Datasets:

biunlp

/

HeSum

like 1

איש עסקים, פרסומאי ועיתונאי. כתב ב"העולם הזה" ובעיתונים אחרים, הקים את משרד הפרסום נצרת תקשורת המונים, וב-1983 הקים את העיתון הישראלי העצמאי הראשון בערבית, "א-סינארה". החזיק גם במניות רדיו-2000 וייסד את "לילכ", מגזין הנשים הראשון בשפה הערבית. מת ב-2006

נולד ב-1947 בכפר ראמה. היה בעל תואר במדעי החברה ובמינהל עסקים באוניברסיטת חיפה. בשנות השבעים כתב ב"העולם הזה" ופירסם מאמרים בעיתונים עבריים וערביים שונים. בתחילת שנות השמונים הקים משרד פרסום ויחסי-ציבור למגזר הערבי בנצרת, בשם נצרת תקשורת המונים. ב-1983, בעקבות היחלשות העיתונים המפלגתיים והתרחבותו של המגזר האזרחי העסקי, החליט להקים עיתון עצמאי ראשון בערבית, "א-סינארה". במהלך שנות התשעים הפך לאחד מאנשי העסקים הערבים המובילים בישראל. פעל להקמת כלי תקשורת נוספים תחת קבוצת וידא-תקשורת (על-שם אשתו) שבבעלותו. באמצע שנות התשעים החזיק באחוז ניכר ממניות רדיו-2000 הערבי (שנסגר בשנת 2000), ובשנת 2000 ייסד את "לילכ", המגזין הראשון בשפה הערבית המיועד לנשים. מינה את בתו, יארא משעור, לעורכת המגזין. הבעלות הצולבת שלו על משרד פרסום וכלי תקשורת עוררה לא פעם ביקורת נגדו, בטענה כי הוא משתמש בעיתוניו לקידום האינטרסים הכלכליים שלו עצמו. בפברואר 2004 הוזמן משעור, כעיתונאי, ללוות את מסעו של הנשיא משה קצב לצרפת. בשדה התעופה בן-גוריון הוא הופרד מהעיתונאים היהודים והוכרח לעבור בדיקה בטחונית נוספת. משעור סירב לעבור את הבדיקה, החליט שלא לנסוע עם המשלחת וחזר לביתו. הוא צוטט אז כמי שאמר, "זה פשיזם, זו חזירות. אמרתי לכמה חברים יהודים, אני מרגיש כמו יהודי במאה הקודמת. הבעיה היא שביזו את הנשיא. כי אני כבר רגיל. הנשיא נסע לצרפת בשביל מה? לדבר על הגזענות בצרפת, לא על פירות ים". מועצת העיתונות פירסמה את תגובתה למקרה: "הבדיקה של אזרח ישראלי, עורך עיתון שהוזמן להתלוות לנשיא, רק בשל היותו ערבי, היא מפלה ומשפילה. בידוק בטחוני מחמיר לעיתונאים בנסיבות אלו עלול לגרום להגבלת החופש המקצועי שלהם ובכך לפגוע בזכות קוראיהם לקבל מידע ממקור ראשון". חודש לאחר מכן שלח ראש השב"כ אז, אבי דיכטר, מכתב התנצלות למשעור. ביוני 2006 מת משעור ממחלת הסרטן והובא לקבורה בראמה. בהלוויה השתתפו אלפים. ראש הממשלה אהוד אולמרט התקשר לאלמנתו ואמר לה כי "במהלך חייו כעיתונאי וכעורך עיתון א-סינארה פעל לוטפי לקירוב לבבות בין יהודים לערבים". אשתו, וידא משעור, מחזיקה בבעלות על העיתון וממשיכה לנהל אותו. הקו המערכתי שקבע משעור נשמר גם לאחר מותו. טורים של לוטפי משעור, Ynet "סמל העיתונות הערבית בישראל הלך לעולמו", איתמר ענברי, nrg, 26.06.2006 "הכל פוליטי", לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, עמוס כרמל. הוצאת דביר, 2001 "מדריך החברה הערבית", מרכז מוסאווא, 2005

הממשלה אישרה את מינויה של מיכל רוזנבוים לתפקיד הרגיש של ראש רשות החברות הממשלתיות • בן זוגה - אלי קמיר שנחשד בעבר בתיק 4000 - מקדם חברות שיכולות להרוויח הון מכל צעד של רוזנבוים • על השרים היה לדרוש לראות את הסדר ניגוד העניינים של רוזנבוים במלואו

יוני 2015. לפי כתב האישום בתיק 4000, בביתו של היועץ האסטרטגי אלי קמיר מתרחשת פגישה שמטרתה להשיא רווח עצום לבעלים של בזק שאול אלוביץ. קמיר, שמייעץ לאלוביץ, פורס בפני שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת שמינה נתניהו, את לוח הזמנים לאישור העסקה שבה בזק תוכל לרכוש את חברת יס, ואת הדרישות של בזק. הפגישה היתה חלק מערוץ תקשורת חשאי, מאחורי גבם של אנשי משרד התקשורת, שבו העביר פילבר לאנשי בזק מידע מהמשרד על התקדמות האישורים. קמיר נחקר בפרשה אך התיק נגדו נסגר ולא הוגש כתב אישום. היום (ראשון) אישרה הממשלה את מינויה של עו"ד מיכל רוזנבוים, בת הזוג של קמיר, לתפקיד הקריטי של ראש רשות החברות הממשלתיות. רוזנבוים תחלוש על מינוי של מאות דירקטורים כבר בעתיד הקרוב לשורה של חברות ממשלתיות. חלקם צפויים להיות מינוי פוליטי של השרים עצמם. אותם דירקטורים יהיו אלו שיידרשו לשמור על האינטרס הציבורי באותן חברות. עוד לפני שנפרט את הנקודות שבהן עלול המושג "ניגוד עניינים" לצוץ בהקשר המינוי של רוזנבוים, ראוי להתעכב על העיתוי. המינוי לא היה חלק מסדר יומה של ישיבת הממשלה שמפורסם בקביעות ביום חמישי בערב, ונוסף אליו רק בשישי, כפי שקורה לעיתים עם החלטות שמבקשים להצניע. האם בכך מנסה הממשלה "להגניב" את המינוי כדי לחמוק מביקורת ציבורית? זו עשויה להיות פרשנות הולמת. כך או כך מדובר בהתנהלות חריגה המעוררת הרמת גבה. במה תעסוק ראש הרשות החדשה כשתיכנס לתפקידה? הנה כמה דוגמאות לחברות שבהן יידרש מינוי בקרוב: בדואר ישראל חסרים חמישה דירקטורים; בחברת החשמל חסרים 11 דירקטורים; בחברה לימים ואגמים, שעליה כתבנו לא מזמן, חברה שמנפקת חוות דעת גם בנוגע לאסדות הגז – חסרים שמונה דירקטורים. רוזנבוים תעמוד בראש המערך הרגיש הזה ותהיה הגורם שמאשר את המינויים האלו. יכול להיות שרוזנבוים היא האדם המתאים לתפקיד, אבל פקעת האינטרסים הלא ציבוריים המקיפים אותה, בגלל הקשר שלה עם קמיר, היא חסרת תקדים. אלי קמיר היה בעבר שותף עסקי של היועץ האסטרטגי ישראל בכר (פקעת אינטרסים בפני עצמה) ובעל חברת הייעוץ "קמיר". הוא מספק שירותי ייעוץ לשורה ארוכה של חברות מתחומים שונים: בתחום המלט למונופול המלט נשר בבעלותו של לן בלווטניק, שמחזיק גם בערוץ 13 (שלו הוא גם מייעץ). בנוסף הוא מספק שירותי יח"צ לקרן למדענים צעירים על שם בלוונטיק, קרן שנותנת 100 אלף דולר למדענים ישראלים מבטיחים. קמיר ייעץ לחברות הגז, ביניהן נובל אנרגי. בתחום התשתיות הוא ייעץ בעבר למקורות (חברה ממשלתית), ולפי האתר שלו גם לחברות העוסקות במסילות רכבת וסלילת כבישים. חברת הייעוץ של קמיר גם מתיימרת להכיר לעומק את התחום הביטחוני בישראל הנוגע בחברות כמו תעשייה אווירית שעומדת בפני הפרטה. הוא מתמחה גם בתחום התעשייה, התיירות, הביוטכנולוגיה והקמעונאות ובין היתר ייעץ ליצרנית "אוראו" ו"מילקה", כלומר חברת המזון קראפט והיבואנית דיפלומט, בעניין רפורמת סימון המזון. קמיר מייעץ גם לחברת דש שמוזגה עם מיטב ונמצאת בבעלות חברת BRM (חברה בבעלותו של ח"כ ניר ברקת). עוד היא מייעצת למיזם חוות הרוח בגולן. ולתפארת מדינת ישראל, קמיר מעניק שירותי יחסי ציבור לטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. רוזנבוים היא עורכת דין במקצועה ובעלת משרד המתמחה במתן ייעוץ לרשויות מקומיות, עסקאות מקרקעין, עמותות ועוד. לפי הצעת ההחלטה שפורסמה ביום שישי רוזנבוים תיכנס לתפקיד רק לאחר שתמכור את חלקה במשרד. המינוי שלה אינו מפתיע, ב"כלכליסט" דווח עוד ביוני כי היא צפויה להתמנות לתפקיד. עם זאת, הספקות בנוגע ליכולתה לבצע את עבודתה בצל ריבוי ניגודי האינטרסים עלו עוד באמצע התהליך, כשיו"ר ועדת האיתור, מנכ"ל משרד האוצר רם בלינקוב – התפטר מתפקידו בטענה שהוא עמוס. פירוש הדבר במילון הפקידות האפורה – "חברה שימו לב, משהו רע קורה פה". מי שדחף את המינוי – אותו מינוי שרצה גם השר האחראי הקודם דודי אמסלם מהליכוד – הוא שר האוצר אביגדור ליברמן המקורב לקמיר עצמו. המינוי של רוזנבוים לתפקיד מנהלת רשות החברות הממשלתיות טבול בים של ניגודי עניינים. בעוד כמה חודשים אולי יופרטו דואר ישראל, התעשייה האווירית או חברה ממשלתית אחרת. ומהצד השני יהיו הלקוחות של קמיר. בנוסף, קמיר ייעץ לחברות ממשלתיות שעליהן תהיה אחראית זוגתו. ממש בימים אלו שמו של קמיר עולה שוב ושוב בדיוני תיק 4,000 בבית המשפט, בעדותה של היועמ"שית של משרד התקשורת דנה נויפלד. היא נדרשה לספר אם ידעה על הקשר של פילבר עם קמיר, וטענה שלא הכירה אותו. קמיר קיבל באותה תקופה על אותו "ייעוץ" 40 אלף דולר בחודש. זו לא הייתה הפעם היחידה שבה נחקר קמיר בפרשיות חמורות. הוא נחקר בעבר גם בחשד להצעת שוחד לשופטת הילה גרסטל. על פי החשד, קמיר בדק עם גרסטל המקורבת לו אם תסכים להתמנות לתפקיד היועמ"ש בתמורה לסגירת תיק מעונות רה"מ (שבו הורשעה לבסוף שרה נתניהו בעסקת טיעון). שמו של קמיר נכרך גם בעסקת הצוללות שבה העיד מיקי גנור כי שרון שלום, יד ימינו של ליברמן, ביקש ממנו 300 אלף אירו שהיו אמורים להיות משולמים דרך צד שלישי – אלי קמיר. המינוי הזה מצטרף למינוי אחר של רה"מ נפתלי בנט, שמינה את הלוביסט שלום שלמה למזכיר הממשלה. רק לאחרונה, ערב לפני ההצבעה בממשלה על הזזת התעשיות הפטרוכימיות במפרץ חיפה, הסתבר ששלמה שימש עד כניסתו לתפקיד כיועץ לבזן. שלמה נמנע מלעסוק בהחלטה זו, אך רשימת הלקוחות שלהם ייעץ מעולם לא פורסמה במלואה לציבור (המסמך הושחר בחלקו הגדול). האם רוזנבוים היא האדם המוכשר ביותר לתפקיד? יכול להיות. אך על נבחרי הציבור לוודא כי כשרונה מנותב לתועלת הציבור בלבד, ולא יעשה חסד עם לקוחותיו הרבים של בן זוגה. שרי הממשלה, לקראת אישור המינוי, היו חייבים לדרוש לראות את הסדר ניגוד העניינים המלא שלה, בלי ההשחרות ועם רשימת הלקוחות המלאה של בן זוגה. אז הם היו צריכים לשאול את עצמם: האם יש חברה ממשלתית שאני אחראי עליה ויש לה נגיעה ללקוחות של קמיר? ואולי אותה חברה היא לקוחה של קמיר בעצמה? כל דרך אחרת שמתעלמת מהפיל שבחדר היא מעילה באמון הציבור. מרוזנבוים נמסר בתגובה: "בהסדר ניגוד העניינים עליו חתמתי ישנה התייחסות לכלל הסוגיות הרלוונטיות בהתאם לכל דין ובכלל זה לשאלותיך. הסדר זה יהיה פתוח לעיון הציבור לפי הכללים החלים בעניין". לבקשתנו לראות את ההסדר הפנתה אותנו רוזנבוים לגורמים הרלוונטיים.

"ידיעות אחרונות" הוא העיתון של המדינה | בעיתונים האחרים נמצא מקום למציאות פחות חד-צדדית | אבל איש אינו מעז להטיל ספק בכוונות צה"ל

הכותרות הראשיות והעמודים הראשונים בכל העיתונים מוקדשים הבוקר לסיקור התקרית שאירעה אתמול בגבול הצפון, ובמהלכה נהרגו סא"ל דב הררי, שניים או שלושה חיילים לבנונים ועיתונאי לבנוני אחד. העיתונים כולם, במידה משתנה של להט, ממסגרים את האירוע מבעד לנראטיב שהציגו אתמול צה"ל וממשלת ישראל: פעולה תוקפנית של לבנון, מארב מתוכנן לכוחות צה"ל. מי שטורח להביט מעבר לכותרות וכותרות המשנה, מי שקורא בעיון את מלוא הדיווחים, מסוגל לדלות די עובדות ועדויות כדי להרכיב לעצמו גם נראטיב מורכב יותר. העיתון החד-צדדי ביותר הבוקר הוא "ידיעות אחרונות". עיתון זה נענה באופן מלא לאתגר שמציבה סיסמתו – "העיתון של המדינה" – ומציע לקוראיו מבט צר ומוגבל על תקרית הירי, מבט שמצד אחד משוגר מטעם המדינה, ומצד אחר ממוקד במדינה ואזרחיה בלבד. מבט בלתי ביקורתי, מנחם, מטשטש מציאות ובסופו של דבר מעוור. "מלכודת", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ומעליה כותרת הגג "צבא לבנון טמן לצה"ל מארב קטלני". בכותרת המשנה נכתב: "צלפי צבא לבנון נשלחו לפגוע בצה"ל שגזם עצים בגבול, ועיתונאים הוזמנו לצלם הכל". מהיכן הגיע העיתון למסקנה כי כך יש למסגר את האירוע? בכפולה הפותחת מדווחים סמדר פרי ויוסי יהושוע כי "בצה"ל רואים את האירוע בלבנון כמארב מתוכנן היטב". איתמר אייכנר מוסיף כי "גורמים מדיניים בכירים הגדירו אתמול את האירוע כמארב מתוכנן". כלומר, האופן שבו רואים בצבא ובממשלה את האירוע תורגם, בלא פער ניכר, לכותרת הראשית של העיתון ולנראטיב המרכזי בסיקור. חוסר הבושה באימוץ מלא של גרסת השלטון מאפשר לקוראים לעלות על המהלך בקלות יחסית. באופן מדהים, ההרוגים הלבנונים נעדרים לחלוטין משער "ידיעות אחרונות", מכותרות הידיעות המרכזיות, מכותרות המשנה, מכיתובי התצלומים ומהפסקאות הראשונות של כל הדיווחים בעיתון. מי שמסתפק בקריאה מרפרפת של העיתון, ומרבית הקוראים עושים זאת, לא נאלץ להתמודד עם העובדה שמרבית ההרוגים בתקרית האש אתמול היו לבנונים. רק באמצע הפסקה החמישית בידיעה שבעמ 2 מוזכר כי "מהאש נהרגו קצין ושלושה חיילים לבנונים ועיתונאי אחד". בפסקה השנייה של ידיעה אחרת מוזכר שמו של העיתונאי, עסאף אבו-רחאל, מהיומון הביירותי "אל-אחבאר", המקורב לחיזבאללה. ניתן להעריך כי ההחלטה העריכתית הפגומה נובעת מכוונה לענות ל"רצון הציבור", שאינו מעוניין לדעת, שלא לדבר על להזדהות, עם קורבנות שאינם ישראלים. תפקידו האחד של העיתון (לספק מידע רלבנטי לקהל קוראיו) נכנע לתפקידו האחר (למכור את עצמו לקהל). נראה שבמערכת "ידיעות אחרונות" קראו והפנימו את דבר עורך "ישראל היום", שכתב, בין היתר: "ישראל היום אוהב את מדינת ישראל. לכן, עם ישראל אוהב את ישראל היום [...] מלחמותינו כאן – מוצדקות. אנחנו מסרבים להניח מראש שישראל טועה בכל". גם ב"ישראל היום" וב"מעריב" אוהבים את מדינת ישראל, אך מוכנים לתת מקום מסוים גם לעובדות שאינן מסתדרות באופן מלא עם הנראטיב הקורבני, המציג את ישראל כחפה מכל פשע ואשמה. "המג"ד נהרג במארב צלפים", קוראת הכותרת של "ישראל היום", ואילו זו של "מעריב" מודיעה: "מארב בגבול", אך בכותרת המשנה של "ישראל היום" מצוין כי "3 חיילים ועיתונאי לבנונים נהרגו". מידע דומה מופיע בכותרת המשנה לידיעה המרכזית של "מעריב" על תקרית הירי. הבדל מהותי יותר מתגלה למי שקורא את גוף הידיעות. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים יוסי יהושוע ואושרת נגר-לויט כי "אתמול בשעות הצהריים יצא כוח הנדסה של צה"ל יחד עם כוח מילואים לבצע משימת חישוף שגרתית [...] בצה"ל מבהירים כי הפעילות תואמה עם יוניפי"ל וזה עידכן את צבא לבנון. אך למרות העדכון המוקדם, צבא לבנון החליט להגיב בצורה תוקפנית במיוחד: ללא כריזה וללא ירי אזהרה באוויר פתח כוח צבא לבנון, שמנה כ-15 חיילים, באש לעבר כוח צה"ל". כעדות לכך שמדובר היה במארב מתוכנן מדגישים ב"ידיעות אחרונות" את העובדה כי בצד הלבנוני המתינו מראש עיתונאים רבים ותיעדו את ההתרחשות. ב"ישראל היום" מציגים תמונת מצב מורכבת יותר. לילך שובל, דני ברנר ודניאל סיריוטי מדווחים כי "בין חיילי צבא לבנון לחיילי צה"ל התפתחו חילופי צעקות, כאשר הלבנונים דרשו מלוחמי צה"ל לעזוב את האזור", כלומר היתה אזהרה מוקדמת מצד הלבנונים. זאת ועוד, הפרשן הצבאי יואב לימור מזכיר בטור פרשנות צמוד כי "כאשר צה"ל הודיע לו [ליוניפי"ל] אתמול בבוקר כי בכוונתו לבצע את העבודות, הוא ביקש לעכבן ב-48 שעות בנימוק שמפקדו נמצא בניו-יורק וחושש מתבערה בהעדרו. האם ביוניפי"ל ידעו או סתם חשדו וחששו? לא ברור, וגם לא ממש חשוב. בישראל בחרו להתעלם מהבקשה ולעבוד, בעיקר כדי לשמר ריבונות". שתי העובדות הללו, שנעדרות מהדיווח ב"ידיעות אחרונות", מופיעות גם ב"מעריב". עדי חשמונאי ואמיר בוחבוט מדווחים כי "חיילי צבא לבנון, שניצבו במרחק מאות מטרים בתוך שטח מדינתם, קראו לחייליו של הררי להפסיק את העבודה ולשוב אל מעבר לגדר, אולם הישראלים סירבו, בטענה שמדובר בפועל בשטח ישראלי". מיד בהמשך מוזכרת בקשת יוניפי"ל לדחות את העבודות, וסירוב צה"ל להיענות לבקשה "מאחר שמדובר בשטח ריבוני של ישראל". נוסף על כך מועלית אפשרות כי דווקא חיילי צה"ל הפעילו ראשונים אש חיה, כאות אזהרה לכוחות צבא לבנון. "לפי עדות כמה חיילים בגולני, לפני שהלבנונים פתחו באש, ירה חייל צה"ל באוויר, כאזהרה", מדווח. הכותרת הראשית ב"הארץ" מתמקדת במעשים, לא בכוונות. "מג"ד במילואים נהרג מירי צבא לבנון; מאמץ בינלאומי למנוע התלקחות באזור". בכותרת המשנה מוזכרים ההרוגים הלבנונים, שעל-פי "הארץ" מונים שני חיילים ועיתונאי. הכותרת הראשית מובילה למאמר פרשנות מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף, הנושא את הכותרת "מארב מתוכנן", אך השניים מחלצים מתוך המסגור המוכר שאלה ביקורתית: "זה נראה יותר כמארב מתוכנן שהוטמן לחיילי צה"ל מאשר כהתלקחות רגעית. אם אלה אכן פני הדברים, עולה גם שאלה מודיעינית: מדוע לא ידעו מראש בצה"ל שמתוכנן כאן מהלך כזה, כשאפילו צוותי תקשורת לבנוניים היו בזירה מבעוד מועד?". גם בידיעה המרכזית על תקרית האש [אנשיל פפר, אלי אשכנזי, ברק רביד וגקי חורי] מדווח כי היתה בקשה מצד יוניפי"ל לדחות את פעולת החישוף בגבול. עוד מדווח ב"הארץ" כי "כמה חיילים לבנונים קראו לעבר כוח צה"ל לעזוב את המקום, וחלקם אף גידפו את החיילים. כוח צה"ל במקום לא הגיב לקריאות, וכעבור מספר דקות נפתחה אש מדויקת מרובי צלפים אל עבר עמדת תצפית של צה"ל בשטח ישראל". בסופה של הידיעה מובאת גרסת הצד האחר, גרסת צבא לבנון, ולפיה עבודת צה"ל בגבול נועדה לצורך הצבת מצלמה במקום, וכי הצבא הלבנוני צעק לעבר החיילים הישראלים ואחר-כך ירה יריות אזהרה באוויר. "לפי ההודעה", נכתב עוד, "הכוח הישראלי הגיב לאזהרות בירי לעבר מוצב של צבא לבנון, ורק אז ירו החיילים הלבנונים למקורות הירי". נראה, אם כן, ש"ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שמסתמך בעיקר על שירות המסרונים של דובר צה"ל. לדיווח כה חד-צדדי השלכות מובהקות על תמונת המציאות שמקבל ציבור קוראיו. גם אילו רצו, העיתון אינו מספק לקוראים די מידע כדי לערער על הגרסה הרשמית של המדינה. יכול להיות, כמובן, שרק ב"ידיעות אחרונות" פירסמו את העובדות כהווייתן בעוד שכל יתר העיתונים פירסמו גרסה שקרית של מהלך העניינים. אך זו אפשרות בלתי סבירה. כמו כן, ייתכן בהחלט שהקצין הישראלי אכן נהרג אתמול במארב מתוכנן שנועד להכות בחיילי צה"ל, כפי שעולה מהכותרות הראשיות של העיתונים, גם אם הדיווחים המלאים במרבית העיתונים מעלים את האפשרות שניתן היה להימנע מהתקרית. כך או כך, שאלה שאין העיתונות הישראלית מעלה על דעתה להציג ביום שלאחר תקרית האש היא, האם צה"ל מעוניין בהתלקחות החזית הצפונית? "אחת לחמש שנים, בממוצע, יש בחזית ישראל-לבנון מופע גדול. מקיץ 2006 עברו ארבע שנים", כך כתב אמיר אורן במאמר שפורסם שלשום במדור הדעות של "הארץ". אורן התייחס במאמר לתחזית של דניאל קרצר, לשעבר שגריר ארה"ב במצרים וישראל, שביקש לחזות כיצד תיוולד ותתפתח "מלחמת לבנון השלישית". על-פי המאמר של אורן, "קרצר מבקש להיערך למופע הבא, שלדעתו עשוי להיפתח (בסבירות נמוכה) ביוזמת חיזבאללה או (סביר יותר) לפי החלטת ישראל, שתתקבל בהקשר האיראני. ישראל תארוב להזדמנות מבצעית לפעול בלבנון, או נגד אתרי אימון ואחסון של טילי קרקע-קרקע ארוכי טווח, או טילי קרקע-אוויר המיועדים לחיזבאללה אך נמצאים בסוריה. המבצע ישחוק את היכולת הרקטית של חיזבאללה, כדי למנוע מאיראן כושר מהלומה שנייה נגד ישראל, או ישמש זרז וחיפוי לתקיפת מתקנים גרעיניים באיראן" [ההדגשה לא במקור]. אתמול השיג צה"ל הזדמנות כזו לידיו, ועל-פי כמה מהדיווחים והפרשנויות, כמעט שניצל אותה כדי לאסור מלחמה כוללת על לבנון. אלכס פישמן כותב ב"ידיעות אחרונות" כי "המרחק אתמול בין תקרית מקומית לבין הבערת כל אזור דרום לבנון – היה כחוט הסערה. מיד אחרי הירי הרצחני לעבר חיילי צה"ל כבר היתה החלטה בישראל: לשלוף את התוכנית שאמורה להשמיד שורה ארוכה של מטרות של צבא לבנון, לאורכו ולרוחבו של אזור דרום לבנון, ולגרום לו נזק בלתי הפיך [...] בסופו של דבר התקבלה החלטה – שקולה – לתגובה מוגבלת בהיקפה". יואב לימור כותב ב"ישראל היום" על "בכירים בצה"ל" שדרשו אתמול "להמשיך ולהגיב. לגבות עוד מחיר מצבא לבנון, שיזם פיגוע ללא סיבה, עד שיצעק די ויתחייב בבירור שלא לשוב ולפעול". על-פי לימור, "הדרישה הזאת נדחתה על-ידי הדרג המדיני, שחשש מפני הסלמה לא מבוקרת והחליט להכיל את האירוע". עפר שלח מזכיר ב"מעריב" כי החלטה שונה היא שהביא למלחמת לבנון השנייה. רק באחרונה שטח שר הביטחון אהוד ברק בפני ה"וושינגטון פוסט" את האסטרטגיה של הצבא הישראלי למקרה של התלקחות בחזית הצפונית: התקפה כוללת על הממשל הלבנוני ומדינת לבנון, ולא רק על כוחות חיזבאללה ("אינני מאיים", הוסיף ברק באותה הזדמנות, "איננו מעוניינים בהידרדרות שכזו"). שבועות אחדים לפני כן התראיין סגן הרמטכ"ל, בני גנץ, ל"דיפנס ניוז" ופירט עוד יותר את התוכנית הצה"לית למלחמת לבנון השלישית. על-פי הידיעה שפורסמה ב"גלובס" בעקבות אותו ראיון, ישראל מתכוונת לתקוף תשתיות לאומיות בלבנון, להטיל מצור ימי טוטלי על המדינה ולהפציץ גשרים, כבישים ונתיבי הברחה אחרים לאורך הגבול עם סוריה. "במקביל יבצעו כוחות יבשה מסע ברוטלי לתפיסת אדמות הרחק מעבר לנהר הליטאני, המטרה המיוחלת שאליה לא הגיעו כוחות צה"ל במלחמה הקודמת", נכתב. "זה יכאב (ללבנונים). זה יהיה קשה, זה יהיה מכוער, ומדינת לבנון צריכה להבין זאת", אמר גנץ. "כאשר המלחמה תגיע לשטח האויב, ואנו נגיע למה שאני מכנה מצב הכרעה, אי-אפשר יהיה לעצור אותנו; ואדי פה, שלושה כפרים שם, עד שממשלתנו תסכים להפסקת אש ואנו ניסוג באופן מסודר ומתודי", הוסיף. מקריאת עיתוני הבוקר עולה כי אתמול, להבדיל משנת 2006, מנע הדרג המדיני את תאוות הקרב הטבעית של הצבא ובלם אותה לפני שישראל נגררה למלחמה כוללת. מסקנה כזו היתה יכולה להיות כותרת מרכזית באחד העמודים הראשונים. בפועל היא מתחבאת בשולי הדיווחים ומאמרי הפרשנות. יוסי יהושוע ואשרת נגר-לויט כותבים הבוקר ב"ידיעות אחרונות" כי "אמש, אחרי שהסתיימו הקרבות, בכירים בצה"ל הזהירו: בפעם הבאה האירוע ייגמר אחרת". בעמ 6 של "ידיעות אחרונות" מופיע תצלום גזיר עיתון. נראית בו הכותרת "ישראל לארה"ב: תשקלו מחדש את הסיוע לצבא לבנון". כיתוב התצלום מדווח: "ההקצנה בצבא לבנון לא הפתיעה את צה"ל: כותרת בידיעות אחרונות מ-23 ביולי". בעיתון לא צילמו והדפיסו את הכותרת "צה"ל מרגיע: סיכויים נמוכים למלחמה בקיץ", שהופיעה ב-8 ביולי ב"ידיעות אחרונות". עורכיו גם לא הבליטו כי כמה ימים קודם לכן העריך הפרשן הצבאי אלכס פישמן כי לא תפרוץ בקיץ הנוכחי מלחמה בהשתתפות ישראל, משום ש"שלושה צירים של בניין כוח מול ישראל, שאמורים היו להגיע לבשלות השנה [...], לא הגיעו לבשלות". יוסי יהושוע ואושרת נגר-לויט כתבו הבוקר כי "המתיחות ההולכת וגוברת בגבול הצפון הגיעה אתמול לנקודת רתיחה". פישמן, כאמור, ציין הבוקר כי המרחק להבערת כל אזור דרום לבנון היה כחוט השערה. הוא הוסיף כי "כבר כמה חודשים שחטיבה תשע של צבא לבנון מייצרת פרובוקציות לאורך הגזרה שלה מול צה"ל [...] העיקר שיהיה חיכוך, שישרור מתח על הגבול. זה לא מקרי. מן הרגע שבו קיבל את הפיקוד על החטיבה הזו קצין שיעי, מאוד קיצוני, קרוב מאוד לחיזבאללה – הפעילות מול ישראל השתנתה. למותר לציין שמח"ט כזה, באזור נפיץ כמו דרום לבנון, הוא מצת מובהק למלחמה שאיש לא רוצה בה". כתבת השער במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" [דני ספקטור] מוקדשת הבוקר למזג האוויר החם, וביתר דיוק לאנשים שבביתם אין מזגן והם נאלצים לסבול מהחום. "אני מסתובבת פשוט רוב הזמן בחוץ ונמנעת מלהיות בבית", אומרת לו נועה גלעדי, בת 28. "למה שלא נזיע? מה הבעיה בזה?", שואל בארי דייוויס מירושלים. כתבה זו היא שיפור של ממש לעומת כתבת הקיץ שפורסמה במוסף בשנה שעברה, אז בחנה איריס אברמוביץ מה קרה לתשעה חפצים ולה עצמה לאחר שעתיים של שהייה בשמש. ב"גלובס" משיב איתן כסיף, מנכ"ל קבוצת TNS טלגאל, המבצעת את סקר TGI בישראל, לטענות שהעלה בעיתון יומיים קודם לכן ד"ר חנן גולן. "אין בכוונתי לחזור על הקלישאה שהתקשורת אשמה", כותב כסיף, "אך בפועל ממצאי הסקר לא נועדו לכותרות ולכתבות בעיתונים, אלא ככלי עבודה לענף הפרסום. בעבר אף לא הופצה ידיעה לעיתונות מטעם TGI, עד שהתברר כי הדלפות הממצאים לאמצעי התקשורת גרמו לחוסר מהימנות בהצגת הנתונים. לכן נדרש מנגנון מרכזי המגדיר פורמט אחיד ובעל גילוי נאות של ממצאי פרק המדיה בסקר". לדבריו, בדיווחם על תוצאות הסקר, "מרבית אמצעי התקשורת חוטאים למקצועיות למען יצירת הדרמה". לגבי ההבחנה של גולן כי בסקר נרשמה ירידה מסוימת בחשיפה למגזין שחדל לצאת לאור לפני שנתיים, כותב כסיף כי "עצם המענה על מוצר שלא קיים בפועל הוא תופעה מוכרת במחקרים שבהם קיים דמיון שמי בין שני מוצרים והמרואיין יכול להתבלבל ביניהם. עם כל עוצמת הביקורת שזכתה לכותרת משנה, שיעור החשיפה שניתן למגזין, 0.5%, אינו חורג מנורמות מקובלות בסוג כזה של סקר". במוסף "המגזין" של "מעריב" כתבה מאת כרמית ספיר-ויץ על הכתבת הצבאית של קול-ישראל כרמלה מנשה, לרגל זכייתה בפרס א.מ.ת. "עיתונאי לא יכול להיות בלי אגנדה", אומרת מנשה, בתגובה לביקורת שנמתחה עליה. "אני לא מאמינה בעיתונות אובייקטיבית. מוכרחה להיות מעורבות רגשית ואישית, עם כללים עיתונאיים ברורים. אבל בלי מעורבות, אכפתיות והשקפת עולם אתה לא יכול להיות עיתונאי לוחם". במוסף "גלריה" של "הארץ" כתבה מאת אביטל בורג על תערוכת היחיד הראשונה של ציפה קמפינסקי, לשעבר עורכת בכירה בעיתונות הישראלית. "עבדתי בעיתונות 18 שנה, עשר מהן במעריב, ואחרי שעזבתי בפתאומיות, נוצר חלל מהמם, לא ברור, אבל מזמין", היא אומרת. בהמשך מוסיפה קמפינסקי: "עיתונות ואמנות הם לא עוד עיסוק, הם מקצועות שבעיני אין מה לחפש בהם בלי תפיסת עולם. בשניהם מותר לשאול על מניעים ומטרות. בשניהם אפשר לחשוף או לטשטש, לאתגר או ללטף, לנקוט עמדה או לבדר". צבי הראל מדווח ב"ישראל היום" כי מהגר עבודה מהפיליפינים, שהועסק בביתו של עופר נמרודי, הגיש נגדו השבוע תביעה בסך 148 אלף שקל. במדור התיקון של "ישראל היום" נכתב הבוקר כי "בתצלום מחידון התנ"ך שפורסם אתמול נראה אבנר נתניהו, ולא יאיר כפי שפורסם".

אחרי חבלי לידה קשים וארוכים, קמה לבסוף ממשלת בנט-לפיד. ולכבודה הכנו רשימה - כל הפרצות שצריך לסגור, שלא יעלו אגורה ושאינן קשורות לסוגיות שמאל-ימין. שלל סעיפים שיסייעו לצמצם את השחיתות ולהגביר את השקיפות. בין הפתרונות, שאת חלקם אפשר לאשר בישיבה אחת: שקיפות בדיונים, חיסול ניגודי עניינים, תיקון ועדת השרים לחקיקה, ושקיפות ביחסי הממשלה עם לוביסטים. הרשימה המלאה - שתישלח לכלל הח"כים - לפניכם

שלום לממשלה ה-36 של ישראל. אמנם בקווי היסוד מופיע רק סעיף אחד לקידום חקיקה למלחמה בשחיתות – אך בשביל זה אנחנו פה: הכנו לכם תוכנית עבודה מסודרת לשנים הקרובות, עם שלל פרצות שצריך לסגור. החוקים האלו לא יעלו אגורה ואינם קשורים לסוגיות שמאל-ימין. ועדיין, הם ישנו לא רק את התפאורה, אלא את ההצגה כולה. זה קריטי משום שלא משנה מי ישב בכיסא רה"מ או בכיסא רה"מ החלופי – במצב הנוכחי נבחרי ציבור עלולים לשרת את עצמם, את המקורבים שלהם הלוביסטים והטייקונים – ולשכוח את הציבור שאותו נשבעו לשרת. יש לפרסם את הפרוטוקולים ותיעודי ההצבעות מכל הפורומים הלא מסווגים, לרבות ישיבות הממשלה וועדת השרים לענייני חקיקה. כיום אנחנו תלויים בהדלפות של גורמים אינטרסנטיים ומקבלים חלקיקי מידע שיצאו החוצה רק מתי שלמישהו היה אינטרס בכך, ובהקשר שרצוי להם ולא בהכרח לנו. אין סיבה שישיבות הדירקטוריון של מדינת ישראל, שבהן מתקבלות החלטות שנוגעות לכולנו – יתנהלו באפלה. מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? לשנות את תקנון הממשלה ולחייב פרסום ושקיפות של הישיבות. השינוי הזה יכול להתבצע בהצבעה בודדת בישיבת הממשלה. הגיע הזמן לפרסום יזום של יומני השרים, ללא פגישות אישיות או רגישות. פרסום כזה ישקף את קשרי השרים ומידת השקעתם בתחומים שונים, כך שנוכל לנתח ולבקר את פעילותם הציבורית. שקיפות כזו גם תאפשר לשרים להשוויץ בפועלם ואף תגביר את אמון הציבור. מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? לאשר בתקנון הממשלה פרסום רבעוני של יומני השרים באתר רשמי. על היומנים להיות מפורסמים בפורמט ניתן לחיפוש. השרים מרכזים בידיהם כח עצום: הם חולשים על תקציבי עתק ומשאבים אדירים השייכים לציבור. ככל שמידע על עבודתם והשפעתו על נכסיהם מוסתר, האפשרות לפעול באופן מושחת או בניגוד עניינים מפתה יותר. הגיע הזמן גם לפרסום קבוע באתר מבקר המדינה של סטטוס ותאריך הגשת הצהרות ההון של השרים. זאת, לצד פרסום ההפרש בין כל הצהרה לזו המוגשת בשנים שלפניה (בניגוד לתוכן הצהרת ההון עצמה). מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? מבקר המדינה יכול לקדם את השינוי הזה. אם המבקר יסרב, אפשר לשנות זאת בחקיקה. הסתדרות העובדים ואיגודים נוספים פועלים בשקיפות מינימלית. זה מתאפשר בשל פרצה בחוק שמגדירה אותם כ"אגודות עותמאניות" בחוק העמותות. המצב הנוכחי מוביל לסיאוב ובזבוז כספי העובדים. שרת המשפטים הקודמת, איילת שקד, גיבשה תקנות שביקשו לחייב את האיגודים להתנהל בשקיפות. אלא שבעקבות סבבי הבחירות התקנות הועברו לבוידעם. השר האחרון – בני גנץ – פחד להסתכסך עם האגודות. האם השר הטרי גדעון סער יגלה אומץ? מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? לחתום על התקנות. זה הכול. הן כבר מוכנות וממתינות לשר החדש. יישום התקנות אפילו מופיע בהסכמים הקואליציוניים. בניגוד לכנסת, הממשלה לא דורשת מהלוביסטים שעובדים מולה רישום בשום מאגר מידע. אין לנו מושג על פגישותיהם במשרדי הממשלה, על לקוחותיהם באותה זירה ועל המידע שהם מעבירים לפקידים ולשרים. המצב הזה מאפשר לבעלי אינטרסים להסתובב במסדרונות הממשלה ולהשפיע על החלטות הרות גורל – ללא כל יכולת פיקוח מצד הציבור. מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? במשרד האוצר כבר גיבשו נוהל להסדרת פגישות אנשי המשרד מול הלוביסטים. הסיכוי שזה יקרה עצמאית בכל משרד – אפסי. לכן על הממשלה לאשר "נוהל לוביסטים" שיקבע כללי שקיפות לכולם. אולי הספקתם לשכוח, אך עו"ד דוד שמרון ייעץ במקביל לרה"מ הקודם בנימין נתניהו, שהחליט לרכוש צוללות, ולתאגיד הגרמני ממנו הממשלה רכשה צוללות. נתניהו טען כי לא ידע זאת. כדי למנוע פערי מידע, יש לפרסם את רשימת הלקוחות של כל יועץ פרטי שעובד עם מנהיגי המדינה. מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? לעגן סעיף מול יועצים חיצוניים שעובדים במשרד רה"מ שיחייב פרסום של לקוחותיהם באתר המשרד. המפתח לשינוי נמצא בידי מנכ"ל משרד רה"מ. ואם יועץ לא רוצה ששמות לקוחותיו יפורסמו? שלא יעבוד במרכז העצבים השלטוני. שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, מהיום שרת הפנים, שינתה את החוק כך שניתן לתרום באנונימיות לעמותות סכום שמגיע עד 100 אלף שקלים. השינוי פגע משמעותית בשקיפות במגזר השלישי, ומאפשר לטייקונים לשחק לנו בתודעה – מבלי שנדע. במקביל, חברות ציבוריות נהנות מפרצה בחוק המאפשרת להן לתרום בסתר סכומי עתק לגופים הקשורים לפוליטיקאים ברי השפעה. כתוצאה, חברות שכולנו מושקעים בהן דרך הפנסיות שלנו, תורמות כספים בסתר לעמותות שעל פניו אין להן שום קשר ליעדי החברה. אם זה לא מספיק, נבחרי הציבור עלולים לקבל החלטות נגד האינטרס הציבורי תמורת אותן תרומות. מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? משרד המשפטים יכול להפחית את הרף של תרומה אנונימית לעמותה, לכל הפחות לעמותות פוליטיות. זה דורש משר המשפטים החדש לקדם תקנה ולאשררה בוועדת חוק, חוקה ומשפט בכנסת. במקביל, בסמכות הרשות לניירות ערך לחייב חברות ציבוריות בשקיפות התרומות שלהן. כך הציבור יוכל לדעת לאן החברות תורמות ועל איזה פוליטיקאים הן מנסות להשפיע. כבר פנינו לרשות, ששוקלת את המדיניות שלה בסוגיה זו. השלכתה לפח של התוכנית להתמודדות עם מגיפות, מחסור במכונות הנשמה, מצב מחסני החירום, התפשטות הנגיף בבני ברק – יש שלל מחדלים שצריכים להיחקר ודין וחשבון שצריך להיעשות. היינו מסתפקים בבדיקת מבקר המדינה. אלא שהמבקר כבר ריכך שלל דוחות, ויש סיבה טובה להאמין שזה יקרה גם כאן. לכן, יש גם להקים ועדת בדיקה בלתי תלויה כדי לתקן את מה שלא עובד ולשפר את המוכנות של מדינת ישראל לאסונות עתידיים. מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? בשנות שלטון נתניהו לא קמה אף לא ועדת חקירה ממלכתית אחת. כעת הממשלה החדשה יכולה לקבל החלטה להקים ועדה לבדיקת מחדלי הקורונה, לצד הקמת ועדה לאסון מירון. יש להנגיש באתר הכנסת את כלל השאילתות שמגישים חברי הכנסת ואת התשובות שהם מקבלים – לרווחת הציבור הרחב. כך נוכל לעקוב אחר חריצותם, וגם לנהל ארכיון ומעקב אחרי נושאים שעלו בעבר. מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? השינוי הזה טכני במהותו ונמצא בידי יו"ר ומנכ"ל הכנסת. נמשיך לפעול יחד עם סיירת השקיפות לשכנעם בנושא. צריך להפריד את החתולים מהשמנת ולסתום את הפרצות שבהן מתחבאת עוד שמנת. כלומר, לשנות את המצב הקיים, שבו הח"כים הם אלה שמחליטים בפועל על השכר וההטבות שלהם. מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? להקים מחדש את הוועדה הציבורית לעניין תנאי הח"כים. זה בידי ועדת הכנסת. בנוסף, יש לתת לה סמכות לקבוע סופית בכל החלטה בנושאים אלו, ולא רק להמליץ כמו שקרה עד כה. לשם כך צריך חוק חדש. אנחנו עובדים על כך. יו"ר הוועדה הציבורית היוצא הסכים עמנו בראיון שערך ברשת ב. הוועדה, שייסדה בזמנו ח"כ סתיו שפיר מהעבודה, לא עוגנה בתקנון הכנסת כוועדה קבועה. בוועדה נחשפו בזבוזי כספים, דנו בשקיפות עבודת הלוביסטים מול הממשלה ובשלל סוגיות שביומיום נקברות מתחת לפני השטח. מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? מסה של חברי הכנסת יכולים לדרוש את הקמתה מחדש של הוועדה. אם זה לא יקרה, ניתן ליישם הצעה שעלתה בקואליציית השקיפות: להוסיף סעיף בתקנון הכנסת, שלפיו כל ועדה חייבת להקצות דיונים לנושא השקיפות ותהיה אחראית כל רבעון להגיש דוח למליאה על מצב השקיפות בתחומים שבאחריותה. כדי למנוע את ה"חיים כץ" הבא, יש לוודא שח"כים לא יהיו מונעים ממניעים כלכליים. לכן, על חברי ועדות הכספים והכלכלה לחשוף את המניות שהם מחזיקים (ללא ערך, רק את שם המניה), לצד אחזקות נוספות (דוגמת קרקעות) ושמות מקורביהם שעובדים בתאגידים. מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? חוקים שהעלינו בנושא – נפלו. לא נורא. אנחנו רצים למרחקים ארוכים. בקדנציה הקרובה נקדם חוק חדש – עד שנצליח. זו הוועדה היחידה שעוסקת בשפיטה אתית של חברי כנסת שפעלו בניגודי עניינים או הפרו כללים. אלא שלרוב היא מסתפקת בנזיפות חסרות משמעות ומתנהלת כמועדון חברים. מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? ועדת הכנסת צריכה להחליט על שיניים נוספות שאפשר להתקין לוועדה. לכל הפחות יש לשקול אמצעים להרחבת ההרתעה. בנוסף, דווקא בגלל שהעונשים לרוב מסתכמים בנזיפות, ראוי שהוועדה תנגיש לציבור מדי מושב טבלה מסכמת שעוקבת אחר מספר הנזיפות לכל ח"כ. יש להכפיף את המפלגות לחוק חופש המידע – כך שכל אזרח יוכל לדרוש מידע לגבי התנהלותן. זה יאפשר מעקב אחר כספים שהמפלגות מוציאות מכיסנו. כיום הוא מוסתר לגמרי, ולא אחת התגלו בחסות העלטה בזבוזי כספים שזרמו לכיסי מקורבים. מפלגת העבודה הפכה לאחרונה לסיעה שקופה, בזכות פעילות "שקוף". מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? להכניס בחוק חופש המידע את המפלגות כגורם נוסף הכפוף לחוק. הגיעה העת לעדכון עבודת המליאה והכנסת באמצעים טכנולוגיים מעודכנים ובכך לאפשר לציבור להיות מעורב ולומר את דברו. אידיאלית, הציבור יהפוך לחבר הכנסת ה־121. הנה כמה דוגמאות לעדכונים טכנולוגיים נחוצים: יש להחזיר את האיזון בין הרשויות על ידי שינוי אופי עבודת ועדת השרים לחקיקה: לקבוע שהוועדה תכריע רק סביב חוקים בעלי עלות תקציבית, וחוקים שקשורים להסכמים הקואליציוניים. כל חוק אחר צריך לעבור תהליך שאינו תלוי בממשלה וב"משמעת קואליציונית". במקביל יש לשנות את מיקומה של ועדת השרים לחקיקה בתהליך ולבטל את השלב שלפני הקריאה הטרומית. מה הפתרון המוצע יעשה? ח"כ שירצה לקדם הצעת חוק יהיה חייב לכתת רגליים בכנסת ולגייס רוב מקרב הח"כים. קידום חוקים לא יתחיל מתוך הממשלה – אלא מהכנסת. התהליך יגרום להאטת קצב הצעות החוק המקודמות בכנסת. הח"כים לא יבזבזו זמן יקר על הצעות שאין להן סיכוי להתקדם מעבר לכנסת. מהלך כזה גם יחליש את כוחם של הלוביסטים. כדי לטרפד חקיקה נגד פרסום עישון, למשל, חברת הטבק במצב הנוכחי צריכה ללחוץ רק על יו"ר ועדת השרים לחקיקה או מקסימום על שר או שניים בממשלה. תארו לכם שאותה חברה תיאלץ להגיע ל-120 חברי הכנסת. גם דיונים במליאה ובכנסת יחזרו להיות רלוונטיים ואמיתיים. הח"כים שירצו להגיש הצעות יהיו חייבים להגיע להסכמות עם הממשלה. מה צריך בתכלס לעשות כדי שזה יקרה? לשנות את תקנון הממשלה בישיבת ממשלה אחת ויחידה. בטח! קראו את הפרויקט שלנו של "איך אפשר להזיז פה משהו, למרות הכל". עדיין מפקפקים? הנה רשימה הישגים חלקית בהחלט שאליהם הגענו בשנים האחרונות: זה תמיד נראה בלתי אפשרי – עד שזה אפשרי. במיוחד אם מטרחנים על זה ללא הפסקה – וזה מה שאנחנו עושים. וכאן אתם נכנסים לתמונה. אל תהיו אזרחים שבויים. הנה מה שאתם יכולים לעשות יחד איתנו:

"באים לבנקאים", אתר תנועת המחאה נגד הבנקים, הוסר מתוצאות החיפוש של גוגל, לפי החברה – בשל צו בית-משפט שעל תוכנו הוטל איסור פרסום

חברת גוגל חסמה באופן חלקי את הגישה לאתר האינטרנט של תנועת באים-לבנקאים בעקבות הוראה שקיבלה מבית-משפט. גולשים ישראלים שיזינו לחלונית החיפוש את המלים "באים לבנקאים" ייתקלו בהודעה שלפיה הדף אינו כולל שתי כתובות שהוסרו ממנו "בהתאם לפניות משפטיות שהופנו לגוגל". ההודעה, המופיעה בעמודי תוצאות החיפוש של Google.co.il, מפנה את הגולשים לעמוד באתר Chilling Effects, המארכב דרישות מחיקה מסוג זה. על-פי התיאור באתר, לפני כשבועיים נמסר לגוגל צו בית-משפט שבעקבותיו הוסרו העמודים מתוצאות החיפוש. "אין ביכולתנו לפרסם את המסמך משום שבית-המשפט אסר לפרסמו", נכתב באתר. עם זאת, מי שיקליד אותן מלים במנועי חיפוש אחרים, למשל יאהו, בינג או Google.com, יוכל להגיע לשני האתרים שהוסרו – האתר הרשמי של תנועת המחאה ועמוד הפייסבוק שלה, שהוסר זה מכבר מהרשת החברתית. מי שיקליד את כתובת האתר "באים לבנקאים" בחלונית מנוע החיפוש של גוגל-ישראל יגלה כי ענקית הרשת לא הסירה את כל ההפניות לאתר, וכי ניתן להיכנס באמצעותה לרבים מעמודיו הפנימיים – אם כי לא לדף הבית. בית-המשפט אסר על עו"ד ברק כהן, הדמות הבולטת בתנועת באים-לבנקאים, להתקרב לשורה של דמויות במערכת הבנקאית, בעקבות בקשות שהגישו. על כהן נאסר להתקרב למנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן, למנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק-עמינח ולבני משפחתה, ולאיש יחסי-הציבור זמיר דחב"ש, המייצג את איגוד הבנקים ואת מטה פייסבוק בישראל. חרף הצו שנשלח לגוגל, מי שיקליד בחלונית החיפוש את שמותיהם של מנהלי הבנקים, בצירוף כינויי הגנאי שהצמידו להם פעילי באים-לבנקאים, בכל זאת יופנה על-ידי מנוע החיפוש לאתר התנועה. כפי שכתב עידו קינן, שדיווח לראשונה על הסרת התוצאות ב"חדר 404", בשלב זה לא ברור איזה גורם עומד מאחורי הוראת ההסרה‎. ברק כהן לא השיב לפניית "העין השביעית".

השממה ב-one, הפליטה ב"וואלה", ההרפתקה של עמיר פלג, וכן – הצמד ארבל-נוימן. מונדיאל 2014, סיכום השבוע הראשון בתקשורת הספורט

יום חמישי, שעת צהריים מנומנמת אחרי לילה נוסף עם ארבל-נוימן, יעקבי-איוניר ואיינשטיין-גרנט. בערוץ הספורט החרוץ משודר פאנל יומי וערני בענייני המונדיאל. משה פרימו, שמככב על תקן פרשן בר-סמכא שיודע הכל וזוכר הכל, דולה סיפור מהימים שהיה ילד קטן וכל משתתפי הפאנל עוד לא היו בתכנון. בקול בוטח הוא מספר על משחק ממונדיאל 1966, שבו שפט הישראלי מנחם אשכנזי. במשחק, לפי פרימו, הובילה צפון-קוריאה 0:3 על הונגריה, ואז בא פושקש האגדי עם רביעייה והפך את התוצאה. אלא שהעובדות אחרות: הנבחרת שעשתה את המהפך היתה פורטוגל, ומי שכבש את הרביעייה היה אוזביו בדרך ל-3:5. ופושקש? הוא פרש בכלל ארבע שנים קודם. לא היה איש באולפן שיתקן את פרימו בזמן אמת וימנע את סילוף ההיסטוריה. לא רק סקופים שמגיעים ב-sms כדאי לבדוק. העיקר שהמגיש רועי זריהן אמר שזו אנקדוטה נהדרת. זו היתה באמת אנקדוטה נהדרת עבור מי שרוצה לסכם את השבוע הראשון של המונדיאל. בעוד שפרימו עסוק בשינוי פני ההיסטוריה, דני נוימן ממשיך להעניק לפרשנות את המימד הנוסף. כשהוא אמר "איזה יופי הם משחקים", מקסיקו איבדה את הכדור. כשאמר שבצורת המשחק הזו אין סיכוי שהולנד תחזור למשחק, היא כבשה תוך חמש שניות. כשלבעיית אי-היכולת להעניק הארות מעניינות מתווסף גם חוסר מזל, התוצאה היא בלבול מוח מוחלט. נוימן הוא חלק מצוות מותש, שטס מדי יום שעות רבות וחי על אדי סנדביצים ופחיות. לא קל בתנאים האלה להיות מרוכזים ברגעי האמת. בעוד שלפרשן, כך נראה, לא אכפת מה אומרים עליו והוא ממשיך לחנטרש הגיגים סתמיים, ארבל נשמע בשבוע השידורים הראשון כמי שעושה מאמץ עילאי לשמור על ערנות וריכוז במטרה לסתום כמה פיות. זה עדיין לא מספיק כדי להימנע משתיים-שלוש טעויות בכל משחק, שמצטרפות לעמודי התהילה ההולכים ומתרבים של חובבי הזאנר. באחד מלילות השבוע, במשחק בין ארה"ב לגאנה, ויתרו בערוץ 1 על שירותיהם של ארבל-נוימן. במקומם נקראו לאולפן בירושלים עמית הורסקי ואייל לחמן. ב-ynet פירטו את סיבת ההיעדרות: תשישות, עייפות או מחלה. ארבל היה מודע לעומס העצום הצפוי לו: 25 שידורים ב-31 ימים, הכוללים עשרות טיסות פנים בברזיל. הוא היה יכול לבקש לוותר על כמה משחקים ולקחת יום חופש, אלא שמלכתחילה הוא היה נחוש להתאבד על הלו"ז הקשה הזה ולא לוותר לאף אחד. חובת ההוכחה כעת היא עליו, וזה לא פשוט כשהספורט הלאומי בתקופת המונדיאל הוא לחכות בפינה לטעויות של הצמד-חמד הזה. עד עכשיו, הטעויות של ארבל אינן רבות במיוחד. פעם קרא לספרד "ריאל מדריד", בפעם אחרת טעה בזיהוי שחקן ואפילו צעק "הכדור ברשת" כשהרשת היתה החיצונית. בגלל זה כנראה גזר על עצמו זהירות יתר, וכשחוף-השנהב כבשה מול קולומביה, היסס לשתי שניות ארוכות עד שהואיל לבשר על שער. ככל שיתקרבו משחקי ההכרעה, התשישות תגבר וארבל יעמוד למבחן כאילו הוא שדר שצריך להוכיח את עצמו. לא פשוט, מה עוד שבזמן המשחק הוא צריך לחפות גם על הפרשן שלצדו. את מסע התלאות שעוברים צוותי השידור תיאר נדב יעקבי באתר ערוץ הספורט: שבע טיסות פנימיות בחמישה ימים בתוספת עשר שעות המתנה בנמלי התעופה, עשר שעות נסיעה במוניות, לילות ללא שינה ומזון עבש. "אין צורך לרחם עלי", ביקש יעקבי, שעבורו זהו מונדיאל ראשון כשדר טלוויזיה. אם היה צריך בשביל זה לזחול בגונגלים ולאכול נחשים, יעקבי היה עושה גם את זה. עד עכשיו יעקבי מוכיח את עצמו מדי משחק, ביחד עם הפרשן מוטי איוניר. כך גם הצוות של מאיר איינשטיין ואברם גרנט. נשארנו עם החוליה החלשה, שדווקא היא שובצה על-ידי חכמי רוממה לשדר את המשחקים המרכזיים, כולל הגמר. העובדה שארבל התעקש לשדר העונה משחקים רבים בכל ערוץ אפשרי, תוך סירוב להכיר בעובדה ששיאו מאחוריו, גובה ממנו מחיר תדמיתי כבד. הקלאסיקות שלו, "ככה לא בונים חומה" ו"הללויה", כבר מתערבבות עם "דווין סמית כל הדרך". למזלו של ארבל, עמיר פלג מ"ידיעות" נמצא בברזיל, אחרת היה מוצא את עצמו נחבט ללא רחמים מדי יום, כמו בתקופת אולימפיאדת לונדון. לנעליו של פלג נכנס במפתיע עוזי דן, שליח "הארץ" לברזיל, שהשבוע היכה בארבל מתחת לחגורה. וכך כתב: "ארבל מעולם לא הבין את המשחק, מעולם לא ידע, לא הכיר ולא בא מוכן. הוא אינו עיתונאי וגם לא מכיר את החומר הבסיסי". השדר הוותיק יוכל להתנחם בכך שהדברים נכתבו בתפוצת אתר "הארץ". בים הכתבות והדיווחים של השליחים המיוחדים בלטה השבוע כתבה מעניינת של שליח "ידיעות אחרונות", עמיר פלג. הוא חילץ את עצמו מבית-המלון ומאימוני הנבחרות ונסע ל"סוף העולם שמאלה", לבית משפחתו של חלוץ נבחרת ספרד, דייגו קוסטה. החלוץ נולד בברזיל, אבל העדיף את המדים הלאומיים של ספרד ועל כן מכונה במולדתו "בוגד". פלג איתר את הבית, הצטלם עם האח, אבל השיחה ביניהם היתה מסורבלת להחריד והתנהלה באמצעות האדונים גוגל וסמרטפון. פלג כתב שאלות, המערכת תירגמה לפורטוגזית, האח הקליד את תשובתו ופלג תירגם אותה לאנגלית. פלג ספג בשל כך כמה תגובות מקניטות מקוראי ynet, שהעירו על חובבנותו ותהו למה לא דאג למתורגמן. לא בעיה למצוא מקומי שיודע קצת אנגלית ולשלם לו כמה ריאלים. מצד שני, אם הקוראים היו יודעים מהו תקציב ההוצאות של שליחי העיתון, הם היו מודים על המאמץ הזה. בספורט "וואלה" החליטו לשבור קצת את הכלים ולהתחפש למדור רכילות. באולפן המונדיאל שלהם הם אירחו את גניפר סנוקל, אשתו של הפרשן שלהם, עופר טלקר. שניהם התפרסמו לא מזמן ככוכבי איזו תוכנית ריאליטי, מה שמסביר בדיעבד מדוע בחרו דווקא בטלקר. הנדוניה שהביא הפרשן ל"וואלה" כחלק ממינויו היתה הופעתה של אשתו הטרייה. רוב זמנה של התוכנית, 11.5 דקות, התנהל בצלה של הטאלנטית חסרת המושג בענף שלשמו התכנסנו. כששיחררה את הכותרת "לא הייתי בועטת את רונאלדו מהמיטה שלי", בקעו צהלות המשתתפים והטוקבקיסטים לאידו של הבעל הפרשן שלצדה. נחמץ הלב למראה הבחירה הזו של "וואלה", שביום-יום הוא אתר הספורט הכי ענייני, הכי מקצועי והכי פחות נגוע מבין האתרים הפופולריים עלי אדמת הקודש (צל"ש לצירופו של איתי אנגל לצוות המונדיאל). שום דיון על נבחרות ברזיל או אנגליה לא צריך לעמוד בצלה של כוכבנית ריאליטי שמענטזת ליד השולחן ונשאלת על החיבור בין דוגמניות לכדורגלנים. ואולי לתכנים כאלה התכוון המשורר של איגוד השידור האירופי כשהטיל וטו על שידורי תקצירי המונדיאל באתרים הישראליים. האיגוד התיר שימוש חדשותי בלבד, ולטעמו אף אתר כאן לא עומד בסטנדרט. דיל התקצירים שתפרה רשות השידור עם האתרים בוטל בעקבות החלטת האיגוד, ויעלה לרשות באיבוד הכנסה נכבדה. גם עבור האתרים מדובר במכה – הם סמכו על התקצירים כחלק מתוכני האולפנים המיוחדים שלהם. תקצירי משחקים הם מזון הכרחי במפעל כמו המונדיאל, במיוחד כשמשחקים רבים מתקיימים לפנות בוקר. מי שהרוויח הוא אתר רשות השידור, היחיד שרשאי לשדר את התקצירים. לא רק לבלעדיות זכה אתר הרשות, אלא גם לדחיפה משמעותית מצד one. באתר הפופולרי מצאו פטנט מעניין איך להגיש בכל זאת את תקצירי המשחקים בלי לפגוע בזכויות. מי שלוחץ על הלינק "צפו במשחק" מועבר אחר כבוד אל התקציר באתר רשות השידור. אם זה כל-כך פשוט, למה לא לחסוך כך גם במפעלים אחרים? בשיטה הזו אפשר לתת קישור לתקצירי הליגה האנגלית ב-ynet ולתקצירי ליגת האלופות בערוץ הספורט. ההחלטה הזו מתאימה להתנהלות הכללית באתר. אם תיכנסו לאזור המונדיאל של ynet, תרגישו שקורה שם משהו; לרגל האירוע, העיצוב השתנה דרמטית. כך גם ב"וואלה" ובערוץ הספורט, שהתמרקו אף הם. שלושת האתרים הללו מציגים מדי יום אולפני מונדיאל מיוחדים וקצביים. וב-one? לא עיצוב, לא אולפן, לא חגיגה וכמעט שום תחושה של קרנבל כדורגל עולמי. הכל נראה אותו דבר, כלום לא מרגש או מפתה. כגודל השממה באתר עומק השממון בערוץ הטלוויזיה הנושא אותו שם. שם ממשיכים למחזר עד עילפון את חגיגות האליפות של מכבי תל-אביב בכדורגל ואת "קורע את הרשת" האינפנטילית. קשה להבין את היובש הזה. הם לא רוצים יותר כניסות? הם לא מחזרים אחרי הצופים? לא רוצים לתת פייט כלשהו לערוץ הספורט? אולי התשובה טמונה במאבק העובדים בהנהלה. לפני כחודשיים שלח בית-הדין לעבודה את הצדדים לשבת למו"מ, אלא שדרישת העובדים להסדרת החזרי נסיעות, אש"ל, משמרות ועוד אינה נענית בהסכמה נלהבת. מסתמן כי העובדים ייאלצו לגרור שוב את הנהלת האתר לבית-הדין לעבודה. בינתיים ההנהלה תמשיך לעשות את המעט שבמעט: הקוראים יקבלו אתר אפרורי, הצופים יעדיפו לא לזפזפ לערוץ 50, ועובדי one ימשיכו לקבל משכורות עלובות ותנאים מחפירים.

"בתחום העברית בכלל, אני יודע שבניגוד לשיר מפי אריק איינשטיין, אין סיכוי שאשנה את העולם. אבל לנסות צריך, לא?"

כיוון שזכיתי בעברי להיות האומבודסמן של "מעריב", הראשון מבין עיתוני ישראל שעורכו מינה לו מבקר פנימי שכזה, מעין נציג ציבור בעיתון, התרגלו עיני לקלוט שגיאות הרואות אור בדפוס או נשמעות באמצעי התקשורת האלקטרונית. הרגל טוב מבחינה מקצועית, שאינו תמיד נחמד מבחינה חברית או אישית. אל יהיו אי-הבנות: שגיאות דפוס הן עניין שטבע האדם לא ישנה אותו. באלה הימים קראתי פסק דין של שופט, שבשורה אחת כתב "להפקיע שערים", משל מדובר היה בספסרות מימי הפיקוח על המזון בישראל, אך בלי לתקן את הטעות במפורש – מן הסתם תוקנה במהדורה מהודרת יותר של פסק הדין – תוקן המעוות מעצמו כאשר שתי שורות למטה מן האמור כבר הדפיסה הקלדנית של השופט "...לא הבקיע שער". יובן מן האמור לעיל שפסק הדין דן בכדורגל ולא בספסרות. זכור לי עד היום המקרה המביש, כשבמאמר רב-מידות הופיע בדפוס הצירוף המדהים "מרכסיזם מקף לניניזם", בלא שהמכתיב והכתבנית (הימים היו בעידן מכונות הכתיבה) והמגיה נתנו את דעתם לכך שה"מקף" צריך היה להיות סימן דפוס ולא מלה... אך לא בשגיאות דפוס רציתי לדון, אלא להעיר ולהאיר את כל מי שעיניו או אוזניו עדיין לא מאסו לקרוא או לשמוע על שגיאות שמקורן לעתים בבורות ולעתים באדישות. הנה קראתי בעיתון מכובד שהעיר אוסאקה שביפן נמצאת "מצפון לטוקיו". דקדוקי עניות, יאמרו לי, מה זה חשוב? זה חשוב, מפני שמדובר באצבע קלה על המקלדת. כל מי שהיה ביפן או עיין במפת המדינה יודע גם יודע שאוסאקה נמצאת ממערב, ואפילו מעט מדרום-מערב, לטוקיו הבירה ולא צפונה ממנה. זה חשוב, משום שברור כשמש שמי שהקליד את המלים "מצפון לטוקיו" המציא אותן ממוחו הקודח, משום שלבטח לא נמצאו במקור הידיעה. זה חשוב, מפני שמי שמוצא שגיאות כאלה בעיתון בתחום שהוא בקיא בו, יחשוד לבטח חשדות כבדים גם במידע המתפרסם בעיתון בתחומים שאין הוא מתמצא בהם. זה חשוב, מפני שהנחת היסוד היא שעיתון מפרסם עובדות אמת. הנחות, כידוע, ניתן לסתור. בתחום העברית בכלל, אני יודע שבניגוד לשיר מפי אריק איינשטיין, אין סיכוי שאשנה את העולם. אבל לנסות צריך, לא? תהיתי, דרך משל, אם אפשר ש"חתונה תתרחש" (כפי שנדפס בעיתון מכובד אחד), או שמא אין הפועל האמור מתאים לחתונה. אך אם עם ההתרחשות המטרימוניאלית הזו עוד אפשר לחיות, קשה לי מאוד עם החדירה העמוקה וחסרת המעצורים לעברית בת זמננו, ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות ובין הבריות בכלל, של ה"זוֹתִי". הדבר הנורא הזה הוא לבטח סירוס וולגרי של "זאת", שזכה להתגלגל בראש חוצות ואיש אינו מוחה או מצפצף. איזו מלה נוראה היא זו? מנין באה ולמה? מה היה רע ב"זאת" הפשוטה והמובנת לכל? הנורא מכל, לעניות דעתי שמן הסתם נמצאת במיעוט מבוטל, ששמעתי לא אחת מורים ומנהלת בית-ספר ואישי ציבור מכריזים ש"זוֹתִי"... וגו. גבריאל שטרסמן הוא שופט בדימוס ועיתונאי לשעבר

העיתונאי האמריקאי הבכיר גיימס אושיי, מייסד המיזם המבטיח והמסקרן "קואופרטיב החדשות של שיקגו", מציע לעיתונות לא רק אתוס חדש, אלא גם מודל הכנסות חדש. אם הציבור לא ישלם, הוא מזהיר, הציבור ישלם

"עיתונאי העולם חייבים להתמודד עם האתגר שלפנינו", הצהיר השבוע העיתונאי גיימס אושיי במסגרת הרצאה שנשא באוניברסיטת תל-אביב. "עלינו לבנות מודל חדש לעיתונות". עזרו לנו לעשות עיתונות עצמאית באמת "העין השביעית" שומרת על השומרים כבר 27 שנים. הצטרפו אלינו תמכו בעין השביעיתאושיי, לשעבר העורך הראשי של ה"שיקגו טריביון" וה"לוס-אנגלס טיימס", עומד כיום בראש ארגון חדשות קטן בהרבה – "קואופרטיב החדשות של שיקגו". זהו מיזם עיתונאי שלא למטרות רווח המבקש לייצר תוכן חדשותי איכותי תוך התבססות על מודל הכנסות חדשני. בהרצאת אורח שנשא אושיי במסגרת טקס חלוקת פרס על שם העיתונאי שלום רוזנפלד למצוינות ומקצוענות בעיתונות הישראלית, סיפר העיתונאי הוותיק כיצד מצא את עצמו מוביל יוזמה תקשורתית מקורית זו, לאחר שנים ארוכות בעיתונות הממוסדת. "מו"לים יכולים להיות ממש טמבלים לפעמים", ציין אושיי ונזכר באירוע שולי ומקרי שדחף אותו לקחת על עצמו להקים את קואופרטיב החדשות. יום אחד, סיפר, ביקר בשיקגו ונטל לידו עיתון מקומי. היה זה גיליון של ה"שיקגו טריביון", "עיתון שזכה בשישה פרסי פוליצר תחת עריכתי", אמר אושיי, "ושינה את האופן שבו אנשים רואים את עונש המוות. לא רק בשיקגו, לא רק בארה"ב, אלא בכל רחבי העולם, וזאת באמצעות עיתונות לוחמת". כשהתבונן בשער העיתון, נחרד. "איזו עיתונות לוחמת היתה על שער השיקגו טריביון?", אמר אושיי, "לרוחב השליש העליון של העמוד – איך למצוא את הציזבורגר הטוב ביותר בשיקגו. זהו זה, החלטתי שאני חייב להשיב טובה למקצוע שלי, ושהגיע הזמן לעשות משהו". תחקיר הציזבורגרים של ה"טריביון" נתן את הדחיפה האחרונה להקמת קואופרטיב החדשות, אך זרעי המיזם נזרעו חודשים אחדים לפני כן, כשאושיי ישב במרפסת ביתו בקליפורניה והתבונן באוקיאנוס השקט. "היה זה רגע מיוחד עבורי", סיפר, "כי מעסיקי באותה תקופה, חברת טריביון, העניקו לי הזדמנות נפלאה לבלות עוד זמן עם משפחתי. המו"ל של הלוס-אנגלס טיימס פיטר אותי לאחר 16 חודשים שבהם כיהנתי כעורך משום שהתנגדתי למדיניות הקיצוצים, שלדעתי לא היתה לטובת העיתון, עיתונאיו או עתידו כארגון חדשות". לדברי אושיי, את החופשה הכפויה שנגזרה עליו תיכנן לנצל תחילה לכתיבת ספר על המיזוג הכושל בין חברת טריביון לחברת טיימס-מירור, מיזוג שגרם לקריסת שני העיתונים שבהם כיהן בתפקידים בכירים – ה"שיקגו טריביון" וה"לוס-אנגלס טיימס". "ככל שניסיתי להחליט על מה אכתוב", סיפר, "הבנתי שלא ידעתי איך זה קרה, וזאת אף שהייתי ממש שם והיה לי מושב קדמי. חשבתי לעצמי שאם אני, אם אנחנו, לא יודעים מה קרה, איך לעזאזל נצליח לצאת מהצרה הזו?". בלא עבודה, סיפר אושיי, נהנה ממה שלעולם לא היה לו כשכיהן כעורך בכיר – זמן לחשוב. הוא הגיע למסקנה:"העיתונים בארה"ב נקלעו לצרות משום שאימצו את אתוס תעשיית הבידור ויצאו למרדף חסר מעצורים אחר רווחיות, שהכפיף את האינטרס של הקוראים לזה של המשקיעים". "עזרתי ליצור את הקואופרטיב", הוסיף, "כי אני מאמין שעל עיתונאים מוטלת המשימה לפתור את הבעיות של העיתונות. ואין ספק שעדיין יש לנו בעיות. יש אנשים המטילים ספק בכך, הם שואלים אותי, מה הבעיה? אני רואה עיתונים ברחוב מדי יום, אני עדיין רואה תחקירים בטלוויזיה. אבל זהו חזון תעתועים. התחקירים בתקשורת הם תחקירי תפיסת נוכלים שמטרתם לייצר הכנסות ממודעות, לא חדשות. "מה שפחות גלוי לעין הוא החיסול השיטתי של סיקור העירייה, בתי-המשפט, בתי-המחוקקים המקומיים ומוקדי הכוח הפוליטיים ברחבי ארה"ב. המערכת שעליה סמכנו במשך שנים שתפקח על הכוח הפרטי והציבורי, מבנה הבסיס של החדשות, קורסת תחת לחצים כלכליים". אושיי סיפר שתחת כהונתו ב"שיקגו טריביון" הועסקו תשעה עיתונאים בסיקור מערכת החינוך בעיר. כיום עושים זאת שני עיתונאים בלבד, כשאחד מהם עתיד לאבד בקרוב את מקום עבודתו. ארבעה עיתונאים סיקרו את העירייה ובית-המחוקקים המחוזי, כיום רק אחד. אושיי התריע כי בלא "מבנה הבסיס של החדשות", כהגדרתו, תהיה סכנה של ממש לתפקוד תקין של החברה. "קואופרטיב החדשות של שיקגו" נועד לתת מענה אפשרי אחד לבעיה שאליה נקלעו ארגוני החדשות הוותיקים ולספק "עיתונות איכותית למען הציבור, הדורשת אחריות ממוסדות ואנשים", כהגדרתו. אושיי, שבצעירותו סיקר עבור ה"דה מוין רגיסטר" את פעילותם של קואופרטיבים חקלאיים, התעורר לילה אחד עם הרעיון לייבא את המודל הקואופרטיבי אל תחום התקשורת. "הגעתי למסקנה שאם נתארגן כעמותה שלא למטרת רווח", הוא אומר, "נוכל להוציא את הרווח מהמשוואה. נבקש מקוראים לשלם סכום קטן עבור מימון עיתונות אמיתית ורצינית למען הציבור, עיתונות מהסוג שחיוני לדמוקרטיה מתפקדת. מהסוג שהיומונים המרכזיים בשיקגו התרחקו ממנו". כשעבד עדיין ב"לוס-אנגלס טיימס", מספר אושיי, ניסה להסביר למנהליו שהבעיה שלהם אינה בעיה של עלויות, כפי שהם תופסים אותה, אלא בעיה של הכנסות. "ככל שאתם מתייחסים אל הבעיה כאל בעיית עלויות", אמר למנהליו, "כך תגבר בעיית ההכנסות שלכם". קואופרטיב החדשות, ציין אושיי, מתבסס על ארבעה מקורות הכנסה: ראשית לכל מה שהוא מכנה "שירותי עיתונאות". הקואופרטיב מספק תוכן עיתונאי איכותי לגופים המעוניינים בפרסומו. הלקוח הראשון של הקואופרטיב הוא ה"ניו-יורק טיימס", שמפרסם מדי שבוע במהדורה היוצאת לאור באזור שיקגו רבתי שני עמודים שכולם פרי עבודתם של חברי הקואופרטיב. הארגון מתעתד להציע גם "מוצרי עיתונות", כגון מאגרי מידע שנועדו להפוך מידע ציבורי לנגיש יותר. הקואופרטיב נהנה גם מחסויות של קרנות וממעט הכנסות ממודעות באתר האינטרנט שלו, שבינתיים נמצא בשלב ראשוני ביותר. "המקור הרביעי והחשוב ביותר להכנסות", סיפר אושיי, "הוא דמי מנוי בסך שני דולרים לשבוע שנגבה מקוראים שיתבקשו לשלם כדי להצטרף לקואופרטיב". לדבריו, "השאלה הגדולה באמריקה היא אם ניתן לשכנע קוראים לשלם עבור חדשות בעידן שבו מרביתן ניתנות חינם. אבל אני לא מבקש מקוראים לשלם עבור תוכן, אלא להצטרף לקואופרטיב, שאחד מיתרונותיו הוא עיתונות איכות עבור פחות מעלות כוס קפה בסטארבקס". כמו כן, אושיי מתכנן להקים באתר הקואופרטיב רשתות חברתיות של חברי הקואופרטיב בנושאים שונים, כגון חינוך או רווחה, שיפגישו בין עיתונאים למומחים, עובדים ובעלי עניין בתחומים אלה. כך, הוא מסביר, יוכלו חברי הקואופרטיב שאינם בתעשיית התקשורת להשפיע על סיקור התחום שקרוב ללבם. התוכנית העסקית של הקואופרטיב גורסת כי בעזרת 30–40 אלף חברים, יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית מלאה בתוך חמש שנים ולהיפטר לחלוטין מתלות במפרסמים. "זה לא קל להשיג 30–40 אלף חברים", אמר אושיי, "אבל לא בלתי אפשרי". נכון להיום, לרשותו של אושיי עומד צוות של שבעה אנשים בלבד, ועוד תריסר פרילנסרים. כל המועסקים עיתונאים. מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". אושיי, לשעבר העורך הראשי של ה"שיקגו טריביון" וה"לוס-אנגלס טיימס", עומד כיום בראש ארגון חדשות קטן בהרבה – "קואופרטיב החדשות של שיקגו". זהו מיזם עיתונאי שלא למטרות רווח המבקש לייצר תוכן חדשותי איכותי תוך התבססות על מודל הכנסות חדשני. בהרצאת אורח שנשא אושיי במסגרת טקס חלוקת פרס על שם העיתונאי שלום רוזנפלד למצוינות ומקצוענות בעיתונות הישראלית, סיפר העיתונאי הוותיק כיצד מצא את עצמו מוביל יוזמה תקשורתית מקורית זו, לאחר שנים ארוכות בעיתונות הממוסדת. "מו"לים יכולים להיות ממש טמבלים לפעמים", ציין אושיי ונזכר באירוע שולי ומקרי שדחף אותו לקחת על עצמו להקים את קואופרטיב החדשות. יום אחד, סיפר, ביקר בשיקגו ונטל לידו עיתון מקומי. היה זה גיליון של ה"שיקגו טריביון", "עיתון שזכה בשישה פרסי פוליצר תחת עריכתי", אמר אושיי, "ושינה את האופן שבו אנשים רואים את עונש המוות. לא רק בשיקגו, לא רק בארה"ב, אלא בכל רחבי העולם, וזאת באמצעות עיתונות לוחמת". כשהתבונן בשער העיתון, נחרד. "איזו עיתונות לוחמת היתה על שער השיקגו טריביון?", אמר אושיי, "לרוחב השליש העליון של העמוד – איך למצוא את הציזבורגר הטוב ביותר בשיקגו. זהו זה, החלטתי שאני חייב להשיב טובה למקצוע שלי, ושהגיע הזמן לעשות משהו". תחקיר הציזבורגרים של ה"טריביון" נתן את הדחיפה האחרונה להקמת קואופרטיב החדשות, אך זרעי המיזם נזרעו חודשים אחדים לפני כן, כשאושיי ישב במרפסת ביתו בקליפורניה והתבונן באוקיאנוס השקט. "היה זה רגע מיוחד עבורי", סיפר, "כי מעסיקי באותה תקופה, חברת טריביון, העניקו לי הזדמנות נפלאה לבלות עוד זמן עם משפחתי. המו"ל של הלוס-אנגלס טיימס פיטר אותי לאחר 16 חודשים שבהם כיהנתי כעורך משום שהתנגדתי למדיניות הקיצוצים, שלדעתי לא היתה לטובת העיתון, עיתונאיו או עתידו כארגון חדשות". לדברי אושיי, את החופשה הכפויה שנגזרה עליו תיכנן לנצל תחילה לכתיבת ספר על המיזוג הכושל בין חברת טריביון לחברת טיימס-מירור, מיזוג שגרם לקריסת שני העיתונים שבהם כיהן בתפקידים בכירים – ה"שיקגו טריביון" וה"לוס-אנגלס טיימס". "ככל שניסיתי להחליט על מה אכתוב", סיפר, "הבנתי שלא ידעתי איך זה קרה, וזאת אף שהייתי ממש שם והיה לי מושב קדמי. חשבתי לעצמי שאם אני, אם אנחנו, לא יודעים מה קרה, איך לעזאזל נצליח לצאת מהצרה הזו?". בלא עבודה, סיפר אושיי, נהנה ממה שלעולם לא היה לו כשכיהן כעורך בכיר – זמן לחשוב. הוא הגיע למסקנה:"העיתונים בארה"ב נקלעו לצרות משום שאימצו את אתוס תעשיית הבידור ויצאו למרדף חסר מעצורים אחר רווחיות, שהכפיף את האינטרס של הקוראים לזה של המשקיעים". "עזרתי ליצור את הקואופרטיב", הוסיף, "כי אני מאמין שעל עיתונאים מוטלת המשימה לפתור את הבעיות של העיתונות. ואין ספק שעדיין יש לנו בעיות. יש אנשים המטילים ספק בכך, הם שואלים אותי, מה הבעיה? אני רואה עיתונים ברחוב מדי יום, אני עדיין רואה תחקירים בטלוויזיה. אבל זהו חזון תעתועים. התחקירים בתקשורת הם תחקירי תפיסת נוכלים שמטרתם לייצר הכנסות ממודעות, לא חדשות. "מה שפחות גלוי לעין הוא החיסול השיטתי של סיקור העירייה, בתי-המשפט, בתי-המחוקקים המקומיים ומוקדי הכוח הפוליטיים ברחבי ארה"ב. המערכת שעליה סמכנו במשך שנים שתפקח על הכוח הפרטי והציבורי, מבנה הבסיס של החדשות, קורסת תחת לחצים כלכליים". אושיי סיפר שתחת כהונתו ב"שיקגו טריביון" הועסקו תשעה עיתונאים בסיקור מערכת החינוך בעיר. כיום עושים זאת שני עיתונאים בלבד, כשאחד מהם עתיד לאבד בקרוב את מקום עבודתו. ארבעה עיתונאים סיקרו את העירייה ובית-המחוקקים המחוזי, כיום רק אחד. אושיי התריע כי בלא "מבנה הבסיס של החדשות", כהגדרתו, תהיה סכנה של ממש לתפקוד תקין של החברה. "קואופרטיב החדשות של שיקגו" נועד לתת מענה אפשרי אחד לבעיה שאליה נקלעו ארגוני החדשות הוותיקים ולספק "עיתונות איכותית למען הציבור, הדורשת אחריות ממוסדות ואנשים", כהגדרתו. אושיי, שבצעירותו סיקר עבור ה"דה מוין רגיסטר" את פעילותם של קואופרטיבים חקלאיים, התעורר לילה אחד עם הרעיון לייבא את המודל הקואופרטיבי אל תחום התקשורת. "הגעתי למסקנה שאם נתארגן כעמותה שלא למטרת רווח", הוא אומר, "נוכל להוציא את הרווח מהמשוואה. נבקש מקוראים לשלם סכום קטן עבור מימון עיתונות אמיתית ורצינית למען הציבור, עיתונות מהסוג שחיוני לדמוקרטיה מתפקדת. מהסוג שהיומונים המרכזיים בשיקגו התרחקו ממנו". כשעבד עדיין ב"לוס-אנגלס טיימס", מספר אושיי, ניסה להסביר למנהליו שהבעיה שלהם אינה בעיה של עלויות, כפי שהם תופסים אותה, אלא בעיה של הכנסות. "ככל שאתם מתייחסים אל הבעיה כאל בעיית עלויות", אמר למנהליו, "כך תגבר בעיית ההכנסות שלכם". קואופרטיב החדשות, ציין אושיי, מתבסס על ארבעה מקורות הכנסה: ראשית לכל מה שהוא מכנה "שירותי עיתונאות". הקואופרטיב מספק תוכן עיתונאי איכותי לגופים המעוניינים בפרסומו. הלקוח הראשון של הקואופרטיב הוא ה"ניו-יורק טיימס", שמפרסם מדי שבוע במהדורה היוצאת לאור באזור שיקגו רבתי שני עמודים שכולם פרי עבודתם של חברי הקואופרטיב. הארגון מתעתד להציע גם "מוצרי עיתונות", כגון מאגרי מידע שנועדו להפוך מידע ציבורי לנגיש יותר. הקואופרטיב נהנה גם מחסויות של קרנות וממעט הכנסות ממודעות באתר האינטרנט שלו, שבינתיים נמצא בשלב ראשוני ביותר. "המקור הרביעי והחשוב ביותר להכנסות", סיפר אושיי, "הוא דמי מנוי בסך שני דולרים לשבוע שנגבה מקוראים שיתבקשו לשלם כדי להצטרף לקואופרטיב". לדבריו, "השאלה הגדולה באמריקה היא אם ניתן לשכנע קוראים לשלם עבור חדשות בעידן שבו מרביתן ניתנות חינם. אבל אני לא מבקש מקוראים לשלם עבור תוכן, אלא להצטרף לקואופרטיב, שאחד מיתרונותיו הוא עיתונות איכות עבור פחות מעלות כוס קפה בסטארבקס". כמו כן, אושיי מתכנן להקים באתר הקואופרטיב רשתות חברתיות של חברי הקואופרטיב בנושאים שונים, כגון חינוך או רווחה, שיפגישו בין עיתונאים למומחים, עובדים ובעלי עניין בתחומים אלה. כך, הוא מסביר, יוכלו חברי הקואופרטיב שאינם בתעשיית התקשורת להשפיע על סיקור התחום שקרוב ללבם. התוכנית העסקית של הקואופרטיב גורסת כי בעזרת 30–40 אלף חברים, יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית מלאה בתוך חמש שנים ולהיפטר לחלוטין מתלות במפרסמים. "זה לא קל להשיג 30–40 אלף חברים", אמר אושיי, "אבל לא בלתי אפשרי". נכון להיום, לרשותו של אושיי עומד צוות של שבעה אנשים בלבד, ועוד תריסר פרילנסרים. כל המועסקים עיתונאים. מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". "מו"לים יכולים להיות ממש טמבלים לפעמים", ציין אושיי ונזכר באירוע שולי ומקרי שדחף אותו לקחת על עצמו להקים את קואופרטיב החדשות. יום אחד, סיפר, ביקר בשיקגו ונטל לידו עיתון מקומי. היה זה גיליון של ה"שיקגו טריביון", "עיתון שזכה בשישה פרסי פוליצר תחת עריכתי", אמר אושיי, "ושינה את האופן שבו אנשים רואים את עונש המוות. לא רק בשיקגו, לא רק בארה"ב, אלא בכל רחבי העולם, וזאת באמצעות עיתונות לוחמת". כשהתבונן בשער העיתון, נחרד. "איזו עיתונות לוחמת היתה על שער השיקגו טריביון?", אמר אושיי, "לרוחב השליש העליון של העמוד – איך למצוא את הציזבורגר הטוב ביותר בשיקגו. זהו זה, החלטתי שאני חייב להשיב טובה למקצוע שלי, ושהגיע הזמן לעשות משהו". תחקיר הציזבורגרים של ה"טריביון" נתן את הדחיפה האחרונה להקמת קואופרטיב החדשות, אך זרעי המיזם נזרעו חודשים אחדים לפני כן, כשאושיי ישב במרפסת ביתו בקליפורניה והתבונן באוקיאנוס השקט. "היה זה רגע מיוחד עבורי", סיפר, "כי מעסיקי באותה תקופה, חברת טריביון, העניקו לי הזדמנות נפלאה לבלות עוד זמן עם משפחתי. המו"ל של הלוס-אנגלס טיימס פיטר אותי לאחר 16 חודשים שבהם כיהנתי כעורך משום שהתנגדתי למדיניות הקיצוצים, שלדעתי לא היתה לטובת העיתון, עיתונאיו או עתידו כארגון חדשות". לדברי אושיי, את החופשה הכפויה שנגזרה עליו תיכנן לנצל תחילה לכתיבת ספר על המיזוג הכושל בין חברת טריביון לחברת טיימס-מירור, מיזוג שגרם לקריסת שני העיתונים שבהם כיהן בתפקידים בכירים – ה"שיקגו טריביון" וה"לוס-אנגלס טיימס". "ככל שניסיתי להחליט על מה אכתוב", סיפר, "הבנתי שלא ידעתי איך זה קרה, וזאת אף שהייתי ממש שם והיה לי מושב קדמי. חשבתי לעצמי שאם אני, אם אנחנו, לא יודעים מה קרה, איך לעזאזל נצליח לצאת מהצרה הזו?". בלא עבודה, סיפר אושיי, נהנה ממה שלעולם לא היה לו כשכיהן כעורך בכיר – זמן לחשוב. הוא הגיע למסקנה:"העיתונים בארה"ב נקלעו לצרות משום שאימצו את אתוס תעשיית הבידור ויצאו למרדף חסר מעצורים אחר רווחיות, שהכפיף את האינטרס של הקוראים לזה של המשקיעים". "עזרתי ליצור את הקואופרטיב", הוסיף, "כי אני מאמין שעל עיתונאים מוטלת המשימה לפתור את הבעיות של העיתונות. ואין ספק שעדיין יש לנו בעיות. יש אנשים המטילים ספק בכך, הם שואלים אותי, מה הבעיה? אני רואה עיתונים ברחוב מדי יום, אני עדיין רואה תחקירים בטלוויזיה. אבל זהו חזון תעתועים. התחקירים בתקשורת הם תחקירי תפיסת נוכלים שמטרתם לייצר הכנסות ממודעות, לא חדשות. "מה שפחות גלוי לעין הוא החיסול השיטתי של סיקור העירייה, בתי-המשפט, בתי-המחוקקים המקומיים ומוקדי הכוח הפוליטיים ברחבי ארה"ב. המערכת שעליה סמכנו במשך שנים שתפקח על הכוח הפרטי והציבורי, מבנה הבסיס של החדשות, קורסת תחת לחצים כלכליים". אושיי סיפר שתחת כהונתו ב"שיקגו טריביון" הועסקו תשעה עיתונאים בסיקור מערכת החינוך בעיר. כיום עושים זאת שני עיתונאים בלבד, כשאחד מהם עתיד לאבד בקרוב את מקום עבודתו. ארבעה עיתונאים סיקרו את העירייה ובית-המחוקקים המחוזי, כיום רק אחד. אושיי התריע כי בלא "מבנה הבסיס של החדשות", כהגדרתו, תהיה סכנה של ממש לתפקוד תקין של החברה. "קואופרטיב החדשות של שיקגו" נועד לתת מענה אפשרי אחד לבעיה שאליה נקלעו ארגוני החדשות הוותיקים ולספק "עיתונות איכותית למען הציבור, הדורשת אחריות ממוסדות ואנשים", כהגדרתו. אושיי, שבצעירותו סיקר עבור ה"דה מוין רגיסטר" את פעילותם של קואופרטיבים חקלאיים, התעורר לילה אחד עם הרעיון לייבא את המודל הקואופרטיבי אל תחום התקשורת. "הגעתי למסקנה שאם נתארגן כעמותה שלא למטרת רווח", הוא אומר, "נוכל להוציא את הרווח מהמשוואה. נבקש מקוראים לשלם סכום קטן עבור מימון עיתונות אמיתית ורצינית למען הציבור, עיתונות מהסוג שחיוני לדמוקרטיה מתפקדת. מהסוג שהיומונים המרכזיים בשיקגו התרחקו ממנו". כשעבד עדיין ב"לוס-אנגלס טיימס", מספר אושיי, ניסה להסביר למנהליו שהבעיה שלהם אינה בעיה של עלויות, כפי שהם תופסים אותה, אלא בעיה של הכנסות. "ככל שאתם מתייחסים אל הבעיה כאל בעיית עלויות", אמר למנהליו, "כך תגבר בעיית ההכנסות שלכם". קואופרטיב החדשות, ציין אושיי, מתבסס על ארבעה מקורות הכנסה: ראשית לכל מה שהוא מכנה "שירותי עיתונאות". הקואופרטיב מספק תוכן עיתונאי איכותי לגופים המעוניינים בפרסומו. הלקוח הראשון של הקואופרטיב הוא ה"ניו-יורק טיימס", שמפרסם מדי שבוע במהדורה היוצאת לאור באזור שיקגו רבתי שני עמודים שכולם פרי עבודתם של חברי הקואופרטיב. הארגון מתעתד להציע גם "מוצרי עיתונות", כגון מאגרי מידע שנועדו להפוך מידע ציבורי לנגיש יותר. הקואופרטיב נהנה גם מחסויות של קרנות וממעט הכנסות ממודעות באתר האינטרנט שלו, שבינתיים נמצא בשלב ראשוני ביותר. "המקור הרביעי והחשוב ביותר להכנסות", סיפר אושיי, "הוא דמי מנוי בסך שני דולרים לשבוע שנגבה מקוראים שיתבקשו לשלם כדי להצטרף לקואופרטיב". לדבריו, "השאלה הגדולה באמריקה היא אם ניתן לשכנע קוראים לשלם עבור חדשות בעידן שבו מרביתן ניתנות חינם. אבל אני לא מבקש מקוראים לשלם עבור תוכן, אלא להצטרף לקואופרטיב, שאחד מיתרונותיו הוא עיתונות איכות עבור פחות מעלות כוס קפה בסטארבקס". כמו כן, אושיי מתכנן להקים באתר הקואופרטיב רשתות חברתיות של חברי הקואופרטיב בנושאים שונים, כגון חינוך או רווחה, שיפגישו בין עיתונאים למומחים, עובדים ובעלי עניין בתחומים אלה. כך, הוא מסביר, יוכלו חברי הקואופרטיב שאינם בתעשיית התקשורת להשפיע על סיקור התחום שקרוב ללבם. התוכנית העסקית של הקואופרטיב גורסת כי בעזרת 30–40 אלף חברים, יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית מלאה בתוך חמש שנים ולהיפטר לחלוטין מתלות במפרסמים. "זה לא קל להשיג 30–40 אלף חברים", אמר אושיי, "אבל לא בלתי אפשרי". נכון להיום, לרשותו של אושיי עומד צוות של שבעה אנשים בלבד, ועוד תריסר פרילנסרים. כל המועסקים עיתונאים. מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". כשהתבונן בשער העיתון, נחרד. "איזו עיתונות לוחמת היתה על שער השיקגו טריביון?", אמר אושיי, "לרוחב השליש העליון של העמוד – איך למצוא את הציזבורגר הטוב ביותר בשיקגו. זהו זה, החלטתי שאני חייב להשיב טובה למקצוע שלי, ושהגיע הזמן לעשות משהו". תחקיר הציזבורגרים של ה"טריביון" נתן את הדחיפה האחרונה להקמת קואופרטיב החדשות, אך זרעי המיזם נזרעו חודשים אחדים לפני כן, כשאושיי ישב במרפסת ביתו בקליפורניה והתבונן באוקיאנוס השקט. "היה זה רגע מיוחד עבורי", סיפר, "כי מעסיקי באותה תקופה, חברת טריביון, העניקו לי הזדמנות נפלאה לבלות עוד זמן עם משפחתי. המו"ל של הלוס-אנגלס טיימס פיטר אותי לאחר 16 חודשים שבהם כיהנתי כעורך משום שהתנגדתי למדיניות הקיצוצים, שלדעתי לא היתה לטובת העיתון, עיתונאיו או עתידו כארגון חדשות". לדברי אושיי, את החופשה הכפויה שנגזרה עליו תיכנן לנצל תחילה לכתיבת ספר על המיזוג הכושל בין חברת טריביון לחברת טיימס-מירור, מיזוג שגרם לקריסת שני העיתונים שבהם כיהן בתפקידים בכירים – ה"שיקגו טריביון" וה"לוס-אנגלס טיימס". "ככל שניסיתי להחליט על מה אכתוב", סיפר, "הבנתי שלא ידעתי איך זה קרה, וזאת אף שהייתי ממש שם והיה לי מושב קדמי. חשבתי לעצמי שאם אני, אם אנחנו, לא יודעים מה קרה, איך לעזאזל נצליח לצאת מהצרה הזו?". בלא עבודה, סיפר אושיי, נהנה ממה שלעולם לא היה לו כשכיהן כעורך בכיר – זמן לחשוב. הוא הגיע למסקנה:"העיתונים בארה"ב נקלעו לצרות משום שאימצו את אתוס תעשיית הבידור ויצאו למרדף חסר מעצורים אחר רווחיות, שהכפיף את האינטרס של הקוראים לזה של המשקיעים". "עזרתי ליצור את הקואופרטיב", הוסיף, "כי אני מאמין שעל עיתונאים מוטלת המשימה לפתור את הבעיות של העיתונות. ואין ספק שעדיין יש לנו בעיות. יש אנשים המטילים ספק בכך, הם שואלים אותי, מה הבעיה? אני רואה עיתונים ברחוב מדי יום, אני עדיין רואה תחקירים בטלוויזיה. אבל זהו חזון תעתועים. התחקירים בתקשורת הם תחקירי תפיסת נוכלים שמטרתם לייצר הכנסות ממודעות, לא חדשות. "מה שפחות גלוי לעין הוא החיסול השיטתי של סיקור העירייה, בתי-המשפט, בתי-המחוקקים המקומיים ומוקדי הכוח הפוליטיים ברחבי ארה"ב. המערכת שעליה סמכנו במשך שנים שתפקח על הכוח הפרטי והציבורי, מבנה הבסיס של החדשות, קורסת תחת לחצים כלכליים". אושיי סיפר שתחת כהונתו ב"שיקגו טריביון" הועסקו תשעה עיתונאים בסיקור מערכת החינוך בעיר. כיום עושים זאת שני עיתונאים בלבד, כשאחד מהם עתיד לאבד בקרוב את מקום עבודתו. ארבעה עיתונאים סיקרו את העירייה ובית-המחוקקים המחוזי, כיום רק אחד. אושיי התריע כי בלא "מבנה הבסיס של החדשות", כהגדרתו, תהיה סכנה של ממש לתפקוד תקין של החברה. "קואופרטיב החדשות של שיקגו" נועד לתת מענה אפשרי אחד לבעיה שאליה נקלעו ארגוני החדשות הוותיקים ולספק "עיתונות איכותית למען הציבור, הדורשת אחריות ממוסדות ואנשים", כהגדרתו. אושיי, שבצעירותו סיקר עבור ה"דה מוין רגיסטר" את פעילותם של קואופרטיבים חקלאיים, התעורר לילה אחד עם הרעיון לייבא את המודל הקואופרטיבי אל תחום התקשורת. "הגעתי למסקנה שאם נתארגן כעמותה שלא למטרת רווח", הוא אומר, "נוכל להוציא את הרווח מהמשוואה. נבקש מקוראים לשלם סכום קטן עבור מימון עיתונות אמיתית ורצינית למען הציבור, עיתונות מהסוג שחיוני לדמוקרטיה מתפקדת. מהסוג שהיומונים המרכזיים בשיקגו התרחקו ממנו". כשעבד עדיין ב"לוס-אנגלס טיימס", מספר אושיי, ניסה להסביר למנהליו שהבעיה שלהם אינה בעיה של עלויות, כפי שהם תופסים אותה, אלא בעיה של הכנסות. "ככל שאתם מתייחסים אל הבעיה כאל בעיית עלויות", אמר למנהליו, "כך תגבר בעיית ההכנסות שלכם". קואופרטיב החדשות, ציין אושיי, מתבסס על ארבעה מקורות הכנסה: ראשית לכל מה שהוא מכנה "שירותי עיתונאות". הקואופרטיב מספק תוכן עיתונאי איכותי לגופים המעוניינים בפרסומו. הלקוח הראשון של הקואופרטיב הוא ה"ניו-יורק טיימס", שמפרסם מדי שבוע במהדורה היוצאת לאור באזור שיקגו רבתי שני עמודים שכולם פרי עבודתם של חברי הקואופרטיב. הארגון מתעתד להציע גם "מוצרי עיתונות", כגון מאגרי מידע שנועדו להפוך מידע ציבורי לנגיש יותר. הקואופרטיב נהנה גם מחסויות של קרנות וממעט הכנסות ממודעות באתר האינטרנט שלו, שבינתיים נמצא בשלב ראשוני ביותר. "המקור הרביעי והחשוב ביותר להכנסות", סיפר אושיי, "הוא דמי מנוי בסך שני דולרים לשבוע שנגבה מקוראים שיתבקשו לשלם כדי להצטרף לקואופרטיב". לדבריו, "השאלה הגדולה באמריקה היא אם ניתן לשכנע קוראים לשלם עבור חדשות בעידן שבו מרביתן ניתנות חינם. אבל אני לא מבקש מקוראים לשלם עבור תוכן, אלא להצטרף לקואופרטיב, שאחד מיתרונותיו הוא עיתונות איכות עבור פחות מעלות כוס קפה בסטארבקס". כמו כן, אושיי מתכנן להקים באתר הקואופרטיב רשתות חברתיות של חברי הקואופרטיב בנושאים שונים, כגון חינוך או רווחה, שיפגישו בין עיתונאים למומחים, עובדים ובעלי עניין בתחומים אלה. כך, הוא מסביר, יוכלו חברי הקואופרטיב שאינם בתעשיית התקשורת להשפיע על סיקור התחום שקרוב ללבם. התוכנית העסקית של הקואופרטיב גורסת כי בעזרת 30–40 אלף חברים, יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית מלאה בתוך חמש שנים ולהיפטר לחלוטין מתלות במפרסמים. "זה לא קל להשיג 30–40 אלף חברים", אמר אושיי, "אבל לא בלתי אפשרי". נכון להיום, לרשותו של אושיי עומד צוות של שבעה אנשים בלבד, ועוד תריסר פרילנסרים. כל המועסקים עיתונאים. מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". תחקיר הציזבורגרים של ה"טריביון" נתן את הדחיפה האחרונה להקמת קואופרטיב החדשות, אך זרעי המיזם נזרעו חודשים אחדים לפני כן, כשאושיי ישב במרפסת ביתו בקליפורניה והתבונן באוקיאנוס השקט. "היה זה רגע מיוחד עבורי", סיפר, "כי מעסיקי באותה תקופה, חברת טריביון, העניקו לי הזדמנות נפלאה לבלות עוד זמן עם משפחתי. המו"ל של הלוס-אנגלס טיימס פיטר אותי לאחר 16 חודשים שבהם כיהנתי כעורך משום שהתנגדתי למדיניות הקיצוצים, שלדעתי לא היתה לטובת העיתון, עיתונאיו או עתידו כארגון חדשות". לדברי אושיי, את החופשה הכפויה שנגזרה עליו תיכנן לנצל תחילה לכתיבת ספר על המיזוג הכושל בין חברת טריביון לחברת טיימס-מירור, מיזוג שגרם לקריסת שני העיתונים שבהם כיהן בתפקידים בכירים – ה"שיקגו טריביון" וה"לוס-אנגלס טיימס". "ככל שניסיתי להחליט על מה אכתוב", סיפר, "הבנתי שלא ידעתי איך זה קרה, וזאת אף שהייתי ממש שם והיה לי מושב קדמי. חשבתי לעצמי שאם אני, אם אנחנו, לא יודעים מה קרה, איך לעזאזל נצליח לצאת מהצרה הזו?". בלא עבודה, סיפר אושיי, נהנה ממה שלעולם לא היה לו כשכיהן כעורך בכיר – זמן לחשוב. הוא הגיע למסקנה:"העיתונים בארה"ב נקלעו לצרות משום שאימצו את אתוס תעשיית הבידור ויצאו למרדף חסר מעצורים אחר רווחיות, שהכפיף את האינטרס של הקוראים לזה של המשקיעים". "עזרתי ליצור את הקואופרטיב", הוסיף, "כי אני מאמין שעל עיתונאים מוטלת המשימה לפתור את הבעיות של העיתונות. ואין ספק שעדיין יש לנו בעיות. יש אנשים המטילים ספק בכך, הם שואלים אותי, מה הבעיה? אני רואה עיתונים ברחוב מדי יום, אני עדיין רואה תחקירים בטלוויזיה. אבל זהו חזון תעתועים. התחקירים בתקשורת הם תחקירי תפיסת נוכלים שמטרתם לייצר הכנסות ממודעות, לא חדשות. "מה שפחות גלוי לעין הוא החיסול השיטתי של סיקור העירייה, בתי-המשפט, בתי-המחוקקים המקומיים ומוקדי הכוח הפוליטיים ברחבי ארה"ב. המערכת שעליה סמכנו במשך שנים שתפקח על הכוח הפרטי והציבורי, מבנה הבסיס של החדשות, קורסת תחת לחצים כלכליים". אושיי סיפר שתחת כהונתו ב"שיקגו טריביון" הועסקו תשעה עיתונאים בסיקור מערכת החינוך בעיר. כיום עושים זאת שני עיתונאים בלבד, כשאחד מהם עתיד לאבד בקרוב את מקום עבודתו. ארבעה עיתונאים סיקרו את העירייה ובית-המחוקקים המחוזי, כיום רק אחד. אושיי התריע כי בלא "מבנה הבסיס של החדשות", כהגדרתו, תהיה סכנה של ממש לתפקוד תקין של החברה. "קואופרטיב החדשות של שיקגו" נועד לתת מענה אפשרי אחד לבעיה שאליה נקלעו ארגוני החדשות הוותיקים ולספק "עיתונות איכותית למען הציבור, הדורשת אחריות ממוסדות ואנשים", כהגדרתו. אושיי, שבצעירותו סיקר עבור ה"דה מוין רגיסטר" את פעילותם של קואופרטיבים חקלאיים, התעורר לילה אחד עם הרעיון לייבא את המודל הקואופרטיבי אל תחום התקשורת. "הגעתי למסקנה שאם נתארגן כעמותה שלא למטרת רווח", הוא אומר, "נוכל להוציא את הרווח מהמשוואה. נבקש מקוראים לשלם סכום קטן עבור מימון עיתונות אמיתית ורצינית למען הציבור, עיתונות מהסוג שחיוני לדמוקרטיה מתפקדת. מהסוג שהיומונים המרכזיים בשיקגו התרחקו ממנו". כשעבד עדיין ב"לוס-אנגלס טיימס", מספר אושיי, ניסה להסביר למנהליו שהבעיה שלהם אינה בעיה של עלויות, כפי שהם תופסים אותה, אלא בעיה של הכנסות. "ככל שאתם מתייחסים אל הבעיה כאל בעיית עלויות", אמר למנהליו, "כך תגבר בעיית ההכנסות שלכם". קואופרטיב החדשות, ציין אושיי, מתבסס על ארבעה מקורות הכנסה: ראשית לכל מה שהוא מכנה "שירותי עיתונאות". הקואופרטיב מספק תוכן עיתונאי איכותי לגופים המעוניינים בפרסומו. הלקוח הראשון של הקואופרטיב הוא ה"ניו-יורק טיימס", שמפרסם מדי שבוע במהדורה היוצאת לאור באזור שיקגו רבתי שני עמודים שכולם פרי עבודתם של חברי הקואופרטיב. הארגון מתעתד להציע גם "מוצרי עיתונות", כגון מאגרי מידע שנועדו להפוך מידע ציבורי לנגיש יותר. הקואופרטיב נהנה גם מחסויות של קרנות וממעט הכנסות ממודעות באתר האינטרנט שלו, שבינתיים נמצא בשלב ראשוני ביותר. "המקור הרביעי והחשוב ביותר להכנסות", סיפר אושיי, "הוא דמי מנוי בסך שני דולרים לשבוע שנגבה מקוראים שיתבקשו לשלם כדי להצטרף לקואופרטיב". לדבריו, "השאלה הגדולה באמריקה היא אם ניתן לשכנע קוראים לשלם עבור חדשות בעידן שבו מרביתן ניתנות חינם. אבל אני לא מבקש מקוראים לשלם עבור תוכן, אלא להצטרף לקואופרטיב, שאחד מיתרונותיו הוא עיתונות איכות עבור פחות מעלות כוס קפה בסטארבקס". כמו כן, אושיי מתכנן להקים באתר הקואופרטיב רשתות חברתיות של חברי הקואופרטיב בנושאים שונים, כגון חינוך או רווחה, שיפגישו בין עיתונאים למומחים, עובדים ובעלי עניין בתחומים אלה. כך, הוא מסביר, יוכלו חברי הקואופרטיב שאינם בתעשיית התקשורת להשפיע על סיקור התחום שקרוב ללבם. התוכנית העסקית של הקואופרטיב גורסת כי בעזרת 30–40 אלף חברים, יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית מלאה בתוך חמש שנים ולהיפטר לחלוטין מתלות במפרסמים. "זה לא קל להשיג 30–40 אלף חברים", אמר אושיי, "אבל לא בלתי אפשרי". נכון להיום, לרשותו של אושיי עומד צוות של שבעה אנשים בלבד, ועוד תריסר פרילנסרים. כל המועסקים עיתונאים. מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". לדברי אושיי, את החופשה הכפויה שנגזרה עליו תיכנן לנצל תחילה לכתיבת ספר על המיזוג הכושל בין חברת טריביון לחברת טיימס-מירור, מיזוג שגרם לקריסת שני העיתונים שבהם כיהן בתפקידים בכירים – ה"שיקגו טריביון" וה"לוס-אנגלס טיימס". "ככל שניסיתי להחליט על מה אכתוב", סיפר, "הבנתי שלא ידעתי איך זה קרה, וזאת אף שהייתי ממש שם והיה לי מושב קדמי. חשבתי לעצמי שאם אני, אם אנחנו, לא יודעים מה קרה, איך לעזאזל נצליח לצאת מהצרה הזו?". בלא עבודה, סיפר אושיי, נהנה ממה שלעולם לא היה לו כשכיהן כעורך בכיר – זמן לחשוב. הוא הגיע למסקנה:"העיתונים בארה"ב נקלעו לצרות משום שאימצו את אתוס תעשיית הבידור ויצאו למרדף חסר מעצורים אחר רווחיות, שהכפיף את האינטרס של הקוראים לזה של המשקיעים". "עזרתי ליצור את הקואופרטיב", הוסיף, "כי אני מאמין שעל עיתונאים מוטלת המשימה לפתור את הבעיות של העיתונות. ואין ספק שעדיין יש לנו בעיות. יש אנשים המטילים ספק בכך, הם שואלים אותי, מה הבעיה? אני רואה עיתונים ברחוב מדי יום, אני עדיין רואה תחקירים בטלוויזיה. אבל זהו חזון תעתועים. התחקירים בתקשורת הם תחקירי תפיסת נוכלים שמטרתם לייצר הכנסות ממודעות, לא חדשות. "מה שפחות גלוי לעין הוא החיסול השיטתי של סיקור העירייה, בתי-המשפט, בתי-המחוקקים המקומיים ומוקדי הכוח הפוליטיים ברחבי ארה"ב. המערכת שעליה סמכנו במשך שנים שתפקח על הכוח הפרטי והציבורי, מבנה הבסיס של החדשות, קורסת תחת לחצים כלכליים". אושיי סיפר שתחת כהונתו ב"שיקגו טריביון" הועסקו תשעה עיתונאים בסיקור מערכת החינוך בעיר. כיום עושים זאת שני עיתונאים בלבד, כשאחד מהם עתיד לאבד בקרוב את מקום עבודתו. ארבעה עיתונאים סיקרו את העירייה ובית-המחוקקים המחוזי, כיום רק אחד. אושיי התריע כי בלא "מבנה הבסיס של החדשות", כהגדרתו, תהיה סכנה של ממש לתפקוד תקין של החברה. "קואופרטיב החדשות של שיקגו" נועד לתת מענה אפשרי אחד לבעיה שאליה נקלעו ארגוני החדשות הוותיקים ולספק "עיתונות איכותית למען הציבור, הדורשת אחריות ממוסדות ואנשים", כהגדרתו. אושיי, שבצעירותו סיקר עבור ה"דה מוין רגיסטר" את פעילותם של קואופרטיבים חקלאיים, התעורר לילה אחד עם הרעיון לייבא את המודל הקואופרטיבי אל תחום התקשורת. "הגעתי למסקנה שאם נתארגן כעמותה שלא למטרת רווח", הוא אומר, "נוכל להוציא את הרווח מהמשוואה. נבקש מקוראים לשלם סכום קטן עבור מימון עיתונות אמיתית ורצינית למען הציבור, עיתונות מהסוג שחיוני לדמוקרטיה מתפקדת. מהסוג שהיומונים המרכזיים בשיקגו התרחקו ממנו". כשעבד עדיין ב"לוס-אנגלס טיימס", מספר אושיי, ניסה להסביר למנהליו שהבעיה שלהם אינה בעיה של עלויות, כפי שהם תופסים אותה, אלא בעיה של הכנסות. "ככל שאתם מתייחסים אל הבעיה כאל בעיית עלויות", אמר למנהליו, "כך תגבר בעיית ההכנסות שלכם". קואופרטיב החדשות, ציין אושיי, מתבסס על ארבעה מקורות הכנסה: ראשית לכל מה שהוא מכנה "שירותי עיתונאות". הקואופרטיב מספק תוכן עיתונאי איכותי לגופים המעוניינים בפרסומו. הלקוח הראשון של הקואופרטיב הוא ה"ניו-יורק טיימס", שמפרסם מדי שבוע במהדורה היוצאת לאור באזור שיקגו רבתי שני עמודים שכולם פרי עבודתם של חברי הקואופרטיב. הארגון מתעתד להציע גם "מוצרי עיתונות", כגון מאגרי מידע שנועדו להפוך מידע ציבורי לנגיש יותר. הקואופרטיב נהנה גם מחסויות של קרנות וממעט הכנסות ממודעות באתר האינטרנט שלו, שבינתיים נמצא בשלב ראשוני ביותר. "המקור הרביעי והחשוב ביותר להכנסות", סיפר אושיי, "הוא דמי מנוי בסך שני דולרים לשבוע שנגבה מקוראים שיתבקשו לשלם כדי להצטרף לקואופרטיב". לדבריו, "השאלה הגדולה באמריקה היא אם ניתן לשכנע קוראים לשלם עבור חדשות בעידן שבו מרביתן ניתנות חינם. אבל אני לא מבקש מקוראים לשלם עבור תוכן, אלא להצטרף לקואופרטיב, שאחד מיתרונותיו הוא עיתונות איכות עבור פחות מעלות כוס קפה בסטארבקס". כמו כן, אושיי מתכנן להקים באתר הקואופרטיב רשתות חברתיות של חברי הקואופרטיב בנושאים שונים, כגון חינוך או רווחה, שיפגישו בין עיתונאים למומחים, עובדים ובעלי עניין בתחומים אלה. כך, הוא מסביר, יוכלו חברי הקואופרטיב שאינם בתעשיית התקשורת להשפיע על סיקור התחום שקרוב ללבם. התוכנית העסקית של הקואופרטיב גורסת כי בעזרת 30–40 אלף חברים, יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית מלאה בתוך חמש שנים ולהיפטר לחלוטין מתלות במפרסמים. "זה לא קל להשיג 30–40 אלף חברים", אמר אושיי, "אבל לא בלתי אפשרי". נכון להיום, לרשותו של אושיי עומד צוות של שבעה אנשים בלבד, ועוד תריסר פרילנסרים. כל המועסקים עיתונאים. מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". בלא עבודה, סיפר אושיי, נהנה ממה שלעולם לא היה לו כשכיהן כעורך בכיר – זמן לחשוב. הוא הגיע למסקנה:"העיתונים בארה"ב נקלעו לצרות משום שאימצו את אתוס תעשיית הבידור ויצאו למרדף חסר מעצורים אחר רווחיות, שהכפיף את האינטרס של הקוראים לזה של המשקיעים". "עזרתי ליצור את הקואופרטיב", הוסיף, "כי אני מאמין שעל עיתונאים מוטלת המשימה לפתור את הבעיות של העיתונות. ואין ספק שעדיין יש לנו בעיות. יש אנשים המטילים ספק בכך, הם שואלים אותי, מה הבעיה? אני רואה עיתונים ברחוב מדי יום, אני עדיין רואה תחקירים בטלוויזיה. אבל זהו חזון תעתועים. התחקירים בתקשורת הם תחקירי תפיסת נוכלים שמטרתם לייצר הכנסות ממודעות, לא חדשות. "מה שפחות גלוי לעין הוא החיסול השיטתי של סיקור העירייה, בתי-המשפט, בתי-המחוקקים המקומיים ומוקדי הכוח הפוליטיים ברחבי ארה"ב. המערכת שעליה סמכנו במשך שנים שתפקח על הכוח הפרטי והציבורי, מבנה הבסיס של החדשות, קורסת תחת לחצים כלכליים". אושיי סיפר שתחת כהונתו ב"שיקגו טריביון" הועסקו תשעה עיתונאים בסיקור מערכת החינוך בעיר. כיום עושים זאת שני עיתונאים בלבד, כשאחד מהם עתיד לאבד בקרוב את מקום עבודתו. ארבעה עיתונאים סיקרו את העירייה ובית-המחוקקים המחוזי, כיום רק אחד. אושיי התריע כי בלא "מבנה הבסיס של החדשות", כהגדרתו, תהיה סכנה של ממש לתפקוד תקין של החברה. "קואופרטיב החדשות של שיקגו" נועד לתת מענה אפשרי אחד לבעיה שאליה נקלעו ארגוני החדשות הוותיקים ולספק "עיתונות איכותית למען הציבור, הדורשת אחריות ממוסדות ואנשים", כהגדרתו. אושיי, שבצעירותו סיקר עבור ה"דה מוין רגיסטר" את פעילותם של קואופרטיבים חקלאיים, התעורר לילה אחד עם הרעיון לייבא את המודל הקואופרטיבי אל תחום התקשורת. "הגעתי למסקנה שאם נתארגן כעמותה שלא למטרת רווח", הוא אומר, "נוכל להוציא את הרווח מהמשוואה. נבקש מקוראים לשלם סכום קטן עבור מימון עיתונות אמיתית ורצינית למען הציבור, עיתונות מהסוג שחיוני לדמוקרטיה מתפקדת. מהסוג שהיומונים המרכזיים בשיקגו התרחקו ממנו". כשעבד עדיין ב"לוס-אנגלס טיימס", מספר אושיי, ניסה להסביר למנהליו שהבעיה שלהם אינה בעיה של עלויות, כפי שהם תופסים אותה, אלא בעיה של הכנסות. "ככל שאתם מתייחסים אל הבעיה כאל בעיית עלויות", אמר למנהליו, "כך תגבר בעיית ההכנסות שלכם". קואופרטיב החדשות, ציין אושיי, מתבסס על ארבעה מקורות הכנסה: ראשית לכל מה שהוא מכנה "שירותי עיתונאות". הקואופרטיב מספק תוכן עיתונאי איכותי לגופים המעוניינים בפרסומו. הלקוח הראשון של הקואופרטיב הוא ה"ניו-יורק טיימס", שמפרסם מדי שבוע במהדורה היוצאת לאור באזור שיקגו רבתי שני עמודים שכולם פרי עבודתם של חברי הקואופרטיב. הארגון מתעתד להציע גם "מוצרי עיתונות", כגון מאגרי מידע שנועדו להפוך מידע ציבורי לנגיש יותר. הקואופרטיב נהנה גם מחסויות של קרנות וממעט הכנסות ממודעות באתר האינטרנט שלו, שבינתיים נמצא בשלב ראשוני ביותר. "המקור הרביעי והחשוב ביותר להכנסות", סיפר אושיי, "הוא דמי מנוי בסך שני דולרים לשבוע שנגבה מקוראים שיתבקשו לשלם כדי להצטרף לקואופרטיב". לדבריו, "השאלה הגדולה באמריקה היא אם ניתן לשכנע קוראים לשלם עבור חדשות בעידן שבו מרביתן ניתנות חינם. אבל אני לא מבקש מקוראים לשלם עבור תוכן, אלא להצטרף לקואופרטיב, שאחד מיתרונותיו הוא עיתונות איכות עבור פחות מעלות כוס קפה בסטארבקס". כמו כן, אושיי מתכנן להקים באתר הקואופרטיב רשתות חברתיות של חברי הקואופרטיב בנושאים שונים, כגון חינוך או רווחה, שיפגישו בין עיתונאים למומחים, עובדים ובעלי עניין בתחומים אלה. כך, הוא מסביר, יוכלו חברי הקואופרטיב שאינם בתעשיית התקשורת להשפיע על סיקור התחום שקרוב ללבם. התוכנית העסקית של הקואופרטיב גורסת כי בעזרת 30–40 אלף חברים, יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית מלאה בתוך חמש שנים ולהיפטר לחלוטין מתלות במפרסמים. "זה לא קל להשיג 30–40 אלף חברים", אמר אושיי, "אבל לא בלתי אפשרי". נכון להיום, לרשותו של אושיי עומד צוות של שבעה אנשים בלבד, ועוד תריסר פרילנסרים. כל המועסקים עיתונאים. מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". "עזרתי ליצור את הקואופרטיב", הוסיף, "כי אני מאמין שעל עיתונאים מוטלת המשימה לפתור את הבעיות של העיתונות. ואין ספק שעדיין יש לנו בעיות. יש אנשים המטילים ספק בכך, הם שואלים אותי, מה הבעיה? אני רואה עיתונים ברחוב מדי יום, אני עדיין רואה תחקירים בטלוויזיה. אבל זהו חזון תעתועים. התחקירים בתקשורת הם תחקירי תפיסת נוכלים שמטרתם לייצר הכנסות ממודעות, לא חדשות. "מה שפחות גלוי לעין הוא החיסול השיטתי של סיקור העירייה, בתי-המשפט, בתי-המחוקקים המקומיים ומוקדי הכוח הפוליטיים ברחבי ארה"ב. המערכת שעליה סמכנו במשך שנים שתפקח על הכוח הפרטי והציבורי, מבנה הבסיס של החדשות, קורסת תחת לחצים כלכליים". אושיי סיפר שתחת כהונתו ב"שיקגו טריביון" הועסקו תשעה עיתונאים בסיקור מערכת החינוך בעיר. כיום עושים זאת שני עיתונאים בלבד, כשאחד מהם עתיד לאבד בקרוב את מקום עבודתו. ארבעה עיתונאים סיקרו את העירייה ובית-המחוקקים המחוזי, כיום רק אחד. אושיי התריע כי בלא "מבנה הבסיס של החדשות", כהגדרתו, תהיה סכנה של ממש לתפקוד תקין של החברה. "קואופרטיב החדשות של שיקגו" נועד לתת מענה אפשרי אחד לבעיה שאליה נקלעו ארגוני החדשות הוותיקים ולספק "עיתונות איכותית למען הציבור, הדורשת אחריות ממוסדות ואנשים", כהגדרתו. אושיי, שבצעירותו סיקר עבור ה"דה מוין רגיסטר" את פעילותם של קואופרטיבים חקלאיים, התעורר לילה אחד עם הרעיון לייבא את המודל הקואופרטיבי אל תחום התקשורת. "הגעתי למסקנה שאם נתארגן כעמותה שלא למטרת רווח", הוא אומר, "נוכל להוציא את הרווח מהמשוואה. נבקש מקוראים לשלם סכום קטן עבור מימון עיתונות אמיתית ורצינית למען הציבור, עיתונות מהסוג שחיוני לדמוקרטיה מתפקדת. מהסוג שהיומונים המרכזיים בשיקגו התרחקו ממנו". כשעבד עדיין ב"לוס-אנגלס טיימס", מספר אושיי, ניסה להסביר למנהליו שהבעיה שלהם אינה בעיה של עלויות, כפי שהם תופסים אותה, אלא בעיה של הכנסות. "ככל שאתם מתייחסים אל הבעיה כאל בעיית עלויות", אמר למנהליו, "כך תגבר בעיית ההכנסות שלכם". קואופרטיב החדשות, ציין אושיי, מתבסס על ארבעה מקורות הכנסה: ראשית לכל מה שהוא מכנה "שירותי עיתונאות". הקואופרטיב מספק תוכן עיתונאי איכותי לגופים המעוניינים בפרסומו. הלקוח הראשון של הקואופרטיב הוא ה"ניו-יורק טיימס", שמפרסם מדי שבוע במהדורה היוצאת לאור באזור שיקגו רבתי שני עמודים שכולם פרי עבודתם של חברי הקואופרטיב. הארגון מתעתד להציע גם "מוצרי עיתונות", כגון מאגרי מידע שנועדו להפוך מידע ציבורי לנגיש יותר. הקואופרטיב נהנה גם מחסויות של קרנות וממעט הכנסות ממודעות באתר האינטרנט שלו, שבינתיים נמצא בשלב ראשוני ביותר. "המקור הרביעי והחשוב ביותר להכנסות", סיפר אושיי, "הוא דמי מנוי בסך שני דולרים לשבוע שנגבה מקוראים שיתבקשו לשלם כדי להצטרף לקואופרטיב". לדבריו, "השאלה הגדולה באמריקה היא אם ניתן לשכנע קוראים לשלם עבור חדשות בעידן שבו מרביתן ניתנות חינם. אבל אני לא מבקש מקוראים לשלם עבור תוכן, אלא להצטרף לקואופרטיב, שאחד מיתרונותיו הוא עיתונות איכות עבור פחות מעלות כוס קפה בסטארבקס". כמו כן, אושיי מתכנן להקים באתר הקואופרטיב רשתות חברתיות של חברי הקואופרטיב בנושאים שונים, כגון חינוך או רווחה, שיפגישו בין עיתונאים למומחים, עובדים ובעלי עניין בתחומים אלה. כך, הוא מסביר, יוכלו חברי הקואופרטיב שאינם בתעשיית התקשורת להשפיע על סיקור התחום שקרוב ללבם. התוכנית העסקית של הקואופרטיב גורסת כי בעזרת 30–40 אלף חברים, יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית מלאה בתוך חמש שנים ולהיפטר לחלוטין מתלות במפרסמים. "זה לא קל להשיג 30–40 אלף חברים", אמר אושיי, "אבל לא בלתי אפשרי". נכון להיום, לרשותו של אושיי עומד צוות של שבעה אנשים בלבד, ועוד תריסר פרילנסרים. כל המועסקים עיתונאים. מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". "מה שפחות גלוי לעין הוא החיסול השיטתי של סיקור העירייה, בתי-המשפט, בתי-המחוקקים המקומיים ומוקדי הכוח הפוליטיים ברחבי ארה"ב. המערכת שעליה סמכנו במשך שנים שתפקח על הכוח הפרטי והציבורי, מבנה הבסיס של החדשות, קורסת תחת לחצים כלכליים". אושיי סיפר שתחת כהונתו ב"שיקגו טריביון" הועסקו תשעה עיתונאים בסיקור מערכת החינוך בעיר. כיום עושים זאת שני עיתונאים בלבד, כשאחד מהם עתיד לאבד בקרוב את מקום עבודתו. ארבעה עיתונאים סיקרו את העירייה ובית-המחוקקים המחוזי, כיום רק אחד. אושיי התריע כי בלא "מבנה הבסיס של החדשות", כהגדרתו, תהיה סכנה של ממש לתפקוד תקין של החברה. "קואופרטיב החדשות של שיקגו" נועד לתת מענה אפשרי אחד לבעיה שאליה נקלעו ארגוני החדשות הוותיקים ולספק "עיתונות איכותית למען הציבור, הדורשת אחריות ממוסדות ואנשים", כהגדרתו. אושיי, שבצעירותו סיקר עבור ה"דה מוין רגיסטר" את פעילותם של קואופרטיבים חקלאיים, התעורר לילה אחד עם הרעיון לייבא את המודל הקואופרטיבי אל תחום התקשורת. "הגעתי למסקנה שאם נתארגן כעמותה שלא למטרת רווח", הוא אומר, "נוכל להוציא את הרווח מהמשוואה. נבקש מקוראים לשלם סכום קטן עבור מימון עיתונות אמיתית ורצינית למען הציבור, עיתונות מהסוג שחיוני לדמוקרטיה מתפקדת. מהסוג שהיומונים המרכזיים בשיקגו התרחקו ממנו". כשעבד עדיין ב"לוס-אנגלס טיימס", מספר אושיי, ניסה להסביר למנהליו שהבעיה שלהם אינה בעיה של עלויות, כפי שהם תופסים אותה, אלא בעיה של הכנסות. "ככל שאתם מתייחסים אל הבעיה כאל בעיית עלויות", אמר למנהליו, "כך תגבר בעיית ההכנסות שלכם". קואופרטיב החדשות, ציין אושיי, מתבסס על ארבעה מקורות הכנסה: ראשית לכל מה שהוא מכנה "שירותי עיתונאות". הקואופרטיב מספק תוכן עיתונאי איכותי לגופים המעוניינים בפרסומו. הלקוח הראשון של הקואופרטיב הוא ה"ניו-יורק טיימס", שמפרסם מדי שבוע במהדורה היוצאת לאור באזור שיקגו רבתי שני עמודים שכולם פרי עבודתם של חברי הקואופרטיב. הארגון מתעתד להציע גם "מוצרי עיתונות", כגון מאגרי מידע שנועדו להפוך מידע ציבורי לנגיש יותר. הקואופרטיב נהנה גם מחסויות של קרנות וממעט הכנסות ממודעות באתר האינטרנט שלו, שבינתיים נמצא בשלב ראשוני ביותר. "המקור הרביעי והחשוב ביותר להכנסות", סיפר אושיי, "הוא דמי מנוי בסך שני דולרים לשבוע שנגבה מקוראים שיתבקשו לשלם כדי להצטרף לקואופרטיב". לדבריו, "השאלה הגדולה באמריקה היא אם ניתן לשכנע קוראים לשלם עבור חדשות בעידן שבו מרביתן ניתנות חינם. אבל אני לא מבקש מקוראים לשלם עבור תוכן, אלא להצטרף לקואופרטיב, שאחד מיתרונותיו הוא עיתונות איכות עבור פחות מעלות כוס קפה בסטארבקס". כמו כן, אושיי מתכנן להקים באתר הקואופרטיב רשתות חברתיות של חברי הקואופרטיב בנושאים שונים, כגון חינוך או רווחה, שיפגישו בין עיתונאים למומחים, עובדים ובעלי עניין בתחומים אלה. כך, הוא מסביר, יוכלו חברי הקואופרטיב שאינם בתעשיית התקשורת להשפיע על סיקור התחום שקרוב ללבם. התוכנית העסקית של הקואופרטיב גורסת כי בעזרת 30–40 אלף חברים, יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית מלאה בתוך חמש שנים ולהיפטר לחלוטין מתלות במפרסמים. "זה לא קל להשיג 30–40 אלף חברים", אמר אושיי, "אבל לא בלתי אפשרי". נכון להיום, לרשותו של אושיי עומד צוות של שבעה אנשים בלבד, ועוד תריסר פרילנסרים. כל המועסקים עיתונאים. מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". אושיי סיפר שתחת כהונתו ב"שיקגו טריביון" הועסקו תשעה עיתונאים בסיקור מערכת החינוך בעיר. כיום עושים זאת שני עיתונאים בלבד, כשאחד מהם עתיד לאבד בקרוב את מקום עבודתו. ארבעה עיתונאים סיקרו את העירייה ובית-המחוקקים המחוזי, כיום רק אחד. אושיי התריע כי בלא "מבנה הבסיס של החדשות", כהגדרתו, תהיה סכנה של ממש לתפקוד תקין של החברה. "קואופרטיב החדשות של שיקגו" נועד לתת מענה אפשרי אחד לבעיה שאליה נקלעו ארגוני החדשות הוותיקים ולספק "עיתונות איכותית למען הציבור, הדורשת אחריות ממוסדות ואנשים", כהגדרתו. אושיי, שבצעירותו סיקר עבור ה"דה מוין רגיסטר" את פעילותם של קואופרטיבים חקלאיים, התעורר לילה אחד עם הרעיון לייבא את המודל הקואופרטיבי אל תחום התקשורת. "הגעתי למסקנה שאם נתארגן כעמותה שלא למטרת רווח", הוא אומר, "נוכל להוציא את הרווח מהמשוואה. נבקש מקוראים לשלם סכום קטן עבור מימון עיתונות אמיתית ורצינית למען הציבור, עיתונות מהסוג שחיוני לדמוקרטיה מתפקדת. מהסוג שהיומונים המרכזיים בשיקגו התרחקו ממנו". כשעבד עדיין ב"לוס-אנגלס טיימס", מספר אושיי, ניסה להסביר למנהליו שהבעיה שלהם אינה בעיה של עלויות, כפי שהם תופסים אותה, אלא בעיה של הכנסות. "ככל שאתם מתייחסים אל הבעיה כאל בעיית עלויות", אמר למנהליו, "כך תגבר בעיית ההכנסות שלכם". קואופרטיב החדשות, ציין אושיי, מתבסס על ארבעה מקורות הכנסה: ראשית לכל מה שהוא מכנה "שירותי עיתונאות". הקואופרטיב מספק תוכן עיתונאי איכותי לגופים המעוניינים בפרסומו. הלקוח הראשון של הקואופרטיב הוא ה"ניו-יורק טיימס", שמפרסם מדי שבוע במהדורה היוצאת לאור באזור שיקגו רבתי שני עמודים שכולם פרי עבודתם של חברי הקואופרטיב. הארגון מתעתד להציע גם "מוצרי עיתונות", כגון מאגרי מידע שנועדו להפוך מידע ציבורי לנגיש יותר. הקואופרטיב נהנה גם מחסויות של קרנות וממעט הכנסות ממודעות באתר האינטרנט שלו, שבינתיים נמצא בשלב ראשוני ביותר. "המקור הרביעי והחשוב ביותר להכנסות", סיפר אושיי, "הוא דמי מנוי בסך שני דולרים לשבוע שנגבה מקוראים שיתבקשו לשלם כדי להצטרף לקואופרטיב". לדבריו, "השאלה הגדולה באמריקה היא אם ניתן לשכנע קוראים לשלם עבור חדשות בעידן שבו מרביתן ניתנות חינם. אבל אני לא מבקש מקוראים לשלם עבור תוכן, אלא להצטרף לקואופרטיב, שאחד מיתרונותיו הוא עיתונות איכות עבור פחות מעלות כוס קפה בסטארבקס". כמו כן, אושיי מתכנן להקים באתר הקואופרטיב רשתות חברתיות של חברי הקואופרטיב בנושאים שונים, כגון חינוך או רווחה, שיפגישו בין עיתונאים למומחים, עובדים ובעלי עניין בתחומים אלה. כך, הוא מסביר, יוכלו חברי הקואופרטיב שאינם בתעשיית התקשורת להשפיע על סיקור התחום שקרוב ללבם. התוכנית העסקית של הקואופרטיב גורסת כי בעזרת 30–40 אלף חברים, יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית מלאה בתוך חמש שנים ולהיפטר לחלוטין מתלות במפרסמים. "זה לא קל להשיג 30–40 אלף חברים", אמר אושיי, "אבל לא בלתי אפשרי". נכון להיום, לרשותו של אושיי עומד צוות של שבעה אנשים בלבד, ועוד תריסר פרילנסרים. כל המועסקים עיתונאים. מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". אושיי, שבצעירותו סיקר עבור ה"דה מוין רגיסטר" את פעילותם של קואופרטיבים חקלאיים, התעורר לילה אחד עם הרעיון לייבא את המודל הקואופרטיבי אל תחום התקשורת. "הגעתי למסקנה שאם נתארגן כעמותה שלא למטרת רווח", הוא אומר, "נוכל להוציא את הרווח מהמשוואה. נבקש מקוראים לשלם סכום קטן עבור מימון עיתונות אמיתית ורצינית למען הציבור, עיתונות מהסוג שחיוני לדמוקרטיה מתפקדת. מהסוג שהיומונים המרכזיים בשיקגו התרחקו ממנו". כשעבד עדיין ב"לוס-אנגלס טיימס", מספר אושיי, ניסה להסביר למנהליו שהבעיה שלהם אינה בעיה של עלויות, כפי שהם תופסים אותה, אלא בעיה של הכנסות. "ככל שאתם מתייחסים אל הבעיה כאל בעיית עלויות", אמר למנהליו, "כך תגבר בעיית ההכנסות שלכם". קואופרטיב החדשות, ציין אושיי, מתבסס על ארבעה מקורות הכנסה: ראשית לכל מה שהוא מכנה "שירותי עיתונאות". הקואופרטיב מספק תוכן עיתונאי איכותי לגופים המעוניינים בפרסומו. הלקוח הראשון של הקואופרטיב הוא ה"ניו-יורק טיימס", שמפרסם מדי שבוע במהדורה היוצאת לאור באזור שיקגו רבתי שני עמודים שכולם פרי עבודתם של חברי הקואופרטיב. הארגון מתעתד להציע גם "מוצרי עיתונות", כגון מאגרי מידע שנועדו להפוך מידע ציבורי לנגיש יותר. הקואופרטיב נהנה גם מחסויות של קרנות וממעט הכנסות ממודעות באתר האינטרנט שלו, שבינתיים נמצא בשלב ראשוני ביותר. "המקור הרביעי והחשוב ביותר להכנסות", סיפר אושיי, "הוא דמי מנוי בסך שני דולרים לשבוע שנגבה מקוראים שיתבקשו לשלם כדי להצטרף לקואופרטיב". לדבריו, "השאלה הגדולה באמריקה היא אם ניתן לשכנע קוראים לשלם עבור חדשות בעידן שבו מרביתן ניתנות חינם. אבל אני לא מבקש מקוראים לשלם עבור תוכן, אלא להצטרף לקואופרטיב, שאחד מיתרונותיו הוא עיתונות איכות עבור פחות מעלות כוס קפה בסטארבקס". כמו כן, אושיי מתכנן להקים באתר הקואופרטיב רשתות חברתיות של חברי הקואופרטיב בנושאים שונים, כגון חינוך או רווחה, שיפגישו בין עיתונאים למומחים, עובדים ובעלי עניין בתחומים אלה. כך, הוא מסביר, יוכלו חברי הקואופרטיב שאינם בתעשיית התקשורת להשפיע על סיקור התחום שקרוב ללבם. התוכנית העסקית של הקואופרטיב גורסת כי בעזרת 30–40 אלף חברים, יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית מלאה בתוך חמש שנים ולהיפטר לחלוטין מתלות במפרסמים. "זה לא קל להשיג 30–40 אלף חברים", אמר אושיי, "אבל לא בלתי אפשרי". נכון להיום, לרשותו של אושיי עומד צוות של שבעה אנשים בלבד, ועוד תריסר פרילנסרים. כל המועסקים עיתונאים. מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". כשעבד עדיין ב"לוס-אנגלס טיימס", מספר אושיי, ניסה להסביר למנהליו שהבעיה שלהם אינה בעיה של עלויות, כפי שהם תופסים אותה, אלא בעיה של הכנסות. "ככל שאתם מתייחסים אל הבעיה כאל בעיית עלויות", אמר למנהליו, "כך תגבר בעיית ההכנסות שלכם". קואופרטיב החדשות, ציין אושיי, מתבסס על ארבעה מקורות הכנסה: ראשית לכל מה שהוא מכנה "שירותי עיתונאות". הקואופרטיב מספק תוכן עיתונאי איכותי לגופים המעוניינים בפרסומו. הלקוח הראשון של הקואופרטיב הוא ה"ניו-יורק טיימס", שמפרסם מדי שבוע במהדורה היוצאת לאור באזור שיקגו רבתי שני עמודים שכולם פרי עבודתם של חברי הקואופרטיב. הארגון מתעתד להציע גם "מוצרי עיתונות", כגון מאגרי מידע שנועדו להפוך מידע ציבורי לנגיש יותר. הקואופרטיב נהנה גם מחסויות של קרנות וממעט הכנסות ממודעות באתר האינטרנט שלו, שבינתיים נמצא בשלב ראשוני ביותר. "המקור הרביעי והחשוב ביותר להכנסות", סיפר אושיי, "הוא דמי מנוי בסך שני דולרים לשבוע שנגבה מקוראים שיתבקשו לשלם כדי להצטרף לקואופרטיב". לדבריו, "השאלה הגדולה באמריקה היא אם ניתן לשכנע קוראים לשלם עבור חדשות בעידן שבו מרביתן ניתנות חינם. אבל אני לא מבקש מקוראים לשלם עבור תוכן, אלא להצטרף לקואופרטיב, שאחד מיתרונותיו הוא עיתונות איכות עבור פחות מעלות כוס קפה בסטארבקס". כמו כן, אושיי מתכנן להקים באתר הקואופרטיב רשתות חברתיות של חברי הקואופרטיב בנושאים שונים, כגון חינוך או רווחה, שיפגישו בין עיתונאים למומחים, עובדים ובעלי עניין בתחומים אלה. כך, הוא מסביר, יוכלו חברי הקואופרטיב שאינם בתעשיית התקשורת להשפיע על סיקור התחום שקרוב ללבם. התוכנית העסקית של הקואופרטיב גורסת כי בעזרת 30–40 אלף חברים, יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית מלאה בתוך חמש שנים ולהיפטר לחלוטין מתלות במפרסמים. "זה לא קל להשיג 30–40 אלף חברים", אמר אושיי, "אבל לא בלתי אפשרי". נכון להיום, לרשותו של אושיי עומד צוות של שבעה אנשים בלבד, ועוד תריסר פרילנסרים. כל המועסקים עיתונאים. מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". "המקור הרביעי והחשוב ביותר להכנסות", סיפר אושיי, "הוא דמי מנוי בסך שני דולרים לשבוע שנגבה מקוראים שיתבקשו לשלם כדי להצטרף לקואופרטיב". לדבריו, "השאלה הגדולה באמריקה היא אם ניתן לשכנע קוראים לשלם עבור חדשות בעידן שבו מרביתן ניתנות חינם. אבל אני לא מבקש מקוראים לשלם עבור תוכן, אלא להצטרף לקואופרטיב, שאחד מיתרונותיו הוא עיתונות איכות עבור פחות מעלות כוס קפה בסטארבקס". כמו כן, אושיי מתכנן להקים באתר הקואופרטיב רשתות חברתיות של חברי הקואופרטיב בנושאים שונים, כגון חינוך או רווחה, שיפגישו בין עיתונאים למומחים, עובדים ובעלי עניין בתחומים אלה. כך, הוא מסביר, יוכלו חברי הקואופרטיב שאינם בתעשיית התקשורת להשפיע על סיקור התחום שקרוב ללבם. התוכנית העסקית של הקואופרטיב גורסת כי בעזרת 30–40 אלף חברים, יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית מלאה בתוך חמש שנים ולהיפטר לחלוטין מתלות במפרסמים. "זה לא קל להשיג 30–40 אלף חברים", אמר אושיי, "אבל לא בלתי אפשרי". נכון להיום, לרשותו של אושיי עומד צוות של שבעה אנשים בלבד, ועוד תריסר פרילנסרים. כל המועסקים עיתונאים. מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". כמו כן, אושיי מתכנן להקים באתר הקואופרטיב רשתות חברתיות של חברי הקואופרטיב בנושאים שונים, כגון חינוך או רווחה, שיפגישו בין עיתונאים למומחים, עובדים ובעלי עניין בתחומים אלה. כך, הוא מסביר, יוכלו חברי הקואופרטיב שאינם בתעשיית התקשורת להשפיע על סיקור התחום שקרוב ללבם. התוכנית העסקית של הקואופרטיב גורסת כי בעזרת 30–40 אלף חברים, יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית מלאה בתוך חמש שנים ולהיפטר לחלוטין מתלות במפרסמים. "זה לא קל להשיג 30–40 אלף חברים", אמר אושיי, "אבל לא בלתי אפשרי". נכון להיום, לרשותו של אושיי עומד צוות של שבעה אנשים בלבד, ועוד תריסר פרילנסרים. כל המועסקים עיתונאים. מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". התוכנית העסקית של הקואופרטיב גורסת כי בעזרת 30–40 אלף חברים, יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית מלאה בתוך חמש שנים ולהיפטר לחלוטין מתלות במפרסמים. "זה לא קל להשיג 30–40 אלף חברים", אמר אושיי, "אבל לא בלתי אפשרי". נכון להיום, לרשותו של אושיי עומד צוות של שבעה אנשים בלבד, ועוד תריסר פרילנסרים. כל המועסקים עיתונאים. מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". מאז שהחל שיתוף הפעולה עם ה"טיימס", ציין, עלתה התפוצה של העיתון באזור שיקגו ב-700 מנויים, הישג של ממש אם לוקחים בחשבון שה"טריביון" איבד בשנה האחרונה 30% מקוראיו. בקבוצות מיקוד בהשתתפות תושבי שיקגו סיפרו קוראי ה"טיימס" שהחליטו להמשיך במנוי היקר לעיתון בשל עמודי החדשות של הקואופרטיב, והסבירו שהשימוש שעשה ה"טיימס" בעיתונאים המקומיים שיפר את אמינותו בעיניהם. "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". "נעשיתי עיתונאי כי רציתי לראות את העולם ומשום שאני מאמין בלהט בכך שעיתונאות חופשית יכולה לספק ביקורת שאין דומה לה על בעלי הכוח", אמר אושיי בנאומו. "הצלחתי לראות את העולם, אך במסעותי ראיתי גם מה יכול להיות העולם ללא עיתונאות איכותית: השתקת התקשורת בבלקנים, העיתונאים האסורים באיראן, יד הברזל של הצנזורה שמרסקת את העיתונות בחלקים גדולים של המזרח התיכון ואפריקה. "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". "יחד עם זאת ראיתי גם את תרומת העיתונות. 17 אנשים שנכלאו בטעות ניצלו מגזר דין מוות באילינוי, וזאת בשל סיקור של עיתונאי השיקגו טריביון. ראיתי את הטיפול השערורייתי בעניים, שלא היתה להם גישה למיקרופונים ואפשרות לספר על שעברו בבית-חולים מחוזי, עד שעיתונאי אחד מהלוס-אנגלס טיימס הגיע לשם במקרה. "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד". "אני מסרב לתת לשוויון הנפש ולאדישות להפוך לחיילי השתיקה בארה"ב", הוסיף אושיי. "אם העיתונות שלנו תתבסס על עקרונות, אם מטרתנו תהיה מוצדקת, אם האמצעים יהיו מוסריים והמניעים טהורים, עיתונאות בת-קיימא ויציבה היא אפשרית. אנו חייבים להצליח, שכן מחיר ההפסד יהיה גבוה מדי. עיתונאות אמיתית היא הכרח היום יותר מתמיד".

למה בחר "מעריב" להעניק שער לגולש שחר צוברי, והאם יש קשר בין המהלך הזה לסקופ האולימפי של "ידיעות אחרונות"? | על אריה מליניאק, הטלוויזיה של ONE, הטבלה של "ידיעות אחרונות" ועוד

כשגלים של עשרה מטרים ויותר מניסים גם את הנועזים שבגולשים, צריך אומץ מיוחד כדי להיכנס לים הסוער. כשיש אחד כזה, ועוד ספורטאי מצטיין, יש מי שלא מחמיץ והופך את האירוע לשער: ספורט "מעריב", שביום שני בחר להציג בקדמת הבמה את הגולש שחר צוברי, מי שהביא הרבה כבוד לישראל באולימפיאדת בייגינג ובאליפויות בינלאומיות. תחת הכותרת "מדליית העוז" נראה צוברי ממריא מעל גלי הענק בסופה האלימה של יום ראשון. כותרת המשנה הסבירה את בחירת העורך: "המשחק בין בני-יהודה להפועל תל-אביב הופסק, המגרש בקריית-שמונה מוצף וספק אם מכבי חיפה תשחק בו הערב, אז זה הזמן לתת כבוד (ואת תמונת השער) לגולש האולימפי שחר צוברי, שניצל אתמול את מזג האוויר הסוער ובחר להביט לגלים של תל-אביב בעיניים". על פניו, בחירת השער מעניינת ואמיצה כמעט כמו החלטתו של הגולש לסכן את חייו, יום לאחר שמשחק בליגת-העל הופסק בבלומפילד ותמונות שחקנים הטובעים בשלוליות הענק סיפקו אפשרויות רבות לשערים רטובים, למשל כמו זה של ספורט "ידיעות אחרונות" ("כדור מים"). אלא שחוץ מקריאות התפעלות לשער "מעריב" – שילוב של סערת מזג האוויר עם ענף ספורט שהוא לא כדורגל – יש אפשרות אחרת, שאולי לא עולה על דעתו של הקורא הממוצע. לא נכחתי בחדר עורך הספורט של "מעריב" כשהוחלט על השער הזה, אבל חיברתי כמה נתונים והצטיירה תמונה שמאירה את הבחירה מזווית אחרת ומעוררת תהייה: האם השער תמים או שעמדו מאחוריו שיקולים זרים? ביום שישי האחרון פורסמו ב"ידיעות אחרונות" הקריטריונים להשתתפות ספורטאים באולימפיאדה הבאה ("כך תגיע ללונדון 2012"). כותרת המשנה בישרה שמדובר בסקופ: "לידי ידיעות אחרונות הגיעו הקריטריונים הישראליים להשתתפות באולימפיאדה". המידע הגיע מכיוון הוועד האולימפי הישראלי, שקובע את התנאים באמצעות היחידה לספורט הישגי במכון וינגייט. זו היתה סטירה על לחי "מעריב", שנוהג להקצות עמודים רבים לסיקור הענפים האולימפיים, כולל מדור שבועי איכותי שמעניק במה למקופחים עלי אדמות בתקשורת הספורט הישראלית. ביום ראשון ערך הוועד האולימפי מסיבת עיתונאים והציג באופן רשמי את הקריטריונים (אלה שפורסמו יומיים קודם ב"ידיעות"), וגם הכתיר את ספורטאי השנה שלו – הגולש נמרוד משיח. מדובר ביריבו הגדול של שחר צוברי, כשרק אחד מהם יוכל לייצג את ישראל באולימפיאדה. וכך, בעוד משיח מוכתר לספורטאי השנה על-ידי אלה שהדליפו ל"ידיעות", דאגו ב"מעריב" לצלם את צוברי מתגרה בגלים והפכו אותו לגיבור היום שלהם. בידיעה על צוברי בעומק העיתון סופר על נסיעתו למחנה אימונים בצרפת (מידע זניח למדי), ובהמשך נכתב על זכייתו של משיח בתואר מטעם הוועד האולימפי. ב"מעריב" לא פירסמו מלה על הקריטריונים האולימפיים לספורטאים. כלומר, אם אכן מדובר כאן בנקמה אלגנטית של "מעריב" בוועד האולימפי, הרי שהיא מלווה בפגיעה בקוראי "מעריב". ההרגל האוטומטי של עורכים וכתבים פגועי אגו שלא לפרסם ידיעה מסוימת רק כי פורסמה אצל המתחרים אינו רק אידיוטי, אלא הוא גם מפספס את המטרה. ב"מעריב" היו יכולים (וצריכים) לפרסם את הקריטריונים, לרדת לעומקם ולבדוק אם הם הגיוניים. הם היו מוצאים הרבה דלתות פתוחות: ב"הארץ" נכתב ביום שני כי בכמה איגודי ספורט שוררת מורת רוח מהתנאים שנקבעו. קשוט עצמך. אריה מליניאק, "ידיעות אחרונות", נזף בערוץ הספורט ש"שבוי בקונספציה שכל העולם כולו מכבי תל-אביב", ולכן כמעט שלא מאפשר הצצה למשחקים אחרים בזמן שהוא משדר את מכבי. צריך להזכיר למליניאק שהרבה לפני שההורים של ערוץ הספורט תיכננו להוליד אותו, העיתון שבו הוא עובד המציא את הקונספציה וחי איתה עד היום בביטחון מוחלט שזה הדבר הכי נכון לקוראים, כמו גם לחשבון הבנק של בעלי הבית. סוגה עילית. שמחה רבה בערוץ ONE הטלוויזיוני, שעומד לעלות לאוויר: השבוע פורסם כי לא יחולו עליו שום הגבלות תוכן, כך שאם ירצה יוכל לשדר גם כתבות מהסוג הזה על פמלה אנדרסון, שהיא כידוע ספורטאית מצטיינת או סתם אוהדת של הירוקים. השבוע הם העניקו לה במה מכובדת כדי שהקוראים ("החזקים בלבד") ימשיכו להיכנס בהמוניהם לאתר הספורט מס 1. חשבון לא פשוט. ומי יעשה סדר בבוקסת הציונים המבורדקת ב"ידיעות אחרונות"? ביום שלישי אפשר היה למצוא את הבלם בנאדו והקשר גולסה ממכבי חיפה בעמדות המגינים, את הקשר בוקולי בתור בלם, את המגינים משומר ומאסיללה בקישור ואת רפאלוב ההתקפי מתופקד כקשר הגנתי. ועוד נפלאות: אייל משומר קיבל ציון 5 עם הנימוק "משחק טוב", בעוד שגולסה ואופיר חמו זכו לאותו ציון עם ההסבר "משחק בינוני". ב-ynet שוב מתבלבלים בזיהוי. והפעם: את ליאור חכמון הפכו לעמית שמחון. ב-ynet מתבלבלים קצת גם עם השופטים, אף שגורמים בענף חושבים שההגדרה דווקא מתאימה. שליו מנשה כבר מזמן בבני-יהודה, אבל ב-nrg הפכו אותו שותף לחגיגות של מכבי נתניה. ב-ONE כבר לא מדביקים כל כישלון של נבחרת הנוער לצילבה אלי אוחנה, אבל סתם מתעלמים מנוכחותו ובאותה הזדמנות מפקפקים בבריאות שחקניו.

סילמן כיוונה למשרד הבריאות בעוד שהמציאות הפוליטית הכתיבה לה תוצאה פחות אטרקטיבית במשרד הגנת הסביבה • אך יש לה הזדמנות לעשות היסטוריה - הכישורים שרכשה לאורך הדרך והקשרים במשרד הבריאות יכולים לסייע לה להילחם בזיהום האוויר ולהציל רבים ממוות • פרשנות

בשבועות האחרונים בורסת השמות לתפקיד השר להגנת הסביבה כללה בעיקר אדם אחד: ח"כ גילה גמליאל (הליכוד). ארגוני הסביבה ביקשו אותה, גמליאל עצמה רצתה בכך ומיטב הכתבים והפרשנים הניחו שככל שיש חבר כנסת שמעוניין במשרד דל התקציבים וההשפעה, סביר שהוא יזכה בו. זהו משרד כפוי טובה, כל מטרתו לייצר רגולציה שתטיב עם האדם והטבע, תמנע מחלות וזיהום אך תוך מחיר פוליטי גבוה: עימות תמידי עם מוקדי כוח, תעשייה כבדה, תאגידי מחזור, בעלי הון ואינטרסים. אין כאן סרטים אדומים מעל מחלפים או תמונות ניצחון עם ידוענים. ועדיין גמליאל ביקשה לחזור לכסאה. אלא שנתניהו העניק את המשרד לעידית סילמן, על שהיתה לשון המאזנים בהפלת הממשלה. סילמן, שקרנה זרחה בקרב חוגי הימין ותומכי נתניהו, עשוי כעת לדעוך במהירות וכמו קודמיה, לגלות שבמשרד להגנת הסביבה נמצאת גם הדלת אל מחוץ לחיים הפוליטיים, מחיר המאבק בתעשיות הנפט והקולה. אלא שבניגוד לקודמיה, לסילמן יש אפשרות לשנות את הנרטיב או לכל הפחות את הכלים לכך: לשרה להגנת הסביבה החדשה יש הזדמנות להגן על בריאות תושבי ישראל לא פחות מאשר לשר הבריאות הנכנס אריה דרעי. זה היה התפקיד שחלמה עליו, להפוך לשרת הבריאות. עכשיו נפלה בידה הזדמנות לעשות את זה – מכיוון אחר. הנה פרט שאסור לשכוח: לפי נתוני ה-OECD, בשנת 2019 לבדה מתו בישראל כ-2,400 בני אדם בגלל זיהום אוויר. לשם ההשוואה, באותה השנה נהרגו בתאונות דרכים במדינה 355 בני אדם. סילמן עשויה להיות האישה הנכונה למשימה החשובה – צמצום בהול של זיהום האוויר שחונק את תושבי ישראל. היא צמחה במערכת הבריאות, עמדה בראש הוועדה שעסקה בכך ואף כיהנה לתקופה קצרה כראש תחום בריאות ב"מנהיגות אזרחית", ארגון הגג המייצג כ-15,000 עמותות בישראל. סילמן, שלרגעים נדמה היה שבאמת תקבל את תיק הבריאות, שימשה בקדנציה הקצרה הקודמת בתפקידים נוספים כמו יו"ר השדולה למען צמצום הפערים בבריאות, חברה בשדולה למען חולים ומחלימים צעירים מסרטן ובשדולה לקידום בריאות הנשים בישראל. היא לא זקוקה לארגוני הסביבה וליועצים כדי להבין את השלכות הזיהום ומשבר האקלים על האדם, היא ראתה אותם במו עיניה ואם תבחר בכך, היא יכולה היא יכולה לראשונה בתולדות המשרד לגייס את הידע הרב שצברה ולהגן על הסביבה והבריאות שלנו בכרטיס אחד. בעוד שבועות ספורים המשרד להגנת הסביבה יפרסם את רשימת החברות הממשלתיות והמפעלים הציבוריים שפוגעים בסביבה. סילמן יכולה למנף את הרגע ולהילחם לצד הציבור. היא יכולה לפעול ביד קשה שטרם נראה כמותה נגד חברת החשמל שעדיין מפעילה את תחנת הכוח בחדרה על בסיס פחם. היא יכולה להורות לכפופים לה במשרד להגביר את הפיקוח על מפעל "נשר" ולהאיץ את השימועים שנערכים נגדו. היא אף יכולה ליצור פה תקדים שיירשם בספרי ההיסטוריה – להוביל לכתבי אישום אישיים או לקנסות בסדר גודל שבאמת יזיז משהו לתאגידים רבי העוצמה. יכולה ליצור פה תקדים שיירשם בספרי ההיסטוריה – להוביל לכתבי אישום אישיים או לקנסות בסדר גודל שבאמת יזיז משהו לתאגידים רבי העוצמה סילמן יכולה בנוסף להידרש גם למשימה חשובה לא פחות – למנף את הקשרים שצברה במשרד הבריאות כדי לייצר דיאלוג בין המשרדים. לא סביר שאין במשרד הבריאות מערכת שמסתנכרת עם המשרד להגנת הסביבה וסדר יום משותף. לא הגיוני שביד אחת השרה מכריזה על התחנה המרכזית כאזור נפגע זיהום אוויר, לראשונה בתולדות המדינה, וביד השנייה משרד הבריאות לא נדרך לבדוק מיד נתונים כמו כמות חולי הסרטן, מספר האשפוזים, מומים בעוברים, הפלות, מחלות לב, מוות מוקדם ועוד ועוד ועוד. ולא רק בתחנה המרכזית, בכל מוקד שהמשרד להגנת הסביבה מטפל בו או מציג מידע דרמטי על אודותיו – במשרד הבריאות צריכים לפעול כדי לחקור את הנושא ולהסיק מסקנות, זו לא צריכה להיות יוזמה של פקיד, או דרישה של פעילים, זו צריכה להיות חובה ממשלתית. אם במשרד הבריאות איש לא דואג לכך, זוהי שעתה היפה של סילמן להפגין את יכולותיה. אם תצליח להראות בשנות כהונתה ירידה במספרים, אם כישוריה וקשריה בעולמות הבריאות יצליחו להפחית את התמותה והתחלואה – לא רק שחסכה כסף, אז הרי שהמלחמה במוקדי הכוח עשויה להתבטל אל מול החיסכון בחיי אדם. היא יכולה לשאול את נתניהו על כך. החיסונים שהצליח לגייס, השמיים שסגר והפעולות המהירות – שימשו אותו היטב במשך שלוש מערכות בחירות.

נראה כי דף מסרים עם הביטוי "זיג-זג" הגיע לעיתונים | ארי שביט מכריז על סזון | ו"דה-מרקר" בוחן את אפליקציית האייפאד של "ישראל היום"

"ביבי זיג, ביבי זג", קוראת הכותרת בראש שער "מעריב" הבוקר, מעל תמצית ממאמר של בן כספית. את מרכז שער העיתון חוצה פס המזגזג מעלה ומטה עד שהוא מגיע לתצלום של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. "לחיץ וסחיט: כך מנהל בנימין נתניהו את מדינת ישראל. וכך היא נראית", קוראת כותרת המשנה למאמר של כספית. בעמ 4 של העיתון מופיעה אילוסטרציה להתנהלותו הזיגזגית של נתניהו. "ד"ר בנימין ומר נתניהו", מוגדר ראש הממשלה, ושני תצלומים שלו, בפרצופים שונים, מופיעים זה לצד זה. האם ראש הממשלה הופך בלילות מרופא לרוצח? מובן שלא. האם באמת יש שני בנימין נתניהו, אחד כפי שהוא מוצג ב"ישראל היום" ואחד כפי שהוא מוצג בכל יתר העיתונים? כנראה שלא (אם כי בספרה של אורלי אזולאי-כץ על נתניהו ובחירות 1999, "האיש שניצח את עצמו", מפנה העיתונאית לבדיקה שערך ד"ר אילן קוץ, שממנה עלה כי שני החצאים בפרצופו של נתניהו שונים זה מזה במידה רבה יותר מאשר אצל האדם הממוצע). מדוע בכל זאת מכונה ראש הממשלה "ד"ר בנימין ומר נתניהו"? על-פי "מעריב", הסיבה היא ש"ראש הממשלה לא מפסיק לזגזג". הוא אמנם "קיבל לא מעט החלטות", אך "במקרים רבים, ברגע שנתקל בלחץ ציבורי או תקשורתי, הוא מיהר לבטל אותן". שמונה חצים מזגזגים מתפרסמים לצד התצלום הכפול של נתניהו, וליד כל חץ מזגזג דוגמה להתנהלות הזיגזגית של ראש הממשלה. בין היתר מוזכרת התנהלותו סביב ההחלטה להטיל מע"מ על פירות וירקות, ההחלטה להטיל היטל בצורת, ההחלטה להחליף את מיקום חדר המיון בבית-החולים ברזילי וההחלטה למנות את האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל. הקרדיט לאיסוף הנתונים ניתן למיה בנגל. בתחתית הכפולה השנייה של "ידיעות אחרונות" מופיע איור תחת הכותרת "הזיגזג של נתניהו". קו המזגזג מעלה ומטה מודפס לרוחב כפולת העמודים, כאשר סביבו דוגמאות להתנהלות הזיגזגית של ראש ממשלת ישראל. בין היתר מוזכרת התנהלותו סביב ההחלטה להטיל מע"מ על פירות וירקות, ההחלטה להטיל היטל בצורת, ההחלטה להחליף את מיקום חדר המיון בבית-החולים ברזילי וההחלטה למנות את האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל. הקרדיט לאיסוף הנתונים ניתן לגד ליאור, צביקה ברוט ויובל קרני. "בכל ענייני הכלכלה, הפחדנות והעליבות של הזיג והזג שלו חושפות את חולשתו בלי תירוץ", כותב על נתניהו יואל אסתרון, מו"ל "כלכליסט", במאמר המתפרסם הבוקר בעיתון. בן כספית מגדיר זאת ב"מעריב" בלשון ציורית יותר: "במשך שנתיים עוד לא קרה שביבי נתקל בלחץ ציבורי, תקשורתי, פוליטי או סתם בקשיים, ולא נמלך מיד בדעתו, התחרט, זיגזג, לפעמים אפילו בחר בסאלטה כפולה, עד שנמלט לאיזו פשרה מפא"יניקית רופסת והמשיך ממנה היישר להסתבכות הבאה (תוך כדי הצהרה דרמטית של אופיר אקוניס שראש הממשלה קשוב לרחשי הציבור, שמקבלת כמובן כותרת ראשית בישראל היום)". ועוד ביקורת על נתניהו: "נתניהו הגיע לביקור חולים – עם צוות צילום", קוראת כותרת בתחתית שער "ידיעות אחרונות". איתמר אייכנר מדווח בכפולה הפותחת של העיתון כי לאחר ששר האוצר חש ברע ואושפז, ביקש נתניהו לבקרו בבית-החולים. "ראש הממשלה רצה להקרין חזות כאילו אין קרע בינו לבין שר האוצר והביא עימו צוות צלמים של לשכת העיתונות הממשלתית כדי לשחרר צילומים מהפגישה ליד מיטת חוליו", כותב אייכנר (נזכיר: אתמול הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" כללה מלה אחת: "הקרע"). "אלא ששטייניץ אמר לנתניהו שהוא מבקש שישאירו את הצלמים בחוץ", מוסיף אייכנר. "[...] לבסוף הצלמים נשארו בחוץ, ונתניהו לא קיבל את התמונה שרצה". ועוד ביקורת על נתניהו: מעל איור הזיג והזג המתפרסם ב"ידיעות אחרונות", סקירה של הישגי ממשלת נתניהו במלאות לה שנתיים. "הציון: נכשל", קוראת הכותרת, וסביבה מדווחים כתבי העיתון על הביצוע הכושל בשלל תחומים. ידיעה קצרה מאת צביקה ברוט, המופיעה אף היא בכפולת העמודים, מספקת הקשר לתזמון של המתקפה התקשורתית על נתניהו ומדווחת כי "סיעת קדימה ערכה אתמול מסיבת עיתונאים לסיכום השנתיים הראשונות לכהונת הכנסת הנוכחית". אכן, נראה כאילו דפי המסרים של סיעת קדימה מצאו את דרכם אל עיתונאים, שממילא מתנגדים לנתניהו האיש ולעמדותיו המוצהרות בכמה סוגיות. מתוך ציפייה לביקורת, שיחרר אתמול נתניהו ציטוטים שהגיעו לידי כתבת עיתון "גלובס" לילך ויסמן. "נתניהו למקורביו: מכים בי בכל מקרה. ההשתלחות מוטרפת. הגל יחלוף וברור שזה לא רציני", קראה אמש הכותרת הראשית של העיתון. על-פי דיווחה, ב"שיחה סגורה עם פקידי האוצר" אמר נתניהו כך: "יכו בי בכל מקרה. אם אתה לא עושה אתה מתעלם מהצרכים, ואם אתה עושה, כותבים שאתה מזגזג. אין לזה סוף, הזגזוג יהיה אם תפרוץ את התקציב וגם אם לא. ההשתלחות הזו היא מוטרפת, וברור שזה לא רציני". ועוד צוטט נתניהו כאומר: "אני יודע שזה עוד לא נגמר, אצלנו חיים מהכותרת של הערב לכותרת של הבוקר. אנחנו בלב הסערה עכשיו, אבל הכי חשוב זה לפעול עם ידיים אמונות על ההגה. בסוף, גם מבחינה בינלאומית וגם מבחינה בטחונית, אנחנו יודעים מה לעשות". ציטוטים דומים מופיעים גם הבוקר, בעיתון הבית של נתניהו, "ישראל היום". בן כספית לא נותן לניסיון לנטרל מראש את הביקורת על ראש הממשלה לעבור בשקט ומתייחס לציטוטים במסגרת טורו ב"מעריב": "קראתי אתמול בגלובס מונולוג של נתניהו (בשיחות סגורות)", הוא כותב. "[...] המונולוג הזה יכול להפוך בשלמותו, בלי עריכה או שכתוב, למערכון בארץ נהדרת". את זה אפשר לומר גם על טוריו של כספית. במקביל לדיווחים הביקורתיים על נתניהו, מתפרסמות ידיעות על התארגנות אופוזיציונית מעשית. "גל מחאה המוני", קוראת כותרת ביניים לידיעה המרכזית בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "החלטתי לחזור למאבק", מצוטטת ויקי קנפו, שבעבר הובילה מסע ציבורי נגד נתניהו, בעת שהיה שר האוצר. "המאבק כבר כאן", קוראת כותרת בכפולה הפותחת של "מעריב", "המפגינים יוצאים לרחובות". יובל גורן ונתיב נחמני מדווחים כי ביום שישי "ייצאו אלפי בני נוער לפעילות מחאה" וכי "בהמשך השבוע מתוכננת עצרת המונים מרכזית בכיכר רבין". "עיריית רמת-השרון תעבור לאוהל מחאה", מכריזה כותרת ב"הארץ", שאתמול הזכיר לקוראיו כי גם אירופים יודעים להפגין. "התמונה המצטיירת בימים האחרונים מכלי התקשורת היא שישראל ממוקמת אי-שם באפריקה", כותב דרור אֵידָר בכפולה הפותחת של "ישראל היום". "המחאה יורדת לרחוב, ניסו להתסיס כמה פוליטרוקים", הוא מוסיף בלעג, קורא ל"סבלנות" ותוהה "האם שכחנו שלא מזמן חווה העולם הוריקן כלכלי אדיר שמוטט שווקים גדולים מישראל? ההוריקן הזה פסח עלינו, ועם כל הקושי, ישראל לא התמוטטה". "צריך לקחת את הדברים בפרופורציה", מבקש הפרשן הכלכלי של העיתון חזי שטרנליכט. "ישראל היא עדיין כלכלה חזקה שיצאה מחוזקת מהמשבר הגלובלי". בהמשך הוא מוסיף את המשפט הלא מוצלח: "מי שמסתובב בין בתי-הקפה של גוש דן לא רואה שם מחסור". לעומת נתניהו, איל ההון נוחי דנקנר, שטרם הצהיר כי יצטרף ליוזמה כמו זו של וורן באפט וביל גייטס ויתרום לפחות 50% מהונו האישי למטרות צדקה, זוכה הבוקר ליחס חם מ"ידיעות אחרונות". "נוחי דנקנר: צריך להוריד מחירים", קוראת כותרת על שער העיתון, ובכפולה הפותחת מצטט עופר פטרסבורג את אחד המפרנסים והמפרסמים הגדולים במשק כמי שאמר: "הממשלה צריכה לפעול ברגישות ובהתחשבות ולעשות כל מאמץ על מנת לשפר את רמת החיים ואת תנאי המחיה של השכבות החלשות [...] אני חושב שיש להקפיא ואף להוריד מחירים של מוצרים ושירותים בסיסיים". בניגוד לכל יתר העיתונים, הכותרת הראשית ב"הארץ" אינה קשורה לבעיות הכלכליות של מדינת ישראל, אלא שאובה מראיון שקיים גידי וייץ עם פרקליט המדינה משה לדור, ויתפרסם במלואו מחר במוסף "הארץ". לדור מתייחס לשלל פרשות ואישים וקובע כי יש בישראל "חיבורים ברורים בין הפשיעה המאורגנת לבין השלטון". על פרשת הולילנד, למשל, הוא אומר: "אני לא חושב שאיזושהי פרשה במדינת ישראל מתקרבת להיקפים ולרמת החומרה של השחיתות שנחקרו בפרשת הולילנד". על חיים רמון הוא אומר שניהל "קמפיין אובססיבי". על חקירת ליברמן אומר לדור: "הטיפול בפרשה הזו מתמשך הרבה יותר מדי זמן" (בידיעה נפרדת מדווח תומר זרחין כי "בג"ץ הורה אתמול ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ופרקליטות המדינה לשוב ולשקול את בדיקת פרשת הדלפת המסמך הנוגע לתיק חקירתו של שר החוץ אביגדור ליברמן"). על היוזמות לסכל את מינוים של ניצב יוחנן דנינו למפכ"ל המשטרה ושל האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל אומר לדור: "יש הבדל של יום ולילה בין דנינו לגלנט. בעניינו של דנינו אף אחד לא העלה על דעתו עניין של תועלת אישית, לכל היותר מדובר בהחלטה מקצועית כזאת או אחרת כשכיהן כראש אגף החקירות". במדור הדעות של "הארץ" מתייחס ארי שביט לביטול מינויו של גלנט לרמטכ"ל. "ביואב גלנט בוצע לינץ", הוא קובע. על-פי שביט, "גלנט סומן, טווח והושמד. אלוף יואב גלנט ניצוד בידי חבורת ציידים". בהמשך הרשימה כותב שביט כי גלנט נפל קורבן ל"מבצע מרהיב של סיכול ממוקד". לדעת שביט, "באין מנהיג ובאין ריבון, אין מי שישים קץ לטירוף. באין סמכות משפטית ומוסרית, אין מי שיחזיר את שיקול הדעת, נקיון הדעת, המידתיות והענייניות. אין דין, אין דיין ואין גבול. האנרכיה היא אנרכיה טורפנית". שביט מסיים את מאמרו במלים הבאות: "סזון, רבותי, סזון. יד איש באחיו". שביט מסביר את חיסולו של גלנט בכך שהיה "קצין אמיץ שיודע שצה"ל רקוב ואומר שצה"ל רקוב ומזהיר מפני הריקבון בצה"ל". על-ידי הדחתו, "סולקה הסכנה שיהיה מי שינקה את הריקבון העמוק בצה"ל. עד שייפלו הטילים על ראשינו אפשר יהיה להמשיך ולומר שצה"ל שוקם וצה"ל חזק וצה"ל ללא רבב. עד שהטילים ייפלו על ראשינו אפשר יהיה להאמין שהבעיה הערכית של צה"ל טמונה בכמה חלקות אדמה במושב עמיקם". שביט אינו מסביר כיצד היה גלנט מונע מהטילים ליפול על ראשינו. המצב במצרים שב לתפוס מקום נכבד יחסית בעיתוני הבוקר. "הרוגים ופצועים עם התחדשות ההפגנות במצרים", קוראת כותרת בראש עמ 6 של "הארץ", אף כי ההפגנות לא חדלו ליום אחד מאז החלו. למען האמת, כבר בשורה הפותחת את הדיווח של אבי יששכרוף, שמופיע מתחת לכותרת הזו, מצוין כי ההפגנות "נמשכות זה יותר משבועיים". בהמשך מדווח יששכרוף כי "מארגני ההפגנות טענו כי ביום שלישי מספר המפגינים בכיכר היה הגדול ביותר מאז החלו המהומות", ומוסיף: "לראשונה מאז החלו המהומות, הצטרפו אתמול למחאה גם עובדי העיתון אל-אהראם, המזוהה עם המשטר. העובדים דרשו מהעורכים והמנהלים הבכירים לשנות את הקו האדיטוריאלי התומך במובארכ ובשלטונו, ולנקוט לשון ביקורתית יותר. בימים האחרונים ניכר שינוי באתר האינטרנט של העיתון באנגלית, שלראשונה בתולדותיו מציג טון ביקורתי יותר ומרבה לשבח את המפגינים. העובדים גם דורשים שיפור בתנאי העסקתם". ב"ישראל היום" מדווחים דניאל סיריוטי ואלי ליאון על ההפגנות במצרים תחת הכותרת "המפגינים לא מוותרים". ידיעה נפרדת, מאת סיריוטי, מדווחת כי שידורי אל-גזירה במצרים חודשו אתמול. ב"מעריב" מופיעה ידיעה קצרה מאת עמית כהן בעמוד מודעות האבל תחת כותרת אוהדת למשטר: "סולימאן מזהיר את המפגינים: לא נוכל להבליג עוד זמן רב". במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מתפרסם מאמר מאת גיא בכור, שקבע לפני עשרה ימים שהמהפכה הוכרעה – לטובת מובארכ. הבוקר הוא פותח את מאמרו במלים: "הרבה יהירות ואי-הבנת מצרים חווינו בעשרת הימים אחרונים מצד מומחים ופרשנים, שחיסלו בהבל פיהם את מובארכ ואת משטרו". על-פי בכור, "ברגע שהיה ברור שהממסד הבטחוני האדיר של מצרים [...] מתייצב לימין מובארכ ומשטר הקצינים שלו – הוכרע העניין. [...] משום שכך מצרים נשלטת: מבניין הרדיו והטלוויזיה, ממשרד הפנים, מארמונות השלטון ומהבנק המרכזי". בהמשך המאמר קובע בכור כי "מצרים אינה הפלסטינים או טוניסיה" ומזהיר מפני אסלאמיזציה של האזור. כמה עמודים לפני מאמרו מדווחת סמדר פרי כי המפגינים מאיימים לצאת מחר ל"אם כל ההפגנות", "שבמסגרתה ישתלטו על בניין הרדיו והטלוויזיה". בבלוג "קו חוץ", שאוסף ומפרסם זה כשבועיים דיווחים על ההתפתחויות האחרונות במצרים משלל מקורות שאינם מסומנים בדרך כלל בסרגל המועדפים של הישראלים, דווח אתמול כי המפגינים מתכננים להשתלט מחר "על כמה שיותר בנייני ממשלה". אתמול בבוקר, בעוד "דה-מרקר" מדווח על ההכנות האחרונות של "ישראל היום" להשיק את אפליקציית האייפאד שלו, הושקה אפליקציית האייפאד של "ישראל היום". "המטרה של ישראל היום בהשקה היתה, ככל הנראה, להציע אפליקציה בהקדם, בכדי להקדים את ידיעות אחרונות", מציינים הבוקר איילה צורף ואליחי וידל בידיעה שמתפרסמת ב"דה-מרקר" ומוקדשת לאפליקציה החדשה. ואמנם, בשער "ישראל היום" מתפרסמת הבוקר הכותרת "ישראל היום – העיתון הישראלי הראשון באייפאד!", כולל סימן הקריאה. בראש עמ 13 מדווח "כתב ישראל היום" על החידוש ומבטיח "חוויית קריאה חדשה ומהנה לצרכן הישראלי". מה כוללת חוויית הקריאה החדשה? כמעט כלום. למעשה זו אותה חוויית קריאה ישנה, רק על פלטפורמה חדשה. על-פי הדיווח, האפליקציה "מציגה את כל תוכני העיתון בפורמט דיגיטלי חד וברור, והיא בעלת ממשק נוח ויעיל לשימוש, הכולל גם חידושים טכנולוגיים רבים. ניתן לדפדף בעיתון בצורות שונות, להגדיל ולהקטין כתבות, לערוך חיפוש בעברית בתוכן, להמיר כתבות לפורמט של טקסט בלבד, להגדיל ולהקטין את הפונטים, לשמור כתבות למחשב וגם לשגר כתבות בדואר האלקטרוני ולשתף בפייסבוק ובטוויטר". במלים אחרות, כל מה שאפשר היה לעשות עד עכשיו באתר האינטרנט המוגבל של "ישראל היום". "בישראל היום, הרוכש את שירותי הדפוס שלו מקבוצת הארץ, בחרו לא לעשות שימוש ביכולותיו המתקדמות של האייפאד", מגדירים זאת צורף ווידל. זהו גם הגילוי הנאות היחיד לגבי שיתוף הפעולה העסקי בין שני העיתונים. ענבל אורפז, אף היא מ"דה-מרקר", בחנה את האפליקציה החדשה, ושבה עם ביקורת חיובית בעיקרה, שמתפרסמת תחת הכותרת "פשוט ומשתווה למקור". לפי אורפז, אמנם "במבט ראשון, אפליקציית האייפאד של ישראל היום מאכזבת. מדובר בתצוגת PDF שטוחה של העיתון המודפס", אך בכל זאת יש בו "בשורה למשתמשי האייפאד הישראלים". נכון ש"האפליקציה לא חפה מחסרונות", היא מסבירה, אבל "דווקא בפשטות יש אמירה חשובה: אפליקציית אייפאד לא חייבת להיות מורכבת, מסורבלת ומתחכמת, והיא יכולה לתת מענה פשוט, זמין ואינטואיטיבי". לדעתה, "זהו מוצר שלא מתעלה על המקור, אך הוא בהחלט משתווה לו". אפליקציית אייפאד של "ישראל היום" שמצליחה להשתוות למהדורה המודפסת של "ישראל היום"? אלמלא ארי שביט היה מבזבז את מלאי המלים המפוצצות לבוקר זה, ניתן היה לעשות כאן שימוש בכמה מהן. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי דובר צה"ל, אבי בניהו, דורש מהעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" למסור לו את זהות מזמיני המודעה שהאשימה אותו ב"פוטש" ומאיים בתביעה. חיים שיבי משיב ב"גלובס" למאמרים שפירסם מתי גולן ובהם ביקר את מועצת העיתונות בכלל ובפרט את החלטתה להצטרף כידידת בית-המשפט לערעור שהגישה אילנה דיין נגד פסק הדין של השופט נעם סולברג בעניין סרן ר. איתמר זהר מדווח ב"הארץ" כי כותבים באתר "הפינגטון פוסט", שנמכר לאחרונה ב-315 מיליון דולר, תוהים אם יקבלו תשלום עבור עבודתם. עיתון "כלכליסט" יצא הבוקר לאור כשהוא עטוף בכמה עמודים של פרסומת לטלפונים ניידים. לפני כמה ימים היה זה תורו של "ישראל היום". הבדל בולט בין השניים: בעוד "ישראל היום" מציג את השער הקנוי גם במהדורה האינטרנטית של העיתון, "כלכליסט" מציג באתרו את השער השני, זה שמתחבא מאחורי הפרסומת. בגרסה המלאה של הראיון שהעניק משה לדור לגידי וייץ, שכאמור תתפרסם מחר במוסף "הארץ", מתייחס לדור בהרחבה גם לפרשת ענת קם, ובעיקר לסוגיית העיתונאי אורי בלאו. פרקליט המדינה מגלה סובלנות מועטה כלפי עיתונאים לענייני ביטחון המחזיקים בביתם מסמכים מסווגים, ובתשובה לשאלה מה הוא מצפה שיעשה עיתונאי שמקבל חומר רגיש כמו זה שהדליפה קם, אומר לדור: "מצדי, אחרי שהעיתונאי רואה את המסמך הראשון מדיסק כזה, שייקח גפרור וישרוף אותו". חנוך מרמרי כותב במדורו שבמגזין "טיים-אאוט תל-אביב" על הערעור שהגישה אילנה דיין ועל הקשר שבין סרן ר ובין התוכנית "האח הגדול". הנה השורות התחתונות: "בית האח הגדול הוא אקוואריום של אמת מוחלטת. רק שם מתלכדות עובדות ואמת למקשה אחת, חלומו של כל שופט. כל מה שקורה בבית מתועד וממוסמך וכל הדגים בו טורפים זה את זה בהסכמה ובהרשאה. קודם החתימו אותם עורכי-הדין על מסמכים מפורטים, כתבי ויתור וקבלת חוקי משחק מדויקים – ורק אז הם הורשו להיכנס לתוכו. המשותף היחיד ביניהם הוא שהאח הגדול הוא גם שופט כל יכול. האח הגדול הוא חלומה של חברת טלוויזיה. [...] בשנים שבהן אילנה דיין שקועה בהתגוננות משפטית, יצרה הטלוויזיה פורמט שבו העובדות והצגתן הן מקשה אחת של אמת מוחלטת, חלומם של משפטנים. לו הייתי זכיין טלוויזיה, הייתי יודע בדיוק באיזה פורמט להשקיע".

אילוצי הפקה ולוח-זמנים גורמים לכך שדברים אלה נכתבים לפני שהסתיימה החקירה בדיווחי ערוץ 1 על נסיבות מינויו של רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה

אילוצי הפקה ולוח-זמנים גורמים לכך שדברים אלה נכתבים לפני שהסתיימה החקירה בדיווחי ערוץ 1 על נסיבות מינויו של רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה. זה אילוץ שהוא כמעט קשה מנשוא לכתב-עת לענייני תקשורת. לכתוב ולהגיב על פרשה שמשקלה של העיתונות בתוכה חסר תקדים, בלי לדעת את סופה. חמור מכך, כאשר גיליון זה יראה אור יש סיכוי שתוצאות הבדיקה יהיו כבר ידועות, והשלכותיהן הראשונות כבר יורגשו. ובכל זאת, מתעורר רצון לומר לאנשי ערוץ 1 להפסיק להתבכיין. היה להם סיפור עיתונאי חשוב מאוד והם שידרו אותו, ובכך לקחו על עצמם אחריות לתוצאות החלטתם. החקירה תגלה אם הידיעה המרעישה היתה מבוססת, אם איילה חסון, רפיק חלבי ומוטי קירשנבאום נקטו הליכי בדיקה ואימות מספיקים לפני שהפציצו את המרקע עם הסקופ. יהיו ממצאי החקירה אשר יהיו, על ערוץ 1 להתמלא מחדש ברוח קרב. בתקופה שחלפה מאז שודרה הידיעה, ניכרה בערוץ 1 נמיכות רוח. אנשיו הפיצו דכדוך וחוסר ביטחון. הלך הרוח הזה הוקרן על המסך. אנשי הערוץ קוננו בפני הצופים על פעולות התגמול שביצעו נגדם כמה מראשי המדינה. צחי הנגבי בישר דווקא בערוץ המתחרה על התפטרותו של בר-און, וכך נהגו גם אריה דרעי, אביגדור ליברמן והרב עובדיה יוסף. במקום להיאבק בשיטת עונשין זו, בחרו אנשי ערוץ 1 לייבב. יש דרך בדוקה להגיב על סנקציות מעין אלו: להביא למרקע מידע מעניין, גילויים חדשים, תחקירים חושפניים. הצופה ירותק ל"מבט" אם יוגשו בו חדשות מסקרנות, גם אם אנשי שררה אחדים יעדיפו לומר את דבריהם בערוץ 2. ולכן, במקום לעורר את רחמי הצופה, מוטב שכתבי ערוץ 1 ועורכיו ישנסו את מותניהם. ההמלצה הזו יפה לכל תוצאה של החקירה המשטרתית. גיליון 7, פברואר 1997

"בית-הטחנה הגדול של העתונות, התובע בכל שנה כך וכך מספר קרבנות מן האדם וטוחן וכותת אותם עד שלא ישאר מהם אלא מעט אָבק, קלט סוף-סוף גם את הנפש הזאת. האדם הלז החל להיות מכונה". דוד פרישמן, סופר, משורר, ועיתונאי - כותב על השגרה המאכלת של מלאכת החדשות

מובן מאליו: מכונה ההולכת על שתים. לפני שנים אחדות ראיתי אותה: גב כפוף, פנים ריקים מטפת דם, עינים יגעות תמיד לשינה ומצח מקומט לכל רחבו. השערות כבר היו לבנות קצת ועורקי-הפנים לא היתה להם תנועה. נתאַבּנו. הזקן היה לכאורה מגולח, אלא שבעליו היה מגלחו אחת לשנים או אחת לשלשה שבועות, ולכן היתה לחיו מין שדה, אשר עלו בו תמיד ספיחים. כנראה, לא היה אדם זה נוגע כלל לעולם זה ולא היה עולם זה נוגע אליו. כשראיתיו בפעם הראשונה, זה לי חמש-עשרה שנה, היה כבר כבן-ארבעים. וברידקציה של עתון יומי גדול ראיתיו, בהיותו נטוי על עבודתו. יום-יום היה בא לעבודתו בבקר בשעה העשירית בדיוק, ויום-יום בשעה התשיעית בערב היה יוצא. קיץ וחֹרף, קיץ וחֹרף היה בא כן. כנראה, לא ידע אדם זה כלל, אימתי הוא קיץ ואימתי הוא חֹרף. יום-יום היה יושב על עבודתו, יום-יום היה כותב בשביל העתון שלו את המספר הידוע של שורות, אשר היה עליו "להספיק", ומעולם לא החסיר אחת ומעולם לא העדיף אחת. חמש מאות שורות היה עליו "לתת". המקצוע שהיה מסור לידו היה הכרוניקה, ואת החֹמר היה נוטל מתוך המון עתונים שונים של כל אומה ולשון. יודע היה לא פחות משתים-עשרה לשונות. בשתים-עשרה לשונות היה קורא יום-יום את העתונים. ואולם גם זה אינו מדויק; לא היה קורא כלל, אלא היה נוטל רגע את הגליון לתוך ידו, היה מרפרף עליו מן המוח ולחוץ, ותוך כדי רגע היתה "העבודה" נגמרת. אדם מן הצד היושב ומסתכל בו היה יכול לחשוב, כי לא בן-אדם עובד פה לעיניו, אלא מין מכונה, מין אַבטומט: מן העֵבר האחד מניחים אל תוכו לתוך החריץ איזו חתיכה של איזה עתון באיזו לשון שהיא, ומן העֵבר השני יוצא מקץ מספר ידוע של רגעים תרגום מדויק באותה לשון שהוא צריך לה בשביל עתונו. הוא בעצמו ספק הוא, אם היה יודע את הפּרוצס שנעשה בו במשך אותם הרגעים. ודאי שלא היה יודע; לא היה יודע כי "קרא", ולא היה יודע כי כתב. רק המכונה עבדה. ועם כל זה היה התרגום נכון ומדויק וטוב כל-צרכו. ברור, כי ההרגל עשה פה הרבה והאיש הביא את אומנתו כמעט עד לידי שלֵמות. כמדומה לי, שגם בשנתו, אילו היו נותנים בידו עט והיו מניחים לפניו את העתון בשפה הנכריה, היה הגוף עושה את המלאכה בדיוק והיה ממלא מאליו את התעודה שלו. ולא יפּלא – יותר משלשים שנה כבר חי האיש על הלחם הזה. האיש החל למשוך את לבי. וכאשר חקרתי, ראיתי ומצאתי, כי לא היו חייו יוצאים מן המצוי. התחיל, כמובן, גא ורם וכבד-חלומות גדולים ותקווֹת מזהירות, ככל אחד מחבריו. ומה גם כי כשרונות רבים ושונים היו לו וידיעותיו יצאו מגדר הרגיל. בן עשרים שנה היה אז ושערותיו היו שחורות ונוצצות ועיניו היו נוצצות וקודחות. מאליו מובן, כי כתב גם שירים. לא רחוק היה בימים ההם, כי יוציא ספר של שירים גם בדפוס. המשורר החביב שלו, כמובן, היה הֵינְרִיך הֵינֶה. מה עוצר בעדו, כי לא יהיה גם הוא כאותו הֵינה? – מובן מאליו: הֵינריך הֵינה לא היה, ואולם תחת זה באו החיים הממשיים והגסים וטפחו לו על חלומותיו: צרכים גסים של יום ויום, ארוחת-צהרים, בגד, נעלים לרגלים, שכר-דירה בעלית-גג ועוד אלפי הרפתקאות ופורעניות גדולות עם קטנות. הכנפים הארוכות והגאות קוצצו מעט. אז שמח במצאו לכל-הפחות איזו עבודה – כמובן, עבודה רק במקצוע שלו: היה לפי שעה לבעל-מגיה באיזה בית-דפוס וקבל את פרוטותיו. כתב איזה ספור קטן בשביל איזה עתון וקבל את פרוטותיו. הלא את כל זה הוא עושה רק לפי שעה. מובן מאליו: השעה היתה לימים והימים היו לשנים. כח-הדמיון שלו נחלש הרבה וגדולות מאד לא בקש עוד. לוּ לכל-הפחות פת-לחם בטוחה. וכך התחילה מלאכת השורות. כך וכך דרוש לו לצרכי גופו יום-יום – ובכן חמשים שורות ליום. נשא אשה, הצרכים נתרבו עד כדי ארבעתים – ובכן מאתים שורות ליום. נולדה לו בתו הראשונה – עוד חמשים שורות. נולדה לו בתו השניה – עוד חמשים שורות חדשות. נולד לו בן – עוד חמשים שורות. כל חזיון מחזיונות החיים, כל צֹרך מצרכי היום קבל אצלו צורה של שורה; את הכל תרגם לו בדמיונו מתוך הוראתו הממשית לתוך הוראה של שורות. בית-הטחנה הגדול של העתונות, התובע בכל שנה כך וכך מספר קרבנות מן האדם וטוחן וכותת אותם עד שלא ישאר מהם אלא מעט אָבק, קלט סוף-סוף גם את הנפש הזאת. האדם הלז החל להיות מכונה. העולם נעשה לו לגל של שורות. לא ראה עוד שום דבר, אלא שורות. לא העריך עוד שום דבר, אלא על פי שָויוֹ לפי שורות. קם בבקר עם השורות, אכל בצהרים עם השורות, נתנמנם בלילה כמתוך שורות וראה בחלומותיו רק תלי תלים של שורות. באותו הזמן ראיתיו בפעם הראשונה באותה הרידקציה של העתון היומי הגדול, בהיותו רובץ של שורותיו. גבו היה כפוּף, פניו היו בלי טפת דם ועיניו יגעות, יגעות. בשעת עבודתו לא משה הפּפּירוסה מפיו אף רגע. שורה ומלוא הלוגם עשן. כפי הנראה, לא נגעה אליו כל הסביבה ברב או במעט, וכמעט שלא הרגיש במציאותה. איזה מפץ נשמע מאחד הרחובות הסמוכים ולוחות-הזכוכית שבכל החלונות מסביב נזדעזעו; ברור, כי התפוצצה שם בּוֹמְבָּה. האיש נשא רגע אחד את עיניו היגעות ויתאפק – ואולם תוך כדי רגע חזר והוריד אותן על פני הניר אשר לפניו וחזר ו"עבד" ולא נע ולא זע עוד; לכל-היותר יתן לו מאורע כזה שורות. מסע מסלת-הברזל נשמט מעל המוטות ועשרות בני-אדם נהרגו ויתרם נפצעו – כל זיק חמלה לא התעורר בלבו; הדבר הזה יתן כך וכך מִספר של שורות. בית-התיאטרון נשרף בלילה ובין הבאים בו באותו לילה היתה גם אחות-אשתו וגם בן-אחיו – האיש לא הניד עפעף; כך וכך שורות. האמלל לא ראה עוד את אשר ראה ולא שמע עוד את אשר שמע; את הכל הרגיש בתור שורות. נעשה למין מכונה הבולעת עתונים ומקיאה שורות. יותר לא היה לו בעולמו. לא היה שום דבר בעולם, שיקל את לבו. ואולם היו גם רגעים יוצאים מן הכלל. ברגעים כאלה חדלה המכונה להיות מכונה ולבשה קצת גם צורה של אדם. בערב היום, בהיותו יושב ומרגיע בביתו בחוג משפחתו, היו לו רגעים כאלה. רק פעם אחת ראיתי אותו בביתו בערב היום בחוג משפחתו. הבת הבכירה הביאה לו את הסנדלים המרוקמים צמר ואת המצנפת המרוקמת משי, שעשתה לו ליום הולדת אותו, והוא נעל את הסנדלים הקלים ברגליו וחבש את המצנפת לראשו. הבת הצעירה נחפזה ותמלא את המקטרת שלו טבק – בביתו לא היה מעשן פּפּירוסות, אלא היה יונק את עשנו מתוך מקטרת קצרה – ותדליק אותו ותתן אל פיו. האשה באה ותצג לפניו על השלחן את כוס התּה שלו, והוא היה יושב על פני הכסא המרופד שלו אל מול פני המנורה. עורקי פניו המאובנים התחילו להיות להם תנועה מעט, וגם בעין חיוּך קל נתגלה על גבי שפתיו. בפעם הראשונה מצאתי, כי יש בפנים אלו גם זיק של חיים. החדר נתמלא מין שלוה של נחת. – מה נשמע? מה יש חדשות? – שאל. השתוממתי. האיש הזה, אבי-אבות החדשות, אשר מפתח כל המאורעות מסור בידו, והוא שואל מה נשמע. הבת הבכירה מהרה ותקח לה גליון עתון של אותו היום – כמדומה לי, שהיה זה אותו העתון עצמו, אשר אביה עובד בו – והתחילה לקרוא לפניו. קראה, קראה – והוא שמע בתאות-נפש. כל מלה היתה לו חדשה. לפעמים לא היתה לו חדשה ממש, אלא כמו חדשה. הוא בעצמו לא ידע; כמדומה לו, שכבר שמע אותה פעם, ואולם אינו זוכר היטב איה ואימתי. פתאום מרחף שחוק קל על שפתיו; עתה הוא יודע: הלא הוא בעצמו כתב אותה. והנערה קוראת. מעשה בגנב שנמצא במחתרת, מעשה במסע מסלת-ברזל שנשמט מעל גבי המוטות, מעשה בבית-תּיאטרון שנשרף, מעשה בבּומבּה – והוא שומע בתאות נפש. כמו צללים מרקדים במוחו. רגע אחד נשמע לו, שהוא כבר יודע את כל אלה, ורגע אחד – שהוא אינו יודע. והנערה קוראת: "... והעיר קַזְוֵין נכבשה בידי הריבולוציונרים, זו העיר הגדולה היחידה הנמצאת על הדרך העולה מרֶשט לְטֶהֶרַן. צבאות השַׁח, שנשלחו לפני חודש ימים להלחם עם הריבולוציונרים ונשארו עד עתה בְּקַזְוֵין התחבאו עתה". – ובכן ריבולוציה עתה בפרס! קורא האיש ומשפשף את ידיו כף אל כף, כאילו שמע את הדבר בפעם הראשונה. והנערה קוראת: "... ביחד עם אַזֶּב מזכירים עוד מקרים חשובים מתולדות הטירוֹר בעבר. בּוֹבְּרִישְׁצֶב-פּוּשְׁקִין, פרקליטו של האופיציר גְרִיגוֹרְיוֹב, שנאשם בהשתתפות ברציחת סיפּיאַגין, מסַפּר את פרטי הדבר ואיך היה גריגוריוב לריבולוציונר ואחרי-כן לבוגד". כמו חלום מתעופף וחולף עתה על פניו. זוכר הוא איזה דבר, ואולם הוא בעצמו אינו יודע מה הוא זוכר. אַזֶּב! סלחו-נא – הלא אלפי-אלפי שורות כבר כתב על-אודותיו. ובכן היה זה בוגד?... והנערה קוראת. ואולם השומע חדל פתאום לשמוע. הדברים חדלו פתאום למשוך את לבו. על לבו עלו פתאום "שורות". מחר מתחיל יום חדש עם שורות חדשות. פניו שבו ונתאבנו. כל תנועת חיים חדלה. חדל האדם... וממחרת היום שבתי וראיתיו בבית-הרידקציה בשבתו על עבודתו. "מכונה!" המאמר "מכונה" התפרסם ברשת באתר "פרויקט בן-יהודה", ומתפרסם כאן על פי תנאי השימוש בו

העיתונאים אפרת לכטר ורונן בר הם זוכי פרס העיתונאי הצעיר על-שם דב יודקובסקי מטעם בית-הספר לעיתונאות כותרת

זו השנה השנייה שבית-הספר כותרת ואוניברסיטת תל-אביב מעניקים את פרס העיתונאי הצעיר. השנה יזכו בפרס, ובמענק על סך 10,000 שקל, עיתונאי הטלוויזיה אפרת לכטר מ"עובדה" ורונן בר מ"כלבוטק". לפי ההודעה לעיתונות שנמסרה מטעם בית-הספר, רונן בר, בן 29, זוכה בפרס על "התחקיר הבולט ביותר בשנת 2012 בעיתונות המשודרת", שעסק בנעשה במשחטת הבשר של תנובה וששודר במסגרת התוכנית "כלבוטק": "רונן תיעד במצלמה נסתרת, כעובד מן המניין בבית-המטבחיים, במשך חודש וחצי, את הנעשה במשחטה, ואחראי עיקרי לכתבה המטלטלת ששודרה בעקבות התחקיר שביצע". עוד לפי ההודעה לעיתונות, "אפרת לכטר, בת 26, זוכה בפרס על מכלול עבודת התחקיר שלה בשנת 2012 לתוכנית עובדה. בין תחקיריה הבולטים: התחקיר על עסקאות חטיפת הפליטים האפריקאים ותשלומי הכופר עבורם, שאותו הובילה לצדו של העיתונאי איתי אנגל, ותחקיר הלוביסטים שעשתה לצדו של העיתונאי עמרי אסנהיים ובמרכזו חשיפת דרכי פעולתם של הלוביסטים באמצעות תיעוד שיעורים בקורס לוביסטים". חברי ועדת הפרס הם זאב פרי, מרכז לימודי העיתונאות הכתובה והאינטרנט בכותרת; קובי מידן, מרכז לימודי הרדיו בכותרת; שירה הופמן ואלון צויזנר, סטודנטים בכותרת הנמצאים בשנת הלימודים האחרונה שלהם בבית-הספר. בנימוקיה להענקת הפרס כתבה ועדת הפרס: "תחקיריהם הבולטים של השניים חשפו תופעות קשות שלא היו מוכרות לציבור הרחב ואף הביאו לשינוי בהתייחסות לנושאים אותם חשפו. מעבר לסגולות הייחודיות לתחקיריהם, נראה לנו שעצם הפניית המבט אל התחקירנים ועבודתם יש בה מן החשיבות דווקא בתקופה הלא פשוטה שעוברת העיתונות ועיתונאות התחקיר בכלל זה. תחקירי עומק שיש בהם חשיפה מצריכים השקעה לא קטנה של משאבי אנוש ותקציב, נחישות רבה של אנשי המקצוע המעורבים, וגיבוי איתן מצד שדרת ההנהלה". ההודעה לעיתונות מטעם בית-הספר מציינת כי שני הזוכים בפרס שמחלק המוסד הם בוגריו. "עובדה זאת לא היוותה שיקול בבחירתם, אך בהחלט יכולה להוות סיבה לגאווה עבור בית-הספר", נכתב בהודעה.

שר התקשורת מתכוון לבטל חקיקת תקשורת מיושנת ושומרי סף אימפוטנטים ולהחליף אותם במשהו גרוע הרבה יותר • פוליטיזציה מוחלטת של שומרי הסף • מכה אנושה ליצירה המקורית • רגולציה בררנית לטובת נתניהו ותומכיו: החלשת הערוצים 12 ו-13, הקלות ל"הוט" והמשך ההטבות לערוץ 14 • החלשת השידור הציבורי ופינוקים לטייקונים של הרדיו המסחרי

שר התקשורת שלמה קרעי, בניגוד להצהרותיו, לא הציג אתמול תזכיר חוק חדש לרפורמה באסדרת התקשורת בישראל. עם זאת, במתווה הכללי שמסר משרד התקשורת חשף קרעי לראשונה כמה פרטים ספציפיים בחוק החדש עליו הוא מדבר כבר כמה חודשים. הבולטים שבהם הם הרכב המועצה המפקחת החדשה, שתהיה כולה פוליטית וכפופה באופן מוחלט לממשלה; וקיצוץ חד ועמוק בחובות ההשקעה ביצירה מקורית של חברות בשוק הטלוויזיה. המועצה החדשה, שתחליף את הגופים המפקחים הקיימים, תהיה מורכבת מתשעה נציגים – כולם ייבחרו על ידי שרי הממשלה: שני חברים ייבחרו ישירות על-ידי שר התקשורת ושאר החברים ייבחרו על-ידי שרי התקשורת, החינוך והמשפטים באמצעות ועדת איתור שתמונה על ידם. חובות ההפקה המוטלות על חברות הטלוויזיה, המממנות כיום כמחצית משוק היצירה המקורית בישראל, יקוצצו באופן חד, מטווח של 8%-15% לטווח של 2%-12%. קרעי סיפק בעבר הצהרות סותרות בדבר הטלת חובת מימון הפקות מקור על גופים בינלאומיים כגון נטפליקס, אולם לפי המתווה הכללי שסיפק הוא מתכוון להטיל עליהם חובות כאלה בטווח של בין 2% ל-4%. מעבר לכך, סיפק קרעי קווים נוספים לכיוון הכללי אליו הצהיר שהוא מתכוון להטות את רגולציית השידורים בישראל: א) החלשת השידור הציבורי באמצעות איסור על מכירת פרסומות וסירוס או סגירה של תחנות רדיו, מהלך שייטיב עם הבעלים של תחנות הרדיו המסחריות שחלק הארי שבהם ידידותי או תומך במוצהר בממשלת נתניהו. ב) רגולציה בררנית שתפגע בערוצי הטלוויזיה שאינם מתמסרים לנתניהו ותיטיב עם אלו הצפויים להיות ידידותיים לממשלה, והמשך הקלות בשווי עשרות מיליוני שקלים לערוץ 14, המשדר באופן עקבי תעמולה ממשלתית. רגולציית התקשורת בישראל היא מיושנת ושומרי הסף – המועצות המפקחות – הם גופים רקובים ולא יעילים. הרגולציה אינה מתאימה לעידן הדיגיטלי, לא התעדכנה מזה שנים רבות, היא מורכבת טלאי על טלאי וסובלת מהתערבויות פוליטיות שבעידן נתניהו באו לידי ביטוי בעיכוב מינויים והחלשה עקבית של הרגולטורים השונים. עם זאת, הרפורמה שמציע קרעי לא באה לתקן את הליקויים אלא להחריף אותם עשרת מונים. את הפוליטיזציה הממארת הוא מתכוון להפוך לרשמית ומוחלטת, ואת הרגולציה להפוך לכלי פוליטי מובהק שיפגע בכלי תקשורת שאינם מתמסרים לשליט וייטיב עם אלו שכן. הרפורמה של קרעי אינה באמת רפורמה, בדיוק כפי שהרפורמה של לוין ורוטמן אינה באמת רפורמה. כשם ששר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן לא מעוניינים לשפר את מערכת המשפט אלא להחלישה ולהכפיף אותה לרשות המבצעת, כך שר התקשורת שלמה קרעי מעוניין להשתמש בחקיקה כדי להכפיף את שוק התקשורת המשודרת למרות הממשלה. קרעי הודיע על סגירת הגופים המפקחים הקיימים, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו והמועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין. זהו צעד מתבקש המופיע בכל הצעה לרפורמה בשוק התקשורת שפורסמה בשנים האחרונות, אולם העוקץ טמון במהות הגוף החדש שיחליף אותם. במקום לייסד גוף מקצועי ובלתי תלוי, שיפעל משיקולים של טובת הציבור וטובת תעשיית הטלוויזיה והרדיו, קרעי מתכוון לייסד גוף שיורכב באופן מוחלט מנציגי הממשלה. קרעי מצהיר כי הוא מתעתד לצמצם את הרגולציה כך שלא תהיה לה כל נגיעה בתוכן, אולם גופי הפיקוח הקיימים ממילא כמעט ואינם מתערבים בתכנים המשודרים, או אוכפים את החוק בכלל. הגוף החדש לא יזדקק לסעיפי חוק הנוגעים לתכנים המשודרים כדי להצר את צעדיהם של ערוצים שלא ישאו חן בעיני השלטון. מועצה מפקחת המורכבת כולה מנציגי ממשלה תוכל למצוא מספיק סיבות גם בחוק מצומצם כדי להטיל קנסות ולהצר את צעדיהם של גופים ביקורתיים ולהיפך. לביטול מוחלט של רגולציה על תוכן יהיה מחיר בפני עצמו. גם אם הפיקוח והאכיפה של הכללים לגבי תוכן בכלל וחדשות בפרט הם דלים ונרפים, עצם קיומם מתווה גבולות גזרה נחוצים. במקום לעדכן את הכללים ולדאוג לגופים מפקחים חזקים ובלתי תלויים, נקבל ריק רגולטורי שעלול להביא להמשך והקצנה של תהליך ה"ברלוסקוניזציה" של הטלוויזיה בישראל, השתלטות מוחלטת של תכנים בידוריים מהסוג הנמוך ביותר וחדירה מסיבית של סוכני תעמולה – מהארץ ומהעולם. בנוסף, קרעי מתכוון לבטל את ועדת המדרוג, הקובעת את הרייטינג של ערוצי הטלוויזיה, ולהחליפה בוועדה ממשלתית. הרייטינג משמש לקביעת תעריפי הפרסום ויש לו משמעות כלכלית מכרעת עבור ערוצי הטלוויזיה. כיום הוא נקבע בידי גוף מקצועי שממומן על-ידי הערוצים הנמדדים. קרעי, ככל הנראה, מתכוון להחליפו בגוף שיהיה כפוף לממשלה, שתוכל לשלוט בנתונים הרגישים הללו. כך למשל ניתן יהיה להציג רייטינג גבוה לערוצים התומכים בממשלה, כגון ערוץ 14, ולהגביר את כוח המיקוח שלהם מול המפרסמים. קרעי מתכוון לאסור על מכירת פרסומות בתאגיד, הרלוונטית לתחנות הרדיו. מדובר בפגיעה של כ-100 מיליון שקל, כשביעית מתקציב תאגיד השידור. צעד זה לא רק יפגע בתאגיד אלא גם ייטיב עם הרדיו המסחרי, המוטב החלופי לכספי הפרסום הללו. כיום, הטייקונים הבולטים ברדיו המסחרי הם תומכי ממשלה מובהקים, כמו צביקה שלום (המפעיל בין היתר את תחנת הרדיו הביביסטית גלי-ישראל) ודוד בן-בסט, או כאלה הצפויים להיות ידידותיים לכל ממשלה באשר היא, כמו אלי עזור. המהלך המשלים שמתכנן קרעי הוא הפקעת תדרים מתאגיד השידור, אם במחיר של סגירת תחנות רדיו ציבוריות או הגבלה משמעותית בטווח השידורים שלהם, והעברת התדרים לרדיו המסחרי, שיהפוך מרדיו איזורי לרדיו בפרישה ארצית. פגיעה נוספת שמתכנן קרעי בהכנסות התאגיד היא איסור על קבלת תשלום בעבור תכנים של התאגיד. השידור הציבורי יהיה מחויב למסור בחינם את התכנים עבורם שילם הציבור מכספי המיסים, לכל ערוץ טלוויזיה או ספק תוכן שירצה בהם. כך יפגע קרעי לא רק בתאגיד, שיימנע ממנו אפיק הכנסה, אלא גם ביצירה המקורית – שכן ערוצי טלוויזיה יוכלו לוותר על הפקת תכנים ישראליים בעצמם ויסתמכו על תכני תאגיד השידור. גם כאן, ערוץ 14 מסומן כנהנה מיידי, מאחר שאחת החולשות הבולטות שלו מול הערוצים המתחרים היא שהוא אינו משקיע כמעט בכלל ביצירת תכנים מקוריים. כנראה משום שידע שלא יעמוד בלוח הזמנים שהציב הוא עצמו, או אולי משום שלמד מהלקחים של "הרפורמה המשפטית" כי קל יותר לפעול ב"שיטת הסלמי", לא חיכה קרעי ופעל באמצעות ח"כ אריאל קלנר, שהגיש לאחרונה הצעת חוק צרה ומצומצמת שנועדה כולה לחקוק את איסור מכירת התכנים בידי התאגיד ולקבע הקלה נוספת לערוץ 14 (על כך בהמשך הכתבה). בכל הנוגע ליצירה מקורית, קרעי כבר התבטא בעבר ברוח "פורום קהלת", הדוגל בליברטריאניזם קיצוני. במתווה שהגיש בתחילת כהונתו, התכוון קרעי לבטל כליל את היצירה המקורית בתאגיד, האחראית לכמחצית משוק היצירה המקורית בישראל. בתזכיר החוק העתידי, מתכוון קרעי לפגוע אנושות בחצי השני, זה המגיע מהטלוויזיה המסחרית. בנוסף לפגיעה ביצירה המקורית, מתכוון קרעי להשתמש ברגולציה כדי להחליש את ערוצי הטלוויזיה הקיימים, שאינם כפופים באופן מלא לדף המסרים של נתניהו, מלבד ערוץ 14 כמובן, ולהקל על כניסתם של ערוצי טלוויזיה חדשים, שהוא מקווה שיוחזקו על-ידי טייקונים ידידותיים לשלטון, כמו פטריק דרהי, בעלי חברת הכבלים "הוט". הדוגמה הציורית ביותר היא ההוראה הצפויה האוסרת על שיבוץ כפתורים ייעודיים בשלט הטלוויזיה שיפנו לערוצים 12 ו-13. זוהי גם דוגמה סימבולית משום שהסיסמה של קרעי היא "להחליף את הרגולציה של המדינה ברגולציה של הציבור, שיקבע באמצעות השלט". בפועל, קרעי מתכוון להפוך את השלט לממשלתי. כיום, ערוץ 12 הוא מונופול דה פקטו בתחום שידורי הטלוויזיה והחדשות, ורגולציה שתביא להחלשתו ולעידוד שחקנים קיימים או חדשים יכולה להיות מבורכת. אלא שהרגולציה שמציע קרעי אינה מכוונת נגד השחקנים החזקים, אלא נגד כלל השחקנים שאינם ערוץ 14 – או שחקנים חדשים שיתפסו את אותה נישה (למעשה, זהו האיום היחיד על ערוץ 14 בכל ה"רפורמה" של קרעי). ערוצים 12 ו-13 – שמתמודד כיום ראש בראש עם ערוץ 14 מבחינת נתוני הרייטינג בחלק מהימים – יאבדו את הבידול המאפשר רק להם למכור פרסומות, מה שיהווה הטבה אדירה ל"הוט" של דרהי. השוק כולו יעבור לרגולציה לפי "מסלולים", שהותאמו כך שכלי תקשורת קיימים, מלבד ערוץ 14, יוכוונו למסלולי הרגולציה הקשוחה יותר, ואילו כלי תקשורת חדשים, כמו ערוץ החדשות המתוכנן של דרהי, יוכוונו למסלולים ה"רכים" יותר. ערוץ 14 ימשיך ליהנות משורת הקלות בשווי של עשרות מיליוני שקלים בשנה: פטור מחובת הפקות מקור, פטור מהקמת חברת חדשות או מעבר לשידורים מירושלים, פטור מתשלום להחזקת הרגולטור, היתר למכור תכנים לפלטפורמות (קרעי אסר זאת על הערוצים 12 ו-13), ופטור מתשלום עבור השידורים בעידן פלוס. כדי ליהנות מההטבה האחרונה לא יצטרכו בערוץ 14 לחכות שקרעי יכתוב סוף סוף את הצעת החוק שלו. כפי שנכתב לעיל, היא כבר נכתבה בהצעת חוק פרטית של ח"כ קלנר, שקרעי סמך עליה את ידיו (וחשוב מכך – נתניהו סמך עליה את ידיו), ושאושרה בתחילת השבוע בוועדת השרים לחקיקה. בהתאם לשיח האורווליאני המאפיין את ממשלת נתניהו השישית בכלל ואת שר התקשורת קרעי בפרט, כותרתה של הצעת החוק היא "הצעת חוק הגברת התחרות בשוק השידורים".

דיון ניסנבאום, שליח תאגיד העיתונות הענק מקלאצי לישראל, הוא העיתונאי הזר האחרון שכיבה את האור בקומה הרביעית בבית-אגרון. בפוסט בבלוג שלו, "צקפוינט גרוזלם", שתרגומו מובא כאן, הוא נפרד מישראל ונזכר ביחסים עם מנהל לשכת העיתונות הממשלתית דני סימן

לפני שבועות אחדים נתקלתי בדני סימן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, שטיפח סלידה עמוקה מעיתונאים זרים המסקרים את ישראל. "שמעתי שאתה עוזב", אמר לי דני, "הייתי שמח לפתוח בקבוק שמפניה, אבל אני לא שותה". שנינו צחקנו ואחר-כך שוחחנו על בייסבול. אין לי ספק שדני השתמש במשפט הפרידה הזה עשרות פעמים בשנים האחרונות, בשיחות עם כתבים רבים שהתמקמו בירושלים כדי לסקר את הסכסוך הזה. דני ידוע באיבה שלו לעיתונאים. במשך השנים הוא נאבק בכתבים (כינה אותם "אידיוטים" ואף גרוע מכך) והעניש ארגוני תקשורת דוגמת אל-גזירה, שאותם האשים בהטיה. בשנה האחרונה הגן דני על החלטתה של ישראל למנוע מעיתונאים להיכנס לרצועת עזה כדי לסקר את המבצע הצבאי השנוי במחלוקת, והאשים כתבים בסניגוריה על חמאס (והתוצאה – דו"ח שפורסם בזמן האחרון על חופש העיתונות בעולם קבע שמיקומה של ישראל בדירוג נתון ב"צניחה חופשית"). בחמש השנים האחרונות עבדתי במזרח התיכון, אך מעולם לא נקלעתי לעימות עם דני. הוא מעולם לא התלונן על הסיקור שלנו, ותמיד וידא שאשרות העבודה ותעודות העיתונאי הזמניות שלנו יאושרו במהירות. אבל עכשיו דני יכול לפתוח בקבוק שמפניה. השבוע מגיע לקצו "צקפוינט גרוזלם". כפי שהקוראים הבחינו, אני בדרכי לקאבול, שם יפתח מקלאצי משרד כדי לשדרג את סיקור אפגניסטן בשנים הקרובות. במקומי יעניק לכם מקלאצי סיקור של שניים מטובי הכתבים בירושלים. ראשית, מקלאצי מרחיב את שיתוף הפעולה שלו עם ה"כריסטיאן סיינס מוניטור", כדי להעמיד לרשות הקוראים את עבודתה של איילין פרושר, אחת הכתבות הוותיקות והרציניות ביותר בירושלים. שנית, קוראי מקלאצי יוכלו להתוודע לעבודתה של שירה פרנקל, שהתבלטה בסיקור עתיר השבחים של מתקפת ישראל על רצועת עזה בחורף שעבר עבור קוראי ה"לונדון טיימס". אך בפעם הראשונה אחרי עשרות שנים לא יהיה למקלאצי משרד מלא בירושלים. למעשה מקלאצי הוא ארגון החדשות האמריקאי האחרון הסוגר את משרדיו בבית-אגרון, בית העיתונאים המרובע המשמש זה תקופה ארוכה מוקד התקשורת של ירושלים. כפי שכתבתי בעבר, במשך עשרות בשנים היתה הקומה הרביעית של בית-אגרון נכס נדל"ן מבוקש. עיתונאים המתינו חודשים ושנים כדי לקבל מקום בקומה הרביעית. עכשיו עומד המקום נטוש. בחמש השנים האחרונות הייתי עד לסגירת משרדים בזה אחר זה. "ניוזדיי". "בוסטון גלוב". "בולטימור סאן". "טורונטו סטאר". "שיקגו טריביון". ועכשיו מקלאצי. בזמנים קשים לכיס, מקלאצי מחזיק מעמד יותר מרוב חברות העיתונים בסיקור האירועים בעולם. בארבע השנים האחרונות סיקרתי את מלחמת ישראל-חיזבאללה, קומדיות מצבים סעודיות, הבחירות בלבנון, נאומו של אובמה לפני העולם המוסלמי, דראג-קווינס פלסטיניות והפוליטיקה הישראלית. אך על כל אלה ריחפו בעיקר האירועים ברצועת עזה. נכנסתי למשרד (שהיה שייך אז לרשת נייט-רידר) שבועות אחדים לפני נסיגת ישראל מהרצועה, בקיץ 2005. הבלוג הזה יצא לדרך ערב ההשתלטות הצבאית של חמאס על הרצועה, ביוני 2007. ככל שהקרבות התעצמו מנעה ישראל ביתר שאת מעיתונאים להיכנס לעזה, ואני נמניתי עם קומץ כתבים זרים שהתעקשו לסקר את הכאוס שנוצר שם. הבלוג הזה ייחד פוסטים רבים לערעור על החלטת ישראל למנוע כניסת כתבים לרצועת עזה במתקפה של החורף שעבר. והייתי אחד מכתבים רבים שהסתננו דרך מדבר סיני לרצועת עזה בשעה שהכוחות הישראליים נסוגו משם, בינואר שעבר. בשעה שדני זילזל בכתבים שהסתננו לעזה כדי לדווח על הלחימה ואמר כי הם "חרפה למקצוע", עשו עיתונאים ממקלאצי, מרדיו NPR, מה"וול-סטריט גורנל", מה"לוס-אנגלס טיימס", מה"לונדון טיימס", מה"אינדיפנדנט", מה"וושינגטון פוסט", מה"ניו-יורק טיימס" ומארגוני חדשות גדולים אחרים לילות כימים בניסיון להפריד בין עובדה לבדיה, בין מציאות לתעמולה. כתבים בילו שעות בראיונות עם ניצולים ובחנו את אמינותם. עיתונאים חיפשו ומצאו תיעוד רפואי כדי לאמת טענות, ערכו ראיונות נפרדים עם עדים, סיירו בשכונות בחיפוש אחר מידע, פגשו חוקרים של ארגוני זכויות אדם שעבדו בעזה, בחנו את אתרי הלחימה, עירערו על חוסר עקביות בסיפורים וביקשו תגובות של צה"ל. מקלאצי דיווח על טענות שלפיהן חיילים ישראלים ירו באזרחים פלסטינים שנופפו בדגלים לבנים וניצלו גברים פלסטינים כמגינים אנושיים. מקלאצי כתב על חמאס שניצל את הלחימה כמסווה להתקפה על יריביו מהפתח, ועל ההתקפה הישראלית על בית-הספר האמריקאי בעזה. פקידים ישראלים עירערו בחריפות על הדיווחים, אך ממשלת ישראל הסכימה בסופו של דבר, באי-רצון, לבדוק את הטענות הקשות ביותר. האו"ם הזהיר את ישראל ואת חמאס כאחד כי הם עלולים לעמוד בפני תביעות של פשעי מלחמה אם לא יפתחו בחקירות רציניות ואמינות של התנהלותם במהלך הקרבות. העובדה שארגוני חדשות זרים רבים ייחדו זמן, כספים ומשאבים אחרים לסיפור היא שאיפשרה את הסיקור שהוביל לצעדי האו"ם. ירושלים מוסיפה להיות בית לאחד הריכוזים הגדולים ביותר של כתבים בעולם, אך מספר העיתונאים היושבים במזרח התיכון במשרה מלאה פוחת והולך. וכך יקשה על כולנו להפריד בין עובדה לבדיה באזור כה מפותל וטעון מן הבחינה הפוליטית. "צקפוינט גרוזלם" יהפוך בתוך זמן קצר ל"צקפוינט קאבול". שם, כמו כאן, אני מקווה לנצל את הבלוג כדי לדווח על המשמעותי ועל הסוריאליסטי. קוראי מוזמנים להוסיף לבקר ב"צקפוינט" החדש הזה... דיון ניסנבאום היה ראש הסניף הירושלמי של מקלאצי בירושלים, וכיסה עבור התאגיד את המזרח התיכון. מקלאצי (McClatchy) הוא תאגיד עיתונות אמריקאי, שתחילתו ב-1857 בעיתון הקליפורני "סקרמנטו בי" (Sacramento Bee). ב-2006 רכש התאגיד את התאגיד נייט-רידר, וכיום הוא השלישי בגודלו בארה"ב, ובבעלותו עשרות עיתונים ואתרי אינטרנט. לקריאת הפוסט בשפת המקור >>

המינוי של הסנאטור ליו"ר ועדת הבריאות, העבודה והרווחה עורר לחץ בארה"ב, בקרב אנשי הלובי החזק של הביטוחים והפארמה. ועדות הבריאות והכלכלה בפרלמנט הישראלי עוד לא אוישו - לא ברור אם היושבים בראש יציבו אתגר דומה

הלוביסטים בארה"ב חטפו מהלומה רצינית: הסנאטור הדמוקרטי ברני סנדרס מונה לתפקיד יו"ר ועדת הבריאות, החינוך והעבודה, באתר POLITICO כתבו כי המינוי, שאמור להתרחש חודש הבא, מעלה את מפלס הלחץ בקרב לוביסטים של חברות התרופות וחברות ביטוחי הבריאות. סלידתו של סנדרס מפעילות הלובינג המסחרי בארה"ב היא מן הידועות. רק לפני חצי שנה, בהקשר של העברת החקיקה ההיסטורית למאבק בהתחממות הגלובלית, השקעה בתשתיות בארה"ב ומיסוי בעלי הון, התבטא סנדרס בחריפות נגד פעילות הלובינג עבור תאגידים מסחריים ובעלי ההון, "הלוביסטים המסחריים שעובדים על החוק, הם כמו חזירים בשוקת, והם טרם סיימו (לאכול)", הצהיר סנדרס מעל בימת הנואמים. עכשיו ה"חזירים" האלה צריכים לנסות לשכנע את סנדרס לגבי האינטרסים של לקוחותיהם, והמשימה כנראה תהיה קשה יותר מאשר בעבר. סנדרס ידוע בעמדותיו הסוציאליסטיות בכל הקשור להחלת ביטוח בריאות על כלל אזרחי ארה"ב, זכויות עובדים, התחייבות להורדת מחירי התרופות השערורייתיים בארה"ב, והוזלת שירותי הרפואה. "זה לא עסקים כרגיל עבור K Street (כינוי לענף הלובינג). יהיה קשה יותר לחברות להשמיע את טיעוניהן", אומר ל-POLITICI מיכאלין קראוול, לוביסט מחברת S-3 שכהן בעברו כמנהל הצוות של סנדרס כחמש שנים, "תרבות הניהול בלשכה (של סנדרס) היא שאין לבטוח בלוביסטים, ומה שהם מקבלים באופן ישיר מהחברות הוא בעל סיכוי גבוהה להתעלמות". ענף הפארמה ומוצרי הבריאות בארה"ב הוציא שנה שעברה 361 מיליון דולר על לובינג בוושינגטון, ונמצא במקום הראשון בהוצאות על לובינג. ענף הביטוחים נמצא במקום השלישי עם הוצאות של 153 מיליון על לובינג. יחדיו, שני הענפים הללו מוצאים כמעט 14% מכלל הוצאות על לובינג, ומעסיקים אלפי לוביסטים. מדובר בכוחות כלכליים שמכתיבים לא פעם את גורלם של פוליטיקאים רבים בארה"ב. כבר עתה חלק מהלוביסטים מנסים לחזק את קשריהם עם חברי הוועדה האחרים, שכנראה יצטרכו לפעול דרכם, ולזהות אנשי אמון בצוות של סנדרס שבאמצעותם יוכלו לנסות ולהגיע לסנאטור כדי לייצג עמדות של לקוחותיהם. בינתיים, בפרלמנט הישראלי, לא ברור מי יהיה היו"ר שיהפוך ל"אימת הלוביסטים המסחריים". הכנסת ה-25 מינתה היום (רביעי) את יושבי ראש הוועדות, ולא נבחר מי שהתבטא בעבר נגד פעילות לובינג מסחרי. ליו"ר ועדות מסוימות, כמו הוועדות כספים, כלכלה, כנסת או בריאות, יש כוח לא מבוטל לקדם אגנדות מסוימות, ומה שלא פחות חשוב – לתקוע אגנדות אחרות. נכון להיום, לוועדות הכלכלה והבריאות טרם מונו יושבי ראש. גישת היו"ר לנושא מסוים היא קריטית לקידומו. לדוגמה, כאשר בתפקיד יו"ר ועדת הכלכלה עמד אבישי ברוורמן, לא ניתן היה לקדם תיקון לאיסור פרסום ושיווק מוצרי טבק. אפילו שהיה מדובר בחוק הזוכה לתמיכה ממשלתית, תחת ניצוחו הוא טורפד. לעומת זאת תחת יו"ר הוועדה איתן כבל החוק הצליח לעבור במתכונת מצומצמת, למרות לחצים כבדים של לוביסטים.

בדרך כלל חמאס מרוצה מנוכחות עיתונאים ברצועת עזה, אומר העיתונאי פול מרטין, שהוחזק במעצר על-ידי הארגון במשך 27 יום. "אך כאשר עיתונאים מסוימים לא עושים בדיוק מה שהם רוצים, צצות לפתע מלכודות ותרמיות"

"זו היתה חוויה קשה ביותר", אמר העיתונאי הבריטי פול מרטין בראיון ל-BBC לאחר ששוחרר ממעצר בעזה (11.3.10). מרטין, ששהה במעצר חמאס במשך 27 יום, שיחזר בראיון את הנסיבות שהביאו למעצרו. לדבריו, לאחר תום המלחמה שהתנהלה בשנה שעברה בין ישראל לחמאס, פגש במקרה צעיר שהכיר בעבר במסגרת סיקור אירוע אחר, ושאל אותו אם במהלך המלחמה לקח חלק בירי הרקטות אל עבר שטח ישראל. "הוא אמר לי שלא, שהוא מתנגד לירי רקטות משום ששינה את דעתו לגבי זה והגיע למסקנה שהירי שגוי וגורם ליותר נזק מתועלת", אמר מרטין לכתבת ה-BBC קלייר בולדרסון, והוסיף כי "כל עיתונאי היה מוצא כי זה סיפור מעניין". למרבה הצער, גם חמאס מצא את הסיפור מעניין, ובעקבות פרסום השינוי שחל בדעותיו של העזתי הצעיר, הוחלט להעמידו לדין באשמת שיתוף פעולה עם גורם עוין. "חשתי שאני באופן מסוים הבאתי להאשמתו, ובמצב פרנואידי כמו שיש במצבי מלחמה, עוררתי סקרנות לגביו בקרב כוחות הביטחון", הסביר מרטין. לדבריו, הוא חש "חובה מוסרית לספר את הסיפור האמיתי", ומשום כך הודיע לרשויות בעזה כי הוא מבקש למסור עדות לטובת הצעיר. הדבר "התברר כטעות גדולה, כיוון שנעצרתי מיד עם הגעתי לבית-המשפט", שיחזר. מרטין לא הועמד לדין באופן רשמי, אך בכירים בחמאס הפיצו האשמות כי אף הוא שימש סוכן של כוח זר. "היה זה מצב מסוכן עבורי", מודה מרטין, ומציין כי על רקע החיסול בדובאי, היו בחמאס גורמים שרצו לנצל את המקרה שלו כדי לגרוף הון פוליטי. במענה לשאלת הכתבת, מרטין מסכים כי במקרה זה עבר את גבול המעורבות העיתונאית הרצויה, אבל נראה כי אינו מתחרט על פעולתו. "בסך-הכל עיתונאים מתעדים אירועים", אמר, "ובדרך כלל חמאס מרוצה מכך משום שהם זקוקים לעיתונאים שיחשפו את המצב הנורא שבו חיים פלסטינים בעזה, בגלל המצור של מצרים וכמובן ישראל [...] אך כאשר עיתונאים מסוימים לא עושים בדיוק מה שהם רוצים, צצות לפתע מלכודות ותרמיות". לדבריו, בזכות פעילות דיפלומטית של בריטניה ודרום-אפריקה (מרטין מחזיק באזרחות כפולה), שוחרר מהכלא בלא שייגרם לו כל נזק. "לשמחתי", סיכם, "אני יכול לומר שסייענו לחופש העיתונות, ליכולת להגיע לאזורים מסוכנים ולדווח באופן מהימן על מה שמתרחש, בלי שהסיכונים הצפויים לעיתונאי יגבילו אותו. [...] אני מקווה שעיתונאים אחרים, ויש רבים ברחבי העולם, שנעצרו כי עשו משהו לכאורה נגד הרשויות, הושלכו לכלא, חלקם נהרגו, אני מקווה שהם יקבלו תמיכה דומה לזו שקיבלתי אני מבריטניה ודרום-אפריקה כדי שגם הם יצאו לחופשי".

המהפכה האיראנית לא מתה, אבל ההתעניינות התקשורתית בה גוועה. האם תחול כעת מהפכה עיתונאית בסיקור הבטחוניסטי של ארצות ערב? מייקל גקסון מת, אבל התקשורת מיהרה לדווח על מקרי מוות אחרים, שדווקא לא קרו. האם ייפסק השימוש חסר האחריות במוות כמגנט רייטינג?

היום, ה-1 ביולי, נקבע מותה הבלתי רשמי של המהפכה האיראנית. לפחות כאן, בעמודי החדשות של ארבעה העיתונים היומיים בישראל, לא הובאה שום ידיעה שעוסקת בנעשה באיראן. זהו, המשחק הגדול נגמר. האצטדיון מתרוקן וקהל הצופים מתפזר. קורא העיתונים שציפה הבוקר לתיאור ההתפתחויות בעקבות פרסום תוצאות הבדיקה החוזרת של מדגם הקלפיות שבהן לפי החשד זויפו התוצאות – התאכזב. הודעתה של מועצת שומרי החוקה המאשררת רשמית את נצחונו הגורף של אחמדינגאד הצליחה ליצור רושם של סיום לפרשה כולה, ונראה כי העיתונות עייפה מהמחשבה שיהיה עליה להמשיך לגלגל אותה. דווקא עכשיו נדרשת התעשתות בסיקור. זה הזמן לדווח איך הודעת ההנהגה מתקבלת בציבור האיראני, במיוחד בקרב הרפורמיסטים. האם יטענו שגם הבדיקה החוזרת היא זיוף? איך יפעל המשטר המכהן מכאן ואילך? מה יהיה גורלם של מנהיגי המחאה? איך יתקבלו התוצאות בקרב המיליונים שהפגינו ואשר כמה מחבריהם שילמו בחייהם או בחֵירותם על כך? ומה שלום שחקני נבחרת הכדורגל? החדשות מאיראן ממשיכות לזרום. המתמודד הרפורמיסט מהדי כרובי, שסירב לשלוח משקיפים לספירה החוזרת של הקולות בקלפיות השנויות במחלוקת, הודיע כי הוא אינו מכיר בתוצאות הבדיקה גם אחרי שמועצת שומרי החוקה הכשירה אותן סופית. במקביל הודיע אחמדינגאד על ביטול ביקורו באפריקה. מוסאווי בינתיים לא נראה לעין. קשה עדיין להבין לאן פני הדברים. לא ברור מה דמותו של הסדר החדש בעקבות דעיכת גלי המחאה הגדולים. האם נחה דעתנו מהודעתו של אחמדינגאד כי ייחקר מותה של נדה? איזה מחיר ציבורי נוסף ישלם הנשיא כדי לרכוש מחדש את אמון הציבור? האם משהו ישתנה בהליכותיו ובהתנהלותו בעקבות המחאה? לרגע ניתן היה לצפות כי העניין במהפכה האיראנית יעורר בציבור הישראלי סקרנות באשר לנעשה בארץ זו בכלל. נדמה היה כי נובטים ניצניו של עניין אמיתי בחברה האיראנית ורצון להכירה טוב יותר. זהו הישג בולט של המחאה האיראנית – לעיני העולם נחשף ציבור מורכב, ערני, דעתני, שוחר חירות. אבל הרושם הוא שהתקשורת בישראל, שהיא קצרת רוח ושקועה בעצמה, אינה באמת מתעניינת – ומבחינה זו מותו של מייקל גקסון היה הזדמנות לדחוק מסדר היום את הנעשה בטהרן. בשנים שבהן נפגשתי עם עיתונאים ממדינות ערב בנסיבות שונות, התפעלתי מן הבקיאות שלהם בכל הנעשה בישראל – לא רק בכרוניקה, כי אם בחיי היומיום, החברה והפוליטיקה. הופתעתי לגלות בכל מפגש עד כמה הם מעודכנים בנעשה כאן, בהכירם כל מפלגה שולית וכל ח"כ אלמוני, בהתמצאותם בשוק התקשורת המקומי ובעיתונות העברית. תמיד, לאחר שיחות כאלה, מצאתי עצמי נבוך ותוהה איך זה שעיתונאי ישראל (ובעקבותיהם הציבור כולו) יודעים כה מעט על הנעשה במדינות שהן שכנותינו הקרובות. האם, כמו המפגינים שפוזרו בטהרן, נחזור לשתות בצמא עיתונות שמקורה באנשי מודיעין, אינטרסנטים בטחוניים ופוליטיקאים? או שנגיד לספקי החדשות שלנו, די! די לסיקור איראן באמצעות כתבים לענייני ערבים! די לסיקור איראן באמצעות כתבים לענייני מודיעין! די לסיקור איראן באמצעות עורכי לילה עייפים בדסק החוץ! האם הטלטלה שעברה העיתונות בישראל בעקבות המאורעות האחרונים תוביל לשינוי גישה, לכיסוי תקשורתי עצמאי, מקצועי ובלתי מוטה של איראן? האם העיתונות תואיל להשתנות בעקבות לקחי הכשל המביש באופן סיקורה את איראן בשנים האחרונות? אם כך יהיה, תהיה זו מהפכה בזכות עצמה. אבל כפי שהדברים נראים, גם כאן מתרוקן האצטדיון, וקהל הצופים מתפזר ויחזור כדרכו להרגליו הישנים. אז כמה אנשים בדיוק התאבדו בעקבות מותו של מייקל גקסון? לפי "מעריב", 12 (שנים-עשר). הכותרת היא: "עד המוות: 12 ממעריצי מייקל גקסון התאבדו". הטקסט בידיעה חוזר על אותו מידע: גארי טיילור, הבעלים של אתר האינטרנט המרכזי של מעריצי גקסון, אומר כי "מאז מותו של הזמר, לפחות 12 ממעריציו המושבעים התאבדו מתוך הזדהות ודכדוך על מותו". את הידיעה מוסר נדב איל, כתב "מעריב" באירופה. זו הזדמנות להבהיר מעט את המושג "כתב באירופה". לרוב זהו תואר מכובס שהעיתון מתהדר בו לצרכים שימושיים ובעיקר ייצוגיים. מדובר באדם (לא בהכרח עיתונאי בהכשרתו) המתגורר אי-שם ביבשת, רצוי בעיר גדולה וחשובה, המתבקש לסרוק משולחנו את אתרי האינטרנט, לצפות מכורסתו בטלוויזיה המקומית, לסור בנעלי בית לדוכן העיתונים וליידע את מערכת חדשות החוץ בדברים שלא בקלות רואים מכאן. לעתים, כאשר התרחשות מסוימת – אסון טבע, פיגוע, חילול מצבות או ביקור של אישיות ישראלית – דורשת את נוכחותו של עיתונאי במקום, נוח וזול לשגר את הכתב באירופה, שיעביר חומר "מן השטח". הכתב באירופה הוא לא פעם כתב לענייני שום מקום. כדי להעביר את הידיעה על המתאבדים בעקבות מייקל גקסון, נדרש הכתב באירופה לצפות במהדורת אחר הצהריים של סקיי-ניוז, או פשוט להיכנס לאתר הרשת ולהעביר את תעתיק הדברים. אין זה תפקידו של הכתב באירופה לשאול שאלות נוספות או לחפש מקורות אחרים, אמינים יותר. די לנו בכך שנדב איל מואיל לציין כי "אין הוכחות לגל התאבדויות שכזה מאף כלי תקשורת עצמאי או מנתונים רשמיים". למקרא הדברים האלה, מישהו צריך לשאול שאלה שכל בלש חובב בתוכניות ילדים שואל: איפה הגופות? מי המתאבדים? איך זה ששום דיווח מן השטח, מסר או טוויט, לא העלה לרשת ולו מקרה התאבדות ממשי אחד שניתן לזהותו? אילו היה הכתב באירופה סר לאתר הבידור האמריקאי הסולידי E!online, לדוגמה, הוא היה רואה כי בידיעה שהאתר האמריקאי מפרסם בהסתמך על הדיווח בסקיי, הוא מסייג את הדברים בנוסח "לפחות 12 מעריצים ביצעו או ניסו לבצע התאבדות בעקבות מותו של מלך הפופ". "ניסו לבצע" – זו כבר הגדרה גמישה למדי. אילו היו עורכיו של הכתב באירופה דרוכים יותר ופנויים יותר להשקיע בידיעה מאמץ קטן נוסף, הם היו יכולים לסייג בקלות את הדיווח המפוקפק. אבל כפי שמוכח לעתים קרובות, העצלות משתלמת. עובדה, הכותרת הדרמטית תפסה שטח נכבד וכותרת בשרנית, ומשכה את מיטב תשומת הלב. לפעמים עצלות יכולה להיות קטלנית. מומחים להתאבדויות נוער נוטים להעריך כי התאבדויות באות בגלים – וכשנער או נערה עם אישיות אובדנית קוראים כותרת כזו, היא עלולה להפוך מסתם דיווח פיקנטי למניע לפעולה. זה מצב נורא במקרה של דיווחי אמת על התאבדויות המוניות, אבל גרוע במיוחד כשמדובר, כמו בעקבות מותו של מייקל גקסון, בהתאבדויות שבינתיים לא היו ולא נבראו. וכמו גל ההתאבדויות הווירטואלי, שוב מתמלאת הרשת בדיווחים המכחישים דיווחים על מותם של ידוענים נוספים. מתברר כי האקרים פרצו לשירות אינטרנטי המאפשר להעביר צילומים לטוויטר והודיעו על מותה של בריטני ספירס. לשם השעשוע בלבד, הצליבו britney spears ו-dead, ועוד לפני שתסיימו להקליד, יציע לכם גוגל רשימה של אינספור אתרים שניתן למצוא בהם את הצירוף Britney Spears is Dead בכל צורות החיוב, השלילה והשאלה שארבע המלים האלה עשויות להופיע בהן במשפט. המוות ברשת הוא כלי שימושי, הן בהצהרה והן בהכחשה. כבר דיווחו על מותם של מילי סיירוס (פעמיים), גף גולדבלום והריסון פורד – ואופס... הם עדיין חיים בינינו. כדי להבין את גודל הסיכון שלקחו על עצמם העיתונים בקשר לדיווח על מותו של מייקל גקסון, כדאי לזכור כי האתר שדיווח ראשון על כך, TMZ, היה גם האתר שליווה את בריטני ספירס לפני שנתיים באמבולנס כשנלקחה לבית-החולים מחוסרת הכרה בעקבות מנת יתר של "חומר לא ידוע". מה שתמיד יכול לייצר את הכיתוב Britney Spears is Dead? Not Really, ואכן ייצר אותו.

בשנתיים האחרונות נהנית העיתונות המצרית מחופש ביטוי חסר תקדים. אלא שמאחורי הקלעים בוחשים אנשי עסקים בעלי אינטרסים פוליטיים, וכמובן גם הנשיא עצמו, ששולט במועצת העיתונות. הבשורה, כך נראה, תגיע מהאינטרנט והלוויין

ספוואת אל-שריף היה מאוד מרוצה החודש. כמי שהיה שר ההסברה והיום עומד בראש המועצה העליונה לעיתונות במצרים, הוא דיווח כי "סך ההערות שנרשמו לעיתונים בחודשים יוני ויולי על עבירות מקצועיות ירד באופן מרשים [...] לעומת 172 הערות בחודש מאי נרשמו רק 84 הערות בחודש יוני ו-89 הערות בחודש יולי". לכאורה מדובר בפיקוח נאות של הגוף הממונה על תפקודם המקצועי של העיתונים במצרים ובקביעת סולם הערכה אתי המשמש שוט מאיים נגד "השתוללות" תקשורתית. מופעיה הבולטים של ה"השתוללות" הם כותרות הענק, האדומות בדרך כלל, בעיתונות הפרטית שממלאת את דוכני המדרכות ברחובות קהיר. אלה יכולים להיות דיווחים על שחיתות עמוקה במשרדי ממשלה, מאמרי ביקורת חריפים נגד שאיפת ההורשה של הנשיאות לגמאל, בנו של מובארכ, כשל בתפעול מערכות ממשלתיות כמו הרכבת או מכבי האש, או אפילו פרסומת לחברה שמתחפשת לידיעה עיתונאית. דיווחים מן הזן הזה, לחם חוקה של התקשורת באותו חלק של העולם שמוגדר "חופשי" או דמוקרטי, לא היו כמעט אפשריים במצרים במשך עשרות שנים. בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנתיים האחרונות, הם הולכים ותופסים נפח גדול, ולא רק בעיתונות האופוזיציה או בעיתונות הפרטית. גם עיתונים ממשלתיים כמו "אל-אהראם", "אל-אחבאר", "אל-גומהוריה", "רוז אל-יוסף" ושלוחותיהם אינם יכולים להרשות לעצמם לעצום עין, במיוחד משום שהנתונים הלא-רשמיים מצביעים על כך שעיתון הדגל הממשלתי, "אל-אהראם", מוכר רק כרבע מיליון עותקים ביום, בעוד שבימים עברו מכר מיליון עותקים ליום. צניחה דומה ניכרת גם בתפוצתם של שאר העיתונים הממשלתיים שחובותיהם העצומים ממומנים בכספי המדינה, אבל השלטון מסרב לפי שעה לוותר עליהם או להעבירם לידיים פרטיות. בה בעת, עיתונות האופוזיציה הפרטית (זאת שאינה משויכת למפלגות), שנחשבה בעבר לבלתי אמינה, סנסציונית או ממומנת על-ידי גופים זרים ה"עיינים למדינה", כפי שהגדיר אותם השלטון, נמצאת היום יותר ויותר בזרם המרכזי וקולטת אל שורות קוראיה גם את מעמד הביניים. "מתרחשת אצלנו תופעה הפוכה לזאת שמוכרת בעולם", אומר עורך עיתון שנפתח לאחרונה בקהיר. "בעולם נסגרים עיתונים ואצלנו הם נפתחים, ולא סתם, אלא על-ידי אנשי עסקים שמחפשים להם ערוץ השפעה פוליטי". הוא מעיד על עצמו שהוא אינו יודע מי הם כל בעלי המניות בעיתון שהוא עורך, אבל הוא קיבל הנחיה "לערוך עיתון ליברלי, ביקורתי, חילוני, וכזה שלא ייראה כאילו הוא תומך השלטון". ההסבר להנחיה הזאת הוא שאנשי עסקים גדולים, שמתוארים תמיד כסמלי השחיתות וכמי שניזונים משולחן הממשלה, מבקשים להתרחק מן הדימוי הזה, במיוחד בתקופה שבה מסתמנים חילופי דורות בשלטון. "ביקורת השלטון בעת הזאת נחשבת, לפיכך, לצעד פוליטי נבון למי שרוצה להמשיך ליהנות מן השלטון גם בקרב הדור הבא", מסביר העורך. מהפך רעיוני? רצוי לא להיחפז למסקנות. "גם את הביקורת הזאת מכוונת הממשלה. היא רוצה להפגין חופש ביטוי כדי לרצות את ארה"ב, ואולי גם את הציבור, אבל היא זאת שקובעת את הסייגים", מסביר איש המכון ללימודים אסטרטגיים של "אל-אהראם". "שחיתות אפשר לפרסם כי הרי חלק ממנה ממילא מגיע לבתי-משפט, אבל למשל כאשר מדובר בנשיא עצמו או בבני משפחתו, לא תשמע מלה רעה, או כאשר איש ביטחון מצרי נהרג על הגבול עם עזה, הדיווח היה מינורי ביותר. "ובכלל, בכל מערכת עיתון, ממשלתי או פרטי, מוצב איש מודיעין הבודק את התכנים. ומי לדעתך קובע אילו הערות לרשום לעיתונים, מי מפרש מה היא עבירה אתית ומה איננה כזאת? הכל נקבע על-ידי המועצה העליונה לעיתונות, שחבריה ממונים על-ידי השלטון. היא בתורה מעבירה את ההערות לאגודת העיתונאים, שחבריה אמנם נבחרים, אבל יש גם מי שמכוון את בחירתם. האגודה היא זו שצריכה להטיל עונשים הקבועים בתקנון שלה, שגם הוא מאושר על-ידי השלטון". אלא שגם את התובנות הללו אין לקבל כאמת מוחלטת. במצרים, ולא רק בה, יש נגישות לאמצעי תקשורת אלטרנטיביים כמו האתרים פייסבוק ויוטיוב, מכתבי ביקורת שמועברים בדואר אלקטרוני וערוצי טלוויזיה לווייניים ממדינות ערביות אחרות, והיא כבר מזמן אינה שולטת במרחב התקשורתי שלה באופן מוחלט. ספוואת אל-שריף יכול אולי להתהדר במספר ההערות הקטן יחסית שנרשם לעיתונים בחודשיים האחרונים, אבל הוא איננו יכול לרשום הערות לאל-גזירה או לעיתון "אל-חיאת" הלונדוני. עם זאת, הצרה האמיתית בחופש העיתונות היחסי שמתפתח במצרים היא שפחות אנשים קוראים עיתונים ועוד פחות קוראים ספרים, וזו אולי הצנזורה האמיתית, המסוכנת.

ניתוח ראשון של כלל חברי הכנסת שוויתרו על תוספות שכר לאורך השנים חושף כי ביש עתיד, כולנו והעבודה - חסכו לנו מאות אלפי שקלים. מי הם המוותרים הסדרתיים ובאלו מפלגות סירבו ולו למחווה הקטנה ביותר להשבת כספי ציבור?

"יש עתיד" היא המפלגה הצנועה ביותר: 40% מחברי הכנסת שלה ויתרו על תוספות השכר בשנים האחרונות. מייד אחריהם ניצבים חברי הכנסת מ"כולנו" ומ"העבודה". סך הויתורים של הח"כים מגיעים לסכום לא מבוטל של כ-720 אלף שקל, שחזרו לקופת הציבור. כך עולה מבדיקה מקיפה שערכנו ב"שקוף". מנגד, אין נבחר ציבור אחד מהמפלגות מרצ, ישראל ביתנו והרשימה המשותפת – שהסכים לוותר ולו במעט על שכרו. בש"ס ח"כ בודד (דן סידה) השיב את התוספת. מדובר בוויתור סמלי, במיוחד בכנסת הנוכחית, שאישרה לעצמה פגרה אינסופית וחסרת תקדים באורך של כמעט שנה. ואם זה לא מספיק, הכנסת היוצאת היא זו שבה הח"כים גזלו מאיתנו הכי הרבה לטובת עצמם: הקואליציה בדקה איזה מדד עולה הכי מהר, ולאחר שהתברר שזה השכר הממוצע במשק – הם הצמידו את עצמם עליו. כך, הוא עולה מדי שנה בראשון בינואר באופן אוטומטי. כך, בעוד שב-2016 השכר של נבחרי הציבור עמד על 40,525 שקל בחודש, כיום הוא כבר עומד על 44,019 שקלים – למעלה מפי 4 מהשכר הממוצע בישראל. תיקון חוק שמאפשר השתקת ח"כים הגונים האפשרות לוותר על התוספת השנתית חדשה יחסית, והיא תוצר חקיקה מעוות של ח"כ דוד ביטן, שלמעשה משמש כלי להשתקת ח"כים הגונים. למה זה רע? כי זה בא במקום תיקון רוחבי. המצב הזה מעודד את הציבור לצאת נגד אותם ח"כים שלא מוותרים על התוספת, במקום לדחוף לתיקון של מנגנון קביעת השכר וההטבות עצמו. לפי החוק, ח"כ יכול לבקש מחשב הכנסת שתוספת השכר של אותה שנה – לא תוזרם לשכרו, ותישאר בקופת המדינה. ב-2019, הוויתור החודשי הינו בגובה של כ-1463 שקל. ח"כ יואב סגלוביץ (יש עתיד) למשל משתכר השנה 42,556 שקל במקום 44,019 שקל. הוויתורים לא מתמזגים בין השנים, אלא תקפים רק לאותה שנה ונעלמים בשנה שלאחריה. כלומר, לא ניתן לוותר על כמה תוספות ברצף, אלא רק על תוספת השכר של שנה זו. יש עתיד חסכו לנו עד כה כ-210 אלף שקל. כולנו – 127 אלף שקל, והעבודה – 174 אלף שקל. ראויים לשבח במיוחד חברי הכנסת דוד אמסלם, מיקי לוי ועפר שלח. שלושתם "מוותרים סדרתיים" מדי שנה, וכבר השיבו לציבור עשרות אלפי שקלים. השנה 18 ח"כים ניאותו למחווה הזו, בהם משה גפני, מיקי יחימוביץ ומיכל בירן. אשתקד רק ארבעה ח"כים הלכו לקראת הציבור. כרגיל, אנחנו מנגישים לכם את כל נתוני הגלם עם כל שמות הח"כים שוויתרו על התוספות לאורך השנים – כאן. פודקאסט מקיף בנושא: אחת ולתמיד: מה הבעיה בשכר הח"כים? ראוי לציין שחלק מחברי הכנסת טוענים שהם תורמים משכרם. אלא שאין שום דרך להצליב זאת, ולבדוק האם תרמו וכמה. ניסיונות לברר למי בדיוק תורמים ח"כים שהצהירו על כך – העלה חרס. כך או אחרת, אלו מוזמנים לשלוח לנו קבלות על תרומה – ונשמח לפרגן. אלא שהתרומה האידאלית – היא ישירות לקופת המדינה – הרי הם אלו שאחראים עליה. ואם הם לא בטוחים שזה האפיק המיטבי להחזר כספם – מדוע שבכלל נשלם מסים? ובכל זאת, כפי שכתב על נתונים אלו חגי עמית בדה מרקר בשיתוף איתנו, גם לסמלים יש משמעות. https://www.youtube.com/watch?v=eZGUoj-5CM0[/embed] (איך זה משפיע עליך) הכנסת היוצאת התעסקה בעצמה ובתנאי חבריה יותר מכל כנסת אחרת. את העיסוק הזה הובילו חברי הליכוד. מלבד בזבוז כספי ציבור, זה דוחה אזרחים רבים, פוגע באמון הציבור בשלטון ופורם את המרקם החברתי. (מה עושים כדי שיתוקן) יש היגיון בכך שנבחרי הציבור ירוויחו שכר ראוי ויהיה להם שקט תעסוקתי. השיח מתרכז, בטעות, בניסיון לגרום לח"כים לוותר על תוספות או להפחית משכרם. אולם הבעיה האמיתית היא בכך שהח"כים קובעים לעצמם את השכר, את ההטבות ואת תקציב הבזבוזים שלהם. הפתרון הוא מינוי ועדה עצמאית שתוכל להעניק לחברי כנסת הטבות ראויות שהם באמת צריכים, ומנגד לבטל תוספות תלושות מהמציאות. ועדה ציבורית ומנותקת מאינטרסים אישיים, תחזיר לכנסת ולחבריה ולו מעט מכבודם האבוד. אולי היא אפילו תציע להגדיל את השכר – וזה יהיה הגיוני. לה יש את הכלים לקבוע כי זה ראוי, לנו אין כלים כאלה ולח"כים עצמם בוודאי שאין.

סקירה של פרסומים בעיתונות לאורך השנים חושפת גילויי גזענות רבים ומגוונים נגד העולים מאתיופיה. למרות זאת, התקשורת ממאנת להכיר בתופעה ולקרוא לה בשמה

האם החברה הישראלית נגועה בנגיף הגזענות, שאלתי ישראלים ממוצא אתיופי על רקע קולה המהדהד של התופעה האיומה בחודש האחרון. כל-כך הרבה מהם הצביעו על ביטויה, בכל-כך הרבה דרכים. יש מי שפורש בפניך בגאווה תעודת מוסמך אוניברסיטה, אולם מיד מספר לך בבושת פנים כי הוא עובד באבטחת אוטובוסים וקניונים. יש מי שחושף את חזהו ומזמין אותך לצפות בצלקות החרוטות בגופו ובנפשו, סימני היכר שנותרו ממפגשו האחרון עם המשטרה. יש מי שמובילה אותך אל מוסד לימודים לילדים חריגים, מוצפת דמעות מגידה לך כי בנה נשלח למקום הזה לא משום שהוא מאובחן כלקוי למידה, אלא משום שלא רצו יותר אתיופים בבית-הספר הרגיל. יש מי שאוחז בידו מפתח לבית שרכש לאחרונה ומהסס להשתמש בו, משום ששכניו עורכים לכבודו קבלת פנים לא ידידותית במיוחד: הם מוחים נגד כניסתו לשכונה. יש מי שמספר לך כי הוא משרת ביחידה נבחרת בצבא ואף מצביע בסיפוק על כומתתו ומדיו התלויים בארון, אולם תוך שהוא משפיל ראשו הוא לוחש באוזנך כי אינו עובר את תהליך הסלקציה במועדוני בילוי. אף על פי שניתן היה כבר לזהות רמזים עבים מתוך עדויות של אנשים על קיומה של תופעת הגזענות בחברתנו, בחרתי לא להאמין בהתרשמות הסובייקטיבית של הקורבנות עצמם, לפיכך הוספתי לחפש אחר אותות המחלה החברתית במקורות אחרים. משום שלפעמים מתפרסמים בכלי תקשורת דברים מלוכלכים המתרחשים בחברה, נברתי בארכיוני עיתונים. בזמן שקראתי בין מאות כתבות, גיליתי לתדהמתי כי היא מקיפה כמעט את כל תחומי החיים שלנו. סימני היכר מובהקים של תופעת הגזענות זועקים בין כותלי מוסדות החינוך. אם אתה ישראלי ממוצא אתיופי, נולדו לך במזל טוב בן או בת ואתה לוקח בהתרגשות את בנך לפעוטון, צפה לתגובה הטיפוסית הבאה: "לא רוצים אתיופים" ("ידיעות אחרונות", 5.7.01). בדומה לכך, אִם את ישראלית ממוצא אתיופי השולחת את בתך לשנת הלימודים החדשה בהסעה, יש סיכוי גבוה כי האוטובוס המסיע ישוב תוך שעה קלה, יעמוד בפתח ביתך ויפלוט את בתך יחד עם עוד ילדים שחורים. אף אחד לא יספק לך הסבר מדוע בתך חוזרת כל-כך מוקדם, ורק יום לאחר מכן תקראי בעיתון כי "110 ילדים אתיופים לא הורשו אתמול להיכנס לבתי-ספר" ("ידיעות אחרונות", 2.9.92). יתרה מזאת, נניח שאתם משפחת עולים מאתיופיה, גרים שנה עד שלוש שנים במרכז הקליטה, ותקופת הזכאות שלכם למגורים במבנה ממשלתי נסתיימה. סוף-סוף הגיע הזמן להגשים חלום: לבנות בית בארצכם המובטחת ולגדל ילדים. במזל טוב רכשתם דירה, מפתח הבית בידיכם, בשעה מוקדמת אתם קמים, מעלים את הילדים לרכב ונוסעים בהתרגשות אל הבית החדש. דעו לכם כי יש סיכוי גבוה שתושבי המקום ימנעו את כניסתכם, והיו דברים מעולם: "עולים מאתיופיה נשלחו למגורי קבע באשדוד ומצאו את הכניסה חסומה" ("הארץ", 29.11.85). תקופת הקיץ הגיעה, חודש אוגוסט מנחית עליכם חום כבד מאוד. ודאי שהדרך הטובה ביותר להתמודד עימו היא להשתכשך בבריכה העירונית הקרובה. אם כך, אין מה להתמהמה, טלו כלי רחצה נחוצים וסעו לשלום. רגע, יש בעיה אחת: הביטו טוב-טוב במראה שמא אינכם כהי עור, וזה יחסוך מכם עוגמת נפש מיותרת כי "עולים מאתיופיה אינם רשאים להיכנס לבריכה" ("ידיעות אחרונות", 1.7.90). עזבו אתכם, הרחצה בבריכה העירונית היא מותרות. אדם לא ימות אם ימנעו ממנו להשתכשך במים נקיים. אבל אם אתם הורים לילדים, רוצים לעבוד ולפרנס בכבוד את ילדיכם, יש לכם סיבה אמיתית לדאגה. מדוע? אולי מעסיקים יסרבו לקלוט אתכם, לא משום שהם מטילים ספק ביכולתכם למלא את התפקיד המוצע, אלא משום ש"אנחנו לא מקבלים אתיופים לעבודה. אנחנו לא אוהבים שחורים. אתה יכול ללכת מפה" ("ידיעות אחרונות", 15.1.03). כמו כן, אם אתם חיים בישראל קרוב לוודאי שהנכם אזרחים נאורים. בהסכמה קולקטיבית הנהגתם חוקים ובחרתם את דרכי אכיפתם. לפעמים אוכפי החוק, שוטרים, מפקחי התנועה ופקידי הוצאה לפועל, מתוקף תפקידם, מטילים עליכם קנסות. משום שאתם מעוניינים לחיות בחברה שומרת חוק, אתם מוכנים לספוג קנסות בעבור כל סטייה שלכם מהמוסכמה. אולם אם אוכף החוק הוא ישראלי ממוצא אתיופי, אתה, האזרח הנאור, עלול לסרב להישמע להוראותיו. לפיכך, איש חוק ממוצא אתיופי, מובאת בזאת אזהרה לידיעתך: במהלך רישום דו"ח לאזרח או אזרחית ישראלית, אתה עלול לשמוע ביטויים צורמים לאוזן כגון "אתה יכול לרשום לי אלף דו"חות, כושי מסריח. אתה תחזור מאיפה שבאת. פה זה מדינת חוק ולא גונגל" ("ידיעות אחרונות", 18.11.04). נוכחתי אפוא לדעת שאכן נגיף הגזענות מתחיל לנקב את גוף החברה שלנו. אולם השאלה החשובה שצריכה להישאל היא, האם אנחנו מודעים לקיומו? האם אותם אנשים המסרבים לגור בשכנות עם ישראלים ממוצא אתיופי, ראשי ערים המתעמרים בהם, מחנכים הדוחים את העולים מאתיופיה, מכירים בהתנהגותם כהתנהגות גזענית? מבדיקה שערכתי התברר כי החברה הישראלית בכללותה חיה בהכחשה מוחלטת. אינה מביטה נכוחה בתופעה המכרסמת את אושיות קיומה. תופעת הגזענות זוכה לשמות חלופיים ולובשת זהויות חדשות. ראשי ערים המסרבים לקלוט עולים מאתיופיה בתחומם ידגישו תמיד כי כבר קלטו יותר מדי אתיופים, "מביאים אלינו עולים מבלי להודיע; בתי-הספר מפוצצים. אנחנו לא גזענים" ("ידיעות אחרונות", 21.11.89). בדומה לכך, מחנכים המסרבים לקבל ילדים שחורים לעולם לא יאמרו כי התנגדותם נבעה מגזענות, אלא משיקולים דתיים, ובאותה נשימה יאמרו לך כי הם אוהבים את הילדים השחורים כמו את יתר הילדים: "אנחנו מקבלים רק יהודים. האתיופים אינם יהודים [...] האהבה שלנו לילדים האלה אינה פחותה מאשר אחרים [...] אבל אני לא אסבול שילד אחד בבית-הספר יגיד לשני שהוא לא יהודי" ("הארץ", 3.5.85). באותו אופן יצדיקו אזרחים פשוטים את התנגדותם לשיכון עולים מאתיופיה בעריהם בשיקולים כלכליים: "האתיופים יורידו את ערך הדירות שלנו" "(ידיעות אחרונות", 29.11.85). מדוגמאות אלה ורבות אחרות אפשר ללמוד כי חוסר הסובלנות שמפגינה החברה הישראלית לרבדיה כלפי יהודי אתיופיה מוסבר על רקע דתי, כלכלי ואחר, אך לא מסיבות גזעניות. אם בכל זאת פובליציסטים ואנשי תקשורת מעיזים לקרוא לתופעה בשמה, הם ידחקו אותה לשוליים חברתיים, כלומר, האשמים בהתנהגות גזענית יהיו ישראלים מעדות המזרח: "מעניין היה להיווכח עד כמה בלטו בין החוששים והמסתייגים מקליטת האתיופים דווקא המנהיגים המקומיים של עדות המזרח" ("הארץ", 8.1.85). בהקשר זה אולי כדאי להזכיר כי קבוצות שוליים בחברה חיות בפרבריה, ואל מקומות אלה מופנים עולים חדשים, ולפיכך יש מפגש ממשי בין שתי הקבוצות, מפגש שעלול ליצור חיכוך על רקע חלוקת משאבים דלים; להבדיל מהשכבות המבוססות השוכנות במגדלי יוקרה במרכז תל-אביב, שכפות רגלי העולים מודרות מהם לחלוטין. ברור, אם כן, כי הגזענות בחברה ישראלית נוכחת כמעט בכל מקום: במוסדות חינוך, בשכונות מגורים, בצבא, במגרשי כדורגל, במקומות עבודה, במועדוני בילוי וביתר המקומות. מפעם לפעם מגיחה הגזענות מתוך המחוזות שכבשה ומתוך אזורי כיבוש חדשים שלה, מזהה את קורבנותיה המיועדים, מנחיתה עליהם מכה ניצחת וחומקת בעורמה, נעלמת למראית עין עד להופעתה המחודשת. לא רק עצם קיומה של הגזענות מדאיג, אלא מחרידה במיוחד העובדה שהחברה הישראלית, ובראשה התקשורת, מכחישה את קיומה ומסרבת להביט בה נכוחה. חמור מכך, במקרים נדירים שבהם מעיזים לקרוא לתופעה בשמה, דוחקים אותה לשוליים ומציגים אותה כבעיה עדתית ולא כבעיה כלל חברתית. הגזענות לא תיעלם מעצמה אלא אם נטפל בה בנחישות ובנחרצות, מוקדם ככל האפשר. עד כה, בית-המשפט היה המפלט האחרון שאליו פנו קורבנות הגזענות כדי ללחום בתופעה המחפירה וכדי לזכות בצדק. אולם לאחרונה, למרבה הצער, בתוך היכל הצדק, להפתעת כולנו, הרימה ראש הגזענות בכבודה ובעצמה, אחזה ביד השופט ורשמה את שמה באותיות גדולות: "שמי הוא גזענות, מעוני החדש הוא בית-המשפט". מעתה כולנו חייבים להתעורר מאדישותנו ולראות את הנורה האדומה המהבהבת אפילו במקום שנחשב עד כה למפלט האחרון. לא נדרש הרבה מאיתנו כדי לבער את הגזענות מקרבנו: די בכך שנקרא בקול רם בשם המחלה ונשלב ידיים כדי ללחום בה מלחמת חורמה. גרמאו מנגיסטו הוא מוסמך לימודי תקשורת מאוניברסיטת חיפה, פעיל חברתי ומנחה קבוצות נגד אלימות במשפחה. עבודת התיזה שלו עוסקת בדימוי קבוצות עולים מאתיופיה ומברית-המועצות, והמאמר מתבסס עליה בחלקו

סיקור המשבר בהדסה מדגיש שוב את הפער האיכותי בין העיתונות הכללית לכלכלית | סיקור הבחירות בבית-שמש מדגיש שוב את הפער האתי בין העיתונות הכללית לחרדית

המשבר בבית-החולים הדסה נמצא עדיין במקום גבוה בסדר היום של העיתונים הכלליים, אולם העיתונים הכלכליים, כך נראה, עברו כבר לנושאים אחרים. אולי לכן משתנה בימים האחרונים מוקד הסיקור, ואת הדיון על החוליים הכלליים של מערכת הבריאות, על הרפואה הציבורית והפרטית ועל המשבר הניהולי המתמשך בהדסה, מחליף דיווח סטנדרטי ומוכר על מאבק עובדים. "מתבצרים בהדסה" ("ידיעות אחרונות") ו"הפיטורים בדרך, עובדים מתבצרים" ("ישראל היום") הן הכותרות הראשיות של שני הטבלואידים הנפוצים. אותה תמונה, פחות או יותר, היא התמונה המרכזית בשערי שני העיתונים, ותמונה של העובדים המוחים בבית-החולים מופיעה גם בשערי "מעריב" ו"מקור ראשון". העיתונים מדגישים גם את הוראתו של מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו לבתי-החולים שלא לקלוט רופאים מהדסה. בשני הטבלואידים מתפרסמת בשער הפניה לטור פרשנות. ב"ידיעות אחרונות" כותבת שרית רוזנבלום בגנותם של העובדים השובתים, ש"יורים לעצמם ברגל", וקוראת לרופאים לשמש "מבוגר אחראי" ו"לחזור בהקדם לתפקוד מלא". ב"ישראל היום" כותב רן רזניק בגנותו של משרד הבריאות, שכשל מלטפל במשבר או בחולים הנפגעים ממנו, ומסיים בקריאה להלאים את הדסה. גם בקבוצת "מעריב"-"מקור ראשון" הכוונת נקבעת על משרד הבריאות. "רופאי הדסה: ראשי משרד הבריאות הורסים את בית-החולים", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", המפנה לכתבה של אבי יופה. "פגישה קשה נערכה בין ראשי ועדי הרופאים בבית-החולים לשרת הבריאות יעל גרמן", נכתב בכותרת המשנה. "לדבריהם: השרה ומנכ"ל המשרד מנותקים מהנעשה בשטח ומובילים לפגיעה קשה בבית-החולים. גרמן: הפתרון בהדסה גם בידי העובדים". ב"מעריב" הכותרת על השער היא "סגן שר הבריאות לשעבר ליצמן: התנהלות גרמן בהדסה משקפת את הכאוס בכל מערכת הבריאות". גם כאן חותם אותו ציטוט של גרמן את כותרת המשנה. מאבק העובדים אכן שולט בהתפתחות הנוכחית של המשבר בהדסה, ויש לו בוודאי חשיבות בפני עצמו וגם כחלק משגרה של מאבקי עובדים במשק, אולם ההתמקדות בו חוטאת למהות הכללית יותר של המשבר, ובעיקר – היא מצריכה סוג אחר של עיתונות. אופיו של הסיקור הקודם של המשבר בהדסה דרש עבודה עיתונאית רבה יותר, חשיפת מידע חדש ובעיקר עבודת ניתוח עמלנית וידענית והתמקדות בתמונה הרחבה ולא במדורה התורנית. עם החזרת הלפיד לידיה של העיתונות הכללית, דורש אופי הסיקור בעיקר שליטה בתפעול מכשיר טלפון, ליקוט ציטוטים וניסוח כותרות. מהפרשנים נדרשת גם היכולת לבחור צד, תוך שקלול משקלן של הדמויות המעורבות כמקורות עבר, הווה ועתיד וההטיה הנוכחית של הנהלת העיתון. יש, כמובן, יוצאים מן הכלל, אולם הכלל עצמו מוכיח שוב, גם במקרה של סיקור המשבר בהדסה, שישראלי המעוניין להשכיל במאורעות השעה דווקא באמצעות עיתון מודפס יצטרך לקנות מנוי לאחד העיתונים הכלכליים ולהתרחק מכמה מהעיתונים הכלליים. "הדסה: בית-חולים שמעולם לא נוהל", נכתב בכותרת מאמר של מירב ארלוזורוב בעמ 4 של "דה-מרקר". "פנסיה תקציבית לרופאים פורשים, העדר תמחור של פרוצדורות, ניהול ללא יעדים ומטרות, רופאים שמקבלים שעות נוספות אחרי שמיעטו לעבוד בבוקר, הסכם שר"פ שלא שונה 50 שנה, דירקטוריון מסורס ובעלים שמתפקדים ככיס עמוק. הדסה הוא בית-חולים פרטי – שהתנהל כמו הגרועים במוסדות הציבוריים. כרוניקה של כישלון ידוע מראש – שרק המדינה הצליחה להיות מופתעת ממנו", נכתב בכותרת המשנה. "בעקבות תחקיר גלובס: המדינה ביטלה הקמת המגדל הפרטי ברמב"ם", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "החשבת הכללית מיכל עבאדי-בויאנגו, בשיתוף מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו וצוות בפרקליטות המדינה בראשות אורית סון, מחסלת היום (ג) סופית את התוכניות של הנהלת בית-החולים רמב"ם, בראשות פרופ רפי ביאר, להקים מגדל בן 20 קומות בבעלות פרטית במתחם בית-החולים הממשלתי", כותבים משה ליכטמן וסטלה קורין-ליבר. "במכתבים ששלחה החשבת למנהל רשות המקרקעין בנצי ליברמן, לפרופ ביאר ולחברת ק.מ.ר (החברה הפרטית של אגודת הידידים של רמב"ם), המיוצגת על-ידי משרד הרצוג-פוקס-נאמן, היא קובעת כי עסקת המקרקעין שעל בסיסה מוקם הפרויקט היא תוצאה של הטעיה ומצג שווא למינהל מקרקעי ישראל ולגופי התכנון, מאחורי גבם של משרדי האוצר והבריאות". "תהינו אם אהרון פוגל ייקח את אי.די.בי לדרך חדשה. אתמול הוא סיפק את התשובה", נכתב בכותרת במעלה שער "דה-מרקר", המפנה לשער האחורי של העיתון. "יו"ר אי.די.בי החדש, אהרון פוגל", נכתב שם בכותרת המשנה למאמר של איתן אבריאל, "הביע אתמול עמדה חד-משמעית בעד שימור המבנה הפירמידיאלי של אי.די.בי, ונגד החוק החדש שאמור לשפר את התחרותיות במשק. מה זה אומר עליו? מה זה אומר על בעלי השליטה החדשים באי.די.בי? ומה זה אומר עלינו?". ב"כלכליסט" כותבת אתי אפללו על נאומו של פוגל. "אנחנו ה-0.15 אחוז", נכתב בכותרת הראשית העוקצנית של "כלכליסט", לצד כותרת הגג "הגופים הפיננסיים הגדולים בישראל נגד דורית סלינגר". "המפקחת על שוק ההון מבקשת לשים סוף לחגיגות דמי הניהול הכפולים בפנסיה. מבול הלחצים שמופעלים כדי לטרפד את המהלך הופך את העניין למאבק עקרוני על יכולתו של הרגולטור להגן על כספי החוסכים", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבה של גולן פרידנפלד. "מחקר מקיף ב-50 מדינות בארה"ב מצא כי המומחים שעולים הון לחוסכים לפנסיה לא מייצרים תשואה עודפת לאורך זמן. ראוי ללמוד היטב את הנתונים המאלפים שבמחקר לפני שמכריעים כמה ישלם החוסך הישראלי עבור ניהול הפנסיה שלו". "קנס אישי למנהלי נמל אשדוד – על פגיעה בתחרות על יבוא רכב", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". לפי כותרת המשנה, המפנה לכתבה של אבי בר-אלי ודניאל שמיל, "רשות ההגבלים חושדת כי הנמל הבטיח ליבואני רכב הנחות בתנאי שלא יפרקו מכוניות בנמל חיפה, ואף איים על חברה פרטית שניסתה להתחרות בו. הטיפול במכוניות בנמל הועבר לחברה בבעלות מקורב ליו"ר הוועד, אלון חסן. בצעד תקדימי שוקלת הרשות, כפוף לשימוע, להטיל קנסות אישיים על המנכ"ל לשעבר שוקי סגיס ועל סמנכ"ל הלקוחות בנמל – בסך 200 אלף שקל כל אחד". ב"כלכליסט" כותב משה גורלי: "האם מדובר בסטארט-אפ משפטי חדש? ב-2013 הוגשו בישראל שלוש תביעות ייצוגיות על קרטל בינלאומי. עד כה טרם אושרה בארץ תביעה כזו, והשאלה הגדולה היא אם אכן יירשם התקדים הזה. קרטל בינלאומי הוא קרטל שנוצר בחו"ל, שחבריו אינם ישראלים, שהמזימה שנגדה מוגשת התביעה נרקמה בחו"ל וגם נחשפה שם במסגרת הלשנה, כשאחד מחברי הקרטל החליט לחשוף את הקשר בפני הרשויות. התביעה בישראל היא ניסיון לגייר את התביעה לשוק ולניזוק הישראלי". עוד ב"כלכליסט", גיל קליאן כותב על המשבר בהדסה בראי המגזר השלישי: "המשבר בבית-החולים מוכיח שוב שגם ארגונים שאינם מכווני-רווח זקוקים לניהול כספים נכון. בארגון מידות, שמסייע למינהל תקין ב-200 חברות, מסבירים כיצד ניתן היה למנוע את הקריסה בעזרת מערך גיוס עצמאי בנפרד מנשות הדסה, העסקת מומחים שיחליטו כיצד יושקעו התרומות ושקיפות פנים-ארגונית וציבורית בדיווחים". ההתמודדות בבחירות לראשות העיר בית-שמש הוצגה על-ידי העיתונים כמלחמת דת, או למצער מלחמת תרבות; מן הצד האחד המחנה החרדי ומן הצד האחר חילונים ודתיים מתונים. ממילא בית-שמש זכתה לתשומת לב יתרה, בוודאי ביחס להזנחה של הפריפריה שמחוץ לתל-אביב הנהוגה בעיתונות. משה אבוטבול החרדי ואלי כהן החילוני היו בין המועמדים המעטים בבחירות לרשויות המקומיות שפניהם הפכו מוכרים. אלא שהסיקור השוטף מלמד כי לפחות מבחינה עיתונאית, מדובר במלחמה בהעדר צד אחד. בעוד שהעיתונים הכלליים עוסקים בסוגיית הבחירות בבית-שמש רק בנקודות מפנה והכרעה, העיתונות החרדית עוסקת בה באופן תדיר. בעוד שהעיתונות הכללית מסקרת את המערכה מן הצד, או לפחות מנסה לשוות לסיקור תדמית כזו, העיתונות החרדית מתגייסת באופן ברור לשמש במה לקמפיין של צד אחד, וזאת תוך שהיא מצליחה לזנוח את המחנאות הארסית המפלגת אותה דרך קבע. "מחזקים אחיזה: מטה הבחירות המרכזי של ראש עיריית בית-שמש נפתח בלב העיר הוותיקה", נכתב בכותרת ידיעה בעמ 2 של "המבשר" (מאיר קליין). ידיעה צמודה נושאת את הכותרת "פורום ראשי הרשויות החרדיות התכנס להבעת תמיכה ברב משה אבוטבול" (מאיר קליין). גם בעמ 2 של "המודיע" מתפרסמת ידיעה תחת הכותרת "מטה הבחירות המרכזי של ראש עיריית בית-שמש נפתח בלב העיר הוותיקה". הפעם אין איש חתום על הקומוניקט. בשער "הפלס" נדפסת הכותרת "ראשי הערים החרדיות הכריזו על התגייסות לבחירתו מחדש של רה"ע בית-שמש הרב משה אבוטבול". הידיעה עצמה נדפסת בראש עמ 2, לצד מאמר המערכת. הידיעה (א בן-מנחם) נפתחת בקביעה שלפיה "הבחירות לראשות העיר בית-שמש נחשבות לגורליות עבור הציבור החרדי בכללותו". נראה שחיפושיו של "הארץ" אחר תמונה ראשית חזקה מכתיבים היום גם את תוכנה של הכותרת הראשית: "13 הרוגים במהומות אלימות באוקראינה". מעל לכותרת נדפסת תחילת דיווחו של אילן ליאור, המספק אישור מ"מקור ממשלתי בכיר" כי המדינה האפריקאית שאליה שולחת מדינת ישראל זרים – גם מסודאן – היא אוגנדה. "בכיר ישראלי: עשרות מבקשי מקלט מאפריקה מוטסים בחשאי לאוגנדה", לשון הכותרת. בעמ 5 נמשך העיסוק בזרים והגירה עם המשך דיווחו של ליאור, הכותב כי גם שוהים במתקן חולות אישרו כי נציגי המדינה לחצו עליהם לחתום על טופסי "יציאה מרצון" כשהיעד הוא אוגנדה. שתי הידיעות הנוספות בעמוד הן "הרוג ופצועים רבים במהומות במתקן מבקשי מקלט אוסטרלי" ו"עוזרות הבית בהונג-קונג: העסקתנו היא עבדות". מתחת לאלו מתפרסמת הבהרה: "בניגוד למשתמע ממאמרו של קובי ניב (האנטישמיות הנכונה, 17.2), במרכז הבינתחומי בהרצליה לומדים גם סטודנטים בני העדה האתיופית וסטודנטים מאריתריאה, דרום-סודאן, טוגו ועוד. זה שנים אחדות פועלת בו התוכנית ישראל שבלב, שבמסגרתה למדו ולומדים מדי שנה עשרות סטודנטים מבני העדה האתיופית". ב"ידיעות אחרונות" מעניקים בולטות לדיווח על מעשה נבלה. "ירו לנו על הבית. שברו חלונות. שפכו שמן במדרגות? למה? גם אנחנו בני-אדם" הוא הציטוט המודפס בתחתית שער העיתון, ובהמשך לו הכותרת "חוסים המתגוררים בדירת אקי"ם שהותקפה בצהלה מדברים על הפחד, על הכאב ועל העלבון". כל עמ 10 מוקדש לנושא, כמו גם כתבת השער של המוסף היומי. ב"גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", כותבת תמר רותם כתבת מעקב לתחקיר שלה על אודות יו"ר המועצה לתרבות ואמנות חיים פרלוק: "מינוי חבר מדור ללא ידיעת ראש המדור עצמו; ניסיון בהול לאייש מדור אחר, למרות חשש לניגוד עניינים; הוראה המונעת בפועל מאנשי משרד החוץ להשתתף בפגישות מקצועיות הנוגעות להם", מסכמת כותרת המשנה. אתמול נכתב כאן בסקירת העיתונות כי ב"כלכליסט" התפרסמה הבהרה בנוגע לכתבה של שאול אמסטרדמסקי ושניר הנדלר, וכי הכתבה עצמה הוסרה מאתר העיתון. ב"כלכליסט" מוסרים שהתיקון היה בקשר לניסוח הכותרת בלבד (שהיתה הכותרת הראשית של העיתון), ולפיה בטבע איימו על רשות המסים, אך העיתון עומד מאחורי כל מה שנכתב בכתבה עצמה. היעלמות הכתבה מהרשת היתה, כך טוענים ב"כלכליסט", תקלה בלבד. ואולם, גם היום לא השכלתי למצוא אותה באתר "כלכליסט". "22 שקל לשעה למתרגמי הכתוביות בטלוויזיה: יפתחו בשביתה בשבוע הבא", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית במדור החדשות של "גלריה" (רותה קופפר). "לדברי עליזה פרידמן, יו"ר הוועד הארצי של מתרגמי הכתוביות בטלוויזיה, הגופים [המשדרים] מתחרים ביניהם במכרזים שבהם אין שום דרישה לאיכות תרגומים, ומי שזוכים בהם הם מי שמציעים את המחיר הזול ביותר. הם מגלגלים את ההפחתה במחיר לפתחם של המתרגמים, כאשר לאולפני התרגום הפרטיים נותר מרחב תמרון מאוד קטן". ב"דה-מרקר" מדווחים נתי טוקר וצבי זרחיה על דיון אתמול בוועדת הכספים בדו"ח ביקורת פנימית חמור על התנהלות מערך הגבייה ברשות השידור, תחת הכותרת "סמנכ"ל הגבייה ברשות השידור: ייתכן שעורכי-דין גבו כספים מתחת לשולחן". באותו עמוד חתום טוקר על מאמר דעה תחת הכותרת "לחשוף את פרשת אדלסון אחת ולתמיד". ב"גלובס" מדווח לי-אור אברבך כי ערוץ 10 שלח מכתב לרשות השנייה ובו הוא דורש שלא לחשוף את הפרוטוקולים הנידונים. ראובן וייס ומאיר תורגמן מדווחים ב"ידיעות אחרונות" כי תחנת הרדיו הצבאית גלי-צה"ל תעבור מיפו ללוד. ראש הממשלה בנימין נתניהו מככב ב"ידיעות" בידיעת כיתוב תמונה מחמיאה הנפרשת לאורך חלקו העליון של עמ 6 (גואל בנו ואיתמר אייכנר). שר הפנים גדעון סער מככב בידיעת תצלום מחמיאה קטנה יותר, בתחתית עמ 20. בעמוד הלפני אחרון של העיתון, עמ 30, מתפרסמת ידיעת תצלום בכיכובה של קייט מידלטון. הנסיכה הבריטית נראית בתצלום כשהיא אוספת צואת כלב ממדשאה.

עיתונאי ודובר. ב-1974 החל לעבוד ב"מעריב". היה כתב בתי-המשפט בתל-אביב, כתב לענייני מפלגות, עורך מדור הספורט, עורך מוסף השבת ומ-2001 עד 2008 ממלא-מקום וסגן עורך "מעריב". הגיש תוכניות בטלוויזיה וברדיו. משמש עורך ומנחה של אירועי אקטואליה ודיונים בנושאי תיאטרון

נולד ב-8 במאי 1952 בחיפה. למד בבית-הספר היסודי ע"ש חיים נחמן ביאליק עד 1965, ובבית-הספר התיכון אורט קריית-ביאליק עד 1970. באותה שנה התגייס לצה"ל ושירת בלהקה הצבאית של חטיבת גולני. היה זמר, שחקן ומנחה בלהקה, ובמשך שנה מפקד הלהקה. בשנת שירותו השלישית היה כתב צבאי וסיקר את פעולות החטיבה. ב-1973 השתחרר והחל בלימודי מדע המדינה והיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה. מקץ שנתיים עזב את הלימודים והשלים את התואר הראשון באוניברסיטת בר-אילן ב-1978. ב-1974 החל לעבוד ב"מעריב". בתפקידו הראשון שימש כתב בתי-המשפט בתל-אביב. סיקר, בין היתר, את משפטיהם של אשר ידלין, מיכאל צור, יהושע בן-ציון, מוטי פרידמן ולאה רבין, וכן את משפט הדיבה של בצלאל מזרחי נגד "הארץ". באותה תקופה פירסם גם שני תחקירים מיוחדים – "עמוס ברנס, רוצח או לא", על אודות פרשת רצח החיילת רחל הלר; ו"צדק ביוקר", בנושא שכר הטרחה של עורכי-דין. ב-1980 מונה לתפקיד כתב לענייני מפלגות של "מעריב" וסיקר את מערכות הבחירות לכנסת העשירית ב-1981 ולכנסת ה-11 ב-1984, וכן את פרישתו של מנחם בגין מהזירה הפוליטית. כמו כן היה שותף לשלושה תחקירים מיוחדים: "המירוץ אחר המיליונרים", על מימון מפלגות בבחירות לכנסת העשירית; "ימית – ניתוח שלאחר המוות"; ו"דו"ח מעריב – המלחמה שלא נסתיימה", על אודות קבלת ההחלטות בממשלה במהלך מלחמת לבנון. ב-1984 זכה, יחד עם יעקב ארז ואברהם תירוש, בפרס סוקולוב על תחקיר מלחמת לבנון. בשנים 1986–1990 שימש עורך מדור הספורט של "מעריב". במסגרת תפקידו הרחיב את היקף המדור והצעיר את צוות כותביו. בין השאר קיבל לעבודה את הכתבים עפר שלח ובן כספית. מיולי 1992 ועד 2002 היה עורך מוסף השבת של "מעריב". בדצמבר 2001 מונה לממלא-מקום וסגן עורך "מעריב". ב-2007 הודיע על עזיבתו, ובמרץ 2008 עבר לעמוד בראש אגף תקשורת, פרסום ואסטרטגיה שיווקית בבית החולים שיבא בתל השומר. במקביל לעבודתו ב"מעריב" הגיש תוכניות בטלוויזיה וברדיו. ב-1989 הגיש את התוכנית "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית. בשנים 1991–1995 הגיש את תוכנית הרדיו הלילית השבועית "אמצע הלילה" ברשת ב. ב-1992 הגיש את תוכניות הטלוויזיה "משולש" בערוץ 3 של חברת הטלוויזיה בכבלים תבל ו"אכפת לי" בטלוויזיה החינוכית. ב-1995 הגיש את התוכנית "בוקר טוב ישראל" בערוץ הראשון. בשנים 1991–2002 הגיש מדי שבת את תוכנית האקטואליה "תופסים כיוון" ברשת ב. מ-1984 עורך ומנחה אירועי ראיונות ואקטואליה המתקיימים מדי שבת במקומות שונים בארץ (תל-אביב, רמת-גן, גבעתיים ונתניה). מ-1996 מקיים דיונים בנושאי תיאטרון. בין היתר הופיע ברחבי הארץ עם הצגת הקאמרי "פולארד" כמנחה רב-שיח בנושא "לשחרר את פולארד". במרץ 2007 הגיש בפעם ה-300 את תוכנית הרדיו שבת גן, תוכנית הראיונות של עיריית רמת-גן, לאחר 20 עונות ברציפות ו-1,200 מרואיינים. במקביל לעבודתו ב"מעריב" תיעד את קורות חטיבת גולני בספר "גולני – משפחת לוחמים", שיצא לאור ב-1980 ושימש מאוחר יותר כבסיס לכרך "חיל הרגלים" באנציקלופדיה "צה"ל בחילו", שיצאה לאור ב-1982. ב-1990 יצא לאור ספרו "הסוחרים", המתעד את גלגוליה של לשכת המסחר משנות העשרים ועד שנות התשעים. "גולני, משפחת לוחמים", 1980

העיתונים מעיזים להתלונן על אדישות הבוחר הישראלי | "ידיעות אחרונות" מעניק פתחון פה למועמד מפסיד | ב"ישראל היום" מסבירים את המנטליות הערבית

עיתוני החדשות המודפסים אינם יכולים להציע ללקוחותיהם את המידע החדשותי המשמעותי ביותר של היום: תוצאות הבחירות ברשויות המקומיות. אלו החלו להימסר באמצע הלילה, לאחר זמן סגירת המהדורות, והעיתונים מתרכזים לכן במה שהם כן יכולים לומר על הבחירות ומצביעים כולם על אחוז ההצבעה הנמוך ("ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מנפיקים מהדורות שניות, שבהן מצוינות תוצאות אמת חלקיות). "ברקת וחולדאי מקווים ששיעורי ההצבעה הנמוכים לא יביאו למהפך", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הצביעו ברגליים: כמחצית מהישראלים לא הגיעו לקלפי", נכתב בזו של "מעריב". "אדישים" היא כותרתו הראשית של "ידיעות אחרונות", גם במהדורה השנייה שהוציא (ובה דיווח כי "מסתמן: ברקת ניצח"). "אדישות בבחירות המקומיות: שיעור הצבעה נמוך בערים הגדולות", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום" (הכותרת הראשית במהדורה השנייה היא "ירושלים של ברקת"). "אין לי מושג מה יהיו תוצאות הבחירות ברגע כתיבת שורות אלה. אבל יש לי מושג אמיתי על אופיו של הבוחר שמעמיד בסכנה של ממש את הדמוקרטיה הישראלית. פחות מחצי מהמצביעים הטריחו את עצמם לקלפי בירושלים. רבים מהם, אולי רובם, הגיעו לשם בקבוצות מאורגנות בהוראת רבנים ועסקים", כותב שלום ירושלמי ב"מעריב". ירושלמי דווקא היה העיתונאי הראשון, או לפחות מהראשונים, שחשפו את התכך שמאחורי מועמדותו של משה ליאון, אבל רמת העניין שגילתה העיתונות הישראלית בכללותה בבחירות המקומיות היתה נמוכה הרבה יותר מזו של אזרחי הערים הישראליות. 50 אחוז? אפילו לא חמישה אחוזים. מי השפיע על מי, האדישות של הקהל על מעצבי דעת הקהל בתקשורת או אולי להפך? התשובה, כפי שאפשר להיווכח, גלויה בגוף השאלה. שאלה חסרת פתרון בנוסח הביצה והתרנגולת אין כאן, והטענות שמטיחים היום העיתונים בקוראיהם האדישים הן לפיכך שילוב מקומם של עזות מצח וחוסר מודעות עצמית: העיתונות מרדימה את קוראיה, ואחר-כך נוזפת בהם על שהם ישנים. את האדישות העיתונאית לבחירות העירוניות אפשר לנסות לתרץ ולהסביר ככורח המציאות, תולדת הזמנים הקשים, תוצאה של משבר ענפי כלכלי, מערכות מקוצצות, צמצום תחומי סיקור, מעבר לעיתונות "רכה" ועוד ועוד, אולם אי-אפשר שלא לחשוד שמאחורי מיעוט הסיקור יש גם, לפחות אצל כמה מהעיתונים, כוונת מכוון. אדישות וחוסר עניין פוליטי יכולים להיות כלים בידיהם של מי שדווקא מתעניינים מאוד בפוליטיקה – גם אם לאו דווקא בדמוקרטיה. בירושלים, שהמועמדים לראשות עירייתה עמדו בחזית היריבות בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום", האדישות היתה אמורה לשרת את מחנה משה ליאון, המועמד שזכה בתמיכת "ידיעות אחרונות". היום מקדיש העיתון – גם במהדורה השנייה שלו, המודיעה כי ברקת "גבר, כנראה" על ליאון – את רוב הידיעה הראשית בכפולת העמודים הפותחת שלו למסרים האפולוגטיים של ליאון, המנסה להתכחש לתעתועים שאפפו את מועמדותו: "ליאון הוצג על-ידי מטה ברקת כיציר קומבינה של אביגדור ליברמן ואריה דרעי", נכתב בידיעה החתומה על-ידי דני אדינו אבבה וירון דורון, "שניהם לא התלוו אליו ביום הבחירות, עד לשעות הערב בהן הגיע ליברמן למטה. באחת הקלפיות ניגש אליו מצביע מתלבט. הציגו אותך כבובת מריונטה, הוא יורה. אל תדאג, משיב לו ליאון בחיוך חם, תצביע לי, אתה תהיה מרוצה. אחר-כך ליאון מסביר: הליכוד הציעו לי להתמודד ואחר-כך ליברמן נרתם גם. נכון שבדקו את זה עם החרדים ועם ש"ס ואריה דרעי, אבל הציגו את זה כקומבינה של ליברמן ודרעי. הייתי צריך להתמודד עם ספינים בתקציבי עתק. קשה להתמודד מול זה". גם אמנון לורד מצביע, בטור הפותח את "מעריב", על אחוזי ההצבעה הנמוכים בבחירות אתמול ("ניוון הדמוקרטיה", הוא קורא להם). "מה שבולט קודם כל הוא ההבדל בשיעור ההצבעה לטובת היישובים הערביים לעומת היישובים היהודיים", כותב לורד ומציע הסבר: "האזרחים הערבים רואים בפוליטיקה המקומית זירה לפעילות שקשורה לאינטרס הקהילתי המובהק שלהם". גם דניאל סיריוטי מ"ישראל היום" מצביע על ההבדל בדפוסי ההצבעה, אולם לו יש הסבר אחר: "שיעור ההצבעה הגבוה במגזר הערבי נובע מהעובדה כי המתמודדים הזוכים לכהן כראשי ערים ומועצות שולטים בתקציבים ובמינויים למשרות אמון", הוא כותב. כי כאלו הם הערבים. "חדש: חנות מין מיוחדת למוסלמים", נכתב במדור ההבלים "מסביב לעולם" המתפרסם דרך קבע במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". לפי הידיעה, המתורגמת מסוכנות הידיעות רויטרס, "יזם בטורקיה פתח את החנות הראשונה ברשת לאביזרי מין שיכולה לשרת גם את המוסלמים המחמירים ביותר. אפשר למצוא הכל בחנות המקוונת של חאלוק מוראט דמירל (38): מחומרי סיכה ועד לצמחים מגבירי אונות, ואפילו עצות איך לקיים יחסי מין על-פי כללי הדת". את ההתאמה של האתר למוסלמים אדוקים מדגים דמירל בכך שהתמונות בו צנועות ולא נמכרים בו ויברטורים לנשים וצעצועי מין לגברים ("הקוראן לא תומך בזה"). כתבת השער של המוסף מוקדשת למכינה קדם-צבאית: "לא מכינה מעורבת לדתיים-חילונים, לא מדרשה פלורליסטית, אלא מכינה מהסגנון של עצמונה ועלי המפורסמות – רק מעורבת", כלומר, שלומדים בה זכרים ונקבות יחדיו. המכינה, כך לפי הכותרת על השער, "מחוללת סערה בעולם הדתי". הכתב, עקיבא נוביק, שואל את יו"ר המכינה, אמיתי פורת ("בנו של הרב חנן פורת ז"ל – אחד האבות של מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון וממנהיגי הציונות הדתית"): "יש לכם היתר הלכתי? פסק, מכתב רבנים, משהו?", ופורת עונה לו: "לא ביקשנו רשות. אנחנו לא עובדים במונחים כמו הסכמה מרבנים. אתה מבקש אישור מרבנים לכתבות שלך?". "הן רצו לשרת בלהקה צבאית, אבל נדחו. הן ניסו להשתתף בתוכניות מוזיקה, ולא עברו אודישנים. אבל שלוש האחיות דורין, חן ושיר אעידן לא מרימות ידיים. כי למה להתייאש כשאפשר להקים להקת פופ ים-תיכוני, לקרוא לה סיסטרס, להצטרף לסדרת ריאליטי ולחכות בסבלנות להצלחה", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של המוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות". הכיתובים ליד תצלומיהן של שלוש האחיות הן: "שיר: אני לא אוכלת לחם, רק ירקות, וכל היום מתעסקת בשמנתי-רזיתי", "חן: שבע שנים לא אכלתי פלאפל" ו"דורין: לא אכלתי פסטה מכיתה ג". "אולי ברוח הזמן והריאליטי, וודאי כהערה תרבותית של האמן, תיפקדה התערוכה מי אמר הומו? של האמן והאדריכל זיו תדהר בגלריה גרוס בתל-אביב גם כשעשועון אינטראקטיבי נושא פרסים [...] שבו זכו המבקרים לנסות ולהפעיל את המכניזם המכונה גיי רדאר", נכתב בטקסט לא חתום בשער האחורי של מוסף "גלריה" של "הארץ", במסגרת המלצת התערוכה היומית. "זהו מיתוס", מצטט הטקסט את אוצרת הגלריה נעמי שלו, "ולפיו לגברים הומואים תחושות בטן המאפשרות להם לזהות גבר הומו אחר גם אם אין לגבי זהותו סימוכין מוקדמים". כותרות הכלכלונים מציגות סדר יום מגוון: "לתשומת לב ד"ר פלוג", קוראת הכותרת הראשית של "גלובס", "הבנק המרכזי הגרמני מזהיר: בועת נדל"ן בגלל הריבית הנמוכה". לפי כותרת המשנה, "עליות מחירים חדות במחירי הנדל"ן נרשמו גם בבריטניה ובסין". "מי ייהנה מייצוא הגז הטבעי של ישראל? מאבק השליטה יוצא לדרך", מדווחת הכותרת הראשית של "דה-מרקר". לפי כותרת המשנה, למרות דחיית העתירות לבג"ץ נגד הייצוא, עדיין "נותרו משוכות גבוהות לדלג מעליהן", כשהראשונה היא שאלת הרכב הבעלות על מאגר לווייתן. בכותרת הראשית של "כלכליסט" מודיע פרופ מריו בלכר, עד לאחרונה מועמד לנגידות בנק ישראל, כי "אהיה מעורב במו"מ של אלשטיין לרכישת אי.די.בי". אלשטיין הוא איל ההון ששידך הרב פינטו לנוחי דנקנר כדי לעזור לו בניסיון למנוע השתלטות הנושים על התאגיד, ושהחליט לבסוף לנסות להשתלט עליו בעצמו. כמו בלכר, גם הוא יהודי החי ופועל בארגנטינה. הכותרת הראשית של "ממון" מבשרת כי "מלחמת המחירים מגיעה לעיר הגדולה", הווה אומר, "הקרבות בין הרשתות יוצאים ממתחמי הדיסקאונט: מגה מורידה מחירי 1,000 מוצרים ב-120 סניפי מגה-בעיר. האם שופרסל תלך בעקבותיה?". גם ב"כלכליסט" מדווח בעמודים הפנימיים על המבצע של מגה. תחת הכותרת "אלף לילה ולילה" כותבת נורית קדוש בטור פרשנות כי "הצרכן החדש מבין שעל הוזלת אלף מוצרים הוא ישלם במוצרים אחרים". ל"גלובס על הבוקר" כותרת שונה מזו של "גלובס": "המבחן הראשון של פלוג: המשנה ליועמ"ש יכריע בעימות בין בנק ישראל למבקר על בחירת הדירקטורים בלאומי". עירית אבישר מביאה את דברו של "בכיר באחד הבנקים במונולוג כן על תפקוד הדירקטורים": "למרבה הצער, יש פער גדול בין האופן שבו דירקטורים נתפסים לבין תפקודם בפועל. אני רואה שוב ושוב שמה שמניע את הדירקטורים בהחלטות השונות בדירקטוריון אינו טובת הבנק, אלא הכסת"ח האישי שלהם". "אם מישהו היה מזכיר שוחד, הוא היה עף מהמשרד שלי באותה שנייה" הוא הציטוט של דני דנקנר, לשעבר יו"ר בנק הפועלים, שנבחר ככותרת לידיעה של חן מענית ב"גלובס" על עדותו אתמול במשפט השחיתות של פרשת הולילנד, ימים אחדים לאחר שהורשע בעסקת טיעון במרמה והפרת אמונים, בין היתר בשל הלוואות שלקח מהבנק. אם הציטוט שבכותרת נשמע מגוחך בשל האומר והנסיבות, הרי שהמשכו הופך אותו לכמעט הומוריסטי: "אני דוחה את טיעוני השוחד נגדי בתוקף. לא דיברתי עם מאיר רבין על שוחד, לא נרמז שום שוחד, ולא נקרץ שוחד בשום דרך. אם מישהו היה מזכיר שוחד, הוא היה עף מהמשרד שלי באותה שנייה. שילמתי לרבין כספים רק כי הייתי צריך מישהו שיביא לי מידע פנים ממינהל מקרקעי ישראל ויקדם את האינטרסים של חברת תעשיות-מלח מול הגורמים הפוליטיים". ב"ידיעות אחרונות", שנטה חסד לאורך השנים למשפחת דנקנר, מתמצתת ההפניה על השער את העדות במשפט הנפלא הזה: "עבדתי עם מאכערים, אז מה". "לראשונה בתולדות ענף הסלולר: הנהלת פלאפון והוועד על סף חתימת הסכם קיבוצי", נכתב בכותרת ידיעה של שי ניב ב"גלובס", המלווה בלוגו "לפני כולם". "לבה של אילנה ברנשטיין הוא, כביכול, במקום הנכון", כותב אברהם בלבן בפתח הביקורת שלו על ספרה של ברנשטיין, "העיר המזרחית", במוסף "ספרים" של "הארץ", וחוזר בסופה של הביקורת: "לבה של המחברת נמצא במקום הנכון. כמו הגיבורה שלה, גם היא היתה רוצה שהמוני בית ישראל ימרדו במשטר הקיים". מה הוא "הדבר הנכון" שעל הקוראים לחושבו? בעיתונים החרדיים "הדבר הנכון" מפורש בכותרת הראשית. בעיתונות המגויסת החילונית, דוגמת "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", "הדבר הנכון" מפורש בכותרות המשנה והגג. בעיתונות האידיאולוגית, דוגמת "מקור ראשון" ו"הארץ", הוא מפורש בטורי הדעה ומאמרי המערכת. ולפעמים הדבר הנכון נאמר סתם כך, כבדרך אגב. כי, הרי בסופו של דבר, הוא הדבר הנכון. עוד במוסף "ספרים", עדינה בר-אל כותבת על הספרים "חדשות וקורות הימים: מחקרים בתולדות העיתונות והתקשורת העברית והיהודית" של גדעון קוץ ו"יוצאות מארבע אמות: נשים כותבות בעיתונות ביידיש באימפריה הרוסית" של נורית אורחן. "מילצן מסרב לחתום על הבקשה לקבלת רישיון של ערוץ 10", מדווח גולן חזני ב"כלכליסט". "חדר גנרטורים חשמליים במתקן מד-1. שווה ערך לצריכת חשמל של עיר בינונית בישראל", נכתב באחד מכיתובי התמונה בכתבתו של אמיתי זיו על "מתקן אחסון המידע הגדול בישראל, שמרכז את השרתים של החברות הגדולות במשק ואחראי לרוב התעבורה של הרשת הישראלית". לתשומת ליבם של המזכירים את החיסכון באנרגיה עם המעבר מדפוס לדיגיטל. לגליון "גלובס" צורף המוסף "פירמה" (עורך: לי-אור אברבך), שהופק לקראת כנס של זכיינית ערוץ 2 קשת ("גיליון מיוחד על חדשנות בטלוויזיה"). המוסף, שנראה שהוכן בשיתוף פעולה הדוק עם הזכיינית, כולל טורים של אנשי קשת. "הדיגיטל הוא כבר לא בשורה מעורפלת אלא עובדה קיימת", מודיע יובל נתן, "לשעבר הקים וניהל את mako, זרוע הדיגיטל של קשת". טלי גורן, "סמנכ"לית התקשורת והרגולציה של קשת" (כלומר, למיטב הבנתי, האחראית על יחסי-הציבור בחברה), כותבת כי "התעשייה הצעירה שלנו כאן הפכה למגדלור תוכן שמושך אליו מרחבי העולם את מי שמחפשים טלוויזיה רעננה ואחרת". בשבוע שעבר ב"גלובס", בטור שמתח ביקורת על הוראת משרד התקשורת לוועדה למדרוג לשנות את אופני מדידת והפצת נתוני הרייטינג, התייחס אברבך עצמו לטלוויזיה הישראלית כ"נהדרת בקנה-מידה עולמי": "הקביעה כאילו נתוני הרייטינג יוצרים סחף אדיר ומשולל יסוד, יש בה משום זלזול באינטליגנציה של הצופה, שבאמת נהנה מטלוויזיה נהדרת בקנה-מידה עולמי", כתב, זאת לאחר שלפני שבועיים כתב על נחיצות השינויים, שנועדו להציג רייטינג מדויק יותר – ולכן נמוך יותר. בעמ 56 של "ישראל היום" מתפרסמת מודעה המזמינה להשתתף ב"תחרות פיתוח האפליקציה של ישראל היום" תמורת פרס של 50 אלף שקל. זו הצעה מוזרה, מאחר שעלות פיתוחה של אפליקציה לעיתון יומי תעלה מן הסתם סכום גדול הרבה יותר מזה המוצע כפרס. אם תחרויות כאלה הן בדרך כלל מהלך מיתוגי שיוזמת מחלקת השיווק, התחרות של "ישראל היום" נדמית יותר כיוזמה צינית של מחלקת הרכש. ואם כבר הזכרנו את "ישראל היום" בהקשר הייטקי, נזכיר כי עורך הטכנולוגיה של "ישראל היום", אילן גטניו, הוא גם מנהל סטרט-אפ.

פרשת האזנות הסתר: האשמות ישנות צפות נגד ה"מירור", גיימס מרדוק מסתבך בעדותו, אך ישמור כנראה על משרתו, ושרי בריטניה מצטערים שלא בלעו את יומן הפגישות שלהם

פרשת האזנות הסתר בבריטניה ממשיכה להתפשט ואף חוצה את גבולות אימפריית התקשורת של מרדוק: "הוושינגטון פוסט" מדווח על-פי AP כי לאור האשמות חדשות, הסערה עשויה להכות גם ב-Trinity Mirror PLC, המוציאה לאור את הצהובון הבריטי "דיילי מירור". עד כה התרכזה הפרשה בעיתוניו של מרדוק בבריטניה, ובעיקר בעיתון אחד, הצהובון "ניוז אוף דה-וורלד", שאף נסגר על-ידי מרדוק עקב כך. האשמות נשמעו גם כלפי "הסאן", עיתון אחר של מרדוק בבריטניה, ובארה"ב קראו סנטורים לחקור את עיתוניו של מרדוק שם. הפרשה גררה האשמות על התנהלות לא אתית גם נגד עיתוניו של מרדוק באוסטרליה ובגיניאה החדשה. ההאשמות בנוגע להאזנות סתר ב"מירור" מגיעות מצדו של גיימס היפוול, שעבד בעבר עבור העיתון. "זה נחשב לטריק מלוכלך וחשאי למדי, שרבים מביניהם נהגו לעשות", אמר היפוול ל"אינדיפנדנט", עיתון בריטי אחר, על עמיתיו לשעבר. ההאשמות נגד ה"מירור" אינן חדשות. היפוול, שפוטר מהעיתון בשנת 2000, סיפר לראשונה על האזנות סתר בצהובון כבר לפני כמעט עשור. עד לאחרונה לא זכו הטענות לתשומת לב רבה משום שנשמעו על רקע פיטוריו של היפוול, שגם הואשם כמה שנים לאחר מכן בהרצת מניות. אך כעת, עם התעוררות העניין הציבורי באתיקה העיתונאית של כתבי הצהובונים, חזרה טענתו של היפוול לכותרות. בשבוע שעבר זכו דבריו לחיזוק כאשר "הניו-יורק טיימס" פירסם ציטוטים של חמישה עיתונאים שהועסקו בעבר ב"פיפל", עיתון אחר מאותו בית הוצאה לאור. על-פי הציטוטים, האזנות סתר היו מנהג רווח בעיתון מתחילת שנות ה-90 ועד לשנת 2000. בתגובה הודיעה Trinity Mirror כי בשבועות הקרובים תערוך חקירה פנימית בכל העיתונים הארציים והמקומיים שבבעלות החברה. הידיעות על החשד לביצוען של האזנות הסתר הביאו לירידה של 9.8% בערך המניה של Trinity Mirror מאז יום שני. ה"וול-סטריט גורנל", שגם הוא בבעלותו של רופרט מרדוק, דיווח כי ועדת ביקורת פנימית בדקה את האופן שבו סיקר את פרשת האזנות הסתר שבהן מעורבת ניוז-קורפ, חברת האב שלו. הוועדה, שמטרתה המוצהרת היא "לפקח על היושרה" של ה"וול-סטריט גורנל" והמו"ל דאו-גונס, הוקמה כשהעיתון נרכש על-ידי ניוז-קורפ ב-2007. בדו"ח, שהתפרסם שלשום, קבעה הוועדה כי הראיון שפירסם העיתון עם רופרט מרדוק, היחיד שהעניק מאז התפרצותה המחודשת של הפרשה, לא היה "קשוח" מספיק ואיפשר לאיל התקשורת להשמיע את גרסתו לסיפור כמעט ללא התערבות. עוד הוסיפה הוועדה כי אין לה בסיס להאמין כי יש "לחץ פוליטי, אידיאולוגי או מסחרי" על כתבי העיתון וכי היא אינה מוצאת "אף רמז לכך שאותן העבירות שנעשו, לכאורה, בלונדון מצאו את דרכן גם אל תוך דאו-גונס". "הגרדיאן", שהיה הגורם העיקרי לפריצתה המחודשת של הפרשה, שלכאורה תמה לגווע ב-2007, עם הרשעתם של עיתונאי מ"ניוז אוף דה-וורלד" וחוקר פרטי, ממשיך לסקר אותה באדיקות גם אחרי שהדי ההתפתחויות הדרמטיות האחרונות שככו. אתמול דיווח העיתון על הקשרים הנרחבים שהיו לניוז-אינטרנשיונל, החברה המנהלת את עיתוניו של מרדוק בבריטניה, עם ממשלתו של קמרון. דייוויד קמרון הוא מנהיג השמרנים, שעלו לשלטון בתמיכתם המובהקת של עיתוני מרדוק. "הגרדיאן" פירסם רשימה של שרי ממשלה שהרבו להיפגש עם נציגי החברה. הבולט שבהם הוא שר האוצר הבריטי גורג אוסבורן. לפי הנתונים, אוסבורן נפגש עם מנהלים בכירים של העיתון 16 פעמים מאז הבחירות האחרונות לפרלמנט הבריטי, חמש מהן עם רבקה ברוקס. ברוקס היתה עד לאחרונה המנהלת של ניוז-אינטרנשיונל ומי שכיהנה כעורכת "ניוז אוף דה-וורלד" בתקופה שבה בוצעו בו, לפי החשד, האזנות סתר פליליות. ברוקס, כוכב עולה בניוז-קורפ ובעיתונות הבריטית ומקורבת למרדוק ולקמרון, נאלצה להתפטר ממשרתה לפני כשבועיים, ומיד לאחר מכן נעצרה ונחקרה בקשר לחשדות להאזנות סתר ושיחוד שוטרים על-ידי עיתונאי "ניוז אוף דה-וורלד". עוזריו של השר אוסבורן סיפרו כי 30% מפגישותיו עם בכירי תקשורת היו עם מנהלים מניוז-אינטרנשיונל. שמו של אוסבורן עלה לכותרות כבר ביום שני האחרון, אז הצהיר כי הוא מתחרט על שהמליץ על אנדי קולסון, עוד עורך לשעבר של "ניוז אוף דה-וורלד", לתפקיד מנהל התקשורת של קמרון. קולסון, שהיה עורך בשנים 2003–2007, התפטר מהעיתון אחרי שהכתב קלייב גודמן הורשע בהאזנות הסתר למקורבי משפחת המלוכה. עוד על-פי הנתונים, שר החינוך הבריטי, מייקל גוב, נפגש עם רופרט מרדוק שש פעמים מאז הבחירות ב-2010. אמש, שבוע לאחר שהופיעו גיימס ורופרט מרדוק בפני ועדת החקירה הפרלמנטרית, דווח כי הוועדה תדון ביום שישי באי-ההתאמה בין עדותו של גיימס מרדוק לעדויותיהם של קולין מילר, עורך "ניוז אוף דה-וורלד" לשעבר, וטום קרון, ראש המחלקה המשפטית של ניוז-אינטרנשיונל. בעדותו טען גיימס מרדוק כי לא ידע על קיומה של תכתובת מיילים המשמשת ראיה מרכזית לכך שב-2007, אחרי מעצרם של קלייב גודמן וגלן מלקייר, ידעו מנהלים בכירים בחברה כי האזנות הסתר אינן רק מעשה ידיו של "כתב סורר אחד". לעומת זאת, מילר וקרון הצהירו בתחילת השבוע הזה כי הם יידעו את מרדוק על אודות תכתובת המיילים המדוברת. לפחות עד יום שישי נראה שתהיה לגיימס מרדוק נחת בגזרה אחרת של מאבק המשפחה בתוצאות הפרשה: זו של בריטיש-סקיי, BskyB. ניוז-קורפ נאלצה לסגת מהעסקה הנחשקת לרכישת הבעלות המלאה על חברת שידורי הלוויין הרווחית, אולם שמרה על כ-40% מהמניות שכבר ברשותה, שהקנו למרדוק הבן את תפקידו בראש החברה. בעקבות הפרשה, נשמעו קולות להתפטרותו. "הגרדיאן" מדווח כעת כי בעקבות תמיכתו של ניקולס פרגוסון, סגן יו"ר חברת סקיי, נראה כי המשך כהונתו של מרדוק הבן מובטח. פרגוסון הודיע ככל הנראה על תמיכתו במרדוק לאחר שהשניים ניהלו "שיחה ארוכה" בפגישה פרטית, וזאת אף שבתחילת השבוע אמר לורד מיינר, לשעבר יו"ר מרקס-אנד-ספנסר ושר האוצר, לבית-הלורדים כי "על הוועד (של רשת הלוויין) לשכנע את מר מרדוק שאין זה עוד ראוי כי יעמוד בראש החברה. יש ספקות בנוגע לכושר השיפוט העסקי שלו". עוד דווח כי הוועד של חברת סקיי, ששמונה מ-14 חבריו אינם קשורים לניוז-קורפ, עתיד להיפגש ביום חמישי, לקראת פרסום הישגיה של החברה ביום שישי הקרוב. על-פי "הגרדיאן", המשקיעים בחברה מצפים כי מנהליה יתגמלו אותם על ההפסדים שספגה המניה בעקבות הפרשה וביטול עסקת המכירה. אנליסטים צופים כי תגמול זה יעלה לחברה כ-2 מיליארד ליש"ט עד ל-2013. ולסיום, אף שנראה שפרשת האזנות הסתר רחוקה מלהסתיים, דווח אמש כי שני כותבים זריזים – ניק דייוויס מ"הגרדיאן" וטום ווטסון ממפלגת הלייבור – כבר חתמו על חוזים לכתיבת ספרים שיגוללו את מאורעות הפרשה. ספרו של דייוויס, שזכה לכותרת הזמנית "Hack Attack", ייצא באביב שנה הבאה בהוצאת Chatto & Windus בבריטניה ו-Faber & Faber בארה"ב. ספרו של ווטסון צפוי לצאת בהוצאת Penguin Press לפני סוף השנה.

זו היתה שנת עוני, שהוא תרופת פלא לחיסול עכבות, ובכך הוא מסוכן. דומה כי מערכות העיתונים, במאבקן לשרוד, מאבדות את הבושה. אבל עוני יכול גם לעורר לחשבון נפש ולהיות מניע להתעשתות ולתיקון. הציבור הפך אמנם לגאנקי של מוצרי עיתונות ירודים, אבל מצב משברי הוא גם הזדמנות להכריז על השנה הנכנסת כעל תקופת גמילה

הנה, גם טור קצר ימים זה, כמסורתם של גדולים וותיקים ממנו, עושה את המוטל עליו ומנסה לסכם את השנה. קצת יומרני בשביל מי שבעצמו עדיין רחוק מלהוציא את שנתו הראשונה בביקורת התקשורת, ובכל זאת אנסה לקיים את אחד הטקסים העתיקים בתחום, לסכם ולדרג. זו היתה שנה ענייה יותר לעיתונות. לכאורה סיפק המשבר הכלכלי העולמי הרבה עבודה, אבל בעקבותיו פוחת מספר העיתונאים שיכולים לעשות אותה. השורות מדוללות, המשכורות מקוצצות. זו שנה שטקסי הרמת כוסיות הפלסטיק לפרידה מאחים לנשק היו עגומים במיוחד. העוזבים יצאו אל הצינה הקשה שבחוץ, והנשארים נותרו בצינה שבפנים, נדרשים לשמור על הקיים כשהם משתכרים פחות ונתבעים לייצר יותר. זו היתה שנת התפכחות לעיתונות הכלכלית, שלא למדה הרבה ממשברי סוף העשור הקודם, והמשיכה לפמפם את ערכי העושר ללא גבולות; לפרכס טייקונים, להעצים את היזמים שהצליחו, ולהציג את ערכי העולם העסקי כחלופה מועדפת לסולם הערכים ההומאני. למדוד, לסווג, לסגוד לעוצמה, להעריץ את מי שבשפיץ. דורות חלפו עד שלמדנו להיגמל מהערצה לעומדים בראש, אבל בעיתונות הכלכלית חזרו לגיל ההתבגרות המוקדם. עיתונות ששקועה בטיפוח גיבוריה תתקשה לגונן על קהלה מפניהם. עיתונות כלכלית שכזו לא יכולה היתה לצפות את המשבר ולא להזהיר מפניו. אמנם תמיד יימצא אנליסט שיצטט את עצמו כמי שהזהיר מפני המגמות המסוכנות, אבל כיסוי תחת נקודתי אינו מספק. כדי להשפיע, עיתון צריך להיות מוכיח בשער. לוחמני, עקבי, ובעיקר נטול פניות. איך אפשר, מתוך ועידות מפורכסות של אנשי הון, התחככות בעושרם, התפעלות מאורחות חייהם, להצביע על הכתובת שעל הקיר? בהיבט האופטימי, אפשר למצוא בשנה שחלפה ניצני התפכחות מן הסגידה להון ולבעליו. אחרי שנים שבהן פימפמו לנו שלעשות כסף זה לא רק כישרון, אלא גם דרך החיים הנכונה, מתחילה העיתונות לפתח כלפי בעלי ההון סימנים של ראייה ביקורתית. לקראת סוף השנה מתברר שהטייקונים הם לא יותר ממה שהם. לא חכמים במיוחד, לא מעניינים במיוחד. סתם אנשים שחייהם קודש להגדלת הונם, הרבה מעבר למה שנדרש לחמישים הדורות שיירשו אותם, כדי ליהנות מהפירות. עם כל הכבוד לאילן בן דב, המשפיע-על החדש שהפציע בחיינו, אני מעדיף את סוג התהילה שלה זכו השנה שמוליק מעוז, יוצר "לבנון", או סקנדר קובטי וירון שני, יוצרי "עגמי". מוספי התפוח בדבש שאנו מוקפים בהם היום עדיין מדרגים בחריצות לא מודעת לעצמה את עשירי השנה. אבל דומה שגם השגרה הזאת נשחקת מעט. מי שמאמין בשינוי גישה הדרגתי יכול למצוא סיפוק בכך שמושג כמו "קפיטליזם חזירי", שנשמע עד לאחרונה בעיקר בהפגנות מול ועידות קרן המטבע העולמית, חודר לשיח הציבורי ותופס מקום גדל והולך בנראטיבים העיתונאיים. אולי זה ראשיתו של שינוי ולידתה של תפיסה חדשה של חלוקת העושר ושל חיפוש אחר מודלים חדשים שמהם אפשר יהיה לשאוב השראה. העיתונות הכלכלית לא הבחינה בפרדוקס שהיא מייצגת: עיתונאים שנעשים עניים יותר מפרכסים מצליחנים שנעשים עשירים יותר. אחד הלקחים ששנת המשבר אמורה ללמד את הטייקונים הוא שהציבור – והתקשורת כבבואתו – אמנם מעריץ אותם, אך בה בעת גם מייחל לנפילתם. מאז ימי מארי אנטואנט העולם השתנה פחות שחשבנו. הפער הגדל במהירות בין הטייקונים לאנשים הרגילים מייצר הערצה ותיעוב גם יחד. שתי תכונות נקלות, שסופן להעמיד גרדומים בכיכר העיר. העובדה שעיתונים נעשו השנה עניים יותר לא תקל על השינוי. הערך "עני", במיוחד בתקשורת, משמעו "חלש". עיתון חלש הוא עיתון לחיץ, ועיתונאים ועורכים החרדים לבטחונם התעסוקתי הם חוליות רופפות במערך העיתונאי האקטיבי. עוני הוא תרופת פלא לחיסול עכבות, ובכך הוא מסוכן. מהוגנות, טוב טעם, כללי משחק ונימוס הם מותרות של מי שיש לו מה לאבד, ואלה שכבר איבדו כמעט הכל נוטים להשילם. דומה כי מערכות העיתונים, במאבקן לשרוד, מאבדות את הבושה. העולם התקשורתי נעשה תחרותי יותר, נואש, בוטה ונטול מעצורים. אחד הדברים שעיתונות לקתה בו מאז ומתמיד הוא העדרה המוחלט של מודעות עצמית. כמי שעוסקים באופן אובססיבי במה שלפניהם, אולי אין זה מפתיע לגלות עד כמה העיתונאים מתקשים לראות את עצמם. אבל בימי משבר יהיה על העיתונאים, אם הם קבוצה תאבת חיים, לפקוח עיניים ולהתבונן באומץ פנימה. לתבוע מעצמם, מעורכיהם ומהבעלים שלהם בחינה עצמית כואבת. עוני יכול להפוך את העדר הבושה לכלי ההישרדות העיקרי, גם אם מכוער ומרושע. אבל עוני יכול גם לעורר לחשבון נפש ולהיות מניע להתעשתות ולתיקון. הציבור הפך אמנם לגאנקי של מוצרי עיתונות ירודים, אבל מצב משברי הוא גם הזדמנות להכריז על השנה הנכנסת כעל תקופת גמילה, ובנייה מחדש של סולמות ערכים אתיים ומקצועיים, שלאורם יוכלו עיתונאים לתפקד כראוי, גם אם במשאבים דלים. השנה החולפת היתה שנת המשפיעים ושנת הידוענים, שני מושגים מאוסים בשפת התקשורת. מושגים כמותיים בלבד, נטולי ערכיות. המשפיעים לטובה? לרעה? הידועים בזכות מה? בזכות העובדה שנחשפו בתקשורת? עיתונות השנה החולפת היא עיתונות מדרגת. את אנשי השנה, העשור, המאה, בכל תחום אפשרי. עיתונות שזכרונה קצר בהרבה מיכולת הדירוג שלה וכליה המקצועיים מוגבלים. אלה שמדרגים את "משפיעי העשור", בקושי הכירו את ראשית העשור. לפעמים לא המערכות הן שדירגו, אלא הגולשים. כמו בפרויקט אנשי העשור של "מעריב" ו-nrg, שהציגו "נבחרת" אקלקטית, צפויה עד פיהוק של אנשי שם, מצליחנים וידוענים. "נבחרת" היא מושג מתחום הספורט, כמו "הגמר הגדול" וכמו "הביתה!". במקום שהספורט ידמה את המציאות, המציאות מדמה את הספורט. כאילו עולם העסקים הוא מגרש משחקים גדול ומישהו צריך לבנות שם טבלה ולחלק כל שנה מחדש את מלאי הגביעים. גם אם אלף פעם דורגו אותם גיבורים במצעד העשירים בעיתונות הכלכלית, בכל סוף שנה נשלפות התיקיות מן הארכיונים כדי לשורר את קורות חייהם ומשנתם של אריסון, דנקנר, תשובה, לבייב – ואיך אפשר בלי גליה מאור. זו היתה שנת הריאליטי. שנתם של אלה שארזו צימידן ויצאו להפקת טלוויזיה שבסופה חזרו כגיבורי תרבות. גיבורי תרבות, כלומר קישוטי מסיבה, פרזנטורים, כוכבי פרסומות, מצולמי פפרצי, מרואיינים לכל עת ומנחים לעת מצוא. הפרסומת הישנה ל"דפי זהב" מספקת את ההגדרה הטובה ביותר לשכאלה: "אם אתה לא שם, אתה לא קיים". זו היתה שנת התזזית, שנה שקורותיה נכתבו על-ידי עיתונות בהפרעת קשב חמורה. הרצח של היום הרג את הרצח של אתמול. אורך חייה של פרשה הצטמצם לכמה רגעי ריגוש אקסטטי, ומיד אחריהם באה השכחה. כלומר, הדילוג לריגוש הבא. זו היתה שנת סדר היום המצטמצם. ה"חשוב" סולק מזמן מן הדרך ופינה מקום ל"מעניין". אבל גם ה"מעניין" השתנה; ממעניין אינטלקטואלית הפך למעניין רגשית. המוכר, הקרוב, המרגש, המזעזע. ובקיצור, מי שבאמת מעניין אותנו זה אנחנו. העולם כמעט הפסיק להתקיים. תחומי כיסוי שלמים נעלמו כליל, בעיקר נושאים אזרחיים בתחומי החינוך, החברה, הרווחה והסביבה, ואת מקומם תופס כיסוי אסונות ופלילים מורחב. זו היתה שנת הטשטוש שבין המערכת למחלקת המודעות, ובין תוכן שיווקי לסתם תוכן. גם זה אחד מסימני העוני של כלי התקשורת. שנה שבה האינטרסים השיווקיים נהנים מעדיפות עליונה. שנה שבה המו"לים בעיתונים נותנים ביטוי למאבקיהם הפרטיים ולסדר יומם המסחרי. שנת אובדן הבושה. זו היתה שנת הפרויקטים. שנה שבה העיתונאים נשלחים לשבוע הביתה ואת מקומם תופסים סופרים, הגיגנים, תלמידי תיכון או מי שלא יהיה. לכאורה פרץ יצירתיות, ובעצם עוד דרך לייצר עיתון ללא עיתונאים. זו היא שעתן הגדולה של המפיקות. אותן צעירות נמרצות, בעלות כושר ארגוני, שמסוגלות לקשור כותבים ללא חשוב איזה נושא, להוסיף קצת חומר ארכיוני ולהביא לעולם עוד מוצר עיתונות ללא עיתונאים. זו היתה שנת החינם. השנה שבה העיתונות המודפסת אמנם מעלה מחירים, אבל מרבה לחלק עותקי חינם. זו אינה מהפכה רעיונית. זו מלחמה ב"ישראל היום" החינמי (בינתיים), שזכה לחשיפה ניכרת והוא מאיים על "ידיעות אחרונות". על-פי גליון "דה מרקר" מה-17.9.09, "ידיעות אחרונות" הזרים החודש עשרות אלפי עותקי חינם לשוק במאמץ לבלום את מתחרהו. התחרות הזאת, שצפויה רק להחריף, עלולה לעשות לשוק העיתונים הנמכרים את מה שעשה רמי לוי לשוק העופות. זו היתה שנת שבירת הפריים-טיים. שנת התגלית הגדולה שאפשר להריץ בבית עונות שלמות של סדרות טלוויזיה אהובות, דרך ה-VOD, ולראות מהדורות חדשת מוקלטות דרך אתרי ערוצי הרדיו או הטלוויזיה. הימים שבהם מכוונים שעון לשעת היעד לצפייה לפרק יחיד, המשודר פעם בשבוע ומבותר על-ידי אלף פרסומות, עומדים לחלוף. האינטרנט הופך מקור זמין לצפייה רציפה ועדכנית במיטב סדרות הטלוויזיה. זו היתה שנת הבלוגרים. אותם כותבים אלמונים למחצה, שהוכיחו כי סדר היום יכול להיות רחב ועשיר לאין שיעור מכפי שמציעה מדורת השבט. כמה מהדיונים המעניינים ביותר התחוללו השנה בבלוגייה. מקצתם הצליחו להבקיע משם אל סדר היום המרכזי. החוק הביומטרי הוא אחד מאלה. זו היתה השנה שבה קוצצו התחקירנים בעיתונות המודפסת, והתחום כולו נמצא בתהליך הסבה לטלוויזיה – בזהות חדשה, כתחקירים דוקו-אקטיביסטיים וכשואו תחקירני. זו היתה שנת הטוויטים, לא רק כמובילי המהפכה בטהרן, אלא כמאווררים היעילים ביותר לכל פיסת מידע מעוכב פרסום, וכמאלצים את העולם הממוסד לנהוג בשקיפות גבוהה יותר ולפעול מהר יותר (פרסום דבר מותם של מייקל גקסון, אסף רמון). זו היתה גם שנת השמועות המרחפות שמעולם לא הופרכו. האם מצאו, אגב, את מזוודת מיליון הדולר? את 12 המתאבדים בעקבות מותו של מייקל גקסון? ואי-אפשר לסכם בלי חשבון נפש אישי. קשה, ואולי בלתי אפשרי, לדרוש מן העיתונות שני דברים במקביל, כפי שאני מנסה לעשות. גם שתהיה חינמית וגם שתהיה איכותית. הסיבה למסלול הכפול שאני הולך בו היא שבינתיים המצב הוא עדיין הפוך. העיתונות היא פחות איכותית משהיתה, אבל עדיין גובה תשלום מלא. העיתונות מורגלת בהודעות על העלאת מחירים "עקב העלייה בתשומות ייצור", ועל כן אפשר לתבוע ממנה גם שמירה על רמתה ומקצועיותה. אבל לטווח הארוך, אף כי שני המסלולים הללו סותרים זה את זה, יהיה צורך במציאת דרך לשלם על איכות, ולהיות סלחני כלפי העולם הפתוח, החינמי. ככל שהעיתונות המשולמת תרד ברמתה, יגבר הלחץ הנגדי – לחינמיות, או להעלאת הרמה. לבסוף, עלי להזכיר לעצמי את מה שאני יודע כל-כך טוב מניסיון של שני עשורים בחפירות: עד כמה קשה להפוך מגמות, לתקן פגמים מהותיים ולהתגבר על מגבלות שמקורן בתהליכים חיצוניים. העיתונות, מוכה ומורעבת, מורכבת מחבורת אנשים מצוינים, ששכרם נמוך מכפי שהם ראויים לו, שהדרישות מהם הולכות ונעשות קשות. שתנאי העבודה שלהם נהיים בלתי נסבלים. בהשוואה למה שקורה היום, ימיה של חבורת העורכים בזמני היו טובים בהרבה. היה אופק, היה חלום, ועורך היה עוסק בבנייה ובתגמול הולם, ולא רק בבלימה ובהישרדות. כל אלה, שלמרות התנאים הקשים עומדים בפרץ ומנסים לקיים את השגרה, ראויים אפוא לברכה ולהערכה. שתהיה להם, לקוראיהם ולכולנו שנה טובה יותר.

11.11 | "א-סינארה" מתכונן לכשלון הניסיון הפלסטיני להשיג הכרה כמדינה באו"ם | "כל אל-ערב" מתכונן לאפשרות שישראל תושמד על-ידי איראן | "פנורמה" יוצא לחופשת חג הקורבן

"הפלסטינים מנסים להשיג מעמד של מדינה משקיפה לא חברה, כמו הוותיקן", כך מגלה חאתם עבד אל-קאדר, האחראי על תיק אל-קודס ברשות הפלסטינית, בראיון שהעניק לכתב "א-סינארה" חטאב נסאר, וזוכה לכותרת הראשית בעיתון. בידיעה עצמה, שכותרת הגג שלה היא "בעקבות הכישלון הצפוי בהשגת הרוב הדרוש [במועצת הביטחון] להכרה במדינת פלסטין", מוסיף עבד אל-קאדר כי למרות זאת, "אין ברירה" אלא להמשיך במהלך, וכי "ההרכב הנוכחי של מועצת הביטחון ישתנה, ואז נשים את הווטו האמריקאי בפינה". ב"כל אל-ערב" מראיינים את חבר צוות המשא-ומתן ברשות הפלסטינית, ד"ר סאיב עריקאת, שאומר: "הפסקת ההתנחלות וקבלת עמדת שתי המדינות – המפתח לחידוש המו"מ", כדבר ההפניה בשער. "המאמץ הפלסטיני להשיג למדינת פלסטין חברות מלאה באו"ם צפוי לכישלון", נכתב בכותרת הגג לידיעה הבנויה על פרסומים בכלי התקשורת בעקבות פגישתו של עריקאת עם שליח הקוורטט טוני בלייר. למאמר המערכת של "כל אל-ערב" עמדה ברורה בסוגיית חידוש המשא-ומתן. תחת הכותרת "מדוע לנהל מו"מ עם שקרן..." נכתב במאמר: "סרקוזי ואובמה אמרו עליו שקרן... לא ניתן לבטוח בו. קדמה להם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. זהו נתניהו ראש ממשלת ישראל בעיני בעלי בריתו הקרובים והחשובים, שמתייחסים לעולם הערבי והפלסטינים כאויבים. גם עורך הכבוד של העיתון, המשורר והסופר סמיח אל-קאסם, נדרש לסוגיה במאמרו השבועי "נקודה, שורה חדשה". תחת הכותרת "אמריאל" (שילוב של המלים אמריקה וישראל) משווה אל-קאסם בין המשא-ומתן שערכה ארה"ב עם וייטנם לאחר כשלון מלחמת וייטנם ובין עמדתה המאמצת את הנארטיב הישראלי בכל הקשור לסוגיה הפלסטינית: "ארה"ב נוקמת בעם הווייטנמי דרך הנקמה שלה בעם הפלסטיני". "ארה"ב מחזיקה בתינוק הדמים שוב, ומודיעה על הקפאת התמיכה באונסק"ו לאחר שרוב המדינות קיבלו את הצטרפות פלסטין כחברה מלאה", מוסיף אל-קאסם. הכותרת הראשית של "כל אל-ערב" מתייחסת לדו"ח סבא"א על מאמציה של איראן להשיג פצצה גרעינית: "מתקפה ישראלית אפשרית ואיראן מאיימת להשמיד את ישראל!!" [סימני הקריאה במקור]. "הנגבי דורש מנתניהו להפציץ את איראן ואומר שזהו צורך ישראלי; מופז: האופציה הצבאית נגד איראן היא הגרועה והגיע הזמן להדק את המצור עליה", נכתב בכותרת המשנה. תמונות צחי הנגבי ושאול מופז מופיעות ליד הכותרת הראשית. בידיעה עצמה, הגזורה מראיון שנערך במשרדי העיתון, מופיעות תמונותיהם של נשיא איראן מחמוד אחמדינגאד המסמן בידו תנועת ניצחון, תצלום של מפעל גרעין איראני, דיוקנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ותצלום נוסף של מופז. ב"א-סינארה" קובעת הבעלים והעורכת הראשית במאמרה השבועי: "ישראל לא שמעה תגובות משביעות רצון באשר לדו"ח סבא"א בעניין פעילות איראן, ואף לא תגובות בסיסיות כמו הגברת הסנקציות בשל תוכנית הגרעין של איראן. המערב רצה להיות רציונלי בסוגיית איראן, מה שלא ריצה את ישראל, שזקוקה לתמיכת מדינות העולם למתקפה באיראן. אך מצבה בקהילה הבינלאומית לא טוב, לאחר שהתברר כי נשיא צרפת סרקוזי אמר על נתניהו שהוא משקר, דבר שהודגש על-ידי אובמה, שהתלונן שהוא חייב להיות בקשר איתו. נראה שארה"ב אינה מסוגלת עוד לטפל במתנגדים לה, לאחר שנים ששיחקה את תפקיד השוטר העולמי". שני העיתונים הארציים מדווחים על דחיית ערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב על-ידי בית-המשפט העליון. הדיווח מקבל רק רבע עמוד, ושני העיתונים מתמקדים בהחלטה המשפטית. ב"א-סינארה" מככב קצב גם בתמונה המרכזית על השער. ב"כל אל-ערב" הכותרת על השער אינה מזכירה את העונש שהערעור על אודותיו נדחה: שבע שנות מאסר בעקבות שורה של עבירות מין. ב"מטרות", מדור הסאטירה של חבר מערכת "כל אל-ערב" סוהיל קיוואן, נכתב: "נשיא המדינה לשעבר לאחר דחיית ערעורו ושליחתו לשבע שנות מאסר בפועל: אני חף מפשע, אנשים, לפי המשפט הערבי, כי הגברת שטענה כי אנסתי אותה לא צעקה... זה אומר שהדבר התרחש בהסכמתה, והיא לא התעוררה אלא לאחר שבע שנים [...] הלוואי והערבים היו שולטים כאן, ולא הייתי צריך לראות את הפרצופים שלכם...". הכתב לואי אבו-שקארה חתום על ידיעה אינפורמטיבית ב"א-סינארה" שעניינה ביטול הרשעתו של חמד זינאתי על-ידי בית-המשפט העליון. זינאתי הורשע ברצח יוסף עלי, ותמונת המנוח מופיעה בידיעה עצמה, שמקבלת הפניה בעמוד הראשי. הכתבים סעיד עדאווי ואמין בשיר עושים עבודה מקצועית יותר ב"כל אל-ערב", ומראיינים את זינאתי, שאומר: "תודה לאל שהצלחתי להוכיח שאני חף מדמו של המנוח יוסף עלי". הם גם מזכירים את הראיון שערכו הכתבים עדווי ומוחמד מחסן וותד עם זינאתי במסגרת המדור "עימות". הראיון התרחש בעת שזינאתי שהה בכלא, במרץ 2010, וגם בו הדגיש האסיר המשוחרר כי הוא חף מפשע וטען: "נכלאתי על לא עוול בכפי". תמונתו של האיש עם רעייתו ושלושת בניו מעטרת את השער הראשי. עוד מובלט בשער "כל אל-ערב" הדיווח על הריגתו של הפלסטיני איימן זיאד שגראווי, בן הכפר א-שגרה העקור שבמחוז טבריה, מירי כוחות הביטחון בסוריה. הכתב אנואר אמארה כותב כי בני משפחתו בנצרת הקימו בית אבלים לכבודו. גמאל דעוף, שאחיו אחמד עצור בלבנון, זועק ב"א-סינארה" את זעקת אחיו הכלוא זה יותר מחודש, ואומר בראיון שמקבל הפניה בשער: "לו אחי היה יהודי, העולם היה קם על רגליו". כמו כן מעסיקה את העיתון ההתדיינות המשפטית הבלתי נגמרת בין שיח ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה-האסלאמית בישראל, ובין השלטונות בלונדון, המעוניינים לגרשו מהמדינה. דובר התנועה עו"ד זאהי נגידאת אומר לעיתון מלונדון: "בית-המשפט קיבל את רשות הערעור על החלטת בית-המשפט להגירה בבריטניה". טיל הלאו שנורה לעבר בית-בראמה ומבצע המעצרים של חמישה צעירים בעקבותיו מדווחים בהפניה בשער "א-סינארה" ובאוזן שמאל בשער "כל אל-ערב". "כל אל-ערב" אינו מרפה מוועדת החאג והעומרה, והכתב זידאן חלאיילה חושף הודאות של חברי הוועד מתוך הפרוטוקולים של ועדת החקירה, המצדיקות, כנראה, חקירה משטרתית. אחד מהם מודה: "נגררנו אחר התשוקה והכסף". בראיון ל"א-סינארה" מצדד עו"ד זכי כמאל בהצעה לתיקון חוק לשון הרע של הח"כים מאיר שטרית ויריב לוין, להעלאה משמעותית של סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הרשעה בהוצאת דיבה. "הוצאת דיבה אינה חופש הביטוי, והיא עלולה להסתיים באסון", אומר כמאל, והציטוט מודפס ככותרת הידיעה, המופיעה במלואה בשער העיתון. בכותרת המעוצבת בעיצוב השמור בדרך כלל לדיווחים על טרגדיות נכתב על שער "כל אל-ערב": "עיריית עכו מאיימת לקנוס סוחרים ערבים שפותחים את חנויותיהם בשבתות". כותרת המשנה מוסיפה כי "העירייה מודה שהאיומים לא כוונו [לסוחרים הערבים]". "כל אל-ערב" מקדיש את אוזן שמאל של השער לעשרות נפגעי החג בשל שימוש בחזיזים. אחד מהם, מוניר זאהי חטיב (19) מכפר-כנא, אומר לכתב אנואר אמארה: "אני מתחנן בפני כולם שלא להתקרב לחזיזים, כי הם מסוכנים מאוד". תמונת שתי אצבעותיו הכרותות מופיעה מעל תמונה קטנה שלו עצמו. כתב "א-סינארה" מוסא בסול משוחח עם חטיב, וידיעה על כך מופיעה בעמוד פנימי. גם ד"ר אסעד ברהום, מנהל בית-החולים הגליל-המערבי בנהריה, מצטרף לאזהרות. על שער "א-סינארה", לעומת זאת, מודפס במלואו דיווח על אודות ח"כ דליה איציק (קדימה), זאת בזכות ביקור שערכה במגד אל-כרום לרגל עיד אל-אדחה (חג הקורבן), והצהרה שמסרה לכתב גמאל סועאד: "הכנסת הנוכחית קיצונית, ואנו היהודים והערבים נביס את הקיצוניות!". הנהלת "פנורמה" מחליטה לחגוג את עיד אל-אדחה, והעיתון יוצא לחופשת החג ואינו מופיע. יאסר עוקבי הוא עורך חדשות ב"ישראל פוסט" ועורך העיתונים "שבע" ו"אל-אוסבוע אל-ערבי" בבאר-שבע והנגב

נחום ברנע מאיר את נסיבות החקירה שמנהלת המשטרה נגד "הארץ". לאחר שיחה עם חנוך מרמרי, הוא מגיע למסקנה שהפרשה היא כולה תוצרת "הארץ"

עיתונים מתפרנסים, בדרך-כלל, מצרות של אחרים. את הצרות הפנימיות שלהם, הרעל, הלכלוך, ההרס העצמי, הם יודעים לייצר לבד, במו ידיהם. "הארץ", הוותיק והסולידי בעיתוני ישראל, נתון בחודשים האחרונים לחקירה פלילית של המשטרה, שכולה תוצרת עצמית, תוצרת "הארץ". סעיפי החוק שהחקירה מתבססת עליהם חמורים. אחד אחד מוזמנים בכירי העיתון, מהמו"ל והעורך הראשי ומטה, למשרדי יאח"ה בבת-ים, ונחקרים תחת אזהרה. החוקרים עושים את מה שהם יודעים לעשות: הם לוקחים פינצטה, ותולשים אחת אחת את שערותיו של העיתון: כל החלטה, כל אמירה, כל רכילות בפרוזדור המערכת. הכל נבחן על רקע פלילי. הפרשה מעלה שאלות שהן נשמת אפו של כל אמצעי תקשורת: מה מידת האמון הנדרש בין כתב לעורכיו, ומהי בגידה; האם שיטות אגרסיביות שמאמצים עיתונאים כדי להשיג חומר בחוץ כשרות לשימוש גם בפנים; מאיזה מאגר אנושי ידוג העיתון את כתביו - מבין אלה שיכלו להיות חוקרים, או שופטים, או לוחמים, או מבין משתתפים-בכוח במופעי רסטלינג. 17 שנה עבד איתן רבין ב"הארץ". היה כתב באילת, כתב בדרום ובמשך שבע שנים הכתב הצבאי. בנובמבר 97 פוטר, בפקס לאקוני. מאז סוגר רבין חשבונות: הוא הגיש נגד מעבידיו לשעבר שבע תלונות פליליות, שנחקרות עכשיו במשטרה; הוא גם הגיש נגדם תביעה לבית-הדין לעבודה, שסכומה מגיע ל-3,285,055 ש"ח, או, במלים, שלושה מיליון, מאתיים שמונים וחמישה אלף וחמישים וחמישה ש"ח. עורך "הארץ" חנוך מרמרי קידם את רבין, נהנה משירותיו, גם השירותים הבעייתיים, נלחם למענו ופיטר אותו. מרמרי, איש מקצוע נבון, אמין וסולידי, אוכל את הדייסה שבישל. טעמה יעמוד בגרונו עוד שנים רבות. מרמרי נאות להשיב לשאלותי בפרשה הזאת. שוחחו אתי גם אחדים מעמיתיו של רבין בתא הכתבים הצבאיים וב"הארץ". רבין סירב. הוא הפנה אותי אל כתב-התביעה שהגיש בבית-הדין לעבודה. "עובדות מקרה זה", פותח כתב-התביעה, "הן יוצאות דופן, עד כי קשה להאמין כי הדברים אירעו כאן, בישראל, בעיתון הארץ. מדובר במקרה של ניצול מחפיר של עובד מצטיין, בכיר ביותר, אשר היה מוכן להקריב את חייו האישיים, את משפחתו, את עתידו ואת כל אשר יש לו למען הנתבעת, הארץ. במשימה זו נחל התובע הצלחות כבירות, שמו הלך לפניו בעולם העיתונות, ובבתי-ספר לתקשורת נלמד פועלו". לא פחות. ההחלטה לקדם את רבין לתפקיד הכתב הצבאי היתה אחת הראשונות שקיבל מרמרי כעורך "הארץ". זאת היתה החלטה שנויה במחלוקת. מרמרי ידע שהצבא, וחלק מהעיתונאים, לא יראו אותה בעין יפה. תא הכתבים הצבאיים נחשב בסוף שנות השמונים ל"פּוּל". הכתבים מיעטו להתקוטט עם צה"ל, והעדיפו לחלק ביניהם את המידע שהצבא נתן. מרמרי ניהל מו"מ עם אבי בניהו, אז הכתב הצבאי של "על המשמר", שנסתיים בלא כלום. הוא החליט להמר על רבין. מרמרי רצה לשבור את ה"פול", ורבין נראה האיש המתאים. הוא היה חיצוני למערכת הצבאית, אאוטסיידר: לא היו מאחוריו עבר צבאי מפואר או קשרים מחייבים עם גנרלים. קרבת השררה לא שיתקה אותו. בתפקידו בדרום סיקר בעיקר את עזה. הוא הצטיין באיסוף. ההנחה היתה שרבין יביא אל התפקיד את יכולת האיסוף שלו, ואחרים בעיתון ינתחו, ויתארו, ויפרשנו. זאב שיף, בכיר הפרשנים הצבאיים, הסכים להיות החונך שלו. כתבים צבאיים מקבלים שירותי מידע מצה"ל רק לאחר שהצבא בודק את הרקע שלהם, ונותן להם "אמנה". האישור של רבין התעכב. הצבא נמנע מלמסור לעיתון הסבר רשמי, מסודר, לסירוב. היו רק לחישות, מסרים עקיפים, רמיזות בחצי פה על נושאים אחדים, אישיים, ועל שיחות מיותרות שניהל רבין עם הקונסול המצרי באילת, כשהיה כתב שם. מרמרי לא השתכנע. הוא חשד ברמטכ"ל ובאלופים, שהם מנסים לסלק מהדרך כתב שאיננו שפוט שלהם. "הארץ" החליט להילחם עד הסוף. צה"ל הציע להעביר את העניין לבורר - מיצחק זמיר ועד חיים צדוק. העיתון סירב. המלחמה נמשכה שלוש שנים, נפתחה בדן שומרון ונסתיימה באהוד ברק. בסופה צה"ל נכנע. איתן רבין קיבל את האמנה שלו. בכתב-התביעה שלו מצטייר רבין כקורבן במלחמה לא-לו. "הנתבעת ("הארץ") הנחתה את התובע להילחם בכל כוחו ברשויות הצבא ובבכיריו. הוא ידע כי מלחמה זו עלולה לטרפד לו מקומות עבודה ומינויים בעתיד... אבל היה מוכן לעשות למענה הכל". איתן רבין היה העיתונאי עם הטייפ. עמיתיו מספרים עליו שהקליט הכל: בגלוי או בסתר, שיחות לפרסום ושיחות לא לפרסום. ההתמכרות לטייפ מקורה במגבלה טכנית: רבין התקשה לרשום. הוא היה מביא לעיתון מסמכים כתובים או סרטי-הקלטה. כך גם הרגיע את החששות שלהם מפרסומים לא מבוססים: הכל, או כמעט הכל, היה מתועד. על-פי החוק הישראלי, מי שמשתתף בשיחה רשאי להקליט אותה בסתר. זאת להבדיל מהחוק האמריקאי, שמחייב אדם לבקש רשות מבן-שיחו לפני שהוא פותח מכשיר (לינדה טריפ, למשל, מחוללת פרשת לווינסקי, עברה על חוקי מדינת מרילנד כאשר הקליטה את שיחותיה עם מוניקה מבלי ליידע אותה. למזלה, קיבלה חסינות מהחוקר המיוחד, קנת סטאר). רבין הקליט, ואת הקלטותיו השמיע לעורכיו ב"הארץ". זה התחיל מהצורך לוודא עובדות, והפך למציצנות לשמה. העורכים, שספונים בדרך-כלל במשרדיהם, רחוק מ"השטח", נהנו הנאה גדולה כאשר שמעו את האלוף, שמתחנף לרמטכ"ל בגלוי, מקלל את האמא שלו בסתר. כל הרכילות המטכ"לית גונבה לאוזניהם, מכלי ראשון. רבין היה לגיבור מערכת "הארץ". גם מי שמצדיק את חוק האזנות-הסתר כפי שהוא, יתקשה להתלהב מהחיזיון הקולי הזה. מקור, שנפגש עם עיתונאי לשיחה בארבע אוזניים, רשאי לצפות שהדברים שהוא אומר יישארו בארבע אוזניים. "הארץ", עיתון עם דימוי חְנוני, בחר להתפרע במקום הלא-נכון. ואכן, הרשמקול לא נעצר במחנה מטכ"ל: הוא הופעל על-ידי רבין בחשאי בפגישות עבודה במערכת "הארץ". כך, מכל מקום, השתכנעו עמיתיו ועורכיו. ההקלטות היו הסיבה המכרעת לפיטוריו, והן עומדות עכשיו ברקע חקירת המשטרה. צאו וראו מה טייפ מנהלים קטן, עם קסטות מיני, יכול לעשות. חלק ממה שליקט רבין בחריצותו הגיע אל דפי העיתון: מסמכים, ציטוטים, הערכות. תקוותו של מרמרי, לספק לקורא מידע שצה"ל לא שש לפרסם, התמלאה. כלי תקשורת אחרים הלכו בעקבות "הארץ": חיפשו בקיעים בחומות הצבאיות; יזמו כתבות בנושאים לא נוחים. "רבין", אומר מרמרי, "היה גורם מדרבן בעיתון. היתה לו השפעה סביבתית טובה. הרושם היה, שאין דבר שקורה במערכת הביטחון שהוא לא יודע". ▪ ▪ ▪ לפני שמונה איתן רבין לכתב צבאי, ביקש מרמרי מרן כסלו, המשנה לעורך לשעבר, לבדוק טענות שהועלו נגדו בתחום האישי. כסלו בדק, והגיע למסקנה שאין בטענות כדי לעצור את המינוי. אבל הבעיות האישיות של רבין רק העצימו. הוא צבר עוד ועוד חובות, למוסדות ולפרטים, ולא הצליח לשלם. עיתונאי, איש טלוויזיה, שחתם לרבין על ערבות, מספר שיום אחד הופיעו בביתו המעקלים, להכין רשימת רכוש. למזלו, את החוב הזה רבין שילם. בכתב-התביעה שלו לבית-הדין לעבודה הוא מאשים בהסתבכות את החלטת "הארץ" למנות אותו לכתב צבאי. "המעבר מבאר-שבע לתל-אביב הכניס את משפחת התובע לסחרור כספי, שאין לתובע כל מוצא ממנו". רבין הוכנס בעיתון ל"תוכנית הבראה". הוא לא הצליח לעמוד בה. הנהלת החשבונות בעיתון התייצבה נגדו. הסקופים, שפעם חילצו אותו מהסתבכויות אישיות, הפכו לנדירים. חומה של אי-אמון קמה בינו לבין עורכיו. מרמרי חשב על שינוי. כתב לענייני משטרה? אי אפשר, בגלל הסיוע שהגיש רבין למשפחת אלפרון. אולי כתב בצפון? הוא בנוי להיות שריף מקומי, כמו שהיה באילת ובבאר-שבע. החיים בצפון זולים, יחסית לתל-אביב. אולי ישתקם. רבין סירב. יום אחד שמע מרמרי שרבין מאשים אותו שניצל ושיקר אותו ושיש לו הקלטות, כביכול. הוא שיגר לרבין מכתב פיטורין. "נודע לנו", כתב, "שאתה מציע ברבים מידע המתבסס - לטענתך - על שיחות מוקלטות שקיימת איתי בעניינך". בכתב-התביעה שלו אומר רבין שעזרתו לאלפרון היתה "פעילות הומניטרית". חובות כספיים כבדים, הוא מציין, יש גם לעיתונאים אחרים. מרמרי, הוא קובע, הבטיח לי שאשמש כתב צבאי כל עוד הוא מכהן כעורך. הפיטורים הם הפרת הבטחה. ▪ ▪ ▪ חקירת המשטרה מתמקדת בשלוש מתלונותיו של רבין. האחת מעלה חשד, שהעיתון ניסה לסחוט ממערכת הביטחון מודעות; השנייה עניינה דברים שהקליט רבין מפי תא"ל גיורא ענבר, מפקד יחידת הקישור ללבנון, בעת מבצע "ענבי זעם". ענבר הוא גיסו של מרמרי. החשד הוא שבהוראת מרמרי נעשה ניסיון לטפל בסרט, כדי לרכך את דברי ענבר. התלונה השלישית נוגעת לניסיון של "הארץ" לחשוף את פרטי מחלת הסרטן של אמנון ליפקין-שחק, כאשר כיהן כסגן רמטכ"ל. "הארץ" ידוע בהקפדה שלו על הפרדה בין מערכת למודעות. קשה להניח שהחוקרים ימצאו שם חומר להיאחז בו. אשר לענבר, שניים מהכתבים שנוכחו בתדריך מספרים שרק רבין הקליט, בטייפ הזעיר שלו. ההקלטה היתה גרועה. קשה מאוד היה ללמוד ממנה, מה בדיוק אמר ענבר - ש"אנחנו לא מרשים" לפרס להפסיק את המבצע, או ש"אנחנו לא מרגישים" שפרס מפסיק את המבצע. כל הכתבים היו במטולה, לרגל המבצע. כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של קול-ישראל, הלכה עם הסרט לאולפן שלה, במלון "שלג לבנון", העבירה אותו לסרט גדול ושידרה. "לא היה מה לבשל", היא אומרת. אחר-כך דרש ממנה רבין את הסרט שלה. היא סירבה. הוא מונח עכשיו בארכיון הרדיו. התלונה שמתקשרת בבירור לעורך "הארץ" נוגעת לחקירה במחלתו של ליפקין-שחק. במדינה רווחו שמועות על מחלת הסרטן של שחק. מרמרי החליט שיש עניין לציבור במצבו הבריאותי של סגן הרמטכ"ל. הוא ביקש מכתביו לבדוק. על-פי החשד, אשת כתב בכיר בעיתון, שעובדת במרכז רפואי גדול, גנבה למען "הארץ" את תיקו הרפואי של שחק. "פעלנו ללא דופי", טוען מרמרי. "אני לא צדקן ולא מגלגל עיניים. צריך היה לעשות את העבודה, ולא תמיד אנשים סטריליים יודעים לעשות אותה הכי טוב". לטענתו, כאשר התברר לעיתון שהמחלה אינה חמורה, שאין בה תופעות לוואי ושפרטיה ידועים לכל מקבלי ההחלטות, החליט לא לפרסם בינתיים דבר. שנה אחר-כך נודע לשחק ש"הארץ" חקר במחלתו, והוא החליט לחשוף את הפרטים בעצמו, בראיון לרון בן-ישי ב"ידיעות אחרונות". שחק זועם עד היום זעם רב על "הארץ". לפני חודשים אחדים הוא נפגש עם איתן רבין, שפירט באוזניו מה שפירט במשטרה. שחק האמין לרבין. החקירה הטביעה את חותמה על קומת-המערכת ב"הארץ". עובדים שעזבו נחקרו. כל מריבה, כל מינוי, כל פרישה, כל הסדר כספי, נידונים לפרטיהם. "מעריב", עיתונו החדש של רבין, שש לפרסם בעמודי החדשות שלו את תצלומי בכירי "הארץ", בכניסה המוכרת כל-כך אל תחנת המשטרה. הדימוי של העיתון נפגע. אנשים ניזוקו. שמו של רבין אולי הולך לפניו, אבל נקמתו הלכה אחריו. מה הלקח שלך, שאלתי את מרמרי. "הלקח שלי", אמר, "הוא שאנחנו צריכים להיות יותר סולידיים במיון הכתבים. קוראי העיתון יפסידו, אולי. תגיע אליהם פחות אינפורמציה. אבל התהליך יהיה יותר מבוקר. סף לקיחת הסיכונים צריך לעלות". גיליון 17, נובמבר 1998

התנהלותו של איש העסקים שלמה בן-צבי, מהגלעין הקשיח של המתנחלים, שרכש את "מקור ראשון", הקים את ערוץ "תכלת" וקנה לאחרונה את השליטה על ערוץ 10, מעוררת תהייה על כוונותיו

חודשים אחדים לאחר שעלה ערוץ "תכלת" לאוויר, במחצית הראשונה של שנת 2003, עשה בעליו, שלמה בן-צבי, דתי תושב אפרת שבגוש-עציון וחבר מרכז הליכוד מטעם תנועת "מנהיגות יהודית", צעד דרמטי. הוא נטל את מושכות הערוץ החדש מידיו של אורי אורבך, מנהל התוכניות ומי שבצלמו ובדמותו הוקם הערוץ, והעבירן לידיה של מנכ"לית חדשה - איריס הוד, שלה ניסיון עשיר בטלוויזיה כמנכ"לית בערוצים 3 ו-8 ובערוץ הילדים. הוד, חילונית תל-אביבית מלב תעשיית הטלוויזיה, הועדפה על-פני אורבך, הדתי הירושלמי הימני, בצעד שמשך תשומת-לב רבה ופרשנויות מגוונות. טענתה העיקרית של הוד היתה שהערוץ מסוגר בתחום הצר של הדתיות האורתודוקסית ויש להרחיבו לקהלים נוספים. אורבך התנגד בחריפות למה שנראה בעיניו הוספת תכנים אופנתיים, שבינם לבין היהדות אין הרבה. המחלוקת התנקזה לשאלת רכישת הסדרה "בנות גילמור" לערוץ. הוד מאוד רצתה, אורבך לא הרשה. בסופו של דבר, כאמור, העדיף הבוס את התל-אביבית החילונית, והירושלמי הדתי הלך הביתה. זמן קצר לאחר שהעלה לאוויר את "תכלת", פנה בן-צבי ליעד הבא: רכישת השליטה בעיתון הימני "מקור ראשון". שתי משימות מרכזיות הגדיר לעצמו בן-צבי לאחר שרכש את העיתון: הראשונה, למצוא במהירות בניין מתאים בתל-אביב כדי להעביר אליו את מערכת העיתון ממושבה הנוכחי באזור התעשייה סגולה שבפתח-תקווה. המשימה השנייה, שהוגדרה בחלוף כחודשיים, היתה להחליף את מי שהיה העורך הראשי בשלוש השנים הקודמות, אמנון שומרון, בעורך לא דתי. בן-צבי הדגיש שהמערכת חייבת לעבור לתל-אביב ולא לשום מקום אחר, ואף הנחה את אנשיו לחפש את המשכן המיועד בין בנייני "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". בית קלקא שעל דרך פתח-תקווה ענה לקריטריונים, ובסוף מרץ תעבור אליו מערכת העיתון, ולצדה תתמקם בבניין גם מערכת היומון המפד"לי "הצופה", שגם בו שולט בן-צבי באמצעות הלוואה שהעניק לעיתון. גם את המשימה השנייה שהציב לעצמו ביצע בן-צבי בנחישות. זמן קצר לאחר שרכש את "מקור ראשון", לפני יותר מחמישה חודשים, הגיע בן-צבי עם אורי אורבך, אז מנהל התוכניות של "תכלת", לביקור נימוסין בעיתון. חודשיים לאחר מכן פגש בן-צבי את שומרון לשיחה עניינית ראשונה, ובה ביקש ממנו תוכנית פעולה להרחבת העיתון. שומרון גיבש תוכנית והעביר אותה לבן-צבי, אבל לא שמע ממנו יותר. תחת זאת החלה חרושת שמועות בדבר החלפתו הצפויה. משתבע שומרון הסברים מבן-צבי, שמע ממנו שאכן בכוונתו להחליפו, משום שהוא מעוניין ב"עיתון פחות ימני ופחות דתי" זו גרסת שומרון. דוברו של בן-צבי בתגובה: "העיתון יוסיף להיות נאמן לקהל קוראיו". הידיעה על הפיטורים הצפויים דלפה מיד והתעורר צורך דחוף לייצב את מערכת העיתון, שהתפשטה בה אווירה נכאה ומתוסכלת. בן-צבי ביקש משומרון רשימה של כתבים ועורכים שהם דמויות מפתח בעיתון והחל בסבב שיחות איתם. הראשון היה בעל הטור זאב גלילי. גלילי הציע לבן-צבי למנות את אמנון לורד, אף הוא מבעלי הטורים הבולטים בעיתון, לעורך ראשי במקומו של שומרון, ולו כשלב ביניים. חצי שעה לאחר מכן הפך לורד, חילוני אמנם, אך לא בהכרח פחות ימני, לעורך ראשי זמני. תחנתו השלישית של בן-צבי במסע הרכישות שלו היא גם הרצינית ביותר. יחד עם שותפו להשקעה, איש העסקים האמריקאי רונלד לאודר, המקורב לימין הפוליטי ולבנימין נתניהו, רכש את השליטה בערוץ 10 והתפטר בו ביום מחברותו בליכוד. הוא צירף לקבוצת התקשורת שלו, "הירש מדיה", את שמעון אלקבץ, מי שהיה עוזרו האישי של עפר נמרודי, כמנכ"ל-על של כלי התקשורת שבבעלותו, ומאז, כך נראה, נשמר השקט התעשייתי בממלכתו העסקית. מה ההיגיון המניע את מהלכיו של שלמה בן-צבי? איך הם מתיישבים עם מי שעד לאחרונה היה חבר פעיל בתנועת "מנהיגות יהודית" בהנהגת משה פייגלין? לשם מה הוא צובר את הכוח התקשורתי המתעצם בין ידיו, אם הוא בוחר להפקידו בידיהם של אנשים, שנסיבות חייו מעידות עליו שהוא מתנגד להם ערכית ופוליטית? השליטה בכלי תקשורת מגוונים מאפשרת לבן-צבי לדבר אל קהלים שונים, שאינם בהכרח חופפים. אל הימין המפד"לי הוא מדבר באמצעות "הצופה", אל הימין החילוני באמצעות "מקור ראשון", אל שוחרי היהדות באמצעות "תכלת" ואל הציבור הכללי באמצעות "ערוץ 10". מעבר לשאלה המשפטית, אם בן-צבי מפר את חוק הבעלויות הצולבות, מבטאים גורמים בעולם התקשורת אי-נוחות מכך שבידי אדם אחד, מזוהה פוליטית, מרוכז כוח תקשורתי רב כל-כך. מנכ"ל הרשות השנייה, מוטי שקלאר, מתקומם נגד הביקורת וטוען שהיא לא היתה מושמעת אם בן-צבי לא היה דתי ומתנחל. "מה לנו להלין על בן-צבי? בוא נבחן את מחזיקי המניות בערוץ 2. הם הרבה יותר חזקים ממנו. יש להם גם עיתונים, גם ערוצי כבלים, גם שותפויות בעיתונים ארציים וגם ברשתות מקומונים. סוגיית הבעלויות הצולבות מדוברת לא מעט, אבל אף פעם אף אחד לא שאל שאלה לגופו של איש. הבעיה מתחילה כשיש לו כיפה על הראש ודעות ימניות. זה בעיניהם שילוב קטלני. יש נורמות מסוימות שעליהם החליטו מי שהחליטו, ומי שלא עומד בנורמות האלה זקוק לתעודת יושר מהם מכאן ועד להודעה החדשה. גם לגורמים אחרים יש עמדות ואף פעילויות פוליטיות, ודי להזכיר את יוסי מימן ותנועת ’ישראל אחרת’. מה שחשוב זה אם הוא עומד בקריטריונים של פלורליזם תקשורתי והוא אכן עומד בקריטריונים האלה. טוב מאוד שהוא יוסיף גוון משלו לתקשורת וצריך רק לברך על כך". שלמה בן-צבי, 39, נולד באנגליה ועלה לישראל בצעירותו. הוא למד בישיבת מרכז הרב ובאוניברסיטה העברית (פילוסופיה ומתמטיקה לתואר ראשון) והתחתן עם בתו של קונרד מוריס, אחד היהודים העשירים בבריטניה. את הונו עשה בן-צבי בעסקי נדל"ן וטכנולוגיה ולאחרונה החליט לקחת חלק בחיים הציבוריים. נסיונו הראשון להשיג השפעה היה במסגרת תנועת "זו ארצנו - מנהיגות יהודית", שדרכה התפקד לליכוד והיה לאחד מנציגיה במרכז המפלגה. גם בפיו של בן-צבי, אגב, שרקה משרוקית בזמן כינוס מרכז הליכוד, שבו החרישו נציגי "מנהיגות יהודית" את אוזני החברים כדי להפריע לנאומו של יו"ר התנועה אריק שרון. בראש "מנהיגות יהודית" עומד משה פייגלין, שבן-צבי הגדיר לפני חודשים אחדים "חבר שלי, שאני מאוד מכבד ומעריך". התנועה מחזיקה באידיאולוגיה ימנית בלתי מתפשרת. הציונות, לדידה, סיימה את תפקידה ההיסטורי ועליה לפנות את מקומה למהפכה האמונית הפוסט-ציונית, שכן ההנהגה החילונית אינה יכולה עוד לעמוד באתגרי התקופה. מטרתה של התנועה היא מינוי ראש ממשלה "אמוני", שלא יירתע מעשיית מה שנחשב בעיני אנשיה לנכון לעם ישראל, לרבות החלת ריבונות יהודית על כל יש"ע והחזרת השליטה המעשית בהר הבית לידי ישראל. המשותף לכל חברי "מנהיגות יהודית" הוא מחויבותם העמוקה לרעיונות שלשמם הם פועלים. התנועה, שחבריה מגדירים אותה "רצה למרחקים ארוכים", מכפיפה את ענייני הקיום היומיומי לאידיאל המהפכה האמונית ואחד מיעדי פעולתה העיקריים הוא דעת הקהל בישראל, שאליו היא פונה באמצעות התקשורת. לרבים ממכריו של בן-צבי קשה להניח, שמי שעד ליום חתימתו על הסכם הרכישה של ערוץ 10 היה חבר פעיל ב"מנהיגות יהודית" זנח את רעיונותיה. הם רואים דווקא בחברותו בתנועה הזו את המפתח להבנת מהלכיו. ואילו אחרים רואים במינויים החדשים בכלי התקשורת שבבעלותו עדות לשינוי תפיסתי שעובר עליו, שאלמלא כן היה מותיר על כסאותיהם את האנשים הקרובים אליו יותר בהשקפותיהם, או אף מתגבר אותם מצד ימין. יש אפוא שלוש אפשרויות להסביר את מהלכיו של בן-צבי. או שהדבר העיקרי שמעניין אותו הוא הרווחים, כפי שהוא עצמו טוען או שהוא משנה את טעמו הפוליטי והערכי כתוצאה מהתחככויותיו בעולם התקשורת החילוני והשמאלני או שכל מהלכיו הם תכסיסים הבאים להסתיר איזו כוונה נעלמה. בן-צבי עצמו, באמצעות דוברו, טוען כי החלפת העורכים, הן ב"מקור ראשון" והן ב"תכלת", נבעה משיקולים מקצועיים גרידא. הדובר מסרב לפרט למה בדיוק הוא מתכוון באומרו "שיקולים מקצועיים". אנשים רבים שמעו מבן-צבי שכדי להרוויח כסף, חייבים הערוץ והעיתון להשתנות ו"להיפתח לקהלים חדשים", כפי שאמר לאחרונה לעיתונאים ב"מקור ראשון". בן-צבי מאמין, כנראה, שעורכים הבאים מתוך לבו של הממסד התקשורתי השמאלני/חילוני/תל-אביבי הם האנשים שיצעידו אותו לעבר רווחיות. לכן הוא מעביר את "מקור ראשון" דווקא ללב תל-אביב ולכן הוא פותח את "תכלת" גם לתכנים לא דתיים ולא יהודיים, כדי למשוך מנויים נוספים. אלא שהתוצאות העסקיות של "מקור ראשון" ושל "תכלת" מעמידות את האפשרות הזו בסימן שאלה. "מקור ראשון" התקדם בשנה האחרונה ל-3.8% חשיפה בסקר TGI האחרון, שהם 135 אלף נחשפים מכלל הציבור בישראל, בעוד ששנה לפני כן עמד העיתון על 115 אלף נחשפים. לשם המחשה, 3.8 האחוזים של "מקור ראשון" הם קרוב למחצית מ-9.1 האחוזים שלהם זוכה עיתון "הארץ" באותו סקר. בנוסף לכך גדל העיתון בשלוש שנות עריכתו של שומרון מ-80 עמודים ל-96 ואף ל-104 עמודים, שאליהם נוסף פעם בחודש מוסף נשים, בעוד שבמקביל ירדה עלותו הנומינלית של העיתון בכ-40 אלף שקל בכל חודש. גם בן-צבי אינו טוען שהתוצאות העסקיות של העיתון מהוות בעיה מבחינתו, ושהן הגורם להחלפת העורכים, אלא שהבעיה היא בלשונו "מקצועית". ב"תכלת", לעומת זאת, ניתן לקרוא את הנתונים בשתי צורות. אין מחלוקת על כך שתחת הנהגתו של אורבך הגיע הערוץ מעבר ליעד העסקי שהציב לעצמו, אבל נותרת השאלה: אז מה. למרות הטענות שחלק ממאה אלף המנויים צופים בו ללא תשלום או בתשלום מוזל, כחלק מחבילת ערוצים, עדיין מאה אלף מנויים בתום תשעה חודשי שידור בלבד נחשבים ב"תכלת" להישג כביר. יחד עם זאת, גם מאה אלף מנויים אינם מונעים מהערוץ הפסדים כבדים, משום שהם אינם מכסים אפילו חצי מעלות הפעלתו השנתית. אם יגיע ל-180 אלף מנויים, יעד שלהשגתו הוקצבו שנתיים שבהן נלקחו בחשבון הפסדים הכרחיים, יגיע לאיזון עסקי. כך שהשאלה אם אורבך נכשל עסקית או הצליח היא מורכבת. מבחינת היעדים שהציב לעצמו הערוץ - הצלחתו של אורבך ברורה לגופו של עניין, הקמת הערוץ כרוכה בשנים ראשונות של הפסדים שגם אורבך לא הצליח למחוק. גם אם תצליח איריס הוד להגדיל את מספר המנויים לכ-180 אלף בתוך שנתיים מיום הקמת הערוץ, קשה יהיה לזקוף את ההישג לזכותה בלבד, משום שאין לדעת אם אורבך לא היה מגיע לתוצאה הזו לו היה נשאר בתפקידו. הסכם השותפות עם ערוץ 10, שלפיו יישא הערוץ בחלק מעלות הפקות המקור של "תכלת", הוא אכן קרש הצלה ל"תכלת", אבל לא ברור אם העדפתה של הוד על פני אורבך היתה הכרחית כדי להגיע להסכם זה. כך שבסיכומו של דבר, קשה להניח שבאומרו "שיקולים מקצועיים" מכוון בן-צבי לרצון להתייעלות עסקית, וכנראה לא באפשרות הראשונה הזו טמון המפתח להבנת מהלכיו. האפשרות השנייה היא שבן-צבי עבר תהליך מוכר: הוא ימני שהתמרכז בעקבות התרועעותו עם החבורה השמאלנית הנוצצת של מפורסמי הטלוויזיה והעיתונות, ונטש את אמונתו המקורית. לפי ההסבר הרווח ביישובי יש"ע, זו תופעה מוכרת בקרב עיתונאים שבאו מתוכם: ילדותם ונעוריהם עברו עליהם ביישובי ההר, בתוך גבולותיו הברורים של הגטו הדתי-מתנחלי. התקשורת והפרסום של ארץ החוף היו להם לטריטוריה זרה ובלתי מושגת, אך גם מחוז כיסופים וערגה. כך תפחה בעיניהם תדמיתם של חלק מאנשי התקשורת הידועים לממדים כמעט מיתיים. משמצאו עצמם לפתע משיקים כוסיות לחיים עם יוסי מימן ורון לאודר בעמודי הכלכלה של העיתון, או מופיעים לצדם בתוכניות האירוח של ערוץ 2, התבטלו בפניהם וזנחו את תורתם. מהעסקה יצאו שני הצדדים נשכרים: כלי התקשורת קלטו נציג נוח ו"מתורבת" של המתנחלים, בעוד שהוא נאלץ אמנם להתמודד עם מבטי הבוז בבית-הכנסת, אבל הרוויח במקום עבודתו עמדה מבוצרת של יקיר המערכת. אורי אורבך בהחלט אינו דוגמה לארכיטיפ הזה והוא חושב שלבן-צבי קרה דבר דומה. "מה שקרה לבן-צבי הוא פשוט מאוד: תסביך נחיתות קשה מול קובעי הטעם. הוא חושב שחובשי כיפות וימנים לא מסוגלים לנהל מדיה חילונית. הוא מלקק לגדולים ולתל-אביבים ונמס בפניהם. הוא אאוטסיידר שרק הגיע ולכן הוא פוחד מהם. הוא חידתי, עושה מעשים סותרים. עד היום התרגלתי שהדתיות שלי היא סוג של יתרון בתקשורת. פתאום אצל בן-צבי זה הפך לחיסרון. אני לא יכול לקבל את האמירה הזו, משום שהיא בעלת תוקף ציבורי בלתי נסבל. לא בן-צבי ולא כל בעל הון אחר יכול לבוא ולקבוע קביעות כאלה, שיש להן משמעות ציבורית שנתונה בוויכוח". גם מאמנון שומרון, העורך הדתי הימני המודח של "מקור ראשון", נאלץ בן-צבי לשמוע מלים קשות. בפגישה שבה הודיע לו בן-צבי על פיטוריו, הטיח בו שומרון כי למעשיו יש משמעות רחבה יותר משהוא מצליח להבין. "אמרתי לו", משחזר שומרון, "שהמסר של ההחלטה שלו הוא שאין תוקף מוסרי לרמטכ"ל דתי או ימני, מפני שהציבור לא יקבל אוטוריטה עם כיפה, והנגזרת של זה הולכת גם לכל הכיוונים האחרים. הוא ענה לי, ’אני שומע אותך’". אלא שכפי שכבר הוזכר, ישנה גם אפשרות שלישית, ולפיה פועל בן-צבי בצורה מחושבת וזהירה, בשם הערכים שבהם האמין כל חייו. גורם בערוץ 10 מעיר שחייו של בן-צבי מעידים עליו שהוא פעיל רעיוני באופיו. גם התעקשותו על תואר "נשיא הערוץ" עוררה את חשדם של עובדיו. התקדימים הקודמים של נשיאי ערוצים - אלכס גלעדי ואורי שנער - מצביעים על מעורבות והשפעה על התכנים שמשדר הערוץ. התעקשותו של בן-צבי על משרד ותואר בבניין הערוץ בגבעתיים, בשילוב מעורבותו ב"מנהיגות יהודית" ומגוריו באפרת, גורמים לחלקם לעקוב אחר מהלכיו בחשדנות. בכיר באחד מכלי התקשורת שרכש בן-צבי לאחרונה טוען שאיש העסקים הממולח עובד על כולם. "הוא כמו ההוא שמחלק סוכריות לילדים כדי למשוך אותם לשיעור תורה. הוא אומר - אני אמנה עורכים חילונים ושמאלנים כדי לפלס את דרכי ללבותיהם של כלל הציבור וכך אתנחל בלבבות ומשם אתחיל את תהליך ההשפעה". שומרון מסכים שזה ההיגיון המנחה את בן-צבי. "יש אפשרות שהוא נוקט תעלולים טקטיים, במסגרת האסטרטגיה הכללית שלו, שהיא ימנית ברוח ’מנהיגות יהודית’. הוא אומר, אני אקח את העורכים החילונים על תקן של חותמי כשרות ואיתם אני אפיץ את הערכים שלי, אבל מרוב תעלולים טקטיים, הוא עתיד לאבד קשר עם האסטרטגיה שלו. לא בטוח שאותם עורכים ישתפו איתו פעולה גם בעתיד". האם באמת מתכנן בן-צבי לקחת את עורכיו, החתומים בחותמת הכשרות של המרכז הפוליטי, לאיגוף תקשורתי ארוך ומרדים מהשמאל לצד ימין? ואם זה התכנון, האם הוא יעלה בידו? לחברו הוותיק משה פייגלין אין ספקות באשר למהלכיו של ידידו. "ברור לי לגמרי שהוא אינו אחד מאותם אלה ששינו את דעתם הפוליטית ברגע שזכו לעמדת השפעה בתקשורת. הוא ממש לא הדגם הזה. אני מכיר אותו כאדם מאוד חושב ואידיאליסט וברור לגמרי שהוא שותף למטרות ארוכות הטווח של ’מנהיגות יהודית’. עוד לא ביררתי איתו את מהלכיו האחרונים, אבל אני בטוח שיש כאן מחשבה ארוכה מאוד קדימה. מכיוון שברור לי שהוא פועל למען מטרות אידיאולוגיות חשובות, אני נשאר בינתיים בנחת באי-הידיעה". חנן עמיאור הוא סטודנט לתואר שני במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית גיליון 49, מרץ 2004

אופירה אסייג שוב מגייסת את אתר הספורט בניהולה לטובת מסוקר שהוא גם חבר, הזדמנות טובה להיזכר באופן שבו מטפלים ב-one ביקיר המערכת, אייל ברקוביץ

אין על הספינים של one. במיוחד כשהם באים היישר משולחנה של מנהלת התוכן, אופירה אסייג, הנוהגת לגונן בחירוף נפש על חבריה מעולם הספורט, בפרט אם קוראים להם אייל ברקוביץ או עידו חגג. שני חבריה הטובים התקוטטו השבוע בעיתונים ובאתרים, ואסייג נזעקה בצו 8 ששיגרה לעצמה במטרה להסיט מהם את האש. ביום שלישי השבוע (23.12.14) שלח חגג, אחד מבעלי הפועל תל-אביב, ד"ש עם שיר למנגר ברקוביץ מעל דפי "ידיעות אחרונות", בעקבות קצר ביניהם סביב הגעתו של שחקן זר: "הכל אגו נטו של ברקוביץ, לא באמת אכפת לו מהפועל תל-אביב, הוא החליט להשפיל את המועדון שבו הוא עובד", אמר חגג והוסיף עוד ועוד. לפני שרבים מקוראי "ידיעות" השכימו אל כותרת השער הזו, הזדרזו בערוץ הספורט למצוות: בשעה 07:15 הם העלו באתר ראיון משלהם עם חגג, עם ציטוטים באותו סגנון: "ברקוביץ הוא כפוי טובה, ההתנהלות שלו פשוט מבישה". חלפו שעתיים, ואסייג רתמה את אתר האינטרסים מס 1 בספורט במטרה לקבוע סדר יום חדש ולנסות לעמעם את הסכסוך הפומבי בין שני חבריה הטובים. הספין שנשלף בחופזה היה ידיעה משומשת מהשבועיים האחרונים – על אודות גילי ורמוט, כוכב הפועל תל-אביב, שביקש מברקוביץ לעזוב מיד ולעבור למכבי חיפה. זה היה ניסיון שקוף ועלוב, שהצליח להעלות את חמתם של כתבי ynet וערוץ הספורט. הללו פירסמו ידיעות הכחשה מפי ורמוט ("לא היה ולא נברא"). השימוש בספין ורמוט היה שיא נוסף של one בסיקור המוטה מתחילת העונה של ברקוביץ והפועל תל-אביב. לפי כחצי שנה פוטר אסף שמש מ-one לאחר שלא הצליח להתיישר עם הקו היחצני המלוקק בסיקור המנגר יקיר האתר. במקומו נכנס לתפקיד הבעייתי ארז נעמן, ומאז מכונת היחצנות המשומנת של one עובדת ללא תקלות, ברוך השם. אוסף הדוגמאות לידיעות המוטות ולפרגון המוגזם לברקוביץ מדבר בעד עצמו. לאחר הניצחון במחזור הראשון על מכבי נתניה משער עצמי צהלו ב-one: "ברקוביץ ודומב צלחו את המשוכה". הפולו-אפ לניצחון היה נופת צופים: "יכול להיות שיש שינוי בעיקר באופי של הקבוצה". המשורר שניסח את הידיעה לגמרי לא התכוון לאופיים של השחקנים. בהרמת כוסית לראש השנה קיבלו דבריו של ברקוביץ כותרת יפה באתר: "מאמין שהפועל תיאבק על כל התארים". הקבוצה עפה בינתיים מגביע הטוטו ורחוקה מאוד ממאבק האליפות, אבל אף אחד ב-one לא יעשה חשבונות קטנוניים עם הוד מעלתו. כשהפועל תל-אביב הובסה 3:0 במשחק מול קריית-שמונה, תלו ב-one את האשם בשוער: "שתי טעויות של דני עמוס עלו בהפסד". לאחר המשחק כתב אחד העורכים, אסף שלו, טור דעה שבו הדגיש כי "הפועל תל-אביב צריכה שוער שיהיה שם ברגע האמת" וכי "עמוס לא מתאים לקבוצה". הוא רק שכח לנקוב בשמו של המנהל המקצועי שבחר בשוער. במחזור הבא ניצחה הפועל תל-אביב את הפועל חיפה 0:3, וב-one התלהבו: "הקבוצה של דומב וברקוביץ נראתה נהדר". בהפסד 2:0 לבית"ר ירושלים הקבוצה של דומב וברקוביץ כבר לא כל-כך נראתה, אבל ב-one הס מלהזכיר את האחראים להפסד. בידיעה שלאחר אותו משחק ציין הכתב ארז נעמן כי בקבוצה לא חסכו בביקורת על השוער ואף כלפי המאמן דומב. ומה באשר לחלקו של ברקוביץ? בידיעה נכתב כי המנגר נכנס לחדר ההלבשה ועודד את השחקנים. באמת, בראבו, אייל. בניצחון הדרמטי 2:3 על באר-שבע נכתב כי ברקוביץ ירד במחצית לדרבן את השחקנים ובסיום לחץ את ידיהם ואמר: "אני גאה בכם". ללמדכם מיהו אדריכל הניצחון האמיתי. בידיעה שאחרי ההפסד 3:1 למכבי חיפה הגיב המאמן דומב: "לא היה חסר הרבה שנשווה, אבל זה הכדורגל". ומה היתה תגובת ברקוביץ לכישלון? "הקהל האדום נתן הצגה". ב-one שוב לא הזכירו את אחריותו להפסד. לפני המשחק מול עכו דיווחו ב-one כי ברקוביץ נכח באימון ושוחח ארוכות עם דומב. לא שזה עזר: הפועל תל-אביב הפסידה 3:1 והכתבלב של האתר כתב: "ייאוש בהפועל, ביקורת על דומב". ומה עם קצת ביקורת על ברקוביץ? חס וחלילה. רוח המפקדת מרחפת ממעל, וכל שדרת העריכה נטולת עמוד השדרה, כולל הכתב בשטח, מיישרת קו. המנגר, נכתב בידיעת המשך אופטימית להפסד מול עכו, יערוך שיחות אישיות ויחדיר מוטיבציה. השיחות של הקוסם לא עזרו, הפועל תל-אביב הפסידה גם לאשדוד, וב-one היגגו טקסט חתרני: "משהו לא עובד בקבוצה של דומב". ומה עם המנהל המקצועי שצריך לדאוג שמשהו כן יעבוד? בידיעה הבאה נכתב כי ברקוביץ נכנס לחדר ההלבשה ואמר לשחקנים: "תרימו את הראש, היה ונגמר". היה מעניין לקרוא באותה ידיעה איך הוגדרו ברקוביץ ודומב. ברקוביץ כונה "המנגר המקצועי של המפסידה", ודומב "המאמן המפסיד". לתפארת הדקויות הקטנות. "האדומים במשבר עמוק", סחה כותרת המשנה לאחר ההפסד הרביעי ברציפות (למכבי פתח-תקווה). "הקבוצה החלשה של אסי דומב", קבע ארז נעמן מי אשם. למחרת ציטט הכתב גורמים בקבוצה: "חייבים זעזוע, אחרת נהפוך למועמדים לירידה". והוסיף: "דומב זוכה לגיבוי מלא מברקוביץ". כלומר, מעמדו של המנגר האגדי יציב כסלע. הפסד רביעי רצוף, הקבוצה בצלילה, האוהדים זועמים וב-one אין מלה שלילית אחת נגד ברקוביץ. לא קריאות אוהדים נגדו, לא ביקורת גלויה של "גורמים בהנהלה", לא טענות אנונימיות, אפילו לא טור דעה שמשרבט העורך התורן. הזהו האתר שמשמש השופט והתליין הכי מהיר בבית-דין שדה למאמנים כושלים? רגע אחד, ואולי גם בכלי תקשורת אחרים חושבים שברקוביץ אינו אשם במצב הקבוצה וגם הם לא כותבים נגדו דבר? בדיקה של המתרחש מחוץ ל-one מעלה את הממצאים הבאים: ב"וואלה" נכתב לאחר ההפסד לבית"ר על ביקורת שהושמעה בקבוצה נגד ברקוביץ, שנכשל בבחירת הזרים. כמה שבועות לאחר מכן דיווח עמית גולדשטיין ב"וואלה": ברקוביץ נכשל בבניית הקבוצה. ב-ynet ציטטו גורמים עלומים במועדון בעקבות התקרית של ברקוביץ עם חגג – "שיקום וילך אם יש לו טיפת כבוד". בערוץ הספורט הביאו דברים בשם בעלי מניות שאמרו: "נפסיק לתמוך אם ברקוביץ יישאר בהפועל". ובהזדמנות אחרת: "ברקוביץ הופך אותנו לשוק". גיא לרנר תקע בטור דעה מסמרים בכובעו של "הקוסם" וקבע: ברקוביץ והקבוצה בדרך לירידת ליגה. ויש עוד: נדב צנציפר ב"ידיעות אחרונות" דיווח אחרי ההפסד למכבי פתח-תקווה: אוהדים קראו לדומב וברקוביץ – "תעשו טובה ותעזבו". אחרי ההפסד לאשדוד נכתב ב"ידיעות": "בקבוצה טענו כי ברקוביץ טעה עם הרכש והוא מתעסק עם דברים שלא קשורים לכדורגל". משה בוקר ב"הארץ" כתב שברקוביץ טעה בבניית הסגל. ב"וואלה" דיווחו על ביקורת בקבוצה נגד ברקוביץ – "בשביל החברים שלו יש כסף". אביעד פוהורילס ב-nrg לא ריחם: "אפקט אייל ברקוביץ התפוגג והתוצאה קטסטרופה קולוסלית". ויש עוד ועוד, מלוא החופן ביקורות וציטוטים נגד ברקוביץ בכל העיתונים, האתרים, אולפני הספורט בטלוויזיה וברדיו – מלבד one. כשבכלי התקשורת התפרסמו ידיעות וטורים על הבעיות המקצועיות והדגישו את אחריותו של ברקוביץ, ב-one הקפידו על דממה בתחום הזה, אבל לא הזניחו את יקירם. בשבוע הסוער שאחרי שרשרת ההפסדים הם העלו לכותרת הראשית שתי ידיעות חיוביות על המנגר. באחת הבליטו את הגעתו לבית-המשפט כדי לתמוך בשחקן הקבוצה שביצע תאונת פגע וברח, ובשנייה גינה את האוהדים שהגיעו להפגין מול ביתו של הבעלים חיים רמון. אפשר היה לחשוב שב-one החליטו להתייחס בצורה שקולה לכשלונות של מאמנים: לא ליצור נגדם אווירה של סוף העולם, לא לבדוק כל שעה אם כבר פוטרו, לא לפרסם נגדם ציטוטים של גורמים בהנהלה. אבל זה בכאילו. זיוף המציאות מיוחד רק לברקוביץ. מאמנים כמו אלכסנדר סטנוייביץ במכבי חיפה, אלון חרזי בעכו, מנחם קורצקי בבית"ר ירושלים, גיא לוי בסכנין, יוסי מזרחי במכבי נתניה, ראובן עטר בהפועל חיפה ועוד אינם זוכים ב-one לשום הנחת סלבס. יפסידו פעם-פעמיים, וב-one תוכלו לקרוא פרסומים ראשונים או אחרונים על מעמדם המתערער, האוהדים שמקללים, הקבוצה המפורקת וכותרות נוספות נוטפות טוב לב. רק ב-one ברקוביץ נותר המנגר הכי יציב בעולם. גם ארבעה הפסדים רצופים לא סדקו את כיפת הברזל שפרשו מעליו החברה. גם מעורבותו בשבוע האחרון בתכך שגרם לאחד הבעלים להוציא עליו את זעמו לא הוציא את one משלוותו. אופירה אסייג כלל לא ניצלה את קרבתה ההדוקה לשני חתני השמחה כדי לדלות מהם ציטוטים חזקים יותר זה נגד זה; גישה מפתיעה ביחס לצהובון האינטרנטי, שלא מרשה לעצמו לפספס שום מריבה הגונה כדי להתפלש במי-אפסיים. ברגעים הכי קשים להפועל תל-אביב, כשמסביב ייהום הסער, כשעניבת החנק האדומה תתהדק, ברקוביץ יוכל תמיד למצוא מפלט באתר של החברה אופירה. בשטח הסטרילי הזה, במעטפת המחבקת, כולל טוקבקים שעברו סינון במיוחד עבורו – מפויסים ומשבחים – יוכל הקוסם להרגיש איך בקבוצה שבהנהגתו הכל דופק בלי תקלות. להיות חבר מיוחס של one – קסם אמיתי.

פערים בין תצלומים לידיעות המתלוות אליהם | "הארץ" אינו מתקן דיווח שגוי שפירסם אתמול | ונחום ברנע מתגמש

הכותרת הראשית המשמעותית של הבוקר מופיעה בעיתון "הארץ": "בזק שוב מחליפה ידיים: חיים סבן ימכור את חלקו ב-7 מיליארד שקלים". אמיר טייג מדווח על העסקה המתקרבת באופן בלעדי ב"הארץ", ומרחיב ב"דה מרקר" על השינוי במפת השליטה בשוק התקשורת הישראלי. "מעריב" מורח לרוחב כל מרכז עמוד השער תצלום של כרזת מחאה בגנות פינוי התנחלויות אשר הונפה אמש בטקס השבעת טירונים בכותל. רועי שרון ואמיר בוחבוט מדווחים כי בזמן שמפקדם נאם, הביעו החיילים את עמדתם הפוליטית. "גדוד שמשון לא מפנה בחומש, נכתב בצבע כתום – המזוהה עם המאבק נגד ההתנתקות – על השלט שהניפו חיילי אחת המחלקות למול עיניהם המשתאות של מפקדי החטיבה ומאות האורחים", מדווח בידיעה המלאה בעמוד 5. מעל לטקסט זה, כמו גם לרוחב כל השער של העיתון, תצלומים של האירוע [מירי צחי, באדיבות חומש תחילה] ובהם נראה שלט שעליו נכתב נוסח שונה ("שמשון לא מפנים את חומש"), כשרק המילה חומש צבועה כתום. צבי זינגר, המדווח על האירוע ב"ידיעות אחרונות", וחיים לוינסון, המדווח עליו ל"הארץ", כוללים אף הם בדיווחם נוסח שלט שונה מזה המופיע בתצלום המלווה את הידיעות. ל"ידיעות אחרונות" השער הפחות אטרקטיבי הבוקר. השליש המרכזי בו, זה שבין ההפניות לכתבות המוסף שבחלק העליון ובין הפרסומת שבתחתית, השליש השמור לכותרות חדשותיות - כולל חמש כותרות שונות, מעלייה במחיר המים ועד לסקר המעלה כי מצבה של מפלגת העבודה בכי רע. הכותרת הראשית שמורה לפרשת שמעון (מוני) פנאן – "לקוחות הבנק יזומנו לחקירה". בעוד שכמעט כל מוסף שמכבד את עצמו מפרסם הבוקר רשימת אשכבה למכבי תל-אביב, בעמודי החדשות נמשכים הגילויים בפרשה. אורי בלאו מדווח ב"הארץ" כי המשטרה ידעה על עסקיו המפוקפקים של פנאן זה שנתיים, "אך החומרים הועברו מיחידה משטרתית אחת לשנייה, ובסופו של דבר לא נפתחה חקירה". לפי הדיווח, המידע נגע למעורבותם של שופטי כדורסל בהשקעות. מוזכר השופט סמי בכר, ששריקה מעוררת מחלוקת שלו במשחק גמר בין קבוצת מכבי תל-אביב להפועל ירושלים, במאי 2007, תרמה לנצחון מכבי. בלאו מדווח גם כי פנאן היה נתון למעקב של אנשי מס-הכנסה. שי גולדן, בטור נלווה, כותב על ההשלכות הקטסטרופליות ("אסון של ממש לספורט המקומי") במקרה שיתברר כי שופטים היו מעורבים בהשקעות אצל פנאן. את הידיעה של בלאו מלווים תצלומים של חמישה אנשים הקשורים לפרשה – תצלום אחד גדול וארבעה קטנים. התצלום הגדול הוא של ציון נתן, לשעבר חשב מכבי תל-אביב, אף שחלקו בידיעה פצפון ומסתכם בציטוט קצר בסיומה, בלי שאפילו שמו המפורש יוזכר. אתמול פורסמה בשער "הארץ" כותרת שלפיה נתן "ירד למחתרת וחושש לחייו". בידיעה שהופיעה מתחת לכותרת זו [יניב קובוביץ ודוד מרואני] לא נמסר כי נתן "חושש לחייו", אך נטען כי ירד למחתרת ולא הגיע להלוויית פנאן, שתי טענות שנתן הכחיש אתמול בראיונות שהעניק לתקשורת. התצלום המופיע הבוקר ב"הארץ" מציג אותו כשהוא "יוצא מאולפני ערוץ 2". תיקון רשמי לידיעה שהתפרסמה בעיתון אתמול לא מופיע. גם לא אזכור להכחשותיו של נתן. אביעד פוהורילס מדווח ב"מעריב" כי לפנאן היו חשבונות בנק "בשווייץ ובמדינה במזרח הרחוק", שם הפקיד את כספי לקוחותיו. פוהורילס מביא גם מדברי יעקב שני, שחקן כדורגל לשעבר, שהיה בין המשקיעים בתוכנית החיסכון של פנאן, המספר על הריבית שהובטחה (18% לשנה) ועל הדרך שבה הפך למשקיע ("שמעתי מחברים בארץ על הריביות שמוני נותן"). דווקא ב"ידיעות אחרונות", העיתון שבו הפרשה מתכבדת בכותרת הראשית, מתפרסם המידע הפחות מסעיר. גד ליאור מדווח שמנהלי רשות המסים החליטו אתמול לפתוח בחקירת הפרשה. לכל קוראי "ידיעות אחרונות" שמצאו את עצמם הבוקר בלסת שמוטה מול ידיעת התצלום בראש עמ 11, המתמקדת באירוע שהתקיים אתמול בהשתתפות יו"ר אי.די.בי נוחי דנקנר, ושבתצלום הצמוד לה דיוקנו של דנקנר אינו מופיע - אתם מוזמנים להחזיר את הלסת למקומה. אם תדפדפו עוד עמוד אחד בעיתון תגלו כי העולם טרם הועמד על ראשו: בעמ 12 מופיעה ידיעת תצלום נוספת, על אירוע אחר מאתמול שבו נטל דנקנר חלק. בתצלום הצמוד לטקסט הקצר על האירוע מתנוסס דיוקנו של האיש. נחום ברנע מביא בטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" קטעים משיחה שניהל עם הפילוסוף הצרפתי ברנאר-אנרי לוי. בין היתר שואל אותו ברנע מה דעתו "על התקשורת החדשה, על תרבות האינטרנט". לוי משיב לו כי "לתקשורת הישנה יש דעה טובה מדי על עצמה", ומסביר כי כמו שיש עיתונות טובה ורעה, כך יש גם אתרי אינטרנט טובים ורעים. נראה כי ברנע, שניהל בשבועיים האחרונים פולמוס עם הבלוגוספירה על תרומתה לדיון הציבורי, מגמיש את עמדתו. מיד בהמשך הטור הוא מביא בהרחבה ציטוטים מכתבה שהתפרסמה באתר האינטרנט "דה דיילי ביסט", על מצבו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. אתר זה, נבהיר למי שאינו מכיר, הוקם כמתחרה הגדול של ה"הפינגטון פוסט", האתר שבו התפרסמה הרשימה שחוללה את הסיבוב האחרון בחילופי המהלומות המילוליות בין ברנע לבלוגוספירה. שני עיתונאים פקיסטנים מתראיינים למוספי סוף השבוע. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מראיינים איימי גינזבורג ודניאל בטיני את "העיתונאי הפקיסטני הבכיר" פארוק חאן פיטפי. בפקיסטן מתנהלת בימים אלה מערכה גדולה במלחמה בין הצבא לטליבאן, מלחמה ששמעה כמעט שאינו מגיע לקוראי העיתונים הישראליים. מעט עליה ניתן ללמוד מהראיון עם חאן פיטפי. "דעת הקהל בפקיסטן נגד הטליבאן מעולם לא היתה איתנה כל-כך כמו עכשיו", הוא אומר. במוסף "הארץ" מתפרסם ראיון שערך יוסי מלמן עם חאמד מיר, "העיתונאי-שדרן הפקיסטני המפורסם ביותר בעולם", שעומד להוציא ביוגרפיה על אוסמה בן-לאדן. מלמן שומע ממנו על פגישותיו עם בן-לאדן ועל הכלל הפשוט שחייב למלא כל עיתונאי המראיין טרוריסט. "כשאתה הולך לראיין טרוריסט, יש דילמה לא פשוטה", אומר מיר. "עליך לזכור ולשנן לעצמך: אל תניח לו להפוך אותך למכשיר שלו". במדור ההורוסקופ במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" [מרים בנימיני] מתפרסמת פרשנות אסטרולוגית ליחסי ישראל והאו"ם: "מפה משותפת של האו"ם ומדינת ישראל מצביעה על מאבקי כוח וויכוחים על הדרך ועל הכוונות, אבל בסופו של דבר תמיד, גם במצבים שנראים חסרי פתרון, ישראל יוצאת בסדר ובשורה התחתונה מגיעים תמיד להסכמה". ליאור אל-חי, אתי אברמוב וישראל מושקוביץ מדווחים בעמ 3 של "ידיעות אחרונות" על השחקן אלי גורנשטיין, שעלה אתמול על הבמה לביצוע הצגת יחיד שעות אחדות לאחר שנפצע בתאונת דרכים. לידיעה מוצמד תצלום של גורנשטיין [תומריקו] כשגבס לרגלו והוא נעזר בקב. כותרת הידיעה, שפרושה לרוחב ראש העמוד, קוראת: "ההצגה חייבת להימשך". בעמוד האחורי של "ידיעות אחרונות" מדווח דני אדינו אבבה כי צופי ההצגה "אלמה" נשלחו אמש לביתם באמצע ההופעה בעקבות אי-נכונות של מהנדס בטיחות לאשר כניסה למשאית שהיתה אמורה לקחת חלק במופע. אדינו אבבה פותח את דיווחו במלים "ההצגה לא חייבת להימשך" בתחתית עמ 11 של "מעריב" מתפרסמת ידיעת תצלום שבה נראה "נדב כספי, המשנה למנכ"ל מעריב, מעניק מסך 52 של פוגיקום וחופשה זוגית ברשת מלונות רימונים לזוכה במשחק הקיץ הגדול של מעריב: דורון שמש מרחובות", לשון כיתוב התצלום. ברקע התצלום, שמהווה פרסומת לחברת פוגיקום, נראית מודעת פרסומת לחברת פוגיקום שהוצבה לצד המשנה למנכ"ל והזוכה המאושר. בכל העיתונים מדווח כי מועצת הרשות השנייה תפרסם ביום השני הקרוב מכרז חדש לערוץ 10. נדב איל מדווח במדור חדשות החוץ של "מעריב" על המהומה שהתרחשה מחוץ לבניין ה-BBC בלונדון, לקראת קיום ראיון עם מנהיג מפלגת הימין הקיצוני, ניק גריפין. "אני רוצה להודות למעמד הפוליטי השליט על כך שהם כל-כך טיפשים", מצטט איל את דברי גריפין בכניסה לבניין. "המהומה שהם יצרו העניקה לנו הכרה ציבורית ברמה שלא הכרנו". ליאונרד דאוני, סגן נשיא ה"וושינגטון פוסט", מסכם במאמר שתורגם והופיע ב"גלובס" את קריאתו לממשל בארה"ב שיתמוך בעיתונות. ירון לונדון ומוטי קירשנבאום מתראיינים למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" ומשוחחים עם יהודה נוריאל ואיתי סגל על סוד הצלחת תוכניתם ועל היחסים ביניהם. הראיון המשותף מעניין ומרגש, והעובדה כי השניים אינם מתוארים בכתבה אף פעם אחת כ"הזקנים מהחבובות" היא הישג קטן בפני עצמו. את טורו השבועי במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מקדיש הפעם יאיר לפיד לדניאל בוסטרום, העיתונאי השבדי שפירסם את הטענות כי חיילי צה"ל הורגים פלסטינים למטרת גניבת אבריהם, ושאיתו הוא אמור לשוחח במסגרת כנס דימונה לתקשורת. לפיד מבטיח שיגיד לבוסטרום שהוא אנטישמי.

העיתונים מדווחים על הנעשה ביוון | "ישראל היום" מקבל מכתב ומוסר מברק | "ידיעות אחרונות" מפרסם תמונה של ילדה | אנסטסיה מיכאלי מסבירה למה התכוונה

"הומואים? זאת סטייה. אנסטסיה מיכאלי לא מתנצלת. להפך", נכתב בכותרת על שער המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". מיכאלי, לשעבר דוגמנית ומגישה בטלוויזיה ברוסית וכיום חברת-כנסת מטעם מפלגתו של אביגדור ליברמן, התבטאה בשבוע שעבר בגנותם של הומוסקסואלים ("מסכנים, הם מתאבדים בגיל 40", אמרה בין השאר), על רקע התנגדותה לכך שאורח חייהם מוצג באור חיובי בתוכנית טלוויזיה. ההתבטאות עוררה הדים ואף הודעה מטעם מפלגת ישראל-ביתנו, שהתנערה מן הדברים. ביום שישי, יום אחרי התבטאותה של מיכאלי, ב"מקור ראשון" כלל לא דיווחו עליה (לעומת זאת התפרסמה שם ידיעה תחת הכותרת "תופעה בעיראק: עשרות נערות שהושאו בכפייה התאבדו. הפער בין החיים במציאות השבטית לבין המציאות המופיעה בטלוויזיה המערבית הביא נשים צעירות רבות לפגוע בעצמן"). ב"ידיעות אחרונות" הקדישו עמוד (ברודשיט) למיכאלי, להיסטוריה הפרלמנטרית שלה ולשני טורים תקיפים נגד התבטאויותיה (איתי סגל ושלומי לאופר). ב"מעריב" התפרסמה על השער תמצית מטורו של סגן העורך שי גולדן תחת הכותרת "פרסונה נון-גרטה". "גזענות, בורות חברתית ושנאת השונה אינן בעיה של הנרדפים והקורבנות, כי אם של הרוב התקין והמתוקן. הומופוביה אינה אסונם של ההומוסקסואלים – היא אסונה של החברה כולה. הגיעה השעה שהחברה עצמה, לא הקהילה הלהט"בית, תוקיע את אנסטסיה מיכאלי. היא אינה ראויה עוד להיות חברת-כנסת בישראל". אלא שמיכאלי היא עדיין חברת-כנסת בישראל, והיום כותבים צביקה ברוט ויובל קרני במדור הכנסת ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כי "אחד הדברים שהכי הפריעו לח"כית היו דווקא הפרסומים לפיהם הודעת ההבהרה שלה כללה התנצלות. דקות לאחר שנחתה בישראל היא מיהרה להבהיר לידיעות אחרונות כי לא התנצלות ולא נעליים [...] אני רוצה שדור הילדים שלנו יגדל על נורמה של משפחה. ומשפחה רגילה זה גבר ואשה, אבא ואמא. אלו ערכים ראויים, ומה שחורג מכך זו סטייה", מצטטים השניים את חברת-הכנסת. "כשמציגים את זה בטלוויזיה מול כל העם, אנחנו הופכים לארץ סדום במקום לארץ ישראל". עוד קבלה מיכאלי על התגובות, בעיקר אלו ברשת, לדבריה: "הפרסומים נגדי היו בוטים, חד-צדדיים, מבזים ואלימים. בלי שום גבולות או חוקים, כולל דברי הסתה ופגיעות אישיות בילדים שלי. אסור לפרסם את התמונות שלהם ללא אישורי, אבל אף אחד לא חשב להגן עלי. זו התנהגות שמראה שהם שכחו שמלים יכולות להרוג, ואחרי רצח רבין זה הוכח". ברם, דבריה כפי שהובאו קודם – חסרים. הציטוט המלא הוא זה: "זכותו של כל אדם לחיות לפי השקפתו ואמונתו, בהתאם לדרך שלו, ולכן אני מצטערת אם מישהו נפגע. לא היתה לי כוונה לפגוע באף אחד, אלא לדבר על התופעה. אבל מוזר מאוד שאנשים שמדברים על סובלנות מרשים לעצמם לנהוג כלפי באלימות מילולית ונפשית, בלי שום סובלנות. מה קרה, לי אסור למתוח ביקורת ולהשמיע את דעתי, ולהם מותר לפגוע בי ובילדים שלי? זה לגיטימי? אני רוצה שדור הילדים שלנו יגדל על נורמה של משפחה. ומשפחה רגילה זה גבר ואשה, אבא ואמא. אלו ערכים ראויים, ומה שחורג מכך זו סטייה. אם למישהו יש סטייה זו זכותו, אבל שישמור אותה בתוך ביתו. כשמציגים את זה בטלוויזיה מול כל העם, אנחנו הופכים לארץ סדום במקום לארץ ישראל, ואני אומרת את זה מבלי לפגוע בזכותם לחיות איך שהם רוצים. אז למה הדעה שלי לא לגיטימית והדעה שלהם כן? למה אסור למתוח עליהם ביקורת? אני דורשת מהם סובלנות כפי שהם דורשים מאיתנו". לא צריך תואר שני בהנדסת חשמל כדי להבחין בכשלים הלוגיים והמוסריים שבהתבטאויות של מי שמכהנת כחברת-כנסת במדינת ישראל בשנת 2012. לפי מיכאלי, התבטאות פומבית של חברת-כנסת הקובעת כי קבוצה מסוימת של אנשים הם סוטים ההופכים את ישראל לסדום היא ביקורת לגיטימית, אולם תצלומים מעובדים השמים אותה ואת משפחתה ללעג הם הסתה לרצח. לא צריך לזכות בתחרות יופי כדי להבין שההפך הוא הנכון. סטייה הרי צריך ליישר, וסטיות הרי יש לעקור. לפי מיכאלי, לנבחרי הציבור ומנהיגיו שמורה זכות ההשתלחות, בעוד שלציבור עצמו שמורה זכות השתיקה. לפי מיכאלי, אדם המגיב בפרובוקציה ויזואלית אחרי שקובעים כי הוא קורבן להתעללות מינית בעל נטיות התאבדותיות הוא אדם חסר סובלנות. מיכאלי, אשה אלימה שהכתימה את כנסת ישראל בתקריות מהמביכות בתולדותיה, אינה הפוליטיקאית החשוכה הראשונה המשתמשת בשיח הזכויות והסובלנות כדי לטפטף רעל של שנאה ודעות קדומות לחלל כיכר השוק. אנשי ציבור כמו מיכאלי מציבים בפני העיתונות הישראלית אותו אתגר של "דמוקרטיה מתגוננת". כיצד תתמודד עיתונות ליברלית עם מי שמרום מעמדו משתמש בחופש הביטוי כדי להסית, לשסות ולהגביל אותו חופש עצמו? "אנסטסיה מיכאלי לא לבד", מזכיר נחום ברנע במאמר הנדפס היום במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" ומוקדש לדברי הבלע של חברת-הכנסת ("המשפטים האלה כל-כך תלושים מהמציאות, כל-כך שקועים בבורות [...] במערכת הפוליטית היא נעה מסקנדל להבהרה, מהבהרה לסקנדל וחוזר חלילה. היא לא שולטת בפיה ולא שולטת בידיה"): "בכנסת הנוכחית היא אחת מרבים – רק קצת יותר בלונדינית". "היום לפני 93 שנה: גיליון ראשון של חדשות הארץ", נכתב בכותרת ידיעה מודגשת בעמ 8 של "הארץ" (יעל גרינפטר). "לפי העורך והמו"ל, השאיפה היתה להדפיס עיתון יומי צנוע ולא גדול ביותר, אבל חופשי ורציני ושואף למלא באמונה את חובתו מתוך הכרת האחריות הגדולה שהוא מקבל על עצמו. כותבי המאמר ציינו את הקושי שיש בבקשת פתרון אובייקטיבי לשאלות הרבות והמסובכות המנסרות כרגע בעולמנו העברי, והבהירו חד-משמעית כי עיתוננו לא יהיה במה חופשית לכל רעיון ולכל דעה שהיא". ה-18 ביוני 1919 הוא מועד יציאתו של הגיליון הראשון של "חדשות הארץ", אולם קדם לו גיליון אחר, ב-4 באפריל 1918, בהוצאת חיילים יהודים בצבא הבריטי, שיצא תחת השם "חדשות מהארץ הקדושה". "בעת הצגתן של מסקנות ועדת קדמי על יוקר המחיה בישראל, בלט לעין זינוק דרמטי במחירי מוצרים ב-2008", פותחת ח"כ שלי יחימוביץ מאמר המתפרסם במדור הדעות של "דה-מרקר". "למה דווקא אז? בגלל קריסת רשת קלאבמרקט ומיזוגה עם שופרסל, השיב שרון קדמי, מנכ"ל התמ"ת, בדיון שהתקיים בשבוע שעבר בכנסת. נרשמה פליאה. נכון שהאירוע יצר מונופול קמעוני, אבל הוא התרחש שלוש שנים קודם, ב-2005. לקח לשוק זמן להפנים, הסביר קדמי. על כך אפשר לומר שב-2005 גם התגלה כוכב הלכת הננסי מאקה-מאקה, ומי יודע, אולי גם האפקט הזה הופנם בשוק שלוש שנים אחרי. "תנו לי להציע שני אירועים יותר רלבנטיים, ובלי התשלום שגבתה מהמדינה מוניטור, חברת הייעוץ הבינלאומית שהביאה את הממצאים. א: הסרת הפיקוח על המחירים ב-2006. ב: מכירת תנובה לאיפקס ב-2008, סוג של הפרטה שחיסלה את האחריות הלאומית שאיפיינה את מדיניות המחירים של תנובה גם לאחר הסרת הפיקוח, והפכה את החברה לזרוע פיננסית שבאמצעותה חולבים את הציבור במקום את הפרות. אבל אפילו מוניטור חרצו מפורשות: החוליה היצרנית היא היחידה שאינה אחראית כלל לעליית המחירים. מתברר שכאשר התשומות עולות – המחירים עולים, אבל כשהתשומות יורדות – המחירים גם כן עולים". "היוונים הצביעו בעד הסכם החילוץ האירופי", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "נצחון היורו", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שם עורך הספורט לעולם אינו הולך לישון. "אחרי חודשים של מתח: היוונים העניקו ניצחון דחוק בבחירות למפלגות שתומכות בצעדי צנע כפי שדורשת אירופה. היורו כבר זינק", נכתב בכותרת המשנה. "האם הודות לצנע הקשה הזה מסוגלת יוון לפרוע את חובותיה? ממש לא", כותב סבר פלוצקר בטור פרשנות בעמ 13 של "ידיעות". "[...] האם בזכות משטר הצנע הצטמצם היחס בין החוב הציבורי לתוצר [...] לא, היחס רק הורע. האם מדיניות הידוק החגורה האכזרית קירבה את יוון לצמצום הגירעון התקציבי? גם זה לא [...] אין מנוס מהמסקנה ששיטת הצנע לא עובדת, תרתי משמע. רוב האירופים, ראשי קרן המטבע הבינלאומית, הממשל האמריקאי וכלכלנים בעלי שכל ישר מבינים זאת. ומי לא מבינה? גרמניה". גם הכותרת הראשית של "מעריב" עוסקת בענייני חוץ: "הערכה בישראל: רוסיה תתמוך בהפעלת כוח צבאי בסוריה". "גורמים בירושלים ובאירופה סבורים: מוסקבה לא תתנגד להצעה במועצת הביטחון שתאפשר פעולה בסוריה. היום ייפגשו פוטין ואובמה כדי לדון במתרחש במזרח התיכון", נכתב בכותרת המשנה. "מכתב הקצינות: לא לפגוע בנשים בצה"ל", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", היחיד שממשיך למקד את מבטו פנימה גם היום. "לקראת הגשת מסקנות הוועדה לשוויון בנטל: כ-20 קצינות בכירות במילואים בדרגות תא"ל ואל"מ פנו לרה"מ, לשר הביטחון ולח"כ פלסנר. התוכנית לגיוס חרדים לא לוקחת בחשבון השלכות מגדריות שיפגעו בשירות הנשים". ובכל זאת, יש גם ענייני חוץ על שער העיתון: "ההזדמנות האחרונה של איראן", נכתב בכותרת, ומתחת לה: "נציגי טהרן ושש המעצמות ייפגשו היום במוסקבה לסבב גורלי של שיחות על הגרעין. איראן צריכה להכריע בין קיומה של תוכנית הגרעין לקיומה של כלכלתה". ברם, סוגיית הגרעין האיראני אינה באמת חדשות חוץ, בטח לא ב"ישראל היום" (ואגב, הציטוט התקיף שבכותרת המשנה, שמובן כאילו מקורו בנציגי המעצמות, הוא בסך-הכל חוות דעת של אנליסט בחברת ייעוץ). גם בעיתונים האחרים מתפרסם דבר מכתב הקצינות: על שער "ידיעות אחרונות" אחת הכותרות היא "מכתב הקצינות לרה"מ: גיוס חרדים יפגע בשילוב נשים בצה"ל. הקצינות מזהירות: צבא העם יהפוך לצבא הגברים". בעמ 21 של "מעריב", במשבצת קטנה הנתונה בתוך הידיעה "הרב הראשי יוצא למאבק נגד שוויון לרבנים הרפורמים", חתום אחיקם משה דוד על כ-100 מלה תחת הכותרת "קצינות במיל נגד גיוס חרדים". ב"הארץ" לא מדווח על המכתב. מדוע דווקא ב"ישראל היום" בחרו להדגיש את האייטם ולהופכו לכותרת ראשית? תהא הסיבה אשר תהא, המידע המובא בידיעה הקצרה בעמ 11, שאליה מפנה אותה כותרת ראשית, פחות באופן ניכר מזה שמציע "ידיעות אחרונות", ואינו רב באופן משמעותי מזה שלא מופיע ב"הארץ". עוד על שער "ידיעות אחרונות": "טיולי אקסטרים בהתנחלויות", נכתב בכותרת לצד הלוגו "חשיפה": "בילוי משפחתי שעוד לא ראיתם", נכתב בכותרת המשנה. "תיירים מהעולם מגיעים ליישובי גוש עציון כדי להשתתף במטווחי ירי המדגימים חיסול מחבלים". בתמונה המלווה את הכותרת, תמונת השער של "ידיעות אחרונות", נראית ילדה קטנה אוחזת רובה סער גדול כמוה בעזרת בחור צעיר לבוש מכנסי צבא, משקפי שמש וראש מגולח. הילדה מביטה מבעד לכוונות, מרוכזת. בתחילה חשבתי, איזה פלא, ב"ידיעות אחרונות" הצהוב והפופוליסטי מחזקים את העמדה הביקורתית באמצעות תצלום חזק כל-כך, כמעט מזעזע. אבל כשדיפדפתי לכפולת האמצע המוקדשת לדיווח מתלהב ("תדמית ישראל בשפל? אמנים ואקדמים מחרימים אותנו? גוש עציון דווקא הופך לפנינת תיירות בזכות המשאב מספר אחת באזור: המצב הבטחוני"; "מישל בראון (40), בנקאי ממיאמי, הגיע למטווח עם אשתו ושלושת ילדיו כדי להחדיר בהם ערכים" ועוד ועוד) ולתמונות ילדים נוספים המחזיקים כלי משחית בידיהם הרכות, הבנתי שהעמדה הביקורתית היתה רק בראש שלי. "כרטיס בכיוון אחד" היא כותרת הדיווח של ראובן וייס, תלם יהב ומתי סיבר ב"ידיעות אחרונות" על מבצע הגירוש של דרום-סודאנים מישראל, ששר הפנים אלי ישי מייחצן בעוז בימים האחרונים. "המגורשים עולים לאוטובוסים בערד ובתל-אביב. כולנו מרגישים רע", נכתב בכיתוב תצלום של ילדה ושל שני גברים, מבטם אבל. "ישי: אנחנו פועלים מתוך אהבת ישראל", נכתב בכותרת דיווח של תלם יהב ואיתמר אייכנר באותו עמוד. "ידיעות אחרונות" הגדיל לעשות ושלח כתב לגובה, דרום-סודאן, שם עתידים לנחות הפליטים. "אין איש מחכה" היא כותרת הדיווח של אלדד בק. "המדינה שמלאה באוצרות טבע נחשבה עם הכרזתה להבטחה גדולה. אך רק שכבה מצומצמת ביותר של האוכלוסייה נהנית מפירות העצמאות" ו"המוחזרים יועברו למחנות פליטים שבהם תנאי המגורים מינימליים ביותר: הבקתות אינן מחוברות לחשמל ולמים, ודייריהן ישנים על האדמה". אלה הם המשפטים המודגשים מתוך הכתבה. המחווה העיתונאית החשובה הזו של "ידיעות אחרונות", לשלוח כתב למקום שבמרכז החדשות גם כשהוא במרחק טיסה מישראל – אקט שפעם היה טריוויאלי לכל כלי תקשורת מרכזי המכבד את עצמו – נעשתה נדירה על רקע הדלות של העיתונות כאן. ויותר עצוב: נראה כאילו בשולחו שליח לסודאן, "ידיעות אחרונות" מקדים גם לפחות כמה ממשרדי הממשלה הרלבנטיים, אם לא את כולם. "לא אחזור למדינה שקראה לי סרטן" היא כותרת תמצית הדיווח של יובל גורן הנדפס על שער "מעריב". לצדו, בתמונת השער של העיתון, נראה השר ישי כשהוא חובק ומחובק על-ידי כמה דרום-סודאנים המרימים ידיים לאות – לאות פרידה? לאות ניצחון? לאות שמחה? "הרימו ידיים", מבארת כותרת כיתוב התמונה. "גורשו בעצב, עזבו בשמחה", נכתב בכותרת הדיווח עצמו. "על המטוס, בדרך הביתה", נכתב בכותרת הדיווח ב"ישראל היום". ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת היום ידיעה שעליה חתומים שני כתבים, והיא עוסקת בהפסקת חשמל יזומה שאמורה להיות היום "בשני גני ילדים פרטיים בהרצליה". "איך אפשר בשרב כזה להשאיר ילדים קטנים כל-כך בלי מיזוג ובלי אוורור?", מצטטים הכתבים ראובן וייס ועמיר בן-דוד את אחד ההורים, המוסר כי בשל העבודות "לא ישלחו היום את ילדיהם לגן או שיאספו אותם כבר בצהריים". הידיעה אינה מתפרסמת במדור הסאטירי. ב"מעריב" מתפרסמת היום הכותרת "מת האיש שהצית את מהומות לוס-אנגלס" מעל לידיעה על מותו של רודני קינג בגיל 47 בבריכה בביתו שבקליפורניה. מתחת לה מתפרסמת הכותרת "תחקיר: ניאו-נאצי סייע למתכנן הטבח במינכן". כדי לשמור על אחידות סגנונית היה צריך לנסח את הכותרת האחרונה כך: "ניאו-נאצי סייע למתכנן הטבח שהציתו ספורטאים יהודים במינכן". החלה הספירה לאחור לקראת הפרסום העונתי של תצלום ובו ילדים ערבים בקייטנה של חמאס אוחזים רובי צעצוע, בליווי כיתוב מזדעזע.

"ידיעות אחרונות" שומר אמונים לדליה איציק | דוד לוי לא הציע 2,000 שקל כדי למנוע פרסום תצלום שלו עם פח זבל | "הפלס" אינו נוקב בשמו של הנוצרי החשוב בעולם

"המערכה העקובה מאינטריגות במירוץ לבית הנשיא נעצה את המסמר האחרון בארון בו הוטמנה מערכת הערכים הישראלית, שמעולם היתה רחוקה מלהיות כבוד למדינת היהודים", נכתב הבוקר בפתח מאמר המערכת של העיתון החרדי "המבשר". "התקשורת", קובל מחבר המאמר בהמשך, "עוסקת בתככים, מדווחת ומפרשנת, והיא מקבלת זאת כדבר המובן מאליו. היא רואה בהם אייטמים הולמים לחדשות, ואף אחד כבר לא רואה בהם בושה". סיקור ההתמודדות על נשיאות המדינה נדחק הבוקר לעמודים פנימיים של העיתונים החילוניים, ועוסק, כרגיל, בתככים ואינטריגות; לא רק בין המועמדים לנשיאות לבין עצמם, אלא גם בין המועמדים לראש הממשלה, נקודת המשען של שני העיתונים הנפוצים בישראל. ב"ישראל היום", לדוגמה, בולטת הצנעתו של המועמד המוביל ראובן (רובי) ריבלין. כותרת הידיעה, מאת מתי טוכפלד וגדעון אלון, מוקדשת דווקא לדליה דורנר ודן שכטמן, שטרם אספו את עשר החתימות הדרושות כדי להציג מועמדות רשמית. התצלומים שנלווים לידיעה מצמידים לדורנר ושכטמן מועמד נוסף עם סיכויים קלושים שטרם אסף את החתימות הדרושות – דוד לוי. "עדיין לא ברור אם רה"מ יתמוך, ובמי, מהמועמדים", נכתב בכותרת המשנה. רק בגוף הידיעה נמסר כי "נמשכים המאמצים להביא לפגישת פיוס" בין נתניהו לריבלין. "ידיעות אחרונות" מציע לקוראיו תמונת מראה, עם חשבונאות אישית אופיינית. "הליכוד עם ריבלין", נכתב בכותרת הידיעה שהכין עקיבא נוביק. "בימים האחרונים, אחרי שפסל שורת מועמדים ארוכה, עסוק נתניהו במשימה מרכזית אחת: לעצור את הסחף בליכוד לטובת שנוא נפשו – ראובן ריבלין", כותב נוביק. "בינתיים נתניהו לא מצליח לכפות את דעתו על הליכוד, ופחות ממחצית מחברי המפלגה מתחשבים בעמדתו בשאלת ההצבעה". אולם הסיקור ב"ידיעות אחרונות" אינו נובע משנאה לנתניהו בלבד. גם חיבה עצומה מכתיבה את אופיו. בלב הידיעה משובץ תצלום של המועמדת דליה איציק, מעל הכיתוב "מאמץ אחרון". איציק, שהגיעה למקום האחרון בסקר דעת הקהל שפורסם במהדורה האחרונה של "אולפן שישי", עם שני אחוזי תמיכה בלבד, נהנית מתמיכה ארוכת שנים מצד "ידיעות אחרונות". כמו אולמרט, גם כשהיא לא פופולרית בציבור היא שומרת על פופולריות גבוהה בעיתון. ביום שישי האחרון כתבה סימה קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כי אם נתניהו לא יביע תמיכה גלויה באף אחד מהמועמדים, אביגדור ליברמן יוכל להצביע ולכוון את חברי מפלגתו להצביע עבור כל מועמד שירצה. ליברמן, הוסיפה קדמון, "יתמוך ככל הנראה באיציק, שיורשת גם חלק גדול ממאגר הכוחות של סילבן שלום". לדברי קדמון, "לא מן הנמנע שהנשיא הבא שלנו יהיה בכלל נשיאה". "צלם פפרצי צילם את ניקול ראידמן מחוץ לחנותה בכיכר המדינה, אבל מה שלא מצא חן בעיני המעושרת ההריונית הוא שברקע הצילום היו פחי זבל", מדווח ערן סויסה במדור הרכילות של "ישראל היום". "היא ניגשה אליו, שאלה כמה הוא מרוויח עבור התמונה ורכשה אותה ממנו תמורת פי עשרה. בחישוב מהיר, 2,000 שקלים". בתשובה לפנייתו של סויסה אמרה ראידמן: "אני לא אוהבת רקע של פחי זבל. זה לא התאים לגוון התיק שלי וזה לא ראוי לפרסום". ב"ידיעות אחרונות", לצד הידיעה המרכזית על המועמדים לתפקיד נשיא המדינה, מתפרסמת ידיעת תצלום מאת ישראל מושקוביץ על המועמד דוד לוי. בתצלום (אלעד גרשגורן) נראה לוי פוסע ברחוב בבית-שאן, מאחורי פח זבל גדול. שני אירועים תופסים את מרכז תשומת הלב של עיתוני הבוקר – מתקפת ירי במוזיאון היהודי בבריסל, וביקור האפיפיור בישראל. ליאור זילברשטיין מדווחת ל"ידיעות אחרונות" מזירת הפיגוע בבריסל. אדם שהיה שם כשאדם אחר נכנס למוזיאון והחל לירות לכל עבר מספר את אשר ראה: "ראינו אשה צעירה עם פצע ירי בראשה שוכבת בתוך שלולית דם. היא עוד החזיקה בחוברת של המוזיאון בידה". בסיום הידיעה מצוין כי השר אביגדור ליברמן האשים את ההסתה האנטי-ישראלית באחריות לפיגוע. "ישראל היום" משתמש בשירותיו של קלוד קנדיוטי, שתואר לפני שנים אחדות כמו"ל של עיתון יהודי-בלגי. מדיווחו עולה הרושם כי לא היה במקום האירוע. שלמה צזנה מוסיף תיבה המוקדשת לתגובות בישראל. כותרתה היא "נתניהו: הרצח – תוצאה של הסתה בלתי פוסקת נגד היהודים ומדינתם". לדיווח ב"הארץ", שנכתב בישראל על-ידי ברק רביד, נלווה מאמר פרשנות. "קשה להימנע מההערכה הראשונית לפיה דפוס הפעולה תואם תקיפה שתוכננה על-ידי אנטישמים מקומיים, ככל הנראה בני הקהילה המוסלמית המקומית, ללא גיבוי ארגוני משמעותי", כותב אנשיל פפר. הבוקר מדווח כי שניים מההרוגים במתקפת הירי הם ישראלים. עמ 3 ב"הארץ" מוקדש לכתבה מאת ניר חסון ואנשיל פפר לקראת ביקור האפיפיור פרנסיסקוס בישראל. "מטרתו העיקרית של הביקור היא המפגש המתוכנן בין פרנסיסקוס, ראש הכנסייה הקתולית המערבית, לבין הפטריארך האקומני מאיסטנבול, ברתולמיאוס, הראשון בין שווים בכנסיות הנוצריות", מצוין בפתח הכתבה, שמתארת את סבך האינטרסים המנוגדים שביניהם ייאלץ האפיפיור לפלס לעצמו דרך במהלך הביקור בישראל. ב"ישראל היום" נלווה לדיווח על ביקור האפיפיור מאמר דעה מאת אמילי עמרוסי, הקוראת לימין היהודי הקיצוני לנהוג במתינות. "מי שמניף את השלטים טמא, צא מארצנו [...] הוא לא יותר מטיפש עם גפרורים", היא כותבת. ב"ידיעות אחרונות" מדגישים את הפקקים שייווצרו בירושלים כתוצאה מביקור האפיפיור. פקקי התנועה הם הפתח שדרכו מדווחים שניים מהעיתונים החרדיים על ביקור האישיות הנוצרית הבכירה. "היום ומחר צפויים שיבושי תנועה קשים בירושלים", נכתב בראש שער "המבשר", ובכותרת המשנה מוסבר גם מדוע: "בעקבות ביקור האפיפיור בישראל". "המודיע" נוהג באופן דומה. בשערו מופיעה הכותרת "פקקי תנועה צפויים היום ומחר בירושלים ובכביש המוביל אליה". קיומו של האפיפיור מוזכר בכותרת המשנה. ב"הפלס", עיתון הפלג החרדי הקנאי "בני תורה", לא מדפיסים את השם המפורש. בעמוד האחרון של העיתון מופיעה ידיעה תחת הכותרת "מחר סידורי תחבורה מיוחדים למתפללי הנץ החמה בכותל". העיתונאי מ מילר מדווח כי סידורי התחבורה המיוחדים באים "בעקבות ביקור של אישיות זרה בכותל". זהות האישיות הזרה אינה נמסרת. המהדורה היומית של "מעריב" המחודש, "מעריב השבוע", נראית כמו שעיתון ישראלי צריך להיראות. קונטרס חדשות בן 32 עמודים שמתחיל בנושאים רציניים ומסתיים בידיעות ספורט, ומוסף יומי בן 32 עמודים נוספים שכוללים מאמרי דעות, כתבות, מדורי פנאי, תשבצים ומדריך שידורי טלוויזיה. וכמו שצריך להיות בעיתון ישראלי, ב"מעריב" החדש יש גם ידיעות יחסי-ציבור מטעם הצבא הישראלי. הבוקר, לצד דיווח על המאבק על תקציב הביטחון, מתפרסמת ידיעה מאת רפי גרבי על גוש שושן, אמריקאי בן 22 ואחד ממשתתפי טקס ההשבעה של חטיבת גולני שנערך ביום חמישי האחרון ברחבת הכותל המערבי. "שושן עזב משפחה אוהבת בניו-יורק", כותב גרבי, הפסיק לקראת סיום את לימודי התואר בהנדסה ובהיסטוריה באוניברסיטה המקומית, עלה על מטוס והמריא לישראל רק כדי לשרת בצבא ההגנה לישראל. אני גאה מאוד ונרגש להיות פה בירושלים, בטקס ההשבעה, הוא אומר במבטא אמריקאי כבד. באתי למלא את החובה שלי למדינת ישראל". ידיעה דומה, מאת דני ברנר, מתפרסמת ב"ישראל היום". במרכזה חייל בודד אחר שהשתתף בטקס ההשבעה האחרון של חטיבת גולני, רון אבוקרט, בן 24 מצרפת. "המפקדים שלי צעירים ממני, אבל זה לא מפריע לי", הוא מצוטט בידיעה. "כשעמדתי מול הכותל ודגל ישראל, ושרתי את התקווה, התמלאתי גאווה. כאן בישראל אני מרגיש כמו בבית". ידיעות היחצנות לצבא לעולם אינן מפסיקות להתפרסם. הן הרעש הלבן של תעשיית העיתונות בישראל. המובן מאליו, ברירת המחדל. בעת מבצע או בימים שקטים, כשגורל תקציב משרד הביטחון על הכף או סתם בימי חול, מכונת יחסי-הציבור של צה"ל תמיד עובדת, והעיתונות הישראלית (למעט "הארץ") לעולם משתפת פעולה. אין זה משנה שידיעות כמו שתי אלה שמצוטטות לעיל הופיעו כבר אינספור פעמים בעבר. ההפך הוא הנכון. הסחורה שכלי התקשורת מציעים לקוראיהם במקרים אלה אינה מידע, אלא אידיאולוגיה. בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום" ושליח העיתון לתאילנד, מדווח הבוקר על ההתפתחויות האחרונות במדינה ועל שגרת החיים לאחר ההפיכה הצבאית. "הסתובבתי אתמול סמוך לכיכר הדמוקרטיה. לא נשאר שם זכר מאלפי המפגינים", הוא כותב. "[...] כך או כך, החיילים התאילנדים המשיכו אתמול להיראות מחויכים וידידותיים. אזרחים תאילנדים מגיעים אל העמדות עם בקבוקי מים, סנדוויצים ואוכל. אבל כולם יודעים שניצוץ אחד קטן, והאידיליה הזו יכולה להשתנות". גם לדיווחו הבוקר, כמו לאלה הקודמים, מצורף תצלום של ביסמוט עומד בבירת תאילנד ליד חיילים. הפעם, במכנסיים קצרים. אסף גלעד מדווח ב"כלכליסט" כי חברת ההימורים המקוונים פלייטק, שהקים המיליארדר טדי שגיא, עתידה לפטר עשרות עובדים על אף שמצבה טוב והכנסותיה צומחות. לפי הדיווח, כ-30 מעובדי החברה יאבדו בשבועות הקרובים את פרנסתם. "הפיטורים הם חלק ממהלך עולמי שמטרתו כניסתה של פלייטק לתחומי פעילות חדשים", כותב גלעד ובהמשך מוסיף כך: "הקיצוצים אינם נערכים כחלק ממגמת צמצום. מצבה הפיננסי של פלייטק טוב, קופת המזומנים שלה עומדת על 375 מיליון יורו, והיא מדווחת על עלייה מתמדת בהכנסות מדי שנה. ההכנסות גדלו במהלך 2013 ב-17% ל-367.2 מיליון יורו. הרווח לפני ריבית, מסים ופחת (EBITDA) קפץ ב-17% ל-160 מיליון יורו". עוד מוזכר בידיעה כי שגיא מימש לפני כחודשיים 15% ממניותיו בחברה תמורת 325 מיליון ליש"ט, וכי בשנת 2013 חילקה החברה דיבידנדים בסך 188 מיליון יורו. פלייטק, כך מוסבר, מצמצמת את מצבת כוח האדם שלה בישראל, אולם תגדיל אותה במזרח אירופה. "הארץ" הוא העיתון היחיד שמדווח הבוקר על חקירת הרג שני הפלסטינים הצעירים בביתוניא. לפי ידיעה מאת גילי כהן, "בחקירה אמורים לבדוק אם אכן כוחות הביטחון ירו כדורי גומי בלבד, וכן אם הכוחות שמרו על תצורתם המקורית של כדורי הגומי, ולא קילפו את ציפוי הגומי מליבת המתכת של הכדור, או פירקו את מארז כדורי הגומי לפני ביצוע הירי". הידיעה נפתחת במעט רקע – בשנתיים האחרונות נפתחו 18 חקירות לבדיקת נסיבות מקרי מוות של פלסטינים בגדה, שהובילו לכתב אישום והרשעה של חייל צה"ל אחד. בעיתוני הכלכלה מדווח כי ה"פייננשל טיימס" פירסם טענות שלפיהן "כוכב הרוק של הכלכלה", תומס פיקטי, שגה בחישובים שבספרו הפופולרי על אי-השוויון בעולם, "הקפיטל במאה ה-21". "היה ברור שהמתקפה עליו תגיע, ושהיא תהיה אלימה", כותב איתן אבריאל ב"דה-מרקר". אמיר טייג מדווח ב"דה-מרקר" כי ערוץ 10 מתקשה למצוא משקיע שימנע את סגירתו, ולפיכך במשרד התקשורת מקדמים חקיקה לפיצול ערוץ 2. צחי קומה מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי צמד השדרנים הראל סלוצקי ועופר דומינגז תובעים קרוב למיליון שקל כל אחד מרדיו תל-אביב בטענה להפרת חוזה ופיטורים שלא כדין. ב"ישראל היום" מתפרסמת הבוקר תיבה תחת הכותרת "תיקון טעות והבהרה". נכתב בה כך: "במדור של מרדכי גילת ביום שישי האחרון, בקטע שעסק במשפטו הפלילי של שמעון גפסו, נפלה טעות: לא גפסו היה זה שביקש מהשופט עודד גרשון לבטל יום דיון בגין כך שהזמין לפני כמה חודשים כרטיסים לאופרה למועד הזה, אלא הנאשם מספר 2 בתיק, עדי ברקו. פרקליטתו של גפסו, עו"ד פנינת ינאי, שהעמידה אותנו על הטעות, צודקת בדבריה ואנחנו מצטערים על הפרסום השגוי. בקשר לחלק מהבקשות האחרות, שאליהן התייחסנו, התברר כי היתה סיבה מוצדקת להגשתן ולהיענות התביעה להן. המשפט מתנהל בקצב מהיר ויעיל, והראיה לכך היא שהוא כבר בשלבי סיום". הנה הטקסט של גילת מיום שישי האחרון. "אורי אליצור לא היה איש של עימותים, הוא היה למעשה המקף שחיבר בין מעריב למקור ראשון בזמן שאיש לא האמין שישויות עיתונאיות כל-כך שונות אחת מהשנייה יכולות לעבוד ביחד", כותב אליק מרגלית ב"מעריב". "שנינו ערכנו את המוספים הפוליטיים של העיתון, שיתפנו פעולה, ומעולם לא פרץ בינינו ולו בדל של ויכוח או מחלוקת". עופר אדרת מדווח ב"הארץ" על פתיחת מוזיאון שוקן בקמניץ, גרמניה, במקום שבו היתה פעם חנות כלבו של המשפחה שרכשה את העיתון. מבקרי הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", עינב שיף ומורן שריר, מקדישים את טורם הבוקר לתוכנית "דיבור ישיר". שיף מזכיר כי מנחם בן, שחזר לצוות התוכנית לאחר היעדרות של כשלוש שנים, הודח אז בשל הערות פוגעניות על הומוסקסואלים. כשעזב את התוכנית ליכלך עליה ("דיבור ישיר היתה גרועה מיסודה ואני חילצתי אותה מהשיממון, הסכלות והבינוניות שלה"), מזכיר שיף. כעת, משחזר, התקבל בסבר פנים יפות. שריר עומד על רגע מסוים בתוכנית, שבו אלדד יניב נראה בפינת המסך, מקשיב לדבריו של אחד ממשתתפי "האח הגדול", שנשמע תוהה "מתי יפסיק להיות לי קקי בבית הזה?".

כותבים ימנים תוקפים את התקשורת בנימוק שהיא אינה מייצגת את עמדת הרוב. השימוש בטיעון הזה מתכחש לתפקידה החיוני של התקשורת: לקרוא תיגר על הגרסאות הרשמיות, לשמור על זכויות המיעוט ולהתריע מפני עמדות לא לגיטימיות

אד מורו היה שדר רדיו וטלוויזיה נודע בארצות-הברית של לפני חמישים ושישים שנה. הוא נודע ככתב צבאי פורץ דרך בסגנון דיווחיו במלחמת העולם השנייה, ולאחר מכן כחלוץ בהגשת תוכניות טלוויזיה אקטואליות, אך הוא נחקק בתולדות העיתונאות העולמית כמי שנאבק בסנטור גוזף מקארתי. מורו התייצב מול הסנטור הכוחני, הגזען, והאיר לציבור האמריקאי את שיטות העבודה הפסולות שלו ואת התהום המוסרית והסטיות החוקתיות שאליהן מובילה האובססיה האנטי-קומוניסטית שלו. מורו היה "השמאלן" של התקופה ההיא. הוא נחל הצלחה חד-משמעית בעימותו עם המקארתיזם, שפשה כצרעת בחלקים ניכרים של הציבור האמריקאי וממסדו, אך מאבקו הוביל בסופו של דבר גם למפלתו שלו: רשת CBS, שבה עבד ושהיתה כן השיגור של החצים ששלח אל עבר הסנטור השמרן וחבורתו, לא הצליחה לעמוד בלחץ המפרסמים והממשל שנאבקו במורו, והוא נבעט למעלה כשהוא מאבד את תוכנית החדשות הפופולרית שלו. נזכרתי השבוע במורו כשקראתי את דיווחו של אורן פרסיקו על חילופי הדברים בין העיתונאי קלמן ליבסקינד לפרופ מרדכי קרמניצר בכנס שאירגנה עמותת אגנדה בבית-סוקולוב בתל-אביב. קרמניצר טען שהתקשורת הישראלית אינה ממלאה באופן משביע רצון את תפקידה כשומר הסף של הדמוקרטיה הישראלית. להמחשה הזכיר את נכונות ערוץ 10 לקיים ראיון ניטרלי, מנומס, עם אשתו של מאיר כהנא, בלי לעמת אותה באופן תקיף עם משנתו הגזענית של בעלה, שעימה היא מזדהה. דוגמה נוספת שנתן קרמניצר: שתיקתה של התקשורת על תרגיל שקיימה מערכת הביטחון, שדימה מצב של התפרעויות במגזר הערבי שהתפרצו בעקבות החלטת ממשלה לבצע "חילופי אוכלוסין" עם הרשות הפלסטינית. קרמניצר קבל על כך שההנחה שבבסיס התסריט הזה – טרנספר של האוכלוסייה הערבית – היא בלתי לגיטימית, ולכן מתקשורת הגונה אפשר היה לצפות שתעורר על כך דיון, אך זה לא קרה. ליבסקינד תקף באופן בוטה את תפיסתו של קרמניצר. הוא טען שדבריו "הזויים ומנותקים" ותהה מדוע קרמניצר אינו מערער על שפע הראיונות שמקיימים כלי תקשורת בארץ עם דוברי חמאס. בעיקר עירער ליבסקינד על תפיסתו של קרמניצר שלרוב אין זכות לרמוס את זכויות המיעוט. העיתונאי טען שהרוב קובע, שעל התקשורת לבטא את רצון הרוב ועמדותיו, וקבל על כך שהתקשורת הישראלית אינה עומדת בחובה זו, אלא נותנת ביטוי בעיקר לעמדות המיעוט. ביסוד המחלוקת בין השניים עומדת תפיסת עולם מקובלת: קרמניצר בא בשם מבחן הלגיטימיות והמוסריות של העמדות המתרוצצות בחברה ובשיח הציבורי שלה, וליבסקינד טוען בשם ההכרעות הפורמליות של הבוחרים בקלפי. קרמניצר מחיל על השדה התקשורתי את ערך החוקתיות, המתווה את ההלכות בעולם המשפטי, ואילו ליבסקינד דורש ליישם בשדה הזה את התוצאה הפוליטית שנקבעת בבחירות. הראשון סבור שעל חברה מתוקנת להתנהל בהתאם למכלול של נורמות שהן עליונות על כל מציאות פוליטית, ואילו השני גורס שהמבחן הקובע הוא הכרעת הבוחר (תזכורת: קרמניצר הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, המו"ל של "העין השביעית"). ליבסקינד אינו יחיד בתפיסתו. כותבים מהימין, שנוכחותם בתקשורת המרכזית גדלה והולכת בשנים האחרונות, מבטאים גישה זהה ותובעים מהתקשורת להתנהל על-פיה. הנה כמה המחשות מהשבועות האחרונים, ונתחיל בליבסקינד עצמו. הוא תקף את סירובם של אמנים להופיע בהיכל התרבות החדש באריאל ונימק זאת, בין השאר, כך: "[...] רק בישראל, המיעוט הקיצוני שבשוליים מקבל כבוד כזה גדול בציבוריות עד כדי כך שהוא יכול להכריז שהוא מחרים את הרוב [...] מכאן שברור שרוב ענק של אזרחי ישראל מתנגד למלחמת האחים הזו, שהכריזו מי שמכונים בתקשורת אנשי רוח. אסור להשאיר את העניין הזה ללא תגובה. זה לא העסק הפרטי של תושבי אריאל. זה העניין של כולנו" (5.9.10). בהזדמנות אחרת יצא נגד מאמר שפירסם ב"מעריב" (עיתונו של ליבסקינד) עמיתו עפר שלח בעניין המשט הטורקי לעזה, כשעיקר טיעונו הוא ששלח, כמו רוב התקשורת הישראלית, מסקר את הסכסוך עם הפלסטינים באופן מנוכר, ולא כמי שמזדהה עם הצד הישראלי (6.6.10). במלים אחרות, התקשורת אינה פטריוטית. במלאת עשר שנים למאורעות אוקטובר 2000 במגזר הערבי כתב ליבסקינד, בין השאר: "[...] את הבלוף של הקיפוח של ערביי ישראל הגיע הזמן לסיים". את התקשורת הוקיע על שהיא נותנת ביטוי לעמדות המגזר הערבי ואינה תובעת ממנהיגיו הסברים להתנהגותו בימי המהומות ההן (10.10.10). גישה דומה ניכרת בכתיבתו של דרור אידר ב"ישראל היום". הפרשן הזה, שנותן גיבוי עקבי לטענות אם-תרצו על אופיה ה"שמאלני" של האקדמיה בארץ ועל ההטיה הפוליטית המשפיעה כביכול על ההתקדמות המקצועית בתוכה, משתמש בביטויים כמו: "האקדמיה הישראלית נשדדה בידי מיעוט כוחני" (17.8.10); "אין דמוקרטיה אמיתית באקדמיה הישראלית", "אין כיום לגיטימציה ברוב האוניברסיטאות הישראליות לעמדות שמרניות או ציוניות", "הדברים דומים למצב בתקשורת הישראלית" (4.7.10); "יוצרי ארץ נהדרת באים מחוג חברתי מצומצם ורב כוח [...] בישראל שולטת קואליציה המורכבת מהרוב היהודי הברור שיוצרי ארץ נהדרת אינם חלק ממנו (וגם לא היו רוצים להיות חלק ממנו)" (14.5.10). במאמר אחר יוצא אידר להגנתו של השר גדעון סער על יוזמתו להרחיב את החינוך לערכים יהודיים וציוניים במערכת החינוך, ומנמק זאת בכך שהמגמה הזו מאפיינת את רצונו של הרוב המוחלט של אזרחי המדינה (7.4.10). השבוע כתב אידר שרוב הציבור בישראל תומך בנחיצותם של לומדי תורה לקיומו של עם ישראל ולכן השאלה שיש לדון בה היא מדוע לא מגדילים את הסיוע ל"סיירת התורנית הזאת" (3.11.10). הנפנוף בדגל הרוב הפורמלי הוא מפלט בעייתי ממש כמו השימוש הידוע לשמצה בפטריוטיות. גם משום שכבר קראנו ושמענו מנהיגים וכותבים מהימין שערב הכרעות כואבות להם התכחשו לרצון הרוב (כפי שבא לידי ביטוי בכנסת) וגייסו לצדם את עמדת "עם ישראל לדורותיו"; וגם משום שאחד מתפקידיה העיקריים של התקשורת הוא להטיל ספק בגרסאות הרשמיות, לעודד את הציבור לגבש דעה עצמאית, להיות מורה דרך בתקופות דמדומים. חובתה של התקשורת היא לא רק להביא מידע, אלא גם להציג עמדה. זו חובה כפולה ומכופלת במצבים שבהם דעת הקהל נשלטת על-ידי שיח מתלהם, לא מוסרי ובסופו של יום גם אנטי-דמוקרטי, כפי שמילא אותה באופן מעורר הערצה אד מורו.

תצלום אחד של חיילים אמריקאים באפגניסטן או של סמח"ט בבקעת הירדן יכול לסבך ממשלות, אבל אין סיבה למנוע את פרסומו. זה גם בלתי אפשרי

הסיוט הזה מלווה את בכירי הפנטגון כבר עשורים רבים. אין מדובר במערכת נשק סודית שמפעיל האויב, גם לא במתקפת פתע או במארב קטלני. האיום חבוי כל העת כמעט בכל פינה ברחבי הגלובוס שבה נמצאים חיילים אמריקאים. נדרשת רק לחיצה אחת על ההדק: קליק של צילום סטילס או סרטון קצר. ואחר-כך דרוש רק מישהו שיעביר את התוצר למערכת עיתון, לתחנת טלוויזיה או לאתר אינטרנט. מבחינת הפנטגון, קליק תמים של מצלמה הנשלפת מאפוד קרב של חייל עלול להפוך לכאב ראש, לפעמים גם לאיום אסטרטגי. זה מה שקרה השבוע, ולא בפעם הראשונה: ה"לוס-אנגלס טיימס" פירסם בעמודו הראשון תצלומים של לוחמים אמריקאים עם חלקי גופות של מורדים אפגנים. בתצלום אחד נראה ראשו של אפגני מת מונח על כתפו של חייל אמריקאי מחייך, ובאחר מתועדים חיילים אמריקאים עם שוטרים אפגנים המציגים את רגליו הקטועות של מחבל. וזהו רק מדגם מייצג, כלשון ה"טיימס", מבין 18 תצלומים שצולמו לפני כשנתיים והועברו לאחרונה לעיתון על-ידי לוחם מן הדיביזיה המוטסת ה-82. הצמרת המדינית והצבאית של ארצות-הברית, מן הבית-הלבן, דרך שר ההגנה ועד לדוברים בזרועות הצבא השונות, התגייסה לגנות דווקא את פרסום התצלומים. הנימוק הרשמי, שאינו מצוץ מהאצבע, הוא החשש מצעדי נקם של הטליבאן ושות, ואולי גם אפגנים אחרים, נגד הכוחות האמריקאיים. מדובר בתקופה רגישה, שבה מנסים לגבש את מתכונת היציאה של כוחות נאט"ו מאפגניסטן. מערכת היחסים עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית נמצאת זה זמן על סף פיצוץ. זה החל בספרי קוראן שהועלו באש בבסיס אמריקאי, ואחר-כך במסע הרצח הלילי שניהל חייל אמריקאי, שקטל 17 אזרחים. הפיקוד האמריקאי באפגניסטן אמור לפנות את גייסותיו משם עד שנת 2015. הוא מנסה להרגיע את הרוחות, והתצלום עלול להגביר את הלהבות. שר ההגנה לאון פנטה, שאנשיו ניסו לשווא לשכנע את העיתון להימנע מפרסום, מכיר את התסבוכות שתצלומים כאלה עלולים לגרום. רק בינואר האחרון היה עליו להתמודד עם תצלום של חיילים המטילים את מימיהם על גופות של אפגנים. ובוושינגטון עדיין זוכרים היטב את החשיפה במגזין "60 דקות" של תצלומי החיילים והחיילות שהתעללו בשבויים עיראקים והשפילו אותם בכלא אבו-גרייב הסמוך לבגדד. בעיני הפנטגון, בתצלומים כאלה, אז והיום, טמון נזק כפול ומשולש: הם לא רק עלולים להתסיס את התושבים המקומיים נגד הכוחות האמריקאיים, הם גם מכתימים את הצבא האמריקאי בבית ובמדינות אחרות, ושוחקים את התמיכה הציבורית במאמץ המלחמתי. קשה לייצר למלחמה יחסי-ציבור חיוביים, בעיקר כאשר היא מתמשכת לאין קץ והניצחון לא נראה באופק. תצלומים כאלה הופכים את השיווק לקשה שבעתיים. דאגתו של הפיקוד האמריקאי מפני אצבע חופשית, נטולת בקרה, על הדק של מצלמה התעצמה מאוד מאז מלחמת וייטנאם. רבים בבירה האמריקאית עדיין משוכנעים שהיה זה הסיקור הטלוויזיוני של בקתות עולות באש וחיילים פצועים שהביא לשינוי בדעת הקהל נגד המלחמה. גם טענותיהם של חוקרים, שמצאו כי התלהבות הציבור מהמלחמה החלה להצטנן עוד לפני שהטלוויזיה זנחה את הקו הפטריוטי, אינן משכנעות את הפיקוד הבכיר. לקח וייטנאם הביא את משרד ההגנה האמריקאי לעצב אסטרטגיות של "ניהול תקשורת", שנועדו להבטיח את מירב השליטה בתוצר התקשורתי. בפלישות לגרנדה (1983) ולפנמה (1989) נמנעה כניסת כתבים וצלמים לאזורי הנחיתה בשלבים הראשונים, במלחמת המפרץ הראשונה (1991) נאלצו העיתונאים להסתפק בתדרוכים יומיים של הגנרל נורמן שוורצקופ, הרחק מקווי החזית, ובשנייה (2003) הם דווקא הוצמדו לכוחות, כדי שיאכלו מאותו מסטינג עם החיילים ויזדהו עימם. בכל המקרים ביקש הפנטגון לשמר את התמיכה הציבורית במלחמות שהוא מנהל, וגם לשמור על תדמיתם החיובית של הלוחמים. אולם אסטרטגיות כאלה טובות למבצעים קצרים. כשהלוחמים הופכים לחיל מצב בשטח עוין, אי-אפשר לשלוט על כל חייל. צילומי וידיאו מביכים החלו מטפטפים לאינטרנט זמן קצר לאחר כיבוש עיראק: הם הציגו לוחמים מפוחדים מאימת מטעני החבלה; חיילים יהירים הלועגים לתושבים מקומיים ומשפילים אותם, ואחר-כך גם צוותי מסוקים עם אצבע קלה על ההדק, גם כאשר המטרות הן אזרחיות. לא רק המספר הגדול של החיילים והלחצים הפסיכולוגיים הנובעים משהות ממושכת באזור זר ומסוכן מונעים מהפיקוד הבכיר לשלוט בתצלומים המגיעים לעין הציבור. הטכנולוגיה הופכת את חשיפת המציאות, ובכלל זה גם התנהגות בלתי אנושית של חיילים, לבלתי נמנעת. הנזק ההסברתי עלול להיות ניכר, אך אין דרך למנוע זאת. חשיפת מסמכי ויקיליקס הוכיחה עד כמה עניינים שנשמרו בעבר בסודי סודות במשך שנים עלולים לצוץ בכל רגע, ולהותיר מפקדים, דיפלומטים ומדינאים עירומים ומבוישים. שר הביטחון ברק והרמטכ"ל גנץ יכולים בקלות להבין את מבוכתו של שר ההגנה פנטה. המציאות כאן דומה עד מאוד לזו שמעיקה על האמריקאים. ואין מדובר בתצלומי חיילים ליד גופות חללי אויב, כפי שקרה אצלנו כבר ב-2004. מדובר באירוע טרי יותר, שבו קלטה מצלמת וידיאו רגע בעייתי ומביך בכביש הבקעה: התצלום של סא"ל שלום אייזנר מטיח את קת רובהו בפרצופו של פעיל מחאה מדנמרק. גם כאן מדובר בתצלום בלתי מבוקר המתעד מעשה חמור. זו היתה תקיעת טריז במאמץ המושקע שנועד באותם ימים ממש למנוע בדיוק תמונות כאלה עם הגעת פעילי "מטס ההתרסה". שר ההגנה פנטה אמר על התצלומים מאפגניסטן כי הוא מודע לכך שמלחמה היא דבר מכוער ואלים, כי "אנשים צעירים עלולים להיסחף לרגע לבצע מעשים מטופשים". אבל סגן מפקד חטיבה בשטחים אינו אמור לנהוג כחייל אמריקאי פשוט, שבוחר לבדר את עצמו בתצלום מקאברי ובלתי אנושי. השורה התחתונה דומה כאן ושם: "המצלמה רואה הכל", כשמו של סרט ההסברה לחיילים שהוכן בצה"ל בשנות האינתיפאדה הראשונה, כדי להבהיר עד כמה השתקפותו המצולמת של אירוע בשטחים חשובה למאבק הישראלי. מאז הפכה הזמינות הוויזואלית גדולה שבעתיים, כשבכיסו של כל חייל, מפגין, מתנחל או סתם עובר אורח נמצא סמטרפון שיודע לצלם סטילס וגם וידיאו. בינתיים, כרגיל, מי שנזקקים לאפוד מגן הם אנשי התקשורת. השליחים תמיד משלמים את מחיר הבשורה הרעה שהם מביאים. אצלנו מזדעק הימין כבר כמה ימים על "שפיכת דמו" של אייזנר, באמריקה חובטים בתקשורת על פרסום התצלומים גם הממשל הדמוקרטי וגם השמרנים. מי שתוקף את התקשורת מיתמם: הבעיה היא במעשה עצמו, לא בחשיפתו הפומבית. עורך ה"לוס-אנגלס טיימס", דאוואן מאהרג, מדייק בהסבריו כשהוא דוחה את הטענות נגדו. "בסופו של דבר, תפקידנו הוא לפרסם מידע כדי שקוראינו יוכלו לקבל החלטות מושכלות", כתב העורך. "במיוחד יש לנו מחויבות לסקר באופן נמרץ ובלתי מוטה את כל ההיבטים של המשימה האמריקאית באפגניסטן". וחוץ מזה, אם מאהרג לא היה פותח לתצלומים את הדלת למרחב הציבורי, הם היו משתלשלים למחרת היום לתודעת הציבור מבעד לחלון, דרך האינטרנט.

הבלוגר עומרי חיון, שעלה לכותרות בזכות סקופ על מתמודד בתוכנית הטלוויזיה "כוכב נולד", מייצג את הכמיהה להתפרסם בצורתה הגולמית, נטולת העכבות, קצרת הרוח וחסרת העידון. מה אומרת עלייתו לכותרות על העיתונות עצמה?

קריית-ים רוצה להיות קופנהגן הישראלית. לא שהתגלתה בה בתולת ים מחוץ למדפי חנויות הצעצועים, אבל פרס של מיליונים כבר הוקצה למי שימצא אחת. מתברר כי ראש העירייה, שמואל סיסו, שהציע את הפרס כבדיחה, החל להאמין לעצמו והוא כבר מגבש חזון עירוני, מה יעשה בכספי הפרס אם יזכה בו ואיך יהפוך את "חוף הבתולה", כפי שייקרא (אם החרדים לא יעשו בעיות), למרכז בילוי, "כדי לשמר את האגדה כאחד מסמליה של העיר" ("מעריב", אתמול). אגדת בתולת הים המקומית היא בת יממה בערך. מישהו, אולי יחצן ויראלי, נשבע שראה בתולת ים, ובעקבותיו נשבעים עוד עשרות. זהו. להנס כריסטיאן אנדרסן נדרשו 700 שנה של רצף תרבותי כדי לכתוב את "בת הים הקטנה", ורק 38 שנה לאחר מותו, כשספרי האגדות שחיבר היו לאבן יסוד בתרבות המערב, הוצב הפסל הצנוע של הדמות החביבה בנמל קופנהגן והיה לאייקון של עירו. עכשיו גם עיריית קריית-ים זקוקה לסמל עירוני חדש, וכיוון שהכל אפשרי, אין סיבה שאת הפרבר שליד בתי-הזיקוק לא תקשט עוד בת ים קטנה ותשדרג את הסביבה, ממש כמו שפסלו המוזהב של אלביס משדרג את תחנת הדלק של נווה-אילן, מי זוכר למה. אם הבלוגר עומרי חיון ייגש לדלפק ויזמין בירה, עדיין יבקשו ממנו להציג תעודת זהות. אולי זה מה שעושה אותו רגיש לשאלת גילו המדויק של הזמר עומר אדם (ששיקר כדי להסתיר את העובדה שהוא בן פחות מ-16, הגיל המינימלי הנדרש ממתמודד ב"כוכב נולד"). מי כמו נער מתבגר מבין משהו בנסיונות לזייף את הגיל כלפי מעלה? ולמה להתפלא על שבפרויקט "כתב נולד" הוא עלה לשלב הבא? הרי מדובר בכתב נוער שכותב על נוער, למען נוער. למרות הבדלי הגיל הקטנים שביניהם, הבלוגר החושף הוא בן דורו של הזמר הנחשף, העושה איתו אותו מסלול, במגמה המקבילה. עומרי ועומר הם שני צעירים שרוצים לקצר דרך ולהתפרסם מה שיותר מהר. ככה זה, איפה שיש כוכב, יש כתב – לפעמים מפרגן, לפעמים קוטל – ושניהם כמהים לאהבת ההמונים ותלויים זה בזה לא פחות מראש הממשלה ובעל הטור הבכיר. אלה ואלה חייבים לפרסם ולהתפרסם. עומרי ועומר לא עיצבו כך את העולם. העולם הזה עוצב למענם, והם רק משחקים על המתקנים שכבר קיימים בו. אלפי בני נוער מתרוצצים בגן המשחקים הזה, מקשקשים מהרהורי לבם. מעטים מהם מנסים לנצל את ההזדמנות שנותנת להם הרשת לקפיצת דרך. עומרי חיון קפץ. יש בו רעב, יש לו שאיפה, הוא נער חרוץ שצבר כמה שנות ניסיון בבלוגרייה ואפילו פיתח טכניקת איסוף יעילה. הוא נודניק. מסתובב בשטח, באתרי צילומים, נטפל לכל מי שרק אפשר. יש לו, כנראה, הכישרון להיראות לא מזיק, כזה שבא לך לעשות לו טובה, לתת לו משהו. הוא יודע להתקרב, לגרום לבני שיחו להרגיש נוח, לגרום להם לפרוף כפתור בשריון שהם עוטים על עצמם – ואז לעקוץ. יש כמה עיתונאים חשובים שזו בדיוק ההתנהלות שהביאה אותם עד הלום. התשתית הנפשית והאינטלקטואלית של הזמרים בני העשרה וכתבי הנוער שרודפים אחריהם היא כבר עניין אחר. הם מייצגים את הכמיהה להתפרסם בצורתה הגולמית, נטולת עכבות, קצרת רוח, ללא כל עידון או ציפוי. הם שרים לא חשוב מה או כותבים לא חשוב על מה. "הטוקבקים שמקללים אותי זה לא כיף גדול", אומר עומרי על מעריציו המאוכזבים של עומר בראיון ל"ידיעות אחרונות" (9.8.09), "אבל זה מוזר לי, כי הם לא מכירים אותי, ומה נותן להם את הזכות לכתוב עלי כאלה דברים?". סקופר, אבל לא ממש מפותח. דבריו של עומרי מזכירים את מופע הווידיאו הנעלב של בלוגר הרכילות האמריקאי פרז הילטון, לאחר שהותקף פיזית בטורונטו וגילה שגם לו יש קווים אדומים: "אני אוהב לכתוב על הדרמה בחיים של אחרים; אני לא רוצה דרמה בחיים שלי", אמר הילטון, שדווקא נהנה להשתמש במלים שהורגות, בעוד שמכות הן בעיניו חציית קו אדום. אבל בלוגר כמו הילטון, שהמוטו שלו הוא Ive built my brand on being a bitch, לא באמת מתכוון לעורר רחמים, והמונולוג הבכייני בן 12 הדקות שנתן בבלוג הווידיאו שלו, שבו צפו יותר ממיליון גולשים, הוא חלק מהצגה גדולה של חדשות הסלבס שהוא מריץ (עם שני עוזרים בלבד) מאז 2004. תעשייה מתוחכמת של מידע פולשני בנימה יצירתית, ארסית, משעשעת ומסוגננת. עומרי הקטן שלנו רחוק מלהיות "פרז הילטון הישראלי" כפי שבתולת הים של קריית-ים רחוקה מזו של אנדרסן. הכותרת שנתן "מעריב" לראיון עם עומרי חיון מבטאת משאלת לב ולא מציאות. בלי לזלזל במהומה שחולל (סקופ אחד שפגע במטרה וסקופ שני שהתפוצץ בפניו), עכשיו, כשהריח לא רק את ניחוח התהילה אלא גם את צריבת הכישלון, ייאלץ עומרי חיון לזנוח את התמימות הילדותית שהביאה אותו עד הלום, להכיר במפת הכוחות ולתמרן מולה. עד עכשיו לא היה מדובר ביותר מכתב נסער שניצל את אלמוניותו כדי להביא כמה סיפורים מן הסצינה. עד עכשיו עומרי חיון הוא במקרה הטוב "מריו ארמנדו לבנדיירה הישראלי" – מה שהיה פרז הילטון לפני שהפך עצמו למותג. בינתיים לא נראה שחיון מסוגל לברוא את עצמו ככוכב רב-תחומי חדש. הוא נראה ונשמע ככל נער טרום-גיוס; בסיסי, עילג, נטול סגנון – והוא אפילו לא שינה את שמו. אבל העיתונות המודפסת מבוהלת כנראה במידה כזו, שהיא מוכנה להכריז על כל כוכב לרגע כעל "פרז הילטון הישראלי". ועדיין, למרות אובדן הביטחון העצמי שלה, היא זו שמכתירה את גיבורי הרשת אחרי שעשו מעשה שנגע בעולם "האמיתי". "רוצים תהילה? ובכן, לתהילה יש מחיר, וזה המקום שבו תתחילו לשלם – בזיעה", אמרה בשנות השמונים דבי אלן, שגילמה את המורה האגדית בבית-הספר לריקוד ב"תהילה". היום, בטעות, נוצר רושם שאפשר לקבל תהילה באשראי ולסלק את החוב בתשלומים. אבל ברוב המקרים יתברר שהתהילה חמקמקת, ומי שרוצה לנכס אותה לעצמו יצטרך להזיע בכל יום מחדש כדי להצדיק את הציפיות שתולה בו הקהל, המכור לריגושים. קיצורי דרך יש רק על שולחן העבודה.

הדרך ללשכת הרמטכ"ל היתה תמיד רצופה כוונות רעות, דיסאינפורמציה ושמועות זדוניות. "זה האיום המסוכן ביותר על צה"ל", טען אלוף מובס. "מאבקים לגיטימיים", קבע אלוף אחר

בראשית 1987 הציבו עצמם ארבעה אלופים על קו המירוץ לגמר הגדול לרמטכ"לות. שניים נחשבו לבעלי הסיכוי הגבוה יותר: דן שומרון ואהוד ברק. קצת מאחוריהם ניצבו גם אמיר דרורי ואורי אור. מה שהתחולל מאחורי הקלעים נחשף לציבור רק שנים אחר-כך. הגרסה המפורטת ביותר ראתה אור רק ב-2008, אחרי שרא"ל דן שומרון, המנצח באותו קרב, הלך לעולמו. אמיר אורן שירטט ב"הארץ" את פרטי המערכה שניהלו שני הרמטכ"לים הקודמים, רפאל איתן ומשה לוי, כדי לסכל את בחירתו של שומרון. הנשק העיקרי שלהם היה הפצת טענות כאילו שומרון הוא הומוסקסואל שלא יצא מהארון, ומשום כך הוא עלול להיות יעד לסחיטה ומהווה סיכון בטחוני כראש המטה הכללי. חלק זה של המערכה לא נחשף באותם ימים לציבור. אם היו עיתונאים שידעו על חרושת השמועות שהופצו בעניין נטיותיו המיניות של המועמד המוביל לרמטכ"לות – הם לא פירסמו על כך דבר. גם כאשר דווח בכותרות הראשיות על כך שלוי ביקש פגישה מיוחדת עם ראש הממשלה כדי לסכל את מינוי שומרון, לא צוין מה היו הנימוקים להתנגדותו. האיבה האישית בין השניים היתה ידועה עוד קודם לכן: ב-1983 התמודדו זה מול זה על תפקיד הרמטכ"ל. כשניצח דרש לוי ששומרון יעזוב את הצבא, אבל שר הביטחון משה ארנס סירב לקבל את הדרישה, ושומרון נשאר. אחד המובסים בקרב ב-1983, האלוף אביגדור (יאנוש) בן-גל, הסביר אחר-כך את תבוסתו בין היתר בעובדה ש"שני שרים ואלוף אחד התנגדו למינויי בגלל עוינות אישית". בראיון עם ישעיהו בן-פורת תיאר בן-גל את תהליך המינוי כך: "הצבא אינו חצר ביזנטינית ואינו מונהג על-ידי שליט ביזנטיני, לא בעבר, לא בהווה ולא בעתיד, אך כמו בכל מערכת ביורוקרטית, במובנה החיובי של המלה, יש מאבקים שהם לגיטימיים בין אנשים מוכשרים ושאפתניים, וההחלטות בסופו של דבר הן סובייקטיביות [...] כאשר מתקרב המועד להחלפת הרמטכ"ל מפעילים הקצינים המועמדים לובי ונוצרות קבוצות התומכות בכל אחד מהם [...] ברור לנו שמחשב לא יוכל לעשות עבודה זו". ב-1987 הבינו קוראי העיתונים שמשהו בלתי ראוי התרחש מאחורי הקלעים, לאו דווקא בהקשר לשומרון. מי שנתן ביטוי למאבקים, לשתדלנות ולמעורבותם של פוליטיקאים ואחרים במינוי הרמטכ"לים היה, כצפוי, אחד ממאוכזבי המערכה. אחרי שנודע כי שר הביטחון יצחק רבין, ובעקבותיו גם ראש הממשלה יצחק שמיר, בחרו בשומרון, והממשלה אישרה את המינוי, שבר האלוף דרורי את השתיקה הכללית. "לאחר החלטת הממשלה", אמר דרורי בשיחה עם כתבים צבאיים, על-פי דיווח ב"ידיעות אחרונות" (12.2.87), "נפגשתי עם שר הביטחון וניסיתי להסביר את משמעות ההחלטה על הצבא ואת ההשלכות שיהיו לכך. הבעתי דעתי גם על תהליך קבלת ההחלטות ועל הדרך שבה נעשו הדברים. "בתהליך הזה נקבעו נורמות חדשות בצה"ל. יש בבחירה גם השלכות רבות לעתיד. גם לכם (העיתונאים) יש חלק בזה, הוזנתם באינפורמציה ובדיסאינפורמציה. חלק מן ההשלכות הם בבחינת אויב לצבא, ומסוכנות הרבה יותר מהטרור, הצבא הסורי, האיראנים, העיראקים וכולם יחד", אמר דרורי. עם זאת, דרורי הסכים עם רבין כי גם אם יפרשו מצה"ל שניים, שלושה או חמישה אלופים – לא אלמן ישראל. "מי שחושב שיש לו מחשבה אנליטית ותוכנית לצבא קטן וחכם, כאילו שאחרים חושבים על צבא גדול וטיפש, שיישם את התוכנית". זו היתה עקיצה לעברו של שומרון, שקידם את עצמו כמי שמבקש להפוך את צה"ל ל"צבא קטן וחכם". חודשים אחדים אחר-כך, כשישב כבר בלשכת הרמטכ"ל, הסביר שומרון כי "צבא גדול בשבילנו הוא כמו גבינה שווייצרית – יותר חורים מגבינה". אגב, האמירה "צבא קטן וחכם" מיוחסת לעתים בטעות לאהוד ברק, שחתום על אמירה אחרת שהשמיע עם כניסתו לתפקידו: "כל מה שלא יורה, או עוזר ישירות לירות, יקוצץ". ברק גם אמר באותה תקופה בכנס קצינים כי "את ההישגים של צה"ל לא ימדדו על-פי שיעור ההאזנה לגלי-צה"ל", ומאוחר יותר פרש את תוכניתו להעביר את התחנה הצבאית לידיים פרטיות. שניים מהמועמדים שלא נבחרו, דרורי ואור, בחרו לפשוט את המדים. אהוד ברק קיבל כפיצוי וכעמדת המתנה לסיבוב הבא את תפקיד סגן הרמטכ"ל. העיתונות פירגנה לו בצורה בולטת. "במהלך שירותו הצטיין ברק לא רק בלחימה זעירה, אלא גם כאיש שריון בעל תפיסות אסטרטגיות מעולות, היודע לקבל את ההחלטות הנכונות", נכתב אז בעיתון. "ברק נחשב לאיש מבריק ומוכשר, הוא אינטליגנטי ובעל כושר ניסוח וביטוי. "עד כה נמנע מלהיות מזוהה מבחינה פוליטית, אך הרבה להתבטא גם בנושאים שאינם בטחוניים. תחומי התעניינותו מגוונים: ברק מרבה בקריאה ובכתיבה והוא גם מוזיקאי מעולה. על דעת הכל הוא אדם מבריק, מוכשר ואיש רעים. מתנגדיו – ובלי אלה אי-אפשר – יאמרו שהוא אופורטוניסט ואמביציונר אובססיבי, המתייחס בהתנשאות לזולתו". במאמר, שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות", לא צוין שמו של הכותב. תוספת, 16.8: היו, מסתבר, מספר עיתונאים שידעו בזמן אמת על הניסיון לסכל את מינויו של דן שומרון לרמטכ"ל באמצעות טענות על נטיותיו המיניות, ובחרו לא לפרסם זאת. הנה כך תיאר זאת לפני ימים אחדים בטורו ב"מעריב" אברהם תירוש, מי שהיה באותם ימים ראש מערכת החדשות של "מעריב": "המקרה המלוכלך ביותר, הרבה יותר מזוהם מהמסמך העכשווי, קשור למינויו של דן שומרון לרמטכ"ל ב-1987 [...] מעל הכל ריחפה עננה מזוהמת של שמועות שהפיץ בעל אינטרס, שלא היה להן כל בסיס, על נטיותיו המיניות של שומרון, הפוסלות אותו כביכול לתפקיד הצבאי הבכיר ביותר. "אני מבקש להוסיף ממד אישי לסיפור הזה. הייתי אז ראש מערכת החדשות של מעריב. בוקר אחד צלצל אלי קצין בכיר, שהיה בעבר מפקדי במילואים, והזמין את עצמו אלי. לא היה לי מושג מה הוא רוצה. הוא בא, ואחרי שיחה של סתם שאל אותי אם הגיע לידינו המידע בקשר לדן שומרון. אמרתי שכן, ושזה אינו מידע אלא שמועה זדונית ומופרכת. מאין לך, הוא שאל. בדקנו, עניתי. "הקצין, דברן בלתי נלאה, השתתק לדקתיים, ואז אמר: שמע, הסיפור נכון והתקשורת נוטלת על עצמה אחריות כבדה באי פרסומו. התעקשתי שאין לסיפור שחר. הוא הגיב: אתה יודע מה, גם אם אתה חושב כך, אתם חייבים לפרסם, ולו במרומז, שיש שמועה כזו, כדי שיתקיים בירור אמיתי. נדהמתי. לא מקובל עלי, אמרתי, זו שפיכת דם נקי. הוא הלך מאוכזב".

"התיקונים" 31: פטמות הן ורודות, הזנב הוא קצר, אלון חילו לא זכה בפרס ספיר, גרביזון כבר לא עובד כאן יותר, ועוד בדיקת עובדות לקויה בעיתונות העברית

עיוותים ברצף הזמן "[סלימאן] א-שאפעי עבד בחדשות ערוץ 2 קרוב ל-14 שנה, מאז יומה הראשון", דווח באתר "גלובס" (28.10.09). יומה הראשון של חברת החדשות היה ה-4.11.1993, לפני 16 שנה, שזה אמנם קרוב ל-14 שנה, אבל לא קרוב מספיק. ב"ישראל היום" (28.10.09) מדווחים מהעתיד: "הסיינטולוגיה נוסדה כבר לפני יותר מ-60 שנים, ב-1954". ב"מעריב" (23.10.09) 2009 הגיעה 15 שנה אחרי 1984. וכשאנחנו אומרים 1984 אנחנו מתכוונים ל-2001. הזנב הארוך מכשכש בכלב הביטוי "הזנב הארוך" בעגה האינטרנטית מתאר תופעה שבמסגרתה חנות מקוונת כמו אמזון מרוויחה יותר כסף ממכירת מספר רב של פריטים שאינם פופולריים מאשר ממכירת פריטים פופולריים מאוד. באתר "דה-מרקר" (19.10.09) השתמשו בביטוי לתאר תופעה הפוכה – מעט גולשים שאחראים על רוב ההקלקות על פרסומות. (דרך הבלוגים "גרבילים של תשוקה" ו"אלעד בבלוגלי") בדיקת עובדות סימה קדמון כתבה ב"ידיעות אחרונות" (16.10.09): "דו"ח מבקר המדינה, העוסק בנסיעה השערורייתית של משלחת משרד הביטחון לסלון האווירי בפריז, פורסם בתזמון מופלא: חמישה ימים אחרי שברק מינה עצמו כחבר בוועדת האתיקה בראשות השופט מאיר שמגר, ועדה שאמורה לבחון את ההמלצות לגיבוש קוד אתי לשרים". השופט בדימוס ונשיא בית-המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר אינו שר ולא חבר בשום ועדת שרים. ראש הוועדה הוא השר יעקב נאמן, והיא הוקמה כדי ליישם את המלצות הוועדה הציבורית לניסוח קוד אתי לשרים, שבראשה עמד שמגר. [תיקון: במקור נכתב כאן בטעות כי ראש הוועדה הוא השר יצחק הרצוג] מספרים, הדור הבא חברת אמדוקס צנחה, אבל כלפי מעלה (אתר "דה-מרקר"). "טיים-אאוט" תל אביב (21.10.09) מזהיר מפני "300 מאות אלף עובדים זרים", שזה 30 מיליון איש. ברשימת "חמשת הבלוגים הטובים בתחום האינטרנט והטכנולוגיה" של מקו (4.10.09) יש שבעה בלוגים. אתר בילויים פרוטוקולים, תוכנות וטכנולוגיות להורדת קבצים הפכו כולם ל"אתרי שיתוף הקבצים הפופולריים בישראל" (אתר "דה-מרקר", 28.10.09). במטלב זה לא היה קורה מסר אניגמטי באתר "דה-מרקר" (27.10.09). מחלקת הגרפיקה, מישהו? תעלומה באתר "גלובס" (28.10.09): מי האיש שבתמונה, ומה הקשר שלו לידיעה? nrg מעריב (29.10.09): פרס ספיר ל"אחוזת דג’אני" בוטל, רצוי לעדכן את התמונה בארכיון. גם אם נעצום עין מול עבודת הגרפיקה החובבנית שהדביקה את המטבע על היד המטילה אותה בבאנר של סלקום, לא נוכל להתעלם מהעובדה שפניו של השקל עברו היפוך-ראי. כותרת ראשית קורבן חף מפשע במלחמה בין "גלובס" ל"דה-מרקר" על הפרסום הראשון: האיות בכותרת הראשית באתר "דה-מרקר". (דרך המגיב Oren באתר מאבד תמלילים) ובאיזה שפה בדיוק הכותרת הזאת ב"גלובס" (10.2009)? השפה העברית לכתוב את המלה המלאה או לקצר? באתר "כלכליסט" משלבים בין השתיים. החלטה מערכתית יש מישהו ב"עכבר העיר אונליין" שלא אוהב את הבר קאמורה? העיקר שיאייתו את השם שלי נכון אתר "הארץ" (17.10.09): לכתב שלכם קוראים שגיא כהן. "דה-מרקר" (20.10.09): לכתב שלכם קוראים יורם גביזון. עיתונות צהובה ב"העין השביעית" (22.10.09) נכתב כי "מתברר שאפילו פטמותיה הצהובות של מארג סימפסון, שמתכבדת להיות החודש נערת השער של פלייבוי, לא מסוגלות להציל את מגזין הגברים הוותיק מקריסה מוחלטת". ההתרגשות מהעירום של הגברת סימפסון מובנת, אולם רק העור שלה צהוב, ואילו הפטמות ורודות. תודה לסייענים אביתר כפכפי, אורן פרסיקו, דורי, דן גריינפלד, יהונתן קלינגר, יוני בראל, יונתן נד”ב, יחזקאל ב. ורם אזרח. נתקלתם בטעויות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת tikunim@kenans.net, וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט.

התפרים במעטה המקצועיות העיתונאית פקעו, ואיפשרו לסיפור מדבקת מיליארד הדולר להסתנן פנימה אל העמודים הראשיים של העיתונות הכלכלית. העורכים יזדקקו עכשיו למדבקה פלאית באמת כדי להסתיר את המבוכה

הבוקר התעוררה העיתונות הכלכלית הישראלית לתוך סיוט. סיפור על אקזיט מדהים בגובה מאות מיליוני דולרים, פריצת דרך רפואית-טכנולוגית, סינדרלה ישראלית שנרכשה על-ידי ענקית בינלאומית על רקע מדמנת המיתון הבלתי נגמרת – כל אלו התגלו כגבינה שווייצרית, ומה שמסתמן כפארסה מפוארת המשמשת כמטפורה אחת גדולה לתהום שאליה הידרדרה העיתונות הכלכלית בישראל. "אין כמו סיפור המדבקה", כתב לי אחד העורכים הבכירים בעיתונות הישראלית, "יש בו הכל: הפנטזיות הישראליות, החרדיות המקופחת, הבורות הציבורית, השטחיות השערורייתית של הכתבים, וכמובן, ההיסטריה, חוסר המקצועיות והאגרסיביות של העורכים". הופעתו של הסיפור בכותרות ראשיות על שערי העיתונים מדגימה חלק ניכר מהתחלואים בשרשרת הייצור של העיתונות הכלכלית. ממועדי הפרסום שלו באינטרנט שלשום אנחנו למדים שהסיפור הגיע אל מערכות העיתונים בשעות אחר הצהריים. אלו שעות הדמדומים של המערכות הכלכליות; העמודים כבר מתוכננים, העורכים כבר עובדים, העיתון, הלכה למעשה, מוכן. כאשר נוחת סיפור כזה בשעה מאוחרת, המערכת נכנסת לתזזית: צריך להזיז סיפורים במהירות לעמודים נידחים, לפנות מקום, להפעיל כתבים, צלמים – הזמן דוחק. הזמן דוחק כיוון שבשנים האחרונות העיתונים המודפסים פועלים על-פי דגם ההתנהלות של אתרי האינטרנט שהם מפעילים: לפרסם ראשון, להקדים את המתחרים, לבדוק אחר-כך. אז מה אם בניגוד לאינטרנט, לא ניתן לשכתב ידיעות בדיעבד, להעלים אותן מהארכיון, לתקן אותן בתוך שניות. כיוון שכך, המידע שהועבר לעיתונאים על-ידי הגוף שהפיק את ההודעה מודפס כמו שהוא. חוק האצבע קובע כך: ככל שההודעה לעיתונות מקיפה יותר, כתובה טוב יותר, והשעה מאוחרת יותר – כך גדל הסיכוי שהיא תודבק כפלסטר ענק לתוך עמודי העיתון, ללא כל בדיקה או שינוי. זהו התפר הראשון שדרכו מסתנן הסיפור אל עמודי הכלכלה. התפר השני הוא הכתבים הפועלים בתנאי לחץ ומחסור כרוני בכוח אדם. למעט "גלובס", שמפעיל כתבת במשרה מלאה (גלי וינרב) שעוסקת בתחום הביוטכנולוגיה, אין בגופי התקשורת האחרים מי שמסקר את תחום הביוטכנולוגיה באופן קבוע ומלא. כתבי ההייטק מבינים בקרדיולוגיה כמו שהם מבינים בארכיאולוגיה. משום כך אין מקורות, אין הצלבות, אין שאלות קשות. את מקומם תופסת הבורות, ודרכה משתחל הסיפור (כתב שמכסה את התחום באופן קבוע היה מיד מעלה את השאלה כיצד מדבקה המוצמדת לנקודה אחת בגוף יודעת לעשות אק"ג, שכיום מחייב חיבור לכמה נקודות בגוף, וכיצד מדבקה בודקת את רמת הסוכר בלי לבצע בדיקה פולשנית). התפר השלישי הוא תפר העורכים. אותם מעניין רק דבר אחד: שגם אצלם יהיה הסיפור שללא ספק יופיע מחר בכל העיתונים ואולי אפילו במהדורות הערב בטלוויזיה. כיוון שכל עורך מזהה את הפוטנציאל הטמון בסיפור, הטיפול שהוא מקבל מתנתק משאלת נכונותו. בשלבים אלה, אמיתותו של המידע והדיוק בפרטים אינם על תקן משתנים בפונקציה המכתיבה את אופן סיקורו. סיפור על מדבקה פלאית, סטארט-אפ ישראלי והרבה כסף הוא כל מה שצריך כדי לגרום לעורך לרייר בהנאה: סוף-סוף קורה משהו. התפר הרביעי הוא תפר הכסף. מוספי הכלכלה עוסקים בכסף, וככל שמדובר ביותר כסף, כך הסיפור גדול יותר. אם היה מדובר באקזיט של 10 מיליון דולר, היו תוקעים אותו בעמוד נידח. אקזיט של 370 מיליון דולר הוא סיפור שאי-אפשר לסרב לו. קחו את כל המרכיבים האלו, ערבבו אותם היטב, וקיבלתם נוסחה מתימטית שסופה קרקע פורייה שעליה ניתן להצמיח כל דבר. גם עץ של מדבקות. השאלות המדהימות שהתפרסמו אמש והיום בעיתונים ובאתרי האינטרנט על נכונות סיפור ההמצאה והאקזיט היו צריכות להישאל 24 שעות קודם לכן: מי הם היזמים שמחזיקים יחד ב-100% מהחברה? היכן קרנות הון הסיכון שבדרך כלל משחקות תפקיד מרכזי בחברות סטארט-אפ? מה לשני רופאי שיניים ואיש מחשבים ולעולם הקרדיולוגיה? מה לחברת אלקטרוניקה טייוואנית ולציוד רפואי? כיצד חברה ששוויה קצת יותר מ-600 מיליון דולר קונה חלק מחברה ישראלית תמורת 370 מיליון דולר? האם אפשר למצוא פטנט אחד (מתוך 130 הפטנטים שנטען שנרשמו על-ידי החברה) במאגר הפטנטים? האם אכן החברה קיבלה אישור FDA? מדוע אין ציטוט של מנהל בכיר מהחברה הרוכשת? כיצד זה שאפילו באתר החברה הישראלית אין אזכור לעיסוק בתחום הרפואי (לפי האתר, החברה פועלת בתחום האנרגיה הסולרית, מערכות להתפלת מים ומערכות לתאורת רחוב)? יש להודות שעיתוי הפרסום הערים קשיים אובייקטיביים על הבדיקה: קשה לתפוס נציגים של חברה זרה ביום ראשון (בשלב זה MSI מכחישה באופן גורף כל קשר עם החברה הישראלית), לא קל לאתר קרדיולוג מומחה תוך דקות, ואם אין קרנות הון סיכון שמעורבות בחברה, אין את מי לשאול שאלות. אך האם טיעונים אלה מצדיקים טיפול עיתונאי כל-כך חלקי ורדוד, שאין כלי תקשורת בישראל שחמק ממנו (לבד ממי שפיספס את הסיפור לגמרי)? גם אם יסתבר באורח פלא שכל הטענות של החברה הישראלית נכונות, הרי שאף אחת מהשאלות שהיו אמורות להישאל לא נשאלה בזמן אמת, אלא רק בדיעבד. מדוע בעצם? השאלות הללו אינן שאלות של בלש פרטי או של תחקירן רב-ניסיון. על רובן ניתן לקבל תשובות זריזות באמצעות גלישה קצרה בכמה אתרי אינטרנט פתוחים וחופשיים או באמצעות שיחה עם מומחה בתחום. אם במקרה אין אינטרנט ואין מומחה, אמור להיות לעיתונאים כלי נוסף העומד לרשותם: השכל הישר. סיפור המדבקה מלמד כי הכלי הזה סובל מחלודה, כנראה בשל העדר שימוש. כרגע מה שחשוב הוא לפרסם הכל ומיד, זהו הערך הראשון במעלה. האם הסיפור נכון? כנראה שהוא נכון. קיבלנו הודעה לעיתונות, לא? ולבסוף, הערה אישית קצרה. אם לרגע התרשמתם שיש בטקסט הזה ולו קורטוב של שמחה לאיד, הריני להעמידכם על טעותכם. זהו יום קשה, מרגיז ועצוב לכל מי שהעיתונות יקרה ללבו. אין במקרה הזה סיפור על רשלנותו של כתב אחד, עורך אחד או גוף תקשורת אחד. תחת זאת, סיפור המדבקה מדגים כשל מערכתי, כרוני, מקיף וכולל, בדרך שבה העיתונות הכלכלית הישראלית פועלת. יש לקוות שלמדבקה שהיתה-או-לא-היתה יהיה לפחות צד חיובי אחד: בעקבותיה יחזרו השפיות והמקצוענות העיתונאית למרכז הזירה.

גלי-צה"ל (ואחריהם "גלובס") דיווחו על "התנגדות עזה מצד הורים רבים" להקמת גן שעשועים לזכרה של הילדה רוז פיזם. כמה זה רבים? שניים, בקושי

סיפור הירצחה של רוז פיזם טילטל את המדינה. במשך ימים ארוכים עקבו אמצעי התקשורת אחרי צוללי משטרת ישראל שניסו לאתר במימיו המעופשים והרעילים של הירקון את המזוודה הארורה שלתוכה נדחפה פיזם על-ידי מי שהיה סבא שלה. קשה למצוא אדם שלא שמע על הסיפור וקשה עוד יותר למצוא אדם שלא הזדעזע ממנו, אבל נראה שרק אדם אחד החליט לעשות מעשה ולהנציח את שמה של פיזם באמצעות גן שעשועים. האדם הזה הוא השחקנית יעל אבקסיס, שהחליטה לאסוף תרומות כמו גם לתרום מכספה סכום שנאמד במאות אלפי שקלים כדי להקים על גדות הירקון, לא רחוק מהמקום שבו נמצאה גופתה של הילדה, גן שעשועים שייקרא על שמה של רוז. קשה לחשוב על מעשה אצילי יותר. אבקסיס אינה קשורה בשום דרך או אופן לסיפור הרצח. היא אינה קרובת משפחה, אינה חברה או שכנה של המעורבים בפרשה. היא אזרחית המדינה שהחליטה מטעמיה שלה לתרום מכספה הפרטי ולבקש מאזרחים אחרים כסף, לטובת המטרה. ביום שלישי בשבוע שעבר, במהלך מהדורת החדשות של השעה 13:00 בגלי-צה"ל, נשמע הקריין מספר על החלטתה של אבקסיס וציין כי הרעיון שלה נתקל ב"התנגדות עזה מצד הורים רבים". מיד לאחר שסיים לומר את המשפט הזה, חיכיתי לשמוע באילו ארגוני הורים מדובר. אחרי הכל, זה אך הגיוני שארגוני הורים, המייצגים הורים רבים, יהיו אלו שידברו בשמם. לשווא חיכיתי. במקום זאת הושמעו שני קטעי אודיו קצרים. האחד של מי שנשמע כפנסיונר שעבר בסביבה והסביר שזה רעיון לא טוב, והשני של אם (כנראה) שהסבירה שאם יקום גן שעשועים כזה, יהיה על ההורים להסביר לילדים על שם מי נקרא הגן ומדוע מתה רוז, ואז הילדים, שיבינו שהסב היה זה שרצח את נכדתו, יתחילו לפחד מאלימות בתוך המשפחה. כן, גבירותי ורבותי, זו "ההתנגדות העזה" של "ההורים הרבים" נוסח גלי-צה"ל וכך היא עובדת: כתב או כתבת נשלחים לירקון. הם מקליטים שני "סינקים", שני קטעי אודיו קצרים של עוברים ושבים שהביעו הסתייגות מהיוזמה של אבקסיס. שני הקטעים האלה משודרים במהדורת החדשות תחת הכותרת "התנגדות עזה". האם זה סוג העיתונות שמלמדים בגלי-צה"ל את פרחי העיתונות הצעירים? אם בזה לא די, גם אתר האינטרנט של "גלובס" מיהר לדווח. הדיווח שלו, שחתום – כמה נוח – על-ידי "שירות גלובס", נראה כטקסט שהועתק מהדיווח של גלי-צה"ל. הוא קובע כי: הורים רבים טוענים כי גן שעשועים על שמה של רוז ירתיע את ילדיהם הקטנים ויחייב אותם, ההורים, לספר להם על מקרה קשה של אלימות בתוך המשפחה. בעוד שגלי-צה"ל טרח לפברק "התנגדות עזה" על-ידי השמעת שני קטעי אודיו שאורכם המשותף הסתכם במקרה הטוב בכ-20 שניות, ב"גלובס" לא טרחו אפילו לעשות את זה. שם הסתפקו ב"הורים רבים טוענים" ולא הוסיפו אפילו ציטוט אחד של הורה אחד שמסביר את התנגדותו. חשבו כמה עיתונות מכוערת נוכחת בשתי הידיעות האלו. יעל אבקסיס שלפה מחשבון הבנק שלה סכומי עתק ותנסה לשכנע אזרחים נוספים לעשות מעשה דומה. היא כבר שיכנעה את העירייה להקים במקום גן שעשועים (לא חניון, לא ארובה שפולטת פחם, לא חנות לממכר מזון מהיר – גן שעשועים). אדריכלים יושבים כעת ומתכננים את הפארק שבו ישחקו הילדים. ואז מגיעה "העיתונות". נציגיה מראיינים שני עוברי אורח, נותנים כותרת גורפת שאין בה שמץ של אמת (ואם יש בה, הרי שהוכחת אמיתותה לא נמסרה למאזינים), וממשיכים הלאה. כאשר אנשים מאזינים למהדורת החדשות של גלי-צה"ל הם מקווים כי מישהו בתחנה יסכם עבורם את האירועים החשובים של היום. הם מקווים שמישהו ייצא החוצה לעולם ויביא להם את הכותרות שמשקפות את המציאות המורכבת. הידיעות על "ההתנגדות העזה" לפרויקט של אבקסיס אינן שיקוף של המציאות, אלא ייצור ריק של מציאות וירטואלית, חלולה. הן מעשה מכוער מאין כמוהו. אני לא תושב תל-אביב ולא אוכל לקחת את שלוש בנותי לשחק בגן השעשועים, שיש לקוות שייחנך לקראת סוף השנה על גדות הירקון. אבל אם אזדמן לירקון עם שלוש בנותי, אתם יכולים להיות בטוחים שאעבור בגן השעשועים, אתן להן לשחק בו, ואם הן ישאלו אסביר להן שלא רחוק מהמקום המקסים הזה נרצחה ילדה קטנה על-ידי אדם שפל ורע, וכעת הוקם על שמה גן שעשועים כדי שנזכור אותה.

בעדותו בוועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון שבו נהרגו 45 בני אדם, קל היה להתמקד בזריקת האחריות המוחלטת של רה"מ לשעבר. אך ראוי גם להתעכב על הפרקטיקות הבעייתיות של המשרד החשוב ביותר בניהול המדינה • כך מתמסמסות שם הנחיות של מבקר המדינה, נבלעות להן אזהרות קריטיות של שרים ומשרדי ממשלה - ופרוטוקולים של ישיבות עם בכירי משרדים פשוט לא קיימים

חדר ועדת החקירה לאסון מירון הוא לא חלל גדול במיוחד, כשביום עדות רגיל תוכלו למצוא בו לכל היותר עיתונאי מזדמן, דובר משטרתי, עו"ד שמייצג את אחד הנחקרים ואת צוות הוועדה. השאר יצפו מהבית. אבל בשבוע שעבר החדר היה עמוס במיוחד, כשרק כמות הצלמים, שחיכו לעד הכי בכיר שהעיד עד היום, עלתה על כמות האנשים שנמצאת שם בדרך כלל. ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, מי שעמד בראש המערכת השלטונית במשך 12 שנים, העיד בפני חברי הוועדה במשך יותר משלוש שעות רצופות, למעט הפסקה קצרה שביקש בנימוס כדי לשחרר את הגב שנפצע בשירותו הצבאי. במשך שעות ניסה נתניהו להתנער מכל אחריות לאסון בו נהרגו 45 בני אדם. הוא פיזר אחריות לכל עבר וניסה שזו לא תדבק בדש חליפתו, אותה סימן בשלב מסויים ככזו שצריך לתפוס כדי להסב את תשומת ליבו. "לא ידעתי", "לא אמרו לי" ו"אף אחד לא תפס לי בדש המעיל" – אלו היו רק חלק מהגרסאות שבהן ביקש להסביר שהוא לא אחראי כי הוא לא ידע. לטענת ראש הממשלה לשעבר אתה יכול לקחת אחריות רק על מה שאתה יודע. אמסלם הזהיר מאסון במירון עוד ב-2017: "אם יקרה משהו – הפרוטוקול יעמוד על השולחן בקול רם" אך נניח בצד את העיסוק החשוב אך גם הבלתי נגמר בוועדת החקירה במושג האחריות שאותה לא רוצה ליטול אף גורם שלטוני, כולל מקבל ההחלטות מספר 1 לשעבר. כי מעבר לכך העדות של נתניהו העניקה לנו הסתכלות מרתקת על המתרחש במשרד ראש הממשלה. אפשר ללמוד ממנה על חשיבותו, על היחס הבעייתי שלו לדוחות מבקר המדינה, על חוסר שקיפות קריטי וחשיבות המעקב אחר ביצוע החלטות. לקראת האירוע במירון, כך מתברר מעדותו של ראש הממשלה לשעבר, התקיימו שתי ישיבות קריטיות – ב-11.4 ושוב ב-20.4 – עשרה ימים לפני האסון. הישיבות נגעו למתווה פתיחת ההר בצל תקנות הקורונה המחמירות שהגבילו התקהלות ל-500 אנשים בלבד. בישיבות הללו, שהתקיימו ביוזמת המועצה לביטחון לאומי שכפופה למשרד ראש הממשלה, השתתפו שרים, יועצים ובכירי משרד הבריאות. אך באופן שערורייתי ובניגוד לתקנון עבודת הממשלה – לשתי הישיבות האלה אין כל תיעוד. לא מדובר רק בשקיפות מול הציבור, שהיא חשובה בפני עצמה – אלא במידע קריטי שאפילו ועדת חקירה ממלכתית לא יכולה לבחון. אלמלא ועדת החקירה בכלל לא היינו יודעים שישיבות שרים בנושאים שנוגעים לחיים של כולנו לא מתועדות. ומי יודע כמה ישיבות כאלו התקיימו בנושא קורונה או נושאים אחרים ואין להן כל תיעוד. לאורך השנים היו גורמים רבים שהתריעו על הסכנות באתר מירון, ואחד הבולטים שבהם הוא מבקר המדינה, שבשנת 2008 פרסם דוח שהזהיר מהכשלים בהיערכות לאירועי ההילולה בהר. מה קרה מאז פרסום הדוח? מדוע לא תוקנו הליקויים שנמצאו ונכתבו שחור על גבי לבן גם בדוח נוסף שהתפרסם שלוש שנים אחר כך? עדות אוחנה חשפה: מי שאמור לסייע לשר לפקח על המשטרה עלול דווקא לטייח את כשליה מי שאחראים לתיקון הליקויים שנמצאים בדוחות המבקר הם משרדי הממשלה הרלוונטיים, שחייבים לדווח לפי חוק לראש הממשלה על התקדמות התיקונים. לטובת זה יש במשרד ראש הממשלה עצמו אגף שאמון על כך. מה עושה האגף הזה? כפי שלמדנו בעבר מתחקיר "שקוף" על משרד מבקר המדינה – הוא עושה "העתק הדבק" מתגובות המשרדים. האגף הוא הגוף המקשר בין הממשלה והכנסת לבין הגופים הציבוריים. הוא אמור לעשות עבודה חשובה מאין כמוה, לבדוק שהליקויים מתוקנים. אבל הדוחות שהוא מנפיק הם חסרי ערך. משיחות שקיימנו עם גורמים המעורים בעבודת המשרד מדובר, לדעתם, בפונקציה מיותרת שלא מפקחת אלא מהווה צינור להעברת מידע בין משרדי הממשלה למשרד מבקר המדינה. "אנשים טובים שמבוזבזים במקום לא נכון", אמר לנו אחד הגורמים. את חוסר היכולת של רה"מ לפקח ברצינות על תיקון הליקויים למדנו מעדות נתניהו כשיו"ר הוועדה, השופטת דבורה ברלינר, שאלה אותו אם הוא מכיר את דוח מבקר המדינה משנת 2008 על אתר מירון. נתניהו אמר שכן והוא אכן פעל לתיקון, אבל האם התיקון קרה? את זה נתניהו טען שהוא לא ידע. ברלינר הפנתה את נתניהו להערות ראש הממשלה על הדוח ואמרה כי "בתשובה שניתנה על ידי משרד התיירות (שהיה אחראי אז על המקום, ע.ב) נראה שיש התפרקות מוחלטת מכל אחריות על תיקון ליקויים במקום". על כך ענה נתניהו כי "ראש הממשלה לא מתערב בתשובות שניתנות במענה לדוחות המעקב". כלומר – אף אחד לא חתום על זה שלא נעשה כלום. את המצב האבסורדי הזה הייתה דרך לתקן כבר מזמן, וזה אפילו כמעט קרה – אך מי שמנע זאת היה משרד ראש הממשלה בראשות נתניהו עצמו. בסוף שנת 2016, לאחר חודשים של עבודה, קברה הממשלה בראשות נתניהו תקנות שהיו מחייבות משרדי ממשלה לדווח ולעקוב באופן שיטתי ואחיד אחר תיקון הליקויים בדוחות המבקר. כל מנכ"ל משרד ממשלתי היה חייב לחתום על לו"ז לתיקון כל אחד מהליקויים שהמבקר מציין. מאז התקנות לא קודמו מחדש, גם בתקופה שבה נתניהו לא היה ראש הממשלה. אחת הסיבות לכך היא שהוועדה לביקורת המדינה לא קמה לכל אורך פעילות הכנסת ה-24. אך אפילו תקנות אלו, אם אי פעם יאושרו, לא יפתרו את המצב לחלוטין. לא מספיק רק להחליט לתקן ליקויים, אלא שצריך גם לעקוב אחר אותן ההחלטות. וכאן הגענו לתהליך חיובי שנתניהו הטמיע בשנים האחרונות – מעקב סדור אחר החלטות הממשלה. בחלק זה של עדותו נתן נתניהו קרדיט גדול למנכ"ל אלי גרונר, שלדבריו אמר לו שחייבים להטמיע הליך מעקב אחר החלטות הממשלה. "לא היה מעקב שיטתי ובזכות המנגנון שאני הכנסתי אחוז הביצוע הוכפל", אמר נתניהו. ואכן, אפשר היום לעקוב, באופן מסודר יחסית, אחר ביצוע החלטות הממשלה. עם זאת, ציין נתניהו ש"אין אפשרות לרדוף אחר כל החלטה והחלטה באופן פרטני ואישי. הייתי מצפה שיבואו לי ויאמרו לי שזה לא בוצע". וכך, המנגנון הזה אולי חדש וחשוב אבל (בהנחה שנתניהו לא ידע) מנגנון אפקטיבי היה מצליח להעלות את נושא מירון לבירור אצל ראש הממשלה ולא מאפשר לו לומר – "לא ידעתי". אחרת לשם מה הוא קיים. נחזור לטענתו החוזרת ונשנית של נתניהו ש"אף אחד לא התריע בפני" על הסכנה בהר. בכמה נקודות בעדותו תהו חברי הוועדה איך נתניהו לא ידע ולא שמע שהמצב בהר רע, כפי שחזר וטען. "כ-12 שנה אתה ראש ממשלה, הנושא הזה צף ועולה, אבל לא טופל כל השנים הארוכות האלו", אמרה היו"ר ברלינר. "אם היו אומרים לי שצריך לקבל החלטות אחרת ממה שקיבלנו היינו עושים זאת", טען נתניהו בתגובה. "אף אחד לא אמר לי". אך אנחנו כאן כדי להזכיר: שורה של אנשים, ביניהם יו"ר ועדות הפנים מירי רגב ודוד אמסלם (ליכוד) פנו אליו; כך גם מפכ"ל המשטרה דאז רוני אלשיך, וגם יו"ר ועדת המשנה שעסקה במירון, דוד צור. "כל ההתרעות האלו לא הגיעו אלי, אם הייתי יודע והיו תופסים אותי בדש מעילי הייתי מטפל בזה", אמר נתניהו. תפיסת הדש שלא קרתה, כפי שחשפה עדותו, היא רק הפרט השולי בשורה של סימנים, אזהרות מפורשות, מסמכים, והפעלת מנגנונים קיימים שנועדו בדיוק לכך – לכידת תשומת לבו של מקבל ההחלטות מספר 1 מול אסון מתקרב.

לפני כמה חודשים החליטה תחנת הטלוויזיה הקטארית "אלגזירה" להקדיש תוכנית לדיון בשאלת ערביי 48, כלומר הערבים הפלסטינים החיים במדינת ישראל

לפני כמה חודשים החליטה תחנת הטלוויזיה הקטארית "אלגזירה" להקדיש תוכנית לדיון בשאלת ערביי 48, כלומר הערבים הפלסטינים החיים במדינת ישראל. האחראים על התחנה בחרו דווקא את התוכנית הפרובלמטית "אלאיתיגה אלמועאקס" ("הכיוון ההפוך") כדי לשפוך אור על בעיותיהם של יותר ממיליון פלסטינים, אזרחי מדינת היהודים. הפרובלמטיקה של התוכנית נובעת, בין היתר, מהאגרסיביות של המראיין, ד"ר פייסל אלקאסם, ומהתפרצויות הזעם של האורחים באולפן והצופים הנרגזים המבקשים ליטול חלק בדיון הציבורי. כמה שבועות לפני השידור המיוחל דאגה התחנה לשדר קדימונים (פרומו) לתוכנית. ציפיתי בכליון עיניים לתוכנית, שכן זאת הפעם הראשונה שתחנת טלוויזיה בעולם הערבי מחליטה לדון בשאלת ערביי 48, שנחשבים על-ידי חוגים גדולים מהאומה הערבית משת"פים עם "האויב הציוני". באולפן התארחו ד"ר מחמוד מוחארב, מראשי בל"ד, "ברית לאומית דמוקרטית", המיוצגת בכנסת על-ידי ח"כ עזמי בשארה. האורח השני היה אחד בשם יאסר זעאתרה, עיתונאי ירדני ממוצא פלסטיני, שלא הסתיר את אהדתו לארגון החמאס, והרעיף שבחים וקילוסים על מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל, שיח ראאד סלאח, ופתח במתקפה חזיתית נגד ח"כ בשארה ומפלגת בל"ד, משום שהם מתמודדים בבחירות לפרלמנט של הישות הציונית. חיש מהר התברר לצופה כי שאלת ערביי 48 נעלמה, והתוכנית הפכה לכתב-אישום חמור נגד בל"ד ונציגיה. ד"ר מוחארב ניסה בכל כוחו האינטלקטואלי להדוף את המתקפה של המראיין ואורחו זעאתרה, אבל לא הצליח. ח"כ בשארה, כמו רבים אחרים שצפו בתוכנית, התקשר לאולפן וניסה לעזור לעמיתו-ידידו מוחארב ולעצמו, זה לא הלך. הצופים, שניתנה להם הזכות להשמיע את דעתם, היו, במקרה או שלא במקרה, נגד בשארה-בל"ד. צופה מסעודיה הרחיק לכת ומתח ביקורת על בשארה בשל היותו נוצרי! התוכנית העלתה את חמתי. התקשרתי לאולפן וביקשתי להשמיע את דברי. איש ההפקה שענה לטלפון שאל אותי אם אני בעד או נגד ח"כ בשארה, כשהשבתי בחיוב אמר: "לא בא בחשבון". התוכנית נמשכה והפכה למעין זירת היאבקות חופשית, חילופי המהלומות המילוליות כמעט הפכו לחילופי מהלומות פיזיות בין ד"ר מוחארב לבין זעאתרה. התוכנית עוררה הדים בין בני המיעוט הערבי לאומי בישראל. עיתונאי ערבי ישראלי, שאיננו נמנה עם אוהדיו של ח"כ בשארה, סיפר לי כעבור ימים אחדים כי תחקירני התוכנית התקשרו אליו וביקשו ממנו ליטול חלק ב"שואו" ולתקוף את בשארה ומפלגתו, הוא סירב. דבר דומה אירע בתוכנית שבה התארח השר סאלח טריף לאחר מינויו לשר בממשלת האחדות הלאומית. טריף הממולח והקולח מצא את עצמו במצב מביך, כאשר המראיין, ד"ר אלקאסם, ואורחו באולפן פתחו במתקפה חזיתית נגד השר הערבי בממשלת אריאל שרון. הוא ניסה להסביר את עמדתו, אך זה לא עזר. מלכתחילה התברר כי התוכנית היא אנטי-טריף. צופים מאוהדי טריף, שקיבלו הזדמנות להשמיע את דברם, ניסו לחלץ אותו מהמתקפה שלוחת הרסן נגדו. דבר מוזר קרה: כל אימת שמישהו דיבר בזכותו של טריף, אירעה תקלה טכנית והצופה נעלם. טריף לא נשאר חייב ושאל את המראיין: "מדוע כאשר אנשים מדברים בזכותי אתם קוטעים אותם?". "מדובר בעניינים טכניים", השיב המראיין בלי להניד עפעף. "מעניין", תהה השר טריף, "כאשר מדברים נגדי אין תקלות טכניות!". ההקדמה הזאת נועדה להמחיש לקורא הישראלי כי תחנת "אלגזירה" הקטארית איננה קיצונית, איננה מסיתה, כפי שמנסים להציג אותה כלי התקשורת בישראל ובעולם המערבי. כדאי לזכור שהתחנה החלה את שידוריה בשנת 1996 מדוחה בירת קטאר והיא שייכת למשרד החוץ הקטארי. כל אחד יודע כי קטאר היא מדינה שהדמוקרטיה רחוקה ממנה לפחות אלף שנות אור ודור. ה"אמיר" של הנסיכות לא נבחר, כידוע, בבחירות דמוקרטיות. לא רק זו אף זו: תחנת הטלוויזיה הקטארית הרשמית משדרת אף היא חדשות ומדווחת בפרוטרוט על פועלו של הנסיך, "אלגזירה" תוקפת את כל המשטרים הערביים, אך נמנעת מלמתוח ביקורת על הדמוקטטורה של קטאר. כאן אולי המקום להעלות את השאלה הקרדינלית: כיצד תחנת טלוויזיה, השייכת למשטר טוטליטרי, מנסה לחנך את האומה הערבית על ערכי הדמוקרטיה? כיצד מתיישב העיקרון הזה, חינוך לדמוקרטיה, עם העובדה שהתחנה הליברלית נמנעת מלמתוח ביקורת על קטאר, שמשרד האינטרסים הישראלי פועל בה כבר כמה שנים? בימים אלה עסוקים שר התקשורת, ראובן ריבלין, ויועציו המשפטיים בתלונות חברי-כנסת מהימין שטוענים כי שידורי "אלגזירה" הנקלטים בישראל מסיתים את ערביי ישראל נגד המדינה. מעניין אם בין המתלוננים נמצא גם סגן השר לבטחון פנים, גדעון עזרא, שהפך במרוצת השנים לאורח קבוע בתוכניות החדשות והאקטואליה של התחנה הקטארית! שכן, עורכי התוכניות השונות ב"אלגזירה" דואגים לארח אנשי ימין ישראלים שמדברים ערבית עילגת. זאת ועוד: עיתונאים ישראלים יהודים מתארחים דרך קבע בתוכניות ומשמיעים לעולם הערבי את הגרסה הישראלית הרשמית. לשיטתם ולטעמם של מפיקי התוכניות, הנוהג הזה נובע מעקרון האיזון. בספטמבר-אוקטובר 2001 עשיתי בארצות-הברית במשלחת עיתונאים ישראלים ופלסטינים, שהוזמנו על-ידי משרד החוץ האמריקאי במסגרת תוכנית הביקורים הבינלאומית שהוא עורך. המלחמה נגד אפגניסטאן תפסה אותי באמריקה. שידור הראיון מעורר המחלוקת ב"אלגזירה" עם אוסאמה בן-לאדן, שלו מיוחסים הפיגועים הברבריים בניו-יורק ובוושינגטון, עורר גלי מחאה נגד תחנת הטלוויזיה הקטארית. הממשל דרש מנסיך קטאר לסגור את התחנה לאלתר, אולם ה"אמיר הנאור" סירב באלגנטיות לבקשה. אבל מאז התרחש משהו מוזר בשידורי התחנה: בכירים בממשל ומומחים אמריקאים הפכו לאורחים קבועים בה. כששאלתי את ראש מערכת "אלגזירה" בוושינגטון, חאפז אלמיראזי, על השינוי, השיב: "אנו פתוחים לכולם, וכאשר טענו האמריקאים שבן-לאדן מנצל אתכם, השיבותי: תנצלו אותנו אתם. למה אתם ממתינים?". ואם בניצול עסקינן, כדאי להזכיר בהקשר הזה את האירוע הבא: ביום הבחירות לראשות הממשלה בישראל, שהתקיימו בפברואר 2001, נערך ב"אלגזירה" ראיון ארוך עם אחד משני המועמדים, אהוד ברק. עורכי התחנה נתנו לראש הממשלה של כ-ו-ל-ם לדבר בניסיון נואש לשכנע את ערביי ישראל להצביע בעדו ולא להחרים את הבחירות. קטעים מהראיון שודרו כמה פעמים במהלך יום הבחירות. מדוע לא נערך ראיון דומה עם המועמד השני, אריאל שרון, הרי התחנה הקטארית מתגאה בשמירה קפדנית על השמעת הדעה האחרת, האובייקטיביות והאיזון? זוהיר אנדראוס הוא עורך העיתון הערבי-הישראלי "כל אלערב" גיליון 36, ינואר 2002 עיד גבלי קראתי את רשימתו של עורך העיתון "כל אלערב" כמה פעמים ולא האמנתי. האם באמת עוקב העורך אחרי שידורי "אלג’זירה"? הבה נבדוק את טענותיו אחת לאחת: הוא כותב כי "התחנה הליברלית נמנעת מלמתוח ביקורת על קטאר". כידוע, מספר תושבי קטאר הוא כ-750 אלף, אין לה בעיות גבול, אין בעיות כלכליות ושתי הבעיות העיקריות שהיו למדינה, בעיית הגבולות שלה עם בחריין ונסיון מהפכה שנכשל, נפתרו, הראשון על-ידי בית-המשפט העולמי לצדק. שני הנושאים הללו טופלו ב"אלג’זירה" בצורה מקצועית (בהשוואה לנסיכות בחריין, שהקדישה יום שלם לחגיגות אחרי פרסום ההחלטה בעניין הגבולות). הוא כותב על התוכנית "הכיוון ההפוך": כדאי להזכיר למר אנדראוס שעורך התוכנית הזו הזכיר בשידור שהזמין את ח"כ בשארה להופיע בתוכנית, ותגובת בשארה לא נשמעה. בקשר לתקלות המכוונות שהיו כביכול בתוכנית, ואשר סתמו כביכול את פיותיהם של תומכי סאלח טריף, אני יכול להעיד כצופה שלא הבחנתי בתקלות כאלה ואינני יודע מהיכן שואב מר אנדראוס את הדברים. בקשר להזמנת אהוד ברק להופיע בתחנה: כדאי להזכיר שברק הופיע בכל תחנה אפשרית לפני וביום הבחירות ונתן ראיונות לכל המקומונים, גם בישראל (הערביים), והדברים שודרו כמה פעמים. למה? כי זו תחנת חדשות ולא תחנת סרטים ובידור. בהמשך היום הובאו ציטוטים שלו כחלק מחדשות היום. את זה אולי לא מכיר מר אנדראוס, מפני שהוא אינו עובד בתחנת טלוויזיה הממחזרת חומרים כאשר אין לה חדשות לשדר. בעניין האיזון: הוזמנו אנשים מישראל שיציגו את העמדה הרשמית של ישראל. האם זה איננו איזון? בעניין כיסוי המלחמה באפגניסטן: מלכתחילה אמרה "אלג’זירה" כי היא תחנה נייטרלית שאיננה נוקטת עמדה. היא אכן שידרה כל יום את מסיבות-העיתונאים של שר הביטחון האמריקאי וכן את אנשי הטליבאן ואת אוסמה בן-לאדן. האין זה איזון? בעניין החדשות המקומיות של קטאר: זו התחנה הערבית היחידה שאיננה פותחת את מהדורותיה בדברים על השליט. לדוגמה, לפני כמה שבועות ביקר שליט קטאר ברוסיה. לביקור הוקדשו שתי דקות לקראת סוף המהדורה, מבלי להזכיר זאת בכותרות. בסופו של דבר, אני מתגאה בתחנת "אלג’זירה". זוהי תחנה מקצועית ומאוזנת, שלא כמו התקשורת האמריקאית המגויסת. זו תחנה שמשדרת דברי ביקורת על התחנה בתוכנית הנקראת "בין השורות". עצתי למר אנדראוס שיצפה בשידורי "אלג’זירה" כדי לשפר את רמת העיתון שהוא עורך. הכותב הוא מדריך למתימטיקה באוניברסיטה העברית גיליון 37, מרץ 2002

העיתונים נכנסים לכוננות סייבר | נח קליגר מתפעל מהלוגיסטיקה באושוויץ-בירקנאו | יעל אנדורן זוכה לקבלת פנים נאה

"ידיעות אחרונות" מכריז הבוקר, מראש עמוד השער, על "כוננות סייבר". "בעקבות האיומים", נכתב בכותרת המשנה, "צה"ל, השב"כ והארגונים הגדולים בישראל נערכים למתקפה של האקרים פלסטינים שצפויה היום". כידוע, גם "ידיעות אחרונות" הוא ארגון גדול בישראל. על כן גם הוא נדרש להיערכות לקראת המתקפה. מקריאת העיתון עולה כי תפקידו הראשי של כלי תקשורת ישראלי בהיערכות לקראת מתקפת סייבר הוא עידוד שיח ציבורי על המתקפה הצפויה (קרי: יצירת פאניקה). בחזית ההיערכות של "ידיעות אחרונות" – ההחלטה להיפטר מהתיבה "פרו" בביטוי "האקרים פרו-פלסטינים", ולהגדיר בעמוד השער את התוקפים האלקטרוניים כ"פלסטינים". זה טוב למורל, זה מחדד את החושים, זה מגייס את הקוראים. בסופו של דבר זה גם יעזור להם להיכנס ל"כוננות סייבר". אז מה אם ההגדרה שגויה? בעמ 8, המוקדש למתקפה הטכנולוגית הצפויה, הגדרת ההאקרים תקינה, אולם התצלום הראשי שגוי. על פני כמחצית העמוד מודפס תצלום של אדם מחזיק את ראשו בידיו בעודו מביט אל מסך מחשב כאילו חרב עליו עולמו המקוון. זהו תצלום אילוסטרציה כמובן, אולם האילוסטרציה היא למציאות שטרם התרחשה וספק אם תתממש. "מלבד פריצה לכמה אתרים קטנים, לא נרשמו הצלחות לתוקפים", מובהר בידיעה. "בינתיים זו נראית כמו מלחמה של ילדים קטנים", מצוטט אור ניר, מומחה אבטחת מידע מחברת קומסק, בידיעה מאת שגיא כהן. "נראה שאין כאן חבורה מקצועית של אנשים שיודעים מה הם עושים, אבל ייתכן שמדובר במסך עשן שיאפשר היום להאקרים הכבדים להיכנס לפעולה". בידיעה מצוטט גם רוני בכר, מנהל תחום תקיפה וסייבר באבנת אבטחת מידע. "מתקפת הסייבר: האקרים ישראלים משיבים מלחמה", מעודדת כותרת מתחתית שער "ישראל היום", כאילו חיילי צה"ל הודפים את כוחות הארמיה השלישית של מצרים. "הבא לפרוץ לך – השכם לפרוץ לו", נכתב בפתח ידיעה מאת אילן גטניו. "ישראל היום" מדגיש בדיווחו את אכזריותם של התוקפים, שאינם מבדילים בין דם לדם. "באתרים שהופלו היה גם אתר עמותת גדולים-מהחיים, המסייעת גם לילדים חולי סרטן מוסלמים", נכתב. "מנכ"ל העמותה ליאור שמואלי אמר אתמול: חבל שהדבר קורה דווקא לאתר של ארגון ששם לעצמו לסייע לכל ילד חולה סרטן המטופל בישראל, ללא הבדלי דת, גזע, מין ולאום". והמהדרין היו מוסיפים: "כל זה קורה ערב ימי השואה והזיכרון". גם בידיעה של "ישראל היום" מצוטט רוני בכר, מנהל תחום תקיפה וסייבר באבנת אבטחת מידע. כמו כן נכלל בה ציטוט מפי אלון מנצור, מנכ"ל חברת 2Bsecure מקבוצת מטריקס, והפניה של הקוראים לשירות מיוחד שהחליטה להעניק חברת אבטחת המידע צקמרקס בעקבות המתקפה הצפויה (רעיון: למסד את התקיפה הסייברנטית ולהפכה לאירוע שנתי, למען חברות אבטחת המידע ויחצניהם). בשער הארץ מביע "אור ניר מחברת קומסק" את הערכתו על המתרחש. "הארץ" הוא היחיד שמציין את המניע הרשמי לתקיפה: "ההאקרים מוחים על כך שישראל הפרה, לטענתם, את הסכם הפסקת האש של עמוד ענן וממשיכה לתקוף ברצועת עזה". ציון לשבח על היותו עיתון המגיש מידע ולא פלטפורמה המקדמת אינטרסים שיווקיים מוענק בזאת ל"מעריב". ידיעה על המתקפה הצפויה, מאת אלכס דורון ואחיקם משה דוד, מתפרסמת הבוקר בפנים העיתון. הפלת אתרו של הארגון גדולים-מהחיים מוזכרת, בלי לציין כי בין הנהנים מהעמותה גם מוסלמים. את תפקיד מומחית אבטחת המידע ממלאת קרן אלעזרי, שאינה מזוהה בידיעה עם אף חברה מסחרית. "הרושם הוא, לפי שעה, שההאקרים מגזימים מאוד בהערכת יכולותיהם", היא אומרת ל"מעריב". "האם יש סיכוי שאי-פעם תתרחש שוב שואה על העם היהודי?" היא שאלת היום (העילגת) במדור "משאל עם" של "ישראל היום", ובעצם שאלת היום המהדהדת בכל יום ויום בין דפי עיתון זה. "השואה לא תחזור כי יש לנו מדינה מספיק חזקה ולא ייתנו לזה לקרות פעם נוספת", מרגיעה זיוה יששכר, בת 48. "זה לא הגיוני שתהיה שוב שואה כי יש לנו כיום אמצעים להגן על עצמנו", מוסיפה אוריין יששכר, בת 21. "אני לא מאמין שהמדינות תסכמנה למה שהיה אז, מה גם שארה"ב נמצאת כיום מאחורינו", סבור שאול נור-אל, בן 71. יש גם משיבים בעלי עמדות אחרות. "העולם אכן השתנה", אומרת אביבה נור-אל, בת 67, "אבל יש איומים מכל הכיוונים ושואה עלולה להיות שוב. מלחמת עולם שלישית יכולה לפרוץ, והמוסלמים יכולים להשתלט עלינו ולהזיק לנו בהיקף של שואה". לדברי נסים מטרסו, בן 35, "במצב הנוכחי מול האיומים הקיימים במזרח התיכון יש סיכוי שאם לא נדע להתמודד עם האיום האיראני ועם המבחן של צפון-קוריאה, אנחנו יכולים להיתקל בתופעה של שואה". אייל הראל, בן 30, מבטיח, ספק בהומור: "לא ניתן לזה לקרות. נמות לפני שהם יהרגו אותנו". רק משיב אחד לשאלון, דוד סנדובסקי בן ה-60, כופר בהנחת היסוד כי יש מי שרוצה להמיט שואה על העם היהודי. "השואה לא תחזור פעם נוספת", הוא קובע. "אין שום סיבה שהיא תחזור וזה לא יקרה". הכותרת הראשית של "ישראל היום", "לעולם לא עוד", מאמצת את דעת הרוב. רוצים להשמידנו, אולם אנו היהודים נשבעים לא לתת לאיום להתממש. אגב, אותה כותרת ראשית הופיעה בעיתון בבוקרו של ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנה שעברה. "בכל חודש מתים 1,000 ניצולים", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר, בגופן גדול על רקע שחור, כאילו מדובר באיזה מחדל מזעזע ולא בדרכו של עולם. מתחת לכותרת הראשית של העיתון מחובר מעשה ההשמדה הנאצי לקוממיות הצבאית של מדינת ישראל. תצלום של לוחמת צה"ל בפעולה מתפרסם לצד הכיתוב: "דור שלישי לגבורה. הסבא, יאן בסטיאנס, היה נוצרי הולנדי שהחביא יהודים בשואה. הנכדה, סגן אליאנה בסטיאנס, היא קצינה לוחמת ביחידת קרקל המשרתת בגבול מצרים". ציטוט מפי אבי הקצינה, שהתגייר ועלה לישראל, מחבר בין תוכנית ההשמדה של הרייך השלישי לבין מלחמות מדינת ישראל בשכנותיה: "אבי סיכן את חייו והציל יהודים, ובתי ממשיכה להגן על המדינה שלנו". נגד אילו ניאו-נאצים נלחמת סגן בסטיאנס בגבול מצרים? כל מי שלועג לליצן הימין הקיצוני חיים בן-פסח משום שאינו מסוגל להוציא מפיו את המלה "המוסלמים" בלי להוסיף "הנאצים", כדאי שיעמוד על כך שעיתונות הזרם המרכזי של מדינת ישראל מקדמת אותו היגיון ממש. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום של סצינת שואה אופיינית: נדמה כי רואים בו חיילים נאצים מובילים שיירה של יהודים ממקום למקום, אולי בעת אקציה של אחד הגטאות. "התקדים שסלל את הדרך", נכתב בכיתוב התצלום. "דמיאניוק מובא למשפטו בגרמניה". לצד התצלום עם הכיתוב השגוי מתפרסם דיווח מאת נח קליגר, זקן כתבי "ידיעות אחרונות" ושליח העיתון למצעד החיים. "ב-25 השנים שבהן מתקיים המצעד הסמלי בין אושוויץ לבירקנאו השתתפו בו קרוב ל-200 אלף יהודים ולא יהודים", הוא כותב. "באותן 25 השנים שבהן גם אני נמנה עם הצועדים אני מתפעל שוב ושוב מהביצוע הכמעט מושלם של תוכנית כה מסובכת וכה מגוונת. תוכנית אשר דורשת תכנון ולוגיסטיקה בלתי רגילים כדי לספק את התנאים הדרושים ליותר מרבבה מבקרים – מתחבורה ומזון כשר ועד ללינה". הידיעה בראש עמ 3 של "הארץ", מאת עופר אדרת, מוקדשת אף היא לשואה. העיתון, שעם בעליו נמנית גם חברה גרמנית בעלת עבר נאצי, מבליט את סיפורו של חייל נאצי שהציל יהודים. הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת למינויה של יעל אנדורן למנכ"לית משרד האוצר. "מינוי מנכ"לית האוצר מסמן את התקציב הבא: קיצוצים ופגיעה ברווחה", נכתב בראש שער העיתון. מתחת לכותרת מתפרסם תצלום מהפגנה שנערכה אתמול מול ביתו של שר האוצר, "במחאה על הפגיעה הצפויה בקצבאות". "היא נחשבת לבעלת ניסיון רב בכל הקשור לקיצוצים בתקציב – נושא שלפיד הבהיר כי יעמוד במרכז מדיניותו", מדווח יוסי גרינשטיין. "[...] היא נחשבת לכלכלנית מעולה וזוכה להערכה רבה גם בלשכת ראש הממשלה". הידיעה ברובה מהללת את אנדורן ולפיד ("עוד במהלך קמפיין הבחירות של יש-עתיד הבטיח לקדם את נושא השוויון המגדרי"). בסיומה מצוין כי "למעלה מארבע מאות פעילים חברתיים הפגינו אתמול במשך כשעתיים מול ביתו של שר האוצר לפיד במחאה על הקיצוצים המתוכננים והפגיעה האפשרית בשכבות הביניים ובשכבות החלשות". בעוד שהפגנה קטנה נגד מדיניות האוצר זוכה ל-25 מלה, טעות נוספת בחישוב של לפיד את השכר הממוצע לזוג בישראל זוכה לידיעה מלאה, מאת זאב קם, המתפרסמת צמוד לידיעה על מינויה של אנדורן. למרות זאת, "מעריב" ראוי לשבח על כי הוא העיתון היחיד שמבליט בכותרתו הראשית את מינויה של מנכ"לית האוצר החדשה ואת הכיוון המסתמן כתוצאה מכך, ועוד מוסיף בשער תצלום של כמה ממשתתפי ההפגנה נגד שר האוצר (אולי זו תוצאה של שאריות תחושות סוציאליסטיות שאיפיינו את עובדי העיתון בימי דנקנר האחרונים). הכותרת הראשית של "גלובס על הבוקר" מוקדשת למינוי, לא לכיוון המסתמן. שני מאמרי פרשנות מקבלים את פניה של אנדורן בברכה. "מדובר במנהלת מוכשרת, עניינית, קרת רוח ומוכוונת מטרה ובאשת אוצר מנוסה שמכירה את כללי המשחק", כותב רון שטיין. "[...] התפיסות הכלכליות שלה תואמות את המדיניות הימנית קפיטליסטית של הממשלה הנוכחית ואת זו של אגף התקציבים באוצר [...] אנדורן היא מנהלת מוצלחת שלא נרתעת מחיתוך בבשר החי כשהדבר נדרש". אדריאן פילוט משבח אף הוא את הבחירה: "מינויה של יעל אנדורן למנכ"לית משרד האוצר הוא טוב", כותב פילוט. "[...] לפיד מצא פרטנרית אמיתית לתפיסתו הכלכלית, שכן היא נציגה נאמנה של הימין הכלכלי השמרני של מדינת ישראל – פחות ממשלה ויותר שוק. נציגים של ארגונים חברתיים שפעלו בתחילת העשור הקודם נהגו להאשימה בכך שהרסה את מדיניות הרווחה של ישראל". לדברי פילוט, עדיף היה אם לפיד היה ממנה לתפקיד את אורי יוגב, אולם יוגב "אינו אשה" ולכן הופלה לרעה. "ידיעות אחרונות" מקבל את פניה של אנדורן כאילו היתה ידוענית. "הכירו את יעל אנדורן, האשה הראשונה בתפקיד מנכ"לית האוצר", נכתב בשער העיתון, בלי מלה אחת על תפיסת העולם הכלכלית שלה. שער "ממון" מכוסה בתצלום פניה של אנדורן, "הגברת הראשונה של האוצר", כפי שהיא מוגדרת בכותרת המוסף. רק בלב כותרת הביניים, ובפנים המוסף, מובלט כי באוצר אומרים ש"המינוי מרמז על קיצוצים כואבים והעלאת מסים". סבר פלוצקר מגדיר את אנדורן "נצית בעמדתה הפיסקלית", אולם עיקר טורו מוקדש למגדר והשלכותיו. "ניתן להניח כי ייחלשו מאבקי הכוח הפרסונליים, וכי יונמך הטון המתנשא, המאפיין בעיקר את צעירי המשרד", הוא כותב. "תשומת לב מוגברת תוקדש לקשרים עם הציבור ונציגיו. ליד שולחן הדיונים יישמעו לא רק גברים בעלי ביטחון עצמי מופרז. הצעות לגזירות ייבחנו מפרספקטיבות פחות שגרתיות. הכיוון הכללי של המדיניות התקציבית לא ישתנה, אבל חדות הזוויות – כן". העיתון "כלכליסט" נוקט גישה הפוכה ל"ממון" ומבליט בכותרתו הראשית דווקא את תפיסת עולמה הכלכלית של אנדורן. "אדריכלית הקיצוצים בתקציב 2003 חוזרת", לשונה. גולן חזני מספק בפנים העיתון פרופיל מקצועי ואישי של אנדורן, שאינו חד-ממדי. עורכי "דה-מרקר" מעדיפים להכתיר את העיתון בבשורה על עצם המינוי. נסיונה של אנדורן כמקצצת ראשית בשירותי הרווחה מוזכר בשורה השנייה של כותרת המשנה. כותרת לידיעה מאת מוטי בסוק בכפולה הפותחת של העיתון מגדירה את אנדורן כך: "ניסיון של עשור באגף התקציבים וקריירה במגזר העסקי". שוב, רק בכותרת המשנה מוזכר חלקה בתוכנית הקיצוצים של העשור הקודם. עוד בשער "דה-מרקר", קטע ממאמר דעה של מירב ארלוזורוב, שמקבל את הכותרת "מינוי מבטיח". העיתונאי אמנון דנקנר מת בסוף-השבוע. עיתון "מעריב", שהיה עורכו, מקדיש לזכרו את כפולת האמצע ומדור הדעות, תוך שימת דגש על אנושיותו. "הוא היה איש מפואר שחמק מכל הגדרה בנאלית", כותב עליו מרדכי חיימוביץ. "הוא ניווט בין נתיבי האהבה והכפור, בין מסלולי הנועם והסרקזם, בין אפיקי הרשע והחסד. הוא תרם בסתר ממשכורתו לעובדת קשת-יום, אך לא היסס לפטר. אם לא אפטר היום עובד אחד, נהג להסביר, אצטרך מחר לפטר 20. לא חושב שאי-פעם שמעתי אותו צועק. לאמנון דנקנר אף פעם הפיוז לא קפץ באקראי. הוא היה מקפיץ את הפיוז כשמישהו לדעתו לא היה בסדר. אז היה מוצא את המלה הכי דוקרת, הכי קוטלת, כזאת שאחריה אין תקומה". "מעריב של דנקנר היה מקום סוער כמו העורך הראשי שלו, ופורה כמעט באותה מידה", כותב נדב איל. "[...] רק בדרך לפרסום הטקסט הזה שמעתי משלושה אנשי מעריב סיפורים על מעשי חסד שעשה עימם ברגעים הקשים ביותר של החיים". שרי מקובר-בליקוב משתפת את הקוראים בשני מקרים שבהם דנקנר יצא מגדרו כדי לעזור לאדם במצוקה. היא מציינת כי עם פרישתו מ"מעריב" פנו אליה תחקירני "הארץ" שהכינו כתבת פרופיל על האיש. היא סיפרה גם להם את הסיפורים, אולם אלו לא נכללו בכתבה. ב"הארץ" מתפרסמת ידיעה המתמצתת את הקריירה של דנקנר ומביאה הספדים מפי בכירים ומכרים. לצד זאת מודפסים מחדש קטעים מהמאמר "אין לי אחות", שפירסם ב"הארץ" בשנת 1983. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה על מותו של דנקנר בעמ 10. בכותרת המשנה שלה הוא מוגדר כך: "העיתונאי והסופר שצעק על יריבים בפופוליטיקה, נשאר נאמן לאולמרט ועורר סקנדל עם הביוגרפיה על דן בן-אמוץ". גם תצלומים של אולמרט ועורך-דינו אלי זהר מצורפים לידיעה. רק בעומק הפסקה הרביעית מוזכר כי דנקנר ערך במשך שש שנים את "מעריב". ב"ישראל היום" לא מתאפקים ומציינים כי "מידת הצלחתו בתפקיד [עורך מעריב] שנויה במחלוקת, שכן על-פי תחקיר הארץ, שפורסם בתום כהונתו, התגלה כי העיתון איבד שליש מקוראיו. בתחקיר סופר גם על התנהגותו, שלפיו נהג לזרוק נעליים על עובדיו" [העילגות במקור]. "גם אני פוטר אותו ממעשיו הרעים ואזכור את הטובים", כותב חברו לשעבר דן מרגלית. מאמרה של עמירה הס, שבו הצדיקה התנגדות אלימה לחיילי צבא כיבוש, ממשיך לעורר הדים. גדעון לוי יוצא להגנתה מעל דפי "הארץ". יעקב אחימאיר מבקר אותה מעל דפי "ישראל היום". היא עצמה מקדישה את מדורה הבוקר לסיפור מאבק בלתי אלים (יחסית) של מתנגדי חומת ההפרדה מהכפר בילעין.

"קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס: אלעד מן על הסתה, דיבה והעלבה • דליה זליקוביץ על פיצול תדרי הרדיו האזורי • אבי גרינצייג על היום שלאחר בג"ץ קווי הנייעס • וארנון סגל על בית-המקדש השלישי

התוכנית ה-16 במספר של "קול העין", הפעם בהנחיית איתמר ב"ז ואביעד טובי, נפתחת בשיחה עם עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה" ויו"ר עמותת "העין השביעית". בעקבות הכרזתה של שרת המשפטים איילת שקד על הקמת ועדה לבחינת גבולות השיח הרצויים במרחב המקוון, משוחח עו"ד מן על האיזון בין ערך חופש הביטוי לערכים דמוקרטיים אחרים. ד"ר דליה זליקוביץ, חברת מועצת הרשות השנייה, שוחחה עם המנחים ועם עו"ד מן על סוגיית פיצול התדרים – ההיתר שניתן לתחנות רדיו אזוריות לפתוח תחנות משנה, הנתון כעת במחלוקת ציבורית. אבי גרינצייג, כתב ועורך באתר "בחדרי חרדים", סיפר על קווי הנייעס ועל העתיד הצפוי לאמצעי תקשורת ייחודי זה לאחר פסיקת בג"ץ שפגעה במודל הכלכלי הבעייתי שעמד בבסיסו. לסיום, בפינה האלטרנטיבית, מראיינים המנחים את ארנון סגל, בעל טור בשבועון "מקור ראשון". טורו של סגל עוסק בהר-הבית ובבית-המקדש השלישי תוך מתן ביטוי למגוון של דעות בנוגע לסוגיה. בשיחה עימו הסביר סגל כי השיח הישראלי בעניין הר-הבית פגום מן היסוד, סיפר כי הוא מקבל איומים ממוסלמים וטען כי בהר-הבית שולטים טרוריסטים. "קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. את התוכנית מפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי שלישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית".

על פי התקנון השרים צריכים לענות לשאילתות רגילות או ישירות תוך 21 ימים. חלק מהשאילתות שלא נענו הוגשו לפני חמישה חודשים. זמן האיחור הממוצע עומד על 53 יום. בראש רשימת השרים המזלזלים בכנסת ומאחרים לענות: אמיר אוחנה וישראל כ״ץ. יו״ר הכנסת יריב לוין יכול לכפות על השרים להגיב לשאילתות

הח״כים שואלים, אבל ממשלת ישראל אינה עונה. כ-400 שאילתות ישירות ורגילות שהגישו חברי וחברות הכנסת לשרים עדיין מחכות למענה. זאת למרות שבניגוד לתקנון הכנסת, עברו כבר לפחות 21 ימים מאז הוגשו השאילתות. כך עולה ממידע בלעדי שהגיע לידי "שקוף". בין השרים שמשרדיהם הם המאחרים ביותר במענה לשאילתות מן הכנסת: השר לביטחון פנים אמיר אוחנה שמאחר במענה ל-86 שאילתות; שר האוצר ישראל כ"ץ עדיין לא הגיב ל-54 שאילתות; שרת התחבורה מירי רגב שלא ענתה ל-36 שאילתות; ושר המשפטים אבי ניסנקורן שמאחר במענה ל-29 שאילתות. זמן האיחור הממוצע (מעבר ל-21 הימים) של כלל משרדי הממשלה עומד על 53 ימים. כמעט חודשיים. שאילתה היא אחד הכלים המשמעותיים שעומדים לרשות נבחרי הציבור בכנסת כדי לפקח על עבודת הממשלה. חברי הכנסת יכולים להגיש שאילתות לשרים על נושאים בהם עוסק משרדם. השרים חייבים לענות. על פי התקנון יש להם זמן מוגדר לענות. במקרה של שאילתה רגילה מדובר ב-21 יום לתגובה במליאת הכנסת, על שאילתא ישירה השרים נדרשים לענות בכתב באותו פרק זמן. יש גם שאילתות דחופות (מענה תוך יומיים). חשוב לציין – נראה כי תרבות האיחורים במענה לשאילתות אינה ייחודית לכנסת הזאת, אולם הגיע הזמן לעשות לזה סוף. "אני רואה את זה מאוד בחומרה, את ההימענות במענה לשאילתות. בכנסת שמחוקקת מעט זה מאוד מצמצם את הכלים המעטים שניתנו לחברי הכנסת לפעול כשליחי הציבור", אמר לנו ח"כ לשעבר דב חנין שהיה שכיהן בכנסת ה-17 עד ה-20. "אני חושב שהח"כים חייבים לפעול בעניין ולא לשתוק. הם חייבים להגן על עצמם ולהגן על הזכויות שלהם שבסופו של דבר הן הזכויות של הציבור". "חנין הוסיף: "אני מצפה מיו"ר הכנסת שיעמוד מאחורי ההתחייבות שלו להגן על מעמד הכנסת. יש פה פגיעה קיצונית וישירה במעמדה של הכנסת וזו חובתו של יו"ר הכנסת, לא רק לדבר על מעמדה של הכנסת אלא אף לפעול. יש לו הרבה כלים לעשות את זה ביניהם לעכב חקיקה או תקנות של השרים הסוררים". ואכן, הכוח לגרום לשרי הממשלה לענות לשאילתות נמצא בידיים של יו״ר הכנסת יריב לוין (הליכוד). על פי תקנון הכנסת, יו״ר הכנסת הוא זה שגם יכול להפוך כל "שאילתא רגילה" שלא נענתה ל"שאילתה דחופה". על שאילתה דחופה חייב השר לענות תוך יומיים במליאה. פנינו ללשכתו של לוין ושאלנו כיצד היו"ר מתכוון לפעול מול השרים שלא עומדים בהוראות תקנון הכנסת. אולם עד לזמן פרסום הכתבה לא נתקבלה התייחסות. "אין ספק שהתעלמות חלק מהשרים מלוחות הזמנים הקבועים לטיפול בשאילתות פוגע בעבודת הכנסת, ביכולתה לפקח כהלכה על עבודת הממשלה וביחסי העבודה התקינים בין הרשויות", נמסר לנו מלשכתו של ח"כ משה ארבל (ש"ס), שמרבה להשתמש בשאילתות. "בישיבת נשיאות הכנסת האחרונה העלה ח״כ ארבל בפני יו״ר הכנסת סוגיה זו. היו"ר ציין כי הנושא מטופל על ידי לשכתו באופן אישי ויחסית לכנסות קודמות המצב טוב יותר למרות שאינו משביע רצון. הקושי העיקרי הוא בתרבות הארגונית בחלק מהמשרדים אשר רואה בשאילתות טרחה, שלא מבינה את חשיבותן בשיטת הממשל הפרלמנטרית״. בלשכתו של ארבל גם הוסיפו כי ״אין ספק שמעקב ציבורי אחר נושא זה יעודד שינוי". עוד בשקוף: גם חברת הכנסת סונדוס סאלח (הרשימה המשותפת) מרבה להגיש שאילתות. "במושב הקודם, והראשון שלי כחברת כנסת, הזמנתי את הציבור להעביר ללשכה שלי בקשות והצעות לשאילתות למשרדי ממשלה. קיבלנו עשרות שאלות, את הרוב המוחלט העברנו", היא מסרה לנו. אבל, היא מספרת, היא עדיין לא קיבלה מענה לרבות מהשאילתות שהגישה. "ההתעלמות היא גם תשובה, וגם סמלית, לזלזול של הממשלה בציבור״. סאלח מספרת כי השאילתות שהגישה נוגעות לבעיות של אנשים פרטיים, ושל ארגונים, שמבקשים לקבל תשובות ממשרדי הממשלה. ״אני מתכוונת להמשיך עם זה גם במושב הזה, ועד שנחליף את הממשלה הרעה הזאת", היא אמרה. בלשכתו של מיקי לוי, ח"כ ותיק במשכן, דווקא מציינים שיפור: "זו בעיה שפחות נפוצה בכנסת ה-23 מהכנסת הקודמת, דווקא היו"ר, יריב לוין, פועל כדי לקבל מענה מהשרים, יותר מאשר נעשה בעבר. אנחנו פונים באופן תדיר למזכירות הכנסת בכל עת שיש חריגה במתן תשובה ובמזכירות הכנסת עושים מאמצים מול לשכות השרים". עם זאת, מציינים בלשכה, ״יש שרים כמו השרים גמליאל ישראל כ״ץ וגנץ שמובילים בהיעדר מענה לאורך חודשים רבים". גם ח״כ עופר כסיף (הרשימה המשותפת) סיפר לנו כי על איחורים במענה לשאילתות שהגיש. כסיף אף פנה בנושא ליו״ר הכנסת. "בעקבות פנייתי, הוציא היו"ר מכתב לשרי הממשלה בדרישה מהם להשיב לשאילתות במועד. יש להבין שהמענה המאוחר על שאילתות מונע פתרון בעיות הזקוקות לטיפול מיידי, כאשר לא אחת נענית שאילתה לאחר שהנושא הפך לא רלוונטי", הוא אמר ל"שקוף". כסיף הוסיף כי לדעתו "חמורה יותר החלטתם של מרבית השרים לענות לשאילתות באמירות כלליות ומתחמקות. לרוב התשובה מכילה אמירה כללית לפיה הכל נעשה על פי חוק וללא התייחסות לגופו של עניין. עובדה זו הופכת את כלי השאילתות לפחות אפקטיבי בפיקוח על משרד הממשלה. בשורה התחתונה, השילוב בין איחור במענה לשאילתות לתשובות המתחמקות הוא שלב נוסף במחיקת הכנסת והכפפתה באופן מלא לממשלה". פנינו לשרים אמיר אוחנה, ישראל כ״ץ, מירי רגב, אבי ניסנקורן, יואב גלנט וגילה גמליאל – כולם עומדים בראש רשימת המשרדים שאינם עונים לשאילתות. אולם כולם בחרו שלא למסור תגובה. כאמור, אנחנו עדיין ממתינים גם לתגובתו של יו״ר הכנסת. אם היא תתקבל – היא תתפרסם כאן. (איך זה משפיע עליך) הציבור בוחר את נציגיו לכנסת. אלו חייבים לפקח בשמו על עבודת הרשות המבצעת (הממשלה). אם שרי הממשלה לא עונים לשאיתות הם לא מאפשרים לחברי הכנסת לבצע את עבודתם. (מה עושים כדי שיתוקן) זה בידיים של יו"ר הכנסת. הוא יכול להחליט להפוך את כל 400 השאילתות למעמד של "דחופות", וכך לאלץ את השרים להתייצב במליאה, לענות ולהחזיר את הכוח לציבור. וכפי שאמר דב חנין, חברי הכנסת יכולים גם להעניש: לעכב תקנות וחקיקה ממשלתית של השרים הסוררים.

העיתונים מתכוננים לחקירת ראש הממשלה | ב"הארץ" כורים קבר, ב"מעריב" מכינים תשובות, ב"ידיעות אחרונות" מטים כתף | וב"דה-מרקר" עוסקים בשאלות של דימוי עצמי

אם זה היה תלוי ב"הארץ", אהוד אולמרט כבר לא היה ראש הממשלה. הכותרת הראשית של העיתון, "אם אולמרט לא היה ר"מ, הוא כבר היה נעצר", מיוחסת אמנם ל"גורם אכיפה", אבל בידיעה על שער העיתון כותב אמיר אורן בלי מקור ובלי גרשיים: "בצהרי היום, כשהמכוניות הלבנות עם הפסים הכחולים יפליגו לדרכן, יחדל אהוד אולמרט לכהן כראש הממשלה". איך זה? "מהחקירה הזאת – ומהתגובה הציבורית כשייחשף תוכנה – הוא כבר לא יוכל להתאושש. לקראת ערב ירעדו אמות הספים. משמעות הדיווח על חקירת אולמרט תחייב את המערכת הפוליטית לזרז את קצב הדחתו, משבועות לשעות". אורן מנצל את הטור כדי לשבח את המשטרה, אחרי שתקף אותה בחריפות עם התפוצצות הפרשה וטען כי לקתה במחדלים ועיכבה את החקירה. ומה שיותר מעניין: אורן רומז כי בארצות-הברית מצאו החוקרים עוד כל מיני "טלנסקים" שיצטרפו לעדויות הבעייתיות (כך לפי אורן) של משה (מוריס) טלנסקי, אורי מסר ושולה זקן. לפי עמי בן-דוד ב"מעריב", החוקרים הביאו מארצות-הברית עדויות חיצוניות לכך שטלנסקי הוציא כספים במטרה להעבירם לאולמרט. גם הפרשן המשפטי זאב סגל יוצא ב"הארץ" נגד אולמרט, המשבש, לטענתו, הליכי חקירה בכך שהוא קוצב זמן לחוקרים ומנסה להכתיב להם מה אסור ומה מותר להם לעשות. הפרשן עמנואל גרוס כותב ב"מעריב" דברים דומים. אם ניהול ענייני המדינה אינו מאפשר לאולמרט להיחקר, הוא כותב, הרי שעל אולמרט להכריז על נבצרות. עוד לפי "הארץ", קו ההגנה של אולמרט יהיה פשוט: בעיות זיכרון. לפי יהונתן ליס, תומר זרחין ועפרה אידלמן, ראש הממשלה יטען כי הוא אינו זוכר "פרטים על אירועים ספציפיים מהעבר הרחוק" הקשורים לסכומי כסף שהעביר לו טלנסקי. ב"מעריב" מפרטים קצת יותר. הכותרת הראשית – "קו ההגנה של אולמרט" (עם הלוגו המעצבן "חשיפה"). על העמוד הראשי מפורטות ארבע עדויות של טלנסקי וארבע תשובות כביכול של פרקליטי אולמרט. ההפניה היא לכתבה של בן כספית ב"מוספשבת". כותרת המשנה היא: "כך מתכוונים ראש הממשלה ופרקליטיו לרסק את עדותו של מוריס טלנסקי". ומה ב"ידיעות אחרונות"? החקירה היא האחרונה מבין שלוש הכותרות שעל השער (הכותרת הראשית היא הדלפה אופטימית מלשכת ראש הממשלה בעניין עסקת השבויים). הכותרת מעוררת אהדה לאולמרט: "היום: החוקרים מול ראש הממשלה". בתוך המסגרת המוקדשת להפניות לחקירה מופיעים שני כיתובים: "טלנסקי: מעריץ את אולמרט", ו"סקר מינה צמח בקרב מתפקדי קדימה: אולמרט ינצח אם יצליח להפריך חלק מהחשדות". בעמודים הפנימיים, עמוד אחד מוקדש למה שנראה כמו ספין מבית מדרשו של חיים רמון, המנסה להרוויח עוד זמן לידידו ראש הממשלה; ועמוד אחר מוקדש לידיעה התוקפת את המשטרה והפרקליטות על שלא העבירו את כל חומר החקירה לפרקליטי אולמרט. האם אופן הסיקור הזה הוא מוטה וחיובי כלפי אולמרט? או שאולי מדובר פשוט בסיקור ניטרלי ואובייקטיבי? תשובה לכך אפשר למצוא אם בודקים כיצד מסקר "ידיעות אחרונות" פוליטיקאים אחרים. הכותרת של "ידיעות אחרונות" היום היא: "אחרי 20 שנה: מכתבים מרון ארד". שמעון שיפר מדווח כי נוסף לדו"ח (השנוי במחלוקת) שימסור החיזבאללה על מאמציו לאתר את ארד, הוא ימסור גם מכתבים שהנווט השבוי כתב. כותרת המשנה של הידיעה על שער העיתון מתייחסת לעיתוי הצפוי של קיום העסקה, יום רביעי: "בלשכת רה"מ דוחים הטענה שהעיתוי קשור לחקירת טלנסקי". הנושא זוכה להרחבה ב"מעריב", שם כותרת ידיעה בעמ 4 היא "גורמי ביטחון: אנשי אולמרט מכוונים העסקה בסמוך לחקירת טלנסקי". החל מהשבוע מחולק למנויי "הארץ" בימי חמישי המוסף השבועי של "דה-מרקר" ("דה-מרקר ויק"), במקום המוסף השבועי של העיתון. מוסף "הארץ" מחולק למנויים יחד עם קהל קוני העיתון בקיוסקים, בימי שישי. המוסף של "דה-מרקר" עבר לאחרונה מתיחת פנים גראפית ותוכנית, והוא בהחלט לא מוסף כלכלי בלבד, אלא מתפרש גם לתחומי סיקור אחרים, שונים ומגוונים. האם השינוי ביום החלוקה מלמד כי לא רחוק היום והמוסף "דה-מרקר" יחליף את מוסף "הארץ"? לגיא רולניק פתרונים. בינתיים רולניק לא מגלה, אבל בטור הקבוע שלו במוסף הוא מתייחס לאופן שבו נתפס "דה-מרקר" בציבור. וביתר דיוק: לכך ש"דה-מרקר" נתפס כעיתון הסוגד לעשירים. רולניק מזכיר את הסיקור המורחב שהתפרסם ב"דה-מרקר" בשבוע שעבר, שכלל פרופילים של בעלי הון, כדי "להוכיח" שב"דה-מרקר" אין סגידה כזו. המסגור של הכתבה בשבוע שעבר היה שלילי כלפי אילי ההון המסוקרים ונטען בו כי העובדה שמעטים מהם שולטים ברוב המשק היא סיבה לדאגה. השבוע כותב רולניק: "כמה קוראים הופתעו בשבוע שעבר לקרוא בפרויקט השליטים של ה-Markerweek שאנחנו רואים בחלק מאילי ההון הגדולים במשק איום על השוק החופשי והתחרות". רולניק ממשיך וקורא "בורים" ו"רדודים" לאוהבי "האנשים העשירים והחזקים ביותר במשק", שאינם מבינים שאותם עשירים מהווים סכנה לכלכלה ולמדינה. בהמשך הטור רולניק אמנם לא שוכח לתקוף גם את "החברתיים" ואת ועדי העובדים, אבל תראו את הכותרת: "הישמרו לכם מהעשירים, החברתיים והצבועים". האם "דה-מרקר" מתנער רשמית מהדימוי של עיתון המאליל את העושר וההצלחה? בהחלט לא, אבל הוא רוצה להתנער מהדימוי של עיתון שנמנע מלבקר את העשירים והמצליחנים. האם ניתן לבקר את מי שאתה שואף להיות כמותו? והאם התנערות מדימוי היא מילולית או גם מהותית? נחכה ונראה. ב-25.6 פירסם "ידיעות אחרונות" ידיעה על טרנסגנדרית שעסקה בזנות ונעצרה על-ידי המשטרה אחרי שצילמה את לקוחותיה בפעולה. הידיעה של בוקי נאה היתה כתובה בלשונו הייחודית (המעוררת געגועים ללשון סתמית, רגילה וחסרת ייחוד), והמסגור היה צבוע ומתחסד. מצד אחד, מציצני (פלוס תמונה של הגברת בלבוש חושפני) ושטוף התלהבות סקסואלית אינפנטילית, ומהצד האחר, מבטא ביקורת על תופעת הזנות ועל שינוי מין. כך, למשל, הכותרת – "עלו על סרטון: גבר התחזה לזונה וצילם את לקוחותיו בפעולה" – התעקשה להתייחס לטרנסגנדרית כאל גבר, למרות שהיא עצמה ודאי מתייחסת לעצמה כאל אשה. תאמרו, אז מה אם היא מתייחסת לעצמה כאל אשה. היא נולדה גבר, והיא תמות גבר, ו"ידיעות אחרונות" רשאי שלא ללכת בתלם אופנות ליברליות-שמאלניות. אבל תסתכלו על שער "ידיעות אחרונות" היום. למעלה, בשורת ההפניות למוספי השבת, בין הפניה לכתבה על מגישי תוכניות אירוח לבין הפניה לראיון עם דוגמנית, נמצאת גם ההפניה הבאה, ל"מוסף לשבת": "ליולד שלום", "הסיפור הלא ייאמן על הגבר שילד השבוע תינוקת". האם באמת קרה נס רפואי וגבר ילד תינוקת? ובכן, לא. בעולם הזה עדיין צריך רחם בשביל לבצע משימה כזו, ולתומס ביטי, שילד השבוע תינוקת, קראו פעם טרייסי לגונדינו, אשה לכל דבר ועניין פיזי. אז האם ב"ידיעות אחרונות" סבורים שמין לא מחליפים ולטבע, או לאלוהים, מסורה הקביעה הראשונה והאחרונה, או שחושבים שם שגנדר זה בראש, ומי שמחליט אם מאן דהו הוא גבר או אשה הוא רק האדם עצמו? מהמקרים הסותרים שראינו לעיל אפשר להוציא את נוסחת "ידיעות אחרונות" לסיקור טרנסגנדרים: אם מדובר ב"סיפור" פלילי על זונה שמערימה על לקוחותיה, הרי שהסנסציה תגבר אם נדגיש שפיזית היא בעצם גבר. אם ה"סיפור" הוא על גבר שיולד תינוקת, הרי שהסנסציה תגבר אם לא נדגיש שפיזית הוא בעצם אשה. ירון דורון מביא היום ב"ידיעות אחרונות" את תחקיר המשטרה בעניין פיגוע הטרקטור בירושלים. מיד אחרי הפיגוע, כתבו בעיתונים כי בת-שבע אונטרמן, אחת ההרוגות, נרצחה על ידי המחבל אחרי שנורה בפעם הראשונה. לפי הפרסומים אז, המחבל ניעור מעלפון הפציעה בעקבות פגיעת אבן שנזרקה ופגעה בראשו והמשיך במסע ההרג עד שהרג אותו החייל מ. לפי התחקיר, אונטרמן נרצחה עוד לפני שהמחבל התאושש, ומי ש"ניטרלה את המחבל ומנעה את המשך ההרג" היתה השוטרת אלינור נחום, שירתה בכתפו ובצווארו. אתמול פרסם כאן אורן פרסיקו רשמים מכנס "הרשעה בתקשורת". היום במדור הסאטירי "אעפס" במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ליד תמונתם של אושיק לוי וחנן גולדבלט הכיתוב הבא: "כולם צועקים אנס, אנס, אי-אפשר להתאפק קצת? רק הרשיעו אותו בבית-משפט וכבר חורצים את דינו" (אושיק לוי).

"ידיעות אחרונות" מזדהה עם קוקה-קולה | כל העיתונים עוסקים במים | "מעריב" מפרסם הבהרה באיחור של חצי שנה

בראש סדר היום של כל עיתוני הכלכלה בישראל, למעט המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", עומדת חקירת רשות ההגבלים העסקיים את החברה המרכזית לייצור משקאות קלים, יצרנית ומשווקת קוקה-קולה, כמו גם פריגת, קרלסברג, טובורג, נביעות ומוצרי מחלבת טרה, בין היתר. החברה, בעלת מונופול מוכרז בשוק המשקאות המוגזים בטעם קולה, חשודה כי ניצלה את כוחה לרעה. לכאורה, יש לציין. ובאמת, המלה "לכאורה" נשחקת הבוקר מרוב שימוש בעיתוני הכלכלה, עדות לחריפות ההאשמות נגד החברה כמו גם ליכולתה לגייס עורכי-דין מובחרים במקרה הצורך. "קוקה-קולה מנצלת את כוחה לרעה", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט", לצד תצלום של בעל השליטה בחברה מוזי ורטהיים. "חקירה נגד החברה המרכזית למשקאות", נכתב בראש שער "דה-מרקר". "חקירה נגד קוקה-קולה. החשד: ניצלה כוחה המונופוליסטי", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". גם במוסף "גלובס על הבוקר", שמצורף ל"מעריב", הכותרת המרכזית מוקדשת לחקירה. שער "ממון", לעומת זאת, מוקדש בחלקו הגדול לדו"ח של קרן המטבע הבינלאומית על שוק הדיור בישראל. כותרות בולטות אחרות בשער עוסקות באיום פוליטי שהשמיע יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, אלון חסן; בהצהרה של שר האוצר יאיר לפיד על שכר הבנקאים; ובפתיחת חנות נוספת של רשת איקאה בקריית-אתא (הכותרת בראש השער מפנה לדיווח שיתפרסם מחר). עוד שתי כותרות קטנות מודפסות בצד השער. לאחת, על החדשות החמות ביותר מחזית בובת בארבי, נלווה תצלום של בובה. הכותרת האחרת, הקטנה ביותר והמוצנעת ביותר בשער, מופיעה ללא תצלום וקוראת: "רשות ההגבלים חושדת: קוקה-קולה ניצלה את כוחה המונופוליסטי". הידיעה עצמה, מאת נווית זומר, מודפסת בראש עמ 6 של העיתון ותופסת מעט יותר ממחצית העמוד. האם כל העיתונים מנפחים את הדיווחים על החקירה נגד קוקה-קולה מעבר לכל פרופורציה ורק מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" נותן לה את הנפח הראוי? מי שיקרא את העיתונים הכלכליים האחרים יתקשה להסיק שכך הדבר. "על-פי החשד ביצעה קוקה-קולה ישראל התניות צולבות", מדווחת אילנית חיות בכפולה הפותחת של "גלובס". "היא קידמה את מכירת מוצרי טרה באמצעות התנאים המסחריים שהעניקה למותגי המונופול של החברה ובראשם המותג קוקה-קולה. [...] על-פי החשד, החברה התנתה בין השאר את מתן ההנחות על מותגי קוקה-קולה ברכישת מוצרי טרה. כמו כן, איימה לכאורה על גורמים בשוק המוסדי שאם לא ירכשו את מוצרי טרה, לא יקבלו הנחות על קוקה-קולה". בטור פרשנות נלווה מוסיפה חיות: "היחסים המסחריים עם קוקה-קולה מספרים את הסיפור העצוב של המונופולים בישראל, ולא מדובר בסיפור בלעדי לה. ללקוחות החברה אין בפועל שום כוח מולה, והמשא-ומתן שהיא מנהלת אינו דומה בשום אופן למשא-ומתן שמנהלות חברות אחרות שאינן מחזיקות במותג-על". "דה-מרקר" מקדיש לקוקה-קולה את מרבית השטח המערכתי בשתי הכפולות הפותחות. בראש עמ 2 מתפרסם תצלום של מוזי ורטהיים, לצד נשיא החברה רוני קוברובסקי. אורה קורן ועדי דברת-מזריץ מצטטות "בכיר ברשת שיווק", שאומר להן כי "קוקה-קולה היא החברה הכי כוחנית בשוק, חברה שלכאורה מנצלת בלי בושה את המונופול שלה ומתנה את תנאי הסחר שלה במוצרי המונופול של הקולה, כדי לקדם את מוצרי טרה וגבינות ספציפיות שלה". אחרים מעידים כי לא נתקלו בהתנהגות בריונית של החברה, אך הם מושפעים מעוצמתה בעקיפין. ידיעה נפרדת מאת השתיים מוקדשת ל"שיטות יצירתיות" שבהן "לכאורה" פועלות חברות קוקה-קולה וטמפו כדי לגרום לבעלי עסקים לעבוד איתן בבלעדיות. ידיעה שלישית, אף היא מאת קורן ודברת-מזריץ, מוקדשת לחוות דעת שכתב לאחרונה הממונה על רשות ההגבלים לשעבר, דוד תדמור, עבור חברת קו-אופ ישראל, וממנה עולה כי החברה המרכזית לייצור משקאות קלים "מנעה לכאורה מצרכניות בקיבוצים ובמושבים לעבור לרכישה משותפת של מוצריה באמצעות קו-אופ ישראל". לפי חוות הדעת, "קוקה-קולה פעלה מול הצרכניות בניסיון להניא אותן לכאורה מהתקשרות עימה. לפי קו-אופ, קוקה-קולה הודיעה לצרכניות לכאורה כי אם ירכשו את מוצריה מקו-אופ ישראל, תוציא את עזרי המכירה שהציבה בהן, בראשם המקררים החיוניים למכירת מוצריה". "כלכליסט" מקדיש את כל הכפולה השנייה לסיקור החשדות נגד קוקה-קולה. נורית קדוש וגלי וולוצקי מדווחות על החשדות של רשות ההגבלים ועל הדו"ח שכתב תדמור (באתר "כלכליסט" נטען הבוקר כי הדיווח על הדו"ח "בלעדי". נראה שכמו שר האוצר לפיד, גם הם אינם מנויים על "דה-מרקר"). בשולי הכתבה תוהות וולוצקי וקדוש אם יש קשר בין הביקורת שמתח לפני שלושה חודשים נשיא קוקה-קולה ישראל, קוברובסקי, על הממונה על ההגבלים העסקיים דייוויד גילה, לבין חקירת רשות ההגבלים. בידיעה על קוקה-קולה שמתפרסמת ב"ממון", לעומת זאת, לא נמצא מקום לציטוט בעלי עסקים. הגורם היחיד המצוטט בידיעה, נוסף לעורך-הדין של החברה, שמדגיש כי היא מקפידה על קיום החוק, הוא ח"כ אראל מרגלית, שאמר אתמול: "מונופול שתוצאותיו לא ידועות הוא מרשם בדוק לעליית יוקר המחיה". בעיתונים אחרים מצוטט גם המשפט הבא בהודעת ח"כ מרגלית: "הצירוף של מונופול שיש לו גם ערוץ טלוויזיה זו סכנה לדמוקרטיה". ח"כ מרגלית מכוון בדבריו לעובדה שמוזי ורטהיים, בעל השליטה בחברה לייצור משקאות קלים, הוא מבעלי קשת, זכיינית ערוץ 2. ובאמת, יותר מכל מזכיר הסיקור המוצנע של החקירה נגד קוקה-קולה ישראל במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" את השער הידוע לשמצה של המוסף הכלכלי של "מעריב" בבוקר שלאחר כניסת הרפורמה בשוק הסלולר לתוקף. ב-16.5.12, יום לאחר שכניסת המפעילים החדשים בסלולר החלה לשנות מהיסוד את השוק בישראל ומניות חברת סלקום צנחו, העיתון שהיה תחת השליטה של בעל השליטה בסלקום הצניע זאת במידה חריגה. שער המוסף "עסקים" של "מעריב" הוקדש באותו בוקר לסגירתה של רשת ריהוט בשם 5 נגרים. כותרת קטנה בפינת שער המוסף הפנתה אז את הקוראים למה שהוגדר "שחיקה סלולרית". "באותו יום התביישתי בעיתון והתביישתי בעצמי", אמר על-כך אחד מאנשי הכלכלה של "מעריב" לשלמה מן, בכתבה נרחבת שהכין עבור אתר זה על העיתון בתקופת נוחי דנקנר. נכון, אין זהות בין קריסת מניות סלקום לבין הודעה על חקירה נגד קוקה-קולה בחשד לניצול כוחה המונופוליסטי, אולם הבדל זה מתקזז מול הבדל משמעותי אחר בין שתי הפרשות: בזמן כניסת מפעילי הסלולר החדשים לשוק, "מעריב" נמנה עם קבוצת אי.די.בי, בעלת השליטה בסלקום. "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, אינו נמנה כיום ולא נמנה בעבר עם קבוצת ורטהיים. זהו עיתון עצמאי, לכאורה. ובכל זאת "ידיעות אחרונות" מדווח הבוקר על חקירת רשות ההגבלים כאילו הוא נמנה עם קבוצת ורטהיים. מדוע? כשביקורת דומה הופנתה בזמנו לאנשי "מעריב" של דנקנר, הללו השיבו שלא ניתן להשוות בין סיקור במוסף כלכלי מצומצם כמו "עסקים" לסיקור בעיתון כלכלי נרחב דוגמת "דה-מרקר" או "כלכליסט". אכן, המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" נראה באותה תקופה פעמים רבות כאילו גם הוא נמצא בשליטת דנקנר. אולם מוסף "גלובס על הבוקר", שהחליף מאז את "עסקים" כמוסף "מעריב" לענייני כלכלה, מלמד כי טענה זו מופרכת. כאשר יש נושא חשוב ומעניין בראש סדר היום הכלכלי, והשיקולים הם עיתונאיים, ניתן לו שטח נרחב גם במוסף קטן ממדים. "גלובס על הבוקר" (עורך: אנדרה טבקוף) מקדיש היום את כל כפולתו הפותחת לחשדות נגד קוקה-קולה, העתק של הכפולה הפותחת בעיתון הערב המלא. אולי הבחירה של "ידיעות אחרונות" להצניע בשער ולדווח בקצרה יחסית על החשדות נגד קוקה-קולה נובעת מאי-אמונם של עיתונאי המוסף הבכירים בממונה על ההגבלים העסקיים, דייוויד גילה? לא ייתכן. הרי רק לפני שבוע כתב הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, בטור שהתפרסם בכפולה הפותחת של "ממון", כי גילה מבסס את צעדי הרשות "על עובדות ועל ראיות, ולא על תחושות הבטן של הציבור או על דעת הקהל". פלוצקר הוסיף באותה הזדמנות כי "פרופ גילה הוביל ומוביל את הרשות למניעת הגבלים עסקיים בדרך המלך, המצטיינת בראייה כלכלית כוללת וגישה משפטית חכמה. האזרחים יכולים לסמוך עליו". על פניו, אם כן, לפנינו מקרה מובהק של השפעת מניעים זרים ועקלקלים על הסיקור העיתונאי. "זרים", כיוון שלא מדובר בתפיסת עולם. "עקלקלים", שכן לא מדובר בשליטה ישירה של איש עסקים בכלי התקשורת, אלא בהשפעה עקיפה. "ידיעות אחרונות", שבעצמו היה בעבר מונופול בעל "שיטות יצירתיות" לחיזוק מכירות המותג, משתף פעולה באופן קבוע עם קוקה-קולה. שיתוף פעולה זה בא לידי ביטוי בשלל כתבות יחצניות על המותג, אולם לשיאו הוא מגיע מדי קיץ, באירועים המכונים "קוקה-קולה סאמר לאב". "ידיעות אחרונות" מקדם מעל עמודיו את האירוע עוד לפני התרחשותו, ובמהלך ימי הפסטיבל יוצא מגדרו כדי לשלב "דיווחים" מהאירוע בין עמודיו. במסגרת הפסטיבל מגייס "ידיעות אחרונות" "כתבים צעירים" מבין באי האירוע ומביא בעזרתם מידע על הנעשה בו. בסיומו של כל סבב פסטיבלי יוצא לאור עיתון שלם בחסות קוקה-קולה, ומופץ לא רק למשתתפים באירוע, אלא גם למנויי "ידיעות אחרונות", המקבלים לביתם "מוספים מיוחדים" שכל כולם חדשות מהאירוע הפרסומי של חברת המשקאות המונופוליסטית. "על אף שידיעות אחרונות עושה כל שביכולתו כדי לשכנע את הקורא שמדובר במוצר עיתונאי, כל ניסיון לשפוט אותו על-פי אמות מידה עיתונאיות כלשהן, יהיו אלו אמות המידה העיתונאיות של פילון או ערוץ הופ, יתפורר בן-רגע", כתב יובל דרור על המוסף האחרון שיצא במסגרת שיתוף פעולה זה. "[...] אי-אפשר אפילו לקרוא לזה תוכן שיווקי. זה שיווקי-שיווקי". כעת, עם בוא החורף, הגיע העת לקצור את ההשקעה, לכאורה. העיתון הנמכר בישראל מסקר את החשדות החמורים נגד קוקה-קולה בצנעה. הקיץ חלף, האהבה נשארת. העיתון היחיד שמסקר באופן מוצנע יותר את החשדות נגד קוקה-קולה הוא "ישראל היום", בעל מדור הכלכלה הקטן, השטחי והמוגבל ביותר מכל העיתונים, ומי שמקיים מערכת יחסים חמה עם חברת הטלוויזיה קשת. במדור זה מתפרסמת ידיעה קצרצרה מאת חזי שטרנליכט על החשד נגד החברה. אם "ידיעות אחרונות" מעוניין להיתלות בסטנדרטים העיתונאיים של "ישראל היום" כדי להצדיק את הסיקור שלו את הפרשה, הוא בהחלט מוזמן לעשות כן. שחיתות קלה הכותרות הראשיות בכל עיתוני הבוקר מוקדשות להחלטת היועץ המשפטי להגיש כתב אישום נגד הרב יאשיהו פינטו. פרשן "ישראל היום", דן מרגלית, מברך את היועץ יהודה וינשטיין על החלטתו. "הודעה ברורה, צלולה, בניסוח בהיר וראוי מאוד", הוא מגדיר את דברי היועץ כי יגיש כתב אישום. "[...] טוב ששיגר מסר ציבורי כזה למרות התגובות הצפויות של פרקליטי הרב כאילו מדובר בהכרעה תמוהה של וינשטיין. היא אינה תמוהה כלל ועיקר, וראויה לשבח". לדברי מרגלית, הטענות נגד ארביב "אינן בבחינת שחיתות כבדה". על סמך העדויות שסיפק פינטו מגדיר מרגלית את החשדות נגד ארביב כ"שחיתות קלה". ב"מעריב" כותב ברוך קרא כי מוקדם עדיין לקבוע אם הציבור הרחב הרוויח מהחלטתו של היועץ המשפטי. "הציבור, העיתונאים, ובהם אני, לא יכולים לשלב ידיים כקהל במשפט הרב פינטו ולשכוח לחלוטין מפרשת ארביב", כותב קרא. "מה בדיוק היו החשדות? אלו בדיוק הטבות הוא קיבל, אם בכלל?". מה זאת אומרת מה בדיוק היו החשדות? "שחיתות קלה". מה לא ברור? בולט בהעדרו הבוקר טור ב"מעריב" מאת שלום ירושלמי, העיתונאי החילוני המקורב ביותר לרב פינטו. מחר בוודאי יכתוב על החלטת היועץ המשפטי, מזווית הראייה של הרב, בטורו שב"מוספשבת". נושא נוסף שעומד במרכז תשומת הלב של עיתוני הבוקר נוגע לחלוקת מצבורי המים בשטחים הכבושים. נושא זה עלה לסדר היום בעקבות תהייה שהשמיע אתמול מעל בימת הכנסת נשיא הפרלמנט האירופי מרטין שולץ. שולץ אמר בנאומו כי שמע מצעירים ברמאללה שפלסטינים יכולים לצרוך 17 ליטר מים ביום בלבד, לעומת 70 ליטר השמורים לישראלים, ושאל אם זה נכון. בעקבות זאת, ודברים אחרים שאמר, נטשו את אולם המליאה חברי-הכנסת מסיעת הבית-היהודי, תוך ביקורת חריפה על דבריו. "איך בן העם הגרמני לא מתבייש לתמוך במי שרוצה להשמיד יהודים?", שאל ח"כ מוטי יוגב מסיעת הבית-היהודי בעודו עוזב את אולם המליאה, מדווח אריק בנדר ב"מעריב". "תעמולת הכזב האירופית והערבית רוצה להסיג אותנו מארצנו באמצעות תיאורים מופרזים על אומללות הפלסטינים", אמר השר אורי אורבך, עמיתו לסיעה. "לא אקבל הטפת מוסר שקרית נגד עם ישראל בכנסת ישראל. בטח לא בגרמנית", אמר השר בנט, לפי דיווחם של יובל קרני ואיתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום" מוכתרת הידיעה על דברי שולץ בציטוט מפי ראש הממשלה בנימין נתניהו, דווקא: "חבל ששולץ השמיץ לפני שבדק את העובדות". אשר לעובדות, ב"ידיעות אחרונות" מציגים את נתוני הרשות הפלסטינית משנת 2011, ולפיהם צריכת המים העירונית לנפש עומדת על 113 ליטר לנפש ליום כ-36 מ"ר בשנה), כמחצית מזו שבישראל. יועז הנדל, בטור דעה נפרד, מצטט נתון של 103 ליטר ליום ברשות הפלסטינית, בלי לציין מה הממוצע בישראל, ומזכיר שישראל היא שחיברה 95% מהרשות לרשת אספקה סדירה של מים. אינפוגרפיקה ב"מעריב" מדגישה את ההבדל הגדול בין צריכת המים השפירים ב-1967 לזו של 2006. הפלסטינים עלו מ-93 מ"ק לשנה לנפש ל-129 מ"ק, בעוד הישראלים ירדו מ-503 ל-170. נתונים אלה שאובים ממאמר שמפרסם בן-דרור ימיני בפתח העיתון. ימיני אינו מציין את המקור לנתונים, אך מזכיר כי "בחסות ישראל חל שיפור דרמטי בתשתיות לצד עלייה בצריכת המים בקרב הפלסטינים". לפי ימיני, 643 מ-708 יישובים פלסטיניים בגדה היו מחוברים לרשת המים בשנת 2004. אמנם, גם ימיני מודה כי קיים פער בצריכה לטובת הישראלים, אולם לדבריו, "ההשוואה בין ישראלים לפלסטינים היא כמו השוואה בין הצריכה בבלגיה לצריכה במצרים". זהו בוודאי המשפט העגום ביותר שיצא תחת ידיו של ימיני לאחרונה, וזאת בלי להתייחס לעובדה שבלגיה ומצרים לא חולקות אקוויפר אחד. טיעונים דומים לאלו של ימיני עולים ממאמר מאת דרור אידר, המתפרסם ב"ישראל היום". "מאז 1967 עלתה לאין שיעור רמת החיים של הפלשתינים – כולל כמות המים. אפשר לתאר מה היה קורה לוּ נשארו תחת שלטון ירדן", כותב אידר. להבדיל מימיני, במאמרו של אידר אין נתונים מדויקים על צריכת המים של פלסטינים לעומת ישראלים, אבל יש שפע של הבעת דעה. הבעת הדעה אינה נוגעת רק למים, אלא גם לכלל העמדות של האיחוד-האירופי ("הגישה הפייסנית של האיחוד-האירופי כלפי הפלשתינים – במקביל לגישה החתרנית נגד ממשלות ישראליות נבחרות – מובילה להמשך המלחמה והטרור") ולתקומת העם היהודי בארצו ("הארץ הזאת חיכתה שוממה לבניה החוקיים היחידים, ורק לאחר ששבנו החלה הארץ לפרוח, ממש כפי שהובטח בנבואות התנ"כיות"). העיתון היחיד שמציג עובדות מעט שונות, ועמדה שונה בתכלית, הוא "הארץ". "כ-113 אלף פלסטינים בגדה לא מחוברים לרשת המים", מכריזה כותרת מעל ידיעה קצרה מאת עמירה הס. לפי הנתון שמציגה הס, פלסטיני צורך בממוצע 73 ליטר מים לשימוש ביתי ביום, לא 103 או 113 ליטר כפי שנכתב ב"ידיעות אחרונות". בגיליון המודפס אין זכר למקור הנתונים, אולם בגרסת אתר האינטרנט של "הארץ" נכתב כי מקורם ב"ארגוני הסיוע", אותם ארגונים שמבחינת ימיני ואידר אינם אלא משתפי פעולה במזימה להשמיד את מדינת ישראל. מכל מקום, לפי הס, כ-113 אלף פלסטינים בכ-70 כפרים וקהילות עדיין אינם מחוברים לרשת המים "והם תלויים במים שמובילים במכליות, מה שמעלה מאוד את מחירם". זהו נתון דומה למה שמוזכר בטורו של ימיני, רק מזווית הפוכה, זו שמתבוננת בחלק הכוס הריק (סליחה על הדימוי). לפי דיווחה של הס, המשפחות החיות בלא חיבור לרשת המים הן מהעניות ביותר בגדה, נאלצות להוציא עד כ-40% מהכנסתן על מים, והצריכה שלהן עומדת על 20 ליטר מים בלבד בממוצע לנפש. "ברוב מחוזות הגדה אספקת המים בחודשי הקיץ מקוטעת ובערים ובעיירות שונות – בייחוד בדרום הגדה – אין בחודשי הקיץ מים זורמים בבתים במשך שבועות ואף חודשים", מוסיפה הס. "לכן, לפי הערכות של ארגוני סיוע בינלאומיים, כמעט מיליון פלסטינים אינם מגיעים לצריכת המינימלית של 60 ליטר ליום בממוצע". בטור נפרד לועג יוסי ורטר לרטוריקה של חברי-הכנסת שביקרו את שולץ. "מופע הקרתנות וההתקרבנות שנראה אתמול בכנסת בעת נאומו של נשיא הפרלמנט האירופי שבר שיאים של גיחוך ובושה בבית-המחוקקים שלנו, שהוכיח שוב כי אין התבזות ואין עליבות הקטנות למידותיו", כותב ורטר במאמר שראשיתו בעמוד השער של "הארץ". "הימנים סותמים את הפה לשמאלני, וגם השמאלנים סותמים את הפה לימני. את הסימטריה הזאת שמענו שוב ושוב בימים האחרונים. האם באמת יש סימטריה בין המקרה של אדם ורטה לבין פרשת אריאל זילבר?", שואל אדם קלר במדור המכתבים למערכת של "הארץ". לדעתו אין סימטריה, שכן "את אדם ורטה ניסו לפטר מעבודתו, לפגוע במקור פרנסתו ולמנוע מתלמידים שרצו ללמוד אצלו את האפשרות לעשות זאת", בעוד שבמקרה של זילבר "כל הוויכוח היה איך ייקרא הפרס". בכפולת האמצע של "מעריב" מדווחת רעות וילף כי בת שירות לאומי המלמדת בבית הספר יובלים שביישוב צורן הושעתה מתפקידה לאחר ששוחחה עם ילדי החטיבה הצעירה על הנסיגה מרצועת עזה. לפי הדיווח, מנהלת בית-הספר כתבה להורים כי המדריכה "העלתה את נושא ההתנתקות והמשתמע ממנו בפני הילדים בניגוד להנחיות [...] אנו רואים התנהלות זו בחומרה רבה ובעקבותיה הוחלט כי תסיים את פעילותה בבית-ספרנו לאלתר". אתמול, בפעם השנייה השבוע, הוקדשה הקריקטורה היומית של "ידיעות אחרונות" למהפך האידיאולוגי שעבר אביגדור ליברמן, מהפך שהוא עצמו מכחיש. זאת, בהמשך לסיקור נרחב ופחות או יותר בלעדי של "המהפך" שעבר שר החוץ (אף עיתון אחר לא חשב שיש כאן כזה סיפור). בשער "ידיעות אחרונות" הבוקר מתפרסם תצלום של ליברמן בחולצת טניס לבנה ומשקפי שמש. "מה קרה כשחנוך דאום התייצב למשחק טניס עם שר החוץ", נכתב בהפניה לרשימה שתתפרסם מחר, בגליון סוף-השבוע של העיתון. במדור המוצלח של ארי ליבסקר במוסף "כלכליסט" אפשר לקרוא מעט על אחורי הקלעים באירוע שבו נשא ליברמן את נאום "המהפך" שלו. "ליברמן נכנס לאולם מלווה בפמליית יועצים ועיתונאים כאילו היה ראש הממשלה, והתקבל במחיאות כפיים", כותב ליבסקר. "[...] ליברמן סיים את דבריו וזכה למחיאות כפיים סוערות. שוחחתי עם רמי גוזמן, דירקטור בבנק לאומי, שסיפר כי כשכיהן באחד מתפקידיו הקודמים פנה אל ליברמן ואמר לו שצריך להכשיר יותר מהנדסים ואנשי מחשב. בניגוד לאחרים שרק מדברים, ליברמן הוא איש של עשייה. אני מכיר פוליטיקאים. הוא בולדוזר, מניסיון, הוא אמר. דותן [אמנון דותן, יו"ר חברת נשר] אמר: ביבי וליברמן הולכים להביא את השלום, ואשת בכיר במשק תפסה אותי ואמרה: ליברמן הוא ראש הממשלה הבא. תזכור מה שאני אומרת". טל וולק דיווח אמש ב"גלובס" כי עו"ד שמעון מזרחי, יו"ר מכבי תל-אביב, מייצג את ערוץ הספורט בתיק תעבורה שנדון בבית-המשפט בפתח-תקווה. לי-אור אברבך דיווח באותו עיתון על הצעת חוק חדשה של ח"כ אלעזר שטרן ולפיה תוכניות ריאליטי-מוזיקה יוכרו כסוגה עלית. ב"דה-מרקר" מדווח כי האקרים תקפו את האתרים של חברת לאס-וגאס סנדס, שבבעלות שלדון אדלסון, ופירסמו בהם ביקורת על אדלסון ומידע אישי על עובדים. כל התוכן המערכתי בעמ 15 של "ישראל היום" מוקדש לידיעה על תחילת הדפסת גליונות העיתון בבית-הדפוס שרכש לאחרונה ("נקודת ציון היסטורית בענף העיתונות המודפסת בישראל"). במדור הדעות של "מעריב" מתפרסמת הבהרה ולפיה בתרגום מאמרו של גפרי גולדברג מאוגוסט האחרון "נפלה טעות". אתר "פרספקטיבה" העיר על הטעות ב"מעריב" כמה ימים אחרי שפורסמה. בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מתנצל העיתון על שצירף אתמול לידיעה על מינויו של חבר מועצת עיריית בת-ים יוסי בכר למחליפו של שלומי לחיאני את תצלומו של יוסי בכר אחר, יו"ר בנק דיסקונט ולשעבר מנכ"ל האוצר. בחדשות ערוץ 2 דווח אתמול על סגירת תיק עמנואל רוזן. הבוקר נפתח מדור הרכילות של "ידיעות אחרונות" בידיעה כי רוזן וארוסתו מצפים לילד.

ארגון העיתונאים בישראל פנה לבית-הדין לעבודה: הנהלת "ידיעות אחרונות" ואגודת העיתונאים תל-אביב עושות יד אחת כדי לסכל התאגדות עובדים אמיתית

ארגון העיתונאים בישראל, הפועל בחסות ההסתדרות הכללית, פנה אתמול לבית-הדין הארצי לעבודה בבקשה כי יכריע מיהו ארגון העובדים היציג ב"ידיעות אחרונות". האם הוא ראוי לתואר, כטענתו, או שמא אגודת העיתונאים בתל-אביב, כפי שטוענות האגודה והנהלת העיתון. בכתב הבקשה שהגיש הארגון מאשימים באי-כוחו, עו"ד אמיר בשה ועו"ד מורן סבוראי, את הנהלת "ידיעות אחרונות" ואת אגודת העיתונאים בשיתוף פעולה במטרה לסכל את קידומה של העבודה המאורגנת בעיתון. "ידיעות נתלית באגודה כדי למנוע את התארגנות העובדים האותנטית בחצרה", נכתב בבקשה. לטענת הארגון, הצהרת העיתון כי אגודת העיתונאים בתל-אביב היא הארגון היציג של עובדי "ידיעות אחרונות" היא הצהרה "חלולה" שדומה ל"אקדח שמופיע במערכה הראשונה של שיתוף הפעולה בין מעסיק לארגון עובדים נגד ארגון עובדים אחר". הארגון מבקש מבית-הדין "למנוע המשכה של דרמה זו, שבה המערכה החמישית כתובה מראש, והיא פועל יוצא של החיבור הנפסד בין מעסיק לארגון עובדים, על כל המשתמע מכך". לפי באי-כוחו של ארגון העיתונאים, "ידיעות אחרונות" "משתמש באגודה ככלי למיגור ההתארגנות האותנטית". ארגון העיתונאים טוען עוד כי הנהלת העיתון "נוקטת בעוז מדיניות להכשלת התארגנות העיתונאים כבר בחיתוליה, תוך שהיא נוקטת בתכסיסים עם ארגון עובדים שאינו יציג, שמהווים טלאים חסרי תום לב שכונסו יחדיו כדי להיאבק בהתארגנות האותנטית של העיתונאים!". לדבריהם, "הארגון לא תיאר לעצמו כי דווקא האגודה תעמוד על רגליה האחוריות ותטען, בהעדר כל מסד עובדתי ומשפטי, ליציגותה, ותשרת בכך את האינטרסים של ההנהלה". ארגון העיתונאים מאשים את אגודת העיתונאים בתל-אביב כי היא מעין "ארגון מטעם" "הפועל בשירותה של המעסיקה דווקא, ולא לטובתם של העובדים". הארגון ממשיך וטוען כך: "עולה החשש כי האגודה וידיעות חברו להן יחד להעלאתה של טענת יציגות, שאין לה שחר וכל תכליתה למנוע קידומה של העבודה המאורגנת בעיתון וניהול מו"מ כדין. [...] בנסיבות הקיימות, ונוכח הקשר הדברים, ייתכן כי יש מקום לסבור כי האגודה מצאה לעשות בעניין זה יד אחת עם הנהלת ידיעות". כתב הבקשה מתאר בפירוט את הידרדרותה של העבודה המאורגנת ב"ידיעות אחרונות", ומציין כי כיום, מבין 504 עיתונאים העובדים ב"ידיעות אחרונות", "כלכליסט" ו"לאשה", כ-30–35 בלבד חברים באגודת העיתונאים. עיתונאים אלה, כך נטען, הם ברובם בעלי ותק של 30 שנות עבודה ויותר, זכר ל"תקופת הזוהר של העבודה המאורגנת בעיתון". הוועד המייצג אותם, המכונה "ועד העיתונאים בהסכם הקיבוצי", אינו משמש נציג ליתר עובדי העיתון, טוען הארגון. באי-כוחו של ארגון העיתונאים מסבירים כי לאחר הקמתו החל הארגון לפעול לקידום הקמת ועדים ב"ידיעות אחרונות" וב"כלכליסט" בנפרד, אולם המשנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות", יעקב כפיר, הודיע לנציגי הארגון ב"כלכליסט" כי העיתון הכלכלי הוא חלק בלתי נפרד מ"ידיעות אחרונות". משום כך החלו לגייס די עובדים כדי לגלם שליש מסך העיתונאים ביחידת המיקוח, כפי שהוגדרה על-ידי המעסיק. "הארגון ידגיש כי מאחוריו כבר שורת התארגנויות עיתונאים בכלי תקשורת רבים", נכתב בהמשך הבקשה, "[...] ואולם, זקיפת ראשה של העבודה המאורגנת בידיעות היתה הקשה מכולן". באי-כוחו של הארגון מזכירים כי מוועד הפעולה המקורי של העיתון נותרה חברה אחת בלבד, הכתבת יאנה פבזנר-בשן, בעוד שחבריה לוועד הפעולה עזבו את העיתון. כעת, מכל מקום, טוען הארגון כי הצליח לגייס שליש מהעובדים, השיעור הדרוש לצורך קבלת מעמד של ארגון יציג. לפי הנתונים שמציגים באי-כוחו של הארגון, מספר העיתונאים ב"ידיעות אחרונות", "כלכליסט" ו"לאשה" החברים בו עומד על 186. בין היתר מוזכר כי שניים מחברי ועד העיתונאים בהסכם הקיבוצי, משה רונן ויואב תדמור, פרשו ממנו ועברו לארגון העיתונאים. ככל הנראה על בסיס עדותם מציינים באי-כוחו של הארגון כי הנהלת אגודת העיתונאים בתל-אביב קיימה מגעים עם הנהלת "ידיעות אחרונות" מאחורי גבו של הוועד שהיא אמורה לייצג. "רק בימים האחרונים ולאחר הודעת הארגון על יציגותו, טענה האגודה כי החל להתנהל משא-ומתן ישיר בין מנכ"ל האגודה, מר יוסי בר-מוחא, לבין המשנה למנכ"ל ידיעות, מר יעקב כפיר", נכתב בבקשה. "ככל שאכן מגעים אלה התנהלו, הם נשמרו בסוד מפני חברי ועד העיתונאים בהסכם הקיבוצי, ונודע עליהם לשניים מתוך שלושת חברי הוועד רק בשבוע שעבר, מפי מנכ"ל האגודה עצמו. מדבריו של מנכ"ל האגודה הובן כי מטרת המגעים היא מאבק בשאלה היציגות של הארגון. [...] מיותר לציין כי מדובר, ככל שאכן הדברים נכונים, במו"מ שנוהל בהיחבא, בחוסר תום לב ובהעדר אותנטיות, ואף ללא שיתוף נציגי הוועד מטעם האגודה!!!". השופטת נילי ארד, נשיאת בית-הדין הארצי לעבודה, קבעה מועד לדיון בבקשה בשבוע הבא. 22825-08-13

אלמנתו של הצלם רחמים ישראלי תזכה לפיצוי נכבד בשל הפרת זכויות יוצרים גם מנאמני "מעריב" של נוחי דנקנר

נאמני חברת מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, שהוציאה לאור את עיתון "מעריב" עד לפני כשנתיים, אז יצאה להקפאת הליכים תחת שליטתו של נוחי דנקנר, ישלמו פיצוי בסך 165 אלף שקל לאירן ישראלי, אלמנתו של הצלם רחמים ישראלי. כך הוסכם באחרונה בין בא-כוחה של ישראל לבא-כוחם של הנאמנים. לפני כארבע שנים חויב "מעריב" לשלם למעלה מ-150 אלף שקל לישראלי בגין הפרת זכויות היוצרים של תצלומיו של בן-זוגה. גם כלי תקשורת אחרים נאלצו לשלם עשרות אלפי שקלים בגין מעשים דומים. בספטמבר 2012, ימים אחדים לפני שחברת מעריב הוצאת מודיעין הגיעה להקפאת הליכים, הגישה ישראלי תביעה נוספת נגד העיתון בטענה להפרות נוספת של זכויות היוצרים של תצלומיו של בן-זוגה. ישראלי דרשה פיצוי בסך 220 אלף שקל. בעקבות הקפאת ההליכים הגישה ישראלי תביעת חוב לנאמנים, אך אלה הציעו לה פיצוי בסך 30 אלף שקל בלבד. ישראלי סירבה, אולם מומחה מטעם הנאמנים הכריע כי אין מקום לפצותה בסכום גבוה יותר. על כן הגישה ישראלי לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו, באמצעות עו"ד שי רובינשטיין, ערעור על החלטת הנאמנים. בשבוע שעבר הודיעו לבית-המשפט עו"ד רובינשטיין ובא-כוחם של הנאמנים, עו"ד עמית לדרמן, כי הגיעו להסכמה שלפיה ישראלי תקבל פיצוי בסך 165 אלף שקל, במעמד של נושה רגילה, וביקשו לתת להסכמה תוקף של פסק דין. 40721-09-12 43075-04-14

פריי זומן לחקירה לאחר שאזרחים התלוננו על ציוציו בטוויטר - וסירב להתייצב • משטרת ישראל שלחה היום שוטר לפתות אותו למפגש ועצרה אותו • ארגון העיתונאים: זימון לחקירה בשל ציוצים, גם אם הם מקוממים, הוא בעינינו טעות קשה

עיתונאי נעצר היום על-ידי משטרת ישראל משום שצייץ בטוויטר שני ציוצים, בהם הביע את דעתו כי תקיפה של חיילים על-ידי פלסטינים, בניגוד לתקיפה של אזרחים, אינה מוגדרת מעשה טרור, וכינה מחבל "גיבור". לפי "שיחה מקומית", בשנתיים האחרונות נעצרו בישראל 26 עיתונאים, חלקם במעצר מינהלי, רובם בשל פרסומים ברשתות החברתיות. המעצר היום יוצא דופן משום שהעיתונאי העצור הוא יהודי. העיתונאי, ישראל פריי, נעצר לאחר ששוטר שהתחזה לאדם המבקש להעביר לו מידע עיתונאי, יצר איתו קשר ופיתה אותו להיפגש עימו. "הבוקר משטרת ישראל שלחה לי נערת פיתוי", אמר פריי לאחר ששוחרר, "שוטר שמתחזה למקור עיתונאי קובע איתי פגישה. כשאני מגיע לחניון בתל אביב, שוטרים מתנפלים עלי, אזיקים בידיים וברגליים, ומביאים אותי לכאן לחקירה של שעות ארוכות". פריי, נמסר מדוברות מחוז ת"א של המשטרה, סירב להתייצב לחקירה שנפתחה בעניינו. לפי המשטרה, החקירה נפתחה לאחר שבחודשים ספטמבר-אוקטובר הגישו שלושה אזרחים תלונות על שני ציוצים שצייץ. דוברות המשטרה מסרה כי החקירה נפתחה לאחר שהתקבל אישור מפרקליטות המדינה, כפי הנראה בהתאם לנוהל ולהנחיית היועץ המשפטי לממשלה לפיו יש לקבל אישור לפני פתיחה בחקירה נגד עיתונאי. פרקליטות המדינה, יש לציין, מסרה בתגובה לשאילתא של "העין השביעית" בנוגע לנסיבות מעצרו של פריי, כי "ההחלטה על מעצרו של פריי התקבלה ע"י משטרת ישראל והפרקליטות לא היתה מעורבת בכך". הציוצים בגינם פותה פריי למפגש ונעצר, פורסמו ב-11 בספטמבר וב-8 באוקטובר השנה. בראשון כתב פריי על המחבל מוחמד מינאוי, שנתפס ביפו עם נשק בדרכו לבצע פיגוע: "תראו מה זה גיבור. הוא עשה את כל הדרך משכם עד ת"א ולמרות שכל הישראלים סביבו לוקחים איכשהו חלק בדיכוי, ריסוק והרג בני עמו-הוא בכל זאת חיפש מטרות לגיטימיות ונמנע מפגיעה בחפים מפשע. בעולם מתוקן הוא היה מקבל מדליה". בשני כתב, בתגובה לציוץ של השרה מירב מיכאלי בנושא הפיגוע בשועפאט, אירוע בו נהרגה סמל נועה לזר: "פגיעה בכוחות ביטחון אינה טרור". המעצר, והאופן יוצא הדופן בו בוצע, גררו תגובה קשה מצד ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל: "מעצרו של ישראל פריי מצביע על ליקוי מאורות של משטרת ישראל ופרקליטות המדינה. מלכתחילה זימונו לחקירה בשל ציוצים שחוסים תחת חופש הביטוי, הוא בעינינו טעות קשה, גם אם הם בוטים ומקוממים. יתירה מזאת, אנו רואים בחומרה רבה את פרקטיקת המעצר האלימה. "המשטרה הודיעה כי בידיה צו מעצר מבית המשפט, ולמרות זאת נציגיה התחזו למקור עיתונאי וזימנו אותו למפגש במסווה של כוונה להעביר לו מידע לסיקור. ארגון העיתונאים והעיתונאיות איננו תומך באי הופעה לחקירה, אם זימונו של העיתונאי נעשה על פי הכללים הנדרשים, אולם ההתייחסות אליו כאל פושע מסוכן תוך התחזות היא בעצמה פגיעה חמורה בחופש העיתונות". פריי עצמו מסר עם שחרורו מהחקירה: "עכשיו תראו חברות וחברים, השלטון החדש כבר כאן. הוא פשיסטי והוא רוצה אותנו חלשים, מפוחדים. אל מול שלטון פשיסטי יש רק דרך אחת ואני, לכל הפחות, מתכוון ללכת בה, להרים את הראש, אין אמצע, אין בינוניות וגם בקושי ממלכתיות. שוויון מלא, חופש מלא לכל אדם בין הים לירדן, ואנחנו ננצח". עורכת דינו, גבי לסקי, מסרה הודעה לתקשורת לפיה "שחרורו של פריי ללא תנאים ממחיש כי מדובר במעצר פוליטי מופרך שנועד להלך אימים, להשתיק ולהרתיע. מי שנעצר על פי חוק המאבק בטרור לא משוחרר לדרכו תוך שעות ספורות. קשה שלא לתהות מי בפרקליטות אישר את הטרלול הזה. המשטרה הופכת פוליטית וזה תמרור אזהרה לכל מי שרואה עצמו אופוזיציה לשלטון החדש. היום זה פריי מחר זה כולנו", סיכמה לסקי, עד לאחרונה חברת כנסת מטעם מרצ. במשטרה סירבו להתייחס לנסיבות המעצר, ומסרו רק כי "לאחר בחינת התלונות בחטיבת החקירות באח"מ, התקבל בחודש שעבר מפרקליטות המדינה אישור לפתיחה בחקירה. לאחר מספר ניסיונות של משטרת ישראל לזמן את העיתונאי לחקירה, בהם הודיע כי אין בכוונתנו להתייצב לחקירה, הוציא בית המשפט בעניינו צו מעצר. הבוקר נעצר החשוד על ידי תחנת לב ת"א לחקירה בחשד לעבירות הסתה לטרור והסתה לאלימות. החשוד נחקר באזהרה בחשד לעבירה על חוק המאבק בטרור-סעיף 24(ב)(2), פרסום דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה טרור, תמיכה או הזדהות. החשוד שוחרר בתום חקירתו". כאמור, גם הפרקליטות סירבה להתייחס לנסיבות המעצר. פריי החל את דרכו בעיתונות החרדית, בעיתון "בקהילה" וברשת המקומונים "קו עיתונות דתית". אחר-כך כתב באתר "המקום הכי חם בגיהנום" ועד לאחרונה עבד בערוץ האינטרנטי "דמוקרטיוי". בערוץ השעו את פריי לאחר פרסום הציוץ על המחבל מינאוי. חודשיים לאחר מכן פוטר, לטענת הערוץ "על רקע התנהגות בלתי ראויה ובלתי מקצועית לחלוטין". פריי טען כי הרקע היה פרסום ציוץ שנוי במחלוקת בטוויטר. מעצרו של פריי התרחש מספר ימים לאחר פרסום שנוי במחלוקת אחר, בתחנת הרדיו גלי-ישראל, על-ידי שדרן מפורסם יותר מפריי. יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אמר בשידור ביום שישי, בתוכנית רדיו בהגשתו כי חוקרי המשטרה ואנשי הפרקליטות שהיו מעורבים בחקירות הפליליות של אביו, שהובילו לכתב אישום בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים, אשמים בבגידה במדינה ועליהם לשאת בעונש הנקוב בחוק: "כולם מוזמנים להיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל ולהסתכל מה העונש של בגידה במדינה, וזה לא כלא". העונש האמור הוא, כמובן, עונש מוות. נגד נתניהו לא נפתחה חקירה בחשד להסתה לאלימות, זאת למרות אזהרות כי דבריו עלולים להוביל למעשי אלימות: "האמירות מהיממה האחרונה מהוות הסתה חמורה וחסרת תקדים, אפילו במציאות בה הורגלנו", אמרה יו"ר ארגון הפרקליטים, עו"ד אורית קורין, "כבר ראינו שישנם פעילים חברתיים שממררים את חייהם של פרקליטים ומסיתים כנגד בני משפחתם. רק בשבוע שעבר הותקף פרקליט בתוך אולם בית המשפט על ידי נאשם בפלילים. אנו מתריעים על כך כי אסון הוא רק עניין של זמן – יש מי שייקחו את הדברים צעד קדימה, יפרשו אותם באופן מסוים ויחליטו לעשות מעשה. לא נעמוד מנגד ולא נשתוק לשמע דברי ההסתה והבלע הללו". נתניהו עצמו, לאחר שאביו נאלץ להתנער מדבריו, אמר: ""המטרה בדבריי ברדיו היא להדגיש למאזינים את חומרת העבירות הפליליות שביצעו תופרי התיקים לפי ספר החוקים הישראלי, ולא שום דבר מעבר, ובוודאי שלא קראתי לפגוע באיש".

משמעות היוזמות של שר התקשורת גלעד ארדן תהיה שארבע מערכות חדשות – של ערוץ 2 ו-10, של הוט ושל יס – יהיו בדרך זו או אחרת תחת פיקוח של פוליטיקאים

היוזמה של שר התקשורת גלעד ארדן להקמת עוד שני ערוצי חדשות, אחד של הוט ואחד של יס, היא על פניה יוזמה ברוכה מאוד. כל הרחבה של תעשיית העיתונות הגוועת שלנו, כל גיוון בבעלות על מערכות עיתונאיות וכל יצירת מקומות תעסוקה חדשים לעיתונאים – כל אלה הן בשורות טובות. אולם, היוזמה הזו, שעד כמה שאני מבין נמצאת עדיין בשלבי רעיון ראשוניים ועד למימושה, אם בכלל, הדרך ארוכה, דורשת מחשבה עמוקה וראייה רחבה מצד מקבלי ההחלטות. ראשית, העניין הכלכלי. האם באמת יש הצדקה כלכלית להקמתם והפעלתם השוטפת של ערוצי חדשות על-ידי שתי חברות הטלוויזיה הרב-ערוצית? אם התשובה לשאלה זו היא שלילית, הרי שהעניין נדון לכישלון מראש. ראו את נסיונות העבר להקים ערוץ חדשות ישראלי בכבלים כדוגמת CNN, שהיה אמור להיות אחד מחמשת הערוצים הייעודיים שמאפשר החוק. נסיונות אלה כשלו בעיקר בשל אי-כדאיות כלכלית. ראו גם את הדשדוש המתמשך של חברת החדשות של ערוץ 10, שבמשך תקופה ארוכה היתה העוגן המרכזי של הערוץ כולו ושאבה משאבים כלכליים ניכרים, ולמרות כל זאת – לאחר שנים – עדיין אינה מצליחה לייצר תחרות אמיתית, מבחינת הרייטינג, לחדשות ערוץ 2, חרף הכוחות המקצועיים-העיתונאיים המצוינים העובדים בה. ראו את הגסיסה של מערכת החדשות בערוץ הראשון, שגם בה לא חסרים כוחות עיתונאיים מוצלחים, ובכל זאת אינה מייצרת רייטינג שמצדיק כלכלית את ההוצאה העצומה של הפעלתה. ולבסוף, ראו את הסאגה של החדשות המקומיות בכבלים. ארדן הסביר את יוזמתו החדשה בין היתר ברצון לשמר את המערכות המקומיות ואת מתן הביטוי לפריפריה. כלומר, הוא מבקש שהחדשות מהפריפריה ימצאו את מקומן במסגרת ערוצי החדשות בהוט וביס. אבל הניסיון ארוך השנים מלמד שהציבור אינו מעוניין בחדשות אלה, ומדי שנה מקבלות המערכות המספקות אותן הנשמה מלאכותית מפוליטיקאים אכפתיים או מכאלה שסבורים שהדבר יועיל להם פוליטית. סיכומו של דבר, יש לבחון בתשומת לב אם אכן יש מקום לשני ערוצי החדשות החדשים מבחינה כלכלית כדי לוודא שצינור החמצן שלהם לא יינתק במהרה, אם אכן יקומו. שנית, היוזמה החדשה הזו של שר התקשורת היא חלק מפעלתנות ברוכה של ארדן ואנשיו במשרד התקשורת בתחום השידורים והפיקוח עליהם. היוזמה משתלבת בתוכנית לחיוב הוט ויס להציע לציבור חבילת ערוצים צרה במחיר שפוי, ובדרך עקיפה גם ביוזמה הוותיקה יותר, שארדן אימץ, לאחד את הגופים המפקחים על השידורים: המועצה לשידורי כבלים ולוויין ומועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. כיצד זה קשור? הגוף הציבורי המפקח היום על הוט ויס הוא המועצה לשידורי כבלים ולוויין. מועצה זו אינה מועצה ציבורית עצמאית, אלא היא פועלת במסגרת משרד התקשורת תחת פיקוח פוליטי וביורוקרטי הדוק. הגוף המפקח האחר, הרשות השנייה, שאחראי על ערוצים 2 ו-10 ועל תחנות הרדיו האזוריות, הוא לכאורה גוף עצמאי יותר, הפועל מחוץ למשרד הממשלתי, אולם גם עליו יש השפעה ניכרת של הדרג הפוליטי, לפחות בדרך המינוי של חברי המועצה. על-פי הצעת איחוד הרשויות ("ברית המועצות"), הגוף המפקח המאוחד יהיה קרוב יותר למתכונת של המועצה לשידורי כבלים ולוויין, כלומר גוף פנים-ממשלתי, שמוכוון במידה רבה על-ידי הדרג הפוליטי והמקצועי של המשרד הממשלתי. אם היוזמה החדשה להקמת שני ערוצי חדשות חדשים תקרום עור וגידים, המשמעות תהיה שארבע מערכות חדשות – של ערוץ 2 ו-10, של הוט ושל יס – יהיו בדרך זו או אחרת תחת פיקוח של פוליטיקאים. לנוכח הניסיון של החדשות בערוץ הראשון והמעורבות הפוליטית בהן באמצעות אנשים נאמנים בגופים המנהלים את רשות השידור, כדאי להיזהר מהכפפת כל ערוצי החדשות שלנו להשפעה פוליטית ישירה או עקיפה. מצב זה אינו מחויב המציאות, וכדי שלא יקרה, על מקבלי ההחלטות להבטיח בחקיקה את עצמאותן המוחלטת של מערכות החדשות שיקומו, כמו את עצמאותן של אלו הוותיקות יותר. אולי היוזמה החדשה הזו תהיה מקור לשינוי גם של ההחלטה הקודמת, השנויה במחלוקת, לגבי מהותה של הרשות הרגולטורית החדשה. אולי החשש מפני השתלטות פוליטית על כל העיתונות הטלוויזיונית יגרום לכך שמישהו יתעשת – הן במשרד התקשורת ובמשרד האוצר והן בוועדת הכלכלה של הכנסת, שם ידונו ביוזמות החדשות – וישנה גם את הנתיב של הרשות הרגולטורית המאוחדת כך שתתנתק לחלוטין מההשפעה הפוליטית. ואם זה לא יקרה, והרשות החדשה תהיה כמתוכנן רשות פנים-ממשלתית, שלפחות ייקבע מנגנון אמין להבטחת עצמאותן של כל ארבע מערכות החדשות הטלוויזיוניות. שלישית, האם לא כדאי כבר לחשוב לטווח הארוך יותר, למועד שבו הגבולות המטושטשים כבר היום – לפחות בחלקם – בין טלוויזיה ואינטרנט ייעלמו לחלוטין? המועד הזה אינו רחוק, וכבר היום אנו צופים באיחוד הולך ומתהדק של שתי הפלטפורמות הללו. יש לכך גם משמעות מבחינה רגולטורית. מה שאנחנו צופים בו בטלוויזיה, יהא זה חדשות או בידור, נתון לרגולציה כבדה וקפדנית. לעומת זאת, התכנים באינטרנט פטורים מעונשה של הרגולציה כמעט לחלוטין. האם לא כדאי לנצל את ההזדמנות של השינויים מרחיקי הלכת שמתכנן ארדן בכל סקטור השידורים כדי לחשוב ברצינות יותר על רגולציה הנוגעת לתכנים – גם חדשותיים וגם בידוריים – והמתעלמת מהפלטפורמות שנושאות אותם? האם כללי השידור והפיקוח על מה שישודר בחדשות ערוץ 2, או בחברת החדשות העתידית, אם תקום כזו, של יס, צריכים להיות שונים מאלה שישודרו על-ידי שני גופים אלה עצמם על גבי האינטרנט או בסלולר? דומני שהתשובה היום ברורה לכולם. אין טעם באבחנה הזו, ממש כפי שאין טעם באבחנה הרגולטורית בין התכנים שמשדרת היום קשת במסגרת שידורי ערוץ 2 לבין מה שהיא משדרת באתר האינטרנט שלה. סיכומו של דבר, הפעלתנות הברוכה של ארדן בנושאים רבים ונפרדים של תחומי אחריותו המיניסטריאלית צריכה להיות נגזרת של מדיניות רגולטורית כוללת יותר ושל ראייה רחבה יותר של התחום. נושא ערוצי החדשות המתוכננים יכול להיות קטליזטור לדרך חשיבה כזו.

"ידיעות אחרונות" רומז כיצד ניתן לעקוף צו איסור פרסום | העיתונות החרדית זועקת!!! (החילונית לא קונה) | מוסף "כלכליסט" מצייר את הרקע לתקיפת בית אקי"ם בצהלה

"זה מאוד לא נעים לגלות שהמפכ"ל שלנו, האמור להדביר את כוחות הרשע, חושש מן העיתונות יותר משהוא חושש מהפושעים שעליהם ונגדם הוא מתבטא ופועל ישירות וללא חת", כתב אתמול מתי גולן בשער האחורי של "גלובס". גולן התייחס לביקורת שהשמיע השבוע מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו על התקשורת בישראל. על הביקורת דווח בחדשות ערוץ 2 באינטרנט, עד שהמשטרה מחתה והידיעה הוסרה. "דווקא במקרה זה הקייס של דנינו נגד התקשורת חלש למדי", טען גולן. "מה שמבהיל את האזרחים זה חוסר האונים של המשטרה. וגם אם הכותרות הגדולות, ללא פרופורציה, תורמות לערעור הביטחון, עדיין לא התקשורת אחראית לכך". הטור של גולן ירד אתמול לדפוס לפני שבית-המשפט העליון התיר לפרסום, לבקשת עיתון "הארץ", את פרשת התרשלותו של תנ"צ אפרים ברכה, ולפני שנודע כי תיק החקירה בפרשת הרצח בבר-נוער, התיק שפענוחו לכאורה צוין על-ידי משטרת ישראל במסיבת עיתונאים חגיגית, אינו עולה יפה וכי החשוד ברצח, חגי פליסיאן, צפוי להשתחרר ממעצר כבר בימים הקרובים. הבוקר, הכותרות בעיתונים גדולות. "תיק הבר-נוער קורס: חגי פליסיאן צפוי להשתחרר, עד המדינה נעצר", נכתב בזו של "הארץ". "הקריסה", נכתב בכותרת "ידיעות אחרונות". "שמונה חודשים לאחר שחגגה את פענוח הרצח במועדון הבר-נוער, נאלצת המשטרה להודות שהתיק מלא חורים", נכתב בכותרת המשנה. אפילו "ישראל היום", עיתון הבית של המפכ"ל, יוצא הבוקר בכותרת "הלך התיק". "מהלומה למשטרה ולפרקליטות", מגדירה בעיתון זה כותרת הגג לראשית את ההתפתחות האחרונה בפרשה. ב"מעריב", העיתון שבאופן עקרוני אינו מחזיק כתב לענייני פלילים כבר חודשים ארוכים, מסתפקים בהפניה קטנה לטור פרשנות מאת ברוך קרא, עיתונאי ערוץ 10, המתפרסם תחת הכותרת "משטרה במשבר". צו איסור פרסום הוצא על טיב המידע החדש שהוביל את משטרת ישראל לעצור את עד המדינה בפרשה, מדווחים יורם ירקוני, אדוה כהן ומאיר תורגמן בכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות". ב"הארץ" מגדירים יניב קובוביץ ורויטל חובל את המידע שהתגלה כ"מידע בעייתי שמעמיד את עד המדינה בבעיית אמינות קשה". קרא מדווח לקוראי "מעריב" כי "מדובר בהוכחות של ממש לבידוי ראיות" ומזכיר כי הראיה המרכזית בתיק היתה הקלטה שביצע עד המדינה לחשוד פליסיאן ובה נשמע החשוד מדבר על "עבודה נקייה" שעשו בבר-נוער. "המבוכה בפרקליטות ובמשטרה היא גדולה ביותר וכרגע, גם על-פי גורמים במשטרה, לא יהיה מנוס אלא לחזור מכתב האישום נגד חגי פליסיאן", מדווחים אבי כהן, צבי הראל ועדנה אדטו ב"ישראל היום". בהמשך הדיווח הם מוסיפים: "במשטרה מנסים להדגיש כי בכל תקופת החקירה, מהרגע הראשון, היה פרקליט מפרקליטות מחוז תל-אביב צמוד לתיק, ובפרקליטות היו אלה שהחליטו ללכת עם התיק ועם עד המדינה הבעייתי לכתב האישום נגד חגי פליסיאן". ב"ידיעות אחרונות" מציגים תמונה הרמונית יותר של היחסים בין המשטרה לפרקליטות. "למרות מפח הנפש, אין חילופי האשמות בין המשטרה לפרקליטות בנוגע לשאלה מי אחראי למצב שנוצר", מדווח בעיתון זה. "חשוב לציין, תחת מגבלות צו איסור הפרסום, כי במהלך החודשים האחרונים, בעקבות אירוע מסוים, הן החליטו לפתוח בהליך של חקירה מחודשת בתיק, צעד נדיר שמוכיח כי ענייני אגו לא עצרו אותם מלנסות לברר את האמת". יחסי המשטרה ופרקליטות עומדים במוקד פרשה נוספת, שבצירוף מקרים יצאה לאור אתמול, במקביל לפרסום המחדל המסתמן בחקירת הרצח בבר-נוער. בית-המשפט העליון התיר פרסום חלקי של פרשה ישנה שבה מעורב תת-ניצב אפרים ברכה, ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, שלאחרונה עלה לכותרות בשל יחסיו עם הרב פינטו. "הארץ", שהגיש את הבקשה להתיר את פרסום הפרשה (עם המבקשים נמנה גם הכתב תומר זרחין, שמאז חדל לכתוב בעיתון), מדווח על הפרטים שהותרו לפרסום בהרחבה, על פני כל עמ 5, עם המשך בעמ 12. "תת-ניצב ברכה התרשל והמדינה פיצתה עבריין", לשון הכותרת לדיווח מאת רויטל חובל ויניב קובוביץ. לפי הידיעה, סכום כסף שעודנו אסור לפרסום הועבר לעבריין ששמו עודנו אסור לפרסום כפיצוי על התרשלותם של תת-ניצב אפרים ברכה ופרקליטת מחוז תל-אביב אושרה גז (גז, עוד צירוף מקרים, היא גם מנהלת התיק הרצח בבר-נוער), וזאת במסגרת פרשה שהתרחשה לפני כמה שנים, במועד שעודנו אסור בפרסום. הפרשה "חושפת התנהלות בעייתית ביותר של המשטרה והפרקליטות, שכללה הסתרת מידע אפילו מבית-המשפט", נכתב ב"הארץ". שופט בית-המשפט העליון חנן מלצר כתב בפסק הדין שניתן אתמול כי על גורמי האכיפה "לוודא שתופעה של הסתרת מידע מפני הפרקליטות ומפני בית-המשפט, שהיא נורמה שאין להמעיט מחומרתה, ואשר סברנו כי עברה זה מכבר מן העולם – תיעקר מן השורש". לגרסה המקוונת של הכתבה ב"הארץ" צורף פסק הדין שנתן אתמול בית-המשפט העליון, כך שכל גולש יכול לראות שלעיתון נודע על המעורבים בתביעה לפיצויים לראשונה אחרי שהחלטה משפטית באחד משלבי הדיונים ניתנה בטעות תוך ציון שמות הנתבעים. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על הפרשה ירון דורון ותלם יהב, שמציינים כי התרשלות שוטרים לפני אי-אלו שנים גרמה לחשיפת שמו של העבריין, חשיפה שהעמידה אותו ואת בני משפחתו בסכנת חיים. לידיעה נלווה רמז שיסייע למי שמעוניין בכך לעקוף את צו איסור הפרסום – גזיר עיתון ובו חלק מכתבה שהופיעה במוסף "7 ימים" תחת הכותרת "המשטרה גזרה עלי עונש מוות". "חשיפת הפרשה ב7 ימים, 1998", נכתב מתחת לגזיר העיתון. ניתן לראות את כותרת הגג שניתנה לכתבה ההיא, "ראיון בלעדי עם סוכן מס 1 של המשטרה שנחשף בגלל מאבק יוקרה בין יחידות ונמלט מהארץ", אך כותרת המשנה בכתבה הישנה מחוקה. מי שירצה לקרוא אותה ולדעת מי המעורבים בפרשה, ייאלץ להגיע עד לארכיון העיתונות שבבית-אריאלה בתל-אביב–יפו או בספרייה הלאומית בירושלים ולסרוק את כל מוספי "7 ימים" משנת 1998 (עבודה של כמה דקות). הרי צו איסור הפרסום עודנו שריר וקיים בנוגע לכמה מפרטי הפרשה, ואפילו הדחף העז להתגאות בחשיפה ראשונית מלפני 16 שנה לא יביא את "ידיעות אחרונות" להפר אותו. אגב, כתבי "ידיעות אחרונות" אינם שוכחים לתת בידיעה שלהם קרדיט למשרד עורכי-הדין ליבליך-מוזר, שהגיש את הבקשה לביטול איסור הפרסום על הפרשה ומייצג במקביל גם את "ידיעות אחרונות". שמו של עיתון "הארץ", שבשמו הוגשה הבקשה, נשמט מהידיעה. בידיעה קצרה שמתפרסמת ב"ישראל היום", לעומת זאת, מוזכר שמו של העיתון, אך לא שמם של באי-כוחו. "שתי הפרשות הללו", כותב קרא ב"מעריב" על המחדלים בחקר הרצח בבר-נוער וההתרשלות שהובילה לפיצוי העבריין, "מתווספות כמובן לפרשת רב-ניצב ולחוסר האונים שמפגינה המשטרה מול גל הפיצוצים והיריות ברחובות. האמת היא שהמשטרה לא באמת קטסטרופלית כפי שמתארים אותה, וגם לא העומד בראשה, שבמהלך כהונתו רשם גם הצלחות. הבעיה העיקרית של הארגון ושל ראשו היא היומרנות והעיסוק האובססיבי בדימוי התקשורתי (אמרו לי שאני מצטלם טוב, אמר לאחרונה דנינו לאילנה דיין). מי שמגדיר את כהונתו באופן שאין מתנשא ממנו כדרך המפנה, שלא יתפלא שסופרים לו בעיקר את הכשלונות ופחות את ההצלחות". הכותרת הראשית והכפולה הפותחת של "מעריב" מוקדשות לאישור ועדת שקד את חובת השירות הצבאי לחרדים, כולל סנקציות פליליות למתחמקים משירות. "בבית-היהודי וביש-עתיד הביעו שביעות רצון", מדווח זאב קם. הכתב מצטט "בכירים בבית-היהודי", שאמרו לו: "זהו נוסח שגם החרדים יוכלו לחיות איתו, גם אם כלפי חוץ הם אומרים אחרת, ולפחות הם לא ייצאו עליו למלחמה באופן בוטה". "ועדת שקד היא התיקון החרדי", כותב יאיר אטינגר ב"הארץ". "הודות למעורבות החרדים והדיאלוג ההדוק עם שקד, כולל בינה ובין רבנים, לא יהיה בישראל שום חרדי שיתגייס לצה"ל בניגוד לרצונו. זה נכון בעיקר לליבה החברתית החרדית: החסידים, הליטאים והאליטה הספרדית. החוק הזה, אם הממשלה מסוגלת לחוקק אותו, מסכן בעיקר את הפריפריה החברתית החרדית – חב"דניקים, חוזרים בשאלה, חוזרים בתשובה, דתיים-לאומיים שיסתפחו לחברה החרדית". "קשה להאמין שהחרדים הזילו אתמול דמעות, אלא אם כן אלה היו דמעות תנין", כותבת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". "הוועדה עשתה כל מה שניתן כדי ללכת לקראת החרדים כך שיוכלו לעמוד ביעדים שהציבו בפניהם, וספק אם הסנקציות הפליליות יתממשו". "כי נמכרנו אני ועמי – אות חרפה וקלון שייזכר לדיראון", לשון כותרת הגג בעיתון החרדי "המודיע", הבוקר. "ועדת הגיוס דהרה כצפוי לעבר היעד האנטי-חרדי וקבעה: יוטלו סנקציות פליליות ובני ישיבות יושלכו לבתי-כלא", לשון הכותרת הראשית. "ראש הממשלה אחראי ישיר להפקרת החרדים ופגיעה במעמדם ובזכויותיהם של בני הישיבות", קוראת כותרת נוספת בשער, הנסמכת על דברים שאמרו חברי-הכנסת של יהדות-התורה. "לחרפה, לכלימה ולדיראון עולם" היא כותרת מאמר המערכת. מאמרים נוספים שזוכים להפניה בשער מופיעים תחת הכותרות "מדינת הצאר הישראלי", "יום שחור לצבא" ו"מסחר בדם ובהסתה". "לדיראון עולם: לומדי התורה בארץ ישראל לכלא", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר". "יום שחור בדברי ימיה של המדינה היהודית – בהנהגת ממשלת נתניהו". כותרות נוספות משער העיתון: "כגנבים בלילה", "אשרינו שהופללנו", "אות קין היסטורי", "אומנות השקר" ו"ואנחנו קמנו ונתעודד". בעמוד ב של העיתון נדפס שירו של מ דף, "עֲמָלֵנוּ פְּלִילִים?!". הנה כמה שורות: "לְהַצִּית תַּבְעֵרָה בָּא-גֵּץ/ לְדוֹרוֹת אוֹת קָלוֹן/ לְהָזִיד נוֹעֲדוּ לְנָאֵץ/ אָמְרוּ הַמֵּט כִּלָּיוֹן; לְהַרְשִׁיעַ כָּל שׁוֹקֵד/ קָבְעוּ עֲמָלֵנוּ פְּלִילִים/ פֶּשַׁע וְגַם רֶשַׁע יוֹקֵד/ הָצֵר פַּעֲמַי מַעֲלִילִים". "לא עת לחשות", נכתב בכותרת הענק של הטבלואיד החרדי "הפלס". "ממשלת הזדון הכריזה מלחמה נגד עולם התורה; חוק הגיוס יקבע כי לומדי התורה יושלכו לבתי-הכלא". כותרת נוספת בשער מודיעה: "הציבור החרדי ימשיך ויגביר את צעדי המחאה והזעקה נגד צוררי התורה". "החרדים לא מתאבלים", נכתב מעל מאמר מאת זאב קם המתפרסם במדור הדעות של "מעריב". "הם כמובן לא יגידו את זה באופן רשמי, ולעולם לא יודו בכך, אבל חוק גיוס החרדים שאושר אמש בוועדת שקד הוא לא חוק רע לחרדים", כותב קם. "ההודעות לעיתונות והאמירות לציטוט, מהצד החרדי, מדברות אמנם על חוק אנטישמי ועל שנאת חרדים. אל תאמינו לזה. מי שיושב עם חברי-הכנסת החרדים, ובמיוחד עם אלו שחברים בוועדת שקד, יודע היטב שהם רגועים. הם מבינים שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע". ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם הבוקר שער עיתון "משפחה" מאתמול, הנושא את הכותרת "לדיראון עולם". לצדה מופיעה סטמפה: "נערכים להפגנת המיליון". נוסף לפער בסוגיית האבל של החרדים, פער שקיים בין העיתונים החילוניים לאלה של החברה החרדית, בולט הבוקר פער נוסף, פנים-חילוני. בשער "ידיעות אחרונות", על רקע ירוק זית וכותרות מבטיחות ("חוק השוויון בנטל: היסטוריה בדרך לבקו"ם"), מתפרסם תצלום של יאיר לפיד, מחייך. פרשנית העיתון סימה קדמון שוחחה עימו ומתארת אותו כמי שעמד איתן על עקרונותיו, עד שהכניע את כל יריביו. "לפיד רואה בחוק לשוויון בנטל ניצחון היסטורי. הוא מרגיש שהוא הצליח לכופף את כולם, בזה אחר זה: את נתניהו, את בנט, את ליצמן ואת גפני, את שקד. על זה הלכתי לבחירות, הוא אומר. ואם יש פעם שבה אני לא מוכן שייקחו לי את הקרדיט על הניצחון, זו הפעם הזאת". לטור, שמודפס בכפולה הפותחת של העיתון, צמוד תצלום נוסף של לפיד, שנראה די מבסוט מהחיים. ב"ישראל היום", לעומת זאת, מפקפקים. "צעד קטן או היסטוריה?", תוהה כותרת ידיעה על החלטת הוועדה. "לא שוויון, אבל שיפור", נכתב מעל טור מתון מאת גדעון אלון, שאינו מזכיר כלל את יש-עתיד. על טור תוקפני בהרבה חתום יהודה שלזינגר, שכותב: "החוק המנוסח בוועדת שקד הוא בלוף, שקר, לעג, אחיזת עיניים למושג שוויון בנטל [...] החוק המסתמן לא יגרום לשוויון. הוא מנסה לצמצם את אי-השוויון ובעיקר לאפשר לחרדים להשתלב בתעסוקה – מטרה חשובה לא פחות, אך לא מכסה על הפצע הצבאי המבדיל בין דם לדם. החזרה הבלתי פוסקת על צמד המלים סנקציות פליליות היא לא מקרית. זה מה שלפיד רוצה שתזכרו, גם אם סנקציות כאלה בכלל לא יוטלו". כתבת השער המאלפת של "מוסף כלכליסט", "העיר הלבנה", מוקדשת לשכונת צהלה. ארי ליבסקר משרטט תמונה של "הניסוי היומרני ביותר בישראל של הפרטת הביטחון". בכותרת המשנה לכתבה נכתב על חברת אבטחה פרטית, 150 מצלמות שמתעדות כל תנועה, סיירים עם כלבי ענק, פטרולים רכובים ו"מבט מטריד לעתיד שבו עשירים יחיו בבועה נקייה מאנשים שאינם כמותם". "שלא כמו ביישובים אמידים אחרים, בצהלה אין מחסומים בכניסה והיא אינה מוקפת גדר", כותב ליבסקר. "ההגנה מבוססת על שילוב של פרופיל זיהוי שנועד להבדיל בין זרים למקומיים ועל שיתוף פעולה נמרץ מצד תושבי השכונה". "אנחנו יודעים לזהות אדם שלא מפה. אני מזהה זרים על-פי ההתנהגות שלהם והדרך שבה הם מתנהלים", אומר לו הסייר נתי גוזף מחברת השמירה כלבי-אשמורת. "במי אתם חושדים", שואל ליבסקר את שחר גולדברג, היזם והבעלים של כלבי-אשמורת. "החשודים הם בדרך כלל עובדי בניין שאנחנו לא מצפים שיסתובבו פה בערב והם בעלי חזות ערבית", הוא משיב. "ואם יש כאן מסתננים אפריקאים שלא אמורים להיות בשכונה בשעות הערב, אנחנו פונים אליהם ושואלים מה יש להם לעשות פה. [...] שום אריתריאי לא עובד אצל אף אחד בשעות אחר הצהריים. מי שאין לו מה לעשות בשכונה פשוט לא נמצא כאן. "[...] היה מקרה שבו בשתיים בלילה בסוף רחוב יהונתן נראה אדם כהה עור עם קפוצון, והוא נתקל במאבטח עם כלב. המאבטח איבחן שהאדם לא מדבר עברית. כשביקש ממנו לעצור, האדם התקרב לכיוונו. המאבטח הרפה את הרצועה והכלב הפיל את האדם לרצפה, נגח בו וריתק אותו. אחר-כך התברר שמדובר בעובד זר ללא רשיונות שהייה בארץ, והמשטרה הגיעה מיד". ליבסקר מצטט גם מדברי הקרימינולוגית ד"ר אראלה שדמי, שמבהירה כי למאבטחים פרטיים אסור לקטלג ולתשאל עוברי אורח, ומציינת כי "הפשיעה לא באמת נעלמת, היא פשוט עוברת מצהלה לשכונות שכנות בצפון תל-אביב, למעמד הביניים, שלא לדבר על המצב הנורא בדרום העיר. כאן לא מדובר בהפרטה של הדואר או של חברת החשמל, אלא בהפרטה של החופש שלנו, בפגיעה בזכויות יסוד. מי ערב לכך שבעוד כמה שנים משטרות פרטיות לא יעכבו אותנו בגלל המראה שלנו, המוצא שלנו או המעמד שאנחנו משתייכים אליו?". בסיום הכתבה מתאר ליבסקר כיצד נכנס לנעליו של חשוד והסתובב בשכונה בשעות הלילה כשראשו מכוסה בכובע מעילו. "כעבור כמה דקות נעצר לידי רכב של חברת השמירה G4S", הוא כותב. "הסייר שואל אותי אם הכל בסדר ואני עונה שכן. הוא ממשיך הלאה, אבל כעבור דקה חוזר. הפעם הוא לא מוציא מלה מפיו, רק נוסע באטיות לצדי, נעצר בקרבת מקום ומדומם את המנוע". "אבטחה היא עניין מרכזי מאוד בהווי המקומי, מעין גאדגט קהילתי מעורר גאווה", כותב ליבסקר. "אחרי כמה ביקורים בשכונה המנומנמת למראה מתחוור לך שמתחת לפני השטח רוחשות כל העת שכבות על גבי שכבות של אבטחה. תכליתן המוצהרת היא שמירה על בטחונם של התושבים ועל רכושם, אבל הנגזרת הבלתי נמנעת היא בועה של אחידות אנושית, נקייה כמעט לגמרי מאנשים שאינם שייכים, כפי שהם מוגדרים פעם אחר פעם". בשער "מעריב" מתפרסם תצלום של איש עסקים תושב צהלה, פניו מפוקסלות, מובל לחקירה כשכוס קפה חד-פעמית בידו. "שכנים של דיירי אקי"ם בצהלה נחקרו בחשד לירי לעבר הבית", נכתב בראש עמ 8 של העיתון. יובל גורן מדווח כי שוטרים עיכבו אתמול לחקירה בני זוג ושתי קרובות משפחה בחשד למעורבות בירי לעבר ההוסטל של אקי"ם בשכונה. לפי הדיווח, החשודים הכחישו כל קשר ובסיום החקירה נאסר עליהם לשוב לביתם ולרחוב שבו הם מתגוררים למשך 48 שעות. "בשלב זה, ככל הנראה לא נמצאו ראיות לכך שהוא או בני משפחתו אכן היו מעורבים במעשי החבלה", מציין גורן. בידיעה קצרה מאת אדוה כהן וראובן וייס, המתפרסמת בתחתית עמ 18 של "ידיעות אחרונות", נכתב: "מסתמן כי הירי מרובה האוויר לעבר ההוסטל בוצע מהבית שבו מתגוררת המשפחה – אולם ככל הנראה הם לא עומדים מאחורי הירי". ב"הארץ" מדווחים על החקירה יניב קובוביץ וירדן סקופ. לידיעה, שמתפרסמת בתחתית עמ 4 בעיתון, מצורף תצלום של מאבטח העומד בכניסה לבית אקי"ם. "למה אנחנו כבר לא ישנים?", תוהה שיזף רפאלי במדורו שב"מוסף כלכליסט", ומשיב: "מי שישן הרי לא עובד ולא צורך. לא ייפלא, לכן, שהקפיטליזם שואף לצמצם את השינה, לתחום אותה ולהשתלט עליה". לפי הנתונים שמציג רפאלי, "מבוגר מערבי ישן רק שש וחצי שעות בלילה ממוצע, לעומת שמונה שעות בדור הקודם ועשר שעות בתחילת המאה ה-20 – ועוד לא אמרנו מלה על סייסטות שאבדו מאז". בהמשך מזכיר הכותב כי "מניעת שינה הפכה לכלי העינוי המועדף על משטרים שונים". "העמוד הראשון הוא שיקוף של מפת האינטרסים של העיתונים, וזה בעיני דוחה. כן ביבי, לא ביבי, המיפוי של את מי נקדם ואת מי נוריד", אמר קובי מידן בראיון ללי-אור אברבך, שפורסם שלשום במוסף "פירמה" של "גלובס". "המצב עכשיו תקשורתית דוחה אותי פיזית, דוחה את העיתון מכף ידי", הוסיף. מיכל רפאלי-כדורי, סמנכ"לית הרגולציה של yes, התראיינה אף היא לאברבך ואמרה לו כך: "החדשות המקומיות נולדו ב-89, כשחברות הכבלים קמו והיה צריך לחצוב את כל הרחובות והכבישים, ולכן רצו לתת פיצוי לראשי הערים ולעיריות. היום בעידן הפייסבוק, כשכל נושא עירוני מטופל מיידית ברשתות החברתיות, אין לזה מקום. מה לעשות ,יש מוצרים שעברו מהעולם. גם בקודאק עובדים הלכו הביתה". עוד במוסף "פירמה", ראיון שערך יובל אביבי עם רותם דנון, עורך "ליברל", המגזין החדש של ליאוניד נבזלין. דנון מספר כי הוא מכיר את נבזלין כבר שלוש שנים. "ראיתי אדם צנוע, שנרדף ברוסיה כחלק מקבוצה של ליברלים אמיתיים שרצו להפוך את רוסיה לארה"ב 2", הוא אומר עליו. לדבריו, המגזין החדש יכוון למה שהוא מגדיר "אליטה חושבת". כשהוא נשאל לדעתו על דוגמאות לנסיונות קודמים, כגון "זורנל" של "מעריב", משיב דנון: "גם במקרה שלו, כמו במקומות מסוימים בגלריה, מכוונים לתרבות גבוהה לשם הכיוון בלבד, ולא מתוך עניין אותנטי באותה תרבות". במוסף "השוק" של "כלכליסט" סוקר אסף גילעם את האפשרויות העומדות בפני אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס", בכל הקשור להשטחת הפירמידה העסקית שלו. גד פרץ דיווח אמש ב"גלובס" כי פטריק דרהי, בעל חברת הוט, נפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו וביקש ממנו לאפשר לחברת הכבלים לשדר את ערוץ החדשות שהקים, i24news. "איני מבין את ההיגיון הרגולטורי שמאפשר לערוץ אל-גזירה להיות משודר בישראל ומונע את שידוריו של ערוץ i24news", אמר לאחרונה דרהי. בידיעה של פרץ מוסבר ההיגיון: "הסיבה שהערוץ אינו משודר בישראל נובעת מכללים שקבעה מועצת הכבלים והלוויין, שמטרתם למנוע את שליטת בעלי הפלטפורמות גם בערוצים. ההפרדה בין התשתית והתוכן נועדה לאפשר העלאת ערוצים עצמאיים ללא תלות בבעלי התשתיות". במדור הדעות של "הארץ" מוחה גדעון לוי נגד סדר העדיפויות של מהדורות החדשות של ערוץ 2, שדיווחה על מותם של תושבי עכו מפיצוץ בלון גז רק לאחר דיווחים על שלושה עניינים אחרים, "קשקושים", כלשונו. "מדוע בישראל חלפו יותר מ-13 חודש מאז התראיין ראש הממשלה לכלי תקשורת בעברית", שואלת טל שניידר במדור הדעות של "מעריב". "מדוע נתניהו מקפיד להתראיין באנגלית ולכלי תקשורת זרים, ורק פה בישראל דממה?". ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם דיווח מאת אדוארד דוקס על הנעשה בקייב. תיבה נפרדת מוקדשת למותו של סלבה ורמיי, עיתונאי "וסטי", שהוכה על-ידי אנשים שניסה לצלם ומת מפצעיו.

מה הבעיה עם ההתבטאויות של שרי ממשלת נתניהו על השמדת אוכלוסין וכריתת עורלות • כיצד הם משתפים פעולה עם אסטרטגיית ההסברה של חמאס • מה חושבים עלינו בעולם • עד כמה משמעותית יכולה להיות הסברה טובה אל מול מציאות של אלפי אזרחים הרוגים? • אורח: דן פרי, לשעבר בכיר בסוכנות AP • הפודקאסט בגרסת מלחמה

הפקה: אוהד סטון לאוהבי ספוטיפיי: הנה הקישור. לחובבי רסס: הנה הקישור. למאזיני גוגל פודקאסט: הנה הקישור. למשתמשי אפל פודקאסט: הנה הקישור. למעוניינים להתחיל להאזין מההתחלה: פרק 1. או: פרק 0. לסיקור המלא של משפט המו"לים: הנה הקישור. לכל הפרקים של פודקאסט "משפט המו"לים" של "העין השביעית"

"אנחנו עובדים כאילו אין משבר ונשברים כאילו אין עבודה", אומר דורי רונן, שממשיך לערוך את "לונדון את קירשנבאום" גם בימים האלה, כשערוץ 10 על סף סגירה

דורי רונן, יליד 1979, עובד ב"חדשות 10" כעורך התוכנית "לונדון את קירשנבאום" (לצד דרור זרסקי) וכמגיש מבזקי "חדשות 10" בתחנות הרדיו המקומיות. רונן, בוגר לימודי תקשורת וקולנוע מאוניברסיטת בר-אילן, החל את דרכו העיתונאית כתחקירן בתוכנית הבוקר של הערוץ. בהמשך עבד כשנתיים כתחקירן בתוכנית "שש" עם עודד בן-עמי, ולפני כשלוש שנים שב לערוץ 10, לתוכנית של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום. מה כוללת עבודתך כעורך "לונדון את קירשנבאום"? "סדר היום מתחיל בערב שלפני התוכנית. אני מדבר עם כתבים, עובר על המיילים, רואה את כל תוכניות האקטואליה הרלבנטיות, קורא את כל החדשות באתרי האינטרנט, גם בארץ וגם בעולם. אני מנסה למצוא את הזוויות המקוריות על הנושאים שכולם עוסקים בהם וגם למצוא את הנושאים שאחרים לא עוסקים בהם. "העבודה הזו ממשיכה למחרת ב-5 בבוקר, אז אני עובר על כל העיתונים ומוציא דף בוקר. בשלב הזה יש כבר החזון לתוכנית, רק שכמובן הוא ממשיך להתעדכן במשך היום. החזון הזה עובר לעורכת המשנה, והיא עובדת עם התחקירנים, שלהם יש אחריות גדולה. הרבה פעמים מדובר במשאלות לב שלי, שלא תמיד יכולות להתממש. לא כל מרואיין שאני רוצה יכול או מעוניין להגיע לשידור ולא כל זווית שנראית לי מעניינת בבוקר מתבררת כמעניינת במהלך היום. בערך ב-11 בבוקר השלד של הליין-אפ כבר די סגור, אבל הדברים עדיין גמישים ויכולים להשתנות גם בשעות אחר הצהריים. אני ממשיך לעבוד עד 19:00 בערב, ואחר-כך שוב בבית על התוכנית של למחרת". יחסית לתוכניות אחרות, קל להביא מרואיינים ל"לונדון את קירשנבאום"? "תלוי. מצד אחד יש לערוץ 2 היתרון המובנה, למרות שברייטינג אנחנו פחות או יותר משתווים להם בשעה הזאת. מצד שני, יש התדמית האיכותית של לונדון וקירשנבאום. הראיונות שלנו הם קצת יותר ארוכים מהרגיל, כי אנחנו נכנסים יותר לעומק ולרוחב, ולמוטי וירון יש מוניטין שכמובן לא מזיק. תוסיף לזה שאנחנו משתדלים לתת זוויות אחרות ולכן גם הרבה פעמים מזמינים מרואיינים אחרים". כלומר, רולר השמות והטלפונים שלכם שונה מזה שמשמש את רוב תוכניות האקטואליה? "כן. בתור מי שעבד בתוכנית אקטואליה אחרת אני יכול להגיד שהוא שונה. אנחנו תוכנית פובליציסטית, שלא כולה מוקדשת לאקטואליה הארד-קור, ובגלל זה יש לנו הפריבילגיה לעסוק בעניינים שמעניינים אותנו ושמעניינים את הקהל הנאמן שלנו". איך מה שתיארת עד כה השתנה בשבועיים האחרונים? "לא השתנה. אנחנו עובדים כאילו אין משבר ונשברים כאילו אין עבודה. מתמודדים. כמו שעובדים של פרי-גליל עדיין צריכים להמשיך לעבוד ועובדי פניציה ממשיכים לעבוד. כל עוד אנחנו עובדים, אנחנו עושים את זה על הצד הכי טוב שאנחנו מסוגלים". אתם ממשיכים בימים אלה לתכנן אייטמים גם לשבוע הבא, למרות שלא ברור מה יהיה? "כן. אני משתדל, וחושב שאני מצליח, לעשות הפרדה מלאה". היו מקרים שבהם ויתרת על נושא או מרואיין כי הבנת שהוא קשור איכשהו לגורל הערוץ? "מעולם לא. בתוכנית שלנו לא עסקנו עד היום במשהו שקשור ישירות למשבר, לא שאני חושב שזה לא לגיטימי, אבל לכן לא היו לנו השיקולים האלה". איך התקבלו במערכת הדברים שנשא היום יו"ר ההסתדרות עופר עיני על מאבק העובדים של הערוץ? "צריך להבדיל בין העניין העיתונאי לעניין העובדים. רוב העובדים הם לא עיתונאים, כך שאין להם הדילמה העיתונאית של האם נכון לעבוד עם אדם שבעתיד נצטרך לסקר אותו באופן אובייקטיבי. בין עובד שמועסק בחדשות 10 ומרוויח 6,000 שקל לבין עובד שמועסק במפעל על סף סגירה ומרוויח 6,000 שקל אין שום הבדל. וזה המצב של רוב העובדים פה. "מבחינת העניין העיתונאי יש אי-נוחות, ומדברים על זה. אבל אני חושב שאין לנו פריבילגיה לעשות משהו. אנחנו, כולנו, קודם כל עובדים וקודם כל מחויבים למשפחות שלנו. אני בטוח שימשיכו לסקר גם את עופר עיני וגם את ההסתדרות בצורה טובה. אני סומך על האנשים, מתן חודורוב למשל, שיעשה את זה בצורה הכי אובייקטיבית. אנחנו צריכים לחיות עם האי-נוחות הזו, אין ברירה". מה לדעתך יקרה? "אין לי מושג". התחלת לחפש עבודה במקום אחר? "כרגע לא. אני מאוד אוהב את העבודה שלי ומקווה לטוב, גם אם זה לא רציונלי". לונדון, קירשנבאום וגם טאלנטים אחרים אמרו בראיונות שהם דואגים פחות לגורלם ויותר לגורל העובדים הזוטרים במקרה שיסגרו את הערוץ. זה עובר לך בראש? "צריך לזכור כמה דברים: קודם כל, רוב העובדים בערוץ מרוויחים משכורת שהיא בין שכר המינימום לשכר הממוצע במשק. שנית, יצא לי ללוות מאוד מקרוב את המאבקים של עובדי פרי-גליל, עוף-העמק ואחרים. ולא רק אני, עיתונאים, צלמים, עורכים ותחקירנים. כשאתה מסקר מקום שעל סף סגירה אתה מגיע להזדהות רגשית עם אנשים שעובדים בו. בטח אם אתה עושה את זה כל יום. אתה לומד להכיר את האנשים ואת ראשי הוועד שלהם. היום, כשאנחנו במצב הזה, אני מרגיש שאנחנו צריכים את אנשים איתנו, ולא תמיד יש מי שיהיה איתנו. זו הרגשה קצת מתסכלת. "יש היום ספינים על המשכורות של הטאלנטים, על כך שהערוץ לא צריך להיות על חשבון המדינה למרות שהוא מעולם לא לקח שקל מהמדינה אלא רק נתן לה. קצת מתסכלת התחושה שכשאנחנו במצב הזה אנחנו לא תמיד מקבלים אמפתיה. אם בגלל הספינים האלה ואם בגלל שאנחנו רוצים להיות יותר בסדר מבסדר בתור עיתונאים, ולא רוצים להבליט את החולשות שלנו. בסופו של דבר צריך לזכור שהעובדים פה הם אנשים שצריכים להביא אוכל הביתה לילדים שלהם, ושאין להם לאן ללכת. אני נשוי, אני חושב על העתיד שלי, על העתיד של המשפחה העתידית שלי. תחום התקשורת הוא לא מאוד רחב".

להחלטה שלא לתקוף יש השלכות הרות גורל על חיינו – כך בפעולה אווירית וכך בכתיבה עיתונאית. ארי שביט העלה על הכוונת מטרה אסטרטגית, אך בחר שלא לתקוף

אפשר לראות בכך קיטש; שואה וקיטש; חיל האוויר וקיטש; שואה, חיל האוויר וקיטש. אפשר לראות בכך תסביך 1944 חדש, המחליף את תסביך מצדה הישן. אבל אפשר גם לטעון שמטס אושוויץ ותצלום של מטס אושוויץ באו לענות על צורך ישראלי עמוק (ארי שביט, גליון ראש השנה של מוסף "הארץ") ארי שביט הוא רטוריקן מנוסה, וכשהוא פותח את הפסקה המובאת למעלה ב"אפשר לראות בכך קיטש", הוא בונה חבטה רטורית. לשיטתו, אפשר להדביק למטס חיל האוויר מעל מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בספטמבר 2003 את כל צירופי המלים שיש בהם קיטש, חיל אוויר, שואה, תסביך ומצדה. אבל, הוא מוסיף, "אפשר גם לטעון" אחרת. הוא מוסיף, אך לא טוען. הוא לא מתחייב לטענה האחרת, אלא רק מציגהּ ברבים: "אפשר גם לטעון שמטס אושוויץ בא לענות על צורך ישראלי עמוק". שלא כהרגלו להתנבא בשער, בכתבת ערב ראש השנה שלו, שכותרתה "טיסה 301 עדיין באוויר", ארי שביט מהלך על בהונות. הוא מתאר את יוזמי המטס מעל אושוויץ-בירקנאו כאנשים "שחוויית השואה היא מרכיב מרכזי בתפיסת עולמם". אבל גם אחרי קריאת הכתבה, קשה להבין מה מייחד את הקצינים הבכירים האלה מכלל בני הדור השני לנספים ולניצולים שפיתחו גישות מגוונות ללקחי השואה בעקבות חווייתם האישית. בה במידה קשה להבין את התעוררותם המאוחרת. הרי את פעולותיו הרות הגורל למען קיומנו עשה חיל האוויר הצעיר כשענני השואה עדיין רבצו עלינו במלוא כובדם. וגם אם הכרנו – ואפילו סגדנו למעלותיהם של מפקדי החיל לדורותיהם, ובתקופות חרדה ידענו לקרוא בשמם ולזהות את דיוקנם – לא עסקנו מעולם בבחינת עולמם הפנימי. די היה לנו בידיעה שהם תמיד שם, ישנים ליד המטוסים ומוכנים לעשות כל שיידרשו. ארי שביט אינו מביט לאחור, וכתבת החג שלו אינה הצצה אל פרשה מן העבר, גם אם התרחשה לפני עשור תמים. דומה שהיום הנושא אקטואלי ומודלק משהיה. אמיר אשל, יוזם ומוביל המטס דאז, הוא מפקד החיל האוויר הנוכחי, והוא לא לבד, מזכיר שביט. עידו נחושתן, מפקד חיל האוויר הקודם, פקד על הטקס הצבאי שהתנהל על קרקע מחנה ההשמדה כשהמטוסים חלפו מעליו. דן חלוץ, מפקד חיל האוויר דאז, היה זה שאישר את המטס, ולמפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, קודמו של נחושתן, מיוחסת הפצת (או הנחלת) הבשורה. המטס מעל אושוויץ לא היה מעשה פיראטי. הוא נערך בסמכות וברשות. הרמטכ"ל מופז היה בעניינים וראש הממשלה אריאל שרון בוודאי עודכן, וסביר להניח שברכת הדרך של ראשי הדרג המדיני ליוותה הן את הטסים והן את המצדיעים. ארי שביט מציין כי "טיסה 301 לא היתה אירוע שולי שהתרחש בשוליים הישראליים, אלא אירוע מרכזי של המרכז הבטחוני", והוא מסכם: "החיל החזק ביותר והחשוב ביותר של צה"ל הפיק את הטיסה ואימץ אותה והציב אותה בליבת התודעה שלו". כאן עולה השאלה, האם חיל האוויר אינו מסתפק עוד בהגדרתו כזרוע ביצועית חיונית, ומתחיל לפתח תודעה משל עצמו. אם אבחנתו של ארי שביט נכונה, הרי יש לנו בעיית ענק שמצדיקה דיון ציבורי נוקב. אלא שבשום נקודה במהלך הכתבה שביט אינו מתעכב על הבעייתיות שעולה מן המצב שהוא מתאר – בין אם מחוסר הבחנה ובין אם מהתעלמות מכוונת – והוא ממשיך להוליך אותנו, הקוראים, הציבור האזרחי, מקבלי ההחלטות, אל סיפור המעשה התמוה של המטס המוזר ההוא, כפי שהוא. כתבת-העל החגיגית הזו, שאמורה להדהד בראשנו במהלך החג, היא שילוב של ראיונות רכים עם הגיבורים הראשיים ומידע פרטני הזמין זה שנים לכל המעוניין, אך אינו מחדש ואינו חושף דבר. אין בכתבה רכיב בסיסי כמו הערכה של עלויות המטס והטקס. האומנם קדושת הנושא פוטרת מעיסוק בענייני חולין כמו כספי ציבור? איך זה שלא נשאלה אפילו שאלה פשוטה כמו, ומה היה קורה אם המבצע היה נכשל בגלל מזג אוויר, בגלל קשיים טכניים, בגלל טעויות אנוש? ומה אם, חלילה וחס, היה צורך לנטוש אחד מכלי המלחמה הללו שנרכשו בכמה עשרות מיליוני דולר כל אחד, ולפלוט טייס מעל המחנות? האם היה זה קץ ההיסטוריה? כתבת-העל הזו היא מוצר החתום על-ידי כותב-על, שאינו ידוע כנחבא אל הכלים. הוא שם, בכל מלה ומשפט. הוא מאבחן, מנתח, מפרשן ואפילו מתנבא כדרכו, ועדיין זוהי עיתונות רכה שמחמיצה הזדמנות חשובה להעלות את הנושא במלוא הבעייתיות שבו. כתבה הרת גורל שכזאת דורשת מן הכותב לשמור על מבט צלול, מרוחק וביקורתי במידה. שביט אמנם שותל בכתבה כמה נקודות מוצא להנחתה ביקורתית, אלא שהרוח הזאת מטעה, ושום הנחתה לא תבוא – ואם היא תבוא, הרי שביט מקדים תרופה למכה ומלכסן מבט מלגלג לעבר חכמי "הקיטש והשואה", כאומר: לא אתם התשובה לספקותי. באומרו "קיטש ושואה", ארי שביט מתכתב עם "קיטש ומוות", ספרו הנודע של ההיסטוריון פרופ שאול פרידלנדר (1984), העוסק באסתטיקה הנאצית דווקא, של העיסוק במוות באמצעות סמלים פשוטים שייצגו ויעצימו את הבלתי נתפס. ואכן, הפער הלא ניתן לגישור בין הכיעור, הרוע, האימה והוודאות שבמוות בא לידי ביטוי בטקסים, סמלים, דגלים ואנדרטות, וגם בהבטחה לאומית או דתית לתהילת נצח ולסוגי גמול שונים בעולם הבא. גם כששביט מתאר את "החוש הסמלי העמוק" של אמיר אשל "בעל התפיסה ההיסטורית המחודדת", מנקרת השאלה אם הוא מגחיך או מעריץ. "הוא עמד על כך ששותפיו בטיסת אושוויץ יהיו בעלי רקע שואתי", כותב שביט במשפט מוזר במיוחד (שמעלה בתודעתי דווקא את המושג "סלקציה"), "והקפיד לבחור את הפריטים השואתיים שאותם יישא בתא הטייס שלו". טיסה מבצעית 301 היתה מטס הצדעה בגובה נמוך של שלושה מטוסי F15 ישראליים מעל שער אתר מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, וארי שביט מגדיר אותה כ"מבצע אווירי תמוה" וכאחת הטיסות המבצעיות "המוזרות" שביצע חיל האוויר אי-פעם. "מוזרות" היא בהחלט הגדרה אפשרית, ומשקיף ביקורתי יוכל לכנותן "הזויות" בלי שייחשד בהגזמה. כפי שהשואה הוגדרה כ"ייחודית", גם הטיסה הזאת תוכל להירשם בספר דברי הימים כייחודית – ועם זאת, אפשר לראות בה שיא לסדרה מתעצמת של פעולות הנצחה שצה"ל משקיע בהן בשנים האחרונות מאמץ מיוחד ומשאבים רבים, וכולן ממוקדות, במעין הצתה מאוחרת, באחת התגובות הראשוניות, הבעייתיות, להתמודדות עם לקחי השואה: מיתוס "לעולם לא עוד", שהוצא מן המוזיאון וצוחצח למשעי על-ידי צוותי התחזוקה המצוינים של חיל האוויר שלנו והוכשר לצאת לטיסות ראווה. כפי שהטיסה הזו נחצבה מליבת התודעה של יוזמי המטס ומטיסיו, נראה כי הכתבה במוסף "הארץ" נחצבת מליבת התודעה של הכותב עצמו. דעתו לא נאמרת במפורש, כאילו מתוך זהירות שלא לערבב דיווח, פרשנות ופובליציסטיקה, אבל עשרות מאמרים אפוקליפטיים שפירסם לאורך השנים בסוגיית הגרעין האיראני עשויים להיות מפתח לפענוח הזרמים התת-קרקעיים הגועשים בו. המעניין הוא שהכתבה יכולה להיקרא בשתי דרכים מקבילות. מי שרוצה יוכל לקרוא בה רובד של "יש על מי לסמוך", אבל בה במידה אפשר לראותה כסדרה של רמיזות שיש בהן סיבה לדאגה. המוזר הוא ששביט מציע הנמקות היסטוריות לתופעת המטס (עם טלית של אבא בקוקפיט) במקום לדחותן על הסף. "מאז יום הכיפורים", כותב שביט, "הסיפור הישראלי התפרק. בגלל הכיבוש, בגלל השסע הפנימי ובגלל הביקורת הצינית, סיפור המשמעות המשותף אבד [...] על כן, בדרכם שלהם, שלושה טייסים בכירים חשו שהם צריכים להחזיר את סיפור המשמעות. כיוון שישראל איבדה את היכולת לספר לעצמה את סיפורה, מפקדי חיל האוויר חשו צורך להציב תמונה במקום הסיפור שהתפורר". זוהי אפוא פסקת המפתח, שכולה קלישאה. שלושה "בכירים" ש"חשו שהם צריכים" וגם "חשו צורך" – ואם כך, הצורך הזה "להחזרת המשמעות" מייצג "צורך ישראלי עמוק". שלושה בכירים שחשו צורך "להציב תמונה?" תמונת מטוס? מטוס כשלעצמו הוא סמל מתיישן במהירות, כמו גיבורו, הטייס הכל-יכול. האמנם נשכחה העובדה שמפעילי הכוח הצבאי מעדיפים, זה שני עשורים, לשגר טילי שיוט מונחים מרחוק, או מזל"טים קטלניים שיפגעו רק במי שצריך ויותירו בחיים את האחרים. הסמלים, אויה, משתנים לא פחות מהר משמשתנות התפיסות הפוליטיות ומשתנות הגדרות המושג "משמעות". כך נוצרת משוואה פשטנית, גם אם נכתבת על-ידי אדם רב השכלה וידע כארי שביט. על-פי הנוסחה שחיבר, הטראומות הישראליות – "כיבושי ששת הימים, שסע ההתנחלות, מלחמת כיפור" – הביאו לאובדן משמעות (לקיומה של ישראל), ועל כן צריך לחזור לאחור ולהישען מחדש על הטראומה הגדולה ורבת המשמעות, היהודית, האוניברסלית, של שואת יהודי אירופה, כדי לשאוב השראה שתחיה את האתוס המתפורר. הבעיה הגדולה היא שבכל הכתבה איש, כולל המחבר, אינו מעלה על הדעת אפשרויות להפיק מן האסון ההיסטורי לקחים מורכבים יותר, מרוחקים מעט, שאופיים הומניסטי. כל גיבורי הכתבה, כולל המחבר, נאחזים בעוגן של "לעולם לא עוד", מושג המייצג קיום ביולוגי טהור, לאו דווקא אנושי. הישרדות בגונגל. "לעולם לא עוד" כשלעצמו הוא מושג ריק מכל ערך, ואם כך, מה הקשר לחיפוש משמעות? השאלה שארי שביט נמנע באופן שיטתי מלעסוק בה היא דווקא השאלה שהיה עליו לעסוק בה. את רוב משאביו כבעל טור בעיתון חשוב הקדיש שביט לדילמה הכרוכה בהפצצת מתקני הגרעין באיראן, ושימש מתריע בשער מפני הניסיון להדחיק את קולות התקתוק של השעון הגרעיני. ייתכן שהיה עליו לעסוק בשאלה קטנה בהרבה, כגון: אם ייצאו מטוסי התקיפה למשימת יום הדין, האם ירופדו תאי הטייסים, כאוטובוסים שנהגיהם אוהדי קבוצת כדורגל, בחפצים עם ערך רגשי וסמלי? או שדי יהיה בכלים תקינים, במצפון נקי ובתחושת אחריות עמוקה? שביט פועל בנושא הגרעין האיראני מחוץ לאזורי המיומנות שלו, ובה בעת מזניח את התחומים שבהם קריאת השכמה, אם תבוא מפיו, תוכל להועיל. דווקא שעון הזמן של הדילמה הבלתי נראית לעין – השאלה עד כמה להרחיק לכת בטיפוח הפרנויה הלאומית – הוא זה שהופעל מזמן ונזקיו כבר ניתנים לזיהוי ולמדידה. עצם המערכה הדיפלומטית נגד הגרעין האיראני והעלאתו לדרגת שואה 2 שאותה יש למנוע יוצרות כאן תופעות לוואי מדאיגות. הפמפום היומיומי של מיתוס "לעולם לא עוד" על-ידי ראש הממשלה נועד בוודאי לאוזניים בינלאומיות, לצורכי הרתעה ולגיוס תמיכה בסנקציות נגד המשטר האיראני, אבל הוא פועל בראש וראשונה לתוך שגרת ההוויה הישראלית. נאומיו החוזרים על עצמם של ראש הממשלה, שכותרתם "ישראל תדע להגן על עצמה...", גובים מחיר נפשי כבד מאותה "ישראליות" שעומדת ביסוד דאגתו. אם ארי שביט יתבונן סביבו, הוא יגלה ללא מאמץ את השלכות פולחן "האסון הבא", שהפך לשגרת יומנו. את צווחנות העיתונות, את היסטריית הריאליטי, שנאת הזרים, הבוז לאחר, ההתכנסות האתנוצנטרית, ההסתגרות המדינית, הבדלנות מרצון, ההומניזם כמלת גנאי, השמאל המוקצה, מסעות התלמידים, החיילים, השוטרים והסוהרים לאושוויץ. מי יתריע כשכרטיס האשראי המוסרי שלנו ישופשף עד תום? הייתי מצפה מארי שביט שכמאבחן חברתי יעמוד על כמה תופעות, שקל לסמנן. אחד הסימנים הבולטים לעין הוא התהליך שעובר צה"ל בשנים האחרונות. אותו טשטוש בעייתי של הגדרות בשורת הפיקוד הבכיר בין הצורך לספק פתרונות צבאיים לשאלות מבצעיות לבין הזנה עצמית בתיאוריות אינדוקטרינריות וטיפוח עצמי של מיתוסים. את הטייסים שהפציצו את הכור הגרעיני העיראקי ב-1981 למד הציבור להכיר רק שנים לאחר שמשימתם בוצעה. איש לא הכיר בזמן אמת את השקפות עולמם, שהתבררו בדיעבד כמגוונות למדי. רק 22 שנה אחרי, למדנו כי אחד משמונת טייסי המבצע, תא"ל יפתח ספקטור, היה בין החותמים על מכתב הטייסים "המסרבים להמשיך ולפגוע באזרחים חפים מפשע". ספקטור היה אזרח כשחתם על המכתב, ובמקום שיוערך על גישתו המאתגרת, חטף אש ידידותית מכל עבר, ממש באותה שנה שבה נערך מטס הראווה מעל אושוויץ. המעניין הוא כי קריאתם ההומניסטית של החתומים על מכתב הטייסים 2003 באה מאוחר, כאשר עיקר החיסולים נעשו באמצעות מזל"טים, שיוצריהם האלמונים לא יכולים להטמיע בהם קוד אתי. היכרות מאוחרת עם טייסי המבנה ההוא, כשהם כבר אזרחים ותיקים, מעוררת געגועים לימים שבהם היה הצבא משרתה של המערכת המדינית, מקבל משימה ומבצעה בתחושת שליחות ואחריות, ללא הרעש והצלצולים ובלי הפטישיזם החדש. האמנם לא התנהל במפקדות צה"ל או בדרגים המדיניים הממונים עליו ולו שביב ויכוח סביב סוגיה כה טעונה כמטס ישראלי מעל אושוויץ? ואם התנהל ויכוח כזה, איך זה שלא שמענו עליו? הגורם המעכב היחיד, על-פי הכתבה, היו השלטונות הפולניים. וכיוון שצה"ל יודע להתמודד עם כל מכשול, היה עליו רק לרכך את התגובה הפולנית אחרי ש"התוכנית הישראלית המוזרה עוררה בהם בעתה". ואכן, בסופו של דבר, בעקבות לחץ דיפלומטי כפול, מכאן ומן השגרירות בוורשה, אמיר אשל "השיג את מבוקשו". האם פנו היזמים הוגי הרעיון להוגי דעות מוערכים בזירה הציבורית – היסטוריונים, פילוסופים, חוקרי שואה – כדי לשמוע את דעתם, או שדי היה ברקע האישי השואתי של כמה מהמפקדים ומפרשנותם הוויקיפדית של האירועים ההיסטוריים (בנות-הברית נמנעו מלהפציץ את אושוויץ) כדי לצאת למהלך? אילו הייתי בין השוקלים מטס ראווה שכזה הייתי מתייעץ עם אושיות שונות בהוויה הישראלית, ולו כדי להרחיב את הקואליציה הרעיונית שמאחוריה. רק לשם המחשה אזכיר אושיות כחיים גורי ופרופ יהודה באואר – ואפילו לשמוע, עוד אז ב-2003, את גרסת האיפכא מסתברא מפי פרופ יהודה אלקנה (שהלך לעולמו לפני כשנה ובוודאי הותיר אחריו ממשיכים לגישתו המאתגרת, "בזכות השִכְחה"). אילו הייתי מכין כתבה שכזאת, הייתי פונה לכמה אושיות שכאלה כדי שיביעו בה את דעתם, לציטוט. לחובתה של העיתונות, ולא פחות מזה לחובתם של אנשי הרוח והוגי הדרך, איש לא גילה בכך די עניין כדי לנסח מכתב קצינים חדש. ולמה לפטור מאחריות את הציבור הרחב, ששמע, ראה – ולא צייץ. קראתי את כתבתו של ארי שביט בשקיקה ובתקווה. אולי היה עלי להנמיך ציפיות, אבל עיסוק בנושא כה טעון מחייב גישה ביקורתית ואמירה ברורה. אילו מבקר המדינה היה מוסמך לטפל בענייני הנפש הלאומית, היה לו כאן חומר לדו"ח עבה במיוחד. אבל, כאמור, הכל היה תקין מבחינת הנוהל, גם אם "מוזר", "תמוה" ו"חייזרי" במקצת. ארי שביט יצא למשימה בנושא חיוני, הרחק מעבר לקווים, חג מעל המטרה וחזר בשלום לנחיתה בבית עם כל החימוש מתחת כנפיו. מי יודע מתי תצא לדרך הגיחה הבאה. "הצורך הישראלי העמוק" ימשיך לפי שעה לזלול חטיפי מיתוסים ולהדחיק את תהליך ההשמנה הרוחנית והניוון המחשבתי שהם מבשרים.

דו"ח של מרכז המחקר של הכנסת קובע: הריכוזיות בישראל מעודדת בעלות על כלי תקשורת ממניעים פסולים ועלולה לפגוע בחופש הביטוי ולגרום לעיוות בסיקור החדשותי

בישראל פועלות, נכון להיום, שמונה קבוצות עסקים שלהן בעלויות אלכסוניות, כלומר בעלות על כלי תקשורת ובמקביל גם על עסקים אחרים. מבין שמונה הקבוצות, שלוש הן בעלות גם על נכסים ריאליים וגם על נכסים פיננסיים. כך עולה ממסמך שהכין מרכז המחקר והמידע של הכנסת והוגש אתמול לחברי ועדת הכספים, לקראת דיון על הצעת החוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות. "ריכוזיות גבוהה מדי בשוק התקשורת ובעלות של קבוצות עסקים על כלי תקשורת שונים עשויות לפגוע בחופש הביטוי ולגרום לעיוות בסיקור החדשות", מזכירים תמיר אגמון ועמי צדיק, מחברי המסמך. לפי הנתונים שאספו במרכז המחקר והמידע של הכנסת, שמונה הקבוצות שבבעלותן כלי תקשורת ועסקים אחרים הן קבוצת עופר ואודי אנגל, המחזיקה ב-51% מזכיינית ערוץ 2 רשת; קבוצת פישמן, המחזיקה ב-57.1% מעיתון "גלובס" ועוד 14.2% מ"ידיעות אחרונות"; קבוצת ורטהיים, המחזיקה ב-51% מקשת, זכיינית ערוץ 2; קבוצת מימן, המחזיקה ב-51% מערוץ 10; קבוצת אלוביץ, המחזיקה בכ-50% מ-yes; קבוצת תשובה, המחזיקה ב-20% מקשת; קבוצת שטראוס, המחזיקה ב-16% מרשת; וקבוצת לבייב, המחזיקה בכ-36% מערוץ 9. קבוצות עופר ואודי אנגל, ורטהיים ותשובה מחזיקות בבעלות של נכסים פיננסיים (בנק מזרחי-טפחות וחברת הפניקס). זאת ועוד: לכמה מהקבוצות בעלות על חברות שהוכרזו כמונופולין על-ידי הממונה על הגבלים עסקיים. מבחינה זו בולטת קבוצת עופר, שבבעלותה שמונה חברות שהוכרזו כמונופולין. לפי המסמך, הבעלויות האלכסוניות בשוק התקשורת הישראלי נוצרו כתוצאה משוק הפרסום המצומצם, ריכוזיות המשק הישראלי וריכוזיות האשראי במשק. "ההוצאה על פרסום בישראל ביחס לתוצר נמוכה במידה ניכרת מההוצאה במדינות המפותחות, ועל כן מרחב המחיה הכלכלי מצומצם יחסית ויש תמריץ לריכוז בעלויות ולבעלויות צולבות בשל יתרונות לגודל", מוסבר במסמך. "[...] סך ההוצאה על פרסום בישראל ירד בשיעור ריאלי של 18.2% בשנים 2004 עד 2012, בעוד התוצר המקומי הגולמי עלה בשיעור ריאלי של 40.9%. כתוצאה מכך חלה ירידה חדה במשקל ההוצאה לפרסום מהתוצר – מכ-0.63% בשנת 2004 לכ-0.36% בשנת 2012, פחות ממחצית מהיחס בחלק מהמדינות המפותחות בעולם. "[...] המשק הישראלי הוא ריכוזי יחסית, ועל כן הפוטנציאל לקיומן של בעלויות צולבות ואלכסוניות גבוה יחסית. משקל שווי השוק של עשר קבוצות העסקים הגדולות בישראל עמד בשנת 2011 על כ-41% משווי השוק של כלל החברות הנסחרות בבורסה לני"ע בתל-אביב. נתון זה גבוה יחסית למדינות המפותחות ודומה יותר למצב במדינות המתפתחות. "[...] לשם הקמתם של כלי תקשורת יש צורך בהשקעות ראשוניות בסכומים ניכרים, והדבר עשוי להוות חסם לכניסת משקיעים לשוק זה. בשוק האשראי בארץ יש רמה גבוהה של ריכוזיות, והדבר עשוי להקשות על גיוס משאבים. [...] יתרת האשראי הבנקאי של שש קבוצות הלווים הגדולות בסוף 2010 עמד על כ-105.3 מיליארד שקל, שהיוו כ-25.8% מסך האשראי הבנקאי למגזר העסקי [...]. "סיבות אלו, בין היתר, מביאות לכך שהתשואה על ההשקעה בכלי התקשורת בישראל נמוכה יחסית, ולעתים אף שלילית. מצב זה עשוי להוביל לבעלות על עיתונים ועל כלי תקשורת לא רק בגין שיקולי רווח או רצון ליצור עיתונאות מקצועית, אלא גם בשל שיקולים אחרים, הקשורים לפעילות עסקית נוספת שיש לאותם בעלים, או במטרה להשפיע על דעת הקהל והדיון הציבורי, או למנוע דיון ציבורי בהקשר של פעילות זו". המסמך מציע כמה אפשרויות התמודדות עם ריכוז הבעלויות, הבעלויות הצולבות והבעלויות האלכסוניות בכלי התקשורת בישראל. בין היתר מציעים מחברי המסמך להטיל רגולציה על בעלויות אלכסוניות של בעלים של כלי תקשורת ("ניתן לשקול גם כי הגבלות על בעלויות אלכסוניות ייקבעו רק לאחזקות של מי שהם בעלי מונופולין בשוק אחר, ולא לכל מי שיש לו עסקים בשווקים אחרים", נכתב) והחמרת כללי הבעלויות הצולבות, "כך שתהיה מניעה מוחלטת של בעלות צולבת בכלי תקשורת המשדרים חדשות ואקטואליה". עוד מציעים מחברי המסמך הטלת רגולציה על הבעלויות בעיתונות הכתובה, "לרבות גילוי נאות תקופתי של הבעלות ושל אינטרסים כלכליים אחרים של הבעלים ומניעת בעלויות צולבות בין העיתונים"; והטלת רגולציה על בעלויות צולבות גם לעניין אתרי אינטרנט חדשותיים. מחברי הדו"ח מציעים גם אמצעים חיוביים לתיקון בעיית הריכוזיות בשוק התקשורת בישראל: עידוד שוק התקשורת באמצעים שונים "כמו מע"מ מופחת על רכישת עיתונים והקלות במיסוי" וחיזוק השידור הציבורי. למפת הבעלויות בתקשורת של "העין השביעית"

תביעת ארגון העיתונאים מהנהלת "מעריב" להעסיק מחדש את יו"ר הוועד חגי מטר הגיעה לשלב הסיכומים הפואטיים

"בפני בית-הדין הנכבד מונחת סאגה, אופיינית למאבקם של מעסיקים, העוינים את זכות ההתארגנות של עובדיהם ומבקשים להדיר מחצרם את מנהיגות ועד העובדים", כך טוענים עורכי-הדין שי תקן, אמיר בשה ואיריס ורדי, באי-כוחם של הסתדרות העובדים וארגון העיתונאים, בסיכומים שהגישו בשבוע שעבר לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו בעניינו של יו"ר ועד עיתונאי "מעריב", חגי מטר. "התנהלותה של המשיבה באי-קליטתו של חגי, למרות שכרו הנמוך ולמרות תפקודו המצוין כעיתונאי, מדברת בעד עצמה", נכתב בהמשך. "[...] מארג העובדות שהובא בפני בית-הדין בתיק זה מחייב אפוא החלטה של מתן לגיטימציה לעבודה המאורגנת ולמארגניה, וקליטתו של יו"ר הוועד לעבודתו ולתפקידו ללא מורא ופחד מהתנכלותה של המשיבה". עיתונאי "מעריב" פוטרו כולם לאחר שהחברה בשליטת נוחי דנקנר, שהחזיקה בעיתון, נכנסה להקפאת הליכים. חברת אחוזת-הירש בע"מ, בבעלות שלמה בן-צבי, קנתה את העיתון והתחייבה לקלוט כמה מעובדיו. לטענת ההסתדרות, במהלך המשפט הוכח כי באחוזת-הירש ידעו על תפקידו של מטר בוועד, כי ניתן היה לקלוט אותו בחזרה ל"מעריב", כי הפלתה את מטר לרעה כשבחרה להתקשר עם פרילנסרים על פני גיוסו מחדש לעיתון, וכי לא היו אלה מניעים של צמצומים והתייעלות שהביאו את הנהלת מעריב להימנע מקליטתו מחדש. לפי באי-כוחה של ההסתדרות, נטל ההוכחה צריך ליפול על הנהלת "מעריב", אך זו "לא שיכנעה כי אי-קליטתו של יו"ר הוועד נעשתה מטעמים ענייניים". "אין כל ספק", נכתב באחרית הדבר של הסיכומים, "אי-קליטתו של חגי היא צעד ברור, שנעשה לאחר שהנהלת המשיבה נתקפה חשש מהשותף המתהווה ליחסי עבודה קיבוציים, וסברה כי תצליח לזרות חול בעיני בית-הדין ולהסוות את מניעיה מאחורי טענת צמצומים, ובכך תעטה אותם בשלמת פיטורים מסיבה מספקת (וחוקית). ואולם הוכח כי התנהלותה של המשיבה אפופת היסטריה, מבועתת מן המחשבה שתיאלץ להתמודד עם יו"ר ועד כריזמטי ובעל תושייה. מאמציה לטייח את מניעיה האמיתיים בולטים מתוך שלמת הפיטורים המוצדקים. ניתן להבחין על נקלה בתפרים הגסים של עילת הפיטורים הכוזבת שהוצמדה לחגי כמסווה לעילה האמיתית". מנגד טוענים באי-כוחה של חברת אחוזת-הירש בע"מ, עורכי-הדין איתמר נצר ופנינית כהן, כי פניית ההסתדרות לבית-הדין נוגעת לטענותיו של עובד אחד בלבד, אשר "כוסו באצטלה ארגונית קיבוצית". לדברי הנהלת "מעריב", "עיון בבקשה וגם בסיכומים שהוגשו מטעם המבקשת מגלים כי למעט טענות בעלמא, היא לא הצליחה לשכנע ולהוכיח את טענתה העיקרית ולפיה מר מטר לא נקלט לעבודה אך ורק מחמת פעילותו בוועד". בהמשך הסיכומים של "מעריב" נכתב כי "זהותם של העובדים שנקלטו לעבודה בעיתון נקבעה על-ידי מנהלים בדרג ניהולי נמוך אשר עבדו בעיתון, הכירו את העובדים ואת יכולותיהם וביצעו הערכות לעובדים – בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות, מקצועיות וענייניות ומבלי שיהיה להם עניין אישי נגד עובד זה או אחר, בין אם הוא חבר ועד ובין אם לאו. [...] חברותם או פעילותם של מי מהעובדים בוועד לא היוותה שיקול כלשהו במלאכת שיבוץ וקליטת העובדים". באי-כוחו של "מעריב" טוענים עוד כי הוכיחו שההחלטה שלא לקלוט את מטר לעבודה היתה עניינית ואינה קשורה לפעילותו בוועד העובדים. "המשיבה קיבלה החלטה מושכלת, מטעמים כלכליים, שלא לקלוט לעבודה במקומונים כתבים שכירים בכלל, ותחת זאת עברה להתקשרות עם כתבים פרילנסרים במתכונת מצומצמת, ומסיבה זו מר מטר לא נקלט לעבודה במשיבה", נכתב. עוד נטען כי הבקשה בעניינו של מטר אינה נוגעת לאינטרסים הקיבוציים של הוועד ולזכות ההתארגנות, אלא למטר בלבד. עורכי-הדין נצר וכהן מבקשים מבית-הדין לדחות את הבקשה במלואה, ולפסוק על ההסתדרות הוצאות משפט, תוך התחשבות "בחוסר תום לבה של המבקשת עת הגישה בקשת סרק זו, שמטרתה אינה אלא להטריד את המשיבה, המנסה לפעול להצלת העיתון". 21961-11-12

דף הבית של כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. כל הכתבות והתחקירים בנושאי דמוקרטיה ישראלית, עבודת הכנסת, הון-שלטון-עיתון ומשבר האקלים.

הפקה: אוהד סטון או האזינו בפלטפורמות: כתבות נבחרות שהוקלטו – חלקן ע"י הספרייה לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה. או האזינו בפלטפורמות: אחוז הנוכחות במשכן, שאילתות, הצבעות על חוקי שקיפות, טיסות לחו"ל ועוד. כל המידע עדכני על חברי הכנסת השונים, בכל דף אינטרנט שתגלשו בו. הדרך לדעת מתי כתבה שאתם קוראים היא למעשה פרסומת במסווה.

ציקו תמיר חוזר לכותרות בעל-כורחו | הרמטכ"ל מופיע בהן לפי בחירתו | בחברון שקט, בצילה לא

תא"ל משה תמיר, הידוע בכינויו ציקו, כיכב ביולי 2008 בכותרות עת נחשף כי ניסה לטייח תאונת טרקטורון צבאי שבו נהג בנו הקטין, וחזר לככב אחרי שנה בעקבות החלטת השופטים הצבאיים להורידו בדרגה בגלל המקרה. כבר ב-2008 כתב בן כספית ב"מעריב" כי טיוח התאונה יביא לסיום הקריירה הצבאית של תמיר. "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, החזיק בקו שתמך בתמיר, המעיט בחומרת מעשיו וקרא שלא להעניש אותו או לחילופין להפחית בעונשו. הקו הזה איפיין גם את התקשורת האלקטרונית. ב"הארץ" כתב אמיר אורן טור חריף נגד הפרקליטות הצבאית, ורמז כי גם הרמטכ"ל אשכנזי מעורב בהתנהלות בעייתית סביב ההשפעה על התיק והשופטים הצבאיים. היום חוזר תמיר לכותרות. "הרמטכ"ל הדיח את תא"ל ציקו תמיר משירות בצה"ל", קוראת הכותרת הראשית של "הארץ". הכותרות הראשיות של "מעריב" ושל "ידיעות אחרונות" הן "הודח" ו"הודח" בהתאמה. שני טורי פרשנות מתפרסמים ב"מעריב". כספית תומך בהחלטת הרמטכ"ל, עפר שלח כותב נגדה. "החלטת אי-כבוד" היא כותרת הטור של שלח. הכותב נאחז בכך שאשכנזי התמהמה מאוד עד שהחליט לנקוט צעד בפרשה וגרם בכך לתמיר עינוי דין, זאת חרף העובדה שלפי שלח – היה ברור שאשכנזי רוצה שתמיר ילך הביתה. את ההחלטה עצמה מכנה שלח "כיסוי תחת", ומנפק אבחנה כללית על התנהלותו של "הרמטכ"ל השתקן של צה"ל, זה שעושה ומשקם ואינו מדבר", שמואר כעת באור אחר: "כמי ששותק כי הוא מפחד לנקוט עמדה. כמי שמוכן לגלגל לוחם מעולה בזפת ובנוצות, במקום לקחת על עצמו אחריות ערכית". לא ברור מה בדיוק רוצה שלח מהרמטכ"ל (שיתפטר גם בעצמו?), ובכל מקרה, הטור של אלכס פישמן ב"ידיעות", המאשים את אשכנזי בהאשמה דומה (התמהמהות בגזירת הדין), בהיר וברור הרבה יותר משום שהוא מקבל את הנראטיב שלפיו אשכנזי אינו חפץ באמת ובתמים בהדחתו של תמיר, וממילא מצטיירת דמותו כזגזגן והססן. כך או כך, סוגיית שתקנותו של הרמטכ"ל מהדהדת משער "ידיעות אחרונות". שם, מתחת לכותרת "הודח", התמונה המרכזית שנבחרה לשער היא של הרמטכ"ל כשהוא חבוק על-ידי אדם מבוגר ולבן שיער. "אשכנזי בלשכתו עם שמואל חזון. הרמטכ"ל נעתר לבקשתו של המנהל להיפגש", לשון כיתוב התמונה. הטיקט בפינת התמונה מכריז: "מיוחד". כותרת ההפניה היא "חזר להיות ילד ליום אחד", והיא מובילה לכתבה של נגה אולמרט במוסף "24 שעות". אולמרט מלווה מפגש של אשכנזי עם חזון, מי שהיה מנהל בית-הספר שבו למד. בכתבה מתמודד אשכנזי עם שאלות ציבוריות כבדות משקל, שהוא אחראי עליהן בתוקף תפקידו: שיקום הצבא, ההרתעה והסוגיה האיראנית, ומתייחס גם בהרחבה ובגילוי לב לפרשת תמיר. סתם, נראה לכם? האם היו אתמול מהומות אלוהים בחברון? האם הציתו המתנחלים אש בקש הפלסטיני? לפי הדיווח של "ידיעות אחרונות" אתמול, ניתן היה לצפות כי העדלאידע החברונית תסתיים באש ובתמרות עשן. היום מוקדשת לנושא ידיעת כיתוב תמונה בתחתית עמ 4. בתמונה: תצלום מהעדלאידע ותצלום של רעול פנים משליך סלע. צילום אחד מחברון, האחר מירושלים. בטקסט, שעליו חתומים שלושה כתבים, נכתב: "את התהלוכה ליוו כוחות גדולים של משטרה וצבא, שכמעט ולא היו צריכים להתערב בנעשה". התמונה המובילה על שער "הארץ" היא של רעול פנים משליך אבן לעבר חיילי צה"ל. הכותרת: "4 שוטרים נפצעו במהומות בהר הבית; ממשלת הרשות תתכנס היום בחברון". אם כן, בירושלים, כפי שמדווחים גם ב"ידיעות אחרונות", אכן היו התפרעויות. מה אנו למדים מכך? שעדיף הרבה יותר לדווח על מה שקרה, מאשר על מה שיקרה. "מניין ההרוגים ברעידת האדמה בצילה עלה ליותר מ-700; נמשכים מאמצי החילוץ", נכתב בכותרת על שער "הארץ". גם ב"ישראל היום" נשארת צילה על סדר היום. על שער העיתון מודפס תצלום של "אשה נוטלת מצרכים מסופרמרקט נטוש בעיר קונספסיון". הכותרת: "אחרי האסון, ביזה". "פופוליזם מהסוג הטוב ביותר" היא הכותרת על שער "דה-מרקר", שנבחרה לטורו של העורך סמי פרץ. פרץ מתייחס להצעת חוק של חברי-הכנסת שלי יחימוביץ, חיים כץ ואילן גילאון, להגבלת דמי הניהול בקרנות הפנסיה, ביטוחי המנהלים וקופות הגמל. הכותרת הראשית של העיתון המתייחסת להצעת החוק היא: "משרד האוצר שותק, הח"כים עובדים במקומו". חברי-הכנסת "יואשמו מן הסתם בפופוליזם – אבל מדובר בפופוליזם מהסוג הטוב. מי שמעלה לסדר היום הציבורי בעיה כאובה שאיש לא מטפל בה ברצינות הוא פופוליסט טוב", כותב פרץ, וקובע כי אין זה חיובי שהמחוקק יטפל ברמות המחירים בשוק חופשי, וממילא קשה יהיה לאכוף חוק כזה, אולם ההצעה של חברי-הכנסת תניע מהלך שיכול לגרום להידוק הרגולציה ואף לשינויים מהותיים בשוק עצמו. באופן אולי מעט אירוני, הקביעות של פרץ נכונות גם לגבי "דה-מרקר" עצמו. העיתון, שבישר בישראל תת-זאנר עיתונאי חדש, הואשם לא פעם בפופוליזם, ובצדק. אלא שלפחות מאז המשבר הכלכלי של 2008, נדמה שהפופוליזם הזה הוא "מהסוג הטוב ביותר", כזה שמעלה לסדר היום עניינים שעיתונים אחרים מעדיפים להצניע, מסיבות של יישוב הדעת, התקרנפות או אינטרסים. סיימון הטנסטון ריאיין את השחקנית הלנה בונהם-קרטר ב"גרדיאן", לרגל צאת הסרט "אליס בארץ הפלאות" שביים בעלה, טים ברטון, שהיא ממלאת בו את תפקיד מלכת הלבבות. הראיון מופיע ככתבת השער של "גלריה". "זו טריטוריה קלאסית של ברטון", כותב הטנסטון, "עולם אגדה שבו לא ממש מתבגרים והתמימות גוררת אחריה צחנה דוחה". "שקיעת נוקיה" היא אחת הכותרות על שער "דה-מרקר". כותרת המשנה כוללת בתוכה הנחה מובלעת: "כיצד איבדה חברת הסלולר מספר אחת את הבכורה לאייפון של אפל?". בתצלום המודפס מתחת להפניה נראה מכשיר סלולר של נוקיה שעל מסכו תצלום פרסומת לחברה. אחת הכותרות על שער "כלכליסט" היא "הצד האפל של אפל". "בדו"ח שנתי חושפת ענקית הטכנולוגיה כי העסיקה ילדים במפעליה באסיה", נכתב בכותרת המשנה על גבי תצלום של מנכ"ל אפל, סטיב גובס, המחזיק בידו את המוצר האחרון של החברה: האייפאד. אם כן, חילופי משמרות. בטור פרשנות שתמציתו מודפסת ליד ההפניה כותב עומר כביר כי גם חברות רבות אחרות, מתחומים שונים, "מנצלות את עובדיהן". מדוע, אם כן, "רק אפל נמצאת תחת הכוונת", הוא שואל ועונה: "לטוב או לרע, אפל פשוט מעניינת יותר את התקשורת ואת הצרכנים". ובמלים אחרות: למה? ככה. גובס לא יכול היה לנסח זאת טוב יותר. "מלזיה כמרקחה", קובעת כותרת המשנה לראשית על שער "המגזין" של "מעריב". "ראש האופוזיציה אנואר אבראהים מואשם על-ידי ראש הממשלה בקיום יחסי מין עם עוזרו לשעבר, בוקרי אזלן. אם יורשע, הוא צפוי לעונש של 20 שנות מאסר. אבל יש גם חדשות טובות: הסיקור המסיבי של הפרשה מאפשר לראשונה דיון בהומוסקסואליות במדינה המוסלמית השמרנית". עניין של תקשורת ראיון שעורך גילעד נס עם מנכ"ל משרד התקשורת עדן בר-טל מגיע לכותרת הראשית של "כלכליסט": "השנה בזק תפסיק לקנא בחברות הסלולר". הראיון מפורט, מקיף ויורד לפרטים. נס מטיח בפני בר-טל בתחילת הראיון ביקורת על כי משרדו "משתרך באטיות אחר השינויים המהירים בעולם התקשורת ואינו משכיל לגבש אופק רגולטורי שניתן לפעול לפיו". בר-טל מבטיח שינויים בכל תחומי האחריות של המשרד, שדרוג תשתיות ורגולציה אסרטיבית. המראיין, כך נוצר משום מה הרושם, ספקני משהו. הביקורת שמותח בר-טל על בזק והוט בראיון ב"כלכליסט", על רקע הביקורת של אלו על כניסתה של חברת החשמל לשוק התקשורת, נמתחת גם בכותרת הראשית של "גלובס": "נתניהו: בזק והוט – דואופול בתקשורת". בידיעה עצמה מביא גד פרץ את הדברים בשם איל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. "השוק הפרטי איכזב ומנסה לתקן את עצמו באיחור. אך הממשלה, גם אם באיחור, לוקחת עתה אחריות ומנסה להחזיר את ישראל לפסגת הרשימה של המדינות המתקדמות בשוקי התקשורת", כותב פרץ בטור פרשנות. משרד התקשורת מככב גם בכפולת עמודים ב"דה-מרקר", שם משרטט אמיתי זיו את דמותה של "רשות התקשורת הישראלית", שעל-פי תוכניותיו של שר התקשורת הנוכחי, משה כחלון, אמורה להחליף את המשרד, שיבוטל. הרשות: "רשות עצמאית שתפוקח על-ידי שתי מועצות ציבוריות – לתוכן ולטלקום. ראש המועצה לטלקום יכהן כיו"ר הרשות ויהפוך לאיש החזק ביותר בה". בטור פרשנות כותב אמיר טייג: "לאחר אינספור אכזבות, קשה שלא לקבל בספקנות את היוזמה של משה כחלון להקים רשות תקשורת", ומפרט את המניעות למימושה של היוזמה. למרות כותרת הטור, "כנגד הציניקנים", טייג אינו מספק סעיף "אבל". על שער "דה-מרקר" נכתב, תחת החותמת "בלעדי", כי "מילצן עוזב את ערוץ 10". "המפיק ההוליוודי שמחזיק עם רופרט מרדוק בכ-25% מהערוץ הודיע לבעלי המניות בסוף-השבוע כי ייצא מהערוץ ויפסיק להזרים לו כסף", מדווחת אופיר בר-זהר. "הצרות נמשכות" היא כותרת הגג, ופרנסי הערוץ צריכים להיות מודאגים, כך נדמה לי, גם מכך שהידיעה הבלעדית מוקמה בקצה קצהו של עמוד השער. בעמ 18 ב"דה-מרקר" מדווחות סוכנויות הידיעות על שינוי בבעלות על כלי תקשורת אחר: העיתון השמאלי הבריטי "אינדיפנדנט", שרכש האוליגרך אלכסנדר לבדב תמורת לירה שטרלינג אחת. העיתון היומי, שהוקם ב-1986 ומופץ בכ-200 אלף עותקים, שקוע בחובות של יותר ממיליארד ליש"ט. עוד ב"דה-מרקר": אלוף בן מצטרף למספקים פתרון למשבר ברשות השידור ("העתקת המודל המוצלח של קול-ישראל מהרדיו לטלוויזיה"). ב"גלובס" כותב על רשות השידור ניר קיפניס. למדור הנדל"ן "בית חדש" ב"גלובס", שעליו כתב כאן אורן פרסיקו בעבר, התווספה ההערה הבאה בתחתיתו: "המדד מבוסס על נתונים הנאספים על-ידי אלדר שיווק פרויקטים בע"מ, שהינה חברה פרטית המשווקת דירות יד ראשונה ברחבי הארץ. המדד נועד להציג מגמות בשוק כפי שהן נצפות על-ידי אלדר, ואינו מהווה המלצה כלשהי לשוק המגורים. כל המתבסס עליו עושה זאת בהתאם לשיקול דעתו האישי".

הרב עובדיה יוסף מת, הטבלואידים אומרים קדיש | מסע הרהביליטציה של דרעי ממריא | "הארץ" ו"מעריב" מתעקשים לנעוץ סיכה

בגיל 93 ושבועיים, אחרי כמה שנים של בריאות רופפת והאדרה הולכת וגוברת מצד סובביו, נפטר הרב עובדיה יוסף. פטירתו של הרב, איש דת חשוב ומנהיג פוליטי של תנועה רבת-כוח, היא אירוע מרכזי בציבוריות הישראלית וכזה שכלי התקשורת, ובכללם העיתונים, נערכו לו מבעוד מועד. ככזה, מותו של הרב זוכה הבוקר לסיקור בנפח יוצא דופן, שאם יושווה למקרי מוות מתוקשרים אחרים שאירעו בשני העשורים האחרונים, עשוי להתברר כי הוא נופל רק מנפח הסיקור שהוענק לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. ההלוויה של הרב היתה יותר גדולה. "זאת היתה הגדולה, ההמונית והצפופה בין כל ההלוויות שהיו בישראל", כותב נחום ברנע ברשימה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "עשרות אנשים זרקו אתמול פתקים לתוך הקבר של הרב עובדיה, עוד בטרם נטמנה הגופה", כותב ב"מעריב" שלום ירושלמי. "אני לא בטוח שהמספר שנזרק לאוויר – 800 אלף – מדויק, כשם שאין לי שום ביטחון שבהפגנת המיליון ב-2011 השתתפו מיליון, ובהפגנת ה-400 אלף ב-1982 השתתפו 400 אלף", כותב ברנע ("הלוויית ה-850 אלף", קוראת כותרתו של סיקור ההלוויה בעיתונו של ברנע). כאדריכל של תנועה דתית שהפעילה גם זרוע פוליטית, זרוע חינוכית וזרוע עסקית, לפחות ביממה שלאחר מותו זוכה הרב עובדיה יוסף בעיקר לסיקור חדשותי כמו-ממלכתי, נוסטלגי בטרם עת, המצניע את עובדת עמידתו בראש פירמידה שהתגלתה לא פעם כמערכת מסואבת שברבים מבכיריה ומזוטריה, ובכללם בן-טיפוחיו הראשי, דבק גם כתם פלילי. רוב צרכניה של העיתונות החילונית המודפסת, שלא יהיה מוגזם להניח שחלק הארי של יצרניה לא נחשף להגותו של הרב המנוח, קיבלו בבוקר שלאחר מותו בעיקר מידע מתומצת הקשור לתפיסת עולמו הרוחנית, לקומץ מפסיקותיו ולמהפכה שכפי הנראה חולל בחייהם של אלה הנשמעים להנחיותיהם של כוהני דת. "הוא היה תלמיד ישיבה מבריק וסומן כעילוי. הוא הפך לרב נערץ. הוא הטביע את חותמו בפסיקות הלכתיות אמיצות. הוא היה המנהיג הדתי המשפיע ביותר בפוליטיקה הישראלית, אבל גם שנוי במחלוקת. בגיל 93 נדם אתמול לבו של הרב עובדיה יוסף. המונים נפרדו ממנו בהלוויה הגדולה ביותר שראתה המדינה", נכתב על שער "ידיעות אחרונות", מתחת למכתם הדבילי "עצב רב", שהוא הכותרת שהחליטו להצמיד עורכי העיתון לסיקור הנרחב של מות הרב וההמון הרב שהתייצב להלוויה. "אבא היקר והאהוב, לא קלה הכתיבה בשעות אלו", כותב ח"כ אריה דרעי, בן-טיפוחיו הראשי של הרב יוסף, בטור הספד המתפרסם ב"ידיעות אחרונות", הנוהג להעניק למורשע-בעבירות-שחיתות-שהוא-גם-פוליטיקאי יחס מחבק ובתמורה זכה ממנו לטקסט בלעדי שנכתב, על-פי דרעי, ברגעים שבהם כוסתה גופת הרב בעפר. לצדו מתפרסם הספד מאת הרב יצחק יוסף, בנו של המנוח והרב הראשי הספרדי, והספד מאת ח"כ אלי ישי, בן-טיפוחים נוסף, שלאחר מאסרו של דרעי מונה לראש הזרוע הפוליטית של ש"ס. "הרב עובדיה יוסף היה פוסק הלכות נועז ואמיץ לא פחות משהיה מעמיק וידען. רק עכשיו, לאחר לכתו, שבים ומזכירים את פסקי ההלכה המופלאים שכתב", כותב ישי. מלבד סיאובה של ש"ס, נראה שב"ידיעות אחרונות" החליטו להצניע גם את המעשים שלאורך השנים זיכו את הרב בכותרות המרעישות שהפכו אותו לבן-בית גם במשפחות שאינן שומרות מסורת או עוקבות באדיקות אחר המערכת הפוליטית – התבטאויותיו הגדפניות, שבאופן מסורתי ממוסגרות כחלק מאופיו המיוחד (אופי זה, המתאפיין על-פי כלי התקשורת גם במידה של ניתוק מהסביבה, כולל ככל הנראה מידה מסוימת של מצג שווא). "אינני יודע הרבה על פסיקותיו ההלכתיות של הרב עובדיה", כותב ברנע. "בכך אני לא שונה מרוב מספידיו החילונים, מהנשיא פרס ומטה, שהפליגו בשבחי ידיעותיו בהלכה, למרות שלא קראו את ספריו מעולם. אבל את תרומתו לפוליטיקה ולחברה הישראלית מכירים גם החילונים. [...] כפוליטיקאי הוא היה אימפולסיבי מדי, נמהר, פופוליסט. ככל שהוסיף שנים לשונו השתחררה, שלא בטובתו". "כמה טונות של לעג וציניות שפכה התקשורת על הרב יוסף בשנים האחרונות, שהיו מלאות ברוע, בבורות ובציניות שמקורם בעולם מושגים רחוק מתרבותו וממסורת חייו", כותבת שושנה חן, כתבת הצרכנות הוותיקה והחרדית של "ידיעות אחרונות", בטור הספד המתפרסם במדור הדעות של העיתון. "ליגלגו על הצאפחות, על ציטוטים שלפעמים הוצאו מהקשרם [...] ולא תמיד נעשה ניסיון להבין מה מקור הדברים, למי הם מכוונים, על איזה רקע הם נאמרים ועל מה הם מתבססים. מי היה מעז ללגלג כך על חתן פרס נובל בפיזיקה, בכלכלה או ברפואה, שלא תמיד אנחנו מבינים על מה הוא מדבר", כותבת חן. "לשונו המשולחת פגעה ברבים וטובים, ואני – שמכיר היטב את משנתו – מעולם לא הצלחתי לפענח את הסגנון הפוגעני הזה", מודה מעל אותה במה בני לאו, רב שלו תואר דוקטור בגין מחקר מקיף שערך על תפיסתו ההלכתית של הרב יוסף. בטבלואיד המתחרה בחרו באופציה ממלכתית למראה ומנומסת אף יותר, שבמבט ראשון גם מוותרת מראש על אמירה כלשהי. "הרב עובדיה יוסף, תרפ"א–תשע"ד (1920–2013)", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". אירועים היסטוריים כמו זה שאירע אתמול הם מטבעם רגעים רכים, שבהם עיתונאים יכולים, אם הם רוצים, להיסחף מעט יותר מהרגיל אל מחוזות של פרוזה ותעמולה. "ישראל היום", שהתנייתו הקבועה היא קידום תדמיתו של ראש ממשלת ישראל הנוכחי, הוא העיתון היחיד שמפרסם הבוקר "הספד" מאת בנימין נתניהו, שבעבר כונה על-ידי המנוח "עז עיוורת". "סמל של חוכמה, תבונה ועצה" היא הכותרת שהוענקה לדבריו של נתניהו, המכנה את הרב "שר התורה של דורנו". הספדו של נתניהו, שאינו כולל ולו מלה אחת על עשייתו הפוליטית של הרב או על מעשיו השנויים במחלוקת, זוכה להשתבץ בהפניה הראשונה מבין התשע המופיעות על שער "ישראל היום". לצד הנוסח המלא של דבריו מופיע הספד מאת נשיא המדינה שמעון פרס. בניגוד להספדו של הנשיא, שעוצב כמאמר אך הושם במרכאות, הספדו של ראש הממשלה מוצג כטקסט פובליציסטי לכל דבר. שני הטקסטים הללו, מאת ראש המדינה בפועל וראש המדינה הסמלי, הם הבוקר הכפולה הפותחת של עיתון זה. טור הספד שני בחתימת ח"כ אלי ישי, יריבו של דרעי (שאת נוכחותו הבולטת באירועי האבל החליטו ב"ישראל היום" להצניע), מתלווה לטור מאת הפרשן הבכיר של "ישראל היום", דן מרגלית, הקורא כמנהגו להתמקדות בחיובי, על-פי מסורת "אחרי מות קדושים אמור". "אין ספק כי היסטוריונים ופרשנים ועיתונאים, אשר יחלו לעסוק במורשתו כבר בימים הקרובים, ימצאו פסי צל לצד נקודות של אור", כותב מרגלית. "אך בליל אמש, בעוד המונים מבכים את לכתו של מורה הדור שלהם ומתגודדים בבית-העלמין הצפוף בסנהדריה, ירושלים, ראוי לזכור את הישגיו ואת התקוות שתלה בלב תומכיו". עורכי עמודי החדשות של "ישראל היום" מתיישרים לפי הקו הזה גם הבוקר, ומעניקים לסיקור החדשותי את הכותרות "אבידה גדולה לעם" (ציטוט מעובד ובלתי מיוחס מדבריו של נתניהו), "יתומים מרב", "13:20, לבו של הרב נדם", "עשה מהפכה בהלכה", "התיר את עגונות צה"ל" ו"כבוד עולמי". "800 אלף נפרדו מהרב עובדיה", מודיעה הכותרת הראשית היבשה של "מעריב", הנדפסת מעל תמונה לילית סתמית של המוני אבלים ("נפטר הרב עובדיה יוסף, מנהיג ש"ס ומגדולי פוסקי ההלכה בישראל" היא הכותרת הראשית של העיתון האח, "מקור ראשון", שחרף האוריינטציה הדתית שלו וגישתו האוהדת לרב, מספק הבוקר את הסיקור הדל ביותר של מותו). הטקסט המרכזי בכפולה הפותחת של "מעריב" הוא הספד שנשא אריה דרעי, ולצדו הספדו של הנשיא פרס. מאמריהם של כותבי "מעריב" נדחקים לצדדים ולעמודים הבאים. דב אלבוים, חוזר בשאלה, כותב כי מותו של הרב מסמן את בואו של עידן שבו "לא יהיה יותר לאף מגזר חרדי – ספרדי או אשכנזי – אף לא מנהיג אחד שיוכל להשיג קונסנזוס מסדר גודל כזה". לדבריו, במובנים רבים, "הסיסמה שהדריכה את חייו ואת פועלו של הרב יוסף היתה עבורו לשוט מצליף ודכאני, שבאמצעותו היכה בכל מי שהעז לא לסור למרותו ולקבל את פסיקתו ההלכתית החדשה, שאיננה מכירה במסורות הנבדלות של כל עדה ועדה [...] יום פטירתו של הרב יוסף", קובע אלבוים, "מבשר על פריצתה לפני השטח של אופציה הלכתית מסורתית שהוכחדה על-ידיו בשיטתיות קפדנית בעשרות השנים האחרונות". התקווה של אלבוים היא חזון הבלהות של חסידי הרב. "חשרת עננים מכסה על ש"ס ואין לדעת לאן תלך התנועה הזו ומה יישאר ממנה אחרי שהרקיע יתבהר", כותב שלום ירושלמי בכפולה השלישית של "מעריב", המוקדשת למאבקי הירושה במפלגה שאנשיה סרו עד כה למרותם של הרב ושל שליחיו. ירושלמי מעריך כי הימנעותו של הרב יוסף ממינוי יורש "עלולה לפלג את ש"ס ולחרב חלק חשוב ממפעל חייו", ומנבא כי בהעדר המנהיג הרוחני, עשויה המפלגה שהקים לאבד את עוצמתה הפוליטית ולהתייצב על "ארבעה או שישה מנדטים", כפי שהיו לה בראשית ימיה. כתבה מאת אריק בנדר מוקדשת להיותו של הרב "מגדף סדרתי". "מת מנהיג ש"ס הרב עובדיה יוסף; 800 אלף השתתפו בהלוויה", מבשרת הכותרת הראשית של "הארץ", המדגישה את זהותו הפוליטית הסקטוריאלית של הרב ובכך מכילה דוק של צרימה: הגדרתו המגמדת כ"מנהיג ש"ס" בלבד עומדת בסתירה להמונים שפקדו את מסע ההלוויה, שלפי הדיווחים, רבים מהם מזוהים עם מגזרים אחרים. כותביו של מאמר המערכת הבלתי חתום של "הארץ" קובעים כי הרב עובדיה יוסף התבלט בפסיקות "חדשניות ופורצות דרך", מזכירים לטובה את הכרעתו שלפיה "פיקוח נפש דוחה שטחים" וגורסים כי "השפעתו הגדולה ביותר קשורה בהיותו סמל בעבור מאות אלפי יהודים מזרחים בארץ ובעולם". לרעה מציינים כותבי המאמר את גידופיו של הרב, טיפוח של תרבות של קצבאות והדרת נשים מרשימות ש"ס לבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, ומזכירים כי תרם גם ל"קיטוב ולפילוג בחברה הישראלית" וכי "חתר תחת הלגיטימיות של בית-המשפט העליון". "הארץ" הוא הבוקר העיתון היחיד המייחס לרב המנוח כינוי גנאי של ממש: "הרב יוסף ייצג היבט גזעני של היהדות, וטען כי הגויים נולדו רק בשביל לשמש אותנו, לשרת אותנו. אם לא, אין להם מקום בעולם", נכתב במאמר המערכת. "יש לקוות שלצד שימור הרוח ההומנית שעמדה בבסיס פסיקותיו המוקדמות, יבכרו ממשיכי דרכו של הרב יוסף לבחור בדרך של השתלבות בחברה, בכלכלה ובצבא", נחתם המאמר. "בשני העשורים האחרונים לא היה כאן ראש ממשלה שלא רצה בקרבתו ולא היה כמעט ילד בישראל שלא ידע מיהו; עשרות ספרי הלכה נכתבו בעקבותיו, דורות של מומחים ועיתונאים ניתחו את מהלכיו, ביוגרפיות ודוקטורטים הוקדשו לדמותו ולמשנתו, ועדיין – תמיד ריחפה החידה הלא פתורה מעל ראשו: מיהו באמת הרב עובדיה יוסף?", כותב יאיר אטינגר, כתב ופרשן "הארץ" לענייני חרדים, בהמשך העיתון. "מנהיג מפלגה סקטוריאלית או מהפכן חברתי? האם הנציח בערות אצל צאן מרעיתו, או שמא תנועתו קוממה מעפר ההשפלה המוני מזרחים שישראל הראשונה בזה להם? האם היה פוסק רגיש ואמיץ או שמרן כוחני? האם זהו הרב המגדף משיעורי מוצאי שבת, או איש הלכה הומניסט ומקל? האם זרע מחלוקת בחברה הישראלית, או שמא חיבר קצוות? כל התשובות נכונות". בטור המתפרסם מתחת למאמרו של אטינגר כותב דוד לנדאו, עורך "הארץ" לשעבר, שבא במגע עם הרב ועם אנשי ש"ס כשסיקר את תחומם, כי המנהיג הרוחני עשה את הטעות שאלברט איינשטיין השכיל שלא לעשות. איינשטיין, כותב לנדאו, היה מוכר כבר כמדען דגול בעת שהוצע לו לכהן כנשיא מדינת ישראל. לו היה נענה להצעה, כותב לנדאו, "היה נוצר בלבול גדול באשר למקור גדולתו", שכן היה נאלץ לצמצם את היקף מחקריו, ואולי גם היה נחקק כמדינאי אפרורי. "ואכן, זה מה שמאיים לעוות את המוניטין של הרב עובדיה", כותב לנדאו. "כיום מזהים אותו, מתאבלים עליו ומהללים אותו כמנהיג הרוחני של ש"ס, כאילו היה התואר הפוליטי הזה הכבוד הגדול ביותר שנפל בחלקו. ולמעשה, הכבוד הפוליטי הזה היה תוצאה ישירה של גאונותו בלימוד תורה. [...] נזדמן לי לראות את השינוי שחל בו מקרוב מאוד, ועלתה בי אז, ועד היום, תרעומת מרה כלפי העסקנים של ש"ס – אשר חטפו באופן ציני את גאון הדור וגדול הפוסקים בדורו למען מטרותיהם הפוליטיות. "למרבה הצער, מותה של מרגלית, אשתו הענווה אך הקשוחה של הרב, ב-1994, הקל על מזימתם. בשעה שסוחררו ראשיהם של בני הזוג יוסף מההתרגשות ומהפרסום שבפוליטיקה, שמרה מרגלית בקנאות ובנחישות על זמן הלימוד של הרב ומנעה מהעסקנים להיכנס אליו כשלמד או כתב. כעת היתה דרכם פנויה. בהתמדה ובעזרת כמה מילדיו, הם קנו להם אחיזה בחייו ובחשיבתו. בידיהם הוא באמת הפך למנהיג הרוחני של ש"ס ונדחק להגנה פתטית על סדרה של פוליטיקאים מושחתים". החלטתם של עורכי "הארץ" להזכיר גם היום את קשריו של הרב המנוח עם מחוללי שחיתות ציבורית מבדילה עיתון זה משני העיתונים הנפוצים בישראל, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". עיתון נוסף המעניק הבוקר במה לדיון בנושא זה הוא "מעריב". "אף שמבחינתו של הרב עובדיה תנועת ש"ס היתה מכשיר בלבד, בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית הוא ייזכר כמי שעמד בראש מפלגה שבמשך שנים היתה סמל לשחיתות וסחיטת הקופה הציבורית", כותב ניצן חן, בעבר עיתונאי לענייני חרדים שגורש מעל פני הרב על רקע סיקורן של אותן פרשות שחיתות, וכיום ראש לשכת העיתונות הממשלתית. בראייה היסטורית, כותב חן, "הרב עובדיה ייזכר בעיקר בזכות תעוזתו וחדשנותו במציאת פתרונות יצירתיים לנושאים הלכתיים מורכבים". בעוד דור או שניים, הוא מנבא, יישכחו אמירותיו השנויות במחלוקת ומאבקי הכוח בש"ס, שספק אם תהיה קיימת במתכונתה הנוכחית. "מה שיישאר יהיה המורשת של חכם עובדיה – מהפכן ספרדי, שחמישים הספרים שחיבר כבר הפכו לנכסי צאן ברזל עבור קהילות יהודיות בישראל ובחו"ל. ספרים אלה יישארו לדורות בארון הספרים היהודי". בן-דרור ימיני, במאמר שנדחק למדור הדעות של "מעריב", יוצא נגד האופן שבו ניצלה מפלגתו של הרב יוסף את מוצאם העדתי של הנמנים עם קהל היעד שלה כדי לצבור הון פוליטי. "אומרים על הרב יוסף שהוא זקף את קומתם של בני עדות המזרח", כותב ימיני. "איך? איפה? האם בשלושת העשורים של ש"ס היא עשתה משהו טוב למזרחים? לא היה ולא נברא. שלושת העשורים הללו מתאפיינים רק בדבר אחד: יוצאי ארצות האסלאם, שקרויים ספרדים, ואולי מזרחים, הפכו ליותר ויותר חרדים [...] הדאגה של המפלגה היתה לתקציבי ישיבות. לא לחלשים ולא למזרחים. מפא"י היכתה אותם בשוטים, ש"ס ייסרה אותם בעקרבים", הוא כותב, וקובע: "ש"ס אינה תוצר של יהדות מזרחית. היא מורכבת, רובה ככולה, מאנשי הזרם הליטאי". חגי סגל, שכמו לנדאו ב"הארץ" קובע כי הקמת מפלגת ש"ס היתה טעות חייו של הרב, כותב ב"24 שעות" על ביקורו של פוסק ההלכה בהתנחלות עפרה בעת שכיהן כרב ראשי ומוצא מקום לניגוחו על רקע עמדותיו הפוליטיות. "ברוב נחמדותו הוא לא הזכיר אפילו ברמז את פסק ההלכה המפורסם שלו בענייני שטחים ושלום", כותב סגל. "סוגיית השטחים והשלום נתפסה אז כעניין תיאורטי בלבד, בערך כמו סוגיית שניים אוחזין בטלית או שור שנגח את הפרה. אריה דרעי, אברך אלמוני אז, התגורר עדיין בהתנחלות מעלה-עמוס שליד בית-לחם. אחר-כך דרעי עבר דירה לירושלים והצחוקים פסקו. הרב עובדיה הפך מאישיות הלכתית נערצת למנהיג פוליטי שנוי במחלוקת". להערכת סגל, הקובע כי "הרב הגאון מירושלים היה תמיד שמאלני יותר מצאן מרעיתו", ברבות השנים תישכח ש"ס, כמו גם "המלים הקשות" שהטיח הרב ביריביו, והוא ייזכר בעיקר כגדול בתורה. "אחרי הכל, מקומו הטבעי היה תמיד בבית-המדרש, לא בחוג למדע המדינה". סיון רהב-מאיר כותבת באותו מוסף על הופעתו הפומבית האחרונה של הרב, בבית-כנסת בעיר העתיקה בירושלים, במעמד שבו הוכרז באופן רשמי על מינוי בנו לתפקיד רב ראשי. "הפער בין עזרת הנשים לעזרת הגברים באירוע הזה היה גדול. אולי אפשר לומר שלמטה, בעזרת הגברים, נראתה ש"ס כפי שהיא – ובעזרת הנשים, כפי שהיא היתה יכולה להיות. למטה, העסקנים של אריה דרעי התחככו בעסקנים של אלי ישי במבטים לא מפרגנים, רבים ציינו שהרב היוצא, שלמה עמאר, לא הגיע אל הטקס של מחליפו בגלל המתיחות הרבה בצמרת ש"ס". גם רהב-מאיר סבורה, או אולי מקווה, כי בעוד כמה דורות תיזכר מורשתו התורנית של הרב, ולא המפלגה שהקים. "התקשורת מגיעה במצבי קיצון וקצה, לא בשגרה", כותבת רהב-מאיר בהמשך הטור. "לכן לפני כמה שנים ניסיתי לעבור בבקרים בבית המפורסם ברחוב הקבלן 45 גם לא בימי משברים קואליציוניים ודרמות פוליטיות. בלי לחפש את אריה דרעי על המדרגות בפתח הבית. גיליתי שם מדי בוקר לפחות שתי משפחות שמגיעות מרחוק, מהפריפריה. דימונה, אופקים, ירוחם, קריית-שמונה. הם קמו לפנות בוקר ובאו להצטרף לתפילת שחרית עם הרב כדי שיהיה סנדק בברית המשפחתית. הם שמו כיפה על הראש רק בכניסה לבית. [...] הבקרים האלה גרמו לי להבין את סוד כוחה של ש"ס. הוא לא מגיע מהח"כים בחליפות היוקרתיות והעניבות החדשות המסתופפים שם בבוקר לתפילה, אלא מאשה שילדה לפני שמונה ימים בבית-שאן וקמה בארבע בבוקר כדי להגיע לבית ברחוב הקבלן". "החברה שבונה את קו הרכבת באילת ברשימה השחורה", מדווח ב"כלכליסט" שאול אמסטרדמסקי. על-פי הדיווח, החברה הסינית שנבחרה להקים את הקו על-ידי משרד התחבורה מופיעה בשתי "רשימות שחורות" אמריקאיות המגבילות את יכולתם של אזרחי ארצות-הברית להשקיע בה – האחת מטעם הסנאט של מדינת אילינוי והאחרת של קרן הפנסיה של המגזר הציבורי במדינת אוהיו – וזאת בשל קשרים עם ממשלת איראן. "במידה ויוחלט על ביצוע הפרויקט באמצעות ממשלה זרה וסין תיבחר להקים את המיזם, נקפיד על כך כי לא תעבוד עם שום חברה הפוגעת בחרם מול איראן", נכתב בתגובת משרד התחבורה. "דו"ח: הידרדרות עולמית בחופש הפעילות באינטרנט", נכתב בכותרת בולטת בקונטרס החדשות של "הארץ", שבו כותב עודד ירון על מסמך שחיבר הארגון Freedom House. "סקירה של 60 מדינות מעלה כי ביותר מחצי מהן נחקקו בשנים האחרונות חוקים שמגבילים את הפעילות ברשת, לצד עלייה במעצרים ובתביעות נגד גולשים". "למה מתכוונים כשאומרים 40% רייטינג?", תהתה כותרתה של כפולה שהתפרסמה בגליון אמש של "גלובס". "המדדים מראים 40% צפייה ואף יותר, והשיאים נשברים בזה אחר זה, אך מי באמת נכלל במספרי הענק האלה ולמי הם מתייחסים? ובכן, להרבה פחות ממי שנדמה", כותב לי-אור אברבך, המאזכר את החלטת שר התקשורת גלעד ארדן לבחון מחדש את אופן הדירוג. על הדרך שהובילה להחלטת השר ניתן לקרוא בהרחבה כאן, באתר "העין השביעית".

"יום כיפור בבורסה" ובעיתונים | תשאלו את מומחי בנק הפועלים | בינתיים אולמרט יחלק מתנות לרוסים

שערי העיתונים הם כמעט תמיד חגיגה לעיניים רק למי שמתקשה לראות. אחרי הכל, העיתונות מדווחת על המציאות, והמציאות לא משהו (סליחה, אלוהים). אבל יחסית לתקופת שלום (יחסי), שערי העיתונים היום מפחידים ושליליים במיוחד (מישהו אמר הימים הנוראים? כן, קלישאות יום כיפור פזורות בין הדפים ובכותרת הראשית של "ישראל היום"). "קורסת", "חירום", "היום הכי גרוע", "יום כיפור בבורסה". תולעת המשבר, שמכרסמת בכלכלה כבר כמה חודשים, מפתיעה את השוק (ואת העיתונות?) כל פעם מחדש כשהיא מביאה לעוד שיאים של נפילות והתמוטטויות. ואם הכותרות האדומות על הירוקים הנמוגים במיליארדיהם אינן מדכאות אתכם, מציע "ידיעות אחרונות" על השער תמונה גדולה של שולה זקן (לרגל ראיון ב-ל-ע-ד-י), שתזכיר לכם כי תולעים מכרסמות גם בפוליטיקה ובמינהל שלנו, ולא רק בכלכלה, ושער "מעריב", עם גיבלי ודיין ועוד סיבוב עיתונאי על "הפרשה", יזכיר לכם שהמצב כאן תמיד היה מכורסם. "יום כיפור בבורסה" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", ו"הבורסה בתל-אביב קורסת" היא הכותרת הראשית של "מעריב" (טוב, "יום שני השחור" כבר היה לנו בשבוע שעבר). "ידיעות אחרונות" בוחר שלא לנפק כותרת בלהה משלו (אם כי כותרת הגג שלו היא "היום הכי גרוע ב-10 שנים"), אלא ללכת על זאנר כותרות אחר, כותרות הריאליטי, עם "המשבר ואנחנו". במקום גרפים וחצים אדומים במגמת ירידה, "ידיעות אחרונות" הולך על סימן שאלה גדול (ואדום) על השער. "הארץ" מציע, כרגיל, כותרת ראשית שגם מספקת מידע כלשהו לקורא (גם אם לפעמים מידע מוטעה, כמו אתמול למשל): "לחץ על האוצר לגבש חבילת חירום. ברק: נדרשת התערבות לטיפול במשבר". עוד ב"הארץ": הירידות: מדד המעו"ף ב-6.3%, מדד תל-אביב 100 ב-7%, מדד הנדל"ן ב-11%. ציפי לבני ורוני בר-און אמרו שיהיה בסדר, כלכלת ישראל חזקה. ברק אמר שהליכוד אשם במשבר (ודיברו על חבילת חירום או משהו. לא בדיוק ברור). "ידיעות אחרונות" ממשיך לספק לקוראים את השירות שסיפק גם אתמול: קו חם עם מומחים שיענו על שאלות מודאגות בעניין המשבר הכלכלי. היום מפרסם העיתון את התשובות לשאלות שנשאלו אתמול: אל תקנו מניות רק כי הן זולות (הן עלולות לרדת עוד יותר); אל תשקיעו יותר מ-10% מהכסף שלכם במניות לטווח ארוך; אל תמשכו את קרן ההשתלמות; אל תשברו את קופת הגמל; אל תחששו מכך שמנהל התיקים שלכם יגנוב לכם את הכסף. המומחים של "ידיעות אחרונות" אינם כתבי העיתון (בניגוד למשל לקו החם של "מעריב", כפי שאפשר היה להבין מהפרסום במוסף "עסקים" אתמול), אלא אנשי בנק הפועלים. השנה איבד בנק הפועלים את בכורתו בין הבנקים הישראליים ומנייתו נחתכה, נכון לאתמול, ב-50%. השנה הוא נחשף בצורה מסוכנת למשבר הסאב-פריים בארה"ב, הסתבך בעימותים עם הרשות לניירות ערך, היה מושא לביקורת על השכר העצום והלא מוצדק שהוא מעניק למנהליו, עבר טלטלות עזות בשדרת הניהול והבעלות שלו, וכעת בנק המזרחי דורש בטחונות מוגדלים מהבעלים שלו (על-פי ידיעה של יהודה שרוני אתמול ב"מעריב"). האם אלה המומחים שאיתם תרצו להתייעץ על דרך ההתמודדות עם המשבר הכלכלי? מצד שני, יכול להיות שב"ידיעות אחרונות" חשבו שאנשי בנק הפועלים יודעים ללמוד מטעויות, ועתה הם בוודאי משכילים מאוד. ומחשבה אחרונה בעניין הזה: מומחי בנק הפועלים מייעצים לנו לסמוך על מנהל התיקים שלנו. ההצלחה הבולטת של הבנקים השנה היתה עשיית חוכא ואטלולא מרפורמת העמלות ורעיון התחרות החופשית, ותחיבת יד ערמומית ודביקה עמוק עוד יותר אל כיסנו, בלי שנוכל להתגונן. ראובן וייס מדווח ב"ידיעות אחרונות" ממשרדים של חברת השקעות. "לכל רצפה יש מרתף", אומר לו אחד מיועצי ההשקעות, "מי שקונה עכשיו אלה הכרישים", אומר יו"ר החברה. והרי לכם התורה כולה על רגל אחת. "אולמרט יוצא היום למוסקבה לפגישות עם ראשי השלטון" היא כותרת עמ 9 ב"ידיעות אחרונות". הכותרת היא "חיבוק רוסי", ובסוף כותרת המשנה נכתב "המתנה של אולמרט לרוסים: חצר סרגיי". איזה יופי טופי, חיבוקים ומתנות. נראה שאולמרט הצליח ליצור מדינה שכיף לחיות בה, וכנראה שזו רוסיה (השבוע). העיתונים האחרים, מימין ומשמאל, יודעים לספר סיפור אחר על המתנה היפה של אולמרט. "הארץ" ו"ישראל היום" מדווחים שניהם על השער על עתירה לבג"ץ נגד מסירת הנדל"ן הירושלמי לרוסים, בטענה שממשלת מעבר אינה מוסמכת למסור שטחים. כלומר, מסירה ממש. כי בהבל פה אולמרט כבר מסר את השטחים כולם בראיון שנתנו לו ב"ידיעות אחרונות" (וכותרת משנה בעמ 6 ב"הארץ" היום: "שרת החוץ ביקרה את הסכם העקרונות שהציע רה"מ לאבו-מאזן, והוסיפה: מו"מ מנהלים בחדר, ולא בעיתונים"). ב"ישראל היום" יוצא דן מרגלית בחריפות נגד המסירה שתמורתה, לטענתו, לא קיבלה מדינת ישראל דבר, וב"הארץ" כותב נדב שרגאי על "מרוץ החימוש הרוסי של נכסים בא"י" דוד קרויאנקר מחווה דעתו בעד המסירה, אולם מודה ש"אני לא ער לכל ההיבטים המשפטיים של הפרשה". במוסף "גלריה" של "הארץ" כותב יובל סער על מגזין העיצוב הדו-שנתי "פיקניק": "עוף מוזר בעולם המגזינים בישראל [...] מלבד שישה עמודים של קרדיטים [...] אין טקסט בכל 300 עמודי המגזין". בסוף החודש שעבר יצא הגיליון השלישי, המוצע למכירה גם ברחבי העולם. העורכים: הילה נבוק, עדי אנגלמן ומאיר קורדבני, שאומר לסער: "אנחנו מוכרים יותר בעולם מאשר בארץ, ועוד לא קרה ששאלו אותנו בחו"ל למה אין טקסט במגזין". עוד ב"גלריה" מראיין סער את מי שעיצב את הבית שבו רובצים משתתפי תוכנית הריאליטי "האח הגדול". על שער "גלריה" כותבת שירי לב-ארי על החיפושים בהוצאת הספרים כתר אחר מחליפה לרונית וייס-ברקוביץ, העורכת הראשית שעזבה. בין אלה "ששמם הוזכר כמועמדים פוטנציאליים" מונה לב-ארי את שרי גוטמן, המו"לית של אחוזת-בית; אייל דותן, מרצה לספרות באוניברסיטת תל-אביב; נועה מנהיים, לשעבר מבקרת ספרות ב"ידיעות אחרונות" וכיום עורכת בהוצאת כנרת; יוסף כהן, לשעבר עורך "כל העיר" וכיום מו"ל הוצאת עברית; גליה ליכט, ראש מערכת הכתבות של "הארץ"; דרור משעני, לשעבר עורך מוסף "ספרים" של "הארץ" וכיום עורך בכתר, ואיריס מור, מי שרק לאחרונה פוטרה מעריכת "גלריה". לב-ארי מזכירה גם את המצב המסובך של ההוצאה, אחרי פירוק השותפות עם סטימצקי וחילופי הגברי התכופים בתפקיד המנכ"ל. כפי שאפשר להבחין, בין המועמדים, אליבא דלב-ארי, רבים עיתונאי "הארץ" לשעבר (ארבעה מתוך שבעה). ייתכן כמובן שהסיבה היא שאלה האנשים שלב-ארי מכירה, ולא מפני שעיתונאי "הארץ" הם אנשים משכילים ואינטליגנטים במיוחד. כך או כך, ודאי שעיתונאי "הארץ" אינם לוקים בבורות ובעילגות חריפות יותר משל העיתונאי הממוצע. הטעות שהתגלתה אתמול בציטוט שערכו ברק רביד ואלוף בן עם שר החוץ הצרפתי קושנר ("תאכלו את איראן", שהיה בעצם "תכו את איראן"; קושנר אמר "Hit", הכתבים שמעו "Eat") יכולה היתה לקרות לכל אחד (ב"הארץ" מפרסמים היום הבהרה שבה מסופר כי המראיינים העבירו את תמליל הראיון לאנשי קושנר, ואלה לא תיקנו את הטעות). אבל היא לא היתה מביכה כל-כך ולא היתה מקבלת הד כזה בתקשורת אם עורך עמודי החדשות של "הארץ" לא היה בוחר בציטוט הוולגרי הזה ככותרת הראשית של העיתון כולו (אחרי הכל, עיתונאי "הארץ" בוודאי זוכרים שזו לא הפעם הראשונה שקושנר טוען שה"ארץ" מצטט אותו באופן שגוי ומקצין את דבריו).

מרכז העולם בכותרות | עורכי "ישראל היום" שוב עולים על בריקדות | גורם בשם "מערכת הביטחון" מאיים להשבית את הצבא | ואמנון אברמוביץ קורא לאהוד ברק לחזור

"הרוג נוסף ידליק פה אינתיפאדה", מתריעה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", העיתון הנמכר בישראל, המוקדשת זה היום השני ברציפות לאפשרות שהמחאה האלימה המתחוללת בחודשים האחרונים בשכונות ערביות בירושלים, בליווי תקיפות טרור, תתפשט ותקצין אף יותר. כתב "ידיעות אחרונות" אליאור לוי שוחח עם שני ערבים המוגדרים כ"ק ונ, מהפעילים הבולטים בסילואן", שדבריהם מובאים בכותרת הראשית. "אנחנו יושבים על סיר לחץ בין חמאס לבין מתנחלים שמשתלטים על בתים", אומרים לו הירושלמים האנונימיים בציטוט הנדפס בכותרת המשנה בשער. "מספיק עוד הרוג אחד בכפר או הריסה של בית כדי שתפרוץ אינתיפאדה שלישית". בידיעה עצמה אומר המרואיין ק לכתב "ידיעות אחרונות" כי "כל זמן שכמות המתנחלים כאן גדלה, הפופולריות של חמאס כאן רק תגדל", ומוסיף: "אנשי חמאס מגיעים אל הילדים ואומרים להם: הנה הישראלים לוקחים לנו את האדמות שלנו, וככה הם משכנעים אותם שההתנגדות האלימה נגד ישראל היא הפתרון הטוב ביותר. ישראל נותנת סיבה לטרור לגדול". כותרותיהם הראשיות של שני הטבלואידים הנוספים, "ישראל היום" ו"מעריב", מוקדשות להצהרה שהשמיע אתמול ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו במושב הפתיחה של כנס החורף של הכנסת. "נתניהו: הבנייה בירושלים – התשובה הטבעית לאויבינו", נכתב על שער "מעריב". "ארה"ב: החלטת נתניהו לקדם בנייה בירושלים מנוגדת לשאיפה לשלום", מעדכנת כותרת במעלה שער "הארץ". עורכי "ישראל היום" הצליחו לתמצת את הקונפליקט לשלוש מלים: "הקרב על הבנייה". איפה בדיוק מבקש נתניהו להאיץ את הבנייה, ובאיזה היקף? "ראש הממשלה בנימין נתניהו הורה לקדם בנייה של כאלף יחידות דיור בשכונות הר-חומה ורמת-שלמה", מדווחים מתי טוכפלד, אלי לאון ויוני הרש בידיעה קצרה הנדפסת בכפולה השלישית של "ישראל היום". כדי לעקוף את השימוש במונח השגור "הקו הירוק", כתבי "ישראל היום" מציינים כי שתי השכונות המדוברות שוכנות "מעבר לקו שחילק את העיר ב-67". "על רקע המתיחות: ראש הממשלה הפלסטיני ביקר בהר-הבית", מעדכנת כותרת על שער "מעריב". "מזרח ירושלים בירת פלסטין", מודיעה כותרתה של ידיעת תצלום קצרצרה הנדפסת בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" – ציטוט מדברים שאמר הפוליטיקאי הפלסטיני רמי חמדאללה בעת גיחתו לירושלים. "עבור רוב האנשים, ירושלים היא פריפריה רחוקה. ארץ ספר שכדי להגיע אליה צריך דרכון. אבל בעינינו זה מרכז העולם", אומר לתמר רותם מ"גלריה" הכוריאוגרף הירושלמי אלעד שכטר, שקבוצת מחול בהנהלתו מארגנת מופעים בשוק מחנה-יהודה. הכותרת הראשית של גליון "גלובס" שחולק אמש למנויים מבשרת על הסלמה ביחסה של מערכת הביטחון לחלק שהוקצה לה בהצעת התקציב לשנת 2015. מוקדם יותר השנה, כשהסתמן באופן רגעי שתוספת תקציבית שדרש משרד הביטחון לא תינתן, איימו גורמים צבאיים מסוגים שונים בהשבתת אימונים, ביטול תרגילים וכיוצא באלה. כעת, כך עולה מדיווחם של כתבי "גלובס" עמירם ברקת ויובל אזולאי, במשרד הביטחון מאיימים בהשבתה כללית. "משרד הביטחון שוב מאיים: נשבית הצבא בתחילת השנה", מרעימה הכותרת הראשית, הנדפסת מעל תצלום של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון. "מערכת הביטחון שוב מאיימת להשבית את הצבא ולעצור אימונים ופעילויות אחרות כבר בתחילת שנת 2015", נכתב בפתיח לידיעה, "זאת לאחר שלטענתם משרד האוצר העביר למערכת הביטחון ללא ידיעתה והסכמתה התחייבויות כספיות בהיקף של 4.6 מיליארד שקל שהאוצר היה אמור לממן בעצמו". מיהו אותו גורם הנקרא "מערכת הביטחון", שמאיים "להשבית את הצבא"? כתבי "גלובס" אינם מציינים, אך מהכותרת על השער ומקריאת הידיעה עולה שהגורם הדומיננטי המעלה ודוחף את עמדתה של אותה מערכת הוא השר יעלון, שהאשים השבוע את משרד האוצר ב"מעשה רמייה". נראה שב"גלובס" לא התרשמו. "במסגרת הדיונים על תקציב המדינה ל-2015, מערכת הביטחון כבר קיבלה תוספת של 6 מיליארד שקל שאושרה ב-7 באוקטובר בתמיכת שר הביטחון", מזכירים ברקת ואזולאי. "תקציב הביטחון הוגדל ל-57 מיליארד שקל (לא כולל כספי הסיוע האמריקאי), כשלפי האוצר 4.3 מיליארד שקל מתוך התוספת יינתנו כהוצאה חד-פעמית (קופסה). החלטת הממשלה התקבלה בזעם במערכת הביטחון, שדרשה להגדיל את התקציב השנתי הקבוע ל-62 מיליארד שקל בהתאם למתווה ברודט, ותבעה גם תוספת שנתית של 8 מיליארד שקל בכל שנה, לתקופה של שלוש עד שש שנים, לצורך הצטיידות והיערכות לעימותים עתידיים". עמירם ברקת חתום על מאמר פרשנות נלווה שבו הוא מייעץ לקוראים לא להאמין לאיש. "בוויכוח בין מערכת הביטחון לאוצר אי-אפשר להאמין לעובדות שמציגים שני הצדדים", הוא כותב בטורו, הנושא את הכותרת "הפראייר הלאומי או משרד שיש לו מדינה?". "המורכבות, הממדים ובעיקר מעטה החשאיות הופכים כל נתון וכל מספר שנזרקים לחלל האוויר לחלקיים, למעוותים ולמגמתיים – כל עוד לא הוכח אחרת", מוסיף ברקת, ומפרט. "תקציב הביטחון כבר מתקרב ל-60 מיליארד שקל, אבל למעלה ממחצית מהסכום הזה מופנה לנושאים שאינם קשורים ללחימה – החל מפנסיה תקציבית, דרך אגף השיקום וכלה בתשלומי ארנונה, חשמל ומע"מ שהולכים ותופחים", הוא כותב בהמשך. "כמה כסף צריך צה"ל לצורך אימונים, רכישת נשק ותחמושת? האם הפסקת האימונים בכל מחלוקת תקציבית היא כורח או ספין? התשובה אינה מותרת בפרסום". "וינשטיין בוחן את חוקיות ההפרדה באוטובוסים בשומרון", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ", ידיעת המשך לגילוי של הכתב חיים לוינסון מלפני יומיים. "גילה: חרם צרכנים – תופעה מבורכת", מעדכנת כותרת לידיעה ב"גלובס", המוקדשת לדברים שאמר אתמול הממונה על ההגבלים העסקיים, דייוויד גילה, בוועדת הכספים של הכנסת. "חרם מאורגן הוא תופעה מבורכת שיכולה לרסן את העלאות המחירים", מצטטת הכתבת, לילך ויסמן, את דבריו של גילה. "חרמות מפעם לפעם לא מספיקים. הצרכן צריך ליישם את החרם הפרטי ביום-יום, להצביע ברגליים ולהשוות בין הצעות מתחרות". "התאחדות התעשיינים נגד גילה: דורשת מנתניהו לפטר את הממונה על ההגבלים", מודיעה כותרת לידיעה מאת אורה קורן ב"דה-מרקר". טור נלווה מאת קורן מוקדש לרעיון שמאחורי חרם מחירים ככלי מיקוח צרכני, בלי לפסוח על היוזמה הבינלאומית להטלת חרם על ישראל בגין התנהלותה המדינית. "חרם צרכנים אינו פסול, הוא זכות לגיטימית של המנוצלים נגד המנצלים, החלשים נגד הדורסנים", כותבת קורן. "גילה הוא הממונה על התחרותיות בישראל", כותבת ב"כלכליסט" נעמה סיקולר. "מתוקף התפקיד הזה עליו להסיר את המכשלות לתחרות בתחום המזון ובתחומים אחרים. אלא שבשלוש וחצי השנים שעברו מאז נכנס לתפקידו לא הצליח גילה לקדם שום מהלך משמעותי בנושא יוקר המחיה בישראל ולא הצליח להגביר את התחרותיות בתחום המזון. הקדנציה של גילה כממונה עומדת בסימן התעוררות צרכנית, אלא שהקשר שלו להתעוררות הזאת מתחיל ונגמר בכמה התבטאויות פומביות בכל פעם שהמחאה הרימה ראש". כותרת הדיווח החדשותי הנדפס לצד טורה של סיקולר היא "דייוויד גילה ממנה את הצרכנים לתפקיד המפקחים על המחירים". "לפיד שוקל להעלות את שכר המינימום", מודיעה הכותרת הראשית של "ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", הנדפסת לצד דיוקנו המזוקן של שר האוצר. לפיד שוחח עם כתב "ידיעות אחרונות" גד ליאור, ובין היתר מסר לו את הציטוט "התחלתי כבר בשקט לבדוק את המשמעות של צעד כזה". על-פי דיווחו של ליאור, גובה ההעלאה הנשקלת הוא 200 שקל – מ-4,300 שקל לחודש ל-4,500 שקל. "חצי מהישראלים משתכרים פחות מ-5,493 שקל", מודיעה כותרת הידיעה הראשית של "כלכליסט", המבוססת על נתונים שפירסם אתמול המוסד לביטוח לאומי. אחרי תקופה ממושכת של הימנעות, ב"ישראל היום" שבים ומתגייסים. אתמול נפוצו דיווחים חדשותיים שלפיהם הצעת החוק להגבלת החלוקה החינמית של "ישראל היום" עשויה לעלות להצבעה בקריאה טרומית עוד השבוע. כמכת נגד, בחינמון החליטו לעלות על מדים ולצאת למלחמה על הבית. כרגיל ב"ישראל היום", מעל גבי דפי העיתון מצטיירת המלחמה הזאת כתערובת של היסטריה, דיס-אינפורמציה ונסיונות מעוררי חמלה להלבנת פני האויב. "כך מנסה ח"כ איתן כבל לגזול מהקוראים את ישראל היום", מודיעה כותרת שער גדולה, לבן על גבי אדום, התוקפת את יוזמת החקיקה דרך טיווח חבר-הכנסת המוביל אותה. הקוראים מופנים לכפולת העמודים הפותחת של החינמון; כותרתה הראשית, שבאופן חריג פונה אל הקוראים בגוף שני, ממשיכה את ההתססה: "רוצים לקחת לך את העיתון". בחלק העליון של הכפולה נדפס מבחר כותרות עבר, מהסיבוב הקודם של המאבק בהצעת החוק: ביניהן בולט דיוקנו של הפרקליט המפורסם אלן דרשוביץ, שדעתו על החוק הוצגה לקוראים תוך הסוואת קשריו החבריים והכלכליים עם המו"ל שלדון אדלסון; ותמונתו של פרופ ברק מדינה, שחוות דעת שחיבר על הצעת החוק תווכה לקוראים בלי שיצוין כי נוסחה עבור "ישראל היום", ותמורת תשלום. הצעת החוק של ח"כ כבל, שנתפרה למידותיו של "ישראל היום", מבקשת לחייב את החינמון לגבות תשלום מקוראיו. כמה ממבקריו החריפים של "ישראל היום" (כולל באתר זה) ציינו בחודשים האחרונים כי מדובר בהצעת חוק בעייתית, ולא פסלו את האפשרות שלפיה ח"כ כבל ושאר החתומים עליה פועלים בשירותם של כלי תקשורת מתחרים (כבל עצמו הכחיש). לפיכך, ב"ישראל היום" יכולים היו להתייחס ליוזמה באופן ענייני ועדיין למצוא בה פגמים, ואולי גם לגייס לצורך זה קולות שבדרך כלל אינם מזוהים עם החינמון ומטרותיו; ואולם, גם הבוקר בחרו שם שלא לעשות כן. כך למשל, לצד המסגור השגוי של ההצעה ככזו שנועדה להביא לסגירת החינמון, מואשם כבל בכותרת המשנה של הידיעה המרכזית כי בחר "לעקוף" (המרכאות במקור) את ועדת השרים לענייני חקיקה, שהיא הגוף הקובע באילו הצעות חוק פרטיות תתמוך הממשלה. אלא שח"כ כבל הוא חבר-כנסת בסיעת אופוזיציה, וממילא אינו מחויב להעביר את הצעותיו דרך הוועדה. הידיעה עצמה, מאת גדעון אלון ומתי טוכפלד, מאוזנת באופן יחסי. לצד ציטוטים מתוך ההצעה (ש"אוסרת לחלק חינם את העיתון", כלשון הכתבים), מוזכר בה כי "משבר העיתונות המודפסת הוא בכל העולם, והסיבה העיקרית לו היא מעבר הקוראים לאינטרנט", וכי "המשבר בעיתונות המודפסת בישראל החל שנים ארוכות לפני שישראל היום ראה אור לראשונה, ב-2007". הטענה הזו, החותמת את הידיעה, אינה שנויה במחלוקת. אלא שהשימוש בה מייצר תמונת מציאות חלקית, המתעלמת מתהליך שדווקא כן קשור ישירות להתנהלותו הכלכלית של "ישראל היום": לדעת אנשי פרסום, התנהלותו הכלכלית של "ישראל היום" האיצה את התפתחותו של אותו משבר; נתונים שנחשפו ב"העין השביעית" העלו כי יש ממש בטענה שלפיה ההתנהלות הזאת התאפיינה בשבירה מתמשכת של שוק הפרסום בעיתונות המודפסת. כך או כך, על-פי הסטנדרטים הירודים של "ישראל היום", הידיעה של אלון וטוכפלד (בניכוי הכותרות) היא הבוקר החלק המאוזן ביותר במערכה התקשורתית של העורך עמוס רגב ופקודיו. בעמוד המקביל, שאותו תופס מאמר בחתימת מחולל ההשמצות גונן גינת, הדיס-אינפורמציה שבה ותופסת את מרכז הבימה. אצל גינת חוזרת ההצעה של כבל להיות "הצעת החוק לסגירת ישראל היום". מדוע יש בה פסול? גינת, שכבר הוכיח בורות בנוגע למודל הכלכלי שמאחורי "ישראל היום", אינו מרחיב יותר מדי על הנימוקים הכלכליים (תחרות חופשית), הדמוקרטיים (חופש הביטוי) או המשפטיים (חופש העיסוק) העשויים לעמוד לצד אלו המגנים את הצעת החוק; במקום זה הוא בוחר להתמקד באישיותו של ח"כ כבל, שאותו הוא מגדיר, באופן המזכיר סרקזם, "הוגה דעות, מהפכן ופורץ דרך". כבל, מסביר גינת, הגיע בעבר למערכת "ישראל היום" ("אותו עיתון שעכשיו הוא מנסה לסגור") והציע לצוות העיתונאי לחבר תחקיר על יו"ר ההסתדרות דאז עופר עיני. לטענת גינת, באותה פגישה "שיבח" כבל את "ישראל היום" ו"הביע התפעלות מהישגיו". "על זה צריך לחזור שוב", מדגיש גינת. "בשנת 2011, זמן לא רב לפני שהחל לגלגל את הצעת החוק נגד ישראל היום, איתן כבל, מגיש ההצעה לסתימת פיות ולסגירת ישראל היום – ביקש את עזרתו של אותו עיתון" (בשולי הדברים יצוין כי הדיווח הראשון על הצעת החוק של כבל התפרסם שלוש שנים לאחר מכן, בחודש מרץ 2014). בהמשך מציף הכותב בפני קוראיו ספקולציה נטולת היגיון פנימי: "בסופו של דבר קרה משהו אחר: ייתכן שלידיעות אחרונות נודע על כך שכבל הגיע לבניין מערכת ישראל היום, והם החליטו, אולי, שמדובר בטיפוס שיהיה קל לפתות". כיכובו של כבל בכמה ידיעות קלות משקל שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" על רקע הליכי קידום הצעת החוק הוא מבחינת גינת הוכחה לקשר בינו לבין העיתון המתחרה. "לפיכך", כותב גינת, "כדי לנסות לפנות אל לבו של ח"כ כבל, הרינו מפרסמים בזאת לא צילום אחד שלו, ולא שניים, ולא שלושה – אלא חמישה. כן, חמישה צילומים של איתן כבל, שכל אחד ואחד מהם ראוי שיוגדל וייתלה כפוסטר על המרפסת, כמו שפעם היו תולים בימי העצמאות את הצילומים של הרמטכ"ל. "וזה לא יסתיים בכך: אנחנו גם שוקלים חלוקת פוסטרים של כבל, מודפסים על נייר כרומו ריחני. אולי גם בתלת-מימד. מה יותר נאה מפוסטר של איתן כבל תלוי בכל בית בישראל?". מעל הטור אכן נדפסים חמישה תצלומים זהים של חבר-הכנסת, ותצלום נוסף, זהה גם הוא, נדפס על השער. במרכז הטור מופיע מספר הטלפון של לשכת חבר-הכנסת, ולצדו כתובת הדואר האלקטרוני שלו. את העמוד הבא תופס טור פרשנות מאת דרור שטרום, בעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, הקובע בפתח דבריו כי "הצעת החוק היא חוליה שלישית בשרשרת נסיונות לסיכול ממוקד של התחרות בעיתונות היומית". בשונה מרוב העוסקים בהצעת החוק מעל דפי "ישראל היום", שטרום דווקא נדרש לתזרים ההכנסות של החינמון מפרסום, וטוען כי "אין כל אי-נורמליות בכך שעיתון אינו גובה כסף מהקורא, אך גובה אותו מהמפרסם". הניתוח של שטרום לוקה בחסר, שכן הוא אינו מתייחס לנתונים שלפיהם העיתון שובר את השוק לא רק בתחום ההפצה, כי אם גם בתחום הפרסום. הגשת הטור על-ידי עורכי "ישראל היום", במה שנראה שכבר הפך להרגל, לוקה בחסר בכך שאינה כוללת גילוי נאות על כך ששטרום חיבר עבורם בעבר חוות דעת נגד הצעת חוק קודמת שנועדה להצר את צעדיו של החינמון. [עדכון: גם חוות הדעת הזו של שטרום נכתבה בהזמנת "ישראל היום"] גם אם, כצפוי, ייכשלו ח"כ כבל ושותפיו בהעברת הצעת החוק הבעייתית שלהם, כבר כעת ניתן לקבוע כי הצליחו לעורר לפחות התפתחות חיובית אחת בעניין שלשמו התאגדו: המתקפה השוצפת של קברניטי "ישראל היום" על מתנגדיהם מסייעת לחשוף את המנגנונים המחשבתיים שמאחורי מעשה העריכה בחינמון התעמולתי, הכוללים התעלמות עקבית מעובדות לא נוחות והפצה של מידע חלקי ואף שגוי בקרב קהל הקוראים. אם כך הם מסקרים את עצמם, עשוי לומר לעצמו הקורא, אין סיבה להאמין להם שכשהם ניגשים לסקר נושאים אחרים, הם עושים זאת באופן "הוגן ומאוזן". במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "געגועי לברק", כותב אמנון אברמוביץ על מסקנותיו מהראיון שהעניק שר הביטחון הקודם של מדינת ישראל לאילה חסון ביום שישי האחרון בערוץ הראשון, אחרי חודשים אחדים של שתיקה תקשורתית. אברמוביץ, בקליפת אגוז, קורא לברק לשוב לפוליטיקה. בגילוי הנאות שהוצמד לתחתית המאמר מזוהה אברמוביץ כ"פרשן חדשות ערוץ 2", אך בלי שיוזכר כי הוא זה שחשף את המסמך המזויף שנודע בשעתו כ"מסמך גלנט", והעלה אל פני השטח את הפרשה שאחד מגלגוליה הוא העילה הרשמית לקיומו של הראיון העכשווי. החשיפה ההיא, שבוצעה תוך ניתוח שגוי בתכלית של תוכן המסמך ושל הסביבה שבה נוסח (וחרף טענות שלפיהן מדובר במסמך מזויף, שהועברו למערכת עוד לפני הפרסום הראשוני), פגמה בתדמיתו הציבורית של ברק. בימים הראשונים שלאחר החשיפה נפוצה האמונה שברק או מקורביו היו קשורים לגיבוש המסמך המזויף. גם לאחר שהמשטרה קבעה שלשר הביטחון דאז לא היה חלק בניסוח המסמך, החקירה המתמשכת בעניינו אילצה אותו לחשוף לאור השמש פרטי מידע, מסמכים והתנהלות כללית שלא בהכרח היה רוצה לחשוף בפומבי. טורו של אברמוביץ מהבוקר הוא אפוא מעין בקשת מחילה, גם אם היא מוגשת לקוראים (ולמושא הכתיבה) כשהיא מצופה בשכבה עבה של מלח. "הראיון של אהוד ברק ביומן בערוץ 1 הפיח בי געגוע אליו – געגוע טבול בסלחנות. למען האמת, יותר מהסלחנות המותרת למי שכיסה מקרוב את תפקודו כרמטכ"ל, כראש ממשלה וכשר ביטחון ואמור לזכור את הנזקים שחולל במדינה, בצבא, במשרד הביטחון ובמפלגת העבודה", כותב אברמוביץ בפתח המאמר. "ברק הוא אנליסט, ידען, דיבורו בהיר ושוטף, תפיסתו המדינית מאוזנת כפלס, בעל מודעות למגבלות הכוח הצבאי ולמידת התלות שלנו בארה"ב", נכתב בהמשך. "יש לו הומור מפותח והומור עצמי מפותח עוד יותר. הוא יודע להעריך בדיחה או שנינה טובה, גם ובעיקר כשהיא עליו. אפשר לצחוק איתו על אופיו ותכונותיו, על הילוכו, על הליכותיו ועל נשותיו. אי-אפשר לצחוק איתו, אף לא ברמז, ואסור להתקרב אצלו למתחם אחד: איך עשה כל-כך הרבה כסף כל-כך מהר". העיסוק בענייניו הכספיים האישיים של השר לשעבר, גורס אברמוביץ, הוא שהפך את ברק ל"אובססיבי" ברדיפתו אחר מחנה אשכנזי. "הוא מאמין, אולי בצדק ואולי לא, אינני יודע, שגבי אשכנזי, רעייתו וחבריהם התחקו אחר הנתיב העסקי שלו, אחרי מקורות עושרו, אחר אופן פעולת המגרפה שלו", כותב הפרשן הבכיר, ומייחס לברק "קדחתנות כפייתית" ודבקות ב"טענות מופרכות" ו"הזויות", שלדבריו התבררו ככאלה בשתי חקירות משטרתיות ובבדיקה של מבקר המדינה. "דו"ח מבקר המדינה חשף ממצאים קשים באשר לתפקודו של ברק כשר הביטחון והציב סימני שאלה על פעולותיו ואמינותו: פעל בניגוד למסר הנורמטיבי של צה"ל; פעל בניגוד להוראות פיקוד עליון; התעלם מרמטכ"ל מכהן; שיבש את עבודת הצבא כשעיכב במשך תקופה ארוכה מינוי מאות קצינים בכירים; גרסאותיו מעוררות תמיהה וכיוצא באלה", כותב עוד אברמוביץ, המזכיר גם מצגת מכפישה שכוונה נגד ברק ושחלקים ממנה הוקרנו בראיון ב"יומן". "מאחר שאני העיתונאי היחיד המוזכר במצגת כמגן עליו ומאתרג אותו, מותר לי לקבוע שהיא כרונולוגית ועובדתית, אמנם פשטנית ודמגוגית, אך אין בה רשע חריג". ובכל זאת, הוא קורא לו לחזור. "על-פי אמות המידה של בני אור, וגם לשיטת בעלי סף דרישות נמוך יותר, היה צריך ברק להיות מקוטלג כאבא של בני חושך, או לפחות כבכיר הבנים במשפחת חושך. שאלה: אז למה אתה מייחל שיחזור? תשובה: הרמה בפוליטיקה כה נמוכה היום, כה ירודה, ורמה נמוכה היא לטעמי שחיתות בפני עצמה – אז עדיף שיחזור". טיעונו של הפרשן הבכיר לוקה באותה בעיה שהוא מייחס למערכת הפוליטית בישראל. בעמ 16 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת הבוקר ידיעה נוספת המקדמת מיזם הנערך על-ידי גורמים חוץ-מערכתיים שלהם שיתוף פעולה כלכלי עם העיתון. תחת הכותרת "חזרו להגיד תודה" מדווח הכתב בדרום מתי סיבר על "פרויקט אמץ לוחם, המשותף לאגודה למען החייל, לקרן-לידידות ולידיעות אחרונות". את הקרן-לידידות מייצג, כרגיל, נשיא הארגון הפילנתרופי הרב יחיאל אקשטיין, שתצלומו "צובע עם חיילים" הוא האלמנט הגרפי המוביל בידיעה. מדור התוכן השיווקי היומי של משרד החינוך, שנעדר בימים האחרונים מהכפולה הפותחת של המוסף "24 שעות", מוסיף להעדר גם היום. תחרות כסכנה לעיתונות. בכתבת השער של המוסף "הערב", מוסר כתב "גלובס" לי-אור אברבך פרטים נוספים על היוזמה לפיצול ערוץ 2 ועל השלכותיה האפשריות על חברת החדשות. "הטענה היא שלא חייבת להיות חברת חדשות אחת עם כוח כל-כך דומיננטי, אולי יש מקום לפזר את הקולות בין גופים שונים", מעלה אברבך תהייה פלורליסטית. "יכול להיות שזו אחת הכוונות ביסוד החוק של ארדן – שרוצים להחליש את חברת החדשות וליצור עוד גופי חדשות מוחלשים", משיבה לו תמי רווה. רווה, יו"ר דירקטוריון חברת החדשות, מייצגת בגוף זה את מדינת ישראל – שהיא, ראוי לעתים להזכיר, הבעלים של 40% ממניותיה של חברת החדשות הטלוויזיונית המובילה בישראל. איש תקשורת אנונימי, שדבריו חותמים את כתבתו של אברבך, ממשיך את קו המחשבה שהתוותה רווה והופך את עקרונות השוק החופשי על קודקודם. "ברור שככל שיש יותר מתחרים", הוא אומר, "כך רמת העיתונות דווקא יורדת ונהיית שטחית יותר ויותר. אפשר לראות את זה גם היום בשוק הישראלי וגם בעולם". בין השורות, אמנם על דרך השלילה, צצה אפשרות מעוררת עניין: כיצד תיראה מפת התקשורת אם אחד הערוצים החדשים שיוקמו כתוצאה מהרפורמה יהיה "ערוץ ישראל היום"? שר התקשורת ארדן, מציין כתב "גלובס", הרגיע וטען שכרגע זו אינה אופציה. רגולציה. ב"דה-מרקר" מדווח נתי טוקר כי מועצת הכבלים והלוויין שוקלת לחייב את החברות הוט ויס "להשקיע יותר בהפקות מקור". "אם אכן יועלה שיעור ההשקעה בהפקות מקור [מ-8%] ל-9%", כותב טוקר, "Hot תיאלץ להשקיע 20 מיליון שקל נוספים בהפקות מקור, ואילו Yes תחויב לשלם 12 מיליון נוספים". כתב "דה-מרקר" מציין כי בחברת יס סירבו להגיב לדברים; מהמתחרה הוט מסרו לו כי "החברה אינה מכירה כוונה שכזו, ואנו מקווים שלדברים אין יסוד". בידיעה נוספת מדווח טוקר כי מועצת הכבלים והלוויין "בודקת את התכנים בערוץ המורשת". "ערוץ המורשת הוא אחד מהערוצים הייעודיים שזכאי לשדר פרסומות, והוא אמור להתמקד בשידורי מורשת יהודית. אלא שבערוץ, לצד תוכניות של שולי רנד או יהורם גאון, יש לא מעט תוכניות אקטואליה – למשל של המגישים שרון גל, אטילה שומפלבי ומגזין כלכלי עם לינוי בר-גפן", נכתב בידיעה. יו"ר הערוץ, מרדכי שקלאר, דוחה את היוזמה בתוקף. "הערוץ מיועד לכלל החברה, דתיים וחילונים כאחד. המכרז מאפשר שידור תכנים מכל זאנר – כל עוד זה נעשה דרך משקפיים יהודיים ערכיים. אנו מתנגדים בכל תוקף לתפיסה הרואה את העיסוק בתרבות היהודית כעולם שמתחיל ונגמר באיטליז, במקווה או בד אמות של הלכה בלבד". על-פי תפיסתו של שקלאר, גם שידור של משחקי כדורסל נכנס תחת ההגדרה המרחיבה של "תרבות יהודית". פרס לפינקוס. עורכי מדור התרבות של "ישראל היום" מעדכנים את קוראיהם כי המאייר והסופר ירמי פינקוס זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור על-שם רבקה ומיכאל בן-יצחק, על איוריו לספר "מר גוזמאי הבדאי". ציונים לשבח, נכתב בידיעה הלא חתומה, הוענקו למאיירות אורית ברגמן, נטלי וקסמן-שנקר, שמרית אלקנתי ושחף מנאפוב. עילת הפרסום היא טקס הענקת הפרסים, שייערך השבוע.

"ישראל היום" מסקר את ביקור רומני באופן חלקי | התוכנית הכלכלית זוכה לתמיכה מסיבות שונות | ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת פרשנות על הכפולה הפותחת של העיתון

"כשעלה הרעיון של הפאנל על צנזורה, מיד פנו אלי בטענה שאני יושב בעיתון ימני, והם בטוחים שכל הזמן פוסלים לי עבודות", מספר שלמה כהן, קריקטוריסט הבית של "ישראל היום", לכתבת העיתון מאיה כהן. "אלא שהסטיגמה הזאת היא פשוט לא נכונה. האמת היא שאין צנזורה פוליטית בעיתונות הישראלית בכלל. פעם, בימי על המשמר ודבר, היתה באמת צנזורה פוליטית, משהו שיש היום רק בעיתונות החרדית". לפי הידיעה שמתפרסמת בעמודי התרבות של "ישראל היום", בשבת הבאה ינחה כהן פאנל של קריקטוריסטים במסגרת פסטיבל "אנימיקס" וישאל אותם על עבודתם בעיתון ואת דעתו של מי הם לוקחים בחשבון כשהם מכינים קריקטורה (לפי אתר הפסטיבל, כהן יארח את קריקטוריסט "מעריב" מושיק לין). לכהן תשובה מוכנה: "הצנזור האמיתי הוא הקהל, שקשה לו לקבל הרבה פעמים קריקטורות שהוא לא מבין". אם בתחום הקריקטורות הצנזור האמיתי הוא הקהל, בידיעות פוליטיות יש גם צנזורים אחרים. ב"הארץ", ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מתפרסמות הבוקר ידיעות שלפיהן מיט רומני, המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב, עורר אתמול את זעמם של הפלסטינים כשאמר בנאום בירושלים כי הכלכלה הישראלית מפותחת מזו הפלסטינית בשל הבדלים תרבותיים. "התוצר הגולמי לנפש בישראל הוא 21 אלף דולר, בעוד שברשות הפלסטינית הוא רק עשרת אלפים דולר", מצוטט רומני בידיעה מאת ברק רביד ב"הארץ". "כשאני מגיע לכאן ומביט בעיר הזאת, אני לוקח בחשבון את ההישגים של העם הזה ואני מכיר בתרבות, בחדשנות ובהיסטוריה היהודית של שגשוג בנסיבות קשות". בשלוש הידיעות, בשלושת העיתונים, מוזכרת תגובת הפלסטינים, שטענו כי ההבדל בתוצר הגולמי לנפש נובע מההגבלות שמטיל הכיבוש הישראלי על הכלכלה הפלסטינית. "נראה לי שלאיש הזה פשוט חסרים ידע והבנה של האזור והאנשים שחיים בו", מצוטט סאאב עריקאת ב"הארץ". "הוא גם כנראה לא באמת מכיר את הישראלים, כי לא שמעתי אף בכיר ישראלי מדבר על עליונות תרבותית". אגב, רומני התייחס להבדלים בין הכלכלות במסגרת נאום שנשא בארוחת התרמה חגיגית בהשתתפות התורם הגדול ביותר של הרפובליקאים והבעלים של עיתון "ישראל היום", שלדון אדלסון. לפי ידיעה מאת אלי ברדנשטיין ב"מעריב" ("פליטת פה רפובליקאית", נכתב בכותרת הגג שלה), אדלסון ישב בשולחן הכבוד, לצדו של רומני. העיתון של אדלסון, "ישראל היום", הוא היחיד שמפרסם הבוקר כותרת על רומני בעמוד השער. היא אינה עוסקת בפליטת הפה שלו. "רומני מבטיח: אעביר את השגרירות לירושלים", נכתב. מרבית הידיעה, מאת שלמה צזנה, עוסקת באפשרות שרומני, כנשיא, יעביר את השגרירות האמריקאית לעיר. בסיום מוזכר שהמועמד ערך אתמול "מפגש עם תורמים אמריקאים" (לא מוזכר שאדלסון נכח). וכך נכתב במשפט האחרון של הידיעה: "בנאום שנשא בפני התורמים התייחס רומני להבדלים בין הכלכלה הישראלית לכלכלה הפלסטינית". בעיתון החליטו לוותר על פירוט הסיבות להבדלים בין שתי הכלכלות על-פי רומני. אולי הגיעו למסקנה שהאמירה שלו לא נבעה כלל מגזענות. מסקנה לגיטימית, כמובן. אך בעיני הפלסטינים, מהאמירה נדפה גזענות, ונציגיהם הביעו תרעומת על כך. אם ניתן לקבל את העמדה כי הפרשנות לדברים אינה חדשות, התרעומת של הפלסטינים על דברי רומני מחייבת דיווח, בוודאי אם מזכירים בידיעה שרומני התייחס לנושא. בהמשך "ישראל היום" מתפרסם מאמר מאת דרור אידר, המגיב לטענות שנשמעות מפי נחום ברנע ("והמקהלה המזמרת"). ברנע פירסם אתמול מאמר ב"ידיעות אחרונות" ובו טען כי שלדון אדלסון משתמש בכוחו הכלכלי כדי להשפיע על עמדות נתניהו ורומני. "אדלסון תרם השנה לקמפיינים רפובליקאיים כ-100 מיליון דולר", ציין ברנע. "זהו סכום חסר תקדים בהיסטוריה האמריקאית, סכום מדהים". רשימת התגובה של אידר תופסת את כל עמ 15 בעיתון. היא מתפרסמת על רקע צהוב ומלווה בתצלומים של רומני נושא נאום על רקע חומות העיר העתיקה בירושלים ושל ברנע מביט לכיוון השמש בפרצוף חמוץ [רויטרס ורוני שיצר]. היו לאידר רשימות מוצלחות מזו. "יש משהו מגוחך באוטומטיזם של הפרשנים הקבועים, כאילו מישהו בבית-הלבן או נציגים מטעמו בתקשורת האמריקאית דיבררו אותם לדעת", הוא כותב. לגופו של עניין, אידר מגחיך את הטענה שנתניהו ורומני יתחשבו בדעותיו של איל ההון היהודי, אבל לא מסביר מדוע אין זה סביר שפוליטיקאי יתחשב בדעותיו של בעל הון שלו הוא חייב את בחירתו ושרידותו הפוליטית. במקום להתעמת ישירות עם הסוגיה, אידר מגדיר אותה כ"גרסה עדכנית לפרוטוקולים של זקני ציון". אכן, זו סיבה נוספת להתייחס לתופעה בשלילה. בסיום טורו של אידר מתפרסם גילוי נאות בדבר הקשר העסקי בין אדלסון ל"ישראל היום". אידר אף מצטט ברשימתו כמה שורות מהמאמר של ברנע, אבל לא את השורות שבהן נכתב במפורש כי אדלסון תרם עשרות מיליוני דולרים למפלגה הרפובליקאית. המידע הזה עדיין לא הגיע לידיעת קוראי "ישראל היום". "התקשורת השמאלית בארה"ב תומכת באובמה, כמו שרוב התקשורת הישראלית נלחמת בנתניהו. זה הסיפור. לא סיקור עיתונאי, אלא סיקור פוליטי", מציין אידר. אך לתקשורת הישראלית סיבה מיוחדת לחוש איבה כלפי נתניהו – "ישראל היום". גורם במערכת "ידיעות אחרונות" שוחח אתמול עם שורה של כתבי מדיה והעביר להם שני מסרים: ראשית, יפוטרו עיתונאים בקבוצת "ידיעות אחרונות" (מעניין אם הגורם הבכיר כינס את העובדים ובישר להם על הצעדים הצפויים לפני ששוחח עם נציגי אמצעי התקשורת). שנית, האשם במצב הקשה של העיתון הוא "ישראל היום", ש"גרם להרס העיתונות הישראלית – ברמה המקצועית וברמה הכלכלית", כפי שמצוטט הגורם בידיעה מאת נתי טוקר, המתפרסמת הבוקר ב"דה-מרקר". "כל עוד סינים מפסידים כסף במקאו ואמריקאים בווגאס, ישראל היום ימשיך לחלק עיתונים בחינם", הוסיף הגורם (בתגובה מסר "ישראל היום" כי המשבר בשוק העיתונות החל הרבה לפני כניסתו לשוק וכי "ידיעות אחרונות הוא האחרון שיכול להטיף בתחום העיתונאי והעסקי"). במדור חדשות החוץ של "דה-מרקר" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי ההאטה בצמיחתה של הכלכלה הסינית פגעה בעסקיו של אדלסון. חברת ההימורים האסיאתית שלו רשמה ברבעון האחרון ירידה של 40% ברווחיה, לסך של 160.5 מיליון דולר בלבד. ב"גלובס" שוחח אתמול אדריאן פילוט עם שני מומחים לכלכלה שתמכו במחאה החברתית, ושאל אותם לדעתם על התוכנית הכלכלית שהציגו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ. פרופ מומי דהן טען כי "נכון לבלום את התרחבות הגירעון באמצעות העלאת מסים", אך הביע צער על כך שדווקא האוכלוסיות החלשות ביותר צפויות לפצות את המדינה על ההפסדים שנגרמו לה כתוצאה מהורדת מסים, ששירתה את האוכלוסיות החזקות ביותר. פרופ יוסי זעירא אמר כי הוא רואה בתוכנית הכלכלית הצלחה של המחאה החברתית, כיוון שרובה מורכב מהעלאת מסים ולא מקיצוצים. "זה מראה על כך שמשהו בדיסקט שלהם מתחיל להשתנות", ציין. נחמיה שטרסלר, עורך בכיר לכלכלה וחברה ב"הארץ", חתום הבוקר על טור במדור הדעות של העיתון ובו הוא מביע תמיכה בתוכנית המסים והקיצוצים שאושרה אתמול בממשלת ישראל, אם כי מסיבות אחרות. "בניגוד לטענות הפופוליסטים, התוכנית שאושרה אתמול בממשלה פוגעת בכל שכבות הציבור", הוא כותב. שטרסלר אמנם היה מעדיף קיצוץ בתקציב החרדים, המתנחלים וצה"ל, כמו גם ביטול הפטור ממע"מ, הפטור ממס על הפרשות לקרנות השתלמות והעלאת המס לחברות מייצאות, "אבל הואיל והממשלה פחדה להתעמת עם בעלי הכוח והאינטרסים, לא היה מנוס מהעלאת מסים כללית". בהמשך טורו מעיר שטרסלר כי בניגוד לנהוג לחשוב, נתניהו לא איבד את ראשות הממשלה בשל גזירות כלכליות שהוציא לפועל בכהונתו הראשונה, ומביע געגוע לימים שבהם כיהן נתניהו כשר אוצר, אז "הוריד קצבאות, ביצע רפורמות והוריד מסים". לדבריו, "הציבור מעריך בסופו של דבר את מי שאומר אמת וחותך כשצריך, ואין ויכוח שעכשיו צריך לחתוך". אצל שטרסלר, אם כן, אין ויכוח על כך שעכשיו צריך לחתוך. אך מחוץ לשטרסלר דווקא יש ויכוח. בעיתון "כלכליסט", לדוגמה, מתפרסמת כתבה מאת יואב בורנשטיין ואמנון אטד שמעלה את השאלה מה המדיניות הכלכלית שראוי לישראל לנקוט. "הדילמה שניצבת כעת בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר שלו היא זו שבה התחבטו עד לא מזמן מקבלי ההחלטות בגוש היורו: צנע או צמיחה", הם כותבים. "כלומר, האם לצמצם את ההוצאות הציבוריות במטרה להקטין את היקף החובות, או להתעלם באופן זמני מבעיית החוב כדי לעודד את הפעילות במשק". להערכתם, נתניהו יפעל בכיוון של צנע כמו בבריטניה, ולא בכיוון של הזרמת כספים כמו בארה"ב. "לבריטים התבהר עם הזמן שהעשירונים העליונים, שלא נזקקים לשירותי הרווחה, לא סובלים מהקיצוצים", הם כותבים. "[...] העשירונים התחתונים, לעומת זאת, סבלו מקיצוצים בדיור הציבורי, בבריאות ובחינוך". הכלכלן זוכה פרס נובל פרופ פול קרוגמן אמר בראיון ל-BBC כך: "יש לנו בערך שנתיים של ניסיון עם צנע, ונראה שמדיניות כזו כן מכווצת את הכלכלה". בתיבה נלווית מספק ארז רומס תמונת מצב לנעשה בארה"ב, שם הוזרמו כספים רבים לענפים שסבלו ממצוקה. שאלות דומות עולות גם מטור דעה מאת בן כספית, המתפרסם ב"מעריב". מקריאת טורו של דן מרגלית, ב"ישראל היום", עולה כי כספית קלע לדעתו של שר הביטחון אהוד ברק, שאינו חביבו. "הממשלה קיבלה אתמול החלטה סבירה להעלות מסים ולקצץ בתקציב", כותב מרגלית. "החלופה היחידה שהוצעה בממשלה היתה בדברי אהוד ברק, שהציע להגדיל למעשה את הגירעון בהנחה כי צעד זה יוכיח את עצמו לטווח רחוק. ברק התאים את תפיסתו לטיפול האמריקאי במשבר דומה, אבל דעתו לא התקבלה על-ידי עמיתיו". לפי מרגלית, ההחלטה שהתקבלה אתמול היא "שלב חשוב בבלימת הידרדרות המשק הישראלי לעבר ספרד ויוון". הוא קורא לממשלה להמשיך בתוכניתה הכלכלית, "בהקדם". "לטעמי, היה ראוי שהממשלה תקצץ יותר בתקציבים שלה", כותב חזי שטרנליכט, הפרשן הכלכלי של "ישראל היום". לדבריו, "הסוציאליזם לא עבד בשום מקום בעולם. חבל לנסות אותו בשעת משבר. יש לו התמחות גדולה בטיפול בעניים – הוא פשוט מייצר עוד הרבה עניים חדשים. צרות עין להצלחתם של אחרים היא פשוט לא תוכנית כלכלית". "הקיצוץ בתקציבי משרדי הממשלה בסכום מתוכנן של 700 מיליון שקל יפגע בראש וראשונה באלפי עובדי קבלן המועסקים במשרדים אלה", אמר יובל רכלבסקי, לשעבר הממונה על השכר במשרד האוצר, בשיחה עם כתב "דה-מרקר" חיים ביאור. בהמשך מוסיף רכלבסקי: "הממשלה תעדיף לא להתעמת עם ההסתדרות ולקצץ בהעסקת העובדים שאינם מועסקים במסגרת הסכמי העבודה הקיבוציים, אך בהמשך לא תהיה לה ברירה". הראיון עם רכלבסקי משתלב בסדרת כתבות וניתוחים שרואה אור החל מהבוקר ב"דה-מרקר" ומוקדשת למגזר הציבורי. "אנו מקווים שסדרת הכתבות הזו תהווה בסיס לפיתוח שיח ציבורי, שיביא בסופו של דבר לשיפור השירות הציבורי ומעמדו", כותב סמי פרץ בטור הפותח את המיזם העיתונאי. פרץ רואה במגזר הציבורי מקרים ספורים של שגשוג בנסיבות קשות, אך לדבריו, אלה "איים של מצוינות ואכפתיות, לצד בזבזנות, ביורוקרטיה וסיאוב". נוסף לטורו של פרץ מציגה טלי חרותי-סובר סקירה כללית של המגזר ודרור שטרום מעלה 8 עצות לטיפול בבעיות שקיימות בו. אף אחת מהן אינה "לשבור את כוחה של ההסתדרות ולפרק את הוועדים הגדולים". שי ניב פירסם אתמול טור ב"גלובס" ששם את הדגש על היחסים בין ראש הממשלה ליו"ר ההסתדרות עופר עיני. "אם נתניהו ימתח את החבל ויפתח בקמפיין נגד עובדי המגזר הציבורי, לעיני לא תהיה ברירה", העריך ניב, "זו כבר תהיה הכרזת מלחמה, חזרה לימים הטובים של 2003". בעוד ש"דה-מרקר" מזהיר את ראשי המחאה החברתית מפני חבירה לעופר עיני וההסתדרות, ניב דווקא ממליץ להם לעשות כן. לדבריו, עיני נמצא כעת בשעת מבחן, אך "באותה מידה זהו מבחן גם למובילי המחאה החברתית, שהתרחקו עד היום מההסתדרות כאילו היתה חלק מציר הרשע". ניב מוסיף כי אם ראשי המחאה "יאפשרו לעיני להוביל מאבק שבמרכזו האדם העובד, היצרני, משלם המסים – הציבור עשוי להרוויח מזה". בראש שער "ידיעות אחרונות" מתנוססת כותרת כחולה-לבנה שמכריזה: "פעילי המחאה מתאחדים". מקריאת כותרת המשנה עולה כי מדובר בפעילי המחאה של "ידיעות אחרונות": "הפראיירים והסטודנטים יוזמים לראשונה הפגנה משותפת במוצאי שבת", נכתב. תלם יהב מדווח בעמ 6 כי ההפגנה תתקיים תחת הסיסמה "לא לגזירות הכלכליות, כן לגיוס חרדים", ומצטט בין היתר מדברי איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, שאומר: "לא נהיה בשר התותחים של מדיניות הממשלה והעומד בראשה". בעומק גליון "ידיעות אחרונות" מדווח מאיר תורגמן על ביקורת שמופנית בימים האחרונים כלפי ראש עיריית ראשון-לציון דב צור, בשל החלטתו להשקיע 20 מיליון שקל בחגיגות לציון 130 שנה להקמת היישוב. חברת מועצת העיר ליאל אבן-זוהר טענה כי ניתן היה להפנות את הסכום לטובת חינוך ורווחה. "זהו מפגן ראווה של ראש העיר על חשבון כספי התושבים, בשנת בחירות שאליה נכנסים", מצוטטת אבן זוהר בידיעה. "חשוב להפיק אירועים לכלל תושבי העיר, שייהנו מהופעות חינם", אומר צור בתגובה, "גם זה צדק חברתי". פעם העניקו גם לחם, היום מסתפקים בשעשועים בלבד. "אחרי אישור הגזירות – מחיר הדלק יזנק הלילה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "מחצות: 17% מע"מ", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "ברק הצביע נגד הגזירות, שטייניץ קיצץ בביטחון", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "לא לתקוף באיראן", נכתב בגופן עבה ואדום על רקע שחור בלב שער "ידיעות אחרונות", לצד תצלום גדול של הרמטכ"ל בני גנץ. שמעון שיפר מדווח בכפולה הפותחת כי על-פי מקורות אמריקאיים, "כל הצמרת הבטחונית בישראל מתנגדת לפעולה צבאית עצמאית נגד מתקני הגרעין". לפי דיווחו, "האמריקאים מדברים בגלוי על כך שלא נעלמה מהם העובדה שהרמטכ"ל בני גנץ, מפקד חיל האוויר אמיר אשל, ראש אמ"ן אביב כוכבי, ראש המוסד תמיר פרדו וראש השב"כ יורם כהן מתנגדים לרעיון של פעולה צבאית מצד ישראל ללא גיבוי ושיתוף של ארצות-הברית". ועוד מדווח שיפר כי ארה"ב מתכוונת לתקוף בעצמה באיראן "בכל האמצעים שעומדים לרשותה", בעוד כשנה וחצי. טור פרשנות מאת אלכס פישמן, שטוען כי האמריקאים מפעילים "מניפולציות על דעת הקהל הישראלית כדי שזו תפעיל לחץ על הדרג המדיני בישראל [שלא תתקוף באיראן]", אינו מתפרסם צמוד לדיווחים של שיפר, אלא במדור הדעות שבעומק העיתון. "הם משתפים את ראשי מערכת הביטחון בתוכניות מגירה שהכינו לתקיפת איראן בתקווה שהחומר יודלף, ואז הציבור יידע שההכנות והיכולות האמריקאיות עולות לאין שיעור על אלה של ישראל", כותב פישמן בטורו שבעמ 33. "בשיחות שמקיימים האמריקאים עם נתניהו, עם ברק ועם ראשי מערכת הביטחון הם טוענים שאין לישראל האמצעים הדרושים לחולל את השינויים שעליהם מתבססת התוכנית המבצעית של ארה"ב", כותב שיפר בכפולה הפותחת. עדנה אדטו מדווחת ב"ישראל היום" על הדיון שנערך אתמול בערעור שהגישה ענת קם על גזר דינה. בין היתר היא מציינת כי בא-כוחה של קם, עו"ד אילן בומבך, מסר: "בכוונתנו להגיש תביעה נגד אורי בלאו ועיתון הארץ על הפרת החיסיון העיתונאי של קם". אתמול, בתוכנית "לונדון את קירשנבאום", התייחס הפרשן המשפטי של הערוץ, ברוך קרא, בחטף לאפשרות ש"הארץ" ייתבע בטענה שלא שמר די הצורך על מקורו. קרא ציין שבמקרה כזה יסתמך בא-כוחה של קם על שלל "תקדימים שונים ומשונים". מודעה המקדמת את שידורי רשת ב מתפרסמת הבוקר בכמה מהעיתונים. המודעה מתארת את המציאות כטלנובלה ומציעה לקוראים לברוח מהצרות הקטנות לצרות הגדולות על-ידי האזנה לרשת האקטואליה. "תברח למציאות", היא הסיסמה. במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר מאת ארנון צוקרמן על טיבו של האיזון בשידור ציבורי. "אדוני מנהל הרדיו, שום רפורמה לא תעזור לרשות השידור, מן הטעם הפשוט שראשיה אינם מבינים כלל שידור ציבורי מהו", כותב צוקרמן למנהל קול-ישראל מיקי מירו. "מעריב" חזר להיות מודפס בארבעה קונטרסים נפרדים: חדשות, מגזין, כלכלה וספורט. למנויים צורף היום מוסף "סגנון", שלא הגיע לבתיהם ביום שישי האחרון בשל עיצומי המפיצים. "בגלובס" דיווח אתמול אבי שאולי כי איש העסקים והבעלים של "מעריב" לשעבר עופר נמרודי פועל להקמת מנחת מסוקים בביתו בסביון.

נסים משעל, יעקב אילון וגדי סוקניק ביקשו להפוך ליזמים בשוק התקשורת לצד המשך עבודתם העיתונאית. הם אינם היחידים

ב-18 בדצמבר 2001 ביטל בית-המשפט העליון את זכייתה של קבוצת "חדשות 24" במכרז להקמת ערוץ חדשות ייעודי. ההחלטה שמה קץ למחלוקת בת כשמונה חודשים בין קבוצת "חדשות 24" לקבוצת "חדשות ישראל", שערערה על הזכייה. "חדשות ישראל" עתרה נגד שר התקשורת, המועצה לשידורי כבלים ולוויין ו"חדשות 24" הזוכה. טענתה היתה ש"חדשות 24" לא עמדה בתנאי הסף שהוצבו במכרז ושהמועצה כוועדת המכרזים לא מילאה את תפקידה כראוי. מה שלבסוף הכריע את הכף לטובתה של "חדשות ישראל" היה "גורם הישראליות". משמע, אחוזי הבעלות של גורמים ישראליים בקבוצת "חדשות 24" לא הגיעו לשני השליש הנדרשים. אך ההכרעה על בסיס טענה זו מנעה התייחסות מצד בית-המשפט העליון לטענה נוספת שעלתה מצד "חדשות ישראל". זו נגעה להיותם של העיתונאים הבכירים בקבוצה, נסים משעל המנכ"ל ויעקב אילון, ראש דסק החדשות והמגיש הראשי, בעלי מניות בה. כל אחד מהשניים החזיק 10% ממניות הקבוצה. פרקליטי "חדשות 24" השיבו על טענה זו ("גלובס", 5.6.01, כתבה מאת משה גורלי): "מדובר בשני עיתונאים ותיקים ומקצועיים, שאין כל טעם להניח שיפקירו את הסטנדרטים המקצועיים שלהם לטובת אינטרס אחר, שמהותו כלל לא ברורה". עו"ד יורם מוקדי, ראש מנהלת הסדרת השידורים לציבור, האחראית למכרזים, אומר שההעדפה מבחינתם היתה שעובדים מקצועיים יקבלו רק משכורת. ואכן, ועדת המכרזים שדנה בהצעות לא התעלמה מהיותם של אילון ומשעל בעלי מניות והורידה נקודות ל"חדשות 24" בסעיף "הפרדה בין מערכת עיתונאית ועסקית". אך כיוון שהיו בוועדת המכרזים מי שטענו שהחזקת המניות דווקא מחזקת את הצד העיתונאי מול הצד הפיננסי בקבוצה, מספר הנקודות שהורד היה קטן באופן יחסי. זאת על אף שכל מהותו של ערוץ החדשות היא עיתונאית. עם הצטרפותם לקבוצת "חדשות 24" עשו יעקב אילון ונסים משעל את המתבקש מעיתונאים במעמדם ופרשו מתפקידיהם הטלוויזיוניים: אילון מהגשת המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 ומשעל מהגשת התוכנית "משעל חם". אך עוד לפני שהסתיים הטיפול בעניינה של קבוצת "חדשות 24" בבית-המשפט, החליטה זכיינית ערוץ 2, "רשת", להחזיר את משעל לעונה נוספת של "משעל חם". כלומר שבעוד שמשעל ממשיך להיות שותף עסקי של האחים עופר, "דנקנר השקעות", "קומברס" ו"תיאטראות ישראל" (שותפיו ל"חדשות 24" יחד עם יעקב אילון, שי נשר ואמנון דיק), חזר להגיש תוכנית אקטואליה מרכזית. דוברת "רשת", מיכל קיזלשטיין, אומרת שזו מדינה קטנה שבה נפגשים עיתונאים עם מקבלי החלטות ובעלי השפעה על הטריבונה באיצטדיון הכדורגל. לכן יש לצאת מתוך נקודת הנחה שהעיתונאי הוא בעל יושר פנימי ויודע לעשות את ההפרדה בין מערכת קשריו האישיים לתפקודו המקצועי. ב"רשת" סברו שלאור המצב הבטחוני, הקהל היה מפסיד אם משעל לא היה חוזר להגיש את התוכנית, ובכל מקרה, לתחנה עורך ראשי שהיה מתערב אם היה בכך צורך. אך האם ישיבה על הטריבונה כמוה כשותפות עסקית? בסופו של דבר בוטלה זכייתה של "חדשות 24" יומיים אחרי שחזר משעל להגיש את תוכניתו. יעקב אילון הצטרף ל"חדשות ישראל" והוא עתה מגיש מהדורות החדשות של "ישראל 10". כשיקום ערוץ החדשות הוא יהיה המגיש המרכזי שלו. אך אילו היתה זוכה "חדשות 24" במכרז, היה הופך לראש דסק חדשות ומגיש ראשי בעודו בעל אינטרס משותף עם חברות שלהן אינטרסים בתחומי התקשורת, הנדל"ן והאנרגיה, התלויים במקבלי החלטות ממשלתיים וציבוריים: האחים עופר, שותפיו לקבוצה, מעורבים בפרויקטים רבים בתחום הנדל"ן, שותפים להרחבת מתקן להתפלת מים בתקציב ממשלתי, בהפקת גז טבעי, בייצור חשמל פרטי ובעוד פרויקטים רבים אחרים. שותפיו האחרים, "דנקנר השקעות", הם חלק מבעלי השליטה ב"בנק הפועלים" ומעורבים גם בנדל"ן, בעסקי תקשורת (מת"ב, "פרטנר", "ברק"), חברות כימיקלים ואנרגיה. האם התכוון אילון להתעלם מכל אלו בערוץ החדשות? תגובתם של משעל ואילון לא הגיעה עד סגירת הגיליון. המקרה של אילון ומשעל אינו היחיד בתקופה האחרונה. שמו של גדי סוקניק הועלה לאחרונה כמי שיהיה חלק מקבוצה המתמודדת על המכרז לערוץ המוסיקה. סוקניק הוא מגיש מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 (לצד מיקי חיימוביץ’), והחליף בתפקיד זה את יעקב אילון. לקבוצה המתמודדת על המכרז לערוץ המוסיקה התנהלות מול משרד התקשורת, משרד החינוך והתרבות וגופים אחרים המסוקרים על-ידי מערכת החדשות של ערוץ 2. האם מתכוון סוקניק להישאר בתפקידו כמגיש בעודו בעל מניות בערוץ המוסיקה (באם יזכה)? סוקניק עונה בחיוב ולא רואה בכך בעיה. זאת משום שלא יהיה מעורב בתפקיד ניהולי בערוץ המוסיקה וכיוון שלדעתו, אין בין שותפיו בקבוצה מי שיכולים להיות ממושאי הכיסוי של חדשות ערוץ 2. בחברת החדשות אומרים שבאופן עקרוני הם נגד מעורבות מסוג זה, אך במקרה הספציפי של סוקניק הם מפרידים בין ההתמודדות במכרז לניהול בפועל של ערוץ המוסיקה. שלומית אברהם, דוברת החברה, אומרת ש"אם וכאשר הקבוצה של גדי תזכה, אנו נתמודד עם כך וניקח בחשבון את כל ההיבטים". נראה שעיתונאים בכירים בישראל אינם מסתפקים במעמד מקצועי ובתגמול על עבודתם העיתונאית ומתפתים למצוא נתיבי רווח נוספים או אפיקים עסקיים. הרדיו האזורי שימש אפיק כזה עד לא מזמן. נסים משעל החזיק במניות "רדיו ללא הפסקה", חיים הכט החזיק במניות "רדיו קול רגע" ורפי רשף וראודור בנזימן מחזיקים עדיין במניות "רדיו ת"א". נראה שבישראל אין לעיתונאים בעיה להיות מזוהים עם חברה או מותג. יעידו על כך מספר העיתונאים העוסקים בקריינות לפרסומות. ב-1997 דרשה ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים את הפסקת חוזי הפרסום של עיתונאים ששימשו קריינים לפרסומות. אך כידוע, עיתונאים רבים ממשיכים בעבודתם כקריינים, ביניהם קובי מידן, מיכה פרידמן, רפי רשף, יורם ארבל, יעל דן וגבי גזית. עיסוק נוסף של עיתונאים רבים הוא ניהול חברות תקשורת בעודם ממשיכים בתפקידיהם העיתונאיים. כך, למשל, המשיך דן מרגלית להגיש את "פופוליטיקה" בעודו עומד בראש קבוצת "אפיק-רום" שהתמודדה על המכרז לערוץ המסחרי השלישי. בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות בישראל יש כמה סעיפים שאמורים היו לשמש מורי דרך לעיתונאים בתחום זה. כך, למשל, סעיף "ניגוד עניינים" אומר: "לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב שבו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר". סעיף "עיסוק נוסף" אומר: "לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שירות, יחסי ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור". המסקנה המתבקשת: אם רוצים עיתונאים לנצל את הידע המקצועי והקשרים לטובת מיזמי תקשורת, עליהם לוותר לפחות על המשך עבודתם העיתונאית. מבלי להטיל ספק ביושרם ובאמינותם של העיתונאים שהוזכרו לעיל, קשה לא לראות בשותפויות הללו מראית עין לניגוד אינטרסים. השינוי צריך לבוא מצד הקהילה העיתונאית והחברה הישראלית, המקבלות בהבנה כל עיסוק נוסף של עיתונאי, אם זה קריינות פרסומות לחברה מסחרית או שותפות בקבוצה מסחרית. שחר אבירי הוא עורך שירות מידע של טלוויזיה אינטראקטיבית גיליון 37, מרץ 2002

מי שולט על מועצת הרשות השנייה – היו"ר, או ראש הוועדה הכפוף לו? יעקב שחם וד"ר אילן אבישר יסכימו שלא להסכים

יעקב שחם, טייקון עיתונות חיפאי ובעל קשרים (שאותם חגג לאחרונה בספר ביוגרפי, "שחם וחברים", שיצא בהוצאת ידיעות-ספרים), החל את דרכו בעולם הרגולציה הטלוויזיונית ברשות השידור, שם עמד בראש ועדת הטלוויזיה המשפיעה. עם דעיכתו של השידור הציבורי עבר שחם לרשות השנייה, הגוף המפקח על הטלוויזיה המסחרית בישראל. דרכו אל צמרת הפיקוח נסקרה בכתבה רחבת היקף, כאן באתר "העין השביעית". עד כמה שולט יעקב שחם בהרכב הוועדות שבראשותו למדו להכיר עמיתיו לרשות השנייה כמעט מהרגע הראשון, כאשר הוצנח לנהל את ועדת הטלוויזיה (ראו בכתבה המלאה). המינוי של שחם הוצג על-ידי יו"ר הרשות אמנון נדב כעובדה מוגמרת, על אף שהיו ברשות מי שראו עצמם כמועמדים פוטנציאליים, למשל ד"ר עליזה לביא, כיום חברת-כנסת מטעם סיעת יש-עתיד. האופן שבו הוכרז מינויו של שחם מנע מלביא להציג את מועמדותה לראשות הוועדה – ושחם מצדו סירב אפילו להכניס אותה כחברה. "לא יודעת להגיד למה", אומרת היום לביא. "הוא פשוט לא רצה שאני אהיה שם בוועדה. למרות שלכאורה יש לי רזומה שמאוד מתאים לוועדה כזאת. הייתי 20 שנה בטלוויזיה כמפיקה, עורכת וחוקרת. אבל הוא עמד בסירובו גם בהמשך הקדנציה, כשחברים עזבו את הוועדה ומקומות התפנו. אילן [אבישר, היו"ר שהחליף את נדב] המשיך להרגיש מחויב לו, ולהפגין חולשה מולו". לחברת המועצה רונית אנטלר שחם דווקא כן עשה ראיון קבלה. מקורביה מספרים שבמהלך תחקיר מקדים שערך, ביקש לדעת כיצד תצביע בסוגיות שנויות במחלוקת. "כן, זה נכון", מאשרת אנטלר. "רציתי להיות חברה בוועדת הטלוויזיה, אז התקשרתי אליו, אבל הוא אמר לי, אני לא יכול לסמוך עלייך שתצביעי כמו שאני רוצה. אמרתי לו, אתה צודק, אני מצביעה על-פי צו המצפון שלי. ובזה נגמר הסיפור ולא נכנסתי לוועדה". "באופן כללי אני יכולה לומר שרוב הנושאים שקשורים לטלוויזיה נידונים בוועדת הטלוויזיה", אומרת מארה סנבטו, חברת מועצה שגם היא לא התקבלה לוועדה בראשותו של שחם. "אני יכולה להגיד לך שמרגע שלא נבחרתי לוועדה – הקול שלי לא נשמע. ואני מרגישה שמשום כך אין ייצוג הולם למגזרים שאני מייצגת, כמו מיעוטים או פריפריה. רוב הדברים פשוט לא מגיעים אלינו, כך שאנחנו אפילו לא יכולים להביע עליהם דעה". ועדת הטלוויזיה היא החשובה בוועדות הרשות השנייה, היא זו שמשפיעה על התקציבים הגדולים וזוכה לבולטות תקשורתית. תפקידה המרכזי הוא לאשר את לוחות השידורים של זכייניות ערוץ 2 וערוץ 10 ולשמש למעשה המחסום האחרון של הרגולציה לפני עלייתה של תוכנית למסך. אם הוועדה סבורה שלוח המשדרים אינו מאוזן, אינו משקף את תנאי הזיכיון או את הוראות החוק, ואינו מציג תמהיל ראוי בין הסוגות השונות – בסמכותה לעכב עליית עונה, לחייב את הזכיין לבצע שינויים בלוח ולהציגו שוב לאישורה. הוועדה גם מאשרת את ביטולן של תוכניות. חברים במועצת הרשות – גם כאלה החברים בוועדת הטלוויזיה – חשים זה זמן רב ששחם משתמש בוועדה כדי לנהל את הרשות בפועל, ומנצל את חולשת ההנהלה והיו"ר כדי להפוך את הוועדה ל"מיני-מועצה", המרוקנת מתוכן את מועצת הרשות. לשחם, אגב, אין ויכוח עם הביקורת הזאת. הוא יהיה הראשון שיודה בכך שהתפקיד הפך למקור כוח ועוצמה עבורו: "אני האיש הכי חשוב ברשות השנייה. זה נכון. לא רק אני אומר את זה. אני גם הכי משפיע. זאת עובדה. זאת עובדה. וגם אחרים אומרים את זה, לא רק אני". ומה אומרים על זה יו"ר הרשות אילן אבישר או המנכ"לית הזמנית היוצאת איילת מצגר? על הנייר, הם אמורים להיות האנשים החזקים שם. "לא יודע. אני עוזר להם. אני עוזר להם. אני עוזר לאילן, ואני שומע, ממנו לפחות, הערכה גדולה מאוד על העזרה שאני מושיט לו". ומה חושב על כך "אילן"? "שחם טוען שהוא האיש החזק ברשות?", מופתע היו"ר אבישר. "אני לא מאמין שהוא טוען את זה. יש מערכת, ובמערכת יש בעלי תפקיד, יש היררכיה מסוימת. אבל אתה מבין שזה משהו מאוד לא סביר שיו"ר ועדה, שאני מיניתי אותו לעמוד בראש הוועדה המייעצת, יגדיר את עצמו כאיש החזק? זה דבר פסיכי לגמרי".

10.6 | יחס השליט הסורי לאזרחיו מגיע לכותרות הראשיות ומושך איתו גם את ישראל | נביל שעת מבטיח לחזור ליפו | ועדת המעקב לערביי ישראל מדרבנת את העולם "לא להכיר בישראל כמדינה יהודית"

"משלחת של אנשי אופוזיציה תגיע למשרדי הליגה-הערבית כדי שזו תישא באחריות למתחולל בסוריה", אומר בראיון ל"א-סינארה" האופוזיציונר הסורי ד"ר בורהאן רליון, ודבריו זוכים לכותרת הראשית. בראיון שהעניק לכתב זיאד מעדי דוחה גליון את האפשרות להתערבות צבאית זרה בסוריה, "בשל הסיכון הגדול הכרוך בכך, שכן אין אינטרס לטורקיה להתערבות כזו, וגם העם הסורי מתנגד לכך מחשש שהדבר יגרום למלחמת אזרחים ועדות". רליון מותח ביקורת על אי-התיאום בין האופוזיציה בתוך סוריה ובין זו שבגולה, ובאשר לגל הפליטים הממשיך להגיע לטורקיה אומר: "המשטר הסורי מתנהג בקפריזיות, והתגובה הצבאית שהביאה להרג רב היא טירוף ואובדן עשתונות". גם "פנורמה" ממשיך להקדיש את הכותרת הראשית שלו למתרחש בסוריה; הפעם הוא מתבל אותה באירועי יום הנכסה. כותרת הגג מספרת ש"ישראל פנתה לאו"ם כדי להפסיק את הפרובוקציה הסורית", ואילו הכותרת הראשית היא "האו"ם מותח ביקורת על שימוש ישראל בירי חי נגד אזרחים שהשתתפו בהפגנות יום הנכסה". כותרת המשנה מסכמת את התגובות: "בריטניה וצרפת יוזמות גינוי לסוריה, רוסיה מתנגדת". בכפולת עמודים ממשיך העיתון לעקוב אחר "האביב הערבי" וההתפתחויות בתימן ובלוב. בכפולה אף מתפרסם צמד ידיעות המתייחסות ליוזמת השלום של צרפת (שזוכה להתייחסות חיובית של חבר המערכת נסים אבו-חיט, "על רקע אימוצה את החלק המזרח-תיכוני בנאום אובמה"), וכן ל"גינוי ודחייה של כניסת קבוצות יהודיות חרדיות למסגד אל-אקצא בהשתתפות חברי-כנסת ובחסות המשטרה הישראלית". "כל אל-ערב" קושר בכפולת עמודים בין יום הנכבה ליום הנכסה: ובעמודים הפנימיים: "24 צעירים פלסטינים נהרגו ו-350 נפצעו מאש צבא ישראל בגולן"; בכוונתם של תושבי מגדל-שמס להגיש תביעה נגד המשטרה ומשרד הפנים בארץ, בשל נזקים אישיים וכלכליים. במאמר המערכת של "כל אל-ערב" מוכתר יום הנכסה כ"יום הנאחס": "הסורים דחפו את הפלסטינים לעימות מזוין עם הצבא הישראלי ביום הנכסה שהפך ליום הנאחס, שכן התרחש מה שהיה צפוי ונפלו שהידים שלא לצורך. היה עדיף לו המפגינים היו עומדים על הגדר, קוראים קריאות ומניפים שלטים בכל השפות, כדי שהעולם יראה אותם. היה עדיף לו הפכו את העצרת הזו למנהג שבועי או חודשי, כדי להניע את סוגיית הפליטים. הזעם של תושבי מחנה ירמוך נגד החזית העממית היה צפוי ומאמת את מה שאמרנו, שסוריה השתמשה בפלסטינים כדי להרחיק את עיני העולם ממה שמתרחש בתוכה, דבר שהביא לעוד שהידים מירי פלסטינים וכוחות הביטחון הסוריים". יו"ר מרכז השלטון המקומי שלמה בוחבוט תמה במאמרו השבועי בעיתון, "האם יצליחו אנשי הפוליטיקה בהעסקת שני העמים בזכרון ימי הנכבה והנכסה במקום לכרות הסכם שימנע נכבה חדשה לשני העמים?". הכותרת הראשית של "כל אל-ערב" שאובה מראיון עם חבר הוועד הפועל של אש"ף, ד"ר נביל שעת, שאומר ב"עימות" השבועי עם הכתב המדיני סעיד חסניין: "אני פליט מצפת, גרתי ארבע שנים ביפו – ואני רואה עצמי חוזר ליפו!" (סימן הקריאה במקור, והוא חביב על העורכים בעיתונים הערביים בישראל). עוד כותרות שסיפק שעת למדור "עימות": "אנחנו לא מכירים בדבר שנקרא מדינת העם היהודי, אך מוכנים להכיר במדינת ישראל", "לא לחזרה למשא-ומתן סתמי שמתבסס על עליונות הכיבוש ותכתיביו", "פרלמנט של מדינה מפגרת אינו מתנהג כפי שהתנהגו חברי הקונגרס האמריקאי במחיאות הכפיים לנאום נתניהו, במיוחד כשאמר שישראל לא ולא", "אבו-מאזן אינו זקוק לאור ירוק מחמאס אם ילך למשא-ומתן", "אני מציע לחאלד משעל לחזור לעזה – וברוך הבא", "איננו מעוניינים לשוב לעימות מזוין עם ישראל", "אני לא חופשי במולדתי, שכן אני זקוק לאישורים מישראל אם ברצוני להגיע לעזה או לאל-קודס". בעמודים הפנימיים מצולמים הכתב חסניין ושעת זה לצד זה. עוד ב"כל אל-ערב", תזכורת מהעימות בשבוע שעבר עם ראש עיריית נצרת-עילית שמעון גבסו: "סערה ודרישה להעמיד את גבסו לדין ולפטרו מתפקידו". המפלגה המשותפת לדו-קיום בנצרת-עילית אומרת לעיתון: "הצהרות גבסו פשיסטיות ומגלות את פרצופו האמיתי, התואם את הפשיסטים הגזענים". ידיעת המעקב מקבלת הפניה בעמוד השער. גם ח"כ חנין זועבי (בל"ד) מקבלת הפניה בשער, לצד תמונתה: "קמפיין ההסתה הסהרורי נגד ח"כ חנין זועבי ודרישה למנוע ממנה לצאת מהארץ. זועבי בתגובה: ההסתה נגדי לא תרתיע אותי, ואני הולכת להשתתף במשט החירות השני". כותרת אחרת מדווחת כי רכושן של שתי סטודנטיות ערביות מצפת ניזוק, והמשטרה חוקרת את החשוד. הכותרת הראשית של "חדית א-נאס" מדווחת על החלטת ועדת המעקב של ערביי ישראל לפנות רשמית למדינות העולם בדרישה "לא להכיר בישראל כמדינה יהודית". בידיעה צוין כי "המסמך באנגלית, שהוכן על-ידי ארגון עדאלה, מדגים את האפליה של שלטונות ישראל נגד המיעוט הערבי". יו"ר ועדת המעקב מוחמד זידאן מסביר לעיתון כי הפצת המסמך עוכבה בחודשים אחדים כדי לערוך בו תיקונים, שכן בתקופה האחרונה התרחשו כמה אירועים שאי-אפשר היה להתעלם מהם. בידיעה אחרת באותו עמוד מדווח כי זידאן לא ישתתף במשט החירות 2, ואילו ח"כ זועבי "משתתפת למרות האיומים". עוד בכותרת הראשית: "היסטוריונים: תוכנית החלוקה – רעיון קולוניאליסטי". "פנורמה" מבליט בשערו את המכתבים שהתקבלו בסכנין ורהט מגורמים קיצוניים וכללו איומים "לחיסול בכירים שפועלים ומסיתים נגד הפרויקט הציוני". כתבי העיתון עלאא בדארנה וחוסיין אל-עוברה מדווחים על תגובות ראשי הערים למכתבים ומציינים שראש עיריית רהט, פאיז אבו-סהיבאן, הגיש תלונה במשטרה. בשער "חדית א-נאס" מודגש כי שני פלגי התנועה-האסלאמית בישראל "מחליפים דרשני יום שישי" וכי ראש הפלג הדרומי, שיח חמאד אבו-דעאבס, מצהיר כי "הכנסת אינה מכשול בפני האיחוד" בין שני הפלגים. בשיחה עם הכתבת לטיפה אגברייה, שזוכה להפניה בשער, מוסיף שיח אבו-דעאבס, בעקבות חזרתו מטורקיה, שם השתתף יחד עם שיח ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני בתנועה-האסלאמית, ביום הזיכרון הראשון להרוגי משט מרמרה, כי "סיכום הפרטים לקראת האיחוד יארך זמן". "כל אל-ערב" ממשיך באדיקות במאבק שהחל נגד ועד אל-חאג והעומרה, ומראיין אחד מבכירי הפלג הצפוני בתנועה-האסלאמית, שיח האשם עבדל רחמן, שאומר: "הרפורמות בוועד אל-חאג יכללו גם שינוי בהרכב ובחירות דמוקרטיות מלאות וקבועות". לרגל מלאות שנה למאסרו של אמיר מחול מודיע "כל אל-ערב": "אנחנו לא מאמינים בצדק המשפט הישראלי". ארבעת העיתונים מדווחים על כתב האישום נגד איסלאם עיסא מכפר קאסם, המואשם בפיגוע הדריסה בתל-אביב ביום הנכבה, ומדגישים את טענתו כי "מדובר בתאונת דרכים", וכי "התגובה שלו נבעה מהגנה עצמית לאחר שניסו לתקוף אותו". מזכ"ל מפלגת בל"ד, עווד עבדל פתאח, אומר בראיון לכתב "חדית א-נאס", רימון מרגייה, כי לא יגיש מועמדות לקדנציה נוספת, "וזה סופי"; תוקף ומגנה את ח"כ אחמד טיבי (כרת ברית עם הממסד הישראלי) ואת מפלגת חד"ש (מצדדת ביהדות המדינה), ולוטש עיניים אל התנועות האסלאמיות: "אני מאמין בחיבור בין הלאומניות לאסלאם". יש גם תגובות: בכיר בתע"ל מכנה את דבריו "חולניים", ומזכ"ל חד"ש, איימן עודה, אומר כי "בל"ד מצהירה לקראת כל בחירות שהיא תומכת ביהדות ישראל". המאבק בעיריית שפרעם, "בעל הניחוח העדתי", תופס את אוזן שמאל בשער "א-סינארה". ראש עיריית שפרעם נאהד חאזם אומר: "אני דוחה שימוש בדת כחזית לקבלת טובות הנאה אישיות או קבוצתיות". הדברים נאמרו לאחר שחברים מוסלמים במועצת העיר תקפו אותו בטענה כי הוא מעניק קדימויות לדרוזים ולנוצרים. זיאד אל-חאג מגיב: "אנו גאים לפרוש מהקואליציה על רקע נושאים עקרוניים כמו סוגיית איגוד המים, הביוב ובריונות מצד חברת הגבייה". חבר העירייה הנוצרי ניזאר אליאס מביע צער רב על מה שהתרחש במועצת העיר. "חדית א-נאס" מספר על "מחלוקת על הגבייה – בניחוח גזעני; המשטרה מתערבת". מאמר העורך, ודיע עואוודה, תוקף את העדתיות בבחירות לוועדי הסטודנטים הערבים בישראל. השר לשעבר ראלב מגאדלה, ממחנה עמיר פרץ, אומר לכתב "א-סינארה" חמד עוואד, עם סיום ההתפקדות למפלגת העבודה, כי "עזיבת [אהוד] ברק עשויה להשיב את האמון של המגזר הערבי במפלגה – וזו ההזדמנות האחרונה שלנו". מתוך 80 אלף המתפקדים, 9,430 ערבים, ומגאדלה מאמין שרובם יצביעו עבור פרץ. ח"כ שלי יחימוביץ אומרת בהקשר להצלחתה לגייס 17 אלף מתפקדים למפלגה ש"הם הצטרפו לעבודה כי הם בטוחים בדרך החברתית והדמוקרטית שלי, והם יהיו מחנה עם עקרונות, איכותי ונקי". ארבעת העיתונים מעדכנים בגזרה ההולכת ומתחממת לקראת הבחירות ללשכת עורכי-הדין, שבהן מתמודדות גם שתי סיעות ערביות. בהעדר כתב של "כל אל-ערב" בדרום הארץ (לכן גם דיווחים על הרוגי תאונות הדרכים באזור נעדרים מהעיתון, המכנה את עצמו "ארצי"), מביא הכתב זידאן חלאילה טענות של צעירים ערבים מהצפון, ולפיהן "שוטרי מג"ב במחסום אילת בוחרים את הערבים, מעכבים אותם, עורכים חיפוש בבגדיהם ובמכוניותיהם ומפזרים את חפציהם תוך כדי העלבתם". דובר מג"ב בתגובה: "החיפוש מקצועי וללא אפליה. אם תוגש תלונה, היא תיבדק". סלמאן עיסא מהכפר רגר, שתיכנן חופשה באילת, מספר לכתב מחאסן נסאר: "מנעו ממני לעלות למטוס בשדה ראש-פינה כי אני ערבי". רשות שדות התעופה בתגובה: "היתה תקלה במכשיר הבידוק הבטחוני". "כל אל-ערב" מתנצל על שדיווח בשבוע שעבר שאחת משלוש בנותיה של אשה [שמה מוזכר גם בהתנצלות] שנפטרה בכפר ראמה מאומצת. פרסום המידע בעיתון היה עבירה על החוק. כתב "חדית א-נאס", וליד חסן, משווק את טאבה ומגלה כי נסע על חשבון משרד נסיעות בנצרת: "מנהל המכירות התקשר אלי והזמין אותי להצטרף למשלחת לטאבה [...] למרות החששות מתקופת המעבר שבה נמצאת מצרים, הסכמתי". הבעלים של "פנורמה" שוב מסקר את עצמו בעיתון, כולל תצלום עם ראשי מכללת גרנאטה – אחת המפרסמות בעיתון – שביקרו במשרדו שבטייבה. הכותרת: "נשיא מכללת גרנאטה, ד"ר טה אמארה, נפגש עם בסאם גאבר בטייבה". שמו מוזכר לא רק בכותרת, אלא גם בכיתוב התמונה ופעמיים בידיעה עצמה, בסך-הכל ארבע פעמים. ידיעה בעמוד האחורי של "פנורמה" מוקדשת לעדכון הקוראים בהתפתחויות בגזרת "סטאר אקדמי". המוסף "מידראמה" של העיתון כולל ראיון מעניין עם רקדנית הבלט ניירוז חאג מכפר יאסיף. "סווא", המוסף של "א-סינארה", מקצה את השער הראשי לאנגלינה גולי ובראד פיט; "היום השביעי" של "כל אל-ערב" מעניק את השער לזמרת ויוויאן בשארה, שיוצאת עם שיר מאלבומה החדש: "אנא חבית" (אני התאהבתי). ב"ציפורה" – מדור הרכילות של "חדית א-נאס" – שואלים בשיטה האמריקאית: מי יהיה נציג המפלגה הערבית לשינוי בכנסת הבאה: 1. אחמד. 2. טיבי. 3. אבו-כאמל (כינויו של טיבי). 4. כל התשובות נכונות. "ציפורה" מעניקה קרדיט לעמיתים מ"כל אל-ערב" על "הריקוד ללא נעליים של סמיח אל-קאסם" ו"הראיון עם גבסו", ודיווח על אופנה חדשה במגזר הערבי: ברית נישואים במסגד אל-אקצא, יוזמה של הפלג הצפוני של התנועה-האסלאמית. עוד במדור: ח"כ גמאל זחאלקה יצא בזעם מכנס בכפר קרע (הכפר שהוא מתגורר בו) לאחר שנוכח כי הח"כים אחמד טיבי ועפו אגברייה משתתפים בו (כמו גם המשורר מרואן מחול), ו"ציפורה" מעירה: "אריה אלדד, שאתה מתייעץ איתו על נוסח הנאום שלך (כך הוא טען ברשת ב), יותר טוב מטיבי?".

קיץשמח חברים, תורמות ותומכים! לפני הכל – אתם מוזמנים לענות על הסקר הראשון של המיזם.מומלץ! רק 3 שאלות: אחרי איזה סגן שר תרצו שנעקוב? מה השכר הראוילתומר אביטל? ושאלת בונוס. השיבו כאןוחזרו במהרה. * ונקפוץ למים: מה עשינו מאז הניוזלטר האחרון? מדוע האוצר כה חרד לשמור את קלפי התקציב קרוב לחזה? הראינו שבעקבות לחצים פוליטיים […]

קיץ שמח חברים, תורמות ותומכים! לפני הכל – אתם מוזמנים לענות על הסקר הראשון של המיזם. מומלץ! רק 3 שאלות: אחרי איזה סגן שר תרצו שנעקוב? מה השכר הראוי לתומר אביטל? ושאלת בונוס. השיבו כאן וחזרו במהרה. * ונקפוץ למים: מה עשינו מאז הניוזלטר האחרון? לקינוח: צילומי מסך משני פרסומים בטיים-אווט ומגמה ירוקה. ראו כיצד המיזם שלא היה מתקיים בלעדיכם, מחלחל למיינסטרים ולתרבות פופולארית!

חלפו 181 ימים מאז השבעת הממשלה, ונתניהו עדיין לא קיבל הזמנה מהבית הלבן להגיע למפגש רשמי עם הנשיא ביידן. אם לשפוט לפי מצב היחסים כרגע, הזמנה כזו לא נראית באופק. השיא הקודם נרשם בקדנציה הרביעית של נתניהו ב-2015, אז הנשיא אובמה הפנה לו כתף קרה במשך 180 ימים. כך נראית כרוניקה של הידרדרות ביחסים

משך הזמן שבו לוקח להזמנה מהבית הלבן לנחות על שולחנו של ראש ממשלה בישראל מרגע השבעתו, הוא סממן למצב היחסים בין המדינות. היום נשבר שיא שלילי, כשחלפו כבר 181 ימים מאז השבעת ממשלת נתניהו השישית בלי הזמנה רשמית. אם לשפוט על פי מצב היחסים כרגע, נראה שייקח עוד זמן עד שנשיא ארה"ב גו ביידן יזמין את בנימין נתניהו למפגש רשמי. השיא הקודם נרשם בקדנציה הרביעית של נתניהו ב-2015, אז הנשיא ברק אובמה הפנה לו כתף קרה ונמנע מהזמנה במשך 180 ימים. כך נראית כרוניקה של הידרדרות ביחסים: הממשלה הושבעה ב-29 בדצמבר 2022 ופחות משבוע לאחר ההשבעה, ב-4 בינואר 2023, הציג שר המשפטים יריב לוין את תוכניתו ל"רפורמה במערכת המשפט", המהווה למעשה ניסיון להפיכה משטרית וליצירת משטר שבו לא קיימים בפועל בלמים לרצון הממשלה והעומד בראשה. הצגת הרפורמה וקידומה האגרסיבי והמהיר בוועדות הכנסת, בניצוחו של יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן, הובילו לגל חסר תקדים של הפגנות ברחבי ישראל, שמרכזן מתרחש ברחוב קפלן בתל אביב. ב-18 בפברואר השמיע שגריר ארה"ב בישראל, טום ניידס, ביקורת ראשונה על מהלכי החקיקה של ממשלת נתניהו, במסגרתה הוא ייעץ לנתניהו "ללחוץ על הבלמים" ולהאט את מהלכי החקיקה כדי להגיע לקונצנזוס רחב לגביה. ניידס הדגיש שהמוסדות הדמוקרטיים הם שמחברים בין שתי המדינות, והדמוקרטיה בישראל מהווה עילה שבגינה ארה"ב מגנה על ישראל באו"ם. יומיים לאחר מכן, ב-20 בפברואר, ארה"ב הצטרפה באופן נדיר להצהרה באו"ם נגד ישראל בנוגע להרחבת ההתנחלויות, והביעה "דאגה עמוקה" לנוכח כוונות הממשלה החדשה בישראל. רה"מ נתניהו גינה את אופן הצבעת ארה"ב. ב-1 במרץ התפרסמת הידיעה לפיה שר האוצר, בצלאל סמוטריץ, אמר ש"אני חושב שאת חווארה צריך למחוק", זאת אחרי שעשה לייק לציוץ של סגן ראש המועצה האזורית שומרון, שקרא למחוק מעל פני האדמה את הכפר הפלסטיני שבו קבוצת מתנחלים התפרעה. עוד באותו היום הוציאה מחלקת המדינה הצהרה לפיה דברי סמוטריץ "מגעילים ומהווים הסתה לאלימות", תוך קריאה לנתניהו לגנות את הדברים. כך, באופן חסר תקדים, שר האוצר הישראלי הפך לפרסונה לא רצויה בארה"ב. כעבור שלוש יממות, ב-4 במרץ, צוטט שגריר ארה"ב בישראל, טום ניידס, כמי שאמר על השר בצלאל סמוטריץ ש"אני ממש כועס עליו. הוא טיפש. יש לו טיסה לוושינגטון, ואם הייתי יכול הייתי זורק אותו מהמטוס". ב-24 במרץ הכריז רה"מ נתניהו על פיטוריו של שר הביטחון, יואב גלנט, בשל אמירותיו כי יתכן שלא יתמוך בהליכי החקיקה המהווים מהפכה משטרית. המהלך הוביל למחאה של מאות אלפי ישראלים שיצאו באותו ערב לרחובות באופן ספונטאני, ומה שהוביל את נתניהו לסגת בהדרגה מפיטורי גלנט. ב-28 במרץ כשנשאל מתי נתניהו יוזמן לבית הלבן, ענה הנשיא ביידן לכתבים: "ישראל לא יכולה להמשיך בדרך הזו. לא אזמין את נתניהו בקרוב". ביידן הבהיר שדבריו נאמרים על רקע נסיון ההפיכה המשטרית שממשלת נתניהו מנסה לבצע. עוד באותו יום ניסה שגריר ארה"ב בישראל, טום ניידס, להרגיע את הרוחות וטען כי נתניהו יוזמן לבית הלבן, "אני מאמין שזה יקרה יחסית בקרוב, ככל הנראה אחרי פסח". ב-29 במרץ מתחילות השיחות בין הקואליציה והאופוזיציה על קידום רפורמה במערכת המשפט. וב-10 באפריל רשת החדשות סקיי-ניוז הבריטית דיווחה שלפי מקורותיה נתניהו יוזמן לבית הלבן עד סוף חודש אפריל. ב-22 במאי השרה גילה גמליאל השתתפה בכנס שבו היא אמרה: "נתניהו יגיע בקרוב מאוד לוושינגטון – אני אומרת את זה מתוך ידיעה". שרת המודיעין @GilaGamliel בכנס באוניברסיטת רייכמן: "נתניהו יגיע בקרוב מאוד לוושינגטון – אני אומרת את זה מתוך ידיעה"@Doron_Kadosh pic.twitter.com/6SMJ3v7kIF ב-7 ביוני סגנית נשיא ארה"ב, קאמלה האריס, נאמה בכנס לציון 75 שנה למדינת ישראל, וכללה אמירה על הצורך של ישראל בשמירת מערכת משפט עצמאית. לאור דבריה טען שר החוץ אלי כהן כי הוא בטוח שהאריס "לא תדע לומר אפילו סעיף אחד שמפריע לה ברפורמה". שגריר ארה"ב בישראל השתולל מזעם על דבריו, ועוד באותו היום השר כהן התנצל על דבריו. ב-19 ביוני ארה"ב, האו"ם והאיחוד האירופי גינו את ישראל על ההחלטה לזרז בנייה של אלפי יחידות דיור בהתנחלויות. וב-23 ביוני, כעונש על קידום בנייה בהתנחלויות, ארה"ב ביטלה את "פורום הנגב" שהיה אמור להתקיים במרוקו. ב-25 ביוני ממשל ביידן מחדש את החלטת ממשל אובמה לגבי הפסקת השת"פ הטכנולוגי עם גורמים ישראליים מעבר לקו הירוק. מדינה מצורעת "אנחנו מהלכים על סף תהום, לא פחות מזה", טוען פרופ איתן גלבוע, מומחה לארה"ב באוניברסיטת בר-אילן, ועמית בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון. פרופ גלבוע נשמע פסימי ביותר באשר לעתיד יחסי ישראל-ארה"ב לאור התנהלות נתניהו וממשלתו. "מדובר בסממן אחד של משבר עמוק ביחסים", הוא אומר על ההימנעות מהזמנת נתניהו לבית הלבן. "במקום לצמצם את הפערים, הממשלה פוגעת באינטרסים הכי חשובים של ישראל ביחסים הבינלאומיים", הוא הוסיף. "פגיעה ביחסי ישראל-ארה"ב תהפוך את ישראל למדינה מצורעת כמו דרום-אפריקה של האפרטהייד". לדבריו ישראל לא תוכל לעמוד בלחצים מהסוג שהופעל בדרום אפריקה. "אין אפרטהייד כרגע, אבל החזון של בן-גביר וסמוטריץ מוביל לשם". ההנחה של פרופ גלבוע שאין זה מופרך יותר להעריך שפגיעה ביחסי ישראל-ארה"ב עשויה להוביל לאיבוד האצבע של ארה"ב במועצת הביטחון, המטילה וטו עשרות שנים ומפילה החלטות נגד ישראל. "לאצבע הזו אין תחליף", הוא אומר. סין, לדבריו, לא יכולה להחליף את ארצות הברית. דבריו נאמרו לפני שלשכת ראש הממשלה הוציאה היום הודעה על הזמנה שקיבל נתניהו לביקור בסין. לפי ההודעה, נתניהו עדכן בכך חברי קונגרס אמריקאים שאיתם נפגש והוסיף ש"ארה״ב תמיד תהיה בעלת הברית החיונית של ישראל, שאין לה תחליף". פרופ גלבוע מבהיר כי לאחר ברית המועצות והאסלאם הקיצוני, כרגע סין מוגדרת כאוייבת של ארצות הברית. "נסיעה לסין היא בבחינת תקיעת אצבע בעין", הוא מבהיר. לדבריו, ב-181 הימים שחלפו מאז השבעת הממשלה, הממשל בארה"ב ניסה להבין מי שולט באירועים בישראל – האם זה נתניהו או סמוטריץ ובן-גביר שמהווים סדין אדום עבור האמריקאים. "עם התרבות התקריות, האמירות הקיצוניות ועם הסיכומים שהופרו לגבי סוגיית הרחבת התנחלויות, בממשל הגיעו בהתחלה לשתי הערכות קשות: או שנתניהו לא שולט במצב וזה חמור, או שנתניהו שולט במצב והמעשים הם בהוראתו, וזה עוד יותר חמור". הנסיעה של שר האוצר לארה"ב למרות היותו אישיות לא רצויה בעיני הממשל ופיטורי גלנט הם שני האירועים המשמעותיים מבחינת פרופ גלבוע במשבר בין המדינות. מול הטלטלה הפוליטית אמנם מתנהלים קשרים פקידותיים עמוקים בין הממשלים המהווים גורם מאזן, אך לא בטוח כמה זמן אלו יצליחו להחזיק את השברים.

העיסוק התקשורתי בעימות שרה-טרה אינו מציצנות לחייה הפרטיים של רעיית ראש הממשלה. רעייתו של מנהיג היא חלק בלתי נפרד מישותו, והיא משפיעה על מעמדו ועל דרך תפקודו

היועץ המשפטי יהודה וינשטיין נזעק השבוע לשמע שטף התגובות שהוציאו דובריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ב"פרשת שרה-טרה". וינשטיין לא היה מוטרד מהגרסאות השונות והמגוונות שהנפיקה הלשכה על מהלכי הקרב שהתחולל במעונו של ראש הממשלה. היועץ היה מודאג מכך שנתניהו עושה שימוש בצוות הדוברים הרשמי כדי לפרסם הודעות על עניין משפחתי פרטי. משום כך בחרה משפחת נתניהו לגייס יועץ תקשורת חיצוני, מעין "עובד זר", כדי להתמודד עם המהומה. עופר לפלר, דובר מנוסה והגון, קיבל על עצמו לדברר את המבוכה. מבחינת האות היבשה, סביר שווינשטיין צדק. גם קודמו בתפקיד הבהיר כי דוברי ראש הממשלה אינם אמורים לעסוק בענייניו הפרטיים, כשם שנאסר עליהם לטפל בעניינים פוליטיים. צוות הדוברים, שאת שכרו מממן משלם המסים, אמור לעסוק בענייני המדינה, מהיחסים עם מצרים ועד ההתמודדות עם המחאה החברתית שמאיימת לכרסם בחזונו התאצריסטי של העומד בראשה. בעניין זה, אגב, הלשכה אינה שוקטת על שמריה, בשעה שבמאהלים מכינים את השלטים והכרזות ל"הפגנת המיליון" במוצ"ש. אמיר זיו, מבכירי "כלכליסט", חשף היום בעיתונו את דבר קיומה של שיחת רקע שערך ראש הממשלה עם תריסר כתבים ועורכים בעיתון. הם שמעו הרצאה אופטימית והסברים מלומדים, ויצאו ממנה בתחושה שנתניהו נותר "אידיאולוג נחוש של ליברליזם כלכלי". נתניהו, אגב, לא נזקק לצוות דובריו, לא החדשים ולא אלה שחלפו בלשכה והמשיכו הלאה, כדי לקיים תדרוכי רקע כאלה, מן הסתם לא רק לאנשי "כלכליסט". הוא מנוסה מכל יועציו בנושאי תקשורת. אבל לפעמים, דווקא כשהכל בוער, נשכחות כל תורות הלחימה, ונדחקים הצדה כל הכללים שלמד עוד משנותיו באמריקה, והיטיב ליישם ברגעים רגועים יותר. זה מה שקרה, לפי כל הסימנים, גם בפרשה הנוכחית. כששרה מתרגזת, אין זמן לבדוק את חוות הדעת המשפטיות על ערוצי הדברור הראויים, גם לא לחשוב רגע בשקט איך יוצאים מהברוך. גם חיית תקשורת מנוסה כנתניהו אינה עומדת בלחץ. להתמודדות עם מצבי משבר כאלה בדיוק אימץ יועץ התקשורת האמריקאי גיימס קארוויל את שיטת "חדר המלחמה". הוא יישם אותה להפליא בעת מערכת הבחירות הראשונה של ביל קלינטון ב-1992. בחמ"ל של קארוויל היה מונח ספר עב כרס של "אירועים ותגובות". היו בו עשרות תרחישים שהוכנו מבעוד יום למצבים אפשרים בזירה המדינית והפוליטית שידרשו מהלכי תגובה. ההצעות לתגובות נשקלו מראש, הרבה לפני הרגעים שבהם השעון מתקתק והתקשורת דורשת תגובה מיידית. בספר של קארוויל היו גם עמודים שלמים ובהם הנחיות כיצד לנהוג במקרה של פליטות פה מביכות או גילויים הרי אסון הנוגעים להתנהגותו האישית של המועמד. כיוון שהכירו את הקליינט שלהם, הכינו היועצים גם תוכניות מגירה לפרשיות מין מביכות שעלולות לצוץ מעברו של קלינטון. זה לא סביר, כמובן, לצפות שגם בלשכתו של יועץ התקשורת של ראש הממשלה בירושלים יהיה "תיק שרה". קלסר סודי ביותר עם דרכי תגובה אפשריות לתרחישים הנוגעים להתנהגותה. כי מי היה מעלה על דעתו שמשהו עלול לחרוק ביחסיה של שרה נתניהו עם עוזרת בית או מטפלת? וברצינות: במציאות הישראלית זה לא היה עובד. אם מאימת מה שיתרחש אם שרה תגלה את דבר קיומו של התיק, ולא פחות מכך על רקע התסריט הלא דמיוני שמישהו מן הדוברים הבאים והולכים בלשכה היה מדליף את דבר קיומו של "תיק שרה" כזה לעיתונאי. יותר מכך: בכמה נושאים ובאילו משרדי ממשלה יש תיקים מוכנים להתמודדות עם מצבי משבר? אשר לווינשטיין ולצורך בהעסקתו של דובר פרטי לעניינים משפחתיים: הגישה העולה מדרישת היועץ מבקשת להקפיד על הפרדה בין בני הזוג, בין המשרד למעון, בין סוגיות הממלכה לענייני המשפחה. האשה, על-פי גישה זו, אינה חלק מן השליחות הממלכתית שהוטלה על ראש הממשלה. זו גישה שרווחה בעבר, וגם נוסחה על-ידי ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון. "פולה אינה שותפה לשליחות הזאת. היא לא מתערבת בדברים האלה [...] כי יש רק ראש ממשלה, ותפקיד זה אינו משפחתי". הוא כתב את הדברים בכעס לרחל ינאית בן-צבי, רעיית הנשיא השני, לאחר שנודע לו שגם נשאה נאום בטקס שנערך לכבוד בעלה. "אין את שותפה לנשיאות", כתב לה. "העם בוחר רק בנשיא אחד. ולא עלייך לבטא הסמל הזה". אבל בפועל, מרצון או מכורח, נמצאו כל רעיות ראשי ממשלה, מפולה והלאה, על הבמה הציבורית. וגם היו מעורבות בדרך זו או אחרת בענייני הממלכה. בספר "האשה שאיתו" סוקר ומנתח הסוציולוג הפוליטי אילן בן-עמי את מעורבותן של נשות ראשי הממשלה בישראל, מפולה ועד שרה, בעניינים ציבוריים, וגם במתרחש בלשכות בעליהן. בימים שבהם נטען כי כל מינוי של עובד בלשכת ראש הממשלה או פיטוריו עוברים כך או אחרת דרך הגברת נתניהו, מזכיר בן-עמי עד כמה היו ציפורה שרת, מרים אשכול ושולמית שמיר מעורבות במתנהל בלשכה, ולעתים גם בתהליכי קבלת ההחלטות. המסקנה העולה מספרו של בן-עמי היא שאי-אפשר להפריד בין ראש הממשלה לרעייתו, כאילו היו שתי ישויות נפרדות. הוא מצטט את הסוציולוג גארת מורגן, שכתב כי "ההיסטוריה של החיים הארגוניים והציבוריים מלאה דוגמאות של מקבלי החלטות שנהפכו תלויים תלות מכרעת בבן או בבת זוג [...] בתסמונת הכוח שמאחורי הקלעים הנוצרת עקב כך, השותף הבלתי פורמלי משפיע השפעה מכרעת על האופן שבו מקבל ההכרעות מפעיל את עוצמתו". קביעתו של מורגן, וממצאיו של בן-עמי, מבהירים היטב עד כמה העיסוק התקשורתי בהתנהגותה של שרה נתניהו אינו בגדר הבאת "פרטים רכילותיים מביכים", כפי שטען יועץ התקשורת ארנון פרלמן ב"ישראל היום". אין מדובר בביטוי של עיתונות צהובה. רעיית ראש הממשלה היא מרכיב מרכזי במעטפת האנושית המקיפה את ראש הממשלה. היא סמוכה לאוזנו, מביעה את דעתה, מעניקה לו משוב על החלטותיו. וכמו ביחסים בין בני זוג, עדיף שהכל ייעשה בהבנה, ותוך הכרת הלחצים הרבים הכרוכים בתפקיד ראש הממשלה. את דקויות מערכת היחסים האנושית הזו תיארה שולמית שמיר לפני עשר שנים בראיון עם דנה ספקטור: "אצל גבר יש שני מצבים. עזבי אותי בשקט, יש לי בעבודה מספיק, לא רוצה לדבר, ואז את צריכה לחפש משהו אחר, לא משנה מה, לא רוצה להגיד סקס. אוכל טוב, מלה טובה. ויש מצב שיש לו צורך להוציא. זה עניין של חוש, את צריכה להחליט באיזושהי מלה אם הוא רוצה או לא". אפשר רק להעריך מה קורה במשפחות שבהן האשה אינה ניחנת בדקויות רגש כאלו שתיארה שמיר. זה לא רק עניין של סוציולוגיה ארגונית או פסיכולוגיה משפחתית. אלה הם גם פני "הפוליטיקה החדשה", שבנימין נתניהו היה מחלוציה בישראל. בפוליטיקה הזו, שכוכביה הבולטים בעולם היו קלינטון וטוני בלייר, מוחלפת האידיאולוגיה בסקרים, והמפלגה – בפרסונה, באישיותו של המועמד. אשתו של המועמד, כמו גם יתר בני המשפחה, ואפילו הכלב או החתול המשפחתי, היא חלק בלתי נפרד מן החבילה המשווקת לציבור. גם הסתרת בת הזוג היא חלק ממציאות זו: אולי משום כך בלטה שרה נתניהו בהעדרה במערכת הבחירות ב-2009 מאירועים פומביים לצדו של בעלה. כל זה הסתיים לאחר הבחירות, כאשר לא היה עוד צורך בתרגילי שיווק, והתרבו הידיעות על מעורבותה הפעילה של רעיית ראש הממשלה בנעשה בלשכה. ההפרדה, אם כן, בין הלשכה למעון, בין שולחן העבודה לשולחן האוכל, היא מלאכותית. דובריו של ראש הממשלה יכולים לסייע לו גם בעניין הזה, ממש כשם שמאבטחי השב"כ שומרים עליו גם בבית ובעת חופשה, עליו ועל רעייתו וילדיו. כי גם עניינים הנוגעים להתנהגותה של שרה נתניהו ולתדמיתה יש בהם איום על יכולתו של ראש הממשלה לתפקד ולנהל את ענייני המדינה. ביטוי אנקדוטלי לכך היה בדיווח על מספר הפעמים שבהן נדרש ראש הממשלה לעזוב את הדיון בשמינייה הסודית בעניין רגיש כדי להרגיע את הרוחות במעונו, במהלך העימות שרה-טרה. באותה מידה מותר בהחלט לאמצעי התקשורת לבחון את סוגיית התנהגותה של רעיית ראש הממשלה בלי שיואשמו במציצנות זולה. זו אפילו חובה, ובתנאי שיעשו זאת במקצועיות וברגישות. אולי גם עם קורטוב של רחמים.

מה שמקומם הוא לא כל-כך עצם השתתפותו של דן מרגלית בארוחה המדוברת אצל אהוד ברק, אלא הקלות הבלתי נסבלת שבה הוא מסביר זאת

דן מרגלית עשה זאת שוב. הוא היה העיתונאי היחיד שהוזמן - והגיע - לארוחת הערב המדוברת בביתו של אהוד ברק ובהשתתפות אמנון ליפקין-שחק ודן מרידור. ביום שאחרי, בראיונות בגלי צה"ל וברשת ב עם רזי ברקאי ושלי יחימוביץ, שניסו לומר לו שיש כאן בעיה אתית, השיב מרגלית, תוך צחקוק רועם, שהוא כבר היה בסרט הזה והשתתף בעשרות אם לא במאות(!) ארוחות כאלה, ואף הזמין פוליטיקאים ידועים לארוחות בביתו. הוא גם הסביר במלוא הרצינות, שמפגשים כאלה מאפשרים לו להכיר טוב יותר את הפוליטיקאים ואת "שפת הגוף" שלהם. יש, אני מקווה, דרכים טובות ומעמיקות יותר להכיר פוליטיקאים. אבל אני בטוח, שהשתתפות באירועים כאלה מאפשרת להכיר עיתונאים כמו דן מרגלית. מה שמקומם הוא לא כל-כך עצם השתתפותו של מרגלית בארוחה, אלא הקלות הבלתי נסבלת שבה הוא מסביר את ההתחככות הזו. בהתנשאות, בזחיחות דעת, בזלזול, בלי העלאת ספקות - אולי טעיתי, אולי הייתי צריך לסרב להזמנה של ברק. מרגלית משדר לנו: אני מכיר הכי טוב את כללי המשחק, מה בכלל אתם מבינים, ושימותו הקנאים. מרגלית, מיקירי התקשורת הישראלית, שומר סוד והפוליטיקאי הטוב ביותר בין העיתונאים, אינו היחיד. אבל הוא הבולט ביותר בעניין הזה. לפני כשנה, כך פורסם, הוא חגג את יום הולדתו השישים בביתו של אהוד אולמרט, פוליטיקאי וחבר. על החברות עם אולמרט, שאותה אינו יכול להסתיר, הוא מדבר בחופשיות רבה כאילו מדובר בחברות בין סתם שני אנשים מן השורה. לעומתו, עיתונאים רבים מקפידים על הפרדה מוחלטת בינם לבין האנשים שעליהם הם כותבים - והם לא פחות טובים או מוכשרים ממרגלית או משכמותו. יש אף כאלה שאינם מוכנים להשתתף בשיחות רקע "אוף דה רקורד". עיתונאים רבים מתרחקים בכוח מחברויות מפוקפקות, דוחים מעליהם את פיתויי השלטון ופינוקיו - ויש הרבה פיתויים, וצריך הרבה כוח ואופי כדי לעמוד בהם. לפעמים, העיתונאים האלה משלמים על כך בקריירה שלהם: הם לא זוכים לקבל מידע חשוב וידיעות בלעדיות. אבל מצפונם נשאר נקי. אני מניח שמרגלית הוא עיתונאי נקי כפיים וישר דרך. אבל מה יקרה, למשל, אם יגיע אליו (ובוודאי הגיע אליו) מידע על מעורבותו של אחד מחבריו הפוליטיקאים במעשה שחיתות? איך יתקוף מחר את הפוליטיקאי שהזמין אותו אמש לארוחת ערב, ואיך יעמוד בלחציו? גם התקשורת לא ממש שמחה לעסוק בנושא. כי מי ירצה להסתכסך עם אחד מהברנזה כמו מרגלית? אבל כולם יודעים ומבינים, שעיתונאי בכיר, וגם לא בכיר, לא יכול להיות חבר קרוב של פוליטיקאי שאותו הוא מסקר. גם בגונגל הפוליטי והתקשורתי יש קווים אדומים ויש צורך לשמור על צופן אתי. מצד שני, במדינה שבה מנכ"ל רשות השידור הוא עיתונאי שמשמש בתפקיד המוציא לפועל של ראש הממשלה שמינה אותו, במדינה שבה עיתונאי צמרת מקבלים מהממסד דירות יוקרה בהנחה גדולה, אולי הארוחות של דן מרגלית עם הפוליטיקאים הן, בעצם, אי של מוסריות. ירמי עמיר הוא כתב ועורך בנושאי תרבות ב"ידיעות אחרונות" גיליון 18, ינואר 1999 צבועים ומגלגלי עיניים | דן מרגלית >>

הקריאה של אוהדי הפועל תל-אביב לחרם על ערוץ הספורט מריחה צדקנות | אחרי חגיגה של יום אחד, הנשים בספורט "ידיעות" חזרו לצד המקופח | ספורט "מעריב" לא מת

אוהדי הפועל תל-אביב (לפחות כמה מהם) רוצים להחרים את ערוץ הספורט. באתר "אדום עולה" פירט צור שדה את עיקר הטענות. מה שהרגיז אותם במיוחד היו תצלומים של אוהד הקבוצה מסמן בידיו צלב קרס במהלך הדרבי בכדורסל. לטענת צור, הצלם התאמץ לאתר פרובוקטורים בקרב אוהדי הקבוצה ובכך להציג את כל האוהדים כחוליגנים. לטענתו, מדובר בלא פחות מ"לינץ" של הערוץ, בתוספת "כתבות מוזמנות ומלאות ברפש, שקרים וזוהמה באתר האינטרנט". בראש אתר האוהדים פורסמו תמונותיהם של האחראים הישירים: מגישי "חדשות הספורט" אלי אילדיס ומירי נבו, העורכת מורן ברק וכתב הכדורסל רועי גלדסטון. האוהדים פועלים נגד ערוץ הספורט גם מפני שהם משוכנעים שהוא ערוץ מכביסטי שמבקש להשחיר את פניהם. הם בטוחים שהמזימה נגדם מכוונת, גם מפני שאחד מבעלי הערוץ הוא גם הבעלים של היריבה, מכבי תל-אביב בכדורסל. הם פירסמו דוגמאות נוספות למגמתיות של גוף תקשורת הספורט הבכיר. למשל, הם טוענים, בערוץ הספורט לא הסתפקו בפרסום תצלומי האוהד בעל הגינונים הנאציים, אלא גם התלוננו על כך בפני איגוד הכדורסל במטרה להעמיד את הקבוצה לדין. לכך הצטרפו התבטאויות בנושאים אחרים של הפרשנים שלמה שרף ואייל ברקוביץ ב"יציע העיתונות". צור שדה קורא בשם האוהדים להחרמת הערוץ, על ערוצי הטלוויזיה ואתר האינטרנט שלו. חוץ מזה הוא גם קורא להנהלות הכדורגל והכדורסל של המועדון לא לשתף פעולה עם הערוץ ולפגוע בו על-ידי העברת סקופים למתחריו. לאדומים מתל-אביב יש דוגמה ומודל: האדומים מליברפול. לאחר אסון הילסבורו ב-1989, שבו נמחצו למוות 96 איש ביציעי איצטדיון שפילד, סימן עיתון ה"סאן" את האשמים: אוהדי ליברפול, שכמה מהם הגיעו שיכורים למשחק. מאז אותו יום הוחרם העיתון בליברפול ונגרם לו נזק כספי רב. רק לפני כחצי שנה התנצל ה"סאן" על שקריו ומחק את הכתם. באזכור החרם ההוא מנסים כעת אוהדי הפועל גם לעשות הקבלה בין מה שעשה ה"סאן" לאוהדי ליברפול למה שעושה להם כעת ערוץ הספורט. בעיקר הם מנסים לשכנע שחרם אפקטיבי יכופף לבסוף את מי שמתנכל להם. חרמות ונידויים הפכו לצו אופנה. איומים בכאלה ממלאים את החדשות הכלליות, כולל הדחתו המסתמנת של הגוש החרדי מהקואליציה לראשונה זה עשרות שנים, אבל הקריאה לחרם תקשורתי של אוהדי הפועל תל-אביב מריחה צדקנות. ראשית, ההגדרה "לינץ" לסיקור הקבוצה מוגזמת ולא מציאותית. הסיקור השוטף בערוץ הספורט של הפועל תל-אביב ואוהדיה הוא בסך-הכל ענייני. טענות למגמתיות צצות ועולות גם בקבוצות אחרות. לבית"ר ירושלים יש שק של טענות לסיקור של one. למכבי תל-אביב בכדורגל היו בעבר יחסים עכורים עם ערוץ הספורט ועם one. ספורט "וואלה" מחטיף למכבי תל-אביב בכדורסל כל שני וחמישי. לערוץ הספורט, בגלל ייחוסו, יש טעמי לוואי מכביסטיים, אבל הוא היה זה שחשף לפני כשלושה חודשים את תנועות השפתיים של גיא פניני בדרבי הקודם, וגרם למהומת אלוהים בקבוצה של המדינה. לפני כשבועיים שידר ערוץ הספורט תצלומים בלעדיים של אלימות אוהדי מכבי תל-אביב בכדורגל. הבחירה של אנשי ערוץ הספורט להדגיש מדי פעם את גילויי הקיצוניות שבין אוהדי הפועל תל-אביב, שבוחרים שוב ושוב בסמלים נאציים כדי להביע את רגשותיהם, לגיטימית ביותר. בטורו של שדה אין מלה אחת לגינוי התופעה המתרחשת סמוך אליו במשחקים רבים. תחת זאת הוא ממליץ להרוג את השליח. טקטיקה ידועה ונלוזה. בספורט הישראלי נוצרה בשנים האחרונות תרבות אלימה וחשוכה. היא מתחילה בגזענות נגד ערבים ומוסלמים ונמשכת בשימוש מופקר בסמלים נאציים. תפקידה של התקשורת להציג זאת ולהוקיע את הקומץ, שכבר מזמן אינו כמה "עשבים שוטים". ערוץ הספורט הוא אמנם מדיום פופוליסטי שניזון משערוריות, אבל במקרה הזה הוא ביצע את המוטל עליו. די באוהד אחד שעומד ומצדיע במועל יד, בלי שחבריו עוצרים בעדו או מוקיעים אותו, כדי להצדיק הבלטה תקשורתית של המעשה. ההשוואה לחרם אוהדי ליברפול על ה"סאן" מופרכת. ערוץ הספורט לא חטא בהפצת עלילות דם על אודות הקבוצה ואוהדיה. שלא לדבר על אפס הרלבנטיות של ההשוואה בין החרם של האדומים מליברפול על עיתון ה"סאן" מלפני 24 שנה לחרם תקשורתי ב-2013. במושגי תקשורת, 23 שנים שקולות בערך ל-100. כוחה של העיתונות המודפסת בתקופת הטרום-אינטרנט היה חזק לאין ערוך. החרם ההוא הסב נזק ממשי ומיידי לעיתון. ערוץ הספורט מגיע לכל בית בלחיצת שלט או עכבר. הוא נגיש, מהיר וחינמי. גם אם כמה עשרות ייענו לקריאות לבטל את המנוי על 5 פלוס לייב, להוציא את ערוץ הספורט מחבילת הבסיס ולמחוק אפליקציות, זה אפילו לא טיפה בים הלקוחות. שלא לדבר על כריתת הגזע שבין ענפיו חוסה גם הקבוצה האדומה. הקריאה להחרים את ערוץ הספורט על שלוחותיו היא בעיקר אקט הצהרתי שמעיד על הלך רוח. במקרה הזה, הלך רוח צדקני שמסרב לקחת אחריות. אוהדי הפועל תל-אביב אמנם הוכיחו את כוחם במחאה הנחושה והמוצלחת לסילוקו של אלי טביב מהכדורגל, אבל את תחושת המעורבות והשייכות שלהם הם צריכים לגייס לטובת טיפול במי שמשחיר את פניהם והוא אחד מהם. חרם צרכני על מי שבסך-הכל חושף מדי פעם גם את פניהם המכוערים הוא חסר שחר ונידון לכישלון. אף שם של עיתונאי ממין זכר לא הצליח להסתנן למוסף הספורט של "ידיעות אחרונות" (6.3.13) שהוקדש ליום האשה הבינלאומי. 90% מהכתבות והידיעות היו חתומות על-ידי נשים, כל היתר התפרסמו ללא קרדיט. בלט בעריריותו סיקור זכייתה של לי קורזיץ באליפות העולם בגלישה, כ-500 מלה. שחס וחלילה לא יוכתם הקו הנשי לאורך 15 העמודים. בנושא הצילום הקפידו פחות. אביגיל עוזי היתה בודדה בין הצלמים הגברים, ששמם הוזכר בלי בעיה. ב"ידיעות אחרונות" זכויות הצלם שוות יותר מזכויות הכותב. בראיון במוסף שהוקדש ליחסי העיתונות עם הספורטאיות סיפרה ד"ר עלינא ברנשטיין, מרצה לתקשורת, שככה זה בכל העולם. "התקשורת הישראלית בחברה טובה, או יותר נכון, רעה", צוין בגוף הכתבה. "כי אם אפילו אומת העולם הגדולה בתבל מקצה שטח כה מצומצם לסיקור ספורט נשי, מה יגידו אזובי הלבנט?". זו היתה הפעם השנייה בתוך חודש שמדור הספורט של "ידיעות" מקדיש את השער לאשה. אבל אין לטעות: לא מדובר במגמה. מספר הפעמים בשנה שבהן תככב ספורטאית בשער "ידיעות" הוא חמש אצבעות בערך. כבר למחרת הליטוף לאגו הנשי, חזר העיתון הגדול של אזובי הלבנט לסדר הנכון: תצלום ענק של רונאלדו, ש"קופח" יום קודם למען קורזיץ. הגולשת מעיין דוידוביץ, שזכתה במדליית ארד באליפות העולם וחלקה את הפודיום עם קורזיץ (הישג ישראלי חסר תקדים), הסתפקה בהפניה קטנה. העילה להבלטת רונאלדו היתה המשחק של פורטוגל מול ישראל. מתי זה יקרה? רק בעוד שבועיים. בתקופה הזו רונאלדו יזכה לשניים-שלושה שערים נוספים ב"ידיעות", דוידוביץ תישאר בצד המקופח. על אף זאת, בשנים האחרונות חל שיפור זוחל במעמד האשה בספורט "ידיעות". לצד גילויי השוביניסטיות הרגילים - צילומי דוגמניות במדור הרכילות, להקת מעודדות בכדורסל או ביונסה בגמר הסופרבול - רואים יותר ויותר סיקור ענייני של ספורט נשים. מספר עיתונאיות הספורט ב"ידיעות" גדל באופן חסר תקדים. אל ציפי שמילוביץ, שכותבת מדי פעם טור מיוחד מארה"ב, ומיקי שוורץ, הכתבת הוותיקה בצפון, הצטרפו לאחרונה יעל שחרור ואפרת עמורבן, שמסקרות כדורסל. ביתר מדורי הספורט בעיתונים מצב העיתונאיות בשפל עמוק. ב"ישראל היום" עוד אפשר למצוא עורכת (לימור שפיגל), אבל ב"מעריב" וב"הארץ" ויתרו לחלוטין. מוסף הספורט המיוחד של "ידיעות" היה עלה התאנה השנתי, שליום אחד ניסה לכסות על מעמדן הנחות של הספורטאיות. אם פיו ולבו שווים, את זה נראה במהלך השנה, יום אחר יום. שידור של תחרות ריקודים סלוניים בערוץ הספורט שימש לפני כעשור עילה לתביעה ייצוגית נגד חברות הכבלים. העילה: ריקון ערוץ 5 למען 5 פלוס. התביעה הסתיימה בפשרה והריקודים נעלמו להם. ביום רביעי האחרון (6.3.13) הם צצו מחדש. על-פי לוח השידורים שהתפרסם באתר, בשעה שבה פיזזו על המסך זוגות רקדנים היה אמור להופיע מגזין הליגה הספרדית בכדורגל. תחת זאת קיבלו הצופים תקציר מערב הגאלה של "הקרן לקידום הריקודים הסלוניים". השדר לא הסתיר את התלהבותו ("אם צפיתם, בטח נדבקתם בחיידק הזה"), היה אפילו פרשן שהסביר את הסגנונות, והיתה חצי שעה ששודרה פעמיים נוספות בימים הבאים. ענף הריקודים הסלוניים נכלל ברשימת התקצובים של המועצה להסדר ההימורים, אבל הגדרתו כספורט שנויה במחלוקת. ריקודים הם לצנינים עבור חובבי הספורט שמסרבים להיכנע לתכתיבי הקדמה. ואם בערוץ הספורט מתעקשים ליהפך לערוץ ריאליטי וכוכבים, שיעלו את הנושא ב"יציע העיתונות" וישמעו מה יש למומחה שלהם לענייני "חארטה בלאפה", רון קופמן (שיחזור בקרוב), לומר על זה. סערה גדולה גרם הסרטון שהפיץ דוד רטנר, שהציג משחק ילדים בבאר-שבע ובו הורים מקללים את השופט ואת אנשי הקבוצה האורחת, מכבי חיפה. כותרות האתרים נכבשו על-ידי האייטם הזה רק מפני שאפשר היה לראות ולשמוע. בלי קשר, יריית הפתיחה ל"יום ההורים" הזה נורתה כמה שעות קודם לכן מעט במחתרת – ב"מעריב". ניר שועלי ויתר על סיקור ליגת העל בכדוריד, ותחת זאת הקדיש את המקום לתקרית קללות ודחיפות במשחק ילדים שבו נכח כהורה. תרומה מקורית למיגור האלימות, חשובה לא פחות מהסרטון. כבר זמן רב שראיון בעיתון לא היכה גלים כמו שעשה הראיון של גלעד צוויק ב"מעריב". קרייג סמית, כדורסלן הפועל ירושלים, התבטא נגד מאמנו שרון דרוקר ("למה הוא הביא אותי אם הוא לא יודע להשתמש בי?"), ובעקבות כך הושעה מהקבוצה עוד באותו יום. הראיון זכה לאזכורים ברוב האתרים, כולל קרדיט לעיתון (אפילו ב-ynet). למחרת ברדיו ירושלים התבטא דרוקר בבוטות נגד השחקן שלו ("לא הייתי ממליץ לאף קבוצה לגעת בסמית") וסחט כותרות ראשיות. מי אמר שספורט "מעריב" מת? מעניין למה מתכוונים ב-one כשהם מבליטים שהשידור אצלם באתר הוא "בחינם וללא תשלום". מיצג שווא הגורם לחשוב כאילו באתרים אחרים כן גובים כסף, בעוד שהעובדות הן שגם ynet, "וואלה" וערוץ הספורט משדרים את משחקי מכבי בחינם. עוד תעלול אינפנטילי במסגרת המלחמה על כל צופה. ב"בועטים" בערוץ 1 שידרו קטע מהמשחק בין קריית-שמונה לסכנין, אבל הכתובית באדום שצצה לפתע התעקשה שזה לא אחר מקרב הענקיות מאנגליה.

ראוי להתעכב על תגובתו של השר לביטחון הפנים לממצאי דוח מבקר המדינה שהתפרסם בשבוע שעבר, שמהם עלה שבמקרה של תרחיש קיצון - הכבאות לא מוכנה ולא מצוידת • את התגובה הוא נתן בדיוק בנקודת הזמן שבה ידע שמפלגתו מובילה את המדינה שוב לבחירות

בתוך מאות העמודים של דוח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר נמצאת תגובה אחת מדהימה. בדוח העוסק במוכנות מערך הכבאות בישראל לאיומים אסטרטגיים, טוען מבקר המדינה שרשות הכבאות לא ערוכה להתמודד עם האיומים האסטרטגיים שהוצבו בפניו. הסיבה לכך, לטענת המשרד לביטחון פנים והשר העומד בראשו אמיר אוחנה: "לא אושר תקציב מדינה". מאחר שאי אפשר להיות ערוך באופן מלא לכל תרחיש אפשרי, קובעת מערכת הביטחון מדי חמש שנים את תרחיש הייחוס: תרחיש שאליו צריכות מערכות הביטחון, הסיוע וההצלה להתכוונן. במסגרת התוכנית כל רשות גוזרת את המשמעויות לתחום עיסוקה. איומי הייחוס של רשות הכבאות מורכבים מאירועים הכוללים "שריפות, אירועי חומרים מסוכנים, הרס ומתארים מורכבים (כמו מנהרות ורבי-קומות)". מערך הכבאות אמור להתאים את עצמו ולהתאים את תורת ההפעלה שלו, את זמן התגובה ובניין הכוח. לשמחתנו, הפעם האחרונה שבה הוכן תרחיש כזה הוא אוקטובר 2018 – רגע לפני שיצאנו לבחירות לכנסת ה-21. על פי התרחיש הזה, נדרשת הרשות ל-4,399 לוחמי אש בעת חירום ול-3,336 לוחמים בעת שגרה. בנוסף היא זקוקה ל-194 תחנות ול-734 כלי רכב מבצעיים. אבל לצערנו, המצב בשטח רע: לפי מבקר המדינה, "בסוף שנת 2020 היו לרשות 126 תחנות כיבוי, 2,289 משרות לוחמי אש ו-559 כלי רכב מבצעיים. מספר תחנות הכיבוי בסוף 2020 מכסה כ-50% בלבד מהאזור האורבני בזמן תגובה של 11 דקות (הזמן נדרש לפי תרחיש הייחוס, ע.ב). וכל זה כי ראש ממשלת ישראל בחר שלא להעביר תקציב כדי להישאר רה"מ. המבקר בדוח מפנה אצבע רועדת אל השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה ואומר: "ראוי כי השר לבט"פ והרשות יתנו דעתם לפער שבין הצעת התוכנית הרב שנתית לבין בניין הכוח הדרוש לרשות על פי תרחיש הייחוס ולהשפעה של פער זה על מסוגלותו של המערך לספק שירותים מצילי חיים לתושבי המדינה בשגרה ובחירום (הדגשה ע.ב)". ובשפה חופשית: חברה, יש פה פער רציני שעשוי לעלות בחיי אדם, תפסיקו לשבת בחיבוק ידיים – זו אחריות שלכם. בתגובתו של המשרד והשר לביטחון הפנים, שניתנה בנקודת זמן שבה ידע השר כי מפלגתו הולכת בעיניים פקוחות לבחירות – נכתב: "התוכנית הרב שנתית לא אושרה, בין היתר מפני שלא אושר תקציב המדינה לשנת 2020". עוד באוקטובר, כשהחליט רה"מ לקחת את התקציב כבן ערובה לצורך אינטרס פוליטי, הזהרנו מכך שבסופו של דבר מי שייפגע הוא הציבור הישראלי. הפעם, שחור על גבי לבן אנחנו מקבלים הודאה רשמית של השר לביטחון הפנים כי הסיבה שמערך הכבאות לא מוכן לתת מענה לאזרחי ישראל הוא בגלל שאין תקציב. אוחנה הלך בעיניים פקוחות לבחירות, בידיעה שמערך הכבאות שעליו הוא אחראי לא מוכן – כי אין תקציב. וכל זאת בזמן שהממשלה, שהוא חבר בה, מחלקת כספים לצרכים פוליטיים.

שמעון שיפר מברך את גדעון סער | "מעריב" שומע את קול העם | בן כספית מגיע ל"ידיעות אחרונות"

משפט די מדהים מופיע הבוקר בדיווחו של רועי ציקי ארד, עיתונאי "הארץ" למשימות מיוחדות, שהצטופף אמש עם צלמי הפפרצי מחוץ לווילה שבה נישא שר הפנים גדעון סער לעיתונאית רשות השידור גאולה אבן. ארד מצטט את דברי אחד האורחים בחתונה, עיתונאי "ידיעות אחרונות" שמעון שיפר, שדיבר בשבח החתן ואמר: "תמיד נהיה שם ונשמיד את כל מי שיכתוב נגדו" (שיפר מכחיש שאמר זאת, ראו להלן). לפי "הארץ", שיפר נשא את ברכתו באירוע כ"נציג ידיעות אחרונות", הגדרה שרק מחדדת את הצמרמורת למקרא דבריו. אם אכן התבטא שיפר כפי שצוטט (ארד מציין: "בהתחלה לא האמנתי שכך שמעתי, אף שזה אולי הומור. צלם הארץ אישר ששמעתי נכון"), ואם עמדתו של שיפר אכן משקפת את הלך הרוחות בעיתון (מדוע לכלי תקשורת יש "נציג" בחתונת השר), יש בכך עדות כי מידת שכרון הכוח של בכירי "ידיעות אחרונות" עודנה בממדים מפלצתיים. "לא זה מה שאמרתי בחתונה", טען שיפר בשיחה שקיים הבוקר עם "העין השביעית", "ואני מצטער שרועי ציקו, או מה שמו, לא בדק איתי את מה שאמרתי. חבל". מה כן אמרת? מה היתה המלה שהוא פיספס? שיפר: "הוא פיספס הרבה, אבל כיוון שזה היה אירוע סגור, אני גם לא חייב לומר לך, יקירי, מה אמרתי. אבל לא זה מה שאמרתי". עדכון, 17.5: בסרטון שהועלה לאתר ynet ניתן לראות את שיפר אומר "אנחנו תמיד נהיה שם, ונשמיד את כולם. את כל מי שיירד" (דקה 0:25). במוסף "הארץ" כותב הבוקר חיים לוינסון על נסיונו לברר אם מותר לסגנית השר ציפי חוטובלי לשמור את המתנות שתקבל בעוד שבועיים בחתונתה, או שעליה להעבירן לידי המדינה. "אם לא ייקבעו כללים ברורים, יש חשש שהאירוע יהפוך משמחה למפגן הון-שלטון", כותב לוינסון. חתונתם של סער ואבן היתה מפגש של הון-שלטון-עיתון-ומיקרופון, כפי שמגדירה הכותרת שניתנה לה באתר "הארץ". בתפקיד מנחה הערב כיהן מפקד גלי-צה"ל, ירון דקל. "אני מניח שמדובר בידידות אישית", כותב ארד, "אבל האם הכתבות הצעירות והמוכשרות של גל"צ יבקרו בלהיטות את שר הפנים כאשר המפקד שלהן קורא קטעי קישור בחתונתו?". בנוגע להשפעת האמירה של שיפר על הכתבים הפחות בכירים ב"ידיעות אחרונות" ארד לא מוצא טעם לתהות. במוסף "G" של "גלובס" מתפרסמת כתבה מאת דרור פויר, שביקר בטייבה וחזר עם רשמים. "אני לא איזה אנתרופולוג מי יודע מה, אבל מהביקור הקצר שלי בטייבה ומהשעות המצטברות שלי ביישובים ערביים, אני מתפלא בכל פעם מחדש מהפער בין היחס לרשות הפרט לבין היחס, או יותר נכון חוסר היחס, לרשות הרבים", כותב פויר. "הנהיגה היא רק פן אחד של העניין. אנשים מזמינים אותנו לקפה בבתיהם. מדובר בארמונות, אחוזות, כל פינת ישיבה 120 מטרים, והכל מתוחזק ומצוחצח להפליא, מבהיק מניקיון. אבל הרחוב? פח זבל. וגם אם המדינה אשמה, הרי היא לא אשמה בכל. זה המשך טבעי לעובדה שלרחובות אין שמות. נראה שזה מפני שלאף אחד לא אכפת מספיק מהרחוב – לא צריך לתת לו שם, לא צריך לשמור אותו נקי, לא צריך להיזהר בו כשנוסעים, לא צריך לשתול בו פרחים. אפילו מדרכה לא צריך לשים בו. ואם כבר יש מדרכה, למה לא לחנות עליה". ב"ידיעות אחרונות" מדווח ישראל מושקוביץ כי תסמין פודי, אסתבראק חטיב ונור זועבי, שלוש תלמידות כיתה ד מטייבה, זכו באולימפיאדת הרובוטיקה של ישראל. השלוש מצולמות עונדות מדליות (שערה של אחת מהן אסוף תחת כיסוי בד). מהנעשה בטייבה ביממה האחרונה: הולך רגל בן 50 נפצע קשה מפגיעת רכב. ויכוח בין נהגים על זכות קדימה הסתיים בירי, בן 31 נפצע קשה. "לכל אחד סיפור על קרובי משפחה או על עוברי אורח תמימים שנפגעו מירי של כנופיות", כותב פויר בכתבתו. "לילדים, הם אומרים, אין מה לעשות. אין גינות ואין פארקים ואין כלום. לכלבים שלכם יש גינות שלילדים שלנו אין". בשער "הארץ" מדווח חיים לוינסון כי משרד השיכון מנחה אדריכלים לתכנן שטח קטן יותר של גנים ציבוריים ושטחים פתוחים ביישובים ערביים וחרדיים: במקום 15 מ"ר לנפש, 10 מ"ר בלבד. לוינסון שוחח עם פרופ גדעון שריג, מהאחראים להנחיה, שאמר לו כי החרדים "לא אוהבים שטח פתוח" ואת "תרבות הגנים", ואילו בקרב הערבים מביאות החצרות הפרטיות שבבתים לאיזון. "בקפה אנחנו פוגשים את זיאד עוואדה, מורה ועיתונאי לשעבר, ואת סלים אנקר, מורה לשעבר וסופר", ממשיך פויר בתיאור מסעו. "הסיפור חוזר על עצמו. ההזנחה, המצב שהולך ונהיה גרוע. אין בריכה, אין חדר כושר, אין בית קולנוע או גן ציבורי. אין כלום. אז למה לא תבנו, אני שואל. אין תשובה. אני מבין אתכם, אני אומר להם, אבל שים ארבעים אלף יהודים במקום אחד, וגם אם לא תיתן להם שקל הם יבנו לך תיאטראות. אני שונא את עצמי כשאני אומר את זה, אבל זה ככה, לא? לעזאזל, היהודים עשו תיאטרון בגטאות, וגם שם התקציבים לא היו משהו, ולפי ספרי ההיסטוריה גם אפליה היתה". בעמ 8 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת מודעה בדמות ידיעה על הקרנת בכורה לסרט חדש בכיכובה של גל גדות. המודעה, שחתומה על-ידי "כתב ידיעות אחרונות", מקדמת את הסרט, את הסוכנות שמייצגת את גדות (בניהול קרוב משפחתו של מו"ל "ידיעות אחרונות") ואת רשת האופנה שגדות מפרסמת. "דריכות בישראל: רוסיה תספק את הטילים לאסד", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" (באיחור של יממה). "ראש ה-CIA בביקור בזק חשאי", מדווחת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "שר בכיר: שעתיים יספיקו לארה"ב כדי להשמיד את הגרעין האיראני", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "מגויסים" היא הכותרת הראשית המגזינית שבראש שער "הארץ", על רקע תצלום מהפגנה שערכו אתמול כ-30 אלף חרדים במחאה על הכוונה לגייסם. "בנט: חייבים לשנות את נוהלי הפתיחה באש כדי לאפשר לחיילים להגן על עצמם" היא הכותרת הראשית של "מעריב" הבוקר, תגובה לכתבה המתפרסמת במוסף "סופשבוע" של העיתון (ושדיווח ראשוני עליה נמסר אתמול), ולפיה חיילי מילואים חשים מצוקה וחוסר אונים בשל פקודות עמומות. זאב קם, אחיקם משה דוד ואריק בנדר מדווחים בכפולה הפותחת של "מעריב" על התגובות הראשונות לממצאי הכתבה. לצד עמדת שר הכלכלה נפתלי בנט ("הנסיעה בחלק מכבישי יהודה ושומרון הפכה גיהנום"), ח"כ איתן כבל מצוטט כאומר כי "על צה"ל להתעשת ולחדד את הפקודות". מנגד מדווח ש"בפיקוד מרכז ובאוגדת איו"ש לא חושבים שיש בעיה בהוראות הפתיחה באש או באפשרויות התגובה השונות, אולם כן לוקחים בחשבון שקיימת בעיה של מקצועיות בקרב חיילים המגיעים לפעילות בגזרה ויפעלו כדי לצמצם את הפערים בין הפקודות ליישומן בשטח והבנתן בקרב החיילים". הפרשן הצבאי עמיר רפפורט מסביר בטור נלווה: "המצב בשטח מורכב, ועד שהם [המילואימניקים] מתחילים ללמוד אותו, נגמרת תקופת המילואים ומגיע מחזור חדש, וחוזר חלילה. המילואימניקים גם הרבה יותר הססניים בשימוש בנשק. כשהמשימה בשטח לא ברורה, הם שואפים לגמור את השירות ולחזור הביתה בשלום [...] דרושה הנחיה ברורה לכוחות, גם ממערך המילואים. בכל זאת חייבים לפעול בנחישות בכל היתקלות בשטח. אחרת השקט היחסי של היום נקנה במחיר הכאוס של מחר". כתבתה של חן קוטס-בר על מצוקת החיילים שממשטרים את הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית תופסת את העמודים 14–30 במוסף "סופשבוע". בכותרת המשנה לכתבה מוגדרים האירועים האחרונים בשטחים הכבושים "האינתיפאדה השלישית". "מדובר במיטב הבחורים. טובי הלוחמים, מלח הארץ", מבהירה קוטס-בר. "[...] בשבועות האחרונים הקימו לוחמים בסדיר ובמילואים קבוצה חדשה בפייסבוק, תנו לצה"ל לנצח, שמטרתה להוביל למודעות ציבורית ולשינוי משמעותי בנוהלי הפתיחה באש. חברי הקבוצה סייעו לנו להגיע לעדים נוספים ולהרחיב את מעגל העדויות. [...] הם חזרו משם מבולבלים ומושפלים. עכשיו הם שוברים שתיקה". אחרי כמה וכמה עמודים של עדויות מוקדש עמוד שלם לתגובת "קצין בכיר בפיקוד המרכז". "נזרקות ביו"ש אלפי אבנים", הוא אומר, "ורוב רובן, בוודאי מול חיילים, לא מסכנות חיים". אולם מיד בהמשך המוסף מתפרסמת כתבה מאת שרי מקובר-בליקוב על אחיקם סימן-טוב. לפני 23 שנה, כשהיה פעוט, נפגע בראשו מאבן שהשליך פלסטיני. מאז הוא מתקשה מאוד לתפקד. אינו מסוגל לקרוא, לכתוב או לחשב. על ראשו צלקת גדולה. "תסתכלו לי בעיניים ותגידו לי שאבן לא הורגת", היא הציטוט מפיו שמשמש כותרת לכתבה. שלמה בן-צבי, המו"ל והעורך הראשי של "מעריב", הצהיר בתחילת השבוע כי תפקיד העיתונאי, כפי שהוא רואה אותו, הוא לשמוע את קריאות ההמונים ולשגר את ששמע היישר להנהגה, "ואם היא לא תשמע, לחזור על זה יום-יום, עד שהיא תשמע". לא ניוזפייפר, וגם לא אופיניון-פייפר (כפי שהגדיר זאת קודמו), אלא פרוֹפֶט-פייפר. לא במובן רווח, אלא במובן שופר הנביאים. לא חלפו שבעה ימים וקמפיין שינוי הוראות הפתיחה באש מאומץ בחום על-ידי העיתון. אם נשים לרגע בצד את הבוז הטבעי שעולה לאור הרצון לחבר בין מיתולוגיה עתיקה למלאכתם של כלי תקשורת מודרניים, נראה כי יש דווקא מידה רבה של היגיון בדרך שמתווה בן-צבי. אולי "מעריב" לא ישגר ישירות לאוזני הנהגת המדינה את תמצית הלך הרוחות בקרב "העם", אבל אם יצליח לתת ביטוי להלך הרוחות בקרב קהילה מסוימת, ואם הקהילה הזו תהיה גדולה דיה, ישתפרו סיכוייו לשרוד כלכלית. יותר ממידע, יותר מפרשנות, כלי תקשורת שרוצה להמשיך להתקיים במציאות הנוכחית, ואינו כלי תקשורת רחב היקף כמו "ידיעות אחרונות" או "ישראל היום", חייב לייצר סביבו קהילה נאמנה, שתראה בו את נציגה. ע"ע "דה-מרקר". יואב קרני משווה במוסף "G" של "גלובס" את ראש הממשלה בנימין נתניהו למלך ספרד, חואן קרלוס דה-בורבון אי-בורבון, שנתגלה צד פילים באפריקה בזמן שמדינתו חווה משבר פיננסי אדיר; חמור מכך, קרני משווה את נתניהו לפקידות הבכירה של המפלגה הקומוניסטית בימיה האחרונים של ברית-המועצות. העילה: מיטה זוגית שהותקנה במטוס שלקח את נתניהו ורעייתו ללונדון. "נוכחותו [של נתניהו] בהנהגת ישראל היא הסחת דעת טרגית מצורכי האומה ומשלומה", כותב קרני. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע על החלטת ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, לחרוג מכללי ההנצחה ולקרוא למחלף על שם אביו של ראש הממשלה, בן-ציון נתניהו, עוד בטרם מלאו שלוש שנים למותו. "סיפור המחלף הוא דוגמה אחת, אולי לא החמורה ביותר, להליך הקנוניזציה שעובר על המשפחה וענפיה, משני הילדים ועד החותן המנוח, המורה שמואל בן-ארצי", כותב ברנע. "כולם מורמים מעם עכשיו, כולם משוחים למלכות. הסכומים שנחשפו השבוע, הודות לעמותה לחופש המידע, מתוך חשבון ההוצאות שמגישה המשפחה למדינה, מלמדים שהם חיים בעולם משלהם, תלוש מהמציאות הישראלית, אטום וטפילי". "על מה לעזאזל הם מוציאים את הכסף, שם ובמעון הרשמי ברחוב בלפור בירושלים?", תוהה יוסי ורטר בכפולה הפותחת של "הארץ". "וכמה אפשר להתאפר ולהסתרק ולהתלבש? ומי גר בבתים האלה? צרלס וקמילה, בראד ואנגלינה או ביבי ושרה?". "הנסיעה של ראש הממשלה, רעייתו ופמלייתו ללונדון להלווייתה של מרגרט תאצר עלתה למשלם המסים במחיר של דירה בינונית בפריפריה", כותב שלום ירושלמי ב"מוספשבת" של "מעריב". "זה לא מנע מנתניהו להגיש חשבון אש"ל למדינה על יומיים בלונדון, 70 דולר ליום (35 כפול שניים), 140 דולר ליומיים ובסך-הכל 509.32 שקל. לגיטימי? כן. גרידי? תחליטו אתם". "סיפור המיטה הזוגית הוא רק דוגמית", כתבה אתמול לילך ויסמן ב"גלובס". "זו ביופסיה של נגע ממאיר ועמוק הרבה יותר. לכל נסיעה כזו מוקמת תשתית שלמה שמתרוצצת סביב הגברת נתניהו שנועדה לרצות אותה במסעה ולצמצם את נזקי הצטרפותה". "חד וחלק: רמת ההוצאות הכספיות של בנימין נתניהו ומשפחתו בעייתית", קובע דן מרגלית בטורו שבפתח מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "אחת לכמה חודשים מתעוררת סוגיה שהופכת למחלוקת תקשורתית ומנוצלת בידי יריביו. [...] ראוי שיימצא אדם אמין עליו אשר יעקוב מבעוד מועד אחרי רמת ההוצאות הכרוכות בניהול בית ראש הממשלה בזמן אמת כדי לסכל מבוכה עתידית". "שרון גל שולל את הטענות על התנהגות בלתי הולמת", נכתב בכותרת ידיעה מאת לי-אור אברבך, כתב "גלובס", המתפרסמת הבוקר ב"מעריב". ב"הארץ" מתפרסמת תמצית מאמר המערכת של ה"ניו-יורק טיימס", תחת הכותרת "הציתות ל-AP – ניסיון להלך אימים על העיתונות". מאמר המערכת של "מקור ראשון" יוצא נגד מאפיין בולט של התקשורת הישראלית. "פתולוגיה של עדר", כותרתו. "מעריב לילדים" שוב מכר את השער שלו למפיצי סרט ילדים, בתמורה לפרסומת על השער האחורי ומבצע חלוקת כרטיסים. במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (אחרי ראיון עם ארז וינר, שמותח ביקורת חריפה על אהוד ברק) מתפרסם פרק מספר חדש על שר הביטחון לשעבר. הסופר: בן כספית, עד לאחרונה כתב "מעריב" ושם שאין להזכיר מעל דפי "ידיעות אחרונות".

איך השתלט אולפן שידור אפלולי על הפרלמנט הלאומי והפך אותו לארמון דיסנילנדי, ולמה יריד מכוניות מתאים ליום הבחירות כמו אופניים ליום כיפור

מאז 1997, השנה שבה הפיקה תנובה את סרטון הפרסומת שתיעד שיגור קרטון חלב עמיד אל תחנת החלל הרוסית מיר, לא נראתה יוהרה כזאת. כבר ראינו את כל סוגי האולפנים הניידים – ובהם האחרון שעל גג העירייה – אבל אולפן השידור המיוחד של חדשות 2, שממנו יועברו שידורי שבוע הבחירות, ראוי להיכנס לספר השיאים כמקרה קיצוני של נרקיסיזם תקשורתי. אם כדוריות החלב העמיד ריחפו מחוץ לאטמוספירה אל פיות האסטרונאוטים האמיתיים בשירות גורם עסקי יומרני, האולפן החייזרי שנחת ברחבת הכנסת אמור לפעול בשירות הציבור ולא לגמד את המוסד הפוליטי-דמוקרטי החשוב במדינת ישראל. לא כדי לפאר את הכנסת הוקם האולפן המיוחד, אלא כדי להאפיל עליה. לא כדי לשקף את המערכת הפוליטית הוקם האולפן הענקי, אלא כדי לשקף את עצמו. אם בעבר פעל אולפן הטלוויזיה מחלל תעשייתי מסוגר ששירת בצנעה ובשקיפות את הקשר בין צופה לנצפה, היום מהדורת חדשות הטלוויזיה היא ישות עם זהות דומיננטית שאינה רק משקפת מציאות, אלא מייצרת אותה. הסכנו עם היותה של הטלוויזיה שחקן מרכזי בחיינו; תעשייה שהופכת הוויה לקלישאה, תעשייה שכדי להתקיים עליה להעצים ולהתעצם. ידענו שהגירוי שסיפקה אתמול מתפוגג מהר, וכדי לשמרו צריך להגדיל מינונים. הסתגלנו לעובדה שהטלוויזיה עוסקת בעצמה יותר משהיא עסוקה בנו. למדנו להבין שלטלוויזיית ריאליטי יש נוכחות בלתי נמנעת בעולמנו, וכי לא ייתכן מצב שבו לא תהיה זליגה מן השעשוע החלול אל אזורי התוכן המשמעותי ואפילו ללב הפועם – התוכן העיתונאי. הפנמנו את העובדה שהטלוויזיה אינה משקפת את הזירה הפוליטית, אלא יוצרת אותה. אבל נראה שמעולם לא העזה ישות טלוויזיונית, מרכזית ומשפיעה ככל שתהא, לקרוא בעצם נוכחותה תיגר על המערכת הפוליטית כפי שהיא עושה עכשיו. צפייה בשידור הטלוויזיוני הראשון מהאולפן המיוחד מגלה כי משכן הכנסת נכבש טוטאלית על-ידי הערוץ המשדר. האולפן מגמד את המשכן, ולא ייתכן שהדבר נעשה בטעות. במקרה הפחות גרוע, זהו חוסר מודעות קשה. לא עוד ייצוגו של משכן הכנסת, אלא הקניית זהות חדשה לבניין. הפיכת מבנה האבן המאופיין כל-כך לארמון זכוכית נוסח דיסני באמצעות להטוטי תאורה ואפקטים משולחן העריכה. זוהי המקבילה האדריכלית לסטיילינג האנושי – האיפור והפוטושופ, שנועדו להצעירו, להרזותו, להגניבו – ובכך לכובשו ולשבצו כאובייקט בהפקה הגדולה. מה זה, השתגענו? זה לא עזריאלי, זאת הכנסת; זאת איננה שקופית, זאת הכנסת המחופשת. זאת גם לא יונית לוי, זאת הטלוויזיה. יונית לוי לא משדרת מתוך המבנה, כמקובל. היא גם אינה משדרת מחוץ למבנה, כפי שעושים כשלא ניתן להיכנס לתוכו. היא משדרת מעל המבנה. האולפן חשוב מהמבנה. וכדי להסיר ספק הוטבע על גג האולפן המשותף לוגו הבחירות של הערוץ בקנה-מידה ענק, כאילו זה בית "האח הגדול". הלוגו לא צויר למען הטסים מעל ירושלים. הוא מוצג כך כדי שכל צופה יעצור נשימתו מהתפעלות ממעוף המצלמה המרחפת. ואם האולפן המיוחד נחת כחייזר בחצרו של המוסד השלטוני היקר ללבנו – הוא החל מיד בחלוקת מתנות לשוכניו, הפוליטיקאים-הילידים: הדגמת הקרנה אודיו-ויזואלית, סטליניסטית בממדיה, של דיוקני ראשי המפלגות על קירות המשכן. עכשיו הכל ברור: זה לא הם שחשובים, הם רק שחקנים. הטלוויזיה היא המשחק. היא יכולה להגדיל, היא יכולה לגמד. הנה שיא השיאים של תקשורת העוסקת בעצמה. זאת לא יונית לוי, האדם הנעים שמגיש את המהדורה המרכזית המשודרת אלינו ערב-ערב מתפאורת אולפן שהוקם בהאנגר אפלולי כלשהו. ואלה אפילו לא מפיקיה ועורכיה בפועל, הנסתרים מעין המצלמות ואינם מסתפקים בשיקוף המציאות, אלא משקיעים את מיטב אונם בבנייתה והעצמתה. זה המכלול, שיצר את המפלצת הטלוויזיונית; זאת האימפריה התקשורתית החזקה במדינה שמתנסחת בקולם של קברניטיה ומדברת בקולה של מגישת המהדורה: "אנחנו שמחים לפתוח הערב [יום ראשון] שבוע שידורים מיוחד מכאן, המקום שאליו שולחים אזרחי ישראל את הנבחרים שלנו. המקום שבו קובעים 120 חברים את הכיוון שאליו הולכת המדינה...". זהו הרגע שבו צריכים יושבי הכורסאות להטיח כלפי השידור החגיגי: "זה אתם שקובעים את הכיוון שאליו הולכת המדינה". אלא שבאותו רגע, כאילו כדי להסיר ספק, אומרת יונית בקולה של הטלוויזיה: "אנחנו, כמו שאתם רואים, ברחבה המפורסמת. מאחורינו המשכן". חבר, מעצב מכוניות, חוזר ומסביר לי שמכונית היא אשליה. הפח, הניקל, הזכוכית – אינם אלא קופסה מחוטבת העוטפת שלד צנום, תכליתי וחסר חן. אמנות העיצוב היא, לדבריו, לתת לפח צורה שנוכל לפתח אליה יחס כאילו הוא יצור ממשי, ולפחות חפץ נכסף. מכונית היא צעצוע כמו-אנושי. קווי-זווית נמרצים וחמוקיים ממריצי ליטוף, היוצרים מראית עין של אופי. מעין קלסתר פנים, עיניים, פה קפוץ או צוחק, לבוש שמרני או נועז. והעיקר, אומר המעצב, "מכונית היא השתקפות האור הבא מהסביבה בנצנוץ פסי הניקל, בשמשות, בבוהק הצבע". כך אכן נראית מכונית ממורקת באולם התצוגה, רגע לפני שאבק הפיח וחריוני היונים יעמעמו את הזוהר – ויביאו ירידה מהירה בערכה ועלייה בצורך להתרענן בדגם חדש. מתחת לרדאר, ללא אישור ועדת השרים לסמלים וטקסים, הפך יום הבחירות ליום המכירות. אם יום כיפור היה ליומם של רוכבי האופניים, אין כמו שבתון ביום חול כדי להביא את כל המשפחה לאולמות התצוגה. למשש את חלקת הפח, להסניף את ריח החדש-מהניילון, להתענג על צלילי טריקת הדלתות, להרגיש את ההגה. וגם להתפתות להשתתף במבצעי הנחה חסרי תקדים וחד-פעמיים שנמשכים לנצח, לשחרר רסן, להתמסר לאיוולת הטרייד-אין, להתמכר לרודנות חיישן הרברס, להאמין בדת המוליטמדיה, להגדיל את מסגרת האשראי, להגדיל לחישוקי מגנזיום – לא ברור למה, ממש כמו כדורי המגנזיום שבלענו כי שמענו מחברים ששמעו על מחקרים. לתשומת לב השופט גובראן: 17 מבין 80 עמודי גליון יום הבחירות של "ידיעות" מוקדשים למודעות תעמולה לרכישת מכוניות. אמנם הקמפיינרים חדי החושים קושרים בין בחירת מכונית לבין הבחירות לכנסת רק במרומז, ובכל זאת: "חייבים סוזוקי חזקה בישראל!"; "ב-17 במרץ בוחרים ניסן!"; "ישראל בוחרת יונדאי"; "מינה, מבחינתנו [רנו] אפשר לוותר על המדגם"; "לעשות את הבחירה ההגיונית [דאציה]"; "ספיד סייל למהירי החלטה [פזו]"; אנחנו מאמינים ב-4x4 [סובארו]"; "הזדמנות שמגיעה פעם בארבע שנים או שנתיים... [אופל]"; "כל אחד דואג לכיסא שלו [הרץ, אוטו סנטר]"; "העם כבר בחר: בלי מקדמה, בלי ריבית, בלי הצמדה [שלמה סיקסט]"; "בוחרים ונוסעים בקרסו טרייד-אין"; "מחכים גם לכם ביום הבחירות [פיקנטו]". ועכשיו, שואל את עצמו המשקיף האנליטי, האם יש קשר בין בחירה במנהיג לבין בחירה בדגם היחיד והמיוחד המתאים ככפפה לאישיות בעליו? יש אמנם כמה קווי דמיון. ראשית, בוחרים בקופסת הפח-ניקל-זכוכית הקולעת לטעמנו. שנית, לומדים משהו על הספקים, על מובילי השוק ועל משתרכים בשוליו, ובעיקר על ספוילרים ועל מראות-בצבע-המכונית. שלישית, מצביעים באלימינציה: כל אולמות התצוגה מנסים למכור לנו תוצרת דומה, ואנחנו בוחרים בפחות גרוע ובדיל הכי טוב בעינינו (ואיכשהו משלמים גם תוספת על צבע מטאלי). רביעית, מרוב אפשרויות די דומות, בסוף יונדאי מנצחת. וחמישית: מה אכפת לנו אילו מכוניות חסרות תואר וחן נעות על הכביש, ובכללן זאת שלנו? ובכל זאת, הבעיה אינה בשוק המכוניות. הבחירה במכונית – ביצרן, בדגם, בצבע, באבזור, בתנאי התשלום – היא כולה שלנו. הבחירה הפוליטית היא הימור. היא בחירה בהבטחה ללא כיסוי, בדימוי, באשליה. הידוע מתעתע והלא-נודע מובטח. הבעיה בשוק הבחירות לכנסת היא שהוא מחקה את שוק המכוניות – וכמעט תמיד ללא הצלחה.

המלחמה על עצמאות השידור הציבורי: שר התקשורת שלמה קרעי מהתל בבית-המשפט, שמצידו ממשיך להסס • הדיל המסריח שהתפוצץ - והצו על תנאי שנמתח על פני 73 יום

ממשלת נתניהו הביאה את מדינת ישראל לסף מלחמת אזרחים במאבק שלה להחלשת מערכת המשפט, אולם כשמתבוננים באופן בו מטפלת המערכת בהתנהלות עקומה ומבזת חוק של שרי הממשלה, לא תמיד ברור מדוע היה צריך להיאבק. בית המשפט כבר מוחלש מספיק. שר התקשורת שלמה קרעי, מהדמויות הקיצוניות בממשלה הקיצונית בתולדות ישראל, נוקט במדיניות של פטרונו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ומעכב ומסכל מינויים מקצועיים על מנת שיוכל למנות את אנשי שלומו ועושי דברו. המקצועיות וההגינות הן החומה הראשונה העומדת בפני מי שמעוניין לחבל בעבודת המערכות הנתונות למרותו, אולם היא מעולם לא היתה קיימת ככל שמדובר בקרעי. את החומה השנייה, של כללי המינהל התקין, קרעי רומס ללא ניד עפעף. החומה השלישית, של שומרי סף כמו ועדות איתור או מינויים, חבולה ומותשת או כבושה ומגוייסת. נותרה החומה הרביעית, זו של בית המשפט. המקרה של מינויים לתקנים חסרים במועצת התאגיד, הגוף המנהל את השידור הציבורי בישראל, מעיד כי גם חומה זו רעועה באופן מסוכן. כבר בשנה שעברה נבחרו על-ידי ועדת האיתור של תאגיד השידור שלוש מועמדות למילוי תקנים חסרים במועצת התאגיד: קטף מוראד סלאמה, ד"ר נורית כהן לוינובסקי ועליזה דיין חממה. שר התקשורת דאז, יועז הנדל, התמהמה בהשלמת המינוי ועמותת "הצלחה", באמצעות עורכי הדין אפי מיכאלי ואלעד מן (היועץ המשפטי של הצלחה וכותב קבוע ב"עין השביעית"), עתרה באוגוסט 2022 לבג"ץ. בעקבות העתירה הושלם המינוי של סלאמה, אולם אז התפזרה הכנסת והעתירה הוקפאה עד להקמת ממשלה חדשה. זה היה האות לתחילתה של פארסה שנמשכת עד היום, יותר משנה לאחר שהוגשה העתירה. ועדת המינויים ברשות החברות הממשלתיות צריכה לאשר את החלטות ועדת האיתור, והפרקליטות הודיעה פתאום על נוהג חדש ולא מוכר: מינוי שלא אושר על-ידי ועדת המינויים (ועדת גילאור), צריך להיות מוגש שוב בפני השר. הדיונים נמשכו בעצלתיים, המדינה ביקשה עוד ועוד ארכות, פעם ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית, חמישית ושישית, כשלבסוף יצא המרצע מהשק: לא מדובר בסחבת ביורוקרטית או קפדנות בשמירה על נהלים. בדיוק להיפך, הגורם לעיכוב הוא סירובו של השר החדש, הד"ר שלמה קרעי, להשלים את המינויים. אז מה אם הליך המינוי כולו נבנה בחוק כך שלא יושפע משיקולים פוליטיים, כדי למנוע את תהליך ההשחתה שהביא לסגירתה של רשות השידור. השר רוצה למנות אנשים משלו, וזהו. התירוץ הרשמי היה "גיוון, אולם קרעי לא ניסה אפילו להסתתר מאחורי אחיזת עיניים של ענייניות, והודיע שוב ושוב, בכתב ובעל-פה, כי הוא מעוניין לפגוע בתאגיד, לסגור אותו כליל או לפחות לבטל את עצמאותו ולפגוע בתקציביו. את רוח חוק השידור הציבורי, שחוקקה אחת מממשלות נתניהו הקודמות, על-ידי שר התקשורת גלעד ארדן, הודיע קרעי באופן בוטה וגלוי כי הוא אינו מתכוון לכבד. עמדתו של השר היתה כה קיצונית, שהפרקליטות התקשתה להמשיך את העמדת הפנים ולנסות להציג כאילו עמדת השר עומדת, איכשהו, במסגרת החוק. אחרי עוד ועוד דחיות והארכות, הואיל בית-המשפט להודיע למדינה כי עליה להתייצב לדיון ולנמק מדוע היא מתעכבת. בכל אותו זמן, חשוב להזכיר, מועצת התאגיד פועלת בהרכב חסר ושתי נשים מחכות להכרעת בית המשפט בעיכוב המקומם במינויין: ד"ר נורית כהן-לוינונבסקי, עיתונאית לשעבר (גלי צה"ל, רשת ו"ידיעות אחרונות"), אוצרת וסמנכ"לית התוכן של מוזיאון רבין; ועליזה דיין-חממה, מנכ"לית המרכז למורשת יהדות בבל, לשעבר מנהלת מחלקת תוכניות ילדים ונוער בערוץ הראשון. בינתיים, כפי שעולה מהתגובות שהגישה המדינה, מאחורי הקלעים התרקמה עסקה לא קדושה בין קרעי לבין הפרקליטות: ד"ר כהן-לוינונבסקי תמונה סוף סוף לתפקיד, ואילו מינוייה של דיין-חממה יחזור לוועדת האיתור שתשקול שוב את עניינה. כמו בגלגולים קודמים של ההליך, גם הפעם מצאה הפרקליטות פגם טכני חסר חשיבות כדי שתוכל להיתלות בו על מנת לקיים את הדיל עם השר. אלא שבכך לא תם העניין. בכל אותם חודשים בהם עיכב קרעי את מילוי התקנים החסרים במועצת התאגיד, הוא עמל על השתלטות על ועדת האיתור. מדובר בוועדה שהיא המפתח לעצמאות הניהולית והעיתונאית של השידור הציבורי בישראל. כלקח מהפיאסקו של רשות השידור, שפוליטיקאים לאורך השנים התעללו בה והשחיתו אותה, נבנה תאגיד השידור כך שאת המינויים בו לא מבצעים פוליטיקאים אלא ועדת איתור בלתי תלויה בראשות שופט בדימוס - שבוחר בעצמו את שני חברי ועדת האיתור האחרים. קרעי חיפש וחיפש, עד שמצא שופטת בדימוס שחשב שיוכל לכופף לצרכיו הפוליטיים: נחמה נצר, לשעבר שופטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. לאחר המינוי, נחשפו ברשת 13 וב"עין השביעית" התבטאויות בוטות, גסות וחד-משמעיות של אריק נצר, בן-זוגה של נצר ושותפה למשרד עורכי הדין, על הצורך לפגוע בתאגיד השידור ובעיתונאיו, ולהביא לסגירתו - בהתאם לאגנדה המוצהרת של השר קרעי ושל התעמולה הביביסטית ברשתות. החשיפה הראתה כי המינוי של נצר לתפקיד יו"ר ועדת האיתור היה פגום, מאחר שהתפקיד אמור להיות נטול זיקה פוליטית ועניין אישי, אולם הדבר לא הפריע לקרעי להמשיך ולחתור תחת עצמאות השידור הציבורי. בוועדת האיתור בראשות השופטת בדימוס נצר היה תקן חסר, אחד מתוך שלושה חברים, ובאורח פלא, נראה כי הוא מיועד להתמלא בחבר נוסף במחנה הביביסטי: ביוני השנה חשף נתי טוקר ב"דה מרקר" כי ד"ר גדי טאוב הוא המועמד של נצר לתפקיד. נצר עצמה, יש לציין, סירבה לענות לשאלת טוקר בעניין, זאת למרות שמדובר במינוי פגום על פניו: טאוב הוא איש פוליטי מובהק ומוצהר, מתומכי נתניהו היותר קולניים, והמינוי לוועדת האיתור נועד כל כולו על מנת לנתק את הזיקה הפוליטית מהמינויים בתאגיד. הפוליטיקאים שחוקקו את החוק - כאמור, שר תקשורת מהליכוד בממשלת ליכוד - קבעו כי התערבות פוליטית (של שר התקשורת) בעבודת ועדת האיתור, תוכל להיות רק במקרה של פגם חריף בהליך המינוי, ובשום פנים ואופן לא בשל שיקול פוליטי או רצון למנות מקורב או נאמן לתפקיד. מתישהו בחודשי הקיץ החמים, הצטלבו הניסיונות השונים של קרעי להשתלט על המינויים הבכירים בתאגיד: רצונו לקבל אישור למינוי החבר הנוסף בוועדת האיתור, ללא קשר להתאמתו לדרישות התפקיד ורק כדי לחזק את שליטתו בהליך המינויים - נכרך בקיום הדיל בנוגע למינויים במועצת התאגיד, שכזכור נקבעו זה מכבר ומתעכבים רק בגלל רצונו לשלוט בהליך המינויים... במילים פשוטות: קרעי ביקש "פרס" על כך שהוא מעכב ללא סיבה ונימוק ענייניים את המינוי למועצת התאגיד: הכשרת המינוי הלא ענייני שברצונו לקדם לוועדת האיתור. בשלב זה, נקרע החבל הדק שעוד חיבר בין קרעי לבין קצה קצהה של מראית עין של ענייניות. בייעוץ המשפטי לממשלה לא הסכימו לעסקה המלוכלכת, קרעי ביקש בתגובה ארכה של עוד 45 יום - והפעם, סוף סוף, פקעה גם סבלנותו של בית המשפט. אחרי יותר משנה בה מתגלגלת העתירה, נקט לראשונה בית המשפט בצעד אופרטיבי, והוציא צו על תנאי נגד שר התקשורת קרעי, שינמק מדוע הוא אינו משלים את הליך המינוי המקצועי של חברות מועצת התאגיד. אם שרדתם את תיאור העניינים המפרך הזה והגעתם עד כאן, כל הכבוד. אולם אל תחשבו שבית המשפט החליט פתאום כי יש דחיפות לסיים את הסאגה הבלתי נגמרת, הנמתחת עוד ועוד רק משום ששר בישראל מסרב לכבד את רוח החוק. בהחלטה הקצרה שנתנו השופטים הדנים בעתירה, השופטת דפנה ברק-ארז, השופט אלכס שטיין והשופטת גילה כנפי-שטייניץ, ב-22 בנובמבר, הוקצב זמן לתשובה: עד ה-4 בפברואר. 73 יום, על מנת שהשר קרעי יוכל להסביר מה שמבקשים ממנו להסביר כבר מרגע שהחלה הקדנציה שלו, בסוף דצמבר בשנה שעברה. הסבר שכולם, כולל כולם, יודעים כי אינו בנמצא. כולם, כולל כולם. רק לא השופטים הנכבדים.

"ידיעות אחרונות" חושף פרשת שוחד במפעל הפיס | "הארץ" מדווח על חשמל ממצרים לעזה ומוכר את השער למפעל הפיס | וחדשות טובות על מחלימים ממחלות

בורסות קורסות, פיגועים ופגועים, כל אלה לא היו אתמול (בלי עין הרע), והעיתונים מציגים שערים מגוונים ושונים זה מזה באופן כמעט מוחלט. שמח היום על השער של "ידיעות אחרונות", כלומר, עצוב מאוד. כבר התמונה המרכזית, המציגה זוג ילדים מחופשים לכבוד פורים, עצובה למדי: הילדים השדרותיים מחופשים לשוטר ולקסאם (כולל ראש נפץ אדום וכנפוני קרטון). הידיעה המרכזית עוסקת בפרשייה פלילית: "המשטרה חוקרת: האם קיבלו בכירים במפעל הפיס שוחד תמורת הענקת זכיונות להפצת כרטיסי הגרלה. בודקת: האם עמרי שרון וכמה מחבריו בליכוד תיווכו בעסקה". הכותרת של הידיעה שהביאו אורון מאירי ויובל קרני היא "חשד: שוחד בפיס". על השער, ליד צילום של דוכן פיס, מובאים דיוקנותיהם של שרון ושל מעורבים אחרים בפרשה. מאירי מדווח על שלושה זכיינים של מפעל הפיס שנעצרו בחשד שהעניקו שוחד לבכירים בחברה בתמורה לזכיונות. "על-פי החשד, הועבר השוחד באמצעות חברי ליכוד, ובהם חבר-הכנסת לשעבר עמרי שרון". בכמה כסף מדובר? "כל משווק מגלגל בממוצע 375 מיליון שקל בשנה. כל משווק מקבל עמלה שמסתכמת בסכום שנע בין 5.25 ל-6.75 מיליון שקל בשנה". כמה מכם בטח תופסים את הראש עכשיו וממלמלים מלמולים לא ברורים. כן, זה באמת נותן פרופורציות לדברים. כל-כך הרבה כסף כדי לשנע כרטיסי הימורים לכל רחבי הארץ, כדי שאנשים שבחיים לא יראו סכומים כאלה יוכלו לבזבז את הקצת שהם מרוויחים ולקנות את כרטיסי ההימורים, כדי שפוליטיקאים יוכלו לסדר משרות עם משכורות עתק לכל מיני מקורבים, ואלה יחלקו מיליונים לאנשים שישנעו את כרטיסי ההימורים לרחבי הארץ, וחוזר חלילה. מפעל הפיס: המומים לשמוע... אין לנו פרטים. איך הגיעה המשטרה לחקור את העניין? "חוקרי היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות במשטרה החלו לפני יותר משנה לעקוב אחר גמליאל חסין, עובד בנמל אשדוד הידוע בכינוי גומה. הוא התפרסם בזכות מכונית היגואר שלו". אם גומה היה צופה יותר בסדרות פשע בטלוויזיה הוא היה יודע, כמוני, שהפגנת עושר מנקר עיניים היא מתכון בטוח ללכידת תשומת לבם של רשויות החוק. טלוויזיה או לא טלוויזיה, גומה ודאי קורא עיתון היום. גם שמעון כצנלסון, יו"ר הפיס לשעבר, שנמצא גם הוא בין החשודים. ליובל קרני גרסה אחרת על אופן התגלגלות הפרשה. בחציה השני של הכפולה המוקדשת לעניין הוא כותב: "החשדות החמורים על מכרז המפיצים של מפעל הפיס פורסמו בהרחבה בסדרת כתבות בידיעות אחרונות, אשר חשפו את ההתנהלות התמוהה של מכרז המיליונים". הסיפור השני על השער של "ידיעות אחרונות" גם הוא פלילי: עובדת ניקיון לשעבר בהתאחדות הכדורגל טוענת כי שלמה שרף תפס בישבנה וכי בהתאחדות אמרו לה לא להתלונן. שרף טוען כי אינו מכיר אותה (יפעת גליק). הידיעה עצמה לא מופיעה בעיתון ותתפרסם מחר במוסף לשבת. מה שנקרא: טיזר. השער של "מעריב" מוקדש ל"מתיחות בין שר האוצר לנגיד". כותרת המשנה על השער: "בר-און בשיחות סגורות: פישר מותח את החבל, ייתכן כי גורמים ספקולנטים מנסים לרסק את הדולר וצריך לעשות הכל כדי לעצור את זה. הרקע: הנגיד לא עידכן את שר האוצר בהחלטתו להתערב במסחר". הידיעה עצמה, של לירן דנש, תופסת מקום צנוע על חצי עמ 6 ולא נראית מרעישה כל-כך. לא לגמרי ברור מדוע הגיעה לשער. "מעריב" מקדיש כפולה שלמה לתחקיר המשטרה על הפיגוע במרכז-הרב. הכותרת הגדולה היא "משפחת השוטר: גם ניצב פרנקו לא היה מסתער לבד". עמי בן דוד ואריק בנדר מדווחים: "מתחקיר המשטרה עולה: שוטרי הסיור שהגיעו ראשונים לאירוע לא חתרו למגע". לא יינקטו צעדים נגד השוטר. ח"כ אופיר פינס מתח ביקורת על כך שלא יוסקו מסקנות אישיות. עוד ידיעת משטרה ב"מעריב": "כלבת לברדור משטרתית התמוטטה כשחשפה כמות גדולה של סמים. באירוע אחר חשה כלבה ברע כשמצאה 90 סוליות חשיש". הידיעה הראשית של "הארץ" (המוסתרת מאחורי מודעת פרסומת, ועל כך בהמשך) היא "מצרים תספק את החשמל לרצועת עזה במקום ישראל". אבי יששכרוף ועמוס הראל מדווחים כי החילופין יתרחשו בתוך שנתיים, וכי מצרים תקים קו חשמל חדש בעלות של 32 מיליון דולר. לפי הידיעה, שר הביטחון אהוד ברק רואה במהלך "שלב בהשלמת תהליך ההתנתקות הישראלי מרצועת עזה". תמונת השער של "הארץ", המובאת סמוך לידיעה המדינית-בטחונית, מציגה את "ארי רון, מחבר איה פלוטו". הידיעה עצמה עוסקת בעובדה שרון הוא מחבר ספר הילדים הפופולרי, ולא לאה גולדברג. "בימים האחרונים מוצפים בני הזוג רון בפניות רבות מצד קוראים, עיתונאים ומתעניינים אחרים, בעקבות הפרסומים על היותם הוריו הביולוגיים של ספר הילדים איה פלוטו", כותב אלי אשכנזי. רון עצמו אומר: "זו סערה שבכלל לא מובנת לי [...] הכל היה גלוי". אשכנזי כותב שהעובדה (הגלויה?) נחשפה לפני 13 שנה ב"הארץ", וכעת נחשפה שוב (האם הוסתרה שוב?) באתר האינטרנט של מאתר הספרים איתמר לוי. דינה רון אומרת על לאה גולדברג: "היא היתה אוטוריטה, מורה ומשוררת נערצת". ולחשוב שפעם לאה גולדברג היתה עורכת של מחלקה לספרי ילדים בהוצאה-לאור, ואיך הולך ופוחת הדור. בסוף הידיעה מסופר מפיה של חוקרת ספרי הילדים יעל דר כי גולדברג חרזה גם את מה שהיה כנראה הקומיקס העברי הראשון, שצייר אריה נבון. חשבתם שנגמר העניין הזה עם הבורסה? אז זהו, שלא. ב"ידיעות אחרונות" הבורסה יורדת: "ירידות בניו-יורק", נכתב בתחתית השער. "מדד נאסד"ק צנח אמש ב-2.6% למרות הורדת הריבית בארה"ב והציפיות לרגיעה" (עידן דורפמן). גם "מעריב" מציין על השער: "אמש: וול-סטריט ננעלה בירידות חדות". וגם פרשת קצב לא נס ליחה: עמ 6 של "ידיעות אחרונות" מוקדש להצהרה שהגישה א ממשרד התיירות לבית-המשפט. היא מפרטת את מסכת ההתעללויות שעולל לה, לדבריה, הנשיא לשעבר משה קצב, וטוענת כי הוא ואנשיו איימו עליה שלא תתלונן ולא תעיד. פרקליטי קצב יבקשו לחקור את א חקירה נגדית. ועוד פרשה, המשלבת שחיתות וכלכלה, על שער "כלכליסט": "בתום שלוש שנות חקירה תכריז בקרוב הממונה על ההגבלים: הבנקים שיתפו פעולה בקביעת גובה העמלות. הממונה אינה מתכוונת לנקוט אמצעים פליליים נגד ראשי הבנקים, אולם קביעתה פותחת פתח להגשת תביעות ענקיות" (רונית גודמן ונעמה סיקולר). אותה ידיעה מופיעה גם על שער "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות". מעניין כיצד יתמודדו שם עם התחרות הפנימית. ב"הארץ" פשוט סגרו את מערכת הכלכלה לטובת "דה-מרקר" (שאותו סיפור מופיע אצלו היום בעמ 15). מה יקרה ב"ידיעות אחרונות"? נחכה ונראה. בעמ 4 של "ידיעות אחרונות" מדווח יוסי יהושוע כי צה"ל השלים "תרגיל רחב היקף המדמה את השתלטות הצבא על עזה". באותו עמוד מדווחים איתמר אייכנר ואלדד בק על עסקת ענק שחתמה שווייץ למכירת גז לאיראן. "שווייץ עשתה עסקה עם השטן", היא הכותרת. בידיעה נכתב כי העסקה מחוללת משבר דיפלומטי בין ישראל לשווייץ (שתמיד ידעה להיות ניטרלית ולעבוד בכיף עם כל הצדדים). בתמונה נראים נשיא איראן, אחמדינגאד, ושרת החוץ השווייצרית, מישלין קלמין-ריי, כשהם מסיבים בטהרן. שניהם מחייכים, השרה השווייצרית עטויה בכיסוי ראש, ולבושה, כך נראה, במין שמלה שחורה וחסרת צורה. על השולחן ביניהם מונחים ורדים, מוטלים בכבדות זה על זה כאילו מאסו בחייהם. אנשיל פפר מדווח ב"הארץ" כי הסוכנות-היהודית מתכננת לפרק את מחלקת העלייה שלה בעקבות קיצוץ תקציבי. לפי התכנון, המחלקה תחולק בין המחלקות האחרות. נקווה שילך חלק. ראש אכ"א, האלוף (הפורש?) אלעזר שטרן, מנע ברגע האחרון משירה גבריאלוב, בתו של האמן מיקי גבריאלוב, לעלות לבמה ולשיר יחד עם אביה במסיבת פרישה לאלוף משה עברי, שבה נכחו קציני מטכ"ל רבים. שטרן אכף כך את המדיניות שהנהיג, שלפיה צה"ל לא יזמין אמנים ובדרנים שלא שירתו בצה"ל (גבריאלוב לא שירתה בצה"ל). "כל הקצינים הבכירים שנכחו באירוע תמכו בהחלטתו של אלוף שטרן וגיבו אותו". מצה"ל נמסר כי גבריאלוב עצמו שירת בצה"ל, וכי "בתקופה האחרונה פונים יותר ויותר אמנים שלא שירתו בצבא ומבקשים לחזור לשירות צבאי או לשירות מילואים". "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מקדישים כפולה לסיפורי החלמה מפגיעות קשות (אותה כפולה, אותם סיפורים, כאילו מדובר בסינדיקציה): פרופ אביעזר רביצקי שוחרר לביתו אחרי אשפוז של שנה וחצי בעקבות פגיעה קשה בראשו (מפגיעת אוטובוס). רביצקי, ש"היה בעבר מועמד לתפקיד נשיא המדינה", שקע בתרדמת, אך התעורר ממנה והוא עובר תהליך שיקומי ארוך. יוסי יהושוע וראובן וייס מביאים את סיפורו של החייל שנפגע מקסאם במחנה זיקים לפני כחצי שנה: הוא החלים מפגיעת רסיסים בראשו ומשרת כעת ביחידת עילית של חיל המודיעין. וגלעד אהרוני, חולה בניוון שרירים, זכה להיות נוכח בלידת בנו. ב"הארץ" יש אמת בפרסום: הכל זה באמת כסף, כפי שטען קמפיין השיווק של העיתון הכלכלי שלהם. שלושה רבעים משער העיתון מוקדשים היום לפרסומות: של מכללת הדסה ושל הטוטו. כפי שכבר נעשה בעבר, מודעת הטוטו עשויה כך שהיא "מחליפה" חצי מעמוד התוכן המוסתר מאחוריה. כך מוגבר הרושם כאילו הפרסומת היא חלק אינטגרלי מהתכנים העיתונאיים ולא מודעה בתשלום. אפשר לקרוא לזה "סמי-תוכן שיווקי ממוקד" ואפשר לקרוא לזה "מודעה לעידוד הימורים מוסווה כידיעה על שער העיתון". צריך להדגיש: לא מדובר כאן סתם בהפקעת הנדל"ן הכי ייצוגי של העיתון לצורך מודעה. "הארץ" עושה זאת דבר יום ביומו, ב"ישראל היום" מתנוססת היום ואתמול מודעת סטריפ גדולה למדי על השער, גם "ידיעות אחרונות" מכר השבוע רצועה קטנה מהשער שלו לפרסומת, וב"מעריב" יש היום "אוזן" של מודעה על השער. לעומת זאת, מה שעושה "הארץ" הוא צעד נוסף ("עליית מדרגה", זוכרים שהביטוי היה פופולרי?) לכיוון השילוב השלם של התכנים העיתונאיים והאינטרסים המסחריים. ההבדל הוא לא רק בעוצמה: במקום מודעת סטריפ או אוזן קטנה, מודעה על חצי מעמוד השער (ב"ישראל היום" הגדילו לעשות לפני כמה חודשים ומכרו את השער כולו לחברת סלולר); ההבדל הוא במהות: המודעה מעוצבת כאילו היתה חלק מהתכנים המערכתיים, לא הפרסומיים. ומאחר שהמציאות בסך-הכל מכירה בפגמיה ומנסה להודיע לנו עליהם כל הזמן, כתבו הפרסומאים של הטוטו ליד תמונתו של שחקן הכדורגל הלום האספרסו: "52 מיליון? תביא לי את החוזה, עכשיו אני חותם". כאילו תיעדו בלי משים את האווירה המנטלית ששררה במחלקה המסחרית של "הארץ" עת החליטו על פרסום מודעה כזו. חברת צמפיון-מוטורס, יבואנית פולקסווגן, מפרסמת היום מודעה קטנה (יחסית) ובה היא מאיימת להגיש תביעת דיבה נגד מי שמפרסם שלטי חוצות "המכפישים את רכב היוקרה של פולקסווגן". לא מדובר ב"תחרות הוגנת", לפי המודעה. המודעות שצמפיון-מוטורס מכוונות אליהן אכן פוגעניות, ואולי אפילו בגדר הוצאת לשון הרע, אבל מה שפוגעני לא פחות הוא הקמפיין הסמוי שגולשים טוענים שנערך לכאורה למען פולקסווגן באינטרנט. לפי טענות של גולשים, יחצנים של החברה נרשמים לפורומים בנושאי רכב, מתחזים לגולשים "רגילים" ומנסים להילחם בקמפיין "המכפיש". גולש שאינו יחצן בשכר העלה השערה באחד הפורומים: ייתכן שמדובר בקמפיין של פולקסווגן עצמה, שרוצה לעורר רעש בכל מחיר. בקרוב נדע.

שרון הוא ראש ממשלה כמו כולם, אבל יותר: הוא הגיע לנקודה שבה המנדט הציבורי שלו בא ממנו וממנו בלבד, לא ממפלגה, לא ממצע, לא מתוכנית. כאשר מנהיג מובהל פתאום לבית־החולים, המדינה מחסירה פעימה. במקרה של שרון החסרנו פעימותיים

זאת המציאות בישראל 2005: ראש הממשלה נוסע מירושלים לבית־החולים שיבא בתל־השומר. ד"ר בולק גולדמן, רופאו האישי, מחכה לו שם, לבדיקה שאמורה להיות חשאית. שרון מדבר בטלפון עם בנו גלעד. הוא מבולבל, חוזר על מלים. גלעד מטלפן לגולדמן. גולדמן מחליט לאשפז את שרון מיד בהדסה. השיירה פונה דרומה, לעין־כרם. עוד לפני שראש הממשלה מוכנס לטיפול, הידיעה על אשפוזו משודרת בערוצי הטלוויזיה. כך, מהטלוויזיה, מתבשר על האשפוז בנו עמרי. עוזריו של ראש הממשלה שומעים את הידיעה ברדיו. כאשר הם מתעשתים, החשד שלהם נופל על השוטרים: ההנחה שלהם היא שהשוטרים שמלווים את השיירה דיווחו לממונים עליהם, ואלה טרחו ליידע את האומה. אילו המשטרה לא היתה מזדרזת, הידיעה היתה יוצאת מבית־החולים, מהרופאים, מאס.אם.אס שמאבטח היה משגר לחברתו, מכל עובר אורח חמוש בסלולרי. ישראל ניצבת במקום הראשון בעולם במהירות ההתפשטות של ידיעות, בעיקר של ידיעות מדאיגות. "חדשות רעות נוסעות מהר", אומר הפתגם האנגלי. בישראל נוסעות החדשות הרעות עוד יותר מהר. נוכח הרקע הזה, השעתיים שבאו אחר־כך היו מוזרות. עוזריו של ראש הממשלה נסעו כל עוד נפשם בם לבית־החולים. הם הגיעו לשם בין חצי שעה לשעה אחרי אשפוזו. בינתיים שודרה ידיעה שאמרה: שרון הגיע חסר הכרה. יועץ התקשורת של שרון, אסי שריב, היה במלכוד. הוא לא ידע מה מצבו האמיתי של שרון. אילו היה יוצא למיקרופונים ואומר, הכל בסדר, המציאות עלולה היתה לטפוח על פניו. אילו היה אומר, אנחנו לא יודעים, הוא היה מחמיר את החרדה בציבור. צוות העוזרים שלח את סגן מנהל בית־החולים אל המיקרופונים, עם הודעה סתמית, עמומה, מגלה טפח ומסתירה טפחיים. במקביל פצח צוות העוזרים במקבץ של הדלפות מרגיעות. מי שרצה להאמין, האמין. רק כאשר הסתיימה בדיקת ה־MRI יצאה לשכת ראש הממשלה בהודעה גלויה, מוסמכת. זכויות החולה של ראש ממשלה אינן כשל אזרח רגיל: הן הרבה פחות מזה. בעיקר בתקופת בחירות. אזרח רגיל שעבר אירוע מוחי זכאי למנוחה. ראש ממשלה חייב להפגין נוכחות. ב־11:15 בלילה, שלוש שעות ומשהו לאחר שאושפז, הוצמד טלפון לאוזנו של ראש הממשלה. הוא דקלם באוזני שישה עיתונאים, אחד מכל עיתון, אחד מכל ערוץ טלוויזיה, שניים־שלושה משפטי הרגעה זהים. מבחינת קמפיין הבחירות, המהלך הזה היה חיוני: הוא הניב כותרות מרגיעות למחרת בבוקר. מבחינת הרופאים, שערורייה. החלטה מוצלחת אחרת של אנשי הלשכה היתה להרחיק מבית־החולים את שרי קדימה. די היה במראה המכוניות הממוגנות והמאבטחים החמושים באור הדל, העמום, מול דלת המיון של בית־החולים. אילו היו מתרוצצים שם גם שרים על מאבטחיהם, התחושה הכללית היתה ששרון על ערש דווי, אוי לו, אוי לשריו ואוי למדינה. שרון הוא ראש ממשלה כמו כולם, אבל יותר: הוא הגיע לנקודה שבה המנדט הציבורי שלו בא ממנו וממנו בלבד, לא ממפלגה, לא ממצע, לא מתוכנית. כאשר מנהיג מובהל פתאום לבית־החולים, המדינה מחסירה פעימה. במקרה של שרון החסרנו פעימותיים. האתגר העיתונאי היה להעלות את כל השאלות הקשות הכרוכות בהורשת השלטון, אבל לעטוף אותן בצמר־גפן. להעלות את השאלות, אבל לא ללחוץ לקבל תשובות. כשהעם בחרדה הוא נזקק לתקשורת. זה טוב. אבל אסור להגזים בזה, אחרת הוא יברח לנו כשנעבור לפרסומות. ▪ ▪ ▪ אביב בושינסקי, שהיה כתב מדיני של גלי־צה"ל ועבר בן־לילה לעבוד כיועץ תקשורת בלשכתו של ראש הממשלה שסיקר, התלונן, ברשימה ב"מעריב", על שהופלה לרעה: כאשר הוא חצה את הקווים התנפלו עליו עמיתיו בתקשורת, ואילו כאשר שלי יחימוביץ חצתה את הקווים היא זכתה לשבחים. הטענה שלו לא משוללת יסוד. מותר לשער, שאילו יחימוביץ היתה חוצה את הקווים ימינה ולא שמאלה היו עמיתיה בתקשורת נדיבים פחות. בושינסקי תואר כמי שערק לארץ אויב. יחימוביץ, כמי שהתגייסה להציל את המולדת. הפער הזה לא מדבר לטובת הברנזה. אלא שהפער לא נובע רק מהתייחסות שונה לשמאל ולימין. בשבע־שמונה השנים שעברו בין בושינסקי ליחימוביץ השתנו לחלוטין כללי המשחק. העיתונאים, לפחות אלה שמגדירים את עצמם כ"טאלנטים" ומוצאים את פרנסתם באולפני הטלוויזיה, חדלו ברובם להיות עיתונאים. הם מאגרי־רווח. מייצג אותם סוכן, שמנתב את דרכם המקצועית. או, לחלופין, הם מתאגדים לחברה עסקית, מסוג החברה שהקימו למטרות רווח יוסף לפיד משינוי, דן מרגלית מהטלוויזיה ואמנון דנקנר מ"מעריב". עיתונאים שעובדים בתוכניות אקטואליה בטלוויזיה משתכרים היום לא על־פי עבודתם המקצועית אלא על־פי הרייטינג שהתוכנית מביאה. אם לא יחוללו מהומות באולפן ימותו ברעב. מראייני טלוויזיה מסוגו של יאיר לפיד, שמשוכנעים שהם תמצית תהילת העיתונות, משכירים את גופם ואת נפשם לפרסומות מסחריות. כל אלה חיים בהוויה שאין בה חציית קווים, כי אין בה קווים בכלל. במלים אחרות, המקצוע איבד את גבולותיו, המקצוע הושחת. לקביעה הקשה הזאת חייבים לצרף שתי הסתייגויות: ראשית, העיתונות בישראל לא היתה אף פעם בועה סטרילית. עיתונאים הפרו נורמות, חצו קווים, מכרו את מקצועם תמורת נזיד עדשים. אבל אז עשו את המעשים האלה עם סומק קל. הסומק אבד. שנית, אין שום סיבה לבכות על הזמנים שהשתנו. זאת דרכו של עולם. האתגר הוא לשמור בתוך כללי המשחק החדשים על מידה סבירה של מקצוענות, הגינות ושכל ישר. פוליטיקאי ידוע שאל אותי פעם, מה אני מתכוון לעשות אחרי העיתונות. "עיתונות", אמר, "היא מסדרון. השאלה היא, לאיזה חדר אתה מתכוון ללכת". נדמה שלא מעט עיתונאים חושבים במונחים דומים: שלי יחימוביץ היא הבולטת ביניהם. יחימוביץ נאמה כפוליטיקאית עוד כשהיתה עיתונאית מן המניין. היא לא היתה עיתונאית עם אגנדה: היא היתה אגנדה שמתכסה בעיתונות. כאשר עברה לפוליטיקה מהיום למחר היא הפרה נורמה אתית. אני מאמין לה שכאשר ראיינה במתק־שפתיים את יו"ר העבודה היא לא ידעה שימים אחדים לאחר מכן תצטרף למפלגתו. אבל אי־ידיעה לא פוטרת מעונש. לא היה נגרם שום אסון אילו היתה גוזרת על עצמה תקופת צינון. הצופים חשבו לתומם שעמיר פרץ בא ל"פגוש את העיתונות". עכשיו, לאחר החיבוקים והנשיקות, אנחנו יודעים שבא לפגישה משפחתית. לאן נעלם הגילוי הנאות, שיחימוביץ ידעה לדרוש בלהט מאחרים? עם זאת, בהשוואה לנורמות של כמה מעמיתיה, יחימוביץ היא צדקת גמורה. היא הלכה בעקבות השקפותיה, הם בעקבות הארנק. ▪ ▪ ▪ באמצע דצמבר הלך לעולמו גק אנדרסון, במובנים רבים אבי העיתונות החוקרת. בשיאו, דיווח "ניו־יורק טיימס", נדפס הטור שלו ביותר מאלף עיתונים, ומספר קוראיו הגיע ל־40 מיליון. הוא הטריד את הממסד עד כדי כך, שראש האף.בי.איי המיתולוגי, גיי אדגר הובר, כינה אותו "טינופת עופות־טרף שנלעסה מחדש". באנגלית זה נשמע יותר טוב. שנים אחדות קראתי את טורו היומי. השפה היתה נמוכה באורח מביך. הכותרות מפוצצות. החשוב מהול בטפל. אבל המידע היה שם: מודלף עמוק מתוך הקרביים של המנגנונים הממשלתיים. הוא היה בין חושפי עסקת הנשק איראן-קונטראס בתקופת הנשיא רייגן, שאמורה היתה לממן גורמים ימניים במרכז אמריקה בתמורה לנשק שזרם לאיראן. היו כמה ישראלים שהתעשרו בעסקה המבישה ההיא. הוא חשף את המזימה שנרקמה בסי.איי.איי, לגייס את המאפיה לצורך התנקשות בחיי פידל קאסטרו, את תמיכתו החשאית של הממשל האמריקאי בפקיסטן במלחמת בנגלדש, את שערוריית הבנקים להלוואה וחיסכון בארצות־הברית ועוד ועוד. ההיסטוריונית דוריס קארנס, שכתבה לפני שנים ספר מרתק על הנשיא גונסון ("לינדון גונסון והחלום האמריקאי") סיפרה איך ארז גונסון ושיווק ידיעות לכל בעל טור על־פי מידותיו. גק אנדרסון הסכים לפרסם רק מסמכים מסווגים. גונסון היה מעניק לחומר שרצה להדליף את הסיווג "סודי ביותר", ואז היה מטלפן לאנדרסון. בניגוד לבעלי טורים אחרים, אנדרסון נמנע מלהתחכך בראשי הממשל. באירועים חברתיים לא ראו אותו: הראשים לא הזמינו אותו, והוא סירב ללכת. הוא עבד עם הפקידים בדרג הנמוך, טיפח את תחושת הצדק שלהם ואת מרירותם האישית, הגן על זהותם ועזר להם לנקום את נקמתם בבוסים. ההשוואה המתבקשת היא עם בוב וודוורד, חושף פרשת ווטרגייט, שבשנים האחרונות הפך מכתב־חוקר שלא עושה חשבון לאיש־סודם האינטימי של הנשיא בוש וסגנו צייני. לאנדרסון זה לא היה קורה. הוא התפשט יותר מדי: גם טור יומי בעיתון, גם אינספור תוכניות רדיו וטלוויזיה. בדומה לעיתונאים רבים במקומותינו, הוא דילל את עצמו למוות: ככל שהופיע יותר ידע פחות. מספר העיתונים שפרסמו את טורו ירד ל־150. התקשורת חדלה לצטט את המסמכים שחשף. כמו שקורה הרבה במקצוע האכזרי הזה, הוא מת פעמיים: פעם מחוסר עניין ציבורי, ופעם מפרקינסון. גיליון 60, ינואר 2006

עתירה שהגיש לבג"ץ "ידיעות אחרונות" מציירת תמונה שלא תיאמן: מוסדות המדינה מפירים חוק באופן שיטתי בהפעלת ארכיונים פיראטיים. החומר מוסתר מעיני הציבור, אינו מועבר לגנזך המדינה, וההיסטוריה של מדינת ישראל מרקיבה בכספות נעולות שהמפתח אליהן נשכח מזמן

יום אחד, מספר עיתונאי "ידיעות אחרונות" ד"ר רונן ברגמן, התגלה בארכיון המוסדי של אחד מגופי הביטחון בישראל תיק שהוקדש לפרשה בלתי נעימה מהעשור הראשון למדינה. קצין צה"ל שנחשד כי הוא עומד למסור מסמכים מסווגים לשגרירות מצרים ברומא נחטף על-ידי ארגון ביון ישראלי במטרה להחזירו לארץ, אלא שמנת סם ההרדמה שקיבל היתה גדולה מדי, והוא מת במטוס שהיה בדרכו לארץ. את גופתו השליכו לים, ולמשפחתו נאמר שהסתבך בחובות וכי הוא חי בדרום אמריקה. בין הסוכנים שגילו את התיק הארכיוני התפתח דיון – האם לגלות את האמת למשפחה או להשמיד את התיעוד? בסופו של דבר, מספר ברגמן, אחד האנשים שנחשפו לפרשה הזדעזע במידה כזו, שהדליף לו את הסיפור, וברגמן פרסמו ככתבה בעיתון. במקרה הזה, ובדרך השרירותית שבה נחשף לציבור, טמונים לדעת ברגמן כמה מהפגמים המאפיינים את גישתה של מערכת הביטחון לשימור וחשיפה של עברה, גישה המנוגדת לא רק לעקרונות זכות הציבור לדעת וחופש המידע, אלא גם לחוק. שכן יש לדעת: עצם העובדה כי לגופי הביטחון בישראל ארכיונים משלהם מנוגדת לחוק הארכיונים. לפי החוק, מלאכות המיון, הארכיונאות והחשיפה לציבור של כל חומר המוגדר כארכיוני נתונות לסמכותם של גנזך המדינה והגנז העומד בראשו. בעוד כחודש אמור להתקיים בבית-המשפט העליון דיון בעתירה שהגיש ברגמן יחד עם "ידיעות אחרונות", בדרישה מגנז המדינה ומראשי רשויות הביטחון להסביר מדוע, בעצם, אף אחד מהם אינו פועל על-פי חוק. "כמו ברפובליקת בננות", אומר ברגמן, "גורמי הביטחון בישראל, כל אחד לעצמו, הקימו ארכיונים פרטיים. ארכיון משרד הביטחון, ארכיון אמ"ן שמוזג לתוך משרד הביטחון, ארכיון הוועדה לאנרגיה אטומית, ארכיון המוסד, ארכיון השב"כ. כל אלה הם ארכיונים בלתי חוקיים שקיימים כבר עשרות שנים". על-פי העתירה, העתקים של החומר המוחזק בארכיונים הפרטיים אינם מועברים לגנזך המדינה, "ולמיטב ידיעתם של העותרים, גנז המדינה אינו פועל על מנת להקפיד על כך שהחומר הנ"ל יופקד בגנזך כחוק". יתר על כן, העתירה טוענת כי מאחר שהארכיונים הללו אינם פועלים לפי חוק, לא מוטל עליהם פיקוח ראוי. "העתירה הזו נוגעת לחוקרי אקדמיה, לעיתונאים ובכלל לכל מי שהנושא של שימור ההיסטוריה והבנתה חשוב לו", אומר ברגמן. מעבר לעובדה כי הגורמים המפירים, לדבריו, את החוק עומדים בשורה הראשונה של הזרוע המבצעת במדינת ישראל, ברגמן מסביר כי להתנהלותם הבלתי חוקית השלכות הרות אסון. "ברמה הטכנית", מסביר ברגמן, "מיון ושמירת מסמכים, תעודות, סרטים מגנטיים ותמונות דורשים ידע". לדבריו, כבר נתקל לאורך הקריירה שלו במקרים של ארכיונים פרטיים שבהם החומר לא נשמר כראוי בשל העדר ידע . במקרה אחד, הוא מספר, הוצבו מדפי ספרייה בארכיון פרטי על מסילה שהיתה חלודה מחוסר שימוש. כשהצליח בכל זאת להניע את אחד המדפים על המסילה, גילה מאחוריו שלד של חתול. זאת ועוד, לאף גורם באותו ארכיון לא היה מפתח לכספת שהיתה בו, ורק לאחר שרתך פתח אותה התגלתה ניירת שברגמן מגדיר כ"לא רק מאוד רלבנטית להיסטוריה של אותה יחידה, אלא שיש לה גם רלבנטיות להיסטוריה של מדינת ישראל בתחומים מסוימים". למרבה הצער, אומר ברגמן, הניירת שהתגלתה בכספת היתה מעופשת ורקובה בחלקה. "זאת פשוט בושה", הוא מסכם. בזאת לא מסתיימת הסאגה העגומה של (אי) שימור ההיסטוריה בישראל על-ידי מוסדות המדינה. מלאכת המיון העצומה נמסרה על-פי חוק לגוף שזו התמחותו וזה ייעודו, גנזך המדינה. אלא שבמסגרת ערב עיון שנערך לאחרונה באוניברסיטת באר-שבע, ציין גנז המדינה לשעבר טוביה פרילינג כי בגנזך המדינה משמרים רק כ-5% מהחומר המועבר אליהם. העובדה כי ההחלטה מה יש לשמר מופקעת אף היא מידי הגנז ונתונה לבעלי הארכיונים הפרטיים מעוררת דאגה בפני עצמה. "איך אפשר לדעת", שואל ברגמן, "שבארכיונים הפרטיים לא משמידים את התיקים שגורמים להם מבוכה, על רצח שבויים למשל? עצם העובדה שהאנשים של הארגון הם אלה שאחראים מה יתפרסם, איך יתפרסם ומי ישמור על הניירת, זה הדבר השערורייתי. אנשים לא מבינים איזה פוטנציאל רועם יש לחומרים האלה". כיוון שהחומרים הללו אינם מועברים לגנזך המדינה, אין לגנז גם האפשרות להורות על חשיפתם לציבור. על-פי חוק הארכיונים, חומר בטחוני אמור להשתחרר לעיון הציבור לאחר 50 שנה, למעט במקרים חריגים. אלא שלפי ברגמן, "ההוראה הזו בחוק היא אות מתה". בארכיונים הפרטיים אין מי שעובר על החומרים במטרה להכין אותם לקראת העמדתם לרשות הציבור. יתר על כן, מאז שמועד 50 השנים החל לפקוע, נעשה ניסיון להאריך את החיסיון ל-70 שנה. אם לא די בכך, גם חומר מאותם ארכיונים שמוצא את דרכו לגנזך המדינה באמצעות גורם שלישי נותר בסופו של דבר חסוי. "למיטב ידיעת העותרים", נכתב בעתירה, "קהילת המודיעין אסרה על משרד החוץ לעשות דה-קלסיפיקציה ולהעמיד לרשות הציבור חומר ארכיוני שנמצא במשרד החוץ ושמקורו במוסדות הבטחוניים השונים נשוא עתירה זו". "מי ששולט בעבר שולט בעתיד", קובע ברגמן. כדוגמה לכך הוא מביא את נסיונו לפרסם ב"ידיעות אחרונות" מסמכים פנימיים ומחקרים צה"ליים על מלחמת יום כיפור. לדבריו, המחקרים הוסתרו מעין הציבור בעקבות לחץ מתמשך מצדו של אריאל שרון. "אריק שרון הבין במהלך מלחמת יום כיפור שהמלחמה הזו היא קו פרשת מים אדיר בתולדות מדינת ישראל", אומר ברגמן, "שיש אנשים שייצאו מהמלחמה הזו מחוסלים, ויש כאלה שיסללו את דרכם על גב המלחמה הזו לכס ראשות הממשלה. על-ידי מניעת פרסום המחקרים האמיתיים על המלחמה, שרון הצליח לעצב היסטוריה מסולפת שעדיין יש לה אחיזה בשכבות רחבות מאוד של הציבור, כאילו הוא זה שחצה את התעלה, כאילו הוא הקיף את הארמיה השנייה, כאילו הוא הציל את מדינת ישראל. הדברים האלה פשוט לא נכונים, או לפחות מוגזמים מאוד, ואם אתה קורא את המחקרים של צה"ל, אתה רואה שהם לא נכונים". הניסיון לפרסם את המחקרים על מלחמת יום כיפור נעשה בשנת 2003, לקראת ציון 30 שנה למלחמה. רק לאחר שהחומרים הוברחו מהארכיון, צולמו על-ידי ברגמן ופורסמו בעיתון, שיחרר צה"ל את המחקרים לעיון הציבור. שלוש שנים אחר-כך, במחצית 2006, נעשתה מטעם ברגמן ו"ידיעות אחרונות" פנייה רשמית ראשונה לגופי הביטחון שבבעלותם ארכיונים פרטיים, בבקשה שינמקו מדוע אינם פועלים על-פי חוק. רק משרד הביטחון טרח להשיב, וגם תשובתו היתה חלקית. על פנייה נוספת למשרד מטעם העותרים לא נמסרה תשובה. כל יתר הגופים לא השיבו לפניות אליהם. כתוצאה מכך, במאי 2007 הוגשה על-ידי משרד עורכי-הדין ליבליך-מוזר עתירה לבג"ץ מטעם ברגמן ו"ידיעות אחרונות", תוך תמיכה מלאה מעורך העיתון, שילה דה-בר, בדרישה מכל הגופים שצוינו לעיל להשיב מדוע אינם פועלים בהתאם לחוק הארכיונים. בית-המשפט קבע כי על המשיבים לעתירה להגיש את תגובתם לא יאוחר מ-20 יום לפני מועד הדיון שייקבע, אך מועד הדיון נדחה פעם אחר פעם, כבר למעלה מחמש פעמים, ועד היום הוא לא נערך. נכון לעכשיו, כאמור, הדיון אמור להיערך באפריל הקרוב. "אני מוכרח להודות שבעניינים שאנחנו באים בהם לבג"ץ זה נדיר מאוד שדברים נדחים כל-כך, ובמספרים וכמויות כאלה", אומר עו"ד מיבי מוזר. "ההסבר שלי לדחיות הוא שלמרבה הצער, בית-המשפט העליון לא בדיוק חרד לקיומו של החוק בעניין הזה". גנז המדינה, ד"ר יהושע פרוינדליך, רואה את הדברים אחרת. "אני לא מסכים לטענה שהארכיונים הללו לא חוקיים", הוא אומר. "יש לנו פיקוח מתאים ודי טוב על הארכיונים של המוסד ושל השב"כ, ולגבי הוועדה לאנרגיה אטומית, אנחנו בעיצומו של תהליך פיקוח". האם תקין שגוף יהיה אחראי על שימור וחישוף חומריו שלו? "לא, אבל לנו יש פיקוח על החומרים האלה. אנחנו יודעים מה קורה בארכיונים שם, אנחנו יודעים שהחומר נשמר כראוי, אנחנו גם מבקשים מהם שיפרסמו דברים בדוקים לאחר שהם מנפים אותם". לדברי פרוינדליך, גם הוא חשב בעבר כי אין צורך להאריך את זמן החיסיון מעבר ל-50 שנה, אך לאחר שראה חלק מהחומרים הטמונים בארכיונים של מערכת הביטחון, שינה את דעתו. "דעתי לא לגמרי נוחה מהעניין הזה", הוא מציין, "אבל בכורח הנסיבות ולאור האופי המיוחד של החומרים שם, הסכמנו שייחשפו רק לאחר 70 שנה". פרוינדליך מוסיף כי חומרים אלה, במיוחד בארכיון השב"כ, כוללים הרבה פרטים הקשורים לצנעת הפרט, וממילא נוהגים לסגור חומרים הנוגעים לצנעת הפרט ל-70 שנה. פרוינדליך מודה כי בארכיון צה"ל יש מחסור בכוח אדם, ולכן חשיפת החומרים שלו מתעכבת, אבל מדגיש כי לגנז המדינה פיקוח הולם גם על החומרים שם, וכי הארכיון "מוסר חומר בצורה טובה לחוקרים רבים כבר שנים רבות" ו"נותן את השירות הטוב ביותר שאפשר בנתונים הקיימים".

המשבר הכלכלי נוחת על שוק התקשורת כשזה במצב קשה ובעייתי ממילא. התוצאה: כרבע מכלל העיתונאים בכלי התקשורת הארציים פוטרו או עתידים להיות מפוטרים. הנותרים צפויים לגל קיצוצים עמוק ורחב. העיתונות צועדת בדרך להפוך ממקצוע לחלטורה

כ-100 עיתונאים פוטרו בחודשים האחרונים בכלל אמצעי התקשורת הארציים. יותר מ-450 עיתונאים יפוטרו, ככל הנראה, בחודשים הבאים: כ-300 ברשות השידור וכ-120 בעיתונים "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב". על-פי נתוני אגודת העיתונאים, בכלי התקשורת הארציים ("ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ", רשות השידור, ערוץ 2 וערוץ 10) מועסקים כ-2,200 עיתונאים. גל הפיטורים הנוכחי, לפיכך, עתיד לצמצם את מספר העיתונאים הפועלים בכלי התקשורת הארציים בכ-25%. רוב אלו שזכו לשמור על מקום עבודתם ייאלצו להתמודד עם קיצוצים ניכרים בשכרם. גם ה"טאלנטים" וה"כוכבים" לא יחמקו מהגזירות. המשבר הכלכלי העולמי נחת על התקשורת הישראלית כשהיא מתמודדת עם מציאות לא פשוטה בלאו הכי: העיתונות המודפסת שרויה במשבר כלכלי עמוק זה כמה שנים; כמה מערוצי הטלוויזיה המסחריים סובלים מהפסדים כבדים עקב סטגנציה בשוק הפרסום; רשות השידור על סף התמוטטות כלכלית, ורוב כלי התקשורת האינטרנטיים טרם גיבשו מודל עסקי יציב ורווחי. כבר מראשית אוקטובר אשתקד, כשהתברר כי המשק עומד בפני משבר כלכלי חמור, החלו הנהלות כלי התקשורת, כמעט ללא יוצאת מהכלל, להכין תוכניות קיצוצים. כמה מכלי התקשורת הוציאו לפועל תוכניות דומות כמה פעמים בשנים האחרונות, והם פועלים כבר כעת במתכונת מצומצמת ביחס למה שהיה נהוג בשנים שלפני כן. בעוד שהתקשורת מדווחת (אמנם לא באופן עקבי) על פיטורים בכלל ענפי המשק בשל המשבר הכלכלי, הרי שגל הפיטורים בתקשורת עצמה כמעט שאינו זוכה לסיקור, למעט ידיעות אחדות ולא תמיד מדויקות במדורי חדשות התקשורת באינטרנט, המתמקדות בדרך כלל במספר מצומצם של עיתונאים בעלי שם שאתרע מזלם להיות מפוטרים או מקוצצי משכורת. בדיקת "העין השביעית" מעלה כי גל הפיטורים נרחב ממה שפורסם עד כה, וכי במרבית המערכות שוררים בתחום זה בלבול, מבוכה וחוסר ודאות. תופעות שהיו בעבר נקודתיות, למשל עיתונאי המגלה שפוטר רק כשעיתונאים המסקרים את תחום התקשורת מתקשרים אליו כדי לקבל את תגובתו, הן עתה שכיחות. ההנהלות, במקרים רבים, אינן משתפות פעולה או חולקות מידע על תוכניותיהן עם העובדים או נציגיהם. ברוב כלי התקשורת נציגויות כאלה כלל אינן קיימות. עם זאת, יש לציין כי בכמה ממערכות העיתונים, כמו ב "מעריב" וב"גלובס", הודיעו לעובדים בצורה מסודרת על מהלך הפיטורים והקיצוצים, גם אם לא התייעצו עימם על כך. אל הנתונים שהוזכרו לעיל צריך להוסיף את המפוטרים ברשתות המקומונים, אתרי האינטרנט (למעט Ynet ומקו, שהם חלק מ"ידיעות אחרונות" וערוץ 2), רשתות המגזינים ומפוטרים שאינם עיתונאים: עובדי ייצור, הפצה, הנהלה, שיווק, מכירות, ארכיון וכיוצא באלה. "הנהלות עיתונים מפטרות עיתונאים, או כל מי שקשור למערכת העיתונאית, בלי לתת מספרים או שמות של מפוטרים", אומר יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל-אביב וממלא-מקום יו"ר האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל. "כמה מהמפוטרים מבקשים לא לפרסם שהם פוטרו, כי הם רוצים לחפש עבודה לא כמפוטרים אלא כמי שהתפטר מהעיתון", הוא מוסיף. "הדבר החמור ביותר הוא שהמו"לים מפטרים בעיקר עיתונאים ששכרם גבוה, ואז מביאים במקומם עובדים בשכר נמוך יותר או כתבים ועורכים צעירים שמוכנים לעבוד בכל מחיר. זו תופעה שפוגעת מאוד במעמד העיתונאי ומחסלת את שכבת העיתונאים בעלי הניסיון והמעמד". הנתונים שנביא על מה שמסתמן כאחד מגלי הפיטורים החמורים ביותר בתולדות התקשורת הישראלית הם משוערים, ומסתמכים על נתונים שקיבלנו מוועדי עובדים, עורכים וכתבים בכלי התקשורת. הבדיקה כללה את קבוצות התקשורת "ידיעות אחרונות" כולל "כלכליסט" ואתר Ynet; "מעריב", כולל אתר האינטרנט nrg, שממילא צומצם עד למינימום ולמעשה כמעט שלא פועלים במסגרתו כתבים עצמאיים, אלא כתבי העיתון המודפס; "הארץ", כולל "דה-מרקר" ואתרי האינטרנט; העיתון ואתר האינטרנט "גלובס"; רשות השידור, הכוללת את קול-ישראל ואת הערוץ הראשון; וערוץ 2, כולל האתר מקו של הזכיינית קשת; וערוץ 10. בהמשך תובא סקירה של המצב התעסוקתי בכל אחד מכלי התקשורת המרכזיים. מהו היחס בין מספר המפוטרים לכלל המועסקים בכל אחד מכלי התקשורת? גם על שאלה זו קשה לענות במדויק. גופי התקשורת אינם מוכנים למסור כמה עיתונאים הם מעסיקים, ולא רק ל"העין השביעית". "אנחנו לא יודעים כמה אנשים יש בכל אמצעי תקשורת", אומר יוסי בר-מוחא. "ביקשנו ממערכות העיתונים לא פעם מספרים, והם מסרבים". לטענת בר-מוחא, הסירוב נובע מחשש של המערכות כי המידע יעזור לאגודה לגייס עיתונאים לשורותיה. "אפילו חברי ועד שפנינו אליהם", מוסיף בר-מוחא, "לא יודעים מספרים מדויקים, כי ההנהלות לא אומרות להם". "גלובס". מבין העיתונים, העיתון שפיטר את מספר העיתונאים הגדול ביותר בהשוואה לגודלו הוא "גלובס", שהודיע על פיטורים של כ-40 איש. זאת, אף שהעיתון דיווח על עלייה במספר המנויים. בתגובה לפניית "העין השביעית" בנובמבר אשתקד אמר מנכ"ל העיתון, איתן מדמון, כי "המאזן הכולל הוא קיטון משמעותי בהכנסות" עקב ירידה בהכנסות מפרסום. כמה שבועות אחרי גל הפיטורים שלח מדמון הודעה בדואר האלקטרוני לכלל העובדים, ובה הכריז כי צפויים גם קיצוצים בשכר. ואכן, החל מחודש ינואר החל "גלובס" בהליך של קיצוץ רוחבי במשכורות כל העובדים ששכרם מעל 7,000 שקל לחודש, בהיקף של 5%–10%. "הארץ". בעיתון "הארץ" עתידים להיות מפוטרים עד סוף תהליך הקיצוץ הנוכחי כ-30 עיתונאים. "לא מדובר רק בבעלי שכר גבוה, אלא גם בעיתונאים חדשים יחסית בעלי שכר נמוך. אפשר להגיד שפוטרו מכל הסוגים", אומר מקור ב"הארץ". מלבד הפיטורים מתוכננים ב"הארץ" גם קיצוצי שכר. במהלך יוצא דופן בנוף התקשורת הישראלית, מתכוון הוועד הטרי של העיתון להיאבק בפיטורים, ואף הכריז לאחרונה על כוונתו לפתוח בשביתה. הרקע המיידי לסכסוך העבודה היה הצהרתו של מנכ"ל העיתון, רמי גז, שממנה השתמע כי העיתון דווקא מצליח מבחינה עסקית – זאת על רקע הכרזות ההנהלה כי הקיצוצים הכרחיים כדי להתמודד עם מצבו הכלכלי הקשה של העיתון. "ידיעות אחרונות". ב"ידיעות אחרונות" פוטרו מתחילתו של המשבר כ-20 עיתונאים: גרפיקאים, עורכים, כתבים ורכז כתבים. "המומחיות של ידיעות אחרונות היא לפטר בשקט", אומר מקור בכיר בעיתון. "אף אחד לא יודע על גיוסי עובדים או פיטורים אלא אם ההנהלה רוצה להפנות לכך תשומת לב". עם זאת, לטענת אותו מקור, מהלכי פיטורים מסוימים מוחצנים בכוונה כדי להפגין את המוכנות וההיערכות של העיתון להתמודדות עם המשבר הכלכלי. מאחר ש"ידיעות אחרונות" הוא ככל הנראה גוף התקשורת העיתונאי היחיד ששומר על רווחיות, הרי שהפיטורים על רקע "המשבר הכלכלי" מדיפים ניחוח ציני ומעוררים את התהייה אם בעלי העיתון אינם מנצלים את המשבר כדי "להיפטר" מעובדים שאינם רצויים בעיניהם מסיבות שונות ומשונות. "ידיעות אחרונות" הוא אחד מכלי התקשורת שבו יש עדיין ריכוז גדול יחסית של עיתונאים החתומים על חוזה קיבוצי. לפני כעשור עמד מספרם על כ-250 עיתונאים; כיום הוא כ-50. ועד "ידיעות אחרונות" מאגד בתוכו את העיתונאים האלה, שרובם מבוגרים ואינם נוטלים חלק פעיל בעבודה המערכתית השוטפת. "אנחנו נילחם בשבילם עד הסוף, כי זה לא אנשים שבגילם יכולים למצוא בקלות עבודה במקום אחר", אומרת חברה בוועד. "יש הרבה מאוד דוגמאות של עיתונאים מבוגרים יחסית שפוטרו ומאז הם מסתובבים ללא עבודה, ולכן אנחנו מאוד מאוחדים ומאוגדים". בד בבד עם ההצהרות הלוחמניות, אמרה הנציגה כי עד כה לא פוטר אף עיתונאי ב"ידיעות אחרונות". לדבריה, גם עיתונאים שקיבלו הודעות פיטורים עדיין מועסקים בעקבות משא-ומתן בינם ובין ההנהלה, תוך תמיכת הוועד, על גובה פיצויי הפיטורים. המידע נבדק והתברר כלא נכון, מה שמעלה ספק לגבי רצינותו של הוועד וכוחו לעמוד מול הנהלת העיתון. "כלכליסט". ב"כלכליסט", העיתון הכלכלי החדש מבית "ידיעות אחרונות", פוטרו כעשרה עיתונאים וכן קוצץ שכרם של פרילנסרים המקבלים תגמול לפי תפוקה. Ynet. באתר Ynet לא פוטרו בינתיים עובדים, "אבל אנחנו יודעים שיש כוונה לעשות קיצוצים וכנראה גם פיטורים", אומר מקור באתר. יש לציין כי סקר חברות הפרסום העלה כי בעקבות המלחמה, חלה עלייה דרמטית במספר הכניסות לאתר, שמגיע בשיא ללמעלה ממיליון ו-300 אלף כניסות ביום. לפי הסקר, גם ההכנסות מפרסומות באתר עלו בצורה משמעותית בחודשים האחרונים. באתר mynet, אתר החדשות המקומיות החדש מבית Ynet, פוטרו שישה עורכים, שהם כמחצית מכוח האדם במערכת האתר. "מעריב". בעיתון "מעריב", שעבר כמה גלי פיטורים בשנים האחרונות, אין הפעם, ככל הנראה, כוונה לפטר עוד עיתונאים. "מעריב" שרוי במצב כלכלי קשה בלאו הכי, והבעלים, עופר נמרודי, מנסה למכור את העיתון ואף ניהל מגעים מתקדמים, שכולם כשלו, עם כמה בעלי הון. במידה רבה, חרב הפיטורים מונפת ממילא מעל ראשי העובדים, אם העיתון אכן יימכר או ייסגר. בחודש שעבר העבירה ההנהלה מכתב לעובדים עם דרישה לקצץ בשכרם על-פי דירוג דרגות השכר; משכורות נמוכות יקוצצו ב-5% ומשכורות גבוהות יקוצצו באופן מדורג עד ל-20%. מהלך הקיצוץ אמור היה להיות חריף עוד יותר, ומותן בלחץ העורכים הראשיים. גם כך ייתכן כי בסיומו של מהלך זה יהיו גם עובדים שיסרבו להוריד משכרם או שיעדיפו לעזוב ולנסות את מזלם במקום אחר. למעשה, מקרים כאלה מתרחשים בעיתון כבר עכשיו. ערוץ 2. בחברת החדשות של ערוץ 2 לא ידוע על עיתונאים שפוטרו, אלא על קיצוצים מתוכננים בשכר. זאת, למעט 20 עובדים שפוטרו מאתר מקו של הזכיינית קשת. זו האחרונה הודיעה בימים האחרונים כי יש בכוונתה לקצץ עוד 10% מתקציב 2009, קיצוץ שיתווסף לזה של 15% שיושם קודם לכן. "אנחנו עוד לא יודעים על עיתונאים מפוטרים, אבל ברור לנו כמו שברור לכולם שזה יגיע גם אלינו", אומר מקור בחברת החדשות של ערוץ 2. ערוץ 10. גם בחברת החדשות של ערוץ 10 הוחלט על קיצוצים בשכר בעלי המשכורות הגבוהות. ההחלטה נעשתה בשיתוף עם העובדים, שנאמר להם שכך יימנעו פיטורים. ירון לונדון ומוטי קירשנבאום, שהתנגדו לקיצוץ, התפשרו (לאחר סכסוך עבודה קצר) על קיצוץ מתון יותר. משכורות של עד 10,000 שקל לא קוצצו, משכורות שבין 10,000 ל-20 אלף שקל קוצצו ב-5%, משכורות שנעות בין 20 אלף שקל ל-30 אלף שקל קוצצו ב-8% ומשכורות של מעל 30 אלף שקל קוצצו ב-12%. בערוץ 10, בדיוק כמו בערוץ 2, העיתונאים אינם משלים עצמם. "ברור לנו היום שהקיצוצים הם רק בשלב הראשוני שלהם ויגיעו גם פיטורים. זה לא סוד שערוץ 10 נמצא בקשיים כלכליים, ככה שזה רק עניין של זמן", אומר מקור בערוץ. כמו ב"מעריב", חרב הפיטורים מונפת ממילא מעל ראשיהם של עובדי חברת החדשות של ערוץ 10. עם היוודע דבר המגעים למיזוג בין ערוץ 10 לזכיינית ערוץ 2 רשת, הודיע מנכ"ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי, כי אחת מתוצאות המיזוג תהיה סגירתה המוחלטת של חברת החדשות של הערוץ. רשות השידור. ברשות השידור, הכוללת את ערוץ 1 וקול-ישראל, עתידים להיות מפוטרים השנה 300 עיתונאים, על-פי תוכנית הרפורמה ברשות. המספר עלול להגיע גם עד ל-350 עיתונאים. עדיין לא ברור אם המהלך ייצא לפועל, עקב התנגדויות של ועדי העובדים שבתוך הרשות. ייתכן גם שחלק ממהלך הפיטורים יומר בפרוצדורה של פרישה מרצון. "ישראל היום". החינמון "ישראל היום" הוא כלי התקשורת היחיד שמגייס עיתונאים לקראת יציאת המוסף החדש שלו לסוף השבוע ועיבוי מערכת החדשות הקיימת. למרות הפגיעה הקשה בעסקי ההימורים שלו, שלדון אדלסון לא פוגע, ככל הנראה, בהקצבה שלו לעיתון שבבעלותו הבלעדית. כאמור, גל הפיטורים הגדול והצמצום הדרסטי של כ-25% בכוח האדם העיתונאי במערכות כלי התקשורת אינם הפגיעות היחידות בעיתונאים. גם אלה שישמרו על מקום עבודתם ייאלצו לספוג גלי קיצוצים חסרי תקדים בשכרם בכל כלי התקשורת, כמעט ללא יוצא מהכלל. מעבר לפגיעה ברמת השכר, ייפגעו גם תנאי העבודה: כמה מהעיתונאים ייאלצו לעבוד שעות רבות יותר ולספק תפוקה גדולה יותר ולמלא בכך את החסר שנוצר בעקבות פיטורי עמיתיהם או החלפתם בכוח עבודה זול יותר ומנוסה פחות; זאת, תמורת אותו השכר או שכר נמוך יותר. במציאות שנוצרה כלל לא ברור איזו אפשרות עדיפה מבחינה תעסוקתית: להיות מפוטר ולנסות לעבור הסבה מקצועית, או להישאר במערכת ולהידרס תחת שכר מקוצץ ועומס עבודה מוגבר. הנפגעים העקיפים מגל הפיטורים והקיצוצים חסר התקדים בעיתונות העברית הם האזרחים. קוראי, צופי ומאזיני התקשורת הישראלית ייאלצו להסתפק מעכשיו במוצר שיוכן בתנאים לא נוחים, על-ידי כוח אדם מועט ובחלקו חסר ניסיון, כזה שהעיתונות היא בשבילו תחנת מעבר ולא מקום עבודה ופרנסה בטוח ויציב. המשבר הכלכלי הנוכחי והאופן שבו ארגוני התקשורת מתמודדים עימו עלולים להחריף את המגמה, ההופכת ממילא את העיתונות ממקצוע לחלטורה. עם שוך הסערה, כלל לא בטוח שיהיה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור בקלות.

התושבים באזורים מוכי זיהום הביעו אמון במפלגה בראשות בנימין נתניהו - עכשיו תורה להשיב להם צדק סביבתי • אך כרגע מול ההצהרות המרגשות של נשיא המדינה בוועידת האקלים - בכנסת עדיין אין ח"כ ירוק מובהק • נוכח המצב העגום, דרוש מיתוג מחדש • פרשנות

זו העונה הזו בשנה שכולם מדברים סביבה. מצעד האקלים רק הסתיים והוועידה השנתית של האו"ם יצאה לדרך בהתרגשות רבה. הנה, אנחנו אומה ככל האומות, שותפים למאבק קוסמופוליטי, אסתטי, מבעית, רווי מחקרים ונתונים. זו העונה בשנה שכולם מדברים סביבה. כמעט. כשברקע אומות העולם נוהרות לשארם א-שייח לדון בפליטות גזי חממה, בישראל מתגבשת כנסת חדשה. וכמו בסרט פעולה עתיר אפקטים, המסך מתפצל והמציאות מתרחשת בשני יקומים מקבילים: היקום האחד במצרים, ובו משלחת ישראלית מנופחת בהובלת נשיא המדינה ו-800 משתתפים מקומיים, כולם מסתכלים למעלה בחרדה. ביקום הנוסף, כאן בארץ, אסופת נבחרי ציבור, רובם גברים, שמתנגחים על חלוקת תיקים וגודל הממשלה. אפשר להניח שהם לא מתדיינים בלהט במסגרת משא ומתן קואליציוני על תיק הסביבה, פינוי תעשייה מזהמת או הקלה בהתקנת גגות סולאריים. לכל היותר, הם מוחים בתוקף, תובעים את עלבונם ודורשים לבטל את המס על החד פעמי. ומעל הכל, מרחפת הידיעה שערב כינון הכנסת החדשה – אין ח"כ סביבתי אחד מבין 120 חברי הכנסת הנכנסת. שני הח"כים הירוקים נשארו בחוץ: אלון טל מהמחנה הממלכתי, שנדחק על ידי בני גנץ למקום לא ריאלי וח"כ מוסי רז, שנפל יחד עם מרצ מתחת לאחוז החסימה. על פי הפרלמטר הסביבתי של "שקוף", רק השניים הללו השכילו לקדם סוגיות סביבתיות בעבודה פרלמנטרית ענפה. מעבר להם, היו עוד ארבעה חברי כנסת שפעלו בנושא באופן סביר, מעת לעת, ויכולים להפוך אותו כעת לדגל משמעותי בהרבה: עופר כסיף מחד"ש, יוראי להב-הרצאנו מיש עתיד, גילה גמליאל מהליכוד וינון אזולאי מש"ס. כדי להניע את השינוי הדרוש בישראל, באותו להט שבו דיבר נשיא ישראל יצחק (בוזי) הרצוג בוועידה בשארם א-שייח, דרוש שינוי תפיסתי ומיתוג מחדש. למפלגות מרכז ושמאל אין מונופול על סוגיות סביבתיות או על השלכות משבר האקלים – מדובר על חיי היומיום של כולנו. זה האוויר שאנחנו נושמות, הבריאות שלנו. המלחמה בזיהום היא לא פריווילגיה של "שמאלנים" מעונבים בוועידות – אלא עניין חברתי שנוגע לכל אחד ואחת. הוא נוגע אפילו יותר למי שנפגעים מכך באופן יומיומי – מי שגרים בשכנות למפעלים המזהמים. מבדיקה שערכנו, הם נתנו את אמונם באופן מובהק ולמעלה מהממוצע למפלגה הגדולה ביותר – לליכוד. כמעט בכל קלפי שנדגמה ליד אתר מזוהם, הליכוד קיבל את מספר הקולות הגבוה ביותר מבין המפלגות. כך למשל, ברמלה שליד מפעל "נשר" המזהם 39.43% הצביעו מחל. גם בלוד הסמוכה הליכוד קיבל את מרב הקולות, 28.53%. ביבנה שסובלת מזיהום אזור התעשייה באשדוד, 36.35% הצביעו לליכוד, וכך גם בקלפיות שבשכונות באשדוד הסמוכות לאזור התעשייה: במתנ"ס תקוותנו שברובע ב הליכוד קיבל את רוב קולות המצביעים, מעל ל-36%, וכך גם בקלפי של מתנ"ס קופף ברובע, שם הליכוד קיבל 41.55%. יש לציין שלפי הנתונים העירוניים הליכוד היא המפלגה הגדולה באשדוד, אולם היא זכתה רק ב-28.92% מהקולות, משמעותית פחות מהקלפיות שנבדקו. ומה לגבי הקלפיות שברחוב דגניה הסמוך למכלי הנפט שבקריית חיים? גם שם הליכוד הוביל על פני יתר המפלגות, מעל 40% מהקולות בממוצע. הנתונים בולטים אף יותר ביחס לחיפה כולה, שם הליכוד הוא המפלגה השנייה בגודלה, עם 20.94%, כשבראש "יש עתיד" עם 26.31% מקולות הבוחרים. כך גם בשכונות שקרובות לאזור התעשייה אשקלון: בקלפי העוגן 1 הליכוד זכה ב-43.67% ובקלפי העוגן 2 31.91% מקולות הבוחרים – המפלגה הגדולה לקלפי זה, בדומה לנתונים הכלל עירוניים. חברי הכנסת של הליכוד, עליכם להפנים: המצביעים שלכם סוגרים את החלון ממחנק בערב. כדי להיטיב עם הבריאות שלהם, מצופה מכם לדרוש אפס פשרות מול בז"ן בחיפה, מלחמה עיקשת מול "נשר" ברמלה, קנסות חריפים יותר למפעלים המזהמים באשדוד. זו השעה לטעון בעלות ולהוביל להישגים בתחום שאותו כנסות רבות הזניחו ומעטים חברי הכנסת שהשכילו לקדם – צדק סביבתי. "אם המשטר החברתי יגרום לכך שרק איש אחד מבין מאות מיליוני האנשים ימות מרעב, הרי זה סימן שכל החברה כולה רקובה", אמר פעם זאב זבוטינסקי, ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית שמתוכה צמח הליכוד. בהיבטים של משבר האקלים וזיהום, מדובר באזרחים רבים שכבר סובלים. עדיין אין לדעת אם תיק הסביבה יהיה בידי הליכוד – אך כפי שהבהרנו במדד ה"פרלמטר", לח"כים מכל המפלגות יש תפקיד חשוב בפיקוח על הממשלה. הם יכולים לדרוש תשובות מהשר או השרה, לקיים דיונים דחופים ובעיקר לא להרפות.

סקר שערכו חוקרים מהמכללה האקדמית עמק-יזרעאל ואוניברסיטת חיפה משרטט את אופי והיקף השימוש בשירות המסרונים ווטסאפ במהלך המלחמה האחרונה בעזה

שירות המסרונים וואטסאפ (WhatsApp) קיבע בשנים האחרונות את מעמדו כאחד מיישומי הטלפון החכם הפופולריים ביותר בארץ ובעולם, ולאחרונה נרכש על-ידי פייסבוק בסכום עתק של 19 מיליארד דולר. במהלך מבצע "צוק איתן" הצטרף היישום לסדר היום הציבורי והפוליטי בעקבות חשיפת המקרה שבו הדליפו שלושה חיילי צה"ל את שמות הרוגי אסון הנגמ"ש בסגעייה, עם תחילת המהלך הקרקעי, והפיצו אותם ברבים באמצעות קבוצות וואטסאפ. מקרה זה, לצד מקרים נוספים של שמועות שהופצו בדרך דומה בעת הלחימה, העלה לכותרות את השימוש התדיר שהישראלים עושים בוואטסאפ לא רק בעת שגרה, אלא גם בזמן חירום. מעבר לעניין התקשורתי בתופעה ונסיונם של הגופים הממסדיים (או כשלונם) להתמודד עם אמצעי תקשורת חדשים, בייחוד בעתות חירום, ניתן לבחון את היישום כשחקן חדש ומרכזי בזירה התקשורתית. על השאלות אם מבצע "צוק איתן" עשוי להיזכר גם כ"מלחמת הוואטסאפ הראשונה" ואיזה מקום תפס היישום הפופולרי בחייהם של ישראלים במהלכו ניסינו לענות באמצעות סקר שבוצע במהלך השבוע השלישי ללחימה. הסקר בוצע בקרב 500 משיבים, שהם מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית בגילי 16 ומעלה (טעות התקן המרבית: 4.4%). מהסקר עולה כי במהלך מבצע "צוק איתן" מילא היישום מגוון תפקידים ושימושים, כמה מהם מזוהים, על-פי רוב, עם אמצעי תקשורת אחרים. אחד ממצאי המחקר הבולטים והמעניינים ביותר מצביע על הבדל מובהק בתדירות השימוש בוואטסאפ לפי קרבת מקום המגורים של המשתמשים לאזורי הירי. תדירות השימוש הגבוהה ביותר נמצאה בדרום הארץ, מוקד הפעילות המרכזי במבצע "צוק איתן", ואחריו באזור השפלה, שהיה שני לו בכל הנוגע לרמת חשיפתם של התושבים לסיכון. אזור גוש דן היה השלישי במספר. משתמשים מירושלים וסביבותיה, אזור שנותר מחוץ למעגל הירי במשך רוב ימי הלחימה, השתמשו בוואטסאפ בתדירות נמוכה יחסית. ממצא יוצא דופן ומעורר מחשבה התגלה ביחס לאזור הצפון. דווקא בקרב תושביו של אזור זה, המצוי בריחוק הגיאוגרפי הגדול ביותר ממוקד המבצע וממפת האיום של ירי הטילים, דווח על שימוש בתדירות גבוהה למדי ביישום. הסבר אפשרי לממצא זה יכול להיות חשש מפני התלקחות חזית נוספת בגבולה הצפוני של המדינה, כפי שעלה בהערכות צבאיות ומדיניות שונות שהושמעו בימי המבצע. בעתות חירום עולה תדירות הצריכה של תכנים חדשותיים, וסבב הלחימה הנדון אינו יוצא דופן. כך למשל דיווחו 68% מהמשיבים על התעדכנות בחדשות כמה פעמים ביום באמצעות הטלוויזיה ו-45% התעדכנו באופן דומה באמצעות הרדיו. כצפוי, נמצא כי ככל שעלתה רמת הדאגה הכללית (לעצמי, לקרובים ולמדינה) בתקופת המבצע, כך עלתה מידת ההתעדכנות בחדשות באמצעי התקשורת השונים (בינאישיים ותקשורת המונים). על אף שאמצעי התקשורת הוותיקים (הטלוויזיה, הרדיו והעיתונים) המשיכו למלא תפקיד חשוב כספקי מידע, קרוב ל-47% מהישראלים השתמשו בוואטסאפ לפחות פעם ביום כדי להתעדכן במצב, ולמעלה מ-36% עשו זאת כמה פעמים ביום. כאשר בוחנים את הנתונים באופן מפורט יותר, עולה כי כמחצית מהישראלים נעזרו בהודעות אישיות כדי להתעדכן בחדשות הקשורות למבצע לפחות פעם ביום, ו-40% בקירוב עשו זאת באמצעות הודעות קבוצתיות. השימוש בוואטסאפ רווח בכל שכבות הגיל, לא רק בקרב קבוצות הגיל הצעירות, המזוהות, על-פי רוב, עם אימוץ מהיר של טכנולוגיות חדשות. עם זאת, בקרב צעירים עד גיל 35 צריכת חדשות באמצעות הוואטסאפ היא עבור רבים תחליף לאמצעי תקשורת ההמונים, בעוד שבקרב קבוצות גיל מבוגרות יותר (55+) ניתן לזהות צריכת חדשות גבוהה באמצעות הוואטסאפ לצד שימוש בערוצי החדשות המסורתיים. תפקיד מרכזי נוסף מילא הוואטסאפ בכל הנוגע להתעדכנות בשלומם של בני משפחה וחברים: 49.2% מהישראלים השתמשו בהודעות אישיות לצורך התעדכנות בשלום קרוביהם לפחות פעם ביום, בעוד ש-43.5% עשו זאת באמצעות הודעות קבוצתיות. ייתכן שממצא זה (ואחרים) עשוי להסביר את העובדה ש-28% מהמשיבים הסכימו או הסכימו מאוד עם הקביעה שהיישום עוזר להם להירגע ולהפיג מתחים. יתרה מכך, במהלך המחקר נמצא קשר חיובי בין תדירות השימוש בוואטסאפ ומגוון השימושים הנעשים בו לבין מידת תרומתו להפגת מתחים, כפי שייחסו לו המשיבים. תופעת הפצתן של שמועות במהלך "צוק איתן" עוררה ביקורת ציבורית על עצם קיומה ועל השלכותיה הפוטנציאליות. כאשר נשאלו משתתפי המחקר על מעורבותם בהפצתן ו/או בצריכתן של שמועות מעין אלו, הודו 31% מהמשיבים שהיו מעורבים בהעברת שמועות לפחות פעם אחת במהלך ימי הלחימה. סוג אחר לגמרי של הודעות וואטסאפ זכה לפופולריות מרשימה בימי המבצע הצבאי: 85% מהמשיבים היו מעורבים בהעברת הודעות הומור/סאטירה הקשורות ללחימה לפחות פעם אחת, 50% מהם עשו זאת לפחות פעם ביום. נוכחותו של היישום בימי הלחימה בלטה מאוד גם בכל הנוגע להיבטים שונים של מעורבות אזרחית והתגייסות: 44.6% מהמשיבים היו מעורבים בהעברת ידיעות שעודדו פעולה (התנדבות/תרומה/מחאה) לפחות כמה פעמים בשבוע, בעוד ש- 67.5% עשו זאת לפחות פעם אחת במהלך המבצע. עם הפיכתו של היישום למקור מידע חדשותי עבור משתמשים רבים בזמן מבצע "צוק איתן", לא מפתיע לגלות כי 42% מהמשיבים הסכימו או הסכימו מאוד שהוואטסאפ עזר להם להישאר מעודכנים במצב, 30% הסכימו או הסכימו מאוד שסייע להם להבין טוב יותר את החדשות, ו-21% הסכימו או הסכימו מאוד שסייע להם לגבש עמדה ביחס למתרחש בימי הלחימה. השפעות משמעותיות נוספות שיוחסו לשימוש בוואטסאפ בעת המבצע הצבאי ניתן להגדיר כ"השפעות אינטגרטיביות": 31% מהמשיבים הסכימו או הסכימו מאוד שהשימוש ביישום חיזק את תחושת השייכות שלהם למדינה, ובדומה לכך בקרב 41% הוא חיזק את תחושת שייכותם לקהילה. שיעור זהה של משיבים (41%) דיווחו שהשימוש בוואטסאפ בזמן הלחימה גרם להם לרצות לעשות משהו למען הלוחמים ו/או האזרחים. הבדלים מגדריים מעניינים קיבלו ביטוי בהקשר זה: בממוצע, נשים ייחסו ליישום רמה גבוהה יותר של תרומה לתחושת הקהילתיות והמגויסות שלהן, בהשוואה לגברים. בהתבסס על ממצאי הסקר ניתן לקבוע כי השיח הציבורי-תקשורתי בנוגע למרכזיותו של יישום הוואטסאפ בימי מבצע "צוק איתן" קרוב מאוד למציאות וכי הוואטסאפ מילא תפקיד מרכזי הן בתחומים המזוהים עם כלי התקשורת המסורתיים, כהפצת מידע, עדכון בחדשות ופרשנות, והן בתחומים המזוהים עם אמצעי תקשורת בינאישית, כשיחות טלפון ומסרונים, בעיקר לצורך התעדכנות בשלום החברים והקרובים. ממצאי המחקר מעידים עוד על מרכזיותו של היישום כבמה להעברת מסרים הומוריסטיים, להפצת "שמועות חדשותיות" ולגיוס אזרחים לפעולה למען הקהילה. במובן זה יש בממצאי המחקר כדי להחליש את עוצמת הטענה שלפיה שימוש באמצעי תקשורת מקוונים מעודד פסיביות ואדישות חברתית. את המחקר ערכו ד"ר ורד מלכה, ד"ר רות אבידר וד"ר ירון אריאל מהחוג לתקשורת במכללה האקדמית עמק-יזרעאל ואילת חן-לוי מהמרכז לחקר האינטרנט והחוג לניהול מידע וידע באוניברסיטת חיפה. הסקר בוצע על-ידי מכון רושינק

מדוע ילדים בני תשע צריכים לענות על השאלה הזו: "אם נחשפת לחל"ך, כיצד הוא עלול לחדור לגופנו?"

ביום ראשון בבוקר, בשבוע שעבר (6.10.13), פירסמתי בבלוג שלי את הטקסט הזה והלכתי לענייני. בתוך שעה הטלפונים החלו לזרום: גלי-צה"ל, רשת ב, גלי-ישראל, קשת, ערוץ 10, "ידיעות אחרונות", "הארץ" – כולם רצו לדבר עם האבא הכועס. האמת היא שיותר משכעסתי נדהמתי. הבת שלי בת התשע חזרה הביתה עם חוברת שנכתבה על-ידי פיקוד העורף וחולקה להם בכיתה על-ידי חיילת צה"ל. במשך שבוע שלם, שעתיים מדי יום, עברה איתם החיילת על 100 העמודים שמכילים הסברים, עצות ודרכי התמודדות עם כמעט כל מצב חירום שאפשר להעלות על הדעת: מחבל מתאבד, מתקפה כימית, צונמי, שריפות, רעידות אדמה ועוד. בכל פעם שדיברתי עם כלי תקשורת כלשהו התראיינה מנגד אותה גברת ממשרד החינוך, יוכי סימן-טוב, מנהלת היחידה להתמודדות עם מצבי לחץ וחירום במשרד החינוך, כשהיא מצוידת באותו סל טענות: אי-אפשר להגן על הילדים מהמציאות כיוון שהם ממילא שומעים מלים מפחידות בתקשורת; עדיף להסביר להם ולא להסתיר מהם; יש בחוברת מידע חשוב שייתן לילדים ביטחון; אנחנו יודעים שכמה מהילדים יילחצו, אבל הסברנו למורים איך להתמודד במקרים שכאלה; המטרה היא להכניס בילדים פחד בריא, שבניגוד לפחד לא בריא הוא, ובכן, בריא. לסיכום – יכול להיות שקצת הגזמנו. ממש טיפה. אבל רק אולי. התגובות של הקוראים, הצופים והמאזינים שזרמו אלי איימו להטביע אותי תחתן, ואפשר לחלק אותן בצורה גסה לשני סוגים. הסוג הראשון נזף בי והסביר לי שאנחנו לא חיים בשווייץ, שזו מדינה שחיה על חרבה, שטוב שמערכת החינוך מסבירה לילדים את עובדות החיים, שאני מגזים, היסטרי, פחדן, יפה נפש, שמאלן ובאופן כללי עוכר ישראל. הסוג השני היה של הורים לילדים שעברו את ההדרכה או כאלו שעומדים לעבור אותה ושהיו מזועזעים עד עמקי נשמתם. כמה מהם סיפרו סיפורי זוועה, כמו אמא אחת שכתבה: "אצלנו החיילת גם הסבירה לפרטי פרטים את הסימפטומים המתעוררים עקב מתקפה כימית וביולוגית. התאומים שלי התווכחו בבית האם איבוד שליטה על הסוגרים בא לפני או אחרי שמתים". מחרידה במיוחד היתה תגובתו של מורה בשם אמיר, שכתב כך: בשנה שעברה חינכתי את הכיתה שלי, ה הם היו. הפילו עלינו משמים את השבוע הזה, שאגב, נקרא שבוע חירום. וזה מה שיש לי לומר ולהוסיף: 1. כמישהו שעבר שירות קרבי ומבין דבר ישבתי שם ושמעתי חיילת צעירה שלא מבינה כלום מהחיים שלה ומעבירה מידע לא אמין לילדים. לעתים היא אף נתנה דוגמאות על עצמה שלילדים היה ברור שהן שקריות. 2. אצלנו היא אף עשתה להם דמיון מודרך, ביקשה שיעצמו עיניים וכביכול שידרה קטע מתוך חדשות שבו מודיעים על התקפה כימית! לשמחתי פה הילדים לא רצו לשתף פעולה ואמרו לה שהם לא מעוניינים. היא ניסתה בכוח, אבל אני לא הסכמתי. 3. המדריכה עשתה שימוש באמירות מוחלטות כמו אתם צריכים להבין שאנו בסכנה תמידית, ופה מצאתי עצמי קוטע ומתקן אותה שוב ושוב. ואני מזמין מורים אחרים לעשות כן. 4. המון מידע לא רלבנטי כפי שצוין פה, ולא רק צונמי. 5. ומעבר לכל – חוסר יכולת התאמה והבנה של הגיל. בכיתה ה (ואולי אף כמבוגרים) אין שום יכולת להבין באמת את המשמעות של הדברים הללו. מעבר לכך, משרד הביטחון באופן מפתיע לא מסוגל להבין שהאמירה המטופשת קשה באימונים קל בקרב כלל לא רלבנטית בגילים האלו. 6. לחיילת הנחמדה לא היה שום ניסיון אמיתי בהוראה. שזה דווקא אולי דבר טוב, שכן הילדים מאוד השתעממו". החלק המקומם בסיפור הוא האופן שבו צה"ל שולח את ידיו אל תוך מערכת החינוך היסודית ועושה בה כבשלו. הנה רשימת האנשים מפיקוד העורף המפורטים כמי שהגיבו על החוברת: רמ"ח אוכלוסייה, רע"ן הסברה, רע"ן מד"ה, רמ"ד הדרכת אוכלוסייה, רמ"ד הנדסת מיגון, רמ"ד ק. פניות הציבור רע"ם, רמ"ד אוכלוסייה רע"מ (מעניין מה ההבדל בין רע"ם לרע"מ), וזאת נוסף למנהל תחום ההדרכה בוועדת ההיגוי להיערכות לרעידות אדמה, רב-פקד ממשטרת ישראל וראש המרכז לפסיכולוגיה ויישומיה במכללת לוינסקי, שסייעה ב"התאמת תכנים בנושא אירוע כימי". מה האנשים האלו רוצים מהילדים שלנו? מדוע ילדים בני תשע צריכים לענות על השאלה הזו: "אם נחשפת לחל"ך, כיצד הוא עלול לחדור לגופנו?" (התשובה למתעניינים: חל"ך עצבים פוגע במערכת העצבים, ולכן לא תתאפשר העברת פקודות מהמוח; נאבד את השליטה על שרירי גופנו, נתקשה ללכת, לנשום ולעכל את המזון. חל"ך כווייה, לעומת זאת, גורם לכוויות בכל חלקי הגוף, "במקום שנוגע שם פוגע"). כיצד משפיעה ההנחיה הבאה על ילדים קטנים: "היות שאנו לא יודעים מתי ניקלע למצב חירום, וייתכן שנצטרך להתפנות במהירות, יש להכין עוד בזמן שגרה תיק לשעת חירום שיכלול: פנס, רדיו, מלאי של מים, מזון משומר, משחה אנטיביוטית, תמיסת חיטוי, כלי רחצה וכסף"? כיצד משפיע התרגיל הבא על ילדים בגילי בית-הספר היסודי: "משפחת ישראלי צופה בסדרת הטלוויזיה הישרדות כשלפתע סיר הלחץ, שהיה מונח על הכיריים, התפוצץ, ואש פרצה ואחזה מיד בווילון התלוי מעל התנור"? מה המטרה בסיפור הבא: "הרעש החמור האחרון שפקד את ארץ ישראל והותיר את הנזקים החמורים ביותר התרחש ב-1927", כאשר בעמוד שלאחר מכן מוצגת טבלה שמספרת שהאיטי נפגעה בשנת 2010 מרעידת אדמה והנזק היה: "מעל 230,000 הרוגים, כ-250,000 פצועים, כ-1,200,000 ללא קורת גג". המידע הזה אמור לעשות מה? להכניס בילדים פחד בריא? לא כל הילדים מגיבים באותו האופן לשיעורים האלו. כמה מהם משתעממים, אחרים נלחצים, אחרים יחצינו את הלחץ ואחרים ינסו להתמודד איתו לבדם. אין לשכוח שמי שמופקדים על העברת התכנים הללו הם חיילים וחיילות בני 18 עם אפס הכשרה להתמודדות עם ילדים. אחד המדריכים כתב לי בטוויטר שכמי שהעביר את התכנים האלו, הוא נאלץ לא פעם לראות כיצד הילדים פורצים בבכי במהלך השיעור. אפשר להבין אותם. החוברת הזו, ההדרכה הזו והתכנים האלו הם המחשה לאופן שבו בחסות "בטחון המדינה" נשפכים על ראשם של ילדים בבית-ספר יסודי תסריטי אימה וזאת בלי שום הכנה, שום הצדקה ובעיקר בלי שום פרופורציה. לא ברור איזו מערכת חינוך מופרעת סבורה שילדים שבקושי מלאו להם 10 שנים יכולים או צריכים להתמודד עם לחץ פסיכולוגי מהסוג הזה, שנמשך שבוע שלם. לפני כחודש וחצי הוזמנתי להרצות בפני מורים. הקדמתי קצת. המרצה לפני היה איש מערכת החינוך שעובד ביחידה שאחראית על בטיחות התלמידים כאשר לוקחים אותם לטיול מחוץ לגבולות בית-הספר. במשך שעה הוא הציג בפני עשרות מורים, אנשי חינוך בוגרים ומנוסים, אירועים אמיתיים שהתרחשו בזמן טיולי תלמידים: תיק שנפל על ילדה באוטובוס, ילד ששבר את רגלו בזמן הליכה, ילדים שכמעט טבעו כאשר מיקמו את האוהלים שלהם בתוך נחל יבש שהוצף במפתיע באמצע הלילה וכן הלאה. לקראת סוף ההרצאה כמעט כל המורים היו מחוץ לאולם, מבוהלים עד עמקי נשמתם. הם לא יכלו לשמוע יותר את תרחישי האימה האלו. הם אמרו לי שלעולם לא ייקחו את הילדים לטיול. אלה היו מורים ותיקים, והם שמעו הרצאה שנמשכה פחות משעה. כעת חשבו על ילדים בני תשע שנחשפים לתכנים הרבה יותר מבהילים שעתיים כל יום במשך שבוע, תכנים שמעבירים להם ילדים קצת יותר גדולים, כשהם לבושים במדי צה"ל. מישהו חייב לעצור את הטירוף הזה.

העיתונים ממסגרים את הפסקת האש מזוויות שונות | גם הפרשנים חלוקים בדעותיהם | ומסתבר שהתקשורת העולמית אינה גרועה כל-כך

יש מי שנוטה להתייחס בלעג לכינוי ש"ידיעות אחרונות" העניק לעצמו, "העיתון של המדינה". אלא שכינוי זה מדויק להפליא, ולא רק מפני תפוצתו המוחלטת של העיתון בציבור. העיתון והמדינה חד הם בבית "ידיעות אחרונות", ושער העיתון הבוקר הוא דוגמה מייצגת לכך. במרכזו מודפס תצלום [איי.פי] של קבוצת חיילים על נגמ"ש, בדרכם אל מחוץ לרצועת עזה. האחד פורש ידיו לצדדים, האחר מסמן לאות וי באצבעותיו, שלישי מרים אצבעו השמימה, ורביעי אוחז בדגל ישראל. תצלום כמעט זהה מופיע הבוקר גם על שערי "מעריב" ו"ישראל היום", אך מה שהופך את "ידיעות אחרונות" ל"עיתון של המדינה" הוא ההזדהות הגמורה לא רק עם הצבא הישראלי, אלא גם עם השלטון. בתור כותרת ראשית לעיתון "ידיעות אחרונות" משמשת השורה הבאה – "אולמרט: השגנו מה שרצינו". באותיות הקטנות של כמה מהמאמרים, ומתוך קריאה ביקורתית של כמה מהידיעות החדשותיות, ניתן לחלץ מ"ידיעות אחרונות", במאמץ רב, עדות לכך שלא כל מה ש"רצינו" אכן הושג במהלך המלחמה בעזה, אך יהיה זה מאמץ שווא המנוגד בתכלית לאופן שבו קורא את העיתון הציבור הרחב. מדאיג במיוחד השילוב בין האופן שבו העיתון משמש מרצונו, ברגעים קריטיים, שופר להעברת מסרי השלטון ובין תפוצתו הרחבה והצלחתו בקרב הציבור. שילוב זה מעיד לא רק על השיקולים של עורכי העיתון, אלא גם על מצבה של החברה בישראל, שנון-קונפורמיזם וחשיבה ביקורתית משולים בה כיום כמעט לבגידה. בהתחשב באווירה המלחמתית שהשתלטה על העיתון בשבועות האחרונים, לא מפתיע לגלות שכאשר ידיעה המותחת ביקורת על הצבא מצליחה בכל זאת להשתרבב אל בין עמודיו, היא נחתמת על ידי "כתב ידיעות אחרונות". הידיעה, המופיעה בתחתית עמ 9, מתייחסת לתגובתו של דובר צה"ל על הירי שהביא למות שלוש בנותיו של תושב עזה, עז א-דין אבו אל-עייש. "שתיקה מביכה", מכנה זאת הכתב האנונימי, ולאחר שהוא מביא את תגובת דובר צה"ל הרשמית לירי, הוא קובע כי "תגובה זו כללית ומתחמקת ואינה מתייחסת כלל לפרטי המקרה". חבל שגם הקרדיט כללי ומתחמק. כאמור, אותה תמונת ניצחון של חיילי צה"ל בדרכם אל מחוץ לרצועת עזה מופיעה הבוקר גם על שערי "מעריב" ו"ישראל היום", אך בהם היא ממוסגרת מעט אחרת. ב"מעריב" בחרו להכתיר את העיתון במלים הניטרליות יחסית "הפסקת אש"; ב"ישראל היום" הקמפיין של הליכוד כבר פועל במלוא המרץ עם הכותרת "תם ולא הושלם", כשבמסגרת כותרת הביניים לכותרת הראשית מובאת, בין היתר, עמדת המו"ל: "הליכוד: להמשיך במבצע כדי לסגור באפקטיביות את ציר פילדלפי". האם אכן "השגנו מה שרצינו", כפי שטוענת כותרת "ידיעות אחרונות", או שמא המבצע לא הושלם, כפי שטוענת כותרת "ישראל היום"? הפרשנים חלוקים בדעותיהם. עמוס רגב, עורך "ישראל היום", טוען כי "צה"ל יצא למלחמה, וניצח. הצמרת המדינית יצאה למבצע – והחמיצה". דן מרגלית, הפרשן הבכיר, כותב כי "המשימה בוצעה בהצלחה ניכרת", אבל מדגיש כי המשימה מלכתחילה היתה מוגבלת ביותר. בן כספית כותב הבוקר ב"מעריב" על "הניצחון הישראלי בעזה" כמובן מאליו. איתן הבר קובע ב"ידיעות אחרונות" כי "מערכת קבלת ההחלטות המדיניות פעלה נכון ונבון במשך 20 ימי הלחימה". נחום ברנע מוסיף באותו עיתון כי "נדמה שאת המבצע צריך היה לסיים יומיים-שלושה לאחר הכניסה הקרקעית". לדעה זו מצטרף עפר שלח, הקובע בטור חריף כי המבצע "היה צריך להימשך יממות ספורות". אלוף בן כותב הבוקר ב"הארץ" במפורש כי "לא כל היעדים שקבע הקבינט בתחילת המבצע הושגו". ואמנם, אם ניזכר ביעדים שהוצבו למבצע בימיו הראשונים, נראה כי עדיין מוקדם לקבוע אם אלה הושגו, ולפחות באשר לתנאי למניעת הברחות ושליטה ישראלית בכל המעברים לרצועה, נראה כי תנאי זה לא מומש. אך כשהיעדים הללו נוסחו והופצו לפני שלושה שבועות בכלי התקשורת, הם זכו לידיעות חדשותיות בולטות וברורות. כעת, כשהגיעה העת לבחון את העמידה ביעדים, קשה למצוא ידיעה אחת העוסקת בנושא. אפילו הכותרת בראש הכפולה הפותחת של "ישראל היום" שאובה מדבריו של ראש הממשלה: "יעדינו הושגו". ונניח שהמבצע אכן הושלם בהצלחה, האם הוא אכן תם? לפי הכותרות הראשיות הבוקר – אכן כן; אבל לפי המידע שנמצא מעבר לכותרות, כוחות צה"ל יישארו בינתיים בשטח עזה (עובדה המנוגדת לחלוטין לתצלום המופיע על שער שלושת העיתונים הנפוצים בישראל, ובו נראים כוחות צה"ל בדרכם אל מחוץ לרצועה), חמאס מבטיח להילחם עד ליציאה של אחרון החיילים, וקצינים בכירים מבטיחים לכתבי "הארץ" כי על כל ירי קטיושה תבצע ישראל "תגובה לא פרופורציונלית". נשמע כמו מתכון להמשך המלחמה והחרפתה, ולא לסופה. ואמנם, מאז ירדו העיתונים לדפוס כבר נורו רקטות אל ישראל ואירעו חילופי אש בשטח עזה. הנשיא בוש הצהיר לאחרונה כי בדיעבד, ייתכן שלא היה מוצדק לתלות על נושאת המטוסים האמריקאית, שעל סיפונה נשא נאום ניצחון לאחר תום המבצע הצבאי בעיראק, שלט בצבעי הדגל של ארה"ב שקבע חגיגית "המשימה הושלמה". בזמן אמת, לא מיותר להזכיר, כלי התקשורת בארה"ב קיבלו בזרועות פתוחות את המסר שבקע מהשלט הזה. בועז ביסמוט, שעקב ב"ישראל היום" אחר האופן שבו סוקרה המלחמה בעיתונות העולמית, מפרסם הבוקר מאמר סיכום בראש מדור הדעות של העיתון. אף שלאורך השבועות האחרונים הציג מדי יום את הכותרות הביקורתיות ותצלומי הזוועה שעיטרו את שערי העיתונים ברחבי העולם, הבוקר מסמן ביסמוט דווקא הצלחה לישראל גם בזירה זו. "הסך הכולל, בינתיים, סביל וסביר", הוא כותב. ההסבר של ביסמוט למיעוט הביקורת היחסית מחולק לשלושה. ראשית, הוא כותב, "מבחינה תדמיתית חמאס עשה במשבר הזה את כל הטעויות האפשריות". שנית, מוסיף ביסמוט, מאחורי הקלעים תמך הפתח במכה שספג חמאס, ובעולם הבינו זאת. אבל הסיבה העיקרית, לדעתו, לכך שהתקשורת העולמית מיעטה לבקר את המלחמה בעזה היא ש"החברה הישראלית משדרת, לשם שינוי, מסר אחיד [...] כשאנחנו מאוחדים – אנחנו משדרים צדק". ביסמוט אינו מזכיר במאמרו אפילו במלה אחת את האיסור על כניסתם של כתבים זרים לשטח הרצועה ואת ההשפעה שהיתה לכך על התמונות והדיווחים שהגיעו לעולם ולישראל. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מביא רז שכניק מדברי אלכס גלעדי, נשיא קשת, זכיינית ערוץ 2. "קשת לא רחוקה מהמצב של ערוץ 10 ורשת", טוען גלעדי. את הדברים אמר גלעדי במהלך הרצאה שנשא ביום שישי האחרון, שבה גם תקף בחריפות את הרגולציה בישראל והאשים אותה בהבאת הזכיינים לכדי פשיטת רגל. לי-אור אברבך מראיין במוסף "המגזין" של "מעריב" את הכתב הצבאי של "חדשות 10", אור הלר. "הייתי רוצה לחשוב שמי שהוא כתב צבאי הוא אדם ששונא מלחמות, לא אוהב את הצבא כגוף, אבל אוהב את החיילים. זה מה שאני יכול להגיד על עצמי", אומר הלר. לורנצו קרמונזי, כתב ה"קוריירה דלה סרה", שדיווח בימים האחרונים מעזה ל"ידיעות אחרונות", מספר הבוקר בעיתון כי חיילי צה"ל ירו לעברו אף שהודיע מראש על סוג הרכב שבו הוא נוסע ברצועה, אף שיצא בידיים מורמות מהרכב כשנתקל בחיילים הישראלים, ואף שצעק בעברית ובאנגלית שהוא עיתונאי. “איכשהו שרדנו", הוא מסכם את האירוע.

ראוי לשאול האם ומתי יקום העורך הראשי שיקבל החלטה אמיצה לחשוף את נטייתו המינית של חבר-כנסת שבוחר להסתירה מהציבור

בשבועות האחרונים מתנהל ברשתות החברתיות דיון ציבורי ער בדבר נטייתו המינית של אחד מחברי-הכנסת החדשים, שבחר להסתירה מהציבור. מול אלו המתנגדים ל"הוצאה אלימה וכוחנית מהארון", כפי שהם מכנים זאת, נשמעות טענות המדגישות את חובתו המוסרית של חבר-הכנסת המדובר לגלות את נטיותיו, בהיותו נבחר ציבור שאמור לכבד את בוחריו. המוטיב המרכזי הבולט בטענות הללו – הן מצד התומכים והן מצד המתנגדים – הוא השיח סביב סוגיית הפרטיות, שנקשרת באופן כמעט אוטומטי לנושא ההומוסקסואלי. אלא שבלהט הדיון שממשיך להתפשט על קירות רבים ברשת הפייסבוק, נזנחה סוגיה מהותית אחת: תפקודה של התקשורת. לפני שאתפנה לבחון את תפקודה של זו, ראוי להבהיר במה הדיון הזה אינו עוסק. הדיון הציבורי בנטייתו המינית של חבר-הכנסת המדובר אינו רכילותי או צהבהב; זהו עיסוק עקרוני בסוגיה מהותית המתייחסת לחובתם של נבחרי ציבור. לפני שאחלל את כבודו של שיח הפרטיות המוערך כל-כך, וגם אם נניח שנטייתו המינית של אדם היא עניין פרטי, ראוי להבחין בין חבר-הכנסת המדובר לבין מספר לא מבוטל של אנשי במה שיצאו מהארון בשנים האחרונות, לאחר שנים של הסתרת נטייתם המינית. הוא, בניגוד להם, מכהן כנבחר ציבור שחייב לבוחריו דין-וחשבון. הטוקבקיסט הרווח ישאל, בצדק, היכן עובר הגבול והאם עלינו לצפות מכל חברי-הכנסת לחשוף את ההרגלים המיניים שלהם. התשובות לשאלות מהסוג הזה צריכות להבהיר, בראש וראשונה, מהי הומוסקסואליות. בחברה שבה אנו חיים, הומוסקסואליות אינה רק פרקטיקה מינית; הומוסקסואליות היא לפני הכל רעיון, זהות, סוגיה חברתית שנויה במחלוקת שבגינה ניטלות זכויות מאנשים. בחברה שבה הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסגנדרים נלחמים על זכותם להינשא במדינתם, לאמץ ילדים או לרשת את בני זוגם, חבר-כנסת הומו שמסתיר את נטייתו המינית מועל בתפקידו ואינו ממלא את חובתו כלפי הבוחרים, ודאי לא כלפי בוחריו הגאים. ואם כל אלו אינם משכנעים, נוכל רק לדמיין כיצד נגיב לידיעה על אודות חבר פרלמנט אירופי שמסתיר את יהדותו בשנת 2013. אז מה הבעיה עם אותו "שיח פרטיות" וכיצד הוא קשור לתפקודה של התקשורת? ובכן, מעט מאוד נושאים זכו להיכנס לפנתיאון המכובד המעניק הגנה מפני עיניה הבוחנות של התקשורת. באופן מסורתי, היו אלה גילויים מרעישים על אודות מעלליהם הבלתי מוסריים של אנשי ציבור. אנשי תקשורת, במקרים כאלה, נמנעו מפרסום פרשות מביכות שהיו ידועות לכל דרי הבצה התקשורתית. מדוע נטייה מינית הומוסקסואלית, יש לשאול, "זכתה" למעמד הלא מחמיא ונכרכה עם אותם מעשים מביכים ובלתי מוסריים שראוי, אולי, להסתירם? ברמה ההיסטורית התשובה ברורה: טרם ביטול האיסור החוקי על משכב זכר בישראל בשנת 1988, חשיפת נטייתו המינית של אדם סימנה אותו, הלכה למעשה, כעבריין. אלא שחצי יובל חלף, ולמרות שהלך הרוח החברתי סביב נושא ההומוסקסואליות שינה את פניו, הפרקטיקות העיתונאיות נותרו על כנן. מה עומד בבסיס אותן פרקטיקות מיושנות אם לא מוסר כפול שבבסיסו הומופוביה שורשית, גם אם לא מפורשת? נשתמש בדוגמאות מהתחום הצהוב: ידוענים גאים מעולם הבידור שמסתירים את נטייתם המינית זוכים לשיתוף פעולה מלא של התקשורת, שבוחרת "לכבד את פרטיותם" גם כאשר הם נצפים במרחבים ציבוריים עם בני זוגם. לעומתם, דוגמנית חשופת חזה שמבלה בחוף הים ונתפסת בעדשתו של צלם פפרצי אינה זוכה לאותו הכבוד; להפך, תמונתה תפורסם בניגוד לרצונה והצלם יתוגמל באופן שיעודד אותו לרמוס את פרטיותם של ידוענים אחרים, ובלבד שאינם הומואים, לסביות, ביסקסואלים או טרנסגנדרים. בהקשר זה, מעניין לראות שבעוד שהזכות להינשא ולאמץ ילדים ניטלת מאנשים גאים בכוחניות, הזכות לפרטיות נשמרת באובססיביות מעוררת השראה, שלא לומר נכפית. אם כך, ראוי לשאול בפשטות ובישירות: מה הופך את החזה החשוף של ידוענית – אדם פרטי שלא חייב לנו מאום – לעניין ציבורי, ואת מצבו הרומנטי-משפחתי של אחד מ-120 נבחרי הציבור שלנו לעניין פרטי שראוי להגנה בלתי מסויגת? נראה שתפיסתנו את ההומוסקסואלית כ"תופעה פרטית שראוי לכבד" מעידה, יותר מכל, על גישה אנכרוניסטית שנטועה בהומופוביה. איני מבקש לפרוץ את גבולות הפרטיות באשר הם. אלו צריכים להיקבע על-ידי הגורמים האמונים על כך. אני כן מבקש שוויון בנטל החשיפה – דין הומוסקסואל כדין הטרוסקסואל. ראוי לשאול האם ומתי יקום העורך הראשי שיקבל החלטה אמיצה לחשוף את נטייתו המינית של חבר-כנסת שבוחר להסתירה מהציבור – לא רק משום שהחלטה כזאת תשים קץ לתפיסה המעוותת הרואה בהומוסקסואליות דבר מביש שראוי להסתירו, אלא בעיקר משום שנבחר ציבור צריך לחשוף בפני בוחריו את מכלול הנסיבות שעשויות להשפיע על שיקול דעתו. התקשורת אינה פועלת בחלל ריק; היא מושפעת מהלך הרוח החברתי ומשפיעה עליו. מבחינה זו, לאנשי תקשורת יש אחריות ציבורית. בשם ההבנה שהתקשורת אינה השתקפות חיוורת של המציאות, אלא לוקחת חלק פעיל בעיצובה, הפרקטיקות העיתונאיות הנהוגות כיום ביחס לנושא ההומוסקסואלי צריכות לעבור התאמה מחדש ולחדול מסימון ההומוסקסואליות כנטייה מביכה ששייכת לתחום הפרטי. אבי מרציאנו הוא דוקטורנט בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה

18.3 | "א-סינארה" ו"כל אל-ערב" עוסקים בפילוג הפלסטיני | ב"פנורמה" מסתפקים בהודעה לעיתונות | "א-סינארה" ו"פנורמה" מדווחים על יפן | ב"כל אל-ערב" לא שמעו על האסון

קשה מאוד לנבא את כותרות שלושת העיתונים הארציים בשפה הערבית; לכל אחד מהם מערכת שיקולים שונה בתכלית מזו של מתחריו. ביום שישי האחרון בחר "א-סינארה" להקדיש שלושה עמודים ואת התמונה המרכזית בעמוד השער לאסון הגרעיני המאיים על יפן. גם "פנורמה" עוסק בכותרתו הראשית במצוקה החמורה שיפן נתונה בה ומקדיש לכך ידיעה ראשית בעמוד החמישי וידיעה נוספת שבה מצוטט ישראל דוד, סגן יו"ר איגוד המהנדסים בישראל, שמזהיר כי "רעידת אדמה בעוצמה שהיא מחצית ממה שהיה ביפן תגרום ל-20 אלף הרוגים בישראל". ב"כל אל-ערב", מסתבר, כלל לא שמעו על יפן. "כל אל-ערב" ו"א-סינארה" מדווחים בכותרות הראשיות על סוגיית האיחוד הפלסטיני. "אנו מברכים על ביקורו של אבו-מאזן, ללא תנאים", מצטט בכותרתו "א-סינארה" את מושיר אל-מסרי, דובר חמאס בעזה, ובכותרת הראשית של "כל אל-ערב" נכתב: "ברוך הבא אבו-מאזן, על אדמתו ובין בני עמו". אל-מסרי אומר ל"א-סינארה" כי "אבו-מאזן סיים את כהונתו לפני שנתיים" ומוסיף התייחסות למשא-ומתן בין שני הגורמים היריבים, פת"ח וחמאס; הראשון רואה בהסכם אוסלו בסיס להתנהלות מול ישראל, והשני בהתנגדות: "אנחנו כבר ניסינו את אוסלו למשך שני עשורים", אומר אל-מסרי. גם מאמר המערכת של וידה משעור, הבעלים והעורכת הראשית של העיתון (החוגג 29 שנה להיווסדו), מתייחס לסוגיה הפלסטינית. "את מי משרת הפילוג?", היא שואלת, אולם מבכרת לא לענות. כותרת המשנה לראשית של "כל אל-ערב" מצטטת את עבאס זכי, חבר הוועד המרכזי של פת"ח, שאומר: "אנו ממתינים לקשר רשמי מצד האחים בעזה כדי לארגן את הפגישה". עוד אומר זכי בראיון: "יש לנו כעת רק הצהרות מצד האחים בעזה [...] מי שלא ייענה לקריאות הציבור הפלסטיני לאחדות, נשאר מחוץ לתפיסת הרחוב והציבור". העורך הראשי של "פנורמה" אינו מייחס חשיבות לנושא האחדות הפלסטינית: בעיתון מתפרסמת בעמוד הרביעי ידיעה לקונית שהתפרסמה בכל כלי התקשורת, בדבר הודעת יו"ר הרשות הפלסטינית והתגובה שבאה בעקבותיה בהודעה לעיתונות שפירסמה תנועת חמאס. בצדו השמאלי של העמוד מתפרסמת ידיעה על תפיסת האונייה ויקטוריה ועליה נשק, אולם לא ברור מהכותרת שהנשק מיועד, על-פי גרסת ישראל, לעזה. רק קריאה בתוך הידיעה מלמדת את הקורא הערבי בישראל שהרמטכ"ל בני גנץ טוען שהנשק מיועד לעזה. לא מופיעה שום תגובה של חמאס, סוריה או איראן. מעל לשתי הידיעות הללו מתנוססת הכותרת הראשית "דאגה גדולה בעולם ממשבר הגרעין ביפן". מצד ימין מופיע מאמרו השבועי של אחד העורכים ב"פנורמה", נסים אבו-חיט, שמצטט בהרחבה את התייחסויות התקשורת העברית בישראל למהפכת ה-25 בינואר במצרים ואת האופן שבו היא מרגיעה וקובעת כי מה שהיה במצרים בעידן מובארכ הוא מה שיהיה לאחר עידן זה. "יש כאלה [בישראל] שחושבים שההחלטה נמצאת בידיהם, למרות שזה לא מתאפשר גם למעצמה הגדולה בעולם, ארצות-הברית", הוא מוסיף. כותרות בעמודים הראשונים בסוגיית לוב וההתפתחויות בה מופיעות ב"כל אל-ערב" ו"א-סינארה", אך נעדרות מהשער של "פנורמה". בשלושת העיתונים מתפרסמים בעמודים הפנימיים דיווחים על ההתרחשויות במדינות ערב, בעיקר בלוב, וגם על ההפגנות בסוריה. לא ברור מהיכן שאב "כל אל-ערב", למרות ה"איפול התקשורתי המלא", את המידע כי 25 בני-אדם נהרגו בעימותים בסוריה. הידיעה ב"פנורמה" אינה מעודכנת: היא מדווחת על מעצרים ומתייחסת להפגנות שהיו ביום רביעי, יממה לפני סגירת העיתון. ידיעה על השכנה מצפון תופסת כותרת ראשית בעמ 4 ב"א-סינארה", שם מסתמכים על אתר אופוזיציוני המדווח על מעצרים. אין דיווח על הרוגים בסוריה גם בעיתון זה נכון ליום חמישי בלילה, שהוא המועד שבו נסגרים שלושת העיתונים. "כל אל-ערב" קושר בכותרת המובאת בעמודו הראשון בין "ימי הזעם" בעולם הערבי ובין ימי הזעם במגזר הערבי בישראל, המכוונים כלפי ראשי הרשויות הממונות במגזר. "הצעירים יוצאים נגד הוועדות הממונות", נכתב בכותרת הגג. "בערערה בנגב: העם רוצה לשנות את המשטר; בכפר מנדא: באמצעות הפייסבוק דורשים לסיים את עבודת הוועדה הממונה; בכפר כנא: סיסמת תסתלק נגד גבריאלי [אילן; ראש המועצה הממונה]". התגובה של המועצה הממונה היא כמעט באורך הכתבה, מתפרשת על פני שלושת רבעי עמוד. "כל אל-ערב" גם מייחס חשיבות לגילויי גזענות ואלימות מצד המשטרה כלפי הערבים בישראל, ומבליט את דברי חברי הוועד העממי בכפר טורעאן: "משטרת התנועה כובשת את הכפר בהוראת ראש המועצה הממונה יעקב זוהר". כמו כן מובלטת טענתם ש"כל מי שיוצא נגד ראש המועצה, נעצר בלילה על-ידי המשטרה". גם כאן, תגובת המועצה, "איננו צד בעניין", מופיעה באריכות המשתווה כמעט לאורך הידיעה עצמה. רק העיתונים הערביים מביאים את התגובה כלשונה, גם אם היא באורך הגלות, כנראה משום שלמשכתב-עורך אין זמן לקצר אותה. הרצח של איוב אלעזיל ("כל אל-ערב" טעה בשם המשפחה) ואסלאם הרוש בטייבה תופס כותרת משנית בעמודים הראשיים של שלושת העיתונים. כך גם מקרי אלימות אחרים במגזר. רק "פנורמה" מפרסם בעמודו הראשון תמונה וכותרת בדבר מעצרו של מוחמד גנאיים מסחנין, בחשד להסתה (בפייסבוק) נגד קצין צה"ל ערבי מצפון הארץ. כל העיתונים מקצים מקום נרחב והפניה בשער לידיעות על הצתת כלי הרכב של הסטודנטים הערביים בצפת, ומקפידים להבליט את תגובתו של שר החינוך, גדעון סער, שגינה את המעשה. שלושת העיתונים מסקרים את הלווייתו בחיפה של חבר-הכנסת הוותיק תאופיק טובי, כמו גם את הפגנת העובדים הסוציאליים שמכונה ב"כל אל-ערב" "קרב למען הכבוד". ב"פנורמה" מייחדים למאבק עמוד שלם עם תמונות ולוגו בראש העמוד. יאסר עוקבי הוא עורך חדשות ב"ישראל פוסט", עורך "שבע" ו"אל-אוסבוע אל-ערבי"

למה בחרנו לתת במה לח"כית האלמונית נירה שפק • מה אפשר ללמוד מהרגע שבו מיכאל ביטון לכלך על כתב "שקוף" באמצע דיון בכנסת • ומה אפשר להשיג רק באובססיה עיתונאית לריחות מסוכנים • כל מה שקרה השבוע מאחורי הקלעים ב"שקוף" - טור עורכת

מעצבן אותי לראות חברי כנסת שעובדים כמו שצריך ולאף אחד אין מושג איך קוראים להם. אני יודעת שאתכם מעצבן לראות חברי כנסת שלא עובדים בכלל. נכון, זה באמת מרתיח. אבל בעיני מה שמבעבע מתחת לעצלות הזו – הוא הזרקור של חדשות 12, הכותרות של ynet, אפילו הפושים של חדשות כאן 11 לצערי. למה שחברי כנסת יעבדו אם כל מה שמעניין את התקשורת זה הרעל שהם משפריצים בטוויטר? זה מגיע לשיאי אבסורד, כשחברי כנסת ממפלגות יריבות מתאמים ביניהם ריבים מתוקשרים כדי לקושש איזו פינה במהדורה. לא המצאתי, הם הודו בזה בעצמם. מה הסיבה לכל זה? האלגוריתם כמובן. אנחנו מזריקים את הרעל הזה ומכורים אליו. יש לנו ממנו בשפע בטוויטר ובפייסבוק, הרשתות שיודעות בדיוק מה מושך את תשומת הלב שלנו, אורזות את שניות הבהיה במסך שלנו ומוכרות למפרסמים. אך במקום להיות אלטרנטיבה לרשתות, העיתונות הפכה לחיקוי עלוב, תמונת מראה של הפיד, מופע בידור בעניבה. זו בדיוק הסיבה שהחלטנו להקדיש זמן לחברת הכנסת נירה שפק. היא כנראה מהזן שכל כך שונא פופוליזם, שאפילו על הכותרת שבחרנו לכתבה היא התעצבנה. הייתה מעדיפה שיהיה משהו כמו "זוהי עבודת הכנסת האמיתית – לפעול מאחורי הקלעים ולא לעשות שריר". האמת, גם הכתב עידן בנימין היה מעדיף. זה הוויכוח הקבוע שלנו – הוא תמיד מראה לי שאפשר להיות אפילו יותר אנטי-קליק-בייט ממה שחשבתי. מהשיחות האלה נולדות הרבה פעמים ההבנות הכי חשובות, החפירה לעבר שורש השאלה מהי עיתונות בעינינו. אז בואו נחזור לנירה שפק. עידן בנימין הזמין אותה לריאיון אחרי שהיא הצליחה להעביר חוק מצוין שמרחיב את ההגנה על חושפי שחיתויות. חוק שכמובן לא קיבל פינה באף מהדורה. זיהינו אותה כח"כית חרוצה ביותר, ואלמונית ביותר. כמו שהבנתם אין אצלנו פרסומות והרייטינג לא מכריע, לכן אנחנו לא נאלצים לתת במה לבן גביר או ליאיר גולן סתם כי צייצו משהו פרובוקטיבי. במקום זאת, אנחנו רוצים לתת את הבמה למי שבאמת שווה לשמוע מה יש לה להגיד, ולהתעמק בתכלס. בריאיון שפק סיפרה איך באמת עובדים העניינים מאחורי הקלעים. זו לא רק הנוכחות בוועדות, השאילתות, והנאומים במליאה – אלא הפגישות עם הגורמים המקצועיים. זו חכמה קטנה מאוד להגיש הצעת חוק ואז להתלונן שהיא לא עברה את ועדת השרים לחקיקה – המאמץ האמיתי הוא לדבר עם כל משרדי הממשלה הרלוונטיים ולהכין את הקרקע. למען האמת, שפק שמה על השולחן את הנקודה העיוורת של כל מדדי "שקוף" לביצועי הח"כים בכנסת – העבודה מאחורי הקלעים (אגב, אשמח לרעיונות שלכם כיצד ניתן למדוד זאת, המייל שלי בתחתית הטור). עוד טיפ חשוב שנתנה הוא משיכה של הצעות חוק גנוזות של ח"כים לשעבר. יש לכם מושג כמה מהן נשארות על הרצפה אחרי שעברו משא ומתן מתקדם עם הגורמים המקצועיים – בגלל שהממשלה נפלה והתחלפה? כמה עבודה פשוט נזרקה לפח, וחברי כנסת מנסים להמציא את הגלגל לשווא? המון. את החוק להגנה על חושפי שחיתויות למשל, קיבלה שפק מח"כ לשעבר רחל עזריה מ"כולנו" (גילוי נאות, עבדתי בלשכתה בעבר). בשיחה עם עזריה הסתבר לי שזה לא החוק היחיד שהורישה. "כולם יכולים למצוא הצעות חוק ישנות, אבל לדבר עם ח"כים לשעבר זה הכי אפקטיבי", היא אומרת. את אחד החוקים העבירה בדרך מקורית: "פרסמתי בטוויטר מי רוצה חוק – מוסי רז ענה. בחיי", כתבה לי. הנה הציוץ המקורי: פרסום שמות ההרוגים לפני שהמידע מועבר למשפחות הוא מעשה כעור שכיום אין עליו תג מחיר.הצעת חוק שכתבתי ועברה ועדת שרים בשלהי הכנסת ה20, באה לשים סוף לתופעה.כל חבר או חברת כנסת שירצו לקדם את הצ"ח עד לחקיקה מלאה, אשמח להעביר את כל המידע. היום יותר מתמיד. שאלה משמעותית שנוגעת לאתיקה עיתונאית תקפה אותי השבוע משתי חזיתות: האם יש לבקש תגובה מאדם שפרסמנו טור דעה שעוסק בו? חבר הכנסת מיכאל ביטון (כחול לבן) הקדיש לנו השבוע זמן בדיון בכנסת – לא פחות – כשטרח לטעון לפרוטוקול שהכתב דרור גורני לא ביקש תגובה לטור דעה שכתב. זה לא נכון, הוא דווקא כן ביקש. הופתעתי לראות שהוא אומר דבר שקר. אני מהמרת שהטעו אותו. אבל שווה להתעכב רגע על הדרישה האתית שלו מאיתנו – כמו גם מעיתונאים אחרים שהוא בא אליהם בטענות באותו דיון. כפי שצייץ בטוויטר מושא נוסף לחציו של ביטון, כתב התחבורה של ידיעות אחרונות יובל שדה, לא נהוג לבקש תגובה על טור דעה. כלומר אם הטקסט הוא מנקודת מבטו הסובייקטיבית של הכתב, ולא מובאת תחת כותרת חדשותית כדיווח, כאמת בעלת תוקף חיצוני – אין עניין להביא גם את תגובתו של מושא הכתבה. יתרה מזאת, אם תופיע תגובה – טור הדעה עלול להיראות כידיעה חדשותית. במקום להתייחס לגוף הטענות שלנו – יו"ר ועדת הכלכלה טוען בכנסת שכתב שקוף לא ביקש תגובה לטענות. האמת היא שהכתב @Dror_Gorni דווקא כן ביקש תגובה.ח"כ מיכאל ביטון @MichaelBiton4 – ייתכן שאמרת דבר שקר לפרוטוקול? אולי הטעו אותך? הנה צילומסך מהבקשה שלנו 👇🏽 https://t.co/SuZPgyAMCE השאלה הזו הגיעה אלי גם ביום ראשון. הנה הודעה שקיבלתי מהדוברת של שרת התחבורה מרב מיכאלי: "בתור מי ששמו בראשם את השקיפות, לכתוב טור שטנה נגד שרה בממשלה ולא לבקש תגובה אפילו ובכך להראות לציבור עמדה אחת, שקוף זה לא. מאכזב מאוד. מאוד". אאוץ. מדובר בטור משבוע שעבר, שבו פירט הפעיל הוותיק יוסי סעידוב את (חוסר) פועלה של השרה מיכאלי, תחת הכותרת "דעה: מרב מיכאלי היא אלופת הספינים – מי שסובלים הם הנוסעים". לאחר הביקורת, הצעתי לקיים ריאיון עם השרה, לשאול שאלות נוקבות ולשמוע את עמדתה. הם לא הרימו את הכפפה. ההצעה עדיין בתוקף. האירועים הללו גרמו לי לחשוב שוב האם ובאילו מקרים יש מקום לבקש תגובה על טור דעה. הפרשנויות והטורים הפכו בשנים האחרונות למרכזיים יותר ויותר בזרם החדשותי המעצב את התודעה שלנו, והגבולות היטשטשו. במקרה שמדובר בטור דעה הנסמך על עובדות שלא עברו בדיקה עיתונאית, המצב מחייב זהירות מיוחדת. שוקי טאוסיג עורך "העין השביעית" הזכיר לי מאמר שכתב יחד עם אלעד מן בנושא – אם תרצו להרחיב. כשהבריאות של תושבי רמלה פוגשת את האינטרסים של בעלי ההון, במיוחד כאלה ששולטים בערוץ 13, ברור לכולם ידו של מי על העליונה. אך לאחרונה משהו השתנה. תושבי רמלה קיבלו חיזוק שלא ציפו לו: כתבת "שקוף" יעל געתון. השבוע היא סיימה את הכתבה החמישית שלה בנושא בחודשיים האחרונים – אובססיביות ראויה לשמה. אחרי שירדה לשטח וראתה כיצד הם חיים לצד המפעל המזהם "נשר" בבעלות המיליארדר לן בלווטניק, זה הפך לאחת הסיבות המרכזיות שהיא קמה בבוקר. הכתבות הן חלק מפרויקט "מפת המזהמים", במסגרתו היא נוסעת לאזורים הכי – לא נעים לומר – מסריחים בארץ, כדי לשמוע איך זה להתעורר כל בוקר מהריח שמרעיפים עלינו המפעלים של עידן עופר ואחרים. אבל אם לרוב כתבי מגזין מגיעים, לוקחים ציטוט מרגש והולכים – אצלנו האובססיה היא הכתר. כי המטרה היא לא להפיק כתבה מרגשת, המטרה היא לשנות את המצב. זו המשימה אליה שלחו אותנו אלפי אנשים שמשלמים לנו כל חודש – לנעוץ שיניים במי שאף אחד לא מעז לגעת בו ולא להרפות. תהיו אופטימיים, כי דברים מתחילים לזוז: משרד הבריאות בודק כעת לראשונה האם יש תחלואה עודפת מסרטן בקרבת מפעל נשר. יש לכך השלכות מרחיקות לכת. וגם: ח"כ אלון טל הסביבתן הנודע יזם דיום בכנסת בנושא היתר פליטות המזהמים של המפעל – בעקבות סדרת הכתבות של "שקוף". נחשו באיזה ערוץ זה לא ישודר.

האם בלוגרים אכן קיבלו תעודת עיתונאי מלשכת העיתונות הממשלתית? אחרי חודשים ארוכים, הלשכה חושפת את רשימת בעלי תעודות העיתונאי בישראל

האם לשכת העיתונות הממשלתית העניקה תעודות עיתונאי לבלוגרים, כפי שמסר מנהלה, דני סימן, בראיון ל"עין השביעית"? מענה לבקשה לקבל את רשימת הבלוגרים מלע"מ, שהגיש אתר "העין השביעית" על-פי חוק חופש המידע ובסיוע התנועה לחופש המידע, הגיע אחרי גרירת רגליים שארכה חודשים בדמות רשימה שמית של 5,472 המחזיקים בתעודת עיתונאי, בלי שצוין מי מהם בלוגר, או כל פרט אחר שיאפשר זיהוי שכזה. היוזמה לתת לבלוגרים תעודות עיתונאי נחשפה לראשונה בספטמבר 2009, אז השתתף ראש מטה ההסברה בלשכת ראש הממשלה, רון דרמר, בפאנל עם בלוגרים יהודים. "צריך לאתר כמה בלוגרים רציניים וטובים, ולהעניק להם תעודת עיתונאי", אמר דרמר לפי דיווח של nrgמעריב (17.9.09). באפריל השנה, במסגרת עתירה של אתר חדשות הגולשים "יופוסט" (לשעבר "סקופ"), קיבל בג"ץ את טענת האתר כי התנאים של לע"מ להענקת תעודות עיתונאי מפלים, והורה ללע"מ להכניס בהם תיקונים ולהציג אותם לבית-המשפט. ראש לע"מ, דני סימן, התראיין על כך ל"עין השביעית" ובין השאר אמר שכבר נתן תעודות עיתונאי לבלוגרים: "לא אחד, אלא יותר, כמה וכמה אנשים. [...] יותר ישראלים מאשר זרים, כי באופן טבעי הזר צריך להוכיח. אם מישהו בא והוא קשור לניו-יורק טיימס, אני לא בודק את מספר הכניסות [אחד התנאים להענקת תעודת עיתונאי]. גם בארץ, אני לא בודק את מספר הכניסות של וואלה או של אתרים שקשורים לגופים הממוסדים". כשביקשנו מסימן את שמות הבלוגרים שקיבלו תעודת עיתונאי, הוא מסר כי התייעץ עם המחלקה המשפטית של לשכת העיתונות וסירב להעביר את השמות בנימוק של "צנעת הפרט". ב-26.4.10 הגשנו, בסיוע התנועה לחופש המידע, בקשה לקבל את השמות לפי חוק חופש המידע. ב-23.5.10, ימים אחדים לפני תום תקופת 30 הימים שאחריה מחייב החוק להשיב על בקשה כזאת, ביקשה הלשכה ארכה של 30 יום נוספים, וב-13 ביוני נענינו בסירוב, בנימוק שבלע"מ לא יכולים להבחין מי ברשימותיהם הם בלוגרים, טיעון תמוה שסותר על פניו את דבריו של סימן שלפיהם תעודות הוענקו לבלוגרים. בלית ברירה ביקשנו את הרשימה המלאה של בעלי תעודות העיתונאי בחלוקה למערכות, במטרה לבצע בעצמנו את החיפוש ולאתר את הבלוגרים. חודשיים נוספים חלפו לפני שקיבלנו את הרשימה – 5,472 שמות, ללא שיוך מערכתי, כאמור. אנו מפרסמים פה את הרשימה ומבקשים את עזרתכם, הקוראים. אם הינכם מזהים שמות של בלוגרים ברשימה, אנא דווחו לנו בדואר אלקטרוני או בתגובות בתחתית העמוד. במקביל, "העין השביעית" והתנועה לחופש המידע ממשיכים במהלכים להשגת רשימת הבלוגרים מלשכת העיתונות הממשלתית. תגובות: the7i@kenans.net הרשימה בקובץ אקסל הרשימה בקובץ txt

"כלכליסט" מתעד בפוטו-רומן את הסדר אפריקה | "דה-מרקר" נוקט עמדה ביקורתית | והגשמים מציפים את המוח של עורכי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום"

בכתבה יוצאת מגדר הרגיל מגיש הבוקר "כלכליסט", על פני ששת עמודיו הראשונים, תיאור מפורט ביותר של כל שלב ושלב במשא-ומתן בין נציגי חברת אפריקה-ישראל לנציגיהם של מחזיקי אגרות החוב של החברה, בלילה שבין חמישי לשישי. גולן חזני כותב בהרחבה, כמו היה זבוב על הקיר במשרד שבו התנהלה הישיבה, על העמדות וחילופי הדברים, המשברים והפשרות שהרכיבו את המשא-ומתן, עד לרמת מספר משולשי הפיצה שנטל לידיו רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות, בסביבות השעה שתיים בלילה (אפס). ניכר כי חזני לא הסתפק בהתרשמות מהצד ושוחח ארוכות עם מי שהשתתף בישיבה. הוא מביא לציבור קוראי "כלכליסט" מעין פרוטוקול לא-רשמי של מהלך העניינים, בלעדי בהיקפו בעיתונות הכלכלית הבוקר. את הסקירה המפורטת, "חשיפת כלכליסט, תיעוד מיוחד" בלשון העיתון, מלווים תצלומי פפרצי של אוראל כהן, שתיעד את הנושאים והנותנים צועקים ומחייכים, מפהקים, וגם, כמובן, אוכלים פיצה. "ככה נראית עיתונות אמיתית", כתבה עורכת "כלכליסט", גלית חמי, לאחר שעברה ליד הבניין שבו נערך המשא-ומתן וראתה את חזני וכהן מסתתרים בין השיחים וצופים בפשרה המתגבשת, מדווח עידו קינן בבלוג שלו. הפוטו-רומן העיתונאי הזה הוא אמנם חומר קריאה משובח עבור כל מי שמתעניין בנפשות הפועלות בזירה הכלכלית בישראל, והישג נהדר לעיתון, אך עיתונות אמיתית אינה ניכרת רק ביכולת לשהות במשך שעות ארוכות, בתנאי מזג אוויר קשים, מחוץ לבניין שבו מתקיימת ישיבה חשובה, ואחר-כך להביא את מהלכה בפרטי פרטים. חזני וכהן ראויים לכל שבח על התמדתם והצלחתם, אך לצד פוטו-רומן קורץ שכזה אפשר היה לצפות מ"עיתונות אמיתית" שתביע עמדה ביקורתית על מקורות המידע שאיפשרו את חיבור פרטי הפרטים של הפוטו-רומן, כמו גם הגנה אקטיבית על האינטרסים של קהל קוראיה. "עיתונות אמיתית", אם יש בכלל משמעות מהותית לביטוי בומבסטי שכזה, אינה מתמצה בהבאת הפרסום הראשון או התצלום הבלעדי. בלעדיות, על שלל סוגיה, היא פן אחד. אגנדה המשרתת את ציבור הקוראים היא פן אחר לחלוטין, עקרוני בהרבה. האם ההסדר שגובש טוב או רע לציבור הרחב, שכספו הושקע על-ידי משתתפי הפגישה הלילית באגרות חוב של חברת אפריקה-ישראל? האם ההסדר מבטיח את עתידם הכלכלי של אלה מבין קוראי העיתון שלא בחרו להשקיע במניות, של אזרחי ישראל שרצו אפיק סולידי להשקעה, אותה "ישראל" שהעיתון "כלכליסט" התחייב עם השקתו לחבר אליה את הכלכלה? מקריאת העמודים הראשונים של "כלכליסט" הבוקר לא עולה רושם כי יש פגם בהסכם. חברת אפריקה-ישראל מרוצה, נציגיהם של בתי-ההשקעות מרוצים, וגם העיתון נראה מרוצה מאוד. גלית חמי, בטור פרשנות, מחמיאה לשני הצדדים ומתמקדת בצרות העתידיות של לבייב – חבריו האישיים, שהשקיעו בחברתו הון עצום. גולן פרידנפלד, בטור פרשנות משלו, עוסק בצד התקשורתי של ההסדר, וכותב כי "לקרב התקשורתי על דעת הקהל יש משמעות בהכרעה הסופית" במשאים-ומתנים שכאלה. מלים כדורבנות כמובן, ונראה כי הצד התקשורתי שעליו שם הבוקר "כלכליסט" את הדגש הוא חגיגה של הצלחה, ולא ניתוח ביקורתי של הבעיות שעלולות לצוץ בהמשך הדרך. כותרת מדור "השוק" של "כלכליסט" קוראת בפשטות "הצלחנו", והיא מסכמת ארבעה ראיונות עם נציגי פסגות, כלל-ביטוח, מנורה והראל, שהשתתפו בדיונים. "דה-מרקר" מציג תמונה שונה, כמעט הפוכה לזו שב"כלכליסט". תיאור הפגישה הלילית מתמצה בטור קצר [מיכאל רוכוורגר] ונטול תצלומי פפרצי, המודפס בצד עמ 5 של העיתון. לכאורה, הפסד צורב בקרב על הבלעדיות; בפועל, העדר הדיווח המקיף על שאירע בלילה שבין חמישי לשישי נשכח לאור העובדה שהביקורת על נוסחת ההסדר תופסת עמודים שלמים. על השער קוראת הכותרת: "אפריקה ניצלה". ודוק: "אפריקה", ולא חסכונות הציבור. תחת הכותרת הראשית עוד שתי כותרות זו לצד זו; הפניה לראיון עם רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות, מקבלת את הכותרת "אין תספורת". איתן אבריאל, עורך האתר "דה-מרקר" וממייסדי העיתון, מסביר כי למרות הכל, דווקא יש בהסכם זה תספורת (על משמעות המונח, ראו כאן). לדברי אבריאל, הסיכום בין אפריקה-ישראל לנציגי האג"ח הביא לתוצאה ש"תיחשב לטובה בעיני כל מי שחשש שכבר לא יראה את כספו לעולם – אבל זו לא מתנה, אלא רק החזר של חלק מהחוב. מבחינה פיננסית, זה אפילו קנס [...] כמחצית מהחוב חוזרת אליכם בתוך כמה חודשים עד שנה וחצי; המחצית השנייה נדחית ל-16 שנה, בתמורה לתוספת ריבית צנועה של 1%–2% [...] למרות הכישלון, המטוסים הפרטיים והבית בלונדון, הציבור ימשיך לממן את הרפתקאותיו של לבייב בעשורים הבאים". אבריאל טוען כי הכוח שהניע את נציגי בעלי האג"ח היה האינטרסים האישיים שלהם, לא אלה של ציבור המשקיעים שבטח בהם, ומוסיף כי "גם לאחר החתימה על ההסדר, לא קיבל הציבור הסבר לשאלה מדוע חלופת הפירוק לא היתה משיגה תוצאה טובה יותר בעבורו – ובעיקר מדוע נשאר לבייב עם השליטה בחברה". לפי סיכומו, "המסר הכלכלי לבעלי ההון הוא זה: המשיכו לקחת אשראי בלי בטחונות מהציבור והמשיכו לחיות טוב. אם תהיה בעיה, תסתדרו עם המוסדיים, תנו להם משהו. הרי את השליטה בחברה ובכסף שלה לא תאבדו". עמדה ביקורתית שכזו אינה פשוטה לפרסום. היא יוצאת במקביל נגד הטייקון ונגד בתי-ההשקעות, שני כוחות חזקים שעיתון כלכלי תלוי בהם להישרדותו במידה לא מעטה. נכון, עמדה כזו קל יותר לבטא בפה מלא ובבולטות לאחר ששני הכוחות החזקים הללו הגיעו להסדר מאשר בשבועות שהובילו להסדר (טורים המביעים עמדה דומה ניתן לקרוא הבוקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", ב"ישראל היום", ובמידה פחותה גם במוסף "עסקים" של "מעריב"). לטור הביקורתי של אבריאל מצטרף טור ביקורתי מאת יחיאל בהט, מרצה לדיני חברות, פירוק ושעבודים, הכותב: "איני מתנגד להסדר – אך אני מתנגד לחיפזון שבו הושג", ומתאר אותו כ"רטייה זמנית על ערוות המוסדיים". עידו באום מזכיר בטור נוסף המתפרסם הבוקר ב"דה-מרקר" כי ההסדר "דילג על כמה מהעצות שהעניק פרופ לוציאן בבצוק מאוניברסיטת הרווארד", במסגרת חוות דעת שחיבר לבקשת פסגות. "התעלמות מעצותיו מחייבת הנמקה מסודרת, ופסגות תידרש לכך", כותב באום. בהמשך העיתון מראיינת נורית רוט את פרופ ידידיה שטרן, מומחה לדיני חברות. הכותרת שניתנה בגיליון המודפס היא ציטוט מפיו: "הפכו את הנושים למהמרים בעל כורחם". לדברי שטרן, ההסכם "סביר", אך הוא מדגיש בדבריו את הסכנות האורבות לכספי החוסכים, שהפכו, למעשה, מבעלי אגרות חוב לבעלי מניות בחברת אפריקה-ישראל. עמוד שלם ב"דה-מרקר" מוקדש לפרסום תגובות נבחרות מאת גולשי האתר. רבות מהן מבקרות בחריפות את ההסכם. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" עוסקת בהצפות שנגרמו כתוצאה מגשמי סוף השבוע. המסגור ילדותי עד כדי כאב מוח (כאב הנוצר בתאי המוח האנושי לאחר חשיפה ארוכה לטמטום). "גשמי ברכה והארץ בריכה" היא הכותרת שנבחרה לעטר את הדיווח על הגשמים ונזקיהם בכפולה המרכזית של העיתון. "בכל הארץ היו הצפות, אבל רובנו דווקא שמחנו שהגשם הגיע בגדול", מסביר העיתון לקוראיו בעמוד השער כיצד חשו ביממה האחרונה, ובכותרת המשנה לידיעה מרחיב העיתון ומספר על התגלית האבסורדית – "מצבו העגום של משק המים יצר תופעה חדשה: אנשים רטובים שביצבצו בשלוליות, שקעו במי ביוב, אבל פירגנו למבול". הטמטמת מאפיינת גם את הסיקור של "ישראל היום", שבדרך כלל נוקט לשון בוגרת בדיווחיו. דן לביא, נצחיה יעקב ודני ברנר פותחים את כתבתם על הגשמים שירדו ברחבי הארץ במשפט "חיכינו, חיכינו, ציפינו, ציפינו, ובסוף השבוע זה סוף סוף קרה: הגשם הגיע – ובגדול". זו תופעה מעניינת; ככל שהגיל הממוצע של קוראי העיתונים עולה, כך יורד הגיל הממוצע של הקהל שאליו מכוונים העיתונים בדיווחיהם. בקצב הזה לא ירחק היום ודיווחי העיתונות על גשמי החורף יסתכמו בציטוט שיר הילדים המפורסם "גשם גשם משמים". ראובן וייס מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי בשעה טובה הוצא צו איסור פרסום חדש על עוד חקירה משטרתית. "איומי רצח על אישיות פוליטית", מבשרת כותרת דיווחו, ובו נכתב כי תושב רמת-גן נעצר בחשד לאיומים ברצח על "אישיות פוליטית בכירה", וכי בית-המשפט הוציא צו "האוסר לפרסם את זהות האישיות המאוימת וכן את זהות החשוד". בדיווח מאת אבי אשכנזי ונתיב נחמני ב"מעריב" לא מוזכר הצו, אך מוזכר רמז נוסף על זהות האישיות הפוליטית – היא "שרה בכירה". האפשרויות אינן רבות (בעמ 22 של "ישראל היום" מפורסם שמה של השרה בגופן גדול). ועוד ב"מעריב", ידיעה מאת אבי אשכנזי המופיעה תחת הכותרת "הערכה: פריצת דרך בחקירת רצח אושרנקו". גם כאן מוגבל מאוד הדיווח בשל צו איסור פרסום, ובכל זאת נכתב על "תכונה ערה" שנרשמה ברחוב נורדאו בראשון-לציון במהלך השבוע האחרון. בכל העיתונים מדווח כי השר סילבן שלום החליט להחרים את כנס דימונה לתקשורת ולבטל את מימונו בשל השתתפות העיתונאי השבדי דונלד בוסטרום. במוסף "עסקים" של "מעריב" מדווחת לירן דנש כי סיעת ישראל-ביתנו דוחה את הטענה כאילו היא מתנגדת להארכת זכיונו של ערוץ 10 בניסיון לקדם את האינטרסים של ערוץ 9. ועוד במוסף, דיווח מאת טל שניידר על מוצר חדש של אפל בשם סלייט, קורא דיגיטלי של תוכן כתוב, שעשוי "[לעשות] לתקשורת הכתובה את מה שעשה האייפוד למוזיקה". ב"כלכליסט" מדווח [סוכנויות הידיעות] על זינוק של 68% ברווח הנקי של ה"וושינגטון פוסט" ברבעון השלישי של שנת 2009. ב"ידיעות אחרונות" מופיעה ידיעה שהיא מודעה לגיליון חגיגי של המגזין "בלייזר". סלימאן א-שאפעי חזר היום לערוץ 2. הכתב, שפוטר לאחרונה בשל פרסום ספר על גלעד שליט בלא תיאום מראש עם מערכת החדשות, התראיין בתוכנית הבוקר של הערוץ על תאונת דרכים שארעה במהלך סוף השבוע בירדן. קיבל את הכיתוב: "עיתונאי וסופר".

השופטים בפרשת קופר נגד "עובדה" המחישו את חולשתו המשפטית של החיסיון העיתונאי ואת רפיונו של מוסד האוף דה-רקורד

משפטו של שמעון קופר, הנאשם ברצח נשותיו, וטיפולה המתמשך של התוכנית "עובדה" בסיפורו מצמיחים דיונים משפטיים, ואלה בתורם מניבים פסיקות מעניינות. כך היה בעבר, כשקופר ניסה למנוע פעמיים את שידור התוכנית הנוספת של "עובדה", שהביאה עדויות וחומרים חדשים בזמן שמשפטו כבר התנהל, וזהו המצב גם כעת, כשהפרקליטות וקופר מנהלים מאבק לקבלת חומרים עיתונאיים, כאלה ששודרו וכאלה שלא, הנמצאים בידי מערכת "עובדה". הסיבוב האחרון נחתם בהחלטה שיפוטית בת שני עמודים בלבד, שבמסגרתה הורו שופטי המחוזי בלוד מנחם פינקלשטיין, ליאורה ברודי ורמי אמיר למערכת "עובדה" למסור את כלל התיעוד של ראיונות ושיחות הכנה שנערכו עם שתי עדות במשפט. בעשותו כך החליט בית-המשפט לדחות הן את השגותיה של מערכת "עובדה" והן את אלו של עו"ד דוד יפתח, המייצג את אחת העדות במשפט והמרואיינות בכתבה, ד"ר מריה זקוצקי, שהיא גם עדת תביעה מרכזית. ד"ר זקוצקי היא זו שעל-פי הנטען סיפקה לקופר את הרעל ששימש לרצח נשותיו. עו"ד יפתח התנגד למסירת החומרים משני טעמים. הראשון הוא שחל עליהם חסיון עורך-דין-לקוח. הוא והלקוחה שלו, ד"ר זקוצקי, שוחחו ככל הנראה מול המצלמה על ענייניה המשפטיים, גם מעבר למה שהיה דרוש ונחוץ לצורכי הכתבה. הטעם השני להתנגדותו של יפתח הוא דברים שאמר אוף דה-רקורד והוקלטו יחד עם החומרים ששימשו לראיון. יפתח טען כי העברת החומרים הללו היא פגיעה בפרטיותו ולכן אין למוסרם. אלו שני טיעונים מעניינים שיש להתעכב עליהם. שלושת השופטים קבעו כי טענת חסיון עורך-דין–לקוח אינה יכולה לעמוד ליפתח ולזקוצקי. לכאורה מדובר כאן בקביעה דרמטית יותר מזו הנוגעת לחיסיון העיתונאי, משום שבניגוד לחיסיון העיתונאי, חסיון עורך-דין–לקוח הוא חיסיון מוחלט המעוגן בפקודת הראיות (יש לדייק ולומר כי חסיון עורך-דין–לקוח שייך ללקוח, והוא זה שבידיו להחליט על ויתור עליו או על עמידה על קיומו). שלושת השופטים קבעו כי מעת שזקוצקי ויפתח ניהלו את שיחתם בנוכחות צד שלישי, הרי שכאילו נעשה ויתור על החיסיון. קביעה זו תואמת לכאורה את הפסיקה המוכרת הנוגעת לחסיון עורך-דין–לקוח, רק שהיא אינה מביאה בחשבון פרט אחד חשוב: הצד השלישי שמולו נעשה במקרה שלפנינו ויתור על החיסיון חב בעצמו על-פי הפסיקה בחובת חיסיון – עיתונאי. במצב זה, לא ברור כלל וכלל שמי שוויתר על חיסיון אחד לא עשה זאת כשהוא שרוי תחת ההנחה שהוא נהנה מחיסיון אחר. במפגש החסיונות הזה, קשה להאמין שבמקום ההגנה הכפולה של חגורה ושלייקס, ימצא בסופו של דבר הלקוח/מקור עצמו כשהוא נתפס עם מכנסיו למטה. גם בכל הנוגע לחיסיון העיתונאי השופטים לא עשו מלאכה שלמה. בפסק הדין בעניין ציטרין נקבעו שלושה מבחנים מצטברים להסרת החיסיון העיתונאי היחסי, יציר אותו פסק דין. הנשיא שמגר קבע אז כי ההגנה על מקורות המידע אינה צריכה להתבטל בשל טעמים שמשקלם אינו רב. בהסרת החיסיון ייבחנו הרלבנטיות של השאלה באשר לזהות המקור, אם העניין הוא מהותי ואם המידע הוא כזה שבלעדיו אין אפשרות להישען על ראיות אחרות בלי לדרוש גילוי של מקורות מידע. תנאים אלה, למרות הרושם שעולה מההחלטה השיפוטית הפעם, אינם קלים למילוי כלל ועיקר. השופטים קבעו במקרה הנוכחי כי טענת החיסיון צריכה להידחות מטעמים של הגנת הנאשם ועשיית צדק, ולא פירטו. לא ברור, אם כן, מדוע חשבו השופטים כי המידע הנמצא בחומרים ובקלטות הוא כזה שאין אפשרות לקיים משפט צדק בלעדיו ומדוע אי-אפשר להישען על ראיות אחרות. מן ההחלטה ניתן להבין שהשופטים לא צפו בחומרים טרם מתן ההחלטה על מסירתם הגורפת, ואם כך, יש לתמוה תמיהה גדולה. קשה להסכים לניתוח הנוגע לחסיון חומרים ספציפיים בלי לבחון אותם לגופם. אולי חששו השופטים, בהיותם אלה שדנים גם בתיק הרצח עצמו, כי תהיה בצפייה כזו השפעה עליהם בקשר למשפט, אך כשהתוצאה הסופית היא מסירת כל החומרים, הרי שממילא יוכלו הפרקליטות והנאשם לעשות בהם שימוש במהלך המשפט, ומשכך – היה מקום לבדיקה מוקדמת שלהם, ולו כדי לוודא שראוי למסור את כולם באופן התואם את המבחנים בפסיקה. בד בבד צריך להזכיר עניין נוסף המדגיש את חולשת החיסיון העיתונאי במהדורתו הישראלית. החיסיון העיתונאי מקיף רק את מקורות המידע וזהותם, ואינו חוסה על המידע והמסמכים עצמם. אמנם בפסק הדין בפרשת "מקור ראשון" והצלמת מרים צחי הורחבה מעט היריעה והחיסיון הוחל גם על חומרים שעלולים להביא לחשיפת זהות המקור, אך הוא לא הוחל על החומרים שנמסרו על-ידיו באופן גורף. זאת, אגב, בניגוד לקביעה החד-משמעית של הכלל האתי המעוגן בסעיף 22 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, שם נכתב כי "לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שיישאר חסוי ולא יחשפו זהותו של מקור חסוי אלא בהסכמתו של המקור". רק שנה לאחר שנתן את פסק דין ציטרין, הבהיר בית-המשפט העליון כי החיסיון אינו חל על החומרים שנמסרו, בין אם נעשה בהם שימוש על-ידי העיתונאי ובין אם לאו. יוצא מזה שבית-המשפט לא היה צריך להידרש כלל לשאלת החיסיון. העובדה כי זהות המקורות ידועה, שכן הם הופיעו בשמם ובקולם בכתבה, איפשרה לו לקפץ בקלילות אל עבר הקביעה שמדובר בחשיפת חומרים שנמסרו על-ידי מקורות מזוהים – עניין הנופל מחוץ לתחולת החיסיון. כעת הגענו לטענת הפרטיות של יפתח. אין לדעת על מה דיבר יפתח באותן דקות שבהן פעלה המצלמה והוא, תחת רושם האוף דה-רקורד, התפייט בענייני מרשתו ובעניינים אחרים. למעשה תוכן האמירות חשוב פחות מהתיוג שלהן. סעיפים 2(8) ו-2(9) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, קובעים כי פגיעה בפרטיותו של אדם היא בין השאר "הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע", או "שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה". יפתח הרי סיכם עם אנשי "עובדה" שהדברים הם אוף דה-רקורד, ומכאן שקם ביניהם הסכם שתוצאת הפרתו אמורה להיחשב פגיעה בפרטיות. אלא שההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, כמו גם סמכותו של בית-המשפט ליתן הוראה להצגת הראיות במקרה זה, גוברות ככל הנראה על זכותו של יפתח לפרטיות. ניתן גם לשער כי יפתח לא דיבר באותן דקות מוקלטות על סודותיו האישיים הכמוסים, אלא על ענייני מרשתו ודרך ניהול הגנתה. את הדברים הללו היה ניתן לגלות בקלות יחסית אם היתה מתבצעת צפייה בקלטות לפני ההחלטה על מסירתן לפרקליטות ולנאשם, ועדיף היה לעשות זאת כך. סיכומו של דבר, מפסק הדין עולה כי בכל הנוגע לנושאים שעתידים להתברר בבית-המשפט או שעלולים להתגלגל לפתחו, אין משמעות להבטחות אוף דה-רקורד. יידעו מעתה מרואיין ועורך-דינו שאת יחסי עורך-הדין–לקוח שלהם הם צריכים לנהל בפרטיות מלאה ולא מול מצלמות או טייפים עובדים, ואפילו לא בנוכחות צד ג שאוחז בחיסיון עיתונאי. אם כבר, עדיף לבחור כבן-שיחה בעל מקצוע האוחז בחיסיון מוצק יותר. למשל זה המוזכר בסעיף 51 לפקודת הראיות, שם נאמר כי "כוהן דת אינו חייב למסור עדות על דבר שנאמר לו בווידוי ואשר גילויו אסור עליו לפי דיני דתו".

בקבוצת "ידיעות אחרונות" מתכוננים לאחד את מערכות העיתון, המקומונים, המגזינים והאתרים בראשון-לציון עד 2015. יואל אסתרון מונה לנהל את המהלך

איחוד המערכות של קבוצת "ידיעות אחרונות" הולך ומתממש. לפני כחצי שנה פורסם כי הקבוצה מתכננת להעביר את פעילותה לבניין אחד באזור ראשון-לציון, במטרה לחסוך עלויות. בשבועות האחרונים החלה התוכנית לקרום עור וגידים. על-פי הצפוי, בשנת 2015 יעברו מערכות "ידיעות אחרונות", ynet, "כלכליסט", רשת המקומונים ורשת המגזינים של "ידיעות אחרונות" אל בניין אחד בראשון-לציון, שם שוכן כיום בית-הדפוס המרכזי של העיתון. לקראת המעבר שכרה הקבוצה את שירותיה של חברת הייעוץ האסטרטגי תפן. לפני כשלושה שבועות החלה חברת הייעוץ בעבודתה, ובמהלך החודשים הקרובים יסקרו אנשיה את עסקי הקבוצה כדי לתכנן את מהלך האיחוד. אל יועצי תפן יצטרפו בכירי "ידיעות אחרונות", שיעזרו להכין את הקרקע לאיחוד המסחרי, התפעולי והמערכתי של הקבוצה. לתפקיד הפרויקטור של איחוד המערכות השונות מונה יואל אסתרון, מו"ל "כלכליסט". בחודשים הקרובים, לצד עבודתו ב"כלכליסט", אמור אסתרון להכין את תוכנית האיחוד. בשבועות האחרונים החל אסתרון לבקר במערכות המרכזיות של הקבוצה, כולל "ידיעות אחרונות", ynet, המקומונים והמגזינים, לסדרת פגישות עם העורכים הבכירים. זאת, כדי להכיר מקרוב את עבודתם ולחשוב על אפשרויות האחדה שונות. אחת השאלות שאסתרון ייאלץ להכריע בהן נוגעת לאפשרות שהאיחוד בין המערכות לא יהיה נדל"ני בלבד, אלא גם עיתונאי. במלים אחרות, ברור כי הקבוצה תוכל לחסוך הוצאות מוויתור על נדל"ן יקרים במיקומים אסטרטגיים כגון רחוב מוזס בתל-אביב, אולם אסתרון ויועצי תפן יבחנו את האפשרות לחסוך בתקציבים נוספים כתוצאה מאיחוד דסקים ופיטורים של בעלי תפקידים כפולים בקבוצה. כבר כיום מתקיימים שיתופי פעולה ראשונים בין חלקים שונים של קבוצת "ידיעות אחרונות", שבעבר פעלו בנפרד. לפני כשנתיים החלו צלמי ynet להעביר תצלומים גם לעיתון "ידיעות אחרונות". זמן קצר אחר-כך אוחד דסק הספורט של ynet עם זה של העיתון המודפס, ולקראת הבחירות האחרונות החל בקרב הכתבים הפוליטיים של האתר והעיתון שיתוף פעולה, שהמשיך גם לאחר שמערכת הבחירות הסתיימה. אם האיחוד בין המערכות יבוא לידי ביטוי גם במצבת כוח האדם, יהיו עיתונאי "ידיעות אחרונות" בעמדת נחיתות לעומת עמיתיהם לקבוצה, שכן להבדיל מעובדי ynet ו"כלכליסט", עיתונאי "ידיעות אחרונות" אינם מאורגנים. מ"ידיעות אחרונות" לא נמסרה תגובה.

צו איסור הפרסום הוסר, והעיתונים מחפשים פרטים שטרם פורסמו על פרשת אולמרט-טלנסקי | ראש הממשלה מצדו מגיח עם פרשייה חדשה: כל הפרטים על המו"מ עם סוריה | שאלת חצי מיליון הדולר: ספין או לא ספין?

אמש הוסרו שאריות צו איסור הפרסום בפרשת אולמרט-טלנסקי, והיום בבוקר היו העיתונים צריכים לחגוג עם תיאורים פלסטיים של "כובסים" ודולרים וארוחות שחיתות וסתם שחיתות. וזה בדיוק מה שהם עושים. אלא שראש הממשלה ויועציו ידעו גם הם שהצו יוסר, ולכן התכוננו עם סיפור חדשותי מרעיש משלהם: חשיפת פרטי המגעים עם הסורים. מובן שיכול להיות שעיתוי החשיפה הזו הוא מקרי ושלא מדובר בספין - ובקיצור, אלה הם שלושת הנושאים שעומדים היום על שער העיתונים: חקירת ראש הממשלה, המשא-ומתן עם סוריה, והשאלה אם הנושא השני תלוי בראשון. העיתונים מקדישים כולם את עמודיהם הראשונים לשיחות עם סוריה, אף שדבר קיומן נחשף כבר לפני שבועות, ולמעשה, כמו עם חקירת ראש הממשלה, אין כאן גילויים חדשים ומסעירים. עיקר הדיווח מתמקד בהשלמת הפרטים: שמות הנושאים והנותנים, תיאורי הלובי במלונות השונים ודקדוקי תאריכים. מה באשר למחיר? ב"ידיעות אחרונות" כותב שמעון שיפר שאולמרט סירב לדרישת אסד ולא התחייב למסירת הגולן כתנאי לפתיחה במשא-ומתן. ב"מעריב" לא דיברו כנראה רק עם אולמרט, והכותרת של גקי חוגי ואורי יבלונקה היא "סוריה: הבטיחו לנו את הגולן". מאז ה-2 במאי, עת פירסם "ידיעות אחרונות" לראשונה את דבר החקירה החדשה נגד ראש הממשלה, זרמו הרבה תיאורים על מעטפות עם דולרים בטורי העיתונים. מה נותר לחדש שאיננו יודעים כבר? ובכן, לא הרבה. אפשר לכתוב עכשיו בפירוש שהחקירה נפתחה בעקבות "מזכרים שכתבה שולה זקן כשהיתה מנהלת לשכתו של אהוד אולמרט במשרד התמ"ת". במזכרים האלה מפורטות העברות של סכומי כסף (גידי וייץ ב"הארץ" מתעקש כי "בפרקליטות ובמשטרה חושדים כי הכספים אותם קיבל אולמרט מטלנסקי היו כספי שוחד", אף שלפי פרקליט המדינה ולפי הידיעה של יהונתן ליס המתפרסמת באותו עמוד ב"הארץ", אולמרט כנראה לא יואשם בקבלת שוחד). לפי מרדכי גילת ב"ישראל היום", שמקבל כפולת עמודים כדי לגולל את סיפור החקירה, אין חידושים גדולים בעניין: עיקר הסיפור היה, ונשאר, כיצד הוא וגידי וייץ מ"הארץ" פיענחו למעשה את התיק, הגישו אותו למשטרה ודחקו בה ובפרקליטות לעשות את מלאכתן נאמנה אחרי שהתעכבו והתמהמהו. פרט אחד שבכל זאת נוסף הוא המקור שהעביר לכתבים את "יומני שולה זקן": עובדים במשרד התמ"ת (אגב, אותם עובדים העבירו את החומר לפני שנים, לפחות למקומון ירושלמי אחד). בניגוד למה שכותב גילת, כותבת דורית גבאי ב"מעריב" כי העדות החשובה ביותר בפרשה אינה של טלנסקי, אלא של עו"ד אורי מסר, מקורבו של אולמרט, וטוענת כי "בעקבות הפרשה חל נתק מוחלט בין מסר לאולמרט". "מעריב" גם נוקב במספר: "300 אלף דולר", כסכום שניתן, לפי החשד, לאולמרט על-פי יומני זקן. על-פי "ידיעות אחרונות" מדובר בכחצי מיליון דולר. "ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שיודע לספר לנו מה חושבים היום בלשכת אולמרט: "תמלילי חקירת טלנסקי לא מעוררים דאגה רבה" (כותרת ידיעה של טובה צימוקי). "מעריב" ממשיך לפמפם גם את סיפור נהג הלימוזינה אבי שרמן, הטוען כי העביר לאולמרט מעטפות עם מזומנים ממיליונרים כששהה בניו-יורק. במוסף "סופשבוע", המחולק היום למנויים, מראיין אותו קלמן ליבסקינד שטוען כי שרמן התלונן במשטרה כבר לפני שנה, מזכיר כי הנהג הוצג בתקשורת כאדם מפוקפק, וסונט בנחום ברנע על שהכפיש את שרמן ולא העניק לו אפשרות לתגובה (ברנע עצמו כתב אז כי ניסה להשיג את תגובתו של שרמן, ולא הצליח). שחר אילן מדווח ב"הארץ" כי הצעת החוק של ח"כ אופיר פינס, שלפיה ראש ממשלה שיוגש נגדו כתב אישום יחדל לכהן תוך 30 יום, עברה בקריאה טרומית בכנסת. "ידיעות אחרונות" מגייס לא מעט כותבים לניסיון לענות על השאלה שבכותרת. איתן הבר, תחת הכותרת "ספין לשלום", כותב שלא משנה אם המשא-ומתן הנוכחי הוא ספין או לא, ברגע שיצא לדרך, יהיה קשה להחזיר אותו לאחור - גם אם אולמרט יודח וייעלם מהבמה הפוליטית. סבר פלוצקר, בטור תוקפני למדי, כותב כי "כל הסכם שיביא אולמרט ייראה מוכתם מראש". אריאלה רינגל-הופמן כותבת כי חוסר האמון של העם במנהיגיו הוא כמו "תולעת בעץ" שגוזרת את דינו של העץ לקריסה: "קשה להאמין שהסכמים שמתגבשים על מעטפות דולרים אכן יצמיחו את תאנתו וגפנו של עם ישראל". גם אורי אורבך חושב שזה לא חשוב אם מדובר בספין או לא, מספיק שיש חשד כזה כדי להפוך את העניין למסריח. עד כאן דברי הפרשנים. מה אומר הכתב הבכיר שמעון שיפר? "התקדמות אמיתית או ספין מתוחכם? מעיון מדוקדק בלוח הזמנים של המגעים [...] נראה שהם נעו במסלול עצמאי לחלוטין - בלי קשר למוריס טלנסקי". וסמדר פרי מזכירה כי גם אסד וגם ראש ממשלת טורקיה נתונים בחקירות ומעמדם הפוליטי מעורער. ב"ידיעות אחרונות" מביאים גם את גרסת אולמרט לשאלת הספין: "המשא-ומתן לשלום עם סוריה חשוב יותר מכל השמועות והחקירות". על הציטוט המעט מגוחך הזה, בהמשך. ומה ב"מעריב"? בן כספית כותב טור על פני עמוד שלם, שתמציתו היא כי ייתכן שיהיה הסכם שלום וייתכן שלא. לעפר שלח, לעומתו, יש דעה ברורה ונחרצת: מדובר בספין, וכזה שנעשה על-ידי מנהיג שאין לו שום לגיטימציה ציבורית. בכפולת העמ 7-6, המוכתרת בכותרת "תורת הספין," חוזר שלום ירושלמי על טענותיו של שלח, ומיה בנגל מספקת טור שכותרתו "תזכורת / חקירת שרון וההתנתקות: הספין שהפך למציאות". וב"ישראל היום"? ובכן, שם חושבים שאולמרט צריך ללכת ושיש לכבוש את קרתגו. עזבו אתכם מפרשנויות, מאמרים מלומדים ואותיות קטנות. הרי בסך-הכל רוב האנשים בכלל לא קוראים עיתון, מקסימום מסתכלים על הכותרות של העיתונים בסטנד שבפיצוצייה הסמוכה לביתם. מה תהיה דעתו של קורא כותרות שכזה ביחס לשאלה "מגעים עם סוריה, ספין או לא ספין"? כאמור, כל העיתונים מקדישים את כל ("מעריב") או רוב השער שלהם לשני הנושאים המרכזיים שעל סדר היום. הכותרת הראשית הזהה של "מעריב" ושל "ידיעות אחרונות", "חקירה ושלום", היא רק משחק מלים שאין מאחוריו עמדה כלשהי. שתי כותרות הגג על שער "ידיעות אחרונות" מבטאות בדיוק רב את דרך הפעולה של העיתון, המביא לנו בנאמנות יתרה את עמדת ראש הממשלה, כשלצדה עמדת העם. כלומר, אותו עם מדומיין ש"ידיעות אחרונות" טוען שהוא זה שמכיר אותו הכי טוב בתור "העיתון של המדינה". כותרת הגג הימנית היא "ראש הממשלה לידיעות אחרונות": המו"מ עם סוריה חשוב יותר מכל החקירות"; כותרת הגג השמאלית היא "סקר ידיעות אחרונות וד"ר מינה צמח/דחף: 48% מוכנים לסגת מהגולן; 49%: המו"מ הוא ספין". מעניין להתעכב לרגע על הציטוט ש"ידיעות אחרונות" בחר להביא על השער מפיו של ראש הממשלה: "המו"מ עם סוריה חשוב יותר מכל החקירות". זה ציטוט נפלא: תומכי אולמרט יכולים לראות בו ביטוי אוהד לראש הממשלה, ולחשוב טובות על העיתון שהביא ציטוט כזה; מתנגדי אולמרט יכולים לראות בו ציטוט טיפשי השם ללעג את ראש הממשלה (ציטוט המזכיר את הפיליטון של אפרים קישון, שטוען ש"אנשים לא מקשיבים", ולכן אפשר להגיד שטויות בלי הגבלה, כמו למשל המשפט שהוא אומר לגננת של בתו: "חיוך אחד שלה שווה לי יותר מכל הצרות שבעולם"). בקיצור, ציטוט שהוא פתרון פלאים לעיתון הרוצה להתחבב על כל קוראיו. מובן שיכול להיות שתומכי אולמרט יפרשו את הציטוט דווקא באופן השני, ומתנגדיו באופן הראשון. בקיצור, אין פתרון פלאים, וזה גם המסר העולה ביותר בהירות מהשער של "מעריב". החלק העליון של שער "מעריב" מוקדש למשפטים הראשונים של שלושה טורי דעה. אחד מהם טוען שהמו"מ עם סוריה אינו ספין, השני טוען ההפך, והשלישי לא טוען כלום. אבל קורא הכותרות הממוצע יזכור בוודאי רק את המלה "ספין", המופיעה בשתיים מהכותרות. חלקו התחתון של השער מוקדש בחציו לתמונתה של שולה זקן המחייכת כשלצדה הכותרת הלא מחמיאה: "לאן נעלמו 300 אלף דולר"; ובחציו לארבע כותרות ששתיים מהן אינן מחמיאות לאולמרט: "הספין האחרון? במערכת הפוליטית משוכנעים: כעומק החקירה, עומק הנסיגה"; "המחאה חוזרת. תושבי הגולן יוצאים למאבק בראש הממשלה: הוא מנצל אותנו". בעיתון "הארץ", ובעיקר בעיתון "ישראל היום", בחרו לנסות להבריח את קורא-הכותרות כשהשתמשו בצילום של דף נייר כאלמנט גראפי מרכזי. המדובר בדף שעליו כתבה שולה זקן את הפרטים המפלילים בנוגע להעברות הכספים מטלנסקי; ב"הארץ" הוא משמש אילוסטרציה קטנה יחסית, אבל ב"ישראל היום" הוא תופס רבע מהשער. קורא-כותרות שיצלח את המחסום הוויזואלי שמעמיד לפניו "ישראל היום" ייאלץ לצלוח מחסום נוסף, טקסטואלי, מאחר שהכותרות של העיתון מצליחות להיות "לא": לא בעלות גוון צהבהב ומושך, אבל גם לא אינפורמטיביות דיין. כאילו נתקעו העורכים בלימבו שבין "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ובין "הארץ". ובכל זאת, מה יחשוב הקורא ביחס לסוגיית הספין? התשובה ברורה למדי. על שער "ישראל היום" חקירת אולמרט עומדת בראש סדר היום ככותרת הראשית, ואליה מצורפים שלושה טורי דעה בעלי כותרות שליליות: "דרוש ניקוי אורוות", "כך נחשפו סודות אולמרט" ו"כשהקברניט נלחץ". הנושא השני, המו"מ עם סוריה, ממוסגר גם הוא בצורה שלילית: "סערה במערכת הפוליטית: הרוב משוכנעים שמדובר בספין"; "ועד יישובי הגולן: אולמרט מסוכן למדינה ואינו ראוי לתפקידו"; וכותרת המאמר של חמי שלו: "ככה לא בונים שלום". בשער "הארץ", לעומת זאת, היחס אל סוגיית הספין הפוך. למעשה, הוא כלל אינו מוזכר בכותרות. הכותרת הראשית, הגדולה פי כמה מהכותרות הנהוגות בעיתון, היא כזו שאולמרט בעצמו היה מדפיס על שער עיתון לו היה לו כזה: "אולמרט: המו"מ עם סוריה הוא פריצת דרך היסטורית". כותרת הגג, הקטנה פי כמה ביחס לכותרת הראשית, מדווחת בקורקטיות על פרט מחקירת אולמרט: "זקן כתבה ביומן: נתתי לאורי 23,950 מטלנסקי". לצד הכותרת הראשית מובאות התחלות של שלושה טורים. רק מי שיקרא את האותיות הקטנות של אחד מהם יקבל רמז לגבי אפשרות כי הערוץ הסורי הוא למעשה ספין אולמרטי. הידיעה הבאה מופיעה גם ב"ידיעות אחרונות" (ליאור זילברשטיין), אבל עיתון "הארץ", דווקא עיתון "הארץ", הוא שסיקר באדיקות את ההתפתחויות בפרשת מוחמד א-דורה. כזכור, סרט של תחנת טלוויזיה צרפתית שתיעד את הריגתו של הילד על-ידי חיילי צה"ל הפך אותו לסמל האינתיפאדה השנייה. אזרח יהודי צרפתי עקשן, פיליפ קרסנטי, פירסם אתר אינטרנט שבו טען כי ערוץ הטלוויזיה פראנס 2 והכתב שארל אנדרלין ביימו את הסרט. לא פחות ולא יותר. הערוץ הגיש נגד קרסנטי תביעת דיבה, אך מי שעמד למשפט היה למעשה ערוץ הטלוויזיה. קרסנטי הפסיד, עירער לבית-המשפט העליון לערעורים, שאתמול זיכה אותו וקבע כי ייתכן שהסרט אכן מזויף ומבוים. על היחס המיוחד של "הארץ" למשפט ניתן ללמוד גם מכך שאיש לא חתום על הידיעה (התופסת חצי עמוד) בעניין, אלא בעל הקרדיט הכללי "כתב הארץ". כותרת ב"ידיעות אחרונות": "אפסו סיכויי קלינטון להפוך למועמדת במרוץ לבית הלבן" (אורלי אזולאי).

מדוע מראייניהם של שר החינוך גדעון סער ופקיד המשרד צבי צמרת אינם מציגים בפניהם שאלות נוקבות בדבר המורשת שהם מתכוונים להנחיל לתלמידי ישראל

כבר דיברו וכתבו והגו נכאים על הידרדרותה של ישראל במורדות החינוך, הידע, ההבנה וההישגים. העיתונות הכתובה והמשודרת מרבה לעסוק בנושא כשהיא צוהלת לאורם של כוכבים בודדים, המזהירים ומבקיעים מדי פעם בין ערפילי הבורות, השטחיות והאלימות ואינם משנים את התמונה הקדורנית בכללותה. מערכת החינוך הרי לוקה מדי פעם ברפורמות לעייפה. ייזכרו לרעה הבדידים, השינויים התכופים בהוראת הלשון, נושא הלימוד בעל-פה וועדת דוברת שגוועה. שרי חינוך באים והולכים, יש שמשאירים חותם ויש שמתאדים ואינם. כל יוזמה נראית מבורכת עוד לפני שנקטפו פירותיה, ענבים או באושים. יוזמות מושכות תשומת לב ומעוררות עניין; שר צעיר, נמרץ ודעתן, לא כל שכן. לפיכך ראוי ראיון עם שר החינוך כמו זה שהתפרסם במוסף "הארץ" (28.8.10) עם גדעון סער לתשומת לב ולעיון מדוקדק. גם הניסיון של ד"ר צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, לשכתב ספר היסטוריה ולגזור אותו לטעמו נזכר בעיתון ("הארץ", 28.8.10), אבל לא זכה לדיון עיתונאי מעמיק ולכן עלול שכתוב ההיסטוריה להתבצע בלי שהקהל הרחב יהיה מודע למשמעותו. מאחורי המלים מסתתרים תכנים, ונראה לי כקורא מעוניין שהכתב לא נתן דעתו די הצורך לחריש הרעיוני העמוק המתבצע בימים אלה ממש ומאיים להפוך את תוכנית הלימודים למצע מפלגתי. נושא החינוך מעניין אותי מאז שחוויתי את מוראו על בשרי כתלמיד כיתה א בבית-הספר העממי. המשכתי לעקוב אחריו במשך כשלושים שנות מחקר והוראה באוניברסיטה העברית, וגם היום אני מנסה לאמוד את הישגיו וכשלונותיו כמתבונן, מקצתו עדיין מבית ורובו כבר בחוץ. אף שהחינוך נושא פניו אל העתיד, אז יבשילו פירותיו או יבאישו, מן העבר מושך הוא שלשלת שחוליותיה מקשרות בין עבר לעתיד. חוליות אלה הן המסד המדעי המגיע אלינו באמצעות מבחני מעבדה שהפכו לתיאוריות או לפרדיגמות, או בצורת פולמוסים שהתגבשו במסכת ארוכה של הערות שולים, או בצורה אמנותית בסיפור, מחזה, שיר, מחול או ציור, והן הבסיס לאתוס שממנו ניזונים התרבות, הדמיון והשפה וממנו נארגים העבותות הגלויים והסמויים שהופכים אותנו לחברה אנושית. לחוליות המגשרות בין עבר לעתיד קוראים מורשת. המורשת היא הפן החינוכי, צופן הערכים. היא המייחדת ומבנה את התודעה הלאומית של חברה שהמרקם שלה טרם גובש, ושל מדינה שעומדת בפני אתגרים ואיומים מצד אחד והיא כובשת ומתעמרת מצד שני. בתי-הספר ומוסדות החינוך במדינת ישראל הם מקומות מסוכנים מאוד לילדים, לא רק בשל האלימות הגואה בין כותליהם, ולא רק בשל סוחרי הסמים והפדופילים האורבים מעבר לגדרות, אלא מפני שהמורשת מעצבת שם את דמותם הרכה, והציבור אינו יודע ואולי אינו רוצה לדעת מהם התכנים המוקנים לילדיו. רק לעתים מבקיעה העיתונות וחושפת טפח מן הערכים המרכיבים את המורשת הזאת ועוד טפחיים מן הערכים שהמורשת הזאת מעלימה. בראיון במוסף "הארץ" עם שר החינוך נאמר מפיו כי מערכת החינוך תקנה את מורשת "עולי הגרדום" ואת מורשת זבוטינסקי, וכי יושם דגש על סיורים בעיר-דוד בירושלים. "עולי הגרדום" היו לוחמי מחתרת אמיצים שהקריבו את חייהם למען מטרה שהם האמינו בה בכל מאודם. כבר כאן היה המראיין חייב להקשות ולשאול: מהו הלקח אפוא? שאם העם נמצא תחת שלטון זר, כובש, מתעלל, יש לקום נגדו, נשק ביד, ולהילחם עד מוות. האם זה נכון רק לגבי לוחמי מחתרת יהודים? אבל מה יסיק הילד שקורא עיתונים ויודע מה קורה בשטחים הכבושים, מה יסיק הילד הערבי שילמד את המורשת הזאת? הרי שר הביטחון דהיום אמר פעם: אילו אני פלסטיני, גם אני הייתי מצטרף למחתרת. מורשת זבוטינסקי לדעתו של שר החינוך היא מכלול אחד, הוגן, צודק, מתאים למדינת ישראל ואינו שנוי במחלוקת. מה על התנגדותו של זבוטינסקי לתורה החברתית של ההתיישבות העובדת, מה על קיר הברזל: "בשביל ערביי ארץ ישראל [...] ארץ ישראל נשארת [...] מולדתם היחידה, מרכזו ומשענו של קיומם הלאומי העצמי". האם את המורשת הזאת של זבוטינסקי מתכוון שר החינוך להקנות, או את המורשת הגלומה במשפט המסיים את המאמר המכונן הזה: "בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הנסיונות להגיע להסכם בהווה". זבוטינסקי ותנועתו, וגם חלקים מתנועת העבודה, התנגדו בכל כוחם לתוכנית החלוקה שבזכותה הוקמה מדינת ישראל ובזכותה קיבלה הכרה בינלאומית. האם גם מורשת זו ילמדו ילדי ישראל היום משני עברי הקו הירוק? איזה חלק מן ההיסטוריה של ארץ ישראל ישמעו התלמידים בעיר-דוד? האם אנשי אלע"ד מוכנים להרצות על דבקותם של הפלסטינים בארץ ישראל, כפי שגרס זבוטינסקי במאמרו? אבל הרי בדיוק כאן מתחילה הבעיה. כאן היה המראיין חייב לשאול את השר: היכן מורשת ההגנה, היכן מורשת הפלמ"ח? הרי ללא מאבקם לא היה שר החינוך יושב על כסאו במשרד החינוך ומדבר על מורשת כלשהי, ללא הקרבתם לא היתה נותרת כאן אבן על אבן. היכן היצירה החברתית של ההתיישבות העובדת, שחיברה תועלת כלכלית עם צדק חברתי, יצירה מקורית אשר מכל רחבי העולם באו לתהות על הישגיה. "יורשי הבינני מורשה להנחיל", נאמר בתפילת שחרית של ראש השנה; ערכי המורשת שמנה שר החינוך מצד אחד וספר ההיסטוריה וספר האזרחות שנגנזו מצד שני הם פרוגרמה אידיאולוגית של מפלגה, אין הם יכולים לשמש מצע חינוכי של מדינה. אמנון סלע הוא פרופסור אמריטוס

הוועדה שמנהלת בפועל את המשק הישראלי תעבור לידיו של חבר הכנסת שניהל לכאורה מפעל שחיתות רחב היקף. ח"כ בועז טופורובסקי ממפלגת יש עתיד הצביע עם הקואליציה, בעד המינוי

ועדת הכלכלה הצביעה היום (שלישי) פה אחד בעד מינוי הנאשם ח"כ דוד ביטן (הליכוד) ליושב הראש שלה, וזאת בצל העמדתו לדין בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים. ההצבעה עברה פה אחד, כאשר מרבית חברי האופוזיציה נעדרו. ח"כ בועז טופורובסקי (יש עתיד) הצביע עם הקואליציה, בעד המינוי. ועדת הכלכלה היא הוועדה שמנהלת את המשק הישראלי, ולפי אתר הכנסת, עוסקת כמעט בכל תחום שקשור לחיים ולכיס שלנו. "תחבורה יבשתית (כולל בטיחות בדרכים, תחבורה ציבורית, רכבת ארצית ומקומית, מערכות הכבישים לרבות כבישי אגרה, ביטוח רכב מנועי וכן תחבורה ימית וטיס), תקשורת ובכלל זה שידורי רדיו וטלוויזיה, טלפוניה נייחת וניידת, דואר, צרכנות, הגבלים עסקיים, היבטים צרכניים ושירות ללקוח בענפי הביטוח הבנקאות, ובכלל זה עמלות ומתן אשראי למשקי בית ולעסקים קטנים, זכויות יוצרים, פיתוח הנגב והגליל, אנרגיה – חשמל, דלק, גז, משאבי טבע (כגון מכרות, ים מלח ועוד), התייעלות אנרגטית ואנרגיה מתחדשת, תיירות, רשות מקרקעי ישראל, דיור ציבורי, מכר דירות, פיקדון על מכלי משקה ועוד…", וכל הטוב הזה נמצא תחת אחריות הפיקוח והחקיקה של האדם שצריך להתייצב במקביל למשפט פלילי. לביטן עומדת חזקת החפות. אבל גם אם לא יעברו מעשיו את הרף הפלילי, האירועים הללו והסדרי הטיעון הנחתמים סביבם מעידים על נסיגה מדאיגה בתחום השחיתות השלטונית.כתב האישום נגד ביטן מראה, לכאורה, כיצד נבחר ציבור יכול לבקש שוחד תוך ניצול הכוח השלטוני שלו ועוד להוציא על זה חשבונית – כאילו היה עסק לגיטימי לכל דבר. יכול להיות שביטן שינה את דרכו והתנהגתו עקב כתב האישום אבל זה קצת מאוחר מדי. ביטן נהג לכאורה כאחרון המעאכרים בתפקידיו הציבוריים ובטח לא לקבל תפקיד חשוב שכזה. אם ינהג בתפקיד יו"ר הכלכלה כשהוא ממשיך להתייחס לכוח שניתן לו כמכשיר לטובות הנאה, הוא עלול לקבל החלטות שיפגעו בכלכלה ובכיס של אחד ואחת מאיתנו. ביטן מואשם כיום בשבעה סעיפים מתחום השחיתות השלטונית. עסקיו הפליליים נפרשו על פני שורה של רשויות במרכז הארץ: הוד השרון, נתניה, תל אביב, ראשון לציון ועמק לוד. רק לפני פחות מחודש נחתם הסדר טיעון עם חבר מועצת העיר תל אביב ארנון גלעדי באחת הפרשות בהן מואשם ח"כ דוד ביטן. על גלעדי נגזרו שמונה חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס בסך 35 אלף שקל. גלעדי הודה שהוא ניצל את תפקידו והשפעתו בעירייה, כדי להיענות במשך שנים לבקשות של ביטן ושל עד המדינה בתיק, לקידום ופתרון בעיות בשלושה פרויקטים נדל"ניים בתחום שיפוטה של תל אביב. שבוע אחרי נחתם הסדר טיעון נוסף עם אבי דוידוב, שעסק בליווי מיזמי נדל"ן. לפי הודעת הפרקליטות, דוידוב יודה כי היה מודע לכך שח"כ ביטן לקח שוחד מעד המדינה עבור סיוע בפתרון בעיות המתעוררות בקידום פרויקטים. ובנוסף לכל אלה, רשת "חצי חינם" ומנהלת הסניף בראשון לציון הודו כי העבירו כספים לעמותה בראשה עמד דוד ביטן בתמורה לסיוע להסדרת חניות בסמוך לסניף והנחה בהיטל השבחה. מעבר לכך ביטן עומד למשפט בעוד פרשיות שונות במה שנראה לכאורה כמו מפעל שחיתות. למרות הכול ביטן ימונה היום לתפקיד יו"ר ועדת הכלכלה. בקואליציה לא ימצמצו במינוי של ביטן לתפקיד. בטרם הדיון, פנינו לחברי האופוזיציה החברים בוועדה שלרוב באופן מסורתי לא מתנגדים למינוי של יו"ר ועדות. חמישה חברי אופוזיציה חברים בוועדה: אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו), אלון שוסטר וזאב אלקין (המחנה הממלכתי), עופר כסיף (חדש- תעל), רון כץ (יש עתיד) . כסיף ואלקין לא צפויים להגיע להצבעה. כץ טען שהוא לא ידע את מי ממנים ושוסטר וליברמן לא מסרו התייחסות. שאר חברי הוועדה הם: דן אילוז, אלי דלל, שלום דנינו, אליהו רביבו ואריאל קלנר (הליכוד); אוריאל בוסו (ש"ס); אברהם בצלאל, אוהד טל (הציונות הדתית). מביטן לא נמסרה תגובה עד מועד פרסום הכתבה.

"אני חושב שכבר עכשיו אנשים רוצים טיפה לצחוק וטיפה לשמוח, אבל מרגישים מאוד אשמים על זה, ואני מבין את זה לגמרי" • שיחות קצרות על עיתונות בתקופת מלחמה, כאן ועכשיו

אור בוטבול הוא שחקן, כותב, צלם ועורך וידיאו, יוצר הפודקאסט "מתחת לכל ביקורת" ומבקר פרסומות. הריני להודיעך שמונית זה עתה בצו 8 למבקר הטלוויזיה והפרסומות של "העין השביעית" עד לסוף השיחה הזאת. דווח מהשטח. זה היה חייב לקרות בשלב כלשהו. בהתחלה לא היו פרסומות בכלל ופשוט שידרו ברצף. אחר כך נכנסו תשדירים של גופים ממשלתיים, שזה הגיוני ולגיטימי, וזה פתח את הדלת לפרסומות. כמו שאני רואה את זה כרגע, יש שלושה סוגים של פרסומות: הלגיטימיות, העובדות על עצמן והביזיוניות. דווקא הבנקים, שבדרך כלל מפיקים את הפרסומות הכי ציניות וקרות, עושים משהו מאוד לגיטימי הפעם: בנק הפועלים משלם על 3 חודשי משכנתא עבור תושבי העוטף, מזרחי על חודש אחד. פייר, שווה פרסומת. עשיתם משהו טוב, עזרתם לאנשים שצריכים עזרה על חשבונכם, מגיע לכם לקבל יחסי ציבור טובים בתמורה. אפילו דינמיקה אומרים שהם הגיעו לחיילים ותיקנו להם טלפונים חינם, וואלה – כל הכבוד, מגיע לכם שאני אפרגן לכם עם הרכישה שלי. הייתי מוותר על להעמיד את אלי פיניש עם פרצוף רציני סתם ככה, או על ה"כנות" העממית של עמוס תמם עם טקסטים מעפנים כמו "כן כן, מה ששמעתם", או על העיני כלבלב של דביר בנדק. אבל בסדר, אני בטוח שלהרבה אנשים זה נחמד לראות. מתחתם יש חברות כמו איזו חברה למכשירי שמיעה שאלוהים יודע מה הקשר שלהם עכשיו למלחמה. והם באים ואומרים בקול המתנחמד שמגיע אחרי אסונות "לדעתנו לשמוע טוב זה ממש חשוב עכשיו". אוקיי, נגיד, יכול להיות. או בזק שמתגאים בכך שהטכנאים שלהם ממשיכים לעבוד כי "הכי חשוב להיות מחובר". נראה לי שיותר חשוב להיות בחיים כרגע, תירגעו. פרטנר לפחות שידרגו את כולם ל-5G בחינם. ואז ברמה הנמוכה ביותר יש את פאקינג גפניקה ומחסני תאורה, שלא נתנו כלום, לא עזרו בשום דבר, לא חילקו שקל לחיילים או הציעו ארוחות לשטח או כלום. הם רק "מחבקים את החיילים" או חרטא אחרת, וכמובן מסיימים בדבר הכה קריטי כרגע – "כולנו יחד". נכון, כולנו יחד. יש לכם עוד משהו להגיד? רוצים לעשות משהו עם המיליונים שלכם כי כולנו עכשיו כל כך יחד? או שפשוט חיכיתם להזדמנות הראשונה כדי להזכיר לאנשים שאתם קיימים ואם בא להם גפנקו בחמישים שקל אתם תשמחו לקחת להם את הכסף כי אתם כל כך אוהבים פאקינג כסף?! את הציניות הזאת אתה מזהה כבר גם בשידורים שבין הפרסומות, בתכניות ובמשדרים הרצופים? האמת שאני משתדל לצפות בהם פחות ופחות, וכשאני כן שוקע לראות אותם, הכל כבר מתבלבל לי ביחד. כל המומחים והגנרלים והעצות שלהם. מבחינתי חדשות צריכות להיות רצף של עובדות של מה קרה היום, אני כבר אגבש לעצמי מה אני מרגיש לגבי זה. אבל זה היה לוקח שש דקות וצריך למלא 7 שעות. אז אני מרחיק את עצמי. בוא ונעשה תרגיל מחשבתי של הצלבת מדיה – תחשוב על שלושה או ארבעה מוצרים ותצוות להם פרזנטור חדש מתוך שידורי האינסוף האקטואליים. אני בטוח שאנשי הקריאייטיב דרוכים עכשיו מול המסכים שלהם. אין לי מושג איך לעשות את זה. אני חושב שחלק מהדחייה שיש לי מחדשות זה שכולם נראים לי אותו בנאדם. אין להם ממש אופי. כל הקטע בפרסומת ובמציאת פרזנטורים זה להביא את האופי של הבנאדם שאתה רוצה שיתיישר עם האופי שנראה לך שלמותג שלך יש. מותגים הם לא חבורת חליפות שרואים רק כסף מול הפרצוף שלהם. אבל אם אנחנו מדברים על איך מותגים מדמיינים את עצמם, אז אולי תמיר סטיינמן היה מתאים לפועלים, שרוצים להיראות מאוד עממיים וקולים. הייתי ממשיך לעוד כמה אבל אני לא יודע איך קוראים להם. מצד שני, לאורך השנים, היו לא מעט חברות שבחרו דווקא אנשי אקטואליה כפרזנטורים. זה לא אמור להיות טריוויאלי שהאמינות של אנשי המסך האקטואלי היא נכס אטרקטיבי למפרסמים? נכון אבל אנשי טלוויזיה ואקטואליה הם לא בהכרח אנשי חדשות, שלהם אסור להשתתף בפרסומות. ואם פעם זה התערבב ביחד וכולם פשוט היו "אנשים רציניים מהטלוויזיה", היום יש כל כך הרבה חדשות והם הפכו להיות אייקונים בזכות עצמם, שאנשים מאוד מזהים אותם ואת העבודה שלהם. מבחינים מאוד בינם לבין מישהו כמו ארז טל, שאמנם נמצא באותו אולפן, אבל לא נראה לי שאנשים מסתכלים עליו וחושבים "חדשות ועובדות" אלא יותר "מנחה חייכן של דברים לא קריטיים". אני מזכיר לך שצמד המראיינים האקטואליים הבכירים במדינה כיום הם אופירה וברקו, ולאו דווקא בן כספית ועמית סגל. אולי זה אומר משהו עלינו ועל הטלוויזיה שלנו. זו נקודה טובה, אבל לפחות בעיני יש הבדל אדיר בין אופירה וברקו ליונית ודני. אתה יכול לקרוא לזה עממיות מול אליטיזם או יושרה עיתונאית מול התלהמות או מאה דברים אחרים – אבל הם שונים. אז סבבה, הם מראיינים אנשים והם מאוד מצליחים, את המותג של "איש חדשות רציני, חוקר, אמין במאה אחוז" עוד לא מכרו לפרסומת. בינתיים. אופירה תהיה טובה יותר בלמכור בגד (מה שהיא עושה עכשיו עבור גולף), אבל יונית תהיה אמינה יותר אם היא תמליץ על משהו ענקי כמו בנק או ביטוח חיים. ללהיות עממי יש מחיר. מה צריך לקרות כדי שגם זה יקרה? שעיתונאי או עיתונאית כלשהם, כנראה עם יושרה פחותה מהאחרים, יעשה משהו אפור, שאפשר להגיד שהוא פרסומת ואפשר להסביר גם למה הוא לא, ועם המדרון החלקלק שאנחנו מכירים היטב, אחרים ילכו בעקבותיו ופתאום זה ייראה מאוד נורמלי ובעצם למה לא. במקרה הזה אני יכול להגיד "בוקר טוב" – כי גם זה קורה כבר שנים. דנה וייס מקדמת משרד עורכי דין מוביל, עיתונאים מנחים כנסים של חברות מסחריות שהם מסקרים, עיתונאים מופיעים בקמפיינים פרסומיים של הממשלה – יש רבים שלא רואים בזה שום בעיה. צודק, אני לא הכרתי את זה. אולי בראש שלי זה שונה מאשר להיות בפרסומת מצולמת בטלוויזיה, שם באותו מדיום שבו אתה משדר אמינות – אתה משדר מסחריות. אתה צודק, זה בעצם אותו דבר, ואני לא הכרתי את זה, אז אין לי דעה מספיק מגובשת לספק כרגע. עולם חדש של יושרה עיתונאית פגומה נפתח בפניך – חומר נהדר לפודקאסט ביקורתי על פרסומות. איך בעצם הגעת לעסוק בזה? עשיתי סרטונים קצרים עוד לפני, מתחילת הקורונה. ואז היו כמה דברים שעיצבנו אותי ועשיתי עליהם סרטונים ארוכים יותר, כמו יוטיוברים שאני אוהב לראות, כי אני מאמין שדברים לא חייבים להיות קצרצרים אם הם מעניינים. ואז ראיתי פרסומת של בינז שממש עיצבנה\הצחיקה אותי. וכשמשהו מעצבן אותי אני יודע שאני יכול לדבר עליו שעות. אז חשבתי שזה יהיה לי כיף ושאף אחד לא יראה את זה, אבל זה טיפה תפס. וזה שאחריו תפס יותר. ואחרי 15 כאלה עכשיו עוצרים אותי ברחוב לשאול אם אני הזה שמבקר פרסומות. זה תמיד מפתיע אותי. אני לא יודע אם זה כי לכולם בבסיס יש דעות מאוד מוצקות ובעיקר שליליות על פרסומות, או כי כשאתה רואה מישהו מדבר על משהו שאכפת לו ממנו זה פשוט מעניין. כמה זמן והשקעה באמת דורש פרק ממוצע של סרטון מצולם וערוך כזה? לאסוף פרסומות לוקח זמן. אנשים שולחים הרבה דברים ואני שם הכל בתיקיות עד שאני מבין מה יכול להתחבר בקו קוהרנטי. לכתוב את התסריט לוקח בערך ארבע או חמש שעות, וזו צריכה להיות כתיבה אחת רצופה אחרת כל המומנט הולך וזה נהיה בלתי מצחיק. לצלם את זה לוקח בערך 20 דקות, כמה זמן שלוקח לי להגיד את הטקסט. ואז שעתיים לעשות ראף קאט (שהם רק קטעי הווידאו הנכונים אחד אחרי השני, וביניהם הקטעים שאני מדבר עליהם מתוך הפרסומות). ואז עוד ארבע-חמש שעות של להכניס את כל האפקטים והבדיחות הוויזואליות. ואז זה בדרך כלל מזעזע ולא מצחיק ואני מרגיש שבזבזתי מלא זמן, והבת זוג שלי באה לשבת איתי על זה עוד חמש שעות, מחליפה את כל המוזיקה, מקצצת דברים מיותרים ופתאום זה עובד. ואז רק צריך עוד שעתיים לעשות כתוביות, לעצב תמונה וזהו. ואיך אפשר להתפרנס מזה? משלבים פרסומות סמויות? אין פרסומות סמויות, אני מרוויח רק כמה גרושים מיוטיוב מהצפיות ומאנשים שיכולים לתת "סופר לייק" ולתרום כמה שקלים לערוץ. דווקא פרסום סמוי בתכנית ביקורת פרסומות נשמע לי כמו רעיון מספיק ציני כדי שמישהו בקשת או רשת ירצה לקדם אותו 🙂 שידברו איתי, נחשוב על איך לעשות את זה אלגנטי ולא דוחה. אני בטוח שהיו כבר הצעות מגופי מדיה כלשהם ובינתיים מה אתה עושה חוץ מהסרטונים והפודקאסט? כן, יצאו מזה כמה עבודות כתיבה וכמה פרסומות שיצרתי בעצמי. חוץ מהסרטונים והפודקאסט אני כותב, מצלם ועורך לחברות, לארגונים ולעצמאיים. אני גם כותב ומגיש עבור התאגיד בדיגיטל. בדרך כלל דברים מצחיקים, כרגע דברים שאמורים להעלות את המוראל. וברוב הזמן אני כותב, בעיקר עם עמרי, השותף שלי לפודקאסט, מחזות ומחזות זמר. בקורונה הצעתי לאחד המרואיינים לתת לי סטורי בורד למחזמר שיעסוק באותה תקופה. אתה חושב שאי פעם נראה גם מחזות זמר על התקופה של ישראל 2023 לפני אוקטובר? אני חושב שמחזמר טוב הוא על-זמני. אני לא משתגע על דברים מודרניים שמדברים על העבר הקרוב או על ההווה המקורקע בישראל האמיתית. פחות משפחה וסלון ויותר משהו פנטסטי שיכול להתאים לכל מדינה ולדבר לאנשים מעצם זה שהם אנשים. אולי לא נראה המון מחזות זמר על ישראל שמתמודדת עם הפגנות ומשבר חוקתי וכל זה – אבל לא ממש אכפת לי מזה. אני חושב שנראה הרבה דברים משמחים, אנושיים, אולי פחות מלחמות וצבאות ודרמות משפחתיות שאלוהים יודע מי עוד רוצה לראות את זה. אני חושב שכבר עכשיו אנשים רוצים טיפה לצחוק וטיפה לשמוח, אבל מרגישים מאוד אשמים על זה, ואני מבין את זה לגמרי. עוד לא הזמן ללכת לתיאטרון או לקולנוע. אי אפשר. אבל אין לי ספק שזה יחזור כמו כל צורך אחר שהוא חלק מהחיים. מצד שני, יש חברי כנסת שכבר יושבים בבתי קפה… יותר משזה ביזיון ומרתיח את הדם – זה מטומטם בצורה יוצאת דופן. אתה כבר יושב עם חברים שלך בבית קפה, במקום לעבוד מסביב לשעון או במינימום להסתתר מתחת לסלע בבושה – למה בחוץ?! תשבו בבית שאף אחד לא יראה. זו ההגדרה המילונית של להשתין מהמקפצה, ותהרוג אותי אם מישהו הופתע כשזה פורסם. אילו גילויי אטימות נוספים אתה חושב שנראה בזמן הקרוב? אולי גם לזה אפשר לייצר מצעד הרגעים הגדולים. אני חושב שאנחנו רואים עכשיו את האופי האמיתי של הרבה אנשים יוצא החוצה. לא שמקודם הם היו מאופקים ומעונבים מדי, אבל תחת לחץ והרבה ביקורת, עם הגב לקיר – נפלטות אמיתות. זה יכול להיות מופע האיוולת של יוסי שלי, חוסר האונים המביך של גלית דיסטל או ה"על מה צריך להתנצל" האימפוטנטי של קרעי. מה נראה בעתיד? תדמיין את תיאור הדמות של הפוליטיקאי הספציפי בשורה אחת – זה מה שנראה. אוקיי, אז שוב פתחת לי פתח למשחק משעשע: אני אומר שם של פוליטיקאי ואתה נותן תיאור בשורה אחת. אני מעדיף לא לשחק את זה. גם הם מעדיפים שלא, ככל הנראה. לסיום, אשמח אם תציע לי מרואיין אפשרי למדור הזה ושאלה לשאול אותו. אולי רועי הראל? הוא מאוד מוכר ואהוב, ועכשיו במילואים. דיברתי איתו לאחרונה בקשר למדור שאנחנו עושים בתאגיד. הוא עושה עכשיו דברים מצחיקים מהמילואים ואני לא מבין איך יש עוד הומור בגוף כשנמצאים מול משהו כמו כניסה קרקעית לעזה. אולי הייתי שואל אותו אם הוא מרגיש מצחיק, או שהוא מגייס את זה מתוכו כדי לתת כוח לאחרים.

בטור שפורסם ב-CNN שואלת העיתונאית הוותיקה איילין פרושר את עצמה ואת עמיתיה שאלות קשות לגבי סיקור חמאס לאורך השנים • "היה נוח לרבים מאיתנו להרגיש כאילו אנחנו שמים את אצבעותינו על הדופק הפלסטיני, ולא כמי שיושבים לתה עם טרוריסטים"

העיתונאית ילידת ניו-יורק איילין פרושר סיקרה במשך 16 שנה את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני עבור כלי תקשורת בארה"ב, עד למבצע "צוק איתן" ב-2014 אותו סיקרה עבור ה"Time". פרושר היתה כתבת ועורכת ב"כריסטיאן סיינס מוניטור", עורכת המשנה של ה"גרוזלם ריפורט" ובעלת טור ב"הארץ". כיום היא מלמדת תקשורת באוניברסיטת פלורידה. לאורך השנים ביקרה פרושר ברצועת עזה פעמים רבות וראיינה בין היתר נציגים של החמאס. השבוע פורסם באתר CNN טור שכתבה בו היא תוהה בדיעבד, אחרי מאורעות ה-7 באוקטובר, על אופי הסיקור של העיתונות המערבית את ארגון הטרור: "האם חמאס השתנה, או שכלי תקשורת רבים היו מוכנים לראות בהם משהו אחר ממה שהם היו תמיד? כנראה שיש אמת בשתי האפשרויות". פרושר מתארת בטורה את השתלשלות הסיקור העיתונאי את ארגון חמאס ופעולותיו במשך עשורים, החל מייסוד החמאס ב-1987, דרך הסכמי אוסלו והתנגדותו לעקרון שתי המדינות ועד ימינו. את נציגי חמאס שפגשה פעמים רבות היא מתארת כבעלי אנגלית רהוטה, משכילים וכמי שידעו להעביר מסרים כך שאוזן מערבית תוכל לעכל אותם, "ממש לא מה שמצפים מנציגים של ארגון טרור". "הם תיארו עצמם כחלק מהזרוע הפוליטית של חמאס, שאינה מודעת לתוכניות הזרוע הצבאית של הארגון", כותבת פרושר, "ואנחנו אכלנו את זה". העורכים שלנו רצו גישה לארגון המחתרתי על מנת להבין את הקסם שהם הילכו על הפלסטיני הממוצע, ובמיוחד כדי להבין את האתגר האסטרטגי שהיוו עבור ערפאת ומאמצי השלום. באמצעות הטענה כי יד שמאל של חמאס אינה יודעת מה יד ימין עושה, אנשי הארגון התחמקו מלהשיב על שאלות בנוגע לרצח אזרחים, כותבת פרושר ומוסיפה: "היה נוח לרבים מאיתנו להרגיש כאילו אנחנו שמים את אצבעותינו על הדופק הפלסטיני, ולא כמי שיושבים לתה עם טרוריסטים". גם אם אכן היתה בעבר לחמאס זרוע פוליטית נפרדת, היא כותבת, אחרי ה-7 באוקטובר אין ספק שהזרוע הצבאית היא פניו של הארגון. פרושר מתארת כיצד באחד מהראיונות הרבים שערכה עם אנשי חמאס, הביע באוזניה המרואיין צער על רצח אזרחים ישראלים בפיגועים, אגב כך שהוא מדגיש כי הטרור הוא הדרך היחידה להתמודד עם הכיבוש הישראלי. אותו נציג התעקש שהאמירה הכמעט-אמפתית לא תיוחס לו. "בדיעבד", כותבת פרושר, "אני תוהה אם הבעת הצער היתה רק תרגיל רטורי עבור אוזניים מערביות". פרושר מתארת כיצד במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ב-2009, חמאס טען כי רק 50 מתוך 1,400 ההרוגים מפעולות צה"ל בעזה השתייכו לארגון, אולם שנה מאוחר יותר בכיר בחמאס אמר בראיון ל"אל חייאט" כי במבצע נהרגו בין 600 ל-700 לוחמי חמאס. היא מזכירה גם את ההכחשות השקריות העקביות של חמאס בנוגע להרוגים פלסטינים כתוצאה משיגורי רקטות כושלים. חמאס סיפק באופן עקבי אינפורמציה שקרית ומטעה, היא כותבת, אך כמה פעמים הדבר מנע מאיתנו לדווח על מה שאמרו לנו? עיתונאים יכולים להרגיש שאין להם הרבה ברירה אלא להסתמך על הנתונים וההכחשות שמספק חמאס, כותבת פרושר, מאחר שאין כמעט עיתונאים ברצועה ואין דרך לאמת את הדברים. עם זאת, עיתונאים רבים יכולים להיות שקופים יותר בנוגע לכך ולספק רקע המדגיש עד כמה חמאס אינו אמין. דבר אחד בטוח אחרי ה-7 באוקטובר, כותבת פרושר, אנשי חמאס אינם יכולים לטעון יותר שהם אינם מרגישים שמחה מרצח אזרחים. זה לא שתיארנו לאורך השנים את החמאס כארגון תמים או מתון, היא מוסיפה, אולם התייחסנו אליו כאל סיעה אופוזיציונית בעלת התפרצויות אלימות ספורדיות, ולא כאל ארגון טרור. במהלך ההתמחות שלה בסוכנות הידיעות "רויטרס", כותבת פרושר, ההנחייה היתה שלא לכנות את אנשי החמאס או הגיהאד האיסלאמי בכינוי "טרוריסטים" אלא "חמושים", הוראה הנהוגה עדיין בכמה כלי תקשורת בינלאומיים גם אחרי טבח ה-7 באוקטובר. הסיבה בגינה עיתונאים המשיכו לראיין ולצטט את חמאס מבלי לתת את ההקשר והרקע הנדרשים, כותבת פרושר, היא הפחד לאבד את הגישה. "למרות שחשוב להביא את הקול הפלסטיני לצד זה הישראלי, היחס לחמאס כאל מפלגה לגיטימית היה איזון כוזב מהסוג הגרוע ביותר". פרושר מסיימת את טורה במבט לעתיד והמלצה לעמיתיה, "אם מראיינים אנשי חמאס, יש לדווח על דבריהם באופן ביקורתי יותר ולציין עד כמה לא ניתן לאמת את המידע שהם מספקים ועד כמה הם ידועים כגורמים בלתי אמינים. ואנו חייבים לשאול את עצמנו האם ראיונות כאלה אינם מעניקים להם לגיטימציה ובימה שהם אינם ראויים להם".

הנהלת רשות השידור בחרה ביניב מורוזובסקי לתפקיד מנהל רשת ג, התעלמה ממנו, סיכלה את תוכניותיו, האשימה אותו בהאשמות שווא ולבסוף הפסיקה את עבודתו במפתיע. ראיון

יניב מורוזובסקי מודה שטעה. הזהירו אותו, אמרו לו שלא כדאי, "ראש בריא למיטה חולה", "תנעל נעליים גבוהות כי יש נחשים", את כל הקלישאות שאפשר להעלות על הדעת הוא שמע באופן אישי. ובכל זאת מורוזובסקי התעקש לעבוד ברשות השידור. בתחילת השנה מונה למנהל רשת ג, בחודש שעבר הוחלט לקצר את תקופת הניסיון שלו. הלכה למעשה – הוא פוטר. היום מורוזובסקי מבקש להזהיר אחרים. "תקשיבו לי", הוא אומר, "לא כדאי לכם". "כשניגשתי למכרז למנהל רשת ג חשבתי שלא אֶבּחר", מספר מורוזובסקי בשיחה עם "העין השביעית". הוא אמנם הגיע לוועדת המכרזים עם רקורד נאה של עבודה בגלי-צה"ל, פרויקטים רדיופוניים שהוביל בתחנות אחרות, עסק עצמאי של מתן הרצאות ושירותי קריינות, אולם לא חשב שיהיה בכך די כדי לגבור על המועמדים האחרים. בכל זאת, רק בן 29, לא מקורב לאיש ברשות השידור. אבל הוא נבחר. "ועדת המכרזים בחרה במנהל חדש, צעיר, מוכשר ונמרץ לרשת ג, וכולם מקווים כי יוכל להצעיד אותה קדימה. היום אנו מתחילים בבניית הבית החדש של המוזיקה הישראלית שתשנה את פניו ויגיע לקהל גדול ומגוון תוך שילוב עם המדיה הדיגיטלית ועולמות תוכן נוספים", צוטט בהודעה לעיתונות יו"ר רשות השידור, אמיר גילת, שעמד בראש ועדת המכרזים. מנכ"ל רשות השידור, יוני בן-מנחם, שאף הוא נטל חלק בוועדת המכרזים, הוסיף: "הנהלת רשות השידור תסייע למנהל החדש שנבחר לעמוד באתגר ולהוביל את רשת ג בעידן הרפורמה המתקרבת, רשת ג חייבת להתרענן ולהתחדש ולהפוך במהירות המרבית לתחנת המוזיקה המואזנת ביותר בארץ". גם מורוזובסקי חשב שהגיעה העת לשינוי ברשת ג. הקונספט היה לדעתו מיושן, והרייטינג ירד בהתאם. כשבא לוועדת המכרזים הציע לשנות את הגישה, ולהתאים את הרשת לסטנדרטים של תחנות מוזיקה בחו"ל. במרכז השינוי – מהפך בלוח השידורים. במקום להקדיש כל שעת שידור לזאנר מוזיקלי אחר – לשמור על הגיוון, אבל לערבב את הכל יחדיו; בכל שעה כך וכך זמר ישראלי, כך וכך שירים ים-תיכוניים, כך וכך שירים חדשים. חברי הוועדה התרשמו ומינו אותו למנהל הרשת. בתחילת דרכו גילה כי האזהרות ששמע מפני רשות השידור אינן הולמות את רשת ג. "מצאתי אנשי מקצוע", הוא מספר. "עורכים מוזיקליים וקריינים שאוהבים מוזיקה ואוהבים את העבודה שלהם ברדיו". אמנם פה ושם היה מי שהתרעם על השינויים שביקש להנהיג, אך לדבריו, היו אלה מקרים אחדים. "לא הצעתי להביא כוח עבודה צעיר מבחוץ", מדגיש מורוזובסקי. "דיברתי על השתלבות של כולם בעבודה מערכתית". כעבור כשלושה חודשים הגיש לוועדת התוכן של רשות השידור תוכנית עבודה מפורטת לשינוי הדרוש ברשת. "התוכנית זכתה לשבחים מהממונים עלי ברשות השידור", הוא נזכר. "לאורך שנים לא קיבלו תוכנית כל-כך מסודרת, הם אמרו לי. למה אתם לא עובדים כמו רשת ג, אמרו לרשתות אחרות. מיקי מירו [מנהל קול-ישראל, ד"ר מיכאל (מיקי) מירו] בעצמו החמיא לי כל הזמן, אמר לי, הצוות שלך איתך. הם מכירים במקצועיות שלך". אולם התוכנית שהגה התקשתה לצאת אל הפועל. "הכנתי פרזנטציה מפורטת, חיכיתי שיקראו לי מוועדת התוכן, אבל כלום", הוא אומר. הזמן חלף, אבל ועדת התוכן, שבראשה עומד יו"ר הרשות אמיר גילת, לא התכנסה. בלי אישור של ועדת התוכן לא היה מורוזובסקי יכול לשנות את הסדרים ברשת ג לפי רצונו, והיא פעלה על-פי המדיניות הישנה, עם שינויים קלים. החגים באו והלכו, ומורוזובסקי עדיין המתין. לדבריו, המנכ"ל בן-מנחם, שאמר כי "הנהלת רשות השידור תסייע למנהל החדש שנבחר לעמוד באתגר", פגש אותו בכל שבעת החודשים שבהם עבד כמנהל רשת ג רק פעם אחת, לשיחת היכרות של כ-20 דקות. מעט אחרי חגי תשרי התכנסה ועדת התוכן לישיבה, היחידה במשך כל שבעת חודשי עבודתו של מורוזובסקי ברשות השידור. גם הוא השתתף בישיבה. התוכנית שהגיש לשינוי ברשת ג כלל לא עלתה לדיון. "נאמר לי שההצעה שלי תעלה פעם אחרת", הוא נזכר. "גילת אמר לי שידונו בזה אחרי הבחירות. בינתיים עבדנו על גיבוש צוותי ועניינים שוטפים, כל הזמן היינו בהכנה לקראת אישור השינויים". אבל השינויים לא אושרו, לפחות לא בתקופתו. "נאמר לי שהיתה ישיבה אחת נוספת יום אחרי פיטורי", הוא מציין. הוא לא יודע מה יעלה כעת בגורל התוכנית שיזם לשינוי ברשת ג, אבל מניח שהיא תיגנז. מתי הבנת שלא הכל כשורה? "בחודש שלפני פיטורי היתה תחושה של התרחקות ממיקי", מספר מורוזובסקי. "הוא לא הסתכל עלי בישיבות משותפות, הפסיק להקשיב לי. השיא היה בישיבה שבה השתתפו כל אנשי הצוות שלי למטרת גיבוש הפלייליסט של רשת ג. אנחנו ישבנו במשך חודש שלם והכנו תוכנית עבודה. באנו להציג אותה למיקי, ופתאום הוא רצה שנחזור לנקודת הפתיחה. הוא אמר שהוא רוצה שנגבש ביחד חשיבה, וזה אחרי שחשבנו. יצאתי משם בתחושה שמערכת היחסים שלי עם מיקי במשבר ושלא ברור לי מה עומד להגיע. "שבוע לפני הפיטורים שלי הוא קרא לי לנזיפה בגלל החלטת שיבוץ. הזזתי עורך אחד מיום שישי בצהריים ליום חמישי בלילה. מיקי ביטל את ההחלטה שלי בטענה שלא שיתפתי אותו בה. לדעתי זה היה הגיוני לא לשתף אותו בהחלטה, מה גם שהצעד הזה זכה לשבחים מהעובדים ברשות. כולם היו מרוצים, אפילו העורך שהזזתי אותו. בשלב הזה אמרו לי אנשים עם ניסיון ברשות שכדאי לי לצפות לבאות". לדברי מורוזובסקי, כמה ימים לאחר מכן זימן אותו מנהל קול-ישראל לפגישה בהולה בהתרעה של 12 שעות. "חשבנו שבחרנו מנהל טוב, גילינו שלא", אמר לו מירו. מורוזובסקי הופתע, שכן מירו מעולם לא הביע בפניו חוסר שביעות רצון מתפקודו כמנהל. הפתעתו גדלה כששמע את הסיבות לחוסר שביעות הרצון. בחודשים שלפני הפגישה אמר לו מירו כי הצוות שלו הולך אחריו, ועכשיו אמר לו שהוא אינו עושה את עבודתו כמנהל בצורה טובה וקבע כי הוא חסר כריזמה. הזמר יגאל בשן היה במקום הראשון במצעד השבועי של הרשת, ולפתע מירו אמר לו כי הוא לא נותן ביטוי ראוי לאמנים מבוגרים בשידורים. חצי שנה חלפה מאז הציג את התוכנית שלו לשינוי ברשת ג, ובפעם הראשונה הוא שמע ממנהל קול-ישראל שאין לו אמון בתוכנית שהציג. למחרת השיחה הזו התקבל במשרדו פקס ובו הודעה על סיום העסקתו. "מיקי אפילו לא אמר לי שזה שימוע", טוען מורוזובסקי על השיחה שקיים עם מירו. לדבריו, מנהל קול-ישראל הגדיר את הפגישה "שיחה פורמלית", ומשום כך, טען, נרשם לה פרוטוקול (מורוזובסקי ביקש את הפרוטוקול, אך עד היום לא קיבל אותו). "אם הייתי יודע שזה שימוע הייתי מבקש עוד יום או יומיים ולא מגיע לבד", הוא אומר. "אולי הייתי מביא עורך-דין, אולי את אחד העובדים כדי שיעיד עלי". אחרי כמה שניות הוא מוסיף: "זה לא הוגן. לא כלפי ולא כלפי רשת ג. התחלתי שינוי, ועכשיו השינוי תקוע". לא רק השינוי, גם מורוזובסקי תקוע, בירושלים. כדי לקבל את המשרה ברשות השידור עזב עבודה שבה הרוויח יותר, ועבר לגור בבירה. הוא ורעייתו חשבו לרכוש בית ברמת-הגולן, אבל במקום זאת לקחו משכנתא וקנו דירה במודיעין, והיא נבנית בימים אלה. "חשבתי שאני בא לקדנציה של שלוש שנים", הוא מסביר. אמנם, מורוזובסקי ידע שכל מנהל חדש מתקבל תחילה לתקופת ניסיון של תשעה חודשים (שאותה ניתן לקצר), אולם חשב שרק במקרים חריגים ביותר, כשמנהלים נכשלים באופן שיטתי, הם אינם עוברים את תקופת הניסיון. מורוזובסקי היה בטוח שלא ייקלע למצב כזה, וגם כיום הוא בטוח שהעברתו מן התפקיד לא היתה מוצדקת. מה עוד שהרייטינג של התחנה אף עלה בתקופה שבה היה מנהלה. "ישנם מנהלים סביבי שנכשלו אבל ממשיכים לנהל. לא רק שעשו לי עוול, העבודה שלי רק התחילה. חשבתי שיש לי עתיד, אבל עשו ממני צחוק ואף אחד לא מבין למה". למה באמת? "העובדים הוותיקים חושבים שהייתי בולט מדי. מסמר בולט זה מסמר שדופקים אותו, אמר לי טכנאי ברשת. כולם באו לשם עם אהבה ויצירתיות כזו, אבל היא דוכאה ודוכאה עד שהם הפכו להיות אפורים כמו הרשת. כל אחד מספר איך ניסה להגדיל ראש ודיכאו אותו. כי אין מקום ליצירתיות ברשות השידור". עשית משהו שגרם למירו לשנות כלפיך את היחס? "אשתי אמרה לי שאולי הוא מאוים ממני. אני את התפקיד שלו לא רוצה גם בעוד 20 שנה. אנשים אמרו לי שיש לו דפוס של דיכוי אנשים חזקים ממנו. הוא הרי מי שהציב את הנאמנות כערך עליון. אני יודע שהוא אומר שליכלכתי עליו מאחורי הגב שלו, אבל זה לא נכון". עכשיו מורוזובסקי מבקש פיצוי. בעקבות פיטוריו שלח, באמצעות עורכי-הדין רם תורן וענבל אהרון ממשרד גדעון פישר ושות, מכתב התראה ובו דרישה לערוך לו שימוע כדין, ולהעביר לו פיצוי בסך 100 אלף שקל "בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו נוכח ההליך הבלתי חוקי והפגיעה שנגרמה לשמו הטוב בתקשורת". השבוע קיבל תשובה מהלשכה המשפטית של רשות השידור, ולפיה לא נפל כל פגם בהליך השימוע שניתן לו. אתמול כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "הבוקר החלטתי יחד עם אשתי ובחיזוק של הורי שאני משקיע את המשאבים כדי לתבוע את עלבוני ואת ההדחה התמוהה הזו, חצי שנה אחרי שנכנסתי לתפקיד, בלי סיבה הגיונית ונגד כל הסימנים שהעידו על רשת שמנוהלת היטב. אני חושב שבמעט הזמן בו ניהלתי את הרשת ניווטתי אותה למחוזות טובים יותר, מתוך מטרה אמיתית וכנה להחזיר לרשת עליה גדלנו את המימד הרלבנטי שקצת אבד לה עם השנים. כאיש בין עבודות זה לא פשוט לממן את הייעוץ המשפטי, כאבא לילדה זה סיכון לא קטן, אבל אני מאמין בלב שלם שמה שמגיע לי שיקרה – יקרה בסוף. אם אתם מבין חברי – אחלו לי בהצלחה". "אני לא רוצה את התפקיד שלי בחזרה", מסביר מורוזובסקי, "אבל עם הדרישה לפיצוי אני הולך עד הסוף, גם אם אני מוכר את האוטו שלי, כי את הצדק שלי אני מעוניין להוציא החוצה, שאנשים יידעו איך דברים מתנהלים במקום הזה". פעם אנשים הזהירו אותך, היום אתה מזהיר אחרים. "לגמרי. מי שרוצה עבודה שיכולה להיות פיקניק ובשכר ניהול, מוזמן לרשות השידור. אדם עם רקורד בתוכן ובניהול שרוצה לעשות שינוי ברשות, שיתרחק ממנה כמו מאש" . מרשות השידור נמסר בתגובה: "מאחר והנושא עומד ותלוי בערכאה משפטית אנו מנועים מלהגיב".

האבסורד סותם הפיות של האיסור על "העלבת עובד ציבור" מנוגד למהותה של העיתונות ומכתים את הדמוקרטיה שלנו

בספר החוקים שלנו יש, למרבה הצער, איסורים פליליים רבים המצרים את צעדי העיתונות. אך האיסור המופיע בסעיף 288 לחוק העונשין מתייחד מהם לרעה בכך שהוא לא רק מגביל את חופש העיתונות, אלא מצמית את טעם קיומה. וכך נאמר בסעיף: "המעליב במלים עובד הציבור, דיין או פקיד של בית-דין דתי או חבר ועדת חקירה, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו מאסר 6 חודשים". ואכן, מהו ייעודה של עיתונות חופשית אם לא לחשוף ולהוקיע פגמים, מחדלים וגם עוולות בתפקודם של אנשי השררה? והרי הללו – לרבות השרים והח"כים שלנו – הם כולם בגדר עובדי ציבור. האם חשיפת ערוותם, או הוקעת תפקודם, אפשרית ללא העלבתם? האם ניתן בכלל לכתוב על איש שררה, נבחר או ממונה, כי התנהלותו כושלת או מושחתת, וכי לכן ראוי לפטרו או להדיחו, בלי שייעלב? האיסור על העלבה כזאת כמוהו כאיסור על העיתונות למלא את שליחותה החיונית בדמוקרטיה. האיסור הזה גם חותר תחת הערך הדמוקרטי הבסיסי של השוויון בפני החוק. כאשר מעליבים אצלנו אזרח מן השורה – כאשר טוענים כלפיו, למשל, שהוא אידיוט, רשלן או מושחת – אין בכך משום עבירה פלילית. האזרח הנעלב אמנם יכול לתבוע את מעליבו על הוצאת דיבתו, אבל התביעה תידחה אם המעליב יוכיח שהעובדות שפירסם הן אמת או שהביע דעתו בתום לב, וכי יש בכך עניין ציבורי. ואולם טענת הגנה זו אינה עומדת לאזרח הנאשם בהעלבת איש שררה. כפי שחזר וקבע רק באחרונה בית-המשפט העליון, אמיתותו של הפרסום המעליב לא תמנע את ההרשעה בהעלבת עובד ציבור. כלומר, החוק שלנו חס על רגשותיהם ועל שמם הטוב של אנשי השררה ואוסר על פרסומים הפוגעים בהם יותר מכפי שהוא חס על רגשותיהם ושמם הטוב של אזרחים. מצב כזה אינו קיים בשום דמוקרטיה מתוקנת. בארצות-הברית המצב אף הפוך – שם עובד ציבור (public official) אינו יכול לתבוע את עלבונו אפילו אם יוכיח שההשמצה נגדו מבוססת על שקר מוחלט. תביעה כזאת תצליח רק אם יוכיח שהשקר פורסם בזדון (with actual malice). בית-המשפט העליון האמריקאי הסביר זאת בכך שביקורת תקשורתית על תפקודם או יושרתם של עובדי ציבור היא, מעצם טבעה של דמוקרטיה, "מתלהמת, חריפה ופוגענית". ואילו כאן מי שמפרסם ביקורת כזאת חשוף, כאמור, לסיכון של הרשעה פלילית. ומתברר שאין מדובר בסיכון תיאורטי. אמנם בשעתה התפרסמה הנחיה של היועץ המשפטי מזוז לנקוט "איפוק וריסון" באכיפת האיסור של "העלבת עובד ציבור", אך דווקא באחרונה מתקבל הרושם הברור והמדאיג שאין עוד מקום לסמוך על האיפוק והריסון הללו. לפני כחודשיים הורשע הרב אליצור סגל בעבירה האמורה בגלל מאמר שפירסם באתר "מנהיגות יהודית" ובו הטחת ביקורת חריפה ברב הצבאי הראשי דאז ישראל וייס, בשל הגיבוי ההלכתי שנתן לצמרת צה"ל בתקופת ההתנתקות. המאמר אכן כלל אמירות קשות ביותר, ובהן האשמתו של הרב וייס בשותפות להפרת איסורים הלכתיים חמורים שהם בגדר "ייהרג ובל יעבור". הנימוק להעמדתו לדין ולהרשעתו של סגל היה שהעלבונות כלפי הרב הצבאי הראשי עלולים היו לפגוע ביכולתו להמשיך לתפקד במשרתו וליהנות מאמון החיילים. ואולם, האם לא זו בדיוק תכליתה הלגיטימית של ביקורת כלפי בעל משרה ממלכתית, כאשר למבקר השגות קשות על התנהלותו – להביא לערעור האמון בו ולהחלפתו? החודש התקיים בבית-משפט השלום בקריית-גת עוד משפט על "העלבת עובד ציבור". הנאשם, מיכאל אזולאי, פירסם ב-2009 מאמר באתר "סקופ" ובו הוקיע בחריפות בכיר במשרד הביטחון, תא"ל במיל יעקב נגל, על שהמליץ להעדיף את מערכת כיפת-ברזל על פני הנאוטילוס, וזאת על אף שידע שכיפת-ברזל אינה יכולה להגן על יישובי עוטף עזה, אלא רק על היישובים המרוחקים יותר מהגבול. המעניין הוא שאזולאי לא חשש מלהעמיד את ביקורתו במבחן משפטי: אדרבה, הוא הזמין במאמרו את נגל לתבוע אותו על לשון הרע מתוך הנחה שיתאפשר לו להתגונן בטענת "אמת דיברתי" ולהוכיח בפומבי את צדקת טיעוניו. אלא שהפרקליטות החליטה כאמור להעמידו לדין לא על הוצאת לשון הרע, אלא על "העלבה", ואז גילה הנאשם לתדהמתו שגם אם יוכיח שביקורתו מבוססת, היא עדיין בלתי חוקית. בנסיבות הללו הוא נאלץ לקבל את המלצת השופטת להודות באשמה. אגב, גם שופטים הם כמובן בגדר "עובדי ציבור", ולכן גם אותם אסור אצלנו להעליב, אפילו אם העלבון נועד לחשוף ולהוקיע טעות, רשלנות או חלילה שחיתות, ואפילו אם הוא מגובה בראיות. יתרה מזאת: החוק מוסיף וקובע כי ביקורת על שופט חייבת להיות "אדיבה", שאם לא כן יורשע המבקר גם ב"זילות בית-המשפט" – עבירה שדינה שלוש שנות מאסר. נניח שלעיתונאי יהיו ראיות חותכות לכך ששופט פלוני מפלה לרעה נאשמים בגלל מוצאם או צבע עורם או שחלילה נטל שוחד. האם אין זו זכותו וחובתו האתית להוקיע זאת בחריפות יתרה, ובלבד שיהיה נכון להוכיח את האשמותיו בבית-המשפט? האם ניתן וראוי בכלל לכתוב ב"אדיבות" על שופט שלקה בגזענות או בשחיתות? והאם זה רצוי שהחשש מאימת הדין הפלילי ירתיע עיתונאי שבידיו ראיות לגזענותו או לשחיתותו של שופט מלחשוף אותן? בשנת 2006 הציעה ח"כ זהבה גלאון למחוק את העבירה של "העלבת עובד הציבור" מספר החוקים, אך הכנסת (שגם חבריה הם כאמור בגדר "עובדי ציבור") דחתה את הצעתה. יש לקוות שבכנסת החדשה תחדש גלאון את יוזמתה ותצליח הפעם לגייס רוב שישים קץ למצב האבסורדי שבו אנשי ציבור חסינים מביקורת יותר מאשר כלל האזרחים. האבסורד סותם הפיות הזה מכתים את הדמוקרטיה שלנו. כפי שכתב שופט בית-המשפט העליון ד"ר משה עציוני כבר לפני כ-40 שנה: "רק בארצות טוטליטריות אין האזרח מעז לבקר את השלטון ואת בתי-המשפט. ביקורת זו צריכה להיות הוגנת, מרוסנת ועניינית, אך אין להשתיקה בקלות כאשר היא עוברת לעתים את גבולות הטעם הטוב". משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל ומרצה על דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית באוניברסיטה העברית

הלהיט החדש: חדשות לפי בחירה, 24 שעות ביממה, ישר לטלפון הנייד. מי צורך את זה?

כמה פעמים בתקופה האחרונה נמצאת באחד מהמצבים הבאים? א. בילית כל היום בישיבות, אין לך מושג מה היה בחדשות. נכנסת לרכב, הדלקת רדיו, רק כדי לגלות שכרגע החמצת את המהדורה. יש עוד כמעט שעה עד לפעם הבאה. ב. קניות בסופרמרקט, הטלפונים הסלולריים מתחילים לצלצל, אנשים מתלחשים ויוצאים בבהלה. מתחילים לדאוג, מה קרה?! ג. טיול עם החבר’ה באמצע המדבר, הרכב רחוק, הסלולרי בכיס. לא שמענו חדשות כבר יומיים. מה קורה בארץ? היום אנחנו רוצים לדעת כל הזמן "מה קורה". התרגלנו לצרוך חדשות יותר מחמצן. תוכניות האקטואליה ברדיו ובטלוויזיה משודרות סביב השעון, שידור חי מפה, שידור חי משם. מגיעים לעבודה, מתיישבים ליד המחשב, ומיד מתחברים לרשת. שלא נפספס, שנדע לפני כולם. גם אם קצת מתרחקים, רוצים להיות כל הזמן "מחוברים". ד"ר עוז אלמוג, סוציולוג המתמחה בחברה הישראלית, רואה בכך מאפיין של החברה הישראלית השבטית, הקולקטיביסטית. "אנחנו חברה כל-כך קטנה עם צרות כל-כך גדולות, שהחדשות בה נוגעות לכולנו. כל פעם שאנחנו שומעים שמישהו נפצע או נהרג, אנחנו לוקחים את זה באופן אישי", אומר אלמוג. יתרונו הגדול של הטלפון הנייד הוא שבשונה מאמצעי תקשורת אחרים, כגון רדיו, עיתון או טלוויזיה, אין צורך "לחפש" אותו כדי להתעדכן. הוא תמיד נמצא שם, לידך. יותר ויותר אנשים מוכנים לשלם לא מעט כדי להיות מעודכנים בחדשות. כל אחת מארבע החברות הסלולריות מציעה למנוייהן דרכים אחדות לעשות זאת. מגוון האפשרויות אמור להתאים ללקוחות השונים על-פי צרכיהם המשתנים. לדברי יואב רוט, מנהל מחלקת שירותים מתקדמים בחברת סלקום, "מדובר במדיה אולטימטיבית ללקוח -אנחנו יכולים להתאים את המידע שהלקוח מקבל לטעם שלו, להגדרות שלו, בהתאם למקום שבו הוא נמצא ובזמן המתאים לו". ד"ר מנחם בלונדהיים, מרצה לתקשורת ולהיסטוריה באוניברסיטה העברית, רואה בהתפתחות המדיה הסלולרית ביטוי לתופעה כוללת. במשך עשרות שנים הלכה התקשורת והתרחבה. הפכנו לקהילה כלל אנושית המרושתת בלוויינים, ברשתות ובכבלים. אולם בשנים האחרונות ישנה ריאקציה ל"תקשורת ההמונים" ומעבר ל"תקשורת מעטים". תקשורת המיועדת לאינדיבידואל, המתאימה לו באופן פרטני. ניתן לראות זאת בעלייה במספר הערוצים הייעודיים בטלוויזיה ובהתפתחות קהילות ייחודיות באינטרנט. באופן דומה גם הטלפון הסלולרי, המאפשר לכל פרט לצרוך חדשות על פי טעמו, מהווה ביטוי למודל התקשורת האישית, הפרטית. דרך אחת לקבלת מידע חדשותי במכשיר הטלפון הסלולרי היא באמצעות פלטפורמה קולית. הלקוח מחייג למספר כלשהו ובאמצעות מערכת קולית, הוא יכול לשמוע הקלטה של מהדורת החדשות האחרונה ששודרה ברדיו או בטלוויזיה. אחת החברות אף מאפשרת ללקוחותיה לשמוע מהדורת חדשות עדכנית בשפה הערבית. המשתמשים בשירותים הקוליים הם בעיקר לקוחות מזדמנים. עלות השימוש היא בהתאם לזמן אוויר, בדומה לשיחה רגילה. על-פי נתוני כל החברות, לאחר כל פיגוע ישנה עלייה של עשרות אחוזים בשימוש בשירותים אלו. יורם ראב"ד, עורך-דין, משתמש הרבה בשירותים הקוליים. "במצב מתח, חייבים לדעת מה קורה. אני מאזין לחדשות במיוחד כשאני נמצא בחו"ל, פעמיים-שלוש ביום. אי-אפשר להתנתק ממה שקורה כאן, אחר-כך כשחוזרים קשה להתחבר למצב הקיים", אומר ראב"ד. דרך נוספת להתעדכן בחדשות האחרונות היא באמצעות האינטרנט הסלולרי. המנוי יכול להיכנס לכותרות אתרי החדשות ובהתאם לרצונו לקבל הרחבה על המידע המבוקש. האחריות התוכנית היא של אתר האינטרנט שאליו גולש המנוי. לדברי רביב קורן, מנהל פיתוח עסקי ושירותי ערך מוסף בחברת "אמיגו", "אנחנו לא מייצרים תכנים אלא רק מהווים צינור המביא את התוכן ללקוח. מי שגולש בוחר לאיזה אתר הוא רוצה להיכנס, והאחריות התוכנית היא שלהם". אלון, איש היי-טק המשתמש בשירותי האינטרנט הסלולרי באופן קבוע, אומר כי הוא רואה בשירות כלי משלים לצריכת חדשות. את עיקר השימוש הוא עושה כאשר הוא נמצא הרחק ממכשיר רדיו, אם זה באמצע טיול או במהלך דיון. יחד עם זאת הוא מציין כי "הנגישות לאינטרנט דרך הסלולר עדיין לא טבעית. הדפדוף יותר מורכב, המהירות אטית וכמות המידע שניתן לראות מוגבלת. מצב זה מוריד את מוטיבציית השימוש. ככל שהטכנולוגיה תשתפר, סביר להניח שהשימוש יהיה נגיש יותר". הדרך השלישית לקבלת מידע חדשותי היא הפלטפורמה הטקסטואלית. הלקוח יכול לקבל הודעות חדשות כתובות בשני אופנים. ראשית, באמצעות "משיכת" המידע החדשותי באופן אקטיבי (Pull). הלקוח שולח הודעת טקסט ומקבל חזרה את המידע המבוקש, בתוך שניות ספורות. שנית, הלקוח יכול להירשם לקבלת שירותי "דחיפה" (Push). הודעות אלה מגיעות אליו בזמן אמת, ללא כל פעולה אקטיבית מצדו. בשונה מהדרכים האחרות שהוזכרו לעיל, הלקוח כאן איננו לקוח מזדמן. לכל לקוח הנרשם לשירות זה מורכב פרופיל אישי המתאים לו - הלקוח מגדיר אילו סוגי חדשות מעניינים אותו ומה התדירות שבה הוא מבקש לקבל עדכונים. בחלק מהחברות התשלום הוא תשלום גלובלי חודשי, ובאחרות הוא נקבע בהתאם למספר הידיעות הנשלחות למנוי. מסתבר, שאם בעבר היית צריך להיות עיתונאי ולהחזיק מכשיר זימונית כדי שתעודכן בזמן אמת לגבי האירועים המתרחשים, הרי שכיום כל מה שאתה צריך זה טלפון נייד. לכאורה נדמה כי לפנינו אמצעי תקשורת חדשני, ה"דוחף" לקהל הרחב חדשות סביב השעון, ישירות לכיס. יחד עם זאת, בניגוד ליתר כלי התקשורת המכסים את תחום החדשות בעזרת כתבים, הרי שלאף אחת מן החברות הסלולריות אין מערכת עיתונאית משל עצמה. לדברי דרור זורע, מנהל אגף השיווק בחטיבת התוכן בחברת "פרטנר", "אנחנו לא כותבים ניוז, אין לנו עיתונאים בשטח ואין לנו רצון להיות שם. אנחנו רק עושים אינטגרציה, מיון והתאמה של החדשות". לחלק מהחברות הסלולריות יש הסכמים עם ספקי תוכן קבועים. חברת "פרטנר", למשל, נותנת שירותי "דחיפה" ללקוחותיה בעזרת תכנים של "וואלה" ו"דה מרקר". ספק התוכן בתחום החדשות של חברת "פלאפון" הינו "Ynet". כאשר נשלחת ידיעה חדשותית היא מופיעה בציון המקור שסיפק את המידע. לדברי אילון אגם, סמנכ"ל שירותי ערך מוסף של חברת פלאפון, החברה סומכת על מהימנות התכנים של ספקי החדשות ואין להם צורך בבדיקות נוספות. חברת "טיפקום", לעומתם, שהמספקת שירותי תוכן לחברת "סלקום", מוציאה ידיעות אינטגרטיביות לאחר הצלבת שני מקורות, ללא מתן קרדיט לגוף זה או אחר. אם הידיעה החדשותית פורסמה באופן בלעדי במקום אחד, יינתן הקרדיט לאותו מקור. בין המנויים על שירותי המידע הטקסטואלי יש לא מעט עיתונאים. שירותי הדחיפה מהווים עבורם כלי נוסף לקבלת מידע מהיר בזמן אמת. טל סנדרוני, כתב גלי-צה"ל והטלוויזיה המקומית בצפון: "יש חשיבות אדירה לכך שכתב אזורי יהיה מעודכן כל הזמן לגבי מה שקורה ביתר חלקי הארץ, אבל מה לעשות שלא ניתן להקשיב כל הזמן לחדשות. אני נמצא רוב הזמן בשטח, לעתים ללא מכשיר רדיו באיזור. בנוסף, לא תמיד המערכות מעדכנות את הכתבים על כל פיגוע. ה’טיפים’ שאני מקבל מהווים עבורי דרך נוספת לקבלת מידע חיוני". איתן גלזר, מנכ"ל "טיפקום", מודע לכך שבין המנויים על שירותי הדחיפה יש עיתונאים. "אין לנו יומרות להתחרות בעומק התוכני שמספקים אמצעי התקשורת, אבל אנחנו כן יכולים להתחרות בזמינות, במהירות ובסיפוק ה’טריגר’ הראשוני. אנחנו רואים את עצמנו כגוף שבראש ובראשונה משרת את הקהל הרחב. העובדה שאנשי תקשורת משתמשים בנו היא נלווית. יחד עם זאת, אני מרוצה מכך שעיתונאים שמחים לקבל אינפורמציה דרכי", אומר גלזר. אל מגרש החדשות הסלולריות הצטרפה לאחרונה חברת החדשות של הערוץ השני, שהכירה בפוטנציאל הטמון בשוק. זהו אמצעי התקשורת הראשון והיחיד עד עתה המאפשר לכל בעלי הטלפונים הסלולריים להתקשר ישירות אל מערכת החדשות שלו ולקבל במשך כל שעות היממה מהדורות חדשות מעודכנות. אין מדובר כאן בתופעה מקומית. רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות מספקות לאנשים הנרשמים לשירותיהם מבזקי חדשות ב"דחיפה". כל מה שעל הלקוח לעשות הוא להיכנס לאתר האינטרנט של סי.אן.אן-אירופה או של "סקאי", למלא את טפסי ההרשמה, והרשת כבר תדאג לדווח לו ישירות לסלולרי על כל החדשות המתפרצות. לדברי דני שדה, סמנכ"ל חברת החדשות, מאות אלפי אנשים משתמשים בשירות הסלולרי של החברה באופן שוטף. בימי פיגועים יש עלייה חדה בכמות המשתמשים, עד כדי פי חמישה מהכמות השגרתית. הרווחים מתחלקים בין חברת הסלולר לבין חדשות ערוץ 2. לדברי שדה, רווחי החברה קטנים יחסית ומטרת השירות אינה הכסף אלא הרחבת המוצר. "מדובר בפלטפורמה המאפשרת העברת חדשות לארבעה וחצי מיליון איש הנושאים מכשיר סלולרי. כל אחד יכול לשמוע את החדשות שלנו בכל מקום, גם במילואים וגם בקניון. הנגישות אל החדשות שלנו היא אינסופית". שירות זה משווק לאחרונה באופן אגרסיבי. בסיום כל מהדורה מופיע המספר שאליו יש לחייג, וכמו כן משודרות פרסומות מיוחדות לשירות. חברות הסלולר וחברות החיוג הבינלאומיות מפרסמות אותו אף הן, מאחר שלשני הצדדים יש מה להרוויח. כל החברות מעידות על עלייה ניכרת בשימוש בתכנים החדשותיים בתקופה האחרונה. ראשית, העלייה החדה בכמות הפיגועים הביאה את מספר המשתמשים לשיא. אנשים פשוט מודאגים. שנית, צרכן חדשות "טיפוסי" חייב לדעת כל הזמן מה קורה. אם אפשר, אז עדיף לדעת ראשון. גם כאשר הוא מתרחק ממכשירי הרדיו והטלוויזיה, הוא "חייב" להיות מעודכן און-ליין, ישר לווריד. אלמוג רואה בתופעה זו ביטוי להתמכרות החברה הישראלית לחדשות. לדבריו, הציבור חש כי הוא צופה בסרט ממכר של ה"סיפור הישראלי". זהו מעין סרט אימה שבו אנחנו נמשכים באיזשהו אופן לראות את הדם, לדעת מה הולך לקרות בפרק הבא. אולי יש כאן גם הקלה לדעת שאתה בר-מזל, שזה לא קרה לך. "המדיום האלקטרוני מהפנט אותנו, שובה אותנו. החיבור שלנו נעשה מכני. זה הופך לריגוש שאנחנו צריכים, לצורך שאנחנו לא שולטים בו", אומר אלמוג. גם אסקפיסטים, החפצים לברוח מהמציאות היומיומית, יכולים למצוא מפלט מסוים דווקא במכשיר הסלולרי. כאן ניתן לקבל חדשות בלי כותרות זועקות, בלי תמונות מצמררות. דן אלדר, עיתונאי בעבר וכיום סמנכ"ל חברת "פרטנר": "הפרסונליזציה היא התשובה לאסקפיזם. אתה יכול לצרוך חדשות על-פי טעמך האישי ולהימנע ממה שאתה לא רוצה לשמוע. היכולת להגדיר לעצמך מה הם תחומי העניין שלך ומה הדחיפות שבה אתה רוצה לשמוע חדשות, עוזרת לכל אחד למצוא את האיזון המתאים בשבילו". באשר להמשך, נראה כי השמים הם הגבול. ההתפתחויות הטכנולוגיות העתידיות בתחום הן שיכתיבו את האפשרויות להעביר את תכני החדשות בסלולר. היום שבו נוכל לקבל על הצג תמונות מאירועים חדשותיים ושידורים חיים בווידיאו הולך וקרב. האם פירושו של דבר שהטלפון האישי שלנו יהפוך תחליף לאמצעי התקשורת הקיימים? האם מקומם מובטח? לדעת ד"ר בלונדהיים, בעתיד צריכת החדשות בסלולר לא תבוא על חשבון המדיה הקיימת, אלא ששתיהן תיוותרנה זו לצד זו. אדם לא יכול לחיות בסביבת אינפורמציה בלעדית לו. יש רצון וצורך לחלוק להיות חלק מבסיס מידע משותף, מליכוד חברתי. מיה רייזנר-אורן היא משפטנית ועיתונאית גיליון 38, מאי 2002

ההסדר שאף ממשלה לא העזה לגעת בו עומד להסתיים שוב בסוף השנה, שר האוצר יכול לשנות אותו • המדינה מעבירה במשך שנים מאות מיליוני שקלים לחברת התעופה כ"פיצוי" על עלויות האבטחה המוגברות שלה, אך ייתכן שאין בכך עוד צורך אמיתי • עובד אבטחה לשעבר: "ייתכן שהחברה שודדת את הציבור, אך שומרי הסף חלשים"

"ביצת הזהב של אל על" – כך מכנה א, עובד לשעבר במערך האבטחה בחברה, את תזרים המזומנים הגדול שהמדינה מעבירה לחברת התעופה כדי לסבסד את עלויות הביטחון שלה. זאת בשל הסדר ארוך שנים שאיש אינו מעז לגעת בו, אף שפקע ארבע פעמים בשנים האחרונות. כעת עומדת בפני שר האוצר אביגדור ליברמן הזדמנות נוספת לתקן את העיוות: בדצמבר פג תוקפו של ההסדר. גורמים העריכו בשיחות עם "שקוף" שאם ליברמן יפעל באומץ, הוא יכול לחסוך לטובת הציבור 100 מיליון שקלים בשנה. בלשכתו של השר אומרים כי "מתקיימת עבודת מטה". ההסכם בין המדינה לבין אל על תם כבר בסוף 2019, אבל כל הממשלות מאז נמנעו מלגעת בתפוח האדמה הלוהט – פעם מטעמים של ממשלת מעבר ופעם מטעמי קורונה והמשבר בענף. אם תחליט הממשלה להאריך את תוקף את ההסכם מבלי לבחון זאת – זו תהיה כבר הפעם החמישית. בינתיים אנחנו האזרחים נמשיך לשלם מאות מיליונים על החלטה שהתקבלה בתקופה אחרת, ושאולי אינה מותאמת למציאות הנוכחית כבר זמן רב. איך הכול התחיל? ב-2008 החליטה הממשלה לעבות את השתתפותה בתקציב האבטחה של אל על ויתר חברות התעופה הישראליות. הסיבה – פיצוי על ההפסדים שצפו בחברות כתוצאה מרפורמת "שמיים פתוחים" שהחלה להתבסס מול האיחוד האירופי באותם הימים. הרפורמה הסירה את מגבלות המכסה על מספר החברות שיכולות להפעיל טיסות בין ישראל ומחוצה לה, ועל תדירות הטיסות, ופתחה את השוק הישראלי לתחרות. ומכיוון שחברות התעופה הישראליות נדרשות לסידורי אבטחה הדוקים באופן חריג ובהתאם לדרישת המדינה – הוחלט מאז כי המדינה תסבסד את עלויות האבטחה. "לא מן הנמנע שאל על שודדת בימינו את הציבור הישראלי. שומרי הסף בנושאי ביטחון הם שומרים חלשים ומוחלשים, וזה תמיד שיחק לידיה" עד שנת 2013 השתתפה המדינה בכ-65% מהוצאות האבטחה. אבל עם כניסתה של הרפורמה לתוקף באופן רשמי באפריל באותה שנה, החליט שר האוצר דאז והיום ראש הממשלה יאיר לפיד (יש עתיד) להעלות את השתתפות המדינה ל-97.5%. מאז נוסק תקציב האבטחה מדי שנה, בלי קשר לכמות הנוסעים ולמספר הטיסות. כך לדוגמה, לפי הדוחות הכספיים של החברה, בשנת 2016 וגם בשנת 2017 טסו עם אל על כ-5.5 מיליון נוסעים, וב-2018 כ-5.6 מיליון נוסעים. כלומר, בין 2016 ל-2018 ישנה עלייה של קרוב ל-2% בלבד במספר הטסים. אך הוצאות האבטחה עלו ביותר מ-22%, מ-616 מיליון שקלים ל-756 מיליון שקלים. בשנת 2021 עמד הסכום על כ-550 מיליון שקלים ובשנת 2020 כ-600 מיליון שקלים – סכומים יחסית נמוכים לאור העצירה הכמעט מוחלטת של ענף התעופה בשנים אלו עקב משבר הקורונה. הסכום בשנה רגילה הוא כמעט כפול וצומח משנה לשנה. בשנת 2019 לדוגמה, השנה הנורמלית האחרונה, עמדו הוצאות האבטחה על 867 מיליון שקלים. לאור התאוששות הענף אנו צפויים לראות בשנת 2022 סכום דומה. "תמחור עלויות ביטחון זו ביצת הזהב של אל-על, כך היה כל השנים", מספר ל"שקוף" א, עובד מנהלה לשעבר במערך האבטחה באירופה. "מוצר התיירות שלה הוא מוצר בינוני ומפסיד, ומוצר הביטחון שלה הוא מוביל מבחינה עולמית ומונופול מבחינה מקומית". לדבריו, בשנים שבהן עבד בתחנות האבטחה של אל על באירופה, הרווח הגדול הגיע מתמחור מוצרי הביטחון של החברה, גם כלפי מדינת ישראל וגם כלפי חברות השכר שהיו תלויות בשירותי הביטחון של החברה. אבל זה לא הכול: א מתאר כיצד בחברה עשו מאמצים אקטיביים להגדיל עוד יותר את הרווח הזה. "בהחלט הייתה הכוונה, ביותר מחצי פה, לנפח את עלויות הביטחון בהצעות שהוגשו", הוא אמר. "בתקופה שהתחלתי ליצור הצעות תקציב כאלה ונשענתי רק על עלויות נדרשות, ההצעות הוחזרו אלי בדרישה לראות כיצד אפשר לנפח אותן בעשרה אחוזים ויותר". ניפוח עלויות האבטחה משרת את אל על לא רק במישור ההכנסות אלא כדרך לחיסול תחרות. אל על היא קבלן האבטחה הבלעדי של מדינת ישראל באספקת שירותי ביטחון לחברות תעופה מתחרות. היא יכולה גם להחליט לא לספק שירותי אבטחה לטיסה של חברה מתחרה. וזה כבר קרה בעבר. "זו דוגמה לאופן שבו הופכים צורך ביטחוני אמיתי למכרה זהב על חשבון הציבור, ובשנים מסוימות גם על חשבון חברות תעופה מתחרות", אומר על כך א. "אם היו מקימים ועדת חקירה על התנהלות אל על ב-20-30 השנים האחרונות, לדעתי הייתה מתחוללת רעידת אדמה בתחום". כמה כסף אפשר לחסוך באמצעות שינוי ההסכמים שעומדים כעת על הפרק? "על פניו, מתוך היכרות עבר שלי את המערכת, לא מן הנמנע שניתן היה להוזיל את הצעת עלויות הביטחון של אל-על ב-10%-20% לפחות, כלומר ב-65 עד 130 מיליון שקלים מכספי משלם המיסים", מעריך א. "כמו שאל על שדדה את חברות השכר בהצעותיה המנופחות לשירותי ביטחון, לא מן הנמנע שהיא שודדת בימינו גם את הציבור הישראלי. שומרי הסף בנושאי ביטחון הם שומרים חלשים ומוחלשים, וזה תמיד שיחק לידיה של החברה". בשיחה עם גורם העוסק בתחום התעופה ביקשנו לשים את האצבע על הסוגיות הספציפיות שבהן צריך לטפל בהסדר. להערכתו, אם יישמו את השינויים ניתן יהיה לחסוך לציבור כ-100 מיליון שקלים בשנה: מה יעשו עד סוף השנה במשרד האוצר עם העצות הללו, שעשויות לתקן עיוות היסטורי שנמשך יותר מדי שנים? בלשכתו של ליברמן מדברים על עבודת מטה ועל מגבלותיה של ממשלת המעבר. את התירוצים האלה שמענו כבר בעבר. המציאות כרגע היא שממשלות ישראל מפחדות לגעת בכל מי שיש לו טיעון שנוגע ל"ביטחון". ומה אומרים באל על על הדברים? בשאלות על חידוש ההסכם, עמדת החברה והטענות הנשמעות בכתבה הפנו אותנו למשרד האוצר. "תקציב אבטחה נקבע על ידי המדינה ושירות הביטחון הכללי", אמרו. "אין קשר כלל לאל על. אל על רק מסייעת בהוצאה לפועל שלו באספקטים מסוימים". התגובה המלאה של משרד האוצר: "בשים לב לתוקף החלטת הממשלה (דצמבר 2022, ע.ב) מתקיימת עבודת מטה לבחינת מצבו של ענף התעופה, היקף השפעתם של צעדי התייעלות שונים ועמידה ביעדים שהוגדרו. כל זאת בכפוף למגבלות המשפטיות החלות על ממשלת מעבר", כך נמסר לנו מלשכתו של שר האוצר ליברמן שאמון על הנושא.