text
stringlengths 0
8.92k
|
|---|
דיויד ברוזה |
הספרייה הבריטית |
הספרייה הבריטית (באנגלית: The British Library, BL) היא הספרייה הלאומית של הממלכה המאוחדת, והספרייה העיונית הגדולה בעולם. בספרייה, הממוקמת בלונדון (בדרך יוסטון ליד תחנת הרכבת סנט פנקראס) מצויים כ-170 עד 200 מיליון פריטים, ונוספים כ-3 מיליון פריטים מדי שנה. הספרייה כוללת בנוסף למיליוני ספרים, פריטים היסטוריים, שהישן בהם מהמאה ה-3 לפנה"ס. נכון לתחילת פברואר 2008, הספרייה כללה יותר מ-13 מיליון ספרים, יותר מ-60,000 כתבי עת, יותר מ-9 מיליון מאמרים מ-20 כתבי עת, כ-860,000 עיתונים וכ-1.5 מיליון פריטים של מוזיקה מודפסת; מעל 100,000 פריטים של כתבי יד במוזיקה; 57 מיליון פטנטים וסימנים מסחריים וכ-3 מיליון הקלטות קוליות. הספרייה הבריטית מוגדרת ספריית הפקדה וזכאית על פי חוק לקבל עותק של כל הספרים היוצאים לאור בממלכה המאוחדת. בנוסף היא מקבלת או רוכשת ספרים רבים שהודפסו מחוץ לבריטניה. |
במספר הפריטים הכולל היא הגדולה בעולם (ספריית הקונגרס היא השנייה בגודלה עם כ-168 מיליון פריטים), ואוספי הפטנטים והעיתונים שלה הם בוודאות הגדולים בעולם, אך אוספי הפרטים המודפסים, הספרים (שכלול באוסף הפריטים המודפסים), כתבי היד, מפות ותצלומים הם שניים לאלו שבספריית הקונגרס. |
גם בגודל הפיסי ובאורך מדפים כולל ספריית הקונגרס גדולה יותר מהספרייה הבריטית. |
רקע היסטורי. |
כמוסד בפני עצמו הספרייה הבריטית היא צעירה ביחס לספריות אחרות בקנה מידה שכזה. היא הוקמה רק ב-1973, אולם היא פעלה במבנה המוזיאון הבריטי כספריית המוזיאון החל משנת 1753, עת הייתה ממוקמת בבניין המוזיאון. ב-1983 הפך ארכיון המוזיקה הלאומי לחלק מהספרייה. |
בשנת 2000 לין ברינדלי התמנתה למנהלת הספרייה. היא הצהירה שמטרה להתאים את הספרייה לתקופה מודרנית, כאשר מורגש מעבר מהדפסת ספרים לשימוש במדיה אלקטרונית. |
Waiting For The Sun |
Waiting For The Sun הוא אלבומה השלישי של להקת הדלתות. כל שירי האלבום הולחנו ונכתבו בידי חברי הלהקה. הקו המוזיקלי הרך השורר ברוב האלבום, עם דגש רב יותר על נגינת הקלידים של ריי מנזרק, היווה תפנית בסגנון הלהקה, ממנה חזרה באלבומה החמישי, Morrison Hotel. הלהקה תכננה להכניס לאלבום את היצירה Celebration of the Lizard, אך לבסוף לא נכללה היצירה באלבום, אלא רק קטע אחד ממנה - Not To Touch The Earth, רצועה שיחד עם השיר המסיים, Five To One, מהוות את החלק החזק והעוצמתי יותר באלבום. בהוצאת האלבום המחודשת משנת 2007 נוספה לאלבום היצירה celebration of The lizard כמו גם האדאג'יו של אלבינוני בביצוע הדלתות, שיחת אולפן בין חברי הלהקה ושתי גרסאות נוספות לשיר Not to touch the earth.שני סינגלים מהאלבום יצאו: Hello, I Love You, שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי, ו - The Unknown Soldier, שירם הפוליטי היחיד של הדלתות, שהגיע למקום ה - 39 באותו מצעד. שיר הנושא של האלבום, Waiting For The Sun, לא נכלל באלבום זה אלא רק באלבום Morrison Hotel. שיר בולט נוסף באלבום הוא Spanish Caravan. |
ז'וסלינו קוביצ'ק |
ז'וסלינו קוביצ'ק דה אוליביירה (בפורטוגזית: Juscelino Kubitschek de Oliveira, 12 בספטמבר 1902 - 22 באוגוסט 1976) היה מדינאי ברזילאי ששימש כנשיא ברזיל בין 1956 ל-1961, בתקופה המכונה "הרפובליקה הברזילאית השנייה". בתקופת כהונתו כנשיא נבנתה בירת המדינה, ברזיליה. |
ביוגרפיה. |
קוביצ'ק נולד בדיאמנטינה, במדינת מינאס ז'ראיס בברזיל. אביו, ז'ואאו סזאר דה אוליביירה, היה סוכן נוסע, ומת בהיותו בן שנתיים. אמו, ז'וליה קוביצ'ק הייתה מורה, ומוצאה מצ'כיה. |
קוביצ'ק למד רפואה, וסיים את לימודיו בשנת 1927, לאחר מכן השלים את לימודיו בצרפת והתמחה באורולוגיה. בשנת 1931 נישא לשרה למוס. בעת המהפכה החוקתית ב-1932 שימש כרופא צבאי. אירועי "המהפכה החוקתית" שינו את חייו של קוביצ'ק. הוא החל לראות את ייעודו בשדה הפוליטיקה. בשנת 1934 נבחר למועצת מדינת מינאס ז'ראיס. עם עליית הדיקטטורה של "המדינה החדשה", בראשות הרודן ז'טוליו ורגאס, הושעתה החוקה, וקוביצ'ק, שהתנגד לצעדים אלו, החליט לעזוב את הפוליטיקה ולשוב ולעסוק לרפואה, אך כבר בשנת 1940 שב ומונה לראש העיר בלו הוריזונטה. |
בשנת 1945 נבחר שוב למועצת מדינת מינאס ז'ראיס, ובשנת 1950 מונה למושל המדינה. בשנת 1954, לאחר התאבדותו של הנשיא ורגאס, שיצרה תקופה של אי ודאות שלטונית בברזיל, החליט לרוץ לנשיאות, מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. מפלגה זו לא הייתה מפלגה סוציאל-דמוקרטית במובן המקובל של המילה, כי אם מפלגת מרכז פופוליסטית, שנוסדה על ידי תומכי הנשיא ורגאס בשנת 1945. מצעו הבטיח "חמישים שנות קדמה במשך חמש שנים". קוביצ'ק נבחר, והחל בכהונתו ב-31 בינואר 1956. |
כהונתו התאפיינה בפיתוח מואץ, לצד קשיים כלכליים. בתחילה סבר כי את הפיתוח ישיג באמצעות השקעות חוץ, להן נתן תנאים מועדפים. התוצאה הייתה ייבוא מסיבי של מכונות כבדות לתעשייה, ותעשיית מתכת משגשגת בשלושה מרכזים - וולטה רדונדה, סאו פאולו ומינאס ז'ראיס. השקעות יפניות הביאו לבניית צי סוחר ברזילאי. גולת הכותרת של הפיתוח והתיעוש בימי קוביצ'ק הייתה העברת בירת המדינה מריו דה ז'אנירו לעיר ברזיליה, שנבנתה בחבל הסרטאו במדינת גויאס. ההשקעה בבניית עיר זו, שנבנתה באופן מתוכנן, בסגנון הבאוהאוס הגיעה לכדי חצי מיליארד דולר. |
ב-2 באוקטובר 1956, בעת שביקר בשטח הערבה השומם בו עתידה הייתה העיר לקום, הכריז: |
לאחר זמן מה נסתבר כי מדיניות זו מחלישה את התעשייה המקומית. התעשיינים המקומיים, שהיוו את מרכז הכוח של אנשי ורגאס מאז שנות השלושים, ראו בעין שלילית את השתלטות התאגידים הרב לאומיים על כלכלת ברזיל. הבורגנות העירונית, מעמד שנוצר בימי ורגאס, ושימש אף הוא כבסיס כוחו, לא מצאה עוד עניין במדיניות הפופוליסטית. במידה מסוימת, הייתה המדיניות הפופוליסטית הברזילאית קורבן של הצלחתה. היא שיצרה את המעמד הבינוני העירוני שהביא לנפילתה. |
חלק ניכר מההשקעות בתעשייה מומנו באמצעות הדפסת כסף. האופוזיציה טענה כי קוביצ'ק הביא "חמישים שנים של אינפלציה בתוך חמש שנים". המטבע הברזילאי, הקרוזרו איבד את ערכו, ופוחת שוב ושוב. |
בשנת 1960 סיים קוביצ'ק את כהונתו, כשהוא משאיר אחריו מדינה שהתפתחה באופן מואץ, אך גם חובות חוץ בגובה של שלושה מיליארד דולר. |
יורשו של קוביצ'ק היה הנשיא ז'אניו קאדרוס, אשר עלה לשלטון לאחר מסע בחירות בו האשים את קוביצ'ק במשטרו, והבטיח כי הוא יהיה "המטאטא שיטאטא את השחיתות". קאדרוס החזיק מעמד בתפקידו ארבעה חודשים, והחלה תקופה של אי יציבות שלטונית שהסתיימה בהפיכה צבאית בשנת 1964. בזמן הדיקטטורה הצבאית הושעו "זכויותיו הפוליטיות" של קוביצ'ק, למשך עשר שנים, והוא יצא לגלות במדינות שונות בארצות הברית ובאירופה. |
בשנת 1967 שב לברזיל, והיה פעיל בהתנגדות למשטר הכת הצבאית, לצד הנשיא לשעבר ז'ואאו גולאר, והפוליטיקאי קרלוס לאסרדה. בשנת 1976 נהרג בתאונת דרכים. בהלווייתו, בברזיליה נכחו 350,000 איש. כיום הוא טמון במקום הקרוי "אתר הזיכרון JK" על שמו, אשר הוקם בשנת 1981. על שמו נקרא גם שדה התעופה הבינלאומי של ברזיליה, וגם מלון היוקרה "קוביצ'ק פלאזה" בעיר. |
בתו, מרסיה קוביצ'ק, נבחרה לקונגרס הלאומי של ברזיל בשנת 1987 ושימשה כסגנית המושל של המחוז הפדרלי של ברזיל. בין 1991 ל-1994. נמל התעופה הבינלאומי ברזיליה נקרא על שמו. |
הרפובליקה הברזילאית השנייה |
עפר |
עפר (באמהרית አፋር) היא אחת מהמדינות (קיליל) של אתיופיה. בעבר נודעה כאזור 2, בירתה הנוכחית היא העיר אסאיטה, בירה חדשה נבנית בשם סאמרה על הדרך שבין הערים אוושאה לאסאב שבאריתריאה. |
עפר גובלת מצפון באריתריאה, בצפון מערב בתיגראי, במערב באמהרה, בדרום באורומיה, בדרום מזרח בסומאלי, ובמזרח בג'יבוטי. |
משולש עפר הידוע גם בשם "שקע דנקיל" מחבר כשלושה שברים אשר מגיעים מים סוף ומפרץ עדן ואשר מתמזגים לשבר הסורי אפריקני. השקע הוא הנקודה הנמוכה ביותר באתיופיה ואחד מהנמוכים באפריקה, הוא ממוקם בצפון המחוז. |
דמוגרפיה. |
על פי נתוני הסוכנות המרכזית לסטטיסטיקה של אתיופיה לעפר אוכלוסייה של 1,389,004 (מדורגת שבעית באתיופיה), אשר 772,000 מהם גברים ו־617,000 נשים. 1,263,000 או 90.9% הם כפריים, ו־126,000 או 9.1% עירוניים. עם שטח של 96,707 קמ"ר (מדורגת חמישית באתיופיה). הצפיפות הממוצעת במחוז היא כ־14 אנשים לקמ"ר. |
הקבוצות האתניות במחוז הם כ־91.8% עפרים, 4.5% אמהרים, 0.92% ארגובה, 0.82% תגרים, 0.7% אורומו, 0.45% ווליטאה ו־0.013% היאדה. 96% מהאוכלוסייה הם מוסלמים, 3.86% נוצרים קופטים, 0.45% נוצרים פרוטסטנטים, 0.09% נוצרים קתולים ו־0.02% בני דתות אחרות. |
עפרית (שפה) היא השפה המדוברת ביותר במחוז. שפות אחרות הם 6.68% אמהרית, טיגרית 0.74%, אורומו 0.68%, 0.4% ארגובה וווליטאה 0.26%. |
אזורים. |
עפר מחולקת לחמישה אזורים ולוורדאה (תת מחוז) אחד: |
פלמארס |
פלמארס (ספרדית: Palmares; וכן קילומבו דוס פלמארס) היה קילומבו, יישוב של עבדים אפריקאים בני חורין שנמלטו. הוא נוסד בסביבות שנת 1600 בגבעות סרה דה בריגה (Serra da Barriga) בברזיל הצפונית-מזרחית. פלמארס התקיים כרפובליקה עצמאית עצומה, המחזיקה את עצמה, והפך לאגדה בשל גודלו וכוחו. בשיאה אכלס אוכלוסייה של יותר מ-30,000 גברים, נשים וילדים אפריקאים בני חורין. בקהילה היו יותר מ-200 בניינים, כנסייה, ארבע נפחיות ובית מועצה. |
המנהיג הראשון של פלמארס היה גנגה זומבה (Ganga Zumba), שנמלט מעבדות במטע סוכר ועבר לפלמארס. |
פלמארס הגן על עצמו בהצלחה כנגד מספר ניסיונות של הולנדים, ומאוחר יותר של כוחות של קולוניות פורטוגזיות להשמיד אותו, ולהרוג או לשבות את תושביו. |
בשנת 1655, אפריקאי שנודע כזומבי נולד בפלמארס. בהיותו ילד צעיר הוא נשבה על ידי הפורטוגזים, אבל נמלט ושב לפלמארס ב-1670. תושבי פלמארס תחת מנהיגותו של זומבי, התנקמו בפלישות התכופות של הפורטוגזים על ידי פעולות תגמול - פשיטות למטעים ולכפרים הפורטוגזים, שחרור עבדים, כך הם גם הגדילו את מספרם. עשר שנים לאחר מכן, זומבי, כעת לוחם מיומן ואסטרטג צבאי, ירש את גנגה זומבה כשליט פלמארס. היה זה זומבי שהנהיג את הצבא של פלמארס כנגד חיל התותחנים של המפקדים הצבאיים הפורטוגזים דומינגוס ג'ורג' וליו (Domingos Jorge Velho) וויירה דה מלו (Vieira de Mello). |
התקיפה האחרונה נגד פלמארס ארעה ב-1694. סרקה דו מקאקו (Cerca do Macaco), היישוב הראשי, נפל; וזומבי נפצע. הוא הבריח את הפורטוגזים, אבל נבגד, לבסוף נשבה, וראשו נערף ב-1695. |
ניו-המפשיר |
קפוזו |
קפוזו (בפורטוגזית: Cafuzo) הוא השם הניתן בברזיל לבן תערובת של שחורים ואינדיאנים (קפוזה - cafuza - לבת תערובת). |
למונח מספר מקבילות באמריקה הספרדית: בהונדורס ובליז מקובל המושג גריפונה (Garífuna) ואילו בשאר אמריקה הלטינית נפוץ המונח סמבו (Zambo) לציון אותה הקבוצה. |
תערובת של שחורים ואינדיאנים היא אחת משלושת סוגי התערובת העיקריים בברזיל, כאשר שניים הנוספים הם מולאטו (mulato) - תערובת של לבנים ושחורים - ומסטיסו - תערובת של לבנים ואינדיאנים. |
פלמרס |
ג'וזי כץ |
ג'וזי כץ (באנגלית: Josie Katz; נולדה ב-14 באוגוסט 1940) היא זמרת, שחקנית, רקדנית וציירת ישראלית. |
ביוגרפיה. |
כץ נולדה בשם ג'וזפין מרסיה כץ (Josephine Marcia Katz) בפיטסבורג שבארצות הברית. בגיל 19 עלתה לישראל במסגרת גרעין של תנועת הנוער "הבונים" ושהתה בקיבוצים גשר הזיו ואורים. בתחילת שנות השישים עברה להתגורר בתל אביב. בשנת 1964 השתתפה כרקדנית, במחזמר "גבירתי הנאווה" ובהמשך שיחקה במחזה "איך להצליח בעסקים". באותה תקופה פגשה את המוזיקאי שמוליק קראוס, שהיה לבן זוגה, ובהשפעתו החלה לעסוק בזמרה. בתחילת דרכה שרה באנגלית בעיקר במועדונים שונים, בעוד קראוס מלווה אותה בנגינה. בשנת 1964 הקליטה כץ את שירה הראשון בעברית, "דונה דונה", שאותו עיבד פיסי אושרוביץ והפיק קראוס. לאחר מכן השתתפה בהרכב מוזיקלי יחד עם קראוס, זיגי סקרבניק ונגנים שונים. |
בשנת 1966 חברו כץ וקראוס לאריק איינשטיין והקימו את להקת "החלונות הגבוהים". כץ שימשה כסולנית בלהקה וכזמרת קולות ליווי. הלהקה זכתה להצלחה רבה, ויש הטוענים שעשתה מהפכה במוזיקה הישראלית כששילבה מאפייני מוזיקת פופ ורוק בשיריה. ההרכב ערך סיבוב הופעות בבריטניה, במסגרתו הפכה כץ לסולנית הבולטת, בין היתר עקב השירה בשפת אמה, האנגלית. על אף הצלחתה של הלהקה, היא הוציאה אלבום אחד בלבד, הנושא את שמה, "החלונות הגבוהים". |
עם פירוק הלהקה בשנת 1968, הוציאה שיר בשם "יום הולדת למולדת" שזכה לביקורת קרירה ולאחר מכן שבה עם קראוס לארצות הברית. בשנת 1970 חזרה כץ לישראל, במטרה להשתתף בסדרת הטלוויזיה של חבורת לול, ולאחר מכן בסרט הקולנוע של החבורה "שבלול", בבימויו של בועז דוידזון, ולצד אורי זוהר ושלום חנוך. באותה שנה השתלבה כץ באלבומם של חנוך ואיינשטיין "פלסטלינה" ואף השתתפה בכתיבת השיר "מה איתי", שביצעה בדואט עם איינשטיין. בשנת 1970 הצטרפה כץ ללהקת "כיף התקווה הטובה", הרכבו של זהר לוי. למרות פירוק הלהקה לפני שהחלה להופיע ובטרם השלימה הפקת אלבום ראשון, זכו שירי ההרכב להצלחה רבה, בהם "אני בדרכי למוסד הסגור", "דוקטור יארינג", "שני צבים" ו"בלדה לעוזב קיבוץ". |
בשנת 1972 הצטרפה כץ לצמד הדודאים, להרכב שנקרא "הטוב הרע והנערה". ההרכב ביצע את השיר "טוב לי לשיר", שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון של אותה שנה. הלהקה ביצעה בהופעותיה גרסאות מתורגמות לשירים אמריקאיים ידועים, בהם "בייבי פייס" ("Baby Face") ו"שמור לך חלום קטן", וגם שירים מקוריים שכתב מנור והלחין קראוס, כמו "ימים של קולנוע", "אלו שמות" ו"הדבר הזה". שירי המופע יצאו באלבום "הטוב הרע והנערה". באותה שנה השתתפה בסרט "שוד הטלפונים הגדול" של מנחם גולן. הלחן של "טוב לי לשיר" במקור היה של שיר של שמוליק קראוס בשם "שישי חם", שלמעשה עסק בסם החשיש, כאשר התוכן משתמש בשם מחוייך. לא רק שהשיר נפסל לשידור, גם הקליפ הצבעוני שביים עידן זעירא לשיר נפסל לשידור בגלל שקראוס מתועד שם מעשן קנאביס. הקליפ נדיר, ומעולם לא שודר בטלוויזיה. |
בשנת 1973, ביצעה את "בת הרב ואימה" בערב שירי משוררים של גלי צה"ל שזכה להצלחה. באותה שנה הצטרפה לקראוס ולאלי מגן להרכב בת של "החלונות הגבוהים", שביצע את רוב שירי ההרכב המקורי. באותה תקופה הקליטו את "אצלי הכל בסדר" שכתבו והלחינו שלום חנוך, יעקב רוטבליט וקראוס עצמו בימי "כיף התקווה הטובה", והשתתפו עם השיר "אלישבע מה נחמדת" בפסטיבל שירי משוררים לילדים, שנכשל מבחינה מסחרית. אלבום הפסטיבל יצא בתקליט, אך לא בדיסק עד היום. כץ עצמה שרה באותו פסטיבל גם את "אמנון ותמר", שתורגם ממילותיו של א. א. מילן והולחן בידי קובי אושרת. |
בשנת 1974 ביצעה את השיר "ילד רע" בתוכנית הטלוויזיה "הצועני השורק", והשתתפה באלבום "לאמא באהבה", הכולל שירים מוקדשים לאם, לצד עירית דותן, שלמה ארצי, שרה גולן ועוד. בשנת 1975 יצאו כץ וקראוס במופע שירי הילדים של מרים ילן שטקליס "לבד ביחד ולבד לבד" וביצעו בין השאר את "הדוד של בובתי" ו"נתפייסה". שירי המופע עלו על גבי אלבום באותו שם. באותה שנה הקליטה כץ מספר דואטים: את השיר "אֵרְאֶלֳה" עם חנן יובל, את "שיר אהבה עצוב" שכתב אסי דיין וכן את השיר "פרפרה" עם צביקה פיק. בשנת 1976 ביצעה יחד עם קראוס את השיר "שוב" ("חזרת פתאום") ב"חגיגת הזמר העברי", ובשנת 1977 לבדה את "ימי ראשית הקיץ". כמו כן ביצעה בפסטיבל שירי הילדים של אותה שנה את "תני לי להחליט" שזכה במקום התשיעי ובפסטיבל של שנת 1977 עם זכייה במקום העשירי את "לא רוצה לישון", שכתבה עבורה הזמרת דליה כהן. באותה שנה הוקדשה לכץ ולשיריה תוכנית שלמה, בערוץ היחיד של הטלוויזיה, בתוכנית "אולפן קיץ", בבימוי רלף ענבר. |
בשנת 1978 השתתפה כץ בסרטו של יקי יושע "סוסעץ", וכן השתתפה בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "כמו פעם". בקיץ 1979 השתתפה במופע הילדים "פסטיזמר" עם השיר "אם רק היה אומר לי" שכתב יואל ריפל, הלחין נתן כהן, ועיבד אלדד שרים במקצב הסמבה. |
בשנת 1981 הקליטה שיר נוסף, בשם "שיר אופטימי", לו כתבה את המילים. באותה תקופה חוותה כץ משברים רבים עקב מצבו הנפשי המעורער של קראוס, מעצריו ואשפוזיו הרבים. לפי דבריה, קראוס היה אלים ונהג להכותה. |
בשנת 1982, בעקבות ההתעללות האלימה שעברה לטענתה בידי קראוס, עזבה כץ את ישראל ועברה להתגורר בארצות הברית עם שני ילדיה, בן ושם. בארצות הברית היא נישאה לדייוויד סקלר, מנהל בכיר בחברתו של דונלד טראמפ. לאחר שתי שנות נשואים, נהרג בעלה לעיניה ולעיני בנה בתאונת דרכים, בעת שנסעו זה אחרי זה ברכבים נפרדים. |
בשנת 1997, לאחר חמש עשרה שנים, בהן נעלמה מתודעת הציבור הישראלי ולא עבדה כזמרת, השתתפה כץ באלבומו של נתן כהן "תחנת דרכים", בביצוע מחודש לשירם של שלישיית הנשמות הטהורות "אחכה לך" (בראיון איתה, סיפרה כץ כי שמעה את השיר בשעת ספונג'ה, והבטיחה לעצמה כי תבצע את השיר בעתיד). |
בשנת 1999 חזרה לישראל לצמיתות והופיעה יחד עם חנן יובל ועוזי חיטמן במופעים שונים, בהם של טל גורדון ורונה קינן, שאיתן ביצעה מחדש את "ימי ראשית הקיץ". |
בשנת 2000 יצא אוסף משיריה ופרויקטים בהם לקחה כץ חלק, "התשמע קולי", שכלל גם שני שירים חדשים בעיבודו של חמי רודנר, "אני סולחת" שיצר גלעד שגב, ו"מישהו" שיצר אביב גפן. |
בשנת 2003 שיחקה ב"זהירות מצלמה" והשתתפה בוידאו קליפ לשיר "מספיק בן אדם" של להקת מוניקה סקס מתוך אלבומה "חיות מחמד". |
בשנת 2005 יצא סרט תיעודי על חייה בשם "אצלי הכל בסדר", שהופץ גם בארצות הברית. |
בשנת 2008 חזרה כץ לשתף פעולה עם הזמר גלעד שגב ויחד הם העלו את המופע, "האהבות שלי", ערב מחווה לשירי החלונות הגבוהים. השניים גם הקליטו גרסת כיסוי לשיר "אהבה ראשונה", מאלבומה היחיד של הלהקה, שיצאה כסינגל לתחנות הרדיו. |
בשנת 2011 התארחה באלבומו השני של נתן סלור, "לא זוכר את אתמול", בו ביצעה שיר באנגלית, פרי עטם של סלור ויסמין אבן, בשם "After All The Love Is Gone" ("אחרי שכל האהבה אבודה"). |
בשנת 2016 פרסמה את "נמס בזמן", דואט עם ברק ויס מתוך אלבום הבכורה שלו, בהפקתו המוזיקלית של נמרוד לב. |
בשנת 2018 השתתפה כץ בפרויקט של נועם גילאור ורשת ג מחווה לזמרת שושנה דמארי "לשיר איתך", וביצעה את השיר שכתב לה עידן רייכל "עלה נישא ברוח". |
בשנת 2019 יצאה בחברת N.M.C מהדורת תקליט ויניל מחודשת לתקליט הילדים המשותף לה ולשמוליק קראוס, "לבד ביחד ולבד לבד", שיצא במקור בשנת 1975. |
בשנת 2020 הוציאה סינגל לשיר שכתב צוף פילוסוף "ועכשיו כבר טוב". |
בשנת 2022 זכתה בפרס בוני ציון. |
ניבתן |
נִיבְתָן (שם מדעי: "Odobenus rosmarus") הוא יונק ימי גדול, החי במימיו הקרים של האוקיינוס הארקטי. לעיתים נקרא בטעות "אריה ים" ויותר נפוץ בשם "סוס ים". בסדרת הטורפים, הוא שני בממדיו רק לשני מיני פילי הים. |
הניבתן הוא המין החי היחיד במשפחת הניבתניים (Odobenidae), ששמה, המורכב ביוונית מן המילים ὀδούς ("שן") ו-βαίνω ("הולך"), נובע ממנהגם של ניבתניים למשוך את עצמם מן המים תוך שהם נעזרים בחטיהם. במין זה קיימים שני תת-מינים: הפסיפי, "Odobenus rosmarus divergens", והאטלנטי, "Odobenus rosmarus rosmarus". תת-המין הראשון גדול במעט, ומשקלו מגיע ל-1,800 קילוגרם. שם המין מגיע משמו השוודי של בעל החיים, והסיומת Divergens של תת-המין המתאים מתייחסת לכיוון צמיחתם של החטים, המתרחקים כלפי חוץ. |
מחזור החיים. |
הניבתנים מזדווגים במים וממליטים על הקרקע או על קרחונים. הם מאכילים את צאצאיהם בתוך המים. צלילתם במים עשויה להימשך עד מחצית השעה, ולהגיע לעומק של 90 מטרים. מזונם כולל בעיקר צדפות ורכיכות אחרות. הזכרים מתחרים על טריטוריה, ונלחמים זה בזה לעיתים קרובות. המנצחים בקרבות אלה שולטים על הרמון משלהם, ומזדווגים עם נקבות רבות. ניבתנים בוגרים נושאים צלקות עמוקות מן הקרבות הרבים, שרק לעיתים רחוקות הם קטלניים. ידועים מקרים שבהם ניבתנים הרגו דובי קוטב. |
הניבתנים הפסיפיים מבלים את הקיץ בצפון מצר ברינג בין צ'וקוטה ואלסקה, לאורך החוף הצפוני של מזרח סיביר, בים בופור, לאורך החוף הצפוני של אלסקה, ובמים שבין אתרים אלה. באביב ובסתיו הם מתאספים במצר ברינג, סמוך לחופים המערביים של אלסקה, ובזרם אנאדיר (Anadyr). בחורף הם יורדים לדרומו של ים ברינג, לאורך החופים המזרחיים של סיביר, מדרום לחלקו הצפוני של חצי האי קמצ'טקה, ולאורך החופים הדרומיים של אלסקה. |
עונת הייחום של הניבתנים היא באמצע החורף. הזכרים מפגינים את יכולתם במים לפני הנקבות הצופות בהם מן החוף. הזכרים מתחרים באגרסיביות על תחום משלהם באזור שבו מצויות הנקבות. לאחר ההפריה, המתרחשת כאמור במים, הביצית המופרית נשארת רדומה במשך מספר חודשים, ואז מתחיל היריון של כ-11 חודשים. כשהגור נולד, אורכו כמטר אחד, והוא כשיר לשחות. הגורים יונקים במשך כשנתיים, ואז שוהים עם אימהותיהם משנה ועד לשלוש שנים נוספות. הנקבות מגיעות לבגרות מינית בגיל שש, ואילו הזכרים בגיל תשע או עשר. הניבתן חי כ-50 שנה. |
הניבתנים מעבירים מחצית מחייהם במים, ואת המחצית השנייה על החוף ובין הקרחונים, שם הם מתאספים בעדרים גדולים. הם רועים על קרקעית הים בחיפוש אחר רכיכות, ואינם בוחלים גם בדגים מזדמנים. החטים משמשים להעלאת הצדפות מקרקעית הים, ולא לחפירה. סילוני מים שהם יורים מפיהם, מסייעים להפוך את הצדפות ולהעלות אותן אל המים. בשעת רעב, ניבתנים עשויים לתקוף גם חדשנים חדי קרן או כלבי ים. |
אוכלוסייה. |
מצויים כ-200,000 ניבתנים פסיפיים. לניבתן יש שני אויבים טבעיים, מלבד האדם: האורקה ודוב קוטב. דובי הקוטב מתפרצים אל תוככי העדר, מבהילים את הבוגרים, וחוטפים גורים או פרטים חלושים אחרים אך פרטים בוגרים יכולים להרוג את הדוב עם חטיהם, כך שמדובר בהתנהגות מאוד נדירה. האורקות גם מתמקדות בגורים אך יכולים גם לשעוט עם ראשם ולנגח בחוזקה את הניבתן, כך שימות מהר מהמכה. הם עושים זאת כשהניבתנים נכנסים למים לאכול צדפות. |
ילידי אלסקה צדים כ-3,000 פריטים מדי שנה. חוקי ארצות הברית וקנדה מגבילים ציידים שאינם מן הילידים, ואוסרים על יצוא השנהב, המשמש ליצירת פסלונים וחריטים. בעצם העוקץ של הזכר משתמשים הילידים להכנת סכינים. באתרים שונים אפשר לקנות שנהב, כביכול מן התקופה שלפני איסור הציד. |
מן הניבתנים האטלנטיים נותרו כ-15,000 פריטים, החיים במימי אוקיינוס הקוטב בקנדה ורוסיה, ובמימי גרינלנד. בעבר היו מצויים במספרים גדולים בהרבה. |
הסכנות העיקריות של הניבתנים הם ציד אך בעיקר ההתחממות הגלובלית, אשר פוגעת בתנאי מחייתם, באזורי המנוחה שלהם ומאלצת אותם להתאכלס בכמויות באיים בהם הצעירים עלולים להיפגע מבוגרים מסוכנים. התנאים הקשים גם יוצרים תנאי רעב ותשישות לבוגרים ולגורים. שניים מתוך שלושת תת-המינים נמצאים בסיכון גבוה בעוד שהתת-מין שלחופי האוקיינוס השקט לא נכלל ברשימה. |
סוס ים |
סחלב |
כפר המכביה |
כפר המכביה הוא מלון, מרכז כנסים ומועדון ספורט הנמצא בדרום-מזרח רמת גן (בשכונת רמת חן) ושטחו הכולל כ-80 דונם. |
כפר המכביה הוקם בעקבות חזונו של אהרון נתנאל, יו"ר מכבי העולמית להקמת כפר אולימפי מרכזי לתנועה. עיריית רמת גן הקצתה מגרש למטרה זו, וב-1957, לקראת המכביה החמישית, הוקם עליו המבנה הראשון. לקראת המכביה השישית נוספו שלושה בנייני מגורים, חדר אוכל ומרכז ספורט. |
מועדון הספורט. |
מועדון הספורט כפר המכביה הוא מועדון ספורט למנויים, הגדול ביותר בארץ. |
המועדון משתרע על כ-50 דונם של מרחבים ירוקים ומתקני ספורט רבים ומגוונים. |
במועדון הספורט ישנם 14 מגרשי טניס, אולם ספינינג, מגרשי כדורסל וכדורגל, אולם כדורסל, מגרש כדורעף, חדר טניס-שולחן מקצועי, חדר כושר, מרכזי מסאז'ים, ג'קוזי, סאונה רטובה ויבשה, משחקייה ומועדון ילדים, מגלשות מים ובריכות שחייה רבות. במועדון חוגים לילדים ולמבוגרים. |
מרכז כנסים. |
כפר המכביה הוא אחד ממרכזי הכנסים הבולטים בגוש דן. מגוון האולמות מאפשר דיונים בהשתתפות מאות אנשים עם אפשרות להתפצל לקבוצות דיון קטנות. האולם הגדול של מרכז הכנסים משמש גם כאולם שמחות. מרכז הכנסים משמש גם אכסניה להשתלמויות. |
מוזיאון מכבי. |
המוזיאון הוקם בשנת 1981 במבנה המכונה "בית מכבי" במטרה להנציח את פועלה של תנועת מכבי העולמית בתחומי הספורט והחינוך ולקדם את ערכיה בהווה ובעתיד. היזמה להקמת המוזיאון באה מצד ארתור הנק, שהיה גם מנהלו הראשון. המוזיאון נקרא על שמו של פייר גילדסגיים, תעשיין ונדבן, ששימש כיושב ראש מכבי העולמית בשנים 1957–1973 וכנשיא התנועה בשנים 1973–1981. פייר היה האדם היחיד אשר זכה לתואר "מר מכבי", עקב תרומתו ופעולותיו לתנועה. |