Datasets:

Norod78

/

hewiki-20220901-articles-dataset

like 0

בסימן ונוס (מיני-סדרה)

בסימן ונוס היא מיני סדרה ישראלית בת שלושה פרקים, אשר שודרה בשנת 2005, בבימויו של גור בנטביץ', בערוץ הוט 3 של חברת הטלוויזיה בכבלים הוט.

עלילה.

הסדרה, אשר מבוססת על ספרו המצליח של אורי אדלמן "בסימן ונוס", מספרת את סיפורו של יואב (ג'וב) נוימן (יהודה לוי), כוכב ישראלי מצליח, המנהל רומנים חד-פעמיים רבים המבוססים אך ורק על סקס עם מספר רב של נשים. עקב הפרסום הרב שלו, נוהג נוימן לבלות עם חברותיו בדירתה של ידידתו הקרובה, שירי נבו (טינקרבל). ערב אחד מתגלה גופתה של נבו ליד דירתה, ונוימן נוכח להיות החשוד העיקרי בחקירתו של השוטר ינון הראל (גורי אלפי), חוקר מתחיל הנחוש להוכיח כי הוא האשם. נוימן, שהיה עד נקודה זו חסר דאגות ונהנתן, עובר תהליכים ותהפוכות כדי להוכיח חפותו, ועל רקע הליכים אלה מפתח סיפור אהבה אמיתי עם נגה כוכבי (נטע גרטי), סיפור המוביל אותו למציאת האשמים האמיתיים.

בסימן ונוס

תיגרינית

תִיגרִינית (ትግርኛ, תִגרִניה בתעתיק לעברית) היא שפה מקבוצת השפות השמיות ושפתם של התִגְרַי תגרניה שיושבים במחוז תִגְרַי שבצפון אתיופיה, ובמרכז אריתריאה (הללו מכונים תגרניה) שם היא גם אחת משתי השפות הרשמיות של המדינה. השפה מדוברת גם על ידי הג'בארטה (תיגרינים מוסלמים), ובמדינת ישראל בפי מיעוט מהעולים מאתיופיה (רובם המכריע של העולים דוברי אמהרית). בישראל יש המכנים את השפה תיגרית ולכן נוצר לעיתים בלבול בינה לבין שפת התיגרה (הקרובה לתיגרינית ומדוברת באריתריאה).

ספרות והיסטוריה.

קטע הכתב הקדום ביותר בשפה זו התגלה בלוגוסרדה שבדרום אריתריאה ומתוארך למאה ה-13.

התיגרינית התפתחה במאה ה-4 לערך משפת הגעז, השפה השמית הקדומה של אתיופיה. היא מדוברת בחבל תיגראי שבצפון אתיופיה וברמת אריתריאה, שם היא משמשת כאחת השפות הרשמיות. לתיגרינית מספר ניבים המדוברים בחבלים שונים בתיגראי ואריתריאה. מספר דובריה כשפת אם עומד על כ-3.5 מיליון אתיופים וכ-3 מיליון אריתראים. כשפה שנייה דוברים אותה עוד כ-2-3 מיליון איש. בישראל דוברים את השפה אלפים בודדים שעלו מאתיופיה ועשרות אלפים מבקשי מקלט ומחוסרי מעמד מאריתריאה.

התיגרינית נכתבת בכתב הגעז בדומה לאמהרית.

דוקטור נו

מעין שטראוס

מעין שטראוס (נולדה בירושלים בשנת 1983) היא אמנית ישראלית, בוגרת המגמה לאדריכלות בבצלאל. בוגרת תואר שני באמנות מאוניברסיטת ייל שבארצות הברית.

ביוגרפיה.

בגיל 19 הציגה שטראוס במוזיאון ישראל ובתערוכת יחיד בגלריה גבעון ("הדרך לאיקאה"). עבודתה, "פינוי התנחלות מפליימוביל", שנעשתה שנים ספורות קודם לתהליך ההתנתקות, זכתה לתגובות רבות ובהן תלונה מצד חבר הכנסת אריה אלדד.

העבודה הוצגה גם במיני ישראל (אוצר: לארי אברמסון, מוזיאון ישראל, 2006)

"דורון", תערוכה באצירתה (יחד עם יהושע סימון ורועי ארד), הוצגה במאי-יוני 2006 בגלריה בית הספר הגבוה לאמנות מנשר.

שם התערוכה "דורון" מתייחס לדורון סבג, בעלי חברת כח האדם O.R.S, ממפעילי תוכנית מהל"ב (תוכנית ויסקונסין הישראלית) באשקלון ואספן האמנות החשוב בישראל. התערוכה הציגה את המתח בין שני התפקידים של דורון סבג ועל ידי כך בחנה את הקשר בין אמנות והון בישראל או בין יצירה וניצול עובדים. תערוכה זו היא יוצאת דופן כי היא מציגה מראה ביקורתית מול עולם האמנות הישראלי שבו סבג הוא דמות מרכזית ובעלת עוצמה רבה.

השתתפה בביאנלה בהרצליה בספטמבר-אוקטובר 2007 ובתערוכות קבוצתיות נוספות.

עבודותיה נרכשו על ידי מספר אוספי אמנות ישראליים חשובים.

כתב העת לשירה ואמנות "מעין" קרוי על שמה של מעין שטראוס.

פסטיבל האי וייט 1970

פסטיבל האי וייט 1970 (באנגלית: The Isle of Wight Festival 1970) היה פסטיבל מוזיקה שנערך מ-26 עד ל-31 באוגוסט 1970 באי וייט, השוכן במרחק קילומטרים אחדים מחופיה הדרומיים של אנגליה מול העיר פורטסמות'. דרך הגישה היחידה למקום הייתה באמצעות מעבורות. פסטיבל זה היה השלישי והגדול מכולם שנערך באי (והאחרון, עד 2002 - מאז הוא נערך מדי שנה). כמו כן היה זה פסטיבל הרוק הגדול ביותר שהתקיים מאז ומעולם, גדול יותר מוודסטוק, מהלייב אייד ומרוק בריו. עובדה זו אושרה על ידי חברת הרכבת הבריטית, שהייתה גם מפעילת שירות המעבורות לאי שאישרה כי כ-600,000 איש השתמשו בשירותי המעבורות אל האי בתקופת הפסטיבל, וכן ועל ידי ספר השיאים של גינס שקבע כי כ-600,000 איש נכחו במקום, יותר מההערכות המארגנים שעמדו על כחצי מיליון איש. הערכות לא רשמיות שפורסמו טענו כי מספרם האמיתי של המשתתפים נע בין 700,000 ל-800,000 איש.

סוף עידן התמימות.

הפסטיבל באי וייט לא התפרסם ולא זכה לתהילת עולם כמו פסטיבל וודסטוק בשנה החולפת, אך גם לו הייתה חשיבות לא מועטה - הן בגלל האמנים שהופיעו בו, מהשורה הראשונה בעולם הרוק והפולק, הן בגלל הקהל העצום שנכח בו, הגדול ביותר אי פעם בהיסטוריה שנכח בפסטיבל רוק באוויר הפתוח, והן מבחינה היסטורית-תרבותית-ערכית. היה זה מבין פסטיבלי הרוק הראשונים הגדולים של שנות השבעים שסימלו את תחילתו של עשור ועידן חדש במוזיקה, וכפועל יוצא גם בתרבות הנגד, בתרבות בכלל ובעוד מגוון נושאים שהשתנו עם תחילתו של העשור החדש. הפסטיבל סימל גם את ההתמסחרות והשתלטותם של תאגידי הענק על תעשיית המוזיקה בכלל ועל פסטיבלי הרוק בפרט. בה בעת, לאחר הפלישה ההמונית של הקהל בפסטיבל וודסטוק שגרמה למארגנים להכריז עליו כחופשי ולפשוט רגל, ולאחר האלימות הקשה שהתרחשה בפסטיבל אלטמונט בו נרצח משתתף, סימל הפסטיבל מבחינה ערכית ומוסרית גם את סופה של התמימות, וסתם סופית את הגולל על דור ילדי הפרחים של שנות השישים המהפכניות.

היסטוריה - פסטיבלים 68–69 ותכנון פסטיבל 1970.

הרעיון לשלושת הפסטיבלים נולד כתוצאה מהצורך בגיוס תרומות לאגודת בריכת השחייה באי. תושב האי והיזם רון סמית', שהיה חבר באגודת בריכת השחייה באי הכיר את היזמים, האחים רון וריי פולק, תושבי סאות'האמפטון והציע להיעזר בהם לשם גיוס הכסף. לאחר שגויס הסכום הרצוי (כ-750 פאונד) חברו השלושה לדי ג'יי והיזם ריקי פאר, והחליטו על מיזם של פסטיבל רוק באי.

האתר שנבחר היה שדה שעורה קצורה בגודל 420 דונם בשם הל פילד בחוות פורד על יד הכפר גודסהיל. הבמה הייתה מורכבת משתי משאיות שהיו צמודות זו לזו, והחשמל סופק על ידי גנרטור שהוצב מאחוריה.

כ-10,000 איש הגיעו לפסטיבל שהתקיים במשך לילה אחד ב-31 באוגוסט 1968 בהשתתפות הלהקות ג'פרסון איירפליין, שהייתה גם הלהקה הזרה (לא בריטית) היחידה בפסטיבל, בהופעתה הראשונה אי פעם בבריטניה, והלהקות הבריטיות טי רקס, העולם המטורף של ארתור בראון, פלסטיק פני, אורנג' בייסיקל, דה מוּב, פיירפורט קונבנשן ועוד. מנחה הפסטיבל היה שדרן הרדיו המפורסם ג'ון פיל. פסטיבל זה היה קטן בהיקפו ובעל אווירה אינטימית ורומנטית, ונחל הצלחה בעקבותיה הוחלט על קיומו של פסטיבל נוסף בשנה שלאחר מכן. ב-1969 גדל פי עשרים מספר המשתתפים, וכ-200,000 איש נטלו חלק בפסטיבל השני שהתקיים בווטון, על יד העיר רייד ב-30 וב-31 באוגוסט. רובו המכריע של הקהל הגיע על מנת לצפות בבוב דילן ולהקתו, הבנד שהופיעו כשבועיים לפני כן (ללא דילן) בפסטיבל וודסטוק.

דילן שהגיע לאי מלווה באשתו שרה ניצל את זמן שהותו במקום לחופשה בת כשבועיים בחווילה מיוחדת שנשכרה עבורו כחלק מחוזה ההופעה, והשתכר שכר עתק לאותה תקופה שעמד על כ-35,000 פאונד. בזמן שהותו באי הרבו לבקרו חברי החיפושיות (שגם נכחו בהופעתו), עובדה שגררה גל שמועות על הופעת על משותפת שלבסוף לא יצאה אל הפועל. לדילן הייתה זו ההופעה הראשונה לאחר תאונת האופנוע שעבר ב-1966 שלאחריה נעלם מעין הציבור למספר שנים. לאחר מספר אלבומי מופת שהוציא בשנות השישים היה כוכב הפולק-רוק היהודי-אמריקאי בשיאו האישי והיצירתי, והפופולריות שלו גאתה והגיעה לשיאה בארצות הברית ובאירופה. הוא נערץ על ידי מיליוני צעירים ברחבי העולם שראו בו מנהיג ודובר של דור שלם - דור ילדי הפרחים, וגם משיח. גם תנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם והתנועה לזכויות האזרח בארצות הברית ראו בו מנהיג ודובר וניסו בדרכים שונות, ללא הצלחה יתרה (זאת כיוון שדילן סירב בכל תוקף להיות מעורב פוליטית) לגייסו לשירותם.

ותיקי וודסטוק נוספים שזכו לתהילת עולם בפסטיבל המפורסם שנערך כשבועיים לפני כן ושהופיעו לצידו של דילן היו להקת המי, ג'ו קוקר וריצ'י הייבנס. בין שאר האמנים שהופיעו בפסטיבל היו פמילי, פרי, מרשה האנט, דה נייס והמודי בלוז. מיד עם סיומו של הפסטיבל שנחל הצלחה גדולה הן מוזיקלית, הן כלכלית והן מבחינת התנהגות הקהל הגדול שהייתה למופת החלו האמרגנים, חברת Fiery Creations לתכנן את הפסטיבל של השנה הבאה. תוכניתם השאפתנית הייתה לארגן את פסטיבל הרוק הגדול ביותר שנערך מאז ומעולם, כזה שיאפיל גם על וודסטוק ובהשתתפות הכוכבים הגדולים ביותר מעולם הרוק שנראו יחדיו על במה אחת למשך 5 ימים. ג'ימי הנדריקס היה בין הראשונים לתת את הסכמתו להופיע בפסטיבל, ומרגע זה נתנו את הסכמתם מיטב כוכבי הרוק והפולק של התקופה: ג'וני מיטשל, ג'ואן באאז, לאונרד כהן, Ten Years After, ג'תרו טאל, פרי, הדלתות, המי אמרסון לייק ופאלמר ועוד רבים אחרים. מאבק ציבורי ומשפטי ארוך וקשה שנמשך חודשים רבים, ניטש בין פוליטיקאים מקומיים ממועצת האי והאוכלוסייה במקום ששמעו על היקף הפסטיבל המתוכנן ואופיו, וניסו בכל כוחם למנוע ולטרפד את קיומו לבין האמרגנים ותומכי הפסטיבל.

אחת מאבני המחלוקת העיקריות הייתה מיקומו של הפסטיבל באי, כשהאופוזיציה לפסטיבל ניסתה בכל כוחה לדחוק את מיקומו כמה שיותר רחוק ממקום ישוב. לשיאו הגיע המאבק באיום מפורש מאחד מתושבי האי, קצין בגמלאות מהצבא הבריטי שאיים לירות בלהקה הראשונה שתתייצב על הבמה. האי שהיה באותה תקופה בעל אוכלוסייה שמנתה פחות מ-100,000 איש נחשב אז כמקום שקט במיוחד ובעל אוכלוסייה מבוגרת ושמרנית באופיה, עימה נמנו פנסיונרים לא מועטים. עובדה זו לא התאימה על-פי תפיסת עולמם של תושביו למקום האירוח האידיאלי של מאות אלפי היפים ומוזיקת רוק ל-5 ימים. לבסוף צלחו האמרגנים (חלקית) את הקשיים, ומיקומו (הבעייתי) של הפסטיבל נקבע בחוות איסט אפטון שבמחוז פרשווטר בחלקו המערבי של האי הגובל בים מצד אחד ובשדות נרחבים וגבעה תלולה בשם אפטון דאון בצדו השני. האמרגנים - חברת Fiery Creations שהייתה מורכבת מהאחים רון, ריי, וביל פולק הביאו לאי בפעם השלישית את מיטב אמני הרוק, הפולק והבלוז של התקופה למה שנודע כ"וודסטוק הבריטי". כ-600,000 אלף איש צלחו את הסולנט במעבורות, תקעו יתד באי הקטן למשך חמשת ימי הפסטיבל, ויצרו באתר הפסטיבל ועל הגבעות שמסביב לו עיר אוהלים ענקית.

האמנים.

המוזיקה בפסטיבל הייתה מגוונת וכללה את הסגנונות הפופולריים שרווחו באותה תקופה: רוק על סוגיו השונים - רוק פסיכדלי, רוק כבד, בלוז רוק, רוק מתקדם שהחל את דרכו באותה תקופה, פולק, פולק רוק, פופ רוק, קאנטרי, בלוז, רית'ם אנד בלוז, פאנק, גוספל, מוזיקת נשמה, ג'אז וגם סמבה ובוסה נובה. חלק מן האמנים התפרסמו וזכו לתהילת עולם בפסטיבל וודסטוק שהתקיים כשנה לפני כן, והיו בשיאם בעת הפסטיבל. להקת הדלתות האמריקאית שלא הופיעה בפסטיבל וודסטוק שהתקיים במולדתה, היוותה את אחד משיאיו של הפסטיבל. עוד בין האמנים הבולטים היו ג'ימי הנדריקס, בהופעתו האחרונה על אדמת אנגליה כ-18 ימים לפני מותו, המי, ג'טרו טאל, זמרת הפולק הקנדית ג'וני מיטשל, שכתבה כשנה לפני כן את השיר "וודסטוק" בעקבות התרשמותה מהפסטיבל בו לא נטלה חלק, ג'ואן באאז, ג'ון סבסטיאן, סופרטרמפ, ז'ילברטו ז'יל, שיקגו, Free, Ten Years After, לאונרד כהן, דונובן, אמרסון לייק ופאלמר שהייתה זו הופעתם השנייה בקריירה, מיילס דייוויס, פרוקול הארום, המודי בלוז, ראלף מקטל וזמר הקאנטרי האמריקאי קריס קריסטופרסון. הלהקות הבריטיות הפסיכדליות Pink Fairies ו-Hawkwind, קיימו הופעות ללא תשלום על במה נפרדת לקהל הנכנס באזור הכניסה לשטח הפסטיבל. הימים רביעי וחמישי שהיו שני ימיו הראשונים של הפסטיבל היו ללא תשלום, וסוף השבוע בן שלושת הימים בהם הופיעו הכוכבים הגדולים עלה כשלושה פאונד.

אלימות בפסטיבל.

מן ההתחלה התאפיין הפסטיבל בחלק ניכר מן הזמן, בעיקר בין ההופעות בעימותים פיזיים ומילוליים אלימים חוזרים ונשנים בין הקהל העצום שכלל אלפי אנרכיסטים צרפתים, ספרדים ואיטלקים שדרשו להיכנס בחינם, לבין אנשי האבטחה הרבים אותם שכרו האמרגנים על מנת למנוע הישנות מקרה פסטיבל וודסטוק, כאשר מאות אלפים לא שילמו עבור הכניסה, והאמרגנים נאלצו להכריז על הפסטיבל כחופשי ופשטו את הרגל. אזור הפסטיבל גודר משני צידיו על ידי חומות ברזל כפולות בגובה שלושה מטר, ודרך עפר טבעתית שנעה ביניהן שימשה לשינוע אנשים, וכן להעברת כספים מאזור הפסטיבל למשרדי האמרגנים ובחזרה. אנשי האבטחה שהיו מצוידים בכלבי שמירה ובאלות, ערכו כל העת סיורים מסביב לאתר הפסטיבל על מנת למנוע כניסת אנשים שלא החזיקו בכרטיסי כניסה. היפים רבים התמרדו כנגד האמרגנים וסירבו לשלם את שלושת הפאונד הדרושים בטענה שהפסטיבל שייך לאנשים, והם רשאים לעשות בו ככל העולה על רוחם.

עימותים רבים ואווירה אלימה ועוינת נרשמו כמעט מדי יום בין המתנגדים לתשלום לבין האמרגנים, והעכירו מאוד את האווירה במקום, גם בקרב האמנים. אחד מהאמרגנים ומנחה הפסטיבל, ריקי פאר, התעמת מן הבמה פעם אחר פעם עם הקהל וספג גידופים, נאצות, שריקות בוז צורמות ולמטר של פחיות שתייה וחפצים שונים. ליחס דומה זכו גם חלק מן האמנים. ג'וני מיטשל נאלצה להפסיק את הופעתה באמצע ופרצה בבכי עקב היחס המתפרע של הקהל, לאחר סצנה שנגרמה על ידי היפי מגודל שיער וזקן שהצליח להסתנן לבמה ונעמד מאחורי הפסנתר בו ניגנה, מאיים להשתלט על המיקרופון על מנת להעביר את מסר הפסטיבל החופשי לקהל. גם קריס קריסטופרסון נטש את הבמה בזעם באמצע ההופעה, לאחר שזו נקטעה פעם אחר פעם עקב הפרעות בלתי פוסקות מאחוריה. קריסטופרסון שב והופיע שנית מספר ימים מאוחר יותר, והופעתו השנייה עברה בשקט וללא הפרעות.

אחד מן המשתתפים שהוזמן לבמה להביע את דעתו, כינה את הפסטיבל "מחנה ריכוז פסיכדלי". למקום נהרו כל העת עוד אנרכיסטים ופעילי מחתרת קיצוניים ממדינות שונות באירופה (בעיקר צרפתים). אלו ליבו את האש והסיתו את הקהל הרב שנשאר מחוץ לחומות כנגד האמרגנים שנתפסו בעיניהם כממסד המושחת, הקפיטליסטי ורודף הבצע המעוניין אך ורק לגזול את כספם. אנרכיסטים אלו הפריעו כל אותה העת להופעות על ידי יצירת רעש רב ממכות שהפליאו עם מוטות ברזל ומקלות בגדרות, בדרישה להיכנס חינם אין כסף. את התוהו ובוהו הכללי שנוצר במקום ניסו לנצל לטובתן גם תנועות מחאה ואחרות כמו הפנתרים הלבנים ומלאכי הגיהנום שהפגינו נוכחות, ותרמו אף הן למהומה במקום.

אלפי היפים התמקמו עם אוהלים ושקי שינה על הגבעה התלולה הצופה אל אזור הפסטיבל, כולל הבמה, וניצלו עובדה זו על מנת לצפות בהופעות בחינם. היפים אלו כינו עצמם "שורת היגון" (Desolation Row - שמה של קומונה ענקית זו נגזר משמו של שיר של בוב דילן). הם היו מסוממים על ידי LSD, גראס וחשיש שנצרכו בכמויות ענק על ידי הקהל, והשתתפו בחגיגה הפרועה שנמשכה כ-5 ימים. כחלק מהשקפת עולמם, ומתפיסתם הרעיונית והאידאולוגית, הם ניסו לשחזר את אווירת החופש, האהבה ואת המוטו של ילדי הפרחים בשנות השישים שתמו להן רק מספר חודשים קודם לכן, שדגל בחברה כקומונה או קולקטיב בו ערב האדם לחברו, ובעולם ללא כסף או תשלום. הם ניסו כל העת להיכנס אל שטח הפסטיבל בכל דרך, כדי להתקרב אל הבמה ולהתמזג עם הקהל העצום ששהה בשדה הפתוח שגודלו היה כ-1300 דונם, ששימש כאתר הפסטיבל.

רבים מן האמנים בפסטיבל תמכו בקהל, חלקם אף בגלוי, אך רובם לא הסכימו לוותר על שכרם או לפחות על חלקו, וחלקם אף דרש את הכסף במזומן כביטוח עוד לפני שהופיעו. בשלב מסוים איבדו חלק גדול מן ההיפים שנשארו מחוץ לחומות את סבלנותם. הם החלו לכופף ולשבור את הגדרות ופרצו לשטח הפסטיבל, כאשר הם מותירים מאחוריהם פרצות לעשרות אלפים נוספים שנהרו פנימה אחריהם, אף הם מבלי לשלם. בצהרי יום ראשון, שהיה היום האחרון לפסטיבל, הכריזו האמרגנים, שראו בעיניים כלות את עמלם הרב יורד לטמיון, על הפסטיבל כחופשי.

ארגון הפסטיבל ובעיות לוגיסטיות.

ארגון הפסטיבל היה טוב בחלקו, אולם לקה בחסר בכמה נושאים מרכזיים. האמרגנים לא חזו מראש את היקפו העצום של הקהל שהגיע לאי, ובעקבות זאת ואירועים נוספים שהתרחשו במהלך הפסטיבל, נוצרו מספר בעיות ארגוניות ולוגיסטיות קשות שהעיבו על האווירה בו. במקום פעלו דוכני מזון ומשקאות מסוגים שונים, לרבות מזון מהיר, ואספקה שוטפת מכל הסוגים. כמו כן פעלו במקום דיסקוטק, ברים, קולנוע ואטרקציות נוספות מסוגים שונים, אוהלים מצוידים למתן טיפול רפואי ולסובלים מטריפ רע, וכמרים מקומיים ערכו מיסות בהשתתפות הקהל. רבים מבעלי דוכני המזון המהיר במקום דרשו מחירים מופקעים, עובדה שהעלתה את חמתם של המשתתפים ויצרה עימותים אלימים עם הקהל הגדול. עקב איכותו הירודה במקרים רבים של המזון שנמכר במקום, ויתרו עליו רבים והסתפקו במים ובמזון מועט שהביאו עימם למשך רוב ימי הפסטיבל. אספקת המזון והשתייה בעיירות ובכפרים הסמוכים, שלא היו מוכנים למספר העצום של המשתתפים לא הייתה מספקת, וסחורות שהגיעו לחנויות אזלו תוך דקות ספורות. 1200 תאי השירותים, שהיו תעלות ארוכות שנחפרו עליהן הולבשו תאי השירותים הפתוחים, היו ברמה סניטרית והגיינית ירודה ביותר שגבלה בסכנה בריאותית, וצחנה נוראה עלתה מן המקום. עקב תנאים ירודים אלו, החליטו רבים מן הנוכחים שלא להשתמש בהם.

הגדרות סביב האתר התבררו כלא יעילות ותרמו למתח, לכעס רב ולחשדנות בקרב המשתתפים כלפי האמרגנים, ולביקורת חריפה שהוטחה בהם על היותם רודפי בצע וקפיטליסטים שבנו במקום מחנה ריכוז או מעצר, ומעוניינים אך ורק בכספם של המשתתפים. גם מיקומו של הפסטיבל היה בעוכריהם של האמרגנים. עשרות אלפי אנשים ניצלו את העובדה כי על אזור הפסטיבל, ובכלל זה הבמה, חולשת גבעה גבוהה ותלולה כדי להתמקם על גבעה זו למשך ימי הפסטיבל, ולצפות בהופעות מבלי לשלם. בנוסף, שינוע כ-600,000 איש אל האי, בתוכו וממנו התברר כסיוט לוגיסטי ועל סף הכאוס והבלתי אפשרי. תורים ארוכים בני קילומטרים רבים של אנשים עייפים ומותשים לאחר 5 ימים ללא מזון ושינה מספקים, שהמתינו שעות ארוכות ואף ימים לאוטובוסים לנמלי יארמות' ורייד באי בדרכם הביתה השתרכו באתר הפסטיבל, ועל המעבורות שררה צפיפות קשה כשמפעיליהן דחסו על גבי הסיפונים, שהיו מיועדים גם לנשיאת רכבים כמה שיותר בני אדם כדי להורידם מן האי במהירות. טונות של פסולת שהושארו באתר ובסביבותיו עקב מחסור בכח אדם מספק לאספם, התפזרו וזיהמו חלקים נרחבים באי הרחק מאזור הפסטיבל, וגרמו למורת רוח קשה בקרב תושביו. בעקבות אירועי הפסטיבל, חוקק ב-1971 בפרלמנט הבריטי "חוק האי וייט", האוסר על כל התכנסות של למעלה מ-5000 איש על האי ללא היתר מיוחד.

האווירה הכללית בקרב הקהל.

על אף גודלו עצום הממדים והקונפליקטים שאירעו תוך כדי קיומו, התנהל הפסטיבל שהיה כגודלה של עיר באווירה טובה בקרב מרבית משתתפיו, ושלום ואחווה שררו בין מאות האלפים שנכחו במקום ושנהנו ממיטב אמני התקופה ומתחושת האחדות של מאות אלפי הנוכחים במקום. עיקר חוסר השקט בקרב הקהל, המתח והתקריות האלימות היה בין ההופעות. שינוי דרמטי לטובה באווירה הכללית נרשם בצהרי יום ראשון שהיה יומו האחרון של הפסטיבל, כשהמארגנים הכריזו עליו כחופשי והורו להוריד את הגדרות ולפתוח את השערים. מסורת שנוצרה בימי הפסטיבל, הייתה השמעת גרסת רוק מוקלטת ממערכת ההגברה שעל הבמה, שבוצעה על ידי להקת Great Awakening ושהפכה להמנון הרשמי של הפסטיבל ללחן הדתי הנוצרי המפורסם חסד מופלא בתחילתו ובסופו של כל יום. עשרות אלפי אנשים עמדו לצליליו ואחזו ידיים אל על, סמל לשלום ולאחוות האדם, כשתנועת הוי המפורסמת מתנוססת באוויר.

פשע ושימוש נרחב בסמים.

הסמים היוו גורם דומיננטי בקרב הקהל. הבולטים שבהם היו ה-LSD, הגראס והחשיש שנצרכו בכמויות אדירות על ידי הקהל העצום שהתאסף על האי הקטן. המשטרה שנערכה מראש בכוחות מתוגברים על מנת לבצע מעצרים לא הצליחה לעשות הרבה, ומספרם היה כמעט אפסי. שוטרים סמויים במסווה של היפים המתינו לבאים בנמלי האי אליהם הגיעו המעבורות, שם נערכו בדיקות בחיפוש אחר סמים. שוטרים סמויים אף נשלחו אל תוך הקהל למען אותה מטרה, אולם ללא הצלחה של ממש. בשלב מסוים אף הוצאה הודעה מטעם המשטרה אל הקהל, בה היא מתחייבת להעניק חנינה לכל אדם מתחת לגיל 17 המחזיק או שהחזיק בסמים, זאת במידה והסמים יוסגרו אליה על ידו. שיעור ההיענות להצעה זו עמד על אפס. בין דין מיוחד שדן בעבירות סמים ואחרות פעל באי משך כל תקופת הפסטיבל, וקרן מיוחדת הוקמה על ידי כספים שנתרמו מטעם הקהל לשם הגנה על עצורים בעבירות קלות, ורובם שוחררו בערבות. גנבות בשטח הפסטיבל היו דבר נדיר, ולמרות הצפיפות והקשיים הלוגיסטיים האדירים נשמר ברוב המקרים הסדר. משתתפים רבים שהשאירו את כל רכושם באוהלים בעת צפייה בהופעות או קניית מזון, חזרו שעות ארוכות לאחר מכן ומצאו שדבר לא נגנב. במהלך הפסטיבל הגיעו תלונות על רקעים שונים מתושבי האי. בין היתר דווח על היפים בעירום מלא או חלקי שהסתובבו באזורים מיושבים באי, רחצה בעירום בחוף הים סמוך לאתר הפסטיבל, היכן שגם נופשים "מן השורה" שוהים, גנבות מחנויות, פאבים, וגם מקופות צדקה בכנסיות, הסגת גבול והשחתת רכוש (בעיקר גידולים חקלאיים), והשלכת פסולת ברבים.

התקשורת בפסטיבל, האלבום והסרט.

עקב הכמות האדירה של הקהל והמאורעות שליוו אותו, יצא עיתון המוזיקה מלודי מייקר (Melody Maker) במשך ימי הפסטיבל בכותרת "חמישה ימים שהרקידו (באנגלית גם: זעזעו) את בריטניה". גם בעיתוני מוזיקה ואחרים של התקופה הופיעו בזמן הפסטיבל ואחריו דיווחים על המתרחש, ביקורות מוזיקה על ההופעות וטיבן, ודיווחים שוטפים מאתר הפסטיבל הובאו כל העת גם בכלי התקשורת האחרים. צוותי רדיו וטלוויזיה גדולים הגיעו למקום, ובמדינות שונות שודר הפסטיבל בשידור חי או במהדורות החדשות. האירוע תועד על ידי הבמאי זוכה האוסקר, מורי לרנר, שנעזר בצוות הפקה גדול ובשמונה צלמים, ויצא לבסוף לאור בשנת 1995 בסרט "מסר לאהבה - הפסטיבל באי וייט 1970". כמו כן יצא דיסק כפול הנושא את אותו השם.

האמנים לפי סדר ההופעות.

יום רביעי, 26 באוגוסט

יום חמישי, 27 באוגוסט

יום שישי, 28 באוגוסט

יום שבת, 29 באוגוסט

יום ראשון, 30 באוגוסט

לקריאה נוספת.

Message to Love - The Isle of Wight Festival 1968-1969-1970 by Brian Hinton. Castle Communications 1995.

אחי איפה אתה

איתן וג'ואל כהן

גגאוזיה

גגאוזיה או גגאוז-יארי (בגגאוזית: Гагауз-Йери; ברומנית: Găgăuzia) היא אזור אוטונומי בדרום מזרח רפובליקת מולדובה.

שטחה של גגאוזיה או בשמה המלא "היחידה הטריטוריאלית האוטונומית גגאוזיה", הוא 1830 קמ"ר ואוכלוסייתה 157,200 תושבים. בירת גגאוזיה היא קומרט Comrat והשפה היא השפה הגגאוזית. התושבים הגגאוזים הם ממוצא טורקי ושפתם ממשפחת השפות הטורקיות.

בדצמבר 1990 התנועה הבדלנית גגאוז חאלקי, בתמיכה שקטה של שלטונות מוסקבה, הכריזה על שלושה מחוזות מולדובניים, קומרט, צ'יאדר-לונגה ווולקנשטי כ"רפובליקה גגאוזיה". בדצמבר 1994, הפרלמנט המולדובני, שנשלט על ידי מפלגת האיכרים המולדובנית, הכיר באוטונומיה של הגגאוזים ובשנת 1995 נקבעו גבולות האוטונומיה לאחר משאל עם מקומי.

דמוגרפיה.

החלוקה האתנית של גגאוזיה היא (נכון לשנת 2004:

המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ברזיל)

המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (בפורטוגזית: Partido Social Democrático) הייתה מפלגה פוליטית בברזיל בשנים 1945–1965. מפלגה זו לא הייתה מפלגה סוציאל-דמוקרטית במובן המקובל של המילה, כי אם מפלגת מרכז פופוליסטית, שנוסדה על ידי תומכי הנשיא ז'טוליו ורגאס בשנת 1945, לצד מפלגת שמאל-מרכז בשם מפלגת העבודה הברזילאית. בין היתר התמודדו מטעמה ז'וסלינו קוביצ'ק וגספאר דוטרה לכהונת נשיא ברזיל וניצחו בבחירות. הפופולריות של המפלגה ירדה במהלך השנים (מ -52.8% מהמושבים ב -1945 עד ל-28.9% בשנת 1962 ), אבל נשארה דומיננטית עד ההפיכה הצבאית. המפלגה פוזרה על ידי המשטר הצבאי בברזיל, בשנת 1965. לאחר מכן הצטרפו מנהיגי המפלגה לתנועה הדמוקרטית הברזיליאית, היחידה שהותר לה לפעול תחת המשטר הצבאי.

טולי תעלולי

טולי תעלולי היא סדרת ספרים לילדים מאת גלילה רון פדר עמית. הספר הראשון בסדרה נכתב בשנת 1990. יצאו לאור 30 ספרים בסדרה. את הספרים איירה אורה איל.

קלריס ליספקטור

קלריס ליספקטור (Clarice Lispector) (10 בדצמבר 1920 - 9 בדצמבר 1977) הייתה סופרת יהודיה ברזילאית.

קורות חיים.

קלריס ליספקטור נולדה ב-1920 בעיר צ'צ'לניק שבאוקראינה, למשפחה יהודית שהיגרה יחד אתה לברזיל בעודה פעוטה והביאה עמה לארץ החדשה גם את היידיש. בילדותה התגוררה ברסיפה, בירת פרנמבוקו, אך בגיל 12 עקרה המשפחה לריו דה ז'ניירו. ליספקטור למדה משפטים, אם כי לא עסקה בעריכת דין, ועד 1960 שהתה עם בעלה הדיפלומט תקופות ארוכות מחוץ לברזיל. באותה שנה שבה להתגורר בריו דה ז'ניירו, שבה נפטרה מסרטן ב-1977, יום אחד לפני יום הולדתה ה-57.

הרומן הראשון של ליספקטור, "קרוב ללב הפראי", יצא לאור בשנת 1944, והייתה בו חדשנות גדולה: הספרות הברזילאית של אותה תקופה עסקה בעיקר בחייהן של דמויות קשות-יום, מציאותיות לגמרי ונטועות במחוזות השונים של ברזיל. הרומן של ליספקטור, לעומת זאת, הוא אקזיסטנציאליסטי. הדמויות בדיוניות, הסגנון קטוע, ג'יימס-ג'ויסי או וירג'יניה-וולפי משהו; היה מי שאמר, בעקבות זאת, כי את הספרות הברזילאית צריך לחלק למה שקדם לליספקטור ולמה שבא אחריה.

בשנת 1960 פורסם קובץ סיפוריה "קשרי משפחה", ששנים אחר כך תורגם גם לעברית ויצא לאור יחד עם יצירה מאוחרת ואופיינית פחות, "שעת הכוכב". "שעת הכוכב" - אפילו שמה של הנובלה נושא איתו את ההומור השחור הטיפוסי כל כך לליספקטור - מספר את סיפורה של מכביה, המהגרת מן הצפון העני לריו דה ז'ניירו שבה בכוונתה למות. לעברית תורגם גם קובץ הסיפורים "אושר סמוי".

מכתביה של ליספקטור לבנה, שעוררו עניין ספרותי, יצאו לאור בשנים 2001 ו-2002, שנים לאחר מותה.

יצירתה.

יצירתה של ליספקטור עוסקת ברגעים בחיי דמויותיה, לכאורה רגעים קטנים, שהאירועים המתוארים בהם הם כמעט חסרי חשיבות; אך, לאמיתו של דבר, ההתרחשות הפנימית והאינטימית היא אינטנסיבית מאוד, והרגשות האנושיים המורכבים פועלים בה בעוצמה רבה; אותם רגעים קטנים מכריעים, איפוא, את גורלן של הדמויות, ומעצבים אותו.

הטקסטים של ליספקטור מציגים חוויה נשית מגוונת הכוללת דמויות של ילדות, נערות מתבגרות ובעיקר נשים מכל קצוות האוכלוסייה. ממכביה המהגרת האנאלפביתית והענייה, ועד דמויות של עקרות בית, כותבות ואומניות- כולן מתמודדות עם הבניית הנשיות בחברה בה הן חיות ועם מיניות נשית שונה או נורמטיבית.

בראיונות שונים שנערכו עם ליספקטור היא התנגדה מהשיוך של כתיבתה לספרות נשית או פמיניסטית. ככלל, ליספקטור התעקשה על הייחודיות של הכתיבה שלה ועל כך שתקרא לצד טקסטים ספרותיים קאנוניים אחרים כגון ג'ויס וקפקא. עם זאת, ניתן לראות את התעמקות הסופרת בחוויה הנשית הברזילאית והגלובלית, כמו למשל בדמות הראשית של "שעת הכוכב" (מכביה). יכולתה של ליספקטור לייצג ולתאר בשפה החסכנית והמדויקת שלה את העולם הפנימי של מכביה מזמינה קריאה פמיניסטית ומגדרית ומהווה קול יוצא דופן בספרות הברזילאית של המאה ה-20. מסיבות אלה ואחרות ההוגה הפמיניסטית הלן סיקסו בחרה להתמקד בכתביה של ליספקטור על מנת לחבר את התאוריה שלה של כתיבה נשית (ecriture feminine).

קישורים חיצוניים.

מכּתביה:

בית הדין האירופי לצדק

בית הדין האירופי לצדק (ECJ, בצרפתית: Cour de Justice européenne), המוכר רשמית כבית המשפט לצדק, הוא בית המשפט העליון של האיחוד האירופי בענייני דיני האיחוד האירופי. כחלק מבית המשפט לצדק של האיחוד האירופי, מוטל עליו לפרש את חוק האיחוד האירופי ולהבטיח את יישומו השוויוני בכל 27 המדינות החברות באיחוד האירופי (איטליה, בלגיה, גרמניה, הולנד, לוקסמבורג, צרפת, אירלנד, דנמרק, יוון, ספרד, פורטוגל, אוסטריה, שוודיה, פינלנד, אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, סלובניה, סלובקיה, פולין, צ'כיה, קפריסין, בולגריה, רומניה, קרואטיה ובעבר גם הממלכה המאוחדת בין השנים 1973-2020), על פי סעיף 263 לאמנה לתפקוד האיחוד האירופי (TFEU).

בית המשפט הוקם בשנת 1952, וממוקם בלוקסמבורג. הוא מורכב משופט אחד לכל מדינה חברה אם כי בדרך כלל הוא דן בתיקים בהרכבים של שלושה, חמישה או חמישה עשר שופטים. בית המשפט מובל על ידי הנשיא קון לנארץ מאז 2015.

בית הדין האירופי לצדק הוא בית המשפט העליון של האיחוד האירופי בענייני דיני האיחוד, אך לא החוק הלאומי. לא ניתן לערער על החלטות בתי משפט לאומיים בביה"ד, אלא בהפניית שאלות על ידי בתי משפט לאומיים על דיני האיחוד האירופי לבג"ץ. עם זאת, בסופו של דבר על בית הדין הארצי להחיל את הפרשנות המתקבלת על עובדות כל מקרה נתון. אמנם, רק בתי משפט לערעור סופי מחויבים להפנות שאלה של חוק האיחוד האירופי כאשר נידונים אליו. האמנות מקנות לבית המשפט את הסמכות ליישום עקבי של חוק האיחוד האירופי בכל רחבי האיחוד.

בית המשפט פועל גם כבורר בין מוסדות האיחוד האירופי ויכול לבטל את זכויותיו החוקיות של האחרון אם הוא פועל מחוץ לסמכויותיו.

היסטוריה.

בית המשפט הוקם בשנת 1952, על ידי אמנת פריז (1951) כחלק מקהילת הפחם והפלדה האירופית. בית המשפט הוקם עם שבעה שופטים, המאפשרים ייצוג של כל אחת משש המדינות החברות בזמנו והן מספר אי זוגי של שופטים במקרה של שוויון. במהלך הקמתו, מונה שופט אחד מכל מדינה חברה והמושב השביעי התחלף בין "המדינות החברות הגדולות" (גרמניה המערבית, צרפת ואיטליה). הוא הפך למוסד של שתי קהילות נוספות ב-1957 כאשר הקהילה הכלכלית האירופית (EEC) וסוכנות האטום האירופית (Euratom) נוצרו, וחלקו את אותם בתי משפט עם קהילת הפחם והפלדה האירופית.

אמנת מאסטריכט אושרה בשנת 1993, ויצרה את האיחוד האירופי. שמו של בית המשפט לא השתנה בניגוד למוסדות האחרים מטעמו. כוחו של בית המשפט היה בעמוד הקהילה (העמוד הראשון). בית המשפט עלה לשלטון בשנת 1997, עם חתימת אמנת אמסטרדם. נושאים מתוכה מעמודה השלישי הועברו לעמוד הראשון. בעבר, סוגיות אלה הוסדרו בין המדינות החברות.

לאחר כניסתו של אמנת ליסבון לתוקף ב-1 בדצמבר 2009, שונה שמו הרשמי של בית הדין של בית המשפט מ-"בית המשפט לצדק של הקהילות האירופיות" ל-"בית המשפט לצדק", אם כי באנגלית עדיין המקובל ביותר להתייחס לבית המשפט כ-"בית הדין האירופי לצדק". בית המשפט קמא שונה לשם "בית המשפט הכללי", והמונח "בית המשפט לצדק של האיחוד האירופי" מציין כעת רשמית את שתי הערכאות, לצד בתי הדין המיוחדים שלו, יחד.

הרכב.

שופטים.

בית הדין לצדק כולל 27 שופטים הנעזרים ב-11 פרקליטים. השופטים והסנגורים הכלליים ממונים בהסכמה משותפת של ממשלות המדינות החברות ומכהנים בתפקיד לתקופה מתחדשת של שש שנים. האמנות מחייבות את בחירתם ממומחים משפטיים אשר עצמאותם "מעל לכל ספק" ובעלי הכישורים הנדרשים למינוי למשרדי השיפוט הגבוהים ביותר בארצותיהם, או בעלי יכולת מוכרת. בפועל, כל מדינה חברה מציינת שופט אשר מועמדותו מאושרת על ידי כל המדינות החברות הנוספות.

נשיא.

נשיא בית המשפט לצדק נבחר על ידי השופטים לתקופת כהונה מחודשת של שלוש שנים. הנשיא עומד בראש דיונים, ומנחה הן את העסקים השיפוטיים והן את המינהל (למשל לוח הזמנים של בית המשפט ושל הלשכה הגדולה). כמו כן, הוא מייעד תיקים לבחינות וממנה את השופט לדיווחים (שופטים מדווחים). המועצה רשאית גם למנות עוזרי דוחות שיסייעו לנשיא בבקשות לצעדים זמניים וכדי לסייע לדוחות בביצוע תפקידם.

סגן נשיא.

תפקיד סגן הנשיא נוצר על ידי תיקונים בחוק בית הדין האירופי לצדק בשנת 2012. חובתו של סגן הנשיא היא לסייע לנשיא במילוי תפקידו ולקחת את מקומו של הנשיא כאשר הוא מנוע מלהשתתף בו או כשמשרדו פנוי. בשנת 2012 הפך השופט קון לנרץ מבלגיה לשופט הראשון שמילא את תפקידיו של סגן נשיא בית הדין. כמו נשיא בית הדין האירופי לצדק, סגן הנשיא נבחר על ידי חברי בית המשפט לתקופה של שלוש שנים.