Datasets:

Norod78

/

hewiki-20220901-articles-dataset

like 0

היסטוריה חוקתית.

ברזיל הייתה תחת שלטונה של כת צבאית רודנית בין 1964 ו-1985. בניגוד למשטרים רודנים אחרים באמריקה הלטינית, שמרה הכת הצבאית על קיום הבחירות, אך ארגנה את המערכת המפלגתית לפי רצונה, כך שתכלול רק שתי מפלגות, מפלגה התומכת בממשלה הצבאית, ואחרת, ששימשה כמקור משיכה למתנגדי המשטר.

המעבר האיטי לדמוקרטיה החל בשנות ה-70. בשנת 1982 נפתחה המערכת המפלגתית, והוכרז על בחירות חופשיות וישירות למושלי המחוזות וראשי הערים. משבר כלכלי בשנות ה-80 הביא לדרישה להגביר את הדמוקרטיה ולקיים בחירות חופשיות וישירות למשרת הנשיא בשנת 1984. בשנת 1985 העבירה הכת הצבאית מרצונה את כוחה לממשלה אזרחית, לאחר בחירות לא ישירות בהן נבחר טנקרדו נווס למשרת הנשיא. נווס מת בטרם הספיק לכהן כנשיא, ונשיאה הראשון של ברזיל הדמוקרטית שלאחר הכת הצבאית היה ז'וסה סארניי, שהיה חבר המפלגה התומכת במשטר הצבאי בקונגרס בזמן הדיקטטורה הצבאית.

הבחירות הדמוקרטיות הראשונות נערכו בשנת 1989 והעלו לשלטון את הנשיא פרננדו קולור דה מלו, איש הימין החדש שניצח את לואיז אינסיו לולה דה סילבה איש השמאל בסיבוב השני של הבחירות לנשיאות. לאחר עלייתו לשלטון הסתבך דה מלו בשערוריית שחיתות, הנוגעת למימון מסע הבחירות, שהביאה להתפטרותו בשנת 1992 ולהחלפתו בסגנו, איתמר פרנקו. בשנת 1994 נבחר לנשיאות שר האוצר הפופולרי במשטרו של פרנקו, פרננדו אנריקה קרדוזו, שהביס בבחירות את לולה. בתקופת כהונת קרדוזו תוקנה החוקה על מנת לאפשר לנשיא ברזיל לכהן תקופת כהונה נוספת. בשנת 1998 נבחר שוב קרדוזו. בשנת 2002 נבחר לנשיאות לולה, לאחר שריכך את עמדותיו, והעמיד לצידו סגן מן המפלגה הליברלית, הימנית והמתונה.

כיום מיוצגות בשני בתי הקונגרס הלאומי של ברזיל חמש עשרה מפלגות. בברזיל נוהגים הפוליטיקאים להחליף מפלגות, כך שהייצוג היחסי של המפלגות בבתי הקונגרס משתנה ללא הרף.

חוקותיה של ברזיל.

ברזיל קיבלה שבע חוקות:

הרשות המבצעת.

חוקת 1988 מעניקה סמכויות רחבות לממשלה הפדרלית, שבראשה עומד נשיא הנבחר לתקופה של ארבע שנים, וזכותו לשוב ולהיבחר לתקופה נוספת. הנשיא ממנה את הממשלה. ב-1 בינואר 2003 נכנסו לתפקידם הנשיא לואיז אינאסיו לולה דה סילבה וסגנו ז'וסה אלנסר גומז דה סילבה.

ניסיון במסגרת משאל עם שנערך ב-1993 להביא להחלפת המשטר הנשיאותי במשטר פרלמנטרי לא עלה יפה.

הרשות המחוקקת.

ברזיל מחולקת ל-27 מחוזות אשר בכל אחד מתקיימת שיטת בחירות יחסית.

הקונגרס הלאומי של ברזיל מורכב משני בתים:

הבית העליון - הסנאט הפדרלי של ברזיל (Senado Federal) הכולל 81 מושבים, שלושה מושבים לכל מדינה בברזיל, ושלושה מושבים לנציגי המחוז הפדרלי של ברזיל, הנבחר לתקופת כהונה בת שמונה שנים, כאשר שליש מן הנציגים נבחר לאחר ארבע שנים, ושני שלישים לאחר ארבע שנים נוספות.

הבית התחתון - בית הנבחרים של ברזיל (Câmara dos Deputados) הכולל 513 מושבים, הנבחרים על פי גודל האוכלוסייה במדינות השונות, לתקופה בת ארבע שנים. לכל מדינה ייצוג בבית הנבחרים על פי גודל אוכלוסייתה, כאשר ישנו מספר מינימום של 7 נציגים לכל מדינה ומספר מקסימום של 80 נציגים.

שיטת ייצוג זו נותנת ייצוג לא פרופורציונלי לנציגי המדינות הקטנות, כאשר הדבר בולט במיוחד בסנאט. על פי חישוב שערך חוקר מדע המדינה האמריקני רוברט דאהל, בסוף שנות ה-80, קול ממוצע במדינת רוריימה בבחירות לסנאט שווה ל-276 קולות במדינת סאו פאולו.

מפלגות ובחירות.

זכות הבחירה ניתנת לכל אזרח. בין גיל 16 לגיל 18 ולאחר גיל 70 ההצבעה היא זכות, ובין הגילאים 18 ו-70 (פרט לנכים ולמי שאינו יודע קרוא וכתוב) ההצבעה היא חובה.

בעלי תפקידים הנבחרים בבחירות ישירות, הנשיא, מושלי המדינות וראשי הערים נבחרים בבחירות בנות שני סיבובים. אם אף מועמד אינו זוכה לרוב, שני המועמדים שקיבלו את מירב הקולות בסיבוב הראשון מתמודדים בשנית. הנציגים לסנאט וראשי ערים בהן פחות מ-400,000 תושבים נבחרים בבחירות בנות סיבוב אחד בהן זוכה המועמד שקיבל את מספר הקולות הגדול ביותר. הנציגים לבית הנבחרים ולמועצות הערים נבחרים בבחירות יחסיות על פי מפתח מפלגתי.

מדינות ורשויות מקומיות.

ברזיל מחולקת למספר תת-יחידות בעלות אוטונומיה בתחומים מסוימים, למדינות ולרשויות מקומיות.

המדינות.

מדינות ברזיל הן יחידות אוטונומיות בעלות שלטון עצמי הכוללות רשויות ממשל משלהן, ואוטונומיה כלכלית יחסית. למדינות מערכת של סמלים ודגלים בדומה למערכת של הפדרציה, ברזיל. על אף האוטונומיה הניתנת לכל מדינה, שיטת הממשל במדינות זהה לזו של הפדרציה, כפי שקובעת החוקה. על פי החוקה למדינות מערכת מיסוי משלהן, והבחירות במדינות נערכות אחת לארבע שנים,

ראש הרשות המבצעת במדינות הוא המושל (Governador), ו"שרי" ממשלתו הם ה"מזכירים" (Secretários). לכל מדינה "מועצה מחוקקת", ובית משפט משלה. המושלים וחברי המועצות נבחרים, אך השופטים ממונים על ידי המושל. החוקה של 1988 מעניקה למדינות את מידת האוטונומיה הרבה ביותר בברזיל מאז ימי "הרפובליקה הראשונה" (1891–1930). כתוצאה מכך רב כוחם של מושלי המדינות, ולרוב המועמדים לנשיאות הם מושלי מדינות.

כל אחד מ-27 המושלים חייב להשיג יותר מחצי מהקולות, בסיבוב ראשון או בסיבוב שני. בניגוד לרמה הפדרלית, המועצה המחוקקת כוללת בית אחד, אך חבריה נבחרים באופן דומה. בחירות ברמת המדינה מתרחשות בה בעת עם הבחירות לנשיאות ברזיל ולקונגרס. ב-2002 נבחרו למשרת המושל מועמדים משמונה מפלגות שונות, ונציגי 28 מפלגות מיוצגות במועצות המחוקקות של המדינות.

רשויות מקומיות.

ברזיל מבחינה בין "ערים" ו"עיירות". ל"ערים" יש בית משפט משלהן, ואילו עיירות אינן זוכות לכך.

הרשות המקומית היא שטח הכולל מרחב עירוני אחד, על שמו קרויה הרשות, ומרחבי משנה, "מחוזות", הכוללים אזורים כפריים או אזורים עירוניים קטנים יותר. מושב הרשות הוא באזור העירוני המאוכלס ביותר. כאשר מחוז גדל, ניתן לפצל אותו מן הרשות אליה הוא שייך.

הרשות המקומית היא אוטונומית באופן יחסי. יש לה "חוקה" משלה המכונה "חוק אורגני", המאפשרת לה לגבות מיסים וארנונות, לקיים כוח משטרה משלה, להעביר חוקי עזר בכל עניין שאינו סותר את חוק המדינה וחוק הפדרציה, ולקבוע סמלים משלה כדגל, המנון או סמל. לא כל הרשויות המקומיות מממשות את מלוא האפשרויות הניתנות להן בחוק, רק למספר מועט של רשויות יש כוח שיטור עירוני משלהן, חלקן אינן עוסקות בגביית מיסים, ולחלקן אין דגל, על אף שלכולן יש סמל.

ראש הרשות העירונית הוא "הנציב" (prefeito) הנבחר, ולכל רשות מקומית בית נבחרים משלה. ברשויות להן יותר מ-200,000 תושבים, הנציב חייב להיבחר על ידי יותר מ-50% מן הקולות הכשרים.

הרשויות נבדלות זו מזו בשטחן ובאוכלוסייתן. הרשות המקומית של העיר אלטמירה במדינת פארה היא גדולה יותר מרוב מדינות העולם. לעשרות רשויות מקומיות בברזיל אוכלוסייה של יותר ממיליון נפשות.

המחוז הפדרלי.

המחוז הפדרלי של ברזיל הוא יחידה אוטונומית שאינה מדינה או רשות מקומית. במבנהו קרוב המחוז לרשות מקומית, והוא כולל את מושב המחוז בעיר ברזיליה, ומספר מחוזות משנה עירוניים קרובים, בהן שולט מושל המחוז.

הרשות השופטת.

החוק הברזילאי לקוח מן המשפט האזרחי הפורטוגזי ומבוסס על חקיקה, ולאחרונה על תקדים. חוקת ברזיל קובעת כי מערכת המשפט מחולקת בין מערכת המשפט של המדינות, והמערכת הפדרלית, כאשר לכל מערכת סמכות עניינית שונה. בית המשפט העליון עוסק בערעורים, וכן בפרשנות החוקה.

המערכת המשפטית במדינות.

הארץ מחולקת למחוזות שיפוטיים, הכוללים רשות מקומית אחת או יותר. בכל מחוז בית משפט אחד או יותר מן הערכאה הראשונה. ישנם בתי משפט מיוחדים הדנים בעניין משפחה, או בפשיטת רגל. על קביעתם של בתי משפט אלו ניתן לערער לבתי משפט מן הערכאה השנייה. בדרך כלל יושב בדין שופט אחד. המשפט משתמש במושבעים רק במקרים של עבירות פליליות הכוללות פגיעה בגופו של אדם.

בכל מדינות ברזיל קיים בית משפט של ערעור, הקרוי "טריבונל הצדק", המשמש כערכאה עליונה. בבית משפט זה יושבים בדין שלושה שופטים בכל דיון.

המערכת המשפטית הפדרלית.

ברזיל מחולקת לחמישה אזורים, הכוללים מדינה אחת או יותר. כל אזור כולל מחוזות שיפוט, היכולים לחפוף את מחוזות השיפוט של בתי המשפט של המדינות.

במחוזות השיפוט ישנם בתי משפט פדרליים של הערכאה הראשונה, וטריבונל פדרלי המשמש כערכאת ערעור. ישנה מערכת פדרלית נפרדת של בתי דין לעבודה.

בית המשפט העליון.

ישנם שני בתי משפט עליונים מלפניהם יוצאים פסקי דין חלוטים בתביעות אזרחיות ופליליות. בית המשפט העליון לצדק, ובית המשפט העליון הפדרלי.

בית המשפט העליון לצדק מוסמך להפוך פסיקה של בית משפט מן הערכאה השנייה המנוגד לחוק פדרלי, או לפסיקת בית משפט אחר מן הערכאה השנייה הנוגעת לאותו חוק פדרלי. ישנם בתי משפט מקבילים העוסקים בדיני עבודה, דיני הבחירות והמשפט הצבאי.

בית המשפט העליון הפדרלי מעניק סעד במקרים בהם פסיקתה של הערכאה השנייה נוגדת את החוקה, וכן סעד מסוג הביאס קורפוס. בסמכותו לבחון את פסיקתו של בית המשפט העליון לצדק.

בתי משפט אלו אינם בוחנים ראיות אלא בוחנים את התאמת פסקי הדין של הערכאות הנמוכות יותר לחוקים הפדרליים ולחוקה, וזאת פרט למקרה בו מתבקש סעד הבאס קורפוס.

דנה ברגר

דנה ברגר (נולדה ב-2 בנובמבר 1970) היא זמרת, מלחינה, פזמונאית ושחקנית טלוויזיה ישראלית, זמרת השנה לשנים 2000 ו-2003.

קורות חיים.

דנה ברגר נולדה בשכונת נווה שאנן שבחיפה, גדלה והתחנכה בירושלים, שם נחשפה לראשונה למוזיקה והחלה בלימודיה המוזיקליים. בגיל שבע החלה לנגן בפסנתר ומספר שנים לאחר מכן גם בגיטרה. ברגר החלה לכתוב שירים בגיל 14. במהלך 1987 הצטרפה ללהקת "או באן", שהוציאה לרדיו שני שירים: "פלוטוניום רדיואקטיבי" שנכתב נגד זיהום אוויר ו"הכחולים", שנכתב נגד משטרת ישראל ("הכחולים" היה שם נרדף לשוטרים, שלבשו אז מדים בצבע כחול).

ב-1989 שירתה ברגר בצה"ל במסגרת להקת הנח"ל, אך זו פורקה במהרה מכיוון שחלק מחבריה הואשמו בעישון חשיש. עקב השירות הצבאי נאלצה ברגר לפרוש מלהקת "או באן" והוחלפה על ידי השחקנית ציפור אייזן, אך זמן קצר לאחר מכן ההרכב התפרק.

קריירה מוזיקלית.

ב-1990, לאחר שירותה הצבאי, נרשמה לבית הספר למוזיקה רימון. בתום שירותה הצבאי הופיעה ברגר בלהקת "בלאגן" לצד דן תורן ושימשה כסולנית. במסגרת הלהקה נודעו ביצועיה לשיר "שקט", שכתבה יונה וולך והלחין יובל מסנר, ולשירים "גברים מקצוענים", "קרני", "תער חד", "חוץ לארץ" ו"שלושה ימים", שהלחין מסנר למילים של לאה גולדברג. בנוסף, במהלך אותה תקופה השתתפה בתפקידים ווקאלים באלבומו הראשון של עמיר לב "רוצה לראות אתכם במקומי". להקת "בלאגן" התפרקה ב-1992, בטרם הוציאה את אלבומה היחיד "גן עדן עירוני" (על גבי תקליט ויניל ועל גבי דיסק, כשלאלבום נוספה כבונוס גרסה מוקדמת לשיר "לצלול"). הייתה זו נקודת מפנה חיובית בקריירה של ברגר, אשר החלה לשחק באותה שנה בסדרת הטלוויזיה "עניין של זמן". כמו כן השתתפה ברגר באופרת הרוק "סאמארה" של הלל מיטלפונקט וביצעה בפסטיגל 1992 את השיר "ואני לא ידעתי" (מילים ולחן: מקס גת מור, עיבוד: עובד אפרת).

בהמשך דרכה שבה ברגר לשתף פעולה עם תורן ואמנים אחרים, כגון שרון חזיז (שבאלבומה הראשון הופיעו שני שירים שברגר כתבה והלחינה: "אתה עצוב" ו"שתי חברות", האחרון בדואט עם חזיז) ורפי אדר, שברגר עבדה במסעדתו "פרונטו" בדומה למוזיקאים נוספים, בהם סיגל קלרמן; היא השתתפה באלבומו של אדר "הלב המלא של קונטינקה" בדואט "אל תוותרי עלי", שהוא חידוש לשירו של אריק איינשטיין. ברגר הופיעה לראשונה כזמרת סולנית בשנת 1993 במסגרת פסטיבל המוזיקה "רוק בים האדום", כאשר דודי לוי (על הגיטרה החשמלית) ועמיר לב (על הבס) מלווים אותה בנגינה.

באוקטובר 1994 יצא אלבומה הראשון שנקרא "דנה ברגר", בו כתבה והלחינה חומרים רבים באלבום ושיתפה פעולה בהפקתו עם ורד קלפטר בלחן מספר שירים, ועם ג'וני שועלי, ברי סחרוף, עודד פרח ורע מוכיח. סגנון האלבום היה רוק "כסחני" ו"פראי" למדי, עם טקסטים קשים וחריפים, והשירים הבולטים מתוכו הם "מלך", "והלב שלי ריק" ו"מה יישאר לי בסוף". גם תמונתה של ברגר המופיעה בצד האחורי של העטיפה כשהיא מדממת מהאף דימתה את האווירה המוזיקלית באלבום, שנכשל מבחינה מסחרית.

באמצע שנות ה-90 נהנתה ברגר מפופולריות גוברת. על אף שהוציאה רק אלבום אחד בין 1994 ל-1998, הרי שתקופה זו התאפיינה בפעילות רבה, וכללה בין השאר השתתפות בקמפיין להגברת המודעות למחלת האיידס עם השיר "ביום שלא מאמינים יותר" וכן בתשדירי מפלגת מרצ (ב-1996, למשל, דואט קצר עם זהבה בן ל"שיר לשלום", שבו שונו המילים), לצד הופעות בסרטים "לילסדה" ו"ציפורים בניוטראל".

ביולי 1998 הוציאה ברגר את אלבומה השני, "פשוט להיות", בהפקת יובל שפריר. אלבום זה התאפיין בשירים רכים הרבה יותר מאשר באלבומה הקודם. בין השירים הבולטים בו ניתן למנות את "רחוק מהמציאות", "חמימות חולפת", "בוא וניסע מכאן" ו"מחכה לו". גם באלבום זה שיתפה פעולה עם אמנים אחרים, בהם שוב ורד קלפטר ותורן וכן יהודה עדר והקלידן אייל קליין. האלבום זכה להצלחה רבה ולווה במספר הופעות מוצלחות. לצד האלבום הופיעה ברגר בפרויקטים מוזיקליים ופסטיבלי מוזיקה וילדים שונים. באותה השנה שרה ברגר קולות רקע לנעימת הפתיחה של הסדרה "טירונות".

בשנת 1999 ברגר התחתנה, ובאפריל 2000 הוציאה את אלבומה השלישי, "עד הקצה", בהפקתו המוזיקלית של עופר מאירי. בין השירים הבולטים באלבום ניתן למנות את "לומדת לעוף", "עד הקצה", "אהבה", "יש בזה טעם" (חידוש לשיר של יעל לוי, שנקרא במקור "לא בוכה") ו"בוכה לך". מכירות האלבום זיכו אותו במעמד אלבום פלטינה. במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג' באותה שנה זכתה ברגר בתואר "זמרת השנה".

בפברואר 2003 הוציאה את אלבומה הרביעי, "תוך כדי תנועה", גם הוא בהפקתו המוזיקלית של עופר מאירי. בין השירים הבולטים מאלבום זה ניתן למנות את "בא והולך" (אותו כתבה לבן זוגה, עדי שרון), "תוך כדי תנועה", "גן מאיר" ו"חמש בבוקר". בעקבות האלבום זכתה ברגר פעם נוספת בתואר "זמרת השנה" במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג'. בעקבות לידת בתה, החליטה ברגר, לצמצם את פעילותה בתחום המוזיקה. אף על פי כן, השתתפה באותה שנה במחלוקת בנוגע לזכויות היוצרים בין אמנים רבים ותחנת הרדיו גלי צה"ל.

בשנת 2004 השתתפה ברגר ב"פסטיבל השירים של ישראל", בו שרה את "צבעי הערב", אותו הלחינה למילותיה של צרויה להב.

לאחר כשנה המשיכה ברגר בקריירה מוזיקלית לצד הופעות כשחקנית בסדרות ובתוכניות טלוויזיה, בהן "שבתות וחגים" ו"בנות". בשנת 2005 השתתפה באלבום הבכורה של ההרכב מטרופולין, בו שרה יחד עם הסולנית רוני אלטר את השיר "לישון בלי לחלום".

באפריל 2006 יצא אלבומה החמישי של ברגר, "יום יום", הפעם בהפקתו המוזיקלית של לואי להב. בחלק משירי האלבום השתתפה בכתיבה צרויה להב. בין השירים הבולטים מאלבום זה ניתן למנות את "מותר", ו"חרותי". באותה שנה החלה ברגר לדגמן בעבור מותג האופנה "צווארון לבן".

בשנים 2007–2008 שיחקה ברגר בסדרת הדרמה לילדים ונוער "האי". ברגר שרה את שיר הנושא של הסדרה, "כאילו אין מחר", וגם המשיכה במשחק בעונתה השנייה של הסדרה. שנה לאחר מכן חזרה לקריירה המוזיקלית בפרויקט משותף עם הזמר ירמי קפלן והחלה להופיע בסדרת הדרמה "על קצות האצבעות".

עם פרוס 2009 שבה לדגמן - והפעם בגדי היריון עבור המעצבת אבישג ארבל. באותה שנה החלה לשחק בסדרת הדרמה "גירושים נפלאים" שעלתה בלוויין.

בשנת 2010 יצא "הנה באתי הביתה", אלבום משותף לברגר ולאיתי פרל. שיר הנושא של האלבום שימש גם כשיר הנושא של סדרת הטלוויזיה "חטופים". שיר נוסף שבלט היה הסינגל הראשון "לולי".

לאחר מכן הקליטה ברגר מספר שירים, ביוני 2011 הוציאה את השיר "אם היה לי", השיר זכה להצלחה רבה בהשמעות ברדיו. בדצמבר 2011 הוציאה את השיר "דלתות נפתחות" שזכה גם להשמעות יפות ברדיו והצליח. באוגוסט 2012 הוציאה כסינגל את השיר "כולם צודקים" שנכתב על רקע המחאה החברתית בקיץ 2011 והמחאה הנוספת שנה לאחריה. השיר זכה אף להשמעות יפות והתקבל בברכה. בפברואר 2013 השתתפה בפסטיבל הזמר והפזמון המחודש, לכבודו ביצעה את "תחזרי אליו", השיר יצא רק שנה מאוחר יותר כסינגל לרדיו.

בשנת 2012 שבה לשחק בסדרה "עניין של זמן" את דמותה של דנה, ובמקביל החלה להשתתף בסדרה היומית "יומני החופש הגדול" המשודרת בערוץ דיסני.

אודות ברגר כתב הזמר חמי רודנר את השיר "נפלת חזק", שבוצע על ידי להקתו איפה הילד?. השיר כולל תיאור לא מחמיא שלה: "...אשה שאומרים לך: אל תיקח ממנה דבר/תמיד היא תמכור לך סם/אהבת אמת...". כאשר השיר יצא לאור לרדיו, הוא עורר סערה תקשורתית.

בשנת 2013 היא חידשה בהופעה את השיר "מדוע לא באת" עם ירמי קפלן, השניים חברים טובים שנים. באותה תקופה הקליטה ברגר את אלבומה הבא שיצא בסוף שנת 2014. הסינגל הראשון יצא במאי 2014 ונקרא "מתנות של זמן", השיר התקבל בברכה ברדיו וזכה להשמעות יפות. בעקבותיו יצאו שני תקליטי שדרים נוספים, וביניהם - "לבנות ולהרוס" שיצא בשלהי יוני 2014 וזכה להשמעות נאות. עם השיר "תחזרי אליו" השתתפה בפסטיבל הזמר והפזמון תשע"ג. השיר יצא כסינגל לאמצעי המדיה באוגוסט 2014. לאחר מכן יצא האלבום "מתנות של זמן" בחודש ספטמבר בהפקה מוזיקלית של יוסי פיין. לאחר צאת האלבום יצאו השירים "הקירות שלי" ו"תראה אותך" כסינגלים.

ברגר השתתפה בעונה השביעית של "הישרדות", היא הגיעה לשבט המאוחד והפכה לזומבית ביום ה-42. את התוכנית היא סיימה במקום החמישי. בדצמבר 2015 הוציאה את הסינגל "לא ליפול" שכתבה בזמן צילומי התוכנית.

בשנת 2016 לקחה חלק באלבום הילדים "האוצר", פרויקט שיזם, הלחין והפיק גל זיו, והשתתפו בו גם אלון עדר, גדי רונן, יעל דקלבאום ועוד.

בפברואר 2017 העלתה דנה פרויקט מימון המונים בהדסטארט לגיוס 100,001 שקלים לאלבומה העשירי. במרץ 2017 יצא הסינגל הראשון "נגן" אשר זכה להצלחה. בסוף מאי 2017 יצא הסינגל השני "ימים צפופים" בליווי קליפ מצולם בו כיכב ליאור אשכנזי. ביולי 2017 יצא הסינגל השלישי מתוך האלבום - "אתה לא בבית". באוגוסט יצא הסינגל הרביעי - "מהפכה". בספטמבר 2017 יצא האלבום לאור. לאחריו יצאו גם הסינגלים: "קומי לכי" ו"אל תאמין לי".

במאי 2018 יצא השיר "בן חייל" שאותו כתבה והלחינה. השיר לווה בקליפ.

באוקטובר 2018 יצא השיר "בלוז אלול" שאת מילותיו כתבה ברגר בעצמה והלחן של תמר אייזנמן.

בינואר 2022 יצא האלבום ״כל אהבה לטובה״ אשר מונה 9 שירים .

חיים פרטיים.

בתחילת דרכה, הייתה ברגר בזוגיות מספר חודשים עם הזמר ירמי קפלן. פרידתם היוותה השראה לחברם דאז חמי רודנר לשיר "נפלת חזק".

ברגר התחתנה שלוש פעמים. נישואיה הראשונים היו בגיל 20. ב-9 בספטמבר 1999 נישאה בשנית למתופף שלה, ממנו התגרשה כשנה לאחר מכן. בשנת 2000 הכירה את בן זוגה הנוכחי, התאורן עדי שרון, עמו התחתנה בחתונה אזרחית בטוסקנה. לזוג שני ילדים.

מתגוררת ברמת רזיאל.

דיסקוגרפיה.

אלבומי סולו.

סינגלים:

פרנץ אופנהיימר

פרופ' פרנץ אופנהיימר (Franz Oppenheimer; 30 במרץ 1864 ברלין - 30 בספטמבר 1943 בלוס אנג'לס), היה רופא, כלכלן וסוציולוג יהודי-גרמני. הוגה רעיון הסוציאליזם הליברלי, ציוני, ומניח היסודות להתיישבות השיתופית הקואופרציה במרחביה.

תולדות חייו.

פרנץ אופנהיימר היה בנו של ד"ר יוליוס אופנהיימר, רב בקהילה הרפורמית הבדלנית שנוסדה על ידי שמואל הולדהיים בברלין. אמו אנטוני הייתה מורה. משפחתו של אביו הייתה ממגורשי ספרד, והגיעה דרך הולנד לאוסלר (Uslar- השוכנת צפונית-מערבית לגטינגן). טרם נישואיה נשאה אימו את השם דוידזון, ומוצאה היה ממזרח אירופה. משפחתה הגיעה לברלין בסוף המאה ה-17.

החינוך בבית אופנהיימר הצטיין באווירת אמון וחופש תוך הקפדה ללא עוררין על אמירת האמת. אופנהיימר הצטיין בלימודיו וסיים את בית הספר התיכון לפני הגיעו לגיל 17, והמשיך בלמודי רפואה. בשנת 1885, עם סיום לימודיו באוניברסיטת פרייבורג ובאוניברסיטת ברלין, שימש תקופת מה כעוזר מחקר לרופא פאול ארליך, חתן פרס נובל וממציא התרופה נגד עגבת. הוא החל לעבוד כרופא משפחה באזורים כפריים במזרח פרוסיה ובתום שירותו הצבאי פתח מרפאה באזורי מצוקה עירוניים בברלין. בשנות עבודתו כרופא טיפל אופנהיימר בפועלים חקלאיים ובתושבי שכונות העוני בעיר והושפע ממצוקתם. במקומות אלה נחשף לבעיות החברתיות בכל חריפותן: תמותת ילדים ותינוקות, מחלות מידבקות כשחפת ודיזנטריה, שמקורן בתנאי תברואה ירודים ובעוני. חוויות אלה הובילו אותו לעזוב את העיסוק ברפואה בשנת 1895, ולהתמקד בנושאי תיקון חברתי. הגישה המדעית ששמשה אותו כרופא עזרה לו לנתח תופעות סוציולוגיות בשיטות של מדע מדויק. את התהליכים המתרחשים בחברה הבריאה הוא השווה למדע הפיזיולוגיה, ואת יצירת המעמדות של מנצלים ומשועבדים הוא השווה לפתולוגיה, שני מושגים ששאל מעולם הרפואה. הוא ראה ב"ריפוי" החברה מ"חולי", פתרון למצוקות האוכלוסייה הכפרית ותושבי שכונות העוני.

בתקופה זו יצר קשר עם חוגים של אנשי רוח ואמנים בברלין, ותרם מפרי עטו לספרות, לעיתונות ולכתבי עת. הוא שימש כעורך ראשי של השבועון "העולם ביום שני״ (Welt am Montag) ופרסם שירים סאטיריים על המשטר הקיסרי ביומון "היום" (Der Tag).

בשנת 1890 נשא לאשה את מרתה, פסנתרנית ומורה לזמרה קלאסית. לזוג נולדו שלושה ילדים: אווה, שנפטרה בגיל 18 ממחלה קשה, לודביג-יהודה שהיה דוקטור לכלכלה והיינץ-הלל מראשוני הבוטנאים באוניברסיטה העברית. אופנהיימר נטש את העיסוק ברפואה לאחר כעשור שנים והחל בלימודי מדעי החברה באוניברסיטת קיל שם הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה בשנת 1908. במשך שבע שנים שימש כמרצה מן החוץ באוניברסיטת ברלין. הוא כתב ספרים במדע המדינה ובנושאים חברתיים-כלכליים, והשתתף בניסוח התקנות ליישוב השיתופי ״עדן״ שקיים עד היום. אופנהיימר יזם את הקמתם של יישובים שיתופיים בגרמניה וביניהם היישובים ״וניגנלופניץ״ (Wenigenlupnitz), "ברנקלאו" (Bärenklau ) ו״לודרסדורף״ (Ludersdorf).

אופנהיימר נפרד מאשתו הראשונה ונשא לאשה את מתילדה הול, וב-1917 נולדה לזוג בתם רנטה.

בשנת 1919 נבחר לכהן באוניברסיטת יוהאן וולפגנג גתה בפרנקפורט כראש המחלקה החדשה לסוציולוגיה ושימש שם כפרופסור הראשון בגרמניה בתחום הסוציולוגיה . עם תלמידיו הנודעים נמנה לודוויג ארהרד שלימים נבחר לקנצלר גרמניה המערבית.

בשלהי 1938, עם התחזקות השלטון הנאצי בגרמניה ובאוסטריה, נאלץ אופנהיימר לעזוב את גרמניה בלווית בתו. הוא התנגד ללאומנות יהודית, שכן ראה בלאומנות המודרנית אסון, וקיווה שהחלום הציוני יתגשם ברוח של אחוות אחים ואגב הסכמה עם השכנים הערביים. גישה זו הרחיקה אותו מאז שנת 1920 מהתנועה הציונית, והוא חש כנביא בודד שקולו נותר ללא מענה. בחורף 1939 הגיעו אופנהיימר ובתו ליפן. הוא התקבל בכבוד רב במסגרת הסכמי התרבות בין גרמניה ליפן והחל להרצות באוניברסיטת ״קיו״ (Keio) בטוקיו. ההסכם עמו בוטל עם הצטרפות יפן למדינות הציר, והוא ובתו גורשו מהמדינה ומצאו מקלט זמני בשאנגחאי. בקיץ 1940 הם עזבו את שאנגחאי והגרו לארצות הברית.

אופנהיימר נפטר בלוס אנג'לס ב-1943 בשנתו השמונים. בשנת 2007 הועבר כד האפר שלו לפרנקפורט.

פועלו המדעי.

אופנהיימר הרבה לכתוב בתחומים שונים של מדעי החברה, ובהם חיבורים על תורותיהם של תומאס מלתוס, דוד ריקרדו וקרל מרכס. הוא ראה ברעיונותיו של מרכס את מרכז המחשבה הכלכלית של הדור, אך לא היסס למתוח עליו ביקורת. אופנהיימר ראה בסוציולוגיה תורה המקיפה את כל תחומי מדעי החברה. מעיד על כך חיבורו רב הכרכים "שיטת הסוציולוגיה" (System der Soziologie), הכולל את הכרך "המדינה" (Der Staat) שתורגם לשפות רבות. בשנות חייו האחרונות המשיך בפעילות מדעית ונמנה עם מייסדי "כתב העת האמריקאי לכלכלה ולסוציולוגיה" (AJES: The American Journal of Economics and Sociology), בו פרסם מפרי עטו עד למותו.

אופנהיימר טען שמקור העוול החברתי הוא בהשתלטות בעלי אחוזות על שטחי קרקע נרחבים תוך נישול האוכלוסייה הכפרית מאדמתה. כאשר הקרקע נחסמת בפני התיישבות חופשית של חקלאים זעירים, הם נאלצים לעבוד עבור בעלי הקרקעות בשכר זעום. רבים מהם נוהרים העירה בתקווה לשיפור מצבם, מציפים בדרך זו את השוק בכוח עבודה זול ומביאים לירידה בשכר פועלי התעשייה בערים. הפתרון שהציע הוא ביטול המונופול של בעלי האחוזות על הקרקע והתיישבות שיתופית של חקלאים על אדמה שהיא קניין הציבור. לשיטתו, הדבר יאפשר לאוכלוסייה הכפרית להתפרנס בכבוד מחקלאות מבלי להזדקק להגירה לעיר. היישוב השיתופי שתכנן יושתת על עקרונות של סוציאליזם ליברלי, שהוא דרך ביניים בין הקומוניזם לבין הקפיטליזם. בקומוניזם, הדוגל בשוויון בשכר ראה אופנהיימר השקפת עולם הגורמת לירידה בפריון העבודה, בעוד הקפיטליזם בעיניו גורם לניצול הפועל והרעה בתנאי חייו. בדרך הביניים של הסוציאליזם הליברלי יתוגמל העובד על פי יכולתו והישגיו בעבודה, וכך תתפתח יוזמה אישית ותחרות חופשית. הסוציאליזם הליברלי ימנע פערים חברתיים קיצוניים מבלי להשתמש באמצעים קיצוניים כמו ביטול הרכוש הפרטי, שוויון בשכר העובד, או אף מהפכה. אופנהיימר גרס שהפרט העובד למען עצמו ייטיב עם עצמו, יהפוך לנכס חיוני ולתמריץ בשחרור החברה ממונופולים. סינתזה בין הקפיטליזם לליברליזם משרתת את המטרה לצדק חברתי מבלי לפגוע בתכונות האנושיות הטבעיות של האדם, דהיינו ברצונו לשפר את מצבו הכלכלי. אופנהיימר טען כי איכרים חופשיים משעבוד באזורים הכפריים, הם בסיס חיוני לשיגשוג חברתי. לעומת זאת, האחוזות הפיאודליות מתנוונות ונעזבות מתושביהם. לכן אכלוס אזורי הכפר נראה היה לו כלי הכרחי למניעת משבר כלכלי ולביסוס שלום. בסדרת ספריו "שיטת הסוציולוגיה", הוא הראה שלאורך ההיסטוריה, השגשוג באזורי הכפר היה תנאי מקדים בסיסי לעליתן ורווחתן של מדינות, חברות, ותרבויות, בעוד שנפילתן נגרמה מניצול או עבדות של תושבי הכפר.

אופנהיימר הציוני והיהודי.

האנטישמיות במזרח אירופה הביאה את אופנהיימר להכרה ציונית. הוא השתתף בקונגרסים ציוניים ובקונגרס השביעי נבחר לוועדה הארצ ישראלית. בנוסף, היה חבר הוועד הפועל של בית ספר בצלאל.

בשנת 1902 פגש לראשונה בתיאודור הרצל שהתרשם מרעיונותיו של אופנהיימר והמליץ ליישמם. באותה שנה פרסם אופנהיימר בביטאון ההסתדרות הציונית די ולט סדרת מאמרים בדבר התיישבות יהודים בארץ ישראל על פי עקרונות קואופרטיביים. כעבור שנה נשא את נאומו בקונגרס הציוני השישי בבזל, שם הציג את תוכניתו להקמת יישוב שיתופי ניסיוני על פי עקרונות תורתו.

וכך אמר: