Datasets:

Norod78

/

hewiki-20220901-articles-dataset

like 0

למימוש תוכניתו הקים את חברת "יסוד מושבות ליהודים בארצות המזרח" שבראשו עמד. הוא שב והעלה את חשיבות תוכנית ההתיישבות שלו בארץ ישראל במהלך הקונגרס הציוני התשיעי שנערך בהמבורג ב-1909, והמשתתפים החליטו בחיוב על הקמת משק שיתופי בארץ ישראל. בחורף 1911 הוקם היישוב השיתופי שנודע בשם הקואופרציה במרחביה והיה לראשון היישובים היהודיים בעמק יזרעאל. המתיישבים מנו 20 איש ובראשם האגרונום שלמה דיק, שמונה למנהל היישוב מטעמו של אופנהיימר. אופנהיימר עצמו ביקר מספר פעמים בארץ ישראל, החל בביקור הראשון לקראת הקמת הקואופרציה, וכן בשנה השנייה לייסוד המשק. רבים מחברי הקואופרציה הושפעו מצורת ההתיישבות הקיבוצית של דגניה א' וקבוצת כנרת ודרשו שכר שווה לכל העובדים וניהול היישוב בידי המתיישבים עצמם, בניגוד לעקרונותיו של אופנהיימר. היישוב המבודד נאלץ לעמוד בפני סכנות קיומיות רבות שכללו התנכלויות של השכנים ומחלות קשות. מלחמת העולם הראשונה הוסיפה קשיים כלכליים, ובסוף שנת 1918 חדלה הקואופרציה מלהתקיים. בשנת 1919 הוחלט על פירוקו הסופי של היישוב. אופנהיימר ביקר בארץ ישראל פעמיים נוספות לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפרקות הקואופרציה. בביקורו בשנת 1926 הוא הביע שמחה על התפתחות היישוב וטען שהתאמה למציאות חשובה מדבקות בתאוריות.

דגם היישוב הקואופרטיבי של אופנהיימר קיים במידה רבה בימינו. החברים במושב השיתופי, בקיבוץ המתחדש או בקיבוץ המופרט מקבלים שכר דיפרנציאלי כמקובל בשוק העבודה, בעוד הבעלות על הקרקע ועל חלק מאמצעי הייצור נותרת משותפת.

במהלך מלחמת העולם הראשונה ארגן אופנהיימר בשיתוף עם מקס בודנהיימר ואדולף פרידמן "ועדה למען המזרח" ששמה לעצמה למטרה לעזור ליהודי מזרח אירופה שחיו תחת כיבוש גרמני.

משפחתו.

אחיו של פרנץ אופנהיימר, היה הביוכימאי קרל אופנהיימר, אחותו הייתה משוררת הילדים פאולה דהמל ונשאה למשורר הגרמני ריכרד דהמל . אחותו אלישבע נישאה לאגיפטולוג הגרמני גאורג שטיינדורף .

שני בניו של פרנץ אופנהיימר עלו ארצה וגרו עם משפחתם ברחובות. אחיינו חנן אופנהיימר היה חוקר חקלאות, במרכז וולקני ופרופסור בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית והתגורר אף הוא ברחובות. בתו רנטה נישאה לאחר מות אביה והתגוררה עם משפחתה בקליפורניה.

הקונגרס הלאומי של ברזיל

הקונגרס הלאומי של ברזיל הוא הרשות המחוקקת בברזיל והוא מורכב משני בתים - הסנאט הפדרלי של ברזיל, שהוא הבית העליון, ובית הנבחרים של ברזיל, שהוא הבית התחתון.

הסנאט הפדרלי.

הסנאט הפדרלי של ברזיל כולל 81 מושבים, שלושה סנטורים מייצגים כל מדינה ממדינות ברזיל ושלושה מייצגים את המחוז הפדרלי של ברזיל. הנציגים נבחרים על פי רוב הקולות במדינתם, לתקופת כהונה בת שמונה שנים. הבחירות מתקיימות אחת לארבע שנים, כאשר פעם נבחרים שליש מן הסנטורים, ולאחריה שני השליש הנותרים.

בית הנבחרים.

בית הנבחרים של ברזיל כולל 513 נבחרים, הנבחרים על פי שיטת ייצוג יחסי לתקופת כהונה בת ארבע שנים. הבחירות הן מערכת מורכבת של ייצוג יחסי על פי מדינות. המושבים מוענקים על פי גודל המדינות, כאשר ישנו מספר מינימום של שמונה נציגים למדינה, ומספר מקסימום של שבעים נציגים.

מושב הקונגרס.

מושבם של שני הבתים הוא במבנה שנבנה לכך במיוחד, "ארמון המחוקקים" במרכז ברזיליה בתכנונו של האדריכל אוסקר נימייר. חמש עשרה מפלגות פוליטיות מיוצגות כיום בקונגרס. בברזיל נהוג כי פוליטיקאים מחליפים מפלגות, ולכן המבנה המפלגתי של הקונגרס משתנה ללא הרף.

הרפתקאות פינוקיו

ז'ורז' סנד

קבר אבנר בן נר

אתר קבר אבנר בן נר ממוקם על פי המסורת בלב העיר חברון, סמוך למערת המכפלה. מבנה עם מספר חדרים סביב חצר ושער בסגנון ממלוכי.

הקבר ביהדות.

אבנר בן נר היה שר צבאו של המלך שאול. על פי הכתוב בשמואל א' היה בן דודו של שאול, ולפי ספר דברי הימים היה דודו. לאחר מותו של שאול בקרב, המליך אבנר את אשבעל, הוא איש בושת, בנו של שאול. מותו בא לו מיד יואב בן צרויה, שאת אחיו עשהאל הרג אבנר לאחר הקרב בגבעון.

על פי המסורת העברית סמוך לקברו של אבנר, נקבר אף ראשו של איש בושת בן שאול. בספר שמואל ב' (ג, לב) מסופר של קבורת אבנר: "ויקברו את אבנר בחברון וישא המלך את קולו ויבך אל קבר אבנר ויבכו כל העם", ובהמשך הכתוב מספר (שם ד, יב): "ואת ראש איש בושת לקחו ויקברו בקבר אבנר בחברון".

אתר קבר אבנר בן נר מוזכר בכתבי עולי רגל רבים. רבי משה באסולה שביקר במקום בשנת 1522 מספר כי במקום נבנה על ידי המוסלמים מסגד. בעל ספר "יחוס צדיקים" שביקר באתר בשנת 1561 מספר כי "בראש השוק של חברון, כנגד כותל הפסגה, קבורת אבנר בן נר, בכנסייה של גוים, בתוך מערה".

הקבר במסורת המוסלמית.

על פי המסורת המוסלמית המקומית מיוחס הקבר ליוסף הנגר, בעלה של מרים אם ישו וכך גם נקרא המקום בפיהם "יוסף אלנאג'ר". האתר נמצא בחזקתם של משפחת א-שריף, והם אף קוברים את חשובי מתי המשפחה בחדר הסמוך למצבת קבר אבנר, בהם מחמוד אל אשרף מייסד כת צופית.

הקבר בימינו.

הכניסה לקבר ממוקמת סמוך לשביל העולה למערת המכפלה מצדה המערבי. לאחר חלוקת המערה בעקבות טבח מערת המכפלה, השביל המוביל אל הקבר סגור. האתר פתוח לכניסת יהודים בכל שבוע בלילה שבין שני לשלישי ובלילה שבין חמישי לשישי בשעות 22:00–03:00. האתר פתוח גם בימים שבהם מערת המכפלה כולה פתוחה ליהודים.

ידיעות תל אביב

אקרה (ברזיל)

חוק הרחם החופשי

חוק הרחם החופשי (בפורטוגזית: Lei do Ventre Livre), הידוע גם בכינוי חוק ריו ברנקו, נחקק בפרלמנט הברזילאי ב-28 בספטמבר 1871 כשלב בתהליך ביטול העבדות בברזיל.

החוק קבע כי החל מתאריך החקיקה, כל התינוקות שנולדו לאימהות שהיו שפחות, לא יגדלו להיות עבדים בעצמם. החוק קבע את גיל 8 כנקודת הזמן בה היה על בעל העבדים להחליט בין שחרור הילד בתמורה לפיצוי מהמדינה, או להחזיק בו עד לגיל 21, עת הוא ישוחרר ללא כל פיצוי. החוק לא מילא את יעודו, שכן רק מעטים שוחררו בגיל 8.

בנוסף כונן החוק קרן לשחרור עבדים, אך לא היה די בהונה. כך, למשל, בין השנים 1876 ו-1886 שוחררו בידי הקרן 3,533 עבדים בלבד בבאהיה, ו-150 בלבד בפרנמבוקו. זאת מתוך מעט יותר ממיליון וחצי עבדים שהיו בברזיל בשנת 1872, שהיוו 15.2% מהאוכלוסייה כולה.

את החוק יזם הוויקונט ריו ברנקו ב-27 במאי 1871 בקבינט השמרני, ומכאן גם כינויו. הוא נימק את הצורך על ידי הגדרת העבדות כ"מוסד בלתי צודק", לא כל כך כלפי העבדים, אלא כלפי המדינה, שתדמיתה כלפי חוץ נפגמה מקיום העבדות בתקופה שבה בוטלה כבר ברוב חלקי העולם.

14 שנים לאחר חקיקת חוק הרחם החופשי שוחררו עבדים שגילם עלה על 60, ושלוש שנים לאחר מכן, ב-13 במאי 1888 סיים חוק הזהב את העבדות בברזיל באופן מוחלט.

החוק השפיע על חלקה הצפוני של המדינה, שנטה לעבר מדיניות של תשלום משכורות יותר מאשר למדיניות של עבדות. רבים מהעבדים ששוחררו תחת חוק הרחם החופשי היגרו לצפון על מנת לעבוד במטעים.

טללית

טללית (שם מדעי: "Drosera"), או בשמה הלועזי העממי "Sundew", הוא סוג של צמח טורף ממשפחת הטלליתיים (Droseracea), הקרוב לדיונאת הזבובים.

כיום, הסוג טללית מונה 171 מינים טהורים הגדלים ברחבי העולם, מחציתם גדלים באוסטרליה. לרוב, הטלליות גדלות במישורי עשב מוצפים או באזורים שופעי מים, בהם הלחות היחסית גבוהה. הקרקעות שבהן גדלות הטלליות הן עניות בחומרי תזונה, חומציות, ולרוב מכוסות בטחב הנקרא ספאגנום - קרקעות שבהן צמחים רגילים לא יכולים להתפתח כראוי. כפתרון לבעיה זו, הטללית משלימה את חומרי התזונה שלה באמצעות עיכול חרקים וניצול המרכיבים התזונתיים שבגופם לטובתן. ברחבי העולם מפיקים מהטלליות סירופ נגד שיעול, תרופות לחולי לב ועוד.

חלוקה.

נהוג לחלק את הטלליות ל-3 קבוצות עיקריות:

1) טלליות רגילות (General sundews): אלו הן הטלליות ה"רגילות" שאין להן מאפיינים מיוחדים.

2) טלליות מזעריות (Pygmy Sundews): אלו הן טלליות שאורך עליהן יכול להגיע עד 3 סנטימטרים (הטללית הגדולה ביותר מצמיחה עלים באורך של כ-80 סנטימטרים).

3) טלליות בעלות פקעת (Tuberous Sundews): אלו הן טלליות המצמיחות את עליהן מתוך פקעת.

מלבד חלוקה זו, ישנן טלליות מטפסות, צמודות-קרקע, חד-שנתיות ורב-שנתיות, וישנן כאלו הנכנסות לתרדמה בעונת היובש.

המלכודות.

הטללית היא צמח טורף בעלת מלכודות דבק אקטיביות. כל עלה מכוסה בשערות דקיקות (אדמדמות בדרך כלל), אשר בקצותיהן מופרשת טיפת נוזל סוכרי ודביק דמוית טל (ומכאן שמם). החרק נמשך לסוכר שבנוזל ונדבק אליו. ברגע שהצמח חש בזאת, אותות חשמליים עוברים בשערות וככל שהחרק ינסה להתחמק, יותר ויותר שערות יתכופפו לעברו, מה שיגרום לחרק להידבק יותר טוב לעלה. במינים רבים העלה מסתלסל סביב הטרף ותהליך זה עשוי לקחת בין כמה שעות ועד יום. הנוזל הסוכרי מכיל גם אנזימי עיכול אשר יעכלו את גוף החרק וינצלו את החלבונים והחנקות שבגופו לטובת הצמח. השאריות מעיכול החרק נשארות על העלה או נשטפות בגשם ואינן מפריעות להמשך פעולתו של העלה ללכידות נוספות. הטללית ידועה בכך שהיא מייצרת את הדבק הטבעי החזק בעולם.

טללית עגולת העלים.

צמח טורף הנפוץ כמעט בכל האזורים הממוזגים והסוב-טרופיים של חצי הכדור הצפוני. בימינו, ניתן למצוא טללית זו בארצות ים-תיכונית כמו איטליה, ספרד וטורקיה.

בישראל מוכרים דאודורנטים אשר את אחד ממרכיביהם מפיקים מהעלים של טללית זו.

קובה (אזרבייג'ן)

קובה (באזרית: Quba) היא עיר בצפון אזרבייג'ן, בחלקה האירופי של המדינה, שמשמשת מזה זמן רב כמקום מושבה של קהילת יהודי ההרים הגדולה ביותר באזור. אוכלוסיית העיר היא כ-38,100 תושבים (נכון לשנת 2010). כלכלת העיר מבוססת על ייצוא תפוחים לחו"ל וכן על ייצור שטיחים, שגם הם מיועדים בחלקם ליצוא.

היסטוריה.

חשיבות העיר עלתה בשנת 1747, כשהשאה האיראני נאדיר-שאה נרצח ומושל המחוז חוסיין עלי החליט לאחד את השטחים האזריים. הוא העביר את בירת האזור מהעיר קסודת, שלא הייתה מוגנת טוב לקובה, שהייתה מרכזית יותר, וכן הוא בנה בה מבצר. בין 1804 ל-1813 התקיימה מלחמת רוסיה-פרס שבמהלכה הפרסים הפסידו את השליטה על אזרבייג'ן ועל ארמניה ונאלצו לחתום על הסכם גוליסטן והסכם טורקמנצ'אי. ב-1806 הרוסים כבשו את קובה, והעבירו ממנה את הבירה לבאקו. ב-1809 צר על העיר השייח המודח עלי-חאן במשך שלושה חודשים כדי לכבשה, אך בסופו של דבר בסוף המלחמה הייתה העיר בידיים רוסיות.

בימיו הראשונים של יוסיף סטלין, במסגרת פעולתו המהפכנית כנגד השלטון הצארי ברוסיה, אימץ סטלין לעצמו את השם "קובה" כשמו המחתרתי, בהשראתו של מנהיג גאורגי מהפכני, אשר שמו כשם העיר.

יהודים.

ליד קובה שוכן הכפר קירמיזי קסבה, שפעם היה נקרא ברוסית יברסקיה סלובודה (Еврейская слобода - המושבה היהודית). בכפר החל בשנת 1742 קיים יישוב יהודי נפרד. עם נפילת ברית המועצות ב-1989 היו שם 18,000 תושבים, אך היום בשל עלייה לישראל והגירה למקומות אחרים האוכלוסייה קטנה עד 4000.

קובה (אזרביג'אן)

אמזונאס (מדינה בברזיל)

אמזונאס (בפורטוגזית: Amazonas) היא המדינה הגדולה ביותר בברזיל, וממוקמת באזור הצפוני של המדינה. שכנותיה הן (מצפון בכיוון השעון) רוריימה, פארה, מאטו גרוסו, רונדוניה, אקרי. יש לה גבול משותף עם פרו, קולומביה וונצואלה; גבול זה כולל גם את מחוז אמזונאס של קולומביה ואת מדינת אמזונאס שבוונצואלה (אין לה גבול עם אזור האמזונאס שבפרו).

לאמזונאס שטח של 1,570,947 קמ"ר, ואוכלוסייתה מונה כ-4,064,000 נפש. בירתה היא מנאוס.

גאוגרפיה.

שטח מדינת אמזונאס מכוסה ברובו ביערות גשם המכסים את רוב שטח יער האמזונאס. המדינה נקראת על שם נהר האמזונאס.

במדינת אמזונאס נמצא ההר הגבוה בברזיל, פיקו דה נבלינה, הנמצא 2,994 מטר מעל גובה פני הים.

המדינה מכוסה כמעט לחלוטין ביערות גשם, 98% על פי גורמים רשמיים. התבליט שלה מחולקת לשלושה סוגים:

שטח רחב ומגוון זה מושך לשטח האמזונאס תיירים רבים.

כלכלה.

בעבר, הייתה כלכלת אמזונאס מבוססת לחלוטין על גומי; כיום יש לה מגוון תעשיות רחב הכולל גידול קסאווה, תפוזים ועוד.

השינוי שחל לאחרונה בכלכלת המדינה חל בעקבות מאמץ ממשלתי לפתח תעשיות שיתרכזו בעיקר ביצוא סחורה. בשל קרבה גאוגרפית לשווקים בחצי כדור הארץ הצפוני ומדינות האמזונאס, כמו ונצואלה, הם מאמינים כי למהלך זה תהיה השפעה כלכלית גדולה לא רק על החלק הצפוני של ברזיל אלא על ברזיל כולה.

היסטוריה.

שמו של נהר האמזונאס ניתן לו על פי אחת הגרסאות על ידי הנוסע הספרדי פרנסיסקו דה אורייאנה ששט לאורכו בשנת 1541 ופגש אינדיאנים ארוכי שיער שדמו בעיניו לאמזונות, הנשים הלוחמות המתוארות במיתולוגיה היוונית. אולם נראה שהשם הוא שיבוש שמו המקורי של הנהר, "אמאזונו" שפירושו "המיית ענני מים".

מה שנחשב כיום למדינת אמזונאס נכבש לאחר חתימת חוזה טורדסיאס ב-1494, אשר קבע על חלוקת העולם (חוץ מאירופה) בין הספרדים לפורטוגזים, כשהשטח ממערב לקו רוחב 46°'37 מערב (בערך) שייך לספרד ושטח ממזרח שייך לפורטוגל.

במקור, רוב אמריקה הדרומית (חוץ מחלק קטן מחופה המזרחי של ברזיל המודרנית) הועבר לשטח ספרד. אך, מעשית, הפורטוגלים שלטו באזור באמצעות התיישבויות רבות וחיילים פורטוגזים רבים באזור ברזיל. ספרד ויתרה על השליטה באזור באופן רשמי בחוזה מדריד ב-1750.

מדינת אמזונאס הוקמה באופן רשמי על ידי פדרו השני קיסר ברזיל ב-1850.

המדינה הגיע לתקופת השגשוג שלה בשנות החמישים של המאה ה-19, בשיא ייצור ויצוא הגומי שלה. אך הרווח הכלכלי נוצר על חשבון סבל אנושי רב כאשר אלפי אינדיאנים משועבדים אשר עבדו בייצור גומי מתו ממחלות ועבודת יתר.

בסוף העשור הראשון של המאה ה־19, מונופול הגומי הברזילאי הלך ודעך, בזמן שמטעים בריטיים והולנדים בדרום-מזרח אסיה ייצרו גומי זול יותר ואיכותי יותר, עד שב-1900 כלכלת מדינת אמזונאס נקלעה למשבר רציני בשל כך. לא היה זה עד שנות ה-50 של המאה ה-20 שמדיניות הממשלה הפדרלית הצילה את המדינה מהרס כלכלי.

עיר הבירה מנאוס הייתה עיר עשירה בעבר (הופעלו בה תאורת רחוב ורכבות קלות לפני לונדון) אך נפלה למשבר מאז סוף עידן הגומי. ב-1967, הממשלה הפדרלית הוציאה לפועל תוכנית לחדשת את העיר וכיום העיר נמצאת במרכז הכלכלי של האזור.

דגל.

הדגל אומץ על־פי חוק מספר 1513 ב־14 בינואר 1982. 25 הכוכבים בפינה השמאלית-עליונה מייצגים את 25 העיריות אשר התקיימו ב־4 באוגוסט 1897. הכוכב הגדול יותר מייצג את עיר הבירה מנאוס. שני הפסים הלבנים האופקיים מסמלים תקווה בעוד שהפס האדום באמצע מסמל את ההתגברות על המאבקים.

תלמוד הבבלי

בני הנביאים

בני הנביאים הוא שמן של קבוצות בעם ישראל המוזכרות במספר מקומות במקרא, אשר שימשו כחברה נפרדת לאותם הרוצים לזכות בנבואה. קבוצות דומות מוזכרות גם בשמות להקת נביאים וחבל נביאים. קבוצות אלה היו מתלמדות בדרכי הנבואה מתוך שאיפת חבריהן לזכות בנבואה.

מאפיינים.

בני הנביאים מכונים כך מפני שהם תלמידי הנביאים, והקשר שבין רב לתלמיד דומה לקשר בין אב לבנו. הם עוסקים בחיפוש אחר נבואה וכמיהה אליה. אמנם, למרות שהם מכוונים דעתם להתנבא - הנבואה לא תחול עליהם בהכרח. כמו כן, הנבואה יכולה לשרות גם על מי שלא התכוננן לכך כלל, וכפי שאמר עמוס לאמציה: .

בני הנביאים מתוארים כחבורה של אנשים שבחרו לפרוש מהעולם הזה ולהשקיע את זמנם ורצונם בשאיפה להגיע לנבואה. בנוסף לכך, היו צריכים ללמוד ולהתמקצע בכל המדעים המדויקים, וכן בנפשם: .

נבואה אינה שורה אלא מתוך שמחה, ולכן, נהגו בני הנביאים להיות בשמחה, להתבודד עם עצמם ולכוון דעתם לשמיים. כן נהגו להסתובב עם כלי נגינה:

דרכי פעולתם של בני הנביאים.

על מנת להגיע לנבואה, בחרו בני הנביאים להתנתק ממשפחותיהם ומהעולם הגשמי, ולהשקיע מאמץ בכדי להגיע למצב שבו הם ראויים לכך שתשרה עליהם נבואה, כפי שניסח זאת הרמב"ם בספרו, משנה תורה: ...ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד... והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו...

אמצעי נוסף שהשתמשו בו הוא כלי נגינה בפרט, ומוזיקה ככלל: .,

חוקר המקרא ג'יימס ויליאמס משער ש"בני הנביאים" הוא כינוי לקבוצה המתגבשת תחת הנהגתו של נביא כריזמטי, המכונה אביהם של חברי הקבוצה. שימוש בכינוי "אב" כלפי נביא מופיע בקריאה: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", המתייחסת לאליהו (מלכים ב ב, יב) ולאלישע (שם יג, יד). לדברי ויליאמס, מוסד הנבואה, ובכלל זה בני הנביאים, היה בקונפליקט מתמיד עם מוסד המלוכה. תחת הנהגתם של אליהו ובעיקר של אלישע, החלו בני הנביאים להתגבש כתנועה מאורגנת החותרת בפועל תחת השלטון, והם נרדפו על ידיו כמתואר במקרא. בימי אלישע הצליחו בני הנביאים להביא להפיכה, שבה הופל שלטון בית עמרי ומונה מלך מטעמם, יהוא, שמימש את השקפת עולמם המונותאיסטית.

מקומות מושבם.

על פי המתואר בספר שמואל, קבוצות של נביאים התגוררו בגבעת האלוהים, ובאזור מגוריו של שמואל עצמו - בניות ברמה.

בימי אלישע הנביא, מוזכרות קבוצות בני נביאים שישבו ביריחו, בבית אל, בגלגל ועל גדות הירדן.

המיתולוגיה הנורדית

מיכאל ששר

מיכאל ששר (שרשבסקי) (5 בפברואר 1933 - 25 במאי 2006, ט' בשבט ה'תרצ"ג - כ"ז באייר ה'תשס"ו) היה עיתונאי ואיש הגות ישראלי.

ביוגרפיה.

מיכאל ששר נולד בברלין בגרמניה לד"ר שמעון שרשבסקי ולאלפרידה לבית דוד, ובהיותו בן שנתיים עלתה משפחתו לארץ ישראל.

בשנות החמישים היה ששר שליח תנועת בני עקיבא בשווייץ ובאוסטריה, חבר בגרעין נח"ל בקיבוץ סעד, ובין ראשוני המבקרים ברוסיה הסובייטית שמעבר למסך הברזל, בזמן שהיה סטודנט באוניברסיטה העברית. בשנת 1954 החל לכתוב מאמרים בעיתון הצופה, ואחר כך עבד ככתב בעיתון. בשנת 1965 מונה לסגן עורך מוסף הארץ. בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים שימש כדובר הממשל הצבאי ביהודה ושומרון, אחר כך היה קונסול ישראל בניו יורק ב-1974 מונה כדובר משרד ההסברה. בהמשך היה ששר כותב הנאומים והיועץ התקשורתי של נשיא המדינה, אפרים קציר.

ששר כתב ספרים רבים ובהם ספרי ראיונות עם אישים רבי השפעה על החברה הישראלית, ביניהם ישעיהו ליבוביץ שששר היה מקורבו וראה עצמו כתלמידו. חלק מספריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, וצ'כית. חלק מספריו פורסמו בהוצאת הספרים שהקים - ”ששר”. ספרו האחרון "ליבוביץ - כופר או מאמין", סוקר את תורתו של ליבוביץ. הוא כולל ראיונות אחרונים אתו, העוסקים בעתיד מדינת ישראל, הלכה ודמוקרטיה, יהדות, נצרות, מדע ותנ"ך. הספר סוקר את הספרים שכתב ליבוביץ, הספרים שנכתבו עליו ופרשות הקשורות אליו.

חיים אישיים.