Datasets:

Norod78

/

hewiki-20220901-articles-dataset

like 0

יועצים כללים.

השופטים נעזרים באחד עשר יועצים כלליים, אשר המועצה יכולה להגדיל את מספרם אם בית המשפט יבקש זאת. הפרקליטות הכללית אחראיות להציג חוות דעת משפטית על המקרים שהוקצו להם. הם יכולים לחקור את הצדדים המעורבים ואז לתת את דעתם על פתרון משפטי לתיק לפני שהשופטים ידונו ויתנו את פסק דינם. הכוונה מאחורי הצירוף של היועציים הכלליים היא לספק חוות דעת עצמאיות וחסרות פניות בנוגע לתיקי בית המשפט. בשונה מפסקי הדין של בית המשפט, חוות הדעת בכתבה של הפרקליטות הכלליות הן יצירות של מחבר יחיד, ולכן הן בדרך כלל קריאות יותר ועוסקות בסוגיות המשפטיות באופן מקיף יותר מאשר בית המשפט, המוגבל לנושאים הספציפיים העומדים על הפרק.

חוות הדעת של היועצים הכלליים מייעצות ואינן מחייבות את בית המשפט, אך הן משפיעות מאוד וניתנות לפיהן ברוב המקרים. במחקר שנערך ב-2016, ארבולה ומאוריסיו מדדו את השפעתו של היועץ המשפטי לממשלה על פסקי הדין של בית המשפט, אשר הראה כי בסבירות הגבוהה ביותר בית המשפט יביא תוצאה מסוימת אם זו הייתה דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. החל משנת 2003, היועצים הכלליים נדרשים לתת חוות דעת רק אם בית המשפט סבור שהמקרה מעלה נקודת חוק חדשה. על פי סעיף 255 לאמנה על תפקוד האיחוד האירופי השופטים והיועצים הכלליים ממונים בהסכמה משותפת של ממשלות המדינות החברות לאחר התייעצות עם צוות האחראי על הערכת התאמת המועמדים.

רשם.

הרשם הוא המנהל הראשי של בית המשפט אשר מנהל מחלקות בסמכותו של נשיא בית המשפט. בית המשפט רשאי גם למנות עוזר רשם אחד או יותר אשר עוזרים לבית המשפט, ללשכות, לנשיא ולשופטים בכל תפקידם הרשמי. עוזרים הרשמים אחראים על הרישום וכן על קבלת, מסירה ואחזקת מסמכים וכתבי טענות שנרשמו בפנקס שאותו יזם הנשיא. הם מוגדרים כשומרי החותמות ואחראיים על הארכיונים והפרסומים של בית המשפט.

הרשם אחראי על ניהול בית המשפט, על ניהולו הכספי ועל חשבונותיו. פעולת בית המשפט נתונה בידי פקידים ומשרתים אחרים האחראים כלפי הרשם בסמכות הנשיא. בית המשפט מנהל תשתית משלו הכוללת את מנהלת התרגום, שהעסיקה נכון לשנת 2012 כ-44.7% מצוות המוסד.

תאים.

בית המשפט יכול לשבת בישיבת מליאה, כלשכה גדולה המונה חמישה עשר שופטים (כולל הנשיא וסגנו), או בתאים של שלושה או חמישה שופטים. ישיבות מליאה כיום נדירות מאוד, ובית המשפט יושב בעיקר בתאים של שלושה או חמישה שופטים. כל לשכה בוחרת נשיא משלה שנבחר לתקופה של שלוש שנים במקרה של לשכות חמשת שופטים או שנה אחת במקרה של תאי שלושה שופטים.

בית המשפט נדרש לשבת בבית משפט בהרכב מלא במקרים חריגים הקבועים באמנות. בית המשפט רשאי גם להחליט לשבת במלואו, אם הסוגיות שהועלו נחשבות לחשיבות יוצאת דופן. ישיבה בתור לשכה גדולה היא שכיחה יותר ויכולה לקרות כאשר מדינה חברה או מוסד איחוד, שהוא צד להליכים מסוימים, מבקש זאת, או במקרים מורכבים או חשובים במיוחד. בית המשפט פועל כגוף קולגיאלי, ההחלטות הן של בית המשפט ולא של שופטים בודדים ולא ניתנות חוות דעת של מיעוטים ואכן קיומה של החלטת רוב ולא פה אחד אינה מדווחת לעולם.

סמכות והליכים.

סמכותו של בית הדין מחייבת את כל המדינות החברות באיחוד האירופי. לבית הדין סמכות מחייבת ייחודית במשפט הבינלאומי המצביעה על כך כי למשפט האירופי עליונות על משפטן של המדינות החברות באיחוד.

סמכותו של בית הדין האירופי באה לידי ביטוי בשלושה תחומים עיקריים:

סמכות נוספת של בית הדין היא כבית משפט לערעורים הבוחן את החלטותיו של בית הדין בערכאה ראשונה (Court of First Instance) של האיחוד.

יובל בנאי

יובל בנאי (נולד ב-9 ביוני 1962) הוא זמר ומוזיקאי ישראלי, סולן ומקים להקת "משינה".

ביוגרפיה.

בנאי נולד בתל אביב, כבן בכור לאילנה ולשחקן והיוצר יוסי בנאי ממשפחת בנאי. את שירותו הצבאי עשה בחיל התותחנים, והשתתף במלחמת לבנון הראשונה. מראות המלחמה השפיעו עליו עמוקות, וכך גם על שיריו, והוא העיד שבעקבות כך הסתייג מהצבא וממלחמה. במהלך שירותו נשפט למאסר של 21 יום בכלא שש על שסטר לקצין. אחרי המלחמה הדריך טירונים במחנה שבטה, שבו שירת לצד שלומי ברכה. בחופשותיהם מהצבא נהגו השניים לבלות במועדון "הפינגווין", ובהשפעת הלהקות שניגנו שם החליטו להקים להקה. בנאי הסתייג בתחילה בטענה שלא ידע לשיר, אך לבסוף נעתר, בהשפעת הלהקות "מינימל קומפקט" ו"ז'אן קונפליקט" של רמי פורטיס, שלטענת ברכה גם הוא לא ידע לשיר. בבסיס הצבאי כתבו יחד את הבסיס לשירי האלבום הראשון של "משינה".

לאחר שחרורם מהצבא בשנת 1983, החל להיווצר הבסיס ללהקת "משינה", שהרכב נגניה התחלף מספר פעמים בשנותיה הראשונות. הלהקה הופיעה מספר פעמים במועדון "הפינגווין" בתל אביב, והופעותיה זכו להצלחה. באחת ההופעות צפה במאי הקולנוע יקי יושע, ובעקבותיה ליהק את בנאי לתפקיד הראשי בסרט הקולנוע "מכת שמש", שעלה לאקרנים בשנת 1984. בנאי שר גם את שיר הנושא של הסרט, שכתב יעקב רוטבליט והלחין שמוליק קראוס. בעקבות השתתפותו בסרט הוא נעדר למספר חודשים מהחזרות של "משינה", מה שהביא למתחים בינו לבין שאר חברי הלהקה, והיווה את אחד הגורמים לפירוקה הזמני למשך כשנה. במהלך שנה זו הופיע יחד עם איגי דיין ואורן אליעזרי בלהקת "שלום הציבור".

בתחילת 1985 חידשו חברי "משינה" את פעילות הלהקה, ובסוף אותה שנה יצא אלבומה הראשון. הלהקה פעלה במקור עד 1995, אז התפרקה באופן זמני. באלבומיה הראשונים של משינה היה ברכה הכותב הראשי של שיריה, ובנאי כתב שירים אחדים ללהקה. בין השירים המפורסמים שכתב היו "שלח לי מלאך", "אהובתי" שכתב יחד עם זוגתו אורלי זילברשץ ו"ברחובות שלנו". באלבומי הלהקה "העמותה לחקר התמותה" ו"מפלצות התהילה" השתתף בכתיבת השירים עם שלומי ברכה. באלבומה האחרון של הלהקה לפני פירוקה, "להתראות נעורים שלום אהבה", כתב והלחין את כל השירים, ובהם להיטים כ"תחזור תחזור" ו"להתראות נעורים שלום אהבה".

ב-1986 השתתף בסרט "נאדיה" לצידה של חנה אזולאי הספרי.

בשנות התשעים החל בנאי לעבוד גם מחוץ למסגרת הלהקה. בשנת 1991, בעת ש"משינה" הייתה בהפסקת פעילות זמנית, הפיק את אלבומה של אורלי זילברשץ "הקברט של מירנדה" והלחין את רוב שיריו. בשנת 1995 הפיק מוזיקלית את האלבום "מסעותי עם עצמי" של להקת איפה הילד והשתתף בעיבודי השירים עם חברי הלהקה.

בשנת 1997, שנתיים לאחר פירוק משינה, הוציא בנאי אלבום סולו ראשון, "יובל בנאי". בו הלחין את כל שירי האלבום וכתב את רובם. את האלבום ליוו הסינגלים "אני זוכר", "גורל נדוש", "לא יכול לעצור את זה" ו"חוף הבורחים", שזכו להצלחה. את רוב השירים עיבד יחד עם אלונה טוראל. באלבום ניגן בקלידים אבנר חודורוב, חברו ללהקת משינה.

בשנת 1998 השתתף בפרויקט המוזיקלי "עבודה עברית" עם גרסת כיסוי לשיר "אני אוהב לישון" של אריק איינשטיין, אותה ביצע עם להקת שורשי אפריקה.

בשנת 1999 יצא אלבום הסולו השני של בנאי, "רש"י דאב", בהפקתו המוזיקלית של יוסי פיין. גם באלבום זה כתב והלחין את רוב השירים, שמתוכם בלטו השירים "מנגנה", "ניפגש במאי" "תן, תן" ו"מה יהיה".

באוגוסט 2001 הוציא בנאי אלבום סולו שלישי, "נשאר במקום", בהפקה משותפת לו ולנושי פז. בין שיריו המוכרים של האלבום היו "נשאר במקום" ו"זמן ללכת". בסוף אותה שנה התארח באלבומו של הזמר מוקי, "שמע ישראל", שבו השתתף בשיר "האדמה בוכה" שהיה אחד מלהיטי האלבום.

בשנת 2003 חזר בנאי לתפקד כסולן להקת משינה, שהתאחדה ושבה לפעילות מלאה. הלהקה הוציאה באותה שנה שני סינגלים שכתבו והלחינו בנאי ושלומי ברכה במשותף, "משהו קטן וטוב" ו"ואולי עכשיו", שזכו שניהם להצלחה. בתחילת 2004 יצא אלבום הופעה של הלהקה בשם "משינה live 2003", וב-2005 הוציאה הלהקה אלבום אולפן ראשון אחרי עשר שנים, בשם "רומנטיקה עתידנית". את רוב שירי אלבום זה כתבו והלחינו בנאי וברכה במשותף.

באפריל 2008 הוציא בנאי אלבום סולו רביעי, "מעבר להרים", בהפקתו המוזיקלית של אלן מון. הוא כתב את שירי האלבום תוך שבועיים, בעת חופשה בגליל. האלבום הושפע ממותו של אביו, יוסי בנאי, שנתיים קודם לכן, וכן מגירושיו מאורלי זילברשץ ב-2007. מהאלבום יצאו הסינגלים "בחצר של אלינור", "ג'וליה" ו"מעבר להרים". כמו כן, היה זה האלבום הראשון שהקליט והוציא במקביל לפעילותו בלהקת משינה.

בשנת 2010 יצא אלבומה של משינה "יהלומים בשמיים", שבו כל השירים נכתבו על ידי בנאי והולחנו על ידי שלומי ברכה.

בשנת 2012 הצטרף בנאי ביחד עם חברו ללהקה שלומי ברכה לצוות המנטורים בעונה השנייה של תוכנית הטלוויזיה "The Voice ישראל".

בינואר 2015 יצא אלבום הסולו החמישי של בנאי, אשר נקרא על שם הסינגל המצליח "עוד שיר אחד".

בשנת 2016 התארח באלבומו של שלמה ארצי "קצפת", שבו שר בדואט עם ארצי את השיר "לנצח יחד".

בשנת 2019 העלה את המופע "יובל שר יוסי" בו ביצע לראשונה את השירים של אביו, יוסי בנאי, כשהוא מלווה בלהקה של מוזיקאים ידועים כמו גבע אלון, ג'נגו, אסף רייז, גליה חי ולירון פלורה משולם.

בשנת 2020 השתתף בסרטה של קרן ידעיה "מאמי".

משפחתו.

בשנת 1987 נישא בנאי לשחקנית אורלי זילברשץ, ולהם שלושה ילדים. שאחד מהם הוא השחקן והמוזיקאי אלישע בנאי. הם התגרשו באפריל 2007. לאחר גירושיהם, עבר לגור במושב אילניה, שם עסק בחקלאות. הוא מייצר עד היום שמן זית תחת המותג "סג'רה", וזאת במקביל להמשך פעילותו כמוזיקאי.

אחרי גירושיו הכיר את עמליה רוזנבלום, גרושה ואם לבת אחת, לשניים בן משותף שנולד בשנת 2013. בפברואר 2017 נישאו בניו יורק שבארצות הברית ומתגוררים לסירוגין באילניה ובתל אביב.

דיסקוגרפיה.

עם להקת משינה.

לדיסקוגרפיה של משינה ראו בערך משינה

כנאפה

כְּנָאפֶה (בערבית: كنافة) היא עוגה מזרח תיכונית מסורתית העשויה משכבה של חוטי בצק דקיקים או בצק סולת ומתחתיה שכבה של גבינה. הכנאפה מוגשת עם סירופ סוכר, בדומה לבקלאווה. הכנאפה פופולרית ברוב מדינות העולם הערבי ובפרט במצרים ובלבנט. ניתן למצוא גירסות דומות של המנה גם במטבח הטורקי, המטבח היווני והמטבח הבלקני.

בערבית, המילה "כנאפה" משמשת כדי לתאר את הן הקינוח והן את הבצק. בטורקית, ובעקבות כך גם בעברית, הבצק מכונה קדאיף. בפי הטורקים, המאפה עצמו ידוע בשם כוּנֶפֶה ("künefe").

בחודש יולי 2013 חשפה גוגל כי הכנאפה היא המנה אשר מוסלמים חיפשו הכי הרבה במהלך צום הרמדאן.

אטימולוגיה.

המילה כנאפה נהגית באופן שונה במקומות שונים במזרח התיכון. באזור הלבנט, המאכל מכונה כְּנָאפֶה ("knafeh"). במצרים נפוצה יותר ההגייה כוּנָפַה ("kunafah").

מקור המילה אינו ידוע. יש הטוענים כי מקורה במילה הקופטית "kenephiten", שפירושה לחם או עוגה. אזכורים מוקדמים של המילה מופיעים בסיפורים מצריים באוסף סיפורי אלף לילה ולילה. על-פי גרסה אחרת, מקור המילה בשורש השמי "כנף", הקיים גם בשפה הערבית במשמעות של "לאגף".

היסטוריה.

על-פי אגדה אורבנית ידועה, ראשיתה של הכנאפה במרשם רופא שניתן כתרופה לרעבם של הח'ליפים בימי הרמדאן. לאגדה זו קיימות מספר גרסאות: על-פי אחת מהן מקור המנה במצרים הפאטמית; על-פי גרסה אחרת, מקורה דווקא בסוריה בתקופת בית אומיה. יש מי שטען שהכנאפה הוזכרה לראשונה בטקסטים מהמאה העשירית. עם זאת, נראה שהמאכלים שמוזכרים בכתבים הללו הם אינם הכנאפה בגלגולה המודרני.

מקור המידע המרכזי לקולינריה של העולם הערבי בימי הביניים המוקדמים הוא ספר הבישול "כיתאב אל-טביח", שנכתב במאה העשירית על-ידי הסופר הבגדאדי אבן סיאר אל-וראק. זהו ספר הבישול העתיק ביותר ששרד בשפה הערבית, והוא מעלה על הכתב אוסף של מתכונים ערביים ופרסיים, וכך למעשה פותח צוהר לקולינריה של תקופת בית עבאס. בספר זה לא נמצא שום אזכור למנה וגם לא למילה "כנאפה". מנגד, הספר כולל פרק על קינוחים על-בסיס בצק קדאיף. באחד המתכונים, ממלאים קדאיף באגוזים שטוגנו בשמן עמוק, ועל המאפה כולו מוזגים סירופ סוכר ודבש. מתכון אחר מתאר אטריות דקות דמויות בד המכונות "רוקאק" (ruqaq), שעליהן מוסיפים שכבה של פירות ומבשלים אותן בכלי מתכת עגול.

ספר בישול אחר מן המאה ה-13, "מאכלים מהמגרב ומאל-אנדלוס", משתמש במילה "כוּנָפַה" כדי לתאר קרפ אותו מכינים באמצעות בלילה על גבי מחבת הודית, ומזכיר כי זהו שם אחר ל"רוקאק". בספר נכלל גם מתכון למאכל בשם "קדאיף עבאסי", אותו מכינים מבלילה דומה, אך הכנפה שמתקבלת דקה יותר, "כמו מעין רקמה עדינה". בספר נכללים מספר מתכונים לכנאפה, הכוללים שכבות של קרפים וגבינה טרייה שנאפים ולבסוף מוגשים בדבש ומי ורדים. המלומד הסורי בן המאה ה-13 אבן אל-ג'זארי מספר על פקח שמסתובב בשעות הלילה בשווקים בדמשק בתקופה הממלוכית ובודק את איכות הכנאפה והקדאיף בימי הרמדאן.

באמצע המאה ה-15 תורגם לטורקית עות'מאנית ספר הבישול של מוחמד בן חסן אל-בגדאדי, אליו התווספו מספר מתכונים בני התקופה. ביניהם, נכלל מתכון חדש להכנת בצק הקדאיף, בו מוזגים את הבלילה לתוך כלי מחורר. לאחר מכן, הבלילה נוזלת בין החורים לתוך משטח מתכת חם, עליו היא מתבשלת. כך נוצרה האפשרות להכין אטריות דקות ביעילות רבה יותר. מתכון זה הוא כנראה הבסיס לכנאפה בת זמננו. המאפה התפשט מארצות ערב למדינות שכנות ובהן איראן, יוון וטורקיה.

הכנה.

כדי להכין כנאפה, משתמשים בדרך כלל בתבנית גדולה, שטוחה ועגולה. תבניות מלבניות גם כן נפוצות. משמנים את תבנית האפייה באמצעות חמאה מזוקקת ("סמנה"). לאחר מכן, מפזרים את אטריות הקדאיף באופן אחיד מעל החמאה המזוקקת, ומעליהן מפוררים גבינה לבנה חצי-רכה, רצוי מעיזים, כדוגמת גבינה נבולסית. בחלק מהגרסאות מוסיפים מעל הגבינה שכבה נוספת של אטריות קדאיף.

מבשלים את הכנאפה תוך סיבוב התבנית מעל מתקן בישול. מדי פעם מרימים בעדינות את השכבה התחתונה כדי לבדוק אם התבשלה. כשהכנאפה מוכנה, הופכים אותה באמצעות תבנית זהה בגודלה כך שהשכבה התחתונה היא כעת העליונה. מעל, מוזגים סירופ סוכר סמיך (ויש המבשמים את הסירופ במעט מי ורדים או מי זהר). בחלק מהגרסאות משתמשים בצבע מאכל אדום או כתום כקיצור דרך, במקום לבשל את הכנאפה לאורך זמן ממושך יותר. לבסוף, מפזרים מעט פיסטוק חלבי טחון מעל הכנאפה כקישוט ומגישים.

מתכונים מערביים משתמשים לעיתים בתערובת של מוצרלה וריקוטה כתחליף נגיש יותר ומותאם יותר לחיך המערבי מאשר גבינות העיזים המסורתיות.

גירסות.

לכנאפה יש ארבעה סוגים עיקריים:

כנאפה נבולסיה.

אחת הגירסות הידועות ביותר של הכנאפה היא כנאפה נבולסייה ("כנאפה נוסח שכם"), שמקורה בעיר שכם (הידועה בשם נבלוס בערבית). יש המחשיבים את הכנאפה נבולסייה לקינוח האופייני והמייצג של המטבח של ערביי ארץ ישראל. זו למעשה הגרסה הנפוצה ביותר של המנה בישראל, ירדן, לבנון, סוריה ומצרים. בגרסה זו נעשה שימוש בגבינה נבולסית (جبن نابلسي), גבינה לבנה חצי-רכה. כדי להיפטר מהמליחות שלה, היא מושרית במים. לעיתים מוסיפים בראש הכנאפה לצד סירופ הסוכר גם מעט פיסטוק טחון. רווח במיוחד השימוש בצבע מאכל כתום כדי להקנות לכנאפה מראה מושך יותר.

ביולי 2009 הכינה קבוצת אופים משכם גרסת ענק של כנאפה בסגנון נבולסיה, באורך 74 מטר ובמשקל 1,350 ק"ג. מידות הכנאפה אושרו על ידי מכון התקנים הפלסטיני ונשלחו ל"ספר השיאים של גינס", אליו הם נכנסו לבסוף בשנת 2015.

ישראל.

בישראל כנאפה נמכרת ברוב הקונדיטוריות הערביות, הדרוזיות והצ'רקסיות. בכנאפה המיוצר באופן מסחרי נעשה שימוש בגבינת בקר במקום גבינת העיזים במתכון המקורי, וזאת משיקולי עלות.

בעשור השני של המאה ה-21, הכנאפה הפכה לפופולרית במיוחד גם בקרב הציבורי היהודי בישראל. בעקבות כך נרשמה עלייה משמעותית במספר החנויות המוכרות כנאפה בישראל, ונפתחו גם עסקים רבים בבעלותם של יהודים (לדוגמה, בשוק מחנה יהודה). לצד גירסות הכנאפה המסורתיות נמכרות כעת גם גירסות פיוז'ן חדשות, ובהן כנאפה במילוי שוקולד, קרם פטיסייר, אסאדו וכנאפה טבעונית. נהוג להגישה בתוספת גלידת וניל.בשנת 2014, פורסמה כתבה בBuzzFeed שהציגה את הכנאפה כמאכל ישראלי. הכתבה עוררה ביקורת רבה מצד ערבים שטענו לבעלות על המאכל.

טורקיה.

הכנאפה נפוצה מאוד בנפת הטאיי בטורקיה, אזור שהיה בעבר חלק מסוריה ובית לאוכלוסייה ערבית גדולה. באזור זה, המאפה קרוי כוּנֶפֶה ("künefe)." הכונפה מורכבת משתי שכבות של אטריות קדאיף קצוצות, וביניהן שכבת הגבינה. הגבינה הנבולסית מוחלפת בגבינות חצי רכות אחרות, כדוגמת גבינת אורפה או גבינת הטאיי; הכונפה מבושלת בצלחות נחושת קטנות כמנה אישית. לפעמים מוגשת לצד קאימק או גלידת מסטיק ("דונדורמה") ומקושטת בפיסטוק טחון.

מפלגת העבודה (ברזיל)

מפלגת העבודה הברזילאית (בפורטוגזית: Partido Trabalhista Brasileiro ובראשי תיבות - PTB), היא מפלגה בברזיל, ששורשיה בשנת 1945, בתקופת הרפובליקה הברזילאית השנייה וכהונותיו של הנשיא ז'טוליו ורגאס.

משתפת פעולה עם תנועת O Brasil pode mais.

המפלגה ההיסטורית פוזרה על ידי המשטר הצבאי בברזיל בשנת 1964, אך בשנת 1981 הוקמה המפלגה מחדש, תוך זיקה לקודמתה ההיסטורית. כיום המפלגה היא מפלגת ימין - מרכז. המפלגה ההיסטורית הייתה מפלגת שמאל - מרכז, שעיקר כוחה באנשי האיגודים המקצועיים בברזיל.

בימיה הראשונים של המפלגה הייתה המפלגה אחת משלוש מפלגות דומיננטיות בפוליטיקה הברזילאית. לצד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שאף היא הוקמה על ידי אנשי ורגאס כמפלגת מרכז - ימין, ומפלגת הימין האיחוד הלאומי הדמוקרטי, ביטאה המפלגה את הזרם השמאלי המתון בפוליטיקה הברזילאית של הרפובליקה הברזילאית השנייה.

המפלגה נוצרה ופעלה בצילו של ורגאס, שהיה הדמות הדומיננטית בפוליטיקה הברזילאית באמצע המאה ה-20. המפלגה נתמכה על ידי השמאל והאיגודים המקצועיים. בין 1945 ל-1962 הייתה המפלגה הכוח השלישי בגודלו בברזיל, ובבחירות לקונגרס ב-1962 הייתה המפלגה השנייה בגודלה.

המפלגה הייתה אחת מהמפלגות שהביאו לבחירתו מחדש של ז'טוליו ורגאס בשנת 1950 לכהונת נשיא ברזיל. מאחר שהמפלגה עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שהוקמה אף היא על ידי תומכי ורגאס, היא נשארה בעמדת כוח כאשר נבחר לנשיאות נציג הסוציאל-דמוקרטים, ז'וסלינו קוביצ'ק, בשנת 1955.

לאחר התאבדותו של ורגאס, בשנת 1954, הפך ז'ואו גולאר לדמות המרכזית במפלגה, ביחד עם הפוליטיקאי הפופוליסט לאונל בריזולה, שהיה גיסו של גולאר. על פי החוקה הברזילאית באותם הימים, הבחירות לתפקיד סגן הנשיא נפרדו מן הבחירות לתפקיד הנשיא, וכך, כאשר נבחר לנשיאות איש הימין ז'אניו קאדרוס, בשנת 1960, הצליח גולאר להיבחר לסגנו. כאשר התפטר קאדרוס בשנת 1961 נבחר גולאר לנשיאות. גולאר הודח בהפיכה צבאית בשנת 1964. המשטר הצבאי אסר על פעילות המפלגה, והיא פורקה בשנת 1965.

בשנת 1981 התיר המשטר הצבאי את התאגדותן של המפלגות בברזיל. איבט ורגאס, אחייניתו של ז'טוליו ורגאס, הייתה לנשיאת המפלגה, וייסדה אותה מחדש. בגלגולה הנוכחי המפלגה היא מפלגת מרכז ימין. פלג בראשותו של ליונל בריזולה פרש מן המפלגה והקים את מפלגת השמאל - מרכז מפלגת העבודה הדמוקרטית המכונה PTD.

בבחירות האחרונות לקונגרס, שנערכו ב-6 באוקטובר 2002, זכתה המפלגה ל-26 מתוך 513 מושבים בבית הנבחרים, ו-3 מתוך 81 המושבים בסנאט. כיום המפלגה היא חברה בקואליציה שהקים נשיא ברזיל, לואיז אינסיו דה סילבה.

התחנה המרכזית החדשה בתל אביב

התחנה המרכזית (ירושלים)

לואיס ברגאן

לואיס ברגאן (בספרדית: Luis Barragán; 9 במרץ 1902 - 22 בנובמבר 1988) היה האדריכל המקסיקני החשוב ביותר במאה ה-20.

ביוגרפיה.

ברגאן נולד בגוודלחרה ב-1902. הוא סיים את לימודיו בהנדסה אזרחית בשנת 1923 ולמד אדריכלות בעצמו ומניסיונו. למרות שלא היה בעל תואר באדריכלות עסק בכך רוב חייו ואף זכה בפרס פריצקר היוקרתי בשנת 1980.

ברגאן היו ידוע כמינימליסט ששילב בין אדריכלות מודרנית לסגנון המקסיקני המסורתי. האדריכלות שלו בולטת בצבעוניות ובחומריות שלה. הוא השפיע על אדריכלים רבים באמריקה הלטינית ביניהם האדריכל הנודע ריקרדו לגורטה.

ביתו הפרטי של ברגאן במקסיקו סיטי, שהיה גם הסטודיו לאדריכלות שלו, הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

נשף מסכות

נשף מסכות הוא נשף, שבו החוגגים עוטים תחפושות וחובשים מסכות. נשף המסכות התחיל, ככל הנראה, באירופה.

נשף המסכות בספרות.

בספרים, מחזות וסרטים רבים היה שימוש בנשף מסכות, לרוב בשל העובדה שבנשף המסכות קשה לזהות את המשתתפים במסיבה. לדוגמה, במחזה רומיאו ויוליה של ויליאם שייקספיר רומיאו השתמש בעובדה כי מדובר בנשף מסכות על מנת לחדור לבית משפחת קפולט מבלי שיזהו אותו. שימוש נוסף היה בסרט בו אחיו התאום של לואי ה-13 השתמש במסכות על מנת לבלבל את לואי.

נשף המסכות כיום.

כיום נשפי המסכות אינם נפוצים כמו שהיו בעבר, אך הם עדיין קיימים. לדוגמה, בפורים מקובל לערוך נשף תחפושות, ואליו ניתן להתייחס כאל נשף מסכות.

אירוע המסכות הידוע בעולם הוא קרנבל המסכות של ונציה המתקיים בעיר כל שנה.

בנוסף, ישנו נשף מסיכות שמתקיים מדי שנה בדטרויט, בתיאטרון ביזאר.

לואיס בראגאן

קצין

קצין, בגוף בעל הירארכיה פיקודית, הוא מי שעבר קורס מתאים, ובעקבותיו הוא נושא בדרגה המקנה סמכויות פיקוד (אם כי סמכות פיקוד יכולה להינתן, במידה מצומצמת, גם למי שאינו קצין). המושג "קצין" משמש בהיקף נרחב בצבא, ובגופים נוספים בעלי הירארכיה פיקודית, כמו המשטרה, רשות הכבאות או מגן דוד אדום.

המילה קצין מופיעה בתנ"ך 6 פעמים. האטימולוגיה שלה אינה ברורה, אך כנראה שמקורה במילה "קצה", במובן "המייצג את הפיקוד".

בצבא ארצות הברית, בצבא בריטניה ובצבאות רבים אחרים קיימות אחת-עשרה דרגות קצונה. בצה"ל קיימות תשע דרגות קצונה.

צבא פרוסיה היה הצבא הראשון שהקפיד על מתקנים נפרדים לקצינים, במטרה לשמור על מערכת יחסים מקצועית בין המפקדים לחיילים, הפרדה שאומצה לאחר מכן בכל צבאות העולם.

אופן קבלת דרגות הקצונה.

בצבא, קצין מפקד על יחידה צבאית, או משרת בתפקיד אחר שדורש דרגת קצונה. בצה"ל, מקבלים מרבית החיילים דרגות קצונה בעקבות קורס קצינים - קורס התנדבותי הכולל לימודי מנהיגות וניהול בנוסף להכשרה צבאית מקצועית, ומשכו בישראל כחצי שנה. אחרים המקבלים דרגות קצונה הם טייסים וחובלים, אקדמאים, ולעיתים נדירות, חיילים שהוכיחו מנהיגות במהלך פעילות מבצעית. כך, למשל, העניק הרמטכ"ל דאז, משה דיין למאיר הר-ציון, שהיה מפקד בולט ביחידה 101 ובצנחנים בימי פעולות התגמול והקים את סיירת צנחנים, מינוי לקצונה. היה זה מקרה נדיר ויחיד בתקופת כהונתו של דיין כרמטכ"ל. האלוף נעם תיבון, ששירת כלוחם בסיירת מטכ"ל, היה אמור לצאת לקורס קצינים אך עקב השתתפותו במבצע מיוחד של היחידה בוטלה תוכנית זו ובסיום המבצע הוענקו לו דרגות הקצונה ללא שעבר קורס קצינים. האלוף טל רוסו, מפקד פיקוד הדרום לשעבר, שירת כלוחם ביחידת שלדג, ובעודו סמ"ר שימש כמפקד צוות ביחידה ובמהלך מלחמת לבנון הראשונה כמפקד פלוגה. לאחר המלחמה מונה לסרן. רוסו ותיבון הם הקצינים הבכירים ביותר בצה"ל שאינם בוגרי קורס קצינים.