Datasets:

Norod78

/

hewiki-20220901-articles-dataset

like 0

בברזיל שמונה מערכות נהרות הזורמים ממערב למזרח (או דרום מזרח) ונשפכים אל האוקיינוס האטלנטי. הגדולים בנהרות אלה הם אגן נהר האמזונס ואגן הנהרות טוקנטינס- ארגואייה, שני אגנים המכסים יחדיו כמחצית משטח ברזיל. אגן נהר האמזונס מכיל 20% מכמות המים המתוקים על פני כדור הארץ.

מתוך כלל אורכו של נהר האמזונס 3,615 ק"מ מצויים בשטחה של ברזיל. לאורך תוואי ארוך זה יורדים המים גובה של 100 מטרים בלבד. אל תוך נהר האמזונס זורמים הנהרות ג'אוארי, ג'ורואה, פורוס, מדיירה, טאפאחוס, קסינגו וטוקנטינס בדרומו של נהר האמזונס, וברנאקו, ג'פורה, ג'ארי ונגרו בצפונו של נהר האמזונס.

נהר נוסף בצפון המדינה הוא נהר סאו פרנסיסקו שאורכו 1,609 ק"מ ואגנו מהווה 7.6% משטח ברזיל. 277 הקילומטרים המזרחיים של הנהר משמשים לתנועת ספינות.

נהר פאראנה שאגנו מהווה 14.5% משטחה של ברזיל זורם אל אגן הריו דה לה פלטה ומתחבר אליו.

בגבול שבין ברזיל ופרגוואי נמצא אזור הביצות של הפאנטאנאל, ששטחם 230,000 קמ"ר.

הנהרות הרבים בברזיל מהווים מאגר הידרואלקטרי פוטנציאלי אשר מסוגל לייצר 129,046 מגהווטים של חשמל מדי שנה. סכרים הידרואלקטריים רבים נבנו בברזיל בסוף המאה ה-20.

צמחייה.

בברזיל מופקים למעלה מ-70 מיליון טונות של יבול דגנים מדי שנה. כמות גדולה זו של יבול מושגת בשל הפוריות הרבה של האדמות שנבראו מיערות הגשם הטרופיים. פוריות זו של האדמות מושגת בשנים הראשונות לאחר בירוא העצים ולאחר מכן פוחת משנה לשנה. כמות המזיקים הרבה וחומציות האדמה המתגברים והולכים גורמים לאחר שלאחר מספר שנים האדמות מאבדות מפוריותן. תופעה זו מביאה לבירוא הולך וגובר של יערות הגשם ותנועה של האדמות החקלאיות שבשימוש מערבה.

האדמות הפוריות ביותר לגידול חקלאי הן אדמות הטרה רוסה המצוינות במדינות פרנה וסאו פאולו. אזור אגן האמזונס הוא הפחות פורה בשטחי המדינה.

בעקבות ניסיונות לשימוש יעיל יותר במים במדינת ריו גראנדה דו סול עברה כלכלת המדינה מהתבססות על מרעה לגידול סויה ואורז.

שטחה הגדול של ברזיל שמשמעותו אקלים שונה וסוגי אדמה שונים בה מביא לכך שבמדינה גדלים סוגים רבים ושונים של גידולים - החל מגידולים טרופיים בצפון המדינה (לאורך אגן האמזונס ולחופי האוקיינוס האטלנטי) וכלה בצמחייה ממוזגת בדרום המדינה. יער הגשם האמזוני יכול להכיל למעלה מ-3,000 זנים של צמחים ובעלי חיים לכל 2 קמ"ר.

השטחים היבשים למחצה בצפון מזרח המדינה (אזור קאאטינגה) כולל צמחייה יבשה וקוצנית ברובו.

שטחה המרכזי של ברזיל מכוסה בסוונת הסראדו הכוללת עצים מועטים ושטחי עשב נרחבים. אזור זה מהווה החל משנות ה-70 אזור עיקרי של פיתוח חקלאי.

בדרומה של המדינה (אזור סול) גדלים עצי מחט וצמחייה הדומה לצמחיית הפמפס שבארגנטינה.

שמה של המדינה קרוי על שם עץ הברזיל שגזעו האדום היה בעבר בעל חשיבות כלכלית רבה. עד שנת 1996 למעלה ממחצית שטח היערות האטלנטיים נכרתו ליצירת אדמות חקלאיות וכן על מנת להשתמש בגזעי העצים. 15% משטח יערות הגשם האמזוניים נכרתו עד שנת 1994 - ובירוא זה מתבצע בעיקר לצורכי חקלאות (בשל הגיוון הרב של העצים באזור אגן האמזונס העושה את הכריתה ללא יעילה כלכלית).

החל משנות ה-80 של המאה ה-20 בירוא היערות מעורר ביקורת בינלאומית רבה.

אקלים.

האקלים בברזיל מגוון ביותר, על אף היות יותר מ-90% משטחי המדינה באזור האקלים הטרופי. צפון המדינה ומרכזה, הקרובים לקו המשווה, מכוסים ג'ונגלים טרופיים. באזורים הדרומיים של המדינה, המצויים מדרום לחוג הגדי (קו רוחב '23°27 דרום), האקלים ממוזג.

בברזיל חמישה אזורי אקלים מרכזיים: אקלים משווני, אקלים טרופי, אזורים צחיחים למחצה, אזורי רמה טרופית ואזורי אקלים סובטרופי.

הטמפרטורות באזורים המשווניים גבוהות ומגיעות לממוצע של מעל C° 25 (אולם לא עוברות את ה-C° 40). באזור המשווני אין שינויי אקלים במהלך השנה.

בקצה הדרומי של המדינה, בחודשי החורף (יוני - אוגוסט) יורדות הטמפרטורות ולעיתים יורד שלג.

האקלים באזור חוג הסרטן, בערים סאו פאולו, בלו הוריזונטי וברזיליה, ממוזג והטמפרטורות נעות בין C° 15 ו-C° 30 בממוצע, וזאת בעיקר בשל היות הערים בלו הוריזונטה וברזיליה על רמה שגובהה כ-1,000 מטרים.

ערי החוף ובהן ריו דה ז'ניירו, רסיפה וסלבדור נהנות מאקלים חם עם טמפרטורות ממוצעות בין C° 23 ו-C° 27. רוחות הסחר החזקות פוקדות את הערים.

האקלים בערים פורטו אלגרה וקוריצ'יבה סובטרופי, ובחורפים ייתכנו קרות.

כמות המשקעים בברזיל שונה בין אזורי השונים ונעה בין 1,000 ל-1,500 מילימטרי גשם, אשר רובם יורדים בחודשי הקיץ (דצמבר - אפריל).

באזור המשווני הלח מגיעים כמויות המשקעים ל-2,000 מילימטרי גשם בשנה באזורי החוף ועד 3,000 מילימטרי גשם בשנה בקרבת העיר בלם.

אזורי צפון מזרח המדינה צחיחים ברובם ונוטים לבצורות. האזור הצפון מזרחי הוא האזור היבש והחם ביותר במדינה, והטמפרטורות עולות לעיתים על 38 °C.

אזורים גאוגרפיים.

ברזיל מחולקת לעשרים ושש מדינות ולמחוז פדרלי. כמו כן ניתן לחלק את המדינה לחמישה אזורים גאוגרפיים צפוני (Norte), הצפון מזרחי (Nordeste), הדרום מזרחי (Sudeste), הדרומי (Sul), והמרכזי מערבי (Centro-Oeste).

נכון לשנת 1996 ברזיל הייתה מחולקת ל-5,581 מחוזות המכונים municípios, ואלה מחולקים לתת מחוזות הנקראים distritos. בשנת 1995 היו בברזיל 9,274 מחוזות אולם חלקם אוחדו.

לצורכי סטטיסטיקה חולקו המחוזות בשנת 1990 ל-559 מיקרו אזורים המקובצים ב-136 "מאקרו אזורים".

צפון המדינה.

צפון ברזיל המכונה גם אמזוניה כולל את המדינות אקרי, רונדוניה, אמזונאס, רוריימה, פארה, אמאפה וכן, נכון לשנת 1988 גם את מדינת טוקנטינס (שנוצרה כתוצאה מחלוקת מדינת גויאס).

רונדוניה, שהייתה בעבר שטח פדרלי, הפכה למדינה בשנת 1986. רוריימה ואמאמפה הפכו למדינות בשנת 1988.

אזור זה, ששטחו 3,869,638 קמ"ר, הוא הגדול באזורי המדינה והוא מהווה 45.3% משטחה. האזור מכוסה ברובו ביער טרופי, והוא אחד האזורים המגוונים ביותר מבחינה ביולוגית בכדור הארץ.

באזור זה גדלים צמחיים המשמשים בתעשיות הרפואיות וכן גומי, קינמון, ואגוז ברזילאי. כלכלת האזור מתבססת כיום על כרייה, חקלאות וגידול בקר. בשנות ה-80 התפתחה תעשיית כריתת העצים והגיעה לשיא, ו-6.6% משטח האזור מהווה יערות שנכרתו (0.9% משטחי אמאפה, 14.0% משטחי רונדוניה).

נכון לשנת 1996 התגוררו באזור 11.1 מיליון תושבים (7% מתושבי המדינה).

הערים העיקריות באזור הן בלם וסנטרם שבפארה, ומנאוס שבמדינה אמזונאס.

ההכנסה הממוצעת לנפש באזור נמוכה מהממוצע המדינתי, כאשר ההכנסה הממוצעת לנפש הגבוהה באזור היא של מדינת אמזונאס: (נכון לשנת 1994) 2,888 דולרים אמריקאיים לשנה, וההכנסה הממוצעת לנפש הנמוכה באזור היא של מדינת טוקנטינס - 901 דולרים אמריקאיים לשנה (נכון לשנת 1994).

צפון מזרח המדינה.

אזור צפון מזרח ברזיל מורכב מתשע מדינות אלאגואס, באהיה, סיארה, מרניאו, פאראיבה, פרנמבוקו, פיאאוי, ריו גראנדה דו נורטה וסרז'יפה.

כמו כן ארכיפלג פרננדו די נורונהא שהיה בעבר שטח פדרלי הפך חלק ממדינת פרנמבוקו בשנת 1988 וחלק מהאזור.

אזור זה, ששטחו 1,561,178 קמ"ר מהווה 18.3% משטחה של ברזיל. האזור יבש באקלימו ונתון לתקופות בצורות ארוכות, ועל כן בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו בתוכניות הטיית מי השקיה לאזור.

אזור הזונה דה מאטה - "אזור היער" היה מכוסה בעבר ביער אטלנטי, שנכרת ברובו. כיום מצויים לאורך מישור החוף של האזור מטעי קנה סוכר.

באזור זה מתגוררים כ-45 מיליון תושבים (28% מאוכלוסיית המדינה). מרבית האוכלוסייה מתגוררת לאורך מישור החוף, ובעיקר בערי הבירה של המדינות השונות. הערים העיקריות הן סלבדור בבאהיה, רסיפה בפרנמבוקו ופורטלזה בסיארה.

נכון לשנת 1994, ההכנסה הממוצעת לנפש הנמוכה ביותר הייתה ההכנסה הממוצעת במדינת פיאאוי (835 דולרים אמריקאיים לשנה), והגבוהה ביותר הייתה זו של מדינה סרז'יפה (1,958 דולרים אמריקאיים לשנה).

דרום מזרח המדינה.

אזור זה של ברזיל כולל את מדינות אספיריטו סאנטו, מינאס ז'ראיס, ריו דה ז'אנרו וסאו פאולו. שטחו הכולל 927,286 קמ"ר (10.9% משטחה של ברזיל) ובו מתגוררת רוב אוכלוסייתה של ברזיל - 63 מיליון תושבים (נכון לשנת 1993 - 39% מאוכלוסיית המדינה).

האזור כולל את מטרופוליני הענק של סאו פאולו וריו דה ז'ניירו בהם מתגוררים 18.7 מיליון ו-11.7 מיליון תושבים בהתאמה (1991).

ההכנסה הממוצעת הגבוהה ביותר באזור היא במדינת סאו פאולו (הכנסה ממוצעת לנפש של 4,666 דולרים אמריקאיים) לעומת הנמוכה ביותר במינאס ז'ראיס (2,883 דולרים אמריקאיים).

בעבר היה האזור מכוסה על ידי היער האטלנטי אולם נכון לשנת 1990 רק 10% מהיערות המקוריים נותרו עומדים כתוצאה מכריתת עצים לצורכי חקלאות, בנייה ויצירת פחם.

במדינת סאו פאולו נמצאים למעלה ממחצית מפעלי התעשייה של ברזיל.

דרום המדינה.

אזור זה בדרומה של המדינה מורכב משלוש מדינות: פרנה, ריו גראנדה דו סול וסאנטה קטרינה, וכולל שטח של 577,214 קמ"ר (6.8% משטחי ברזיל). אוכלוסיית האזור כוללת 23.1 מיליון תושבים (1991) - 14% מאוכלוסיית המדינה.

מרבית תושבי האזור מתגוררים באזור החוף, בערים קוריצ'יבה ופורטו אלגרה.

רמת החיים באזור זה גבוהה באופן יחסי. ההכנסה הממוצעת לנפש באזור נעה בין 3,674 דולרים אמריקאיים לנפש לשנה בממוצע במדינת פרנה לעומת 3,405 דולרים אמריקאיים לשנה בממוצע במדינה סנטה קטרינה (בה יש חוות חקלאיות קטנות ותעשייה בהיקף קטן יותר) (הנתונים נכונים לשנת 1994).

מרבית היער האטלנטי ויערות עצי האורן שצמחו באזור זה נכרתו במהלך השנים, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

מרבית האזור מכוסה אדמות חקלאיות של חוות חקלאיות קטנות, אולם תפוקתן של חוות אלה גדולה. הגידול האזורי העיקרי הוא האורז.

מרכז ומערב המדינה.

אזור זה של ברזיל מורכב מהמדינות גויאס, מאטו גרוסו ומאטו גרוסו דו סול (שנפרדה ממדינת מאטו גרוסו בשנת 1979), וכן את המחוז הפדרלי ברזיליה - בירת המדינה.

שטח אזור זה 1,612,077 קמ"ר והוא מהווה 18.9% משטחי המדינה. מרבית השטח הוא סוואנה מסוג קראדו המכוסה בעיקר בעשבים עם מעט עצים נמוכים. מרבית השטח שימש בעבר למרעה, אולם כיום החלה באזור חקלאות גידול סויה.

לאורך הנהרות היו בעבר מספר יערות, אולם אלה בוראו לצורכי מרעה וחקלאות. בצפון האזור מצויים ראשיתם של יערות הגשם הטרופיים, ובמערב האזור - ביצות הפנטנל.

נכון לשנת 1996 התגוררו באזור זה 10.2 מיליון תושבים (6% מאוכלוסיית המדינה).

צפיפות האוכלוסין באזור זה נמוכה ביותר, והאוכלוסייה מרוכזת בעיקר בערים ברזיליה, גויאניה, קמפו גרנדה וקויאבה.

איכות החיים נמוכה מהמוצע הלאומי וההכנסה הממוצעת לנפש נעה בין 7,089 דולרים אמריקאיים לשנה בברזיליה (ההכנסה הגבוהה ביותר במדינה), להכנסה ממוצעת לנפש של 2,268 דולרים אמריקאיים במאטו גרוסו (נתונים נכונים לשנת 1994).

אקולוגיה ואיכות הסביבה.

הבעיות האקולוגיות ובעיות איכות הסביבה של ברזיל זכו לתהודה כלל עולמית החל משנות ה-80 של המאה ה-20 בשל הבירוא הרב של יערות הגשם באזור האמזונס. שיטת בירוא היערות על ידי שריפתם לצורכי שימוש חקלאים קצרי טווח הביאו לביקורת עולמית רבה בשל חשיבותם של היערות.

הביקורת הביאה להפחתה בבירוא היערות מ-22,000 קמ"ר לשנה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, לכ-11,000 קמ"ר בין השנים 1988 - 1991, אולם הסיבה העיקרית של ההפחתה הייתה המשבר הכלכלי של שנת 1987, ולא הביקורת הכלל עולמית.

תקנות חדשות שהותקנו על ידי ממשלת ברזיל ואכיפתם המוגברת בשנות ה-90 הביאה להפחתה נוספת של בירוא היערות.

משמעות בירוא היערות היא הפיכת האזור המבורא מיער גשם המכיל זנים רבים של בעלי חיים וצמחים, חלקם נדירים, לאזור מדברי יבש (לאחר מספר שנים מועט של שימוש חקלאי בשטח). בעיתיות הבירוא הוצפה אל פני השטח במהלך פסגת כדור הארץ שנערכה בריו דה ז'ניירו בשנת 1992.

בעיות אקולוגיות נוספות הפוקדות את ברזיל הן זיהום האוויר החמור שבערים ברחבי המדינה, ותנאי הסניטציה הירודים בערים אלה.

מבחינת התקנות והחוקים בברזיל, היחס לאיכות הסביבה הוא מתקדם ביותר - אולם האכיפה של חוקים אלה והענישה בגין הפרתם לוקים בחסר. במדינה הוקמו רשויות לדאגה לאיכות הסיבה ולשימור הטבע הן במישור הפדרלי והן במישור המדינתי, ומספר רב של פארקים לאומיים הוכרזו לאחר ועידת סטוקהולם משנת 1972. כיום בברזיל 34 פארקים לאומיים ו-56 שמורות טבע.

חוקת המדינה משנת 1988 דנה גם בהיבטים של איכות הסביבה ושמירת הטבע, ובשנת 1989 נוסד המכון הברזילאי לסביבה וחידוש המקורות הטבעיים (Instituto Brasileiro do Meio Ambiente e dos Recursos Naturais Renováveis)

משאבים טבעיים.

משאביה הטבעיים של ברזיל כוללים: בוקסיט, זהב, עפרות ברזל, מנגן, ניקל, פוספטים, פלטינה, אורניום, נפט ועצים.

גבולות המדינה.

אורך חופיה של ברזיל 4,578 ק"מ.

אורכם הכולל של גבולותיה היבשתיים - 15,735 ק"מ הכוללים את הגבולות הבאים:

אורוגוואי: 1,003 ק"מ, ארגנטינה: 1,263 ק"מ, בוליביה: 3,126 ק"מ, גיאנה: 1,298 ק"מ, גיאנה הצרפתית: 655 ק"מ, ונצואלה: 1,819 ק"מ, סורינם: 593 ק"מ, פרגוואי: 1,399 ק"מ, פרו: 2,995 ק"מ, קולומביה 1,644 ק"מ

ברזיל הכריזה על מים טריטוריאליים בעומק של 12 מילים ימיים (22 ק"מ), ועל מים כלכליים של 200 מילים ימיים (370 ק"מ) - בהתאם לעומקו של מדף היבשת.

שימושי הקרקע.

שימושי הקרקע בברזיל הם (1993):

שטחי האדמות המושקות (גידולי שלחין) הם 28,000 קמ"ר (1993).

עיטורי הוורמאכט

דניאלה מרקורי

דניאלה מרקורי די אלמיידה (בפורטוגזית: Daniela Mercuri de Almeida; נולדה ב-28 ביולי 1965) היא זמרת-יוצרת, רקדנית, שחקנית ומנחת טלוויזיה ברזילאית שסגנונותיה המוזיקליים כוללים פרבו, מוזיקה פופולרית ברזילאית (MPB) ומוזיקת אָשֶה (Axé music),

ביוגרפיה.

מרקורי נולדה בסלבדור, באהיה, לאב פורטוגזי מהעיר בראגה שבצפון פורטוגל ולאם שהיגרה מאיטליה. לתנועת הטרופיקליה יש השפעה חזקה עליה. המוזיקה שלה מונעת על ידי תיפוף עקשני (היא השתמשה בהרכב אולודום במספר שירים), ומבצעת אזכורים מקומיים באופן תדיר, כולל קרנבל וקנדומבלה (Candomblé).

אלבומה הראשון, הקרוי על שמה, היה הצלחה מיידית, אבל הלהיט הגדול ביותר שלה נכון לעכשיו הוא אלבומה השני, "O Canto da Cidade", עם יותר מ-2 מיליון עותקים שנמכרו, הוא היה האלבום הנמכר ביותר בשנת 1993.

בשנת 2000, עם "Sol da Liberdade", היא קיבלה את תואר אלבום הפלטינה האחרון שלה והאלבום שיצא בשנת 2001, "Sou de Qualquer Lugar", מכר מעט עותקים בהשוואה לאלבומים האחרים, וקיבל רק תואר של אלבום זהב.

ב-24 ביולי 2003 הופיעה דניאלה מרקורי בישראל לראשונה במסגרת סיבוב הופעות בארצות הברית ואירופה.

בשנת 2004 היא שרה בקונצרט עם פול מקרטני, וקיבלה תשומת לב תקשורתית רבה בברזיל.

בשנת 2005 היא הוציאה את אלבום ההופעה החיה הראשון שלה, מסדרת Ao Vivo ב־MTV. הוא מכר טוב יותר מאשר האלבום שיצא בשנת 2001, אבל מכר פחות עותקים, בגלל משבר התעשייה הפונוגרפית, וקיבל תואר אלבום זהב בשבוע השני.

מרקורי השתתפה בקמפיין ממשלתי ללחימה במחלת האיידס ובעוד מחלות המעוברות באופן מיני במהלך חגיגות הקרנבל בברזיל בשנת 2005. היא הופיעה בתשדירי שירות בטלוויזיה המקדמים חלוקה של מיליוני קונדומים בחינם ומעודדים את השימוש בהם. התפקיד שלה כתומכת בקמפיינים של סקס בטוח ואיידס מנעו ממרקורי את ההזדמנות להשתתף בחגיגות חג המולד של הוותיקן ב-2005. הוותיקן הזמין אותה בעבר, אבל שינה את דעתו כאשר ראה שהיא מעדיפה את השימוש בקונדומים על פני הינזרות במלחמה נגד האיידס.

אנרגיה חלופית

אנרגיה חלופית הוא שם כולל לאנרגיה שמקורה אינו דלק מאובן. להבדיל מהמונחים אנרגיה ירוקה או אנרגיה מתחדשת, אשר בעיקרם מתן מענה לצורך בהקטנת הזיהום, המונח אנרגיה חלופית מתייחס בעיקר לבעיית התלות בנפט המתכלה ובייצרניו.

רקע.

רוב האנרגיה המופקת כיום בעולם נובעת ממקורות מחצביים כמו דלק מאובנים (נפט, פחם וגז טבעי) ואנרגיה גרעינית, שהשימוש בהם כרוך בהקטנה משמעותית של מאגר האנרגיה הזמינה האצורה בהם.

הסיבה העיקרית לחיפוש אנרגיה חלופית היא החשש מפני התמעטות עד כדי העלמות של מקורות האנרגיה הזמינים כיום לצד ההבנה כי מקורות האנרגיה היום נמצאים בשליטת מספר מצומצם של מדינות ומעשירים שכבה מצומצמת של בני-אדם. הנושא עלה על סדר היום העולמי מיד עם פרוץ משבר הנפט של שנת 1973 כאשר מחיר חבית נפט עלה מ-2 דולרים אמריקניים עד כ-40 דולר אמריקני, ובפעם השנייה כעשור לאחר מכן בעקבות אסון צ'רנוביל.

המונח אנרגיה חלופית מתייחס בעיקר לסוגים שונים של אנרגיה מתחדשת, כמו אנרגיית מים (כמו אנרגיה הידרואלקטרית, אנרגיית גאות ושפל ואנרגיית גלי הים), אנרגיה סולארית, ביומסה (כולל דלק ביולוגי), אנרגיה גאותרמית ואנרגיית רוח. עם זאת, המונח כולל גם מקורות אנרגיה סינתטיים שמקורם במשאבים מתכלים, שלא נוצלו באופן משמעותי עד פרוץ משבר הנפט בשנות ה-70 של המאה ה-20. מקורות אלו כוללים פצלי שמן, חולות ביטומניים (חול זפת) אבני פחם ואדמת כבול בעלי נצילות אנרגיה נמוכה וכן הפקת גז ודלק נוזלי מפחם טבעי.