Dataset Preview Go to dataset viewer
id (int)url (string)title (string)authors (string)translators (string)original_language (string)genre (string)source_edition (string)text (string)
10
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p23/m10.txt
חצי-נחמה
אחד העם
מאמרים ומסות
חצי-נחמה 1 בין כל הצרות שנתחדשו עלינו בעת האחרונה תעשׂה ביחוד רושם מעציב בלב כל איש ישׂראל התחדשות ‘עלילת־הדם’. העלילה הנתעבה הזאת, בכל יָשנה, היתה ותהיה תמיד בעינינו כחדשה, ומימי הבינים ועד עתה תצטין בפעולתה החזקה על רוח עמנו, לא רק במקום המעשׂה, כי אם גם בארצות רחוקות שהגיעה אליהן השמועה. אמרתי: ‘על רוח עמנו’, כי אמנם רואה אני מקור החזיון הזה לא בסבּות חיצוניות, כי אם עמוק ברוח העם. בימי הבינים, שהיה כלל ישׂראל במקרים כאלה רגיל לחשוב עצמו כעומד במשפט ביחד עם אותם האומללים שעלה עליהם הגורל להיות כפּרותו, – יש מקום אמנם לראות בזה רק תוצאת הסכנה הגשמית הגדולה להכלל כולו, שהיתה כרוכה אז באמת בעקב כל עלילה כזו. גם לפני חמשים שנה, בימי מנוחה ושלוה, שעוררה עלילת דמשׂק רעש גדול כל־כך בארצות המערב, עדיין יש מקום לאמר, כי היתה בזה, להפך, יד הקנאה הגדולה לכבודם וזכויותיהם ששׂררה אז בלבות אחינו המערביים, אשר זה מעט יצאו מעבדות לחרות. אך בימינו אלה הרי מצד אחד אין הסכנה הגשמית גדולה עוד הרבה, ביחוד לקהלות רחוקות, ומצד אחר כבר הורגלנו לשמוע חרפתנו בקור רוח וקנאת כבודנו לא תאכלנו עוד, ואם בכל זאת גם עתה עודנו מתעוררים ומתנודדים בחזקה לשמע ‘עלילת־דם’, ורגש הכלל יתפרץ החוצה מכל עברים להשליך מעליו את החלאה הזאת, – אות הוא, כי לא הפחד ולא הכבוד החיצוני הם המניעים לזה, כי אם רוח העם הוא המרגיש פה את קלונו והוא זה המתעורר והמעורר; כי אעפ"י שבכל יתר הדברים כבר הביאונו צרותינו לאותו המצב שעליו אמר הנשׂיא החכם בימי קדם: ‘אין בשׂר המת מרגיש באיזמל’, – הנה פה אין ‘האיזמל’ חותך את ‘הבשׂר’ בלבד, כי אם עד הנפש יגע… אבל – ‘אין רע בלא טוב’, כלומר, בלא לקח טוב. גם הרע הגדול הזה שאנו עסוקים בו אינו ריק מלקח טוב, ואנחנו, אשר לא אדונים אנחנו לגורלנו וגם את הטוב גם את הרע נקבל מן החוץ שלא בטובתנו, ראוי לנו לבקש ברעותינו תמיד את התועלת הלמודית הצפונה בהן, והיתה לנו זאת, לפחות, חצי נחמה. אחד הכוחות היותר גדולים בחיי החברה הוא – ‘ההסכמה הכללית’. היו ימים שגם הפלוסופים ראו בהסכמה זו מופת נאמן על הדבר המוסכם ונתנו לה מקום בתוך שאר מופתיהם על מציאות האלהות. עתה אמנם יודעים הפלוסופים , שאין שקר ואין אולת אשר לא תוכל לבוא עליו ‘ההסכמה הכללית’, אם אך תנאי החיים נאותים לזה. אבל רק הפלוסופים יודעים זאת, ובעיני ההמון עוד גם עתה אין אַבטוֹריטט גדול מן ‘ההסכמה’: אם ‘כל העולם’ מאמינים שהדבר כן, בודאי כן הוא; ואם אני איני מבינו, אחרים מבינים; ואם אני רואה כעין סתירה לו, הרי ‘הכל’ רואים גם כן ואעפ"כ מאמינים, וכי חכם אני מכל העולם? – זה הוא בקירוב מהלך הרעיונות של האיש הפשוט, בדעת או בלי דעת ברורה, ומתוך כך הוא מסכים גם מצדו ונעשׂה בעצמו חלק מן ‘ההסכמה’. וכל־כך גדול כוח ‘ההסכמה’, עד שעל הרוב לא יוכל האדם למַלט נפשו מפעולתה גם כשהוא עצמו הוא ‘הדבר המוסכם’. אם ‘כל העולם’ אומרים על פלוני שגדול הוא בחכמה או ביראה, שיש בו מדה פלונית, טובה או רעה, – סופו להסכים לזה גם בעצמו, אע"פ שמתחלה לא מצא בנפשו אותו היתרון או החסרון שאחרים מיחסים לו. ולא זו בלבד אלא שההסכמה הזאת מצד ‘המוסכם’ עצמו פועלת מעט מעט על תכונת רוחו עד שמקרבתו באמת (או, לפחות, מולידה בו נטיה להתקרב) אל המצב ההוא שרואה בו ‘כל העולם’. על כן יזהירו הפדגוגים בצדק, לבלתי עורר את הילדים על מגרעותיהם המוסריות בראשית התפתחותן, וכל שכּן לבלתי יחס להם מגרעות שאין בהם, כי על ידי זה אפשר שנחזק בלבם את הראשונות ונוליד בם נטיה להאחרונות. ואולם, הדבר מובן, כי ‘כל העולם’ אינו אחד לכל אחד. האדם רואה ‘עולמו’ רק באותה החברה שהוא חושב עצמו לחלק ממנה ורואה באישיה אנשים הקרובים לו מאיזה צד; אבל אין אדם חושב למאומה הסכמת אנשים שרוחם זרה לו לגמרי, שאינו מרגיש בנפשו שום יחס פנימי בינו ובינם. ככה אין האוֹרתוֹדוֹכּסים והמשׂכילים שלנו שׂמים לב כלל אלו להסכמתם של אלו, אף בדברים שאינם נוגעים לאמונה ודת, ושׂחקם ולעגם של אלו על אלו אינו עושׂה שום רושם בלבם של שניהם, לפי שכּל אחת משתי הכּתּות רואה את חברתה כאלו אינה. ואולם כשתנאי החיים מכריחים את בני הכתות השונות להמצא במשׂא ומתן תמידי זה עם זה והם מתרגלים לראות זה בזה קודם כל את האדם, – אז יתרחב ‘עולמם’ והשקפותיהם סובלות שנויים רבים על פי הסכמת ‘העולם’ במובנו החדש. לפיכך, בדורות שעברו, כשהיו אבותינו מאמינים בפשטו של ‘אתה בחרתנו’, לא היתה החרפּה שחרפום האומות פועלת כלל על טוהר נפשם פנימה. הם ידעו את ערכם ולא התפעלו עד מה מן ‘ההסכמה הכללית’ אשר מחוץ להם, בהיות כל חברת ‘המסכימים’ נחשבת בעיניהם למין מיוחד של בריות זרות להם ושונות מהם שנוי עצמי, בלי כל יחס וכל דמיון בינם ובינן. אז היה היהודי יכול לשמוע במנוחת לב כל המגרעות המוסריות והחטאים המעשׂיים שטפלה עליו הסכמת העמים, מבלי להרגיש בנפשו שום בושה או שפלוּת פנימית. כי מה לו ולמחשבות ‘הנכרים’ עליו ועל ערכּוֹ? לוּ רק יתנו לו לישב בשלוה! – אבל בדור הזה אין הדבר כן, עתה ‘עולמנו’ נתרחב הרבה, וההסכמה האירופּית פועלת עלינו בחזקה בכל ענפי החיים. ולפי שאין אנו מוציאים עוד את ‘הכל’ מן הכלל, לכן נתפעל בעל כרחנו ממה ש’הכל' מוציאים אותנו מן הכלל, סופר אחד רוסי שאל באלו הימים בתמימוּת: אחר שכל העולם שׂונאים את היהודים, וכי אפשר לאמור, שכל העולם חייבים והיהודים זכאים? – ושאלה כזו מתגנבת עתה גם אל לב רבים מאחינו: וכי אפשר לאמור, שכל אותן התכונות הנשחתות והמעשׂים הרעים שכל העולם מיחס ליהודים אינם אלא ‘בדותא’? והספק הזה, מכיון שנתעורר, מוצא לו מחיה בנקל באותם ההיקשים המוטעים ‘מן הפרט אל הכלל’ הרגילים מאד אצל המון בני האדם. הספור הידוע על דבר נוסע אחד, שבא לאחת הערים ונזדמן לאכסניא שהיה בה משרת כבד־פה, וכתב בפנקסו: בעיר פלונית משרתי האכסניות הם כבדי־פה, – הספור הזה מצייר בצורה של התוּל דרכי־ההגיון של ההמון ברוב משפטיו הכלליים. כל החזיונות הנראים באיזה דבר פרטי רגיל ההמון ליחס אל הכלל שהדבר ההוא מתחשב עליו לפי שמו התמידי, מבלי להתבונן, כי ‘פרט’ אחד יוכל להתחשב על ‘כללים’ רבים ביחד, כלומר, להיות שוּתף בתכוּנה אחת עם פרטיו של כלל אחד ובתכונה אחרת עם פרטיו של כלל אחר, בעוד שהשם הנקרא עליו מציין רק את התיחסותו לאחד הכללים באחד מצדדיו, לא בכולם. – על משפטים ממין זה תוכל להשען, וגם תשען באמת, ההסכמה הכללית ביחוסה אלינו: פלוני ופלוני הם יהודים לפי שמם ורמאים לפי תכוּנתם; שמע מינה, שהיהודים הם לפי תכונתם רמאים. ההגיון האמתי ישיב אמנם על זה, כי אף אם היו באמת כל היהודים בדורנו רמאים, אין מזה עוד ראיה, שהיהודים הם רמאים, כלומר, שתכוּנת הרמאוּת הנמצאת בכל יהודי נמצאת בו מצד התיחסותו אל הכלל ‘יהודים’ ולא מצד איזה כלל אחר (למשל, כלל ‘סוחרים’), שגם אליו מתיחס היהודי בתור פרט, ביחד עם אחרים אשר דבר אין להם עם הכלל ‘יהודים’. וכדי לברר הדבר, צריך לבדוֹק תחלה אותם ‘האחרים’ המשתתפים יחד עם היהודים בכללים אחרים. ורק אחר שנמצא על ידי בדיקה זו, שאין תכוּנת הרמאוּת מצויה בשום ‘כלל’ אחר המשותף ליהודים ולאחרים, – רק אז תהיה לנו צדקה לחרוץ משפט, כי היהדות היא אֵם הרמאוּת. – אבל, כאמור, אין דרכם של בני אדם להעמיק בהגיון, ואין אנו יכולים לדרוש כזאת גם מהמון בני עמנו. הם שומעים את המשפט החרוץ של ההסכמה הכללית ורואים עם זה, שרבים בקרבּנוּ כך הם באמת כמו שאומרת ההסכמה, ובזה די להם, והרי הם מתחילים להסכים גם בעצמם. וככה עוברות ‘תכוּנות היהודים’ כמטבע כשרה מיד ליד, מן ההסכמה החיצונית של העמים אל ההסכמה הפנימית בקרב עמנו, רק עם ההבדל הזה, שהעמים מונים את תכוּנותינו הרעות אחת לאחת בקול ענוֹת גבוּרה ולעג השאננים, ואנחנו עונים אחריהם מלה במלה בקול דממה דקה והצטדקות חלושה; הם ממשילים אותנו לכלי חרס, שאין לו תקנה אלא שבירה, ואנחנו ממשילים עצמנו לכלי מתכת, שאפשר לו בהגעלה ולבּוּן… המצב הזה, אם יאריך ימים, יוכל לגרום לנו נזק מוסרי גדול. אין דבר מסוכּן לגוי ולאדם כהודאה על חטאים שאין בו. מי שחטא באמת, הרי שערי תשובה לא ננעלו, וברצונו הטוב יכול להסיר חלאתו מעליו. אבל מי שאחרים הביאוהו לחשוֹד עצמו במה שאין בו, איך יוכל להטהר בעיני עצמו? מצד אחד מאמין הוא לדברי האומרים לו: טול קורה מבין עיניך, ומצד אחר מרגיש הוא, שאינו יכול לטול את הקורה מבין עיניו, אחר שאינה באמת אלא בדמיון, והרי הוא במצב אותם המונומַנים הידועים, שמאיזו סבּה באו לידי אמונה, כי משׂא כבד תלוי להם בחוטמם מבלי שיוכלו להסירו. ולא עוד אלא שלפעמים תביא אמונה זו את האיש הפרטי להשתתף באותה המדה המגוּנה שלפי אמונתו היא קנין הכלל כולו, אעפ“י שהוא עצמו מצד פרטיותו אינו נוטה כלל לזה. אין ספק, למשל, כי בקרב העם שיצאו מתוכו אנשים כהרמב”ם נמצאים גם עתה בעלי דעה מיושבת ואוהבי סדר ושיטה בכל דבר, והם, בקחתם חלק בעבודת הצבּוּר, היו יכולים לתת בה את רוחם ולפעול גם על יתר העובדים. אבל מה נעשׂה, וכל גזרה ‘ההסכמה’, ששׂנאת הסדרים היא תכוּנה יהודית, וכבר הסכמנו גם אנחנו להסכמה זו (אעפ"י שעוד לא נתברר, אם התכוּנה הזאת, המצויה באמת בחלק גדול מעמנו, מתיחסת אל הכלל ‘יהודים’, או אולי – מה שיותר מתקבל על הלב – אל הכלל ‘חניכי־החדר’). ועל כן תרפינה ידי אוהבי הסדר, בהאמינם, כי אין עצה ואין תבונה נגד תכוּנת העם. ואם פטריוטים הם, יעקרו גם מלבם את האהבה לסדרים, המתנגדת לרוח עמם, ויעשׂו גם הם את מעשׂיהם כראוי ליהודים אמתיים… צריך איפוא לבקש איזה אמצעי, איך להוציא את עצמנו מתחת השפעת ‘ההסכמה הכללית’ בנוגע לתכוּנות ישׂראל וערכו המוסרי, כדי שלא נהיה בזויים בעיני עצמנו ולא נחשוב, שבאמת גרועים אנחנו מכל בני האדם תחת השמש, וכדי שלא נבוא עי"ז להיות ברבות הימים בפועל מה שאין אנו עתה אלא בדמיון. ואת האמצעי הזה נותנת לנו ‘ההסכמה הכללית’ עצמה על ידי עלילת־הדם. העלילה הזאת היא היחידה בין כל רעותיה אשר בה לא תוכל ההסכמה להביא גם אותנו לידי ספק, אם באמת ‘כל העולם חייבים ואנחנו זכאים’, בהיותה מיוסדת כולה על שקר מוחלט ואין לה משען באיזה היקש מוטעה ‘מן הפרט על הכלל’. כל איש ישׂראל שנתחנך בתוך עמו יודע בבירור גמור, שאין בתוך כלל ישׂראל אף פרט אחד האוכל דם אדם לשם שמים. ואת הידיעה הברורה הזאת משגיאת ‘ההסכמה הכללית’, המתחדשת בלבנו מזמן לזמן על ידי התחדשות עלילת־הדם, צריכים אנו לשמור תמיד בזכרוננו, והיא תעזור לנו לעקור מלבנו את הנטיה להכּנע מפני האַבטוֹריטט של ‘כל העולם’ גם ביתר הדברים. יאמר כל העולם מה שיאמר על דבר פחיתוּת ערכּנוּ המוסרי, – אנחנו יודעים, כי ‘ההסכמה’ הזאת נשענת רק על הגיון המוני, בלי כל יסוד מדעי אמתּי. כי מי בא בסוד עמקי רוחנו וראה את ‘היהודי’ כמו שהוא מצד עצמו? מי שקל זה לעומת זה יהודים ושאינם יהודים הדומים אלו לאלו בכל יתר ‘הכללים’: סוחרים לעומת סוחרים, נרדפים לעומת נרדפים, רעבים לעומת רעבים וכו'. – מי שקל כל אלה במאזני החכמה האמתּית ומצא את הכף מַכרעת לאחד הצדדים? ‘וכי אפשר שכּל העולם חייבים והיהודים זכאים?’ אפשר ואפשר, ועלילת־הדם תוכיח. פה הרי היהודים זכאים וטהורים כמלאכי השרת: יהודי ודם! היש שני הפכים גדולים מאלו? – ואף על פי כן… ה' תשרי תרנ"ג נדפס ב‘המליץ’ י“ד תשרי תרנ”ג.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/10
11
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p31/m11.txt
אֲגָדַת הַהֵיכָל
אירה יאן
מאמרים ומסות
אֲגָדַת הַהֵיכָל (מוקדש למוסד אחד בירושלים) כממלכת-סתרים, בארץ-פלאות היתה עיר מלאה גלי קברות. סביב לה השתרעו רכסי-הרים ארוכים, שירדו מדרגות מדרגות חשופות; שלשלת-ההרים העיקה עליה ושמה לה מחנק. על צחיח-סלע היתה בנויה. וים חור, ים בלי דגים, ים מת מדורי דורות שטף בלי חיים במשברי גליו לרגלי צחיח הסלע הרחב ההוא. ויהיו אנשי העיר זרים ומוזרים. בממלכות חיות אחרות, במדינות רחוקות אחרות הגידו, כי אשה מתה ילדתם. ומדור לדור חשבו בני האדם וישאלו, החיים הם אנשי העיר ההם, אם מתים, או רק צלמי-בלהות? ואיש לא ידע פשר דבר עד היום הזה. בליל קר קפאו ומזהב השמש נחבאו, כי אכלם ברק זהב השמש ויחריב את לשד עצמותיהם. ורק בזהב העולם מצאו מנוחה; כל עשתונותיהם היו על זהב העולם; בחזיונות על זהב העולם קמו לתחיה וינידו יד ורגל; במחשבות על זהב העולם אורו עיניהם ויניעו שפתותיהם. ואלוהיהם היה אל אדיר, זועם, מלא חרון; ובאימה וחיל עמדו תמיד לפני רצונו הרומם. שקר היה להם החן והבל — היופי; ואת אזניהם אטמו משמע קול רננת היקום מסביב; ולבם טח מהבין — סוד שיח שרפי הקדש הממלאים את חלל הבריאה. ויהי היפי שפוך על כל, ואיש לא שם לב אליו; הדר הטבע קסם כל זר, ורק אנשי העיר המתה לא הרגישוהו. כי אל הזהב היו עיניהם נשואות. ויהי בליל ירח. ותרחץ מלכת-הליל עגולת הפנים, הזורחת, הנהדרה, הרכה, בתכלת השמים. וינוצצו בניה הקטנים, הכוכבים, הרבים לאין ספורות, ויצללו עמוק עמוק בתכלת הרחוקה, החמה, השקופה; ובאויר הליל המדושן, ככוכבים שנפלו משמים, עפו צפו תולעים מזהירות. ותשט אניה על פני גלי הים המת. ותדבק אל ירכתי האניה שכבת מלח עבה ונוצצה כבדלח. ומכסה עב כסה את ספון האניה ויניעוהו הרוחות הקלילים וירימוהו פה ושם. ויהי בהרמו, ויתפרץ אור בהיר כנגה הקשת ויגיה את משברי הגלים הכבדים והמתים. ותולד אז דגה חיה בים המת, בפעם הראשונה למיום היותו. ויבשרו קולות ממרומים את דבר הולדת החיים; וירדו כנפי זהב מעל ירכתי האניה אל הים ויטבלו במימיו; ותמלא שירת-קסמים את המרחב. וחיש מהר, בעוז והדר, נגשה האניה על החף. ויהי בבקר. ויתמהו יושבי המקום ההוא למראה היכל, שצמח בן לילה, ויבאו רוחות נאצלים לשכן בתוכו. וישמיעו הרוחות הנאצלים קול משק זהב כנפיהם. וישירו הרוחות הנאצלים שיר תשבחות. וירקמו הרוחות הנאצלים את משבצת חזיונותיהם, משבצת —להטים, שעין איש לא ראתה כמוה עד היום. ויבאו אנשי העיר המתה ויעמדו לפני קירות ההיכל ויטו אזן קשבת אל אבן החזקה, לדעת: הישמע מתוכו צלצול הזהב? — ומאומה לא שמעו. ויעמדו ויביטו זה אל זה בעינים תמהות, ורעדה אחזתם. וכעסם היה כאש עצור בעצמותיהם, וישליכו את ריר פיהם המרעל על קירות ההיכל ויצעקו ויילילו: “צלצול הזהב אין אנחנו שומעים! צלצול הזהב אין אנחנו שומעים!” ותשא בת-קולם את יללתם למרחוק, לכל מרחב צחיח-הסלע, והבא ותגיע עד חוף הים המת. ותציץ הדגה החיה מן הגלים המתים. בלי אמר, בלי קול נמשכה למעלה מתוך המים — ותקפא. צלמי-בלהות ראתה הדגה ותחבא ברעדה בקרקע-הים. וכמבצר-מלך עומד ההיכל ומחכה לדבר מה. חלונותיו פתוחים לרוחה בעליזות; כלב עלם פתוחים הם לחם ולזהב השמש. זרועותיו פתוחות לקראת החיים החדשים. חלומות משעשעים טמונים בחיק אבניו. ומחכה ההיכל לדבר מה, מחכה הוא… ומה נשמע מסביב? מסביב קול רעש ישמע, קול יללת אנשי העיר המתה: “צלצול הזהב אין אנחנו שומעים! צלצול הזהב אין אנחנו שומעים!” וכך עומדים הם ויורקים, ויורקים את ריר פיהם המרעל על קירות ההיכל. אִירָה יַן. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/11
16
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m16.txt
לידידי הרב החכם רב-הפעלים
יהודה ליב גורדון
שירה
לידידי הרב החכם רב-הפעלים לִידִידִי הָרַב הֶחָכָם רַב-הַפְּעָלִים מַשׂכִּיל יְרֵא-חֵטְא, רַב רָחוֹק מֵהֲבָלִים, כ“ש הר”ר שְׁלֹמה זַלְמָן פּוּחֶר רַב בק"ק מִיטַוֵּי וּמְרֻצֶּה לָעָם, כִּי כַּחֲצִי יוֹבֵל שָׁנִים הוּא חוֹנֶה שָׁם וּמֵאָז נָכוֹן כִּסְאוֹ, וְתָמִיד יְבֻחַר. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/16
17
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p87/m17.txt
יצחק מאיר בילדותו
עזריאל נתן פרנק
פרוזה
יצחק מאיר בילדותו (מחיי היהודים בפולין). ספור. ספר ראשון א. – איני רוצה!… אוי, אוי, אוי!… איני רו-צה! מיום אשר החל להבין מעט בלשון, היו הוריו תמיד מיָראים אותו על כל פסיעה, דבור ותנועה, אשר לא ישרו בעיניהם, כי אם לא ישמע בקולם ולא ייטיב את דרכו, ומסרוהו אל ה“חדר”, שבו צפויים לו עונשים נוראים מאת ה“רבי” הזועף תמיד והמכה את הילדים בלי כל חמלה; ועתה הנה נמשך בחזקה אל תוך המפלצת הזאת ועין בעין הוא רואה את ה“רבי” הנורא, מצחו הקמוט, לחייו הצומקות ועצמותיהן הבולטות, עיניו הקטנות והאמוצות, חוטמו הדק והעקום, זקנו הצהוב והחד בקצהו, מעילו שהוכסף מרב ימים, כפתו שעל ראשו, המעוכה, המזהמה והמכוסה נוצות דקות. ואותו השוט האיום בגדלו ובעביו וברצועותיו הרבות… “רבי” שכמותו ושוט אשר כזה!… גם נגיעה קלה שלו תכאיב בודאי הרבה יתר מכל המכות של האב והאם!… הלא כן היו אומרים לו תמיד… וגם ה“חדר” בעצמו, בפתחו הצר והנמוך, בחלונו היחיד והקטן, בספסלים הנמוכים והנשענים אל הכתלים המשוחים בשיד, בבגדים התלויים על היתדות התקועות בקיר, בתנורו הגדול, החוצה את ה“חדר” לשנים, בשלחן הגבוה, אשר הוא הָעמד עתה לידו על הדום קטן ובילדים הרבים ההומים והרועשים – מה מוזר ומה איום הוא!… כמותו לא ראה עוד מעולם… – איני רו-צה!… אוי, אוי, אוי… אי-ני רו-צה!… – הוא מתיפח ופורש את כפיו. – שתוק, בני, שתוק! נער יפה אתה, יפה מאד! – מדבר אליו ה“רבי” רבות, בהחליקו בידו האחת את לחי הילד הרטובה מדמע ובאחזו בשוט בידו השנית. זה השוט המפליא תמיד לעשות, המשתיק כרגע בכל ימי השנה את הצועקים והבוכים, המשביח את שאון השובבים והמכניע גם את גאון הבנים היחידים להוריהם – הנהו עתה ככלי אין חפץ בו בידי ה“רבי”, סר כחו הנפלא מעליו… מפאת ההרגל הנהו אוחז אותו בידו, אך להשתמש בו – חלילה לו!… הנה הילדים צועקים, משתובבים בפניו, בתוך ה“חדר” בעצמם בוכים ומיללים, מכים איש את רעהו, שורטים איש בפני אחיו, נושכים בשִניהם, עושים מעשים, אשר לא יַעָשו – ועל המלמד לחרוק שניו, לנשוך את שפתיו ולמשול ברוחו לבל יניף שוט, כי על כן ראשית ה“זמן” הוא ואין להקניט… הוי, “ראשית הזמן”, “ראשית הזמן”!… בכל ימי השנה, איך שהוא, הוא… העבודה אמנם תמיד רבה וקשה מאד. אך ממנה הרי יש לו ולבני ביתו לחם, תפוחי אדמה ולפעמים גם נתח בשר… ברבורים, צלי וכל מה שיצר העשירים חומד – למה לו? די לו, שפרנסתו מצויה לו “על המזוזה” ואיננו צריך לכתת רגליו מכפר לכפר, לשאת על שכמו תמיד משא כבד ולהיות נע ונד בכל ששת ימי המעשה, כמו עשרים שנה לפנים… עודנו זוכר היטב את כל התלאות, אשר עברו עליו אז אחרי חתונתו, בהיותו לרוכל… בקיץ אכלהו החורב ובחורף – הקרח, רגליו בצקו מרב לכתו, ויש אשר גם שכר של פרוטה לא ראה בכל עמלו במשך ימים אחדים. ומאז שמע לעצת אשתו ויאחז במעשה אביו ע“ה, ויהי למלמד, הנהו יושב בשלום בביתו ולא יירא לא קור ושרב ולא מטר ושלג ופרנסתו קבועה מ”זמן ל“זמן”. אך זו “ראשית הזמן” הארורה!… – רבי, הוא הכני! – אוי, אוי, אוי! שמואל חטף את לחמי! – הו! חיים נשך את חטמי! – אוי! אבוי! אפרים בעט בי! – הוי “רבי”! יצחק שרט בפני! צעקות כאלה וכאלה הוא שומע רגע רגע ועליו להתאמץ בכל מאמצי כחו לבלי ענוש את הסוררים והשובבים, פן יקניטם והלשינו עליו לפני הוריהם, ומסרום אל המלמד דרדקי השני שבעיר. ובאמת השוט דרוש הוא עתה הרבה יתר מבכל ימות השנה גם לתלמידים הישנים, אשר במשך ימי חדש ניסן, שבהם היו חפשים ועזובים לנפשם, סרה אימת ה“חדר” מעל פניהם, וגם לתלמידים החדשים, הבוכים ומיללים על בלי דבר, אשר לא הסכינו עוד לשבת כלואים בתוך ה“חדר” ואשר כל כך קשה להרגילם להתבונן אל האותיות, ללמדם להכיר את צורותיהן ולשנן את שמותיהן!… – חדל, בני, חדל מבכות! – הוא מוסיף להתאמץ להשתיק את הילד העומד לפניו בדברים רכים. ואולם פתאום צעקה חדשה נשמעה. ה“חדרה” בא חיים ה“עוזר”, אשר נשא תחת אצילות ידיו שני ילדים צורחים ומיללים בקול נורא ואחריו נמשכו כעשרה ילדים, מבני שלש ועד בני חמש, שש שנים, אשר עד מהרה התבוללו בתוך שלשים, ארבעים חבריהם, שכמוהם היו גם הם לבושים מעילים ארוכים, היורדים ומגיעים עד כפות רגליהם ומבינות לחצניהם נשקפו “טליתות קטנות” וציציות ומכנסי צמר גפן, ששוליהם היו תחובים בשוקי נעליהם הגבוהות והמגיעות עד הברכים ועל ראשיהם כובעים שטוחים עם מצחות בּולטות ממעל לפניהם. – “שנה שחורה” על כל העיר הארורה הזאת! – קלל ה“עוזר” יהוא נער כבן ארבע עשרה שנה, אדמוני ובריא בשר, אשר עזות וערמה נשקפו מעיניו הקטנות והאמוצות ומתוי פניו הגסים. הוא היה יליד עיר אחרת ותמיד היה מתפאר בעיר מולדתו וביושביה ומנהגיהם, ועוד יותר התגאה באביו, שהיה, לפי דבריו, “למדן” גדול, ולולא שנפטר, כי עתה היה גם הוא, חיים בנו, “למדן”. אך בהיותו יתום, עליו לבקש לו בעצמו מחיתו, ומאשר הוא מתביש להיות “עוזר” בעירו, לכן בא עירה שפיקוב, שבה אין איש מכיר אותו ויהי שם ל“עוזר”. – בעירי, בחפליץ – קרא בהגיעו ובהתיזו מפיו את רוקו מבעד לשני טורי שניו, אשר לחץ זה לזה – האִמות בעצמן מביאות בפעם הראשונה את ילדיהן מעוטפים בטליתות אל ה“חדר”, והן מניחות סוּכריות על ה“אלף בית” ומחלקות לכל הילדים צמוקים ושקדים, – ופה גם אֵם אחת לא תביא בעצמה את ילדה אל ה“חדר”, ואך על ה“עוזר” למשוך את כל הילדים בחזקה ולשאת אותם בזרועותיו… – ומה אתם רועשים? – קרא בקצף אל הילדים בפנותו כה וכה. – למקומותיכם! – הוסיף בחטפו מיד ה“רבי” את השוט ובהכותו על ימין ועל שמאל. כרגע קם השאון לדממה והילדים התכוצו וישבו להם במנוחה על הספסלים מבלי פצות פה. – יד לפה! – הוסיף לקרא בקול מפקד צבאות חילים, וכרגע שמו כל התלמידים הישנים את שתי אצבעות ידיהם על פיהם, והוא עבר בגאון על פניהם, ומדי עברו למד גם את התלמידים החדשים לעשות כמעשה חבריהם. – כה תשבו, דומם! – גזר עליהם. ושמש האביב שלחה אל ה“חדר” דרך פנת החלון הקטן רצועה דקה של אורה, אשר הצהיבה עגול קטן בכותל ממעל לאחד הספסלים. וצפור אחת קטנה באה ותתיצב על חשוק אחת השמשות וכמו חפצה לקרא לילדים לצאת ולהתענג על האור והאויר, קשקשה בחרטומה על השמשה ותקרא: – ציף ציף! והילדים נשאו את עיניהם ואחדים מהם רמזו באצבעותיהם לחבריהם, אלה על רצועת האורה ואלה על החלון. אך ה“עוזר” בהגיעו בשוט אשר בידו אל עבר פניהם הזהיר אותם: – שבו במנוחה ואם לא, “סופכם יהיה מר”! – אל נא תתקצף יותר מדי! – הורהו ה“רבי”, אשר בדיעבד היו מעשים רצויים בעיניו. – כן, כן! – ענה העוזר בעקשות פה – ה“רבי” הוא איש טוב! יודע אנכי!… אך יעשו להם “הנערים” מה שיעשו, יזחלו להם על ראש הרבי ואני אלך להביא “סחורה” חדשה, “תַּנָאים” חדשים! ואמנם בצאת ה“עוזר” גבר השאון מאד ויגדל מאשר בראשונה. התלמידים הישנים השתובבו, והחדשים בכו ויצעקו מרה, כמו קרע איש את עורם מעליהם, והקטן העומד לפני הרבי עודנו צועק: – אוי, אוי!… אי-ני רו-צה! והרבי ישב ופניו עגומים, בפני איש אובד עצות. אך פתאם התאושש, וישם את ידיו בכיס מכנסיו, ויוצא ממנו תכריך ניר קטן! זאת היתה הבחינה האחרונה למשוך אליו את לב התלמיד החדש. – הא לך וחדל מבכות! – התחנן אל הקטן בהוציאו מן התכריך סֻכריה אחת. – סכריה אדומה, יפה, יפהפיה ועליה אבעבועות… הרואה אתה? – אמר בקול רם באחזו את הסכריה בין האצבע והאגודל. הילד התאפק רגע ובעיניו המלאות דמע הביט אל הסכריה אך פתאם התפרצה מפיו עוד הפעם צעקה גדולה: – לאמא! לאמא!… איני רוצה!… – הא לך עוד אחת! – הוסיף הרבי להתחנן אליו – אחת ואחת… שתים… שתי סכּריות אני נותן לך! ורצועת האורה של השמש התרחבה והיתה ליריעה של אורה מותחת באלכסון מראש החלון עד ראשי הילדים הרבים, שבתוך ה“חדר”, כאילו חפצה לכַנס את כלם ולהוציאם מתוך הדחק למרחב. ואולם הם לא הרגישו ולא ידעו, כי כולם נדחקו סביב לשלחן ובעיני קמאה הביטו אל חברם החדש, אשר הרבי איננו מכה אותו כשהוא בוכה, ולא עוד, אלא שגם סכריות הוא נותן לו, והוא, החבר החדש, איננו לוקח אותן ואיננו נוגע בהן והוא צועק בלי הרף. – לאמא! לאמא!… ירא אני!… אוי, אוי, אוי… ירא אני!… – האותי תירא, שוטה? קרא אליו הרבי בצרמו באצבעותיו את לחיו בחבה עשויה – הלא סכריות אני נותן לך! שתי סכריות! ואם מעט לך ואוסיפה עוד אחת. – הרואה אתה? – הוסיף בפתחו עוד הפעם את תכריך הגיר – שתים ואחת – שלש! שלש סכּריות שלמות אני נותן לך, שלש! שתים אדומות ואחת כחולה!… – ירא אני;אוי. אוי. אוי, ירא אני! – הוסיף הקטן להתיפח ולבכות אך בקול נמוך מאשר בראשונה – הרבי יכני בשוט… “צרור” יעשה לי! אוי, אוי, אוי, על סוס דוקר ירכיבני!… איני רוצה! איני רוצה! – לא! את נער יפה כמוך לא אכה. הכו-תכה אך נערים מכוערים כנער הזה – אמר הרבי בשפת חלקות, בהכותו בשוט שבידו את אחד הילדים, לבוש קרעים, אשר עמד לידו ויבט בעיניים מפיקות תאוה אל הסכריות. מראה המכה, אשר הכה המלמד את הילד ההוא הועיל יותר להניח את דעת הקטן הבוכה מכל דברי החלקות, אשר העתיר עליו, וכבר פשט את ידו לקחת את הסכּריות, אך ברגע ההיא נראתה פתאם בתוך ה“חדר” אשה קצרת קומה, אשר מטפחת גדולה היתה חבושה לראשה וסביב צוארה. זו היתה אשת המלמד, אשר כל ימיה בלתה אחרי התנור, ש“החצה” את ה“חדר” ורק לפעמים רחוקות מאד התערבה בעניני אשה. – גולם! – צעקה בּאחזה בידה האחת סכין ובידה השניה תפוח אדמה קלוף למחצה – “גולם של חמר”! יחיד הוא לך, בנו של נטע!… אין לך תלמידים יותר!… כל היום תעסוק רק בו!… את כּל פרנסתך יספיק לך נטע!… בהמה, בהמה גסה. המלמד הוריד את ראשו המופז מקרני אור השמש, אשר כבר חדרו אל ה“חדר” דרך כל החלון כלו ולא ענה על התוכחה דבר. הוא ידע, כי הצדק עם אשתו: התלמידים החדשים הולכים ורבים;חיים ה“עוזר” מביאם ומביאם בלי הרף, והוא מחויב ללמד כל אחד ואחד בפני עצמו, לדעת את שמות האותיות ולהכיר את צורותיהן, ואם גם אך רגעים אחדים ליום יאציל לכל אחד, גם אז לא יספיק לו היום, ואיככה זה ירשה לעצמו לבלות זמן רב כזה בתלמיד אחד? – קח לך את הסכּריות! – החל לדבר קשות בקוצר רוח. אך באותו הרגע התחרט, וישנה את קולו, וישאל רכות: – ומה שמך? – יצחק מאיר – ענה הקטן בשימו פעם אחת אל פיו את כל שלש הסכּריות. – ובכן, יצחק מאיר, התבונן. וינח לפניו לוח גיר מגואל, שעליו היו נדפסות כל האותיות כסדרן בלי נקודות ואחריהן עוד הפעם כל האותיות כסדרן עם הנקודות. – עתה ראה! – הוסיף בהורתו בכפיס עץ על האות הראשונה – ענף מונח באלכסון… – ר' נפתלי! – נשמע פתאם קול תחנונים. המלמד נשא עיניו, אך עד מהרה השפילו ופניו העגומים קדרו;לפניו נצבה אשה צעירה ודלת בשר, אשר אחזה ביד נער אדמוני וטוב רואי. – ר' נפתלי! – התחננה אליו האשה בלי שים לב אל אי הרצון, אשר נראה על פניו – ר' נפתלי קבל נא את בני זה… האומלל…אל חדרך. – הם – נהם המלמד בלי שאת עליה עין;מבטי עיניה אשר נפגשו בראשונה עם מבטי עיניו, הפיקו תוגה כל כך נוראה, עד כי בלי משים ירא להביט עוד הפעם אל האשה פן יכמרו רחמיו עליה ולא יוכל להשיבה ריקם. אפס האשה הוסיפה להתחנן בקול בכי: – מה יזיק לך, ר' נפתלי, אם ילדי האומלל ידע להתפלל ככל היהודים?… במיטב כספי אשלם לך… ככל הגבירים… נפתלי נבוך רגע. בכל לבו היה חפץ לוַתּר על שכר הלמוד, שתשלם לו, אך לבל תשהה את בנה ב“חדר”ו. אפס בכי האשה ותחנוניה הרכו את לבו, ויאמר: – ישאר פה. – אך אל נא תכה אותו, ר' נפתלי! – הוסיפה האשה להתחנן, בראותה, כי תחנוניה הועילו לה – הוא מוכּה גם בלי שוט… נשמה כשרה שלי! – הַ, הַ, הַ! – נשמה כשרה! הַ, הַ, הַ! – נשמע קול אשת המלמד מאחורי התנור. – כן, כן! הוא נשמה נקיה ותמה!… נער טוב… הוא לא יהיה לכם פה למשא… כבר הוא בן שש שנים וגם צורת אלף איננו יודע… אומלל! – אמרה האשה כמדברת אל לבה מבלי שים לב ללעג אשת המלמד, ותצא ותעזוב את בנה שומם ועצוב, עומד ומסתכל בעינים קמות מלפניו ומאחריו. – גולם! שוטה! סוס! חמור! – צעקה אשת המלמד אחרי צאת האשה. ואולם המלמד לא שם לב אל דבריה ויחל עוד הפעם ללמד את הילד העומד לפניו. – ענף מונח באלכסון, על קצהו האחד – הצפור עומדת, ובקצה השני – הצפור תלויה מאחוריו… – אך ממזר חסר לו! – הוסיפה אשתו לצעק. – זה הוא אלף! – הוסיף הוא להורות את הילד, כאלו לא שמע כלל את צעקת אשתו. אי שימת לבו לדבריה עוד לא השתיק אותה. – שלחהו מהר וילך לו! – קראה בקול מצוה. – ארורה! – לא התאפק עוד המלמד ויקם ממושבו ויתיצב נכחה. – החוצפה מושלת בו! את רצונה הוא ממלא, ואשתו – אם אומרת דבר היא “ארורה”! והנער החדש, שבשבילו קמה כל המהומה ב“חדר” עמד משמים בתוך המון הילדים, אשר סבבוהו ויתבוננו בו בתמהון רב, ומעיניו הגדולות והאמוצות נזלו דמעות על לחייו האדומים. ובין כה וכה עזב גם יצחק מאיר הקטן את השלחן ואת הלוח, ויחל להתודע אל חבריו החדשים, אשר שאלוהו על דבר הסכריות, אם כבר אכל את כלן, או לא. – אם תהיינה לך עוד סכּריות, תתן אחת מהן לי – אמר אליו אותו הנער, שהרבי הכה אותו בשוט ואמר עליו שהוא מכוער. – לי תתן ולא לו – אמר אליו נער אחר. – אני יתום! – קרא הנער הראשון בהעבירו את ידו על שכמו. – אם אתה תתן לי סכריות, אתן אני לך גלוסקאות קטנות ויפות. – הוא גנב! – קרא היתום בהדפו בחזקה את הנער, אשר התחרה בו. אז החלו שני הנערים להתקוטט ולהכות איש את רעהו, ומיד נקבצו סביבם ילדים רבים, אשר דחפו, ויקללו ויחרפו ויכו איש את אחיו. אך פתאם הזדעזעו כלם מקול הרבנית, אשר עמדה באמצע ה“חדר” ומשכה בחזקה אל עבר הדלת את הנער, אשר הביאה שמה האשה הצעירה צרחה בקול גדול: – “בעל עברה” זקן!… השליכהו מזה!… – בת רצען! רצענית! “ראש זפת”! – קרא המלמד במשכו את הנער אל עבר השלחן. – בשביל ממזר שוה להתקוטט! – נסה חיים העוזר להשקיט את המחלוקת. – ילד יהודי הוא! – צעק המלמד בקצף – ואני מחויב ללמדו “עברי”!… ככל ילד אחר!… אך אשתו לעגה לו: – צדיק! בשביל החצופה הוא צדיק! – המלמד ראה, כי לא יוכל לאשתו, ויצו ל“עוזר” להוביל את הילדים לבתי אבותיהם לארוחת הצהרים. – שוב הנה בעוד שעה – אמר אל הנער הבוכה בהחליקו את לחייו – ה“רבנית” לא תקצוף עוד. ב. – אמא! אמא! והוא מניח את ראשו על הברכים המכֻסות סנור לבן ומגלגלו הנה והנה וקורא בלי הרף: – אמא! אמא! ואותה האם, אשר לפנים היתה שנואה לו, על שהיתה תמיד צועקת וקוצפת עליו, היא עתה, כשעברו עליו אך שבועים ימים מיום שנכנס ל“חדר”, חביבה, נחמדה, טובה ויפה עד שאין לזוז ממנה כלל וּכלל… לוּ יכול להתרפק עליה ככה בכל יום, לגלגל את ראשו על ברכיה ולהחליק את ידה הרכה!… אך זה ה“עוזר” הרע… בכל בקר ובקר הוא בא ומעיר אותו משנתו, כשאמא היא כבר בחנות, ורוחצו ומלבישו ואומר אתו “ברכה” ומזהירו לבל ילך אל החנות, פן יפריע את אמא ממעשיה, ואחרי אכלו את העגיל ושתותו את הקאפה, שהמשרתת נותנת לו, בא ה“עוזר” שנית ומובילו החדרה ושם ישב כל היום… גם ארוחת הצהרים מביאה לו המשרתת שמה… כל היום אסור לו לשוב הביתה ולראות את אמא… וכשהוא שב בערב הביתה, אמא עודנה בחנות והמשרתת נותנת לו ארוחת הערב, ופושטת ממנו את בגדיו, ומשכיבה אותו במטה ומצוה אותו לישון… – אמא יפה! אמא טובה!… והאם הסירה רגע את עיניה מן ה“סדור” אשר לפניה, ובצחוק קל על שפתיה, בלי אומר ודברים, הביטה בחבה רבה אל הקטן, אשר הפך את פניו למול פניה ומבטי עיניו השחורות והנוצצות נפגשו עם מבטי עיניה, אשר הביעו חבה עזה. – הניחה, חביבי, לרגעים אחדים את אמא – אמרה אחרי כן בהחליקה את לחייו, אשר אודם קל נשקף מתחת לעורו – אמא מתפללת עתה “מנחה” ועד כלותה להתפלל, שחק מעט. אך הוא לא מהר להשתמש ברשות, שנתנה לו אמא הפעם לשחק, כי המשחק לא חדש הוא לו… ב“חדר” הוא משחק עם חבריו תמיד, כי אך פעם אחת ביום קורא לו הרבי, או ה“עוזר”, ומלמדו “אלף בית” רגעים אחדים, ואחרי כן הוא חפשי ויכול להשתעשע. אמנם לרגעים קורא הרבי, או “עוזר”ו: “יד לפה”! ועל כל הילדים לשים יד לפה ולשתוק, אך עד מהרה הם שבים לשעשועיהם ולמשחקיהם… וכשקצה נפשם לשבת בתוך ה“חדר”, הם אומרים לרבי, כּי צריכים הם לצאת והרבי נותן להם רשות לצאת ויצחק, הנער הגדול, שכלם קוראים לו “כידור”, משחק שם עם הנערים הקטנים ב“רוכב ומנהיג”… אך לעמוד כך על יד אמא ולהסתכּל בפניה, טוב מכל המשחקים והשעשועים… – לא אניחך, אמא, אמא! – קרא בהוסיפו להתרפק עליה. – הרם, ילדי היקר, את ראשך – קראה אליו בנעימות בהחליקה עוד הפעם את לחייו – אמא צריכה לעמוד ולהתפלל “שמונה עשרה”. – לא, לא! – התחנן אליה בחבקו אותה בזרועותיו הקטנות – שבי, כך, כך!… – אך מה זה היה לך היום, כי תשב כל היום בבית? – השתוממה אמו – צא מעט החוצה. פני הילד חורו בשמעו, כי אמא מצוה אותו לצאת מן הבית… אמנם בכל שבת ושבת אחרי סעודת שחרית לא יכלו אבותיו לעצרו בביתם, כי אז היה רץ מבית לבית, מ“דוד” אל “דוד”, ובכל מקום באו שוחחו אתו, נשקוהו, חבקוהו וישחקו על “חכמותיו”. – יצחק מאיר, מה שם אביך? – שאלהו “דוד” אחד. – נטע. – ומה עוד? – שוטה. – הַ, הַ, הַ! ומה שם אמך? – דבורה. – ומה עוד? – אשת חיל. – הַ, הַ, הַ! ומאין אתה יודע כל זאת? – מאין אני יודע? גולם! “חתיכת בשר עם שתי עינים”! כשאבא מאחר לשבת ב“שטיבּל”, אמא קוצפת עליו וצועקת: “שוטה”! ואבא צועק: “אשת חיל!” וה“דוד” שחק בכל פה, ויתן לו מלא חפנים קטניות שלוקות. – שבת טובה! – אמר ל“דוד” אחר בבואו אליו – הוי, מת שלמה! – איזה שלמה? – שאל ה“דוד” ברעדה. – זה שיורק על החומה. ולמרמה התמימה הזאת שחקו ה“דוד” וה“דודה” ובניהם ובנותיהם, ויעניקו לו מכל הבא בידם. עוד “דוד” אחד נתן לו אגוזים וכשפצח אחד מהם, ויחל ללעס את גרעינו, וירא, כי מר הוא, ויאמר בשחוק: – תהי שנתך מתוקה כאגוז הזה. – אולי תחפוץ “תאנים”? שאלהו ה“דוד”. – “תאנים” אתן אני לך, שתי “תאנים”! – מהר הקטן לעשות בשימו את שני אגודליו בין האמות והאצבעות ובהושיטו אותן למול פני ה“דוד”. “חכמות” כאלה וכאלה היו שגורות על פיו והן חבבו אותו בעיני כל מכיריו, ותמיד, בכל השבתות, היה שב לבית הוריו בכיסים מלאים “כל טוב”, ואמו ראתה ותשמח, ותמצא לה שלומים מאנו לשמוע בקולה ולשבת בבית. ואולם היום לא עזב את הבית, מלבד אשר בבקר הובילהו העוזר עם כל שאר חבריו אל בית הכנסת לענות “ברוך הוא וברוך שמו”, “אמן” ו“אמן יהא שמיה רבא” ו“קדושה”. ומעת שובו לא יצא עוד, ואחרי הסעודה שמע הפעם בקול הוריו, וישכב במטה עם אביו, ואף כי לא יכול לישון, ובכל עת שכבו על מטתו התהפך מצד אל צד, בכל זאת לא ערב את לבבו לקום מן המטה, עד אשר קם אביו, וילך אל “השטיבּל”, ואמו קמה גם היא, ותשב על יד החלון לקרא “פרק”, אז קם גם הוא, ויגש אליה, ויחל להתרפק עליה, ואז סר ממנו המורא הגדול, אשר דכאהו מיום אתמול. ערב שבת היה אתמול, ומשעת הצהרים, אחרי אשר חתך ה“עוזר” את צפרניו, היה חפשי ולא היה אנוס לשוב אל ה“חדר” ולכן היה משחק בחצר עם ילדים רבים במשחקים שונים. וכשהדליקו נרות בבתים, נפרדו ממנו כל הילדים והוא לבדו נשאר על יד חלון ביתם. השמים היו אז שחרחורים-כחולים ועליהם היו נקודות בהירות ומזהירות, כנקודות שעל קופסת הבשמים של אבא… ואך מרחוק, בקצה השמים נראו תמונות שונות: עגלה גדולה ושחורה וסוס אש מושך אותה הרחק הרחק;על ידה – איש, כן, איש אמוץ ובודאי “רבי”, כי זקן חד היה לו ובידו היה שוט גדול ואדום, אך את הרבי ההוא לא ירא;גבוה היה ולא יכול לגעת בו. מרגע לרגע נראתה רצועה של אור מתגלגלת ומתפתלת ממקום למקום, ונעלמה… אלהים הוא… הוא יצא אז מן השמים לשוח… כן אמר “הנער הגדול” מרדכי וכן אמר גם יצחק, כי כשהאלהים יוצא מתוך השמים לשוח הוא רץ מהר ממקום למקום ומתחבא וזה הוא ברק… והוא, יצחק מאיר, עמד ויסתכל, ויסתכל, ויסתכל… אך פתאם הרעים באזניו קול, הוא אותו הקול שהוא שומע תמיד, בשעה שהם יוצאים מן ה“חדר” החוצה והם מאחרים לשוב… אז יוצא ה“עוזר” ומניף את השוט וצועק “אַראַן!” – החדר“ה”… הוא פנה כה וכה, וירא כי אין איש… ואז נבהל מאד, וינס הביתה… הקול היה כל כך נורא… ומאז ירא הוא לצאת יחידי… מוַתר הוא על כל “פירות השבת” של ה“דודים”. לבל ישמע עוד הפעם אותו הקול הנורא. ואמו היתה שבעת רצון מאד בראותה, כי בנה איננו משתובב עוד ואיננו חפץ לעזוב את הבית, גם בשעה שהיא מצוָה אותו לצאת, ותסר מפניה את ה“סדור” ותחלק באהבה את לחייו. – כך, כך!… טוב, אמא! – הוא קורא בהרגישו את ידה הרכה על לחייו. – אוצרי הטוב! אוצרי היקר! – הוא קוראת בהתבוננה בחבה רבה בפניו העגולים, בעיניו השחורות, באוזניו הקטנות, אשר ה“פאות” הקצרות והפרועות מכסות כשלישית מהן ובמצחו הגדול והחלק. – אוצרי, אוצרי! מה יפה ומה נעים אתה! תנאי תהיה, תנאי! – לא, לא! – מוחה הקטן בהוסיפו להתרפק עליה – לא אהיה תנאי, אינני רוצה להיות תנאי! – כן, כן! – היא משיבה בבטחה בהחליקה את מצחו – כן, שוטה קטן! מצח גדול ושטוח לך… תנאי, רבי תהיה! – רבי, ולא תנאי! – עונה גם הקטן בבטחה – רבי אהיה!… אקנה לי שוט גדול, שוט של שמונה רצועות… וגם קשרים אעשה לו… בקצה כל רצועה אעשה קשר… ומה מאד יכאיב! אוי, אוי! יכאב מאד אם אכה בשוט כזה!… עד שפך דם אכה את כל הנערים!… את עורם אקרע מעליהם!… לשמע הדברים האלה נאנחה אמו מאד. גם כל המלמדים, כשהיו קטנים, התרפקו על אמותיהן וגם הן קוו, כי בניהן יהיו מאושרים: עשירים, או רבנים… כאשר יגדל בנה מעט אמנם תוכל לשדך אותו עם בת עשיר, אשר יתן לו נדן גדול… הלא בן אנשים מהוגנים הוא ובודאי יהיה גם הוא “בחור” הגון וטוב, כי הן זה אך בחדש אדר מלאו לו שלש שנים וזה אך שבוּעַיִם שהוא לומד ב“חדר” וכבר הוא יודע אותיות אחדות… אישה בחן אותו היום ואשר לא פלל מצא בו… ואם אך יחייהו אלהים, בודאי יקפצו עליו עשירים רבים… אך המעט הם האנשים, אשר היו עשירים ופתאם נהפך עליהם הגלגל… מי מלל לשמעון שכֵנה, כי יהיה אנוס למכור את ביתו שבשוק, אשר היה לו לנחלה מאבותיו ואבות אבותיו – לגרשון החיט, בן עניים מרודים, אשר לא נועזו גם לדרוך על מפתן הבית ההוא? הוי, המכירה הזאת, המכירה הזאת! מי יודע מה תגרום לה?!… רחל אשת החיט חפצה להיות בעלת בית בשוק ולהקרא בשם “סוחרת”… וכשהיא מכוננת לה חנות, איננה יכולה למלא אותה “השנה השחורה” יודעת במה, אך החנות היא דוקא “מכל המינים” כחנותה, למען גזל את לחמה… ורחל היא “בעלת דבר” רעה מאד… היא איננה צריכה להתפרנס מן החנות… בעלה מוצא מחיתו ומחית ביתו באומנותו ואיננו מוצא כסף רב, על נסיעות לרבי, על “שטיבל” ועל חסידים והיא יכולה אפוא להתחרות, למכור את סחורתה גם בלי רֶוח… בעלה איננו נוסע לכל רבי ובכל זאת… הלך רעיונותיה נפסק פתאם על ידי קול צפצוף בתה הקטנה לאה, אשר הובלה החדרה ביד המשרתת, ששהתה אתה בחוץ. אִ-מָא! אִ-מָא! – צפצפה לאה, הילדה כבת שנה וחצי, ברוצה מהר אל אמה. אז מהר יצחק מאיר לקום מעל ברכי אמו, וירץ מהר מהר אל הכּירים, ויקח כפיס עץ, וישב ויאחז ביד אחותו הקטנה. – מוקצה! מוקצה! – יסרתהו אמו בראותה את הכפיס בידו. אך הוא לא שמע את מוסרה, ויקח ספר מעל השלחן, ויניחהו על הכסא, ובהורותו בכפיס על אחת האותיות קרא: – מקל וכיס כסף בתחתיתו – דימל (גימל). המשחק הזה של הקטן עורר בלבה אמונה, כי אמנם עתידות חזה לו באמרו, כי יהיה מלמד, ובעיני דמיונה נצב לפניה בגדלו לבוש מלבושי עוני ורץ מבית לבית ומתחנן לפני האבות והאמות, כי ימסרו את ילדיהן ל“חדר”ו. – כתרי! אוצרי! – קראה בתפשה בו ובהרכינה את ראשו על ברכיה ברחמים רבים. ואולם המשחק ברבי ותלמיד שעשע את הקטן מאד ולא חפץ להרפות ממנו. – ראש סוס! קרא אל אחותו הקטנה אחרי התחמקו מידי אמו – ראש קטן על רגל עקומה – זין! מעיני דבורה נזלו דמעות. רק המשחק הזה טוב בעיניו!… האמנם?… ואולם לא! לא, לא, לא!… היא ואישה יגדלו אותו לתורה ולחפה ולעושר!… היא תתפלל, תרבה להתפלל… ואולם מה אומללה היא!… גם להתפלל אין לה פנאי… בבקר עליה להשכים קום וללכת מיד אל החנות… אישה הוא איש… עליו ללמד מעט בבוקר, לטבול את עצמו במקוה ולהתפלל בצבור, והיא אך אשה היא… אך בכל זאת… בעת הדלקת הנרות, בשבתות ובימים הנוראים… פתאם זכרה, כי עוד לא התפללה “שמונה עשרה”, ותקם ממושבה ותאמר לגמור את התפלה. – גג על מוט ארוך! – צרח הקטן – גג על מוט ארוך – שלַכְטה טָף (כף ארוכה)! – כלב שבכלבים! – הוסיף לצרוח בחקותו את קול מלמדו ותנועותיו, כאשר ראה, כי אחותו איננה מביטה אל הספר – כלב שבכלבים, התבונני! וכאשר הקטנה הוסיפה לפטפט בלי פּנות אל הספר, אשר לפניה, הכה אותה לחי. והקטנה הרימה קול בוכים, ותרץ אל אמה, ותמשך בשמלתה. אך יצחק מאיר רץ אחריה ויאחז בה, ויתאמץ להשיבה אל הכסא. אמו רמזה לו בידה, כי ירף מאחותו, אך הוא היה כלא שומע את צעקות אחותו וכלא רואה את רמזי אמו. אומללה! היא אמרה לשפוך הפעם את לבבה לפני ה', להתפלל בכל נפשה, עד שתהיה תפלתה בוקעת רקיעים, והנה זה הילד, אשר בעדו תאמר להתפלל, מבלבל אותה והיא אנוסה להפסיק עתה את תפלתה… – ראש חמור! – צעק יצחק מאיר בהוסיפו לחקות את קול מלמדו ובמשכו אחריו את אחותו. לא, צדיקי! – קראה אמו בתפשה בו ובנשקה לו, אחרי הניחה את ה“סדור” מידה – לא, לא תהיה רבי!… כשתהיה בבית הכנסת והילדים לא יבלבלוה תתפלל בלב שלם, בימי מיתת אבותיה תשטתח על קבריהם… לא תתן דמי להם… הם עזבוהו בימי עלומיה, למצער יתפללו עליה ועל בנה… גם אישה בודאי יתפלל וגם הרבי, שאליו אישה נוסע פעמים אחדות בשנה יתפלל… ולכל התפלות האלה בודאי יעתר ה'… – אם לא רבי, אהיה “עוזר”! – אמר הקטן. – את כל הסכריות והתופינים והביצים של כל הילדים אוכל! – הוסיף ויָשב להתרפק על אמו, בראותו, כי איננה מכה אותו ואיננה גוערת בו על הכותו את אחותו. פני דבורה קדרו שנית. כמעט הסירה מקרבה דאגה אחת והנה דאגה אחרת. לבל יצער אותה בנה הקטן בהשתובבותו בחנות, צותה על ה“עוזר” להחזיקו ב“חדר” כל היום, והיא שולחת לו שמה עגילים, ביצים, תופינים וסוּכּריות, ותהי בטוחה, כי שם, בין הילדים, יאכל יותר מאשר אכל בבית ופתאם והנה היא שומעת, כי את הכל יאכל ה“עוזר”! לא די לו ב“מעות חודש” ובמאכל יום אחד לשבוע, שהיא נותנת לו, אך גם כל מה שהיא נותנת לבנה, הוא אוכל ובנה ירעב תמיד!… לא! לא תהיה כזאת!… היא תחקור את הדבר… – האם גם את התופינים וכל מה שאני שולחת בעבורך יאכל ה“עוזר”? – שאלה את הקטן. הילד קפץ את פיו, ויסתכל בעיניה ולא ענה דבר;אך אחרי אשר הרבתה לפצר בו ענה: – אסור לספר מכל מה שב“חדר”, ואם לא – מכה ה“רבי” וגם ה“עוזר” מכה, ולנער המספר קוראים כל הנערים “מגיד שמועה”! – בחור מן ה“חדר”! – נשמע פתאם קול אביו, אשר שב אז מה“שטיבּל” אחרי תפלת המנחה – חרפה! חרפה! בחור מן ה“חדר” מתרפק על האם;בושה! חרפה!… ג. – בחור, איך קוראים “חולם חוטם”? הקטן נתן את עיניו השחורות בשואל;השתומם על השאלה המוזרה הזאת. – אם תשאלהו, שאל כהוגן והוא יענה כהוגן – אמר אביו בתרעומת אל השואל. – כהוגן! – לגלג עליו אותו הצעיר – “אדם – גבר, בר-אַוזא – התנועע!” – כן, כן! – קרא נטע בכעס עצור ובגאוה גלויה – הוא איננו כשאר הילדים, הוא כבר “בר דעת”. – אם כבר הוא בּר-דעת, יהיה בודאי לאפיקורס… פני נטע קדרו מכעס ועיניו ירו מבטי זעם אל הדובר בו. זה כמה השתוקק להביא אתו את בנו אל ה“שטיבל” לתפלת המנחה, למען התפאר בו לפני חבריו בין מנחה למעריב, כשכל הנאספים ב“שטיבל” משוחחים בדברים של מה בכך, ולא עלתה בידו, כי תמיד, כשהוא הולך אל ה“שטיבל”, עוד יושב יצחק מאיר ב“חדר”. אך היום, בערב הראשון של חנכּה, כשיצחק מאיר לא שב אחרי הצהרים ה“חדר”ה, יכול להביאו שמה, והנה מיד אחר תפלת המנחה נגש אליו ראשונה זה מרדכי בן הרב מפילחוב, אשר גם בנו לומד ב“חדר”ו של נפתלי ואיננו מצטיין בכשרונו ובכח זכרונו כיצחק מאיר, והוא תחת הללו את יצחק מאיר, הנהו מתאַמץ להרעימו ולהשפילו… – אל תדאג, גדול יהיה בישראל, אי"ה! – אמר אליו נטע, ויאחז ביד בנו, ויפן בחמה אל מקום אחר, ששם ישבו אחדים מזקני החסידים ויקטרו את מקטרותיהם. – הראיתם את “בחורי” זה? – אמר אליהם בהורותו עליו באצבעו. ויחל להלל לפניהם את גדל כשרונו: בשלשה חדשים למד לדעת את כל האותיות… מעולם לא נתחלפו לו בית בכף וגימל בגון, ולא רק בלוח של ה“אלף בית”, אבל גם בכל ספר וספר וגם את האותיות הקטנות שבקטנות הכיר… את הנקודות למד לדעת ביום אחד, כי בו ביום, שהחל ללמד אותן, שנן בערב לאחותו הקטנה בעל פה: פטיש הוא טמץ (קמץ), נקודה אחת תחת האות – חיריט (חיריק), שתי נקודות ברוחב – צֵירֵה, שתי נקודות באורך – סַוַא (שוָא)… בחדש אלול החל ללמד “חצי טרֵף” (צרוף האותיות עם הנקודות) והיום החל ללמד “טרֵף שלם” (צרוף האותיות עם הנקודות למלים). ובכן אחרי עבור רק “זמן” אחד ושבועות אחדים מיום שנכנס ל“חדר”, כבר הוא לומד “טרֵף שלם”!… רוב בני גילו אֵינם יודעים עוד גם “אלף בית”. גם בן מרדכי, המתגאה באביו הרב עוד לא הגיע גם ל“קמץ אלף”, והוא, יצחק מאיר, כבר לומד “טרֵף שלם”!… – בחנהו נא. שמואל, וראית והשתוממת! – התחנן אל אחד הזקנים. הזקן נעתר לו, ויקח מאת השמש את “סדור”ו, ויניחהו לפני הילד. – “חיריט”-יוד – החל הקטן לקרא במהירות ובגאוה – “חיריט”-יוד – יִ, “סֵוֵא-דימל” – דֵ, יִדֵ, פתח דלת – דַ, יִדֵדַ, דַ-למד – דַל, יִדֵדַל. – יִגְדַל! – תקן אביו. – כן, כן! – נזכר הקטן – הרבי אמר לי היום, כי באמצע המלה, אין מבטאים את ה" סַוַא"… – “סֵוֵא-ויו” – החל לקרא הלאה במלה, שהורה לו שמואל – “סֵוֵא-ויו” – וֵ, חיריט-יוד – יִ, וֵיִ, “סֵוֵא-סין” – סֵ זֵיִסְ… – הראיתם? – התפאר אביו – אומרים לו פעם אחת והוא יודע… עתה איננו קוֹרא עוד “וֵיִשֵתּבּח, אך וֵיִשְתֹּבּח!… “ראש טוב” לו, ראש “עלוי” ולו עשה נפתלי את מלאכתן באמונה, כי עתה כבר למד “חומש”!… לשמע השם “חומש” התנוצצו עיני הקטן ועל שפתיו רחף צחוק קל. מה טוב יהיה כאשר יחל ללמד “חומש”!… אז יחשב ככל “הנערים הגדולים”, אף כי קטן הוא מהם מאד. בערב ישאר אתם ב”חדר" וכאשר כבר יהיה חשך בחוץ ישוב עם כל החברים ה“גדולים” יחדו הביתה ויזמר בחוץ בקול גדול כמהם. בבקר ילך אל ה“חדר” לבדו, ה“עוזר” לא יובילהו עוד אז ה“חדר”ה עם כל “הנערים הקטנים” יחדו… ואחרי אכלו ארוחת הצהרים בביתו, ישוב ה“חדר”ה ובידו פנס שבתוכו נר… בעברו בשוק תביטנה אליו כל הנשים העומדות ליד פתחי חניותיהן והשתוממו עליו. – הקטן הזה כבר לומד “חומש” וגם בערב הוא לומד ב“חדר”! – ואבא כמה יחבבהו אז!… מיום אשר החל ללמד “קמץ אלף”, החל גם אבא לאהוב אותו כאמא, והוא נותן לו בכל יום אגורה לקנות לו פירות, מלבד הסוכּריות שאמא נותנת לו, ואֵיננו מתרעם עוד, כמו לפנים, על אמא, אשר חדלה משלוח לו את ארוחת הצהרים אל ה“חדר” ותצו ל“עוזר”, כי יביאהו הביתה בצהרים. ואם עוד ילמד “חומש”, בודאי יתן לו אביו שתי אגורות בכל יום!… – בחור טוב, אמנם בחור טוב! – אמר אליו שמואל בצרמו את לחיו – ואם תבא אלי ביום השבת, אבחנך עוד הפעם ואתן לך “פירות שבת”. הקטן הרים אליו את עיניו ולא ענהו דבר. זה כמה איננו הולך ביום השבת רק אל ה“דוד” שמעון;מוַתּר הוא על כל “פירות השבת” שלהם, למען אשר יוכל להשתעשע שם עם מרים… היא כל כך יפה!… לכל ילדה, וגם ללאה אחותו, אין שערות לבנות וארכות כשערות מרים… ומראה עיניה… בשעה שהוא מסתכל בהן הוא זוכר את מראה השמים אז בערב כששמע את הקול הנורא, “אַראַן!”… והחתול אשר שם – מה יפה הוא!… אך ה“דודה” חוה איננה נותנת לו להשתעשע בחתול… למרים מותר, ולו, באשר הוא נער – אסור… זכרונו יאבד ממנוּ… הוא רוצה אך להחליק את צוארו, למען אשר יקרא “מיאוּ” ולא יותר וגם זה אסור לו… – התבא אל ביתי בשבת? – שאלהו שמואל. – לא! – ענה הקטן בהחלט. – מדוע? פני הקטן אדמו ולא ענהו מאומה. המשחק, שהוא משחק עם מרים בכל ערב שבת ויום השבת אחרי הצהרים נעימים לו הרבה יותר מהתהלות והפירות, אשר שמואל יתן לו. עם מרים הוא משחק ב“מוכר וקונה” ב“רבי ותלמידו”, ב“חזן ומשורר”, וכאשר כבר תקצר נפשם במשחקם בבית, הם יוצאים החוצה. של יִלָוו אליהם עוד ילדים אחדים והם עודים “חתוּנה”. הוא הנהו החתן ומרים – הכלה. ילדים אחדים לוקחים ניר ועושים להם חצוצרות. אחרים לוקחים כפיסי עץ לכנוֹרות והם מנגנים ומובילים אותו ואת מרים אל החופה – מטפחת קשורה אל ארבעה כפיסי עץ… מה יפים הם כל המשחקים האלה!… – מדוע אֵינך רוצה לבא אלי בשבת? שאלהו שמואל שנית. הקטן השתקע רגע במחשבותיו ואחרי כן ענה: – כאשר אלמד “חומש” אבא אליך בשבת. – כאשר ילמד “חומש” לא ישתעשע עוד עם מרים. “נערים גדולים” הלומדים “חומש” אינם משתעשעים עוד עם נערות… הוא אמנם ילך גם אז אל בית ה“דוד” שמעון בכל שבת ושבת, אך עם מרים לא ידבר וגם לא יסתכל בפניה… היא תעמוד מרחוק ותשמע בבחון אביה אותו, תתפלא עליו, כי הוא יודע את כל ה“חומש” כלו… ה“דודה” חוה תתן לו תפוחים רבים וגדולים והוא יקחם וימהר לצאת. אז יוכל ללכת גם אל שמואל… – כאשר אלמד “חומש” אמלא את כל כיסי בגדיך “פירות שבת” – אמר שמואל בשחוק. – תן לי עתה “מעות חנוכה”! – הרהיב הקטן לדבר בראותו, כי שמואל משוחח אתו כ“דוד”. – שקץ! גער בו אביו ויחל להשיח את שמואל לענין אחר, והקטן עמד וישתומם על אביו ועל גערתו. הן הוא בעצמו הוסיף לי היום על אגורת יומו עוד אגורה אחת ל“מעות חנכּה”, אמו קנתה לו מאת ה“עוזר” “סביבון” לשחק בו, ומדוע לא יתן לו גם שמואל אשר בחנהו “מעות חנכּה”? עוד הקטן עומד ומשתאה והנה ב“שטיבל” נשמעה קול צעקה גדולה: – השמש דולק! השמש דולק! הקטן נשא את עיניו, וירא, והנה השמש של ה“שטיבל” – נער כבן חמש עשרה שנה – עומד על יד נר של שעוה, מָדבּק אל הכּותל, ובידו נר שני, שהוא מתאמץ להדליקו, אך נערים רבים נקבצו סביבותיו וידחקוהו אל כל עבר, וימשכוהו בחצני בגדו, ויקראו בלי הרף: – השמש דולק! השמש דולק! הילד השתומם מאד;נערים גדולים דוחקים יתום ומצערים אותו ואינם יראים כלל!… הוא זוכר, כי כאשר הודיע אביו לאמו עוד בימי החורף, כי השמש של ה“שטיבל” יאכל בביתם יום אחד בכל שבוע, התרעמה אמו באמרה, כי די לה, שהיא מאכילה את ה“עוזר” יום אחד בכל שבוע, ואך כאשר ספר לה אביו, כי השמש הוא יתום, לא סרבה עוד, ובכל יום שלישי בשבוע הוא שומע תמיד בהזהר אמו את המשרתת, כי תשמר על ארוחת ה“יתום המסכּן” לבל תצטנן… – הנר שמדליקים בו נרות חנכּה – באר לו אביו בהעמידו אותו על הספסל – נקרא גם הוא “שמש”, כנער הזה, וכשקוראים: “השמש דולק”, כסבורים השומעים, שהשמש, הנער של ה“שטיבּל” דולק, ובאמת דולק הנר ולא הנער… ואולם הקטן לא שמע את דברי אביו;לבו מר לו על “היתום המסכּן” המוּכּה והממושך והמעונה ומוחו היה מלא השתוממות על הנערים הנועזים לעשות כדבר הזה… על לבבו עלו מקרי היום ההוא ב“חדר”. יוסף היתום נגש אליו, ויאחז באחד כפתורי בגדו, ויקרעהו עם הארג. הוא צעק בקול גדול בדעתו, כי אמו תענוש אותו בראותה, כי בגדו קרוע אך גם ה“עוזר” וגם ה“רבי” לא שמעו את צעקתו, כי השאון גדל אז מאד ב“חדר”. ה“עוזר” לִמֵד “חומש” את ה“נערים הגדולים” ולפני ה“רבי” קראו תרגום ה“גדולים שבגדולים”. ובראותו כי אין שומע לצעקתו, ישב לו בפנה עצוב ומשמים, מתכוץ בבגדו וראשו בין כתפיו ומתיפח דומם. אך פתאֹם שמע, והנה יוסף קורא אל ה“נערים הקטנים”, אשר נאספו סביבותיו: – הרואים אתם? – אז ירדו באלכסון דרך החלון פסים צהובים וארוכים אל תוך ה“חדר”, ויצהיבו את פדחת הרבי ואת מרפקו וגם שטח מו הקרקע. – הרואים אתם איך הם עולים ויורדים, יורדים ועולים? – הוסיף היתום לשאל. אז נגש גם הוא, וירא, והנה באמת בתוך הפסים רצים מהר רצה ושוב – מי ומה? – הוא לא ידע כלל מה אלה… אך היתום אמר, כי אלה הם מלאכי אלהים העולים השמימה, אל השמש, בעד שמשות החלונות, ושם הם מספרים לאלהים את כל מעשי הילדים… כיון שהם רואים, מיד הם עולים ומספרים, ומיד הם שבים ויורדים לראות עוד ולספר עוד ואלהים שומע ומעניש… הוא, יצחק מאיר, כבר שמע את שמע האלהים וגם ידע כי הוא שוכן גבוהה, גבוהה, שם בשמים ומעניש את מי שהוא רוצה… מיום החלו לדבּר לא נתנה לו אמו לאכול בבוקר, עד אשר אמר אחריה “מודה אני” ו“המוציא”, ואם באמצע עצר בדברו ובהיותו רעב החל ללעס את העגיל שבידו, אז אִימה עליו אמו, כי אלהים יענשהו… והעונש הוא בודאי נורא מאד, אך מה הוא? – בעולם הבא – באר היתום לקטנים ממנו – מכים ומכים, אוי, מכים את החוטאים!… מכים באכזריות, בלי כל רחמנות! בשוטי אש!… שוטי האש היו בודאי כאותו השוט, שראה אז לפנות ערב בשמים, והאיש, שנדמה לו כרבּי, הוא בודאי אלהים והוא מכה בשוט שבידו… האלהים מעניש כרבי ובודאי גם מראהו הוא כמראה רבי, אלא שהוא של אש וגם שוטו הוא של אש… – כשנער ישן עם אמו – הוסיף היתום לבאר – כשאינו נוטל את ידיו ואינו משפשפן בעת הצורך, כשהוא מסתכל במה שאסור להסתכּל… כשאינו אומר “ברכה” וכשאינו מברך “המוציא” ו“בורא נפשות”, הם מספרים לאלהים ואלהים מעניש… וכשמכים יתום, אז עושים לו עַוְלה, מיד הם, המלאכים, עולים לשמים ומספרים לאבי היתום, או לאמו, והם באים בלילה וחונקים את המכה, או העושה את העולה, אם היתום אינו מוחל לו… אז נתנו כל הילדים ליתום את לחמם, עגיליהם וסוכּריותיהם והוא, יצחק מאיר, החליט לבלתי יתאונן לפני הרבי על היתום, ולבל יספר לאמו, כי יוסף קרע את בגדו, אף אם תרבה להכות אותו, כי הלא טוב לו להיות מוכּה בידי אמו מלהחנק בלילה… – וכשיבא המשיח, יקומו כל המתים מקבריהם וגם אבי… היתום לא כלה את דבריו, כי מרחוק נשמע קול הרבי, אשר קרא בזעף: – אסון יוכל להביא עלי!… “דבתם” הוא מתרגם “זייער גָבִּיאָרט”!… אך פסוקים אחדים תרגמתי לו!… על כל מלה ומלה חזרתי מאה פעמים, גם “חומש” עם “טַייטש” נתתי בידו… – כן, כן! – צעק ה“עוזר” לעֻמתו – הרבי בעצמו תרגם לי “דבתם” – “זייער גָבִּיאָרט” ועתה הוא קוצף עלי!… אז חטף הרבי את השוט ויך בנצב על שכם ה“עוזר”, ויקרא בקצף: – הילדים יבחנו בשבת ויתרגמו “דבתם” – “גָבִּיאָרט” – ואיך אשא פני?… אך אז התמרמר ה“עוזר” מאד, ויחרף את הרבי, ויקרא לו: “עם הארץ”, בור, חם, והרבי הוסיף להכותו בנצב של השוט, אשר בידו. – קוּקוּריקוּ! – קרא אז היתום בקול כקול התרנגול – ה“עוזר” המַכּה – מוּכּה! קוּקוּריקוּ! אז מהר הרבי להסוב מעל ה“עוזר”, וירץ אל היתום ויכּהו ברצועות של השוט. – הרבי עובר עברות! – קרא היתום בשחוק בהושיטו את אצבעו למול הרבי – שתי עברות עובר הרבי!… הוא מכה שני יתומים!… גם ה“עוזר” יתום!… לשמע הדברים האלה מהר הרבי להרפות מן היתום, ויגש אל השלחן, ויאמר אל ה“עוזר” בנחת: – חמד כאשר למדתּיך אני: “ויבא” – אוּן האָט געבּראַכט “יוסף” – יוסף, “את” – אין, “דבתם” – זֵיער מַרמלָנְק, כּן “דבתם” מתרגמים מַרְמְלָנְק ולא גָבּיאָרט!… זכור!… – עתה איננו מכה עוד! – התפאר היתום – ירא הוא להכות יתום!… והשאון ב“שטיבל” הלך הלוך וגדל. אל הנערים אשר התהוללו נלוו אחרי כן גם הגדולים, אשר השליכו מרחוק על ראש השמש מפות בד מזוהמות וגזרי עץ עגוּלים וקצרים, אשר שמשו ב“שטיבל” למנורות, וגם כובעים, אשר חטפו איש מעל ראש רעהו… מה רע הוא ה“שטיבל” ומה רעים הם “היהודים” שבו!… בבית הכנסת עומד לו איש איש על מקומו, ליד עמודו במנוחה, החזן מתפלל בקול גדול ובנעימה, ופה ב“שטיבל”, כלם רצים בעת התפלה רצוא ושוב והחזן מנהם במהירות את התפלה ואחרי כן הם מכים יתום!… מדוע אביו מתפלל ב“שטיבל” ולא בבית הכנסת?… אך פתאם שֻׁנוּ פני הקטן וכל אבריו רעדו מפחד. הוא ראה, כי גם אביו לקח גזר עץ, וישליכהו על ראש השמש… אביו של השמש, המת, בודאי יבוא ויחנק את אבא בלילה!… ובתוך קול צעקת המתהוללים התבולל קול בכי מר של יצחק מאיר הקטן. ד. “דודים” ו“דודות” וגם “יהודים” רבים מה“שטיבל” נקבצו;ה“דודות” – אלה עומדות ואלה יושבות בפנה ומשוחחות בקול רם ואינן שמות לב אל הלעג, שהן מעוררות במדברותיהן בין הגברים, היושבים ליד השלחן מסביב על כסאות וספסלים, כלם לבושים בגדי אַטלס, חגוּרים חגורות שזורות ושחורות במתניהם וכובעי קטיפה, או שטרימלים חבושים בראשיהם. בראש השלחן יושב נטע בעל הבית. פניו מפיקים גאוה וידיו תחובות בגאון בחגורתו, אך מרגע לרגע הוא מוציא משם את ידו הימנית ומעבירה על זקנו הקצר, כאלו חפץ להאריכו ולהרחיבו, למען הוסיף לו הדרת אב… על ידו יושב נפתלי המלמד, שגם הוא לבוש בגדי אַטלס, אך קרוע מאד, ומבין הקרעים מציץ מוך לבן. בראשו חבוש כובעו של שבת, כובע הקטיפה שלו השטוח והמעוך, אשר קנה לו עוד ליום חתונתו. הוא יושב וראשו מט על חזהו ואך לרגעים הוא מרימו ומעיף את עיניו המפיקות דאגה ועצב פעם אל הגברים, פעם אל הנשים ופעם אל הילדים תלמידיו, כארבעים במספר, אשר ה“עוזר” הביאם הנה, למען פאר את שמחת חברם, והם עומדים צפופים בין הגברים והנשים ומחכים בכליון עינים לממתקים, אשר ינתנו להם… – ילד אשר כזה – נשמע קול אשה אחת, אשר ענתה לרעותה, שהתפארה בתכשיטיה הרבים – ילד אשר כזה הוא תכשיט יפה הרבה יתר מכל תכשיטי כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם… אז פתחה גם דבורה את פיה ותחל לספר את דבר גדולתו של בנה. לפני הפסח מלאו לו ארבע שנים, בחדש אייר מלאת שנה אחת מיום שנכנס לחדר, ועתה, בשבת שלאחר שבועות הוא כבר מתחיל ללמד “חומש”!… עתה?… באמת יכול ללמד “חומש” עוד לפני ירחים אחדים… אז כבר קרא עברית כגדול, ואמנם אישה חפץ דוקא, כי יחל ללמד “חומש” עוד בחמשה עשר בשבט, וגם המלמד חפץ בזה. ומדוע לא? הילד יודע “עברי” והרבי שלו יודע, שהיא, דבורה, לא תקפח את שכרו, וככל הגבירים תשלם לו “שכר חומש”, ומדוע איפוא לא ירצה, שהילד ימהר להתחיל ללמד “חומש”?… אך היא התעקשה… היא יראה, פשוט, מפני “עין הרע”… אישה שחק לפחדה. הוא אמר, כי בתורה אין לירא מפני עין הרע, וגם ספר לה מעשה באביו זקנו של הרבי שיחיה, שכשהיה קטן יונק שדים היה מברך “שהכל” על השדים שינק, ובכל זאת לא שלטה בו עין הרע, ויגדל, וממנו יצא דור של צדיקים ו“יהודים טובים”, אשר העולם מתקיים אך על ידיהם… ואולם היא לא רצתה בשום אופן להסכים לו… האם הוא הרה? האם לו היו חבלי לידה? האם הוא היניק?… עתה הוא אב!… אל המובן הוא בא!… לא!… גם לה יש דעה… “יהודים טובים” יכולים להכריע את הכל, אם אך הם רוצים, ולא יהודים פשוטים… ועין הרע איננה משחק כלל… ולכן אחרה “התחלת החומש” עד היום. והיא בטוחה, כי אף אם היה מתחיל ללמד “חומש” בשנה הבאה, גם אז היה לגדול בישראל. – בלי עין הרע! – כלתה, בירקה לפניה שלש פעמים ילד בעל מוח שכמותו!… והילד “בעל המוח” עומד בראש חבריו וכל עצמותיו רוחפים מפחד. הוא אמנם יודע גם את הדרשה וגם את ה“חומש”… ואיך זה לא ידע? הוא, יצחק מאיר, היודע הכל, לא ידע עתה היטיב את הדרשה ואת ה“חומש”, אשר ידעם עוד זמן רב לפני למדו אותם, רק מן השמועה בלבד, אשר שמע בלמד אותם הרבי לאחרים!… הן גם “אקדמות” לא למד ובשבועות תרגם בעל פה “אקדמות” לפני אביו ואמו ולפני כל ב“דודים” וה“דודות” וגם עתה עודנו זוכר היטב: “אקדמות” – אַי אָר חהִיבּ אָן, “מלים” – צוּ רִיִדן, “ושריות” – אוּן חְבָּגִין, “שותא” – אַ שפּרָאך, “רשותא” – אַדָרלובָּנִיש, “בברי” – מיט אַ דֶרְלוֹבֶּנִיש, “הרמן” – אַ דַרלויבּ, “אַולא” – צְנֶרְשְטְן “בנקשותא” – מיט שַׁלָנְק, אך “שקילנא” לא חפץ לתרגם, כי פעם אחת תרגם לפני דוד אחד: “שקילנא” – ויִלאָד נֶהמָן ואז אמר לו הדוד: “מכה אֶתּן לך!”, ומאז, כאשר שאל אותו איש, מה הוא תרגום המלה “שקילנא”, הקדים הוא להשיב: “מכה אֶתּן לך!”… – אוי, אוי! – נשמע פתאום קול ילד מר צורח. הנאספים קמו ממקומם, ויראו, והנה מלחי אחד הילדים זב דם והוא מפרפר בידיו וצועק מרה בקול גדול. – הוא! הוא! יוסף שרט את לחיו! – צעקו ילדים רבים בחרדה, ויורו באצבעותיהם על היתום. פני יוסף חורו וגם מפיו התפרץ קול בכי. אך אז יצאה מבין הנשים אשה אחת צעירה, גבהת הקומה, רזה וחורת הפנים אשר שמלותיה שעליה היו מרקמה יקרה, אך עשויות לפי גזרה ישנה, ותאחז ביד הנער היתום ובקול תלונה קראה: – בני האומלל! את אשר יוכיח אלהים, יוכיחו גם אנשים! בודאי נער אחר פצע את הילד ועליך, באשר יתום אתה, להיות “כּפּרתו”!… ה“עוזר” מהר, ויקח את הילד הפצוע, וירחץ את פניו, והרבי קם ויזהר את הילדים לעמוד דומם, במנוחה. אך אזהרתו לא הועילה מאומה. רוח הילדים כבר קצרה מעמוד ומחכות, ובלי שים לב אל מבטי הזעם, אשר כונן אליהם הרבי, ואל כל דברי ה“עוזר”, אשר עמד על ידם, רקעו ברגליהם, ויחרפו ויקללו ויכו איש את אחיו. וגם הגברים אשר ישבו עד כה וישוחחו בדברי תורה ובחדשות, החלו להתאונן על בעל הבית, אשר יתנם לחכות בלי דעת למה ולמי… – האם מחכה אתה לאליהו הנביא, שיבא וישמע את דרשת בנך ה“עלוי”? – שחק לו הזקן שמואל. – הנני “מוחל לך במחילה גמורה” את הדרשה של בנך, אך את השכר הגש לנו! – קרא מרדכי בן הרב מפילחוב. מרדכי הרע הזה! הוא “מוחל את הדרשה” שלו!… מי יודע מה יעשה לו עתה? הן תמיד הוא בעוכריו… בראש חדש ניסן הביאהו אביו אל ה“שטיבל”, ויתפאר בו, כי הוא כבר יודע את “ארבע הקושיות” וכאשר החל אביו לשוחח עם ה“יהודים”, הטהו מרדכי הצדה, וילמדהו “ארבע קושיות” אחרות… מה מגוחכות היו!… הוא הגיד אותן לפני כל הילדים שב“חדר”, לפני מרים ולפני ה“דוד” שמעון וה“דודה” חוה, וכלם צחקו בשמעם אותן, אך הוא ידע, כי בעת הסדר צריך לשאול את אבא את ה“קושיות”, אשר למד ב“חדר”, אף כי מרדכי הסיתו אז לשאל את ה“קושיות” המגוחכות… ואולם בליל פסח תקפה עליו שנתו, ויפול על הארץ, ויישן בפנה, בעוד אשר אביו היה ב“שטיבל” ואך אל ה“קידוש” העירתהו אמא, ואחרי כן צווה עליו אביו לשאל את ה“קושיות”. אז מחא כף אל כף ויקרא: – אבא, אשאלך “ארבע קושיות”! – הכל כאשר הורהו הרבי… מה היה אחרי כן – איננו יודע, כי בעת כל הסדר הראשון ישן וגם את “ארבע הכוסות” לא שתה. אפס בּבֹאו אחרי החד אל ה“חדר” ולא אבה לתת ליוסף היתום אחת מסכּריותיו, אסף היתום נערים אחדים סביבותיו וכלם יחד שוררו עליו: “יצחק מאיר, שעיר, תּ-פו-ח! יכנס בראשך הרו-ח! יצחק מאיר, שעיר, כאב, הרוח יכנס בך, בלב!” אז כבר לא ירא לעשות רע ליתום, כי הן ראה בהשלך אביו גזר עץ על יתום ואביו המת של היתום לא בא בלילה לחנק אותו… ולמען הרעים את יוסף חלק אחדות מסכּריותיו לנערים אחרים והם שוררו את אותה השירה על היתום, אך תחת המלים “יצחק מאיר, שעיר”, שורר הוא והנערים אשר אתו: “יוסף כוסף”… השירה הזאת והנקמה, אשר נקם ביוסף, נעמו לו מאד, ולכן הרים את קולו מאד מאד בשוררו וגם “המקהלה” שלו אשר היתה גדולה מן “המקהלה” של היתום, שוררה בקול רם מאד, עד כי קול יוסף וחבריו לא נשמע כלל. מה טוב היה לו אז!… הוא וחבריו עמדו, ויורו באצבעותיהם על יוסף, וישנו וישלשו את השירה: אך פתאֹם קפץ אליו ה“עוזר” ויכהו בשוט אשר בידו ויקרא אליו: – דום, יצחק מאיר “בעל הקושיות”! וכאשר שאלהו הרבי פשר דבר הכנוי הזה, ספר לו, כי בליל פסח הראשון, תחת שאלו את ה“קושיות” של “מה נשתנה”, שאל: – אבא, מדוע אתה שוכב כמת ואוכל כחי?– והוא, ה“עוזר”, אשר אכל בליל ראשון של פסח בביתם, שאל תחתיו את ה“קושיות”… ומאז קוראים לו כל הנערים שב“חדר” בשם “בעל הקושיות”. הרבי אמנם גער בהם פעמים רבות מאד, ויזהירם כי חלקם לעולם הבא יאבדו אם לא יחדלו מכנות שמות של גנאי לחבריהם, אך הם אינם משגיחים בו ועד היום קוראים לו כלם בשם “בעל הקושיות”, ומי יודע אם שמחה “המברך”, בברכו אותו אחרי דרשתו, לא יקראהו בפני כל היהודים והיהודיות בכנוי ההוא!… – מרגליות כבר “יצאו מן המִדה” – נשמע מרחוק קול ה“דודה” חוה, אשר עמדה בין הנשים – ולכן לא שמתי היום את חרוזי מרגליותי על צוארי. הוא פנה כה וכה, וירא, והנה גם ה“דוד” שמעון יושב בין ה“יהודים”, בודאי חכו רק לו ול“דודה” ובודאי גם מרים באה… עתה אם יקרא אותו “המברך” בכנויו, תשמע גם מרים ואז… – דבר! – קרא הרבי בקול מפקד צבא. והקטן, אשר פניו היו חורים כפני מת, דבר עברית ויתרגם כל אומר ואומר ז’רגונית. – “צעיר אנכי לימים ואתם בעזרת השם זקנים וישישים” – הַ, הַ, הַ! – הפסיקהו מרדכי בלעג – גם שער אחד לא צמח עוד בזקנו והוא קורא לי “זקן וישיש”! אחדים מן המסובים שחקו ואך נפתלי המלמד הביט אליו בעינים מפיקות תחנונים. והדורש הקטן, אשר כל אבריו רעדו מאימה, קרא הלאה: – “לא נכון לנער קטן כמוני לדבר תורה לפני לומדים שכמותכם וּבְּאָמֶתְחַלְתִּי וִירָא” (ובאמת זחלתי ואירא)… גם אנכי ירא, פן ייבש השכר בבקבוקים לפני כלותך את דרשתך! – הפסיקהו מרדכי עוד הפעם. – אל תבלבל את הילד! – קרא אליו נטע בקצף – “אך שיעורר” – לחש הרבי באזני הקטן, אשר עמד ברעדה ועיניו תעו כה וכה. – “אך שיעורר – שנה אחריו הקטן – אך שיעורר השם את דעתי לדרוש. לא באתי לדרוש לכבודי, אלא לכבוד המקום ולכבוד אבי ואמי, דודי ודודותי ולכבוד כל המשפחה, שבאו לשמוע את דרשתי הנחמדה ועם רשות אבי מורי, הרך בשנים ואב בחכמה”… קול נהי נשמע פתאם מתוך קהל הנשים, כי דברי הקטן האחרונים עוררו לבכי את האלמנה בילה, רעית דבורה בעלת הבית. – אבותיה היו לפנים עשירים, וכשמת עליה אביה, היתה אמה אנוסה להשיאה לזקן… עשיר היה וחשוך בנים… והיא ילדה לו אך בן אחד, הוא היתום יוסף… ואולם למן היום אשר נשאה לו, דבקו בו מחלות שונות וכל הונו הוצא לרופאים ולרפואות ול“סגולות” מאת “יהודים טובים”, אשר לא הועילו לו מאומה, ובראותו, כי קרב קצו, בקש מאת נפתלי, כי ימהר להחל ללמד את בנו “חומש”, למען אשר עוד יוכל לזכות ולשמוע את הדרשה מפי בנו, ואף כי היה זקן ונוטה למות, בכל זאת אמר עליו יוסף, ככל שאר הילדים" “הרך בחכמה והאב בשנים”… לשמע קול בכי בילה, נתנו גם נשים אחרות בבכי קולן, ודבורה, אם הדורש, התיפחה, כהתיפח על אסון ותהיינה תאניה ואניה, עד כי הרבי נתן אות ל“מברך” והוא הרים את ראשו בגאוה ויקרא בקול גדול: – הסֶינה, נשים! והדורש מחא כף אל כף ויקרא: – “מקשים בזה קושיא: והנשיא (והני נשיא) במאי זכין?” וירם את ידו הימנית, וינענע באצבעו ויוסף: – “ומתרצים כזה: דמָבְלֶן (דמובילין) את בּניהן (בניהון) לבי רב ללמוד תורה”… לדברים האלה התפרצה אנחה כבדה מפי דבורה. היא אסורה אל החנות, ואף פעם אחת לא הובילה את בנה אל ה“חדר”… האם כל שכר לא יהיה לה בעד כל עמלה לגדלו ולחנכו?… אפס עצבונה מהר לחלוף ממנה בשמעה את קול בנה, אשר הפך את פניו למולה, ויקרא הלאה בקולו הדק: – היא אמי מורתי הצנועה, אשר אמנה אותי, ובזכות זה ישלם לה הקדוש ברוך הוא תגמולה בזה ובבא ואמרו כל הילדים: אמן!" – אמן! – צעקו כל הילדים פה אחד. – אז התיצב “המברך” קוממיות ויקרא בקול רם: – “השם עמך! מי אתה, בני, ומה”… – הוא איננו מכירו עוד! – לעד מרדכי. – הסו! קרא “המברך” כמתקצף בפנותו אל המסבים, ואחרי כן הפך את פניו אל ה“דורש” ויוסף: – “ומה שם דתך ואמונתך?” “עברי אנכי ואלהי השמים והארץ אנכי עובד ותורת משה היא דתי ואמונתי!” – קרא לעומתו יצחק מאיר, אשר נטפי זעה גדולים נטפו מפניו. – “שש אנכי על אמרותיך כמוצא שלל רב!” – אמר אליו “המברך”, וישאלהו שאלות אחדות זו אחר זו: איפה קבל משה את התורה? כמה מצות יש בה? כמה ספרים יש בתורה ומה שמותיהם? כמה תורות יש? והוא השיב על ראשון – ראשון ועל אחרון – אחרון בלי הכשל. באחרונה הגיע השואל אל הציר אשר עליו סבבה כל הדרשה, וירם את קולו ויקרא: – "ובאיזה ספר מספרי התורה התחלת ללמוד “חומש”? – “ויקרא!” – ענה גם הדורש בקול רם. – ומדוע לא התחלת ללמוד חומש בספר הראשון, ב“בראשית”? – קושיא גדולה הקשה חברי הטוב – קרא יצחק מאיר בפנותו אל כל חבריו – ואתם, ילדים, התדעו מדוע מתחיל כל ילד ללמוד “ויקרא” ולא “בראשית”? – לא! – ענו כל הילדים פה אחד. – ואני – קרא ה“דורש” בעזות מלומדה – ואני יודע לתרץ את הקושיא הזאת בדרשה נחמדה, ולמען אשר תשמעוה, קבצתי את כלכם, חברי הטובים… הקטן עצר פתאם בדברו ובעיניו נראו דמעות. הוא זכר, כי את הטוב שבחבריו, את יצחק, אשר כלם מכנים אותו בשם “כידור”, לא נתן הרבי ללכת עם שאר הילדים אל “סעודתו”, אף כי הוא בקש מאת הרבי וה“עוזר”, כי יקחוהו אתם. הוא הטוב מכל הנערים… הוא איננו מכה כל נער. כלם מחרפים ומכים אותו והוא איננו משיב מכה וחרפה אל מכהו וחורפהו… הוא משתעשע גם עם הקטנים ועושה להם מפסות ניר תבות, צפרים ואניות ומכפיסי עץ הוא בונה בתים… אותו, את יצחק מאיר, לא כנה מעולם בשם “בעל הקושיות” כשאר חבריו, ובכל זאת הרבי איננו נותן לו ללכת אל כל “סעודה” ואל כל יולדת לקרא “קריאת שמע”… כל הילדים הרעים והשובבים הולכים, גם יוסף היתום הולך וליצחק אסור ללכת!… – “ואבי ואמי” – לחש הרבי באזנו, בראותו, כי נאלם פתאם. – “ואבי ואמי” – שנה אחריו ה“דורש” בקול בכיה – הכינו סעודה טובה ויפה מרב תשוקתם לשמוע את דרשתי הנחמדה… ו“הדורש” באר בשפה נלעגה, כי לפנים, כשבית המקדש היה קים, היה כל אבא מביא לאלהים קרבן תודה, בעת אשר הילד שלו התחיל ללמוד “חומש”, ועתה, כשאין לנו בית מקדש, מתחיל הילד ללמוד בספר “ויקרא”, שיש בו דיני קרבנות, למען אשר יהיה הלמוד מקובל ומרוצה לפני אלהים כקרבן. – ובשם שזכיתי ללמוד “חומש” – סים את דרשתו – כן אזכה ללמוד גמרא, תוספות ומהרש"א עם כל המפרשים ואמרו כל הילדים: אמן! – אמן! – צעקו עוד הפעם כל הילדים קול גדול. – טוב דברת, חברי הטוב! – אמר אליו “המברך” – וכדאי אתה לברך אותך וברכתי בודאי תקוים. “בַּגרָב (בּייג אַראָבּ) דַן קָפּ” ואברכך. ו“הדורש” הטה את ראשו וה“מברך” שם עליו את כפיו ויקרא: – “יתן לך השם את השנים של “מתושלח” (מתושלח), השיבה טובה של אברהם אבינו, החן של יוסף הצדיק, הענוה של משה רבנו, היופי של דוד, הגבורה של שמשון הגבור, העשירות של קרח, כלה נאה עם ממון הרבה”… – שחוק אדיר פרץ מפי המסובים, אך ה“מברך” קרא בשחוק קל על שפתיו בהגיעו אליהם בידו: – חכו, חכו! לי יתן השם כלה נאה עם ממון הרבה קודם שיתן לו, ועתה אמרו כלכם עם כל הילדים יחדו: אמן! המסבים הוסיפו לשחק ויצחק מאיר ירד מעל הכסא, וישאף רוח ברוָחה. הדרשה כלתה בלי שום מכשול, לא שחק בתוך הדרשה, כמו ששחק שאול “האופה”, לא שכח אותה, כאשר שכחוה ילדים אחרים ושמחה לא קרא אותו בכנויו… מה טוב הוא שמחה! טובים הם גם כל הילדים וגם יוסף היתום הוא נער טוב… הרבי לוקח את ה“חומש” ופותחהו. בעוד רגע יצוה לקרא ולתרגם. אך עתה לא יירא עוד… הוא זוכר היטב תרגום כל מלה ומלה: “יקריב” – וָט גְנָהנֶן. “קרבּן” – אנ’אָפְר, “עולה” – אַ בּרַנדאָפְּר, “בקר” – פיאָך, “את” – אין, “לכפר” – צוּ פַרְגֶבְּן… את הכל עד “עליו” הוא יודע היטב ולא ישגה… ככלותו לקרא את ה“פסוקים האחדים ב”חומש" הפך את פניו אל המון חבריו ועיניו הפיקו אהבה רבה לכלם, ומה מאד חפץ לגשת אליהם, לחבק ולנשק את כל אחד ואחד, כאשר הוא מחבק ומנשק לפעמים את אמא, בשעה שאבא איננו רואה, אך הרבי אחז בּידו, ויושיבהו על המקום, אשר הוא ישב עליו, ליד אביו, ויאמר: – שב “בעל הסעודה” בראש!… ה. – הכן עשית, אתה, יצחק מאיר?… פני הרבי הפיקו זעם ועיניו הפיצו זיקי זעף, ויקם ממושבו, ויגש אל יצחק מאיר הקטן, אשר השתטח על הארץ, ויפרפר בידיו וברגליו בקול גדול. – חכה! – קרא אליו הרבי בהרימו אותו מן הארץ ובאימו עליו באצבעו. וברגלים ממהרות נגש אל עבר הפתח, ויוצא את המטאטא מבין החבית של מים והעביט של שופכים ובחפזון הוציא ממנו שבטים ויחלקם לתלמידיו, אשר הושיטו אליו את ידיו, שבט שבט לכל נער ונער. – כה יֵעָשה לך! – קרא בכעס אל יצחק מאיר בהרימו למולו שבט. – לא אוסיף! אוי, רבי, לא אוסיף – צרח הקטן מר, אף כי לא ידע במה חטא ואשם. כי הן לא הקניט לא את אבא ולא את אמא, לא רקד ולא רנן, לא צעק, לא בכה ולא השתובב, נטל את ידיו בבקר ולפני אכלו, ברך על המזון לפניו יו, ומדוע איפוא יכעסו עליו ככה? מדוע גם אבא וגם אמא קצפו עליו ויכוהו?… כל רחמנות לא היתה להם עליו וגם ל“עוזר צוו להגיד לרבי בשמם, כי יעשה לו “צרור”… הוא בכה. התחנן להם ולא אבה ללכת אל ה”חדר" עד שירחמו עליו, אך הם קצפו עליו עוד יותר, ויצוו ל“עוזר” לסחוב אותו, את הטוב מכל הילדים שב“חדר”, כאשר הרבי בעצמו מעיד עליו, אשר מיום שהחל ללמוד “חומש” הלך יום יום לבדו אל ה“חדר” בחשק ולעולם לא חכה עד בא ה“עוזר” אליו. וה“עוזר” הרע סחב אותו, כמו את נער שובב ורע, שאיננו רוצה ללכת אל ה“חדר”, דרך כל השוק וכל הרחוב… כלם הביטו אליו, כלם ראו בבזיונו, כלם בודאי השתוממו, אך איש לא הציל אותו… וגם כל הנשים העומדות תמיד ליד פתחי חניותיהן, אשר בכל יום ויום, כשהוא הולך אל ה“חדר” וה“חומש” בזרועו, הן אוחזות בו ושואלות אותו, מה הוא לומד והוא אומר להן, וגם את שם ה“סדרה” של השבוע הוא אומר להן ואיננו טועה לעולם– גם הן ראו בסחוב אותו העוזר ולא מחו בו… – כל צעקותיך לא תועילנה לך! – קרא אליו הרבי בכעס ויוסף להוציא את השבטים מן המטאטא. ויצחק מאיר הוסיף לצרוח בקול מר וכל אבריו רחפו ממגור. לו, ליצחק מאיר הלומד כבר פרשה שלמה “חומש” בכל שבוע ושבוע ואשר כלם יהללו אותו יֵעָשה “צרור” כ“צרור”, אשר נעשה לשאול “האופה” אשר גנב כסף בבית אביו ויקן לו פפירוסים!… כל הנערים עוד זוכרים לו לשאול עתה את חרפתו זאת וכשהם חפצים להרעימו, הם קוראים לו “בעל הצרור” והם משוררים עליו: "מֻכּה! מֻכֶּה! עם שתי בר-כות עם שני סמרטוטים! עם שתי סח-בות!" ובודאי גם לו יזכרו תמיד את חרפת ה“צרור”… הכנוי “בעל הקושיות” כמעט שנשכח, והנה כנוי שני: עוד רע מן הראשון, וגם שירה נלוָה עליו… ומדוע?… על מה עונשים אותו ככה? מה העון אשר עשה? אתמול היתה תענית, שבעה עשר בתמוז, ובהיותו חפשי כל היום ולא הלך אל ה“חדר”, אמר ללכת הרחק, הרחק, שמה, אל ההר הגבוה, אשר ראה אז, בל“ג בעומר, בלכתו לטייל… אז היה הכּל כל כך יפה כל כך נעים!… האדמה והכתלים והגגות בשוק וברחובות היו צהובים כחלק קרקעו של ה”חדר“, בשעה שיוסף היתום הראה את המלאכים העולים והיורדים… אך היו גם כתלים שחורים וגם האדמה, אשר אצלם היתה שחורה… ה”עוזר" אמר, כי זה הוא צל, ואמנם בכל עת שהשמש זורחת הוא רואה כתלים שחורים ואדמה שחורה וגם כתלים צהובים ואדמה צהובה, אך לפנים לא התבונן אל המראה הזה ולא ידע מה הוא צל, עד אז… ככל ילד וילד נשא גם הוא אז בידו האחת קשת – בד עץ מעוקם וחוט קשור לשתי קצותיו מזה ומזה וגזר עץ לחֵץ – ובידו השנית עגיל. את הבקבוק הקטן המלא יי“ש ואת הבּיצה האדומה שמה אמא בכיסי בגדו. ה”עוזר" הלך בראש ובשתי ידיו נהג את חיים ואליעזר הקטנים, אחריו הלכו כל הילדים ואחריהם – הרבי, עד בואם אל המקום, שעל יד האחו. כאשר הפך שם את פניו ראה בתים קטנים וצפופים, כילדים ב“חדר”, בשעה שיוסף היתום מספר מעשיות, גגות מתנשאים זה על זה ומהם בולטות ארובות, שמאחדות מהן עולה עשן השמימה וה“נערים הקטנים” אמרו, כי הבתים האלה, הם כל העיר כלה והמקום, שהם עומדים עליו, הוא גבעה. על האחו ובתעלות, שעל יד הדרכים מרחוק, התהלכו כבשים וילחכו עשב. על ידם רקדו טלאים קטנים… לולא ירא את הרבי וה“עוזר”, כי עתה רקד גם הוא אז… כאשר התרחקו הטלאים מאת הכבשים הגדולים בכו: “בֶּ, בֶּ, בֶּ!” כאחותו לאה הבוכה בהתרחק אמא ממנה. מה יפים ומה נעימים היו!… הרחק, הרחק טילו להן שתי חסידות… הוא דמה, כי אוזות הן, אך יצחק אמר לו, כי אוזות גדולות, שיש להן רגלים גבוהות וחרטום ארוך נקראות בשם “חסידות”… מעבר הנחל, שעל יד הגבעה, נשקפו עצים קטנים רבּים מאד, שכלם היו מכוסים ציצים לבנים, אשר פערו את פיותיהם הקטנות… בודאי שחקו אל הילדים ובודאי חפצו גם להשתעשע אתם, כי כל אחד ואחד מהם הוציא מתוכו למולם לשונות קטנות צהובות, או אדומות. מבין הענפים הציצו צפרים, אשר למען הֵראות לילדים ולמען שעשע אתם רקדו לפעמים מענף אל ענף ותשירנה בקול כל כך נעים!… הכל שמח לקראת הילדים, הכלה כל!… לו היתה לו הרשות ללכת שמה בכל יום ויום ולהסתכל בכל אלה… – על אילנות מלבלבים צריכים לברך! – קרא אז פתאם הרבי, ויצג את כל הילדים בשורה ארכה ויקרא לפניהם:“ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם”, כמו כ“המוציא” ו“שהכּל” ועוד מלים אחרות, שאיננו זוכר אותן עוד והם קראו אחריו מלה במלה. וה“עוזר” לקח את מטפחתו האדומה, וישטח אותה על הארץ, וינח עליה את כל העגילים, והביצים והיי“ש של כל הילדים, ואחרי כן חלק לילדים נתח עגיל וביצה לכל אחד. כשישבו על הארץ לאכול לא ראה עוד לא את הכבשים ולא את העצים ולכן נשא את עיניו ויבט למרחוק. שם ראה סוס קטן מאד. כן, זה היה סוס. גם ה”עוזר" אמר אז, שזה סוס ועומד על ההר… ראשו של הסוס היה מט לארץ. בודאי לחך עשב. אחרי כן הרים את ראשו ויתקע אותו בשמים… שם השמים הם כל כך נמוכים, עד שכמעט הם נוגעים בארץ, ולו עמד גם הוא שם, כי עתה היה בודאי גם ראשו תקוע בשמים… ומה מאד הוא משתוקק לראות מקרוב את השמים ולמששם בידיו!… הוא אמר אז ל“עוזר”, כי בכל יום ויום יתן לו את אגורתו ואת ביצתו אם יובילהו שמה. אך ה“עוזר” אמר לו, כי הוא ירא ללכת שמה, פן יפגעו בו “שקצים” עם כלבים, כי הלא גם הרבי ירא מפניהם ואך התבונן, ששם, מרחוק עומד “שקץ” עם כלב, מיד צוה למהר ולשוב העירה… אך יצחק אמר, כי הוא מכיר את כל ה“שקצים” ובו לא ישסו את כלביהם, כי לפני הכנסו אל ה“חדר” סבב עם אמו בכפרים;רוכלת היא וסובבת בכפרים תמיד, ומאשר לא חפצה להשאירו לבדו בבית, לקחתהו תמיד עמה בדרכה ואז הכיר את כל ה“שקצים”;הוא אמנם אמר, כי גם בבואו שמה, אל ראש ההר, לא יוכל לגעת בשמים, כי גם שם השמים הם גבוהים כמו בעיר, ואך מרחוק נדמה כי שם הם מונחים על הארץ. ואולם הוא, יצחק מאיר, לא האמין לו, כי הן בעיניו ראה, שהסוס הקט ממנו הרבה תוקע את ראשו בשמים… ולכן בקש מאת יצחק כי ינהגהו שמה, והוא נאות לו. אך מאשר הדרך רחוקה מאד, אמר יצחק, כי אין ללכת שמה לא בשבת ולא בערב שבת. שאז חפשים הם רק אחרי סעודת הצהרים, ורק ביום שהם חפשים מן הבקר ועד הערב, ולכן בחרו להם את יום התענית ללכת שמה… ואולם בהיותם בדרך פגעה בהם עגלה מלאה יהודים שבתוכם היה גם ה“דוד” שמעון. מה רע הוא!… הוא ירד מן העגלה, ובלי דַבּר דבר אחז בו, ויושיבהו אל העגלה, וישיבהו להוריו, ויאמר להם, כי יענשוהו… – את ה“כידור” יתרועע! – נהם הרבי בהוסיפו להוציא שבטים מן המטאטא – יצחק מאיר בן נטע, “בחור” הלומד “חומש”, יהיה חברו של ה“כידור”!… אמנם גם אמו יסרתו פעמים רבות על שהוא מתרועע עם ה“כידור”, וגם היהודים, שישבו על העגלה, שהושב בה העירה, לעגו לו אז: – חברו של ה“כידור”! חברו של ה“כידור”! אך הוא איננו יודע מה גנאי יש בזה. פעם אחת שאל את אמו: – הלא יצחק הוא נער טוב ומדוע לא אתרועע עמו? – באשר הוא “כידור” – ענתה אמו. – ומה זה “כידור”? – נער שאין לו אב. – הלא גם ליוסף אין אב והוא יתום ולא “כידור”!… – ליוסף היה אב ומת ול“כידור” לא היה אב מעולם. – ומה בכך? – הניחה לי! – התקצפה אמו ולא רצתה עוד להשיב לו והוא איננו יודע גם עתה מה בין “כידור” ליתום. – כל ימי חייך זכור תזכור, כי לא לך להתרועע עם ה“כידור”! – הוסיף הרבי בהושיטו למול פניו אחד השבטים, לפני מסרו אותו לאחד הילדים. – רבי, אוי, רבי! – צעק יצחק מאיר וימרוט את פאותיו בראותו, כי ה“עוזר” מציג את הילדים בשתי שורות ארוכות לארך ה“חדר” – לא אוסיף! אוי, לא אוסיף!… אך הרבי היה כלא שומע, ויגש אליו, ויפשל את מעילו למעלה. – אוי, וי, רבי! – צרח בקול מר, כאלו שחטהו. – החרש! – צעק גם הרבי למולו, ויפתח את מכנסיו, ויפשל גם את כתנתו למעלה, ואחרי כן נגש ה“עוזר”, וישם בראשו מחבת ואת שְיָרֵי המטאטא נתן בידו, ויאחז בו, למען הובילו בין שתי שורות הילדים, אשר השבטים שבידיהם כבר היו נטויים, למען הכות בבשר יצחק מאיר בעברו ביניהם. פתאם והנה יצחק בא ה“חדרה”. – בשלך! ראה “כידור”! – צעק אליו הרבי – בשלך עושים ליצחק מאיר “צרור”! בפעם הראשונה נשמע אז ב“חדר” קול בכי יצחק. הוא חפץ להתחנן אל הרבי, כי תחת יצחק מאיר יקבל הוא את ה“צרור” או גם שני “צרורות”, אך לא יכול להוציא מלה מפיו. אז באה הרבנית לעזרת יצחק מאיר, היא נכנסה אל ה“חדר” כמנהגה, בקלפה בידיה תפוח אדמה, ותצעק אל אישה: – גולם! ____ שוטה! בשביל הממזר יוּכּה ילד טוב כיצחק מאיר! גרש את ה“כידור” והיו הוריו בטוחים, כי בנם לא יוסיף באמת לעשות כדבר הזה! וכאשר לא אבה המלמד לשמוע בקולה, וירמוז ל“עוזר”, כי יגמור את אשר החל, הדפה בידים מהירות את הילדים אל הספסלים, ותחטוף מידיהם את השבטים, ותוציא את יצחק מאיר מיד ה“עוזר” ותמשכהו אחריה אל אחורי התנור. – לא יעשו לך “צרור”! – קראה אל יצחק מאיר – אך אל תוסיף עוד להתרועע עם ה“כידור” ואל תדבר אתו לעולם!… גם הרבנית “הטובה” ככה, מזהרת אותו לבל יתרועע עם ה“כידור”!… כלם מתעבים את יצחק!… ואף על פי כן הוא טוב ויפה מכל הנערים!… ו. – בן יפה לך! – קראה דבורה אל אישה בהכנסו אל החנות עם שמעון יחדו. – גנב! גנב! – הוסיפה בהכותה את בנה ובהוציאה מכפו מטבע – הא לך, גנב! – חמש האגורות שלי! – צרח הקטן – ש-לי! ש-לי… – מה זה? – השתאה נטע. – שוטה! – התקצפה דבורה – עודך שואל: “מה זה?” – הלא ראית: גנב חמש אגורות וישימן בכיסו ויאמר לנוס. – לא גנבתי! – הצטדק הקטן בקול בכיה – שלי הן חמש האגורות האלה! – שלו! יגיעו הן! – צעקה דבורה. – שלי! – צרח הקטן ברקעו ברגליו על הארץ – אני “זכיתי” בהן! – זכית? – השתומם אביו וישחק בשמעו את המבטא הזה מפי בנו – ואיך זה זכית? הנאשם הקטן נהפך למאשים. – על הארץ היו מונחות – התאונן בבכי לפני אביו – על הארץ, הרחק מאמא, לא בתוך הד' אמות שלה, ואנכי לא נפלתי עליהן. אך “החזקתי” בהן, ואמא “גוזלת” אותן מידי! – ומאין אתה יודע את כל זאת? – קרא אביו ופניו הפיקו עונג וגאון. – ב“חדר” למדתי: “ראה את המציאה ונפל עליה, ובא אחר והחזיק בה, זה שהחזיק בה, זכה בה”. ו“ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום”. ואיך מותר לאמא לתפוס את חמש האגורות?… – השומע אתה? – קרא אביו אל שמעון, אשר עמד בכל העת ההיא ויבט בעינים קמות אל השוק – “עלוי” ממש, כמו שאני יהודי!… כשהוא אך מתחיל ללמוד דבר מיד הוא יודע אותו על בוריו!… ממש אותו המעשה ב“חומש עם חבור”… – התזכור את ה“חומש עם חבור”? – הוסיף במשכו בשרוֻל שמעון, בראותו, כי הוא איננו עונה דבר. – מה? – קרא שמעון בלי שעות אל הדובר בו – “חומש עם חבור”? אינני יודע… – הקטן, אשר חדל רגע מבכות בשמעו את תהלתו מפי אביו, נשא את עיניו בתמהון אל ה“דור”;איככה זה איננו יודע את המעשה ב“חומש עם חבור”, שהוא בעצמו התפלא אז עליו? – המעשה היה ככה: בשובו מן ה“חדר” לארוחת הצהרים, סר אל החנות ואז ישבו שם יהודים אחדים ובתוכם ה“דוד” שמעון. – בחור, מה אתה לומד? – שאלהו אז ה“דוד”. – “חומש עם חבור” – ענה הוא. – ואיזה סדרה הולכת היום? – “עקב”! – מה זה “עקב”? – וֵאל! – מה וֵאל? אז קרא בעל פה את הפסוק הראשון ויתרגמהו: – “והיה” – אוּן סֳט זַאן, “עקב” – וֵאל, “תשמעון” – צֳט הֳרְן, “את” – אין, “המשפטים” – די גְרַכְט, “האלה” – די דָזֶיקָה! – הזה הוא “חבור”? – קרא אליו אביו – לא! – ענה הוא – בתחלה צריך להגיד “חומש פשוט” ואחרי כן אומרים “חבור”: “והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה” – אוּן סֳט זַאן וֵאל צֳט הֳרְן די דָזֶיקָה גְרַכְט. – טוב מאד! – ענה אבא, ויתן לו סכּריות ושתים אגורות וליהודים ספר, כי “חומש פשוט” למד אך משבת שלאחרי השבועות ועד “שבת נחמו”. – והיום, ביום הראשון – סים אז אבא את דבריו – כבר הוא יודע את ה“חבור”… – “עלוי”! – קראו אז כל היהודים וה“דוד” שמעון נתן לו גם הוא אגורה ועתה, כשהוא לומד גמרא ויודע אותה היטיב, אין איש נותן לו מאומה ועוד אמא גוזלת ממנו את ה“מציאה” שלו!… – חמש האגורות שלי! – החל לצעק עוד הפעם במשכו בחזקה את סינור אמו. – אגורה אחת אוסיף לך על אגורת יומך ושתוק! – קרא אליו אביו. אך יצחק מאיר לא הסתפק באגורה אחת;הוא “זכה” בחמש אגורות ואבא נותן לו אך אחת! לא! הוא יכוף את אמא להשיב לו את כספו, שלו!… ויתמרמר, וימשוך בסינור בשתי ידיו ויקרעהו. אז גברה חמת אמו, ותאחז בו, ותשליכהו לארץ, ותכהו באגרופיה בכל כּחה, וכאשר צעק בקול גדול, נגש גם אביו ויוסף לו מכות על מכות אמו וה“דוד” שמעון עמד מרחוק ויבט אל השוק ולא בהה בהוריו המכים אותו, את יצחק מאיר ה“עלוי”, האוהב אותו מאד והחושב עליו תמיד מחשבות טובות, שבעבורן הוכּה אתמול מאת הרבי… כשחזר שמחה חברו על הגמרא והחל: “ראה את המציאה” – אם ראובן ראה מציאה, “ונפל עליה”… “ובא אחר” – ובא שמעון… אז חשב הוא, יצחק מאיר, כי “שמעון” זה שבגמרא הוא בודאי ה“דוד” ו“ראובן” הוא בודאי אך ראובן הרצען העושה לו תמיד נעלים חדשים. וכמו נצבו לפני עיניו ה“דוד” והרצען בהאבקם על דבר כיס כסף;זה מושך אותו אליו וזה – אליו, בכיס זכה אמנם הדוד, כי הרצען נפל עליו וה“דוד” החזיק בו. אך הרצען הוא גבוה וחזק ומ“דוד” והוא מושך אליו את הכיס בחזקה ומתאמץ להוציאו מיד ה“דוד” ולברוח… ואז היתה לו רחמנות גדולה על ה“דוד”… הוא הלא צריך למעות… כן שמע מפי אמא וגם מרים אמרה לו, שאין לה שמלה חדשה, מפני שלאביה אין מעות… ואז עלה על לבבו, כי ה“דוד” צריך לקנות לו מנורה, כמנורה שבמעשיה של יוסף, אשר אם דוחקים בכפתור שבו, מיד קופץ ממנה שד ושואל: – מה אתה רוצה? ואז אם יענה ה“דוד” כאותו אבַסַדִי שבמעשיה: – ארמון מלא כסף וזהב! מיד יהיה לו ארמון מלא כסף וזהב, ואז תהיה מרים לבושה שמלות כסף וזהב… מה יפה תהיה אז!… ממש כאותה “בת מלכה”, שב“מעשה בשבעה גזלנים”, אשר הגזלנים חטפו אותה והביאוה אל שבע מערות מלאות מתים… – יצחק מאיר, הגד אתה, מה זה “קונות לו בכל מקום”? קרא אליו הרבי פתאם, והוא, תחת לענות כהוגן, קרא את המלים שקראו ה“גזלנים”, כאשר חפצו להכנס אל המערה: – דלת, דלת, הפתחי! אז הכה אותו הרבי מכה גדולה וכל הנערים שחקו על דבריו, וכל זאת בשביל שחשב ב“דוד” שמעון, ובשביל שחפץ בטובתו, ועתה הוא עומד מרחוק, כאשר הוריו מכים אותו, ואיננו מציל אותו מידם!… – חמש אגורותי! אוי, חמש אגורותי! – הוסיף לצרוח בהשתטחו על הארץ ובפרפרו בידיו וברגליו. – עתה ייטב לך! הנהו! – ראה אמו בשמחה והורותה באצבעה אל עבר הפתח. וכאשר נשא הקטן את עיניו, וירא, והנה ה“עוזר” נצב לפניו. – חכה, חכה! – קרא אליו ה“עוזר” – הרבי “יכבדך”! אוי, “יכבדך”!… הקטן נדם וכרגע קם על רגליו, וימח בשרוֻלו את דמעותיו מעל פניו. – לוּ הכה אותו הרבי כיאות לו – התאוננה דבורה – כי עתה לא היה כל כך מציק לי! – והאם ב“חדר” איננו מציק? – השיב ה“עוזר” – כשבוחנים אותו, כסבורים הבוחנים, שהוא באמת נער טוב, אך אלו ידעו בכמה עמל עולה למודו!… – מה? – השתומם נטע – למודו עולה בעמל רב?… – האם הוא חפץ להקשיב? לעולם איננו מקשיב, גם בשעה שלומדים “גמרא” וגם בשעה שלומדים “חומש”!… – הוא איננו מקשיב! – התפלא שמעון, אשר הפך את פניו הזעומים רגע אל החנות. מפי יצחק מאיר התפרץ עוד הפעם קול בכי גדול. האם הוא איננו מקשיב בשעה שהוא לומד? אמנם בשעה שאחרים מגידים לפני הרבי את הגמרא, או את ה“חומש” עולים על לבבו המעשיות, שהוא שומע מפי יוסף, וכמקרה שקרה בשעת למוד הגמרא, אירע לו גם בעת למוד ה“חומש”… שאול “בעל הצרור” הגיד לפני הרבי את ה“חומש”, והוא, יצחק מאיר, הקשיב וישמע כל מלה ומלה: “לך” – גֵה, “לך” – צוּ דִיר, “מ-ארצך” – פוּן דַאן לא-נד, “וממולדתך” – אוּן פוּן דַאן גֶבִּיארְט “ומבית” – אוּן פוּן הוֹז, “אביך” – דאן פָטָר, “אל” – צוּ, “הארץ” – דֶס לַנְד, “אשר” – דֶאס, “אַראֶךָ” – חֶל דִיאָר וַאַזְן, גם שמע בהגידו את ה“חבור”: “גֵה צִי דִיאָר פוּן דַאן לַנד אוּן פוּן דַאן גֶבִּיארְט אוּן פוּן דַאן פָטָרס הוז צוּן לַנד, וָאֶס חֶל דִיר וַאזְן”. ואולם כאשר הל שאול להגיד את הדברים שבעל פה:" דא וֶסטוּ נישט זוֹכה זאַן צוּ קינדְר…" מיד החל הוא לחשוב במעשיה, ששמע מפי יוסף בשעה שהרבי למד את הקטנים לקרא. והמעשיה היא כל כך יפה… יהודי ויהודיה לא היו להם בנים. וליהודי שאין לו בנים רע מאד מאד;כי אם ימות ואין לו בן, אשר יאמר אחריו “קדיש”, אז נשמתו תועה בימים ובמדבריות, בהרים וביערים, בחרבות ובמרתפים, ואיננה מוצאת מנוחה עד עולם. מה עשו היהודי והיהודיה ההם? התפללו, אמרו תהלים, הדליקו נרות בבית הכנסת, נתנו צדקה לעניים, גדלו יתומים בתוך ביתם ונתנו להם סכּריות רבות בכל יום ויום, וכל זאת לא הועילה להם! בנים – כמו שלא היו להם מקודם, כן לא היו להם אחרי כן. מה לעשות? – נסעו אל “יהודי טוב”. ו“יהודי טוב” הכל יכול… הוא רוצה שאדם ימות, ומיד הוא מת;הוא רוצה שחולה יתרפא, ומיד הוא מתרפא;כל מה שהוא רוצה נעשה ברגע. אך ליהודי ויהודיה ההם אמר, שהקב“ה גזר, שלא יהיו להם בנים. וה”יהודי הטוב" יודע כל מה שהקב“ה גוזר. כי הוא משוחח עמו כנער עם נער. היהודי הצטער מאד ויאמר ללכת לו, כי אם הקב”ה גזר – אין לשנות. אך היהודיה בכתה, צעקה, התחננה ולא רצתה לצאת מאת פני ה“יהודי הטוב”, עד אשר קצף עליה ויאמר לה: – דוב יִוָלד לך! ומקץ תשעה חדשים ילדה האשה דוב ממש ככל הדובים עם ארבע רגליים ועור שחום. והדוב גדל, ותמלאנה לו שלש עשרה שנה, וצריך היה להניח תפילין. אבל איך יניח דוב תפילין ואין לו יד? ויסעו אבותיו אל ה“יהודי הטוב” ויתחננו לפניו: – רבי קדוש! נתת לנו דוב לבן ועתה הנהו כבר “בר מצוה” ואיך יניח תפילין? ויען ה“יהודי הטוב”: – “עשו לו חתונה” ותנו לו אשה ועל החתונה יאמר דרשה יפה. “ויעשו אבותיו עמו שידוך” וכלה יפה בררו לו. המחותן נגש אליו, ויאמר לו: “שלום עליכם” והוא נהם כדוב;אמרו לו אחרי התנאים: “מזל טוב” – והוא נהם;הראו לו את הכלה – והוא נהם;המחותן נתן לו אורלוגין ל“מעות חתימה” – והוא נהם;נסעו אתו אל החתונה – והוא נהם;הובילו אותו אל החופה – והוא נהם;אך כאשר נגש הרב לסדר את הקידושין, השליך את עור הדוב מעליו, ויעמוד על שתי רגלים ככל החתנים, ובעת הסעודה שלאחר החופה דרש דרשה נפלאה, כמו שאמר ה“יהודי הטוב”, ואחרי כן היה הוא בעצמו “יהודי טוב”, הוא ה“יהודי הטוב”, “רבי רב דוב”… מה טוב היה – חשב יצחק מאיר בלבו בעת למוד ה“חומש”, אלו נולד גם הוא דוב ואחרי כן התהפך ל“יהודי טוב”, שהכל יכול ומשוחח עם אלהים!… בראשונה היה רוצה שימות ה“עוזר” הרע הזה. הוא, יצחק מאיר, אמנם כבר יצא מרשות ה“עוזר”, כי בכל ה“זמן” הזה הרבי בעצמו מלמד אותו הכל, גם שחרית, מנחה ומעריב הוא מתפלל עם כל “הנערים הגדולים” יחדו לפני הרבי: נער אחד קורא בקול דבור אחד והשני מתחיל במה שגומר הראשון ואחריו השלישי, הרביעי עד תום כל הנערים לקרא וחוזר חלילה;וה“עוזר” אך חותך את צפרניו בכל ערב שבת ומנהלו אל ה“חדר”, כשהוא מאחר ללכת שמה בעצמו ומשיבהו בערב, כשחשך בחוץ, אל הבית. ובכל זאת כמה צער יסבול עוד ממנו! הוא “מגיד עליו שמועות” בבית וב“חדר”… – יצחק מאיר, מה מגידים בזה בעל פה? – שאל אותו אז פתאם הרבי. והוא נבוך ולא ידע לאיזה מקום הרבי מכַוֵן. – “לפי שהדרך גורם”! – צווח הרבי ויך בשוט אותו ואת שאול ואת שמחה. הוא דמה אז, כי שאול כבר הספיק לקרא פסוקים רבים ואלו ידע, כי עומד הוא בפסוק השני, כי עתה מהר לענות: “לפי שהדרך גורמת לשלש דברים: ממעטת פריה ורביה, ממון ושם”, כי הלא למד זאת ברש"י, ועוד ביום הראשון לשבוע ידע את הכל… – נחת יש לי ממך! – התקצף נטע – ב“חדר” אינך מקשיב, בלילה אתה עושה “אנשים” משלג, ובחוץ אתה מתקוטט עם החיטות! קול בכי הקטן הלך הלוך וגדל. גם את החטאים האלה זוכר לו אבא!… בערב אחד, כששב מן ה“חדר” עם כל ה“נערים הגדולים” יחדו ובידו פנס, שבתוכו נר דולק, ראה, כי השוק הוא לבן, כקיטל שלבש אביו ביום הכפורים… שלג ירד אז. אך בתוך השלג היו פסים מתנוצצים כ“עטרה” המתנוצצות בצוארון הקיטל. ובחפצו לדעת מה מתנוצץ בתוך השלג, גחן ולקח שלג מלא חפנו;ומיד גער בו העוזר וינער את השלג מידו, ובבואו אתו לביתו, הלשין עליו לפני אבא, כי רצה לעשות איש-שלג, אף כי הוא איננו יודע עוד כיצד עושים איש-שלג… אלו נכנס ל“חדר”ו של יהושע, בודאי ידע כבר לעשות איש – שלג וכל “עוזר” לא היה מוחה בידו. ואמנם עוד בסכה אמרו היהודים שאכלו בסכה של אביו ובשחנוהו, כי צריך להוציאהו מ“חדר”ו של נפתלי ולמסרו למלמד גמרא. ומה טוב היה לו, אלו עשה אבא כדברי היהודים!… לא היה ירא כלל את ה“עוזר”, וכשהיה פוגש את חיים בשוק, היה מרעימו ומשורר עליו בקול את השירה, אשר כל ה“נערים הגדולים” משוררים על ה“עוזר”, כשנפטרים מן המלמד דרדקי: בֶּלְפָר, בְּהֶלְָפר. קָךְ דִי לוּנְגֶן, נֵה אַ כַּפָּרָה פַר אַלֶה יוּנְגןֶ! בֶּלְפָר בְּהֶלְפָר, קָךְ דִי קְנֵידְלָךָ, נֵה אַ כַּפָּרָה פַר אַלֶה מֵידְלָךְ. אך אמא אמרה אז, כי בעת שה“חצופה” מקפחת את פרנסתה, אין למהר ולהוציאהו מ“חדר”ו של נפתלי המקבל בשכרו אך חמשה רובלים ב“זמן” ולמסרהו ל“חדר”ו של יהושוע המקבל שנים עשר רובל ב“זמן”. ואבא הסכים לה, ואך תנאי הסכים עם נפתלי, שילמדהו בכל שבוע “חומש עם חבור” עד “שני”, פסוקים אחדים רש“י ומעט גמרא. ובכן נשאר ב”חדר" של נפתלי עוד ל“זמן” שלם וה“עוזר” הרע לא יחדל מהציק לו וכל זאת מפני ה“חצופה” ההיא… ולכן בעברו על פתח חנותה וירא, והנה היא מושכת אליה “קונים”, ויקלל אותה – – – – הקללה השגורה בפי אמא: – יִמשכו מעיך מקרבך, חצופה! ואולם אחרי כן בא החיט אל אבא, ויתאונן לפניו על בנו, שקלל את אשתו ואבא גער בו ויכהו… מדוע לאמא מותר לקלל ולא לו? – לא! – הוסיף נטע לקרא בקצף – נפתלי איננו יודע איך להתנהג עם “שקץ” שכמותך!… יבא יומך!… ליד יהושע אסגירך, הוא ילמדך “דרך ארץ”!… – אל ה“חדר”! – האיץ ה“עוזר” – גם הרבי ישלם לו היום כגמולו! – חמש אגורות! – שב הקטן לקרא;אך כאשר אחז ה“עוזר” בידו, מיד מהר ויצא מן החנות בחפזון, בלי קחת מאת אמו גם את אגורת יומו.. ז. את רגלו האחת הציג על הכסא ואת מרפקו שם על ברכו ובכפו אחז בזקנו הרחב והשחור, ויצרח בקול גדול: – “אמור ואמרתּ”! וחמשת עשר תלמידיו, אשר הגדול שבהם היה כבן שמונה שנים והקטן – כבן חמש שנים, שישבו צפופים על ספסלים צרים, ששה שה לארך השלחן מזה ומזה, וששה לרחבו ממול פני המלמד, התנועעו בחזקה ובקול ענות כקול צפצוף צפרים נלכדים בפח, שנו אחריו: – “אמור ואמרת”! קשה לרש“י: אם כתוב: “אמור”, למה כתוב אחרי כן: “ואמרת”?… ואולם פתאם התבונן המלמד, כי שנים מתלמידיו החדשים שאול “האופה” ושמחה “המלוני” יושבים ומושכים את ה”חומש" שלפניהם זה לצדו וזה לצדו. – היום יום רביעי! – צעק בחמה שפוכה בהכותו באגרופו בחזקה על שכמם – אינכם יודעים עוד מאומה ולהקשיב אינכם חפצים!… את מוחותיכם ארוצץ! את “ראשי סוסים” שלכם אנפץ!… בשאר השבועות הוא קורא את ה“חומש” והרש“י עם כל התלמידים יחדו, אך ביום ראשון ושני ובשאר הימים, התלמידים קוראים לפניו אחד אחד, המעולה קודם והגרוע אחרון, והשבוע – כבר הגיע היום הרביעי וגם אחד מהם איננו יודע עוד מאומה… אמנם כבר חזר היום אתם על כל הרש”י, אך אחרי כן נוכח לדעת, כי אינם יודעים עוד גם מה זה “אמר ואמרת” שברש“י ופשיטא שאינם יודעים להגיד בעל פה ב”חומש" מה היה אלו היה כתוב רק “הכהנים” ולא “בני אהרן”, או רק “בני אהרן” ולא “הכהנים”… ושלשת “בני אהרן” שברש"י!… אומלל! מתי ילמדם את כל אלה?… ואולם אסונו יכול להיות עוד גדול יתר הרבה, אלו חלה בשבת הבאה גם הבחינה של גמרא… “להזהיר את הגדולים על הקטנים”!… הכהנים הגדולים יזהירו את הקטנים, לבל יטמאו למתים, ולכן כתוב: “אמור ואמרת”! – קרא יהושע בכל כחו, אך לא בכעס כבראשונה, כי על לבו עלתה מחשבת עצה: את למוד ה“חומש” והרש“י אין להחמיץ, כי בכל שבוע ושבוע יבָּחנו התלמידים בדעת ה”חומש“, אך הלא את למוד הגמרא יוכל להניח לשבוע הבא, כי אך בכל שבועים עליו ללמד את תלמידיו “פרור” גמרא, ובשבת העברה הלא נבחנו בגמרא, ובכן יוכל בכל השבוע הזה ללמדם אך “חומש”, ובשבוע הבא, שבוע של סדר “בהר”, שפרשיותיו הן קצרות והרש”י איננו קשה כרש“י של סדר “אמר” יוכל ללמדם על נקלה גם “חומש” ורש”י וגם גמרא… – אברהם, מה היה קשה לרש"י? – הוא פונה בשאלה אל אחד מתלמידיו. הוא אמנם שומע את הקולות יוצאים מחמש עשרה פיות של הקטנים, אך הם מתלכדים ומתבוללים לערבוביא אחת של קולות והברות ואיננו יכול לדעת מי מהתלמידים מאזין ושונה היטב כל מלה ומלה ומי מהם איננו מקשיב, אך צועק עם חבריו יחד, בלי דעת מה הוא צועק, ולכן הוא בוחן פעם בפעם תלמיד אחר, בשאלו אותו לתרגום איזה מלה, או להגדה שבעל פה. – כהנים גדולים וכהנים קטנים – גמגם הנשאל. פני יהושע אדמו עוד הפעם מכעס. אם גם לא ילַמד עוד את תלמידיו גמרא בשבוע הזה – האם ילמדו כלם לדעת במשך שני הימים, שנשארו לו את כל ה“חומש” עם כל ההגדות שבעל פה עד “רביעי” ורש“י עד “שני”, כמו שהוא מלמדם בכל שאר השבועות?… ואלה התלמידים החדשים, שזה עתה באו מ”חדר“ו של נפתלי ושלא הורגלו עוד לא להקשיב ולא ללמוד קשה כזה!… ליצחק מאיר לא ידאג. הוא ידע את הכל, אם אך יקשיב;לשאול “האופה” ולשמחה “המלוני” יש עצה… אבותיהם אינם בוחנים אותם בעצמם, אך שולחים אותם לאחרים לבחנם. ואחרים אינם מדקדקים הרבה… הוא יצרף אתם את יצחק מאיר. מה שהם ידעו, יגידו הם בעצמם ואת השאר יגיד יצחק מאיר, וראו הבוחנים, כי הוא מלמד טוב וכי הוא יודע ללמד ואם יש “אכרים”, שמוחם אינו תופס ענינים קשים – האם הוא אשם בדבר?… אך זה אברהם בן מרדכי, בן הרב מפילחוב!… “חבור” עוד לא הספיק ללמוד ב”חדר“ו של נפתלי, את האותיות של רש”י איננו יודע עוד היטב ואביו רוצה, כי ידע הכל כמו יצחק מאיר!… ואולם יצחק מאיר זה, אשר שם הרבי בו מבטחו, כבר חדל מהביט אל ה“חומש” ומצעוק את כל חבריו יחדו; עיניו היו נטויות אל שמשות החלון, אשר הגשם שירד בחוץ דפק עליהן, ובדפקו הדביק בהן טפות טפות, שעד מהרה התלכדו ותשטופנה למטה כטפות הדמע, המתלכדות על לחיי הנערים המוכים, ובהתלכדן הן שוטפות מהר למטה על בגדיהם… – הקשב, “שקץ”! – קרא אליו יהושע, ויאחז באזנו ויסלסלה בחזקה. בבא הרבי אל ביתם בחג הפסח, היה כל כך טוב!… בכל לב היה הוא, יצחק מאיר, מוַתּר על התלבשת החדשה, תלבשת “בחור גדול”, שהתקין לו אבא ועל החגורה, אשר קנה לו, למען אשר ישאירהו עו ב“חדר”ו של נפתלי, כי כבר שמע מפי אבא ומפי אמא, כי יהושע מכה הרבה יתר מנפתלי… ואולם אבא כבר החליט אז למסרו ל“חדר”ו של יהושע וגם אמא חדלה מהתנגד לו בזה, וכשבא יהושע אל ביתם “כבדתהו” בתופינים וביין. ואולם הוא, יצחק מאיר כאשר אך ישב הרבי החדש, ויחל לשתות, ברח מפניו. אפס אבא רדף אחריו, ויכהו, ויושיבהו ליד הרבי, אשר החליק את לחייו הרטובות, “שתה אליו לחיים”, ויאמר לו, כי הוא איננו מכה את תלמידיו וכי אין לו שוט כלל… ואמנם שוט אין לו, אך כשהוא מכה בידו על הלחי, או על הכתף, צורם בשפה, או בחוטם, או באוזן, מכאיב יותר ממכות השוט של נפתלי… והכות – הוא מכה תמיד, בין שהתלמיד יודע את למודו ובין שאינו יודע… אם רק נדמה לו, שהתלמיד איננו מקשיב, מיד הוא מכה… ולהקשיב ב“חדר” זה מה קשה!… פה התנור איננו חוצה את ה“חדר” לשנים, כמו ב“חדר”ו של נפתלי… פה יֵראה הכל… שתי המטות המכוּסות מצעות לבנים, בגדי הרבי ושמלות הרבנית ושק הטלית והתפילין התלוים בּיתדות התקועות בּקיר, האצטבא לקדרות, קערות וכפות, הרבנית העומדת על יד הכירים ומבשלת, הילד המוטל בעריסה וחיה הקטנה העומדת ומניעה ברגלה את העריסה ומשוררת בלחש: “תחת עריסת משה”, וחוזרת על שלשת המלים האלה הרבה פעמים, כי יותר איננה יודעת לשיר… והילד מה נעים!… הוא בועט ברגליו במהירות בכר המכסהו והנקשר בחבל אל העריסה, וכשהוא מסירהו מעליו, הוא לוקח בידיו הקטנות אחת מרגליו, שגם הן קטנות מאד, ומושך אותה בחזקה אל פיו ומוצץ את האצבע העבה ובוכה וצועק, ומעיניו יורדות טפות טפות דמע על לחייו, כאלו היה גם הוא תלמידו של אביו וכאלו הֻכּה גם הוא… לא אחת השתוקק הוא, יצחק מאיר, לגשת אליו, להרגיעו, לשיר לו את כל השירה: “תחת עריסת משה” עד תמה, – הוא יודע את כלה בעל פה, לא כחיה – ולהשתעשע אתו מעט… אך אסור!… – ואתה יודע מה היה קשה לרש"י? – שאל אותו הרבי אחרי הניחו בו את זעמו. יצחק מאיר הרים את ראשו בגאוה ויען: – “אמר” מתרגמים כמו “ואמרת” ואם כתוב “אמר”, הלא “ואמרת אליהם” מיותר?… עוד הרבי איננו כל כך רע… כי אלו היה שואל אותו: “באיזה מקום אנו עומדים, כי עתה לא ידע מה להשיב… ובכל זאת נפתלי טוב הרבה ממנו… שם, ב”חדר“ו של נפתלי טוב מאד… הקטנים שבתלמידי נפתלי נקראים אך פעם, או פעמים ביום אל הרבי, או אל העוזר ל”אָבְּלֶרְנֶן" וגם “הגדולים” שבהם משוחחים ומספרים מעשיות, בעת אשר הרבי מלמד את תלמידיו הקטנים. ובבקר, לפני אכלם אינם לומדים מאומה. ופה, ב“חדר” החדש הזה, צריך לשבת כל היום, מן השעה השביעית בבקר… ואם נער מאחר לבא, מיד כועס עליו הרבי ומכהו ואומר, כי צריך לקרוא לחתול, שילקק את עיניו וכל הנערים שוחקים… – שַנֵה – קרא יהושע בקצף גדול אל אברהם בהכותו באגרופו על חזהו – אם כתוב “אמר”… – קוּקוּריקוּ! – קרא פתאם תרנגול מאחורי החלון בקול צרוד ורם, כאילו חפץ להעיר את המלמד, כי כבר הגיעה העת לשלח את הילדים לאכול ארוחת הבקר;אך המלמד לא שמע את קולו, כי הוא היה טרוד בשנון שלשת “בני אהרן” שברש“י, והקושיות, שהיו קשות לרש”י, אשר התלמידים ערבבו בהקדימם את המאוחרה ובאחרם את הקודמת… פתאם נפוץ הערפל הדק, אשר שרר ב“חדר”. השמש שלחה קוים חמים בעד החלון על ראשי הילדים ועל כתפיהם, ועל ה“חומשים” המזוהמים מדמעות בעליהם הקטנים, ומידיהם המסואבות נראו כחצי עגולים צהובים, אשר רחבו וקצרו לפי התנועע הנערים לאחור או לפנים. – התפללו! ­– קרא הרבי בסגרו את ה“חומש” שלפניו;אור השמש שבחדר היה לו לאות, כי כבר הגיעה השעה העשירית. עוד המלה בפיו, והנה כל התלמידים סגרו מהר בקול המולה את הספרים שלפניהם, ויקומו בחפזון ממקומותיהם, ויחטפו נער נער את “סדור”ו ויעמדו להתפלל. ויהושע ישב לו על כסאו, ויקטר את מקטרתו, וישמור על תלמידיו, כי אחר יקרא את ה“ברכות” והשאר יענו אחריו “ברוך הוא וברוך שמו” ו“אמן”, ואחרי כן יקרא השני עד תום כל התלמידים לקרא. – אַל נא “תחטוף” ככה! – הזהיר את יצחק מאיר בהגיע לו התור לקרא את הברכות. ויצחק מאיר עצר בשטף לשונו, ויחל לבטא כל מלה ומלה לאט לאט. כי הלא יודע הוא, שאלהים רוצה, כי כל אדם וכל נער יתפללו בלי “חטיפה” על הסדר את כל התפלה, בלי לדלג גם על “קרבנות” “פטום הקטרת”, “אבי יהוה מסדר”, “איזהו מקומן”, “הללויה” ו“תחנון”, שהילדים הקטנים אינם אומרים כלל… ואם ידלג? הה, אלהים, מה נורא!… הוא יושב בשמים ואורב לכל אדם ולכל נער… כשהיה קטן, היה שוטה וכשהיה קם ממטתו בבקר, קפץ מהמטה, ובלי נטילת ידים רקד בבית, בודאי יותר מארבּע אמות… עתה הוא יודע, הרבי אמר לו, שהעושה כזאת הוא חיב מיתה. אלהים ממית אותו!… אז היה שוגג ואלהים סלח לו ולא ענשהו;אבל עתה!… ואלהים לא יחון גם ילדים וגם בני צדיקים… גם “ילדי” אהרן הכהן הגדול והצדיק, אשר הקריב קרבנות לאלהים, שחט כבשים ופרים וישרפום על המזבח למען האלהים, – אך הקריבו לפניו אש זרה, מיד התנפל עליהם וימיתם… וגם אהרן בעצמו אלו היה בא אל קדש הקדשים ביום אחר ולא ביום כפור, היה מת תיכף… ואולם הרעב כל כך מצערהו! בקרבו פנימה דבר מה מוצץ ומוצץ… לא די בזה, שלמד עד כה מן השעה השביעית בבקר, אך עוד להתפלל הוא צריך, את כל התפלה!… כאשר אך יאמר ו“שמו אחד” שב“עלינו”, ינוס מן ה“חדר”… דרך כל השוק ירוץ… לא יפנה כה וכה, לא יברך את איש ואם גם יקרא איש בשמו לא יענהו… אף אם יפגוש את יצחק, אשר כבר יצא מן ה“חדר” ונכנס אל חיט ללמוד אומנות – כן אמר לו אתמול בפגשו אותו בחוץ – לא יעמוד לדבר אתו… – בבאו הביתה יחטוף תכף את העגיל ויאכל… “שאו ידיכם” לא יאמר… אמא היא בחנות ואת המשרתת איננו ירא… ואלהים?… לא! אותו לא יעניש על זאת!… נערים שכמותו לומדים עוד ב“חדר”ו של מפתלי ואינם אומרים לעולם “שאו ידיכם” ואך “המוציא” הם מברכים ואוכלים…, גם את התפלה הם מתחילים אך מ“ישתּבּח”… אש זרה לא יקריב אל המזבח לא יגש, וכמה שהוא מתפלל עוד תפלתו ארוכה הרבה מהתפלה של תלמידי נפתלי, והאם בשביל שהוא לומד יותר מהם, יענשהו אלהים על אשר איננו מתפלל כגדול?… – רבי! רבי! – קרא נער אחד – יצחק מאיר דלג על כל ה“הללויות”! כבר הוא קורא “ויברך דוד”!… – הככה אתה עושה? אתה? – קרא יהושע בקצף ויגש אליו, ויאחז בשפתו התחתונה, וילחצנה בין אצבעותיו ויקרא בקול מצַוה: – עוד הפעם, שקץ, החל מ“יהי כבוד”! וגם “אני מאמין” אחרי “עלינו” תקרא!.. ח. – הקשב, יצחק מאיר, הקשב! – פצר בו יהושע – כי סופך יהיה מר!… ויצחק מאיר אמנם יודע, כי אם השבוע לא יֵדע היטב את הגמרא, אז תגדל חרפתו מאד;בליל שבת הבאה יתאספו “העולם” בביתם וכל אחד ואחד ישאלהו ללמודיו ויבחנהו, ולכן הוא מתאמץ להקשיב, למען אשר יוכל לענות כהוגן על כל השאלות. אך בשום אופן איננו יכול להסיח את מחשבותיו מקורות יום אתמול… בבקר, עוד לפני התפלה, הביאה לו שפרה אל ה“חדר” עגיל וקַפה, ותאמר אל הרבי, כי גם ארוחת הצהרים תביא היא לו שמה, למען אשר ישב כל היום ב“חדר” ולא ישוב הביתה עד בואה והגידה, כי כבר יוכל לשוב… מדוע אוסרים עליו פתאם לשוב הביתה?… אמא – אמרה שפרה – חלתה… אך האם הוא כל כך רע, עד שישתובב בבית גם בשעה, שאמא חולה?… והוא השתוקק מאד מאד ללכת הביתה ולראות את אמא ואת שלומה, להחליק את פניה, בשעה שהיא שוכבת במטה ולהתרפק עליה כשהיא כואבת, כמו שאמא עשתה לו פעם אחת כש“מצחו היה כואב”… אז לא יצאה כל היום אל החנות, אך ישבה ליד מטתו, ותחלק את מצחו ואת ידיו ותדבר אליו בנעימות וכל זה היה לו אז כל כך נעים!… ובודאי גם לאמא היה נעים מאד, אילו עמד הוא ליד מטתה… אך הרבי אסר עליו לצאת מן ה“חדר” וכל בכיותיו וזעקותיו הרבות לא הועילו להטות את לב הרבי, כי ירשה לו ללכת הביתה, ומי יודע אם לא היה משהה אותו שם כל הלילה, לולא התחכם ובצאת כל הנערים מן ה“חדר” בערב, התגנב, ויצא עמהם יחדו וינס הביתה… כשבא הביתה הבין ברגע, שילד נולד לאמא, כי לפני מטתה היתה שמלה לבנה פרושה למסך ועל כל כותל וכותל וגם על השמלה היו מדבּקים פתקאות עם “שיר המעלות”, כפתקאות שראה תמיד בלכתו עם כל חבריו לקרא “קריאת שמע” בבתי היולדות, בעת אשר למד ב“חדר”ו של נפתלי. – מזל טוב! – הקדימה אותו בברכה אשה אחת זקנה, אשר אחרי כן אמרה לו, כי חנה שמה, ותאחז בידו, ותובילהו אל מטת אמא, ותרם את השמלה ואז ראה, כי פני אמא לבנים מאד;ובלי דַבּר דבר שלחה אמא אליו את ידה ותחלק את לחיו. – אמור לאמך “מזל טוב”! – אמרה אליו חנה. אך הוא תחת ברך את אמא בכה בכי גדול. – הנך בוכה על כי “הוזלת”! – לעגה לו חנה – היטיב חרה לך, כי כבר אינך בן יחיד!… והוא הוסיף לבכות. חנה נסתה לפייסו;נתנה לו רקוחים וממתקים והוא לא חדל מבכות. כל היום השהו אותו ב“חדר” – ואיך לא יבכה?… אז נגשה חנה אל מלתחתה, אשר היתה מונחת על יד המטה, ותוציא ממנו ספר קטן, ותתנהו לידו ותאמר: – הלא “עלוי” אתה ויודע לקרא! קרא בספר הזה ותשכח את צערך. – יסוריך – הוסיפה בשחוק – בודאי אינן גדולות מיסורי היולדות וגם הן תחדלנה מהתאונן על יסוריהן בשעה שאני קוראת לפניהן בספר הזה. הספר הוא קטן הרבה מן ה“סדור”. על שערו כתוב “אבקת רוכל” ואם קוראים בו, מבינים מה שכתוב בו בלי תרגום כי כלו הוא תרגום והדברים הכתובים הם כל כך נאים!… “מלחמת גוג ומגוג, משיח בן יוסף” שיהרג – מה גדולה הרחמנות! – “משיח בן דוד” והילד קודם שנולד… איפה הוא בשלשת החדשים הראשונים, האמצעים והאחרונים ואחרי כן… מה יפה כל אלה! עוד יפה הרבה מאד מן המעשיות של היתום יוסף… אך בעודנו קורא צרח הילד פתאם: – אוּאַ! אוּאַ! אוּאַ! וינה נגשה אליו, ותּפַתַח את הכר, אשר היה חבוש בו והוא הוסיף לצרוח. אז לקחה סמרטוט ותחבוש בו נתח סכּר, ותשם אותו בפיו והוא לא נשתתק. ואמנם יש לו מה לבכות… הוא עודנו כל כך קטן וכבר נעשתה לו עולה גדולה כזאת!… כשמסתכלים בו מדמים, כי איננו יודע עוד מאומה. הוא פורש את ידיו הקטנות ואיננו יודע אל מי, כי גם את אמא איננו מכיר עוד ואיננו יודע היכן היא;הוא מכוץ את רגליו ואיננו יודע למה! פוקח את עיניו ואיננו מביט אל איש ועוצמן – ובכל זאת כבר למד את כל התורה כלה!… והוא היה זוכר אותה היטיב בכל ימי חייו, לולא שבא המלאך וסטר על פיו והשכיח ממנו את כל אשר למד!… הוי, המלאך הרע! המלאך הרע!… הם, בפמליא של מעלה, מלמדים אותו, למען אשר ידע הכל והוא בא וסוטר על פיו, למען אשר ישכח!… לולא הוא, כי עתה היו כל הנערים פטורים מן ה“חדר”, לא היו מֻכּים לעולם, בקיץ היו יכולים לרחוץ כל היום בנהר, ובחורף – להחליק על הקרח ואף על פי כן היו יודעים הרבה יותר מהרבי, שאינו למדן כלל… בפירוש שמע זאת מאביו וגם בעצמו ראה בשבוע הזה, שכשהתחיל הרבי ללמדם את הגמרא הרבה מאד לחשוב ואחרי כן החליף פעמים רבות את תרגום המשנה… – נערים גסים! נערים מן השוק! – צעק יהושע פתאם בחלקו בידיו הצנומות חבלים לרבים מתלמידיו – אינכם יודעים עוד מאומה!… חמורים! סוסים!.. – אינני מבין ואיך אדע? – קרא שמחה “המלוני” בתלונה. פני יהושע הזעומים התעקמו, פיו הצר נפתח והתרחב ועיניו ירו זיקי כעס וחמה ויצעק בקול מר: – אינך מבין?!… ראש חמור! ומה אינך מבין? … הלא כמה וכמה פעמים בארתי: “אם שלא ננחה ילדה” לא מת העֻבּר… – ומה זה “עֻבּר”? – הפסיקו שמחה בעזות – הרבי לא תרגם לי!… א, הַ!… יהושע הבליג על כעסו;אינם יודעים, צריך איפוא להשתדל לבאר להם עד שיבינו… וישב על כסאו, ויעצום את עיניו ויעביר את ידו על מצחו הקמוט ואחרי רגעים אחדים קרא בנחת: – שמעו ותבינו! גם פרה היא מעֻבּרת כאשה;הולד שלה גדל בבטנה כילד הגדל בבטן האשה כשהיא מעֻבּרת. והולד הגדל בבטן נקרא “עֻבּר”. וכמו באשה “מעֻבּרת”, אם הילד שוהה בבטנה תשעה חדשים, אז היא יולדת ילד בן קימא, ואם היא יולדת בחדש השמיני להריונה, או קודם לכן, מלבד בחדש השביעי, אז הילד הוא נפל ואיננו בן קימא, – כן גם בפרה: אם הולד שוהה בבטנה תשעה חדשים, אז היא יולדת עגל חי, ואם לא, היא יולדת נפל: עגל מת, ממש כמו באשה… ובכן “שור שנגח את הפרה” והפרה היתה מעֻבּרת… – היש לפרה בעל? – שאל יצחק מאיר פתאם. שחוק גדול התפרץ מפי המלמד: – טיפש! – קרא – אומרים עליך, כי נער חכם אתה ובאמת הנך טיפש גדול!… – טיפש! יצחק מאיר טיפש! – קראו אחריו כל תלמידיו וגם הם שחקו בקול רם. וה“טיפש” ישב משמים בפה פתוח ועינים תועות לכל עבר, אך בכל חבריו לא מצא גם אחד, אשר יבין, כי שאלתו איננה מגוחכת כלל… כלם שוחקים וגם הרבנית העומדת על יד הכירים שוחקת ובשחקה היא מתנועעה לכל עבר וידיה אוחזות במתניה… מדוע הם שוחקים?… בשאלו אתמול את שפרה המשרתת בביתם, מתי תלד גם היא בן, ענתה לו, כי לבתולות אין בנים, ואך כשתנשא לאיש, תלד בנים כאמא, אך הוא לא הבין מה שיכות יש לנשואין עם לידה, ויאמר לשפרה, כי היא מרָמה אותו, אך היא נשבעה לו, “כמו שהיא יהודית”, כי איננה משקרת. – ומדוע יש לאם ה“כידור” בן, אף על פי שאין לה בעל? – שאל אותה. יען כי היא חצופה! – ענתה שפרה. – ומה זאת חצופה? – אשה שאין לה בעל ויש לה ילד. – ומדוע אבא ואמא קוראים לרחל החיטת “חצופה”, אף על פי שיש לה בעל? – לה אך קוראים “חצופה”, ואשה שאין לה בעל ויש לה ילד היא “חצופה” ממש – אמרה לו שפרה. הוא חפץ לשאל אותה עוד, מגוע אשה כזאת היא “חצופה”, אך היא לא חפצה עוד לשמוע את דבריו, – ועתה הוא שומע, שגם פרה כמו אשה היא מעֻבּרת ויולדת, ובשאלו: “היש לפרה בעל?” לועגים כלם לו?… – די, די! – קרא יהושע לתלמידיו, אשר לא חדלו משחק, ויוסף לבאר את דברי המשנה “אם שלא נגחה ילדה”. אך יצחק מאיר לא שמע את דבריו, כי היה שקוע במחשבותיו. האם אך בבטן הנשים אין ה' בורא ילדים, רק אם יש להן בעלים ובבטן הפרות הוא בורא ולדות, אף על פי שאין להן בעלים?… ומדוע אינן דומות הפרות לנשים גם בזה?… והאשה, שאין לה בעל וה' בורא בבטנה ילד – מדוע היא “חצופה” ממש? מה חטאה, אם ה' ברא לה ילד ומה פשע הילד שלאמו אין בעל? מדוע הוא ממזר “כידור”?… במה הוא שונה משאר הילדים?… הלא גם אותו למדו “כל התורה כלה” וגם אותו סטר המלאך על פיו, כי גם לו יש גומא בשפתיו, תחת חוטמו, ובודאי גם על ראשו היה נר דולק והיה “צופה ומביט מסוך העולם ועד סופו” וגם השביעו אותו: “תהי צדיק ואל תהי רשע”, הכל כמו שעושים לשאר הילדים וכמו שכתוב בספר “אבקת רוכל”, ואחרי כן, כשנולד הילד שלאמו אין בעל, הוא ממזר, אף על פי שהוא צדיק!… ומדוע בורא האלהים ילד לאשה שאין לה בעל?… פתאם עלה על לבבו רעיון נורא, אשר דכאהו מאד מאד: הלא אלהים יוכל גם לברא ילד לאחותו לאה, או למרים, או גם לשתיהן!… ובדמיונו ראה את מרים ואת לאה כשהן גדולות, כאם ה“כידור”, אין להן בעלים ויש להן ילדים יפים וטובים כיצחק והן מובילות אותם אל ה“חדר” ומתחננות לרבי, כי ילמדם “עברי”, הרבּנית לועגת להן והן אינן מעיזות להתקוטט עמה… ילדיהן היפים הם ממזרים, “כידורים”, הילדים שב“חדר” מבזים אותם ואבותיהם אוסרים עליהם להתרועע עם הממזרים, והן, מרים ולאה, הנן “חצופות” ממש!… לבו הקטן התחמץ בקרבו ורחמיו נכמרו על אחותו ועל מרים היפה, שהן ללעג ולקלס, אף כי לא עשו כל רע, ואך מפני אשר “חשק” ה' לברא בעל כרחן ילדים בבטנן בעוד שאין להן בעלים!… – מה זה תבכה? – השתאה לו הרבי בראותו, כי דמעות זולגות מעיניו. תחת מענה התפרץ מפיו קול בכי גדול. – ראו נא! – תמה הרבי – ב“כתרו נגעו”! שחקו לו והוא בוכה!… יצחר מאיר התאמץ להתאפק מבכי, אך נבצר ממנו להבליג על התרגשותו מכעסו ועצבונו, אשר הלכו הלוך וגדל. המלאכים רעים וגם האלהים!… כל מה שהם עושים, אך להרע הם עושים!… – הרף! – גער בו הרבי – כבר חדלת מהיות “בן יחיד”! גם הרבי מרעימו, שחדל להיות “בן יחיד”, והוא, להפך, שמח מאד על אשר נולד לו אח, כי אלו נולדה לו אחות, כי עתה לא “הרויח” אף שעה אחת של דרור וכל הנאה לא היתה לו ממנה, כי אך בשבת אחרי התפלה היו מתקבצים אליהם יהודים והיו “עודים קידוש” והלכו להם;ועכשיו שנולד בן יבאו לביתם בכל ערב וערב עד יום הברית ילדי ה“חדר” של נפתלי ויקראו “קריאת שמע”, ובודאי גם לו ירשה הרבי ללכת הביתה בערב לפני צאת שאר הנערים מה“חדר” וגם לו יִנתנו אגוזים וסכּריות, כמו לכל הילדים;בליל שבת יהיה בביתם “שלום זכר” והיהודים יבאו ויאכלו קטניות ועגות וישתו שכר וגם הוא יאכל וישתה עמהם. לשמונת ימים תהיה ה“ברית” וכל היום לא ילך אל ה“חדר” וגם אז יאכל וישתה עם כל היהודים יחדו. ואם איננו עוד “בן יחיד” – מה בכך? נואש! – קרא יהושע בראותו, כי יצחק מאיר איננו מקשיב למרות אזהרותיו וגערותיו – בשבוע הזה לא תדע עוד את הגמרא! אך אם כך ואם כך לא יבחנך אביך בשבת הבאה… ואולם אם ישאלך איש, מה אתה לומד, אל תאמר לו “שור שנגח”, אך “ההוא רעיא”. את אשר למדת בשבוע העבר בודאי תזכר עוד… ט. גם באזני אמו בכה יצחק מאיר ולא פעם, אך פעמים רבות מאד והיא לא ידעה על מה הוא בוכה. וכמו בזדון, אך למען הרבות כעסה, הציק לה בבכיו ובצעקותיו רק בעת, אשר “קונים” אחדים נקבצו בחנותה והיא לבדה באין אישה עמה, היתה טרודה בממכר ובטענות ומענות עם קוני סחורתה;בעת אשר כזאת התפרץ יצחק מאיר פתאם אל החנות ויצעק בקול גדול: – לאכול, לאכול אני רוצה!… ואמו גערה בו בדעתה, כי במעון נכונה לו ארוחתו והמשרתת בודאי הגישה לו לאכול;אך הוא בשמעו את גערתה, התקצף עוד יותר, וישתטח לרגליה על הארץ, ויתפתּל כנחש, ויבעט ברגליו ויִצרח בקול מר: – אוי! לאכול! לאכול אני רוצה!… היא נסתה לאים עליו, כי תספר לאביו ולרבו והם ייסרו אותו קשה, וכאשר גם דבריה אלה לא הועילו נסתה לפיסו, בתתה לו סכּריות, או תופינים מסחורת חנותה ולהוסיף לו אגורה על אגורת יומו, אך גם האימה וגם הפיוס היו ללא הועיל, כי הוא לא חדל מצרוח: – לאכול!… רעב אני! רעב אני!… פעם אחת קרה, כי מרב הכעס, אשר כעסה אמו עליו ומצעקותיו וקול בכיו התבלבלו מחשבותיה, ותיצק שמן לתוך בקבוק הקונה, אשר חפץ בנפט ומאת קונה אחר לקחה מחיר חצי החיטרא סכּר, תחת מחיר ליטרא שלמה, אשר נתנה לו. אז התמרמרה אליו, ותקלל אותו קללות נמרצות ותך באגרופה על ראשו. ואולם מתוך קהל ה“קונים” יצאה פתאם אשה צעירה לימים, לבושה שמלות פשוטות, אך נקיות ושלמות, ותגש, ותאחז בידו הקטן, ותמשכהו אליה, ותגן עליו מפני מכות אמו. אחרי כן דברה על לבו ותאלצהו בדבריה ללכת אתה לביתה, ואחרי שעה קצרה, השיבתהו אל החנות ותלעג לדבורה: ­– ובביתי אכל! ודווקא בחשק!… דבורה השתוממה, היא ידעה, כי בבית רבקה – זה שם האשה – אשת ראובן הרצען, אין מאכלים ערבים יותר מן המאכלים שבביתה, אף כי רבקה יודעת לבשל גם “מעדני מלכים”. לפני חתונתה היתה משרתת במשך שנים אחדות בבתי עשירים בורשה ולא חסר לה שם מאומה וגם קבצה מעט כסף, אך בשובה פעם אחת לעיר מולדתה, למען הֵרָאותה את אביה יצחק העגלון, ותרא את ראובן, ותחשק בו, ובמשפט נערות מבנות דלת העם אמרה, כי “תאהבהו”, ותהי לו לכלה בלי כל שדכן… אחרי כן היתה לו לאשה ועתה היא סובלת מחסור בבית אישה “אהובה”… – ומה המטעמים, אשר נתת ל“תכשיטי” זה? שאלה דבורה. – מטעמים? – שחקה רבקה – מאין לי מטעמים?… מרק תפוחי אדמה נתתי לו!… הוי כלב רע וכסיל! – התרעמה דבורה על בנה – בבתי זרים הוא אוכל מרק תפוחי אדמה ופה – אורז לא רצה לאכול!… אמנם יש אשר יבֻשל בביתי לארוחת הצהרים דוחן, או גרש בחמאה, אך בכל השבוע הזה, מבשלת שפרה אך אורז… ועוד רע לו!… – אמנם – אמרה רבקה – יען אשר בכל השבוע אכל רק אורז, לכן מרק תפוחי אדמה ימתק בפיו יותר ממנו… האורז כבר היה לו לזרא!… – לזרא! לזרא! – שנתה דבורה אחרי דבריה בחמה ותשפוך לפני רבקה את לבבה: האם מלבד דאגת הפרנסה תדאג גם לשנוי המאכלים בכל יום? האם לא די לו לילד, שהוריו עובדים כל היום ומספיקים לו את אכלו – יהיה איזה שיהיה – בעתו?… אישה אוכל רק פעמַיִם ביום: לעת הצהרים הוא אוכל שני עגילים – הלא גבר הוא! – מרוחים בחמאה ובצל ושותה כוס קאפה, ובערב – רוטב עם תפוחי אדמה, או חומצים, או פולים ונתח בשר. גם היא בעצמה, אף על פי שהיא מינקת, היא אוכלת ארוחת הצהרים רק כשיש לה פנאי;ואם היא טרודה בחנות, היא “יוצאה ידי חובת האכילה” בארוחת הבקר והערב… וליצחק מאיר תנתן תמיד ארוחת הצהרים;ובינה ובין ארוחת הערב תשלח לו אל ה“חדר” לחם מרוח בחמאה וכשהביצים נמכרות בזול, היא שולחת לו גם ביצה ועוד הוא מציק לה!… – לזרא! לזרא! – שנתה עוד הפעם אחרי דברי רבקה – הכל הבלים!… נער רע הוא וכשהוא מצר לאמו, הוא נהנה הרבה יותר ממה שהוא נהנה מן האוכל… כי מדוע הוא מואס בארוחתו רק בשעה שאין לי פנאי להתעסק בו?… – אך בוַרשה מבינים את נפש הילד – אמרה רבקה – שם יודעים כלם, כי כל ילד משתוקק להתרפק על אמו והאומלל הזה המתענה כל היום ב“חדר”, לא די, שמאכילים אותו בכל יום רק אורז, אלא שגם כשהוא שב הבּיתה לשעה קצרה איננו יכול להתרפק על אמו!… היא טרודה!… והוא מתמרמר ומתקצף!…ומתוך שהוא מתקצף, הוא מואס במאכל שנותנים לו… – בהתרפקות הוא חפץ! – התרעמה דבורה – המרה של אמא בקעת, לעיני מוציאה “החיטת החצופה” מחנותי את ה“קונים”, שקנו רק אצלי עוד מעת היותי נערה קטנה והוא חפץ בהתרפקות!… אם חפצה אַתּ שיתן לך מנוח – אמרה רבקה – השפיקי לו חדשות חליפות, בוַרשה הכל יודעים, כי אך החדשות… – חדשות? – נכנסה דבורה לתוך דבריה – כשהרבי “יכבדהו” במכות גדולות תהיינה לו חדשות!… – האין זאת, כלב שבכלבים! – הוסיפה בפנותה אל בנה. יצחק מאיר אמנם לא הבין היטיב את דברי רבקה, אך זאת ידע, כי “מכות גדולות” אינן “חדשות” לו כלל… וחדשות אחרות כמעט אין לו. החגים והצומות מועטים ובטלים הם בימים התמידים, שבהם הוא הולך ושב בדרך אחת שלש פעמים ביום בשעות נועדות והוא רואה תמיד בדרכו את אותם האנשים והנשים והבתים והחנויות, שהוא רואה יום יום;גם ה“חדר”, החברים, הרבי והרבנית, אשר איננה מצלת לעולם כל נער מיד אישה, בשעה שהוא מכה – אינם משתנים. אמנם ה“חומש” מתחלף מדי שבוע והגמרא מתחלפת מדי שבועים, אך הם – טוב היה שלא היו מתחלפים לעולם, כי כל “גמרא” ו“גמרא” וכל “סדרה” ו“סדרה” קשה מהקודמת לה… אחד הוא לו היום הששי שאליו הוא מחכה בכל ימות השבוע… כל חבריו יֻכּו בו הרבה יותר מבשאר הימים, כי אז יחזרו על ה“חומש” והרש“י והגמרא והרבי מרבה להכות את כל מי שאיננו יודע דבר מה. אך הוא יודע תמיד את הכל והרבי לא יפצר בו אז להקשיב… אחרי שובו ביום הששי מארוחת הבקר אל ה”חדר“, הוא לומד זמן קצר לנגן את ה”טעמים“, ושב לביתו, וחטף איזה נתח מהמאכלים, אשר יכינו ליום השבת, וממהר לברוח ולצאת את העיר. שם, ליד הגשר, בצל עץ, מחכה לו יוסף היתום, וכשהוא נותן לו מחצית העגיל, שהוא משאיר מארוחת הבקר שלו, ושאח”כ הוא מביאה אתו בכיס בגדו, מספר לו יוסף מעשיות. (יוסף איננו לומד עוד ב“חדר” והוא קורא בכל יום עם אמו מעשיות…) והמעשיות הן יפות ונוראות הרבה יתר מן המעשיות, שהיה מספר לפנים ב“חדר”ו של נפתלי, ומה מאד חפץ גם הוא, יצחק מאיר, לקרא בעצמו בספר מעשיות כאלה!… אך לעולם אין לו פנאי… ולולא התחבא לברוח מן הבית בכל ערב שבת, כי עתה היה אביו מאלצהו ללכת אתו אל המקוה, להעביר את ה“סדרה” “שנים מקרא ואחד תרגום” ולקרא “שיר השירים” והיה איפוא טרוד עד הערב, כמו שהוא טרוד בכל יום השבת… כשהוא קם בשבת בבקר, מיד הוא מתפלל “שחרית” ואוכל עֻגה והולך אל ה“חדר”, ושב עם הרבי ואביו בוחנהו;אחרי כן עליו ללכת להבחן עם שאול ה“אופה” ועם שמחה ה“מלוני”;אחרי שלש הבחינות הוא הולך אל אביו, אל ה“שטיבל” ומתפלל “מוסף” בצבור. אחרי אכלו ארוחת הצהרים, הוא הולך עוד הפעם אל ה“חדר” ולפני למדם “פרקי אבות” הוא הולך להבחן עוד עם נערים אחרים וגם עם אברהם בן מרדכי. את אשר הם אינם יודעים ב“חומש”, ברש“י ובגמרא, הוא קורא לפני הבוחן, וכשהם נכשלים בלשונם, בשכחם באור, או תרגום איזה מלה הוא לוחש באזניהם בחשאי… והוא זוכר את הכל, כי הלא “עלוי” הוא… וזה שכרו!… כל חבריו הם חפשים בשבתות שעות רבות והם מטיילים מחוץ לעיר ומשחקים באנשי צבא וב”עורת זקנה", והוא, באשר הוא “עלוי”, אין לו מנוח כל היום… ובזכרו כי הנהו גם בכור, יש אשר גם יחרד מאד ואימה גדולה תפול עליו בהעלותו על לבבו את המעשיה, אשר ספר לו יוסף פעם אחת: בעיר רחוקה אחת, פרָג שמה, היה היה בכור אחד, בכור ו“עלוי”. אביו היה עני ולא היה יכול לשלם למלמדים שכר למודו, אך כל אחד ואחד מן המלמדים הגדולים התחנן לפניו כי בנו ילמד בּ“חדר”ו, והרבי לא הכהו מעולם ולא נגע בו גם באצבע קטנה, ובכל יום ויום היה מתיר לו ללכת אל בית המדרש להתפלל בצבור. וכשהיה עובר בשוק היו כל היהודיות ממלאות את כיסי בגדו סכּריות ופירות ובבית המדרש היו היהודים בוחנים אותו ויתנו לו כסף רב. – את הפּירות והסכּריות אכל ואת הכסף נתן לאביו ולאמו לקנות להם בו לחם. ויהי היום, וישב ה“עלוי” לבית אביו, וירק את כיסי בגדו כפעם בפעם, והנה מאה דינרי זהב בּתוך הפירות והסכּריות. ואביו ואמו שמחו שמחה גדולה. מאה דינרי זהב!… העניים היו פתאם לעשירים… לעשירים גדולים… אך אחרי כן החלו לריב ביניהם: האב אמר, כי לו ולבנו יתקן קַפוטות של אטלס לשבת ולחול, ולאשתו יתקן שמלות משי, ושרשרת זהב וחרוזי מרגליות יקנה לה;והאם אמרה, כי היא רוצה גם בנזמים משובצים אבני חפץ, כנזמים שיש לרבנית וגם שביס מרוקם בכסף ובזהב. – אם אוציא את כל מאת הדינרים לתכשיטיך – צעק האב – מאין אקח כסף לקפוטות של אטלס לי ול“עלוי”? – לא תתקן לך קפוטות ולי קנה תכשיטים! – צעקה האֵם. עודם מריבים והנה בא אליהם יהודי גבוה ועבה וזקן לו ארוך ושחור והוא לבוש בגדי אטלס וחגורה רחבה במתניו. – גם תכשיטים תקנו, גם קפוטות של אטלס תתקנו לכם וגם בית כנסת ובית מדרש ומקוה תבנו לכם לבדכם וגם אוצר של כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות יהיה לכם, אם אך תרצו – אמר להם האיש הזר לאחר שנתן לו אבי ה“עלוי” שלום. – רוצים אנחנו! – קראו אבי ה“עלוי” ואמו בשמחה רבה. – לי יש הרבה אוצרות של זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות וגם בת “יפה כחמה” יש לי – אמר היהודי הזר – תנו לי את בּנכם ה“עלוי” לחתן ואני אתן לכם אוצר אחד של זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות. שמעו אבי ה“עלוי” ואמו וירקדו מרב שמחה. – אך אני יושב במרחקים, בקצה הארץ, ליד “הרי החשך” – אמר היהודי הזר. ויתעצבו אבי ה“עלוי” ואמו ויבכו;איככה זה יתנו את בנם ה“עלוי”, שהם אוהבים אותו כל כך, לנסוע אל “הרי החשך”? והאיש הזר הוציא מתחת לחצני בגדו שק מלא אבנים טובות ומרגליות ויניחהו על השלחן. ומכיסו הוציא מלא חפניו כסף וזהב ויפזר על הקרקע. ואבי ה“עלוי” ואמו לא חדלו מבכות;אך כל מה שהם הוסיפו לבכות, הוסיף הזר לפזר כסף וזהב; עד שהיה ה“חדר” מלא. – את מאַת הדינרים, אשר שמתי בכיס בגד בנכם כבר לקחתם לכם, אך את כל אלה לא אתן לכם, בלתי אם תתנו לי את בנכם – אמר הזר אליהם. ותאמר האם: – יתבקעו שונאי מקנאה! אהיה מקושטת יתר הרבה מהרבנית ומכל הגבירות!… יקח לו הוא את ה“עלוי” ואני אקח את האוצר של כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות. והאב אמר: – הלא כרוטשילד אהיה! בית כנסת ובית מדרש ומקוה אבנה לי! יקח לו את ה“עלוי”. ויקח היהודי הזר את ה“עלוי”, ויסע אתו במרכבתו ימים ולילות מיער למדבר וממדבר ליער. ויהי בחצי לילה אחד, ויבאו אל תוך יער אפל, גדול ונורא שאילנותיו היו גבוהים עד לשמים, והיהודי הזר קרא בקול איום אל ה“עלוי”: – רד מן המרכבה! וברדתו, והנה קול רעם גדול, ואחרי הרעם – רעש, ובתוך הרעש פתחה האדמה את פיה, וה“עלוי” עם היהודי הזר ירדו והשתלשלו, השתלשלו וירדו, עד בואם אל מגדל המגיע עד “שאול תחתית”, שבו היו אלף אלפי חדרים ולכל חדר אלף אלפי דלתות ואלף אלפי חלונות. – פתחו שערים! – קרא היהודי הזר. ובקראו והנה שערים גבוהים ורחבים נפתחו מעצמם ואך דרכו רגלי ה“עלוי” על הסף, והנה שמע קול הזר קורא: – הסגרו! וברגע נסגרו השערים והוא נשאר לבדו בתוך המגדל. ויחרד ה“עלוי” מאד ואימה גדולה נפלה עליו, ויפול על הארץ ויבך מרה עד הבקר. פתאם נזכר, שצריך להתפלל, ויקם, ויאמר לבקש לו “סדור”, וילך הלוך ובכה מדלת לדלת ומחדר לחדר, ובעד כל החלונות הביט ולא ראה לא מזוזה ולא “סדור”, לא מחותן ולא מחותנת ולא כלה. פתאם שמע מאחריו קול אנחות, ויפן כה וכה, וירא, והנה על יד דלת אחת עומד שלחן של זהב ועליו מונח ראש זקן, בלי גוף ובלי ידים ורגלים, ועיניו של הראש היו גדולות ובולטות ופיו היה פתוח. ה“עלוי” נבהל מאד מאד, אך הראש קרא אליו: – “עלוי”, “עלוי”! יש לי רחמנות גדולה עליך!… – מי אתה? – שאלהו ה“עלוי” בחרדה. – גם אני הייתי “עלוי” כמוך – קרא הראש בבכי – “עלוי” ובכור וגם אני הובאתי הנה כמוך!… ועתה אוי לי! אללי לי! ושתי עיני הראש הגדולות נפקחו לרוחה והיו לשתי מעינות מפכות פלגי דמעות שירדו על לחייו הצנומות והיבשות כקלף ועל הזקן הארוך והלבן ככסף ומשם על השלחן הזהב ועל הקרקע ובמשך רגעים אחדים נמלא כל החדר דמעות, והן הלכו הלוך ועלות עד הגיען אל חזה ה“עלוי”. – רחם עלי! – התחנן ה“עלוי” אל הראש – הלא עוד מעט ואטבע בדמעותיך! – אחת היא לך! – ענהו הראש – ובכל זאת הנני עוצר בדמעותי לבל תטבע… אם חפץ אתה לחיות עוד יום אחד – חיה עוד יום… יותר מיום אחד לא תחיה עוד, אף אם לא תטבע הפעם… מחר תהיה “בר מצוה” ויעשו לך, כאשר הם עושים בכל שמונים שנה ל“עלוי” ובכור… מכשפים הם, ובחפצם לדעת איפה טמונים כל האוצרות שבעולם, הם אורבים ל“עלויים” ובכורים ובכל שמונים שנה יקחו אחד מהם ויכרתו את ראשו ביום היותו ל“בר מצוה”, וישימו תחת לשונו שמות הטומאה ויציגו אותו על שלחן הזהב והוא יענה להם על כל שאלותיהם. ולא יכול עוד הראש להתאפק ועיניו שבו וירדו פלגי מים. – אוי ואבוי! – צעק הראש בבכותו בקול נורא ואיום – לפני שמונים שנה עשו גם לי ככה, ומאז נשמתי נעה ונדה באשפתות ובכל מקום טמא והיא סובלת יסורים נוראים בכל רגע ורגע, ומחר, ככלות שמונים שנותי וכחות הטומאה יסורו ממני, ישליכוני אל האשפה ונשמתי היתה נע ונד לעולם ועד… ויבך גם ה“עלוי” ויחל לאמר “ודוי”, כאשר יאמרו כל היהודים לפני מותם;אך הראש הפסיקו ויאמר אליו: – השבע לי, כי תקברני בקבר ישראל ותאמר כל השנה “קדיש” בעבור נשמתי, ואוציאך מזה ואשאך אל עירך. וישבע לו ה“עלוי”. – עתה קחני בזרועותיך – צוהו הראש. ויקחהו ה“עלוי” בזרועותיו, ומיד נעשו ידיו ורגליו ככנפי עוף גדול, ויעף דרך החלון ממעל לארץ ואחרי עבור רגעים אחדים נצב בתוך בית הקברות, אשר בפרָג, ששם קבר תיכף את הראש. ומה איפוא יעשה הוא, יצחק מאיר, שגם הוא הנהו “עלוי” ובכור, אם גם אותו יתפשו המכשפים בערמה, ויאמרו לכרות את ראשו וישמרו על הראש הזקן לבל יוכל לברוח אתו?… ותמיד כשזֵכר המעשיה הזאת עולה על לבו, הוא גומר בלבבו לבל יסע לעולם עם איש זר, אף אם יתן לו כל הסכּריות שבעולם ולהוריו – כל האוצרות… ובאמת גם בלעדי המורא הגדול, לא היה מתרצה להשתדך עם כל איש, כי הן כבר יש לו כלה נאה מאד ואחרת איננו רוצה… גם חוה אמה – כבר הוא יודע, שהיא איננה דודתו ושמעון איננו דודו – אמרה, כי מרים היא כלתו. הוא בוש בשמעו זאת, אך מרים איננה בושה כלל בקרא לה שפרה: “כלתו של יצחק מאיר “… ומה מאושרת היא! מאושרות הן כל הנערות! אין להן “חדר” והן משתעשעות כל היום. איש איננו מכה אותן, איננו מלמדן! לא “המפקיד”, לא “המניח את הכד” ולא רש”י ואיננו מצוה אותן להקשיב כל היום והן עושות מה שהן חפצות… מרים, כשהיא קמה בבקר, מיד היא הולכת אל האחו וקוטפת פרחים לבנים, צהובים ואדמדמים והיא באה אל ביתם וכשהוא בא מן ה”חדר" לאכול ארוחת הבקר, היא מגישה צרור פרחים אל אפיו. מה טוב להריח בהם!… שפרה נותנת אז גם לה עגיל וקַפה? אמא אומרת, כי בביתה אין לה מאומה לאכול וחוה אמה כבר חולה מן ה“תעניתים”… אחרי אכלה היא משחקת עם לאה אחותו בחצץ. ומה מאד תיטיב לשחק בו! היא משליכה אבן אחת למעלה ולפני נפלה היא חוטפת עוד אחת ומשליכה גם אותה למעלה והופכת את ידה והאבן הראשונה תפול על ידה!… מה מאד חפץ גם הוא לשחק בחצץ! אך הלא נער הוא והמשחק הזה איננו יאה לו, אך בזה שהוא מתבונן אל שחוק מרים אין כל רע ואמנם גם להתבונן בלבד הוא אוהב מאד… אך תמיד עליו למהר ולשוב אל ה“חדר”, כי אם יאחר מעט, והכהו הרבי. וכשהוא שב מן ה“חדר” לאכול ארוחת הצהרים, כבר אין מרים בביתם… אביה אז בביתו. בבקר הוא יושב ב“שטיבּל” והיא יוצאת. בצהרים הוא שב הביתה ומצוה אותה לשבת בבית. בכל ימי החורף כמעט לא יצאה מביתה כלל גם בבקר, וכאשר באה פעם, או פעמים לביתם היתה מכרבלת בסחבות ולא היתה יפה כמו בקיץ… גם פרחים לא הביאה וגם בחצץ לא שחקה… עצובה היתה… בודאי החורף מאוס לה… ואמנם גם לו רע בחורף מבקיץ. בערב שבת איננו יכול לשמוע מעשיות מפי יוסף. בחוץ קר ומבית המדרש יגרשם השמש;עליו לטאטא אז את בית המדרש ולא יתן לכל נער לשבת שם. והלמוד בלילה מה קשה! בשבתו ליד ה“חומש”, או הגמרא עיניו מתעצמות מעצמן ופתאם והנה הוא מרגיש כאב;הרבי סוטר על חטמו וכל החברים שוחקים, את כל אחד ואחד מהם מכה הרבי תמיד הרבה יותר ממנו, והוא, הקטן מכלם, איננו שוחק עליהם. אדרבה: כשאחד היושבים על ידיו איננו יודע להשיב על שאלת הרבי, הוא, יצחק מאיר, לוחש לו בחשאי את אשר עליו להשיב לבל יכהו הרבי ולבל יהיה לשחוק, וכאשר לו, ליצחק מאיר, יקרה איזה דבר מגונה – כלם שוחקים עליו… ופעם אחת, כשקרה לו מקרה רע, לא די, שלא רחמו עליו, אלא שגם הרעימוהו וגם כנו לו כנוי של גנאי… בחנכה היה הדבר. הוא הלך בבקר אל החדר והגמרא בזרועו. על האדמה כסה שלג וכל הבתים היו בתוך עשן. אומרים, כי זה ערפל. אך מראהו הוא כמראה העשן היוצא מתוך הארובות הבולטות מן הגגים אבל הוא לא התנשא למעלה ולא התפזר כעשן… מדוע?… האם יען כי כל העולם היה מלא עשן ולא היה לו איפה להתפזר?… אך מאין בא עשן כזה שקוראים לו “ערפל”?… יודע הוא זה כמה, שיש לאלהים בשמים אוצרות מלאים שקים גדולים מאד. אשר רחבם וארכם הם כאורך כל השמים ורחבם. השקים האלה נקראים בשם “עננים”;יש שקים כאלה המלאים מים ויש – המלאים שלג וברד. כשאלהים חפץ להמטיר מטר על הארץ הוא מותח שק מלא מים ומוריקו, כשהוא חפץ להוריד שלג, הוא מותח שק מלא שלג ומוריקו וכשהוא רוצה להוריד ברד, הוא מותח שק מלא ברד על פני השמים ומוריקו… אך העשן הזה מהיכן הוא בא?… האם שרפה היתה בשמים… הוא נשא אז את עיניו השמימה ובפנותו כה וכה לראות אם לא יכיר במרום מקום בערה, מעדו רגליו ויפול… קרח היה מתחת לשלג. מאין בא תחת השלג קרח חלק כזה, אשר בשום אופן לא יכול לעמוד עליו ובכל פעם שהתאמץ לקום מעדו רגליו?… אך נערה אחת באה, ותקח אותו בזרועותיה, ותשאהו אל ה“חדר”. שם פשט הרבי ממנו את בגדיו ויתלם על התנור ליבשם, ואותו הציג על ידם, למען יחם לו ולבל יצטנן. ובכל עת הלמוד, עד עת התפלה, שעמד ערום ליד התנור, הושיטו חבריו למולו מאחריהם, לבל יראה הרבי, את ידיהם, ולמען הרעימו, העבירו אצבע יד אחת על אצבע היד השנית, כקולף גזר… ובשובם ה“חדר”ה אחרי אכלם ארוחת הבקר, בשחקם אתו בקלפים, קראו לו “חלקלק”!… הם מרמים אתו בשחוק “חצי שתים העשרה” וקובעים את כל המעות שלו וגם את כל הכפתורים מבגדו קרע, ויאבדם בשחוק ועוד לו גם כנוי רע!… מה טוב היה לו להפטר מחברים רעים כאלה!… אבא אמנם כבר חפץ להוציאו מ“חדר”ו של יהושע… אחרי למדו שם שני “זמנים”, אמר אביו, כי הוא, יצחק מאיר, יוכל ללמד ביום אחד את ה“תורה”, שיהושע מלמדו במשך שני שבועות. אך אמא הניאתהו מחפצו: – איננו יכול עוד לקנח את חטמו – טענה – וכבר תורתו של יהושע איננה מספקת לו!… אחרי כן, בראשית כל זמן אמר אביו להכניסו ל“חדר” אחר;אך אמו אמרה, בי בעת שהצרכים מתרבים והרֲוַח בחנות מתמעט, אין למהר ולהרבות בהוצאות, למלמד אחר דרוש יהיה לשלם שכר למוד פי שנים משכרו של יהושע. – ידע “לפסוק שאלות” שנה אחת אחרי ה“בר מצוה”! – אמרה – ה“מהירות” איננה מביאה טובה… ואביו אנוס היה לעזבו חמשה “זמנים” ה“חדר”ו של יהושע, ואולם באחד מ“עשרת ימי התשובה”, כששב מרבקוב, ששם היה בראש השנה אצל ה“יהודי הטוב”. הביא אתו רבי חדש. – הצעיר הזה – ספר לאמא – הוא יחסן גדול: קריב, “שני בשני” לכלתו “שלו שיחיה”, לאשת ר' נחום, יחסן גדול ו“ספרא רבא”!… אמא אמנם החלה גם אז להתרעם על אביו, על שהוא מרבה בהוצאות בעת, שהפרנסה קשה מאד. – מוטב היה לך – קראה ברוגז – להביא מאת הרבי שיחיה קללה לראש “החיטת החצופה”, הגוזלת את לחמנו מפינו ולא מלמד המקבל בודאי שכר רב מאד… אך אבא באר לה מה מאד גדול אשרו בזכותו למלמד כזה… אך האם עלה על לבו להיות מלמד? חותנו נתן לו נדוניא יפה, אך הוא הפסידה במו“מ, כדרך כל הלומדים וה”מושלמים“. לראש השנה בא לרבקוב, כמשפטו בכל שנה ושנה ולא חלילה למען בקש לו מלמדות… “מושלם” שכמותו עוד יוכל למצא לו פרנסה אחרת, טובה מן המלמדות… הוא, נטע, בעצמו ראה, כאשר כתב מכתב לחותנו בפשיחוב. מימיו לא ראה עוד כתב יפה ככתבו… ה”ב“ה וה”לכבוד" מלאו חצי הגליון וכל כך היו “מטורפים”!… עגול בתוך עגול! והחתימה שלו!… גם צורת אות אחת לא נכרת בה. האם הוא צריך להיות מלמד?… אלא, שר' נחום יעץ אותו להיות מלמד אצל מרדכי… ר' נחום היה מתכון לטובת מרדכי, בן הרב מפילחוב, ומן הטובה הזאת באמת לא יהנה מרדכי, אך הוא, נטע… כי מאשר בן מרדכי הלא “גוי” הוא ויצחק מאיר הוא “עלוי”, לכן חפץ מרדכי שהוא, נטע, ישתתף עמו, למען אשר ילמד בנו עם יצחק מאיר יחדו… ומדוע לא היה לו להשתתף עמו?…האם שוטה הוא?… הן את מי ילמד המלמד? את ה“גוי”, או את ה“עלוי”?… והאם הוא משלם אף עשירית השכר, שמרדכי משלם?… מרדכי נותן חמשים רובל ל“זמן” וגם מזונות ודירה, והוא, נטע, משלם אך חמשה עשר רובל ולא יותר… כן השוו ביניהם. עוד שני תלמידים ישתדלו להמציא למלמד החדש, והיה לו “מעמד” כראוי לו… – האם לא פשוט “מציאה” היא? – סים את טענותיו. ואז הסכימה גם אמא. ספר שני י. מתחת ל“שטרימל” הרחב והגבוה, אשר כסה את ראשו ואת מצחו עד גבות עיניו, התנוצצו הפנים והעינים בגון המיוחד להם תמיד בשעת סעודת שחרית, אחרי שתית רוב כוס יי"ש של קידוש ואחרי אכילת הבצלים; ידו השמאלית היתה תחובה בחבל החוגר את מעיל השחרית אשר עליו ובידו הימנית הרים רגע רגע את הכף לפיהו, ויורידה אל הקערה אשר לפניו ובין לגימה ולגימה נהם בכעס: – זולל וסובא! זולל וסובא! עשו! “גוי גמור”! ויצחק מאיר אשר ישב ליד השלחן לימין אביו היה מלא בושה וכלימה, ויורד את ראשו עד חזהו ובכל מאמצי כחו הדל הבליג על רוחו, לבל יתפרץ קול בכי מפיו; איך יעיז לבכות בקול גדול והוא יודע, כי הצדק עם אביו בקצפו עליו?!… עון אחר עון שהאחד גדול מחברו מוצא בו אביו – ואיך לא יכעס?… הצדקה היתה את אביו, אלו הכהו גם עתה, כאשר הכהו בבקר בפני הרבי, בעת אשר בחן אותו. – לפנים כסבור הייתי – התאונן אז אביו לפני הרבי – כשיהיה בן שמונה שנים “יכבוש את כל העולם כלו”… ועתה מה זה היה לו? וגם הוא, יצחק מאיר מתגעגע על השנים שעברו, שאז הללוהו “כל העולם” ול“עלוי” היה בעיני כל ואיננו יודע מה זה היה לו מיום שיצא מ“חדר”ו של יהושע… אמנם גם עתה הנהו הטוב בכל ארבעת תלמיד הרבי שלו. אברהם בן מרדכי איננו יודע לעולם גם את ה“שעור” וגם את ה“גמרא הפשוטה”, אף כי אביו בא פעמים רבות ביום אל הסכה אשר הקציע לרבי למעון ולחדר הלמוד, ומזרז את הרבי ללמד אך את בנו ולשנן אך לו את הלמוד; שמחה ה“מלוני”, ושאול “האופה” – אלה השנים, אשר נספחו אל אברהם ויצחק מאיר – יושבים כל היום ומפהקים וגם הם אינם יודעים מאומה, והוא, יצחק מאיר, יודע למצער תמיד את ה“גמרא הפשוטה” וגם את הגמרא של ה“שעור” ורק את התוספות והמפרשים, שהרבי מלמדם בעל פה איננו יכול לתפוס במוחו, ומפני הבושה לא ישלח אותו אביו לכל איש אחר לבחנו, רק הוא בעצמו בוחן אותו בכל שבת ושבת, ותמי, בעת הבחינה, הוא קוצף עליו מאד וגוער בו ומחרפהו. אך היום גברה רעתו מאד ואביו לא יכול להסתפק בגערה וחרוף בלבד… – וכי “שנים אוחזין” הוא “שעור” קשה כזה, שלא יכול להבינו? – החל אליה להצטדק. אמנם גם הוא, יצחק מאיר, חשב, כי “שנים אוחזין” הוא “שעור” קל מאד, כי הלא עוד ב“חדר”ו של יהושע למד “שנים אוחזין” ואז ידע הכל. עם רבים מחבריו הלך אז לבחון והבוחנים שאלוהו שאלות שונות ורבות והוא ידע להשיב לכלם על כל שאלותיהם. אך ה“תוספות”, שהרבי הזה מלמדהו – מה קשות להולמן!… מה ענין “כל דאלים גבר” ל“יחלוקו” ומה הוא הקושיא משם, מ“בבא בתרא”, על המשנה הזאת? – בשום אופן איננו יכול להבין זאת… וה“מיגו להוציא” ו“איערומי מערים”!… וה“פני יהושע”!… הרבי באר את כל אלה לאברהם כמה וכמה פעמים ואותו, את יצחק מאיר, העיר להקשיב והוא הקשיב רגעים אחרים, אך לא הבין… לא הבין כלום… – לו יהיה קשה ה“שעור” של “שנים אוחזין”! – קרא אביו בכעס – וכי ראש חמור לו? – לו ראש חמור! – שנה אליה אחרי דברי נטע בהורותו באצבעו על יצחק מאיר, אשר עמד נדהם והכלם – “חומש” ורש“י אני קורא לפני תלמידי בכל בקר ובקר אחרי למוד ה,שעור” פרשה אחת ולפעמים קפיטל אחד ב“יהושע”. ובערב שבת, כשאני חוזר על כל ה,סדרה“, הוא יודע הכל, ואך כשפותחים את הגמרא, מיד מוחו משוטט, ה”שנה השחורה" יודעת איפה… – ב“חומש”, במעשיות אתה חפץ! – התקצף אביו ויכהו לחי פעמים אחדות. – אך מעשיות אתה יודע! – הוסיף אביו לצעק – ו“למוד” לא לך הוא!… גם ב“גמרא פשוטה” אין אתה יודע!… “גמרא פשוטה” למד השבוע “הזורק גט”. גם הרש“י גם הגמרא הם קשים מאד. בראשונה צריך לזכור מה הוא “מלוג” בגמרא כתוב: “ותנני אנמי הכי גבי גנב: “ידו”. מה “ידו”? – הרבי עיין ב”חומש”, וימצא כי ב“משפטים” יש איזה פסוק, שבו נמצאה המלה “ידו”… וצריך לזכור כל אותו הפסוק ותרגומו ולהגידו בעל פה כשמגיעים למלה הזאת. וכשקוראים את המלה “וצריכא”, צריך להגיד בעל פה דברים רבים ושונים, שאינם כתובים אף בר“ת בתוך הגמרא. אלו הקשיב, בודאי היה זוכר את הכל וגם את כל הפסוק של “ידו” היה יודע בעל פה. ואולם בכל פעם, אשר חזרו על הגמרא הזאת, חשב רק במלים שבמשנה: “אפילו הוא עמה במטה”… מה זאת? וכי יש אדם בעולם, שיהיה כל כך מגונה?… אז נזכר כי דברים כאלה קרא גם ב”חומש" וגם עליהם התפלא מאד… אלו עשה כזאת אחד העם את רבקה, כי עתה הביא אשם על אבימלך ועל ממלכתו; אלו עשה ראובן את בלהה פלגש אביו כמו שכתוב ב“חומש”, כי עתה נחשב לו לעברה, אבל הוא אך בלבל יצועי אביו; יעקב עשה כזאת את לאה ואת רחל ולא נחשב לו לעברה, וגם במשנה לא כתוב, כי האיש, שהוא עם אשתו במטה הוא עובר עברה, או שהוא מגונה!… ומדוע?… לולא ירא את הרבי, כי עתה היה שואל אותו פשר הדבר, אך בשביל שאלה כזאת כבר הֻכָּה מכות גדולות מאד. בשבוע של “סדרת” “וירא” שאל את הרבי: – מה ענין “ונשכבה עמו” אצל “ונחיה זרע” ואיך תלוי זה בזה?… והרבי, תחת לתת לו מענה הכהו, והוא מאשר לא ידע על מה הרבי מכהו ומדוע איננו חפץ לענות לו על שאלתו, הלך ושאל את אביו; אך גם אביו הכהו ולא ענהו… – הוא חוטף ואוכל ומוצה את הקערה עד תֻּמה! – התאנה נטע אחרי כלותו לאכול את הגרש, בהשענו בכל גופו על משענת הכסא, אשר ישב עליו ובנשאו את עיניו למרום. אלו הכהו אביו עתה, לא היה מצטער כל כך כמו אז, כי למצער היה יודע על מה הוא מוּכּה… כי הנה זה כמה וכמה פעמים הזהירהו אביו לבל יחטוף ויאכל את מאכלו עד תומו באמרו, כי אנשים מהוגנים אינם אוכלים בחפזון והם משאירים תמיד ממאכלים מעט בתוך הקערה, אך הוא באהבתו את הגרש מן החמים הטמונים לשבת, שכת את האזהרה ויאכל את כלו, בלי השאר ממנו מאומה. – הנח לו! – אמרה דבורה, אשר ישבה משמאל אישה, אשר מותה למשרתת להגיש את הפשטידא אל השלחן – עודנו קטן, עוד ייטיב את דרכו… – כן, כן! הוא ייטיב את דרכו – קונן נטע בהניעו בראשו, ויספר לאשתו איך יצחק מאיר הולך ומתרשל בלמודו מדי שבוע בשובע. דבורה נאנחה מרה. חמשה עשר רובל ל“זמן”, ששים אגורות לשבוע היא משלמת בשכר למוד בנה!… כמה היא עמלה, כמה היא מתחננת, כמה דברים היא מעתרת, כמה רוגז היא שובעת מאת הקונים העומדים על המקח של דברים נקלים, עד שהיא מרוחת ששים אגורות!… ועוד מעט נחוץ יהיה למסור את משה הקטן ל“חדר” ולשלם גם בשבילו שכר למוד… מרדכי מרויח הרבה; לו יש עסקים טובים של תבואה ושל רבית והנקל לו לשלם גם מאה רובל ל“זמן” מאשר לה אף רובל אחד… וכל נחמתה היתה, כי פרי עמלה הרב יביא בפריו לבנה תורה הרבה ועתה גם נחמתה זאת נקעה ממנה… – אולי לא בו האשם! – נסתה להצדיק את בנה – תמיד היה “עלוי” ופתאם… – ובמי איפוא האשם? – נכנס נטע לתוך דבריה בקצף – אולי באליה?… התדעי מי הוא אליה זה?… אם תחפשי בכל המדינה – תמצאי מלמד כמוהו?… ולו אך ארבעה תלמידים, ששלשה מהם הם “אכרים” גמורים ונמצא, כי אך ה,שקץ" הזה היה יכול לקבל ממנו את תורתו, אך הוא אינו רוצה, בשום אופן אינו רוצה!… יצחק מאיר לא יכול להתאפק מבכי; אביו כועס עליו, אמו מצטערת; אחותו היושבת למולו מבטת עליו בבוז וגם משה אחיו הקטן מושיט למולו את אצבעו וקורא: “דוי!” (גוי), הרבי מבזה אותו, ומרדכי…! עודנו זוכר את עקימת השפתים של מרדכי ואת מבטי עיניו, כשבא ביום אתמול בבקר אל חדר הלמוד, וישמע, כי הוא, יצחק מאיר, מגמגם בהגידו את ה“גמרא הפשוטה”… מה מוזר היה מראה מרדכי!… זמן רב אחרי כן היתה תמונת מרדכי מרחפת לפניו, ותדקרהו במבטי עיניה ותחתוך בבשרו כבסכין… אך אחרי כן, כשהחלו לחזור על ה“חומש” שכח את הכל ויהי שמח… פתאם והנה צחוק אדיר התפרץ מפיו… – משוגע, פשוט, משוגע הוא! הוא בוכה ושוחק בבת אחת! – השתאה לו אביו – השחוק שלך עתה, מה הוא? ויצחק מאיר הוסיף לשחק בקול גדול; בזכרו את מקרי יום אתמל, עלה על זכרונו המקרה המגוחך, אשר קרה בבקר בעת למוד ה“חומש”? את הרש"י על הפסוק “עזים מאתים” קרא הרבי, אך בהעברה בעלמא ואי אפשר היה כלל, כי גם אחד מהם יבין מאומה מכל הפסוק הגדול, אך שמחה עשה את עצמו כאלו הוא מבין וככלותם לקרא את הפסוק, שאל את הרבי: – אם כל תיש צריך לעשר עזים, לכמה נשים צריך איפוא המלמד?… הרבי שחק וגם הם, התלמידים, שחקו זמן רב! האם הרבי הוא בהמה?… ושאול ה“אופה” כנה את שמחה בשם “עשר עזים”, אך הוא, שמחה, אמר, כי אך למען העיר שחוק שאל את השאלה הזאת וכל השומעים שחקו מאד… – “יצוה צור חסדו”! – קרא אביו בקול מצוה. יצחק מאיר חדל כרגע משחק ובקול בכי זמן אחרי אביו את השירה, אך פעמים אחדות פסק באמצע וישחק בקול גדול. – כל המעלות יש לך! – התאונן אביו אחרי כלותו לשיר את שירתו – אלו ישב פה אורח, כי עתה מתי, חליל, מפני הבושה… – אוי ואבוי! – התאנחה גם דבורה, בהגישה את חלקי הפשטידא לאישה ולילדיה. – יצחק מאיר הוריד את עיניו בחרפה. לא, הוא לא יעשה עוד כזאת… למצער ישתדל להיות “בעל דרך ארץ”… תמיד ישאיר ממאכלו, לא ישחק עוד לעולם בשבתו ליד השולחן וגם את ידו השמאלית לא יניח על השלחן בעת אכלו, כאשר הורהו אביו פעמים אין מספר… עודנו נוטר בלבבו להתאמץ לבל יצער את הוריו בהליכותיו והנה נדחתה ידו הימנית בצלחת אשר לפניו, ותפול עם הפשטידא לארץ ותשבר. פני נטע אדמו מרב כעס, עיניו הפיצו זיקי חמה ואת שתי אגרופיו הניף להכות את יצחק מאיר. – אך נא תפריע את שבתך! – יסרתו דבורה באחזו בידיו. הדברים האלה היו כקסם על שפתיה לשכך כרגע את חמתו. – "ברוך אל עליון! – פקד על יצחק מאיר, אשר חרד ורעד תחתיו – זַמר!… יא. בעינים מפיקות אימה ודאגה נוראה הביט אל אביו, אשר נפרד פתאם מן המעגל, ויפל על הספסל, שעל יד השלחן הארוך והצא, וימח בשרולו את הזעה מעל פניו האדומים ומעל שערות ראשו הרטובות, באלו זה עתה עלה מן המקוה. – יהי רצון, שכשתגדל, יגדל כחך בשתיה מכח אביך! – אמר נטע בשפת עלגים בסמכו את שתי ידיו על ראש בנו. אך עד מהרה השליך את זרועו על השלחן, ויורד עליה את ראשו, אשר כבד עליו מאד, וכרגע השמיע קול נחרה חזק, אשר התבולל בתוך קולות המון האנשים, שאחדים מהם החזיקו איש בכף רעהו ואחרים הקיפו בזרועותיהם את צוארי אחיהם וכלם יחד רקדו במעגל באמצע ה“שטיבּל”, ויכרכרו בכל כחם עד הספון השחור שממעל לראשיהם ויצרחו בקול אדיר ונחר: – לֵהודיע! לֵהודיע! לֵ-הוֹ-דִיעַ!… – ומבין הקולות הגסים של הגדולים נשמעו קולות דקים של נערים קטנים, אשר חקו את מעשי הגדולים ויכרכרו במעגל בתוך המעגל של הגדולים וגם הם צעקו בכל כחם: – להודיע! להודיע! בתוך הקטנים נמצאו גם שמחה “המלוני” ושאול “האופה”, אשר אבותיהם לא התפללו מעולם ב“שטיבּל” ולא נמנו בין החסידים, ואך הם, מעת אשר נספחו אל אברהם ויצחק מאיר ללמוד אתם יחדו, החלו להתפלל בשבתות ובמועדים ב“שטיבּל” הרבקובי, שבו התפללו גם חבריהם וגם הרבי שלהם. ואך יצחק מאיר לבדו עמד מרחוק עצוב ודואג לשלום אביו, אשר היי"ש כבר הלמהו והכרכורים והצעקות כבר הוגיעוהו מאד. – שכל קויך! שכל קויך! – צרח בקול גדול המנצח על הצעקות ואחריו צרחו בלי הרף כל המכרכרים, הגדולים עם הקטנים: – שכל קויך! שכל קויך!… פתאם התחמק אליה המלמד מאת חבריו, אשר אחזו בו מימינו ומשמאלו, ויתיצב בתוך המעגל של הקטנים, ובהרימו את שתי ידיו למעלה קרא בקול גדול: – הסו, טפשים! וכאשר החרישו הצורחים לקולו ויעמדו מכרכר, קרא בקול רם: – שכל גוייך!… לא “שכל קויך” אך “שכל גוייך!”… הגויים שותים את היי“ש ואנחנו נרקד?!… הבו יי”ש!… כרגע התפרד המעגל ועיפים ויגעים נפלו איש איש על הספסלים, השלחנות והרצפה המכוסה בבוץ, ויורידו את ראשיהם מבלי יכלתם להחזיקם כן, ויעצמו את עיניהם, אשר התנוצצו כזכוכית. – הבו כסף! – קרא אליה בעמדו בברכים כושלות באמצע ה“שטיבּל” – כסף ליי“ש! כי אפס יי”ש! למענה נשמע קול נהם של שירות ומנגינות שונות: שת שבת, יום טוב, “ימים נוראים” וגם “איכה” וקינות. – למה לנו כסף? – קרא אליו השמש – יאמר כל איש כמה הוא נודב ואנכי אביא יי"ש גם בלי כסף… טליתותיהם ותפיליהם פה הם… הלא איש לא הלך היום הביתה… אליה אחז בימינו ביד השמש ובשמאלו – ביד שמחה תלמידו ובברכים כושלות נגש אל כל אחד ואחד, ויקרא: – יַעַ-מוֹד מורנו ר'…! ובנגון של “הימים הנוראים” ברך את כל אחד ואחד מהם ב“מי שברך”… – "אוּמַר (מת) מַצְיֶק, אוּ-מַר! – החל שמחה לשיר אחת השירות של האכרים הפולנים בגשתו עם רבו אל נטע ובראותו, כי ראשו מונח על זרועו והוא ישן שנת תרדמה. – ואתה, יצחק מאיר! קרא אליה אל תלמידו הקטן, אשר עמד ליד אביו עצוב ושומם – חיֵה! פורים היום, פורים!… מעיני יצחק מאיר נגרו דמעות. האם הוא איננו יודע כי פורים היום?… וכמה חכה לימי הפורים!… מחג הסכות ועד עתה לא היה גם יום אחד של חג ורק בערבי חנכה ובעשרה בטבת היה חפשי ובכל יתר הימים והערבים השביעוהו רק “גמרא פשוטה” ו“שעור” ו“גמרא פשוטה” ומעט “חומש” עם רש“י!… עד ה”סדרה" של “משפטים” היו שעשועיו למצער הרגעים האחדים של למוד החומש“, אך מ”משפטים והלאה" גם ה“חומש” כמו הגמרא היו לו לזרא… לפני הפורים החל הרבי ללמדם את ה“מגלה” ולספר להם גם את הכתוב ב“תרגום שני” ע“ד כסא שלמה המלך ומלכת שבא, הדברים היו נאים מאד מאד אך מרדכי הרע בא, ויקצוף על הרבי על אשר הוא מבלה עתו בדברים של מה בכך כאלה, והרבי אנוס היה להפסיק באמצע ולשוב ללמדם את הגמרא של “אין חוששין” עם “החולדה הגוררת חמוץ ממקום למקום”… גם הכתיבה, שהרבי מלמדם בכל יום בין הערבים, או כמו שהוא, הרבי, אומר, “בשעה שאינה לא יום ולא לילה”, נמאסה לו כבר, אף שחבריו מתענגים בעת הכתיבה. להם כותב הרבי אגרות למופת והם מעתיקים אותן אות באות, אף כי אינם יודעים עוד לקרא את המלים שהם כותבים וגם לכתוב בעצמם מלה אחת בלי שגיאה. אותם מלמד הרבי לכתוב גם “ב”ה”, “לכבוד” ולחתום את שמותיהם באותיות מטורפות, שכל איש לא יוכל להכירן, והוא יצחק מאיר, עודנו כותב “אלף בית”; בשום אופן איננו יכול לחקות את כתב יד הרבי המסולסל והיפה. אך לולא שאביו כועס עליו על הדבר הזה, לא היה דואג הרבה על שאינו כותב כתב יפה ובחפץ לב היה מתפטר מן הכתיבה, כי די לו, שהוא כבר יודע איך כותבים כל מלה ומלה, אף כי הרבי אינו מלמדהו זאת; רואה הוא את המלה בספר, או באגרת והוא זוכר איך היא כתובה: ב“עין”, או ב“אלף”, ב" כף“, או ב”חית“, ב”סמך“, או ב”שין" וכדומה; גם יודע הוא לקרא את כל המכתבים והחשבונות הבאים אל אביו מאת יהודים. הוא רק מצטער על שאיננו יודע לקרא את המלים בשפת הגויים, הכתובים על שערי הספרים, בשלטים שעל החנויות, בטבלאות שעל פתחי הבתים ועל תבות הסחורות שבחנותם… לו ידע הרבי ללמדו את הכותיות של כתב הגויים!… אך לכתוב בכל יום “אלף בית”!… – … בעבור שמורנו ר' נטע בן מורנו ר' יצחק מאיר נדר ליי"ש… – כמה אתה נותן? – הוסיף אליה במשכו את נטע בשרולו. אך נטע הוסיף להשמיע קול נחרה וביד אליה לא הצליח להעירו מתרדמתו. – כאשר יקיץ אביך משנתו – אמר אליה ליצחק מאיר – אֱמר לו, כי כשר אגורות הוצאנו בעדו ליי"ש; הטלית והתפילין שלו הם לערבון ביד השמש. יצחק מאיר הביט בתמהון אל אליה רבו. הוא רואה, כי אביו הוא חולה והוא, הרבי – נפרד ממנו בשמחה ואיננו נד לו ואיננו חס עליו כלל… אך לשתות יי"ש כל חפצו!… מדוע לא יעשה הרבי לאביו, כאשר עשו לו, ליצחק מאיר, שלשום? גם הוא, בודאי, ישן אז, בתענית אסתר, כמו אביו עתה. הוא חפ. אז לצום כל היום. בעשרה בטבת לא נתנו לו הוריו לצום, ולכן התחכם בתענית אסתר, ויצא בבקר מן הבית ותואנה בפיו, כי הוא הולך אל בית המדרש להתפלל “סליחות” בצבור. הבטיח לאמו, כי תיכף אחרי התפלה ישוב הביתה לאכול ארוחת הבקר, אך בלבו גמר לבל ישוב עד הערב, למען אשר לא תאנסהו אמו לאכול… וכל היום יסובב בעיר, ואת כל נער ונער שיפגוש בו, יַראה את לשונו, למען אשר יִוָכחו לדעת, כי הוא באמת צם. בערב ישוב הביתה עיף ויגע מצומו, יאנח כאבר וכאמא ויאכל עמהם יחד. ואולם אחרי התפלה הציק לו הרעב מאד; מעולם לא היה כל כך רעב כמו אז וכמעט לא יכול להבליג על רעבונו וכבר אמר לשוב הביתה ולאכול, אך פתאם נזכר מה ששמע מחבריו, כי עשן הסיגרות נוטל מן האדם את התשוקה לאכול, וילך ויקן לו סיגרה באגורה, אשר היתה בכיסו מאתמול, ויכנס באחד מבואות הבתים ויצת בה אש. אפס אחרי אשר שאף את עשנה פעם, שתים ושלש, והנה – איננו יודע מה זה היה לו… בראשונה סבב עליו ראשו כגלגל, אחרי כן נדמה לו, כי הוא עף מעלה מעלה ויורד תהומות… אך זה היה בודאי רק חלום, כי בערב הקיץ, וירא, והנה הוא שוכב במטת אביו… בלי ספק נשאוהו אנשים מן המבוא הביתה… ומדוע הרבי איננו עושה עתה ככה לאביו?… – של מי הטלית והתפילין האלה? – שאל אליה את השמש, בהורותו באצבעו על שק הטלית והתפילין, אשר היה מונח בתוך התבה, שמתחת לארון הקדש. – של שמעון – השיב השמש – אתמול ברח בטרם שיספיק לקפול את הטלית והתפילין והיום לא בא כלל הנה… – אם כן – אמר אליה – נמשכן אותם בחמש עשרה אגורות, לקנס!… דברי אליה ישרו בעיני יצחק מאיר, ולו יכול, כי עתה הגדיל הוא את ענשו הרבה יתר מאד.. אותו שמעון, אשר לפנים קרא לו “דוד”, ויאהבהו מאד, הוא אדם רע, שאסור לרחם עליו… אתמול נוכח לדעת זאת… כאשר כלה העובר לפני התבה את תפלת “שמונה עשרה”, העמיד הוא, יצחק מאיר, על הספסל את משה אחיו הקטן, אשר אחז בידו “גרֶגר”, והוא התיצב לידו. לו לא נאה לאחוז ב“גרֶגר” זה ימים רבים, עוד מיום עזבו את “חדר”ו של נפתלי. פעמים רבות הוא אמנם מקנא בנערים קונים, שיש להם דגלים בש“ת, חרבות בתשעה באב, “סביבון” בחנוכה ו”גרגר" בפורים. אך מה שאין נאה, אין נאה… ואולם מאשר אחיו איננו יודע עוד מתי להשתמש ב“גרגר”, לכן אמר הוא לעמוד אצלו ולקחת מידו את ה“גרגר” בכל פעם, אשר יקרא הקורא את השם המן, זרש, וגם ממוכן, אשר עליו כתוב ברש"י, כי הוא המן ולגרגר… ואולם פתאֹם והנה קול צעקה גדולה: – היה לֹא תהיה!… והקול היה כל כך מוזר, כל כך איום, עד שלא הכירו, אף כי הוא יודע את כל היהודים המתפללים ב“שטיבּל” ומכיר את קולם. אז טפס על הספסל וירא, והנה ליד השלחן, שעליו קוראים בתורה, יושבים מרדכי אבי אברהם ושמואל ה“אדום”, ולפניהם על השלחן, מונחות שתי קערות בדיל, ומעבר השלחן השני עומד שמעון ומתקצף ומכה באגרופו על השלחן וצועק בקול משונה: – היה לא תהיה!… עשר שנים הייתי גבאי ב“שטיבּל” ומעולם לא ישבתי ליד הקערות של “מחצית השקל” ו“מעות המגלה” וגם עתה לא אתן לאיש לשנות מן המנהג!… – עתה אנחנו הננו הגבאים! – צעק מרדכי למולו – וכטוב בעינינו נעשה! – בורים! – הוסיף שמעון וצעק – "כדי שלא לבייש את מי שאין לו!… – קבצן! דל גאה! – צעקו מרדכי ושמואל לעומתו. ואולם לדברים האלה קמה מהומה ב“שטיבּל”. אחדים צעקו, כי הם היו ברבקוב בפורים ובעיניהם ראו, כי גם “אצלו שיחיה” נוהגים הגבאים לשבת ליד הקערות ומרדכי ושמואל עושים איפוא כשורה ואחרים חרפו ויקללו את מרדכי ושמואל. והמריבה ארכה מאד וה“קורא” עמד ויחשה ולא עלה כלל על לבבו להחל לקרא את המגילה. וכל זאת אך מפני שמעון… לולא החל הוא לריב, כי עתה היו קוראים תכף את ה“מגלה” והלכו לבתיהם. ומפני אשר רצה שמעון להתקוטט בגבאים, עליו, על יצחק מאיר, לעמוד ולחכות… לא די, שאתמול בתענית אסתר לא טעם כל היום מאומה, אך גם בפורים, בעת שבבית יש מטעמים ומעדנים, עליו להיות רעב זמן רב!… אך פתאֹם באה מחשבה עצה בלבו ועד מהרה בצע אותה; הוא התחמק מן ה“שטיבל”, וירץ הביתה לחטוף שם תופינים אחדים ולאכלם לפני קריאת ה“מגלה”… אפס בשובו, כבר כלה ה“קורא” לקרא את הפרשה השניה ואביו קצף עליו וגם הכהו. – לא די לך – יסרהו אביו אחרי “קריאת המגלה” – לא די לך, שאתמול, מפני שובבותך, לא שמעת “קריאת המגלה”, אלא שגם היום ברחת מן ה“שטיבּל” וכחצי “המגלה” לא שמעת! אחרי הסעודה נתן אביו בידו צלחת מכוסה במטפחת אדומה, ויאמר לו: – לך אל שמעון ואמרת אליו: "אבא שלח לך משלוח מנות "!… והוא שמח מאד על מצות אביו זאת. את שמעון אמנם לא אהב ולא השתוקק לראותו ואף כי לשאת לו “משלוח מנות”… אך שם הלא יראה את מרים, אשר חדלה מבֹא אל ביתם מיום שמתה אמה. הוא פצר כמה וכמה פעמים בלאה אחותו, כי תלך אליה ותביאה אל ביתם, אך אמו לא הרשתה! – אם אביה חפץ להסתירה – אמרה – יסתירה!… ועתה, בהביאו לו “משלוח מנות” בודאי יחבבהו ו“יכבדהו” בממתקים, והוא ישב ויבט מרחוק על מרים… הן שם, בבית, לא יסתיר אותה מפניו… ואולם זה שמעון הרע!… בטרם שהספיק עוד לפנות כה וכה ולראות אם מרים היא בבית, כבר אחז שמעון בזרועו, וידחפהו מן הבית, וישב לידו את הצלחת ויקרא בכעס גדול: – אמור לאביך, כי לשנה הבאה אשלח אני לו “משלוח מנות” כזה!… והוא שב אל אביו בבכי ובתלונה מרה על מעשה שמעון. וידמה, כי בשמוע אביו את אשר נעשה לו, בודאי ירוץ אל שמעון וינקום ממנו את נקמתו; אבל אביו אך נענע בראשו ובלי דבר מאומה הוציא מן הצלחת שטר של שלשה רובלים ואת הממתקים והפירות השאיר, וישלח אותם ליהודי אחר ביד חיים ה“עוזר”! – היום יפנה! השמש יבא ויפנה! שתו כי פָ-נָה יום! – קרא אליה בקול רם ובנגון המיוחד לפזמון של תפלת “נעילה” בעמדו באמצע ה“שטיבל” ובהרימו בשתי ידיו שני בקבוקי יי"ש. יצחק מאיר הרגיש בקול רבו תלונה על אשר עוד מעט ועברו שלש ימי חפשו ועליו יהיה לשוב אל הסכה הקרה ולשמוע את נהימוֹת מרדכי ותלונותיו, וגם הוא, יצחק מאיר, נעצב מאד על אשר שלשת הימים האלה, שכל כך חכה להם, עברו עליו באפס שעשוע ושמחה: בתענית אסתר לא צם ולא אכל, אך שכב כמת; בפורים הֻכָּה מאת אביו ונדחף מבית אבי מרים, ובשושן פורים הנהו עומד ומיצר ודואג לשלום אביו השוכב וישן כחולה ואיננו מתעורר גם לקוֹל צעקת הרבי, ומחר בבקר כבר ישוב אל ה“שעור” ו“הגמרא הפשוטה”… – עורו, ישנים, מתרדמתכם! – קרא מרדכי בסובבו ב“שטיבל” ובהכותו את הישנים בחגורתו אשר הסיר ממתניו – עורו, ישנים, מתרדמתכם, עוּ-רו!… יצחק מאיר חפץ לסוכך בגופו על אביו, בראותו כי מרדכי קרב אליו, אך אחד הצעירים אחז בו פתאם מאחוריו, וירכיבהו על שכמו, ויכרכר אתו בכל עוז, ויקרא בקול רם ובנגון של “הימים הנוראים”: – לרוכב בערבות! יי"ש וברום! --------------------- יב. … והוא אמנם רואה, כי לא כזבו לו חבריו החדשים כלל וכלל… ברום הוא באמת רוצח, רוצח ממש!… הוא מכה בלי כל רחמנות; כשהוא כועס, הוא לוקח מן הכירים גזרי עץ ומכה על הגב, על הראש, ועל כל מקום בגוף שידו מגעת שם או משליך לארץ ובועט ברגליו ואינו חושש כלל, שמא יפצע יטיל מום, או גם יהרוג… על אליה היה לפנים מתרעם בלבו על אשר הכה אותו לפעמים, כשכבר נתמלאה סאתו, אך עתה הוא רואה מה טוב היה לו במשך שלשה וחצי ה“זמן”, אשר אליה היה רבו… ושם, בסכתו של אברהם, בודאי היה לומד עוד הרבה “זמנים” ולא היה נכנס ל“חדר”ו של ברוך, לולא נשתטה אליה פתאם… אביו היה אמנם מתרעם ב“זמנים” האחרונים של אליה, שאיננו עוסק עמו באמונה, כי הוא מתאמץ ללמד רק את אברהם ואיננו שם לב אל שאר תלמידיו; אך בכל זאת לא היה יכול אביו להעיז פנים כנגד ר' נחום בנו של “היהודי הטוב” ולא היה מוסר אותו, את יצחק מאיר, למלמד אחר, לולא השטות ההיא… והאם לא שטות היתה כל המעשה ההיא?… לדלג בתפלה של שחרית על עמודים אחדים ב“סידור” ולאכול בלי נטילת ידים בעת שהרעב מציק; להשבע בשקר בשעה שהרבי, או אבא חזר להכות בשביל איזה מעשה מבונה; להמנע מברך “ברכת המזון” בשעה שמתעורר החשק לצאת החוצה ולהשתעשע מעט “תחת השמים” – אלה הן עברות שיש צורך בהן ושהיצר הרע מסית לעשותן; או לקחת את “הגויה של שבת” ולהשהות אותה… – מה טעם יש בעברה כזו?… אליה נשתטה או השתגע, והוא יצחק מאיר, סובל יסורים נוראים כאלה!… אך גם יסוריו של אליה היו איומים מאד וכשהוא זוכר את אשר נעשה אז, בלילה ההוא לאליה, איננו יכול להמנע מבכי… הוא כבר ישן אז, אך פתאם העיר אותו משנתו קול צוחה. גם הוריו ישנו וגם הם הקיצו, ויבהלו מאד, וימהרו לקום ממטותיהם, וירוצו החוצה, וגם הוא רץ אחריהם. שם, בשוק, ראה המון אנשים ונשים לבושים למחצה עומדים ופוערים פיהם בשחוק. מרחוק שמע קול נגינה גס מאד וגם קול צעקה! – זוג נחמד! זוג נחמד! הַ, הַ, הַ! – שחקו האנשים והנשים. והוא, יצחק מאיר, בחפצו לדעת מה קרה, נדחק בתוך ההמון, וירא, והנה ליב הקצב ופנחס החיט ועוזריהם אוחזים בידי אליה רבו ומשלבים אותן עם ידי מגדה, ה“גויה של שבּת” ומכרכרים אתם ומזמרים “אין כאלהינו”… אליה היה לבוש אך מכנסיו ורגליו היו יחפות ופניו היו כל כך לבנים! כל כך נוראים!… לולא שמע, כי זה רבו, כי עתה לא הכירו… בראשונה פרפר, ויתאמץ להתחמק מידי ליב ופנחס, אך אחרי כן נמשך אחריהם, כחתן הנמשך אחרי שושביניו, בשעה שהם מובילים אותו אל החופה… הירח והכוכבים הביטו בכעס על האנשים הרעים, ויכוננו אליהם את חניתותיהם המתנוצצות והארוכות, כאלו חפצו לדקר אותם על אכזריותם; אך הם לא התבוננו, ויוסיפו לכרכר ולמשוך אחריהם את אליה עם מגדה. הוא, יצחק מאיר, חפץ להרים אבנים ולהשליכם על ראשי האכזרים המציקים לרבו, למען אשר ירפו ממנו; אך שוטרים ופקידים עמדו מסביב להם וגם הם שחקו… והאנשים, אשר עמדו מסביב ספרו איש לרעהו, כי ליב הקצב ופנחס החיט הלשינו על מרדכי, שהוא לוקח מהם רבית נפרזה והשוטרים עם הפקידים חפשו בביתו בלילה שטרות ופנקסים, וכשבאו לחפש בסכה, אשר הוקצעה לאליה, מצאו אותו עם מגדה. ומפני השטות הזאת סבל גם אביו יסורים גדולים וחרפה גדולה היתה לו. עוד בלילה ההיא התקוטטה בו אמו: – תכשיט הבאת לך ממרחקים! – לעגה – פה, בעיר, לא היית יכול למצא מלמד כזה!… “מציאה מצאת”!… אך חשה עשר רובל ל“זמן” נתת לו והוא היה שוה תרפ"ט אלפים!… ביום המחרת הרעימוהו כל הבאים אל החנות. יהודים ו“גויים” לעגו לו: – חסיד מחסידי רבקוב! – קרובו של הרבי מרבקוב! מה נאה! – כל חסידי רבקוב כמותו!… – גם הרבי בעצמו אוהב “גויות”! לגלג “גוי” אחד היודע לדבר יהודית. – מלמד יפה בחרת לבנך! – בנך בודאי כבר יודע לעשות כמוהו! הלא תלמידו הוא!… והנשים שחקו בכל פה: – “הובלה לשכיבה” יפה ערכו לו! – קראו האחת לרעותה. מה זאת “הובלה לשכיבה”? את המבטא הזה שמע אז בפעם השנית ועד עתה איננו יודע מה הוא. בלכתו לפני החג אל בית פנחס החיט, כי ילבישנו את הבגד החדש, שנעשה לו אז, למען ראותו אם הוא כפי מדתו, שמע בספר אחד מעוזרי החיט את המעשיה הזאת: פעם אחת בא לעירו, לשחלוב, “חובש ספסל” בן עיר אחרת. בבית המדרש נטפל לו גדליה החיט שנתן לו שלום שאלהו בקול רם: – הרוצה אתה בכלה נאה ומעות הרבה? ופני “חובש הספסל” אדמו כסלק ולא ענה דבר. – אם אינך עונה דבר, סימן הוא, כי רוצה אתה! – אמר אליו גדליה – אך מדוע פניך כה אדמו? הלא לכל היהודים יש נשים וכלם היו חתנים… וגדליה ספר לו, כי יש לו בת יפה והוא חפץ להתחתן רק בלמדן. – וכף הרבה אתן לך – הוסיף – שלש מאות רובל. הרוצה אתה? אז נענע “חובש הספסל” בראשו לאות הסכמה. ויהי בערב, וילבש גדליה את דן נערו – נער צעיר ויפה – בגדי אשה ופאה נכרית חבש בראשו, ויזמן את כל החיטים שבעיר ואת נשיהם ובנותיהם ו“חובש הספסל” בא ויכתוב בעצמו את ה“תנאים”. הנשים שברו בראשו קערות והגברים “אתו אליו לחיים” ויאכלו דגים מלוחים. לאחר חודש העמידו חופה, ויעשו משתה גדול ו“חובש הספסל” לא ידע ולא הרגיש, כי החיטים אך צחוק יעשו להם. אך בעת ה“הובלה לשכיבה”… – מה זאת “הובלה לשכיבה”? – שאל אז את הנכר המספר. אך הנערים לעגו לו ויענוהו במלים בודדות ובדברים מקוטעים, שלא הבינם כלל. וכאשר פצר בהם, כי יבארו לו פשר דבריהם ויגער בו אחד מהם ויאמר: – לך מזה! לא לבחור הגון לשמוע שיחת חיטים! בשובו הביתה שאל את אמו פשר המבטא ההוא; אך אמו כעסה עליו בשמעה את המבטא יוצא מפיו. – שקץ! דובר נבלה! – קראה אליו בזעם. ואז, אחרי המעשה באליה, לא משו המלים “הובלה לשכיבה” מפי כל הנשים ואיש לא כהה בהן ולא אמר להן, כי הן “דוברות נבלה”! – תודה לך, ר' נטע, על המלמד היפה, אשר הבאת לבני! – קרא אז מאיר האופה בהתפרצו החנותה – כבוד גדול יש לי עתה!… במחיר יגיעי, אשר הענקתי לו!… לולא ברח בלילה, כי עתה הרגתיו!.. – קדש שכמותו! – לגלג ישראל “המלוני” – מי פלל?… אם ראה אשה מרחוק, מיד עצם את עיניו… אם קרבה אליו, זחל על הכותל… אוי, חסידים צבועים! – עתה תן לי מלמד אחר! – קרא מאיר – יעשה לו מה שלבו חפץ, אך לא יהיה טפש… אם אין אחד מכס החסידים, טוב ממנו, למצער לא יתּפש… לו יכולתי ל“התפטר” מכם, לבל אדע לא אתכם ואת תורתכם וצדקתכם!… אך אם ישאר בני עוד יום אחד בבית, יבנוב את כל אשר לי, מבלי השאר לי שריד!… – ובני כל היום “מדבר חכמות” עם האורחים! – אמר ישראל – עוד יום אחד יעבור וייטיב לדעת את כל הענינים מאליה רבו היפה!… ואביו לא ענה לאיש דבר כל היום; אך בערב, כששב מן ה“שטיבּל”, ספר, כי כבר מצא לו מלמד: ברוך, חתן יחיאל הזגג, היה למלמד עו בראשית הזמן העבר, אך לא מצא לו יותר מארבעה תלמידים. עתה, כאשר יעברו אליו ארבעת התלמידים של אליה, יהיו לו שמונה תלמידים. – לכתוב אמנם איננו יודע – אמר לאמא – ומה בכך? “החצוף” ידע לכתוב וגם למד את תלמידיו לכתוב, ובכל זאת לא ידע עוד יצחק מאיר לכתוב אף “אלף” כהוגן!… ואיזה תועלת יש לי איפוא ממלמד היודע לכתוב?… אמא אמנם נסתה גם הפעם לסרב. היא שמעה, כי גם ברום איננו אדם הגון.. חותנו פסק לו נדוניא ו“מזונות על שלחנו” כל ימי חייו, ובשביל שהוא לא סלק לו את הנדוניא בשלמות וגם מזונות איננו יכול להשפיק1 לו, הוא, ברוך, מתקוטט באשתו תמיד ומכה אותה. – וכי אדם הגון הוא זה? – שאלה. אך אבא לעג לה: – וכי בשביל שאיננו בעל טוב, לא יוכל להיות מלמד טוב?… “חריף” הוא ודי לי! וגם הוא, יצחק מאיר, נסה אז למחות. תמיד, כשהיה רואה את ברוך ב“שטיבּל”, היה ירא מהביט אל פניו השחורים ואל עיניו הטרוטות. הוא הרגיש בו, שאדם רע הוא. – איני רוצה ברבי כזה! – צעק אז. אך אביו גער בו: – גם לעצתך אשמע, עז פנים! – קרא – אתה אינך רוצה! ואמא כאשר שמעה מפי אביו, כי בשכר למוד ל“זמן” שלם פסק לברוך רק שנים עשר רובל ובשכר חצי ה“זמן” הזה יתן לו חמשה רובלים – נחה דעתה ולא הוסיפה עוד להתוכח כמו. ואולם השכר המצער שאביו נותן לברוך, גורם לו, ליצחק מאיר, יסורים רבים מאד… אותו מכה ברוך יותר מאשר הוא מכה את יתר תלמידיו, ובשעה שהוא מכהו, הוא קורא אליו בלעג: – “עלוי”! “עלוי”! אמנם צדק אביך באמרו, כי שכר למודך צריך להיות קטן משכר למוד של תלמידים אחרים! וכל שבעת חבריו יושבים ושומעים וגם הם לועגים, וכשהם חפצים להרעימך, גם הם קוראים לו בלעג “עלוי”… והשם “עלוי”, שהיה לו לפנים לתפארת ולתהלה, נהפך לו לכנוי של גנאי עתה, כששאול “האופה”, שמחה “המלוני” וגם אברהם “האכר” הם מעולים ממנו… אמנם לו הקשיב, כי עתה היה בודאי זוכר היטב גם את כל ה“חולקים”, כמו שזכר לפנים את כל הגמרא, כאשר אך שמע פעם אחת את תרגומה, ויהי המובחר מכל התלמידים שב“חדר”… אך האם הוא ממאן להקשיב?… מה מאד ימר לו בבֹאו הביתה ובראותו את פני אביו ואמו הזעומים!… הם אינם אוהבים אותו עוד, אמו לא תתן לו להתרפק עליה, גם בשעה שאביו איננו רואה, ובשבילו איננה אוהבת גם את משה הקטן, וגם בעת שהחל משה ללמד “חומש”, לא רצתה לעשות משתה, כמשתה, אשר עשתה בעת שהחל הוא, יצחק מאיר, ללמוד “חומש”. – אין מה לשמוח! – אמרה אז אל אביו – עתה הוא “עלוי” ואחר כן יהיה כיצחק מאיר!… והבושה ב“חדר” מה גדולה!… אין מי שלא ילעג לו!… אך מה יוכל עשׂה?… בודאי הצדק את אבא באמרו, כי איזה “קליפה” דבקה בו… כי הנה בכל בקר ובקר, כשהוא משכים ללכת אל ה“חדר”, הוא גומר בלבבו להאזין אל כל דברו ודבור היוצא מפי הרבי, וגם אחרי כן כשהוא מסב אל השלחן, הוא מתאמץ בכל כחו להקשיב ובלי הסית את דעתו גם רגע אחד מן הלמוד. ואמנם ברגעים הראשונים הוא מקשיב; אך כשלמוד מסתבך והקושיות והתירוצים הולכים ורבים ומשוטטים בענינים מוזרים, שונים ומשונים מתוספות, ריטב“א, ראב”ד משנה למלך, שיטה מקובצת ועוד מפרשים ופוסקים, אשר לא ראה אותם מימיו – אז יבֹאו בלבו הרהורים שונים… ובמה הוא מהרהר?… חרפה!… בזבוב פורח: איך הוא פורח? איך תוכלנה כנפים דקות וקטנות לשאת אותו באויר חיש קל? למה הוא פורח סביב סביב, ואחרי כן הוא בורר לו דוקא את חטמי להתיצב עליו? ויש שהוא מהרהר באש ובבשול! הרבנית משפשפת עץ-בפרית בכותל ומיד שלהבת יוצאת ממנו. איך יהיה הדבר ואיה היתה השלהבת קודם לכן?… מדוע תכוה האצבע הנוגעת באש? איככה מתרככים המאכלים השוהים בקדרה שעל האש? מדוע המים השוהים בקדרה שעל האש עולים ויורדים?… והרבי, בהרגישו בו שאיננו מקשיב, מכהו, והוא תחת קחת מוסר, הוא מוסיף לשגות בהבלים: מדוע ההכאה מכאיבה? מה הוא הכאב? אם הרבי מכה על זרועו, הדעת נותנת, שמקום המכה צריך להיות עמוק מן המקומות שבזרוע אשר סביבותיו. והוא רואה להפך: במקום ההכאה היא שאת!… ומאין בא הצבע הכחות למקום ההכאה? בעניני הבל כאלה וכאלה הוא מהרהר תמיד גם בעת למוד ה,שעור“, גם בעת למוד הפוסקים, וגם בעת למוד הגמרא הפשוטה. וכשבאה השבת ואביו בוחנו, איננו יודע מאומה ואביו כועס עליו ומכהו, ואמו יושבת מנגד ובוכה ואיננה מונעת את אביו מהכותו, בדעתה, כי אך בו בעצמו האשם, שאיננו יודע מאומה. הרבי, שהוא תמיד בביתם בעת הבחינה, מתאונן עליו תמיד לפני אביו ואמו, כי בשם אופן איננו רוצה להקשיב ולולא זאת היה הטוב בתלמידיו; אין בכלם “בעל מוח” טוב כמוהו. בכל יום ויום, כשהוא, הרבי, אוכל ארוחת הבקר, הוא מציע לפני כל אחד מתלמידיו כחצי העמוד גמרא, ללמדו בעצמם ואח”כ, כשהוא בוחנם, גם אחד מהם איננו יודע מה שלמד, ויצחק מאיר שואל אך תרגומן של מלים אחדות ויתר הגמרא הוא יודע בעצמו… וגם אביו בעצמו נסהו פעם אחת, כשחל יום מיתתו של אביו בשבת והוא למד משניות. אז צוה אותו לקרא בעצמו פרק משניות אחד והוא קרא חיש קל וכמעט את הכל הבין בעצמו. ואם לא הבין, עין בברטנורא, ויבן. – ומדוע אינך יודע דבר מכל אשר הרבי מלמד אותך? – השתומם אז אביו. מדוע איננו יודע?… אלו היו כל הלמודים, שהרבי מלמד אותו, קלים כמו המשניות והברט נורא, אולי היה מקשיב מעט; אך התוספות, הר“ן על האלפסי, הש”ך הט“ז, ה”תומים" וה“חלוקים” הארוכים!… וה“רשעות” של ברוך!… כשהוא מתחיל ללמד אותם איזה “שעור”, ואך קורא לפניהם שלש ארבע מלים, מיד הוא לוקח לו ספרים אחדים ומניח אותם על הגמרא שלו וקורא בהם לפנים קושיות ותירוצים, ובטרם אשר הוא בעצמו יודע אותם בעל פה, הוא דורש מאת תלמידיו, שהם יחזרו עליהם ואם אינם יודעים, הוא מכה בזעף אף. כשהחלו הוא ושלשת חבריו ללמד בחדרו, היטב חרה להם על העול הגדול הזה, וכשהכה את שמחה על אשר לא ידע בעל פה את ה“חלוק”, בעוד אשר הוא בעצמו גמגם בו ועוד הביט בספר אשר לפניו, קרא שמחה בקול רם: – ראו נא! הוא בעצמו איננו יודע עוד את ה“חלוק” וכבר הוא רוצה, כי אני אדעהו! אך אז אחז בו הרבי בחמה עשה, וישליכהו מן הספל לארץ, וירמסהו ברגליו, ויכהו באגרופו, עד אשר נזל דם מנחיריו כגזלן ממש הכה אותו!… ומן ה“גזלן” הזה אין להפטר כלל וכלל!… כל התחבולות שבעולם אינן מועילות להוציא אותם מתחת ידו הקשה… “גמרא פשוטה” למדו אז “האשה נקנית”, ועוד באותו היום, בין ארוחת הבקר ובין ארוחת הצהרים, צוה הרבי את שמחה, כי הוא יגיד את ה“גמרא הפשוטה”. בודאי רצה אז למצא תואנה לשמחה, למען אשר יוכל להוסיף ולהכותו… יגיד ולא ידע את הגמרא – ויכהו… אך שמחה הערים וכאשר אך החל לתרגם את המשנה קרא: – אינני מבין! הרבי איננו מתרגם! – מה אינני מתרגם? – שאל הרבי בקצף. אך שמחה לא נבהל וגם הוא שאל בקצף: – האם תרגם לנו הרבי את המלה “ביאה”? – אין מתרגמים את המלה הזאת – ענהו הרבי – “ביאה” היא ביאה. – ואני אינני יודע מה זאת “ביאה”? – הוסיף שמחה לקרא בכעס. אז התקצף הרבי מאד מאד, ויבעט בו ברגליו; אך שמחה מהר להתחמק מן ה“חדר” ובעמדו אחורי הדלת קרא: – אספר לאבי, כי הרבי איננו מתרגם ואיננו מבאר! ואולם עוד ביום ההוא השיבהו אביו בעצמו אל ה“חדר” ואחרי אשר לחש הרבי באזני אביו דברים אחדים, הכהו אביו לעיני הרבי ולעיני הרבנית וכל החברים מכה רבה מאד. מדוע הכהו אביו ומה היא באמת “ביאה”?… גם הוא, יצחק מאיר, משתוקק תמיד מאד לדעת את הענינים שבגמרא, אשר המלמדים אינם מבארים לתלמידיהם, אך הוא כבר יודע, שאם ידרוש מאת הרבי, כי יבארם לו, אז יגער בו ויכהו. מה רעים הם ה,גדולים“! לא די שאינם רוצים לבאר, אלא שעוד מכים!… וגם שמחה בודאי ידע, שהרבי לא ירצה לתרגם לו את המלה “ביאה” ולבאר לו מה היא, כי הקריאה שקרא: “איני מבין”, לא היתה כאותה הקריאה: “אינני מבין והרבי רוצה שאדע”, שקרא ב”חדר"ו של יהושע… ומבטי עיניו העידו בו, שאך תואנה בקש לו, למען אשר יוכל להלשין על הרבי לפני אביו, שהוא “עם הארץ” ואיננו יודע, כי יש בגמרא מלים, שאין לתרגמן… אך ערמתו זאת לא הועילה לו, כאשר לא הועילה גם תחבולתו השנית… פעם אחת בא ה“חדר”ה ופניו נהרו מגיל. הרבי הכהו כמשפטו תמיד והוא לא בכה ולא צעק. להפך: שחוק היה מרחף על שפתיו וינהם בלחש: – הכה! הכה! במהרה “נתפטר” ממך! ואחרי כן, כשכלם יצאו מן ה“חדר”, רקד וימחא כף ומרב גיל רנן בנגון החדש של “אל אדון” ששמע ב“שטיבּל”: – לא יהיה מלמד עוד! לא יהיה מלמד עוד! – מה אתה אומר? – השתוממו חבריו בראותם, כי איננו מהתל כלל. – רועה מכסף בא לבית מלוננו – ספר להם בהתנועעו לכל עבר מרב שמחה – והוא יעשה לו כשוף! כשוף יעשה לו! עור יהיה! עור!כל ימי חייו יהיה עור!… עשרים אגורות אני נותן בשכרו!… מה“תומים” הוצאתי היום את שערות זקנו, שמרטן והניחן שם!… למכשף אמסרן, כאשר צוה… לא יהיה מלמד עוד! לא!… כל החברים רקדו אז את שמחה יחדו וכל אחד מהם נתן לו את כל האגורות שנמצאו בכיסי בגדיהם, למען הוסיף על שכר המכשף “הטוב” הגואל אותם מכף האכזר הזה. והוא, שמחה, מסר למכשף את כל הכסף וכל השערות – ובכל זאת ברוך הוא פקח עד היום הזה… באחד הימים, בלכת הרבי ל“ברית מילה”, אמרו התלמידים “תהלים” כל היום, ויתפללו לאלהים, כי יחלה וימות, והוא לא מת ולא חלה, וגם ידיו לא יבשו בהכותו אותם באכזריות חמה… גם מלשינות לפני ההורים, גם כשוף וגם תפלה אינם מועילים!… אמללים!… יג. לחייו הצנומות חוטמו הדק והעקום כשופר אדמו מאד, פיו הרחב והעגול נפתח לרוחה ובעיניו הקטנות והטרוטות, אשר הפיצו זיקי זעם וזעף אף הביט בשממון פעם אל תלמידיו אשר ישבו ליד השלחן נפעמים ונדהמים מפחד פתא, פעם אל אשתו, אשר עמדה ליד הכירים נבהלה וחרדה, ופעם אל יצחק מאיר, אשר החזיק בו בידו הימנית והוא רעד כלו, כצפור אשר נפל בפח. בכל יום ויום, כשתלמידיו יוצאים בבקר מן ה“חדר” ללכת הביתה ולאכול פת שחרית, הוא מתרה בהם שימהרו לשוב ה“חדר”ה ולחזר על “הגמרא הפשוטה”! הוא הולך אז אל המקוה ומשם אל ה“שטיבּל”, שבו הוא מתפלל בכל בקר ובקר, והוא בטוח, שהם עושים את פקודתו, כי תמיד מדי שובו מן ה“שטיבּל” הוא שומע עוד מרחוק את קולם, קול נגון הגמרא, ובבאו הוא מוצא אותם יושבים ליד השלחן ומתנועעים על ספרי הגמרא, הפתוחים לפניהם. אך היום לא מצא מנין ב“שטיבּל”, ומאשר ר“ח היום, ר”ח שבט, ורצה דוקא להתפלל בצבור, הלך מן ה“שטיבל” אל בית המדרש, ומשם בא הביתה מעבר האחר, ולא מאותו העבר, שהוא בא תמיד, והנה מרחוק הוא שומע לא קול למוד, אך קול ענות, והקול הוא של תלמידיו!… הוא בא אל המסדרון, והנה יצחק מאיר עומד על יד הפתח ומציץ מן החרכים אל אותו העבר, שמשם הוא בא תמיד… ב“חדר” מצא אותם יושבים ומשחקים בקלפים!… אמנם בחנכה התיר להם לשחק וב“חדר” בקלפים; הם נתנו לו אז שני צרורות סיגרות ל“מעות חנכה”… אך אחרי החנכה – מי התיר להם?… ומי יודע מה רבו הימים, שהם רמו אותו, והיא, “הזגגית”, יושבת בבית ומתבוננת בכל אלה ואיננה מוחה בידם ואותו איננה מודיעה!… אלו נודע הדבר לאחר מאבות תלמידיו!… זה אך שלשה “זמנים” זהוא מלמד; התלמידים אינם רואים ברכה גדולה בלמודם, ובהבחנם אינם יודעים גם העשירית ממה שהוא מלמדם ואם עוד יִודע לאבותיהם שהם משחקים ב“חדר” בקלפים!… – הא לך! – קרא אחרי התאוששו ואחרי הניחו מידו את שק הטלית והתפילין, בהכותו על לחיי יצחק מאיר בשתי ידיו – שכר שמירה מעולה אני נותן לך!… – ואתם “שק-צים”!… “שק-צים”!… מי פלל!… אוי, מי פלל!… אחרי הנפשו מעט, הרים מן הרצפה את הקלפים, אשר השליכו תלמידיו בחפזון תחת השלחן ואחרי כן משש את כיסי בגדיהם וכל אשר מצא בהם לקח ויטמון בכיסו. והשלל אשר מצא היה רב ושונה: מטבעות נחשת וכסף, סכינים, ארנקים, פפירוסים וקלפים בודדים; אך בכיסי יצחק מאיר לבדו לא מצא מאומה. הוא חפש חַפש מחופש, גם את נעליו הסיר מרגליו וינערם, אך לשוא – מאומה לא מצא. – בעל עברה עני! – נהם בבוז בהכותו בידו על ראש יצחק מאיר ובבעטו בו ברגליו – בעל עברה עני! מפי יצחק מאיר התפרץ קול בכי גדול; כל עוד הכהו הרבי, הצדיק על עצמו את הדין, ויעצור ברוחו לבלי השמיע קול בכי, אך הכנוי המכוער הזה!… לחבריו יש תמיד חפצים שונים וכסף עתה לקחם הרבי מהם, ומחר יהיו להם בודאי חפצים ומטבעות אחרים תמורתם ולו אין מאומה!… מאומה לא היה לו ומאומה לא יהיה לו ועוד כנוי כזה לו!… גם בלעדיו חבריו נוהגים בו בזיון, בשביל שאין לו מעות. כשהם חפצים לקנות להם פירות וסכריות, אותו הם שולחים להביאם להם; וכשהם משחקים בקלפים אותו הם מעמידים על המצפה… אמנם רעה היא אמו מכל האמות שבעולם! בשום אופן איננה רוצה לתת לו יותר מאגורה אחת ליום וגם בחנכה לא רצתה להוסיף לו. פעמים רבות בכה, ויתחנן לה לתת לו למצער שתי אגורות ליום, ויספר לה, כי לכל אחד מחבריו יש תמיד מעות הרבה וחפצים רבים ולו אין מאומה; אבל גם אז לא הוסיפה לו, אך בכתה אתו ואמרה, כי הרוחים של חנותה מתמעטים יום יום, החנויות מתרבות ולא רק “החיטה החצופה” אך גם עשר “חצופות” אחרות שוללות ממנה את פרנסתה, עד כי ידה לא תשיג גם להאכיל את בניה ולשלם שכר למודם… ואולם הוא יודע, שהיא אך משקרת; בתבת התריס של החנות הוא רואה תמיד מעות הרבה וגם אלו היתה אמו נותנת לו עשר אגורות ליום, גם אז עוד היה נשאר בתבה כסף רב… אמנם אמלל הוא, אמלל מכל הנערים שבעולם! כלם רעים הם לו וגם המזל צורר לו תמיד! כל חבריו, כשהם משחקים בקלפים, יש שהם זוכים ויש שהם מפסידים, והוא, כשהוא לוקח בכל יום את האגורה, שאמו נותנת לו, והוא מחל לשחק בקלפים, מיד הוא מפסידה… כשחבריו מפסידים את כל הכסף שלהם, הם “לוקחים” בביתם כסף אחר, והוא – אך פעמים אחדות עלתה בידו להוציא מטבעות אחדות מן התבה, בשעה שאמו הפנתה עורף, ואחרי כן נתפש… אז הכתהו אמו וגם אביו הכהו באכזריות רבה וגם “גנב” קראו לו, ומאז אינם נותנים לו להכנס למאחורי התריס… ומה יעשה אם גם הוא חפץ לאכול פרות וסכּריות? – עליו להתבזות ולהעשות שליחם של חבריו והם נותנים לו בשכר שליחותו פרי וסכּריה! וכשהוא רוצה לשחק בקלפים, הוא עומד על המשמר במשך חצי השעה, והם נותנים לו בשכרו שתי אגורות, ואחרי כן הוא בא ומשחק אתם, וחבריו מטילים גורל, והנער אשר יעלה עליו הגורל, הוא עומד חמש רגעים ואחרי כן יבא אחר תחתיו, גם כן עפ"י גורל. וכאשר הוא, יצחק מאיר, מפסיד גם את שתי האגורות שקבל, אז יצא עוד הפעם לעמוד על המשמר תחת הנער, אשר עלה עליו הגורל וקבל אגורה בשכרו… – ואַתּ, “נבֵלה” – צעק ברוך בפנותו אל אשתו – “נבֵלה”! האשה חרדה תחתיה וכאלו חפצה להחבא, צעדה אחורנית ותתיצב בפנה שבין הכירים והארון. עיניה הגדולות והשחורות הפיקו אימה, לחייה העגולים אדמו ותחורנה חליפות, פיה הקטן סֻגר וחָזֶהָ התרומם והשפל כגלי נחל בשעה שהרוח רודפם. – בכל יום ויום – צעק ברוך בגשתו אליה ובהרימו את אגרופיו למולה – בכל יום ויום, כשאני שב מן ה“שטיבל”, הנני שואל אותך: “האם חזרו על הגמרא?” ואַתּ עונה: “כן”! “יד אחת” עשית את השקצים!… זננית! “נבלה סרוחה”! כל התלמידים הביטו איש אל אחיו בעצבון. כשרבם מתקוטט עם אשתו על דבר מאכלו ומשקהו, הם אך נדים לה, כמו שהיא נדה להם כשהרבי מכה אותם; אך כשהם מסבים בדבר הריב, מיסר אותם לבם על הצער, שהם גורמים לאשה הטובה והיפה, אשר מעולם עוד לא התאוננה עליהם לפני בעלה ותמיד מדי ראותה אחד מהם בוכה, היא בוכה עמו… וזה הפעם השנית, שהםא אשמים בצערה… בראשית ה“זמן” ההוא החל ברוך ללמדם “גמרא פשוטה” מסכת “נדרים”. והר“ן על המסכת ההוא, שהרבי מלמדם תחת רש”י שבמסכתות אחרות – מה קשה! בכל דבור ודברו יש “כלומר” ובכל “כלומר” מדיק הרבי ומתאמץ למצא איזה קושיא, שהיתה קשה להר“ן, ושבשבילה כתב את ה”כלומר", ואת כל הקושיות הרבות והעצומות האלה עליהם לזכור ולהגידן בעל פה, בשעה שהם חוזרים על הגמרא לפני הרבי ובשעה שהם נבחנים, ואם הם שוכחים אחת הקושיות האלה, אז אוי להם! ואולם לא אך בשעה שאינם זוכרים את הקושיות הם מֻכִֹים באכזריות בעת למדם את המסכת הזאת; יש אשר נדמה, כי כל קושיא לא היתה קשה להר“ן ואך את דברי הגמרא הוא מפרש ביתר באור; אך מהכתוב “כלומר”, שמע מינה שיש קושיא, ואם יש קושיא, הרבי מחויב למצאה, למען הוסיף על עולם הקשה ולמען יכלתו להוסיף על מכותיהם… ועד שהוא מוצא אותה, הוא יושב וקומט את מצחו, ומעקם את פניו, ומתבונן בגמרא בלי דַבֵּר דבר… ובכל עת שבתו ככה, גם על התלמידים לשבת דומם, במנוחה, וכאשר יעיז אחד מהם ללחוש מלה באזני רעהו, או לנוע ממקומו, אז עד מהרה יחלק לו הרבי מהלומות באגרופו הקשה. וכשהם יושבים צפופים ליד השלחן הצר, המנורה הקטנה והשחורה, המעלה פיח והתלויה ממעל לראשיהם מפיצה אור כהה – “גמרא” פשוטה הם לומדים בערב – על האותיות המטושטשות של הגמרא, שהרבי מצוה להסתכל בהן בלי הרף, ומורה השעות בעל הטבלא הלבנה של עץ והמשקלות של ברזל התלויים בשרשרות ארוכות משמיע וחוזר ומשמיע את ה”תִּיק-תַּק" שלו, כאומנת המישנת את התינוק בשעה ששֵׁנה נופלת עליה והיא חוזרת על כל שבר נגינה בקול נמוך מאות פעמים. – יש אשר אחד מהם מתנמנם, והוא מרים את ראשו ומורידו, באין מעיר אותו; אך כשהוא מחל להשמיע קול נחירה, אז אם לב הרבי טוב עליו, הוא לוקח נזר עץ דק ועושה סדקים בשני קצותיו; בקצהו האחד הוא תוחב פסות ניר וטובל אותן בנפט ובקצהו השני הוא תוחב את מצחת הכובע של הישן, שממול פניו, ואחרי כן הוא מצית אש בניר, ומכה בספסל על הארץ וצועק בקול גדול: – שרפה! שרפה! ואז מתעורר הנער הישן בבהלה משנתו והוא נדהם מאד וכמתהולל הוא מניע את ידיו לכל עבר; מתירא הוא שמא יִכוה, או יִשרף ואיננו יודע איך להסיר את האש מכובעו, ואז שוחק הרבי וגם הם שוחקים. ואולם אם הרבי שרוי בכעס, אז הוא מעורר את הישן בהכאות חזקות באגרופיו על שכמו, או על ראשו. פעם אחת הקדים הרבי להדליק את המנורה; יום מעונן היה אז, וה“כלומר”ים שבהר"ן, אשר הרבה הרבי להמיק בהם חשוב, עד מצאו את הקושיות, רבו אז מאד, וערבוב הקולות של יללת הרוח, צלצול השמשות שבחלונות, אשר הרוח נשב בהן וקשקוש מורה השעות הפיל על התלמידים שינה. ובערב ההוא עשה לו הרבי את “משחקו בשרפה” עם שני נערים קטנים: יצחק מאיר ואברהם, ושלש נערים גדולים, ששנים מהם כבר היו “מניחי תפילין”, הכה מכות גדולות, עד אשר נזל דם מפיהם ומנחיריהם. וצירי מורשה השעות התנהלות בכבדות, כאלו קשרו עליהם באותו הערב להרבות מכאוביהם ופצעיהם… אך האנך הארוך התנועע הס, – כאלו היו תקועים במקומם… האומללים הסתכלו בהם והסתכלו ולא ראו כל נדנוד. בהדביקם את עיניהם מנגדם לזמן רב, ונדמה להם, כי כבר עברה שעה שלמה, אך כאשר שבו להביט בהם, ויראו, כי רק הציר הגדול התרחק כדי מעלה אחת – לחמשה רגעים, והציר הקטן על עמדו עמד… והרבי הכה, הכה ופצוע, לכלם חלק מכות ולא חשך. אינני מטיל קנאה! – אמר – כלכם תהרגו היום! לאחרונה צלצל מורה השעות הנבל בעצלתים תשע פעמים ואז הרפה מהם ברוך, ויצום להתפלל מעריב. – את מורה השעות שב“חדר” צריך לבער! – גזר אפרים הגדול בצאתם מן ה“חדר”? – כן, כן! – הסכימו כלם – בודאי כבר הגיעה השעה האחת עשרה והוא מורה את השעה התשיעית!… – אם טוב ואם רע, צריך לבערו – הוכיח אפרים – אם לא יהיה מורה שעות ב“חדר”, אז ישלח ה“גזלן” את אחד מאתנו אל אחד השכנים, לראות, אם כבר הגיעה העת ללכת הביתה, ואנחנו, הלא נדע מה לענות… ואמנם ביום המחרת, בשעה שהרבי היה ב“שטיבּל” והרבנית יצאה אל השוק לקנות צרכי אוכל, לקח אפרים קרדום בידו ויתיצב על הספסל, וימגר את מורה השעות לארץ. ואז לקחו את המשקלות ואת השרשרות, וישליכם החוצה, את הגלגלים חלקו ביניהם ואת העץ שבו שרפו בתנור. וכששב הרבי מן ה“שטיבּל”, וירא, והנה מורה השעות אין, ויתקוטט באשתו וגם הכה אותה, כמו שהוא מכה את תלמידיו ולא חדל מהציג לה, עד אשר קנה לו אביה הזגג מורה שעות אחר. ומאז אסר על אשתו לצאת החוצה, בשעה שהוא איננו ב“חדר”, והיא משעה בקולו ומעולם לא עזבה עוד את התלמידים ב“חדר”לבדם, אך לא גערה בהם, כאשר השתובבו או שחקו וגם לא הזכירה אותם, כי עליהם לחזר על הגמרא. – “נבלה”! “נבלה סרוחה”! – הוסיף ברוך לצעק. – הלא תבוש, מנול! – קראה אשתו בקול בכי. לשמע הכנוי “מנול” עלתה חמת ברוך עד להשחית, ויקפוץ אל אשתו כחיה רעה אל טרפה, ויך באגרופיו על ראשה, ויצרח: – “זננית”! חצופה!… והנערים בראותם זאת, כוננו איש אל אחיו מבטי זעם ועברה, כאלו אמרו איש אל רעהו: – העל אלה נתאפק? ואפרים קמץ את כף ידו, וירם אותה למעלה, כאלו היה נכון להכות, להכות – ויהי מה! ואחריו הרימו כלם את אגרופיהם כאלו אמרו לו: – גם אנחנו נכונים הננו! וכרגע גחן אפרים ויחלוץ את נעלו, וישליכהו מרחוק על ראש ברוך. מפי כל התלמידים התפרץ קול צחוק גדול, וכאשר התגעש באוך, ויאמר להתנפל על תלמידו, אשר מרד בו, וימהרו גם כל שאר תלמידיו, ויחלצו גם הם את נהליהם וישליכום על ראשו. ברוך התהולל מרב כעס, פרש את ידיו, מרט את שערות ראשו וזקנו, הכה באגרופיו על רקותיו, ויצרח בקול מר: – גזלנים! גזלנים! אך תלמידיו עמדו מרחוק, וילעגו לו: – גזלנים הוא קורא לנו, הגזלן הזה! אז נסה לתפוש ביצחק מאיר הקטן מכלם ולהכותו, למען נקום למצער ממנו את נקמתו. אך אז סבבוהו כלם, ויכוהו, ויצבטו בבשרו, וימשכו בבגדו סביב לשלחן ולא הרפו ממנו, עד אשר בקשה מהם הרבנית, כי ישקטו וישבו סביב לשלחן, ליד הספרים. בעת ההיא בא הקץ לאכזריותו של ברוך. כי מהיום ההו והלאה היה לחק ב“חדר”ו, כי כאשר הרים את ידו להכות את אחד מתלמידיו, אז סבבוהו שאר תלמידיו, ויצילו את חברם מידיו. ---------------------- יד. השמים ממעל כחולים ופה ושם תראינה נקודות כסף מזהירות; הקב“ה יושב עתה וקורא בשם את כל כוכב וכוכב ומוציאם במספר אחד אחד, כרועה המוציא מן הדיר את הכבשים, שבצאתם הם מתפזרים על פני הארץ. וגם האחו מתחת הוא כחול, ומלא נקודות מזהירות, אלא שבשמים ממעל לא הספיק עוד ה' להוציא את כל המאורות. והאחו כבר כלו זרוע אור; טפות הטל התלויות בעשבים מתנוצצות מתחת ככוכבים ממעל… מהריחות הנעימים הממלאים את האויר!… הם באים מכל הרוחות: ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, ובודאי גם מרחוק, מן השדות, שביום הוא רואה שם עצים פזורים ועתה נדמה, שצרורי פרחים גדולים תקועים שם בשמים וסרוחים למטה… מה נעים להתהלך עתה פה ולהסתכל בכל אלה בעת דממה כזאת, שהכל שותק; כל היקום בודאי מתפלל עתה יחדו את ה”שמונה העשרה" של מעריב בצבור… ומה מאד תארך הדממה! ואין מפריעה… אין פושע בכל היקום!… והוא גרוע… הוא התפלל “מעריב” תפלה חטופה וביחידות, מיד אחרי “מנחה” ולא המתקין ל“ברכו” ו“אמן יהא שמיה רבא”; נחוץ היה לו לצאת הנה… היצר הרע משך אותו, כמו בחבלים… והוא כבר היה בטוח, שלא יחטא עוד לעולם, לעולם… ובדמיונו נצב אותו הבקר, שבא בפעם הראשונה ל“חדר”ו של ר' שכנא, בקר של אחרי “אסרו חג” של פסח. בכל ימי החג היה ירא מאד פן ישאירוהו הוריו ב“חדר”ו של ברוך, אשר היה יוצא ונכנס בביתם, ויתחנן אל אביו לבל יוציאהו מ“חדר”ו וגם היהודים שב“שטיבל” פצרו במרדכי ובאביו לבל ימסרו את בניהם למלמד אחר, שאיננו מתפלל ב“שטיבל” הרבקובי. ואולם גם מרדכי וגם אביו החליטו למסור את אברהם ואותו, את יצחק מאיר, ל“חדר”ו של ר' שכנא ועליהם נלוו גם הפעם שמחה ה“מלוני” ושאול ה“אופה”. והשמחה הגדולה, ששמח אז, כאשר כבר ידע בודאי, כי לו ישוב עוד ל“חדרו” של ברוך, לא נתנה לו לישון הרבה. ובאותו הבקר, שהיה עליו ללכת אל ה“חדר” החדש השכים קום, ויבא שמה בעת אשר כל נער עוד לא נמצא שם וגם הרבנית ובתה עוד ישנו במטה שעל יד הכירים, ורק הרבי לבדו ישב ויהגה בספר. הוא, יצחק מאיר, אמר “צפרא טבא”, אך הרבי לא ענהו וגם לא פנה אליו, כי עיניו, אשר התנוצצו מבינות לשמורותיהן הלבנות והארוכות היו נטויות אל הספר אשר לפניו, את ידו הצנומה העביר רגע רגע על מצחו הגבוה והמלא חריצים עמוקים, אשר איזה זהר שכן אליו; כובעו, כובע הקטיפה שלו, המעוך מרב ימים והמזוהם באמצע ובמצחתו שממול פניו, היה מפשל על קרחתו. לחייו הקמוטים, שתמיד הנם שחרחורים, היו אז אדמדמים ומבינות לשפך והזקן הארוכים והלבנים ככסף התמלטו מלים מוזרות בנגינה מוזרה, נוגה וערבה כאחד, שכמותה לא שמע עוד מעולם… נפעם ונדהם ממראה עיניו וממשמע אזניו עמד אז משמים רגעים אחדים, ואחרי כן התאושש, ויאזן לדברי הרבי ואז שמע שהרבי קורא ומתרגם לו לעצמו: – “עיטא להאי נפש” – עצה לנפש הזאת – " לאזדהרא מחובאה" – להיות נזהרת מעברה… ויותר לא שמע, כי איזה חום עצום להט בכל אבריו, כאלו מוקד נסתר קרב אליו וראשו סבב עליו כגלגל. אך אחרי רגעים אחדים הוסיף לשמוע את קולו את ר' שכנא קורא: – “וייתי האי יומא תקיפא” – ויבא, אוי, יבא היום התקיף – “דיתבע לה מלכא דינא” – אוי, אוי, אוי!… שיתבע אותה, את הנשמה, מלך הדין – “לנפקא מהאי עלמא” – לצאת מן העולם הזה… לשמע הדברים האלה הרגיש יצחק מאיר מועקה נוראה בלבבו; מה יעשה הוא, בבא יום הדין ואלהים האיום יתבע את נשמתו ממנו, מחוטא גדול כמוהו, אשר בכל יום ויום היה מדלג על התפלות, בכל עת מצא לא ברך “ברכת המזון”, הלך בבקר, בקומו משנתו ד' אמות בלי נטילת ידים, לא התפלל מנחה ומעריב, נשבע לשקר וגם גנב! ואימה גדולה נפלה עליו, ידיו ורגליו רעדו, רקותיו – כאלו איזה יד נעלמה תקעה בהן יתדות, המועקה שבלבו גדלה עוד יותר ובאזניו – כאלו הרעים קול נורא ואיום, קול אלהים: – הוי, עוכר! פושע ישראל! גנב!… תן לי את נשמתך הטמאה והוצאתיה מן העולם הזה ומסרתיה לשדים ומלאכי חבלה אשר יקלעוה ככדור מסוף העולם ועד סופו, ישליכוה ליורה מלאה זפת בוערה ויקטרוה בה, יצלוה על האש שבגיהינום, אף ישרפוה ואחרי כן יחיוה וישובו להתעלל בה! – הלא ככה יֵעָשֶׂה לחוטאים… כן ספרו לו לפני ימים רבים חבריו שב“חדר” וכן אמר לו גם יוסף היתום עוד בעת היותו נער קטן. עודנו צולל בתהום המחשבות הנוראות האלה, ופתאֹם, והנה הוא שומע את קולו של ר' שכנא, שהשתנה והיה לקול של שמחה ונעימות. – “דקודשא בריך הוא – קרא בהתנועעו בחדוה ופניו הזהירו מגיל – הוא רחום וחנון ומקבל לאינון דתבין קמיה” – והוא מקבל את העושים תשובה לפניו… הדברים האלה עודדו גם את יצחק מאיר ויחזקו את רוחו… גם הוא יעשה תשובה ואלהים לא יענשהו… עד הנה היה שוגג! בכל תשעת החדשים, שלמדר ב“חדר”ו של ברוך לא זכר אף רגע שיש אלהים בעולם. תמיד שמע אך קושיות ותירוצים, תירוצים וקושיות ואף פעם אחת לא הזכיר אותו ברוך הרע את האלהים המעניש קשה על כל עברה ועברה. אך עתה, מכיון שהוא לומד ב“חדר”ו של רבי כזה, לא יוסף עוד לעבור עברות… הכל יעשה כרצון אלהים… כן גמר אז בלבו. ואמנם שבועות אחדים אחרי כן עשה ככל אשר החליט אז. לא אחת הציק לו הרעב מאד בלכתו להתפלל ויצרו הרע השיאהו לקצר בתפילתו, ואף כי הרבי הזה איננו שומר על תלמידיו בעת תפילתם, כי מפני שרוב תלמידיו הם “מניחי תפילין” הוא שולח את כלם לבית המדרש להתפלל שם בצבור, בכל זאת התפלל כראוי מ“אדון עולם” ועד “עלינו” ולא דלג גם על “פטוּם הקטרת” וגם על “איזהו מקומן” וגם בעת הלמוד היה מקשיב ולא הסיח את דעתו ממנו. ואולם אחרי כן שב אל עונותיו הראשונים ועוד הוא מוסיף עליהם עברה חדשה… בכל ערב וערב כשהוא שב מן “החדר” הביתה, הוא מוצא שם את מרים. אביה לקח לו אשה חדשה, אשר הבטיחה להכניס לו מעות הרבה, והכניסה לו אך שתי ילדות מכוערות ורעות, – כן ספרה אמו לאחת ה“קונות” בחנות. והאשה ההיא מצערת מאד את מרים ומכה אותה ומצוה עליה לשרת אותה ואת ילדותיה, ולכן היא נחבאת לצאת יום יום מביתה ובאה אל ביתם להשתעשע עם לאה אחותו ואביה לא יניא אותה כמו לפנים… והוא, יצחק מאיר, ה“בחור” הלומד ב“חדר”ו של ר' שכנא, כשאין אביו ואמו רואים, הוא משתעשע אתה ואיננו יכול להבליג על רוחו ולהמנע מהחליק בידיו את קוצותיה, אף כי הוא זוכר היטב את דברי המשנה ב,אבות“, אשר למדם הרבי: “אל תרבה שיחה עם האשה… הוא אמנם איננו יודע, מדוע מותר להרבות שיחה עם איש ועם אשה – אסור, אך בחוש הוא רואה, שדברי החכמים צדקו… כי אף על פי שהוא יודע את העונש הגדול הנכון לעוברי עברה, בכל זאת בשעת הלמוד הוא חושב במרים, בשערותיה, בעיניה ובשמורותיהן… ויש אשר בשעת הלמוד הוא מסתכל בתקרה השחורה, אף כי הוא יודע כבר בעל פה את מספר הקרשים של התקרה וקורותיה: חמשים קרשים וחמש קורות, מלבד הקורה המונחת לרוחב התקרה, שעליה מונחים הטלית והתפילין,, “הזהר” – אותו הספר שהרבי לומד בו בבקר בבקר – והחלה של שבת, שממנה נזון הרבי בכל ימות השבוע; ויש אשר הוא יושב וחושב בדברי הבל אחרים: בשמים, שמש, ירח וכוכבים, רוחות, חום, קור וכאלה; ויש אשר הוא מביט מבעד לחלון הקטן שב”חדר” ומסתכל באחו שמעבר הנהר השוטף בקרבת ה“חדר”, ובשדות המנומרים אשר כרֹב לחלקותיהם, כן ירבו צבעיהם, המשתרעים על שפוע ההר הנשקף מרחוק, אשר לפנים, בהיותו קטן, דמה, כי העומד עליו יוכל לגעת בשמים… וכן הוא שוכח תמיד את העונשים הקשים הצפויים לו… ויאנח מרה וישא את עיניו למרום. עתה כבר הוצאו כל הכוכבים מהדיר שלהם, שבו הם צפונים כל היום והם ממלאים את כל פני השמים. ומשם מירכתי מזרוח מגיח הירח בכעס נורא, כשבא הנה ראה בקצה השמים אך כעין עפעף קטן ואדום וכששב להסתכל במקום ההוא אחרי רגעים אחדים כבר ראה את חציו ועתה הנהו רואה כבר את כלו. ומה גדול הוא עתה!… לולא חטמו ועינו, לא היה מכירו כלל מפני גדלו.. ומה אדום הוא! – האם רוצה הוא לשרוף את כל העולם מפני העברות הרבות שלו, של יצחק מאיר?… ושם, במערב, מה בוער הגיהינום!… פאת השמים כאלו נהפכה לנחל של אש… היש לשער את היסורים, שסובלים שם הרשעים?.. אם תכוה רק אצבע קטנה – מה מאד יגדל הכאב! ואם טובלים את כל האדם בנחל כזה ומשהים אותו שם ימים ושנים!… וגם הוא בודאי יטָבל שם… ולא יועיל לו עוד מאומה, מאומה!… כי מתי עוד יתקן את עצמו, אם לא היטיב את דרכו בכל השבועות הרבים, שהוא לומ ב“חדר”ו של ר' שכנא, שהוא כל כך טוב, כל כך טוב!… הוא איננו מוגיע את תלמידיו ב“חלוקים” ארוכים, וכשהוא חפץ ללמדם בעל פה איזה קושיא ותירוץ, הוא מבאר בראשונה היטיב את הגמרא ומטעים את מקום הקושיא, וחוזר ומטעים, עד שהם בעצמם מוצאים את הקושיא. וכשהוא תומך את התירוץ על מקומות אחרים שבגמרא, מפרשים, או פוסקים, הוא מראה להם בתחלה את אותם המקומות ומטעימם, עד שהם בעצמם מוצאים את התירוץ ואך אחרי כל אלה הוא מלמדם את הקושיא והתירוץ בעל פה… והכות איננו מכה לעולם, לא את שמחה “המלוני” ושלמה “הקצב” המשתובבים תמיד, וגם לא אותו, את יצחק מאיר, שאיננו מקשיב לדברים גם בשעה, שהוא מבארף או מטעים את הגמרא, או את הפוסקים, אך הוא מזרז את תלמידיו בדברים כבושים. – טיפשים, טיפשים! – אמר להם הרבי פעם אחת – אלו היו מניחים לפניכם כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות והיו אומרים להם: “קחו לכם את כל אלה!” ואתם הייתם עוזבים את הכל והייתם משתובבים, או חושבים בעצים ובאבנים – מה היו אומרים עליכם?… ואלו היה זה המניח את הכסף והזהב והאבנים הטובות והמרגליות – מלך, בודאי חיבתם לו את ראשכם על שהייתם מזלזלים במתנתו… ועכשו, כשהתורה, המתנה היקרה של מלך מלכי המלכים מונחת לפניכם ואתם עוזבים אותה ומשתובבים וחושבים בהבלים – מה משפטכם?… פעם אחרת, כשראה הרבי, שהוא מביט בעד החלון, לגלג עליו: – ומה גלו לך העשבים, הפּירות והבהמות והכלבים, אשר אתה רואה שם? הרבי ר' הֶשל, – עשבי השדה היו מגלים לו עתידות; בכל יום, בין מנחה למעריב, היה הולך לשוח בצדי הדרכים שמחוץ לעיר, והיה מסתכל בצמחים וממשמש בידיו בפרחים ובשבלים ומדבר אליהם, כאשר ידבר איש אל רעהו: “אתה כבר פתחת את פיך!” – אמר לאחד; “ממך אין לי כל הנאה” – אמר לשני; “אתה מדבר דברים ברורים” – אמר לשלישי; “לך יש עין נאה מאד” – אמר לרביעי. מה שהם השיבו לו, כמובן, לא יכלו בני לויתו לשמוע… והרבי ר' אלימלך הבין שיחת חיות ועופות כשלמה המלך ממש. פעם אחת שמע קול כלב נובח, ויאמר אל “חסידיו”: "דעו שנושאים לי אגרת, שבה כתוב, שיש מקשה לילד הצריכה לרחמים. אך בתוך כך הכה “שקץ” אחד את הכלב ונתבלבל ולא הודיע עוד את שם האשה ואמה והרבי לא יכול להתפלל עליה, עד שבא השליח עם האגרת. – ואתה – הוסיף ר' שכנא בפנותו אליו, אל יצחק מאיר, – כשאתה מסתכל בצמחים ובבהמות וחיות ועופות – מה הנאה יש לך בזה?… קודם כל עבוד את ה', ואחרי כן הסתכל במה שאתה רוצה להסתכל ותהיה הסתכלותך נאה לך ולעולם… וראשית עבודת ה' הלא היא אך למוד התורה, שגדול הוא גם מן התפלה וגם מן התעניתים… לר' דוד’ל מלֶלוב בנו פעם אחת שני אחים, ויספרו לו בבכי ובדמעות על לחייהם, שאביהם בא אליהם לילה לילה בחלום ומצוה אותם, שימירו את דתם ר"ל. ולא ידע ר' דוד’ל מה לעשות, ויתענה ארבעים תעניתים ואז הודיעוהו מן השמים, שאביהם מת בנדוי, ואם יתירו לו את נדויו, לא יוסיף עוד להחריד את מנוחת בניו. אז זחה דעתו של ר' דוד’ל עליו, ויתפאר לפני המגיד מקוזיניץ, שהתעניתים שלו עושים רושם בשמים ואם הוא מתענה, אינם יכולים שם לסרב לו… אך המגיד השיב לו: "למוד תורה ולא תצטרך להתענות; בירושלמי כתוב בפירוש: “מה בנדויו, בא בחלום לבניו, שימירו דתם”. הוא, ר' שכנא, אמנם לא ראה ולא מצא זאת בירושלמי, אף כי הוא בקי בו וגם חפש הרבה את המאמר הנפלא הזה; אך האם כול הוא, אדם פשוט לראות בתורה כל מה שהמגיד מקוזיניץ ראה?… הוא לומד “שור שנגח את הפרה” ואיננו רואה יותר מן הדין ע“ד שור ופרה; אך אח”כ, שהוא פותח את “הזהר”, או גם את הספר “עבודת ישראל” של המגיד מקאזיניץ, הוא מוצא שבארבע המלים: “שור שנגח את הפרה”, יש אלפי אלפים סודות ורזי דרזים נוראים ואיומים, עד ששערות ראשו מסתמרות מאימה… ולכן “ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ:”! כהן גדול אך מצות גדולות הוא עושה! מקריב קרבנות ומתפלל, וממזר ת"ח – עוסק בתורה, שבכל אות ואות ממנה תלויים כמה וכמה עולמות עליונים ואלמלי היינו רואים מה שיש בכל מלה ובכל אות, היינו מתחלחלים ורועדים מגודל הפחד, כשאנחנו נגשים אל איזה ספר. “לבית יוסף” באה המשנה בעצמה בתאר מלאך, וגלתה לו עתידות ורזי תורה והוא כתב הכל בספר, שקראנו בשם “מגיד משנה” ושהנהו בידנו עד היום. ולא רק המשנה, אבל כל אות ואות שבגמרא ובפוסקים וספרים קדושים אחרים הוא מלאך… ופחד גדול נפל אז על יצחק מאיר, נדמה לו, כי האותיות השחורות עולות מתוך הגמרא, הרש"י והתוספות וסובבות אותו מכל עבריו וחפצות לקרעו כדג, על שהוא מזלזל תמיד בהן… ועוד הפעם גמר בלבו לבל ישוב עוד לכסלה; אך אחרי עבו שעות אחדות הסיח עוד הפעם את מחשבותיו מן הלמוד, ויהגה בדברים בטלים… את הלך מחשבותיו הפריע פתאֹם קרקור הצפרדעים; אחת מהן התחילה לקרקר בקול גדול וכלן עמו אחריה, כקהל העונה אחרי העובר לפני התבה… ועל זכרונו עלה את אשר קרהו בבקר בבֹאו לבית המדרש להתפלל. ליב הקצב בקש לו עשרה אנשים שיתפללו אתו ביחד במנין, ויספור את האנשים, והנערים שהם “מניחי תפילין”, אשר החלו אז להתפלל, ובתוכם מנה גם את ה“כידור”, אשר עמד בזוית מאחורי התנור; אם ראובן הרצען קרא אליו בקול גדול: –“עמלק”! וכי מותר לצרף “כידור” למנין?… הוא ידע, כי מותר, ואך למען הרעים את יצחק קרא כזאת. ורחמיו של יצחק מאיר נכמרו על יצחק. הכל, גדולים וקטנים, מרעימים ומבזים אותו למיד ולועגים לו והוא שומע חרפתו ואינו משיב!… ומה חטא?… האם איננו טוב מכל המלעיבים בו?… אלו עוד למד תורה! – היודע אתה? – אמר אל ה“כידור” בגשתו אליו – אם תרצה ותלמד… – לומד אנכי, לומד! – קרא ה“כידור”, בלי נתון ליצחק מאיר לכלות את דבריו. – אתה לומד! – קרא יצחק מאיר בגיל – אם כן טוב יהיה לך מאשר לכלם. – כן, כן! עוד אלעג אני להם! אסע עם אמי לוַרשה, כאשר אך אדע את האומנות על בוריה. פניו של יצחק מאיר הועמו, ויאמר לבאר לו, כי לא למוד האומנות, אך למוד התורה, יוכל לרוממו ולעשותו גדול גם מכהן גדול. ואולם ה“כידור”, אשר שמח מאד, בראותו כי חברו מימי ילדותו עודנו נאמן באהבתו אליו ואיננו מתביש להתיצב לידו ולשוחח אתו, התאמץ לשפוך הפעם את כל שיחו לפניו: – אמי יותר צנועה מאמותיהם של אלו המחרפים אותי – אמר – האמן לי! בהיותה עוד צעירה מאד השיאוה לאיש זר, שבא ממרחקים. ממחרת אחרי החתונה ברח ויעזב את אמי עגונה. ואמי נסעה ל“רביים” שונים… את כל הון אביה הדל פזרה להוצאות נסיעותיה. הוא אהב אותה מאד ולא חשך ממנה את פרוטותיו האחרונות. פעם אחת שבה ממסעה, והנה היא מעֻבּרת!… ממי? – איננה יודעת… היא חושדת את בן הרבי מחיבוב… הרבי הזה זק ו“בעל מופת”, אף כי אין לו חסידים ורק נשים נוסעות אליו, אך בניו הם מה שהם… שם היתה כבת בית ופעמים רבות לנה באחד מחדרי בית הרבי. פעם אחת נתן לה אחד בני הרבי בידו ממש יין מקידוש אביו ואחרי כן ישנה שנת תרדמה… יצחק מאיר לא הבין את דברי ה“כידור” ויאמר להפסיקו בדברו ולשאל אותו: – מה זה “איננה יודעת ממי”?… ומה ענין יין של קידוש למעברת? אך פתאם נגשו אליו אחדים מחבריו, ויאחזו בחצנו, וימשכוהו בכח ויקראו: – חברו של ה“כידור! חברו של ה”כידור"!… אך ה“כידור” לא שם לב אליהם ואל קריאותיהם, ויוסף לספר: – ולהרוג אותי, כאשר יעצוה כל קרוביה, לא רצתה בשום אופן! “אסור להרוג את הנפש” – אמרה. ובשביל זה מת אביה, והיא… – חברו של ה“כידור”! – הוסיפו חבריו לקרא והפעם משכוהו בחצנו בחזקה, עד כי נפל לארץ, ויהיה אנוס לעזוב את הדובר בו. וכששב אל ה“חדר” אחרי אכלו ארוחת הבקר, הלשינו עליו חבריו לפני הרבי, כי שח בבית המדרש עם ה“כידור”. אלו ספרו כזאת לאביו, כי עתה היה בודאי מכה אותו ומחרפו בזה ימים רבים, אבל הרבי לא קצף עליו וגם לא גער בו, אך אמר אליו בנחת: – וכי מה תוכל ללמוד משיחת ה“כידור”?… ובאמת מה למד משיחת ה“כידור”?… רק דברים סתומים שמע ממנו, וכל היום הרהר אך בהם, ולמרות המוסר, שהטיף לו הרבי, לא הקשיב אף רגע ללמוד. ואולם לא רק הוא, אך גפ כל שאר חבריו לא הקשיבו. החום היה גדול מאד ב“חדר” וזעה נזלה מפניהם כל היום, וכילדים קטנים הטעו פעמים רבות את הרבי, למען אשר יצאו לרגעים אחדים מן ה“חדר” ויתקררו מעט, ואגב הסתכלו גם בקוצרים, שקצרו את השחת, ובאחו, שאחרי הקצירה היה דומה למרבד ירקרק… אך ביום בודאי לא היה פה, באחו, כל כך נעים כמו עתה… הרוח הקל משיב אל אפו ריחות שונים ונעימים ומקרר את מצחו ולחייו וצוארו והוא מחליק את פניו, כאשר החליקה אותם אמא בימים שהיה קטן… אך מאין בא הרוח הזה? והשמים שבפאת מערב הועמו; האש שבער כבר כבה. האמת היה מה ששמע מפי חבריו, כי מראה האש, שנראה אחרי שקיעת החמה במערב הוא מראה האש של הגיהנום שהוא במערב?… הם אמרו כי כן כתוב בספרים. אך האם כן הוא, מדוע לא נראה המראה גם ביום וגם בלילה, אך במשך זמן קצר, בערב?… גם הלבנה הסירה מעליה את צעיפה האדום ועינה כמו מבטה עליו ברחמים ובאהבה… ובאמת מדוע תקצוף עליו?… הקב“ה נתן מתנה, תהי לה טובה ויקרה וכל הכסף והזהב והאבנים טובות והמרגליות שבעולם; אך הוא איננו יכול לקבלה, – היענש על זאת? איננו יכול, בשום אופן איננו יכול לקבלה… ואם גם יכול ואינו רוצה?… אלו היו הוריו נותנים לו מתנה יקרה, והוא לא היה רוצה לקבלה – היו שמחים שלא קבלה מהם, ואלהים, שגם הוא אב, – יעניש על זה?… ואם לא התפלל מעריב בצבור – מה בכך?… גם כל החסידים הגדולים לומדים, או מכינים את עצמם בשעת התפלה בצבור ואח”כ הם מתפללים ביחידות; וכל האנשים, כשאין להם פנאי, אינם ממתינים לתפלה בצבור… וגם לו לא היה פנאי; צריך היה לצאת הנה… פה כל כך נעים!… חבריו התפללו בצבור והוא לא!… ומה בכך?… גם הכוכבים, רובּם עומדים על מקום אחד, ואחדים מטילים ומשתעשעים; עושים חריצים בשמים… גם הלבנה מטילת לה ומרקדת… – "שקץ! – שמע פתאֹם קול אביו מאחוריו. ובטרם הפנה ראשו, והנה מכות אגרוף רבות וחזקות עפו על שכמו. – הננו חפצים לאכול ארוחת הערב – טען אביו בהוליכו אותו הביתה – והנה ה“שקץ” אין!… עלי לבקשו!… ואיפה מצאתיו? על האחו!… “שקץ”! שובב!… ויצחק מאיר הלך בבשת פנים אחרי אביו הזועף ולא דבר דבר; במה יצטדק?… – ממה נפשך! הוסיף אביו אחרי אשר נח מעט מזעפו – אם היית עיף מן הלמוד שב“חדר”, היית צריך לבא הביתה, לאכול ולשכב ולישון. ואם לא – הלא היית מחויב לקחת לך ספר וללמוד!… האך ללמוד שב“חדר” תחכה תמיד?… והטיול על האחו – למה?… למה?… מה הנאה יש בו?… טו. – הסו, בני – התחנן להם – אל נא תבלבלוני! ושמונת תלמידיו, אשר ישבו על ספסלים צרים וגבוהים משני עברי שלחן ארוך ונמוך החרישו רגע, אך אחרי כן החלו עוד הפעם להכות רגל ברגל ולהתכוץ בבגדיהם. – הסיגרה שלי טוב משלך! – קרא שמחה בלחש אל שאול, אשר ישב ממולו, ובהוציאו מפיו רצועה ארוכה של הבל. – האתה יודע לקטר כמוני? – הוסיף בשחוק – גם דרך חטמי אני מוציא את העשן. ובדברו הוציא משתי נחיריו שתי תמרות ארוכות של הבל ממושכות למטה, מזה ומזה, באלכסון. ור' שכנא ישב לו על כסאו ליד התנור של לבנים הטוח בטיט והמשיח בשיד, קמטי מצחו הרבים התכוצו יחדו, עיניו היו משוטטות בספרים האחרים אשר לפניו ובאצבע ידו הימנית הורה פעם בכה ופעם בכה. – שחק לך, שחק! – ענה שאול את שמחה – עוד נוכל לקפא פה מקור! סכנת נפשות ממש!… – גם הכתלים בוכים והוא יושב ושוחק! – התאונן גם יצחק מאיר בלחש. בשאר הימים, כשהקור אינו חזק ושמשות החלון אשר ב“חדר” אינן מכוסות קרח וכפור, בשעה שהרבי יושב שקוע במחשבותיו, הוא, יצחק מאיר, אוהב מאד להסתכל בעד החלון אל האחו הגדול. מה יפה הוא האחו הזה גם בחורף!… דומה הוא לשלחן גדול ארוך ורחב, שמפה לבנה פרושה עליו; והעורבים השחורים באים וחונים עליו מחנות מחנות ומנקרים בחרטומיהם. הם בודאי עורכים שם חתונות, כי יש אשר זוג אחד, או זוגות אחדים מתרוממים פתאֹם למעלה ועפים במעגל בתוך האויר בשמחה ובחדוה, כמו שמרקדים על החתונה. ויתרם שומרים, או מדדים ממקום למקום וקוראים:,קרע! קרע!" זה הוא בודאי הזמירות שלהם… אך עתה, כשוילון של קרח פרוש על כל החלון, הוא יושב ומסתכל בכתלים, והנה הוא רואה, כי מראה הלובן של הכתלים נהפך והיה לכחול ומן הכתלים מבצבצות טפות כטפות של דמע והן מתגלגלות ויורדות. כאשר למד בקיץ “איכה” לא יכול להבין את הפסוק " בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה“: איככה תוכל עיר לבכות ולהוריד דמע?… הרבי אמר לו אז, כי לא העיר, אך השכינה שנקראת ירושלים בוכה בלילה של תשעה באב ודמעתה על לחיה; אך עתה הוא רואה, כי גם כתלים יכולים להוריד דמע… ועל מה איפוא הכתלים של ה”חדר" בוכים, אם לא עליהם על היסורים שהם סובלים בשבתם בתוך “חדר” קר אשר כזה?… – כן, כ – ענה שמחה בלעג – הכתלים בוכים על אביך שיש לו בן חכם כמוך… – טוב, טוב מאד! – קרא פתאם ר' שכנא בגיל, בהרימו את אצבעו למעלה ובהניעו אותו לכל עבר. ופניו, אשר היו עד כה לבנים כאחורי בגדו וכובעו שהתחככו בתנור, אדמו מעט, ומבעד לריסים הלבנים והארוכים התנוצצו עיניו ותבענה חדוה, עונג וטוב לב. – ובכן, שמעו! הוסיף לקרא ובין שפמו וזקנו הלבנים נראה צחוק קל של הנאה. כל תלמידיו התעוררו לקולו כמו משנה, ויכוננו אליו את מבטי עיניהם, אשר הפיקו אי רצון ותלונה; אך הוא לא הכיר בהם מאומה, ויפן אל אברהם ויאמר: – מה היא "תקנת אושא? התדע? אברהם שפשף את ידיו הכחולות מקור זו בזו. וישם בלי הכרה את עיניו על הגמרא אשר לפניו ויחל לגמגם: – “האשה שמכרה בנכסי מלוג”… אך ר' שכנא, מבלי לחכות לאברהם, תרגם ויבאר בעצמו: –… בנכסים שנפלו לה בירושה מאת אבותיה, “ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות”, משום ש“רבנן אלמוהו”, עשו חזוק “לשעבודיה”, את השעבוד של הבעל, “משום איבה”, שלא תהיה שנאה בין הבעל… הקולות של ר' שכנא ואברהם נחבאו פתאֹם מפני קול ה“רבנית”, אשר התפרצה פתאֹם אל ה“חדר”. – כן! כן! – צעקה, בהסירה מעליה את מטפחתה העברה והמזוהמה וברקעה ברגליה הקרות בחזקה על הקרקע – אתה עובד בפרך והם אינם מביאים מעות! ר' שכנא התחלחל, כאלו שפכו עליו פתאם מים קרים, וישא אליה את עיניו, אשר הביעו מרירות על אשר הפריעה את שמחתו. – כבר עברו שלשה ימים מראש חדש – הוסיפה למעק, בהשליכה את מטפחתה על מטתה, אשר עמדה ליד אחד הספסלים שהתלמידים ישבו עליהם ובהושיטה למול אישה את שתי ידיה הצנומות והקרות – כבר עברו שלשה ימים מראש חדש ואך שאול ואפרים הביאו מעות. – ומה הרעש? – שאל ר' שכנא – אם לא הביאו עד הנה, יביאו היום, אם לא היום יביאו מחר, ומה הרעש? – מה הרעש? – שנתה היא את דבריו בצעקה – עתה הנך יושב ליד התנור, אשר הוסק מעט בבקר, וחם לך, וכאשר יתקרר התנור מה תעשה? העצים כבר אפסו ומשה חיים איננו רוצה לתת לי עצים בהקפה… – ומי אשם בדבר? – שאל בהושיטו גם הוא למולה את ידיו. – מי אשם? מלמד שוטה! בודאי לא אני ולא אתה!… – מאין תדעי?… אולי אני ואולי אתּ?… – היודע אתה מה שאתה מדבר? גולם!… האני אשׁמה, או אתה אשם אם ישראל “המלוני” איננו שולח מעות בעתו? האנחנו אשמים אם מרדכי מאחר לשלם? מה?… האיננו יכול לשלוח מעות בראש חודש? בשלמא יצחק מאיר… אני מבינה. מחנות קטנה קשה להוציא ביום אחד שכר שני מלמדים, יביא איפוא קמעא קמעא… פני יצחק מאיר חורו מרוב עצבונו; הוא ראה, כי בדבר ה,רבנית" את דבריה האחרונים לטש אברהם את עיניו לו, ומבטיו כאלו הביעו: – שמע, גם ה“רבנית” אומרת, שאני עשיר ואתה “קבצן”!… תמיד הוא מתפאר עליו בעשרו של אביו, זה מקרוב החל להתגאות גם בזה, שאביו עולה תמיד לתורה ששי ואביו שלו, נטע, עולה לתורה חמישי או רביעי. – וברקוב – אמר לו בפני כל החברים – כשאבי ואביך הם שם בשבת אחת, אבי עולה לתורה שלישי (ששי עולה הרבי בעצמו) ואביך איננו עולה גם ל“הוספה”; ל“קבצנים” כאביך איש לא ישים לב… ועליו, על יצחק מאיר, לשמוע חרפתו ולשתוק; מה יענהו?… גם ביחוסו לא יוכל להתחשב עם אברהם, שהוא נכד רב. אלו היה עוד “עלוי” כמו לפנים!… פעם אחת נסה להשיב לו, כי אביו איננו עני כלל; ובחנותו הוא מרויח כסף רב מאד, אך אברהם נשבע, כי אביו נטע בא אל ביתם ובקש מאת אביו שלו, כי ילוה לו חמשים רובל ברבית, ואביו מאן; לו, לנטע, אמר, כי אין לו כסף, ואחרי צאתו אמר לאמו, כי איננו רוצה להלוות כסף לאביון כמוהו. הוא, יצחק מאיר, הכחישהו, אמר לו, כי הוא משקר, ולכן עתה, כשאברהם שומע גם מפי ה,רבנית“, שלאביו יש הרבה כסף ולאביו שלו, של יצחק מאיר, אין כסף, הוא יושב ולועג לו… ב”חדרים" אחרים, כשתלמידים מאחרים להביא מעות כועס הרבי ומבקש לו תואנה להכותם, ופה הרבי איננו כועס ואיננו מכה, וכשהרבנית כועסת אין שמים לב לבדבריה ואברהם עוד מתגאה בזה, שהיא אומרת, כי הוא יכול להביא מעות בראש חדש ואיננו מביא… – ובכל זאת – אמר ר' שכנא – יוכל להיות, כי אני ואתּ אשמים בזה, ואם אינך מבינה, אספר לך מעשיה ותביני. לשמע המלה “מעשיה” הרים יצחק מאיר את ראשו, ובתאות נפש נשא את עיניו אל ר' שכנא. וגם ה,רבנית" נצבה למול אישה, ותשלב את שתי ידיה על לבה ופניה הצנומים חדלו מהפיק כעס ורוגז. ר' משה דוד מצינזיק – ספר ר' שכנא בכובד ראש – היה מכניס אורח גדול, וכשבא אליו אורח היה מקבל את פניו בשמחה ובחדוה והאכילהו מעדנים והשקהו ממתקים, ואף על פי שהיו לו משרתים ומשרתות הרבה, שרת הוא בעצמו את האורח כעבד את רבו. פעם אחת בא אליו דרשן ליטאי. וסתם ליטאי – הלא תדעו – הוא מתנגד: איננו מאמין בצדיקים. – איננו מאמין בצדיקים! – קרא יצחק מאיר בתמהון – איככה זה?… – הליטאים אינם מאמינים – ענה ר' שכנא – אף כי הם “לומדים” גדולים… נשמתם אינ מסוגלת לאמונת הצדיקים. אך ר' משה דוד לא השגיח בזה. אורח הוא אורח וצריך להאכילו ולהשקותו ולשרת לפניו. בערב ערך ר' משה דוד את השלחן, ויצג עליו בקבוק יין ישן נושן, ויושב את הדרשן בראש. ואחרי כן הובא לפניהם אוז שמן וצלוי, אשר נתן ריחו הטוב באף הדרשן. ור' משה דוד לקח את האוז וינתחהו לנתחיו. אך פתאֹם והנה – עצם שבורה מצא בו. הדרשן נתן בו את עיניו ומיד התכרכמו פניו… האוז הוא טרפה!… הוא חפש בזכרונו צד היתר… (למדן גדול היה) אך לא מצא… ר' משה דוד אמר למזוג לו כוס יין, למען הפג את צערו, והנה שוטרים באו וידרשו מאת הדרשן להראות להם את תעודות מסעו. ובכן גם אוז לא אכל וגם יין לא שתה ואך פת לחם היתה ארוחתו וישכב על מטתו ומרוב עצבונו ישן שנת תרדמה. ויהי בחצי הלילה, והנה אנשים מתדפקים על הדלת. מה זאת?… הוא ז"ל מפזיסחא בא. ויחרדו ר' משה דוד וכל בני ביתו לקראת הרבי, ויביאוהו אל הבית בכבוד גדול. – ריח אוז טוב פה – אמר הוא ז"ל בהכנסו – משה דוד, הגיזהו!… רעב אני! ר' משה דוד התחלחל: “הוא מצוה להגיש את האוז – והאוז הוא טרפה!… אך הוא ז”ל הרגיש מיד בדבר. – האוז הוא כשר! – אמר – הגישה ואוכל ממנו. והדרשן שכב על משכבו וישמיע קול נחרה, למען אשר ידמו כי ישן הוא, אף כי קול השאון של בני הבית וכל אנשי העיר אשר נאספו העירהו מתרדמתו. – יאכל הרבי טרפות – חשב בלבבו – ולמחר אלעג לו ולכל החסידים. אך הוא ז“ל צוה להביא אליו את האיש, אשר הטריף את האוז, ועד מהרה נגש ר' משה דוד אל הדרשן ויאחז בו, ויקימהו על רגליו, ואחרי אשר נטל את ידיו התיצב לפני הרבי, מבלי תת לו שלום, ו”הוא ז“ל” הוציא מן הארון את ה“יורה דעה” ויפתחהו ויאמר לו: – ראה: האוז הוא כשר בלי שום פקפוק!… אחרי כן לקח הוא ז"ל את בקבוק היין אשר נשאר על השלחן, וירח בו וימזוג לו כוס. – רבי! – צעק ר' משה דוד בחרדה – היין… – היין הוא כשר! – קרא הרבי בלי תת לר' משה דוד לכלות את דבריו – בחוש הריח שלי מכיר אני, כי הגוים לא הסתכלו עליו… כסבורים אתם, שהדרשן כבר נכנע? ליטאי הוא ליטאי, וכל המופתים שבעולם לא יכניסו את אמונת הצדיקים אל לבו. – עכשיו – אמר הדרשן למען הקניט את הרבי ולביישו – עכשו מתורצת לי קושיא גדולה. כתוב בתורה: “זאת החיה אשר תאכלו, מכל הבהמה”, וקשה: אם בהמה אינה חיה ואם חיה – אינה בהמה? אלא שבודאי הפירוש הוא כך: “זאת החיה”, – די דָזִיקה חיה, “אשר תאכלו” – וָס זִי זָל אֶסְן, החיה אוכלת מה שהיא. כסבורים אתם בודאי, שהוא ז"ל עשהו תיכף לגל של עצמות? אך לא. “הוא” לא היה ממהר להעניש. – אתה דרשן – אמר לו “הוא” ז“ל – ואתה דורש דרשות. אך אין מקרא יוצא מידי פשוטו והפשט הפשוט של הפסוק הוא: “ואת החיה” – די לֶבֶּדִיקה – “אשר תאכלו” – וָאֶס זֶלְן אֶסן, לחיים יש מה לאכול; כשנברא האדם, נבראים מזונותיו אתו, “מכל הבהמה, אשר על הארץ”, וזאת הננו רואים מכל הבהמה, כמו שאמרו חז”ל: “מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסין שלא בצער”, אלא שחטאו של אדם גורם שיטרח לפני השיגו את מזונותיו, – ומי איפוא אשם בדבר, אם בעת שהגישו לך את האוז והיין עוד לא הגיעה מדרגת טרחתך למדרגת חטאיך?… ובכן – הוסיף ר' שכנא בפנותו אל אשתו – היודעת את בבירור, כי טרחתי כבר הגיעה לאותה המדרגה, שאוכל כבר להשיב מעות? מדרגה, מדרגה! – שנתה ה“רבנית” אחרי דברו – מדרגה פה, מדרגה שם, ולמען בשל מעט תפוחי אדמה לארוחת הצהרים עלי לשאל שנים שלשה גזרי עצים מאחת השכנות… שמחה – קרא ר' שכנא אחרי צאת אשתו מה“חדר” – מה היא הראיה שמביא ר' אידי בר אבין לתקנת אושא? הראיה, הראיה – קרא שמחה, וירם ויורד את כתפיו במהירות, כאלו רעד מקור. התבוננו, בני! – עורר ר' שכנא את תלמידיו – התורה נמשלה לאש ואם תקשיבו, וחם לכם… הלא תזכרו – הוסיף – הראיה היא מזה שתנינא, כי אם באו עדים והעידו, שפלוני גרש את אשתו ונתן כתובתה ואחרי כן נמצאו זוממין, ועדים זוממין הלא מחויבים לשלם את כל הנזק שרצו לגרום, ובכל זאת אין קונסים את הזוממין האלה לשלם לאשה את כל כתובתה, אך טובת הנאה של כתובתה: “אומדין כמה אדם רומה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתארמלה, או נתגרשה”, יגבה הוא את כתובתה, ואם תמות יירשנה בעלה. “ואי ס”ד ליתא לתקנת אושא", אם אין הבעל מוציא מיד הלקוחות אחרי מותה, “אמאי יירשנה בעלה? תזבין כתובתה לגמרי”, אף אם תמות בחייו, ואם כן גם על הזוממין לשלם לה לא “טובת הנאה”, אך כל שויה למכירה גמורה! – המבינים אתם? מבינים אנחנו, מבינים אנחנו! – קראו כל תלמידיו פה אחד. אתם מבינים – אמר ר' שכנא ושחוק קל רחף על שפתיו – אתם מבינים ואני לא הבינותי עד עתה. ולא רק אני, אבל כל העולם מתקשים בזה… אמנם, אמנם! – קרא יצחק מאיר בשמחה – יש פה קושיא!… הכבר מצאת? – השתומם ר' שכנא. הקושיא היא פשוטה – ענה יצחק מאיר בבטחה – איך יכלו החכמים לתקן שהבעל יוציא מיד הלקוחות, אם הם קנו את הנכסים כדין?… – זאת איננה קושיא! – אמר ר' שכנא בהניעו בראשו כמתקצף מעט – אם החכמים מתקנים כך, הדין הוא כך; דבריהם הם תּורה ודין… אך ראו מה שכתוב בזה! ובדברו הניח לפני תלמידיו אחד הספרים הפתוחים, אשר היו מונחים לפניו ויור באצבעו על מקום אחד שבספר. – הביטו-קרא – המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו – מחול, ואפילו היורש מוחל", הפירוש הוא, שהיורש יכול למחול גם לעצמו… פני יצחק מאיר התעקמו מכעס ומתמהון; גם דיני התורה בעצמם…! אדם קונה שטר חוב ומשלם למלוה את מחירו, למען אשר יוכל לגבות את החוב, ואחרי-כן, אם ירצה המלוה, ימחול את החוב ללוה והוא יפסיד את מעותיו! מדוע? מה העול, אשר עשה?… והחכמים!… הם בעלי רחמנות ומתקנים תקנות, שלא יתקוטט הבעל עם אשתו. ולכן יפסידו הלקוחות את המעות, שנתנו לאשה במחיר הנכסים שנפלו לה בירושה מאת אבותיה!… ומדעו אין להם רחמנות על הלקוחות?… אך… ור' שכנא הוסיף לבאר: – למשל: ראובן לוה כסף מאת יעקב אביו ונתן לו שטר חוב, ויעקב מכר את השטר לשמעון, ואח"כ מת וראובן, הוא היורש שלו, יוכל ראובן למחול את החוב לעצמו ואיננו צריך לשלם לשמעון את החוב. עתה מצאו קושיא, קושיא גדולה!… כל התלמידים שמו את עיניהם בספרים אשר לפניהם ויחזרו בלי הרף על הדברים: “היורש יכול למחול לעצמו”… ואך יצחק מאיר לבדו ישב שקוע במחשבותיו. – יצחק מאיר, יצחק מאיר! – עורר אותו ר' שכנא – מצא את הקושיא! – קושיא, קושיא! – גמגם יצחק מאיר – הקושיא היא פשוטה: החכמים תקנו “תקנת אושא” משום איבה, והלא תהיה איבה? האשה לא תוכל למכור את נכסיה ותתקוטט עם בעלה!… – הקושיא שלך! – קרא ר' שכנא באי-רצון – החכמים חששו רק שלא יתקוטט הבעל עם אשתו ולא שלא תתקוטט האשה עם בעלה… – ומדוע? – קרא יצחק מאיר ותוי פניו ומבטי עיניו הביעו תמהון גדול. – אמנם, מדוע? – קרא אחריו גם שמחה – האם הנשים אינן מתקוטטות עם בעליהן? ו“הרבנית”?… – אֶ! מי משגיח במחלוקת מצד האשה? – אמר ר' שכנא בקוצר רוח – כבר אמר ר' פנחס מקאָריץ ש“נקבה” היא מלשון “מה אקוב”, ולכן כל אשה מקללת את בעלה ואין בכך כלום. אך “זכר” בגימטריא “ברכה”, ולכן אם הבעל מקלל את אשתו אין כל ברכה בבית וקללה כפולה שורה עליו… אך פה יש קושיא: הבעל יורש את אשתו והדין הוא שיורש יכול למחול לעצמו". ופה כתוב: “תזבין כתובתה לגמרי”?… – האינכם רואים בזה כל קושיא? – הוסיף, בראותו כי כולם יושבים ושותקים. – אותה הקושיא בעצמה, ששאלה על “תקנת אושא” שאל פה? – קרא בפנותו אל יצחק מאיר. אך יצחק מאיר לא שאל; הוא לא שמע את הראיה של רב אידי בר אבין ולא ראה את הדברים שהורה הרבי בספר, ועתה שמע אך מלים מקוטעות, ואיך ימצא את הקושיא?… – טפשים! – קרא ר' שכנא בראותו, כי גם אחד מתלמידיו איננו מוצא את הקושיא – תזבין כתובתה לגמרי"? ומי זה יקנה ממנה? הבעל הוא יורש ואם תמות, או ימחול לעצמו את כתובתה והלקוחות יפסידו!… – יורש! יורש שלי! – קראה פתאֹם ה“רבנית” בבֹאה החדרה ונזרי עץ אחדים בזרועה – ברח מזה! לך די בחלה משבת לשבת: בבקר תאכל חתיכת חלה עם חלב, בערב – חתיכת חלה עם חלב וכל היום אינך אוכל מאומה, אך אני ובתנו רעבים הננו!… ואתה יושב פה ליד התנור, ואיככה אצית בו אש, למען בשל את מרק תפוחי האדמה? ר' שכנא רמז לתלמידיו, והם מהרו, וישאו את השלחן ואת הספסלים ויציגו אותם באמצע החדר. וגם התירוץ הוא פשוט, קרא ר' שכנא בהורותו באצבעו בספר אחר – הביטו: הר“ח כתב הטעם ד”המוכר שט“ח לחברו וחזר ומחלו – מחול”, משום דהמוכר יכול לומר: “עיַנתי בפנקסי ולא פש לי גבי מידי”, כבר שלם לי את הכל, ולהלן בגמרא, ראו, כתוב: “הא מני? ר' מאיר היא, דאמר: אסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה”, – ואם כן הבעל איננו יכול למחול לעצמו את כתובתה, מפני שהוא איננו יכול לומר, שכבר שלם לה את כל כתובתה, כי אם כן היה אסו לו לשהות עמה… ובכן אי ליתא ל“תקנת אושא”, היתה יכולה למכור את כתובתה לגמרי! – ראו! – הוסיף בשמחה – מה צדקו עתה דברי הגמרא! עתה צדקו! – נהם שמחה – והכי מקודם לא ידעתי שדברי הגמרא צדקו? ולמה לי כל הקושיות והתירוצים?… כל התלמידים שחקו בקול גדול, אך ר' שכנא גער בהם: – מה השחוק הזה לכם? הוא מדבר ואיננו יודע מה שהוא מדבר! ויבאר להם את ענין הקושיות והתירוצים: משה נתן לישראל את התורה שבכתב והתורה שבעל פה “באר היטב” וכל איש ישראל היה יכול להבין את כל התורה כלה בלי מפרשים ואף בלי פירוש רש“י, אך מיום שחרב ביהמ”ק ובני ישראל הגלו לארצות הגוים, טמטמו הקליפות את המוחות והלבבות, והיהודי הלומד תורה מוצא בה קושיות; איננו יכול להבין. ומי שמתרץ איזה קושיא, הוא מתגבר על קליפה אחת ומסיר מסך מבדיל בין ישראל ובין התורה. ואולם יש עוד מדרגה אחת בתירוצים שאליה לא הגיע אלא “הוא ז”ל" מגור, שיצחק מאיר נקרא בשמו. הוא, כנראה מספריו “חידושי הרי”ם ו“תשובת הרי”ם", מצא תמיד את התּירוץ בהקושיא בעצמה ובאותו התירוץ מצא עוד הפעם קושיא ובקושיא השניה – עוד הפעם תירוץ; הוא העלה את הקליפה בעצמה אל הקדושה, אל התורה וכל כך היה הופך והופך בה, עד שהעלה אותו לגמרי… אך גם המדרגות הנמוכות הרבה מן המדרגה ההיא מקרבות את הגאולה… – כל האוצרות שבעולם – סים ר' שכנא את דבריו בפנים צוהלים – כל האוצרות שבעולם אינם שוים בעיני אף חלק אחד מאלף של תירוץ אחד, שאני מוצא… – ובכן, בני, חזרו על הקושיא והתירוץ! – קרא בקול צהלה כמנצח, וישנן לתלמידיו את ה“חלוק” החדש. – ואתה, מדוע הנך עצוב ככה? – שאל בשחוק קל את יצחק מאיר בראותו את פניו והנם זועפים – המקנא אתה בי, על שמצאתי תירוץ טוב על קושית – העולם? הוא, יצחק מאיר, מקנא ברבו!… האם יכול גם להעלות על דעתו, שהוא יוכל לתרץ קושיות כרבו?… הוא אך חשב באסון הנורא שבא על ישראל… לפני חורבן בית המקדש, היו היהודים מדברים בלשון הקדש וכל ילד לא היה צריך ללמד יותר מן הקריאה ומיד הבין הכל בחומש ובגמרא; קושיות ותירוצים לא היו כלל ולא היה איפוא כל צרך להכות כל ילד וכל נער ב“חדר” ולא להוגיע אותם בתרגום המלים ובמפרשים ובפלפולים… וגם לגדולים מה טוב היה אז! הם ישבו בארץ זבת חלב ודבש, איש תחת גפנו ותחית תאנתו, גם חרובים הרבה היו להם. וגם התפלה מה קצרה היתה אז!… לא היה בה לא “איזהו מקומן”, לא “קרבנות” ולא “והוא רחום” וגם לא כל המון הדברים ע“ד בנין בית המקדש ושיבת ישראל לארצו, והיו יכולים איפוא לשבת תמיד בצל האילנות ולעסוק בתורה ולזכות לחיי העולם הבא, ולא הצטרכו לעמוד בחנויות כל הימים ולדבר עם הגוים ועם הגויות… אמנם ראה בגמרא, כי גם בימים קדמונים היו “עמי ארצות”… מה מאד גדלה טפשות האנשים בימים ההם!… הלא יכלו לקחת ספר ולקרא בלי כל עמל ויגיעה!… ואולם הם גם עבדו עבודה זרה… שוטים!… אמנם קרא בגמרא, כי היצר הרע של עבודה זרה היה גדול בימים ההם… ובכל זאת איך יכלו להשתחוות לעץ ולאבן ולהתפלל להם?… הוא, יצחק מאיר, בטוח בלבבו, כי כל יצר רע לא היה יכול להסיתו לאמר לפדל: אלהים אתה!… ולולא הקושיות והתירוצים והמלים הקשות, גם בתורה היה עוסק… וכל הנערים וכל האנשים היו בודאי כמוהו… בימים האלה אין בעולם טפשים כבימים קדמונים… ואולם גם עתה היהודים אינם מבינים את אסונם… ועל לבבו עלה זכר ה”תשעה באב“… כשבא ערב “תשעה באב” אל ה”שטיבּל" וירא, והנה הפרוכת מוסרה מלפני ארון הקדש והספסלים מונחים על הארץ נדמה לו שכל השטיבּל מלא אבל וקינה על בית המקדש שחרב, על רבוא רבבות תינוקות של בית רבן, שהאויבים כרכים בספריהם והציתום באש, ועל האנשים, אשר הלכו בשבי ובני ישמעאל ראו ותם ונתנו להם “מיני מלוחים ונודות נפוחים”, כדי שימותו בצמא… כסבור היה שכל היהודים בודאי יבכו ויתיפחו מרה בעת קריאת “איכה” וקינות. ואולם אך ישבו על חודם של קרשי הספסלים והקורא החל תקרות “איכה”, מיד החלו כלם להשליך איש על רעהו נעלים, טיח הכתלים, אבנים, קוצים וברקנים, שהביאו להם הקטנים מן השדות… וככה עשו גם בבקר בעת קריאת הקינות. איך… ממחשבותיו הפריעהו פתאֹם שאון סגירת הספרים וקימת חבריו ממושבותיהם. – זכרו, בני, והביאו מעות! – אמר ר' שכנא בחשאי, בהורידו את עיניו למטה כמתביש – הקור יוכל להפריעכם מלמודכם. ------------------- טז. מה מאד נשתנה עתה הכל!… בכל ערב שבת מימי הקיץ, בעת היותו חפשי מן ה“חדר”, רחץ בנחל הזה, והוא יודע היטב אותו ואת כל הככר מסביב, ובכל זאת איננו מכירו עתה כלל; הכל שונה פה עתה מבשאר הימים… השמש הולכת ויורדת בחפזון; אצה היא להסתר מאחורי ההר הגוה, אשר שם במערב, אדמת הככר מסביב היא צהובה, כאלו כסתה פניה בצעיף מפני בושה, או יראה. העצים שעל יד הנחל, משני עברי, עומדים זקופים ודוממים, ואך מעת לעת הם מתעוררים פתאֹם ומתנועעים בחזקה, וענפיהם משיקים איש אל אחיו, כצבור המתנמנם בעת אמירת ה“סליחות” והפיוטים הארוכים והוא מתעורר לקרא: “ה‘, ה’! אל רחום וחנון!” בשמעו את קול החזן קורא: “ויעבֹר על פניו ויקרא!”… רגע רגע הם משליכים מעליהם עלים צהובים אל תוך הנחל; זה הוא בודאי ה“תשליך” שלהם… בראש אחד העצים הגבוהים עומדות שתי חסידות ופניהן אשה אל אחותה, כאלו גלתה האחת לרעותה איזה סוד, או הטיפה לה מוסר בלחש… הצפרדעים מנתרות בצנעה בין העשבים; יראות, או מתבישות הן להראות… הנחל הומה בלחש, וגליו – אחד אחר אחד מתרומם ומתחבא, מתחבא ומתרומם והדגים הקטנים שבו מתפתלים ומתעקמים וזנבותיהם וסנפיריהם לא ינוחו אף רגע; רועדים הם וחרדים. הפרות הרועות שם מעבר הנחל השני, מורידות בענוה את ראשיהן לארץ, וכשהן מרימות אותן לפעמים, הן פושטות את צואריהן ונושאות את עיניהן הגדולות למרום, וכמו בתחנונים הן גועות: “מֶה–ה! בֶּה–ה–ה!”… הכל מתירא, הכל חרד, הכל מתפלל, הכל!… מלבד ה,שקצה" הקטנה, הרועה שם את הפרות… היא איננה מרגשת כלל את האימה הממלאה את כל חללו של כל העולם כלו ביום של “שלש עשרה מדות”, שעות אחדות לפני ערב יום כפור… היא שֵמחה גם עתה ומרקדת ממקום למקום ושרה את הזמר שלה: אוֹיְדַה, דִינַה דִינַה דַנַה, אוֹי דַ-נַה!... מה מוזרים הם הערלים!… גם בשבתות ובימים טובים ואפילו בראש השנה ויום כפור, בימים שגם השמים והארץ, השוק והרחובות, הכתלים והגגות מכריזים ומעידים על קדושתם, הם אוכלים את לחמם השחור ועובדים את עבודתם כבשאר הימים ואינם מרגישים בהם כל שנוי… איך זזה אז ידם ממקומה לעשות במלאכה? אך האם הוא, יצחק מאיר, טוב הוא מהם?… במה היה מהרה ובמה היה מדבר בראש השנה וב“עשרת ימי התשובה”?… ובכל זאת איננו הרע בכל חבריו… שמחה הוא גרוע הרבה ממנו… הוא בעצמו חוטא ועוד גם מחטיא אחרים!… לולא החבר הרע הזה, כי עתה היה עוד נער תם כמו לפנים… אך זה שמחה ה“עוכר”!… אך הוא היה בעוכריו… לפני, כשהסיח את דעתו מן הלמוד, הרהר בהבלים, בשטותים… אך למן העת ההיא!… אוי, אוי! כל ימי חייו, עד עולם לא ישכח את הרגעים ההם!… “מנסה” בא לנסות את אפרים, והרבי צווה את שאר תלמידיו לצאת מן ה“חדר” ולטיל מעט, עד אשר יקרא להם לשוב; הוא לא רצה, כי יהיו ב“חדר” בעת הבחינה, לבל ישחקו לאפרים, כאשר לא ידע להשיב על שאלות “המנסה”, ולבל יתביש אפרים בפניהם. ובצאתם שחקו אחדים מהם ויאמרו: – לנסות את אפרים “האכר” בא! ובמה ינסהו?… – האם בחור שאיננו יודע גמרא, איננו יכול לשאת אשה? – קרא שמחה ויפער בשחוק פיו – בין שידע להשיב על שאלות המנסה ובין שלא ידע, יכולים להשיאו אשה… כל החברים שחקו ושמחה קרץ בעיניו; נכר היה, כי הוא מעלים מהם איזה סוד. ויוסף: – את הנחוץ לו לדעת בעת החתונה, בודאי ידע!… והם, מאשר לא הבינו את דבריו, שאלו ממנו להגיד להם את פשרם; אך הוא סרב להם. – אין מדברים בדברים כאלה עם ילדים טפשים שכמותכם! – ענה להם בגאוה. אך כאשר התחננו לו ויפצרו בו מאד לבל יסתיר מהם את סודו, וגם נשבעו לו בחלקם לעולם הבא, שלא יגלו לשום בן אדם מה שיאמר להם, הוציא מפיו דברים מגונים מאד, אשר לשמעם ירקו כלם כמה וכמה פעמים ויקראו בבוז: – ריקה! ריקה! ריקה!… – ריקה! ריקה! – לגלג עליהם שמחה – וכי מה אמרתי?.. ספרתי לכם דבר שכל היהודים עושים, ואתם קוראים לי: “ריקה”!… – כל היהודים! – השתומם הוא, יצחק מאיר, אז. – ומי לא? אדרבה, הגד! – קרא שמחה בלגלוג. – והרבי! – הרבי! לעג לו שמחה – “חכם מן ההגדה”! וה“יהודים הטובים”!… – אוי, אוי! מה הוא אומר! – קראו אחדים מהם וגם הוא, יצחק מאיר, בתוכם, באחוז ידיהם בראשיהם מרב השתוממות – ה“יהודים הטובים”! ה“יהודים הטובים”!… – שוטים! טפשים! הוסיף שמחה ללעג להם, ולמען חזק בלבם את האמונה לדבריו, הוסיף על דבריו הראשונים כמה וכמה פרטים מגונים הרבה יותר מדבריו הראשונים… הם ירקו עווד כמה וכמה פעמים בפניו וגם חרפוהו בכל מיני חרפות שבעולם, והוא לא חדל ללעג להם ולדבר… אחרי כן נשתתקו כלם והוא דבר… הוא, יצחק מאיר, אמנם חפץ לברוח משם, לבל יוסיף לשמוע עוד את דברי הנבלה, אך רגליו, כאלו דבקו אל האדמה אשר תחתיו ולא יכול למוש ממקומו, ובכן עמד גם הוא ויקשב, וישמע, אף כי נפשו קצה בדברים ששמע… וכאשר נפרד לפנות ערב מחבריו, ויחל לחשוב בדברים ששמע, קמה במוחו מהפכה נוראה… וכמו חיים נצבו לנגד עיניו כל הספורים אשר שמע מפי עוזרי החיט ומפי ה“כידור” ומפי אנשים ונשים רבים והמון דברים, אשר למד ב“חומש”, ב“פרקי אבות” ובגמרא, שעד אז אך לשוא עמל להבין פשרם… מה מגונה ומכוער כל זה ומה מגונים ומכוערים הם כל האנשים ה“גדולים”, גם אביו, גם הרבי וגם ה“יהודים הטובים”!… בבאו אחרי הביתה בוש מאד להרים את ראשו ולהסתכל בפני אביו ואמו… אל אחות ואחיו הקטן לא נועז לגשת; הם ילדים מהוגנים, אינם יודעים מה שלא נאה להם לדעת, והוא… כל יום המחרת ישב ב“חדר” כפוף ראש כאבל ולא הרהיב נפשו לשאת עין אל הרבי… ובכל זאת, כשיצא בערב מן ה“חדר”, מהר להתפלל “מנחה ומעריב” ועוד הפעם הלך עם שמחה לטיל. ובשוחחם, הסב הוא בעצמו את השיחה אל הענינים המגונים ההם!… אמנם דברי שמחה היו לו גם הפעם לזרא, ובכל זאת הקשיב… וכאשר הגיד לשמחה, כי דבריו מאוסים הם לו, שחק ואמר: – הטוב לך, כי תהיה שוטה ולא תדע מאומה!… ואז ספר לו כמה וכמה מעשיות בצעירים שהיו לשחוק על שנכנסו לחופה ולא ידעו למה נכנסו ובכלות שהיו מה שהיו ורצו לרמות את החתנים… והוא, יצחק מאיר, הקשיב לכל דבריו המאוסים… שכח את כל העולם כלו, את הוריו, את הרבי ותורתו ומוסרו, וכל מחשבותיו היו רק בהם… בעת ההיא זכר רק את מרים, שמאז היתה בעיניו לבריה אחרת והוא נמשך אחריה הרבה יתר מאשר לפנים, וכשהוא אתה בבית לבדו, באין איש אתם, הוא כמו אנו להחליק את לחייה, להכות בחבה על כתפיה, לאחוז בזרועותיה וללחצן ולנענע את כל גופה ולהסתכל בעיניה ובמפלי שמלתה, בשעה שהיא מתנועעה… ומה גדול התענוג שהוא מרגיש אז!… לו ידעו זאת הוריו והרבי!… אך הם אינם מכירים בפניו מאומה, וגם הרבי איננו יודע במה הוא מהרהר תמיד, וכשהוא מעירו למוסר, הוא מדבר אליו, כאלו היה מדבר אל בחור ישר ולא כמו שנאה לדבר אל נער בס כמותו, שאין בינו ובין עוזר חיט ונער מן השוק כלום… והוא אף על פי שהוא מתבייש בשמעו את מוסר הרבי, בכל זאת איננו מיטיב את דרכו.. לפנים, ובכל ארבעת ה“זמנים” הראשונים, כשהרבי הוכיחהו, ספר לו מעשיה נוראה, היה למצער שעה, או חצי שעה אחרי כן מקשיב וב“זמן” האחרון – כל מוסרו של הרבי איננו מועיל כלום… הוא אמנם מתאמץ בכל כחו להסיח את מחשבותיו מן הענינים המכוערים ולשים כל מעיניו בלמוד, אך כמעט הוא מוצא איזה מלה, שיש לה איזה שיכות אל הענינים ההם, או שמחה מביט אליו וקורץ בעיניו, מיד שבים ההרהורים אל מוחו ובשום אופן איננו יכול להסירם משם… ועוד לא די בזה. פעמים רבות תתעורר בקרבו גם תאוה עצומה לעבור את אותה העברה המאוסה והנוראה שעבר עליה אליהו רבו לפנים… איננו עוד “בר מצוה”ר – הוא חושב בלבו – ולא יֵעָנש עוד על עברה. אמנם פעמים רבות שמע מהרבי, כי כל עברה ועברה, גם הקטנות שבקטנות עושה פגימה, או רבב בנשמת עושה, אף אם עודנו קטן ואיננו “בר עונשין”, והפגימה, או הרבב, הוא עונש יותר גדול מהעונש אל הגיהנום והיסורים, שעונשים בהם את ה“גדולים”… אך לו די היה, שלא יבֻשּל ביורה של זפת בגיהנום… ומלאכי החבלה, שיברא בחטאו בעודנו קטן – חשב בלבו – יהיו בודאי קטנים וחלשים ולא יוכלו להרע לו הרבה אח“כ, כאשר יהיה ל,בר מצוה”, שאז בודאי ישמר גם מהרהור קל… איך יכלה תאוה נתעבה כזאת לעלות על לבבו?… והוא ביום ובלילה לא חדל מחשב על אדות התענוג של העברה הזאת!… מה רע הוא!.. אך גם אומלל הוא מאין כמוהו… הרבי שונא אותו, גם אביו ואמו שבו לשנוא אותו, רמו לפנים, בעת שלמד ב“חדר”. העתים – אומרת אמו – רעות, הריוח איננו מצוי, ומשה לומד בשקידה, הולך מ“חדר” אל “חדר” ושכר למודו הולך ומתרבה. והוא, יצחק מאיר, – למודו איננו שוה בנזק שכר למודו. – יתמיד בבית המדרש – אמר אביו – ואני אפקח עליו, אם ישב בטל, ארוצץ את מוחו! והוא, יצחק מאיר, נבהל מאד בשמעו זאת; איך ילמד לבדו בבית המדרש והוא איננו יודע עוד מאומה!… היודע הוא ללמד בעצמו “שעור”, או גם עמוד “גמרא פשוטה” כהוגן? וההרהורים!… אם עכשו, כשהוא לומד ב“חדרו” של ר' שכנא – כך, אחרי כן, כשיהיה חפשי לנפשו ואיש לא יעירהו למוסר – על אחת כמה וכמה!… וגם כשיהיה “בר מצוה”, בעוד חצי שנה, בודאי לא יחדל מחטוא ויהיה רשע כל ימיו!… ואולם גם אביו, כנראה, ירא פן ישחת עוד יותר, כאשר מוראו של הרבי לא יהיה עליו, ולכן לקחהו אתו לרבקוב, בנסעו שמה לראש השנה. והוא, יצחק מאיר, שמח מאד על הדבר הזה, בהיותו בטוח, ש“היהודי הטוב” יתן בלבו רצון ללמד תורה ולשקוד עליה, ויגרש ממוחו את ההרהורים הרעים ואת המחשבות המגונות… הוא זכר את המעשיה, ששמע מפי רבו ר' שכנא בדָקטור יהודי אחד מפיֶטרקוב, שעבר על כל העברות שבעולם, אכל נבלות וטרפות, וכשנסע במרכבתו אל החולים, הושיב, “ערלית” אחת מימינו ואחת בשמאלו; בלעדיהן לא פסע אף פסיעה קלה… אך פעם אחת נקרא אל הרבי, ר' דוד מלָלוב לרפאהו, ויהי בבאו שמה, וישב הרבי במטה וישתּ קפה. – ר' חיים דוד! – אמר אליו הרבי בתחנונים – שתה ה“שירַיִם” מן הקפה שלי! הנני מבקש ממך!… וישחק הדקטור; הוא ישתה קפה שבֻּשלה בבית רבי, ומן הכוס ששתה ממנו הרבי! אך הרבי התחנן לו: – הנך דקטור – אמר – ורופא חולים ובודאי יש לך רחמנות על הסובלים יסורים, תהי לך רחמנות גם עלי, ושתה את ה“שירים”!… והדקטור היה דקטור גדול מאד, כאשר אך הביט אל פני איש, מיד הכיר את מחלתו. ובכן הכיר גם בפני הרבי, שאם יסרב לו, אז, חליל, יהיה “נפטר” באותו הרגע, ויבלג על גועל נפשו ויקח מיד הרבי את הכוס. ויהיה אך נגע ושפתי הדקטור בקפה, והנה נעשו פניו כשולי קדרה ובהגישו שנית את הכוס אל פיהו, נהפכו פניו לירקון, וירץ כמשוגע בתוך ה“חדר” ויקרא: – אוי לי! אללי לי! אך השמש של הרבי אחז בו, ויאמר לו, כי צריך לכתוב “רֶצֶפְּט”. אז ישב לו בברכים כושלות על הכסא ובידים רועדות כתב את ה“רֶצֶפְּט”. – לך לשלום ולא תרגז! – אמר לו הרבי, כאשר אך כלה לכתוב את ה“רֶצֶפְּט”. והוא נס בחפזון החוצה, ויגרש במקלות את ה“ערליות” ממרכבתו, ויסע לבדו לעירו ולביתו, ורגעים אחדים אחרי שובו הביתה נצב הוא ואשתו על יד החלונות וישליכו החוצה את כל הקערות, הקדרות והצלחות, אשר נמצאו בביתם, וינפצום לרסיסים. אחרי כן היה הדקטור ההוא ל“יהודי טוב” ואת החולים רפא בתפלותיו ולא ב“רֶצֶפּטים”. ואם את דקטור – חשב יצחק מאיר בלבו – את דקטור, בעל עברה זקן, היה “יהודי טוב” יכול להחזיר למוטב, אותו, נער שאיננו עוד “בר מצוה” על אחת כמה וכמה… ובפתקא, שכתב שלמה השמש לאביו, ראה הוא בעצמו שכתב מפי אביו: “יצחק מאיר בן דבור ליראת שמים ולחשק לתורה ולשידוך הגון”. כנראה התחרטו הוריו על שהיו אומרים תמיד לשדך אותו עם מרים. והוא, אף כי חפץ מאד, שמרים תהיה אשתו, בכל זאת לא הצטער הרבה על שהרבי יתפלל לשידוך הגון אחר בעבורו… כשהיה אפרים לחתן, נתן לו המחותן ל“מעות חתימה” מורה שעות עם שרשרת זהב וגם פסק לו אלפים רובל נדן ומתנות במחיר חמש מאות רובל ומזונות על שלחנו חמש שנים. והוא, אלו היה לחתן של מרים, לא היה שמעון אביה נותן לו כלום, כי עני הוא, והוא יצחק מאיר, היה מתביש בפני חבריו מאד… ואולם ה“יהודי הטוב” לא הביט אליו כלל, וכנראה לא התפלל בעבורו לא לשידוך הגון ולא ליראת שמים ולחשק לתורה, כי כאשר נדחק אליו אביו בערב ראש השנה בבקר, בתוך המון יהודים, ויתרו לו שלום, החזיר להם ה“יהודי הטוב” שלום בלי התבונן אליהם: אביו הניח לפניו על השלחן את הפתקא עם ה“פדיון” יחדו, והוא אך נתן בה את עיניו, ומיד החזיר שלום ליהודים אחרים, אשר הושיטו לו את ידיהם וישם את עיניו על פתקאותיהם. והם, יצחק מאיר ואביו, נדחפו מהר החוצה… ובערב, כשנדחק אביו אל מקום ה“יהודי הטוב” לשמוע את ה“קידוש” שלום, עמד הוא, יצחק מאיר, בפתח, ויסתכל בנשים, שבאו גם הן לשמוע את ה“קידוש” ולא היתה לו כל יראת שמים… גם בעת התפלה עבר עבֹר ושוב על פני החלונות של חדר התפלה לנשים, וגם בעת ה“תשליך” רחק מאביו ומכל הגברים ויתיצב ליד הנשים… ואחרי שובו לעירו, אך יצא בערב מן ה“חדר”, מיד נלוה אל שמחה, אשר לא חדל מדבר דברי נבלה באזניו, אף שהימים “עשרת ימי התשובה”… אוֹי, דִינַה דַנַה דִינַה, אוֹי דַ-נַה! קול הזמר הזה הלך פתאֹם הלוך וקרב לאזניו; הרועָה הקטנה ברקדה ובקפצה ממקום למקום, קרבה אל שפת הנחל. יצחק מאיר נשא את עיניו, וירא, והנה למולו, על גבעה קטנה נשענה הרועה הקטנה בידיה על מקלה, אשר נעצה אותו באדמה, ותתרומם בכל גופה מעל הארץ, ותקף באויר מהר מהר את המקל, עד כי שמלתה הקלה התרחקה מגופה סביב סביב ותהי כחצי כדור נבוב ופתוח מתחת. יצחק מאיר הרגיש פתאֹם חֹם עצום בכל אבריו. ראשו כאלו בער באש ולפני עיניו התגלגלו גלגלים כחולים ואדמדמים, גלגל בתוך גלגל… והרועה הקטנה שעל שפת הנחל השני איננה מרגשת בו כלל ואיננה יודעת, שהוא רואה מה שלא הורשה לראות והיא מוסיפה להקיף באויר מהר מהר את מקלה, ושמלתה הלבנה והקצרה פרושה באויר ככנפי החסידה בעופה, ובהציגה את רגליה רגע על הארץ, היא קוראת בקול שריקה: – הוּ! הַ! פתאֹם נשמע מרחוק קול יריה. האם משמים יורים אליו, על יצחק מאיר, למען המיתו על חטאיו, עוד לפני בא יום הדין?… אך מה טפש הוא! ה,שקצה" הכירה תיכף את הקול, כי אך שמעה אותו, מיד הפנתה את ראשה בשחוק. ובו ברגע נגש אליה אותו ה,שקץ", שנפנף בחזקה את השוט הגדול שבידו למען השמיע קול יריה. ואיך הם משתעשעים!… הוא אוחז בשתי לחייה ומשליכה לארץ ואחרי כן הוא כורע על ברכיה, אך היא משתמטת מתחתיו וקמה מהר מן הארץ ורצה במעגל; והוא רודף אחריה, אך איננו יכול להדביקה. לאחרונה עולה בידו לתפוש בשולי שמלתה ולהרימה מעט… אלו נולדו הם, יצחק מאיר ומרים, בין הגויים, כי עתה היו גם הם כל היום על האחו חפשים ושמחים ומשתעשעים בלי בושה ובלי יראת חטא כ“שקץ” וכ“שקצה” האלה… – הוּ! הַ! – צעקה ה“שקצה”, בהוסיפה להקיף באויר סביב מקלה. ומבין ראשי העצים, אשר מעבר הנחל מזה חודרים ויוצאים אל תוך ראשי העצים, אשר מעבר הנחל השני קוים מרובים ודקים מן השמש, אשר כשלישיתה כבר נחבאה תחת ההר, שם מרחוק. ובקוים רצים רצוא ושוב אותם, שעליהם אמר עוד היתום יוסף ב“חדר”ו של נפתלי, שהם יורדים לראות, מוכיון שהם רואים מיד הם שבים אל השמים ומספרים שם את כל אשר ראו… ובאזני יצחק מאיר צללו פתאם דברי יוסף,אשר שמע לפני כעשר שנה: – “…אם נער מסתכל במה שאסור להסתכל…” וענפי העצים ועליהם משיקים בקול המולה גדולה; הם גוערים בו וקוראים אליו מסביב: – “שקץ!” פושע ישראל! והחסידות המקננות בראש אחד העצים עומדות ופניהן אשה אל אחותה והן מקשקשות בחרטומיהן בקול גדול; הן בודאי מכריזות, כי בחור, אשר בעוד חצי שנה יהיה ל“בר מצוה” עובר עברה, שגם תלמידי נפתלי יודעים, שעליה עונשים בשמים והוא מקנא בגויים… הוא ברח מן העיר, לבל יִלָּוֶה היום, כשהוא חפשי מן ה“חדר”, שעות אחדות לפני ערב יום כפור, אל שמחה הדובר תמיד באזניו “נבול פה”, והנה היצר הרע רדף אחריו, כמו שה“שקץ” רודף אחרי ה,שקצה", וישיגהו גם פה!… לא! לא!… והוא מכוץ את אגרופיו ופורש בחזקה את ארבות ידיו, כאלו כתרונו מסביב אויבים חזקים ועצומים והוא מתאמץ להדוף אותם מפניו, ורוקע בכעס ברגליו על הארץ – ובורח. ואולם בברחו, לוה אותו קול הרועֶה הקטן והרועָה הקטנה, אשר קומתם כקומתו, ואשר אינם מֵיצרים על שעבר, אינם דואגים על הבאות ואינם יראים לא את העברות ולא את יום הכפורים, והם משתעשעים יחדו כחפצם, בלי כל בושה ובלי כל מורא, ורוקדים ומקפצים ממקום למקום, ושרים בחדוה וגיל מנגינה פשוטה וזמר פשוט, שאין לו שום תרגום, שום כוונה ושום קושיא ותירוץ: אוֹי, דִינַה דַנַה דִינַה, אוֹי דַ-נַה! כך במקור. צוות פרויקט בן–יהודה  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/17
18
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p66/m18.txt
פת לחם
יוסף חיים ברנר
פרוזה
פת לחם לאחר ששׂם את הדבר בחיקו, הרגיש, בכל תוקף התבלבלותו, כי עליו למהר ולעזוב את המקום, אשר הוא עומד עליו – ויצא. נר ה“יארצייט”, שדלק על החלון מבפנים, אָצל אור כהה גם אל החוץ, ולאור זה נראו פניו הכמושים המקומטים, המכוּסים בחיוורה, עיניו הטרוטות ורטובות ממוגלה אדמדמה, שמילאה את זוויותיהן, קומתו הכפופה, הדלה, הסחופה, המטפחת הדקה, הקרועה והמלוכלכה בכתמי רבב, שהיתה כרוכה על אזניו ועניבתה מתחת לזקן הקטן הנרקם משערות לבנוניות, נקרחות ונושרות. האור האיר גם את ה“דבר”, אשר מתחת לקפוטת הקיץ המסואבה, מעל לחגורה, המשוללת כל צבע. הרוח הסוער קידם את פניו. נדמה כאילו המתין לו כל עת היותו פנימה, ומיד ליציאתו נחפז להתנפל עליו בזעף ולשלוח בו את מחטיו הדוקרות. אנחת-נהימה חרישית התמלטה מבין השפתיים היבשות, אך מחאה בקול לא היתה. – ההלך הרחיב את צעדיו. לבו היסס והמה בחזקה. מוחו נמק,נמק, ובראשו – בלבול, בלבול… שם בקצה הרחוב… בקצה הרחוב… הרוח הוסיף להתקצף, להשתע ר; חיילים הגביר להפילו, להכריעו. והוא ממהר ללכת, אך רגליו כושלות ומתמוטטות. הדבר אשר בחיקו מציק לו, מטביל את כל גוו בזיעה קרה; הדומם, הדבר, שאין בו רוח חיים, כמו התרחש מתחת לקפוטה, התרחש והתנודד… – ר' ח – י – י– ם! – מי הוא זה הקורא בשמו? הוא הופך את פניו לצד הקלויז, שולח מבט מוזר אל העבר ההוא: אופל שמה… איש מתנודד… בלבו מתרקמות מלות אחדות ושורטות שרטת דם… בקחת ו שיער, כי אחד העניים המחזרים על הפתחים שכח את זה על החלון; אך בצאתו נוכח, כי לא כן הדבר. הם שוחחו יחדיו; הפרוש סיפר, כי רֵיזה הגבאית, תאריך ימים, הביאה בשבילו היום חצי כיכר לחם. הרי שהדבר שלו הוא… – ר ’ ח – י – י – הרוח הומה; האזנים תיצלנה. “אה… אין זאת, כי אם נודע… נודע הדבר… השַמש רודף אחריו להשיבו… הטלית נמצאה על הספסל, ונתברר, כי הוא נשא איתו את… הרים כַּסוהו! אנה יבוא עתה?… חיים הפוֹד-וואלנר, חיים הווילנאי, חיים ר' יוסיליס, זכרונו לברכה, יקח לו דבר שאינו שלו?! פת-לחם מן הקלויז?!” מי מילל כזה לפני שנים אחדות? אל לב מי יכול היה לבוא הרעיון, כי הוא יבוא למדרגה כזו? רסיסי שלג עברו כגלים על ראשו. הו א אסף שארית כוחותיו ויצעד הלאה. … לפני שעתיים, בראשית הנשף, ישב הו א על אחד הכיסאות הצולעים מול מיטתה וייאנק דום. באזניו עלה קול נשימותיה התכופות, החלשות, שיעולה החנוק, הצרוד… רעמי קול תותח! מה אתה, כי מה יחילו?… שברי מחשבות והדי רגשות נפגשו בתוכו וימלאוהא. המוטלה על ערש דוי היא אשת ו, אשת “יורד”!… “יורד”… ומתהום הנשיה עלה מאליו זכרון הימים הטובים… הוא היה אז, בימים הטובים, משרת במרתף היין של מר קצ י ן, גביר העיר; הוא עבד ושמח בחלקו. לפעמים יש, אמנם, שהיתה מבקרת ו השאיפה “להיות בעל-הבית לעצמו, בעזר אלוהים, ולא להשתעבד לאחרים. לא ייחשב לו הדבר לעוון, לא להיות יותר משרת, עבד נכבש, עבד כנעני, לא ייחשב לו הדבר לעוון” – אך מלב ד שזה היה בא כלל לא לעתים קרובות, לא היו אלו אלא דברים שבלב, דברים קבורים בלב… ביחוד אחרי עבור ימים רבים לכהונתו ולאחר שנתרגל בה, נחלש עוד יותר כוחה של אותה שאיפה לעמוד ברשות עצמו; להפך, הרעיון להחליף חייו המורגלים, השוטפים לאט-לאט, ולהתחיל באחרים – הרעיון הזה מילאהו מעין רגש יראה מטושטש. וכמוהו, כן אשת וחיה, חולה זו, היתה משיבה תמיד על שאל ו ת רעותיה בדבר מצבה, תשובה של “מה יתאונן האדם; וכי הרבה הפקדנו אצל המקום? לחם יש, ברוך השם”… – נו, – היתה מוסיפה לפרקים בשחוק קל, הנראה כעין לעג ערמומי – מהצד המהופך… לתיאטרון ולרוטונדות אין אנו מספיקים… ראוי להסתפק במה שיש… וכמו ששמעת י את חיים של י לומד ביום השבת… ואמנם רב היה לה לחיה העונג לשמוע דרך האשנבים בעזרת הנשים את חיים שלה מגיד “עין יעקב” ביום השבת בקלויז, שהוא מתפלל בו, ומסביבו עיניים כהות, שחורות, ג ד ול ו ת ושקועות, פנים רזים, כחושים ודוויים, קפוטות של שבת מתנודדות ואזנים רבות מאזינות ומקשיבות. אמנם, יש אשר בערבי שבת ו ת וימים טובים, בשעה של מנוחה וקורת רוח, התרעמה באזני אישהּ ותדבר עמו משפטים על אשר אין לה אלא שמלה אחת לעורה, “ומה תהא התכלית מזה”? אך מהתשובה השגורה בפי חיים בנדון זה: “אוי, שטיא, מאי אכפת לך? ומי זה לא יכירך, כי אשת רבי חיים את גם בשמלותיך אלה?…” – ניכר היה, שהוא מבין היטב, כי לא מעומק הלב יוצאים דברי התמרמרותה, כי אם רק לצאת ידי חובת נשים ושיחה נאה מלאה געגועים והתאוננות… רקב-הקנאה באמת היה מתעורר בה ר ק כשהיתה נפגשת ברחוב את “נותנת לחמ ה “, הגבירה מרת קצין הנכבדה, עוברת במרכבה, נטוית גרון ו”מתגאית כהמן” – או אז מצא לו יצר הרע מקום להסית לקנאה ושנאה; כי "מה נאמר ומה נדבר, מה אנו ומה חיינו ומה הוא האדם בכלל? אוי לנו, לא מלאך שרת, אלא בשר ודם פשוט "… אולם, בכל הימים, הלך הכל למישרים: הננו חיים, שבח לבורא עולם, ככל היהודים… וכמו שאמר חיים שלי ביום השבת… וכה עברו שנים רבות בחיים “ככל היהודים”, עד אשר… נשארו פתאום – כרבים, רבים מן היהודים, שנגע בהם חוק-הגזירה – בעירום ובחוסר כל! מר קצין, למרות כל בזבוז ממונו על המצאת איזו תחבולה ולמרות כל שתדלנותו אצל הגוברנטור לקבל רשיון לפת י חת מרתפו מחד ש – תאוות נפשו לא באה ולא נהיתה; ויהי מוכרח, החלֵכה, להסתפק בעסקיו האחרים. ואז ניטל גם על משרתו המיסכן למַשכּן מעט מכלי ביתו, להשיג על-ידי זה מעט כסף ל“הוצאות” ולשים לדרך פעמיו. כשנתים שבע המי-שהיה-משרת נדודים. הרבה מכרים מבין בעלי מכירת יי"ש, נודדים ללחם כמוהו, נפגשו בו על דרכו, הרבה אנחות מלוות בהקאת-דם צילצלו באזניו, הרבה דמעות רותחות ראה בעת מסעיו; אבל – כלום צרת רבים היא באמת איזו נחמה?… הוא נאלץ לבס וף להצטרך לבריות – והעובדה הזאת דיכאה את חיית וכלה. אז גמר בנפשו אומר להיות מלמד באחד הכפרים אשר באוקריינה הברוכה. החפץ הלז, אמנם, לא על נקלה נמצא ל ו, כי הן רבו כיום הזה הבחורים הצעירים “הנשמות הערומות”, המשתוקקים ל“מטרה” הזאת, והם הלא “מושלמים גדולים”, קוראים כל מיני ספרים, אף הכתובים בלע"ז, “פחז כמים”, והוא – איש “בימי הירידה”, קרוב לארבעים שנה ויודע רק גמרא ומעט מקראות ולא; ברם, בעזרת סרסורים רבים, המוצאים את לחמם מהעסק הזה, ובזכות אבותיו שעמדו לו, מצא “מקום טוב”, מרגוע לנפשו ולגופו. הוא דימה, כי מעתה יוטב לו, גם כחמישה כסף הספיק לשלוח לביתו, אך גם שם – בכפר – הדביקתו הרעה! ואז שב לעירו שבע ממרורים, מעונה, מדוכא ורפה ידים. את חיה אשתו, אשר בלכתו למסעיו לבקש את מזלו, היתה בריאה, רעננה, אשת-חיל – מצא, בשובו, שומרת את מיטתה, ולא בבית ההוא, שהיה מלא חיוּת, כי אם באיזו מפולת, אשר תסכון לדירת כלבים. המיחם הגדול, מנורות הנחושת, הכרים והכסתות – כל זה כבר אצל האדון טרפן, האברך החדש, הלווה לשבועות. שק מלא תבן נרקב, מכוסה בשכבת-אבק עבה – זהו מצעה. היא גונחת מלבה. צינה עזה אחזתה לבלי הירפא. כי כל העת אשר הוא, האיש, לא היה בביתו, התפרנסה היא עם שני ילדיה מכיבוס כותנות ושמלות, ובחורף האחרון בלתה שמלתה החמה מזוקן, וגם הילדה הבכירה לא עזרה על ידה, מבלי יכולת ללכת ערומה אל הנהר, ותיאלץ האם המפרנסת לשאת את סבל הכותנות והשמלות הזרות לבדה, והיא לבושה בגד קיץ פרום ומטפחת קלה על כתפותיה… בראשונה ביקרוה אנשי החסד מבין השכנים, אך בימים האחרונים חדלו, חדלו, באמרם: הן הבעל השלומיאל שב… ידאג לה, הלא-יוצלח… ומלבד זאת, רבים הם הצריכים לרחמים מן היכולים לרחם לא בניד-שפתים לבד… זה כירח ימים לשובו – מה יעשה עתה? אנה יפן? לימי הקיץ, ב“זמן” הבא, יש, אמנם, עם לבבו לאסוף “חדר” ולעשות את תורתו קרדום לחפור בה, והתקוה הזאת היא האחת שנשארה לו, ולפיכך הַחזק יחזיק בה ולא ירפנה; אך הלא לראשית “הזמן” עוד מספר הגון של חדשים. ולעת עתה? הילדים… גם רופא… רופא דרוש… קר היה בבית… והאנחות המרעידות אש התפרצו מהלב הכואב בשעת כל החשבונות הללו נתהפכו לאד לבן באוויר הקפוא… וכה ישב זמן רב בראשית הנשף, לפני שעתיים, ויתאפק, ויסבול… רגע התרומם מעל מושבו מבלי משים, ורעיון חלף במוחו על הנחיצות האיומה ללכת ולהשיג באיזה מקום שקל כסף, ויהי מה, ומשנהו הודבק כבמסמרות אל הכיסא, כשהוא מעיף את עיניו בפעם המאה אל כל עברי החדר, כאילו עוד לא נוכח עד הפעם האחרונה, כי אין מה לעבוט, והאדון טרפן ציווה עוד אתמול לבל יוסיף ראות את פניו ומשכון אין בידו! לאחרונה כשל כוח סבלו: הילדה הצעירה, הקטנה, אשר שכבה כל העת מעל לכירה הקרה, שלא הוסקה זה כמה, והשמיעה נחרה מרוסקה, הרחיבה פתאום את פיה הקטן, ומלה אחת קטועה, מגומגמת, – כנראה, כלל לא בתור משאלה, אלא בהתאוננות רכה, יאושית – התמלטה מבין השפתים המצומקות – לֶ – חֶ – ם… – והביטוי הרועד השתפך ויזל מסביב, סביב, ויפעפע, ויתפשט, ויבוא אל תוך תוכו של האב, וייהפך שם לזפת בוערה, ויבער וילחך את מעט הלחות הנשארה, ויעש שַמות… העש הנוסס החל עובד עבודתו פנימה ביתר אומץ, ביתר שאת! ואיזה כוח נסתר, כוח אמיץ וחזק, שפך עליו את ממשלתו, הניסו מן הבית וישאהו אל הרחוב… הוא שׂרה עמו רגע – ולא יכול לו. ללוות פרוטות אחדות – נשאוהו רגליו. רעיון אחר, מטרה אחרת לא יכלה נפשו לדעת במעוף עין זה. הוא לא ידע, אף לא הרגיש את עצמו. יראה היתה בו להביט לאחוריו. בדממה יצא מחורבתו. היא נרדמה. איש לא הפריעו. – אתנפל לרגליו, אשק את עקביו! – שמע קול עז מפעם בקרבו, כשצעדי רגליו נכונו אל בית הנושה… אבל גם קול אחר נהם בחשאי: – לשוא… לא נכחד ממך… לשוא… תכתת רגליך… בלי משכון… לשוא… הרגעים עברו. ההליכה לא פסקה, אך הרגלים התרפו בעבודתן: העינים חשכו. פתאום נוצץ כברק הגיון מאוּשר במוחו ויאר ויחמם את כל בתי נפשו: הנה עוד נותרו לו לפליטה גדולה טליתו ותפיליו והם בקלויז “בית יעקב”, אשר בו יתפלל, כי לא לקחם הביתה – בעד תשמישי-קדושה אלה הן אפשר שיוכל ללוות שני שקלים שלמים; יקרא לרופא, יקנה רפואה ויקנה לחם – בבת אחת! ברגלים ממהרות נכנס הקלויזה. – ר' מנדיל – פנה תיכף בהיכנסו אל השַמש מבלי ברכו בתחילה ברכת הערב כמשפט – במחילה, אנא הטרח את כבודך והוצא אלי את… טליתי ותפילי… – טליתך ותפיליך… עתה? – ענה ר' מנדיל ואמר – בפועל ממש? דבר זה אינני מבין, בפועל ממש; איני מבין כלום… – אנא הניחני… איני נפנה עתה… – בפועל ממש, ר' חיים? שוב לדרך אתה מכין את עצמך, הא? ואולם ר' חיים לא שמע כבר את השאלה האחרונה. הוא לא הרגיש גם בהניח השמש את המבוקש אצלו. ענין זר ומוזר בא פתאום אל לבו… בעברו על יד החלון, לא הרחק מארון הקודש, חלף הדבר לפני עיניו… השחיר והבריק… ומסכת קטנה החלה בזה הרגע להתנועע בלבו, ותארוג של שלוש הברות: לַי-לָ-דים… השעון השמיע תשע. בקלויז חצי דממה. אור וחושך מעורבים. מרירות-עצב. נר החלב העומד על החלון מעציב עוד יותר את חצי האפלה שמסביב. הקירות השחורים נטויים וכפופים כאבלים. הקרנות שוממות, נוגות, בודדות. אווירו של החלל דומה הוא כאילו לא שכח עוד את הימים ההם, אשר לא ישובו עוד לעולם, הימים אשר השמיעו בו יומם ולילה מנגינות עצבון, רינה ותפילה, דברי אלוהים חיים, אשר בנרות האירו בו כל פינה לפני היושבים ושונים, העמודים היו עמוסים משא לעיפה ספרים גדולים וקדושים, הגמרות וספרי השאלות-ותשובות העבים היו מחבואים-קברים לרוחות איתן, למנייני-מניינים של נשמות יגעות וטהורות… ועכשיו? בשעה זו?… הוא הסב עיניו אל תיקו השחרחר – ופקפוק קשה התפרץ אליו: מי יודע אם יאבה טרפן להלוות על משכון כזה… הוא “ריסטוקראט”, ודבר כזה לא שווה בעיניו כלום… לוּ כסף או זהב… הוא יחל לדרוש ולחקור… יהודי היאך הוא נשאר כך… ואפשר עוד שהוא מצחק עכשיו בקלפים ואיננו בביתו… והם עטופים ברעב… פיקוח-נפש… אז יעיף את עיניו לעבר המסובים, השמש והפרוש השוכן בקלויז, ושלח מבט חודר מאוכל באש זרה לכל סביבותיו: האין רואה?… הנה השמש לאחר שקיים את אשר שאלו מאתו, חזר וישב על מקומו לפני הכירה והוא משוחח עם הפרוש, חובש-הקלויז היחידי, שיחתו הארוכה, הממושכה, המרוכסה תמיד בשתי המילים: “בפועל ממש”. הנה הוא מדבר על הצרות המתרגשות ובאות לעולם, על הגזירות, שאחת קשה מחברתה, על הימים, שכל אחד וקללתו מרובה משל חברו, על מצב ה“מלחמה” והפוליטיקה, על צוק העתים ובעלי הבתים שנכסיהם מתמוטטים; הוא נאנח על ה“הכנסה” המתמעטת והולכת, עד שבפועל ממש הגיעה השעה להוציא את כל השיניים מתוך הפה, ומענין לענין על-דבר הקלויז בכלל, שבפועל ממש, הקלויז הוא חורבה גמורה, הקלויז… מיום ליום הוא שח ונופל, בפועל ממש, ואין איש שם אל לב… וי, וי, הרי הוא צווח ככרוכיה, בפועל ממש, הקלויז צריך תיקון! תיוהא קא חזי ביה! ומי כמוהו יודע, שעדיין אפשר לתקן… אמת, רובו רקב… אבל האשָיות מוּצקות, ברזל, בפועל ממש, כמה גזרי עץ יקרי המציאות ממש בכל אחד מהכתלים! וכל זה ילך לאבדון? אך את מי ידבר? ערלה אזנם! הרב הלא הוא פרא אדם, בפועל ממש… הגבאי נתון לעסקיו שלו… גביר ככל הגבירים… והעניים הלא הם עניים… בחינת “מקוצר רוח ומעבודה קשה”… אלא מי? הבחורים?… נבובי לב… הידפוק בחזם לב עברי? וכלום יש בהם ניצוץ דקדושה? אט!… והפרוש מנענע בראשו נענוע מר ויצוא מן הפרטיות אל הכלליות: מן המפולת-הקלויז – אל כלל ישראל… – גסיסה, ר' מנדיל, גסיסה בכל העניינים – יהלך כאוב מארץ קול השָׂב – שקועים אנו בשער המ“ט… אין בחור טוב בקלויז… הכל יצאוהו… הכל פנו לאלוהים אחרים, וכמאמר הזוה”ק… ימים רעים, ר' מנדיל, רעים, רעים… הוא ניצב ומקשיב; מוחו קפא רגע; הלב מתכווץ… אין רואה… אה?… ריבונו של עולם!… היד הרועדת נמשכת – ולוקחת… והרחוב הצר עטוף בתכריכים לבנים, לוּט בערפלי דומיה. הרוח הזועם לבדו שורר מקצה עד קצה ואין עומד בפניו. לרגעים תתנשאנה בקול רעש גדול ערמות השלג והתכוונו גם הן להתנפל על כל עובד בחימה שפוכה, כאילו מתכוונות הן להראות ולהודיע, כי גם הנה לא חידלות כוח, כי גם מפניהן יסבּו את הראש לעבר אחר בהכנעה ובאנחת חלש, כי לא רק נרדפות הנה הנן, כי אם גם רודפות … והוא הנהו הולך הלוך וקרוב אל חורבתו. ברוחו הוא, אל מול פני הסערה, הוא נישא שמה. וככל אשר יקרב שעל אחר שעל, כן יהלום לבבו בקול יותר חזק ועז. פחד גדול תקפהו. מאין בא הפחד הזה? מה זה יהמיון כל מורשי לבו? מה זה תדאב, תכלה נפשו? מה זה רגליו תיכשלנה, תמהרנה? הנה קרן אור דקה עולה מבעד שמשות החלון המכוסות כפור. על כרכוב התנור שם מנורת פחים זעירה, אשר מעל-זכוכיתה שבור ושפופרת-נייר משמשת במקומו. הנה האור שוקע… הכָלה הנפט? ידו נתקלה ונגעה בדבר. הוי!… הוי! כיצד יבוא מחר הקלויזה להתפלל? היאך ישא את ראשו לפניהם? איכה יביט ישר בפניהם מבלי אשר תאכלנו הבושה?! אך הנה הדלת תיסוב על צירה… אנקת גוועת… הוא נמשך אל המיטה… נחוץ לקרוא למאן-דהו… קולו נפסק ונחבא… חלום בלהות… אור המנורה רועד… הילדים ישנים… חשכת רגע… אימה גדולה… הוא שוכח כל אשר מסביבו; ראשו סובב, הולך; ידו נשמטת. הדבר מתגולל ברפש על הרצפה הלחה! ואור המנורה התעלה כמעט קט במלחמתו עם החושך; שביב תקוה… אבל היחיה אחרי אשר כלה לשד-חייתו? הנה הוא יורד, יורד, שוקע, שוקע, מיץ-מיץ – ויכבה… והלילה – ליל סועה מתהוללת. יתפרץ הסער אל הסדקים והחורים אשר בדירות הרחוב האפלות, ונשמע קולו בבואו פנימה, פעם כקול יללת הילדים הקטנים בהשתפך נפשם האומללה אל חיק אמותיהם, קול רך, מתחנן, פולח-חזה, ופעם כקול האם המתהפכת מעוצר רעה ויגון ללביאה טורפת אשר לא תדע רחם, קול של תרעומת פרועה ושבר לב בלי גבול… אז ירים אבי המשפחה, שוכן הדירות האלו, את עיניו הנמקות אל התקרה – כשכל עצמותיו תחרדנה מקָרה – כאילו שאול ישאל את פי העליון המשגיח: עד אן לא ירחם? ונמקה גם התקרה לשמע השאלה נעדרת-הפתרון הזאת, ונמסו הכתלים והורידו מים, ובכו כולם עם בעלם יחדיו בכי גדול למאוד. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/18
19
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p141/m19.txt
הֲלָךְ נֶפֶשׁ
רחל בלובשטיין
שירה
הֲלָךְ נֶפֶשׁ לא. ד. גורדון הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ, דָּעַךְ הַיוֹם. זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים וְהָרֵי רוֹם. סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת מֶרְחָב אִלֵּם; הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד, שְׁבִילִי שׁוֹמֵם... אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל, גוֹרָל רוֹדֶה, אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל, עַל כֹּל אוֹדֶה! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/19
20
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m20.txt
אל הציפור
חיים נחמן ביאליק
שירה
אל הציפור שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת, מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל־חַלּוֹנִי - אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה־נַּפְשִׁי כָלָתָה בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי. זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת, הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה, תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת? הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן, מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים? הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים? הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שֹטְנַי, מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים? זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ, הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים. הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ, מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים? הֲרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת־צִיּוֹן, אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים? וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה - הֲיִתְּנוּ אֶת־מֹרָם, אֶת־נִרְדָּם? הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים, הַלְבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם? הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן, אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת? וּמַה־שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים? וּשְׁלוֹם כָּל־הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת? הֲסָר מֵעֲלֵיהֶם הֶעָנָן הַכָּבֵד, הַפֹּרֵשׂ עֲלָטָה, צַלְמָוֶת? - זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, עַל־אֶרֶץ בָּהּ מָצְאוּ אֲבוֹתַי הַחַיִּים, הַמָּוֶת! הַאִם־עוֹד לֹא־נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי? אֶזְכְּרָה יָמִים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי, אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי. סַפְּרִי, צִפּוֹרִי, סוֹד שִׂיחַ כָּל־שִׂיחַ, וּמַה־לָּךְ טַרְפֵּיהֶם לָחָשׁוּ? הֲבִשְּׂרוּ נִחוּמִים אִם־קִוּוּ לְיָמִים, פִּרְיָמוֹ כַּלְּבָנוֹן יִרְעָשׁוּ? וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה - הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? - מִי יִתֶּן־לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל־אֶרֶץ בָּהּ יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר! וַאֲנִי מָה אֲסַפֵּר לָךְ, צִפּוֹר נֶחְמָדָה, מִפִּי מַה־תְּקַוִּי לִשְׁמֹעַ? מִכְּנַף אֶרֶץ קָרָה לֹא־זְמִירוֹת תִּשְׁמָעִי, רַק קִינִים, רַק הֶגֶה וָנֹהַּ. הַאֲסַפֵּר הַתְּלָאוֹת, שֶׁכְּבָר הֵן בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים נִשְׁמָעוֹת, מוּדָעוֹת? - הוֹי, מִסְפָּר מִי יִמְנֶה לַצָּרוֹת הָעֹבְרוֹת, לְצָרוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת? נוּדִי, צִפּוֹרִי, אֶל־הָרֵךְ, מִדְבָּרֵךְ! אֻשַּׁרְתְּ, כִּי עָזַבְתְּ אֶת־אָהֳלִי; לוּ עִמִּי שָׁכַנְתְּ, אָז גַּם־אַתְּ, כְּנַף רְנָנִים, בָּכִית, מַר בָּכִית לְגוֹרָלִי. אַךְ לֹא בְכִי וּדְמָעוֹת לִי גֵהָה יֵיטִיבוּ, לֹא אֵלֶּה יְרַפְּאוּ מַכָּתִי; כְּבָר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ, מִלֵּאתִי נֹאד דְּמָעוֹת, כְּבָר הֻכְּתָה כָּעֵשֶׂב לִבָּתִי; כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים - וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל־יְגוֹנִי, שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, צַהֲלִי־נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי! ניסן, תרנ"א. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/20
21
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m21.txt
מִשּׁוּט בַּמֶּרְחַקִּים
חיים נחמן ביאליק
שירה
מִשּׁוּט בַּמֶּרְחַקִּים מִשּׁוּט בַּמֶּרְחַקִּים, מִמְּקוֹמוֹת נָדַדְתִּי, כְּצִפּוֹר מִיָּם אֶל־בֵּית אִמִּי חָרַדְתִּי. וְשֵׁנִית לְפָנַי הַמְּקוֹמוֹת הַחֲבִיבִים, הַקְּרוֹבִים אֶל־לִבִּי וּלְבָבִי מַעֲצִיבִים; וְשֵׁנִית הַתְּמוּנוֹת הַנְּעִימוֹת לִקְרָאתִי, שֶׁכֹּה כָלְתָה עֵינִי רַוֹּתָן דִּמְעָתִי, שֶׁכֹּה צָמְאָה נַפְשִׁי לִבְכּוֹת עַל־צַוָּארָן, לְחַבְּקָן וּלְנַשְּׁקָן וּלְחוֹנֵן עֲפָרָן. מִכֹּל תַּנְחוּמוֹתָיו אֵל הוֹתִיר לִי שְׁתָּיִם: זִכְרוֹנוֹת מַדְאִיבִים עִם דִּמְעוֹת עֵינָיִם. וְגַם יְמֵי עָנְיִי וּנְדוּדֵי גָלוּתִי לֹא מָחוּ מִלִּבִּי זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּתִי, הַחֲתוּמִים בְּנַפְשִׁי וּנְשׂוּאִים עִמָּדִי, כַּחוֹתָם עַל־לִבִּי, כַּחוֹתָם עַל־יָדִי; וְגַם דִּמְעוֹת עֵינַי בַּנֵּכָר הוֹרַדְתִּי - אֶל־נֹאדֵךְ נָפָלוּ, עֲרִישַׂת מוֹלַדְתִּי! וּבְאֶרֶץ מֶרְחַקִּים - גַּם־שָׁם לֹא מָצָאתִי יַד חֶסֶד שֶׁתִּמַח מִפָּנַי דִּמְעָתִי. וּמְלֵאָה כְּיוֹם הוֹצֵאתִיהָ, הֵבֵאתִי אֶת־כּוֹס הַתַּרְעֵלָה עִמָּדִי אֶל־בֵּיתִי. וּכיוֹם עֲזַבְתִּיה, מְלֵאָה וּרְוָיָה, מָצָאתִי גַם־כּוֹסֵךְ - הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה! זֶה עָנְיֵךְ, זֶה לַחֲצֵךְ, זֹאת קַדְרוּת פָּנָיִךְ - מַה־כָּבֵד הֶעָנָן הָרֹבֵץ עָלָיִךְ! אַף־נֵטֶף מַר אֶחָד לֹא נִגְרַע מִכּוֹסֵךְ - אֵל אָסַף אֶת־שְׁלוֹמֵךְ, אֵל שָׁכַח חַנּוֹתֵךְ. מִי יֵדַע הַדְּמָעוֹת שֶׁעוֹד תִּשָּׁפַכְנָה, הַסּוּפוֹת שֶׁעוֹד עַל־רֹאשֵׁנוּ תָּגַחְנָה - עַד־פְּרֹץ רוּחַ טוֹבָה, חֲזָקָה, נֶאְדָּרָה, שֶׁתּוּכַל לִתְקֹעַ הָעָב הַמִּדְבָּרָה; שֶׁתִּמַח הֶעָנָן הַסוֹכֵךְ שָׁמֵינוּ מֵעֲלוֹת צַעֲקָתֵנוּ, מֵעֲבֹר תְּפִלָּתֵנוּ… תרנ"א את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/21
22
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p67/m22.txt
בורגני וחלוץ עני: זמר לעם
קדיש יהודה סילמן
שירה
בורגני וחלוץ עני: זמר לעם לשיר בנגון אקדמות אלף – אַוָּזִים אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, אלף – אֲבַטִּיחִים אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. בית – בָּשָׂר אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, בית – בָּצָל אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. גימל – גְּבִינָה-גְּלִידָה אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, גימל – גְּרִיסִים בְּמַיִם אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. דלת – דָּגִים אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, דלת – דְּלַעַת אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. הא – הֵידָד-הֵידָד חַיֵּי הַבֻּרְגָּנִי, הא – “הוֹרָה” רוֹקֵד חָלוּץ עָנִי. וו – וַיֹּאכֵלוּ מַמָּשׁ אֵצֶל הַבֻּרְגָּנִי, וו – וַיֹּאכֵלוּ בִּנְקֻדּוֹת… אֵצֶל חָלוּץ עָנִי. זין – זִבְדָּה אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, זין – זִפְתְּ אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. חת – חֶמְאָה-חָלָב אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, חת – חִינִין אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. טת – טִגּוּנִים טְרִיִּים אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, טת – טָפֵל הָאֹכֶל לְחָלוּץ עָנִי. יוד – יַיִן יָקָר שׁוֹתֶה הַבֻּרְגָּנִי, יוד – יַיִן בְּמַיִם שׁוֹתֶה חָלוּץ עָנִי. כף – כֻּפְתָּאוֹת אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, כף – כָּבֵד וְרֵיאָה אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. למד – לְבִיבוֹת אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, למד – לַחְמָא עַנְיָא אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. מם – מְרַק זָהָב מְרַק הַבֻּרְגָּנִי, מם – מַיִם שׁוֹתֶה חָלוּץ עָנִי. נון – נַקְנִיקִים אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, נון – נַהֲמָא בְּנַהֲמָא אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. סמך – סֹלֶת אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, סמך – סַלַּתְּ אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. עין – עִנְבֵי מוּסְקָט אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, עין – עַגְבָּנִיּוֹת אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. פא – פַּרְפֶּרֶת פֵּירוֹת אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, פא – פַּת קִבֵּר אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. צדי – צִמּוּקִים אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, צדי – צְנוֹן אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. קוף – קְצִיצוֹת אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, קוף – קִשּׁוּאִים אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. ריש – רְקִיקֵי דְבַשׁ אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, ריש – רֹטֶב שֶׁל דָּג מָלוּחַ לְחָלוּץ עָנִי. שין – שֶׁמֶן זַיִת זַךְ שִׁמּוּשׁ הַבֻּרְגָּנִי, שין – שֶׁמֶן שֻׁמְשׁוּמִין שִׁמּוּשׁ חָלוּץ עָנִי. תו – תַּפּוּחִים, תְּאֵנִים, תְּמָרִים, תַּמְרוּקִים, תַּפְנוּקִים, תַּעֲנוּגִים לַבֻּרְגָּנִי, תו – תַּעֲנִיוֹת, תַּמְרוּרִים, תָּכְנִיּוֹת תַּזְכִּירִים, תַּקְצִיבִים בִּלְתִּי מִשְׁתַּלְמִים לְחָלוּץ עָנִי. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/22
23
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m23.txt
הִרְהוּרֵי לָיְלָה
חיים נחמן ביאליק
שירה
הִרְהוּרֵי לָיְלָה יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי –בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת, לֹא יַגֶּה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְּבָבוֹת; כּי בִכְיִי עִם־מִטְרוֹת דִּמְעוֹתַי הַשְּׁפוּכִים הֵם עָנָן בַּצִּיָּה עִם -מַיִם מְלוּחִים; כִּי דְמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁנוּ מִבְּכִי אַלְפֵי שָׁנִים – סָר כֹּחָן מִמּוֹגֵג אֶת־לִבּוֹת אֲבָנִים – וְלָמָּה, לֵב אֻמְלָל, תְּבַקֵּשׁ לַהֶבֶל מַרְגֹּעַ בַּבֶּכִי, נִחוּמִים בָּאֵבֶל? מִבַּעַד לְאֶשְׁנַבִּי אֶת־רֹאשִׁי אוֹצִיאָה, אַף־אֶקְרָא לַסְּעָרָה וְאֶשְׁאַל אֶת־פִּיהָ; אַבִּיטָה בֶעָבִים, אָבִינָה בַחֲשֵׁכָה – הַיְהִי קֵץ לַחֹשֶךְ? אִם־סוֹף לַמַּהְפֵּכָה? הֲיָשֹׁךְ הַסַּעַר וִיְפֻזְּרוּ הֶעָבִים וְנָגַהּ הַסַּהַר וְנָגְהוּ כוֹכָבִים? אַבִּיטָה אֶל־אֶרץ אַף־אֵפֶן לְמָעְלָה – אֵין חָזוֹן, אֵין קֶשֶׁב –רַק סוּפָה וָלָיְלָה. בַּבֶּטֶן הִקְנַנִי אֵל מִסְכֵּן, חֵלֵכָה, וַיִּתֶּן־לִי מַקֵּל וַיֹּאמֶר לִי: לֵכָה! צֵא בַקֵּשׁ מִשְׁפָּטְךָ שֶׁאָבַד בַּחַיִּים, קְנֵה אַוִּיר לִנְשִׁימָה, גְּנֹב אוֹר לָעֵינָיִם; לֵךְ סֹב עַל־הַפְּתָחִים בְּיַלְקוּט עַל־שָׁכֶם, בֹּא פִתְחֵי נְדִיבִים וּשְׁחֵה עַל־פַּת לָחֶם – וּכְבָר כָּשַׁל כֹּחִי בִּנְדוּדִים וָטֹרַח – אֲהָהּ אֵלִי, אֵלִי! הֲיִתַּם הָאֹרַח? מֵרֶחֶם אֶל־אַשְׁפָּה כַּסּוּחָה הוּטָלְתִּי, לֹא רֻחָץ מֵחֶלְאָה בִּסְחָבוֹת חֻתָּלְתִּי; שַׁד צֹמֵק לִי חָלְצָה אֵם עֹטְיָה, אֲבֵלָה, מִמֶנּוּ מָצִיתִי אֶת־כּוֹס הַתַּרְעֵלָה. מֵאָז שָׂם אֶת־קִנּוֹ בִּלְבָבִי צִפְעוֹנִי הַמֵּטִיל בִּי אַרְסוֹ וּמֹצֵץ אֶת־אוֹנִי… הוֹי, אָנָה מֵחֲמָתוֹ אֶבְרָחָה, אָנוּסָה? גַּם־חָיֹה לֹא־אֶחְיֶה, גַּם־מוֹת לֹא אָמוּתָה! שַׁפְרִירֵי שָׁמַיִם הַפְּרוּשִׁים כִּסְדִינִים, וּנְקֻדִּים בִּנְקֻדּוֹת כּוֹכָבִים כִּפְנִינִים; רֹךְ רוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת הַמְרַחֲפוֹת בִּדְמָמָה עִם־כְּרוּבֵי הַשָּׁלוֹם עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה, הַמְסַפְּרוֹת בְּלַחַשׁ, בִּנְשִׁיקָה, בִּרְמָזִים לְשִׂיחַ הַשָּׂדֶה סוֹד יָהּ, רָזֵי רָזִים; שְׁנַת שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט, שְׁנַת מַרְפֵּא וְגֵהָה – לֹא לִי הֵם, לֹא לִי הֵם, בֶּן־אַשְׁפָּה, תּוֹלֵעָה! בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה עֵת אֶשָּׂא כִּנּוֹרִי, עֵת עֵרִים רַק־שְׁנַיִם: אָנֹכִי וּמְזוֹרִי; עֵת יֵצַר הָעוֹר לְעַצְמוֹתַי הַנְּמַקּוֹת, וְעֵינַי הַכָּלוֹת תִּלְאֶינָה לְבַכּוֹת – אָז תַּעַל כָּאוֹר טְבוּלַת טַל בַּת־שִׁירָתִי, בִּמְשִׁי אֶבְרוֹתֶיהָ תַּז טַל עַל־לִבָּתִי, וּמָחֲתָה הַדִּמְעָה שֶׁקָּפְאָה בְּעֵינִי – אַל־טַל, בַּת־שִׁירָתִי! נֹאד דְּמָעוֹת לִי תֵנִי! נֹאד דְּמָעוֹת, בַּת־שִׁירִי, נֹאד דְּמָעוֹת חֲדָשׁוֹת, מַרְגִּיזוֹת לְבָבוֹת, מַרְעִישׁוֹת נְפָשׁוֹת. הִתְעוֹפְפִי, נוּדִי בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת, אֶל כֹּתֶל מַעֲרָבִי, אֶל קִבְרוֹת הָאָבוֹת, עַל־יַד דֶּרֶך גּוֹלִים הִתְיַצְּבִי, עֲמֹדִי, אִישׁ אִישׁ לְפִי אֵידוֹ יִתְנַדֵּב אֶל־נֹאדִי; וּבְעוֹדָן בְּחֻמָּן קְחִי, צְקִי אֶל־כִּנּוֹרִי הַדְּמָעוֹת עַד־תֻּמָּן –וְנָח לִי מִמְּזוֹרִי! ז' אדר, תרנ"ב את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23
24
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m24.txt
על אילת השחר
חיים נחמן ביאליק
שירה
על אילת השחר מְאוֹרָה עַל־פִּי נוּסַח סְפָרַד נֶחְשְׂפוּ שׁוּלֵי רָקִיעַ, וַיִּדְרֹךְ עַל־סִפּוֹ הַשַּׁחַר, וַיְצַו עַל־לֵיל: צֵא מִפּוֹ! וַיְשַׁנֶּה פְנֵי הַכּוּשִׁי וַיְשַלְּחֵהוּ, וַיֶּאֱסֹף נֵרוֹתָיו, וַיְכַבֶּה כוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ הַשְּׁחַרְחֹרָה, וַיִּתְפָּרֶק נִזְמֵי הַזָּהָב, וַיֵּצֵא אַט בְּגַפּוֹ, לָלִין בַּעֲמָקִים וּבָחֳרָשִׁים מְצִלִּים, לָשִׁית בַּכֵּפִים עַל־עֲטַלֵּפִים כַּפּוֹ. רַק הֵילֵל בֶּן־שַׁחַר עוֹד קוֹרֵץ עֵינוֹ, לֹא יִכְבֶּה נֵרוֹ וְלֹא יִכְהֶה רִשְׁפּוֹ; קָבוּעַ כַּנֹּפֶךְ בִּירִיעַת תְּכֵלֶת יָפֵץ אוֹר צַחַר מִנְּקֻדַּת כַּסְפּוֹ. חֻבְּאוּ כּוֹכְבֵי בֹקֶר, תִּמּוֹג עֵיפָתָה מִנִּשְׁמַת הַשַּׁחַר וּמִנִּיד עַפְעַפּוֹ. וּשְׂפַת הַיְרִיעָה קֵדְמָה מִתְלַבֶּנֶת, וּבְאַחֲרִית יָם עוֹד יָעִיב בְּאַפּוֹ. וּשְׁחָקִים יֶחֶוְרוּ יֵלְכוּ הָלוֹךְ וָאוֹר, יֶחֱוַר הַיְקוּם וְכָל־אֲגַפּוֹ; יָגִיחוּ יִגָּלוּ מִבֶּטֶן הַחֹשֶך, וְיָקֵא הָאֹפֶל אֶת־בִּלְעוֹ וְטַרְפּוֹ. וְאֵד לָבָן יַעַל מֵחַמֵּי הַנָּחַל, וְדַיָּג מַשְׁכִּים מֵשִׁיט צִנָּה מֵחֻפּוֹ. וּבַעֲשָׂבִים רְטֻבִּים מֵרְסִיסֵי לַיְלָה מְפַלֵּג בָּעֵמֶק הַפֶּלֶג לְשִׁטְפּוֹ; יִרְעַד עַל־חֲצָצָיו הוֹמֶה וּמְבַעְבֵּעַ, יְקַפֵּץ כַּיֶּלֶד –וּמַה־יָּפֶה קִצְפּוֹ. וּמְלֹא תֵבֵל יַחֲרִישׁ דּוּמָם וְיָחִיל לְצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בֶּעֱזוּז תָּקְפּוֹ. הַכֶּלֶב עַז הַנֶּפֶשׁ נִלְאָה לִנְבֹּחַ, הֹזֶה בִּמְלוּנָתוֹ וְנָח מִזַעְפּוֹ. וְשֶׂכְוִי אֶל־רֵעֵהוּ מֵרָחוֹק קוֹרֵא, יָעִיר הַבֹּקֶר בִּגְרוֹנוֹ וּמְחִי גַפּוֹ; אוֹר אוֹר, בַּרְקָאי! הַשֶּׁמֶשׁ הֵצִיצָה! – רָאָה הַלַּיְלָה וַיַּהֲפֹךְ אֶת־עָרְפּוֹ; הִתְלַקַּח הַמִּזְרָח, הַטַּל הִבְרִיק מָטָּה, מִקֶּדֶם זָהָב יֶאֱתֶה אֶל־נִטְפּוֹ. וַיֵּעוֹר הֶחָרוּץ וַיֵּצֵא לִמְלַאכְתּוֹ, כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ וּפִיּוֹת טַפּוֹ. וְיָרֵא עִם־שֶׁמֶשׁ יָרוּץ בֵּית אֲדֹנָי וַאֲשֶׁר בָּנָה לֵאלֹהָיו בַּיִת בִּשְׂעִפּוֹ. וְלֵב חָלָל כְּלִבִּי יֵעוֹר עִם־פִּצְעוֹ, אֲשֶׁר כָּלָה קֵיצוֹ וַיָּבֹא חָרְפּוֹ; יִרְאֶה זִיו אֲדֹנָי מִתְחַדֵּשׁ לַבְּקָרִים, וְשָׁב לִימֵי עֲלוּמָיו וְזָכַר יְמֵי חָרְפּוֹ, בִּשְׁכֹּן חֶסֶד אֵל וַאֲמִתּוֹ בְּקִרְבּוֹ, בְּהִלּוֹ נֵר אֲדֹנָי עֲלֵי שַׂרְעַפּוֹ; וַיַּחֲלֹם כְּיוֹסֵף וְהוּא דָגוּל מֵרְבָבָה, וְעַתָּה, אֲהָהּ! –וְהוּא צְעִיר אַלְפּוֹ. וַיֵּדַע כִּי אִוַּלְתּוֹ סִלְּפָה דַרְכּוֹ וְאלֹהִים שָׂךְ בַּעֲדוֹ מִיַּשֵׁר סִלְפּוֹ. לַבְּקָרִים תִּדְלֹף עֵינוֹ אוּלַי יֵרָפֵא, וּפִצְעוֹ יַעֲמִיק אַף יִמַּק מִדִּלְפּוֹ. לוּלֵא נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשּׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר, כִּי יַךְ אַף יִשְׁלַח דְּבָרוֹ לִרְפֹּא. תרנ"ב את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/24
25
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m25.txt
בִּתְשׁוּבָתִי
חיים נחמן ביאליק
שירה
בִּתְשׁוּבָתִי שׁוּב לְפָנַי: זָקֵן בָּלֶה, פָּנִים צֹמְקִים וּמְצֹרָרִים, צֵל קַשׁ יָבֵשׁ, נָד כְּעָלֶה, נָד וָנָע עַל־גַּבֵּי סְפָרִים. שׁוּב לְפָנַי: זְקֵנָה בָלָה, אֹרְגָה, סֹרְגָה פֻזְמְקָאוֹת, פִּיהָ מָלֵא אָלָה, קְלָלָה, וּשְׂפָתֶיהָ תָּמִיד נָעוֹת. וּכְמֵאָז לֹא מָשׁ מִמְּקוֹמוֹ חֲתוּל בֵּיתֵנוּ – עוֹדוֹ הֹזֶה בֵּין כִּירַיִם, וּבַחֲלוֹמוֹ עִם־עַכְבָּרִים יַעַשׂ חֹזֶה. וּכְמֵאָז בָּאֹפֶל מְתוּחִים קוּרֵי אֶרֶג הָעַכָּבִישׁ מְלֵאֵי פִּגְרֵי זְבוּבִים נְפוּחִים שָׁם בַּזָּוִית הַמַּעֲרָבִית… לֹא שֻׁנֵּיתֶם מִקַּדְמַתְכֶם, יָשָׁן נוֹשָׁן, אֵין חֲדָשָׁה; – אָבֹא, אַחַי, בְּחֶבְרַתְכֶם! יַחְדָּו נִרְקַב עַד־נִבְאָשָׁה! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/25
28
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p33/m28.txt
מעל מכסה האניה
אלחנן ליב לוינסקי
פרוזה
מעל מכסה האניה א. השעה השלישית אחרי חצות הלילה. והאניה “פרובוֹרנה” אשר ל“חברה הרוסית” השליכה עוגן בחוף קאחובקא. קאחובקא היא התחנה המרכזית להאניות של החברה הרוסית על נהר דניפר, החברה הגדולה והעשירה ההיא נוסדה בשנות 1857 אחרי מלחמת קרים. למן היום שנוסדה אגודה הזאת, לקחה כמו בחכירה את מעבר האניות על הדניפר התחתון מתחנות “אלכסנדרובסק” אשר במורד הפורונים עד אוֹדיסה. ובעת אשר על הוואלגא אניות למאות תהלכנה, ואגודות שונות כמו “סאמוליט”, “קוקוזומירקורי”, “אלפונס זיביקא” ועוד ועוד מתחרות אשה ברעותה ומתאמצות להוריד מחיר הנסיעה ולהטיב את הספינות; ובעת אשר בדניפר העליון, מקיוב עד יקטרינוסלב, תתחרינה שלש אגודות אשה באחותה, פה החברה הרוסית תשלוט שלטת בלי מצרים, ותקצוב מחיר לנסיעה ולמשא, ותסדר סדרים כאות נפשה, ומי יאמר לה מה לעשות. והדניפר הוא הדרך האחד והמיוחד, המאחד את החיים, כמעט חצי פלך טבריה וחרסן. בחוץ לארץ נראה מסלת-הברזל מקבילות לדרך המים. לכל לכל אורך הרהיין, הסינא והדונאי, בנו גם מסלת-הברזל, ופה בארצנו יתרחקו הדרכים זה מזה. ולכן מן הדניפר על מסלת “לוזובא-סיבסטופול” מאה ושלשים ווירסטא, ומצד השני עד מסלת “חרקוב-ניקוליוב” מאה וארבעים ווירסטא. ס“ה מרחק של כמעט שלש מאות ווירסטא ממסלה למסלה, והדניפר בתוך, והארץ טובה ופוריה ונושבת ופריה ויבולה רב ועצום. מקאחובקא לבדה יוציאו בשנה טובה ומבורכת כעשרה מיליון פוד תבואות שונות. וקאחובקא אינה היחידה, כי ערים גדולות וקטנות, וכפרים וחצרות משני עברי הנהר, בכלל יגיע מספר התבואות למאה מיליון ככר מלבד מני משא אחרים, ונוסעים לאלפים יסעו מאודיסה לאודיסה, ו”בעל עגלה" היחידי המוליך והמביא אותם ואת כל הכבודה אשר להם – האגודה הרוסית! ביחוד היא היחידה להובלת הנוסעים, כי להובלת התבואות תתחרנה עמה עוד אגודות שונות, כמו האחים אנאטרא באודיסא, השותפים קיבילינסקי ועבסטיר והסוחר, העברי דוד ראטניר, לכולם ספינות ואניות-הקיטור להוביל את יבול הארץ לאודיסא, אבל להובלת-נוסעים, החברה הרוסית היא היחידה, ולכןלא תדקדק הרבה עם “נוסעיה”, ותעשה עמם כאדם העושה בתוך שלו. ויש אשר תהדק אותם כדגים מלוחים בחביות, מבלי מקום לשכיבהואפילו לישיבה ועמידה… וכל אלה עם הנוסעים המיוחסים היושבים בלשכה הראשונה והשניה, והנוסעים מן המדרגה השלישית – על המכסה, עליהם אין מה לדבר; אין להם מחסה ומסתור מקור וחם ומגשם ושלג ויתגלגלו תחת שואה כמו חבילות של סחורה, בין המכונות או בצדי חדרי הלשכות, כי אין להם מקום מיוחד. בקיץ, בלילות הבהירים והחמים אין נסיעה כזו רעה כל כך, אבל באחרית ימי הבציר, בלילי חשון וכסליו, כשקור וכפור ומטר דק או שלג יורד, ורוח צפון ינשב ויחדור כליות ולב, אין לקנא בנוסעים היושבים על המכסה… ולא טוב מזה גם להעומדים על ה“סוכנות” ומחכים לבוא האניות. בשום אופן לא אוכל להבין, מה נשתנה תחנת מסלת הברזל מתחנת הקטור?שתיהן נבראו בשביל הנוסעים מכל “המדרגות”, ובכל זאת מה רב ההבדל בין זולזו; בתי תחנות מסלת-הברזל בנויים בטוב טעם והכל מוכן לפני הנוסע: חדר טוב ויפה וחם, ושלחן ערוך וכסא לשבת ויתר המכשירים. ואם אחר המסע לבוא, אין רע לחכות מעט – ופה בתחנות הקטנות של האניות אין כל, אין גם חדר אחד כראוי להסתתר בפני הגשם. ולו היתה בקאחובקא תחנה מרכזית של מסלת הברזל, או בל"ס היה בית התחנה בנוי כמו רמים, כמו היכל מלך - ופה אי כל. על פי רשימת הנסיעה תבא האניה ממעלה הדניפר, מאלכסנדרובסק וניקופול בשעה לפני חצות, ובאותה שעה תבא אניה אחרת גם ממורד הנהר, מחרסון, ופה פגישת האניות וחליפות הנוסעים, אבל אין מדה ואין קצב לביאתן; יש אשר תמהר האניה לבא בשעה תמימה, ויש אשר תאחר שלש וארבע שעות, הכל לפי רוב המעשה ורוח היום, והנוסעים האמללים יחכו מן השעה העשירית בערב עד חצות הלילה או גם שתים שלש שעות אחרי חצות. וגם הפעם, מסבות שונות, ביחוד מפני הערפל הגס והעב המכסה את הנהר, אחרה האניה לבוא, וזה כארבע שעות תכופות הננו עומדים צפופים על מכסה ה“סוכנות”ומביטים אנחנו על המים לראות, אם לא יאיר האור בעד “העששית האדומה”, ואזננו נטויות להקשיב קול החליל או המית המים. כמדומה שנשמע קול החליל, האניה מתקרבת, האניה באה, פני המחכים נהרו, כל אחד יכין את צרורו, אבל, לשוא, כי “אנית משא” עברה ותלך הלאה ואניתנו אינה, ואין קול ואין קשב, וכמה שתחכה חכה עוד. אמנם כן, הכל תלוי במזל, ואפילו דרכים. מסלת הברזל זכתה ונולדה במזל טוב, בשבע עינים יביטו עליה משגיחים ומפקחים ובונים ואדריכלים ובונים ומודדים מטעם הרשות, ויכריחו את בעלי המסלה להכין הכל בעד הנוסע, לדאג בעדו, בעד שלומו וטובו בעת יסע ובעת יחנה, ודרך המים עזובה ושוממה, ואין חולה עליה… יש שר של מים ואיתן מושבו בקיוב ומצודתו פרושה על כל הדניפר עד חרסון, אחת ביובל יבקר את “גלילו” וגם אז ישים את לבו רק ל“תעלת המים” לעמקה ולרחבה, אבל לא להאניות, ולא ידאג לשלום הנוסעים ולטובם, ולא לבד בקאחובקא ויתר התחנות אין הבנינים הנחוצים לנוסעים, אבל גם באודיסה בכבודה ובעצמה אין בית נכון ונשא כזה. הלא דבא הוא: רבים אומרים, כי רק על הדניפר משטר “יפה” כזה, כיט החברה המיוחסת לא תפנק את נוסעיה, ואין רע אם גם יעמדו שעה או שתים תחת כפת השמים, ובחופים אחרים, מקום יש התחרות בין בעלי האניות, יש גם בתי התחנות… כאמור, על פי הרשימה, תבא האניה הנה כשעה לפני חצות, ובחצי השעה הראשונה אחר חצות תלך מזה. ובאמת כל הכתוב ברשימה רק אותיות מתות, וכמו שאין שעור לבואה, כך אין שעור ליציאתה: יש שתתעכב פה רק רביעית השעה, ויש שתתמהמה גם שתים גם שלש שעות, הכל לפי רוב המשא. אם “הטעינה” גדולה, תתמהמה עד שץקח הכל, ואם לא, הנה תקח רק את הנוסעים ותשרוק ותהמה ותלך לה; ואם באה הפעם בשעה השלשית אחרי חצות – גם יצאה מזה רק בשעה הששית בבקר, כי לקחה מזה הרבה מאות “שקי קמח” להובילם לאודיסה, לקונסטנטינופול, לבירות, לאלכסנדריא של מצרים. בשנים האחרונות האירה ההצלחה אל בעלי בתי הרחים. החטים נקנות בזול והקמח נמכר ביוקר, “הקמחון” בעל בית הרחים ירוח על חד תרי ולפעמים גם על חד תלת.החשבון הזה איננו על פי גוזמא, כ“א כן הוא באמת, ובעלי בתי הרחים עשו בשנים האחרונות עושר רב באופן נפלא מאד. בתחלה היה המסחר הזה כמו כל מסחר ועסק טוב, בידי האשכנזים, אשר רק הם ידעו את “סוד הטחנה”. בני ישראל קנו מהם בדמים מרובים קמח סלת ויאפו חלות, ואפו מצות ויעשירו את האשכנזים: אבל החתיכה הראויה להתכבד משכה עליה עיני רביםוסוף סוף נדחקו גם אחינו אצלה, ואם כי באו כמעט אחרי יום טוב, כדרכם תמיד, בכל זאת עשו גם המה עסקים טובים, והרבה מהם נתעשרו. ורשה היה רק, כי איש יהודי יעשה עסק טוב, ומכין שנמצא היהודי הזה – הנה נמצאו מתחרים אתו, והתחרות גברה ובתי רחים נתרבו, ואין לך עיר וכפר על חופי הדניפר שאין בו “רחים של קטור”, ותהי ה”טחנה" רבה מאד, יותר מכפי הצורך ליושבי המקום. ובכדי להחזיק את המחיר במעלה העליונה, שלחו את העודף לאודיסה וגם לכל ערי תוגרמה ומצרים, ותחת לשלוח חטים לאודיסה ולחו“ל ישלחו קמחא טחינא. באודיסה ובערי תוגרמה אין יודעים את הסוד, כי לא מרוב טובה ישלחו “הקמחנים” את קמחם להם, ויתאמצו להוריד המחיר. אבל פה המקח מתקיים. והקמחים חשבון צדק להם: אם גם לא ירויחו בסחורתם שישלחו על פני המים הנה גם לא יפסידו. תחת זאת ירויחו כפלים בשקים שימכרו פה. והמקח המלאכותי הזה מתקיים זה איזה שנים, עד כיע לפעמים מחיר הקמח פי שלשה ממיר החטים. סוף סוף גם העסק הזה יתמוטט, כי ההתחרות תתרבה מיום ליום. בשנה זו לבדה נוספו בתי רחים פי שנים מכפי שהיו, כעת אמנם עוד יתקיים המקח המלאכותי, את העודף ישלחו עלך פני המים, כל אניה ואניה תוביל שקים הרבה ועליהם כתובים באותיות שחורות: קונסטנטינופול, אלכסנדריא ועוד… וגם האני פראווארנא לקחה איזה מאות שקים, ותתעכב ע”י הטעינה ההיא בקאחובקא, עד השעה הששית בבקר. ב. כל הנוסעים במחלקה השניה והראשונה כבר קמו מערשותיהם ונתאספו “באולם הכולל” אל שלחן-הטהי, יש מי שיש לו טהי וסוכר בסלו, ויביאו לו רק המים בכלי, אבל כאלה מעטים. על פי הרוב ישתו מן המוכן ב“הריסטורציא” של האניה. ההבדל ביניהם, כי אלו הראשונים ישתו טהי טוב, שיעלה להם בדמים מעטים, והאחרונים ישלמו במיטב כספם בעד נסך פסולת שאין לו לא טעם ולא ריח, אבל רובי הנוסעים המה סוחרי תבואה, שלא יקפידו על פרוטות. צנצנת טהי עם מעט לחם וחמאה על חודו של סכין מחירו שני זהובים… ישתו וישלמו, כי הסוחרים ההם לא יחשבו גם חשבון השקלים, ומה גם פרוטות וזהובים. כמו הקבלנים לפנים, כן גם הם, רק לעיתים רחוקות ימותו ויקברו בתכריכים שלהם. אמנם כל זמן שיחיו, יחיו בטוב: אם על חשבונם של אחרים – זו היא שאלה אחרת, אבל יחיו, כי גם הסוחרים הקטנים ינהלו את מסחרם בגדולות, ולהרויח איזה מאות או להפסיד בכף מאזנים ישא יחד, והיתכן איפוא כי סוחר כזה ידקדק בחשבון הפרוטות? ולפיכך נראה פה“הזהובים עפים כזבובים” לכל עבר ולכל פנה, ומשרתי האניה ומחזיקי בתי אוכל ומשקה יעשו עושר, כי דוכס אשכנזי איננו נותן למשרת אותו “על טהי” כמו שיתן סוחר תבואות על הדניפר להמשרת אשר על באניה… וישנם משרתי אשר “אלפים בכיסם” והגם בל“ס עשירים מכל הסוחרים האלה ביחד… כי שונה הוא המסחר הזה פה מאשר בכל הארץ ובכל המדינות. אם תעבור במסלת הברזל ותשמע לאמר: פלוני הוא סוחר גדול ונורא, כי בשנה זו מכר כמאתים מרכבות (וואגנאן) תבואות, הסכום הזה נורא מאד ומי יכילנו, ורק סוחר גדול מאד אשר מסחרו פרץ בארץ יסחר במדה מרובה כזו, ומאתים מרכבות, אם,נחשוב גם שש מאות פוד המרכבה, הם בס”ה מאה ועשרים אלף פוד, היינו שנים עשר אלף כורים, ופה על הדניפר שנים עשר אלף כור – שלש ספינות או שתי אניות, וגם הסוחר הקטן ימכור סכום כזה, וישנם כאלה אשר ישלחו על פני המים מאה אלף כור, – מיליון פוד. וגם הם עניים ואביונים נוראים… התבוננו נא אל הזוג אל השלחן ושותה טהי בהרחבה גדולה ובמנוחת הנפש… לאחד יש עשרים וחמשה אלף כור חטים באודיסה ולשני – עשרים אלף כור שעורים. ס“ה לשניהם – חצי מיליון פוד תבואה. בל”ס תדמו בלבבכם כי לכל הפחות יש להם משלהם בעסק הזה חמשים אלף רו"כ, אבל, האמינו לי, כי גם פרוטה אחת אין להם, ואם ימותו היום – יחזרו בניהם מחר על הפתחים… ואם תשאלו איך יוכל להיות כזאת? אות הוא כי לא תדעו את המסחר הזה במקומות ההם, והמסחר כן הוא: לפנים היו סוחרים פה מעטים וסוכנים באודיסה מעט מזעיר. הסוחר היה איש עשיר ולו כסף מזומן, ולפי ערך המזומנים קנה גם סחורה. אניות הקטור טרם היו, והיה טוען את דגנו ב“אניות מלח”; האניה התמהמה בדרך שלשה או ארבעה שבועות; ובמשך הזמן הזה נסע הוא בעצמו בעגלה לאודיסה וימכור את התבואה וישב לביתו מלא וגדוש; כי בלא ריוח מרובה לא קנה ולא מכר. אולם ברבות הימים קמו סוכנים באודיסה. ותחת לנסוע בעצמו, שלח הסוחר את התבואות אל הסוכן, והסוכן מכר אותן, ויגבה את הכסף, וינכה את ההוצאות ושכר טרחתו, והכסף הנשאר שלח לבעליו. כה היה המסחר מסחר טוב והסוכנות עסק עוד יותר טוב מהמסחר בעצמו, כי רק ב“עשר אצבעותיו” הרויח הסוכן ממון הרבה, והסוכנים הראשונים עשו עושר רב, וכמובן נמצאו מתחרים, וירבו הסוכנים. והסוכנים החדשים כדי לתפוש את לב הסוחרים, לא חכו עד בוא התבואות לאודיסה, כ“א הסתפקו רק “בתעודות של בעלי האניות”, קונסאמינטים בלע”ז, כי אניתם טעונה כך וכך חטים של פלוני הסוחר, ומכיון שקבלו את הקונסאמינט, מיד שלחו את כסף מחירו, אם לא במלואו אבל למחצה או שלשה חלקים, הכל לפי מצב המסחר. גם הסוכנות הזאת היתה קרובה לשכר ורחוקה מהפסד; כי אם הקונסאמינט ביד הסוכן הרי הוא בעל הסחורה… ולחשוש פן יזייפו קונסאמינט, לחששה רחוקה כזו לא חששו. מקרים כאלה יקרו תמיד בשטרות של מסלות הברזל, אבל פה על הדניפר עוד לא קרה כדבר הזה, משנתרבו הסוכנים עוד התחילו לתת “דמי קדימה” לסוחרים בטוחים. בירחי יוני ויולי, לפני הקצירה והדישה נחוץ, כידוע, כסף להסוחרים המקומים, כי אז יקנו תבואות “על להבא” מאת האכרים ובעלי החצרים, ויתן הסוחר דמי קדימה “כמה אלפים” להסוחר; ובעת האסיף, כי יאסף הסוחר את התבואות מקוניו, ישלח אותן לאודיסה, וינכה אז הסוכן מחשבונו את הרבית ויבא אל שכרו. המסחר כמו שרואה הקורא ירד מעט מגדולתו; ובכל זאת עוד היה העסק טוב, כי סוף סוף רק עשירים היו סוחרים בתבואות, מלבד “דמי הקדימה” שלקחו מהסוכן עוד היו להם כהנה וכהנה משלהם. אבל משנתרבו אניות הקטור והתגברה ההתחרות ביניהן, המציאו האגודות העשירות את ההלואות באפותיקי על התבואות, וההמצאה ההיא, אם כי הועילה הרבה לבעלי האניות, אבל הורידה עד הדיוטא התחתונה את המסחר הזה, ומאז אין לו תקומה. עד העת ההיא היה המסחר בידים אמונות בידי, בעלי כיס, שידעו את ערך הכסף וחפצו להשתכר ולהרויח; אבל מיום שהמציאו את האפותיקות יצא המסחר מידי העשירים ונכנס לרשות העניים “בעלי הרוח”, שאין להם מדגרמם כלום; והעניים שאין להם כסף, אינם יודעים גם להוקיר אותו, ביחוד אינם יודעים מה זאת “ריוח ופרנסה”. וזה סדר המסחר בעקב “שטת האפותיקות”: הסוחר השולח לחמו על פני המים, קונה על ידי סרסור מאת בעלי האוסם, ונותן להם דמי קדימה סכום מעט חמש או עשר פרוטות לפוד, והולך מיד אל אגודת האניות ומזמין אצלם “כלי ספינה – לדוגמא על שלשת אלפים כור. אם מחיר החיטים באודיסא שבעים קופ' – מחיר ההובלה חמשה ק‘, עוד הוצאות קטנות, כמו טעינה ופריקה, רבית, מס הנהר, אחריות מאש וממים ועוד – שלשהק’. ס”ה כל ההוצאותשמונה קפ‘. וישלמו פה בעד החטים ששים ושתים ק’ הפוד, ולא ישאירו לעצמם ריוח אף חצי הפרוטה, שמונים אחוז למאה תתן האניה באפותיקי, ועשרים אחוז הנותרים ישלם הסוכן מאודיסה, כי בעת שיקנה החטים יודיע על ידי טלגרמה להסוכן לאמור: “הנני טוען שלושים אלף פוד, נחוץ ששת אלפים במזומנים”. הסוכן אשר כבר נתן דמי קדימה להסוחר, מוכרח ללכת הלאה. כי אם לא ישלחו עתה את הכסף הדרוש ישלח הסוחר את הקונסאמינט לסוכן אחר, וישאר הוא קרח מכאן וקרח מכאן, לא הקרן ולא הרבית ולא שכר הסוכנות; נמצא כי הסוחר לא הניח בכל העסק הזה אף פרוטה אחת,ולפעמים עוד יעשה כה: כי תחת לטעון שלשת אלפים כור יטען רק אלפים כור, ואת ההלואה יקח במלואה על כל שלשת האלפים, והמלואים מהסוכן גם כן על כל הקונסאמינט. בעל האניה לא יקפיד על החסרון הזה, כי כספו בטוח, ויקבל עוד שכר ההובלה גם בעד אלף הפוד החסרים, כי בעד ההובלה שלמו לו בכל הכתוב בהקונסאמינט; בעד יתר יקבל, ואם יחסר – אינו ערב בדבר. וכבוא האניה לאודיסא יבא הסוכן ויפדה את התבואות מיד בעלי האניות וישלם להם הלואתם, הרבית ושכר ההובלה, וימכור את התבואות. והיה אם עלה בינתים המחיר, הרי לקח את כספו והרבית ושכר הסוכנות, ואם ירד המחיר, כמו שהוא עפ"י רוב, הניח מעותיו על קרן הצבי; ומכיון שהניח את כספו רק פעם אחת בעסק הזה, הרי מוכרח הוא לנסות את הצלחתו עוד הפעם… וכה חוזר חלילה. הסוכן יש לו חשבונו, כי גם אם ילכו לטמיון בשנה איזה אלפים ר’1 אולם אם תהיה לו סוכנות כדבעי, ירויח כפלים, ירויח בנגלה ובנסתר… הסוחר יש לו חשבונו – הרי הכסף יתן הסוכן וחברת האניות, ואם ירויח – ירויח הוא, ואם יפסיד – ההפסד לא שלו הוא, כי אין לו מה להפסיד. בעלי האניות יש להם חשבונם – כי באודיסא הלא יפדה הסוכן את הקונאסמינט מידיהם וישלם להם כל המגיע… וכל החשבונות האלה “בכזיב מודתן”; כי מסחר התבואות בימינו אלה עוד גרוע מצחוק הקלפים: כי מרגלא בפומי דהמשחקים לאמור: אם “הפסדת פעם אחת אל תחפוץ להשיב לך הפסדל”, וסוחרי התבואות אינם כן, מכיון שהפסידו פעם אחת, יחפצו לשוב ולהרויח והנם הולכים בדרכם זה הלאה והלאה, וסוף סוף ישארו ערומים כיום הולדם. אם עוד השנים כתקונן, המקחים עולים ויורדים במקח שוה, החיוק אינו גדול כל כך, פעם ירויחו ופעם יפסידו, ויצאו שוה בשוה, ואם לא נשארו להם מזומנים בכיס, לכל הפחות הלא היו כל העת ההיא, אבל אם תבא פתאום איזה סבה חדשה אשר לא שערוה מראש אז אבדו ואבדו. ואשר לזאת רואים אנחנו, כי כל הנחלים, סוחרי התבואות מהדניפר והבוג, הולכים אל הים הגדול לאודיסא; וגם הים הזה איננו מלא, גם הוא נתרוקן. כי שנת בצורת אחת כמו שנת 91 העמידה גם את אודיסא על נחליה ריקים ועשות כמצולה שאין בה דגים, ותהי מהפכה נוראה באודיסא ותהי לחרדת אלהים. אחרי המהפכה הגדולה ההיא דמו רבים כי מסחר התבואות ישוב לקדמותו;הסוכנים “המלומדים במכות” לא ישובו לכסלה, לתת דמי “קדימה” ו“מלואים”, בעלי האניות לא יתנו הלואות שמונים אחוזים למאה, וממילא יהיו הסוחרים רק בעלי כיס, עשירים, והמסחר יהיה מסחר כראוי. אבל עולם כמנהגו נוהג, הללו נובלים והללו נוצצים, הללו נקברים והללו נולדים… ממעי המפלה של הדגן היקר, אשר תחתיהם נקברו “הסוכנים הישנים”, נוצצו חדשים, וישירו שירה חדשה, ויביאו כסף חדש, מטבעות חדשות, מתחלה בררו להם רק את הסוחרים הטובים, ה“בטוחים” הגדולים והודאים, העמודים החזקים, אשר גם ב“שנות הסער” לא נפלו ויעמדו בפני הרוח שאינה המצויה ההיא, ואחר כך התשוקה ל“כורים” גברה עליהם, ויתנו גם לספקות קלים, ואחר כך לספקות נסים ואחרי כך כם לספק ספיקא… בעלי האניות גם כן שבו להתחרות ועוד הפעם יתנו הלואה שמונים אחוזים למאה ועוד יותר, סוף דבר המים שבו לאיתנם, המסחר נפל פלאים כמקדם, והנהו בידי הקבצנים כמו שהיה – עד אשר תבא מהפכה חדשה, ואז יבא הקץ לכל אלה. אבי ההלואות ומחולל המסחר המסוכסך הזה, היה איש יהודי ושמו ז. טרם נגלה האיש הזה, היה המסחר הזה באודיסא רובא דרובא בידי היונים, ומעוט דמעוט בידי היהודים. היונים עם חכם ומחוכם ידעו להרויח על חד תלת, והיהודים עם חכם ונבון התחרו בהם וירויחו גם כן על חד תרי או פחות מעט, ואלו ואלו עשו עושר רב, אבל הנה בא האדון הנזכר, ויהפוך את המסחר הזה לגמרי. הוא החל לטעון תבואותיו באניות של החברה הרוסית. והחברה הרוסית, בכדי להרבות מספר אניותיה, נתנה על ידו דמי קדימה סך רב ועצום, מלבד ההלואות התמידיות, וילך האיש הזה הלוך וגדול, ושמו יצא לתהלה בכל ארץ הנגב, ויעמד סוכנים בכל תחנה ותחנה, ובאשר באתם שמעתם רק ז. וז.; אניות הקטור חכו לבואו והמון משרתים תוכו לרגליו, בכל מקום מוקטר ומוגש לשמו והאמונה בו רבה על כל סביביו. אפס כי סוף סוף נתקלקלה המכונה, ובבקר לא עבות אחד פשט את הרגל, ויאבד את כספו וכסף זרים בענין רע; וזה האיש ז. אשר הרעיש עולמות ואשר מסחרו פרץ בארץ עד כדי עשרת מילליון לשנה, מת ויקבר בתכריכים שאינם שלו. ובאסונו משך אחריו גם את כל חבל משרתיו וסוכניו ועושי רצונו, וגם את כל הסוכנים אשר להחברה הרוסית כי בראותם כי רבה מאד אמונת החברה בו, האמינו בו הם עוד יותר, וגם שני יהודים, סוכני החברה ההיא, גם הם נפלו אז, והם היו היהודים האחרונים בחברה. מני אז אין עוד סוכנים יהודים אצלה. ותהי המהפכה גדולה מאד, והרעש בעת נפלו גדול ונורא, כי רבים חללים הפיל, ויבכו בני ישראל את האבדה הגדולה ההיא. ובכל זאת סדר הלואות והאפיתקאות נשאר כמו שהיה, היהודים יסחרו בתבואות ויעשירו את עם הארץ, ויעשירו את החברה הרוסית ואת בעלי אניות שונות, והם בעצמם, כמו שהיו “קבצנים” כן הם עוד עתה, ורק שמלתם לעורם נשארה עליהם, והוצאותיהם שהוציאו בדרכם. על פי הרוב יסעו במחלקה הראשונה וישחקו בקלפים במדה מרובה. כי בכל רגע ורגע עומדים הם על עברי פי פחת, או על סף העושר, והרובל המוכן כאין הוא ביניהם; כי ממה נפשך, אם העסק יפה וטוב, יספיק גם להוצאות הנסיעה במחלקה הראשונה, ואם חלילה רע – כהפסד מרובה, רובלים אחדים מה הם? וכה יסעו, כה יחיו, כה ימותו וכה יקברו. רוח אנדרלמוסיא, עולם התוהו… זה הוא הסך הכולל של חייהם. ג. השמש עלה, הנוסעים כלם ישבו אל השלחן והאניה עזבה את חוף קאחובקא, ובעוד חצי השעה תבא לביריסלאב, קאחובקא – על החוף השמאלי בפלך טאווריא, וביריסלאב על החוף הימני בפלך חרסון, כי הדניפר הוא הגבול בין שני הפלכים ההם, רק שמונה ווירסטאות המרחק מקאחובקא לביריסלאב, ופה הוא מרכז הדניפר התחתון, ואם יפה הוא הנהר הגדול הזה בכל מקום, יפה הוא פה שבעתים. מעבר מזה ומזה ערים וכפרים, ובתי מלאכה שונים וקולוניות, וביניהם המון אניות קטור ואניות תרן וסירות דוגה ו“כרלינות” וספינות למיניהן; כי במקום הזה התחנה המרכזית לאניות משא ונוסעים של החברה הרוסית, ואניות משא של האחים “אנאטרא” ושל הסוחר העברי דוד רטנר, ועוד ועוד. שתים עשרה “אניות לנוסעים” תעבורנה פה מידי יום ביומו, ויש אשר כמאתים אניות וספינות שונות יתאספו פה והתכונה רבה מאד; אניות תרן וסירות דוגה ואניות הקטור רצות פה ושם. וקול החליל ישמע מכל עברים, כי מאלכסאנדרובסק עד הנה תלכנה רק “ברלינות” או אניות תרן אחרות, ומפה יתרבה עומק הנהר ויעלה לשמונה עשר רגל, וגם האניות היותר גדולות תוכלנה לבוא הנה, ואין איי חול ואין גדר אבנים. לפני כמה חדשים אחדים עבר דרך הנה שר הדרכים והמסלות, ותמצא ק. חן בעיניו, וכמו שאומרים, הציע לבנות פה חוף גדול לאניות, מובן, כי כל אלה רק אחרי שינקו את “שכר המים”. אם יבנה ויכונן פה, “חוף לאניות הים” עוד הדבר מוטל בספק גדול, אבל גם בלעדי זה יש דרך ונתיבה במים עזים ההם, ובעלי האניות יעשו “עסק טוב”. המסחר הזה הוא אחד מהטובים וכל מי שהתחיל לעסוק בו נתעשר. ראשית פעולת החברה הרוסית היתה מצער, וכעת יש לה על הדניפר לבד יותר משמונים “ברלינות”, ששים ספינות של עץ וברזל – והרבה אניות קטור העושות דרכן בלי חשך יומם ולילה, גם ראשית פעולת האחים א. היתה מצער וכעת יעלה רכושם לעשרות מילליונים, גם כל יתר החברות עושות חיל, רק היהודים עמדו מנגד לעסק הזה. שמא תאמר כי לא ידעו לתת בים דרך ובמים עזים נתיבה – הנה רוב הסוכנים עושי רצונם של כל החברות (לבד החברה הרוסית) הנם עברים, ועל פיהם ישק כל העסק הגדול הזה, אבל זה דרך בני עמנו מאז, לבחור את המסחר הקטן, התגרנות והחנונות,ולעזוב את הגדול. היהודי העשיר קונה חטים , קונה שעורים וישלחם לאודיסה, ואת שכר ההובלה ישלם לאחרים; זה נתעשר – וזה אין לו לא חטים ולא לחם. ובאמת לא אדע, אם אמת בפי אלה האומרים, כי היהודי יתנפל על המציאה בשעה שהיא כבר “אינה מציאה” ותתגלגל בחוצות, ויקח בידיו המסחר שכבר נתחת ונתקלקל; או אולי הצדק עם אלה האומרים, כי גם המסחר, העסק הטוב, אם יבא לידי היהודים יתקלקל. כזאת אומרים אלה אשר לא מבני ישראל הם. שאלו נא את פי חנוני מעם הארץ ויאמר לכם, כי מאז באו החנוים העברים נתקלקל המסחר בחנויות. שאלו את הסוחר בתבואות מעם הארץ ויאמר לכם ג"כ כדבר הזה, שאלו את בעל המלאכה ויאמר כזאת, שפה אחד ודברים אחדים, כי היהודי יקלקל את העסק ויורידהו עד הדיוטא התחתונה. אנחנו אמנם נדע כי לא כן בדיהם, אבל על זאת נתפלא, אם נחוה כי העסקים האלה אשר בידי אחינו ירדו פלאים מיום ליום, ובידי לא יהודי יעלה מעלה. התבוננו, עשרים חנויות בעיר של יהודים, וחנות אחת של לא יהודי, חנות היהודי פתוחה מדמדומי חמה עד חצות הלילה, יומם לא ינוח ולילה לא ישן, לא יאכל לחמו בעתו ולא ישן את שנתו, כל היום ישא ויתן, טרוד הוא מן הבקר עד הערב ומן הערב עד הבקר, לא ידע חיים, לא ידע מנוח. כמדומה לך שהוא “בעל שפע” גדול, “עושה בזהב ובכסף” ןמסחרו מצליח. והנה לא יעברו ימים הרבה והסחורה תתמעט, פה ושם יתראו ספסלים וארגזים ריקים, הדלות מבצבצת מאליה. עוד מעט והחנוני הזה פושט את הרגל. ואינו יהודי – כמדומה לך אין לו “פדיון” כלל, רק לעתים רחוקות תראה קונה בחנותו, הוא יודע עתלאכול ועת לשתות,עת לנוח ועת לישון, מנהל את מסחרו בנחת, במתינות, ןבכל שנה ושנהיתעלה, הסחורה תתרבה ותתרבה, והוא עושה חיל. מה זאת? מסחר התבואות לאחדים ירד עד הדיוטא התחתונה. מסחר התבואות עתה מעין מלמדות בליטא לפנים. כל אברך שאבד את כסף נדוניא שלו וכלו שנות מזונותיו על שלחן חותנו ואין לו במה להתעסק, יסחר בתבואות – היהודי יקנה מדמדומי חמה ועד דמדומי חמה, הוא הראשון והוא האחרון בשוק, כל היום טרוד מאד, לא ידע לא שבת ולא יום טוב, יסע, ירוץ, ישלח טלגרמות,יחלוף כסף, ימכור, יקנה, והנה כעבור שתים שלש שנים – והוא יסבב על הפתחים, מסוחר יהפך למשרת וממשרת לנושא שקים, ואינו יהודי יתעשר ממסחר הזה. בעינינו נחזה זאת בכל ארץ הנגב. בחכירת קרקעות גם כן המחזה ההוא, וכה בכל אשר נפנה. ומה זאת? מכל התשובות רק תשובה אחת מקובלת על הלב וכנראה צודקת, כי היהודי לא יכונן את מסחרו על “ריוח”; זבין וזבין תגרי איקרי, זהו כלל גדול בסחר היהודים, הוא יאהב את העסק מפני העסק ולא מפני הריוח; ואינו יהודי אם יציעו לפניו עסק חדש מיד ישאל: “ומה ארויח?” והיה אם יוכח כי לא ירויח לא ישלח ידובעסק הזה כלל. בכלל, לא יזוז ממקומו טרם ידע שירויח; והיהודי אם תציע לפניו עסק חדש מיד ישאל: “ומה אוכל להפסיד בזה”? והיה אם רק ידמה כי לא יוכל להפסיד יעשה את העסק, אם לא להפסיד יסע לפלשתינא, לארגנטינא, לאמיריקא, ישלח ידו בכל, יסחר “בכל מכל כל”, יקנה הכל וימכור הכל, ומזה כל השאון והרעש והמהומה של המסחר העברי. “פדיון” החנוני היהודי הוא עשרת מוניםמכפי פדיון חנוני אינו-יהודי, ויען כי הפדיון מרובה נחוץ לנסוע עשרת מונים לחרקוב, למוסקוי, ללודז ולאודיסא, ואת היהודי הזה תראה עשר פעמים בכל תחנות מסלות הברזל ודרך המים, ותמלא הארץ אותו. והחנוני אינו יהודי אשר “פדיונו” רק החלק העשירי – יהיה הרבה יותר מהיהודי; אם הפדיון מרובה, גם ההוצאה תגדך, ובשעה שהפרוטה מצויה, אם של עצמו או של חברו, יחיה האדם חיים טובים. ובכלל הוצאות היהודי רבו כמו רבו על הוצאות אינו יהודי, באכילה, בצרכי הבית, בגדול בנים וצרכי הצבור; באשר יוציא אינו יהודי פרוטה, יוציא היהודי שקל, ומשום כך נראה היהודי יורד מטה מטה בכל שנה ושנה, ואינו יהודי יעלה מעלה מעלה; אבל החסרון היותר גדול בסחר אחינו הוא “אי המקוריות”. שוטטו בחוצות, התבוננו אל הסוחרים העברים, אם תמצאו אחד שהמציא מסחר חדש, או מקור פרנסה חדשה? עדר ה' ילך בעינים עצומות איש אחרי רעהו. אם כולי עלמא חנונים יפתח גם הוא חנות, מבלי שים לב אם רבו המוכרים על הקונים, אם כולי עלמא סוחרי תבואות – יסחר גם הוא, אם כולי עלמא מחזיקי בתי משקה – יחזיק הוא, אם כולי עלמא מלוי ברבית – יתן גם הוא את כספו בנשך, הכל לפי מנהג המקום, ולא יתן אל לבו לבקש מסחרים חדשים, ולא רק בליטא ופולין, אשר קשה מאד למצא פרנסות חדשות אבל גם פה בארץ הנגב, ארץ חדשה אשר עפרות זהב היתה לפני דור אחד, ורק הטפש והעצל לא עשה עושר, גם פה לא ראינו “התחלות” בידי היהודים… ופה היה אפשר הדבר מאד, מעין אמיריקא, קאליפורניא – עפרות זהב היתה פה. ותחת אשר שם באמיריקא נחוץ היה לחפש את הזהב ולחפור אותו בעומק האדמה – פה התגלגל בחוצות, השתפכו אבני זהב ואין מאסף אותם. הנה ק. לפני ארבעים שנה קנה אותה אציל רוסי אחד במחיר חמשים אלף רו’ב, לפני שתים עשר שנה מכר אותה לפ. מי שהיה אכר, במחיר מיליון, ועתה מכרו אותה להסוחר ט. מאודיסה במחיר שני מיליון ורבע, וגם הוא קנה אותה במחיר קטן. מזה תוכלו לראות מה היתה הארץ ההיא לפני דור אחד. שמא תאמרו, כי מעבר לים היתה הארץ ההיא, ארץ לא ידע אותה איש יהודי – תשגו מאד; בעת מלחמת קרים מלאה היתה תשואות היהודים. לק. יש גם ערך היסתורי, וסופר דברי ימי ספרותנו הרוסית לא יעבור עליה בשתיקה, כי פה נכתב חלק גדול של הספר “Записки Еврея “. המחבר חי פה, ואחרי שבטל המכס הכללי, חכר פה מוכסנות פרטית בק. ובעת אשר בספריו מלא שחוק פיו על נסיכי בתי היי”ש ( Кабачные принцы ) היה הוא בעצמו מעין נסיך כזה, ולא מצא עסק אחר טוב ממוכסנות. מיד אחרי מלחמת קרים, כאשר עזבו הטאטרים את הארץ, מכרו את נחלותיהם במחיר שוה מאד, ויהי מקח של מענית אדמה יחד עם הכלים והבהמות הנחוצות לעבודה שבעה או שמונה רו”ב, לשלם בזמנים שונים, ועתה מחיר האדמה מאה ושבעים וחמשה ר‘. צא וחשוב עד כמה עלה מחיר האדמה במשך השנים, משנת 1858 עד עתה.ואנחנו, עם חכם ונבון הרואה את הנולד, לא ראינו את המקרים מראש, ואם על פי מקרה נפלה איזה אחוזת נחלה לאיש יהודי, אם לקח אותה בתור תשלומים בעד חוב, או באופן אחר, הנה כמו התביש בה, כמו ירא ממנה וימהר למרה ולהפטר ממנה, גם אם הפסיד במכירתו; ולעת צאת הפקודה האוסרת על היהודים לקנות קרקעות, כמעט שלא היה מאומה מן המוכן בידיהם. את כל השנים הטובות, אחרי מלחמת קרים עד שנות הרעמים, כלו אחינו בשה“י ופה”י, ולא עשו מאומה ולא ראו את הנולד, רק התענגו על “מחזות ההשכלה” וידמו לצאת בזה ידי חובת החיים, ולא רק כי לא ראו את הנולד, אבל טחו עיניהם מראות את ההוה, ולא ידעו ולא הבינו את הטוב להם. עשתרות מעשירות ידעו עוד בימים מקדם, וביחוד ראינו כזאת פה בארץ הנגב. ולגדל עשתרות היה כר נרחב, כי הממשלה החכירה את נחלאותיה הרבות במחיר מצער מאד, חמשה עשר קאפ’ המענית, והצאן והבקר רב מאד, והצמר נמכר במחיר טוב, וגם הסומא ראה כי אין עסק טוב “מעשתרות”. ראו זאת אכרים פשוטים: נשמות גסות שלא ידעו את ה“השכלה ומחלקותיה”, רק ידעו את עדרם, ועתה הנם מגדלי צאן מפורסמים ובעלי אחוזות גדולים. ובניהם ובני בניהם, כבר גם טעמו את טעם ההשכלה, ויבקרו את בתי הספר הגבוהים, והגם אדונים. מיד אחרי מלחמת קרים היתה הפרוטה מצויה מאד בין אחינו; הקבלנים הליטאים שעשו אז עושר רב שבו “בכיס מלא” אל ערי מולדתם, ושמה ישבו על “התורה והעבודה”, או על “נשך ומרבית”; ואלה שנשארו פה בארץ התנפלו על מסחר היי“ש ויבנו למו בתי משקה, בתי היין בכל כפר וכפר. אחרי כן התנפלו על “החנויות” ויבנו להם חנויות בכפרים ובערים, וכאשר נתקלקל מסחר החנויות התנפלו על מסחר התבואות, ומאומה לא נשאו מכל עמלם יחד, בתי המשקה אכלו את בז המלחמה, החנויות אכלו את בתי המשקה, ומסחר התבואות – את יתר הפליטה, את הכסף והכבוד. בעל החנות רמה את האכר בחמשה פרוטות – והאכר לא שלם לו חמשה רו”ב, בעל החנות כמובן פשט את הרגל לנושיו. האכר אמנם נשאר אכר, מכבודו ומכספו לא נגרע מאומה, בעלי המלאכה לגלמי בד – גם כן נשארו על עמדתם: מכבודם והונם לא נגרע מאומה, והיהודי החנוני נשאר “קבצן” שפשט את הרגל. היהודי מכר יי“ש להאכר, הוא מסך מים ביינו, לא מלא את הכוס, הקטין את ההין והלוג, סוף דבר – הוא הונה את האכר; ובכל זאת, אחרי פרנסותיו הגדולו ירד מטה מטה, והאכר עלה מעלה מעלה; כי האכר היה לו עסק עם קודשא בריך הוא, עם הטבע, ושנת שובע אחת היתה לודי והותר לאונאת חמשים יהודים, והיהודי הזה עסקו עם האכר, וכמה שהונה אותו מאומה לא היה לו, והרמאי היה היהודי. פפאלץ-פיין הזקן היה אשכנזי גס, רועה צאן פשוט באחוזת דוכס אנהאלט, בערבות טבריא; דוכס אנהאלט היו לו געגועים אל ארץ מולדתו, אשר עזב אותה בימי המלחמות של נאפוליון הראשון, ופפאלץ-פיין היו לו געגועיםאל עדריו, אל עזיו ותישיו, ויקח בחכירה אצל האצילהזה נחלת שדה לרעות את צאנו, ויהי מגדל צאן, ולסוף ימיו עזב אחריו נחלה לבניו מאתים אלף מענות אדמה פוריה ושלש מאות אלפים”ראשי צאן". הלא מלתא זוטרתא היא! ובניו אחריו הלכו בדרכיו ויוסיפו כהנה וכהנה; וכעת הגם בעלי אחוזות של כמה מאות אלפים מענות אדמה, ונחלת אחוזתם גדולה כמעט מכל נסיכות אנהאלט, ואלפי אלפים צאן ובקר להם, גם בני בניו של רועה צאן זהכבר ראו באור ההשכלה, ואין אף אחד בהם שלא גמר את חק למודיו בבית ספר גבוה; ובכל זאת את אדמתם ועדריהם לא עזבו עד עתה, והנם בעלי אחוזות היותר משובחים בכל הפלך. את “האדמה הטובה” לא ראו בכלל אבותינו, אבל גם את המסחר החדש, לבד החנויות, לא הבינו. לפני איזה שנים החלו האשכנזים פה ליסד “בתי התוך כלי ברזל” וברזל סיגים. והראו נפלאות בעסק הזה, ויהיו המה הראשונים לעשות כלי המחרשה והקצירה והדישה והזריעה מברזל וברזל סיגים, וההצלחה האירה להם פנים, כי עשו עושר רב. יש כאלה אשר במשך חמש עשרה שנה הרויחו “מילליונים” וכאלה אשר בידים ריקניות הרויחו מאות אלפים הרבה, ורב מהם מספר אלה בעלי עשרות אלפים. די היה לאשכנזי בעל הבית ליסד “בית מלאכה” כזה ואחרי עבור איזה שנים והנה בעל בית חרושת המעשה הוא עשיר גדול. הדבר פשוט, מכונת הקצירה, מה שקוראים בלשון רוסיא ( Лобогрейка ), מחירה היה לפנעי שמונה שנים מאתים וחמישים רו"ב, עתה ברבות בתי המלאכות, מחירה מאה ושלשים ר', וגם עתה עוד ירויחו מאה למאה. צא וחשוב, כמה הרויחו לפני כמה שנים: העסק הזה עוד עתה מתגבר ומתחזק בידי האשכנזים, ובתי חרשת חדשים יציצו לבקרים וכולם מביאים פרי ברכה ועושר רב. אחינו, כמוּבן, “יתחככו” סביב בקדרה השמנה ההיא, והגם סוכנים, מוכרים וכדומה, ובין המון בתי מלאכות כאלה בפלך טבריא, נמצא רק יהודי אחד, אשר בימים האחרונים הכין לו בית כזה, ולא נמצא אף האחד בנו לראות את הנולד. כן הם בני עם חכם ונבון; כמו שהיו לפני חמשים שנה חנונים וסוחרים ומוזגים כן הם עוד עתה, וכמו שהיו עניים ואביונים כן הם עוד עתה, ואולי עוד גרועים יותר; כי תחת אשר הראשונים, האבות, היתה פרנסתם מרובה לערך צרכיהם, וצרכיהם לערך צרכינו עתה מעטים – הנה אנחנו בניהם אחריהם פרנסתינו מעטות וצרכינו מרובים, ובכל מקום אשר נפנה ההוצאה מרובה על ההכנסה. בכלל, ההוצאה וההכנסה הנן בערך הפוך אצלנו וכל מה שתתמעט ההכנסה תרבה ההוצאה, החזיון הזה הוא אחד מהחזיונות הנפלאים בחיינו, לפנים התכוץ היהודי בימים הרעים והצטמצם, ועתה בימים הרעים יתגדל ויתרחב הוא ויצרו. לא אדע אם כך הוא רק בארץ הנגב, אשר היהודים הורגלו בה לחיים טובים, או אולים גם בליטא, אשר בימי דור אחד לפנים הסתפקו בקו של חרובים מערב שבת לערב שבת, גם שם הדבר כך הוא. על פי השמועות הבאות אלינו, הערך ההפוך הזה, מדה לכל בני עמנו בכל רחבי ארצנו, – ומה לכל הרעה והעניות והקבצנות תוצאות – והיא בוקעת ועולה מעני שבעניים עד העשיר שבעשירים. כלנו, ואף החכמים והנבונים שבנו, משפט אחד לכלנו, להוציא יותר ממה שנכניס. המכה ההיא היא המכה הנוראה אשר אינה כתובה בתורה, ויען כי לא כתובה אין תרופה ואין מזור לה, ומצבנו ירד מטה מטה; כי אם גם תבא שנת שובא, שנת ברכה ושנת פרנסה, והיהודים יסחרו וירויחו,בכל זאת סך כל הסכומים – “אפס” או גם “חוסר” גדול, כי כמה שירויחו יצא שכרם בהפסדם, ויותר ממה שתתרבנה פרנסתם יצרבו הוצאותיהם. המחלה הארורה ההיא כבר השחיתה מנו ועד נפש, וקלקלה את דמנו ועכרה את נפשנו, ואין מזור ואין תרופה ואין ארוכה לה, בלתי אם לשוב ולהיות מחדש על פי הסדר הישן, כמו שחיו אבותינו הטובים, להסתפק במועט, למעט בהוצאות, אם אי אפשר להרבות ההכנסות. אהבל, נקל להגיד, וקשה למלאות אחרי התנאי הזה.כי כל מה שיעשה היהודי – בעל כרחו יעשה, על כרחו הוא “חי” ככה. מספרים על אחד שנדון לגיהנום מיד באו מלאכי חבלה והבהילוהו שמה, ומה השתומם לראות – חדרים ואולמים רבים ובחורים ובתולות יוצאים במחול ומרקדים כאילים, ובעודו מתבונן ומתפלא למראה עיניו, והנה אחד ממכיריו בחיים היותו עובר על פניו וגם הוא בין המרקדים, ויט אותו הצדה ויאמר לו: שמע נא ידידי, הלא בגיהנם הננו ומה למחולות פה? הן לא גיהנם, אבל גן עדן פה. – לא ידידי, ענה רעו באנחה, המחולות האלה, מחולות המות הן, כי נרקוד כל היום וכל הלילה בליט מנוח, וכבר בצקו רגלינו, והננו עיפים ויגעים, כשל כח הסבל, ומלאך המשחית מכה על קדקדו ואומר: “רקדו ועל תחטאו”, – מעין המחול הזה, מחול חיינו עתה. לעיני הרואים, העומדים מחוץ לעולם היהודים, רק ששון רק שמחה, רק חיים טובים בעולמנו הקטן, בבתי היהודים, כחל ופרכוס ואבנים טובות ומרגליות, אטון מצרים בגדים יקרים, אבל אוי ואבוי לחיים טובים ו“מאושרים” כאלה. כל אחד מאתנו מרקד על החבל. ירקד – מפני שחברו גם הוא מרקד, וכה כל מחנה ישראל לבי הלולה דמיא, הילולה וחנגא לעין רואים וכאב לב ונקיון שנים וחסר וכפן פנימה. ומתי יבא הקץ לחיים האלה. מי יודע: על פי סדרי חיינו עתה אי אפשר לקרב את הקץ, כל זמן שהננו סוחרים ומוכרים, חנונים וקבלנים חיים מן האוירות לוים על בלימה – ה“התראות, נכבדה בעינינו מה”היות" טבע הענין מחייב כן, “צבוט הלחי והעלה הצבע” – כלל גדול מאד אצלנו, רחוקים אנחנו מן החיים, ובכדי שנתקרב אל “עיקר החיים” עלינו להחליף את סדרי פרנסותינו, אבל דא עקא – להחליפם? ובמה להחליפם? אם נאמר כי יהיו כל בני עמנו לבעלי אמנות ומלאכה: חייטים, סנדלרים, חרשי ברזל ועץ – גם אז לא נתקן את עצמנו. המלאכות יצאו עתה מכלל מלאכות ונכנסו לכלל עסק ומסחר. הסנדלר בימינו אלה איננו הסנדלר שהיה אביו לפנים, הוא לא ימשה חוטים בזפת, לא יבצע עצים ליתדות, לא יעשה בעצמו דפוס לעקב, לא יתפור סנדלים כלל; הסנדלים עתה נעשים על ידי “שמות” וקבלה, הסנדלר הולך לחנות וקונה הכל מן המוכן; העור, היתדות, האדנים, התעיף עיניך – הסנדל מוכן לפניך. הסנדלר איפא אינו בעל מלאכה, כי אם סוחר. החייט בודאי אינו “חייט” – בין רגע ומכנסים תפורים. בשעה – ובגד עליון מוכן. החייט הוא סוחר, ואת כל המחוות שנחוה בחיי הסוחרים, נחוה גם אצל בעלי המלאכות, גם אצלם ה“התראות” נכבדה מה“היות”. משארה איפא רק עבודת האדמה, ועבודת האדמה גם כן מדי שנה בשנה יוצאת מידי מלאכה ונכנסת לידי מסחר, בכל זאת היא קרובה ביותר אל “החיים, ולנו אין דרך אחרת, בלתי אם להיות עובדי אדמה, אבל, ה”אבל" הזה קשה מכל האבלים שבעולם. איך נהיה כזאת? ואיה הוא המקום המסוגל לזה? בפלשתינא או בארגינטינא – חביבי הקוראים, קרוב אנכי לשתיהן, עוסק אני בישוב שתי הארצות ההן, ויודע אנכי כמה קשה למצוא תמיכה בעד האכרים בפלשתינא, וכמה קשה למצא אכרים בעד התמיכה שבארגינטינא, האם להם ניחלה? ומח יפתור לנו את חידות חיינו? – “הוי מרובים צרכי עמי ודעתם קצרה, מחסורם ומשאלותם בל יכל לספרה, נא בינה הגיננו טרם נקרא, הוא הגדול הגבור והנורא” ורק הוא, הוא הגדול הגבור והנורא, אשר הראה כבר נפלאות לעמו וישנה את סדרי חייו, הוא יראה נפלאות גם הפעם… ועד העת ההיא? – עד העת ההיא נחיה באויר, נרקד על היבל, נתראה כמאושרים, כעשירים אשר השקל כלא בעינינו, ונסע בהלשכה השניה. ד. הלשכה השניה של אניות הקטור אשר על הדניפר כמעט שנתיהדה ואפשר לקבוע בה מזוזה ויתר תשמישי מצוה. נוסע אשר לא ב“י הוא לא ידע את הלשכה ההיא. אם אכר הוא, אף העשיר שבעשיראים, הוא נוסע על המכסה, שמח יאכל וישתה, גם ישכב וינוח, פה תראו אכר שיש לו אלפים מעניות אדמה, ומחירן שלש מאות אלפים, והוא שרוע לארכו על המכסה, בביאה לפני הפתח של הלשכה השניה. הוא נוסע העירה להניח את מותר כספו בבית האוצר, ובצלחת בגדו כמה אלפים במזומנים, ויהודי חנוני, סוחר בקליפת השום או בקליפת הביצים נוסע העירה לקחת סחורה בהקפה, עובר עליו בגאון, וצועד, ברב כח להכנס בסתר המדרגה. ואם הנוסע שאינו בן ברית פקיד ונושא משרה – אם עשיר ואם עני, יסע בהלשכה הראשונה, מפני שהשניה נתיהדה ותהי לעירונית. ה”עצמת הלבנות" כמעט שיתבישו להכנס לתוכה, ואם יכנסו, אז הם כמו שכפאם שד. ובאמת הנוסעים בלשכה השניה – הם טפוס מיוחד, וכדאי להתבונן בהם, אבל, שכחתי להגיד לכם, כי אניתנו כבר תעמוד בחוף ביריסלב, אולי תחפצו לדעת מאומה על אודות העיר הזאת? העיר ההיא, כמו שנדע מספרי גלילות הארץ, עתיקה מאד, ועוד בימי ממשלת התוגר היתה עיר. אם אז היו שמה יהודים או לא – מי יודע. אם היו טובים מצאציהם עתה? ההיו בעלי צדקות גומלי חסדים, חובבי ציון? – מאד אפשר. בימי מלחמת אטשאנקוב נכבשה העיר לפני הרוסים, והמלכה יקאטירינא הגדולה בעברה במסעה המפורסם במורד הדניפר, הביטה על העיר ותאמר: מה נאה חוף זה: ומני אז נקרא: " Берегъ славный " ובקיצור ביריסלב. החוף הוא באמת יפה מאד, הר גבוה ותלול, שן סלע, ומדרגות מדרגות בו, כעין אמפיתיאטרון ועליו בנויה העיר, בנויה, אבל לא בנוח ולא תצטיין במאומה. ומסחר בה מעט, סוחרי תבואות וסוחרי עצים וחנונים, כמעט כל המסחר הוא בידי יהודים. ואם נדון על פי ה“סך הכל המסחרי” – תשעים חלקים בידי היהודים, ורק החלק העשירי בידי אינו יהודים, אבל אם נשפוט על פי הסך הכל האמתי, הסך הכל של המטבעות והמזומנים,הנה תשעים חלקים מזחמנים בידי אינו ב“ב, והחלק העשירי בידי ב”ב. כמו בכל אתר ואתר כן נחוה גם פה, כי סוחרי תבואות מ“שלהם” יתעשרו, והסוחרים שלנו – יתרוששו, החנונים העברים או כבר פשטו את הרגל או נכונים לפשוט – ושלהם חזקים ומוצקים. ככה הוא המצב החומרי של היהודים. והמצב הרוחני – כמו של כל יהודי “החוף החירסוני” אשר חסירות והפקרות מעורבות בם למחצה ולשליש ולרביע. בדרך היבשה מפלכי פולין: היינווואהולין ופודולין וקיוב, באו להם מעט חסידות, מעט קבלה, נסתרות, נוסח התפלה ספרד, יהודים טובים, נכדים, עניות יתירה וגב כפוף לפני כל “פריץ” ובדרך המים מאדיסה באה להם מעט הכרת עצמו, גאוה יתירה, מעט הפקירות ואהבת החיים, השכלת בתי ספר המחולות ובתי משתה-ושיר, וכל אלה בלולים יעלו בקרבו ויעשו אותו לכלי שלמה; בכל זאת לגבי טבריא תחשב לעיר כשרה, הורי טבריא יקראו להם בשם הכבוד: “זאפורווצי”, על שם קוזאקי הפרורונים. השם הזה כולל בקרבו כל מני אמצות הלבוגסות הרוח. ויהודי ביריסלב יקראו את יהודי טאווריא פשוט בשם “עמי הארץ ובורים”, אלה מזה יתהללו ביראתם וחסידותם ותורתם, ואלה מזה בפזרונם וצדקותיהם. כשאני לעצמי אינני רואה לא תורה, וחסידות מעבר מזה וצדקות וגמלות חסדים מעבר השני, ובכל זאת י דמו בני ב. כי המה תורנים, ובני ק. כי המה גומלי חסדים. ובכל אופן לא יעלה בידך להוכיח להם שגגותם. ידנן טעיות ושדדות שהחזיקו בהן רבים, בני עיר ומדינה אחת ולא ירפו מהן, ביחוד גדלה מאד השגגה בדבר הצדקות וטוב הלבשל אנשי הנגב, המה ידמו כי טובי לב המה מאין כמוהם, והליטאים – אמיצי הלב, והכנוי “זאפורוויץ” אף כי יורה על אכזריות וגסות הרוח, עוד נופל הוא בערכו מהשם “ליטוואק”. השם הזה יורה “לב קשה כחלמיש צור”. לשוא תתאמץ להוכיח לבן ארץ הנגב, כי הליטאי בפרוטותיו נותן כפלי כפלים יותר מאשר ה“דרומי” בחמישיותו (חמש פרוטות). לדוגמה עיר כב. לו היתה בליטא, כמה וכמה חברות היו בה; חברת מקרא, חברות משנה, חברת ש“ם, חברת תורה, חיי אדם, תהילים, שומרים לבוקר, הכנסת אורחים, הכנסת כלה, יולדות עניות, בקור חולים, גמילת חסד ועוד ועוד… מלבד ישיבות ופרושים ובחורי עניים ולומדי תורה בכלל ובפרט, ומה נחוה פה? אין כל. הליטאי נותן וחוזר ונותן, בעודו ילד חבר הוא ל”חברת הילדים" ועד זקנה ושיבה לא יסור מדרכו והנהו חבר לכל דבר טוב ומועיל, ואם כי נותן הוא רק פרוטות אבל הפרוטות האלה מצטרפות לחשבון גדול מאד; וכמו שקשה למצא בליטא איש שאינו חבר לאיזה חברה, כן קשה פה למצא איש שנספח לאיזה חברה; בכל זאת עוד יתפארו על הליטאים בצדקותיהם ובטוב לבם. אמת כי הלטאי נותן לעני פרוטה – ופה נותנים שתים, שלש וגם חמש, אבל הלטאי נותן למאה עניים ופה נותנים רק לאחד, וערך הפרוטות בליטא הוא בערך הזהובים פה; כי אם גם פה חלפו עברו הימים הטובים, אבל לגבי ליטא עוד עתה הנה מדהבה. הערים ק. ב. וה. אינן עשירות, העסקים בה רעים ובכל זאת גם העני וגם המשרת ישתכר כפלים מאשר ישתכר בעל בית בינוני בליטא. משרת בחנות או “עוזר” “באוסם התבואות”ירויח לשנה כשש מאות רו“כ. השכר הזה מצער הוא פה, והמשתכר שכר כזה הוא עני, בעת שהליטאי יחשוב א”ע למאושר אם ירויח חמשים ר' לחודש, כי ההוצאה מרובה. הליטאי יסתפק בקו של חרובים וחצי דג מלוח מערב שבת לערב שבת, ופה יאהבו חיים, ובעת שהפרוטה מצויה “יחיו”, ואחרי כן כאשר תעבורנה שבע שנות השבע –, “עת הבציר”, ותתם הפרוטה מן הכיס, יפנו על ימין ועל שמאל, ילוו ולא ישלמו, ותנו בעבוט תכשיטי נשיהם, העגילים והאצעדות אשר קנו לפני שבוע בדמים יקרים. כן הוא דרך החיים פה, אכול ושתה, חטוף ואכול, חטוף ושתה, ומחר? ליום המחר ידאג ה'. דאגת מחר אשר לא תתן דמי להליטאי, ואף העשיר אשר אלפים מזומנים באוצרו לא ינוח ולא ישן, לא נודעה פה כלל. “היום” הוא העיקר, היום ולא מחר, היום ולא לאחר זמן, את זה נראה בין החיים בכל יום ויום. ואת זה נלמוד מחשבונם של " Ссудо -сберегательныя кассы " כי עם הפרוטה, “עם הממון”, בעלי “החשבון” המפורסמים, בכל מחוזות הדניפר כמעט שלא יקחו חלק בם. חקרתי ודרשתי אחרי מספר בני ישראל שיביאו את פרוטתם ל“אוצר” ויחשכו אותה ליום רע, ולדאבון לבבי הנהו מעט מאד, מעט לפי ערך מספרם וערך הפרוטות המצויות אצלם. אות הוא – כי בני יעקב לא ידאגו דאגת מחר, והמחר הלא מוטל בספק גדול; וקרוב לודאי, שמחר לא תהיה ח“ו פרוטה בכיס, להם בביתם ועצים בבית המבשלות, ובכל זאת אין איש שם על לב, הלא דבר הוא. ואיה הוא החשבון המפורסם של היהודים? ההסתפקות במעט, קב החרובים מערב שבת לע”ש – חלפו עברו, אין שם ואין זכר למו, ביחוד אין זכר למו פה, חביבי. עומדות עתה רגלינו בקרן בן שמן, וגם פה העניות מתגברת בכל יום ויום, ומה גם במקומות אחרים? אבל הנני מאמין כי סוף סוף תהיה פה מרהבה, כי פה בין ביר. וקאח. הוא המקום האחד על הדניפר מאלכסנדרובסק ומטה, המסוגל לבנות עליו גשר. כידוע שונה הוא הנהר הזה מיתר הנהרות, בזאת שיש לו אזרועות ואיים הרבה מאד.הדניפר בעצמו “תעלת המים” אינה גדולה כל כך, רחבה על פי הרוב פרסא רוסית, אבל באזרועותיה תחבק כעשר פרסאות.במקומות כאלה אי אפשר כמובן לבנות גשר, ורק לעתים רחוקות תפגוש מרחב בלא אזרועות. ומקום כזה הוא בין ק. לב.; פה אפשר לבנות גשר במרחב פרסה, והיה אם בזמן מן הזמנים תאמר הממשלה לחבר במסלה את פלכי עבר הנהר, אין מקום אחר לבנין המסלה והגשר, והדרך ההוא נחץ. מבלי להיות בונה ומודד, נרה את מהלכה ונחיצותה מבירדיאנסק עד מיליטופול ןממיליטופול דרך קאחובקא לניקוליוב, בכדי לחבר את הים האזובי עם ניקוליוב ועם כל רשת מסלת הברזל דרומית-מעארבית. המסלה תעבור דרך כל רחבי פלכי טבריא וחרסון בחבל ארץ פוריה ומבורכת, אשר פריה ויבולה רב מאד, אבל יען כי נחיצות הדרך ההיא נראית ובולטת, בל"ס לא תבנה המסלה ההיא. זאת יודעים אנחנו, אבל בני ב. לא ידעו זאת ויחכו לגדולות לעירם מבנין המסלה, אשר באמת היתה מביאה תועלת לא מעטה לכל הסביבה וביחוד לבני העיר. כי שונה היא מסלת הברזל מדרך המים. המסלה היא “דבר חי” וקים, חי בקיץ ובחורף, בקציר ובבציר, ודרך המים – “דומם”. פה במסלה שאון ורעש, עוזרים ומשרתים ופועלים לרוב, ודרך המים – שקט ודומיה. למסלה נחוצים סוללות, פסי ברזל וקורות ותקרות, ובכדי לשמור אותם מן המזיקים נחוצים “שוערים” ושומרים, תחנות, בארות, מכונות, עגלות, גלגלים, בתים לסחורה ואוצרות, ופקידים, וממונים, ומשרתים ועוזרים ועוד ועוד, ובכל תחנה ותחנה רבה התכונה, ובדרך המים אין כל. הנה באה האניה, גדולה כתיבת נח, תחתיים שנים, שלישיים, ובהם אלפים ככרות משא ומאות נוסעים, כרגע עמדה על החוף,ותשרוק ותהמה, זה עלה, זה ירד, ותסע הלאה. לאט לאט תלך, בחשאי בנחת, משני עבריה המון “ברלינות” וספינות, כי פה הטעינה והפריקה מכלי אל כלי, מאניות הנהר לספינות הים. המלאכה מרובה בקיץ ואנשים ונשים למאות יעסקו בזה, המון נשים ובתולות ממלאים שקים אשר משקלם חמשה פוד, ונושאי סבל יריקו השקים המלאים אל מרתפי הספינות. בין העובדים האלה רק מעטים מאחינו. לבד “נושאי השקים” כל העבודה הרבה נעשית בידי אינם בני ברית, הנשים והבתולות “ה עירוניות” ירויחו שקל אחד ליום ולפעמים עוד יותר, ובנות ישראל יושבות ספונות בביתן ואוכלים מן המוכן להן; אבותיהן, בעליהן, אחיהן יעבדו מבלי הרף, יעבדו בדם לבבם ובמוח עצמותיהם, והן הנן אצילות, נסיכות “ידים לבנות” ולא יטבלו אותן במים קרים. לא נאה ולא יאה לבת ישראל להיות מבשלת או משרתת בבית, אבל למלא את השקים על האניה ולהרויח שקל ליום? חלילה, “הכנויה” נעשה את אחותנו? אנחנו הגברים, כמו שאבדנו, אבדנו. ואחיותינו ובנותינו – תשבנה בטל ולא תעשינה מאומה. “אשה עבריה מי יודע חייך?” ומה תעשי כל היום, במה תבלי עתותיך? הן בנות הארץ אורגות וטות וגזזות ומנפצות, ולשות ואפות, ומבשלות ותופרות ועובדות בבית ובשדה, ובכל זאת בריאות הנן וחזקות ומוצקות, ואשה עבריה תקנה הכל מן המוכן, תשיג הכל מן המוכן, ומה תעשה כל היום? איה הן “ידי הזהב” אשר “לבנות עם הארץ”, הידים ההן, אשר לא תדענה מנוח מן הבקר ועד הערב? אבל גם בנות ישראל לא תלכנה בטל. זו תהנה בספרי ענבים, זו רוקמת על קנבוס, וזו רוקמת על פסת נייר לזכרון, וזו סתם שקועה במחשבותיה על אודותיו. ובמחשבות כאלה הנן יוצאות ידי חובת עבודה. ראו, אחי, הנה פה על האניות תעבודה כמאתים נשים ובתולות, הנן עובדות בזיעת אפיהן ומשוררות. זיעה נוטפת על מצחן וקול שירה וזמרה ישמע מגרונן, כי תעבודנה עבודתן מטוב לב, ולא כמו כפאן שד, ונערה עברית, אף לא אחת בהן; ואם אולי ישנה אחת, תקלל את יומה ותתביש בפני רעותיה. הוי חביבי, הנני מתביש, ואודם של בושה יכסה אל לחיי, ושמח הנני על כי עברה האניה ולא תתמהמה פה, והננו עומדים על יד “הגשר המטולטל”, ומחכים לפתחי שערים עד שתעבור הרפסודה שבאה לפנינו. ה. הרפסודה שתעבור עתה לפנינו אינה מולדת בית פה, מקרימינטשונג ולמטה אין יערים בסביבות הדניפר, אבל מארץ רחוקה באה הלום, וכל העצים הרבים מהאלון אשר עביו שלש אמות וגבהו עשרים, עד השוט והמקל הדק, כלו, כמו הידים העוסקות בם, מילדי ליטא הם, פלכי מוהילוב ומינסק הולידו וגדלו אותם עשרות בשנים גדלו וצמחו בשדמות רטובות סביבות הבירישזני, הפריפיט, הסוז גדלו ועבו ויעלו לשמים שיאם, ויכסו את עין השמש וישבו תחתיהם כל חיתו יער ובענפיהם שכנו כל צפור שמים, והיו למחסה ומסתור מרוח קדים וסערת צפון, ואוצרות שלג ומים ולחלוחית תחת סבך ענפיהם, ויתנו לחם רב לאדם ומרעה, לבהמה, פתאום עלה הכורת עליהם וישחית את העץ בלהמו; מפלכי הנגב, מחרסון, מטבריא, מקרים באו ידיעות כי מבקשים ודורשים עצים, והארדון בעל העיר קבל גם כן ידיעה מאהובתו ושגלתו, כי תבקש עגילים וצמידים ואטון מצרים, וימכור האדון את היער להסוחר, ויקח את הכסף בידיו וימהר לשגלתו, בעוד שנה והכסף תם מכיס האדון והיער גם הוא איננו. מאות אכרים וקרדומות בידיהם עלו עליו, ויאנח היער, ויאנחו העצים, קול קרדומות ומשק הגרזן והמשור, ואנחות הענפים הנשברים, הוי, נפל ארז, ברוש ותאשור, וצפור השמים עזבה את קנה, וחית הארץ נדדה הלכה, והשלג כסה את פני הארץ, ויבאו אכרים והמון עגלות החורף, ויקשרו את העצים בעבותים ויסחבום, כפגר מובס, אל חוף הנהר, ושמה אסרו את “זקני העיר” בעבותים חדשים ועליהם העמיסו את ילדיהם: מוטות, קורות, רהטים, ענפים. הסתו עבר, הקרח נמס והמים גאו, וישאו את הרפסודה וישאוה לערבות טבריא. ומביתה עד מקום משכנה האחרון, עד חרסון, נלוו אותה אכריה, אשר נולדו ונתגדלו תחת ענפי העצים ההם, ומשגיחים ופקידים עליהם, בני אברהם יצחק ויעקב שבליטא, עד כי “חתיכת ליטא” תשוט על הנהר. פה שפה מיוחדה, חברות מיוחדות וחיים מיוחדים ושונים מאשר סביבתם,וגם פה עוד הפעם נראה את המחזה שראינו בפריקת האניות וטעינתן: הפקידים והעוזרים והמשגיחים כלם הם מאחינו, והמלחים והחובלים מבני עם הארץ. בימי ילדותי ראיתי בכנפות ה“וויליא” וה“נימאן” יהודים הרבה מלחים ומחזיקי תרן, ופורשי נס ומשוטים, ומשזרי חבלים של קנה וסוף, בכלל כל עבודת הרפסודות נעשו בידי ישראל. וישנן ערי מצער, אשר ר יושביהן הם “אנשי המים”; הפרנסה הזאת הא אחת מענפי הפרנסה הטובים. ופה על הרפסודות הבאות ממעלה הדניפר לא ראיתי מלחים ומשוטים משלנו, ושכר המשוט" לא מעט, יש שירויח שלש מאות שקל בעד “שיוט”אחד, והאם באמת השכר הזה כאין הוא בעיני אחינו אשר בפלכי מינסק, מוהילוב וטשירנינוב, כי לא ישימו עיניהם עליו? “החזק את הראש:” נשמע מעל הרפסודה, "הטה במשוט השמאלי!' “הטה החוטם לימין!” וכל אלה בלשון “רייסים” גסה, בלשון שמדברים בה ברוסיא הלבנה, המלחים יצעקו, הפועלים העומדים על הגשר גם כן לא יחשו, וכמו יאימו על הרפסודה שתמהר לכתה, והרפסודה לאט לאט תעשה את דרכה. הנה עברה את הגשר ותלך בדרכה ישר לזרמת המים, ואניות הקטור חכתה מעט, ותשרוק ובין רגע עברה גם כן את הגשר, וטת מעט הצדה, ותעבור על הרפסודה ותעש דרכה הלאה, ועל הרפסודה סוכה של קרשים ועליה דגל. הסוכה, חביבי הקורא, היא סוכת דוד הנופלת, והדגל – דגל מחנה יהודה של הסוחר העברי… כי כל סוחר וסוחר יש לו צבעו ודגלו המיוחד לו; אם לבן או אדום, אם כרתי או תכלת או צהוב, כל אלה בכדי שיכיר בעל הרפסודה, הנוסע באניות, את רפסודתו מידי יפגוש אותה, ובכדי שיכירו משרתי הרפסודה את “צבעם” והתאספו תחת דגלם, ובסוכה ידור פקיד הרפסודה. הוא ידור בה דירת קבע. ירחים אחדים מאז נתקו כפות רגליו מהיכשה עד בוא חרסונה יהיה בסוכה ההיא חיים בודדים, חיים שאין בהם בושה וכלימה, ולפי דברת האנשים ההם – חיים טובים מאד. נקרה נקרתי פעם אחת באכסניא עם סוחר גדול מבעלי הרפסודות, והאיש עשיר ונכבד, ונשוחח יחד על דבר חיי הפקידים הדרים בסכות ההן, וישבח האיש את החיים ההם, ויזכור בעונג ובהתלהבות את הימים אשר חי גם הוא. בשנה העברה, אמר אלי, דרתי בסוכה אחד עשר יום, וכל אותן הימים הייתי כמו בגן עדן. … – גמגמתי לעצמי בלשוני –, “כמו בגן עדן”. ממש, שוה נא בנפשך, הימים ימי תמוז, החום גדול מאד, השמש ילהט בכל עוזו, אין נסתר ואין מנוס מחמתו, על היבשה כלם עיפים, כלם יגעים, זעה מכסה את כלם, ואנכי על הרפסודה לא ארגיש כל אלה. זה מעט רחצתי את עצמי בנהר, ארגיש קרירות נעימה, ובכדי שלא להזיע ולהתחמם עוד הפעם, הנני הולך כל היום כאדם הראשון טרם שטעם מפרי עץ הדעת – ערום יחף פשוט כמשמעו, כי לפני מי אתבושש? אז נודע לי כי בגן עדן ילכו – בלא מכנסים. אבל אם במכנסים או שלא במכנסים, העיקר כי, כנראה, יהיו פה חיים טובים. בסוכה הכל מוכן לסעודה: בשר ויי“ש ולחם, ודגים הלא יצודו בכל יום חדשים לבקרים. ועתה הגע בעצמך חביבי: בשר ודגים ויי”ש – יש, ורחצו במים ויאכלו וישתו, וילכו כל היום ערום ויחף, ומה תבקש עוד? הלב יבקש מטבעות, וגם זה יש; מלבד השכר הקצוב לפקידי הרפסודות מבעליהם, ומלבד מה שירויחו מפרנסת המשרתים, ומלבד “האחוזים” שיקחו מהסוחר שיקנה חלקתם (פארטיאה) – כל אלה “פרוטות כשרות” בנגלה, עוד יש להם כמה “פרוטות טריפות” בנסתר, מה שיקחו במשיכה מסוחר אחר. קורות שצפו על פני המים, או שמשכו פשוט נעריו בחשאי מרפסודה אחרית ויביאם אליהם, וימכרם על חשבונם… עיקר פרנסתם אמנם הוא מ“היתור”. רגילים אנחנו ל“יתור” של חייטים, אבל יש “יתור”בכל עסק ומסחר, וגם ברפסודות. כיצד? המה יקנו בחשאי מספר קורות ומוטות וקרשים, ויעמיסו על הרפסודות, בעל הבית לא ידע מהן והוצאות “השיוט” כמובן על חשבונו, וזו העיקר. כי הקורה בעצמה כמעט שאינה שוה ב“מדינת היער” כלום; ואם מחירה במחוז ארשא בפלך מאוהילוב חצי שקל, מחירה בהרסון ששה שקלים: – כי רבו מאד ההוצאות ההובלה והאחריות, וכל אלה כמובן על חשבון בעל הרפסודה. הפרנסה ההיא נכבדה מאד, ולפיכך נראה “משגיחים” הרבה ואחרי שנות מספר “השגחה” היו בעצמם לבעלי רפסודות, ולהם סכות ודגלים. והגלגל החוזר בעולם יעבוד עבודתו ויתגלגל בלי הרף, הללו עולים והללו יורדים, ומי שהיה בשנה העברה בעל “דגל”, כעת יושב בסוכה, ומי שישב בשנה העברה בסוכה היום יש לו רפסודות ודגלים, והוא נוסע באניות הקטור במחלקה השניה. והמחלקה השניה קבלה עתה תמונה חדשה, מהדר המטות – נהפכה “לאולם השחוק”, “השולחנות הירוקים” עומדים בכל הזויות, ובתוך, ובני ישראל יושבים כדור סביבותם, מי ש“משחק בעצמו” ומי שיביט רק על שחוק רעהו. והמשחקים שונים. יש שמשחק בכדי להרויח ויש שמשחק רק לבלות העת, וישנם כאלה שמשחקים מפני השחוק בעצמו, המה הלומדים תורת הקלפים לשמה. באשר נעיף עינינו על המשחקים נכיר את “הסוגים” האלה, המשחקים בכדי להרויח יושבים בכבד ראש, ראשם כפוף על השלחן, עיניהם פעם שקועות כמו יורדות חדרי בטן, ופעם בולטות כמו יחפצו לחדור כליות ולב רעיהם, מצחיהם קמוטים ושפתותיהם עקומות מעט, ובכלל נשקפת מעינים ומפניהם הרצינות הנוראה של האיש “המונה מטבעות”, ידברו מעט, רק ההברות הנחוצות כמו: שבעה בצלבים, שלשה תוים, ארבעים חסר אחת: קנס, בלא שתים, בלא שלש, וכדומה הברות נחוצות. וידקדקו מאד ברשימות הלקוחות, כמו שמדקדקים בספרי חשבונות. המשחקים בכדי לבלות העת, יושבים שלוים אבל לא שקטים, ידברו בקול גדול, יתוכחו, יהמו ויתלוצצו, ועל השלחן אשר לפניהם יעמדו צלוחיות ובקבוקים, או ספל טהי. בין לקיחה ללקיחה יתנו בכוס עיניהם, או יתנו החתיכות לפיהם. בלקיחות ובנתינות לא יקפידו, מיד תראו, כי הריוח וההפסד אינו שוה במאומה. והלואי שיגיע כל “הריוח” למחיר הרקלפים. שונים הם אלה המשחקים לשם השחוק, האוהבים את החכמה היפה ההיא לא מפני “התועלת” ולא מפני מתן שכרה, אלא מפני עצמיותה, מפני “המאור” שבה, או להפסיד אחת היא להם, העיקר בעינם החכמה. אין שמחה כשמחת החכם עת יגלה נצורות בחכמתו, ומעין שמחה זו היא שמחת המשחק עת יגלה “מהלך חדש” בסדר לקיחותיו. כמדומה לך, הכל טוב ונכון על השלחן הירוק ו“היד המשחקת” יש לה כל הלקיחות הנצורות; אבל מים עמוקים עצה בלב איש ומשחק חכם ידלנה. הבט נא, הנה קמט מעט את מצחו, עצם מעט את עיניו, כמו בסקירה אחת כלל את העולם הקטן הזה, כמו צמצם את כל כחותיו בנקודה אחת. במתינות יתרה וזהירות נפלאה יתחיל לסדר הליכותיו, כמו יחרוז פנינים ויפחד לרגעים כי יאבד מרגלית יקרה, המשחקים כלם עיניהם נטויות אל השלחן, עוד מעט, עוד מעט והמלחמה נטושה, אויב באויב נגשו, “מנצח על מנצח” “גבור בגבור”, רעם וברק; הצלב נצח וה“אדמוני” כרע נפל תחתיו. "היד המשחקת נשארה בלא אחת, האח! נשמע מכל עברים, ופני המסובים מלאו שמחה ועליצות הלב. ה“חברה” ההיא גם כן לא תדבר הרבה; הרצינות הנוראה של המשחקים לשם “שכר והפסד” לא תראה פה, אבל תרגישו פה רצינות שך חכם העוסק בעיון רב בחכמתו, את ההברות המשונות “קנס?”, “מאה ושבעים” וכדומה לא תשמעו פה, אבל תמיד יהמו וישקו על דבר “ההליכות” ו“הלקיחות”. “לא כן, כספי, עליך היה להתחיל מהתשיעית”. – “אי אפשר ללכת עמך בחשכה”, “לא יכולתי להתחיל מן התו, והמלך השני יעשה לקיחה”. – “הלא שמעת כי אנכי קניתי את האדמוני.” – “לך לשחק בשחוק העצמות, יאמר האחד לחברו בכעס משונה, ולא בקלפים” –, “אתה בעצמך לא תדע מה זה שחוק”, וכדומה מחלוקת לשם הקלפים, את והב בסופה – תלמידי חכמים מנצחים זה את זה כהלכה, מתפלפלים ומתוכחים ומריבים זה בזה, וכעבור רגע ישורר שלום ביניהם. נפלא הדבר, כי כל השיחות ההן, על פי הרוב, הן בשפת האם, בשפת יהודית המדוברת, גרסא דינקותא; הסוג הזה, גרוע שבכלם, כי המה רועשים והומים, וימלא כל העולם שאונם והמונם ואין מנוס ואין מפלט מהם. ו. בשמחה ההיא לא יקחו חלק רק שנים שלשה אנשים היושבים בקרן זוית בקצה השלחן ומשוחחים יחד. פעם בפעם עולים על המכסה להביט על הנהר, ושבים וחוזרים מיד על המכסה, על פי מבטאם תכיר, כי זרע ברוכי ליטא הם, מפלכי מוהילוב ומינסק, הן אלה סוחרי העצים בעלי הרפסודות, שמה ב“סוכות” תחת הדגלים יושבים כעת “משולחיהם”, והמה ימהרו באניות הקטור לחרסון, אך עברו הרפסודות בשלום את צוקי האבנים בסביבות אלכסנדרובסק, ובעל הרפסודה נתהפך לאיש אחר. עד עתה היה שרוי בצער, ביגון ובדאגה פן ואולי ישברו הרפסודות בצוקי הסלעים, ואתם יחד ירדו תהומות גם אונו גם הונו, וכיון שעברו בשלום ויאמר: ברוך ה' ואעשיר אם רב מאד, או מעט פחות, אבל הרוח בטוח, ומה גם בשנה זו, אשר היתה שנת אושר והצלחה לאנשי היער, שנת “נקם ושלם” – כי נקמו הליטאים אנשי היער בבעלי הקרפף אשר בנפות הדניפר התחתון ויכריחו אותם לשלם להם במזומנים. פשוט: תן מעות וקח קורה, נתן מעות לקח קורה. שנה טובה ומבורכת כזו, שנה שאין בה הקפה ויש בה רק “מזומנים”, עוד לא היתה מיום שהתחילו לסחור בעצים במדינה ההיא. הכל תליוי במזל ואפיל מסחר ואפילו הקפה. ישנם מסחרים אשר מששת ימי בראשית מיום שנבראו, הנם נעשים במזומנים, וישנם מסחרים שנעשים רק בהקפה, לדוגמא: הצוקר והטה. מה נשתנה הצוקר מהטהי, שזה זכה להמכר במזומנים דוקא, כמו רפואות בבית מרקחת, וזה לא זכה? במה הורע מזלו של הטהי? מי יודע ומי יוכל להגיד, על פי השקפה שטחית, הצוקער והטהי אחד הם, ואין האחד אפשר בלי השני, שניהם יעלו על שלחן אחד – והנם כמו תאומים. ולא עוד אלא שאת הטהעע יביאו מהרי חושך, מארץ הסינים, ויסע ויעבור בהרים ובעמקים, בנחלים, בנהרות ובימים, וישלמו בעדו שכר ההובלה ומכס, וצער ורפוי ושבת ובושת, ובכל זאת הוא נמכר רק בהקפה, והצוקר שהורתו ולידתו ומלאכתו פה בארצנו, אין עליו מכס ושכר הובלה – ואותו יתנו רק במזומנים! ובמה תפתרו את החידה הזאת, אם לא שבמזלא תליא מילתא. וגם ל“הקפות” אין ערך ואין שעור. ישנם כאלה שנותנים לזמן מועט, וכאלה שנותנים לזמן מרובה, ואחד מהם הוא מסחר העצים. כמדומה אין כאן מקום להקפות כלל וכלל. בעד היעד ישלמו ל“הפריץ” בכסף מלא, כי הפריץ הלא ימכור את יערו רק מפני שאין לו כסף, והכסף נחוץ לו, להאכרים החוטבים והמסיעים והמובילים משלמים גם כן בשקלים טבין ותקילין, לאנשי המים: להמשיטים, והמלחים והמשרתים – גם כן במעות מזומנים. האחריות רבה מאד וב“מצוקי האבנים” נשקפת הרפסודה בכל רגע ורגע לריסוק אברים יחד עם בעליה, ואחר כל אלה תנתן כמעט כלה לאיזה בעל קרפף גם במורד הדניפר בהקפה, לא לירח וירחים, כ"א לשנה ומחצה – הלא דבר הוא. ושנה ומחצה – תחנה גדולה מאד, ואפשר לנסוע רחוק – " ממדהבה לאפסכסף“, ויש אשר יעזוב הליטאי את חרסון בחדשי אלול ותשרי מלא וגדוש ושיר בשטרות, – וריקם ישוב אליה בראשית ימי הקיץ הבא, כי בינתים פשט בעל הקרפף את הרגל לנושיו, ולא יחפוץ לשלם אף “עשרים למאה”, (והמחזה הזה הוא אחד מהמחזות הרגילים), וכל מה שהרויחו הליטאים במסחרם זה, אכלו בעלי הק’פף פה. הנה ח. מרכז המסחרי הזה – בקשו אם תמצאו אחד מבעלי הקרפף שלא “קרא שמטה” לכל הפחות פעם אחת, ואם תדברו עמם עוד יצדיקו את הדין על הליטאים האכזרים בעד “הלחם והמלח” – ישליכו עליהם אבנים, וכמו שנאה כבושה בין בעלי הקרפף והליטאים. ואם ישמעו כי פלוני “לא ישלם” יצדיקו את הדין ויאמרו: “מצוה לא לשלם – ברכה תעלה על ראשו”. כן הם הסוחרים האלה, וכן הוא המסחר הזה. ומה יעשה הסוחר הליטאי, ועליו הלא למכור את סחורתו וקונים אחרים “במזומנים” אין. רק השנה הזאת יצאה מן הכלל; כי התקוה לשנת שובע נתנה תקוה בלב בעלי הקרפף ל”פדיון" מרובה, והמה בעצם; מפני ההתחרות, העלו את המקח למעלה ולמעלה, ובכל יום ויום נתעלה עוד. הקורה שמחירה היה אתמול חמשה ר' היה ביום מחר ששה, ובעוד שני ימים ששה וחצי; המוט אשר מחירו היה רבע השקל, עלה לחצי השקל – וגם הקונה הזה קנה “מציאה גדולה”, עד כי עלה המקח על איזה סחורות כמעט כפלים ויותר מכפי שהיה בכל שנה ושנה. במצב כזה הרגישו הליטאים את “תקיפותם” ולא נתנו בהקפה, ואף ל“הבטוחים” היותר גדולם נתנו רק במזומנים.והיו כאלה שהרויחו עשרות אלפים שקלים טבין ותקילין, המטבעות צרורות וחתומות, ובה בעת אשר אנשי היער בנפות צפונית-מערבית בליטא בפלכי ווילנא, קאוונא וגרודנא, בנפות הדווינא, הניעמאן והווייכסיל הפסידו הרבה מאד לרגלי מלחמת המכס שהיתה בין רוסיא ובין גרמניא, כי שמה ממשלת אשכנז מס גדול על עצי יער רוסיא, והמקחים ירדו פלאים, – בעת ההיא בליטא הדרומית מזרחית,בפלכי מוהילוב ומינסק, הקרובים אל הדניפר, הצליחו מאד והרויחו הרבה; ולא היו ימים טובים לאחינו בנפות ההן, כמו השנה הזאת. הרבה גבירים חדשים צמחו מתחת האדמה, הרבה עשירים יצאו “מתחת המחט”, וכסף הרבה בא אל הפלכים ההם, אם לאורך ימים? – זו היא שאלה אחרת, ובידי הזמן לה פתרונים פה בארץ הנגב, כבר “יחרדו השנים” עליהם, והדבר קרוב לודאי כי בשנה הבאה ישיבו מה שלקחו. מצב הענינים כן הוא: בעלי הקרפף שלמו בעד סחורתם ביוקר ובכסף מלא, בתקותם להרויח הרבה לרגלי שנת השובע; אבל המקחים הנמוכים על תבואות כמעט שבלעו את השובע, ובעלי הקרפף לא לבד שלא הרויחו, כי עוד הפסידו. והליטאים, לרגלי “המכירות הטובות”, שבו לבתיהם מלאים וגדושים, ויתנפלו על היערות כארבה לרוב, ומספר הרפסודות יהיה בשנה הבאה כפלים, ומחיר התבואותיורד ויורד, ואי אפשר לקות לקונים במזומנים, כי אפס כסף בפלכי הדניפר, גם התבואות כבר נמכרו וכסף אין.ממילא מובן, כי יוסיפו לתת בהקפה למשך שמונה עשר חדשים, ואחרית כל אלה תהיה שמיטות ושמיטות. כן הוא מצב הדברים, ומבלי היות נביא נוכל להגיד מראש אחרית. אבל למה לנו להביט מרחוק? כעת ליטא נצחה, וליטא צהלה ושמחה. ושמחים הם גם האברכים היושבים אתנו, על פניהם תלין חדוה. בלא אומר ובלא דברים תכירו, כי העסקים טובים מאד, ולראות ליטאי בעל פנים צוהלים – הוא אחד מהדברים יקרי המציאות. לא אדע מדוע, אבל בכלל “חותם הגלות” מונחת על פני הליטאם, גביהם כפופים, חוטמם שרוע. כל פנים קבצו פארור, כל לבב דוי, וכל עין בוכיה. כנראה “הסמנים האלה” פרי החנוך הם; הליטאי נולד “עם דאגות”. הליטאי לא ידע לא ילדות ולא שחרות ולא בחרות, בעצב נולד ובעצב יגדל ובעצב נהיה לאיש, והדאגות ההן ישאירו רושם על פניו; עצבות שפוכה עליו, תמיד ידאג דאגת מחר, תמיד יאנח ויתאונן, ימשוך את הגלות עליו, ואף העשיר אשר אלפים בכיסו גם הוא ידאג.ומה רב ההבדל ביו הליטאי – והתימני: התימני כלל גדול בידיו: חטוף ואכול, חטוף ושתה, והליטאי – כלל גדול בידיו: לא אפנק את הצאר והקבה, “צואר טריפה” הוא אחד מהגדופים היותר מכוערים בליטא.פלוני אכל בשר באמצע השבוע – הנהו “צואר טריפה”. אלמוני שתה כוס שכר בעד פרוטה – הנהו “צואר טריפה”, ופה להיפך, פלוני לא שתה יין אחרי הסעודה – קמצן נורא, “דבר אחר”, גם את חתיכותיו לפיהו יספור. אמרי אנשי: הכח – בקערה, והאשכנזים יאמרו: האדם הוא מה שיאכל (דאר מענש איזט וואָס ער איססט) ואם לשפוט על פי הקערה הכחושה המלאה גרש שעורים ומים של בני ליטא, והקערה המלאה בשר ודגים של בני הנגב, צריכים היו בני הנגב להיות בריאים ושלמים וחזקים ומוצקים מאד, ובני ליטא כחושים ודקים – ובכל זאת אין הדבר כן. לא אוכל לשפוט על מצב הבריאות בערים הקטנות בליטא הפנימית( מבני כרכים לא אדבר), אבל אם נשפוט על פי “הדוגמאות” שנראה פה בארץ הנגב, אדרבא היתרון בבריאות לבני ליטא. מאד אפשר, כי את הארץ יעזבו רק “הבריאים והחזקים”, והחולים והחלשים ישארו בבית. איך שתהיה אבל אנחנו בני ליטא, המתגוררים פה, לא נתן בעפר פינו לפני “היהודים האזרחים”. אנחנו גדלנו על גדש שעורים ודגים מלוחים והננו בריאים וחזקים ומוצקים, ופה נתגדלו על בשרא דתורה ויין “קרים”, – ובכל זאת לא נופלים אנחנו מהם, אות הוא, כי הכח אינו בקערה, והאדם אינו מה שיאכל. אבל נניח את השאלה הזאת לחכמי האכילה (ישנם חכמים כאל), יבוא אלה ויפתרו לנו את החידה ההיא, זאת אמנם נעלה מכל ספק כי לבני ליטא “הפנים אינם – המלשין”. באמת המה בריאים וחזקים והפנים עצובים דלים וכהים, ונחוץ מצב טוב מאד מאד, והשמחה מבצבצת מפניהם ות – כי העסקים טובים מאד. ועסקים טובים ישמחו גם פני ליטאי, המה לא ישחקו בקלפים, המה ישתו טהי, ודוקא משלהם. על השלחן לפניהם; דגים מלוחים בצים מבושלות סבלי זית וגם ספרים מונחים על השלחן, אהבתי את אחי אלה, אכבד אותם, אכבד אותם בעד רוחניותם, באשר גלו בני ליטא – גלתה אוריתא עמם. הליטאי לא יזוז מביתו בלי ספר.וכשם שדרומי יקח עמו צרור קלפים בדרכו, כן יקח הליטאי ספר עמו באמתחתו,אם יקרא או לא? אחת היא אבל הספר לא ימוש ממנו בשבתו בבית ובלכתו בדרך, ויחד עם הלחפ והטהי יוציא גם ספר מאמתחתו. הזקנים יקחו ספר מוסר, חובת הלבבות, גמרא או “ספר חסידות”, והצעירים מהספרות החדשה: ספרי ריב“ל, רפ”ס, ובעת האחרונה "ספרי אגורה, המסוגלים מאד לדרך. זה כמה קנאתי בהאשכנזים שיש להם ביבליתיקה דעוברי דרכים (טאשען ביבליאטעק), הספרים האלה קטנים ככף איש ומחירם איזה “פפיניג” הכרך, ספר-גמד כזה טוב מאד בדרך, כי קטנים המה, ובאשר תניחם – שם מקומם, אם באמתחת או בצלחת, ואם אבד לך אין רע, רק פרוטות הפסדת; לא כן ספר גדול, שנצרך מקום מיוחד למענו, בצלחת לא תניחהו, ובאמתחתך צר המקום ולו הביאה “ספרות האגורה” רק התועלת ההיא, דיה לחבבה על העם. וכנראה חביבה היא על העם מאד, כי אם נפגוש את הספרים האלה גם באניות הקיטור, במורד הדניפר בפלך טבריא – אות הוא כי חזיונם נפרץ מאד מאד. ואברכינו לא עיינו בספר, המה שתו וישוחחו, ומדברותיהם נסבו על היעדים, העצים, האדונים, הסוחרים ומפיהם נשמע: עוגן, חבלים, רפסודות וכדומה. ביחוד משך עליו אברך אחד צעיר לימים כבו עשרים, זקנו רק החל לצמח ויכס מעט את פניו היפים: מצחו גדול ורחב, ירמולקה מכסה את שערות ראשו השחורות, ומבעד לעיניו יביטו תום ועלומים; נכר כי האיש הזה עוד לא היה סוחר ולא נברא למקח וממכר. החכם בחכמת הפרצוף, בל“ס היה אומר עליו כי איש רוח, תלמיד הפילוסופיא או נזיר לפנינו. נזירים אמנם אין לנו, כלנו נזירים מיין, אבל רק מיין, ופלוסופיא? – כאשר יתם הכסף לאדם, אמר בארגע, ישים אל הפלוסופיא פניו.והאברך דנן, עוד לא כלתה פרוטתו מכיסו, אדרבא, הוא רק החל להרגיש אותה. נכנסתי עם האנשים בדברים ונודע לי, כי יש לי עסק עם “הגדולים” שבאנשי היער, האחד מגזע “הדינסטיה היערית” המפורסמה בקורותיה ומרישיה וקרשיה משפחת “נ…” השני גם כן מהמשפחה המפוארה ז… והשלישי הצעיר חוט המשולש – בנו של המשפחה האחת וחתנו של המשפחה השניה. הזקנים, וגם המה עוד לא הגיעו לשלשים, הנם סוחרים מנוסים, כבר “שטו” פעמים ושלש, וראו שנות טובה ושנות רעה, הרויחו והפסידו, היו כמו שאומרים “על הסוס ותחת הסוס”, הם ידעו “סוד היער” ויחשבו את עצמם למנוסים מול הצעיר הזה, שזה עתה יצא לאויר העולם. לפני שנה היתה כלולתו ועד העת ההיא ישב על התורה וההשכלה, היה למדן ומשכיר בעירו, ידע לכתוב כן עברית וגם לדבר, חבר לחברת “שפה ברורה וחובבי ציון, וגם יבין נכונה שפת רוסיא ושפת אשכנז ומעט גם שפת צרפתית. הנהו אחד מחסידיו של הגרף טולסטוי – סוף דבר מסכיל על פי הנוסח האחרות של העת האחרונה, במובן הכשר והישר של הליטאים.הוריו נתנו לו גדה איזה אלפים, וכפלים הכניסה לו רעיתו, וגם היא משכלת תבין טעם עברית רוסית וצרפתית, תצא במחול ותנגן על העוגב. בגימנזיום לא למדה, אבל חנכו אותה בדרך טובה בבית הוריה, בקיצור הזווג עולה יפה מכל הצדדים. הוא אינו אוכל על שלחן חותנו, המנהג הזה כבר עבר ןבטל מן העולם ומ”השעה הראשונה” יצא לרשות עצמו. ויען כי “אבותיו ואבותיה” הנם “אנשי היער” יחנכו במסחר הזה גם את “חתנם” ויקנו למענו “חלקת יער” במחיר אשר יקראו “מציאה” ויחטבו אותה, ויעשו רפסודות וישלחו על פני המים, כל אלה כמובן, תחת השגחתם, וההצלחה האירה לו פניה, ויעבור בשלום את אשד הנחלים, את צוקי הסלעים, את האדנים – ויבא למחוז חפצו לחירסון. ומה עוד בשנה זו אשר “יחטפו סחורה מידים”, הוא יעשה עסק טוב ויכפיל את הנדוניא שלו. “הנאמן” המשולח זה כבר בחרסון, ימסור את הסחורה להקונה, ועתה נוסע הוא בעצמו לגמור את העסק, לחשוב את החשבונות ולקבל את “האפותיקו” – עוש שנה ושנתים תעבורנה והאברך הזה יהוה סוחר גמור, סוחר כדבעי, מכף רגלו ועד קדקדו, ובכל זאת “נר אלהים” לא יכבה בלבו, התורני, המשכיל, איש הרוח ישאר תמיד, ואף בשעה שיונה את בעל הקרפף ויתן לו קורות נרקבות תחת חזקות, ודקות תחת עבות, גם בעת שיתפשר עם בעלי חובותיו ויתן להם “שלשים למאה”, גם בעת שהוא עצמו יקרא שמיטה… בקיצור בכל העתות והזמנים שיעברו עליו נר אלהים לא יכבה בלבו, ו“הרוחניות” לא תפוג לגמרי, כי אצלנו ב“י המסחר חכמה, תורה, מסחר העברי – מסחר הראש והמח הוא, ונלמדהו כמו חכמה, כמו תורה, כמו תלמידי חכמים. אברך, שכל ימיו הגה בתורה, בין לילה נהיה לסוחר בעצים, בפשתן, בקנבוס, יחכור קרקעות, יבנה מצדות ויסולל מסלות; יסב גלגלים ויניע אותם, לי אומרים: ובשביל זה המסחר העברי אין לו יסוד, תלוי הוא על בלימה ואין לו עבר ואין לו עתיד, אבל תשנו אחי, לא בשביל זה מסחרנו תלוי על בלימה, כ”א מפני שחיינו בכלל תלויים על בלימה, והמסחר לא בחכמה תליא מילתא, אלא במזל. יש סוחר מנוסה ויודע היטב בטיב המסחר, וכל נסיונותיו לא יועילו מאומה אם ההצלחה לא תאיר פניה אליו. ויש שאינו מנוסה אבל השעה משחקת לו, ויעשה עושר ויעלה, ומכיון שעשה עושר והצליח, הרי הוא סוחר חכם ומנוסה. לדוגמא – האברך הנזכר, כמה סוחרים המבינים גם “לשון העצים”, ומרחוק ימודו את האילן ויגידו כמה גדלו וכמה עביו, כמה קורות יוציאו ממנה וכמה קרשים ואם יש בו רקבון או אין, כמה סוחרים כאלה נמצא בפלכי ליטא הצפונית, וכל נסיונותים ומבינותם לא עמדו להם ביום רע, ומלחמת המכס אכלה את כל יגיעם, והאברך הזה, שלא בא אל היער מימיו, כיון את השעה לשלח את הרפסודות בשנה טובה ומברכת, ויעש עושר ויצליח. שנים תעבורנה, ואז יהיה מנוסה, ילמד לדעת את היער ועציו ובני אדם והליכותיהם, וכסוחר מנוסה יתאמץ להונות ולרמות, ובכל זאת מאד אפשר כי אז יפסיד, כי אין חכמה ואין עצה ואין תבונה ואין נסיון נגד שנה רעה ועסקים רעים. בעת טובה גם “המנוסה” ושאינו מנוסה יראו בטובה, ובעת רעה – שניהם יפסידו, ההבדל רק בזה כי הראשון התלמיד חכם, גם ביום רע הנהו אדם,, צלם אלהים על פנין, והשני, הסוחר מימי ילדותו, ביום רע הנהו חיה נוראה, טורף ודורס, או בהמה גסה, ואם יראה הליטאי, כי עסקיו מתמוטטים והפרוטה אזלה מכיסו, ישוב אל עסקיו הראשונים, וישים אל הספר פניו, ויהי למורה או לרב או למלמד, והדרומי אם עסקיו מתמוטטים, יורד מטה מטה ונעשה סרסור. וההבדל ביניהם רב מאד, האברכם הליטאים יצאו על המכסה לראות אם לא יעברו רפסודותיהם וגם אנכי יצאתי עמהם. ועל המכסה חיים משונים מאשר בהלשכה. ז. היום אחד מהימים האחרונים של חשון. גם “השמש הדרומית” לא תוכל לפעול הרבה נגד החורף ההולך ומתקרב וההולך ומתגבר. השמים מכוסים בעבים דקים, גשם דק מהול בשלןג יורד ארצה, ורוח צפונית מערבית ינשב בכל תקפו ויחדר קרב ולב. לא חורף – אבל קשה מחורף. על האצטבא העליונה עומד רב החובלים מכורבל מכף רגלו ועד קדקדו בשמיכה של שרף (גוממי) שאינה נרטבת ועל ידו שני מלחים יניעו את הגלגל, אשר עליו קשורה “שלשלת המשוט”, בכדי להטות את המשוט הנה והנה; האנשים האלה, אשר באמת הם הם מובילים את האניה למחוז חפצה, כי נהירים להם שבילי הנהר כשבילי מולדתם, יודעים הם כל אבן ואבן וערמת חול באשר היא, עבודם רבה ועבודת רב החובלים מעטה, ובכל זאת שכרם מעט מאד ושכרו רב מאד. הם יעמדו על משמרתם כל העת, יניעו הגלגל, ואל אשר תלך “תעלת המים” יטו אותו. יפה הוא הדניפר ביום צח ואור, יפה מאד, ביחוד יוסיפו עליו הוד והדר האיים הרבים המכוסים קנה וסוף וערבי נחל. במרחק כמה פרסאות ימינה ושמאלה תראה מים קנה וסוף, ושם ומרחוק: החוף החרסוני גבוה ותלול, ועליו כפרים וחצרות, בית מקלט לנזירים וקולוניות האשכנזים.לעומתו החוף השמאלי הטברידי, נמוך מכאן – מישור רחב מאד, שדי תבואות עד אים קצה ותכלית, ואיום ונורא ביום קר וסגריר. הקנה והסוף במורד ( обрывъ ) וגלי המים יאיימו עליך ויטילו פחד וזועה, תדמה כי חיות רעות נחשים ועקרבים יארבו שמה; תביט במורד: והנה צר וחשך ישאו ישאו נהרות רכים, מבלי משים יעלו מחשבות נוראות על לבך: מה שם בעמקי המים? ובזכרונך יעלו נטבעים וסרטנים ועקרבים בבשרם, ברר… ובלבל תאמר: ומי יתן ותתרחק האניה ממקום הזה, וכאשר תט הצדה מעט ותקרב אל החוף השני, וגם שם המחזה הזה. מבלי משים תעזוב את המכסה ותכנוס בסתר המדרגה. ביום בהיר והם רוב הנוסעים גם מ“הלשכות” עומדים על המכסה נשענים אל ירכתי האניה להביט על הנהר, ורק לעת האכל ישובו אל חדריהם. לא כן עתה, “בעלי המחלקות” ספונים וטמונים, והנוסעים על המכסה כלם נקבצו למקום אחד “בין המכונות”, במשעול הצר בין המכונה ובין החדרים, כי מכל המכסה רק המקום הזה מכוסה בתקרה, לא בשביל הנוסעים, כ“א להגן על המכונה, שלא יהיה דלף טורד עליה… המכונה עיקר והנוסעים טפל לה. המון הנוסעים הצטמצמו והתכוצו כמה שאפשר, האחד דוחק את חברו ותרב המהומה ביניהם. ביחוד צר לראות את הנשים וילדיהם הקטנים מתגוררים על המכסה במצב כזה, ורב נשים כאלה נשי ישראל הן. “האשה האזרחית” כמעט שלא תזוז ממקומה, לא תסע למרחקים, כי פרנסת האזרחים מצויה במקום שידורו, אם בעיר או בכפר, ואם על פי מקרה עזב בעלה אותה וילך להרויח במרחקים אין רע. האשה האזרחית לא תבקש את בעלה בשבע עינים ושבעים ושבעה דרכים, כאשר תבקשהו ותלך אחריו האשה העבריה; היא תוכל לחיות ולהתקיים גם בלעדיו. הידים “העובדות” יכלכלו אותה ואת ילדיה, ו”דעת הקהל" לא תשפוט אותה ולא תספור את צעדיה; לא כן האשה העבריה, הענוגה והמפונקת מנוער. בהיות בעלה עמה היא לא רק פלג גוף, אבל “עולם מלא” וכאשר בעלה עזבה היא “אפס”. האשה העבריה תבקש את בעלה, תלך אחריו לקצות הארץ. מעודי לא ראיתי אשה מבנות עם הארץ שנתעגנה, נוסעת לבקש את בעלה, ו“הענוגות” העבריות מלא כל הארץ כבודן; במסלות הברזל ובאניות תפגוש אותן. היא תקח את ילדיה וצרורותיה על שכמה ותסע ותבקש.צר לראות את “הבריות הקטנות” ההן מתגוללות על המכסה ביום קר וסגריר, לשוא תתאמץ האם לכסות מערומיהם, לחממם, כי הנוסעים הרבים ידחקו איש את אחיו, ויש אשר מבלי משים ילחץ אץ כף הילד, יגלה מערומיו או יבעט בו ברגלו, ותהי צעקה ובכי ודמעות אין נחת. ו“האגודה הרוסית” תדע רק לדרוש “תעודות” בעד הילדים ההם, ולא לדאוג בעדם ולתת להם מחסה ומסתר מקור וגשם. ברגע כזה תרגיש את “ערך הרובל”, ומה רב המרחק בין מי שיש לו האפשרות ל שלם עוד רובל ושנים ולנסוע במחלקה השניה, מקום אור וחם, ושם מטה לנוח וכסא לשבת ושלחן לאכול ולשתות ולקרוא ולכתוב, ושלחן ירוק לשחק בקלפים, וביןם האומללים האלה שאין להם “הרובל הזה” והם מתגלגלים כדומן על פני המכסה, באין מחסה מגשם ושלג ובכלל ללא צלם אלהים על פניהם, כי “בצלם אלהים” פרשו המפרשים החדשים “רובל בצלחת”, אם יש לך ה“רובל בצלחת”. הנך אדם המעלה, ומוראך וחתך על פני כל חית הארץ ובהמת השדה. ואם לא, אם אין לך רובל בצלחת, הנך “אפס” והכל דשים אותך בעקביהם. בין כה וכה ועת האכל הגיעה, שונה הוא השלחן הערוך באניה מאשר במסלת הברזל, במסלת הברזל אין עת ואין שעה קצובה לקיבתך, ואם תאבה תןכל לאכול ולקלקל את קיבתך בכל תחנה ותחנה, ותאכל “שירים” ממה שנותר אתמל ונתחמם היום; כי הלא לא ידעו “עורכי השלחנות” את מ ספר “אוכליהם” ויכינו רק על פי אומדנא, והיה אם מעטו היום האורחים – הלא לא ישפכו את המרק והצלי והנא ו“החמיץ” החוצה, אלא יטמינוהו ליום המחר; וגם אם ביום המחר מעטו, הלא לא ישליכו את “הנותר” לכלבים להפסיד את ממונם,ויחכו ליום השלישי, ויהי ביום השלישי והופיעו המון אורחים רעבים “וילעטו את ‘המדמנה החמה’ ההיא וישלמו בעדה בכסף מלא, ויסעו הלאה עם קיבותיהם המקולקלות וחלי המעים… מה שאין כן באניות הקיטור. בבקר בבקר יעבור המשרת על פני האורחים וישאל לכל אחד מהם: אם יסעוד בסעודה? ולפי מספר האוכלים יאפו ויבשלו ויכינו. ומי שנמנה לסעודה, אם אוכל או לא יאכל – “ר' יעקב משלם”, כי הכינו בעדו, והאמת נתן להגיד, כי הסעודה היא כסעודת שלמה בשעתו. בעד רובל ורבע יתנו” ארוחת הצהרים" של “ארבע קערות” מקוריות, לבד הרבה מני תרגימא וקנוח סעודה. בקיצור “מציאות”, ועל מציאות כידוע ישנם קופצים הרבה, וביחוד מתנפלים אחינו בפלך הזה על “מציאות כשרות” כאלה, ומובן, כי יהנו מהשלחן הזה. ויען כי רוב הנוסעים ככלל המה מבני אברהם יצחק ויעקב ובפרט בהמחלקה השניה – הנה לפעמים תראה, כי הם מסובים סביב כל השלחן, והגד מה שתגיד, חביבי הקורא, אין צורך להיות “קנאי אדוק” למען תפעל עליך המחזה הזה פעולה לרעה… כי גם היהודי הבינוני שאיננו לא “צדיק גדול” ולא “בעל עבירה קטן”, גם הוא ירגיש מעין גועל נפש וכאב לב. רגילים אנחנו מימי ילדותנו, לראות יהודים מתאספים לדבר מצוה, למנין ולמזומן, אבל יהודים מתאספים לדבר עבירה, ברר… אם “יהודי בפני עצמו” יאכל טריפות – אין משגיחין על זה – אבל אם “שני מנינים” עברים קמו כאיש אחדחברים מול ה“שלחן הירוק” וישבו אל “שלחן הטריפה” ויאכלו בכל פה בלא כל מחשבות והרהורים, יכאב לך לכך, וממילא ימשכו עליהם כל העינים, ואף “האדם” המשרת אותם, גם הוא יביט עליהם בעינים אחרות, גם הוא ירגיש כי לא כן יעשו. יגידו מה שיגידו אנשי הרוח, בעלי היהדות הרוחנית, היהדות התלויה כאויר של פלוסופיא וחקירות דקות ומשונות, יהדות בלאט נוף ובלא נשמה, יהדות שאינה נראית ואינה מורגשת בלב ובמוח, יגידו מה שיגידו, וידמו מה שידמו אבל לא לנו היהודים הפשוטים, החלק המעשי שבדתנו הוא גוף היהדות. אי אפשר לגוף בלא נשמה, אבל אי אפשר גם כן לנשמה בלא גוף… וקשה עלינו לראות “הגוף” הזה קצוץ ידים ורגלים, ואם נתאספו יחד מספר יהודים, זה יאכל טריפות על שלחן מיוחד, בכל פלוסופיתנו נרגיש הבדל גדול בינינו ותהום נורא. בודאי משום דרכי שלוםנכונים היו לותר על מדותינו, אבל מי וותר? אם המאמין אשר בנפשו נשמר, או “הצואר הטריפה”, אשר אם גם לא יאכל פעם אחת בשר החזיר, גם כן לא ימות. כמדומה לי, כי כל אחד מאתנו יודה, כי יתרון להראשון על השני, והוא בשום אופן לא יוכל לותר, כי בנפשו הוא, ואת נפשו ישמור לבלי לטמאה, ו“הצואר הטריפה” גם כן לא יחפוץ לותר על טובת הנאה של איזה רגעים, ובכן תהום נורא רובץ בין יהודי ליהודי, ואם בין שני יהודים כך, בין בן ברית לשאינו בן ברית על אחת כמה וכמה. לגימא מקרבת, לגימא מרחקת, השלחן מקרב, השלחן מרחק, ויפה הורה כהן אחד על שאלת מאמין אדוק: אם מותר לסעוד על שלחד אחד עם יהודי – כי אסור, יען, יבאר הכהן דבריו, כי המזמן רעהו לשלחנו, אות הוא כי יקרבהו ויחבבהו, ורבים כאלה אסורים, והמחמים תבא עליו ברכה. ובכלל על כל צעד ושעל נראה כמה גדול כח הלגימא לקרב ולרחק, אחד ממכירי, האוהב לחקור ולדרוש ולהתפלסף ולבקש טעמי המצות והעבירות, פתר לי את הענין הזה כך: תאוה נהיה תערב לנפש, בעת שתאותו של אדם נמלאה, אז הוא טוב מאד ונוח לבריות. לחלק גדול ממין האנושי, – תאות האכילה התאוה היותר גדולה, וחתיכה שמנה – התענוג היותר גדול. וישנם גם גבורי ההיסתוריא והספרות, אשר שלחן טוב היה בעיניהם למעלה מכל גבורותיהם ומפעליהם. ה“מבשלים הצרפתים” הועילו יותר הרבה לרומם קרן עמם ולהרחיב שפתם מנאפוליון הראשון בגבורותיו ומוויקטור הוגא בשירותיו; נאפוליון הראשון כבר מת ועבר ובטל מן העולם, גם וויקטור הוגא מת ומשוררים אחרים קמו,“והמרק הצרפתי” חי וקיים. על פי הרוב, בשעת האכילה, בשעה שכרסו של אדם מלאה, לבו טוב עליו, פניו מפיקים אהבה וחבה, ונכון הוא אז לחבק את כל התבל ולקרבו אליו, זה הוא הסוד הצפון בלגימא, אנכי אינני פלוסוף, ביחוד שאינני מתפלסף באכילה ובשתיה, אבל נראים לי 'דברי רעי כי כנים הם. אהלי, התבוננו, הנה פה במחלקה השניה שני מנינים יהודים יאכלו את “הבשר הזה” ואף אין אחד בהם שהריח ריח בית הספר והשכלה, כלם יהודים פשוטים וגם יגמגמו בלשונם ויכשלו בשנונם בדברים בשפת המדינה, ויש ביניהם “אדוקים” כאלה הנוסעים “להרבי”, ישלחו פדיונות ליהודי ט וב, וישלמו דמי “מעמד”. ע“פ רוב הנם “קונים” טובים לעליה שמנה, ונכונים לקרא למהלומות אם לא יכבדו אותם בבית התפילה כיאות לערכם, גם “אתה הראית” יקנו, ו”אור זרוע" ואתרוג קורפו מהודר דוקא, בקיצור – יהודי כשר וישר; ובכל זאת פה על האניה יאכל “חזיר בחזרת” על ראשו על כרעיו ועל קרבו, כי סגלו לעצמם בלא כל השכלה ופלוסופיא את הפתגם הידוע: “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך”, ואין אדם אלא מי שמשחק קלפים ואוכל טריפות, אך המה קרויים אדם, ולא הליטאים הטפשים היושבים בקרן זוית בקצה השלחן השני וממלאים כרסם בדגים מלוחים ודבלי זית וכדומה מאכלים ואטו בשופטנים כאלה עסקינן? הוי, חביבי, אלה האוכלים לחם לא ארכה העת:בתחילה שחקו בקלפים ואחרי כן מלאו את כרסם, ועתה יישנו שנת הצהרים, המה לא ירגישו איך יעבור היום, ואנחנו הרעבים – לנו ארכה העת. טוב לנסוע על אניות הקטור, טוב מאשר במסלת הברזל, אבל העת תארך ותבוא לידי שממון. סך הכל עד ח. תשעים פרסאות רוסיות, מסלת הברזל אף אם “תזחל כתולעת” בכל זאת עם כל ההעמדות וההפסקות תעשה דרכה מרחק כזה במשך ארבע שעות; ואנית הקטור לא תמהר את דרכה, ויחד את ההפסקות ו“המעמדות” תעשה לא יותר מעשרה פרסאות משעה, הרי תשע שעות, והיום קצר, ורק לעת הערב נבואה ח… ח. הנני כעת על אם הדרך סביב הקולוניא העברית ל.; כי זכה גם הדניפר לשתי קולוניות עבריות, האחת ביריסלב החדשה מול קאחובקא – סמוכה לב., והשניה ל… הראשונה היא למטה מכל בקורת. יושביה הראשונים היו חייטים וסנדלרים מפלכי קורלאנד וליפלאנד, ועד עתה עוד לא הרחיקו ללכת בידיעת עבודת האדמה; והשניה ל. טובה ממנה, אבל גם היא לא תעמוד על גרם המעלות, כמו שצריכה היתה להצטיין קולוניא כזו, העומדת ב“רשות הרבים” לעין רואים, על חוף הנהר הגכדול. אנשי ל. אינם עצלים, זאת לא נוכל להגיד עליהם, כי תמיד יעמלו, ובחורף ובקיץ, בשרב ובקור, בדרך הטוב והרע, בגשם ובשלג תפגשו אותם והנם נוסעים בכל הפלך מכפר לכפר ומוכרים: תפוחים ופירות בימי הקיץ והבציר, דגים מלוחים ושמן – בימי הצום של אומות העולם, ומזגגים הם בימי החורף, והעבודה ההיא אינה מהקלות, ועת תפגוש ביום קר וסגריר, והדרך מקולקל ונשחת, והסוסים הדלים בכבדות יסחבו את העגלה הרעועה, המלאה חביות של שמן ודגים מלוחים או ארגזי המזגגים, והאכר העברי יצעק בגרון נחר: הוי, בעלות הבית, דגים מלוחים! שמן! – במקח השוה! במקח השוה! תחשוב בלבך: האם באמת העבודה ההיא קלה ונוחה מעבודת האכר, אשר יעבוד רק בקיץ ובקציר, וינוח עתה כל החורף? על השאלה ההיא, התשובה כמובן: לא. לא לבד שפרנסת האכר היא יותר בכבוד, מאשר להוביל דגים מלוחים בכפר, הנה גם קלה ביותר ונוחה לגוף ולנפש. זאת יודו גם הקולוניסתים העברים, אלא כי לפי דבריהם, חוסר האדמה תגרום להם זאת ותכריחם לאחוז גם במסחר ידם. אומרים כי גם באמיריקא האכר אינו אכר שלם ומזוקק כמו בארצנו, והוא גם מעט סוחר, ההבדל רק כי באמיריקא האדמה עיקר והמסחר טפל, ופה להפך… האמת נתן להאמר, כי מהקולוניות העומדות על החוף אי אפשר לשפוט על יתר הקולוניות אשר בפנים הפלך, כי לא הקולוניות העבריות לבד אשר “על החוף” לא יצטיינו במובן, כ“א גם הכפרים של האזרחים והמושבות של האשכנזים לא יצטיינו. כפי הנראה, המקום גורם, על פי ההשקפה הראשונה, המושבות והכפרים ש”אצל החוף" צריכים להפריח ולעשות חיל, כי יש להם כל הנחוץ: אדמה טובה ופוריה, מים מתוקים וטובים ודגים לרב. אבנים לבנין ממצוקי הסלעים אשר במורד ההר, וחומר וחול ועצים להסקה מהיערות אשר על האיים, גם עצים לבנין פה בזול מאשר בפנים הארץ, ואת תבואותיהם ימכרו פה במקומם ואינם מכרחים להובילם כמה וכמה פרסאות עד החוף או התחנה, כל אלה מעלות טובות הן, שאינן בכפרים ובמושבות אשר בפנים הארץ.שמה אין מים, בפלך טבריא, לדוגמא, עומק המים בפנים הפלך כדי שמונים אמה, ובכבדות ובעמל רב ישיגו אותם, ועץ ואבן אין, גם שוט לסוסו מוכרח האכר לקנות במחיר, וגם אבן וחומר וחול אין. את כל אלה עליו להביא מרחוק, מרחק כמה פרסאות, מחוף הנהר, ואת יבול אדמתו יוביל לתחנות המסלה או דרך המים; בכל זאת הכפרים כלםוהמושבות אשר בפנים הפלך בנוים בנאוה, בתיהם גדולים וטובים, מעץ או מאבן, והאכרים עשירים הם ויחיו בטוב, והכפרים אשר “על החוף” לא תאר ולא הדר להם, הבתים – מלונות מערבי נחל ומשוחים בחמר מבית ומחוץ, והאכר יחיה פה במצוק ובדוחק, וגם המושבות של האשכנזים אשר על החוף לא יצטיינו. אות הוא – כי החוף אינו מסוגל להעשיר את האכר, והשכר שיביא ל הם הנהר בדגיו ועציו ואבניו יצא להם בהפסד הזמן. האכר בפנים הארץ יודע רק את אדמתו ויעבדנה בעת העבודה, בחריש ובקציר ובבציר יעבוד בלי הרף, יומם לא ינוח ולילה לא ישן; וכאשר כלתה העבודה בשדה ובגורן, נאספה התבואה, והנה בממגורה – אז ינוח האכר הוא ובהמתו שורו וחמורו וכל אשר לו.הוא בעצמו ישכב על התנור, יתחמם וישתה יי"ש, כל אנשי ביתו כמוהו יאכלו וינוחו, ינוחו ויאכלו, ועת החריש הגיחעה – והנה הוא בריא ושלם ומלא כח ותאות העבודה, וסוסו ושורו וחמורו גם כן בריאים ושלמים, ויצא השדה ויחרוש וישדד ויזרע ויעבוד, וכן בקציר וכן בבציר. לא כן האכר אשר על חוף הנהר, תמיד יש לו עבודה, היום טוב לצוד דגים, מחר – לצוד סרטנים, בחורף יבקע עצים ובקיץ יסתת אבנים – ככה יעבוד תמיד. אבל את עבודתו העקריתוהראשית – עבודת העדמה לא יעבוד כראוי. היום יום טוב ומסוגל לחרישה; אבל היום גם טוב ומסוגל לצוד דגים; החרישה לא תנוס גם עד מחר, אבל הדגים? – הדגים נחוץ לצוד היום. וכן מחר ויום השלישי. גם בהמתן תעבוד בלי חשך כל השנה, ובעת החריש והקציר והבציר, כחושה היא וחלושה, והפתגם “ברב המלאכות מעטות הברכות” אמת ויציב גם בעבודת האדמה, ואולי בעבודת האדמה עוד יותר מאשר בכל עבודה; ואשר לזאת נראה כי האכרים בפנים הפלך, היודעים רק את אדמתם ועבודתם יעשו חיל ויצליחו, ויחיו בטוב ובנעימים, ואלה היושבים על החוף ויודעים כמה מלאכות, ותפרנסו מכמה פרנסות – ירעבו ללחם. וכן הדבר בקולוניות העבריות. אלה אשר בפלך ייקאטרינסלב הרחוקות מאד מאדם העיר, מנהר ומסלת הברזל,יעלו בטובם על אלה אשר בפלך חרסן, אשר בכלל קרובים המה לדרך המים והברזל, ואלה אשר בפלך ח., העומדים על החוף גרועים מאלה הרחוקים ממנו; כי קרבת הנהר והדרך תביא תועלת וגם הפסד מרובה. לולא היו קרובים אל החוף, לולא היתה תחנה אצלם, כי אז לא היו יושביהם מזוגגים ומוכרי דגים חלוחים כי אם אכרים, אבל הדרך יעבור סביב לבית, כמעט יצא האיש וירד באניה, ויבא לה. ויקנה דגים מלוחים וארגז זכוכית, ויבא הביתה ויתן על עגלתו ויסע לסחור את הארץ. והאדמה? האדמה לא תשׁם אם גם יחרוש אותה בעוד איזה ימים, עוד רבה העת, עוד יספיק… ולא למצבם החומרי לבד תזיק להם קרבת הנהר והעיר, כ"א גם למצבם הרוחני. כי יחקו הקולוניסתים את יושבי הערים, את הליכותיהם, בגדיהם ומנהגי בתיהם, ביחוד הנשים יחקו את מנהגי הערוניות, ואנשי ל. הנם מפורסמים למתיפים (פראנטען) בכל הסביבה. הבתולות יוצאות רעולות ופרופות, ובכלל יתנהגו כמנהג העירוניות, הבנים יוצאים במחול ומגמגמים רוסית. גם הנה העיר כמו “אוצר הנשמות” היתירות בקולוניא “ופרי אהבה נסתרה” יובילו את העיר הקרובה. הן אמת כי קרבת העיר תביא גם תועלת: התרנגותות והביצים, החלב והחמאה ביוקר. אבל אין התועלת המעטה שוה בהפסד הרב, ולו בדידי תליא מילתא, כי אז יסדתי קולוניות לעברים הרחק מאדם העיר ומדרך הנהר והברזל, או אז יהיו אכרים, ולא כמו הקולוניסטים דל., חצאי חנונים ומזגגים וחצאי אכרים, כי גם זה וגם זה לא יעלו בידם. הבית בלא גג, בממגורה אין תבואה ובחנות אין סחורה. את תמימות האכרים עזבו ואת השכלת העירונים לא למדו, ונשארו “גסים וריקים”, ומחנה כוח לא יערב לנפש, ובכל אופן לא ירחיב את העינים. וכל אלה גרמה להם קרבת העיר, כי קרובה היא אליהם מאד. בעלת הבית שיש לה למכור “שתי תרנגולות ומאה ביצים” לא תמכור אותן פה, ותסע עם “סחורתה” לעיר, בינתים תשמע איזו רכילות, תראה בחנות מודה חדשה, בינתים – תוציא את כספה המעט ועוד תלוה ממכּירתה סכום מעט החסר לה לקנות כרטיס לשוב לביתה, ולמחרת ותהום כל הקולוניא: גנגדל הביאה מטפחת חדשה; וביום השלישי – עשר נשים וסלים בידיהן עם תרנגולות וביצים וחריצי חלב וחמאה נוסעות העירה, וגם הנה אחרי כל “הצלחותיהן” עוד ילוו מעט כסף על כרטיס לחזרה… להקולוניסט יש איזה “סכסוך” עם חברו, סכסוך קל כזה שאפשר בנקל לפשר ביניהם; אבל העיר קרובה ומדוע לא ישאל שם פי עורך הדין? הלא אם לא יועיל אבל גם לא יזיק. עורך הדין יבטיח לו הרי זהב, כי הוא הצדיק, ויגבה מאת בעל דבכיה קנס וצער ושבת ובושת, לזה נחוץ רק להגיש כתב בקשה. הבקשה נכתבה ונשלחה – והמשפט הולך; רעהו גם כן לא יחשה, גם לו עורך דין מכיר בעיר, וכה התגלע הריב. עת העבודה הגיעה, אבל יום הדין בא, ונחוץ לנסוע העירה, וכה חוזר חלילה. ואין צורך לומר בני הנעורים, עליהם תפעל קרבת העיר פעולה נוראה… בכדי לעשות את הקולוניסטים לאכרים גמורים נחוץ להרחיקם מהעיר, לא רחוק מאד, אבל רק איזה עשרות פרסאות רוסיות מעבר ל“שרטוני-המים”. התמורה ההיא היתה טובה להקולוניסטים וטובה גם לבני העיר. אז יכולב היתה באמתחרסן להיות עיר גדולה, רבת המסחר והמרכולת. לא כן עתה, בעמדה, כמו שאומרים, “לא פה ולא שם”, לא על המים ולא על היבשה. בתולדות ערים שונות והתפתחותן, נראה לפעמים, מה שנראה בתולדות בני אדם והתפתחותם, ישנם ילדים אשר יתנו תקוה בלב רואיהם, כי יהיו בעלי כשרונות גדולים. ובאמת יתן הנער אות לטובה, אבל ברבות הימים “הוא יגדל” וכשרונותיו לא יגדלו עמו.וזה הקטן בעל הכשרונות, כאשר י גדל, יהיה אדם בינוני, או גם פשוט מאד. וישנם כאלה אשר בילדותם לא הצטיינו במאומה, אבל כאשר גדלו, גדלו ונתחזקו ונתפתחו כשרונותיהם, הלך וחזק, הלך וגדל עד כי גדלו מאד; וכן הדין בערים שונות. ישנן כאלה אשר ראשיתן היה מצער מאד וישנו באחריתן, וישנן כאלה אשר בוניהן ומיסדיהן קוו מהם גדולות, וכנראה היו כל האמצעים הנחוצים לזה, ובכל זאת לא עשו פרי; ואחת מאלה הערים שלא מלאו את תקות מיסדיהן היא גם העיר ח. הנסיך המפואר פ. בנה ויסד את העיר ההיא, והיא היתה משוש נפשו. בשער העיר העמיד עמוד ועליו כתוב: הדרך ל“עיר המלך” ( Царьградъ ). ובאמת היה המקום במושבות הדניפר מסוגל מאד לבנית עיר. זה הנהר הגדול אשר ישתרע מפלך סמולינסק עד הים השחור היה אז איתן במימיו. האיים וערמות החול שנפגוש בו עתה לא נודעו אז, כי היערות הרבים על חופיו וארץ צפתו – טרם נכרתו, ויהי לאוצרות שלג ומים, אשר גם בחרבוני קיץ לא יחרבו, הדג היה אז ים גדול. גם שרטוני המים באשדותיו לא היו נראים אז כמו עתה, כי ברכות המים לא נכרו ולא נודעו, ומסלת הברזל טרם נבנתה, ויהי הדג. באמת הדרך האחד המוביל מרוסיא הפנימית לים השחור ולקונסטנטינופול. אז בימי ילדותה צעדה העיר צעדי ענק לפנים. אפס כי הצעדים האלה היו צעדיה האחרונים, ומניאז היא יורדת מטה מטה. כי בין כה נבנו מסלות הברזל, וע“י המסלות אבדו בכלל דרכי המים את ערכם לפנים, ועל פי מקרה נשארההעיר הזאת מחוץ “לרשת המסלות”. לדוגמא: מקיוב לאודיסא לא יסעו כעת בדרך המים, ולא יובילו משא גם מקרימנטישוב ומיקטרינוסלב לא יסעו באניה לאודיסא, כי אם במסלת הברזל עד ניקוליוב. נשארה איפו לה. רק הדניפר התחתון מאלכסנדרובסק ומטה, וגם במרחק הזה לא ימלא את תפקידו באמונה; כי בעקה התמעטות המים בכלל, נתגדלו ונתרחבו “שרטוני המים” ועומקם יגיע לפעמים עד כדי חמש ושש רגל. והיה כי ינשב רוח צפון והמים העליונים ילכו בכח אל הים – וימעטו המים ב”שרטון" עוד… מובן כי כאשר ינשב רוח לא תעבורנה בו אניות גדולות, אניות הים ולפעמים גם אניות הנהר “שאינן יושבות בעומק”, בקושי גדול תעבורנה. ונשאר לה. רק סחר העצים גאונה וששונה מימי קדם, אבל גם בזה הורע מזלה וכחה מאז נסללו המסלות לאו. סיוואסטופול והיקטירינית; כי עיקר הדורשים סחורת העץ – בפלך טאווריא, המחוזות הדרומית של פלך יקטרינוסלב, כמו טאריופול, באכמוט, טאנגרת והמחוזות של פלך חרסון; חרסון, ניקוליב,אודיסא. מתחילה היו הרפסודות הטובות “הקורות העבות, הארוכות והבריאות” באות רק לח. ופה גזרו אותן לחתיכות: קרשים, קורות, נסרים, כפיסים, רהיטים, עמודים וכדומה. והסוחרים מקרים מסימפירופול, מרוסטוב וטאגנרוג, מקירטש ומאריופול, מברדיאנסק, מאודיסא, מאקירמאן ועוד – היו באים הנה וקונים “סחורה חתוכה” ושולחים בספינות הביתה. מחופי קרים היו מביאין הנה מלח ולוקחים בחזרה “עצים”, וכה היה מסחר המלח ומסחר העצים לאחדים בידי הסוחרים בה. ויעשו עושר והצליחו. לא כן עתה, מס המלח בטל, ועמו יחד כל המסחר הזה, שאינו נחשב למאומה. המלח בפני עצמו כמעט שאין לו מחיר במקומו, ואינו כדאי לטפל בו ולהובילו לה. במסחר החליפין, ומשנבנתה מסלת סיוואסטופול החלו לנסר את הקורות ביקאטרינוסלב וישלחו אותן לשאר המקומות, כי מסלת הברזל התאמצה לגזול את “המשא ההוא” מאת ממשלת המים, ותקצוב תעריפים מיוחדים בעד הובלת העצים ומוטב להם לסוחרי העצים לשלם מעט יותרא בעד ההובלה מאשר לשים את נפשם בכפם ולעבור את “מצוקי הסלעים”. וכאדר נבנתה המסלה הייקאטירינית החלו לשלוח מייקאט. “סחורה חתוכה” גם לבאכמוט ולכל ארץ הדון ולניקוליוב; וכה ירדהח. מטה מטה. מכל מחמדיה שהיו לה לפנים נשארו לה רק שרי הפלך, בתי המשפט והפקידים השונים, אשר מפני הרחמנות וכבוד הנסיך מיסדה, עוד יחזיקו בה, ושרידי מסחר העצים, כי עוד עתה יבאו אליה איזה מאות רפסודות וספינות טעונות “סחורת היער”, ו“הליטאים” יתנו בהקפה להסוחרים הרבים, הקטנים והגדולים לאיש איש כפי ערכו ונאמנותו “ובטחונו”. סוף סוף גם הסוחרים קטנים והגדולים יפשטו את הרגל, כל אחד לפי ערכו ונאמנותו ובטחונו; אבל בין שמיטה לשמיטה, הלא יחיו ויפרו וירבו, ויגדלו בנים ובנות, ויתנו להם נשים – והבנים והחתנים ילכו בדרך אבותיהם וחותניהם לסחור בעצים, ולפשוט את הרגל… וכה עד אין סוף ותכלית, כ“ז שיהיו ליטאים ועצים בארץ. ונפלא הדבר, כי אחרי הסכומים הרבים שנשארו אצל בעלי הקרפף בה. הכסף הלך לטמיון. מעטים ביניהם כאלה שעשו עושר ועשרם מתקיים בידם, כי ההתחרות הגדולה תעשה את שלה ופרנסה אחרת אין, ורק הכסף ששלמו להם נשאר אצלם, וההוצאות מרובות, ואין הקומץ משביא את הארי. העסק רק אז יהיה עסק כדבעי, אם הליטאים יעמדו מלתת בהקפה… הקונים יהיו ב”מזומנים", וכמובן רק מעטים, והתחרות לא תהיה ביניהם. – אבל כזאת היה לא תהיה. בשנים האחרונות קבל המסחר הזה פנים חדשות מעט. תחת למכור עצים לבנין יכינו פה “נסרים לארגזים”, כי קונה חדש בא על השוק ובאטום שמו. באטום היא כידוע היא העיר הראשית והמרכזית למסחר הנפט, ביחוד מיום שנוסדה החברה של רוטשילד. הנפט יובא לבאטום במסלת הברזל דרך צנורות, ומבאטום ישולח באניות לפנים המדינה וחוץ לארץ, ואפן הובלתו: בחביות, בכלי פחים ובאניות העשויות לדבר. לחביות נחוצים עצי אלון ו“אספנדמין”, אבל גם לכלי פחים נחוצים ארגזים של עץ, כי את הפחים יתנו בארגזים, וכה ישלחו אותם לחוץ לארץ – ולכל אלה נחוץ “יער רב”. בעל קרפף אחד מה. לקח את הקבלנות מחברת רוטשילד להעמיד לו עצים כמה שנצרך לו, ויבנה לו “מכונת הנסירה” וגם אנית קטור מיוחדת. המכונה תעבוד בלי הרף יומם ולילה, והאניה תוביל את הנסרים הדקים לבאטום ומשם תביא נפט. אעפ"י שכפי הנשמע תצמצם חברת רוטשילד במקחים, בכל זאת כנראה העסק – עסק טוב. כי גדול האיש ויתעשר, ויחיה את השוק. זולתו – אין כל עסק ומסחר בעיר הזאת, וגם מסחר התבואות הגדול מאד בכל הפלך אין פה. ויען כי מסחר העצים, מפני סכות שונות טבעיות ומלאכותיות, הולך ומתמעט, כי בכלל יתמעטו היערות בליטא, ואת “המותר” לא תרשה הרשות לכלות בפעם אחת ותקים בכל עיר ובכל פלך “חברות ופקידים שומרי היערות”, והמה ישגיחו בשבע עינים, ולא ירשו ל“הפריץ” בעל היער לכלות את עציו, ממילא מובן, כי גם ח. תרד פלאים בכל שנה ושנה, אם לא יקום לה גואל ומושיע מן הצד, גואל ומושיע, שינקה את שרטוני המים באשדות הדניפר ויבנה מסלת ברזל. ובעיר הזאת יגורו הרבה אלפי מאחינו, רובם עניים, מעוטם בינונים ומעוטם דמעוטם עשירים. עשירים מופלגים אין בהם, וגם מספר הבינונים מעט מאד בערךם, – ומספר העניים רב מאד, ביחוד רב מספר העניים בימות החורף. בקיץ עוד יש להם איזה עבודה ופרנסה על הרפסודות וסביב הרפסודות, בכלל – על המים; ובחורף אין כל, והעזובה רבה בעיר, ואין דואג להעניים הרבים, כי המחלוקת בדבר השוחטים והרבנים “והרבנים מטעם”, אשר גם אלה שיאכלו ארנבת משחיטתו של איוואן, ו“הרב והכומר” להם אחת היא, גם הם ישתתפו בהמחלוקת ההיא – ישחיתו כל חלקה טובה וכל מפעל טוב, וכה אין סדר ואין משטר ואין נחת. כדאי שיחקקו בלוחות דברי ימינו פרשת בית אוצר הספרים של חברת המשרתים ועוזרים בבתי המסחר בשם “עזרה” ( помощь ) באודיסה ישנה חברה כזו מיוחדת לעברים. בח. אינה. פה הוא משותפת לבני ברית ולשאינם בני ברית. מובן, כי רוב מנין ורוב בנין של בני ברית ואינו בני ברית מעטים מאד, ורק מפני הכבוד נתחברו אל היהודים. לחברה ההיא “ביבליותיקא” מיוחדה, ומובן גם כן, כי הספרים ומ“ע גם רק בשפת המדינה, וכאשר הציעו כמה מהחברים להביא אל הבית גם מכ”ע עברי, התנגדו לזה החברים העברים, באמרם כי לא מן הנימוס לאסוף מ“ע עברי בחברה כזו. המשרתים והעוזרים וחבריהם בה. כנראה יש להם מושג מיוחד, מושג של משרתים, על דבר הנימוס והכבוד.”כבוד" לאיש לנקות את המנעלים של האדון; כבוד לעמוד לפניו בגב כפוף, לנשק את ידיו ולאמר: “אדוני”, כבוד “לגמגם” בלשון המדינה, כבוד לעשן סיגארא ביום השבת בפרהסיא, כבוד להיות בור עם הארץ ונשמה גסה וריקה מתורה ומחכמה ומדרך ארץ, כבוד לשמוע השר “זשיד” ולשחוק, כבוד… אבל אי-כבוד ואי נמוס לחברה, אשר רובה ככלה עברית, לקרוא מ“ע עברי. ארוכה וחזקה היתה המחלוקת, ארוכים וחזקים וגדולים הוכוחים. ובעלי הכבוד נצחו – ומ”ע עברי אין! בכלל, הספרות העברית לא תעשה חיל בעיר הזאת. בין עשרים אלף מאחינו, אולי תמצא עשרה אכס' מ“ע עברים – ואולי עוד פחות מזה. ספרים עברים נמכריםמעט מאד ונער יכתבם, ולא לבד שלא יקנו מהונם, “לכבוד צורם וקונם”, אבל גם בבתי העקד של הקהל, לא יתאמצו לקנות ספרים עברים, מלבד בית האוצר של עוזרי המסחר ישנה גם “ביבליותיקא כללית של העיר”, כמובן גם פה רוב הקוראים והחותמים והנותנים מאחינו. לפי כמה שנים היה בהביבליתיקא ההיא גם מ”ע “המליץ” וזה כשתי שנים איננו. והלא בין המשגיחים והמפקחים על הבית ישנם גם עברים, והאחד מהם מי “שהיה והווה רב”… האם לא יכל לפתור לנו דבר האבדה ההיא?… ומדוע נעלמו עקבות “המליץ” מהשלחנות שבבית העקד הזה? הנה כי כן אין ספרים עברים ומ“ע בכל העיר ההיא. ואם יתעו אותך רגליך, חביבי, הקורא, אל העיר הזאת, ותחפוץ לקרות ספר עברי, בא אל נא בית הרב החכם חוקר ובלשן, אחד מהשרידים היחידים הישיש מר יהודה בהק, ושם תמצא ככל אות נפשך. בכלל אם בר-אוריות אתה, ותחפוץ לבלות עתותיך בטוב, בשיחה נעימה של תלמידי חכמים, סור נא אל הבית הזה ולא תתחרט. האיש הזה הוא מהשרידים שבמחנה הגדולה של גבורי המשכילים דווילנא בימים הראשונים הטובים, אחד מאלה שלמדו את התורה ויאהבוה לא מפני הקמח אבל מפני המאור שבה. בימי ילדותו נתגלגל הנה בתור מורה שפת עבר, ומאז קבע את דירתו ועסקיו פה, ויולד בנים ובני בנים והוא כערער בערבה. בימי ילדותו היה חבר לבעל “כור לזהב” ר' אידל שירשבסקי, אד”ם הכהן, ר' מרדכי פלונגיאן ז"ל וכל “הנשרים ההם”… גם היה מורה בבית ספר הרבנים, ויזכור את הימים הטובים של הבית הזה. תמיד מדי אעבור על העיר הזאת אסור אליו, וחברתו נעימה עלי מאד. הוא כמו “פרק חי” מתקופת צמיחת ההשכלה בארצנו. ויספר מעשים שונים, ומקרים ותהלוכות המשכילים הראשונים בווילנא והלך ההשכלה, כשגם כי הוא חוקר לכל תכלית, מדקדק נפלא ובעל הגיון ישר. על פי הרוב, המשכילים הראשונים “נתאבנו” לעת זקנתם, והאבק של הספרים הישנים שיעסקו בהם יכסה אותם; לא כן מיודענו זה, איש חי הוא, איש רעים, תורתו כמעין המתגבר ושיחותיו ערבות ונעימות. מובטחני כך, חביבי הקורא, כי אם תעבור בעיר ההיא לא תמנע את עצמך מטוב ותסור אל הבית הזה. זולת זאת אין דבר אשר כדאי לנוסע, יהיה מי שיהיה, וביחוד לנוסע עברי, להתבונן בעיר הזאת. ועצתי שגם לא תבקש בית מלון בעיר ותלין באניה, כי גם אני עשיתי כן; הן בתי המלון בעיר הזאת, כמו בכל הערים בדומה לה, לא יצטיינו בנקיונם. בח. יתפרדו האניות הבאות ממעלה הדנ.; אלה מזה ישובו למקום שבאו, ואלה ילכו הלאה לאודיסא ואלה לניקוליוב. הפעם היה עלי לנסוע לנ. וירדתי באניות “יאזין” ההולכת שמה. אנכי הייתי האחד שנסע פה, כי לא לכל הנוסעים מותרת פה הלינה, רק לאלה שיסעו במסלול ישר ויש להם תעודה לכל הדרך. ט. בשעה השמינית בבוקר עזבה האניה את החוף. אם נביט על ח. מו האניה היא עיר יפה מאד, ואם נשפוט על פי התכונה הרבה והעבודה בנהר: אניות שונותוספינות וסירות דוגה, רפסודות ומכונות הנסירה – נוכל לשפוט כי היא רבת המרכלת. אפס המושלים יאמרו: “הצורה היא רמאית”. מחוץ היא יפה, אבל בפנים היא מלאה מדמנה ורפש, והיחוד אין לה רוח חיים, והתכונה הרבה, ממקומות אחרים באה הלום ועוברת מבלי להתמהמה פה. כאשר רק נעבור את העיר, ילפת הדניפר את דרכו מעט הנגבה ופה ישנה את מראהו וצביונו. החוף הגבוה הימני מעט מעט ישפל, והנה הוא “במשוה המים” – הנהר הגדול כמו ירגיש את קצו – וינוח מעבודתו הרבה. לאט לאט ישא את מימיו הרבים והעצומים בין החופים הנמוכים והרכים, המכוסים קנה וסוף מעבר מזה ומעבר מזה, ובאשר רק תשא עיניך“אהלי דיגים” וסירות דוגה ורשתות פרושות על ראשי הקנים, כי רבה מאד פה הדגה, כי גם מן הים תבוא הנה הדגה ל“התחכך” בחוף ולהטיל ביציה… אין קץ להמון הדגים הנצודים פה, כי מצודים וחרמים, ורשתות ו“חכות” פרושות פה על מדרך כף רגל, והדגה האומללה תפול מן הפח אל הפחת כי אם גם מנוסים הם הדגים ויודעים להזהר, ובנקל לא תצוד אותם עתה אבל אין קץ לערמומיות האדם ונכליו הרבים, והיה אם לא תצלח בידיו ערמימותו האחת, וצלחה בידו להמציא המצאה חדשה, לא שערוה אף “הדגים החכמים” בעלי “המוחות הטובים”, כמו הזאב והשבוטא, זקני המים. ביחוד נוראה ואכזרית היא התחבולה הנקראת בלשון הדיגים “חתול”. וזה דבר “החתול”: עד כך רוחה בהנהר מותחים חבל ארוך וקושרים אותו לכלונסאות חזקים. ואל החבל הזה קושרים חבלים דקים, ועל כל חבל וחבל כמה וכמה עשרות חכות חדות ועקומות, בעלי פיפיות ועוקצים. וכה – כמה טורים. הדג האומלל השט בנהר או במורד, מכיון שהוא בא אל “החתול” זהיר הוא מאד ונשמר בהליכתו, אבל אי אפשר שלא יגיע מעט את סנפירו וזנבו, ואך הניע אותו – וכבר נפל בתוכה… ובחפצו להתפרץ – וכבר עלו חכות בסנפיריו ובלחיו, והנהו עדי אובד. אף הנמלט מטור הראשון ילכד בשני, והנמלט גם מהשני ילכד בשלישי וברביעי ובחמשי… ואי אפשר לדג לעבור את המקום הזה מבלי להלכד במצודה… אם כה יהיה כדבר הזה גם בימים הבאים, אז יבוא יום והדגה תכחד לגמרי מהנהר הזה, כמו שכבר נכחדה ממקומות הרבה. הן אמנם כבר נתנה הרשות את לבה לזה, ותאסור כמה מיני “צידות” ובתוכם גם את “החתול”, גם גזרה על הצידה בעת ה“חיכוך” ( терко ) בימים שתבוא הדגה ל“התחכך” שעל שפת הנהר, כדי להשליך ביציה. כי דגה אחת תשליך ביצים כמה וכמה אלפים ואם כל הקטנים האלה יהיו לגדולים, ואם גם העשיריה, או החלק המאה שבהם יגדל, גם אז תרבה מאד הדגה. בכל זאת, אחרי כל הגזירות והאסורים יצודו פה דגים בכל האופנים ובכל ובכל עת ובכל שעה. הנהר פה יתחלק לפלגים רבים, עוד יותר מאשר עד עתה. לאט לאט יתרחב שטחו, כמעט שלא נראה את החופים, פה יגיע עד שתים עשרה פרסאות, ועוד מתרחב ומתרחב, הפלגים יתחברו יחד, המים ישתפכו אל נחל אחד, הוא אשר הדניפר ( Днђпровскій л иманъ ), ארכו חמשים ושמונה פרסאות, ורחבו שש עשרה, אבל אם גדול הוא ורחבמאד, הנה גם בעיני בשר תראה מעל האניה “ערמות חול”. ישנם כאלה הגלוים ונראים ובולטים מבעד למים, ואשר כאלה תחת המים, והנם נכרים בצבעם – כהה צהוב. שפעת המים ביום בהיר עינה כעין התכלת וכעצם השמים. וביום מעונן תכלת כהה, ובמקום הערמות – ירקרק צהוב, והשלך ירחף עליו מלמעלה, בהמון רב, יפרוש את כנפיו הלבנות מעלה מעלה, ויורד מטה, כי רב המקום פה לצוד את צדו. מעט מעט תתגדל ותתרחב הבהרת הכהה ו“תעלת המים” תתקצר ותתמעט. עוד מעט וקו התכלת ראינו, ומכל עברים, משמאל ומימין ולפנים, רק בהרת צהובה ירקרקת, אות הוא כי פסו המים והגנו על ערמות חול. ומה זאת, האם תשוב האניה בדרך אשר באה, כי תעה מדרכה, או נעמוד פה? לא, האניה תעשה את דרכה הלאה, אבל בכבדות ובמתינות יתרה כי פה יתחילו “שרטוני המים”. כידוע, כל הנהרות הנופלים בימים הדרומים, כמו הוולגא, הדון, הדניפר והדניסטר יש להם “שרטונים”, כמו התחרט הבורא על אשר ברא דרך טוב ומתוקן כזה למען יתחברו בני האדם הדרים במרחק כמה מאות פרסאות האחד מחברו, ובכדי להכביד עליהם את הנסיעה ולהטריח אותם, שם מעצורים ומכשולים הרבה על דרכם, סלעי אבנים, צורים ושרטונים. כי תשטוף הוולגא כמעט בכל רחבי רוסיא וכאשר באה עתה להתחבר אל הים הכספי, תתחלק לפלגים רבים בלתי עמוקים, ואניות גדולות לא תוכלנה לעבור בהן, ועל ה“דניפר” הציג הבורא סלעי אבנים באמצע ושרטונים בסוף. זה הנה ר הגדול השופך מילליונים הין מים לים השחור, ואשר יש מקומות, שעמקם מגיע למאה רגל, ובכלל מק. לא פחות מחשים רגל הנהו, בהשתפכו אל הים נתרחב ונתפשט לרחבו אבל נתמעט לעמקו, והמעבר האחד שעוד אפשר לצאת ולבוא דרך בו – עמקו מחמשה עד שמונה רגל; אניות הים על פי הרוב תשב, לכל המעט, בעומק חמש עשרה רגל, וגם אניות הנהר על פי הרוב משש עד שבע רגל, ובכדי לעבור את “המעבר הזה” יבנו אניות עם “מסד רחב” ( плоско -донное ) שלא תעמיק שבת, וגם זה ללא הועיל, כי יש אשר רוח צפון ינשב בחזקה ויגרש את המים, והתעלה תחרב ותיבש, וגם התרנגולת תעבור בו ברגליה, וגם המעבר הזה צר מאד, והאניה כי תשב בחול ולא תמוש ממקומה, עד אשר תבוא אניה אחרת ותסחוב אותה, וסימנים קבועים בשני עברי המעברה, כמו חביות ועמודים שלברזל שטים במים. אדום מימין ולבן משמאל. ובכל זאת לא יאמין רב-החובל לסימנים האלה, ולאט לאט יעשה דרכו, אך קרבה האניה אל “הסימנים” ורב-החובל פקד בשפופרת על רב המכונה לאמור: “במתינות!” – המכסה שעל השפופרת “האדים” נפתח, והאד המוכן החל לצאת בחזקה. בר-תנורא עמד מלהשליך גחלים לתנור וכלה עשן מהארובה. המכונה כמו אבדה בפעם אחת כל כחותיה, הקטינה את צעדיה, הגלגלים לא יסבבו, בלא שאון ובלא רעש, וכמעט שלא נרגיש את צעדי האניה. אחד החובלים לקח בידיו מוט ארוך, אשר עליו כתובים בצבע אדום מספרים שונים, ויעמוד על שולי האניה ואת המוט נתן במים ויקרא בקול גדול: שבעה; שבעה; (אות הוא כי עמקו פה המים שבעה רגל) ש-ש-ה; ח-מ-ש-ה; הנוסעים כמובן יתאספו מסביב המלח, ויטו את האניה לצד אחד, ורב-החובל מן האצטבא העליונה יריע בקולו: איש איש למקומו; שמונה; שמונה; יקרא המלח, ורב-החובל לעומתו יקרא בשפופרת: צעד לפנים; במהירות: והגלגלים יסבו בחזקה והאניה תלך הלאה, ועוד הפעם יקרא המלח-המודד: חמשה, ארבע וחצי, ורב-החובל יתן את פיהו בשפופרת ויקרא: במתינות, צעד קטן, במתינות יתרה. כה הרחיב ותקצר האניה את צעדה ותספור ותמנה אותם עד צאתה למרחב; לאשר “הבוג-דניפר”, כי פה יתלכדו יחד שני נהרות-איתן אלה טרם ישפכו לים השחור. “שרטון המים” זה הוא “המקום החולה” בהדניפר, אמרתי: “המקום החולה”, יען כי יש תרופה למחלה ואפשר לרפא אותה, אבל נחוצים רופאים מובהקים. הנה “שרטון המים” נהיה מהחול והעפר אשר ישאו גלי הנהר – ואפשר לנקותם. וכבר היו מקרים כאלה בארץ ובחוץ לארץ, ויטהרו וינקו את התעלות במרחק כמה פרסאות. אבל דא עקא, כי הרשות מפני כמה טעמים לא תקח עליה את הטורח הזה, ובלעדיה, הלא ידוע, כי אצלנו אין בעלי מעשה. חברה אחת אנגלית חפצה לקבל על עצמה מעשה “הנקיות”, בתנאי שירשו לה לגבות מס מאת “האניות” העוברות דרך התעלה ההיא במשך תשעים שנה, אבלהרשות לא נאותה לה, ותמסור את העסק ל“אבות העיר ח.” אשר בשכונתה הם “שרטוני המים”. ו“אבות העיר” כבר נסו כמו אלה, ולפני כמה שנים מסרו את ה:הנקיות" לאחד משלהם, והוא עשה מה שעשה, רק לא נקה אותם. ושרטון המים כמו שהיה סתום כן הוא עתה. בהיות מקרוב השר שעל הדרכים קריוואשעין בח. בקשו ממנו אנשי העיר לתת לבו ל“מצב הנהר” וגם הפעם היתה תשובתו: כי על העיר, ובכלל על כל גרי הדניפר התחתון, להכנס בעובי הקורה, ויעשו התחלה. וכאשר תראה הממשלה כי הם יעשו חיל תבא לעזרתם. יודעים אנחנו מראש, כי “אבות העיר” יתחילו במצוה, יתנו “מס” על כל ה“משא” העובר מן הים אל הדניפר ומן הדג. אל הים, יגבו כסף וינקו, ומאומה לא יהיה מכל אלה, עד אשר סוף סוף תשים הממשלה את לבה אל הדרך הזה. ועד העת ההיא בכבדות תעבורנה בו האניות… אך עברה האניה את השרטון ותצעד צעדי ענק קדימה, והנוסעים כלם שבו איש איש למקומו, ובהמחלקה השניה מעט מאד מספר הנוסעים, כי מעטים בכלל מספר הנוסעים מח. לניקוליוב. ויען כי אניות של שתי חברות תלכנה בכל יום ויום – מעט מאד בשתיהן מספר הנוסעים. בבוקר כאשר קמתי משנתי, נכנס אורח אחד להלשכה, והוא “מבושם מעט” ו“בגילופין”…איך אפשר ל“התבשם” בעלות הבוקר? גם אנכי לא אבין זאת, אבל האיש הזה “מבושם” ולבו טוב עליו. ויפן אל המשרת באהבה ואחוה ורעות לאמור: “אתמול דברתי הרבה והיום אדבר מעט, כי לא ישנתי כל הלילה ואנוח מעט, תן לי צנצנת יי”ש“… ויפן אלי ויאמר: “אתמול היתה הלשכה כלה מלאה מפה אל פה, יהודים הרבה נסעו, ואנכי כמעט האחד אינו-יהודי, ושער נא בנפשך: אנכי החלותי ל”נבח” מעט על דבר היהודים, והיהודונים עשו אזנם כאפרכסת לשמוע מה “אנבח”, ויסבוני כדבורים; הפסקתי את דברי והם רחקו מעלי. עוד הפעם החלותי ל“נבח” ועוד הפעם סבבוני כדבורים, וכה כל הדרך, ואנכי כמעט “שנתבקעה בטני משחוק”. וכה בכל פעם ופעם, כאשר אסע בדרך והשממון יפול עלי, אם רק ישנם יהודים סביבותי, אם באניה או במרכבת מסלת הברזל “אגבה מעט” בכדי לבדח את דעתי. האמת אגיד לך, הוסיף לדבר, אין לי כל עסק עם היהודים, אבל “מאפס עבודה גם זו עבודה”, ובכדי לבדח את דעתי מדוע לא “לנבח מעט”? לו היית אתמול וראית את השחוק… המה יעשו אוזניהם כאפרכסת, ישרבבו חוטמיהם ויפתחו את פיהם, – ואנכי הנני “נובח”… אמנם צחוק הוא. עודנו מדבר והמשרת הביא לו את הכוס וישתה ויפל על המטה, עוד מעט וקול נחרתו אימה. כי ישנם רבים כאלה, אשר אין להם כל עסק עם היהודים, ו“ינבחו” רק כדי לבדח את דעתם – זאת ידעתי מכבר; אבל המה יסתירו את סבת “נביחתם” ויאמרו, כי לא ינבחר רק יאנחו, “ילילו”, כי לבם עליהם יכאב… ומי יודע אולי גם האיש הזה הדובר בי עתה, ואשר משנכנס יין יוצא “סוד נביחתו”, כאשר יפוג יינו, יעמיד פנים של רחמנות ויאמר גם כן כי גנוחי נגח וילולי יליל… כעת אמנם גלה מה שחבריו מכסים: זה ינת מפני השממון, והשני בכדי שיחליקו את שערו… והשלישי פשוט בכדי שיתנו על פיו וכה כל הנובחים ונביחותיהם. כאשר שבתי מן המכסה, מצאתי פנים חדשות בלשכה. ה“מנבח” שוכב סרוח על “מטתו” ואצלו יושב על כסא עוד אחד, ויחד שותים יי“ש ושכר ומדברים אשכנזית. על פי הדבור הכרתי. כי האורח החדש הוא אשכנזי, ויען כי הוא המכניס אורח, והיי”ש והשכר ישתו על חשבונו, הנה ידברו לכבודו בשפתו. והשיחה היתה על דבר יי“ש ושכר. ובינתים על פי מנהג היום, נסבה על לאומיות, על דבר הרוסים והאשכנזים. האשכנזי לבש נא ותכמדו ויהלל את “אומתו” כי היא הכל, ממנה הכל, ובה הכל, ו”אשכנז, אשכנז למעלה מכל“, כי באשר אשכנזים, רק שם סדר ומשטר, ושם חק ומשפט, שם החכמה והשירה והפלוסופיא, ורק מאשכנז תבא ה”ישועה“. חברו הדובר בו גם הוא השיב כנגדו ויתנה את “תוקף אומתו”, וידבר גבוהה גבוהה על דבר האנושיות הכללית, על דבר השכלת הרוסים והרקבון של אירופא המערבית, בינתים שתו עוד יי”ש ושכר, והשיחה רחבה ונמשכה עד מאד. הכרתי מתוך דבריהם, כי שניהם אינם אנשים פשוטים, אם למדו מאומה או לא אבל קראו מה שנחוץ לקרא עתה בימינו אלה. והאשכנזי בכל אשר יסף לשתות נחה הרוח עליו וידבר גדולות על “הרוח האשכנזי” וירוממהו תחת לשונו, כל השיחה ההיא, כמובן, לא נגעה במאומה אלי, אבל זכרתי את דברי האיש ואמרתי בלבי ומדוע, מפני השממון, “לא לנבח” מעט? – ואומר: אבל אדוני, לשוא תרומם את האשכנזים, אמנם גבורים אתם בשתי ובדבורים, אבל לא במעשים. במעשים – גבורים הצרפתים, הבריטנים, הרוסים. והמה ילכו בראש השכלת אירופא, המה יתקנו את התקונים הנחוצים, ואם תבא ה“ישועה” מהם תבא, ולא מאשכנז. לשמע השם “צרפתים” כמו נזדעזעו גם שניהם, וטרם שהספיק האשכנזי לפתוח את פיו, קפץ הרוסי ויאמר: כן, כן, הצרפתים המה בעלי בריתנו, והאשכנזים? – “אשכנז – זה הוא אויבנו”, כן אמר המנוח סקובוליוב, ויפה אמר: הלאה הכרכשאות! הלאה; והאשכנזי הביט ויאמר: האנגלין, עוד אפשר. סוף סוף הלא דם אשכנזי נוזל בעורקיהם, אבל הצרפתים – זה עם לא היה, עם של דברנים ריקים וגרגרנים, האותם תדמה אל האשכנזים? – ובכל זאת – אמרתי: – דברנים, גרגרנים, וכל התקונים הטובים, וההשכלה מהם באה אלינו. ואתם? מה עשיתם אתם לתועלת המין האנושי? – “בשנת הארבעים ושמונה”, אמר אלי, כבר היה הכל מוכן, אבל מעט היהודים שהתערבו בינינו השחיתו הכל, ועתה חכינו הרבה מהקיסר הצעיר, אבל גם הוא נפל בידי היהודים, ו“המלך החדש” לא יביא טובה הרבה… בכל זאת – הוסיף לאמר, – לא אמרנו נואש, והתשועה תבא מאשכנז. ראיתי, כי יש לי עסק עם אנטי-סמיטי אמתי, צורר היהודים אשכנזי, “צורר פלוסוף”, הנכון להשליך כל החטאים על ראש היהודים, ובכדי להכעיס אותו השפלתי את האשכנזים ואמרתי: גם בשנת “הארבעים ושמונה” מאומה לא עשיתם, רק דברתם ודברתם, גם עתה מאומה לא תעשו, כל כחכם רק בפה לדבר ו“לנשק את השבט”, דברו מעט ועשו הרבה,האנגלים דברו פחות מהם ועשו עוד יותר מהם והצרפתים אמנם דברו הרבה ועשו הרבה, הצרפתי נכון ללחום ולמות בעד דעותיו, והאשכנזי – נכון בעד דעותיו… לשתות כוס שכר; חורת מות כסתה את פני האשכנזי, אזל סומקא ואתא חיורא, ויתיצב בקומה זקופה, וימד אותי בעיניו ויאמר: התדע, אדוני, את מי תדבר" על פי הדברים האלה ואופן אמירתם, דמיתי כי יש לי עסק עם ביסמארק בעצמו, עם מולטקי, עם ניטהא… ובכלל עם אדם גדול מאד מאד, – לא אדוני, לא נתכבדתי לדעת אותך, אבל היה מי שתהיה, הלא רק האמתההיסתורית הגדתי, וגם בפני ווילהלם השני אגיד כזאת. – אבל, הוסיף לאמר: לוּ ידעת עם מי תדבר, כי אז אחרת דברת, אנכי הנני בעצמי בן שנת הארבעים ושמונה; הוא דבר את הדברים האלה, בגאוה כזו, כאלו אמר אלי: אנכי הנני קלומבוס, אנכי גליתי אמריקה, אנכי הנני נאפוליון הראשון; ויוסף לאמר: בן שבע עשרה שנה אנכי אז, וידעתי את אשר עשיתי. ב“התיחסות”, שהתיחס אל שנת הארבעים ושמונה, קנה מעט את לבבי. השנה ההיא כל כך מפורסמה וכל כך היתה עשירה בדעות, עד שכל אחד מאלה שחי בתקופה ההיא נכבד בעיני. החלפתי את סגנון לשוני ואמרתי: היתכן? ליברלי אדוק כמוך של שנת הארבעים ושמונה, נתהפך עתה לאנטיסמיט, הוא אשר אמרתי, כוי אתם האשכנזים גבורים רק בדברים אבל לא במעשים. – אנטיסמיט אינני, אבל הנני “כריסטליך סוציאל”. אחרי שנת 48 הייתי דימוקראט, אחרי כן “סוציאל-דימוקראט”, אבל זה שנים מספר הנני “כריסטליך סוציאל”, כי השחיתו הסוציאל-דימוקראטים את דרכם בהתחברם אל היהודים. כמובן, הוסיף לאמור, בהיותי עתה בחוץ לארץ זה כמה שנים, לא אוכל להשפיע מאומה על מהלך החברה והחיים ב“ארץ מולדת”, אבל את שלי הנני עושה, הנני חבר לחברתי ומשלם מידי שנה בשנה את "דמי המעמד… – יקח אופל את הכהן הזה, לא מניה ולא מקצתיה; תודה לאל, מן “החשוכים” אינני, אבל, הוסיף לאמור בהתלהבות עצומה – ישנו “בעל מוח” אחד באשכנז, אשר לא קם כמותו עוד, גם אין מכל המתקנים שידמה וישוה אליו. המוח הזה כבר חשב את מחשבתו הגדולה וימצא את אבן החכמים איך להעשיר ולשכלל את האדם בכלל ואת האשכנזי בפרט. ואתגאה בזאת, ואתפאר, כי גם אנכי עזרתי, לפי כחי הדל, להוציא אל הפועל את המחשבה הגדולה ההיא. – ומי הוא בעל המוח הנפלא הזה? ביסמארק? מולטקע? – חלילה, כל אלה מוחות גסים הם, שותי דם ואוכלי ברזל כמוהם היו ויהיו, אבל בעל המוח הגדול חי מרחוק מההמון, כמעט נסתר, אתה לא תדע אותו, אבל האשכנזים הטובים בארץ מולדת ומחוצה לה יודעים אותו. – ומה שמו כי אדע? – האם שמעת את שם הפרופיסור “ביורינג”? – העור? – כן, הוא שתום עינים, אבל “בעל מוח מגולה”. עיני הבשר סתומות, אבל עיניו הרוחניות ומחזה שדי יחזה, הכל גלוי לפניו: מה שהיה ומה שיהיה אין כל נעלם ונסתר ממנו. במוחו הגדול כבר סדורה כל ה“תכנית הגדולה” – בכלל ובפרט, וכבר פתר את שאלת האדם בכלל ואת שאלת עמנו בפרט. ואתפאר עליך, כי אנכי קרל פטר, בעל בית הרחים נ. בסביבות ניקולאיוב, עזרתי בדבר הגדול הזה והגיעותיאל הגלגלים האלה. מדי חדש בחדשו, אשלח עזרתי להאדם הגדול הזה חצשה רו"כ, אנכי ואנשי שלומי תמימי דעות עמדי. וקארל פטר לבש נאות כמדו, ויבט עלי כמנצח, כאומר: הכרע הכרעתי אותך. – יפלא בעיני – אמרתי לו – כי פטריוט נלהב כמוך ידור בחוץ לארץ, מקומך, לדעתי, “בארץ מולדת” ולפעול שמה ברוח מתקנך בעל המוח הגדול ביורינג. – ישנם שם הרבה גם בלעדי, “הדג יבקש את העומק והאדם את הטוב”; לא הארץ היא העיקר, לא רגש האדמה, אבל הלאומיות, רוח העם, האשכנזיות (דאס דייטשטהום). ועתידה אשכנז שתתפשט בכל העולם כלוץ במקום אשר רק יהיו אשכנזים, שמה תהיה גם אשכנז, ובאשר אנכי אהיה אתאמץ ל“החזיק” את הרוח הזה, פה בסביבותי אנכי הנני “מרכז”. ישנם פה הרבה אשכנזים, ועלינו להתאחד לפעול ברוחנו. רבה מאד העזובה גם פה. אבל, הוסיף לאמור, אנכי כמו שתראה אותי, לא איעף ולא איגע. כבר העמדתי תלמידים הרבה, אשר יתיימו פה עתה גם בלעדי, ומסרתי את משלחתי בידים נאמנות. כעת עלתה בדעתי למכור את נחלתי, ואלך לאפריקא הדרומית, לקאמירין, להרחיב שמה את הדעה האשכנזית. – ובניך? – רק בת אחת יש לי נשואה לאיש, ואישה משניה “על האסמות” של הסוחר נייפילד, בג. העיר. הוא ישאר פה, כי חתני, אף על פי שיתן גם הוא את פרוטתו לחברתנו, אבל האמת נתנה להגיד, כי רק למראית עין יעשה כזאת, ולבו רחוק ממנו, וכמה שהתאמצתי להכניסו לפני ולפנים לא עלתה בידי. עסקיו ונייפילד עומדים בעיניו למעלה מביורינג ומחשבותיו. רוח הזמן הוא, אמר באנחה, רוח היהדות. – הנך מדבר אדוני, זה כמה, אמרתי אליו, על היהודים והיהדות, עד כי תתן מקום בלבבי, לחשוד אותך, אדוני, כי גם אתה הנך מזרע היהודים. מפי הרוסי ששכב עד עתהעל מטתו, ולא השתתף בשימתנו, התפרץ שחוק גדול ויקרא: בראווא!" – והאשכנזי הביט עלי בעיני בוז וקלסה ויאמר: “אתה בעצמך יהודי!” ויפן ויצא. אקוה כי הקורא יסלח לי על אשר עכבתי אותו מעט בדרכו. הדברים ששמעתי מהאשכנזי המבושם הזה היו חדשים בעיני, אף כי קראתי הרבה ושמעתי ע"ד הצוררים האשכנזי וכדאי להתבונם בהם. י. האניה כבר שנתה את מהלכה, ותסב דרכה צפונה. כבר עברה את אשד הבוג, והנני בתעלת הנהר הזה. החופים שנו את תמונתם, המישור הנמוך והמכוסה בקנה וסוף של הדניפר כבר אינו, גם איים ואזרועות אין, פה נראה שפעת מים בין חופים גבוהים וערומים, למהלך האניות טוב סדר כזה, אבל העין לא תשבע נחת ממנו, שמה על הדנ. ראינו יד הבורא, אשר באי סדרים שירי יצר את הנהר הגדול הזה ויצר בתוכו: מים, איים, אגמים, קנה וסוף, וערבי נחל, כל אלה ירחיבו את העין… ופה על “הבוג” נראה יד חזקה וגדולה אשר פרצה נ חל מעם נר. ותעש לו דרך בין הררי עד… ויקוו המים לתעלה אחת, וגם אניות גדולות, אניות הים, יעברו בו. ישנם אמנם זעיר שם, זעיר שם ערמות חול, אבל הממשלה נתנה עינה עליהם ותשמידם, ותחפור תעלות, ויש מעבר לאניות עד באכה העירה. מן “המבוא” אשר לעיר, אי אפשר להכיר כי נבא לעיר גדולה רוכלת העמים. על פי המבוא הזה נוכל לחשוב, כי נבא למחנה של אנשי הצבא. כמעט אין בנינים על החוף; וכאשר נסע הלאה גם כן אין מאומה, רק זעיר שם זעיר שם קסקט לאנשי הצבא או שוטרי הפוליציי, ופה ושם בתי היי“ש, זולת זאת אין דבר. וכאשר נבוא אל העיר פנימה, גם כן לא תנכר אותותיה כי לעיר גדולה רבת המסחר באנו, ורק במרכז, בהיותו לא רחוק מ”האכסניא הפטרבורגית", ברחוב בית התפלה (סובורנאיא) נראו אותו חיים. והאכסניא בעצמה אף כי היא היותר גדולה ומתוקנה בכל העיר, לא תנכר אותותיה. כי היא האכסניא הראשית בעיר חוף. ריח עיר קטנה נודף מהעיר ומהאכסניא. ובאמת כן הוא: ישנה עיר קטנה מחוזית, אבל ריח עיר נודף ממנה, וישנה להיפך עיר גדולה, אשר ריח עיר מצער נודף ממנה. הנה העיר יליסאוויטגראד בפ. ח. חתיכה קטנה של עיר גדולה מאד, וניקולאיוב להפך: חמשים ערי מצער ביחד, אין בה התנועה והחיים של עיר גדולה רבת המסחר, ולפי מדתה ורוחב חוצותיה יכלה היא להיות גדולה כמה וכמה פעמים. מיסד העיר ויוצר תכניתה היה כנראה, בעל דמיון גדול מאד, וירא בדמיונו עיר גדולה אשר פרזות תשב, ואנשים לאלפים ברחובותיה, ויצר תכנית העיר מעין “פאריז”. בכל ארצנו אין עיר עם חוצות רחבות כמוה, גם בעיר המלוכה, בווארשא ובאודיסה צרים הרחובות מאשר פה, ולפי ערך הרחובות, מעטה בהן המנועה מאד, עד כי כריקים הנם תמיד,ולעת הערב פחד יפול עליך מידי לכתך בו. גם הרחוב הראשי, רחוב “בית התפלה”, אשר היא המקום הנבחר לטיילים, ואנשי העיר הולכים לשוח דרך בו – גם פה תחסר התנועה ורוח החיים, ולפי מדת הרחובות, הבתים קטנים ושפלים. בתים בעלי שלש מכפלות מעטים מאד, רוב הבתים הנם בעלי מכפלה אחת ושתים.הן אמנם כי כל הכבודה פה פנימה; ישנן חצרות אשר לעין הרואים, לרחוב – בית קטן עם שער רעוע להם לא תואר ולא הדר לו, ושמה בתוך החצר – היכל מלך, אפריון, בית רם ונשא, אשר קורותיו ורהיטיו עצי אלמונים…. הטעם: כי רה הבונים ובעלי הבתים לפנים, היו שרים ופקידי בית משק הצי האדיר של הממשלה (אדמיראלטייסטווא), ומן החמר הרב אשר בבית “המשק”, מן “היתור” של “צי האדיר” עשו גם להם בתים ויבנו למו סוכות, ולא נאה ולא יאה, אינו כדאי למשוך עין הרואים על הבתים ההם, ועל פי הרוב, הבתים הגדולים והטובים נבנו בחוצות אשרבקצה העיר, והרחובות המרכזיות לא יצטיינו בבניניהן. הרחוב היותר יפה, כמו שאמרתי, רחוב בית התפלה. בקצהו האחד בית התפלה הגדול להפראבוסלאווים ובקצהו השני שער הכבוד לכבוד אדוננו הקיסר. ובה במדה שנתקרב אל השער הזה יתיפה הרחוב, שמה הכלוב של אנשי הצבא, של “המיוחסבים”, בית משפט לחיל הים, בית הגיניראל-גובירנאטור ועוד. אצל השער הזה פסל הבנית “האדמיראל שמואל גרייג” מחוצבה מאבן שיש מעשי ידי אמן. השר הזה נכבד מאד לעיר הזאת. ביחוד היה דורש טוב לעמנו, כי רעיתו היתה עבריה מהמשפחה המפורסמת בנגב רוסיא “ר.” ובעלותה לגדולה לא שכחה את עמה. בימיו התערו בני עמנו כאזרחים בעיר הזאת ויהיו תקיפים וקבלנים בבית משק הצי האדיר. למעלה מהמצבה ההיא נשקף “הבון” עם חופיו, מבנה אניותיו, בית משק הצי האדיר של הים השחור, עם כל בניניו והיכליו, הגשר המטולטל ועוד ועוד. וברחוב הזה גם בית הקאפי של בארב, מרכז הסוחרים רבי החובלים ופקידי הצי האדיר. ואם תאמר לבלות שעה או שתים בערב, אין טוב לך מהבית הזה. פה תראה את “מלח העיר”, תשתה ספל קאפה טוב ותקרא מ“ע בכל השפות, ונפלא בעיני, כי לא ראיתי פה את מה”ע הצוררים לב“י כמו הטלגראף ו”העת החדשה“, ולא אדע במה לפתור את החידה ההיא, אם היא פעולת הסוחרים העברים המבקרים את הבית הזה; אבל הן האנשים האלה, כמו שנודע לי, לא יקפידו על ענינים כאלה, ובחשק גדול יקראו מ”ע הצוררים לעמנו; או אולי רק במקרה הוא. אם לשפוט על פי האנשים השונים המבקרים את הבית ההוא – רק מקרה הוא; פה תראה תערובות של כל העמים והלשונות: רבי החובלים בריטנים אשכנזים, צרפתים ואטלקים ומפקדי אניות המלחמה וסוחרים וסרסורים זה יקרא מ“ע וזה שותה קאפה, זה ידבר מעניני מו”מ וזה יצחק בשחוק הנרדשיר, כי השחוק הזה נפץ מאד בעיר הזאת – והדבר מובן. רוב בעה“ב המה “אנשי הים”, והאנשים ההם על פי הרוב יבלו עתותיהם “בימי המשוט” בשחוק הזה, גם כלוב של נרדשיר יש בעיר, ואף כי חברי הכלוב המה ראשי העיר ואציליה, בכל זאת יקבלו חברים גם מבני קו קו ומבוסה… השלחן הירוק ו”ערוגות הנרדשיר" מקרבין את האדם ומשוים קטן וגדול, אין יהודי ואין נוצרי סביב השלחנות ההם, כזאת ראיתי כמה פעמים בהיותי בווארשא ראיתי בקאפי בורשו, בגן הזכסי, שר גדוד משחק ב“נרדשיר” אח. איש עברי בעל פאות ארוכות, פוזמקאות וסנדלים על רגליו ומצנפת על ראשו… מובטחני כי בחיים, בשוק, אין להאנשים האלה אף נגיעה קטנה – ופה המה חברים. וכזאת ראיתי עוד הפעם, כי משנה לאדמירל הציע לפני איש יהודי בלתי נודע לו לשחק עמו “מערכה אחת”; ורק יעמדו מעל השלחן אז תהום נורא מפריד ביניהם, אבל כל עוד יעמדו סביב השלחן הזה שוים הם. אחינו שבנ. מלבד שעשועים עוד יש להם טובת הנאב מכל אלה, כי הרב דמתא הו מן “המשחקים המצוינים” ונכבד מאד בעיני חברי הכלוב, אשר רובל ככלם מגדולי העיר וראשיה הם. ולפעמים תצא תועלת לעדתו מקרבתו זו. השחוק הזה בכלל נכבד מאד בדברי ימי עמנו. אל נכון תזכרו עוד חביבי את הציור הנפלא שצייר לנו הסופר המנוח ל. לעוונדא בספורו “עיר ובלהות” (בהעתקת הסופר המצוין א"ש פריערבערג), איך הנסיך רדזוויל משחק בגדשיר את יהודי שלו ר' שכנא? בימי ילדותי שמעתי נפלאות על דבר ה“גרדשיר”, ששחק השר השוע הגאון יהושע צייטלין את הנסיך פוטימקין הטאוורידי, על דבר נאפוליון הראשון אשר שחק בשחוק הזה את גדולי ישראל… סוף דבר, השחוק הוא כשר מאד ואף ליהודי אדוק מותר, ומה גם לרב מטעם הממשלה. ביחוד רבו בבית הזה הסרסורים והסוכנים, פה על ספל קאפה יגמרו עסקים ע“ס מאות ואלפים ועשרות אלפים. את השאון והרעש שנראה במסחר התבואות באודיסא לא נראה פה. המסחר הזה באודיסא ירד מגדולתו ויצא מידי העשירים ויכנס לידי עניים ובינונים, ופה הוא עדנה בידים חזקות: ראדאקאנאקי, מאסס, טרבטי, נייפילד, דרייפוס ועוד, כל אלה בתי מסחר גדולים וטובים מאד. ויען כי מעט הבתים פה, מעטו גם הסרסורים, וכמובן אלו כמו אלו יעשו עסקים טובים. אביר הסוחרים פה בית המסחר נייפילד, מלך “הדגן והשעורים”, ו”דרייפוס" שהיה לפני איזה שנים מלך “החטים” ירד מגדולתו, ויעמוד בשורה השניה תחת “נייפלד”, כי נתגלגל הגלגל והתחתונים עלו למעלה ועליוים ירדו למטה, נייפלד היה לפני שנים מספר כמעט “יורד”, ובקושי נתנו לו הקפה, ועתה עלה מאד מאד, ודריפוס שהיה מרומם ו“איתן” לפני איזה שנים, ירד מעט מגדולתו. זה קנה דגן ושעורים בעד אשכנז והשני חטים בעד צרפת. נייפלד מכר תמיד על להבא, ויקו כי ירד המחיר, וזה קנה על להבא ויקו לעלית המחיר, וההצלחה האירה פניה לנייפלד, המקחים ירדו וירדו, ויורדים ונופלים עד עתה, והוא הרויחסכומים נוראים ממכירותיו, ודריפוס שקוה “לעלות” ויקנה תבואות הרבה – הפסיד במקחיו. ועתה נייפילד (היימן, הסוחר על שם חתנו המת) אביר הסוחרים לעילא ולעילא, הכל משכימים לפתחו, והוא באמת “מלך הדגן”, איתן מושבו בברלין ומצודתו פרושה על כלגרמניא, ובכלל על כל מדינות “אוכלי לחם דגן”; כי האשכנזים יבכרו לחם גדן על פני עוגות סלת, ובשנת 1891 שלמו מחיר הדגן יותר מאשר בעד החטים, כי הקבה האשכנזית לא תמלא מהלחם הקלוקל הזה… הקיבה האשכנזית כנראה אינה מפונקת, ו“עוגות סלת” כלא הן אצלה. חכמי הכימיא האשכנזים ליביך ופאנט חקרו ומצאו, כי לחם חטים יכלכל בתוכו חומר משביע כפלים מהדגן, אבל הקיבה האשכנזית לא תבין “חכמות” ותעכל דוקא פת דגן, ונייפילד הוא המשביר להם את לחם חקם זה. ויען כי רוב הדגן ברוסיא, ע“כ מצודתו פרושה על רחבי ארצנו וסוכנים לו בכל מקום, וסוכנים דסוכנים עד המדרגה התחתונה. האמת נתן להגיד, כי כמו דרייפוס כן גם נייפילד רבו סוכניהם וסרסוריהם ועוזריהם ומשרתים מאחינו, ויתנו להם מאדם רב, ובימים האחרונים, כטוב לאדונם טוב גם להם, ומוראם ופחדם ותהלותם וכבודם על כל הארץ. בהיותי בג. הראו לי בית הקאפה “בארב” סרסור אחד שהרויח בחצי שנה – שמונים אלף רו”כ, וסוכנו של נייפילד הרויח עוד יותר, ובכלל כל מי שהיתה לו נגיעה קלה אל נייפילד נתעשר. והדבר פשוט: הוא מכר תמיד על להבא, ולבלי לקחת עליו האחריות של כל המכירה קנה מיד חלק גדול, סוכניו עשו גם כן כך; החלק האחר קנו מיד, על המותר לקחו האחיות על עצמם, והסוכנים דסוכנים עשו גם כן כך, ויען כי “להבא” ירד המחיר וירד, נמצא כי כלם הרויחו, איש איש לפי ערכו. לדוגמא, נייפילד בברלין מכר בחודש יולי מאה אלף כור דגן על סיפט, במחיר ידוע, בתקותו כי באוגוסט ירד המחיר, ומיד הודיע על ידי הטלגרף לסוכניו כי יקנו בעדו שבעים אלף כור במחיר כך וכך… הסוחר בג. קבל “צו” ( ордеръ ) על שלשים אלף כור… הסוכן קבל את ה“צו” ומצדו נתן צו לסוכניו בערי השדה רק על עשרים אלפים כור, ועשרת אלפים הנותרים לקח על אחריותו, בתקוה כי ירד המחיר, וכה כל אחד מהמתעסקים בדבר הותירו מעט על “אחריותם”. ויען כי המקחים ירדו וירדו נמצא כי כלם הרויחו הרבה מאד, והשנה הזאת שהיתה רעה להסוחרים הקונים על חשבון עצמם, היתה שנה טובה וברכה לכל מיני הסוכנים והסרסורים. אנכי אינני ממכבדי הסרסרות והסרסורים, אבל בראותי סרסור שהרויח שמונים אלפים, לא יכלתי לבלי לכבד אותו ואמרתי בלבי: “גם זה עסק”. ואם הסרסור שירויח על פי רוב רק אחד אחוז למאה הרויח כך, צא וחשוב,אם בעל חשבון אתה, כמה כורים דגו נמכרו? ובאמת העיר נ. צועדת צעדי ענק לפנים, ומדי שנה בשנה יגדל ויתרחב מסחרה, ובכל שנה ושנה מתקרבת לסך הכולל של אודיסא. ואנשי נ. מתפארים ומקוים, כי יבוא יום ותעלה בסחרה על אודיסא, יען כי סחר אודיסא, לפי דבריהם, מלאכותי. לאודיסא אין גליל ואין סביבה טבעית, רק הדניפר ישאר לאודיסא וחבל ארץ בסרביא ופודוליא, מה שאין כן נ. שיש לה פלכי יקטרינוסלב, חדסון הצפונית פולטאווא, חרקוב, טשרנינוב, קיוב ומקצת פ. וואהלין. לכלם נ. קרובה מאודיסא. וההצלחה האירה פניה לנ. בשנים האחרונות, כי התעריפים של מסלת הברזל נערכו לטוב ולתועלת לנ. ולרע לאודיסא, ומקומות רבים בפלכי פודוליא, וואהלין, וקיוב, ששלחו את תבואותיהם לאודיסא, נוח עתה לשלחם לנ.. ביחוד החלו לקוות בימים האחרונים, כי שר הדרכים והמסלות הוא יליד נ., וע“כ יקוו, כי יזכור לטוב את עיר מולדתו, ויזכה אותה במסלה חדשה, מאומן העיר אשר בפ. קיוב עד נ. – המסלה ההיא תביא באמת טובה מרובה להעיר. אבל אודיסא חורשת רעה ומציעה לבנות מסלה היקאטרינית, בדרך ישר עד אודיסא. באופן הזה הנה רב התבואות שילכו עתה לניקולאיוב ילכו אז בדרך הישרה לאודיסא. אלו כמו אלו יתאמצו, להראות ולהוכיח נחיצות “מסילתם” ולתועלת וחסרון התועלת וההפסד של מתנגדיהם, ו”ההתאבקות" גדולה וקשה וכבר התערבו בזה רבים, הערים: אודיסה, ניקולאיוב, חרסון (כי בנין מסלה חרסון-ניקולאיוב תלויה בזה) אומאן וואזניסינסק, אנאניוב, ושלטוני הזימס טבותו שבכל הגלילות האלה זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, ומי ינצח – ימים ידברו. כנראה, סוף סוף תנצח ניקולאיוב, אחרי כי זה שנים מספר תאיר ההצלחה את פניה אליה ומאודיסה השיבה פניה ותפנה לה עורף. אבל גם אם אלף מסלות יבנו לא תגיע נ. בחיצוניותה ובפנימיותה לאודיסא. אודיסא היא כרך גדול ובכל קרו זוית, אף במבואות הרחוקות מהמרכז, נראה ונריש את “הכרך”, ונ. כפר גדול, וגם בהרחוב היותר גדול נראה ונרגיש את הכפר. באודיסא יש ארבעה מ“ע וכולם יש להם קוראים וכותבים ומודעות, והם ממבחרי מה”ע שבערי המדינה – ובנ. רק מ"ע אחד “בר דרומא” ולהאחד הזה לא תאר ולא הדר. – ואנשי אודיסא ונ. מה רב ההבדל ביניהם; ביחוד רב ההבדל בין אחינו שבשתי הערים ההן. המצב החמרי של אחינו בנ. טוב מאשר באודיסא, ובכל זאת באודיסא יש עדה שלמה ומתוקנה שיש בה הכל, ובנ. אין כל; אין בית למוד למלאכה, אין מושב זקנים, אין בית יתומים, אין בית ספר לעבודת האדמה אין ישיבות, אין בתי סםר, בקיצור אין כל, והו“צ – זה מודד האויר של היהדות – גם כן מעטים מאד. אוד. הביאה לקופת החברה בשלש השנים שעברו סך 22951 ר' ונ. סך הכל 800 ר', והמעט שיושביה לא יתנוכי עוד יבקשו אמתלות. בעת שהייתי בנ. היו חובבי ציון שמה שרויים בצער. הקול יצא בעירכי הו”צ ימעלו בכסף הקדשים. כמובן, את בקול הזה הוציאו אלה שלא יתנו בעצמם מאומה; כן הוא אצלנו תמיד. אלה שיעברו על כל המצות ויקיימו את כל העבירות יצעקו ככרוכיא על החומרות הרבות של השלחן-ערוך, בעת שאלה המקיימים את כל החומרות האלה, לא ידברו מאומה ולא ירגישו אותן. אלה הנותנים לציון ויודעים את כל החשבונות לא ידברו מאומה, ואלה שלא יתנו אף פרוטה אחת תמיד יפחדו מפני הגנבים… כל אלה כמובן בכדי להצדיק את עצמם. כל אחד מישראל, יהיה מי שיהיה, ירגיש בנפשו פנימה כי לא טוב יעשה כזאת, שיעמוד מרחוק לדבר בגדול והקדוש הזה, ובכדי להצדיק את עצמו בעיניו יוציא לעז על המתעסקים בדבר לאמור: פלוני מעל, אלמוני בודאי ימעל, ובכן למה לי לתת את נדבתי? ובתחבולות קלות כאלה ידמו לרמות את עצמם. כזאת ראינו במקומות הרבה, והפעם גם בניקוליוב. מובן, נגלו שוליהם על פניהם, כי פרסם “במורשה” את החשבון, ופני המוציאים לעז חפו. כן הנם אחינו בנ., לא בלבד שלא יתנו עוד יבקשו אמתלות. האינטיליגנציא שלהם, לפי דברת הימים היא הגרועה שבכל הערים. האינטיליגנציא שלנו בכל אתר ואתר אינה עומדת בגרם המעלות, אבל האינטיליגנציא, שבניקוליוב עומדת בסתר המדרגה, בכל עיר ועיר נכר ונרגש אות של חיים; אם לא יעשו האינטליגנטים מאומה, לכל הפחות יתחילו לדבר, יתחילו ללמוד מאלפא ביתא יאמרו כי יחפצו לעשות מאומה. ופה אין בהם כל רוח חיים, וכמעט שלא ישתתפו בכל דבר שבקדושה ושבצדקה. כי לא יתנו מאומה לציון – מעצמכם תבינו, אבל גם למרבי השכלה לא יתנו, לבתי ספר למלאכה לא יתנו. – בקיצור, לא יתנו מאומה, ובכלל הנם רחוקים מאד מעמנו. שמא תאמר, כי התנכרותם להיהדות והיהודים; הואילה לקרב אותם אל עמי הארץ – טעות היא בידכם; שנאת לאומים נכרת פה, יותר מאשר באודיסא; ובכן מה הועילו “החכמים” האלה בתקנתם? – רק לכיסם הועילו כי לא יתנו אף פרוטה אחת לצרכי הצבור. המסחר הראשי והעקרי פה, כמו בכל ערי הנגב הוא מסחר התבואות, ושני לו – עסקים בבית משק הצי האדיר, כי פה המצב של הצי האדיר אשר בים השחור, פה דירת המפקד הראשי לכל האניות ההן, ומשניו וסגניו וכל הפקידות, ויען כי הצי האדיר הזה יתחזק, יתרבה ויתעלה בכל שנה ושנה, לכן יעלה גם ערך העיר הזאת משנה לשנה; כי הכינו פה חופים לכל האניות הרבות, ובתי מלאכות וחרושת מעשה לבנין “ציים אדירים” ובדק האניות, ורובם דרובם של “הענקים” בשנים האחרונות נבנו פה; והתכונה רבה מאד לבנות ולחזק כל בדק, והסיר הזה סיר הבשר והשומן הוא וטוב לגשת ולקרוב אליו ולהתחכך בו. לפני שנים – התחככו סביבו יהודים הרבה, ושמנו ועבו ועשו עושר והצליחו. מהם היו קבלנים שבנו אניות, מהם שהכינו את החומר הנחוץ לבניה ולבדק: עצים, ברזל, נחושת וכדומה. בשנים האחרונות אמנם הורע כחם של אחינו בקבלנות בכלל ובקבלנות של ה“צי האדיר” בפרט, וסחור סחור אמרין ליהודאי, לכרמא לא תקרב… והמעט שעוד יתחככו סביב העסק הזה, המה רק קבלנים דקבלנים, ידים שניות ושלישיות, וכמובן, יאכלו הראשונים את השומן ולהם המרק הנשאר, אבל גם זה לטובה. סוף סוף אמנם יבא יום ותצא מנ. כל הדרה, לרגל התמורה שנהיתה בסיוואסטופול. כי את חוף הסוחרים העבירו ממנה לפיאודוסיא ויחדו את החוף המצוין הזה רק ל“צי האדיר” בים השחור, ושם יהיה “בית משק הצי”, ושם בתי המלאכה, לבנות ולחזק כל בדק, ושמה כל הכבודה – וניקוליוב תשאר ריקה. את היום הנורא הזה יתאמצו להרחיק וידחו אותו משנה לשנה, אבל סוף סוף הלא יבא, ובניקולאיוב, ישאר רק חוף לאניות מסחר. ידעו זאת אנשי העיר ויתאמצו להרחיב את מסחרם, וזו כל ההנחה שתעשה להם הרשות בכדי לתת להם מחיה ושארית. ובאמת תוכל העיר להתקיים גם בלעדי “הצי האדיר”, כי מסוגלת היא מאד לבנין בתי מלאכה שונים. עומדת היא במרכז מסלות הברזל ודרך המים, לא רחוק ממנה “קריבוי רוג” עם כל מתכותיה. גם עצים גם אבנים, גם פחם וכל מתכות בנקל להשיג פה, ובכל זאת עניה היא העיר הזאת בבתי מלאכות, כי לא הורגלו בכמו אלה. קוקיריל מבלגיא יאמר ליסד שמה בתי מלאכות שונים, והוא יעשה ויצליח,אבל לא האזרחים. ואם כן הם האזרחים, אחינו בודאי לא. מלבד בית מלאכות מי-זלטר ושכר – אין בתי מלאכות לאחינו בעיר הזאת, וגם “בתי הרחיים” של קיטור אין להם, ואם נבנו בעיר הזאת בשנים האחרונות שני בתי התוך לכלי ברזל – גם כן לא לנו, לא לנו הם. כי אין חכמה ואין תבונה ואין עסק ליהודי נ. רק מסחר התבואות והקבלנות הקטנה, וכל זמן שאפשר לחיות מהעסקים האלה לא ידאגו דאגת מחר. התמהמתי בג. איזה ימים וארכה לי העת. בקשתי לי עבודה וראה זה מצאתי: על הקיר בפרוזדור האכסניא תלויה תמונה “זרם דברי הימים”. התמונה ההיא תצייר לנו את “דברי הימים לכל עם ועם” כעין זרמת נהרות, נהר אחד ישתפך אל השני עד אשר ישתפכו שניהם לים אחד גדול. הנה נראה את העמים הקדמונים מעבר האחד משתפכים אל “נחל מצרים” ומעבר השני אל הנהר הגדול – אשור, בבל, פרס ומדי., אחרי כן ישתפכו כל הנחלים האלה לים אחד – מלכות אלכסנדר מוקדון… וממנו יצאו נהרות רבים, אשר סוף סוף ישתפכו הגדול של מלכות רומיט, וכה עד ימינו עתה. נפלא לראות: איך מנקרות הצור, ממדבר ישימון, ממי מדמנה יצא חריץ, נחל קטן ולאט לאט ישתפכו לתוכו מעינות ונהרות עד אשר לסוף ים גדול של עמים ולאומים יזרמו בזרם אחד. כה נראה את מלכות פרס ומדי, רומי, מלכות קארל הגדול, פוליפ השני, רוססיא, אנגליא, ממלכות הסינים. ממילא מובן כי גם כי זרם דברי ימי עמנו בנהר הזה, לא רב מקומו על התמונה רקרצועה קטנה וצרה, מיציאת מצרים ועד חורבן בית ראשון ונבלע בנהר בבל, ועוד הפעם נפרד כמואזרוע מהנהר הגדול של מלכות פרס ומדי עד אשר נבלע בים הגדול של רומי. זולת זאת אין מאומה, מהתחלה לא הבנתי: מה ענין “זרם דברי הימים” לבית האכסניא " Hotel de St. Ptb. " ומה ילמדו האורחים ממנו ולמה להם לדעת כל אלה? להם נחוץ לדעת עת בא מסלת הברזל ויציאתה ואניות הקטור. להם נחוץ לדעת איה הוא הפוסטא, בית הבאנק, בתי המסחר; מי ימכור סחורה בזול, סנדלים, מכנסים, מסרקות וכדומה, אבל “זרם דברי הימים”? לאחרונה נודע לי, כי מחבר “הלוח הזה” הוא מורה דברי הימים בהגימנזיום פה, והתמונה ההיא מעין ריקלמה, ככל יתר ריקלמות. עוד מעט מחברי ספרים גם כן יתחילו להציב ספריהם לראוה בפרוזדור של האכסניות, והמנהג הזה היה בודאי מנהג טוב ומתוקן. עתה כשעמדתי על “רגל אחת” – פשוטו כמשמעו, למדתי דברי הימים, ואז אפשר היה ללמוד כל התורה על רגל אחת, ותחת אשר עתה ילכו האורחים לבקש מקוםלבלות עתותיהם, וישנם כאלה שיגיעון עד “הרי חושך ומבואות האפלות”… הנה אז ישבו איש איש בחדרו על התורה ועל הספרים. עוד עבודה אחת היתה לי אשר הפריעה לי את מנוחתי. בחדר הסמוך לחדרי, ורק קיר דק הבדיל בינינו, התאכסן “מנגן מפורסם” צעיר לימים, ילד בן עשר שנים ק., אשר טשאיקובסקי המנוח בהיותו בשנה העברה באודיסא העיד עליו כי לגדולות נוצר. אם טשאיקובסקי העיד, ממילא, כי כל הקהל הקדוש קראו אחריו: קדוש וברוך, כוכב חדש עלה על שמי המוסיקא, פאגנוני חדש: ומה"ע פרסמו את שמו באופן נורא ומבהיל מאד, ואחרי אשר כלה זה הקטן את מעשהו בא והופיע גם הנה; ומזלי גרם לי, כי התאכסן באכסניא אחת עמדי, ורק קיר דק הבדיל בינינו. מכל החכמות והכשרונות “כשרון הנגינה” הטוב והמועיל. כי רבה פעולתו על בני אדם בכלל ועל המין היפה בפרט; ועל ידי קול יפה ו“כנור” אפשר לבוא למטרה בכמה “ענינים” מה שלא תבוא לידי מטרה זו ע“י אוצרות קרח וכשרונותיו של ניוטאן. ויפה אמר טורגיניוב באחד ממכתביו, כי הוא היה נותן את כל “כשרונו הספרותי” בעד שמץ “כשרון מוזיקאלי”. וטורגיניוב, חביבי, לא היה “בחור עני”, טורגיניוב ידע את “עולם הנשים”… לפי דברי דארווין, הקול הוא אחד מהאמצעים של בחירת המין. הזמיר ישורר כדי למצא חן בעיני הזמירה יפתו – וימצא בלי ספק הרבה יותר מאשר “התור” החסיד בעיני “יונתו” והאנדרפתא ( Папугай ) הלמדן בעינו “אנדרפתתו”. וגם אצל בני האדם במדרגות הנמוכות נראה כזאת. “דון ושואן” הכפרי, כמעט שא”א לו בלא עוגב ( Гармонія ) והיפהפיה הכפרית תלך אחריו שבי, ולא לחנם התמרמר פוזדנישוב “גבור הספור של “הסונטא הקרייצירית” על מתנגדו המתנגן, כי “מסוכנים” המה המנגנים, כשרונם יעוז להם מכל החכמות ונכנסים לפני ולפנים ו”קרנים" מידם אל כל אשר יפנו. ואנכי התבוננתי אל המראה, שראיתי בהאכסניא בבוא “המנגן העלוי”. האכסניא קבלה פנים חדשות, עגלות צב המונים המונים, באו אליה, והדלת סבבה על צירה בלי חשך – כל אלה “מכבדים ומכבדות” שבאו לקבל את פני האורח הנכבד והאהוב; ביחוד רבו “המכבדות”, אין קץ ואין מספר להן, לו בא פושקין העירה, לו בא סקובילוב, לו בא איזה מיליונר מפורסם לא היה הרעש כל כך כמו שהיה ביום הזה. מן הערב עד הבקר, ומן הבקר עד הערב לא נסגרה הדלת, והנשים והבתולות מעריצות “הכשרון המוסיקלי” ומוקירותיו חבקו ונשקו את הקטן הזה, והוא – צר לי מאד עליו – כל היום לא הניח את כנורו מידיו וינגן, וינגן, והשמעות הרבות כמעט שלא ידעו את נפשן, מלאות שמחה והתפעלות עד אין קץ… “העלוי הקטן” כמובן עוד לא ישתמש בכשרונו – כאשר יגדל אמנם אל נכון יעשה רושם בכל עיר שיבוא וישאיר שם זכר ושארית. – ואיה הוא “סוד הנגינה” וכמה כחה גדול? – לרשתות הרמוניה, “ערך הקולות”, “תנועת האויר” וכדומה פתרונים… אבל פתרונים אלה אינם מתקבלים על הלב. מדוע תמונה יפה אשר פעולתה רבה על “העין” לא תפעל ככה על לבנו כמו הפעולה שפועלים על האזנים? מדוע סעודה טובה לא תפעל על לבנו כמו נגון טוב? מדוע רק חוש השמע זכה להתפעלות כללית כזו" – אין פתרון לחידה זו. בימי ילדותי שמעתי מספרים לאמור: שני ירושלמים – מאלה הישנים הטובים, שעוד ידעו מעט עברית ולא ידעו דלטוריא ומלשינות – שהיו מסובים למשתה חתונה, ואנשי ירושלים כמובן ידברו עברית, וישאל האחד את חברו מה זאת “מוזיקא”? ויסבר לו השני לאמור: לוקחים עץ חלול ועושים בו נקבים, ומותחים עליו בני מעים של כבש ואחרי כן לוקחים עוד עץ אחד כפוף כעין קשת ומותחים עליו זנב סוס, וכאשר יעבירו את העץ הכפוף על פני המעים יצא קול ערב מאד, זה שקורים מוזיקא. ויען השני ויאמר: פלאי פלאים; זנב הסוס מנגן נגונים… ובאמת פלאי פלאים כל סוד הכנור בזנב הסוס והוא שכל עיקרו לא נברא אלא לגרש את הזבובים מגב בעליו זכה לגדולות ועושה נפלאות עתה בהאכסניא הפטרבורגית, ובית מלא יפהפיות עומדות ואזנן קשובות ופיהן פתוח ואומרות: קדוש וברוך: מה רבו נפלאות הבריאה: גזירה היא, גזירת הטבע. ואני מוכרח לקבל אותה באהבה. הנה היתה “להן” כלות הנפש ואנכי לא יכלתי לישוו. המית הכנור וקריאת הידד והשמחה היתרה של תריסר נשים המתפעלות מאד ובאתי לידי כעס; ומכין שבאתי לידי כעס החלותי להטיל ספק בכישרונו הגדול של הנגו הקטו, כי כמו ה“עלוים” לפנים בליטא כן גם עתה “עלויי” המוזיקא. על רבוי “המין” הזה בכלל לא אתפעל. אחרי כי כמו שאמרתי, מנגן שבא לעיר עושה רושם – ומיום שהתחילו “המנגנים” לסבב בערים ולהשמיע מנגינותיהם – נתרבו בעלי כשרון הנגינה בין הנולדים, אבל מה תהי אחרית כשרונותיהם? זו היא שאלה. לפנים היו עלוים, בליטא, כמעט בכל עיר ועיר. כמעט חרפה היתה לעיר שאין בה “עילוי”, ובאשר רק פניתם רק שמעתם: העלוי מגודגדה, מפרעתון, מקריתים, מבאר שבע, מלבנה… המון עלוים אין מספר. על פי מספרם קוה קוינו, כי דור חדש יגדל, ומאורות חדשים יופיעו על שמי הספרות הרבנית: “פני יהושע” שני, “צל”ה" חדש, “שאגת אריה”, “כרתי ופלתי”, “אורים ותומים”… והעלוים נתגדלו ובאו באנשים. ומה אחריהם? גם את שמם לא נדע כעת. האחד עזב לגמרי את בית המדרש ויהי לסנדלר, השני לחיט, והשלישי לחרש ברזל, הרביעי לחנוני, החמישי למלמד והשישי או המאה – רב בישראל… וגם זה לא “פני יהושע” ולא “צל”ח" – ולא “אורים ותומים”, רק רב פשוט בעיר גדולה או קטנה, רב ככל הרבנים, והאם לא תהיה כזאת גם את “העלוים המוזיקלים”? – זה איזה שנים מאז נשמע תמיד על דבר העלוים החדשים ההם; פה ושם נראו כשרונות נעלים, “גאוניות”, מעיר פלונית באה הידיעה כי נגלה שם עלוי כזה בן עשר שנים, והוא יפליא את אזן שומעיו; בעיר עלמונית – נמצא גאון כזה בן שמונה; ומחר בלי ספק נשמע, כי בגודגדה או ביטבתה נמצא עלוי כזה בן שש, בן חמש, בן ארבע, ואולי עוד נזכה לשמוע, כי תינוק בן יומו כבר הראה את כחו וגבורתו, ובגיחו מרחם אמו לא צעק ולא בכה ככל המון הנולדים, אלא כמו שצועקים ובוכים על “במת ישחק” על פי דרכי המוזיקא וכלליה, והמנגנים הגדולים יתנו עדותם והסכמתם עליו, כי לגדולות נוצר. עוד מעט וגם עובר במעי אמו יאמר שירה… על פי השמועות ההן יכלנו לקות, כי על כל מדרך כף רגל נפגוש מאי-בירים, הלוים, ווירדים, מוצרטים, ביטהובינים, מנדלסונים, ליסטים, גונואים, רובינשטיינם, פאנגונים, סארסאטים, יואכימים, ובכל זאת, מנגו גאון איננו. הלא גם הסומא יראה כי כשרון הנגינה יורד מטה מטה. מאיר-בירים חדשים אין, מוצארטים, ביטהובינים, רובינשטיינים, פאגנונים – אין. "עולם הנגינות יתפרנס עתה רק מהירושה הגדולה שהותירה לו הזקנים הגדולים, והחדשים לא יגיעו לקרסולי הישנים. אמת כי יפתח בדורו כשמואל בדורו, וטשאיקובסקי ולינקובאלה היום מה שהיה מאיר-ביר וגונא בשעתם; אבל יפתח היה יפתח, ושמואל היה שמואל, ואין כל השתוות וערך ביניהם. אל נכון מכל המון “העלויים המוזיקלים” רק אחד אחוז מהם יתפרסם בתבל ויתרם יהיו “כלי זמרים”פשוטים מנגנים פשוטים ומה כל הרעש הזה עתה? את המחשבות הרעות ההןחשבתי כל הלילה, מדי שכבתי על משכבי ולא יכלתי לישון. כי השאון והרעש בחדר הסמוך לא נתנו מנוח לי. ועוד טוב כי כלתה עבודתי בעיר, ולמחרת בבקר בשעה השביעית עזבתי אותה. יא. רק מסלה אחת תוביל לנ. מסלת חארקוב-ניקוליוב, המסלה ההיא חלפה עברה כמה פעמים מיד ליד, עד אשר באה כעת לידי הממשלה. אבל תחת אשר המסלות החדשות שמתחילת בניתן היו של הממשלה, נבנו בסדר ומשטר יפה והכל נעשה ביד פתוחה ורחבה; המרכבות גדולות וטובות ומתוקנות, ובתי התחנה – ארמונות והיכלים, הנה המסלה ההיא שבוניה היו “מיסדים פרטים”, קמצו, כמובן, בהצאות ויעשו הכל רק כדי לצאת ידי חובת הבניה, המרכבות צרות, ובתי-התחנה קטנים ופשוטים, וגם בית התחנה בנ. עיר המרכז, לא תאר ולא הדר ונראה כעין קסרקט, על מצח כל הפקידים והמשרתים מפקיד התחנה ועד נושא הסבל, נמצא תו האומר: דעו לכם כי לא אנשים פשוטים אנחנו, אבל הננו פקידים ונושאי משרה. המסלה תסב מעט הנגבה ותעבור לאורך החוף, התמונה יפה עד מאד, המון אניות-סוחר, ממגורות, ממגורות, של מסלת הברזל (איליוואטורים), הנהר, לאט לאט תסב צפונה, ומחלון המרכבה נראה את המחזה הרגיל בדרום רוסיא: שדמות תבואה, רק שדמות תבואה, אין הר ואין גבע ואין עץ ואין נחל. התחנה השלישית מנ. היא התחנה “דובראיא” קולוניא עברית. מחלון המרכבה נראית כקולוניא מסודרת. הגגות שלמים, הרבה “ערמות תבן” בחצרות, לא שור וכשב ועז ברחובותיה, הכל כאשר לכל בכפר, אלא שאין עץ ואין בתי-רחים של רוח, ואנכי עוד אוכל להבין כפר בלא אילנות, כי גם האכר האזרחי לא ידקדק בכמו אלה, וישנם כפרים הרבה גדולים וטובים, שלא תמצא בם אף עץ אחד לרפואה; אבל כפר בלא “רחים של רוח” קשה לנו פה בנגב רוסיא גם לצייר בדמיוננו. הרחים האלה אשר רב מאד מספרם בכל כפר וכפר, וכדור יסובבו אותו יוסיפו לוית חן עליו: כמו שומרים לראשו עומדים וכנפיהם פרושות השמימה, ובעת יעלה עליהם הרוח, ויסבבו כלם על ציריהם – באמת מחזה יפה מאד, ולהקולוניא העברית חסר הפאר וההדר הזה. גם הריחים הנם כמו סמן למזל טוב בכפר. אם תבא לכפר וראית כי רבים הם בתי-הרחים וטובים, וידעת כי רבה התבואה מאד, ויש בר הרבה, והאדם והבהמה אוכלים ושותים ושבעים, ואם מעטים בתי הרחים – סמן רע, סמן דלות, סמן של עצלות הוא, אין מה לטחון ואין מה לאכול, האדם רעב והבהמה לא תאכל לשובע, הוא אינו רוצה ו“היא” אינו יכולה לעבוד, ואם נניח שבהקולוניא העברית יקנו לעצמם קמח מן החנות, קמח סלת, שנטחן יפה בבתי ריחים של קטור: אבל לבהמתם? אין זאת, כי יובילו את יבולם אל “האשכנזים” ושם יטחנו – גם זו לא לטובה. נכנסתי אל “התחנה” והנה היא מלאה יהודים. מאין עבודה בבית ובשדה, יפגישו וילוו את “האורחות” הבאות והשבות. הדור הצעיר יש לו פני אכר, והדור הישן עוד עתה פני “בחור עני” לו. בקומה זקופה יתהלכו אל הסוללה לפני התחנה לא ירכינו את ראשם לפני הפקידים, כאיש היודע את כחו וגבורתו, כבעל-הבית בביתו, כי על אדמתם בנוי גם בית-התחנה. יצאתי מן הבית – ועגלות הרבה, רתומות לסוסים שנים, עומדות ומחכות ל“אורחים”, רק עגלה אחת טובה, מאותן הנקראות פה обоянки, רתומה לסוסים אבירים עמדה ביניהן. של מי הוא? שאלתי, בחפצי לדעת את שם הקולוניסט, בעל הבית שיש לו מרכבה וסוסים כאלה. של בעל החצר ( Хуторянина ) ח… – השיבו לי הקולוניסטים, ומדי דברי, וכפרי בעל כתפות רחבים ופנים אדומים כדם, מסורבל באדרת-שער מתהלך בקומה זקופה, התקרב אל העגלה וישב בה. ובענות הכבוד ועבדות יתירה עזרו לו הקולוניסתים העברים מדובראיא ונאָווי פולטאווקא. אמרתי “אדמת בני עמי”ולא “אדמת עמי”, כי האדמה ההיא באמת אין לה כל שייכות לעמנו, על פי מקרה “אכרים יהודים” יעבדו אותה, ויבא היום, אשר האדמה ההיא תלקח מאתם ותנתן לאחר, וכל האומר, כי הקולוניות ההן פעלו איזו פעולה על חיי עמנו אינו אלא טועה. עוד נוכל לאמור, כי הקולוניות הרעו לנו; אחרי, כי דעת הקהל, ביחוד בספירות העליונות, כי הקולוניסטים כלם נרפים הם, עצלים ורודפי קדים אשר רק שמם יקרא על נחלתם, בעת שעם הארץ יעבוד עבודתו בבית ובשדה, בחריש ובקציר. כללו של דבר, הארץ ההיא לא נתחבבה עלינו לא מפני גשמיותה ולא מפני רוחניותה. ובכל זאת חכיתי ליום ולשעה עת אבא ואהיה בין אחי העובדים אדמתם בזיעת אפיהם לאכול מפרים ולשבוע מטובם; לדעת, כי הלחם שאני אוכל, ידי העברים חרשו ושדדו את האדמה, וזרעו וקצרו ודשו וטחנו ולשו ואפו.. ההרגשה ההיא, אחת מאלה ההרגשות הנעימות שרק לעיתים רחוקות ירגישו בן-עמנו, וארכה לי מאד העת עדי באתי אל התחנה. גם פה על התחנה ראיתי מחכות “עגלות”, מהן טובות מהן רעות, ולשמחת לבבי נודע לי, כי כלן עגלות בני יעקב הן. נכר כי קולוניא טובה כדבעי לפנינו, ו“בעלי בתים” מתוקנים בה. ובאמת כן היא, הקולוניא נאווי- פולטאווקא, פני קולוניא לה לכל פרטיה, הבתים כמעט כלם בנוים בטעם האשכנזי; היינו הבית והארוה ביחד: “כי סוסו יקר לו מאשתו”, פתגם ההמון אודות הקולוניסט, האשכנזי, ורב תבואות בכח סוס ואשר לזאת י קר הוא בעינו ויקבע את דירתו בסמוך ל“חדר מטתו”. השורים עמודי עבודת האדמה מאז ומעולם כמעט ספו תמו בכל פלך טבריה וחרסום, בעל-הבית טוב לא יחרוש בשורים. אמת הדבר, כי יש לו להשור כמה וכמה מעלות טובות: הוא יעכל גם תבן גם מ ספוא ומפל בר,] “מרדעותיו” בלתי יקרות: עול של עץ ושלשלת של ברזל, והעיקר אם יחלה או יזקן ישחטו אותו ויאכלו את בשרו – מה שאין כן הסוס, מפונק הוא מנוער, אריסטוקרט, מאכלו רק “חציר טוב” או שעורים ושבולת-שועל. מרדעותיו עליו יקרות – של עור מעובד, והעיקר אם יחלה או יזקין, אינו שוה כלום ויצא שכרו בהפסדו. אבל מעלה אחת יש לו: “ימהר לעבוד”, ונוח לעבודה, בקור ובחום, בקיץ ובחורף הוא יעבוד, ובעת אשר בשלשה צמדי סוסים אפשר לחרוש ולשדד ולזרוע במחרשת של ברזל, כארבע מענות-שדה (דעסיאטין) ליום, שלשה צמדי בקר יעשו רק חצי המענית. והוא הדין לקצירה והובלה ודישה. והמעלה האחת הזאת תכריע את כל חסרונותיו. ובעלי-בתים טובים כבר החליפו את השור בסוס – ובכל הקולוניות של האשכנזים שורים לא נראו ולא נמצאו, ואחריהם החרו החזיקו כל בעלי-בתים הטובים, וגם הקולוניסטים העברים, ויפנקו את הסוס ויקבעו לו דירה יחד את הבית. ושני טעמים בדבר: האחד, כי היא השמירה המעולה מפני הגנבים, כי מן הבית, ולפעמים מחדר-המטות פתח פתוח ישר להאורוה – וזאת שנית, כי תמיד קרוב הוא אל הסוס ומשקהו ומאכלהו יתן לו בעתו. ויש אשר תראה בית בנוי לתלפיות, מאבנים או לבנים שרופות, וגג של פחי ברזל עליו, ואולמים ומעקות, בנין יפה ונחמד שבנינו יעלה לכמה אלפים – גם הוא מחציתו השניה ארוה, וכמעט כל הבתים בנאווי- פולטאווקא בנויים על פי התכנית ההיא. גם ישנן ממגורות בכל חצר וחצר, ומחרשות ועגלות בקרבו ויתר צרכי העבודה. ביחוד יצטיינו האחים ליבינשטיין, אשר האחד מהם גם זכה להתחשב בין בעלי-הבתים הנבחרים (מוסטער-ווירטה) אשר רק האשכנזים זכו לזה. הן אמת כי האנשים ההם יותר סוחרים הם מאשר עובדי אדמה, אבל גם מסחרם הוא עלדרך עבודת-האדמה, יחכרו אדמה מאת הממשלה ומאנשים שונים, יגדלו בהמות וכדומה ענינים השייכים לזה. סוחר כזה אינו סוחר, כ“א עובד אדמה; כי מחלקת אדמתו לבדו – איזו דיסיאטין – קשה לו לאיש להתפרנס עתה ומוכרח הוא לבקש עסקים “מן הצד”. ואם החיט יסחור בבגדים, הסנדלר במנעלים, צורף זהב – בכלי כסף וזהב, מדוע לא יסחור עובד האדמה בחכירת הקרקעות וגידול בהמות? רע מאד אם ישנם קולוניסתים שיעזבו את אדמתם, ישבתו ממלאכתם ויסחרו בדגים מלוחים ושמן נפט, אבל לסוחר ב”עניני אדמה" אין רע. החסרון האחד – כי אדמה כזו מעטה. כי מאינם בני-ברית וגם את אדמת הממשלה אסור להם לחכור, כמו לכל היהודים. ורק חלקת האדמה שאצל הקולוניות מן המותר שקוראים оборочные участки – אותה אפשר לחכור. חלקת האדמה ההיא היתהמתחילה של הקולוניסתים, אבל יען כי בעלי-בתים הרבה עזבו את חלקתם ויהיו ל“עירונים”, לקחה הרשות את חלקתם לה בתור נכסי המלכות, ואצל כל קולוניא וקולוניא ישנן הרבה מאד דיסאטינות כאלה, ואחרי יגיעות רבותעלתה בידי הקולוניסתים להתיר להם חכירת הקרקעות האלה. ויען כי רבים הקופצים עליה, כי גם האכרים והאשכנזים בכלל כל מי שאינובן ברית יכול לחכור אותה, הנה יעלו המחיר עליה ותעלה בדמים יקרים. עוד זאת, כי האכרים אם יחכרו אותה לא נצרך להם כל ערבון, ודיה רק “ערובת הקהלה”, ולהעברים נצרך “ערבות במזומנים”, כי בערבות הקהלה לא יאמינו, ובכל זאת לכבוד הקותוניסטים עלי להגיד, כי עד עתה עוד לא מסרו את החלקה ההיא לידי זרים. כעת יצא הקול, כי מנויה וגמורה לבנות על החלקות ההן מושבות לבני הנכר, ואז יבאו ימים רעים להקותוניות העבריות, כי עתה אם גם רב המחיר, אולם ישנה אדמה, אבל אז גם בעד כל מחיר לא ישיגוה, וישנן משפחות כאלה אשר על חלקה אחת בת שלשים דעסיאטין נחוץ לכל היותר שלשה עובדים, עד כמה גדול החשק לעבודת האדמה ישפוט הקורא מ זה: ישנן משפחות קטנות שלא יכלו לעבות את חלקת אדמתן, וימסרוה באריסות למחצה ולשליש להאכרים מהסביבה, ובשנה זו עשו גם כן, ויהי כאשר נודע הדבר להקולוניסטים, ויצאו השדה ויגרשו את האכרים בחזקת היד – ויהיו המה האריסים, ובכלל אריסים כאלה נראה למכביר, על פי הרוב האריסים מאלה ששנו ופרשו ועתה חזרו בתשובה, כלומר מי שהיו קוללו ניסתים שיצאו לעירוניות ועתה התחרטו על מעשיהם וישימו אל עבודת האדמה פניהם; ומעשר אין להם “חלקתם” יעבדו באריסות. האנשים האלה הנם הפאריים של הקולוניא. לא לבד שהנם “בלא קלפי ובלא דעה”, כ"א הנם ממש בגלות, עבדים לעבדים, מנשה לאפרים וישראל ליהודה, וכמו היהודי היושב בכפר אף אם נולד בו ישמע תמיד מפי האכרים לאמר: צא מזה, זר אתה לנו, האדמה אשר אתה עומד עליה לנו היא, משלנו עשית את כל החיל הזה, ואם בעל-הבית הוא, ידקדקו עמו כחוט השערה, ואם יאמר לתקן את הגדר סביב ביתו לא יתנו לו – ככה הנם העירונים העברים בקולוניא העברית. ולא רק זרים שבאו להתישב בתוכם, אבל אלה שאבותיהם היו הראשונים פה, ורק אחרי כן יצאו לעירוניות, גם הם לזרים יתחשבו. על כל מדרך כף רגל נשמע לאמר: זר אתה לנו, אין לך חלק ונחלה אתנו. לך מזה, כי עצמת ממנו, בעד כל שעל אדמה יקחו ממנו ארבעה וחמשה. הכל כאשר לכל כמו הכפרי אל העברי הגר בתוכו. ובכלל תשא עליה הקולוניא צביון של כפר. כמו הכפרים, בימות החורף מאין עבודה, בכדי לבלות העת, יקהלו קהלות, יאספו אספות ויתעסקו בעניני הקהל, – ומבית הקהל ילכו לגמור את עסקיהם לבית היי“ש – כן גם הקולוניסטים. כל ימות החורף יאספו אספות, יקהלו את הקהלה ויבאו ל”בית הקהל“, ואחרית האספות בבית היי”ש. אפס, כי גם בקולוניא העברית בית היי"ש של אינו בן-ברית הוא… על פי החק הידוע מותר לעברי להחזיק בית משקה רק על אדמתו שנמכרה לו לצמיתות, והנה הורו חכמי האקציז, כי הקולוניסט העברי אינו עוד בעל-הבית ( собственникъ ) וגם כל הקהל אינו בעל הבית, וכאשר רצה הקהל לפתוח “בית משקה של הקהל” גם כן לא הרשו לו. כי בית המשקה אינו כדאבעי – נסלח להם; אבל גם בית הספר אינו על גרם המעלות, כי מעט מאד מספר התלמידים ורב מספר התלמידות, ורב מספר הנערות ממספר הנערים. את המחזה הזה נראה בכלל אצל “האדוקים” בכל אתר ואתר, כי ילמדו את בנותיהם ולא ילמדו את בניהם. הבנות ידברו ויכתבו ויקראו את שפת המדינה, והבנים לא ידעו מאומה. הן אמנם כי הבנים ילמדו בחדרים, אבל החדרים רעים מאד, לא ראיתי כמהם לרוע בכל תחום המושב. שוו נא בנפשכם, בית לא-בית אבל מנהרה, החלונות הקטנים, כמעט ששקועים בארץ “במדרונות תשפיל את עצמך להכנס לבית, כל פרוזדור אין, ישר מן החוץ תכנס אל החדר,גם רצפה אין, תנור גדול יעמוד בתוך, גדלו ורחבו יותר מחצי החדר, ויסירו אותו בלי חמלה, חום נורא בבית ואויר משונה מאד, הקירות לחים וזיעה נוטפת מהן ומהתקרה, לחלוחית מגונה ומשונה, ופה חדר המלמד וחמשה עשר תלמידיו, ופה גם אשתו ובני ביתו. נכמרו נחומי על האומלל הזה ו”חלליו הקטנים“. שאלתי אותם ללמודיהם – המה ילמדו חומש עם רש”י, אבל “החומש” לא ידע מהם והם מ“החומש” ו“רש”י" משניהם ו“הרבי” מכולם, וכה הנם כמעט כל המלמדים בהקולוניא, וכה ילמדו הנערים עד הגיעם לשנת השתים עשרה, ומבן שתים עשרה ומעלה – והנהו אכר. אביו מחנכו בשדה, לא תורה ולא דרך ארץ יביא מבית רבו, רק יהיה אכר גס ומגונה מאד. תחת אשר הבנות ילמדו בבית הספר, וידעו לכתוב ולקראת בשפת המדינה, וממילא מובן, כי תקראנה את ה“רומנים” אשר מחירם בזול, ותחלום בהקיץ על דבר “גבורים ואוהבים”, והפראנטים העירונים, האברכיםיבאו ויביאו הנה השכלתם העירונית… וקרבת העיר נ. תפעל גם פה את פעולתה לרעה על מצב המוסר והמדות. “האברך העירוני” ממש “מסוכן”, לבנות הקולוניא, כי בת הקולוניסט תלך אחריו בעינים עצומות, כמו היפהפיה המחוזית אחרי “ארי” מעיר הבירה. והבתולות האלה מוצאות חן מאודבעיני בן כרך, כי אדמוניות הן ויפות תואר, בריאות ומוצקות, כמו כל הכפריות. “המין החזק” לא יצטיין בכחו ובגבורתו. הבתולות אמנם על פי הרוב הנן חזקות ומוצקות, ואת אשר נחזה בכל הכפרים נחזה גם פה.הבתולות הנן בריאות וטובות, והבחורים חלשים מהם, תחת זאת הנשים חלושות וחולות, והגברים אמיצים וחזקים. ובן חמשים כבן שלשים לגבורות. הטעם פשוט: הנער בן עשר כבר יעבוד עבודה בבית ובשדה, והוא עודנו חלש ורך וענוג, גופו עוד לא נתחזק, וכבר עמוסה העבודה עליו. והבתולות עד אשר ינשאו לאיש חפשיות הנה לנפשם מעול, ממשא, מסבל עבודה, כל אלה עד הנשואים. אבל משיכנסו לחופה ישתנה הסדר. האיש יתחזק ויתקשה ויתרגל בהעבודה ומצב בריאותו הולך וטוב; והיא – תהר, תלד, תיניק, תכין הכל בעד בעלה ובניה, והעבודה רבה בבית, וגם תעזור לבעלה בעבודת השדה, וכוחותיה יתמעטו מדי יום ביומו, ובת שלשים כבר זקנה קפצה עליה. נכנסתי לבית אחד: שלשה חדרים בבית, ובפרוזדור אצל הפתח ארוה לסוס ופרה. בעלת הבית התאדמה ותאמר: הלא תראה אדוני כי הבית חדש הוא, זה עתה נבנה, בשנים הרעות נחרב ביתנו הישן, הלא אי אפשר להחזיק את הבהמה והסוסים בחוץ; אי לזאת הקצציו להם מקום פה, וכאשר יתן ה' והשנה הבאה עלינו תהיה שנת ברכה, נבנה בעדם הלאה מעט ארוה מיוחדת, – החדר הראשון, האולם, היה מלא תפוחי אדמה, בצלים, שום, אבטיחים ושאר ירקות. החדר השני – חדר המטות ובית המבשלות, החדר השלשי חדר האורחים. כחמשה ילדים מתגוללים על הרצפה, זה צועק, זה בוכה, זה מרקד. ובעלת הבית גוה כפוף, וידיה מלוכלכות בחמר וגללי בהמה: עומדת היא ומשחת את הרצפה (כנהוג פה). התבוננתי בה, עודנה צעירה לימים כבת עשרים וחמש, וכמעט יפת תאר, אבל הזקנה והעיפות כבר הניחו את ידיהן עליה, הלא היא אם לחמשה ילדים; היא הרתה והולידה והניקה וגמלה אותם בעצמה, ואל יהי הדבר הזה קל בעינך חביבי, ועתה הילד מוטל בעריסה וצועק ובוכה, וכרסה בין שיניה, והיא כפופה על הרצפה ותמשח אותה בחומר וגללי בהמה. – איה בעלך? – שאלתי אותה. – “מי יודע, מסתמא בבית הקהל, כי בימים ההם אספות כל יום”. וכן תמיד, ה“בעל” בבית הקהל והאשה בבית תעבוד בלי הרף, חסרון אחד יש לכל הקולוניסטים: על פי הרוב הם“אוהבים לקחת ולא יאהבו לתת”, כי גם הם, כמו הקולוניסתים בא“י וארגנטינא יחשבו את עצמם ל”בנים יחידים" של האומה, אשר כל אחד ואחד מאתנו חייב בכבודם, וכמעט שחייב גם בפרנסתם. המה באמת ידמו, כי כל י שראל לא נזון אלא בשביל זכותם, ואם כן הכל חייבים להם והם פטורים מכל – פטורים מישוב א“י ויתר צרכי האומה. הלא דבר הוא, כי בין הקולוניסטים הרבים בפלכי יקאטירינוסלוב וחרסון כמעט שלא נמצא אף איד שיתן נדבתו לישוב א”י, והלא חובבי ציון המה, יהודים אדוקים כמוהם, היודעים כי אפשר להיות איש יהודי עובד אדמה, מבשרם הלא יחזו זאת, אי אפשר שלא יהיה חו"צ. נכנסתי בדברים עם רבים מהם והסכימו כולם כי הרעיון הזה טוב ונעלה, אבל אך ורק אם הם יהיו הקולוניסטים שמה, ואם לא – “הכל הבל”. הגאוה היתרה ההיא באה להם, מפני שכנסת י שראל תפנק אותם, והמה יתחטאו לפניה כבן יחיד, הקולוניסט רגיל לקחת אבל לא לתת, ולא יתביישו במה שלקחו כי גם תובעים בפה. החסרון הזה חסרון דמנכר הוא ועליהם לתקן את עצמם. זולת זאת אין דבר. בכלל מצאה הקולוניא ההיא חן בעיני מאד. הן אמנם רחוקה היא משלמות ושכלול, ועד הקולוניות של האשכנזים לא תבא; אבל עומדת היא למעלה מכפר של האזרחים, וגם זו לטובה. הקולוניסטית התפארו לפני, כי אין טוב מלראות אותם בעת העבודה, בחריש ובקציר, אז תראה פעולתם והדרם יגלה. אנכי הבטחתים למלא את בקשתם, ואם עתותי ירשוני לא אמנע את עצמי מלבקר אותם, ואת אשר אחזה אספרה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/28
30
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m30.txt
נביא דורנו
שמריהו לוין
מאמרים ומסות
נביא דורנו (דברי אזכרה בנשף ביאליק ב“תערוכה” בתל-אביב ביום 23 למאי 1935) הוטל עלי להרצות לפניכם על ביאליק מעל במה זו. תפקיד זה קשה הוא לי. מיד אחרי מותו מצאתי עוד די מלים להספידו. אך משנהיה המרחק גדול יותר ראיתי, שעדיין לא זכינו לכך שנוכל להעריך כראוי את האבדה הגדולה. אין ספק, שעוד יבואו ימים שיכתבו על ביאליק, יקראו אותו וילמדו אותו. הדור הבא יכיר, שיש ביכלתו של ביאליק לפרנס דורות רבים ברוחו ובנשמתו. מיותר הוא לגמרי להספיק היום את ביאליק – כבר ספדו ספדייא, ולא עוד אלא שכבר ניסו אפילו לקטרג ולהקטין את ערכו ואת שיעור קומתו. מזימה זו לא תצליח. לא אספיד איפוא, אלא אגע רק בנקודה אחת הקובעת, כשהיא לבדה, את מקומו בשורה הראשונה של גדולי עמנו, וזהו מקור השפעתו על העם. איש לא זכה להשפעה כה גדולה כמו שזכה לה ביאליק. אפילו אחד העם כתב עליו – בשעת חגיגת יובל החמישים שלו: מה אומר לך, ואתה יחיד בין יחידים שזכו לראות את עולמם בחייהם. ואפילו יבואו כל המבקרים שבעולם, לא יצליחו להקטין את שיעור קומתו. ומהו סוד השפעתו? ארמוז רק ואעמוד כאן על כמה נקודות. אין ספק, ששיא היצירה של עמנו נמצא באותו חזיון יחיד במינו, שרבים ניסו לחקותו ולא הצליחו – זוהי הנבואה הקדומה. הסיביליות בשעתן ניסו גם הן להתנבא, אך לא האמינו להן. כפי שאתם יודעים לא נמשכה תקופת הנבואה זמן רב, השלישיה חגי, זכריה ומלאכי היו אחרוני נביאינו, ועם חוליה זו פסקה הנבואה ועדיין אנו משתמשים בבת-קולה, בהד המגיע אלינו מרחוק. אין עתה אותה “חוצפא כלפי שמיא”, יבש המקור ונסתם המעין. אך אולי אפשר להגיד – וזהו פירוש חדש (אמנם לא אני חדשתיו), שהרביתי לדבר עליו עם ביאליק וכמעט באנו לידי מסקנה שהנבואה נכנסה בגלגולה השני לאגדה, וביתר דיוק למדרש, שכן המושג מדרש כולל גם אגדה וגם הלכה. ביאליק היה תמיד מדגיש, שאין ניגוד בין הלכה ואגדה ולהיפך הן משלימות זו את זו, כי האגדה היא הלכה במצב של היתוך והתרקמות וההלכה היא אגדה שכבר הגיעה למדרגת התגבשות. כשאנו מדברים על האגדה, משל למה הדבר דומה? לאשה אצילה עשירת נכסים, שהיו לה תכשיטים משובצים ואבנים יקרות לשעשועים והיתה רגילה להתקשט בהן. נגזרה עליה גזירת גלות והצילה רק חלק מתכשיטיה, ומכיון שידעה שאורבים לה לסטים בדרך הטמינתם ושמה אותם בבלויי סחבות, ורק בשעות של דמדומי ערב היתה פורשת לקרן זוית והיתה מסתכלת בתכשיטים שהיו לה למשיבי נפשה בימי תפארתה. וכך היא האגדה ביחס לנבואה – היא מהדורתה השניה. ההלכה, מכיוון שנתגבשה, נתקימה בידינו ואילו האגדה נמצאת עדיין בהיתוך. וכדי שלא תשלוט בה עינא בישא שמוה בחיתולים, ולכן הועם קצת זהרה. מסורה היא בידינו, כי בימי עזרא ונחמיה נשתכחה תורה מישראל וחזרה וניתנה על ידם. כן נשתכחה בתקופות האחרונות גם האגדה מקרב עמנו וחזרה וניתנה לנו בימי ח. נ. ביאליק ובימי ח"י רבינצקי – יבדל לחיים – עוזרו הנאמן ושותפו המסור לו. ולוּ נתן לנו ביאליק רק את ספר האגדה – דיינו! אך הוא נתן לנו לא רק את ספר האגדה, אלא נתן לנו את האגדה, הוא נתן לנו אותה בשירתו, בביאליק שבעל-פה, בשיחת חולין שלו. ובזה נתן לנו אתהכל. אם קמים עלינו צוררים, שההיסטוריה כמעט שאינה יודעת דוגמתם, והמה אומרים לקבוע את נפש אומתנו וליטול ממנה את זכות קיומה, נפתח את ספר הנבואה ונאמר להם: הכר נא למי החותמת! ומובטחני שיעברו שנים והקמים עלינו ישובו משברם. כי אותו הכוח, כפה עליהם הר כגיגית להכנע להשפעתו של מקור הנבואה, ישוב ויכריח אותם לקבל עליהם עוד פעם את מרותו של אותו מקור קדום. אחד בריטי – שלצערי שכחתי כרגע את שמו – חקר ומצא, שהברית החדשה זכתה להתקבל בעמים ובאומות מפני שהכניסה להן את המשל ואת האגדה. וחוקר שני אומר על דבר ספר הקוראן, שסוד תפוצתו בקרב מיליוני אנשים הוא בזה, שלקח גם הוא מאוצר האגדה שלנו ונתנה לעמו. כשם שההלכה היא האריתמתיקה של המציאות, כך האגדה היא האלגברה שלה, שלפיה אפשר לחדור לפנַי ולפנים, להציץ אל תמצית המעשים והחיים, אל מאחורי הפרגוד, לגשת עד מעשי מרכבה. מקרה הוא שביאליק התהלך בקרבנו, כי האמת היא שמקומו יכירנו בשורה הראשונה של קדמונינו. והוא לא ייששכח. אמנם גזירה נגזרה על המת שישתכח מן הלב, אבל במי דברים אמורים? באדם רגיל, ולא באדם גדול משיעור קומתו של ביאליק. נכסי צאן ברזל של האומה חיים וקיימים לעולם. כל מי שלא קרא את המקורות שלנו, אלא חי בהם, יודע שאנשים כאלה אינם “הולכים לעולמם”, אלא הם “נאספים אל עמם”. משפסקה נבואה ניתנה רוּחה לאגדה ומשנפסקה זו ניתנה לדרוש, ל“מגידוּת” – הזהרו ואל תזלזלו בה! המגידים היו ה“טרובאדורים” בתקופות של משבר ורק מי שאגיל אצל בקורת זולה שדופת קדים, או יותר נכון: שדופת רוח מערב, אינו יודע להעריך את המגידות כראוי. בשיר השירים – זה שיר האהבה המופלא, היצירה הגדולה ביותר שמעטות דוגמתה בעולם (משחרב בית המקדש ניטל מאתנו גם טעם שירה ואהבה, משום שאין אנו יכולים לשיר את שיר ה', זה שיר האהבה, על אדמת נכר) – אנו מוצאים את הדיאלוג הנוגע עד הלב: השבעתי אתכם בנות ישראל… מה דודך מדוד שככה השבעתנו. לפי הנמשל המקובל זוהי כנסת ישראל המהלכת ביגונה עטופת שחורים. ושואלים אותה: מה דודך מדוד שככה השבעתנו? האין שכחה לאבידה? האין תמורה לאיש שהלך מאתנו? ושולמית, היא כנסת ישראל, מונה והולכת את שבחי דודה ומסיימת: זה דודי וזה רעי, לעולם לא אשכחנו, והיא יוצאת ומחפשת אותו בלי הרף ובלי ליאות. זה דודנו, זה חיים נחמן ביאליק, לעולם לא נכחנו, שמרו נא את זכרו לנצח! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/30
31
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p14/m31.txt
[שד הרמון]
אברהם שטרן
שירה
[שד הרמון] שַׁד הָרִמּוֹן הַכַּף עֹפֶקֶת. הַגֵּו נִצמָד, נִדבָּק אֶל כֵּף. הַיָּד קְנֵה-רוֹבֶה חוֹבֶקֶת. הַקַּת נוֹשֶׁקֶת לַכָּתֵף. נִלחֹם. נִלכֹּד. נִכבֹּשׁ. נַכרִיעַ. נַפִּיל בַּקְּרָב. בַּקְּרָב נִפֹּל. אֶת גּוּפוֹתֵינוּ הָרָקִיעַ יְכַס כַּדֶּגֶל הַתָּכֹל. תרצ"ג את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/31
32
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p170/m32.txt
[כִּסְעִיף הֲדַס תִּטֶּה צְבִיָּה]
משה אבן עזרא
שירה
[כִּסְעִיף הֲדַס תִּטֶּה צְבִיָּה] כִּסְעִיף הֲדַס תִּטֶּה צְבִיָּה עֵת / תִּרְקֹד וּפֶרַע שַׂעֲרָהּ תִּפְרָע תָּמִית בְּחִצֶּיהָ וּמִדָּמִי / אֹתָם מְשַׁכֶּרֶת וְלֹא­­­­­­­­­­־תִפְרָע. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/32
33
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p21/m33.txt
הַתַּכְרִיך
אברהם שלום פרידברג
פרוזה
הַתַּכְרִיך (העתקה בשנוים ותוספות) (בשנת ארבעת אלפים וחמש מאות לבריאת עולם) אני אברהם בן הונא בן עזרא בן צינה כותב בעיר קורדובה אשר בספרד את המגלה הזאת, והיתה לך, יעקב בני, לזכרון עולם לדורותינו. תורה חדשה יצאה מנאות מדבר ותאחז בכל סביבותיה. כמעט עברו שנים אחדות וכבר התנוסס דגל המחמדים על כל ארץ ערב, והמאמינים, “בני המדבר”, נשאוהו למרחוק, ובקראם בפיהם: “לאַ אַלה אִיל אַלה, מַחֲמַד רסוּל אַלה!”, החרידו את פרס וביצנץ, שתי הממלכות הגדולות אשר נמוטו מוסדיהן מריבות מדינה ומפלגות דת. אכן גם מקרב המחמדים נעדר השלום מראשית דרכם, ומושליהם הראשונים לא האריכו ימים, כי רֻבם נפלו איש בחרב אחיו. אבל סכסוכיהם פנימה לא עצרו בעדם מנטות ידם על כל העמים והארצות חוצה, וכאסוף בצים עזובות אספום אליהם. “האסלם או המס!” – קראו אל העמים הנכבשים מפניהם, לאמר: לבוא בצל דתם ולהיות חפשים כמהם או להיות להם למס עובד. ובעוד אשר רוב העמים בחרו בחפש ויקבלו עליהם את דתם, בחרו בני עמנו לשאת את המס אשר ישימו עליהם המנצחים החדשים ולהשאר נאמנים לדת אבותם. אף שמחו לקראת המנצחים האלה, כי היו טובים להם ממלכי פרס וביצנץ, אשר רדפום באף וירעצום וירוצצום באכזריות חמה – ועל כן קצו מפניהם ויהיו זרוע לבני ישמעאל, אשר נחשבו בעיניהם כגואלים שלוחים ממרום להצילם מיד מבקשי רעתם. בממלכת ביצנץ, היא רומה המזרחית 1 , השתמרו חקי תיאודוסיוס2 בכל תקף, להצר ולהציק לישראל ולהשפילם עד העפר. מלבד אשר הָרחקו מכל משמרת פקודה בממשלה, גם נפסלו לעדות נגד בני העמים, נרדפו גם בעניני דתם, למען הרחיקם ממנה. להם נאסר לבנות בתי כנסיות לתפלה, לבאר את כתבי הקדש על פי המדרש והאגדה – פן יתחזקו על ידם בדת קדשם; וגם לחֹג את חג הפסח במועדו, בשנה שהוא חל לפני חג פסחם של הנוצרים3 – להשכיח מלב כלם, כי החג הזה יסודתו בדת ישראל. ירושלים עיר הקדש נהפכה לבישופיא נוצרית, ומאז והלאה נאסר על היהודים לבוא שעריה – לבל יטמאוה בנשמת אפם, כי “זעומי אלהים” המה. העיר טבריה היתה למקום תורה וישיבה מימי ר' יוחנן והלאה4 – וגם היא נהפכה לבישופיא ואחינו נדחו ממנה. יושבי אנטוכיה היו צוררי ישראל מאז ומקדם5, ותמיד בקשו להם עת מצוא לשלוח יד בעם חרמם. פעם אחת התחלקו לדעותיהם במשחקם הלאֻמי – והשחוק ההוא היה ליהודים לבכי ומספד! כי בריבם איש את רעהו נפלו פתאם על היהודים ויהרגו מהם רב וישליכו את חלליהם אל בית הכנסת ויציתו בו אש וישרפוהו. ובהגיע הדבר אל הקיסר צינו 6 , שנן לשונו לאמר: “אבל אשמים הם האנטוכיים, בשרפם את היהודים המתים ולא את החיים!”7. דבר כזה הנשמע מפי מושל הארץ היה די להסית את ההמון השובב לכלות רעתו בבני עמנו – וישובו ויעשו כן ליהודים יושבי דפנה, הקרובה לאנטוכיה, ויפלו על בית הכנסת ויחללוהו ויהרסוהו, ואת המתפללים בו המיתו באכזריות רשע 8. ויהי בימי פוֹקַס העריץ 9 , ויכשל ליהודי אנטוכיא כח הסבל, ויתקשרו יחדו ויפלו על צורריהם וישיבו להם כגמול ידיהם. ורק ברב חיל הצליחו שרי צבאו לבצור רוח היהודים המתקוממים, ואז שבו הפכו ידם בהם להכחידם מן הארץ10 גם בארצות ממלכת פרס לא מצאו בני עמנו מנוח להם. כי כקנאת הכהנים הנוצרים בממלכת ביצנץ, כן גדלה קנאת הכמרים המהגים בממלכת פרס, והם הסיתו את מלכיהם לגזול משפטם ולרדפם ולהשיבם עד דכא. כמעט שהונח להם במות המלך האכזר פירוז שבור 11), והנה קם מלך חדש אשר הֵרע להם ממנו, הוא המלך קוֹבד, אשר נפתה אחרי מהגי קנאי ושמו מַצדק, שאמר לתקן עולם בבטול חקי הרכוש, כי יהיה “הכל הפקר לכל”, ואף בעניני האישוּת. ובני עמנו, אשר התֹּם והצניעות וקדושת חיי המשפחה הם חייהם וארך ימיהם, מאנו לקבל עליהם את הגזרה הזאת. ויחר אף קובד ויצו לתפוש את מר יצחק ראש הישיבה ולהמיתהו. אז קם ראש הגולה, מר זוטרא השני, ויעש לו חיל ויך את צבא המלך אחור ויגרש את מצדק עם כל אנשי מעשהו ממושבות בני עמו בבבל. ויהי למושל חפשי בעמו ומושב יקָרו בעיר מחוזא הקרובה לקטיספון הבירה. הדבר היה בשנה השלישית לנשיאותו, והוא בן שבע עשרה שנה בעת ההיא12 שבע שנים ארכו ימי ממשלתו. לאחרונה הֻכה חילו לפני חיל פרס הרב והעצום ממנו, והוא ומר חנינא, אביו הזקן, נפלו בשבי, והמלך קובד עשה בהם משפט מות, וגופותיהם הוקעו על גשר מחוזא, לאות לאנשי מרי, וכל יושבי העיר וסביבותיה שֻדדו והובלו בגולה ארצה פרס, וכל הישיבות שהיו בבבל ללמודי התורה עברו ובטלו מן העולם. בימי המלך כוֹזרו נוֹשירוַן הונח ליהודים יושבי בבל כמעט, גם הישיבות שבו לקדמותם, אבל המסים כבדו מנשוא; מהם לא נקו בלתי אם ילדים ואנשי שיבה. לעמת זה הורע להם מאד בימי הורמיז בנו 13, אשר היה כנירון לעמו וכאדרינוס לישראל יושב ארצו. אז קשר עליו שר צבאו, בַּהרם גובין, ויורידהו מכסאו ויתנהו בבור השבי ושם הומת מות נבל. ויהודי פרס ובבל שמחו לקראת בַּהרם, וישחדו מכחם בעדו, ויתמכוהו בכסף ובאנשי חיל לכונן לו כסא ממלכה. עוד עיניהם נשואות אליו, בתקותם להבָּנות ממנו, והנה שלח קיסר ביצנץ חיל גדול לעזרת כוזרו פירוז, בן המלך המומת. והפרסים אשר נשארו באמנה את בית המלוכה, גם המה נתנו יד, ויחדו נלחמו על בהרם, ויכו את חילו עד חרמה, ובהרם נס ונמלט אל ארץ אחרת ותהי לו נפשו לשלל. – בשבת כוזרו פירוז על כסא אבותיו, נפקד עון היהודים עליהם ואידם גדל מנשוא. ביותר כלתה הרעה לצאצאי בית דוד, שהם תקות ישראל ומבטחו לעת קץ – כי נכתם עון ראש הגולה, מר חנינאי בן מר כפנאי, אשר משך ידו את בהרם ויטה לב בני עמו אחריו. גם זכרו להם עון אבותם, ראשי הגולה מר הונא מארי ומר זוטרא, אשר שניהם נשפטו בעון מרד, האחד בימי פירוז שבור14 והשני בימי קובד. ותנתן דת מאת המלך, לבער אחרי המשפחה הזאת עד תֻּמה. אז הוכן לבנים מטבח בעון אבותם, וכל אשר מבית דוד מוצאו נתפש להרג. בראשם נפל ראש הגולה מר חנינאי, ובדמי ימיו הורד שאולה. גם נשים וילדים לא מצאו רחמים, וכלם יחד נכחדו מן הארץ. והנה נפל דבר בארמון המלוכה, אשר שנה פני הכל ויהי לישועה לפליטת בית דוד ולטובה גדולה לכל בני ישראל יושבי הארץ ההיא! המלך כוזרו פירוז חלם חלום15 , והנה הוא עומד בגנת ביתן, ובו כל עץ נחמד וטוב. ובדעתו כי הגן הזה לא לו הוא, חרה אפו בו, ויקח גרזן בידו ויך את כל עציו ומטעיו עד בלתי השאיר להם שרש וענף. ויהי כאשר בצע מעשהו בכל הגן וירא והנה עוד נצר אחד פורה משרש עץ גדול אשר נכרת מידו, וירם את הגרזן גם עליו. והנה נצב עליו איש זקן, הדוּר ונכבד מאד במראהו, ויחטוף את הגרזן מידו וישליכהו אל מצחו ויפצעהו פצע אָנוש, וירד דמו על פניו ועל זקנו. ויירא המלך מאד ויפול לרגלי הזקן ויתחנן לו לחוס על חיי עלומיו. “ומדוע לא חמלת אתה על הגן הזה אשר נטעו ידי, ותַּשחת את כל עציו, ותקטן עוד זאת בעיניך ותרם ידך גם על הנצר האחרון להכריתו?” – כן קרא אליו הזקן בחמתו, ולא הסיר מעליו ידו עד כי נשבע לו המלך, לשים עינו על הנצר ההוא, לפקדהו לטובה עד אשר יגדל והיה לעץ רענן. ויהי כאשר הקיץ המלך משנתו, וימצא נטפי דם על משכבו, ויזכור את חלומו ותפעם אוחו ויקרא לכל חכמיו המהגים ויספר להם את חלומו ואין פותר אותו לו. ותהי העצה היעוצה לבקש לו אחד מחכמי ישראל היודע רזים ותעלֻמה יוציא אור. וימָצא לו מר חנן מאישקא, ראש הישיבה בפומבדיתא, והוא עצור אז בבית הכלא עם בתו הצעירה, אלמנת מר חנינאי, אשר נשארה הרה ומטעם המלך נעצרה עד אשר ימֶלאו ימי הריונה, ואז יומת הילד אשר יולד לה, ולא יהיה עוד שריד לבית דוד בישראל יושב בבל. ומר חנן פתר להמלך את חלומו, כי הזקן אשר ראה הוא דוד בן ישי, אבי משפחת המלוכה בישראל, והנצר האחרון אשר כונן להשחית הוא צמח צדיק, השארית הנמצאה לבית דוד, אשר עודנו בבטן אמו, היא בתו, האלמנה האמללה. אז ידע המלך את החלום ואת שברו, ויצו להוציא את האשה לחפשי, ולתת לה ולאביה מקום בארמונו, וכל מחסורם יהיה עליו. וכמלאת ימי הריונה ילדה האלמנה בן16, ויקרא שמו בוסתנאי, על שם הגן17 אשר נראה למלך בחלומו. ומאז והלאה הטיב המלך דרכו ולא יסף עוד להָצר ליהודים היושבים בארצו. והנער בוסתנאי הלך וגדל וטוב, ויעש לו שם ביפיו ובתורתו ובחכמתו, ויהי עיני כל ישראל אליו, וישימו תקותם בו, אף אמנם לא נכזבה תוחלתם, כי על ידו שבה אליהם הנשיאוּת, ועוד גדל כבודה מבראשונה. מטעם המלך היה בוסתנאי לראש גולה בעודו בילדותו – כי פעם אחת זכר המלך אותו ויתאו לראותו, והוא אז נער בן חמש עשרה שנה. ויעמוד הנער לפני המלך מן הצהרים ועד הערב, “ולא הניע ראשו ולא הסיע רגלו”. והנה עף זבוב ויעמוד על מצחו וישכהו ברקתו עד שפך דם, והוא לא הרים יד להבריחו מעליו. ענוָתו זו הרבתהו בעיני כוזרו פירוז, וימשכהו חסד וישימהו לראש גולה ויתן לו מתנות כיד המלך. וימלא את ידו למנות לו דינים ומורים וראשי ישיבות, לדין ולהורות את העם כבשנים קדמוניות. ולזכר הזבוב אשר בגללו גדל חנו בעיני המלך, קבע לו תמונת זבוב בחתם תכניתו, והחתם הזה נשאר במשפחתו לדורותיו אחריו. השמועה הזאת עשתה לה כנפים ותגיע עד סוריה וארץ הקדש, כי נתן ה' ניר לבית דוד ותקות ישראל לא נכרתה, כי עוד ירחם ה' את עמו וירם קרן משיחו. ויהי שם כוזרו פירוז לברכה בפי כל בני עמנו, הנגשים והנענים בלחץ הממלכה הביצנטית. ויהי כאשר קרא כוזרו פירוז עליה מלחמה, ויעל עם חילו על סוריה ועל ארץ הקדש, ששו כל אחינו לקראתו, ותקותם זו שעשעתם, כי כגבור יד מלך פרס תקום להם ישועה ותבוא הגאולה אשר אליה הם נושאים נפשם. ויֵאספו להמוניהם ויעמדו בחיל הפרסים, וכאשר גברה ידם שבו ויקחו נקמתם מאת אויביהם, וביותר כלו חמתם בנוצרים אשר בירושלים עיר הקדש18, ובשאפם נקם עברו גבול ויֵהפכו גם המה לאכזרים, ויעשו נוראות לא הסכין להם העם היהודי מטבעו. ארבע עשרה שנה היתה רוחם נאמנה עם מלך פרס, וישבו במנוחה ולא ידעו רע. אבל לשוא קוו לשוב לקדמותם! ארץ קדשם לא הושבה להם, גם הושמו עליהם מסים למֹרת רוחם. ויהי העם מתאוננים רע איש באזני אחיהו, ויקצוף עליהם הנציב הפרסי ויתפוש הרבה מהם וישלחם אסורים בכבלים ארצה פרס, ויהי קצף היהודים הולך וגדול. הדבר נודע להקיסר הירַקליוס19 , ויערים עצה למשוך אותם אחריו, ויכרות עמם ברית למען הרחיקם מעל פרס. גם הטה אליו לב סירועס בן כוזרו, אשר התקומם על אביו ויורידהו מכסאו ויצו עליו אנשים וימיתוהו. וחיל פרס עזב את ארץ הקדש, וכל המדינות הנכבשות שבו אל ממלכת ביצנץ כבתחלה20 וכראות הירקליוס כי היתה הרוָחה, ויפר את בריתו אשר כרת עם היהודים, ועל פי הכהנים אשר הבטיחוהו לאמונה כי לא יחשב הדבר לעון לו, וגם יקבעו צום לכפר על נפשו אם כה תגדל יראת חטאו, מסר את יהודי ארץ הקדש ביד מבקשי נפשם, אשר נפלו עליהם וישמידום. לא נשארו בלתי אם השרידים אשר שרדו אל ההרים ויתחבאו שם, או אשר הצליחו להמלט ארצה מצרים21 שנאת הירַקליוס לעמנו עברה כל גבול מאז נבאו לו החוזים בכוכבים, כי עתידה ממלכת ביצנץ לנפול בידי עם נמול22. ובחשבו כי הוא עַם היהודים, צוה להשמידם ולאבד כל זכר להם – והוא לא ידע כי הוא עם הערביים, בני ישמעאל, אשר עוד בימיו נכבשה לפניהם כל ארץ סוריא וארץ הקדש23, ואחר כן גם העיר ירושלים24. אכן גם היהודים היו להם לעזרה, בהתאמצם להסיר מעליהם עֹל הירקליוס הבוגד והאכזר. כן נמסרה בידם העיר קסריה, אשר מספר יושביה הגיע עד שבע מאות אלף, בהמצא להם איש יהודי, אשר הוליך אותם דרך תהלוכה נסתרה; בה הגיעו על נקלה אל תוך העיר הנצורה ויכבשוה באפס יד25 עד מהרה בא הקץ גם על ממלכת פרס, אשר מאז מת כוזרו פירוז מלכה, הלכה מדחי אל דחי. במשך ארבע עשרה שנה 26 היו בה שמונה מלכים ובתוכם גם שתים נשים מבנות כוזרו מושלות בארץ, וכלם לא הצליחו להשיב אליה כבודה וחזקתה מלפנים. אז עלו עליה המחמדים כשֹאה. והמלך האחרון, איזדגר השלישי, נפל חלל, ונשיו ואחיותיו נפלו בשבי, וכל הארץ היתה להמחמדים לנחלה. כאשר מת מחמדִ27 לא הניח אחריו בן יורש עצר, וחותנו אבו-בכר28 עמד בראש עמו ויקרא בשם “חליפי”29, וימלוך רק שנתים ימים וימת במדינה30, וימלוך תחתיו עמר, שגם הוא היה חותן מחמד 31. עשר שנים ארכו ימי ממשלתו, ובמשך העת ההיא נכבשו לפניו כל ארצות הקדם, גם ארץ מצרים נפלה בידו32. האיש הזה אשר בקנאתו נטה קו על אֹצר הספרים הגדול אשר באלכסנדריה לבערו מקרב הארץ33 – החליף הקנאי הזה לא יכל הטות חסד ליהודים ולנוצרים, אשר לשניהם יחד הראה מחמד שנאתו כאשר גברה ידו. ותהי ראשית מעשהו לגרש את היהודים ממדינת חַיבר ואת הנוצרים מעיר נגראן אשר בארץ תימן, באמרו כי ארץ ערב נעלה בקדושתה, בהיות בה הנביא קדוש אַלה ובצאת ממנה תורת האִסלם לאור עולם, ולא תוכל אדמת קדש זו היות מעון לטמאי אדם, הכופרים במחמד ותורתו. ולשרי הצבא אשר יצאו מלפניו לכבוש את הארצות נתן צו, לתת חוקים מגבילים לשני “עמי הכתב”34: לבל יבנו בתי תפלה חדשים ולבל יתקנו את הישנים, ובהתפללם בהם אל יעיזו בנפשם להשמיע במרום קולם. בעבוֹר איש מהם אל דת האסלם אל ישימו לו כל מעצור, ואת המחמדים יכבדו בכל מקום אשר יפגשום. גם לא תהיה להם כל משמרת פקודה בממשלת הארץ, ולא ירכבו על סוסים, ולא ילבשו כבגדי המחמדים, רק תהי להם תלבֹשת מיֻחדה, למען יֻכרו במראיהם, כי לא במאמינים חלקם. מלבד כל אלה יושם עליהם מס הגוף35 והחרג36. את העיר ירושלים לכד עמר בעצמו, ובידיו הניח על הר הבית את אבן הפנה למוסדות בית מסגד, אשר נבנה במקום שהיה בית קדשנו ותפארתנו. בהכנע ירושלים לפניו יצא הבישוף סופרוניוס לקראתו ויושט לו את מפתחות העיר, ובגלל זאת נעתר לו עמר, לקַים את החק אשר נתנו מלכי הנוצרים, ולאסור על היהודים לשבת בעיר הקדש. אולם רוב הגזרות האלה לא יצאו לפעלן בימי עמר ואחרי מותו בטלו כָלה. המחמדים הבדילו את בני עמנו רק בדבר האמונה, אבל בעניני המדינה הכירום לטובה. על כן שמחו היהודים לקראתם בכל מקום בואם – כי היו טובים להם מאויביהם אשר משלו בהם לפניהם. וביותר הטיבו המחמדים לעשות עם יהודי בבל, כי הם היו רוב תושבי הארץ ועל ידם נקל להמחמדים לכבשה לפניהם. להם הגדיל עמר חסדו חרף קנאתו הגדולה, ויכר את בוסתנאי לראש גולה, ויתן לו את טבעתו לאות כבוד ושלטון. ובהודע לו כי הוא בן חמש ושלשים שנה ועודנו פנוי לנפשו, לקח את דארה, אחת מבנות מלך פרס השבויות עמו, ויתננה לו לאשה37 ועמר הרחיב ממשלתו מהודו ועד קצה אפריקה, ותהי העיר מדינה בימיו חולשת על גוים כעיר רומה מלפנים. הוא הנהיג ספירה חדשה לימות עולם, מיום ההגירה 38 והלאה. עוד ידו נטויה לכבוש ארצות ולהכניע גוים לא מעט, והנה נפל בחרב מיד נעלמה, ויבחר תחתיו עותמן, חתן מחמד, למושל ארץ. אבל גם ימיו לא נמשכו – כי התקשרו עליו ראשי השבטים מבני עמו, ובתוכם גם עלי בן אבו טלב, חתן מחמד השני, ויפלו עליו בחרבות שלופות וימיתוהו 39. אז עלה עלי לכסא מושלים – וגם הוא נפל בחרב בוגדים אשר מעמו יצאו. ותהי המלוכה למוֹאַביא, נציב סוריה, אשר משפחתו לבית אומיה היתה המיחשה במיכה. הוא יסד את הממלכה להיות לנחלת עולם לצאצאיו אחריו, ובהיותו אוהב חכמה ומדע ותענוגים, העתיק את כסא המלוכה מעיר מדינה, החנפה והמתקדשת, לעיר דמשק, ההומיה והעליזה, להיות עיר ממלכת החליפים מן הוא והלאה. אז היתה הרוחה לבני עמנו, במצאם בצל החליף את המנוחה אשר נעדרה מהם זה כמה, בגבור יד המחמדים על הארצות אשר בהן נאנחו תחת על סבלם כנוח עליהם שבט אויביהם ומנדיהם. הנוצרי שמע חרפתו מפי המחמדים הקנאים, בקראם אחריו “נַצרון גיַאוּר!”40 , וידע את נפש היהודי אשר שמו מנואץ בפי אחיו הקנאים, הקוראים אחריו “העפ!”41. אף אמנם הוטב לנו מימי מואביא והלאה – כי הכירונו החליפים לטובה, ויקרבו חכמינו אליהם, ויהיו להם ליועצים ושרים ממונים על אֹצר הממלכה. ישיבות סורא ופומבדיתא גדלו מבראשונה, וראשיהן ומנהליהן היו לגאונים, אשר לאורם הלכו כל בני הגולה בארצותם למושבותם, ועל כלם היה כבוד ראש הגולה חופף, אשר נחשב לנשיא אלהים, ובו התהללו ובו התברכו כל אחינו הקרובים והרחוקים. וממלכת המחמדים הלכה וגדלה לארכה ולרחבה, ותהיינה מֻטות כנפיה מלא רחב ארצות אזיא ואפריקה וחלק גדול מארץ אירופה. ובימי אל-וַליד, נכד מואביא, הגיעה עד הים אשר בקצה אפריקה וכמעט נגעה בגבול ספרד אשר בקצה אירופה מערבה. ­ * אבותי ישבו במנוחה על נחלתם בחיבר עד בוא הממשלה בידי עמר, אשר בקנאתו לדתו גזר על כל היהודים יושבי ערב לעזוב ארץ קדשו זו. אז גלו בני עמנו ממנה; אלה פנו אל ארץ בבל ואלה שמו פניהם אל סוריה. בתוכם היה גם עזרא אבי הזקן, אשר שם פעמיו דמשקה וישב שם. בימי עבדול-מלך נכד מואביא 42 לֻקח הונא אבי אחרי כבוד להיות נאמן ביתו וסוכן על אוצרו, ויעש משלחתו בחפץ כפים, ויהי שמו הולך וגדול. גם במות עבדול-מלך ובנו אל-וליד ירש את כסא כבודו, היה אבי מהיוצאים ובאים בחצר מלכותו. ובשנת תשעים ואחת להגירה43 ואני אז בן עשרים שנה, שֻלחתי במלאכות אבי מטעם החליף אל מוּסה אבן-נזיר, שר הצבא בעיר טַניה44 , עיר החוף אשר בקצה אפריקה צפונה מערבה, להשפיק להחיל הנמצא תחת ידו ולהביא לו כל צרכיו. שם נפגשתי עם בני עמנו פליטי ארץ ספרד, אשר נמלטו ארצה מארוקו מפני רעת המושלים אשר אכלום בכל פה. ואלה קצות הדברים אשר ספרו לי אחינו הרחוקים: בארץ ספרד נאחזו בני ישראל משנות קדם, וערים רבות בנו ויקראון בשמות ערי מולדתם בארץ הקדש45. שם ישבו במנוחה כל הימים אשר היתה הארץ תחת ממשלת רומה. וגם אחרי כן כאשר ירשוה הגותים המערבים, נשארו במנוחה על מקומם עד אשר תקעה הדת הקתולית יתדה בה, וכמעשי כהניה הקנאים בארצות הממלכה הביצנטית כן היו מעשיהם בארץ הזאת, בהשפיעם על המלכים מרוחם, להצר ולהציק לישראל עד מחנק נפש. בשנה ההיא אשר נגאלו יהודי בבל מעֹל הורמיז על ידי בהרם גובין, החלו שמי ספרד להתקדר על היהודים היושבים בה. המלך ריקרד היה הראשון אשר החל להסיר משפטם ולהצר צעדיהם תחתיהם, וממנו ועד רודריגו המלך האחרון, משך מאה ועשרים ושתים שנה, משלוּ שבעה עשר מלכים, אשר רֻבם היו עבדים נרצעים להכהנים הקתולים, ורשעתם ליהודי ארצם גדלה עד אין חקר. אלה שדדו את ילדיהם ויתנום בידי הכהנים הנזירים לחנכם על פי דרכם, ואלה אנסו גם את האבות לעזוב אמונתם ולקבל עליהם את הדת הנוצרית. האנוסים ההם התאמצו להחזיק באמונת אבותיהם ולשוב אל עמם בסתר וגם בגלוי, ועל זאת נשפטו בחרב ובאש או נאסרו לעבדות עולם. מהם נצולו רק אלה אשר השפיקו להתחמק מפני שומריהם ולהחיש מפלט להם דרך רצועת הים אל חוף מארוקו, ששם כבר פרשו המחמדים נס ממשלתם. שם הונח להם מכל צרותיהם, ורבים מהם הצליחו בסחר ידם ויעשו עשׁר לא מעט. אך נפשם עליהם אבלה, בזכרם את גורל יתר אחיהם, אשר נשארו למעצבה בארץ ספרד. באין תקוה לחמלה ורחמים מאת הכהנים הקנאים והמלכים אבירי הלב, עושי דברם. אנכי הייתי מרואי פני הנציב מוסה, הגבור האביר, אשר משכני חסד, וירבה עמי שיחה על אֹדות החליף “מושל המאמינים”, והעיר דמשק הבירה, אשר מאז היתה לעיר מלוכה רחבה ונסבה ותיף במאד מאד, ועל אֹדות העיר קונסטנטינה, בירת קיסרי ביצנץ, אשר פעמים רבות הרסו המחמדים אליה ולא יכלו לה. ואנכי ספרתי לו את כל אשר ידעתי, ותשובותי הפיקו תמיד ממנו רצון. ויהי היום ואנכי יושב עמו בחדר משכיתו כפעם בפעם, והנה בא אחד משומרי הסף ויגד להנציב, כי עדת אֹרחים באה מארץ ספרד, והמה מתחננים לו לתתם לבוא לפניו. ויהי כקום הנציב לצאת אליהם ולקדם פניהם, ואקום גם אני ואפן ללכת לדרכי, ויעצרני השר וישחרני לצאת עמו יחדו, ובזכרי כי האנשים הבאים הם מארץ ספרד, נרציתי בכל לבבי ללכת עמו, לראותם ולשמוע מה בפיהם. ואשר לא פללתי ראו עיני אף שמעו אזני! זה כשנה קם רודריגו נכד רצסוינד, אחד המלכים האכזרים אשר דכאו את עמנו בלי חמלה, ויעורר את העם על המלך ויטיצא, אשר מלך זה כתשע שנים, ויורידהו מכסאו ויעל למלוכה תחתיו. הדבר הזה העלה חמת בני המלך המוּסר, ודודם אופז, הגמון שיביליה, עוררם לנקום נקם, וישיתו יד עם יוליאן רוזן קיטה, שהיה אויב בנפש לרודריגו, אשר חלל את כבוד ביתו, ויאספו אליהם עוד שרים אחדים, אשר קצה נפשם בממלכה החנפה והחטאה, ויעברו את רצועת הים המבדלת בין ספרד ומארוקו – והם המה הבאים לפני הנציב, לחלות פניו, לעלות על ארצם ולכבשה, כי טוב להם היות עבדים נושאי מס להחליף המחמדי, מהיות שרים נושאי משרה בממלכה הספרדית! כמעט כלו הם לדבר, ועדת אנשים נכבדים אשר עמדו מאחריהם, נגשו גם הם אל הנציב וישתחוו לפניו בהדרת כבוד. התבוננתי אל האנשים ההם ולבי נמשך אחריהם – כי הכרתים במראיהם כי לא מבני הגותים המה, כי מוצאם מקדם, ממזרח שמש, ועיניהם ותאר פניהם וכל הליכותיהם יתנו עדיהם כי אַחי הם ומצור אחד חֻצבו עמי, רק שבתם בין לבאים ולכתם בקרב צרה הפילה אור פניהם ותכס עליהם בצלמות. עוד אני מתבונן אליהם ולבי הֹמה כהמות ים, והנה איש זקן, הדוּר ונכבד, עיניו מזהירות ככוכבים ותלתלי ראשו וזקנו כצמר צחר, יצא מקרבם ויעמוד לפני הנציב וישא הוד קולו לאמר: “אדוננו השר! הטה נא אזנך לקול שועת עם נגש ונענה, הקורא אליך לעזרה והמחלה את פניך לתת לו מחסה בצל כנפיך! בבקשנו ממך זאת, אל נא תשיתנו עם בוגדי און, החושבים רעה על ארצם – חלילה לנו מעשות כזאת! הן אנחנו בני אברהם אביכם, יושבי ארץ ספרד משנים קדמוניות, נושאי עֹל מלך ושרים בלב נכנע מאז ומקדם. שומרים אנחנו את דברי נביאינו, אשר צונו בשם ה' לדרוש את שלום העיר אשר הגלנו ה' אלהינו אליה, “כי בשלומה יהיה לנו שלום” 46 . גם קדושים לנו דברי חכמינו, אשר צונו להתפלל בשלום הממשלה, “שאלמלי מוראה איש את רעהו חיים בלעו”47. אבל קצה נפשנו בתהפֻכות רע, בהשחת הארץ מפני מושליה הרעים והחטאים. רבות נשאנו מאת המלכים אשר משלו בארץ עד כה, אבל המלך האחרון הכביד, עד כי כשל כח הסבל. הנך רואה לעיניך את השרים הספרדים האלה, שהם בני עם אחד ואמונה אחת עם רודריגו המושל בם – וגם הם נלאו נשוא, ואף כי אנחנו אשר מעצר וממשפט לֻקחנו והננו כצאן למאכל וכטיט למרמס. והנה שמוע שמענו, כי אחינו החוסים בצל הכליף הגדול, “מושל המאמינים”, יראו מנוחה כי טוב, וכל שריו הגדולים נוטים להם כנהר שלום. גם ידע נדע, כי אחינו פליטי ארצנו אשר החישו להם מפלט אל ארץ ממשלתך זו, מצאו בצלך את המנוחה והשלום אשר בקשו. ועל כן אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, אדון רם ונשא, ויחד עם השרים האלה נחלה פניך: פרוש נא כנפיך על ארצנו, ספחנה גם אותה אל ממלכת הכליף הגדולה והרחבה, והיינו אנחנו וכל יתר תושביה עבדים נאמנים לך ולמלכך עד עולם. הן לא יכבד ממך הדבר לעשותו – כי הלא רק רצועה צרה בת שתים עשרה פרסה, רצועת הים אשר על גבולך, מבדלת בין מארוקו וספרד. ומה טובה ארצנו זו ומה נחמדה! הן לארץ הקדש נדמתה בשמיה הטהורים ממעל לה; לארץ הודו – בהוד פרחיה וריח בשׂמיה ושמניה; לארץ תימן – בנעם פריה ומגד תבואותיה; לארץ מצרים – במחצבי הרריה, האֹצרים בקרבם כל מֻצק יקר, ולארץ יון – במנעמיה, ברוב תענוגיה ובחֻפיה הטובים לאניות סוחר. ואם כל אלה לא ישוו לך, אם לא למענך, עשה זאת איפוא למעננו, להציל משחת נפשנו! חוסה נא עלינו כרוב רחמיך, כי הלא גם אתה גם עמך מזרע אברהם הנכם, אשר מדות החמלה והרחמים היו ממנו מורשה לצאצאיו אחריו. לכן חוס נא, רחם נא והושיענו למען חסדך!”. בשמעי הדברים האלה נפעמתי מאד ועיני מלאו דמעה. ועיני מוסה אורו, כי היו לו לששון ולשמחת לבב; אך השכיל למשול ברוחו ויען ויאמר להם, כי עליו לשית עצות בנפשו ואז ידע מה יענה. הם יצאו מאת פניו ואנכי אצתי בו לעשות בקשתם ולהגדיל שם כבודו בעיני “מושל המאמינים”, בספחו לו את הארץ הזאת אשר נכבדות מדֻבר בה, ואשר ממנה יוכל להגיע ולבוא אל לב אירופה ולהרים נסו לעמים היושבים בה. ומוּסה אסף אליו את יושבי עיר טַניה הסוחרים אל ספרד, גם את ראשי נכבדי היהודים אשר יצאו משם ויבּואו לגור בארצו, וכלם ענו פה אחד כי טובה הארץ מאד, אך יושביה יסחו ממנה מפני רעת מלכיה ומושליה. את כל הדברים האלה שם מוסה אל לבו ועצת המלאכים נחרצה נעשתה. ויקרא מוסה אליו את טאריק שלישו, ויצוהו לקחת עמו גדוד אנשי חיל ולעלות על ארץ ספרד ולנסות אליה דבר. ויאסוף טאריק חמש מאות רוכבים, וירד עמם בארבע אניות אשר חכו לו בחוף טניה, ויעבור את רצועת הים ויבוא עד הר הסלע סבטא, אשר על חוף אנדלוזיה דרומה, וישא שם נסו. ומאז והלאה נקרא המקום על שמו “גבל-אל-טאריק”, לאמר: “הר טאריק”48 . והרוכבים הגבורים שטו עברו לארך החוף באין מפריע, וישללו שלל אדם ובהמה רבה וישובו בשלום אל ארצם. שם שמחו כלם לקראתם, בשמעם מפיהם תהלת הארץ, העתידה לנפול בידם. אז אסף מוסה חיל גדול לכבוש את ספרד. ורוח גבורה לבשה את כל העם, ומנער ועד זקן ששו לקראת נשק. מהם בחר לו טאריק חיל שנים עשר אלף איש, כלם גבורים מלֻמדי מלחמה, מלבד גדוד הנוצרים הספרדים ובני ויטיצא, אשר נאספו אל דגל יוליאן, לעזור על יד המחמדים לכבוש את ארצם ועמם. בימי האביב49 העביר טאריק את חילו שנית דרך הים אל חוף אנדלוזיה, ויבצר את הסלע במקום אשר הֵרים עליו נסו בראשונה. ורודריגו שמע כי עלה טאריק על ארצו שנית, וישלח לקראתו את שר צבאו טדמיר וחיל אלף ושבע מאות איש עמו. אך בהתנגשם יחדו הֻכו הספרדים מכה רבה ויהפכו ערף וינוסו. ואז עבר טאריק בארץ הלוך וכבוש באין מעצור, ורבים מהיהודים והנוצרים אויבי רודריגו שתו ידם עמו. לחזק את חילו ולעורר גבורתו חסם עליו את הדרך, לבל יוכל עוד לשוב, וישרוף את כל האניות אשר בהן עבר אל ארץ ספרד. אחרי המפלה הזו שלח טדמיר אגרת ביד הרצים אל המלך רודריגו לאמר: “אדוני ומלכי! הנה עם עלה עלינו מירכתי ארץ אפריקה, עם מר ונמהר החזק כסלע וקל כסופה. ואני התאמצתי בכל עז לעצרהו על דרכו, אבל לשוא כליתי כח חילי, כי חזק הוא ורב ממנו. עתה הנה החל לבצר עמדתו על אדמתנו, ואם לא נחיש עתה להדפהו ברוב אונים, אז מי יודע אם תנצל עוד ארצנו מידו. לכן אדוני ומלכי, הואילה נא לשים הדבר אל לב! אסוף חיל וצבא ככל אשר תמצא ידך וחושה לעזרתנו! גם נחוץ הדבר כי יהיו פניך הולכים עמנו, למען יחזק לבב אנשי המלחמה ויאמצו כחם לעמוד בפני אויבנו עז”. הדברים האלה הרגיזו את רודריגו עד מאד, וימהר ויאסוף לו עדת שריו ויועציו. ותהי ראשית פעלם לשלוח את מבחר רוכביהם לקראת האויב. עד מהרה התאחדו גדודי הרוכבים עם חיל טדמיר, וילחמו עם המחמדים בחמה שפוכה וגבורה נמרצה; אבל הם עמדו כסלע איתן, ואחרי שפך דמים לרוב נסוגו הספרדים אחור, והמחמדים פשטו כנחל שוטף על אדמת ספרד, ויכבשו ערים וכפרים, ויושביהם נכנעו לפניהם עד מהרה, כי נפלה עליהם אימתם ויפחדו וייראו מהם. לאחרונה בא רודריגו עם כל שריו ואציליו וחיל תשעים אלף איש עמם, וידי דמיונם לים זועף הסוער בשאון גליו. אבל טאריק לא חת משאונם ולא נענה מכל המונם, ויבטח על חילו הקטן, הכביר מהם באמץ לבבו ותבונות כפיו. החלוץ לחיל ספרד היה לבוש שריוני קשקשים, והחיל מאחריו חמוש בחרבות וכדונים, ושאר אנשי המלחמה חמושים בקשתות וחצים וקרדמות ואַלות 50 וכַפות קלע, איש לפי מנהגו. וטאריק אסף אליו את כל חילו, וגם את הרוכבים אשר שלח לשוט בארץ השיב אליו, ובהעמידו אותם במערכה נשא אליהם מדברותיו, להלהיב לבבם ולחזקם ולאמצם ליום קרב. המלחמה החלה בעלות השמש ותפשוט על פני העיר חרס51 ליד הנהר גודיליטו. מקול צעדי הנלחמים ודהרות אביריהם רגזה האדמה, כרעם בגלגל נשמע קול התפים, תרועת החצוצרות, משק הנשק ושאון השרים ושאגותיהם אימה. משני העבָרים נלחמו בעז וגבורה, רק במספרם לא נשתוו, כי רבו הספרדים על הערבים פי שמונה. יום תמים נלחמו ודמים בדמים נגעו, ואיש מהם לא נסוג אחור עד בוא הלילה וישופם חשך. שני החילים לנו על מקומותם בשדה הקרָב, על האדמה הרוה מדם חלליהם, ונפשם כלתה לאור היום הבא, לחדש את המלחמה ביתר שאת ויתר עז. היום השני בא, ואתו התחדשה המלחמה, האדמה שבה רותה מדמי אדם רב, ואחרית לא היתה להמטבח הנורא גם ביום ההוא. ביום השלישי לעת הצהרים ראה טאריק והנה חילו נמוג ורוחו אין עוד אתו, כי חזקו הספרדים ממנו במספרם הרב. ויקפוץ ויעמוד על כר סוסו ויתן קולו קול עז: “הוי משלמים, גבורי צבא אַלּה! מה אתם עושים בחפזכם ולאן פניכם מועדות? מה בצע בנוסכם מן המערכה ומה תהי אחריתכם? הן לפניכם האויב ומאחוריכם הים הגדול. הים לא יבקע ולא ינוס מפניכם, בעוד אשר חיל האויב יעתק ממקומו על נקלה, אם תעוררו את גבורתכם ותשימו באַלּה מבטחכם, כאשר הסכנתם מאז. אל תחפזו ואל תנוסו, כי אבד מנוס מכם; אך התחזקו והיו לבני חיל, התאמצו ועשו כמוני, גבורי כחי, עליזי גאותי, – אז תראו את ישועת אַלּה אשר יעשה עמכם היום להפליא!”. ככלותו דבריו צנח על סוסו האביר ויריצהו כאילה שלוחה אל מערכות האויב, ויעופף חרבו הקשה ויגזור על ימין ועל שמאל, ואיש לא עמד בפניו עד הגיעו אל דגלי המחנה, ופתאם הכיר את המלך רודריגו היושב על סוסו בהדר גאונו. וירץ אליו בכל כחו ויטל עליו כדונו, רגע אחד – והמלך נפל מת ארצה. זאת ראו המָשלמים ויריעו תרועה גדולה ונפשם דרכה עז ויבקיעו בכל מאמצי כחם אל צבאות הספרדים ויכום ויפיצום ויניסום, וירדפו אחריהם כל היום וימיתו את כל הנופלים בידם. וכשובם מהכות את האויב צוה טאריק לכרות את ראש רודריגו מעליו, וישלחהו באניה אל מוסה, לאות על נצחונו הגדול. אחרי המלחמה הזאת נפלה בידו כל ארץ ספרד, ולבל יגרע מחילו בפשטו על כל הארץ, בחר לו אנשי חיל מהיהודים המתנדבים לעזור על ידו, ויעמידם למשמר בכל הערים אשר כבש. ואבירי הנוצרים אשר מאנו להכנע לפניו נרדפו ממנו על צואר עד קצה הארץ, עד מדינת אַסטוריה צפונה. שם התבצרו בהרריה וישגבו בהם מפני פחד אויב. כן כבשו המחמדים את ספרד, וימשלו בה כדרכם. לא הכבידו ידם על יושביה ולא העמיסו עליהם דתם ואמונתם בחזקת היד. אך השתפקו במס אשר שמו עליהם, ויתנום לחיות במנוחה על פי דרכם באין מפריע ומכלים דבר. ורוח הדרור השלטת בערב צררה את ארץ ספרד בכנפיה, ותביא עמה גם רוח השירה והמליצה, ולרגליהן מצאו גם החכמות והמדעים קן להם בקרב הארץ הזאת, ורבים מאחינו הקיצו לחיים חדשים אשר לא פללו. שש שנים עברו. הארץ שקטה מריב לשונות וחרב מלחמה לא עברה עוד בספרד, ומדינת אנדלוזיה היתה לממלכה ערבית, וקורדובה היתה העיר הראשה; בה ישב מושל מחמדי, הרועה עמו בצדק ועבדיו במישרים. מספר יושביה כבר הגיע עד תשעים אלף נפש, וחלק רב מהם היה מאחינו בני עמנו, בהם חרשים וסוחרים נכבדי ארץ, אשר סחורתם ומשלח ידם פשטו בכל הארצות. שם הוקם בית מדרש לכל דבר חכמה ומדע, אשר לא נמצא באירופה כמהו, וראשי חכמי קדם עמדו בראשו וישימוהו לתהלה בארץ. והעיר הלכה וגדלה ותיף בבניניה והיכלי חמדתה ומַשאבי מימיה וגני עדניה שכם אחד על כל ערי הממלכות אשר בארצות המערב. בהיותי בן עשרים ושש שנה עשיתי דרכי אל העיר הזאת, כי שֻלחתי במלאכות אבי למצוא חפץ ולדבר דבר עם הנציב. ובשבתי שם בארמונו נודעתי לאצילי בני הנעורים, פקידי הצבא, היוצאים ובאים בחצר הממשלה. פעם אחת לעת הערב יצאנו יחדו לשוח בין שדרות התמרים אשר על יד הנהר גודַלקיביר. ונתענג על הקָרה הנעימה אשר היתה למשיבת נפשנו אחרי היום החם, אשר בער כאש. עלינו על גבעה קטנה המתנשאת לאִטה, ובעלותנו עליה ירדנו במשעול צר המתפתל כנחש בין שושנים עד הגיענו אל עמק נחמד מלא כל עצי עדן. ומרחוק נראה לנו קיר חומה הסובבת למקלט הנזירות הקתוליות, והן מתהלכות עתה לרוח היום בגן המקלט. במעלה הקיר חלונות קטנים, הן חלונות הלשכות שבהן גרות הנזירות אחת אחת כמנהג, וליד הקיר מעבר מזה קורות עץ צבורות ומונחות כמדרגות זו ממעל לזו. הגענו אל הקורות ונשב עליהן איש כאשר בחר לו, ונשתעשע ונשיח יחדו, והמקום הנחמד הזה היה לנו למשיב נפש עד כי בחרנו בו לשבתנו בכל ערב, כל ימי היותי בקורדובה. בפעם הרביעית לשבתנו שם, לעת הערב, נשאתי עיני לתֻמי וארא והנה פתיל לבן נמשך ויורד מאחד החלונות אשר במעלה החומה, ובקצהו קרס נחשת ועליו תלוי תכריך קטן אשר ממעל לו כתוב בכתב אשורי שם “שדי”. השתוממנו על המראה, ואחד מאחֻזת מרעי קם וישלח ידו לאחוז בתכריך, אבל כהושיטו אותה כן נמשך התכריך למעלה. גם השני גם השלישי קם לעשות כמהו, אבל כמקרה האחד כן היה מקרה כלם, כי כמעט הושיט איש ידו, והנה עף התכריך בהמשך פתילו למעלה. אז קרבתי גם אני לנסות את ידי, ולאָשרי תפשתיו באצבעותי, אחזתיו ולא הרפיתיו, ואסירהו מעל הקרס ואקחהו לי – וברגע הזה עף הפתיל למעלה ויעלם מנגד עינינו. כל רעי סבבוני וישחרוני להגיד להם פשר המלה הכתובה בכתב לא ידעו, ואנכי השתמטתי מפניהם ואשׂיחם לדבר אחר ואערים מזמות להשכיח את המקרה מלבם. גם בשובנו העירה התחפשתי והעמדתי פנים כאלו אין הדבר שוה להגות ולדבר בו – ובלבי הייתי כהולך על גחלים, בכלות נפשי להשאר בדד במעוני, לפתוח את התכריך באין איש עמי ולדעת את הסוד הצפון בו. כבואי לאחרונה אל מעוני, סגרתי את דלת חדרי ואפתח את התכריך ואמצא בו גליון כפול ובו כתובים בעט עופרת ובכתב עברי הדברים האלה לאמר: "אדון ביקר! מאז ראיתיך ברדתך מן הגבעה בפעם הראשונה, הכרתיך ואדע כי יהודי אתה. ויעוררני לבבי להאמין בך כי איש טוב ורחום הנך. ואמונתי זו נתנה תקוה בלבי כי אתה הוא המלאך השלוח מאת האלהים לגאול משחת חיי. "עבריה אני, בת אבות ישרים יושבי קורדובה. בלדת אמי אותי חלתה המיַלדת העבריה, ועל כן נדרשה לעזרת מיַלדת נוצרית, והיא בקנאתה לדָתה טבלַתני בסתר לשם אמונתה, ואבותי לא ידעו. אחרי שבועות אחדים באה אל אבותי ותגד להם את אשר עשתה לי, ותדרוש מהם לתת אותי על ידה לגדלני בדת הנוצרית. שמע אבי וירגז – וברב כפר הצליח לשום לפיה מחסום. מאז והלאה לא נתתה עוד לאבותי מנוח, ותבוא אליהם פעם בפעם ותוציא מהם את כל הונם ואונם, ותמץ את מח עצמותיהם בהפילה עליהם אימתהּ. והם נתנו לה את כל משאלות לבבה, בהעתירם לה לקחת את כל אשר להם רק לשמור פיה ולשונה ולשמור מצרות נפשם. מקץ תשע שנים קרבו ימיה למות, ותתוַדה לפני כהנה ותגל לו את הסוד הכמוס אתּה – ועוד בלילה ההוא, בערב יום הכפורים, בא כהן נוצרי אל ביתנו בלוית אנשי חיל מזֻינים, ויקחני בחזקה מחיק אבותי ויביאני אל המקום הזה. והנני יושבת פה למעצבה זה שמונה שנים, עצורה בחדרי כאסיר כלא, ומעֻנה מידי הנזירות, האוכפות עלי את דתן והשומרות אותי תמיד, פן אבגד בבריתן ואשוב אל דת אבותי. אחרית אבותי לא אדע, כי כלואה ונצורה אני פה ופני יהודי לא ראיתי כל העת הזאת. “ועתה אתה איש יקר! הנה הגדתי לך תולדותי ובידך עתותי. אם לבך עברי ורוחך נאמנה לעמך כתקותי בך, חוסה נא עלי כגדל חסדך והשיבה את השה האֹבדה אל העדר אשר ממנו שֻׁדדה! אם אין לאל ידך להושיעני עשה נא זאת איפוא ויהי נא חסדך לחקור לדעת את אבותי ולהודיעני מה היה להם. אבי הוא אחד מנכבדי קהלתנו בקורדובה ושמו שמעון הלוי. ביום השלישי לעת הערב אחכה לך וכבוא השמש אוריד את פתילי בעד החלון, ואם יהיה לך דבר להודיעני, והכינות אותו אתך בכתובים ושמתהו על הקרס אשר בקצה הפתיל, ואגיעהו אלי.”בהעתירי אליך עוד הפעם ובשימי תקותי בך, הנני בת עמך המיחלת לעזרתך, רחל לבית הלוי ". כל הלילה התהפכתי על משכבי ושֵׁנה בעיני לא ראיתי. המקרה הזר, העזרה הדרושה ממני והמחשבות הרבות איך להוציאה לפעלה גזלו מנוחתי ותדד שנתי מעיני. ביום המחרת סבתי הניעותי עיר ומתים, הרביתי לבקש את אבות רחל וביתם עד אשר נודע לי כי אביה מת זה שמונה שנים, כי באבדן בתו החמודה נשבר לבו בקרבו וכצל בנטותו נהלך עד כי נפל למשכב ויגוע בלא עתו, ואמו האלמנה השכולה לא האריכה ימים אחריו ותמת גם היא. ומה אעשה איפוא לבתם האמללה? אם אָמרי אודִיעה זאת אותה, והפחתי נפשה והוספתי עוד יגון על מכאֹבה! אחרי התהפכי מסבות בתחבלותי אמצתי לבבי, ואלך אל הנציב ואספר לו את כל הדברים האלה, ואחלה פניו לחוש לעזרת העלמה האֹבדה ולפתח חרצבותיה בנדבת פיהו – כי אם הוא יפקוד מי ישיבנו? אבל הוא השיב פני לאמר: אחת הבטיח להנוצרים אשר נשארו בארץ, לבלתי התערב בעניני אמונתם, ולא יוכל להמיר דברו. הנה כן נשאר לי רק לנסות דבר בידי ובנפשי. ואוסיף בַּקש עצות ותחבלות לבצע אדיר כל חפצי, ולעת המוּעדה המצאתי לרחל את הדברים האלה: "אחותי האמללה! הן כבדתני באמונתך לי, וזאת תמריצני לבקש עצות לרוחתך לישועתך. דֹמי לה' והתחוללי לו, ואם יהיה הוא בעזרתי אקוה כי יצלח חפצך ביד אחיך, מרחמך, אברהם בן הונא הדמשקי ". אחרי ימים אחדים נדרשתי לעזוב את קורדובה וללכת דמשקה מטעם הנציב בעסקיו עם אבי. ומקץ ארבעה ירחים שבתי לאנדלוזיה ואבוא קורדובאה. מעוני שם היה בבית אחד מידידי אבי מנעוריו, רופא חכם ונודע לשם ושמו שמואל. להרופא היהודי הזה היו מהלכים בבתי השרים והגדולים, המחמדים והנוצרים, כלם בחלותם יחלו לעצתו ויאמינו בישועתו. ובסורי הפעם אל מעונו כבר מדד ערב ויהי לילה. ושמואל שב זה מעט אל ביתו, וישמח לקראתי ויחבקני באהבה. ככלותנו לברך איש את רעהו שאלתיו על אדות החדשות הנשמעות בעיר הראשה. “אנכי אינני שׂאף חדשות! – ענה – עבודתי הרבה בולעת את כל עתותי עד כי לא אוכל להסיח דעתי לדברים אחרים ולשית לבי אל החדשות אשר תקרינה. היום שבעתי נדודים מן הבקר ועד הנשף, וזה מעט שבתי עיף ויגע הביתה, וגם עתה לא יונח לי – כי קרוא אני לנוע בלילה הזה אל מקלט הנזירות, ששם נזירה אחת שוכבת חולה וחליה כבד מאד. היום הייתי שם, ובחצות לילה הנני דרוש לבוא שמה שנית, כי לעת ההיא תבוא המחלה עד משבר, ואז אוכל להבין לאחריתה”. הדברים האלה עוררו לבבי וישימוהו כמרקחה. אבל התאמצתי להעלים רגשותי, ואעמידה פני ואשאלהו לתֻמי: “ומה היה לנזירה ההיא ומה מחלתה כי אדע?” “אין זאת כי אם מחלת הנפש הבאה ממרי עצב ומיגון נסתר. הן חיי הנזירות כמוסים ונעלמים המה מאז בואן אל המקלט עד בואן אלי קבר, ומי יוכל דעת קורותיהן והעתים אשר עברו עליהן! אמנם שמעתי אומרים כי הנזירה ההיא ממעי יהודה יצאה”. יותר לא שאלתי על אֹדותיה, כי אשר חפצתי לדעת אותה הגיד לי. “התלך לבדך או בחברת איש אחר?” “אנכי אינני מן המהלכים – השיב הרופא בגאון – כי זה שנים אחדות יש לי רכב אדם! בו אשב לרוָחה ושני אנשים מאחינו השכורים לי ישאוני ויביאוני אל כל אשר אומר אליהם”. “שמואל, אלופי ומיֻדעי! – הן נודע שמך למרחוק כי רופא אמן אתה ומפליא לעשות, ואנכי לא אדע בחכמת הרפואה עד מה; ובכל זאת יודע אני בנפשי כי לנזירה החולה ההיא יש לי תרופה אשר תואיל לה מכל שקוייך ורפואותיך”. “ומה היא?” “אם חפץ אתה בישועתה, תנני נא כיום למלא מקומך אצלה”. ושמואל התפלא ויבט אלי בבהלה, כי הייתי בעיניו כמשגע. “קרא נא זאת!” – הוספתי אמרי לו בהוציאי מילקוטי את מכתב רחל ובתתי אותו לו. “ואיך בא המכתב לידך?” – שאלני משתומם מבראשונה, אחרי קראו את הדברים ההם. אז ספרתי לו את מקרה הערב ההוא, בהיותי עם אחזת מרעי על יד חומת המקלט. ככלותי לספר לו החל ללכת בחדר הנה והנה תפוש ברוב שרעפיו בקרבו. “ומה בדעתך לעשות?” – שאלני לאחרונה בעמדו לנגדי. “את אשר נטל עלי לעשות כאדם וכיהודי!” – עניתי בחם לבבי – “שמואל!” – קראתי ובהגיגי בערה אש – “הן קדושה היא אומנתך, כי בידה החיים והמות; אבל מעודך לא נקדשת בה כיום הזה, כי בידך לגאול בת ישראל משחת בלי ולהציל נפשה ובשרה גם יחד!” “הגידה לי איפוא: מה לעשות ואיך לעשות?” “הניחה לי את שמך, כי יקרא עלי בפעם הזאת”. “הלא אחללהו בתתי אותו לאיש אחר, וכן לא יֵעשה!” “לא, כי עוד יגדל וירום שם כבודך שבעים ושבעה, אם יצלח חפצי בידי”. “הודיעני איפוא מה הדבר אשר אתה חפץ לעשות!” “זאת לא אגיד עד אם בצעתי מזמתי”. “ומה עלי לעשות?”. “לך אין דבר לעשות בלתי אם לעלות במנוחה על משכבך ולישן שנת עובד מתוקה. אך בטרם תלך לישן תתן לי את אדרתך והצניף אשר על ראשך!” “אבל דע לך כי אם יחֻלל בזה כבוד שמי וחטאת לפני כל הימים!” – דבר האיש בדאגה, בעשותו את בקשתי ובלכתו בלי חמדה אל חדר משכבו. בלב חרד עמדתי אל החלון ואשקיף בעד האשנב מתי יבואו הנושאים כמדֻבר. כחצות הלילה נראו לי שנים אנשים נושאי רכב אדם, והם הולכים וקרבים אלי. בהגיעם אל ביתנו העמידו את הרכב ויאבו לדפוק על הדלת. אך אנכי הקדמתים ואקרא אליהם בעד האשנב: “הנה הוא בא!”. עד מהרה התעטפתי באדרת הרופא ואשים צניפו על ראשי. ואוציא מילקוטי כיס מלא דינרי זהב ואשימהו בחיקי. גם לקחתי עמי מאכלת חדה “על כל צרה שלא תבוא”. ובצאתי הליטותי פני לבל יכירוני הנושאים. אבל הם העיפו עיניהם בי ויאמרו: “לא אתה האדון שמואל אשר אנחנו מבקשים!”. אז הוצאתי דינרים אחדים מכיסי ואתנם לשניהם ואֹמר: “עתה הגידו לי, השמואל אני אם לא?”. הם ראו את דינרי הזהב לאור העששית וינהרו ולבם פחד ורחב. “האח! – קראו – עתה אחת היא לנו אם פלוני אתה או אלמוני, ומי יתן והיה לנו בכל לילה איש נדיב כמוך, והיינו אנו בקוראי שמו “שמואל” ככל אות נפשו!”. “לכן הטו אלי אזניכם! – לחשתי אליהם – הן נכון אני לעשות דבר אשר דרושה תהיה לי עזרתכם, ואם יצלח חפצי בידי, אז אוסיף לכם דינרי זהב כהנה וכהנה!”. “הננו נכונים לעשות ככל אשר תצונו!” “אבל ראשית חכמה הסתּר דבר. לכן השבעו לי כי תשמרו לפיכם מחסום וסודי לאחר לא תגלו!” "אנחנו נשבַע! – קראו בחדוה. “הלא אנשים יהודים אתם!” – אמרתי בהתבונני אל תאר פניהם. “כדבריך כן הוא!” “דעו איפוא, כי עזרתכם דרושה לי לטובת אמונתנו הקדושה ולהצלת נפש אחת מישראל. בשובנו בשלום אספרה לכם את הכל, אז תשמחו כי הקרה ה' לפניכם לעשות דבר טוב, אשר שכרו נכון לפניכם מאתי, ופעולתכם את ה' המשלם לאיש כמעשהו”. “טוב הדבר מאד מאד! ועתה הגידה נא לנו אנה פניך מועדות?” “אל מקלט הנזירות אשר בקצה שדֵרת התמרים. היש לכם עבותות וחבלים?” “ואלה למה לנו?” “בלעדיהם לא תעשינה ידינו תושיה. ימהר נא אחד מכם להביאם עמו!” וירץ האחד אל ביתו, ועד מהרה שב בידים מלאות ויקרא: “יש לנו די והותר!”. “עוד אחת אדרוש מכם: לבל תעזבוני אף רגע!”. “זה לא יתכן – כי עלינו להשאר עם הרכב מעבר לשער המקלט, הסגור לפני כל גבר, וזר לא יבוא בו לעולם”: “הגידו להשוער כי נקעה רגלי בלכתי, ועליכם לשאת אותי עד פתח לשכת הנזירה החולה. הלא הגדתי לכם כי נחוצה לי עזרתכם, ובלעדיכם לא אוכל עשות מאומה. אבל עליכם להבין אל מחשבותי ומרזמת עיני, ולשמור ולעשות ככל אשר אורכם!”. אז ישבתי ברכב, והנושאים החישו צעדיהם. כוכבי לילה הזהירו עלינו ממרום הרקיע, ולאורם אחזנו לבטח דרכנו ועד מהרה הגענו אל מחוז חפצנו. האנשים עמדו על יד השער וימשכו בחבל הפעמון, וכעבור רגע נשמעו צעדי השוער וקול צלצול המפתחות התלוים עליו. “מי פה?” – נשמע קול האיש מאחרי השער. “הרופא הקרוא אל הנזירה החולה” – ענה אחד הנושאים. הדלת אשר על יד השער נפתחה, והנושאים הואילו לעבור בה במשאם אשר על שכמם. “לא כן! – קרא השוער – הנושאים ישארו על מקומם מאחרי השער!”. והנושאים הגידו לו כאשר נדברנו מראש! כי הרופא לא יוכל ללכת ברגליו כי נקעו. ואז נענה השוער להם למֹרת רוחו. “לא זה הדרך!” – קרא השוער פתאם, בפנותו אלי – כי הנה גבירתנו, הכהנת הראשה, חפצה לדבר אתך דבר וללכת עמך יחדו אל לשכת החולה". בדברו פנה ימינה ויאר לפנינו הדרך בעששית אשר בידו, עד הגיעו אתנו אל מעון הגברת. אז עזבנו וילך לו. הנושאים העמידו את הרכב ואנכי ירדתי ממנו ואומר אליהם בלאט: “עתה בואו אחרי והיו עיניכם פקוחות וידיכם נכונות אל כל אשר ארמוז לכם לעשות!”. דפקתי על הדלת. “ברוך הבא בשם ה'!” – נשמע קול אשה מבית. באנו אל חדר רחב ידים וכליו פשוטים מאד. ראינו את הכהנת הראשה יושבת אל שלחן ורושמת בגליון אשר לפניה. היא היתה כבת ששים שנה, קטנה ורזה, קמוטה וכמושה מצומות וסגוּפים. שערה כלו הפך לבן, על ראשה צניף לבן ובו קשור צעיף ארוך המָפנה עתה אל מול ערפה. שמלת צמר שחורה וארוכה מכסה את כל גופה, ובמתניה אזור לבן, ובו תלוי מלפניה “זר שושנים” 52 ותמונת שתי וערב. כבואנו אל חדרה השתוממה למראה עיניה ותקרא: “מי אתם ואיך נועזתם בנפשכם להכנס ולבוא באישון לילה אל המקום הקדוש הזה?” “אנכי היהודי הרופא – עניתי בקרבי אליה – והשוער הגיד לי כי יש לך דבר אלי”. “דבר אין לי עמך, כי לא אתה הרופא היהודי אשר קראתי!” “אבל יש לי דבר אליך!” – נתתי עליה בקולי, באחזי את צוארה היבש והדק בשתי ידי, וברמזי בעיני אל שני עוזרי. והם הבינו אל מחשבתי ויוציאו את העבותות מחיקם ויאסרו בהן את הזקנה. ואנכי סתמתי את פיה במטפחת, לבל תוכל לקרוא לעזרה. ובשכבה כה לפני כרחל לפני גוזזיה, השמעתי באזניה את הדברים האלה לאמר: “שמעי איפוא ודעי מי אני ומה לי פה! אנכי אחי העלמה החולה, אשר עצרתן פה בחזקה זה שמונה שנים על אפה ועל חמתה. זה כבר בקשתי נתיבות אל בית האסורים הזה לקרוא לאחותי דרור. והנה נודע לי אתמול כי הרופא היהודי קרוא לבוא הנה בלילה. אז יזמתי והערמתי עצה ואקדים בואי לפניו, ובנשאי את שמו על שפתי נפתח השער לפני – ובכן באתי הנה כאשר עיניך רואות. ועתה קומי ולכי עמדי אל אחותי ותניני להוציאה מפה בשלום, ואם לא – דעי לך כי מות תמותי מידי וחפצי אשלים בלעדיך!”. אבל היא לא נבהלה מדברי ואימתי לא בעתתה, ותבט אלי בשאט נפש ותדם. אז הוצאתי מחיקי את המאכלת החדה ואשימה על לבבה ואקרא בחֵמה: “מותי אפוא, אם לא יקרו לך חייך!” לנגה ברק המאכלת נפל לבה בקרבה ותבט אלי בתחנונים, ועיניה הביעו לי חפצה, כי הנה נאוֹתה לי לעשות כדברי. "נלכה איפוא! – קראתי, ואצו להסיר את העבותים מעל רגליה, למען תוכל ללכת עמנו. אבל לאנָשי צויתי לשמרה היטב, לבל תוכל להתחמק ולהעלם מעינינו. והנזירה הראשה הלכה לפנינו ותנהגנו דרך אולמים ויציעים הרבה עד הגיעה אתנו אל לשכת הנזירה החולה. שם עמדה ותרזום לנו בעיניה, כי זה הוא המקום אשר נבקש. באנו אל חדר צר ובו רק שלחן קטן ושני כסאות ומטה צרה ושפלה, ועליה שוכבת אשה צעירה, דלה ורזה, עיניה שקועות בחוריהן ופניה החורים נפלו מאד. כשמעה אותנו באים אל חדרה התאמצה לקום, אך בראותה את הנזירה הראשה הולכת אתנו רגזה תחתיה מכעס עצור, ואימה חשכה נפלה עליה ותסב פניה אל הקיר ותדֹם. “רחל!” – קראתי בקול חרד, בקָרבי אל משכבה. לשמע שמה העברי פג לבה, ותפן ותסב עיניה אלי ותתפלא “הנה אברהם אחיך בא אליך בשם אלהי-”שדי“, להראותך כי לא לחנם קראת אליו לעזרה”. לשמע דברי אלה האדימו פניה החורים ותופע עליה נהרה. “האמנם יש תקוה?” – שאלה בקול ענות חלושה. “לא רק יש תקוה, כי הנה ישועתך באה. אבל הגידי לי: הבאמת ובתמים חפצה את לעזוב את המקום הזה ולשוב אל עמך ואלהיך? זכרי ואל תשכחי, כי עזר כזה אך פעם יבוא ולא יוסיף. היש את נפשך ללכת עמנו?” “יש ויש, אבל – כחי אין אתי”. “אי לזאת אל תדאגי, כי בי בעזרתך!”. העלמה נאותה לי בכל לבבה. אז שבנו אסרנו את הנזירה הראשה בידיה ורגליה, ונרם את הנערה החולה ממשכבה ונניח תחתיה את הזקנה, לבל תהיה עוד לשטן לנו. ואת רחל נשאנו אל חדר הנזירה הראשה. שם עליתי על מושבי ברכב נושאי, ואת רחל הושבתי על ברכי ואלט פניה באדרתי. והאנשים נטלו את הרכב על שכמם וישאונו בו עד הגיעם אל השוער אשר חכה לנו, ויפתח לנו שער ונעבור. “עתה אחזו דרככם חוצה לעיר דרומה, בדרך העולה גַאִינה. אך החישו פעמיכם ואל תתמהמהו, כי רעה נגד פנינו אם לא נרחיק ללכת עד אור הבקר!” הנושאים אצו ללכת בכל מאמצי כחם ולפנות הבקר כבר היינו הרחק מן העיר, וכנכון היום הגענו אל בית אחד ממיֻדעי היושב בשדה אחֻזתו. שמה הבאנו את רחל בחדר אשר פנו לה, ואז נתתי להאנשים את שכרם ביד נדיבה, ואגד להם שרש דבר נמצא בזה, למען הצדק פעלי בעיניהם, ואשביעם עוד הפעם לכסות דבר, פן יבֻלע לכלנו. ויברכוני האנשים וילכו, ואנכי נחתי שם עד הצהרים, כי הייתי עיף ויגע מעמל הלילה ההוא. ואז הפקדתי את רחל על יד ידידי, אשר הבטיחני לשום עינו עליה ולכלכל מחלתה בידים אמונות. כשובי אל העיר השתוממתי לשמוע, כי בפקודת הנציב נתפש שמואל הרופא ויובא אל בית האסורים! לבי הגיד לי פשר דבר, על כן זחלתי ואירא. אך אמצתי לבבי ואמהר ואלבש בגדַי החמודות ואלך אל ארמון הנציב, ואבוא ואעמוד לפניו. “ומה חפצך, ידידי?” – שאלני השר במאור פנים. “אדוני רב החסד! – קראתי בנפלי לפניו על ברכי – הנני בא להתחנן לפניך על נפש אחד ממיֻדעי, לחלצהו מרעתו”. “ומי הוא?” “שמואל, הרופא היהודי”. “צר לי, ידידי, כי בדבר הזה קצרה ידי מהושיע! כי חטא האיש הזה חטאה גדולה, בחללו משמרת פקודתו, לעשות בשמה מעשה אשר לא יֵעשה. תמול בלילה היה קרוא אל מקלט הנזירות להמציא רפואה לחולה אנוּשה, ובבואו שמה אסר בחבלים את הכהנת הראשה וישביענה בחרפה, ויגנוב את אחת הנזירות ויוציאנה ממקלטה ויסתירנה עמו. ואנכי אחת הבטחתי להנוצרים אשר בממשלתי, להיות למגן להם ולדתם, ועלי ליסר את האיש כרשעתו”. “שא נא אדני והגידה לי, במי האשם ומי העמיק יותר לפשוע בדבר הזה: אם אלה אשר זדו ברשעת לבבם ויגזלו ילדה תמה מחיק אבותיה, להביאה בחזקה בדת אחרת אשר זרה לה רוחה, או האיש אשר נשאהו לבו, להוציא את הגזולה מיד עושקיה כח? – אולם אם בכל זאת תחשוב מעשהו לעון לו, אזי דע לך, אדוני, כי לא יד שמואל הרופא עשתה זאת, כי אם האיש העומד עתה לפניך, לקבל מידך את הענש אשר תשים עליו!” “הוי עלם נמהר ופחז כמים! הכזאת עשית אתה ולא יראת ממשפטי?” – קרא הנציב וישם וישאף יחד. “היכלתי להביט אל עמל ולהחריש?” – עניתי ברגש – “הן לכל איש אֻמלל, לכל צדיק האֹבד בצדקו יש המשפט לדרוש עזרתו מן האיש אשר ישרה נפשו בו, ואיככה יכלתי להשיב פני יתומה אמללה, חלושה ואנושה, והיא גם בת עמי ואמונתי?” – ובקראי זאת ספרתי לו את כל פרטי הדברים, את השֹׁד והשבר אשר הביאו הכהנים הקנאים על אנשים טובים וישרים, אשר בגללם תמו לגוע מעצר רעה ויגון, את כל הרעה אשר הביאו על העלמה העשוקה, כי ענוה וילחצוה וישביעוה במרורים ויקריבו לשחת נפשה. שמע הנציב וירגז תחתיו, כי נגעו הדברים אל לבו. אחרי חשבו מחשבות שב ויאמר: “ובכל זאת לא אוכל לסלוח להרופא, אשר חלל משמרת פקודתו, וישת ידו עמך ויהי לך לעזר לבצע מחשבת אונך”. “ואיך תחשוב עון לאיש אשר מדת חמלתו גברה על חובתו למשמרת פקודתו?”. “אמנם לא אכחד ממך כי טוב עשה; אבל איך אשיב פני הנוצרים הדורשים עלבונם מידי, ולי אין טוב להכלימם ולהעלות חמתם!”. “אל נא יחר לאדני ואדברה דבר באזנך: הואילה נא לפתוח ספר המסים, וראית ונוכחת כי היהודים החוסים בצלך משלמים אותם על יתר; ולמה איפוא יגרעו בעיניך מהנוצרים – מתקוממיך?”. “הס, עלם נועז! – קרא הנציב ופניו רעמו – אל תוסף דבּר אלי כזאת!”. “סלח נא אדני לפשע שפתי, כי מרוב שיחי וכעשי דברתי זאת, ובצדקתך אשען כי לא תכיר פנים במשפט. הרועה הנאמן ירעה לאמונה את צאן מרעיתו ולא יפליא בין שה לרעהו. הן שופט צדק אתה, ועל כן אקוה כי תשפוט עמים מישור, ולא יגרעו אחי היהודים בעיניך מכל יתר עבדיך. ועוד הפעם אחלה פניך: אם רע בעיניך המעשה אשר עשיתי, יסרני במשפט, עשה בי ככל אשר יורך לבבך; אבל השיבה חמתך מידידי וקרא לו דרור – כי נקי הוא ולא עולתה בו!”. “קום ועמוד על רגליך, עלם נלבב!” – אמר הנציב בהשיבו אלי אור פניו ובשומו ידו על שכמי – בקשתך אעשה, גם עונך יכֻפר לך בפעם הזאת, עקב אשר מצאת חן בעיני; אבל מהיום והלאה השמר בנפשך ואל תחפוז עוד, פן תנחם באחריתך!" “ומתי אחבק את ידידי מחמל נפשי?” – שאלתי בהשיבי תודות לו כרוב חסדו. “ברגע הזה, אם תאבה” – ענה הנציב בשחוק על שפתיו. הבטתי אליו משתאה, מחריש לדעת אם באמת ידבר או שחוק יעשה לו. “שמואל!” – קרא הנציב בפנותו אל החדר השני. הדלת נפתחה ושמואל בא החדרה. וכראותי אותו ונפלתי על צואריו ואחבקהו בעליצות נפשי. “עתה הנני, ידידי, להצדיק לפניכם פעלי! – אמר הנציב – שמוע שמעתי הנוצרים מתגודדים ומתעתדים להקים שאון בעיר. ולהרגיע לבבם צויתי לאנשי חילי לשום משמר על היהודי הרופא ולהביאהו אלי. ואנכי הביאותיו אל חדר הספרים, בדעתי כי יהיו לו למקרא ענג. ובעיר נפוצה שמועה על ידי, כי הורדתי את שמואל אל בית האסורים. ועתה הנה מרכבה מכֻסה מחכה לו, להוליכהו חוצה לעיר; שם יבַלה שבועות מספר בנאות שדי; שם ינוח לו מעבודתו הקשה אשר תיַגענו בלי חשך. אבל אל תהין ידידי לשוב העירה עד חדש ימים, ראה צויתיך! ולנוצרים יֻגד כי תשא את עונך ועל פי פקודתי נאסרת אל בור השבי שלשים יום – וסרה תלונתם מעלי והשכותי חמתם גם מעליך לטוב לך ולאחיך”. נפלנו על ברכינו ונברכהו כרוב חסדו. “קומו עמודו! – הוסיף בחן שפתיו – ושמעו את הדבר אשר אֹמר לכם למען תשכילו: חלילה לאדם לשחק בכל איש אשר כהן הוא לאל עליון, אם “אִימַם” 53 , אם “אַבּא”54 , אם “רב” – כי כלם הם נוחים לכעוס וקשים לרצות, ועברתם שמורה נצח וקנאתם כשאול קשתה”. ברכנו את איש חסדנו לשלום, ונעל ונשב במרכבה המכֻסה, המחכה לנו בחצר הנציב. ונסע ונעבור אל המקום אשר הושבתי את רחל. שם נשארנו אני ושמואל יחדו. הוא כלכל מחלתה בתבונות כפיו כל ימי גלותו, ואנכי נתתי לה כל מחסורה ואשביענה מטובי, ואסעדנה באהבת חסד וארחיב לבה בנדבת פי. ופעולת שנינו נראתה עליה לטובה ולברכה; מיום ליום הוטב לה וישב אליה רוחה וכחה, ולמקץ ירח ימים שבה לאיתנה. וידידנו הרופא גזר אֹמר, כי הנה תעצור כח לשאת עמל דרך רחוקה גם לעבור ארחות ימים. אז שמתי לדרך פעמי, ונרד באניה, וה' הצליח דרכנו ונעבור את הים התיכון ונבוא עד צידון, ומשם עברנו לדמשק ונגיע בשלום אל בית אבותי. הצגתי לפניהם את רחל ואספר להם את הקורות אותה ואת כל אשר עשיתי לרַוחתה לישועתה. וישמחו אבותי מאד, ואבי נפל בשמחה על צוארי ויחבקני ויקרא: “ברוך אתה, בני, לה' ולי, כי הגדלת לעשות!” ואמי בכתה על צוארי רחל ותשק לרחל באהבה וחמלה רבה, ותקרא אלי גם היא: “ברוך אתה, בני, לה' ולנו, וברוך טעמך כי טוב!”… והורי קרבו את רחל בכל לבב וימשכוה חסד ויאמצוה כבת להם. ותנחם רחל בם אחרי אבותיה, ואותי כבדה בתודה – כי פדיתי בשלום נפשה ואביא לה ישועת משנה, ישועת הגוף והנפש ובעקב התודה באה האהבה ותדביקנה אלי באמונת אֹמן. ואנכי למדתי דעת דרכיה, כי נוסף על יפיה וחכמתה נגלתה לי צדקתה ותֻמתה ובר לבה, ועל כן יקרה לי אהבתה, וגם נפשי דבקה בה באהבה נצחת. ואבותי אמרו לדבק טוב ויברכונו בכל לבבם, ותהי רחל לי לאשה. אכן הון ועֹשר לא הביאה עמה, כי בידים ריקות באה אלי; אבל נפשה מלאה כל טוב, נפש עבריה נאמנה, מלאֲתי כל מדה נכונה, נפש ברכה אשר בכל הון לא יסֻלה ערכה, ואותה נשאה אלי באהבת עולם; בה אֻשרתי לראות טוב ולשמוח על גורלי וחלקי בחיים. כתבתי כל אלה בשבתי עתה לרגלי עסקי בקורדובה, בערוג נפשי אליך, בני יקירי, ואל אמך, הנאהבה והנעימה. ובעלות על לבבי זכר הימים הראשונים, כתבתי זכרונותי עלי הגליון ויהיו לי כתנחומות אֵל; בהם אשתעשע עד שובי אליכם לחרוֹת בשמחה את פניכם. המגלה הזאת שמורה תהיה עמי עד בוא חליפתי – אז תירש גם אותה גם את התכריך הרצוף בה יחד עם המכתב הסגור בו, מכתב אמך אשר בו קנתה כליותי ולבי לפני דעתי אותה, ועל ידו משכתיה חסד. והיו כל אלה לזכרון עולם לך ולבניך אחריך מאת אביך אוהבך אברהם. בסוף המאה הרביעית לספירת הנוצרים נחלקה ממלכת רומה לשתים, למזרחית ומערבית.המערבית – ביחס ממשלתה המדינית – נבחרה מני ארץ בטלטול העמים בראשית המאה החמישית, והמזרחית עוד האריכה ימים, ובהיות מושב הקיסר בקונסטנטינופול, העיר ביצנץ מלפנים, נקראה הממלכה על שמה.  ↩ האגרת 145.  ↩ Procop.hist.arc. III 156.  ↩ הסוגר 118.  ↩ הנעל, 47.  ↩ Zeno, 491–474.  ↩ Malalas, Chronographia 389.  ↩ שם 396.  ↩ 602 – 610.  ↩ שס"ח.  ↩ הכנור 153.  ↩ רע"ג.  ↩ של“ט – שמ”ט.  ↩ הכנור שם  ↩ ספורי בית דוד.  ↩ שס"ז.  ↩ גן בל' פרס בוסתן.  ↩ Abulfarag, Chron.Syr.96.  ↩ 610–641.  ↩ שפ"ח.  ↩ Autychus II, 243.  ↩ Pertz, Monumenta I, 286.  ↩ שצ"ה.  ↩ שצ"ח.  ↩ Perceval III, 500.  ↩ שפ“ח – ת”ב.  ↩ שצ"ג.  ↩ אבי אַישע אשת מחמד.  ↩ Chalife – ממלא מקום (של אַלה ונביאו).  ↩ שצ"ד.  ↩ אבי חפזא, אשת מחמד השנית.  ↩ ת"א.  ↩ הוא חרץ משפטו על הספרים לאמר: “אם מתאימים הם עם הכתוב בהקוראין – הלא אך למותר הם לנו, ואם סותרים הם דבריו – אזי מצוה היא לנו לבערם מן הארץ!”, ועל פי משפטו זה נשרפו שבע מאות אלף הספרים שהיו באצר הגדול ההוא, בצוותו להביאם בארבעת אלפי המרחצאות אשר באלכסנדריה ולהסיק בהם תנוריהם עד תמם (Abulfarag, Chron.)  ↩ כן כנה מחמד את היהודים והנוצרים.  ↩ Gephia – מס לגלגלת.  ↩ מס הנכסים.  ↩ תשובות הגאונים שערי צדק סי' י"ז.  ↩ יום מנוסת מחמד ממיכה למדינה.  ↩ תט"ו.  ↩ כלב נוצרי.  ↩ ממעל לשער הנצחון של טיטוס המנצח, נחרתו תמונות כלי המקדש שהיו לו לשלל, ושלש אותיות רומיות: “H. e. p.” עליהם מלמעלה – הן ראשי התיבות “Hierosolima est perditi!” (ירושלים אבדה!). ושלש האותיות האלו היו למלה בפי הרומאים, בלעגם לאיד היהודים ובקראם עליהם מלא. מהרומאים למדו גם העמים האחרים לנאץ במלה הזאת את בני עמנו באשר הם שם.  ↩ תמ“ה – תס”ה.  ↩ תע"ב.  ↩ Tangir.  ↩ קורוֹת היהודים בספרד, 5.  ↩ ירמיה כ"ט, ז'.  ↩ אבות ג‘, ב’. [א"ש פריעדבערג. זכרונות לבית דוד, חלק שני.] 17  ↩ השם הזה נשתבש אחר כן בהברתו ויוסב לשם גיברלטר.  ↩ תע"א.  ↩ Aуσины  ↩ Xeres de la Frontera  ↩ כנוי למחרזת כדורים קטנים נקובים וחרוזים על פתיל הדבוק בשני קצותיו אל האזור.הכדורים מכוָנים לחשבון התפלות הידועות אשר אדוקי הקתולים נוהגים לקראן עד מאה וחמשים פעם ליום, ובכל פעם ופעם יעתיקו אחד הכדורים מקצה הפתיל אל קצהו השני, לזכור המספר ולמצוא החשבון הכולל.  ↩ [53] כהן מחמדי.  ↩ כהן קתולי.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/33
34
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p13/m34.txt
מעל המגדל
אהרן אברהם קבק
פרוזה
מעל המגדל I. פניו היו שחומים-שחרחרים, כעין קפה, ומכתרים בזקן שחור וגדול; עיניו — כחולות ושלות ומצחו גדול ולבן. בפעם הראשונה היו הפנים בעיני רחל משונים מאד. עין-הקפה שלהם ולבן-המצח הנוצץ; ארשת היתה להם יבשה, מרוכזה, כמעט זועפה ומעיניו נזל אור שלו, רך וקורן. מיד הרגישה רחל שנתקלה בחידה… בכלל היתה נבוכה מן הפגישה הראשונה והבלתי-צפויה. כדרכה באה בשעה החמשית בסירה קטנה מן העירה א חצר דודה, כדרכה הלכה לה אל ביתו דרך שדרת הערמונים עם ספרה הקטן תחת בית-שחיה וזמרה מתוך חטמה איזה נגון בלי-מלים. ושלא כדרךְ קדמוה מן המרפסת במחיאות-כפים. — שם בודאי אורחים — חשבה בלבה. וכשהקריבו אותה אל האיש הזה ואמרו לה את שמו, פקחה לרוחה את עיניה בתמיהה גדולה, הרגישה מיד שנתאדמה, ושעה מרובה אחר כך לא יכלה להפטר מתמיהתה… "אם כן הרי זה הוא " חזרה בנפשה כמה פעמים ונסתכלה בפניו ולא הבינה אותם. הוא ישב אצל הזקנים המזהירים משמחה והנפעמים מביאת בנם הבלתי-צפויה, אצל טוּליה אחותו שאינה מסלקת את עיניה ממנו ורואה אותו כראות אלהים; ישב לו דרך חרות כאלו רגיל היה לישב במקום זה זמן רב ושום דבר אינו מושך כבר את עיניו. הזקנים דברוּ אליו על אדות רחל הבטיחו אותו שהוא “מחויב” לזכור אותה. אז היתה פעוטה, והוא, בשעה שהיה חוֹזר מן העיר בזמן החופשה מן הלמודים, היה נוהג ללכת אתה ואת טוּליה אל חורשת-האגוזים. כלום אינו זוכר? “קשטנקה” היה קורא לה, בשביל השערות הערמוניות שהיו לה אז. מאד לא נעם לרחל מה שהסבו הזקנים את השיחה עליה, וכל הזמן נפחה בפיה לתוך דפי ספר שהביאה אתה ולא דברה דבר. אף הוא שתק, ודומה שהקשׁיב בכונה אל כל מה שהם מפטפטים. פרצה דבורה אל האכסדרה בזמזום משונה, טסה אילך ואילךְ מעל לראשי האנשים ונפה על המפה הלבנה של השלחן, והוא הסתכל בה כמדומה בתשומת-לב, איך שׁהיא מתקנת ומשפרת את כנפיה הפרושות. נשׁתתקו הזקנים ותלו בה אף הם את עיניהם ורגע קמה דומיה. נשמע היה מרחוק הד דפיקות המזוּר על חוֹף הנהר: שם כבסו האכרות לבנים. — יפה המקום… טוֹב — אמר. — שם בכרכים, סבור אני, יש מקומות יותר יפים — ענה הזקן. — שם בכל מקום בריות, בריות… אך בריות… בכל מקום הם — ענה כאלו מתוך קצת בישנות ובאבק גחוךְ. מעיניו קרן הגחוךְ, ופניו נשארו רצינים. פתאום אמר כזה שממשיך את שיחתו: — והטחנה?… אני זוכר טחנה. מה? היא קימת?… האב והאם הביטו זה לזו דרך שאלה. האם נזכרה ראשונה ואמרה: — אַ! כונתו בודאי לזו שהיהת על חוף המיאטלה. כך, בני! היא קיימת עדיין, אלא שאינה עובדת עוד, חורבה… זוכר אתה, מגדל היה שם, גבוה? אף הוא קיּם. — כך, כךְ, מגדל… חלום נעורי… הייתי עומד שעות שעות בראש מורם למעלה וחלמתי. ערגתי אל ראשו… כך… — הוא דבר בקצת התעוררות ומעיניו זלפו קוי-אור שלוים. התחילו האבות מספרים על מה שהיה ועל מה שהוה. בשביל האורח הקדימה הפעם רחל לעזוב את הבית, אף-על-פי שהפצירו בה להשאר. טוליה הלכה ללותה עד המיאַטלה. כמעט עשו פסיעות אחדות וטוּליה חבקה את זרוע רחל ואמרה: — מה הדבר בעיניך? פתאום בא! — כך, פתאום. מעולם לא שערתי — אמרה רחל טרודה במחשבותיה. — אף אנו לא חכינו. משונה מאד. אבא היה אצל אורות-הסוסים, אמא הכינה מרקחת… הרי יודעת את, בימים אלו אין לה עסק אחר, זולתי מרקחת מרקחת… בו, אני רק לבדי הייתי בחדר. פתאום נכנס הוא כלו מכוסה אבק. “טוליה בודאי?” שאל סמוך לברכתו. “כך” אומרת אני. “אַ, גדלת! מה שלומךְ?” ואני איני מבינה כלום ומסתכלת בו. “למה את מסתכלת כך, הרי אני שלמה…” שוי בנפשך כשאומרים לי כךְ, התנפלתי עליו לנשק לו, והוא: “לאט לך, לאט. אני כלי — אבק. אפשר גם בלאו הכי. אבא ואמא היכן?” פשט את בגדיו והלך אל המטבח לרחוץ, כאלו לא כאורח בא, אלא שחזר מטיולו. הוא משונה כל כך. לא שׁערתי… הלכה רחל לצדה, ומתוך הרהוריה אמרה: — הן, הוא משונה כל כך… ואחרי כן הוסיפה: — תימה. היום בבקר כשהקיצותי משנתי היתה שמחה רבה בלבי, מבלי שאדע מהיכן באה ולמה באה. אם מפני שהיום היה יפה ביותר ואם סתם… טוב היה, אבל עוד מן הבקר לבשתני רוח התהוללות. כשנכנס גברילין החזקתי בו והפלתיו ארצה… בדחיפה אחת הפלתיו, חי נפשי. הוא נבעת מאד. ויראני כראות משוגעת… — ח-ח-ח… — כל היום הרביתי לצחוק. ועתה אני באה לכאן, והרי לך — אחיך! משונה הדבר… ח-ח! הרי זו חדשה! כשאמר לגברילין שהד"ר מאירסון בא כאן, לא יאמין, ישתטה… — קראה רחל בשמחה כשזרקה באויר את ספרה והשתדלה לקלוט אותו. כשנפרדה מטוּליה מתוך הבטחות לבוא אליהם מחר בשעה יותר קדומה, קפצה אל הסירה והפליגה אל הנחל. פעמים אחדות טבלה את משוטיה במים, אחר כך הניחה אותם, התמתחה בכל גופה פרקדן על קרקע הסירה ושכבה זמן רב בלי תנועה. גדולה ורחבה היתה מיאַטלה ומזהירה לאור החמה, רק סירתה לבדה, קטנה ובודדה, התחלקה על פני הראי שלה, ורחל ראתה רק את השמים ואת הערבות הרחוקות הכפופות אל המים… התחלקה לה הסירה, התחלקה לאט, כאלו נשמה היתה בקרבה שאמרה: “לי בכל מקום טוב. השמים, החמה, הנחל, הכל טוב. דחפני רוח. מה איכפת לי”. באה הסירה עד הסוף הירוק והצפוף ועמדה שם. השמחה שהתלבטה בלבה שׁל רחל בשעה שניעורה בבקר ומצאה על הקיר לפני מטתה כתמי-חמה ורדיים אחדים, אותה השמחה לא נתנה לה אף עכשיו מנוחה. עלומיה, ריח הסוף הרענן, הדומיה וזיו-החמה, — כל זה נלחץ בהמון לתוך החזה וצר היה לו מהכיל. בשעה שהתרוממה מעל קרקע הסירה כבר היה הכל מעולף בתכלת הערב, ותמהה לדומיה המופלגה שמסביב, שצפצוף הצרצרים בסוף וקשקוש-התנומה של הגלים בחוף רקמו לתוכה כציורי-חן… נזכרה במה שחלה זה עתה: שהיא נמצאת עתה במחיצתו של אותו אדם מפורסם. והרבה יורנה, הרבה תורה ישמיע לה, וצחקה מבלי דעת למה. קשה היה לה לשאת לבדה את שמחתה. זקוּקה היתה להשׁתתפותו של מי שהוא. ונזכרה בגברילין הרי יש לה בשׁבילו סיורפריז שלא חלם על אדותיו כלל!… הלבנה עמדה כבר בשמים וזרעה קוים חורים על האדמה, בשעה שהלכה אליו וצלה הארוך נגרר אחריה בחוצות השוממים. וחשבה עתה על גברילין. כלום היא אוהבת אותו? אינה יודעת. הוא אדם טוב וגבר יפה. תמיד היתה חביבה עליה קרבתו ונעים היה לה, כשהיה נוטל את כפה ומצחק בה, אלא משעה שהתחיל מציץ בה במעין תוגה נעלמה, שחושׁ-האשה שלה דלה מתוכה תביעה מוצנעה ועזה… — התחילה מרגישה שלא נעים לה מגע ידו, ובאופן איִנסטיִקטי השתדלה שלא להתקרב אליו. למה הוא מסתכל בה כך? אלמלא כן הרי היה טוב ונעים לה. ועכשיו יש לה במבטיו כח מאַים ודוחה… ברגעים האלה, כשהלכה אליו וחשבה על אודותיו, היתה בלבה חמלה עליו, ומגוחך היה בעיניה הדבר, מה שהגברים אוהבים כל כך את בשר האשה, בודקים בעיניהם את גופה ואיבריה היפים מעבירים אותם על דעתם… עוד מרחוק ראתה שחשך בחדרו של גברילין. כעין תבלול על עין סמויה, היה הוילון הלבן על המחצית התחתונה של החלון הפתוח. נגשה אליו, הפשילה קצת את שוליו והכניסה את ראשה פנים: — אין איש פה? — שאלה. מזוית חשכה נענה לה קולו של גברילין הצעיר והרצוץ קצת: — רחל? אני כאן. נכנסה לתוך החדר ובקשה אותו בעיניה בחשכה. — למה אינו מדליק את המנורה, בעל-הזיה? — בשעת בין השמשות אני נוהג להיות שׁרוי בחשכה — השיב ולא זז על מטתו אפילו זיזה כל שהיא. — פנטזיות. ידליק את המנורה. ואם יש ברצונו אדליק אני. — חן-חן. יכולה היא לישב אף בחשכה. השד לא יקחה. ובעוד רגע הוסיף בקוֹל אחר, בקול מחנן: — רחל! גשי הנה, שבי על ידי… ומפני שחשך היה בחדר, והוא שכב על מטתו, ומפי שׁבחוש האשה שלה שמעה את דפיקות לבו ואת תאותו הנסתרה — מתוך זעזועי-קולו, — תקפה אותה פתאום בקרנות גדולה לישב על ידו, לראות מה יהא… הוריד את רגליו על הקרקע ואת ראשו תמך על כפות ידיו ושעול יבש וקצר פרץ מפיו. — עדיין הוא משתעל? — שאלה ונסתכלה בערפו היפה והמעורטל מתחת הכתנת הכחולה שלו שלא היתה מרוכסד לא ענה על שאלתה. אחר כך אמר: — היום היתה אצלי דינה ממינסק. — דינה? מה הוא סח? ואני לא ידעתי! מה היא מספרת? — מה היא מספרת? רע. הענין נסתבך. הפרוקורור נהג מעשה פרובוקציה עם הנתבעים. אחדים מהם לא עמדו וקראו בשמות חבריהם. חוץ מזה בין הפועלים בבית-החרשת של ז’ק נמצאים מרגלים. מאסרים. רע, רחל, רע. הרבה כחות אבדו לנו בעיר זו, ומה הפרי? מחוסרי-ההכרה מרובים עדיין כמו שהיו… שוב 1פרץ שׁעול תכוף וטורד מפיו. חמלה תקפה אותה וחפצה לנחמו. — אין הרעה גדולה כל כך. דברים כאלה שכיחים כמדומני — אמרה אליו ושמה את ידה על ערפו — הוא משתעל עדיין וזה לא טוב. הוא אינו נזהר בבריאותו. — עט!… התחילה מרגישה איך 2שלחיו החמה מתקרבת בזהירות ולאט לאט אל חזה… תמיד ידעה שקרבת גופה המפותח והחם מגרה את הגברים ומשכרת אותם, ותמיד היה דבר זה מכעיסה מאד. עכשיו לא הרחיקה את עצמה הימנו… הוסיפה לגפף את צוארו ואת שערותיו הרכות והמסתלסלות, נזכרה ואמרה: — גברילין! ינחש וימצא איזו חדשה הבאתי לו. — חדשה? מנין לי לדעת? הטובה היא? — שאל זה. נטל בתוך כךְ את ידה והתחיל מגפף וממעךְ ואתה. — כך. מיוחדה במינה. — אָ אָ! היא כבר מעירה בי סקרנות. תגיד לי סוף סוף. — הד"ר מאירסון בא. — איזה מאירסון? — נוּ, אותו מאירסון, הסוציאל-דימוקרט. — הד"ר מאירסון! להיכן בא? באיזה אופן? רץ אילך ואילךְ. היא צריכה לספר לו הכל בפרוטרוט. איזה רשם עשה עליה, אדם כזה! האם בעל זקן הוא או לאו. וכיצד הוא לבוש, ז’נטלמן בודאי. בחוץ-לארץ כל החברים נוהגים גהוץ בחצוניותם. דרשותיו על הקונגרס, מאמריו החריפים, פסס!… — האמת אמר לו, איני יודעת איזה רושם עשה עלי. הוא אדם משונה. מקרוב הריהו קר, יבש, כמעט זועף, ומרחוק אם תדתכל בו דומים פניו לחביבים ורכים. יושב הוא ומדבר בנפש פזורה וכותב באצבעו על המפה, כותב וכותב במהירות, ח-ח-ח… משונה! — נוּ, אדם כזה אי אפשר לו בלי חולשיות. כך הם הגדולים… — אבל די לו, גברילין, לרוץ בחדר, העינים כואבות. ישב פה, על ידי, ואספר לו הכל. ישב ואמר: — יודעת היא. צריך יהיה להשתמש בו. הוא יביא לנו הרבה תועלת — נטל את ידה והניחה על ברכו. מכיון שחשה את חמימות רגלו מבעד לבד המתוח עליה, השיבה אותה כנכוה, וקמה תיכף. — כך, אני מאושרה שבא. רבות רבות אדבר עמו. כל כךְ הרבה צריכה אני לשאול מפיו. הוא ישב בראש מורד על ידיו ושתק. היא לא ידעה מה לדבר עוד. אף-על-פי-כן הוסיפה לעמוד אצלו ולא הלכה. — יש לי מחברת מענינת בשביל להקריא לפני הפועלים מהר על האספה. “העבודה והמשטר המדיני בזלנדיה-החדשה” — נזכרה פתאום ואמרה. שוב שתקו. הדומיה היתה אי-נעימה. לבסוף אמרה לו שלום מבלי שתשמע אם ענה לה אף הוא שלום. באה אל חדרה, הדליקה את המנורה והיתה בכונתה לקרוא, אך נשארה עומדת באמצע החדר בידים מצולבות על החזה… פתאום הרגישה שהחיים יפים, הכל יפה, אף הדרה יפה, חדרה הלבן עם וילוניו הלבנים ששכינת עלומיה שורה בכל זוית שׁלו. צללי חלומותיה הצעירים, ספקותיה, חפושי-נשמתה נתלו מעל תמונות האנשים הגדולים שעל כתליה, האנשים שעמדו אישׁ לפני מזבחו שלו והתפללו איש אל אלהיו: מרכּס, טולסטוי, גריבלדי, הירצל, ציכוב, ניטשה… בנשמתה הצעירה נטוו ויצאו חוטי-זהב שקשׁרו את האנשים הרחוקים האלה לסינטזה אחת נאדרה. נפנתה פתאום אל זוית חדרה וזמן רב היו עיניה שם שרויות. שם עמדה פירמידה קטנה מעוטפה עד הקרקע בסדין לבן, ועליה היו מסודרים ספר הברית-החדשה, אחדים מספרי טולסטוי, וכיוצר בזה… ממעל היתה תלויה ה“מדונה עם הדמעה”… חלום-זהב, חלום-נעורים! אז היתה עוד בגימנסיה וטולסטוי משל אז בלבה, והאבנגליון שלו — נשמת-החיים. אך תגמר את הגימנסיה ותצא היא עם חבריה הצעירים אל המסכנים והסובלים, אל משכן הדמעות ו?אלות 3, ודבר ה' בפיה. תדבר להם על חסד אלהים; תביא אל עלובי-עולם תנחומים ותקוה ותקל מעליהם את כבד ה“צלב” שהם נושאים… אלהים! אותם הלילות נדודי-השנה והמתוקים!… במח ערפל והלב דופק מהזיות-אור מתוקות, הזיות על עבודה גדולה וקרבנות לשם האהבה והאדם. תלכנה מעיר לעיר, בכל מקום שתבאנה תהיינה לאופות, לטבחות, לתופרות, תשבנה בכור-עוני ותזרענה מסביב אור וישע, אמונה כאלהים ובחסדו, אהבה וצדק-עולמים… רבים מאותם חלומות-הזהב התנדפו והשאירו אחריהם ריח מתוק, זכרון משכר ונעים. מכיון שיצאה מן הגימנסיה נודע לה שהעבודה לשם האנושׁיות אינה כל כך פשוטה; ידעה שהחיים שלפניה — רחבים, מסוכסכים, מעולפים ערפלי-סוד וקוראים ומושכים בחידת-קסם. כמה וכמה דברים יש בהם, אלא שהכל מבקשים את הדרך האחת היחידה שבסופה האמת זורחת. הולך לו כל אדם את דרכו שלו ומאמין שהיא היא האחת היחידה. איזו תבחר היא? לבה פעם ופחד… את שמו של הד“ר מאירסון שמעה מפי צעירים וצעירות. השם הזה מדליק את הנשמות הצעירות בארצה, מפני שחייו עשירים במאורעות, בקרבנות על מזבח הריבולוציה, מאסרים, גלות, ועבודה פוריה ורחבה בשביל השתחררתו של הפרולטריון… משנות ילדותה, כשגדלה בבית דודה, נשׁארו לה ממנו, מהד”ר מאירסון, רק זכרונות קלושים, מטושטשׁים, אלא כשחזרה עכשיו אל עירה זו לצבור קצת מעות ע"י שעורים, שמעה אדותיו הרבה מפי דודה, כשהיה מהלך אתה לפעמים בשדה לשם טיול, או מפי טוליה, כשנשארה לישׁון אתה בחדרה, ולא פסקה כל הלילה לדבר אתה על אדותיו. החליטה לנסוע אל אחת מכרכי-הים הגדולות שצנורות התרבות פתוחים שם בשביל כל הצמא למדע ולעבודה. תסע אליו, והוא יורנה… והנה הוא גופא בא! כמה טובה החזיקה לו בלבה על ביאתו זו… לא, לא תוכל כבר היום לקרוא. כבתה את המנורה והחלון נעשה פתאום כחול ומבטיה הזיוֹת רחוֹקוֹת, והחדר עם השטיח הכחול על הקרקע נמלא סוד וקסם. ישבה על אדן החלון, ובמוחה תעו מחשבות שאין להן שם ואין להן דמות, קלות ובלתי-נתפסות כהלום-בקר. הכל הסתבך והסתכסךְ,: ביאתו של מאירסון, גברילין עם צוארו היפה ושערותיו הרכות, הנחל הנוצץ, החרמש החור ממעל לסימטה החשכה, והנוגה, הריחות המתוקים הבאים ביחד עם המולה עמומה משדות רחוקים, עתידותיה היא — כל זה הוא מעורבב, לא-ברור אך מעולף באור-לבנה, ומתיקות הוא מרעיף אל הנפש. הלב מתכוץ ודמעות נושרות מן העינים… II. הד"ר מאירסון היה בא רק לפעמים רחוקות אל חוג בני-הבית. על פי הרוב היה יוצא בבקר השכם אל השדה, והולך וסובב שם עד שעה מאוחרה בערב, ואיש לא ידע בצאתו ובבואו. או שהיה כלוא כל היום בחדרו. ובאותה שעה היתה דומיה שולטת בבית. הכל היו מתלחשים, ואפילו המשרתים במטבח דברו בדומיה: “שׁ.. הוא שם”. ומתוך הדומיה היו נשמעות מאותו חדר רק פסיעות תכופות, קלות ובלתי-פוסקות. כשהיה יוצא לפעמים היו פניו חורים, כמושים, שערותיו פרועות. הזקנים היו חוזרים אחריו, מדברים אליו כנפתולי-חן, משתדלים לרצותו על ידי אמצעים שונים והשתדלו להיות זריזים ומכוונים את רצונו. הוא היה עונה להם באי-רון ושותק יותר. בסתר היו הזקנים מושכים בכתפיהם ונאנחים חרש… עם טוליה יש שהיה נכנס לפעמים בשיחה. ישׁ שהיה נגש אליה, מתחיל מגפף את שערותיה או צובטה בלחיה ושואלה, כשם ששואלים תינוקות, אם טיילה כבר היום, אם אמת הדבר שהיא בעצמה חובשת את סוסה ורוכבת ויוצאת אל השדה להשגיח אל הפועלים וכדומה. וכשזו עונה לו מתוך בישנות ילדותית: “הן”, הוא סוֹטר על לחיה בחבה וברוך וצוחק: “כךְ. כךְ. ברוה! ברוה, טול’קה!” והולךְ לו. מכיון שהוא פורש הימנה נעשית טוליה סריוזית מאד. בשׁעה שהיה מאירסון מהלך לפני הבית אילךְ ואילךְ בשבילי החצר, ומטלטל בתוך כךְ את ידיו ונוהם חרש בחוטמו, — באותה שעה היתה טוליה עומדת לבדה על המרפסת נשענת על אחד העמודים ואינה מסלקת את עיניה מאחיה… בערב יום אחד יצאו כל בני בית דודה אל השדה לטיל. אף הד"ר מאירסון היה אתם. אחו ירוק מזה ושדמת קמה מזה. מאירסון הלך על יד הוריו ושתק, בשעה שהללו לא פסקו מדבר על עניני משפחה, על קרובים ועסקיהם. וקשה היה להחליט אם שומע הוא או לאו. רק רחל התרעמה על הזקנים ונעלבה בשביל בנם. “כיצד אין האנשים הללו מבינים את ערך בנם וסוברים שפטפוטיהם צריכים להעסיק אותו”. לאט לאט התחיל מאירסון מתרחק מן הכנופיה ולבסוף נשאר לבדו הולך סמוךְ אצל הקמה ומעביר את כפו על ראשי השבלים: כנראה נעים היה לו כשׁקצותיהן השעירות דגדגו את עורו. הזקנים הוסיפו לדבר והעמידו פנים כאלו לא הרגישו בפרישותו. אבל לבסוף חבק הזקן את צוארה של רחל, משכה אליו ואמר בלחישה: — רואה את? מה זאת, רחל? — מה? — הרי זה… — אמר והניע בראשו כלפי בנו. — לא כלום. הוא שקוע במחשבותיו, שבודאי אינן בלתי-חשובות, ואתם מטרידים אותו ב“מעשיותיכם”, שאינן מעסיקות אותו כלל וכלל. קפצה טוליה חבקה את זרועה של רחל מן הצד השני, ולחשה בפחד ודאגה: — אבל למה הוא עושה בידיו תנועות כאלו, בשעה שהוא לבדו. רואים אתם? כאלו הוא מתוכח עם מי… — אֶח-אֶח-ח-ח… — נאנחה הדודה, שהלכה מאחריהם. — “מעשיות”… הרי לא “פּלוסופים” אנחנו. על מה נדבר אנו אנשים פשוטים? — אני בכלל איני מבינה את ביאתו גופא… — התחילה הדודה. והדוד נכנס לתוך דבריה ולא נתן לה לגמור: — למה הוא בא פתאום? “לנוח”… כלום אין שם אצלם, בארצותיהם, מקומות יותר יפים למנוחה. מובטחני שלא מחמת געגועים אלינו בא. עוד מנעוריו הצטיין בקרירותו לבני-משפחתו. בעד ה“הבריא” שלו היה מזומן לשמד, לאבא לאמא — זרים. זרים היינו בעיניו תמיד. את מבינה מסתמא עד כמה שמחנו כלנו לראותו. אבל לידע אני רוצה מה הכריחו לבוא אלינו. הרי היו לו שם בודאי ענינים. לעזוב את הכל ולבוא לרקוב במדבר זה. קשה היה לרחל להרגיע את הזקנים. תלונותיהם דכאו אותה ושמחה כשמצאה אמתלא לפרוש מהם. הם עברו למקום שׁהזכריות היו מרובות שם, ונתעכבה באותו מקום לקטפן. זמן מרובה קטפה את הזכריות ועוד מיני פרחים שלא ידעה את שמותיהם. כשיצאה אל הדרך כבר היו הזקנים וטוליה רחוקים. ומאירסון עדיין התנהל לאטו בצד הקמה כשידו מחלקת על ראשי השבלים. נזכרה רחל בישוע הנוצרי שׁראתה אותו בתמונה אחת כשהוא הולך עם תלמידיו בּיום השבּת בּקמה… נגשה אליו ובּלי מלים הושיטה לו את צרור הפרחים. מתחלה כשראה אותה נפחד קצת ולא ידע מה היא רוצה. אך מיד נזכר, ופניו הוארו בּאור עיניו הנוגה: — חן חן! זכריות. רבּות כאלו… הן הן… אני אוהב זכריות. נכנסו שתיהן בשביל צר בּין שתי חומות קמה. דומיה. נדף ריח עשב ותבואה, וזמרת קוצרים נשמעה מרחוק. הלכו ושתקו. הוא הסתכל בה מן הצד, הסתכל בה זמן רב ובסקירה מרוכזה, עד שאי נעים היה לה. — שערות יפות לה ושרטוטי מלחה מדויקים — אמר פתאום כאלו התבונן בדבר לא-הי. אדמה רחל ולא ידעה מה לענות. — כלום לא אמר לה זאת עדיין שום גבר? נזכרה בשיחה אחת עם גברילין, שקרה ואמרה: לא. — אהבתי מאד ילדות כמותה — אמר ולא פסק מזקוף עליה מבטים חודרים. — ועכשיו? — צער… חמלתי עליהן. — למה? — ילדות כמותה… כך, אהבתין בשביל עלומיהן. אהבה ברה יש להן. אמונה זכה בחיים להן… אלו הם החיים שהן מרגישות שלא-מדעת בהן עצמן… בהן עצמן… כך. ריח נודף מהן. רבות הן כזכריות עדינות באחו… — אבל, אדוני, למה הוא חומל עלינו? לא ענה. הלך וקטף מתוך פזור-נפש את ראשי הזכריות אחד אחד. על פני הקמה צפו מאחריהם שני צללים, אחד ארוך והשני קצר, שהתמתחו למרחקים… אחר כך התחיל דובר דרש כמו אל עצמו וידיו הרועדות והעצביות נתרו מסיבי לפרחים, מעכו את זקנו חליפות… — יתומים טעוני רחמים… כלנו יתומים, כלנו… תועים אנו בלי אב ואם… מה אנו יודעים? להיכן אנו הולכים? להיכן?…. איזו רוח סערה חטפה אותנו, סחפה אותנו בכח איזו רוח סערה… והרינו סובבים מסביב לנקודה, שאין עיננו שולטת בה… סובבים עולמית… והבריות התמימות — תכנית יש להן, כונות, מטרות, אידיאלים…. — היך זה, אדוני? היך זה? וההכרה? והדעת? כלום אין אנו רגילים לפשפש במעשינו בהכרה ברורה? — ה-ה-כ-ר-ה! והמ! חַ-חַ… אם איזו יד חזקה תדחף את כדורנו עד שיתנודדו הבריות ויקיצו… אז, יודעת היא, יתפזרוּ הבריות ויברחו זה מזה כמטורפים… וכלם מן השקר הגדול יברחו… — התרגש בדברו. מהירים ופזיזים נזרקו המלים מפיו בלי-סדר כטבעות מותקות ומפורקות משלשלת מחשבה אחת גדולה. דקים אחדים השתתק ואחר כך חזר בדממה: — מן השקר הגדול, כך… התנשאו על גבעה וראו הרחק לפניהם את שלשת ראשׁי הזקנים ובתם שצפים על גבי ים השבלת… עמד ותלה את עיניו בשקיעת החמה. פניו הצנומים והמרוכזים היו ורדרדיים והילכך לא היו דומים לפנים מעלמא הדין. — כך. סובבים אנו, נסחפים על ידי סערה חזקה — אמר, כשפשט את אצבעו הצנומה ובמהירות עצביית עג עוגות באויר — אסור לעמוד ולהרהר קצת… לא טוב, לא טוב, לא טוב… יזרק הרחק הלאה מן המעגל, יחידי יאבד דרך… עמדו שניהם זמן רב ושתקו. אם מדבריו העצובים שצללו בנשמתה בצליל משונה כזה או מחמת שעת-השקיעה, — עצבות גדולה נלחצה אל לבה, ואימת-סתר תקפה אותה כשעמדה לבדה במרחבי-השדות בשעה זו אצל אדם זה, שפניו המוארים באור השקיעה כל כך מרוכזים וכל כךְ משונים… עזבה אותו בלאט והלכה אל החבורה שנראתה מרחוק. עברה איזה שטח, עמדה והסתכלה לאחוריה: הוא עמד עדיין על הגבעה כאילן גלמוד, וצלו שטוח על הקמה… ומחשבה חלפה במוחה: “דומה שאף הוא נתלש מן ה”מעגל" וגלמוד הוא בלי דרך… נצנצה המחשבה וכבתה. בערב חזרה רחל אל ביתה ובנפשה חסרה המנוחה. פתחה את החלון וישבה לקרוא. אור-החלב השוה, שהפיצה המנורה דרך הגולה הלבנה, היה משרה על נפשה מנוחה מתוקה והיה מכשירה לקריאה ולהזיה. רחל קוראת וקרואת בתענוג גדול ובאהבה כמעט אל כל אות שבספרה החביב. פתאום היא נשענת אל מדף-כסאה ותולה עיניה בחלוֹן הפתוח. שם נשקף לה ליל שקט עם כוכביו וצליליו החבויים והרזיים. לא הרחק מחלונה נשמע לחש עצור: זוג שנתאחר אינו רוצה להפרד בלילה זה. חרש פורצים דרך החלון, כנמלטים בגנבה מחיק הלילה, רוחות קלילות, ריחות-שדה, צפרות קטנוניות ולבנות. רכות ועליזות באות הן הצפרות הללו לעוף לכאן עם עריגת-נפש עזה לאור ולחום. ומיד נופלות הן חרוכות רגל וכיף על הגולה. והגולה מתכסה בשכבה יפה, לבנה, נוצצה ושעירה… “שמא באמת כל זה שקר? שמא ישׁנה אמת אחרת? הוא בודאי יודע דבר מה שאחרים אינם יודעים אותו. הטוב הוא ויפה אותו דבר או רע ומבעית?…” דפיקה בדלת העירה אותה ממחשבותיה. גברילין בא. רחל שמחה לקראתו. הוא לא הרגיש בתחלה בדבר שרחל שׁנתה את מקלעת-שערותיה הרגילה ועשתה שתי צמות ארוכות ועבות שׁנחו על חזה בכל כבדן והוסיפו לה חן ילדות מיוחד. בפעם אחרת לא היה מתאפק ושלח את ידו למשמש בצמותיה. עכשׁיו היה לו סבר-פנים טרודים ומפיקים דאגה. — גברילין! טוב שבא — קראה בשמחה — יש לי עתה חשק לפטפט עם מי. האיץ בה וזהר התפעלות עמוקה זרב על פניו: כאלו זו לו הפעם הראשונה שהרגיש ביפיה. הציץ בה והציץ בה זמן רב בעינים חודרות וגחוך רפה-רפה זעזע את קצה שפתיו זעזוּע כל שהוא. רחל הרגישה בהתפעלותו וחרש-חרש התלבטה בה גאות-אשׁה. — מה הוא מסתכל בי כך. כלום אינו מכירני? — שאלה באבק עגבנות. — נפלא הדבר — אמר והוסיף להשרות עליה את במבטיו המחייכים — עד עכשיו לא הרגשתי שהכל כאן אצלה לבן. הכתלים לבנים, המנורה, המטה, הוילון — לבנים. היא גופא כלה לבנה… העביר תוך כדי דבורו את ידו הרותתה על גבי ראשה ולא הבין למה רעדה כך כפו ולמה נגעה בשערה נגיעה מרפרפת כשם שנוגעים בדבר שבקדושה. — ואף זה לבן… — סיימה רחל את דבריו כשחקתה את הקול והטון שלו והראתה על שתי צמותיה. צחק צחוק ארוך ותאוני. רחל ישבה על אדן החלון. גברילין נטל כסא וישב אצלה. בא אליה לרגל עסק אחר. על בית-החרשת שבמחוז הסמוך יש צורך ויכולת לערוך שביתה. צריךְ לערוך פרוקלמציה. התחיל מחבר אלא שאינו מרוצה במה שכתב. תנסה היא לכתוב, שמא תצליח… זמן רב דברו, התיעצו, לבסוף נשתתקו. — הרי כוכב נפל! קראה פתאום רחל. — בסיון הם נופלים הרבה הרבה — העיר גברילין מתוך הזיה כשתלה אף הוא את עיניו אל השמים. — יפים הם עתה הערבים! אחר רגע: — ועוד הרבה הרבה ערבים נפלאים כאלה יהיו, גברילין, עוד הרבה! הרי אך התחלת הקיץ עתה!… — כך, אבל כשהם עוברים לבטלה הרי יש לךְ אחר כך מוסר-כליות… — השיב גברילין. — מוסר-כליות… נו, למה? ערב כזה, כיצד… הרי טוב לישב כך עד אור הבקר, עד אור הבקר… — אני מבין. כשאני כותב בלילה אצל החלון הפתוח יש שאיזה כח מושכני החוצה, החוצה. אבל מחויב אדם להלחם עם “רוח טמאה” זו, ח-ח… לעולם צריך אדם לעבוד, לעבוד, לעבוד… הסתכלה רחל בפניו הצנומים, בעיניו שנראו כדולות ויפות יותר מחמת שהיו נשואות אל הכוכבים, ואהבה אותו ברגע ההוא בשביל טהרתו ובשביל אהבתו לגם ולעבודה… משהלך נשארה יושבת זמן רב אל החלון, מסתכלת בלילה ומקשיבה בכל לבה אל רחשי-החדוה התוססים בה. מעין סתום של אושׁר נפלא רתח בקרבה והיא לא הבינה למה נטמנו הבריות העלובות הללו בבתיהם הצרים והחשכים, למה אינם חסים על שעותיהם הקצובות ואינם יוצאים לחוש כמותה את החדוה הגדולה והאושר הגדול… חלפה פתאום מחשבה במוחה: "שמא אין זה אלא דמיון-שוא. שמא ישׁ דבר-מה שעומד למעלה מכל עולמה ורחשיה, שלגבי אותו דבר אין אשרה — אושׁר ואין חדותה — חדוה? בלתי-צפויה, אי-רגילה היתה מחשבה זו, ונפחדה רחל. חלפה המחשבה במוחה כעוף שחור וגדל-כנפים זה הטס על פני אופק השקיעה האדום וגורר אחריו צל על פני אדמתנו… III. כשהיתה רחל רואה מרחוק את הד"ר מאירסון היה בא אל??ה 4חפץ עז לדבר אליו. על מה? לא ידעה. אולי על זה שהיא נבוכה בחיים, שאינה יודעת איזו דרך תבחר לה, על עריגת נפשה לדעת הכל ולפעול איזו דבר מועיל… דומה, שאפשר ונקל לדבר על הענינים הללו עם מי שיש לו עינים נוגות ויפות כאלו. אלא מחיצתו של גברא זה בעל הגוף הארוך והשחור עם המגבעת רחבת-השולים המשולשלות, בעל הפנים המרוכזים והעינים התועות, הרואות ואינן רואות, היתה מאבדת את הניבים ואת התשוקה לדבר. מה הם לדידיה כל “עסקיה הפנימיים”? חשבה בלבה. היה יום שחון. אחר הצהרים השתחררה רחל מן השעורים ונסעה אל דודה. שם שלטה דממה בכל חדרי הבית. רק על הקרקע התנועעו צללי הוילונות שעל החלונות הפתוחים. הדוד לא היה בביתו. בימים האחרונים היה מתמיד ביותר לישב בשדה ולהשגיח על הפועלים. הדודה היתה במטבח, כלה אדומה, מזיעה, בוחשת בכף גדולה סיר מלא תבשיל מרקחת ונוזפת וגוערת במשרתות. רחל בקשה את טוליה ומצאה אותה בחדרה כשהיא ניעורה משנתה, פניה מרושלים ומעוכים. — מה זה, טוליה? עכשיו לישן? אם גנבים יבואו וישאו הכל מביתכם לא ידע איש. הדלתות פתוחות. את ישנה, הדוד איננו, הדודה מתקוטטת במטבח… — אֶ-אַה! — נאנחה טוליה כשעשתה תנועה לא-מסומנת באויר ופערה פיה בגיהוק ארוך. — שלמה בבית? — שאלה רחל פתאום. משכה טוליה בכתפיה. — אם גם בבית הוא כלום אנו יודעים. רק את פסיעותיו אנו שומעים. לעולם הוא שותק. שותק. לטוליה היו פנים עצובים ומפיקים דאגה. כאלו יצאה אל גנתה להשקות את פרחיה ומצאה אותם נרמסים ומחובלים. — נו, די להתגולל על הדרגש. — קראה רחל כשטלטלה את זרועה של זו — הידאַ! להתרחץ! טוליה תקנה בליאות את שערותיה ושמלתה המקומטה, נטלו את מכשירי הרחיצה ויצאו שתיהן. נזכרה פתאום טוליה ובקשה את רחל לחזור: צריך בכל-זאת לראות אם בחדרו הוא או לא. על בהונות רגליהן נגשו אל דלת חדרו. טוּליה הטתה את אזנה והקשיבה, הציצה בחור המנעול, ואחר כך נכנסו שתיהן אל חדרו. בחדר לא היה שום אי-סדר, אף-על-פי-כן היתה מרגשת בו עזובת-שממון. שלחן, כסא, מטה, כלי-רחיצה — אלו היו כל רהיטיו. שירי פפירוסות על הקרקע היו למכביר. מראה החדר התמיה את רחל, ומה שעשה עליה רשם כבד ביותר הוא חסרון-הספרים. עמדה רגעים אחדים, זקפה את עיניה על הקירות הריקים, נתנה אותן בשלחן הריק… — מה הוא עושה כאן? — שאלה רחל לבסוף. — איני יודעת. — כותב הוא? — עדיין לא דרש ניר או דיו. — קורא הוא? — רואה את, ספרים אין לו. — אם כן, במה הוא עוסק? — אינו עוסק בשום דבר… מהרהר! שותקות ומדוכאות יצאו הנערות מן החדר. היה שרב מלאה ורחל קללה בקול את החמה הצוֹרבת. אך משעברו את הגן ששלטו בו אויר מחניק, קורי-עכביש( וריחות חריפים מרובים, ויצאו אל האחו המכוסה כלו עשב גדול ולח והאדמה השחורה והגמישה נסוגה ברוך מתחת לכל פסיעה ופסיעה, — נגשה אל נפשה של רחל איזו שמחה מגפפת ודבקה בה. “ליאַ-ליא- טרו- ליא-ליא…” חבקה את צוארה של טוליה ואנסה אותה שתקפץ בטקט מתאים אל זמרתה. סוף ריחני וצפוף השתטח מן החוף עד אמצע המיאטלה. ומיאטלה זרחה בקשקשת-כסף ונשמה אל השׁמים בקטרת קלה כספית-אורירית, נראית אורירית. רגע עמדה רחל על החוף בעינים ממוצמצות כלפי החמה שזרחה כלה על המים, וצחוק פרץ פתאום מפיה. — טטול’קה! זרקי מעליך את בגדיך… זמן רב שהו במים מרוך ומהתעדן. לפעמים היה פורץ מפיותיהן צחוק או צהלת-השתובבות, אותם הקולוֹת שהוֹלכים בדֹמית צהרים-של-קיץ למרחקים ועובר-דרך השומע אותם בא לידי הרהורי-חטא והזיות-סתר ועיניו תרות מסביב… עיפות ועליזות חזרו הביתה והדודה נתנה לה תה עם המרקחת החמה והנודפת שעשתה היום. טוליה הריקה במהירות כוס טה אחת ונמלטה החוצה. רחל נשארה עם הדודה שעמדה על גבה ושפכה לפניה את לבה. “הוא סובב הולך, ה' יודע באיזו מקומות. הוא אינו אוכל כמעט כל. כיצד הוא חי איני מבינה… אֶה-אֶה-ה… אלו היה עכשיו בבית, שתה לפחות כוס תה”. רחל מנחמתה ומבטיחה לה לילך אל השדה, לבקשו ולהביאו, כשהיא בולעת בתוך כך בתיאבון גדול את התה, המרקחת והגלוסקאות. והדודה מוסיפה ללחוש על אזנה בקולה הבכיני שתשתדל לבדוק אותו באיזה אופן, סחור-סחור, כמובן… מה הוא חושב, מה טיבו, היא מבינה? הם אנשים פשוטים, אינם רגילים עם בני אדם כמותו, אינם יודעים מה והיך לדבר. אין להם בשבילו אותם הניבים, אותן המלים. מבינה היא? היא משכלת, היא ענין אחר… כשיצאה רחל החוצה, כבר היתה חשכה. בקצה המעלות של המרפסת ישבה טוליה כלה מכונסה ומכווצה כפקעת. — טוליה! פה את? — אל נא תמהרי, רחל, לילך. השארי עמדי. — לא, צריכה אני לחזוֹר הביתה. עבודה יש. — אֶ! למה לך עבודה זו? הכל אחד… — מ-מה? טוליה, מאימתי את מתפלספת? ח-ח… רחל התפלאה בימים האחרונים לטוליה: לעתים יותר קרובות היתה משתקעה במחשבות… איזו אבן נפלה לתוך היאור הרוגע ונער ראי-הכסף שלו… — לא, באמת. יושבת לי אני כאן ומהרהרת לי. וכשאני מהרהרת איני מבינה, הרבה דברים איני מבינה. למשל, הרי אחי מלומד, מפורסם גדול, אף-על-פי-כן לא טוב גם לו. — מהיכן את יודעת את זאת? — אני מבינה, אני מרגישה את זאת. הוא אינו נהנה כלל מעולמו. — שמא, טוליה, אין לך אפילו השגה מאותן ההנאות שישנן לאחיך? — אפשר צדקת. אני איני מבינה כלום, ארק יודעת מה שמרגישה. תדיר היתה עולה מחשבה על לבי שאני אומללה. ובאמת, בת-כפר גסה, מה אני יודעת ומה אני מבינה מן הנעשה בתבל. עכשיו אני רואה שבאנשים היודעים כבר הכל גם כן אין לקנא. אולם… מי יודע? את צדקת, מהרבה ענינים אין לי אפילו השגה. לך טוב. את למדת ויודעת הרבה יותר ממני… לא ענתה לה רחל. לחצה לה את ידה למעלה מכפה וירדה מן המעלות. עשתה פסיעות אחדות, ועמדה. — אח, טוליה! שמא צדקת… אלמלי יודעת מה שאחיך יודע והוגה אפשר ש… גמרה בנהימת-חוטם והלכה הלאה בפסיעות אטיות. בגן שרחל עברה בו היתה אפלה, אך היא הלכה בו לבטח ושרה לה איזו שירה, ובתוך כךְ חשבה על אדות טוליה, על אדות אחיה ועל הבריות בכלל. מגוחך היה לה מה שטוליה מקנאה בה על שהיא — היינו רחל — “יודעת הכל”. רחל גופא ספרה שלמאירסון הכל גלוי וידוע. והלה אומר: “מה אנו יודעים? אין מאומה”. סוף דבר: הכל יודעים כנראה לא פחות ולא יותר מטוליה, ח-ח-ח… פתאום ברורה כברק ומבעיתה כלילה נצבה לפניה האמת שאמר לה מאירסון. פסקה רגע את שירתה, הקשיבה לקול פסיעותיה ונדמה לה שליל נצח תלוי על כל באי-עולם. האדם אינו נראה, דרכו נסתרה, שומעים רק פסיעות, פסיעות… מתחת אחד האילנות צמח בן-רגע צל. צל ארוך וגדול שהסתמן על הפון השחור של הליל. עצבי רחל שׁהיו מרוגזים קצת נמתחו עוד יותר וצוחה חרישית התעופפה מפיה, ולא ידעה אם לנוס או לעמוד. והצל השחור והארוך הלך וקרב אליה. לבסוף הכירה רחל שזהו מאירסון. השתדלה לחייך ואמרה בקול רפה: “ערב טוב”. הוא לא ענה לה תיכף, אלא שבתחלה גחן והציץ בפניה, כאלו רצה להכירה, ואחר כך אמר: — ערב טוב, ערב טוב. מהיכן? — מביתכם. — והביתה? — הן. והלכו שניהם יחד הלאה. — הולכת היא לה הביתה וישן לא תישן. תהא יושבת בודאי לפני חלונה ומסתכלת ומהרהרת, הבתולות הצעירות אינן יכולות לישן בלילות כאלה. למה הן אוהבות כך את לילות-הלבנה? רחל שתקה, ומשנדמה לה אחר רגעים אחדים שהשׁתיקה אינה יפה, אמרה: — אנו התרחצנו. אני וטוליה. — אַ! שוחה היא? בודאי, צעירה שכמותה. יפה בודאי כשהיא פורשת את ידיה לנוגה החמה ומורידה אותן שוב אל המים… — אני מתיראה להרחיק לשחות. — למה? — אחות היתה לי ונטבעה — השיבה בקול שפל — בשעה שׁאני שוחה כמעט תמיד אני נזכרת בה. מפני שהוא לא שאל ולא אמר כלום, נשתתקה שׁוב. אלא מחמת שדממה ואפלה היו מסביב או מחמת שזכרונות שטפוה פתאום, נפלה לתוך עצבות קלה ונכספה לדבר. — שערות צהבהבות היו לה ועינים כחולות… — התחילה מדברת בלחש כמתוך הזיה — ויפה מאד היתה בּלה שלנו, ועליזה, כל כך עליזה… לבשה בבקר בלוזה חדשה, בלוזה-של-מלחים לבנה עם צוארון כחול וכל היום השתובבה באופן לא שכיח. ואחר כך… אחר כך הלכה אל הנהר להתרחץ עם חברותיה בדרך, ונטבעה שם. הורידה את ראשה תחת כבד הזכרון הנוגה ולא דברה שוב. נגשו אל החוף, ששם עמדה סירתה, אך הוא בקשׁה שתשאר. ונשארה. רוצה הוא לילך אל הטחנה הרעועה שעל חוף מיאטלה עם המגדל הגבוה. הוא זוכר אותו, את המגדל. ראשו גבוה ושפוד ארוך נעוץ בו. וכי לא כך? שפוד ארוך, יחיד ובודד בשמים… בילדותו היה עומד שעות שעות בראש מופשׁל ומסתכל בו. חלומות ילדותו עדיין תלויים בודאי בראשו… רחל הלכה עמו אל הטחנה ובלבה תמהה: כל היום לא היה בביתו, סבב הלך לבדו בשדוֹת, עתה נשאו רוחו אל הטחנה. אכן, איזו רוח אחזה בציצית-ראשו ואינה נותנת לו מנוחה. הלכו דרך שדמה לא מעובדה. עבים קלים וצחורים כחתיכות-מוך צפו בשׁמים, דלקו זה אחר זה, ועל פני קרקע השדה רצו צללים אלמים וענקיים. שני צלליהם הם יש שנתקלו בהם ונערכו עמהם בשאיפתם החזקה והבלתי-מובנה… והגן שעמד לימינם היה חשך ומלא סודות כחיים בעצמם. רחל לא חשבה כבר אודות אחותה, אלא שהיתה שרויה בעצבות סתמית. שמעה את התלבטות כנפי בגדו של האיש ההולך לימינה, אל רגליו המזדקרות בלכתן, שמעה את נשימותיו הכבדות דרך נחיריו והאיש נראה לה עתה פשוט, נוח וטוב. היה דומה לאותו ה“סטודנט הזקן” שידעה אותו בשעה שהיתה גימנזיסטה. הגימנזיסטות היו אוהבוֹת אותו, וכתוֹת כתות חזרו אחריו. אף לאותו סטודנט היו עינים כחולות וגוף גדוֹל… נזכרה פתאום בילדותה. כשהיתה תינוקת והוא גימנזיסט הלכו אף אז בדרך זו אל הטחנה. היא פעוטה ועליזה, הוא — עלם יפה, גבה קומה, בעל שפע חיים ותנועה. וחמלה תקפה אותה עכשיו על אותו הגימנזיסט שנזדקן, התמעך ונעשה זעום… ורגש שׁל חבה תקפה אותה פתאום אל אדם זה, ורצון עז לגפפו, להוליד גחוך על פניו. באופן אינסטינקטי חבקה את זרועו ובכל כבד גופה החם נשענה עליה. חייך מאירסון ואמר: — כשהיתה פעוטה, פעוטה, בעלת-תלתלים צהבהבים וצחוק מצלצל יפה, ואני אז בגימנזיום, הייתי אני מוליך אותה בדרך זו, עכשיו מוליכה היא אותי, נהח… — נפלא! — קראה רחל — אף אני נזכרתי ברגע זה באותם הימים… היך זה מצא את מחשבותי? — האומנם? היא לא היתה אז מחבקת את זרועו, מפני שאני הייתי גבוה והיא קטנה. היא היתה אז מחזיקה בכפי. — כיצד? כך? — שאלה ונטלה את כפו. — ח-ח… כך! ומטלטלת אותה, מטפטפת ומטלטל את כפי. כך, כך, ח-ח-ח… וכל הדרך הלכו והחזיקו אשה בכף רעהו. הטחנה היתה כלה חרבה, נשארו רק כתלים ערומים וקופת-אבנים. נשתמר רק המגדל ושפודו כאצבע ענקית היה עדיין נעוץ בשמים. טסו עבים צחורים ממעל לו ודומה היה שעוד מעט ואחד מהם יתקל בו, וחתיכת ענן כמוך לבן ישאר תלוי ומתנופף על חודו… הם הוציאו כף מכף ורגעים אחדים עמדו שניהם וראשיהם מופשלים כלפי מעלה… פתח מאירסון ואמר: — היתה טחנה, ישב בה טוחן. הגלגל היה סובב ושאונו הלך למרחוק כתות של עגלות היו באות אל הטחנה והולכות טעונות שקים, ולא פסקה על הדרכים שריקת-האופנים. ורצועות הקמה על האדמה… והרי — הטחנה נהרסה, הטוחן מת; בני-האדם שהיו מוליכים את הקמח ואת הדגן — היכן הם? מי שבנה את הטחנה והקים את המגדל בודאי היתה לו איזו תכלית, איזו כונה לעתיד לבוא. עומד לו עתה המגדל לבדו, ולמה? בשביל מי? — כך, כך… — דובבה רחל ונפשה נתעגמה מאד-מאד. — מגוחך, מהמ… — חייך לתוך זקנו, כשראשו היה עדיין מופשל למעלה. — מה מגוחך? — הכל… אף החיים. רחל! — אמר פתאום — נעלה למעלה! על המגדל… התרגש ממחשבה זו, ידיו התחילו כבר מתנועעות ורועדות בעצביות מופלגה, ודבר במהירות, במהירות: — נעלה, נעלה. כשהייתי תינוק… תינוק קטן, כך… נכספתי מאד לעלות על ראשו ולהשקיף משם על העולם. בכל נפשׁי, זוכר אני, נכספתי זאת… נעלה, נעלה, רחל! שם… אמצא את ילדותי מחכה לי… ידעה רחל שהמדרגות במרום הן רקובות וסדוקות וסכנה גדולה להתיצב עליהן, אך לא אמרה לו כלום, מפני שצר היה לה לחבל את אילוזיתו. — עתה אי אפשר בלילה. בשעה אחרת אקרא לו ונעלה. כתינוק שמנעו ממנו את חפצו נעלב כביכול, ישב על אחת מאבני המקום ונשתתק. פתאום פתח ואמר: היתה ילדה עליזה בעלת שערות צהבהבות. החמה לה זרחה, השמים חגגו ממעל לה, והיא בשמלתה החדשה ובנשׁמתה הבלתי=מקומטה; ויצור יפה זה הולך לו לבטח, באמונה וצוחק. ופתאום איזו יד אכזריה בדמות מקרה נבער מחוסר כונה ותכלית, חוטפה אותה באמצע הצחק, משליכתה לתוך המים ומוציאה אותה משם לקויה, כלה צבה בבטן נפוחה, בעיני-זכוכית מחוסרות זיק-חיים, וטומנה אותה לעולמים עמוק באדמה, באמצע הצחוק… למה? רחל הקשיבה לו בידים שלובות על חזה. פחד מלא את כל חללה מחמת דבריו אודות אחותה. נורא היה לה לא רק גורלה של בלה, אלא בכלל גורלם של כל הברואים. כיצד לא עלתה זאת על דעתה קודם? ובאמת, הרי זה מבהיל: בשביל מה מתה בלה? למי נצרך זה? איזה מקרה נבער מחוסר כונה ותכלית… זמן רב גם אחר שנשתתק עמדה בלי-נוע ולא הוציאה אפילו הגה מפיה. מבט עיניה הגדולות והפקוחות לרוחה היה כשל-איש שנבהל פתאום… התרומם מאירסון מעל האבן והתחיל תועה איך ואילך מסביב לחרבה. אחר כך טפס ועלה על אחד הזיזים הגבוהים שהיו בולטים מן הכתלים וישב שם. בחשכה קשׁה היה לראות כמה הוא מחזיק, ובגופו הגדול והשחור נדמה מרחוק לאיזה עוף-אגדה גדול ומבעית… והוא דבר משם בקול נחנק, חרישי. לא את כל דבריו שמעה רחל מרחוק, ומה ששמעה היה ספוג רעל. האדם הנבער שקוע יותר מדי בעסקיו ואינטרסיו, לפיכך אינו שומע את הפסיעות הנגררות אחריו, פסיעות-גנבה חרישיות. זה פוסע המקרה מאחריו… טוֹוה האדם חלום יפה, וזה שולח לשון מאחריו. אך יעלה הרצון לפניו. אך יתקפנו הקפריז שלו ויוריד את ידו — וסליק! והחלוֹמות היפים והעבודה הגדולה — עורבא פרח! נושאת מיניקה על זרועותיה איזה שקסכיר או גלילי, יצאה ביום טחב בסנדל קרוע, וקבעה נפש האנושיות נדחה הפרוגרס למאות שנים. חחח… סנדל קרוע זה… ח-ח…. רחל שתקה — שתקה ופתאום פרץ צחוק לעג מפיה. — מה לי ולכל זה! — קראה כשסבבה על עקבה — איני יודעת ואיני רוצה לדעת מה יהיה לאחר רגע. צריך להשתמש בדק שאני חיה, ואחר כך… עט! היא גופא הרגישה בטון שלה שהוא משׁונה, שהוא מחוצף קצת, אלא שלא יכלה לשלוט ברוחה… צחוק קלוש ופנימי נשמע מעל חומת החורבה: — נהח… זהו הטרגיסם שלנו. תאות-החיים מרתקת אותנו אל פגעינו. חדלי-כה אָנו לגמור בבת-אחת את הקומדיה… — הביתה, הביתה נלך! — התחילה מזדרזת פתאום — הוא נשאר פה? אני הולכת, אני הולכת… ובדרך היתה נפעמה מאד. התחילה כמה פעמים לדבר אך משום-מה א מצאה הפעם את אותן המלים הנחוצות ולא גמרה את משפטיה: "אבל אדוני… ובכל זאת… כשאדם מתאונן לפני, אני מבינה לו… לא כך?… יש בחיים אהבה… הצער שבלב שישׁ בי, מבין הוא… אַח, לא זה, לא זה… מבין הוא? קשה לי לבאר לו… אני משתתפת בצערו של אדם, ובכן… אל מלא רחמים! למה לא תוכל לומר לו מה שרוחש לבה? האומנם כל מה שפועם שם, באותו מקום שקוראים לב — שׁטות, שטות? כיצד?… כשהלכה אחר-כך אל ביתה לא זמרה עוד בדרכה. ערפל תעה בתוכה פנימה והעכיר את זיו עולמה. הלכה רחל אל אדם זה, שהיה ימים רבים נסיך-חלומותיה, עם שמחת-חיים גדולה בלב, עם אמונה רבה; אך נסיונות לא היו לה, את האדם לא ידעה, לפיכך כשנשב בה זה במרירות יאושו, שמחה זו נפחדה, התכוצה, קטנה. והיא לא ידעה להיכן תלך, להיכן תשא את שמחתה הקטנה והנבערה הזאת… התמרמרות רבה קמה בקרבה פתאום על מאירסון מבלי שתבין למה ובשביל-מה. — הרי זה אדם אי-נורמלי, ואני לא ידעתי! מה יש לחכות מכגון זה… — דבר אל נפשה וצחקה צחוק סרקסטי. עברה בדרכה על פני חלונו של גברילין. דרך הוילון המשולשל חדר החוצה אור לבן וישר, צלו שׁל הפרופיל שלו היה כפוף אל השלחן, ועל לבה עלו מחשבות חדשות אודות אדם זה, שלא חשבה אותן עדיין מעולם. “הוא כותב עתה, חשבה, איזה מאמר פּוֹפּוּלרי וחולם בודאי על החזקת טובה ופרסום מצד קוראיו. הוא בטוח שהוא עושה מעשה גדול. אבל בעיני אדם, נאמר, **כד”ר מאירסון**, למשל, מה קלה ופעוטה כל כתבנותו זו. גברילין מאושר עתה, יש לו רטט-יצירה, ח-ח-ח… וחלומות על כבוד ותהלה, ח-חַ… מי יודע שמא ימות מחר? תמהה בעצמה למחשבה המשונה שנפלה פתאום במוחה, והמשיכה לרקום את חוטה: “המקרה אורב לכל איש. מאד אפשר הדבר שישׁכב לישון היום אחר עבודתו, ולא יוסיף קום. הרי זולאַ…” צחקה בלבה על שדמתה אותו לסופר שני. אלא… המות משוה את הכל. “אמת הדבר — הוסיפה לחשוב — זקוק אדם לשקר, לאונאה עצמית בשביל שיהא טוב לו”… IV. ברחל נתהוה שנוי. פניה כאלו קטנו ועיניה נעשו יותר גדולות ומבטן — יותר עמוק. ובתמידות היתה משתקעת במחשבות. עם הפועלים פסקה לטפל. אבד החשק. עם גברילין מעטה להתראות, מפני שזה היה מלאה אותה בחקירותיו על רשלנותה, היה מיסרה ומפציר בה. היא לא יכלה להסביר לו למה רפו ידיה, למה אין העבודה בתוך הפועלים מושכת את לבה. שלות-נפשו ובטחונו בחשיבות חייו ועבודתו הרגיזו את עצביה. אלו אפשר היה להשקיף על עולם חלומותיה, הרהוריה ותקוותיה שהיו לה קודם, כי אז נגלתה בירת-אגדה נפלאה עם פלטרין וטירות מוארות באור בקר ורדי, עם גנות ופרדסים נוצצים בטל ושטופי-חמה. עכשיו מתוח על בירת-אגדה זו ערפל עכור… יש שהיא משתדלת לחדור דרך ערפל זה, לשׁוב אל טירותיה והיכליה, ואז היא מוצאת שכל מה שהיה קודם חשוב בעיניה, אפשׁר שאינו חשוב כלל וכלל, ומה שהיה מפרנס את נשמתה — אפשׁר שאינו אלא פרי הזית-ילדות מחוסר-טעם, ואינו עיקר. ישנה בודאי נקודה אחת חשובה, שעליה צריך להתיצב. אלא איה? בלילות קושמרים נדודי-שנה, כשהיתה רחל מהרהרת ומהרהרת במאירסון, היתה מסתמנת תמינתו לנגד עיני-רוחה רק כפי שראתה אותו במומנטים ידועים, למשל כשהוא עומד בשעת בין-השׁמשות יחידי על גבעה בתוך קמה וצלו הארוך מתמתח הרחק-הרחק מאחריו; כשהוא צמח ועולה פתאום בלילה, בחשכת הגן, מתחת אחד האילנות, דומם וסודיי; או כשהוא תלוי ועומד בלילה על אחד מזיזי הטחנה החרבה שחור ואורך… ומפיו מתמלטים דברים קודרים, כשביבים שחורים… כל זה היה ממלא אותה איזה –פחד מיסתיי ומשך אותה בקסמי-סוֹד. מכיון שהיתה משתחררת משעוריה היה איזה כח דוחה אותה אל הסירה, לנסוע אל חצר דודה… שם כבר היתה הדודה רצה לקראתה ולוחשת לה בפנים מפיקים דאגה ופחד: — איננו…. מן הבקר הלך ולא אכל כלום לא אכל… רחל אינה עונה כלום. דאגת האם לתיאבונו של בנה הרגיזה אותה משום-מה. היא נכנסת אל חדרו, יושבת לה בקצה מטתו, ומתחילה קוראת. אחר רגעים אחדים נכנסת הדודה ומציגה על השלחן מטעמים אחדים. — רואה את, רחל’ה, צליתי אפרוח בשבילו, שמא יטעם. הבאתי אף כף מרק, רקיקים אחדים מטוגנים בדבש… שמא יטעם, אוי לשנותי… תדיר דברה בלשון הקטנה, אעפ"י שעמדה על השלחן תרנגולת גדולה, קערת מרק, ורקיקים למכביר… אחר רגעים אחדים נכנסה טוליה, ובידה עוד פינכה. — הבאתי חלק מן העוגה שאפית אתמול. שמא… כשהיתה האם או הבת קוראות למאירסון שיאכל, היה מחייך, מחליק בידו על ראשן ואומר: — איני תואב. האמינו. אתם רעבים תדיר, ואני תדיר שבע, למי יותר טוב, אדרבא? ולהפציר בו לא יכלו, מפני שהיה מתרגז על נקלה. רק רחל היתה משפיעה עליו בענין זה לטובה, ובני-הבית ראו אותה כראות מלאך מושיע. הוא כבר הרגיל למצוא אותה בחדרו. יש שהיה מהלך אילך ואילך בחדרו, כדרכו, נוהם אל עצמו מתחת לחטמו, ושעה מרובה אינו פונה אליה אפילו במלה אחת, כאלו לא הרגיש בה. רק כשהיא קמה לילך, הוא מתעורר ממחשבותיו. מעכב ומתחנן לפניה שתשב עוד, שחביבה עליו ישיבתה אצלו. והיא היתה נשארת ומהרהרת את הרהוריה בטקט מתאים אל פסיעותיו התכופות. פתאום היא נזכרת ואומרת: — לאכול אני רוצה. שמא ישתתף אתי בסעודתי. לסעוד ביחידות אין לי חשק. — נוּ-נוּ, תנסה נא. אולי תוכל. אין לי תיאבון כלל וכלל. כשאני אוכל יש לי כאב ראש. — אין דבר, אין דבר! בשבילי, בשבילי… נוּ — ותוך כדי דבורה היא מחזיקה בשרוולו, מושיבה אותו לפני השלחן, מציגה לפניו ולפניה פינכאות, והוא משתעבד בהכרח לרצונה. בשעת הסעודה הוא מרבה לדבר. הרומים אמרו: נשמה בריאה בגוף בריא. וזה לא נכון, לא נכון… האכילה השמנה, הגוף הבריא הם כבלים על הרוח, קושרים הם אותה אל הקרקע, אל תאוותיה השפלות קושרים הם את הרוח כך… גבורי-הרוח, החוזים, הנביאים, המשוררים, מטיפי-הדת היו כחושים בבשרם, היו בזים לכחות הגוף. להיפך… הסגופים, התעניות, מה הם? כל מה שמשקל הבשר היה נפחת, כל מה שהגוף נעשה רזה יותר התלקחה יותר הנשמה… אבל הבריות הללו, רחל, הבריות הללו היו כ… כצמחי גן-החורף. את כל ארץ הצפון כסה בגדוּלי-דרום, את הרויא שם לא תשנה לדרומית. הבריות הללו, הנביאים, המטיפים ודכותיהם, הם נוצצים וכבים, נוצצים וכבים כגצים שיצאו מתחת הפטיש… לא יתלקחו עולמית לאש ל“נר תמיד”… האדם הנורמלי, החזק בגופו… בגופו, כן… בעל המוסקולים, התיאבון הגדול והשנה הארוכה והמתוקה, בעל התרוות הבהמיות ותשוקת החיים… אדם כזה לעולם יעמד. וכי לא כך רחל? האידיאלים. השאיפה לקרבנות, מה הם, כך, מה הם?… רק חלומות של מה חולה… מחות חולים, נדלקים היו מרובים אצל האנושיות, ומה בכך? פסיכוו?… חברתיי או אינדיבידואיי — אחת היא. הרבה הרבה הוא מדבר, ורחל אינה שוכחת להשתמט בהתלהבותו ומגיש לפניו פינכה אחר פינכה… והוא מתרגש כבר, קם מעל הכסא ומדבר מתוך תנועת ידים עצביות. ממעך את המפה, טורף ומורט את זקנו, ורחל מקשיבה אליו כתלמידה טובה. סופגת בצמא הכל. מה שהיא מבינה ומה שאינה מבינה. ומרגישה בתוך כך איך שהאור בקרבה מתמעט ונדעך… פתאום יש שהוא מפסיק באמצע דבורו, פניו נעשים חורים, לוחץ את כפו אל ראשו: — אח! ראשי, ראשי! — נאנח הוא ומתמתח על מטתו. רחל נבהלה ממהרת ומביאה בעצמה מים מן המטבח, בכדי שלא להחריד את בני-הבית. היא כורכת את ראשו באלונטית רטובה ויושבת על ידו. — נדמה לי ששמו חשוקי-ברזל צרים על קדקדי. תדיר כך… אחרי האכילה, אה!… ורחל יושבת על ידו, אינה מסלקת את מבטיה מפניו המעונים ושותקת ומגרשת את הזבובים מעל פניו. והמלה רבה אל אדם זה שוטפת אל לבה, ומרגישה היא שאדם זה קרוב אל לבה, שׁגורלה-מזלה כרוך אחרי עקבותיו. רחל גופא לא הרגישה בדבר היך שנעשה לה לצורך הכרחי לראות את מאירסון יום יום. יש שהיתה יושבת בחדרו זמן רב, קוראת וקוראת ומחכה, והוא לא בא. אז היא נעשית זעומה, יוצאת השדה ותועה שם זמן רב בלי-מטרה. לביתה היא חוזרת מרוגזה, זועפה, וכל הלילה אינה ישנה. ומה היא חסרה, אינה יודעת. פּעם אחת בא אליה גברילין עם אסתר, אחת ממכרותיהם ממינסק. אסתר היא סוציאל-דימוקרטית עליזה, בעלת חיים ואנרגיה. רחל שמחה מאד לקראתה ולקראת גברילין, שלא ראתה אותם זמן רב. הושיבה אותם על דרגשה, והיא בתוכם, ובקשה את אסתר שתספר לה חדשות ממינסק. — כאן, בפרובינציה — אמרה — כמדומני שחלודה עלתה עלי, באמת… השעמום מבהיל. — אבל על אודותיך ספרי לי חדשות, רחל! אומרים שנשתקעת בנירונה. גברילין אומר שמסדרת את אכּספּּדיציה, שתלך ותבקש את חביתו של דיאוגנס, בכדי שתוכלי לדור בה. וכי לא כך? צחקה רחל ובתוך צחוק ותרעומות כביכול סטרה בכפה על ערפו של גברילין סטירה כל שהיא. — ובאמת, הוא אומר שאת הפועלים המסכנים שלנו זנחת לגמרי — אמרה אסתר באירוניה. רחל שנתה פתאום. — במטותא ממך, אסתר! אל תגעי בשאלה זו. גברילין זה כבר הלאני. חדלי את, לפחות — אמרה וגבותיה נמשכו מחמת התרגשות. אסתר הניעה בראשה. — טצ—טצ—טצ… ואסתר התחילה מספרת בסגנון בדיחותי על ישיבתה האחרונה במאסר. היך שיצאה פעם אחת בלילה מן החדר, לבשה את בגדי השומר השכור וטילה זמן מרובה. ספרה על אדות “התענית” שערכו. ספרה על יסוריהם וענוייהם בסגנון שטחי, קל והתולי. דברה על אוֹדוֹת פועלים ופועלות מודעים, שרחל היתה תמיד אוהבת אותם בשביל אידיאליותם, אופן חייהם החפשים, הפשוטים והטהורים… נעשתה רחל שמחה, ושבעת רצון באסתר וגברילין. “הרי הם באמת צעירים נפלאים”, חשבה, והתחילה מזמרת אתם יחד איזו זמרה פרולטרית חדשה, שהביאה אסתר מן העיר. נזכרה אסתר פתאום ואמרה: — אח! כמעט ששכחתי. קראתי הערה מענינת על אודות מאירסון שלנו. — על אודות מאירסון? — קראה רחל בהתעוררות, אָדמה ולבה תחיל דופק דפיקות קלות ותדירות. — כך בנומר 21 של ה“השתחררות”. פה לא נתקבל עדיין אותו הנומר, ובמינסק קבלנו אותו זה כבר. הנה… ואסתר הוציאה מכיסה גליון מעוך וקראה: “**הד”ר** מאירסון פסק זה זמן רב לעבוד במפלגתנו. לבסוף יצא מתוכה לגמרי. הוא נסע אל ארץ מולדתו, לנוח אצל אבותיו. הוא חולה מחלת עצבים". — האומנם? — קרא גברילין — ואני הייתי כל הזמן מתכונן לילך אליו ולהתודע. והנה — פסיק חבר-לדעה! רחל חטפה מיד אסתר את הגליון וקראה אותו שוב שתים-שלש פעמים בפני-עצמה. — את באה אליו יום יום, וכי לא כך? — שאלה אסתר. — כך — ענתה לא בחשק. — ומה דעתך עליו? — היינו? — אומרים שהוא פשוט משוגע. — אני מבקשת אותך, אסתר! אל תדברי כך בפני… איני רוֹצה לדבר אתך על אודותיו, אסתר!… — קראה רחל מתרגשת. — מה זאת לך, רחל! אסורים ואסורים! כמה פעמים כבר אסרת לי לדבר היום? תודה לאל, יש לנו כבר חופש-הדבור. האיספרוניק שלנו גם כן מסכים לזה, ואת… רחל לא ענתה לה. היא התהלכה בחדר אילך ואילך, כלה מתרגזת וסוערת. קרעה חתיכות-ניר לגזרים קטנים, שמה אותם בפיה, זרקה אותם על הקרקע. אסתר נסתה לדבר, לומר איזו הלצה, אך לא הצליחה למלט איזו מלה מפי רחל. חשבה היא וגברילין עוד שעה קלה והלכו. רחל לותה אותם דומם. כשיצאו מן החצר חפצה כבר רחל לרוץ אחריהם, לבקש מהם סליחה. אבל היא לא עשתה זאת. תפשה את ראשה בשׁתי ידיה ונשארה עומדת קפואה באמצע החדר. — אַח, מה היה לי! — קראה נואשה אל עצמה. ברגע זה כאלו נחור לה שצלו של מאירסון שׁטוח לפניה לרחב דרכה ואי אפשר לה לדלג עלָיו; שכל חייה יהא אדם זה פוסע אחריה בבחינת רואה-ואינו-נראה פסיעה אחר פסיעה, קודר אלם ונסתר כמזלו של אדם… ותמיד תמיד יהא מכבה כל צחוק על שפתיה ומצנן כל שמחה בלבה… שלא במתכוין נתקל מבטה בפירמידה שעמדה בזוית חדרה, במדונה שלה, ולבה התכוץ מעצבות-יאוש… ברגע זה כאלו התחילה מרגישה שאסתר וגברילין באו אליה וישבו אצלה כאנשים זרים; שרחוקה היא עכשׁיו מכל אותה חברת הצעירים הנאורים, המאמינים והעובדים, שכל כך נעים וטוב היה לה בתוכם… דומה שנשמתה התעטפה בשולי אדרתו השׁחורה של מאירסון. ובזו הפעם הראשונה החליטה שלא תלך שׁוב אל דודה ולא תראה שוב את פניו. אחר כך חשבה שכל זה בא לה מפני שישבה זמן רב בעירה הקטנה יחידה, בלי שום חברה. צריך לנסוע לעיר גדולה, לחזור שוב אל עולם הצעירים ואידיאליהם, שם יפוג שכרונה, יפוג הקיטור הרע שהמם אותה… “אומרים שהוא משוגע”… כך, כך! הוא בעצמו אמר לה כמה פעמים: “אני מתירא, רחל, שמא אשתגע. בודאי אשתגע, אם כבר אינני משוגע. כלום חושבים הבריות כמותי? אלא, מי יודע שמא משוגעים הם אלה שאינם רואים את האמת הנצחית שׁל החיים? האמת הרי תשאר עמדי לעולמים.” ומשונה! ביחד עם זכרון זה התרחש בזוית רחוקה ונסתרה בלבה רעיון לא-ברור מעין זה: טוב היה באמת אלו השתגע באמת… מה שנוגע אליו, טוב לו מותו מחייו…. אך מיד רקקה ואמרה: “טפוּ! מה אני, השתגעתי? איזו מחשבות-שגעון!…” בערב אותו יום לא הלכה אל חצר דודה, ומחר כל היום נשארה בבית, טילה הרבה בעיר, קראה הרבה, שכבה על דרגשה והיתה הוזה, וכמדומה שלא חשבה כלל אודות מאירסון. לעת הערב התרוממה פתאום, לבשה את מצנפתה והלכה אל סירתה. דבר זה נעשה כאלו מאליו, שלא מדעתה. היה אז ערב יפה. הלבנה עמדה בשמים במלואה, והמרפסת וכתלי הבנינים בחצר היו כמלובנים בסיד. הד"ר מאירסון הלך על המרפסת אילך ואילך, טוליה ישבה על המעלות, כדרכה, ושתקו שניהם. טוליה ראתה מרחוק את רחל וקריאה פרצה מפיה; קפצה מן המעלות ורצה לקראתה בזרועות פשוטות, מאירסון התיצב וסקר אותן מרחוק. — אַח, רחל, כל כך דאגנו, כל כך דאגנו… למה לא באת? אף הוא שאל כמה פעמים: איה רחל? למה לא באה רחל?… רחל אף היא הרגישה שמחה פנימית לראות את שני האנשים הללו. נשקה לטוליה וזמן רב טלטלה את ידו של מאירסון. — ואני כבר הייתי מלא חרדה שמא בגדת בי — אמר מאירסון. — האומנם? — כך, הרגלתי לראותה יום יום, ופתאום — אבדה, כאלו צללה בתהומות… שלשתם הלכו הגנה. טילו במקום שריח התפוחים היה מתוק; הבריות והאילנות המוארים באור הלבנה לא היו דומים לאלו שביום… כאלו התחדשה בהם נשמה יתירה יפה ונוגה. טוליה התאוננה על כאב ראש והלכה לישן. נשארו רחל ומאירסון לבדם. נגשו שניהם אל הגדר הדחויה המקיפה את הגן, נשענו עליה והסתכלו בשדה. שם טוה הלילה חלומות-סודות מרוקמים בקוי-לבנה ובריחות רעננים. צריח הצפרדעים נשמעה מקרוב. — כמדומני, — אמרה רחל, — שערב יפה כזה עדיין לא היה בין הקודמים לו. אבל באיזה מקום אחר ראיתי ערב מעין זה? אח, למה איני זוכרת, אימתי ראיתי? היכן? ערב ערפליי כחול-חורור, רזיי ומושך. היכן ראיתי?… שני צעירים באו אז מן המרחק, קרבו אל העיר, ערב כזה היה אז… — ראתה בודאי איזו תמונה מאת… — אה, כך, כך! נזכרתי! — הפסיקתו בשמחה — אצל סגנטיני, כמדומני יש ערב מעין זה… זכרתי! — רחל! — אמר מאירסון פתאום — אני מבקשה, נלך אל הטחנה. אני מתאוה מאד לעלות על ראש המגדל. — למה יש לו חשק משונה ועז כזה? כלום אינו חושׁש שמא יפול משם? — שמא אפול? האדם ששומע בכל מקום את פסיעות המקרה אחריו אינו מפחד כבר. חושק אני לעלות אל ראש המגדל, ולמה? איני יודע. שמא אין זה אלא מדוחי המקרה, לץ רע זה, מי יודע… רוצה אני לראות שם את חלום נעורי… הסתכלה רחל בפניו ונמלה עם לבה אם לומר לו את האמת ע"ד המעלות הרקובות אם לאו. והחליטה שלא תאמר. — לעת אחרת, אדוני, לעת אחרת. בלילה אי אפשר שם. אדוני! — אמרה פתאום — קראתי על אודותיך באורגן שלכם… — מה קראה? — כי יצא מן המפלגה? — האומנם? עוד מה? הם לא כתבו שמשוגע אני? — שם כתוב שנסע להוריו לנוח, מפני שחולה-עצבים הוא. — ח-ח-ח!… ח-ח-ח!… עוד תראה, רחל, שיבואו אלי בבקר לא עבות אחד אנשים ויקשרו את ידי ורגלי ויוליכוני אל בית-המשוגעים, ח-ח-ח… עוד תראה, עוד תראה… — הוא צחק צחוֹק עצביי נורא, ופסע אילך ואילךְ בנפש סוערה. נגש אליה פתאום, ואמר: — ובאמת! תאמר לי את האמת, מה היא חושבת עלי? כלום איני משוגע! רק את האמת, רחל! הציצה בפניו ולא ידעה למה העיר עתה אדם זה חמלה בלבה כתינוק עלוב. הלבנה עשתה את פניו חורים-חורים, ועיניו היו נוגות כל כך. היא לא ענתה לו והוא נשקע במחשבות. פשטה רחל את ידה כלפי מעלה, אחזה באחד מזלזלי התפוח שנשענה אליו, ונענעה אותו כלפי מאירסון: רביבי-טל הומטרו על ראשו ועל פניו. הוא הזדעזע. את פניה לא ראה, מפני שהיו מעולפים בצל. רק שני טורי שניה הלבנות הבהיקו בחשכה. לא התאפק וחייך בחיוך ילדותי משונה. — אח, עלומים!… פרצה קריאה מפיו. אם היה זה צר על דאבד, או התפעלות ברגע ההוה — מי יושע? — אדוני! — אמרה רחל פתאום — למה פסק מהיות סוציאל-דימוקרט? היינו, אני יודעת למה… אבל היה היה עובד, הרבה עבד. איך היה הדבר?… העביר את כפו על פניו ושתק. — אדוני!… — איני יודע היך היה הדבר, איני מבין כלל, אלא… בבקר אחד היה הדבר. קמתי משנתי ומצאתי שהאידיאות בראשי, הספרים בארוני, והבריות מסביבי, — כל אלה שהיו קשורים בעולמי באלפי חוטים פנימיים… שאהבתים…. כל אלה זרים…. זרים… נפרדים ובודדים זה מזה, מבינה היא?… האידיאות היו כסמרטוטים תלויים במוחי ולא ידעתי למה הן, לא ידעתי… כלום עשו את האדם לפחות אומלל? כלום עשו את החיים ליותר קלים ונוחים? כלום… כלום… כלום נטלו את המות מתוך החיים? והספרים… אלו מרמים, היא מבינה, באופן גס מרמים!…. מה הם אומרים לאדם? מה הם יודעים על חידת החיים, על האלהים? עורים הלכו הבריות מעולם וכך ילכו לעולמים. והבריות גופא… הרי כלם הם בודדים, זרים זה לזה. מה היא סבורה? אדם היא רואה? מדברים מתחת למסכה. האדם לא נתגלה עדיין… רק בצוחתו מחמת כאב יש שאתה שומע אותו… בבקר אחד ניערתי ומצאתי שאני נתון מתחלת בריאתי בעולם זר בין זרים עולמית — זרים… לאחר זמן יבואו איזו בריות, שאיני יכול אפילו לשערם: אפשׁר מנוולים יהיו, אפשר טובים יהיו, מי יודע… כך, יבואו בריוֹת אלו, יהנוּ מפרי עבוֹדתי, יחגוּ על קברי, אם יזדמן המקרה לידם יעשו עליו את צרכיהם… בשביל מה… כל ה“היסטורי” הזאת? מימי ילדותי נשאר במוחי יום אחד כחלום. חפרו ביום סתיו אחד תעלות משני צדי דרך-המלך סמוך אל חצרנו. קרונות היו באים מאיזה מקום לא ידוע, טאנו עליהם את העפר וחזרו לאותו מקום לא ידוע. ואני, תינוק קטן, לא בנתי משום מה טרחו הבריות? בשביל מי ומה? זרים היו במקומנו, ומכיון שנגמרה מלאכתם לא חזרו שוב… בבקר אחד ניערתי ושאלתי: למה כל זה? למה? דקים אחדים שתק. אחר כך משך בכתפיו ואמר חרשׁ, כמו אל עצמו: — איני מבין, למה?… יודעת היא — אמר כשהתעורר קצת — ואז הרגשתי בדומיה הנפלאה הממלאה את חללו של עולמנו. ומתוך דומיה זו הבחינה אזני את פסיעות המקרה, רק המקרה… הבריות אינם שומעים אותה. ואני שמעתיה, דומיה זו. היא מסביב ובתוכנו… הס-ס! דומיה מופלגה, מבינה היא? ולכאורה הרי זה טוב, טוב מאד!… וכי לא כך? אך בני-אדם סוברים שאין זה כך, שאין זה כדרך הטבע, לחשוב מחשבות אחרות משלהם, ולשׁמוע את דומית-הנצח של העולם. משכוני אל הרופאים, הודיעו לי שיגעתי את מוחי יותר מדי, ודנוני בגזרת גלות למקום רחוק מקולטורה וצבוריוּת, ה… עוד הרבה ספר לה גם על הגליוצינציות שלו. ורחל — הרי זה משונה — שמעה את דבריו ותמהה בלבה היך זה היה אדם זה מוליד בלבה רגשות אחרים חוץ מהשתתפות וחמלה על בדידותו הנוראה. משונה היה הרושם שעשה עליה ספורו. חשבה בלבה: “הוא חולה בודאי…” אבל לא הצטערה על זה. דבורו היה שלו, שוה ובנחת, ולא התרגש כדרכו. נדמה שלדידיה הגליוצינציות, הוכוחים בלילות עם חבר שמת לפני כמה שנים בארץ-גזרה, — שלדידיה הן בגדר הטבע ואין מה לתמוה. רחל לא חזרה באותו ערב אל ביתה. נשארה לישן בחדרה של טוליה: שם היתה תמיד עומדת בשבילה מטה מוכנה. ברגלים שורכות נכנסה לחדרה. טוליה התהפכה על צדה השני. — רחל? — כך. למה אינך ישנה? — והוא… גם כן הלך לישן? — כך. יותר לא דברו. בתנועות מרושלות פשטה רחל את בגדיה, וזמן רב לא יכלה לנום: ערפל מעיק תעה בלבה… בשעה מאוחרה בלילה ניעורה רחל משנתה על ידי צוחת-הדלת: טוליה נכנסה על ראשי אצבעותיה, לבושה רק בכתנתה. — טוליה! מה זאת? כלום אינך ישנה עדיין? — שאלה אותה רחל. נגשה אליה טוליה, ישבה על מטתה ואמרה בלחש: — אצלו הייתי… — אצל מי? — אצלו… אצל שלמה שלנו. — כיצד, בכתנתך? — לא, לא בחדרו… מאחורי הדלת. בכל לילה אני עומדת מאחורי דלתו ומקשיבה. שומעת את? שומעת את?… היא הרימה את אצבה כלפי מעלה. פניה נעשו מאומצים, ואזניה — נטויות. בדומית-הלילה נשמעו מאיזה חדר רחוק פסיעות אטומות, תכופות ובלתי-פוסקות. — הוא רק הולך והוֹלך… והוֹלך… למה אינו ישן? מהו מהרהר? אֵלי, הרי זה מבעית כל כך. רק הולך, שומעת את? — שוב הרימה את ידה והקשיבה. — יודעת את? — אמרה אחר כך בלחש — הוא מדבר… — מדבר? מה משמע? — מדבר כשאין איש בחדר… אבא שאל אותו על זה, והלז צחק ואמר: “רק פרי דמיונך הוא. אם לא תוסיף לעמוד מאחרי דלתי לא תשמע כלום”. רחל! אולי את מבינה, מה זה? האם כל האנשים הללו כמותו?… אח, רחל, רחל! שערות אמי לבנו במשך הזמן הזה, ואבי… ראית מה רעו פני אבי? הרי הוא הוא יחיד, יחיד… ואני כל-כך אוהבת אותו… על לִבה של רחל לָחץ כבד נורא. היא אמצה את טוליה אל לבה ושתקה, ומתוך שתיקה גפפה אותה, כשתי תינוקות הללו העזובות, שפחד נפל עליהן… V. חורה, שתקנית ועצביית מהלכת רחל כל הימים. עם שערות פרוּעוֹת ועם עגוּלים כחולים תחת העינים יוֹשבת היא לפני החלון וסוקרת על הקיץ שהיה חולף ועובר על פניה בפלדות-החמה, בתרועת-צפרים, בשלל-צבעים, ובמוחה התרחשה בעצלות מחשבה אחת, תמיד אחת, עד לידי געל-נפש: "למה היא חיה כך החיים בטלים? יום הולך, יום בא, ואף זה יחלוף, והאחד דומה לחברו. תגמר ספר זה, תתחיל ספר חדש, אבל מה נותנת לה הקריאה? הרי כבר קראה הרבה ספרים, כלום יודעת היא היך לחיות? הרי אפילו אדם כמאירסון… אפילו הוא ניעור בבקר לא עבות אחד וראה שהחיים סתומים לפניו… ולבלות את הימים פה בעירה השוממה… יש שהיתה פתאום קופצת ממקומה וקוראת לעצמה: — צריך לנסוע! לנסוע אל אחת הכרכים הגדולות, למקום שהחיים שם סואנים, משכרים את הנפש, ובמצולתם טובעים כל החפצים והשאיפוֹת… אבל מה תמצא שם? בדותות חדשות!… הבריות לעולם ובכל מקום מרמים את עצמם. אנשים בעלי עינים פקוחות כמאירסון נסים משם. היו ימים נוצצים בטללי-אור ואושר, זרחו אוֹפקי עולם גדול ונפלא, שהכל שם יפה וברור, אבל אותם הימים עברו, עברו ואינם; מאותו עולם נאור בא אליה אחד מאזרחיו וספר לה שאף שם ריק, ריק… בחוץ הבהיק הקיץ בבקריו הבהירים והשלוים, בערביו הנוגים וההוזים; התפוחים פרחו והצפרים שרו בכליון-נפש. אך כל זה לא נענע אפילו נימה אחת בלבה של רחל. לא סרקה את שערותיה, לא עשתה את בגדיה, שכבה על הדרגש חורה, בכאב-ראשׁ, והרגישה רשלנות גדולה בכל גופה, אי-רצון סתמי ואפּטיה. בא אליה פעם אחת גברילין, אך היא שתקה, ענתה לו על דבריו בצמצום ובאי-חשק, וחכתה לרגע שיעזבה. ומכיון שיצא היה לבה נוקפה על שהלך, ונתמלאה רוגז על עצמה. אך בבקר אחד, בשעה שהשמים היו יפים ביותר, המרחקים הכחלחלים קסמו ביותר והצפרים שרו ב“דבקות” והתלהבות מרובה, — הרגישה פתאום רחל שבקרבה מתרחש דבר-מה ידוע לה מכבר, שׁברוך ובחום הוא נגש אל הלב ומשתפך בכל הגוף לכל עורקיו ותאיו כעין נחשול צורב, וכלך רועד מחשק עז לחבק את כל העולָם, לצחוק החוצה בכל כח שמחתך עד שצחוקך ישמע בשׁמים… מהרה רחל ורחצה את פניה, סרקה את שערותיה וקלעה אותן לשתי צמות שסבבו את קדקדה, לבשה את הסרפן החדשׁ שלה, יצאה אל המעקה וישבה ישר מול החמה, קראה בספר בעינים ממוצמצות וגחכה לעצמה כשהרוח הפושרת היתה מדפדפת ומהפכת את עליו של הספר, חשבה לפעמים אודות גברילין, והרגישה היך שהחיים קולחים ומרתתים בעורקיה… לעת ערב באה אליה טוליה ומסרה לה את בקשת אחיה שתבוא אליו מחר. רחל הבטיחה לו לעלות עמו אל המגדל, והיא דוחה את הדבר מיום ליום… בא גם גברילין. רחל מאושרה ושבעת-רצון מאורחיה הזדרזה לשפות את המיחם. וכשׁלא מהר זה לרתוח קראה את גברילין לעזרתה. שניהם עמדו על גבי המיחם בראשים כפופים ונלחצים זה לזה ונפחו על האש, ומגוחך היה לה זה ולא פסקה לצחוק. מגוחך היה לה גם כאשר עמדו שניהם אחר כך אצל המרזב ורחצו את ידיהם המפוחמים והיא זרקה מים אל פניו וצחקה בקול גדול. אחר כך ישבו שלשתם ושׁתו תּה, והיריעות על החלונות נפנפו חרש וגלו לרגעים מרחקי-זיו וירק-יערות, והתנועעו רבעי-האור על הקרקע, וקוי-החמה העַקומות נתקלו בכוסות התּה, התפוצצו שם ומלאו אותם זהב… לרחל נעשה הם. שכבה על מטתה, השיבה עליה רוח במטפחתה וזמרה איזה נגון רוסי. גברילין ענה לה ממקומו בטנור יפה ומצלצל. אחר כך יצאו מחוץ לעיר לטיל. חבקה רחל את זרועות גברילין וטוליה ושלשלתם שרו שׁירה אחת. שרו בטעם, בהרמוניה והם גופא תמהו לצלילי קולותיהם שהיו יפים כל כך בדממת השדות… כשחזרו נשאר גברילין בעיר, ורחל הלכה ללות את טוליה בסירה. לאט לאט צפה סירתם על פני המים הכחולים, ולאט לאט זחלו צללי שתי הבתולות הלבנות במים. החופים בערביהם, בחרשת-החצוּר הגדולה היו מעולפים אד כחול-בהיר ועדין. ושרטוטי כל הנמצא במרחק היו ערפליים ובלתי-ממשיים כמו חלום נשכח. עצבי רחל היו עדיין גרויים. אי-רצון סתמי תקפה, שלא מדעתה: איזו אנרגיה התעוררה בה ויצאה לבטלה… — התסורי עתה אלינו? — שאלה טוליה — לא. — תלוני אצלנו. — לא. — למה? — כך… תלתה עיניה בחרשה שנראתה לה מן החוף שכנגד מעולפה ערפל. שם יושב הוא בבדידותו הנוראה, עם מחשבה כבדה בלב… קשה היה לה לילך אליו עתה עם אותה שמחת-החיים מחוסרת חשבון ושכל, שפרכסה עתה בתוכה. שלחה את טוליה וחזרה לבדה. כעין נקודה בודדה ושחורה התנועעה סירתה. ולתוך נשמתה זרמה איזו עצבות חרש ובגנבה זרמה עצבות זו מן השמים או מן המרחקים הערפליים, דקה עדינה וערפליית-כחולה כמרחקים הללו גופא, כלילה הזה… במוחה רחשו מחשבות לאט ובעצלות כמו מרוך וּמהתעדן: "היה אביב וחלף. הקיץ אף הוא עובר, עובר… אחריו יבוא סתיו עם גשמיו וענניו. וכך חולפים חיי האדם, חולפים ואין שום כח שיעצר את מרוצתם. וצר היה לה על הבריות העלובות המחזיקות ברטט קונבולסיבי בקצה כנף החיים, צר לה עליה גופא. צר גם על מאירסון שנתמעך כל כך תחת עקת הרהוריו, והריהו כל כך גלמוד… כשקרבה אל ביתה, לא חפצה להכנס אליו עם עצבותה זו. ישבה על המעקה, הלכה מסביב לבית. תעתה בלי מטרה ברחובות. צללים נפלו מן הבתים וכסו את כל הרחוב לרחבה, והיא הלכה באמצע בפסיעות אטיות. חשה איזו קלילות בכל גופה, פסיעותיה היו כל כך קלות ופועמות, אף-על-פי-כן היה לה צר על שהיא לבדה, על שאין שום איש אצלה. נזכרה בגברילין, והחליטה לילך אליו, ומחשבות משונות מאד באו פתאום במוחה: “הוא יודע שאני יודעת את תשוקתו וחפצו, אלא שהוא פחדן, ואינו מעיז…” “אלו למשל אבוא אליו עתה בעצמי?…” המחשבה הבלתי-צפויה והמחוצפה שחלפה במוחה, הממה אותה, ואזניה אדמו, אעפי"כ הוסיפה להמשיכה: “הוא לא ישלחני מעל פניו, בזה אני בטוחה. מה יהא? אותו אעשה מאושר לשעות אחדות. בזה אני בטוחה; מענין הדבר להמם איזה איש באושר לא-צפוי כזה. ואני… את סקרנותי אספיק ותו לא. מהו זה, יקח שוד?…” לבה דפק במסתרים וחשה היך שהיא משתכרת ממחשׁבותיה הבלתי-צפויות. בחלונו של גברילין היה חשך. רגעים אחדים עמדה אצלו, אחר כך דפקה חרש בדלת. — מי שם? נשמע קול צרוד. — אני, גברילין! רחל… — אח! עוד מעט. נשמעו תנועות חפזון, דריסות רגלים יחפות על הקרקע, חכוך הכף בדלת. לבסוף נפתחה. — תחכה נא, רחל, עוד מעט ואדליק את המנורה. — דבר גברילין בקול תמוה ומחכה. את לבושו לא ראתה בחשכה. — אין צרך. באתי רק ליישב קצת… — — — — — — בשעה קדומה לפנות הבקר, בשעה שכל העירה היתה שׁקועה עדיין בתנומה, עברה רחל בפסיעות בדורות ופזיזיות מבית גברילין אל ביתה. הלכה בראש מוטה, שערותיה היו פרועות, הסרפן היה ממועך ומקומט; אחת מכתפותיה נשמטה מכתפה אךְ היא לא הרגישה בזה, רק רעדה לפעמים מקרת בקר… מכיון שנכנסה אל חדרה התנפלה לבושה במטתה, וכבשה את פניה בכר. הרגשת תיעוב-עצמי, בושה ופחד מפני מה שׁנעשה כפתה את נשמתה ברצועות-אש והדקה אותן היטב… ההכרה שאין לתקן את המעות העיקה עליה בכל כבדה, כאלו נפלה עליה חומה שלחצה אותה אל האדמה, ולא המיתה אלא השאירה בחיים עם הכרת המצב הנורא… זמן רב שכבה כך בלי תנועה. רק כשניעור היום עם קולותיו, עם אורו הבהיר, קפצה ממטתה ומבלי הסתכל לצדדין בראש מוטה, בפני-עפר חורים ובעינים אדומות ויבשות יצאה דרך חצרות וסימטאות אל מחוץ לעירה. רחוק מן הבריות עם זקירותיהם המיגעות, לבדה עם הזכרון הכבד, תעתה בשדה; וגבה על ראשה רעדה כפת קטיפה תכלת עם שלותה הצנועה והנצחית. הלכה בחרשת לבנות צעירות, בתוך קמה הומה ונורא וכבד היה לה… השמים כל כך זרים, רחוקים, לא מובנים; החמה מלגלגת באכזריות גאה, ומתוך ההמיה היבשה של הקמה, כנדמה, נשמע סודה… שעות שעות תעתה בשרב, עד לידי אפיסת הכחות. וכל מה שפחתו כחותיה יותר, כל מה שברכיה כשלו וגופה נראה כּסחוּף, שדוף וקלוש, — רוח ישאנו, בה במדה נראתה בעיני עצמה ליותר מסכנה, בזויה, עלובה ומעוררת רחמים… נפלה באיזה מקום תחת אלה ונרדמה תרדמת חרדה ונדודים. ארוכה היתה שנתה או קצרה, אך היא נעורה פתאום בצוחה, והסתכלה במבוכה לצדדין. וכמו ברק נחור לה כרגע כל מצבה עם בלהתו. ולבה התרוץ וגוע… כבר היה ערב. רוח קלילה נשבה, אך החום היה כבד ומחניק. מן המערב צמחה עננה קלה, שצל אפור ככנף שחור נפל הימנה על האדמה. סערה באה. בתחלה לא ידעה להיכן הובילות רגליה. רגש של בדידות נוראה תקפה אותה.וזו לה הפעם הראשונה במשך היום שבכתה. חרש זרמו דמעות העלמה הסמויות מעיני אדם, דמעות שופעות, חמות ומלוחות. הרוּח, שגררה אחריה בחוּטים לא-נראים את עננת הסופה היתה קלילה, חמה ומלטפת. רצתה הרוח ליבש את דמעות רחל ברוך ובעדן; התפתלה בשולי שמלתה, פזרה בחן את שערותיה והשתדלה לפיסה, אך כל זה לא נגע אל לבה שהיה כעוף נבעת… רחוקה מאד היתה רחל מן העיר, והיא הלכה בפסיעות מהירות. מן המערב זחלה וקרבה לאט לאט חשכה אפורה-כהה הרת בלהה. שם עמוק עמוק בסתר חביון העלטה התרקם בשביל האדמה העלובה איזה דבר מבהיל בחסדו או בזעמו: רעמים רעמו והתגלגלו זמן רב בקצף, נחשי=אש התעופפו לרגעים מנבכי אותה חשכה, האירו את העולם באור פחד-חורור וכבי… הריהוּ רחוֹק מאד, אוֹתוֹ דבר-חידה, אלא הוא ממשמש ובא, ממשמשׁ ובא… רחל פחדה מפני הסופה, מפני בדידותה בתוך רחבי השדות האובדים בתוךְ האופק החשךְ… אבל בלבה ולפני-ולפנים היה חשך יותר גדול ובדידות יותר נוראה. להיכן תלך? למי תספר?… וזכרה פתאום במאירסון וכאלו אבוקה הוצתה בקרבה… הוא, הוא, הוא! הוא האדם היחידי שפרש מכלם ועמד הצדה. מן הצד רואים יותר ומבינים יותר. לו תספר הוא יבין. איזה כבד נשמט מכתפיה. לרגליה הכושלות נוסף כח, ובפסיעות יותר מהירות עשתה את דרכה. לא נכנסה אל העירה אלא נגשה אל סימטת-האכרים שהשתטחה על חוף מיאַטלה, סמוך אצל העירה, ובקשה את אחד האכרים שיעבירנה בסירה אל חצרו של האדון מאירסון. נשבה כבר רוח גדולה, והמים השחורים כדיו שקשׁקו והעלוּ קצף אל החוף. היתה כבר שעה מאוחרה בערב. השמים מחציתם היו מכוסים בעננה שחורה, הרת סופה, רעמים וברקים, במחציתם השנית בערו כוכבים שלוים וצנועים. ודומה היה שכל העולם נחצה לשנים: סערה ושלוה, ברקים וכוכבים… בנפש סוערת ובפסיעות פזורות הלכה רחל דרך הגן. ממעל רעשו האילנות באלפי לשונותיהם, ובתחת התכנסה ונאלמה אפלה גסה וחמימות מחניקה. דומה שאפלה זו רובצת בכבדה החם על פניך, על ידיךְ, זוחלת אל מתחת לשרווליךְ ולצוארונך ומכסה את גופךְ בזעה קלה לא-נעימה, ומכביד על הנשימה… רגליה היו נתקלות לרגעים בשרש, בגזר-עץ, ישׁ שהוכתה עד לידי מכאב, והלכה הלאה מבלי משש, כשכורה. הבריק רגע ברק, קפצו רגע מתוך החשכה ונגלו. קצות זלזלים, איזה גזר-עץ, מחציתו של ספסל, ושוב עלטה גסה. בחצר כבר כבו את האורות. דומה היה שבית דודה התכוץ והתכנס לתוכו, סגר את עיניו וחכה לסערה שתתחולל עליו… חלונו של מאירסון היה פונה אל הגנה. עברה רחל את הגדר וקפצה לתוך הסלונים והעקרבים, שהשתרעו כשורה בגנה מצד הגדר. שׁמעה רחל רשרוש של קרע בשמלתה אבל לא השגיחה בזה, והלכה הלאה מבלי מצוא את השביל, רמוס ודרס את הערוגות, נפול וקוּם, נפוֹל וקום. בחלון היה אור, הבקיעה בידיה את הסלונים שהשתרגו כחומה צפופה אצל הכותל, נכנסה אל תוכם, טפסה ועמדה על היסוד והסתכלה אל החדר פנימה. מאירסון הלך בידים מסולקות לאחוריו אילך ואילךְ ועשן, בלי הפסק עשן את פפירוסתו. תאום עמד, שם ידו על מצחו, הטה את ראשו קצת הצדה כמקשיב, וקפא במצב זה. הרגישה רחל שאדם זה הוא האחד בתבל שקרוב הוא לה, האחד בתבל שאליו תוכל לפנות ולספר מה שמסעיר את נשמתה ולחכות שלא יחיבה ולא יעזבה. באותם הרגעים הרגישה שאף היא יחידה כמותו בכל רחבי התבל. דפקה בחלון. הוא הזדעזע, נפנה אל החלון וכאלו לא האמין. דפקה שוב. הוא התנפל אל השמשה, העמיד את כפיו אל פניו אך לא ראה בחשכה כלום. נסוכ אחור והוסיף להביט בחשד ובחרדה. אז הקריבה רחל את פניה אל השמשה והוא הכירה מיד, ובבהלת חפזון פתח לה את החלון. כלו את היה חור ונבהל. — רחל? ואני נבהלתי כל כך… מהלךְ לי אני כךְ, ופתאום כאלו הרגשי שעומד מי מאחורי… הרגשתי, מבינה היא, חשׁבתי: זהו המקרה!… הוא רוקם בודאי בלא-יודעים את אחד מתעלוליו בשבילי. עמדתי והקשבתי: עומד מי מאחרי, כך! מי יודע מה יהא מחר, היום, בעוד רגע… ופתאוֹם; דפיקתה. נבהלתי כל כך… — רוצה אני לדבר עמו. צריכה אנכי…. — דברה רחל בנפש סוערת. — טוב, טוב, בואי. אפתח לך את הדלת. חרש ולאט כצל נכנסה רחל אל חדרו. דומם ונבוכה התיצבה סמוך אצל הדלת, בספרן מקומט וקרוע, בשערות פרועות, בידים משולבות על חזה. ולא עשתה אפילו פסיעה אחת הלאה, ולא הוציאה אפילו מלה אחת מפיה. עמד מאירסון לפניה ומדד אותה זמן רב בעיניו ומרגע לרגע הפיקו פניו יותר פחד ותמיה. — רחל…. רחל… סומק לחייה היכן הוא? מי זה הוביש את רעננות שפתותיה? איזו סערה חלפה על ראשה ופרע את שערותיה היפות?…. רחל! רגז עצביה המתוחים, תענית של יום תמים, נדידה ארוכה בשרב, סערות הרגשות וכשלון הכחות כל אלה יחד כאלו קפצו עליה פאתום ככתת אויבים והפילוה נדכאה והמומה אל הכסא. ובכיה פרצה מפיה. — אומללה…. אומללה אני…. הרגישה על ראשה מגע-ידו הקל והמגפף, וזה העיר עוד יותר את רחמיה על עצמה. ושכחה כבר את העיקר שלחץ כל כך על לבה. אלא בכתה סתם על עלומיה שהולכים וכלים ואינה יודעת לשם מה נתנו לה: על כחותיה הרעננים שאינה יודעת היך להשתמש בהם, על החלומות היפים שהיו לה ונאבדו; בכתה על שנזרקה יחידה לתוך חיים רחבים ומסוכסכים ואינה מוצאת בהם את ידיה ואת רגליה… — יסורי-נפש יש לי… אני סובלת! יאמר לי… כיצד אחיה?… מה אעשה?…. — לא כלום. — עוברים הימים עוברים החדשים… להיות כך לעולמים איני יכולה! אין לי כח. אמיתה את עצמי… צריך הוא לידע כיצד עלי לחיות… הכל בקרבה פרכס, המה; נפשה בערה בה, ומלים בלתי=מקושרות, מסוכסכות ולוהטות פרצו והתעופפו מפיה כסיעת כלבים פראים שנתקו מכבליהם. — איני יודע, רחל!… — אמר מאירסון. — הוא מחויב לידע! הוא מחויב לומר לי… אין לי עתה כל… היו לי חלומות יפים, הייתי מקוה, הוזה, שואפת… הבריות היו יקרים לי, עלומי היו יקרים לי. שאפתי לעבוד, לחיות… הוא בא ונטל את כל זה… עתה אין לי כל, אין לי כל… — ומה יש לי, רחל?… הבינה רחל ברגע זה שאדם זה רחוק וזר לה, ותמיד היה לה רחוק וזר ככל הבריוֹת. הבינה ברגע זה שכל בני אדם מהלכים עניים, ריקים וזרים זה לזה, מיושנים ומרוגעים על ידי חלומות ושקרים… ואין כפרה לאלו הפושעים הבאים ומקיצים את הבריות העלובות משקריהם היקרים… ושנאה אטומה וקרה אל אדם זה מלאה את כל חללה. היא קמה מכסאה. — צריך, רחל להתרומם על מגדל גבוה, גבוה ולהשקיף משם על החיים בכדי שלא לבקש ולא לרצות מאומה… — דבר לה מאירסון. — היכן מגדל גבוה זה? — פה… פה מוצאים אותו — אמר ונעץ באצבעו על לבו. — ומה אם אין כח ויכלת לבנות מגדל כזה? — שאלה רחל בקול נופל ועמום. פרש בכפיו ואמר: — רע. יאבד. השנאה שהיתה בלבה של רחל התלקחה לתאות-נקמה לוהטת. הזדעזעה בכל גופה מעזוז תאוה זו. שלבה את שתי כפות ידיה, תמכה עליהן את סנטרה ועמדה כך זמן רב בלי תנועה, והקשיבה אל המלחמה שהתלקחה בקרבה. אחר כך הרימה את ראשה בתנועה נמרצה, עשתה פסיעה אחת לפניה ואמרה: — אימתי יעלה, אדוני אל המגדל? — איזה מגדל? — של הטחנה! — אה… כך. אף אני היה ברצוני לשאול… באמת, סוף סוף… — יש לי בשבילו אידיאה יפה, אדוני הד"ר מאירסון!… כמה שעות עוד עד עמוד השחר? — אדמה שלש או פחות. — טוב. בעוד שלש שעות יולד יום, יום חדשׁ. חדש יהא אף בשבילי. כך אני מקוה. הייתי שכורה, עתה אתפכח. בשבילי מתחיל יום חדש של חיים, של… חיים, נו! יעלה, אדוני הד"ר מאירסון, לבדו על ראש המגדל, לי אין כח לטפס שם. למה אני לו? אני אטיל מסביב, אהיה בגן, בשדה, איני יודעת היכן אהיה… יעמד אדוני על המצפה, ואך יראה את קוי השחר הראשונים יקרא בקול גדול. אני אשמע את קריאתו באיזה מקום שאהיה, ותהא לי קריאתו כבשורת היום החדש… וכי לא כך? מה דעתו של אדוני הד"ר מאירסון? מאירסון חשב קצת. לתמיהתה הגדולה התרכזו פניו ואחר כך אמר בקול סריוזי מאד: — מוטב. אני עושה רצונה והולך אל המגדל. אבשר לה את ילידת היום… — חן-חן — ענתה במנוחה — ליל-שלום! אם כן, הוא מבטיח? ויצאה. אך מכיון ששמעה שמאירסון סגר מאחריה את הדלת, חשה צביטה עצומה בלב, ורצתה לדפוק שוב בדלתו, לבוא ולהתחנן לפניו שלא יעשה כדבר הזה, שלא יעלה על אותן המעלות. אך התאפקה. חרקה את שניה, לחצה את אגרופיה והלכה הלאה אל הגן. שם התנפלה בכל גופה על העשב ופרצה בבכי גדול… על פני צמרות האילנות נשמע בתחלה קשקוש שׁל טפות, ומיד שטף מטר-עוז… “שוש”במקור המודפס, צ“ל: שוב – הערת פב”י  ↩ “היך”במקור המודפס, צ“ל: איך – הערת פב”י  ↩ מילה לא קריאה – הערת פב"י  ↩ מילה לא קריאה – הערת פב"י  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/34
35
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m35.txt
הַשָּׂב וּשְׁלֹשֶת הַנְּעָרִים
יהודה ליב גורדון
שירה
הַשָּׂב וּשְׁלֹשֶת הַנְּעָרִים נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני (סנהדרין נ"ב.) שְׁלֹשָׁה נְעָרִים עַל פַּרְדֵּס עָבָרוּ וַיִּרְאוּ אִישׁ זָקֵן אֵשֶׁל נוֹטֵעַ: “בֶּן שִׁבְעִים לִנְטוֹעַ?” – אֵלָיו אָמָרוּ – "אֵין זֹאת כִּי אִם הִנְךָ מִשְׁתַּגֵּעַ! הַעוֹד תּוֹחִיל לֶאֱכֹל מִפְּרִי הָאֵשֶׁל? הֲתֹאמַר הַאֲרִיךְ יָמִים כִּמְתוּשֶׁלַח? וּכְבָר הֵן שַׂבְתָּ וַתָּבֹא בַּכֶּלַח, עוֹד מִצְעָר וֵאלוֹהַּ אֶת נַפְשְׁךָ יֵשָׁל וּמָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָךְ עָתָּה? אַתֶּם הַיְשִׁישִׁים קדְמוֹנִיּוֹת הִתְכּוֹנָנוּ וַעֲתִידֹת לָחוּשׁ לָנוּ הַנְּעָרִים הַנִּיחוּ". לָכֶם הַעֲתִידֹת? – עָנָם רַב הַדָּעַת – הַיְדַעְתֶּם אֶל נָכוֹן כִּי יָמִים תַּאֲרִיכוּ? הֵן חֶרֶב הַמָּוֶת לַכֹּל מֹרָטָה, וּמִי זֶה יוֹדֵעַ מִי מִכֻּלָּנוּ יִהְיֶה רִאשׁוֹנָה אֹכֶל לַתּוֹלָעַת? וַאֲנִי לֹא לִי כַּיּוֹם עֵץ זֶה אֶטָּעָה כִּי אִם לְדוֹר אַחֲרוֹן יָקוּם תַּחְתֵּנִי, הוּא יֹאכַל פִּרְיוֹ – יֹאכַל וִיבָרְכֵנִי, וּבִרְכָתוֹ הוּא פִּרְיִי מֵעֲמָלִי אֶשְׂבָּעָה; אַךְ אוּלַי עוֹד יָמִים רַבִּים אַחֲרֵיכֶם אֶתְהַלְּכָה לָשׂוּחַ עַל קִבְרוֹתֵיכֶם! וּכְדַבְּרוֹ כֵּן הָיָה. כִּי קִדְּמָם הַמָּוֶת וּשְׁלָשְׁתָּם מֵתוּ בִּנְעוּרֵיהֶם, וּבֶן-הַשִּׁבְעִים חָרַת עַל קִבְרֵיהֶם דִּבְרֵי זֶה הַמָּשָׁל עַל הַמַּצָּבֶת. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/35
36
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m36.txt
לאיס"י [הבבלי]
יהודה ליב גורדון
שירה
לאיס"י [הבבלי] [על לוח תמונתו] לְאִיסַ"י הַבַּבְלִי, בַּעַל תּוֹרָה וְאִישׁ מִדּוֹת, רַךְ בַּשָּׁנִים וְאָב בַּחָכְמָה וְחָשׁ לוֹ עֲתִידוֹת – לְזִכְרוֹן יְמֵי שִׁבְתֵּנוּ יַחַד וּלְאוֹת אַהֲבָה וִידִידוּת. בעיוה“כ, תרמ”ט ספ"ב. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/36
37
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m37.txt
קרית ספר
יהודה ליב גורדון
פרוזה
קרית ספר עיר ואם בישׂראל היתה “קרית ספר” בהיותה שתולה בנוה במרום הרי יהודה. מבורכת ה' ארצה ממגד שמים מעל ומברכות תהום רובצת תחת. עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, גוּלות עלית וגוּלות תחתית הרוו את הארץ והולידוה והצמיחוּה ונתנו זרע לזורע ולחם לאוכל וצל שׂדי למחסה ולמסתור. שם פרחה הגפן, הבשילו אשכולותיה ענבי חמד הנותנים תירושם לשׂמח אלהים ואנשים. שם הנצו הרמונים המלאים עסיס כריקנין שבּנוּ מלאים מצווֹת. שם כרים נרחבים לובשים צאן ובקר, עמקים עוטפים בר ויער בציר ישית כליל צלו בתוך צהרים ומפיל תרדמה על אנשים, ובו חלומות יעופו וחזיונות ידוֹדון ידוֹדון. שם ירננו כל עצי היער, כי בענפיהם יקננו כל צפור כל כנף וירנינו מוצאי ערב ובוקר. והעיר יושבת בראש ההר נחפה מירקרק חרוץ ויהי מראהָ כמראה צמרת ארז אדיר, כמקלעת סנסני יער תמרים, על כן קראו לה סַנסַנה. כל זה היה ממגד ארץ ומלואה: ורצון שוכני סנה היה לאצול על העיר הזאת ברכה מרוּבּה גם ממגד שמים. העיר רוּבּה כהנים, כי לבני אהרן הכהנים נתּנה לנחלה, אף קרבת חברון, עיר מושב “המלך המשורר” וקרבת הרמה, עיר בני הנביאים, לה טוב, ונחה עליה רוח ה' רוח כשרון ודעת, ויהי אוירה מַחכּים ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים. מלאכת יושבי העיר היתה מלאכת שמים וממַעין יוצא מבית אל שאבו להם מי חייהם: הכהנים היו תופשׂי התורה, שׂפתיהם שמרו דעת ותורה בקשו מפיהם, וכהניה לא במחיר יורו ולא בשוחד ישפוטו, כי מה הם בחנם אף אחרים בחנם. גם משפחות סופרים ישבו בעיר, תִרְעָתִים שִמְעָתִים שׂוּכָתים, מושכים בשבט סופר חַקים טופסים ומכינים מגילות של קלף צבי למכרם בכסף לאשר לו חפץ בהם; וחנויות פתוחות להם אל שוק העיר מלאות מגילות עפות וכל זני ספרים לכל צרכי ישׂראל המרוּבּים. ותהי העיר הזאת לישׂראל לשוק הסופרים והספרים, כדמות העיר לייפּציג לבני אשכנז בימינו. על כן קראו לעיר ההיא קרית ספר. אנשי העיר ידעו כי מלאכת שמים בידיהם ועבודת הקודש על שכמם וכי ה' שואל ממנו… הצנע לכת, וכבודו הסתּר דבר, על כן היו צנועים במעשׂיהם ותמימים בכל דרכיהם, כל העדה היו כולם קדושים ואנשיה אנשי מדות. הגדולים שבהם לא דבּרו ממרום ולא זרקו מרה בצעיריהם; פרנסיה לא פסעו על ראשי עם קדוש ולא הטילו אימה על הצבּוּר; גבּאיה וממוּניה מחַלקי החלוקה ידעו הגבול בין שלי ושלך ולא שלחו ידם לתוך כיסם של אחרים; המשׂכּילים היו מזהירים ככוכבים ולא היו מריבים זה עם זה ככוכבים: סוחריה היו ישרים וכִנעניה שׂונאי בצע, משׂאם ומַתּנם היה באמונה ודבּוּרם בנחת עם כל הבריות. החכמים לא קראו בחוץ וברחובות לא נתנו קולם. כל כבודם היה פנימה וכל מבקשם ידע, כי בביתם ימצאם; בראש הומיות לא צוחו הסופרים ככרוכיא וכרוֹזא לא הוָה קרי בחַיִל: לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, כל מבקש דבר ה' יבוא אל אשר יבוא, ושמע תורה מכּהן ודבר מנביא ועצה מחכם ולקח לו ספר ומגילה מן הסופר ומן הסוחר, אשר יבחר בו כטוב בעיניו. אין פרץ ואין צוָחה ברחובות העיר ולא נשמע קול זעקה ברחובותיה. כל בניה היו למודי ה' ורב שלום בניה. וכטהרת העיר ופנת יקרת יושביה מבית כן היו טהורים ונקיים גם מחוץ ונזהרים בכל מה שאמרו חכמים משום מַראית העין. בכל עת היו בגדיהם לבנים, לא נמצא רבב על בגדם ושמן משחת קודש על ראשם לא חסר. גם בתי העיר היו נקיים וטהורים, בנויים אבני שיש טהור, אבנים שלמות אשר לא הניפו עליהן ברזל, ותוכם רצוף אהבה ואחוָה ושלום ורעוּת; ושומרים הפקידו על העיר להיות סובבים בשוָקים וברחובות לכבּדם ולהרביצם ולהדיח חלאתה מקרבּה; וכל הבא אל העיר נדמה לו כאִלו בא הוא למקום קדוש, כאִלו נכנס לפנַי ולפנים אל דביר הבית, אל קודש הקדשים, על כן קראו את שם העיר דביר. ובצאת מבת ציון כל הדרה, ירושלים עיים היתה וכל ערי קדשנו היו מדבר, נשארו לנו לפליטה גדולה זאת העיר קרית ספר ולה היתה כל חמדת ישׂראל. העיר הזאת המשוּלשת בשמותיה ומשוּלשת בקדושתה היתה לעיר מקלט לנו ונס שמה – לא כל רוצח מכה נפש, כי אם כל נגוּע מוּכּה ומעוּנה. והיה כל איש מצוֹק וכל מר נפש, אשר יציק לו אויבו בדרך החיים ואָרחו גדרוּ ולא יעבור ונס אל עיר קדשנו ותפארתנו זאת וחיתה נפשו. שם ישב בסתר עליון בצל עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, ובא ביער כרמלה לרדוף אחרי חלומותיו ולרעות חזיונותיו. וממַעין היוצא בית אל ישתּה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד. ואולם כל זה היה בשכבר הימים, בכל ימי שבת בדביר הכהנים בני אהרון אשר להם נתּנה העיר לנחלה, וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחריהם ואשר ידעו את מעשׂי אבותיהם הראשונים. ויקם דור אחר אחריהם, ופרחי כהונה באו לשבת בקרית ספר אשר לא ידעו את ה' ומשפט הכהנים את העם. המה הביאו בידם איש את מנהג המקום אשר יצא משם ויטעהו שׂורק כולה זרע שקר בעיר האלהים סלה. המה שׂמו את קרית ספר לעיר מקלט לנוס שמה כל רוצח מכה נפש, כל גנב ושודד ולסטים מזוין, גונב כסף וזהב או גונב לבבות ומגנבי דברים, כל איש מתחפּשׂ באֲפֵר על עיניו וסתר פנים ישׂים, כל איש בוגד ונמכּר לעקר והלך ואחז בקרנות המזבח והיתה לו קרית ספר למקלט מגואֵל הדם וגם לא יעמוד לפני העדה למשפט, באמור להם השופטים: איכה יהיה האיש הזה טמא נפש ושבע תועבות בלבו והוא יושב בבית ה' ומסתופף בהיכל קדשו; או איכה יהיה האיש הזה נופל אל הכּשׂדים ועינו נגרה ולא תפוג על שוד בת עמו? בני משפחות סופרים חדשים אלה באו לקרית ספר מכל שערי ציון המצוינים, משער הסוסים ומשער הצאן ומשער החרסית והאשפות. כל אחד מהם בא ומנהג המקום אשר יצא משם בידו ויהפכו את שער הסופרים לשער הדגים ולאטליז של טבּחים. עין ראתה ותעידם כי לא לשם שמים באו סופרים חדשים אלה כי אם לשם פרקמטיא ולבצוע בצע לביתם, ויפתחו להם חנויות איש בצד רעהו, וישׂימו בם מגילות של דפתרא ושל דוכסוסטוס במקום מגילות של קלף, וימַלאו את בתי מרכּוּלתם צלצלי שמע וכסף סיגים וכל מעשׂה צעצועים בשביל הפרחים שלא יישנו ובשביל הפראים אשר אינם יודעים להבדיל, בין הכסף והבּדיל; והנה הם יוצאים נצבים איש פתח חנותו לרגל ולחפוֹר את בית שכנו הקרוב אליו, להסתכל בצפרניו ולהוציא בלעוֹ מפיו, ולשמור את צעדי העוברים והשבים למשכם ברשתם. הנה איש יורד שער הסופרים ופתאום על ימין ועל שׂמאל פרחח יקומו והחזיקו בו שבעה אנשים לאמר: פרוטה לך, קונה תהיה לנו! זה מושך אותו לכאן וזה מושך אותו לכאן. פרחי כהונה מַכּין לפניו באצבע צרדה ואומרים לו: “אישי כהן גדול, סורה אלי; מה תאמרה נפשך ואתן לך? תפלין או מזוזה, ציציות כפולות שמונה, לולב וערבה, כל תפלה כל תחינה?” ומעֵבר מזה יתפשׂהו בבגדו אחד מצעירי הצאן מבני תרעתים ויקרא בקול גדול: “דודי, אל תשמע לו ואל תאבה לו; לולב וערבה שלו פסולים, נקטם ראשו, נפרצו עליו, סורה אלי, דודי, אל תעמוד. הא לך ציצית מראשית הגז, תפלין – דמארי עלמא”. ובא השלישי ויכריע ביניהם: “ר' יהודי! – יקרא – בפאותי ובזקני נשבעתי לך כי פיהם דבּר שוא וימינם ימין שקר; תולים הם קלא אילן לשם תכלת, וכל כתבי הקודש שלהם מטמאים את הידים, כי כתבם – מין”. עוד זה מדבּר וזה בא וקרא באזניו קול גדול: “רבי ומורי! מה שאלתך ובקשתך? עד חצי המלכוּת ותעשׂ! אולי מעתּיקות בני ישׂראל תחפוץ לשׂוּמן בבית נכוֹתך? יש תחת ידי חבילה של ציצית מציציותיו של בן ציצית-הכּסת, קחנה נא, כי לא אַרבּה במחירה, או אולי יערבו עליך ציציותיו של אותו חסיד שבאו וטפחו על פניו בשעה שעשׂה אותו מעשׂה? יש אצלי זוג של תפלין של מתי יחזקאל – או אולי יערבו עליך יותר התפלין שהניחה מיכל בת שאול? הכּל כאשר לכּל יש תחת ידי, רבי ומורי, הרחב פיך ואמַלאהו!” – “ערוֹם יערים, דודי! – יענה שכנו לעוּמתו – בכספך הוא מתנקש – כל אלו הדברים העתיקים מזויפים הם; תמול הם עלי ארץ. סורה אלי, דודי, אל תעמוד, על פתחינו כל מגדים, חדשים גם ישנים; דודי, צפנתי לך!”. ככה יעשׂה לאיש אשר ינסה עתה הצג כף רגלו בשער הסופרים. והאיש משתאה להם מחריש לדעת מה יעשׂה ה' בו: האם יצא שלום מביניהם או יצא בשן ועין וברסוּק אברים? ובין כך הוא ממשמש בכיסו כל שעה אם עוד צרוֹר הכסף בחיקו, כי נדמה לו, כי לא לשוק הסופרים בקרית ספר הוא בא, כי אם התעו אלהים אותו למערת פריצים, בקרית יערים, אשר שם שודדים בצהרים מאָרבים לו בדרך לפשוט את בגדיו ולהוציא את הפרוטה האחרונה מן הכיס. בהתמלט האיש בעור שיניו ובא אל ביתו וספּר לאשתו ולכל אוהביו: כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה, פריצי חיות התנפלו עלי בתוך רחובות; ברוך ה' שלא נתנני טרף לשיניהם! ואם איש הוא הירא את דבר ה' יכּנס ביום הכניסה לבית הכנסת וברך ברכת הגומל; וכאשר יובילוהו רגליו שנית דרך שער הסופרים ועבר עליו הרחק כמטחוי קשת ויברך ויאמר: ברוך שעשה לי נס במקום הזה! ולא זו בלבד יעשׂו תגרי קרית ספר, כי יש אשר יתגרו איש באחיו גם בעת אשר אין איש עובר עליהם ואין קונה; אם כדי להקים שאון בעיר והמוּלה במחנה למען דעת כי עוד בני משפּחות סופרים חיים ולא נכחַד קיומם, או יען כי ארכה להם השעה וקצרה נפשם מאֵין עובר ושב והבטלה מביאה אותם לידי שעמום. אז יצא אחד מהם על גב האיצטבא אשר בין החנויות לרגל ולחפור את חנותו של חברו, ובהדי שותא פלכא יוציא מפיו דבר או חצי דבר אשר לא כרצונו. והשכנים עזי נפש לא יוכלו התאפק, נשמתם כנחל גפרית וקנאה קשה כשאול ערוכה בכּל ושמורה בלבם כתפתה ערוּך מתמול שלשום, והיתה המלה אשר נזרקה מפי האחד כניצוץ בנעוֹרת, ועלתה עליו חמת שכנו עד להשחית ומדד לו שבעתים אל חיקו, וקללוֹ באביו ובאמו וגלה שוּליו על פניו והערה את ערוָתו וערוַת משפחתו עד דור אבות אבותיו. והשמיעו זעקה בבוקר ותרועה בעת צהרים ונוֹעדו עליהם רבים ואמרו: לכו ונרד שער הסופרים ונראה תרעתים שמעתים ושׂוּכתים נצים ורבים. ויש אשר יקומו הנערים וישׂחקו לפניהם לא בדבר שׂפתים לבד, כי גם במשלוח ידם. זה יורה לו באצבע וזה ירד ללחייו; זה צרם לחברו באזנו וקם עליו חברו לקפּח את שוֹקיו; והחזיקו איש בצד רעהו וידו בזקן רעהו למרטה, והתגוששו והתאבקו והתפלשו בעפר אלה עם אלה; וכל העם רואים את הקולות ואת התורה מתפלשת בעפר, קטן וגדול שם הוא יחד על עפר נחת, ורגז ושׂחק ואין נחת. ולא זו בלבד יעשׂו התגרנים מבני משפחות הסופרים לתפּשׂ כשׂממית בידים את כל אשר יעבור עליהם בדרך ולהגָלוֹת לעיני העבדים והשפחות כהגָלוֹת נגלוֹת אחד הריקים, כי עוד יעצו עצות מרחוק ויחשבו מחשבות לצודד נפשות מארץ המרחק, שמעו כי יש משפחות סופרים בכרכי הים הקובעים פרס למַערוּפיא שלהם; זה יחַלק להם גורלות לעבור במסלות הברזל חנם אין כסף, וזה ישלח בים צירים ומלאכים קלים לגלות ארץ חדשה ועפרות זהב לה ומבטיח לקוראיו חלק ב“עולם הבא” הזה. ראו משפחות הסופרים בקרית ספר ויעשׂו גם הם כמוהם; ובבוקר לא עבות אחד נמצא כתוב על דלתות חנותו של אחד התרעתים לאמר: "מי לה' אלי! “מי בכם מכל עמו החפץ לעלות לירושלים אשר ביהודה יסור נא אלי לשמור מזוזות פתחי, לשקוד על דלתותי יום יום; והיה בכלות השנה יקבּל מאתנו – אם זקן הוא ועולה לארץ הצבי להפּטר מחבּוּט הקבר ומגלגול מחילות – “יוקס”, שהוא שטר המחאה אצל האמרכל הממונה על הקוּפה לקבּל כל ימיו מן החלוקה כך וכך גרוש לשנה; לא גרוש ספרד ולא גרוש רומיניא, כי אם גרוש תוגרמה שהוא כסף עובר לסוחר; ואם נער הוא אשר כוחו במתניו ואונו בשרירי בטנו יקבּל מאתנו חלקת שׂדה באחת הקוֹלוֹניות לעבדה ולשמרה”. כמעט נפלה הברה בעיר לאמור: התרעתי קבע פרס למַערוּפיא שלו וכה וכה ידבּר, והנה נמצא ביום השני כתוב על התריסין אשר על חנותו של אחד השמעתים כדברים האלה: "אזהרה ומודעה רבה! "אל תשמעו אל דברי התרעתי האומר לתת לכם חלק בחלוקה וחלקת שׂדה באדמת הקודש. מַשלה הוא אתכם על שקר; הלא ידעתם אם לא שמעתם, כי קוּפה של תבן היא כי בקקוה בוקקים, המה הידים שהיו ממשמשות בה, והציגוה כלי ריק וגם הקנו את פירותיה שלא באו לעולם לימים רבים ולעתים רחוקות; וממשלת תוגרמה אף היא חוסמת היא את העברים העוברים, וכל באיה ישובון על עקב בשתם. על כן שבו איש תחתיכם, אל יצא איש ממקומו כי היא לא תצלח. ואתם בואו חסו בצלי, הסתופפו בביתי ובקרו בהיכלי והיה מתן שׂכרכם בצדכם, כי כל אשר ישמרו את חנותי ומחזיקים בבריתי ונתתי להם בסוף השנה: כלה נאה וחסודה וגם כסף אשקול לה כמוהר הבתולות". את קול הקריאה הזאת שמעו הצעירים הרוָקים ויאתיוּ כפרץ רחב אל בית השמעתי; אכן הזקנים הניעו עליו כמו ראשם וינערו חָצנם ממנו באמרם: מה לנו ולצרה הזאת? הנה ריחַיִם על צוָארנו מאז, ועל הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם. אחי, יהי לך אשר לך! באותו יום עצמו העביר גם אחת השׂוּכתים קול קורא בקרית ספר ברחובות העיר וגם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדברים האלה: "יש קונה עולמו בשעה אחת, “מי פתי יסור הנה לעזוב חיי עולם ולעסוק בחיי שעה? הכלה הנאה והחסודה אשר יבטיח להם השמעתי חשודה היא בעינינו, כי עין לא ראתה אותה ומי מנה את כסף הנדוניא שלה? ומי לידכם יתקע אם תאבה האשה ללכת אחריכם? על כן פנו אלי והוָשעו כל ענוי ארץ. כל איש אשר תדרוך כף רגלו על מפתן חנותי במשך שנה תמימה מבטיח אני לו שהוא בן עוה”ב, והנני מתחייב לתת לו: חלק לעוה“ב מנה אחת אפּים, אתכתכי דהב פיזא בסוּכת עורו של לויתן עם בשׂרו של לויתן ושל שור הבּר, ועם גדפא או אטמא מאַוזיו של בר בר חנה, עם כוס יין מלא מסך מן היין המשומר בענביו דנטיר בי נעותה, הכּל כאשר לכּל כדחזי ובתכלית הכּשרוּת בהכשר הרב הגאון אב בית דין דמתא מחסיא.” אל הרשת הפרוּשׂה הזאת מהרו ונוֹקשו ונלכּדו בה הזקנים, אשר העולם הזה חשך בעדם והם נושׂאים עיניהם ליום שכּוּלו טוב; ואולם הצעירים הניעו עליו במו ראשם ויאמרו: מה לנו ולהבטחתך, וכי לה אנו צריכים והלא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא! ואנחנו אלה פה כולנו היום עודנו חיים בעולם הזה. ארחא רחיקא וזודין קלילין. ולמה נדאג דאגת מחר לאחר זמן וחיינו תלואים לנו מנגד עתה בכל עת ובכל שעה; בערב נאמר מה יתן בוקר ובבוקר נאמר מה יתן ערב ולא נאמין בחיינו". וגם השׂוּכתי בראותו, כי לא נעשׂתה עצתו וכי בעוונותינו הרבים מעטו בימינו הקופצים על חלק לעוה"ב, התעודד ויעביר שנית קול בכל מושבי בני ישראל לאמר: “בית מרכולת השׂוּכתי, אשר בקרית ספר, עתיד לשלוח על הוצאותיו מַלאכוּת תרים דורשי קדמוניות וחופרי מטמונים לחפור את הארץ ולהפכה, ולמצוא את הארון ושני לוחות הברית אשר נגנזו בימי יאשיהו. מי בכל עמנו אשר קדמוניות ישראל יקרוֹת בעיניו הוא יוכל להשתתף עמנו בפרוטה ע”י עשׂותו מקנה וקנין בבית מרכוּלתנו, ויקח חלק ונחלה במציאה היקרה הזאת אשר לא תסוּלה בכתם אופיר, כי כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". אוי לי אם אומַר, כי גם על ההבטחה הנפלאה הזאת יצאו מערערים ומפקפקים. אחד מקטני אמנה שאל את פי השׂוּכתי: מה טיבו של ענין זה? וכי ללוחות האבנים אנו צריכים, והלא מכתב האלהים אשר היה חָרוּת על הלוחות הורדנו משם והנה הוא חָרות על לוח לבנו ולבב זרענו. ולא נכחד כי בימינו אלה גם האותיות שבלוחות בנס הן עומדות, ולמה לנו הלוחות בעצמם, ומה יושיעונו אלה? – האם שכחת, ענה השׂוכתי הערום הדובר בו, כי הלוחות של סנפירנוֹן היו וכי לא נתעשר משה אלא מפסולתן של לוחות? – כי עתה תצדק בדברך, תזכה בשפטך, ענה המפקפק וילָוה על השׂוכתי לשית ידו עמו. הה, לא ארכו הימים וכל המגדלים האלה הפורחים באויר נפלו ונשברו ועמם נפלו מאיגרא רמא לבירא עמקתא גם כל הנפשות הפורחות אשר עלו במגדלים ההם. התוגר סגר את ארצו בפני האורחים אשר אינם קרואים; הכלה אשר להשמעתי היתה נאה וחשודה ובידה אין כל מאום ולא שׂמחו עליה גם הצעירים וינערו חצנם ממנה, ומלאכי השׂוּכתי שבוּ ריקם, והלוחות של סנפירנון לא הביאו בידם. אז נוֹעדו כל הנתעים איש לפתח בית מַכּרו המַתעה אותו, ויקראו בקול גדול: למה-רֵק השאת את נפשותינו על שקר במודעתך?! ויקראו שמה “רק-למה” Reclame עד היום הזה. אנכי לא לאדם שׂיחי, ובדבּרי את דברי אלה לא שויתי כל איש לנגדי, וכל תמונה על פני לא תחלוף, הן גם אני אחד מבני משפחות הסופרים אני ולא פעם ופעמַים נתמכתי גם אני בחבלי חטאתי זאת, ועברתי על מצוַת “יהללך זר ולא פיך” וספּרתי בשבח עצמי כדי לתפּושׂ את הקוראים בלבם. אפס כי בראותי את התהפוכה החדשה, אשר נעשׂתה בקרבנו, עצוֹר במלין לא יכולתי ואשפוך נפשי במאמרי זה על כי גלה כבוד גם מקרית ספר ופנה זיוה פנה הודה פנה הדרה; סוחריה מנעוריהם איש לעברו תעו, איש לבצעו מקצהו; הובישה הגפן ובטלו האשכוליות; ירד יער הבציר ונסו הצללים; שער הסופרים נהפך לשער האשפות או לשער הצאן; נשבת מטהרו ורוח אלהים עלה מעליו; קנאת הסופרים המַרבה חכמה נהפכה לקנאת איש מרעהו המַרבּה מזמה וערמה; חכמת הסופרים נסרחה ויאַבּדו לב מַתּנה, וכרם בית ישראל כולו עלה קמשונים כָּסו פניו חרולים, ולא יעשׂה עוד פרי קודש הלוּלים. וקרית ספר קרית מועדנו לא עוד תקָרא “דביר” כי אם “דָברו” יהיה שמה, כי שם ירעו כבשים כדָברם וכעדר בתוך הדָברו תהימנה רחובותיה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/37
38
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m38.txt
אהבת דוד ומיכל: שיר ראשון
יהודה ליב גורדון
שירה
אהבת דוד ומיכל: שיר ראשון עַל אַדְמַת בִּנְיָמִין בָּעִיר בַּגֶּבַע שָׁם שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ אִוָּה לָשֶׁבֶת; וַיְיַפֶּה הַקִּרְיָה עַל אַחַת שֶׁבַע בַּחֲרֹשֶׁת אָמָן וּמַעֲשֶׂה מַחֲשָׁבֶת. גַּם הַבְּרִיאָה הַנְּדִיבָה הֶעְנִיקַתָּה יֶתֶר הוֹד וָהָדָר עַל אַחְיוֹתֶיהָ: כַּנֶּשֶׁר בִּמְרוֹם גִּבְעָה הוֹשִׁיבַתָּה וַתְּהִי שַׁלֶּטֶת עַל כָּל מִגְרָשֶׁיהָ. מִבְחַר עֲמָקִים בָּשְׂמָם לָהּ הִקְטִירוּ וּבְאַגַּן מַעְיָן חַי רַגְלֶיהָ רָטַבוּ, צִפֳּרִים עָפוֹת מַנְגִּינוֹת לָהּ הַעִירוּ גַּם רוּחוֹת עֲדָנִים סָבִיב נָשָׁבוּ. עַל יַד דֶּרֶךְ מִכְמָשׁ, לִדְרוֹם הַקָּרֶת, מָצוּק שֵׁן סֶלַע לוֹ סֶנָה יִקְרָאוּ; רָם הוּא וּמַצַל כַּגֶּפֶן אַדָּרֶת, וּמַפְּלֵי גֵווֹ כִּסְנָאִים יֵרָאוּ וּלְרוּחַ צָפוֹן לַמְרוֹת עֵינֵי שֶׁמֶשׁ שָׁת יַעַר בָּצִיר צֵל עָב בַּצָּהֳרָיִם, בּוֹ כָּל חַיְתוֹ טֶרֶף תִּרְמֹשׂ אָז רֶמֶשׂ, כִּי עַד כֹּה לֹא עָדוּ עָלָיו רַגְלָיִם. לַיַּעַר זֶה מַעֲרֵה­­­­­­­­­­–גֶּבַע יִקְרָאוּ, כִּי מִמַּעֲרוֹת צוּרָיו הָאוֹרְבִים קָמוּ וּמֵעֲרוֹת שִׂיחָיו עֶרְוַת הָעִיר רָאוּ עֵת בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ נִלְחָמוּ. וּנְהַר מֵי שָׂחוּ כִּבְדֹלַח לָטֹהַר עַל עַפְרוֹת זָהָב, יֶחֱצֶה לֵב הַיָּעַר; וּכְרַעַם אַדִּיר סֹאֵן מִשְּׁמֵי זֹהַר מַשַּק הֲמוֹנוֹ מֵעֲרוּץ כֵּפִים יָעַר. אַלּוֹנֵי חֹסֶן עַתִּיקִים כַּתֵּבֵל קָדְקֳדָם מִזֹּקֶן בַּנַּחַל כָּפָפוּ, גִּזְעָם מֵרֹב יָמִים נָבוּב כַּנֵּבֶל, בַּדֵּיהֶם נֻטְּשוּ, שָׁרְשֵׁיהֶם נֶחְשָׂפוּ. וּבְצִלָּם כָּל חַיְתוֹ יַעַר רָבָצוּ אַקּוֹ וּצְבִי וָתוֹא, יַחְמוּר וָאָיִל, לִשְׁבּוֹר בַּנַּחַל צִמְאוֹנָם נִקְבָּצוּ וּבְחַרְבוֹנֵי הַיּוֹם לִמְצֹא צֵל לָיִל. כִּי דִּמְמַת הַשְׁקַט בַּכֹּל שָׁם שָׂרָרָה וִישִׁימוֹן תֹּהוּ מָשַׁל עַל אַפְסָיִם, וַחֲתַת הַצַּיָּדִים שָׁם לֹא עָבָרָה וּשְׁאוֹן קַרְנוֹתָם לֹא הֶחְרִיד אָזְנָיִם. אַךְ אֶנְקַת הַיַּנְשׁוּף וִילֵיל הַסָּעַר בֵּין הַזַּלְזַלִּים כִּשְׂעִירִים הֵרִיעוּ, אַךְ הֵם קוֹל קוֹרֵא הֵעִירוּ בַיָּעַר וּנְקִיקֵי הָרִים הֵד נוֹרָא יַשְׁמִיעוּ. עוֹד אַבְנֵי בֹהוּ גַּם בָּעִיר נֻפָּצוּ מַצְּבוֹת זִכָּרוֹן לִימֵי שֹׁד וָלָחֶם, וּבְקִיעֵי חֹומָה וּבָתִּים רֻצָּצוּ וּשִׁדוּדִים שָׂדוֹת מֵהֶם יָצָא לָחֶם. וּבָתֵּי מָעוֹן נֶהֶרְסוּ נֶחְשָׂפוּ, רִקָּבוֹן בַּחוֹמָה אֵזוֹב יַצְמִיחַ: מִבַּעַד הֶחֳרָבוֹת שׁוּעָלִים נִשְׁקָפוּ, גַּם אַיָּה גַּם דַּיָּה מִבֵּין כָּל שִׂיחַ. וּפְלִיטֵי חֶרֶב אִם שָׁבוּ בָּנוּהָ, לִבְנוֹת אֶת כֻּלָּהּ לֹא עָצְרָה הַזְּרוֹעַ, עוֹד נִשְׁאַר בָּהּ שַׁמָּה, עִיִּים כִּסּוּהָ; כִּי קַל לָאִישׁ לַעֲקוֹר, כָּבֵד לִנְטוֹעַ! שָׁם שָׂם לוֹ הַמֶּלֶ מָכוֹן לָשֶׁבֶת– וּמְעָרוֹת הָיוּ לִמְצוּדָה וָעֹפֶל, וּבָמוֹת יַעַר לִמְשׂוֹשׂ עִיר נוֹשֶׁבֶת וּמִגְדָּלִים הִגְבִּיהוּ רֹאש בָּעֲרָפֶל. וַיְהִי מִרְעֶה עֵדֶר אֶל מַרְאֵה הֶדֶר, הֶרֶס לַקֶּרֶת וּצְחִיחַ לִצְרִיחַ, נַחֲלֵי הַבַּתּוֹת אֶל בַּיִת וָחֶדֶר, וּשְׂמֵחִים נִשְׁקָפוּ מִבֵּין כָּל שִׂיחַ. הַשּׁוּעָל! תַּמוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח! אַיֵּה הַדַּיָּה גַּם אִיִּים אַיֵּמוֹ? כָּל מַקְרִן מַפְרִיס נָפֹצוּ כַּקֶּצַח, כָּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף מִלְּטוּ חַיֵּימוֹ. שָׁם שָׂרֵי אֶפֶס הַמְּלוּכָה קָרָאוּ אָפְסָה מַמְלַכְתָּם – הֵקִיץ לָהּ הַקָּרֶץ; שָׁם שָׂרֵי עֵבֶר וּמַלְכָּם יֵרָאוּ וּמְקוֹר חַיִּים גִּבְעָה אֶל כָּל הָאָרֶץ. וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ בָּאוּ הַגִּבְעָתָה כָּל שָׂרֵי פֶלֶךְ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וּמִקְרָא קֹדֶשׁ וַיֹּאכְלוּ יַחְדָּו עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ. גַּם הֵיכַל מַלְכוּת רָב כּוֹנְנָה יָדֵהוּ אֶל נֹכַח הַיַּעַר בִּמְבוֹא הַקָּרֶת, וּכְכֹל מָצְאָה יָדוֹ כָּלַל הוֹדֵהוּ בִּיקַר חֹסֶן וּבְמַכְלֻלֵי תִפְאָרֶת. וּבֵית מִדּוֹת זֶה וּרְחַב הַיָּדָיִם, בִּדְמוּת אֶבֶן חֵן בַּזָּהָב יִתָּפֶשׂ, מִחוּץ עָנַד יֹפִי תַּאֲוַת עֵינָיִם וּבְתוֹכוֹ אָצַר תַּאֲוַת לֵב וָנָפֶשׁ. כִּי עַל אוֹצַר הָרְכוּשׁ זִמְרַת כָּל פֶּלֶך, עַל בֵּית הָאֲזֵנִים וַחֲדַר הַנָּשֶׁק, שָׁם גַּם הַרְמוֹן, בַּיִת לִנְשֵי הַמֶּלֶך, אוֹצַר כָּל חֶמְדָּה, בֵּית עֹנֶג וָחֵשֶק. שָׁם נָשִׁים רַבּוֹת בִּיפִי הוֹד נֶהְדָּרוּ. אַך מִיכַל הַצְּעִירָה עַל כֻּלָּן עָלָתָה: כֵּן יָחְשַׁך סַהַר, כּוֹכְבֵי אוֹר יִקְדָּרוּ, עֵת יִפְעַת שֶׁמֶשׁ עָלֵימוֹ נִגְלָתָה! וּשְמָהּ עַל כָּכָה גַּם מִיכַל קָרָאוּ, כִּי מִכְלַל יֹפִי הִיא, הֵיכַל כָּל צֶבִי; וּכְמֵי מִיכַל אִתָּם הַכֹּל יִשָּׂאוּ כֵּן נָשְׂאָה כָּל–לֵב, כָּל–רוּחַ, הִיא שֶׁבִי. כַּשֶׁמֶשׁ כִּי תֵצֵא אַחַר הַגָּשֶׁם מִשְּחוֹר חַשְׁרַת עָבִים כִּסְּתָה רָקִיעַ – וּזְהַב סָגוּר מָה–הוּא וּשְׁבוֹ וָלָשֶׁם נֹכַח הֲדָרָהּ שֶׁבּוֹ אָז תּוֹפִיעַ! כָּכָה נִשְׁקָפָה גַּם יִפְעַת פָּנֶיהָ מִקְּוֻצּוֹת רֹאשָׁהּ כָּעוֹרֵב שָׁחָרוּ, וּצְנוּפִים כַּדּוּר סָבִיב צַוְרוֹנֶיהָ תַּלְתַּלִּים הֲדוּרִים יָרְדוּ סָחָרוּ עַנְוַת צֶדֶק בִּמְרוֹם מִצְחָהּ הִזְהִירָה, עֶדְנָה וָנֹעַם עַל חֶלְקַת הַלֶּחִי; יִפְעַת הַנֹּעַר עַל תָּאֳרָה הֵאִירָה, עוֹד לֹא גָאֲלוּ אוֹתוֹ דִּמְעָה וָבֶכִי. אוֹר נֶחְמָד נִשְׁקָף מִגֻּלּוֹת עֵינֶיהָ כִּיקַר אוֹר בָּהִיר מֵעַפְעַפֵּי שָׁחַר; גַּם אֹדֶם לֶחְיָהּ עַל לִבְנַת פָּנֶיהָ כִּיפִי רִקְמַת שָׁנִי עַל צֶמֶר צָחַר. חֶסֶד כַּעֲנַן בֹּקֶר הֵאִיר הַתֹּאַר תֻּמַּת נֶפֶשׁ בַּעֲרוּץ לֶחְיָהּ קִנֵּנָה; תּוֹרֵי שִׁנַּיִם כִּבְדֹלַח לָטֹהַר, גַּם שִׂפְתֵּי שׁוֹשַׁנִּים מַסְגֵּר לָהֵנָּה. וּכְמִגְדַּל הַשֵּן הַצַּוָּאר יוֹפִיעַ וּכְאַדְנֵי שַׁיִשׁ נִשְקְפוּ הַכְּתֵפָיִם, וּפֹה רוּחַ אֲדֹנָי אַט יָנִיעַ לֵב בַּר כַּתֻּמָּה וּתְאוֹמֵי שָׁדָיִם. כַּהֲמוֹת מַעְיָן חַי מִדְבָּרָהּ בַּמְסִבָּה וּכְרֵיחַ תַּפּוּחִים רֵיחַ אַפֶּיהָ; תֹּם חָזוֹן וָדַעַת יִשְּׁבוּ אֶת לִבָּהּ, צֶדֶק וּמֵישָׁרִים תָּמְכוּ כַּפֶּיהָ. גַּם נַגֵּן בַּנֵּבֶל הֵיטֵב יוֹדָעַת, גַּם קוֹלָהּ מַה–נָּעִים כָּל לֵב לוֹקֵחַ; כִּי יָמַר כִּנּוֹרָהּ כָּל עַיִן דּוֹמָעַת, כִּי יָדוּץ – כָּל שׁוֹמְעוֹ טוֹב–לֵב שָׂמֵחַ. עַל כֵּן יָצָא בַּהֲדָרָהּ שֵׁם לָהּ בָּאָרֶץ! עַל כֵּן אֶל בֵּית שָׁאוּל שָׂרִים אָתָיוּ כַּהֲמוֹן נָהָר יוּצַק כִּי יַרְחִיב פָּרֶץ: אֶת בִּתּוֹ אֶת מִיכַל כֻּלָּם יִבְעָיוּ. כֻּלָּם רַבֵּי עֲלִילָה רָמֵי יַחַשׂ וּכְפֶרַח גֹּמֵל בַּנֹּעַר יִפְרָחוּ; וּבְלֵב כֻּלָּם תּוּקַד אֵשׁ אַהֲבָה אַחַת: אֶל זֵכֶר שֵׁם מִיכַל כֻּלָּם נֶאֱנָחוּ. וּמוּרָם מֵהֶם פַּלְטִיאֵל הַנָּעַר הוּא בֶּן לַיִשׁ – הָעִיר גַּלִּים חִבְּלַתְהוּ. וּכְהַכּוֹת גַּלִּים יָם בִּנְשָׁב בָּם סָעַר, כֵּן לִבּוֹ לֵב לַיִשׁ אַהֲבָה הִכַּתְהוּ. אַך לֹא אַנְחוֹתָיו הוּא לִבָּהּ לָקָחוּ, אַף לֹא אֶנְקַת רַבִּים אָזְנָהּ קַשָּׁבֶת; שָׁוְא הֵם יִזְעָקוּ לַשָּׁוְא יִתְיַפָּחוּ – אֶת דָּוִד הָרֹעֶה מִיכַל אֹהֶבֶת!! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/38
39
https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m39.txt
הֶחָכָם וְהַמְּשֻגָּע
יהודה ליב גורדון
שירה
הֶחָכָם וְהַמְּשֻגָּע אַחֲרֵי גֶבֶר חָכָם יוֹדֵעַ רָדַף בָּרְחוֹב אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ וַיְעַפֵּר בֶּעָפָר עָלָיו וַיְקַלְּלֵהוּ. וַיִּפֶן הֶחָכָם אַחֲרָיו וַיִּרְאֵהוּ וֶיֹּאמֶר לוֹ: גֶּשׁ-אֵלַי הֵנָּה, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בַּעֲמָלְךָ אֶתֵּנָה, כִּי שָׂכָר אֶל כָּל עֲבֹדָה וִיגִיעַ; אַךְ יֵצֶר לִי כִּי יָדִי לֹא תַגִּיעַ דֵּי שַׁלֵּם לָךְ עַל כָּל עֲבֹדָתְךָ; עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא, הֵן שָׁם לִקְרָאתֵנוּ יֵלֵךְ אִישׁ עָשִׁיר מִגְּדֹלֵי עִירֵנוּ, יְרֵה בּוֹ אֶבֶן, שִׂים עָלָיו קִלְלָתְךָ, וִישַׁלֵּם לָךְ כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדֵהוּ. וַיַּט חֲסַר-הַדַּעַת אֹזֶן שֹׁמַעַת, וַיְמַהֵר בָּאִישׁ הֶעָשִׁיר לִפְגֹּעַ; אַף לֹא אֵחַר זֶה שַׁלֵּם דֵּי פָעֳלֵהוּ, כִּי סָרִיסָיו הִבְהִילוּ אֶת הַמְּשֻׁגָּע הִפִּילוּ וַיַּכֻּהוּ הַכֵּה וּפָצֹעַ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/39

Dataset Card for Hebrew Projectbenyehuda

Dataset Summary

This repository contains a dump of thousands of public domain works in Hebrew, from Project Ben-Yehuda, in plaintext UTF-8 files, with and without diacritics (nikkud), and in HTML files. The pseudocatalogue.csv file is a list of titles, authors, genres, and file paths, to help you process the dump.

The Releases tab contains a downloadable ZIP archive of the full release. The git repo can be used to track individual file changes, or for incremenetal updates. In the ZIPs, each format (plaintext, plaintext stripped of diacritics, and HTML) has a ZIP file containing one directory per author, with all the author's works under that directory.

To request changes or improvements to this dump, file an issue against this repository.

All these works are in the public domain, so you are free to make any use of them, and do not need to ask for permission.

If you would like to give credit, please credit "Project Ben-Yehuda volunteers", and include a link to the site. We'd also love to hear about the uses you've made of this dump, as it encourages us to keep producing the dump. E-mail us with a brief description (and links, if/as appropriate) of your re-use, at editor@benyehuda.org.

There are 10078 files, 3181136 lines

Data Annotation:

Supported Tasks and Leaderboards

[More Information Needed]

Languages

Hebrew

Dataset Structure

Data Instances

Sample:

{
  'id': 10,
  'url': 'https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p23/m10.txt',
  'title': 'חצי-נחמה',
  'authors': 'אחד העם',
  'translators': '',
  'original_language': '',
  'genre': 'מאמרים ומסות',
  'source_edition': '',
  'text': '\n\n\n\t\n\tחצי-נחמה\n\t\n\n\n\n1\n\nבין כל הצרות שנתחדשו עלינו בעת האחרונה תעשׂה ביחוד רושם מעציב בלב כל איש ישׂראל התחדשות ‘עלילת־הדם’. העלילה הנתעבה הזאת, בכל יָשנה, היתה ותהיה תמיד בעינינו כחדשה, ומימי הבינים ועד עתה תצטין בפעולתה החזקה על רוח עמנו, לא רק במקום המעשׂה, כי אם גם בארצות רחוקות שהגיעה אליהן השמועה.\n\nאמרתי: ‘על רוח עמנו’, כי אמנם רואה אני מקור החזיון הזה לא בסבּות חיצוניות, כי אם עמוק ברוח העם. בימי הבינים, שהיה כלל ישׂראל במקרים כאלה רגיל לחשוב עצמו כעומד במשפט ביחד עם אותם האומללים שעלה עליהם הגורל להיות כפּרותו, – יש מקום אמנם לראות בזה רק תוצאת הסכנה הגשמית הגדולה להכלל כולו, שהיתה כרוכה אז באמת בעקב כל עלילה כזו. גם לפני חמשים שנה, בימי מנוחה ושלוה, שעוררה עלילת דמשׂק רעש גדול כל־כך בארצות המערב, עדיין יש מקום לאמר, כי היתה בזה, להפך, יד הקנאה הגדולה לכבודם וזכויותיהם ששׂררה אז בלבות אחינו המערביים, אשר זה מעט יצאו מעבדות לחרות. אך בימינו אלה הרי מצד אחד אין הסכנה הגשמית גדולה עוד הרבה, ביחוד לקהלות רחוקות, ומצד אחר כבר הורגלנו לשמוע חרפתנו בקור רוח וקנאת כבודנו לא תאכלנו עוד, ואם בכל זאת גם עתה עודנו מתעוררים ומתנודדים בחזקה לשמע ‘עלילת־דם’, ורגש הכלל יתפרץ החוצה מכל עברים להשליך מעליו את החלאה הזאת, – אות הוא, כי לא הפחד ולא הכבוד החיצוני הם המניעים לזה, כי אם רוח העם הוא המרגיש פה את קלונו והוא זה המתעורר והמעורר; כי אעפ"י שבכל יתר הדברים כבר הביאונו צרותינו לאותו המצב שעליו אמר הנשׂיא החכם בימי קדם: ‘אין בשׂר המת מרגיש באיזמל’, – הנה פה אין ‘האיזמל’ חותך את ‘הבשׂר’ בלבד, כי אם עד הנפש יגע…\n\nאבל – ‘אין רע בלא טוב’, כלומר, בלא לקח טוב. גם הרע הגדול הזה שאנו עסוקים בו אינו ריק מלקח טוב, ואנחנו, אשר לא אדונים אנחנו לגורלנו וגם את הטוב גם את הרע נקבל מן החוץ שלא בטובתנו, ראוי לנו לבקש ברעותינו תמיד את התועלת הלמודית הצפונה בהן, והיתה לנו זאת, לפחות, חצי נחמה.\n\n\n\nאחד הכוחות היותר גדולים בחיי החברה הוא – ‘ההסכמה הכללית’. היו ימים שגם הפלוסופים ראו בהסכמה זו מופת נאמן על הדבר המוסכם ונתנו לה מקום בתוך שאר מופתיהם על מציאות האלהות. עתה אמנם יודעים הפלוסופים , שאין שקר ואין אולת אשר לא תוכל לבוא עליו ‘ההסכמה הכללית’, אם אך תנאי החיים נאותים לזה. אבל רק הפלוסופים יודעים זאת, ובעיני ההמון עוד גם עתה אין אַבטוֹריטט גדול מן ‘ההסכמה’: אם ‘כל העולם’ מאמינים שהדבר כן, בודאי כן הוא; ואם אני איני מבינו, אחרים מבינים; ואם אני רואה כעין סתירה לו, הרי ‘הכל’ רואים גם כן ואעפ"כ מאמינים, וכי חכם אני מכל העולם? – זה הוא בקירוב מהלך הרעיונות של האיש הפשוט, בדעת או בלי דעת ברורה, ומתוך כך הוא מסכים גם מצדו ונעשׂה בעצמו חלק מן ‘ההסכמה’.\n\nוכל־כך גדול כוח ‘ההסכמה’, עד שעל הרוב לא יוכל האדם למַלט נפשו מפעולתה גם כשהוא עצמו הוא ‘הדבר המוסכם’. אם ‘כל העולם’ אומרים על פלוני שגדול הוא בחכמה או ביראה, שיש בו מדה פלונית, טובה או רעה, – סופו להסכים לזה גם בעצמו, אע"פ שמתחלה לא מצא בנפשו אותו היתרון או החסרון שאחרים מיחסים לו. ולא זו בלבד אלא שההסכמה הזאת מצד ‘המוסכם’ עצמו פועלת מעט מעט על תכונת רוחו עד שמקרבתו באמת (או, לפחות, מולידה בו נטיה להתקרב) אל המצב ההוא שרואה בו ‘כל העולם’. על כן יזהירו הפדגוגים בצדק, לבלתי עורר את הילדים על מגרעותיהם המוסריות בראשית התפתחותן, וכל שכּן לבלתי יחס להם מגרעות שאין בהם, כי על ידי זה אפשר שנחזק בלבם את הראשונות ונוליד בם נטיה להאחרונות.\n\nואולם, הדבר מובן, כי ‘כל העולם’ אינו אחד לכל אחד. האדם רואה ‘עולמו’ רק באותה החברה שהוא חושב עצמו לחלק ממנה ורואה באישיה אנשים הקרובים לו מאיזה צד; אבל אין אדם חושב למאומה הסכמת אנשים שרוחם זרה לו לגמרי, שאינו מרגיש בנפשו שום יחס פנימי בינו ובינם. ככה אין האוֹרתוֹדוֹכּסים והמשׂכילים שלנו שׂמים לב כלל אלו להסכמתם של אלו, אף בדברים שאינם נוגעים לאמונה ודת, ושׂחקם ולעגם של אלו על אלו אינו עושׂה שום רושם בלבם של שניהם, לפי שכּל אחת משתי הכּתּות רואה את חברתה כאלו אינה. ואולם כשתנאי החיים מכריחים את בני הכתות השונות להמצא במשׂא ומתן תמידי זה עם זה והם מתרגלים לראות זה בזה קודם כל את האדם, – אז יתרחב ‘עולמם’ והשקפותיהם סובלות שנויים רבים על פי הסכמת ‘העולם’ במובנו החדש.\n\n\n\nלפיכך, בדורות שעברו, כשהיו אבותינו מאמינים בפשטו של ‘אתה בחרתנו’, לא היתה החרפּה שחרפום האומות פועלת כלל על טוהר נפשם פנימה. הם ידעו את ערכם ולא התפעלו עד מה מן ‘ההסכמה הכללית’ אשר מחוץ להם, בהיות כל חברת ‘המסכימים’ נחשבת בעיניהם למין מיוחד של בריות זרות להם ושונות מהם שנוי עצמי, בלי כל יחס וכל דמיון בינם ובינן. אז היה היהודי יכול לשמוע במנוחת לב כל המגרעות המוסריות והחטאים המעשׂיים שטפלה עליו הסכמת העמים, מבלי להרגיש בנפשו שום בושה או שפלוּת פנימית. כי מה לו ולמחשבות ‘הנכרים’ עליו ועל ערכּוֹ? לוּ רק יתנו לו לישב בשלוה! – אבל בדור הזה אין הדבר כן, עתה ‘עולמנו’ נתרחב הרבה, וההסכמה האירופּית פועלת עלינו בחזקה בכל ענפי החיים. ולפי שאין אנו מוציאים עוד את ‘הכל’ מן הכלל, לכן נתפעל בעל כרחנו ממה ש’הכל\' מוציאים אותנו מן הכלל, סופר אחד רוסי שאל באלו הימים בתמימוּת: אחר שכל העולם שׂונאים את היהודים, וכי אפשר לאמור, שכל העולם חייבים והיהודים זכאים? – ושאלה כזו מתגנבת עתה גם אל לב רבים מאחינו: וכי אפשר לאמור, שכל אותן התכונות הנשחתות והמעשׂים הרעים שכל העולם מיחס ליהודים אינם אלא ‘בדותא’?\n\nוהספק הזה, מכיון שנתעורר, מוצא לו מחיה בנקל באותם ההיקשים המוטעים ‘מן הפרט אל הכלל’ הרגילים מאד אצל המון בני האדם. הספור הידוע על דבר נוסע אחד, שבא לאחת הערים ונזדמן לאכסניא שהיה בה משרת כבד־פה, וכתב בפנקסו: בעיר פלונית משרתי האכסניות הם כבדי־פה, – הספור הזה מצייר בצורה של התוּל דרכי־ההגיון של ההמון ברוב משפטיו הכלליים. כל החזיונות הנראים באיזה דבר פרטי רגיל ההמון ליחס אל הכלל שהדבר ההוא מתחשב עליו לפי שמו התמידי, מבלי להתבונן, כי ‘פרט’ אחד יוכל להתחשב על ‘כללים’ רבים ביחד, כלומר, להיות שוּתף בתכוּנה אחת עם פרטיו של כלל אחד ובתכונה אחרת עם פרטיו של כלל אחר, בעוד שהשם הנקרא עליו מציין רק את התיחסותו לאחד הכללים באחד מצדדיו, לא בכולם. – על משפטים ממין זה תוכל להשען, וגם תשען באמת, ההסכמה הכללית ביחוסה אלינו: פלוני ופלוני הם יהודים לפי שמם ורמאים לפי תכוּנתם; שמע מינה, שהיהודים הם לפי תכונתם רמאים. ההגיון האמתי ישיב אמנם על זה, כי אף אם היו באמת כל היהודים בדורנו רמאים, אין מזה עוד ראיה, שהיהודים הם רמאים, כלומר, שתכוּנת הרמאוּת הנמצאת בכל יהודי נמצאת בו מצד התיחסותו אל הכלל ‘יהודים’ ולא מצד איזה כלל אחר (למשל, כלל ‘סוחרים’), שגם אליו מתיחס היהודי בתור פרט, ביחד עם אחרים אשר דבר אין להם עם הכלל ‘יהודים’. וכדי לברר הדבר, צריך לבדוֹק תחלה אותם ‘האחרים’ המשתתפים יחד עם היהודים בכללים אחרים. ורק אחר שנמצא על ידי בדיקה זו, שאין תכוּנת הרמאוּת מצויה בשום ‘כלל’ אחר המשותף ליהודים ולאחרים, – רק אז תהיה לנו צדקה לחרוץ משפט, כי היהדות היא אֵם הרמאוּת. – אבל, כאמור, אין דרכם של בני אדם להעמיק בהגיון, ואין אנו יכולים לדרוש כזאת גם מהמון בני עמנו. הם שומעים את המשפט החרוץ של ההסכמה הכללית ורואים עם זה, שרבים בקרבּנוּ כך הם באמת כמו שאומרת ההסכמה, ובזה די להם, והרי הם מתחילים להסכים גם בעצמם. וככה עוברות ‘תכוּנות היהודים’ כמטבע כשרה מיד ליד, מן ההסכמה החיצונית של העמים אל ההסכמה הפנימית בקרב עמנו, רק עם ההבדל הזה, שהעמים מונים את תכוּנותינו הרעות אחת לאחת בקול ענוֹת גבוּרה ולעג השאננים, ואנחנו עונים אחריהם מלה במלה בקול דממה דקה והצטדקות חלושה; הם ממשילים אותנו לכלי חרס, שאין לו תקנה אלא שבירה, ואנחנו ממשילים עצמנו לכלי מתכת, שאפשר לו בהגעלה ולבּוּן…\n\nהמצב הזה, אם יאריך ימים, יוכל לגרום לנו נזק מוסרי גדול. אין דבר מסוכּן לגוי ולאדם כהודאה על חטאים שאין בו. מי שחטא באמת, הרי שערי תשובה לא ננעלו, וברצונו הטוב יכול להסיר חלאתו מעליו. אבל מי שאחרים הביאוהו לחשוֹד עצמו במה שאין בו, איך יוכל להטהר בעיני עצמו? מצד אחד מאמין הוא לדברי האומרים לו: טול קורה מבין עיניך, ומצד אחר מרגיש הוא, שאינו יכול לטול את הקורה מבין עיניו, אחר שאינה באמת אלא בדמיון, והרי הוא במצב אותם המונומַנים הידועים, שמאיזו סבּה באו לידי אמונה, כי משׂא כבד תלוי להם בחוטמם מבלי שיוכלו להסירו. ולא עוד אלא שלפעמים תביא אמונה זו את האיש הפרטי להשתתף באותה המדה המגוּנה שלפי אמונתו היא קנין הכלל כולו, אעפ“י שהוא עצמו מצד פרטיותו אינו נוטה כלל לזה. אין ספק, למשל, כי בקרב העם שיצאו מתוכו אנשים כהרמב”ם נמצאים גם עתה בעלי דעה מיושבת ואוהבי סדר ושיטה בכל דבר, והם, בקחתם חלק בעבודת הצבּוּר, היו יכולים לתת בה את רוחם ולפעול גם על יתר העובדים. אבל מה נעשׂה, וכל גזרה ‘ההסכמה’, ששׂנאת הסדרים היא תכוּנה יהודית, וכבר הסכמנו גם אנחנו להסכמה זו (אעפ"י שעוד לא נתברר, אם התכוּנה הזאת, המצויה באמת בחלק גדול מעמנו, מתיחסת אל הכלל ‘יהודים’, או אולי – מה שיותר מתקבל על הלב – אל הכלל ‘חניכי־החדר’). ועל כן תרפינה ידי אוהבי הסדר, בהאמינם, כי אין עצה ואין תבונה נגד תכוּנת העם. ואם פטריוטים הם, יעקרו גם מלבם את האהבה לסדרים, המתנגדת לרוח עמם, ויעשׂו גם הם את מעשׂיהם כראוי ליהודים אמתיים…\n\n\n\nצריך איפוא לבקש איזה אמצעי, איך להוציא את עצמנו מתחת השפעת ‘ההסכמה הכללית’ בנוגע לתכוּנות ישׂראל וערכו המוסרי, כדי שלא נהיה בזויים בעיני עצמנו ולא נחשוב, שבאמת גרועים אנחנו מכל בני האדם תחת השמש, וכדי שלא נבוא עי"ז להיות ברבות הימים בפועל מה שאין אנו עתה אלא בדמיון.\n\nואת האמצעי הזה נותנת לנו ‘ההסכמה הכללית’ עצמה על ידי עלילת־הדם. העלילה הזאת היא היחידה בין כל רעותיה אשר בה לא תוכל ההסכמה להביא גם אותנו לידי ספק, אם באמת ‘כל העולם חייבים ואנחנו זכאים’, בהיותה מיוסדת כולה על שקר מוחלט ואין לה משען באיזה היקש מוטעה ‘מן הפרט על הכלל’. כל איש ישׂראל שנתחנך בתוך עמו יודע בבירור גמור, שאין בתוך כלל ישׂראל אף פרט אחד האוכל דם אדם לשם שמים. ואת הידיעה הברורה הזאת משגיאת ‘ההסכמה הכללית’, המתחדשת בלבנו מזמן לזמן על ידי התחדשות עלילת־הדם, צריכים אנו לשמור תמיד בזכרוננו, והיא תעזור לנו לעקור מלבנו את הנטיה להכּנע מפני האַבטוֹריטט של ‘כל העולם’ גם ביתר הדברים. יאמר כל העולם מה שיאמר על דבר פחיתוּת ערכּנוּ המוסרי, – אנחנו יודעים, כי ‘ההסכמה’ הזאת נשענת רק על הגיון המוני, בלי כל יסוד מדעי אמתּי. כי מי בא בסוד עמקי רוחנו וראה את ‘היהודי’ כמו שהוא מצד עצמו? מי שקל זה לעומת זה יהודים ושאינם יהודים הדומים אלו לאלו בכל יתר ‘הכללים’: סוחרים לעומת סוחרים, נרדפים לעומת נרדפים, רעבים לעומת רעבים וכו\'. – מי שקל כל אלה במאזני החכמה האמתּית ומצא את הכף מַכרעת לאחד הצדדים?\n\n‘וכי אפשר שכּל העולם חייבים והיהודים זכאים?’\n\nאפשר ואפשר, ועלילת־הדם תוכיח. פה הרי היהודים זכאים וטהורים כמלאכי השרת: יהודי ודם! היש שני הפכים גדולים מאלו? – ואף על פי כן…\n\n\n\nה\' תשרי תרנ"ג\n\n\n\n\n\n\nנדפס ב‘המליץ’ י“ד תשרי תרנ”ג. \xa0↩\n\n\n\n\n\n\n\n\n\n\nאת הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט.  הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/10'
}

Data Fields

  • authors
  • genre
  • id
  • original_language
  • source_edition
  • text
  • title
  • translators
  • url

Data Splits

train
corpus 10078

Dataset Creation

Curation Rationale

[More Information Needed]

Source Data

Initial Data Collection and Normalization

[More Information Needed]

Who are the source language producers?

Researchers.

Annotations

Annotation process

[More Information Needed]

Who are the annotators?

[More Information Needed]

Personal and Sensitive Information

[More Information Needed]

Considerations for Using the Data

Social Impact of Dataset

[More Information Needed]

Discussion of Biases

[More Information Needed]

Other Known Limitations

[More Information Needed]

Additional Information

Dataset Curators

[More Information Needed]

Licensing Information

MIT License

Permission is hereby granted, free of charge, to any person obtaining a copy of this software and associated documentation files (the "Software"), to deal in the Software without restriction, including without limitation the rights to use, copy, modify, merge, publish, distribute, sublicense, and/or sell copies of the Software, and to permit persons to whom the Software is furnished to do so, subject to the following conditions:

The above copyright notice and this permission notice shall be included in all copies or substantial portions of the Software.

THE SOFTWARE IS PROVIDED "AS IS", WITHOUT WARRANTY OF ANY KIND, EXPRESS OR IMPLIED, INCLUDING BUT NOT LIMITED TO THE WARRANTIES OF MERCHANTABILITY, FITNESS FOR A PARTICULAR PURPOSE AND NONINFRINGEMENT. IN NO EVENT SHALL THE AUTHORS OR COPYRIGHT HOLDERS BE LIABLE FOR ANY CLAIM, DAMAGES OR OTHER LIABILITY, WHETHER IN AN ACTION OF CONTRACT, TORT OR OTHERWISE, ARISING FROM, OUT OF OR IN CONNECTION WITH THE SOFTWARE OR THE USE OR OTHER DEALINGS IN THE SOFTWARE.

Citation Information

@article{,
  author = {},
  title = {Public domain texts from Project Ben-Yehuda},
  journal = {},
  url = {https://github.com/projectbenyehuda/public_domain_dump},
  year = {2020},
}

Contributions

Thanks to @imvladikon for adding this dataset.

Update on GitHub