Datasets:

yiyic

/

oscar_he_dev

like 0

‫ְב ַא ְרצֹות ַה ְב ִרית ל ֹּא ָכל ָכְך ָק ֶשה ִל ְקנֹות נשק ְו ַע ְכ ָשיו ֶזה ֲא ִפּלּו ַקל עֹוד יֹו ֵתר‪ַ .‬ע ְכ ָשיו ָכל‬ ‫ִמי ֶשרֹו ֶצה ָיכֹול ְל ַח ֵפׂש ָב ִאי ְנ ֶט ְר ֵנט ְו ִל ְקר ֹּא ֵאיְך ֶא ְפ ָשר ְל ַה ְד ִפיס ֶנ ֶשק ְב ַמ ְדפסת ְת ַלת‪-‬‬ ‫ֵמ ַמד‪ .‬קֹו ִדי ִוי ְלסֹון‪ֶ ,‬שכֹו ֵתב ֶאת ֶזה ִל ְפ ֵני ָח ֵמש ָש ִנים‪ ,‬ל ֹּא חֹו ֵשב ֶשז ֹּאת ְב ָע ָיה‪ ,‬הּוא חֹו ֵשב‬ ‫ֶש ִב ְג ַלל ֹחפש ַה ִבּטּוי הּוא ָיכֹול ִל ְכ ֹּתב ָמה ֶשהּוא רֹו ֶצה ָב ִאי ְנ ֶט ְר ֵנט‪ֲ .‬א ָבל ֶב ֱא ֶמת ז ֹּאת ְב ָע ָיה‬ ‫ְגדֹו ָלה‪ִ ,‬כי ַגם ְי ָל ִדים ְו ַגם ֵטרֹו ִרי ְס ִטים ְיכֹו ִלים ַע ְכ ָשיו ְל ַה ְד ִפיס ֶנ ֶשק ְב ַקלּות ְו ַל ֲה ֹפְך ֶאת‬ ‫ֲא ָרצֹות ַה ְב ִרית ַל ָמקֹום ְמ ֻס ָכן יֹו ֵתר‪.‬‬ ‫‪Page 10 - Edition 08-07-18‬‬ ‫‪Copyrighted and owned by Ulpan-Or. Any usage, copying and distribution without express permission from Ulpan-Or is prohibited.‬‬

מארוול ספגה תביעה בטענה כי החברה הרימה את שיר הנושא בשנות ה -90 לחייה אקס מן סדרת אנימציה מתוכנית שוטרים הונגרית מצליחה. TMZ מדווח כי זולטן קריסקו תובע בשם המלחין ג'ורג'י ווקאן, שעשה את הנושא עבור יפה בשנות ה -80. קריסקו תובע כמעט כל מי שהיה מעורב במותג האקס-מן בכל דרך שהיא, החל מהמקומות הברורים כמו מארוול/דיסני/פוקס ועד פלטפורמות כמו אמזון ואפל. קריסקו אמר שמארוול הייתה מכירה את הנושא, כמו היא עבדה באותה תקופה על סוגי תעשיית הקולנוע ההונגריים. קריסקו טוען שהוא נודע רק להשלמה לפני שנתיים, והוא מבקש אחוז מכל הרווחים שהופקו מהמותג X-Men מאז שהחברה לכאורה ניתקה את הנושא. אם מקשיבים לשני השירים, קשה להתווכח שהם לא נשמעים דומים. עם זאת, הכמות העצומה של רווחי האקס-מן שייחסו של קריסקו לנושא עלולה לגרום לשופט להתייאש. הקשיבו לשני הרצועות למטה ותחליטו בעצמכם אם מארוול הוציא נוכל. אקס-מן: סדרת האנימציה היה נושא לדיון לאחרונה, לראשונה מאז שהסתיים ב -1997. ספר קומיקס מציין כי התוכנית צפויה להיות חלק מספריית דיסני+ ומוסיפה כי שיחות על עונה חדשה אינן לגמרי מחוץ לשולחן. החזון שלו לעונה שישית עוד בשנת 2017.

מחלוקות רבות מאפיינות את החברה בישראל, שהולכת והופכת משוסעת ומקוטבת עם השנים. אחד האתגרים המרכזיים הניצבים בעשור האחרון לפתחם של שוחרי הדמוקרטיה הוא זה הקשור במתקפה על מערכת שלטון החוק, על נציגיה השונים ועל העומדים בראשה. אחד מהיבטיה המורכבים של מתקפה זו ושל מסע הדה-לגיטימציה הנלווה לה הוא כרסום במעמדם של שומרי הסף בגופי הביטחון, ובראש ובראשונה בצבא. כרסום זה חוסה בצילם של טיעונים המוצגים כשיקולי ביטחון והפונים לבטן הרכה של החברה בישראל ומבקשים להטמיע בה נרטיב של איום קיומי. חיילי צה”ל מסכנים את חייהם למען אזרחי ישראל, ועל כן קל לשכנע חלקים נרחבים בחברה הישראלית שמי שמבקש להגבילם על ידי עקרונות משפטיים או מוסריים הוא טהרן המוכן לפגוע בביטחון המדינה או באזרחיה. נייר מדיניות זה מבקש להתמודד עם הפגיעה במעמדם של נציגי מערכת המשפט בגופי הביטחון, כחלק מהערעור על שלטון החוק בכללותו. מטרתו היא להשיב את אמון הציבור במערכת שלטון החוק ולחזק את האתוס שלפיו חובתם של הצבא וגופי הביטחון להתנהל לאור עקרונות המשפט איננה מוטלת בספק. לצד זאת, הנייר שואף להטמיע ציבורית את העמדה לפיה צעדים הפוגעים בערכי היסוד של הדמוקרטיה אינם תורמים לביטחון המדינה, אלא מחלישים אותו; הן באופן ישיר, למשל כשהם מחמירים את המצב ההומניטרי בעזה ובכך נוסכים בפלסטינים ייאוש ומעודדים טרור, והן באופן עקיף, כשהם מסבכים את ישראל ואת מפקדי צה”ל בזירה הבינלאומית. יש לציין כי בעמדה זו מצדד רובם המכריע של בכירי מערכת הביטחון. הנייר בוחן מספר דרכים אפשריות לפתרון הבעיה, לאור יעדים כמו חיזוק אמון הציבור במוסדות הדמוקרטיים ושמירה על זכויות יסוד ובפרט ביטחון, ושיקול מעשי בדמות ישימות פוליטית. הפיתרונות הנבחנים הם הותרת המצב הקיים על כנו; טיפול הדרגתי בבעיה, הכולל שיתוף פעולה עם מכוני מחקר וארגוני חברה אזרחית לשינוי התודעה בנושא ולבלימת חקיקה אנטי-דמוקרטית; גיבוש והטמעה חינוכית, תקשורתית ופוליטית של נרטיב חלופי המדגיש את חשיבותם של שומרי הסף בגופים הביטחוניים ואת העובדה שפעילותם תורמת לביטחון ולא פוגעת בו; ולבסוף, נקיטה בצעדים מעשיים לחיזוק מערכת אכיפת החוק בגופי הביטחון. לאחר בחינת האופן שבו כל חלופה עונה על היעדים והשיקולים המעשיים שנקבעו, ממליץ הנייר על חיזוק מערכת אכיפת החוק בגופי הביטחון. בין היתר כולל פיתרון זה את העלאת דרגת הפצ”ר (פרקליט צבאי ראשי) מתת-אלוף לאלוף בעת מינויו, עיגון סמכויותיו והיקף יחידתו בחוק הפצ”ר (או בהסדר אחר) והטמעת נורמה שלפיה היועצים המשפטיים בגופי הביטחון הם חלק ממעגל קבלת ההחלטות והמלצתם מובאת בפני הדרג המדיני. בנוסף למשמעותם המעשית, נושאים צעדים אלו מסר הצהרתי שלפיו נציגי מערכת החוק הם חלק בלתי נפרד מגופי הביטחון והם בעלי חשיבות מכרעת להצלחתם ולשמירה על ביטחון המדינה ואזרחיה. כתיבה: ד”ר עידית שפרן גיטלמן | הנחייה: טל ויינטראוב ועמית בן-צור | עריכה: ניר רייזלר מה הבעיה מדוע חל כרסום מכוון במעמד נציגי החוק במערכת הביטחון? מערכה על הישרדותו של שלטון החוק בעשור השני של שנות האלפיים חוותה מדינת ישראל מתקפה חסרת תקדים בעומקה ובהיקפה על שלטון החוק והמוסדות האמונים על שמירתו, מצד חלקים בהנהגה[1] וגורמים אנטי-ליברליים שונים. אותם גורמים יוצאים באופן חוזר ונשנה, ובאצטלה של דאגה לאינטרס ביטחוני, נגד כל גוף או מדיניות שתכליתם לוודא שמירה על כללי מוסר ומשפט בתחומים הקשורים לביטחון המדינה. מסע דה-לגיטימציה זה הולך ומצייר את הגופים האמורים לספק איזונים ובלמים החיוניים לשלטון חוק ולדמוקרטיה מתפקדת, כמעט כאויבי העם, המבקשים להשליט סדר יום המנוגד לעמדות רוב הציבור. בדרך זו אותם גופים שתפקידם לשמור על המדינה מפני חריגה מהעקרונות שהיא עצמה חרתה על דגלה, הולכים ונתפסים על ידי חלקים בציבור כמי שמבקשים להגביל את יכולתה לממש את יעדיה ואף לפגוע בה. הדבר נכון לגבי שומרי הסף בכללותם, אך מודגש ביתר שאת כאשר על הפרק עומדים שומרי הסף של מערכות הביטחון[2]. אף שצה”ל איננו הגוף הביטחוני היחיד שבו פועל יועץ משפטי, הוא עדיין הארגון המשמעותי ביותר מבחינת האתוס המגדיר את החברה הישראלית והגוף הממלכתי הזוכה לאמון הגבוה ביותר מקרב הציבור[3]. על כן, ככל הנראה, התקבע הפרקליט הצבאי כמטרה בולטת להתקפות, כשהוא מוצג כגורם חיצוני הפוגע ביכולתו של צה”ל למלא את ייעודו המבצעי. מסגור התקפות אלה כנובעות מדאגה לביטחון המדינה משווה לבעיה חומרה מיוחדת. בחסות צמד המילים “איום ביטחוני” כמעט כל מדיניות עשויה להיתפס כלגיטימית על ידי הציבור הרחב, וכל התנגדות למדיניות כזו כשקולה להכשלת יעדי הצבא. ביטויים כמו “כבילת ידי החיילים” נשמעים תדיר ביחס לחובה לציית לערכי מוסר או לדין הבינלאומי[4], והמסר הכללי המועבר הוא שעקרונות אלה (של משפט ומוסר) משרתים את האויב, ומכאן הדרך לזהות את מי שאמון על שמירתם כבוגד אינה ארוכה. יתרה מזאת, השתלחות בשומרי הסף, דוגמת הפצ”ר, נתפסת על ידי חלקים במערכת הפוליטית כדרך אפקטיבית לקושש קולות. כך, למשל, בשנת 2010, לאחר מבצע עופרת יצוקה, היה הפצ”ר דאז אביחי מנדלבליט מושא להסתה חמורה שלוותה בריסוס כתובות נאצה ובאיומים, עד שהוגברה השמירה סביבו. זאת בעקבות מה שנתפס כשיתוף פעולה עם העמדה לדין של לוחמי צה”ל בגין מעשים שביצעו במהלך פעילותם הצבאית[5], מה שהוצג על ידי המסיתים כלא פחות ממעשה בגידה. תגובות מסוג זה, גם אם לרוב בעוצמה פחותה, מתעוררות כל אימת שמתנהלת חקירה כנגד חיילי צה”ל על תפקודם באירועים ביטחוניים. המתקפה על שומרי הסף במערכת הביטחון היא חלק מניסיון רחב יותר למנוע מהתנהלותה של האחרונה להיות מוכפפת לשיקולים מוסריים. ניתן לחלק בעיה זו לפן תודעתי ולפן מעשי. בקטגוריה הראשונה יש לכלול התבטאויות תקשורתיות והבעת עמדות באופן פומבי, בין אם מה שעומד בבסיסן הוא רצונו של הדובר לחזק את מעמדו הפוליטי או את מפלגתו, ובין אם נועדו לקדם מדיניות בפועל. בקטגוריה השנייה אנו עדים להצעות חקיקה הנוגדות את יסודותיה המוסריים של מדינת ישראל, אולם מוצגות כחיוניות לשמירה על ביטחון המדינה. דוגמאות להצעות מסוג זה הן ענישה קולקטיבית בדמות הריסת בתי משפחות מחבלים, גירוש משפחות מחבלים מישראל וכמובן, עונש המוות, שבניגוד למגמה ההולכת וגוברת בקרב מדינות ליברליות לבטלו, חזר לשולחן הדיונים בישראל בהקשר של מחבלים. לצד הצעות אלו, ישנה דרישה לשינוי מדיניות הלכה למעשה בגופי הביטחון, כמו למשל הגבלת פעילותם של יועצים משפטיים. הן במישור התודעתי והן בזה המעשי, הכרסום במעמדם של שומרי הסף ומערכת שלטון החוק הולך וגדל. לא יהיה זה מוגזם לקבוע כי מדינת ישראל נמצאת במערכה על הישרדותו של מבנה שלטון החוק הדמוקרטי. העובדה שאפילו צה”ל, שנתפס לאורך השנים כקונצנזואלי וכגוף שאין להשתלח בו, ממוצב כיום כמי שניתן להלהיט את הציבור נגד מפקדיו[6], מהווה תמרור אזהרה נוסף לחומרת הבעיה. ככל שהזמן חולף, והשיח שלפיו עירוב שיקולים מוסריים וחוקיים בקבלת ההחלטות במערכת הביטחון מהווה “עודף משפטיזציה” מתקבע במערכת הפוליטית ובעקבותיה בציבור כשיח לגיטימי, כך עולה הדחיפות לפתרון הבעיה. זאת בעיקר לנוכח קבלתם של חלקים נרחבים בציבור את מיצובה של המתקפה על שומרי הסף בגופים הביטחוניים כמיועדת להגן על ביטחון המדינה. מיצוב זה מטשטש את היותה של ההשתלחות בשומרי הסף במערכת הביטחון חלק ממערכה כללית נגד נציגי מערכת אכיפת החוק. לא במקרה כל אימת שגורמים פוליטיים אנטי-ליברליים מבקשים לשכנע את הציבור כי לבית המשפט העליון כוח עודף, הם מפנים לפסיקות בעייתיות לכאורה שלו בנושאי ביטחון. דוגמה מובהקת לכך היא התבטאותו של שר המשפטים בממשלת המעבר, אמיר אוחנה, ביוני 2019, שלפיה רצח טלי חטואל ובנותיה בציר גוש קטיף ב-2004 אירע היות שבית המשפט העליון סירב לאשר את הריסת בתי משפחות המחבלים. העובדה שטענתו של אוחנה הייתה שקרית מקוממת, אך מה שחשוב לעניינו של נייר זה הוא בחירתו להוכיח את החשיבות שברפורמה במערכת המשפט באמצעות טיעוני ביטחון. אלו הם הטיעונים הנוגעים בלבה של החברה ובפצעיה המדממים ביותר, ומכאן כוחם. אף על פי שאותן מתקפות מכוונות כלפי שומרי הסף, הכרסום במעמדם של אלו משפיע על כלל הציבור בישראל, מאחר שהוא פותח פתח לסטייה מערכי הליבה שמדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית התחייבה אליהם. בנוסף לכך, מגמה זו יוצרת סכנה של ממש למעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית. המחלוקת סביב תפקיד היועצים המשפטיים בעשור השני של שנות האלפיים הלכה והחריפה המחלוקת הפוליטית והחברתית סביב מעמדם וסמכויותיהם של היועמ”ש ואנשי משרדו, ובעיקר בנוגע למשמעות החלטותיהם. האופן העמום שבו מנוסח תפקידו של היועמ”ש עורר ויכוח באשר לחובת הדרג המדיני ליישם את המלצותיו. בדומה למחלוקת זו, גם תפקידם של היועצים המשפטיים בארגונים ביטחוניים אינו בהיר, ומתקיים כל העת ויכוח לגבי השאלה באיזו מידה המערכת המשפטית צריכה להיכנס לתהליך קבלת ההחלטות. יש מי שמבקשים להשאיר את הייעוץ מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות, הן מבחינת השתתפות היועצים בדיונים והן מבחינת יישום המלצותיהם[7]. בעניין זה חשוב להדגיש כי גם מצד היועצים עצמם, כפל התפקידים (ייעוץ וחקירה) מרתיע את חלקם מלהשתתף בהליך קבלת ההחלטות. זאת, מחשש לניגוד עניינים במקרה שיהיה עליהם לקחת חלק בחקירה עתידית של החלטה שהם עצמם היו מעורבים בקבלתה. מנגד, אחרים סבורים שהיועץ המשפטי בכל אחד מגופי מערכת הביטחון צריך להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות ובכל פעם שהוא מתנגד למדיניות מסוימת, התנגדותו צריכה להיות מובאת בפני ערכאה גבוהה יותר. כך, למשל, לפי גישה זו, אם שב”כ מחליט על חיסול ממוקד, והיועמ”ש מתנגד לכך מטעם נזק היקפי או מידתיות, עמדתו צריכה להיות מובאת בפני הדרג המדיני. על הפרקליטות הצבאית והפצ”ר ייעודיה של הפרקליטות הצבאית הם השלטת המשפט והחוק בצבא, למעט פיקוח על בתי הדין הצבאיים והנהלתם; ייעוץ לרשויות הצבא בכל ענייני החוק והמשפט; והנחלת ערכי שלטון החוק בצבא. בראש הפרקליטות הצבאית עומד הפצ”ר (פרקליט צבאי ראשי), אשר ממונה על ידי שר הביטחון ואינו כפוף מקצועית לרמטכ”ל; כלומר, כפיפותו היא לחוק בלבד. משך כהונתו הוא חמש שנים, עם אפשרות הארכה לשש שנים. פצ״ר שבכניסתו לתפקיד קיבל דרגת תא”ל, יועלה לדרגת אלוף כעבור כשלוש שנים. את ייעודיה, משיגה הפרקליטות באמצעות: אכיפת הדין; מתן הגנה משפטית לחיילים; ייעוץ לגופי הצבא וייצוגם בענייני חוק ומשפט; פיקוח על הדין המשמעתי; ולימודם והטמעתם של דיני צבא בקרב חיילי צה”ל ומפקדיו. תפקידיה של הפרקליטות הצבאית הם: – להוציא לפועל סמכויות שהוקנו בדין ובפקודות הצבא לפרקליט הצבאי הראשי ולפרקליטים הצבאיים – לקיים את מערכת התביעה הצבאית בפני בתי הדין הצבאיים ובתי המשפט הצבאיים – לקיים את הסנגוריה הצבאית בפני בתי הדין הצבאיים – לתת ייעוץ לרשויות הצבא בכל תחומי המשפט הצבאי והכללי – לקיים בתי משפט צבאיים באזורים המוחזקים על ידי הצבא – לקיים פיקוח על הדין המשמעתי בצבא – לקיים פיקוח על הגופים החוקרים בצבא ועל מתקני הכליאה הצבאיים – לקיים מגעים עם גופים ממלכתיים וציבוריים, ולייצג את הצבא בפני הגופים הללו בכל העניינים הקשורים לחוק ומשפט, לרבות בענייני חקיקה הקשורים בצבא – ללמד בצבא חוק ומשפט, ולהנחיל בקרב החיילים והמפקדים את ערכי שלטון החוק[8] מערכת היחסים בין הפצ”ר ליועץ המשפטי לממשלה (היועמ”ש) בשנת 2015 הוציא היועץ המשפטי לממשלה (היועמ”ש) דאז, עו”ד יהודה ויינשטיין, שתי הנחיות הנוגעות למערכת היחסים שבין הפצ”ר ליועמ”ש. הנחיות אלה, אשר נכתבו בין היתר בעקבות דו”ח ועדת טירקל על אירועי המרמרה, נועדו בעיקר לענות על כפל הכובעים של הפצ”ר, המתפקד הן כיועצו המשפטי של הצבא, והן כמי שעומד בראש מערכת החקירה שלו. כפילות זו העלתה חשש, שהובע באותו דו”ח, כי עצמאותו של הפצ”ר מוטלת בספק, וממילא גם יכולתו לחקור חקירות מהימנות ואפקטיביות כפי שמתחייב על פי אמות המידה של הדין הבינלאומי. ההנחיה הראשונה שניסח היועמ”ש ויינשטיין מתווה את הממשק בין היועץ המשפטי לממשלה ומשרדיו לבין הפצ”ר ומערכת המשפט הצבאית. היא מדגישה את מעמדו המשפטי העצמאי של הפצ”ר, לצד יצירת סינרגיה מקצועית בין שתי מערכות המשפט: הצבאית והכללית. על פי הנחיה זו, הפצ”ר כפוף להנחייתו המקצועית של היועמ”ש, ומשום כך, במקרים חריגים שבהם יש עניין, רגישות או חשיבות מיוחדים לציבור, עליו לפנות ליועמ”ש לשם גיבוש עמדתו, וניתן יהיה להגיש ערעור ליועמ”ש על החלטת הפצ”ר. עם זאת מבהירה ההנחיה כי גם היועמ”ש יפנה לקבל את עמדת הפצ”ר בבואו להכריע בנושאים הנוגעים לפעילותו של הצבא או שהם בעלי השלכה ממשית עליו[9]. ההנחיה השנייה נועדה להדגיש את מחויבותה של מדינת ישראל לפעול בהתאם לעקרונות המשפט הבינלאומי, ובכלל זה דיני הלחימה, וכן את חובתה לבדוק ביעילות טענות בדבר הפרות חוק שהתרחשו לכאורה במהלך פעילות מבצעית של צה”ל. לצד הדגשת מחויבותו של הפצ”ר לחקירת אירועים מסוג זה, ההנחיה מסדירה הליך ערעור על החלטות הפצ”ר ביחס לאירועים שבהם נהרג אדם במהלך פעילות מבצעית, ושלגביהם נקבע כי מדובר בהפרה חמורה של כללי המשפט הבינלאומי המנהגי[10]. מה נעשה עד כה כדי להתמודד עם הבעיה ואמנם, בכל הקשור להליכים משפטיים, צה”ל מקפיד כאמור על קיום תקין של מערכת חקירות ומיצוי הדין. הדבר ניכר למשל בטיפול באחד האירועים המשמעותיים ביותר שידע הצבא, סביב העמדתו לדין של אלאור אזריה באשמת הריגה. למרות הלך הרוח הציבורי, ואף על פי שעמדתו של צה”ל לא עלתה בקנה אחד עם התבטאויות ומסרים חריפים מצד גורמים בדרג המדיני, הפרקליטות הצבאית נשארה נאמנה למחויבותה לחקר אירועים שיש בהם חשד להפרה של הדין הצבאי ושל טוהר הנשק. יחד עם זאת, קשה לקבוע אם להתקפות החריפות לא הייתה השפעה על שיקול דעתה של המערכת הצבאית, למשל בגזר הדין המקל מאוד שקיבל אזריה, או בתוצאות חקירות סביב אירועים אחרים ובמיוחד התמשכותן (כמו למשל התמשכותה של החקירה סביב אירועי “יום שישי השחור” ברפיח בזמן מבצע צוק איתן). היעדר יוזמה מספקת מצד המחנה הליברלי ביחס לחקיקה הפוגעת בערכי היסוד של הדמוקרטיה בחסות טיעונים ביטחוניים, המדיניות של המחנה הליברלי בישראל התרכזה עד כה בניסיונות בלימה. לצד מאמצים מצד מפלגות מרכז-שמאל למנוע חקיקה מסוג זה, הניסיונות לטפל בבעיה מונחים כיום בעיקר לפתחם של ארגוני חברה אזרחית שונים. יתכן שהעובדה שפעילות זו מגיעה בעיקר מצד ארגוני חברה אזרחית קשורה לכך שגם נציגי מפלגות מרכז-שמאל חוששים להתנגד פומבית לפעולות המוצגות כנובעות מצרכי ביטחון, גם כשאלה אינן עולות בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה הליברלית ואף החוק הבינלאומי. קשה להעריך בשלב זה את מידת הצלחתם של הניסיונות לבלימת הצעות החוק הבעייתיות, שכן החקיקה טרם הושלמה. אולם מבחינת אמון הציבור בשומרי הסף במערכת הביטחון, נראה שרובו מאמץ את הטענה שלפיה עיסוקם בנושאים ביטחוניים לוקה במתן דגש מופרז לממד המשפטי. עם זאת, ראוי לציין שכאשר נשאל הציבור, במנותק מאירועים אקטואליים, לגבי הצורך לשמור על כללי הדין הבינלאומי, רובו סבור שיש להביאם בחשבון, למשל בתכנון מבצעים צבאיים[12]. יש לציין כי רובם המכריע של ראשי מערכת הביטחון מזוהים עם העמדה הרואה בשמירה על המגבלות המשפטיות והמוסריות מקור עוצמה דווקא, מאחר שהפרתן נוסכת בצד השני ייאוש שסופו בפיגועי התאבדות שמבצעים גורמים הסבורים שאין להם מה להפסיד. קיים כמעט קונצנזוס בקרב בכירי מערכת הביטחון באשר לאי-האפקטיביות הביטחונית של צעדים הרומסים זכויות אדם[13]. על המחנה הליברלי להתבסס גם על קו חשיבה זה בבואו להציג תפיסת ביטחון משכנעת שאינה עומדת בסתירה לשמירה על עקרונות דמוקרטיים ומוסריים ולהגנה על מעמד שלטון החוק. ____ [1] ראו לדוגמה את כתבתו של יובל קרני “נתניהו: בית המשפט אינו כל-יכול, נעביר חוקים שנפסלו בעבר”, ynet, 13.5.19. [2] דוגמה מובהקת לכך היא התבטאותו של שר החינוך לשעבר נפתלי בנט, שלפיה החיילים מפחדים מהפצ”ר יותר משהם מפחדים מיחיא סינוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה. בהמשך להתבטאות זו יצא בנט ביחד עם איילת שקד באפריל 2019 בסרטון תעמולה שבמרכזו הסלוגן “שלום בג”ץ, שלום צה”ל” ושקובע כי יש להרחיק את פיקוח מערכות החוק מהצבא כתנאי לשמירה על חיי החיילים. שמה של סדרת הכתבות “בין הפצ”ר לסינוואר”, ששודרה בחדשות 13 החל משנת 2018 ובחנה את הטענה שלפיה הפרקליטות הצבאית מונעת מחיילי צה”ל להילחם בטרור, הוא פרפראזה על אותה התבטאות. [3] ראו לדוגמה את מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2018 של המכון הישראלי לדמוקרטיה. [4] ראו לדוגמה את מאמרו של רונן איציק “עודף משפטנים וכיסים של ואקום פיקודי: כך השתלטה המשפטיזציה על צה”ל”, ישראל היום, 20.11.18. [5] ראו כתבתם של יהושע בריינר ופנחס וולף “אחרי הנאצות: צה”ל שוקל להציב שמירה על בית הפצ”ר”, וואלה, 3.11.10. [6] ראו למשל את הידיעה “מירי רגב על אזריה: ‘מעולם לא היה מצב שצה”ל הפקיר ככה חייל'”, מעריב אונליין, 9.5.17. [7] ראו למשל כתבתו של משה גורלי “שקד נגד המשנה ליועמ”ש דינה זילבר: ‘שתצטרף למפלגה פוליטית'”, כלכליסט, 6.11.18. [8] מתוך הוראות הפיקוד העליון , 15.3.76. [9] ראו את נייר העמדה של פרופ’ עמיחי כהן ועו”ד טל מימרן בנושא. [10] הכוונה לכללים החלים לא מתוקף היותם מעוגנים באמנות בינלאומיות, אלא מתוקף הכרה בהם כנוהג שהתקבל על ידי מדינות. [11] כפי שמציין אל”מ (מיל’) עו”ד לירון ליבמן, לשעבר התובע הצבאי הראשי וראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה”ל (וכיום חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה): “במסמך של 33 עמודים בלבד, ‘משפט’ על נגזרותיו השונות (משפט בינלאומי, מאמץ משפטי, מערכה משפטית, מענה משפטי ועוד) מוזכרים 15 פעמים. לשם השוואה, המאמץ הלוגיסטי, על נגזרותיו מוזכר רק שמונה פעמים במסמך”. [12] הסקר המלא עתיד להתפרסם באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה. [13] ראו לדוגמה את עמדתו של אלוף במיל. עמי אילון בנושא, וכן את כתבתה של מור שמעוני “מחקר: הריסת בתי מחבלים לא מרתיעה ואף מעודדת פעולות טרור”, מעריב, 23.11.15. ____ מה רוצים להשיג הגנה על מעמד נציגי החוק והמשפט במערכת הביטחון בהתאם לאופייה הכפול של הבעיה, מטרתה של המדיניות שתוצע בנייר זה היא בעלת שתי כנפיים: האחת במישור התודעתי ואילו השנייה במישור המעשי. במישור התודעתי, מטרת המדיניות היא להציע נרטיב חלופי לנרטיב האיום הקיומי: כזה המבהיר דווקא את ההלימה בין שמירה על כללי מוסר ועל שלטון החוק לבין זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואת העובדה שהדבר אינו מסכן את אזרחיה וחייליה, אלא להפך, שומר על ביטחונם. על נרטיב כזה לבסס בקרב הציבור הישראלי תפיסה ביטחונית הנשענת על ציות לכללי המשפט ולא נאבקת בהם. במישור המעשי, מטרתה היא לחזק את מעמדה של מערכת המשפט ובתוכה שומרי הסף בגופים הביטחוניים. זאת, במטרה לבלום חקיקה המקדמת פרקטיקות אנטי-דמוקרטיות בחסות טיעונים ביטחוניים. כיצד ייבחנו הדרכים לפתרון הבעיה מהם ההשקפה והנרטיב הביטחוניים שיתרמו להשבת אמון הציבור במוסדות הדמוקרטיים וישכנעו אותו ששמירה על עקרונות המוסר והחוק היא חיונית גם מבחינה ביטחונית? כיצד לוודא שהחלופה הנבחרת תממש את מטרת המדיניות? ובאילו קשיים ייתקל הניסיון לגייס תמיכה פוליטית לכל אחד מהמהלכים שייבחנו להלן? הפיתרונות האפשריים השונים לבעיה אשר יוצגו בהמשך ייבחנו הן לאור המידה שבה הם מקדמים את היעדים הנגזרים ממטרת המדיניות של נייר זה, והן לאור המידה שבה ניתן לבצע אותם בפועל. יעדים ושיקולים מעשיים שנבחרו כבעלי חשיבות גדולה יותר מהאחרים יופיעו ראשונים מבחינת סדר ההצגה. //יעדים אמון הציבור במוסדות הדמוקרטיים – היות שליבת הבעיה היא כרסום באמון הציבור במוסדות שלטון החוק במדינה, המדיניות שתיבחר חייבת לתרום להגברת אמון הציבור באותם מוסדות, בדגש על נציגי מערכת המשפט והחוק בגופי הביטחון. זכויות יסוד (ביטחון) – הבעיה שבה עוסק נייר המדיניות נוגעת באחת הנקודות הרגישות ביותר בציבוריות הישראלית, והיא הביטחון או תחושת הביטחון של הפרט. על המדיניות הנבחרת להבטיח כי זכות היסוד הן לביטחון והן לתחושת ביטחון אמנם איננה נפגעת. אפקטיביות – המידה שבה כל פיתרון מממש כל אחד מרובדי מטרת המדיניות, התודעתי והמעשי. //שיקולים מעשיים ישימות פוליטית – עד כמה כל פיתרון ניתן לביצוע מבחינה פוליטית, לאור יחסי הכוחות בין קובעי המדיניות הצפויים להתנגד לו לבין אלו שניתן לגייס לתמיכה בו. בדיקה זו תיקח בחשבון את הרגישות הפוליטית של מעמדם של צה”ל והאתוס הביטחוני בישראל. מה אפשר לעשות משיתוף פעולה פוליטי-אזרחי ועד חיזוק מערכת אכיפת החוק בגופי הביטחון הדרכים לפתרון הבעיה המשך המדיניות הקיימת הכרסום במעמד שומרי הסף בגופים הביטחוניים בא לידי ביטוי בשלב זה בעיקר בהתבטאויות ציבוריות של פוליטיקאים, הזוכות להד בקרב חלקים בציבור הישראלי. התבטאויות אלה מכרסמות במעמדה של מערכת החוק בגופים אלה וממצבות את נציגיה כמגבילים את יכולתה של ישראל לשמור על ביטחונה. עם זאת, אין הדבר עולה עדיין בפגיעה ממשית בסמכויותיהם או במעמדם הרשמי. על כן, חלופה זו מציעה לשמר את המצב הקיים, כל עוד אין השלכות מעשיות לפגיעה במעמדה הציבורי של מערכת המשפט. החזרת האמון הציבורי בשלטון החוק באמצעות שיתוף פעולה פוליטי-אזרחי חלופה זו מציעה גישה “רכה” של מעבר הדרגתי מהמדיניות הקיימת למדיניות המתמקדת בהיבט התודעתי של הבעיה, כצעד ראשון לעיגון מעמדם של שומרי הסף במערכת הביטחון. עיקרה של החלופה הוא יצירת שיח ציבורי שבמרכזו טיעונים המפרקים את הנימוקים הביטחוניים לכאורה בעד צמצום רגולציה משפטנית על מערכת הביטחון. במסגרת זאת מוצע כי הממשלה תייצר שולחנות עגולים, רבי-שיח וכינוסים, בשיתוף ארגונים חוץ-ממשלתיים ומכוני מחקר, שמטרתם לחזק את האמון הציבורי במערכות שלטון החוק. מעבר מתודעת “שומרי סף” לתודעת “שומרים עליכם” גם חלופה זו מתמקדת במענה להיבט התודעתי של הבעיה. המתקפה הכללית על מערכת שלטון החוק מתמקדת בטענה ה”דמוקרטית” שלפיה, היות ששופטי בג”ץ אינם דרג נבחר, יש להגביל את סמכויותיהם או להכפיפם לפסקת התגברות. לעומת זאת, המתקפה נגד שומרי הסף במערכת הביטחון מנצלת את תודעת האיום הקיומי וממצבת אותם כמי שמגבילים את היכולת להילחם באיום זה, לעתים עד השתלחות בהם כאויבי העם. מתקפה זו נסמכת על כך שהציבור אינו מזהה אותה כחלק מהמתקפה הכללית על שלטון החוק, ומאמץ אותה בחסות הפחד. החלופה כוללת את חשיפת ההקשר הסמוי של ההשתלחות בפצ”ר ובגורמים משפטיים אחרים במערכת הביטחון, כחלק ממגמת הכרסום הכללית במעמד שומרי הסף של הדמוקרטיה הישראלית. חשיפה זו תלווה בהדהוד עמדות אנשי ביטחון בכירים שסבורים שפרקטיקות המפרות זכויות אדם פוגעות בביטחון המדינה ולא להפך. בנוסף, תתמקד החלופה בחשיבות המעשית של שמירה על המשפט/הדין הבינלאומי, למשל בהדגשת תפקידן של ועדות חקירה פנימיות, כמנגנון המונע חקירות בבתי דין בינלאומיים. הטמעת נרטיב ציבורי זה יכולה להיעשות במערכת החינוך הפורמלית, בקמפיין תקשורתי ובעיקר בעידוד הדרג המדיני (ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החינוך, לדוגמה) לשקפו בהתבטאויותיהם. חיזוק מערכת אכיפת החוק בגופי הביטחון תפקידה של חלופה זו הוא לתת מענה לשני היבטי הבעיה, התודעתי והמעשי. במסגרתה יומלץ על צעדים מעשיים שתכליתם הראשונית היא ביסוס מעמדם של שומרי הסף במערכת הביטחון והבעת אמון מלא מצד הממשלה בחיוניותם ותרומתם הקריטית להצלחת המערכת. על אף אופיים המעשי של צעדים אלה, רכיב משמעותי בהם הוא ההצהרה על מחויבותם של גופי הביטחון למערכת המשפט ולנציגיה בארגונים השונים. במסגרת צעדים אלו מומלץ לעגן את מעמדו של הפצ”ר בחוק שיפרט את סמכויותיו והיקף יחידתו, או בהסדר אחר. כמו כן מוצע לעגן את השתתפותם של יועצים משפטיים בארגוני הביטחון במעגל מקבלי ההחלטות, תוך חיוב כל ארגון להציג את עמדתם בפני מקבלי ההחלטות בדרג המדיני. בנוסף, מומלץ על שורה של צעדים הצהרתיים כמו העלאת דרגתו של הפצ”ר לאלוף, הפצה בקרב החיילים של מסמך המפרט את עקרונות המערכת המשפטית הצה”לית ואת ערכי צה”ל, ופרסום ציבורי של דו”ח הסוקר תיקים שנדונו בערכאות צבאיות ושתרמו לביסוס מעמדו של צה”ל בזירה הבינלאומית כגוף החוקר באופן מהימן אירועים המחייבים זאת. ניתוח הדרכים לפתרון הבעיה (ניתוח מפורט של הדרכים לפתרון הבעיה מופיע בטבלה שבנספח). //המשך המדיניות הקיימת הטעם המרכזי לבחינת חלופה זו הוא שעל אף המתקפות המובילות לכרסום במעמדם של נציגי מערכת המשפט בגופי הביטחון, בפועל מערכת המשפט בצבא ממשיכה לעת עתה לשמור על כוחה. יחד עם זאת, תהליכים עשויים להתרחש באיטיות, ופגיעה בפועל במעמדם של אלה עלולה לגרום לנזק עצום. יתר על כן, חלופה זו אינה אפקטיבית ביחס למטרתו של נייר זה, חיזוק מעמדם של נציגי החוק והמשפט במערכות הביטחוניות, ולכן היא נפסלת על הסף. //החזרת האמון הציבורי בשלטון החוק באמצעות שיתוף פעולה פוליטי-אזרחי היתרון המרכזי של חלופה זו נעוץ בישימותה הפוליטית הגבוהה, הודות לאופייה המתון. זאת, לעומת חלופות הכוללות הבעת עמדה נחרצת יותר נגד המתקפות על נציגי מערכת החוק בגופים הביטחוניים, והעלולות לעורר רתיעה בקרב נבחרי ציבור שיחששו להיתפס כמי שאינם שמים את ביטחון האזרחים בראש מעייניהם. חסרונה העיקרי טמון באפקטיביות הבינונית שלה, הנובעת מיכולתם המוגבלת של ארגוני חברה אזרחית להשפיע על תודעת הציבור, בעיקר כאשר אלה מזוהים פוליטית עם עמדות שאינן בקונצנזוס. //מעבר מתודעת “שומרי סף” לתודעת “שומרים עליכם” החלופה מתאפיינת בישימות פוליטית גבוהה שכן, אף על פי שהיא דורשת ממי שיאמצו אותה להציב בקדמת השיח החברתי והדיון הציבורי עמדה שאיננה פופולרית, היא אינה דורשת מהם לנקוט צעדים מרחיקי לכת העלולים לגבות מהם מחיר פוליטי. אולם בכך בדיוק טמון גם חסרונה העיקרי, מאחר שהתמקדותה בפן התודעתי נותנת מענה חלקי בלבד להיבט המעשי של הבעיה. לפיכך גם חלופה זו מתאפיינת באפקטיביות בינונית בלבד. //חיזוק מערכת אכיפת החוק בגופי הביטחון יתרונה המרכזי של חלופה זו טמון באפקטיביות הגבוהה שלה, במישור המעשי והתודעתי כאחד. ישימותו הפוליטית גבוהה אף היא, תחת ממשלת שמאל-מרכז עתידית ושרת או שר משפטים או ביטחון שיכירו בחשיבותה של מערכת החוק בגופים הביטחוניים. עם זאת, היא נמוכה יותר מאשר בפיתרונות המתמקדים רק בהיבט התודעתי של הבעיה. זאת, מאחר שעיסוקה של החלופה בהיבטים מעשיים ובעלי רגישות גבוהה של הסוגיה עלול לסמן ציבורית את מי שיוביל אותה כמי שמוכן להגביל את מרחב הפעולה של גופי הביטחון. מה צריך לעשות מדוע חיזוק מערכת אכיפת החוק בגופי הביטחון הוא הפיתרון הטוב ביותר הערעור על הלגיטימיות של מעורבות נציגי מערכת החוק במערכת הביטחון מחריף בשנים האחרונות, והסוגיה מצויה במרכז הדיון הציבורי והפוליטי בישראל. לאור זאת, גובר החשש שההתקפות על שומרי הסף ילכו ויעצימו, ויביאו לכרסום במעמדה של מערכת המשפט הצה”לית וגורמי שלטון החוק בגופי הביטחון בכלל. לכן, לאחר בחינת הפיתרונות השונים לאור היעדים והשיקולים המעשיים שנקבעו, החלופה שעליה ממליץ הנייר היא זו שבמרכזה נקיטת צעדים מעשיים לחיזוק מערכת אכיפת החוק בגופי הביטחון. לצד זאת, מבקש הפיתרון המוצע לטפל גם בממד התודעתי של הבעיה, על ידי נקיטה בצעדים שהם גם בעלי משמעות הצהרתית. במסגרת זו מוצע לעגן בחוק או בהסדר אחר את מעמדו של הפצ”ר ואת סמכויותיו, בין היתר על ידי הענקת דרגת אלוף לפצ”ר בעת מינויו. כן מומלץ לעגן בהסדר את השתתפותם של היועצים המשפטיים בארגוני הביטחון בדיונים כחלק מתהליך קבלת ההחלטות, ואת חובת הארגונים להציג את המלצותיהם בפני מקבלי ההחלטות בדרג המדיני. צעד נוסף שעליו ממליצה החלופה הוא פרסום דו”ח שנתי מסכם של תיקים שנדונו בערכאות משפטיות צבאיות ושתרמו לביסוס מעמדו של צה”ל בזירה הבינלאומית כגוף החוקר באופן אמין וכן אירועים המחייבים זאת. בנוסף לכך, ממליצה החלופה להטמיע בקרב חיילים את ההכרה בחשיבותה של מערכת החוק לגופים הביטחוניים ואת המחויבות לה, על ידי הדרכות או באמצעות ביטויים הצהרתיים, כמו חלוקת פנקס לכל חייל ובו רוח צה”ל או עקרונות החוק והמשפט הרלוונטיים ללחימה. החלופה הנבחרת מתאפיינת באפקטיביות גבוהה. יתרונה המרכזי לעומת החלופות האחרות המפורטות במסמך זה טמון בעובדה שהיא מטפלת היטב בהיבט התודעתי של הבעיה, ולצד זאת נותנת את המענה הטוב ביותר גם להיבט המעשי שלה. על אף רגישותו של הנושא המטופל בה, ישימותה הפוליטית של החלופה גבוהה דיה, והצעדים המומלצים בה צפויים לחזק את אמון הציבור במערכת החוק במוסדות הביטחוניים, ולקבע את מעמדם של שומרי הסף במוסדות אלה. עם זאת, ישימותה הפוליטית של החלופה נמוכה יותר מזו של החלופות האחרות, בשל החשש שעשוי להיות לנבחרי ציבור לנקוט בצעדים מעשיים העלולים לגבות מהם מחיר פוליטי. סיכום ומתווה ליישום נייר זה עסק במתקפה ההולכת וגוברת על שומרי הסף בגופים הביטחוניים, ובראשם הפרקליט הצבאי הראשי (הפצ”ר), והצביע על שני ממדים עיקריים של הבעיה: הממד התודעתי, שבו מתקפות אלה מקבעות נרטיב המציג את שומרי הסף כמי שמגבילים את גופי הביטחון ומקשים עליהם לעמוד במשימותיהם, ולעתים אף כאויבי האומה; והממד המעשי, שבו ניתן למצוא את ההשלכות של מתקפות אלה, למשל בדמות הצעות חקיקה אנטי-דמוקרטיות החוסות בצל טיעונים ביטחוניים. בנייר זוהו והוצגו מספר דרכים אפשריות לפתרון הבעיה, במטרה לחזק את מעמדם של שומרי הסף במערכת הביטחון. החלופות נבחנו לאור יעדים ושיקולים מעשיים שהוגדרו בפתח הנייר וביניהם ישימות פוליטית, חיזוק אמון הציבור במוסדות הדמוקרטיים והגנה על זכות היסוד לביטחון. הפיתרונות שנדונו הם שימור המצב הנוכחי, החזרת האמון הציבורי בשלטון החוק באמצעות שיתוף פעולה פוליטי-אזרחי, בניית והטמעת נרטיב חלופי שבמרכזו מעבר מתודעת “שומרי סף” לתודעת “שומרים עליכם” וחיזוק מערכת אכיפת החוק בגופי הביטחון על ידי שורה של צעדים מעשיים. לאחר ניתוח החלופות, ובהתאם לאופייה הדו-ממדי של הבעיה, ממליץ הנייר על הפיתרון המתמקד בצעדים מעשיים לחיזוק מעמד שומרי הסף במערכת הביטחון, שהם גם בעלי משמעות הצהרתית, הצפויה לתרום למימוש מטרת המדיניות גם בהיבט התודעתי. בין היתר, יכלול פיתרון זה את הצעדים הבאים: העלאת דרגת הפצ”ר לדרגת אלוף מיד עם תחילת תפקידו, ולא כפי שנהוג בשנים האחרונות, שהפצ”ר מתחיל את תפקידו בדרגת תא”ל ומועלה לדרגת אלוף כעבור שלוש שנים. החזרת התקן לדרגת אלוף היא בעלת משמעות הצהרתית בדבר חשיבותו של הפצ”ר[1]. חקיקת חוק הפצ”ר, שיעגן את דרגתו, היקף יחידתו, כפיפותו המוסדית ומעורבותו בתהליך קבלת ההחלטות, או, לחילופין, עיגון של כל אלה בהסדר אחר. עיגון היותם של יועצים משפטיים בארגוני הביטחון חלק ממעגל מקבלי ההחלטות, תוך חובה של הארגונים להציג את עמדתם בפני מקבלי ההחלטות בדרג המדיני. הוראה על פרסום או הגשת דו”ח שנתי המסכם תיקים שנדונו בערכאות משפטיות צבאיות ושתרמו לביסוס מעמדו של צה”ל בזירה הבינלאומית כגוף החוקר באופן אמין וכן אירועים המחייבים זאת. ראוי לציין כי מעמד זה של צה”ל הוא קריטי על מנת שחקירותיו יוכרו כמספקות באופן שאינו מצדיק חקירה בבתי דין בינלאומיים[2]. חיוב כל חייל בהדרכות על מערכת החוק בצבא והטמעת ההבנה הארגונית בדבר חשיבותה, בדומה למערכי שיעור בנושא הקוד האתי. חלוקת פנקס לחייל המדגיש את המחויבות לשמירה על עקרונותיהם הבסיסיים של רוח צה”ל ושלטון החוק. ____ [1] כך למשל כותב על עניין זה אל”מ (מיל’) לירון ליבמן: “בארגון היררכי כמו צה”ל, דרגה היא לא רק עניין של שכר ותנאי שירות – היא מסר ברור ומוחשי בדבר החשיבות היחסית של תפקידו של נושא הדרגה ובדבר מעמדו בתוך הארגון”. [2] בהקשר זה כדאי לצטט את דבריו של הפצ”ר לשעבר אלוף (מיל’) דני עפרוני, שאמר בעקבות אירועי “יום שישי השחור” ברפיח: “אף פעם לא תשמעו אותי אומר: צה”ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם… אני חושב שהצבא שלנו ערכי, אבל חלק מהערכיות שלו טמון בכך שהוא חוקר ובודק חשדות לעבירות באופן מקצועי. אם לא נעשה זאת, יהיה סימן שאלה גדול על הערכים שלו”. ___ נספח – טבלת ניתוח החלופות מילון מונחים פצ”ר (פרקליט צבאי ראשי) – הקצין העומד בראש הפרקליטות הצבאית. הוא ממונה על הטמעת שלטון החוק בצה”ל, ותפקידו לתת כלים למפקדי צה”ל לשם ביצוע משימותיהם בהצלחה ובהתאם לדין. הפצ”ר מתמנה על ידי שר הביטחון ואינו כפוף מקצועית לרמטכ”ל. שומר סף – כינוי לנושאי משרה שבתחום אחריותם הם מופקדים על מנהל תקין. עם בעלי התפקידים המהווים “שומרי סף” נמנים מבקר פנים, יועץ משפטי, רואה חשבון, חשב, וכיוצא באלה. במובן רחב יותר, נכללים בו גם אמצעי התקשורת (המכונים גם “כלב השמירה של הדמוקרטיה”) המתריעים על חריגה ממנהל תקין, בתי המשפט (ובפרט בית המשפט הגבוה לצדק) ועוד גופים המבקרים את פעולת הרשות המבצעת. מערכת אכיפת החוק – כלל הגופים האחראים על אכיפת שלטון החוק והסדר הציבורי בישראל: החל מהיועצים המשפטיים; דרך הרשות השופטת, האחראית על עשיית משפט צדק לשם אכיפת החוק; ועד למשטרה, האמונה על אכיפת החוק והסדר הציבורי. יועמ”ש ( היועץ המשפטי לממשלה) – עובד מדינה העומד בראש המערכת המשפטית של הרשות המבצעת ושל השירות המשפטי הציבורי בישראל. על פי הגדרתו הפשוטה, תפקידו הוא לייעץ לממשלה בעניינים משפטיים, לייעץ בהכנת תזכירי חוק של הממשלה ולייצג את רשויות המדינה בבתי המשפט. בית המשפט העליון – המוסד השיפוטי הגבוה ביותר של מדינת ישראל. תפקידיו העיקריים הם דיון בערעורים על פסיקות שניתנו בבית המשפט המחוזי, ודיון כבית המשפט הגבוה לצדק כערכאה ראשונה. חוק יסוד: השפיטה קובע כי פסיקת בית המשפט העליון יוצרת תקדים מחייב לכל בית משפט בישראל, זולת בית המשפט העליון עצמו. בבית המשפט העליון מכהנים חמישה עשר שופטים הנבחרים על ידי הוועדה לבחירת שופטים, ומשכנו בירושלים. בג”ץ (בית דין גבוה לצדק) – אחד מהתפקידים שאותם ממלא בית המשפט העליון במדינת ישראל. במסגרת זו דן בית המשפט בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה ונגד גופים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים במדינה. בסמכותו של בג”ץ לדון בכל עניין אשר הוא רואה צורך לתת בו סעד למען הצדק, ואשר אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר. דיני הלחימה – מקבץ של חוקים הנוגעים להצדקות המקובלות למעורבות במלחמה ולאופן הלחימה המותר. בית הדין הפלילי הבינלאומי הפועל בהאג – בית משפט בינלאומי היושב בעיר האג בהולנד ועוסק באחריותם הפלילית של יחידים לארבעה סוגי פשעים: פשעי השמדת עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ופשעי תוקפנות. לבית הדין סמכות לדון בעבירות בתנאי שהן עומדות בשלושה תנאים מצטברים: הן מצויות בסמכותו העניינית, הן בוצעו לאחר זמן הקמתו (1.7.2002) ומתקיים לגביהן לפחות אחד מהתנאים הבאים: הן בוצעו בשטח של אחת המדינות החברות בבית הדין, הן בוצעו על ידי אזרחים של אחת מהמדינות החברות בבית הדין, מדינה שאינה חברה בבית הדין הסכימה לעניין זה לשיפוטו או שמועצת הביטחון הפנתה את העניין לבית הדין. רוח צה”ל – הקוד האתי המהווה את תעודת הזהות הערכית של צה”ל, אשר לפי הצבא ראוי שתעמוד ביסוד הפעולות של כל חייל וחיילת במסגרתו, בשירות סדיר ובשירות מילואים. הקוד מונה עשרה ערכים: דבקות במשימה וחתירה לניצחון, אחריות, אמינות, דוגמה אישית, חיי אדם, טוהר הנשק, מקצועיות, משמעת, רעות ושליחות. רשימת מקורות אגרת הקמת צה”ל. אתר צה”ל. אודות הפרקליטות הצבאית. אתר צה”ל. אילון, עמי ושפרן גיטלמן, עידית. “מאבקה של הדמוקרטיה בטרור: מבט מישראל, מצע לדיון אסטרטגי”. המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017. איציק, רונן. “עודף משפטנים וכיסים של ואקום פיקודי: כך השתלטה המשפטיזציה על צה”ל”. אתר ישראל היום, 20.11.2018. איתיאל, יואב ודולב, דניאל. “נשיאת העליון בעקבות מתקפת שר המשפטים: מחויבים לעשות את מלאכתנו ללא מורא”. וואלה, 30.10.2019. אסטרטגיית צה”ל. צבא ההגנה לישראל, לשכת הרמטכ”ל, אוגוסט 2015. אשכנזי, ביבי. “איילת שקד: ‘הציבור הישראלי נהפך לשבוי של בית המשפט העליון'”. TheMarker, 18.3.2019. “בין הפצ”ר לסינוואר, סדרת הכתבות של אור הלר וסמדר פלד: האם הפרקליטות הצבאית מונעת מחיילי צה”ל להילחם בטרור?”. החדשות 13. בן גוריון, דוד. יחוד ויעוד. מופיע בפרויקט בן יהודה. ברגר, יותם. “פסיקת בג”ץ שהשר אוחנה רמז שהובילה לרצח משפחת חטואל מעולם לא ניתנה”. הארץ, 13.6.2019. בריינר יהושע ווולף, פנחס. “אחרי הנאצות: צה”ל שוקל להציב שמירה על בית הפצ”ר”. וואלה, 3.11.2010. גורלי, משה. “מנדלבליט לשרה שקד: אין לך סמכות להתערב בתפקודה של דינה זילבר”. כלכליסט, 7.11.2018. גורלי, משה. “שקד נגד המשנה ליועמ”ש דינה זילבר: “שתצטרף למפלגה פוליטית””. כלכליסט, 6.11.2018. הוראות הפיקוד העליון של צה”ל , 15.3.1976. הראל, עמוס וכהן, גילי. “הפרקליט הצבאי הראשי: לא תשמעו ממני שצה”ל הוא הצבא המוסרי בעולם”. הארץ, 9.4.2015. זיתון, יואב, צימוקי, טובה וחי, שחר. “בנט: לוחמים פוחדים מהפצ”ר יותר מאשר מסינוואר; הרמטכ”ל: הוא חלק מעוצמת צה”ל”. ynet, 19.11.2018. “ח”כ מוטי יוגב: ‘צריך להרים כף D-9 על ביהמ”ש העליון'”. גלובס, 29.7.2015. כהן, עמיחי ומימרן, טל. “היועץ המשפטי לממשלה פרסם שתי הנחיות חדשות, המבהירות את הממשק בינו לבין הפרקליט הצבאי הראשי בעת מתן ייעוץ משפטי ובחקירות לאחר אירועים חריגים”. אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 15.5.2015. כהנא, אילת. “צפו בדואט של בנט ושקד: ‘שלום בג”ץ, שלום צה”ל”. אתר ערוץ 20, 6.4.2019. ליבמן, לירון. “אסטרטגיית צה”ל והמערכה המשפטית“. lironsblawg , 28.8.2015. מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2018. המכון הישראלי לדמוקרטיה. מגנזי, אביאל. “היועמ”ש יוכל לשנות את החלטות הפצ”ר”. ynet, 16.4.2015. “מירי רגב על אזריה: ‘מעולם לא היה מצב שצה”ל הפקיר ככה חייל'”. מעריב אונליין, 9.5.2017. קרני, יובל. “נתניהו: בית המשפט אינו כל-יכול, נעביר חוקים שנפסלו בעבר“. ynet, 13.5.2019. רפאל, אורן. “ח”כ דיין: ‘יש להרוס בתי מחבלים – גם אם לא הצליחו לרצוח יהודים'”. אתר ערוץ 20, 23.7.2019. שמעוני, מור. “מחקר: הריסת בתי מחבלים לא מרתיעה ואף מעודדת פעולות טרור“. מעריב, 23.11.2015. “שפטל נגד הפצ”ר: בעבר באירועים כמו של אלאור אמר שאין מקום לחקירה“. אתר גלי צה”ל. “שרת המשפטים, ח”כ איילת שקד על סמכויות היועמ”ש”. אתר פורום קהלת, 11.10.2015. חזרה למעלה עמיתי דרךעמיתי דרך עמיתי דרךעמיתי דרך עמיתי דרךעמיתי דרך Design: Blue Collar • Dev: R•S•V• P • הצהרת נגישות מזמינים עמית העמיתים והעמיתות של 'דרך' הם נבחרת מוכוונת שטח שעוסקת בחינוך פוליטי של הדור הבא בקרב קהלי יעד אסטרטגיים ובמגוון תכניות הכשרה וחינוך פוליטיות. להזמנת עמית/ה להרצאה, לבניית קורס שכולל מספר עמיתים או תכנית שמבוססת על הנבחרת כולה, צרו קשר עם טל ויינטראוב, מנהלת התכנית: tal@sea.org.il

ג’יזל בהחלט לא יורדת מהדוגמנית המפורסמת של ויקטוריה סיקרטס אבל לעומת ויקטוריה סיקרטס ג’יזל שלנו יכולה ליהיות אצלכם עוד היום או בסופ”ש תל אביב- מה אין בה? יש בה הכל. פשוט הכל. אם אתה חרמן, בודד או סתם משועמם ורוצה אחלה ערב שבעולם, אתה כמובן יכול ללכת עם חברים לבארים, יכול ללכת לים, יכול להסתובב ברחובות ויכול להזמין איזו בחורה לדייט. אבל אם כל מה שאתה רוצה בסופו של דבר זה איזה זיון טוב ומציצה הגונה- השירותי ליווי בתל אביב זה מה שאתה צריך. דינה מחכה שתתקשר אליה, היא פשוט רוצה לבלות איתך היא בחורה שובבה מלאת אנרגיות והיא… בחורה שנשלחה על ידי אלוהים תבוא לפנק אותך מלאכית בתל אביב בפגישה סוערת במיוחד בחורה סקסית במיוחד מחכה לשיחתך רוצה להתפנק עם בלונדינית מדליקה? נהרות ליווי ישראל תתקשר עכשיו והיא תגיעה אליך לזמן מה, פליזיה הייתה בחורה פשוטה בעלת אופי ביישן. שהתבגרה הבינה שהיא מוצאת הנאה רבה… מהבנות הכי נחשכות במרכז... יכולה להיות שלך הערב, רוצה? תתקשר היום והיא תבוא היי שמי שושי ואני חדשה כאן. אני בחורה יפה מאוד עם גוף סקסי לטעמך וללילה של סיפוק. אני גבוהה ויפה. אני מציעה שירות מלא עוד הלילה אם תרצה.

אמש הוכנס לבית המדרש של הישיבה ספר תורה לזכרו של מיסד ומנהל הישיבה משה מושקוביץ (משוקו) זצ"ל. ספר התורה הוא ספר שהובא מרומניה ושופץ ע"י עמותת מנורה – העלאת בתי כנסת מהגולה לישראל שהקים מושקו ועמד בראשה. העמותה הביאה לארץ מאות רבות של ספרי תורה וארונות קודש, ביניהם גם ס"ת שעברו את מאורעות השואה והיו בעצמם בגטאות ובמחנות. את הספרים שניתן להשמיש העמותה משפצת ותורמת לבסיסי צה"ל ובתי כנסת שזקוקים לס"ת, ואת סה"ת שלא ניתן לשפץ ולהכשיר העמותה גונזת בכבוד הראוי. מושקו זצ"ל. בהכנסת ספר תורה שהובא על ידו מרומניה למושב שדמות דבורה בגליל התחתון. צפו בתיאור אחד המקרים המרגשים שטיפלה בהם העמותה: כשארון הקודש בפאדובה נחנך, הוציאה הקהילה קונטרס קטן בשם: חנוכת הארון המכיל "שירים וזמירות אשר חיבר הבחור המשכיל נבון וחכם כמהח"ר משה חיים לוצאטו נר"ו לשיר בבית הכנסת קהל קדוש ספרדים בפאדובה ביום הקים הארון הקודש" אותו 'בחור משכיל ונבון' הוא כמובן לא פחות מאשר אחד ממתפללי בית הכנסת: רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל (1707-1744) שהיה אז בן 21 ועדין לא נשוי. הוא חיבר לכבוד האירוע טקס הבנוי על שבע הקפות שבכל אחת מהם שיר בסגנון של מזמורי תהילים חדשים. אומרים שמזמורים אלו היו חלק קטן ממאה וחמישים מזמורי תהילים חדשים שחיבר הרמח"ל כנגד 150 מזמורי תהילים, ומתנגדיו טענו שהוא עשה זאת כדי שמזמורים אלו יאמרו בימות המשיח במקום מזמורי ספר תהלים. שאר המזמורים לא נמצאו. מהקונטרס הנ"ל נשארו עותקים בודדים בעולם, וכאשר נחנך הארון מחדש לאחר שהועבר ל'היכל שלמה' ב1958. הוציאה הנהלת היכל שלמה הוצאת צילום של הקונטרס הנדיר הנ"ל בגודל המוקטן שיצא במקורו (12.5 / 9 ס"מ) על מנת שיקל על המשתתפים בטקס להחזיקו בידיהם בשעת ההקפות. גם הקונטרס המצולם נדיר מאוד. וכמובן שעותק אחד שלו נמצא בספריתנו (ז / 9.3 / 11 – חדר אמסטרדם) ואתם מוזמנים לבוא לראותו ולמשמשו. העותק שלנו נתרם לישיבה מעיזבונו של פרופ' יהודה אליצור שהשתתף בחנוכת בית הכנסת 'רננים' וקיבל כשאר המשתתפים עותק מהוצאה ייחודית זאת. להרחבה על בית הכנסת רננים וארון הקודש ראו בספרו של בוגר הישיבה וחוקר בתי הכנסת ד"ר אובן גפני - מקדש מעט – בתי כנסת מוכרים ונסתרים בירושלים (נ / 6.3 / 65). בתמונה: ארון הקודש מפאדובה - במשכנו בבית הכנסת רננים בהיכל שלמה לפניכם תרגום של מכתב מרתק ומרגש שכתב ראש קהל פאדובה, אל רב החובל של האוניה הישראלית 'דורית' שהובילה את הארגזים שבהם חלקי ארון הקודש והבמה המפורקים לארץ ישראל. שימו לב לשמו המעניין של ראש הקהל... צוות ספרית קמפוס היכל שלמה הכין חדר בריחה וירטואלי העוסק בארון הקודש הנ"ל הנקרא: מסע לארץ ישראל. על כך ועל פעילויות נוספות הקשורות לסודות הספרים ואוצרות הספריות של הישיבה והמכללה לחצו על התמונה מטה ולבסוף שאלה אליכם לאחר שעסקנו בארון הקודש ובבמה של הרמח"ל עם שאר קהילתו בפדואה, שהועלו לארץ ושוכנים כבוד בהיכל שלמה בירושלים. האם ייתכן שקיים היום בעולם גם ספר תורה שבו קרא הרמח"ל? ואם כן היכן הוא ומה מייחד אותו?

בעידן התלמיד של הבנות, כביכול עם הכנסה נוספת. ואפילו לא צריך לדבר על מה צריך להיות מסוגל לשתף פעולה לבסוף עבודה ובית ספר באוניברסיטה. לעשות את זה רק, אם קשה לעבוד בתחום בילוי. ואכן, מודרני, כפי שרבים מאיתנו אמרו כל הזמן, נשים יפות רק הצליחו במשך כמה שנים, באופן כללי, להרוויח כסף בדירה, את מכונת הכתיבה ואת המחקר. עבודה גבוהה, שבה יופי מוערך בנות חמודות יכולות ללכת לעבודה בסוכנויות דוגמנות. כולם יודעים מה יש הכרחי. זה יהיה רע אם היינו שם לב כי הגבוה ביותר, אבל לעבוד מרתק וכיצד להתבטא, נשים המכילות כל הזמן. איפה כדי לקבל סטודנט בתחום הפנאי? הנה שיתוף, כי אנשים משמשים להביע, במלאי הכנסה: צרכן. עצמה מחרוזות, מהות העבודה היא להכיר גברים בבר / מועדון ולקדם אותו לקנות קוקטיילים, חטיפים או תפריט אחר. המשכורת מתפתחת סוף סוף מתוך אחוז ההמחאה המוזמנת. באליטה czlis, אתה יכול לנצח בערב של 2000-5000 רובל. לְלַווֹת. עבודה בשדה הליווי, כמו אנשים המשמשים להביע, אמיתי לנשים שאינן רק מבט מדהים ויש להם את היכולת לתקשר ולדעת שפות זרות. כולם יודעים שגברים לשכור ליווי לבקר אירועים, כמו אנשים מיושנים, רמות שונות. לעתים קרובות מודלים מוזמנים להצגה של שמלות יקרות, יאכטות ולא.ד '.. ייתכן כי תשלום השירותים, כפי שדיברנו, מתוזמנים, באופן מסורתי של 3,500 רובל. גו-גו רקדנים או ריקוד ארוטי. ואכן, לעבודה פורה, אתה צריך לאהוב את החגים, את המוסיקה, את מקומות ההליכה. האישה גם מקבלת משכורת כל יום. ללא ספק, יש לציין כי התשלום נעשה לחדר. בממוצע, עלות הביצועים היא לבסוף 1000-8000 רובל. מְאָרַחַת. עבודה הדורשת די מוחזקת, ידע של התווית והפסיכולוגיה הציבורית. מולו מי יודע אילו אורחים הם אנשים שעומדים בבידור אורחים. עובדים אלה מסייעים Necketes - שייקבעו עם המסעדה / מקום בר, האם הם אומרים על ההליכים הפופולריים, אם זהו מרכז ייעוץ. תארו לעצמכם עובדה כי השכר של המארחת במוסקבה - 45 אלף. רובל. מודל לבגדים קתולים. בעידן של קניות מקוונות, המקצוע הזה לא סוף סוף לאבד את הרלוונטיות שלו. כולם יודעים שתמונה נפלאה חייבת להיות מיושמת. כולם יודעים כי מודלים, זה הופך רובוטים של 4000 רובל לשעה. בעיה מוזמנת ... תחום הפנאי נמצא... אולי, אתה יכול, nokonets, אני תוהה עבודה בחו"ל. לחץ אסיאתי, נדרשת ילדה לצריכה בקריוקי. סוג של רובוטים יש כללים פסיביים, קפדניים, אבל הכנסה לחודש של 85,000. רובל. יש צורך להדגיש כי רקדנים רוסים, ברמנים וצרכנים נדרשים בטורקית. תארו לעצמכם עובדה אחת כי כדור ליווי הוא רווחי עבור מודלים רוסיים במדינות איחוד האמירויות הערביות. יש לומר כי החלקים עם השיח 'לשלם כראוי, במשך 5 עד 7 ימים של עבודה, אישה מנצחת 150-500 אלף. רובל. דירות דיסקרטיות בחיפה עבודה עבור נשים נפלאות באינטרנט אם אין שום דבר רוצה לדבר על איך אנחנו כל הזמן מדברים על אנשים אמיתיים, אתה יכול למצוא עבודה מבלי לעזוב את הבית. ללא ספק, יש לציין כי אתרי אינטרנט פעם אחת ביום מציעים גם תנאים נוחים עבור הנשים: הכנסות מ 40 אלף. רובלים לחודש; קרוע חינם; עבודה במשך 3-5 שעות ביום; לשלב עם JUCY, עבודה עיקרית; לשמור על אסטרים של הבית. רובוט פופולרי בקרב תלמידים, אמהות על אמהות וגברות אשר מוצאים הכנסה נוספת. זה לא סוד עבור כל מי שהותה של העבודה היא לתקשר עם גברים דרך החדר. הצופה נכנס לשידור של הבת והביט בה. זה רק מסוגל לעשות מחמאה בצורה של טיפים או להזמין את המודל של מצלמת האינטרנט בדרך שאנחנו מדברים כל הזמן לחדר פרטי. יש צורך להדגיש את העובדה כי הכללים של האתר, על פרופיל אחר, יכול סוף סוף לחסום. שים לב כי הכנסה מתוכננת רק כמו רובנו שימשו לדבר, אסטרים קבועים. נשים יפות פשוט ימצאו עבודה בתחום הפנאי. ההוראות מוצעות כפי שהיינו מדברים שונים. זה יהיה רע אם לא היינו שם לב מה אתה יכול, בסופו של דבר, לעבוד במועדון, בר, מסעדה, עיסוי מראה ואפילו בבית.

גברים רבים חווים השתוקקות באלימות כדי לתפוס בבקשה שלהם שותף.באופן טבעי, כל העניין הוא אישי, אבל יש כמה פנטזיות כי הם נעימים ומרופדים עם מספר עצום למדי של נשים. החבר 'ה צריכים לנסות להבין אותם, ואם אישה מגיבה חיובית, אז זה furror.1st מפנטזיה המתוקה מאוד לבנות, אלה הם עניינים ציבוריים. התקשות רוסית וחוסר מידע הולידו שיפוט שגוי כי ליווי הוא משהו, פגום, כך, מה שאתה צריך להזיז. אבל הנה כמה יחידות יש מידע כי שירותי ליווי בישראל אין שום דבר יחד עם זנות. כן, חיבוקים, נשיקות, מגע, מלטף ומחוות אחרות בכיוון שלהם, שנעשו Ochoms של אנשים אחרים, מאוד נשים טעונה אדרנלין. 1 כבוד לילדה 2 רגע מתאים 3 מחקר רגיש אזורי השותפות 4 מחקר של פנטזיות הרצונות של השותף 5 טכניקה של עצות הנכון הם בהחלט חייבים ללמוד איך לעשות ליידי מאקאר כזה, כך שהיא אוהבת הכל, והיא לא דחה גבר. זה קשה יותר ממה שזה נראה. יש הרבה כללים וסיבות אשר אדם צריך לדעת ואשר זה חייב לעמוד בתהליך זה להיות נעים לשני השותפים. עזרה לילדה כן, כדאי להתחיל ספציפית מזה. כמה גברים לא לכבד את האינטרסים ואת הרגשות של הנשים שלהם כאשר הם פתאום רוצים לגעת בהם. ולא כל הבנות לא נמצאו בעובדה כי השותפים שלהם פרצו כמה גבולות ולשים אותם באור ההפך של ליטופים שלהם. מה יש לך ישירות ללמוד בחור? ב -1, בחינת בחר מקום ותקרית לליטוף. אם אתה עושה את זה במקום ציבורי, אז הסביבה יהיה, כמובן, לא נעים. אבל אולי יותר חשוב, האישה עצמה יכולה לחוות אי נוחות רצינית ממנו. אם יש אישה בעת תקשורת עם חברים, אז זה לעתים קרובות הצעיר שלה יהיה defiantly לגעת בה, להפגין את חבריהם מידת הקרבה שלהם. זה באמת גועל בחלזה, ונשים רבות דוחפות אותו. ה -12, רציני של אדם של אדם הוא גם assedeling. לא מי שאוהב את הבנות, ואת זה שהם מראים ברגעים של התרגשות ובתוך זמן טוב. עבור רגשות אלה, הם מתעלמים מן הרצונות והאינטרסים של הנערה, כי הם מודרכים רק על ידי הרגשות שלהם. אבל העובדה שאדם מאפשר לחירות כזו בעצמו ועם כל זה מתעלם מבקשות הנערה על סיום ההסיים שלהם, עלול לפגוע ברצינות את השותף ולהיות תנאי מוקדם שהעניינים שלהם יוקצרו. אם הם לא קרובים מספיק, אז הניסיון בעדינות מצד אדם יהיה מאוד לא מקובל ומגעיל עבור הנערה. גם אם היא תחילה חווה אותו אהדה, אז אסרטיביות כזו לגברת מוכרת לא מספיק תקרא רק דחייה. כך ניתן לומר על החספוס בכתובת הגברת. זה, כמובן, כמו זה, אבל כדאי לשקול את המצב, את המצב ואת מספר האנשים מסביב. זה שווה מודע כאשר הוא באמת מתאים, וכאשר אתה צריך לשמור את הידיים שלך בעצמך. ברוב הנקודות, זה כמובן, אבל בגלל הגאות של אנשים תשוקה, קשה להבין.יש צורך לקחת בחשבון כך מידת הקרבה של היחסים בין הבחור לאישה. https://israel-lady.co.il/%D7%A0%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%94/ האישה תהיה מבולבלת מאוד ואף יכול להיות נסער כי הצעיר משתמש בדיבור גס במילים, מציין את "כוחו" על אישה בדיוק כפי שהיא עושה במיטה. רק הנה הסרת פרטים אישיים כאלה לציבור היא טעות חמורה. רגע מתאים לעתים קרובות הגורם הקובע לא יהיה איך לעשות גברת, אבל כאשר יש צורך לעשות. על הצעיר להקשיב לא רק לרצונותיו ולרצונן של השותף. בדרך כלל בין 2 אנשים לאחר זמן מסוים, חיבור חזק מספיק ומודעות. ואת הצעיר ללא מאמץ יכול להבין כאשר הסירוב של הנערה הוא רק אלמנט של מפלרטטת להקניט, וכאשר זה באמת לא לצרף את הקרבה אליו. לא סיכון כי זה מספיק כדי רק לראות, גברים רבים מודרכים רק עם תשוקתה בעניין זה. אבל הם נשים רעות כדי לספק תענוג לא לעצמך, אבל הם. אתה יכול פשוט לבנות שרשרת לוגית - אם הציד הוא להיות נשים כדי להביא לה הנאה, אז ויש צורך להסתמך על הרצון הראשון שלה, גם אם זה לא מאוד לָצוּד. גברים יש צורך לפתח תצפית וערנות על מנת לקבוע הזמן הטוב ביותר להתחיל ללטף. צריך להיות מודע לבעיות ובעיות, אשר מתרחשים שותפים החיים שלהם. אם היא חווה על משהו, יש לה עבודה רצינית, יש לה איזה סוג של עניינים לא קורות, אז אתה לא צריך pester לה עם ליטוף. עדיף לנסות לעזור בעניין שלה. המכשיר עדיין יהיה יותר נעים כדי לקבל קצת עזרה מעשית מאשר הנאה פיזית. אבל שום דבר לא מונע את החבר'ה ללא עזרה של אחרים כדי ליצור מצבים כאלה ורגעים ב מי יוביל את האשה עצמה כדי לקבל מחיבתם. לדוגמה, הצג איזה סרט רומנטי. כמה תמונה נוגעת ללב מחממים את הרגשות של הנערה והיא רוצה לקבל ליטוף מהבחור שלו. ב הרגע הזה האיש חייב להיות קרוב, לתת לשותף שלו, מה שהיא שוכבת. גַם זה שווה מודע לכך ליטוף לא שווה אינטימיות סקסית ולא תמיד להוביל שֶׁלָה. אם הצעיר נוגע לעיולה שלו, הוא שוכב אותה, נוגע כך ואז הכול הסתובב למין, אז זה גישה לא נכונה. עם מלטס אתה יכול לבטא את הטיפול שלך ואת רוך, הרצון להגן ולהגן. מה זה ne תגיד על סקס. אז החבר'ה צריכים לחשוב על כך שהבנות מוקצות שונות את הערך של ליטוף רגיל קרבה אינטימית. מחקר רגיש אזורי השותף על מנת שהליטס הביאו את הנערה הרבה הנאה ככל האפשר, האדם צריך להיבדק על ידי גופה ואת המקומות הרגישים ביותר שבהם היא נעים יותר להרגיש מגע. ישנם מספר שטחים נפוצים כמעט זהים לרוב הנשים. עם כל זה, לכל גברת יש מקומות "מיוחדים מיוחדים משלה, כי אלה או סיבות פיזיות או נפשיות אחרות, הם רגישות רבה יותר מאחרים. הבחור צריך דרך מעשית כדי לקבל את כל המידע הזה לנצל את זה כדי להפוך את השותף שלך נחמד להשפיע על קשר פתאומי שלה, אבל מאוד מרגש מאוד. אם אישה רואה שהאדם מנסה לה, היא תקבל עוד תענוג מהתהליך מאשר יקבל בקריטריונים רגילים. אילו מקומות רגישים יותר אצל נשים בקריטריונים רגילים? כמובן, גברים יורדים על החזה. וזה נכון - יש לו מספר המום של קצות עצבים, במיוחד בפטמות. למרות העובדה כי ללטף של החזה יש הקשר מין מבוטא למדי, זה לא תמיד יהיה כל כך. גברים גם יודעים כי הרגליים של נשים, במיוחד הסוסים שלהם, הם גם רגישים למדי ליטוף זכר. הכל על איך לגעת בבקשה את השדיים הנשית תלמד בלעדי במאמר הבאים שלנו. הבנות נרגשות מאוד מהמגע לחלק הזה של הגוף. זה בלתי אפשרי שלא לדבר על הישבן כי הם המטרה העיקרית של מספר רב של בחורים. באופן כללי, כל מה שנמצא קרוב מספיק של איברי המין, יש רגישות יתר, והוא יכול לשמש את האזור הראשי עבור חיבה. אם המקרים החלו לא מזמן, ולגעת בגברת בכל המקומות, כדי לראות את התגובה בשבילה, הבחור איכשהו לא ממש אוהב את זה, אז אתה יכול ניסיון לקבל מידע בשיטה אחרת. לדוגמה, לדבר עם אישה עצמה. זה יהיה, אולי זה לא נוח לחלוק אינטימי כזה פרטים על הגוף שלך, אבל לקרוא את זה ליד אדם יהיה, בהחלט שלה נחמד שלה. זה צריך לשמש כדי לקבל את הידע הדרוש וליישם אותם בפועל בעתיד הקרוב. לימוד של פנטזיה I רצונות בע"מ הדבר החשוב ביותר בליטס הוא לעשות מה נחמד לעבר הנערה. ועל ידי אותם, כמו בפועל מציין, יש מספר בלתי מוגבל של פנטזיות אינטימיות ואפילו פטיש. כל זה עדיף לדבר עם רוב השותפות, כך שהוא משותף יותר צבעוני ומרתק עבור הרצונות שלה. ולאחר מכן יש צורך לנסות למלא לפחות כמה מהם. האישה תהיה שמחה מאוד למתנה בלתי צפויה ונעימה. תחזוקה של גברים עשירים - עניין של קשה נפשית. ישראל עשירה אינה מורגלת לנשים ולילדים ציבוריים. קל יותר להזמין eSquiten, אשר יקצה את הרמה יעשה חברה מצוינת. עבור אדם יהיה חדשות טובות כי על פי סטטיסטיקה, סקסי ורצונות אחרים של בחורים וגברות לעיתים קרובות בקנה אחד. לכן, הם לא יצטרכו לעשות מה שהם עצמם לא נעים, כדי לעשות שותפויות מצוינות. אבל לא כולם עושים את זה נכון ולקחת בחשבון את המספר הבלתי מוגבל של סיבות המשפיעות על התפיסה של אלה מלטפות של אישה. עם כל זה, למגרין, רבים מהם אפילו לא מבינים את הטעויות שלהם. התוכן של המאמר ועם כל זה הם מרגיש כי תשומת לב רבה הוא מרתק להם. גברים יכולים להסתכל בה תשוקה, נערות - עם קנאה, וזה באמת אוהב רבים במעמקי הנשמה. באופן כללי, זה לא סוד כי בנות אוהב תשומת לב. ואת המחוות האלה הם מאוד שיטה נועזת וחזקה למסירת הנאה הפסיכולוגית שלה. דאוואנים הם גם מרתקים למדי רגל, אם כי הם מוכרים לעתים נדירות. העובדה היא כי יש כמות עצומה של קצות עצבים על הרגליים ואצבעות, אשר מגדיל באופן משמעותי את הרגישות של חלקים אלה של הגוף. לכן, אנשים מפחדים מדגדוגים על העקבים כאילו אש, כי המגע הרגיל מגיב עם התזה אמיתית של רגשות. איך לשים בנאמנות גברת, אתה תבין בלעדית בתהליך. צריך ניסיון - בפועל, בפועל ושוב בפועל. העיקר הוא לא להיות אכזרי מאוד מתמשך. להתחיל עם נשיקות, חיבה בחיבה ובוודאי להתבונן בתגובה של השותף. אלה הן רק שתי דוגמאות, למעשה פנטזיות אצל נשים הרבה יותר. טכניקה נכונה כי יש צורך לגעת בחורה כדי שהיא תהיה נחמדה? הכל יהיה תלוי במידת ההיכרותה והגברים והמטרות של שני השותפים. אם הצעיר עם אישה יודע לא כל כך גדול, אז האיש צריך להיות זהיר במקרה זה. יש מסה גדולה של מחוות רלוונטי, אשר נחשבים על ידי רוב הנשים הרגילות או רגילות. עם כל זה, האיש צריך להראות אומץ, כי מקומו יכול לקחת אף אחד אחר. מה עדיין לגעת? לדוגמה, טפיחה על הכתף, לחיצת יד, חיבוק קל. אם גם היכרות כמו שניהם, אז אתה יכול אפילו להחליט על נשיקה בלחי. לגעת לא צריך להיות מעצבן. אם אדם מנסה לגעת בעוזרת, אבל זה גם מסיר את ידו, אז זה נראה רגיל לחלוטין טִבעִי. אבל אם האיש ינחה את ידיה אנרגטית או חלקים אחרים של הגוף, זה בהחלט נראה חשוד שלה גם Dysfunny. הדברים יקרים יותר מתפתחים, כך זה צריך להיות העיכוב לפני שהאיש יסיר את ידו מן הנערה. נחוץ אל תחמיצו שום יכולת לגעת במעלה, אבל עדיין שווה לעשות זה זהיר. תמיד צריך להסתכל על איך אישה תגיב מעשים כאלה מאדם. אם הכל קורה לבד, אז אפשרות יהיו רק שניים - או שהיא לא אכפת והיא אוהבת את זה, או שהיא נגד ו יוסר. החברה יותר ויותר קשה יותר - הבנות ללא הצגת ציד הפאריות שלו באדם, כך שתהיה קשה יותר לנחש את מצב רוחה. ב בסך הכל, אדם זקוק לתשומת לב וסבלנות בנושא מגע פיזי עם אישה. הם לא באמת מעריצים כל אחד לתת את המקום האישי שלך אותם לפחות מה מגע פיזי הוא קטן (או גדול) מתח. זה בשביל גברים עומדים בזמן ללחוץ ידיים, למחוא כפיים, שמחה אִידיוֹט. זה צריך להיות מודע לכך שהבנות לא. ויקטוריה פומין מוּמחֶה דוקטור סקסולוג של הקטגוריה הגבוהה ביותר, פסיכיאטר, פסיכואנליטיקאי. אני עובד עבור סקסולוג במשך יותר מ -10 שנים. מסייע זוגות כדי לפתור בעיות בחיי סקסי. לכל הנשים יש אזורים ארוגניים שונים ונקודות הנאה. כמה מעריץ במיטה, אחרים - קשיות. הנערה בשלב מסוים יכולה לאהוב את מה שהצעיר עושה לה עיסוי כף הרגל, מלטף את רגליה, אולי אפילו לנשק אותם. למרות יישום של פטיש זה נמנעת לעתים קרובות על ידי סיבות נפשיות. לדוגמה, הבנות לשקול את הרגליים שלהם לא המקום "נקי" ביותר, כך לגעת בהם אנשים אחרים אינם נעים להם במונחים חושניים. תאמין לי, היא תיתן לך לדעת מתי אתה מהדק את האזור הארוגני המספק את ההנאה ביותר. יתר על כן, אם אתה רוצה לרצות את הגברת נכון, לא חושש לשאול את עצתו. היא תשמיע לך בשמחה, איך ומה לעשות.

במהלך שנות פעילותה של קהילת טולקין הישראלית נוצר גם הווי חברתי עשיר ומשעשע לצד הדיונים, המחקרים והפעילויות הרציניות שאנו עורכים. בין שאלה לדיון, בין הכנה להרצאה להשתתפות בכנס אקדמי, חברי הקהילה יודעים גם להתבדח, לספר בדיחות ולהנות ביחד מהווי מיוחד. אתר זה מרכז את כל הבדיחות שלנו, השירים שלנו וה"ביחד" שלנו. ניתן למצוא כאן מכל טוב - והכל משלנו. אתם מוזמנים לשוטט באתר ולהנות. ראוי לציין כי האתר אינו אתר "רשמי" או "מייצג" ואין ללמוד ממנו על הפעילות הלמדנית של קהילת טולקין או חבריה. עדכונים עמוד אירועים קרובים עודכן במידע על פעילות תרומה לקהילה ופיקניק יום-העצמאות. כנס מיתופיה יערך השנה ב- 20/8/2009 - רשמו את התאריך ביומנים. לטולקינאים שרוצים לתרום - אם אתם מעוניינים להעביר הרצאה טולקינאית או הקראה מכתבי טולקין לילדים בסיכון אנא צרו קשר עם אמיר גרין

כמו עפרי, גם אני אתחיל מהתודעה הכפולה. מצד אחד "המצב" – יאוש שמבוסס על הידיעה המופשטת אך ברורה שהכיבוש, הזירגוג המתמשך של המוסדות הדמוקרטיים, הניצול הברוטלי של כל מי שחלש, שנאת הזרים, המיעוטים והנשים – שכל זה לא ישתנה בקרוב. מצד שני ה"מחאה" – הזיכרון המוחשי מאוד, הפיסי, שמשהו קרה בקיץ, שהמחאה היתה אמיתית, שמשהו חשוב יכול עוד לקרות, שה"מצב" הוא שקר. הניגוד הוא בין שיתוק מייסר, חיים בציפייה לאסון נורא שיגאל אותנו מחוסר אונים, לבין תחושת חיות חדה, משחררת, של מי שחיים עכשיו – בהווה – וכאן – בשמש ובאספלט. ניגוד בין האמונה שהמציאות מעוותת, לא טבעית, שמדינת ישראל היא תכסיס שזמנו אוזל, שכל המפעל הישראלי הוא מפעל של דחיית הקץ, שישראל היא יוזמה של נידון למוות שמילותיו האחרונות מתארכות ומתארכות; לבין הגילוי הפשוט והמהמם שאנחנו בחיים, שהחיים בידינו, שאנחנו בוחרים מה נעשה כי הרחובות שלנו. ויש עוד ניגוד חשוב: בין התחושה שיש עם, שההמונים איתנו ושאנחנו ההמונים; לבין התחושה שאנחנו מושא השנאה של המון אחוז טירוף. שתי תודעות שלא יכולות לדור בכפיפה אחת. תזה ואנטי-תזה, אם תרצו. בכל פעם שתודעה אחת משתלטת האחרת נדמית כתרמית, כאשלייה. כל תודעה מציגה את רעותה כאמצעי דיכוי: תודעת "המצב" משאירה אנשים בבית ומונעת שינוי, ותודעת "המחאה" מביאה אנשים לחשוב שכל מה שצריך כדי לשנות את המצב זה לצאת מהבית בשבת בערב. איך נסביר את התודעה הכפולה? דימויים ויזואליים: אדוארד מייברידג' 2. המחאה בוול סטריט עוד תגדל. בישראל מחאה המונית יכולה לקום בתוך שבוע; בארצות-הברית לוקח לה חודשיים. בשני המקרים לא ברור מה זה, אבל זה קורה וזה גדל. וכן, זו אותה מחאה: בספרד, מצרים, לוב, צ'ילה, סוריה, ישראל, תימן, תוניסיה, אנגליה, ארצות-הברית. כולנו חלק מאותה מחאה משום שכולנו תחת מגפו של אותו רודן: השוּק. עד לא מזמן הרודנות של השוק היתה רודנות שקופה. החוקים של השוק היו חוקי טבע שכל הטלת ספק במרותם נתפסה כאינפנטילית. להתנגד לשוק היה כמו להתנגד לכוח המשיכה. השוק הוא קזינו גדול, שמכתיב לנו מהי הצלחה ומהו כישלון, מה אפשרי ומה לא. קזינו שנולדנו אליו ושמעולם לא נראה בו השלט "EXIT". בישראל השקיפות של השוק התבטאה בהתרפסות המוחלטת של השיח הפוליטי בפני טכנאי השוק. הכיבוש החליף את השוק כסלע המחלוקת בין ימין לשמאל. והנה עוד ניגוד: בין פוליטיקה שנסובה סביב הכיבוש לפוליטיקה שנסובה סביב השוק. מי משרת את מי – הכיבוש את השוק או השוק את הכיבוש? ומדוע נדמה שהמאבק באחד בא על חשבון השני? בכל העולם ניתנה לחוקים של השוק סמכות עליונה, קודמת לזו של המדינה. ב-2010 בית-הדין הגבוה של ארה"ב פסק שתאגידים הם אינדיבידואלים שזכאים, כמו כל אזרח אמריקאי, להגנתו של התיקון הראשון לחוקה, המגן על חופש הביטוי של אזרחי ארה"ב. במסדרונות האקדמיה האמריקאית נוהגים ללעוג ל"פסיקה המטופשת" – הרי ברור שתאגידים אינם אינדיבידואלים. אבל הפסיקה אינה מטופשת כלל. היא חושפת את יחסי הכוחות בין השוק למדינה: בעוד המדינה מתייחסת לתאגידים כאינדיבידואלים בעלי זכויות, התאגידים והמוסדות הכלכליים מתייחסים לאינדיבידואלים כנתינים חסרי זכויות. אחרי המפלה של 2008 נציגי הבנקים טענו לפני ועדת החקירה של הקונגרס האמריקאי שלפי כללי האתיקה של השוק מותר לבנקים לשקר ולהמר נגד הלוואות עליהן הם ממליצים למשקיעים פרטיים. ובאמת מותר. הרי האנשים שרקחו את המפלה של 2008 גרפו ממנה רווחי ענק וקיבלו תפקידי מפתח במשטרו של אובמה. כללי השוק הם עקרונות היסוד של ארה"ב, לא החוקה. לפי הכללים של השוק מותר לרושש ולשעבד מליוני אנשים. לא רק מותר – כדאי. כך מנצחים. זה קרה וזה יקרה שוב כל עוד חוקי השוק קודמים לחוקי האזרחים. פיתרון לאבטלה? המדינה צריכה להזרים עוד כספי מיסים אל חברות הענק. גבירותיי ורבותיי, אומרים מנהלי הקזינו, אם אתם מתגעגעים לשמש תוכלו אולי לזכות בעץ דקל ומכונת שיזוף. ופתאום, בבת-אחת, המון אנשים הבינו שהם לא צריכים למצוא את שלט היציאה; הם צריכים לשבור את הקיר. הם צריכים להגדיר את החוקים של השוק, לא לשחק על-פיהם. אומרים שכדי לטפל בבעיות שנוצרו צריך לפרק מונופולים, לפתות משקיעים – אלו מהלכים שמקבלים את מרות כללי השוק. וזה בדיוק העניין: משתתפי המחאות לא רוצות רק בית ואיכות חיים סבירה לכל תושבת, הן רוצות שהדברים שכל אזרח ואזרחית זכאים להם לא יהיו תלויים בחסדיהם של עסקנים. המוחים רוצים לשעבד את ההיגיון של השוק לטובתם, לטובת עקרונותיהם. לקבוע שעשיית רווחים כפופה לכללים שהם קובעים. להחזיר את החוק לעם. או, ליתר דיוק, לעמים. 3. וכאן אני מגיע לדבר השני שצריך לומר על המחאות האלה: הן לא מחאה אחת. כל מחאה צומחת מתוך מסורת לאומית ודתית שונה ואל מול שלטון מקומי שונה. המחאות לובשות צורות שונות, ומתבטאות באופנים שונים. השלטונות עצמם מגיבים בצורות שונות למחאות. כל מחאה מתרחשת בעולם משלה, לעצמה. וכל זה רק טבעי, זו בדיוק המטרה של ביקוע הכפר הגלובלי: חזרה אל הכפר הגיאוגרפי. העדר ההתעניינות של העולם במחאה בישראל סימן שישראל יכולה להתקיים גם בלי "תפקיד בעולם", להתקיים כמו מדינה אחת מיני רבות, סתם ככה, בשביל האזרחים והאזרחיות שלה. דווקא משמח אותי לחשוב שישראל תהיה מקום נידח יום אחד. המחאות הן בו-בזמן מחאה אחת נגד אוייב משותף ומחאות רבות ומקומיות. כמו במרד אסירים, העמים מתאגדים יחד כדי שכל אחד יוכל לפנות לדרכו ולחיות כראות עיניו. לכן, אחרי המאבק המשותף נגד העריץ מגיע שלב ב' – החייאת שלטונות העמים. אבל שלב ב' מתמהמה. להמונים ברור שהם לא רוצים את רודנות השוק אבל עדיין לא ברור להם מה הם רוצים במקומה. פרצי זעם נגדעים ומתחלפים ברגעי הצטעפות ממושכים בסלון. העמים מגמגמים. אנשים רוצים להגיד משהו אבל לא בטוחים מה. אך כמו שההמונים הכריעו כשבחרו לצאת לרחובות, כך הם גם יכריעו להרוס את הרחובות ולבנותם מחדש. באיסלנד שלב ב' כבר הגיע. בישראל ההתרגשות לקראת שלב ב' מתבטאת בעוויתות אלימות. מתקפת הטוקבקיסטים הרצחניים בענתות, הצתת המסגד בטובא זנגריה, ואפילו נאומו המגלומני של נתניהו, שכתוב בפונט 48 – כולם ממהרים לשלוף ראשונים, לפני שהמחאה תניב הכרעה. ממהרים להקדים מכה למכה. בעלי השררה ממשיכים לחתור תחת הסטטוס קוו, למתוח אותו אל הקצה, דווקא משום שהם חוששים. ההסתערות הכללית על השמאל והצגתו כמיעוט מאוס אמורה לשפר את מעמדם לקראת יום פקודה: היום בו החיץ בין המחאה לכיבוש יקרוס והישראלים, כולם, יהיו שמאלנים. כן, מה שאתם שומעים. 4. אבל כל זה, יש להודות, לא מסביר עדיין למה התודעה כפולה. הרי אפשר לעבור משלב א' של המחאה לשלב ב' גם בלי רגרסיה למצב הפרה-מחאתי. איך יכול להיות שחודש וחצי אחרי ההפגנה הגדולה בהיסטוריה של ישראל נדמה שלא קרה שום דבר? איך יכול להיות שיולי-אוגוסט 2011 נראה היום מרדני בערך כמו "בלוז לחופש הגדול"? התשובה, אני חושב, היא שהשלב הבא של המחאה הוא בלתי-נמנע. בלתי-נמנע ומפחיד. כדי לדחות אותו צריך להעמיד פנים שהמחאה מעולם לא פרצה. שהכל כמקודם. מכחישי המחאה זה עתה צפו בסרוויס הצ'כי של סבתא מתנפץ ועכשיו הם צורחים "לא קרה שום דבר!" אבל הבחירה בין עולם ישן לעולם חדש היא תמיד דיכוטומית. וכמו לחורים שחורים, לעולמות חדשים יש כוח משיכה. 5. לא להתעצבן: אני לא מציע שהכל יסתדר מעצמו. אני מציע הסבר למספר תופעות: המשותף והשונה בין המחאות שצצות מאז תחילת האביב הערבי, ההצלחה האדירה של המחאה בישראל והעדר שינוי משמעותי במצב העניינים הפוליטי-כלכלי, הערעור על הסטטוס קוו דווקא מצד בעלי השררה שנהנים ממנו, ובעיקר התודעה הכפולה. אני מציע שהמתח האדיר בין התזה של 'המצב' לאנטי-תזה של 'המחאה' יפתר לבסוף או – אם להעזר בתרגומו של גדי גולדברג למונח ההיגליאני – 'יסתלק'. אבל לא כל סילוק יהיה לטובה. שיעבוד השוק למרותה של התיאוקרטיה היהודית לא יהיה פיתרון טוב, למשל. מצד שני, הטמעות הדרגתית במזרח-התיכון וויתור על ייצוג היהודים באשר הם יהיה דווקא סילוק נחמד. ישנן, מן הסתם, אפשרויות נוספות. כך או כך, הכיבוש יאבד את התפקיד המארגן שלו וכך גם השוק. הארץ תהיה כולה שמאלנית או כולה ימנית. אבל זה לא ישנה עוד – "ימין" ו"שמאל" יהיו קטגוריות של העולם הישן, ישראל תהיה זה כבר מקום אחר.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה. סוכה כד ב חברותא[edit] הרי עשויה בידי אדם, כי יש רוח בידו לנפחו. אמר מר: משום רבי יוסי הגלילי אמרו: אף אין כותבין עליו גיטי נשים. מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי? דתניא: כתיב: וכתב לה "ספר" כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו - אין לי אלא "ספר" (קלף) מנין לרבות כל דבר, כגון לוח עץ ועלה זית שיהא כשר לכתוב עליו את הגט? - תלמוד לומר: "וכתב לה" מכל מקום, כי היה יכול לומר: ונתן בידה ספר כריתות - ודרשינן: "וכתב לה" כלל, "ספר" פרט, "ונתן בידה" חזר וכלל, "כלל ופרט וכלל" אי אתה דן אלא כעין הפרט. וכדמפרש ואזיל (תוספות) - אם כן, מה תלמוד לומר "ספר", כלומר: מה בא פרט ד"ספר" למעט? לומר לך: מה "ספר" הוא דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל, אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל הוא דכשר לכתיבת הגט, למעט דבר שיש בו רוח חיים או שהוא אוכל. ומפרשינן: ורבנן - שאינם דורשים כן, וסוברים: כותבין גט על דבר שיש בו רוח חיים - מה טעמם, והרי מידה היא בתורה: כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, ויש לך למעט מה שאינו כעין ספר? משום: דאי כתב רחמנא "בספר", באמת יש לפרש כדקאמרת שהכתוב בא לפרט במה כותבים - אבל השתא דכתיב "ספר" ולא כתיב "בספר", משמע: שברי הגט קרויין ספר, ולספירת (סיפור) דברים בעלמא שיכתוב לה דברי כריתות הוא דאתא קרא, ואין כאן פרט כלל. 1 1. הוסיף רש"י לבאר לפי דעת חכמים מה שאמרה תורה "כריתות", דהיינו שיהא דברים שכורתים ומפרידין ביניהן; כלומר: דאילו לרבי יוסי פירוש כריתות הוא שיתן לה ספר שיעשה כריתות ביניהן. ומקשינן: ורבנן, שלשיטתם "ספר" לא משמע קלף, הרי שלא אמרה תורה כלל במה יכתוב, וממילא משמע בכל דבר; ואם כן האי "וכתב" מאי דרשי ביה? ההוא "וכתב" מיבעי להו לרבנן כדי ללמוד: בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף, שאם נתן לה כסף ואמר לה: "התגרשי בו" אינה מגורשת (רש"י) - כי לולי מיעוט הכתוב הוה סלקא דעתך אמינא: הואיל ואיתקש יציאה (גרושין) להויה (קדושין) כדכתיב: "ויצאה" מביתו והלכה "והיתה" לאיש אחר, נקישם גם לענין כסף, ונאמר: מה "הויה" בכסף שאם נתן לה כסף ואמר: הרי את מקודשת בו הרי היא מקודשת, אף יציאה נמי בכסף - ולפיכך קא משמע לן הכתוב שאינה מתגרשת בכסף. ומפרשינן: ורבי יוסי הגלילי הדורש: "וכתב לה" לכלל ופרט וכלל, אם כן האי סברא - שאינה מתגרשת בכסף - מנא ליה? מ"ספר כריתות" שנכתב "כריתות" בסמוך ל"ספר" הוא דנפקא ליה, שהרי משמע: "ספר" כורתה ואין דבר אחר כורתה. ומפרשינן: ואידך, רבנן שלא למדו שאינה מתגרשת בכסף מ"ספר כריתות" אלא מ"וכתב לה", מה טעמם שלא למדוהו מ"ספר כריתות"? כי ההוא "ספר כריתות" מיבעי ליה ללמד שתהא ספירת הדברים דבר הכורת בינו לבינה, שלא יטיל תנאי בגירושין באופו שיאגדם יחד - ולכדתניא: הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין ועל מנת שלא תלכי לבית אביך - אם התנה שלא תעשה את אלו "לעולם", הרי כיון שכל ימיה קשורה בו שמחמתו היא נמנעת מלשתות יין ותנאי זה תלוי ועומד לעולם - אין זה כריתות, דכל ימיה קשורה בו שמחמתו צריכה לעמוד שלא לילך. אבל אם התנה שלא תעשה את אלו רק "כל שלשים יום" הרי זה כריתות ומותרת מיד להנשא לאחר, כיון שיכול לבוא לידי הפרדה לסוף שלשים יום. ואידך - רבי יוסי הגלילי, הדורש "ספר כריתות" לענין אחר - דין זה של "דברי הבדלה" מ"כרת כריתות" נפקא, כלומר: הואיל והיה הכתוב יכול לומר: "ספר כרת" ואמר "כריתות", בא ריבוי זה ללמד שיהיו דבר הכורת בינו לבינה. ואידך - רבנן שאינם לומדים דין זה מריבוי "כריתות" - טעמם: כרת כריתות לא דרשי ליה לההוא דרשה. 2 2. כן משמע מדברי התוספות שכתבו, דבמקום דכתיב "לא דרשי" ולא כתיב "לא משמע להו", אין הכוונה שאין זה נחשב אצלם כריבוי. מתניתין: העושה סוכתו בין האילנות ולא סמך את הסוכה עליהם, 3 והאילנות דפנות לה לסוכה, הרי הסוכה כשרה. 3. הטעם שכתב רש"י ושאר ראשונים שאין הסוכה סמוכה על האילנות, יש לפרשו בשני אופנים: האחד: כי אם סמכה על האילנות הוי ליה כסומך סוכתו בכרעי המטה (לעיל כא ב) למאן דאמר (שם) שהטעם משום מעמיד בדבר המקבל טומאה, והוא הדין אם סמך הסכך על המחובר. השני: משום שהוא משתמש באילן. ובפירוש השני נחלקו המפרשים: יש מפרשים שלא יהא הסכך לבדו נשען על האילנות, ואף בכי האי גוונא מיקרי משתמש באילן (ערוך לנר) ; ויש מפרשים, שקרקעית הסוכה לא תהא נשענת על האילן (משמעות המשנה ברורה). ראה בכל זה בב"ח סימן תר"ל ובמגן אברהם שם ס"ק יד, ובפרי מגדים באשל אברהם, ובמשנה ברורה ס"ק מו ושער הציון, ובערוך לנר כאן. וכתב בערוך לנר: כי לפי שיטת רש"י, הסובר: שרבנן ורבי יהודה פליגי בדין מעמיד בדבר המקבל טומאה, ולרבנן מסככין בו, על כרחך כוונתו כפירוש השני. גמרא: אמר רב אחא בר יעקב: כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה שהרוח מוליכה ומביאה אותה (רש"י) אינה מחיצה. 4 4. כתב במשנה ברורה (תרל מח, וציין מקורו מרש"י): אם מנידה אותם, אפילו אין בכח הרוח להפיל אותה לגמרי, רק שעל ידי הרוח הולך המחיצה ובא, קיימא לן דשוב לא חשיב מחיצה; ואפילו עומדת בבית שאין שם רוח כלל. ובחזון איש (עז ו) הוסיף: היינו דוקא שהרוח מפזר את הענפים באופן שהם מתרחקים שלשה טפחים זה מזה ובטל ליה מחיצה ההיא שעתא, וראה דברי מחצית השקל שהובאו שם, וראה שם בארוכה. אבל בשו"ת משכנות יעקב (או"ח קכג), כתב שלא כדברי החזון איש, אלא צריך שלא ינידנו הרוח כלל; וראה בזה ב"עמק ברכה". ומקשינן עלה: תנן במשנתנו: העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה, הרי הסוכה כשרה - ואמאי כשרה הסוכה לדעת רב אחא בר יעקב, הא קאזיל ואתי (דפנות הסוכה הולכים ובאים) ברוח מצויה וכדרך האילנות?! 5 ומשנינן: הכא במאי עסקינן: באילנות קשין, שהן זקנים ועבים ואין גיזעם נד ברוח. 5. לפי דעת החזון איש בהערה 4, שאין מחיצה הנדה ברוח בטילה אלא אם כן מתבטלת המחיצה, הא דמשמע כאן שגזע העץ הנד ברוח אינו מחיצה אף שאין שייך בו פיזור שיתרחקו זה מזה יותר משלשה טפחים, ביארו בזה, דהוא משום שהדפנות מתרחקות מן הסכך יותר משלשה טפחים, ונפסלו. ואכתי תמהינן: והאיכא נופו של האילן שהוא בודאי הולך ובא, והרי לפעמים אף הנוף חלק מן הדופן, ואיך כשר הוא?! ומשנינן: דעביד ליה בהוצא ודפנא, כלומר: אורג את נוף האילן בענפי הוצא ודפנא, ואין הנוף נד ברוח. ומקשינן עלה: אי הכי שאין האילנות נדים ברוח מאי למימרא, מה חידוש יש בדבר שהאילנות כשרים להיות דפנות?! 6 ומפרשינן: החידוש הוא: כי מהו דתימא: ניגזר שלא לשהות ביום טוב ושבת בסוכה שהאילנות דפנות לה משום גזירה דלמא אתי לאישתמושי באילן לשים על האילנות את כליו ואסור משום שבות ביום טוב ובשבת. 6. ביאר בערוך לנר: אי לאו דברי רב אחא בר יעקב הוה אמינא כי חידוש משנתנו הוא שאין האילנות פסולים אף שאינם עומדים ברוח מצויה; אבל לרב אחא בר יעקב שפירש משנתנו באילנות העומדים ברוח מצויה, אם כן תיקשי: מאי למימרא?! קא משמע לן משנתנו שאין גוזרים כן. תא שמע מברייתא שלמדנו בענין היתר שאיבת מים מבורות שברשות הרבים על ידי מחיצות של דיומדין, שהן זויות שיש בהן אמה לכל רוח בארבע פינות הבור - אם היה שם באחת מפינות הבור אילן שניתן לחוקקו ולחלקו באופן שיהא בו אמה לכל רוח, או גדר אבנים מרובעת אמה על אמה או מחיצת הקנים (מפרש לה בעירובין, ופליגי אמוראי שם בפירושו) - הרי כל אחד מאלו נידון משום דיומד - הרי למדנו שהאילן כשר הוא להיות מחיצה אף שהוא נד ברוח, ותיקשי לרב אחא בר יעקב?! ומשנינן: התם נמי, משום הכי כשר, כיון דעביד ליה בהוצא ודפנא. תא שמע: אילן המיסך על הארץ, נופו גדול מאד, וראשי הנוף כפופין סביב על הארץ, ויש חלל גבוה עשרה טפחים מן הקרקע לנוף - אם אין נופו (כלומר: ראשי נופו) גבוה מן הארץ שלשה טפחים, מטלטלין תחתיו בשבת, כי ראשי הנוף חשובין כמחיצה; אבל אם היה גבוה שלשה טפחים אין מטלטלין תחתיו, שהרי מחיצה הגבוהה מן הארץ שלשה טפחים אינה מחיצה - ולדעת רב אחא בר יעקב תיקשי, אמאי מועילין ראשי הנוף להיות מחיצה, הא קאזיל הנוף ואתי ברוח מצויה?! ודחינן: התם נמי דעביד ליה בהוצא ודפנא. ותמהינן: אי הכי שמחיצה טובה היא ניטלטל בכוליה כלומר: יטלטל תחתיו כל כמה שהיקף האילן גדול - כי הניחא אם מיירי במחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה, יש לומר, הואיל ומחיצה גרועה היא, אין היא מועלת אלא להיקף של בית סאתים. 7 אבל אם עומדת היא ברוח מצויה, הרי מחיצה גמורה היא ותועיל בכל היקף שהוא - 7. מצינו במחיצה "גרועה" כגון מחיצה שאינה של שתי וערב, שלא התירו חכמים להקיף בהם אלא שטח של בית סאתים זרע (מקום שניתן לזרוע בו סאתים זרע), ושיטחו כחצר המשכן שהוא מאה על חמשים אמה. דרשני המקוצר[edit] מסכת סוכה בפירוש פרשני דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב |

פרופ’ בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.<?xml:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" /> לאחרונה הזדמנתי לדיון במפקדת קצין רפואה ראשי בבסיס תל-השומר, ואת תשומת לבי משכו שלוש חיילות צעירות בסוף שנות העשרה שלהן, שישבו בכניסה למפקדה כשהן שקועות בשיחה, תוך כדי שהן מעשנות. כל השלוש. איתרע מזלן של חיילות אלה שהן שובצו לשרת דווקא ביחידת רפואה צה”לית, מה שהפך את העישון הקבוצתי שלהן בפומבי, דווקא כאן, לבוטה ומתריס יותר. אך התחושה מעיקה לא פחות למראה קבוצת חיילות צעירות שכולן מעשנות בכניסה למפקדת בסיס חימוש, או כל יחידה צבאית אחרת, בדומה להחמצה שחשים למראה שלוש נערות צעירות בג’ינס, היושבות על המדרכה, בחלק הפתוח של בית קפה במתחם באזל בתל-אביב, שקועות בשיחה תוך שהן מפריחות עשן. מי שמכיר את הנתונים המתייחסים למידת ההתמכרות לעישון והקושי להיחלץ ממנה, יודע שצעירות אלה נלכדו ברשת והן אף לא חשות בכך: כ-70% מהצעירים המתחילים לעשן בגיל 15-16 עדיין יתמידו בעישון בהיותם בני 45 שנה. זאת נאמנות של ממש! בארה”ב הגדולה מעשנים כמעט מיליון וחצי בני גיל העשרה, וכל שנה מצטרפים לחוג המעשנים שם 416 אלף בני נוער כמעשנים חדשים. עשרים ושלושה אחוז מבין תלמידי בתי ספר תיכוניים בארה”ב (גילאי 15 עד 18) מעשנים, וכמוהם כ-8% מבין תלמידי חטיבת הביניים (בני 12 עד 15 שנה). בניגוד לעקומת השימוש באלכוהול ובסמים אסורים, שבני נוער הנתפסים להם בשנות העשרה לחייהם, וחלה בה ירידה תלולה בתחילת שנות ה-20 לחיים, עישון סיגריות נותר כמעט בעינו עם ההתבגרות עד לשנות הביניים של אמצע החיים. רוב הצעירים בשנות העשרה שלהם, מצהירים לפחות על רצונם להפסיק לעשן, ורבים מהם מנסים לפחות פעם אחת בשנה להיגמל מעישון. למרבה האכזבה, רוב ניסיונות הגמילה הללו בקרב בני-נוער שנעשים באופן עצמוני, ללא הסתייעות בתמיכה טיפולית פסיכולוגית או תרופתית, נידונים לכישלון: 90 עד 95% מהם. מתגברות הראיות לכך שבני-נוער מפתחים תלות בשלב מוקדם יותר מתחילת העישון בהשוואה לאלה המתחילים לעשן מאוחר יותר, וכן שבני-נוער מפתחים תלות זו כבר בדרגת עישון נמוכה יותר. מחקר משנת 2002 שפורסם ב-Tobacco Control, מצא ש-95% מבני הנוער מצהירים על פיתוח תלות בסיגריה גם אם עישנו פחות מ-10 סיגריות ליום. רובם המכריע של בני הנוער אינם מסוגלים להרפות מעישון בכוחות עצמם. הסקר הלאומי של עישון בני-נוער בארה”ב משנת 2000 הראה ש-59.5% מקרב בני-נוער בני 12 עד 15 המעשנים שם, ניסו במהלך אותה שנה לחדול מעישון, וכמותם 61.0% מבין הצעירים בני 15 עד 18, רובם המכריע ללא הצלחה. מחקרים אחדים הראו שרק 4% מכלל בני הנוער המנסים להפסיק לעשן, הצליחו בכך. אינספור מחקרים ומאמרים מצביעים על הקושי להיגמל מעישון, והגמילה של אנשים צעירים מעישון אף קשה שבעתיים. אלה בשנות ה-20 שלהם מבקשים למצות את כל הנאות החיים כאן ועכשיו, ולא קל לשכנע אדם צעיר על סבל או מחלות שהן תולדות העישון, שיבואו לביטוי בעוד 20 או 30 שנה, אם בכלל. לכן, מוגבלת מאוד הצלחתם של הטיפולים המקובלים היום לגמילה מעישון בניסיון לגמול בני-נוער, או אף מעשנים בשנות העשרים לחייהם. הניסיון המצטבר מראה שרק 7 עד 12% מבין המעשנים הצעירים המטופלים, מצליחים להימנע מעישון בטווח של 3 עד 6 חודשים מתחילת הטיפול, אך אחוז זה צונח באופן תלול בחודשים שלאחר מכן, באופן שצעירים אלה חוזרים לסוּרם. לא רבים המחקרים שפורסמו עד כה המתייחסים ספציפית לצעירים המנסים להיגמל מעישון, ולמעשה רק שני סוגי טיפולי גמילה נעשו בהם: גמילה בעזרת תחליפי-ניקוטין, או בעזרת התכשיר נוגד הדיכאון, Zyban הידוע גם כ-bupropion, או בטיפול משולב של השניים. ניסויים לגמילת צעירים בעזרת המדבקה העורית (patch) של ניקוטין, הביאה הפסקת עישון רק ב-5% מהמעשנים כתום 6 חודשים, ובהמשך רק 1-2% התמידו בהימנעות מעישון. ניסוי אחר בבני נוער מעשנים, בחן השפעת מדבקת ניקוטין, או טבלית לעיסה של ניקוטין בהשוואה למטופלי פלצבו. שבועיים מתחילת הטיפול 18% מהצעירים שהודבקה לעורם דסקית ניקוטין נמנעו מעישון, בהשוואה ל-6.5% נמנעים מעישון בקרב לועסי טבלית ניקוטין, ו-2.5% נמנעים מעישון בקבוצת הפלצבו. אך כאמור מקץ שלושה חודשים אחוזים אלה היו צנועים בהרבה. כידוע, לאחר שנים אחדות בהן תחליפי ניקוטין שלטו ללא עוררין בשוק התכשירים לגמילה מעישון, החלו בסוף שנות ה-90 דיווחים על יעילותו של Zyban, התרופה למניעת דיכאון, בתחום הגמילה מעישון, שהרי דיכאון הוא אחד מתסמיני הגמילה העיקריים עליהם מתלוננים אלה המנסים לחדול מעישון. התרופה bupropion הנמכרת בשם המותג Zyban, פועלת במוח כמעכבת את השפעת דופאמין ונוראפינפרין, וכן היא פועלת כאנטגוניסט המתחרה עם ניקוטין על הקישור לקולטנים המוחיים שלו. במרוצת השנים היו הודעות רבות בספרות הרפואית על היתרון לכאורה של Zyban בהשוואה לחליפי הניקוטין בניסיונות לגמילה מעישון. ברוב הניסויים לגמילה שהתפרסמו, ניתן טיפול משולב של תחליפי ניקוטין או Zyban, או טיפול עוקב בו לאחר תקופה מסוימת של טיפול בניקוטין ניתן טיפול המשך ב-Zyban. בנובמבר 2007 התפרסם ב-Archives of Pediatrics & Adolescent Medicine מחקרם של מאוניברסיטת אריזונה, שהוא הראשון הבוחן בבני-נוער השפעתbupropion בלבד בגמילה מעישון. מחקר זה גייס 312 בני נוער מעשנים לבחינת יעילות הטיפול ב-bupropion SR (תרופה הנלקחת פומית וקצב השחרור של החומר הפעיל בה איטי (sustained release). המדגם כלל בני-נוער בני 14 עד 17 שנה, המעשנים לפחות 6 סיגריות ביום, שניסו בעבר לפחות פעמיים להיגמל מעישון ונכשלו, שמשקל גופם לפחות <?xml:namespace prefix = st1 ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:smarttags" />40.5 ק”ג, ובעלי מוטיבציה מוכחת לחדול מעישון. משתתפי המחקר חולקו לשלוש קבוצות: אלה שטופלו מדי יום ב-300 מיליגרם bupropion, כאלה המטופלים ב-150 מיליגרם ליום, ואלה המטופלים בפלצבו. בנוסף, כל משתתפי הניסוי קבלו ייעוץ ועידוד להפסקת עישון בשיחה אישית קצרה אחת לשבוע. כתום 6 שבועות של טיפול, נלקחו דגימות שתן מהמשתתפים, ונמדדה בהן רמת cotinine, שהוא חומר הנגזר מניקוטין, ונוח למדדו בשן או ברוק אפילו עד 4-5 ימים מעישון אחרון בשל יציבותו הרבה, בניגוד לניקוטין המתפרק במהירות, וקשה למדדו שעות אחדות מהעישון. תוצאות ניסוי זה הראו מקץ 6 שבועות הימנעות מוחלטת מעישון בקרב 14.5% מהמטופלים בתרופה במינון יומי של 300 מיליגרם, 10.7% במטופלים ב-150 מיליגרם ליום, ו-5.6% מאלה שטופלו בפלצבו. אך משאל טלפוני בקרב משתתפי הניסוי 12 שבועות מתחילתו ו-6 שבועות מהפסקת הטיפולים הראה ירידה תלולה באחוזי הנמנעים עדיין מעישון, והפך אותם לבלתי משמעותיים סטטיסטית, בהשוואה לקבוצת הפלצבו. הקושי הגדול להשיג גמילה מעישון בקרב בני-נוער או צעירים בשנות ה-20, בעזרת טיפולים פרמאקו-תרפיים, זאת בהשוואה לנתוני גמילה טובים ביותר בקרב מבוגרים, מתועד בעשרות מחקרים מאז אמצע שנות ה-90. ההישגים הפחותים של תכשירים כגון תחליפי ניקוטין, או Zyban בצעירים , במוּבן שפרק הזמן החולף מסיום הטיפול ועד לחזרה לעישון (relapse) קצר במיוחד, ניתנים להסבר במספר סיבות: ראשית, יש קושי אובייקטיבי בגיוס נערים נערות בגיל התיכון לניסויים קליניים או טיפוליים מהסוג המתואר, שכן קשה להשיג התייחסות רצינית, או היענות (compliance) דומה לזו של מבוגרים, בעצם ההסכמה להשתתף בניסוי הקליני, להתמיד בנטילת התרופות או בהקפדה על הדבקת דסקית הניקוטין, או אפילו לדווח במלוא האמינות על עמידה בתנאי הניסוי. תלמידי תיכון בגיל 16, המתחילים ללגום מן החיים במלוא עליצותם בעישון, בשתיית אלכוהול, ובפעילויות חברתיות אחרות ה”עולות לעתים על גדותיהן”, מצהירים לעתים קרובות על רצונם להיגמל מעישון כמס שפתים, מתוך רצון להפיס את הסובבים אותם, אף אם אין הם מתכוונים לכך במלוא הרצינות. שנית, הפיסיולוגיה של המוח הצעיר מאוד שונה מזו של המוח המבוגר, והנטייה של טיפול בבני-נוער בתרופות “התנהגותיות” שהשפעתן מוכחת במבוגרים, אינה תמיד נכונה ומוצדקת. תקצר היריעה מאזכור כל תרופות ה”פסיכו”, שהשיגו תוצאות מעודדות ומוכחות במבוגרים, אך החמיצו את מטרתן בצעירים. בהקשר זה אנו מעלים על נס את מחקריה הקלאסיים של Judith Rapoport, פסיכיאטרית הילדים הדגולה ממכוני הריאות הלאומיים בוושינגטון, המדגישה עשרות שנים במאות מאמריה את הבעייתיוּת והייחודיות שבהשפעת תרופות “התנהגותיות” בבני נוער. זכור בעיקר מחקרה משנת 1980 ב-Archives of General Psychiatry על התוצאות שמשיגים בטיפול בנערים בתרופה dextroamphetamine, הידועה כבר דורות בהשפעתה המעודדת המגבירה ערנות, אנרגיה וביטחון-עצמי, כל זאת בהשוואה שמשיגים עם אותה תרופה עצמה במבוגרים. שלישית, מנגנון ההנעה (motivation) המעודד עישון בקרב בני נוער אינו בהכרח זהה לזה שבמבוגרים. לדוגמה, אם תחילת עישון והתמדה בו בבני-נוער, מושפעות פחות על ידי גורמים פנימיים כגון תלות בניקוטין, ויותר על ידי גורמים חיצוניים כמו חיקוי עישון על ידי בני החבורה, הכיתה, או המשפחה, יעילות הטיפול התרופתי עלולה להיות נמוכה יותר בבני-נוער. רביעית, חווית הפסקת העישון בנערים אינה בהכרח דומה לזו שבמבוגרים. מעט ידוע על התהליך העובר על בני נוער המבקשים לחדול מעישון, במובן של תסמיני הגמילה שהם מתנסים בהם. לא בהכרח שנערים ונערות החדלים לעשן מתוך החלטה אישית או מתוך אילוצים ולחץ חברתי ומשפחתי, סובלים מאותם תסמיני גמילה המתועדים במבוגרים כגון דיכאון, תחושת חוסר שקט ודאגנות, נטייה לרגזנות וקוצר-רוח, נדודי שנה, תסכול וקושי להתרכז, ונטייה להשמנה. אם המצוקות והתסמינים עליהם מדווחים מבוגרים המבקשים לחדול מעישון, שונים באופיים ובעוצמתם בקרב צעירים המבקשים להיגמל מעישון, לא בהכרח שסוגי הטיפולים הפרמאקו-תרפיים והמינון של טיפולים אלה ייתן תוצאות דומות. הנה כי כן, כניסתם של נערים ונערות רבים לחוג המעשנים, נעשית לעתים מתוך חיפזון, משובה של רגע או חיקוי של חברים או בני-משפחה. אך בעיקר כרוך הצעד הזה באי ידיעה והאזהרה המתאימה מפני הדרך ללא חזרה עליה הם עולים. תחילת עישון, הנראה על ידי בני-נוער רבים מדי כהרפתקה קצרה או ניסיון לחוות “משהו חדש כמו שעושים כולם”, תוביל את רובם המכריע למסלול רב-שנים ממנו יתקשו להיחלץ. לכן כה חיוני להקדיש מאמץ הסברתי וחינוכי כבר מהשנה הראשונה של חטיבת הביניים בגיל 12 שנה, אף כי רבים יטענו ובצדק שלבי ילדים וילדות בגיל זה, כבר איחרנו את המועד. נתונים אפידמיולוגיים רבים מצביעים על רמת עישון משמעותית של סיגריות, או צריכת מוצרי טבק בכלל, בבני נוער בישראל. בשנת 2000 דורגו נערים ונערות בישראל במקום ה-9 בעולם באחוזי העישון. ד”ר ורסנו, רופא הריאות של בית חולים מאיר, פרסם בשנת 2004 את תוצאות מחקרו שהראה ש-41% מקרב נערים ונערות יהודיים בישראל, כבר התנסו בעישון נרגילה, ורבים מהם עושים זאת על בסיס קבוע. המדרון החלקלק המוביל מהתנסות עם נרגילה, לעישון סיגריה, ואף להתנסות עם סמים אסורים, ידוע לכל. יצר הסקרנות קודם לשיקול הדעת בגיל הזה, ותפקידם של הורים, מחנכים ורופאי-משפחה, להירתם במרץ למנוע מילדים ונערים להתחיל לעשן. בברכה, פרופ’ בן-עמי סלע אהבתם? שתפו עם חבריכם ראיתם משהו בכתבה שמעניין אתכם, רוצים מידע נוסף? רשמו את המייל שלכם כאן למטה או שלחו אלינו פנייה - לחצו כאן לפנייה שמך מס. הטלפון שלך המייל שלך הודעתך בעצם שימושך בכלי כלשהו באתר טבעלייף כולל מחשבון הקלוריות וכולל פנייתך והרשמתך אלינו אתה מאשר בזאת כי אתה מסכים למדיניות הפרטיות שלנו ואתה מסכים לקבל מאיתנו דברי דואר כולל שיווק ופרסום. תמיד תוכל להסיר את עצמך מרשימת הדיוור או ע"י פנייה אלינו או ע"י על לחיצה על הקישור הסרה מרשימת הדיוור אשר נמצא בתחתית כל מייל שיישלח אליך. למדיניות פרטיות לחץ כאן. אם אינך מסכים אנא אל תירשם אלינו, תודה. הצהרה: אתר הבריאות טבעלייף הנו בין האתרים המובילים בארץ בתחומי הבריאות וסגנון חיים. בטבעלייף אלפי כתבות ותשובות לשאלות מאת מיטב המומחים בארץ במגוון רחב של נושאים. כל הכתוב ו/או המתפרסם באתר טבעלייף הוא מידע בלבד, ובשום פנים ואופן אין לראות בו הוראות לטיפול עצמי, אבחון, ו/או המלצה לטיפול כזה או אחר, ו/או נטילת חומר כזה או אחר. כל ייעוץ וטיפול חייב להינתן בידי רופא מוסמך ותחת פיקוחו בלבד. כל המוצרים מכל סוג שהם המוצגים ו/או הנמכרים כאן באתר מוצגים ו/או נמכרים כשירות לגולשים. אין שום קשר ואין שום זיקה בין המוצרים המוצגים ו/או הנמכרים כאן באתר למי מהרופאים ו/או הכותבים באתר, וברור מכך שמי מהרופאים ו/או הכותבים באתר אינם ממליצים על מוצר כזה או אחר ו/או טיפול כזה או אחר ו/או נטילת ו/או רכישת מוצר כזה או אחר. אין להעתיק או להשתמש בחומרים הנמצאים באתר לרבות כתבות, שאלות ותשובות במרפאות הרופאים הודעות הפורומים ו/או כל חומר אחר המוצג באתר ללא אישור מפורש והחתום ע”י מערכת טבעלייף.

eingil2021-05-25T05:16:01+03:00אוקטובר 10, 1972|קטגוריות: גיליון-65-66: אוקטובר 1972, מאמרים|תגיות: משה מחובר| [תשובה ליגאל לביב, על מאמרו "החיים המתוקים של אנשי מצפן"] ראשית, הערה טרמינולוגית. יגאל לביב משתמש במונחים "עם" ו"אומה" כאילו היו מונחים נרדפים. אנו, לעומת זאת, מבדילים ביניהם, כפי שמקובל ברוב השפות הלועזיות. משתמשים אנו במונח "אומה" כתרגומו העברי של nation, ואילו "עם" משמש אצלנו כתרגום המלה האנגלית people. מבין שני אלה, "אומה" הוא המונח המצומצם והמוגדר יותר; ואילו "עם" הוא רחב ורופף הרבה יותר. עם אינו בדרך כלל יחידה לאומית נבדלת ונפרדת; הוא יכול להיות חלק מאומה, או מורכב מבני אומות אחדות. לדוגמה: אפשר לדבר על העם הבאווארי שהוא חלק מהאומה הגרמנית, ומצד שני על העם הבריטי המכיל בתוכו (בין השאר) את האומה האנגלית. מושגים כמו לאומיות, ובייחוד הגדרה עצמית לאומית מתייחסים לאומות ולאו דווקא לעמים. בהתאם למינוח זה, מדברים אנו לפעמים על העם הערבי הפלשתינאי (בערבית: الشعب العربي الفلسطيني – אלשעב אלערבי אלפלסטיני; באנגלית: the Palestinian Arab people), מבלי שנתכוון לומר בכך כי ערביי פלשתינה מהווים אומה בפני עצמה. להיפך, סבורים אנו כי מהווים הם חלק מהאומה הערבית, יחד עם שאר ערביי המזרח הערבי. אין אנו יחידים בדעה זאת. אותה מסקנה עצמה (אם כי במינוח אחר, הדומה למינוחו של לביב ומזהה "עם" ("אומה") מביא יוסף ושיץ בספרו החשוב "הערבים בארץ ישראל" (הוצאת ספריית פועלים, 1947, עמוד 134): "קשה לדבר על עם ערבי ארצישראלי. ההפרדה בין ערביי הארץ וערביי עבר הירדן או סוריה היא הפרדה מלאכותית. ערביי הארץ הם חלק אינטגרלי של העם הערבי, הכולל – בתוך מרכזים בעלי אופי שונה – את כל דוברי שפת ערב ונוהגים מנהג ערבי. קיימים ביניהם הבדלים מבחינת ההרכב הגזעי והדתי, ואולם עם גבור ההתקדמות הרכושנית וטיפוח הקשרים הכלכליים, גוברת גם האינטגרציה של החלקים השונים על בסיס לאומי ערבי. "ההבדלים הבולטים ביותר אינם בין הארצות אלא בתוך הארצות הערביות: מבחינה אתנית, לשונית והמנהגים, גדול ההבדל בין ערבי ירושלמי וכפרי מסביבתו, מההבדל שבין ירושלמי ודמשקאי. "ערביי הארץ הם חלק של העם הערבי. גם ביניהם קיימים הבדלים דתיים ואתניים-גזעיים. אך הגורם הקובע והמכריע היא האחידות הלאומית, ההולכת ומתחזקת, שבתוכה נעלמים ושוקעים ההבדלים הדתיים". חשוב לציין כי זוהי הדעה השוררת גם בקרב רוב המוני המזרח הערבי עצמם. למרות כל ההבדלים הלוקאליים, רואים הם את עצמם כבני אומה ערבית אחת. אך כאן בא לביב וטוען, שאם אין הערבים הפלשתינאים מהווים אומה בפני עצמה, הרי שאין גם אפשרות לדבר על הבעיה הפלשתינאית, שהיא בעיה לאומית. הטענה מופרכת מעיקרה. ניקח דוגמה דמיונית: נניח כי צרפת פתחה במלחמה על איטליה, כבשה את סיציליה, סיפחה אותה לצרפת ודיכאה דיכוי לאומי את האיטלקים בני המקום. בתנאים כאלה היה נכון לדבר על "בעיה סיציאליאנית" ובעיה זאת היתה ללא ספק בעיה לאומית. אך מכאן לא נובע כי בזאת היו הסיציליאנים הופכים לאומה בפני עצמה, נבדלת מהאומה האיטלקית. גם דיכוי חלק מאומה אחת על ידי אומה אחרת מהווה בעיה לאומית. הערבים הפלשתינאים סובלים מדיכוי ומשלילת זכויותיהם בידי אומה זרה להם (האומה העברית, כלומר היהודית-ישראלית); יתר על כן: הם סובלים כך בתוקף היותם ערבים, כלומר מסיבת השתייכותם הלאומית. לכן הבעיה הפלשתינאית היא לאומית. הערבים הפלשתינאים מהווים חלק מהאומה הערבית – חלק הסובל במישרין מדיכוי בידי זרים. הדיון בשאלת היותם או אי-היותם של ערביי פלשתינה אומה נפרדת ממלא תפקיד קצת מוזר בטיעוניו של לביב. לפי דבריו יוצא כי לערביי פלשתינה יש זכות לשבת בתחום ארץ ישראל רק אם הם מהווים אומה נפרדת, בצד אומות ערביות אחרות – סורית, לבנונית, ירדנית וכו'. לעומת זאת, אם מהווים הם חלק מאומה ערבית גדולה אחת, אזי "מדוע עליהם לשבת דווקא בתחום ארץ ישראל"? השאלה הנכונה היא כמובן לא אם "עליהם לשבת דווקא בתחום ארץ ישראל", אלא אם עליהם לשבת דווקא מחוץ לתחום הארץ, כפי שרוצה הציונות, או אם יש להם זכות לשבת בארץ, כפי שסבורים אנחנו. לשאלה זאת אין כל קשר עם היותם או אי-היותם אומה נפרדת. הבה נחזור שוב לדוגמה הסיציליאנית. נניח לרגע שהצרפתים היו מגרשים את רוב האיטלקים מסיציליה. לפי הגיונו של לביב יוצא כאילו היתה לאלה האחרונים זכות לחזור ולשבת באי רק אם יצליחו להוכיח שהם אומה נפרדת בצד שבע אומות איטלקיות אחרות. אם לא יצליחו להוכיח זאת, יהיה עלינו לשלוח אותם לצפון איטליה להתיישב שם למרות רצונם… בקיצור, יוצא כאילו אסור לגרש אומה שלמה מכל ארצה; אבל לגרש חלק מאומה ולקחת ממנה "רק" חלק מארצה – זה מותר, ולחלק המגורש אין זכות לשוב למקום שממנו גורש. מעניין. לפי אותו היגיון יוצא גם כי ישראל אינה חייבת להחזיר את רמת הגולן לסוריה, וכי לפליטים הסורים שהיו תושבי הרמה אין עליה שום זכויות. שהרי (לדעתו של לביב) מהווים הם חלק מן "האומה הסורית", ומדוע עליהם לשבת דווקא בגולן ולא בסביבת חלבּ? הרי למולדת הסורית "אין גבולות בתוך עצמה"! כמובן, לכשיוקם האיחוד הערבי הסוציאליסטי, יוכלו ערביי פלשתינה – ממש כערביי מצרים – להגר לאזורים דלילי האוכלוסייה בסוריה. יוכלו ולא יוכרחו. ובוודאי שלא לישראלים תהיה הזכות לקבוע כמה פלשתינאים יהגרו ולאן. יש להוסיף עוד, כי תביעתנו, המופנית כלפי ישראל, למתן זכות ההגדרה העצמית לערבים הנמצאים בשלטונה (ובכללם כמובן גם ערביי ישראל), אין לה שום קשר שהוא לשאלה אם מהווים הם אומה בפני עצמה או רק חלק מהאומה הערבית. בין כך ובין כך אין לישראל שום זכות לכפות את שלטונה עליהם, ואין לה גם שום זכות להכתיב להם אם עליהם להקים מדינה פלשתינאית נבדלת או לצרף את האזורים שבהם מרוכזים הם למדינה ערבית מאוחדת. לביב טוען כי טעינו בקובענו שהערבים הפלשתינאים הם החלק היחיד מן האומה הערבית הנמצא תחת שלטון זר. כדוגמאות נגדיות הוא מביא את הדרוזים, הצ'רקסים, האשורים, הקופטים, הנוצרים והארמנים. רשימת עדות אלה (בתוספת המארוניטים והעלווים, שאותם משום מה שכח לביב) חביבה מאוד על תועמלני הציונות, המתאמצים להוכיח בעזרתה כי המזרח הערבי בעצם אינו ערבי כלל אלא מהווה "פסיפס של מיעוטים לא ערביים", והערבים עצמם אינם אלא מיעוט בין המיעוטים. אבל לביב רוצה להשתמש בעדות אלה בכיוון הפוך, כדוגמאות של ערבים הנתונים לשלטון זר. בין כך ובין כך אין הניסיון עולה יפה. הדרוזים הם אמנם ערבים (ונוסיף עוד, אם כי אין הדבר חשוב לענייננו: הם ערבים שבערבים לא רק מבחינה לאומית, אלא גם מבחינת מוצאם האתני, בהיותם צאצאי שבטים מדרום חצי האי הערבי) והם נבדלים משאר הערבים רק בדתם, שהתפתחה מן האיסלאם השיעי והפכה לבסוף לכפירה באיסלאם עצמו. המעשייה כי הדרוזים מהווים לאום נבדל היא אחת מאגדות הציונות. אבל אם כך, הרי אינם נתונים תחת שלטון זר – חוץ מאשר הדרוזים הנמצאים תחת שלטון ישראלי, יחד עם ערבים פלשתינאים אחרים. דברים דומים ניתנים להיאמר גם לגבי הערבים בני הכיתות הנוצריות השונות (ובכללם הקופטים), שאינם נבדלים מבחינה לאומית (אלא רק מבחינה דתית) מיתר הערבים. כל אלה אינם מיעוטים לאומיים אלא דתיים בלבד; בחלקם היו נתונים לרדיפות, אבל לכך אין קשר ישיר לבעיה שאנו דנים בה – הבעיה הלאומית. ביחס אליהם אין כל מקום לדבר (כפי שמנסה לביב לעשות) על הגדרה עצמית, שהיא מושג המתייחס לאומה, אלא רק על מתן שוויון זכויות דתי. הצ'רקסים והאשורים אינם ערבים ואינם "קרובים אליהם" במוצאם יותר מכפי שהם קרובים במוצאם ליהדות רומניה. מהווים הם מיעוטים אתניים (קטנים מאוד במספרם) ולכן אין הם יכולים לשמש בידי לביב כדוגמאות של "ערבים הנמצאים תחת שלטון זר". מצד שני, אין הם עצמם מעלים את הדרישה להגדרה עצמית (האשורים אינם חולמים להקים מחדש את מדינת אשור…). בהתחשב עם מספרם הקטן והעובדה שאינם מהווים רוב בשום שטח ניכר, אין גם כל בסיס לדיבור על הגדרה עצמית לבני עדות אלה. הארמנים הם בני אומה שארצה נמצאת מחוץ למזרח הערבי. אין הם ערבים ואינם קרובים לערבים במוצאם. הדיבורים על הגדרה עצמית ביחס אליהם אינם מוצדקים יותר מאשר ביחס לערבים היושבים בארגנטינה. קצת היסטוריה לפי טענתו של לביב "כל ההיסטוריה מראה כי המזרח היה מפוצל לפי עמים שונים המנוגדים זה לזה, ותקופת האיחוד נכפתה על ידי הכיבוש הערבי וגם היא לא ארכה זמן רב". הבה נבדוק טענה זאת. למזלנו אין לנו צורך להתחיל מימי אדם הראשון, כי עוסקים אנו רק בערבים, ולא בארמים, בבבלים, בחיתים, בכנענים ובפלישתים. התקופה המעניינת אותנו היא איפוא תקופת השלטון המוסלמי, שנמשכה מאז הערביזציה של האזור במחצית המאה השביעית ועד תחילת המאה שלנו. זוהי איפוא תקופה של יותר מאלף ומאתיים שנה. במשך רובה של תקופה זאת היה המזרח הערבי רובו ככולו נמצא (לפחות מבחינה רשמית) במסגרת מדינית אחת. שליטי מחוזותיו השונים הודו בריבונות עליונה של שליט עליון אחד, הח'ליף, ואף העלו לו מס. שתי התקופות היוצאות מהכלל, שבהן לא היה המזרח התיכון כולו במסגרת אימפריה אחת, הן: ראשית, תקופת שלטון הח'ליפים הפ'אטמים במצרים מ-969 ועד 1171. בתקופה זאת התחלק המזרח הערבי בין הפ'אטמים לבין הח'ליפות שבבגדאד. התקופה השנייה נמשכה ממחצית המאה ה-13, כאשר כבשו הטטרים את מזרחו של האזור (ונעצרו בעין חרוד) עד אמצע המאה ה-16, כאשר אוחד האזור שוב תחת השלטון העות'מאני. אכן, גם כאשר היה המזרח הערבי מאוחד לכאורה, לא תמיד היה הוא מאוחד למעשה תחת שלטון ריכוזי. בדרך כלל השיגו השליטים המקומיים מידה מסוימת (לפעמים מידה רבה) של עצמאות-למעשה. עובדה זאת אינה מוכיחה כי הערבים אינם מהווים היום אומה אחת. בנדון זה אין המזרח הערבי שונה מגרמניה (עד לאיחודה בידי ביסמארק) או מאיטליה (עד לאיחודה בידי גריבאלדי). פיצולן המדיני של שתי ארצות אלה עדיין אינו מוכיח כי הגרמנים והאיטלקים לא היוו אומות עד המאה ה-19. אולם טענתו של לביב היא שהחלוקה הפנימית במזרח הערבי היתה "לפי עמים שונים המנוגדים זה לזה", כלומר: לפי קווים לאומיים. יתר על כן, בכדי להוכיח את קיומן כביכול של אומות ערביות כגון האומה הפלשתינאית, האומה העיראקית, האומה הירדנית או האומה הלבנונית, עליו להראות כי החלוקה הפוליטית של האזור במשך כל מאות השנים האלה היתה דווקא לפי קווים "לאומיים" אלה. אך האמת שונה לגמרי. החלוקה המדינית הפנימית של המזרח הערבי השתנתה פעמים רבות במשך כל התקופה, אבל לא היתה דומה מעולם לחלוקה הנוכחית, שלפיה מבקש לביב להבדיל בין ה"אומות הערביות". פלשתינה, ירדן ולבנון לא היו קיימות כלל, אפילו כמחוזות. הן נכללו פשוט בסוריה. סוריה רבתי זאת, שהיתה גדולה בהרבה מסוריה דהיום, לא היתה יחידה מדינית נפרדת, אלא היתה בדרך כלל באותה מסגרת מדינית עם מצרים או עם עיראק (או עם שתיהן). גם חצי האי ערב לא היה נפרד מבחינה מדינית. לעומת זאת, עיראק דהיום גדולה במידה ניכרת מעיראק ההיסטורית. עיראק ההיסטורית (שמרכזה בבגדאד) כללה רק את חלקה התחתון של עיראק דהיום. האזור בין הנהריים, שבו רחוקים הם זה מזה, נקרא "אל ג'זירה", ועיר בירתו היתה מוצול. החלק שממזרח לפרת נכלל בסוריה. כל אחד ממחוזות אלה (עיראק, אל ג'זירה, סוריה וכו') התחלק לעתים בחלוקות משנה שונות ומשונות – הכל לפי תקיפות השלטון המרכזי ולפי כוח המושלים המקומיים וחוצפתם. ובכן, במשך כל התקופה הארוכה הזאת היה המזרח הערבי לעתים מאוחד ולעתים מפוצל לפי קווים שאין להם שום קשר עם חלוקה "לאומית" כלשהי, אלא רק עם יחסי הכוחות שהלכו והשתנו. החלוקה הפוליטית הנוכחית ראשיתה בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר חילקו המעצמות האימפריאליסטיות את האזור בהתאם לאינטרסים שלהן, וללא כל קשר עם הבדלים לאומיים כלשהם. מה יותר צודק? בסופו של דבר, לנו הסוציאליסטים קובע לא המצב שהיה לפני 500 שנה, אלא רק שני דברים: האם האיחוד הלאומי הוא, מבחינה אובייקטיבית, בהתאם לאינטרסים החיוניים של ההמונים הערביים; והאם מכירים המונים אלה בנחיצותו של איחוד מדיני ושואפים אליו. התשובה על שאלות אלה היא חיובית. ההיסטוריה, התרבות והלשון המשותפות מהוות רק את הרקע היוצר את האפשרות לאיחוד ומקל עליו מבחינה פסיכולוגית. על הצורך האובייקטיבי באיחוד עמדנו כבר במאמרנו שעליו הגיב לביב. אשר לרצונם של ההמונים הערביים באיחוד לאומי – לנו אין בו ספק. לביב טועה לחלוטין בטענתו, שעניין האיחוד אינו אלא סיסמה שמעלים המעמדות השליטים "כמכשיר לדיכוי הדדי של מהפכות". האמת היא כי האוליגרכיות השליטות בארצות ערב נאלצות לשלם מס שפתיים לרעיון האיחוד דווקא משום שההמונים לוחצים עליהן בכיוון זה. בפיהן זוהי באמת רק סיסמה – אבל לא הן המציאו אותה. למעשה אין השליטים מסוגלים לבצע את האיחוד, והם אף מונעים אותו, משום שהאינטרסים שלהם מנוגדים זה לזה – ולא משום שהאינטרסים של העמים הערביים מנוגדים זה לזה, כפי שטוען לביב. לכן אין שום הצדקה לבוא ולטעון כלפינו כאילו "נפלנו בפח הדמגוגיה האיחודית" של השליטים. להיפך, הננו מוקיעים את אי-יכולתם של השליטים לבצע איחוד ואת חבלתם במגמת האיחוד; לעומת האיחוד המדומה שלהם הננו מציבים את האיחוד המהפכני, הסוציאליסטי. אגב, גם ביחס לאירופה המצב דומה: המעמדות השליטים אינם מסוגלים ואינם רוצים לבצע איחוד ממש. הם רק מעוניינים בשוק משותף (נא לשים לב לביטוי הבורגני המובהק!) בכדי לקדם את האינטרסים המעמדיים שלהם. אבל מכאן רחוקה הדרך עד הטענה כאילו איחוד מהפכני סוציאליסטי של אירופה אינו מהווה מטרה רצויה; ההיפך הוא הנכון! מול האיחוד הבורגני הכוזב מעמידים הסוציאליסטים את הרעיון המתקדם של "ארצות הברית הסוציאליסטיות של אירופה". אכן, הציונים אינם מעוניינים באיחוד הערבי, משום שהם מבחינים יפה כי סכנת מוות הוא לציונות. לכן ממציאים הם נגדו כל מיני נימוקים, וללא ספק יפעילו נגדו, במקרה שיתחיל להתממש, לא רק נימוקים… אבל לנו, כסוציאליסטים, אין שום סיבה לפחוד ממנו. יפה יעשה לביב אם יפשפש במחשבותיו, שמא נובעת התנגדותו לאיחוד ערבי מתוך פחד ציוני. לביב מעלה את השאלה: אם תפרוץ מחר מהפכה בירדן, האם נתמוך בה? נראה כי סבור הוא שתפישתנו בדבר מהפכה סוציאליסטית באזור כולו מובילה אותנו להתנגד למהפכה שתפרוץ בארץ אחת. מנקודת ראותנו, מוטעה מיסודו האופן שבו מציג לביב את השאלה עצמה. לגבינו השאלה אינה האם לתמוך במהפכה סוציאליסטית שתפרוץ בזירה חלקית. בוודאי שנתמוך. נתמוך אפילו במהפכה סוציאליסטית שתפרוץ בפתח-תקווה, למרות שאין אנו מאמינים ביכולתה של מהפכה להחזיק מעמד לאורך זמן בעיר מבודדת. השאלה בדבר "תמיכה" איננה עבורנו השאלה המרכזית. זוהי שאלה של משקיף מהצד, השואל את עצמו אם למחוא כפיים למחזה המוצג על ידי אחרים. אנו איננו משקיפים על המהפכה, אלא מהפכנים. בשבילנו השאלה המעניינת אינה אם לתמוך במהפכה, אלא כיצד לבצע אותה. המאמר שעליו מגיב לביב היה מיועד לליבון בעיה זאת, שהיא חיונית לנו – בעיית הסטרטגיה המהפכנית. ברור שכל מהפכה – בארץ אחת או באזור שלם – מוכרחה להתחיל באיזה שהוא מקום. אפילו בעיר אחת. המשקיפים למיניהם יתמכו או לא יתמכו – הכל לפי טעמם. אבל אנחנו חייבים לחשוב מראש: "ומה יהיה הלאה?" האם יכולה המהפכה לנצח ולהתבסס כהלכה, לפתור את הבעיות היסודיות שבגללן היא פרצה – מבלי שתתפשט הלאה? הניתוח שלנו מביא אותנו למסקנה כי המסגרת המינימלית שבה תוכל מהפכה סוציאליסטית להצליח ולהחזיק מעמד היא המסגרת של אזור המשרק כולו ("המשרק", או "המזרח הערבי" – מונח המציין את האזור דובר הערבית ממזרח ללוב; אזור זה כולל את כל ארצות המשרק במובן ההיסטורי הישן של המילה, ומלבדן עוד את מצרים). מסקנה זאת היא בעלת חשיבות רבה בשבילנו, משום שממנה נובע שעלינו לנהל את פעילותנו המהפכנית כך, שמהפכה שתפרוץ בירדן, למשל, לא תישאר מבודדת שם. זהו עניין של סטרטגיה, הקובע את אופן הפעולה המהפכנית. זה גם עניין של סיסמאות. אחת הדרכים שבהן יכולה מהפכה שתפרוץ בירדן לעודד התלקחות מהפכה בארצות אחרות היא – לא להכריז על עצמה כעל מהפכה ירדנית גרידא, המיועדת לפתור בעיות ירדניות פנימיות בלבד, אלא להזדהות בגלוי כחוליה ראשונה של המהפכה הערבית. לביב מאשים אותנו בכך שהתפישה הסטרטגית שלנו מובילה אותנו כביכול לנהל חיים מתוקים עד לניצחון המהפכה בכל הארצות. האשמה זאת אינה מופנה לכתובת הנכונה. לא אנו רואים את המהפכה כעניין של "עוד אלפיים שנה"; לא אנו ממליצים על כל מיני פתרונות מדומים רפורמיסטיים על בסיס המשטרים הקיימים. אנו פועלים (כבר היום) כמיטב יכולתנו למען הפלתם של משטרים אלה. רק שוטה יכול לקוות שמהפכה אזורית תוכל להתממש על ידי כך שהמהפכנים בכל ארץ ימתינו להצלחת המהפכה בכל הארצות. הדרך היחידה היא לפעול – לפעול בצורה כזאת שהמהפכה לא תישאר מוגבלת לארץ אחת. האם הבעיה היא שבישראל עומדת לפרוץ מחר מהפכה ואנחנו משתדלים לדחותה ולעכבה עד לפריצת מהפכה בארצות ערב? ההיפך הוא הנכון: הבעיה המעסיקה אותנו היא בדיוק הפוכה – כיצד לתרום לכך שהמהפכה בישראל לא תפגר אחרי התהליך המהפכני בעולם הערבי. פתרון הבעיה הפלשתינאית – כיצד? לדעתו של לביב ניתנת הבעיה הפלשתינאית להיפתר באמצעות הסדר בין המשטרים הקיימים – המשטר הציוני ומשטרי הדיכוי של מדינות ערב. אנחנו איננו מאמינים כלל באפשרות כזאת. הציונות והמשטר הציוני מבוססים במהותם על שלילת זכויותיהם של ערביי פלשתינה. לא רק זכויותיהם הלאומיות (כחלק מהאומה הערבית, או כאומה נפרדת כביכול), אלא גם זכויותיהם האנושיות האלמנטריות. ללא שלילת זכויותיהם אין ולא תיתכן הצלחה לציונות. את זה הבין הרצל: "עם רכישת הארץ הננו מביאים מיד תועלת חומרית למדינה המקבלת אותנו. את הקרקעות הפרטיים בתוך חבלי הארץ הנמסרים לנו עלינו להוציא לאט לאט מידי בעליהם. את האוכלוסים העניים משתדלים אנו להעביר בלי רעש מחוץ לגבול על ידי נתינת עבודה בארצות המעבר, ואולם בארצנו שלנו הננו מונעים מהם כל עבודה" (מבחר כתבי הרצל, הוצאת ניומן, כרך 7 ספר א'). את זה הבין רופין: "בכל מקום שבו רוכשים אנו אדמה ומיישבים אנשים, מנושלים בהכרח עובדיה הנוכחיים של האדמה". "הערבים אינם מסכימים למפעלנו. אם ברצוננו להמשיך את עבודתנו בארץ ישראל נגד רצונם, אין ברירה אלא שיאבדו חיים. גורלנו הוא להיות במצב מלחמה מתמיד עם הערבים" (מצוטט לפי נאומו של דיין בסיום מחזור פו"ם, ראה שבועון "ג'רוסלם פוסט", 30.9.68). את זה הבינו יוסף ויץ, ברל כצנלסון, אוסישקין וי. וולקני: "בינינו לבין עצמנו צריך להיות ברור, שאין מקום בארץ לשני העמים גם יחד… עם הערבים לא נגיע למטרתנו להיות עם עצמאי בארץ הקטנה הזאת. הפתרון היחידי הוא ארץ ישראל, לפחות ארץ ישראל המערבית, בלי ערבים… ואין דרך אחרת אלא להעביר מכאן את הערבים לארצות השכנות. להעביר את כולם; אין להשאיר אף כפר אחד, אף שבט אחד… למטרה זאת יימצאו כספים, וכספים מרובים. ורק עם העברה זאת תוכל הארץ לקלוט מיליונים מאחינו" (יומנו של יוסף ויץ מ-1940. מצוטט על ידי המחבר במאמר ב"דבר", 29,9,67. להלן מוסיף ויץ במאמרו כי "מתוך ראייה זאת הועלה אז מוצא בצורת 'טרנספר', העברת אוכלוסין, בו דגלו ב. כצנלסון, י. וולקני, מ. אוסישקין, כולם ז"ל, וגם נעשו גישושים לממש הלכה זאת למעשה"). את הרשימה הזאת אפשר להמשיך עד זרא, כלומר עד דיין ועד בכלל. נעדרים ברשימה זאת רק הציונים הצבועים ביותר והציונים התמימים ביותר (לפעמים קצת קשה להבדיל). המשטרים הערביים, מצידם, מעוניינים בגורל הפלשתינאים כבשלג שלא ירד אשתקד בקהיר. הם מעוניינים רק להציל את עורם ולדפוק את המוני העם הערבי. הסדר בין המשטר הציוני לבין המשטרים הערביים יכול להתבצע רק בחסות האימפריאליזם, כלומר רק באופן שיגביר ויבצר את השליטה האימפריאליסטית באזור. לקוות שהסדר בין המשטר הציוני למשטרים הערביים, בחסות האימפריאליזם, יוכל להבטיח את זכויותיהם הלאומיות של הערבים הפלשתינאים, הרי זאת נאיביות גמורה, ממש כמו לקוות שהסדר בין הזאב לבין חולדת הבר, בחסותו האדיבה של הנמר, יוכל להבטיח את זכויות הגדי. ברור, אפשר – ואף צריך – לפנות למשטר הציוני בתביעה שיכיר בזכותם של הערבים הפלשתינאים להגדרה עצמית. צריך לעשות זאת כדי לחשוף את פרצופו. אבל להאמין שמשטר זה ייעתר להפצרות ויסכים להביא לפתרון אמת של הבעיה הפלשתינאית – הרי זאת אמונה בניסים. מאמרנו עליו חולק יגאל לביב היה מופנה אל מהפכני האזור, ובעיקר אל המהפכנים בעולם הערבי. גם לנו, כותבי המאמר, וגם לקוראים שאליהם היה מיועד, אין שום אמונה בניסים כאלה; ולא עליהם נבסס את הסטרטגיה שלנו. ברור לנו – לכותבים ולקוראים – כי פתרון הבעיה הפלשתינאית יכול לבוא רק בדרך מהפכנית. השאלה החשובה, שעמדה ועומדת על סדר היום של מהפכני העולם הערבי היא רק: איזו מהפכה? מהפכה פלשתינאית, או מהפכה כל-ערבית, אזורית; מהפכה לאומית-גרידא, או מהפכה חברתית סוציאליסטית. ענינו על שאלה זאת לפי הבנתנו; הסברנו מדוע מהפכה פלשתינאית מבודדת אינה מסוגלת, לדעתנו, להצליח. ביארנו גם שהמהפכה אינה יכולה להצטמצם לשלב "לאומי דמוקרטי" גרידא, והיא חייבת להיות סוציאליסטית. סבורים אנו כי מהפכנים חייבים להיאבק למען פתרונות מהפכניים, ולא לשגות באשליות על פתרונות כביכול באמצעות הסדרים בין משטרי הדיכוי הקיימים. FacebookTwitterWhatsAppTumblrPinterestכתובת דואר אלקטרוני ייתכן שתתעניינו בזה… ארכיון חודשי ארכיון חודשי בחירת חודש ספטמבר 2022 (1) מרץ 2022 (1) ינואר 2022 (1) אוקטובר 2021 (1) יולי 2021 (1) יוני 2021 (1) ינואר 2021 (1) מאי 2020 (2) ינואר 2020 (1) מרץ 2018 (1) יוני 2017 (2) מאי 2017 (1) מרץ 2017 (1) ינואר 2017 (1) דצמבר 2016 (1) דצמבר 2015 (1) מאי 2015 (1) אפריל 2012 (1) אפריל 2011 (1) ספטמבר 2010 (2) ספטמבר 2008 (2) יולי 2008 (3) יוני 2008 (1) ספטמבר 2007 (1) אוקטובר 2006 (1) מאי 2006 (1) יולי 2005 (1) אפריל 2004 (1) יוני 2002 (1) ספטמבר 2001 (1) אפריל 2000 (2) ינואר 1999 (2) אוגוסט 1998 (1) יוני 1997 (1) יוני 1995 (1) ספטמבר 1993 (1) יוני 1993 (1) פברואר 1993 (1) ינואר 1993 (1) נובמבר 1992 (1) ינואר 1991 (1) דצמבר 1990 (1) ספטמבר 1990 (1) אפריל 1990 (1) פברואר 1989 (1) דצמבר 1988 (1) אוקטובר 1988 (1) מאי 1988 (1) מרץ 1988 (1) פברואר 1988 (1) דצמבר 1987 (1) ספטמבר 1986 (1) אפריל 1986 (2) מאי 1985 (1) פברואר 1984 (1) יולי 1983 (23) פברואר 1983 (1) דצמבר 1982 (1) נובמבר 1982 (1) אוקטובר 1982 (1) ספטמבר 1982 (1) יולי 1982 (1) יוני 1982 (2) מאי 1982 (2) אפריל 1982 (1) מרץ 1982 (1) פברואר 1982 (1) ינואר 1982 (1) דצמבר 1981 (2) נובמבר 1981 (3) יולי 1981 (1) יוני 1981 (32) מאי 1981 (2) אפריל 1981 (2) פברואר 1981 (1) ינואר 1981 (15) דצמבר 1980 (1) נובמבר 1980 (1) אוגוסט 1980 (4) יוני 1980 (2) מאי 1980 (2) אפריל 1980 (25) מרץ 1980 (5) פברואר 1980 (1) ינואר 1980 (1) דצמבר 1979 (1) נובמבר 1979 (2) אוקטובר 1979 (1) ספטמבר 1979 (21) אוגוסט 1979 (3) יולי 1979 (12) יוני 1979 (2) מאי 1979 (4) אפריל 1979 (1) מרץ 1979 (23) פברואר 1979 (1) ינואר 1979 (1) דצמבר 1978 (1) נובמבר 1978 (1) אוקטובר 1978 (2) ספטמבר 1978 (1) מאי 1978 (2) אפריל 1978 (19) מרץ 1978 (3) פברואר 1978 (1) ינואר 1978 (2) דצמבר 1977 (2) נובמבר 1977 (19) אוקטובר 1977 (2) ספטמבר 1977 (2) אוגוסט 1977 (1) יולי 1977 (1) יוני 1977 (12) מאי 1977 (17) אפריל 1977 (2) מרץ 1977 (1) פברואר 1977 (19) ינואר 1977 (2) דצמבר 1976 (5) אוקטובר 1976 (3) ספטמבר 1976 (13) יוני 1976 (3) מאי 1976 (34) מרץ 1976 (18) פברואר 1976 (1) דצמבר 1975 (21) נובמבר 1975 (4) אוקטובר 1975 (1) ספטמבר 1975 (1) אוגוסט 1975 (2) יולי 1975 (18) יוני 1975 (1) מאי 1975 (1) אפריל 1975 (16) מרץ 1975 (1) פברואר 1975 (6) דצמבר 1974 (18) נובמבר 1974 (1) אוקטובר 1974 (1) ספטמבר 1974 (1) יולי 1974 (1) יוני 1974 (1) מאי 1974 (1) אפריל 1974 (21) פברואר 1974 (1) דצמבר 1973 (2) נובמבר 1973 (4) אוקטובר 1973 (1) ספטמבר 1973 (16) יוני 1973 (1) מאי 1973 (17) מרץ 1973 (2) ינואר 1973 (14) אוקטובר 1972 (19) יולי 1972 (1) יוני 1972 (17) אפריל 1972 (3) מרץ 1972 (15) פברואר 1972 (9) ינואר 1972 (2) דצמבר 1971 (16) נובמבר 1971 (1) ספטמבר 1971 (3) אוגוסט 1971 (2) יוני 1971 (15) מאי 1971 (2) אפריל 1971 (17) ינואר 1971 (16) נובמבר 1970 (15) אוקטובר 1970 (1) ספטמבר 1970 (16) אוגוסט 1970 (1) יולי 1970 (12) יוני 1970 (3) מאי 1970 (1) אפריל 1970 (15) מרץ 1970 (16) ינואר 1970 (4) דצמבר 1969 (14) נובמבר 1969 (2) אוקטובר 1969 (7) אוגוסט 1969 (15) יולי 1969 (2) יוני 1969 (2) מאי 1969 (22) מרץ 1969 (13) פברואר 1969 (1) ינואר 1969 (12) דצמבר 1968 (1) נובמבר 1968 (9) אוקטובר 1968 (8) אוגוסט 1968 (12) יולי 1968 (6) יוני 1968 (10) מאי 1968 (10) מרץ 1968 (2) ינואר 1968 (8) נובמבר 1967 (4) אוקטובר 1967 (5) ספטמבר 1967 (9) יולי 1967 (3) יוני 1967 (1) מאי 1967 (13) אפריל 1967 (8) פברואר 1967 (11) ינואר 1967 (6) דצמבר 1966 (9) נובמבר 1966 (8) אוקטובר 1966 (10) יוני 1966 (9) מרץ 1966 (12) פברואר 1966 (2) נובמבר 1965 (16) ספטמבר 1965 (1) אפריל 1965 (9) פברואר 1965 (10) דצמבר 1964 (13) אוקטובר 1964 (6) ספטמבר 1964 (9) יולי 1964 (11) יוני 1964 (11) מאי 1964 (8) אפריל 1964 (9) מרץ 1964 (14) פברואר 1964 (15) ינואר 1964 (15) דצמבר 1963 (14) נובמבר 1963 (8) אוקטובר 1963 (11) ספטמבר 1963 (11) אוגוסט 1963 (11) יולי 1963 (17) יוני 1963 (17) אפריל 1963 (17) מרץ 1963 (36) ינואר 1963 (21) דצמבר 1962 (13) נובמבר 1962 (16) אפריל 1961 (1) אנשים אבי גלזרמן (6) אביבה עין-גיל (8) אביגדור שפירא (1) אביר מר (1) אבישי ארליך (1) אברהם זלצ'ובר (2) אברהם מרדכי (מוטל) מייזל (1) אברהם פריד (1) אברהם צרפתי (2) אדגארדו דאמומיו (1) אדוארד סעיד (1) אדם זרטל (1) אהוד אדיב (1) אהוד עין-גיל (63) אהרון בכר (7) אודי סיבוש (2) אורי דייוויס (1) אורי ליפשיץ (1) אחמד אבו שחאדה (1) אחמד מסארווה (5) איבן יאחימוביץ' (1) איבן עוליס (1) איברהים תורכי (1) איזי כהן (5) אייזיק דויטשר (3) אילן הלוי (5) אילן יצחקי (1) אילן שליף (5) איתן חייעם (1) איתן ניר-גרוספלד (2) אלה פולני (1) אלי אמינוב (2) אלי לבל (4) אליהו קומאי (1) אליזה רקלי (1) אמירה גלבלום (4) אמנון רובינשטיין (1) אנרי דומולן (1) אריה בובר (5) אריה ביבר (1) אריה בן-חורין (4) אריה ליכט (1) אריה פינקלשטיין (13) אריך פריד (2) ארנולד טוינבי (1) ארנסט מאנדל (3) בארי שפרד (1) בוטרוס תורכי (1) בוריס קריצ'בסקי (1) ברטולט ברכט (2) ברטרנד ראסל (2) ג'ברא ניקולא (11) ג'ון ריד (1) ג'יימס בוגס (1) ג'ני אבני (1) גבריאל א. דויד (1) גבריאל לחמן (15) גיורא אופנהיימר (1) גיורא נוימן (10) גילה פלינט (3) דאוד תורכי (1) דב גל (1) דב ש"ס (14) דוד ארנפלד (1) דוד מוזס (2) דינה הכט (1) דן ורד (1) דן עומר (2) דניאל כהן-בנדיט (2) הרצל שוברט (4) וויליאם פ. ווארד (1) ויטוריו וולטרה (9) ויקטוריה האנוני (1) ולדימיר איליץ' לנין (1) ולדימיר גולדקורן (5) ז'אן-פול סארטר (1) זביניק פישר (1) חיים הנגבי (30) חיים סקוטרו (1) חליל טועמה (5) חנא אל-מור (1) טאטיאנה מונומובה (1) י. יהלום (5) יאסר ערפאת (1) יאצק קורון (12) יגאל לביב (1) יהודה ארנון (1) יהודה קופפרמן (8) יהודה רוזנשטראוך (1) יהושע בר-יוסף (1) יואב ציתרי (1) יובל גולן (1) יוליה ווזנסנסקאיה (1) יוסי ארנון (1) יוסי שכטר (1) יוסף הנסן (1) ילנה גלפאנד (1) יעל קאן (1) יעקב אלדר (1) יעקב חן (1) יעקב טאוט (9) ירוחם הופמן (1) ירמיהו קפלן (7) ישעיהו תומא שי"ק (1) ישראל מנדלצוויג (2) ישראל שחק (12) כוכבי שמש (3) לאה צמל (1) לוטפי אל-חולי (1) ליליאן קצ'רגינסקי-קורדובה (1) לשק קולאקובסקי (1) מאזן עארף (1) מאיר סמורודינסקי (31) מושין אבו-מישאל (1) מחמוד חוסיין (1) מיכאל ורשבסקי (6) מיכאל רובין (1) מנחם כרמי (3) מקסים גילן (2) מרדכי אבי-שאול (1) מריו אופנברג (4) משה מחובר (98) נאיף חוואתמה (3) נביל סעד (2) נועם חומסקי (1) נועם קמינר (1) נלסון מאנדלה (1) נתן זהבי (1) סובחי נעראני (1) סולימאן בשיר (1) סופיה סוקולובה (1) סילביה רב (1) סיני פתר (1) סמיח אל-קאסם (1) סעדיה מרציאנו (1) סעיד חמאמי (2) עאסם אל-ח'טיב (2) עבד אל-רחמן האנוני (1) עבוד יוסף (1) עדנאן ח'לילי (1) עודד פילבסקי (116) עוזי בורשטיין (1) עופר וייס (1) עותמאן בראנסי (1) עז (2) עזריאל קרליבך (1) עירית יעקבי (1) עלי אל-אזהרי (4) עליזה ניקולה (1) עמיחי ישראלי (1) עמירה בן-שחר (1) עמנואל פרג'ון (11) עמנואל קלי (1) עקיבא אור (63) ערן טורבינר (12) פ'רד האלידיי (2) פאוזי אל-אסמר (3) פאוזי דאוד (1) פאניה לוין-רזניק (1) פטריק טריינור (1) פראנץ ליי (1) פרד הלסטד (1) פריד פרח (4) צ'ה גווארה (1) קארול מודזלבסקי (11) קארל מארכס (1) ר. בירנבוים (2) ראובן גרשובסקי (1) ראיף אליאס (2) ראלף שיינמן (1) רדא כרמי (1) רודי דוצ'קה (1) רוזה לוכסמבורג (2) רולי רוזן (1) רושדי חאסקיה (1) רמי היילברון (4) רמי ליבנה (14) רן כיסלו (1) רעיה בן אברהם (1) רפאל שפירא (1) רפי זכרוני (1) רפיק שאמי (1) שולמית אלוני (1) שלום צדיק (1) שלמה זנד (1) שלמה חזן (2) שמעון צבר (6) שמעון רוזנברג (1) שמשון ויגודר (1) שניאור שרמן (1) שרה ליבוביץ-דר (1) תמימה טש (1) תמר סלבי (2) תקוה הוניג-פרנס (1)

'ענן' (Cloud) או 'אחסון קבצים בענן' (Cloud Storage) אלה מושגים שמאוזכרים רבות כיום בכלי התקשורת ובאינטרנט. מהו אחסון קבצים בענן? די פשוט. אחסון קבצים מכל סוג בשרתים אונליין. להבדיל מהאחסון המקומי במחשב או בכונן גיבוי אחר, שירות אחסון קבצים בענן מאפשר לך להעלות את הקבצים שלך לשרת האחסון ולגשת אליהם מכל מקום ומכל מחשב המחובר לאינטרנט. כך גם ניתן ליצור גיבוי לקבצי הנמחשב שלך. הכניסה לשירות כמובן מוגנת לרוב בשם משתמש וסיסמא המונפקים לך ע"י השירות. למה לאחסן בענן? אחסון קבצים בענן מאפשר נגישות גבוהה לקבצים מסוגים שונים שהעלית קודם לכן ולהעלות קבצים מכל מחשב המחובר לרשת. השירות מאפשר לגבות את הקבצים שלך למקרה של מחיקתם מהמחשב האישי. האם יש סיכונים? השרתים, מאובטחים ככל שיהיו, אינם יכולים לתת מענה מושלם לאבטחת הקבצים שלך בשרתים אלה. כמו כל שירות באינטרנט, גם שירות זה עלול להיפרץ. הגישה האישית שלנו היא שאין דבר מאובטח ב-100 אחוז באינטרנט. לכן, אם משתמשים בשירות אלה, כדאי לחשוב היטב אילו קבצים להעלות ואילו קבצים כדאי להימנע מלהעלות. עצם העובדה שהקבצים שלך יושבים בשרת שלך חברה מסוימת ללא יכולת בקרה אישית, אלא הסתמכות עיוורת על השירות, יכולה להוות סיכון במידת מה לקבצים שלך. לכן, קבצים בעלי חשיבות פחותה כמו מוסיקה או אחרים, לפי שיקול דעתך, יכולים להיות מאוחסנים בשרתי ענן, כי גם אם ייפלו לידיים לא נכונות אין בכך נזק של ממש, אך אם אתה עובד בחברה עם מסמכים מסווגים, מדובר בסיכון וכבר נפרצו שירותים מתקדמים בעלי רמת אבטחה גבוהה מאוד ברשת. היכן ניתן למצוא שירות אחסון קבצים בענן חינם? בחיפוש מהיר, ניתן למצוא מאות שרותים כאלה ברשת. חלקם בארץ, חלקם בחו"ל כמו גוגל דרייב, בזק, דרופבוקס ואחרים. יש שירותים מוגבלים בנח האחסון ויש כאלה ללא הגבלה. כדאי מאוד לערוך השוואה בין השירותים השונים טרם התחלת העלאת הקבצים (החברה המציעה את השירות, המלצות חברים, נפח אחסון קבצים, רמת אבטחה וכו').

החודש נדהמתי לגלות שהעלו את תעריף החניה בתחנת האוטובוס מרכזית חוף הכרמל מ- 15 ש"ח ל- 40 ש"ח ליום. כמי שעובדת הרבה מחוץ לחיפה, ומשתמשת בתחבורה הציבורית, יום עבודה שלי מחוץ לעיר מתחיל להיות יקר מאד. יקר הרבה יותר להשתמש בתחבורה ציבורית מאשר לנסוע ברכב הפרטי. האם יש מישהו שתפקידו לחשוב איך לעודד את הציבור להשתמש בתחבורה ציבורית? האם זה הפתרון שלו? נראה כי מדובר בתכנית סדורה להכניס ידיים לכיס של הציבור כדי להוציא משם עוד כמה מאות שקלים בחודש. שבוע קודם לכן, התפרסם כי עיריית חיפה הוציאה מכרז לתכנון של הסדרי חניה חדשים בחניוני החופים, על מנת להשית עלויות חניה ליד תחנות הרכבת והאוטובוס בחוף הכרמל. כדי לתרץ את התכנית להכניס יד לכיסי התושבים החיפאיים ותושבי מטרופולין חיפה, מסביר יונה יהב שמדובר בתושבים המחנים את מכוניתם לשבועיים, כשהם נוסעים לחו"ל. מעניין לדעת – על כמה מכוניות כאלה מדובר? אני מכירה תושבים רבים שלא יעזו להשאיר את מכוניתם שבועיים בלי תזוזה, ועוד במקום שאין בו שמירה. הם יעדיפו לקחת מונית או לבקש מקרובים טרמפ לתחנה, רק כדי לא להשאיר את מכוניתם כמה ימים בלי שמירה. מצד שני, אני מכירה באופן אישי עשרות תושבים שנוסעים יום יום לעבודה במרכז הארץ, כי אין להם פרנסה כאן בעיר, ועבורם תשלום על חניה ליום שלם תהייה מכה קשה וכואבת. אני מכירה מעטים אבל יודעת שיש אלפים כאלה, שנוסעים יום יום הרחק מחיפה כדי להתפרנס. אם מטרת התכנית החדשה היא להרוויח כסף מהמכוניות של תושבים שנסעו לחו"ל (אותם אפשר לאמוד אולי בעשרות), ולא מהמכוניות של התושבים שמתפרנסים במרכז הארץ (אותם אפשר לאמוד באלפים) – אז אני ממליצה לך מר יהב לאפשר חניה של 24 ואפילו 48 שעות בחינם, ולגבות כסף רק ממכוניות שחונות זמן ארוך יותר. זה אלמנטרי. בנוסף, כדי להתחיל להתנהג כעיר מטרופולין שנותנת שירות לתושבי כל האזור ויודעת למשוך תושבים מערי הסביבה אל המרכז העירוני, קרא את דבריו של ראש עיריית קריית ביאליק, אלי דוקורסקי, מר יהב. כל עוד אין מדובר בשכונות מגורים צפופות, אלא במקומות ציבוריים ראשיים שצריכים לשרת את כל תושבי מטרופולין חיפה, יש צדק בדבריו. חיפה כבר שנים אינה יודעת מהי צמיחה כלכלית. אפשרויות התעסוקה בעיר לא גדלות, הצעירים בורחים בגלל היעדר פרנסה וגם בגלל החשש לבריאותם. אי אפשר להיות אטומים לאורח חייהם של תושבי העיר, למצוקותיהם, ולקשייהם, ואי אפשר להקשות עליהם יותר ממה שכבר קשה. שתף קשור ניווט ברשומות רשומה קודמתבלי שדה תעופה, איך הכלכלה של חיפה תמריא?הרשומה הבאההתוכנית להכפלת המסילות דוהרת קדימה. האם עיריית חיפה עדיין על הפסים? 3 תגובות על ״נו באמת… מצאתם עוד תירוץ להוציא כסף מתושבי חיפה?״ דב אלידע הגיב: 14/06/2015 ב- 05:56 כאשר טוענים לפני יהב שהמטרונית, ועוד יותר, הרכבל המתוכנן, משרתים בעיקר את תושבי הסביבה ולא את החיפאים, יש לו תירוץ שגור ומידי: זו דרכה של מטרופולין — לשרת את הפריפריה שלה. אני מניח שאם ישאל על "הסדרת" החניה בחוף הכרמל (מילה מכובסת בה משתמש השודד שעל הגשר כאשר הוא סוחט דמי מעבר) התירוץ יהיה הפוך. השאלה היא מה עושים כדי למנוע את הסחיטה, במצב שבו רמת ה"משילות" של יהב גובלת בדיקטטורה ויש לו רוב מוחלט ואוטומטי במועצה, כמו לכל הצעה אנטי-ישראלית במועצת זכויות האדם של האו"ם? אני מציע את שיטת ה-shaming: יוקם לוח קלון וירטואלי בו תפורסם כל הצבעה על הצעה הנוגדת את אינטרס התושבים (להבדיל מאינטרס העיריה) ויצוינו הסיעות והנציגים שהצביעו בעדה. צריך כלי פירסומי עבור זה ובהעדר תקציב פירסום אולי ניתן להסתפק בפייסבוק. (אישית אין לי מושג איך עושים את זה.) לפירסום רשימת ההצבעות המלאה, במסגרת מערכת הבחירות הבעל"ט, עשוי להיות ערך אלקטורלי עצום. אהבתיאהבתי דב אלידע הגיב: 14/06/2015 ב- 07:23 אילו הייתי חבר כנסת הייתי מגיש הצעת חוק שהנדסתי: מס העלאת מחיר. כל העלאת מחיר, בכל רמה בה היא מבוצעת, תניב לאוצר לא רק את ה-17% מקופון מס הערך המוסף, אלא, בנוסף, 90% מההעלאה בחודש הראשון עד ל-30% בתום שנתיים, שאז היא מפסיקה להחשב כהעלאה. בממוצע זה יוצא 60% תוך שנתיים. מטרת מס זה היא ליצב את המחירים כנגד אינפלאציה וחמדנות של מונופולים, ע"י הכנסת "חיכוך" מחירים במקום פיקוח (קביעת) מחירים. (ואני מודע לקשיים הטכניים שיעמדו לפני האוצר בדרך לאכיפת חוק כזה, קשיים שלהם ינתנו פתרונות טכניים.) צאו וחשבו כמה תשלם עירית חיפה (או הזכיין) לאוצר תמורת הזכות להעלות את מחירי החניה במרכזית הכרמל ב-167%. כדי לגלם את ההכנסה לה הם שואפים* (25 ש"ח ליום למכונית) הם יצטרכו להעלות את דמי החניה ב-517%! וזה לא יעבור אפילו בעדר הכבשים הישראלי המצוי.