summary
stringlengths 67
615
| article
stringlengths 215
141k
|
|---|---|
ההדלפה הסיטונאית של מסמכים צבאיים סודיים על-ידי האתר ויקיליקס היא תגובה הולמת לאופן המניפולטיבי שבו הממשל האמריקאי מנסה לשלוט בסיקור התקשורתי של מלחמות | "האמת היא כה רבת ערך בימי מלחמה", אמר וינסטון צרציל בוועידת טהרן ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, "עד שצריך ללוותה בשומרי ראש של שקר". בהפצת חצאי אמיתות על המצב בחזיתות הסתייע ראש ממשלת בריטניה בעורכי העיתונים ובמו"לים, בהסכמה הלאומית רחבת ההיקף בצורך להילחם בהיטלר, כמו גם במנגנון הצנזורה הצבאית. כבר אז, בעיצומה של מלחמת העולם, ברור היה שהאפשרות למנוע פרסום בשמו של הביטחון הלאומי עלולה להגביר את תיאבונם של גורמים שונים לשלוט במה שמתפרסם בעיתונות. "מספר מחלקות ממשלה היו אחוזות ממש שיגעון לדבר אחד, בהיותן בטוחות כי כל מה שנעשה על-ידיהן הוא בבחינת סוד חשוב ביותר", כתב תת-האדמירל גורג תומסון, מי שהיה הצנזור הראשי הבריטי, בספרו "העיפרון הכחול". "האמנם קיימת התנגדות אמיתית מבחינת הביטחון?, נהגתי לשאול. חזרתי והדגשתי כי אפילו בכל הנוגע לשירותים ללוחמים יש לברר ולפרסם תלונות מבוססות, כגון על מזון גרוע וכדומה, ואין בשום פנים להחניקן", כתב תומסון. ספרו תורגם לעברית וראה אור בהוצאת מערכות ב-1954, בלוויית הקדמה שכתב ראש אגף המודיעין דאז, אל"מ בנימין גיבלי, מגיבורי "עסק הביש", פרשה שהוחנקה על-ידי הצנזורה עד ראשית שנות השישים, לא רק מטעמים בטחוניים מובהקים. מאבקי הפנים בלונדון בימי מלחמת העולם בשאלת הצנזורה נשמעים כסיפור ילדים בהשוואה למערכה המתנהלת בעשורים האחרונים בחלק ניכר מן הדמוקרטיות המערביות בכל הקשור להסתרת מידע, ועוד יותר מכך להטעייתם של אמצעי התקשורת. קומץ מאבטחי האמת, כלשונו של צרציל, הפך לדיביזיות של יחצני ביטחון שמזגזגים בקלילות על הקו שבין אמת לשקר. המובילים בתחום זה הם אנשי הפנטגון, שפיתחו במרוצת השנים אסטרטגיות למה שמכונה שם "ניהול תקשורת", שעיקרן ויסות מבוקר ומתוכנן של מידע לציבור, עם או בלי קשר לשיקולים בטחוניים מובהקים. מניפולציות תקשורתיות ותעלולי הטעיה בהפצת מידע היו מאז ומעולם חלק מתורת המלחמה, אלא שבעידן הנוכחי הכללים שונים: קהל היעד המרכזי במקרים רבים אינו סוכנויות הביון של האויב, אלא מערכות העיתונים מבית. הציבור שמבקשים להוליכו באף אינו מעבר לקווים, אלא דעת הקהל במדינה עצמה. השטיקים והספינים מיועדים גם עכשיו להגנה, אבל לאו דווקא לשמירה על הבנים בחזית, אלא לאבטחת תדמיתם של נשיאים, ראשי ממשלות ושרי הגנה. במקרה האמריקאי, שורשי עיצובה של מדיניות ניהול התקשורת טמונים בתבוסה בווייטנאם ובאמונתם של רבים, בעיקר במחנה הרפובליקאי-שמרני, כי הטלוויזיה היא שסיכלה את האפשרות לנצח את צפון וייטנם ולמגר את הווייטקונג. על-פי טענה נפוצה, היתה זו המלחמה הראשונה שהוכרעה על מסך הטלוויזיה ולא בשדה הקרב. אפילו טענתו של חוקר התקשורת מנפץ המיתוסים גוזף קמפבל כי תחילת המהפך בדעת הקהל קדמה לדיווחים הביקורתיים על המלחמה, בעיקר אלו של שדר CBS וולטר קרונקייט, ספק אם תשכנע מישהו לפטור את התקשורת מאחריות לעיצוב המערכה בדרום-מזרח אסיה. מאז שנות השמונים, כל אימת שארצות-הברית היתה מעורבת בפעולה צבאית, בכמה מהמקרים בשותפות עם צבאות אחרים, הקפיד הפנטגון על שליטה הדוקה בהפצת המידע. מדיניות התקשורת המבוקרת בפלישות האמריקאיות לאי הקריבי גרנדה ב-1983 ולפנמה ב-1989 לא נועדה להשאיר את האויב בערפל, אלא לשכנע את הציבור בבית בצדקת המבצע ולמנוע הפצת תצלומים מביכים שיעוררו ביקורת. כך היה גם במלחמת המפרץ הראשונה, במלחמה בבלקן לאחר התפרקות יוגוסלביה, וכמובן בעת הפלישה לעיראק ב-2003. כמו באימוץ טכניקות של ספין בתחומים פוליטיים, גם בתורת המלחמה החדשה רכשה לעצמה בריטניה מקום של כבוד: במלחמה נגד ארגנטינה על איי פוקלנד ב-1982, שלטה מערכת הביטחון הבריטית באופן מלא על דיווחי הכתבים שנלוו לצי המלכותי. הכתבים ניאותו לחתום על התחייבות לסייע ל"הנהגת דעת הקהל ולייצובה בעתות לחץ או משבר לאומי". לכאורה אפשר למצוא היגיון בטענה הממסדית שאין לשחרר את הרסן ולאפשר סיקור תקשורתי נטול בקרה של מלחמות באופן שיחשוף את המערכה לעיני הציבור: תצלומים קשים ודיווחים על תקלות עלולים לכרסם בתמיכה הציבורית במלחמה, שהוכרזה כחוק על-ידי נבחרי הציבור בשמם של "אינטרסים לאומיים". אלא שבמציאות, מנהיגים נסחפים לא פעם למלחמות בלי דעת, או גרוע יותר, מתוך שגיונות אישיים ושיקולים לא ענייניים. מבחינה זו, המלחמה בווייטנאם היא מקרה בוחן חשוב: בדיעבד התברר ש"תיאוריית הדומינו" בדבר החשש מנפילת מדינות אחרות לידי הקומוניסטים אם תיפול וייטנם היתה שריד מן "הבהלה האדומה" המופרכת משנות החמישים, ומתנגדי המלחמה צדקו שמדובר היה בהרג מיותר של אמריקאים ושל וייטנמים ללא סיבה ותוחלת. הדלפות כדוגמת "מסמכי הפנטגון" בשנת 1971 לא פגעו בבטחונה של אמריקה, אלא רק בתדמיתם של אדריכלי המלחמה. אילו נחשפו השגיאות, הטעויות וההטעיות של הממשל קודם לכן, אפשר שהמלחמה היתה מתקצרת והיתה נחסכת טראומה ששרידיה עדיין מכרסמים בחברה האמריקאית. את הלקח הזה לא רצו ללמוד בפנטגון. יש ממשלות שמתעקשות ליפול שוב ושוב לאותם בורות. העיתונאי וחוקר התקשורת פיליפ נייטלי, מחבר הספר "הנפגע הראשון" על ההיסטוריה של כתבי המלחמה, כתב בשנת 2000 כי בקוסובו, אחת המערכות העקובות מדם במלחמה בבלקן, הגיעו לשיאם "השקרים, המניפולציות, התעמולה, הספינים והעיוותים". נייטלי לא ידע אז שבתוך שלוש שנים יתעלה על עצמו הממשל האמריקאי ויטלטל את המזרח התיכון לעוד מלחמה, באמצעות מצגי שווא בעניין הנשק להשמדה המונית שהיה חבוי, כביכול, במרתפיו של סדאם חוסיין; ושגם ב-2010 עדיין תהיה אמריקה שקועה בבוץ העיראקי, בידיעה שיציאה ממנו רק תגביר את התוהו ובוהו במזרח התיכון. לפני עשר שנים היה נייטלי משוכנע שתם סופית העידן שבו כתבי מלחמה באפודים אזרחיים ובקסדות מאולתרות מתרוצצים בין הגייסות ומדווחים הביתה על מה שבאמת קורה בשדות הקרב. "יש סבירות גבוהה", חתם נייטלי את ספרו, "שהממשלות, עם הספין-דוקטורס שלהם, מומחי התעמולה ומפקדי הצבא, ימצאו הצדקה נוספת לניהול התקשורת בעת מלחמה, ואופן הטיפול בעיתונאים במפרץ ובקוסובו יהיה דפוס הפעולה של המלחמות הבאות". את הפרק שעסק בתבוסת העיתונות במערכה הצבאית הכתיר: "הניצחון הסופי של הצבא". אלא שנייטלי לא שיער עד כמה ישנו הטכנולוגיות החדשות את פני המערכה. הוא לא הכיר אז את ויקיליקס, האתר שהציף לפני ימים אחדים את התקשורת העולמית בכ-92 אלף מסמכים מסווגים שחשפו את הצד היותר אפל של המלחמה באפגניסטן: הרג אזרחים, העובדה שבידי הטליבאן טילי נ"מ אמריקאיים שבאמצעותם הפילו מסוקים, פעולות ה-CIA ותשלום עבור כתבות אוהדות בעיתונות המקומית בפקיסטן ובאפגניסטן. הפרסום בוויקיליקס מצביע על כך שייתכן שתחזיתו של נייטלי לא היתה מדויקת. הגייסות החדשים שהצטרפו למשחק התקשורתי אולי לא יעוררו לחיים את כתב המלחמה המיתולוגי, אבל יאפשרו הזרמת מידע לציבור תוך עקיפת מנגנוני הבקרה השלטוניים. להדלפות הקלאסיות נוסף כלי שמאפשר להעלות סרטי וידיאו, להציג מסמכים ודו"חות סודיים, בכמויות שלא ניתן היה להעלות על הדעת בעבר. האם הטיל ששיגר ויקיליקס אכן יכופף את כנף המטוס של מומחי הספין ויחצני מערכות הביטחון? התשובה אינה חד-משמעית. אסור לזלזל במערכות הממשלתיות, שימצאו בוודאי דרכים מניפולטיביות יותר מאשר בעבר להתמודד עם האתר החדש. אבל אין ספק שיש צדק פואטי במהלך של ויקיליקס, עקיצה ראויה, שמוציאה לפחות קצת אוויר מבלון היחצנות והספינים של הפנטגון. |
הדיונים הפנימיים שנערכו בארגוני התקשורת על תפקודם בעת הקרבות בלבנון התנהלו באיפול תקשורתי מוחלט ולא הניבו עד כה מסקנות מעשיות; התחושה הכללית היא שרק מעט טעון תיקון | מאז שככו הקרבות בצפון, כולם חוקרים ובודקים את כולם ואת עצמם. ועדות פנימיות וחיצוניות מנסות להבין מה אירע במלחמה, בצבא ובדרגים האזרחיים, ואילו לקחים אפשר להפיק ממנה לעתיד. בייחוד אם על־פי התחזיות של פוליטיקאים ואנשי צבא, הסדר הפסקת האש השורר בימים אלה בדרום לבנון הוא זמני בלבד, ומיועד בעיקר לאפשר לשני הצדדים להיערך מחדש לקראת הסיבוב הבא. במלחמה הבאה, מבטיחים לנו, יישמו כוחות הביטחון והדרג המדיני והאזרחי את הלקחים ממחדלי המלחמה האחרונה, ויגיעו להישגים רבים ומשמעותיים יותר. גם התקשורת נדרשת לבדוק את התנהלותה ולהפיק לקחים, ובשבועות הראשונים שלאחר תום הקרבות היא עסקה בכך במרץ. במהלך המלחמה הוטחה בה ביקורת ציבורית קשה, ונשמעו גם קריאות להקים ועדת חקירה ממלכתית על התנהלותה. גם עיתונאים לא מעטים נשטפו גל של הכאה על חטא וחשבון נפש, וכמה מהבכירים שבהם אף הצהירו בפומבי על תחושת כישלון ובגידה בציבור. איש ערוץ 1, יעקב אחימאיר, שעבד שעות ארוכות בגל הפתוח, כתב ב־23 באוגוסט ב"מעריב": "חובתנו לשאול: היכן טעינו?". הוא גם קרא "להקים ועדה שתבדוק את תפקודנו, העיתונאים. עלינו לבדוק, להגיב, להפיק לקחים". עורך "הארץ", דייוויד לנדאו, אמר בכנס ב־28 בספטמבר באוניברסיטת בר־אילן: "בכל מדינה נורמלית תפקיד התקשורת במלחמה הוא ללכד את העם, ואנו נכשלנו בכך... יש לתקשורת על מה להרהר ולהכות על חטא באשר לתפקיד שמילאה במלחמה. כדי שעם ינצח במלחמה הוא צריך רובו ככולו להיות מגויס, מלוכד ופטריוטי. במלחמה האחרונה היה קונסנזוס בכל חלקי העם בעד המלחמה. התקשורת לא השכילה להתגייס בזמן אמת ולבטא זאת". אפילו יאיר לפיד, שלא שידר כלל בתקופת הקרבות, והסתפק בטורו האישי ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות", כתב שם ב־18 באוגוסט: "נכשלנו. כולנו. גם אני. התקשורת הישראלית נכשלה במלחמה הזו... אמנם זה הכישלון היחיד שלא מדווחים עליו בתקשורת, אבל זה לא אומר שהוא לא קרה. נכשלנו במבחן האחריות ובמבחן האיפוק, במבחן הענווה ובמבחן האהדה, במבחן ההגינות ובמבחן העקביות, במבחן הקשקשת ובמבחן האמינות". הגופים הרגולטורים, ביניהם מועצת הרשות השנייה, מליאת רשות־השידור ומועצת העיתונות, הכריזו על שורה של מהלכים שבכוונתם לנקוט כדי לבדוק את תפקודם של הארגונים התקשורתיים המסורים לפיקוחם; מרבית כלי התקשורת קיימו ישיבות לניתוח בדיעבד של האופן שבו סיקרו את המלחמה. מאחורי שלל היוזמות, ימי העיון, מהלכי הבדיקה והדו"חות שנערכו בשבועות האחרונים מסתתרים מניעים שונים ולעתים גם סותרים: רצון כן לברר לעומק את הקשיים בהתנהלותה, ובד בבד גם צורך להגיב על גלי הביקורת והזעם שהוטחו בה. הציבור, ככל שאפשר לשפוט מסקרי דעת קהל ומזרם התלונות לנציגי תלונות הציבור ברשות־השידור וברשות השנייה, תיעב את התקשורת קצת פחות משתיעב את החיזבאללה. לנציב תלונות הציבור ברשות השנייה הוגשו במהלך המלחמה 1,293 תלונות, מהן 1,023 התמקדו בשידורי החדשות, 638 בעבירות אתיקה עיתונאית (כולל דיווח על מיקום נפילת טילים, ביקורת מופרזת כלפי צה"ל והדרג המדיני, מידע מפורט מדי על תנועות צבא וזריעת דה־מורליזציה), ו־161 הופנו כלפי מגישים שונים. לנציב תלונות הציבור ברשות־השידור הוגשו 210 תלונות (קשה לדעת אם מיעוט התלונות נבע מהתנהלות שהתקבלה יותר על דעת הקהל, או אולי ממיעוט הצופים בשידורי הערוץ הראשון). רובן קבלו על כך שהשידורים מסייעים לאויב לשפר את טיווח הרקטות ולוקים בביקורתיות יתר כלפי פעולות הצבא, וזה גם כאשר התברר מעל לכל ספק שהתנהלות הצבא לקויה, והמלחמה אינה מתנהלת כפי שציפו בימי האופוריה הראשונים. גם מי שמכיר את סגנון התלונות – ואת המתלוננים הקבועים – לנציבי התלונות אינו יכול להתעלם מהן. על כך יש להוסיף סקר שערך פרופ גבי וימן מאוניברסיטת חיפה בקרב מדגם של 500 מרואיינים מרחבי הארץ, אשר נתוניו פורסמו בכנס משותף שקיימו בסוף אוגוסט מרכז האתיקה בירושלים, שליד משכנות שאננים, והמכון הישראלי לדמוקרטיה. מהסקר עולה, כי כמעט 50 אחוזים מהציבור סבורים שהתקשורת הישראלית פגעה במורל החיילים במהלך המלחמה. שיעור כמעט זהה (47.2%) סבורים שהתקשורת פגעה במורל העורף. לדברי פרופ וימן, אלה נתונים יוצאי דופן המעידים על חוסר אמון בתקשורת בתקופת מלחמה, שכמותו לא נרשם מאז מלחמת יום הכיפורים. מיד בתום הקרבות חזרו שיעורי האמון של הציבור בתקשורת לממדיהם המקובלים. הנתונים הללו התקבלו כמשבר אמון מצד הקהל, שהצביע על צורך בבדק בית מקצועי, רציני ויסודי. הרגולטורים וכמעט כל הגופים המשדרים יצאו בהודעות לעיתונות על מהלכי בדיקה מהותיים שבכוונתם לנקוט. מליאת מועצת העיתונות, למשל, הקימה בספטמבר ועדה לקביעת כללים אתיים לסיקור בעת מלחמה; יו"ר מועצת הרשות השנייה, נורית דאבוש, הטילה על היועץ המשפטי של המועצה ועל אחת מחברות המועצה ללמוד לעומק את כללי הרשות הנוגעים להתנהלות עיתונאיה בעת מלחמה ולקבל החלטות בתחום זה; ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות־השידור מתעתדת להקים ועדת משנה לנושא שאמורה גם להגיש המלצות; מנכ"ל זכיינית ערוץ 2 "רשת", יוחנן צנגן, הבטיח לקיים סקרים בקרב קבוצות מיקוד ולהשתמש בתוצאותיהם לבדיקה של שידורי הטלוויזיה בעת המלחמה, לכנס פורום בכירים של "רשת" שידון בהפקת לקחים, ולהקים פורום כלל־ערוצי, משותף לכל כלי התקשורת, שימנה איש מקצוע מהימן לכתיבת דו"ח חיצוני על הסוגיה. כל אלה כרוכים בתהליכים אטיים. בד בבד נערכה שורה של ימי עיון וכנסים. יו"ר ועדת הטלוויזיה של רשות השידור, יעקב שחם, יזם יום עיון בהשתתפות מנהלים וכתבים בכירים, משום ש"אין להתעלם מרגשות הציבור, חייבים לבדוק את התקשורת שאינה פרה קדושה". אך אחד המשתתפים, שהעדיף להיוותר בעילום שם, אמר כי "כל הסיפור הסתכם בדיבורים ובהוצאת קיטור". גם מועצת הרשות השנייה ערכה יום עיון פנימי, סגור לסיקור תקשורתי, בהשתתפות הצנזורית הראשית, דוברת צה"ל ונציגי כלי התקשורת. נורית דאבוש האיצה בנציגי הגופים המשדרים לקיים בדיקה עצמאית על התנהלותם. "אני מאמינה שהתקשורת צריכה להיות קשובה לצורכי הציבור. בעניין הזה האחריות מוטלת על כלי התקשורת, ולא עלי כרגולטור. אמרתי להם ביום העיון שאני מצפה שהם יבדקו את עצמם, והם הצהירו שיעשו זאת. מעבר לכך, אף אחד מהמשתתפים בדיון לא הציג עמדה חד־משמעית". אך איש תקשורת בכיר, שהתבקש להביע את דעתו על דברים אלה, ענה בפשטות: "הכל קשקוש". ואמנם, עיקר הדיון נסוב על החריקות בעבודה מול הצנזורה ודוברת צה"ל, ועל השאלות אם שיעור השידורים החיים והאולפנים הפתוחים היה מוגזם, אם חלק מהמידע שנמסר גרם לפגיעה בבטחון הצבא, וכיצד לשלב בין תוכניות מסחריות, כמו "כוכב נולד", לבין מהדורת חדשות על נפילת רקטות ופגיעה באזרחים. והבדיקה העצמית שהובטחה לדאבוש מתנהלת בעצלתיים ובפרופיל נמוך. בגלי צה"ל ובחברת החדשות של ערוץ 2 ערכו מיד לאחר המלחמה סדרת ישיבות שהוקדשו לפוסט מורטם של סיקור תקופת המלחמה. "חלק גדול מהדיונים עסקו בכלל בצד הטכני", אומר גורם בכיר בגלי צה"ל, "וגם בנוהלי עבודה של חילופי משמרות בין כתבים ותיקים לחדשים, או בעלויות הגבוהות של הגל הפתוח. בסך־הכל התחושה היתה שאנחנו היינו בסדר גמור, ומי שעשה טעויות בתחום התקשורת היו הצבא והצנזורה, או כלי התקשורת המתחרים". שלא במפתיע, גם בחדשות ערוץ 2 הגישה דומה. "יש לנו פורומים קבועים שמתכנסים פעמיים בשבוע", אומר גורם בכיר בערוץ. "בשלהי המלחמה הקדשנו אותם לפוסט מורטם מקצועי, מהסוג שעושים כל הזמן, בעיקר בתחום הידוק ההנחיות בנוגע לגבולות המותר והאסור בשידור החי. בסך־הכל, שלושת הערוצים המרכזיים שידרו בזמן המלחמה קרוב לאלף שעות, רובן בשידור חי, ובמהלכן לבטח נאמרו דברים מיותרים ולא מדויקים ונעשו שגיאות. מקרים מסוג זה הם בלתי נמנעים בתנאים כאלה, אבל הטעויות היו מינוריות ולא גרמו לעבירות משמעותיות, בוודאי לא בכל מה שנוגע לבטחון החיילים". מרבית אנשי התקשורת יחתמו על הדברים האלה. הם אינם סבורים שהתקשורת מעלה בתפקידה. את הכשלים והתקלות הם מייחסים לאינטנסיביות של השידור החי והאולפנים הפתוחים, לעידן הטכנולוגיה המתקדמת והרב־ערוצית, וכן לחריקות וליקויים בעבודה מול דוברת צה"ל והצנזורה. "העיתונאים שפנינו אליהם טענו שהם פעלו כשורה", מאשרת נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר. "לדבריהם, כל המידע ששודר ופורסם עבר את אישור הצנזורה, וחלקו הגדול אף נמסר מדוברת צה"ל וממפקדים בצבא. אנחנו מחויבים להגן על חופש העיתונות, כמו גם על בטחון המדינה". גורם בחדשות ערוץ 2 מוסיף: "יש פה תגובת־נגד מוגזמת שעלולה לגרום נזק לעיקרון של תפקיד התקשורת בעת מלחמה. היא גם מסיטה את תשומת הלב מהדרג הצבאי והמדיני, שהם האחראים העיקריים למחדלי המלחמה. אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו, וזה יהיה יהיר ובלתי מקצועי מצדנו אם לא נעשה זאת, אך אסור לגרום לאלם ולהשתקה". לדבריו, ההתנפלות על התקשורת נובעת בעיקר מתוך הצורך למצוא שעיר לעזאזל שעליו ניתן לפרוק את רגשות התסכול והזעם מתוצאות המלחמה. כך או כך, ככל שחולפים הימים שוקע האבק ונרגעות הרוחות, ומתמוססות ההבטחות להגיש דו"חות בדיקה ולקיים דיונים מעמיקים שיובילו למסקנות יישומיות. יוחנן צנגן, למשל, אינו מוכן למסור מידע על קצב ביצועם של המהלכים שיזם. בסיכומו של דבר, לכלי התקשורת יש מדד יחיד המכתיב את אופן פעולתם: הרייטינג. כל עוד הוסיפו האזרחים לצפות בטלוויזיה, להאזין לרדיו, ולקרוא עיתון, נותר זרם התלונות ללא מענה ממשי. הציבור גידף, קיטר וכעס, אך לא סגר את המקלט והעיתון. כתוצאה מכך הגיעו נתוני הרייטינג של תוכניות החדשות, השידורים החיים והאולפנים הפתוחים לשיאים חדשים. בנסיבות אלה קשה לראות את התקשורת משנה את דרכי פעולתה במלחמה הבאה. ועוד מלה על שקיפות. התקשורת, הדורשת השכם והערב מהגופים הצבאיים והאזרחיים לחשוף לפני הציבור כל דיון וכל חקירה פנימית המתנהלת בתוכם על כל תקלה ותהליך קבלת החלטות, אינה מיישמת את העיקרון הזה כאשר מדובר בה עצמה. כל הדיונים בגופי התקשורת השונים התנהלו מאחורי דלתיים סגורות, תוך איפול מוחלט, ורק גורמים בעילום שם היו מוכנים לספר על מה שנאמר בהם. ואולי גם זה נושא ראוי לביקורת על התנהלות התקשורת. גיליון 65, נובמבר 2006 |
"ידיעות אחרונות" לא מסוגל למחוק את החיוך מהפרצוף | שביתת אש ב"ישראל היום" | מוזס מושך בחוטים | זהו היום השלישי ברציפות שעל שער "ידיעות אחרונות" מודפס תצלום גדול של יאיר לפיד מחייך. למחרת הבחירות חלק בעל הטור לשעבר את עמוד השער עם בנימין נתניהו, אולם ביומיים שחלפו מאז הוא זוכה לבלעדיות בשערי העיתון. כך נראות חגיגות ניצחון. "לא עושה גוש חוסם עם חנין זועבי", נכתב אתמול בכיתוב התצלום של לפיד המחייך בשער. "קודם אימון, אחר-כך נתניהו. לפיד לא מוותר על אימון הקראטה היומי גם אתמול", נכתב בכיתוב התצלום של לפיד המחייך בבוקר הזה. ב"ידיעות אחרונות" תופס לפיד את מקומו של גלעד שליט. יש גיבור לאומי חדש. בשער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" תצלום נוסף של לפיד מחייך. הפעם פורץ פרצופו מבעד לכרזה הנושאת את פניו של בנימין נתניהו. מתחת לדימוי האלים נכתב: "הבחירות השבוע הבהירו דבר אחד: מעכשיו שום דבר לא יקרה פה בלי יאיר לפיד". ההוראה שמעולם לא ניתנה לבכירי "ידיעות אחרונות" מקבלת ביטוי מפורש: הסבטקסט מודפס מלה אחר מלה על שער המוסף הפוליטי. ציפי לבני, לעומת זאת, שוב נעדרת מעמודי העיתון. המועמדת שזכתה לכיסוי המחמיא ביותר ב"ידיעות אחרונות" עד ליום הבחירות, המועמדת שהוצגה כמובילת האופוזיציה לנתניהו גם כשהיה ברור שלא תסחוף אחריה מספר רב של מצביעים, שבה לממדיה הטבעיים, הלא רלבנטיים. בעולם התקשורתי העקום, שבו הטיה עיתונאית היא המובן מאליו, אפשר לזקוף לזכותו של "ידיעות אחרונות" את העובדה שלא נטש את לבני ושמר על הטיה בסיקור לטובתה גם כשכשלונה נעשה ודאי. ב"ישראל היום" ניכרים סימני אנטי-קליימקס. הגיוס מתמתן, היוהרה נעלמה. יש כבר אפילו מקום לביקורת עצמית, לפני עמ 37. פניהם של נתניהו ולפיד, זה לצד זה, מודפסים בקטן בשער העיתון ובגדול בשער המוסף הפוליטי. "ברית עם עתיד", נכתב שם מתחת לתצלומי יו"ר הליכוד ויו"ר יש-עתיד מנסים לחייך אבל לא ממש מצליחים. "הליכוד כשל, אבל לא הובס", כותב אמנון לורד ב"מקור ראשון". "[...] בין ממשלת ימין-מרכז לבין החלופה של ממשלת ימין צרה עם החרדים, נראה שבליכוד ההעדפה ברורה, בהתאם למסר של הציבור". את טורו של לורד מלווה תצלום ניצחון של לפיד, פורש ידיו לצדדים. בכיתוב התצלום נכתב כי זהו "יאיר לפידס". פליטת קולמוס כמובן, ובכל זאת – תשובה הולמת לפליטת הפה של לפיד עצמו, "חנין זועביז". "נתניהו מציע ללפיד את האוצר או החוץ", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". יובל קרני, צביקה ברוט ואיתמר אייכנר מדווחים כי נתניהו ולפיד נפגשו אתמול לפגישה חשאית במעון ראש הממשלה בירושלים, ושם הוצע ללפיד לקבל אחד משני התיקים הבכירים. "אפשר להמר שהאוצר לא יהיה בידי לפיד", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "הוא לא יידע מה לעשות על גבי נושאת המטוסים הזו. הוא צפוי להתרסק שם מהר יותר משעמיר פרץ התרסק במשרד הביטחון. על-פי המידע שהגיע לקראת סוף-השבוע ללשכת ראש הממשלה, לפיד מעוניין בתיק החוץ, על אפו וחמתו של ליברמן, שכבר החל לנעוץ בו סכינים קטנות בתקשורת". מעל הכותרת הראשית האנמית של "ישראל היום" ("מדברים קואליציה") מצוטט השר גלעד ארדן, שהתייחס לאפשרות שלפיד יבקש לידיו את תיק החוץ: "זה לא טבעי, הוא דיבר על מעמד הביניים ועל מחירי הדיור". בפנים העיתון, בידיעה מאת מתי טוכפלד וגדעון אלון, נמשך הציטוט מפי השר להגנת הסביבה: "זה כמו שעמיר פרץ ביקש בזמנו את תיק הביטחון". פרץ דרש את הביטחון או התפתה לקבל את תיק הביטחון, שבסופו של דבר חיסל את הקריירה הפוליטית שלו. האם הליכוד מנסה לאלץ את לפיד לקחת את האוצר לידיו כדי שהקטסטרופה הכלכלית הבאה תהיה חתומה על שמו? נראה כי המציאות מעט מורכבת יותר, שכן גם בין שוחרי טובתו של לפיד יש מי שמציע לו לא לקחת את תפקיד שר החוץ. "לפיד נמצא בתחילת הדרך. זאת הסיבה השנייה מדוע אסור לו לקחת את תפקיד שר החוץ", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת". "הסיבה הראשונה, והמכרעת, היא שלא לשם כך נבחר". "את ההמלצות לקבל על עצמו את תיק החוץ, שנראה מתאים לו, הוא לא ממהר לאמץ", מבהירה סימה קדמון באותו המוסף. "הוא חושב שהרבה יותר מתאים לסדר היום שהציג במערכת הבחירות לקחת את תיק הפנים או השיכון". "הנה רעיון נוסף שעלה אתמול בחוגים יודעי דבר", מוסיף ורטר ב"הארץ". "לפיד אכן יבקש את תיק האוצר בנוסף לארבעה תיקים חברתיים-כלכליים המגיעים לו. אבל הוא לא יכהן בעצמו בתפקיד, אלא ישלח לשם שר מקצועי, כלכלן מוערך ובעל שם, מישהו כמו פרופ סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל". במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מציע סבר פלוצקר ללפיד למנות את פרופ מנואל טרכטנברג לתפקיד שר האוצר. "בגלל המקצועיות. בגלל שיקול הדעת. בגלל המוסריות. בגלל האמון האדיר שנותן בו הציבור. בגלל דו"ח הוועדה בראשותו, המסמך הכלכלי-חברתי החשוב ביותר בעשור החולף", הוא מסביר. לדברי פלוצקר, "מדובר במהפך. ישראל לא התנסתה עד כה בשר אוצר על-מפלגתי, וטרכטנברג יהיה הראשון. [...] וזה תלוי רק בך, יאיר לפיד. זה המבחן הראשון שלך. כאן אתה יכול להוכיח את מנהיגותך. אם תתעקש לחלק תיקים רק לאנשיך, לא תגיע רחוק". "בקרוב אגיע רחוק" היא התחזית שמעניקה לעצמה דנה ספקטור, בעלת טור במוסף שבו כתב עד לאחרונה יאיר לפיד. בטוריהם של נחום ברנע ויוסי ורטר מוגשת הערת אזהרה ליאיר לפיד. ברנע כותב ב"ידיעות אחרונות" על דעת עצמו ("לפיד מחזיק ביד קלף מנצח, הזדמנות של פעם בדור. לקלף הזה יש רק מגרעת אחת: הוא חד-פעמי. מה שלא ישיג עכשיו, במשא-ומתן עם נתניהו, לא ישיג בהמשך הדרך, כשר בממשלתו"), ואחר-כך מביא מדברי "אחד הפוליטיקאים במחנה הימין". ורטר מצטט ב"הארץ" מסרים דומים מאוד מפי "אחד משרי הממשלה היוצאת": "זה הזמן שלך. לא יהיה לך זמן אחר. אתה מחזיק בעוצמה אדירה. אין ממשלה בלעדיך. אם לא תשתמש בכוח החד-פעמי, הנדיר הזה, שנפל לידיך בששת השבועות הקרובים – אתה תהפוך מהר מאוד לאסקופה נדרסת". עוד קודם לכן מביא ורטר אנקדוטה מאירת עיניים על שיחה שהתקיימה בין נתניהו ליו"ר הכנסת רובי ריבלין, יומיים לפני פתיחת הקלפיות, בדרכם חזרה מהלווייתו של ראש עיריית אריאל רון נחמן. לפי ורטר, נתנהו העריך באוזני ריבלין שהליכוד ישיג 37–36 מנדטים, וזאת על סמך סקר עדכני שקיבל לידיו "מהסוקר שעבד עם הרשימה המאוחדת (שמו שמור במערכת)". ורטר לועג לתחזית המופרכת וקובע כי "לכל אורך הקמפיין נתניהו הוזן בסקרים שגויים, לא אמינים ולא מקצועיים". גם לדן מרגלית, הכותב בעיתון הבית של נתניהו, "ישראל היום", טור פרשנות שבועי, וגם בו יש אנקדוטה על בנימין נתניהו, הלוויה וסקרים. במקום אירוע שהתרחש יומיים לפני פתיחת הקלפיות, האנקדוטה שמזכיר מרגלית נוגעת לאירוע שהתקיים כחודש לפני כן. במקום ההלוויה של רון נחמן הוא מזכיר את הלווייתו של הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק. במקום מכונית שרד, לשכתו של בנימין נתניהו. במקום רובי ריבלין, דן מרגלית. במקום מידע חדש ומעניין, במוקד הטקסט של מרגלית פרשנות בדיעבד. "כמה שעות לאחר שליוו את אמנון ליפקין-שחק בדרכו האחרונה, התנהלה בלשכתו של בנימין נתניהו בתל-אביב שיחת רקע על נושאים לאומיים וציבוריים ופוליטיים רבים", כותב מרגלית. "אין אפשרות לפרט את תכניה לבד מכך שפעמיים קם ראש הממשלה מכורסתו וצעד לעבר שולחנו, ושם עיין בדפים אשר נראו לי כסקרי דעת הקהל, וחזר למקומו. בסופו של יום התרשמתי כי לאחר הבחירות המקדימות, הפריימריז, בליכוד הגיע נתניהו למסקנה כי אי-אפשר עוד לגייס קולות מגוש השמאל-מרכז לטובת מפלגתו. בני בגין ודן מרידור לא נבחרו, וגם אם יציב נתניהו תחתם אישיות בעלת משקל ציבורי זהה, לא יעלה בידו להחזיר את הבוחרים לסיעה הגדולה". לדעת מרגלית, היה זה משגה. אתמול טען סבר פלוצקר ב"ממון" כי תוצאות הבחירות סימנו "תבוסה של מי שניסו להכתיב לציבור הישראלי סדר יום כלכלי שבמרכזו ריכוזיות של טייקונים". לדברי הפרשן של "ידיעות אחרונות", "בחושיהם המחודדים הבינו האזרחים שהמלחמה בריכוזיות היא הסחת דעת מהעיקר: אי-השוויון הכלכלי העמוק בחברה הישראלית שסיבותיו דמוגרפיות, תרבותיות ותעסוקתיות". הבוקר מציע גיא רולניק פרשנות הפוכה לתוצאות הבחירות: "הנושא הראשון שבו כל המפלגות תומכות הוא מהפכה של תחרותיות במגזר העסקי, פירוק הריכוזיות, רפורמה בשוק ההון והעברת המיקוד הכלכלי לעסקים הקטנים. המצעים וקמפייני הבחירות של כל המפלגות הדגישו את הצורך לפרק את האוליגרכיה הכלכלית הריכוזית כדי לחזק את התחרות, היזמות והדמוקרטיה". "למרות כל האזהרות, המנצח של הבחירות הוא נוני מוזס", כותב אמנון לורד בהמשך טורו ב"מקור ראשון". "[...] יש כנראה גבול כמה אתה יכול להמריא לנוכח התקפות מהסוג שראש הממשלה נתניהו ספג בחודש האחרון שלפני הבחירות. בסופו של דבר היה אפקט מצטבר שלילי למתקפה שניהלו, בין השאר בניצוחו של מוזס, הנשיא שמעון פרס, יובל דיסקין והנשיא אובמה. [...] המתקפה נמשכת שנים, אבל הרלבנטיות העכשווית שלה מתייחסת לשנתיים האחרונות. להתקפות האלה לא נמצא מענה מתאים. מתברר שלישראל היום אין שום השפעה על סדר היום הציבורי ועל דעת הקהל". "בצמרת הליכוד מדברים, בשקט, שלא להרגיז, על המפלגה הנוספת שהתמודדה בבחירות הללו: מפלגת נוני מוזס, באמצעות הרשימה המאוחדת של קבוצת ידיעות אחרונות ואתר ynet", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "למפלגה הזו, אומרים שם, היה חלק במפלה שנחלו הליכוד ונתניהו. הסיקור הזוחל, העקבי, השלילי, החד-צדדי והאינטנסיבי, כזה שלא לוקח שבויים, נגד נתניהו בעיתון ובאתר החדשות הנפוצים עד מאוד, חילחל ללבבות האנשים וקנה שביתה שם". לדברי ורטר, "גם ביבי כבר מצטער ומתחרט על ההרפתקה הזו. הוא מבין שבשורה התחתונה, שורת ההשפעה של התקשורת החופשית על הציבור בישראל, הנזק שמסב לו ישראל היום – עיתון שרבים קוראים אך מעטים באמת מתייחסים לכתוב בו – עולה בהרבה על התועלת לה ציפה וקיווה מכניסת העיתון לשוק". "מתברר שרוב הישראלים מסרבים לעכל מנות גדושות כאלה של תהילה אישית, לפעמים מנופחת, לפעמים כוזבת", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". "יש ביניהם כאלה שהיו שמחים לקבל משפחת מלוכה, אבל לא את המשפחה הזאת. הם מסרבים לאמץ את קו התעמולה הזה גם כאשר הוא ניתן להם חינם". בעיתון המחולק חינם אין הבוקר קריקטורה של נוני מוזס מפעיל בובות על חוט. אין טור על השפעתו הרעה. אין הכרזה כי המסכה סוף-סוף נקרעה מעל פניו. ביום שאחרי התבוסה בקרב בין העיתונים, "ישראל היום" לא מתקרב לעימות גלוי. ההפוגה, יש לשער, זמנית. בשבוע הבא יפורסמו נתוני סקר החשיפה TGI. רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי עורך העיתון לשעבר, רפי גינת, מונה למנכ"ל ערוץ 10, וכי גולן יוכפז, שעבד לצד גינת לאורך שנים, עתיד להתמנות לתפקיד מנכ"ל חברת החדשות של הערוץ. "עברה על הערוץ שנה מטורפת בשל איומי סגירה", מצוטט גינת בידיעה של שכניק. "היום הוא חי ונושם בזכות מלחמה עיקשת של היו"ר אבי בלשניקוב ומיכל גרייבסקי, בגיבוי של הבעלים רון לאודר, נגד גורמים פוליטיים ואינטרסנטיים שרצו לראות את מסך ערוץ 10 מוחשך לתמיד. יש בערוץ ובחברת החדשות שלו אנשי מקצוע נפלאים, עיתונאים ואנשי תוכן מהמעלה הראשונה, שעם חלקם עבדתי בעבר ואת רובם אני מכיר. אני שמח ומרוגש לבוא אל ערוץ 10 במטרה לעזור בקידומו ובהצלחתו. לא אחסוך שום מאמץ כדי שזה יקרה". "גינת נחשב אחד מהאנשים המקורבים למו"ל ידיעות אחרונות, נוני מוזס", כתב אתמול נתי טוקר ב"דה-מרקר", והזכיר כי בעבר נמנע מינויו למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 "לאחר שנטען בין השאר כי הוא מקורב לבעלי הון". "ייתכן מאוד כי תחום האקטואליה יצמח בערוץ תחת ניהולו של גינת, אך ניגוד העניינים המובנה שלו יצמצם עוד יותר את היכולת של הערוץ להוציא מתוכו עבודה עיתונאית איכותית, מהדגם שרביב דרוקר ורוזנטל ביצעו בו בשנים האחרונות", העריך אמיר טייג, אף הוא ב"דה-מרקר". |
פרופ אמיר חצרוני הגיש תביעת דיבה על סך 400 אלף שקל נגד הפעילה אורטל בן-דיין, שכתבה כי הוא משלם עבור יחסי מין | הפרופסור לתקשורת אמיר חצרוני הגיש השבוע לבית-משפט השלום בירושלים תביעת דיבה נגד הפעילה הפמיניסטית אורטל בן-דיין. חצרוני, באמצעות עו"ד יעל תותחני, דורש פיצוי בסך 400 אלף שקל בשל סטטוס שפירסמה בן-דיין בפייסבוק ובו טענה כי הוא משלם עבור שירותי מין. הסטטוס של בן-דיין עלה בעקבות סטטוס שפירסם חצרוני ובו התייחס לתצלום של צועדות ב"מצעד השרמוטות" בתל-אביב. חצרוני כתב: "כמה מיואש צריך להיות גבר בשביל לרצות לעשות משהו בעל אופי מיני או אפילו מיני למחצה עם הבחורות המקסימות בתמונה?". להורדת הקובץ (PDF, 813KB) בכתב התביעה מוסבר כי "פרופ חצרוני הביע בראש ובראשונה דעה אישית לגיטימית ולפיה נשים בעלות עמדה עוינת כלפי גברים ונשים אשר סגנון לבושן והופעתן החיצונית מנוגדים במכוון לסטנדרטים המקובלים לטיפוח הגוף אינן נראות לו אטרקטיביות". אולם בן-דיין לא חשבה כך, ובתגובה לסטטוס של חצרוני פירסמה סטטוס משל עצמה ובו כתבה, בין היתר: "כולי רחמים עליך שכדי לספק את יצריך אתה תמיד נאלץ לשלם כסף ולכתת רגליך בדרום תל-אביב בין מכון אחד למשנהו. [...] בקרוב, בעזרת השם, ייכנס לתוקפו חוק הפללת לקוחות. אז, אני מקווה, תיעצר לעיני המצלמות או לחלופין תהיה אזרח שומר חוק ותסתפק בלעשות ביד". פרופ חצרוני מצהיר בכתב התביעה כי "מעולם לא קיבל שירותי מין מהעוסקים בזנות ו/או במסגרת בתי-בושת, בין בתמורה ובין שלא בתמורה. מעבר לכך, התובע מקיים זה שנים מערכת זוגית נפלאה, ולמותר לציין כי בפרסום הכזבים האמורים על-ידי הנתבעת היתה גם היתה פגיעה קשה וחמורה בשמה ובכבודה של זוגתו של התובע". לפי באת-כוחו של חצרוני, "לתובע, לחברתו ולבני משפחתו נגרמה עוגמת נפש רבה בשל הפרסום נשוא התובענה, על לא עוול בכפם. התובע הושם ללעז ולקלס בקרב גולשים אנונימיים ברחבי המרשתת, באתר פייסבוק ומחוצה לו". כמו כן טוען חצרוני כי בעקבות פרסום הסטטוס של בן-דיין, נפתחה קבוצת דיונים באתר פייסבוק שמטרתה להביא לפיטוריו. בשל כך תובע פרופ חצרוני מבית-המשפט לחייב את בן-דיין לפצותו ב-400 אלף שקל, להכחיש את טענותיה "בצורה שאינה משתמעת לשני פנים" ולהתנצל בפניו. טרם הוגש כתב הגנה. 5472-07-13 |
מדוע פתחו בקבוק ויסקי שבוע לפני השקת אתר ynet, מדוע נעלם הבלוג של סבר פלוצקר מהאתר, מה לא היה בראש של עורכי "הארץ" ועוד על "עיתונות בעידן הדיגיטלי" ביום עיון במכללת ספיר | "אני טוען שאין בעיה", הצהיר סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", כשנדרש בשבוע שעבר להתייחס לסכנות הכלכליות שמציבה העיתונות המקוונת בפני עיתונות הדפוס. "באמת תקציבי הפרסום עוברים מהעיתונות המודפסת לאינטרנט, והעיתונות המודפסת תצטרך להתרגל לחיות עם זה. זה לא פשוט, היא תצטרך לפתח מודל עסקי". פלוצקר, שדיבר במסגרת רב-שיח על "עתיד העיתונות לנוכח השינויים הטכנולוגיים", שנכלל ביום העיון "עיתונות בעידן הדיגיטלי" במכללה האקדמית ספיר, נתן כדוגמה את המודל העסקי של מקום עבודתו. "מודל יוצא דופן", הדגיש, "מודל מאוד יוצא דופן, שבו הוקם עיתון נפרד באינטרנט, עם עיתונאים נפרדים כמעט בכל דבר. אני הייתי בין אלה שהיה להם בלוג ב-ynet וגם הבלוג הזה כבר לא קיים כי בעלי העיתון – וגם חברות ייעוץ מסוימות – המליצו לנו לשמור על המותג של ידיעות אחרונות בידיעות אחרונות ועל המותג של ynet ב-ynet. "זה דגם מסוים, רוב העיתונים בעולם לא אימצו אותו, לא בטוח שהם צדקו ואנחנו טעינו. אני בכלל לא בטוח בזה, יכול להיות שאנחנו צדקנו והם טעו. מכל מקום, כפי שהדברים נראים היום יש שתי מערכות, שתיהן עובדות מאוד יפה ושני המוסדות הם רווחיים". בהמשך הדיון הודה פלוצקר כי למרות ההפרדה העקרונית, בתקופה האחרונה יש "יותר אינטראקציה" בין העיתון המודפס לאתר המקוון של "ידיעות אחרונות" מאשר היה נהוג עד לפני שנתיים או שלוש. "יש אנשים אחרים בראש ידיעות אחרונות, עורכים אחרים, יותר פתוחים", אמר פלוצקר והוסיף: "לעורך הקודם [רפי גינת] היתה פוביה". אילין יצחייק, כיום עורך אינטרנט בכיר ב"ידיעות אחרונות" ומי שהיה אחד ממקימי אתר ynet, סיפר לנוכחים כי בעבר התאמץ להביא את הבלוג של פלוצקר לאתר, אך הדגיש כי לדעתו הבידול בין העיתון לאתר פועל בסופו של דבר לטובת קבוצת "ידיעות אחרונות". יצחייק הרחיב וסיפר על ההחלטה העקרונית להפריד בין הזרוע המודפסת למקוונת של "ידיעות אחרונות", כפי שזו נראתה מנקודת מבטו. "בשנת 99", נזכר יצחייק, "התחלנו להקים את ynet, כאיזו מערכת קטנה וגרילית שישבה על הגג של ידיעות אחרונות, ואז לדעתי ידיעות אחרונות מכר בימי שישי 700 אלף עותקים והסירקולציה היתה של יותר משני מיליון קוראים, שבמושגים של עולם מערבי זה פראבדה. הגמוניה מוחלטת. "עכשיו שימו לב מה קרה. היתה החלטה אסטרטגית להקים את האתר של ידיעות אחרונות. ככה קראו לו, האתר של ידיעות אחרונות. ולפיכך, אנחנו כצוות הקמה לקחנו בחשבון שהתוכן של האתר יהיה בבסיסו ידיעות אחרונות ועל גבי זה אנחנו נייצר איזושהי שכבה שמתפתחת תוך כדי היום ומתאימה לדינמיקה של מדיום אינטרנטי. "הקמנו מערכת שלמה בת מאתיים ומשהו איש, ועשינו במשך חודשיים פיילוט של מערכת שמקבלת בבקרים פיד אוטומטי של כל התכנים של ידיעות אחרונות שהודפסו בלילה ומנתבת את זה לפי הדסקים השונים, ערוץ כלכלי, ערוץ חדשותי וכו. שבוע לפני שעלינו לאוויר המו"ל שלנו [ארנון (נוני) מוזס] עשה בעצם את המהלך המכונן לדעתי של השוק הישראלי. הוא קרא לנו ואמר, חברים, אין לכם ידיעות אחרונות. עכשיו, מבחינתנו, זה היה אירוע שלא ידענו אפילו איך לאכול אותו. אני באופן אישי הייתי בדיכאון. היינו עד כדי כך בדיכאון שחזרנו למערכת, הוצאנו ויסקי ואמרנו, חברה, אין מה לעשות, צריך עכשיו לדפוק את הראש". במבט לאחור, כאמור, יצחייק רואה בהחלטה ההיא מקור לחוזקה של קבוצת "ידיעות אחרונות" בשתי הפלטפורמות. בדומה לפלוצקר, גם יצחייק אינו דואג לעתידה של העיתונות. "ההרגשה שלי", אמר במהלך הדיון, "היא שהשוק הישראלי סובל מתחושת איום על העיתונות ממקום אחר לחלוטין, מתוך זה שיש גוף שמפיץ את העיתונות שלו בחינם, מתוך פילנתרופיה פוליטית". יצחייק התייחס בדבריו, כמובן, לחינמון "ישראל היום", היוצא לאור על-ידי שלדון אדלסון, תומכו של ראש ממשלת ישראל. סבר פלוצקר הצטרף לביקורת על המתחרה החדש של "ידיעות אחרונות". לדעתו, "ישראל היום" הוא עיתון ש"אסף את האנשים שפרשו מכל העיתונים האחרים מחמת הגיל". פלוצקר אמר כי "רוב האנשים שכותבים בו הם פנסיונרים" וציין ביובש כי "לא בגלל זה הוא לא מעניין". פלוצקר העריך כי "ישראל היום" יוצא לאור בעלות "כמעט אפסית" ואמר על אדלסון כי "הוא יכול היה להוציא עיתון מצוין. ההבדל בין עיתונאי מצוין לעיתונאי פחות מצוין יכול להסתכם ב-5,000 שקל". לגבי היחס הראוי אל המתחרה החדש של "ידיעות אחרונות" אמר פלוצקר: "אני לא מאמין שאפשר לעשות הרבה כנגד זה. מי שמוכן להשקיע כל שנה 70-50 מיליון שקלים כדי להפיץ את דבר דעתו של ראש הממשלה, יבושם לו. אני לא חושב שהדבר הזה יגרום לעיתון שבו אני עובד בטווח הארוך לאיזשהו שינוי אמיתי. אני חושב שכאשר אנשים שאין להם מושג בעיתונות, כמו בעלי קזינו, מתחילים להוציא עיתונים, הם בסך-הכל בטווח ארוך לא מצליחים בזה". בהמשך הוסיף: "אני ממליץ לעצמי ולקבוצה, ואני חושב שזה לאט-לאט מתגבש אצלנו, לראות בו מתחרה, אבל לראות בו מתחרה שלא חייב להכניס אותנו לאיזשהו סוג של פאניקה". תמי ליטני, סגנית עורך "הארץ" לשעבר, השתתפה אף היא ברב-שיח והציגה תפיסת עולם פסימית יותר בכל הנוגע לשינויים שעוברים על העיתונות. ביחס לקביעה של מנחה הדיון, גריג דוידוביץ, לשעבר עורך אתר "הארץ", כי בימינו "המשאב האמיתי של כלי התקשורת הוא תשומת לב של האנשים", אמרה ליטני: "עוגת הזמן באמת מוגבלת, ואם יש לי דאגה, זה מזה שמתחנפים לקהל יותר ויותר, כי אתה רוצה ללכוד אותו לשתי דקות של תשומת לב, ואתה רוצה לעשות לו מסאז ושיהיה לו נעים, ואתה לא רוצה להרגיז אותו. בהיבט הזה יש סכנה". בהמשך הסבירה ליטני כי היא "נציגת העולם הישן" ובתור שכזו היא חרדה מהאיכות ההולכת ומידרדרת של כלי התקשורת השונים, המנסים לנחש מה הקהל שלהם רוצה. "אני הייתי הרבה שנים עורכת בהארץ", אמרה, "ולפחות בשני העשורים הראשונים, כל השאלה הזאת של מה פופולרי בכלל לא חצתה לנו [במחשבה]. יכול להיות שזו טעות, יכול להיות שחיינו בתוך בועה. היתה הפרדה מוחלטת בין מי שצריך היה לעשות את השיקולים של איך לשווק את העיתון ואיך לקרוא למפרסמים לפרסם יותר, והעורכים התעסקו בעשיית הדבר שלשמו הם אולי היו מוכשרים יותר ואולי מוכשרים פחות". בעשר השנים האחרונות, סיכמה ליטני, שיקולים שיווקיים ומסחריים הפכו חלק בלתי נפרד מהשיקולים המקצועיים, והם הולכים וכובשים להם מקום גדול יותר. |
חשוד ברצח ערבים מגיע לכותרת הראשית של "הארץ" | השב"כ לזו של "מעריב" | ובן כספית מביא את גרסת חורב | חיים פרלמן, פעיל הימין החשוד ברצח ארבעה ערבים, תופס היום את כותרות שלושה מהעיתונים היומיים. הוא אינו לבדו שם: ב"מעריב" וב"ישראל היום" נמצא יחד איתו על ספסל הנאשמים גם השב"כ. "שיטת השב"כ" היא הכותרת הראשית של "מעריב", וב"ישראל היום": "השב"כ: עשינו הכל באישור הפרקליטות". הכותרת של "הארץ" היא "החשד המרכזי נגד חיים פרלמן: רצח בדקירות ארבעה פלסטינים". "מחריף העימות סביב חיים פרלמן", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ישראל היום". "מצד אחד המשטרה טוענת כי הוא מחבל יהודי ורוצח סדרתי. מצד שני הוא סיפק קלטות ובהן נשמע סוכן שב"כ מדבר איתו על האפשרות לחסל את ראאד סלאח, ראש הפלג האסלאמי הצפוני. השב"כ: השיחות איתו נועדו לאסוף מידע עליו – ולא להדיח לפשע; כשהרגשנו שמאבדים שליטה, עצרנו אותו". ב"מעריב" רוח הדברים נוטה עוד יותר לראיית השב"כ כגיבור הסיפור: "בסדרת הקלטות שמתעדות שיחות בין חיים פרלמן לבין המדובב דדה נחשפת שיטת ההפעלה של החטיבה היהודית בשב"כ. גורם בטחוני המעורב בחקירה מאשר: ההקלטות אותנטיות, מדובב השב"כ אכן ניסה לגייס את פעיל הימין הקיצוני", נכתב בכותרת המשנה לראשית. מעל לכותרת מובאים ציטוטים מההקלטות, וגם העמוד הפותח מוקדש להן ברובו, כשמודגש שוב כי הן "חושפות את דרכי הפעולה האגרסיביות של החטיבה היהודית בארגון". "בית-המשפט בפתח-תקווה האריך אתמול בשבוע את מעצרו של פעיל הימין חיים פרלמן, החשוד בארבעה מקרי רצח, שבעה מעשי נסיון לרצח וכן החזקת נשק בשנים 1998, 1999 ו-2004", נפתחת הידיעה הראשית של "הארץ". "להארץ" נודע", כותבים חיים לוינסון ועמוס הראל, "כי שירות הביטחון הכללי מחזיק בהקלטות ותמלילים של פרלמן המספר על מעשי הרצח שבהם הוא חשוד". בנוגע להקלטות שחשף פרלמן הם כותבים: "בניגוד לטענתו של פרלמן כי השב"כ ניסה לגייס אותו כמקור, בשב"כ אומרים כי הגיעו לפרלמן בחודשים האחרונים בעקבות מידע חדש שקשר אותו למעשי הרצח [...] פרלמן חשב שמחפשים לגייס אותו כמקור", ממשיכה הידיעה ב"הארץ", "דהיינו לשאוב את המידע שברשותו, אפילו תמורת כסף. בפועל הוא היה יעד שניסו בדרכים מתוחכמות להפליל אותו". "יצה הוא מסוג הנחשים שאם לא תרוצץ את ראשו, הוא תמיד יחזור להכיש אותך". זה הציטוט שבחרו עורכי מוסף השבת של "מעריב" לשער, כהפניה לראיון שערך בן כספית עם יחיאל חורב, ראש המלמ"ב לשעבר. הרקע: הקרנתו אתמול, אחרי עימות מתמשך עם הצנזורה, של הסרט "ממלכת הסוד" בבימויו של ניר טויב ובכיכובם של תא"ל יצחק (יצה) יעקב כגיבור החיובי וחורב כזה השלילי. בראיון מכחיש חורב כל קשר לבחישה מאחורי הקלעים וניסיון להשפיע על החלטות הצנזורה הצבאית, ומכחיש גם כי מאחורי הפעולות נגד יצה עמדו נקמנות ופרנויה. כזכור, יצה, וטרן בכיר של מערכת הבטחון, נעצר לתקופה ארוכה והואשם שחשף מידע צבאי סודי בספר זכרונות שתיכנן לפרסם ובראיון עיתונאי. כספית מזדהה לגמרי עם עמדתו של חורב, ומציג אותו כקורבן של הסיפור: פקיד מדינה נאמן, העומד מול מכונה דורסנית של קצין בכיר בדימוס עתיר קשרים. לפי חורב, "אני לא יכול לספר לך מה היה בספר. אבל מדובר בדברים הכי כמוסים שאפשר להעלות על הדעת", ולפי כספית, "גם אני לא יכול לדבר על זה. אבל מי שחושב שמדובר כאן במקרה ואנונו 2, במישהו שצועק יש לנו פצצה, טועה. מדובר בדברים אחרים, מבצעיים, פרסומם עלול להמיט נזק נוראי". בעמ 3 של "מעריב", המוקדש לקידום הראיון של כספית עם חורב, מודפסת גם ביקורת של מאיר שניצר על הסרט: "כלל לא ברור מה בדיוק מסוכן היה בסרט הזה, עד כדי כך שהמפיק-במאי טויב נאלץ להתמודד בבתי-משפט מול הצנזורה שאיימה לחסלו. ממלכת הסוד הוא יותר בבחינת מסיבת סיכום לפרשייה עגומה ביותר, שאינה מעלה ואינה מורידה בכל הקשור לחשיפת אותו סוד שחפצה למזמזו. "ייתכן, כמובן, שאותן ארבע דקות קצרות שטויב התחייב בפני בית-המשפט לקצץ בסרטו בתמורה לאישור ההקרנה שניתן לו היו זרועות בטונות של סודות מדינה שאוי לאוזן השומעת אותן. על פניו נראה שמי שרצה לעצור את הקרנת הסרט הזה לא חשב כלל על הסרט או על טויב יוצרו. הוא חשב על הפוזה של הגעוואלד שמפגינה לאחרונה מדינת ישראל במסגרת המגמה הרעשנית לעצור את איראן מפיתוח אמצעים גרעיניים". "ההתנתקות השנייה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ומלווים אותה תצלום של שר החוץ אביגדור ליברמן ולוגו בגודל כמעט זהה של המלה "חשיפה". שמעון שיפר מביא לקוראי העיתון את "התוכנית המהפכנית של שר החוץ ליברמן: ניתוק מוחלט מרצועת עזה. לפי ההצעה: ישראל לא תפקח על הנכנסים והיוצאים לרצועה, ותתמוך בהקמת תחנות כוח, מתקני התפלת מים ודירות לתושבים. המטרה: הכרה של העולם בסיום הכיבוש". "העובדה שגם בעלי משורר", אומרת המשוררת סיון הר-שפי לרן יגיל מ"תרבות מעריב" ("מרחק שנות אור מהסצינה, מתוך קרוואן בגוש עציון, מפלסת את דרכה אל פסגת דור המשוררים החדש בישראל"), "מתבטאת בזה שיש יותר ערימות של כביסה לא מקופלות". "האם המתנחלים הם חברה במשבר?", שואל אותה יגיל. "האם ישנה חברה ללא משברים?", שואלת אותו הר-שפי. "מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר", כתב פעם הרב קוק, "בוודאי היא קרועה. אי-אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה". "לידיעת הנושים", נכתב במדור הרכילות "ליאורה" ב"סופשבוע" של "מעריב", "אריאל בן-ארי, המוכר לכם יותר בשם ארקדי גאידמק, מתכנן לנחות בנתב"ג בעוד שלושה שבועות". כותרת המשנה לראשית על שער "7 לילות" של "ידיעות" היא: "תחת מסווה של צוות עוזרי אוליגרך שאיננו קיים, יצאו כתבי 7 ימים לבדוק מה מוכנות לעשות קבוצות כדורגל בליגת-העל רק כדי שמיליארדר פיקטיבי ומפוקפק ירכוש אותן". המשכה של הכותרת: "לזרוק ערבים מהקבוצה? אין בעיה, רק להיזהר מהתקשורת השמאלנית. לשלם במזומן ביד? בטח, רק שאף אחד לא יידע. להפסיק להחתים זרים מאפריקה? בוודאי, הם כמו קופסת שעועית, אחרי חצי שנה נרקבים". אין כמו עולם הכדורגל כדי לאסוף תובנות חברתיות. יהיה מי שיסתייג מההתחזות שנקטו הכתבים גיא ליברמן, יאנה פבזנר ומשה רונן כדי לאסוף את המידע לכתבה. אחרי הכל, שום פשע לא נעשה שיצדיק התחזות כדי לחשוף אותו, שום פשע לא התגלה בעקבות התחקיר, ומה עוד שבמעשה ההתחזות כתבי "7 ימים" יוצרים בעצמם את המציאות שהם מדווחים עליה. בכל מקרה, אם מכריעים בדילמה האתית הזו לחיוב, כפי שעשו העורכים לאחר שכנראה התלבטו בעניין, מתקבלת מן הכתבה תמונת מציאות ישראלית בעלת עניין, לא בכך שיש בה חידוש או גילוי, אלא בדיוק להפך – משום שהיא מאששת את הרמזים לה, הצצים כיבלית ברחוב, בטלוויזיה, בכביש, בחדר המדרגות ועל חוף הים. במשפט אחד – תהליך הניוון שהעביר ההון את החברה הישראלית. הלך האִלתור אך לא הסמוֹך, את המקוריות החליפה רשלנות, ועל חשבונם של החמימות, הישירות וחוסר האמצעיות צמחו כגידולי פרא השנאה, האופורטוניזם והנוכלות. מהעממיקו נשאר הקופיקו. תחקיר האוליגרכים מצטרף לתמהיל כתבות מגוון של "7 ימים", ובו לפחות עוד שתי כתבות בעלות חשיבות: כתבה מתורגמת מה"רולינג סטון" על דליפת הנפט במפרץ מקסיקו, וכתבה של מירב בטיטו על היחס למיניות ילדים במגזר הדתי. יש גם כתבה של יאיר לפיד, שביקר במאיץ החלקיקים בשווייץ ומביא משם את רשמיו בסגנונו המנופח הרגיל. "החלקיקים", מסביר אחד המדענים המרואיינים, "הם נקודות זעירות, והמרחקים ביניהם גדולים מאוד יחסית, כך שאנחנו עשויים בעיקר מרווחים". בטורו הקבוע ב"תרבות מעריב" כותב מנחם בן על חילופי העלבונות בין ירון לונדון לגודי ניר-מוזס-שלום: "כשגודי שואלת מי זה ירון לונדון, ומספרת לנו שמעסיקים אותו בידיעות אחרונות בגלל רחמים, היא מזכירה לנו מה עומד כאן מול מה: העמדה התת-תרבותית שהיא מייצגת מול האינטלקטואליות המעודנת שמייצג ירון לונדון". "הכתיבה של שלו רהוטה מאוד", כותב אריק גלסנר בביקורת ב"תרבות מעריב" על ספרה החדש של מיכל שלו, "ממערב לירח", "ואיני מזלזל כלל ביכולת לכתוב ברהיטות, זהו בהחלט סוג של כישרון. משוקע בכתיבה גם תחקיר סביר על עולם המוזיקה, ולפרקים אף שלו מנסחת בישירות יעילה רגשות וכאב אנושיים [...] היה ניתן לפטור לכאורה את הרומן ככתיבה טובה בסוגה. בקריאת רומן מהסוג הזה, הרומן המלודרמטי הפופולרי, אנשים נהנים לא למרות הקלישאות אלא בגללן. הקלישאות מקלות על קריאתו וקליטתו המהירה של הסיפור. לפיכך, לכאורה, אין טעם לקטול ספר שכזה. "אבל", ממשיך גלסנר, "אני סבור כי אי-קריאת הדברים בשמם, אי-ההתייחסות לכך שזו כתיבה נמוכה [...] הובילה בעשורים האחרונים לאיבוד קני המידה. וכשאין שומרי סף, הכתיבה הבינונית, שאינה סובלת מענווה, ממהרת לאכלס את מרכז המערכת ולהכריז על עצמה כמלכה". ועוד כותב גלסנר: "היותו של יואב [גיבור הרומן] מוזיקאי אינה סותרת את היותו בשר מבשרה של המערכת המערבית שאתוס ההצלחה מניע אותה. פסנתרן מצליח הוא בדיוק כמו כדורגלן מצליח, חלק ממנגנון התחרות הכללי. כך מבהירה מאיה ליואב: אנחנו עומדים לשנות כמה דברים. יחסי-הציבור שלך יהיו מעתה הרבה יותר ממוקדים. אתה צריך להיות לא רק פסנתרן-כוכב, אלא מותג. כמו שחקני כדורגל שהפרסום שלהם חוצה את גבולות המגרש. "הבחירה במוזיקה קלאסית כנושא לרומן יוצרת אנלוגיה בין האפיל האריסטוקרטי שיש למוזיקה הזו לאתוס ההצלחה הקפיטליסטי. זאת בהתאם למטרתו האידיאולוגית של הרומן, שהיא, כאמור, הקניית הדר ולגיטימיות של אצולה למצליחני השיטה העכשווית". כתבת השער של החלק השני של מוסף "ישראל שישישבת" של "ישראל היום" עוסקת בהשלמת השיפוץ במוזיאון ישראל "לאחר שלוש שנות שיפוצים ו-100 מיליון דולר". יונתן אמיר כותב על תערוכות הקבע החדשות שיוצגו במוזיאון, בין השאר "אולם הכולל שחזורים של מבני תפילה המקודשים ליהדות, לנצרות ולאסלאם [...] באגף האמנות היהודית הוקם שחזור אותנטי של בית-כנסת מסורינאם [...] רצפת המבנה מכוסה חול לבן". האוצרת טניה כהן-עוזיאל מספרת כי "יש שתי פרשנויות להכנסת החול לבית-הכנסת. האחת, פרקטית, טוענת שיהודי סורינאם, שהיו ברובם צאצאי אנוסים מספרד ומפורטוגל, נהגו להשקיט את צעדי המתפללים באמצעות פיזור חול על הרצפה, מתוך הרגל להסתיר את פעילותם הדתית מן הציבור הרחב. הפרשנות השנייה רוחנית יותר, ולפיה הוכנס החול לבית-הכנסת כדי להזכיר למתפללים את עובדת היותם עם המדבר, המקיים את חייו בגולה". "השיפור ברמת המינהל הישראלי עצום", מצטט סבר פלוצקר בטורו ב"ממון" את יורם יהב, שעמד בראש המכון להשבחת מינהלים. "תסתכל על טבע, על שטראוס-עלית, אילו הצלחות קטפו בעולם. ישראל מייצרת כיום מנהיגים בעסקים, לא בפוליטיקה". "חרדה, מתח, מיחושי לב, דיכאון, נדודי שינה ופצעי שושנה. מנהלי חברות ציבוריות מספקים הצצה נדירה לתסמונת הדו"חות הרבעוניים, הסינדרום הכי מושתק במשק הישראלי", לשון כותרת המשנה (המגזימנית) לכתבה של דיאנה בחור-ניר במוסף "כלכליסט". "צריך ללמוד לנהל את הציפיות של המשקיעים, לא להבטיח יותר מדי ולא לקיים יותר מדי", אומר צבי ימיני ("יו"ר פולימר לוגיסטק והיידרו אינדסטרי") בציטוט המסכם את הכתבה. והוא מוסיף: "אני לא מוכן יותר להיות מנכ"ל. אני בפרק אחר, כיו"ר, מאציל סמכויות, מביא את הניסיון, הידע והקשרים שלי, בלי הלחץ היומיומי שעובר מנכ"ל. אני כבר לא חי מרבעון לרבעון". לא רק בעסקים, גם בעיתונות יש מנהיגים. "8 הסכנות הגדולות של הריכוזיות" היא הכותרת הראשית של "דה-מרקר", שאנשיו אינם מתעייפים מהמרדף אחרי המטרה שהציבו לעצמם. "המאבק בריכוזיות צובר תאוצה", נכתב בכותרת המשנה, "שליש מהח"כים חתמו השבוע על הצעת חוק לעידוד התחרות". המשכה של כותרת המשנה נראה כאילו נלקח מספר לימוד לילדים בבית-ספר עממי: "כיצד משפיעה הריכוזיות על הצרכנים בישראל? ריכוזיות פירושה שמעט שחקנים שולטים ביותר מדי משאבים. שיש במשק אנשים שאסור לגעת בהם כי הם חזקים מדי. שהחלטות מתקבלות על בסיס אישי ולא על בסיס ענייני. שהתחרות במשק נמוכה והמחירים גבוהים. ויש כמובן עוד סכנה אחת: לדמוקרטיה". לקרוא עם רעמי תופים במקומות הנכונים. במוסף "מרקר ויק" מגיש גיא רולניק, בטור מוצלח במיוחד, מדריך לקריאה בהכרזות ראשי תעשיית הסלולר. "ממש כמו גאידמק שחילק קרטיבים לעניים וקיווה לרוץ על גבם לכנסת, כך ידידי גיא מרוז, שהתקנא בחברתו לשעבר שלי יחימוביץ, רוצה לרוץ לכנסת על גבם של אותם עניים שהוא מטפל בענייניהם", כותב מנחם בן במדור שהוזכר לעיל. "מעכשיו", הוא ממשיך, "כל שידור של אורלי וגיא לטובת מגזר עשוק כלשהו יוכל להיחשב כתעמולת בחירות זולה לכנסת. כחלוקת קרטיבים גאידמקיים מסוג אחר. לא נעים". חברת השעונים ברייטלינג קיבלה את הצלם זיו קורן (שצילם), את מפקד חיל האוויר לשעבר איתן בן-אליהו (שחתום על הכתבה), חמישה עמודים ואת השער של מוסף "ישראל שישישבת". העילה: התנסות עם הצוות האירובטי של החברה, שאותו היא מטפחת לצורכי שיווק וקידום מכירות. "כידוע", נכתב בפורום של מעריצי חברת השעונים, "זיו קורן, מהצלמים המובילים בישראל, טס גם הוא ברייטלינג. זיו קיבל אישור מיוחד להעלות מצלמה ל-JET ולצלם. תחשבו כמה שוקלת מצלמה מקצועית וכמה מאמץ נדרש להחזיק אותה שאתה ב-5 G ועוד באמצע הוא מחליף עדשות". ובהודעה שלאחריה נכתב: "קודם עלי לציין שקובץ התמונות בסרטון והנתונים שנכתבים פה, אכן עושים חשק לרכישה של BREITLING כמעט מכל סוג שהוא !!!". |
עיתונות הספורט מזהה את כיבוש עולם הכדורגל על-ידי גורמים עברייניים, אך נשבית ונהנית מההתחככות | אימיילים של בכירים ב-ynet חושפים את הקשיים באיחוד מערכת הספורט עם "ידיעות אחרונות" | הם מפחדים. זהו פחד מסוג אחר. חשש לשלומך, לחיים שלך. חברים ייעצו לרדת קצת למחתרת, אפילו לבדוק את תחתית הרכב, להיות עם עיניים בגב. ישראל איננה ברזיל, אבל להיות כתב ספורט מתחיל להיות קצת מסוכן. זה כבר לא רק לדווח מי נפצע באימון ולחלק ציונים לשחקנים. מדובר בהתחככות הולכת וגוברת עם גורמים עברייניים, שחדירתם לכדורגל הישראלי לא החלה השנה, אבל רק לאחרונה אפשר להבחין בהם יותר ויותר במרחב התקשורתי. כתבת הפרופיל בספורט "ידיעות אחרונות" על גל יוסף, המעורב בענייני בית"ר ירושלים ושהוגדר כ"איש עסקים ששמו נקשר לדמויות מוכרות מעולם הפשע", הריחה מפחד. לא רק מפחד הדיבה, שהפך לצל כבד על כלי תקשורת כיום, אלא פחד אחר, קיומי, פיזי. בקצה הפחד הזה לא אורב מכתב התראה של עורך-דין. שמו של גל יוסף נקשר לעולם הפשע, על אף שמעולם לא הורשע. שמו מוכר היטב למשטרה. על-פי פרסומים שונים הוא היה יעד מודיעיני, ולפני שנה וחצי הוגש נגדו כתב אישום בגין איומים. גל יוסף הוא מבעלי הכח עמידר–רמת-גן מהליגה הלאומית, שותף בכרטיס השחקן של טוטו תמוז מהפועל תל-אביב, ובשנים האחרונות הפך לגורם משפיע גם בבית"ר ירושלים. ארקדי גאידמק מתייעץ איתו, כך פורסם, ומעריך מאוד את דעתו. על מהות הקשר והסיבות לו נרמז פה ושם בעיתונות, כביכול בגלל הלוואה שנטל ממנו האוליגרך. בראיון ה"עצבני" שפורסם עם גאידמק ב"7 ימים" האחרון לא היתה שאלה אחת בעניין הזה. פספוס גדול של המראיינים. יוסף הקפיד כל השנים לשמור על פרופיל נמוך. הוא מסרב להיחשף ולהגיב בתקשורת, והעיתונאים לא ממש לוחצים עליו. בשבועיים האחרונים עלה שמו לכותרות לאחר התפטרותו של יובל נעים, מאמן בית"ר ירושלים. נעים הודה בראיון בערוץ הספורט וב"ידיעות" כי יוסף הוא האיש הכי מקורב לגאידמק וש"יש לו הכוח להזיז דברים בבית"ר". בשבוע שעבר המשיכו ב"ידיעות" להזכיר את יוסף. הפעם הבליטו ציטוט מדברים שאמר ליו"ר בית"ר ירושלים, איציק קורנפיין. מרוצים מעצמם, המשיכו ב"ידיעות" לרכוב על הגל, וביום רביעי שעבר פירסמו כתבת שער: פרופיל על גל יוסף מאת אלי סניור, שהוא כתב ספורט וכתב משטרה. הכתבה היתה זהירה מאוד, חלבית, כמה מהניסוחים לוטשו באיזמל משפטי, ומצד שני, העובדה שיוסף תורם בסתר לעמותות חתמה את הכתבה כמו היתה הפי-אנד. משפט אחד כמו סיפר את כל הסיפור: "יוסף נחשב לאיש של כבוד, אחד שנוהגים לכבד בעיקר בזכות שמו". קוריוז קטן: בכתבה נטען כי גל יוסף מעניק שקט למועדון בית"ר ירושלים. שני עמודים קודם לכן, בידיעה זעירה, פורסם כי מאמן הכושר והפיזיותרפיסט של הכח עמידר, הקבוצה שבבעלות יוסף, התפטרו בגלל אי-תשלום שתי משכורות. אייטם שלא העניק כבוד ליוסף או הוסיף שקט לקבוצה שלו. רוב התגובות לכתבה, שפורסמה גם ב-ynet, זעמו על שיוסף יצא "צדיק", "פיה טובה", "נמר בעור כבש", "הנדיב הידוע" ועוד. הקוראים, שלא קיבלו את ראשו של יוסף על מגש, עשו את מה ש"ידיעות" לא עשה בגלל זהירות או פחד, או שניהם גם יחד: הם פירטו בעצמם את עלילותיו של האיש ולמעשה השלימו את הסיפור. גם בספורט "וואלה" לא נותרו אדישים. "גל יוסף לא יכול היה לחלום על כתבה מפרגנת יותר מזו שקיבל בספורט ידיעות אחרונות", כתב פז חסדאי טור ביקורת קטלני. "הוא [גל יוסף] מייצג תופעה פסולה של אנשים מפוקפקים שהשתלטו על הענף [...] לא ברור אם יוסף יוצא גבר מכל הסיפור הזה. ברור שכל השאר יצאו סמרטוטים". "ידיעות אחרונות" לא היה הראשון להציף את שמו של יוסף ולכתוב על גורמים מפוקפקים בכדורגל הישראלי. באוגוסט 2011 פורסמה ב"הארץ" ידיעה של משה בוקר, ולפיה בהתאחדות לכדורגל לא אוהבים את ההסכם המתגבש בין בית"ר ירושלים לגל יוסף על רכישת חלק מכרטיס השחקן של תמוז. "שמו של יוסף", כתב בוקר, "נקשר פעמים רבות לפלילים, אולם עד היום הוא לא הורשע בעבירה שבגינה ריצה עונש מאסר". ב-2007 כתב אביעד פוהורילס ב"מעריב" על שיתופו של העבריין בן כהן באימונים של הפועל רמת-גן. בכל השנים האחרונות, שבהן חיזקו גורמים עברייניים את אחיזתם בקבוצות כדורגל, לא פורסם תחקיר אחד על התופעה, לא היה ניסיון להתחקות אחר ממדיה ולרדת לשורשיה. העובדות ידועות לכל, אבל הפחד משתק, בתוספת מצב שבו אין "אקדח מעשן" שיסכים לעשן. בעיתונים מתפרסמים מדי פעם רמזים על התנהלות בעייתית של גל יוסף, כמו של אחרים, אבל הם אינם מלווים בראיות. גם המשטרה לא הצליחה להפליל את יוסף ולגרום להרשעתו. נוח לתקוף את "ידיעות" על כתבה חצי אוהדת לגל יוסף, אבל בואו נראה את כתבי "וואלה" מפרסמים תחקיר מקיף על מעורבות העולם התחתון בכדורגל, ולא רק תוקפים את מי שניסה לטפל בעניין, גם אם התוצאה הפכה את יוסף לצדיק. המציאות מורכבת יותר מחוקי היסוד של להקת הכלבים שהופקדה על שלום הדמוקרטיה. יוסף, כמו שורה של טיפוסים מפוקפקים ששמם נקשר לעולם העברייני ושהולכים וכובשים את עולם הכדורגל, הוא סכנה אמיתית לתרבות הספורט, אבל בו בזמן הוא גם הלחם והחמאה שלה. וכך רוחשת תקשורת הספורט משתי מגמות סותרות: האחת מכירה בתפקידה לחשוף נגעים מזהמים ולהוקיע אותם, והשנייה מכתירה סלבס, מזהה את ריח הרייטינג הנושב מהם ונהנית מההתחככות בכוחניות שקורנת מהם. השטח האפור, שהולך ומתרחב, מתמלא במושגים כמו "לכאורה" ו"על-פי החשד", ומאידך במעשים שהם ספק בלתי חוקיים, אולי רק לא ממש מוסריים, אולי סתם בריוניים, כמעט ממזריים, הנושקים לגבול התחמנות המקובל. השטח האפור הזה מאפשר עיתונות עצלה, יורקת עצות ואבחנות מן היציע ומצדיקה את העמדה הזאת ב"אופיניון פייפר", או מייצרת עיתונות פחדנית ומבוהלת. כדי להיחלץ מן הצבת הזאת יש צורך לא רק בעיתונאי עם ביצים מברזל ובעורך אמיץ שעומד מאחוריו, אלא גם במו"ל שלא רואה את ייעודו רק בשורת הרווח. שילוב של אלה הוא נדיר ביותר. העיתונות, ובמקרה הזה עיתונות הספורט, תמשיך בינתיים לייצר כתבות זהירות ורופסות על מעורבות העולם התחתון בכדורגל, כשהיא חוסה בצלן של תגובות קוראים שיעשו את עיקר העבודה. "הספורט לא זוכה לייצוג סביר יחסית לעניין שהוא זוכה לו, וההומפייג שלנו לא רלבנטי בתחום מרכזי בחיים הציבוריים". כך התלונן ערן טיפנברון, המשנה לעורך ynet, בפני עורכי האתר. זה קרה בתקופה שבה אוחד מדור הספורט של האתר עם זה של ספורט "ידיעות אחרונות". האיחוד הפיזי, כשאנשי ספורט ynet הפכו לחלק אינטגרלי ממדור הספורט של העיתון, הקשה על התקשורת עם עורכי דף הבית של האתר והפך אותה למסורבלת. התכתובת בנושא מערכת הספורט החדשה נחשפה במסגרת תצהיר שהגישו עורכי-הדין של ynet מול עורכי-הדין מטעם ארגון העיתונאים, המייצגים את אראלה גניסלב, עורכת דף הבית של האתר, שפוטרה לאחרונה ועתרה לבית-הדין לעבודה. וכך כתב טיפנברון ב-30 באוקטובר 2011 לעורכי דף הבית: "העובדה שעורכי הספורט אינם יושבים איתנו אינה בריאה. מבחינתכם עובדה זו מציבה לכם אתגר: לבחון את האייטמים בחינה כזו שתצמצם את הקושי מכך שאנשי הספורט אינם לצדנו. במלים פשוטות: אתם חייבים לתת לאייטמים האלה תשומת לב רצינית יותר על מנת למנוע אפליה לרעה. רק בימים האחרונים היו מספר אייטמים שלטעמי קיבלו חשיפה לא מספקת. מסיבת העיתונאים של תמר מעוז היום למשל [הכדורסלנית שהוריה נרצחו בירושלים ושאחיה מואשם בביצוע המעשה], או תקציר ה-6:1 בדרבי של מנצסטר. יש לנו העושר הגדול ביותר של תקצירי הווידיאו מכל כלי התקשורת בארץ. הטורים, למשל של עמיר פלג, זוכים להצלחה יפה ברייטינג". גניסלב השיבה על כך לטיפנברון: "העבודה מול הספורט בעייתית מאוד מאז שעזבו, ולצערי זה מטריד אותנו יותר מאשר אותם". גניסלב המליצה לטיפנברון: "אולי כדאי שתחליף כמה מלים עם ניקי [סגן עורך מדור הספורט ב"ידיעות" והאחראי על הספורט ב-ynet]. אני מבינה שהבנאדם עסוק בטירוף, אבל על המזבח הזה מוקרב אחד הערוצים הכי חשובים שלנו. חושבת שכדאי להציע לו למנות מישהו שיהיה בקשר קבוע איתנו". טיפנברון ענה: "קודם כל, אני מדבר איתו כל יום. אבל מה שחשוב: תקראי טוב מה שכתבתי. אין בעיה בספורט. יש בעיה בהומפייג. שימו לב! ההומפייג נפגע, לא הערוץ". אבל גניסלב התעקשה: "יש בהחלט בעיה בספורט ולא בהומפייג. וממה שכתבת אני מתרשמת שניקי עדיין לא הבין איך זה עובד, אם הוא מדבר איתך ולא איתנו – אלא אם כן אתם מחליפים חוויות על דברים אחרים. אנחנו לא יכולים לבדוק בציציות של כל כתבה כדי לגלות אם היא שווה למרות שלא הומלצה, וסאגת סופשבוע היא סיפור בפני עצמו". מה קרה מאז בספורט ynet המאוחד? הקשיים ההתחלתיים בגלל הקשר המרוחק עם אנשי ההומפייג הסתדרו בינתיים, לאחר שאחד מעורכי המדור הפך לאיש קשר קבוע. ספורט ynet בגלגולו החדש הפך לצהובון בהשוואה לסולידיות שאיפיינה אותו לפני האיחוד. כמויות ה"פרסום ראשון", "חשיפה" ו"בלעדי" עלו פלאים, בין היתר בגלל הקו הכללי של עורכי האתר, המעדיפים את ה"מעניין" על ה"חשוב". התכתובת הפנימית שנחשפה בין העורכים הבכירים באתר מלמדת על המגמה. היא תגבר, מן הסתם, במסגרת קרב האיתנים מול "וואלה" על הבכורה בטבלת המדרוג. 1. כיצד זכתה חברת נייקי לכך שערוץ הספורט והכתב גיל ברק התגייסו כדי לקדם מוצרים חדשים שלה? עוד ביזיון מתוצרת תקשורת הספורט. במדור הספורט של ynet יצאו מהעניין באלגנטיות כשהאייטם השיווקי הזה פורסם בערוץ הבריאות. עכשיו נראה מה תהיה תשובת המתחרות של נייקי ואיזה עיתונאי יסכים למכור את שמו בשביל טיסה לאירוע חגיגי בחו"ל. 2. אירועי האולסטאר של ה-NBA נערכו בשעות הקטנות של הלילה. עבור רבים שהחמיצו את המשחקים והתחרויות השונות צריכה פינת ספורט בבוקר, בתחנת רדיו, לספק את המידע. בעוד שבגלי-צה"ל הרחיבו על כך ביום ראשון מפי טל שורר, בתוכנית המקבילה ברשת ב לא הזכיר המגיש בני פייסיק את אירועי הלילה הקודם, ויצא ידי חובתו במשפט סתמי שסיפר שהלילה ישחק המזרח מול המערב. דל, עלוב ולא מספק. |
"התיקונים" 71: רוני סופרסטאר ב"כלכליסט", הרצל עוזר ב"דה-מרקר", הרצל עוזר ב"דה-מרקר", פרשת בלה-בלה ב"הארץ" ועוד פרשות מהעיתונות העברית | בעקבות המהומות במצרים צפה מחדש שגיאה ישנה של פוקס-ניוז (7.09), שהעבירה את מצרים לעיראק. ואילו ב"מקור ראשון" העלימו את לוב (28.1.11). ואת טוניסיה העבירו מצפון-מערב לסודן לצפון-מזרח. ובינתיים, מצרים: 80% מהמדינה נחטפו! (ynet, 6.2.11) המהפכה האנטי-מוסלמית: מפגינים מצריים מבזים את מוחמד. ובינתיים, במציאות: מפגינים מצריים מבזים את מובארק (nrg מעריב, 30.1.11). פיצוץ צינור הגז במצרים יוביל לעליית מחירים של 10%, 20%, 30%, נמכר! (אתר "דה-מרקר", 6.2.11) מה עושה לִיד על רוני סופרסטאר בכתבה על הגז המצרי? ("כלכליסט", 6.2.10) טיולים מומלצים: מצרים לעומק וסיורים בעקבות לוחמים במצרים (המוסף "מסלול", "ידיעות אחרונות", 31.1.11, בעיצומה של המהפכה). כמה גלילי נייר ממוחזר דרושים כדי להדפיס עיתון שמדווח על המהפכה במצרים? (ynet, 12.2.11) המזרח הרחוק-רחוק תצלום יפה של אותיות קוריאניות, אבל מה הוא עושה על שער המוסף הפרסומי "מגזין סחר חוץ והשקעות ישראל-סין"? ("הארץ", 31.1.11) צאנל טו ניוז אין אינגליש אם אתם לא יודעים אנגלית, עדיף שלא תצייצו באנגלית, חדשות ערוץ 2 בטוויטר. וזו לא הפעם הראשונה שטוויטר חדשות 2 מככב ב"תיקונים". וגם לא השניה. אחרי מות "השופט שהתאבד זומן לשיחת בירור" (חדשות 2 באינטרנט, 9.2.11). "מנהל בתי-המשפט לא הגיע לשבעה על השופט שהתאבד לבקשת משפחתו" (ynet, 15.2.11). דאבל אימפקט המאמר של דפנה ברק-ארז וגדעון ספיר היה כל-כך מוצלח, שבאתר "דה-מרקר" פירסמו אותו פעמיים (16.1.11, 24.1.11). שמישהו יתקשר לממונה על ההגבלים העסקיים: הרצל עוזר משמש מנכ"ל הוט ויס בו בזמן! ("דה-מרקר", 2.2.11) הזמנים, הם משתנים מי שמשאיר לעורך ב"דה-מרקר" הערה לעדכן את תיאור הזמן מ"היום" ל"אתמול" כשהוא מפרסם את הכתבה למחרת בעיתון המודפס, צריך להזכיר לו גם להסיר את ההערה לפני הפרסום. מה הטעם לפרסם הודעה על ניסוי צופרים אחרי שהתחיל? (ynet, 15.2.11) פרשת השבוע פרשת השבוע: פרשת בלה-בלה, שבה עורך שוכח לעדכן את שמה של פרשת השבוע בתבנית הקבועה ומשאיר את שומר המקום "בלה-בלה" ("הארץ", 4.2.11). כמה ימים אחר-כך פורסמה התנצלות. מזג האוויר הסופה היתה כל-כך חזקה שהיא העיפה את קווינסלנד מצפון-מזרח אוסטרליה לדרום-מזרחה, והעלימה את טסמניה (CNN, 2.2011). מה לא בסדר במודעה הזאת ("גרוזלם פוסט", 19.1.11)? מוזמנים לנחש בדף הפייסבוק של "העין השביעית". התיקונים הגיעו מאהוד קינן בטוויטר, אורי ברנשטיין, אורן פרסיקו, איתי גליקסמן, אתר "כיפה", גילעד נס, דבורית שרגל ב"ולווט אנדרגראונד", הלל גרשוני ב"בלוגרשוני", ויטלי מיזיריצקי, יובל גבאי, יונית חגואל, יוסי גורביץ בפליקר, ליאור כהן בפייסבוק, לירון מילשטיין, מימי קינן, מתיו שולץ ב"הראלד סאן", נעמה כרמי בטוויטר, סטפנו סקאליה בטוויטר, עדי שגיא, עידן דורפמן, קרייג סילברמן ב-Regret The Error. אייקונים: פרויקט PICOL (רשיון cc-by-sa); מפת אפריקה: Eric Gaba וחי (רשיון cc-by-sa). נתקלתם בטעויות מעניינות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת tikunim@kenans.net, וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט. |
בפרשת מינוי הרמטכ"ל נוהגת העיתונות כראוי כאשר היא פושטת מעל פוליטיקאים וגנרלים את שבעת צעיפי השיווק והיחצנות. ואילו שופטי העליון העירו הערה תמוהה בתיק גלנט | "זכור תמיד", יעץ לי פעם עמית עיתונאי מנוסה, "האנשים שם למעלה אינם שונים ממני וממך. לפעמים הם יודעים קצת יותר מאיתנו, אבל הם לא יותר חכמים". זו תזכורת ראויה לעיתונאים: אסור ליפול שבי בקסמם של מדינאים, גם לא גנרלים. לאיש מהם אין יכולת מאגית. כשהם מקבלים החלטות, טובות או רעות, אין בידיהם כדור בדולח. שום אצבע אלוהים אינה נשלחת אליהם. לפעמים הם צודקים, לפעמים טועים. יש בהם ישרי דרך ושוחרי טוב, אבל גם הם אנושיים. לעתים גובר עליהם היצר. שמץ נקמנות צץ פה ושם. אהבות ושנאות, אמביציות ותאוות מניעות גם אותם. לפעמים הם שוכחים שבסך-הכל אנחנו, האזרחים, הטלנו עליהם משימה: לפקד על אוגדה או על צבא, לנהל משרד ממשלתי, לקבל החלטות ראויות בנושאים קריטיים. לא פחות, גם לא יותר. הצרה עם התקשורת שהיא מעדיפה לא פעם לשכוח את רוב הדברים הללו. יש בעיתונות יצר לאו בר-כיבוש לצחצח דימויים. להכתיר מלכים. ציטטנו כאן באחרונה את מה שנכתב ב"ידיעות אחרונות" על אהוד ברק בשנת 1987, כשמונה לסגן הרמטכ"ל: "במהלך שירותו הצטיין ברק לא רק בלחימה זעירה, אלא גם כאיש שריון בעל תפיסות אסטרטגיות מעולות, היודע לקבל את ההחלטות הנכונות [...] ברק נחשב לאיש מבריק ומוכשר, הוא אינטליגנטי ובעל כושר ניסוח וביטוי [...] תחומי התעניינותו מגוונים: ברק מרבה בקריאה ובכתיבה והוא גם מוזיקאי מעולה. על דעת הכל הוא אדם מבריק, מוכשר ואיש רעים". לא רק ב"ידיעות אחרונות" ראו אור פרסומים כאלה. בארצות-הברית, כשמציגים נואם באסיפה בשלל תארים כאלה, הוא משיב לעתים בהצטנעות מבודחת: "אם אבא שלי היה שומע זאת הוא היה גאה בי, ואם אמא שלי היתה מקשיבה לדברים הללו – היא בלי ספק היתה מאמינה". אצלנו חולמת מיד כל אמא פולנייה על חתן כזה לבתה, והעם כולו ניצב דום. "ראיון עם אגדה", היתה הכותרת שנתן "מעריב" לראיון שערכה גאולה כהן עם אריק שרון. עם ביטויים כאלה נולד אחרי מלחמת ששת-הימים המיתוס של קציני צה"ל כבני אלים, המיתוס שהתנפץ לאורך תעלת סואץ וברמת הגולן בצהרי ה-6 באוקטובר 1973. פוליטיקאים וגנרלים אוהבים עיתונות כזו. מדוע לא, הם הרי בשר ודם. מיתוסים כאלה מחזקים את כוחם, מעניקים להם מימד כריזמטי, קסום, על-אנושי. בעידן השיווק הפוליטי – זה שחודר גם לצמרת הבטחונית, אפילו אם "מסמך גלנט" השנוי במחלוקת לא יצא ממשרדו של אייל ארד – פועלים מנועי עזר רבי-כוח כדי להעצים את המיתוס. חוקר התרבות הצרפתי רולאן בארת כתב על הפוטוגניות האלקטורלית הקורנת מתצלומי המועמדים לפני הבחירות ומעצימה את המימד האי-רציונלי שמתפשט אל הפוליטיקה. לא תכונות ותוכניות מציג התצלום, אלא טיפוסים ודימויים – עלם חמודות, גיבור במדים, קצין עמוס עיטורים, גבר בשל, אזרח גברי. לעתים קרובות מדי גם הציבור מתאהב בדימויים הללו. מה תפקיד העיתונות בשעות כאלה? אולי לקרוע את תצלומי הבחירות, להביא את דיוקנו האמיתי של המועמד, לטוב וגם לרע. לא סתם לנשוך בעקבי פוליטיקאים וגנרלים, אבל לחדול מהתפעמות, לפשוט מעל גופם את שבעת צעיפי השיווק והיחצנות. חשיפת המסמך בערוץ 2, למרות הכל, מילאה תפקיד כזה: היא לא טישטשה את מה שמתנהל מאחורי הקלעים, אלא חשפה את המציאות האנושית העכורה לעיני הציבור. אחרת ספק אם הציבור היה יודע שיש אלופים במטכ"ל שאינם מדברים איש עם רעהו. וגם אחרי הודעתו של ברק על כוונתו למנות את האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל – חייבים לדווח, לשאול שאלות. הנה דוגמה אחת: התחקיר שפירסם קלמן ליבסקינד ב"מעריב" על השטחים שסופחו לביתו-נחלתו של האלוף גלנט. עניין כזה חייב להיות מבורר עד הסוף לפני שימונה לתפקידו, כדי שהעננה הזו לא תרחף מעליו עוד ימים רבים. הבירור הזה עדיין נדרש, אף שעתירה שהגישו התושבים נגד גלנט, תא"ל ארז צוקרמן ותושב נוסף, ונגד כמה רשויות שלטוניות, הגיעה לבג"ץ ונדחתה ביולי 2009. אלא שהחלטת בג"ץ, שעליה חתומים הנשיאה דורית ביניש והשופטים אליקים רובינשטיין וחנן מלצר, אינה עוסקת כלל בפרטי מעשיו של גלנט. השופטים קבעו כי הטענות שהוצגו בעתירה היו "כוללניות ואינן ממוקדות" וכי "הדרך בה הוגשה העתירה אינה ראויה". המידע הפרטני שהובא בתחקירים לא נבדק על-ידי השופטים. חשוב לעסוק בעניין הזה עכשיו, לפני המינוי הרשמי על-ידי הממשלה, גם כדי לרדת לשורש הדברים, וגם כדי לחסוך מן הרמטכ"ל ומצה"ל עוד טלטלה אם וכאשר העניין הזה ישוב ויעלה בעתיד. אין דבר שמושך אש, ומבטיח עיסוק עיתונאי מתמשך, מאשר תיק פתוח. אגב כך, החלטת השופטים בעניין קרקעות גלנט כוללת קביעה נוספת המחייבת בירור, לא רק בהקשר של הסערה הנוכחית. העותרים, כתבו השופטים, "נקטו בדרך בלתי ראויה בטיפול בנושאי העתירה גם אם חלק מהטענות שהעלו היה בהן ממש, ולו מהטעם שבמקביל לפנייתם לבית-משפט זה, יזמו מסע תקשורתי כנגד המשיבים בעיתונות ובתקשורת האלקטרונית, ודי היה בטעם זה כדי להצדיק דחיית העתירה". האם היתה זו סתם נזיפה נרגנת, או שנקבעת כאן הלכה חדשה, האוסרת על עותרים לבג"ץ להשמיע את קולם גם במרחב הציבורי? האם ברצינות מבקשים השופטים לגזור אלם תקשורתי על אזרחים המנצלים את זכותם לעתור לבג"ץ? האם מאיים בית-המשפט העליון כי מי שיעתור לבג"ץ ובמקביל יפנה לעיתונות וינהל "מסע תקשורתי" – נגד גירוש ילדי עובדים זרים או למען מינוי אשה לוועדת טירקל – סופו שיושלך אחר כבוד ממדרגות השיש של בית-המשפט העליון? זו אמירה מדאיגה ומטרידה: אין דינה של עתירה לבג"ץ – במיוחד כאשר היא נסובה על סוגיות עקרוניות – כדין תיק פלילי המתנהל בערכאה נמוכה, שבהקשר אליו אכן מוטב לעיתונות להניח למערכת המשפט לעשות את מלאכתה במינימום התערבות תקשורתית. אבל נחזור לעיתונות ולזעקות הקרב על לשכת הרמטכ"ל. יש מי שמזהירים שכל העיסוק התקשורתי בפרשה גורם נזק כיוון שהוא פוגע באמון העם במערכת הצבאית. אמון הציבור הוא נכס חשוב. אסור לזלזל בו. אלא שהאחריות לשמירה עליו מוטלת על הפוליטיקאים והגנרלים, שם למעלה. אם הם יתנהגו בקולגיאליות הראויה, לא כנחשים בחצר המטכ"ל ובלשכת שר הביטחון, ימשיכו האם העברייה, וגם האב העברי, להיות משוכנעים שהפקידו את בניהם ובנותיהם בידי המפקדים הראויים ביותר. |
כך מתעוותת תפיסת הרייטינג בדרך בין המדגם, מכשירי הפיפל-מטר, ניתוח התוצאות וההודעות לתקשורת. מי יכול ליהנות מן העיוות? | שתי טענות מהותיות העלה כאן בשבוע שעבר אורן טוקטלי נגד אופן השימוש ביציר כפיו. טוקטלי, שהיה מנכ"ל הוועדה הישראלית למִדרוג מאז הקמתה ב-1996 ובמשך עשור תמים, קובל על שתי תופעות שמאפיינות את הצגת הרייטינג לשידורי הטלוויזיה: האחת, כלי התקשורת מציינים אחוזי רייטינג בלי להגדיר מאיזו קבוצת אוכלוסייה נגזרים האחוזים, והשנייה, כלי התקשורת בוחרים להציג את חתך הדגימה שנתוניו המספריים גבוהים בהרבה מן החתך המקביל, המתבקש והמדויק יותר. כל תעשיין תקשורת מכיר את חוק מספרי הקצה: לעולם אל תציג את הנתון המדויק – הצג את הנתון המרשים. נסה למתוח את האמצע לכיוון אחד הקצוות שיועילו לעניינך. רוב עיתונות המידע מסתובבת סביב מספרי קצוות – הגדולים ביותר או הקטנים ביותר – אלה שיגרמו לצרכני התקשורת לצקצק בלשונם. כמה עיתונאים נהרגו בשנה שעברה? משהו בין 70 ל-140 לפי ארבעה מקורות מוסמכים למדי – תלוי בהגדרה מיהו עיתונאי: הכתב? הצלם? איש עם מצלמה? המתורגמן? הנהג? מורה הדרך? כל כלי תקשורת שמתעניין בנושא יציג את הנתונים על-פי השקפתו, ובכל זאת דבר אחד די בטוח: המספרים ייטו לעבר נתון הקצה הגבוה, גם אם הם כוללים ספק-עיתונאים. כמה חיילים התאבדו בשנה שעברה בעת שירותם הצבאי? תלוי בהגדרה מיהו מתאבד, מיהו חייל, מה ההיסטוריה הרפואית שלו ובאילו נסיבות קופחו חייו. הצבא יבחר בחתך המצמצם ביותר, כלי התקשורת ינסו להרחיב עד כמה שאפשר. ובחזרה לרייטינג. טוקטלי טוען לשימוש קלוקל בנתונים. אם אכן זה המצב, יש סיבה לתהות למי יש סיבה להשאיר אותו על כנו. התהייה גדולה במיוחד כאשר מדובר בענקי השידור הטלוויזיוני, שכל פרומיל לכאן או לכאן שווה להם מיליונים. טוקטלי טוען במאמרו נגד הגורמים השונים האחראים לעיוות, ודורש מהם להעלות את הסטנדרטים של הדיווח לציבור. הוא מצפה ל"אוריינות מִדרוג", לא רק מן המפיצים והיחצנים, אלא בראש וראשונה מן העיתונאים וכלי התקשורת המעבירים אותם לציבור. דרישה צודקת ממפיצי בשורה, גם אם משמעותה שיהיה עליהם לפעול נגד טבעם. כמשתייך לקבוצת מפרסמי הנתונים, אין מנוס מלהרים כאן את הכפפה ולנסות, בשיטת הלימוד העצמי, לעבור מ"בורות מדרוג" לאוריינות. אם נדע יותר נוכל לדרוש יותר – וליישם טוב יותר, לפחות בערוגה הקטנה שלנו. לפני שמתחילים, כדאי לזכור מיהם הגופים המפעילים את הוועדה הישראלית למדרוג, שתקציבה השנתי עומד על כ-12 מיליון שקל (במימון כל החברים בה על-פי מפתח מוסכם). החברים הם נציגי גופי השידור, ובהם רשות השידור, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, הטלוויזיה החינוכית, רשת, קשת, ערוץ 10, ישראל פלוס, ערוץ 24 ואיגודי הפרסום והשיווק (הפועלים כמשקיפים). הגופים הללו מיוצגים במליאת הוועדה על-פי מפתח שהוסכם ביניהם, ותפקיד יו"ר הוועדה עובר ביניהם ברוטציה. מי חסר? מועצת הכבלים והלוויין וחברות הכבלים והלוויין (הוט, יס), הטוענות כי שיטת איסוף הנתונים (פיפל-מטר) אינה מתאימה לאופן הצפייה בתוצרתן. כך נראה בעת כתיבת הדברים דו"ח הרייטינג השבועי האחרון (9–15 ביוני 2013) המופיע באתר הוועדה הישראלית למדרוג: שיעורי הצפייה של התוכנית המובילה, "האח הגדול", עומדים על 34.6. 34.6 מה? אחוזים, אפשר לנחש. אחוזים ממה? מ"משקי הבית בכלל האוכלוסייה", הרי כתוב. והנה התיבה באתר הוועדה למדרוג, שבאמצעותה ניתן להגדיר את "אוכלוסיית הדו"ח". כאן היא מוגדרת כ"משקי בית בכלל האוכלוסייה". זוהי, כמתברר, ברירת המחדל למי שנכנס לאתר. הנה שוב, תצלום חלקו העליון של הדו"ח שמתקבל לפי החיתוך הזה: ניתן לקחת אותו דו"ח ולהכניס בו שינוי קטן, שהמערכת באתר מאפשרת למשתמש: באותה תיבה, בחלונית "אוכלוסיית הדו"ח", ניתן להחליף את האפשרות "משקי בית בכלל האוכלוסייה" באפשרות "פרטים 4+ בכלל האוכלוסייה". מה יחולל החילוף? במקום נתונים על צפיית כל משקי הבית בישראל שיש בהם לפחות מכשיר טלוויזיה אחד (משק בית מוגדר כיחידת מגורים הכוללת את כל המתגוררים בה), מבקשים עכשיו נתונים על כל מי שנמצא בחדר שבו מופעל מקלט טלוויזיה והוא מעל גיל 4. כלומר, צופים יחידים בני כל גיל, למעט תינוקות. כשמבקשים עכשיו "הצג טבלה", מתברר כי "האח הגדול" עדיין מובילה את הטבלה, אבל שיעורי הצפייה בתוכנית השתנו מ-34.6 ל-15.9. (באחוזים, גם אם לא כתוב). מה קרה כאן? במקום 34.6% ממשקי הבית בישראל שיש בהם מכשיר טלוויזיה (שהם, לפי הטבלה, 690 אלף משקי בית), יופיע עכשיו הנתון 15.9% מצופי הטלוויזיה (שהם 1,009,000 בני-אדם). לכאורה, אחוזי הצפייה ירדו ביותר מ-50%, אבל זו טעות אופטית. המדידה נעשית באותו מכשיר, הפיפל-מטר, ועל-פי אותו מדגם. ההבדל נובע מאופן חיתוך הנתונים. אין סיבה שלא לאחד את הנתונים ולומר: 1,009,000 בני-אדם, שהם 15.9% מצופי הטלוויזיה (המתגוררים ב-690 אלף משקי בית), צפו בערב הנתון בתוכנית "האח הגדול". ובפשטות: "שיעור הצפייה באח הגדול עמד אתמול על 15.9% מכלל צופי הטלוויזיה". עם קריאת המשפט הזה עולה השאלה המתבקשת: למה בכלל צריך הציבור לדעת משהו על מספר משקי הבית? אין שום סיבה, למעט השימוש ב"חוק מספרי הקצה". אבל זה עדיין אינו הקצה. הביקורת הראשונה של טוקטלי היא שכלי התקשורת מזניחים לעתים קרובות את הצורך לציין במפורש שאחוזי הצפייה הנהוגים הם מתוך משקי הבית – כנהוג היום – או לחלופין, מכלל אוכלוסיית בעלי הטלוויזיות. במקרים רבים נוטים המפיצים והמפרסמים לציין את אחוזי הצפייה כנתון מתוך "משקי הבית היהודיים", מה שמעלה עוד יותר את המספרים – ולעתים אין טורחים לציין זאת. הטענה שהציבור הערבי ממעט לצפות בטלוויזיה העברית ידועה ומוכרת, כפי שמוכרת הטענה שהציבור הערבי משתתף פחות בשוק העבודה ובתוצר, ולכן נוטים לפעמים לנכות אותו מן החישובים כדי שלפר את הנתונים. אבל מי שמתעלם מקיומו של הציבור הערבי כמרכיב במפת הצפייה – מאחז עיניים ומטייח את לב הבעיה, שהטלוויזיה העברית רואה עצמה כמשדרת לארבע חמישיות מאוכלוסיית מדינת ישראל. בחיתוך כזה, גם הרייטינג הוא מכשיר פוליטי. וגרוע מזה הוא הגדרת הצופים כמשקי בית "יהודיים". אילו לפחות צימצמו את ההגדרה לשפת הצפייה, "עברית", היתה עולה מכך כוונה לדייק. ואולי המצב הוא אכן גרוע עוד יותר, והמציאות המרה היא שמשקי בית ערביים דוברי עברית אינם צופים בשידורי טלוויזיה "יהודיים". בכל מקרה, אילו היו מודדים את מספר הצופים מכלל האוכלוסייה, ולא את בתי האב, היתה נמנעת גם השקיעה בבצת ההגדרות הפוליטיות-לאומיות. הציבור אפוא מבולבל; נחשף למספרים ללא הקשר, ועל-פי הכלל התקשורתי הידוע, נוטה להתרשם מן המספרים הגבוהים. המספרים הגבוהים הם עדות לעניין גבוה בתוכנית, והם פועלים כמדרבני צפייה. ממש כפי שמיקום גבוה בטבלת רבי-המכר בשוק הספרים מדרבן רכישת ספרים שנכנסו לטבלה, ובמיוחד את רכישתם של אלה שבמיקום גבוה. הכלל השיווקי אומר: אם תוכנית משודרת זוכה לרייטינג גבוה, כדאי לצפות בה. הוועדה הישראלית למדרוג נוסדה ב-1995, והמדידה החלה להתבצע ב-1998 והתבססה על שיטה שפותחה בעשורים הקודמים, במדד נילסן. ההנחה היתה שהמשפחה מתקבצת סביב מכשיר טלוויזיה אחד, והשיטה בנויה מלכתחילה למדוד מספר מקלטים ככל שיש בבית. טרום מערכת המדרוג ובתקופות מוקדמות יותר היה המעקב טלפוני – למשק בית אחד, שבו התבקשו המשיבים לציין במה הם צופים "עכשיו". אחת הבעיות היא שמשקי הבית משתנים במהירות; משפחות משתנות במהירות. זוגות צעירים עוברים לדירה משלהם, מרחיבים משפחה, מפרקים משפחה, ילדיהם עוקרים לדירות משלהם – ועם כל תנועה יש לתקן את המודלים הסטטיסטיים. אלה (למעלה) הנתונים שנמסרים היום לציבור באתר הוועדה למדרוג, והם מעודכנים לשנת 2002. האם עדיין משתמשים שם בנתונים בני 11 שנה, או שאתר הוועדה לא עודכן מאז 2002? מי שנכנס לאתר נתקל בהודעה: "האתר עודכן לאחרונה ביום 15.6.2013". ואולם, על -פי חלונית ההדפסה המתוארת כמתאימה ל"חלונות 95", אפשר להניח כי מלבד הטבלה הממשיכה להתעדכן מדי שבוע, האתר הוא מוצג מוזיאוני. הטבלה הבאה, המופיעה באותו עמוד, מציגה נתונים וחיתוכים מ-1998 ועד 2002 בלבד. כך נראים טורי הנתונים המפורטים הנמצאים באתר: בדיקה פשוטה מלמדת כי לפי נתוני הלמ"ס, בשנת 2011 היו בישראל כ-2,200,000 משקי בית, וב-88.4% מהם לפחות מכשיר טלוויזיה אחד, כלומר בסך-הכל 1,944,800 משק בית עם טלוויזיה. נתון זה מתאים למספר הנגזר מטבלת הרייטינג השבועית העדכנית, 1,944,200 (ש-34.6% ממנו הם 690 אלף משקי בית). אם כך, מספר משקי הבית ממשיך להתעדכן בחישובי המדרוג עצמם, והדבר נעשה ככל הנראה על-פי הנתונים הזמינים לכל שמציגה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. טלוויזיה בחדריהם של בני הבית היא תופעה של שנות ה-2000, שבהן ירד לא רק מחיר המכשירים, אלא גם נפחם וגודלם, והם זמינים למשפחה ממוצעת לא רק בחדרי השינה, אלא גם בחדרי הילדים. מעבר לכך, זולגת הצפייה אל המרחב הציבורי – אל בתי-הקפה, הבארים, המשרדים, לתורים בקופות החולים ובאולמות המתנה. במהלך אירועים מיוחדים, כמו שידורי גל פתוח ממקום חגיגה, אסון, גמר גדול או תחרות ספורט חשובה, הופכת הטלוויזיה לטלוויזיית חוצות. מכשיר המדידה המותקן בבתי משפחות המדגם, הפיפל-מטר, מותאם אמנם לשאוב נתונים על צפייה במכשירים בכל הבית, אבל אמינות המידע שנצבר בו תלויה בפרמטרים משתנים – כמו שינוי גודלן של משפחות המדגם, אופיין של משפחות המדגם, גילם של חברי המשפחה והרגלי הצפייה השונים שלהם. כל ניסיון למשמע את משפחות המדגם מרחיק אותן מן המציאות הכאוטית, מציאות שבה נעשה שימוש במכשירי טלוויזיה לצרכים שונים ומגוונים, ובהם רכישת שירותי צפייה בתשלום, צפייה בכבלים וצפייה אינטרנטית בתוכני וידיאו זורמים – ובהם סרטים, סדרות ותוכניות המשודרות או ששודרו בערוצי השידור עצמם. כשמניחים את טבלאות הדירוג השבועי זו לצד זו, מתברר כי לא רק שיעורי הצפייה משתנים עם המעבר מ"משקי בית" ל"פרטים 4+". רבים מ-20 המשדרים המוצגים כאן משנים מקומות בדירוג (לדוגמה המדורגים 5 ו-6, "מצב האומה" ו"המירוץ למיליון", שהחליפו מקומות). 14 תוכניות משנות את מיקומן בדירוג המוצג כאן, בעקבות השינוי בחיתוך הנתונים. בין 20 הראשונות יש 14 חילופי מקומות; רובן זזו מקום אחד למעלה או למטה. אבל יש תוכניות כמו "הרווק", שדילגו 2 מקומות, ו"הישראלים" (שידור חוזר), שדילגו 4 מקומות תמימים. תוכניות שבהן צופים יותר בני משפחה, מבוגרים וגם ילדים, יטפסו מעלה בטבלת הפרטים (ביחס לטבלת משקי הבית). תוכניות שבהן מעט צופים או צופה יחיד בבית, יירדו מטה בטבלת הפרטים, ביחס לטבלת משקי הבית. מה קורה כאן? קל להסביר למה חיתוך שונה משנה את הדירוג. הנה, להלן, דוגמה להמחשת המצב. דוגמה זו מובאת לתועלת הציבור ובמיוחד לתועלת כלי התקשורת המפיצים את טבלאות הרייטינג. היא ממחישה כיצד ספירת משקי בית אינה מלמדת אותנו על צפיית אנשים בטלוויזיה, אלא מייצגת מציאות מועצמת ועמומה. בדוגמה הבאה: בבית 1 זוהה צופה אחד בתוכנית A. בבית 2 זוהו 2 צופים בתוכנית B. בבית 3 זוהו 3 צופים בתוכניות A B C. בבית 4 זוהו 3 צופים בתוכנית C. בבית 5 יש טלוויזיה, אבל לא צפו כלל באף אחת מהתוכניות. בבית 6 אין טלוויזיה. בכל הבתים מתגוררים 12 אנשים (שגילם מעל 4). מחיתוך הנתונים האלה על-פי דירוג הבתים יתברר כי: בתוכנית A צפו בשני בתים. בתוכנית B צפו בשני בתים. בתוכנית C צפו בשני בתים. מחיתוך הנתונים האלה על-פי דירוג הצופים יתברר כי: בתוכנית A צפו שניים. בתוכנית B צפו שלושה. בתוכנית C צפו ארבעה. לפי משקי בית (ב-5 מתוך 6 בתים יש טלוויזיה): בתוכנית A צפו 40%. בתוכנית B צפו 40%. בתוכנית C צפו 40%. לפי אנשים (12 בסך-הכל, שמהם צפו 9): בתוכנית C צפו 33.3%. בתוכנית B צפו 25.0%. בתוכנית A צפו 16.6%. |
"אני מניח שתשמע את זה מכל אחד פה במערכת – פרסום סמוי הוא הפגיעה מספר אחת במוניטין שלך", אומר גורם באתר "הארץ", האתר הנקי ביותר מתוכן שיווקי לפי דירוג "העין השביעית" | אתר "הארץ", היחיד מבין האתרים שנסקרו בדירוג הפרסום הסמוי הגובה תשלום תמורת תכניו, מכיל את המינון הנמוך ביותר של פרסום סמוי. גלישה בדף הבית של האתר מעוררת את הרושם שנעשה מאמץ עריכתי להקפיד, גם אם לא בהצלחה מוחלטת, על דחיקת רגליהם של המפרסמים אל מחוץ למשבצות המזוהות עם המערכת. בתקופה שבה נערכה הבדיקה הופיעו הכתבות הפרסומיות באתר "הארץ" עם גילוי נאות בולט שעידכן את הקוראים כי מדובר ב"תוכן מסחרי". בניגוד לאתרים אחרים, ב"הארץ" הופיע הגילוי הנאות בראשן של הפרסומות המילוליות, ובמובלט, ולא בתחתיתן – כך שהקוראים היו יכולים להתרשם מטיב התוכן לפני הקריאה, ולא בתומה. בשלהי 2014, אז עוצבו מחדש חלקיו השונים של האתר, הוקטן הגילוי הנאות, ונוסחו טושטש במידת-מה: את ההגדרה "תוכן מסחרי" החליפה ההגדרה "תוכן ממותג". אף שנראה כי התכנים השיווקיים באתר "הארץ" אינם פולשים להפניות השמורות לתכנים מערכתיים, כמה מהמשבצות המוקצות להם בדף הבית עלולות להיראות לגולש אקראי כהפניות מערכתיות לכל דבר. כאלו הן הפניות מתחלפות המתפרסמות בכמה מקומות בדף הבית תחת ההגדרה המטעה "פרויקטים מיוחדים". הקלקה על ההפניות הללו מובילה את הגולשים לעמודים שבהם מובהר בהבלטה כי מדובר בתוכן פרסומי. השימוש ברקע אפור וכחלחל מסייע גם הוא להבדיל בין הפרסומות המילוליות לתכנים המערכתיים, שההפניות אליהם מתפרסמות לרוב על רקע לבן. גורם במערכת "הארץ" המכיר את הנעשה באתר מסביר כי מדובר במדיניות מכוונת. "יש לנו תכנים שיווקיים במקומות מיועדים – הם במקומות קבועים, שמסומנים ככאלה שמכילים תוכן מסחרי באמצעות כיתוב וצבע", הוא אומר. "גם בתוך הכתבה זה ממותג כתוכן שיווקי – זה לא איזו כתבה של שירותי בריאות כללית שדחפו לערוץ הבריאות של ynet". לדברי אותו גורם, עורכי האתר אינם מתבקשים לשלב תכנים שיווקיים בחלקיו המערכתיים ואינם לוקחים חלק בכתיבה ובקידום של תכנים מסוג זה. "התוכן המסחרי בכלל לא עובר דרך המערכת העיתונאית", הוא אומר. "אין אף אחד במערכת שעושה את זה – מי שעוסקת בזה היא המחלקה המסחרית". השימוש שעושים גופים שונים בפרסום סמוי נעזר בטשטוש ההבדלים בין תכנים שיווקיים ומערכתיים – עיקרון המקל על החדרת המסרים הפרסומיים לראשי הצרכנים. ייתכן שיש קשר בין ההפרדה שציין איש המערכת למיעוטם היחסי של התכנים השיווקיים באתר: העמוד המרכז את שיתופי הפעולה המסחריים של "הארץ" כלל, נכון למועד הבדיקה, ערוץ מטעם בית אבי חי, ערוץ להשוואת מחירי מלונות, מדור "מומחים" ופלטפורמה מקוונת ללימוד אנגלית, לצד תכנים שיווקיים הממותגים כשיתופי פעולה עם אתר "דה-מרקר". גם במקרה שבו קידמו מפעילי עמוד הפייסבוק של "הארץ" חנות יין מקוונת שמפעיליה חתמו על הסכם שיתוף פעולה עם קבוצת התקשורת, בהפניה צוין כי מדובר ב"תוכן שיווקי". הגורם האמור במערכת "הארץ" סבור שהניקיון היחסי השורר באתר בגזרת הפרסום הסמוי קשור גם לחומת התשלום של האתר וקהל הגולשים המובחן שלו. "יש אתרים שמזנים את עצמם ויש מערכות שלא", הוא אומר. "אני מניח שתשמע את זה מכל אחד פה במערכת – פרסום סמוי הוא הפגיעה מספר אחת במוניטין שלך. תזכור גם שאנחנו אתר בתשלום, אנחנו לא מתבססים רק על מספרי כניסות. אתרים אחרים, שחיים על מאסה של גולשים, יביאו את המאסה של הגולשים גם על חרא מוחלט. הגולשים יגיעו, ופחות יפריע להם שבסטריפ הרביעי שיבצו כתבה שנראית כמו 10 דברים שלא ידעתם על ארמניה, אבל זו בעצם פרסומת לחברת תיירות". החדירה הבוטה ביותר של תוכן שיווקי לאתר "הארץ" מתבצעת בעקיפין – באמצעות אתר "אונלייף", יוזמה של קבוצת "הארץ" ושל קבוצת משקיעים שבראשה עומדת הדס גולדשטיין, מנכ"לית "דה-מרקר" לשעבר. מיזם התוכן, המוגדר כ"אתר תוכן ואקטואליה לנשים", מתבסס באופן כמעט בלעדי על הכנסות מתוכן שיווקי. לפי כתבה שהתפרסמה ב"דה-מרקר" ב-2013, 90% מהכנסות אתר "אונלייף" מקורם בפרסום סמוי. גם אתר "עכבר העיר", שבו מחזיקה קבוצת "הארץ" בשיתוף עם משרד פרסום, כולל תכנים שיווקיים וזוכה להפניות קבועות מדף הבית של "הארץ". גולשי אתר "הארץ" נחשפים לתכנים של "אונלייף" באמצעות שתי הפניות קבועות המשובצות בתחתית רצועת ההפניות המגזיניות של דף הבית, ובמסגרת סמוכה, מערכתית למראה, ובה הפניות לאתר. בניגוד לתוכן השיווקי המתפרסם תחת המותג "הארץ", הכולל גילוי נאות ובידול בולט מהתכנים המערכתיים, נראה שב"אונלייף" לא מתאמצים לסייע לגולשים להימנע מגניבת דעת, אלא להפך. התכנים השיווקיים המתפרסמים במסגרת האתר שבו שותפה קבוצת "הארץ" בדרך כלל אינם מוגשים בצירוף הסבר מספק המאפשר לגולש הסביר להבין כי מדובר בתוכן ממומן. נוסף לכך, נראה שב"אונלייף" לא בוחלים במפרסמים סמויים המקדמים מוצרים עם פוטנציאל פוגעני: אחד משיתופי הפעולה המסחריים של האתר הוא עם חברת תוספי התזונה הרבלייף – תאגיד חובק עולם שבין מוצריו גם כאלה שהוכחו כמזיקים לגוף, ומתבסס על שיטת שיווק פירמידיאלית שנודעה לשמצה. לצד המלצות על מוצרים מבית הרבלייף מרבים ב"אונלייף" לכתוב על ניתוחים ומנתחים פלסטיים, ברשימות המלוות בפרסומות גלויות לטיפולים מסוג זה. כמה מערוצי הפרסום הסמוי האחרים באתר נועדו לקדם את רשת בתי-המרקחת סופר-פארם, את יצרנית התרופות כצט ואת בית-ההשקעות פסגות. האם הגולש הסביר באתר "הארץ" מצליח להבחין כי התכנים המוחדרים לאתר באמצעות "אונלייף" אינם בדיוק מה שהם נראים? אם ב"הארץ" קיבלו מהגולשים משוב שלילי בגין הפרסום הסמוי המוחדר לאתר באמצעות שיתוף הפעולה עם "אונלייף", נראה שהתלונות לא הצטברו לכדי מאסה שתוביל לשינוי. הגורם במערכת "הארץ" אוחז בגישה אופטימית: "הגולשים שלנו לא מטומטמים, הם יבחינו אם ננסה למכור להם חרא". מבין שבעת האתרים שנבדקו בדירוג הפרסום הסמוי ברשת, אתר "הארץ" זכה לניקוד הגבוה ביותר בכל אחד מהתחומים שנבדקו. בגזרת התוכן קיבל אתר "הארץ" 5.1 נקודות מ-7 אפשריות, בגזרת הגילוי הנאות קיבל האתר 5.5 נקודות, ובגזרת העיצוב קיבל 5.9. הניקוד המשוקלל: 5.4. |
דווקא בשל היותו של יגאל עמיר רוצח פוליטי שהצליח בהשגת יעדיו, יש חשיבות מיוחדת בעיסוק ברקע לרצח. אבל יש הבדל יסודי בין עיסוק אמיתי בשאלת המניע לפשע ובין ראיונות שהאפקט הציבורי שלהם הוא האדרת הפושע | הוויכוח סביב שידור הראיון עם הרוצח יגאל עמיר התנהל ברמות גבוהות של אמוציות. האמוציות מובנות, אך אינן בהכרח מדריך טוב להתנהגות מושכלת. גם הנטייה להוציא את עמיר מחברת בני-האדם או לנסות להעלים אותו מחיינו – ככל שהיא מובנת – אינה בריאה. הרוצח עמיר הוא אדם, לא ניתן להעלימו, ומסוכן להתעלם ממעשהו ומן הרקע למעשהו. כשם שאין לקבל בהכרח את גרסת עמיר כגרסת אמת, כן יש להימנע מקביעה א-פריורית שכל התייחסות שלו למניעיו היא בהכרח שקרית או לא רלבנטית. יש גם להתגבר על רצונם של חוגים בימין הישראלי להימנע ולמנוע דיון ברקע לרצח מטעמים של הגנה על מי שתרמו ליצירת האווירה שממנה צמח הרצח. הסוגיה אינה פשוטה. טיפול בה מחייב לעמוד על אופיו המיוחד של הרצח שביצע עמיר, אך תחילה יש לפנות את השטח מטענות סרק ומהשוואות שאינן לעניין. אלה שביקשו לפרסם טענו בשם חובתה של התקשורת להביא לידיעת הציבור מידע שהגיע אליה. זו העמדה בלתי מדויקת של פני הדברים. במקרה זה, המעוניינים בפרסום לא פעלו כמתעדים בלבד של מידע, אלא כמייצריו. אלמלי היו טורחים לדובב את עמיר, לא היה המידע בא כלל לעולם. כך שהשאלה האמיתית היא, האם נהגו ערוצי התקשורת כהלכה כאשר נכנסו למאמץ הזה? ראוי להבחין בין המקרה הנדון ובין פרקטיקה שקנתה לה אחיזה, לראיין עבריינים תוך כדי ריצוי עונשם. הראיונות הללו הם ככלל ראיונות אוהדים, שבהם מתמסר כלי התקשורת למרואיין ומסייע לו לרכוש לעצמו אהדה ולהפוך עצמו לסלבריטאי. למעשה התקשורת עושה עצמה כלי שרת בידי מי שמבקשים להשיג הקלות לאותם עבריינים, בין בקיצור תקופת העונש ובין בשיפור תנאי הכליאה. זו פרקטיקה פסולה, המעידה על המפעילים אותה כי איבדו את חוש ההבחנה היסודי בין טוב לרע ואת אמת המידה הבסיסית לאיתור האינטרס הציבורי בפרסום ולהתנהגות מתוך אחריות. הרי ברור שאלמלא ביצעו את פשעיהם, המרואיינים הללו לא היו זוכים לתשומת לב תקשורתית כלשהי. יש אינטרס ציבורי בהבנת הרקע והמניעים של עבריינים לביצוע פשעים, ועיסוק של התקשורת בכך הוא בהחלט לגיטימי; אולם הדרך לעשות זאת אינה צריכה לעבור בתחנה שבה הופך הפושע לגיבור תקשורתי שפניו מעטרים את עמוד השער של מוסף שבת והוא מתארח בתוכנית טלוויזיה של ערב שבת לצדם של פוליטיקאים ואמנים. מרכז הכובד של עיסוק תקשורתי בנושא כזה אינו צריך להיות עבריין יחיד, אלא שורה של עבריינים שיש ביניהם מכנה משותף. דבריהם של המרואיינים צריכים להיבחן בביקורתיות, תוך עימותם עם חומרים רלבנטיים מן החקירה והמשפט, והכתבה צריכה ליתן משקל מכריע לאידך גיסא, קרי לנקודת הראות של קורבנות או למי שמתייחס למעשי הפשע מנקודת הראות של האינטרס הציבורי שנפגע על-ידי הפשעים. יש הבדל יסודי בין עיסוק אמיתי בשאלת המניע לפשע ובין ראיונות שהאפקט הציבורי שלהם הוא האדרת הפושע. במקרה של יגאל עמיר יש חשיבות מיוחדת לרקע לרצח, דווקא בשל היותו רצח פוליטי שהצליח מבחינת הרוצח בהשגת יעדו הפוליטי. זאת, בעיקר לשם הפקת לקחים, כדי למנוע הישנות של מקרים מסוג זה. הסוגיה של הסכמי שלום עם הפלסטינים ועם הסורים והמחירים הטריטוריאליים הכרוכים בהם היא אקטואלית היום לא פחות מאשר היתה בתקופה שקדמה לרצח רבין. גם החומרים שמהם שאב הרוצח את ההצדקה למעשהו לא נעלמו. קשה לומר על החברה הישראלית שהתמודדה התמודדות אמת עם הסוגיה של הקשר שבין שיח פוליטי מסוג מסוים, התנהגות פוליטית במובן רחב יותר, במעשה או במחדל, והתנהגות של מערכת אכיפת החוק, במעשה או במחדל, ובין התנהגות פורעת חוק ואף התנקשות פוליטית. הנושא הזה הוא בלבו של האינטרס הציבורי המובהק ביותר. מנגד, יש לראות את המציאות נכוחה: יש ציבור בישראל הרואה בעמיר גיבור; עמיר ומשפחתו פעילים בטיפוח "מורשת הגבורה" הזו. מעבר לקהל האוהדים הגלוי, מצוי ציבור רחב יותר של אוהדים בסתר, ומעבר לו יושבים על הגדר מתלבטים למיניהם. דווקא משום שיש סכנה של ממש להישנות מעשים מסוג זה, אסור לתקשורת לעשות עצמה – גם בלי דעת – כלי שרת בידיו של עמיר ומעריציו. יש להישמר מפני השמעה של דבריו שמאותתת – אפילו לעשבים שוטים – לגיטימציה לאיש או למעשהו. אסור להאדיר את יגאל עמיר. יוצא מכאן שדרך המלך התקשורתית איננה של הימנעות מעיסוק בשאלת הרקע לרצח, כשם שאיננה מתן במה לרוצח. האם ניתן לסמוך על ערוץ תקשורת בישראל שיטפל בסוגיה בזהירות המתבקשת ובתבונה המתחייבת כדי לשרת את האינטרס הציבורי? האם ניתן לסמוך על כך שהמחויבות לאחריות כלפי הציבור תגבר על פני הנטייה להחניף לנמוך, לצהוב, למגרה לשם גירוי, מתוך רצון להשיג "רייטינג"? |
בית-הדין לעבודה דחה את בקשת ארגון העיתונאים לחייב את "מעריב" להעסיק מחדש את העיתונאי חגי מטר, יו"ר ועד העובדים בעיתון: "ראוי היה שהעיתון יעשה מאמץ מיוחד לשוב ולקלוט את מר מטר" | בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו דחה את בקשת ארגון העיתונאים לחייב את "מעריב" להעסיק מחדש את העיתונאי חגי מטר, יו"ר ועד העובדים בעיתון. בהחלטה שניתנה לפני כשבועיים קבע השופט אורן שגב, יחד עם נציג הציבור הרצל גבע ונציג המעבידים אליאב יארניצקי, כי העיתון הצליח להקים תשתית ראייתית מספקת כדי שניתן יהיה לקבוע שפעל כשורה. "בחנו את הנתונים שהובאו בפנינו על-ידי הצדדים ומצאנו כי הנתונים המספריים שהעיתון הציג בפנינו, ושלא נסתרו, מטים את הכף, בשלב לכאורי זה, לעבר המסקנה כי אי-קליטתו של מר מטר היתה מעוגנת לכאורה בשיקולים כלכליים עסקיים סבירים בנסיבות העניין", נכתב בהחלטה. "אכן, נקלטו לעיתון למעלה מ-360 עובדים, אך לא הונחה בפנינו תשתית ראייתית לכך שהיה תקן ספציפי פנוי שהתאים למידותיו של מר מטר, ולא הוצע לו בכוונת מכוון רק בשל היותו יו"ר ועד העובדים. בעדותו בפנינו, מר מטר אף אישר זאת. ייתכן כי העובדה שהעיתון החליט, כאסטרטגיה עסקית, להתקשר רק עם פרילנסרים ברשת המקומונים (שנותרו פעילים) ראויה להידון במסגרת משפטית אחרת ובאספקלריה של רצוי מול מצוי במסגרת עבודה מאורגנת ויחסי עבודה בישראל, אלא שבמסגרת המצומצמת של התובענה דנן, לא מצאנו שבית-הדין הנו הפורום המתאים לכך או שיש לו הסמכות להתערב בשיקוליהם העסקיים של בעלי השליטה בעיתון, כל עוד לא הוכח בפניו כי החלטות הנוגעות לזכויות עובדים ולתנאי עבודתם התקבלו בניגוד לדין". בהחלטה מובהר כי נטל ההוכחה במקרה זה היה על המעביד, שהיה צריך לשכנע כי לא הונחה על-ידי שיקולים זרים כשלא קלט מחדש את מטר. "העיתון הציג נתונים מספריים שלא נסתרו על-ידי ההסתדרות", מודגש מחדש בהחלטה. "עוד הוסיף העיתון וטען כי היה מוכן להעסיק מספר לא מבוטל של עובדים (60–80) מעבר למכסה של 350 עובדים, ולו באופן זמני, עד אשר הנאמן יוכל לבדוק את העסקתם, אלא שהצעה זו נדחתה. בנסיבות אלה נתקבלה החלטה מיידית בנוגע למקומונים וחמישה מהם נסגרו כליל, בעוד שבאלה שנותרו פעילים נערכו קיצוצים נרחבים". "העסקת כתבים כפרילנסרים לא היתה חזון נפרץ גם קודם למשבר, באשר רוב המקומונים פעלו בשיטת העסקה זו, וזאת בשל אופיו של המקומון. החלטה זו הובילה, לטענת העיתון, לחיסכון ניכר בהוצאות (66%–75% מעלויות השכר). באשר למר מטר עצמו, הרי שביחס לעמיתתו הוותיקה יותר, הגב טורס, הוא עבד כשנתיים ימים וכתב רק עבור מקומון זמן תל-אביב, ולכן הוחלט להעדיף אותה על פניו והוצע לה להיקלט כפרילנסרית. "כל הטענות דלעיל מקימות לטעמנו, בשלב לכאורי זה, תשתית ראייתית מספיקה כדי לקבוע כי העיתון עמד בנטל המוטל עליו. לפיכך, לא השתכנענו כי בנסיבות העניין, יש לאכוף על העיתון לשוב ולקלוט את מר מטר לשורותיו". בסיום ההחלטה הוסיף השופט שגב את ההערה הבאה: "סברנו אז, ואנו סבורים גם היום, כי מן הראוי היה, מהפן של שמירה על יחסי עבודה קיבוציים ניאותים ותקינים, שהעיתון יעשה מאמץ מיוחד לשוב ולקלוט את מר מטר, ולו בשל העובדה שהעובדים עצמם רואים בו סמל למאבקם. סברנו כי העיתון היה צריך לנהוג ביתר רגישות כלפי מר מטר, אם לא מתוך התחשבות וכיבוד רצון העובדים – שיקול חשוב ונכבד בפני עצמו – אזי לכל הפחות מתוך מניעים פרגמטיים ואנוכיים של צמצום נקודות חיכוך מיותרות איתם, במיוחד בשלב כל-כך קריטי ורגיש בחייו החדשים של העיתון. "[...] הגם שאין חולק כי יו"ר ועד אינו נהנה מחסינות או מפריבילגיות מיוחדות שעה שבאים לשקול שינוי ארגוני, הרי שהוא בהחלט ראוי להתייחסות רגישה יותר, במיוחד כאשר מדובר באדם מוכשר ומוערך בתחומו המקצועי, כפי שנטען בפנינו, ולא נסתר, לגבי מר מטר. יש בעובדה זו כדי להקל מאוד על החלטת העיתון לשקול את העסקתו מחדש. אלא שחרף כל האמור לעיל, משנדרשנו להכריע בסוגיה, לא השתמשנו אלא בכלים משפטיים מוכרים וידועים: ניתוח הראיות שהובאו בפנינו בהליך זה לאור הוראות החוק והפסיקה. בהולכנו במשעול זה, הגענו למסקנות דלעיל". מארגון העיתונאים נמסר כי בכוונתם לערער על הפסיקה בבית-הדין הארצי לעבודה. 21961-11-12 |
העיתונים מדווחים על מה שהם מאמינים שקרה בבילעין בסוף השבוע | הכלכלונים לא לגמרי מרוצים מששינסקי | והאלפיות כובשות את הכותרות הראשיות | "ראיון בלעדי", מכריזה חותמת צהובה על שער "מעריב", עם הכותרת הראשית "נשמתי לרווחה", ציטוט של "א ממשרד התחבורה", שלא נכללה בכתב האישום נגד הנשיא לשעבר. "עכשיו יודעים שאמרתי אמת", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", תחת הרצועה הצהובה עם הכיתוב "הנאנסת מדברת". "היא נאנסה פעמיים על-ידי קצב ועמדה במרכז כתב האישום. בראיון לשבועון לאשה אומרת א ממשרד התיירות: קצב הפעיל מערכת משומנת כדי להציג אותי כשקרנית". בתחילת הפרשה פירסמו העיתונים כי היו כעשר מתלוננות נגד משה קצב שביצע בהן עבירות מין שונות. ייתכן כי בהמשך החודש אנו צפויים לראיונות בלעדיים נוספים ואותיות נוספות מהא-ב. אתמול הוגשו המסקנות הסופיות של דו"ח ששינסקי לבחינת הכנסות המדינה ממשאבי הגז הטבעי של מדינת ישראל. כצפוי, הן קשות יותר למדינה מן המסקנות שבדו"ח הביניים, שהעיתונים כתבו כבר אז שהוא בגדר בלון ניסוי. "הדו"ח הסופי של ועדת ששינסקי: 62% מרווחי הגז יועברו למדינה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "דו"ח הביניים של הוועדה לבחינת מיסוי הגז קבע בעבר שהציבור ייהנה מ-70% מהרווחים. המאבק הבא: אישור הממשלה". כותרת תמצית טורה של מירב ארלוזורוב, המודפסת סמוך לידיעה ומפנה למוסף "דה-מרקר", היא "לא נעשה עוול ליזמים". ב"דה-מרקר" עצמו הטון מרוכך מעט פחות. הכותרת הראשית היא פשוט "ועדת ששינסקי: נתח המדינה מהגז – 62%", אולם כותרת הכפולה הפותחת היא "ועדת ששינסקי ויתרה על 9 מיליארד שקל מרווחי תמר", וכותרת המשנה מפרטת את ההטבות שניתנו בדו"ח לטייקוני הגז ולאלו המכונים "המשקיעים הקטנים". "ועדת ששינסקי ריככה את גזירות המס" היא הכותרת הראשית של "כלכליסט", ואילו המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות" חריף עוד יותר: "צעד אחורה" היא הכותרת הראשית שלו, המלווה בתצלום של שטייניץ לוחץ את ידו של ששינסקי במעמד מסירת הדו"ח אתמול. הכותרת הראשית של "עסקים" של "מעריב", המקבלת הפניה גם משער העיתון, היא "ששינסקי לייט: ההיטל המקסימלי ירד ל-50%". טור פרשנות של רונית מורגנשטרן מזכיר כי "המאבק יימשך גם בשבועות הקרובים באותן עוצמות ואולי אפילו יותר", משום שכעת צריך לאשר את ההמלצות בממשלה. ובמלים אחרות: ככל שמתקרב הרגע שבו המדינה תזכה להגדיל את הכנסותיה מהגז שנמצא בחופיה, נשמע עוד ועוד על הגז שמצאו המצרים בארצם. "גז קטלני" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ", שמוקדש ל"גוואהר אבו-רחמה, גננת בת 36", ש"נהרגה בסוף-השבוע שעבר לאחר שנחנקה משאיפת גז מדמיע, שעה שעמדה והשקיפה על ההפגנה השבועית של בני כפרה ופעילי זכויות אדם כנגד גדר ההפרדה, שהוקמה על אדמות הכפר. [...] פחות משנתיים אחרי שאחיה, באסם, נהרג מרימון גז שנורה היישר אל חזהו, בהפגה דומה". המאמר נחתם באזהרה של "הארץ" את ישראל שלא "תיהפך לאחת מהן", כלומר, אחת מאותן מדינות שבהן "המשטרים הורגים את המפגינים נגדם". אזהרה משונה, משום שלפי המאמר, ישראל היא כבר מדינה כזו. ואולי לא? "צה"ל: מות המפגינה – פברוק", נכתב בכותרת בראש שער "ידיעות אחרונות". "עלילת בילעין?", שואלת כותרת על שער "מעריב", "תחקיר צה"ל: יש אפשרות שהמפגינה נגד הגדר מתה מסרטן ולא משאיפת גז מדמיע, כפי שטוענים הפלסטינים", נכתב בכותרת המשנה. "צה"ל: ההרוגה בבילעין סבלה ממחלה קשה; המשפחה: היתה לה דלקת באוזן", נכתב בכותרת ידיעה בעמוד הפותח של "הארץ". "בצה"ל טוענים כי הדו"ח הרפואי מעלה סתירות מהותיות באשר לנסיבות מותה", כותבים ב"הארץ" אבי יששכרוף (שלצד חתימתו נכתב משום מה בסוגריים "בילעין") ואנשיל פפר. "לאחר בקשות נשנות, העבירה אתמול הרשות הפלסטינית את הדו"ח הרפואי של אבו-רחמה למערכת הביטחון", כותבים השניים. "לדברי מקורות בצבא, קשה להגיע למסקנות ברורות מתוך הדו"ח הרפואי הפלסטיני כיוון שהוא נכתב ברובו בדיעבד, לאחר מותה". בדיווח של אמיר בוחבוט ועמית כהן ב"מעריב" אין זכר לתמונה המורכבת שמשרטטים כתבי "הארץ", שטרחו וערכו תחקיר עיתונאי על מצבה הבריאותי של אבו-רחמה לפני התקרית, וגם לא ממש לסימני השאלה שמעלה תחקיר צה"ל עצמו. ב"מעריב" מכירים היום בעיקר סימני קריאה: "הפלסטינים שיקרו לאורך כל הדרך", נכתב בכותרת המשנה, "אז מה סיבת המוות האמיתית?", היא שואלת, ולצד הדיווח, בכפולה הפותחת של העיתון, "תזכורת: מניפולציה של מוות"; "א-דורה לא נפגע מאש צה"ל". ב"ידיעות אחרונות" הגישה דומה, כולל טור עם הכותרת "כך מייצרים מוחמד א-דורא" (יועז הנדל), וידיעה תחת הכותרת "יוזמה בכנסת: לחקור את מימון השמאל הקיצוני" (צביקה ברוט). ממה מתה אבו-רחמה? העובדות כפי שהן ידועות היום, גם אלו שמציג צה"ל, אינן מספקות תשובה לשאלה, אלא רק מציבות סימני שאלה בסופן של הגרסאות השונות. "מעריב", ו"ידיעות אחרונות" שמצטרף אליו, מעדיפים להתעלם מהמציאות הלא ברורה ולהגיש מציאות מדומיינת, נוחה לעיכול לקוראיהם כפי שהם מדמיינים אותם. מאמר המערכת של "הארץ" נוהג באופן זהה. חבל שנהפכנו לאחת המדינות ההן, שיש בהן עיתונים כאלה. ובעצם, הרי תמיד היינו מדינה כזו. במדור הדעות של "מעריב" כותב בן דרור ימיני על ההפגנות בבילעין ש"חזרו לכותרות בגלל מותה של מפגינה": "עם כל העוינות לשונאי ישראל, במקרה דנן הם דווקא צודקים. עניינה של הגדר כבר עלה פעמים רבות בבג"ץ. יש החלטה מפורשת על הזזת הגדר. ההחלטה לא מבוצעת. אפשר ומותר לערער על החלטות שיפוטיות. אפשר למצוא בהן פגמים. אלא שאין שום קשר בין ביקורת על החלטות שיפוטיות ובין החובה העליונה לקיים אותן. כדי להפר החלטה שיפוטית יש צורך שדגל שחור של אי-חוקיות או אי-מוסריות יתנופף מעליה. זה לא הסיפור. ולמרות זאת, ממשלת ישראל רומסת ברגל גסה החלטה שיפוטית. כשבודקים את הסיפור מתברר שבמסווה של תירוצים בטחוניים שיתפה המדינה פעולה עם קבלני נדל"ן. קרקע פלסטינית, ציבורית ופרטית, הופקעה מנימוקים בטחוניים. בפועל, ההפקעה היתה לצורכי הקמת מתחמי דיור נוספים, שעדיין לא אושרו". מתחמי המגורים, לפי ימיני, יועדו עבור היישוב החרדי מודיעין-עילית. בחודש שעבר התפרסם במדור הדעות של "מעריב" מאמר של ד"ר גבי אביטל, המנחם בן של המדענים, מי שפוטר ממשרת המדען הראשי של משרד החינוך והתפרסם בעיקר בזכות דעותיו הריאקציונריות. אביטל כתב אז בעד הקונספירציה שלפיה תיאוריית ההתחממות הגלובלית היא המצאה מצוצה מן האצבע. היום, באיחור מסוים, מתפרסמת תשובה לטור ההוא, בחתימתו של ד"ר אורי שיינס, ראש החוג לביולוגיה באוניברסיטת חיפה-אורנים ויו"ר מועצת המומחים של התנועה-הירוקה. "בין מכחישי שינויי האקלים יש כאלה השוללים מכל וכל את עצם העובדה שההתחממות הגלובלית אמיתית, וישנם כאלה שטוענים שההתחממות היא ודאית אבל אינה מושפעת ממעשיו של אדם", כותב שיינס. "הקבוצה הראשונה היא הזויה וקשה למצוא בתוכה מדענים, ודאי שלא מדעני אקלים. בקבוצה השנייה ישנו מיעוט די רועש של אנשי מדע שאיתם עוד ניתן להתווכח". שיינס כותב כי אף שההתחממות הגלובלית היא תופעה עובדתית, שתקפותה נבחנת בכלים מדעיים, הרי שבציבור הרחב ההכרה בה "נתונה להשקפות פוליטיות". שיינס מצטט סקר לגבי ההתפלגות הפוליטית בסוגיה בארה"ב: 70% מהדמוקרטים מכירים בהתחממות כבעיה, רק 27% מהרפובליקאים; רוב מי שאינם מאמינים באבולוציה הם רפובליקאים; רוב מי שמעדיפים לקצץ בתקציבי המדע הם רפובליקאים. "גם אצלנו יש שגריר של הגישה הרפובליקאית", כותב שיינס, "ד"ר גבי אביטל, שמתבטא בעקביות נגד הירוקים בנושא ההתחממות ונגד תורת האבולוציה. ללא נתונים וללא תמיכה מדעית כלשהי, בונה מדען הטילים תלי תלים של טענות שאין בינן ובין המציאות דבר. כל עוד נשארים התלים הללו בכתובים אין בכך סכנה, אך כאשר הוא קורא להמשך ההתנהגות הבלתי מרוסנת שלנו כלפי הסביבה, ללא לקיחת אחריות, התל הופך לטיל". "אין בשורה מדמשק" היא כותרת מאמר נוסף המתפרסם במדור הדעות של "מעריב". יואל גוזנסקי כותב כי "משא-ומתן ישראלי-סורי יפחית את הלחץ על נתניהו ועל אסד, אבל קשה להאמין שהוא יפגע בשיתוף הפעולה ההדוק בין סוריה לאיראן". "נתניהו העביר לאסד מסרים", נכתב בכותרת, עטוית מרכאות, על שער "ישראל היום". "ערוץ 10: מלקולם הונליין, מנכ"ל ועידת הנשיאים ומקורבו של רה"מ, ביקר בדמשק", מבשרת כותרת המשנה; "הונליין: אם ביקרתי בסוריה, זה לקידום עניינים הומניטריים. לשכת נתניהו: הוא לא שליח של רה"מ". כזכור, בחודש שעבר התקיימו שתי הפגנות בערך באותו הזמן: האחת, בבת-ים, שבה נשאו המפגינים שלטים בגנות חיבור בין יהודיות לערבים, והשנייה, בדרום תל-אביב, שבה קראו התושבים היהודים לסלק את האפריקאים המתגוררים באזור. כזכור, בעיתונות נשמעו קולות שונים לגבי ההפגנות (הכוונה, כמובן, למי שטרח לסקר את שתיהן, לא ל"מעריב" למשל), וכך ב"ידיעות אחרונות" הקו המערכתי, בהובלת טור של יאיר לפיד, קבע כי בעוד ההפגנה בבת-ים (וגילויי שנאה כלפי ערבים ומיעוטים שונים) היתה "גזענית", הרי שההפגנה בדרום תל-אביב לא היתה גזענית, וזאת משום שהמפגינים הם עניים. הזכרנו כאן מה שכתבה בנושא מאוחר יותר מרב מיכאלי ב"הארץ": "המצוקה אינה סותרת את הגזענות, היא הולכת איתה יד ביד". היום במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר מעניין באותו נושא, המדגים כיצד ניתן להתייחס לסוגיה מורכבת שיש בה גם "גזענים" וגם "עניים" בלי להידרש לפסיחה יאיר לפידית על שתי הסעיפים, והוא נפתח דווקא בתיאור גזענות של "הארץ" עצמו. הנה כך כותבת ורד לי: "בפינות מגוריהם של האפריקאים [...] תמצא את הזוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשוכרה וזנות [...] צורות חיים אלה מביאים איתם האפריקאים למקומות יישוביהם, ואין פלא שגל הפשעים הכללי במדינה הוא במעלה [...] שוב אין זה בטוח כלל לצעירה ואף לצעיר לצאת לבדו לרחוב לאחר שקיעת החמה [...]. הדברים הקשים הללו לא נכתבו על פליטים אפריקאים שהגיעו באחרונה לישראל. הם פורסמו על-ידי עיתונאי הארץ אריה גלבלום ב-22 באפריל 1949, וכוונו נגד היהודים שעלו מצפון אפריקה; אותם עולים שרבים מהם או מצאצאיהם מאכלסים כיום את שכונות דרום תל-אביב, ושמגרונם בוקע כעת טקסט דומה נגד הפליטים יוצאי אפריקה. "תושבי דרום תל-אביב, הסובלים שנים רבות מפגעי העוני, הפשיעה והזנות, פועלים זה זמן לסילוק הפליטים מאזור מגוריהם. הרטוריקה שבה הם משתמשים מצליחה לתעתע ולעוור רבים, שבימים בהירים יותר היו מסמנים שיח זה כגזענות טהורה. אך דווקא בימים חשוכים אלה, כשמפלס השנאה כלפי האחר גואה, חובה לומר בקול צלול: ההתקוממות בשכונות דרום תל-אביב נגד הפליטים היא גזענות מובהקת. "[...] באופן מפתיע לא יצאו בשנים האחרונות תושבי שכונות דרום תל-אביב נגד המקור האמיתי לקריסת אזור מגוריהם, נגד האיום האמיתי עליהם ועל בנותיהם ובניהם: הסחר בסמים שיוצר את פשיעת המכורים ומזין את תעשיית הזנות. אבל תושבי השכונות למדו להגיב באדישות להידרדרות המכורים המקיפים אותם לפשע, לסחר בנשים המתחולל ללא הפרעה ברחובותיהם, לזנות הרחוב המגיעה לא אחת לחדרי המדרגות שלהם, למכוני הליווי המשגשגים, למזרקי המכורים המפוזרים בגנים הציבוריים ובחצרות הבתים. "לו חפצים היו תושבי דרום תל-אביב להילחם למען שיפור חזות שכונותיהם, היו יכולים לחבור לפליטים ולפעול יחד עימם לשינוי חברתי אמיתי. הם היו יכולים לקיים דיון פורה עם מנהיגי הקהילות השונות, לגשר על פערים תרבותיים, ויחד לתבוע התערבות עירונית וממשלתית שתיטיב עם כלל אוכלוסיית האזור. ניסיון להכפיש את הפליטים, להאשימם בפשיעה, לבוז להסתופפותם בדירות קטנות תוך התעלמות מסבלם ועוניים, חושף את מה שמניע את הגזענות של תושבי דרום תל-אביב: הפחד ממגורים בסמיכות לאוכלוסייה מוסלמית, והחשש הגדול מכל: שערך דירותיהם יירד". "המאבק המוצדק על העלאת שכר המינימום אינו מצליח להתרומם בגלל שלל אינטרסים פוליטיים", טוען יהודה שרוני במאמר במדור הדעות של "מעריב". לפי שרוני, שר האוצר יובל שטייניץ, ח"כ עמיר פרץ, מזכ"ל ההסתדרות עופר עיני, נשיא התעשיינים שרגא ברוש ושר התמ"ת פואד בן-אליעזר מתגוששים על הקרדיט, וכך מרחיקים את היישום בפועל. אהדתו של שרוני נתונה הפעם למתגושש הראשון. "הגיבורים התורניים שניסו לגנוב את ההצגה ולגזור קופון היו עיני וברוש. השניים הגיעו להסכמה, שבדיעבד התבררה כווירטואלית, על שדרוג השכר. שלשום, במסיבת עיתונאים מיוחצנת, הם הכריזו על העלאת שכר המינימום ב-450 שקל ל-4,300 שקל בחודש". אלא שלפי שרוני, הקרב על הקרדיט גרם לשניים להוציא את שטייניץ מסוד העניינים, בעזרתו של שר התמ"ת, ולכן כעת שטייניץ יטרפד את המהלך: "זה לא רק עניין של כבוד, אלא בעיקר של סדרי ממשל תקינים". "קידום שכר המינימום בדרך של חקיקה עשוי היה להיות אפקטיבי הרבה יותר מאשר ההסכמה חסרת המשמעות בין עיני לברוש. חקיקה היתה מעגנת את זכויות העובדים ונותנת שיניים למחוקק כלפי מעסיקים מפירי חוק. אז כיצד קרה שברוש שינה את עורו והפך ליקיר מעמד הפועלים? כיוון שרצה לתת את הקרדיט בהישג לחברו עופר עיני", כותב שרוני ומוסיף: "אם שרגא ברוש עדיין מתעקש, הוא מוזמן להורות לכל המפעלים החברים בהתאחדות התעשיינים להעלות באופן חד-צדדי את שכר המינימום. אף אחד לא יעצור בעדו". במדור הדעות של "הארץ" כותב נחמיה שטרסלר בגנות העלאת שכר המינימום, כמו גם בגנותן של העלאות השכר השונות והדרישות הכספיות של העובדים, השרים, ההסתדרות, חברי-הכנסת וראשי הערים (רגע, אז למי לתת את הכסף? כי זה משאיר רק אותי ואת שטרסלר, ואני לא מתכוון לוותר). כל אלה "מסכנים את יציבות המשק, אך האחריות לכך מוטלת בראש ובראשונה על יובל שטייניץ ובכירי האוצר. הבעיה היא ששר האוצר מחפש את אהבת הציבור. הוא אינו צועק משוגעים רדו מהגג, אלא פותח את הקופה לכל. מעמדו כה רעוע, עד שראש הממשלה נוטל ממנו את המושכות בכל פעם שמתעוררת בעיה, ועיני וברוש פשוט לא סופרים אותו". אחרי ש"הארץ" הקדיש אתמול מאמר מערכת עם הכותרת "החוצה" לאהוד ברק ולשרי העבודה, מפרסם היום עפר שלח במדור הדעות של "מעריב" קריאה "לפרק את מפלגת העבודה", כדבר כותרת המאמר. "נראה שדריסת הרגל המהוססת והמאוד לא משכנעת של העיתונים ברשתות החברתיות היא רק פרומו לקראת הדבר האמיתי, שעשוי להופיע במהלך השנה שזה עתה החלה", כתב יובל דרור במאמר שמתפרסם היום ב"עין השביעית" (במסגרת הפרויקט "עיתונות 2011"). "בשנה הזו, עיתונים רבים בעולם יבצעו תנועת מספריים: מצד אחד, יסגרו את המהדורות המקוונות שלהם למנויים בתשלום, כפי שכבר עשה רופרט מרדוק לעיתוניו באנגליה, כפי שעתיד לעשות הניו-יורק טיימס בימים הקרובים, ומצד שני, ישיקו פלטפורמת הפצה דיגיטלית חדשה המבוססת על קוראי הספרים האלקטרוניים". היום במוסף "גלריה" של "הארץ" כותבת עידית פרנקל על "שנת הזורנל המשוכלל" ("מה צריך לקרות כדי שהניו-פבלישינג יהיה הניו-מדיה של 2011?"): "ינואר 2011 מסתמן כחודש מעניין במיוחד בשביל כל מי שמשלח ידו קשור בהפצה, יצירה או צריכה של תוכן, משתי סיבות עיקריות: הראשונה, פתיחתה של CES, תערוכת הטכנולוגיה הגדולה בעולם המתקיימת בלאס-וגאס; השנייה, אם לא יצוצו עיכובים נוספים, היא השקתו של The Daily, יומון הטאבלט הראשון מבית ניוז-קורפ, תאגיד התקשורת הענקי שבבעלות רופרט מרדוק". בחלק ב של "הארץ" מתפרסמים שני מאמרים, של טליה ששון ודליה גבריאלי, על אודות הדברים שנכתבו על התנהלותה של התקשורת בפרשת קצב, בהכרעת הדין בעניינו. "אדם המעמיד את עצמו למשרה ציבורית, ודאי מהמעלה הראשונה כמו שר ונשיא המדינה, כדאי כי יפשפש במעשיו היטב בטרם בחירה למשרה הרמה", כותבת ששון. "הוא, שלא כמו הציבור, יודע היטב מה עשה ומה פעל. שחיתותו, תאוותיו הרעות ומימושן על חשבון צריבת נפש של קורבנותיו ידועות לו טוב יותר מלכל אדם אחר. ואם מלאו לבו להציג את עצמו ברבים כטלית שכולה תכלת, כמי שאין בו רבב, הרי קיבל עליו סיכון מרצונו. סיכון שיבוא יום, ואם ייחשף, הציבור בעזרת התקשורת יעמיד אותו בשער בת רבים ויטיח בו את קלונו. אין לו לאותו אדם טענת הגנה מן הצדק. כי הצדק ממנו והלאה". |
אם ילדה בת 17 יכולה לקום ולומר את דעתה על הבוס שלה במסגרת המאבק שלה ושל חבריה על זכותם להתאגד, בוודאי ובוודאי שעיתונאי-חוקר כמו קלמן ליבסקינד יכול. תגובה | קורל שמש בת ה-17 עובדת כבר שנה בסניף של רשת מקדונלדס בתל-אביב. היא מקבלת הזמנות מהלקוחות, וכשהאוכל יוצא מהמטבח היא קוראת ללקוחות לבוא ולאסוף את המגש. את המשכורת שלה, כמו אלפי בני הנוער והצעירים המועסקים במקדונלדס, היא מקבלת מעמרי פדן, איש עסקים מצליח ובעליה של אחת מרשתות המזון המהיר הגדולות בישראל, אם לא הגדולה ביותר. קורל אמנם רק בת 17, אפילו לא סיימה תיכון, אבל זה ממש לא מנע ממנה, כחברה בוועד הפעולה הזמני שהוקם השבוע במקדונלדס, לצאת חוצץ נגד פדן, לוחם מהולל בסיירת מטכ"ל, דוקטור לכלכלה, ובעיקר, כאמור, האיש שמשלם לה את המשכורת. למה היא עשתה את זה? כי לדעתה הוא פוגע בזכויות שלה ושל חבריה לעבודה להתאגד ולהקים ועד עובדים במסגרת הסתדרות הצעירים בישראל. במאמר התגובה למאמר הנוקב של אסף כרמל, קבע עמיתי קלמן ליבסקינד כי "דרישתו [של כרמל] מעיתונאים לצאת נגד מי שמשלם להם את שכרם או אף להצטרף במהלכו של עימות משפטי לצד שמתעמת עם מעבידם היא דרישה מתחסדת וחסרת הגינות". בהשראת הטקסט של ליבסקינד, אודה שקראתי את מאמרו שלו בתדהמה. לטעמי, אם ילדה בת 17 יכולה לקום ולומר את דעתה על אדם בסדר הגודל הציבורי והכלכלי של עמרי פדן במסגרת המאבק שלה ושל חבריה על זכותם להתאגד, בוודאי ובוודאי שעיתונאי-חוקר כמו קלמן ליבסקינד, שמנע באמצעות תחקיריו כהונה של רמטכ"ל בישראל, שלא נרתע מלהיכנס חזיתית בכל בעל שררה, בעל הון, פוליטיקאי מושחת או כזה שהפר את אמון הציבור מעל דפי העיתון מדי שבוע, יכול לקום ולומר את דעתו על מהלכים שמבצע מי שמשלם לו משכורת. הוא יכול, ויש שיאמרו אף חייב לעשות זאת, אם הוא חושב שהמעסיק שלו פעל שלא בתום לב, או לחלופין אם הוא חושב שעמדתו של המעסיק כפי שהוצגה במשך חודשים בבית-הדין לעבודה התגלתה כריקה מתוכן במקרה הטוב, או אף אם מעסיקו הלין את שכרו ושכר חבריו לעבודה שלוש פעמים במהלך חצי השנה האחרונה והפר בצורה סדרתית כל הבטחה שניתנה במהלך רכישת העיתון שבו הוא כותב. ולא רק הוא. גם בן-דרור ימיני יכול, גם אראל סג"ל יכול, כולם יכולים. אבל כנראה שלא כולם קורל שמש. יתרה מכך, בספטמבר האחרון, במהלך הימים האחרונים של "מעריב" תחת שליטת דיסקונט-השקעות מבית תאגיד אי.די.בי, היה זה ליבסקינד עצמו שיצא בחריפות נגד קבוצת אי.די.בי ונציגיה כשהם העזו להלין את שכרנו – שכר עובדיהם. פעם אחת בלבד, אגב. בראיונות לתקשורת הוא אף השווה את מה שנעשה בתחום התוכן בתקופת דנקנר והאיש שהוא מינה לעורך הראשי של העיתון, ניר חפץ, לסדום. משום מה, כשבחצי השנה האחרונה הולן שכרו ושכר מאות חבריו עובדי "מעריב" כמה וכמה פעמים, כשיש לא מעט עובדי פרילנס שגם כיום עוד מחכים לשכר של חודשים אחורה שלא שולם, כשקריירה של מאות מחברינו נקטעת באחת והם נשלחים לעמוד בתורים של לשכות התעסוקה, לא שמענו איתות מכיוונו של מי שנחשב – ובצדק – לאחד העיתונאים האמיצים והישרים במדינה. התחסדות? נו, לפחות על משהו אחד אנחנו מסכימים. ועוד משהו. מרוב דיון על דעות פוליטיות או מעשים פוליטיים, אפשר בקלות לשכוח שמי שפוטר היה יו"ר הוועד של עיתונאי "מעריב", שהוביל מאבק איתנים עבור כל אחת ואחד מעובדי העיתון הזה. אפשר גם לשכוח שהנהלת העיתון הנוכחית פועלת בעקביות מאז כניסתה לבניין בקרליבך 2 כדי לפגוע בהתארגנות העובדים. וזה למעשה הסיפור האמיתי פה. זה שלאחרונה גילינו שהיא מחליפה את טיעוניה באשר לפיטוריו של יו"ר ועד העובדים ממניע מקצועי למניע אידיאולוגי זה נחמד, אבל זה ממש לא העניין. יובל גורן הוא כתב העבודה, הרווחה והפנים של "מעריב" וחבר ועד העיתונאים |
אם ערוץ 5 פלוס לייב הוא הבית של הכדורגל הישראלי, המשכנתא חונקת את הדיירים | ואם אפשר ללמוד ממה שקורה בעולם, בעתיד אפשר יהיה לנשום לרווחה | ועוד על ענייני פרסום ראשון | קשה שלא להתעצבן מהמיתוג העכשווי של ערוץ 5 פלוס לייב, "הבית של הכדורגל הישראלי". הלוגו של ערוץ התשלום מעוצב כבית, וברקע מתנגן שירו האלמותי של אריק איינשטיין, "כמה טוב שבאת הביתה", עוד אייקון שהיה פעם סמל של ישראל היפה והטובה, מהימים שכדורגל סימל ספורט חוצה גבולות ומעמדות, שווה לכל נפש, והפך שלא באשמתו לפזמון שמייצג את הקפיטליזם החמדני. הפרסומות בערוץ הספורט נורות בקצב אש של תותח וולקן, לא פעם גם באמצע שידורים חיים. כך, למשל, במהלך השידור הישיר של המשחק השלישי בין פרטיזן בלגרד למכבי תל-אביב, ששודר בערוץ 5 פלוס. פרסומת כזו כיסתה כמה פעמים כשליש מסך והסתירה את המתרחש. כי מה זה משחק על העלייה לפיינל-פור לעומת קידום המכירות של 5 פלוס לייב. מה שנקרא, סדר עדיפויות ספורטיבי. כש-5 פלוס לייב מכתיר את עצמו בתואר "הבית של הכדורגל הישראלי", הוא בפירוש לא מדייק: אם כבר בית, צרלטון הוא זה המחזיק בזכויות השידור של הליגה ומשדר חי מדי שבת שניים-שלושה משחקים. הסיסמה "הבית של הכדורגל הישראלי" גם יוצרת מצג שווא כאילו מאז ומעולם ליווה 5 פלוס לייב את האוהדים באותן שבתות קסומות של צהרי היום, כשההמונים נהרו למגרשים, כשהכדורגל היה שייך לעם. אם כן: כמה שטוב שבאתם הביתה, רק אל תשכחו בבקשה להכין את המזומנים. "ערוץ הבית של הכדורגל הישראלי" מגדיר מחדש את המונח "בית"; מקום שיושביו יכולים להרשות לעצמם הוצאה של מאות שקלים בשנה בשביל מה שהיה פעם עונג חינם אין כסף. כך למעשה הדיר ערוץ הספורט מ"הבית" המוני אוהדי ספורט, שמסורתית, בכל העולם וגם בישראל, נמנים עם בני המעמדות הנמוכים. המשחק המרכזי נותר אמנם בערוץ פתוח ומשודר במקום הכי נגיש שיש – הערוץ הראשון, אבל חוץ ממנו נותרו אוהדי הכדורגל האותנטיים, הפשוטים, העמך, בלי כלום. שדדו מהם את הכיף. כדי להצטרף לאולפן המושקע ולצוות הכוכבים של 5 פלוס לייב יש להוסיף 30 שקל לחבילת הכבלים. ואם על הדרך אתם רוצים גם את 5 פלוס גולד הנוסטלגי, שימו עוד חמישה שקלים. קטן עליכם. ולא שכחנו את הצעצוע החדש של החמדנים, דור שלישי לערוצי הגזל, ה-HD. עבור התענוג הזה תצטרכו להיפרד מ-55 שקל פלוס-מינוס, תלוי בסוג החבילה ובספקית ולא כולל עלות ממיר. יש בכבלים המון ערוצי נישה שאינם כרוכים בשום תוספת למחיר החבילה, שנע סביב 230 שקל, אבל עבור שידורי ספורט אקסטרה נאלץ הצרכן הישראלי להוסיף כ-80 שקל בחודש (עבור 5 פלוס לייב וצרלטון). בערוצי התשלום הספורטיביים יודעים למי ללחוץ על הכיס. כש-5 פלוס, הלא הוא "ערוץ הגזל המקורי" (ביטוי שטבע בזמנו ב"הארץ" רון קופמן, שכיום מככב בפריים-טיים של הערוצים השודדים), יצא לדרך ובעקבותיו צרלטון, פרצה סערה. אוהדים נשבעו לא לשלם גרוש וקראו למרד צרכנים. כדרכם של דיבורים וסיסמאות על מחאת לקוחות במדינת ישראל, גם המרד הזה מעולם לא פרץ את גבולות בתי-הקפה, המקוונים והממשיים. המקסימום היה תביעה ייצוגית נגד ערוץ הספורט על זליגת תכנים, משפט שהסתיים בפשרה והתאייד לטובת צונאמי מחודש של סחטנות. בעיניי, הפשע הכי גדול של 5 פלוס לייב הוא לשדר מדי מוצאי שבת את תוכנית סיכום המחזור של הליגה. אני מקווה שהרגולטור ייקח זאת בחשבון בסוף העונה, לקראת מקצה שיפורים של מפרט השידורים. צמוד לתוכנית הסיכום יצרו בערוץ הזה פופוליטיקה חדשה בכיכובו של הסוציאליסט הדגול נתן זהבי, שלא נראה ונשמע כמי שבאמת מחובר לכדורגל, אבל מביא זעם מתוזמן; יצקו פנימה את משחקי גביע המדינה וגביע הטוטו, ואפילו צירפו לחבילה את המשחק המרכזי מהליגה השנייה, הלחם השחור והמרגרינה של אוהדי הכדורגל, שעד השנה שודר תמיד בערוץ 5. כל הסלט הזה הספיק ליצירת הסלוגן החדש, שבאמצעותו ימשיכו פרנסי הערוץ להעמיק את אחיזתם בכיסי קהל היעד שלהם. יותר מעשור עבר מאז החלו שידורי הספורט בתשלום. רבים כבר בפנים, מבינים שאין טעם להתנגד, ומה זה בסך-הכל עוד 30 או 40 שקל בחודש. ובכל זאת, יש רבים שעדיין מסרבים לקבל זאת ונשארים בחוץ. אני בין אלה שמעולם לא התחברו, לא הצטרפו ולא שילמו שקל לאותם ערוצים. תשאלו, מה הטעם? למה לעשות עניין מכמה שקלים בעידן שבו לכל דבר יש מחיר? למה ללכת עם הראש בקיר? אבל גם אנשים שנראה כאילו הם חושבים ופועלים מהבטן כשמדובר בקבוצה האהודה עליהם יודעים לא להיכנע לתכתיבי השעה; אוכלוסייה ששייכת לקבוצת הדון קישוטים, אזרחים תמימים ולא מעשיים היוצאים למלחמת צדק חסרת סיכוי. תגידו מה שתגידו, שזו הליכה טיפשית נגד הזרם, זעקת הפתטים, מחאת אידיאולוגים בגרוש, התעקשות של מי שמסרבים לצעוד עם ה"קדמה". אבל אני משלם כ-3,500 שקל בשנה עבור שידור טלוויזיה, סכום שאפילו לא כולל את ערוצי התשלום, ולא מסכים שימשיכו לחלוב אותי. כמבקר תקשורת, ולא רק כאוהד קבוצת כדורגל, אני במלכוד: התוכניות שמשודרות בצרלטון וב-5 פלוס לייב הן מחוץ לתחום בשבילי, ומדובר בנתח משמעותי מתקשורת הספורט. אבל זה הצדק הפואטי הקטן שלי, המחאה הקטנה נגד אלה הגוזלים מאיתנו את כבשת הרש. ותמיד ישנה התקווה שהביזיון הזה, שבו לקחו לנו את הכדורגל, יחזור לשפיות. הנה, גם במעוז הקפיטליזם העולמי אישרו לאחרונה את חוק הבריאות הממלכתי, וידיעה משמחת נוספת מספרת שהרגולטור באנגליה הורה להוזיל את מחירם של ערוצי הספורט. גם אצלנו יום אחד בועת שידורי הכדורגל במדינה תתפוצץ, ויהיה מי שיוכל להתגאות שלא היה חלק מהעדר. בוואלה פירסמו בערב חג הפסח פרויקט יפה על יוסי בניון: הילד בן 30. חבל שהם קצת קילקלו בפרסום על רוברטו קולאוטי, שמצטרף למכבי תל-אביב תחת הטייטל המבהיל בגודלו "חשיפה", שעשה בית-ספר לכל אתרי ה"פרסום ראשון". כשבוואלה רוצים, הם יצירתיים גם בקטע הזה, אבל לחגוג עם "חשיפה"? החתימה הצפויה של החלוץ התפרסמה בעיתונים כבר לפני כשלושה חודשים, כך שוואלה לקחו לעצמם קרדיט שלא בדיוק מגיע להם. אגב, "ידיעות אחרונות" טפח לעצמו על השכם עם צילום הכותרת על קולאוטי מה-23.12.09, אלא שב"מעריב" הזכירו שהם פירסמו את הידיעה כבר ב-15.12.09, ובכך ניצחו בעוד תחרות מפוקפקת של "אני הייתי קודם". ועוד בענייני פרסום ראשון: בטור הקודם כתבתי בטעות כי "ידיעות אחרונות" לא הזכיר את מועמדותו של אייל ברקוביץ לתפקיד מאמן הנבחרת. בבדיקה נוספת התברר כי "ידיעות" הזכיר גם הזכיר. אני מתנצל בפניהם. |
End of preview. Expand
in Dataset Viewer.
- Downloads last month
- 32