Datasets:

hebrew_projectbenyehuda

like 2

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p45/m238.txt

עולם בפני עצמו

בר טוביה

7027205

עולם בפני עצמו עולם בפני עצמו / בר טוביה (ביקורת) אנחנו יוצאים את דרך-הרבים ונפנים לצדי-דרכים, רחוקים מן העולם הגדול ומקול-המונו. עולם צר וזר מתגלה לפנינו, שאנשים זרים פוסעים בו פסיעה קטנה, מתנהלים בכבדות, בשארית-הכוחות. הקרח הנורא סביבם, הבדידות הקרה בלבם, וקול משק כנפי מלאך-המוות באזניהם. שלווה, אבל כבדה, קצרה וקרה היא הלשון, שבה רושם הצייר1 את רשימותיו הקצרות מן העולם הזר, ובה מדברים הדיירים הזרים של העולם הזר. שלווה זו אינה שלווה אצילית של מסתכלים בעולם מתוך השפופרת של הנצחיות. היא אינה גם ממין השלווה, שהילל (ברשימה “קטנות”) מוצא בשירי אחיו הקצרים – שלווה, ש“אינה אלא סערה כבושה”, “שלוות חיה מדברית, שלוות-הים”. שלווה זו היא שלוות-אבל כבדה. אבלים הם האנשים הזרים – מתאבלים על המחיצה, המפרדת אותם מן הטבע ומבני-אדם. המחיצה חזקה וגבוהה. אי-אפשר להרוס אותה. אי-אפשר לדלג עליה. אין עצה ואין תחבולה לצאת מעבר-למחיצה. עתיק-ימים הוא צער האדם על העולם שנפרד מעליו. ישנה וחדשה היא המחיצה שבין האדם המכיר והעולם המחוסר הכרה. סוקרטס, בן-האומה היוונית “הטבעית והשלמה”, בורח מפני הטבע; דומה שהוא מתיירא להתייחד עמו. כשהוא רודף אחר בני-האדם ומדבר עמהם דברים שאין להם שיעור, הוא נראה כאילו מפחד הוא להישאר לבדו, כאילו רוצה הוא להפיג אימה מסותרת וצער קשה בשיחות ארוכות, ולפעמים משעממות. גם ההתנכרות של האדם אל האדם לא חדשה היא ולא מקרוב באה. זה כבר נעורה ההרגשה בלב-האדם, שהאישיות היא מוקפת חומה סינית סגורה ומסוגרת. אין יוצא אל האישיות האחרת, ואין מכניס את האישיות האחרת אל עצמו. לכאורה, שני “אניים” ויותר מזדווגים זה בזה ופעמים שהם מתדבקים זה בזה והיו לבשר אחד. אבל אין שני “אניים” מתמזגים לעולם זה בזה ונעשים לנשמה אחת. ישנה וערה היא הרגשת הבדידות הגמורה של האישיות בעולם. על-פי-רוב אין קולה נשמע מפני קול שאונו של שוק-החיים. אבל לעיתים היא נעורה ותובעת, ממארת ומכאבת. ואז מתנשאת ומתרוממת האישיות הבודדה למדריגת-היצירה, ומטבעת את חותמה על העולם ועל האנשים – אישיות אישיות לפי כוחה, – או היא מתפרשת ומתבדלת לגמרי מן הסביבה, מתכווצת ומצטמצמת בארבע אמותיה. ב מי שהוא נמצא תמיד, או אפילו רק לרוב, במצב-הנפש האמור, כלומר: בהרגשת הייחוד הגמור והזרות אל העולם, הרי הוא נבדל מבני-האדם הרגילים גם במבנה-גופו ועצביו. הגופים והעצבים הרגילים אינם מסוגלים אל מצב-נפש תמיד כגון זה. הגיבורים מעולמו של ביירון היו אומרים בסגנונו של מאנפרד: “קצה נפשי ללכת ביחד עם העדר אפילו כמנהיג… מנהיג של זאבים. האריה הוא יחידי. כך אף אני”. הגיבורים ההם – באמיתיים הכתוב מדבר, לא במזויפים – אריות היו בנשמתם ובגופם. הרגשת-ייחודם היתה קשורה בהרגשת כוח גשמי גדול ומיוחד, שהיה עצור בגופם החזק כאלון, בשריריהם המוצקים ובעצביהם הקשים. אלה היו גיבורים של אומות חזקות, של סביבות בריאות וחסונות. באומות ובסביבות אחרות, שכוחן הרוחני גדול מכוחן הגשמי, אין הרגשת הייחוד והזרות מתגלית על-פי-רוב אלא בדמותה הרוחנית בלבד. בוחרת היא לה מעון לשבתה בגוף מדוכא, שעצביו התדקקו והתפתחו על חשבונם של החלקים האחרים שבגוף. כצללים זרים מתהלכים הבודדים האלה על האדמה ונושאים בלבם את חידתם – חידת הייחוד והזרות. “יודעי-הכול” יודעים, שחידה זו בדות היא, שבדוה רק בעלי-הגוף החלש והעצבים החולניים. ו“יודעי-הכול” מוסיפים ודנים גזירה-שווה: מה גוף זה חולה ואנומאלי, כך מצב-הנפש שהוא מוליד חולה ואנומאלי הוא. אבל גם “יודעי הכול” אינם יודעים, כיצד מוליד הגוף את הנפש ואת מצב-הנפש. הם אומרים: מצב-הגוף בורא את מצב הנפש, ואחרים אומרים: מצב-הנפש בורא את מצב-הגוף – הלכה כמי? כראשונים או כאחרונים? כשניהם או שלא כאחד מהם? ואפילו היינו יודעים, שמצב-הנפש תלוי דווקא במצב-הגוף, הרי עדיין לא ידענו בזה, שמצב ידוע של הגוף מתנה תמיד מצב-נפש דומה לו ואינו מתנה לפעמים מצב-נפש מהופך ממנו. כמה פעמים דר בגוף הבריא “השכל האנושי הבריא” מן המין הידוע. ולהפך: זקני-תלמידי-חכמים כל מה שגופם מזדקן דעתם מתיישבת עליהם. ולא עוד, אלא שאפילו על דעתם של בעלי-החומר רשאים וצריכים היינו לומר, שכשם שכל אבריה של הבריה האורגאנית גדלים לעיתים קרובות זה על חשבונו של זה, כך אף המוח יכול להתפרנס על חשבונה של הכרס, האנרגיה הרוחנית על חשבונה של האנרגיה הגשמית. ושוב: מי הוא המציב את הגבולות בין ה“בריא” וה“חולה”? היכן הוא הסימן המובהק, שעל ידו נדע להבדיל בין מצב-הנפש ה“אנומאלי” ובין מצב-הנפש ה“נורמאלי”? מה הן ה“נורמות”, ומי הם הקובעים אותן? לכשתמצא לומר: מרובות ה“אנומאליות” והסתירות על ה“נורמאליות” שבמבנה-הגוף ובנשמה של האדם, ואחת מן ה“אנומאליות” והסתירות הללו יש לה עניין להרגשת הייחוד והזרות של האישיות. הרגשה זו קשורה קשר אמיץ אל המין. המין, שהוא מאנס את היחיד ביותר לצאת מגדרו שלו ולהיכנס לרשות שאינה שלו, דווקא המין הוא המחדד את הניגוד שבין הפרט והכלל, והוא המעורר והמקיץ את הרגשת-האישיות הנרדמת. דווקא באותה שעה שהתאווה המינית מתחלת מתעוררת, מבצבצים ועולים הסימנים של הרגשת הייחוד האישי. מובן מאליו, שהמין משתמש בצערה של הרגשה זו, בצער-הייחוד, למטרתו שלו. אבל כל זמן שהמין לא השיג את מטרתו, לא שיעבד או לא סירס את היחיד, מתעצמת ההרגשה האישית. יחד עם צער-הייחוד ומכאוביו גדל התענוג של הצער, וההנאה של המכאובים. הצער הוא מר ומתוק, מכאיב ומחבש, מעוור ומאיר, מבכה ומשורר, מגרה ומרגיע. צער-הייחוד עושה לאדם כנפיים, שהן מגביהות אותו למרומים שלא שיערם, ומורידות אותו לתהומות שאין השכל תופסן. הוא מגלה לו עולם מיוחד, שבו מושל הלילה על היום, החיזיון על המראה, הרוחניות על הגשמיות. וכדמותו וכצלמו של העולם המיוחד הזה, שראה היחיד בחזיון-ליליותיו, הוא בורא ויוצר – כשמגיעה שעתו לברוא וליצור. אבל מי שהתעכב במצב-הנפש האמור יותר מדי, מי ש“התבוסס בדמיו” יותר מכפי היכולת – מכפי יכלתו שלו, – אינו רוצה, או אינו יכול לרצות, לצאת וליצור. אז משתקעת הנפש בעצמה ויונקת את עצמה, את לשדה ואת דמה – נפש נפש לפי עשרה ועניה. אינו דומה יחס-הסביבה למשתקע בנשמתו אל יחסה ליוצא ויוצר. שני מיני בני-אדם הללו נשארים, אמנם, כאחד זרים לסביבתם ושנואים עליה. אבל בשעה שאת השני מכבדת סביבה זו בעל-כרחה, ואת התועלת, שתוציא ממנו לאחר שתעכלו, היא מכרת בנטייתה הטבעית, – היא נוהגת קלות-ראש בראשון ומבטלת אותו ביטול גמור. אין צורך להוסיף, שאמת-המידה של התועלת לא ללמד על הנמדדים, אלא על המודדים יצאה. ג בין האנשים הזרים העוברים לפנינו בעולמו של שופמאן אין יוצרים, אלא אנשים שתקפו עליהם הרגשת הייחוד והזרות, והחולשה לכבוש הרגשה זו ולעשות אותה כלי-שרת ליצירה. מחוץ-למחנה הם עומדים, שקועים בחלומותיהם ובהרהוריהם. לכאורה רוצים הם לצאת אל העולם, לדלג על המחיצה שבינם ובין העולם; אבל באמת רצון זה אינו רצון יכול, רצון ממש, אלא צל של רצון. דומה, שרצונם האמיתי של בני-אדם הללו אין פניו מוסבים כלל כלפי-חוץ, אלא לפנים ולפני ולפנים. נפלא הדבר, שהנשמות הזרות והתועות הללו כמעט כולן מלאות אסתיטיקה ושירה דקה מן הדקה. פעמים שהן עוברות את גבול השירה ונכנסות גם לתוך גבולה של שכנתה הקרובה – לגבולה של המטאפיסיקה. קצתן הן כל-כך רכות ודקות, עד שמגודל הרכות והדקות אי-אפשר להן להתגבש ולהתגשם, לפתוח את הפה ולומר שירה גדולה. מרדכי, למשל, מרגיש בהרגשה דקה את היופי של המקל והסכין, את השירה ואת רמזי-השירה שבמנגינה הפרועה והצרודה של אכסיניה השיכורה. הוא שומע את הצבעים ורואה את הקולות. בחצות הלילה הוא ער ומתחיל “כדרכו, מנגן בניגון עצוב, מוזר, שלא מן הניגונים השגורים” (“ליד-הדרך”). אליהו בדלון מרגיש בדממה, “שהיתה כעין הד של שריקת-הצרצר”, “הארה מסערת ומרעידה”… הוא מבקש “לאחד וללכד את לבו הדופק, את דמו הרותח, עם עוד לבבות דופקים ודמים רותחים”. הוא מבקש “לחיות רגע אחד עם כול ועם הכול” (“מחיצה”). נתניה מנגן, כדרכו, את “ניגוניו העתיקים” ו“עוד קטעי-ניגונים בעלמא, שנקלטו בתוך כלי-זמרו הפנימיים משכבר-הימים”. ופעמים שמחשבה גדולה מתנוצצת במוחו, כי “כל מה שאנו רואים הוא ה‘, הוא הוא ה’”!… והוא שואל בתמיהה: “ואתה מדמה, כי ישנו אלוהים בפני עצמו?…” (“כחום היום”). אבל רשפי ההרגשות הדקות וניצוצות המחשבות הגדולות לא יצאו ללהב, לא ייעשו לאש בוערת ומבערת בקרב האנשים האלה ומחוצה להם, הם ניתזים ונשרפים, מתאבכים ומתמזמזים. אליהו “חלם מעודו, כי בעת מן העיתים… יצא אל אחיו הנדכאים והרעבים ויאמר להם ‘מלה’ אף הוא. הוא ייגש אל עדר השיות הנידחות והתועות על פרשת-הדרכים והראה להן גם הוא איזה ‘לאן’” (“מחיצה”). אבל החלום היפה לא יצא לעולם מעולם-החלומות, – כאילו כך נגזר עליו מששת-ימי-בראשית. בלבו של שאול מגעת הרגשת הייחוד והזרות עד לידי שנאה ואיבה אל הסביבה. הוא רואה את הקרירות ואת האכזריות של הסביבה – והרגשה חריפה מפעפעת בתוכו כארס. אבל ההרגשה הארסית לא תהיה לעולם למפעל, אפילו לא למפעל של הריסה. הוא ממהר להתנחם בזה, שאותו היום, “אשר בו יינתק פתיל-חייתם של כל אלה המתהוללים, הבריאים והעליזים”, הוא, אמנם, “רחוק” לעת עתה, “רחוק מאוד, מאוד”, אבל, סוף סוף, הרי “הוא מוכרח לבוא בזמן מן הזמנים”… (“בבית-זר”). כש“רטט-היצירה” אוחז את האנשים האלה, אינו נמשך אפילו עד כדי זמן של כתיבת מזוזה אחת. מרדכי הסופר סת"ם “מרטט רטט היצירה” כשהוא כותב את מזוזתו. האותיות יוצאות “מחודדות וחיות”. אבל “מזוזותיו בכלל נפסלות תמיד מחמת פיזור-נפשו באמצע כתיבתו” (“ליד הדרך”). האנשים הזרים האלה הם כמעט תמיד חולניים, בעלי עצבים דקים ורכים, נוחים לבוא לידי גירוי ונוחים להתפעל. התאווה המינית מפותחת בכולם במידה מרובה, אבל אינה מתמלאת. שאול עומד בתקופת-ההתעוררות הראשונה של המין (“בבית-זר”). נתניה הוא “גרוש מאשתו זה כחמש-עשרה שנה” (“כחום-היום”). מרדכי הוד רווק כבן חמש ושלושים שנה (“ליד הדרך”). פנויים הם כל חבריהם, בחורים צעירים או זקנים. אבל, אף על פי שהתאווה המינית מפותחת בקרב האנשים הללו במידה מרובה, אין הטיפוס המיני מפותח ברבים מהם כל צרכו. זכר ונקבה משמשים בהם בערבוביה. מרדכי, למשל, עושה רושם של אנדרוגינוס. האהבה התאוותנית של יונה אל הנערים מגלה סימנים ברורים של מציאות “יסוד-הנקבה” בקרב העלם הרך והאומלל הזה (“יונה”). שאול, כשהוא מרגיש את יד חברו “החמה המסלסלת במפרקתו, בתלתליו”, הוא מתאווה “להאריך ברגע זה ימים, עוד ועוד”. ופעמים שנדמה לו בשעת-מבוכה קשה, “כי לו חבקהו עתה רעו ולחצו אל בשרו, כי עתה עברה ובטלה מבוכתו בבת-אחת”… (“בבית-זר”). על דובין מסופר, שהפולני הצעיר “התחיל מלבבו ברשמי-פניו הרכים ובעיניו היפות. זה היה אותו הליבוב הכבד, הקושמרי, המצטרף כפעם בפעם עם מצוקת-הרוח ודכדוכי-הנפש. הוא התרפק עליו וגיפף אותו, וכמו מבעד לשכרון-פחמים חש בתוך-כך את קשיות עור-בשרו, זו הקשיות החלקה, הזרה, זו שאינה מתמזגת – הארית” (“בבית-הסוהר”) – התאווה המינית של דובין אל הפולני מבצבצת ועולה מכל מלה. צריך להעיר, שהמאמר האחרון על “קשיות-עור הבשר, זו הקשיות החלקה, הזרה, זו שאינה מתמזגת – הארית”, אין לו שחר. “הקשיות החלקה” של עור-הבשר אינה מן הסימנים האנתרופולוגיים של הגזע הארי. וחוץ מזה, רחוקים הם עד מאוד דובין “הרוסי” וחברו-להתגוששות “הפולני הצעיר”, מן הטיפוס הארי הטהור. בעורקיהם של הרוסים והפולנים בפרט, והסלאווים בכלל, נוזל דם מזרחי במידה מרובה. הטיפוס הסלאווי מראה לא רק סימני-תערובת של הגזעים האחרים הבלתי-אריים, אלא הוא נוטה כולו הרבה יותר אל הטיפוס המונגולי מאל הטפוס הארי. וכן כשמר שופמאן מדבר על “הנערות הנוצריות”, “שהבריקו עיניהן הצלולות, האריות, אלו העיניים הדורסות, שיניקתן שופעת בוודאי מאנדרולומוסיות-הדמים של כל הדורות” (“בליל תשעה באב”), – הוא סותר את עצמו תוך כדי דיבור. אם אמת הדבר, שהעיניים של “הנערות הנוצריות” הן “אריות”, אז “יניקתן שופעת” מטהרת הגזע הארי, בשום אופן לא “מאנדרולומוסיות-הדמים של כל הדורות”. אבל “הנערות הנוצריות”, שנתגלו לו למר שופמאן, הן באמת סלאוויות ולא אריות. ועל כן “יניקתן שופעת” מטומאת-הגזע ו“מאנדרולומוסיות-הדמים של כל הדורות”. ודומה, שגם נשמתו הרכה והפיוטית של שאול (“בבית-זר”) אינה יונקת כולה ממקום אחד. למעלה נזכר, ששאול הוא, כפי-הנראה, תערובת של מין בשאינו-מינו, זכר בנקבה. פניו של שאול הם “חומים-חלקים, עיניו שחורות ומלבבות, ותלתלי-שערו צהבהבים ורכים כמשי”. חלקת-הפנים ורוך-המשי של השערות הם מסימני-נערות. אבל הצבע הצהבהב של השערות הוא ארי, בשעה שהפנים החומים והעיניים השחורות הם שמיים. שמית היא גם הסובייקטיביות היתירה שבו. רוחו של הנער שאול מרחפת על פני כל ה“רשימות”. היא כאילו מספרת לנו את כל הגלגולים, שעברו ושיכלו לעבור עליה ועל חברותיה הדומות לה. אנו מכירים רוח זו לא רק באליהו בדלון, לא רק ביונה, לא רק בבלוך, הנגרר אחרי חברו-לשעה בעצלתיים, בלי חפץ ובלי מטרה (“עייפים”), אלא אף בנתניה ובמרדכי – אלו שני היהודים הפשוטים והמלאים עניין, בייחוד הראשון – ובמידה ידוע אפילו במשה עלמין (“טיול”), שעד שהוא עומד ומחכה למלת-הגאולה עלו עשבים בלחייו וריקבון בנשמתו. אנו מכירים רוח זה גם באיש-הצבא ניסן לווין, אשר חברו ברוטה2, פטר שלאייב, מעיד עליו: “לווין שלנו הוא שוחק תמיד. יש שגם בעמדו במערכה הוא שוחק. הוא גם נענש זה כמה פעמים על גיחוכיו. ‘עלם’ טוב הוא. ‘מלומדים’ כמוהו, אחי, מעטים המה גם בין ‘שלנו’. אותו הכול אוהבים, גם ראש-הרוטה, גם הפלדפבל, הוא גם בצורתו אינו דומה ליהודי” 3 (“בין החומות”). בצחוקו של ניסן לווין מתגלית בכל גדלה ותקפה המחיצה שבין האדם הזר הזה ובין הסביבה, אף על פי שכל עיקרו של הצחוק לא בא אלא כדי להאפיל על אותה המחיצה. ד מובן מאליו, שהסתירות המיניות – ואולי גם הגזעיות – שנרמז עליהן למעלה, אי-אפשר להן להישאר בחיצוניות, במבנה-הגוף בלבד. סתירות כאלו הרי הן חבויות בתוך הדם, ו“הדם הוא הנפש”. הסתירות הגופניות מגלות לנו טפח וטפחיים מן הנעשה במעמקי-הנפש. אלו האחרונות, כלומר הסתירות הנפשיות, מושכות אחריהן בהכרח את ריבוי-הגונים של החיים הפנימיים, ואת הניגוד שבין החיים הבלתי-רגילים הללו ובין החיים הרגילים של הסביבה. הסתירות הנפשיות הן האבן שעל פי הבאר – מי שיש בו מכוחו של יעקב ניגש ומגולל את האבן מעליה ושותה מים חיים, ומי שאין בו כוח כזה מתעלף בצמא ונחנק. הסתירות דוחפות את ההכרה. בסתירות מכיר האדם את עצמו. הסתירות שבין התאווה המינית ובין אי-האפשרות למלאותה, הסתירות המיניות והגזעיות שבתוך היחיד, מחדדות את הרגשת-הייחוד והזרות. אבל הסתירות אינן בוראות יש מאין. קצר כוחן מלברוא את הרגשת-האישיות ואת הרגשת הייחוד והזרות של האישיות הבודדה בעולם. שאול ואליהו בדלון, האינטליגנטים שבחבורת האנשים הזרים, שואלים את עצמם: מי הבדיל אותם מעל העולם הגדול, מעל הטבע ומעל האנשים? והם מבקשים את סיבת הדבר הזה בגורמים חיצוניים. שאול שואל: “האם באמת ישנו אותו ה’עולם‘, אשר נשא בלבו עד הנה, ואשר נברא בדמיונו במשך עת התבודדותו בבית הוריו על ברכי אותם הספרים, שהיו מקור חייו, או אם אולי רק מקסם-כזב והטעאת-הדמיון מצדו הוא; ורק כל זה שפגש היום בבית זה (כלומר: הקרירות והאכזריות, שפגש בבואו בפעם הראשונה ‘בבית-זר’, בחברת-אנשים) הוא אך הוא ‘מעין’ כל אותו ה’יש’, הממלא ושורר באין-מפריע בכל רחבי-תבל?!” –. ואליהו בדלון אינו רק שואל, אלא נראה גם כמשיב. “אונאה אכזריה היתה בזה ולא יותר – רפרף במוחו רעיון מקוטע – להם לקחו את הכול, ולי נתנו מחירו, רק כדי לפייסני, תעתועים, רעל”… (“מחיצה”). צריך, איפוא, לחשוב, שהיו מיני אנשים או ספרים, אשר נטלו משאול ומאליהו ומחבריהם את העולם האמיתי ונתנו בלבם עולם מזויף. ברשימתו האחרונה מדבר מר שופמאן על “פחד מיוחד”. “הפחד העתיק, הישראלי – הוא אומר – ממלא את האוויר, משתטח על הערבות המשופעות, ומשחיר בלילות מבעד לחלונות. הוא חדר גם לתוך עליית-הגג, שבקבוקים ריקים מתגלגלים שם בחול, ויורד ומקנן גם במרתף האפל על תפוחי-האדמה שבקרקעיתו” (“בליל תשעה באב”). וכי “הפחד העתיק, הישראלי” בנה את המחיצה החזקה והגבוהה שבין האנשים הזרים ובין העולם הגדול ואנשיו? אבל בעיקר הדבר השאלה בצורה, שנתן לה שאול, היא שלא כעניין, ועל כן גם התשובות, הבאות עליה, הן שלא-כהלכה. הרגשת הייחוד של האישיות והתנכרותה אל העולם הן, כאמור, עובדות יסודיות ועיקריות בהתפתחותה של ההכרה האישית… כל מקום שאתה מוצא את האישיות המרגשת והמכרת את עצמה, אתה מוצא בתוכה אותה ההרגשה. את המחיצה שבין היחיד ובין הסביבה הטבעית והאנושית אין האטמוספירה החיצונית, ביחד עם אנשיה וספריה ושאר חזיונותיה, לא בונה ולא מחרבת. מחיצה זו לא נבנתה כל עיקרה, אלא היא עומדת וקיימת מן העולם ועד העולם. ומחיצה זו הרי היא נעשית לכוח-יצירה גדול בידיים מוכשרות לכך. כי על כן השאלה היא זו: מפני-מה אין האנשים הזרים הנזכרים, ואלה שלא נזכרו, יודעים ויכולים להשתמש בעולם המיוחד והזר, שהם נושאים בלבם? מפני מה אינם מגלים אותו לעיני כל העולם הגדול והרגיל? מפני מה הם מוציאים את כוחם לבטלה? עד שהם יושבים ושואלים: איזהו עולם האמת, זה שמבפנים או זה שמבחוץ, יתנו לנו את עולמם שלהם. רבים הם העולמות, וכולם אמיתיים – אישיות אישיות ועולמה האמיתי. מי החליש את כוח-היצירה של היהודים ההם וחבריהם – האנשים הזרים שבעולמו של שופמאן יהודים הם, מלבד אחד, כמדומה –, שכמעט כולם נמצאים בערב-היצירה בין-השמשות, ובערב-היצירה בין-השמשות הם תמים וכלים? – זאת היא החידה. לא אמת הוא הדבר, ששאול חושד באמת את עולמו שלו בזיוף, ומאמין שהאמת מונחת בעולם החיצוני. אלו העיניים השחורות, המגלות את הקרירות ואת האכזריות שבעולמם של אחרים, זה הלב הרך, המרגיש את עומק הצער שבעולם, אינם יכולים להיעשות ל“סרסורי עבירה”, למעוררי מחשבות זרות וחשדים מזויפים. אבל אמת היא, כבדה וקשה, ש“הפחד העתיק, הישראלי”, פחד העם התועה בין עמים זרים וצרים, פחד החלש מפני החזק, המועט מפני הרוב הגדול והנורא, לא היה מסוגל לעורר את כוחות היצירה. אמת היא, שהמלחמה בעד הקיום הדל והמדולדל תבעה את כל הכוחות, ולא הניחה כוחות חפשיים ליצירות חדשות. תחת החרב החדה של הפחד הנורא באו לעולם האנשים “היראים והחרדים”, המביטים תמיד מאחוריהם פן ידבקם האויב האכזרי, הכורכים את עצמם בספרי-תורותיהם כשהגיעה העת הקשה… מה לקחו האנשים האלה וספריהם מן הבנים הבאים אחריהם? – מאומה לא לקחו! נתון נתנו גם בענים ובשפלותם! נתון נתנו למעלה מכוחותיהם, הרבה יותר ממה שהשיגה ידם! “אין הקומץ משביע את הארי!”… אבל הארי טרם יעלה מסובכו, טרם יצא מן הסוגר, מן החחים. [1908, “השילוח”]. ג. שופמאן, רשימות, לונדון תרס"ה.  ↩ רוטה היא פלוגה בצבא הרוסי [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩ ההדגשה שלנו.[הערת המחבר]  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/238

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p100/m239.txt

מענה רך ולשון רכה

יוסף יושעה ריבלין

12408033

מענה רך ולשון רכה ב“ה ירושלם ת”ו טו“ב כסלו תרמ”ד. כבוד ידי“נ הרב החכם המפואר משכיל ע”ד אמת מוהרי“מ פינס נ”י, שלום. את הגליון 83 [ט' בחשוון תרמ“ד] ממ”ע “המליץ” ששלחת אלי להתבונן על המאמר הראשי “ע”ד כסף הצדקה לרמבע“הנ”, קראתי בשום לב, גם את החוב אשר הטלת עלי להשיב דברים נכוחים, בתור סופר הכולל הנושא חלק באחריות הנהגה ובתור יודע מה להשיב, ובקי בחשבונות הכוללות, הנני למלאותו כפי האמת הטובה והחביבה עלי. לא אכחד ממך חובב האמת והצדק! כי לא למרבה התועלת איגע, כי האמת במקום שהיא נעדרת אינה נהדרת, ובמקום שהיא נהדרת אינה נעדרת. ולמה זה הבל איגע? ולפי אלה המפטירים בכל עת בהודע את ירושלם, שניכרים דבריהם, כי לא יחפצו בהצטדקות, אך בהחלטת התלונות, מה ימריצו1 כל אמרי יושר? כי לו היה חפץ למו בידיעת האמת, הלא הטרם ידרשוהו מעל במתי כתבי העתים ודם נקיים ירשיעו בפומבי בלא הודע ואשמו, היתה חובתם לדרוש ולחקור מאנשים נאמנים וידועים, אם הכצעקתה (של איזה סופרים במכ"ע) על הממונים, כי חמס ושוד ירבו, והחלוקה עקובה מדם – עשו אל לא! ואחרי אשר חטאת ירושלים חקוקה כבר על לוח לבבם בכתב שאינו נמחק לעולם, הישמעו גם דברים נכוחיםובשגם מאיש כמוני הטבול גם הוא בדם האשם? ועל דעתי רק לך ולך נאה וראוי לידע ולהודע מה שלא תדע עד כה ולהודיע בעולם האמת כאשר היא. ואם אמנם גם לך הרבה מהם לא יאמינו, כי בעיניהם כל האומר ממוני ירושלם לא חטאו אינו אלא טועה ושוגה; אכן יהיו גם רבים אשר דבריך נשמעים באזניהם, ועליך חובה אף כי אינך נוגע כלל בדבר, ואין אתה בן חורין להפטר מהחובה הזאת להשיב רבים מעון חושדי בכשרים ולהציל את ירושלם ממחרפיה ומחללי כבודה חדשים לבקרים. אפס כדבריך אעשה, ואם ישמעו ואם יחדלו. אבל גם אתה עשה את שלך, ואת האמת הידועה הברורה והגלויה לך כשמש בתקפה, אותה הגד ואל תכחד. בעל המאמר ההוא מחליט בהוכחות גלויות ובאותות ומופתים גדולים ונוראים (שאין עוד להטיל ספק באמיתותם) שהממונים מחלקי הצדקות בירושלם מועלים בקדשים, גונבים ושמים בכליהם. ושתי הוכחות הביא עמו: א) כי גם כהחברות הקטנות שבערים הקטנות אין הצדקה הגדולה והאדירה באה“ק מתנהגת, לא בפנקסים פתוחים לכל הבא לראות, ולא בשום סדר ומשטר ישר וכו' וכו'. ב) כל לכל הדברים אשר ידברו בהממונים בכל כה”ע ובכל החרפות אשר ישפכו עליהם יום יום לא ישימו לב. היש אות ומופת גדול מזה שכפיהם לא מטוהרות וכרסם מלאה מקדשי שמים? כי אם לאו, לא היו רוצים לשמוע חרפתם מבלי להשיב כו' כו'. ועל כן הכותב ההוא באהבתו המתלהבת להא"ק ולהאמת, יאמר לתקן עולם בשתי תקנות, שיש בכחן להשבית הפרעות ולשים מעשה הצדקה שלום: א) יודפס בכתבי העתים שנה שנה חשבון ברור מכל הנכנס ומכל המתחלק והיוצא. ב) לבטל השליחות של השלוחים, ולהשאיר קבוצת הצדקות בידי הגבאים לבדם, שהם בדרך כלל אנשים ישרים ונאמנים, עשירים טהורי לב ונקיי כפים. ידידי הרימ"פ! לך נא אתי, אנהג אביאך אל בתי הועד לכוללים הפרטים והכוללים. דרש נא בשם כל באי עולם מאת מנהלי כל ועד וועד ויראוך פנקסיהם וחשבונותיהם, הכנסותיהם והוצאותיהם, הנהגותיהם וסדרי חלוקותיהם; פתח נא את ספרי זכרונותיהם, אשר מאליהם יקראו וחותם יד כל המקבלים במו, ולא בחפזון תצא עד אשר על כל דף ודף כל שורה ושורה בקורת תהיה בלי משוא פנים, ואם עולה תמצא שאל אל תבוש ודבר גם קשות, אפס אם עולתה לא תמצא וחשבונותיהם ופנקסיהם עשויים באמת וישר, הגד השמיע ועולתה תקפץ פיה! ובסדרי החלוקה ומשפטיה – הנה בעל המאמר הודה כי הגבאים אשר בחו“ל המה אנשים נאמנים וישרי לב, והלא משפטי החלוקה אך מאתם תצא! ופקח נא עיניך וראה, הרשימות המפורשות הבאות מתמן בחת”י הגבאים מכל מחוז ומחוז שנה שנה, ובכל רשימה מפורש בפרוטרוט כמות הכסף שנכנס מידם בשנה ההיא ליד הממונים פה עולה למשל 00,000 רו“כ. וכנגדה רשום שם כל איש כל אלמנה כל יתום ונפשות ביתם בצדם וכמות חלקו עמו. ס”ה עולה 00,000 [כך] רו“כ נמצא ההכנסה יתירה למשל בדך 000 [כך] ויעמוד לחשבון שנה הבאה. והרשימה ההיא מונחת פתוח לעיני כל הכולל, וכל אחד בא ורואה חלקו וחלק חברו, ההכנסה, וההוצאה כללית. מובן הדבר כי יש שאינם שמחים בחלקם, ויש שהוא מעריך את עצמו לא כערך שערכוהו גבאי מחוזו על פי הכרתם אותו ע”י עצמם או ע“י גבאיהם מן המקום שיצא משם. ומובן כי בין אנשים כאלה נמצאים לא לעתים רחוקות גם עזי פנים, והממונים יתר ממה שהם שומעים ממחרפיהם בכתבי העתים, שומעים הם מאנשים ונשים שאינם מקבלים דין החלוקה עליהם, ומפיהם גם מפי כתבם שם הממונים מנואץ כל היום, והממונים לולא את פני הגבאים שבחו”ל הם נושאים, שבחרו בהם מתמן בהכרתם אותם לבני סמכא, אם היו מביטים את פני הנשיאות וההתמנות הכבודה ההיא, ואחרי שמוכרחים הם לבטל רצונם וכבודם מפני רצון הגבאים הרבנים או הגבירים נכבדי ישראל בעריהם, מקבלים עליהם באהבה, להיותמן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים את חרפתם ואין משיבים, ועליהם אמר הכתוב ואהביו כצאת השמש בגבורתו. ויפה אמרת לי פעם אחת למה נמשלו לחמה? כי כשם שהחמה הזורחת ברקיע במסלה תעלה ולא תביט אל העטלפים והתנשמות וכל מורדי אור המטילים בה דופי, כך כל אלה אשר הנהגתם ישרה ופעולתם אמת הולכים נכוחה ומבטלים בלבם את דברי כל מחרפיהם בטול גמור ודים. והנה שתי ההוכחות והמופתים הגדולים כמדומני סרו כליל ואין צריך עוד לתקנות. ובכל זאת נתבונן בינה גם בשתי התקנות אשר המציא בעל המאמר ההוא להרים בהם מכשול מדרך החלוקה וממסלת הצדקה. א) פרסום החשבונות במכ"ע מכל הנכנס מכל עיר ועיר ומכל היוצא ומתחלק וכו'. אמנם עצה טובה קמשמע לן, פלא יועץ זה, אפס כבר דשו בה רבים ושקלו וטרו בשאלה זו ובהא סלקי ובהא נחתי, כי אין הדבר תלוי אלא בגבאי חוץ לארץ. יצוו נא המה ואנחנו נכונים לפרסם החשבונות מכמה שנים למפרע. ואם הם לא יעשו ככה הלא אין ספק כי טעמם עמם בידעם היטב כי קרוב הדבר ועלול להפסד יותר מלשכר ויש כאן בית מיחוש משום מזיקין ועין הרע, עינא דבר ישראל ועינא דבר עממין. אך למען הניח דעת החשדנים עצתי אמונה כי גבאי כל המחוזות יחד יסכומו כולם בעצה אחת, ושנה שנה ישלחו מתוכם בהוצאות כולם איש אחד הראוי לזה והוא במלאכות כולם ידע למלאות שליחותו בשלימותה ויביא עמו חשבון מכל הכסף הנשלח מכל מחוז ומחוז באותה השנה, ויבקר בפנקסי הכוללים פה אם בא כל הכסף אל פנקסי הכנסה, ולעומתו יקח העתק הרישמות בידו וישאל מאת המקבלים אם קבל כל אחד את חלקו הרשום בשלמות, וככה יבקר בכל פרט ופרט, ולא ישא פני איש ולא יהדר פני גדול, בצדק ישפוט ובאמונה יוכיח, – אם כה יעשו ותשקוטנה הרוחות והקולות יחדלון. עוד קופה אחת של צדקה יש בירושלם וקופת כל הכוללים שמה, ועליה ממונים יחד ממוני כל המחוזות כולם, והם יחד בוחרים מתוך כולם שלשה אנשים אשר על פיהם נכנסת ועל פיהם יוצאת כל פרוטה ופרוטה, והקופה הזאת משונה משאר הקופות הנכנסות בחשבון ויוצאות במפקד. כי מארבע רוחות השמים היא מקובצת זעיר משם זעיר משם, ויד כל הכוללים שוה בה, ומתנהגת בפשרות מוסכמות המתחלפות אחת לשנים רבות. לפי מצב הזמן והשעה יכלכלו מהקופה זאת הוצאות הצבור הכללי: בתי כנסיות ובתי מדרשות וכלכלת גרים ואורחים ואנשים שלא ישבו במקום אחד עשר שנים רצופות, והוצאת העיר ומנת הרשות חדשות וישנות ודומיהן, ועליה בצדק יוכל השואל לדרוש חשבון והדפסתו, אבל אימתי? כל זמן שהוא יושב בקתדרא בביתו סמוך על שולחנו ודן דין לעצמו. אבל אם ידע ההכנסות ובפרט ההוצאות, לא יוסיף לפתוח עוד פיו ולדרוש כזאת, וכל הרוצה לראות ולדעת הפנקסים והחשבונות של שמה עשרה שנה, מיום שנמניתי לסופר הכולל וסוכן הקופה ההיא, תחת ידי הרבנים הגאונים הספרדים והאשכנזים הי"ו, יש לאל ידי לפותחם כרגע ולהראותם. מובטחני כי מבקרם לא יתן בם דופי, ועיניך ידידי הלא ראו רבות, ובכל עת ובכל שעה בא נא אתי אל בית הועד הכללי ושפטה משפטך. והעצה של בטול השלוחים, גם היא לא חדשה היא. והנה לפי החלטת הכותב בהמליץ, רוב הכסף מאספיו יאכלוהו, וא“כ הדבר נוגע ראשונה ליושבי אה”ק ולהכנסתם מקור מחייתם, ומי יאכל ומי יחוש ע“ז חוץ מהם? ובכ”ז כשעלה הרעיון על לב מי מגזברי חו“ל מהרו יושבי אה”ק להסירו מלבם, בידעם כי באין שלוחים אין הכנסה, והכותב גם בזה גוזמא נקט, ורק החפץ בהריסות החלוקה יאמר כזאת. ואם מפני חובת ישוב א“י יאמרו לבטל החלוקה ולבנות הישוב ע”י עבודת האדמה מחורבנה של החלוקה, טועים כל החושבים כן, והריסות החלוקה היא הריסת א“י בכללה, ואי לא הא לא קיימא הא. והאומרים כי סדרי החלוקה צריך תיקון, אינם טועים ויש בה משפטים מעוקלים. אבל רק מלאכי השרת יכולים לבא בדבר כזה אל מרכז הצדק והיושר, ובן אדם הרואה לעינים לא כן הוא ומכש”כ שאין מצב הפרטי של איש ואיש דומה מעת לעת ומי יעמוד על החליפות והתמורות הללו בלתי ה' לבדו המחליף את הזמנים ומוריש ומעשיר ויודע מסתורן של בני אדם גם בני איש. וגם על אותם התלונות והעוונות והפשעים אשר כל כה“ע תוקעין ומריעין עליהם בקול שופר חזק מאד ורואים את כל אה”ק כאלו כולה מדורת אש והר הקדש עשן כולו, ומטילים אשם יחידים על הכלל כולו, עלינו להזכירם דברי ר' יהושע שאמר לחכמים בשעה שבקשו בשביל עצמות… שנמצאו בדיר העצים לגזור טומאה על כל העיר ירושלם ואמר להם לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו?! ואתה ידידי, ידעתיך כי האמת אהובה לך משבעה מכה“ע והצדק משבעים סופרים מטיבי טעם. קום קרא באזניהם את כל הקריאה הזאת אשר ידעת נאמנה כי בצדק כל אמרי פי ועוצה להם עצה לחדול מהתהלך עוד את יושבי ירושלים וחכמיה בחמת קרי, ובמופלא ורחוק מהם אל בינת עצמם לא ישענו ובחכמת סופריהם מנעימי מלל אל יבטחו. ובהגיעם מכתב מירושלים בתלונה על מי מגדוליה אל יהי עוד בפיהם כדבש למתוק עד חקרם ועד דרשם אם הכותב ההוא ראוי לסמוך עליו, כי אם כשופטים מושבעים ונאמנים ידרשו אחר האמת, והיא גם היא תזריח אורה ואמתה עליהם. ואז אך בכבוד אה”ק יתימרו ובישוב אה"ק ידברו ודבריהם פרי ישוו למו גם בקדש גם בחול, ושוכן בציון יאזרם חיל ויתן תמים דרכם כרצון הבוחר באמת וצדק לעולם ורצון מוקירה ודורשה בכל לב. המליץ, י“ג בטבת תרמ”ד. הערה במקור: כנראה שצ"ל ימליצו.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/239

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p161/m240.txt

[מה יפית יפת העין]

יהודה הלוי

299200

[מה יפית יפת העין] "מַה יָפִית, יְפַת הָעָיִן וּשְׁכוּרַת וְלֹא מִיָּיִן! הַיָּפָה, אָנָה תַזְלִי וּלְאַט עֲלֵי לְבָבוֹת מִשְׁלִי! הַעַל חַטֹּאתָם תִּכְלִי שֶׁחָטְאוּ בְּמַרְאֵה עָיִן? נָא הַרְאִי אֶת‑ מרְאַיִךְ! מַה תַּחְשְׂכִי אֶת‑ פָּנַיִךְ בַּל יֶחֱזוּ בָךְ חוֹזַיִךְ? מִמֵּךְ לֹא תִּשְׂבַּע עָיִן! הֵן לִבְנַת סַפִּיר לֶחְיֵךְ וּמִתָּאֳרֵךְ עָדִית עֶדְיֵךְ, אֵיךְ לֹא יְאַו לְהַבִּיט יָפְיֵךְ הַגֶּבֶר שְׂתֻם הָעָיִן?" "דּוֹדִי, אֲשֶׁר יָעִיר לְהָבִים, לְכָה נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים מִיֵּין חִכִּים, כִּי טוֹבִים דּוֹדַיִךְ מיָּיִן!" שְׁתוּ, דּוֹדִים, וְשִׁכְרוּ רֵעִים בְּבֵית נָדִיב מַטַּע שׁוֹעִים וִבְשִׂמְחַת בֶן שַׁעֲשׁוּעִים הַשְׁקוּ הַנְּזִירִים יָיִן! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/240

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p148/m241.txt

הַדֶּקֶל

אלתר לוין

12404017

הַדֶּקֶל כַּכֹּהֵן הָעוֹמֵד עַל דוּכָן בִּדְבִיר הַמִּקְדָּשִׁים בַּמִּזְרָח; כַּכֹּהֵן הַנּוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו מוּל זִיוִים הַנּוֹפְלִים מִשְּׁחָקִים: מִתַּמֵּר הַדֶּקֶל בַּיָּמִים הַטּוֹבְלִים בַּזָּהָב, אַרְגָּמָן וּמְדַבֵּר תַּחֲנוּנִים אֶל אֵלוֹ: רַבֵּה, רַבִּי, אוֹרִי! מִתְפַּצְּלוֹת, מַפְצִיעוֹת צַמְרוֹתָיו, נָעִים לוּלָבָיו וּמְפַלְּלִים לִשְׁלוֹמֵי הָאָדָם וָטֶבַע! עַל מְנוּחָה נָעֵמָה יַשְׁבִּיעַ פַּרְדֵּסִים הַפּוֹרְחִים בִּצְלָלָיו; מִשְׁתַּחֲוֶה, גַּם יִשַּׁק לַשֶּׁמֶשׁ, נוֹגֵעַ בַּשַּׁרְבִיט וּמְבַקֵּשׁ: הַמְתֵּק, אֵלִי, דִּבְשִׁי! פֶּה פּוֹתְחוֹת חַרְיוֹת הַדֶּקֶל! מְלַחֲשִׁים בְּזַהֲרוּרֵי הַחַמָּה הַבַּדִּים וְגִזְרֵי הַתֹּמֶר; כַּתֹּרֶן מִתְנַשֵּׂא כֵּן עֵצוֹ, בּוֹ רוֹבֶד בַּר-קוּרָא מִתְלַבֵּט, לוֹ תָלוּי בַּחֶרֶג פְּרִי שְׁבָטָיו כַּזֶּפֶק, עֲנָק לְצַוְארוֹתָיו: בָּרֵךְ, אֵלִי, גִּזְעוֹ! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/241

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p160/m243.txt

תופש כנור ועוגב – הקדמה

מאיר הלוי לטריס

1912967

תופש כנור ועוגב – הקדמה דבר אל הקורא Und wer der Dichtkunst Stimme nicht vernimmt Ist ein Barbar, er sei auch wer er sei. Goethe כותבי תולדות דורות שנות קדם יספרו לנו, כי לעת מלחמה וריב בעיר גדולה לאלהים בארץ יון, עת אנשי הצבא מהרו לצאת לקראת נשק וישליכו נפשם מנגד להציל ארץ מולדתם מכף צורריהם אזי חכם אחד נודע בשערים, כי זר מעשהו בכל אשר פעל ועשה, בא בחביתו כי שם ביתו, ויגול אותה לפניו ברחובות קריה, באמרו כי בחלה נפשו להוציא עצמו מן הכלל ולטמון לבדו ידו בצלחת בעצלתים בלי עשות מאומה, עת בני עירו וארצו יצאו לקרב ביד רמה ובזרוע נטויה. הנה כן גם אנכי עמדי אחי ועמי! כי אבוא היום בתוך קהל ועדה במעשה שעשועים קבוצת שירים וזמירות, עת המלחמה כבדה בין המון לאומים בשדה קטל, ועת גם במערכות החכמה גדולים חקרי לב ילחמו עם סעפים והבלי שוא. להרים מכשול מדרך עמי. אמנם השיבותי אל לבי: כי מה טוב ומה נעים להקריב גם מעדנים ופרי מגדים מזמרת ארץ אבותינו להשיב נפש, אחרי ערכה החכמה שלחנה לתת להם אבירים ויין הטוב אל קרואיה אנשי לבב. כי חכמים גדולים באמת – אשר לא ילכו שבי אסירים בנחֻשתי ידיעה אחת לבדה מבלתי יכולת לנטות ממנה ימין או שמאל – גם אל זמרת נבל והגיון בכנור יטו אזן. לא כאלה בני בלי שֵם הדשים מקרוב באו המתפרצים על חמדת לשוננו באמרם: נחנו בחכמה עמוקה רחבה מני ים נשנה תמיד, ומה לנו לנגינות שר בשירים בשפת עבר אשר כבדה מזקן ובקהל רפאים תניה? – המה יחשבו להתפאר בהתוליהם זו לענם, וחרפתם אל היקם תשיב, והיו גם יהיו ללעג ולקלס ולחרפת עולם, כי בז לשירי עבר בגאיה ובגודל לבב מבלתי יכולת לעשות תושיה, אומר לכל: חסרתי טעם! ומלבד אלה בוזי מליצת לשוננו הקדושה, הנה תִפָּתַח הרעה הזאת לנו בדורנו גם ממקום אחר. כי הנה חדשים מקרוב באו שוחרי תושיה רבים ונכבדים אשר כל ישעם וכל חפצם במחקרי קדמוניות ישראל, ואין דֵי תורה בפינו ובלבבנו כעל כל הטוב אשר נמלאו המה החוקרים אנשי השם: שי"ר, יאָסט, צונץ, לוצאטו, קראחמאל, ריגייו, יעללינעק, גייגער, וועסעלי, גראָץ, מונק, כרמולי, קעמפף, דוקעס, פֿירסט; והבאים אחריהם: קאיזערלינג, שניאור ומ' זקש, יה“ש, פֿראנקעל, קירכהיים, בן-יעקב, ז' כוכב טוב, לעף, הערצפֿעלד, בעער, יג”ט ומש"ש וכהמה, איש איש כערכו ותכנתו ותבונות כפיו. – אולם זה רעה חולה בבני אדם ופועל כפיהם מימות עולם, אם יקום ויתהלך איש חי רב פעלים חוקר עד תכלית במסלה חדשה במחקרי חכמה רמה לא שערום אבותינו, אז קל מהרה יתלקטו אליהם אנשים קטני נפש עניי דעת בגאון ורום לבב, אשר לא ירדו לסוף דעת מוריהם, ובהערות דלות צנומות ושדופות יבלו כל ימיהם ותפארו עוד בכסלם לאמר: בסוד חכמים ונבונים גם אנו, ובקהל חוקרי קדמוניות תֵּחַד גם כבודנו! חכמים בעיניהם אלה לא אל תוך הספרים ישימו עין לדעת יושר דברי אמת הטמון בְּחֻבָּם, כי אם אל שער הספר והקדמתו, אל דַפיו ואגפיו יתבוננו, ויחתרו למצוא בחקירה עצומה – שנת ומקום הדפוס, ומי האיש אשר זכה וזיכה את הרבים להזכיר הספר הזה ראשונה ברשימת הספרים! כמה נבזה בעיניהם כל חכמה, בלתי ידיעת מוצא הספרים לבדה, לדעת מתי נכתבו, ומי אביהם, ואנה יצאו לאור? כבואם אל אוצרות הספרים בערי הממלכה, אזי אל הדלת והשער ירצעו אזנם במרצע הבקורת, והבית סגור לפניהם מבוא, והיה סגור! אם נִתַּן לאיש מהם ספר לאמר: קרא נא זה, ואמר: לא ידעתי ספר, אך שערי הספרים פתוחים לפני, זה חלקי מכל עמלי, פה אשב כי אויתיהו! לעֻמת החכמים הגדולים באמת אשר פעלתם תהלתם, מנשלו מתחכמים כאלה למקוששי קש ורומסי טיט וחומר, אשר סביב חכמי הבנין יתהלכון, הבונים כמו רמים מקדש מלך נחמד למראה; ועת יעבדו אלה בפרך עבודתם וישאו בכתף אבני גיר מנופצים והחמר לחומר לעזרת בוני ההיכל במלאכת מחשבת, יקראו בקול גדול לכל הנצבים שמה: המשא הזה אשר נשא ונסבול על שכמנו, זה הוא ההיכל הבנוי לתלפיות, ואם לא נגיש חמר ומלט במלבן לעושי המלאכה, לשוא עמלו בוניו בו! ומעשיהם כמעשה האיש חרש אבן הבא לבקר בהיכל מלך מלא כל הון יקר ונעים ושירות כל חמדה במלאכת מחשבת, ויהי בבואו יפנה עורף לכל הכבוד הזה ויחצוב אבן מקיר וכפיס מעץ בגרזן אשר הביא בידו, וברוב עמל ויגיעה ובזיעת אפים ישית לבו לדעת תכונתם ומשקלם, ארכם ורחבם, ולכל החמדה אשר סביבותיו לא ישית לב. אולם בלי משל וחידות אדברה עמך, ידיד אהוב! כי אם בָּאֵר על הלוח למען ירוץ קורא בו: האנשים ההם אשר אתותם לא יְנַכְּרוּ כל יודעי בינה, לא יכבדו ספרי חכמה ושירי עבר בלתי אם כותביהם כבר נמו שְׁנָתָם, ובארץ רחוקה מצאו להם קבר ורמה תכסה עליהם לפני שנות דור ודור. אזי קדוש יאמרו להם; והנקבר בארץ ספרד לו עשר ידות! אמנם אנשים אשר לא הצליחו עוד להיות פגרים מתים על אדמת נכר, כי אם עוד יָעֵזוּ פנים להתהלך בין החיים ולהתענג בנועם ה' בתבל ארצה, ולכתוב הגיון לבם על ספר בארץ מולדתנו, אותם כלה גרש יגרשו מהסתפח בנחלת בעלי אסופות וּכְהָתַל באנוש נבזה יהתלו בם – בלי שום לב כי התוליהם על קדקדם וכלמתם אל חיקם תשוב! – גם השירים הישנים לא מפנים נועם המליצה והדרה יקרו בעיניהם, חלילה להם! כי אם מאשר יסכנו להיות למו ליתד לתלות עליו בלואי סחבות הערותיהם על בלימה! 1 – תחת אשר גדולים חקרי לב באמת לא למראה עין אשר הורו להם מרחוק דרך הבקורת בתעלומות ימי קדם, חִכָּם צוף דבש אמרי נועם יטעם לו באשר הוא שם, ישן או חדש, ולא אחת ולא שתים ישן מפני חדש יוציאו, אם הישן נושן, לא תואר ולא הדר לו, והחדש יגיה אורו לכבוד ותפארת. ידידי הקורא, אשר רוח נכון לך לשפוט משרים, אתה תשפטו ולא אני אם לא השחוק היו לבית ישראל, להוציא משפט מעֻקל לאמר: אחרי כי מארץ ספרד יצאו לפנים מאורות החכמה וגדולי המשוררים: בן גבירול, יהודה הלוי, משה ואברהם אבן עזרא ומעטים כערכם. לכן איש ואיש יולד בה כותב ספרים ועושה חרוזים יקר ונעלה הוא מכל המשוררים חדשים מקרוב באו! מי ישמע הבלים כאלה ולא ימלא שחוק פיהו? ונמשלו בעלי בקורת אלה לאיש בא בגן המלך וישלח ידו לקחת מפרי עץ הגן, תפוח זהב נחמד למראה וטוב למאכל, ויקרא בגרון: האדמה הזאת פוריה ושמנה היא, לכן אגזור אומר ואחרוץ משפט כי גם תפוחי האדמה אשר יחפרו בעמק מתחת רגבי עפרה, טעמם כטעם תפוחי זהב ופרי עץ החיים! 2 אחי ועמי! לא עת עוד לחשות המכשלה הזאת. באה העת, הגיע היום להורות לנלוזי לב אלה בקברים ילינו, כי קורי עכביש מבטחם ולא יוסיפו עוד להקטין ולהשפיל כבוד ישראל בעט שקר קנה רצוץ ורוח כהה. – אמנם אל קנא ונוקם חי וקים! הוא לקח נקמתו מהם, נקמת לשוננו הקדושה. לא בחיל ולא בכח נקם ישוב לבנים שובבים אלה, כי אם ברוח מפשט ורוב בער. כי רגע יתגנבו מתחכמים אלה לבוא גם הם בחברת המחברים לעת מְצוֹא לדבר יהודית באזני בני עמם, אזי מפתח שפתם הבל ורעות רוח, לשון עלגים וסרת טעם, וראו כל בית ישראל כי עירומים הם מחכמה מכבוד, מלשון וספר. על מליצתם הנאלחה ילעגו ילדי בית הספר, ונערים יתקלסו במו. וכבר חכמים הגידו במכתביהם לעיני כל ישראל, איך יבערו ויכסלו באפם דעת, לא צחות בפיהם ולא תבונה בקדקדם, אף כי כל יגיעם ועמלם להזכיר עונות המחברים, אשר שערי ספריהם שומים בפיהם, ובאיבה וקנאה עזות פנים וחֹזֶק מצח יעבירו אותם תחת שבטם, שבט הנוגש בם! זאת נקמת אל קנא לשפוך בוז על כבודם אי-כבוד והיו גם יהיו בחייהם ובמותם ללעג ולקלס, לא יזכרו ולא יפקדו עדי יבוא באחרית הימים דורש אל המתים כמוהם ויהלל בשערים מעשיהם! קנצי למלין! רב כבוד להם, כי העתרתי דברי עליהם עד הנה בתוך קהל ועדה לעיני זקני עמי! לא אשא את שמותיהם על שפתי, כי בני בלי שם המה; אמנם בלעדי אגיד, הקורא המבין יכירם, כי שמתי להם אות והתוותי תָו על מצחם, למען יכיר אותם כל מוצאם! והנה אנשי רוח אוהבי לשוננו הקדושה, הדבקים בה' ובתורתו אשר ידעו נאמנה כי שפת קדשנו עמוד התוך היא לאמונת בית ישראל, וכי בלעדיה היכל ה' נוטה לנפול – מרחוק ומקרוב ידרשוני ונפשם, בשאלתם, כי אוסיף להוציא לאור מחדש פרי מלאכת עבודתי מימי עלומי, כי הספרים ההמה כבר ספו תמו ואינם כי ארכו הימים למאז באו ראשונה בקהל רב, ועת כביר לא חדשו נעוריהם, ורבים ונכבדים נכספה נפשם לאסוף פרים אל בתיהם. ואני נדרשתי לאשר שאלוני, ואתנה כל השירים ההם ביד איש אמן במלאכת הדפוס3, להוציאם לאור ברב חן והדר תפארת לרגל המלאכה אשר לפניו, כאשר עיניךָ לנוכח יביטו, ולבי נכון ובטוח כי המנחה הזאת תמצא חן בעיני משכילי עמנו, ולא ימנע טוב מבעליו ויהי שכר לפעולתו. עוד זאת יוָדע לך, קורא אהוב! כי בין אוהבי ורעי ברב ארצות האירופה, אשר העירו לבבי למלאכה הזאת, באו גם חכמי לבב אשר האירה הארץ מכבודם וחכמת לבם, כי מליצת לשון עבר לא דבר רֵק הוא מהם וידעו מאד במה כחה גדול על כל לב טהור ורוח נכון. בין המכתבים הרבים אשר באו עדי בדבר הזה יתנוסס כאבני קדש, אבן חן, מכתב אחד מלא אמרי נועם, אשר כתב לי ידיד נפשי ולבי הרב הגאון הגדול, חוקר עד תכלית, אבי כל דורשי קדמוניות, אשר לא סר טעמו עד זקנה ושיבה, מוהר“ר שלמה יהודה הכהן ראפאפרט, אב”ד בקהל פראג יע"א, כי ככחו אז כחו עתה בחקרי לבבו, ואהבתו עוד נאמנה לי ולפועל כפי; יקוד אשו אשדות לא כבה בקרבו וחסדו ואמתו לא נעדרו בפיו ובשפתיו, ואהבת אחים עוד תוסיף תת כחה לכל אהביו מימי קדם. כי פי שנים ברוחו: נפש עדינה ולב טוב אשר זער שם זער שם צמדים המה יחד באיש אחד! קח נא, קורא אהוב! את קצות דבריו אשר כתב לי האדם הגדול הזה לאות יקרת רוחו ולחותם אמת להגיון לבבו; ואלה הם: "לכבוד ידידי החכם היקר, משורר נפלא בלשוננו הקדושה, חן וטעם תטופנה שפתותיו, מוהר"ר מאיר הלוי לעטעריס נ"י. בזה הרגע באה אלי אגרתך הנחמדה ושמחתי מאד על בשורתך כי את נפשך לאסוף כל שיריך הנפלאים ויקרים אל מחברת אחת ולהוציאם לאור והיו לאחדים בידינו. צלח רכב על כנפי רוח נעלה ועל במתי מליצה נשגבה ותורך נעימות ימינָך נצח. ועוד לך תודה ממני כי השמעתני רצונך לשלוח לי במתנה הספר ההוא על נייר יפה, ואני מבטיחך כי לולא שלחתהו לי הייתי ממהר לקנותו בכסף מלא. – ואוחיל כי הקונים ירביון, ומעשי ידיך להתפאר ישאו לך ברכה וגם לאחינו בני ישראל הנבונים כי יעוררו האהבה בלבם אל אֵם ישרון היא שפה עבריה הקדושה. – שתה נוזלים מתוך בארך ושמח באהובת נעוריך אילת אהבים ויעלת חן, והנני אוהבך ומוקירך כל הימים בעבור המתנה הטובה לשון למודים הניתנה לך ממעל. פראג, יום ד' ג' אדר שני תרי"ט. שׁלמה יהודה כהן ראפאפרט" ** השירים הבאים בחוברת הזאת נקבצים יחד לאגודה אחת יכילו כל נגינותי אשר יצאו לאור בספרי דברי שיר ואילת השחר, ועד שַׁתִּי עליהם נוספות גם אלה השירים המפוזרים ומפוררים בספרי אוסף הנה והנה, ובפרט במכתבי הצפירה אבני נזר, צפירת תפארה וכהמה, וגם מעשי ידי אשר לא יצאו עוד עד היום הזה לאור. ואני כמעט לא שניתי בהם דבר, והנחתים כאשר יצאו מתחת ידי ראשונה לאור, בידעי נאמנה כי מחוקים דברי שירי בלבות אלפי ישראל בדמותם וצלמם הראשון; ואין ביד אדם להתחזק על ההרגל הנטוע בקרבו במסמר לא ימוט. אמנם איזה שגיאות נגד חקי הלשון ותהלוכותיה אשר פלטה אז עטי בחפזה, תקנתי עתה כיד ה' הטובה עלי, כאשר עיניך לנוכח יביטו. וידוע תדע, קורא יקיר לי! כי עוד ידי נטויה להוציא לאור בקרב הימים שנית גם ספרי שירי הגדולים גזעי שי ושלום אסתר ואיזה כ"י ברצות ה' דרכי. והנה נפשי יודעת מאד, כי לא בכחי ועצם ידי עשיתי לי כל הכבוד הזה, כי יאהבו וירוממו אצילי בני ישראל את פעלי ויגיע כפי מעודי עד היום הסה, רב מאשר נאוה לי ומאשר קויתי, כי אם בגלל אהבתי העזה כמות ללשוננו הקדושה, ועל כי בכל מאמצי כחי התאמצתי תמיד לפחת רוח חיים בפועל כפי ולהוציא הגיון לבי והגות רוחי לפעולת אדם בדבר שפתי. הנה כן כל שירי יצאו לאור וכל בהם חיי רוחי. כל זאת יכירו וידעו חכמי לבב, לכן הגדילו חסדם עמדי; לא לשמי ולזכרי יתנו כבוד ותהלה, כי אם לאם בישראל שפה העבריה, אשר עבד נאמן אנכי לה כל הימים. דברי אוהבכם ומכבדכם דורש שלומכם עד העולם. וויען, ערב חג השבועות ה' תרי"ט. מה"ל. עלי מתחכמים כאלה אשר לא ידעו ולא יבינו גם הספרים המהוללים על ידם, כי אם למשמע אזנם, כבר הורה חכם מהודר אשר לא מבני ישראל חצו דבר מר למטרה לו באמרו:“שרש חכמתכם הוא לאמר: יקרה לי הערה אחת כִּמְאַת עניני חכמה!” (Malo unam glossam quam centumtextus.)  ↩ ידעתי מאד כי גם בין מליצי זמננו רבים יביאו בוסר להקהות שני אוכליהם; אמנם הלמענם על כל המליצים החדשים יצא הקצף? ולאות כי בני ישראל יכירו וידעו כל טוב, מאין פנות אל כל משפט מעקל, הוא כי בדורנו יצאו לאור שירים רבים ונכבדים בארצות אשכנז, איטאליא, פולין רוסיה וליטא, ואוהבי הלשון יקחו מזמרת הארץ בנפש חפצה ויתענגו עליהם למרות עיני שונאי המליצה ומנדיה!  ↩ הלא הוא המשכיל ונבון דבר בלשוננו הקדושה הר“ר יעקב שלאסבערג נ”י, משניה ופקיד נאמן על בית דפוס עברית יקר מאד פה קרית מלך רב.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/243

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p180/m244.txt

[שש נגזרו]

שלמה אבן גבירול

239355

[שש נגזרו] שֵׁשׁ נִגְזְרוּ לָצֵאת עֶבֶד פְּדוּת רוֹצֶה – וּשְׁנֵי עֲבוֹדָתִי אֵין סוֹף וְאֵין קֵצֶה! לָמָּה אֱהִי, מַלְכִּי, עֶבֶד לְבֶן אָמָה וּבְיַד יְלִיד בַּיִת מָצוֹק וְצַר מוֹצֵא? מִיּוֹם לְיוֹם אוֹחִיל – לֹא אֶשְׁמְעָה דָבָר, מַה תַּעֲנֶה אוֹתִי, מַלְכִּי, וּמַה תִּפְצֶה? הִנְנִי – לְקָחֵנִי, אִם אֵין פְּדוּת עִמָּךְ: אֶהְיֶה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְלֹא אֵצֵא! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/244

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p164/m245.txt

בין החיים והמתים

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

1926717

בין החיים והמתים א שם, באשדות הנהר יַתּרן, בעקמו דרך כפר זרקובה ועובר אל העיר טלופה, מתנשאות גבעות ירוקות מעבר האחד והאדמה מתרוממת, כאילו משם מתחילה ארך חדשה ורחוקה; ומעבר השני, בשיפולי השדמות, הזרועות לרוב פשתה, ישתרע בית-הקברות ליהודים, הישן, במצבותיו הישנות מעשי עץ ואבן, שמהן הרבה נפלו, ועלה בהן חציר. בית-הקברות לא ייפתח עוד למתים, השער סגור ומשולב בקרשים; והיה כול הבא מן החיים על קבר אבותיו, באלול או בשאר ימות השנה, עליו לטפס על החיץ השבור, שגובהו אמה. בכל שנה ושנה בהמס הקרח של הנהר הזה, ויצא וישטוֹף, יחתוך לו רצועה משוּלי בית-הקברות ויבלע איזה עצמות נרקבות אל לועו. דומיית המוות שוררת פה בכל תוקפה, כאילו התאחד מאז עם הטבע, כאילו שכחו על הנקברים את כל אשר ראו וחיו בהיקף חייהם… רק זעיר שם, זעיר שם, לעתים רחוקות, עוד יבוא אליהם עוד מת חדש, אחד מזקני העיר, שקנה לו שם בשכבר הימים קבר-משפחה, ורוצה הוא להיקבר אל אבותיו. גם הרב דמתא ציווה לפני מותו, שלא יקברוהו בבית-העלמין החדש, רק בבית-העלמין הישן, על-יד קבר הרב הקודם לו, רב יצחק לבית שמלקיס ז"ל. ושומר בית-הקברות, הגר שם בבית קטן, קניין קהילת היהודים, ואסיל שמו, הוא בן אישה ובנים ארבעה ושני כלבים ועז אחת, כי פרה אין לו בעוניו. העז תרעה בבית-הקברות, באין מחריד, ותאכל את החציר לשובע; והכלבים הרעבים מוכנים לקפוץ על כל איש עובר ולהחרידו בקולם. רק בקושי יעצור בהם הנער או האישה, בבוא אחד מהיהודים לבית-הקברות, ואגורות חמש בידו, כדרך כל מבקר. השֹכר המעט והגן לתפוחי אדמה ולאבטיחים ולבצלים, מעט החלב ועבודה בת יום, שיעבוד האיש או האישה בתור משרתים ושכירי יום לפעמים, יתנו להם את לחמם בדוחק; דגים קטנים על שולחנם יבואו מהנהר. לפעמים תתע פרה מזרע היהודים, והלך ואסִיל לבקשה ולמוצאה ויבוא על שכרו. בחורף יקח לו את הגרזן ויבקע עצים בבית-המדרש הגדול ויקבל רו“כ שלם בעבודתו. גבאי הקהילה ישתמש בו לכל דבר נחוץ לו, וגם ישלח אותו פעמים עם מכתב או חשבון לזרקובה אל בית-הריחיים אשר שם. בערב פסח ואסִיל השומר קונה את כל החמץ של העיר בעד רבע רבבה שקל, וירוויח מכל העסק הגדול הזה כארבעים פרוטות ושתי צלוחות יי”ש במזומנים. וביום הכיפורים הוא מכבה את הנרות המעשנים וימלא את שני בתי-ידיו בשעווה מן ההקדש… בכלל, בדיני שלי ושלך הוא מן המקילים מעט – ואמרו עליו, שבשעת הדחַק פשוט גנב תכריכי מת אחד וימכרם, ויהי הדבר לנס – איך לא ירא מן המת? אבל הדבר הזה היה בשכבר הימים. את אשתו יַרִינָה אינו מכה, כנהוג, אבל גם אהוֹב לא יאהבנה הרבה. הוא בכלל מן השותקים ואינם מדברים הרבה, ומתייחס לכל דבר בשוויון נפש. בקיץ הוא נושא מעיל ישן של צמר, שכבר ייראו בו החוטים; ובחורף הוא לובש אדרת-שׂער של עז, עם עור לבם ממעל, שבה משתמשים גם אשתו ובניו לצורך הלילה והיום. אשתו מתקנת שקים ישנים לפני הקציר בעד הסורים למלאות אותם בתבואות השדה, ותקבל מהם מסת-יד חלף עבודתה זאת, ותהי איפוא, גם בזה עוזרת לאישה בכלכלת הבית. המתינו! עלי להניח לעת עתה את שומר בית-הקברות ואסִיל ולספר לכם עוד מאדם אחר מבני היהודים, שיש לו קישור הדברים לכאן. את כפר זרקובה כבר הזכרתי, שָמָה נלך עתה לרגל סיפורנו. ב יִצִי-נחמן ה“נאמן” של בית-הריחיים של האציל הפולני לבית ודיסלויף בכפר הנ“ל, היה איש ישר וירא את ה'; את דברים עשה באמונה, לא לקח שוחד מאת ה”טוחנים“, כדי שיבואו על מלואם, חס היה על כל דבר של אדונו ויסתפק בשכרו המט, לו ולביתו. בנים שניים לו וחתנים שלושה, וכולם מוצאים את עבודתם בבית-הריחיים, אם גב העבודה קשה ויגעה. בטבעו של יצי-נחמן להיות טרוד בלבו ובמוחו בענייני הריחיים ערב ובוקר וצוהריים, מבלי להסיח דעתו מהם גם באוכלו ושתותו; בכל אשר עשה היה שקוע ראשו ורובו בענייני הריחיים. הוא היה יודע תורה בימי נעוריו, וזה שלושים שנה רצופות, שלא פתח ספר, גם ביום השבת, פן יבלבל אותו בימות החול; והוא הלא “שכיר יום” הוא, ואסור לו להתרשל בדברי שוכרו. גם בעת נישואי בניו, בשעת אירוסין או ברית-מילה לא שכח את הריחיים. בעבור הרב דטלופה או השו”ב דרך זרקובה לגבות כסף על “מעות חיטין” או צדקה אחרת, או אם גם גבאי הצדיק מטלנא בא לגבות את ה“מעמדות”, שבוודאי אורח חשוב היה, יצי-נחמן נותן ונותן, אבל חושב הוא בתוך כך בריחיים ובעבודת היום של הריחיים… חבל, כי הממשלה לא תתן לצדיקים לצאת מעירם על הימים; אבל לוּ עבר דרך זרקובה גם הצדיק בקדושתו בעצמו, הינוקא או הקשישא, לא היה שוכח יצי-נחמן לרגליו את ענייני היום ולא היה מַרפה את ידיו אף רגע מעבודתו. אם מקבל אתה שכר מאת אדונך, היה מרגלא בפיו תמיד, אז עליך להיות מסור לו בכל לבבך. כיאות וכדין, וגם הרבי בעצמו לא ידרוש ממני אחרת. אבל אחת הוא עושה גם על-יד עבודתו. הוא מתפלל הרבה. לא שיפסיק מענייניו ומתפלל, אלא מתפלל הוא בתוך ענייניו, מתפלל גם באיזו כוונה; ושניהם, ענייני חול וקודש, אינם מתערבים זה עם זה ועינם נוגעים זה בזה… היה הדבר, כאילו היה לו לב בתוך לב ונפש בתוך נפש. ונפשו של יצי-נחמן אם אינה טובה – להפך, כעסן הוא לפרקים ואדם קשה הוא, אבל מיגע את עצמו להיות נוח לבריות, מפני שכתוב בספרים, שטוב לעשות כן. רחמים שבלב אינו יודע, אבל נון הוא צדקה, כדי לשבר את הברזל הקשה שבו. קשה לו להראות פנים שוחקות לאדם, אבל ירא הוא את ה'. גם לנכרי יתן את שלו ולא יגנו את דעתו ח"ו, לא מפני שאינו יכול לעשות זה, רק מפני שזה אסור. ג חורף קשה היה, השלגים היו מונחים חומרים חומרים ויכסו את כל הדברים. כל עובר ושב בלילות היה בסכנה, כי הסערות לא חדלו והסוסים לא ידעו את דרכם. בליל סועה וסער כזה, בניו של יצי-נחמן נסעו לעיר ונשארו שם. חתניו לנו בבית-הריחיים, כי שמירה מרובה הייתה צריכה אז, והוא עבד כל היום קשה וינוח על משכבו החם וימצא מנוח. הפעמון השמיע שתים-עשרה. חצות הליל! והנה איכר אחד תעה עם עגלתו כל הלילה ויגיע עד ביתו של יצי-נחמן, מבלי יכולת לנסוע הלאה. רגליו כמו קפאו, הסוסים עייפים וטבועים בשלג; והוא דופק בחלונו של יצי-נחמן להעיר אותו משנתו, כי יפתח לו הדלת ויתנהו לבוא הביתה. יצי-נחמן תפוש בשנתו וחלומות הריחיים במוחו. הוא אמנם שומע את הקול הדופק, אך איננו חפץ לקום ממיטתו, כי שנתה ערבה עליו והחום ינעם לגופו. ביקש היצה"ר להטרידו בשעה זו מן העולם! הוא שוכב על משכבו ואינו פותח. רשע! הוא טוען עם לבו – בן-אדם נתון בקור, ואתה שוכב ושומע את קולו הרועד, ואינו פותח לו! הוא מתאזר לקום דווקא להכעיס את היצר הארור, וקופץ ממיטתו ופותח לאיכר את הדלת ונותן לו כוס שרף לחמם; אבל כל זה הוא עושה רק בדמיונו, והאיכר דופק ומקלל, ובראותו, כי אין שומע, הוא מקלל לשובע, יכה את הסוסים העייפים וינהלם הגבעה לבקש מפלט. יצי-נחמן נטל את ידיו במהרה וילך חציו מלובש וחציו ערום החוצה ויפתח את הדלת בקושי, כי הסוגר קופא על צירו, אבל הסער כבר יפריד בין קולו ובין עגלת האיכר, הוא רק שומע נחרת הסוס או הסער, ותמונה אינו רואה. והנכרי תועה, תועה ובקש בית וכמעט קופא בקור. ויך לב יצי-נחמן אותו, כי הרשיע. וגם במרום נכתב עליו הדבר לחטא. פוקד אלוהים כל בשר… למה אאריך? יצי-נחמן לא הוציא את שנתו. הריאה שלו כבר היתה חלושה מימים רבים, ויש אומרים מטבילה ביַתּרן הקר בימי הסתיו. וימת בחורף הבא ויצו לביתו אחריו: עִבדו את האדון הלאה ואל תרֵעוּ בעבודתכם. את עזבוני חַלקו ביניכם חלק כחלק: הבנים יקבלו פי שניים, והחתנים אך שליש; חמישים רובל כסך תתנו לבית-המדרש של טלופה, וחמישים רובל כסף לבית-המרחץ, תנו עשרה רובל כסף על ה“תלמוד-תורה” שם, ועשרה רובל כסף על העירוב; ואותי תקברו בבית-העלמין הישן, לא הרחק מהרב רבי יצחק-שמלקיס, ככל אשר ישיתו עליכם. ויהי הדבר כן. בית-דין של מעלה פתוח גם בימות החורף, וכיוון שאין משוא פנים לפניהם, קראו את יצי-נחמן תיכף אחרי קבורתו לדין. ואם אמנם מצוותיו לא היו מעטות ומכריעות על עוונותיו וגם זכות אבות הייתה לו וגומר, לא היה יכול הסניגור למחוק אותו העוון, שעשה נגד האיכר, בהקשותו לבו ולא מיהר לפתח לו. ויצא דינו ללכת ב“עולם התוהו” ולהתלבש כנכרי ולילך ולחַפֶּש אותו נכרי, שחטא כנגדו בלילה ההוא, ולשרת אותו כעבד, עד כי ימצא את לבבו וימחול לו את אשר עשה. ברוך דיין צדק! ד ליל מנוחת החורף היה. הקור גדול ויקפא כל בשר. קרוש היַתּרן, הגבעות יעטו לבן. ובית-הקברות קבור בערמת שלג, ורק פה ושם ייראה עץ שבור, או ראש מצבה גבוהה לנוגה הירח, שישפוך את תימהונו על כל מכסה הליל. והנה קבר אחד ייפתח ומת שחוח לבוש לבנים יַגִּיחַ מלועו, וקם על רגליו והולך לאטו עד קצה הגדר הפרוצה לפניו, ומשם הוא בא לפתחו של השומר. חצות הליל הגיע. הבית של השומר ישן שנת החורף, כמו קפוא הוא אל האדמה ואל מכסה הלבן. כוכבים שניים נוצצים. המת ישא את עיניו ויראה את כל הכיכר ההיא, אין מסילה ואין דרך, והתכריך הלבן הנהו כסרח העודף של כותנתו. האמנם יצי-נחמן הוא? ואיה האיכר?… והוא דופק על דלת השומר פעם ושניים, ובשלישית כבר ניצב ואסִיל לפניו, ויכירהו ויחכך בראשו ואומר לו: האמנם יצי אתה; בוא הביתה, כי קר לך. “לא אוכל לבוא אליך”, השיבהו המת, “אבל אם לבך טוב עלי, שאל לי את מנעליך וכובעך ואדרת-השער שלך, ונתתי לך סימן לאשתי בזרקובה, וקמת בבוקר ותבוא לשם ותיתן לך איזה כסף מחיר זה”. וימלא ואסִיל את שאלתו ולא שאל אותו עוד דבר. וישם המת את המִנְעָלִים ברגליו ואת הכובע השחור שם בראשו ואדרת-השיער עטף על תכריכיו וייעלם ולא נודעו עקבותיו בשלג. ויהיו כבוקר השכם, קם ואסִיל מוכה תימהון. חלום קשה חזה; ויחפש פה ושם וירא, כי מִנעָלָיו וכובעו ואדרת-השׂער אינם אתו, ויספר לאשתו את כל הדברים האלה אשר קרוהו, ותפחד ותחשבהו למשוגע. איני יודע, באיזה אופן השיג ואסִיל מִנְעָלִים וכובע ובגדים אחרים; אבל אחת אני יודע כי בגדיו החדשים לא הֵחֵמוּ לו. ואדרת-השער, עם המנעלים והכובע אשר לו עתה לא יכלו להסיר מלבו אותו התימהון, אשר נשאר בו ממקרה הלילה ההוא. בערב, כאשר שכב ונח מעבודתו, והלך גם יצי לישון, והסיר מעליו את אדרת-השער, ולב ואסִיל לא ידע רע, כאילו לא קרה כל דבר. אבל בבוקר, כאשר קם ממשכבו, ויקם יצי גם הוא, וישם עליו אדרת-השער ויצא לעבודתו לאותו האיכר, שמצוא מצאוֹ שנים-שער פרסה הרחק מטרוצה, ונעשה לו לפועל ולשְכִיר-יום. אז החל רוחו של ואסִיל לתעות ולא ידע את נפשו, ויחפש אנה ואנה… ובהגיע הלילה ובעלותו על משכבו, אז כמו סר ממנו קשי רוחו ורווח לו; ובבוקר השכם עוד הפעם, כמו איזה דבר מתחיל לענות אותו. ויהיה למשא על אשתו יַרִינָה, ותקלל אותו בעד כל הגה ודיבור, ויהיה גם למשוגע בעיני איכרים אחרים, בפוגשו אותם, ויספר להם את אשר קרהו. ויתלוצצו עליו צעירי בית-המדרש, בבואו לשם לבַקֵעַ עצים, באומרם, כי שתה את אדרת-השער שלו לשָכרה ונכנס זבוב במוחו… והוא היה באמת מוכה-אלוהים. דרש במכשף ולא מצא פֵּשֶר; וילך אל כוהן המקום להתוודות ולא עלתה לו ארוכה. גוו שלו ורוחו לא שלו, הוא חושב לפעמים, שפשטו אותו ערום, והולך להתחבא מפני הבושה, עד ימשמש בבגדיו ויראה, כי לא כן הוא. ואם יבקע את העצים, אז יפנה אנה ואנה, מיראתו פתאום, פן ייחטף אצלו הגרזן. פעם אחת שכח את שמו שני ימים רצופים, עד כי פגש את הבלן ויאמר לו: היה שלום, ואסִיל! ויהיה הדבר בעיניו לפלא, כי שמו ואסִיל ולא נַאום… מוכה אלוהים היה והוא חף מפשע. ה משפט רשעים בגיהינום שנים-עשר חודש. אבל שנתיים ימים ומחצה עבד יצי-נחמן בטלקה אצל האיכר אִיבַן מַתֵּקָה בקרמזינה, ויהי עובד אצל הסוסים והשוורים ועוזר בבית ובשדה בכל עבודה. גם את אשר לא יכול יצי לעשות בחייו, היה מוכרח יִצְקָא, כמו שמִתקָרֵי עתה, לעשות; ובהסירו מעליו בלילה את אדרת-השׂער וסר גם הרוח הזה מעתו ויתפלא על עבודתו הרבה והקשה שעבד היום. הוא אינו אוכל ואינו שותה, את הפת יאפה לו בעצמו ואת תפוחי-האדמה יבשל לו, אם גם אינו אוכלם. פטור הוא מכל המצוות וימים רבים ישכח לגמרי, שהוא אינו יִצְקִא. הוא רק אורח בהאי עלמא, ובבוא הרוח ויַפְשֵל את אדרתו ויראה את תכריכיו נוצצים מתחתו, יזכור לרגע, כי מן המתים הוא, וישכח את הדבר תיכף. בלילה ישכב באורוות הסוסים, בקיץ ובחורף, ולא יחם לו ולא יקר לו; בשרו אינו מרגיש באיזמל ואת החלום אינו יודע, רק לפעמים ירגיש חרסי חרש על עיניו ועל פיו ועפר על גבו… ואת גזר-דינו כבר שכח, אם גם יבין, מדוע ולמה הוא כאן? מַתֵקָה יחשבהו לאיש זר, שעובד על אחת שבע ושכר לא יבקש. לפעמים אמנם מתיירא, פן יקום האיש הזר הזה ויצית אש בדַיש שלו ובגורן, ובלילה יקום ויתגנב בלאט לראות, אם אינו שותה מעטין חלב הפרות כדי לכשפן… והנה פעם אחרי נסועַ מַתֵקָה לטרוצה בליל חורף ושלגים, ויקח אתו את יִצְקָא בעגלת החורף. והסער סוער ויכבד על הסוסים ללכת. רק בקושי הם הולכים לאט לאט; והנה תעו מן הדרך ויסבבו עד חצות הלילה, עד כי הגיעו לפני שער קרמזינה. ויספר מַתֵקָה ליצי, את אשר קרה אותו הלילה, עד כי כמעט יצאה נשמתו. אז חרד יצי חרדה גדולה, בשומעו את הסיפור הזה מפי האיכר, ולא יכול להתאפק עוד ואמר:“אנוכי הנני היהודי הזה ואנוכי הסיבותי בכל אלה, ועתה שא נא לחטאתי וסלח לפשעי, כי לא ידעתי את לבי”. נרעש מפחד ומבהלה נדרש מַתֵקָה לשאלתו ובקול כאוב מארץ ענה: אמנם כן, הנני סולח לעוונך, אבל אם שֵׁד אתה, אל נא תזיקני… ואז נפתחו חרצובות יצי ונתקו מוֹסרוֹתיו וייעלם לעיני האיכר, שכמעט מת מפחדו. ובלילה הזה דפקו בחלון ואסִיל והושבו לו מנעליו וכובעו ואדרת-השׂער אשר לו; ובקוּם ואסִיל משנתו, מצא כולם מונחים לפני הסף, כאשר לקחו אז, ולא נשתנה בהם מאומה לרעה במשך שלוש השנים, כאילו לא נגע בהם איש. ותפעם רוח ואסִיל עליו מאוד ויעש הצלם בידו, וימשמש בבגדיו וישאל לאשתו: איזה יום בשבוע הוא, היום? וישב לאכול אל השולחן ורוחו שב אליו כקודם. וגם מנוחתו של יצי-נחמן בכבוד. – – – את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/245

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p61/m246.txt

מבוא

חיים ארלוזורוב

726510

מבוא מבוא / חיים ארלוזורוב סקירה על תולדות ההתישבות בימי הרכושנות בגבולות הספר שלפנינו, לא עוד תוכל בימינו אלה להסתייע הרבה בתגליות שבארכיונים. השפע הרב של חומר-הידיעות לגבי תולדות ההתישבות עובד זה כבר ונערך במספר רב של ספרים מיוחדים, מונוגראפיות ומחקרים על התקופות והמשובות למיניהן. הדור האחרון בלבד, במחקריו הכלכליים והיסטוריים, הוסיף לשפעת החומר הקיים במקצוע זה (נופך) כה מרובה של ספרות חדשה, שקשה לעקוב אחריה בעבודה סינתיטית קצרה. ביבליוגראפיה יסודית של תולדות ההתישבות עשוי להעבור בכמותה על הספר הנוכחי פי כמה. ברור שגם עכשיו יש עוד כמה וכמה מקומות להתגדר בהם, אולם אין כמעט אף צד אחד חשוב בתולדות התפתחותה של ההתישבות שלא הואר במחקרים רבי-ערך. סוגי האניות של (אנגליה החדשה) עסקי חברת-הודו הצרפתית ( Compagnie Francaise des Indes ), האדריכלות באמריקה הספרדית במאה ה-16, שיטת המסים ביאוה ושאר נושאים כיוצא בהם, לא שעור,–כולם עובדו ונתמצו עד היסוד. ועל כל אלה–הדינים וחשבונות הרשמיים המרובים, (הספרים הכחולים), המשא-ומתן הפרלמנטארי, וכדומה. בתנאים כאלה צריכה כל סקירה על תולדות ההתישבות להביא קודם-כל בחשבון את תוצאות החקירות שכבר נעשו ולמצות את ערכן לצרכי התאור הכללי והמקיף. בעבודתנו זו נסינו כל האפשר למלא את התפקיד הנ“ל. סקירתנו מבוססת מקצתה על ספרים יסודיים במקצוע זה, כגון החלקים שהופיעו עד כה מן החבור שהוצא ע”י האוניברסיטה בקמברידוש על תולדות הקיסרות הבריטית או זה של וינגפילד סטראטפורד ( Wingfield Stratford ) על תולדות הציבליזציה הבריטית, או (קורות החיים באמריקה),– ספר שנועד להופיע בי“ב כרכים, ואשר חלקיו הראשונם, – מאת פריסטליי, אדמס וורטנבייקר ( Priestly’ l. T. Asams, Wertenbaker ), – נמנים על ההישגים היותר חשובים של המחקרים הסוציאל-היסטורים בשדה ההתישבות. אולם הובאו בחשבון גם מחקרים חדשים, כשל פרדריצי ( Frederici ) על טיב הגלוי והכבוש של אמריקה ע”י האירופאים, או רני גונאר ( Renee Gonard ) על תולדות ההגירה, או רוברטס – על תולדות שיטת-ההתישבות הצרפתית. אולם, לא עובדה זו בלבד-השמוש בתוצאות המחקרים החדשים – היא המצדיקה את נסיוננו ומבדילה אותו משאר סקירות שנעשו בשטח זה, בשפה הגרמנית או האנגלית. הדבר המשמש מעין בסוס מדעי לנסיון הנועז במקצוע הנדון – הוא קביעת השקפה עצמית, נקודת-ראות אחידה שמבחינתה יערך החומר עפ"י שיטה חדשה. התפיסה, שהונחה ביסוד המחקר הנוכחי, מכוונת למצות את השיטה אשר על פיה יובן הקשר שבין התקופות הגדולות בתולדות ההתישבות ובין המהלך הכללי של ההתפתחות הכלכלית והחברתית באירופה בימי הרכושנות. ההיסטוריונים הפוליטיים, שטפול עד כה בקורות המושבות וההתישבות ממרומי קתדרותיהם באוניברסיטאות, כסבורים היו תמיד שנושא חקירתם צריך להיות נדון בעיקר מבחינת השלטון הישבני, – אם היה זה ספרדי-פורטוגאלי, הולנדי, צרפתי או אנגלי – ולא מבחינת הכוחות הסוציאליים והכלכליים, הפועלים בתנועת ההתישבות בתקופות השונות ומכונים את צרכיה ומטרותיה. תפיסה משונה זו קיימת אף באחד המחקרים הגרמניים החדשים על תולדות ההתישבות מאת וייט ואלנטין ( Veit Valentin ): “חלוקה זו לפי התקופות, המבליטה ומנתחת את הניגוד ההיסטורי הרב שבין שלטונות-ההתישבות הישנים והמעצמות החדשות, נראית לי כטבעית וכמעשית ביותר: כל חלוקה אחרת הנעשית בעיקר מבחינת התפתחות הרעיונות המדיניים, למשל מצד הנגוד שבין ההתישבות האימפריאליסטית והמרכנתילית, נראית לי יותר לנועזת גרידא, ולא מקולעת אל המטרה. כי מבחינה פוליטית נשתנה רק סגנון ההתישבות ולא תכנה”. תפיסה (פוליטית) מיוחדת במינה, שמתוכה אין לראות כל כי נהפוך הוא: כי בהתאם להתפתחות ההיסטורית בכללה הולך ומשתנה גם כוון ההתישבות, מימי המרכנתיליות הראשונים ועד ימינו אלה, ימי הרכושנות הממונית המבוגרת; כי מאז ועד עתה חל שנוי עיקרי בתפקיד ההתישבות, במסגרת כל המסיבות הכלכליות והחברתיות, וכי רק שנוי זה הוליד גם שנויי צורה ושיטה בהתישבות, כלומר – שינה גם את (סגנונה). כדי להכיר בדבר זה – צריך לעמוד לא רק על הרעיונות הפוליטיים, כי אם גם על תהליכי-ההתפתחות האוביקטיביים, הסוציאליים והכלכליים, אשר הרעיונות הפוליטיים משמשים להם בטוי, ואשר דרגותיהם השונות קובעות את תפקידי ההתישבות, במסגרת משטר כלכלי וסוציאלי מסוים, ומחוללת א"כ את התקופות השונות. בלעדי זאת לא יובנו בהחלט פרקים חשובים בפרשת ההתישבות. מדוע לא עבר צפון אמריקה לרשות צרפת? ההיסטוריונים הפוליטיים אומרים: משום שצרפת חסרה אותה שאיפת-שלטון מדינית עצומה, הדרושה ליסוד מדינה מעבר לים. אולם הן במאה ה-17 – התקופה המכריעה–הצטיינה מלכות צרפת בשפע של כוחות, בעושר ובאכולוסים; וגם בשטח היזמה הקולוניאלית לא היה כוחה גרוע מכל יתר מדינות אירופה. ועוד אומרים ההיסטוריונים הפוליטיים, שרוח האומה הצרפתית רחוקה מהחלוציות ומשאיפת הגירה אל מעבר לים. אבל הן הצרפתים הקימו מקרבם כעין גזע מיוחד של תרי-יערות. אלה אנשי-הציד שבקנדה, ואשי גבורה משחרי תגליות, כגון La Sale או P’ere Marquette; בשטח התנועה מהאגמים הגדולים לצד הנהר מיסיסיפי – הבליטה דוקא צרפת כשרון גאוני בעניני התישבות ופתוח. אם לא נאבה להעמיד במרכז הכובד של הבעיה את חלוקת האחוזות בצרפת, את הגירת הצרפתים לארצות אחדות באירופה ואת תוצאת שני הגורמים הללו שהתגלתה בצמיחתה המאוחרת של התעשיה הצרפתית–בעל כרחנו נצטרך להסתפק באמתלות ריקות. יש גם תהליכי-התישבות חשובים, המתפתחים מאליהם, מחוץ למסגרת ההגדרה הפוליטית של תולדות ההתישבות. מפעל עצמום כפתוח מערב אמריקה – מקצתו אף לפי שיטה קבועה של השקאה והתישבות – הולך ומתפתח על יסודות עצמיים בהחלט. הקהיליות הגדולות בדרום-אמריקה ובעיקר – בראזיליה וארגנטינה, רחוקות אף עכשיו – מאה שנה ויותר מאז כבשו להן עצמאות מדינית – מאותה דרגת התישבות, העשויה לפתחן מבחינה כלכלית ולהעמידן בשורה אחת עם מעצמות תבל. עד היום אין הן אלא מושבות, ולא עוד אלא שהן נמצאות רק בראשית התפתחותן, – לא כן מהלך הענינים במושבות (חסרות הדגל) ( sans drapeaux ), שבהן צומחים מעגלי-השפעה מסחריים ותעשיניים, ואף ישובים גדולים (כגון ישובי האיטלקים באלג’יר ובטוניס בחסות דגלה של מעצמה אחרת). האסכולה הפוליטית, ששלטה עד כה בתולדות ההתישבות, הביאה לידי כך שהגורמים המכריעים והחשובים ביותר לא הודגשו ואף לא הובאו כמעט בחשבון, ולא עוד אלא שגרמה גם לכך שעד היום הזה אין להציל הרבה מתוך מדעי הכלכלה, במה שנוגע למבנה הכלכלי של תנועת ההתישבות בתקופות-הרכושנות השונות, ולגלגולי תנאיה וערכיה. השאלת האלמנטריות הישנות, בנוגע לתנועת ההתישבות כמהלך-התפתחות כלכלי, נשארו עד היום ללא תשובה. עוד אדוארד גיבון ואקפילד שאל לפני שנים רבות: “האם הודו הבריטית או ג’רסיי הן מושבות? האם מושבה אנגלית ארצות-הברית של אמריקה? ואם לא–מדוע נכנה בשם מושבות את המדינות אשר יסדו היונים הקדמונים בסיצליה ובאסיה הקטנה, אעפ”י שלא היו תלויות כלל במיסדיהן? ואם כן-התישבות מהי? אם קנדה הצרפתית, לאחר שכבשנו אותה, היתה למושבה בריטית, הרי שרק הכבוש והשלטון של עם זר הם המכונים קולוניזציה. ודהבר זה לא יתכן. או שמא נאמר כי קולוניזציה פירושה המכונים קולוניזציה. ודבר זה לא יתכן. או שמא נאמר כי קולוניזציה פירושה שליחת אנשים וישובם בארץ רחוקה, שהיא מיושבה כבר? או שאין הקולוניזציה ראויה לשמה, אלא א“כ אותה ארץ רחוקה – היא ארץ לא נושבת ברובה? האם קולוניזציה פרושה גם שלטון או שאין היא אלא הגירת אנשים ממולדתם לארץ חדשה, בלא שאיפה לשלטון בארצם החדשה?” ( Art of Colonisation, עמ' 8). מבחינה ההלכה הכלכלית לא נתנה תשובה לכך עד היום. מה שניתן עד כה מבחינה זו ע“י מדעי הכלכלה – אינו עפ”י רוב אלא תורת-סוגים (כפי שאנו רואים, למשל במחקרי Roscher וגם Leorl Beaulieu ), שלא הסיקה כמעט שום מסקנות עיוניות וגם לא נסתה לסכם את עבודות הנסיון בצורה של מסכת-השתלשלות. ההבחנה בין המושבות לסוגיהן – ימיה כימי תנועת ההתישבות של אירופה גופה, ועוד אצל Richard Hackluyt בחברו A Discours of western Planting, אנו מוצאים את כל נימוקי ההבחנה ואת הסוגים, כשהם מפורטים בבהירות על עמודים אחדים. ברם, אם נבוא לחרוז במחרוזת אחת את המושבות הצבאיות של סולה, את הכפרים הרוסיים בסיביר, את התישבות האסירים בגויאנה, את מטעי הקאוטשוק במערב-הודו 1ההולנדית ואת ההתישבות בקנדה, ולהבחין ביניהם רק לפי הסוגים – לא נצעד הרבה קדימה בדרכנו זו. ההישג החשוב היחידי של סקירה ממיינת כזאת הוא התחום העקרוני שהיא תוחמת בין התישבות של מהגרים מצד אחד, ובין כל שאר המושבות למיניהם – מצד שני. במקצוע זה, – כמו בכמה שדות-מחקר אחרים, התקדמה ביותר התורה הסוציאליסטית, אשר – באיפתה לברר את חוקי ההתפחות הרכושנית – נתקבלה בחזיונות שאי-אפשר היה לבארם מבלי למשוך את תנועת ההתישבות לתוך מעגל המסיבות הדינמיות. דבר זה אירע פעמים: בראשונה – בשעת חקירה (ההצטברות התחילית) ( “Ursprungliche Akkumulation” ) שקרל מרכס כרך אותה, מתוך הכרה גמורה, בשפע המתכות היקרות שנתגלו בשטחים החדשים מעבר לים; ושנית – חקירת האימפריאליזם, אשר מבחינה עיונית נתבאר ע"י הילפרדינג, רוזה לוכסנבורג ואחרים כתוצאת הזרם העודף של המרץ הרכושני לתוך התחום הקולוניאלי הבלתי-רכושני. מעבר לנקודות בודדות אלה לא התקדמה גם התורה הסוציאליסטית (מלבד, אולי, סקירתו הקצרה של פארווס (השיטה הקולוניאלית והמשבר). ואולם התנאי הראשון לגבי חדריה עיונית לתוך התנועה הקולוניאלית הרכושנית בדרגותיה השונות, מבחינת התהליך הכלכלי שבה, הוא – שלוב ההתפתחות הקולוניאלית לתוך מסכת ההתפתחות הכלכלית של המשק והחברה באירופה. בכל דרגות הקפיטלזם המודרני היו התנועות הקולוניאליות ותהליכי ההתישבות קשורים בהתפתחות זו קשר מהודק. ואעפ"י כן כמעט רק השם והעובדה של ההתישבות הם הדבר המשותף לכל תקופות ההיסטוריה הרכושנית. לא כן בנוגע לצורות, לשיטות ולטיב התפקידים של ההתישבות: כאן יש לציין כי כל דרגה בהתפתחות הרכושנית – מקבילות להדרגות מסוימות, צורות, שיטות ואלמנטים של ההתישבות. כשם שכל תקופה במשטר המשק והחברה יש לה דרגה מתאימה במבנה הייצור – אם המלאכה, תעשיה או חרושת כבדה, דרגה מתאימה בתחבורה, בתנאי השלטון, במסחר-החליפין, – כן יש גם לכל תקופת התפתחות דרגה מתאימה במבנה ההתישבות, עם המשכת התפתחותם של הייצור, התחבורה, השלטון ומסחר-החליפין כלומר – עם המשכת ההתפתחות הסוציאלית והכלכלית מתפתחים ומשתלשלים גם כל האלמנטים של ההתישבות: הפוליטיקה הכלכלית של (המושבות) המפותחות, הצורות הכלכליות לשליטת (העולם הישן) במושבות, כוון הייצור הקולוניאלי ונצול התוצרת, ערך המושבות במשק העממי בכללו, בחירת הדרכים להגשמת הפעולה הקולוניאלי נוצול התוצרת הכלכליות לשליטת (העולם הישן) במושבות, כוון הייצור הקולוניאלי ונצול התוצרת, ערך המושבות במשק הממי בכללו, בחירת הדרכים להגשמת הפעולה הקולוניאלית וכן גיוס ההון להשקעות ואופן הנהלתו, צורותיהם המשפטיות של המושבות והשפעותיהן הפוליטיות. מתקבלת איפוא השואה מסובכת מאד, שבצדה האחד – סוג ההתישבות בתקופה פלונית, ובצדה השני – תנאי הייצור והתחבורה, צורות השלטון, ועל כולם – תנועת האולוסיה של הארצות (הישנות). ודוקא מבחינת הגישה ההזאת מתנדף אותו ניגוד עיקרוני, שהיו נוהגים לראות בין התישבות המובססת על עבודת המתישבים עצמם ובין שאר צורות של עבודה קולוניאלית, והיו רוצים להגדיר בעזרת ההקבלה של פוליטיקה קולוניאלית לעומת פוליטיקה התישבותית, מבחינה סוציאלית-פסיכוללוגית ומוסרית נהיה אנו האחרונים לכפור בניגוד זה. הוא קיים ועומד ללא כל ספק – מבחינת ההשפעות הסוציאליות, צורות הייצור ומגמות ההתפתחות הפוליטיות, הצומחות מתוך התישבות מהגרים ונושאות אופי עצמי, שלא כצורות התנועה הקולוניאלית, המבוססות על נצול בלתי מוגבל של אוצרות הטבע באזורי המושבות ושל הפועלים הילידים, וכן על חמסנות מסחרית בלתי מרוסנת. אולם גם תנועת ההתישבות וההגירה, המתקדמת מאליה בתקופות שונות של ההתפתחות הרכושנית, אף היא קשורה תמיד בדרגת ההתפתחות הכללית של המשק והחברה, וקשר זה הוא הקובע את דמותה המיוחדת, את דרכי גיוס ההון, את הייצור החקלאי והתעשיני, את חלוקת-המעמדות הסוציאלית ואת הרכב השלטון. אף היא אינה בוחרת לה כרצונה, לפי אידיאולוגיה מופשטת, את המכשירים הכספיים, את דרכי עבודת ההתישבות ואת הכוון בהנהלת המשק, כי התקופה שבה היא נמצאת מטביעה עליה את אופיה ואת צורותיה ושיטותיה המיוחדות, המשברים, החלים מפעם לפעם בהתפתחות הרכושנית של אירופה, משברי-המעבר הגדולים של ראשית הפריחה הרכושנית והמפכה התעשינית, מחזוריות המשבר בארצות התעשיה המפותחות, הגאות והשפל החוזרים כסדרם במערכות החיים הכלכליים – כל אלה הגורמים הם המציינים את התקופות האופיניות של ההגירה מאירופה אל מעבר-לים. תפיסה כללית זו טעונה, כמובן, כמה הגבלות חשובות. אמנם עם כל פרק חדש בהתפתחות הסוציאלית והכלכלית בכלל מתחולל שנוי מאתים בכל מבנה ההתישבות. אולם גם אם מתעוררים תפקידים תפקידים חדשים, שיטות חדשות להמצאת הון, צורות חדשות של עבודה ומסחר–אין כל השנויים הללו מכחידים את התפקידים, השיטות והצורות של תקופות-ההתישבות הקודמות, כי אם רק מכניסים שנוי-ערכין מסוים. וכן הולכת ונוצרת שכבה חדשה, המציינת את הדרגה החדשה במהלך ההתפתחות ההתישבותית, כבכל יתר מקצועות החיים החברתיים של האדם – כן גם פה תתכן רק עדיפות מסוימת של צורה פלונית לגבי אלמונית, ולא דחיקה מוחלטת של צורה אחת מפני חברתה. דבר זה מן הנמנע הוא, כאשר יעיד המהלך האורגני של ההשתלשלות החברתית. אלה הם פני הדברים בעולם-המושגים הסוציאולוגי, לרבות את מושג הרכושנות גופה. בימינו אלה, ימי הרכושנות המוגמרת, נותרו בחיקה חטיבות חברתיות עצומות שהן בלתי-רכושניות, כגון החטיבה העצומה של משק האכרים. חברת-המעמדות המודרנית מכילה עוד בתוכה שרידי הבדלים סוציאליים מבחינת המקצוע והיחסים הפטריארכליים. ההכרה הלאומית שבימינו אינה נקיה ממסורת שבטים או משפחתיות: בימי החרשות הכבדה נותרה עוד המלאכה הזעירה לפליטה גדולה. וכן במקצוע ההתישבות, בה אנו מוצאים גם בימינו אלה שכבות שלפי כל עצם המבנה שלהן שייכות הן ודאי לאותן ההתחלות הראשונות של הפעולה הקולוניאלית, אשר על סף הרכושנות בראשית צמיחתה, אבל ימי זהרן חלפו ועברו, וזה כבר נצטברו על גביהן שכבות של צורות חדשות, עד הגיע התנועה הקולוניאלית לאותה מדרגה, שעליה היא נמצאת בימינו, – בהשפעת דרכי הייצור, תנאי התחבורה והשלטון ותנועת האוכלוסים. עד ימינו אלה נשתמרו אחדות מחברות-המסחר שזוכיות מונופולין להן, הכל פי מידת התנאים הנוחים לנצול מונופולי ולרווחים מופרזים ממין זה, כלומר–לפי שעור הצלחת ההון במונופוליזאציה של התוצרת הקולוניאלית, שבר זה אמור, למשל, במידה מיוחדת בתוצרת הגומי, – כל עוד לא תושג תוצרת חימית ממין זה, שתסתור את כל חשבונות הייצור הטבעי. כאן מתרכזות השקעות עצומות של הון-מטעים, הנמשך ע"י סכויי הרווחים המונופוליים. ואמנם הרווחים של החברות למטעי גומי מגיעים למדרגות מופרזות ביותר, כפי שיעידו המספרים הבאים: 50 מפעלים בריטיים, מהגדולים ביותר, שלמו דיבידנדה לבעלי המניות כלהלן: מספר המפעלים ששלמו דיבידנדה באחוזים 3 300% ויותר 3 200–300% 7 100–200% 12 50–100% 13 25–50% 12 10–25% מצד שני אין לשכוח, כי (החלטות השייט) הראשונות של הפרלמנט הבריטי, שעל פיהן הותר האימפורט והאכספורט הבריטי רק לאניות אנגליות, נתקבלו עוד בסוף המאה הארבע-עשרה, בימי מלכותו של ריכרד השני. בשנת 1485 הוצאה פקודת-שייט חדשה לטובת האניות הבריטיות, ועל פיה נטלה מאניות זרות זכות ההבאה של יינות בורדו וחמרי-צביעה מטולוז לאנגליה. אולם באותם הימים לא היו האמצעים הללו נתנים להתגשם, – כי לא היו לאנגליה אניות במספר הדרוש, – ואין הם מטביעים את חותמם על הזמן ההוא. תקופת המונופולין של השייט – תקופת הפריחה היא. גלוי שדות-זהב מעורר קדחת קולוניאלית בכל פרקי ההיסטוריה הרכושנית. דבר זה מסייע לא פעם (באוסטרליה בשנות החמשים של המאה הי“ט, בטרנסואל–כמה עשרות שנים אח”כ) להתגבר על נקודת הקפאון בהתפתחות הכלכלית של המושבות, אבל מעולם לא היה בולמוס המתכנות היקרות גורם כה טפוסי וחזק בתנועה הקולוניאלית, וכה משפיע על המסיבות הכלכליות, כבימים הראשונים של הבהלה לזהב. תסבוכת הבעיה העומדת לפנינו, מצד המהות האורגנית של ההתפתחות ההיסטורית, מחמיה עוד יותר מחמת גורמים חיצוניים, שעם כל ההשפעה הכללית, שהם מקבלים מחוק ההתפתחות הכלכלית, אין הם מבוססים על אדני הכלכלה בלבד, ובתקופות מסוימות יש מהם מחזור של תנועה עצמית. גורם ממין זה היא, למשל, התערבות גורמים פוליטיים חיצוניים בשיטה הקולוניאלית. נימוקים פוליטיים – כאשר הובלט הדבר, למשל, בימי מהפכת-יולי הצרפתית ונפוליאון השלישי – עשויים להמריץ את התחרות הקולוניאלית, אף אם מבחינת התנאים הכלכליים של התקופה אין סבה ישרה לכך. קוניונקטורות דיפלומטיות שיסודתן רק במשחק המסובך של הפוליטיקה המיניסטריונית – כגון ההסכם שבין צרפת ואנגליה כנגד רוסיבה בימי נאורינו, – יכולות לעורר בפוליטיקה הקולוניאלית זעזועים, שאלמלא הן לא היו באים לעולם, מצד שני עלולה תסבוכת פוליטית גם להחליש ואף להשבית לפעמים תהליכי-התישבות שיש להם שרשים עמוקים בגורמי הכלכלה. הפוליטיקה הלבנה של אוסטרליה ( White Australian Policy ) והאמצעים הנמרצים מצד קליפורניה כנגד הגירה מאסיה – דכאו מאד את תנועה ההגירה היפנית, או הטו אותה לקוריאה, אעפ“י שבתנועה זו פעלו ופועלים גורמים סוציאלים עצומים. גורם חיצוני אחר – והוא קבוע למדי – המרפה את מלהך התנועה של ההתפתחות הקולוניאלית, הוא – תנאי האקלים והטבע של הארצות הקולוניאליות. אמנם אף גורם זה גמיש הרבה יותר מאשר דמו בתחלה. עוד לפני 80 שנה לא נמצא אדם (ואף לא חכם-כלכלה מרחיק-ראות כפרידריך ליסט) אשר יעלה על דעתו את האפשרות לפתח תעשיה מודרנית בארצות הטרופיות והסובטרופיות, שנחשבו רק למקורות של חמרם גלמיים. אולם לאור התפתחות התעשיה ההודית מאז ועד עתה, או לאור הנדידנה החזקה של ענפי-התעשיה אמריקניים מסוימים מחלקן הצפוני של ארצות-הברית לחלקן הדרומי, זה עשר שנים בערך, – אנו באים לידי מסקנה אחרת לגמרי. – בכל זאת קיימים גבולות מסוימים לכושר הסתגלות זו, והם נראים לנו עד היום כגבול בל יעבר. תוצאת הדבר היא שהערך היחסי שיש לסוג מסוים של פעולת התישבות במסגרת הכללית של התנועה הקולוניאלית, הולך ומשתנה עם השתנות מבנהו של המשק העולמי למשל: איי האנטילים הבריטיים, שהיו פעם אבן-החן היקרה ביותר בכתר הקיסרות הבריטית ותפסו את מרכז הכובד בכל העושר הקולוניאלי, ירדו ממעלתם כמה וכמה מדרגות, ואף נעשו לטורח ולמקור של דאגות לקיסרות הבריטית. לעומת זאת עלה במאה האחרונה ערכם של שדות הנפט והקאוטשוק, במידה שהלכו ונתפתחו תעשיה האוטומובילים והשמוש בשמני דלק. וכשם שעם גלוי שטחים חדשים ע”פ האדמה, שלא נודעו עד כה, אין הארצות הישנות נעלמות, כמובן, מהמפה הגיאוגרפית, ורק ערכן היחסי משנתה, – כן גם הולך ומשתנה הערך היחסי של המושבות – ואתו היחסים ההדדיים בינן לבין עצמן ולבין אירופה, – במידה שהולכים ומשתנים תנאי ההתפתחות של המשק העולמי. ברור שכל הגורמים המגבילים והמסבכים ממין זה אינם מערערים בשום פנים ואופן את היסודות שהונחו בתפיסת סקירתנו זו, ואולם הכדאי לבסס על סמך זה נסיון חדש בתאור הדמות הקולוניאל-היסטורית? מבחינה זו הננו תמימי דעים עם ההיסטוריון וודרו וילסון ( Woodrow Wilson ), הכותב במחקרו על מהלך ההיסטוריה האמריקנית לאמר: “נקל לערוך את רשימת כל הכתבים המחוזיים, מאשר למצות תוך הכרוניקה את הפרשה הסוציאלית של מחוז אחר, ואם כי הקל ביותר הוא גם הטפל יותר, נקל לסדר קטלוג מאשר להראות מה הם הכחות החיוניים ומשאות-הנפש אשר פעלו בשעת חבור הספרים, המנויים בקטלוג”. לעומת זאת יש להדגיש בפירוש, כי בעקב השיטה אשר נקטנו יתבלט בסקירנתו זו שנוי-ערכין בהרכב הכללי של הענין הנדון. הקבלת הסקירה הזאת לעומת התפיסות הישנות – מבליטה במבנה הכללי כמה הבדלים מפתיעים. ההיסטוריונים המדיניים מוכרחים לייחד לכל אחת מהאומות הישבניות פרק בפני עצמה. ספרד ופורטוגל תופסות ע"כ במחקריהם מקום גדול בלא שעור. לעומת זאת מצומצם ביותר המקום שנהגו לייחד להתפתחות הפנימית של הגורמים הסוציאליים והכלכליים במושבות. מלבד זה הנה בנוסחה הישנה אין הפרשה הקולוניאלית בעיקר אלא פרשת מלחמות ושלטון, בה בשעה שבסקירתנו זו מובאים שני החזיונות של התנועה הקולוניאלית, והמקום המרכזי נתייחד לפרוצס ההתישבות גופה. לא שאפנו בשום פנים לשוות לסקירתנו אופי של ספר למוד ולחרוז בו ככל האפשר את כל התאריכים והעובדות. אף רחוקים אנו מלהאמין בפא זה – שאין כל שגיאה בתאריכים שלנו, אז שבכל העובדות אשר צוינו בספר זה לא תמצא אף אחת שאפשר להטיל ספק בכוח-ההוכחה שלה. נסינו בעיקר לעמוד על הסיבות הגדולות ולהאירן מבחינת כמה פרטים אופיניים. יתכן שסקירתנו זו תתן מקום לטעון שהפרזנו במקצת בהערכת הידיעות האלמנטריות של הקורא. בחומר-הידיעות, הנוגע להתפתחות המשק והחברה של אירופה בתקופותיה השונות, מסתמכת סקירתנו בעיקר על החבור החשוב (הרכושנות המודרנית) פרי עבודתו של מורי פרופ, ורנר זומברס. עם כל חלוקי-הדעות הרציניים שבינינו מבחינה עיקרונית והסתכלותית – רואה אני ביצירה זו אחד ההישגים הגדולים במקצוע ההיסטוריה האוניברסלית, שקיומו מובטח לו לעתיד לבוא. מערב–הודו – האיים האנטיליים של אמריקה.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/246

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p58/m247.txt

עזרה בצרות

משה ליב לילינבלום

742539

עזרה בצרות עזרה בצרות / משה ליב ליליינבלום זה איזה שנים, אשר טובי הסופרים התחילו להביט על הספרות גם אצלנו, לא כעל כלי שעשועים, אך כעל לחם העם. הספרות בפני עצמה צעדה לפנים, ותחת חקירות הפורחות באויר ושירים שאין יסודם אלא בדמיון וכבוד אנשים פרטים או חגים ידועים הננו פוגשים עתה מאמרים ושירים הנוגעים בחיי ישראל בארצנו. אבל, לדאבון לב, החיים נשארו בתבניתם הקדומה והספרות לא הועילה להם כלום. עוד עם ישראל מתמוגג בעניו ולחצו, והגלגל החוזר בעולם, העניות, עודנו סובב על אפניו כבתחלה, ולא עוד אלא שהעניים מתרבים משנה לשנה. אבל מדוע לא הועילה הספרות לישראל? אחרי כל התשובות על השאלה הזאת, שעל כלן יש לשאול: הא גופא קשיא, עלינו למצוא תשובה חדשה, שאי אפשר לשאול עוד עליה את השאלה האחרונה. אם נאמר, למשל, כי הספרות לא הועילה, מפני שאין לה קוראים, עוד נשאל: הא גופא קשיא, מפני מה אין קוראים לספרות העברית? אם נאמר, שעל כן אין קוראים, מפני שאין לבני ישראל עסק אלא עם תורתם ומסחרם ולא עם האויר המקיף אותם, נשאל עוד הפעם: הא גופא קשיא, וכן הלאה. אבל התשובה הנכונה, לדעתי, היא – כי על כן לא הועילה הספרות לישראל, מפני שלא היא היתה בעוכריו תחלה, אבל דבר יותר חזק ממנה, והיא רק עזרה לרעה, ועל כן חלש כחה לרפא את אשר הרס תקיף ממנה, ואך אז, כאשר תופיע סבה חזקה לרפא את מחץ ישראל, תוכל גם היא לעזור על ידה לטובה, כאשר עזרה לפנים לרעה. אברר את דברי. לא הספרות הישנה, כמו ספרי ההלכות, המוסר והקבלה, הביאו את בני ישראל למצבם הנורא, אבל כח עושקים בימי הבינים. הכח הזה שלל מאת בני ישראל האפשרות להתפרנס שלא מן האויר, לכונן על סלע רגלם בארץ מגוריהם ולחיות כאחד האדם, ואך אחרי שנטלו החיים האנושיים מישראל, כסה עב הענן גם את ספרותו ויוסף להקדיר עליהם תבל ומלואה בספרים ושיטות שונים. הכח הזה היה חזק מאד בשעתו; התוכל הספרות, שאין כחה אלא בפה, לרפא מכת הכח ההוא, בשעה שהרפואה הזאת דורשת כח חדש, אשר יהיה לאל ידו לתקן את אשר עות הכח ההולך לפניו? אמת היא, כי נשתנו הזמנים. הכח אשר דכא אותנו לא יוסיף עוד מעשהו בפועל 1, והממשלה מצדה הסירה כבר חקים הרבה שהיו מעיקים עלינו. אבל לאיש אשר נפלו עליו שודדים ויכוהו מכות חדרי בטן ויאסרוהו בכבלים ויעזבוהו במצב זה איזה ימים אינו מספיק עוד מה שיבואו אנשים טובי לב וינתקו מוסרותיו; כי כחו אשר עזבהו לא ישוב לו על ידי הסרת הכבלים לבד. לאיש כזה דרוש שיבוא לעזרתו איש אשר יקימהו מן הארץ, ישכיבהו על מטה ויתן לו במשך איזה ימים דברים שונים אשר על ידם יוכל לשוב לאיתנו. כן הוא, אחי העניים, לנו נחוץ כח מחוץ אשר יבוא לעזרתנו, ובלעדיו אין לנו תקוה. זה עשרות שנים אשר אנחנו מחכים לכח כזה, אך אחרו פעמיו לבוא, מפי כל אנשי הצדק וטובי הלב הננו שומעים אך קול אומר: “הרפו הכבלים”, אך אין אומר: “תמכו את המוכה, כי הכבלים הלאוהו ואין בו כח לעמוד על רגליו!…” שונות הן פרנסות איש ואיש במדינה: זה מתפרנס מעבודת האדמה, זה – מחרושת-המעשה, זה – מאומנותו, זה – ממסחרו, זה – מהשכלתו וזה – מעבודה של שרות, כסרסרות או עבודת-עבד. כל מי שיש מוח בקדקדו יודע ומבין, שכל הפרנסות האחרונות תלויות בשתים הראשונות: כל מקום שיש עבודת האדמה וחרושת-המעשה כל צרכן, שם יש אפשרות לאומנים וסוחרים וכו' למצוא גם הם לחמם, אם אך לא ירבה מספרם יותר מדאי; וכל מקום שאין עבודת האדמה וחרושת-המעשה, שם אין מלאכה לאומנים, אין מסחר לסוחרים וכו‘. עוד יש יתרון לשתים הראשונות על האחרונות. האומן, הסוחר הקטן, המתפרנס מהשכלתו והסרסור אינם יכולים לעבוד אלא בעד בני עירם בלבד, ואם במקרה יתרבו בעיר אחת עשרה אומנים, סוחרים קטנים וכו’, אז יקרם אחת משתי אלה: או שעשרה מהם יצטרכו לגוע ברעב, או שעשרים או שלשים מהם יוכרחו לחיות חיי לחץ מפני ההתחרות; מה שאין כן בשתים הראשונות. אם יתרבו עובדי אדמה ופועלים בבתי חרושת-המעשה אין בכך כלום, כי אין פרי עבודתם תובע מקום מיוחד, אבל כל העולם כולו קולט אותו. לעבודת האדמה יש עוד יתרון, שכל ההתחרות שבעולם לא ישללו מבעליה את האפשרות לעבוד. מתוך שידים חרוצות וחרושת-המעשה יכולות להתגבר גם על הטבע, לפיכך אפשר לעובד אדמתו להוציא לחם מן הארץ על ידי אמצעים ידועים גם בשנות עצירת הגשמים, ואם כן פעולתו אתו תמיד, וגם ההתחרות היותר גדולה אינה יכולה אלא להוזיל מחיר פריו, אך לא להושיבהו במצב של חבוק-ידים ואפס מעשה, כמו שיקרה לפעמים אצל הפועלים, שמפני רבוי ההתחרות אין להם עבודה כל עיקר לזמן פחות או מרובה. כל מיני הפרנסות שזכרתי נמצאות גם בין בני ישראל שברוסיא, אבל מתוך שהטפל אצלם מרובה על העיקר, כלומר: ארבע האחרונות מצויות יותר הרבה משתי הראשונות, לפיכך הרי הם דומים לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין ורוח קלה, הבאה במקרה צדדי או בהחדשות המתגלות יום יום בסדרו של עולם, כהתיסדות מסלת-ברזל חדשה או חק חדש וכו' – הופכת את פרנסתם על פניה, ועניי ישראל מתרבים מיום ליום. עובדי אדמה להוציא לחם מן הארץ מעטים בנו ונער יכתבם. מלבד איזה קולוניות בשתים שלש גובערניות, שאדבר על אדתם להלן, אין עובדי שדות בנו. האמנם רבים בליטא עובדי גנות המוציאים ירקות ומיני לפת מן הארץ. היהודי העני בליטא חוכר מאת הנוצרי כברת ארץ וזורע שם כל מיני ירק ופרי האדמה, והוא ואשתו ובני ביתו עובדים את העבודה הזאת מחדש אייר עד סוף חדש תשרי, שם תעבודנה גם בתור פועלות נשים יהודיות משעה 6 בבקר עד שעה 9 בערב ומקבלות שכרן בערך 20 קאפ' ליום. אך הירקות גם הן אינם אלא טפל ללחם, ומפני סבות שונות, שעל פיהן אין הירקות ההן עוברים ממקום למקום אלא נשארים במקומם למאכל ליושבי המקום, בעת שהאכרים מוציאים ירקות כאלה במדה עוד יותר מרובה, אי אפשר שתמציא העבודה הזאת פרנסה לבעליה כל צרכה, ועל כן לא יפלא אם הפועלות שזכרתי מקבלות שכר מועט כזה. רבים בני ישראל, אשר בכל חפץ לבם היו עובדים בבתי חרושת-המעשה, אך רוסיא בכלל היא ארץ עבודת האדמה, וחרושת-המעשה לא נתפתחה עוד בה. נוסף לזה רוב הערים אשר בהן תפרח חרושת-המעשה ברוסיא, כמו המקומות הנקראות בשם הגליל המרכזי והגליל למכרה המתכיות, סגורות הן לפני בני ישראל. וכבר ראינו מה שקרה להפועלים מבני ישראל באחד בתי חרושת-המעשה בפטרבורג (המליץ שנה זו, גליון 5 צד 100). ונשאר להם אך למצוא עבודה בערים מספר שיש בהן בתי חרושת-המעשה, כביאליסטאק, לאדז, אשר, כפי הנשמע, רוב הפועלים שם יהודים הם. אך כמה פועלים, מאומה של שלשת מליאן אנשים החיים כמעט כלם מן האויר, יכולים למצוא עבודה בערים מספר כמו אלה? על כן לא יפלא אם מספר האומנים והסוחרים הקטנים רב על מספר הדורשים מלאכת האומן והקונים; לא יפלא אם נראה בחיי העם הזה עניות נוראה, מחסור וחיי לחץ, מחלה ומגפה תמיד; לא יפלא גם כן, כי העם אינו יודע את עניו, כלומר: יודע הוא שאין לו צרכי חייו, אבל אינו מתפלא כלל על כך, אלא הוא מאמין שכך היא דרכן של החיים של בני-אדם הפשוטים, וכי כל באי עולם, מלבד יחידי סגולה שזכו לעושר, חיים גם כן במצב כזה. היאמין העני יושב ליטא, כי חברו אומן עני כמותו היושב בעיר אחרת ברוסיא (אך לא בליטא) משלם עשרה רו“כ ויותר לחדש שכר מעונו, משתכר בכל יום כרו”כ ומחצה ויותר, שותה תה לא פחות משתי פעמים מדי יום ביומו, אוכל בשר בכל יום, נושא בגדים שאינם טלואים, ואינו מחסר את נפשו מכוס יין, שכר, מי סעלצער וכיוצא בזה? – “לא, איש כזה עשיר הוא, יענה לי העני יושב ליטא, שהרי, לפי דבריך, משתכר הוא כחמשים רו”כ לחדש, ואני, העני יושב ליטא, אינני משתכר אפילו חמשה-עשר רו“כ לחודש”. – לא, ידידי, אשיב לו: האיש הזה עני הוא כמוך, עובד בזעת אפו כל היום, וכל עמלו לפיו, ואין בידו אפילו פרוטה אחת, ובמה איפוא עשיר הוא ממך? עבודתך אינה רבה מעבודתו וכיסו איננו מלא מכיסך; אבל הוא עני, ואתה אינך אפילו עני, אבל גוע מנוער, צל אדם אשר בחייו גרוע הוא ממת, כי לא עני סתם אתה, אבל עני יהודי יושב ליטא! ארץ ליטא רזה היא בתבואות ודלה במסחר וחרושת-המעשה, ואין כחה לשאת את יושביה, אפילו אם היו כלם עוסקים בעבודת תוצאות וכל-שכן עתה, שהרבה אלפים מישראל שבה אינם עוסקים בשום עבודה של תוצאות, רק במסחר, בעבודת משא ובתורה ועבודת שמים. אין ספק שגם בני ישראל בנפת הווייכסעל ובמדינות פולין, שגם הם אינם עוסקים לא בעבודת האדמה ולא בחרושת-המעשה, אינם במצב טוב, כי סוף-סוף אך על עבודת תוצאות יחיה האדם בכלל, ואך בזכותה יחיו גם העוזרים על ידה במסחר וכו'; אך באין אצל בני ישראל עבודת תוצאות כל צרכה, הנה “העיקר חסר מן הספר” ובמה איפוא יחיו אלפי בני ישראל? הנה רואים אנו, כי עיקר נכבד מאד חסר בחיי בני ישראל. החסרון הזה לא בא בסבת הספרות, אך בסבת כח עושקים. לא על ידי התלמוד, הפוסקים, המדרשים וספרי קבלה חדלו בני ישראל לעבוד את האדמה וכיוצא בזה, אבל בסבות היסטוריות, בכח שובבות ימי הבינים, המריעים הרעו בכל כחם, והשתמשו לרעה בכל אפשרות שמצאו, והמטיבים בתקופה החדשה הטיבו על-פי-רוב אך באומר ודברים או גם מן השפה ולחוץ, בשעה שהרפואה דורשת כח ידים, אשר יברא לאלפי בני ישראל חיים חדשים ויתן להם עבודת תוצאות. ממילא מובן, שברוסיא, ארץ עבודת האדמה, אפשר ונחוץ ביותר, שעבודת התוצאות שתנתן לבני ישראל תהיה עבודת האדמה. האמנם אומרים אמור, שאין בני ישראל מוכשרים לעבודת האדמה. אך כמה מן הסכלות יש בהחלטה זו! אפשר לומר, שעם פלוני היושב בארץ פלונית, רוח האקלים פועל עליו שהוא מוכשר יותר לדבר פלוני, מאותו עם היושב באקלים המתנגד להראשון; אבל לומר, שעם פלוני אינו מוכשר לדבר פלוני כלל – זהו הבל ורעה רבה. בעלי ההחלטה הנ"ל תמכו יסודותם על המחזה שראינו אצל הקולוניסטים היהודים, שלא ראו ברכה בעמלם. אך החלטה נחרצה כזו תעיד על בעליה שהם מהירי משפט ומהירי יאוש! אילו היו האנשים ההם מתונים בדין, היו מחליטים, שבני ישראל אינם יכולים להיות עובדי אדמה בהיותם באותן התנאים שהקולוניסטים נמצאים בהם, ודורשים הם תנאים יותר טובים, אבל לא לגזור עליהם נדוי ולהרחיק אותם מעדת עובדי האדמה. אין בכחי לברר את כל הסבות שהיו לשטן להקולוניסטים היהודים לראות טוב בעמלם, אך איזו סבות מהם ימצא הקורא בספר שכתב ה' אביגדור מקנדיא “היהודים עובדי אדמה”, שנדפס בהשחר שנה שביעית, ואחר כך בבראָשורע בפני עצמה. הספר הזה יצא מאיש נכבד מאד, קולוניסט ומורה-הוראה לעדתו בהקולוניא שהוא יושב בה, וכפי הנודע לי, הוא בעצמו עוסק בעבודת הקרקע, חורש אדמתו וקוצר תבואתה, כאשר אחיו הקולוניסטים, מבלי הבט על מה שהוא מורה-הוראה בישראל. לדוגמא אעתיק פה איזה מדבריו: “ראשית התיסדות הקולוניות מעובדי האדמה היהודים היתה בתחלת המאה הזאת התשע עשרה וכו‘. בשנת 1806 (תקס"ו) באו רבים כו’ ויבנו להם שבע קולוניות במחוז הערסאָן כו' למרות כל המעצורים וכו' וביותר דבר הוות, אשר השחית בזעף את האורחים הבאים האלה וכו' וארבע הידות מהבאים היו טרף לדבר שינוי האויר והיד החמשית נשארה לפליטה. בשנת תקפ”ב באו עוד הפעם משפחות רבות וכו‘, גם אלה נפגעו ממגפת הדבר, מפאת שינוי האויר, כאשר כן הפגיע גם אחרי כן בהבאים בשנת ת"ר כו’. המסע בשנת תקס“ו והמסע בשנת תקפ”ב וכו' (שמעו, קוראים!) לא היו למען יקבלו חופש מחובת עבודת-הצבא, כי בימים ההם לא עבדו עוד היהודים בצבא במדינת רוסיא. (צד 6)… בשנת תקצ“ח-תר”א יצאו עוד הפעם רבים מאד מכל מחוזות מערב רוסיא ממעמד עירונים למעמד עובדי אדמה, ויכוננו להם קולוניות כו' אם על שדות קנוים להם בכסף מלא מאת אדוני הארץ, או על אדמת הממשלה על פי החקים הכוללים וכו' ויכוננו עוד שלש-עשרה קולוניות במחוז יעקאַטערינאסלאַוו. המסע הזה השלישי היה גדול מאוד וכו' אלה הבאים בפעם השלישית היה עיקר מטרתם על-פי-רוב קבלת החופש והנחה מחובת הצבא וכו' אמנם גם ראשי הקהל מהערים כו' בראותם כי חוב מס הצבא מהיוצאים נפל על הנשארים כו' עד אשר נאלצו רבים לעזוב את ביתם ונחלתם, ולבא שנית במעמד הסוחרים ובמעמד העירונים וכו' עד אשר באחרונה, על פי הערות 1, 2 לסעיף 1420 חדלו מסעות היהודים אל הקולוניות עד היום הזה (7–8)… והמפקחים לא הוציאו עליהם ההוצאות כראוי כו' ויאלצו לבנות להם בתים מחדש, והמפקח… השחית סך עצום אשר הפקד תחת ידו למשמרת מכסף עובדי האדמה. אמנם שרי הועד אשר למשפט ישורו לא כסו על חטאתו ומסרו דינו לבתי-המשפט הגבוהים וכו‘. רבים (מהקולוניסטען) קבלו מהממשלה אותות כבוד כו’ מכתבי תהלה ותשורה מאתים ושלש מאות רו“כ לאיש איש כו‘. אמנם כמו כן רבים, למורת רוח עמלם ויגיעם ועבודתם הרבה, נתרוששו כו’ על ידי מגפת הבקר, שנות בצורת והשחתת יבול הארץ על ידי האויבים הנוראים למין האדם כו' הלא המה: הנמיה ושרץ העוף (שם)… ובכן קבלו היהודים עובדי האדמה במחוז חערסאָן ויעקאַטערינאָסלאוו ארבעים ארבעים כברות ארץ (דעסיאטינות) לכל משפחה; אמנם מארבעים כברות ארץ אשר תקבל כל משפחה לא תמצא לחרוש ולזרוע אך שש כברות ארץ (צד 10). הקולוניסטים האשכנזים והמענאניטים אשר בארץ רוסיא ובסאַראבי קבלו אדמה במיטב הארץ על חוף הים ושפת הנהרות הגדולות, ארץ השפלה והעמק, אשר שם הגפן הטוב יתן פריו, הטאבאק ועץ תולעת המשי – את יבולם, לכל משפחה ששים כברות ארץ וכו' ולכן עתקו וגם גברו חיל וכו' ועובדי האדמה היהודים, הרחוקים מהחוף והערים, יקבלו אך החצי בעד תוצאות יבול אדמתם וכו' (צד 12)… ומה איפוא יעשה היהודי עובד אדמה בכברת ארץ אחת או שתים, אשר יגיע לחלקו? אם לזרעה חיטים ושיפון, זרע הדוחן ותפוחי אדמה לשבור רעב ביתו? או יזרענה שעורים ושבולת-שועל למרעה בהמתו, אשר יעבוד בה? מאין איפוא יקח חובות הקהל והוצאות ביתו וצרכי החיים הנחוצים, המרובים בעתות האלה?” (צד 13)… הדברים האלה, אשר העתקתי אות באות מן הספר הנ"ל, יפיצו אור מעט על חיי היהודים עובדי האדמה ועל הרבה סבות אשר היו בעוכריהם, ויוכיחו ברור, כי כל אלה שהחליטו על פי אחרית הקולוניות האלה, שאין בני ישראל מוכשרים לעבודת האדמה, לא היה להם כלל על מה שיסמוכו, ואם כן נחזור להיקש הגיוני פשוט: האדם מוכשר לעבודת האדמה, היהודי אדם הוא ואם כן גם הוא מוכשר לעבודת האדמה. הרי החולה, הצועק באין אומר ודברים, לפנינו. החולה הזה הוא עמנו, עצמנו ובשרנו, או יותר טוב: אנחנו בכבודנו ובעצמנו. הרי רפואתו, או יותר טוב, רפואתנו, גלויה, אך הרפואה הזאת כבדה היא ממנו, דורשת כח ידים להרימה ולתתה אל ידנו; אל הכח הזה עיני החולה נשואות בבלי דעת נפש זה ימים רבים… בצר לו ממכאוביו ומעניו נשא החולה עיניו אל ההרים. “מאין יבא עזרי?!” – קרא ביאוש. יום אחר יום עבר, ישועות בל נעשו להחולה, ובעצמת מכאוביו עודנו מתהפך בחליו ונואש מטוב… והכח ההוא טרם הופיע! לשמחת לב אלפי אובדים ונדכאים בענים, לשמחת לב כל המיצר בצרת אחיו, לשמחת לב כל שונאי קנוניוּת ורמאות ואוהבי יגיע כפים, החל הכח הזה להתפתח ויש תקוה כי בקרוב יראה פעלו עלינו. החברה “חברים כל ישראל” נכונה לקנות שתי מאות אלף דעסאַטינות קרקע (כל דעסאַטינא ַמחזקת 2400 סאזשען מרובעים) ברוסיא, במחיר ששה מילליאָן רו“כ ולהושיב עליהם עשרת אלפים משפחות מבני ישראל ברוסיא לעבוד אותן, ומלבד זה תתן לכל משפחה ארבע מאות רו”כ במזומנים לקנות להם כל צרכיהם לעבודת הקרקע. הכסף הזה, העולה לסך אלף רו"כ לכל משפחה, יבא לידי גביה מכל משפחה במשך חמשים שנה, מלבד עשר שנים הראשונות, שבהן לא תקח החברה מאומה מאת עובדי הקרקע. (מכתב העתי “נאָוואַראָססיסקי טעלעגראַף”, נו' 1044 במאמרו של ה' אשכנזי מפאריז). ה' אשכנזי מסופק אם יתעוררו היהודים לקול קריאת החברה, אך הספק הזה אין לו מקום, לדעתי. לוא אך יצלח בידי החברה להפיק רצון מאת הממשלה בנוגע להתנאים אשר על פיהם תחפוץ לקנות את האדמה מיד הממשלה, אז אין ספק כי היהודים אשר כבר נלאו לשאת משא ענים ידעו ויבינו מה טוב להם, וגדודים גדודים יחלצו לעבוד את האדמה. ומה שנוגע להסבות הבלתי תלויות בדעת היהודים, הנה, אם דברי הנסיך גארטשאקאוו, אשר אמר במושב הקאנגרעס בבערלין ביום 16 יוני: לבלי השוות את יהודי ברלין וכו' ליהודי סערביא, רומיניא ואיזה מחוזות רוסיא אשר לפי דעתו, באמת, הנם לשוט ליושבי המקומות ההם (הפארטאקאל נומר 8 למעשי הקאנגרעס הנדפס בהוספה למה"ע “גאלאס”), אינם דעת עצמו לבדו, אך דעת רוב שרי הממשלה או כלם, אז יש לנו רשות לקוות, שהממשלה מצדה, לא לבד שלא תפריע את החברה לקרוא דרור ליושבי ארצה מן השוט אשר בצדם, אבל עוד תתאמץ לתת ידים להחברה להוציא לאור את פעלה. אם אך תוכל החברה להוציא לפעולת ידים את עצתה הטובה, אז יש לנו הצדקה להיות בטוחים, כי הקולוניות שתיסד החברה “חברים כל ישראל” יובילו יותר אל המטרה מן הקולוניות שיסדה הממשלה, מפני הסבות שאבאר: א) שרי הממשלה בעת ההיא היו להם שתי מטרות בכוננם את הקולוניות ליהודים: הטבת מצב היהודים וישוב ארצות נשמות ברוסיא, ועל כן נלחצו לתקן תקנות וחקים שונים גם לטובת המטרה השניה, אשר אולי היו לשטן לפעמים להמטרה הראשונה; אבל החברה אין לה אלא מטרה אחת: להיטיב את מצב היהודים, ואך ההטבה הזו תהיה לנגד עיניה תמיד ולא תט מעליה ימין ושמאל. ב) אי אפשר היה להממשלה אז שלא תחשוב במקצת את היהודים הקולוניסטים, וביחוד אותם שנהיו לקולוניסטים בשביל להתפטר מעבודת-הצבא, – שכל חפצם בעבודת האדמה אינו אלא למראית העין, כדי להונות את הממשלה וליהנות מנכסיה ומהנחותיה בערמה, ועל כן הוכרחה לחוק שלשלת של חקים לגדור בעד ערמת היהודים, והשלשלת הזו כפתה את ידי הקולוניסטים היהודים לבלי יעשו חיל בעבודתם, שהרי רבוי החקים בעניני מסחר ועבודה גורם להם שלא יפרצו כראוי, כידוע גם לתינוקות של בית רבן מספרי הלמוד. ג) כשם שהממשלה לא האמינה בתמימות היהודים, כן גם המון היהודים לא האמין ששרי הממשלה יעשו דבר לטובתו. ועל כן בבלי דעת ובבלי תבונה חשד לחנם את הממשלה, שהיא פורשת רשת לרגליו בישוב הקולוניות, ושהיא זוממת בזה או להעבירו על דתו (סבה מספקת לההמון לבאר על פיה כל חק חדש הנוגע ביהודים) או מחשבה אחרת לרע לו. לפיכך לא נתעוררו לקול הממשלה רק אנשים חכמים ומבינים, או כאלה אשר בקשו להטיב מצבם האיום, או בחפצם להפטר מעבודת-הצבא. אבל אם יוכנו קולוניות מקופה פרטית של בני-ברית ימשכו יותר את לב ההמון ויפיחו אמון בלבו להאחז בארץ ולעבוד את האדמה. ד) החברה תתאמץ בלי ספק למנוע כל מפריע אשר יוכל להיות לשטן להקולוניסטים בעבודתם, בהצלחתם, בהשכלתם ובאורח חייהם: בלי ספק תשים לב אל המופתים הנזכרים בספר “היהודים עובדי האדמה” הנ"ל, אשר יראו ברור, כי עשרים דעסאטינות מעטים הם למשפחה (דבר זה הוכיח גם הפראפעססאר יאנסאן); ישתדלו שלא יהיה שום יחס ישר להקולוניסטים עם הפקידים בכל דבר הנוגע לעבודת-האדמה ולא להאזרחית, אבל תכונן כל משטרי הקולוניסטים תחת השגחת אנשים הידועים לה לאנשי יושר, הם הם יהיה להם יחס עם הפקידים כשיצטרכו לכך, וכדרך שמתנהגים גם הקולוניסטים האשכנזים, כדי שלא יהיה עסק להקולוניסטים עם פקידים ממין הידוע; שהקולוניות תהיינה קרובות לפרשת דרכים: אם לדרכי מסלות הברזל, או לדרכי הנהרות נושאי ספינות תבואה; שהקולוניות שתיסד החברה תהיה בהם ממדת הערים, מפני שהעברי רגיל לחיות חיי עירוני, ולא חיי כפרי, ולהשיג דבר זה עליה להשתדל שישבו בכל קולוניא הרבה משפחות, ושלכל קולוניא יהיה לה מורה הוראות, בית-תפלה, מרחץ, רופא, בית-מרקחת, בית-ספר, וכיוצא בזה דברים הנצרכים לכל עדה ועדה. עזרה בצרות נמצא מאד! אלפי משפחות הגועים עתה ברעב ימצאו מעתה לחמם בנחת ובהיתר ויהנו מפרי כפיהם על אדמתם. אחריהם ימשכו גם מאות בעלי-מלאכה, אשר במקומם לא מצאו לחמם, להיות לעזר לאחיהם עובדי האדמה ולמלא צרכי חייהם. אלפי יהודים יחלצו מרעב, ממצוק, מקור, ממחלה, מיאוש, משמוע בכי עוללים ללחם ומצרות רבות ורעות! החברה בפעלה הגדול הזה תגול חרפה מעל הלאום כלו, אשר משנאיו יאמרו עליו כי לא יצלח רק למסחר, לבערזע ולסרסרות וכו' אך לא לעבודת האדמה, ותוכיח לעין כל, כי לוא גם היה אמת, כי כל בני ישראל הם לשוט לשכניהם, הנה אין בני ישראל עצמם אשמים בזה… ואלה, אשר בני ישראל יאכלו את בשרם, אך פרי מעלליהם מאז יאכלו… היצאו גם אחינו עשירינו ברוסיא לעזרת אחיהם ליסד קולוניות? האם יעזבו רגע את קרירות-רוחם לדאוג גם בעד עמם? הישכחו רגע את עסקיהם, חכירותיהם וקבלנותיהם, את בגדי נשותיהם שהם מפארים במדה נוראה, את סוכנותיהם ושאר תענוגותיהם, להשלים את הכסף החסר לדבר הגדול הזה, או לתת להוצאת-הדרך להאומנים אשר יאבו להתפרנס באמונותם על יד הקולוניסטים? – מסופק אני מאד… מי יתן והצליח הדבר ביד החברה לבדה, ולא יצטרכו בדבר הזה לעשירי יהודי רוסיא. על הספרות החובה לעזור לטובת בני ישראל עתה, כאשר עזרה לפנים לרעה; על מה"ע העברים החובה לפרסם דבר זה ולהוכיח תועלתו הגדולה לבני ישראל; ועל הרבנים והמשכילים החובה לעשות רשימה מכל המשפחות אשר יאותו להעתיק אהלם ולעבוד את האדמה. בטוח אני, כי אחינו העניים, בכל מקומות מושבותיהם, יגילו לדבר הזה ובכל לב יתנו אזן קשבת לקול החברה לטוב להם ולבניהם אחריהם. באנחה נזכור עתה את הימים ההם, שבם דמינו, כי קרובים אנו אל המנוחה.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/247

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p141/m248.txt

זֶמֶר

רחל בלובשטיין

241180

זֶמֶר בֹּקֶר וָעֶרֶב לְךָ וְעָלֶיךָ, לְךָ וְעָלֶיךָ שָׁרוּ שִׁירָי: סַעַר וָדֹמִי, צַהַל וּבֶכֶה, פֶּצַע וָצֹרִי, נַחַת וּדְוָי. יֵשׁ לֹא הִבְחַנְתִּי קוֹל מַעֲנֶךָ, יֵשׁ וְנִתְּקָה הַשַּׁרְשֶׁרֶת כִּמְעַט, רֶגַע – וְשָׁבוּ וְשָׁרוּ עָלֶיךָ, שָׁרוּ עָלֶיךָ, אַהַב וּשְׁאָט. לְךָ וְעָלֶיךָ, לְךָ וְעָלֶיךָ – זֶמֶר יָחִיד הוּא לְאֶלֶף כִּנּוֹר; סַעַר וָדֹמִי, צַהַל וּבֶכֶה, פֶּצַע וָצֹרִי, אֹפֶל וָאוֹר. ניסן תרפ"ח את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/248

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p141/m249.txt

בַּלַּיְלָה בָּא הַמְבַשֵּׂר

רחל בלובשטיין

241180

בַּלַּיְלָה בָּא הַמְבַשֵּׂר בַּלַּיְלָה בָּא הַמְבַשֵּׂר עַל מִשְׁכָּבִי יָשַׁב, בָּלְטוּ עַצְמוֹת גֵּווֹ אֵין-שְׁאֵר, עָמְקוּ חוֹרֵי עֵינָיו. אֲזַי יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבַּר הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן, שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר תָּלוּ יְדֵי הַזְּמָן. אִיֵּם עָלַי אֶגְרוֹף רָזֶה, נִשְׁמַע לִי צְחוֹק זָדוֹן: אָכֵן יְהֵא הַשִּׁיר הַזֶה שִׁירֵךְ הָאַחֲרוֹן! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/249

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p155/m250.txt

יונים צלויות

יצחק ליבוש פרץ

425644

יונים צלויות הרשוני לגלות את הלוט; להראות לכם, כי הקופסא נפתחת בנקל, כמעט מאליה; שאינני חפץ להאפיל ולהסתיר ולא כלום. האין לי, מורי ורבותי וחברי הנאים, הצדקה לקרוא לכל רעיון נשׂגב, לכל חלום טוב, לכל שירה טובה ותקוָה טובה לעתיד לבוא – ­­­­­­­­­­ בשם יוֹנים? בשם יונים זכּוֹת, צחות ולבנות? הלא יונים, יוני-חופש הן, יונים מתעופפות למעלה, למעלה באויר הנשמות! אביהן הצער, צער העולם, צער הלאום, צער הספירה או צער האדם: אבל היונים יונים ממש, יונים חיות! אינן יודעות עוד את השובך ואת מרמת השובך וגניבת היונים; ולא התעלל, ולא התעמר בהן עוד איש, ולא נמכרו במקולין בשוק, ולא נשחטו – להצלות… אבל המעשׂה, שכבר נעשׂה, ונפשנו לא נמלאה בו; המעשׂה, שהתגשם בו, כביכול, הרעיון הנשׂגב, התקוָה הטובה, הבשׂורה הטובה או החלום הטוב, – האין לי הצדקה לקרוא לכל הנעשׂה, שידי אדם גס ממשמשות בו, שאנשי השוק עושׂים בו פרקמטיא – בשם יונים שחוטות וצלויות? האין המעשים יורדים אל השוק ונעשׂים לפרקמטיא – מיראת-שמים ויראת-חטא עד הכפירה וההפקר? מחכמה וביקורת עד כל מיני יופי? המעשׂים שנעשׂו אינם מתעופפים עוד במרומים; אינם חיים עוד! התגשמו והיו לבשׂר , ונתחב הבשׂר על השפּוּד, ונצלה, ובני אדם יושבים מסובין ואוכלים, ונהנים, ומברכים את מפריחי היונים, שהיו רוגמים קודמים לזה, ושוחטים או מפילים לבור… ואי אפשר אחרת: המעשׂה אשר יִטהר כהרעיון שהתגשם בו יהיה המעשׂה האחרון, שאין עוד אחריו כלום! היום אשר יהיה בו המעשׂה הטהור לא ירד עוד ולא יכבה, ויהיה היום האחרון! והדור אשר יעשׂה את המעשׂה, לא ימות עוד, כי מפרי עץ החיים אכל וחי לעולם! זאת תורת ההשתלמות: המעשׂים משתנים וחולפים ומפנים מקום למעשׂים טובים מהם, עד שיבוא הטוב בהחלט, אם יבוא! כבה יום, אות הוא, כי היו צללי יום; ורד היום לפנות מקום לטוב ממנו, לבהיר ממנו! ואם אני הולך למות, אות הוא כי לא יכולתי לחיות, ועלי לפנות מקום לבני, אולי ייטיב לחיות ממני – – – ומעלה אני על לב את חלומותינו על דבר ההשׂכלה! ולאו דוקא יונים! ההשׂכלה – נשר, ההשׂכלה גם בת-שמים היא! הלא כה שר אד"ם, שר גורדון, הלא כה ענתה אחריהם המקהלה – בחורי הישיבה וחובשי בית-המדרש! “קומו צאו מתוך ההפכה” ולכו אל העולם המתוקן! “התעודה עם הפטיש הדופק”, קול “גוֹלדנפאַדן” נשמע: עורו! שם האור, שם הולכות ונפתרות כל החידות, שם תשובה על כל השאלות, החיים מוצאים להם פתרונים! יונים מתעופפות! וירדו היונים אל השובך, ומשם – למטה מעשׂרה טפחים, והיו פתאום לאוָזים שמנים; לאוָזים מדדים, אבל אינם עפים מרוב בשׂר ושומן ומקוֹצר ומעוּט הכנפים… ונצלה האוָז, והיו נתחים שמנים: זכויות, אותות כבוד, ההיתר לגור בכל אתר ואתר, נדוניא בצירוף בנות עשירים, ופרנסות טובות ורבנות מטעם, והוראות שונות… וכמה עצמות נזרקו לעורבים? – – – לאהליך ישׂראל! יהי כן, ועוד הפעם יונים מתעופפות! תחית השׁפה, חינוּך של חיים… היאך? היתּכן? תינוק לומד “ויקרא”? בן ג' או בן ד' נגש תיכף ומיד אל המזבח, מפשיל את שרווּליו, לוקח מאכלת ושוחט ומַזה? ואחר כך פרשת “תזריע”, פרשת “מצורע”? היה לא תהיה! צריך לדעת אך את הלשון! ולהחיות את הלשון! הבו מיתוֹדוֹת! כי לאהליו שב המשׂכיל עם זכרונות ומנהגים. ומי שהתחיל מ“וַיקרא”, שב אחר-כך ל“בראשית” וגמר את התורה, וינקה נשמתו מן התורה, ושתה ממקור המוסר העברי, והשקיף (בלי דעת) על העולם בהשקפה עברית… ועבר מן התורה אל התלמוד ואל הפוסקים ושקע בגולה; וימצא את הרמב“ם במדבר, ונגה עליו בליל-חשכה אור הרלב”ג, ונגש אל העקדה 1, והציץ ונפגע, ונפקחו עיניו, והלך לעולמם של היינה ובֶרנֶה ואחריהם לניטשֶה, מֶטֶרלינג ולכל אשר מצא חן בעיניו… אבל התורה היתה בשורש נשמתו, התוֹך שבקרבו – המוסר הישׂראלי, והתוֹך שבתוך – השקפת-עולם ישׂראלית… ואחר כך ירדו היוֹנים-המיתוֹדוֹת למַטה מעשׂרה טפחים… מיתודות לשם פרקמטיא, בחפזון, בלקיחה ושאילה מאחרים… והאגדות – אגדות זרות ונרכבות שלא בדרך הטבע, וכללי דקדוק פחות או יותר משובשים… ולֶקח זרים, והשקפות זרות… ומהמיתוֹדוֹת הדרך כבושה לעיתונים ולבתי-הספר… והיה התינוק, שלא ינק משדי אמו, לילד, והילד לבחור, והבחור לצעיר לימים, ואינו יודע על מה הוא מצטער, אל מה הוא מתגעגע, על מה הוא סובל ונלחם, ואינו יודע את צער החרש, שכפתוהו לעבוד עבודה זרה, ואת הגלות המרה – גלות השכינה, ואת צער הנשמה – נשמת האומה… והוא מניע כתפיו ופורש והולך למקום שאין מכירים אותו, ומתחיל שם מבראשית אחרת; או, אם בעל רחמים הוא, וחסה עינו על אחרים “שאינם חפצים או אינם יכולים” 2– הוא פותר שאלת הקיבה באופן זה או באופן אחר – – – יונת-אֵלם מתעופפת – הסתדרות! האין זה חלום טוב, פרוזדור לעתיד לבוא ומפלט בעולם הזה? אורגניזציה בתוך הגושן! “כל ישׂראל אחים” ולאו דוקא בתוך הסדוּר בברכת ראש-חודש! עם מפוזר ומפורד מסתדר! מה היא ההשתלמות? ההתגברות על המקום והזמן! ואנחנו מסתדרים בלי מקום וחולמים לעתיד לבוא! אנחנו עולים למעלה מהמקום והזמן! וגם את היונה הלבנה הזאת שׂמו בשובך, ועתה, כמדומה לי, כופתין אותה לשחיטה! בעקב ההסתדרות כרוכים משגיחים על הכשרות!… בעלי-בתים, בעלי-כרס מנומסים, יושבים בראש; ועטרות שופטים בראשיהם, והם תוחבין על השיפּוּד וצולין… הם פוסקים: את זה קנה וּקרא! מזה שׂטה ועבור! זה מותר וזה אסור! וזה מוקצה! ההסתדרות – יונה – – המשמעת – יונה צלויה – – – והביקורת? הן גם לה יִחלנו? האם לא ירדה לשוק ולא נתחבה על השיפּוּד? אבל ה“אורח לשבּת” 3אומר, שאם המפה מלוכלכת–חייבים האורחים, האוכלים, ולא בעל-האכסניא. למה הם רוצים במפה מלוכלכת ומסכימים עליה? כן, אדוני, אורח לשבת! רבים אינם רוצים ואינם מסכימים, והם קמים והולכים – לאכול במקום אחר… וניגש אל העקדה – הוא הספר “עקדת יצחק” לר' יצחק עראמה, שהוא עירוּב של דרוש ופיללוסוֹפיה.  ↩ “שאינם חפצים או אינם יכולים”– הוא ציטט מאִמרת–הכנף של הרצל, שהציוניות נועדה אלה שאינם חפצים או אינם יכולים להתבולל.  ↩ “האורח לשבת”– היא חתימתו של נ. סוקולוב תחת הפיליטונים המפורסמים שלו בגליונות ערב שבת של “הצפירה”.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/250

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p164/m251.txt

מכניסי אורחים

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

1926717

מכניסי אורחים #בְּמֶרְחֲבֵי עִיר / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בִן-גריון) מַכְנִיֵסי-אוֹרְחִים אני עושה חסד עם המתים ועם החיים, בהציבי פּה ציוּן למשוּלם “מכניס-אורח” ולאשתו חיה הצדקת. משוּלם היה “בעל-בית” נודע בקיטוֹב, ממַצע בעסקי מכירת נוֹפת ונוסע לתכלית זו לרוב לעיר-המחוז ומרויח ממון במידה הגוּנה. אבל כל מה שהיה מכניס היה מוציא לאחרים. בנים לא היו לו, אבל מעולם לא היה סועד לבדו על שולחנו. על כל עני ואביון הולכי-דרך וסובבים בעיירות היה לו משפט הבכורה. הוא נוטל ידיו לסעודה; והזר, לא ידע אותו מתמול-שלשום, גם כן נוטל ידיו ויושב ואוכל עד כדי שׂוֹבע. משוּלם פּירנס עניים בביתו לא אך בימי השבת בלבד, כי אם גם בימות-החול; ובימי פסח וּמועד היו גם שנים וּשלושה אורחים סועדים אצלו. הוא לא היה בודק לנפשות, לא היה מסתכל בפני ההֵלך, אם יפיקוּ אֵמוּן, ולא היה מקפּיד בזה אם איש לא-נקי גם בבגדיו גם בבשרו היה מתאכסן אצלו. כל איש מזרע היהודים הוא בן לאבות אצילים, ואין עתה הבדל כלל בין בני השפחות וּבין בני רחל ולאה ממש. הוא אינו מיטיב את הדלים, אינו נותן משלוֹ לרעבים, הוא אך פורס מהונו של מקום, שכל קניני העולם ברשותו ושהכל ברא ויצר לקיוּם הבריות. וחיה רעיתו גם היא גזבּרת נאמנת היתה. היא משתדלת לאפות ולבשל, ואין לה נחת-רוח אחרת, כי אם למלא כל קיבה ריקה במטעמים טובים. חלק אנוֹש עלי אדמות הוא אך להקים נכשלים, לתת צדקה לכל פּושט-יד ולהשאיל לשכנות עניות כל כלי דרוש להן או אף עצים להסקה ושוּמן ליום השבת. אם השמש יאסוף נגהוֹ אז יחשך העולם. אם אין חום יתקרר ויגוַע הכל; ואם יתקשה הלב ולא ירגיש בצורך אחרים, מה ישאר עוד בחלל המציאות? על אודות אֵל “גומל חסדים”, “חונן וּמַלוה” נאמר גם ב“קרבן-מנחה”; וכי תתפּלל לשכינת-עולם, עליך לבוא לא אך בלב טהור, כי אם במידות ובמעשים. אברהם אבינו היה “מכניס-אורח” גדול, וארבעה פּתחים לביתו לכל רוּחות השמים גם שׂרה לשה קמח ועשתה עוּגות למלאכים נראים כאנשים אם בבבל אם בכנען, אם בספרד אם בשאר ארצות הגולה – אֵל עולם זן ומפרנס פּעם על ידי עצמו, פּעם על ידי שליחו. משוּלם לא האריך ימים וימת בן חמישים, ויתאבלו עליו כל אנשי קיטוֹב. חיה עוד האריכה ימים אחריו חמש-עשרה שנה וַתַּאכל את העניים משארית הונה. וּכשכָּלה זה החלה למכור את הכלים והמיטלטלין אחד אחד, כדי שלא להניח ידה ממצווֹת ומעשים טובים. וכשמתה ספדו גם לה ואנו ואבלו רבים, וחצבו לה קבר על יד קבר בעלה. תהיינה נשמות שניהם צרוּרוֹת בצרוֹר הנצח! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/251

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p164/m252.txt

נהריים: שותפים

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

1926717

נהריים: שותפים שני שותפים היו עוסקים ימים רבים במסחר אחד, חיים ויונקים ממקור-מעשה אחד, ושונים היו איש מרעהו, מה שונים! הראשון, התוֹרני וקצת מקובל, מנחם הלוי, היה איש קטן-קומה וכחוש-הגוף. זקנו לא היה מגודל, פיאותיו לא היו ארוכות ואבנטו לא היה רחב. בכלל לא היה נוהג כבוד בעצמו, כדרך יודעי-ספר או יראים ושלמים להנאתם, כי אם היה איש חי במסיבּוֹ, ועובד את ה' גם מיראה גם מאהבה. מנחם היה נוהג בטבעו ללכת בצדי-הדרכים והיה משתמט מכל עניני הקהל. גם בקהל החסידים לא היה פותח בחבורה והיה שותק יותר ממה שהוא מדבּר. הוא היה מוֹדע לה“זקן” בעצמו, וצל אותו קדוש היה הוא רואה תמיד לפניו. זהו כוחו של מנחם, להיות מצניע-לכת, לדבּר בשוּק בפשטות ושלא להסיח דעתו מן הבורא; להיות דר בתחתונים ולחשוב בעליונים. בנו יחידו דויד’ל מת בלא עתו. ברוך דיין אמת! ומי יודע דרכי השם יתברך? בודאי היו צרכים למעלה לבנו, ועל כן לקחוהו מכאן. – המיתה רק מין לקיחה היא ממקום למקום. – בעיקר הכל שייך להקדוש-ברוך-הוא, ומה שהוא נותן לנו אינם אלא פקדונות ארעיים בידינו… ביתו נשרף ב“שריפה הגדולה”. בודאי הדבר בא בהשגחה פרטית. – עוונותיו של האדם מרובים הם; וכשגובה אלהים ממנו, הוא גובה אך מעט… ה“פלונית” שלו אסתר היא חולנית תמיד. זה הדבר הוא באמת דבר רע, בשביל שנאמר: ורחמיו על כל מעשיו… ובכלל הנשים, אף היראות והתמימות, אין להן הסגולה לקבל יסורין באהבה לשמה. אבל מה יעשה אדם כלפי דין שמיא? בודאי רצונו יתברך הוא כך. ואם היא לא חטאה הוא חטא… קרה הדבר ש“גזירות רעות” באו משׂר המחוז על כלל ישראל בלוּטוֹן עיר מושבו ובעיירות אשר מסביבה. הגזירות דרשו במפגיע לנקות את הרחובות; וכל העובר על זה נענש. גם זה הוא רק נסיון, שמנסה בו קוּדשא-בּריך-הוּא את בריותיו, כדי לעורר את לבבם לעבדו. ובעיקר הלא “נקיוּת” דבר-מצוה היא, כתובה ב“שוּלחן ערוך”. – ה“גויים” כשהם לעצמם בודאי אינם יודעים מהכתוב וממה שנאמר; אבל המה עושים את הדבר כסוּמא בארובה… הגויים המה כמעט דבר של “מוֹתר” בעולם. – מובן שהם נחוצים לנו לדבר ה“פרנסה” ולעבודות קשות, כמו חפירת בורות וחטיבת עצים… אבל להני הך יספיקו גם מתי מספר… וכשהוא מדבּר בענין זה עם שמעיה שוּתפוֹ, מיד עונה לו הלז: “שיננא, התשכח, שאילמלא הגויים תחסר מסכת אחת – עבודה זרה – עם כל מפרשיה ונושאי-כליה”. מסכת אחת תחסר בגמרא, אתמהה?! מנחם ושמעיה היו שותפים, וסוחרים היו ביחד זה ימים ושנים בשערות-חזיר, שהיו קונים אותן צרורות צרורות ב“סביבה” ושולחם אותן למדינת-הים… מנחם איש אמיד היה מבית אביו; ושמעיה היה העסקן והבקי בטיב סחורה זו. מנחם גם לא היה יכול להתעסק בדברים טמאים, והיה מוסר את כל המשא-ומתן לשמעיה. שמעיה היה גם הוא מעט ירא-שמים ונזהר בדיני התורה והמצוות; אבל היה גם גנב במקצת. אל תבינו את הדברים כפשוטם, ששמעיה, הלומד משניות בכל יום וטובל את בשרו במקוה, גנוב יגנוב – הוא רק אינו עושה את החשבונות אשר לו עם מנחם כהוגן. ואם תאמרו: המוֹנה את חברו לא ינָקה; יאמר הוא: מתעמל אנכי יותר מחברי בדבר-המסחר ואיכּא כאן גם שכר-טרחה… שמעיה היה גם איש חונף לפי דרכו. אוהב היה לשתות חמים אצל שוּתפו ולשיח עמו בנפלאות האל. מוחו לא היה מסוגל להבין השגות מופשטות; ועל כל דבר שהוא שמע ממנחם היה מגרד באצבעו על מצחו וקורא: איך? איך? פשיטא! שמעיה היה אדם מכוער, חטמו קטן לגבי פניו הארוכים, עיניו שקועות, על לחיו השמאלית היתה יבּלת כעין קטנית, לזקנו חסר צבע מיוחד ורובו נאכל. שמעיה היה גם כילי גדול, מקמץ בצרכי ביתו וכעסן בשיחה עם אשתו, ולא דיבּר עמה מעודו רכות. היא היתה יפה לפני הנישואין; אבל פניה קוּמטוּ מרוב עבודה ושירוּת בבית. והיא גם ילדה בכל פעם. מה תעשה בת ישראל? הבעל הוא בעל וה' הוא אלהים. ראה שמעיה פעם שפחה נאה אחת בשכנוּתו והרגיש איזה חשק אליה. – אבל דבר זה היה אצלו “יצר הרע” גמור. לעשות עבירה בלא דררא דממונא דבר מכוער היה גם לגבי שמעיה. לכאורה לא היה יודע שמעיה איזה צורך שם בכרכי הים בשערות חזיר, – אבל מה לו לדעת זאת? העיקר שמשלמים שם פי שנים או גם פי שלושה מאשר נתן הוא במחירן לערלים הטיפשים. יודע היה שדרכם של בני-הכפר להוביל את הזיבּוּרית אל השוק ולשמור בביתם תחת כרעי המיטה את העידית. ומה עשה? חזר עליהם בכפרים, הביא עמו בקבוק יי"ש ושאל בשלום כל אחד. הוא העמיד עצמו כתם ולפתע הטה ראשו אל תחת המיטה והראה באצבעו על הצרורים המונחים שם ושאל: “מה לך שם, אהוּבי?” וכיון שקיבץ שערות הרבה ומשלוח מהכא להתם החל, אז באו לו ימי הכנה יתירה וחיבת העבודה. בחדר לפנים מחדר עשה את מעשהו. את השערות הוא מניח צרור צרור על גבי סינר לבן פרוש על הקרקע, ואת הדלת סגר בעדו, לבל יפריעוהו ילדיו. שערות לבנות, שחורות, זהובות מונחות לפניו, דקות ועבות, קלות ושאינן קלות. השׂק נשען בעץ אל הקיר ומוכן לקבל אל תוכו כל המינים האלה; וצריך לזה התחכמות יתירה, לסדר את הדברים היטב, חליפות חליפות. בנוהג שבכרכי הים, שכיון שבאים לשם השקים מלאים סחורה ניגשים הקונים לבחון ולבדוק את הסחורה, פותחים את תפרי השק בסכין עשוי לכך, מכניסים את היד בפנים ומוצאים צרור צרור ובודקים את השערות. אולם ההשערה החריפה של המוכרים מרחוק תסַכּל גם בדיקה זו למפרע ותדין בעת סידוּר השערות, באיזה מקום יפתחו האנשים הזרים את השק ואיפה יש להניח את השער היותר טוב, ושמעיה בקי היה בכמו אלה. הוא פיזר את החלקים הטובים בכל פינות השק, ושׂם את המשובח בראשו ותחתיתו. שמעיה לא היה אך שמח ב“התחכמותו” זו היתירה, כי אם גם ידע שהאמצעים האלה מובילים אל התכלית הנרצה. והן בחַשבו את חשבונותיו עם שותפו היה גם זה מכריע את הכף לגבי עצמו. אין זו לקיחה בידים, כי אם מתן-שכר. וכי אדם עושה ומתעמל בעומק שכלו ולא לו? – שמעיה הבין גם במילי-דעלמא גם במילי-דשמיא; והיה גם מבין מעט דברי חכמים ותורתם. כי חייב אדם לשבּר את היצר היה משיג. מה ששוב לא השיג בבירור זה היה ענין ה“צדקה”. בעולם יש עשירים ועניים; הללו אמנם נותנים והללו לוקחים. אבל איך אפשר לאדם בעל-בית סתם ואינו מבעלי ה“אוצרות של קורח” לפתוח את הכיס ולקחת ממנו סכום פרוטות של נחושת ולתתן לאחר בלא דבר? לבר-נש אפשר לקיים מצוות גם בלי נזקי-ממון. והוא גם הוא מקפיד תמיד לקדש על היין ולא על החלות. הוא קונה תמיד דגים ליום השבת. שמעיה היה גם כן נזהר לשרוף את צפרניו, כי חתכם מאצבעותיו, וּלצרף להם “עדים” נאמנים ילוו אותם על דרכם… הוא לא מאס בעולם הזה, אדרבה, הבין כי העולם הוא עולם, בכל זאת חשב גם לנחול מה מהעולם הבא. הוא גם היה “מעביר על הסדרה” בערבי שבתות, שנים מקרא ואחד תרגום; וכשהיה קורא בפרשת האבות, בספר בראשית, היה שמח שהוא בן לאברהם, ליצחק וליעקב. ומה היה עושה לו היה בן ישמעאל ואיתימא בנו של עשׂיו הרשע, רע-העין? ולא שׂם אל לבו כלל שהוא בעצמו מעט אכזרי הנהו וקשה-לב. ומנחם שותפו, הלא יודעים אתם, כי היה אדם כשר ואיש אחר לגמרי משמעיה. הלז הולך בדרכו והלז בדרכו ושניהם נעשו חברים לעסק אחד… על פי “השגחה פרטית” נגזר בשמים שיתפרנס מנחם ממסחר בשערות חזיר, לקיים: מי יתן טהור מטמא. ולעסוק במסחר זה היה צריך לחברת שמעיה, שהיה יודע בו ובקי בו כהוגן. ממשלת אלהים היא רבה, ובני-אדם יבינו מזה פרקים איש איש לפי מידתו… מנחם ושמעיה בודאי שונים היו זה מזה; ומובטחני שבעולם העליון זה פורש לחלקו בגן-עדן וזה מציץ מבין החרכים. אבל בעולם הזה היו בשותפות כל הימים, טהור וטמא יחד. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/252

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p24/m254.txt

בֶּלָה הַפַּאנֶנְקָה

אלתר דרויאנוב

437809

בֶּלָה הַפַּאנֶנְקָה לי. חן א מנוער ועד זקנה צד זכרוני דמויות ברשתו, ומאחורי פרגודו ישכין אותם. שם ינוחו, שם ירבצו, ויש אשר אני, אביהן, גם ידוע לא אדע היותן. אם גם תקרוץ לי אחת מהנה עין מעל לפרגוד, בסתר היא יושבת, פניה לא ייראוּ, ועל-פי קריצת עין בלבד לא אוכל הכירנה, מי היא ומה היא לי. אבל יש אשר מאי זה תבוא הרוח באחת הרובצות מאחורי הפרגוד, ופתאום תתנער מרבצה ותנוּמה תנער מעליה, אלי תצא, אל מחוּץ לפרגוד, ולנגדי תתצב לכל קומתה וצביונה. “הנני אם כי לא קראת לי”. ואל אשר אלך אחרי תלך לבקש תקונה, כנשמה ערטילאית, המבקשת לבוש לה, וממני לא תרף עד אם עליה אספר. אז תסתלק מעלי ואל מנוּחתה ואל תנוּמתה מאחוֹרי הפרגוד תשוב כבתחלה. והנה גם היא נתקה משם ויצאה אלי, – חוה. לא חוה היה שמה, אלא שבעולמי היתה היא האשה הראשונה. כל הרבקות והרחלות, כל ההינדות והבריינות שבעיירתי הקטנה רק רבקות ורחלות, רק הינדות ובריינות היוּ לי. רגע אחד, כי נתקלה עיני בהן, היו, ובו ברגע, בסור עיני מעליהן, חדלו מהיות. שבע פעמים ביום, מדי נתקלה עיני בהן, היו. ושבע פעמים ביום, מדי סוּר עיני מעליהן, חדלו מהיות. דריסת רגל לתוך עולמי הפנימי לא היתה להן; שם לא נודעה היותן אפילוּ רגע. ופתאום, ביום מן הימים, נתקלו עיני בה, כי באה לביתנו, ואחרי צאתה מהבית, אחרי העלמה מנגד עיני – לא חדלה מהיות. כולי מלאתי היותה והלום-אור הייתי כל אותו היום. ומה בכך, שאני הייתי כבן שתים עשרה והיא כבת שלושים? מי אמר שגחלת נפשו של בן שתים-עשרה אינה נדלקת מגחלי עיניה של בת שלושים? – עם ערב, – והיין אשר עברני עוד לא פג מקרבי, – אמרה לי אמא: – מה לך, בני. שאתה מתהלך היום כחולם חלום? שמא חולה אתה? – ועיניה בודקות ומלטפות אותי, את בן-זקוניה. שתקתי, כי לא מצאתי תשובה בפי. חולה – לאו, חולם חלום – הן, אבל כיצד אחלוק משהו ממנו לאחר, לו גם לאמא? במקום תשובה שאלתי אני: אמא הגם מחר תבוא כלתו של נחום טוביה הזקן אלינו? עכשיו שתקה אמא ולא החזירה תשובה לי. לא יכלה להבין, מה לי ולכלתו של נחום טוביה הזקן. לא הבינותי גם אני. ידעתי, שהחלום הנסוך עלי מידה הוא לי, והבין לא הבינותי. ומה נפלא היה החלום. רק בן שתים-עשרה יכול לטבול במקוה-אור כזה. אין אני זוכרו עוד. רוב ימים החוירוּהוּ מיום ליום עד שתם אורו וכבה. אבל עד היום לא כבה הכוכב הקטן, שהוא תלה לי בפאתי שָמי. ואולם לא עלי, – עליה אני מבקש לספר. פסוקו של נער בן שתים-עשרה קל וקצר; עד שפוסקו כבר מזומנים לו פסוקים אחרים תחתיו. היא היתה כבת שלושים, פרשה שלמה, לא קלה ולא קצרה, נגולה לפניה, ואותה אספר. ב מן העיר הגדולה הסמוכה, עיר מולדתה שלה, באה לגור בעיירתנו הקטנה, עיר מולדתו של נחמיה בעלה. ולא בלב-רצון, – בשלשלאות של ברזל ירדה לכאן. נחמיה חלה ויאנש. נחמו ונחמו הרופאים, נבאו ונבאו טוֹבוֹת, ולבסוף אחרי ירחים וירחים, הודו, כי לא יוכלו לרפוא לו. “ריאתו צמקה, – אמרו, – ואין תקוה לה”. ובצר לו התחיל נחמיה מתגעגע על עיירת מולדתו ועל בית אביו אשר עזב לפני כמה שנים ויבקש את נפשו לשוב לשם. “העיר הגדולה – אמר, – מדבר-אבנים היא ואוכלת שארית ריאתו; העיירה הקטנה טובה לגוף, בית אביו סמוך ליער ולשדות ושם ירפא לו”… מתחלה נסתה היא לסרב. בכרך נולדה ואת הכרך אהבה. את העיירה הקטנה – לא זו של נחמיה ולא אחרת לא ראתה מימיה, וירֵאָה היתה אותה יראה גדולה. קודם שנשאה לנחמיה, אמורה היתה לאחר, אף הוא קרתני, יחיד לאביו ואמו; הם לא נתנוהו לעזוב אותם ללכת אחריה לעירה הגדולה, והיא לא הסכימה ללכת אחריו לעיירתו הקטנה, – ונתפרדה החבילה. מי שיוצא מהעיר הגדולה לגור בעיירה קטנה נדמה לה, כאילו גזרה נגזרה עליו להקבר חיים. עכשיו ששמעה דברי געגועיו של נחמיה על בית אביו ועל העיירה הקטנה, חרדה כלנפשה בה מאימת הגזרה הקשה, האורבת גם לה, ובקשה לבטלה מעליה. אבל סוף-סוף נצחו שדוּלי עיניו של החולה – והיא חדלה לסרב. ובאחד מימות הקיץ קבל נחום טוביה הזקן פני אורחיו: בנו וכלתו ושני נכדיו הקטנים – אחד כבן שלש ואחד כבן חמש – ובזריזות כושלנית של זקנים הכניס אותם לביתו. ג ביתו של נחום טוביה – בשכונת הגויים, בקצה העיירה, “ליד הצלם”. כתורן על ראש ההר עומד בסוף השכונה צלב-עץ גבוה רב-ימים, מקור הגג קטן והוא הגבול: עד לו – עיר, ממנו ואילך – חוץ-לעיר; עד לו – בתים, חצרות, סמטאות, – כל מה שֵתִּקֵן לו האדם להצר לעצמו, ממנו ואילך – מרחב-יה, שדות ואפרים ויריעת יער ירוקה-שחורה, פרושה כלפי שמים ונמשכת והולכת עד למרחקים. ומרגלא בפיו של רפאל גרשון הזקן: “אני לא הייתי בונה ביתי ליד הצלם, כדי שלא לעבור כל שעה על לא תחנם, שהרי ממנו ואילך מתחיל עולמו היפה של הקדוש ברוך הוא”… ולא יחידי מישראל הוא נחום טוביה, שבנה ביתו במקום זה. גם אחרים, אמנם מעטים, עשו כמותו וקוראים להם בעיירתינו “יושבי-הקצו”. כולם על הגוי פרנסתם, וכולם פרנסתם מצויה להם. גוי הנכנס מכפרו לעיירה, דרך כאן הוא נכנס, כאן חניתו הראשונה ויושב הקצו הוא גם הראשון לקנות מאתו מה שהוא מביא למכירה – חבילה של פשתן, אגודה של זיפי-חזיר, שק דגן, לגין דבש וכדומה. כאן שותה הגוי כוס ראשונה בכניסתו לעיירה וכאן הוא שותה גם כוס אחרונה ביציאתו מן העיירה, ומשום שבאסור ולא בהיתר מוכר יושב הקצו משקאות חריפים, – “פאטנט”1 דמיו מרובים – מקום יש לו ליושב הקצו בחדר לפנים מחדר לרוות צמאונו של הגוי. ומקובל המשקה של יושב-הקצו על הגוי. “אין כמוהו, – הוא אומר, – משקה חם וטוב, והא ראיה: כוס ראשונה מחממתו וכוס אחרונה משכרתו”. יושב-הקצו יגע לדבר גויית כהלכה, כי עסקו עם הגויים תמיד, ובשבת שלהם ובכל ימי אידיהם, כשהם באים לעיירה, ביתו מלא אותם. כלל אמרו הותיקים של יושבי-הקצו: מרבה גויים – מרבה פרנסה. ועוד אמרו: הגוי ריחו רע, ופרוטתו טובה. ובימות החול, כשרוב גויים עסוקים בבתיהם, בכפריהם, רותם יושב-הקצו סוסו ויוצא לשם, לכפרים של הסביבה, ושב משם עיף ויגע, אבל עגלתו מלאה: מה שקנה בכסף מזומן ומה שלקח מן הגוי בתורת פרעון לחוב שחייב לו הוא מביא לביתו. עם רוב ימים נקשרים גם מעין קשרי ידידות בינו ובין הגוי מכרו, וביתו נעשה פתוח לו, ואפילו לא לשם הנאה. ואמנם מרווחים ביתו וחצרו של יושב הקצו ותמיד יש בהם מקום לינה לגוי, לסוסו ולעגלתו, בעיירה גופה אדם מודד אחוזתו במדת האמה; כאן “ליד הצלם”, אדם מודד אחוזתו במדה של תראמה2 ובונה לו בית מרווח. מסמיך לביתו חצר מרווחת, מפנה מקום גם לגן ירקות מרווח, והרי הוא אוכל מלפפונים וגזר משלו, סלק וכרוב גם כן משלן, ומותרות הוא מוכר לאחרים. “כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”. – נחום טוביה הוא המכובד שביושבי-הקצו. כל הגויים של הסביבה יודעים אותו, ונאמן הוא על כולם. “לנחום הזקן, – אומרים הם, – יכול אתה ליתן כסף בלי מנין ומספר; את המגיע לו יקח והמותר יחזיר”. אף על פי כן מקופחת פרנסתו זה כמה והיא פוחתת והולכת. “לשעבר, – אומרים בעיירתנו, – היו כיסיו של נחום טוביה מלאים; עכשיו הוא מניח ידו לתוך כיסו, ואינו מוצא בו כלום”. גלמודה היא זקנתו של נחום טוביה וביתו מט לנפול. ראשון עזב את הבית גדליה, הבן הבכור. כל הפיתויים להשיבו מרצונו לא הועילו: את אשתו ושלושת ילדיו השאיר כאן, והוא – הלך לאמריקה. נחום טוביה לוה את בנו עד לעבר הנהר, המקום שם פורשות העגלות לרכבת, שב לביתו עמוס אבן כבדה על לבו, וכאלו יכלו דבריו לגול אותה מעליו חזר לפני אשתו של גדליה על מה שהיא וגם גדליה כבר שמעו מפיו לא אחת: – סבור הייתי תמיד, שהוא, בכורי, עמי יגור כל ימי חיי, ולאחר מאה ועשרים שנה הוא גם יירשני: לו יקום הבית ואליו תעבור הפרנסה, המפרנסת אותי, ברוך שם, מעודי עד היום הזה. ופתאום נכנסה בו רוח שטות: אמריקה! שמא חייט הוא, כי הלך לאמריקה? שמא לחם למחיתו היה חסר, חלילה? הלואי והיו כל ישראל שבעים כמותו! – ולנחם את עצמו וגם את כלתו ואת מיטה אשתו, שישבו זו ליד זו ושתיהן מחו מרגע לרגע דמעה מעל פניהן, הוסיף ואמר: – אולי יינחם עוד וישוב… ובאמת, לאחר שנתיים שב גדליה, אבל על מנת לחזור שב. לקח את אשתו וילדיו וחזר לאמריקה. עכשיו כבר ידעו נחום טוביה ומיטה, שבנן בכורם עזבם עד העולם. פעמים היה מכתב בא ממנו, – ראה לא ראוהו עוד. ובשעה שהיתה נפשו של נחום טוביה עגומה עליו, היה מתופף באצבעותיו על השולחן ואומר למיטה אשתו: – אותי גדל אבא עליו השלום בשביל ביתו, ואני גדלתי את בני בשביל ניוּ-יוֹרק… עזב את הבית גם הבן השני, נחמיה. פעם אחת נסע לעיר הגדולה הסמוכה. עשה שם כמה זמן ושב לבית אביו כאדם “שנטלו ראשו מעליו”. ריבה יפה נזדמנה לו שם, – אותה ריבה שהיתה יראה את העיירה הקטנה, – והיא שנטלה את ראשו מעליו. לא נח ולא שקט ולבו לא ידע שלו: כמגניטין משכה היא את לבו אליה: אביו ואמו לא כהו בו לישא אותה, אף על פי שלאו בת נדוניה היתה, אלא שהיא סרבה ללכת אחריו לכאן, לעיירתו הקטנה, ולסוף הלך הוא אחריה לשם, לעירה הגדולה. מיטה בכתה, נחום טוביה לא בכה. אבל נפשו ירעה לו מאד, והוא קבל לפני ברוך דונדה שכנו וידידו: – יסר יסרני יה. בנים גדלתי – ואינם. תחלה גדליה, עתה נחמיה. כמה יגיעות יגעתי. כמה ממון הוצאתי עליו בשעתו עד שהצלתיו, ברוך השם, מעבודת הצבא. אמרתי: עמי ישב כל זמן שאני חי, ולאחר מאה ועשרים שנה יירש את ביתי ופרנסתי, שהרי גדליה לא ישוב לכאן מאמריקה. אבל רוח-שטוּת נכנסה גם בו: דוקא אותה ריבה, כאילו יחידה היא בעולם, ואין אחרת כמותה. אותי ואת מיטה עזב, ואחריה הלך. ואני זקנתי ומיטה זקנה גם היא, ואין איש עמנו לעסקי הבית אלא בתנו היחידה. וגם היא, הבת היחידה, עזבה את בית אביה, כי נשאה לגרשון-וולוול, שירש מאת אביו את הבית הסמוך לביתו של נחום טוביה, “לקח פאטנט” על שם גרישקה הרועה ועשה את ביתו בית-מרזח בפרהסיה. אמר לו נחום-טוביה: – גרשון-וולוול, זה למה לך? “הפאטנט”, דמיו מרובים, ולידי שכור זה, לידי גרישקה, אתה מוסרו. מוטב תשכיר ביתך ועמי תשב ונהיה יחדו לבית אחד. לא הסכים גרשון-וולוול והשיב: – איני אוהב שותפות. אני בשלי אתה בשלך. זמן מועט אחרי-כן פקד מלאך-המות נוהו של נחום טוביה: מיטה עזבה את הבית… ד נחום-טוביה הזקין מאד. יותר משהזקינוהו שנותיו הזקינוהו צללי ביתו שנתרוקן. זקנה של חולשה קפצה עליו. ידיו התחילו מרתתות, רגליו התחילו כושלות, ודמעתו נעשתה מצויה, “פנה אלי וחנני, כי יחיד ועני אני”, היה מפיל תחינה לפני המקום וקולו נחבא בדמעה. גן-הירקות שלפני הבית נעזב. מי יטפל בו, מי ישים עינו עליו? מיטה איננה. את הסוס הוצרך למכור, כי לא עצר עוד כוח לא לרתום אותו כהלכה, ולא לנסוע יחידי לכפרים של הסביבה. “חוששני לקריאת שמע אחרונה בביתו של חוודקה”, – היה אומר מתוך חיוך מעושה ובקרבו חלחלה אימה גדולה. אבל גם כאן, בביתו גופו, שקעה הפרנסה. הגויים התחילו פוסחים עליו ונכנסים אצל גרשון-וולוול שכנו-חתנו: שם אפשר היה לשתות בפרהסיה, שם אפשר היה גם לצעוק עד כדי צרידה, ואלו בחדרו המוצנע של נחום טוביה אסור היה אפילו לדבר בקול רם, שהרי כאן היתה השתיה שלא כדת – בלי היתר “פאטנט”. ומכיון שהגוי נכנס אצל גרשון-וולוול לשתות, כבר היתה ידו של גרשון-וולוול על העליונה גם לגבי ממכרו של הגוי. אמר גרשון-וולוול לנחום טוביה: – מה לך ולצרה זו, לשמור יחידי על הבית, שפרנסתו מועטת? מוטב, שהיית משכירו ויוצא לגור בעיירה גופה, משכים ומעריב לתפלה ומתפרנס משכר הבית. עננו פניו של נחום טוביה והשיב בעקשנות של מר-נפש: – כאן נולדתי וכאן אמות… דונדה לא יעזבני, – ולא לברוך דונדה שכנו וידידו התכוון, – לבן אחיו של ברוך, לדוד משה דונדה המורה התכוון. בנערותו גלה דוד משה למקום תורה, לישיבה, ורפאל גרשון הזקן היה אומר: “חוששני לחלול-השם; יבוא יום ויאמרו: הרב רבי דוד משה נולד וגדל ליש הצלם”… חששו של הזקן היה חשש-שוא: מן הישיבה פרש דוד משה להשכלה. ולאחר זמן שב לעיירתנו ונעשה מורה לעברית ולרוסית. ונחלקו הדעות: הללו אמרו, שהוא למד בגימנסיה ואפילו עד לידי אוניברסיטה הגיע, והללו כפרו ואמרו: לא זו ולא זו, אלא מעצמו למד הכל. “מה שקלט תורתם של ישראל, אינו דין שיהא קולט תורתם של הגויים, להבדיל”. על כל-פנים, הכל הודו, שראוי והגון הוא להיות מורה “אפילו בווילנה”. ונאה היה האיש – קומתו היתה נאה ידיו הגבריות היו נאות, קולו המלא, הלבבי היה נאה, וביחוד היה נאה אופן דבורו: פסוקים קצרים וברורים, פסוק אחרי פסוק, פעמים רק קטעי פסוקים, רק מלים בודדות אבל גם הם ברורים, ומוניטין יצאו לו בעיירתנו עד כדי כך, שקראו לו בשם משפחתו בלבד, – בפניו: אדון דונדה, שלא בפניו: סתם דונדה, – והוא היחידי שזכה לכך. אדם שספר עם חברו על דונדה, בלי תוספת שם פרטי, ידע חברו מאילו, שעל דונדה המורה, ולא על אחר ממשפחת הדונדים, ידובר. דירה קבע לו בביתו של נחום טוביה, שהשכיר לו חדר מיוחד. ותנאי התנה, ונחום טוביה שמר על התנאי: לחדרו של דונדה לא הכניס גוי מעולם. “עם יהודים-גוים, – אומר היה נחום טוביה, – יש לו עסק לדונדה שלי; עם גויים-גויים אין לו עסק”. אף-על-פי-כן, משהתחיל נחום טוביה מזקין וביתו יורד, התחיל דונדה שם לב לעסקי הבית, התחיל גם מאמן ידו ועינו לבחון חבילה של פשתן, סאה של זרע-פשתן, אגודה של זיפי-חזירים וכדומה. ולסוף חלק את יומו: קצתו להוראה וקצתו לעסקי הבית. הוא העשה עוזרו ושותפו של נחום טוביה ואומר היה נחום טוביה: – דונדה שלי אינו מניח תפילין ועתיד ליתן את הדין. אבל אדם כשר הוא, ןאלמלא הוא, הייתי זקוק לנעול דלתי ולהסתלק מביתי – - – יום מן הימים בא מכתב מאת נחnיה: הוא עומד לשוב לכאן, לבית אביו, על מנת להשתקע. אשתו ושני ילדיו יבואו הם עמו. קרא נחום טוביה את המכתב, חזר וקרא, ולא האמין למראה עיניו: נחמיה יעזוב את העיר הגדולה וישוב לעיירה הקטנה? אשתו תסכים לכך? והוא, נחום טוביה, לא גלמוד יהיה עוד: בנו ישוב אליו, עמו יהיה ואת זקנתו יסעד? ולאחר מאה ועשרים שנה לא לזר, – אמנם אדם כשר הוא דונדה שלו, אבל זר, – יקומו ביתו ופרנסתו, אשר בהם טרח כל ימיו: לעצמו ובשרו, לבנו, יקומו ולא יהיו? אלו זכתה העלובה, מיטה עליה השלום, לראות בשוב בנה אליהם, כמה היתה שמחה!… ידע נחום טוביה, שנחמיה איננו “בקו הבריאות”, ולא ידע עד היכן הדברים מגיעים. כיון שראה אותו, חרד חרדה גדולה ולבו עזבהו – כאלו שמע משק כנפיו של מלאך המות מעל לראשו של בנו, הסב רגע עיניו מנגד נחמיה והסתכל באשתו – ומיד חזרה ונעורה הטינה הגדולה שהיתה רדומה בו: אשה זו היא שהפרידה בינו לבין בנו. נסתכל בצעיף שעל פניה, בכסיות שבידיה ובו ברגע מחצה אותו גם מחשבה קשה אחרת: ודאי היא, בת-הכרך המפונקת, אשמה גם במחלתו; ודאי כדי לספק צרכיה המרובים העביד כחותיו יותר מכפי יכלתם והכשילם. ובלב קרוע ומורתח הכניס אורחיו לביתו, ולבו זה הגדיל עוד יותר את זריזותו הכושלנית. ועד שנחמיה סיים התקפה של שעול, ועיף וטבול זיעה שכב לנוח, ואשתו מזגה לו טפות להשיב נפשו, הושיב הוא, נחום טוביה, שני נכדיו על ברכיו, החליק בידיו הזקנות תלתליהם השחורים, ושתי דמעות מלאות, כבדות, גלשו מעיניו ונתלו בזקנו הלבן…. ה איני זוכר, אם בו-ביום, או לאחר ימים באה אלינו. אבל אני זוכר שאמרה לאמא בפשטות: – אני כלתו של רבי נחום טוביה הזקן. שמי בֶּלָה. תמהה אמא ושאלה כמבקשׁת לתקן: – בֵּילַה? רחבו עיניה האמוצות של האורחת, ערעור רשף בהן, ונעים אבל תקיף היה קולה כשהחזירה ואמרה: – לא, רבנית; בלה ולא בילה. זה שמי. נבוכה אמא ומהרה לתקן את תקונה: – בעיירתנו הקטנה קוראים לבלה בילה. מיד נמס הערעור בעיניה האמוצות של האורחת וחיוך טוב נגה בהן. הניחה ידה על ידה של אמא לשם פיוס והשיבה: – ובעיירתנו הגדולה קוראים לבילה בלה. – היינו הך, – הסכימה אמא בפה ולא בלב, ברי היה לה שבת-ישראל צריכה להיות בילה ולא בלה. ולמחרת שמעתי את אמא מספרת לאבא על האורחת של אתמול: – פקחית, יפת-תואר, אבל כולה לא לפי המדה שלנו… לא עזר כנגדו, חוששת אני, אלא שעטנז הכניס נחום טוביה לביתו. – שעטנז? – תהה אבא, וכדרכו סך לו מיד בענן עשנה של הסיגרה, ולא חכה לתשובה. אותו יום יום-שעור היה לו לדונדה בביתנו. אני וחברי ישבנו לפניו, והוא מודד, כמנהגו, בפסיעותיו המאוששות את החדר מכותל לכותל, מקריא לנו פסוקים בודדים מתוך התנ“ך שבידו, ואנו כותבים אותם מפיו. הוא היה אומר: “מי שאיננו יודע פסוק תנ”ך כצורתו, עם-הארץ הוא. אפילו אם למדן מופלג הוא”. את השיחה של אמא ואבא שמע גם הוא. עצר פתאום פסיעותיו, שלח מבט ארוך באמא. הפך בבת-אחת כמה דפים בתנ"ך והקריא לנו: – “לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדו”. – "שוב שעטנז? – צרבה שאלה את הנער בן השתים-עשרה. – העינים האמוצות האלה שעטנז? – - – ועיירתנו הביטה אחרי האשה החדשה, שבאה לשבת בה. כובע בראשה, אפילו בחול, כסיות בידיה, אפילו באיטליז, – “פאננקה”. קפדנית היא עיירתנו, וכל המשנה ממנהגיה ומנוסחאותיה היא מתנקמת בו. התנקמה גם באשה חדשה זו, ולא היו ימים מרובים ולא ידעה שם אחר לה. אלא – “בלה הפאננקה”. פרוש: מפונקת, גדלנית, אבל גם טרזנית מגוחכת… ו לאחר הרבה שנים, – כתר-זקנה כבר הכסיף בראשה, – ספרה לי: מילדותי נטעה בי אמי יראה גדולה מפני העיירה הקטנה, שהרוותה אותה לענה. “רחמניה היא העיירה הקטנה, – היתה אומרת, – תמיד מבקשת לרחם ולעשות חסד. וכשהיא חושדת בך, שאין רצונך, כי תגלגל עליך רחמיה וחסדיה, לא תסלח לך, ובחמה ואיבה תתאכזר לך”. האמנתי לאמא, גדלתי את היראה בלבי, ואלמלא חליו של נחמיה לא הייתי טועמת טעמה של העיירה הקטנה כל ימי חיי. אני ידעתי, שכבר נפסק דינו ואין עוד תקוה לו. אבל הוא קוה עדין, הוא רצה לקוות, שהעיירה הקטנה תצילהו, ועיניו הדועכות תבעו מאתי את זכותה של תקותו האחרונה. להכחיד את היראה בקרבי לא יכולתי, אבל גם לכבוש אותה לא יכלתי – והסכמתי. הרבה ירחים ארכה מחלתו של נחמיה שם, בעיר הגדולה, ואם לפעמים לא יחידה הייתי עמו בבית יומם, תמיד יחידה הייתי עמו בבית לילה, והרבה-הרבה לילות עברו עלי כשאני שומרת עליו ליד מטתו עד אור-הבוקר. שרה עם מלאך-המות ומצילו מידיו. שני הילדים הקטנים עלי היו גם הם. איש לא עזרני. אבא ואמא כבר מתו, אח ואחות לא היו לי מעולם. דוד היה לי, אחי אבא, ולא נשא לי, כי שלחתי מעל פני את ארוסי הראשון ולא הלכתי אחריו לעיירתו הקטנה. “אסור לרחם עליה”, אמר כשספרו לו על מחלתו של נחמיה ועל סבלי עמו, – ורגלו לא דרכה על מפתני. שוכן עפר הוא זה כבר, ואני סלחתי לעוונו. יסלח לו גם אלהים. עיפה יצאתי משם, ועיפה עוד יותר באתי הנה, כי קשה טלטול הדרך על נחמיה, ודומה כאילו פולט שארית ריאתו. יגעתי מאד. ופתאום נשבה עלי רוח מנוחה ומרגוע. ביום קיץ באנו הנה, חלונות הבית פתוחים לרוחה, לנגד עיני התלחשו שדות-בר, היער הגדול הרעיף שקט ושלוה – ומנוחה ומרגוע ירדו לא רק עלי, כי-אם גם על נחמיה, וזה כמה לא ידע הוא, וממילא לא ידעתי גם אני, שנת-מנוחה כבאותו לילה. עם בוקר פתח עיניו ו“גן-עדן” לחשו שפתיו: נדמה לו לאומלל שבאמת נפתחו לו שערי גן-עדן. טוב היה גם לי. חלצתי את עצמותי העיפות ושאלתי את נפשי: “למה יראתי? מה היה לי כי יראתי”? – ראשון החזיר לי תשובה חותני הזקן. נחום-טוביה עליה השלום, וימים רבים היתה התשובה חרותה בלבי. עכשיו כבר קהה הכאב; בשעתו הכאיבה מאד. הוא לא יכול לסלוח לי, שבגללי עזב בנו אותו ואת ביתו. הוא גם חשד שבגללי חלה בנו והגיע עד שערי מות. ואולם, הוא גם עָין אותי, שאין אני נוחה לקבל מרותה של העיירה, את נוסח חייה. מן הרגע הראשון עין אותי על כך. – ממון בעין לא הבאנו אתנו. את מעט העושר, שעשה נחמיה בשנות הטובה המעטות, אכלו קל-מהרה ימי הרעה הרבים, ואת השיירים האחרונים אכלו בכל פה הרופאים והרפואות. אבל הבאנו אתנו מלבושים ולבנים וכלים, הנהוגים בכרך. ולא אכחד: הם היו חביבים עלי, כי הורגלתי בהם, אף הזכירו לי שנות שלותי ואשרי. ואלו לזקן נראו – כולם או, לפחות, מקצתם – כמזכרת עון. ראה ביום בואנו כובע בראשי, צעיף על פני, כסיות בידי – והיו לשכים בעיניו. למחר, – לא שבת ולא מועד היה אותו יום, – ראה את המפה המגוהצת ואת הכלים היפים, שערכתי לעת סעודת הצהרים – ויהי לו הדבר כאלו בושה העטיתי עליו ועל ביתו. ואולי שלא מרצונו, אולי גם לא בכונה להכאיב, אלא שלא יכול עוד לשלוט ברוחו, הפליט פיו: “פריצים לא היו אבותי מעולם, וגם אני אינני פריץ”… והאפקה המשרתת הזקנה שכבר עברו עליה בבית זה יותר משלשים שנה ולשונה יודית כבת-ישראל, – שמעה את הגערה ונחה דעתה: אף היא לא היתה “פריצה” מימיה, והגברת החדשה לא נראית גם לה. וכחותני הזקן כך גם בתו. ולא היא, אלא הוא – גרשון-וולוול בעלה, שמשעה שנשאה לו שעבודו עליה ומפיו היא חיה. כל אימת שנכנסתי אצלם מדדוני עיניה מכף רגלי עד קדקדי, ובזהירות של הכנעה שאלו אותו: מה דעתו הוא על בריה חדשה משונה זו? והוא, גרשון-וולוול, דעתו היתה ברורה: לא רצה בי ומיותרת הייתי בעיניו. בת-כרך כמוני מה מקומי כאן, בעיירה הקטנה, “ליד הצלם”? ומה ראיתי לשטות זו, שבאתי הנה? ביתו של חתננו, בתור מקור פרנסה, גוסס; עוד מעט ינעלו דלתיו. הזקן מתעקש עדין, אבל… פרוש: זקן כמותו המות כבר אורב לו, וב“נעילת הדלתות” היה רמז, שגם נחמיה עומד למות, ולא יציל את הבית. שמעתי דבריו ולבי העלה קצף. ומודה אני: לא באמת ובתמים, אלא רק לשם קנטור, כדי להרעימו, נעניתי ואמרתי: – זהו שראיתי לבוא הנה – להחיות את הבית. עיני-החתול של גרשון-וולוול ננעצו בי, עוד רגע וגם צפרניו ינעץ בי, וצחוק רֶשע פרץ מפיו: – אַת? בכסיות שבידיך?… צחוקו של גרשון-וולוול הרעיד בי מיתר טמיר. מה שאמרתי תחלה לשם קנטור בלבד עורר בי רצון עמום, אשר לא ידעתי שם מפורש לו. על כל-פנים, מאותה שיחה ואילך התחלתי מתבוננת בעסקי הבית ונותנת דעתי עליהם. אלא שלא נתן לי אלהים חני גם בעיני האדון דונדה, שבידיו היו עסקי הבית נתונים. את ילדי חבב, היה מכניסם לחדרו ומשחק בהם, אף התחיל מלמד שם את בני בכורי ראשית הקריאה; בפני היה חדרו סגור ומסוגר. עם נחמיה לא הרבה שיחה; עמי לא דבר כלל, ואם שאלתי אותו דבר בעסקי הבית, היתה מעין רוגזה מציצה אלי מתחת לשפמו. מה עוול מצא בי? הגם הוא סלוח לא יוכל לכסיות שבידי? אן שמא הוא אומר לרשת את הבית, ואני בבואי הנה התיצבתי לו לשטן על דרכו? קשה היה לי לחשוד בכך. פשטות שכנה בפניו; סימני ערמה לא מצאתי בהם. ויהי לי יחסו אלי חידה סתומה, ואף היא הוסיפה טפה של מרורים לתוך כוסי, שגם בלעדיה היתה מרה כלענה. כך חייתי בבית, וכשהייתי יורדת לעיירה לוו אותי תמיד מימיני ומשמאלי עשרות זוגות עינים, שהביטו אחרי. זרה ומיותרת הייתי גם כאן. “בלה פאננקה” הייתי לכל… אבל היה לי גם ידיד. אחד אבל נאמן, – היער הגדול, שכני הקרוב. יער גדול ויפה יש גם בתחומה של העיר הגדולה עיר מולדתי. פעמים היינו באות, אני וחברותי לשם לטייל. אף יש אשר הבאנו לו ראשית בכורים של רטטי-לב גנוזים. ידיד לא היה לי מעולם, ודאי משום שלא הייתי זקוקה לידידותו. את ידידותו של היער הגדול בעיירה הקטנה בקשתי כמעט מן היום הראשון לבואי הנה, והוא נענה לי. ולא רמוס שביליו, – לדום ולהקשיב לשיחתו עמי הייתי באה אליו. ובשבתי בסוכת שלומו, על גזע העץ, אשר בחרתי לי, הוא הוא, ידידי-יחידי, פורק מעלי אחד-אחד – ולו רק לשעה קצרה – את רגבי המשא הכבד, שהטיל גורלי על שכמי ועל לבי. שם נפשתי. ושם גם בשל בי הרצון לחדול מהיות זרה ומיותרת. “אֵם את, – סח לי היער – שני ילדים קטנים תלויים בך, ועל מה יש להם להשען? עליך. את אמם, את גם אביהם, ואם לא תדאגי לפרנסם ולכלכלם, מי ידאג להם? בת-ישראל את, ואין דבר אשר יכבד על בת-ישראל לשם ילדיה, אשר נתן לה אלהים”… שמעתי, הקשבתי, נזכרתי עיני החתול וצחוק הרשע של גרשון-וולוול – וראיתי את הדרך, אשר לפני. ופעם אחת, ערב חגא של הקדוש אנטוני… כך ספרה לי בלה, ומה שהיה מכאן ואילך ידעתי גם קודם, ולא רק מפיה. ז קטנה היא עיירתנו וארבעה ירידים לה: באמצע קיץ, בתחלת סתיו, באמצע חורף ובסוף חורף, והגדול שבכולם – היריד של אמצע קיץ, ביום חגו של הקדוש אנטוני. קדוש זה קבור סמוך לתחומה של העיירה, וקבלה בידי מקדשיו: הבא להשתטח על קברו ביום חגו – עוונות של שלשים יום נמחלים לו, והמחמיר על עצמו ומקיף את הקבר אותו יום שבע פעמים, כשהוא מהלך על ברכיו החשופות ודמו שותת – עוונות של תשעים יום נמחלים לו. ושנה-שנה נוהרים לעיירתנו ליום זה אלפי מאמינים – להטהר מעוונותיהם. ולא רק מן הסביבה הסמוכה, – כבדי עוון באים גם ממרחקי מאה פרסאות ויותר. ורבים הם הבאים על-מנת למכור מפרי אדמתם שמביאים מבתיהם, כשם שרבים הם הבאים על-מנת לקנות צרכיהם ולהביא לבתיהם. וכל העם הרב הזה רעב, – הצידה שהצטיד כבר כלה בדרך, – ושמש קיץ מכה על ראשו ומצמיאו, והרי הוא להוט אחרי כל מאכל אשר ייאכל, ועוד יותר אחרי כל משקה אשר יישתה. ובקצה העיירה, “ליד הצלם”, רבה התכונה, כי לא הרחק משם מקום קברו של הקדוש, ולשם בא כל ההמון הגדול, המבקש סליחה ומחילה לחטאתיו, שם הוא חונה כל הלילה שלפני החג, והמהדרים אינם זזים משם עד הערב שמש של החג. וכל אותו לילה וכל אותו יום בתיהם וחצרותיהם של יושבי-הקצו מלאים גויים, וכל בית קונה ומוכר, מאכיל ומוזג ומשקה, ואינו מבחין בין מה שמותר למזוג ובין מה שאסור למזוג בלי הכשר פאטנט, אלא שהראשון נמזג בפרהסיה, והאחרון אינו נמזג אלא בחדר לפנים מחדר. ועיפים מעמל היום והלילה, אבל שמחים וטובי לב על הברכה שהם רואים בעמלם, אומרים יושבי-הקצו: חבל שהיה להם לגויים רק אנטוני אחד; הלוואי והיו להם תריסר כמותו. והעיירה כולה מתקנאה בהם ומוסיפה ואומרת: ארבעה ירידים הם, שלשה נתנו לכל ישראל ואחד ליושב-הקצו בלבד… ערב יריד דפקה בלה על דלתו של דונדה, ובלי נטילת רשות מפורשת נכנסה לחדרו. דונדה נבוך: חדרו נתמלא מה-שהוא זר מאד, אבל רצוי מאד, ועד שהספיק לשוב ממבוכתו ולהציע לה כסא לשבת הקדימה היא ואמרה, וקר ויבש היה קולה: – אדון דונדה, לא לשם בקור באתי. רוצה אני לדבר עמך על היריד, שיתחיל מחר. – פרוש? – שאל דונדה. – עבודה קשה היא עבודת היריד וזקוקה לידים בריאות וזריזות, ומבלעדיך אין לנו בבית ידים בריאות וזריזות – השיבה בלה, ובדברה שנה מעט קולה, ונעימה חמה יותר היתה לו. – ובכן? – חזר ושאל דונדה. – ובכן, – נענתה ואמרה בלה, – נחלק את העבודה. אתה תעבוד בחדר הגדול בעסקי קניה. יעזור לך הזקן; בקי ורגיל הוא בכך ונאמן על הגויים. אולי יוכל לעזור לך גם נחמיה, אם שעולו ירפה ממנו. ואני אעבוד בחדר המזיגה, והאפקה תעזור לי. – הישיר דונדה עיניו אליה, כאדם שאינו מאמין למשמע אזניו, ושאל: – את?! – הן, – החזירה היא, – אני. אף לי ידים בריאות ואולי גם זריזות, – שתקה רגע קל והוסיפה: – לא בכסיות נולדו ידי… ואמנם לא בכסיות נולדו ידיה. היריד היה לה יום של נסיון, והיא עמדה בנסיון. לא יצא איש מחדר-המזיגה צמא, ובסוף אותו יום כבר ידעו הגויים, שאשה זו, כלתו של נחום הזקן, שקולה כנגד גבר. “אשה כאשר צוה אלהים”. וחוודקה וורונקו, מזקני גוייו של נחום טוביה, הציע לנחמיה יד יבלית על שכמו ואמר לו: – נחמקה, אשה חשובה יש לך; גם למזוג היא יודעת כהלכה, וגם לשונה תלויה לה בפיה כראוי, ואתה – משתעל ומשתעל… בסוף אותו יום כבד ידע גם גרשון-וולוול שלא לחנם אמרה בלה מה שאמרה: דומה, שכחה יפה באמת לרפא את הבית הגוסס ולהחיותו. ונחום-טוביה הזקן הסתכל בכלתו והתפלל בלבו: “רבונו של עולם, עשה עמי עוד נס אחד ונחמיה בני יחיה לפני”… ח תפלתו של נחום-טוביה לא נתקבלה. עם ימי הרפש הגדול והטחב הקר של הסתיו התחיל נחמיה גונח דם רב, ולאחר ימים מעטים גמר מלאך-המות את מלאכתו. בלה ידעה זה כבר, שהונף החרמש על נחמיה, ולא מרצונה הוכן לבה לשעה, שירד החרמש על עליו ויתיז את פתיל חייו. וכשבאה השעה הרעה אבנה בלה כולה, ואלמת-לב עמדה לפני מטת המת. נגש אליה דונדה ואמר לה: – תנחומים איני יודע. זכרי שני בנים קטנים תלויים בך. הדברים המעטים והפשוטים היו כמפתח למקור הדמעה, הסגור בקרבה, – ונחל רותח פרץ מעיניה. – שני בנים קטנים וגם אב זקן, – התמלטו מפיה מלים טבולות דמע. דונדה הבין לה ונצור-פה יצא מחדר המת. קדיש על קברו של נחמיה אמר נחום-טוביה. וכשגמר נגעה בלה בידו: – אבא… ולא יספה, כי כלה בדמעות קולה. זו הפעם הראשונה קראה לו אבא. רעדו שפתיו של הזקן והשיב: – המקום ינחם אותך, בתי, – וזו הפעם הראשונה קרא לה בתי… ט כשמלאה שנה למותו של נחמיה כבר ידע בנו-בכורו להתפלל ולומר קדיש: כל אותה שנה לא הניח דונדה ידו הימנו וטרח בו ללמדו קריאה ופרוש המלות. חבק הזקן נחום טוביה את נכדו, בכה ואמר לו: – כשאמות תאמר קדיש גם עלי. מי יודע, אם גדליה יאמר עלי קדיש שם, באמריקה שלו. בינתיים מָכָה הגדר, שגדר דונדה בינו לבין בלה, ומתחת לשפמו לא הציצה עוד מעין רוגזה כשבקשה ללמוד מפיו עסקי הבית. עכשיו השיב על שאלותיה תשובות ברורות, שיהיו הדברים מחוורים לה במדה שהם מחוורים לו. ועוד יותר משלמדה מפי דונדה למדה מפי נחום טוביה. כחו של הזקן רפה, בקושי נשמעו לו רגליו, אבל הלכות מקח וממכר שבהן עסק חמשים שנה ויותר, לא זרו לו. – בתי, – היה אומר לבלה, – כשבאה לידך חבילה של פשתן לקנותה, אל תסתכלי בפניה שמבחוץ, אלא במה שיש מבפנים: חזקה, שהשאיר הגוי את החוטים בבטנה וחפה עליהם באניצים יפים מגבה. כיוצא בזה אגודה של זיפי חזירים. אף היא טעונה בדיקה בעין פקוחה. חשוד הגוי, שהבליט את הזיפים הטובים לחוץ, כדי לכסות על הכָּשׁוּת הרעועה שהניח בפנים. ועוד היה אומר לה: – בתי, כשבא סיטון אצלך לקנות מאתך מה שאת קנית במשך השבוע מן הגויים, אם ברי לך, שהסחורה ברשותך טובה היא, אל תהי אצה למכור: סחורה טובה הרבה קופצים עליה. ואם אין את בטוחה בטיב הסחורה שברשותך, מוטב שתפטרי הימנה אפילו ברווח מועט. סחורה גרועה משולה לשן רעועה: זו אל ישהה אדם בפיו, וזו אל ישהה אדם באמברו. ושוב היה אומר לה: – בתי, הבריות אומרים: טעות גוי מותרת, ואני אומר לך: אסורה. הוי זהירה שיהא משאך ומתנך עמו באמונה, ומחמת כך יהא גם משאו ומתנו עמך באמונה. חוודקה וורונקו נאמן עלי, משום שאני נאמן עליו. ולא רק ידים בריאות וזריזות נתנו לה לבלה; נתנו לה גם אזנים מיטיבות לשמוע ועינים מטיבות לראות, ורוב עסקי הבית העמיסה על שכמה. דונדה לא קנא בה; אדרבה – סייע אותה פעם אחת היא אמרה לו: – אדון דונדה, אין כוונתי ואין רצוני, שאתה תסתלק מעסקי הבית. – פקדון הוא בידי. חובתי להחזירו לבעליו. נענתה היא ואמרה: – לא אני בעליו, הזקן הוא בעליו. וכשהיתה יורדת לעיירה לוו אותה גם עכשיו עשרות זוגות עינים והביטו אחריה, אבל לא אלה שלוו אותה והביטו אחריה כשבאה הנה. עכשיו לא לוו אותה עינים לגלגניות אלא עינים משתאות לה: הזאת בלה הפאננקה? – העיירה השלימה עמה. גרשון-וולוול לא השלים עמה ושמר עברתו לה. ולא עברת חנם היתה זו עתה. ביתה של בלה התחרה בביתו שלו. חוודקה וורנקו קרא לה “דבורה” “пчелка” על שם שהיתה עסוקה תמיד כדבורה ומי מעיז להגיס לבו בה עוקצתו עקיצת דבורה. מפיו של חוודקה דבק בה שם זה, והגויים התחילו פוסחים על ביתו של גרשון-וולוול ונכנסים לביתה של “הדבורה”. נאמנת היתה ה“דבורה” עליהם כשם שהיה נחום טוביה נאמן עליהם וביתה גדל והצליח. נמלך גרשון-וולוול ובא אצל אבא לקבול על גיסתו: – היא מקפחת פרנסתו וגורמת לו הפסד מרובה. הוא מוציא הרבה ממון לפאטנט, והיא פאטנט אין לה, והגויים כרוכים אחריה ואחרי ביתה. – ואתה מה רצונך, – אמר לו אבא, – שתגרש את הגויים מביתה? – לא שתגרש את הגויים מביתה – החזיר גרשון-וולוול, – אלא שתסתלק מן המזיגה. היא אין לה רשות לכך, ואם לא תסתלק מרצון, תסתלק שלא מרצון. רגז אבא, ינק מן הסיגריה שבפיו שתים-שלש יניקות עמוקות זו אחרי זו ואמר: – גרשון-וולוול, אדם מישראל האומר “אלך ואמסור” – אין לי עסק בו. וכשיצא גרשון-וולוול מחדרו של אבא, פגעה בו אמא: – צדקנית זו עובדת כל היום, מפרנסת את בניה הקטנים ואת נחום טוביה הזקן, במקום אשתך נוהגת היא בו מנהג בת, ואתה בא וקובל עליה ומבקש גם להלשין עליה. בושה וחרפה! גם אמא השלימה עמה, ולא שעטנז היתה כבר בלה בביתו של נחום טוביה הזקן. י זה כמה לא פקדה בלה את היער. באחרונה הביאה לו את כובד-לבה למחרת מותו של הזקן נחום-טוביה. מאותו יום כבר עברו שלשה חדשים, ושוב היתה זקוקה לידידה-יחידה זה. דונדה הודיע לה היום, שהוא עוזב את הבית. “עכשיו, – אמר, – היא בעל הפקדון, ולידה הוא מחזיר הכל”. בלה שתקה ולא החזירה דבר. כלום תשיב אותו מרצונו? ומלחצים צבתו את לבה. “הילדים קטנים עדיין, ושוב היא יחידה בעולם. אין קרוב, אין גואל, – אין איש. גם הוא, האיש אשר עמו ולידו יצרה את עולמה החדש, – גם הוא עוזב אותה ואת ביתה. מה דמות תהיה לבית בלעדיו”? עמדה ונשאה גם היום את כובד לבה אל היער. שמע היער לחש לבה וסח לה: “את יצרת עולמך עד עתה; לבשי עוז ויצרי אותו גם מעתה”. כששבה לביתה מצאה בחדר-המזיגה חבורה של גויים, דונדה עומד עליהם לשרתם. רפרף צל על פניה ושאלה: – אדון דונדה, על מי אטוש את הבית כשתחזיר לי את הפקדון? לא החזיר דונדה תשובה על שאלתה ואמר: – חדר שכרתי לי בעיירה… ופתאום נפתחה הדלת ונכנסו – איבננקה המוכס של הרשות ושני שוטרים עמו, ומאחריהם הציצו עיני החתול של גרשון-וולוול. לא היום נתגלה סוד זה לאיבננקה, שכאן, בביתה של “הדבורה”, מוזגים שלא ברשות, אלא שמרחמיו עליה ועל הזקן נחום-טוביה עצם עיניו מראות. לא פקחו את עיניו גם לחישותיו של גרשון-וולוול. וכשבא אצלו היום, גרשון-וולוול ובפה מלא דרש, כי ילך עמו לביתה של בלה וימצא אותה בעוונה, לא יכול עוד להתכחש לתפקידו ולחובתו. לקח אתו שני שוטרים, כי יהיו עדים בדבר, ובא. ראו הגויים את האורחים ונבוכו. גם דונדה, ולא ידע לפתוח פה. בלה כבשה מבוכתה ואמרה: – שמחה אני, אדון איבננקה, שכבדתני ובאת גם אתה והבאת גם את אנשיך לשמוח אתי בשמחתי, כשם שבאו לשם כך גם אורחי אלה, השותים ושמחים אתי. הכבדו נא, רבותי, ושבו עמנו. הכבד נא גם אתה גיסי יקירי ושבה עמנו. צחוק פרח בפניו של איבננקה והוא שאל: – השמחה מה היא? – שמחת אירוסין לי היום, והנה גם חתני לפניך – האדון דונדה, – ובדברה נסקה אש בעיניה האמוצות והניחה את ידה על שכמו של דונדה. נסקה אש גם בעיניו של דונדה, הסיר ידה מעל שכמו והגישה לשפתיו הדולקות… * אבא ואמא היו המחותנים בחתונתם. אבא גם סדר קדושיהם, ואמא לא זזה מלחבב את הכלה כל אותו היום. ואני – יום שכולו רזי-לב היה לי היום ההוא… “הארץ” 1936 סתם “פאטנט” היתה משמעותו במקומותינו: רשיון לבית מרזח, ודמיו היו מרובים – מאות רובלים. לא שמש “פאטנט” אלא שנה, וכל ראשון ביאנואר צריך היה בעליו לחדשו ולשלם שוב דמיו. – משאסרה המלכות – בראשית שנות השמונים למאה שעברה – עסקי בתי מרזח על היהודים, היו מערימים ו“לוקחים את הפאטנט” על שמו של גוי.  ↩ “תראמה”– klafter, Сажень (תרי ואמה, פרוש: שלוש אמות, על דרך תרקב" – תרי וקב, לפי האתימולוגיה התלמודית).  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/254

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p9/m255.txt

באביב

אנטון צ'כוב

אורי ניסן גנסין

5685

514289

ru

באביב האדמה עוד טרם השליכה את שלגה ואת נפש האדם היתה כבר רוח אחרת. האביב דפק בלבבות. אם עברה באחד הימים מחלה אנושה על ראש איש מכם והוא נלחם בה וגם יכול לה אַז לבטח לא נכחדה ממנו אותה העדנה הנפלאה הממלאה את כל רחשי ההוויה בשעה שהנפש הנעורה אובדת אוֹנים וכלה מגעגוּעים עיוורים לקראת רגשות לא ברוּרים ורשמים נעלמים והפנים מתחילים פתאום נוהרים ומתחילים פתאום צוחקים באפס כל סיבה מיוחדת לזה. כפי שנראה, הולכת ומשתפכת עתה עדנה זו גם ביקום ומלוֹאוֹ. עוד האדמה קרה, עוד תלוֹשנה הרגליים את השלג ואת הרפש – אבל כמה אוֹרה, כמה חדווה, כמה חגיגה מסביב! כה הכּל בהיר והכל כה צח והנה אתה בטוּח בלב תמים, כי די רק שתטפס ותבוֹא אל אחד השובכים אשר בגגות או שתעלה אל פסגת המסגד הגבוה וכל הארץ תשתרע לפניך ואתה תשורנה מן הקצה אל הקצה. משחקת השמש הצחה בשמים וקרניה נוֹהרוֹת ורוחצות בשלוליות-המים אשר מתחת ביחד עם האַנקוֹרים העליזים. הנהר מתחיל בולט והוא מתחי משחיר – שנתוֹ עברה; עוד מעט, עוד רק מעט והתחיל גוֹאֶה. עדיין עומדים האילנות חשׁופים, אבל כבר המה חיים וכבר המה נוֹשמים בתחייה. בימי החדווה הכמוּסה הללו טוב שיהא אדם אוחז במעדר או נוֹטל מטאטא ביד ויהא מרדף את המים אשר בתעלות או מפליג אוניות-ילדים בפלגים או שיהא מנקב ומנקב במשובה את הקרח העקשני בעקבי-הנעליים.. טוב מאד בימים הללו להיות מרדף יוֹנים ומגרשם ישר אל תחת כיפּת-התכלת הגבוהה או מטפּס באילנות וקושר בם מלכודוֹת. כן, הכל טוב ויפה בימים המאוּשרים הללוּ – וביחוּד אם צעיר אתה לימים ויודע אתה לאהוֹב מעשי-בראשית והתרגשות-היסטורית לא שכיחה לך וכל מחלה אחרת לא תדע וגם משׂרה ארוּרה לא תכביד עליך את אוּכּפה אשר תהא יושב בשֶלָה ותוסס בתוך איזו ארבעת כתלים מהבוקר עד הערב. לא טוב, חביבי, אם חולה אתה, אם כפות אתה אל איזו קאנצלאריה, אם ברית כָּרַתָ את המוּזוֹת. כן. לא טוב לאדם שיהא מתרוֹעע באביב לבנות-השירה הללו! כי הנה ראו נא והביטו מה נוח ומה חביב האביב לאדם שבשוּק. הנה השכים לו פַּנטלי פֶטרוֹביץ הגנן, קם עם עלוֹת השחר וחבש לראשו את מגבעת-תִבנו הרחבה ובשום אופן ואופן אי-אפשר לו שיפּרד מעל זנב הסיגארה הדעוּכה אשר מצא מושלכת בבוקר על פּני השדרה. הביטו בו – הנה הוא עומד לפני החלון אשר למבשלה ומשוֹחח לו ארוכות עם המבשל ומספּר לו על דבר הסנדליים אשר קנה אתמול. כל תמונתו הארוכה והדקה, אשר בשלה קוראים לו בחצר "סטרוֹצקי ", אומרת נחת וכבוֹד לנפשו. אל הטבע ואל כל אשר מסביבו הוא מביט מגבוֹה, כי מכיר הוא למַדי את חשיבותו הרבה העולה עליהם, ויש במבטוֹ מהשליטה המפקדת ומהאומדנות המחסכת ויש בו אפילו בוּז באיזו מידה – משל כאילו אתמול, בשעה שהיה יושב באוֹראנג’ריה שלוֹ או מחַטט באחת הפּינות שבגן, נגלה לו פתאום דבר אחד כמוּס וטמיר ממלכת-הצמחים אשר איש בלתוֹ לא ידענו ואפילו על לב לא יעלנו. נסו נא והוֹכיחו לו להאי גברא שיידע ויכיר, כי נשׂגב נשׂגב הטבע מהאדם ומגאוותוֹ גם יחד, כי איוֹם הטבע ומלא פלאים, אשר בינת האדם הגאה קצרה מהשיגם – לשווא. בטוח הוא ואיש לא יזיזנו מבטחונו, כי לוֹ הכל גלוּי וכל רז לא אניס ליה ותקופת-האביב היפה אינה אלא שפחתוֹ החרוּפה שמשמשת להנאתוֹ ממש כאותה האשה הכחושה ודלת-החזה היושבת אצלוֹ באוֹהל אשר ליד האוֹראנג’ריה ומפטמת את ילדיו במרק-ירקות תפל. והצייד איוואן זאכארוֹב? זה לבוּש אדרת קצרה ישנה ורגליו היחפות שומות בערדליים וככה הוא יושב לו על גבי חבית מונחה אשר ליד האוּרווה וגוזר פקקים לחרבוֹ. אלה הכנותיו אשר הוא עושה אל הציד הממשמש ובא. יושב הוא פה ודמיוֹנוֹ מתאר לו את המסילה אשר בה תצעדנה רגליו ואת האורחוֹת הצרות ואת הפלגים ההוֹמים; הנה הוא עוֹצם את עיניו ומִיד הוא רואה לפניו שורה ארוכה של אילנות גבוהים וזקופים אשר מתחתם יהא עומד בחרבוֹ ובקשתוֹ ועצמותיו תרעדנה מקוֹר עוֹבר ולבוֹ מהתרגשוּת נעימה ואוזניו תהיינה קשוּבוֹת קשובוֹת. יהיה ערב. וַלְדְשֶׁנֶפּ יהא גוֹנח. שמה, במנזר, אשר בשכנותו של אותו מקום, מתחילים הוֹמים כל הפּעמונים יחד… וטוב לאיוואן זאכארוֹב ואיוואן זאכארוֹב מאוּשר וקצה אין לאושרוֹ כמו שנימוּק אין לוֹ. ואולם הביטו נא וראוּ – הנה מאקאר דניסיץ, האיש הצעיר הזה, הממלא בביתו של הגנראל סטרמוֹאוּחוֹב פקוּדת-ביניים – ספק לבלר וספק סוֹכן-משנה. משכורתו כפליים ממשכורת הגנן. לובש הוא לבנים. טאּבּאקה הוא קונה ומשלם שני רוּבלים הליטרה. הוא תמיד שׂבע ותמיד הוא מלובש וכפעם בפעם יש לו קוֹרת-רוּח להיות לוחץ את היד הצחורה והמלאה של הגנראל, אשר על אצבעה מתנוֹצצת טבּעת-ספּירים גדולה – ואולם אחרי כל אלה מה אומלל האיש! עולמית, עולמית מחטט הוא בספרים ומקבל הוא ז’וּרנאלים ומוציא עליהם מכספּוֹ עשרים וחמישה רוּבל – וכותב, כותב… כותב הוא מדי ערב בערב וכותב גם אחר ארוחת-הצהריים, בשעה שהכול ישנים, וכל מה שהוא כותב הוא מסתיר בארגזוֹ הגדול. עמוֹק בקרקעיתוֹ של אותו ארגז מונחות מכנסיים וחזיוֹת מקוּפּלוֹת בזהירות; ממעל להם חבילת-טאבּאקה שלא נפתחה עדיין ועשר תיבוֹת ריקות של פולי-מַרפּא, שרץ אדום, חתיכת בוֹרית גליצרינית במעטפה צהובה ועוד רוֹב טוּב ואל שפת הארגז נלחצים בענווה נכנעה צרורות-נייר כתוּבים ואצלם גם שניים-שלושה גליונות של "פלכנו ", שבהם נדפסו סיפּוריו ומכתביו של מאקאר דניסיץ. כל יושבי המחוז יודעים אותו לסופר ולמשורר והכול רואים בו איזה דבר מיוחד שאצל אחרים איננו וכולם אינם אוהבים אותו ואומרים, כי הוא אינו מדבר כמו שהכול מדברים ואינו מהלך כמו שהכול מהלכים ואינו מעשן כמו שהכול מעשנים ואפילו הוא בעצמו מילטוּ שפתיו פעם אחת פתאום ושלא לצורך – זה היה בחדרוֹ של שופט-השלום אשר נקרא לשם להעיר עדוּתוֹ – כי הספרוּת היא משלח-ידוֹ והתאדם בשעת-מעשה כאילו מצאוהו גונב תרנגולת. הנה הוא תוֹעה ומתנהל לאִטוֹ בשדרה. כובע של פלוּש חבוּש לראשו וגופו רכוּס בפּאלטוֹ ירוק וידו אוחזת במקלוֹ. הנה עבר ארבעה צעדים ויצעד עוד אחת ואחר-כך ניצב ויתלה את עיניו בשמים ויבט אל החסידה הזקנה היושבת לה על הארז. הגנן עומד וידו על ירכו; פני הצייד אומרים אַזהרה – וקומתו של מאקאר דניסיץ כפוּפה ושיעוּלוֹ זהיר-עניו ומבטו עמוּם ונדכא כאילו לא בא האביב אלא לדכאהוּ ולמוֹללהוּ בנשימתו ובהדרוֹ… חרדה ממלאה את נפשו. לא חדווה, לא התלהבות, לא תקווה הוֹליד בה האביב; מאוויים מטושטשים וחיוורים תוֹעים בה ומרגיזים אותה ממנוחתה והנה הוא תועה ומתנהל ודעת נבצרה ממנו מה יש את נפשו. באמת – מה יש את נפשו? – אַ, שלום, מאקאר דניסיץ! – שומע הוא פתאום את קולו של הגנראל – מה? עוד לא הביאו את הפּוֹסטה? – עוד לא, הוֹד יתרוֹנוֹ – עונה הוא ומסתכל אל המרכבה שבה יושב הגנראל העלֵז עם בתוֹ הקטנה. – האוויר נפלא! אביב לכל חוּקיו! – מדבר הגנראל – ואתה מטייל? את השכינה אתה מַשרה, חה -חה. והעיניים אומרות: – אפס-כשרון! בינוֹנוּת! – אַח, אבוהא! מדבר הגנראל שוב ונוטל את המושכות – כמה נהניתי היום למקרא דבר אחד שבספרוּת – אל הקהווה קראתיו. מִצער. שני דפּים בסך-הכל. אבל כה נפלא. וי, וי, זרה לך שפת צרפת. אילמלא שכך הייתי מראהו לך… הגנראל מספּר לו על רגל אחת את תוֹכנוֹ של ה“דבר שבספרוּת” הנפלא ומאקאר דניסיץ שומע ונפשו מתלבטת ולא מוצאה לה מקום כאילו הוא אשם בדבר שאיננו סופר צרפתי ואינו כותב “דברים שבספרוּת” קטנים ונפלאים. – הבן לא אוּכל מה הטוב אשר מצא שם! – חושב מאקאר דניסיץ בהביטוֹ אל המרכבה הנעלמת. – התוֹכן כה נדוש, רגיל… סיפּורי שלי מלאים רב יתר עניין. ותוֹלעת מתחילה מוֹצצת את לבו. קנאַת-סופרים זו – מחלה היא. זאת היא דלקת הנפש. מי שחלה פעם במחלה זו לא יקשיב עוד את שירת-הציפּורים ואת זוֹהר-השמש לא יראה והאביב לא בשבילוֹ יצהל… דיה רק נגיעה כל-שהיא בנגע הזה בשביל שיִתכווץ כל גו כולו במכאוֹביו. הוּטל הארס ומאקאר תוֹעה לו הלאָה ויוצא דרך הפּשפּש של הגן אל המסילה המלאה בצה ורפש. פה הוא פוגש במר בובנצוב כשהוא יושֵב ומקפּץ בכל גופו על מרכבתו הממהרת. – אַ, לאדון הסופר – קורא הלז בקול – כבוד ויקר! אילו היה מאקאר דניסיץ רק לבלר או רק סוֹכן-משנה או גם זה וגם זה יחד, כי אָז לא היה איש מעיז לדבר אליו בסגנון וַתרני ומקיל בכבודו כזה; אולם מאקאר דניסיץ “סופר” הוא, חדל-כשרוֹן הוא, בינוֹני הוא! האנשים מסוגו של בובנצוב יודעים מעט מזעיר באמנות והאמנות אינה נוגעת כלל וכלל עד לבם; אולם מדי בוא לידם שפגשו באמנים בינוֹנים וחדלי-כשרונות אז לא יידעו חנינה ולבם קשה מצור. סלחנים הם גדולים ונכונים תמיד לסלוֹח לכל כרתי ופלתי, אבל עד עולם לא יסלחו למאקאר זה האוּמלל, אשר בארגזו מוּנחים צרוֹרוֹת של כתבים. הנה שִׁיחֵת הגנן תאֵנה רבת-ימים והטיל רקב בהרבה צמחים יקרים; הגנראל הולך בטל תמיד ואוֹכל משל אחרים; מר בובנצוב היה שופט לאזרחים והיה בא אל חדר המשפט רק פעם בחודש ומפטפט שם הבלים וטוֹעה בדינים ולא יודע דבר מאת אשר לפניו – כל הדברים הללו יש להם סליחה, אולם לעבור בשתיקה על פּני מאקאר החלכה הכותב שירים וסיפּוּרים לא חשובים מבלי אשר יגידו לו איזו דברים בוֹטים – זהו דבר שאי-אפשר. כי גיסתו של הגנראל מכה את שפחתה על לחייה ופיה מפיק חרפות בשעת שׂחקה בקארטים ממש ככוֹבסת זו, כי הכוֹהנת אינה נוהגת שתהא משלמת את שהיא מפסידה בקארטים, כי החצרני פליוגין גנב מאת החצרני סיוברזוב את כלבוֹ – כל זה כשר וישר הוא, כנראה, ואיש לא יידע מזה ואיש לא ידבר בזה; אבל כי זה לא כבר השיבו למאקאר סיפּוּר לא חשוב מאת מערכת "פלכנו " – יודעים כל תושבי המחוז וגריו ובזה משׂוֹחחים כל היום ולזה מלגלגים ועל זה מתקצפים וממטירים אש וגופרית ובשל זה יש אשר קוראים למאקאר דניסיץ – מאקארקָה ". אם יכתוב איש איזה דבר שלא כהלָכה אז לא שיחפצו לבאר לעצמם ולאחרים משום-מה נכתב אותו דבר שלא כהלָכה, אלא אומרים סתם: – שוב טָפַל יליד-כלב זה דברי-הבאי… ולמאקאר דניסיץ אָבד, אָבד, האביב. שוב אי-אפשר לו שיתענג בהַדרוֹ. מחשבה אחת מנַקרת את מוחו ומוֹצצת את לבו – אל לבו לא יבינו; אל לבו אי אפשר שיבינו. בטוּח הוא משום-מה, שאילמלי הבינו לוֹ כי אָז היה הכל טוב ויפה מאוד. אולם כיצד אפשר שיבינו לו אם בין כל אַנשי המחוז כוּלם אין אפילו אחד שיהא קורא בספרים ואם יש ביניהם כאלו – אז נוֹח הרבה יותר היה אילו לא קראו. כיצד אפשר להוֹכיח, למשל, לגנראל זה, כי אותו סיפּוּר שקרא היום בבוקר הרי הוא משולל כל ערך וחסר כל תוכן והרי הוא מנוּוָל והוא מצוּי והוא נדוש – כיצד אפשר להוכיח לו את זאת והוא מעוֹדוֹ ועד היום הזה לא קרא אחרת ואחרת לא ידע? והנשים הללו – כמה טורדות אותו הנשים! – אַח, מאקאר דניסיץ! – מדברות הן אליו – מה צר – מה צר, שלא היית היום בשוּק! אילמלי ראית כיצד נלחמו שם שניים איכרים שניצוּ – ודאי היית כותב את זאת! כל זה אָמנם דברים לא חשובים ולא כדאים. המשכיל לא ישים אל לב; אולם נפש מאקאר סולדת מהם. מרגיש הוא את עצמו בדד ונעזב; נפשו היתומה בוֹכייה ועצבת כבדה מדכאה אותה, אותה העצבת המרה, האוכלת רק את לבם של האנשים הגלמודים במאוד מאוד או של אלה אשר נפשם מלאה חטאת כבדה מנשׂוֹא. מימיו, מעודו ועד היום הזה, עוד לא היה מאקאר דניסיץ עומד אפילו פעם אחת וידוֹ על ירכוֹ כמו שעומד גנן זה. לעתים יקרות מאוד, פעם בחמש או בשש שנים, יפגוש אפשר ביער או בדרך הגדולה או באחת העגלות אשר למרכבת-הקיטוֹר בעוד חלכה אוֹבד שכמוֹתוֹ והביט אל עיניו ורוחו ישוב אליו פתאום וחי גם הלז לפתע. הם מדברים הרבה ומתווכים ומתלהבים ומצחקים ברמה עד כדי שאיש מן הצד יכול לתתם גם את שניהם למשוּגעים. ואולם לרוב לא יעברו גם הרגעים הללו בלא כל רעל. צחוק עושים להם האלוהים ומאקאר דניסיץ עם חברו שנפגש בו מפקפּקים איש בכשרונותיו של רעהו, מתקנאים האחד בירכו של השני, שונאים זה את זה, מתרגזים ונפרדים איש מרעהו כאוֹיבים. ככה הולכים ימי-עלוּמיהם וכלים וככה הם נמקים מבלי רגע אחד של שמחה ומבלי קו אור אחד של אהבה ובאין כל ריע ובלא מנוחת-הנפש כל-שהיא ובאפס כל אותם הדברים, שמאקאר דניסיץ הזוֹעם אוהב כל כך לתאר בשעות-הערב בשעה שהשכינה שוֹרה עליו והוא יושב שחוּח אל שולחנו ואל כתביו. ויחד עם העלוּמים כָלֶה ופוֹחת גם האביב. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/255

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p109/m256.txt

סיפור יצירת העולם

שלמה רובין

2215049

סיפור יצירת העולם אל הקורא. בין סופרי עמנו היה החכם נפתלי הלוי הראשון, אשר ערב לבו בספרו “וזה תולדות אדם” (הנדפס במ“ע העברי הירחוני בשם ה”שחר") להראות כי שיטת לאמארק, לומברוזה, ספנסר, דרוין והאֶקל וסיעתם (על היות המין האנושי יוצא ירך מיני בעח"י בהשתלשלותם עד מין הקוף שהיה אביו של האדם הראשון) ברשומיה הכלליים נרמזת בספר בראשית תורתנו, המזכרת יצירת בהמה חיה ועוף לפני יצירת האדם; ואני מלאתי את דבריו בספרי “אדם ובהמה” ששם הראיתי לדעת, כי בספרותנו הקדומה באגדות ובמדרשים נמצא כה וכה רמזים במסורת הקדמונים על ההשערה הזאת, כי כשהם שהרבה עמים קדמונים בספוריהם ובהגדותיהם על ימי קדם שמבראשית משוחחים, איך אבותיהם הראשונים היו מיני בעח“י, כמו הגדות הכשדים אצל בירוסי, וספורי עמים אחרים, כי אביהם הראשון היה דג או צב וכדומה, כך נמצא במדרשים שלנו הגדות שונות ברמזים על תמונת אדם הראשון1 בצלם בעח”י: פעם היה בתבנית דג מכוסה בקשקשים, שע“ז רומזים דברי המדרש (ב"ר כ') כי בגדי אדם הראשון “היו חלקים כצפורן”; פעם הוא בדמות צב או חומט או חגב, שע”ז רומזים דברי המדרש שם עה“כ הן האדם היה כאחד ממנו “כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה” ופי' במ”כ שם “בריה שלבושו גדל עמו”; ופעם היה בצלם קוף לפי דברי המ“ר שם עה”כ ויהי האדם לנפש חיה “ר' יהודה אמר מלמד שעשה לו עוקץ כחיה וחזר ולקחו ממנו מפני כבודו” (ב“ר י”ד) ופ“י במ”כ שם: “עוקץ זנב ודייק מדכתיב חיה דמשמע כמו חיה ממש וזהו זנב”, ועל רמז כזה מוסבה אגדתם (ברכות ס“א ועירובין י”ח) על ויבן את הצלע “וחד אמר זנב” וברש“י שם: “זנב היה לו לאדם הראשון”; וזהו כונת ר”א עה"כ “תוציא הארץ נפש חיה זו רוחו של אדם הראשון” (ב"ר ז'). על מצב החכמות והמדעים אצל העמים הקדמונים בכלל, ועל חכמת מצרים בפרט, וחכמת משה מחוקקנו הנעלה בפרוטרוט, דברתי ברחבה בספרי “עץ הדעת”. על הענינים האלה נתעוררתי עוד הפעם בצאת לאור ספר קטן משובח, מחודד בהגיונו ונשגב בשפתו, בשם Moses" " מאת Alexander Ziegler-Sturau שעליו כתב2 מבקרו כדברים האלה: “ברוח גבוהה ובהגיון חד לוחם המחבר נגד גאות חכמי דור ודור החושבים, כי כל החכמות והמדעים שלנו הן המצאות האחרונים בלבד, שלא נודע שמץ מנהן אל הראשונים, והנודע היה באספקלריא שאינה מאירה, ובדמיון כהה כחלום חזיון לילה. ביחוד מבקש המחבר להראות, איך חכמי עמים מתוארים לפני אלפי שנים השיגו כבר חזיון היקום בתבל ומלואה, הדומה אל דעות בעלי האחדות בימינו, לפי חזיוני הפילוסוף שפינוזה והטבעי דרווין, וכמשל למופת ע”ז הוא מציב לעינינו את המחוקק הנעלה לבני ישראל, הוא משה הענק האדיר והכביר, בחקותיו ובמשפטיו הנפלאים בעיני חכמים מימות עולם עד היום הזה, איך בספורו הקצר על יצירת העולם הוא מתיצב על המדרגה החדשה בדורותינו, בהשקפה על מהות התבל ומלואה לפי הדעות הנשגבות, שהן האחדות (Monismus) של שפינוזה וההשתלשלות (Evolutionismus) של דרווין, שלפיהן מבקש החוקר החפשי בימינו האֶקל לפתור את כל חידות העולם". הבקרת לא תסכים עמו כי משה כתב ספור היצירה, שהוא באמת מסורה קדמוניה בקרב עם העברים; אבל לחקירתו הנוכחת אחת היא, ודי לנו הערתו כי נמצא בספור הקצר הזה רמזים כאלה. ובכן באתי בזה לשוב שנית על הענינים הנכבדים האלה, ולהרחיב בהם הדבור עד המקום שיד החקירות החדשות מגעת. קראקא בחודש האביב תרס"ו. דר. שלמה רובין. פרק ראשון: חכמת הראשונים. א. המצאותינו החדשות במכונות הקטור ובכלי השקפה וכדומה הציבו בלבבנו חוטר גאוה, לראות את העמים המתוארים בעולם הקדמוני כמחוסרי כל חכמה ומדע, עד אשר הורו לנו החפירות והמציאות בארצות מצרים ובבל, בכתובים על עמודים וקברים, כי העמים הם היו יודעי בינה לעתים שלהם, והיו ביניהם חכמי לבב בענינים, שלכאורה המה חדשים מקרוב באו. המצרים, הסינים, ההודים והכשדים הבינו תכונת גלגלי השמים ותקופותיהם יותר מהעמים מחדשים אחרי ארבעה אלפי שנים. ב. לא בלבד בפרי הכח המדמה שבאדם, כמו הנשגב בשיר ומליצה, בציורים ובפסלי משכית, גדלו הקדמונים והצליחו להלהיב את לבותינו עד היום הזה; אף לא בלבד ברעיונות הגיון ופילוסופיא נשגבו חכמי קדם וגדולי חכמי היונים הקדמונים, כמו טהאלעס אנקסימנס פתגורס קסינופס פרמנידס צענו הירקליטס עמפידוקלס דימוקריטס אפלטון אריסטו אנקסיגורס ואחרים; כי אם גם בחכמת הטבע והחימיה, אשר בכחן כי עז הפליאו לעשות דברים שהתראו לעיני ההמון כמו יוצאים מכלל הטבע שלהם, וקראו לחזיונות טבעיים ומלאכותיים כאלה בשם נסים ונפלאות מעשי האלהים. ג. עניני החכמות והמדעים בכלל היו להקדמונים דברים יקרים מאד, וקשטו אותם בדמיון השירה בכל מיני תכשיטים וציורים מעוררים אהבה וחן. בקבוץ תנ“ך בספר “משלי שלמה” שהפיטן קורא לו “ספר החכמה” משבח ומהלל ומפאר את החכמה בכלל, ונותן לה תוארים שמסכימים עם אותם שנתנו לה פיוטי היוָנים בשיר הומירוס “מזמור לפַּלַס”. ככה מתפארת החכמה שהיא בת האלהים (משלי ח' כ"ב), כעין הגדת היונים על “מינרפה” אלהת החכמה שנולדה ממצחו של יופיטר – והיא יושבת “בראש מרומים על גפי מרומי קרת” (משלי שם) כמו שקראו היוָנים אל מינרפה בשם Akräa (כנוי אלהי מרומי הר וסלע), וכמו שקראו לה Agroäa ע”ש מושבה ברחובות ובשוקים (משלי ח') – וכן “אורך ימים בימינה” (שם ג') “כי בי ירבו ימיך” (שם ט') כמו שנקראת מינרפה אצל היונים Ambulia שר“ל “המארכת חיים” – “אני חכמה שכנתי ערמה” (משלי ח') כמו שקראו לה היונים Aphaturia המורה בל”י ערמה ומרמה – לי עצה וגבורה" (שם) כמו שמה Aristobula בשיר היוני הנ“ל שר”ל הנותנת עצה טובה – “כי מוצאי מצא חיים וכל משנאי אהבו מות” (שם) כמו שמה היוָני Axiopöna המורה: הגומלת טוב לטובים ורע לרעים – “להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא” (שם) כמו שמה בל“י Kaphyria שר”ל “הנותנת שלל מלחמה” – “ליד שערים לפי קרת מבוא פתחים תרונה” (שם) כמו שנקראת בשיר היוני Pylaetis שר"ל “שומרת השערים”. ד. ואת מדעי החכמה בפרטם ציירו פיוטי הקדמונים בתמונות ובסמלים ובצורות המבטאות יפי תכנם: ככה ציירו סמל הפילוסופיא בתמונה אוחזת בידה ספר פתוח, אשר על דף אחד ממנו כתובה ט' יונית שר“ל Theorie הוא החלק העיוני, ועל דף שני פ' יונית שר”ל Praxis הוא החלק המעשי, בידה שבט מלכות ועל ראשה עטרת כוכבים – סמל החכמה האלהית היה אצל האומות כתבנית אדם אוחז בידו ספר תנ“ך ועליו מצוירים לוחות העדות – סמל ידיעת גרמטיקה אוחז בידו לוח, ועליו כתובים אותיות הא”ב, ואצלו מונחים ספרי דקדוק הלשון – להגשמת חכמת החשבון ציירו טבלא כתובה בציוני מספרים וצלם עקום בתוך תמונה מרובעת, – צלם חכמת השעור יושב בקרב כלי מחשבת וכפיו תומכות קו המדה – ציור ידיעת גלילות הארץ היה בתבנית כדור ומפה – צורת החכמה המדינית שקורין פוליטיק אוחזת בימינה ראי מוצק עם נחש ובשמאלה משוט אניה – ידיעת הצמחים שקורין בוטניק הייתה בתבנית ספר אשר בין עליו מונחים ציצי פרחים – סמל חכמת הבנין יושב על שלחן ומציין רשמי הבניה והגזרה, ובידו קו המדה אנך וגלת כותרת – אות ידיעת הציור נער בעל כנפים, בימינו מגלה ובשמאלו חרט, ולפניו לוח ועט עופרת – סמל חרושת אבני משכית אוחז בידו כשיל וכילפות, ואצלו יתד ומקבת – רמז חכמת החימיה היה תנור קטן עם כירים ומצרף – על ידיעת עבודת האדמה מושלת האלילה צֶרֶס בת שבתאי והארץ, בצורת אשה כבודה אשר הוצק חן בשפתותיה שושנים, והיא עוטפת מעיל ארוך השולים, על ראשה עטרת שבלים, ובידה מגל או לפיד אש – המלאך הממונה על חכמת הרפואה בשם עסקולפ היה בצלם איש עם ראש כלב, ובידו מטה אשר נחש כרוך עליו; ובתו Hygiene מושלת על ידיעת הבריאות בצורת עלמה עוטיה מעיל גדול, על ראשה עטרת עלי תרופה, ובידה גביע ונחש – על הכנת השיר והמליצה מושל אפוללו (הוא יובל אבי כל תופש כנור ועוגב בספר בראשית) בצלם עלם יפה תואר ויפה מראה, על קוצות תלתלי ראשו עטרת פרחי הוד, ובידו תופש כנור ועוגב – על כשרון השיר דרַמה ממונה מלאך אוחז בידו האחת מסוה תוגה ומסוה צחוק, ובידו השנית מנופף שבט משחקים – סך מספר מפקד כל הכשרונות האלה שהיא נפש האדם נקרא בסתרי לחש העמים בשם Psyche בצורת עלמה רכה וענוגה עם כנפי צפור-קיץ אשר להן הרקמה (שמעטטערלינג) שגם הרמה הזאת מפני שלל רקמי צבעיה היתה לסמל נשמת האדם, ומפני השתלשלותה מן רמה זוחלת אל בעלת כנפים לסמל השארת הנפש אחרי מות הגוף. ה. חכמות הקדמונים בשלמותן היו אצל ראשוני העמים מנת הכהנים בלבד, אשר החביאו את “תעלומות החכמה” בכלי קדשם וגנזו אותן במסתריהן, ורק לצנועים מסרו יסודות החכמה בע"פ ובחשאי. לכהני הכשדים היתה “שפה קדושה” (hieratische Sprache) מיוחדת לתורת חכמתם (דניאל א‘, ד’; ה', י"א). ובכן היו כל חכמות בני קדם נודעות ונועדות לכהנים בלבד3, אשר לא מסרו והורו מהן לזולתם מהמון העם, כי אם מעט מזעיר במראה ובחידות לפי הטוב בעיניהם. ככה נהגו החרטומים במצרים, הכשדים בבבל, הברהמנים בהודו, והמגיים בפרס. כתבי קודש ההודים לא נתנו לקרא ולתרגם כי אם אל הכהנים, וחוק היה להם במבטא הזה: שמן רותח יותך בגרון הזר הקרב לקרא בכתבי הכהנים4. ו. מלבד החכמות העיוניות אצל הקדמונים, אשר הסתירו הכהנים מעיני המון העם וכסו אתהן במשאון היכלם, השתלמו הכהנים גם בהרבה ידיעות מלאכותיות (כמו חימיה) ובתחבולות מעשיות (כמו מעכאניק) לפי חוקי חכמת הטבע, אשר החביאו גם אותן כסתרי לחש, ואסרו אותן בחרם לאנשי ההמון. ז. רוב המצאותינו בידיעות טבעיות אינן חדשות בעיקרן, אלא מחודשות ומשתלמות ומתפשטות, כי שכחון (בהיותן נסתרות בחביון הכהנים) וחזרו ויסדון והשלימון והתפשטו בעולם, ע“ד שחשבנו בתחלה כי המצאות הדפוס ואבק השרפה חדשות הן לא שערוהו הקדמונים, ואח”כ נודע הדבר כי הסינים בשכבר המציאו אתהן (בשלמות פחותה) לפני אלפי שנים5. וכן הדין בהרבה ידיעות אחרות שכבר עמדו עליהן (בשלמות גרועה) הקדמונים, אשר ד“מ ידעו והשתמשו באש נוזלי הנודע בשם האש היוני (שנשתכח לנו לגמרי), בלהב מתלקח ובוקע מתחת להארץ שקורין Minen 6או Flatterminen ע”י איזה חומר הדומה אל אבק השרפה שלנו. וכן נודעו להם שני הכוחות הטבעיים האדירים: המאגנעטי והעלעקטריצי. ועוד תחבולות מכוניות כאותן של ארכימדס, שבאמצעותן הקימו המצרים עמודי תלפיות שלהם, וכן נודע העמוד שקורין צלם Memnone. וכן הכירו תעתועי חזיונות האור שקורין optische Täuschungen כידוע מהרבה ספרים קדמונים, ביחוד אותם שקורין Dioptrik, גם ידיעת Hydrostatik לא הייתה זרה להקדמונים. וככה הרבה מציאות חדשות אשר מצאו כבר הקדמונים, וראו אתהן באספקלריא שאינה מאירה כ"כ כמו אצלנו7. אבל חכמי העמים הקדמונים היו כאמור הכהנים בלבד, אשר החביאו את פרשת החכמה ופתשגן המדע בלטיהם, ובחרט אותותם בציורי משכית, והמון העם לא באו עד תכונתן, ובראותם או בשמעם תוצאות חכמות טבעיות חימיות ומכוניות, נבהלו ונחפזו, והיו הדברים בעיניהם לפלאי פלאות, לנסים ונפלאות מחוץ להטבע8. ח. כל המדעים כאלה וכאלה לא הבשילו כל צרכם בקרב הקדמונים, מפני שהסתתרו בחשכת הכהנים, כי כשם שפרי עץ החיים לא יתבשל כל צרכו אלא לאור היום ולחום השמש, כך פרי עץ הדעת הם המדעים לא יכלו להשתלם באופל היכלי המקדשים, עד אשר יצאו לאור העמים לעיני השמש. ככה הסתתרה חכמת הטבע בראשיתה בחביון הכהנים, ולחקירות טבעיות בכוחות יסודות התולדה קראו המון הקדמונים מעשה כשפים ומכשפים, כמו שהיו החרטומים במצרים. הברהמנים בהודו, הכלדיים בבבל, והמגיים בפרס (שנשאר מזה הכנוי Magie לפנים אל מה שקורין היום Experimental-Physik ) עד אשר פתחה חכמת הטבע מוסרותיה בעולם העשיה, והתפתחה לכל ענפיה וסעיפיה בנפלאות מעשה בראשית. ספור יצירת שמים וארץ בדבר ה' בספר בראשית ברמזים סתומים על השתלשלות הבריאה במשך מועדי רבבות שנים, היה בדורותינו לחכמה רחבה בחקירות נשגבות על תמורות כדור הארץ בתקופותיה, ולשיטה שלמה בהשתלשלות המינים בבעח"י עד האדם, ובאחדות הבריאה כלה. ידיעות החשבון התחבאו בסתרי סודות הכהנים במצרים, שמהם למד אותם פּתגורס, והשתעשע בהן הוא ותלמידיו, לגלות על ידן רזי עולם, ולפתור בהן תעלומות הבריאה, ובכן הסתתרה חכמת החשבון בחביון סודות המספרים, עד אשר יצאה ממחבואה ותהי לחכמה גלויה בהירה ומובהקה ע“י ציוני עשר ספירות המנין של ההודיים והערביים, ורחבה ונסבה למעלה ראש מוסדות כל חקירה ודרישה בשמים ובארץ. על ידה חשבו ומצאו כי הארץ הצעירה בכמותה כאחד כוכבי לכת הקטנים, עגולה ככדור צנוף יצנוף סביב השמש שהוא המרכז, והארץ חלפה ועברה דרך הרבה שנוים וחלופים במשך אלפי רבבות שנים, והאדם על פני האדמה הוא יציר זעיר מזער. תקופת הארץ סביב השמש, אשר כבר עלה על לב פתגורס שמסר את הסוד הזה בחשאי לתלמידיו, בררו אח”כ קופרניק וגאלילעאי באותות טבעיים ובמופתים חשבוניים. חכמת הרפואה היתה גם היא בראשיתה בידי הכהנים, אשר התעוללו בה בסגולות ובסתרי לחשים בצל שדי, עד אשר יצאה מחושך הלחשים לאור החקירה על פי חוקי הטבע הגלויים. ראשית הדרישה ככוכבי השמים ומזלותיהם הייתה להביט בהם נצורות ונסתרות המגלות צעיף העתיד לבא בגורל בני האדם, עד אשר התגלה והיתה לחכמה התכונה במשטרי השמים וכל צבאם. חפוש הראשונים בחכמת החימיאה שהיה בתכליתו למצא רפואה כללית או להוציא יקר זהב וכסף מזולל ברזל ונחשת, היה בדורות האחרונים לחכמה נשגבה כעין שתוף להקב"ה כביכול במעשה בראשית ובמעשה מרכבה. פרק שני: חכמת מצרים א. ככה השתלמו באמת חכמי כהני הקדמונים בכל החכמות שבעולם הקדמוני, ועל כלם עלתה חכמת מצרים. רגילים אנחנו ליחס מקור החכמה בין העמים הקדמונים אל שבטי הודו-גרמניא (Indogermanische) ובראשם היוָנים. אולם באמת שאבו נבוני היוָנים את חכמתם ממעינות המצרים, שנמצאו בספריהם המיוחסים אל המלך האלוהי Taaut (2781 שנים לפני ספה"נ) הוא Hermes אצל היונים בשם Trismegistus שר"ל בגדולה משולשת, שהניח אחריו ספרים רבים המכילים כל חכמות הכהנים במצרים, ואלה המה (לפי קלעמענס מאלכסנדריא): ארבעה ספרים על חכמת התכונה, עשרה ספרים על ידיעות האותיות הקדושות (Hieroglyphen) ועל גלילות הארץ ועל היכלי הקודש והקרבנות, עשרה על עבודות האלהים בהיכל, עשרה על הנבואה ותורת הכהנים, וששה על חכמת הרפואה. ב. כידוע התקרבו היוָנים אל המצרים אחרי אשר עזבו היונים את איי יוָן (Ionien) באזיא הקטנה, ואז עמדה ארץ מצרים על מרומי מדרגתה ועם שבטי עמים קטנים אחרים סחרו גם היונים למצרים בתחלה באורח המסחר והמו"מ, הביאו עמהם ממצרים מלבד המרכולת שלה גם מקצת חכמתה, ביחוד ידיעות הטבע שהתגאו בהן היונים. ככה מצאה הבקרת בדברי ימי עולם, כי ראש הרופאים המסתתר בהגדות היונים (בשם אלוהי הרפואה) אסקלעפיוס (Eskulup) הוא נבקה (Nebka) מלך מצרים, אשר הניח אחריו הספרים הראשונים על חכמת הרפואה, אחרי אשר טטה (Teta) כן אבי משפחת המלוכה הראשונה במצרים, יצר את חכמת הרפואה בספרים על חכמת הנתוח (Anatomie) שהניח אחריו. בחכמת החשבון (Mathematik), ביחוד בחכמת הגימטריא, בקרב חכמי היונים, מן Thales עד Eurfides מצאו חוקרי דברי ימות עולם כמעט בכל יחידי ענפיה מקור חכמת מצרים. ג. פתגורס (Pythagoras), ראש חכמי היוָנים בזמן ובמעלה, הלך לארץ מצרים ללמוד שם תורת הכהנים בחב"ד, ביחוד חכמת החשבון והגימטריא, ולמען יוכל לכנוס לפני ולפנים בעדת הכהנים, מל את בשרו כאחד מהם. שנים רבות נלאה והמתין עד אשר נאסף אל בתי המדרש של הכהנים, וישב שם כעשרים שנה, והביא משם למדי גימטריא, אשר לא נודעו להיונים עד הימים ההם, ביחוד את הלמוד מן סך זויות, הוא הלמוד הנקרא על שמו עד היום הזה. סודות בית מדרשו בחביון המספרים שהם יסודות כל הנמצאים ושבהם נברא העולם, היה יכול ללמוד רק בחכמת החשבון והשיעור של בתי מדרש הכהנים במצרים. למודים רבים של פתגורס, כמו על היות הארץ עגולה ככדור, ולמודים אחרים, נשכחו אחרי כן, מפני שבני דורו לא עצרו כח להבינם אל נכון, בשגם היו לוטים במעטה סודות, כמשפטו בבית מדרשו. ד. אפלטון (Plato) החכם היותר נעלה בין היוָנים, היה תלמיד Timäus מן לוקרי, שהיה תלמיד פתגורס 9, ובכן נחשב אפלטון כתלמיד פתגורס, ורעיונותיו הראשונים על החבר המדיני, דומים הרבה אל החבר אשר יסד פתגורס במקום קרוטון, ועל שניהם חופף הציור של החבר המדיני היותר קדמון בארץ מצרים. ה. בארץ מצרים הקדמוניה נבדל המלך מן המון העם, שכבדו אותו כאלהים ע“י שבט (קאסטע) הכהנים. אנשי השבט ההוא היו היותר מלומדים, ולא אבו להפקיד חכמתם ברשות הרבים של החמץ השפל, שעי”ז יושפל כבודם וחכמתם תתבלע. על כן לא כתבו מעולם את ידיעותיהם על ספר, כי אם מסרו אותן בע"פ לבאים אחריהם, והכתובים שאינם מכילים עניני עבודת האלהים או דברי ימיהם אשר לא פחדו להשאיר אחריהם, לא מסרו לנו ידיעות ראשי חכמי שבט הכהנים, כי אם שמץ מדעי אשר גֻנב מהם אל איזה בן שבט שפל מהם. ו. אחותה של חכמת המאטימטיקה הנ"ל היא חכמת התכונה או משטר הכוכבים שקורין אסטרונומיה, שבחכמה הזאת עלו חכמי מצרים, היינו הכהנים במדרגה היותר גבוהה כידוע. פרק שלישי: חכמת משה. א. לפי עדות חכמים רבים שלומי אמוני ישראל, מן הקדמון פילון היהודי מאלכסנדריא שבמצרים בספרו “חיי משה” עד האחרון הרנ“ק בספרו מונה”ז למד משה, שהיה לבת פרעה לבן יקיר, בבית המלך מפי חכמי כהני מצרים את כל חכמותיהם וידיעותיהם, ובא עד תכונתן בשלמות יתרה הרבה על חכמי מצרים בעצמם, כפי רוח האלהים אשר נוססה בקרבו, ולפי ידיעות אחרות אשר רכש לו בארצות אחרות במסעיו הארוכים. ב. ובכן עלתה חכמת משה למעלה ראש, כעדות חכמי האומות, כמו Michaelis לאמר "מאָזעס דער רעפראָוענטאַנט איינער זעהר ערלייכטעטען אונד ערקענטניסרייכען פאָרוועלט. ביחוד גדולה חכמתו בידיעת חוקי הטבע, עד שחכם אשכנזי בימינו קרא עליו: מאָזעס דער ערשטע געאָלאָג! ג. ככה השתלם משה בהרבה ידיעות טבעיות יותר על חכמי דורותיו בקרב עמים אחרים, ד“מ בבריאת הארץ המסכמת אל החקירות החדשות בחכמת Geologie, אם אך נבין בששת ימי הבריאה ששת המועדים שבהם נשתנו רקיע השמים וחומר הארץ וצורתה לפי חוקרי החכמה הזאת. ראה ע”ז Schonholz בספרו Gandbuch a. Wisensch צד 336 ואלה דבריו שם: דאס מאָזאישע שאֶפּפונגס-סיסטעם, איינער זייטס איין מייסטער שטיק דער אללעגאָריע, האט אנדער זייטס אויך זיינען האָהען וויססענשאפטליכען ווערטה אונד ענטהאֶלט בייא ווייטעם מעהר געלעהרזאמקייט אלס עס דען אנשיין האבען ווילל. דא מאָזעס בייא דען עגיפטערן אין דיא שולע גינג, זאָללטע מאן וואל שליעסען, דאס דיא אין דען מיסטעריען איינגעווייהעטען דיעזעס פאָלקעס שאָן איינע אויסגעברייטעטע נאטורקעננטניס אונד טיעפע איינזיכט אין דאס וועזען דער דינגע באזאססען. גלייכוואָהל לאֶסט ויך בעססער אננעהמען, דאס מאָזעס אויך היער זיינען אייגנען וועג גינג, וויא זיך דיעס אין זיינען פאָליטיש-רעליגיאזען איינריכטונגען צייגט, אונד ערשטוינענס ווערטה איזט עס, דאם איהם בייא דעם ניעדערען שטאנדפונקטע דער דאמאליגען נאטורוויססענשאפט, אין איינער צייט דעס אָבסטרוזעסטען אבערגלויבענס איינע דער נייעסטען וויססענשאפטליכען ערקלאֶרונג זאָ נאהע קאָממענדע שילדערונג דער גאֶטטליכען שאֶפפונגסארבייט געלינגען קאָננטע. דאס איזט וואהרהאפטיגע אפפענבארונג! – כבר הזכרנו כי ספור היצירה בספר בראשית אינו מוכרח להיות דברי משה, כי היה שיר ספורי מתהלך בקרב העם מימות עולם, ובכל זאת אינו מן הנמנע כי משה כתב אותו ומסרו לעם ישראל. ד. אכן לא מחכמי מצרים בלבד למד משה (לפי דברי פילון) חכמת המספר והשיעורים, וחכמת הפילוסופיא הטמונה באותות כתב החרטומים, כי אם למד גם כל חכמות הכשדים בתכונת השמים, ומעמים אחרים וארצות אחרות, שהלך בהן למסעיו, כחמישים שנה בברחו מחרב פרעה, מימי נעוריו הנזכרים בספר שמות (שבשביל המצרי אשר הרג ברח מבית פרעה וישב בבית יתרו כהן מדין והיה רועה צאנו) עד עמדו לפני פרעה בראש בני ישראל, בהיותו בן שמונים שנה. פרק רביעי: האלהות. א. לפי עדות הכתוב היה משה הראשון שהשיג את האלהות בשם הוי"ה והוסיף לבארו בשם “אהיה” וליתר באור בכפלו “אהיה אשר אהיה”, אשר רבו הפירושים הרמזים והסודות על השם הזה בספרות האגדות והמדרשים והפילוסופים בעמנו. ב. אחרי אשר לפי מליצות הכתובים בהגשמה ובהפרזה כמשפטם התהלך משה את האלהים “פנים אל פנים” – “ותמונת ה' יביט” – “וכבל ביתו נאמן הוא” שאל מאת האלהים “הראני את כבודך” ובאתהו התשובה “וראית את אחורי ופני לא יראוּ!” – באור הרמב“ם במו”נ ח“א עה”כ הזה ידוע. הנה כי כן גם החלטת הפילוסופים הטבעיים בימינו, שאין בכח תבונתנו במשענת קבלת החושים להשיג מהאלוה אלא התוארים או המשיגים (Attribute) שלו בבחינת הגשמיות והרוחניות שבכל הנמצאים (החומר והרוח (שטאף אונד קראפט) או התפשטות ומחשבה כלשון שפינוזה) המה החוקים הטבעיים הנאצלים מאת העצם (Substanz) הנשגב, או הנמשכים אחריו, (בלשון הרמב“ם מושג השי”ת רק לפי פעולותיו) ולא את כח הכוחות ושרש הטבע הוא האלוה בעצמו, כמו שחתם החוקר הטבעי האֶקל את ספרו “חידות העולם” בדברים האלה: לרגלי כל הידיעות הטבעיות נפתרו כל חידות העולם, מלבד החידה הכללית היא חידת העצם (Substanz-Problem) שנשארה לנו בלי פתרון, סתומה וחתומה וכמוסה. עודנו שואלים בלי הרף: מה הוא הפלא הנעלה והנשגב הזה, אשר חוקרים הגיוניים יקראו לו טבע, ופילוסופים דמיוניים יכנוהו עצם, והמאמין יתן לו שם בורא הוא האלהים?… ויותר שאנחנו מעמיקים לחדור אל הכרת משיגי העצם (attribute) הנ"ל שהם החומר (התפשטות) והכח (מחשבה) עם רבבות חזיונותיהם בהרגשת חושינו ובהגיוני תבונתנו, יותר מסתתר העצם בחביון חידתי ופלאי. מהות העצם הוא אל מסתתר בשפריר חביון עזו, נשגב מהשגתנו לנצח נצחים, ולו דומיה תהלה לעולמי עד. ככה משה אחרי השגתו את דרכי העצם היינו בחוקיו הטבעיים, כאלו הביט תמונת האלהים, הואיל לחתור לפני ולפנים ולראות את כבוד האלהים הוא העצם הנשגב, ונתברר לו שזה אי אפשר “וראית את אחורי (היינו המשיגים) ופני (היינו העצם) לא יראו”! – וכן קרא בעל שירי היחוד “אדמך אכנך ולא ידעתיך”! הדבור הראשון בעשרת הדברות: “לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתות ואשר במים מתחת לארץ” איננו אוסר בלבד לעשות מאיזה חומר איזו צורה מהאלוה בפועל, כי אם אוסר את המחשבה לדמות לו מושג האלהות באיזו צורה חולית עם משיגי הגוף, אף לא בצלם אדם הרגיל במחשבת ההמון10 לצייר ככה בהשגתו את הכח הראשי הנשגב בעזוזו והפועל בכל, העצם הנעלה על כל מושג, אשר אצל את התבל, ובתבל כלה את הארץ ובארץ כל היקום. פרק חמישי: האותות והמופתים. א. ספורי נסים ונפלאות בשיחות העמים הקדמונים, על מיסדי הדתות בימיהם11 כי שנו סדרי בראשית והרסו חוקי הטבע, המה היו עמודי כל דת ואמונה12. בספורי נפלאות ההם יש במקצתם איזה רמז נסתר כחרצן בתוך זג הפרי, ומקצתם אינם אלא שיחות המוניות. אמנם רוב מעשי נסים ההם אמתיים כפשוטם, שהם היו באמת נסים ונפלאות המתחדשים גם בימינו, נסים ונפלאות בבחינות טבעיות ובנסיונות חימיאות ובמסות מכוניות ובאותות מדעיים ובמופתים הנדסיים (זכור Eidson ), אשר ישתומם עליהם גם כהיום הזה כל איש אפילו חכם אם אינו בקי ומלומד וחנוך ורגיל בידיעות פרטיות כהנה, אשר מקצתן נסתרות בטעמן ובמקורן ובנימוקן גם לעינינו, כמו פעולות כוחות מאגנעטיזם ועלעקטריצאֶט בכל מערכות התולדה, עלילות החום והאור בכל גבולות ממשלתם, שנויי הצבעים ותמורות פעולותיהם על רשת העין, ושאר צבא חליפות חזיונים טבעיים, אשר ישתוממו עליהם אחרונים וקדמונים אחזו שער וקראו הפלא ופלא! – ונוסף על כל זה תשוקת ההמון להגזים, וחפץ כל המסַפְרִים להפריז, ורגילות רוב הסופרים להרחיב פה ולהאריך לשון, ונטית המשוררים והמליצים להגדיל ולהאדיר ולהפליא הדבר בסגולות הלשון ובהעתקות (Metapher) מליציות, ולהשתמש בניבים ובמבטאים שלא כדרכם. ב. הסבר הזה נהוג גם בתורתנו. רוב החכמות והמדעים ומלאכות מחשבת נזכרות בתורה כעין פלאים, כאלו היו המדעים ההם13 בעיני העם מעשי נסים ממקום גבוה שלא כדרך טבע ההרגל התמידי, עד שאפילו המלאכות בעבודות המשכן שנזכרו בתור מלאכות פשוטות (מעשה חרש וחושב בכסף ובזהב מטוה וארג בצמר ובפשתים וכדומה אשר למדו בני ישראל בארץ מצרים) רצתה מסורת האגדה לעשות אותן למעשי נסים14. ולעומתה בארו חכמי סברה את כל האותות והמופתים בכתבי קדשנו כאלו היו ילדי מדעים טבעיים. ג. כי הנה בפתרון מעשי הנסים ההם נחלקו הקוראים מני אז אלה מאלה: אנשים המוניים קבלו לפי תמם את ספורי הדברים כפשוטם, בלי להרהר אחריהם, והאמינו בנסים ובנפלאים כהויתם, בחשבם שבאמת הצדיק גוזר והקב"ה מקיים לשנות סדרי בראשית, ולבלבל חקות שמים וארץ, אשר לפי דעתם לא יעמדו איתנים ונאמנים בלי לשנות תפקידם לעולם – ד. בוזי תנ“ך שונאי דת משה וישראל קלי דעת וריקי מוח חשבו, כי כל מעשי הנפלאות ההם אינם אלא ספורים בדוים, שיח ושיג הגדות בעלמא, כדרך עמי הארצות והמונם בימי קדם – חכמים כמוסיים בישראל ובאומות יודעי ח”ן, כמו פילון מאלכסנדריא והמקובלים בארו את המופתים שבמקרא בדרך סוד ורמז שלא כפשוטם שקורין Mythus או Allegorie או Symbolik או בדרך מליצה שירית בתועפת הדמיון. ה. אכן בעלי הגיון הממאנים בנסתרות, אשר למדו להכיר והתבוננו לדעת, חוקות שמים וארץ לא ימושו לעולם (ירמיה ל"ג), חוקי הטבע איתנים לעולמי עד, ולא ישנו אף רגע אחד משטרם בשמים ובארץ, וכי השי“ת אדון הטבע15 לא ישנה את עצמו כמ”ש אני ה' לא שניתי16, וכי המחוקק לא דיבר במשל ובחידות, נבונים כאלה הואילו מני אז לחפש ולחקור ולפשפש אחר מקור הנסים והנפלאות ההם, ולקרבם יותר אל הפשט והטבע, והיו הראשונים אבות המשנה באמרם כי תנאי התנה השי“ת17 מששת ימי הבראשית עם החוקים הטבעיים האלה להשתנות בזמן מיועד ובמקרים ידועים, וזהו שמנו עשרה דברים שנבראו בע”ש ביה“ש (כפי הרמב"ם שם). אמנם חוקרים פילוסופים בעמנו18 לא הספיקו א”ע בפשרה כזו, המה חתרו בהחבא, כמגלה טפח ומכסה טפח, לפתור את מעשי הנסים בדרך הטבע, המיוחס במקרא תמיד לאלהים (שע“כ אמרו כי האלהים הוא הטבע בכבודו ובעצמו כנ”ל): “המצמיח הרים חציר” בלי אמצעי – “הנותן גשם יורה ומלקוש” ואלפי כתובים אחרים כפעולות טבעיות פשוטות, ומכ“ש בדבר נשגב היוצא מדרך ההרגל, שמסומן אצלו תמיד השם האלוהי, כמו הררי אל, ארזי אל, עצי ה‘, רוח אלהים, בני אלהים, מכתב אלהים, אצבע אלהים, אש ה’19 וכדומה, באמרם כי איזה מקרה טבעי20 או מלאכותי21 או דמיון חושי22 או כונה רצויה בכבוד ה' הסתר דבר, או מליצת משל הקדמוני23 או שיר המוני בפי העם24 או חלום חזיון לילה25 או בחלום בהקיץ26 היה ליסוד מעשה הפלא שהביא הקב”ה לענוש חוטאים או להחזירם בתשובה או להסב לבם לאמונה. ו. אמנם הפתרון הכללי האמתי הוא כאמור, שהיו הנסים והנפלאות ההם חכמות הנסיונות וידיעות טבעיות ומלאכותיות ומכוניות הנזכרות בספרי קדשנו בתבנית ספורים ונרמזות במשכיות מליצות מפריזות ובתמונות אותות ומופתים ונסים ונפלאות27 שכן היו בעיני המון העם, שהתפלאו והשתוממו על החכמות והידיעות ההן, והאמינו בדברי הנביאים בשם האלהים אדון הטבע והחונן לאדם חב"ד28. ז. הנה כי כן, כל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני בני ישראל היו כלם פלאים טבעיים. חזיונות רמים ונשגבים, בחכמתו הרבה והחזקה בידיעות הטבע, ועשה אותם בשם האלהים “כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה”, וע“ז כיונו חז”ל באמרם: “שכינה מדברת מתוך גרונו של משה” כמו שהיה הדבר ממש במתן תורה, לפי עדות הכתוב “משה ידבר”. פרק שישי: פליאות חכמת המחוקק. א. דעת מזג היסודות שקורין Chemie, והקדמונים בבקשם על ידה את אבן הפלאות היא אבן “הפילוסופים” קראו לה Alchymie. מקור החכמה הזאת לדעת רבים הוא בארץ מצרים29, עד שקצתם גוזרים את השם חימיה משם ארץ חם (בלשון מצרים Kem המורה חום ושחור) כנוי לארץ מצרים. מחוקקנו משה למד בבית פרעה מפי הכהנים את החכמה הזאת על בוריה, ובכחה כי עז שרף באש את עגל הזהב וטחן אותו הדק היטב עד אשר היה לאבק דק ויזרהו על מים30 וישק את בני ישראל. בכח חכמת החימיה המתיק משה במרה את המים המרים, בהשליכו לתוכם איזה עץ31 (אולי המכונה Nerum oleander המסוגל לזה) כאשר הורהו32 ה' החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה (כמו שריפא הנביא אלישע מוצא מים רעים בהשליכו לתוכם איזה מלח, ואת סם המות בנזיד של פקועות – Koloquinte – בהשליכו קמח אל הסיר. ב. *דעת טיב הסמים, שבא עד תכונתם ע“י חכמת החימיה, כמ”ש ידידיה היהודי הוא פילון מאלכסנדריא של מצרים בספרו “חיי משה” לאמר: “משה רבנו בחכמה הטבעית אשר למד מהחרטומים, ובה גם חכמת סמי הקטורת ואופן ההקטרה, באשר גדולה מאד הייתה אז חכמת החרטומים בידיעת מיני הסמים לתכלית החנטת המומיים”. בבדיקת הסוטה במים המאררים33 נתן הכהן בהם סם מות, “כי מן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים” וזהו שאמר הר"א אבן עזרא פ' נשא על “מי המרים” – “סודו ידוע” ומבאריו מקוּר חיים ואוהל יוסף והמוטוט שם גלו את סוד זה, כי הכהן היה נותן במים איזה אבק המונח מוכן ומזומן על קרקע המשכן, וכפי מה שראה בענינה אחר הבדיקה, אם מצא אותה נקיה (כי “לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע”) נתן במים דבר שיש בו סגולה שתתעבר; ואם מצא בבדיקתו שנטמא האשה, שם במים סם המות להמיתה “וצבתה בטנה ונפלה ירכה”34 וזהו שאמרו במס' סוטה פרק שני “מלמד שהיה מתקן מבחוץ ומכניס” וכו‘, ובפרק שלישי שם: צריך שיתן מר לתוך המים וכו’. בין הסמים בהרכבת הקטורת היה סם ארסי35 אשר בהתלקחו (Explosion) באש העלה ריח ועשן ארסי ממית באף המקטיר, אם לא ידע להזהר בו, ולא הזיק את המקריב הבקי בסוד הקטורת וידע להשמר מסם המות שבקרבו. על כן צוה: והקטורת אשר תעשה כמתכנתה לא תעשו לכם וגו‘, והזהיר: איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו, ר“ל שימות מחמת סם המות שבקרבו36 כמו שהזהיר במ”א: "אשר לא יקרב איש זר להקטיר קטורת וגו’. את הסוד הזה שבקטורת מסר משה אל אהרן אחיו, כמובא בפירש“י עה”כ ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד: מצאתי בפרשת מלואים הנוספת על התו“כ שלנו: למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטורת. כהני בית ראשון ידעו את הסוד במעשה הקטורת, ע”כ האריכו ימיהם, אבל בימי בית שני שקנו את הכהונה במחיר מאת הממשלה (יומא י"ט) ולא ידעו את סוד הקטורת, לא הוציאו הכהנים הגדולים את שנתם, לפי עדות חז“ל (יומא ט“ז: זה מקדש שני שעמד ת”ך שנים ושמשו בו יותר מן שלש מאות כהנים גדולים… צא וחשוב כל אחד לא הוציא שנתו") כי נחנקו מסם המות שבקטורת יוה”כ, הדקה מן הדקה בקודש הקדשים הדביר הקטן והסגור כל השנה, ונכנס ריח או עשן הסם באף הכה“נ ולא הוציא שנתו. על דחז”ל ביומא: “לא היו ימים מועטים עד שמת ומוטל באשפה ותולעים יוצאים מחוטמו” פי' הריטב“א: על **שהריח מריח הקטורת”**, זה היה סבת הפחד והבהלה והאימתה שנפלה על הכה“נ ביוה”כ, לפי ספורי המשנה וציורי הפיוטים. בעשן שרפת הסם הארסי הזה נחנקו בני אהרן בקרבתם לפני ולפנים עם אש זרה להקטיר קטורת שלא כדת, ולא באו בסודה, וימותו בשרפת השמה וגוף קים מחמת סם המות שבקטורת, כרמוז בדחז"ל: “כמין שני חוטים של אש יצאו… שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה”. בסם הזה כי יצאה אש כמו בבני אהרן נשרפוּ ומתו בעדת קרח חמישים ומאתים האנשים מקריבי הקטורת, כרמוז בדחז"ל שאמר להם משה: “הרי לכם תשמיש החביב מכל היא הקטורת וסם המות נתן בתוכה שבו **נשרפו נדב ואביהו”**. וכן המלך עוזיהו שלא היה כהן ולא ידע סוד הקטורת בבואו אל ההיכל ובידו מקטרת להקטיר, פרחה צרעת במצחו מעשן הסם הארסי, שהיה ממית אותו לולא נדחף מן ההיכל בבלהות צלמות. כל זה לדעת חכמי ישראל, אכן לדעת חכמי האומות37 מתו או הומתו כל האנשים החטאים בנפשותם ההם בתבערת. ג. זרם זיקת הבזק שקורין Elektriciitat אשר נודעה כבר בשלמות פחותה להקדמונים בשם אור האש היסודי, (אחד ארבעת היסודות אש עפר רוח מים להקדמונים), כי יסוד האש הטבעי אשר דברו ממנו הקדמונים הוא הזרם העלעקטריצי הנמצא בהאויר העליון, שהוא החוצב קולות רעמים ורעש אש ברקים ברקיע השמים, ולד“ק כל חום השמש ואורו אינו אלא הכח העלעקטריצי הזה, וי”א שהוא “כעין החשמל” במעשה מרכבה ביחזקאל שתרגמוהו השבעים: Elekiron 38. על כ“ז נשענו המבארים הנ”ל לשער, כי בארון הקודש במשכן היתה מכונה עלעקטריצית להבעיר את האש, והיה אסור להכניס שמה אש זרה לבלתי הצית את המכונה, ובזה חטאו בני אהרן שהכניסו שמה אש זרה והיתה דלקה ונשרפו. ע"כ “אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו” צוה משה על אהרן לבל “יבא בל עת אל הקודש מבית לפרכת אל פני הפרת אשר על הארון ולא ימות”, ורק ביום הפורים יבא שמה אחרי הסירו מבשרו בגדי הזהב המושךְ אליו את הזרם העלעקטריצי “כתנת בד ומכנסי בד ואבנט בד ומצנפת בד” בלבד יהיו על בשרו, להפרידהו מכל חבור עם הזרם העלעקטריצי, ובקחתו מחבת מתכת עם גחלי אש שיוכלו למשוך ולחבר אליו את הזרם צוהו לשום על המחבת איזו “קטרת סמים דקה” – “וכסה ענן הקטרת את הכפרת” – “ולא ימות” שזו הייתה איזה אמצעי נגד סכנת המכונה… כל זאת אינה אלא השערה מגזמת ותלויה ברוח דמיון, ומלבד זה ידענו כי הכנת זרם עלעקטריצי כזה בדמות בקבוק ליידנער לא הייתה יכולה למצוא מקום רחב ידים בתוך הארון. עוד יפריזו חמי האומות על המדה בהחליטם, שנודעה כבר להקדמונים המצאת בנימין פראנקלין להוריד את הברק משמים ארצה ולהובילהו אל מחוז חפצנו, וכי בוני בית המקדש של שלמה הכינו לתכלית זו כל גגו מוטות כעין חניתות מוזהבות (היוסיפון בספרו מלחמות היהודים ה' ח') שע“כ לא הה הברק מעולם בבית המקדש, ושע”ז רומז הכתוב: “קול ה' חוצב להבות אש… ובהיכלו כלו אומר כבוד” שר“ל מעולם לא הזיקו ברק ורעם את הבית אעפ”י שעמד על הר גבוה ונשא המושך אליו בטבעו את הברק. אכן לדעת חכמי ישראל כמו היוסיפון שם וחמי המשנה היו המוטות ההם, שנקראו “כלה עורב” בלשון המשנה (מדות פ"ד משנה ו') די להבריח את העורבים מעל הגג. במליצת העתקה (Metapher) בלשון המקרא מכונה הברק בשם “אש מן השמים” כמו “תרד אש מן השמים” אצל אליהו, וכמו באיוב “אש אלהים נפלה מן השמים” ובמ“א במקרא. ע”כ יאמרו שגם האש אשר ירדה משמים על המזבח במשכן ובמקדש ובמזבח אליהו בהר הכרמל, והאש אשר יצאה מלפני ה' לענוש את בני אהרן ועדת קרח הייתה אש ברק מלאכותי עלעקטריצי כנ“ל, או אש קרני השמש במונה מעשה חרש וחושב39 או ברק טבעי שהורד משמים ארצה כנ”ל, בחכמה נפלאה, אשר הסתירו חכמי חרשים והחביאו בגניזה מפני המון העם, וזאת היתה במשלי הקדמונים חטאת פרומיטיוס, אשר גילה ברבים סוד הורדת אש מן השמים ארצה, ונענש מאת האלהים בעונש נורא ואיום. כל זאת דעת חכמי האומות, ויש מחכמינו שהסכימו לה (כנ"ל בהערה), אבל אין רוּח שלומי אמוני ישראל נוחה הימנה. ד. חכמת הרפואה שלמד משה מחכמי מצרים, ועליה מיוסדים הרבה חוקים ומשפטים ודינים בתורה, באיסור והיתר, בטומאה וטהרה, במאכלים אסורים ובתורת המצורע והזב והזבה, במצות נדה ויולדת, בבהמות טהורות ובחיות טמאות, בהולכים על ארבע ובעוף השמים, הכל כאשר לכל לפי חוקי טיב הבריאות שקורין עתה Hygiena, באמרו לישראל בשם ה‘, "כי אני ה’ רופאך". כמו במצרים היו הכהנים והנביאים בישראל רופאים נאמנים40 שהשתמשו גם באמצעים טבעיים, כמו בנגעי בגדים ובתים (שנקרא בפי הגרמנים Krebs der Gebaude גם Mauernfrass ), וישעיהו רפא את המלך חזקיהו במריחת דבלת תאנים על השחין, ואלישע צוה את נעמן המצורע לרחוץ במי הירדן. הנביאים אליהו ותלמידו אלישע השיבו רוח חיים אל ילדים מתעלפים41 באמצעים טבעיים: בן האלמנה העניה מצרפת חלה במחלת העכול, מפני שלא התפרנס בלתי בקמח ובשמן בדוחק, ואחזהו השבץ (Convulsion) השכיח בילדים, שסופו חלי Hsphyxie, ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה – כמו נשימה ר"ל רוח חיים – כי נתעלף42, ויקחהו אליהו ויעלהו אל העליה, מקום רוח צח, וישכיבהו על מטתו, ויתמודד על הילד להחם את בשרו, ולדחוק על חזהו ועל בטנו (כדרך שעושים היום לשובב נפש מתעלפים) ותשב נפש הילד אל קרבו ויחי. בדרך זו החיה גם אלישע את בן השונמית, אשר בהיותו בשדה הקוצרים חום היום הכהו שרב השמש על ראשו ויתעלף עד אשר חשבוהו כמת. וישכב אלישע על הילד במטת עלית המקרה, ויחם את בשר הילד, ויפקח הנער את עיניו וישב ויחי. ויש אומרים כי אליהו ואלישע רפאו את הילדים המתעלפים בכח המאגנעטיזם בבעח“י (Magnetisme animal ) שנודע כבר אל הכהנים והרופאים הקדמונים, ואלישע רצה בתחלה לשלוח את זרם המגניטיזם שלו ע”י מטהו אשר נתן ביד נערו גחזי כמסופר שם. כפי הנראה לא ידעו משה והכנים בימיו רפאות תעלה אל מיני נגע צרעת באדם (יהיה שאת או ספחת או בהרת) בלתי להסגיר (כמנהג רופאי דורותינו בכל מיני חלאים רעים ונאמנים להרחיק את החולה וכל ביתו מהתערב בהם אחרים ולהחזיקם במצב בודד isoliren לבל תתפשט המחלה וביחוד נעשה כה למי צרעת שקורין Lupus אשר יתבודדו מחוץ לארץ נושבת) את הנגע, ולהשגיח עליו לפי סימני צבעו ושערו, אם יפשה או יפחות, לטהר או לטמא את האדם אשר בו הנגע או השחין או הנתק או הבוהק בקרחתו או בגבחתו, ואיש צרוע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו לבל תדבק מחלת צרעתו באיש אחר, אשר קרה לגחזי נער אלישע, בקחתו מאת “נעמן המצורע” חליפות בגדים, שנדבקה בו צרעת נעמן, בעוד שאלישע נשמר ממנו ויניחהו לעמוד פתח הבית, וימאן לקחת מאומה מידו. אכן לרפאות את המצורע לא יכלו משה וכהניו, ומסרו דין רפואתו להטבע או לשמים, כמו שמצינו בּמרים, אשר פרחה בה הצרעת, מפני הפחד פתאום “ויאמר ה' פתאום” והבהלה43 מחמת שדי אשר התאנף בה, פנה משה בתפלתו אל ה' ויקרא: אל נא רפא נא לה! ומשה ידע את אשר התבוננו הרופאים בּזמננוּ לדעת, כי רפואה רוחנית היא ראשית רפואה גופנית, וצריך הרופא להרגיע את רוח החולה ולנחמהו ולהחלימהו, על כן צוה משה כי ל הנשוך מנחשים יביט אל נחש הנחשת (סמל הרפואה לכל העמים בימים ההם) ויחזק לבו ותקל רפואתו, כמו שרמזו גם חז“ל (ר“ה כ”ט) עפ”י דרך אמונה תמימה. ה. דעת טיב האקלים שקורין Klimatologie, משרבו התַיָרים בארץ מצרים גלוי וידוע עתה (מפי ניבוהר ונוסעים אחרים אחרי מסע נפוליון ומרשמי הירוגליפים והרבה ספרים וסופרים) כי עשר מכות שהביא משה בדבר ה' על המצרים, הם נגעי (לאנדפלאגען) ארץ מצרים מימות עולם, אשר נקרו ויאתיו כמעט שנה בשנה עד היום הזה, כמ“ש ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא, ואשר רק במליצת המְסַפֵּר במקרא ובאותיות סמלים הם מתראים כמכות נפלאות יוצאות מן ההרגל. על כן יאמרו חכמי האומות44 כי משה בחמתו ידע מראש לכַוֵן את היום שבו בא יבא אחד הנגעים ההם, ואותו הגיד לפרעה ואִיֵם עליו כי לעונש על אשר יסתולל בבני ישראל לבלתי שלחם לנפשם, לא יסיר ה' את המחלה אשר שם במצרים עד עולם. ופרעה בידעו כי מכות נאמנות הן לארצו מלפנים, לא שת לבו לדברי משה כפעם בפעם, והקשה את לבו לבלתי שלח את בני ישראל, עד שבאה מכת המגפה (הרגילה לבא גם עתה בחדשי טבת ושבט בסבת הרוח זלעפות הנ"ל שקורין סמאל או Hhamsin כידוע) הוא הדבר באדם וּבבהמה שלא היה בית אשר אין שם מת, ואז נפלה על פרעה ועבדיו אימתה ופחד, וימהרו לשלח את בני ישראל מארץ מצרים, וכאשר חלף הפחד פתאום השיבו אל לבם לאמר כי המות ההן נגעי ארצם הנה מאז “ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו”. ונראה שבזה הודו חכמי ישראל לחכמי האומות, כמ”ש במדרש ילמדנו פ' תשא: “המטה היה… ומביט במטה ורואה איזו מכה עתידה לבוא על פרעה ומביאה עליו” – וביתר באור במדרש ב“ר: “ומשה ואהרן עשו את המופתים מלמד שמעלה הקבּ”ה עליהם כאלו הם הביאו המות על מצרים” – “ר”ל שהם הגידום קודם היותם וידמה כאלו לדרישתם נעשו ונבראו לרצונם ולבקשתם נתחדשו אלו הנפלאות בעת שהתחדשו" (מעשה נסים הנ“ל להר”ן פי"ד). ו. חכמת הכוכבים שקורין Astronomia. הכשדים החוזים בכוכבים ע“י דרישתם וחקירתם באיצטגנינות היא אסטרולוגיאה הגיעו למדרגה גדולה בהכירם הליכות כוכבי השמים ומזרותיהם, עד שלפי Ideler כל חשבונות לקוי הירח אצל הכשדים מסכימים לחשבונות האחרונים בהבדל כמה רעים בלבד. מהכשדים קבלו המצרים את ידיעות התכונה שלהם וחשבונותיהם, כמו חלוקת הכדור לש”ס מעלות, וכל מעלה לששים חלקים ושניים ושלישיים, חלוקת השנה לארבע תקופות ולי"ב חדשים, חלוקת החודש לשבועות, והשבוע לימים, והיום לשעות, והשעות לרגעים. מפי חכמי מצרים וקבלת מסורת העברים הקדמונים בימי אברהם אשר יצא מאור כשדים השתלם משה מחוקקנו בחכמת התבונה לפי מצבה בימים ההם, ובקביעות השנים והחדשים עם שני ראשי השנים בחדשי ניסן ותשרי. ומשה ידע – כמו החכם היוני טהאלעס (אשר למד גם הוא במצרים נ"ל) בדורו – לחשוב מראש את היום שבו יהיה לקוי חמה בארץ מצרים, ואותו הגיד לפרעה45 כי יבא חשך אפלה בכל הארץ לעונש על חטאתו בישראל. הנה כי כן חשב ומצא בימינו חכם אחד46 כי ביום י"ג מערץ לשנת 1335 לפני ספירת הנוצרים (ב' אלפים תכ"ה לבריאַת העולם) היה בארץ מצרים לקוי חמה, ובני ישראל יצאו ממצרים ביום 26 מערץ בשנה ההיא. ז. דעת דרךְ בים ונתיבה במים עזים. משה בלכתו הלוך ושוב ממצרים אל מדבר ערב לרעות את צאן יתרו, התבונן בחכמתו על טיב חיק הים סוף במקצוע רצועת ארץ זועץ, אשר מפני סער גדול יתרחק מן החוף כמין Ebbe, והחיק הזה היה הדרך לעבור גאולים (לדעת היוסיפון בספרו קדמוניות היהודים ב' ז' ולדעת חכמי האומות כמו בונזען ואחרים) בליל סער וסועה47, כי אז הנה ה' ברוחו הקשה, כמ"ש ויולך ה' את הים (ר"ל גרש ודחף את הים הלאה מן החוף כמו יוליכם ה' את פועלי האון) ברוח קדים עזה כל הלילה (והמליצה משוררת: וברוח אפך נערמו מים); אבל לפנות בוקר, כאשר נתקו כפות רגלי בני ישראל אל שפת הים בחרבה, וחלפה הרוח ונשבה מפאת הים התיכון (והמליצה משוררת: נשפת ברוחך כסמו ים) וישב הים אל החוף במהירות גדולה, וישובו המים ויסו את חיל פרעה ופרשיו הבאים אחריהם בים בשעת רוח הקדים48, ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים. ח. דעת דרךְ הרוח בשׁמים שקורין Meteorologie להכיר ולהרגיש חזיזים בשמים בטרם יתראו ארצה, כמו שידע זה הנביא שמואל, והיה לו לאות ולמופת נגד רצון העם כי מלך ימלוך עליהם (ש“א י”ב י"ז). הן ידענו כי קטני אמנה וחושבים חפשים בלי בחינת הדת והאמונה סוברים, שגם הספור במתן תורה על הר סיני יסודתו בידיעה הזאת49 - עננים ועבים הם מרכבת השכינה במליצת המקרא, כמ“ש בחזון מעשה מרכבה ליחזקאל (פרשה ראשונה ועשירית), ונאמר השם עבים רכובו. עוד רגיל בפי מליצי המקרא לכנות את הרעם בשם “קול אלהים” כמו במזמור תהלים כ”ט: “אל הכבוד הרעים… קול ה' בכח, קול ה' בהדר, קול ה' חוצב להבות אש “הוא הברק. ונקרא הרעם גם דבור אלהים כמ”ש “והגה מפיו יצא”. וככה מספרת מליצת מתן תורה זה גלוי שכינת האלהים על הר סיני, כי נגלה האלהים אל משה וישראל על הר סיני בערפל (כמ"ש “ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו”) ובעב הענן (כמ"ש “הנה אני בא אליך בעב הענן”) והשמיע את הוד קולו ברעם וברק “ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר” – משה ידבר והאלהים יעננו בקול” – מה נורא ומה נשגב המחזה ההוא! בעוד השכינה מדברת מתוך גרונו של משה "ירעם אל בקולו נפלאות" ועל כל דבור ודבור שיצא מפי משה “ירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו” – וכל העם רואים את קולות הרעמים50 ואת לפידי הברקים וגם גשם מטרות עוז (שופטים ה' ד' תהלים ס“ח ט' ע”ז י"ח) ויחרדו וינועו אחורנית, כי לא ראו מימיהם חזיזים כאלה בארץ מצרים, ששם אין רעם ואין ברק בלי נשמע קולם בכל הארץ כידוע51 – כל זאת היא דעה זרה לבית יעקב ונכריה לשלומי אמוני ישראל! ט. דעת במדבר בישׁימון דרךְ להנחות את העם במדבר יליל ישימון (כמ"ש “המוליכך52 במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון”) אל המקום (בהכותו עליו במטהו כמליצת לשון המקרא להורות) ששם יזובו מים קרים ונוזלים מתחת לצור חלמיש, ואל המקום ששם נסע רוח מאת ה' ויגז53 שלוים מן הים, ואל המקומות ששם ממטיר ה' (הוא האלהים הנותן גשם יורה ומלקוש) את המן54 מן השמים, וכאשר פסק המן לרדת במקום אחד נעלה הענן55 מעל האוהל ונסעו אל מקום אחר ששם יורד המן, ונושאי עמודי האש והענן לילה ויום הורו להם את הדרך, כמו שהולך בזמננו נושא הדגל לפני חלוצי הצבא להורות לפניהם אל אשר יפנו ולא תתפרד החבילה. אמנם אצל קצת עמים קדמונים הלך לפני המחנה נושא כיור אש מעלה עמוד להבה ותמרות עשן, והיה לשון הלהב הוא עמוד האש להאיר את הדרך בלילה, וביומם שאין האש מאיר היטב, הורה להם עמוד העשן הוא עמוד הענן את הדרך אשר ילכו בו. כדבר הזה ערך משה לבני ישראל בצאתם מארץ מצרים בדרך המדבר לצבאותם. י. דעת טיב בעח"י למיניהם, להתיר לאכילה את הטהור הוא המועיל לבריאות הגוף, ולאסור את הטמא הוא המזיק לבריאות הגוף 56 והנפש לשקץ אותה, וכ"ז בידיעה נפלאה שהשתוממו עליה קדמונים ואחרונים. אלה הם היסודות המדעיים “לכל האותות והמופתים… אשר עשה משה לעיני כל ישראל” – ומזה תשובה פשוטה על השאלה: מפני מה חדלו האותות והמופתים הנסים והנפלאות אחרי ימי ספרי קדשנו? “אותותינו לא ראינו אין עוד נביא” – תשובה: מעשי הנסים חדלו בהגלות נגלות המדעים בעם. המדעים יצאו ממחבואם בחיק הכהנים ובטלו הפלאות. האותות והמופתים היו לחזיונות טבעיים, הנסים והנפלאות היו לחכמות ומדעים, אשר נפלאותיהם מתחדשים לרגעים, בהגלות נגלות כוחות האור והקיטור והאש והחשמל. פרק שביעי: יצירת העולם א. הספור בראשית תורתנו על יצירת העולם57 בתבנית שיר נמרץ מכיל ל“א כתובים. ששת ימי היצירה הם כאמור ששת המועדים (Perioden) בהשתלשׁלות הבריאה. אם נדמה הכתובים י”ד-י"ט תיכף אחרי הכתוב ח', באופן המאחד יצירת הרקיע או השמים עם יצירת המאורות ברקיע השמים, אז נמצא בספור היצירה שני חלקים: החלק השמימי והחלק הארצי, וברא אלהים את השמים ואת הארץ. ב. בשום עין בוחנת על החלק הארצי נמצא בו רמוזה תכלית החקירות החדשות בימינו Geologie על המצב הקדמוני (Paläntologie) של כדור הארץ בשלשת תמורותיה, אשר חלפו עליה ועל צאצאיה עד הנה, שכאשר נשגיח על חליפות החיים בקרבן נמצא המועד הראשון (paläozoische Periode) מצוין בפרוטרוט ע“י ראשית חיי הצמחים, המועד התיכוני (mesozoische) ע”י ראשית נפש חיה, והמועד השלישי (ferciäre) הוא המועד האחרון (neozoische), שבאחריתה אנחנו חיים כהיום הזה, ע"י המינים הנותרים עמנו וצורותיהם58. אם נֵשְוֶה אל המציאות האלה שלשת חלקי ספור היציר על החלק הארצי בספר בראשית, אז נמצא בתום עצם שלשת הציונים האלה: בראשון דשא עשב עץ פרי וו‘, בשני שרץ נפש חיה וכו’, ובשלישי בהמה ורמש וחיתו ארץ למיניהם וכו' עד האדם. ג. כבר בטרם יחרץ המשפט במחלוקת בין נעפטוניסטים (האומרים כי חומר הארץ נתהוה מן המים) ובין פלוטוניסטים (האומרים כי רק האבנים המכילות יצורים מתאבנים הן ממקור המים משא"כ הררי הארץ שנתהוו מקפאון חומרי אש נוזלי) קיימו וקבלו החוקרים למראית עין, כי מי הימים נסוג אחור מנגד היבשה, יען כי יבשת הארץ מתקוממה תמיד מתוך המים, וכל הארץ היתה בראשונה מכוסה מן הים, ורק מעט מעט התרוממה הארץ מקרב הים, וזהו שנאמר: “יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה… ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים.” ד. בימים ההם כאשר נראתה יבשת הארץ החלו הצמחים לצאת מבטן הארץ. הספור בתורה מבדיל בין מיני הצמחים האלה ובין ובין המינים שנתהוו אחרי כן. בהזכירו פה “דשא עשב מזריע זרע” – “עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו” (היינו בהפרי) ולהלן הוא אומר “עשב זורע זרע… ואת כל העץ…זורע זרע” (היינו הזרע בהעשב ובהעץ עצמו). ה. אחרי העת שבה התחילה חיות הצמחים נזכרת העת שבה התחילה חיות הבעח“י, ואז נתהוו נפשות חיות הים, והתנינים הגדולים, וכל עוף כנף. מהוראת המלים בהכתוב ההוא לא נוכל להחליט, אם כונתו בשם “התנינים הגדולים” על חיות הים שנמצאו בשמותם Saurier עם Selachier במועד השני הוא התיוני של תמורות הארץ, או כונתו פשוטה על מיני הדגים הגדולים שבים כמו אותם הנקראים Wale או Gaie, ואחרי כל נפש חיה נזכרת יצירת המין האנושי שנשתלשל מקרב מיני הבעח”י במדרגה למעליותא. כל הדברים האלה, הנאמרים בדרך שיר בקצור נמרץ וברמז דק, המה היסוד שעליו נבנתה שיטת דארווין וסיעתו בהשתלשלות הבריאה 59 (Entwickelung Evolution). כמו בחלק הארצי ביצירתו עם צאצאי האדמה, כן נרמזת גם בחלק השמימי, עם צבא הכוכבים שיטת האחדות בבריאתו (Monismus). הכתובים בחלק הזה סתומים וחתומים, בהזכירם “רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים… בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע… ויקרא לרקיע שמים” – אך ברמז אחד מאיר מקרבם, כי מארבעת היסודות ארמ“ע היה יסוד המים התחלת כוכבי השמים, כמו שהיה התחלת הארץ, ודומה באחדות היסוד הזה לאותה שמצאו החוקרים החדשים בנתוח קרני האור Analyse) (Spectral והוקש מכ”ז נכון ובטוח, כי יסוד חומר אחד הוא בכל מרחבי התולדה, ושזה בצבא השמים ובצאצאי הארץ, היא שיטת האחדות (Monismus). קשה לנו לדעת אל מה כיון הכתוב ביסוד המים ברקיע השמים60, כי זה ברור שאין כונתו על מים ממש, ואפשר שהוא קורא מים (אשר מעל לרקיע) לאש נוזלי, שהיה לפי שיטת הפלוטוניסטים גם יסוד הררי הארץ כנ“ל (המים אשר מתחת לרקיע), וידענו עתה כי כל הכוכבים מתהוים ממצב נוזלי, והמה בראשיתם כעין כתם אדי מתנזל, ואח”כ חומר רותח נוזלי רצוא ושוב כמראה הבזק, עד שהתקררו והיו לחומר איתן. מחבר הספר האשכנזי הנ"ל רוצה לשער, כי חכמי המצרים חשבו שהשטח הקרומי על הכוכבים היה מכוסה במים כמו כדור הארץ בראשיתו, ונראה שגם הזנב האוירי הנשקף של הקומיטים (כוכבי הזנב – Kometen ) ההם היו ראשית כוכבי הלכת בשמים. בששת הימים הם המועדים ביצירת העולם נחשבים שלשה לבריאת השמים בתמורותיהם, ושלשה ליצירת הארץ בתמורותיה, וכבן נבראו השמים והארץ בששת מועדים המכילים כאו"א מהם רבבות אלפי שנים, וזה היה היסוד שעליו נבנה השיר הלמודי (didaktisch) הזה בספר בראשית תורתנו. תם ידוע כי בשם “אדם הראשון” בספרותנו הקדומה הכונה לפעמים על בני אדם הראשונים.  ↩ במ“ע: ”Neue freie Presse" August 1905  ↩ גם איוב נושא ספר החקירה – שבו נזכר השם “תעלומות חכמה” (י"א ו') ובו פרשה מיוחדת (כ"ח) על יקר החכמה – היה כהן (שם א‘, ה’; מ"ב, ח')  ↩ כזה הוא מקור ההגדה בספר בראשית, כי האלהים צוה על האדם לבל יאכל מפרי עץ הדעת וביום אכלו ממנו מות ימות.והגדת האומות על העונש הנורא של פרומיטיוס על אשר גילה לבני אדם ידיעת האש, ושל אורפיוס על אשר פרסם בעולם ידיעות נסתרות.ואמרו כי כהני המצרים השקו כוס רעל את המגלה סודם ברבים.  ↩ ראה עכ“ז בספר Des sceiences occultes מאת הצרפתי Salverte שהאריך לברר עפ”י ספרים וסופרים, איך ידעו כבר קדמוני חכמי העמים תחבולות נסתרות ונפלאות בחכמות טבעיות, אף שלא היו בשלמות כמו בדורותינו.  ↩ אל פי הארץ שבלע את קורח ועדתו מדמה היוסיפון (קדמוניות ד‘ ג’) את הרעם על הפלשתים (ש"א ז‘ י’) והרעש של המלך עוזיהו אחר שנצטרע בהקטירו בהיכל, והלהב על המלך הורדוס בקברי המלכים דוד ושלמה (קדמוניות ט"ז ז'), ולד"ק גם נפילת חומות יריחו, ולדעת Michaelis גם המעשה של קיסר יוסטיניאן ברצותו לבנות יסוד בית המקדש.  ↩ ראה ד“מ במ”ע N. F. Presse לשנת 1890 נומ' 9210 שאפילו היצורים הזעירים שקורין Bacterien מזכיר כבר הסופר הרומי Varro אשר חי בימי Cicero שכותב כדברים האלה: געוויססע קליינסטע טהיערע, וועלכע מיט דען אויגען ניכט געזעהען ווערדען קאֶננען אויפטרעטען, וועלכע דורך מונד אונד נאזע אין דען קאֶרפער איינדרינגען אונד שווערע קראנקהייטען ערצייגען.  ↩ ועוד בדורות ימי הביניים קראו המון העמים מעשה כשפים (res magicae) להמצאת אבק השרפה וקנה רובה והדפוס ומחט המאגנעטי וכדומה.  ↩ וי“א אפלטון בעצמו ישב במצרים שלש עשרה שנים. גם החכם היוני דימוקריטוס ישב במצרים חמש שנים ללמוד שם חב”ד.  ↩ תמונת האלוה בצלם האדם ומדותיו והתפעליותיו היא דמיון המוני כללי שעליו מיוסדות כל האמונות והדתות שבעולם.משה רבנו אסר את הדמיון הזה בכתוב הזה, ומשה השני (הרמב"ם) התנגד לו בכל עוז. הראשון צעק עוד מעט וסקלוני, ואת השני סקלו אחרי מותו. ואת ברוך שפינוזה העוקר שרש הדמיון הזה נתנו לחרם ולמשסה, כי מי הקשה אל דמיון המוני וישלם.  ↩ ולא בעלי דתות בלבד מספרים מעשי נסים, כי גם תלמידי חכמים באומות אהבו לספר על מוריהם שהיו בעלי מופתים, כמו שמשוחחים תלמידי פתגורס על רבם שעשה מופתים, וכן מספר פורפירוס על רבו פלוטינוס כי נראו אליו האלהים פנים בפנים ודברו אתו פה אל פה, ועל ימבליכוס אמרו חסידיו שראה בשעת תפלתו את פני האלהים, ועל פרוקלוס ספרו תלמידיו כי בשעה שהיה יושב ועוסק בתורתו הקיפה אותו עטרת אש להבה; וכן שחו לפי תומם גם בעמנו התלמודיים על גדולי חכמי התלמוד בהקפת אש ובגלוי שכינה ובגלוי אליהו, בלי להזכיר ספורי הקתולים על קדושיהם ושיחות החסידים על צדיקיהם וכדומה.  ↩ מלבד דת משה וישראל שאינה בנויה על יסודות מעשי נסים ונפלאות הנזכרים בקרבה ואשר לא היו עיקרי הדת, כי משה הניח אפשרות היות באים ונעשים גם אותות ומופתים אשר הגיד מראש נביא שקר (דברים י"ד), וסופרי כתבי הקודש נתנו ספורי נסים בקרב קוסמי האומות למעשי תעתועים, כמו חרטומי מצרים וחכמי הכשדים שהתלוצצו הנביאים עליהם, הרי שאין האמונה בישראל תלויה ועומדת במעשי נסים, שלא היו באמת אלא לבושי משל ומעטה מליצה לנתיבות החכמות ופליאות התבונות, כמו שנבאר להלן בזה, ומשה והנביאים השתמשו במעשי נסים כאלה לתכלית כונה רצויה, לעורר האמונה בלב המון העם במ"ש (שמות ד') למען יאמינו…אם לא יאמינו לך…לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה… –  ↩ “שכל דברי התורה נמשכים אחר החכמה”(המאירי בספרו “משיב נפש” פ"י).  ↩ ע"י בצלאל שהיה בצל אל וידע לצרף האותיות שבהן נברא העולם, המנורה נעשית מאליה, ועל הוקם המשכן דרשו שהוקם מאליו וכדומה.  ↩ או הטבע בעצמו לדעת שלומי אמוני ישראל, כמו ר“י הלוי בעל הכוזרי, ר”י קארו בעל השלחן ערוך, ר“ד גיטו בע הכוזרי השני, הרב חכם צבי וכו' הנשענים על כתובי מקראי הקודש, כמבואר במבוא לספרי ”חקר אלוה“ ע”ד פתגם שפינוזה Deus sive natura וכו' ע"ש.  ↩ ראה ע“ז דברי הראב”ע בפ' האזינו.  ↩ ראה במורה כ"ז לשלישי.  ↩ כמו הראב“ע (ומפרשיו המקור חיים והאוהל יוסף והמו”טוט והרמב“ם (ראה ד“מ במו”ג ב' כ"ט), והרלב”ג בספרו מלחמות ה', ור“י אבן כספי בספריו: עמודי כסף, גביע כסף, והר”ן ממרשילייא בספרו מעשה נסים (המובא בהחלוץ השביעי והנזכר כ"פ בספרנו הזה), והר“מ נרבוני, ור”א אשכנזי בספרו צפנת פענח, ועוד חכמי ישראל אחרים קדמונים ואחרונים.  ↩ בכתוב במדבר י“א ”ותבער בם אש ה'“ שהוא רוח זלעפות, שהערביאים קוראים לו סמום מלשון סם מות, גם בשם Samiel המורכב מן Sam = סם ומן iel בתוגרמית רוח, ור”ל רוח סם שמזה נתהוה השם סמאל לרוח הרעה באגדתנו, והיה לשד אדיר ונורא.  ↩ כמו באשת לוט שנמצאה מכוסה בגפרית ומלח עקב התמהמה בהביטה מאחריה למורת מצות המלאך אל תבט אחריך שר“ל אל תתעכב, וע”ז נאמר במליצת לשון הכתוב שהיתה “נציב מלח”.  ↩ כאשר נפל מיד אחד בני הנביאים הגרזן אל המים והוא צועק “אהה!” שאלוהו אלישע הנביא להראות לו את המקום שבו נפל, ויקצב עץ עם עוקץ מכוון לחור הברזל וא הקרדום, וישלך את העץ אל המים באופן שתחב העוקץ בחור הקרדום ונתחבר אליו, וכאשר צף העץ על פני המים בטבעו, הציף עמו את הקרדום, וכ“ז רמוז באר היטב בכתוב שם, שלא נאמר ויָצָף הברזל בקמץ, בבנין הקל, שאז היה מוסב על הברזל נושא המשפט, אלא ויָצֶף בסגול, בבנין הפעיל, והנושא הוא העץ, ור”ל שהעץ הציף את הקרדום.  ↩ כמו שביאר הרלב“ג בספרו מלחמות ה' את המופת של הנביא ישעיהו, בשוב צל מעלות השמש שהיה ”בעבור הענן תחת השמש שיראה וישזף השמש לנו" ודומה לזה ביאר גם שפינוזה.  ↩ כמו הדֶבֶר (פעסט, זייכע) שנקרא “מלאך” אצל דוד וסנחריב (השוה לזה ש“ב כ”ד ט“ו, דה”א כ“ב י”ד, ירמיה י“ד י”ב, יחזקאל ה‘ י"ב, ו’ י“א, ז' ט”ו, עמוס ד‘ י’) וכן תרגמו השבעים “מדבר באופל” (תהלים צ"א) במלת Damon, ותרגום יונתן על “לפניו ילך דבר” (חבקוק ג') מלאכא".  ↩ שיר (גם במכילתא ט"ו א' וילקוט על ספר יהושע חשבו את החרוזים האלה בין עשרת השירים ואמרו אין אז אלא שירה) קדמוני של שלשה חרוזים בפי העם בהפרזה על גבורת יהושע שנכתב בספר קדמוני הוא “ספר הישר” (לד“ק צ”ל “ספר השיר” כמ“ש בתרגום שם ”בספרא דתשבחתא“ ונזכר ם ש”ב א' אצל השיר או הקינה של המלך דוד על שאול ויהונתן):“שמש בגבעון דום” – “וירח בעמק אילון” – “עד יקום גוי אויביו” – (הדומה אל המליצה בשירת דבורה:“מן שמים נלחמו” – “הכוכבים ממסילותם”) הבין כותב הספר יהושע כפשוטו ויספר לפי תמו, כי עמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים (ורמז ע“ז לד”ק הנביא חבקוק ג‘ י“א והזכירהו בן סירא מ”ו ה’), וכן על גבורת יהושע במעבר הירדן היה שיר קדמוני בפי העם במליצת שני החרוזים “אדון כל הארץ במי הירדן – מי הירדון יכרתון” ונעשה לרבור פרזי בספור הנס.  ↩ הרס“ג והרמב”ם ואחרים מחכמי ישראל מבארים הרבה מעשים נפלאים בתנ“ך שהיו בחלום כידוע. וככה היה הפלא המסופר בספר דניאל על נבוכדנצר מלך בבל, שנהפך במשך שבע שנים לשור לוחך עשב השדה, ובשערת ראשו נדמה לנוצת נשר רב האבר, ולפי נוסח השבעים נדמה השור ההוא אל אריה בשערת צוארו. חז”ל במדרש האגדה רומזים שרק בדמיונו (דמיון מתעה כזה היא המחלה שקורין Insania zoanthropica ) חשב נבוכדנצר כי נהפך לשור (ראה עכ“ו באריכות Friedreich בספרו Zur Bibel ח”א צד 318–308) והיוסיפון בקדמוניות שלו ספר עשירי מזכיר בהסכם אל מסורות הערביאים כי בעל החלומות נבוכדנצר ראה בחלומו כי הורד מכסא מלכותו וערק לארץ ציה במדבר שבע שנים כחית היער ואח"כ שב למלכותו. ונראה גם חלום כמה חלומות והרהורים הסב חלום אחד שעלה בראש מבולבל.  ↩ שהרמב“ם קורא לו מראה נבואה כמו דבור האתון וכו'. ”ובדרך זה אפשר שהיו מופתי משה בינו ובין השי“ת במראה הנבואה…” (מהר“ן הנ”ל בספרו מ“ג הנ”ל). “ויש מי שפירש שמזה המין ענין אליהו בסערה כי כל זה נראה לאלישע במראה הנבואה וזכרו זה במאמר פשוט כאלו היה בהקיץ…” (שם).  ↩ “כי ההמון לא יאמינו במופתים השכליים, לכך הוצרך להם מופתים מוחשים גשמיים”(הר“ן הנ”ל מעשה נסים פרק י"ד).  ↩ “כפי יתרון הנביא בידיעה בסודות שהטביע הבורא בפעולותיו ונבראיו ולפי גודל שלמותו במדע ובמעשה ידע לחדש אותות ומופתים ומפליא לעשות ענינים זרים ונפלאים”(הר"ן שם).  ↩ ראה ע“ז בספרי ”אבן החכמים" צד 50, 49 ובמקומות אחרים שם, כי כן גם שלל צבעי כתבי החרטומים מורה על ידיעתם בחימיה, אשר אפפוה בחביון סודות, בכל חכמותיהם וידיעותיהם בימים ההם, פלוטארך מספר שכאשר שאל את כהני המצרים מה הוא השם חימיה, הראו לו את השחור שבעין, כלומר סתום וכמוס הדבר באישון חושך ואפלה. והשתמשו כהני המצרים (בערי מוף ותבן ועיר החרס אשר גנזו באוצרות מסתריהם על אלהיהם ועל מזרות השמים (ראה ע"ז Maury בספרו על האסטרולוגיאה).  ↩ המלאכה החימית הזאת לשרוף זהב באש עד שיהיה עפר ואפר ודשן ואבק דק שקורין calciniren לא נודעה להקדמונים.החכם Kurtz משער כי בסוד כהני המצרים נודעה האומנות הזאת והעלימו אותה כמשפטם.וזאת המלאכה הנפלאה להדק זהב ולעשותו משקה היא מה שקורין פילוסופיה “אבן החכמים” בשם Aurum potabile (ע“ז רמז הר”א אבן עזרא בסוף פ' וישלח עה“ב ”מי זהב“ לאמר: ”ואחרים אומרים רמז לעושים זהב") ואותה הבין משה לדעתם, באמרם כי ידע משה את חומר הערביאים שקורין Alkahest (על כזה רמז הר“א אבן עזרא שם באמרו: ”כי יש דבר שיושם באש ומיד ישרף"). החכם הטבעי Stahl מחליט כי משה עשה מן גפרית ומן נטרון המצרי את החומר הנקרא “כובד הגפרית” ובתוכו הדק את זהב העגל עד אשר דק לעפר וימסהו במים וישק את בני ישראל את המשקה ההוא המעלה צחנה ובאשה לעונש על חטאתם הגדולה. ראה עכ“ז בספרי ”אבן החכמים" צד 83.  ↩ וזהו שנאמר בספר “בן סירא” ל“ח ד':”אלהים יצר סמים למרפא ונפש דעת לא תקוץ בם, הלא בעץ המתיק ה' מים המרים למען הכיר כחו“. וכמו שראה יחזקאל במחזה שע”י עץ על שפת הנחל נרפאו המים ואש, למלח נתנו לא ירפאו. – כאשר מצאו הספרדים באמעריקה את האי Florida בתחלה, ולא יכלו לשתות שם את המים המרים והמלוחים, השליך Nimenes את הצמח Sassafras לתוך המים אשר נמתקו בעוד שמונה ימים, וכן נמצא על חוף Coromandel עץ בשם Nellisbaum המסוגל בטבעו להמתיק מים מרים ומלוחים, וככה נמצא במדינת Peru באמעריקה מין צמח אשר הספרדים יקראו לו Yerva Caniani המסוגל ג"כ להמתיק כל מים מרים ומעופשים (ראָזענמיללער בספרו das alte u, neue Morgenland ואחריו Friereich הנ"ל בספרו 1,47 Zur Bibel).  ↩ “ויראהו לא נאמר אלא ”ויורהו“ כלומר שהורהו ה' ולמדו את אשר יעשה בחכמתו, כמ”ש “כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה” ואפילו בבעל מלאכת חרש וחושב נאמר “ואמלא אותו רוח אלהים… ובלב כל חכמם לב נתתי חכמה” – ע"כ אמר ודיבר ופעל ועשה משה בשם ה' את כל אשר יעץ ופלל לעשות בחכמתו.  ↩ ידוע כי גם כהני הברהמנים בהודו וכהני עמים קדמונים אחרים השקו מים מרים את האשה אשר עבר רוח קנאה על בעלה, והיה זה כעין משפטי האלהים שקורין Ordalien אצל עמי הגרמנים הקדמונים.  ↩ “ולזה תעיד הכתוב במה שצוה להקריב אזכרתה קודם שתשתה, ואזכרתה היא לידיעת מעשיה לטוב או לרע, כי הכה השואל באורים ותומים אם בנבואה או בדרך אחרת ידע כל נעלם”(הר“ן במ”ג הנ"ל).  ↩ צורך סם כזה יובן ע“י דברי הרמב”ם במ"ה לשלישי בטעם הקטורת, שהיתה כדי להעביר את הריח הרע מבית המטבחיים; שכן באמת מצינו מעשה הקטורת אצל ההודים הקדמונים בעבודת עולת השמש כי בשרוף העולה על מוקדת המזבח היו הכהנים מקטרים סמים להרחיק את הריח הרע, ונצרך לזה סם חריף הוא סם המות.  ↩ ואין צורך א“כ לדוחק הראב”ע שם לאמר: הזהיר בתחלהואח“כ הזכיר העונש. אולי מוסב על כזה מסורת ר‘ יהודה במס’ כריתות:אם חסר אחת מכל סמניה חייב מיתה, שר”ל (כמו רוב “חייב מיתה” באגדת התלמוד) מתחייב בנפשו, כיון שחטא בהרכבת הקטורת שוב לא יעמוד לו סודו אשר קבל להזהר ולהשמר מסכנת סם המות.  ↩ כמו מיכעאליס ולכטענבארג ואחרים, ועמהם הסכימו גם מקצת חכמי ישראל, כמו הפילוסוף בן–דוד, ולפניו הר“ן הנ”ל בספרו מעשה נסים הנ“ל פי”ד עה“כ ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח…ועל אש אליהו בתעלה, הלא כה דבריו שם: ”מזה ענין נדב ואביהו, שמתו בהקריבם אש זרה ולא נשמרו שלא ידעו הסוד שתצא אש מלפני ה‘ והיה מכוון מאת השי"ת מה שקרה להגדיל יראת המקדש וקדשיו ומשה כי הוא ידע הסוד והראיה באמרו אחר המעשה הוא אשר דבר ה’ בקרובי אקדש… וזה מהמין שקראתיו נס והוא מה שבא כפועל הנביא מיתרון ידיעתו“. גם דברי הר”א אבן עזרא עה“כ אתם המתם את עם ה' ”יתכן שבחכמה שידעתם שרפתם המקריבים" נראים כרומזים על כזה.  ↩ החכם היוני הקדמון טהאלעס הכיר כבר איכות החשמל שהוא Bernstein בכח העלעקטריצי שלו וייחס לו נשמה מש"ז.  ↩ כי הקדמונים כנו את אור חום השמש בשם יסוד האש כנ“ל, והאש שהושפע מן השמש הייתה להם אש טהורה ביסודה. הסופר פלוטארך מספר על איזה אופן הבעירו הרומיים את אש קדשם על המזבח של האלילה Vesta לאמר: אם באיזה מקרה נכבה האש הקדושה, כמו שקרה בעיר אטהען כי כבתה המנורה הקדושהבימי העריץ אריסטיון, ובעיר דעלפי כאשר נשרף היכל אפוללין בידי המדיים, וכן ברומי בימי מלחמתם עם המלך מטרדת, שאז אמרו הכהנים שאסור להבעיר אש זרה היא אש חול על המזבח,כי אם צריך לברא אש חדשה וקדושה מקרני השמש, ובכן הינו כלי חלול עם קרן משולש מצוק ששם נקבצו ונתצמצמו ונתכווצו קרני השמש, והושיבו את הכלי הזה לנכח השמש כחום היום בגבורתו, עד שנעשה האויר בקרן הזויות חם כאש, והצית כל חומר יבש אשר הניחו שמה, וככה נולדה ויצאה אש טהורה מן השמים. המתחבולה הפשוטה הזו נתהוו אח”כ בידי החושב ארחימעדעס בעיר סיראקוס מראות התבערה ששרף בהן אניות הצרים על העיר ללכדה. ובזמננו מצא החכם Mouchot מורה חכמת הטבע בבית מדרש העיר Tours בצרפת להכין בתחבולה כזו מכונת אש להעלותקיטור מניע בלי עצים ופחם וגחלים, כי אם בכח קרני השמש בלבד.  ↩ המלך אסא נענש על אשר בחליו דרש ברופאים שאינם נביאים וכהנים, עד שגם אח"כ הוכרחו חכמי התלמוד להוכיח מהכתוב ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות.  ↩ Seintodte.מתעלף כזה היה האיש הנחשב כמת, אשר מיראת הגדוד השליכוהו נושאיו בקבר אלישע, ומחמת חוזק תנועת ההשלכה בבהלה התעורר המתעלף מתרדמת המות ויחי ויקם על רגליו (מ“ב י”ג כ"א).  ↩ כן היא דעת חכמי ישראל כמו הר“ת בתוספת והרמב”ם כי הילד לא מת כי אם התעלף בחליו.  ↩ חכמי רפואה מחליטים כי חלי הצרעת הלבנה כשלג תפרח פרוח לפתע פתאום מחמת איזו התרעשות והתנודדות רוחנית בגוף שבו נדבק כבר שרש פורה הנגע ההוא, וזה הדבר היה גם במלך עוזיהו.  ↩ Friedreich, zur Bibel I 95 – 114 und Bunsen, Bibelwerk V.B.drittes Hauptstuck.  ↩ במלחמת ענות צדק החכמה מול גאות רשע כסל, תתאזר החכמה בעוז הערמה, כמ“ש אני חכמה שכנתי ערמה. ע”כ נתנו משלי היונים אל מיגערפא אלוהת החכמה שם כנוי Aphaturia המורה ערמה, וכן עשה הספן הנודע קולומבוס בדרכו לאמעריקא נגד המורדים בו, בהראותו להם לקוי חמה כמו חרון אף האלהים על חטאתם. וזה בנין אב להבנת תוכן הפרק הנוכחי.  ↩ ראה במ“ע Neue Freie Presse לשנת 1885 נומ' 7423 ובמ”ע “המליץ” לשנת תרמ“ה גליון 87, אם אמנם רבים פקפקו וערערו על חשבונו שאינו מדויק לדעתם, בכ”ז רגלים לדבר כי מכת החושך לא היה חושך של ארץ מצרים כפי הרגיל בה, כדעת בוגזען ואחרים, כי אם לקוי חמה, אשר רגזו וחלו ממנו המון העמים הקדמונים כידוע.  ↩ וכיון לזה גם הר“ן שם באמרו ”ומרוב סערת הים ברוח נצבו המים כמו נד כמנהג גלי הים בעת נשיבת הרוח".  ↩ ראה שם הראב"ע כשם חוי הכלבי, כי משה ידע… ופרעה לא ידע…  ↩ “רוב נפלאות משה מזה המין מהודעת הדבר קודם היותו שהיה רואה בנבואה (ר"ל בחכמה) מה שעתיד להתחדש מן השמים על הארץ”(הר“ן בספרו הנ”ל).  ↩ “הקולות הנוראים והמפחידים… לא תשאל איך היה שם שופר שהוא מלאכותי”(הר"ן שם).  ↩ על מה שנאמר במכת הברד “ואש מתלקחת” שר“ל ברק, וכן ”קולות אלהים“ שר”ל רעם, הוסיף שם לאמר “אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז הייתה לגוי”.  ↩ ייחס משה זה כחו לאלהים “כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה” (וחז“ל קבעו בתפלת ש”ע ברכה בפ“ע על הרעיון הזה ע” הייתה הדעת להם כנאום האלהים בקרבם) וכן “וה' הולך לפניהם יומם ר”ל מהשגחת ה‘ ושמירתו הולכים באין מוקש ומכשול במקומות שלא ידעם ע"ד אמרו ה’ ישמור צאתך ובואך…" (הר"ן שם).  ↩ “יסע קדים בשמים וינהג בעזו תימן”(תהלים ע"ח). ולפי“ז היה הרוח דרומית מזרחית שהביא את השלו מתימן בערב אל מדבר סיני, וזה הדרך בשמים (לפי הסופר Sonini) אשר יבואו בו עופי מסע ההם עד היום הזה מפאת מדבר ערב אל איי הים התיכון, כידוע עפ”י סופרים קדמונים (כמו Aelian) ואחרונים (כמו Volney) ובשלו הזה כלכלו כהני מצרים את עופי הנץ שהיו קדושים להם.  ↩ המן נמצא במדבר פארן או אלוש גם בימינו (בוגזען בספרו הנ"ל צד 160 ) ונודע גם עתה שם טיבו “וחם השמש ונמס” שע“כ ילקטוהו רק בבוקר לפני צאת החמה, גם ידוע טבעו ”וירם תולעים ויבאש“ ורבים אמצעים להשוכנים במקומות ההם לשמור את המן מרקבון (שם 161). לפי Burckhardt בספרו מסע סוריא קוראים אנשי הקדם אל המן הזה בשם manna essema שר”ל מן השמים, ולפי הנוסעים Rauwolf עם Gmelin גרגרי המן ההוא לבנים כשלג ודומים לזרע גד, ממש כמ"ש בתורה.  ↩ הכונה על נושאי עמוד הענן, כעין שהעיר הר“י אלבן בספרו ”העיקרים“ מ”ב פ‘ כ“ח שהשאיל השי”ת את שמו העצמי לכל דבר שעשאו שליח במקומו… וה’ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וו‘ וכתוב אחר אומר ויסע מלאך האלהים וגו’ ויסע עמוד הענן וגו‘ וכן נקרא הארון בשם הוי"ה שנאמר ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה’ וגו‘ ובנוחה יאמר שובה ה’ וגו'.  ↩ שזה גם טעם האיסור “ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו” מפני אדם החיה הטורפת שנכנס בבשר הנטרף: ונמצא בשיר יוני קדמוני המיוחס אל פוקילידס החרוז: “אל תאכל בשר הנטרף מחיות רעות, הניחהו אל הכלבים קלי הרגלים”. וכן הורה פתגורס: למען נהיה טהורים אסור לנו לאכול מבשר טרפה. מטעם זה אסרה התורה עופות דורסים לאכילה, וצוה על שור נגח “ולא יאכל את בשרו”. והוא הדין בהרבה מאכלות אסורות שטעמן משום נזק לבריאות הגוף או הנפש כידוע.  ↩ לעיל העירותי כי הספור הזה לא מפי משה יצא, כי משה לא היה יכול לאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם היינו שאלהים הוא בצלם האדם, אחרי שאסר את הדמיון הזה בעשרת הדברות, באמרו לא תעשה לך פסל וכל תמונה שר“ל שלא ישיגו את האלהים בשום תמונה שגם תמונת אדם במשמע כנ”ל.  ↩ החקירה בקורות כדור ארצנו לפי התאבנות יצורים קדמונים במעבה האדמה תורנו לדעת, כי שלש תקופות חלפו על כדור הארץ בתמורותיה הפנימיות: התקופה הראשונה נמשה למצער שלשים וארבעה מיליונים שנים, השניה אחד עשר, והשלישית שלשה מיליונים שנים. בשלש התקופות האלה חלפו תולדות הבעח“י בעלי שדרה: בתקופה הראשונה היו הבעח”י האלה במדרגה השפלה של דגים, בשניה במדרגה האמצעית של שקצים הנקראים Reptilien, ובשלישית במדרגה העליונה של היונקים. אלפי מינים טובים ונפלאים בצמחים ובבעח"י ירדו לטמיון במשך ארבעים ושמונה מיליוני השנים ההן, מפני שהוכרחו לפנות מקום אל המינים אשר נצחו אותם במלחמת היקום.  ↩ בחנם רגילים תלמידי דארווין להתאונן על ספור היצירה בספר בראשית עין יסוד להתנגדות אל שיטת דארווין, באשר לא הבינו כראוי את רמזי הכתובים ההם שהם להפך במסעיא להם.  ↩ מבארים קדמונים אמרו כי השם “שמים” מורכב מן “אש–מים” ולפי המדרש מוסב ע“ז הכתוב ”עושה שלום במרומיו" היינו השלום בין אש ובין מים, שאין שלום בארץ בין שני היסודות האלה.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/256

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p22/m257.txt

שאלה לוהטה

אליעזר בן־יהודה

181728

שאלה לוהטה 1 ילד חדש יֻלד לחכמת המדינה במחצית המאה האחרונה, ותהי המשרה על שכמו לשנות סדרי ממשלות רבות וגורל לאֻמים שונים ­– אלה להחיות ואלו להמית ברוח פיו. קטן ונבזה היה בהולדו; אך עד מהרה הפך מראהו, וישגה וייף מאד, וישב לכסא לשפֹט ברוח משפט וברוח בער עמים וממלכות, מלכים ורֹזני ארץ, וישם שמות בארץ ועוד ידו נטויה לשנות את פני אירופה כלה. הילד הזה הוא: רעיון הלאֹמות. מי הולידו? מי ומה קראהו מרחם התהו לצאת ולאור באור החיים? הנה זאת השאלה אשר עליה עלינו להשיב בחפצנו לתת לנו מושג נאמן מהרעיון המדֻבר ואם נשים מבטינו בדברי ימי המאה האחרונה נוכח לדעת כי מעשה מקרי לפי הנראה הוליד כל אלה. אולם מאד נשגה אם נאמר כי המקרה ההוא מקור ראשית הרעיון. לכל המעשים אשר יֵעָשׂוּ תחת השמש, כבחיי אנשים פרטיים כן גם בחיי עמים ולאמים, נמצא, אם נתבונן, סבות קרובות ורחוקות, ואם הראשונות תוכלנה להיות גם מקרים קלי הערך, הנה האחרונות הֵנה תולדות כל חיי הלאם וקֹרותיו בכלל, הטבעת האחרֹנה משרשרת המעשים אשר נעשו במשך הוייתו. מה היא סבת מפלתנו הנוראה והריסת ממלכתנו? הסבה הקרובה היו הרומיים אשר גברו עלינו ויגרשונו ממולדתנו; אך הסבה הרחוקה המה חיי לאמנו בכלל, חיי עבודת האדמה בלי עבדים ובלי אנשי חיל תמיד, אשר למדו ידיהם לקרב, – חיי שקט, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בעת אשר אריות טורפים סבוהו מכל צד, בעת אשר כל העמים חיו אך על חרבם וקשתם, אשר כל ישעם וחפצם היה לרשת ארצות לא להם. גם לרעיון הלאֹמות סבה קרובה ורחוקה; רוח המאה האחרונה בכלל, רוח החירות, רוח התקוממות הנכנעים על מכניעיהם, הרוח אשר הולידה את ההתקוממות הצרפתית בשנת 1789, – הרוח הזאת יצרה גם את רעיון הלאמות ותרקמהו בתהו, וירחף באויר עד בֹא איש אחד אשר (מבלי חפצו) קרא להרעיון הזה לצאת מעולם התהו לעולם המעשה ולהפֹך משרשו כל אשר עשה קֹראהוּ, ואשר יצר ברוחו הגדול. האיש הזה היה בֹנַפַּרְטְ נַפָּלְיוֹן2. “כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו” אמרו חכמי התלמוד, ומה מאד נאמנו דבריהם אלה ביחוס אל נפוליון; כגדלו כן הרבה חטא ופשע עד להשחית, ויתאו לכונן ממלכתו בכל אֵרפה כלה, למשול בכל ולשית עֻלו על כל העמים; ויבגד בארצו אשר נבחר להיות נשיאה, וישם כתר מלכות בראשו, ובחרבו הקשה הרגיז ארצות, הרעיש ממלכות, ויכניע את אשכנז, ספרד, אוסטריה, פִיֶמוֹנט ונעאפל, ויצא ללכת ארצה רוסיה; אך פה פנתה לו ההצלחה עֹרף וינָגף לפני הרוסים ויֻכֶּה שוק על ירך, וגם הטבע התקוממה לו, כי קור החורף הקשה זִנֵּב באנשי צבאו, ואך במתי מעט נמלט אל נפשו. אלם גם האיד הזה לא הכניע את גאות איש הדמים, ויוסף להלחם בהאשכנזים; אך הפעם גברה עליו יד מלכי הברית אשר התאחדו יחד נגדו, וישימו קץ לפלגי הדם אשר שפך נפליון. והמעשים האלה עוררו את רגש הלאמות בלב האשכנזים ראשונה, ובשם הרעיון הזה החלו ממלכות אשכנז הנפרדות להתאחד נגד אויבם הכללי. אולם גם אחרי אשר אבד נפליון לא אבד רעיון הלאמות גם אז; לא ארכו הימים וישא עם היונים בשנת 1821 גם הוא את ראשו, אחרי הכנעו תחת ידי התוגרמים ארבע מאות שנה, וידרוש מאת לוחציו את זכותו הלאומית, ובעזרת הצרפתים, האנגלים והרוסים הושבה להיונים בשנת 1829 זכותם זאת. אז בא התור גם ללאומות עמים רבים: האונגרים גם הם התקוממו בשם הרעיון הזה בשנת 1848 נגד אוסטריה, הרומאנים נגד התוגרמים, – ותתעורר גם איטליה בשנת 1849, וכה הלך רעיון זה ויעש חיל עד אשר זה לא כבר הושבה זכות הלאומות גם להבולגארים. תולדות הרעיון הזה תראינה לדעת כי מושגו בראשית היה: פריקת עול רודים3 (טִירַנֶן) מעל צוארי העמים הנלחצים, אך בכל אשר רוח חיים בו, גם הרעיון הזה התפתח לאט לאט במשך הזמן ויקבל צורה אחרת ומושג חדש, בהצדיקו ובחזקו את התשוקה הטבעית אשר לכל עם ולאום להגן על “לאמותו”, לשמור את רוחו ומדותיו לבל תתבללנה ותחלפנה. במושגו הרחב הזה קנה לו רעיון הלאומות אויבים רבים במחנות הַסֹּצִּיַלִיסְטִים ובעלי השתפות (קוֹמוּנִסטים) באמרם כי הוא רעיון צר הצורר להשתלמות האנושית, אשר אז כל משפחות האדם השונות, כל העמים והלשונות כליל יתבוללו (?)4 ולא יבדל איש מאיש ועם לא יֻכּר לפני עם. “רעיון הלאמות יצמצם את הרגש ואת הרוח” יאמר פרודן; “על האנושות לפרֹק עול הרעיון הזה מעליה למען הגיע לחירות אהבת כל האדם (קָסמָפִליטיזם)” יאמר פִיחטֶע. * אם כי רצויות כונותיהם של אלה החכמים יען בשם אהבת אדם ידברו, בכל זאת אערב את לבי לאמר, כי שגו מאד בדעתם, כי בנויה היא ברוח, בדמיון ובמשכיות לב, אולם כל יסוד אין לה. הדבר ריק היא הלאומות? ההמצאת האנשים היא אשר המציאוה לנחת רוחם? מדוע ישָנה עם זה מאחר במזגו בתכונת רוחו, בשפתו ובמדותיו? הלא כל אלה בטבע יסודותן: סבות טבעיות כשנוי הארצות, מראיהם ותכונות מזגי אוירם השונות, הרים ובקעות, ימים ונהרות, קור וחום, ליח ויבש, וכל אלה יפעלו על האדם ויפתחו עליו חֹתם תכניתם, ואם כן, היש איפא לאל ידנו לשנות כל אלה לפי רצוננו? הנוכל צוֹת להטבע כי תְשֻנָה? התהפך כל הארץ לבקעה אחת? התוציא ארץ הצפון עצי תמר? וכל עוד לא תֵעשינה הנפלאות האלה גם האדם אשר יד הטבע תמשול בו בזרוע כחה, גם האדם לא יחדל מהִפָּלג לעמים ולאומים שונים בתכונות רוחיהם, בכשרונותיהם, בנטיותיהם וכו' וכו'. אך לו גם היה כדבר הזה; לו גם יד נעלמה עשתה פלא ותשנה את פני הטבע כלה – המאושרת היתה אז האנושית? הכזאת תשתלם ותכלל בהיותה כלה לתמונה אחת כהה תחת הדר התמונות הרבות והוד הצבעים השֹׁנים אשר בהמה תגלה עתה? ההפכים והשנויים המתאימים (הארמאנידענע) יחד – בזאת הדר והוד הטבע כלה ובזאת הדר הרוח האנושית גם היא! רוח האדם גם היא, ככל אשר בהטבע חֹנן בכח המושך והדוחה; הראשון ימשך ויקרב אישי מין האנושי אלה לאלה בגלל קרבות תכונת רוחם בכלל, והשני ידחה וירחק אלה מאלה בגלל השנויים הפרטיים אשר לרוח כל איש ואיש; וככה ילחמו שני הכחות האלה תמיד, ככה יתאבקו איש את רעהו, ולפי רבות האחדות או ההבדל יגבר הכח האחד על משנהו, ואלה אשר אחדות רוחם רב מהסגולות הפרטיות המבדילות ביניהם יקבצו ויגשו אחד לאחד והיו לעם אחד, ללאומות אחת, ושוא עמל אלה החפצים לתת מדה אחת וקצב אחד לרוח כל העמים: היה לא יהיה כדבר הזה! שנאת העמים איש לרעהו, המלחמות הנוראות והדם הרב אשר ישפך עתה על לא דבר – כל זאת כליל תחלוף מן הארץ, כל העמים כלם יתנו ידיהם זה לזה ללכת יחד בדרך המובילה אל תכלית כלילת האנושות; אך השפות השונות ותכונות רוח העמים השונים לא תחדלנה מקרב הארץ לאֹשר האנושות כלה. אך אם באמת הצדקה לכל עם ולאום להגן על לאומותו ולסוכך עליה לבל ימח שמה מתחת השמים, הלא אז גם לנו העברים (כה ישפט שכל ישר של כל בן תמותה) הצדקה הזאת; כי מדוע יגרע חלקנו מחלק כל העמים? במה נופלים אנחנו מהם? אך אהה! לא כל אשר ייטיב בעיני השכל הישר ייטב גם בעיני הפילוסופיה, וגם הפעם נגזר גם עלינו כי ביחוס אל השאלה הזאת תתנגד הפילוסופיה לשכל כל בן-תמותה. “כבר חדלה העברית מהיות עם” – תשים בפי כהניה, – “כבר נאספה לאמות העברים, ורק דת היהודית והמאמינים בה רק המה נשארו בארץ, ולכן להתבולל עם אחיהם בני מֹלדתם, רק זה הוא אֹשר מאמיני בדת היהדות בהעתיד”. את הדעה הרעה והנשחתה הזאת ערך כבר מלחמה ה' סמאלענסקין בספריו היקרים, ובדבריו הבוערים מאש אהבת עמו הראה לדעת מה עשתה לנו הדעה הזאת בארץ אשכנז, ארץ מֹלדת אביה, ומה עוד תעשה לנו אם לא נקדם את פני הרעה הזאת. ולא שת לבו להחרפות והגדופים אשר המטירו עליו המקנאים לרבם בן-מנחם, אשר סביב שתו עליו, ואחריו יצא גם הח' א. שולמאן בספרו היקר “ממקור ישראל”, ויחזק את דבריו בהראותו מה מאד השחיתו את דרכם כל הנוהים אחרי בן-מנחם בתתם כתף סוררת ליהדות ולהעברים. הבה נבחון נא גם אנחנו את הפילוסופיה הזאת ונראה הנכונה בפיה; ואם קָצֹר קצרה יד השכל הישר להתחרות את הפילוסופיה, הלא לא קצרה ידנו גם אנו להתפלסף ולפלפל ככל אות נפש הפילוסופים ולהראות כי דבריהם גם הם נופלים מעט מדברי האורים והתֻמים. \× הלאמות מה היא ומה גדרה? הרק אלה אשר יחשבו לעם אחד אשר שפה אחת להם? וללאומי אמריקה, בעלגיה ושוייץ השפה אחת לאיש איש מהם? והאשכנזים השפה אחת ידברו כלם? והצרפתים, האמנם לא צרפתים המה הברֶטָנים, הפיוֶנסים והאלזסים יען לא צרפתית ידברו? ומדוע אם כן יחרצו אחדים מבני עמנו (כח' פיליפזאן במ"ע) כי לא מוכשרים אנחנו לחיי לאום יען לא שפה אחת נדבר כלנו? והלא עוד יתר שאת לנו העברים, כי יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם אך נחפוץ.5 ואם רבים מבני עמנו לא ידעו אף קרֹא עברית, – במי האשם? מי הסיר מאתנו דעת השפה הזאת אם לא הפילוסופיה הזאת בעצמה? או אולי אלה אשר ממשלה אחת להם, אלה היושבים בארץ אחת אך המה יחָשבו ללאֹם אחד? והיונים בתוגרמה, והבולגרים מרומליה המזרחית, והעברים אשר התגוררו באלכסנדריה, ברומא ובבבל, החדלו מהיות יונים, בולגרים או עברים? ומה איפוא גדר הלאמות? סופרים רבים דברו בדבר הזה והטובים שבהם החליטו לאמר: ההכרה והרגש הפנימי אשר יתעוררו בלבות מספר ידוע מהאנשים ויתנו חפץ בלבבם להיות יחד אם רב ואם מעט מספרם, – המה יתנו הצדקה להם לחיות חיי לאום בפני עצמו, והחוב לתת להם זכותם זאת (יוסף אֵטוֶס Eoetves, הסופר ההגרי, נולד בשנת 1813 במכתב להמְליץ בעד שווי זכויות העברים); וזשון סטוארט מילל יאמר כדברים האלה: “הלאמות תציץ בלבב האנשים, רגש המַטֶה אותם להשתתף יחד במפעליהם הם מאשר עם אנשים אחרים, הנותן חפץ לחיות תחת ממשלה אחת וכי הממשלה הזאת תהי מביניהם המה. הרגש הלאמי יוכל להולד על ידי סבות שונות. יש אשר הוא פעולת אחדות המשפחה והמטה ויש אשר אחדות השפה והדת יולידוהו, אך הסבה היותר חזקה היא: אחדות הקורות בזמן העבר, ומזאת תולד אחדות הזכרונות,גאוה והשפלות – אשר מעשה אחד בהעבר ישמח את כלם ומעשה אחד ימלא את לב כלם יגון!” ולנו העברים – אף כי מפזרים הננו בכל קצוי ארץ – האין לנו כל אלה? האם לא יאחדנו כלנו רגש אחד, רגש קדוש וטהור, רגש נשא ונשגב להיות כלנו ערבים זה בזה? האם לא ממקור אחד חצבנו, האם לא אמונה אחת לנו? וקֹרות עמנו מהעבר, האם לא יקרות הנה לכלנו יחד? האם לא נתגאה כלנו באנשי הרוח אשר יצאו מקרבנו לכבוד ולתפארת? האם לא תדכה בעפר נפש כלנו בקראנו דברי ימי עמנו בימי הבינים? ומדוע איפוא נעשק התקוה לשוב ולחיות חיי לאום בארצנו השוממה, האבלה על בניה אשר נדחו ממנה לארצות רחוקות זה אלפים שנה? ומדוע לא נעשה גם אנחנו ככל העמים, למקטן ועד גדול, ומדוע לא נעשה גם אנו דבר להגן על לאמותנו לבל תאבד ותכחד מן הארץ? הן אמנם לא בראשונה היא לעמנו להיות בגולה; גם המזמור הזה כי אבדה כל תקוה לנו לא בראשונה היא לעמנו לשמעו. בהיות ישראל בבבל גם אז קראו רבים (אשר ארץ גלותם מצאה חן בעיניהם) לאמר: “יבשו עצמותנו, אבדה תקותנו, נגזרנו לנו” (יחזקאל ל“ז י”א). אך נביאי אל כישעיהו השני ויחזקאל, ברוחם האדיר ובעז אהבתם לעמם ולארצם, קראו בקול חוצב להבות אש: עוד תחיינה העצמות האלה, עוד ישוב ישראל ויפרח כחבצלת! וינחמו את עמם, ויחזקו את תקותם, ויראו לנו את עתידותם, ויולידו בקרבם תשוקה עזה לשוב ולהאחז בארצם, ובדבריהם הבוערים העירו בלב כורש מלך פרס לתת צו: מי אשר ה' אלהיו עמו – ויעל! ואנשי רוח כחגי, זכריה, מלאכי, זרבבל, צדוק הכהן, עזרה ונחמיה, התעוררו גם המה לקול דבריהם לפעול ולעשות לטובת עמם: “העת לכם עתה לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב?” – קראו לעמם. ודבריהם לא שבו ריקם, לא על צחיח סלע זרעו זרעיהם, כי אהבת הארץ תבער בלב עמנו: אך הפיחו בה והיתה לשלהבת-יה! אך גם לנו עתה נביאים, סופרים המגידים לעמנו פשעו, המתימרים גם המה באהבת עמם. ומה ינבאו ועל מה ישאו משאם? מה תעשה ספרותנו ובמה תשתעשע? צורות רבות לבשה ופשטה ספרותנו התקופית מאז נולדה ועד היום, ותשנה את טעמה, ותחליף את מראה עשרת מֹנים. עת היתה לה להספרות אשר אך במרומי ה“פַרנַס” ישבה, ההר חמדו להם האלהים, ותעד מחלצות המליצה והשיר, ויזלו בשמיה לאף כל קורא. אך עד מהרה ראתה כי כלנו בני תמותה, היושבים לרגלי ההר, לא נזיד לעלות לראשו ומעט מעט נרחק מעליו, ותשפיל ספרותנו ותרד מן ההר. ותט במטה הקסם אשר בידה, ותהפכנה מחלצותיה פעם אחת וַתֵראה לעיני קוראיה והנה עוטה שלמת החכמה והמדע. אך גם בגדיה אלה לא מצאו חן בעיני הקוראים, ותסירם גם אותם מעליה, ותקח חרב בידה, ותצא ותערוך מלחמה את הקבלה והחסידות, את מנהגים קלי הערך, את המלבושים והפאות הארוכים יותר מדי וכו' וכו'. כל אלה חלפו עברו למו בספרותנו מבלי השאיר אחריהם רושם גדול בחיי עמנו. לשוא תתהלל הספרות כי היא שנתה את פני היהדות, כי בכחה ובזרוע עֻזה עלתה היהדות מעלות מספר במעלות ההשכלה. כבארצות המערב כן גם בארץ רוסיה לא פעלה הספרות מאומה בחיי העם. ומדוע? במה נופלת ספרותנו מספרות כל עם ועם העושות נפלאות? לדאבון נפשנו עלינו להודות כי קצר העינים אשר לספרותנו הוא עשה כל אלה. מאז ועד עתה הלכו תמיד החיים לפני הספרות ויעבירוה, ואך ברחוק החיים ממנה רב, רק אז התאמצה הספרות גם היא לרדוף אחריהם ולהשיגם. זאת היתה תכונת ספרותנו מאז, וזאת תכונתה גם במשך הזמן האחרון; קצרת עינים היא ואיננה רואה את הנולד! אך מתי מספר מסופרינו התעלו מעל לההוה ויפקחו עיניהם לראות את העתיד ולהתבונן מה יקרה את עמנו באחרית הימים, ויבהלו בראותם מה נורא מצב עמנו עתה ומה נוראה הסכנה המרחפת על פניו, ויצאו להלחם את הדעות הנשחתות אשר בשם ההשכלה תדגולנה ואשר כקוץ מכאיב וכסלון ממאיר הנה לעמנו. אך דבריהם לא מצאו למו כמעט כל הד בספרותנו אשר תוסיף לאחז דרכה. * אם הפרזתי מעט על המדה בדברי אלה אז אבקש סליחה מסופרינו ומספרותנו; אך אחשב כי בכלל הצדק אתי. הן רבות ידברו בדבר שאלת היהודים בספרותנו עתה. אלה יאמרו כי בהאחז העברים ברוסיה ובעבדם את אדמתה אז מאושרת תהיה היהדות כלה; ואלה יחוו דעת, כי אך בהוסד בתי ספר לרבנים (כל זאת ברוסיה) אז יכלו כל נגע ופגע מעמנו; ואלה יקראו בקול: הפילו את הקיר המבדיל ביניכם ובין אחיכם הרוסים ואז תעלה רפואה שלמה למכתכם! מה רבו הרופאים, מה רבו הרפואות, ומה מעט התועלת אשר תצא מכל אלה, – מה נוראה המכה הטריה אשר תשאר בגוית לאומנו בהרפאו בכמו אלה!! האֻמנם לא תראו כי גם מבלי עזרת הספרות כבר נפל הקיר ומאומה לא תבדיל עוד בין צעירי עמנו ואחיהם הרוסים? האמנם בהפך עשרת אלפים מבני עמנו לאכרים רוסים והמה וצאצאיהם אחריהם לא ישובו עוד לדרכי לאמנו, האמנם בזאת יושח הלאם כלו? האמנם לא תראו כי תחת חפציכם להיטיב את היהדות תדכאו נפשה? תחת הטיב גהה תפזרו מלח על פצעיה? תחת חַזֵּק אחדותה תכוה לרסיסים? מדוע לא נתרומם ולא נשלח מבטנו אל העתיד? מדוע הננו חובקים ידינו בצלחת לבלתי עשות דבר אשר יהיה כמקור נאמן לתשועת העם כלו? לשוא יהיה כל עמלנו כל עוד לא נתן מרכז ללאמות6, מרכז אשר ימשוך ויקרב אליו כל אישי הגויה הזאת. לשוא כל עמל סופרינו להחיות את השפה אם כל העם כלו יוָתר בארצות פזורות בין העמים המדברים שפות שונות. לשוא יהיה כל עמלנו, כי הוא לא יצלח להכחידנו מתחת השמים: לשוא! הן אמנם עד עתה נותר עמנו בחזקו ותקפו. כל גלי ומשברי המקרים שעברו עליו, הצרות הרבות אשר מצאוהו, האש, המים והחרב אשר שטפוהו הם לא עצרו כח לכלותנו מעל פני האדמה. אך מה נתן לנו ללאומנו כח-ענק זה? הלא אך דתו השונה מדתי כל העמים ושנאת העמים לו, ולולא שתי אלה שהיו ללאומנו כבר חדל ישראל מהיות גוי כאשר תמו עמים רבים אשר שמם נשאר רק בספרי הקורות; ועתה – כזאת כן גם האחרת לא תעצרנה עוד כח לסוכך על לאומתנו אשר נשארה כעיר פרוצה אין חומה, ואם רק נחפץ כי שם ישראל לא ימחה מעל פני האדמה כי אז עלינו לעשות דבר אשר יהיה כמרכז7 לכל עמנו כלו, כלב בגויה אשר ממנו יזרֹם הדם בעורקי גוית הלאֹם ויתן חיים לו. והדבר הזה הוא – ישוב ארץ ישראל. * לא חדש הוא הרעיון הזה ולא לגלות חדשות ונצורות באתי במאמרי הפעם. כבר ראו חכמי התלמוד כי אך בזאת תשועת ישראל, כי רק בהאחז העם מעט מעט בהארץ אשר גֹרש ממנה, רק בעשותו זאת תרפא מכתו בימים יבאו, ויגזרו אמר: “הדר בחו”ל דומה כמו שאין לו אלה" (כתובות ק"י); “ישראלים בחו”ל עובדי עבודה זרה בטברה הם (ע“ז ח. ע”א, ועוד מאמרים רבים כאלה המפזרים בכל התלמוד); ויקוו כי במאמריהם אלה ישיבו לב בנים אל אם יולדתם. כי ידעו חכמינו רוח העם אשר אליו ידברו ויבינו כי רק במשחם את הרעיון הזה בצבע הדת ורוחה יפיחו בקרבו, – רק אז ימצא לו הרעיון מהלכים בין בני עמנו. ובאמת היה לאל יד המאמרים האלה להשיב את עמנו לאט לאט לארצו לולא חזקה יד הקורות הנוראות אשר עברו על הארץ העזובה הזאת במשך אלפי שני גלותנו, לולא הפכה את הארץ אשר ארץ זבת חלב ודבש היתה לפנים לארץ משכלת בעיני יושבי אירפה, לולי שתה גם האגדה ברוב הבליה נוספות לספר כי גם עוף השמים לא יעיז לעופף בסביבות הירדן מארס האויר אשר שם. אך כל החלומות וההבלים האלה עפו הלכו למו לאור המדע אשר הפיצו כל התרים החדשים את הארץ הקדושה בהראותם לדעת כי כאז כן גם עתה, אחרי אשר היתה שוממה כאלפים שנה, ארץ ברוכה הארץ הזאת, ארץ אשר לא במסכנות נאכל בה לחם, ארץ פֹריה אשר חֹננה מאת הטבע בכל הוד והדר מרהיבי עין ומרחיבי לב, ארץ אשר אך ידים עמלות תחסרנה בה – ולולא זאת כי אז היתה המאושרה בארצות (עיין בספרי הנוסעים הצרפתים כגֵרֶן, לִמאִין, סֹלסי וכו' והנוסעים האנגלים והאשכזים החדשים). כה יעידו ויגידו כל הנוסעים פה אחד, ועתה באה העת גם לנו העברים לעשות ולפעול למען הדבר הזה הגדול הזה. אך הלא הוא אשר אמרתי: בכל עת הלכו החיים לפני הספרות ויעבירוה וגם ביחוס אל השאלה הזאת כנים דברי ולא חטאתי נגד הספרות. כבר עמדו חברות אחדות אשר מטרתם היא ישוב ארץ ישראל; גם חברתנו המהוללה, חברת כי"ח, גם היא יסדה בסביבות העיר יפו בית ספר לעבודת האדמה ומושבה בשם “מקוה ישראל”; גם אדוננו סיר משה מונטיפיורי, אשר כל בני עמנו יעריצו ויקדישו את שמו, – גם אדוננו משה רבות עשה בדבר הזה ועוד ידו נטויה לעשות מבלי שום לב לעת זקנתו. אך כל אלה לא עשו תושיה ותולדות כל מפעליהם ומעשיהם יחד אך קלות הערך הנה, אשר אין לאל ידיהן לרפא את מכת עמנו ולהעלות ארוכה לו. ומדוע? האם לא באמונה עשו גדולינו אלה את מעשיהם? האם חמלו על כספם וכחם הדרושים להדבר הזה? אך לא! לא בהם האשם, אם קצרו ידי אנשים אחדים להוציא לפעל דבר גדול כזה הנוגע להעם כלו. אם זה האחרון יִוָתר במנוחתו ולא יתן גם הוא ידים לפעל האנשים אשר התנדבו לעשות למענו, קצרו ידי אנשים אחדים לעשות כדבר הזה לו גם יגדל עשרם עד מאד; ולכן מליצים נחוצים להם, מליצים ביניהם ובין העם, מליצים אשר יסבירו להעם את חפץ הפועלים8, אשר יעירו את רוחו לבוא לעזרת הדבר ההוא. וזאת הלא היא תעודת הספרות והסופרים. ומדוע איפוא תחשה ספרותנו ומדוע ישימו סופרינו יד לפה? מדוע תחפוץ הספרות לגהות מזור אבר אחד מכל הגויה כלה בעת אשר עלינו לרפאותה בלבה? הן רבים מבני עמנו ברוסיה יחפצו עתה להקדיש חייהם לעבודת האדמה, רבים חכו כי תקנה חברת כי"ח קרקעות ברוסיה ותחלק להם לעבדם ולשמרם, והאֻמנם אך אדמת ארץ רוסיה תמתק לכל העם? האמנם טובה הארץ שם מאדמת ארץ ישראל אשר תוכל להעניק את עובדיה9 מפריה בשפע רב? ומדוע אם כן לא תעיר הספרות את לבות בני עמנו כלם לחזק בכספם ובכחם את החברות אשר כבר תמצאנה או ליסד חברות חדשות להמטרה הזאת? ניסד חברה כזאת אשר תהיה כסניף להחברה הגדולה חברת כי“ח, אשר מטרתה תהיה לקנות קרקעות בארץ ישראל וכל הדברים הנחוצים לחיי עבודת10 האדמה; לחלק את הקרקעות האלה לבני עמנו היושבים כבר שמה או לאלה מחו”ל אשר יחפצו ללכת שמה; לתת להם הכסף הנחוץ אם אין ידם משגת לעשות דרכם בכספם לבד; ועל הספרות לישא וליתן בהשאלה הזאת – איך ומה נעשה להפיץ הדעה הזאת בכל העם, לתת חשבון נאמן בכל שבוע ושבוע או בכל חדש וחדש, להראות לפני העם מה עשתה החברה במשך הזמן הזה, וכו' וכו'. אם עשה נעשה הדבר ויכלנו עמוד ותשועת ישראל מהרה תצמח. ארץ ישראל תהיה המרכז11 להעם כלו, וגם אלה אשר יהיו בחו"ל ידעו כי "עמם בארצו ישב, כי שפה וספרות לו שמה; גם השפה תעשה חיל, סופרים רבים יולדו להספרות, יען שמה תהיה ביד הספרות להעניק את עובדיה ולהיות ללאומנות בידם כספרות כל עם ועם. אך אז תחדש ספרותנו נעוריה, יען סופריה לא אך מאהבה יעבדוה כי אם על מנת לקבל פרס ולא יהיו נאלצים לכתב בשעה שאינה לא יום ולא לילה כאשר יעשו עתה, – כי נטל עליהם לעבוד למען מצוא מחיתם, יען סופרינו עתה לא יראו ברכה בעמל ידיהם. וחכמת ישראל גם היא תשגה ותעשה פרי ותפרח כאזרח רענן בארצה והיתה לברכה לכל העם. בזאת תשועת כל העם ואֹשר לאמותנו! פאריז, י"ג אדר12 זהו השם אשר כתב אבי המנוח בראש המאמר, כפי ששלחו בי“ג לירח אדר, שנת תרל”ט מ‘פאריז, שבה למד את חכמת הרפואה – ל’פרץ סמולנסקין, עורך “השחר”; אלא ש‘סמולנסקין מצא את המלה “לוהטה” נועזה ביותר ויחליפנה ב“נכבדה”; את דבר התיקון הזה באר ל’בן־יהודה במכתב קצר שבו ברכהו על מאמרו גם ניבא לו גדולות להבא, “אם כי” – הוסיף – “לא אסכים לרוב דעותיך”. את הדברים האלה סיפר לי אבי פעם אחר פעם בהזכירו לפני את דבר מאמרו זה הראשון. – ב"א  ↩ בן־יהודה היה הראשון להנהיג במאמריות העברית כתיב עברי לשמות העצם הפרטיים, בלי “אלפין” ו“עיינין”, כאשר היה הדבר נהוג עד אז, ואם פה ושם נפלטו שמות עצם כ“נעאפל” או כ“פיכטע”, למשל, ב“עין” – הרי “טעות הדפוס” היתה זאת לרוב – היה אבי מעיר בבת־צחוק – היות שהמסדרים, וביחוד המגיהים, לא יכלו, או לא אבו, להסתגל לכתיב החדש על נקלה. מכאן גם השינויים בעצם הכתיב החדש – ב"א.  ↩ הנה כאן ההוכחה הכי בולטת לנטייתו של בן־יהודה עוד בימי בחרותו (והוא אז רק בן כ"ב!) להמנע ממלים זרות, לועזיות. “רודה ל”טירן“ ובעמוד שלאחריו – ”בעלי־השתפות“ ל”קומוניסטים“, שאחר־כך גזר מזו האחרונה את המלה ”שתפנות“, הן יצירותיו הלשוניות הראשונות. יש להוסיף אולי, כי בה בשנת כתבו את מאמרו זה יצר גם את המונח ”מלון“ ל”ספר־מלים“ כמוכח מפנקס קטן אשר בו החל לאסף חומר ל”מלונו“ זה, והשמור כיום בנכאת בצלאל – ב”א.  ↩ (?) סימן־שאלה זה הוא מצדו של עורך “השחר”, סמולנסקין, שהביע על־ידי כך את התנגדותו לרבות מהדעות המובעות במאמר בן־יהודה. בשל דוריות מאמר זה ומשנהו “ועוד לא לקחנו מוסר” – תובא בסוף הכרך תשובתו המלאה של סמולנסקין לסופרו הצעיר ממנו בעשרים שנה – ב"א.  ↩ זהו הרמז הראשון לדרישת בן־יהודה, שהעברית צריכה להיות שפה מדוברת שוב. בה בשנה נפגש עם לונץ ב'פאריז, וידבר לו רק עברית. – ב"א  ↩ הנה השתמש כאן בן־יהודה במלה “מרכז” לביתנו הלאומי, למדינתנו העבריה עשרים שנה לפחות לפני “אבי המרכז הרוחני” – אחד־העם; ויתרונו של בן־יהודה הוא בזה, ש“מרכזו” אינו “רוחני” בלבד, אלא גם “מדיני וכלכלי” – הרצל, אחד־העם והרברט סמואל בעת ובעונה אחת כבר בשנת תרל“ט! – ב”א.  ↩ ראה ההערה הקודמת: כמדומני שאי–אפשר להביע גם היום במלים יותר מדודות, קצרות ויפות את רעיון המרכז העברי בארצנו מאשר הביעו בן־יהודה בשתי השורות המתחילות כאן ב“כמרכז” והגומרות ב“ישראל”. – ב"א.  ↩ אף בעיני בן־יהודה היה המונח “פועל” לא רק לעובד מלאכה גופנית גסה, אלא גם לכל העושים דבר־מה לטובת הלאום אם בחומר ואם ברוח, אם ברכוש ואם בעבודה. רק אחר־כך, עם יצירת “הסתדרות העובדים” בארצנו – סיפחה זו את המונח הזה לה לעצמה… ב"א.  ↩ ההערה הקודמת טובה גם ביחס למלה זאת – ב"א.  ↩ במקור: "לחייע בודת (הערת פב"י).  ↩ ראה את ההערות 5 ו 6 (בספר; כאן: 6 ו–7) שלפני־כך; אלא שיש להוסיף לה כאן את הטעמת בן־יהודה, ש“המרכז” הזה, אשר על אדותו חלם עשרות שנים לפני אחד העם, יהיה להעם כלו – זאת אומרת גם לכל אלה אשר יהיו בחו“ל. – ב”א.  ↩ את המאמר הנפלא הזה, שנכתב בי“ג לירח אדר ונדפס בפעם הראשונה ב”השחר“ שנה ט‘, חוברת ז’, חודש ניסן תרל”ט, חתם כותבו בשם “בן־יהודה”. בדבריו אלינו, בני משפחתו כלם, גם לידידיו ותלמידיו הרבים, הצהיר לא פעם כי כבר אז גמר אומר בנפשו למחוק את שמו ה“רוסי” אליאנוב ולהופיע בקרב עמו רק כ“בן־יהודה” – בן ליהודה אביו וליהודה ארצו גם יחד. כשזכה, שנתים אחר־כך, לעלות לארצנו הגיש מיד בקשה לשלטונות התורקים, שבה הודיע כי שמו המשפחתי הרשמי יהיה כאשר קבעהו בפאריז. – ראוי לציין כאן עוד, כי בשעת כתבו את מאמרו ה“לוהט” הלזה, שאין אולי שני לו להעפלה בכל ספרותנו העברית עם תחילת פריחתה המחודשה, היה רק בן עשרים ושתים. כן יש להוסיף, כי בראשונה שלח את המאמר לעורך “המגיד”, אלא שהלה החזירהו לו בהערה “שהמאמר לא יצלח לדפוס מפאת החלומות והגוזמאות אשר בו” – דבר שגרם לו למחברו צער עמוק ואכזבה מרובה. מתוך כך החליט כמעט בן־יהודה לוותר לעתיד על כתיבת מאמרים בכלל ועל עשית תעמולה לדעותיו בפרט – אלמלא ידידו ה‘פולני הנוצרי, צ’ניקיב, שתמך בו ב'פאריז בכל לבו החם והאוהד ושהכריחהו “לנסות את כחו עם עורך עתון אחר”. כה קרה הדבר, ש“השאלה הנכבדה” – ולא “הלוהטה” – הופיעה בעתונו של סמולנסקין לראשונה. – ב"א.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/257

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p144/m258.txt

רעיון העבודה

יוסף אהרונוביץ

7061004

רעיון העבודה “תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – כבוש על מקצועות העבודה שבארץ על-ידי היהודים”. זו היא הצורה הספרותית של הרעיון, שעליו החלה הסתדרותנו להלחם לפני שמונה שנים בחיים ועתוננו – לפני חמש שנים – בספרות. ותפקיד המסתעף לארבעה סעיפים ראשיים היה לפני ההסתדרות ועוזרה הראשי – העתון: א. להכניס את פּרינציפּ העבודה העברית לתוך תכנית עבודה של הציונות הרשמית. ב. להפיץ את רעיון כבוש העבודה בין האיכרים ונותני העבודה בארץ-ישראל. ג. לרכוש את הלבבות של צעירי עמנו ולנטוע בהם את האידיאל להיות כובשי העבודה. ד. לסלול ולהאיר את הדרך בפני אלה, שיקבלו עליהם את תפקיד הכבוש ולהקל את חייהם במדה האפשרית. לא פה המקום לעמוד על כל אחד מהסעיפים האלה ולברר איך ובאיזו מדה הוא מתמלא – בבירור זה מטפל ויטפל עתוננו בכל ימות קיומו. כאן רוצים אנו רק לציין במלים קצרות כי בכל ארבעת הסעיפים האלה נעשו איזו צעדים, ואולי גם צעדים חשובים, קדימה: בין הציונים הרשמיים אין עכשיו אף אחד כמעט שלא יודה, על-כל-פנים בעיון, בהנחתנו העיקרית. בין האכרים התחיל הרעיון להתפשט והוא פועל במדה ידועה גם בחיים. צעירי עמנו אף הם ספגו לתוכם את הרעיון במדה ניכרת, ואין לך אניה שלא תעשיר את שורותינו במספר ידוע של צעירים. ולא עוד אלא שהתחילו לבוא אלינו כובשים גם מאותו החלק של עמנו, שעד עתה כמעט נשכח מאתנו לגמרי – היהודים מתימן הרחוקה. ומה שנוגע לסלילת הדרך בפני הכובשים והקלת חייהם, הרי התחילו הפועלים עצמם להסתדר באגודות פרופסיונליות, שבודאי תעזורנה הרבה להקלת החיים; בכמה מושבות נבנו בתים בשביל הפועלים. בקצור – נעשה כמעט כל מה שאפשר היה לעשות במשך זמן קצר כזה. ואם בכל זאת אין שביעת רצון ניכרת בין שורות יוצרי הרעיון ונושאיו, הרי אין זה אלא משום שהחלו להרגיש, כי הרעיון עצמו הוא הרבה יותר עמוק ממה שהצליחו בפעם הראשונה להביע אותו במלים קצרות, כי הוא אינו רק “תנאי” לאיזו מטרה אחרת, אלא תמצית האידיאל של התחיה העברית וכי כל אלה המתקרבים אליו עדין רחוקים הם מלהבין אותו לכל עמקו. הבטוי של “כבוש כל מקצועות העבודה שבארץ על-ידי יהודים” מיוסד היה בעיקרו על השלילה הגדולה שבעבודה הנכרית. ושלילה זו, במדה שהיא מתחילה להראות אותותיה – מביאה באמת את נותני העבודה לידי חיוב: השומר העברי, למשל, נעשה כבר ל“סחורה מתבקשת” במושבות העבריות. ואולם יותר משהשפּיעה השלילה על נותני העבודה, השפיעה על הכובשים עצמם: הפחד מפני העבודה הנכרית הביא אותם מעט מעט לידי פחד מפני הבטלה העברית. החלו הללו להתעמק יותר בעמדתנו בארץ וראו כי גם פה, בארץ תחיתנו, הננו אוכלים משולחן זרים, נהנים מיגיע כפּיהם של אחרים והשאלה בדבר העבודה הנכרית אינה רק שאלה לעתיד-לבוא – כשתגדש הסאה, כי אם שאלת כל הוויתנו: מהו הבסיס המוסרי שעליו יבנה הישוב העברי? – הרי כל אסוננו הלאומי הוא בזה, שנעשינו לעקרים, למחוסרי כוח יצירה, ואם שאיפתנו לתחיה ועבודתנו לשמה לא תצלנה אותנו מאסוננו זה ולא תשבנה לנו את כוח היצירה שאבד לנו בגלות – מה, איפוא, תתנה לנו? והלא אף אילו היו כל האיכרים מסכימים למסור את עבודתם לפועלים עברים, גם אז לא היה לנו כל יסוד להיות שבעי-רצון, בראותנו מחנה של איכרים, הם ונשיהם ובניהם, שאינם עובדים בעצמם, ומוכרחים להמציא אידיאליסטים מיוחדים אשר יכפרו בעבודתם על הבטלה שלהם עצמם. והן גם אילו לא היתה כאן שאלה של פועלים נכרים, והישוב היה גדל ומתרבה פי עשרה ממה שהוא מתרבה עכשיו, אלא שבמקום עובדים היו לנו חנונים וסוחרים, הרי גם אז היינו מוכרחים להודות שהולך ונוצר כאן גיטו שאינו עולה בכלום על זה שעזבנו בגלות. ואף לולא היתה כל סכנה נשקפת לנו מהפועל הנכרי, הרי היינו גם אז מוכרחים לעמוד ככלי מלא בושה וכלימה לפני כל העולם כולו – לפני אותו העולם שממנו אנו תובעים את עלבוננו, – על אשר גם בארץ תחיתנו אנו מסוגלים להיות רק עם של סוחרים, רוכלים וסרסורים, ולא עובדים ויוצרים. ועוד יותר משאנחנו צריכים לתת חשבון לאחרים, אנו מחויבים לעשותו בשביל עצמנו. והחשבון עשוי: עם, שאין לו שדרה רחבה של עובדים הקרובים אל הטבע ואל חמרי היצירה של הטבע, עם כזה סופו להתנוון בגופו וברוחו ואין לו כל זכות קיום, אפילו כשהוא מצליח להמציא לעצמו באמצעים מלאכותיים אפשרות של קיום. ועם הקם לתחיה, התנאי הראשי לתחיתו – העבודה. אם עבודה יש כאן – תחיה יש כאן, ואם עבודה אין כאן – כלום אין כאן. התנאי ההכרחי להתגשמות הציונות הוא, איפוא, – “התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בארץ-ישראל”. ואולם יחד עם התעמקות הרעיון של העבודה העברית, יחד עם שנוי הבטוי הספרותי שלו, נשתנתה גם ההשקפה על אפני התגשמותו. אם די היה לעורר את דעת הקהל, כדי להשפיע על הציונות הרשמית, שתכיר בפּרינציפּ של עבודה עברית, או על-כל-פנים שלא תתנגד לו, הנה, כדי שהיא תהיה גם פועלת אקטיבית ויוצרת עבודה בשביל עובדים, דרוש שנוי ערכין גמור בהבנתם הציונית של אלה, שגודל מוסדותינו הציוניים מסור בידם. ואם די היה שיקרו איזו מקרים לא נעימים, כדי שהאיכר יתחיל להאמין בסכנה הנשקפת לו מהפועל הנכרי, הנה כדי לעורר בו יחס חיובי אל העבודה העברית ולנטוע בלבו, או על-כל-פנים בלב בניו, אמונה בעבודה עצמה ובערכה בתור גורם ראשי לתחיתנו בארץ, דרושה עבודה חינוכית מרובה ודוגמה חיה של ישוב חדש אשר יבנה אך ורק על יסוד העבודה העברית. ואם די היה להראות על התפקיד החשוב של ה“כבוש” ועל המלחמה ו“קדוש השם” שיש בו, כדי שימצאו צעירים נלהבים אשר יעלו וינסו את כוחם, הנה כדי לרכוש כובשים, שישארו עובדים תמידיים ויראו בעבודה אידיאל מוסרי אנושי ומקור לתחיה לאומית, דרושה בחירת חומר אנושי מתאים והכשרת הלבבות במדה מרובה, דרוש שהכובש יאהב את הטבע ואת העבודה – אהבה שאינה באה אלא מתוך התקרבות יתירה והתקשרות תמידית. ואם די היה במטבחים, בתים זולים וכדומה, כדי להקל את חיי הכובש, הנה דרושים עכשיו קודם כל תנאי עבודה כאלה שהם נותנים לעובד את האפשרות לפתח את כל כשרונותיו, לגלות את כל עצמותו. הנה, כי כן הגענו, איפוא, שוב לאותה התחנה שממנה יצאנו להלחם את מלחמתנו לפני שמונה שנים – בשעת יצירת ההסתדרות, או לפני חמש שנים – בשעת יצירת העתון “הפועל הצעיר”, כלומר – בה במדה שהגורמים להתגשמות הרעיון התקרבו אליו, באותה מידה התרחק הוא מהם, או – במלים אחרות – בה במידה שהרעיון התעמק, באותה מידה עצמה התרחקו ממנו כל אלה, או רובם של אלה, היכולים להיות גורמים להתגשמותו. והמלחמה לשם עבודה עברית הנה זה עכשיו מתחילה. האיכרים ונותני העבודה, כאמור, החלו, אמנם, לשים לב לסכנה, ובמקום שהיא נראית לקרובה, משתדלים הם להזהר מפניה. ואולם שפת העבודה העברית לשם תחיה עברית נשארה זרה להם. אפילו הטובים שבהם חושבים לנו לקיצוניות, או לשגעון את הדרישה שבתינו יבנו בידי בנאים עברים. “הלא מעט הוא הכסף שמשלמים בעד הבנין, ומה איכפת לנו אם אחרים יבנוהו?” – “מעט כסף”, “הרבה כסף”, זוהי שפה מובנת להם למדי. שפת העבודה עדיין חידה סתומה היא בשבילם. בזמן האחרון נתרבו אמנם באחדות מן המושבות עובדים עברים גם מבין האכרים ובניהם, אבל נתרבו גם, ובמספר עוד יותר גדול, הספּקולנטים והסוחרים, וקול העובדים העברים במושבות הולך ונחבא מפני קול הסוחרים בפרי עבודתם של פועלים נכרים. בשנים האחרונות החלה להראות בין שורות העובדים שבארץ-ישראל הבת האינטליגנטית העברית, הבאה הנה מן החוץ לשם עבודה, והבת העברית, שנולדה וגוּדלה במושבה, עדין רחוקה מאד מאידיאלים כאלה. וישוב זה, אם לא יכנס לתוכו זרם של עובדים צעירים, שיחדשו את כוחותיו, הרי סכנה של כליה נשקפת לו לא רק מן החוץ – מהפועלים הנכרים, כי אם בעיקר מבפנים – סכנה של התנונות עירונית. ובישוב ממין זה אמנם אין נלחמים בהטפת מוּסר בלבד; יש לו בודאי גורמים ידועים שעליהם הוא נשען. אם האינטרסים של “חיי הרגע” נצחו אצל החלוצים הראשונים את האידיאל של “חיי עולם”, אין אולי בכוחנו להרכיב להם אידיאלים בעל כרחם. ואולם, ההסתדרות הציונית עם כל מוסדותיה, השפעתה ועסקניה יכולה ומחויבה להלחם במהלך זה, היא מחויבה למשוך את ידה מלהשתתף בכל בנין ארעי, שיש בו משום הריסת בניננו הנצחי ולרכז את כל כוחותיה בתמיכתו ויצירתו של ישוב שהוא מיוסד על עבודה עברית – ישוב, שיהיה מקור לתחיתנו ושיבריא עד כמה שאפשר גם את הישוב הקים. תרע"ג. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/258

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p20/m259.txt

[אֶת פְּלִיאוֹת שֵׁם מְחוֹלֵל]

אברהם אבן עזרא

270670

[אֶת פְּלִיאוֹת שֵׁם מְחוֹלֵל] רשות לנשמת אֶת פְּלִיאוֹת שֵׁם מְחוֹלֵל כָּל מְחוֹלֵל אֵיךְ יְמַלֵּל? בָּא בְסוֹד מַעֲשָׂיו וְיָרִים אֶת קְדוֹשָׁיו, פֶּן יְחַלֵּל. רִחֲפוּ רוּחוֹת חֲסָדָיו עַל לְבָבוֹ עַד יְפַלֵּל. הוּא יְאַשֵּׁר כָּל אֲהוּבָיו, כַּאֲשֶׁר עֹזְבָיו יְהוֹלֵל. מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנוּ? – וַתְּלַמֵּד בִּין לְעוֹלֵל! הַגְּוִיָּה – בָּךְ תְּמַכְתָּהּ, הַנְשָׁמָה לָךְ תְּהַלֵּל. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/259

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p194/m260.txt

שירה יתומה

יוסף אבן חסדאי

שירה יתומה הֲלִצְבִי חֵן גְּבוּרַת אוֹן וְעָצְמָה / לְהִתְעַטֵּף רְדִיד אֹפֶל כְּשַׂלְמָה וְלִרְעוֹת כּֽוֹכְבֵי נֶשֶׁף וְלִתְעוֹת / בְּעִי מִדְבָּר מְעוֹן פַּחַד וְאֵימָה וְלָצֵאת מֵחֲדָרִים אֶל חֲרָדָה / וּמֵהֶמְיַת נְבָלִים אֶל מְהוּמָה? – עֲדֵי נִלְכַּד בְּחַבְלֵי הַחֲלוֹמוֹת / וְנִצְטַיֵּד בְּפַחֵי הַתְּנוּמָה, וְאָרִיתִי – וְהוּא נִרְדָּם – בְּרָצוֹן / אֲשֶׁר יִמְנַע – וְהוּא מֵקִיץ – בְּחֵמָה, וְהִשְׁקַנִי בְיַד שֵׁנָה עֲרֵבָה / עֲסִיס פִּיהוּ בְּכוֹסֵי אַחֲלָמָה. וְשָׁכַבְתִּי – וּבֵין שָׁדַי קְוֻצּוֹת / מְרִיקוֹת מֹר עֲלֵי רַקָּה אֲדֻמָּה וְהַיָּמִין מְחַבֶּקֶת לְבָנָה / וְהַשָּׂפָה מְנַשֶּׁקֶת לְחַמָּה וְהַמִּטָּה מְקֻטֶּרֶת לְבוֹנָה / וְהָעֶרֶשׂ בְּכָל בֹּשֶׂם פְּטוּמָה. וְנָעַמְתִּי בְחֶזְיוֹנִי, עֲדֵי כִי / הֱקִיצוֹתִי – וְהִנֵּה אֵין מְאוּמָה אֲבָל רֵיחַ יְשׁוֹבֵב הַנְּפָשׁוֹת / וּמֹר עוֹבֵר יְחַיֶּה הַנְּשָׁמָה – כְּשֵׁם נָגִיד וְיָחִיד רַב שְׁמוּאֵל / אֲשֶׁר מִלֵּא פְנֵי כָל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר גָּדַל בְּיִשְׂרָאֵל כְּמִגְדָּל / וְהֻקַּם עָל בְּתוֹךְ עַמּוֹ לְחוֹמָה, וּבוֹ חֻדַּשׁ לְשִׁבְטוֹ הַֽמְקֻדָּשׁ / מְכוֹן כָּבוֹד עֲלֵי רֹאשׁ עָשׁ וְכִימָה. וְאָמְנָם כִּי שְׁמוּאֵל הוּא שְׁמוּאֵל / אֲשֶׁר נִקְרָא בְהֵיכַל אֵל פְּנִימָה! וּמִי יֵדַע – הֲנַעְלָה עוֹד בְּאוֹבוֹת / וְאִם עָמַד לְגוֹרָלוֹ בְעָצְמָה? וְאִם אֵינוֹ – הֲלֹא הִנּוֹ בְצִדְקוֹ / וְתֻמָּתוֹ וְדַרְכּוֹ הַשְּׁלֵמָה! שְׂפָתָיו יִשְׁמְרוּ דַעַת, וּמִפִּיו / תְבֻקַּשׁ דַּת אֱלֹהִים הַתְּמִימָה, וּמַהְלָלוֹ כְיָרֵחַ בְּהִלּוֹ, / וּמַעְלָלוֹ כְמוֹ פֶלֶג בְּצָמָא, וְהַמַּעְלָה עֲלֵי כִתְפוֹ צְרוּרָה / וְהַמִּשְׂרָה עֲלֵי שִׁכְמוֹ חֲתוּמָה. וְתָר חָכְמָה – עֲדֵי עָמַד בְּסוֹדָהּ, / וְהַבִּינָה – עֲדֵי יָדַע מְקוֹמָהּ. אֲחִי עֵצָה – כְּמוֹ שַׁחַר מְאִירָה / בְעֵת צָרָה לְצַלְמָוֶת מְדֻמָּה, וְכָל מֶלֶךְ לְאוֹר פָּנָיו יְהַלֵּךְ, / וְכָל פָּנִים – תְּכַסֵּמוֹ כְלִמָּה, וְכָל שָׂרִים לְפָנָיו כַּשְּׁוָרִים / וְכָל יוֹעֵץ כְּרָחֵל נֶאֱלָמָה. אֲדוֹן נַפְשִׁי, אֲשֶׁר נַפְשִׁי שְׁכוּנָה / בְאַהְבָתוֹ, וְאֶל זִכְרוֹ – שְׁמָמָה, וְאַהְבָתוֹ בְתוֹךְ לִבִּי כְתוּבָה / וּמִנֹּעַר עֲלֵי לוּחוֹ רְשׁוּמָה, לְךָ חָכְמָה, לְךָ רוּחַ יְתֵרָה, / לְךָ דֵעָה, לְךָ בִינָה וְעָרְמָה, וְרֹחַב יָד כְּמוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, / וְרֹחַב לֵב כְּבֵין מִזְרָח לְיָמָּה. לְךָ הָעֵט אֲשֶׁר נִכְבָּד וְנֶחְמָד – / וְהוּא נִבְזֶה חֲדַל תֹּאַר וְקוֹמָה, פְּרִי קָנֶה – וְקוֹנֶה הוֹד וּמִשְׂרָה, / אֲחִי רִמָּה – וּמָלֵא תֹךְ וּמִרְמָה, נְשׂוּא פָנִים וְאִישׁ חַיִל בְּרָכְבוֹ, / וְלֹא יִשְׁוֶה – וְהוּא רַגְלִי – מְאוּמָה. שְׁנֵי שִׁנָּיו – שְׁנֵי חִצִּים שְׁנוּנִים, / וְרֻקּוֹ – אִם לְחֶסֶד אוֹ נְקָמָה, וְסַפִּירִים יְפַזֵּר אֶל סְפָרִים / מְשֻׁבָּצִים בְּכָל מֶשִׁי וְרִקְמָה. וְאַהְבָתִי לְבֶן פֹּרָת יְהוֹסֵף / עֲלֵי כָל אַהֲבָה גָדְלָה וְעָצְמָה, לְגוּר אַרְיֵה וְיֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים / וְצָפְנַת פַּעֲנֵחַ כָּל סְתוּמָה, וְצִיץ פָּרַח בְּמַטֵּה הַקְּהָתִי / עֲלֵי מַעְיַן פְּלִילִיָּה וְחָכְמָה צְעִיר שָׁנִים מְשַׁעְשֵׁעַ בְּמִשְׁנָה / וְעֶלֶם רַךְ מְבָאֵר תַּעֲלוּמָה: כְּאִלּוּ כָל בְּנֵי הַדּוֹר תְּבוּאוֹת / וְהוּא מֵהֶם לְאֵל שַׁדַּי תְרוּמָה! פְּדִיתִיהוּ בְנַפְשִׁי, הַקְּשׁוּרָה / בְנַפְשׁוֹ הַתְּמִימָה הַחֲכָמָה. שְׁמָעֵנִי, נְגִיד עַמִּי, וְהַטֵּה / לְמִלָּתִי שְׁתֵּי אָזְנֵי מְזִמָּה! קְחָה שִׁירָה מְיֻשֶּׁרֶת יְשָׁרָה, / תְּשׁוּרַת אַהֲבָה זַכָּה קְדוּמָה, מְעֻלֶּפֶת בְּכֵלֶיהָ כְּכַלָּה, / מְעֻטֶּפֶת בְּעֶדְיֶהָ כְּעַלְמָה, אֲרוּסָה אַתְּ – וְהִיא לָעַד בְּתוּלָה, / וְאִם לָהּ אָב – וְהִנֶּהָ יְתוֹמָה. וּפִקְדוֹנִי בְיָדֶךָ, גְּאוֹנִי, / שְׁנֵי אַחִים פְּלֵיטַת הַנְּשַׁמָּה, אֲשֶׁר הֵמָּה בְנַחְלָתָם כְּזָרִים / וְאַדְמָתָם בְּעֵינֵיהֶם כְּאַדְמָה, וְלוּלֵא צִלְּךָ נָטוּי עֲלֵיהֶם – / אֲזַי נָדוּ אֱלֵי קַצְוֵי אֲדָמָה. וְשָׂא שָׁלוֹם בְּמַהְלָלָךְ וְגָדְלָךְ / לְרָאשֵׁי הַֽיְשִׁיבָה הַנְּעִימָה, אֲצִילַי הָֽרְחוֹקִים, הַקְּרוֹבִים / לְנַפְשִׁי מִתְּשׁוּקָתָם עֲגוּמָה. בְּחַיֶּיךָ וְחַיֵּיהֶם יְמַהֵר / אֱלֹהֵינוּ לְנוֹפֶלֶת תְּקוּמָה! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/260

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p170/m262.txt

[חפצי שללו ימים]

משה אבן עזרא

719393

[חפצי שללו ימים] חֲפָצַי שָׁלֲלוּ יָמִים וּבִידֵי / בְנֵיהֶם נָֽתְנוּ אֹתִי מְשִׁסָּה וְצָדוּ מִבְּלִי זִקְנָה צְעָדַי / וְשַׂבְתִּי וָאֱהִי עָלַי לְמַשָּׂא. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/262

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p175/m264.txt

אֶל לֵב-הָאֶבֶן

שמואל לייב גורדון

4143909

אֶל לֵב-הָאֶבֶן – וְאֶל לֵב-הָאֶבֶן, לֵב חַלָּמִישׁ אָמַר אֲדֹנָי: הִצַּתִּי בְךָ אֵשׁ אוֹכְלָה אֵשׁ, וְאַתָּה – קַר הָיִיתָ; יָרִיתִי בְךָ חִצֵּי אוֹרָה, וְאַתָּה – לֹא רָאִיתָ; הִרְעַמְתִּי עָלֶיךָ כָּל רַעֲמֵי-הַזַּעַם, וְאַתָּה לֹא שׁמַעְתָּ; הִרְעַשׁתִּי תַחְתֶּיךָ כָּל מְצוּקֵי הָאָרֶץ, וְאַתָּה לֹא נִבְקַעְתָּ; הִזְרַמְתִּי עָלֶיךָ יַם-דֶּמַע חַם, וְאַתָּה לֹא רַכּוֹתָ; הֲרִיקוֹתִי עָלֶיךָ אוֹקְיָנוּס-הַדָּם – וְלֹא נְמַסּוֹתָ; וְאִשׁי עוֹד תּוּקַד – וְלֹא הִתְפּוֹצַצְתָּ, וְהַדָּם עוֹד רוֹתֵחַ – וּבוֹ הִתְרַחַצְתָּ. לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי: הִנְנִי הִנְנִי עָלֶיךָ הַפָּעַם! וְחָצַבְתִּי לִי אָנִי מִכָּל לַהֲבֵי תֹפֶת וַחֲזִיזֵי הָרוֹם וּבִרְקֵי-אֲבַדּוֹן שֶל אַחֲרוֹן הַיּוֹם מַטֵּה-רֶשַע אָיֹם, פַּטִּישׁ זַעַם וָשׁד, וּטְבַלְתִּיו בִּתְהוֹם-דָּם וּבִיקוֹד – וּנְקָמָנִי! וְהוּנַף בְּחָזָק זֶה פַטִּישׁ-הַפֶּלֶא, וּמִמְּךָ יוֹצִיא נִיצוֹצוֹת לִרְבָבוֹת, וְחָצַב אֵשׁ לוֹהֵט, וְחָצַב לֶהָבוֹת מִמְּךָ אֶבֶן-קֶרַח, חָצוֹב וּפוֹצֵץ עֲדֵי תִתְפּוֹצֵץ. וּפָרַץ אָז מִמְּך זֶרֶם דָּם, דָּמְךָ הוּא הַחַם – וְיָצָא אָז אַחֲרוֹן נִיצוֹצֶיךָ, וְנָפַל וְרָוָה מִדָּמֶךָ. תרס"ג את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/264

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p100/m267.txt

"בית יעקב" ו"מאה שערים"

יוסף יושעה ריבלין

12408033

"בית יעקב" ו"מאה שערים" גם בשדה חברת “בית יעקב” בונים בית המדרש גדול ומפואר, והישיש הרב יהודא אריה לוויטוס נ“י, שהיה שו”ב בעיר בירמינגהאם במדינת ענגלאנד, והוא היום בן שבע ושמונים שנה, נדב עשרת אלפים גרוש, אשר גוף הבנין יבנה מכספו, יאריך ה' ימיו ויזכהו להביא נדבה לבנין בית בחירתנו במהרה בימינו. והראוי לתודה ולברכה, הנכבד היקר הרב מ' משה גראף נ“י מבריינסק, אחד מממוני כוללות הפרושים הי”ו (שאינו מקבל כל חלוקה ומתפרנס מתבואות כספו אשר הביא עמו אל הקדש), כי הוא ירה אבן פנת החברה “בית יעקב”, ועמל בכל כחו בבנינה ובהרחבת ישוב המקום ההוא, העומד רחוק מן העיר יתר מכל החברות. וממעמקי הלב נברכנו כי ה' יגמור בעדו לטוב לבצע בנין בית המדרש עם בתי החברה אשר עניי עמינו ישכנו בם. בשדה החברה האדירה “מאה שערים” נגמר בימים האלה בנין בור גדול, עשרים ושלש אמות ארכו פנימה, ועשר אמות רחבו, ועשר אמות עמקו, והוחמר בחמר ובסיד לבל אבד טיפה, מלבד הבור הראשון אשר שלשים אמות ארכו, ויושבי הבתים שואבים ממנו מים בששון, כי הוא מלא עד חוליתו מים זכים טהורים וצלולים. ובתת ה' גשם מלקוש, אשר אליו כל יושבי עיר קדשינו ייחלון, לעטוף העמקים בר, יוכל הבור החדש הזה להתמלא מים בע"ה, והיו לבנות הבתים החדשים אשר בני החברה עתידים לבנות בישע אלקים עליהם. וזאת אשר עינינו רואות מכל אלה, כי ההצלחה והחדוה המאירה על פני החברות לבנין בתים, היא לתקוה ברה כחמה אל הרעיון הכביר המתחולל ברוח ונפש כל יראי ה' “רעיון עבודת האדמה”, אשר עיני יושבי עירנו אל הרעיון הזה ישברון לראות אותו בפועל, ובידי אנשים בני תורה ויראה, כהאנשים האלה אשר החברות בניני בתים נתונות בידיהם, אשר כל מעשיהם באמונה וחבה נפלאה אל העבודה אשר על שכמם, מבלי הרגש כובד משאה וטרחה, וכל בני החברות שוקלים על ידם כספם בלא לב ולב, וחשבונם ופנקסם פתוחים גלויים וידועים לכל מבקש לראותם. יהודה וירושלם א, תרל"ז. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/267

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p170/m269.txt

אם רב עוני

משה אבן עזרא

719393

אם רב עוני אִם רַב עֲוֹנִי / ר' משה אבן עזרא אִם רַב עֲוֹנִי אֶנְשֶּׁנּוּ     וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ מָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל     וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִּׁיבֶנּוּ   איו' לא, יד מַה לִּי בְּתֵבֵל אֲהַבְתִּיהוּ     וּמָחָר בְּנָסְעִי עֲזַבְתִּיהוּ וּמַשָּׂא כָבֵד עֲשִׂיתִיהוּ      אִם לֹא עַל שִׁכְמִי אֶשָּׂאֶנּוּ:   איו' לא, לד שֹׁמּוּ פוֹשְׁעִים לְיוֹם קוּמוֹ     כִּי לֹא תוּכְלוּן שֵׂאת זַעֲמוֹ כִּי גָּדוֹל וְרָב יוֹמוֹ     וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ:   יוא' ב, יא הַלְעוֹלָמִים אֲסוּר שֶׁבֶר יֶהֱמֶה:     אֲנִי הוּא הַגֶּבֶר – נוֹשֵׂא מַחֲלַת שֶׁבֶר     אַךְ זֶה חֳלִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ?    ירמ' י, יט מֶה לִידִידִי יְרִיבֵנִי -     וּמָחָר כְּקֶדֶם יְשִׁיבֵנִי נְגִידִי יַקְרִיבֵנִי     וּכְמוֹ נָגִיד אֲקָרְבֶנּוּ:   איו' לא, לז חִישׁ יִשְׁעִי וְעֵת לָשֵׂאת      עֲוֹן הָעֵדָה הַחֹטֵאת בָּעֵת הַהִיא יְבֻקַּשׁ אֶת     עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ:     ירמ' ו, כ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/269

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p170/m270.txt

[אֶרְאֶה יְמֵי הַקֹּר וְהַחֹם]

משה אבן עזרא

719393

[אֶרְאֶה יְמֵי הַקֹּר וְהַחֹם] אֶרְאֶה יְמֵי הַקֹּר וְהַחֹם גַּם / קַיִץ וְאַבִּיטָה זְמָן-חֹרֶף מֵאֵין שְׁתוֹת יַיִן יְמֵי רָעָה / הֵמָּה וּבִשְׁתוֹתוֹ יְמֵי-חֹרֶף. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/270

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p129/m272.txt

אתחלתא: פרק ראשון: לקראת העתיד

מרדכי בן הלל הכהן

12409484

אתחלתא: פרק ראשון: לקראת העתיד א. אבן-הראשה בעבודתנו הקרובה צריכה להיות הסתדרותנו, לאסוף אל תחת דגל תחיתנו את כל כחותינו בארץ הפזורים. את אשר לא עלה בידינו לעשות במשך כל זמן הישוב החדש, הנסיון שלא הצליח, שלא יכול היה להצליח בידי מר אוסישקין לפני ט“ו שנה, – צריכים ויכולים אנו להגשים עתה. “הסתדרו, התקבצו, אחד אל אחד, כל בני הישוב!” –, זאת היא הפקודה, היוצאת עתה אלינו בכל עוז מאת המאורעות. ואל הפקודה הזאת עלינו לשמוע. מפוזרים ומפורדים היו כחותינו בארץ תושבי הערים: ירושלם, חברון, צפת וטבריה, בני הישוב הישן, היו תמיד נגררם אחרי “כולליהם”, איש אל תחת דגל כוללו. אחדות ועבודת-צבור מתאימה לא היו מעולם בין הכוללים האלה, והקנאה וההתחרות היו אוכלות אותם בכל פה. והישוב החדש, בני המושבות ואזרחי יפו וחיפה, אלה אמנם היו מראים, בשנים האחרונות קודם שפרצה המלחמה העולמית, שאיפה להתאחדות של כחותהם וגם יצרו ערכי ישוב חשובים בכחות הסתדרותם, – אבל הן גם אלה הרבה רשויות שולטות בהן: יק”א, חו"צ, ציוניות. ורוח רעה היתה תמיד בין הישוב הישן ובין הישוב החדש, וריח רע של התחרות היה נודף עד קצות הגולה… אמנם, רב וגדול הערך של שני הישובים יחד. העצמות האלה כלן, גם של הישוב הישן וגם של החדש, אינן יבשות עוד, מלאות לה החיים, וכבר קרם עליהם עור וגידים ובשר. חסר היה להם אך הרוח, הרוח אשר יקרב עצם אל עצמו, למען יהיו יחד “חיל גדול מאד מאד”, כדברי הנביא, ואל הרוח הטהור הזה התפללנו תמיד, קוינו מעולם. “והנה רעש…” שרפת העולם, המלחמה שאין דומה לה בדברי הימים, הראתה נפלאות ותחולל מהפכה בחיי עמנו. אלהי ישראל חמל על שם קדשו אשר חללוהו הגוים, ויקרא דרור לכל המון בית ישראל אשר ברוסיה, מחצית עמנו בכל הארץ, החצי אשר עוד עריצים לא חדלו למשול בו. ששה מיליון יהודים, נרדפים ונענים כל היום, קבלו בפעם אחת חפש אזרחי ומדיני, ועוד לא יהיה מצבם למקור דאגה וכאב לב לכל אחיהם הקרובים והרחוקים, והיהדות כלה שאפה רוח. באה העת לחדש רוח נכון בלב כל העם היהודי, והגיעה השעה להקדיש את כל מרץ העם ולקדשו לעבודת התחיה, להשיב את שבותו ולהשיב לעמנו את נחלתו מעולם ומעל, כל גבעות הגולה תוקעים בשופר גדול לחרותנו, חרות ארץ ישראל, חרות העם העברי. והעם אשר זעם ד' היה יהיה לגוי גדול. הגיעה השעה להיות גוי אחד, מסודר ומאורגן בכל חלקיו, ועלינו, היהודים היושבים בארץ ישראל, החובה להיות ראשונים להסתדר, להתאחד ולהתארגן. לא רב היה פה בארץ מספרנו גם קודם המלחמה, ואף כי עתה. המלחמה והגירושין והרעב וכול מרעין בישין המעיטו את מספר תושבינו בארץ, ואנחנו נהיה אפס וכמות מבוטלת, אם הנשארים לא יתאחדו ולא יסתדרו. היהדות הארץ-ישראלית צריכה להיות חטיבה אחת, גוש צבורי אחד, ואז יתחשבו עמנו גם מבחוץ גם מבפנים, יטו אזן לתביעותינו הגוים והממלכות, ימלאו את דרישות אחינו בני הגולה. אז נבוא לפני אלה ואלה לא כמבקשי חסד וכפושטי יד, ואך בכח זכיותינו הישוביות וההיסטוריות ובתוקף, צבור מאוחד ומאורגן היודע את צרכיו ודורש למלאותם. תסתדרנה הקהלות בערים, תסתדרנה המושבות בכל נקודות הישוב. בימי המשטר הקודם אכלה כל עמלנו הדאגה להחזקת היחוסים עם פקידי הממשלה, סדרי הקהלות היו נתונים בתוך מסגרת של חקים מוגבלים, אשר הצרו מאד את צעדינו, ועלינו היה תמיד להשתדל להתאימם אל חיינו הצבורים, וההשתדלות הזאת עלתה לנו באבוד כחות ובמחיר כסף. עתה יכולים אנחנו לסדר את עניני קהלותינו על יסודות צבוריים נכונים ונאמנים. הצבור העברי בכל קהלה וקהלה נעשה מעתה אדון לעצמו, והוא צריך ומחויב לסדר את עניניו האזרחיים והרוחניים, ולהיות בזה למופת. ועד הקהלה או המושבה צריך לרכז בתוכו את הנהלת הענינים האזרחיים של היהודים במוסדות הממלכה, את הטלת המסים לטובת הצבור העברי וגביתם, את הפקוח על הרכוש הצבורי שלנו בתוך הקהלה, את המוסדות הדתיים והרבנות בראשם, את בתי החנוך ואת מוסדות החסד. כל אלה צריכים להתרכז בידי מוסד, הנבחר מתוכנו והנותן דין-וחשבון על פעולותיו לפני צבורו. והמוסדות האלה בכל הארץ, בכל הישוב הארץ-ישראלי צריכים להיות מקושרים ומאגדים יחד במוסד לאומי כללי בארץ, שעל פיו ילכו ועל פיו יחנו. חלילה לנו להיות עדר עדר לבדו. בארץ תברא הסתדרות לאומית אחת, וכלנו, אי-נקי, נבוא אל תחת דגלה. מן ההסתדרות הכללית הזאת תצאנה דיריקטיביות, וכל המוסדות הצבוריים והפרטיים יסורו למשמעתה. התנועה הלאומית, הציוניות למדה אותנו אל דרך הסתדרות כזו, גם הראתה לנו במופתים מוחשים את ערכה הגדול. לולא הסתדרותנו הציונית, לולא ההשפעה של המוני יהודים נשבעם לדגל אחד, ד' הטוב יודע אם היינו מחזיקים מעמד פה בארץ בשנות ראינו רעה, אם היינו משיגים את החלטת הממשלה האנגלית בדבר ארץ ישראל. את הכל עשה אחוד הכחות, הכל מידי ההסתדרות היוצרת בלי חשך ומחוללת תמיד נפלאות. המשטר הקודם עינו היתה תמיד מלאה חשד בנו. הוא חדש אותנו במה שיש בנו – באהבה לארצנו, בשאיפה לתחיתה, בכל אותם החזיונות, הנכללים בציונות. והמשטר התורקי נלחם, כמובן, בכל אלה, ובכל השנים האחרונות חתר חתירות עמוקות תחת כל מוסדותינו הצבוריים, וישמור מאד לבל נסתדר. ההרס נגע אל לב כלנו, אך עוד שארית נמצאה, עוד הרודף לא השיג את כולנו, ועוד כח בידנו לבנות את הנהרסות. בשארית כחותינו הצבוריים, במעט העסקנים שנשארו מהרבה, עלינו לגשת אל עבודת הכלל וליסד תיכף את כל מוסדותינו שהיו לנו ולסדרם. אל נא תרפינה ידינו! אמנם כל יום ויום, כל כבוש וכבוש, יכביד עלינו את העבודה ואת העמל, אבל הן גם עובדים חדשים יתוספו עלינו, יבואו ויעזרונו. אל נא נשכח אף רגע את הפקודה, היוצאת אלינו מאת המאורעות: – הסתדרו! וההסתדרות אין זאת אומרת בטול עצמותו של כל חלק. אין זאת אומרת, שיבטלו הכוללים, שיהרסו המוסדות הקימים, שתחדל ישותם של הועדים הנמצאים. להפך: הועדים והמוסדות והכוללים וכל ההסתדרויות העובדים עתה לבדם ובודדים ונבדלים יחזקו שבעתים, אם יהיו לחלקי המרכז הגדול, המרכז הלאומי, הצריך ויכול לאגדם יחד. ארצות עשרות נתחברו והיו לארצות הברית באמריקה, ואין אחת נכוה מחופתה של חברתה, וכלן יחד – איזה כח אדיר להן! גם בברית של ממלכות אשכנז לא הרבו החלקים לותר על עצמותם לטובת המרכז, ואנחנו עדים היום למראה הכח והגבורה אשר רכשה לה האגודה הממלכית הגרמנית בזכות הסתדרותה הכללית. וגם כחנו אנו יגדל, אם נהיה לגוי אחד בכל הארץ ודגל אחד ירחף מעל כל ראשי עמנו, והדבר הזה יהיה, – הוא הולך ונעשה. והדגל הישראלי צבע כחול לבן לו, צבע ארץ-ישראל. אל תחת ההסתדרות הציונית יבואו סוף סוף כל בני עמנו. כל היהדות האמריקנית הלא כמעט נכנסה כבר כלה אל ההסתדרות, וברוסיה ופולניה, מאות אלפים מאחינו הן כבר נשבעו לדגלה. עין בעין אנו רואים את ההסתדרות הציונות חדלה להיות הסתדרות של מפלגה, של כתה, אך הולכת ונעשית הסתדרות כללית, עממית, ישראלית. כל אשר בשם ישראל יכונה יתן ידו אליה. היום הזה הולך ובא. ומי יהיו הראשונים מבני עמנו, אשר יתאספו אל תחת דגל ההסתדרות הזאת, אם לא אנחנו בני ארץ ישראל?! בשנות המלחמה הראתה הסתדרותנו הלאומית בפעולותיה בארץ ישראל את בגרותה הצבורית ואת מסירותה לעניני עמנו ואת הבנתה לצרכיו. אף רגע לא היתה ההסתדרות הזאת מפלגתית, המשמשת רק איזה כתה או חלק, ואך תמיד עבדה את עבודת הצבור כלו. עשרות מיליונים פ’רנקים עברו דרך הקופה של המשרד הארץ-ישראלי, מוסדות וכוללים למאות ואנשים פרטיים לאלפים ולרבבות השתמשו בכל המכונה הגדולה והנפלאה של ההסתדרות הציונית, וכל העם היושב בארץ הכרגישו במשרד הארץ-ישראלי כח לאומי, ואיש אין בארץ אשר יוכל להתאונן ולאמור, כי היה המשרד מפלגתי, “ציוני” במרכאות. המשרד היה תמיד אך ורק ישובי, כלל ישראלי, ארץ-ישראלי, ואין כולל ואין מוסד בריא בארץ, אשר יאמר, אשר תהיה לו רשות לאמור: צר לי המקום בהסתדרותנו הלאומית בארץ. ואשר על כן דברינו אל כל אחינו בארץ ישראל, אל תושבי הערים וירושלים וכל כולליה ומוסדותיה בראשן, אל בני המושבות וכל נקודות הישוב החדש, אל כל הסתדרויות הפועלים והמעמדות השונים המשתתפים בתחית הארץ ובבנינה, - אל כלם אנו אומרים: – הסתדרו ונסתדר! ב. המלחמה הפסיקה כולה והעמידה על נקודת-המות את המקצוע היותר חשוב בעבודתנו הישובית – את גאולת הארץ והעבודה המסתעפת ממנה, את החקלאות. גאולת הארץ התפתחה בשנים האחרונות קודם שהכרזה המלחמה באופן רצוי, משעה שאת הדבר הגדול הזה לקח בידו המשרד הארץ-ישראלי. בדרום הארץ חדלה קוסטינה להיות הנקודה האחרונה בישובנו, ואין כל ספק שעל יד “רוחמה” היינו הולכים וקונים עוד. וביפה-הנוף של ארץ-ישראל, בעמק-יזרעאל נקנו ונגמרו שטחי אדמה גדולים, וגם בראשית המלחמה כמעט שנגמרו קניות אחדות נכבדות מאד. המלחמה, כמובן, הפסיקה את המשא-ומתן בדבר הקניות האלה, בפרט כאשר יצאה פקודה מאת הממשלה התורכית לאסור על היהודים כל קניה של נכסי דלא ניידי בכל רחבי ארץ-ישראל, אפילו בתחומי הערים, אפילו מיהודי ליהודי. באופן כזה עכבו שנות-המשבר את גאולת הארץ, ושטחי אדמתנו בארצנו לא נתרבו אף במאומה זה ארבע שנים, כל שנות המלחמה. ועלינו למלא את אשר החסרנו– מובן, באמת-מדה יותר גדולה. תנאי העתיד מבטיחים לנו יכולת רחבה במקצוע זה. מכל כנפי הגלות אנו שומעים זמירות התחיה, ובלבנו תקוה כי לא יחסרו בקרב עמנו אנשים, אשר יוכלו ואשר יחפצו לרכוש להם חלק ונחלה בארץ אבות. תנועת “האחוזות” המשקים המשותפים מיסודם של בני אמריקה בארץ-ישראל, חזקה עתה ונפוצה בין אחינו יושבי ארצות הברית. ואגודות “האחוזות”, נכונות לקנות עתה כל שטחי אדמה. החסרונות והמגרעות של המשקים המשותפים האלה ימלאו, יתוקנו ויעברו, והרקב בתוכם יפנה מקום לאלימנטים בריאים ויצליחו. והרשות לנו לחכות, כי מאת אחינו שמעבר ים האטלנטי תבוא דרישה גדולה לרכוש להם אחוזות נחלה בארץ. את אמצעי הכסף הנחוצים לזה יתנו, והמה יתנו גם חמר אחר, היקר לנו ולעבודתנו מכסף ומפז, – מאמריקה אנו מחכים גם לקראת אנשים. הצעירים הבאים מהתם – תתפאר נא הארץ הרחוקה ההיא בזה – המה למופת בעבודתם, בידיעותיהם החקלאיות, בכשרון העבודה, במסירותם אל המשק. ארץ ישראל נוכחה בזה בשנים האחרונות, ומתוך צעירי הארץ הלכו לקליפורניה וליתר ארצות הברית ללמוד שם את תורת החקלאות, ובשובם הנה יהיו המה למורי דרך לצעירי המקום, והמשקים הארץ-ישראלים יצאו אז אל הדרך הרחבה של חקלאות מדעית ומודרנית, ולא יצטרכו עוד לשמוע לקח מפי הפלח הערבי וללכת בעקבותיו. את הגאולה לארץ יתנו, כפי שאנחנו מקוים, גם אחינו בני רוסיה. מי שהיו תמיד הראשונים בעבודת התחיה של העם והארץ, לא יהיו גם הפעם אחרונים. אם בעת שראו רעה, אם בשנות הרדיפות והגזרות והחקים המגבילים, היו אחינו ברוסיה רוב בנין ורוב מנין בכל העבודה הלאומית בארצנו. הנה עתה, כאשר יצאו מאפלה לאור גדול ע"י ממשלת קירינסקי יבואו בהמוניהם אל תחת דגל התחיה. אנו הולכים לקראת עתיד של ארץ חפשית וקולטורית, אנו מקוים לתנאי-קיום טובים ובטוחים, – ומי זה בבני עמנו אשר לא יחפוץ לרכוש לו אחוזה קטנה או גדולה בארץ ההיא, אשר יוכל ברוחב-לב לקרוא לה ארצי? הרגש הבריא הזה, הגעגועים הגדולים אל “מולדת”, אל ארץ-אבות. אל אזרחיות שאין עליה עוררין, כמקום שמעולם לא תהיה בן נכר, – הרגש הבריא הזה חי ופועם בלב אחינו ברוסיה תמיד, וגם החפש המדיני לא ימיתנו ולא ישתיקנו, ואולי עוד יוסיף לו עצמה וכח: הנפש הבריאה אִותה לה תמיד לשעתה גם גוף בריא. גואלים יבואו איפוא. מקרוב ומרחוק ידרשו אחינו לקנות להם נחלאות בארץ-ישראל, ועל ההסתדרות הלאומית שלנו לפתח תעמולה גדולה במקצוע זה. עד היום היו כל הקניות קשות מאד. כל מי שקנה אדמה בארץ-ישראל מאת הערבים למיניהם כבר נטל חלקו ביסורי גיהנום וחבוט הקבר. ספרי האחוזה והשעבודים בארץ אינם מסודרים, אין לך גדולי נחלאות שאין עליהם עוררים. בתי-המשפט כל מעינם היה לסכסך את המשפטים, להאריכם ולהמשיכם, למען יהיו מקור לשוחד ולכל משאת מנחה, והפקידים והלבלרים אך מן המשפטים ובלבולי הטענות והתביעות לחמם נמצא. כל מי שהיה קונה נחלה בארץ-ישראל מאת ערבי היה תמיד מעמיד את כספו בסכנה, פן יבאו אח“כ לערער על הקניה אחד מהשכנים שעל הגבולים הרבים, או דודו ומסרפו ואחד מקרוביו של המוכר, או – לפעמים גם המוכר בעצמו בודה טענות ותביעות לאחרי שקבל את הכסף, – ומשפטים בערכאות אינם פוסקים לעולם. בגלל זאת לקח המשרד הארץ-ישראלי את דבר מקנה הנחלאות בידו, ולו פקידים עורכי-דין ויודעי משפט, הבקיאים בכל הנפתולים של הערבים והפקידים למיניהם, והמשרד הא”י היה מקבל על עצמו את כל אחריות המקנה. זה היה לוקח חלק גדול מן המרץ של עסקני המשרד, ומפני המעצורים הרבים ואבני הנגף שהיו תמיד על דרכי הקניות בארץ, לא היה יכול המשרד בכל ימי המשטר התורכי לפתח את ענין “גאולת-הארץ” כראוי וכיאות למקצוע חשוב כזה בעבודתנו. הן אם המשרד היה מקבל עליו את האחריות צריך היה למלאותה ביחס אל הקהל, ועליו איפוא היה להיות זהיר מאד ומתון במעשיו ולא יכשל בדרכיו. עתה בא אל הארץ משטר-ממלכה חדש. נסתרים דרכי הדפלומטיה מעינינו, ואין אנו יודעים מראש את גבולי האוטונומיה אשר תנתן לנו בארצנו. מה שנעלה מעל כל ספק זהו, שהישוב היהודי יעשה את דרכו בארץ-ישראל גלוי ובטוח, ההתנחלות הישראלית בארצנו תוכל להתגדל ולהתפתח בלי כל מעצורים, וכי בארץ יהיו סדרים ובבתי—המשפט ישוררו חקים ומשפטים קבועים. מחולות ההפקר של השוחד בלי-בושה ומשפטי-זדון חדלו מן הארץ חדלו. הדגל האנגלי מבשר ואומר חקי צדק ומשפט. הערבים לא יחרכו עוד במרמה ציד, ונקי וצדיק לא ימצא רֶשע במקום המשפט. עתה מי שיקנה את נחלתו בכסף ושלם מחירה – וקמה הנחלה לו, עתה לא עוד יפחד המשרד הא"י להרבות בקניות, משפטים ופרוצסים לא יחרידוהו עוד תמיד, העריץ לא יהיה עוד תקיף במעמדו, ואיש איש מישראל כי ירכש לו אחוזת נחלה יבוא אליה ויאחז בה. עתה אפשר יהיה לרכוש גם משטחי האדמה שברשות הממלכה, כמו נחלאות בית המלכות, (ג’יפטליק בלע"ז) או אדמת ההקדשות השונים, ולהביא גם את השטחים האלה אל תחת המשק החקלאי המודרני של אחינו. והמשק החקלאי שלנו בארץ גם הוא יתעורר ויקום לתחיה. זה לנו שנים אחדות שנות המלחמה, “לא חריש ולא קציר”, והעבודה נסוגה אחורנית. אף דונם אדמה אחד לא נטענו במשך השנים הרעות, וגם הנטיעות שהיו לנו חלק מהן נתדלדל. הארבה עבר עלינו, זה ארבע שנות המלחמה בארץ את יערי האקליפטוס כרתה הממשלה לעשות מהם עצים להסקה, והנטיעות של עצי פרי – כל עמלנו היה להציל אותן מכליון, וזאת תפארת גאותנו, כי במשך שנים רעות רצופות לא נחרב אף פרדס אחד של יהודי, אף גן-שקדים אחד או כרם אחד. בעמל אין דומה לו ובעזרת אחינו הרחוקים הצלחנו להציל את רכושנו ואת יגיע כפינו, והנטיעות שלנו בארץ-ישראל היות וקימות, תחת אשר חלק גדול מנטיעות בני עם הארץ נהיו בתה ונחרבו. אבל – הנה משטר חדש בא לעולמו. אופקים חדשים נגלים לפנינו, ואנחנו מחויבים למלא את אשר החסרנו בשנים הרעות. תשכחנה השנים האלה, אל יודע מקומן! ביתר עז, במרץ כפול-שמונה עלינו לגשת אל העבודה, לנטוע ולנטוע, לחדש את המשק ולהאדירו, להנהיג מקצועות משק חדשים, אין כל ספק בדבר, שארץ-ישראל תחובר בקרוב אל העולם הקולטורי. יבנו נמלים בחופי הים, יסוללו מסלות ברזל לכל קויה השונים. חמדת הגוים וסחורות כל הארצות יביאו אלינו, וגם אנחנו נוכל להוציא את פרי ארצנו החוצה, ועלינו להיות היוצרים הבוראים והמגדלים את פרי הארץ. עלינו להיות הכחות המחיים, המהוים ומפרים את מחזור סחרה ואתננה של הארץ. עוד קול היריות בארץ. עוד השומרון והגליל טרם נכבשו, עוד אנחנו בתוך אזור המלחמה. אבל עלינו להזכירכם על אודות העבודה בעתיד הקרוב. אך התרחק מעט חזית המלחמה, ועלינו לשוב אל העבודה, אל המשק, את עמלנו לא יוסיפו עוד לעשוק. לא יקחו מאתנו עוד מס “העשור” פי שנים-שלש-וארבע, לא יבואו עוד לקחת לעבודה את סוסינו ואת כל העבודה אשר במשקנו, ולהפך: יתמכו בידי כל עובד אדמתו למען ישבע לחם. משטר חדש הולך ובא לארצנו, וכל אחינו באשר הם שמה יתכוננו תיכף אל העתיד העומד אחרי כתלנו. האנשים בארץ-ישראל יגבירו את מרצם לשוב אל העבודה, אל האת ואל המחרשה, ואנשינו בחו"ל אל נא ישכחו להתכונן לתת גאולה לארץ, מאת המאורעות יוצאת פקודה: – הכון לקראת העתיד, ישראל! ג. בחיים העתידים לבוא עלינו לטובה ולברכה תתעורר בכל תוקף השאלה על דבר העבודה העברית, הפועלים העברים. היא תתעורר מאליה, נובעת מעומקה של ההכרה הלאומית שתהיה שלטת בחיינו הבאים. התרבותו המוחלטת של הפועל העברי בכל מקצועות העבודה, ביחוד החקלאית, לא תהיה עוד זקוקה לתעמולה ספיציאלית, כי הכל יכירו בהכרחיות של התנאי הזה להצלחת ישובנו. הקרקע נקנית בכסף ובשטר, והעבודה כנגד שניהם. ואם אנו אומרים לברוא ישוב יהודי, אזי צריכים היהודים לטפל בו, צריך שהיהודים יעבדו את האדמה שאנו רוכשים, שאנו זרועים ונוטעים. היחוסים בין הפועלים ובין נותני העבודה בקרב היהודים עצמם אינם מענינים אותנו בשעה זו כלל. מי אשר יתן פתרון לכל “השאלות הארורות” של החיים הסוציאלים ככל העמים ובכל הארצות, יפתור את שאלת העבודה והרכוש גם בחיינו אנו בארץ ישראל. עתה נכבד מאד בשבילנו העיקר, שבחיינו העתידים בארץ תחיתנו, גם הרכוש גם העבודה צריכים להתרכז בתוך בני עמנו, וערך לאומי בפרוצס של התחיה יש רק לאותו משק, שמעסיק פועלים יהודים. ונכבדה מאד השאלה: מאין נקח פועלים עברים לכל העבודה הגדולה אשר תתפתח בארצנו בחיים העתידים? ההגירה הגדולה של היהודים מרוסיה, נחשול היציאה הזה, שהיה מוציא מתוך היהדות הרוסית כמאה אלף נפש בשנה, היה מביא כמות ידועה של צעירים פועלים גם אל חופי ארץ-ישראל. הריבולוציה ברוסיה בשנת תרמ“ה השליכה אל ארצנו צעירים למאות, והמה אשר יצרו במושבותינו את מפלגת הפועלים. ומלבד פליטי רוסיה, אלה אשר היו מוכרחים לעזוב את הארץ ההיא מטעמים שונים, ביחוד מפני הרדיפות הפוליטיות, הנה היו זרמים לאומיים שונים בקרב צעירינו, וגם מאלה נקבצו אנשים צעירים, אשר עלו לארץ ישראל ויתנדבו לעבוד את האדמה. “פועלי-ציון”, “הפועל הצעיר”, בלתי-מפלגתיים, כל אלה המה צעירים, שלא יכלו להשלים עם הגלות, עם הבצה השואבת של הצבור היהודי ההולך ונטמע בארצות הגולה, ויקומו ויעלו אל הארץ ויהיו פה לפועלים-חקלאים. נוספו עליהם היהודים מתימן אשר לפני שמונה שנים הובאו הנה ע”י תחבולות תעמולה, ורבים מהם התאזרחו בארץ וילמדו אל דרכי העבודה החקלאית להתחרות עם הערבים. ישנם פועלים יהודים גם מקרב אחינו בני ארצות המזרח הקרובות, מאור-כשדים ומערי סוריה, וגם לפעמים מתוך העניים תושבי הערים. אלה המה הגדודים השונים, שמהם לקחה עד היום החקלאות העברית בארץ-ישראל את פועליה היהודים. האם יספיקו הגדודים האלה להמציא לנו את מספר הפועלים שיהיו נחוצים לנו בעבודתנו החקלאית פה בעתיד שלפנינו? לא! בתנאים המדיניים החדשים של רוסיה לא יהיה עוד מקום לרדיפות פוליטיות ויחדלו איפוא “גרי אריות” מבין צעירינו להמלט משם אלינו. קרוב לודאי, שגם האמיגרציה תחדל או תקטן הרבה, כי בארץ צפון אירופה, ברוסיה רחבת הידים, הלא רחב הכר לכל המוני בני עמנו היושבים שמה, ולא יצטרכו עוד לנוע ולנוד אל ימים רחוקים. רבים מן הפועלים הנמצאים בארץ כבר התאזרחו ויכוננו להם משק משלהם, תימנים חדשים אינם באים, וגם מקרב הנמצאים רבים התישבו בערים, או אינם מוכשרים לעבודה, או התנחלו בתוך אחיהם במושבות. הגירושים שלא פסקו בכל זמן המלחמה ועבודת הצבא, ויתר מיני הפורעניות שבאו עלינו בשנים האחרונות גם אלה הקטינו את מספר צעירינו בארץ. אנו נגשים איפוא לקראת העתיד “דלים וריקים” באין אנשים, באין צעירים, באין פועלים עברים… ואל נא יהא הדבר הזה קל בעינינו, רבותי. עבודתנו הקרובה מטילה עלינו חובה לגשת אל אם-האדמה במרץ, ביתרון כח, להרחיב את גבולי נחלותינו בארץ, להתישב עליה ולהאחז בה. זאת-אומרת, שעלינו לפתח תעמולה רבתי לגאולת הארץ, לקנות ולרכוש נחלאות משל יחידים ומשל הממשלה, כאשר אך תשיג ידנו; זאת אומרת, שאנחנו צריכים לרכוש את האדמה לא לתהו, כי-אם להושיבה, לעבדה ולשמרה; לחרוש, לזרוע ולנטוע, ולהיות למופת במשקים מתאימים לאקלימי ארצנו ובמכשירים מודרניים; וזאת גם אומרת, שלא נצטרך להביא פועלים לעבודתנו כושיים ממצרים, או ללמד את העבודה לפלחי המקום הערבים, כאשר עשו פקידי הנדיב ואכריו אחריהם בראשית הישוב. וכי כל העבודה הגדולה הזאת תהי יהודית, משל יהודים, בשביל יהודים וע"י יהודים, – והדרא קושיא לדוכתא; מאין יהיו לנו פועלים? , "מאין? – והעם איהו?… איה איפה הוא העם העברי, השואף לתחיתו בארץ אבותיו? אָיַם כל אלה, אשר קוו אל השעה הגדולה הזאת, אלה אשר קראו תמיד קול גדול: אנו לציון ועינינו לארצנו?… הִבָרו, נושאי כלי תחיתנו, הִגָלו מן המחשכים וצאו על דרכים, אתם צעירי עמנו ובחוריו! אל הקונפרנציה הציונית בפרטבורג באו צעירים של הסתדרות “צעירי-ציון” כמאה במספר! תנועת-התחיה נהיתה בכל ארצות הגלות לתנועה עממית, שחדרה עד לעמקי השדרות של העם העברי; הפליביסציט בדבר השאלה הלאומית, שהכינו הציונים בפולין בתור נסיון, הוכיח את כל מסירותו של המוננו לרעיון התחיה בארץ; היהדות האמריקאית נכנסה כמעט בשלמותה, בכל רבבות לגיונותיה המסודרים ולמרבית דגליהם, אל ההסתדרות הציונית. והאמנם כל אלה – לבם בל עמם, כל זה הוא אך למראית עין, מן השפה ולחוץ?… היה לא תהיה! רק את קצותינו אכלה אש הגלות, אבל תוכנו עודנו חי ובריא. וארץ-ישראל החפשית. ארץ-ישראל שלנו, של עם היהודים, ארץ-ישראל עם אופקים בלי-קץ לתחית-ישראל חדש-סבא וכל חזיוני רוחו הכביר, – את לב מי לא תצוד פרספקטיבה כזו? ואל נא נשכח אף רגע, כי התקופה האחרונה הפכה משורש את מהלך-המחשבות, את מצב-הרוח של העם העברי. אם כה אז כה יהיו תנאי השלטון העצמי אשר תקבל ארצנו, אם תתכסה כולה בצל הדגל כחול-לבן, או גם דגלים אחרים ישיתו עליה צלם, – תהי ארץ העברים אשר תהי, – אבל העם העברי בודאי שב לתחיה, “עורה. – לא יון: הוא כבר התעורר”, קרא הלורד ביירון, וכך אנו יכולים לקרוא בנוגע לעמנו: הוא כבר חי, – והוא כבר ידאג לארצו, לעורק חייו. והעם העברי, השולח מאות אלפים מבחוריו לעבודת הצבא בארצות גלותו; והעם העברי, אשר רבים מבניו היו נתונים תמיד להקריב חלב זבחיהם לַכֵּל ולעשתרות ולכל אֵל נכר; העם העברי, אשר מבניו יוקחו גבורי-רוח וחוזי חזיונות לכל שאיפה נהדרה, לחלום נאצל, – – הוא גם לא ישיב ריקם את פני ארצו, ויריק לעבודתה חניכים במספר הנחוץ. ההסתדרות הציונית תהפך, בלי כל ספק, להסתדרות לאומית, כלל-ישראלית. כל בני עמנו ישתתפו בחופץ-לב. ועל-פי החלטות הקונגרס הישראלי בעתיד, בכל התרומות לטובת הארץ להחיותה ולהפרותה ולשכללה. כל ישראל יביאו אל ארצנו את האמצעים החמריים, הנחוצים לעשותה מרכז העם ותהלתו. והמה אשר יביאו לנו גם מבניהם אל הארץ לעבדה ולשמרה. כן, רבותי. ההסתדרות הלאומית, הסתדרותו של עם ישראל, יכולה גם לגזור להטיל חובה על כל צעירי מקרב עמנו לבוא למשך זמן ידוע לגור בארץ האבות. אין ספק שלא יהיה צורך בגזרה זו, בהטלת חובה כזו; רבים יהיו אשר יתנדבו בחפץ לבם אל הדבר הזה, וימלאו את החובה הלאומית מאהבה ולא מתוך “גזרה”. אנו יודעים ומכירים את צעירינו, את הלך נפשם את נטיתם לכל מרום וקדוש ונאצל. אבל גם פקודה מעין זו אל בחורי ישראל בארצות הגולה מאת ההסתדרות הלאומית היא אפשרית. הצעה דומה לזו הציע לפני הרבה שנים אחד מראשי הציוניות מר מ. אוסישקין. הצעה היתה לא בזמנה, כשהיה עול הגלות על כל העם הישראלי, כשהיינו כלנו עבדים בתוך עבדות ובתוך חרות. אבל עתה משתחררת הארץ ומשתחרר העם – מדוע לא יבואו צעירינו לחיות בארץ אבותיהם שנה או שנתים? אין ארצנו “שמונים אלף פרסאות” תחת הים, לא בקצות הארץ ולא מעבר לימים רחוקים, יושבת היא על חוף ים-התיכון וקרובה בערך לכל הארצות הקולטוריות. למה איפוא לא יבואו צעירינו אחת בחיים לבקר אותה, ללמוד וללמד, לחיות ולעבוד בתוכה? האמנם גדול הוא הקרבן הזה?! עובדים ופועלים מקרב בחורי עמנו לא יחסרו לעבודת התחיה, לכל ענפי העבודה בארצנו המחודשה, יבאו אלינו בהמון. בכלי טהור, במחשבות טובות, ברעיונות התחיה יביאו הצעירים את כחותיהם הרעננים על הכרמל והשרון, בשפלה ובעמק-יזרעאל, ופה אחד יאמרו: – הננו עבדים לך, ארץ-אבות! ד. הנצחון הגדול והנהדר, אשר נצח החנוך העברי בארץ ישראל את החנוך הזר במלחמתו עם “העזרה” הברלינית, שהוכרזה בשנה קודם שהתפרצה המלחמה העולמית, – הנצחון הזה עוד התגדל והתגבר במשך השנים הרעות האחרונות. הנבלה הגדולה של עסקני “העזרה” בברלין ולהטיהם להונות אותנו מן הטכניקום בחיפה לבל יוכלו חלילה העברים לגשת אליו, ביחד עם המעשים היפים של משרתיהם בירושלים שבחרו להם את המלשינות על הלאומים מאחינו לעבודתם הרגילה, – העובדות האלה הציגו את “העזרה” הברלינית וכל מעשיה ואנשיה בארץ ישראל ערומים על כל התועבות אשר בלבם. עין לעין נוכחנו, כי לא אלה הם אשר בידם אפשר למסור את הדבר היותר יקר והיותר קדוש בעבודת תחיתנו – חנוך הדורות. אין עוד כל ספק, כי שירת “העזרה” בנוגע לבתי הספר בארצנו כבר הושרה, תקופתה עברה, וכל דבר החנוך יעבור כלו לידינו, אל ההסתדרות הלאומית שלנו, שעליה יהיה לכלכל, לנהל ולפקח את כל עניני ישובנו ותחיתנו בארץ הישנה-החדשה. ועבודת החנוך תתפוס בתוך העבודה הלאומית, עבודת הישוב, לא את המקום האחרון. כבר עתה נמצאים תחת פקודתו של “ועד החנוך” שלנו כארבעים בתי ספר, ותקציבו הכללי הוא כשש מאות אלף פרנק לשנה. זה יותר מחצי הסכום, שמוציאה בשנה לצרכי בתי-הספר בכל העולם חברת “כל ישראל חברים”. ואם ההסתדרות הציונית מוצאת צורך ויכולת להריק שש מאות אלף פרנק בשנה לתמיכת בתי הספר העברים בארץ ישראל, זה האות והמופת עד כמה בתי הספר האלה נחוצים, עד כמה רבה וגדולה תועלתם הלאומית, הישובית. ואין כל ספק, שבחיינו העתידים בארץ יהיה על “ועד החנוך” לפתח תעמולה הרבה יותר גדולה ורחבה מאשר עד עתה, כי הלא גם היום אין אנו ממלאים את כל חובותינו במקצוע החנוך, ואף כי אז כאשר יבואו הימים הטובים, שאליהם נשואות עינינו. בחיינו העתידים,מקוים אנחנו, לא יהיה עוד שדה החנוך הפקר, וכל הרוצה בא ובונה את במותיו כחפצו, ונותן עליהן מרוח הארצות שמשם באים אמצעי הכסף להחזקת בתי הספר. לא עוד יהיו – כך אנו רוצים – בתי-ספר צרפתים של הכי"ח, בתי-ספר גרמנים של “העזרה”, בתי ספר אנגלים, מפני שהמה מתפרנסים מנדבות אחינו באנגליה. שפת-הלמוד בכל בתי הספר שלנו בארץ ישראל תהיה עברית, רוח עברי לאומי יהי שורר בכלם, והסתדרותנו הכללית שלטת עליהם. ואל מצב כזה עלינו צריכים להתכונן בעוד מועד. אל נא לשכוח כי המלחמה העולמית הפליאה את מכותינו גם בנוגע לבתי-ספרנו בארץ. הגירושין של הנתינים הזרים בשנה הראשונה של המלחמה, הגלות אשר גזרה הממשלה על תושבי יפו באביב תרע“ז והרדיפות שלא פסקו כל הזמן, כל ההרס אשר הביאה המלחמה הארורה על ישובנו בערים ובמושבות, לא עברו בשלום על בתי-החנוך שלנו, ורבים מהם גם נהרסו. הגמנסיה העברית “הרצליה” ביפו, עטרת גאות החנוך העברי, ביה”ס לבנות עם הסמינר למורות, מוסדות המופת של “חובבי ציון” ברוסיה, וכל יתר בתי-הספר הלכו בגולה באביב העבר עם כל גלותנו מיפו. המלחמה והרעב והגירושין הרסו ולא חמלו גם על בתי-הספר שלנו בירושלם. גם שמה הפרצות מרובות על העומד, ולעינינו אך יותרת בתי-הספר, שלדיהם. וכל הימים שהמלחמה עוד תמשך ילכו כל מוסדות החנוך שלנו הלך וחסור, ולא עוד יגיעו אל אותו המצב המזהיר, שהיה להם קודם המלחמה. הן התלמידים בהכרח הולכים ופוחתים פחת טבעי, וכן הדבר בנוגע לכחות ההוראה; כאלה כן אלה הולכים ומזדקנים וגם מרעין בישין של המלחמה מזנבים את הנחשלים. ועלינו לזכור, כי בתי-הספר היותר מודרניים שלנו: הגמנסיות ביפו ובירושלם, ביה“ס הריאלי בחיפה וביה”מ למורות על שם לוינסקי ביפו, – אלה גדלו והצליחו עד הכרזת המלחמה רק על חשבון התלמידים הבאים מרוסיה. הן אלה היו אצלנו למאות. ברוסיה התחדדה שאלת החנוך, בשנים האחרונות שלפני המלחמה העולמית, באופן חריף מאד. רבים מבתי-אבות מצאו צורך וגם נחיצות בדבר לעקור את דירתם מארץ מולדתם ולעבור לארץ ישראל ולהשתקע בתוכה בשביל החנוך לבד, כדי למצוא יכלת לתת לילדיהם חנוך מתאים. מאלה נתמלאה ביחוד הגמנסיה היפואית. ועתה, כשהתנאים ברוסיה נהפכו משורש, וכל המצב שמה בנוגע לזכיות האזרחים היהודים נשתנה שנוי עיקרי, – האמנם עוד יבואו הורים וילדיהם הנה לארץ ישראל, לשם בתי-הספר פה לחנך את בניהם פה? אין אנו יודעים מהנעשה ברוסיה, המתבוססת בדמיה במלחמותיה עם שונאיה מחוץ ובמלחמת אחים פנימה; אבל ימי ההגבלות החקיות, אין ספק בדבר, עברו לבלי שוב עוד להצר ולהציק את צעדי אחינו שמה, ובתי הספר ברוסיה יהיו פתוחים גם לילדי עמנו בארץ ההיא. מה זה איפוא ימריץ את משפחות אחינו, לשלוח את ילדיהם אלינו ולחנך אותם בבתי-הספר שבארץ-ישראל? עם כל התמורות והחליפות האלה נהיה צריכים להתחשב כעבודתנו בועד החנוך בימים החדשים הבאים. אין כל ספק, שעלינו יהיה גם לשנות ולתקן את תכניות הלמודים של בתי-הספר שלנו בארץ, בעת שמטרתם היחידה תהיה: לתת חנוך לילדי ארץ ישראל, לילדים הגדלים בתוכה והמתעתדים לחיות בקרבה, ולא לילדי חוץ הבאים רק על מנת ללמוד ולשוב אח“כ לארצותיהם. ואולם אם כי אפשר הדבר שאחדים מבתי-הספר הנמצאים יתכוצו ומספר תלמידיהם ימעט לזמן ידוע (עד שיתרבה מספר התושבים העקריים), הנה שדה עבודת ועד החנוך בארץ בכללו יגדל שבעתים מכפי שהיה. בחיינו העתידים על “ועד החנוך” יהיה לדאוג, שלא ישאר אף ילד עברי אחד לחנוך מחוץ לכתלי בתי-הספר, וכי ינהיגו סדרים מודרניים, שיטות-חנוך בריאות וטובות, גם בבתי—אולפנא של שדרות ההמון של החרדים. אנחנו מדברים לא על מקצועות הלמוד, כ”א על הסדרים, על שיטות החנוך. איש אל יהין לגשת בכל הקדוש למי שהוא, אבל הסתדרותנו הלאומית צריכה ומחויבה לדאוג לתקנת הבריאות של הילדים בכל בתי החנוך באין הבדל בין גמנסיה ולתלמוד-תורה, בין סימינר לישיבה. שפתנו הלאומית צריכה להיות שלטת בכלם, המורים צריכים לדעת פרק בתורת החנוך, ובריות-גופא של הילדים המתחנכים צריכה להשמר מכל מחלה וכל תקלה מזמן הכנסם לגן-הילדים עד גמרם את חקי למודיהם. מכשירי הלמוד צריכים להיות בארץ ישראל היותר טובים היותר נאותים. ובית-הספר בארצנו של עם-הספר צריך לתפוס את המקום היותר חשוב בחיינו. המורים העברים שלנו צריכים לחיות שבעי לחם הם ומשפחותיהם, בטוחים בקיומם גם לעת זקנה, ככלות כחם לעבודה, ולא ישאו חרפת רעב אלה, אשר נתנו את נפשם על חנוך בנינו. כזאת לא תהיה, לא צריכה להיות בארץ ישראל החדשה. ואז… אז מי יודע, אם לא יהיה די כח בבתי החנוך שלנו בארץ למשוך אליהם רבים מבני הגולה, גם בהיות החנוך ברוסיה חפשי ובלי הגבלות ליהודים. מי יודע?… מי יודע את רוח בני עמנו ומי אשר יוכל לנבא עתידות? הן דורות רבים נתנו אחינו בני עמנו את נפשם על חנוך ילדיהם. ויהי אשר יהי החנוך בגולה, – חנוך עברי לא יהיה מעולם וענן הגלות ירבץ עליו תמיד כעופרת. וגם אז ימצאו רבים, אשר ישאפו לחנך את ילדיהם בסביבה לאומית של עמם, בארצם המה, בארץ ישראל. זה לא מן הנמנעות, רבותי. ובארץ ישראל העתידה יבנו מוסדות החנוך הלאומיים בשביל הגדולים, הצריכים חנוך-מלואים בחפצם להקדיש את כשרונותיהם ואת כחותיהם לעבודת העם בארצות הגולה. חרפה תהיה לכל רב, מורה-הוראה, דיין חזן, מורה עברית וגם ספור עברי, אם לא התחנך בבתי האולפנא אשר בארץ ישראל. מבחרי הישיבות לא יהיו בולוז’ין, במיר או באיישישוק, כי אם בירושלם או ביבנה; את בית-המדרש לרבנים באירופה ובאמריקה, עם כל הביבליאותיקות העשירות אשר להם, יעבירו לארץ ישראל, ואל הארץ יבואו גם ראשי חכמינו, שנשארו עוד בארצות הגלות לפלטה גדולה בסביבת הבערות השלטת בגולה; האקדמיה העברית בירושלם למדעי הרוח תחנך לעמנו דור מורים וסופרים, אשר ישיבו לספרותנו את כבודה; בית הספר לזמרה על אדמת אבות יעורר ויוריד מן הערבים את הכנורות, אשר תלו אבותינו על נהרות בבל, ואזננו תשמע רנה, שלא שמענו, שלא יכולנו לשמוע בדומה לה על אדמת נכר. אל כל בתי החנוך האלה ינהרו צעירי עמנו ומיטב בחוריו, ילמדו בארץ ויחיו בתוכה, יספגו אל קרבם את רוחה הטהור ואת אוירה המחכים. ובשובם לארצות מולדתם יעבירו ככל הארץ את הבשורה הגדולה של תחיתנו, והמה יהיו אשר יקשרו תמיד את הגולה מעדנות אל המרכז הלאומי, אל ארץ ישראל. וזאת תהיה עבודת ועד-החנוך בחיינו העתידים. רשת גדולה של בתי-ספר בשביל ילדי הארץ אין נעדר, עדה ועדה לפי תכניות למודיה, ושפתנו הלאומית בפי כל המורים והילדים. ושורה שלמה של בתי-חנוך לרבנים ולמורים, לכל מדעי רוח ואומנות, לכל בני הנעורים אשר יבואו לארצנו ללמוד על מנת לשוב ולעבוד בתוך אחיהם בגולה. האם רואים אתם את הגבולים הרחבים של עבודה לאומית זו, – כל-כך נחוצה?… ה. שמח הגבור בכל נצחון שהוא נוחל, אך אל נא יתהלל בגבורתו כל עוד האויב בשדה המערכה. עוד העבודה לפנינו. טעות בידי אלה החושבים, שלאחר שהצלחנו או נצליח לעשות את שפתנו לשפת הלמודים בכל בתי הספר העברים בארץ ישראל, כבר הנצחון שלם ברחובות השפה העברית. אנחנו רכשנו בזה אך את היסוד הבריא להצלחת השפה, מבטיחים אנחנו לה קיום ומעמד בתוך חיינו העתידים, אבל בבתי-ספר לבד אין אנו יכולים לצאת ידי חובתנו לשפתנו הלאומית, שתהיה באמת לאותו גורם הצריך והיכול למלא את תפקידו בתחיתנו. אף רגע אל תשכחו, רבותי, שתחיתנו החדשה התחילה לא מבנין מושבות, אך מן הדבור העברי בחוצות ירושלם ובחצריה, ומתוך החצרות והשוקים עברה השפה גם אל בתי הספר. זוהי עובדה, ועובדה חשובה מאד. אולי תחפצו להרעימנו ולהוכיח לנו, שהתחיה בחרה לה בדרך זו, מפני שעל פני הקו הזה מצאה לה היותר-פחות מעצורים, לכל-הפחות בתקופה הראשונה של תנועת לאומיותנו. מסכימים אנחנו. אבל הלא זהו חק לכל תנועה בעולם. הפולסת לה תמיד את דרכה למקום אשר ימעטו המכשולים לעמתה, המונעים בעד התנועה. ידענו אנחנו, שעם שאין לו שפה ולא ארץ ולא ממלכה איננו עם; ואנחנו ידענו גם זאת, שאין מתחילים דבר מאחריתו, שיש חוק התפתחות בעולם, ושגם תחיתנו תעבור דרך החוק הזה. ואנחנו ידענו או הרגשנו, שאם ישיב לו עמנו את שפתו ואיש יבין את שפת רעהו, וירגישו את כל הקורבה ואת האחוה אשר לאיש בבן עמו, ואז מעצמו יִבָּרֵא הצבור הלאומי, העם. וידענו או הרגשנו, כי הלאום העברי לא ישלים לעולם עם המצב הזר להיות תלוי בין השמים ובין הארץ, כי עם איננו יכול להיות נשמתא ערטילאית, כי צבור לאומי יבקש וימצא לו את היכלת לעמוד על הקרקע, לרכוש לו ארץ, לשוב ולכבוש את ארצו ההיסטורית. וידענו והרגשנו וגדולה היא אמונתו, כי מי אשר לו שפה, ויושב הוא לו איתן על אדמתו, אזי ידע ויבין גם לסדר לו את חייו הצבוריים כחפצו וכפי רוחו, וסוף ההסתדרות הלאומית לבוא,– אותה ההסתדרות, שכל אחד ואחד מתאר אותה לעצמו כהעולה על רוחו: ממלכה, אוטונומיה, מרכז רוחני וכולי וכולי, אחד המרבה ואחד הממעיט. ומפני שאנו עומדים עוד גם היום אך בראשית מעשנו; מפני שאין לנו עוד עתה לא הסתדרות צבורית איתנה וגדולה בתוך הארץ, ולא גם שטחי אדמה די גדולים, ולא המונים עובדים עליהם, לכן עלינו לשמור מאד על עמדתנו הנכבדה אשר רכשנו לנו ואשר שמה לנו נצחונות נראים לעין ומעוררים גם השתוממות, – על שפתנו ועמידתה בארץ. באו האנגלים אל הארץ ואנו נכנסים עם השלטונים החדשים בדברים בענינינו יום יום, ומשתאים הפקידים לשמוע מפינו דרישות ותביעות תמיד על דבר – השפה העברית… היושב ראשונה במלכות בריטניה מכריז על התגשמותה של השאיפה הציונית, כל אנשי הצבא משוחחים על אודות האוטונומיה הארץ-ישראלית, מדברים גבהה גבהה על עתידות עמנו בארץ – ואנחנו, גם עסקני יפו גם עסקני ירושלים, מטרידים את השלטונים בבקשות ובתביעות ובכל מרץ: להדפיס את מודעות המשטרה גם בעברית, לקבל מאתנו את מכתבינו ובקשותינו גם בעברית, לפנות אלינו בעברית! ואין בזה כל יוהרא ועקשנות ושוביניות, אך הכרה בריאה ועמוקה, שבאם אך מותרים אנו על עמדה לאומית זו, אזי אנו כורתים בידינו אנחנו את הענף החזק, שעליו אנו יושבים, שעליו התחזקנו, ותמורתו אין לנו לעולם. ועלינו לגונן על העמדה הלאומית הזאת עתה ביתרון הכשר, ביתר מרץ. המשטר החדש, חוששים אנחנו מאד, מעמיד את השפה העברית בארץ ישראל בסכנה גדולה. תחת שלטונם של התורכים לא ידענו באמת כל התחרות. התורכים אינם קנאים לשפתם, ושפת המדינה היתה תמיד בארץ ישראל השפה הערבית. וכמו שכל הקולטורה העניה של עמי הערבים לא עצרה כח להכריע אותנו תחתיה, כן לא הצליחה הרבה גם השפה הערבית לקחת את לבבנו. למדו האנשים לדבר ערבית, לפטפט כל מה שהיה נחוץ בחיים, בשוק ובעבודה וביחוסים יום-יום, אבל הספרות הערבית לא השפיעה על מהלך מחשבותינו אף במעט. הערבית לא צררה את העברית – בחוגי הישוב החדש לכל-הפחות; להפך, בבתי אחינו הספרדים, תושבי הארץ מזמן, התחילה העברית להתחרות בשפה הערבית, לרגלי החיים הצבוריים החדשים שלנו פה. ואולם עתה מניח על שפתנו כח זר חדש, ומלחמה חזקה תהיה לקראתנו. אנחנו מתכונים אל השפה האנגלית. אמנם יודעים אנחנו, שאין הממשלה הבריטית כופה את ההר כגגית על הארצות ועל העמים לקבל את שפתה. גם במצרים, לאחר כבוש של שלשים וחמש שנה, עוד טרם התאזרחה השפה האנגלית, ובבתי הספר שמה עשר ידות לשפה הצרפתית מאשר לאנגלית. אין האנגלים מקפידים עם שוכני הארצות הנכבשות כי יסגלו להם את שפתם ואת הקולטורה שלהם, ובזה האנגלים נבדלים באמת לטובה מיתר העמים הגדולים אשר באירופא. אבל, רבותי, שפתנו העברית אפילו בארצנו היא עודנה כל-כך חלשה ובלתי מפותחה לצרכי חיינו יום-יום, עד שאנו צריכים לדאוג מפני כל התחרות, גם מפני התחרות חפשית. לו היה לנו עסק עם צרפתים או גרמנים, למשל במקום אנגלים, כי אז היינו בלי כל ספק צפויים אלי קטסטרופה ביחס אל לשוננו העברית; אבל גם עתה יהיה על שפתנו להתחרות עם שפת הבריטים, וכמו שאמרנו, התחרות חפשית לא קלה היא לשפתנו, שעוד טרם כבשה לה גם בארצנו את השלטון המוחלט בחיינו. וכבר עתה אך הצג הציגו צבאות אנגליה את כפות רגלם בדרום הארץ, אך נכנס אל הארץ צבא עובר, – וכבר בחורינו ובתולותינו לומדים בשקידה אנגלית, ורבה וגדולה הקנאה שמקנאים בבני אדם השומעים את השפה החדשה הזאת. בני עם חכם ונבון משתדלים להסתגל אל כל התנאים החדשים, הסובבים אותו וממהרים אחינו להשתמש בכשרונותיהם ללמד את השפה, שהמה עתה זקוקים לה, שהיא יכולה להביא תועלת להם. מלחמה נשקפה לשפתנו מאת שפה עשירה מאת ספרות רחבה מאד מאת שפה של עם ההולך ובא אל ארצנו לקרוא לנו דרור, והאומר להתקשר אתנו מעדנות לימים רבים. ידיעת השפה האנגלית נחוצה לנו מאד. בלי כל ספק תביא לנו תועלת רבה, תתן לנו בתור נוסף גם את הנעים. האם תוכל שפתנו העברית, שזה אך עתה שבה לתחיה, עם ספרותה המודרנית העלובה – האם תוכל להתיצב בקשרי מלחמה עם האנגלית המועילה, עם הספרות הגאונית של שקספיר ובירון?! וביחד עם זה אנו שואלים: האם יוכל עם, שנסה להחיות את שפתו ונסיונו הצליח בידו, ואשר נתן את תחית-השפה ביסוד תחיתו הלאומית, – האם יוכל עמנו לראות כבלע את קדש-קדשיו, ולא יתעורר לשמור עליו מכל משמר?! עלינו לאחוז בכל האמצעים תיכף ומיד. בוטחים אנו בבתי הספר שלנו, שהם ישמרו על שפתנו עד כמה שתמצא ידם, אבל עלינו לשום לב אל העם הנמצא מחוץ לכתלי בתי חנוך, שכבר עברו את גיל החנוך. הנה עוד מעט יבוא הרחוב וידרוש שעורי-ערב באנגלית, ואנחנו גם אנו נבוא ונציע לפני הגדולים שעורי-ערב בעברית, ונשתדל למשוך אל העבודה הכבדה הזאת את טובי כחות ההוראה בארצנו. ושעורי-ערב בעברית עלינו לסדר בכל מקום, בערים ובמושבות, בלי הבדל מין ומעמד, למען יוכלו לקחת חלק בהם גם האנשים העסוקים כל היום, ולהנעים את השעורים האלה עד כמה שאפשר. עלינו לפתח תעמולה רבה, להגדיל ולהאדיר את הספרות התרגומית בעברית. אין לנו חומר לקריאה בעברית. מסופרינו המקוריים נתישנו כבר רבים, והחדשים מעט מאד מספרים, ועלינו להביא מן הספרות האירופית. רוב המתרגמים בחו"ל מתקשים במלאכתם, תחת שהסופרים היושבים בארץ ישראל, שהשפה העברית חיה בפיהם, מצליחים מאד בתרגומיהם, ועליהם להביא אל תחת כנפי ספרותנו את כל הבחור והטוב בספריות אירופיות וימציאו לקהל קוראינו חומר לקריאה במדה מספקת. פה, בארץ, צריכה להיות הבמה הראשית לספרותנו, פה צריכים לצאת טובי העתונים והשבועונים והירחונים לכל מקצעות הספרות, פה צריכה להוסד הוצאת ספרים עברים, הוצאה לאומית – פה בארץ מקומה שלהוצאה זו ולא בורשה ולא בברלין ולא ביתר נקודות הגולה. ותחת שמי התכלת של ארצנו צריכה להבנות גם הבמה העברית, התיאטרון היהודי. הבמה תלמדנו את הצלצול היפה של שפתנו, את דבורה החי והשוטף, את הדקלום האומנותי, את הזמרה הלאומית, והיא אשר תגדיל תעמולה לטובת שפתנו בארץ בפרט אם כהני הבמה ידעו לשמור גם על הטעם הטוב בחזיונותיהם, אז תחבק שפתנו הלאומית בזרועותיה את כל החיים בארץ, אז ישתמשו בה בעל פה ובכתב בכל מוסדות הצבור והמסחר, ובתוך כל משרד צבורי, חנות ומחסן ידברו עברית, והיא תהי השלטת בארץ ולא תפחד מפני כל התחרות זרה. רבים וגדולים הנצחונות אשר נצחה חשפה העברית בארץ. אך אל נא נמהר להתהלל בגבורתנו. עוד הנצחון המוחלט ממנו והלאה. זכרו נא. ו. עד אשר נוריד אלינו את הנשר ממרומי השמים, אל נא נשלח את הצפור מידינו. עד אשר יגשימו המבטיחים את אשר המה מבטיחים להגשים, חלילה לנו לנתוש ולעזוב את אותן העמדות, אשר רכשנו לנו בישובנו עד היום והתחזקנו בהן,. נזכור ולא נשכח, כי ישותן של אלה העמדות ושלטוננו עליהן הן הנה אחדים מן הגורמים להכרזת זכיותינו. ואחת מן העמדות שרכש לו הישוב העברי בארץ, הוא גם “משפט-השלום”. גם זה אחד מן המוסדות אשר יצרה הציוניות בארץ-ישראל. הד"ר רופין, שהיה מנהל המשרד הארץ-ישראלי. יסד אותו כמעט בראשית בואו לעבוד בארץ. במובן ידוע, למוסד הזה, למשפט השלום בתוך הצבור העברי, עזרו כמעט אותם הגורמים, שהכשירו אלת הקרקע בשביל תחית השפה העברית התנאים הצבוריים והאזרחיים של הישוב העברי בארץ-ישראל, ביחוד בתוך הערים. הכריחו את אחינו לברוא לעצמם שפה אחת, שפה מיוחדת, למען יבינו איש את שפת רעהו, למען יוכלו להתיחס איש אל אחיו כבני עם אחד. יהודים מארבע כנפות הארץ דברו כל אחד בלשון ארץ גלותו, ואין אחד חפץ ויכול לותר על הז’רגון שלו. ומאליה באה ההסכמה השתקנית האזרחית לבחור בשפה אחת כללית הקרובה לכלם יחד, הידועה פחות או יותר לכלם יחד, – בשפה העברית. את זאת עשו החיים חיי החצרות והרחוב, והאידיאלוגיה הלאומית באה אחר כן לתת חזוק ונמוקים למעשה-רב זה, לשכללו ולפתחו, והביאה אותה למדרגה גבהה מאד בתנועת התחיה הלאומית. וכמעט אותו הדבר קרה גם למוסדנו “משפט-השלום”. התנאים האזרחיים והצבוריים של חיי הישוב הולידו בהכרח את המוסד הזה. וכאשר התפתח ותועלתו היתה נכרת ומוחשית למעשה יום-יום, באה ההכרה הלאומית לקבוע את ערכו העברי ביחס לשאיפתנו, את מחירו ומקומו בתנועתנו. אנחנו באנו להתישב בארצנו, לברוא בתוכה חיים חדשים למעננו, למען הבאים אחרינו. והנה ארצנו זאת נכריה היא לנו, זרים יושבים עליה ועליה מושל גוי אשר לא תשמע לשונו. בני הישוב החדש, כל אלה אשר רעיון התחיה הצמחי להם כנפים ויעוררם לבוא אל הארץ, לא יכלו, לא חפצו להשלים עם הרעיון להתערב ביו הערבים, מפני שהמה עתה שוכני הארץ, מפני שהארץ מסביב היא ארץ הערבים. לא לשם זה חרדו לבוא. באנו לשם תחיתנו אנו, שב אל ארצו אחד המיוחד מבין שבטי ערב, אשר אמנם ביניהם יתחשב, אבל שכן לו תמיד לבדד, עם הקולטורה שלו, עם כל הערכין אין-דומה להם אשר יצרנו בעולמו של הקב“ה. למדנו את לשוננו דבר ערבית כפי צורך הרחוב וחיי יום-יום ותנאי העבודה, למדנו מעט את מנהגי עם הארץ לדעת אותם ולהבינם, הכרנו מרחוק את יחוסיהם אלינו, אבל התרחקנו מן הטמיעה ומכל קורבה אינטימית. תשוקת ההתבוללות היתה לנו בארצות אירופא במדה יותר גדולה ובתמונות יותר נהדרות מאשר בארץ ערב. לא יכולנו. לא חפצנו ללכת בחוקותיהם, להשפט עפ”י דיניהם ונימוסיהם, והשתדלנו להוקיר רגלינו מערכאותיהם; וביחוד רע היה עלינו להשפט בבתי המשפט של התורכים. דברי הקהלת: “במקום המשפט שם הרשע” והפתגם ההמון שלנו: “משפטים בל ידעום, – הללויה” מראים ומוכיחים, עד כמה ידע והבין עמנו את כל הצדדים השליליים שבבתי המשפט בכלל. וביחוד גדולה הרעה פה, בארצות המזרח, בפרט תחת השלטון התורכי. לחש לַפֶתֶן ומזוזה לַשֵׁדִים, ואין מציל מידי המשפט בתורכיה, כל השופטים על השוחד פרנסתם ומזה לחמם נמצא, כי משכורתם מאת הממשלה מצערה מאד. כל פקידי בית המשפט היו רודפים שלמונים ומשאות מאת הבאים אליהם. שאלו את בני חידרה ואת בני רחובות בכמה עלו להם הפרוצסים, העלילות שבדו עליהם, שאלו את כל אלה, שעוררו משפטים וסכסוכים בדבר הגבולין של הנחלאות, צאו וראו איך ירדו אנשים מנכסיהם, איך נחרבו כפרים ונהרסו משפחות אך לרגלי משפטים ותביעות ומריבות שבאו לפני בתי המשפט בארץ, ואז תבינו את כל האסון הגדול, את הקללה הנוראה שהיתה רובצת על הארץ – את המשפטים בתורכיה. ביחוד בארץ ישראל, ועוד יותר בשביל היהודים. אלה האחרונים אך הגיעו אל שערי בתי המשפט, – והיו לעשוקים באין אומר השב. את החוקים לא ידענו, את השפה לא שמענו עלילותיהם ותחבולותיהם, פלפוליהם וכל מזמותיהם של השופטים והפקידים הנכרים היו מוזרים לנו, ומזורה היתה רשת בית המשפט לצוד אותנו כצפור. ובין כה ואנחנו באנו אל הארץ לחיות עליה. אי-אפשר לעולם בלי בושם ואי-אפשר בלי בורסקי, וישנם גם בינינו רעים וחטאים, לווים ואינם משלמים, מבטיחים ואינם עומדים בדבורם, מתחיבים ואינם ממלאים, ובעלי דינין אינם חסרים גם בקרבנו, בין איש לרעהו. מי איפוא ישפוט בינינו? על דבר בתי-משפט של הממשלה נשאנו משא וחזון בשורות הקודמות. אל הרבנים? לבתי-הדין שלנו? אין בהם מן הכעור ומכל הרשע של הערכאות, אבל לדאבוננו, כל כך התרחקו הרבנים שלנו מן החיים, בפרט מן החיים החדשים שלנו בארץ, כל-כך גדולה אצלם הבטלנות, עד שכל נפש יפה סולדת לבוא לחדר בית-דין, להגיש עצומותיו לפני הרבנים, וקטנים המה עד מאד, פעוטים בהשקפותיהם, והשפעתם על הצבור שלנו שוה פרוטה. לא פה המקום לדבר על הסבות, אבל כך היא העובדא,. בחיינו הצבוריים והכלכליים אין להרבנים ובתי דיניהם בארצנו, אפילו בארץ-ישראל, כל השפעה, כל אחיזה. ומי זה איפוא יְתַוֵך ויפשר וישפוט בינינו לכל ריב ולכל סכסוך בכל מקרי החיים הן משל יחיד והן משל צבור? ואת הבקעה הפרוצה הזאת מצא המשרד הארץ-ישראלי להתגדר בה, ונוסד “משפט השלום”. במשך כל השנים שמש המוסד הזה את הקהל הארץ-ישראלי וימלא תפקיד חשוב מאד בחיינו. אל “משפט השלום” ביפו היו פונים אנשים פרטים בתביעותיהם וסכסוכיהם בין איש לרעהו, היו פונים מוסדות, מושבות לסדר את עניניהם הפנימיים, לפשר בכל דברי ריבות ביניהם. “משפט-השלום” נעשה למוסד קבוע, ועבודת תמיד היתה לו בחיי הישוב העברי. היו פונים אל “משפט-השלום”, והעיקר – היו נשמעים לו, היו ממלאים את פסקיו ואת החלטותיו. היו מערערים לפעמים על הפסק אז ההחלטה של חבר-שופטים זה, והיו מעבירים את המשפט לחבר-שופטים אחר, מבי"ד של שלשה לישיבה של חמשה שופטים, – אבל גם זה היה מתוך חברי “משפט-השלום” ותחת דגלו של המוסד הזה. “משפט-השלום” היפואי נעשה חביב על בני הישוב החדש ונאמן עליהם בישרו, בסדריו, והקהל ידע שאין פה מקום לא לענוי הדין ומכל-שכן לעוות הדין. חבר של שופטים היו מתבקשים לפעמים למושבות רחוקות לבוא אליהם ולהחליט שמה בעניני קהלם. והיו מקרים שגם מוסדות שלא משלנו היו מבכרים את “משפט-השלום” על יתר הערכאות, אפילו על המשפט שעל ידי הקונסולים. זה היה מוסד ערוך ומסודר ומתאים מאד אל תנאי חיינו החדשים בארצנו. “משפט-השלום” היה אחת מן הטבעות של אותה השרשרת, שישובתנו בארץ נֶעגן אליה בים תלאותינו; זהו חלק מן האוטונומיה הפנימית שיצר לו צבורנו בכחותיו. ובשביל זה גם רדפה הממשלה התורכית את “משפט-השלום” יחד עם כל מוסדותינו הלאומיים. המה, פקידי המשטר הקודם, ראו בו, ובצדק, אחד הגרעינים הבריאים של הציוניות המדינית, אחת מאותן העמדות שעליהן הלאום מתחזק מבלתי יכלת להדיחו ולדחוק את רגליו. ועתה, כשאנו נכנסים לחיים חדשים, עלינו לשוב ולבנות את ההרס גם במוסד “משפט-השלום” היפואי. ויפה עשו העסקנים שמהרו לחדש את המוסד הזה ולהקימו. “משפט-השלום” יהיה על ידי כל ועד במושבה ובעיר. שופטים יבחרו מכל שדרות הצבור, ומשפט-השלום העליון יהיה באחת הערים אשר יִבָנה שמה מרכזנו. אנו מקוים לראותו בירושלים. אנו מקוים , שעוד ימצאו בחכמי בני עמנו, אשר ידעו להתאים את משפטי היהודים מאז אל תנאי החיים עתה, אל תנאי הישוב החדש ואל ישובנו העתידי, והצדק היהודי ומוסר היהדות יהיו אבני הפנה של משפטנו החדש, ולא עלינו לחצוב אמת ומשפט שלום מבור חפרוה הרומאים, או מספר החקים של נפוליון. ספרותנו החקית רחבה מני ים, ואין לנו לרעות בשדה אחר. בתי הדינין הישנים שלנו נזדקנו, מפני שבארצות-הגולה תנאי החיים היו נגדם. מוסדות “המשפט-השלום” החדשים בארץ יצמחו ויעשו פרי, כי הישוב החדש הולידם וגם מאדירם, ועלינו רק לא לשכוח את ערכם, ולא ללכת אחרי אור מתעה. יכונן לו המשטר החדש את בתי-המשפט בארץ כחפצו וכתבונתו, יכניס לו את תקוניו בבתי-המשפט הקימים, ובשעת צורך גדול, כמובן, נשתמש בהם. אבל–הנשר עודנו בשמים… את חיינו הפנימיים עלינו לסדר בעצמנו, בכחותינו אנו,. ואת אשר רכשנו לנו לא נעזוב. לא נחליף ולא נמיר את מוסד “משפט-השלום” בערכאות איזו שהן. אנחנו יודעים את ערך המוסד הזה ומקומו ברעיון התחיה, ולא לחנם שגורה על פינו התפלה החמה אל אל גואלנו: – “השיבה שופטינו כבראשונה”. ז. אוצר אור ומעין ישע היא ירושלים עיר הקדש לכל הנוצרים ושבטי המושלמים – וזכריה בן ברכיה מנבא ליום, אשר ישימו אותה “סף-רעל לכל העמים”. ואולם אם כה או כה יהיה תפקיד העיר הנפלאה הזאת לכל הגוים והלשונות. אך אין כל ספק שבחיינו אנו העתידים, – ירושלים היא אבן מעמסה על שכמנו וציר מכשול על דרך תחיתנו. הדברים האלה צריכים באור. לולא ירושלים,לולא היתה בתוך ארץ-ישראל העיר הראשה הזאת, עם קבר הנוצרי וכל המקומות הקדושים של עמי הנוצרים והמושלמים, כי אז היתה שאלת ארץ-ישראל נפתרה אולי כבר, כבר, וגם עתה, לאחרי המלחמה הנוכחית בְהַנְחֵל הקונגרס הגדול הבא גוים ובחלוקה החדשה של מפת הארץ, לא יהיו מתוכחים הרבה על דבר איזו רצועת אדמה קטנה של ת“ק פרסה על ת”ק פרסה, אבל על דבר ארץ-ישראל יתוכחו ויתוכחו, והלואי יעברו הוכוחים בשלום לטובתנו. ואבן-חן היא הארץ הזאת לכל העמים והלשונות וסלע המחלקות תהיה לכלם לא בגלל החלב והדבש שהיא זבה או שהיא מוכשרה לזוב, ואף גם לא בשביל שהיא יושבת על פרשת הדרך בין אסיה ואפריקא, אך יען וביען שבתוך מחרוזת עדיה ישנה גם – ירושלים… וישנם עמים ושבטים, אשר לא שמעו את שם פריז ולונדון, אבל את ירושלים המה יודעים. כי אין לך בעולם שם כל-כך מפורסם כמו ירושלים. וצלצול השם הזה יעורר קנאה גדולה מאד בלב רבים, ולרגלי ירושלים ויתעוררו רגשות טמירים כאלה, אשר גם לא נוכל לדעת את ערכם, לא נוכל מראש לדעת באיזו מראות יתגלו אלינו הרגשות הסועדים האלה, הטמונים עמוק-עמוק בלב כל נוצרי ומושלמי לזכר ירושלים… מחיר לזהב ושלומים לרכוש ואין תמורה לקדשי-עם. ומי משלומי אמוני הנוצרים והמושלמים ישלימו עם הרעיון, כי קדשי-קדשים יהיו בידי בנים לא-אמון, בידי אלה שהקדשים האלה חולי-חולין להם?! ואנחנו?… גם אנחנו, מובן הרבה, אין אנו יכולים לותר לעולם על ירושלים. בחפץ לב היינו מוחלים מחילה גמורה ומוחלטת ולצמיתות את נצרת, או על עיר אחרת מאחד שבטי ישראל. אבל, – ירושלים!… רבים יותר מדאי וחזקים יותר מדאי הגידים והנימים, המקשרים את לב כל אדם מישראל אל העיר הזאת. ואף אם תפתח הארץ את פיה, או בריאה אחרת יברא ד', והעיר עם כל הרריה מסביב וגבעותיה בתוכה וכל חומותיה ושאונה והמונה ימחו מעל פני האדמה, – גם אז עינינו ולבותינו יהיו תמיד אל המקום, אשר שמה היה עמנו לעם, וזכרו לא ישכח מפינו לדור דורים. ואולם לכל זמן ועת לכל חפץ. ירושלים היא משאת נפשנו, אשר גם היא בוא תבוא באחרית הימים. ירושלים צריכה להיות האידיאל שלנו, חזון לב, שאף אם יתמהמה נחכה לו. תנועת תחיתנו צריכה ללכת מן הקל אל הכבד, מן הנחוץ אל הרצוי ימים יבואו, וגם הכבד יהיה קל, וגם הרצוי יהיה נחוץ, ונשיג גם אותם. אבל עתה עלינו להשיג את היותר נחוץ לתחיתנו ברגע זה, את היותר אפשר בשעה זו, ואת משאות הנפש ואת חזיונות הלב צריכים אנחנו לדחות לימיים הבאים, גם לדורות הבאים. עם כעמנו יכול לחכות, אין השעה דוחקתו. ולעת עלתה, התנאים ההכרחיים של תחיתנו המה עניני יותר ריאלים ומוחשים, כמו: גאולת הארץ, התרבותו של הישוב העברי, השתתפותנו המכריעה בכל המשק החקלאי וביתר ענפי הכלכלה על פני ארצנו, שלטון שפתנו העברית במוסדות החנוך שלנו בחיינו פה ובספרותנו. סדור חיינו האזרחיים והצבוריים לפי רוחנו, מבלי שאלת פי אחרים ורשיונם. זה הנחוץ לנו עתה, ואת זה אנו יכולים להשיג עתה, את זה נשיג, “אם אתם חפצים”… – ואת ירושלים לעזוב לנפשה? הלילה, אף רגע לא נשכח אותה, אך אל נא נציג את רכישתה של עיר קדשנו במרכז עבודתנו, עבודת-התחיה. עלינו להשתדל, כי ירושלים תהיה תהלה בארץ, כי תמשוך אליה רבים מבני עמנו בתנאיה החיצוניים, בחייה הטהורים, בכל אשר בקרבה. חיי “החלוקה” וסדרי הממשלה הקודמת שמו את ירושלים ועמה היושב בה לחרפה. העיר כלה היתה – מושב זקנים, חולים וקבצנים. תשעים וחמשה אחוזים מאחינו המה מקבלי “חלוקה”, הנכונה וראויה רק לחולים וזקנים. מוסדות-חסד בתוך העיר הרבה יתר מכפי הצורך. אין סדרים בתוכם, והפרצות בהם מרובות על העומד. עם-ישראל יושבי ירושלים נחלקים לעדות ולכוללים, אין הסכמה ושלוה בין החלקים הנפרדים, ורועה אחד ומרכז אחד אין לכלם. מכל הרבנים השונים, שהתקבצו ירושלימה מכל קצות הגולה, אין בית-דין “אשר יִכָבֵד על פני כל העם ואשר בקולו ישמעו”, ומכל המון הפרנסים וגבאי-הכוללים אין עסקנים אחראים, אשר ישאו על שכמם את עול הצבור וצרכיו הרבים. ורבה העזובה בכל מוסדות הצבור ובכל החיים הצבוריים בעיר הקדש. והכחות הצעירים מתחנכים באטמוספירה של קבצנות ושנוררות, או נודדים אל ארצות אחרות. והפקידים החטאים של המשטר הקודם גם המה הרבו הָרֵעַ וישפכו על ירושלים ממשלת זדון וישימוה לתועבה. כל שומר נפשו וכבודו התרחק מחוגי המשטר הממלכתי, שביסודו היה השוחד וכל פקידיו רדפו שלמונים, והעיר וסדריה נתונה היתה בידי פראים, ובסדרים – צלמות נפשם חפצה וטוב להם בתוכם. ותהי ירושלם, גאון יהודה ומשוש הארץ, לקן כל מחלה, רפש ובוץ ברחובותיה בימות הגשמים ואבק פורח בימי חם. מעינות חיים סביבה, והעם שותה מים למטר השמים, רחובותיה עקלקלים ומרצפותיה רעועות ואבני נגף על כל מסלה. ותהי ירושלם לזועה ולמחתה לכל בניה-בוניה הבאים לארצנו, בסדרי צבורנו בתוכה מבית, ובתנאי החיים מחוץ. האם נעשה ככה לירושלים גם בחיינו העתידים החדשים? היה לא תהיה כזאת! על השלטון של ירושלים יכולים אנו לותר לעת-עתה, אבל את אשר נתנו לנו התנאים החדשים הבאים עלינו לשלום ולברכה עלינו לקבל. והתנאים החדשים נותנים לנו את היכולת לתקן את הקהלה הירושלמית; לְאַחֵה את קרעיה הרבים ולעשותה חטיבה אחת. הלעולם תהיינה בירושלים במות במות, עדות לעשרות, והקהלה תהיה כעיר פרוצה אין חומה, אין מנהל לה? האם גם בתנאים החדשים של חיי תרבות וסדרי כלכלה בריאים, תהיינה הקבצנות והשנוררות לראשי העסקים וענפי המחיה של אחינו בעיר הקדש? האם גם בתנאי-צבורנו החדשים ילכו אנשים ויכריזו על מוסדות לא-היו ועל חברות לא-נבראו להוליך שולל תמימים? האומנם גם בתנאי החיים החדשים לא נוכל לעשות את ירושלים תהלה בארץ. בעשותנו את העיר הזאת מרכז תרבותנו ומקלט לכל מדעי הרוח שלנו, לכל אשר אצרנו בכל תקופות תולדותינו? האומנם גם בימים הבאים ישחיתו פראים את הוד ירושלים, ולא נביא מים-חיים העירה, ולא נעשה סדרים ברחובותיה ומגרשיה ולא נגרש מתוכה את הקדחת ואת הגרענת ואת כל המחלות הבאות לרגלי הבצות והאבק? אנו נכונים לותר על השלטון של העיר הקדושה לכל הדתות; אבל האומנם לא נוכל להשפיע בתנאים החדשים הטובים, בתור אזרחי העיר, להיטיב ולשכלל את תנאי החיים בירושלים? אין כל ספק, שמרכז העבודה חישובית תשאר גם בימים הקרובים של העתיד מחוץ לירושלים ומעל לגבולותיה. על הישוב שלנו להיות בראש וראשונה, חקלאי, – והעבודה רבה תהיה בשפלה, בעמק השרון, בשומרון ובעמק יזרעאל, במרומי הגליל ולרגלי החרמון. הישוב הכלכלי, המיוסד על פרי הנטיעות, על המסחר ועל החרושת, על כל האקספורט והאימפורט של הארץ וכל המוסדות הפיננסים שהישוב הזה זקוק להם, – כל זה ישאר גם להבא ביפו, במקום שיש נמל הים וחוף אניות, ועל יד המפרץ בחיפה. ואולם גם אחרי עבודה ישובית זו עוד נשאר כר נרחב לעבודתנו הישובית גם בשביל ירושלים. זכרו ואל תשכחו, שאין תחיתנו ענין אקנומי, שאין ארץ-ישראל מקום לאמיגרציה כלכלית, אין ארץ-ישראל להתעשרות כאמריקא. לא בשביל פתרון לזוללים וסובאים יבאו אנשים מישראל אל הארץ. פתרונים לזה לא בקשו אחינו גם עד היום בלכתם לארצנו, ואף כי מעתה, לאחרי שהוקל עול הגלות מעל שכם אחינו בארץ הצפון, אחינו שאפו אל רוח עמם אשר במזרח, גורמים לאומיים קראו אותנו הנה, אפקים טהורים רמזו לנו לגשת אליהם. ואת כל היקר הזה עינו עמנו רואות בירושלים בהר הקדש… ולכן כל החתום בגושפנקא דירושלים כח טמיר ונעלם בו לכל בני עמנו. אל תבנו את מוסדותינו הלאומיים מחוץ לעיר קדשנו, מחוץ לירושלים, כי המה לא ימשכו אחריהם הם את לבות כל העם. בכל הנוגע לעניני רוחנו. בכל עניני תחיתנו לשפה ולתרבות העברית, עלינו ליסד אך ורק בירושלים, כי שם המרכז הרוחני והתרבותי שלנו מעולם, ושם יצוה ד' את ברכתו גם בחיינו העתידים. את מקום מקדשו לא יחליף עם ולא ימירנו, וכמו בימי יחזקאל “היה הקסם ירושלים”, כן יהיה גם בימים הבאים. ח. השאון של שפעת הקלגסים וצלצול החרבות ברחובותינו אינו לוקח את לבבי. אמנם יש בכל התנועה האקטיבית של לגיונות וצבאות ישראל גם דגש גם הגיון; אבל הרגש איננו עמוק וההגיון איננו די בריא. הן יהודה וירושלים כבר נכבשו מידי התורכים. ועד אשר ילמדו בני יהודה שבלונדון קשת ועד שיבואו הגדודים מקנדה, הנה כל ארץ-ישראל תהי כבר נכבשת מבלעדי הלגיונות היהודים. והרגש הלאומי, הקורא ומצוה על צעירי בני עמנו לשפוך גם את דמם המה במלחמה לטובת חרותנו וגאולת ארצנו, וכי פדותנו תֵחָתֵם גם בדם בנינו, – האומנם מעט הוא הדם אשר שפכנו בכל התקופה הארוכה של גלותנו, האמנם אין די עוד בדם ישראל הנשפך, האמנם לא הרבינו לשפוך דמנו גם במלחמה העולמית זו, כי עוד עלינו להוסיף ולתת למולך-המלחמה שארית בנינו? הרגש הלאומי וההגיון הקר המה נגד התנועה הצבאית ברחוב היהודים בארצות הגולה וגם בתוך הארץ, אם כי לבות רבים מן הצעירים נמשכים אחרי החזון הזה, כי על כן הלא כל הארץ מלאה אבק-שרפה זה שנים אחדות, ולהבות המלחמה תמצא גם את צעירינו אנו – לבב צעירי בני-ישראל. אנא, הגידו נא לי: האם יש בעולם חזון-רוח ומשא נפש, אשר לא לקח שבי את הלבבות הנרגשים האלה, האם יש בעולם במה ומזבח אשר לא כרעו מצעירי בני-עמנו ברך לפניהם ולא נסכו שמה נסך?! וגם הגדודים האלה, שעל אודותיהם נושאים נביאים משא וחזון וקוראים אל תחת דגליהם את הצעירים, שעוד נשארו בתוך צבורנו לפלטה גדולה, – הגדודים האלה וכל משק החרבות והרמחים. – לא לפי רוחנו המה, וישמחו להם באלילי החרב והדם אשר יגילו בהם, רק לא אנחנו, רק לא העם העברי. הברזל והדם לא היו מעולם דגלנו ואף כי עתה כשמגיעים ובאים לעינינו חיים חדשים לעמנו. לעת בוא אחרית החזון הגדול אשר חזו לנו נביאינו לפני שלשת אלפי שנה, – אלינו קורצים-רומזים אופקים אחרים, ואל נא יהיו צבעי דגלנו אדֶם הדם ושְׁחור העבדות, ואך תכלת השמים ולִבְנת המרחב, ונשקנו בידינו הָאֵת והמחרשה המעדר והמַזְמֵרָה. לרוחות טהורות אלה עברה אניתנו הרצוצה את הים הגדול והנורא, ים הגלות, והן אשר הביאו אותה עד הלום – אל תקופת המנוחה והנחלה, הבאה עלינו אולי בחסד הרוחות הטהורות האלו… אבל אם התנועה הצבאית מתגברת בקרב צעירינו בארצות-הגלות, אזי אין בזה עוד רע מוחלט. הן טוב אשר ילכו צעירי-ישראל אל תחת דגל עמם, מאשר ילכו לאור דגלים זרים, תהי נא לכל-הפחות, הנחמה הזאת לחללי המלחמה מבנינו, תהי זאת נחמתם האחרונה, כי נפלו חללים על מזבח אידיאל משלהם, משל כלל-ישראל ולא בשביל מטרות ושאיפות זרות שלא ידעון ולא שערון ואשר לבותיהם רחוקים מהן. תמתיק נא האילוזיה המזהירה הזאת את מרירות המלחמה לצעירי בני עמנו, את מר-המות בלי טעם של יהודים לוחמים. ואולם הן כהני הדם קוראים אל הלגיונות גם את צעירינו מבני ארץ-ישראל, את השארית הנמצאה עוד במושבות, בשתי הערים אשר בשטח הנכבש, את מספר הקטן של בחורינו, שעוד הותירו התורכים ולא שבו אותם שבי, ולא דכאו אותם עד חרמה, ולא הספיקו עוד לתתם בבתי-הכלא ועוד השאירו בהם מתום. את כל אלה הרצוצים והשבורים, שעוד מעט כח בהם לשרך את רגליהם אחרי המחרשה ולכלכל איך שהוא את שארית המשק; את המורים האחדים, שנצולו בנס מידי התורכים, או שנשארו לפלטה גדולה הודות למקרים מוצלחים; את קומץ האומנים וצעירי הסוחרים שבידם עלתה להחבא חדר בחדר מפני התורכים במשך שנות המלחמה, ואשר אך עתה יצאו ממחבואיהם לשאוף רוח מעט ולשוב אל העבודה. – את כל אלה קוראים עתה נביאי הצבא אל תחת נשק. בארץ-ישראל רבה העזובה מאד בכל מקצעות העבודה. שנה שנה היינו מתקדמים. שנה-שנה היתה עבודתנו מתרחבת, מתגדלת, שטחי האדמה שהיו נגאלים על-ידי אחינו היו הולכים ומתגדלים בכל שנה וגבולי נחלותינו היו מתרחבים. מספר הדונמים הנטועים היה הולך ורב מדי שנה בשנה. וכך היה הדבר גם במספר הפועלים העברים, הבנינים בתוך המושבות והערים, התלמידים והמורים בתוך בתי-הספר שלנו. בכל המקצועות בעבודת-התחיה בארצנו היתה תמיד, ביחוד בעשר השנים האחרונות, קדמה בלתי פוסקת, צמיחה תמידית, פרוגרס בלי-חדל. והנה באו השנים הרעות, שנות-המלחמה זה לנו ארבע שנים בעבודתינו הלאומית והישובית בארץ ללא קדמה וצמיחה ופרוגרס: בזה לבד כבר גדולה הרעה מאד. והרעה הזאת גדולה היא באמת שבעתים, בזכרנו את אשר עוללו לנו השנים הרעות האלה להשיבנו אחור מן המקום שעמד עליו ישובנו החקלאי והעירוני, החמרי והרוחני, קודם המלחמה. על ישובנו עבר ארבה נורא, ארצנו היא בתוך החזית, וארץ-ישראל היא אחת מחלקי הממלכה התורכית, שעל שלטונה נלחמים העמים, שגם היא תעלה במספר הארצות שעל אודתן יֻטַל הגורל אחרי המלחמה. כל אלה הגורמים נועדו יחד להרוס את הארץ ואת בני עמנו היושבים בתוכה הרס נורא מאד. רבים מבני עמנו יצאו מן הארץ, רבים נסחבו על-ידי השלטון התורכי לפנים הארץ או בתור חשודים במובן הפוליטי או בתור אנשי צבא, רבים מתו מעוצר יגון, מרעב ומכל מחלה. בסך הכל נתמעט המספר היהודי בארץ באופן גדול לפי הערך. הן בירושלים ירד מספר היהודים עד החצי מכפי שהיה קודם המלחמה, וגם ביפו לא יהיה לנו יותר ממחצה, אף אם ישובו המגורשים לבתיהם, ובאופן כזה בחוסר אנשים כזה הנשקף לנו, ומאידך גיסא: בעבודה הישובית הרבה המוטלת עלינו, – איך יכולים אנו לחטוא את החטאה הגדולה ולהקריב את השארית הקטנה הנמצאה לפני מזבח הצבאות? עשרות הצעירים, אולי המאות האחדות שנשארו עוד בערים ובמושבות בגיל הצבא יבָטלו באלף בתוך המון המחנות הגדולות של הצבא הבריטי, גם מקומם לא יוָדע כי יבאו אל קרבם, בעת אשר בעבודת הישוב לא יהיה מי אשר ימלא את מקומם. גם עתה שוממות המושבות, ריקים בחי העבודה, אפיסת הכחות ומיעטום בכל מקום שאנו פונים, ואם גם הנותרים ילכו מאתנו – אנה אנחנו נבוא? והלא אנו מחכים אלי עתיד של עבודה כבידה וגדולה, והלא לפנינו נפתחים אופקים, שמהם נשקפים אלינו שבי הגולה, כחות צעירים באים אלינו ולא הולכים מאתנו, הולכים אולי בדרך לא ישובו עוד… האם לא יוכל הישוב העברי בארץ לאמר כדברי יעקב האב האמלל: “אוֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, יוֹסֵף אֵיֶננוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנוּ, וְאֶת בִּנְיָמִין תִּקָחוּ – עָלַי הָיוּ כֻלָנָה”!… אם את המוכשרים עוד בקרבנו לאיזו עבודה ישובית אנחנו נקח ונתן לאליל המלחמה, אל הגדודים העברים?… ויש עוד נמוק אחד, שבגללו אין לנו, בני הישוב בכל השטח הנכבש, כל רשות להתמכר אל רעיון הצבאות. הן אנחנו אך בני “השטח הנכבש”, תושבי דרום הארץ וירושלים. השומרון והגליל עודם בידי התורכים, בידי השלטון הקודם, ואחינו היושבים שמה מוכרחים להמשיך את נתינותם להממשלה התורכית וליהנות מחסדיה. אם אחינו ניהנים הנאה מרובה ואם החסדים המה גדולים – אין זה ענין לכאן. אבל הממשלה התורכית ידעה תמיד כי לויאלים היינו תמיד עמדה, ואנו דרשנו ממנה בכל תוקף כי תכיר את העובדה הזאת בתור כלל, וכי לא תשים לב גם אם קרה פעם אחת יוצא מן הכלל הזה. ואולם איך ישאו פנים כל אחינו, שמעבר לשטח הנכבש, אם אנחנו פה נֵחָלֵץ חושים ונתגודד להכריז מלחמה על השלטון התורכי! מי נתן לנו רשות להעמיד בסכנה את כל אחינו בשומרון ובגליל, המוכרחים עוד היום להמשיך את יחוסיהם הטובים והלויאלים עם הממשלה התורכית? הלא בנפשות האנשים האלה, אחינו בשרנו, עצם מעצמותינו, והקרובים כל כך אל לבנו ושהמה דאגתנו כל היום – הן בנפשותיהם אנו עושים את מעשינו, את משחק הצבאות אשר בדינו לנו ללא הגיון בריא וללא רגש לאומי אמתי!… תועבה לעמנו כל המלחמה, כל שפך הדם הזה, על אפנו ועל חמתנו מעבירים גם את בנינו למולך הזה, ולא רוחנו. נהיה אנחנו, יהודי ארץ-ישראל האחרונים, לכל-הפחות, ואולי – גורלנו גם לא יגיע?… אנו מקוים… אבל – מוֹלֶך המלחמה מוֹלֵך עתה, שפך את רוחו הסוער על כל הארץ. ואנחנו בתוך הקלחת. ט. פרק קטן בהלכות הלואות קטנות וחסכונות קטנים. גם תורה זו אנו צריכים ללמוד בחיינו העתידים. מוסדות-קרדיט פעוטים אין בארץ האכר הקטן, האומן, החנוני הפעוט, וכל המון התושבים העברים, שמצבם החמרי בחברה למטה מבינוני, אינו מוצא בארץ-ישראל קרדיט רק בתור חסד הקרוב לתמיכה. אל הסוג הזה נכנסים גם בני הפרופסיות החפשיות, המורים, הסופרים, שלפי הערך אינם מעטים בקרב ישובנו. הבנקים העומדים וקימים בארצנו משרתים את לקוחותיהם מבין שדרות הישוב היותר אמידות, אבל אל הפעוטים אינם שמים לב. זה מתאים גם אל טבע הבנקים בארצנו. לא רבה היא בכלל האמונה אצל מוסדות הקרדיטים בלקוחותיהם בארצות המזרח, ואין הבנקים נוטים לבטוח בהם, בפרט שישנם פה בארץ ישראל בנקים, כמו הקרדיט-הליאוני, שיסדו פה את מחלקותיהם לא לשם נתינת קרדיטים, כ“א לשם קבלת פקדונות, לא לשם פזור אך לשם כנוס. הבנק הגרמני – עיקר מטרתו לפניו לתמוך בידי הישוב הגרמני והמסחר הגרמני בארץ. באופן זה אין אחד מן המוסדות הקרדיטים שם על לב לדאוג לאלה הפעוטים, שמטרידים את הבנק בעסקיהם ובעניניהם ואינם מביאים לו דיוח מרובה, כי על כן הלא לקוחות קטנים המה. גם הבנק שלנו, האפ”ק, עפ"י הקונסטרוקציה שלו, הוא כאחד הבנקים אשר בארץ, בנק הנועד ללקוחות אמידים, ואם כי הוא יודע ומכיר את חובתו להשדרות הנמוכות וגם יש לו הרצון למלא את החובה הזאת, אבל קשה לו להגשים את הרצון הטוב בפעולות ומעשים. נמצא, שאנשי השדרות התחתונות בישובנו נשארים מחוץ למוסדות הקרדיטים, ואת הצריך והנחוץ להם במקצוע זה עליהם לבקש אצל מלוים פרטיים, במקום שהנשך והמרבית אוכלים את יגיעם ועמלם; ואם יקרה הדבר, שהמה באים אל הבנק, הם שמה כבנים חורגים, וכן המה גם בעיני עצמם. וכשם שאין מוסד קרדיטי לתת הלואות ללקוחות קטנים, כן חסר בארץ גם מוסד לחסכונות, במקום אשר יוכלו האנשים הקטנים לשמור את יתרונותיהם, את הסכומים הקטנים שהמה חושכים מהוצאותיהם, היותר מפרנסותיהם. פרוטה אל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול, “קובץ על יד – ירבה”, – כל הדברים האלה גלוים וידועים להקהל שלנו, אבל מקום אין אשר שמה יוכל האדם הקטן, – החנוני. האומן או הפועל, האכר הפעוט או המורה, שפרנסתם מדודה וחשבונותיהם מצומצמים – שיוכל האדם מסוג זה להביא שמה את פרוטותיו שהוא חושך ליום רע. בשביל פקדונות של סכומים גדולים ישנם בנקים. בעלי הפקדונות הגדולים חביבים על הבנקים, ואותם משרתים באהבה ובכבוד; אבל אין עיניהם ולבם של הבנקים אל הפקדונות הקטנים, שהעבודה והטפול בהם יותר על הריוח. בשביל פקדונות של סכומים גדולים יש חשבון לנסוע מן המושבה אל העיר להכניסם שמה אל הבנק, אבל מי יוכל לבטל מעבודה כדי ללכת העירה ולהכניס לתוך קפת הבנק סכום קטן של חמשה, עשרה גרוש או אפילו שילינגים וכדומה סכומים כאלה? יוצא מזה, שאין הסכומים שאפשר לאדם קטן לחשוך ולשמור אותם לעת ימצא צורך בהם, – שאין הסכומים האלה נשמרים, ורק יוצאים ומתבזבזים, והחסכון הנחוץ והאפשר אינו נעשה. חושב אני כלל למותר לדבר על דבר הערך הכלכלי של החסכונות בחיי כל עם, וביחוד בחיי בני עמנו, הנוטה לפזרנות ויודע אך מעט מסוד הקמוץ. חפץ אני רק להעיר על אודות גורם אחד, שאין כלם יודעים אותו, ושיש לו ערך גדול בענין שלפנינו. רבים המה בארץ ישראל האנשים, החיים על התמיכה ועל העזרה מן החוץ, והארץ ידועה לעניה par excellence; אבל יחד עם זה הפרוטה מצויה בארצנו מאד, ורבים בקרבה האנשים, שבכיסם סכומים קבועים, גדולים או קטנים, בטוחים אצלם. רבים פה הזקנים שבאו לא"י לבלות את שארית ימיהם, וסכומים קבועים למחיתם בידיהם. אלה שהונם עולה לסכומים יותר גדולים מכניסים את כספיהם אל הבנקים לפקדון, או קונים בתים ונחלאות ומסתפקים בהכנסה לא גדולה, או משקיעים את כספיהם במשכנתאות של נכסי דלא ניידי. אבל רבים – רבים מן התושבים, שלהם סכומי כסף לא גדולים בערך, והמה מחכים לקפות חסכון לאסוף אותם, וכלכלת הארץ היתה נהנית מזה. אבל קפות החסכון האלו אינן בארץ, אינן לא בערים ומכל שכן בתוך המושבות. בכל הארצות הקולטוריות מיסדים קפות החסכון על יד ועדי הכפרים, מחלקות הפוסתה, תחנות המסלות, משרדי בתי החרושת וגם על ידי בתי-ספר; משתדלים עד כמה שאפשר להקל בכל האופנים על הפובליקה הבלתי-עשירה לחשוך יתרה מכספיהם ולאצור אותם. ואולם אצלנו, באין קפות חסכון במושבות ובשכונות היהודים שבערים, הסכומים הקטנים הנמצאים בידי האנשים הבלתי עשירים נשארים חבושים וטמונים בצרורות ואינם משתתפים בחיים הכלליים של התושבים. לכסף כזה המונח כאבן שאין לה הופכין אין כל ערך כלכלי, מפני שאין כל עזרה ממנו בהתפתחות הכלכלית של הארץ. וסוף סוף הוא גם כלה, הולך וחסר מן ההון הכללי של היהודים בארצנו, כי הוא יוצא להוצאות שאין בהן צורך מיוחד. וכשאנו נגשים עתה לתקן את עצמנו לקראת העתיד עלינו ליסד “קפות מלוה וחסכון” בכל המושבות ובכל שכונות ערי-מושב. עסקנים צבורים, אשר ידעו ויבינו לנהל מוסדות-קרדיט פעוטים כאלה, ימצאו בכל מקום. אם בעירות קטנות “בתחום המושב” ברוסיא התפתחו אגודות רבות של “קפות מלוה וחסכון” בהצלחה רבה, הנה פה, בארץ ישראל, במקום שהעסקנות הצבורית מפותחה מאד, קל מאד למצוא בכל מקום קבוצה של אנשים מוכשרים לנהל מוסד כזה, אנשים שירכשו להם על נקלה את אמון הצבור שלהם. עלינו אך ליסד מוסד מרכזי, שתעודתו תהיה משולשת: א) ליסד את קפת המלוה והחסכון בכל מקום שימצא צורך בו, כלומר: לסדר את התקנות של הקפה, ללמד את החברים סדר הבחירות של ההנהלה והמועצה ולהספיק להם את הפנקסאות ואת כל הטופסים והנוסחאות של הכתבים הנחוצים להקפה; ב) לפקח על הקפה שתתנהל בסדר, – כלומר: לאשר את התקנות ולהשגיח על שמירתן וכן לבקר את חשבונותיה מתקופה לתקופה; ג) לכלכל את הקפות באמצעי כסף, אם יהיה צורך בזה. אמרתי “אם יהיה צורך בזה”, כי על פי הרוב הקפות הללו נושאות את עצמן, והסכומים של החסכונות דים להספיק להקפות את הכסף הנחוץ להן לצרכי המלוה. ואולם, בימים הראשונים, עד אשר יתיחס העם באמונה ובבטחון אל הקפות, בודאי יהיה צורך בדבר להספיק להקפות סכומים ידועים לצרכי ההלואות לחברי הקפות. מוסד מרכזי כזה לנהל ולכלכל את הקפות יוכל להוסד על ידי הבנק שלנו, חברת אנגלא-פלשתינה, ביפו או בירושלם. ואולם המוסד החדש שאני מציע. מוסד קרדיטי לקופות מלוה וחסכון, עבודתו צריכה להיות לבדה בלתי נבלעת בעבודה הגדולה של האפ“ק. אני הייתי מציע שהמוסד הזה יתכונן גם מחוץ לכתלי האפ”ק. המכונה רבת הגלגלים של האפ“ק וכבדת התנועה של המוסד הגדול הזה, תעיק ותביא עד דכא את המוסד הקרדיטי של קפות מלוה וחסכון ולא תתן לו להתפתח. רק ההשגחה העליונה על המוסד החדש רשאית ואולי גם צריכה להיות מרכזה בידי האפ”ק, בהיותה המכונה הפיננסית של תחיתנו בארץ, אבל בכל פרטי “קפות מלוה וחסכון” צריך המוסד המרכזי להיות חפשי במעשיו. אל תפחדו: ימצאו בקרבנו אנשים, שימלאו את העבודה הצבורית הזאת בכשרון ובדעת. והעבודה נכבדה עד מאד. י. עבדים היינו, אבל מהיום והלאה, למן היום שהשמיעו על חרותנו חדלה עבדותנו. בני חורין אנחנו! אדם אין בארץ, אשר יגיד מראש את אשר ימצא את עמנו בתקופת ההיסטוריה הקרובה, אבל תהי אשר תהי אותה המדה, שבה תתגשם הדיקלרציה הבריטית ביחס לתחיתנו בארץ ישראל,– עמנו כבר קם לתחיה! האם תשוב אחורנית המהפכה הגדולה ברוסיה, או האם יכולים אנו לתאר לנו, כי ישוב ויתכונן ברוסיא כסא מלוכה ואיש נכרי ישב עליו? גם זה אפשר, ומעשי “הענקים”, הבולשיביקים, בארץ הגדולה ההיא מוכיחים לנו כי אפשר ואפשר, שאת כל המהפכה הנפלאה של אביב תרע"ז ישא רוח והיתה כלא היתה והארץ כלה תתפורר לרסיסים; וכמו ששפך בית האלשטיין במשך מאה וחמשים ושש שנה ממשלה על רוסיא, וכל העמים בני הממלכה ההיא כרעו ברך לפני זרע בית-המלוכה הזה ויקראו לו רומנוב, וגם היה להם מושל בלי גבול ומשיח ד', כן אפשר ואפשר, כי הלגיונות של הינדנבורג יעלו בפטרבורג וישימו קץ לכל רוסיא הגדולה והמה יהיו לאדוני הארץ, וימליכו מלך בתוכה את אחד הנסיכים הגרמנים, כל זה אפשר, בגדר היכולת. מה שאי-אפשר, מה שאין עוד בגדר היכולת – כי תהיה עם עמנו רוח אחרת, כי ישוב להיות עבד אחרי שחרורו, כי ההכרה הלאומית אשר גמלה בו תשוב ותכול, כי יתן עמנו עוד הפעם את אזנו אל תחת המרצע, כי קומתו הלאומית, שזקפה לקול הקורא היוצא לנו מאת המאורעות הנפלאים של תקופתנו, תשוה עוד הפעם לעפר. כזאת היה לא תהיה עוד. ונהפוך הוא: גץ שיצא מתחת הדקלרציה הבריטית הולך ונעשה ללהבה, אש החרות הולכת ומוצאה לה חומר חדש לבקרים בין שדרות עמנו, רגש הלאום מבעיר לבבות קרים ואדישים, והגב הישראלי הולך ומזדקף. קוממיות אנו מתחילים ללכת, ברמה אנו צועדים בראש חוצות, ואותות העבדות תמחינה מעל פנינו, וכל רואינו יכירו בנו כי זרע עם חפשי אנחנו. אבל כי יכירו בנו רואינו כי חדלנו להיות שפלים ונכנעים, עלינו להיות באמת בני חורין. עלינו באמת להישיר את קומתנו, ועלינו להיות בריאים, מוצקים, אנשים שלהם זרוע עם גבורה. כל הימים, שכל העולם התנגד לנו, ששונאי ישראל היו רבים עד מאד, שכמעט מספר בני האדם היה מספר רודפינו, היינו מוכרחים לזנוח את כחנו הגופני, לבדד היינו בקרב עמים רבים, שה אחד בתוך עדר זאבים, והבודד בשדה לא יאסור מלחמה, ומה כחה של הכבשה כי תתקומם למול המון טורפיה. אז הוצאנו אל מערכת מלחמתנו הקשה כח אחר – כח הרוח הכביר אשר לעמנו – ובכחנו זה נסינו להגן על נפשנו, וגם עברנו את הגלות הנוראה והארוכה שלנו; ואולם את הכחות הגופניים, את פִּתוּחַ השרירים, את גבורת הידים זנחנו כנשק לא יועיל, כדבר אין חפץ בו. עתה נהנו נגשים לקראת עתיד אחר, חדש. הנה הולכים ובאים הימים שבהם תשכח ותמחה השנאה לעם ישראל בתור עם, שנאת החנם, השנאה העורת, שנאת הבוז לעם לא- עם. לנו תהיה ארץ ארצנו, ושלטוננו מקרבנו כפי רוחנו יהיה. שנאת כל העולם לעם-עולם תחלש לאט לאט ותחדל כליל, פחד רודפים ומשנאינו שקר לא עוד יבעיתנו, ולא עוד נהיה מוכרחים לחבל תחבולות כל היום, למצוא עצות-רוח ומזמות-מה לעשות מלחמה עם הקמים עלינו. עתה עלינו לשית לב אל מצב גופנו, אל כחותינו הגופניים, שנחלשו מאד מאד במשך זמן גלותנו הנוראה, המתקרבת בחסד אלהי ישראל אל קצה. הגלות הארוכה עשתה את גויתנו הרס, ראשנו כפוף כאגמון, שרירינו קורי עכביש , עצמותינו רצוצות, עורקינו נדים כנוד הקנה במים, עצבינו נרגזים וכלנו שחים עד עפר, נשקפים שאולה. על חשבונו של הרוח, של הנשמה שבקרבנו, נטשנו כליל את הגוף שלנו, את מעמדנו החמרי, וכל אחד מבני עמנו הוא עתה אגודת עצבים נרגזים. הכזה יהיה עם השב לאדמתו, ההולך להאחז בארצו, לעבדה ולשמרה? האם יוכלו אנשי-רוח להתנחל בארץ, וידיהם רפות וזרוע כאין להם להלחם עם איתני הטבע, וכח, כח פיזי ואומץ ידים, לא יהיה להם להחזיק מעמד וסדרי החברה בארץ? הן גם בעתידנו הבא עלינו עוד טרם ימהר לשבת לכסא הצדק העולמי, ועוד ימים רבים יעבורו עד שישתנו סדרי בראשית וכל העולם ימלאו צדיקים, וכח פיזי לשמור על סדרי צבורנו מבית ומחוץ ימצא לו מקומו גם בחיינו העתידים. ואת הדבר הזה על בתי-החנוך שלנו לעשות ולמלא. בתי-הספר צריכים להקדיש חלק גדול משעות הלמודים, החל מגן הילדים, לחנוך הגופני, בכל האופנים והמדות שהחנוך הזה מתבטא. התעמלות, עבודת-כפים, גנות-ירק, טיולים מחוץ לעיר ומושבה, – כל אלה צריכים למצוא מקום חשוב בתוך תכניות הלמודים של כל בתי הספר שלנו. הרבה-הרבה מאד חטאנו לחנוך הגוף בכל בתי החנוך לעמנו ארצות הגלות, יותר מדאי הקדשנו מרץ לפתח את הנשמה ואת כחות הרוח, ועלינו איפוא עתה החובה להכריע עתה את הכף לאידך גיסא, להרבות בכל מיני התעמלות, כדי למלא את כל אשר החסרנו ע"י החנוך שלנו שהיה תמיד כלו קודש, כלו נפש ורוח, באין מקום להתפתחות גופנית, לחנוך גופני כל-שהוא. ואולם מוסדות החנוך עסוקים בילדים מגילי-החנוך הנמצאים ברשותם. מחוץ לבתי הספר הן עוד לנו כל בני הדור שכבר עברו את גיל בתי-החנוך ונכנסו אל בית-הספר הגדול והנכבד והנורא – אל תוך החיים. האמנם יכולים אנחנו עתה, בשעה שאנו נכנסים לתקופה של חיים חדשים, חיים כל –כך חדשים ושונים מכפי שחיינו עד כה, – האמנם ישנה יכולת לחשוב את כל בני הדור הזה כדור המדבר, אשר לא הוא יירש את הארץ, ורק בניו אחריו? האומנם נעזוב לנפשם את כל בני הדור, שעבר את גבולי הגיל של בית הספר, ושִנֵיהם תקהינה, יען וביען אבותיהם אכלו בסר ויתנו להם חנוך בל-יצלח לעם שב אל אדמתו? ולכן הבו תוקף לאגודות “המכבים”, אשר יסדו צעירי עמנו בארץ עוד לפני עשר שנים. מטרת האגודות האלה להגיה את הטעות הגדולה בחנוך הקודם, לתקן את המעות בסדר חנוכנו, ללמד את צעירי בני עמנו התעמלות ולפתח בקרבם כח גופני, כח פיזי. גם הלמוד הזה נקנה באותם הדרכים, שהצלחת כל למוד תלויה בהם – בסדר ובמשמעת. ועוד אפשר לאמר, שבכל מה שנוגע להתעמלות, הנה הסדר והמשמעת המה עקרים, יסודי הלמוד, כמעט הלמוד עצמו, גופי התורה הזאת. ובשביל צעירי בני עמנו, בשביל בני עם, שהמשמעת זרה לרוחו, ושאי-הסדר, לדעת קצת, נעשה אצלו לסדר קבוע, – בשבילנו הסדר והמשמעת נחוצים מאד, זקוקים אנו להם עד מאד. עבודת “המכבים” בקרב הצעירים הבוגרים תתקן את חסרון חנוכם, תשוב ותקים את הריסות גויותיהם, תפתח את כחותיהם הגופניים. בימי השלטון התורכי, כשהיו כל מעשינו מעוררים חשד, לא יכלו “המכבים” לפתח תעמולה רבה כי מקום היה להתורכים לאמר כדברי פרעה בשעתו: והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו, והיה על המכבים להתעסק אך בהתעמלות תמימה, וגם זה נאסר עליהם אחר כך. ואולם עתה, בתוך תנאי חיים חדשים, על המכבים לתפוס מקום חשוב, מקום לאומי, בתוך חיי הצעירים בארצנו. עליהם להתעסק בכל הדברים המפתחים את כחות הגוף, המקרבים את האדם אל הטבע ואל איתניו. אל נא יוליכו עלינו אימים גאון הים וגליו, מרומי הרקיע, מרחקי ארץ. ילמדו “המכבים” את ידיהם לשוט במים, לעוף באוירונים, ללכת רגלי למקומות לא-ידעום הן אך נער יכתוב את מספר אנשינו, שראו את ארצנו בעבר הירדן מזרחה, את הגלעד ואת הלבנון. גם קול רובה ותרועת מלחמה אל נא יפחידונו, אל נא יחרידו את צעירינו. ילמדו “המכבים” את חבריהם סדר ומשמעת, והסדר והמשמעת יחדרו אל תוך חיי צבורנו, חיי הישוב כלו – ואז עלה נעלה בארץ. תפקיד לאומי יש לאגודות “המכבים” תפקיד וערך חשוב מאד, אולי עוד יותר חשוב מתפקידו של “הַתַּחְמָס” בחיי הלאום הפולני, כי על כן הלא גם שאיפותינו שונות, אמצעינו שונים… הבו תקף לאגודות “המכבים”! יא. … ויש אשר תבוא הדאגה הגדולה ותרד כעופרת על לבבנו להעיק ולהציק לנו עד מאד: האם נעצור כח לעמוד בנסיון, שהעתיד הקרוב יביאנו לידיו… והנסיונות יהיו רבים. ימים חדשים באים עלינו תחת הימים הרעים שעברו עלינו, והימים היו באמת רעים ומרים, ימי מהומה תמיד. מנגד היו החיים תלוים, תלואים למשובתם של הפקידים התורכים; ימי רעב, ללא ריוח ופרנסה, ימים שלא הכניסו הנכסים כלום לא בעיר ולא במושבה; המסחר נשבת כלו בכל הארץ והמלאכה לא היתה נעשית. ויהי המחסור שולט על כלנו, ויכס את פניו בצעיף-אבל, ויתננו לחרפה בעני עצמנו, וידכא את נפשנו עד מאד. אל לכם, קוראים, מכאוב כמכאובי “יורדים”, אנשים אמידים שהיו רגילים לתת ונעשו למקבלים, אנשים שבביתם ברוסיא או באמריקא, שמור להם הון או קרובים בעלי עושר, אנשים שתמיד מצאו להם את מחית-בתיהם במחיר עבודתם למשלח ידם סחרם ואתננם, – והנה עתה לרגלי המלחמה פרשו את כפיהם לכל מוסד, בקשו עזרה בכל אשר מצאו… לא אחד היה אשר שנא את החיים, אשר קלל את יום בואו לארץ ישראל, אשר התיאש מכל תקוה… והנה – – – והנה נכבשה הארץ לפני האנגלים וקול הגאולה נשמע בארצנו, העינים אוֹרוּ, ובלב כל אחד מצא קן לו הרגש, כי מעתה תם ונשלם הפרק השחור של התקופה הנוראה תקופת המלחמה, וכי עתה רָוח לו. אדיר כל חפצו לְנָעֵר מעל שכמו את כל סבל המחסור, את עקת הרעב, שהיו לו בכל השנים הרעות האלה, להסיר מעליו פעם אחת את כל הרעה, שהדביקה אותו בין המצרים הצרים של המלחמה, ולשכוח עד כמה שאפשר את כל אשר הרעה לו, את כל אשר מצאהו. כל אחד מתפלל חרש: הוי, מי יאכילני ממשלח ידי, מתי אוכל כבר לחדש את מסחרי, מי יצילני מן הטובות והחסדים של המוסדות והעסקנים, הבו לי נבלה ואפשטנה בשוק ולא אצטרך לבריות ולחסידי בני אדם!… כן, רבותי: גם נבלה יפשוט האיש בשוק, גם כלבים יתן במחיר, גם את חצי נפשו נכון למכור, – אך יחדל הרעב ממנו, אך לא יוסיף לראות עוד ברעבון ילדיו!… אלה תולדות מהלך-המחשבות של התגרנות הבזויה, המסחר בלחם ובלחמניות, ביין ובשכר, אשר קדמו בו גם אחינו בני עמנו, ככל יתר תושבי הארץ, את חיל האנגלים בבואם אל הארץ,. אל תרגזו, מטיפים, ואל תרגשו, ולא תטיפו את מוסרכם מעל הבמה, כי חֵרש הרעב, והמחסור שתום עינים הוא. ברגע זו מוסרכם הבל ושומע לא יהיה לכם, כי שעת-זעם היא, זעם המלחמה, פלצות הרעב, שְבַץ המחסור. השעה הרעה תעבור, הבטן הרעבה תִמָלֵא, הפנים הנזעמים של המחסור לא יהיו עוד, ואז ישוב העם לעבודתו הרגילה והשוקטה: החיט אל מחטו והנגר אל המשור והמקצעה, האכרים ישובו אל הכרם ואל הגן והסוחרים יפתחו שוב את חנויותיהם ואסמיהם, והחיים ישובו לקדמותם. וכאשר יבוא איש במים וטהר, כן יבוא החיים הטהורים העתידים. חיי-לאום חפשים וספוגים ריח אדמה אם, מלאים זיו ארץ-אבות והדרכת שמי-מולדת, ומרקו ושטפו את הכתמים הכהים ואת עקובת החלאה של התקופה הקצרה ההיא. תקופת התגרנות בקיקס ובלחמניות, ושבו האנשים לשאוף אלי חיים שאין בהם בושה וכלמה. בזה אנו בטוחים. ואולם, במה שאין אנו בטוחים, הדבר המטריד אותנו מאד והשוכן כעופרת על לבבנו – אותו הדבר שלא היה בו בטוח גם משחררנו הראשון, משה רבנו – שלא נעשה “כמעשה ארץ מצרים” בארצנו. “מעשה ארץ מצרים”… קרובה אלינו הארץ ההיא יותר מדאי, לא עוד מהלך “ארבעם שנה”. בין מצרים ובין ארץ ישראל, אך מספר שעות, ואת המדבר “הגדול והנורא” אנו נעבור ברכבות מסלת-הברזל ובעגלות מרוחות ונוחות, עם כל הנעימות ותענוגות בני האדם. מצרים קרובה אלינו, וגם גורל-פוליטי אחד, כפי הנראה, יהיה לשתי הארצות האלו, דגל-עליון אחד לשתיהן. ומעשי ארץ מצרים מעוררים, מגרים את העצבים, את היצר הרע שבקרבנו. אלכסנדריה של מצרים לא היתה מעולם חביבה ביותר על חכמינו וראשי עמנו שבארץ ישראל, יודעים אנחנו את רוח הכנסיה האלכסנדרונית עוד בימי הבית השני, וכי לא פעם היתה העיר הזאת, אתונא המצרית, צרתה של ירושלם שלנו ברוח. ויש ויש מקום לפחד, פן תחדרנה הרוחות הרעות המנשבות באלכסנדריה של היום, גם לארץ ישראל שלנו. אלכסנדריה היא עתה בכל אפריקנית, מקלט להרבה מן הזוהמא והתלאה הצבורית. דרך אלכסנדריה והנמל-סעיד הקרוב אליה עוברים הסוחרים לארצות רחוקות בנפש אדם, כל השרץ השורץ בחברות האדם, שרבים-רבים ביניהם המה לדאבוננו, נמולים ונחשבים למספר בני ישראל. והבריות היפות הללו נסו לא פעם להשליך חכה אל תוך המים העכורים של הסמטאות החשכות בירושלם וביתר ערי ישראל, אולי יעלה בידם לצוד דגי רקק גם בארצנו. לא פעם נסו ליסד “סוכנות” לכל מעשי נבלה ותרמית זדון וטומאה גם בערי החוף של ארץ ישראל, ולתקוע להם יתד גם על אדמתנו. עד כה הדבר לא מצליח, כי הקטורת של הישוב החדש, הספוג רוח לאומי טהור ובריא, גרשה את הטומאה על הטמאים יחד מקרב הארץ. אבל מי יודע, אם לא יצלח הדבר עתה בידי הנבלים, – עתה, כאשר הקשר האורגני בין מצרים ובין ארצנו יתגבר ויתחזק?… ועוד זאת. חיי אחינו במצרים המה חיי גלות מן המין הגרוע למרות הקורבה הגיאוגרפית אל ארץ ישראל, אל מקור תקותנו מעולם, אל המעין החי של הלאומיות, היו אחינו יושבי מצרים כמעט האחרונים לכל התנועה הגדולה של התחיה העברית, שהקיפה את כל בני עמנו באשר הם שם במשך שלשים שנה האחרונות. קהלות ישראל במצרים לא נתנו להישוב הארץ ישראלי לא חומר אנושי ואף לא אמצעים כספיים, וגם כל תמיכה מוסרית לא השיג הישוב ממצרים, על אודות תמיכה רוחנית אין מה לדבר: אין לועגים לרש… הטמיעה הליבנתינית היא הגרועה מכל הטמיעות שבעולם. יהודי מתבולל באירופא ובאמריקא יש לו תקנה. בקרבו התפתח רגש-לאומי, אמנם של לאום אחר, של לאום-זר, אבל אין הוא מחוסר הרגש הבריא הזה, אין הוא מחוסר קרקע של הרגש הלאומי בכלל. ולכן יש יום וירגיש את כל זה גם לעמו הוא. רובם של ראשינו הלאומיים, וגם מונטיפיורי, הס, הרצל ונורדוי בתוכם, עברו את התחנה הזאת, את המדרגה הזאת במהלך התפתחות רגשותיהם. ואולם הטמיעה המזרחית, זו של בני הליבנתה, היא מחוסרת כל רגש, כל שרש בנפש האדם. שרש נשמתה – המטבע, התענוג בן-רגע, בלי כל רחשי לב, בלי כל מלחמה פנימית, וזרים לה כל זעזועי הנפש. “את הכל אקח” – אמר הזהב, ואת הכל אמכור במחיר כסף; “אכול ושתה כי מחר נמות” – זהו קצור “שלחן-ערוך” של היהודים במצרים בכללו, אם כי, כמובן, אין לך כלל בלי יוצא. ואת הרוח הרעה הזאת אנו מפחדים מאד, פן תחדור גם לארצנו. הטמיעה המזרחית היא אשר כבר הרעילה חלק ידוע גם מאחינו הספרדים שבמדינה התורכית, ואולם האכסמפלרים היותר גרועים והיותר אופיים של המין הממזרי הזה תמצאו בקרב היהדות המצרית. ומפני שבחיינו העתידים לרגלי מסבות שונות, פוליטיות וכלכליות, תהיה ההגמוניה של עניני ארץ ישראל בידי מצרים, לכן עלינו להזהר מאד לבל תשפיע זאת האחרונה על הראשונה אף במאום. אם עוד בתקופת הזהב של תולדותינו, בימי מלוך מלך בישראל, מצאו לנכון לאחוז באמצעים משום “ולא ישוב העם מצרימה”, הנה גם עלינו יהיה לסדר את חיי ישובנו החדשים באופן כזה, שלא יצאו צעירינו מקרב ארצנו, כמו שהיה הדבר נוהג בתקופה של הפקידות הרוטשילדית, ולרדת מצרימה לבכר את חיי ההוללות וההפקר בחוצות אלכנסדריה ועל שפת הנילוס על חיי העבודה על הרי שומרון ובעמק השרון. ולמעשי ארץ מצרים, שאנו מזהירים לבל יעשו כמהם בארץ ישראל בתקופה העתידה, אנו חושבים גם את הספיקולציה הקרקעית. השלטון האנגלי עם סדריו הטובים וכל הבטחון המוחלט שהוא נותן לכל קנין ורכוש, העשיר עושר גדול את אדוני הקרקע במצרים, במקום שהתפתחה, הודות למקומה הגיאוגרפי ולאמצעי ההובלה שהמציאו להם האנגלים, קולטורה חקלאית עשירה עד מאד. ועלינו לעמוד על המשמר, שלא תבוא הספיקולציה הקרקעית גם לגבולי ארצנו, וכל מחשבותינו על דבר גאולת הארץ תהיינה למרמס לרגלי הספיקולנטים השונים. שיאמרו לעשות באדמת ארצנו “כמעשה ארץ מצרים”. אף להם, לכל סוחרי הקרקעות וסרסריהם בתוך ארצנו, והמה כבר מריחים פרנסה ותועפת דיוידנדים ועשר על חשבון האנשים אשר יחפצו להתנחל בארץ אבות. ועד אשר תעשה הסתדרותנו הלאומית כה וכה, וסוחרי הקרקעות יגיחו מן החורים ויתחברו אל הערבים, האפנדים והשיכים למיניהם, ובארצנו תתחיל הספיקולציה להעלות על אחת שבע את הדבר “שאין בו אונאה”, את מחירי הקרקע. ואחינו הגולים, בעלותם לארצנו, יעזבו נא שמה את הצפרדעים ואת הכנים ואת החשך ואת האפלה אות כל “מדוי מצרים הרעים”, שאנו יראים מהם מאד; אל נא יביאו לארצנו את כל הלהטים של חרטומי הארץ ההיא, ובגלוליה אל נא יטמאו את ארצנו, שהיא עודנה טהורה, וטהורה תהיה לעולם. על זה יגן העם העברי. אחת יצאנו – ולא נשוב עוד מצרימה לעולם! ומאת המאורעות יוצאת פקודה אל העם הישראלי: – לבנות הנהרסות! אל העבודה! חובת העבודה מוטלת על כל אחד מאתנו, על כל הצבור העברי לכל מפלגותיו השונות, ויש ויש מקומות ותפקידים בעבודת התחיה “לכל אשר בשם ישראל יכנה”, איש איש לפי מעמדו וכשרונותיו. מלפני הדר כבודו של עתידנו בארץ, מפני גדלה וחסנה של העבודה הגדולה ורבת האחריות, שהעתיד הזה דורש מאת בני עמנו, נסוגים אחור הפירודים וההבדלים של המפלגות, מוסָרים מאליהם הגבולים מעשי בני אדם ותחבולות יצרם הרע שבין המעמדות, וכאיש אחד על כלנו לתת את שכמנו בעול עבודת העם, עבודת הארץ, עבודת התחיה. במשך המלחמה נהרסו עמדותינו בארץ, אם כי לא נחרבו, התמוטטו אם כי לא נפלו. בהתאמצות נוראה, שאך עמנו היודע להתחכם ולשאת כל עמל ותלאה, לא כלינו מארצנו, נשארנו על מקומותינו. אבל הנה באים ומגיעים עתה הימים להתאמץ ולחדש את כל אשר הפסקנו, להמשיך את עבודת התחיה שנפסקה ובמרץ יותר אדיר מאשר לפנים, בהתאזרות כל כחות העם. כל כחות העם – איש לא יעדר. יתיצבו בעלי הקרקע וירבו את תבואותיהם. יפקחו את הנטיעות העזובות למחצה, יכלכלו את האחוזות וינהלום בכל צרכיהם. יצאו לפעלם ולעבודתם הסוחרים מאחינו שבארץ וישובו אל מסחרם ואל כִנְעָנם, ואל יתנו לזרים לדחוק את רגליהם ולהתחרות בהם. תִגָמֵר נא המלחמה, תנאי כלכלה חדשים יהיו בארץ, ועת יהיה לחשוב מחשבות גם בדבר חרושת המעשה בארצנו. ואנחנו אל נא נהיה אחרונים במקצוע זה. יתעוררו המורים וכל אנשי הרוח שבקרב צבורנו, החכמים והסופרים, ויפיחו אש בגחלים הלוחשות אשר בכל מוסדותינו התרבותיים, ואל יתנו דמי לכל הגולה באשר היא שם לבוא לעזרת תחיתנו, תחיתה היא. המון חיים חדשים הולך ובא עלינו כשטף, וכל אחד מאתנו ימהר לשוב “אל מחנהו ואל דגלו” ואל תפקידו מאשר ברכו ד'. ובפרקים הבאים נראה אחד אחד את אשר נסינו ואת אשר עלתה בידינו לעשות בכל השטחים שהתגוללו לפנינו לאחרי הכבוש. ההלכה והמעשה לא תמיד עלו בקנה אחד. לא הישוב בארץ ולא הגולה בחוצה לה נמצאו מוכנים אל העתיד הנשקף לנו. אבל – – לא חנם חָיינו את התקופה הזאת, ואולי זו היא הדרך לקראת העתיד. יעבור נא הקורא גם על הפרקים הבאים. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/272

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p77/m273.txt

זמן רצח

וידל בנבנשתי

7927660

זמן רצח זמן רצח / וידאל בנבנשת זְמָן רָצַח בְּלִי שֶׁלַח לְבָבִי / וְיֵשְׁתְּ דָּמִי כְדַם עֵינָב בְּכוֹסוֹ וְהֵנִיד אֶת כְּבוֹדִי יוֹם נְדוּדָךְ / וְלִשְׁכֹּן עִם קְאַת מִדְבָּר וְכוֹסוֹ וְשָׁם יוֹחִיל יְמֵי חֶבְרַת יְדִידִים / אֲשֶׁר הֵמָּה מְנַת חֶלְקוֹ וְכוֹסוֹ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/273

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p141/m274.txt

על אות הזמן

רחל בלובשטיין

241180

על אות הזמן ברור לי: אות הזמן באמנות השירה היא פשטות הביטוי. בטוי פשוט, לאמר: בטוי פרפוריה הראשונים של האמוציה הלירית, בטוי מידי, בטרם הספיקה לכסות על עריָתה במחלצות משי ועדיי זהב; בטוי הנקי מספרותיוּת, הנוגע ללב באמִתו האנושית, המשובב נפש ברעננותו; אשר יש בכוחו להחרת בזכרון, ללוותנו בחיי יום-יום ולרון מתוכנו לפתע. האין פשטות הבטוי הזו, או למצער החתירה אליה, מציינת את רוב היצירות השיריות בני-זמננו, את הרוסים (בלוק, אכמטובה, יסנין), את הצרפתים (ז’אם, פוללפור, שארל ויללדראק). עד כי בעיטה בחרוז וב“בית” הקדושים עד כדי יראה מריתמוס מוסיקלי שגור? כשדפדפתי בספר שיריו של בס (“אדם”, הוצאת “הדים”) חשבתי: "אל אלהים! איכה הצליח להתחמק מאות הזמן? תלישות מקרקע בזמן תגונה כתלישות מקרקע המקום. לא נוח לנו ברחבי הנצח, פינה נבקש לנו להתגדר בה. יש לו לבס סונטות מרודדות, מראות-נוף מצוירים ביד בטוחה; עשירת צבעים הפאליטרה שלו, רק “צבע הזמן” חסרה היא. ולטמקין (“נטפים”, הוצאת “כתובים”) שבילו הוא, דמותו עולה מבין דפי ספרו, דמות איש של צדי הדרך, של תוגת בין-השמשות, של רחמי אח. אף צליל אחד מזויף לא יצרום את האוזן, ואולם גם הוא, אם כי פחות מאשר בס, מתנכר לאות הזמן. ואז אתה נוטל את “לאבא-אמא” (שלונסקי, “לאבא-אמא”, הוצאת “כתובים”) ואתה קורא, וחוזר וקורא, ונכון “לסלוח” לו לשלונסקי את תעתועיו, בגלל כשרונו להיות כל כך בן לתקופתו. דומה עלי, כי אין פה מקום לקושיה: פשטות הביטוי ומבול דמויות והשאָלות – הא כיצד? כי כן יכולות ההשאָלות (ולא רק בלהטי הלשון של חרטומי-ארצנו הדברים אמורים) יכולות ההשאלות להיות תוצאה בלתי אמצעית של ראית-עולם שירית, לאמור: העין ערוכה כך ולא אחרת, והאמוציה מגיחה מרחם בלבושה זה. דוגמת ילדים “בני-מזל”, הנולדים בכתונת. פשטות הביטוי לא תמיד מזוּוגה עם יכולת הביטוי, הגם שהיא תמיד מכפרת על מיעוט היכולת (למשל, בשירי אלישבע). ואף היכולת יש אשר תיכשל באי פשטות. וזה לא יכופר. אמנם קשה דרכה של פשטות. מכאן אורבת לה פרוזאיוּת ומכאן – גנדרנות. הופכת היא את כל השגותינו הרגילות על פיהן. הכרת צדקתה באה לנו בלי אמצעי, מתוך קריאת-הפתעה בעקבות יעקב אבינו: “אכן, יש תפארת בטוי חדשה במקום הזה ואנכי לא ידעתי!”. תרפ"ז את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/274

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p141/m275.txt

[הוֹי, דֶּרֶךְ הַחַיִּים!]

רחל בלובשטיין

241180

[הוֹי, דֶּרֶךְ הַחַיִּים!] הוֹי, דֶּרֶךְ הַחַיִּים! בִּלְתִּי צָפוּי בַּכֹּל, מֵאֲחוֹרֵי קְרָנוֹת בִּלְתִּי צָפוּי אוֹרֵב וּמְהַסֵּס הַלֵּב, וּמְנַחֵשׁ הַלֵּב: לְיָמִין, לִשְׂמֹאל? אַךְ כְּדֵי פְּסִיעָה לִשְׂמֹאל וַאֲבֵלָה הִנֵּךְ, עַל אֹשֶׁר לֹא נוֹדַע, אֲשֶׁר הוּשַׂם לְאַל, וְהַיָּמִין תִּרְמֹז וּבַמָּרָה תִּמְהַל מֵיטַב דִּבְשֵׁךְ. אוֹ יֵשׁ כִּי תַעַמְדִי בֵּינוֹת יָמִין וּשְׂמֹאל עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים כִּמְחַכָּה לְאוֹת, וְהַבִּלְתִּי צָפוּי מֵאֲחוֹרֵי קְרָנוֹת יִלְעַג בְּקוֹל. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/275

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p20/m276.txt

[ארוממך כי נשגב]

אברהם אבן עזרא

270670

[ארוממך כי נשגב] לברכו אֲרוֹמִמְךָ, / כִּי נִשְׂגָּב כְּבוֹד שִׁמְךָ / וְאוֹדֶךָּ / כִּי נַפְשִׁי בְיָדֶךָ. בְּרָאתַנִי / מִשַּׁחַק וּמֵאֲדָמָה, בְּנִיתַנִי / בִגְוִיָּה וּבִנְשָׁמָה, נְשָׂאתַנִי / עַד הֵנָּה – וְאֵין בַּמָּה אֲקַדֶּמְךָ, / רַק בָּאתִי בְנָעָמְךָ / וְעֵדֶיךָ, / כִּי אֵין בִּלְעָדֶיךָ. רְאִינוּךָ / בְעֵינֵינוּ וְלִבֵּנוּ קְרָאנוּךָ – / וְאִם אַתָּה בְקִרְבֵּנוּ, מְצָאנוּךָ / בְרוּחֵנו וְגַבֵּנוּ, וְתַעְצֻמְךָ / בְאַדְמָתְךָ וּבִמְרוֹמְךָ / יְעִידְךָ, / כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ. מִי יְמַלֵּל / קְצָת מִכֹּל דְּבָרֶיךָ? וְאַתְּ מְחוֹלֵל / הַכֹּל בַּעֲבוּרֶךָ, וְהַמְהַלֵּל / יִתְהַלֵּל בְּזִכְרֶךָ, וְיִרְחָמְךָ / כָּל הַבָּא בְעוֹלָמְךָ, / חֲסִידֶיךָ / יְבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/276

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p170/m278.txt

באו שתו עמי במל קורה

משה אבן עזרא

719393

באו שתו עמי במל קורה בֹּאוּ שְׁתּוּ עִמִּי בְּצֵל קוֹרָה / ר' משה אבן-עזרא בֹּאוּ שְׁתּוּ עִמִּי בְּצֵל קוֹרָה  עַל-קוֹל מְטַר-שַׁחַק בְּיֶרַח בּוּל כִּי פָשְׁטָה תֵבֵל לְבוּשׁ דֶּשֶׁא  גַּם-נֶחְשְׂפוּ שִׂיחִים וְכָלָה בוּל. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/278

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m279.txt

רוֹפְאִים וּרְפָאִים

יהודה ליב גורדון

1376036

רוֹפְאִים וּרְפָאִים (שירי זהב ו') מַדּוּעַ זֶה נִגָּרַע מִכָּל גֶּבֶר – דִּבְּרוּ הָרוֹפְאִים לָאֵל וַיִּתְאוֹנֵנוּ – הֵמָּה פָּעֳלֵיהֶם לַחַיִּים יִתֵּנוּ, נַחְנוּ רַק נִיגַע לַמָּוֶת וָשֶׁבֶר. לָהֶם יֵשׁ שֵׁם עוֹלָם אַחֲרִית וָשֵׂבֶר וַאֲנַחְנוּ בַּחֹשֶׁךְ נִתְכַּס וּשְׁמֵנוּ, לוּ גַּם כַּנְּפִילִים נַפְלִיאָה מַעֲשֵׂינוּ, הַיְסֻפַּר מֵהֶם בַּאֲבַדּוֹן וָקֶבֶר? – צָדְקוּ דִּבְרֵיכֵם – הָאֱלֹהִים עָנָמוֹ – וַאֲנִי לֹא אֶעֱשׁוֹק כָּל שִׁלּוּם וָשֶׂכֶר וּלְכָל עֲמַל אִישׁ כַּגְמוּל אֲשַׁלֵּמָה: מִן הוּא וָהָלְאָה לַמֵּתִים כֻּלָּמוֹ יִקְרְאוּ: “הָרְפָאִים”, לִהְיוֹת לָכֶם זֵכֶר לָדַעַת כִּי פֹעַל “הָרוֹפְאִים” הֵמָּה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/279

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p33/m280.txt

ספר הבהמות

אלחנן ליב לוינסקי

7017172

ספר הבהמות בכליון עינים, כמו שאמרו המליצים לפנים, אנכי מחכה ליום צאת לאור האֶנציקלופדיא העברית, או “אוצר היהדות”. אפשר כי הענין, שאנכי מתענה בו, יבואר גם בהאֶנציקלופדיא הכללית, אבל כמדומני, כי בהאֶנציקלופדיא הכללית יבוטל החלק העברי ברוב. כמדומה לי, וירא אנכי, שהאֶנציקלופדיא הגדולה, הכללית, למרות רצון מולי"ה, מוכרחת תהיה להיות אֶנציקלופדיא של “נבלע ישראל בין הגוים”… ואנכי חפץ הייתי, כמו בחיים כן בספרות, לקבוע לנו מדור מיוחד, דוקא מדור מיוחד, וחפצי זה אין בו משום שנאה או גאוה לאומית. אדרבא, יש בזה ענוה לאומית. יודע אנכי, כי הננו המעט מכל העמים, גם בחיים וגם בספרות. והיה כי נתחבר עמהם, בחיים או בספרות, סוף-סוף נתבטל ברבם. ואשר לדוגמא, הענין שאנכי עומד עליו כעת – ערך “בהמה”: חפץ אנכי לחקור ולדעת את פעולות “הבהמות” והשפעתן על מהלך ההיסטוריא שלנו. “הערך” הזה בודאי לא יפקד גם בהאֶנציקלופדיא הכללית, כי השפעת הבהמות והחיות בדברי-ימי העולם בכלל גדולה ורבה ובולטת. די להזכיר את הזאבה שהניקה את “רמולס” ואת “רמוס”. קשה לנו גם לתאר את פני התבל עתה, לוּ לא הניקה הזאבה אז את ה“תכשיטים” היקרים האלה ולוּ גועו המה ברעב או נטרפו בשדה, ורומה לא היתה נבנתה על ידם. ולא היה העולם מה שהוא עתה, ולא היה אולי לא “כח האגרוף” של רומי, לא המשפטים הקשים, חקי-הברזל, של רומי, לא ההשכלה הרומאית ולא גם הסדרים הרומאיים. או גם, לוּ ניקה אותם לא זאבה, כי אם מינקת אחרת, יותר רחמניה, ולא היה אולי לרומי זו התכונה הזאבית “אכלה ומדקה ושארא ברגליה רפסה”, אשר בה הצטיינה כל ימי קיומה, והיתה אולי תכונה יותר רכה ואנושית גם להשכלתה וגם לחקיה. במלים אחדות: קשה לנו גם לתאר את השפעת “הזאבה”, על-ידי רמולס ורמוס, על מהלך התפתחות האנושית, מאז ועד היום הזה; בכל פנות אתה פונה, בבית ובשוק, בבתי-מדרש החכמה, בבתי-המשפט, בבתי-המסחר, בכל מקום אתה מוצא את ההשפעה הזאת. הזאבה השפיעה ואצלה מתכונתה על רמולס ורמוס, והמה השפיעו על “רומי” – ורומי, כידוע, השפיעה על כל באי תבל. והזאבה ההיא, הלא איננה היחידה בדברי-הימים, עוד ישנו בּיבּר גדול ועדר של היות ובהמות, אשר, במדה ידועה, השפיעו על מהלך התפתחות האנושית. ומדי דברנו על איזו תקופה בדברי-הימים, אי אפשר לעבור בשתיקה על הבהמות והחיות שהיו גורמות גדולות במהלך ההתפתחות האנושית. ביחוד גדלה השפעתן בימי קדם. הן מלכי קדם התקנאו במלך שלמה על כי אריות את כסאו כתרו – ויעמידו גם הם מסביב לכסאותם בשער כל בהמות שדי וכל חיתו יער… (ש. מנדלקרן). והבהמות והחיות האלה בודאי השפיעו מרוחם על החיים והמעשים בימיהם ופעלו על מהלך ההיסטוריא. וברור הדבר בעיני, כי בהאֶנציקלופדיא הכללית יהיה הערך הזה אחד “הערכים הנכבדים”. אבל כמו שאמרתי, אין עסק עם דברי-ימי עמים וחיותיהם ובהמותיהם שפעלו על מהלך התפתחותם; “מעַנְיֵן” אותי לדעת את ערך המהמות “שלנו”, שהשפיעו על התפתחות עמנו. ובודאי, גם ב“אוצר היהדות” גדול יהיה כבוד “הערך” הזה, כי מספר המהמות, שהשפיעו על התפתחות עמנו, גם כן ת"ל לא מעט. מא וחשוב: מאילו של יצחק עד חמורו של משיח, עדר גדול בלא עין-הרע, ועל אחד הלא השפיע בשעתו על המון רב. אינני חוקר דברי-הימים, אבל גם מבלי היות חוקר נקל להכיר את עקבות ההשפעה הזאת על מהלך ההיסטוריא שלנו, כי היא בולטת ונראית… הנה אילו של יצחק: הבהמה ההיסטורית הראשונה, בהמה כשרה ומיוחסת, שזכתה לדברים הרבה: זכתה, והעיקר כי קרנותיה תהיינה לשופר. וההשפעה רבה על רוח עמנו, יותר על ידי קרניה מאשר ע“י “בני-מעיה”. בודאי, גם כנורו של דוד השפיע הרבה על רוח עמנו, אבל יותר ממנו השפיע השופר. כנורו של דוד השפיע על נפשות רבות, בעלי-הרגשה ונוחים ל”השתפכות", והשופר על כל העם, ביום טוב וביום רע, בארץ אבות ובגלות; והיה לנו השופר להגות בו את ערכי לבבנו, את צב רוחנו ונפשנו. לפנים, בשנים הטובות, עת ישב ישראל כעם בארצו, בימי שלום, והיה לנו השופר מאסף לכל המחנות; ובעת מלחמה – תרועת מלחמה… “כי קול שופר שמענו, אמר הנביא, נפשי – תרועת מלחמה!” קול השופר אות של “שבירת-הלב”, בטול היצר, אות של איזו השתעבדות והכנעה, הזמנה לתשובה ולחרם… “אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו”? והעם, באמת, חרד תמיד לשמוע קול השופר – חרד אקוסטא, חרד שפינוזא ועוד ועוד הרבה כמותם. ובכלל “חרדו בציון חטאים…” אפשר לכתוב ספר על דבר פעולת השופר והשפעתו על עמנו, ובודאי, בהפסיכולוגיא, העממית שלנו, לא יפקד מקומו. בשנים האחרונות רפתה מעט השפעת השופר. אנחנו, פה, בגלות, משתמשים בו מעט רק לדברים שבקדושה בימים הנוראים. בכדי לאיים על השטן ולהפחיד את היצר-הרע… בארץ אבות אמנם, בארץ התחיה, עדיין משתמשים הרבה בקול השופר, אפילו בכל ימות השנה: בירושלים, כידוע, גוזרים על החרמות בכל יום “ב” ויום “ה” – על גלוי שער באשה, על בית-ספר חדש שנוסד, כל הציונות ר“ל וכדומה. ובהקולוניות החדשות משתמשים בקול שופר בתור מאסף את המחנות. כי יבוא פקיד של יק”א, של הברון, או אורח נכבד, שיש לו שייכות לשני אלה, או לחברת “התמיכה”, וצריך הוא לאסוף את העם, הרי שמש הקהל עולה על גג בית-הכנסת ותוקע בשופר, ומיד מתכנסין כל אנשי הקהלה ומטכסין עצה. וכפי שמספרים, ישנן גם קולוניות שיאמרו להשתמש בשופר, כמו שמשתמשים בו בירושלים, היינו לחרמות… והדבר אפשר. איך שיהיה, ופעולת השופר והשפעתו נמשכת והולכת עוד עתה. ומי יודע, אם לא ישוב ויהיה לנו עוד הפעם – לתרועת מלחמה. ** שני גדיי-העזים, שהכינה מהם רבקה מטעמים ליצחק, למען אשר יברך את יעקב, גם כן השפיעו הרבה על דברי-ימינו, המה גרו לברכת יעקב, ברכת דגן ותירוש, ומה שנכבד מזה לברכת עשו: “ועל חרבך תחיה…” שני גדיי עזים בודאי גם אז, בימי יצחק ורבקה, לא רב היה מחירם, ובכל זאת יש (וה' הטוב יסלח לי) שאדמה, כי הרבה יעקב במחיר ברכתו. ישנן ברכות וישנן ברכות. בלעם הרשע רשע היה, ובודאי כונתו היתה להזיק לעמנו, אבל מכיון שברך ידע את אומנתו וברך כדבעי: הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא – – – וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו: – – – יאכל גוים צריו, ועצמותיהם יגרם, וחציו ימחץ! כרע שכב כארי, וכלביא – מי יקימנו? – – – דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת. והיה אדום ירשה, והיה ירשה שעיר אויביו – וישראל עשה חיל! את הלשון הזאת, אנכי מבין. וכבר הרגישו חז"ל, כי ברכותיו של אותו רשע היו נכבדות מאד… אבל ברכותיו של יצחק? יצחק אבינו צדיק היה ובודאי כיותו היתה לטוב, אבל, שארי לי מארי, ברכותיו רפויות הן מאד. רב דגן… וסוחר תבואות הייתי בנעורי ויודע אנכי, כי כל מי שיש לו רב דגן מפסיד ביותר. ומה יסכן לנו רב דגן, אם כרבות הדגן כן תגדל “הירידה” וכן ירבו ההיזקות, ומרגלא בפומא דסוחרים, אל תתן ה' שנת שובע, רק תן ה' שנת משא-ומתן… ו“רב תירוש” עוד גרוע מזה. כל עוד שהיינו רק סוחרי תבואות והפסדנו על רב דגן לא הרעשנו עולמות, ומאז יסדנו קולוניות בארץ-ישראל וזכינו ל“רב תירוש” – לא נדע מנוחה. כי על מה רגזה הארץ? – על רב תירוש. כל עיקרה של שאלת-הישוב, כידוע לכם, היא רק מפני רב התירוש. לולא היתה אדמת ארץ-ישראל פוריה ככה, ולא נתנה הארץ יבולה במדה מרובה כזו ולא זכינו לרב תירוש – ולא היתה אולי כל שאלת-הישוב. הברון מתחלה ויק"א אחריו, וחברת התמיכה בודאי היו נותנים וחוזרים ונותנים תמיכה להכורמים, בעין יפה, כמו שנותנים בארגנטינא. וכמו שיתנו בברזילא, ולא יתאוננו ולא יחוסו על כספם… אבך מכיון שהאדמה פוריה, והארץ תתן את יבולה במדה מרובה, הרי זכינו לרב תירוש ונבראה שאלת היין, שאלת השוקים; וכל מה שימצאו שוקים חדשים ומוכרים ביותר – יתרבו הנטיעות ויתרבה “התירוש” וכל עמלנו לא עשה פרי, וכמו אז כן עתה עולם היהודי כמנהגו, תבל ותקותיה, ומארבע רוחות נשמע קול נהי: רבה הטובה והמעטים שותיה! הכל מתאוננים ועל הכלה, כי היא “יפה ביותר”. אדמת ארץ-ישראל פוריה ביותר. רבה הטובה, רב היין, רב התירוש… יק“א מתאוננת, כי היא ממש “בדַלות”, כל אסונה רק מהקולוניות בארץ-ישראל; רחמנות בנאמנות, עליה. “הברון” מתאונן, גם הוא, רחמנא לצלן, מתדלדל, כנסת-ישראל מתאוננת, הקולוניסתים בוכים, רבי-הלבב בנו מתמוגגים בדמעות, ה”עתונים" מרעישים עולמות… טרגדיא נוראה, טרגדיא נוראה, טרגדיא של “רב תירוש”… לא, הגידו מה שתגידו, וברכותיו של יצחק רפויות מאד. ואנכי, בתור בן-יעקב, הנני קורא תגר מראש ואומר, כי המקח היה מקח טעות, ונכון אנכי היום לעשות חילופין עם עשו: יהיה לו רב דגן, יסכר בתבואות, יצפה לטלגרמות מברלין, מלונדון, מהמבורג, מרוטרדטם, מאמריקא ומארבע כנפות הארץ; לא יהיה במנוחה, יפול בידי הסרסורים והסוכנים והבנקים, יעבט שטרי הובלה, ויהיה לו עסק עם פקידי המסלה; בקיצור, סוחר תבואות… ויהיו לו גם רב תירוש כמוני היום, וייסד חברות כרמל, ויצפה לפדיון היהודים, ויחוו לו דעה כל איש מן השוק, ויתערבו בעסקיו כל החפץ להתערב, ויערכו את פדיונותיו ופרנסותיו… ואנחנו נסתפק בברכתו הקטנה: “ועל חרבך תחיה”… כי גם הברכה הזאת מעין ברכתו של בלעם להבדיל, יש בה מעין “כרע שכב כארי וכלביא, מי יקימנו?” – כי אם: כלו שלי – אמר הזהב כלו שלי – אמרה החרב. את הכל אקנה – אמר הזהב; את הכל אקנה – אמרה החרב. והנה הוא לוקח ולוקח. אנחנו קונים הכל – ואין לנו מאומה, והוא לוקח הכל – ויש לו רב. ועדיין הוא שונא לנו, ונוטר משטמה לנו… וכל אלה גרמו לנו שני גדיי-העזים שהכינה רבקה מטעמים ליצחק ושלחה על ידי יעקב. בודאי, אפילו בלאו הכי מסתמא היה עשו נוטר משטמה ליעקב. ואם לא הברכות, היה מוצא ענין אחר לשפוך את כל חמתו על יעקב, כי כך הוא דרכו של עשו. אבל אפשר, שאם לא מהר יעקב להביא ליצחק את גדיי-העזים, וברך את עשו ראשונה ואת יעקב אחרונה – והיה יעקב חי על חרבו… ולא השגחנו או בשנאת עשו… עכשו אמנם, מכיון שנוא חי על חרבו, הרי שנאתו גורמת לנו הרבה עגמת-נפש… וכל אלה בעד שני גדיי-עזים! ובכלל, הרבה מקרים בחיי יעקב גרמו ה“בהמות”. מתחלה “גדיי-העזים” שגרמו לו לברוח לפדן-ארם, ואחרי-כן “התישים העקודים והטלואים, והעזים והנקודות והטלואות”, אשר על אדותם פרץ סכסוך בינו ובין לבן. לולא העקודים והברודים האלה לא נפרד כל-כך מהרה מאת לבן. וחבל: יעקב זה, שאיש תם היה ביותר, צריך היה ללמוד עוד איזו שנים בבית-הספר של לבן, כי בתמימות יתירה קשה מאד לחיות ולהתקיים בעולם. בכדי לחיות ולהתקיים בעולם, ולהיות מקובל ומרוצה בחברה ולחברה – נחוץ במדה ידועה תכסיסו של “לבן”. וכמו יעקב, כן גם אנחנו בני-יעקב תמימים אנחנו ביותר. ואין אנו מבינים כלל “בהויות העולם הגדול”, וכל “גוי” קטן יכול להונות אותנו. כל מה שיאמרו הגוים לנו ואדותינו נאמין בהם. ואפילו הפקחים שבנו יאמינו בהבטחותיהם, אף-על-פי שעל-פי הנסיון יודעים אנחנו כי יחליפו את משכרתנו ואת דבריהם עשרת מונים… לשוא ידברו בני-אדם, ולפעמים גם אנחנו בעצמנו, כי חכמים אנחנו, כי ערומים אנחנו, ובאמת הננו התמימים והפשוטים בין כל בני-אדם. אין לך עם שירשה למשוך אותו ב“חוטמו” כמו עמנוכ; אין לך עם מאמין בדברת בני-אדם כמונו. בקצור, קין לך עם תמים כמו עמנו. די להם לאומות-העולם להראות לנו פנים שוחקות, וכבר הגענו לכלות הנפש; די להם להגיד לנו איזו דברים של חבה, ונכונים אנחנו לפול על צוארם; די היה לעם אחד להבטיח לנו איזו הבטחה רחוקה – ונכונים אנחנו להחליפה בירושת אבות… חבל על כי נפרד יעקב כל-כך במהרה מאת לבן, נראה כי צריך היה ללמוד וללמוד עוד הרבה בבית-מדרשו של שם ועבר ונשאר, כמובן, בטלן. הוא ידע לפלפל, להתוכח, להתפלסף, אבל לחיי החיים לא יסכנו כל ההלכות והפלפולים והפילסופיא… בחיים נחוצה תורת הנסיון של “לבן”. ארבע-עשרה ואיך לתת מנחה לעשו… כי היו חסרים לו איזו מהתרי"ג מצות, אבל תחת זה היה עשיר בנסיון ושב לארץ אבותיו מזוין בכל הנחוץ להתישב בכדי להשתקע שמה, ולא בנקל היו מעבירים אותו ממנה אפילו בניו, ולא היה נפתה להם ללכת מצרימה. – וכל אלה גרמו לו “העקודים והנקודים והברודים”. וכאשר נפרד מלבן, הנה כמו כל איש תם נמלט מן הפח ומפל אל הפחת – נמלט מלבן ופגע בעשו. ואת “העקודים והנקודים והברודים” האלה, אשר בשבילם רב את לבן, מסר במתנה לעשו ועוד צריך היה לכרוע ולהשתחות לפניו. ויפצר בו ויקח. המעט שנתן לו את יגיעו ואת עמלו עוד צריך היה לפייסו בדברים של חבה: “אם מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי מידי”. לוּ שמש עוד בבית-מדרשו של לבן – והבין אולי לסבב את הענינים שעשו יוביל לו מנחה. אבל עכשו? – וככה הוא תמיד, יעקב עובד ארבע-עשרה שנה, עובד בכל נפשו, עובד בקיץ ובחורף, ביום ובלילה, עובד בכל כחותיו, ואם עלתה בידו לקבץ איזו “עקודים ונקודים וברודים” – הוא מוסרם אחרי-כן לעשו. ויעקב הוא הרשע, יעקב הוא האוכל ואינו עושה, יעקב הוא הפרא; ועשו הוא הצדיק, בעל-הטובה, בעל-היושר… יעקב עובד בחרף-נפש ארבע-עשרה שנה ואין לו מאום, ועשו… ישלו כל, והוא האדון. ויעקב עוד שמח בלבו כי “העקודים, הנקודים והברודים” לא הועילו ליעקב מאומה, ביום אחד העבירם “מנחה” לעשו, רק שגרמו לו שנפרד לפני הזמן מלבן ולא למד ממנו את תואת החיים כדבעי. ופרי המגרעת ההיא מרגישים בני-בניו עוד עתה. וגדי-העזים שהבטיח יהודה לתמר, גם כן, במושג ידוע, השפיע הרבה על מהלך ההיסטוריא… אבל הענין הזה שייך גם לההיסטוריא הכללית, ואדותיו, כמובן, ידובר בהאנציקלופדיא הגדולה. נשוב לעניננו. את תוצאות תמימותו היתרה של יעקב נראה מיד, כאשר על ידי בהמות שראה פרעה בחלומו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו יותר למצרים, הנה במצרים, הנה במצרים עצמה עוד הפעם מעשה בבהמות. כמדומה לך, אנשים זרים נכנסו לארץ ויש להם פרוטקציא חשובה כזו של יוסף, וידעים המה כי “תועבת מצרים כל רועה צאן” – הלא צריכים היו, לכל הפחות, שלא לפרסם את מלאכתם… אבל תמימותו של יעקב היא שגרמה לו להודות על האמת. לו למר יעקב עוד איזו שנים בבית-מדרשו של לבן – והבין, כמובן, לסבב את הענינים. אשר כבאו למצרים והיו בניו ובני-בניו כלם שרים ופקידים ואנשי-חיל, וסוכנים וגזברים, ואמרכלים וממונים באוצרות הבר, והיו עושים עסקים גדולים, ועושים עושר ועושים חיל וגברו ועתקו בארץ, והיו להם אוהבים ומכירים ובעלי-ברית בכל הספירות, ביחוד בספירות העליונות, בין “שרי-החצר”, וכל מלך חדש לא היה גורע מזכיותיהם מאומה. אבל “יעקב איש תם”, “יעקב היהודי הפשוט”, קלקל בידיו ממש פרוטקציא יקרה כזו, ומכל העסקים הטובים אשר סִפק היה בידיו לעשות בחר לו דוקא ב“תועבת מצרים”, והתרחק לאיזו גשן, בכדי להיות רועה צאן, וכל שום קשר וחבור ושייכות אל הספירות העליונות לא היה לו. ממילא מובן, כי כל זמן שחי יוסף וחי כל הדור שעוד ידע את יוסף וכל הגדולות שעשה במצרים, כל התועלת שהביא לארץ, עוד סבלו את בני-יעקב, אף-על-פי שכנראה, כי גם עוד בחיי יוסף כבר נכרים היו סמני השנאה לישראל. ומכיון שמת יוסף ונשכחו פעולותיו, וקם מלך חדש, אשר לא ידע או לא חפץ לדעת אותו – מיד נגלתה השנאה לישראל באופן בולט, ומיד התחילו לדבר בריש-גלי: הבה נתחכמה… לוּ היו יעקב ובניו אנשי-מעשה ולא רועי-צאן, כי אז ידעו להסב את הדבר שארץ מצרים תהי להם, כמו שראינו כזאת בכמה וכמה אמיגרנטים אחרים – אבל המה היו רועי-צאן, אנשים פשוטים ותמימים, ובאו לידי כך, שגרשו ממצרים. ומעודי, האמת נתנה להגיד, לא הצטערתי ככה על אבדן מצרים, כמו עכשו. כל עוד היינו “ציונים… ציון”, ציונים במלא מובן במלה – עוד התנחמתי, באמרי כדאי היתה לצאת ממצרים בכדי לשוב לארץ-ישראל, כי איך שתהיה ארץ אחרת טובה, הנה ארץ אבות הטובה שבארצות. אבל עכשו, מכיון שנכונים אנחנו ללכת אפילו לאוגנדא, עכשו מצטער על כי לא השתדלו אבותינו להתנחל בארץ מצרים. הלא תודו, כי בכל אופן טובה מצרים מאוגנדא… אבל, רועי-צאן היו אבותינו, אנשים פשוטים, כל פוליטיקא לא הבינו וחפצו דוקא בארץ-ישראל… ואך יצאו מכאן ממצרים, טרם יצאו ממצרים, טרם באו אל המנוחה ואל הנחלה, טרם התנחלו בארץ – ועוד הפעם “בהמה”. וירא העם כי בשש משה לבוא, כי לא ביום אחד יביא אותם אל הארץ אשר הבטיח, ויקהל העם אל אהרן ויאמרו אליו, כי זה משה האיש, אשר גבר לנו גדולות על דבר “מדינת היהודים”, לא ידענו מה היה לו, הוא עוסק בדברים של מה-בכך. במקום “מדינת היהודים” הוא נותן לנו את התורה, במקום כבוש הארץ הוא שם לפנינו משפטים ודינים בין איש לרעהו. ראשית כל, יאמר צריכים ציונים להיות נזהרים בדיני ממונות וצדיקים בהלכות שבין אדם לחברו… מניח הוא את שאלת הפוליטיקא הגדולה ועוסק “בתורת כהנים”, וכאשר לסוף עשה איזה מעשה שיש בו ממש וצוה על “התרומה” וצוה על “השקל” – לא לצרכי הכבוש של ארץ-ישראל הוא מאסף את “התרומה” ואת השקלים, אלא, ה' יודע למה, למשכן, לאהל-מועד… כאילו אין לו לעם ההולך לכבוש לו ארץ צרכים אחרים זולת אהל-מועד ומשכן. לא, זה משה האיש אשר כל העת דבר לנו רק על דבר גאולה, “והצלתי, ולקחתי, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לכם”… – זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. נראה, כי גם הוא חשוד באיזו “ציונית רוחניות” או כי שרי הלפים ושרי המאות, אשר אנחנו בעצמנו העמדנו עלינו, ב“האספה” האחרונה הטו דם אותו מדרכו, וגם הוא בעצמו נלכד בשחיתותם… לנו אין כל צורך במשכן, במשפטים, בתורת-כהנים, במרכז-רוחני, באוהל-מועד – עשה לנו אלהים אחרים… וישמע אהרן בקולם. אהרן זה שהיה נביא של משה, נביא הציונית, הודה לדבריהם, כי לעת-עתה אין לנו כל נחיצות בתורת-כהנים, ובכלל באיזו רוחנית, והיה אם רק “יתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזני נשיהם ובניהם ובנותיהם” ונתנו לאוצר הלאומי, ודי תהיה להם זאת לכבוש את הארץ. ולא ידע אהרן, שמזהב לבד, בלא משכן, בלא אוהל-מועד, בלא תורת-כהנים – יוצא רק עגל של “זהב” והעם בעצמו סוף-סוף יצחק בו… וה“רוֹל” של עגל הזהב וחטאו נורא הוא. אין אנכי אומר, כי חטא העגל רק חטאנו הוא, חטאת עם בית-ישראל. לא, לעגל הזהב ישתחוו כל בני-חלוף ואולי עוד יותר ממנו, ובני-ישראל כי למדו להשתחות לעגל הזהב – מאומות-העולם למדו… אבל הוא אינו מזיק לכל עם כמו לעמנו, וגם לעמנו לא הזיק ככה, כמו אז בעת המעבר ממצרים לארץ-ישראל. גם בימי ירבעם בן נבט היה עגל, ולא אחד רק שנים, אבל אז כבר היתה ירושלים, כבר היה המקדש, כבר היו נביאים, כבר היו די כחות רוחנים ולא יכול להזיק כל-כך. מה שאין כן בעת יציאת מצרים: טרם היה להם כל “מרכז רוחני” ואז נוראה היתה פעולת עגל הזהב. ולא לחנם התקצף כל כך משה על אהרן, כי “הביא על העם חטאה גדולה”. והחטא הזה נמשך והולך עוד עתה. כמה וכמה “עבודות זרות” עבדו אבותינו, ואפילו אנחנו בעצמנו, וכבר נרפאנו מהן, אבל לעגל הזהב, השתחוה עוד עתה. אפילו טובי העם, אפילו אלה העומדים בראש ההנהגה הציונית ידמו, כי די לעמנו לפרק את “נזמי הזהב” ולהביא אותם לאוצר הקהל ומיד נושע, והאמת נתנה להגיד, כי גם אלה המנבאים לתורה ולמשכן ולאוהל-מועד אף הם לא נקו מן החטא הזה, ובסתר לבבם גם הם יקוו לעגל הזהב. כי גדול כחו של העגל הזה פועולתו נכרת עלינו הרבה יותר מפעולות יתר הבהמות ההיסטוריות… ומעגל הזהב ל“שעיר המשתלח” רק צעד אחד. במקום שישנו הקוּלט של עגל הזהב מוכרח להיות גם שעיר המשתלח. עגל הזהב, כמובן, כלו קדש, כלו צדיק, כלו יושר, והקהל המרקד סביבו אומר תמיד קרוש וברוך לכל גניחותיו ולכל בעיטותיו. ואם יש אשר לפעמים “יתריז” מעט ל“הבאיש” את כל הקהל שלו… הרי משתדלים “לכסות את החרפה”, ונשא עליו איזה שעיר המשתלח, אומלל את כל עונותיו… ומה שמגונה מזה כי לפעמים ישן הוא, קדום הוא, ומוצאו גם כן מתקופת עגל הזהב, היינו מראש מקדמי תבל, מיום ברא אדם עלי ארץ. ופעולתו גדולה וחזקה אצל כל עם ועם, ומה עוד אצלנו, אשר במושג ידוע הננו “בכל עמנו” השעיר המשתלח הכללי, בעד חטאים ועונות של עגלי-הזהב אשר לכל העמים… ומן הגוים למדנו גם אנחנו בחיינו פנימה לבקש שעיר המשתלח, להעמיס עליו את עונותיה. סימן של תקיפות הוא, כי גם הציונות התחילה לבקש שעיר המשתלח… קשה להגיד מי יהיה השעיר המשתלח הזה – אבל בטח תמצא אותו; כי בענינים כאלה בודאי יגעת ומצאת… ומעין זה גם “עגלה ערופה”. כי ימצא חלל ולא נודע מי הכהו, ולקחו זקני העיר עגלת בקר והורידוה אל נחל איתן וערפו שם את העגלה בנחל, וכל זקני העיר ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה וענו ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו… כמדומה לך, מה אשמה העגלה האומללה בזה שנמצא חלל ולא נודע מי הכהו? – אבל כך הוא דרכם של בני-אדם, המעט להם כי יעמיסו את עונותיהם על השעיר המשתלח, אלא כי גם יאהבו לרחוץ את ידיהם על עגלה ערופה ולאמר ידינו לא שפכו את הדם ועינינו לא ראו. – אנחנו… אנחנו… אנחנו אינטיליגנטים ממדרגות ידועות, האם בעצמנו נלכלך את ידינו בדם? – חלילה, רק העם, ההמון עשה מה שעשה. והעם? העם גס ומזוהם, האם ממנו תדרוש? – העיקר, כי אנחנו כי אנחנו לא שפכנו את הדם. והענין של “עגלה ערופה” גם הוא פעל הרבה עלינו מחוץ ומפנים. לא פעם ולא פעמים, אלפי פעמים רחצו העמים את ידיהם עלינו ואמרו: “ידינו לא שפכו את הדם הזה”, בעת אשר באמת הם ששפכו את כל הדם… וגם, לדאבון לבבנו, כשאנחנו לבין עצמנו, פעמים הרבה לשוא רחצנו את ידינו ואמרנו, כי ידינו לא שפכו את הדם, כי אנחנו לא עמדנו על דם רעינו… כאשר חטפו ילדים מזרועות אמותיהם ומסרום לעבודת-הצבא, רחצו כל קהל-ישראל, אלה שיכלו למחות ולא מחו, את ידיהם ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה. אחרי-כן, כאשר עשו ראשי-הקהל את העניים כטוב בעיניהם ומסרו אותם לעבודת-הצבא תחת בני העשירים – גם כן נמצאו כאלה שאמרו: ירינו לא שפכו את הדם… ועתה, כאשר אלפי אחינו נודדים בלא מטרה למרחקי-ארץ באין עוזר ותומך ובלי סדרים, גם כן נרחץ את ידינו ונאמר: אנחנו לא שפכנו את הדם הזה. וכאשר… אבל כפר נא לעמך ישראל. כמו שתראו, גדול מאד “ספר הבהמות” שלנו, וכל אלה בהמות כשרות. וישנן גם עוד בהמות טמאות וגם הן פעלו לא מעט על מהלך דברי-ימינו. הנה אתונו של בלעם בלבד כמה היא שוה, ומי יערך את השפעתה על ההיסטוריא. והפעולה ההיא אינה נפסקת, כי מאז שתחילה האתון לדבר שוב לא פסקה עוד, ויש אשר בלעם בעצמו יחשה ואתונו מדברת, ופעמים הרבה נכיר את בלעם על ידי אתונו… כי כל “בלעם” יש לו אתונו… ובלעם פקח הוא ויודע תמיד להסתיר את סודו, ואינך יודע אם לקב כותנו או לברך… ואתונו – כל פיה נכיר את בלעם. ובכלל מוצא אנכי כי ה“רוֹל” של האתונות והחמורים גדול ביותר בדברי ימינו. באשר תפנה, בכל ענין נכבד, מיד תפגש בחמורים. “שמשון” הביא תשורה לישראל “בלחי החמור”, שאול הלך לבקש את האתונות ומצא את המלוכה, כאילו אי-אפשר היתה להביא תשועה לישראל בלא לחי החמור-חמורתים ואי-אפשר היה למלך בישראל מבלי לבקש את האתונות… ומה שקשה לי ביותר, כי גם “משיח” יש לו שייכות לחמור: “הנה הוא בא עני ורוכב על חמור”. בימי ילדותי נטובים כלכל לא יכלתי את השייכות הזאת. בדמיוני ראיתי את משיח והנה הוא רוכב על עב קל… לכל הפחות על “ארי”, הסר כילד למשמעתו. גדלתי ובאתי באנשים, הסתכלתי, והכנתי כי גם למשיח הנקל לרכוב על חמור מאשר על ארי… האמת אגיד, כי גם עתה צר לי הדבר הזה, קשה לי לתאר בדמיוני את משיח רוכב על חמור… ומה טוב ומה נעים היה לו התפטר מחברתם. אבל… הנה הוא בא על חמור, דוקא… ובכל זאת אוכל להשלים גם את השפעת הבהמה הזאת, סוף-סוף, הלא היא “בהמה היסטורית” ומנומסת, ועמנו כבר הורגל בה. אבל ישנה עוד בהמה אחת מזוהמה ומגועלה אשר גם היא, לדאבוננו, השפיעה הרבה על מהלך דברי-ימינו. הלא היא, הבהמה המפורסמת המפרסת פרסה וגרה אינה מעלה… פשוט “החזיר”. ושערו בנפשכם, כי יש לנו גם “חזירי ההיסטוריא”. את החזיר היה לנו עסק שתי פעמים, ותוצאות הדבר היו שונות. בימי הורקנוס ואריסטובלוס, כאשר לחמו “האחים” על דבר הכהונה הנה הם בעצמם, האחים המיוחסים, שתפו את החזיר במחלוקתם. כמדומה לך, שני אחים, שני עברים, נצים על דבר הכהונה הגדולה, על דבר כבוד או גבאות בבית-המקדש, ומה ענין החזיר לכאן? אלא כך היא דרך היהודים המריבים על דבר גבאות בבית-המקדש, אשר בעצמם ישתפו את החזיר בינתים. ציון במצור סוגרת ומסוגרת, אריסטובלוס עם הורקנוס יתנגח, הוסר התמיד, בטלה המשמרת, אין צאן ובקר לעלות במזבח. רק בכבדות רבה והון יקר ימצאו מאת צריהם צאן ובקר לקרבנות. הם, הנצורים, הורידו להם בשרשרת סל מלא דנרים, והמה, הצרים מחוץ, יעלו להם בסל הזה, צאן ובקר לקרבנות. כה היה כל עת המלחמה. היה שם זקן אחד, חכם בחכמת יונית, אשר הבין את סוד קיומנו, כי בלא קרבנות תמידים לא נוכל להתקיים, וייעץ להם, להצריםף שלא יתנו קרבנות, בעד כל הון, להנצורים, ובאפן כזה מוכרחים יהיו למסור את העיר בידם. ועוד יתרה עשו ויתנכלו לעשות תועה לנצורים בקרת – ולעת ערב כבא החרסה, העלו במקום בהמה כשרה בהמה מפרסת פרסה ובלתי מעלת גרה… ויהי אך הציג הציגה פרסה הבהמה על גג החומה – רגזה הארץ ממקומה ארבע מאות פרסה. ותהי צעקה בירושלים וחלחלה בכל מתנים. הכל הרגישו, כי החזיר החל להתערב במחלוקת היהודים, ומכיון שהחל להתערב, מי יודע במה תסיים המחלוקת ההיא… וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע על מה הארץ רועדת, נעכרת, לא כי נשתנה עליהם סדרי הטבע, אך יען עלה חזיר על גפי קרת… (יל"ג) והחזיר ההיסטורי הזה פעל באופן מבהיל על התפתחות רוח עמנו. כי באותו היום גזרו לאמר: ארור מי שמגדל חזירים בביתו, וארור מי שלומד יונית… כי גזרו על גדול חזירים, בודאי מה טוב, כל מה שיתמעטו החזירים בישראל, רק טוב יהיה לנו… אבל כי גזרו על חכמת יונית – דא עקא. כך היא דרכו של עמנו מאז ומקדם, שבכדי להנצל מחזירים, בכדי להפטר מהם, הוא גוזר מיד על חכמת יונית… כאילו יש בידי החזיר לזהם את החכמה. קשה לנו גם לתאר את השפעת “החזיר” על התפתחות עמנו, קשה לנו גם לתאר ולשער מה היתה את עם חכם ונבון, את המחות החריפים, שעקרו הרים וטחנו זה בזה בסברא, לוּ לא גזרו אצלנו על חכמת יונית. ולא רק אנחנו הפסדנו הרבה אלא גם כל העולם כלו הפסיד הרבה. מי יודע איך היה כעת מצב החכמה וההתקדמות האנושית בכלל אם למדוה המחות החריפים באמת, “מחות הגמרא”. איך שיהיה ועמנו שלם מחור גבוה מאד בעד החזיר הזה… ומה שרע מזה, כי השפעתו נמשכת והולכת עוד עתה, ועוד היום בצר לישראל הנה כתרופה לכל מכותיו, כרפואה בדוקה לכל תחלואיו, יגזר על חכמת יונית… ובעת האחרונה הנה אומות-העולם גם כן החזיקו בסגולה בדוקה ומנוסה זו, לא במה ששיך לעצמם, אלא במה ששייך לישראל, ועל כל צרה שלא תבא בישראל מיד גוזרים הם, אומות-העולם, גזרות שלא ילמדו בני-ישראל חכמת יונית… ואם החזיר שבימי “הורקנוס ואריסטובלוס” הביא לנו גזרה על חכמת יון, הנה החזיר שבימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול בא אלינו יחד את חכמת יון… כי אנטיוכס מלך יון הרשע, לבד מה שהיה מלך עריץ וקשה וכובש ממלכות, היה עוד, כנראה, ליברלי מסוג הידוע… והמעט לו כי כבש ארצות וישימן למס, אלא כי חפץ גם לנטוע בהן קולטורא חדשה, להרבות השכלה יונית. עכשו נשתנו העתים. בנוהג שבעולם עכשו, אם כם גהור, או פשוט עם שההצלחה עמדה לו לנצח עם אחר שנופל בהשכלתו מהעם המנוצח, הרי אין משתדלין להשכילו, אלא, אדרבא, משתדלים להחזיקו בבערותו… מפני כי נוח להעם המנצח שהמנוצחים יתמו וימסו בחשכותם… אבל אז, בשנות הששים למספר מלכות יון… נשב רוח אחרת לגמרי, אז עוד טרם הסירו המסוה והשתעשעו בליברליות, ו“הליברליות” דרשה כי בני-ישראל, העם המנוצח, ילך בדרכי היונים וילמוד חכמות יונית וישכיל כמהם, הפעם אחת, בעת קצרה, “ליונס” בעלת-כרחם… וכמו כל השכלה מבוהלת, השכלה בעל-כרחה, לא עשתה פרי. “יונותם” של ישראל, כנראה, הגיעה רק עד “החזיר”: עד מאכלות אסורות, עד הפקרות ידועה… אפס, כי אנטיוכס לא הסתפק בזה, ותהי המעט לו, כי החזיר היה לאורח תמידי על שולחן היהודים, ובשר החזיר נתיקר, ועגלות שלמות טעונות חזירים הובאו מיון לארץ-ישראל, וסוחרי החזירים ביון נתעשרו על חשבון היהודים, – המעט לו זאת, כי עוד חפץ גם להקדיש את החזיר, להעריצו, לעשותו לאיזה “סימבול” של קדושה, של רוחניות, להעלותו לדוכן… להקריבו על גב המזבח… ואת כל זאת לא יכלו עוד בני עמנו כלכל. כי לקח גם את הכסף ואת הזהב וכל כלי-חמדה וכל אוצר טמון אשר מצא, ויקחם ויעבירם אל ארצו. כי הכה מכה רבה בעם, ובדרך כל המכים מכה אבה, עוד דבר אל העם בגאוה ובוז… והעם החשה, העם החשח ראשו והחשה. ויהי, כמסופר עוד בספר הזה, אבל גדול לישראל בכל מושבותם, שרים וזקנים נאנחו, גם בחורים ובתולות, זה העם השמח תמיד, הצוהל תמיד, גם הם אומללו, ופני נשים יפות חמרמרו. חתן וכלה ספדו וילילו. ובכל בית-יעקב תאניה ואניה… תאניה ואניה, ולא יותר, הכל כאשר לכל, כדבעי להיות אצל היהודים. אין כל “ישן” בדברי-ימי-ישראל… אחרי-כן, כאשר, מקץ שנתים ימים, שלח את שר-המסים על ערי יהודה ויפול עליהם באגרוף-רשע ויהרג עם רב מישראל, ויהרס את הבתים… ויענה את הנשים… וישכן אנשי בליעל בעיר, וישפכו דם נקי סביב למקדש ה'… והם נשא בדומיה והחשה. וינס כמסופר בספר הזה, כל אזרח בישראל מירושלים… ובירושלים דומיה ושקט… וכאשר צוה אחרי-כן לחלל את השבת, ולבלתי המול כל זכר, ולשקץ את נפשותם בכל דבר פגול… גם כן החשה העם. ויהי רבים נסוגים ממצות ה‘, ויצהדו לגוים, ורבים מבני-ישראל דבקו בתורת ה’ ויבחרו את המות משקץ את נפשותם ומחלל את ברית ה', וימותו – אבל כל סאון, כל התקוממות, לא היה בעיר. אפס, כי הרחיק אנטיוכס, או כמו שחפץ אנכי להאמין, כמו שהשכל מחייב, הרחיקו פקידיו עושי רצונו, ללכת. הנה באו פקידיו לעיר מודעית להעביר את העם מתורת ה' לעבודת-האלילים. ומודעית – עיר קטנה, וכל העם מקטניו ועד גדוליו נאסף אל ככר בית-הכנסת, לשמוע אל דברי הפקיד, ולראות את “העבודה” החדשה על הבמה. וכמו תמיד, הלא המצא ימצאו בקרבנו מוכרי-נפשם, הנכונים למכור את נפשם לכל פקיד, ויגש איש מבני-ישראל לעיני כל הנצבים אל הבמה, אשר במודעית, לזבח זבח… חזיר! ולמראה “החזיר על הבמה”, למראה החזיר הנקדש, קצר כח הסבל. העם הסבלן יוצא מסבלנותו. וירא מתתיהו ויחם ללבו ותבער קנאתו. כל מה שדברו להם, כל מה שעשו להם, סבלו ונשאו בדומיה. הרגו את בניהם, טמאו את בנותיהם, שללו את רכושם, בזזו, חמסו, לענו, התלוצצו בהם, רמסו אותם ברגל – את כל אלה נשאו בדומיה, אבל את ה“חזיר” על הבמה", למראה החזיר הנקדש, קצר כח הסבל. העם הסבלן יוצא מסבלנותו. וירא מתתיהו ויחם לבבו ותבער קנאתו. כל מה שדברו להם, כל מה שעשו להם, סבלו ונשאו בדומיה. הרגו את בניהם, טמאו את בנותיהם, שללו את רכושם, בזזו, חמסו, לעגו, התלוצצו בהם, רמסו אותם ברגל – את כל אלה נשאו בדומיה, אבל את “החזיר” לא יכלו כלכל, פקעה סבלנותם. והנני חושב תמיד – מה היתה לוּ לא “התערב החזיר” בדבר הזה? כי אז אפשר ולא יצא מתתיהו בן יוחנן כהן גדול למלחמה, ולא היה לנו גבורים לאומים, ולא היה לנו החג הלאומי הזה, חג של חגים, חג החנוכה… נראה הדבר, שכל זמן שלא התערב החזיר בדבר ולא עלה על הבמה, לא הזדעזע ישראל ולא היו גבורים בישראל. וסמן הוא, חביבי, לדורות… את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/280

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p159/m282.txt

שיר נושאי הדגל

ישראל חצקביץ

16132827

שיר נושאי הדגל שִׁיר נוֹשְֹאֵי הַדֶּגֶל / ישראל חצקביץ' (י. אדם) לרמת-הכובש רֵאשִׁיתֵנוּ מִצְעָר, גַּם הַיָּד לֹא אֻמְּנָה, לֹא אֻמְּנָה, לֹא דְרוּכָה עוֹד הָרֶגֶל, - נַעֲמוֹד כְּחוֹמָה, אָנוּ חֵיל הֲגָנָה, אָנוּ חֵיל הֲגָנָה עַל הַדֶּגֶל. רֵאשִׁיתֵנוּ מִצְעָר וְאוֹרְבוֹת סַכָּנוֹת, מִשְׁתּוֹלֶלֶת, סוֹעֶרֶת הָרוּחַ, תְּכוֹפֵף אֶת הַמּוֹט, תְּרַסֵּק אֶת הָאוֹת – הַמְּזִמָּה רֶגַע קָט לֹא תָּנוּחַ. רֵאשִׁיתֵנוּ מִצְעָר – הֵרָתַע לֹא נֵדַע, שְׁכֶם אֶחָד נַהֲדוֹף אֶת הַקֶּשֶׁר. אִם יִפְּלוּ עֲשָֹרוֹת – נֻתַּךְ כִּפְלָדָה, אֲלָפִים יִגְשְׁרוּ אֶת הַגֶּשֶׁר. רֵאשִׁיתֵנוּ מִצְעָר – נֵהָפֵךְ לִרְבָבוֹת, כֹּה נִגְזַר – חֹק לַיָּם, חֹק לַחֶלֶד. אִם יִדַּלּוּ כֹּחוֹת - יִתְיַצְּבוּ בְּשׁוּרוֹת כָּל זָקֵן, כָּל אִשָּׁה וְכָל יֶלֶד. רֵאשִׁיתֵנוּ מִצְעָר, גַּם הַיָּד לֹא אֻמְּנָה, לֹא אֻמְּנָה, לֹא דְרוּכָה עוֹד הָרֶגֶל, - צוֹעֲדִים בְּטוּחִים וּמְלֵאֵי אֱמוּנָה אָנוּ מוּל הַבָּאוֹת עִם הַדֶּגֶל. ספטמבר 1936 את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/282

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p146/m285.txt

שור קוני דלות גברת

שלום שבזי

שור קוני דלות גברת שור קוני דלות גברת / שלום שבזי לפי לחן “אל אל גדול ומהולל” שׁוּר קוֹנִי דַּלּוּת גְּבֶרֶת, רַחֵימָה בָּנִים עֲלוּבִים. צֶדֶק יַשְׁפִּיעַ עַל עֲטֶרֶת, תָּצִיץ מִבֵּין הַכְּרוּבִים. בָּךָ חוֹסָה הִיא, נֶעֱזֶרֶת, תַּזְכִּירָה דּוֹדִים חֲטוּבִים. חַיִל חֵן הִיא נֶאֱזֶרֶת, תָּעִירָה גּוּלַּת אֲהוּבִים. אָנָּא שָׂא נָא חֵטְא וְעָוֹן, וּפְדֵינוּ מֵעוֹל וְדָוֹן, וּבְיוֹם דִּין מִטִּיט דְיָוֵן. עֵת נִקְרָא תַּקְשִׁיב עֲתֶרֶת, וּתְמַלֵּא בּוֹרוֹת חֲצוּבִים. כִּי הַחֵטְא גָּרַם וְחָרַת עָלֵינוּ צָרוֹת מְרוּבִּים. בָּךָ חוֹסִים יַלְדֵּי רְחוּמָה מִתִּגְרַת עַנְיוּת וְדַלּוּת. חִישׁ וּשְׁלַח לָהּ תְּקוּמָה, וּזְכוֹר בָּנֶיךָ בְּגָלוּת. זָכְרָה נַחְנוּ לָךָ תְּרוּמָה, הָסִירָה עֶצֶב וְעַצְלוּת. מִבַּת כֹּל כִּי נֶאֱחֶרֶת, מֵחֶשְׁבּוֹן קִצִּים כְּאוּבִים. שַׁוְעָתָהּ תַּקְשִׁיב בְּרָצוֹן, תַּכְנִיסָה גּוֹלֶה וְחִיצוֹן מִתּוֹךְ בַּעְלֵי רַע וְלָצוֹן. הֵיךְ תַּמָּה חָלַת וְשָׁרַת בֵּמְחִצַּת שָׂרִים נְגוּבִים? הָשִׁיב עָם וּרְצֵה תְּמוּרַת הַקָּרְבָּן צַעֲקַת לְבוּבִים. זָכְרֵינוּ, אֵל חַי, לְחַיִּים, וּרְצֵה מֵעַמָּךָ תְּשׁוּבָה. יַלְדֵּי תָּם, זֶרַע נְקִיִּים תַּצִּילֵם, תִּרְפָּא מְשׁוּבָה. כִּי אַתָּה אָב לָעֲנִיִּים, וּמְנַחֵם נֶפֶשׁ עֲלוּבָה. רוּם שַׁחַק תִּכֵּן בְּזֶרֶת, מִטַּלֵּי חֶסֶד רְבוּבִים. תָּשׁוּבָה, תִּרְצֶה לְרַחֵם עַל יַלְדֵּי אִישׁ תָּם וְתַנְחֵם, שַׁעֲרֵי בַּת צִיּוֹן תְּתַחֵים. בִּזְכוּת אִישׁ מַקְטִיר קְטוֹרֶת, וּזְקֵנִים שִׁבְעִים 1 נְקוּבִים, וּזְכוּת בֶּן עַמְרָם אֲבֶרֶת מַעֲמָד 2סִינַי הַחֲשׁוּבִים. יוֹם מֹשֶׁה עָלָה וְקִיבַּל הַלּוּחוֹת פָּנִים בְּפָנִים, גֵּירַשׁ שָׂטָן רָע וּבִלְבַּל תַּחְלוּדוֹת כָּל הַשְּׂטָנִים. עַם קָדֹשׁ הִעְמִיד וְהִגְבַּל, כֻּלָּם זֶרַע נֶאֱמָנִים. עֵרֶבְרַב תָּעוּ בְּצוּרַת הָעֵגֶל, הָעָם כְּתוּבִים. יִשְׂרָאֵל לֹא בָּא בְּזִכְרָם, זַכִּים לֹא בָּאוּ בְּסוּרָם, הֵם בִּצְנִיעוּתָם וְיִשְׁרָם. וּבְשִׁטִּים 3 לֹא סָר4בְּשִׁמְרַת תַּעְנוּשֵׁי יַיִן עֲצַבִּים. לֹא תִּמְצָא בָּהֶם זְכִירַת יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁמָם שְׂגוּבִים. שׁוֹכֵן עַד צִוָּה לְמֹשֶׁה, וַיַּנְחֶה זֶרַע יְשָׁרִים. נַעֲרוֹ שָׁם צִוָּה וְהִרְשָׁה, הִחְרִים אַכְזָרִים וְצָרִים. וַיַּשְׁפִּיל כָּל רָע וְקָשֶׁה, כִּנְבוּאַת בֵּין הַבְּתָרִים. כֵּן נָחִישׁ לָנוּ בְּשׂוֹרַת אֵלִיָּה 5לַעֲלוֹת רְהוּבִים. נִרְאֶה הֵיךְ קָרְבָּן וְתוֹדָה, נַעֲלֶה פִּסְחֵינוּ וְצֵדָה, יִשְׂרָאֵל קָהָל וְעֵדָה. נִרְאֶה סוֹד הַדְלֵק מְנוֹרַת שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת סְבוּבִים, כִּי מִצְוַת צוּרִי מְאִירַת עֵינָיִם יָפוֹת רְהוּבִים. צוּר, צַוֵּה חַסְדָךָ לְנִדְחָק, רַחֵימָה נֶפֶשׁ צְמוּדָה. וּסְגַל נָא שָׁלוֹם לְיִצְחָק וּשְׁלֹמֹה וָאחִיו יְהוּדָה. אַל תַּקְפִּיד עָלַי וְתִדְחַק, קוּמוּ וּנְסַלְסֵל תְּעוּדָה. נַשִּׂיג סוֹד דִּינוּר וְקָרֶת בִּמְעוֹנוֹת אַרְיֵה וְדוּבִּים. נִשְׁאַל לִשְׂרִידֵי אֲרִיאֵל, אֵיךְ סִיבַּת גָּלוּת וְגוֹאֵל, בֵּן חָכָם נִשְׁאָל וְשׁוֹאֵל. מֵלִין סַךְ שֶׁבַע בְּשִׁירַת פִּזְמוֹן שָׁלוֹם הַשְּׁלוּבִים. בֶּן יוֹסֵף 6שַׁמָּשׁ לְחֶבְרַת זֶרַע קוֹדֶשׁ הַמְּסוּבִּים. עפ“י במדבר י”א ט"ז.  ↩ מחוק: הַר.  ↩ עפ“י במדבר כ”ה א'.  ↩ מחוק: בָּא.  ↩ המשיח, עפ“י מלאכי ג' כ”ג.  ↩ הכוונה למשורר.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/285

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p167/m286.txt

קינה על מות ר' מנחם רפאל קראקוביא מויניציאה

משה חיים לוצטו

982845

קינה על מות ר' מנחם רפאל קראקוביא מויניציאה בְּיוֹם רָעָה, וְעֵת צָרָה הִיא, כִּי הָאֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם אֵל זוֹעֵם נִקְרָה אֵלֵינוּ, זוּ ה' חָטָאנוּ לוֹ וַיִשְׁפֹּךְ כְּאֵשׁ חֲמָתוֹ, יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּכָה כְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וַיֵּאָסֵף אֶל עַמָּיו אִישׁ תָּם וְיָשָׁר, יְרֵא אֱלֹהִים צַדִּיק תָּמִים, הָרַב הַגָּדוֹל הֶחָכָם הַכּוֹלֵל הֶחָסִיד הֶעָנָו כמוהר“ר מְנַחֵם רְפָאֵל קְרַאקוֹבְיָא זצוק”ל בּוֹ בָחַר ה' וַיְבִיאֵהוּ אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ, נִתְפַּס בַּעֲוֹן הַדּוֹר בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים וְאוֹתָנוּ הִשְׁאִיר חַלְלֵי יָגוֹן, מִתְבּוֹסְסִים בִּכְאֵבֵנוּ כִּי אֵין מְנַחֵם. הִנֵּה כִי כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי מְלֵא יָגוֹן עָצוֹר לֹא אוּכַל הַחֲרֵשׁ הִתְאַפֵּק בְּלֹא יִמָּלְטוּ מֵחִכִּי כִּי מַר דִּבְרֵי תַמְרוּרִים, וְהָיוּ לְאוֹתוֹת כִּי מֵעַי הָמוּ בִי וְלִבִּי חֳמַרְמָר. וְהִנֵּה כֹה דִּבְרֵי בוֹכֶה וּמְבַכֶּה אֶל אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ, כִּי גַם לְכֻלָּם שֶׁבֶר יַגִּיעַ כִּי הַצַּדִּיק אָבָד. בְּנוֹת־שִׁיר: הֵן עֵת סְפֹד הַיּוֹם, וְיָלִין בֶּכִי. שָׁמַיִם: עֵת נִלְבְּשָׁה קַדְרוּת וְיָמֵשׁ חֹשֶךְ. אֶרֶץ: עֵת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ. דּוֹמֵם: עֵת יִרְגְּזוּ הָרִים כְּמוֹ לָנוּעַ. צוֹמֵחַ: עֵת לַעֲקֹר נָטוּעַ. חַי: עֵת כָּל מְקוֹם מִרְעֶה שְׁמָמָה יֶהִי. מְדַבֵּר: עֵת קוֹדְרִים נִשָּׂא בְּכִי וָנֶהִי. בְּנוֹת־שִׁיר: לָמָּה מְעִיל הַיּוֹם וְלָמָה אֶדֶר? לָמָה עֲטָרוֹת? מַה־כְּלִיל תִּפְאָרֶת? חָרְבוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְשֹׁמּוּ סֶלָה; עוּגָב בְּהַר־שִׁיר, דֹּם, וְשָׁבַת נֵבֶל; הִתְגָּעֲשׁוּ, הָרִים, וְתִיבַשׁ עָיִן - כִּי חָדְלוּ שִׁירִים וּמְלִיצָה אָיִן. מִדְבַּר שְׁמָמָה, סוֹפְדוֹת גַּם יַחַד, נִרְעֶה וְנָרִיץ שָׁמָּה מִמַּעְיְנֵי דִמְעָה נְהָרִים יָמָּה, עַד נָשְׂאוּ כָּל חַי לְקוֹל בִּכְיֵנוּ קִינִים וְתַמְרוּר הֶגֶה. כַּסּוּס כְּעָגוּר נֶהֱמֶה כֻלָּנוּ, כִּי אֵין מְנַחֵם, מִי מְנַחֵם לָנוּ? שָׁמַיִם: מַה־זָּהֳרֵי חַמָּה, יְקָר־יָרֵחַ, מַה־כּוֹכְבֵי אוֹר, אוֹר יְקָרוֹת לָמָּה? עַתָּה חֲשֵׁכָה קָמָה, קָמָה אֲלֻמָּתָהּ וְגַם נִצָּבָה. קוּמוּ, נְשִׂיאִים, נָא! עֲרָפֶל, קוּמָה! הִתְאַזְּרוּ וָבֹאוּ, כָּל מִפְלְשֵׂי עָבִים בְּנֵי חָשְׁכֵּנוּ, קוּמוּ עֲלוּ אֵלֵינוּ, כִּי מֵת צְבִי צַדִּיק, אֱנוֹשׁ בָּאָרֶץ, שֶׁמֶשׁ בְּשָׁמָיו הוּא אֲשֶׁר הוֹפִיעַ שָׁמָּה כְּשֶׁמֶשׁ עַל פְּנֵי רָקִיעַ. אֶרֶץ: הוֹי זָהֳרֵי חַמָּה, יְקָר־יָרֵחַ, הוֹי כּוֹכְבֵי אוֹר, אוֹר יְקָרוֹת, לָמָּה לִשְׂחֹק בְּאֵידִי תֵּשְׁבוּ מִנֶּגֶד, לִרְאוֹת - לְמַעַן אֶחְפְּרָה אֵבוֹשָׁה - פָּנַי בְּיוֹם רָעָה אֲשֶר נָפָלוּ? אָנָּא שְׁעוּ מִנִּי וְאֵשֶׁב חֹשֶׁךְ, אָנָּא שְׁעוּ מִנִּי וְנִתַּךְ שָׁמָּה בֵּין מַחֲשַׁכִּים בַּדְּמָעוֹת סֶלָה מַכְאוֹב לְבָבִי, כִּי מְעַט אַבְלִיגָה. צוּרִי, וְתִהְיֶה זֹאת אֲשֶׁר לָנֶצַח אֵלֵד וְאֶקְבֹּר, אֵלְדָה, אֶקְבֹּרָה? עַד אָן וּמָתַי עוֹד לְמַלְאָךְ ‘הֶרֶף!’ תֹּאמַר, תְּבַלַּע מָוֶת? לוּ עַל כְּסִיל וָבַעַר תָּשִׁיב לְבַד יָדֶךָ - אָז אַחֲרִישׁ; אַךְ אִם בְּרַק חַרְבֶּךָ גַּם עַל מְשִׁיחַי תֵּט, מְקוֹרֵי דָעַת, אֵיךְ אֶחֱשֶׁה, אֵיךְ לִי דֳּמִי אֶתֵּנָה? אָמְנָם, אֲהָהּ, אֶבְכֶּה - וְאָז מָה אַעַשׂ? אֶשְׁאַג וְאֶנְהֹם - שַׁאֲגוֹתַי יַחַד יִקַּח וְיִשָּׂא רוּחַ. אֶבְכֶּה - דְּמָעוֹתַי כְּבָר נִשְׁכָּחוּ, עַל לֶחֱיִי עוֹד הֵן, וּמָה אוֹעִילָה? הֵן זֶה קְשִׁי יוֹמִי אֲשֶׁר שָׂמַנִי אֶל כָּל מְרִירֵי יוֹם לְמִשְׂחָק לָמוֹ. זֹאת נַחֲלַת חֶלְקִי: בְּכִי וָנֶהִי; זֹאת הִיא מְנָת כּוֹסִי, וְנִסְתַּר נֹחַם. אַרְבֶּה כְּהַיּוֹם בֶּכֶה, אֶדְאַג בְּיוֹם מָחָר, וְאוֹסִיף עֶצֶב, עוֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ, עַד יוֹם וְאָשׁוּב אֶל אֲשֶׁר יָצָאתִי, אֵלֵךְ בְּחֹשֶׁךְ, אִם בְּחֹשֶׁךְ בָּאתִי. דּוֹמֵם־הָרִים: אוֹי כִּי לְמֵרָחוֹק כְּבָר נָשׁוּרָה הַיּוֹם, וְלֹא יוֹם הוּא, אֲבָל לֵיל אֹפֶל: יוֹם נִרְקְדָה יַחְדָּיו בְּהָמִיר אָרֶץ, יוֹם כִּי כְשִׁכּוֹרִים הֲלוּמֵי יָיִן נִמּוֹט בְּלֵב יַמִּים וְאֵין מוֹשִׁיעַ. הִנֵּה יְסוֹדוֹתֵינוּ - אִישִׁים תְּמִימֵי דָרֶך - עַד לַהֲדוֹם רַגְלֵינוּ כִּנְפֹל בְּנֵי־עַוְלָה וְאַנְשֵׁי־רֶשַע כֵּן יִכְרְעוּ יִפֹּלוּ: אֵיךְ נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ? אֵיךְ נַעֲמֹד אֵפוֹא וּמַה־נּוֹחִילָה בִּלְתִּי נְפֹל, צוּרִים הֲרוּסִים, יָחַד? מַה־נַּעֲשֶׂה עַתָּה בְּאֵין תּוֹחֶלֶת? הֵאָסְפוּ נוֹרִידָה כָּל מַעֲשֶׂה יָרֹק וְדֶשֶׁא עֵשֶׂב מֵעַל נְאוֹת מִרְעֵנוּ, נִמַּס וְנִתְמוֹגֵג וְנֵלֶךְ מַיִם, תִּסְפֶּה תְּנוּבַת בָּר וְיֵצֵא חוֹחַ. צוֹמֵחַ־גֶּפֶן: גֶּפֶן אֲנִי, כִּי בֵין עֲמוּסֵי פֶרִי מֵאָז יְקָר אֶתְמֹךְ. אֶרֶז: אֲנִי הָאָרֶז, מוֹשֵׁל בְּגָבְהוֹ עַל עֲצֵי־הַיָּעַר. גֶּפֶן: מִכָּל עֲנִיִּים בָּם כְּבָר דַּלּוֹתִי. אֶרֶז: מִכָּל שְׁפָלִים בָּם כְּבָר שַׁחוֹתִי. שְׁנֵיהֶם: זֶה - צוֹמְקִים שָׁדַיִם וַיֶּחֱסַר חָלָב אֲשֶׁר מִתַּחַת אִינַק שְׁדֵי אִמִּי, מְצוּקֵי אָרֶץ; זֶה - הַעֲוֵה נְִלאֵיתִי, אִם אֶעֱמֹד, אֶרְגַּז וְעוֹד אֶפֹּלָה, חָפוּ פְנֵי עָלַי וְהִתְאַדָּמוּ. גֶּפֶן: וּכְבָר עֲנָבַי תָּמּוּ. אֶרֶז: וּכְבָר סְעִיפַי תָּמּוּ. שְׁנֵיהֶם: שִׁטָּה, בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר, תְּאַשּׁוּר יַחַד, הִתְרוֹעֲעוּ, הֵילִילוּ! הִתְנַצְּלוּ כָּל יֹפִי, כִּי יוֹם לְצָרָה הוּא וְעֵת לָאֵבֶל. חַי־אַרְיֵה: קִרְבוּ וְאַל תִּירָאוּ, כָּל בַּהֲמוֹת שָׂדַי וְחַיְתוֹ יַעַר, אֶל שַׁאֲגוֹתַי, כִּי כְבָר חָלִיתִי. הֵן לֹא פְחָדִים עוֹד וְאֵימוֹת מָוֶת אַפִּיל בְּקוֹל עֻזִּי, אֲבָל אֶשְׁבֹּרָה כָּל לֵב בְּקוֹל בִּכְיִי וְיֵלֶךְ מַיִם, וּבְנַהֲמַת לִבִּי אֲפוֹצֵץ סָלַע. אִם יוֹם יְקָר תָּמַכְתִּי, אִם יוֹם בְּעֹז מָלַכְתִּי, עַתָּה כְבָר אָבִינָה הָלוֹךְ וְחָסוֹר לֶכֶת מֵעוֹרְקַי עֻזָּמוֹ, עַד מִשְּׁפַנִּים רַךְ וְיָרֵא שַׁבְתִּי, כִּי גַם צְעִירֵיהֶם לְמוּלִי בֶטַח הִתְיַצְּבוּ וָקָמוּ. הֵן אֶחֱזֶה קִצִּי. בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי לָאֲדָמָה רַק, אֲהָהּ, יֻלַּדְנוּ, כִּי נֶאֱסַף וַיָּמָת עַז מֵאֲרִי צַדִּיק וְקַל כַּנָּשֶׁר. בָּכֹה בְכוּ, כָּל עַשְׁתְּרוֹת צֹאן־יַחַד כִּי יוֹם מְהוּמָה בָא וְיוֹם מִגְעֶרֶת יוֹם כִּי מְתֵי מִסְפָּר וּמִכְתַּב־נַעַר תִּשָּׁאֲרוּ בָעֵדֶר. פָּרִים בְּנֵי בָשָׁן, ‘אֲהָהּ!’ הֵילִילוּ, כִּי עֵת יְמוֹלֵל צִיץ וְיֶרֶק דֶּשֶׁא, תִּכְלוּ בְאֵין מִרְעֶה. תְּאֵבֵי אֹכֶל. מְדַבֵּר: הוֹי כָּל קְשֵׁי יָמִים וּמָרֵי נָפֶשׁ, נָשׂוֹא מְרִי קִינִים וְקוֹלוֹת נֶהִי נָא מַהֲרוּ אֵתָיוּ, עֶזְרָה לְקוֹל בִּכְיִי, אֲשֶׁר טוֹבֵעַ בֵּין מִשְׁבְּרֵי יָגוֹן בְּקִרְבִּי הָמוּ, סָגוּר בְּלֹא יוּכַל לְבַקַּע חוּצָה. הוֹי מָוְתָה אַכְזָר, הֲאִם עַד הֵנָּה לֹא רָוְתָה חַרְבֶּךָ מִדַּם שְׁמַנֵּי אָרֶץ, כִּי כַּעֲנָבִים יוֹם לְיוֹם תָּשׁוּבָה תִּבְצֹר מְתֵי תֵבֵל וְתַכְרִיתֵמוֹ? לֹא הַמְּדַבֵּר פִּי וְקוֹלִי אֵינוֹ - נוֹהֵם וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי מִיָּעַר; הֵן זֹאת מְגוּרָתִי אֲשֶׁר נוֹפָלֶת עָלַי בְּקוֹל נָתָנָה. כִּי מָה אֲצַפֶּה וַאֲנִי אַבִּיטָה, אֵיכָה נְבוֹנִים תִּשְׂבְּעֵם תּוֹלָעַת? בִּנְפֹל אֲרָזִים, מַה־יְּקַו הַחוֹחַ? אַף אַתְּ, אֲדָמָה, אַתְּ אֲשֶׁר מִבֶּטֶן אָדָם כְּאֵם יָלַדְתְּ, אֵיךְ יַעֲמֹד לִבֵּךְ וְאֵיךְ תּוּכָלִי תִּרְאִי בְּאָבְדַן בֵּין זְרוֹעוֹתַיִךְ גַּם כָּל פְּרִי בִטְנֵךְ? אֲבָל שָׁגִיתִי! אֵיךְ לֹא יְכַסֵּךְ בֹּשֶׁת כִּי תִפְעֲרִי פֶה עַד בְּלִי חֹק לָנוּ, וּלְשָׁם בְּתוֹךְ מֵעַיִךְ, מָקוֹם אֲשֶׁר רֻקַּמְנוּ, נָשׁוּב, לְכָל רִמָּה לְבָרוֹת יָחַד? אַף אִם בְּרִיתֵךְ זֶה אֲשֶר אֶת־מָוֶת לַרְבּוֹת יְלָדִים לוֹ לְשַׂחֶק בָּמוֹ עַתָּה - וְלָמָּה רֶגַע אוֹתָם תְּחַיִּי לַהֲלֹךְ עָלָיִךְ? אַחַת וְלֹא תִשְׁנִי, מְהֵרָה קוּמִי, בֵּין מַלְתְּעוֹתָיו כָּל הֲמוֹנָם תֵּנִי: אוּלַי בְּזֹאת יִשְׂבַּע וְ’רַב!' יַבִּיעַ. אַךְ מָה אֲנִי פֹה, מָה לְרִיק אֶצְעָקָה? תִּתִּי לְרוּחַ קַל, מְעוֹפֵף יֵלֶךְ, דִּבְרֵי יְגוֹנוֹתַי, וּבוֹ יֹאבֵדוּ - טוֹב לִי, מְשׁוֹמֵם דֹּם כְּאִלֵּם סֶלָה, מִמִּשְׁפְּטֵי רִיבִי. וְאַף זֶה אַעַשׂ: אֶסְפֹּד קְשִׁי יוֹמִי וּמַר אֶבְכֶּנּוּ, אֹמַר: חֳלִי אַךְ זֶה - וְאֶשָּׂאֶנּוּ. בְּנוֹת־שִׁיר: אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, מָוֶת, עַד אָן יְשַׂחֶק בָּנוּ? אָנָּא, אֱלֹהִים, חוּסָה, כִּי עַמְּךָ כֻלָּנוּ. נָא יָדְךָ רָמָה וְהַשְׁפִּילֵהוּ! נָא קַדְּמָה פָנָיו וְהַכְרִיעֵהוּ! מְדַבֵּר: חָלָל בְּקִרְבִּי לֵב וְרוּחִי צָרָה. בֵּין מִשְׁבְּרֵי יָגוֹן וְחַבְלֵי עֹנִי, אֶמְאַס בְּקוֹל שָׁרִים וְהֵיכְלֵי עֹנֶג, גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, בְּרֵכוֹת מָיִם. כִּי רַק חֲשֵׁכִים לַהֲלֹךְ חָפַצְתִּי, לַרְחִיק נְדֹד בָּדָד וְשׁוֹמֵם סֶלָה, כַּשֶּׂה וְצֹאן טִבְחָה אֲשֶׁר נָדַמּוּ, רָחֵל לְנֶגֶד גּוֹזְזִים נֶאְלָמָה. לָמָּה? לָמָּה? וּמִי אַתָּה אֲשֶׁר תִּשְׁאָלָה? הֵן פֹּה אֱנוֹשׁ אֵין יֵשׁ וְאָנָה אָתָּה? אִם בֶּאֱמֶת חָפַצְתָּ מַכְאוֹב לְבָבִי דַעַת, הַגֵּד מְקוֹם שִׁבְתָּךְ וְאָז אַגִּידָה צָרַת לְבָבִי לָךְ וְתִשְׁמָעֶנָּה. הֵנָּה! אָמְנָם מְשַׂחֵק אָתָּה! לוּ נַפְשְׁךָ הָיָתָה עַתָּה כְּמוֹ נַפְשִׁי שְׂבֵעַת רֹגֶז, אָז אֶחֱזֶה אִם לֹא הֲתוּלִים עִמָּךְ. עַתָּה אֱמֹר: אַיֶּכָּה? אוֹ בֶן תְּמוּתָה אָתָּה, עוֹכֵר שְׁאֵרִי, אִישׁ פְּקִיד הַזָּעַם? לֹא דַי לְךָ מוּתִי אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ מִיּוֹם לְיוֹם תִּשְׂבַּע, וְעוֹד תָּשׁוּבָה תִּשְׂחַק בְּיוֹם אֵידִי לְהַכְעִיסֵנִי? אֵינִי! אִם אֵינְךָ הַמָּוֶת, גַּם לֹא יְלוּד אִשָּׁה אֲשֶׁר תֵּשֵׁבָה נֶגְדִּי בְלֹא אֶרְאֶךָּ - אִם לֹא יְגוֹנִי הוּא, אֲשֶׁר לוֹקֵחַ גַּם אֶת־מְאוֹר עֵינַי, וְאֵלֵךְ חֹשֶׁךְ? אָמְנָם אֱמֹר הַפָּעַם: אִם מִשְּׁמֵי מָרוֹם לְמוּלִי בָאתָ, אוֹ מִן חֲלָלִים שׁוֹכְבֵי הַקֶּבֶר, כִּי בַעֲבִי הָרוּחַ יִסָּתְרוּ מִמֶּנּוּ? עַתָּה אֱמֶת הַגִּידָה: מוֹלַדְתְּךָ מָה הִיא? מְעוֹנֵי שַׁחַק אוֹ יַרְכְּתֵי הָאָרֶץ? אָרֶץ! אָרֶץ? וְאִם כֵּן מַתָּה! כִּי לוּ בְחַיִּים אָתָּה, הִנֵּה כְבָר יָדַעְתָּ מַה־כָּל שְׁאוֹנִי זֶה אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ! וּכְבָר רְאֵה אֵיכָכָה מִשְׁמַן בְּשָׂרִי יִכֶל, כִּי מִכְּאֵבִי עוֹד מְעַט נִצְמַתִּי. מַתִּי! מַה־תֵּדְעָה עוֹד אִם כְּבָר גָּוַעְתָּ, כִּי מִן חֲלָלִים אַתְּ וְאַךְ חַי אָנִי? חַי אָנִי! אֵיךְ חַי וּמֵת אַתָּה? הֲאִם תַּבִּיעָה אַךְ שָׁוְא וְהֶבֶל סֶלָה? לֹא לֵב לְשַׂחֵק לִי בְּעֵת סַבּוּנִי צָרָה וְיָגוֹן, כִּי כְיָם יֵהוֹמוּ. בְּנוֹת־שִׁיר: אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, מָוֶת, עַד אָן יִשַׂחֶק בָּנוּ? אָנָּא, אֱלֹהִים, חוּסָה, כִּי עַמְּךָ כֻלָּנוּ. נָא יָדְךָ רָמָה וְהַשְׁפִּילֵהוּ! נָא קַדְּמָה פָנָיו וְהַכְרִיעֵהוּ! מְדַבֵּר: אִישׁ תָּם וְיָשָׁר, רַב פְּעָלִים, אָנָה בֵּין מַחֲשַׁכִּים עַמְּךָ עָזַבְתָּ? אֵיךְ אָסְפוּ נָגְהָם וְלֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם מְאוֹרֵי אוֹר צְבִי הוֹדֶךָ? אֵיכָה תְבוּנוֹתֶיךָ אַדְמַת עֲפַר מִרְמָס תְּכַס עָלֵימוֹ? אֵיךְ חָשְׁכוּ עֵינַיִם, הַשּׁוֹטְטוּ מִמַּעֲמַקֵּי אָרֶץ לָתוּר שְׁבִילֵי אוֹר אֲשֶׁר גָּבָהוּ? אֵיךְ נִדְבְּקוּ לָנֶצַח שִׂפְתֵי מְקוֹר חָכְמָה וּמוֹצָא דָעַת, הַנּוֹזְלִים חֵךְ טוֹב, מְפִיקיִם נֹפֶת? אֵיךְ לֹא רְעָדָה נָפְלָה וַתֹּאחֶז צִבְאוֹת תְּמוּתָה, בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ? אֵיכָה אֱנוֹשׁ מִפָּז יְקַר־הָעֵרֶךְ יִפֹּל וְיִשָּׁבֵר כְּשֶׁבֶר נֵבֶל? הֶבֶל! הֵן עוֹד הֲלוֹם תָּשׁוּבָה, קוֹל הֵד, בְּלִי יָדָעְתִּי? זֶה אוֹתְךָ שָׂבָעְתִּי, אַף כִּי לְזָרָא לִי כְּבָר הָיִיתָ מִיּוֹם כְּמִתְלַהְלֵהַּ אֶת קוֹלְךָ הִקְשָׁבְתִּי? שָׁבְתִּי! שַׁבְתָּ? וּמִמִּי עַד הֲלוֹם נִקְרֵאתָ? אָנָּא חֲדַל מִמֶּנִּי, כִּי אֵין בְּךָ לִי חֵפֶץ. אוֹ חַסְדְּךָ אֶשְׁאַל, אֲשֶׁר זֶה תָּעַשׂ? אָעַשׂ! אִם לַעֲשׂוֹת תֹּאבֶה, הֲלֹא תַגִּידָה אַף בֶּאֱמֶת: מִי אָתָּה? בַּל עוֹד בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר תִּשְׁעֶה לְכַזֵּב, אִם לְקוֹלִי תָעַן? אָעַן! נִשְׁמַת הַצַּדִּיק: הֵן חַי אֲנִי עַתָּה, וְאִם גָּוַעְתִּי, מִיּוֹשְׁבֵי תֵבֵל כְּבָר הָיִיתִי. הָאִישׁ אֲשֶׁר תִּבְכֶּה - אֲנִי הִנֵּנִי! מְדַבֵּר: אַתָּה מְאוֹר עֵינַי, תְּשׁוּקַת נָפֶשׁ! אוֹי כִּי לְךָ חָטָאתִי בִּדְבַר שְׂפָתַי, אַךְ בְּלִי יָדָעְתִּי. שָׂא נָא דְבָרַי, כִּי שְׁגָגָה הֵמָּה; אַל לִבְּךָ תָּשֵׁת, אֲשֶׁר נוֹאָלְתִּי. נְשָׁמָה: אוּלָם שְׁמַע עָדַי, בְּנִי, הַקְשִׁיבָה: הֵן מֵאֲדָמָה בָאנוּ בֵּין רַחֲבֵי הָאָרֶץ עַד יַחֲלֹף וָתַם צְבָא יָמֵנוּ, כִּי אָז לְמוֹלַדְתֵּנוּ נָשׁוּב וְנִשְׁקֹט שָׁמָּה מִכָּל עֲמַל חַיֵּי יְמֵי הֶבְלֵנוּ. קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם, וְלֹא נוֹדָעוּ, אָדוֹן וְעֶבֶד לוֹ, כְּסִיל וָבַעַר חָכָם וְנָבוֹן יַחַד, כִּי שָׁם מְנוּחַת כָּל יְגִיעֵי כֹחַ. אַף לוּ רְאוֹת תּוּכָלָה מַה־טּוֹב מְכוֹן שִׁבְתִּי, הֲלֹא תָגִילָה תָּקוּם, וְתַחַת אֵפֶר תִּשָּׂא פְּאֵר שִׁירִים וְאִמְרֵי שֶׁפֶר. עַתָּה לְקוֹלִי קוּמָה, קוּמָה וְהִתְנַחֵם וְהָתֵם אֵבֶל, אֶל הָאֱלֹהִים אַף תְּחִנָּה הֶרֶב: נַחֵם יְנַחֶמְךָ - בְּהַגְדִּיל סֶלָה תּוֹרָה לְמַעְלָה מָעְלָה. כִּי יַחֲלִיף, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר גֻּדָּעוּ, מֵהֶם אֲרָזִים יִגְדְּלוּ וָרָמוּ, עַד יוֹם - וּמַהֵר יֵתֶא - עַל קָדְקֳדוֹ יֵרֵד חֲמָסוֹ מָוֶת, מוֹת כַּאֲשֶׁר הֵמִית, וְנִבְלַע נֶצַח; יוֹם כָּל מְקוֹר דִּמְעָה וּמוֹצָא בֶכִי יִסָּכְרוּ לָעַד וְאַף יִיבָשׁוּ; יוֹם הוּא אֲשֶׁר יָצִיצוּ מֵעִיר, כְּצִיץ שָׂדַי, תְּשׁוּאוֹת זֶמֶר; יוֹם מִמְּסִלּוֹתָם צְבָא שָׁמַיִם יִשְׂאוּ בְרֹן גַּם יַחַד, וּלְקוֹל זְמִירָם יַעֲנוּ מִתַּחַת כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל שְׂמֵחֵי נָפֶשׁ, כָּל הַרְרֵי אֵל, כָּל אֲשֶׁר נָתָנוּ בֵּין מִפְלְשֵׂי עָב רֹאשׁ, וְעוֹד גָּבָהוּ, כָּל עֵץ פְּרִי, כָּל חַי וְנוֹתֵן אֹמֶר; יוֹם הוּא וְתַפִּיל אֶרֶץ אֶת שֶׁכְּבָר זֶה מֵתוּ, כִּי יִפְרְחוּ חַיִּים בְּבֵין רַגְלֶיהָ; יוֹם מֵרְחוֹבוֹתֶיהָ, אַךְ בּוֹרְחִים לָנֶצַח, צָרָה וְיָגוֹן נָדְדוּ אָזָלוּ, כִּי יֵשְׁבוּ אוֹתָהּ שְׂמָחוֹת סֶלָה; יוֹם מוֹאֲסִים בָּרָע, כְּהָתֵם פֶּשַׁע, אַךְ בּוֹטְחִים לִפְנֵי אֱלֹהִים נֵשֶׁב לִרְאוֹת רְצוֹן קָדְשׁוֹ, כְּטַל עַל עֵשֶׂב. בְּנוֹת־שִׁיר וּמְדַבֵּר יַחַד: סוּר סוּר וְהַרְחֵק, אֵבֶל, אֶת שִׁבְתְּךָ מִמֶּנּוּ! עַתָּה גְשׁוּ אֵלֵינוּ, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יָחַד! נָבוּז לְךָ, עָרֵנוּ, אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, מָוֶת! כִּי עוֹד בְּגֵיא צַלְמָוֶת יִסָּחַךָ לָנֶצַח נוֹתֵן נְקָמוֹת לָנוּ, חַנּוּן וְרַחוּם אֵל, אֱלֹהֵי קֶדֶם. בִּטְחוּ עֲדֵי עַד בּוֹ, יְצוּרָיו, סֶלָה! כִּי עֵת כְּרַחוּם בָּא וְגוֹדֵר פָּרֶץ - חֶסֶד יְיָ מָלְאָה הָאָרֶץ. נֶפֶשׁ דְּאֵבָה מֹשֶׁה חַי בלא“א יַעֲקֹב חַי לוּצָאטוֹ נר”ו את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/286

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p180/m287.txt

[הנשית מידעי]

שלמה אבן גבירול

239355

[הנשית מידעי] גיר ד ͘ לך [אחר] O — — — / O — — — / O — — / / O — — — /O — — — / O — — הֲנָשִׁיתָ מְיֻדָּעִי אֲהָבַי / אֲשֶׁר לָךְ נִפְלְאוּ מִבֵּין אֲהוּבָי וְאִם-לֹא אֶזְכְּרָה אֹתָם בְּנִיבַי / הֲלֹא הִנָּם טְמֻנִים תּוֹךְ קְרָבָי וְאַתְּ חַרְבִּי וּבָךְ אֶלְחַם בְּלֹחְמַי / וּמָגִנִּי וּבָךְ אָרִיב יְרִיבָי וְעֵת אֶרְאֶה דְמוּתְךָ הַנְּעִימָה / הֲלֹא אֶשְׂמַח וְאֶפְקֹד כָּל-עֲצָבָי וְאַזְכִּיר עַל-יְגוֹנוֹתַי שְׁמֶךָ / וְאָנוּחַ וְאֶרְפָּא מִכְּאֵבָי. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/287

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p181/m288.txt

"קורופציה"

משה בילינסון

6967447

"קורופציה" (רשמי ביקור בברלין) “קוֹרוּפּציה” זהו עכשיו ענין בפני עצמו בגרמניה זו, אחת הצוּרות של מלשינוּת פרטית אשר גם השלטון הזה נאלץ לצאת במלחמה נגדה. בעזרת “קוֹרוּפּציה” מטילים דופי במוסדות ובאנשים של ה“שיטה הישנה”, כדי להצדיק את חומר הדין נגדם, וכדי להכניס במוחות ןבלבבות את ההכּרה שכוּלם, כוּלם, כוּלם בעולם הזה – אנשי הסוציאליזם והקומוּניזם, אנשי ה“מרכז” והמפלגות הדמוקראטיות – כוּלם לא חיפשוּ בעבודה ציבורית ומדינית בלתי אם טובת הנאה פרטית, התעשרו על חשבון העבודה הזאת, ניצלו לרע את אימון העם, והיחידים המסוּרים, ישרי הלב, הנאמנים, הם הנאצים, שהם לבדם מסוּגלים וראוּיים לעמוד על משמר עניני העם ולשרת אותו ללא ענין פרטי לעצמם, זהו אותו קו הנפשי-התעמוּלתי המתבטא בצעקה, כי “כולם בוגדים, כולם מכרו את המולדת”, או בשטח חיצוני, כי,"כולם שונאים את גרמניה המחוּדשת ושואפים להחריבה ". אין לף דבר פּשוּט יותר מ“גילוּי קוֹרוּפּציה”. קודם כל: הלא עתה אפשר לשקר מבלי שאדם יוכל לבדוק, הרי לא יעיז או לא יוכל להעמיד את הדברים על האמת. שנית: לכל מוסד ישנם תמיד ענינים כספּיים מסוּבכים אשר מטעמים שונים מכניסים אותם ברוּבּריקות שונות, לפעמים גם ברוּבּריקות אישיות של מנהלי המוסד, מבלי שהדבר מכוּון להנאתם הפּרטית של המנהלים דוקא. שלישית: הענינים הכספּיים המסוּבכים האלה התרבּוּ במאד בגרמניה בשנים האחרונות בקשר עם אי-יציבוּת המטבע, בקשר עם כל מיני גזרות מסחריות-פינאנסיות, בקשר עם הקוֹנטרוֹלה של המנצחים, ולכמה מ“מקרי קוֹרוּפּציה” יש יסוד פאטריוטי טהור, אלא שהפה סתוּם, גם מטעמים חיצוניים וגם מטעמים פנימיים, והאנשים אינם יכולים אפילו ללמד זכוּת על עצמם. רביעית: גם המצב הפּוליטי הבלתי בטוּח של החדשים האחרונים הכריח כמה וכמה מוסדות, פּוליטיים או קשוּרים בפוליטיקה, לכל מיני אופּראציות והעברות, כאילו-אישיות, ואולם מטרתן להציל את הכסף, פּן יפּול בידי האויב הפּוליטי. עתה מגלים השליטים החדשים את האופּרציות האלה, וברור שאין שם אחד בפיהם, כשהם באים לספּר את המקרים האלה להמוני העם, בלתי אם אחד: קוֹרוּפּציה אישית. בזאת אינני רוצה להגיד שה“שיטה הישנה” היתה נקיה מכל קוֹרוּפּציה. ודאי היו מקרים כאלה ואולי לא מעטים. מסוּפקני, אם המשטר הגרמני- הישן, זה שלפני המלחמה, וביחוּד של המלחמה, היה “מוּסרי” יותר ובטוּחני ש“אנשי נובמבּר” (אנשי המהפכה של 1918) היו יכולים, אלוּ רצוּ, להוקיע את חרפּת הקוֹרוּפּציהשל המשטר הישן במידה גדולה יותר ומוּצדקת יותר מאשר עושים עתה אנשי המשטר הישן שצפו למעלה לגבּי אנשי הרפּוּבּליקה, אלא, שהם, אנשי נובמבּר, בזוּ לשיטת מלחמה כזאת ורצו לנטוע בלב הגרמני את ההכרה הרפּוּבּליקאית-הסוציאליסטית על יסודות עקרוניים,הרגשתיים, ראציונאליים, ולא על יסוד של פסילת האנשים. אם נאריך ימים ונזכה לראות בגרמניה זמנים אחרים, כשיפתחו ספרי השליטים הנוכחיים, נוָכח לדעת מה גדול המרחק בין “התקוֹממוּתה המוּסרית” נגד אנשי ה“שיטה הישנה”. בינתיים: אלפי-אלפי אנשים הועמדו לעמוּד הקלון וכל אחד אשר שייכוּת כלשהי לו לשלטון הרפּוּבּליקאי-הדמוֹקראטי חשוּד עתה למפרע בקוֹרוּפּציה. אחד מאנשי- הקוֹרוּפּציה האלה שלח לי, לפני כמה ימים, מכתב פרטי. הוא שואל, אם ישנה לו, אפשרוּת לעלות ארצה. והמכתב הוא בעיני תעודה אנוֹשית- היסטורית לא רק מבחינת המחשבה הזאת אשר הנה עלתה על לב איש שהיה עד כה זר לנו לחלוּטין (חדלתי כבר להשתומם להופעת המחשבה הזאת), אלא גם מבחינת ה“קוֹרוּפּציה”. לפני 48 שנה נכנס האיש למפלגה הסוציאליסטית ועבד בה עבודה מסוּרה ומאוּמצת, ביחוד בתורת מחנך, עתונאי ועורך. עד כה: מקרה רגיל.אלא שבא נובמבּר ההוא, נובמבּר ה“ארור” של שנת 1918והאיש נהפך מעתונאי למיניסטר הענינים הפּנימיים באחת הארצות הגדולות של גרמניה (עוד משנת 1906 היה ציר בלאנדטאג, כלומר: למעלה מ-26 שנים היה מעורב ב“קוֹרוּפּציה פּרלמנטרית”). גם כשחדל להיות מיניסטר המשיך את העסקנוּת הציבורית והיו לו משרות גבוהות. עתה הוא עומד בסיוּם חייו, לאחר חמישים שנה של עבודה מפלגתית, פּוליטית, ציבורית, עתונאית, אשר הזדמנוּיות לטובת הנאה פרטית ול“קוֹרוּפּציה” בודאי לא חסרו בה, וכה דבריו במכתבו אלי: “הנני מחוּסר, לדאבוני, כל חסכונות שהן. רכוּשי היחידי הוא בית קטן, בית דירה, אשר המשכנתא עליו מגיעה ל-80 אחוז של ערכו, וגם את הבית הזה הנני נאלץעתה למכור, ועלי לחפּשׂ, לכל היותר מהר, אפשרות עבודה ופרנסה חדשה, כדי להרויח לחם בשבילי ובשביל אשתי”. אלה הם פני הקורופציה הסוציאליסטית, כזהו פריוֹ ף לא קורת- גג ולא פת לחם למי ששימש במשׂרוֹת הגבוהות ביותר של המדינה. אם אין טעות בידי השאירה ה“מהפכה הגזלנית” של 1918 קצת יותר מסיכוּיים כאלה לכל המון הנסיכים הגרמנים, הקטנים והגדולים. “דבר”, י“ב תמוז, תרצ”ג (6.7.1933) את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/288

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p66/m289.txt

בָּעִתּוֹנוּת וּבַסִּפְרוּת [עם מותו של ל.נ. טולסטוי]

יוסף חיים ברנר

939732

בָּעִתּוֹנוּת וּבַסִּפְרוּת [עם מותו של ל.נ. טולסטוי] עם מותו של ל.נ. טולסטוי רוח מאלוהים לא עבר על הארץ – והמים אף על פי כן, שככו. רוחו של הזמן העובר והמשכיח את הכל, הוא אשר מפניו הרבה הארץ ממי המבול. עבר חודש, עברו שני חדשים, שלושה – והסער, סוף-סוף נהיה לדממה. ומתכוון אני לסער אשר הקים קצו של הגאון הרוסי טולסטוי ולמֵי-העתונות, אשר הציפו את שולחנות-הרידאקציות ובתי-הקפה ובתי-המרזח ואשר התגברו כשלושים וארבעים יום. כי קצו של טולסטוי – מותו ובריחתו מביתו של הגראף הזקן ליֶב ניקולאיוֹביטיש, – זה הקץ, אשר נתן תוכן ידוע להמשך-החיים של האנשים מסוגו, שנשארו אחריו, הוא הוא גם אשר הביא מבול של דברים לעולם.. לכאורה, מי לא ידע ומי לא אמר, כי האיש והסופר טוֹלסטוי לא מת ולא ימות כל זמן שלא יסוף זכרו מלב האנושיות וכו‘, ואף על פי כן לא נמנעו מלבכות לו ומהספידו. ואם הדבר לא הרעיש את העולם, כמו שרצו להשיאנו העתונאים מרעישי העולם, שהרי עולם לא פסק לנהוג כמנהגו, הנה עולם-העתונות נתגעש בוודאי. הרבה פרקים קבועים נדחו מפני המאורע החשוב “טולסטוי”. מי לא כתב ומה לא כתבו? מי לא נאם ומה לא נאמו? הקול ניסר: טולסטוי היה… טולסטוי היה … טולסטוי היה לא רק אמן ממדרגה ראשונה, כי אם גם, ובעיקר, אור לגויים, נביא-הצדק, נושא דגל-המוסריות, “מצפון”-האנושיות וכו’ וכו' וכו'. מובן, שאצלנו שכחו, לרוב לגמרי את האמן ודיברו ביחוד, עד כמה היה הנביא טולסטוי מושפע מן היהדות ואידיאליה הנצחיים, עד כמה היה כולו דומה לאומה היהודית במלחמתה העולמית בעד האמת הנצחית, עד כמה אהב או שנא את עם-היהודים ודתם ועד כמה ומפני מה לא הגֵן כראוי עלינו, הנלחצים והנרדפים… * קצו של טולסטוי הרעיש את העתונים. ההרעיש גם את הלבבות? אין ספק, שלבבות יחידי-סגולה, לבבות האנשים מסוגו של המת, אשר בהם אכן נשאר זכרון-טולסטוי חי, נרעשו עד היסוד. ואולם ההרגשות הפשוטות – מתחילה, אחר בריחתו: “ניצחה, סוף-סוף, ההכרה הריליגיוֹזית את גופו של טולסטוי הזקן! עזב בעל ה’וידוּי' את עולם-ההבל!” ואחר כך, אחרי מותו: “נגדע הארז הגדול! קץ כל בשר בא גם על הרוח הגאוני!” – אלו ההרגשות שנתעוררו באמת ובתמים בלב היחידים, המעטים, נשקעו מתחילה באשפת מאמרי הרכילות על חייו המשפחתיים וטבעו אחר כך בגלי הדמעות הצלולות שבמאמרי כל האוחזים בשבט סופר. הטרגדיה הגדולה והקשה של כל חיי טולסטוי – הטרגדיה של אמן אמיתי ושל מַטיף-מוסר מתעקש – ליוותהו עד רדתו שאוֹלה ועד בכלל. ברעם וברעש שקעה שמשו, והוא, הבורח, היוצא, הגוסס, מתחנן: מה אתם רוצים ממני? למה אתם רודפים אחרי? למה נטפלתם עלי כולכם? כן, גדולים ועשירים היו חיי הגאון הגדול הזה, רחבים ומשתרעים בחיצוניותם ופנימיותם, פשוטים עד מאוד ומורכבים עד מאוד, מלאים אושר והצלחה רבה, ויחד עם זה – אומללים עד מאוד, כי זאת עלינו לדעת: בכל הברכה אשר בוֹרך האציל הרוסי עשיר-הרוח ועשיר-החומר ליֶב ניקוֹלאיוֹביטיש, היה ביסודו ממשפחת האנשים הדרים תמיד בגיהינוֹם התחתון ומקומם צר להם ולילית וסַמאל ילווּם על כל מדרך כף-רגל. מכאן המקור לאי-מנוחתם הנוראה ולהטפתם המוסרית, הבלתי-פוריה, שאינה מוציאה ואינה יכולה להוציא אותם מעולמם באשר הם שם. טולסטוי יצא תמיד מכליו – ונשאר תמיד בכליו. הוא אשר ידע כל כך לספר על המוות, על מותו של אילן, של בעל-חי, של איכר, של נסיך, של הנספה במלחמה, על מותם של אנשים כגראף בֶּזאוּכוֹב-האב ובוֹלקוֹנסקי-האב, של בּוֹלקוֹנסקי-הבן וניקוֹלאי אחי לוין, של אַנה קאראֶנינה, של אִיבאן אִיליטיש; הוא אשר ידע לתאר בגאוניות כזו כל אימת-המוות ופרוֹצס-הגסיסה, הוא בעצמו ירא מאוד מפני המוות; כל ימיו, בדה, לפיכך, דברים רבים, לרכך את האימה, וסוף-סוף, לא נפדה מן המוות, לא נפדה ממנו; והוא, אשר באותה הגאוניות ירד לתוך עומק נבכי-החיים, אשר שאב במלוא-חָפניו ממלוֹא ההוָיה והגשים ביצירותיו בעלות הכרכים הגדולים קוֹמבּינאציות אין ספורות של פרוצס-החיים, הוא אשר משל ממשלה רבה בעולמות אין ספורות של יצורים שונים, אנשים, נשים וטף, של שׂדרות שונות, פריצים, פקידים, סוחרים, איכרים, ולכאורה אהב את כולם וידע את כולם, את העיקר החיוני שבכולם, ובכלל אהב לחיות וידע לחיות – הוא לא ניצל משתיית כוס-התרעלה המלאה של החיים. לוֹ ניתן לדעת האושר הגדול של הרגשת כוחות-יצירה אדירים, חיצוניים ופנימיים, אבל יחד עם זה היתה תמיד השניוּת בנפשו, ובמצבו היותר מאושר – שסוּע ואוּמלל. חמישים שנה רצופות סיפר לנו טולסטוי על חייו העצומים והקשים, המאושרים והאומללים האלה. הוא סיפר וחזר וסיפר בוואריאציות שונות, בציורים ובמאמרים. מהשניוּת שבניקוֹלאֶנקה, גיבור “הילדות, השחרות והבחרות”, המלא עמקנות ריליגיוֹזית, ויחד עם זה צער כבד מנשוא על אי-יופיו וקנאה באחיו הגדול ממנו, הבא במגע ובמשא עם השפחות, דרך “בוקר של בעל-נחלה” ו“לוּצאֶרן” (נאֶכליוּדוֹב), דרך ה“קוֹזאקים” (אוֹלאֶנין), דרך “מלחמה ושלום” (פּיאֶר בֶּזאוּכוֹב), דרך “אַנה קאראֶנינה (לוין), עד נטיית רוח-המוסר שבו לצד אחד קיצוני וההדגשה היתירה של הרוח הזה ב”וידוּי“, ב”בעל-הבית ומשרתו“, ב”אַקים" שבדראמה “ממשלת החושך”, בתשובתו של גיבור הרומן “התחיה”, עד צעקתו האחרונה: “לא אוּכל להחשות!” – חוט אחד, יותר נכון, שלשלת עבה וכפולה עוברת בכל החיים הארוכים האלה. מאותו ניקוֹלאֶנקה האפיקורס, שלעתים לבו נתון רק לאכילת ממתקים ולקריאת רומאנים צרפתיים, עד טולסטוי בן השמונים ושלוש, הצדיק, הרחמן, הבורח מן העולם – רק צעדים אחדים, אבל נוראים וטרגיים כחיים עצמם, אותם החיים, שהיו מלאים מלחמה ענקית בין אינסטנקטים איתנים, חַייתיים של פּריץ רוסי עשיר בנכסים ובעל-תאוה ובין טהרת-נפש, פשטות-נפש, יושר, טוּב-לב, ביישנות, ניתוח תמידי והכרה שכלית רחבה, פשוטה, איכרית, הכרה ברורה, עד כמה אפסיים הם כל נצחונות בשרו ורוחו, מה עלוב הוא אחרי ככלות הכל, עד כמה קשה לו לחיות בכל רגע, ומה מחכה לו בסוף-הסופות. בין שני קטבים קיצוניים התגלגל הגאון הגדול בכל ימי חייו הגדולים, הקשים. “הגראף בּאֶזאוּכוֹב הגוסס, אביו של פּיאֶר, – סיפר טולסטוי עוד ב”מלחמה ושלום“, חלק ראשון – הביט ישר לפניו באותו המבט, שפירושו וערכו נבצרו מבינת-האדם. או שהמבט הזה לא אמר כלום, בלתי אם את הדבר, שכל זמן שיש עינים הלא צריך להביט בהן על איזה מקום, או שהמבט אמר הרבה יותר מדי”. ועל סעיפי שני הפירושים האלה פסח טולסטוי כל ימיו. ויש שכפּיֶר, מבלי דעת מה לעשות, נטה להאמין לסביבה של הנסיכים ועשה כמעשיהם, אמנם בקושי של איש בלתי-דומה לאחרים, אבל באמונה שבודאי כך צריך להיות, ואף כשקצה נפשו בזה, היתה לו הידיעה, ש“כל זמן” שיש לו עינים הלא צריך להביט“, והוא שמע לקול אינסטינקטיו החדים. אז קם ונתן אל לבו את המבט המיסטי, הערפלי שלפני המיתה, “האומר הרבה יותר מדי”, אשר, אמנם, לא הוציא ממנו את הבטחון של “בוודאי כך צריך להיות”, אבל גרם לו להחליף את הסביבה, את ההיקף, ומאז היו החיים המוסריים, הפשוטים, החיים של עבודת אדמה ל”ודאי“, לציווּי המוחלט שלו. וככל אשר נטה שמשו של טולסטוי לערוב, ככל אשר נחלשו האינסטינקטים של הצדיק הגמור והרשע הגמור טולסטוי, ככל אשר נתקטן אמן-החיים של הכולו-זכאי והכולו-חייב הזה, כן רפתה ספקנותו, כן גדלה צדקתו וכן גברה הכרתי הריליגיוֹזית. ואולם אם מצא גם בזה את השלוה האמיתית, אם יכול היה למצוא בזה את האחיזה המבוקשת, שתצילהו מן השאלות העולמיות, שאין עליהן תשובה, אם מצא את המפלט הנכסף מפחד-המוות באפוריסמים המחוכמים מ”קרוּג צ’טאֶניה" – מי יודע… מי שהעמיק לקרוא בכתבי טולסטוי האמנותיים יודע, כי בעצם, התביעות המוסריות והנצחונות המוסריים אינם מספקים את נפשו. פּיאֶר בּאֶזוּכי, למשל, – זה הבּיישן הגדול, התמים הגדול, חלש-הרצון, לכאורה, אבל היודע גם להחליט ולעשות דבר כשהוא מרגיש בצדקת הדבר – בהיותו עוד צעיר מבטיח פעם בהן-צדקו לנסיך אַנדרֵי בוֹלקוֹנסקי, האריסטוקראט והפסימיסט, כי לא יוסיף לבוא אל בית הנסיך קוּראגין, ששם הוא מבלה לילותיו בהוללות ושיכרות. אולם מיד, בלכתו מבית ידידו, המשפיע עליו לטובה, מתעוררת בו, בפיֶר, תשוקה עזה לנסוע אל ההוללים והוא נוסע. והן-צדקו? מה הן-צדקו? “הן מחר יוכל או למות או שיקרה לו איזה דבר היוצא מגדר הרגיל, שבפניו אין צדק ולא לא-צדק”. צדק ומוסר הרבה יש גם לאופיציר בעל ההכרה החדה אוֹלאֶנין (“הקוזאקים”), אבל כמה עלוב ואומלל הוא בעיני עצמו לפני הקוזאקית היפה בת-הטבע, שאינה יודעת ואינה רוצה לדעת משום צדק ומשום מוסר! עלוב ואפסי הוא גם לוין עם כל הטוב שלו, שאינו שווה בעיניו כלום, אף שהוא מתחפש, כי הוא מצא בו את האמת, כל אלה הם מן המשפחה של האנשים המעולים, היוצאים מן הכלל, המשונים, הסובלים, המגוחכים, שתמיד יושב איזה מאן-דהוא בקרבם ומנקר ומחטט ושופט אותם. למרות עשירותם וכבודם הם בודדים, אבל לא מסוג אותם “האנשים הבודדים”1 של הדרמטורג הגרמני גרהארט האוּפטמאן. אנשיו הטובים והסובלים של האופטמאן – בדרמותיו המובחרות – כל אחד טוב על פי דרכו, וכל אחד סובל על פי דרכו, סובל מעצמו וסובל מאחר – אבל גם הוא וגם האחר אינו אשם בזה. אין אשמים. לא כן גיבוריו של טולסטוי העיקריים, הטובים, הגדלים בשדה של אנשים רעים מסביב, והמאשימים גם את עצמם וגם את האחרים בבדידותם. ואף גם זאת: הסבלנות הרוסית בכל גיבורי-טולסטוי, והם, הגראפים והאצילים, יודעים הרבה יותר לשאת עמל ותלאה ואינם מפונקים כל כך כ“אנשיו הבודדים” של האופטמאן, יוצאי המעמד הבינוני בגרמניה. כמה מפונק ואנין-דעת הוא אותו מלומד לא-יוצלח יוהאנאֶס פוֹקאראט לגבי קוֹנסטנטין לוין, אף שאגב-אורחא – הונאתם העצמית בד בבד תשא. כן, זה הדבר: יחד עם הבקורת העצמית גדולה אצל גיבורי טולסטוי גם ההונאה העצמית, זו המידה שהיתה רבה אצל יוצרם, למרות כל ספקנותו והבנתו הגדולה. ביחוד מורגשת מידה זו אצל לוין. כל דברי הפילוסופים שקרא הרי הם בעיניו רק דברים המאפילים על ענייני-החיים ואינם מוסיפים כלום עליהם. ובאותה שעה אינו מכיר שגם המסקנות שלו, שהוא בא אליהן בעצמו, אינן אלא דברים. דברים שאינם מבררים כלום ואינם מחייבים כלום. צריך לאהוב את הכל, צריך לחיות על פי רצון-אלוהים – איזה גיחוך, איזו ריקניות, איזו דברים בעלמא, שאינם יכולים לעכב בו אפילו באותה שעה גופה משפוך חמתו על משרתו העגלון על אשר הרהיב זה עוז בנפשו לאמור לו: “הנה מכשול בדרכנו”. יתר על כן: בקראך את “אַנה קאראֶנינה” אתה יכול להבין ולסלוח ליוצר על אשר מרוב חיבתו ליצורים ידועים (לקיטי אשת לוין, למשל) הוא מטפל בהם יותר מדי, וגם יש שהוא מאיר אותם באור שאינו שלהם, אבל בקראך אותם הפרקים המשעממים על האור, אשר בא לנפשו של לוין, יש שיתקבל רושם, כאילו כל יסוריו השכליים והנפשיים של האיש העשיר הזה, העשיר בנכסים וכל יסודות-החיים, הרי הם כל כך שטחיים, כל כך קלושים: הן הוא מודה בעצמו בכל רגע, שבין כך וכך, איך שיחשוב ובמה שיאמין, הוא מאושר כל כך על כל צעד ושעל, וכמה פעמים, בעצם תוקף-הצער, דמעות-אושר מציפות את פניו! ליוהנאֶס פוֹקאראט של האופטמן, אף על פי שהוא מתפנק יותר מדי, אתה מאמין תמיד בסבלונו ויסוריו, וללוין – לא תמיד. הצדקה שלו, הרעיונות שלו והמוסר שלו, השאיפה להשתלמות שווה-פרוטה והחרטה לרגעים על עוונותיו המדומים – מעין איזו התחפשות יש בכל זה, שהאמן טולסטוי, אשר יצר את לוין בדמותו ובצלמו, מכיר בה בעצמו, אלא שהוא שוב כאילו מתחפש, שבכל זאת יש ערך גדול לכל העינוּיים והמחשבות הללו. באיזה מעגל-קסמים מסתובבים גיבורי-טולסטוי העיקריים, מציגים הם לעצמם את השאלות היותר אחרונות: “בשביל מה ולמה?” השאלות שאין עליהן תשובה ומיד הם אומרים לעצמם: בכדי לחיות צריך לדעת תשובה על אלו השאלות, ואם אי-אפשר לדעת, אי-אפשר לחיות. אבל חפץ-החיים החזק, שיש לו יסוד ואחיזה בארץ רחבה ובכוחות עצומים, מתגבר בהם, עד שלא די שהם מוצאים מנוחה בדברים, שאינם עונים כלום על השאלות הקשות, אלא שהם גם אינם מכירים בקנוניה שעשו עם נפשם. כילדים הם מקשיבים לתורת המאסוֹנים, לקראטאיֶבים, לאיכרים השונים, המוסריים והפיקחים. כל זו התורה האַלטרוּאיסטית, שהם רוכשים להם, ודאי שטובה היא כשהיא לעצמה, ודאי שחיי לוין יותר מוסריים ויצירתיים מחיי אוֹבלוֹנסקי ואפילו ורוֹנסקי – אבל איזו תשובה יש בה על השאלות האחרונות של טולסטוי, על השאלות של כל איש חושב חשבונו של עולם? * כשם שלפני שנים אחדות היה מנוי וגמור בחוגי הספרות, על פי הפובליציסט הרוסי מיכאילובסקי ואחרים, שיש שני טולסטויים, פרוגרסיבי וריאקציוני, אצילי ודימוקראטי, ימין ושמאל, כך מנוי וגמור עכשיו בכל מאמרי המספידים, שאין טולסטוי אלא אחד. ואמנם, למרות הסתירות והנטיות השונות, המוכרחות, בנפשו של כל איש חי ושואל, שאין לו “פרינציפים” מוצקים, עומד לפנינו טולסטוי היוצר כאחד. אפילו ה“חלוקה”, שעשה הוא בעצמו בחייו, החלוקה בין תקופת-חייו הראשונה, לפני ה“וידוי”, ותקופת-חייו השניה, אחר ה“וידוי”, אינה אלא מתמיהה. כי הנטיות המוסריות והטנדנציות המוסריות, המשבר הנפשי ובקשת-האלוהים, שאנו מוצאים בכתבי טולסטוי בתקופת-חייו השניה, האי כל זה ישנו כבר בסיפוריו הראשונים: “הילדות, השחרות והבחרות”, ובכל התפתחותו ומלואו – ב“מלחמה ושלום”. רגש-השנאה וגועל-הנפש ביחס לסמל החברה הציביליזאציונית – להילֶני בת הנסיך ואסילי שב“מלחמה ושלום”, אינו פחות מהשנאה וגועל-הנפש ביחס לאשת פּוֹזדנישוֹב שב“הסוֹנאטה הקרייצרית”. ותמוה הוא במאוד-מאוד: למה הסתלק אחר כך טולסטוי מיצירותיו הקודמות? למה השליך עליהן שיקוצים? איזה פסול מצא בהן? איזו אי מוסריות? – חידה היא… ולולא דמסתפינא, הייתי מפקפק קצת, אם לא היתה אותה הסתלקות יותר מדבר שבפה ומפּוֹזה של איש בעל תכונות מורכבות, הבא להתוודות… אמנם, ביצירותיו מן התקופה הראשונה יש בלי יודעים הערצה של שלטון-האצילים של הציִד, של שפעת-חיים, שפעת-אושר, שפעת-תענוגים, שאחר כך, לעת-זקנה, קיבלו בעיניו צורה אחרת, צורה של משא כבד, ובמאמריו המוסריים נצבו לו כצר. אבל זה אין עוד מספיק להצדיק את כל יחוסו המבטל לאותן היצירות, שבמגמתן כבר התבטא אותו היה המוסרי בהכרה גמורה ובהטעמה רבה. כן, אין טולסטויים שונים של תקופות שונות, של דעות שונות, אבל יש ויש הבדל רב ועצום בין תכונתו האמנותית של טולסטוי ובין תכונתו הנבואית. התהום שבין טולסטוי האמן וטולסטוי איש-המוסר לא על נקלה יגושר. טולסטוי בעצמו, אמנם, הביט תמיד על יכולתו האמנותית הגדולה רק כעל אמצעי להביע איזה דבר, להביע את יחסו אל העולם והחיים – ובוודאי שצדק; האמנות אינה צעצוע; שתי הרשויות לא רק שהן נכנסות אחת לתוך חברתה אלא שהן מחייבות אחת את חברתה (לחשוב אחרת יכול רק בעל תכונה ריקה כמחברו של “תמונת דוֹריאַן גרֵי”). ואולם רשויות ישנן, ובנוגע לתוצאות של שתי הרשויות הללו יש לנו, הקוראים, הרשות להביע את יחוסנו. טולסטוי האמן ינק באופן בלתי-אמצעי מהטבע של ארץ-רוסיה הגדולה והרחבה – באר מים חיים לשתות ממנה ולהשקות ממנה – וטולסטוי המטיף ינק מחכמת דתי ימי-קדם, חכמה מוטלת בשבילנו בספק גדול. אותו החזיון, שאנו רואים בנסיכה הצעירה נאטאשה רוֹסטוֹבה, שלמרות מה שמעולם לא ראתה את המחול הרוסי הפשוט, אף על פי כן, כשאירע לה פעם בבית ה“דוד” לרקוד ריקוד רוסי עממי, מיד נמצא הדבר בנפשה מאליו ורקדה באופן מפליא – אותו החזיון עצמו אנו מוצאים בטולסטוי האמן. הנשמה הרוסית הפנימית, ה“סטיכית”, הפשוטה, הפרימיטיבית והכוללת בחדא מחתא, זו הנפש שהיתה תמיד בתוכו של טולסטוי האמן. לא כן טולסטוי החוקר והמטיף, שיש, אמנם, אשר חיקה את האיכר הרוסי הנבער, ביחוד בביקורתו ובשלילתו, אבל ראשו היה נעוץ ב“חכמת” העולם העתיק ובהשקפת-העולם הגוזרת: במופלא ממך אל תדרוש! העם מאמין – האמֵן גם אתה! אין גדלות במקום שאין פשטות, טוב ואמת" – אומר טולסטוי בנוגע לנאפוליון, ובטולסטוי האמן, אמנם, היו כל שלושת הסימנים האלה של גדלות. הוא היה הריאליסט הפשטן האמיתי; הוא אחז בציצת-ראשה של המציאות הרוסית ותיארה כמו שהיא, לפעמים בטעויות ובהערכה לא-נכונה (אנוש איך לא יטעה! ואזכיר, לדוגמה, את שריפת מוסקבה והתקוממות-ההמון בעת ההיא), אבל תמיד במסירות-נפש אמנותית, למסור הכל בלי שרק ובלי פרכוס, ביחס של טוב ואמת. הוא ידע, לרוב, להינצל מן הכזב השירתי, גם מזה הבא מאליו, שלא במתכוון, ותמיד היה חפשי מן הריאליות המזוייפת, המעושה, המכוּונת, המלאכותית, של זוֹלא והנוהים אחריו. הוא השיג את גודל האילוזיה של החיים, אבל, למרות זה, הוא אוהב באופן בלתי-אמצעי, אהבה פנימית, קדושה, את חיי-העבודה, חיי-השדה ובכלל, החיים הבריאים של כל איש בריא, אפילו כגראף הזקן, אבי-נאטאשה, והנסיך הזקן, אבי-גלגולה – קיטי. טולסטוי האמן ביטל את הרומאנטיות של האהבה וגילה את כל מצפוניה (אהבת פּיאֶר להילֶני) ומיעט את דמות-המלחמה (מלחמת-התגרה של הפרשים, שהשתתף בה רוֹסטוֹב), אבל הוא הוא היודע גם את האהבה הנאצלה של הנסיך אנדרי לנאטאשה, והוא הוא אשר כתב גם את סיפורי המלחמה הסבאסטוֹפוֹלית. טולסטוי האמן, היודע חיי בני-האדם, כפר במדע-ההיסטוריה בתור דבר מאוחד והבין גם את הקוֹמיזם של הנאפוליוֹנים, החושבים כי הם מושלים בריבואות-חילם, כי הכל נעשה על פי מצוותיהם ופקודותיהם; אולם טולסטוי המטיף אינו מבין, עד כמה אותו הקומיזם ישנו גם בנביא, הבא אל תבל ואומר לה: היי לאחרת! ואל פרוצס-החיים האין-סופי: השתנה! ואל מילי-מיליוני בני-אדם, המשפיעים זה על זה, אשר לא יוכלו לשמוע לו, אשר לא ירצו לשמוע לו, אשר לבם כלל אינו נתון לשמוע לו: שמעו לקולי! “כל מה שהתאמצו בני האדם, שהתקבצו לאלפים ולרבבות על שטח קטן אחד, להשחית את האדמה שעליה התקבצו” – מוכיח טולסטוי המוכיח לבני-האדם בהתחלת רומאנו האחרון “התחיה”, כאילו באמת התקבצו בני האדם ברצונם ובכוונה רעה אל הערים, דווקא בכדי להשחית את האדמה, וכאילו יש ברצונם, אם ישמעו לקול-התוכחה, ללכת מן הערים, אשר הם יושבים בהן… טולסטוי האמן יודע, כי חכמתו של האדון המיניסטר קאראֶנין (בעלה של “אַנה קאראֶנינה”) לא תעמוד לו בעת אשר החיים נגעו בו באמת. מתחילה היה זה אומר בגאון וגודל-לבב המקנא לאשתו, אותה ואת עצמו הוא משפיל בזה – וחשב לו את פתגמו לחכמה מצילה, המעמידה אותו עליון על שאר הבריות; אולם בבוא השואה לא הצילתהו, כמובן, חכמתו כלל. ברם, טולסטוי המטיף והחוקר אינו נמנע לשים בפי פּיאֶר בֶּזוּכי בנאומו לפני המאסוֹנים את החכמה הסוֹקראטית החביבה עליו, שעשיית הטוב הוא דבר שהשכל מחייב אותו,וכי את התאוות לגרש אי-אפשר: צריך להשתמש בהן למטרות נעלות (חסידינו הראשונים היו אומרים: לצרפן ולהעלותן). ולא חל ולא הרגיש פּיאֶר בּאֶזאוּכי זה, שאחרי כל השאלות שהציג לעצמו מקודם, לאחר כל השעות הקשות והנוראות שהיו לו מקודם – מה הוא בא ללמדנו בזה ומה הוא יכול ללמדנו בכלל במיני רעיונות יפים ובכיוצא באלה? הן כל איש ואיש מבני מינו, המעמיד לעצמו את שאלות-האדם האחרונות, אם הוא נשאר בכל זאת בחיים, יחיה כבר כמו שהוא יכול, ודרכו של פיאֶר לא יהא בשבילו כלום. והמאסוֹנים? וכל העולם? – אלה לא שאלו מפיו דבר, וגם אכן לא שמעו לכל דרשתו היפה. * טולסטוי האמן ניצח הרבה בחייו. מן המלחמה הפנימית האיתנה וההתנגשויות החיצוניות שבחייו מרובות-הגוונים נוצרו רומאניו הריאליים, המקיפים, העולמים. ברומאנים האלה, בצדם האמנותי אין בעצם חילוקים והבדלים מוחלטים בין דבר לדבר. יש יחס סימפאטי או אנטיפאטי לפרט זה או אחר, אבל כל פרט ופרט כשהוא לעצמו, יהיה מה שיהיה, חשוב עד אין קץ. הכל טבע, הכל חיים. החיוניות שבנערה קטנה נאטאשה רוֹסטוֹבה בצַפּוֹתה לאופיצר בוֹריס, שיבוא וינשקנה, עומדת אצל האמן במעלה לא פחותה כלל מחייהם ה“היסטוריים” של קוּטוּזוֹב ונאפוליון. כאן טולסטוי הוא בעצם-החיים, וכל רגש אנושי, אם רק טבעי הוא, לא זר לו. בלי עייפות הוא לוקח יצור אחר יצור, מצב אחר מצב, יצורים פשוטים ומצבים פשוטים – ומספר עליהם באריכות, בפרטיות, קו לקו – מעֵבר לכל ערכין מוסריים, מעֵבר לאכזריות ורחמים, מעֵבר לשלטון ועבדות, מעבר לטוב ולרע. וכאן הוא גם מרום אשרו ונצחונו. אולם לא כן טולסטוי המורה, המוכיח, החכם, המטיף, התיאולוג, הנביא (גם בתוך רומאניו). כאן מתחילים ה“שולחן ערוך”, ההונאה העצמית והמצב הקשה ביחוד. הקולטורה האנושית פושעת, האמנות יתירה, חדלו לפשוע! ואהבת לרעך יותר מכמוך! שובו לקיים רצון-אבינו שבשמים, אל תתנגדו לרע וכו' וכו' – עד סוף כל הדברים. וכאן מתבלטות הפגימות המכאיבות ונראים הניגודים המוכרחים, המונחים בעצם-הדבר. קנין פרטי הוא חרם – והחרם הוא בידו ומסביביו של הנביא על אפו ועל חמתו. הנביא המודרני נלחם בקולטורה – וכולו, כל חייו, כל כתביו, כל ספריו, כל נכסיו, כל דבריו, הכל, הכל נעשה לענייני-הקולטורה, נבואתו גופה נעשתה לאחד מענייני החיים והקולטורה, שהוא מתקומם נגדם, שהוא מוכיח את ההבל שלהם. הנביא הרוסי-העולמי גוזר: “אל תשפוטו ואל תישפטו!” אבל הוא בעצמו שופט, שופט הכל, אי-אפשר לו שלא לשפוט, ומביא אלפים ורבבות ליד כך, שישפטו אותו. לראש הדףהוא שופט את נאפוליון, דן אותו ברותחין ומעלה לעומתו את אלכסנדר הראשון ואת קוּטוּזוֹב – מאי חזית?! איזו הונאה עצמית, הנביא! באחרית-ימיו רוצה הנביא לעשות את הצעד האחרון במלחמת-הכרתו, לעזוב את החברה, שמי כמוהו יודע את צביעותה, מי כמוהו יודע את ערך כל אותם האנשים הבאים להתאבק בעפר-רגליו ולהיוועץ עמו על נפשם. הוא רוצה להינזר מביתו וממאות האינטליגנטים-המבקרים השנוּאים – ביניהם גם יהודים, שאי-אפשר להביט בפניהם, למרות מה שכתוב “ואהבת לרעך”. הבודד על כרחו רוצה להתבודד לרצונו – והנה אלפי-עתונים, שנואי-נפשו, מריעים עליו, על בריחתו, על גודל-מפעלו, ומאות אינטליגנטים סובבים את מיטתו בחרדת-קודש, תחת – אם הם באמת מכבדים אותו כל כך – לשמוע לקולו, להקשיב למוסר-תורתו וללכת לעזור למיליוני-האומללים, שהוא, ליֶב ניקוֹלאיוביטש, החולה הזקן, אינו אלא אומלל אחד ביניהם. הנביא האומלל! הכל כמו התגרה בו ברגעיו האחרונים: אתה אינך רוצה, אתה מתקומם, אתה שולל – ואנחנו הנה הננו, אנו הוֹוים, אנו עולים גם על המיטה, אשר אתה לא תרד ממנה. אנו מקריבים לך גם רגשי כבוד! אנו נבוא גם להשתטח על קברך! אנו מביאים אחריך מבול של דברים לעולם-העתונות, אשר תיעבת! לא, טולסטוי הנביא לא ניצח, למרות אשר הרבו דווקא ובעיקר להספיד את נבואתו ולהתפעל מגודל ערכו הנבואי. לא על המוסר יחיה האדם ולא במוסר נוהג העולם. עתוני הבורסה והפוליטיקה הרעישו את העולם על מותו של הנביא טולסטוי – איזו צביעוּת! הקולטורה לא פסקה, אפוא, אף רגע אחד.. בתי-המרזח, הטרקלינים והתיאטרונים גם הם לא נסגרו אף ליום אחד. רק באחדים מהם נזכר באותו יום שם-טולסטוי. מת הנביא טולסטוי… חבל! עכשיו גם זה נשכח. גם סער-העתונים נהפך לדממה. טולסטוי בעל-המוסר, המורה לצדקה, לא ניצח. ואולי לא רק את אחרים. [“הפועל הצעיר”, טבת-שבט תרע"א. החתימה: יוסף חבר] תרגום עברי של י. ח. ב.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/289

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p66/m290.txt

מן המיצר

יוסף חיים ברנר

939732

מן המיצר מגילות חתוכות מגילה א: כסליו. חנוכה. בבית-המזון של “מיאַסה” יש שהוא עולה ומאיר לי. “עולה ומאיר” – סלקא דעתך?.. מליצות לעת זקנה?.. לא נאה! וביחוד שאכתי לא ידענא דבר, אכתי לא ידענא… בריה משונה, יחידה, בריה משונה, יחידה, בריה בפני עצמה, יציר שאינו נפגש בכל שעה… אבל כלום סומכין על רושם ראשון? ואני הלא ראיתיהו פעמים, רק פעמים ראיתיו… ביום אֵד, ביום “פוגה”, ב“ערב נר ראשון”, באפילה בצהרים נגלה לי לראשונה… נגלה לי… מתוך המון ששת המיליונים, אשר בכרך גדול זה, נזקר הוא, זר בא מקרוב. פתח את הדלת ונכנס. קומה רמה, חזקה, כתפים רחבות, מכונסות קצת לתוך עצמן, סבר פנים בריאים, קשים, מושחרים… – חשמונאי!.. לגמרי לא יוצא ירך יהודים!.. – חלפה מחשבה. מסביב ישבו עוד מנינים אחדים, יהודים בלתי מוטלים בספק. דיברו על העונה של חוסר-עבודה, על האֶכּספלואַטאַציה, על האֶמיגראַציה. “יש הבדל גדול – ביאר שלום ליברמאן לעלם אחד – בין אֶמיגראַציה ואימיגראַציה. שמע-נא: “אמיגראציה” – פירושה…” דיברו, קראו את ה“יומן”, אשר הכנסתי, התווכחו שלא לצורך, מתוך הרגל, הוכיחו איש לרעהו איזה דבר, ואכלו מרק ולחם. הוא ישב אל השולחן אשר בפינה רגעי מספר, אחר-כך קם, ניגש למיאַסה, בעל בית המזון, וביקש גם הוא מאתו פנכה של מרק. המרק היה כהה, של דוחן, הפנכה קטנה, אבל הוא אכל לחם הרבה. – הוא קם בכל מלוא קומתו הרמה, הרמה מאד – נתבלטו מגבעתו הפרומה ומדי אדרתו המטולאה, אשר מתחתיהם הוציא ושילם שלוש פרוטות בעד המרק, שמונה בעד הלחם הרב – ושוב ישב נשען אל השולחן. האופל התגבר ונתעבה. היה שתי שעות לאחר חצות היום. העלו אור – והוא עודנו יושב ושותק ופניו עיפים וגלויים. איני יודע… ירא אני מפני הבדותה… אבל זו, כמדומני, אמת היתה, אמת. – כשנפל על פניו המלאים והמשופעים הנוגה הפתאומי של הגאַז, כשהוא שוחק ונתלה ברפרופי האֵד ובזהרוריו, אשר על הפנים ההמה ואשר על שערות הזקן המסובך, השחור-אדמדם, המוּרם בקצהו – הוארה באותו רגע בזכרוני בעין עליית שחר בארץ-מולדתי שם, במולדת-שמשי אשר בספרה של שחרות-חיי – ב“חומש”… זה היה לפני ארבעה ימים. עוד פעם ראיתיהו אתמול, בעמדי בזוית שלי – והוא עבר… מגילה ב: עשרה בטבת. אח, כן, עשרה בטבת… מתשעה באב עד עשרה בטבת… יותר מחמישה חדשים עברו, איפוא, מיום בואי הלום. שפיר! יותר מחמישה חדשים. תקופה שלמה. תקופה שלמה – וחשבונה. חשבונה?.. מתפרנס אני בכל העת הזאת ממכירת עתונים יהודיים, ביחוד – “היומן של סרטן”. עסוק אני בזה כל היום ואשמורה בלילה. גר אני בשכונתו של שלום ליברמאן העלוב, באולמה של “אגודת ההסתדרות האינטרנאַציונאַלית של מסדרי האותיות שבלונדון”, אשר בדירתו של שמעיה טאַלר העתונאי וראש-האגודה. ניזון אני מן המאכלים אשר אצל הפונדקאי המפורסם מיאַסה מכניס-האורח. נכנס אני לפרקים למעונות הסמוכים של מכרי מבני הגולה ורואה דלות נודדת, נודדת, חסרון לחם, חסרון פרוטות בכדי לשלם לרופא – יסורים ויסורים, יסורים בלתי רצויים, יסורים נוזלים, נוזלים ומשתפכים בלי סוף ובלי תכלה… בושה וכלימה!.. הריני מתחיל שוב בשלי… לא, לא. הריני מפסיק. בן עשרים וחמש שנים אנכי. גליתי ובאתי לגיטו יהודי שבאחת הבירות האירופיות… כן, כן – האירופיות. נוּ? כן. זר אני להשפה המתהלכת, זר ליושבי הארץ הנכרים ורחוק מאחי בני עמי, אשר עתוניהם אני מוכר להם. משולל כל סביבה גשמית, כל צל של חברה מענגת, כל סיפוק-נפש רוחני; עיף ויגע מן העבר של “חדרים”, “ישיבות”, אֶכּסטרניוּת, חיי “אורגאניזאציות”, תפיסות, עבודה בצבא, פוגרומים. אעפי"כ כל זה אינו מפרנס אותי, אינו ממלא אותי: בשעות הפנאי ממכירת העתונים, בימי השבתות, אין מה לעשות ואין לאן להימלט מפני השעמום הקשה, התדירי, השתקני. אולי תעמוד לי הרוָחה מן המחלה הממארת, הקיבתית, הפנימית, אשר בוא באה, אשר התחילה זה כבר, אשר כרימה תקוסס, תקוסס את הבשר… אבל לא, לא, לא! חלילה וחס! את זה איני רוצה לכתוב, איני רוצה! את זה לא צריך לכתוב, לא צריך! יוסר-נא הפיהוק מן הפה והבעתה של אי-התעניינות מתוך העין! לא אוסיף אענה את עצמי בפזמון ישן וחסר -תוכן זה, אשר היה לזרא. אמת, אמת. פזמון ישן זה הוא, אמנם, האחד, היחידי, אשר לבבנו מלא אותו; המעשיה היחידה שלנו, שאנו מספרים ושומעים, האגדה היחידה, שגם סופה אחד, אותו הסוף של כל האגדות, אפילו של המעניינות. הן חיים אלה, אלה ולא אחרים, הנם בהכרח חיי אני וחיי כל בני גילי, בין אלה שנעתקו ממקומם ובין אלה שנשארו שם. ואַל להאפיל על הדבר בלשונות מדברות גדולות. ידברו הלשונות הגדולות על הדברים המעניינים: על תקיפי הרוח, על חפשי הבשר, על גיבורי המעשה, על יוצרי מהפכות; ישירו על בתים מלאים רפואות למחלות רעות ונגינת פסנתר, על גזילת העני וגעגועי יופי… אח, אני מדבר מה שלא צריך! אח, אין מבטא לי! מילא, איך שיהיה: צדקו, צדקו הם. אין מה לחזור פעם יתירה על הידוע, על שלטון העוני והצער, ואפילו בקול שוקט. כי, אמנם, הן שוקט קולי, שוקט. אבל לא זו הדרך. אַל נהי, אַל מנוד-ראש ואַל סיפורי רחמנות. חזון! חזון! מגילה ג כן, חזון, חזון… חזון!… אבל החזון מאין ימָצא? מאין ימָצא החזון? – מאין ימצא החזון, אם שכון אשכון בדירתו של שמעיה טאַלר יחד עם שלום ליברמאן – לאט! לאט! מי זה שמעיה טאַלר? מי הוא שלום ליברמאן? – – – – – – – – שלום ליברמאן הוא מסדר אותיות ועובד בבית-הדפוס של “היומן של סרטן”, זה העתון המשמש גם למקור פרנסתי אני, במכרי מגליונותיו שנים-שלושה “תריסרים” מדי יום ביומו. זה – ליברמאן שכני, ולא העתון-היומן, ואף לא האדון הגביר מר סרטן, בעל העתון, שעל כל זה אפשר שידובר להלן בפרטיות, בבקשי “חזון” – הוא בחור צעיר כבן פחות מעשרים, כמוני לא ימים רבים לעזבו את רוסיה, צהוּב שערות מסולסלות, רכרך, בעל פני צפורת-כרמים, בעל עינים כחלחלות, לחלחות, מאירות, נעימות. שלוש שִנים חסרות לו מלפניו בשדרה העליונה, והשאר – קטנות, צהובות כשערותיו, זעיר שם רקובות, ואפילו מום זה – בצירוף למלבושיו הדלים והישנים, שהוא לבוש בהם תמיד – כאילו ישווה לסבר פניו איזו לבביות, איזו התקרבות לכל. אכן – יאמר-נא בעל ה“חזון” – הרבה נערים יקרים בין בחורי עמנו, העם הנבחר; הרבה נערים יקרים בין הפועלים הצעירים שלנו, אשר כמוהם לא תמצאו לעולם בסביבה זו אצל עם אחר! ליברמאן הוא, אמנם, גם בר-אורין קצת, יודע לסדר כל מיני כתבי יד, וההתאוננות הרגילה בפיו לפני היא: – שמעה, אחא, שמעה! דבר נפלא באמת, האין זאת? רבים המדמים כי מסדרי האותיות בכלל אינם כל-כך בורים והדיוטים כשאר בעלי המלאכות. טעות היא, טעות מעיקרא. מסופקני, אם יש בין המון שאר אגודות הפועלים מספר כזה של בורים והדיוטים כמו באגודתנו. מבהיל! מבהיל! אני הלא הנני מזכיר בה, באגודתנו, שלא על מנת לקבל פרס, כמובן, ואני יודע מה שאני שח. עמי הארץ – המון מבהיל! ובכלל – גסים, ריקנים, בלי כל שאלות-ומעלות. אני כבר העירותי על זה לא פעם לנשיאנו, לטאלר. אומר אני לו: מה יסכנו לנו האספות הריקות? צריך היה לסדר להם שיעורים מדעיים בסוציולוגיה, פיזיולוגיה, היסטוריה וכיוצא באלו. זאת ועוד אחרת: מפני שאסיפותינו ריקות, החברים מתעצלים לבוא, אולם אם ילמדו איזה דבר באסיפה – אז יבואו ברצון. אמונתי היא, כי כל איש רוצה ללמוד איזה דבר. שאלו אותם – אני אומר לו לטאַלר – על העבודה שלנו גופה, דברי ימיה, ענפיה השונים, ולא ידעו להשיב דבר, לא ידעו בין ימינם לשמאלם. מאמין אנכי, שאפילו מי המציא את חכמת הדפוס, מי היה גוטנברג ומתי היה – לא ידעו! דבר נפלא באמת, האין זאת? כך אני טוען לטאַלר. אבל דבר אל העצים ואל האבנים… (באנחה עמוקה) הלא יודע אתה את טאַלר… ואת טאַלר, ראש האגודה האינטרנאציונאלית של הסתדרות הפועלים מסדרי האותיות בלונדון, אשר בדירתו, באולם אסיפות האגודה, אגור עם ליברמאן, אמנם יודע אני ויודע. זהו אברך אירופי מן היהודים במיטב שנותיו, בעל קול של פיקח, קול כבד, מדגיש, מטעים, מיושב וממושך. הוא בא ללונדון שנים אחדות עוד לפני ה“ריבולוציה” (הרוסית, כמובן, ולא הלונדונית), וכבר הוא אז ספקן, נקרן, פסימי, כופר בּכּל, לועג לכּל בלבו ו“אפיקורס פרינציפיאלי” בפנימיותו ולפני אנשים קרובים ביותר. מחוז חפצו בעזבו את רוסיה היתה אמריקה, אבל חסרון כסף ומחלת הטרכוֹמה שבעיניו עיכבוהו בלונדון. ויהי כאשר התבסס במקומו החדש בהיותו לעוזר קבוע בשבועון אנארכי-ז’ארגוני, וכעבור עוד שנה, והוא למד אנגלית עד כדי לכתוב בה דברי ספרות, גם כן באורגן אנארכי-קוֹמוּני קטן, ויחד עם זה מזכיר-בשכר באגודת פועלים אחת, הביא אליו את ארוסתו ממינסק עיר מולדתו, את חיה-רחל, אשה קטנה, סערנית, פיקחית ומעניינת – והם חיים יחדיו. בנים אין להם, כי על כן שניהם חושבים את הדבר הזה ליתר, לדבר שאינו צריך לגופו. האנשים האלה, כאמור, הנם פיקחים. חזו של טאַלר צר ואבריו זעירים, אבל בריאותו תמיד כתיקונה, ומחלת עצבים לא ידע מימיו. עיניו גדולות, עגולות, נוחות ובולטות ובת-צחוקו קרה, מעוקמה ומתעלמת מן העין. מתגלית משהו היא רק בשמעו מספרים ע"ד אנשים אידיאליים, על מסירות נפש, על חיים מוסריים… ברם הוא, טאַלר בעצמו, מדבר דוקא ובארוכה על ענינים כאלה, וביחוד דן הוא בזרמים החדשים שבחיים הסוציאליים, ביחוסים החדשים שבין אדם לאדם ובין מין למין. הוא רשאי. פרנסתו בזה. עוד זאת: אגודות-הפועלים, אשר הוא נשיאן ומנהיגן בשכר, נקראו אינטרנציונאליות על ידו, וטאַלר, בחברת מרעיו, מרשה לעצמו לנגוע בזה בקצה לעגו. הוא אינו מוצא לו לנכון להתחפש דוקא, שהוא מאמין בהפרינציפּ האינטרנציונאלי. להיפך, יש שהוא בוחר לעגל את אמרותיו בנידון זה ולהטעים, כדרכו, במקרה מלות בודדות, עיקריות ובלתי עיקריות, לאמור: – מדברים אנו, נכבדי, בקריאת שמות ובמה שמסתתר תחת השמות. לא כך? והנה אם נואיל להקדיש איזו שימת לב לנידון, נבוא לידי מסקנה, שתהיה מעניינת במובן ידוע מבלי שנשים לב להתנפלות הדימאַגוגית עלינו, שהיא מאפשרת במידה ידועה. אינני רוצה ללמוד מזה דבר, ובכלל מה זה נוגע, חה-חה, אבל מתכוון אני, בכל זאת, חה-חה, לעובדה אחת קטנה. הנה עובד אני, נאמר, בשתי אגודות-פועלים: של החייטים ושל העובדים בבתי-דפוס, ושתיהן אינטרנציונאליות, כמו שגלוי וידוע לפניכם, חה-חה. היוצא מזה? עובדה קטנה, פאַקט: באגודת החייטים כולנו, בנעורינו ובזקונינו, אחינו בני ישראל, בֶּרלים-שמֶרלים, נכבדי – ולא נמצאה זכות לנו, לשמנו. מה הוא, הלאה, מצב הדבר אצל מסדרי האותיות? שוב הכל יהודים שביהודים, אם לא לחשוב את שטקטורוב, שבוודאי יתייהד גם הוא בקרוב. הנה לכם, נכבדי, פחדכם אשר אתם מפחדים מפני השם! חה, חה, באגודת החייטים האינטרנציונאלית אין אפילו שטקטורוב… ושטקטורוב, פיודור שטקטורוב, מוסקבאי הוא, אחד הרוסים הגולים המעטים, אשר משאם ומתנם בגיטו היהודי, בעל גוף המלא ישות הגונה והנתון, בין בשעת עבודתו ובין בשעת הפנאי, בכתונת-בד כחולה, אשר טור כפתורי עצם קטנים לבנים ירכס את פיה האלכסוני ממעל ופתיל של צמר עבות אדום יקיפנה ושתי גולות משזרות, מעשה-גבלות, נופלות מעליה על מתניו של פיודור שטקטורוב. נדנוד טבורו בשעת מהלכו של שטקטורוב עושה רושם של הפחת נאד ובחלקו התחתון, במחילה, הוא כאילו נמשך לקרקע. מכונאי הוא שטקטורוב ועובד באותו בית-הדפוס, ששלום ליברמאן עובד בו – אצל “סרטן אֶט קוֹמפּ”. נוסף לזה הוא צעיר פרוגרסיבי מאז, לא אנטיסמיט, חי זמן מרובה גם בין הסטודנטים העברים אשר בברן ובג’נבה, סוציאליסט נאמן וחושב לו לחובה ולנכון להיות לחבר אגודת הפועלים המדפיסים ולבקר את האסיפות שלהם בכל שבוע ושבוע בלילות התקדש השבת (במוצאי שבתות – אסיפות החייטים!) אשר בדירתו של טאַלר. דירתו של טאַלר היא בת שלושה חדרים: באחד, חדר-עבודתו של בעל המעון, ששם שולחן-כתיבתו ועתוניו, נמצאות גם שתי מיטות ואיזו רהיטים; בשני, אולם רחב ופנוי, מוקצה לאסיפות, על מיטת ברזל בזוית, רבודה בשק-תבן, בכר ובסדין, מוצאים משכן חברי ליברמאן ואני; ובשלישי חדר-הבישול, האוכל והישיבה הרגילה, ישנה חוה, אחותו של טאַלר, עלמה עושה-מגבעות כבת שבע-עשרה, שזופה, זקופה, חמה, נחפזה (ליברמאן היה מוסיף: סימפאטית), בעלת פנים נוחים רגע ורוטטים רגע. וכך, כך. מכיון שבאתי עד חוה זו, הבה וארשה לי הערה צדדית בעקבה. בגליון שלפני זה, כמדומני, שדיברתי על ה“שעמום”, ואכן נפלאה היא חוה זו בנידון זה! עונה של חוסר-עבודה גם לה עתה ויושבת היא כל היום בבית, כי מעטות רעותיה, ואעפי"כ כאילו אינה מרגישה בשום שממון! אם ישנה היא, ואם יושבת “כך” – כולה אינה אלא כמו צופיה, מחכה, רותחת… לא תשים כל לב גם אל אי-הרצון המובע ברור מצד אחיה וגיסתה על ישיבתה הבטלה ולחם-החסד שהיא אוכלת בביתם. הדבר כאילו לא יגע בה אף במשהו. כל-כך מלאה היא מעצמה, כל-כך מלאה היא גיל וחיים… עד כאן. אחזור לעניננו: ביתו של טאלר. הליכות הבית הזה צופיה, בעזרת השפחה האנגלית ובכשרון רב, אם גם לא בכשרון-הקמצנות, חיה-רחל הקטנה, ההומיה, הבוּנדאית לפנים והנעימה גם עכשיו, ביחוד בבואה לפעמים לקרוא שיעור פופולארי בקלוב-הפועלים. אמנם, זעיר שם, זעיר שם עוד עקבות של חיי המפלגה שבעבר ניכרים בחיה-רחל זו של עכשיו גם בעניני ביתה, אבל, בעצם, רחוקה היא כבר מכל אלה! גָבר בה, סוף-סוף, לגמרי יסוד – לא אומר: המשפּחה – אך יסוד הבית! רק שחוקה – שחוקה הרם, האי-טבעי, שחוק שפתיה הדקות והיבשות – יזכיר ימים שעברו עליה לכתלי דירתה… ובתוך הכתלים האלה אשכון גם אני. ויש אשר אהגה: לרכך את הגסות הבלתי נעימה, שבית זה, ככל הבתים, טבול בה – שד משחת! – יכול היה תינוק בריא בעריסה, אשר ישככו את צעקתו, יטפלו בו, ייחלו לצחוק-שפתיו ולצחוק-לחייו הנאוה וישקעו בסודו. אבל חיה-רחל, מרת טאַלר ה“משוחררה”, אינה אם. חמש פעמים ביום היא אוכלת במנוחה את מעדניה ומשמניה – פרי עמל השפחה – ובן-זוגה הוא שמעיה טאַלר. “הבו חזון!” – – – – – – – – מגילה ד עולם משונה ללא-אלוה, עולם משונה ולא גדול, בעצם; ובתוך עולם משונה ולא גדול זה עוד עולם פעוט מיוחד – בית-הדפוס של האדון אַיזיק סרטן. ואל האדמיניסטראציה של העתון “היומן של סרטן”, הנדפס כאן, אשר בירכתי הקומה התחתונה שבבנין בית-הדפוס, אני בא יום-יום לקבל גליונות העתון – העתון של סרטן. העתון של סרטן. באנגליה ובארצות-הברית קורין, לרוב, ל“דֵיליס”, ל“וויקליס”, ל“מגזינס” ול“ריביוס” שלהן על שם בעליהם וכמתוקנים שבהם: " היומן של סרטן". וסרטן זה העשיר, בעל היומן, הוא ג“כ יהודי רוסי, ויש שבמקום “ויֵדזֶ’ס” (שכירות) הוא אומר “ז’אַלוֹבאַניה”, אבל מתגורר הוא בלונדון זה יותר מעשרים שנה. שנותיו הרבה למעלה מחמישים, אבל גלוח הוא תמיד למשעי, וגם את השפם יגלח כדרך האנגלים. קרחה לו בראשו, אבל קצות שערותיו, ירחים עוברים עליהן ללא קציצה, ובבוקר אחד יעלה עליהן הכורת עד לבלי השאיר להם שריד. מקורבי הגביר מבארים את דבר ההבדל שביחוסו לפאת זקנו ולשערות ראשו בזה, שהגילוח נעשה בידי עצמו והתספורת עולה לו בדמים, ולפיכך כשהוא מחליט בלבו שעה חדא לבוא לגלב ולהסתפר, רוצה הוא, שבשכרו יוסרו שערותיו עד היסוד. קמצנות, קמצנות של זקן, אבל בכלל עוד כוחו של סרטן במתניו וזקנה אינה קופצת עליו; קולו צעיר ומתפנק, כקול יחסן בן יחסן, נגיד בן נגיד, ובדרום–העיר, מקום רמי המעלה מבני עם הארץ שוכנים, בבית נבדל רם ויפה אחד, בתולה בת-אצילים עניה אחת שוכנת, אשר סרטן, אומרים, יתנה אתה אהבים. למצער, סרטן משתדל לסובב פני הדבר, שישוחחו בעיר עליו כך: מדבר אתה ע”י הטלפון שבקונטורה במעמד אחר, באופן מכסה טפח ומגלה טפחים, בקול רך, לא יהודי, קוקֶטי, וכשמאן-דהו מבני העולם הקטן המיוחד הזה – מסביבת העתון ואביזרייהו – יתעה באקראי לאותם המקומות, לדרום-העיר, ועבר על פני אותו הבית היחשני, ואמר בלבו: “כאן מתגוררת שלנו, “זו” של סרטן” – ורגש של גאוה יתעורר בתוכו. הריפוטאַציה של סרטן בחוגו היא, כי אין נכונה ברוחו, כי אינו גביר טיפוסי, אינו דומה לבני גילו. בראש וראשונה היתה קמצנותו למלה, אך עדיין לא זה הוא העיקר. העיקר הוא השתנות מזגו מן הקצה אל הקצה בּן רגע. אפילו יעקובזון משרתו, המנצח על מסדרי האותיות בבית-הדפוס, בר-נש גאליצי קרוב לארבעים, אברך במראהו, עסקן נורא לטובת בנין בית-חולים יהודי, בעל שפם עשוי, ערמומי ביותר ולבוש תמיד בגדי שבת, אפילו זה החונף מורה וטוען, כי על דברי “בעל-הבית” שלו אין לסמוך. עכשיו – כך, ובעוד שעה – אחרת. “כשאומרים משוגע”… גם השעון הגדול, התלוי בקומה התחתונה, מידת אדונו לו, מידה משונה: בבוקר, בבוקר, בשעה השמינית, כשהפועלים צריכים להתאסף לעבודתם, הולך הוא ומתקדם בעשר מינוטות; לעומת זה בערב, בשעת ההליכה הביתה, נמצא הוא מתאחר משום-מה ברבע שעה… אולי, אמנם, יד עכו"ם באמצע – יד השומר הנכרי, מיסטר הֶררי, אנגלי קטן וחזק, מי שעבד לפנים בצבא בהודו, ועכשיו הוא מתגורר בדירה הנקיה המוקצה לשומרים עם אשתו הגבוהה ועקרת הבית ועם ילדתו הפעוטה והחולנית – אבל לא, לא! אנגלי בטבעו אינו חשוד על כגון דא. “משוגע הוא השעון – מבטיח יעקובזון – משוגע כאדונו”… והאדון ה“משוגע” יש שהוא משכים בבוקר ובא דחוף ומבוהל אל בית-דפוסו לפני השעה השמינית. הבנין הגדול עם חדריו, תאיו, מכונותיו, דפיו, עמודיו, ברזלו ותיבות האותיות המוכנות, המלאות, המסודרות, הדוממות, נדמה באותה שעה שלוה לענקי ביותר, לעטוף הדר. וכל זה שבת בטל כל הלילה, יותר משתים-עשרה שעות רצופות, ולא הכניס מאומה!… מר סרטן, מבלי להקדים את פני מיסטר הררי ב“גוּד-מוֹרנינג”, עולה בטיסה אחת על השלבים, אל מקום מסדרי האותיות. מדוע עדיין אין איש? מדוע? ריק, ריק לגמרי… גם שטקטורוב איננו עוד? ואפילו יעקובזון? הוא ידע את תנואתו… והאדון הרידאקטור? את התואר “האדון הרידאקטור” אין מר סרטן מוציא משפתיו אלא בכדי לשבר את אזנו של השומר הנכרי. בלבו ובפני אחרים אין הוא חושב את אותה הבריה הרפויה, הכפופה, השמנה, המקבלת שתי ליטראות לשבוע, את מר קטלנסקי – לרידאקטור, אלא, לכל היותר, להעוזר הראשי שלו, של מר סרטן, למרות מה שקטלנסקי המגוחך, אמנם, בתנועותיו, בהמטפחת הכרוכה על לחיו תמיד מחמת כאב-שנים או בועות עולות, במהלכו המרושל ובכל אשר אתו, היה בשעתו קוריספונדנט קבוע מלונדון ל“המליץ” ול“הצפירה” גם יחדיו, והוא, מר סרטן, קורא בקושי את שפת החדשות שב“יומנו”. אין הדבר עולה בחשבון! בעל-הבית ובעל-הדבר הלא הוא, “סרטן אֶט קוֹמפ.” , הוא המפקד, הוא המצווה, הוא העורך, הוא ההשפעה. ומר קטלנסקי? זה אינו אלא משרתו, אשר יקיים את פקודותיו. הוֹ , ינסה-נא להמרות את פיו, את פי סרטן, באיזה דבר – ופרחו להן שתי הליטראות לשבוע! היכן הוא קטלנסקי?! השעה השמינית כבר! אך הנה קטלנסקי, הנה יעקובזון, הנה שטקטורוב, הנה ליברמאן, הנה הנערים החניכים, הנה יתר הפועלים, הנה הנערה המשרתת בקונטורה, הנה גם חוה טאַלר (היא באה בימים האלה לעבוד כאן בתור מקפלת-הגליונות) עם קווצתיה הכבדות, המקופלות על ראשה כזר, הנה שפינר “עושה-החדשות”, הנה המגיה, הנה שאר אנשי ה“רידאקציה”, הנה, לאחרונה, גם אֶפּלבוים ה“מֶנֶגֶ’ר”, מקבל המודעות ומחלק העתונים למפיצים – ודעתו של סרטן נחה עליו מיד. – יעקובזון! היום אני רוצה, שיצא העתון בשעה מוקדמה, לכל היותר, בשעה העשירית. – איך אפשר?… הדבר תלוי בהעורך… – בלי דיבורים!… – נפגמת רוחו של סרטן – אין פה עורך… אני הוא העורך… איני מקבל את העתון, כשהוא יוצא בשתים-עשרה… צא וראה, כמה גליונות מוחזרים מן המכירה לאחדים… משום מה?… איני רוצה, שיבואו פועלי בשעה מאוחרה כזו… אני הוא בעל הבית… נראה… סרטן שופך מלים ומשפטים בלי קשר חיצוני, אבל בקשר פנימי – מהרהורי לבו. מתחילות: עקשנות, אמתלאות, צעקות, ציווּיים מוחלטים. יופיע קטלנסקי. האשמה לא בו תלויה: אשמת יעקובזון היא. “לא כי! – צווח יעקובזון – ינתנו-נא כתבי-יד בעתם”. וסרטן מאיים: הוא יחדל מהוציא את העתון. אם לא יהיה בעתו – יסגור את בית-הדפוס. לא לשם רווח הוא מוציא את העתון. הוא אינו רואה בו כל רווח. הוא מוציאו לתועלת הרבים. הוא, הוא… והפרטים, ריבוא ריבואות הפרטים, שמהם החיים נעשים, מסתובבים, מסתובבים, מסתובבים… “הבו חזון!” סרטן יש בעולם, עתון יש בעולם, מקדים הוא לבוא, מאחר הוא לבוא – ממנו אני מוצא את לחם חוקי, עליו אני חי, עליו אני חי. מגילה ה עליו אני חי. באחת-עשרה שעות בבוקר אני, בתוך הכנופיה של בני גילי, נושאי-עתונים, מביא בחזרה לאפלבוים ה“מנג’ר” את הגליונות, שנשארו לי בלתי-מכורים, ואת כסף הפדיון – וממתין על שיופיע “הנוּמר החדש”. הנומר מופיע. מונים לי את סכום הגליונות הדרוש; אני חוטפו וממהר אל זויתי בקרן וַייטשפל-בריק-ליין (איש הזוית! מאותה הזוית ראיתי גם אותו בפעם השניה) ושם אני עומד ומכריז: “היומן של מחר! היומן של מחר!” היומן של מחר. על הגליון של יום ראשון כתוב “שני”, על השני – שלישי, על זה היוצא ביום ו' – כתוב: יום א'. הגליון יוצא בארבעה עמודים. מלפניו ומאחוריו מודעות גדולות, אותן המודעות הצהובות טובות-הטעם. בתווך: חדשות מעתוני אנגליה דהשתא ודאשתקד, עשויות בידי שפינר, בעל החדשות, יהודי העוסק בשאר שעות היום בהוראת לשון-קודש על-פי מתודה אנגלית, אדם עליז תמיד ברוחו, ההוזה, אעפי“כ, לכתוב טרגדיה קורעת לב מחיי הנודדים, הריבולוציונרים ובעלי ההגנה העצמית ולהציגה בתיאטרון היהודי המקומי – “עד כדי שיגועו הרואים מהיסטריקה”. קטלנסקי בעצמו, ה”אֶדיטוֹר" (העורך), ה“בעל-יועץ” (שעה, שעה בכל נשף, הוא, עפ"י מצות אדונו, עסוק בקונטורה בנתינת עצות לנשים עגונות, חלוצות, ליהודים “יורדים” ואביונים, לכל בא ולכל דורש) כותב כמעט יום-יום, תחת השפעתו הבלתי אמצעית של סרטן, את הרובריקה: “מהנראה והנשמע” על ישיבות הפרלמנט ועל עניני המדינות בכלל ועל מוסדות ציבוריים הדורשים תמיכה ועל סקנדאלים מקומיים ועל שאלת המקוואות בשביל נשי ישראל ועל חזנים שסרחו. השאר יתמלא ע“י גזירת מספרים מן ה”פריינד" ומשאר עתוני חוץ וע“י רומאַנים וברושוּרות שונים, הנכנסים כולם אל העתון “על קרבם ועל כרעיהם”, ולא נודעו כי באו אל קרבו. יתוסף לזה בשביל המפיצים והנושאים ה”פוסטר" – מודעה בעלת אותיות “מאירות עינים” על החדשות היותר עיקריות בקיצור: “יהודי בן שמונים שנה נושא עלמה בת חמש-עשרה; אשה אנגלית חונקת שלושת ילדיה וממיתה גם את עצמה אתן; פוגרום נורא חדש בקהילה יהודית… מאה הרוגים ושלוש מאות פצועים… בגליון של מחר נביא תמונה מפורטה מן החללים” – ואני עומד בפינה שבווייטשפל וחוזר ואומר: – קנו יהודים, את העתון… קנו… היומן… היומן… חצי פֶני, חצי פני… סרטן של מחר, סרטן של מחר… בשמאלי – הגליונות; תחת זרועי – המודעה עם הפוגרומים, האמיתיים והמדומים… על פוגרומים פרנסתי. ובערב אבוא למעוני. מעון טוב. דיסהרמוניה גמורה ביחס להשאר. שאר נושאי-עתונים אינם מתגוררים במעון כזה. ליברמאן קורא לאור המנורה את גליון העתון, אשר סידר ואשר ניתן לו חינם בקונטורה. “שתי בתולות, עונו ונשארו בחיים, את האחת, שמה מַריַשַה שניידר, עינו בהיותה גוססת” – ברק מוזר בעיני הקורא. – חוה ישנה כבר… ולאחר רגע הוא מוסיף: – שטקטורוב היה פה. יותר מדי התחיל להיות מבאי הבית. טאלר מסב עמו נשפים שלמים. מה כונת טאלר בזה – איני יכול להבין! בחברת אנשי האגודה חושב ליברמאן תמיד לחובתו להגן על כבודו של טאלר ולהמליץ עליו בכל מה שאפשר נגד הקמים עליו. בלבו הוא, אולם, אינו חושבו לאיש כזה, שיתרועע עם מאן-דהו בלי כל פניות. – שנאת חינם היא, – מתוודה ליברמאן – אבל לא אוכל אחרת! לא אוכל נשוא את שטקטורוב! חושש אני, שגם בסוציולוגיה שלו לא רב כוחו. מארכּסיזם! יודע הוא הרבה במרכסיזם, פוֹניה זה! – מתי יתן לי, לאחרונה, מר ליברמאן איזה דבר למקרא? – מפסיקה אותו חוה מדיבורו, בצאתה בבלוּזה נפוחה, ביתית, מלאתי חדוה, חיים. – חוה אינה ישנה עוד?… – מתחפש ליברמאן לשליט-ברוחו ומישיר את עיניו באומץ – ואני דימיתי… אח, לקרוא… כשהיא חוזרת לחדרה היא נושאת אתה, יחד עם תנועותיה הקלות, הנעימות, איזה תמהון ואי-שביעת-רצון במבטה. ליברמאן משפיל את עיניו את העתון ואומר: – גסותו של שטקטורוב עושה עלי רושם רע מאוד. לא אוכל לסבלו. גם זו, בעלת מעוננו, אשת טאלר… אינה מוצאה חן בעיני… על ידו. אומרים: חיי משפחה, אושר, ידיד בחיים – אֶה!… צריך היית לראות מה היה פה כשבא הפוֹניה לכאן וטאלר לא היה בבית… חיה רחל… אמותינו לא היו כך… באיזו עינים… היא אומרת, כי נפגשה עמו עוד ברוסיה… גם היא, גם בעלה.. ברוסיה… נושנות בּאנאליות. פרצופים מבית-הקברות. שממון וסכסוך, ולכל, בעצם, הלא פנים אחרים מזה שנראה לעין. פנים בלתי נתפסים. שוחה אפלה. פחד העולם. לנשום היום, לנשום מחר – הכל נושמים. לחוש הדקירות היום, לחוש מחר… לא, מחר עוד ירע, עוד ירע! אין אונים ואין איש. איכה אשא לבדי, איכה? אל מה אשא עיני, אל מה? אַל צעקה… “ח-חזון”!… “חה-חה-חה…” מגילה ו: שלהי טבת. אין כל חדש. חורף. פחמים ביוקר. גם לחם. באטליזים נפל איזה סכסוך גדול: שוחטים אלו, שוחטים אלו, בשר כשר, בשר-טריפה. הציונים גובים מס המפלגה. הסופראַג’יסטיות דורשות זכות הבחירה. שני-עשר אלף מחוסרי עבודה תועים ברחובות. שלושה מהם נאסרו. איזו בחירות לאיזה מכון ציבורי נעשות. מרכבות מרקדות תרקדנה ברחובות. בוחרים מוּבלים בהן. “מיטינגים” בקרן כל רחוב. עושים תעמולה גם ה“מיסיונרים”. ארבע מאות וחמישים וששה איש מצאו קבורתם במכרות-הברזל. עולם כמנהגו. הכל הולך למישרים. וילונות חדשים תלתה מרת חיה-רחל על החלונות, ובשבוע זה היתה עם שטקטורוב לראות במחזה חדש “הנוצרי” של איזה הוֹלל-קֵין. טאלר מקנא לה ועסוק ערב-ערב בפרנסתו. המלה “פרנסה " כאילו חקוקה על מצחו של טאלר בדיו אדומה – באנגלית. קנאתו לאשתו ודאי שהיא כל מה שנשאר לו מיחוסו הקודם אליה – אם היה יחוס כזה. שטקטורוב בא אחת לשלושה ימים. אין לו פנאי, – הוא מתנצל – עסוק הוא בהשתלמות עצמית. טאלר מצדו חושב לנכון לקרבהו ביותר. שמא מיראה? בבית-הדפוס של סרטן הורעו תנאי העבודה: במקום ההתחלה בשמונה שעות מתחילים עכשיו בשבע. שמועה עוברת, כי הוא אומר להכניס לבית-דפוסו מכונה של סידור, השקולה כנגד ששה מסדרים ביד, ואלה הששה, שלום ליברמאן בתוכם, ישארו בלי עבודה. עתיד מזהיר. לע”ע נדרש שם משום-מה מסדר חדש. ליברמאן אומר, כי המודעה המוצגת בחלון: “דרוש מסדר-אותיות הגון” הוצגה מטעם סרטן בכונה מיוחדה שלא יכירו בחדשה, שהוא אומר להנהיג בבית-דפוסו. בכלל אין ליברמאן פוסק מלהתאונן. ביום השבת ובכל שעה פנויה מקריאת ה“יומן” הוא עסוק בסידור חפציו ובהתאוננות. הרבה ארגזים לו לליברמאן והרבה כותנות, צוארונות, רבידים, עתונים ישנים, סמרטוטים, והוא מסדר ומעביר חפציו וסמרטוטיו מארגז לארגז, ממקום למקום, תולה מכנסיו הרבים וכותנותיו התחתונות והעליונות פעם על יתד זו ופעם על משנה, תוקע מסמרים חדשים בכתלים. ותולה, בורר מה שלא צריך לו עוד ונותנו במקום מיוחד, ובפעם הבאה הוא בורר שוב… שוב יש לו פיתוחי חותם מכל המינים, גדולים וקטנים, ביהודית וברוסית, לשמו ולשם עירו: ש. ליברמאן, שלום ליברמאן, שלום בן חיים ליברמאן מדוּבנה, ש. ח. ליברמאן מעיר דובנה – והם מונחים בתיבה קטנה מיוחדה לזה, והוא עוסק בהם לעתים קרובות. בהם – ובהתאוננות. סיבת התאוננותו היא עוד פעם אותה הסיבה הישנה: שממון, ריקנות, חוסר-תוכן. אדם אדם ושממונו. לליברמאן העויה מיוחדה, עצובה, של ניפוח-השפתים באופן מיוחד, ובהעויה זו הוא קובל. אין מה לקרוא. ספרים רוסים אי-אפשר להשיג, וביהודית אין מה לקרוא. “להפרוליטאריאט היהודי אין מה לקרוא” – הוא נזכר במימרה שנונה משבועון ססא“י אחד. עוד זאת: הוא היה שייך להאגודה “ארץ”, – מקצת טריטוריאליסט הוא – אבל באגודה עתה אין חיים. “הארץ מונחת באדמה” – הוא מתלוצץ. חוץ מזה מתגעגע הוא לנישואין, ותקוה לזה אין לו. “בשביל הפרוליטאריאט – נזכר הוא שוב במימרה אחת מברושורה אחרת – חיי נישואין אינם אלא “מותרות”. יודע הוא עובדות מעובדות שונות. יסורי-גיהינום. פרישות מוכרחת, קשה; פרישות מאשה אהובה. ובאמת, כלום רשאי הוא להוליד בנים? במה יפרנסם? היוכל לתת להם חינוך הגון? ובכלל אינו אדם בריא, חולה עצבים במקצת – היש לו רשות להעמיד דורות רעועי עצבים, חולים? ובכלל – היכן אפשר למצוא את ההגונה? נשים בחייו ידע אך מעט מאד… השעון מטקטק ואני, הכותב, שומע את התאוננותו של ליברמאן, היוצאת בקול חלש, רפה, נדכה, מאזין לחשבונותיו הרבים בתוכן: מה יכול הוא לתת לאשה ומה אשה יכולה לתת לו? – ונופל ביותר בעיני עצמו. יתר על כן. כל האנשים הנוחים, השקטים, המוסריים, החלשים, כל האידיאות המוסריות, ה”היסטוריות”, היהודיות-הנוצריות, השקטות, החלשות – מקבלים בעיני צורה של “חוזק”. מה תושיענו חולשה ואי-יכולת? תחי חוה, יחי מהלכה, שמבליט אותה, ויחי גופה אשר היא נושאת! באיזה אופן משונה קצת, אבל פשוט ואיתן בעצם, היא הולכת ונושאת את גופה, את בשרה. היא שבה מעבודתה ואוחזת בשמלתה, שמלת עלמה. ליברמאן מתגורר אתה בבית אחד, נותן לה את “הסונאַטה הקרֵיצרית” בתרגום ז’ארגוני-אמריקני למקרא, וחזר לא יחזר עליה – תמהה היא עליו. תמהה. בוגרת היא, ולחיות היא רוצה. היא למדה ממהלכו אתה ומתנועותיו, שאינו רגיל בנשים ביותר – וחשיבותו פוחתת בעיניה לגמרי. בוודאי יוטב לאשתו-בעתיד מזה, גברים כאלה הנם אסקופה נדרסת תחת רגלי נשיהם, אבל איך שיהיה, והוא לא אדם, לא אדם… מגילה ז בקיצור – הכל על צד היותר טוב. לא, על צד היותר טוב באמת! חולה הייתי שני ימים, יומיים שכבתי על ערש דוי – ונחלמתי. ליברמאן סעדני בחליי, ובכ"ז, טוב להיות בריא, טוב לעצמו וטוב לאחרים. – מגילה ח סוף-סוף ראיתיו גם בשלישית! ולא עוד אלא שעתה מצאתיו, מצאתיו, עתה אחזיק בו, אחזיק… שלושה מי יודע? – שלוש אני יודע! שלוש פעמים, שלוש פעמים… הוא הדבר אשר אמרתי: טוב להיות בריא, טוב! הודו כי טוב! כי אלמלא הייתי בריא, לא הייתי הולך לבית-הדפוס לקבל עתונים, ואלמלא הייתי הולך, לא היה עולה בידי מה שעלה. הוא רם-הקומה מאד, לבוש-קרעים ושמו מנוחין, אברהם מנוחין. ברחוב בבוקר פגשני, כשהוא תועה ומבקש דרך אל הסמטה, אשר בית-הדפוס של סרטן בה. הוא ראה את המודעה ב“יומן”, כי דרוש שם מסדר נוסף. כמדומה לו, שכבר נפגש עמי… – בבית-המזון? – בבית-המזון. כן. – אבל רק פעם אחת… – גימגמתי – רק פעם אחת… יותר לא נראה שם… יותר לא היה… הוא היה עוד פעמים אחדות. היה. בתכיפות יתירה מזו לא היה צורך. לא היה צורך בבית-מזון. (בשחוק קל) בהקפה הלא אין נותנים שם לאכול. – אלמלי אני הייתי בעל בית-מזון! – לבשני רוח צדקה עליזה. אני? – הוא הביט בי ישר – זה מובן. פני, אפשר לומר, צריך הוא לומר, הם מאלה, שכשהוא נתקל בהם, הוא חורתם בלבו: ממשפחתנו… כך אמר בקירוב. ברמה ובגיל צחקתי גם אני ורוח ששון לבשני. “ממשפחתנו”… אגיד את האמת. גם לי מידה כזו. אבל בנוגע לו… לרשום אותו כ“מבני משפחתנו” אין עוד די, אין עוד די. הבו יראת הרוממות ואהבה לאנשים גבוהים! ונלך יחדיו. – ושביתות לא תארגן אצלי? – דיבר אתו סרטן בשעת קבלה, ולתמהונו לא קיבל שום תשובה על שאלתו המחוכמה. כדי למחות את הרושם הבלתי צפוי, נתעוררה ידו של האדון לרגע לטפח על כתפו של פועלו החדש, אבל גם מזה נעצר משום-מה. – אבל הלא מסדר טוב אתה… מסדר הגון… כך אתה אומר?… אתה מבטיחני… אל תחשוב… הנני, אמנם, בעל-הבית פה… אבל אדם אינטליגנטי הנני… הנך מסדר בלי שגיאות?… ענה מנוחין: אי-אפשר בלי שגיאות. אבל השגיאות מתקנין עד כמה שאפשר. הנהו גם מגיה טוב – אם יש צורך בזה. – כך? – ניענע סרטן בראשו – מאד אשמח… ואל הנערה מנהלת-הפנקסים פנה: – בּרטה! רשמי את זה בספר-הפועלים! – ווֹט אִיז יוּר נֵים! – פנתה אל הניגש הנערה האנגלית-היהודית באותה תנועת אי-הרצון החיצונית, שנערה אנגלית יהודית חושבת לה לחובה לפגוש בה כל יהודי רוסי; אבל כרגע הביטה אל העומד לפניה ותירגמה ביהודית מגומגמת: – מה שמכם? הוא הגיד. איזה קול לו!… לא מצלצל, לא עדין, לא ענו, לא נעים… אבל… אבל הן גם היללה העמוקה הפנימית על מות אם אהובה אינה עדינה ואינה נעימה. היא אינה אפילו יפה. – ואכן מעולם לא שמעתי אדם מבטא את שמו בקול פנימי, לבבי ועמוק כזה. אברהם מנוחין!… מגילה ט: ליל-שבת. בנות ישראל רחצו וסרקו את קווצתיהן היפות. נחמתנו האחת. בכל בתי-הכנסת והקלויזים אשר ברחוב זה – ב“אגודת האחים מזריביוויטש”, ב“לכו נרננה בני פנורובקה”, ב“קלויז אוהל יעקב” וכו' וכו' וכו' וכו' קיבלו את המלכה הזקנה. ברוב הבתים של חולין ניכּרים גם כן שינויים חיצוניים. ישמחו בזה אלה הרואים בזה נחמה משום-מה. גם באולמנו סידרה המשרתת של חיה-רחל, בפקודת גברתה, כל מה שדרוש. על השולחן הקטן, שעל ידו כסא, הניחה מפה אדומה-כהה מרוקמה והעמידה עליה צלוחית מים וכוס, כמו שנוהגין להציג לפני דורש-ברבים. רק ספסלי העץ הפשוטים נשארו עומדים בלי סדר. שאר כל החדר, מלבד מיטתנו אשר בזוית, היה רק ראי לא-גדול ממול הפתח אשר מימין. יוצאת חוה בכל שש שמלותיה, זו על גב זו, מוכנה לטיול, עומדת רבע שעה ויותר לפני הראי, עושה תיקונים מתיקונים שונים בתלבשתה, חוזרת אל החדר הפנימי ויוצאת, עד שהכל בא על מקומו – והיא הולכת. שלום ליברמאן שוכב במלבושיו על מיטת הברזל והוזה. דממה וציפיה. הדלת נפתחת, ומר יעקובזון נכנס מן החוץ, מגוהץ כולו, ומהלכו הנחפז כאילו מכוון כלפי הכפיפות שבגופו, שלא יכירו בו. בת-צחוק מוכנה על שפתיו. ברגע זה אני רואה מן הצד איזו שפתים לו, איזו שפתים! יעקובזון (בצחוקו המוכן): ערב טוב! שבת טובה! שבוע טוב! ליברמאן (נעור): מר יעקובזון? מעשרה ראשונים! יעקובזון: אם לא אנכי – מי זה? הרבה אנשי טריד-יוּניוֹן כמוני לכם? ליברמאן: מר יעקובזון הוא נאה דורש ונאה מקיים. נאה באמת. יעקובזון (מחכך ידיו): ובאמת, עדיין אין איש? (בהנאה) שערוריה, שערוריה… בכרטיסי ההזמנה כתוב “בשעה השביעית”. אתה כתבת! ליברמאן:דבר נפלא באמת, הלא? בקרוב יהא צורך להועיד בכרטיסים את ההתחלה לשעה הששית – אז אולי תהא אפשרות להתחיל בשמונה. כמו שכתבתי אני – לא טוב; יען כשכותבים ב“שביעית” מפרש כל חבר וחבר כך: מכיון שכתוב “בשביעית”, משמע שמכוונים לשמונה, ודאי שיתחילו אחר התשיעית, וצריך, איפוא, לבוא דוקא לא קודם לעשירית… יעקובזון: מנהגי יהודים… באגודה שלהם אין הדבר כך. זהו מה שאני טוען וחוזר וטוען: צריך להיספח עליהם… ליברמאן: גם בסעיף הזה צריכים לדון הנשף. ועוד בכל כך סעיפים חשובים: המסדר החדש בבית-דפוסנו; הצעת השביתה… יעקובזון (בשלו) : טוענים: האגודה שלהם הכללית לא תקבל אותנו. מדוע לא תקבל? אמנם, תנאי העבודה שלהם שונים, אצלם אין מקבל פועל בשכרו פחות משלושים ותשעה שילינגים לשבוע, זוהי השכירות הטריד-יוּניוֹנית הקצובה… אבל מה בכך? אדרבא, היא הנותנת. מחמת שתנאיהם שלהם אחרים וטובים משלנו לאין ערוך – לא יאבו, שאנחנו נקלקל את ערך מדרגת העבודה, ויקבלו אותנו, להיות יד אחת. יקבלו – מדוע לא יקבלו? ליברמאן (בקולו של מטיף): כל אחד ואחד מאתנו, אם הוא ראוי לכך, יכול להיות חבר לאגודה שלהם, אבל אגודתנו היהודית – או יהא ה“אינטרנציונאלית” – צריכה להיות לבדה. הא לחוד והא לחוד. כך היא דעתי. כך אומר תמיד גם טאלר. יעקובזון: שערוריה, שערוריה. השעה השמינית ואין איש. (בתנועה לצד החדר הפנימי) הוא בעצמו כאן? ליברמאן: טאלר? לא, גם הוא הלך. יבוא בוודאי בעתו. יעקובזון: ושטקטורוב? ליברמאן: (ברוגזה): מהיכן עלי לדעת? יעקובזון: ואני יודע. לא יבוא… (ברמיזה) אין לו פנאי… (בהנאה) לא נאה לגנב לבוא למקום הגניבה… הבתולה שלנו הולכת אליו… בכל יום אחר העבודה… ליברמאן: (בצער): אה… דיבורים בעלמא למה? יעקובזון: בקיצור, בקיצור – לדידי יהא “דיבורים בעלמא”. דאגותי הנוראות! יעשה שטקטורוב מה שהוא רוצה, ובלבד שלא יתאמת הדבר השני… זה כבר נוגע לנו, לכולנו… ליברמאן: למה יתכוון מר יעקובזון? יעקובזון: על מה אני מדבר? ע"ד מכונות-הסידור, שסרטן מביא לבית-דפוסנו. ההכנות כבר נעשות. כולנו נישאר בלי לחם. ליברמאן: בסעיף הזה צריכים אנו לדון הנשף. אבל מה ענין… מה ענין שטקטורוב לזה? יעקובזון: התמימים אינם יודעים דבר! אומרים, ששטקטורוב ועוד אחד הולכים בינתים בחשאי לבית-הספר של הסידור-במכונה בכדי ללמוד את הענין על בוריו. ליברמאן: כבר שמעתי, אבל איני מאמין. יעקובזון (בצחוק הנאה): ומדוע? ליברמאן: הבלים! שטקטורוב יסדר ביהודית? יעקובזון: ילמד. מספרים, שהוא – מי שהיה סטודנט! ליברמאן: היה, אמנם, תלמיד בית-ספר טכני, אבל יהודית לא ילמד לעולם. אגרופים לפוניה-גנב זה, אגרופים חזקים להכות, אבל לא ללמוד שפות. יעקובזון (בעקיצה): חוה שלך תלמדו… ליברמאן: שוב ניבול-הפה… (מחפה על כאבו) והשני המתלמד מי הוא? יעקובזון: הו, אלמלי הייתי יודע! אלמלי היתה הזקנה זקן – לא היתה זקנה… אבל משער אני, שהשני הוא המסדר החדש. ליברמאן: המסדר החדש? (באכסטזה) מר יעקובזון אינו יודע את האדם הזה… יעקובזון: ולא אחפוץ לדעתו! הוא לא יעבוד אצלנו בשום אופן. קראת לו לאסיפתנו? ליברמאן: שאלה היא! הוא יבוא. אדם שכזה, אם תאמר לו ההסתדרות שלנו שאינו רשאי לעבוד בבית-הדפוס – לא יעבוד. נוכל להיות בטוחים בזה. לע"ע אמרתי לו אני, שעד שלא יהיה לחבר אגודתנו אין לו הרשות לעבוד, ואמר, שיבוא ויהיה לחבר. יעקובזון (צוחק (: אבל מי יקבלו? אני אהיה הראשון בעד זה – שלא יקבלוהו. באגודה האנגלית נוהגין, שאין מקבלים שום חבר, עד שיבואו ויעידו בו, כי הוא שהה בעבודה זו שבע שנים וכי הוא משתכר שלושים ותשעה שילינגים לשבוע. ומי יעיד בזה כאן? דבר יפה! והמעט לנו חברי אגודתנו ההולכים בטל, כי נקבל איש זר מן החוץ וניתן לו מקום מוכן ומזומן?!… ליברמאן: ואני אומר, כי אדם שכזה נחוץ לקבל בכל אופן… (אוחז בראשו) דבר נפלא הלא? הפועלים שלנו ראויים למלקות. מילא, אם משאר בתי-הדפוס אין בא לאסיפה כזו של הנשף? – אני מבין עדיין (בסרקזמוס) – מה הדבר נוגע להם? הלא רק פועלי סרטן ישארו בלי לחם – הם ולא אחרים. אבל שלנו… יעקובזון: שערוריה, שערוריה. נורא הנעשה בבית-דפוסנו. ה“משוגע” שלנו שליט יחידי ועושה כל מה שלבו חפץ. מוציא הוספות בכל עת שהוא רוצה מבלי להתיישב בדבר, אם אפשרי הוא בשביל הפועלים ואם לאו. להרידאקציה – מאי אכפת לה? נוטל קטלנסקי וגוזר עוד חתיכות אחדות נוספות מעתוני אמריקה – ודי. אבל לנו?… ומי יאמר לסרטן מה תעשה? מסדרים חדשים באים ותופסים את מקומותינו, בעוד שלנו בעצמנו אין די עבודה – ואין חולה על זה. והכל בשביל מה? בשביל שאנו בנינו במה לעצמנו ולא נהיינו ענף להאגודה הכללית. הוֹ, אילו היינו נספחים על האגודה הכללית – דיבורים אחרים היו אז. מחצית שנה אני נלחם בשביל זה שניספח על האגודה הכללית וכבר ניחר גרוני מקרוא. (מוציא את שעונו) קרוב לחצי התשיעית – ואין איש. אלכה-נא גם אני קצת. אשתה כוס שיכר אצל סמית. ליברמאן: וכי לא טוב לשתות אצל מיאסה? יעקובזון: למיאסה אינני הולך. מאוסה עלי חברה של קבצנים. אבל אַל דאגה, ליברמאן מזכירי! מי, מי – יעקובזון ישוב בעתו. (רוכס כפתורי בגדו העליון). ליברמאן (בדאגה): הכל הולכים!… (מצער לשמחה) אבל הנה מר טאַלר! יעקובזון: (נשאר): מה נייחל לטוב – אם הראש בעצמו מאחר… טאַלר (במהירות רגילה של עיסוק): גם היום עדיין אין איש? עסקים רעים, נכבדי. ליברמאן: דבר נפלא, הלא? כל אחד ואחד פותח את הדלת, רואה שאין איש – והולך לו. באופן הזה אין לדבר סוף ואימתי? דוקא בשעה שדרוש לדון בענינים כל-כך הרבה. יעקובזון: באגודה האנגלית קנס מוטל על מי שאינו בא שלוש פעמים רצופות, ואם אינו מצרף לזה נתינת טעם וסיבה נכונה – מוציאים אותו מן האגודה. טאַלר (בהטעמתו הבלתי נכונה): חבר יעקובזון הוא תמיד בשלו ושוכח, כי אנחנו והאגודה האנגלית איננו לגמרי זוג שמלות. האגודה האנגלית היתה, הוֹוָה ותהיה תמיד ולעולם קונסרוואַטיבית בפרינציפיה, בעוד שעלינו לשאוף, כי אגודתנו תעמוד בהתפתחותה יותר ויותר על מרומי הקדמה. יעקובזון: (מטיל אנחה בפני טאלר): מה נייחל לטוב, אם הראש שלנו הוא אַנאַרכיסט, ולא בעל טריד-יוּניוֹן. ליברמאן: (בהערת ביטול כמתלוצץ): דא עקא… טאלר: דברי מר יעקובזון – הערה נכבדה של חבר נכבד, אבל, לגודל-ששוני לא אמיתית. ההבדל שביני ובין חבר יעקובזון הוא הבדל פרינציפיאלי. גם יעקובזון הוא טריד-יוּניוֹני וגם אני טריד-יוּניוֹני, אבל אני עמל תמיד לראות את האגודות שתחת ידי עומדות על מרום פסגתן במגמותיהן האקונומיות-הריבולוציוניות, ולא רק בתור אגודות פרופיסיונאַליות צרות, קונסרוואַטיביות, בעוד שמר יעקובזון חושב את עצמו ל טריד-יוּניוֹני כשר ונאמן רק מפני שהוא משתכר את הסכום, שאחרים אינם משתכרים; טריד-יוּניוֹני – בגלל שהוא “עושה חיים טריד-יוּניוֹניים”, בגלל שהוא מקבל שכר טריד-יוּניוֹני… יעקובזון: ל"ט שילינגים עדיין אינו שכר טריד-יוּניוֹני אמיתי. אבל אני אומר, שזה אמת: אגודת פועלים מחויבת להיות רק אגודת פועלים, היינו להיטיב את המצב, ולא לשאוף למטרות אנאַרכיות! והראש שלנו, מר טאַלר, הוא, לדאבון-הלב – מחויבים אנו להודות על האמת – אַנאַרכיסט! ליברמאן: אבל, ריבונו של עולם, עד מתי נתווכח? הלא צריך לפתוח את האסיפה… יעקובזון: במעמד מי? ליברמאן (בשמחה של עקשנות ונצחון): במותב תלתא! וכי לא כך? טאלר: את ענין סרטן נמחק מסדר היום. יעקובזון וליברמאן (יחדיו): איך אפשר?! טאלר: ראשית, אין עת כבר, נכבדי; שנית – על דבר המכונות שיכניס סרטן אין דבר ידוע עוד ואין אפשרות לחבול שום תחבולות… מי מכם דיבר עם שטקטורוב? צריך היה להתייעץ אתו… ואפילו אם יכניס, נאמר, מכונה אחת – אין השד נורא כל-כך: הן הוא, כפי ששמעתי, ניגש להוציא גם את “השבועון של סרטן” – ותהא עבודה. וחוץ מזה, נכבדי, – בינינו לבין עצמנו – למה נכחד? האומנם, מדמים אתם, אפשר להילחם בהכנסת מכונות חדשות? עברו הימים, שבהם היו משברים את מכשירי הפרודוקציה המשוכללים; עם פרוגרס התעשיה אי-אפשר להילחם… בקיצור, צריכים אנו עוד לחכות ולראות, איך יפול דבר. הלאה: מה שנוגע להרעת המצב – גם בזה עדיין אין לדון… רואים אתם, חה-חה, בנוגע לענין המסדר החדש – בזה מוכרחים אנו להוציא החלטה מיד, בלי איחור. לא כך? בפרינציפּ, אמנם, חה-חה, איני יכול להיות נגדו, אם יאבה להיכנס לחבורתנו, וכאשר אמרתי, שמהאגודה האנגלית אין אנו יכולים ללמוד: אין אנו “טרוסט”, אין אנו “סינדיקאט”… העיקר, נכבדי, נקודת הכובד בנידון זה הוא זה, שבזה, שהכניס סרטן לבית-דפוסו פועל שלא מן האגודה, נתן לנו אות למלחמה – ולמלחמה הננו נכונים תמיד. אנחנו… ליברמאן (מפסיק): הראיתם, אני אמרתי שיבוא… הנה המסדר החדש… מנוחין נכנס ויושב מן הצד בשתיקה. השעון משמיע את השעה התשיעית. רגעים עוברים. נכנסים, אחד-אחד, עוד פועלים מבית-הדפוס של סרטן. שטקטורוב איננו. באים לאחרונה גם “מנין” של פועלים מבתי-דפוס אחרים. עומדים כעדרים-עדרים קטנים. מבית-המרזח של סמית הקרוב מביאים כוסות שיכר. נוצצים הצוארונות הלבנים הזקופים שעל גב צאן-האדם השבּתי. חצי השעה העשירית. האסיפה נפתחת. מנוחין יושב… אצא לי, בכל זאת, החוצה! מגילה י צער בעלי חיים, צער בעלי חיים! דוקא עכשיו, בשעה שליברמאן זה הוא במדרגה היותר חמימה של אהבתו; בשעה שכל חשבונותיו “היסכון הוא לה ואם תסכון היא לו” כאילו בטלים, נמוגים; בשעה שגם על “מה יהיה אחר-כך? התוכל אשה כמוה להיות נאמנה לו?” אינו רוצה לחשוב, “הואיל והוא אוהב אותה, אוהב, אוהב בכל משמעת המלה הזאת, אינו יכול להביט עליה במנוחה… לא שהוא חומד אותה… דבר נפלא… תשוקה בהמית אין בו אליה… אלא”… וכו' וכו'; בקיצור, בשעה ש“אבד ראשו” והוציא אפילו מקצת פרוטותיו אשר לו בהקולוניאל-בּאַנק והתחיל מדקדק במלבושיו ביותר, והתחיל חושב על טיול עמה כעל משאת נפש יחידה, והתחיל רץ אחריה אל התיאטרון, והתחיל מחליט בלבו החלטה גמורה לשפוך לפניה את לבבו במכתב, רק במכתב – דוקא בעונה זו ובקנה אחד עלה הצורך להכריז שביתה בבית הדפוס של סרטן, שביתה, אשר אחריתה מי ישורנה! החלטת הדבר תצא אל הפועל בהאסיפה שבליל שבת הבאה, ואפשר עוד קודם ע"י “מיטינג אכסטראורדינארי”. לא טוב איפוא… וכאן – שטקטורוב, שטקטורוב זה, שאשת טאַלר, אמנם, התחילה “לשם קוריוז” ללמדו: “דייטש”, האלפא-ביתא היהודית, דקדוק שפת אנגלית ושאר דברים הנחוצים לגר, כמו ששמעיה הבעל מתלוצץ בענגו. ליברמאן לא התאפק והביע לו לטאַלר הבעל חששו הכפול על לימוד יהודית זה (“דייטש לא דייטש; קצת דייטש הן שטקטורוב יודע עוד מימי מגוריו בברן; ולמה לו דייטש בכלל”?). והרי תרתי שמע מינה. שמע מינה, ראשית, שנכונה בפי השמועה, כי שטקוטורוב רוצה להיות לאופריטור במכונת הסידור היהודית.. ושנית… שנית… מי יוכל להגיד… חוה… חוה בת העיירה הליטאית – אינה “בריה גדולה” ברוסית… אנגלית אינם יודעים שניהם… ולפיכך… לשם התקרבות… חוה… ולשטקטורוב הלא כבר יש ארוסה בעיר… ואולי לא אחת… טאַלר ישב והגיה את ספר-התקנות החדש של אגודת החייטים; “דיוּס, פֵי, מָני, דיוּס, פֵי מָני”… כששמע שם שטקטורוב-חוה, הרים עיני הטרכוֹמה שלו והעיר: – אחותי?.. נסתתמו טענותיו של ליברמאן. אולי נשמע לו בקולו של שמעיה טאַלר הצלצול: אחותי – ולא אשתי, הרי אז “אוֹללרייט”… אין אני אפוטרופוס לאחותי… תבחר את מי שתבחר… הן אנו איננו יראים מפני ה“גויים”… וגם ממנוחין אין ליברמאַן הטוב שבע רצון. האגודה לא קיבלה אותו, את מנוחין, ופסקה פסק גמור, שאסור לו לעבוד בבית הדפוס – והוא אינו שומע לקולה ועובד! ממנוחין לא פילל כזאת. אמנם, הוא, ליברמאן בעצמו, היה בכל תוקף בעד זה שיקבלוהו, אבל מכיון שדעתו היתה דעה אחת, דעת יחיד, נגד קול אחד של הכל, ודעת הרבים החליטה: לא – צריך להיות לא, שהרי אם לא כן – אין לדבר סוף! אומרים, כי הוא, מנוחין, הוא גם השליח לדבר עבירה: ללימוד הסידור במכונה, וראיה לדבר, שהוא מניח את מלאכתו שעה אחת מקודם לכל. לאיזו תכלית? אבל בזה קשה לו לליברמאן להאמין. מנוחין אינו מוכשר לגנוב דעת הבריות, ואלמלי היה עושה כזאת – לא היה מסתיר דבר. הן רואים, שאדם זה אינו דומה לכל, שאדם זה הוא יחיד בתבל. אבל גם אם רעה זו לא יעשה, ואי-אפשר שיעשנה – נפלא הוא, איך אינו נזור גם מחברתה: איך אינו בטל ממלאכתו לאחר דברי בית-דין? אמנם, שום איש אינו חפץ למות ברעב – אבל אם כן, מה הוא ההבדל בין מנוחין ובין אחר? מנוחין צריך היה להיות מנוחין, והוא לא הא… לא נחת בליברמאן. – – – מגילה יא לפני שנים רבות היה הדבר. אֶכּסטרן הייתי אז ומורה מתנדב היה לי, ג"כ מיוצאי בית-המדרש, תלמיד המחלקה האחרונה של בית-ספר גבוה, אדם מיוחד, נפשיי… נזיר היה בחייו, אבל טוהר געגועיו של האיש הזה ימים רבים-רבים היה: למצוא אשה צעירה אשר תדבק נפשו אחריה. ברעיון זה שבמסתרי נפשו היה סובב נשפים בגנים, ברחובות ובאודיטוריות שונות. בדרך של חיפוש היה שואף להתוודע לכל עלמה. ימים עברו – והאשה לא באה. מלאו לו עשרים ושמונה שנה. אני הייתי מבאי מעונו. פעם מצאתי אצלו נערה קטנה ורכה, כבת שמונה-עשרה, אשר באה לעיר הבירה מעיר מולדתו שבפרובינציה להשתלם בלימודים. לב האיש הלך שבי אחריה מן היום הראשון. ממחרת ידעה זאת גם הנערה – ותשמח. ואולם עוד טרם יגיד הדבר לנערה, עוד באותו הלילה שלאחר יום התוודעותו, הקיץ באשמורה התיכונה ויחש כאב בכל חוט-שדרתו. הכאב לא היה פתאומי, – בשורתו הקדומה היתה בשכבר הימים – אבל הרגשתו באופן חד היתה פתאומית. אושר האהבה של העת הראשונה כיסה, אמנם, על הכאב-הגנב לימים מספר, אבל גרש לא גרשוֹ וכלה לא עשה בו. הכאב הגיח מן המחתרת, חדר עד התמצית, ירד וניקר. הרופאים לא אמרו נואש – אך ללא הועיל. הגיעו לו אז ימי תקוה ויאוש, ימי מתלאה ובעתה. לה לא הרהיב-עוז לגלות הכל, אך אנכי האחד ידעתי. לאחרונה השאיר להקטנה והרכה רק פתקה קטנה: “סלחי לעץ רקוב”. אולם פניו האילמים, האפורים, כשמצאתיהו – הראשון – מוטל דומם על הספה, היו כחולמי חלום. הבעתם היתה: “היאנקו דום… האושר והכאב באו יחדיו ויחלפו יחדיו”… קור עובר בכל בדי עורי. אותה ההבעה החיה מעל פני איש, ששתה סם-רעל, יען אשר מיאן בהויה מלאתי בוז, התחלתי רואה בימים האלה פני אדם חי העומד ועובד באמונה בבית-דפוסו של סרטן – על-פני אברהם מנוחין. יום-יום אני נפגש אתו. הוא בן שלושים ושש, בערך, על עברו אינו מדבר, ורק אגב גררא נודעו לי איזו דברים חיצוניים, כמו, לדוגמה, שהיה שנים אחדות חבר נאמן ל“בּוּנד” שבליטא, אז, “בעוד שעל האורגאניזאציה חופף רוח-קדושה!”, שהיה אחר-כך מארגן פלוגות להגנה עצמית בערי רוסיה הדרומית; שהיה בגלות סיביריה שלוש שנים והיה מלקט, מאפס עבודה, צמחים שונים במדבריות וביערות. תורת הצמחים לא למד מעודו, ולקרוא להם בשמות לא ידע, אבל הוא אוהבם, ומאהבה הוא יודע להבחין בהם ולהבדילם. אלבומים שונים, מעשי ידיו, אלבומי פרחים שונים וגידולי קרקע שונים שמורים אתו באמתחתו. אגב, את טאַלר ואת אשתו הוא יודע מרוסיה. יש להם אפילו איזו זכרונות משותפים. הוא ידע גם את אחיו הבכור של שמעיה טאַלר, אדם מצוין מאד, אשר מת לעיניו ממחלת השחפת בסיביריה. המנוח היה קשור בחיה-רחל, אשתו של טאַלר, בבתוליה, – יתומה מאב ומאם היתה – אבל היא אהבה אדם אחר… גם את שטקטורוב נפגש בעת ההיא, כמדומה. אבל הם כולם אינם מכירים אותו כאן, עכשיו – ונוח לו זה. אוהב הוא להיות רואה ואינו נראה. הסביבה ה“אינטליגנטית”, בכלל, אינה חביבה עליו ביותר. – האינטליגנציה, האינטליגנציה… – גיחך – בכלל.. לאו דוקא שלנו… שוכני בתי הקהוה… אנשי אמרים פרופיסיונאַליים… דברני קריה… רודפי מבטאים מלוטשים… כך הוא הדבר, כך. הזכרתי לו את שאר מכרינו. כמה ממהר הוא לתפוס טיבו של כל אחד ואחד! וכעבור עוד רגעים הגיעה שיחתנו המרוסקה, שרובה הפסקות ושתיקות, גם עד הרוח ה“חדש” שבדור-האינטליגנציה החדש שלנו ברוסיה ובשאר מרכזים עבריים, כפי שאנו למדים כאן מפי השמועה העוברת: שלילת כל עול; אפיקורסות, שפירושה אפילו לא שלוה, אלא – הנאה. אברהם הפשיל את עיניו, כשואל: מפני מה אני נוגע בתוכן זה ולא בהשלג דאשתקד? אחר-כך אמר: – הרוח החדש… הרוח… מוץ לפני רוח… ושתק. אבל בהמשך הנשף הוסיף עוד אמרים מרוצצים בנידון זה. …אשר האיש אשר לא ילך בדרך מטיפים ואשר לא יעמול להצעיד את הכל בדרך אחד ולהפוך לכּל לב אחד ומידת חיים אחת. כל איש ואיש, בין אם מזימתו תשכון עמו ובין אם אין כל מזימה לו, חי הוא כפי יכלתו – יחיה כפי יכלתו! כך הוא הדבר. שלות האני הפרטי והנאת האני הפרטי – מה יש צדק ואמת מזה, אם רק יש יכולת גמורה לזה? אבל… הוא הדבר: שלוה… הנאה… מצינו, שמימי עולם ועד עכשיו היתה היכולת הזאת רק אצל הפחותים שבבני-אדם, אצל הקהים, האכזרים, הרפים, התלויים בעזר אחרים… המעולים, האיתנים, חפשי הגוף והנפש, בעלי המופת – דוקא הם אינם יכולים. אני מזכיר לו את הרוחות החדשות המנשבות, את התורה ה“חדשה”, הקוראת: חיים! חיים! – אבל זו שוב אינה אלא תורה, תורה בפי אנשים, שכל מהותם, לרוב, מתנגדת לה… ושוב פעם אחת, שמעתי מפיו דבר מעין זה: – יש כּיעור בעולם, יש. ואיזהו בן-האינטליגנט המכוער ביותר? זה שכוחו לא כוח והקרקע שתחת רגליו לא קרקע, ועם זה הוא – במימרות ידועות – כאילו משתחרר, כביכול, מפסימיותו, מחולשתו, להיות דומה לאחרים, לבלי להיות עוד איש-הפינה… מתועב הוא זה, שאינו יכול “לחיות” ומתחפש, שיכול הוא, אוי, כביכול, כמה עוד יכול הוא… ראשית דבר: הנאמנות אל עצמו! זה שאינו יכול לחיות, זה שאינו דומה לאחרים, יהא אפילו מחולשה – אל יצא מעורו להיות בר-הכי, להיות “דומה”, ואם הוא עושה כן – הקומיזם מתגבר ביותר. הפּסימיסט המתחפש ללא זה – מגוחך הוא ביותר; הפּסימיסט המכיר בעצמו מהו – אינו מגוחך. אחרת הוא, אם יש כוח באדם להיות באמת מעבר לפּסימיות, אבל למי יש כוח זה? אם אפשר עוד להעלות על הספקנות הזולה, השכלית – מי זה אשר ישבר את עול ההסתר, יחלץ מסבלון הקיום, ישתחרר מתעתועי-, תעלולי- ונפתולי-החיים? בכל אופן, לא הרגיליות והבאַנאַליות, החיים כמו שהכל חיים, מובילה אל איזה מעבר. אם דרכים ומסילות, אזי, בכל אופן, אחרות, מסילות לגמרי אחרות, צריכות להיות אל המעבר. הדבר פשוט, למצער, בשבילו. * * * מגילה יב: שלהי שבט. עכשיו נתאמתה השמועה. בראשית אייר כבר תהיה מכונת הסידור בבית-הדפוס – ואוכל יכָּרת מפה. ה“מֶנֶג’ר” גילה את הדבר לתכליתו, הוברר מפיו ג"כ, כי לא מנוחין הוא המתלמד להיות “אופרֵיטור”, אלא אדם אחד מן החוץ. היו אסיפות ספציאליות. מנוחין לא בא, למרות מה שמרת טאַלר הביעה את רצונה לראותו בביתה: היא שמעה הרבה על אודותיו וגם שמו לא מוזר לה. החליטו לקדם פני הרעה בשליחת דלגאציה להאדון סרטן, שיתחייב בכתב להודיע שלושה חדשים מקודם לפועליו – אם ירצה באיזה זמן לפטרם – ולשלם בעד כל העת הזאת, בעד ג' ירחים שלמים, ואם לאו – יכריזו שביתה מיד ויגרמו לו נזקין. – הלאה, איפוא, שעמום וריקנות מרחובנו! הלאה חולין ויום אחד הדומה לרעהו! ריח של שביתה וענין מסביב. מגילה יג: נכנס אדר. יד ישראל רוממה. בשעה שחיה-רחל מלמדת את שטקטורוב “דייטש”, ובכלל, בכל שעה שהיא יושבת אתו, מתבלט ההבדל הגדול שבין עיני ישראל לעיני אומות העולם: עיני חיה-רחל גדולות, פקוחות, אלא שהיא מקטינתם בקריצתה, בצמצומה ובכל להטיה אשר היא עושה בהן; עיני שטקטורוב, להפך, אינן אלא שני נקבים קטנים, שני חלולים זעירים, שני סדקים קצרים, אלא שלרגעים הוא משתדל לפתחם, להרחיבם – ולהביט ברוָחה. ו“דבר נפלא הוא, הלא?” – אומַר, כמו שליברמאן אומר: פיודור שטקטורוב אינו איש-דברים, הוא אולי אינו גם איש-מעשה ביותר, אבל מה שנחוץ לו הוא מוציא אל הפועל באופן אלמנטארי, טבעי. בכל אופן, בכוח הדיבור לא חונן – לכולא עלמא. נוסף לזה הוא אדוק כל-כך בהמלה “פּוֹמילוּיטיֶה”, שהוא מתבל בה כל משפט ומשפט, עד שאינו יכול לספר כהוגן – דבר דבור על אפניו – אף הענין היותר קטן והיותר פשוט. ואף על פי כן – מה גדול כוח ההתהדרות לפני בתולה! בפני חוה סיפר אתמול בקולו הדומה לנקישות של גרזן רומאן שלם מעברו. הרומאן הזה עניין אותי גם מצד אחר, מצד יתר הנפשות העושות בו. שטקטורוב הוא יליד מוסקבה, אבל אז, בעת ההיא, בסוף שנות התשעים למאה שעברה, בעת שנפסקו הירחונים “המלה החדשה” ו“החיים”, והמרכסיזם השולט גרף גם אותו בזרמו, נגזרה עליו מטעם הפוליציה לעזוב את עיר מולדתו, ואז בא לעיר הפלך מ., ששם היו לו קרובים, סוחרים אמידים, מצד אמו, אשר היו בעזרתו. הוא נתקבל בתור תלמיד לבית-הספר הטכני אשר בעיר, אבל דעותיו המתקדמות לא נתנו לו מנוחה, ובמהרה התוודע שם אל ראש הסוציאליסטים היהודים – של ה“בונד”. ראש הסוציאליסטים היה שם המורה הפרטי, אחיה המנוח של חוה, יזכר לטוב. היא, חוה בעצמה, היתה אז בוודאי עוד ילדה, משחקת בקליות, והוא, שטקטורוב, אינה זוכרה מן הימים ההם, וגם אותו מר טאלר, יזָכר לטוב, אין הוא זוכר היטב. אחיו מר טאלר אשר פה נבדל מאותו מר טאלר בהרבה דברים. פּוֹמילוּיטיֶהֱ ! בקיצור, הוא שטקטורוב, הנהו איש הולך ישר בכל, לא יחת מפני כל, והקונספיראציה תועבת נפשו. הוא, מותר לומר, היה המרכסיסט היחידי בכל עיר-הפלך מ. נוּ, מהרה נודע גם לפוליציה המקומית ממנו. קרוביו העשירים הוכיחוהו על דרכו, אבל הוא לא שמע אליהם, חירפם, גידפם, עד כי, לאחרונה, לא היה לו עוד מקום ללון, ויוכרח להיסתר בהחדר הקונספיראטיבי של האורגניזאציה המקומית. מר טאלר המנוח, אמנם, לא היה רצוי לזה – הוא, יזכר לטוב, היה בונדיסט קנאי וישטום את המארכסיסטים הרוסים באופן איום – אבל היה שם עוד חבר שני לו, יהודי הגון, לא “אִיז נאַסיך” כלל, לא “משלנו”, לא “וֵי-וֵי” – והוא היה על צדו של שטקטורוב. בחדר הקונספיראטיבי היו שני הקטוגראפים, תיבת אותיות יהודיות, תיבת אותיות רוסיות, ומכונת דפוס קטנה – עושר שלם. אותו החבר השני, לא טאלר, – שד משחת! כוח זכרונו שלו, של שטקטורוב, לא חזק וגם את שמו של אותו האיש שכח לחלוטין! – היה יושב שם כל היום ועובד עבודת האורגניזאציה של כל הגליל, ובלילה היה סוגר את החדר על מסגר. בכדי שלא להאריך – שטקטורוב לן שם לילות אחדים ונאסר. לא נעים! החלה דרישה וחקירה. הוא, שטקטורוב, התנהג, כמובן, כראוי, באופן נפלא, לא קרא בשם איש, אבל מה יהא בסופו? אבד!… אולם, כפי שנודע לו בסוף, לא נחו גם חבריו וחשו לרוחתו, לישועתו. מר טאלר, כאמור, היה פאנאטיקן קפדני, והוא, אמנם, טען, כי אין לסכן נפשות-חברים בשביל בן מפלגה אחרת – והוא שטקטורוב, הלא אינו “בונדיסט”, אלא מארכסיסט רוסי – פּוֹמילוּיטיֶה – ומה אפשר לעשות? אולם גם בזה ניצחהו חברו, אותו חבר, והוחלט: להצילו, להציל את שטקטורוב… כאמור, היה פלוני בן-חיל… היכן יכול הוא להימצא עכשיו? ודאי נפל בין חללי הריבולוציה… רבים חללים נפלו… בקיצור, “את המעשיה מספרים בזמן מועט, אבל לא בזמן מועט יֵעשה הדבר”. פעם אחת באה פקודה להעביר אותו, את שטקטורוב מתפיסה לתפיסה, אך ההעברה צריכה היתה לצאת אל הפועל בערב, ובינתים הכניסוהו אל חיל-המשמר – וישב שם. פתאום ניגש נער אחד בלתי-ידוע לו אל איש-הצבא ושואל: “האסור שטקטורוב כאן?” – “כאן!” – “ימסור-נא לו הגלוסקה הזאת ודג-המלוח הזה”. איש-הצבא היה אדם טוב ומסר לו את המנחה. התנאים, תנאי המאסר, לא היו אז כל-כך קשים ומלאים חשד כמן עתה, בימים האלה: עתה לא מוסרים, אבל אז מסרו. “אנשים טובים הם היהודים, – דיברו אנשי –הצבא ביניהם לבין עצמם – לא רק לבני בריתם הם מעניקים כל טוב, כי אם גם לנכרים”. אדהכי, והוא, שטקטורוב, שם את הדבר אל לבו. קדירת מוחו עבדה! נפנה לצד אחר, מקום אין רואים, בצע את הפת ולא מצא מאומה; חצה את הדג – א-הה, יש פתקה רטנה: “היה נכון! מירַבּוֹ”. זו היתה הפארוֹלה, כלומר… הוא הבין את זה מיד. חוה לא היתה מבינה, היא אומרת? הוא הדבר; אבל הוא הבין מיד. יותר כבר לא היה צריך. הוא, שטקטורוב, בשעת הסכנה, הנהו עז כנמר. נו, טוב. בנשף מונו עליו שני אנשי-צבא עם קשתות בידיהם להובילהו אל התפיסה האחרת. היה ליל-חושך והרחובות היו ריקים מאדם. הרחובות היו כמעט בקצה העיר. והנה… עודנו הולך מוּבל בין אנשי-הצבא, והנה מרחוק אנשים מסתובבים… אחד עובר על פניהם ושואל: “מי הוא ההולך?” זה היה טכסיס גרוע… החיילים הריחו בזה תיכף ריח רע, נמלאו חשד ועברו מן המדרכה אל אמצע הרחוב… אולם כעבור עוד דק אחד, עובר יצור שני לנגדם וקורא: “מירבּוֹ”. “איזה שד!” – קרא הראש מאנשי-הצבא, אבל הוא, שטקטורוב, הבין, כי באה עתו, ויתחמק פתאום מתוך שומריו וירץ. לירות לא היתה להם רשות, כי על כן בתוך העיר היה הדבר, ויחלו לצעוק. אז ניגשו אליהם – כך סיפרו לו אח"כ – ארבעה אנשים מוכנים מתוך האורגניזאציה, אשר עמדו עד אז בקרן הרחוב, ויבריקו לנגד עיני החיילים במאכלות לטושות, וירפו ידי אנשי-הצבא, וידומו. ואותו, את שטקטורוב, חטף איש חזק אחד תחת אצילי ידיו, החליף עליו את הכובע דרך ריצה, בכדי לשנותו במה שאפשר (כובע של בית-הספר הטכני היה עליו, ומצילו שם עליו כובעו הוא, כובע חם מעורות כבשים), וירץ עמו כחצי שעה דרך גנים וחצרות עד בואם אל בית טאלר. כבואם החדרה – רק נר של חלב קטן דלק שם – שטפה הזיעה משניהם כמסוסים אשר בחיל-הפרשים בשעת מלחמה, אבל הם היו ניצולים, הם היו מאושרים. פּוֹמילוּיטיֶה! הצלחה כזו ועוז כזה, אבל, נוּ, בן-חיל היה גם גואלו ומצילו – אין מה לדבר. כעבור רגע נעלם, כי עוד רבות היה לו לעשות בלילה ההוא (האורגניזאציה הוציאה פרוקלמאציה לכבוד המאורע ההוא וכל העיר היתה ממחרת כמרקחה: היהודים הצילו אחד משלהם, חה-חה-חה-חה!), אבל לפני יציאתו של אותו החרוץ היתה סצינה מעניינת, סנטימנטאלית: הפודה-ומציל – אשר הוא-הוא שסידר את כל הדבר! – וטאלר התנפלו איש על צואר רעהו וישקו זה לזה חליפות. איום!… ממחרת שב הוא, שטקטורוב, באופן קונספיראטיבי למוסקבה. ולאחר כך – – – – נוּ, די, פֶדיה! – הפסיקתו שועמתו לאחרונה – ידעתי כי הנך גיבור! השאר תספר לי בדרך, גיבורי! נצאה לשוח קצת. הולך אתה?… מגילה יד: תענית אסתר. אין לך דבר שאין לו שעה. עכשיו הגיעה שעתו של בית-המזון של מיאסה מכניס-אורח, או ה“קוֹמוּנקה”, כמו שהוא נקרא כאן ברבים, על שם שאין בו הרחבה, רווח (מיאסה היה גורס: “רווח” תרתי משמע), הידור, גיהוץ, משרתים לבושים מחלצות, נקיון חיצוני ורפש פנימי ושאר דברים הנוהגים בריסטוראציות שבעולם הגדול, אלא הרפש שבכאן פנימי וחיצוני הוא בחדה מחתא, וקבצנים מכל המינים יושבים בו וכובעיהם בראשיהם ונהנים ע“י שירות עצמם מפנכה מלאה תבשיל גריסין בחצי הפּני, ולרוב בהקפה. אמנם, אפשר להשיג מן ה”בּוּפט" ע“י מיאסה עצמו גם בשר, גם פרפראות, גם שיכר, גם תה, גם קהוה, אבל בדברים כמו אלה בעל-הבית אינו נוהג בשירותו מנהג פונדקאי או אופי של בית-קהוה, כי אם לא יותר ממעשה-עזרה, עזרת אח לאח. Dame du comptoir אינה יושבת הכא בתור רואת חשבונותיו או ממונה על כספיו של מיאסה, ובמקומה יושב אצל הפתח או מעבר ל”בופט" הוא בעצמו, העצל, הכפוף, המרושל, הנאלח, מי שהיה כבר עובד-אדמה בארגנטינה ונגר בפילדלפיה, וזה כשלוש שנים פונדקאי בלונדון, ושמיום שמתה עליו ילדתו היחידה הקטנה תקפתהו מחלת פּוֹדגרה, ואין הוא אלא שבר כלי חרס. בחדר-הכירים עובדת אשתו החולנית והרגזנית כחמור, ובחדר-האורחים יושב הוא, ונותן בהקפה, וקורא למבקרים בשמם, ומחניף להם, ומתלוצץ עמהם, ומקלל קללה נמרצה את אלה, שבצר להם אכלו אצלו, ועכשיו, כשהוטב מצבם, נעשו “פריצים” ועזבוהו, או את אלה, שאינם משלמים לו את חובותיהם, ועל הכל – דורש ארוכות וקצרות, כשעיניו מתרוצצות בחוריהן. – כמים לדג מלוח כן שביתה למיאסה הפונדקאי. מי היה בא הלום ביום שמתעַנִין בו? ועתה מלא כל הבית כבוד אורחי היקרים. מי חסר כאן? אפילו ר' ליבוש פה. מר' ליבוש אי-אפשר לדרוש, שיטעם דבר-מה כאחרים, – הוא מתענה – אבל הוא כאן. הכל כאן. אדרבא, התייעצו, התייעצו – ומלקו את ראשו של מוצץ-הדם. תחי השביתה אצל סרטן! יחיו השובתים, יחיו ויאכלו אצל מיאסה. אין דבר, מיאסה יקיף. תחי הדלגאציה, אשר לא נתקבלה! הידד, הדלגאציה! וה“דלגאציה” היא ג“כ כאן, וחבריה: אחד, יהודי בן ארבעים, מסולסל-פיאות, שחור-זקן, עדין-פנים ורפה-כוח, שמרוב חולשתו אין הוא מסדר מעומד, כרגיל, אלא בישיבה על גב כסא רם, והשני, ר' ליבוש הזקן, הנזכר לעיל, שׂב אדום כבן ששים וחמש, חצי-חרש, אבל מהיר בתנועותיו וחלים בגופו, הדומה למכתש, – חזיון בלתי רגיל כלל בעבודת מסדרי האותיות – איש ריב ומדון, טרחן גדול וממצמץ תמיד בעיניו, כאילו תוהה הוא על המקום שהוא נמצא בו: באיזה אופן הוא נמצא בו?… ר' ליבוש הוא יליד וארשה אשר בפולניה, וארבעים ושמונה שנים רצופות עבד עבודת הדפוס, ביחוד מהיר הוא בסידור אותיות של רש”י, ואצבעותיו וכפות-ידיו רגילות כל-כך בהדי חתיכות של סידור-אותיות, עד שבלי חציצות ומבלי אשר ישרה אותן מתחילה במים, הוא מרימן ונושאן לכל אשר יחפוץ. בעת המבוכה של העבר הקרוב ירא הוא להישאר ב“עיר ההרגה” ונדד עם יוצאי חלציו ללונדון. הוא שוכן אצלם ולחמו נאמן, אבל להיבטל ממלאכתו אינו רוצה “עד יום מותו אי”ה", אלא שמן בית-הדפוס שבזה אין דעתו נוחה כלל: אין כל סדר! הכל לא כרגיל, הכל לא על מקומו, הכל מהופך… החלונות פתוחים… הקור גדול… והנה האלקטרון… את זה אינו יכול לסבול כלל וכלל!… הוא היה עובד עוד שעתים בכל יום, הוא היה בוחר לעבוד בלי משקפים, ובלבד שתסור ממנו הצרה הזאת – אור האלקטרון… את המַלאכות הכבודה הזאת שלחו לסרטן אֶט קוֹמפ. בדרישת הפועלים בנוגע למכונת הסידור אשר יביאו – אך היא הושבה ריקם. סרטן כעס. אין הוא פוֹן-פלֶבֶה, כי ישלחו אליו פֶּטיציות. מי אשר דבר לו אליו – יבוא וידבר. איש-איש יכול לבוא ולדבר. הוא בעל הבית ואין הוא חייב לאיש דבר. הראיתם? גם האנגלוֹ-דז’וּאיש אַסוֹסיאֵישון" שולחת דלגאציות למקום שצריך, וגם ה“יוּניוֹן” של קבצנים שולחת דלגאציות. אין הוא מקבל! אז הוכרזה השביתה. זה שלושה ימים, שה“יומן” אינו יוצא. סרטן רץ כמשוגע מביתו לבית-הדפוס ומבית-הדפוס לבית-המשפט וחוזר חלילה, מבוהל ואבוד-עשתונותיו. אפלבוים המנג’ר חוזר אחרי מפירי שביתה ומוצא, אבל לא עד כדי לסדר את כל העתון. הפועלים השובתים – חצאי-מהות – ממלאים את בית-המזון של מיאסה, שותים תה, מתייעצים על צפונותיהם, משיאים את נושאי העתונים, שאם יצא, באיזה אופן, גליון של פורים, לא יפיצוהו, מעמידים שומרים על פתח בית-הדפוס, לרגל את מוצאו ומובאו, מעמידים פנים נזעמים כמוסרים נפשם על קידוש-השם ונהנים, בעצם, מהפסקת העבודה, מימי הבטלה, מדמי השביתה, שמקבלים לע"ע מקופת האגודה, מן הענין הניתן… טוענים, מתרעמים, שוקקים. הכל מלאים איתערותא. דעת-הקהל, שמיאסה הוא בא-כוחה, שלטת. מי שאין דעתו נוחה אינו מדבר בגילוי-דעת, אלא ברמזים, בגמגום… פועל א': מה יהיה הסוף?… פעל ב': רע… פועל ג ': הימלא את כל דרישותינו?… פועל ד': בוודאי ימלא… פועל ה': הלוואי היה ממלא את החצי… פועל ו': הרבינו לדרוש… מיאסה: מה?… הרביתם לדרוש? המ… כיצד הרביתם לדרוש? חמש דרישות. – הרבו לדרוש… מה הן הדרישות? הדרישות הן: א) דרישת הדלגאציה, שיודיע שלושה חדשים מראש. ב) שהמסדר החדש יוסר ממקומו לאלתר. ג) שעות-העבודה כמקודם – משמונה עד שבע. ד) התנהגות טובה. ה) השבת נזקי הבטלה. – נוּ, זה הרבה?… פועל א ': אם נאבד את השביתה – אז יודע אני אשמת מי היתה… פועל ב ': שומר אחד משלנו הוכה ע"י שוטר… פועל ג ': מובן, גם השוטרים הם על צדו… פועל ד ': אבל הראיתם את הפרוקלאמאציה שלנו? טאלר יודע לכתוב: “פרעה מלך מצרים בלונדון”… פועל ה': אבל אומרים, שסרטן יתבע לדין את האגודה שלנו: אסור לכתוב כן… פועל ו': גם הם הוציאו פרוקלאמאציה – מעשי ידי קטלנסקי ; מתנצלים על שלא קבלו את הדלגאציה… אמנם במקצת צדקו: לֵידי אחת באוטומוביל המתינה לסרטן על יד השער בשעה שבאו שלנו אליו… מיאסה: לידי באוטומוביל? תשקע באדמה הלידי עם האוטומוביל גם יחדיו! כשפועלים שולחים דלגאציה מחויב הוא לקבל אותה, ולא להשגיח בלידות… פועל א': ודאי אהובתו בת-הלורד היתה באוטומוביל… פועל ב': לא אוטומוביל היה, כי אם מרכבה מרקדה. פועל ג': ואני אומר: אוטומוביל. פועל ד': בפרוקלאמאציה שלהם כתוב “אוטומוביל”, אבל מי יודע את האמת… יעקובזון: עכשיו ידע המשוגע לרוץ ולצעוק: “אני בעל הבית בכאן”… פועל ה': יד מי על העליונה לא ידוע עוד… פועל ו': מי יודע אם לא ימָצאו עוד מפירי שביתה… מיאסה: מה? מפירי שביתה? ואתם כלום אינכם יודעים מה זה עושים למפירי שביתה? הראיתם את הלויה, שהיתה לפני ימים אחדים ברחוב זה? זו היתה הלויה של הֶריס החייט, שקיבל סטירת לחי הגונה בשעת שביתת החייטים הכללית.– “הריס! מה אתה עושה? למה אתה הולך לעבוד?” – שאלתי אותו אז. – “ילדי הקטנים אינם צריכים לרעוב” – הוא עונה לי. נוּ, עתה כבר לא ידאג למו. אל תדאגו להם גם אתם: רעבים הם כראוי… מבינים אתם? סטרוהו פעם אחת, חלה כחצי שנה – ומת. כך עושים למפירי שביתה. ואתם… מה? (מתעשת) המסדר החדש אינו עובד? פה איני רואהו… יעקובזון: הוא היה עובד מסתמא, אלמלא היה ירא. אבל שטקטורוב אמר, כי יהרוג את כל מי שיהין להפיר השביתה… ליברמאן (שאינו שמח כל עיקר על כל המעשה): מנוחין אינו ירא את שטקטורוב. הוא אינו עובד מפני שלא איכפת לו לבלי לעבוד ימים אחדים, הלא על כן הוא מפחית מעבודתו שעה אחת בכל יום גם בלאו הכי. אבל הוא אומר בפירוש, מבלי כל יראה, כי סרטן צדק. בעל-הבית שלנו, הוא אומר, אמנם, לא היה צריך להערים ולכסות על זה, שהוא מכניס את מכונת הסידור, אבל בשביתה זו צדק… יעקובזון: בפני שטקטורוב לא יאמר זאת: מכת לחי היא מחלה מתדבקת… האין זאת מר מיאסה? הראיתם כיצד כיבד את בעל-הדלגאציה שלנו בשובו רועד ואומר, כי הוא ילך לעבוד, כי כאשר אבדנו – אבדנו… עוד מעט וכל שניו היו נושרות מפיו… (בפאתוס מרובה) הכלל, רק בשביל איזו מעילה מצדנו תוכל השביתה ללכת לאיבוד! לדעתי, צריך לפנות לעזרה להאגודה הכללית, האנגלית; אם היא תעמוד על צדנו – אז נצליח. טאלר (ניגש מתוך חבורה אחרת): ענין סרטן, נכבדי, בשביל אגודתנו היא שאלת החיים והמוות. To-be-or-not-to-be – כמו שאומר האנגלי. או הוא, או אנחנו. הוא מתחיל לתבענו לדין – וזה לא טוב. חבר יעקובזון אומר: נפנה להאגודה האנגלית. אבל עלינו לבלי לשכוח, נכבדי, כי האגודה האנגלית אינה אלא סינדיקאט, ולא אגודת פועלים ריבולוציונית. ולנו – אסור לבצוע: פשרות, קומפּרומיסים – חס ושלום! דא עקא, שקופת אגודתנו ריקה, חברים, ומעתה רק שש פֶּנות ליום יוכל כל אחד מאתנו לקבל דמי שביתה, ובשש פּנות אי-אפשר לחיות, ביחוד מי שהוא בעל משפחה. צריך, איפוא, להתייעץ מה לעשות. צריך לפנות לעזרה להאגודות האחרות, לאגודת החייטים האינטרנציונאלית… צריך לשלוח דלגאציה חדשה… אני ויעקובזון נלך… פועל א': בוודאי… פועל ב': כלום יש להרבות בדברים? פועל ג': שש פנות הרי זה דומה ללא כלום… פועל ד': קץ לדבר לא היה מזיק… פועל ה': אומרים, השבועון היה צריך להופיע בשבוע הבא… אז היתה עבודה!… פועל ו': נשאר רק לשלוח שוב דלגאציה… ר' ליבוש הזקן (יושב בתענית). מגילה טו טועה אני בו, – אמר לי אברהם מנוחין בנוגע לעצמו – אינו רך ואינו מהדואגים לעולם. הדואגים לעולם דואגים לכל העולם ורוצים שהעולם יהיה דוקא כך כמו שהם רוצים, והוא, – אין לפניו אלא מה שהוא רואה עין בעין, ואל השאר לא ישים לב. אינו גם בעל-מוסר, אם כי את המלה “מוסריות” אינו ירא, ופורקי עול אינם בעיניו המובחרים שבבני-אדם (“נושאי כל עול ופורקי כל עול – בד בבד ישאו”), ובמעשים טובים, ביחוסים רצויים, הוא, אמנם, רואה את הדבר האחד, שבלעדיו אין דבר כלל… בכלל, למה לי להגדירו, וההגדרה כוזבת, לרוב. אם יודע הוא דבר על עצמו, הוא, אולי, רק שני קוים ובשלילה: שאינו עלה נידף ושאינו אוהב לעמוד באמצע הדרך. טבע של עקשן בעל-כוח לו וגם של מעז-פנים… קצת כוח-רצון, קצת אֶנרגיה… נוּ, באנו לידי קוֹמיזם: דיברנו על עצמנו דיינו… אם כי, מאידך גיסא, בשעה זו אין מה לעשות אחרת… אלך ונלכה למעונו – ונתגולל קצת על המיטה… אינו ירא את הבדידות, אדרבא ואדרבא, אבל מעון מצַעֵר לו… בעלת מעונו של אברהם מנוחין היא, אמנם, אשה לא נעימה. בוודאי לא הגיעה עוד אפילו לארבעים – וכבר היא כולה קמטים וחנופה. כשאין איש אתו, היא נכנסת לחדרו עם בתה הבוגרת לשפוך את לבה לפניו ולספר לו דברים, שרק “לו לבדו היא יכולה לספר”. מובן, שאילו היה רווק אחר מתגורר שם – גם אז היתה רק לו לבדו יכולה לספר. מנוחין הוא שליט ברוחו ואינו מביע את רגש-התיעוב המתעורר בו על כרחו; ואולי אין רגש כזה מתעורר בו כלל – מי יודע… אסונה של אשה זו הוא, שיש לה בת, והיא חושבת לה לחובת עצמה להציגה לראוה לפני כל נפגש… הבת – נערה אנגלית-יהודית, ריקנית ובטלה, תאותנית, קוקטית ופתיה, ואני ביחוד איני יכול לסבול את סנטרה השמן ואת שערותיה המשוחות… אלמנה היא בעלת מעונו של מנוחין, אוכלת לחם-חסד, לחם קרוביה, והיא אינה נותנת לנו מנוחה בעשרה הקודם, מלפנים, ובמדרגת ההשכלה של בתה… חינוך הבת תופס המקום היותר נכבד בחייה, היא אומרת… צריך היה ללמדה צרפתית ואשכנזית – אויה!… והכניסה למעון אברהם אף היא נעשית בתחבולות שונות. נשף אחד – הבת נכנסת תחילה לפשפש, כביכול, בארון שלהם העומד בחדר, והאם נכנסת אחריה לראות בשלומה – ונשארת… ממחרת – האם נכנסת תחילה לכבד את ה“ג’נטלמן” ב“ערבא טבא”, והבת צועקת מאחורי הכותל: “מוֹדֶר! מוֹדֶר!” – עד שגם היא נכנסת… “בתי, תחיה, אינה יכולה לחיות בלעדי!” – מצטחק הפה המקומט והאומלל… שילם להם אברהם שכר המעון ומיהרו האם והבת לקנות איזו “מַנטיליה” לבנה, שנתלתה בארון אשר בחדר, והביקורים לראות בשלום ה“מַנטיליה”, ללבשה ולהסירה, לרכס כפתוריה הגדולים, נעשו יותר תכופים. “בתי אינה יצאנית! – קובלת, כביכול, הזקנה האומללה – הרי זו בתולה-זהב… (כלומר: ולכבוד יחשבו לכם ביקוריה בחדרכם…) אינה יכולה לעזוב את אמה לוּ לרגע… אֶספֵשֶלי, נפשה של בתי מרה עליה בימות החורף הזה… אשתקד התגורר כאן תלמיד של קוליג' לרבנים… גם אישי היה אז בחיים, עליו השלום, אבל הוא היה “דילֶר” לעת זקנתו… אתם “ירוקים”, ואינכם יודעים, בוודאי, מה זה דילר? דילר – זה הקונה דברים ישנים… לפנים היינו סוחרים גדולים וגרנו בלידז, אבל חנותנו נשרפה ונשארנו בעירום ובחוסר-כל… ולל, אישי לא היה שבע רצון מהתלמיד שבביתנו… הוא – בעלי, עליו השלום! – היה כבר אז נוטה למות ומשתעל כל הלילות, והם, הבנים הצעירים, היו יושבים עד השעה המאוחרה, לומדים יחדיו, צוחקים, צרפתית היה מלמד אותה, כנהוג בזמן הזה… עינים לי לראות, וראיתי, שאין הסטודנט יכול לחיות בלי בתי אפילו שעה אחת… כשלא היתה בתי יושבת לאכול – לא היה הוא יושב בשום אופן… על שולחני היה סמוך… בבוקר, מיד ליקיצתו משנתו, הוא יוצא בתחתוניו, במחילה… מה שלומה, מה שלומה של בתי?… כשהיו חברים באים אליו מתלמידי הקוליג' והיו באים בדברים עם בתי, לא היה הוא יכול לסבול את זה מקנאה והיה גוער בהם: ‘אלי באתם ולא לבֶטי, לא לבת בעלת מעוני’… הנה עד היכן הגיעו הדברים!… מה יש לדבר – הבנים של עכשיו… וגם בתי אהבה אותו, אהבה – מה יש לכחד… כי כלום פנים כאלה היו לה אז? בריאה היא, ברוך השם, גם עתה, שכולה אין בה, אבל… לא זה… ראשה כואב כמעט תמיד, בחזה יעיק לה ושערותיה נושרות… אה, שערותיה… שתי צמות היו לה… פעמַים היו מסובבות את ראשה… מה אפשר לעשות… היא אינה שוכחת…”אבל, אמא, היא טוענת, אמא, מדוע אינו כותב אפילו, מדוע? הוא עתה באוֹכספוֹרד – מדוע אינו כותב? וכי כך צריך לנהוג אדם ישר?" כמו שאתם רואים אותה"… – מוֹדר! – גונחת הבת-הקרבן, העומדת על הסף, כשהיא מושיטה צוארה ובעיניה יגון, יגון בלי זוהר כל שהוא, אותו היגון הקודר של משחק-בקוביה, אשר שם את כל רכושו במשחק והכל אבד. החלומות הנעימים על בעל משתכר ארבע ליטראות לשבוע, על “מַנטיליות” בלי סוף, על שתי שפחות, על קנאה מכל צד, על “דרוּרי-לֵין-תיאטרון” – נגוזו, נגוזו. הכל אבד. ביעותי לילה ובוקר ריק לאחריהם… – מעון לא טוב מחליפין, – אמר לי הוא, אברהם מנוחין – את זה כבר יודע הוא, אבל כאן אי-אפשר… למעונו יש עוד מעלה זו, שבלילות הוא יכול להכניס לתוכו את כל מי שהוא רוצה ואין מוחה בידו… גם הנערה הלזו העומדת על המפתן – מעכבת בדבר… אי-אפשר להשאיר ככה בלי כל סיוע “נערות עומדות על המפתן”. – אסור? – לא “אסור”, לא “אינו רשאי”, לא “חייב אדם” – אם המלות אינן מוצאות חן בעיני מחוכמים, שעילעלו בספרי פילוסופיה, או חיברו ספרי פילוסופיה, ונפשם – אבק פורח. אבל כך הוא הדבר, כך. האדם לא נברא ישר במובנם של אותם ריקנים. ויהא “ישר” – בכל אופן, לא חלק. נפש חלקה – טעות היא. אין ההן על צד החלק. לכאורה, הדבר פשוט כל-כך: הזכר צריך לנקבה, הנקבה צריכה לזכר או לכלכל את גויתה בבשר וביין – והחיים מניחים על זה את חותמם, את הסיסמה שלהם: פשטות. אולם טעות היא. כשהיה נער בן חמש-עשרה, בן שש-עשרה, בן שבע-עשרה שנה, ובעיר גדולה, ובסביבה ידועה – נדמה לו גם הדבר לפשוט, לרגיל. בריאותו הטבעית גרמה לזה שלא חלה, למרות אשר הגדיש את הסאה חמש שנים רצופות. אולם פעם לן שם, ב“בית” אחד, ארבעה לילות רצופים, וביום החמישי בבוקר קם ושאל את עצמו: “מה אני עושה?” – ומאז לא דרכו רגליו שוב במקום ההוא. קרוב לעת ההיא נפגש וגם נתקרב לאותו טאלר, ואותו טאלר הכניסו תחת כנפי האושר העליון – ואז נפקחו עיניו לחזות אחרת. לא. לא להוכיח בשער (אין אדם מורה לחברו אפילו במשהו), לא לאחוז בקרני הציווּי-לכּל, לא להסיח דעת, סוף-סוף, מן האסון, שבעומק הכל, מן האסון שבכל אופן – רק להכיר, שכך הוא הדבר, כך. כך הוא הדבר וכך הוא בעצמו – ואינו צריך להיות אחר. הוא ואותו טאלר היו אז ראשי הצ“ק המקומי. שני גופים – ונשמה אחת. הוטלה אשה קטנה בינותם. עתה הוא – במקרה – רואה לפרקים את האשה הזאת, נפגש עמה אפילו, יודע מה עלה לה, ומבין כי מעיקרא דדינא פירכא. אולם אז היתה כולה טהרה וחן-קודש. כך נדמה. טאלר דבקה נפשו בה, והיא, הקטנה, נמשכה אליו, אל מנוחין. גדול היה הנסיון – ודברי ריבות צמחו בינותם, בין ה”צרים“, ה”מתחרים“, דברי ריבות פחותים, מכאיבים, עוקצים, מלאי עשן קנאה ונקמה, דברי ריבות עולים-מאליהם על כל שאלה מצערה, על כל פרט קטן שבקטנים. אם אמר האחד כך – היה מובן מאליו, שהשני יאמר אחרת. כאב גדול! בינתים, ואותה האשה הקטנה, אשר בתום לבבה המדומה היו בטוחים גם שניהם, סיכסכה, סקרה וציפתה. לא היה מוצא מן הדבר, ומי יודע מה היה סופו… פעם אחת עמדה על הפרק הצלת נפשות. טאלר אמר “לא”, לבלי ללכת ולהציל, אבל גם ה”לא" הזה לא נאמר בטהרה, כי אם רק מפני שבאמרו “הן”, היה על מנוחין להיות מן העולים, וטאלר לא רצה להעמיד את נפש עמיתו-אויבו בסכנה, ושוב בעטיה של אותה האשה: אם מנוחין יעלה ויצליח – בערה הקנאה, ואם יפול בנופלים – מה יהיה אז את לבבה?… לא, לא, לא צריך ללכת… יש בחיים פלצות. אבל עליה נשמתית אחת יִשרה כל עקוב.. הוא, מנוחין, בחום עלומיו, קפץ לתוך ים-הסכנה תחילה, הצליח, ואת המוצל הביא ישר למעונו של טאלר!… רודפים אחרינו – עמי אתה, איפוא, בסכנה! בסכנת נפשות! אח ורע!… וטאלר הבין. הוא לא פילל לכזה – וכל הפרצה האיומה נתמלאה בכהרף-עין. שלמות גמורה, נשגבה, הושגה ברגע אחד. איש נפל על צוארו של אחיו-אויבו – והחדר הכהה והמלא חרדה נתמלא אורה. גופותיהם נפרדו בהכרח, בגזירת הדבר אשר לו עבדו, עוד באותו הלילה – אבל נשמותיהם כבר היו בלתי נפרדות לנצח, בלתי נפרדות… דבוקות לעולם ע"י נשיקת אש אחת… אותה הנשיקה… מי אשר יעמוד על טיבה… מגילה טז מציאה מפליאה. האדרת הקרועה, אשר מנוחין היה לבוש בה כל החורף, היא מירושת טאַלר, של אותו טאַלר, של טאַלר המנוח. מחמת החום שבאביב הסירה אברהם מעליו, ושנינו נתכסינו בה בליל זה, שלנתי אצלו. בבוקר, לאחר לכתו לעבודתו, תקעתי שלא במתכוון את רגלי בפרצה אחת שבשולי הבגד – והגדלתיה. אז נפלו לי משם, כפתקאות משמיא, קטעי מכתבים ישנים, מכתבים שלא נגמרו ולא נשלחו לתעודתם, וכולם חתומים בט' רומית. עפ“י המועד המסומן שם נכתבו בסיביריה בשנה האחרונה למותו ובתקופה, שכבר לא היה שייך לשום אורגניזציה. נזכרים שם שמותיהם של שמעיה אחי הכותב, של חוה אחותו וגם של חיה-רחל. הכתב מעוקל, רוסי וקשה לקריאה. אבל זעיר שם אני מוצא גם קטעים אחדים בכתב נקי וביהודית רשומים על דפי ספר יומי. ממעל לאחד, לדוגמה, רשום “מעין הקדמה לצוואתו של נע-ונד רוחני”, והוא מתחיל: “והימים ההם, אברהם בני, באמת אינם רחוקים ממני” – ושם להלן: “ועתה לא באתי, אברהם, לספר לפניך ע”ד השינוי אשר נהיה בי למן העת ההיא, כי על צד האמת אין בני-אדם משתנים בנשמתם, ואין הנפש ניזונית אלא ממה שיש בה מתחילת יצירתה” – מחוק הרבה וכתוב: "…מן הימים ההם נשארו לי רק: אחריות בפני כל ובעד כל – ורחמים… "רחמים… זו המלה… עד כמה לא תרפני… והן בימים ההם העירה בי רק בוז.. “רחמנות”! – הייתי מושך בכתפותי ומשים המשקפים על עיני הכואבות וחוטמי הגבנוני – “חזק הייתי בדעתי ומלות חזקות היו על לשוני. בתוך-תוכי ודאי, שמעולם לא חדל למשול אלוהי החמלה והחנינה, אבל בחיצוניותי, בכל ההתגלמויות של חיי, היו: בדידות, זעף, גאות, בוז לכל אלה החיים של בעלי-בתים ולכל אלה בעלי-הבתים. אם אכזריות היתה מוזרה גם אז לי, בן אברהם, יצחק ויעקב, אם לזו המידה האחת לא היה מקום בהויתי, הנה איזו תקיפות היתה בי, תקיפות, שדנה הכל ברותחים ביני לבין עצמי, תקיפות שנקבה בדינה את ההר, שחרתה אותיות במצחם של בני-אדם: זה בורגני, זה שפל, זה מאמין בהבלים – ולפיכך: פרי מעלליהם יאכלו – “שמע אברהם! אל תיבהל ברוחך ואל תירא ואל תפחד, בני הטוב! אין אני מתכוון, חס ושלום, לאמור לך, שעתה חדלתי מבדידות ונהייתי לנושא תיבת מנגינה (כלום יש כזו בסיביריה?), שעתה עזבוני התקיפות והשנינה, אילו האחיות הטהורות, והכל הושוה בעיני, שעתה חדלתי מזעף, מגאות ומכל אותן המידות המשובחות, המעלות את ההויה – חלילה לי! כל מה שהיה בי אז,הרי יש בי גם עכשיו, ולא עוד אלא שכל מה שיש בי עכשיו היה בי גם אז. כל זמן שהנשמה עדיין בקרבי, כל זמן שאני ממשיך בעל-כורחי את הויתי, יש מקום רק להתגלויות חדשות ולא לבריאת יש מאין… ואני אומר עתה, אמנם, רק לחוות לך ממה שנוסף בי, נוסף ולא נולד, נוסף ע”י מה ששברתי את המשקפיים מעל חוטמי הגבנוני ועיני הדולפות מתוגה… “היא– – – שורות אחדות מטושטשות – ושוב: “וחבל, שאיני יכול להגיד לך, אברהם הכל בנשימה אחת. בשביל שתבין (עד כמה שאפשר בכלל להבין נשמת אחר) את כל מה שאני רוצה להגיד, צריך הייתי להגיד הכל בנשימה אחת, צריך הייתי להסיר את כל החוחים והתיאורים השונים והכסויות שאינן צריכות לגוף. אבל, רחימאי, לא בידינו טובנו, ואין אנו יכולים להביע הכל כרצוננו ובדרך שאנו רוצים. ואתה הקרוב אל לבי, ידוע תדע, שמוכרחים אנו לאחוז, לרוב, בדרך הנוטה לצדדים, ושם בארות-בארות חימר, ויש אשר נשקע שמה בטיט, ואלוהי החמלה, אחי הטוב, יכפר בעדנו, בניו האומללים” – מכאן ואילך קרוע. ולהלן, על הדף שבקצה הפנקס, רשום: “קצת מדברי איש, אשר הלך למנוחות”. הסגנון מבולבל עוד יותר ואֶכסטזה רליגיוזית מחלחלת בו. הרי ההתחלה: “מותי קרוב – עשיתי חשבון-הנפש. כי משיצא אדר – מרבין בשמחה ובחדותא דנשמתא. כך אני גוזר, אברהם! הראוי לגילויו ישתבח והמוכן ומזומן לקבל תורה מפיו, אני חי וקיים. כי יצא אדר ופטרנו את עצמנו מלומר “ארור המן וברוך מרדכי”, ונעלינו על ראש הצורר גופו, ה”נאַטשאַלניק קראַיה” שלנו, וידי בגתנא ותרש וסריסיו ואחורי היושב בשער המלך מתנגדו, ושכחנו אל כל הענינים והמשא-ומתן והמסירות שלהם, והסרנו מעלינו את בגדי החורף שלנו, על אף הקור הנורא והחזק, וסיימנו את האספות והדרשות וקול הקריאות שבמינסק, ופתחנו בנשיאות ונשיאים – אברהם! אברהם! “בנשיאות ונשיאים וגשם ורוח. יום-יום עולה על חברו, יום-יום שונה בנשיאו, יום-יום צומח וגדל, יום-יום ומקריב את קרבנו שלו. – אברהם, הנני! “ניסן. הללויה! כל הנשמה תהלל יה! ואם אין מפלט מן הגסות שב”יוּרטוֹת” אם אין מנוס מן הזוהמה שבחצרות, אם אין דרך מפני הטומאה הרצוצה הבוקעת ועולה מן השוקים (שם שוקים, ופה כפן – הא בהא תליא) – אם אין מחסה ומסתור מפני קולות הימים – הנה פינה שוקטה לה' צבאות, הנה יש כעלות-הבוקר לה' צבאות, והנה יש אנא לה' צבאות… |ואם תמצא לאמור: אין ה ' צבאות – אנא יש…”אנא, כלומר, אני ואברהם ופינתנו הסיבירית וכעלות-הבוקר שלנו וה' צבאות אשר בנו. ואחרי תום נדודי כל הלילות, אחרי כלותנו לראות אל כל שלא ניתן לשום עין לראות, אחרי חוטי ההפסקה הבאים ומלפתים את ממשלת החושך, אז – טרם יבָּקעו עפעפי שחר – יש שאנו מתכנסים לתוך פינתנו על אותה האבן ומחכים לגילוי… “ויודע אני, אני, אברהם! הראוי לגילויו ישתבח וכו' כנ”ל, שכגון דא בודאי חשוב ורצוי ומקובל ושהויתנו בעלמא הדין בודאי שטובה היא ושאין מדרגה יותר גדולה בעולם הבריאה מתשוקתנו לאצילות ולגילוי ולקרן-אור – "אגב אורחא: על עצמותי תאמרנה, שאנו קרן האור בעולם הזה ושאנו יש, אנו ותשוקתנו לגילוי – "ואני קורא: היגלה! אברהם! אברהם! – ויאמר: הנני. “ויודע אני, שהיום ההוא לא ירחק חוק” – – – מגילה יז הכל על מכונו, אבל מראש חודש ניסן ואילך – עתה כבר ב' דחוהמ“פ – הנני גר ביחידות. ליברמאַן הלך מזה, באין רצונו לגור בכפיפה אחת עם טאַלר, ש”מסר ממש את השביתה אל סרטן, בעוד שהקהל הגדול היה על צדנו, והרס בידיו ממש את כל אגודה“. מילא, יעקובזון נשאר נאמן לשיטתו: האגודה האנגלית מצאה, כי סרטן צדק: אי-אפשר לעצור בהתפתחות התעשיה – ולא רצתה לבוא לעזרה, ולפיכך הלך גם הוא, ה”אֶנגלישמן“, ומכר את עצמו לבעל-הבית, ביראו מאימת הדין… אבל טאַלר – טאַלר מאי עבידתיה?!… ליברמאַן הוא עתה בלי עבודה, אוכל, “מן המוכן”, לן אצל מנוחין וכל היום הוא סובב מבית-מקרא-הציונים אל בית-מקרא-האנגלים, ומשם אל שני בתי מקרא של המיסיונרים – לשוב אל בית-מקרא-הציונים. מקווה הוא, בכל זאת להשיג עבודה בקרוב. החיים, בעצם, אינם כל-כך רעים, כמו שיכולים לדמות… גם משפּחת טאַלר תצא בקרוב ממעון זה לצפון-העיר – לסטוק-ניואינגטון. אגודת החייטים מתפתחת וצר לה המקום באולם זה ורוצה היא לשכור”לוקאַל" אחר, שלא יהא עוד שייך לטאלר. לבר-מן-דין בוקעים כבר פה ושם קולות של אי רצון נגד טאַלר בכלל, ש“ביטל אגודת פועלים באיסט-אֵנד ושינה את הפרונט; אין הדבר חסר מעתה, אלא שיהיה לציוניסט אופיציאלי”. ואמנם, בעת האחרונה, כשבאה השליחה הבונדאית מאגודת “המעוררת, סניף ל”בונד“”, אותה שליחה הדומה לצפור שחורה בלי כנפים, לצבור כסף באגודת החייטים האינטרנאציונאלית לטובת ה“זיוּן”, כמימים ימימה, לא נתן לה טאַאלר הפעם לבצע את זממה, ונאם, כי אגודת פועלים באה רק להיטיב את המצב האקונומי, ולא למטרות ריבוליוציוניות. חבל שלא היה מיסטר יעקובזון באותו מעמד! מגילה יח סערת הרוחות בין אורחי מיאסה עולה על כל מידה. לא מכונת סידור אחת מכניס סרטן לבית-דפוסו, אלא שתים; אחת בשביל היומן ואחת בשביל השבועון ועבודות ארעיות. ה“אוֹפריטוֹר” של האחת יהיה שטקטורוב, של השנית – יעקובזון. עורך השבועון יהיה – טאַלר. נוראות ונפלאות! מגילה יט: קיץ, קיץ… האויר – נוח היה לו, ל כבוד קיץ, להיות קצת יותר פושר, קצת פחות אֵדי, אבל בכלל… בכלל – קשה, אבל לא רע ביותר… כל-כך לא רע, עד שכמעט אין שום חפץ לרשום דברים בספר… לא! אפשר לחיות, אפשר… ודוקא ברחוב נקי ושלו, קרוב לגן-טיול, כאותו שטאַלר מתגורר בו… אידיליה על אידיליה. בקומה התחתונה מתגורר אחד מכלי הקודש היהודים-האנגלים, אב להרבה בנות יפות, אשר הבכירה מהן כבר נישאה בימים האלה לאברך מדופלם מאוקספורד, והוא סמוך על שולחן חותנו; אבי-המשפּחה הלז הוא אדם טוב-לבב ושמח בחלקו, עוסק בחיבור על חמישה חומשי תורה בשם “גיל ורנן”, שקצת כבר נמסרה לדפוס, לגילו ורינונו של ר' ליבוש הזקן, אשר נכספה נפשו וכלתה כל-כך למלאכה באותיות רש“י, וגם לרוחתו-לישועתו של אברהם שלי, אשר, אם לא זה, לא היה יודע מה לעשות: עכשיו הוא מתפרנס מהגהת הספר הזה, ביחד עם הגהת השבועון, שנמסרה לו. בקיצור, טוב מכל צד. הבנות היפות, אמנם, שמעו מאמן, כי אבא ה”רֶבֶרֶנד" משקיע בזה כסף הרבה – ויהי הדבר בעיניהן לחידה מלאתי-צער… להשקיע “מָני” בדבר בלתי מובן כזה, בעוד שהצרכים האחרים רבים כל-כך… אבל צערן הוא עד ארגיעה: סוף-סוף יש אמונה בלבן, שאבא ה“רברנד” לא יעשה לעולם דבר שלא יביא פירות… עד כאן קומה תחתונה. למעלה מתגורר האדון טאַלר, עורך השבועון של סרטן – הוא וחיה-רחל אשתו. חוה נשארה לגור במזרח אצל אחת מרעותיה, כי רחוקה סטוֹק-ניוּאינגטון מבית-הדפוס, והיא עושה שם במלאכת קיפול העתונים מן הבוקר עד הערב. הצרכים במקום החדש מרובים, ההונורר של עריכת השבועון לע“ע מועט – ואי-אפשר לוותר על עבודתה של האחות-הגיסה. בכלל, בלונדון אין הולכי בטל. עלמה כזו צריכה להשתכר לפרנסתה. פרוטה לפרוטה מצטרפת. ביחוד עתה ב”קורס החדש“, במקום החדש… מתרחשות, אמנם, אי-נעימויות שונות, אי-ההרגל שבמקום, ובחצר – איזה בית-מדרש הומה, אבל בכלל – ברוך שפטרנו מאיסט-אֶנד! שם הבריות כל-כך מטרידים, באים, ממלאים את הבית… מה מתוק לחיות לבדד ולקבל רק מבקרים מובחרים מעת לעת!.. את ה”לֵין" שבוונטווֹרת-סטריט אין לה לחיה-רחל מעתה שום מגע-ומשא, מלבד מה שהיא שולחת לשם את השפחה לקנות צרכי אוכל. אז היא מלווה אותה עד המעלות ברצינות ובדאגה רבה ואומרת: “לוק היר… הביטי הנה… את הבשר תקני שם, במקולין הראשונים וב”קוֹרנר" תמצאי כרפס ותקני.. אבל הכרפס צריך שיהא דק… התביני? חיה-רחל ממוללת באצבעותיה ומסבירה את דקות-הכרפס כבעלת-בית זקנה. ענין ארוחת-הצהרים בשביל זה, שיבוא בעוד שעות אחדות מן הרידאקציה, הוא, כנראה, הרבה יותר חשוב מהמחלוקת עם “איסקרה” לפני רבות בשנים. – ובחדרו הישן של מנוחין – קולוניה “רוסית” שלמה: הוא, ליברמאַן, אנכי, אחרים… בעלת-ביתו הבלתי נעימה אינה מקפידה על זה: אוהבת היא, שהמון גברים יסתובבו לא הרחק מבתה… ואם גברים עניים – הרוסים הכל יכולים… אנשים משונים… היום עניים, ומחר – מי יודע… לכולנו הרבה פנאי – ואברהם אבינו (כך אנו קוראין לו) אוהב לחיות ויודע לחיות. הוא אומר: – לפני עת מועטה דיברנו, כמדומה, על ההנאה. בעיקר הדבר, אין לנו בעולמנו, באמת, מלבד העונג. אנכי, למשל, מתענג בתקופה זו על כוחי, על בריאותי. לפעמים, כשאני יוצא החוצה, והשמש מאירה, אני מרים מאלי את ידי באויר. מתענג אני על כוחן, על החיים שבהן – על השלמות שבי. והחוצה אנו יוצאים כולנו לעתים קרובות מאד. יציאות טיולים ארוכים על חוף טמזה הנהר. מה לנו ולאנגלים? את הלחם אנו קונים בהמון, בחדוה, ברוב ענין. מים חמים ולחם לרוב. סיבובים עליזים בחדר חלוצי נעלים, יחפים. מ“גיל ורנן” אנו ניזונים. נמשכים החיים. חה-חה… לעזאזל הכתיבה! מגילה כ כשמנוחין יוצא לעבודת הגהתו, יש שאני מעלעל באלבומי הצמחים שלו. נפלא הדבר, מהיכן ירק זה יונק וחי… – גידולי קרקע כשהם לעצמם הוא חובב, – אמר לי אמש בקולו הצלול, הנמוך, העמוק והשוקט, בשבתנו באכסדרת הבית לאחר חצות הלילה – יכול הוא לומר: מאד חובב. צמחים, דשאים נאים, אביב, קיץ – זה הלא הכל, שהחיים יכולים לתת. החיים מוגבלים בהיקפם ומוגבלים ביכלתם. אין לדרוש מהם דברים אחרים, אושר אחר; אין לדרוש מהם יותר ממה שהם יכולים לתת. כך הוא הדבר, כך. בדרישות גדולות אפשר לבוא אל האדם, אל עצמו. וכאן תתם ותשלם ממלכת הצומח. כאן גם גבול החיה: עד פה תבואי! כך הוא הדבר, כך. אדם – הוא אומר – אדם, לא אדם-אל, לא אדם-עילאה ולא אדם-חיה. להיזהר ביותר דרוש מפני האדם-החיה, אבל לא מעט גם מפני האדם-הצמח. ילוד-אשה אינו צמח, אינו יכול להיות רק צמח ואינו צריך להיות רק צמח (הפסקה). האני, שומעו, איני יודע, לשם מה הוא מפטפט? וכי לא טוב לשבת דומם קצת? (שוב הפסקה). לו אירע פעם – לפני שנות הרבה היה הדבר, והוא, כמדומה, כבר סיפר לי זאת – שהלך ושיחרר מידי הרשות ילוד-אשה אחד, שהיה עלול לסבל הרבה, ועתה, אמש, נפגש בו, כשהוא עסוק בעלמה אחת, וראה, כן, שזה לא אדם, אלא חיה-צמח. יחס האדם לבת מינו אחד הוא. אדם בריא הוא, מנוחין, בריא ברמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, ויש לו הרשות להגיד זאת. מובן, שלהתחרט על זה, שהשליך אז את נפשו מנגד בעבור הלז, אין מה, אבל הטעות היתה טעות. האושר אז היה, אמנם, במעשה השחרור כשהוא לעצמו, במסירת הנפש שבשחרור ולא בתוצאותיו!… ואף על פי כן… אח, כן, כן… חיי אושר אין, אין אושר בחיים, גם אם לא יזכיר את המוות, אבל יש אושר, ואושר אמיתי, ברגעים ידועים. יש אושר ברגע. הגבורה היא לא ברגע, כי אם בהתמדה, אבל האוֹשר… כך הוא הדבר, כך. הגבורה… כן,כן, חייו בסיביריה הורוהו: לא ברגע הגבורה, כי אם בהתמדה, בהן תמידי, במעשי ובחיי יום-יום. יודע הוא מן הנסיון: נקל ואפשרי להיות אמיץ לשעה, להתגבר על נסיון קשה, למסור את הנפש ולעשות פעם מעשה שלא יֵעשה, לצאת בפלוגה של הגנה נגד קהל רוצחים במונדירים ובלי מונדירים ואפילו לצאת לגרדום. אבל כשהתחיל לחיות בערבות סיביריה יום, שני ימים, שלושה ימים, ארבעה ימים, ובכל יום ויום לדאוג שלא למות ברעב, בכל יום ויום לראות את הכליון שמסביב, בכל שעה ושעה להיענות מגלות-סיביריה בכל פרטיה ובכל קטנויותיה, ובכל זאת, לא היות תוהה על הראשונות, לא נופל ברוח – אז הבין, כי המדרגה היותר רמה היא: לעמוד על משמר של חשיבות-האדם בלי הפסק, שעות, ירחים ושנים, להתייחס כאדם תקיף אל כל הנפגש גם – ביחוד – בפעוטות, בנמושות, בשונות… להיות בחינת אב לכל יתמות שבעולם, ואב לא לרגע, אלא לימים ולשנים. היעמוד בו לבו אם יפָגש בזה במציאות? – על כגון דא, ורק על כגון דא, יש לדאוג, אלמלא היתה הדאגה בכלל מן המידות הבלתי מהוגנות. הצורך לזה – יודע הוא ברור – נובע מעצמותו; צורך זה, להיות כך ולא אחר, שלו הוא, לא מבחוץ בא אליו, אבל מה בכך – היכול יוכל? כוחו המיוחד הוא בזה, שאינו תלוי במפריעים קלים, חיצוניים, שאינו מתיירא מפני אי-נעימות שונות, העומדות בדרך כצר… אבל בכל זאת… כלום די בזה?… אח, ככה? השעה השנית כבר?.. ברקאי… מגילה כא: תמוז. “בין המצרים”. מֵצר. בעיקר הדבר, לא אירע כלום, או אם אירע – אירע מה שהיה מוכרח לארע, מה שהיה ידוע מראש. ואף על פי כן – מֵצר, מֵצר… אירע מה שהיה מוכרח לארע. היא בת שמונה-עשרה, בעלת דם רותח ולא חשבנית ביותר. סבבה, סבבה את הבחורים העברים בבית-הדפוס, באספות, בקונצרטים, והם דחו אותה בקש ובגבבא; ספר למקרא, הערה סוציאליסטית, קומפלימנט, לכל היותר – קניית ממתקים. היה זה ליברמאן – באופק, וגם הוא נתמזמז קמעא, קמעא… אפילו לנגוע בה באצבע קטנה לא ניסה מעולם! את ה“ערל” עשו האלוהים אחר… אירע מה שהיה ידוע מראש. ההבטיח לה שטקטורוב דבר מראש, ועכשיו הוא חוזר בו, או כל הדבר נעשה, כרגיל, בלי הבטחות מסוימות, אלא במשיכה עיוורת ובדברים נעימים ומבטיחים בעלמא, שהכל יהיה טוב ונעים – למאי נפקא מינה? ה“כרקטריסטיקה” של שטקטורוב אינה מן הדברים העומדים ברומו של עולם, העיקר הוא, ששטקטורוב עונה עתה אחת ושתים. אחת: אינו בטוח, כי הוא האשם… שנית: אין בדעתו לישא אשה… נבלעה גם חכמתו של טאַלר-האח הפעם. הוא היה אומר תמיד כמיתמם: – חבל שאני נשוי; חבל, שאני נשוי. אסור בעבותים. впрочем מה בכך שאני נשוי? אם יש לי גן לבדי – משום זה אסור לי לטייל בגן אחר? כך יכולה לחשוב רק חיה-רחל שלי. האי עלמא, נכבדי, בי הלולא. חטוף עלמה! חטוף אשה! הושט ידך וחטוף! הטבע חכם ממנו. הטבע אינו רוצה לדעת חשבונות סוציאליים. עכשיו כבר יחרה אפו: – אם שטקטורוב אדם ישר הוא – הרי טוב, ואם לאו אתבעהו לדין!… באנגליה אין עוברים על דברים כאלה בלי להיענש… לדין… גרונו של שטקטורוב חזק למדי לירות חו-חוֹ-חוֹ. יודע הוא גם כן, כי לא נעים יהיה לו לטאַלר לעורר שערוריה בפומבי: אדם שקנין-הקהל הוא… עדיין הדבר אינו נישא על כל פה. אבל היא, המאושרה האומללה, מגלה את סודה לכּל שלא ברצונה. לסתותיה נפלו, פניה לא היו לה ושרטוטי צורתה כאילו נתמזמזו. כבד עליה גוה ועיניה נתרחבו. מֵצר. מֵצר. מֵצר! מגילה כב מי יכול לראות בצערו של ליברמאן! מי יכול לראות בצערו! לאיש הזה אין מקום. גם לקרוא חדל. גם לעסוק בפיתוחי חותמיו שכח. גם מלאכתו בימים האחרונים לעשות תמונות על גבי מכתבים גלויים מן הקלישה של צלם פניו אשר לו – דבר שהיה בא בשימוש רב – נעזבה ממנו. יומם ולילה הנהו מתלבט בחדר. בחדשים האחרונים כמעט שהחל לשכחה – להירגע. עזרה לזה הרבה דבקותו במנוחין. עתה – שוב נתעוררו הפצעים. ברגע הראשון לשמעו את הבשורה היה כמי שהיכוהו בגרזן על קדקדו. – “דבר נפלא! אני ידעתי, כי כך יהיה!” – הוציא ברגע השני מבין שפתיו כבעין עונג… אבל ברגע השלישי נתכרכמו שפתיו אלו כל-כך, עד כי נעוו העומדים עליו מראות! – “אין מפלט מפני ה”גויים“, אין מפלט… עד הנה ירדפו אחרינו, אחרי בנותינו”… הוא, ליברמאן, אינו יכול כבר לשאת… הוא צריך לברוח גם מכאן… קצת כסף עדיין יש לו… לאמריקה ילך. לפלשתינה יעלה. – בבית-הדפוס מתלחשים כרגיל – וצוחקים. שטקטורוב נתעלה בעיני הכל, אם כי אהוב לא יאהבוהו. היחס לחוה הוא כיחס למוג-לב, אשר הוכה לחי, והוא לא הגן על עצמו. קטלנסקי, הרידאקטור, ה“בעל-יועץ”, הקונקורנט של טאַלר, מפיח את הדבר עד כמה שיש באפשרותו. סרטן מסוכסך עתה בשלו (ענינו עם בת האצילים העניה, אומרים, קרוב לגמר) ולא היה בבית-דפוסו זה ימים אחדים. אפלבוים המנג’ר, הסוכן על בית-הדפוס ודבר תוצאת העתון, אומר, כי אך יוָדע לסרטן זה, לא יתן לחוה להוסיף לעבוד בביתו זה. חילול-ריפוטציה. אצל אחיה היתה חוה רק פעם אחת וגם זה בהסתר. מתבישים בפני המקום הנכבד, הצנוע והשלו, אשר הם מתגוררים בתוכו. בעל-ביתם – מחבר, חצי-רב ואב לבנות נשואות ובלתי נשואות. המסכנה משלמת בעד רגעי ענגה ריבית קצוצה וריבית דריבית. אחיה כבר העיר את אזנה על “האופיראציה הדרושה”, – הכל כנהוג! – אבל היא רעדה: היא יראה, היא יראה… “פתיה! אחר-כך תשובי לרוסיה, לאמנו”. יותר לא היה דרוש. היא התנפלה על הארץ ותחבוק את רגליו: – רק לאמא אל תכתוב את הדבר, שמעיה’לה… רק לה אל תודיע דבר… רק לא יוָדע לאמא… לאמא… סמל הבלהות של מצבה עמד לפניה כמו חי בתור הודעה קצרה לאמא… אבל לצעוק לא נתנו לה: עוד ישמעו מתחת… מגילה כג ארשום הדבר כהויתו. היום יום ה' בשבוע – יום צאת גליון השבועון של סרטין. טאַלר ישב על מקומו ותירגם מאנגלית באופן חפשי מאמר מפורט על הרומאן “ג’ונגל”, שהטיל רעש. מנוחין ישב נכחו והביט בעלי ההגהה האחרונים אשר לפניו. שאר “אנשי הרידאקציה” ישבו זה בכה וזה בכה. פתאום ניגש אל טאַלר האדון סרטן נגישה משונה, בטיסה, ביעף, ופיזר לפניו צרור אמרות, אשר קשר לא היה ביניהן: – יאמר נא לאחותו… לא יותר… אני פקדתי את זה גם על מר הֶררי… על השומר… לבל יניחנה… צר לי מאד… חבל… איני יודע במי האשם… אבל כבודי וכבוד בית דפוסי… עלמה הרה… קטלנסקי התנודד על מקומו מנצחון. הוא ראה באויבו – בטאַלר – את אשר לא חזה בחלום חזיון לילה. מענה טאַלר היה בקול-מלחשים, עד כי נבלע ולא נשמע ברעש האופנים וצלצולם. אולם כרגע היתה דממה בתוך המהומה. אברהם מנוחין, מבלי קום ממקומו, דחף מעל פניו את עלי ההגהה, ויפן לסרטן: – דבר לי אליך, מר סרטן! – “מר סרטן”? – נשתומם בעל-הבית לרגעים אחדים – ומה הוא הדבר? – הדבר… רוצה הייתי להגידו בעודך לבדך. – סודות?! אין לי כל סודות… כל סודות… הכל ראו, כי האדון נתכוון להוסיף “אִתּך” – ולא הוסף. מנוחין צחק שלא כדרכו. אין סודות? אפשר שיש. לנו לכולנו, למשל, ידוע סוד הפרסים, שהוא, מר סרטן, מבטיח לשלם למגידי החידות אשר בשבועון. המגידים שולחים, כמצוּוה, תוי פוסטה בהדי תשובותיהם. זה עולה לאיזה סכום. ומר סרטן עומד ומודיע, ששלח את הפרסים לפלוני ולאלמוני בהמבורג ובאספמיה – ומי יכחישו? זאת ועוד מיני תרגימא. סודות… – מה?! – לא האמין סרטן למשמע אזניו, אך את מקומו לא עזב ומבטו תעה. מנוחין המשיך. – אולם דבר אין לכל זה ולשום איש. בהדי כבשי דקהלתא ג“כ אין לנו. אלא – אל יצטדק מר סרטן הרבה! אם אינו רוצה, שיוגד לו הדבר באזניו הוא – יוגד בפני כל עם ועדה: אל יצדק הרבה… אילו היו אנשים אצלו, היו כולם כאיש אחד פונים אליו עורף ביום אשר הוא מגרש מן המקום הזה אשה נקיה וטובה ממנו. – העשתה אותך אחותי לאפיטרופוס לה? – הפסיק טאַלר את הדובר. בבית-הדפוס הופסקה העבודה מאליה. הכל הריחו את הבאות, התקבצו ועמדו במעגל. – בעל-החברה הלז נותן את הדבר אל לבו יותר מדאי, – התלחשו הפועלים – אפשר שהוא הוא המזיק ולא ה”גוי"… – שותף הוא בודאי – העירו אחרים. – בעין אחת הוא מביט לקבר, ובשנית… – מוחו לא נתייבש!… אמר אפלבוים. – לאן אתה הולך מזה? – קרא בתוך זה מנוחין לאדונו. בראותו, כי הלז ינוע לצאת ממצבו הנבוך (“כשאומרים משוגע” – דורש יעקובזון בהסבירו את התנהגותו המוזרה של סרטן באפיזוד זה) – אל תדאג לכבוד בית דפוסך ולכבוד עתוניך. הכבוד, כאמור, אינו גדול גם בלאו הכי. “אינך יודע במי האשם” – שקר! יודע אתה… הכל יודעים… הנה הוא עומד… ומנוחין הורה על שטקטורוב. וכאן קרה המחזה הבלתי-צפוי, הפתאומי. שטקטורוב – בכותנתו הכחולה – חָור (בפעם הראשונה מאז יצא הדבר לגלוי), עמד וחטף מאת יעקובזון את הפטיש, שהיה ביד זה לישר את דף הסידור, ויאמר להורידנה על ראש היהודאי המדבר. אז אחזו היהודאי בידו ויבט לתוך עינו: – שטוקטורקה – מירבּוֹ… את כובעך המוחלף אינך זוכר… לא היכיתיך מעולם… יש חזיונות מרעישים בחיי האדם. מגילה כד מיאסה מכניס-אורח הוא בוחן לבבות גדול. הוא אומר: “ליברמאן הנהו על הספסל!” ב“על הספסל” מגדיר מיאסה את הרווק, שהחליט בתוכו לישא אשה – ויהי מה. מיאסה כבר מכיר הוא, מבלי אשר יאמרו לו, מי הוא “על הספסל” ומי לא. “אין מנוס – אומר מיאסה – מפני הספסל. היום אתה – מחר הוא. מקודם, לאחר זמן – ומן הספסל אין מנוס. היום הרי אני שומע מפי איזה בחור: מי? אני? אני אשים צוארי בעול? חס ושלום! וכי איני רואה את ההצלחה של מכרי, שהקדימו נעשה לנשמע? לכאורה, דברים הראויים להישמע… וממחרת – ראה, הוא בעצמו, על הספסל!” “גם את זאת ראיתי”, כלומר, ראה הוא, מיאסה: "כשבחור יושב על הספסל באמת, אין הוא מדקדק אז, אם ראשון הוא לבחירתו ואם לא. בקיצור, רבותי, ליברמאן הוא, “על הספסל”! וליברמאן הוא, אמנם נתון עתה בין שני מגניטים. מגניט אחד: לצרור את כספו המעט אשר נשאר לו ולנסוע לארץ-ישראל, “למרות מה שהוא טריטוריאלי בפרינציפּ”; מגניט שני: לקבל את המשרה בבית-הדפוס של אמרסון, אשר הציעו לפניו, ולהישאר לגור דוקא במעון זה, שמנוחין גר בו ושאותה הבתולה שדוד-לבבה נסע לאוכספורד, מציעה שם את המיטות… – דבר נפלא… – יש שהוא מדבר למנוחין – לך, אברהם, אני מגלה הכל, כל הספון וטמון בקרבי; אתך אני מדבר בהתגלות-לב גמורה; ממך, אברהם, איני מכסה דבר… אגיד לך האמת… איני רווק זקן… אבל שעתי הגיעה… איני מכוער, כמדומה, אבל חן מיותר אין לי בעיני העלמות, אשר אני נפגש אתן… שמא יודע אתה משום מה?… – לך דרוש… למצוא אֵם… לך דרוש ילד, אשר תחבק את גוו, אשר ימשוך בשפמך… אשר יחממך… אשר ידיח המרה-השחורה שלך… נוּ, רגל קטנה, טהורה… נוּ, פשוט… שומע אתה? – אגיד לך את האמת… – הוסיף שלום ליברמאן להתוודות לפני אברהם – הנטיה הטבעית שלי התפתחה בזמן קדום מאד… וזה שנים אחדות, מאז, מסתפינא לומר, נהייתי לבן שבע-עשרה, הנני נושא בחובי פנטסיה לפגוש באיזו חיגרת אומללה, – בגיבנת איני רוצה, גיבנת איני אוהב – אבל להיפגש בחיגרת אומללה ולהידבק בה… בשעה של דכדוך אני משווה בנפשי, איך שגם היא דוחה אותי מעל פניה… מכאוב… צער מרובה… או יש אשר אני חולם להוציא איזו אשה מבית-הפקר ולשאתה לאשתי… מה הדבר בעיניך, אברם אבינו? – אינך בטוח בעצמך, ילדי, – ניענע מנוחין בראשו – וזה רע… – רע, אתה אומר? – נבהל ליברמן – הוא הדבר, הוא הדבר… גם אני חשבתי כזאת… ולפיכך נשארה לי עתה… נשארה לי עתה הדרך השניה: לנסוע מכאן… לנסוע, לנסוע… לברוח… – לפלשתינה… – לאמריקה, לפלשתינה – לכל אשר ישאוני עיני… – לא צריך. איני בעל עצות ואיני מורה-דרך. אבל, שלום, כך נדמה לי: לא צריך, לא צריך להיטלטל ממקום למקום בעלמא. מה תעשה שמה? פלשתינה, עבודת אדמה – דבר טוב… כשאדם עובד אדמה אינו קריקאטורה… כל המלאכות האחרות… נוּ, איך שיהיה, אתה, שלום אינך עובד-אדמה… ובבית-דפוס מוטב לך לעבוד פה… הישאר… קצת כסף יש לך… דבר אחד אני שומר בלבי… מגילה כה: עשרת ימי תשובה. ברחוב היהודים רב הקשקוש הנמשך מימים קדמונים; נשמה בכל אלה אין כבר, כבר… אברהם מחפש אחרי עבודה – ואין. הוא אינו שומע אנגלית, ובבתי-הדפוס האנגלים אין מקבלין אפילו יהודים השומעים את השפה. מה שנוגע לבתי-הדפוס היהודים – שם כבר שמעו על אודותיו ולא לשבח… בינו לבינו נהיה לנושא-סבל. כוחו אתו. – עם עזיבתו את מלאכתו אצל סרטן נגמרה תעודתו הסוציאלית, קרבנו בעד האמת… עתה הוא מתכנן לתקן תיקונים אחרים… לבא-ביתנו נהיה משום מה גם יעקובזון. הוא קרוב לארבעים ונשוי, אב לילדים, ובכ“ז חוש ריחו חזק עוד למדי להריח עלמה פגומה. אתמול, צום גדליהו, בבוא אברהם מעבודת יומו בשעה התשיעית בערב, מצא את הבתולה של מעוננו מוציאה את ה”מַנטיליה" שלה מן הארון השבור. מנוחין נתן בה עיניו העיפות ונכנס עמה בדברים במתכוון. – סתיו בחוץ… לא טוב ללכת… – מר יעקובזון אומר… – יעקובזון ישקר!.. – קרא מנוחין ישר ובגסות לא מצויה אצלו – בבית-הדפוס יש כבר מקפלת עתונים אחרת… זה כבר… לחינם, איפוא, נקראת, ידידתי… מה שם הכבודה? בֶּטי… ראש בריא, בּטי, לא צריך לשים בערש-דוי… בּטי הבתולה אינה אוהבת את “הדוב הזועף” (בעיקר הדבר, דומה אברהם יותר לאריה מאשר לדוב, וגם זעף אין אתו!), אבל יראה היא מפניו, ויראה היא, ביחוד את השפעתו העצומה על ליברמאן… – אם בּטי הכבודה רוצה באמת לעבוד, – הוסיף אברהם – אזי יכול הוא להיות לה לעזר בדבר-מה. בבית-המזון, שאנו אוכלים בו, דרושה משרתת. אשת מאיסה קרבו ימיה ללדת. אַל פחד… בבית-המזון הזה – האנשים המבקרים בו משלנו הם. לא יאונה לאיש בו כל אוון. בית-מזון זה אינו דומה בשום דבר לשאר בתי המזון. אפילו לשחק בקאַרטים אסור בו. כאן נכנסה האם בתרעומות. – במחילה, במחילה, מר מנוחין… ועוד “אברהם אבינו”!.. ממנו לא פיללה, שייעץ לבתה, כי תהיה למשרתת… ככה עוד לא נפלו… “ומר ליברמאן שומע, יושב ושותק… אה, מר ליברמאן?” – מגילה כו אין חקר לרוח האשה המעוברת; נלוזים דרכיה ומשונים. שבוע שלם נאבדה חוה מעין – ואיש לא ידע מקומה איוֹ. ובלעה בכרך הגדול, בין ששת המליונים – ואינה. אצל רעותה, אשר שם גרה עד אשר נודע הדבר, לא היתה. אצל אחיה היה אברהם לדרוש לה, ושם נודע לו, אם לא מפורש, מפי חיה-רחל, כי חפוץ חפצו לקבלה, אך בתנאי שלא תתעקש ותסכים לעצת אנשים מנוסים, לעצת דורשי טובתה… במפח-נפש הלכה משם… לשטקטורוב הלכה… לספר לו, כי אחיה יתבעוֹ לדין… אבל שטקטורוב לא היה ביכלתו להאזין לה: הרוסיות הנאמנה נתעוררה בו בכל תוקף והוא מתגולל שיכור במעונו כל הימים. – משווה אני בנפשי, – מתלהב ליברמאן – משווה אני בנפשי, בכמה תלאה עלה לה שבוע זה… ומשווה אני בנפשי גם בכמה עלה לו לאברהם שלנו ללכת למעונו של טאַלר… חצי שנה לא הלך… לא רצה להיפגש… אתה אינך יודע דבר? אה, והי מעשיה שלמה… אשתו של טאלר – נודע לי – אהבה אותו בימי עלומיה עד לשגעון… אברהם שוה, כי יאהבוהו ככה… גם חוה, כמו שנודע לי, ברחה מחברתנו רק בגללו… היא אינה יכולה לשאת לפעמים את מבט עיניו… לפעמים… בפניו היא חשה את עצמה לחוטאת, אף כי הוא… הוא יתנהג אתה רק כמו שהוא יכול להתנהג, ותמיד בפיו: “אין דבר, חוה, אין דבר… הכל יהיה לטובה… הכל…” אבל היא פתיה… אוי, פתיה… פתיה… (אנחה עמוקה). ה“פתיה” – עכשיו היא מתגוררת במעוננו. אברהם מצא את עקבותיה בבית “אשה טובה”, ואת דרכו אליה – ע“י בּטי ואמה. הוא ספר להאם ולהבת את כל הדבר; הוסיף, עד כמה הנשים אובדות ע”י חרפתן המדומה, ע“י חרדתן הפותה; ביאר עד כמה הוא ירא שלא תעשה ביאושה מה שמייעצים לה, זה הדבר הרע באמת, המתועב, הבלתי טבעי; רמז, כי עוד הכל יכול להיפך לטוב, כי אותה העלמה תוכל למצוא את האיש אשר יאהבה ותתלונן בצל האושר. האם והבת האזינו ברטט; חשבו, כי על ענינן הן תסוב כל השיחה והתעניינו. מהתעניינות רבה ביותר הסכימו, גם לאחר שנודע להן, כי לא בדותא היא וכי אברהם עוסק עמהן בעלמה ממשית ולא במשל כלפיהן, להיות לעזר בדבר. אברהם נטל מליברמאן כל מה שהיה לזה בצלחתו. מזה נתן איזה סכום ל”האשה הטובה" בעד הכנסת האורחים שלה, בעד כונותיה הטובות ובעד זה שלא יהיו לה כל “תביעות” (היא כבר טרחה והובילה את חוה למומחה בדבר, אלא שפלוני אמר, כי כבר מאוחר המועד…); לקחו שכר טרחה גם האם והבת. – עתה אנו ישנים ארבעתנו בחדר אחד. ששון וחום. הריונה של חוה מתחיל מתבלט מיום ליום – רוגז עצביה להתגבר. בכדי לעשות איזה רווח בחדר החליטו להוציא את הארון השבור מכאן אל חדרם הם – חדר האם והבת. נטל אברהם והעתיקו ממקומו ביד אחת. אחזה בו, בארון, גם בּטי, שמצאה מקום להראות את עצמה קצת לגברים וצעקה: “אוי, כמה אני פוחדת… אמא”… אולם חוה פחדה באמת משום-מה מפני הארון, חָורה כסיד ונסמכה על כתפו של ליברמאן… עד היכן פחדה של אשה הרה מגיע לפעמים! פחד ו… אי נעימות. האם והבת אינן עוברות על שכנתן אף פעם אחת מבלי הבעת בוז גלויה. “צרתן” לגבי דידה הלא אינה כמעט כלום. בּטי לא נתעברה, וזו נתעברה מגוי – והילד במעיה… ובועות בפניה… “אין דבר, חוה! – מדבר אליה אברהם בלכתו לעבודתו – שבי בית… הידעת, מה חלמתי הלילה? את אחיך הבכור ראיתי בחלומי… את אינך זוכרת אותו… מותר לך להתגאות בו, בתי… הוא מת על ידי ב”יוּרטה“, בסיביריה… לפני מותו הזכיר לי את שמך… הוא אהב אותך… את אחיך לא, ואותך – אהב…” מגילה כז: שוב חורף. שיעורי הערב ונאומי-הציבור מתחילים. אפילו מרת טאלר קצה כבר נפשה, כנראה, לשבת בית ומחר תיראה בפני הבריות ב“טוינבי הוֹלל” ותדרוש על “תנועת שחרור הנשים באנגליה”. ליברמאן עובד אצל אמרסון; משתכר לא רע. נפשו מתחילה שבה למנוחתה תחת יד-האם הרחמניה של אברהם. אברהם וחוה מבקרים אותו בנשפים במעונו החדש. יתר הקולוניה שלנו – אברהם חוה ואני נדדה למיאסה, לחדר העליון אשר בבית-מזונו. מאותה דירה נפטרנו בבזיונות. בכל החצר ידעו, כי אשה הרה מתגוררת אצל ה“רוסים”, כי העלמה הרה מגוי, וכי אחד – היותר עשיר שבכולם – ישאנה לאשה. – ואני איני יכולה לסבול דברים כאלה, – דיברה האם הזקנה באזני השכנות – הנשמע כדבר הזה… חרפה וכלימה… לא כך?.. הן גם לי בת… בתי אומרת: “אמי, זה לא לפי כוחי לסבול; הראי להם את הדלת; אינם אלה אנשים כלל..” אחת השכנות העירה: – את האחד מהם ראיתי יוצא מבית-המקרא של המסיונרים… – אויה לי! – גנחה בעלת-ביתנו – בתי! שומעת את? עתה מובן הכל… עתה ברור הכל… אולם הכל, באמת – עדיין לא ברור. ליברמאן תוהה ומהסס. לרגעים – הוא מתאונן – היא מאוסה עליו כל כך!… הוא אוהבה, הוא אוהבה, הוא לא חדל לאהבה… אבל… כשהוא נזכר, כשהוא נזכר… – אני יודע, שלום, אני יודע… מדבר מנוחין על לבו – קשה לך… כעין כתם עליה בעיניך… אבל, העיקר, אל תונה את עצמך, שלום, אל תונה… צריך אתה לה, והיא צריכה לך… ועיקר הקושי הוא בזה, שיאמרו הבריות… סלח לי… הבריות יאמרו… נוּ, אתה משווה בנפשך, מה יאמרו הזוחלים הללו… פלוני לקח את הבכורה והשאיר את הפסולת לליברמאן… נוּ, העל זה, העל זה, שהבריות זוחלים הם, תשבר חייך וחייה? – אותו אי-אפשר לשכוח… אי-אפשר… אותו… הערל… יש שליברמאן גונח מעצמת מכאוביו. – מי? אתה?… מה לעשות… מה לעשות… גם אתה תשכחנו… בזכות ילדו תשכחנו… ילד נעים יהיה, בריא, חזק, נחמד… הן רואה אתה, שלום… לך בעצמך נראה לפעמים הדבר פשוט כל-כל… רק כשאתה רואה אותה, מתעוררים בך הרעיונות המרים… אבל זכור: כשאתה חושב לבדד אתך – הדבר הלא מובן לך אז כל-כך… פשוט כל-כך… – אוי, – מתפעל ליברמאן – אמת, אמת… כל זמן שאני רחוק ממנה – אני תמה על עצמי… אני תמה על מה יקשה לי הדבר… אוי אברהם! מהיכן אתה יודע כל זאת? ואברהם ממשיך: – קצת התגברות עצמית נחוצה, קצת התגברות עצמית, קצת נשמה יתירה, קצת נשמה יתירה… מן הטבעיות התחתונה אל הטבעיות העליונה… מן הדרגה הפחותה אל המדרגה שלמעלה… – אני נוּ, אני… – מגמגם ליברמאן – אבל היא… היא… – היא כבר שכחה אותו, שלום, כבר שכחה אותו, אני אומר לך… נמחה זכרונו מלבה, נמחה… היא אינה דומה לאותה, אשר אמרת ללכת אחריה… זוהי אם, רק אם… כל מה שעשתה לא עשתה בכונה תחילה… האם שבּה דחפתתּה לזה… והוא… בידי הטבע העיוור היה הוא לכלי-שרת… רק לכלי-שרת, לכלי-שימוש… לפיכך, שלום, בן-אדם, היה אדם… ילך הכל על פי דרכו… תגור היא לעת-עתה אתי… וכשיבוא יומה – תובא לבית-חולים, תלד, תבריא – ותבוא אליך. היא והילד. מה הוא אותו פר, כי לא תשכחנו? זכר לא יהיה לו… היא אינה מזכירתו זה כבר… וחוה, אמנם אינה מזכירה את שטקטורוב כל עיקר לא לשבט ולא לחסד. השכחה אותו באמת? – מי יודע לבבה. אבל היא אינה מזכירתו, כאילו לא היה כלל בעולמה. יוכל היות כי כסילותה, הבאה לה עכשיו מרפיון-גופה וכובד-גופה, גורמת לזה… אַפּאַטיה! בכלל פניה נעשו כסיליים כל-כך ואבדו חיוניותם וחנם… לבי לליברמאן… לבי למנוחין… מה כבד הדבר גם לשניהם! – היזכור ליברמאן איך שנתן לי את “הסונאַטה הקרוצרית”, היזכור? – חוזרת חוה בכל פעם ופעם אחר אמרה בודדה זו, כאילו כל אמרה אחרת לא יוליד לבה הריק וכאילו באמרה זו כל תשועתה… בסתר לבה היא מחכה לאושר, – בסתר הלב הכל מחכים לאושר – אבל בגלוי היא מודיעה, שאינה מאמינה, כי ליברמאן יסוכך עליה בכנפו באמת. בתום לבבה היא מספרת: יעקובזון פגש אותה והציע לפניה לדאוג לה… הבריות מדמים, מכיון שנפל אדם – הכל רשאים כבר לנגב בו את הידים… לולא “אברהם אבינו” היה מסוכך עליה… מפניו יראים… – ומה תעשי את הילד, חוה? – את הילד?.. אודיע בעתונים… אפשר שיקבלוהו אנשים טובים… לאל ידי אין לפרנסו… דיי אם אפרנס את עצמי… כרסה בין שניה – ולקבל עליה מיד איזו משרה, להשתכר בה את לחמה, אין היא מוכשרה. כרסה בין שניה, והיא אינה נושאת אותה בגאון אשת איש מעוברת, אבל גם אינה עושה תנועות-הסתר יתירות. חברתנו החפשיה משפיעה גם עליה – הפשוטה, ה“בלתי מפותחת” – לבלי להתבייש בהריונה יותר מדי. ההיפנוז של אברהם, כי העוּבר שבמעיה היא עובדה חשובה, רבת-אחריות, עובדה נעימה, גדול מדעת הקהל אשר בבית-המזון ומעבר לבית-המזון של מיאסה. ואברהם עוד יתירה יעש. הוא אינו אוחז באמצעי שתיקה, כלומר, לעבור בשתיקה מכוּונת על הדבר שצריך, כביכול, לשחוק עליו, כי חרפה מדומה בו. לא, אפילו לא חרפה מדומה, כי אם כבוד, כבוד ואושר אין קץ. בכל שעת כושר הוא מחליק שערותיה ואומר: – נוּ חוה שלי, כמה נשאר עוד… מתי תאשרנו בפרי בטנך המבורך… ראית את הקטן של מיאסה, ראית? קטן כזה יהיה גם לך… תניקיהו, תטליהו על כפים… התלמדי, התלמדי… תגדליהו למעשים טובים… ועיני שלום שלך רואות… מתי, חוה, מתי יהיה האות הזה? מגילה כח כתוב בספר בראשית: “ויקרא האדם שמות לבהמה ולחיה”. מלמד, שדרכו של האדם לקרוא לכל דבר בשמו הנכון. ואברהם מנוחין – אדם הוא. שיעורה של מרת טאלר ב“טוינבי-הוֹלל” שלא נקרא, למרות ההמון הרב שבא לשמוע והופעת הקוראת במועדה – בסיבתו של מנוחין לא נקרא. מצד זה לא ידעתיו עד היום: הוא בתור מחולל-שערוריות! חיה-רחל היתה עטופה במגבעת קטנה בעלת שולים כפופים למטה, שדמתה קצת למגבעות, שלובשות הנשים מחיל-ההצלה, ומקושטה בפרחים ובנוצות. היא איחדה בתוכה באותה שעה אֶמנציפאציה, השכל ודעת עם שימת לב לטוּאַליט וחן של אשה. “לפנים חשבו – עגבה על שומעיה לפני לכתה אל הבמה – כי האשה המתקדמת צריכה להיות דוקא מכוערה, כבדה, “פוזמק כחול”. תודה לאלוה! עתה עברו הזמנים הללו!” אולם בלכת הנואמת אל הבמה, ומר טאלר על ימינה, בתור יושב-בראש, ניגש הוא אליהם ואמר בלאט: וכי אין הדרשנים הנכבדים שמים לב כל עיקר לעשות דבר-מה בשביל עצמם ובשרם, שתהיה לאם בקרוב, ושעתה אין לה מקום להניח בו את ראשה? – אה, ערבא טבא… מנוחין… מנוחין היה כולו מכוסה קמח אשר נשא לפני שעה. האשה העדויה הסבה מעליו את תלבשתה, לבלתי תתלכלך, ואמרה: נעים הוא מאד מצד מר מנוחין לבוא ולשמוע את נאומה. ידידים ישנים לעולם ידידים הם… – נאומה? לא בא לשמוע לנאומים. הלא שמעו את אשר שאל… – האם לא ייטיב מר מנוחין – השתמט הזוג בתנועת אי-רצון – לבוא לביתנו… כאשר עשה פעם… עתה לא עת… עיניו הרואות… ובכלל, מה אפשר לעשות – יֵעשה… למרות הכל. למרות איומיו וחברת מרעיו – שטקטורוב יתּבע לדין… סכנה היא לתבעו לדין, – שטקטורוב יוכל לתקוע סכין בגוף אויבו – אבל הוא יתּבע… – טוב… – העיר מנוחין אגב – לדין… אבל מה ענין דין לכאן?… מה יועיל הדין? – נוצריות!… – לא התאפקה הנואמת – לבלי לתבוע בדיני אדם… “אל תתנגד לרע”… “אַל תשפטו ואַל תּישפטו”… אח, בשביל זה אין מר מנוחין רוצה גם לשמוע לנאומי… הנוצריים המודרניים מתנגדים כולם משום מה לשחרור הנשים… – לא לשחרור הנשים, מרת טאלר, – המה אברהם מנוחין – לא לשחרור הנשים. ההתנגדות היא – לזנות ולזונות… –?! – כן לזנות ולזונות, – הרים אברהם את קולו – לא לחירות, לא לשחרור… שחרור… איזה שחרור, ממה שחרור ולמה שחרור לזונות זקנות… זקנות, אם גם שנוֹתן שלושים.. זונות – אם גם בעל טאלר על ידיהן… מגילה כט – – – – – – – – מגילה ל עוד שני חדשים עברו. הכל כלה, הכל. * ואחרי ככלות הכל – מיצר-עולמים, מיצר-עולמים. מגילה לא – – – – – – – – מגילה לב – “וכך הוא הדבר, כך”. כמו שהיה הוא אומר, הוא. כשל כוח הסבל. כשל כוח הסבל. מבלי אשר ראו עיני – בקרוב תמלאנה שנתיים להיותי כאן. עולם ומלואו. כשל כוח הסבל. מחלתי מוצצת, מנצחת. תפסה את החזה. המקה את הריאה. זהו התוכן האמיתי! זוהי האמת היחידה! נהייתי מרוגז עוד יותר ואי-צודק ביחס לעצמי ולאחרים. צדק! צדק! – לעזאזל!… ודאי עכשיו רק דבר אחד: הויתי הדלה תסוף במהרה, במהרה…ירע לי מרגע לרגע, – ירע עד לבלתי נשוא… ונשוא אשא… וחיי יתמו. לא ביופי ולא ברוב ימים… יופי – מה זה יופי?.. לאמנות היופי… רוב ימים – אה רוב ימים… והוא, אברהם מנוחין… חיי אברהם מנוחין… לא אדע את כל החיים ההמה… אבל מה היו? הונאה, הונאה… קושי בלי הפסק… צער בלתי רצוי… ולוּ גם היו איזו ניצוצות – מה בסופם? מה היה יכול להיות בסופם? התנוונות ואפיסה… הרף-עין – וחשכת-נצח… טוב האדם, רע האדם – שקר! שקר! אין טוב האדם ואין רע האדם… יש רק מצוקת האדם, אבדן האדם, מיצר האדם… אבל לקולנו אין שומע, אין שומע לקולנו. וחזר הדין. מגילה לג הוּשב שטקטורוב לארצו ולמולדתו מטעם בית-המשפט – והשאיר כאן שלושה: חולה אחת מתהפכת בציריה, תינוק אחד בחיתוליו ובריה אחת – כל עוד בה מתום. רגע איום היה אותו רגע, בעת להב הסכין של בית המבשלות נכנס חציו לראשו של המגן – רגע-זועה. חרד בית-המזון של מיאסה. אבל החיה השיכורה לא הסתפקה בזה: היא חפצה דוקא גם לפצוע את מנוחין בלבו… – מוסרים אותי לדין, לעבודת פרך… למה גזלת, איפוא, ממני את שלי? השב לי לשעה את שלי… את יהודתי תנה לי… דמי בראשי… את היהודיה החזר לי…איני צריך לה… אבל את שלי – אל תקח!… אהרוג!.. צריחת חזיר מיער היה הקול; התפרצות להבת נסורת היו התנועות. לפני שלושה ירחים היה האסון. ליברמאן המסכן. בינתו לא הסתתרה, בעוד ש“עיניו נפקחו פתאום בנהורא מעליא” כי בטעות כילכל את עצמו כל העת, בטעות ובאשמת “אדם זה, אדם זה”. יחוסיה לשטקטורוב לא נפסקו אף ליום אחד, אף ליום אחד. אלמלא שכך, לא היה הערל מעז פנים כל-כך. מהיכן שאב כוחות-העזה כל-כך הרבה, להשמיד ולהרוג, אלמלא היה בטוח, שהיא שלו, שהיא שלו, ושמנוחין גוזל אותה ממנו בהגנתו? מנוחין מנוחין – הוא שיחת את חייו, את חיי ליברמאן. לנסוע למחוז-חפצו לא נתן לו, לעשות את הישר בעיניו לא נתן לו, במרמה השיא את נפשו, את הפרוטה האחרונה נטל ממנו, עד אשר גם במה לברוח מצרותיו אין לו. אין לו במה לזוז ממקומו, במה לנסוע… אבל הוא נסע, סוף-סוף, מזה. נסע ליברמאן, הלך. גם אני הולך מזה. מגילה לד חוה בכתה. מובן, לא בפעם הראשונה. היא אובדת עצות. הילד אינו בקו הבריאה. מבית-החולים נשאתו למעונו של מיאסה כמעט עירום – ונתקרר. ובכלל אינה יודעת מה לעשות עמו, אינה יודעת איך להתנהג עמו. מבכירה צריכה בעצמה לאם מפקחת. ימות הילד, ימות. אבל הילד אינו מת. חוטם עבה, חוטם של אביו לו, פנים רחבים, גסים… נמצא מקום בשבילה. דרושה מינקת באותו הבית, שטאלר מתגורר בו, בשביל בת הרב הנשואה. טאלר ואשתו אמרו, אמנם, כי יעזבו את המעון, אם רק תהין חוה לבוא לשם ולהשחיר את פניהם. אולם מי ישגיח בהם? ברם, מה לעשות את יונתן, את יונתן בן פיודור שטקטורוב? וחוה אינה יכולה להיפרד ממנו. על מי תעזבנו? מגילה לה אברהם מנוחין עודנו חי! חולה יצא מבית-החולים, ומום בראשו – אבל חי הוא. משענת בידו. אבל יש תקוה, כי בקרוב ישוב לאיתנו לגמרי ולא יצטרך לה. איתן האיש. עור פניו הושחר. הושחר צבע פניו. דומים הם פניו עתה לדמות דיוקנו של אותו האיש בתמונתו של מורילו. כשראני אמר: “יה, יה – מן המיצר”. מגילה לו אשת מיאסה פירשה כפיה ואמרה בקולה הרצוץ: מה היא יכולה לעשות, מה היא יכולה? את כל העולם של ילדים עזובים אינה יכולה להכניס לתוך ביתה, להאכילם, להניקם ולטפל בהם. מה רוצים ממנה? אינה יכולה לדאוג לכל העולם… על זה התחנן אברהם ואמר: “שרה צודקת, צודקת. אבל אנו הלא אין אנו הולכים לחפש ילדים עזובים בעולם בשביל לאספם אל ביתנו. הקטן הלז הלא אינו סתם מן העולם. הוא שלנו. לו אין אב. של כולנו הוא. כל זמן שאנו פה – צריך להיות פה בשביל הילד”. שמע מיאסה את הדברים האלה ומצא בהם רמז, על פי דרכו, כי אם לא תסכים מרתו להשאיר אצלה את הממזר, נעזוב את בית-מזונו – ויחר אפו, ויודיע, כי הטובות שאנו עושים לו בכלל ובזה שאנו גרים אצלו בפרט, יכולים אנו לשקול ולזרוק לפני… – ולא כילה. מגילה לז נעלמה חוה שוב. גם זה אפשר היה לנבא מראש. מרוגזה וחולה הלכה להיות מינקת לילד זר. למרת מיאסה הבטיחה לאצול שלושה רבעים ממשכורתה בעד קבלת יונתן – אם רק לא תיפּסל שם ולא יפטרוה ממשמרתה. אבל היא ברחה משם בעצמה. היא, סוף-סוף, כבת שמונה-עשרה, ושם, בבית ה“רברנד” דרשו ממנה גם כי תבשל ותכבוס, והיא לבשל ולכבוס אינה יכולה! וגם לא התנו אתה מראש על זה! אין צדק במין האדם! היא לא יכולה להישאר שם עוד! נעלמה חוה האם – ועקבותיה לא נודעו. לאן יכלה ללכת? לאמה אשר ברוסיה? – מהיכן נטלה להוצאות הדרך? לא, יותר קרוב לשער: לבירת ארגנטינה הובלה ע"י אנשים טובים. הצורך בבשר אשה גדול שם. מגילה לח עודני, הכותב, על מקומי. שב המקור לפכות את מימיו. וחזר הדין. “הסכום אינו עולה, החשבון מקולקל” – אבל למה חשבונות? מי מאתנו בעל חשבון? כל זמן שהנשמה בקרבנו – מודים אנו… הסך-הכל של חיי אברהם מנוחין אינו כביר, – התרעמתי – אבל המספרים הבודדים… ומספרים בודדים, אחדים, עוד יש. ויהא מספר אחד – אבל מה נשגב? עודנו חי, חולה הוא וחי; עודנו חי. – מתפלל אני עתה – אמר לי האיש – רק לשני דברים, למען אברך את הויתי. לשני ניסים אני צריך, אחד בשבילי ואחד בשביל יונתן, ושניהם בשלילה. לי… כתונת אין לעורי, ואני ישן באדרתי, בקיץ, – אַל תפרח בי הצרעת, ונגעים אל נא יגעו בי לרעה… אבל לא. כל זמן שלא יחלה יונתן – איני ירא גם מפני זה, ובלבד שלא יחלה הילד! אַל יחלה הילד. בטוח אני, שכוחו של אביו ונשמת אחי אמו בו. אַל נא יחלה. באדרת אחי אמו אני מכסהו. יֵעשה נס. יגדל. כל היום הילד על כפיו. “תנועה אחת ילדותית שלו – אומר אביו המאושר – שקולה כנגד עולם כולו ותלאותיו”. יונתן, הילד המלא עם עיניו החיות, צוארו הרך, שערותיו הצומחות. מוחו הרופס… בגילוי אחר שב אלינו הקיץ דאשתקד. נמוכים האילנות הרכים בספרינגפילדס, הגן הרחוק בצפון העיר, אבל יפה הכיכר. נסגרת היא בשמונה שעות בערב – ועל דא ודאי אנו מצטערים. מהליכה רבה עלו גבשושיות באצבעות רגלינו – וקשה לשוב. בלילות מקומותינו שבבית מיאסה שכוּרים לאחרים, למשלמים, אבל חמים הלילות – ואני ומנוחין מטיילים בקומרשל-סטריט ורואים את כל בני גילנו שמה, המתהלכים בלילות. רבים הם… מגילה אחרונה דבר אברהם אשר היה אלי בספרינגפילדס, בטרם אשר נסגר הגן מאחורינו, לאמור: – שואל אתה אותי, החושב אני על המוות ומה אני חושב על המוות? לא רחוק אני מן המוות – וחושב אני עליו, אבל מה יכול אני לחשוב עליו, אשר הוא-הוא המוחה כל מחשבה עליו? – מות אמות בתקופת טבת, בליל-קרח. נסתר מען שוטר שכוב אשכב, סמוך לגדר – ונשמתי תצא בטהרה. בי יהיה הכאב האחרון, והשלג הדק וזכרון ילדותי יישנוני עד אגועה. זכרונות קשי חיים לי מימי ילדותי, אבל באותה שעה של נצח-נצחים יצא הטוב שבהם ללוותני. אבטח בו. – מחוסרי-לחם היו אבותי, ואני למדתי בתלמוד-תורה אשר בעזרת-נשים של “בית-הכנסת הקר”. עניים מחזירים על הפתחים שכנו שם, באותה עזרת-נשים – הם ונשיהם וילדיהם. יום הששי היה, ערב שבת, לימוד-תורה מעיק רק עד חצות היום – חי-רוחי. אז ראיתי בפינה פנים מכורכמים – אשה בוכיה. “אשה! אשה! אשה טובה! מה את בוכיה? רעבה את? לכי ונלכה עמדי. לארוחת-הצהרים אני הולך. קישואים מבושלים היום בביתנו. אמי תתן לך מחצית חלקי”. ותלך האשה עמי… בן שש שנים הייתי אז. – “וכבן ארבעים היה האיש הנמצא”, – יכתוב שפינר “עושה-החדשות” בעתוניו של סרטן וימסור את החדשה לטאלר, כי יקצר את הסגנון וימחק את המיותר – “מלבד הילד אשר בכפיו לא היה דבר אתו”. – אני ישון אישן אז באופל. ולא יהיה איש, אשר יוסיף בהגהה: “הילד היה מודבק אל המת הנמצא וישן שנת ילדים מתוקה”. – והוספה זו נחוצה היא. הילד אשר יתום ישאר אחרי, הילד אשר לא יבוא תחת השבט של מורים ומחנכים, הילד אשר אנכי נטלתיו בזרועותי, אשר אנכי השקיתיהו חלב, אשר אלי היה מודבק ברגע היותר גמור של קיומי החולף, אשר על כפי ישן שנת ילדים מתוקה – הוא יגדל – – – כה אמר אלי בגן-שדה-האביב, בטרם תשקע החמה, אברהם המסדר – המגיה – הנושא – האב. והחמה שקעה: נשקעה בשמנונית אדמדמה ושקעה. האילנות נמוכים שתקו. סגר השומר את הגן. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/290

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p169/m291.txt

לעוטיה

יעקב לרנר

7063855

לעוטיה לָעוֹטְיָה / יעקב לרנר אַל תָּבֹא תְחִנָּתֵךְ, הָעוֹטְיָה, לַמָּרוֹם; קֹר-בַּרְזֶל – נִשְׁמָתוֹ, וְעֵינוֹ – שְׁחוֹר-קֶצֶף! גַּם שֶׁמֶשׁ מַה-יִּסְכֹּן? הֲיָחוּשׁ, הֲיָבִין זֶה אַכְזַר-הַשַּׁלְוָה מַה-טִּיבוֹ שֶׁל עֶצֶב? וּלְסוּפוֹת-הַזָּדוֹן וּלְגֵאוּת-הַיַּמִּים אַל תֹּאבַד, עֲשׁוּקָה, זֹה דִמְעַת אֲמִתֵּךְ, אֵין חֶסֶד וְרַחֲמִים בִּשְׁרִירוּת רְצוֹנָם וּדְכִי מִשְׁבְּרֵיהֶם עַד-נֶצַח יְחִתֵּךְ… וּנְשִׁיבָה מְחַיָּה כְּרֶטֶט כִּי תַעַבְרֵךְ וְרָגַע אֶת לִבֵּךְ שַׁעֲשׁוּעַ-רָז נָעִים – אַל שָׂשׂוֹן לְחִנָּם, אַל הַשְׁלוֹת הַנֶּפֶשׁ; לֹא בְּשׂוֹרָה הִיא שְׁלוּחָה מֵעוֹלַם-הַפְּלָאִים. רְאִי, כְּנַף-הַלַּיְלָה עַל רֹאשֵׁךְ צוֹנַחַת, קוֹץ מוּנָד כִּי יִקָּר בַּמִּדְבָּר שָׁם לִינִי! אִפְפִיהוּ, אַמְּצִיהוּ, הוּא יָבִין לִשְׁכוֹלֵךְ. וְּלְרַחֲמָיו הָאִלְּמִים וּלְצַעֲרוֹ הַאֲמִינִי! וּלְמָחָר הִסְתַּפְּחִי אֶל בְּלוֹיֵי הָעָבִים, יְתוֹמֵי הַשְׁחָקִים הַזְעֵפִים הַלָּלוּ; הֵם תּוֹהִים וּבוֹהִים בְּלִי חֶמְדָּה כְּמוֹתֵךְ, וְלַאֲשֶׁר הָרוֹחַ יֶהְדֳּפֵם יִזְחָלוּ… קוסטופול, סיון תרע"א את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/291

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p117/m292.txt

בבית החולים

יהודה שטיינברג

4526788

בבית החולים בבית החולים / יהודה שטיינברג בשיחת-רעים ישבנו ועסקנו, אני ושני רעי בבית מכירנו הדוקטור. רעי א' הוא אדם זעיר ונמוך, שמסחריו מרובים, ופרנסתו דחוקה. רווחיו מספיקים בדוחק לתשלומי רבית של חובות, וצרכיו מרובים. תמיד אני זוכר את אשתו מעוברת ומינקת בעונה אחת. תמיד יש לו בתולה שהגיעה לפרקה ובן שמלאו לו עשרים ואחת. הדוקטור, כרע וידיד, מבקר את חולי ביתו חינם, ובפנקס החובות של הרוקח יש לו גליון מיוחד. אותו רע, כשהוא פותח את פנקסו ומוצא בו את הדביט יתר הרבה על הקרדיט; או כשהילד שבעריסה מרים צעקות, והאם גונחת מתוך הריון קשה, ובן ובת מתקוטטים זה בזה, זה אומר “ולואי, שתשבי בוגרת עד שילבין ראשן,” וזו אומרת “ולואי שאראך לבוש בשינל,” – בורח הוא מביתו לבית הדוקטור להשכיח שם את הכול בשיחה מחוכמה. ורעי ב' הוא עשיר שמלאכתו נעשית על-ידי אחרים. כספו פרה ורבה שלא מדעת. אביו הוא זקן קמצן, שמוציא קימעא ומכניס הרבה; ומקמץ לבן-יחיד שלו ירושה יפה. לפי שעה הוא רווק ולפעמים אולמיו של אבא נראים לו רחבים כמדבר. ואז הוא בורח מרשותו שלו לרשות צרה בקבינטו של הדוקטור, להפיג שם את הבדידות בשיחה נאה. התחיל בינינו ויכוח ישן נושן. רעי ב' פוסק ואומר: “נוח היה לו לאדם שלא נברא, משנברא.” ורעי א' משיג עליו ואומר: “לאו – שנברא, משלא נברא.” והדוקטור, זהו אדם בדיח ופיקח, מפשר ואומר: עכשיו שנבראתם, הרי אתם מוכרחים לתת לי ברצון טוב את שקליכם, ולבד שאגמיאכם מרורות לשם ספק, שמא אוכל להבריח מעליכם את המוות." בין כך הוציא הדוקטור את שעונו מתוך כיסונו והסתכל בו מתוך פזיזות. “חפצים אתם לראות חזיון שאינו רגיל?” פנה אלינו, “בואו עמי לבית-החולים. היום יגרש שם חולה מסוכן את אשתו הצעירה, כדי להצילה מעיגון שמירת-יבם. בנים אין לו, ואחיו עודנו מוטל בעריסה”. קמנו שלשתנו ויצאנו עמו. בדרך הפסיקתנו תהלוכה של חתונה. נפרדו מעלינו שני רעי. התהלוכה העליזה שטפתם. ואני הלכתי כרוך אחרי הדוקטור, ונכנסתי עמו לבית-החולים. אדם מוטל במיטה. הרבה אתה צריך להסתכל בו, עד שתכיר מי מונח שם, תינוק או זקן שנתגלח. העיניים הנוצצות מעל פנים של שעווה, אינן אלא היתול יפה. היתול הוא גם השטח הרחב של המיטה כנגד משהו צנום זה, שלפי שעה עוד נופל עליו שם גוף. אם תכסה עליו במכסה, קשה יהיה לך למצוא אותו במישוש ידיים. כבר פסקו מלדקדק על רשימות הדיסקה שלמראשותיו. זה שלושה ימים, שלא רשמו עליה כלום, ולא מחו את הרשום מכבר. יודעים הכול, שהוא לא ישוב מכאן חי לביתו. קשה לשאת את מבטיו התבעניים, שהוא נועץ בכל אחד מהעומדים עליו. דומה לך שאלמלי העינים הללו הבוערות בתשוקה עקשנית אל החיים, כבר התפקקו החוליות שבתוך שק של עור קלוש זה. עומדת עליו אשה צעירה ויפה, אפילו הצער והיגון לא יכלו לנוולה. ועומדים עליו. אבא, אמא, חתנא וחתנתא. הרב, הסופר והעדים, וודאי שהם נחבאים כאן לפי שעה באחד החדרים יחד עם מלאך-המות. הדוקטור יצא ידי חובתו. הרתיק על החזה, תכף ושאל שאלות רגילות: ראשך כואב? תיאבון יש? ופרש ממנו ונכנס לחדר אחר. החולה הביט אחריו במבטים דוקרים, כאדם התובע את שלו, אלא שאין צווארו נשמע לו להפנות אחריו את ראשו. כולם נטפלו אחרי הדוקטור לחדר השני, ובלבות נרעשים הקיפו אותו בשאלות: “נו?” אהב הדוקטור שלנו לדבר עם בריותיו דברים כפשוטם, שלא יהיו זקוקים לפירושים. זהו מין אומן שאוהב את אומנותו, ואינו סולד באוצר מליה. “לא יועיל מאומה, אם לא יקרה נס מן השמים.” הוא עזבם ונכנס לבקר שאר חולים. “מה אמר?” שאלה האם את האב. נאנח הבעל וענה: “מה אמר, הלא שמעת, נס יקרה.” “מה אמר הדוקטור?” שאלה חתנתא את את מחותנתה. “הלא שמעת, אמר, שעוד לא אבדה תקווה, השם-יתברך יכול להושיע.” “מה דעת הדוקטור היום?” שאל חתנא את חתנתא. “כלום לא שמעת? דעתו, שהשם-יתברך לא יעזבהו, חס ושלום.” “מה מצא הדוקטור?” חוזר אבא ושאל את מחותנו. “וכי לא שמעת? הוא מקווה, שבעזר השם-יתברך, יקימהו בריא על רגליו.” אפילו הבריות הללו משתפים עמם את השם-יתברך. כולם שמעו ברור את דברי הדוקטור; ואף-על-פי-כן שאל איש את חברו, ובחפץ לב ובטחון גמור שמע את חלק התשובה, שהיתה יפה לו. אך רגש דאגת ההורים בלב החותן והחותנת לא נם. ומתוך תקווה מנחמת הרהרו בלי הכרה בדבר, במה שצריך לעשות, ופנו אל המחותנים: “אף-על-פי-כן… בנוגע… לגט?” התעורר גם אצלם רגש זה. חטיבה מיוחדת היתה כלה זו, שחמיה וחמותה אהבוה, ודאגו לה לא פחות מן ההורים. “בנוגע לגט? ודאי ודאי. זהו לפעמים סגולה בדוקה.” “ולואי, רבונו של עולם!” האשה הצעירה והיפה לא יכלה לעמוד בעצמה. דמעות ויפיחות כבושות התפרצו ויצאו מלבה ומעיניה שלא לרצונה. הוציאו אותה לפי שעה לחדר רחוק מחדר החולה. הגיע הדבר לפרק הקשה ביותר. צריך להכין את החולה לדבר. אביו לקח על עצמו עבודה זו. “סגולה בדוקה יש, בני. זהו על פי רצונך. אין אונס. אם תסכים ננסה.” החולה פקח עינים רחבות ובוערות. לבלוע את הסגולה הוא חפץ, קודם ששמע מה היא. “גט…” עיני החולה שקעו. דפיקות לבו תכפו. מרטיבים לו תחת חוטמו בטפטופים חריפים. מחכים לתשובה. נכנסה האשה היפה והצעירה. מביט הוא על לחייה הרטובות. נתרכך לבו. מסכים הוא על הדבר. מיד נכנס הרב, והתחיל עוסק בשלו. עד שגמר הרב את “עסקו,” נתחלף גון פני החולה שתי פעמים. ודאי, ששתי פעמים הספיק להתחרט על הכול. כלום איזו תועלת מגיעה לו באמת, כשיתיר אותה לכל באי העולם, אותו העולם שאינו שלו? האשה הצעירה והיפה קבלה גט_פיטורין. מתוך יפיחות והתעלפות לחצאין. פירנסו גם אותה בטפטופים חריפים. אחר-כך ישבה למיטתו, לקחה את ידו בתוך ידיה. גזר של גליד וקרח לקחה בין שני מעיינות חמים, זורמים מיץ חיים. הי, ‘פנויה’, נעץ בה הרב את עיניו, “אסור לך הדבר. אם ירצה השם בקרוב אוביל שוב את שניכם תחת חופה, אסדר לכם קדושין אז…” פני החולה הסמיקו באודם שושנים. צחוק של ילדים משתובב ומעקם את הפנים, ונותן להם תמונה זרה, בין חיוך ובכי. ועוצם הוא את עיניו. ודאי, שנזכר בחופה הראשונה, כשהאשה היפה והצעירה היתה נערה יפהפיה, מותרת לכל העולם; והוא נעשה אדון יחידי על אותו העולם; ושניהם עמדו, מלך ומלכה תחת החופה. חיוכו מתרחב על פניו. לחייו מסמיקות יותר, שפמיו רוחשות. אם לא ‘הרי את מקודשת לי,’ הוא לוחש? אזניו מזדעזעות. אם לא קול מוסיקה של חופה הוא שומע? מתבררת פתאום ההכרה בלבות כל העומדים. יודעים הם את סופו של דבר. בקושי הם מעמידים את עצמם מלבכות, שלא ירגיש החולה באפשרות אותו דבר. גם אני מעמיד את עצמי מלהזכיר את המלה מוות, כמו שגם שם לא שמעתי בכל העת ההיא את זכר המלה האיומה אפילו פעם אחת. אף-על-פי שלא פסקו מלהרהר בה אף רגע אחד. וחיוך מתרחב על פני החולה. ושפתיו רוחשות. ואזניו מקשיבות מרש של חופה. זעה כיסתה את מצחו. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/292

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p186/m293.txt

השמועה

ישעיהו ברשדסקי

7064133

השמועה ר' גדליה זילברמן מתהלך בחדרו, וברשמי-פניו מסתמנים דאגה, רגז וקצר-רוח של צפיה. “שבועים כבר עברו מן המועד הקבוע – יוצאת נהמת-תלונה מבין שפתיו – הגם היום לא אקבל מכתב?!…” ר' גדליה הוא זקן כבן ששים שׁנה, אך קומתו הגבוהה עודנה זקופה ופניו בריאים ורעננים לא לפי שנותיו. בני עירו אומרים עליו, כי חייו עברו באושר ועתה הוא מבלה שבתו בטובה, והדברים האלה אינם רחוקים מהאמת. כל ימיו היה ר' גדליה סוחר מצליח ויתגורר בעיר מ. ולעת זקנה העביר את בית-מסחרו לבני בניו, כי צרכיו לא היו מרבים עוד ופרנסתו נמצאה לו ברוח מתבואת-הונו. חייו עברו במנוחת-נפש שלמה, יום אחד לא שנה ממשנהו; רק היום השלישׁי פעם בשׁני שבועות היה מצטין מהאחרים, כי אז לפנות ערב, למועד משתה התה, היה ר' גדליה מקבל מכתב כתוב על ידי בניו ואנשי-ביתם… אלה ידעו את טבע אביהם, כי אוהב הוא סדר נכון וקביעות בכל דבר, ובהיותם מכבדים אותו מאד ושוקדים למלא את רצונו בדיוק, לא הרשו מעולם לעצמם, להפריע את הסדר הקבוע ולאחר את המועד. – כה עברו ימים ושנים, ומה זה היה להם הפעם, כי שנו פתאם ממנהגם? על זאת נסער לב ר' גדליה מאד, ובנפשו מתחוללים רגשות דאגה ורגז, פחד ותלונה. קול הדלת בהפתחה ובהסגרה נשמע מהדר החיצון. “נושא-האגרות הוא זה!” חולף הרעיון כברק במוח ר' גדליה, ובאותו רגע נפתחה הדלת, המשרתת נראתה על הסף והושיטה לו גליונות-עתון אחדים ומכתב… המעטפה נכרת בצורתה, גם כתבת הפירמה וכתב-היד נודעים. רגע דופק הלב דפיקות חזקות קצת מהרגיל, היד רועדת מעט, הפנים נוהרים משמחה והעינים מבריקות; אך בהרגע השני מתקמט המצח, מתכנסות גבות-העינים וכל רשמי-הפנים נעשים רצינים, כמעט גם קשׁים. “לא אנקם הפעם – נוהמות שפתיו בלחש – יוסרו וידעו מועדם להבא!” בטרם פתחו את המכתב הוא מתבונן מכל עבריו. הוא רואה שתי מרקאות במקום האחת הרגילה, ובפלס ידו הוא נוכח, כי אמנם כבד הפעם משקל המכתב. “הם מרבים להתנצל, – חולפת בת-צחוק של רצון על שפתיו – אך טרחת-שוא הוא: כל התנצלות לא תועיל להם!”… ובהרעיון הזה, הוא מרגיש מין ענג, מין ספוק-נפש מיוחד. רגע אחד מתעוררת אמנם דאגה בלבו, אולי קרה שם אסון, והחששׁ הזה מעוררהו לפתוח מהרה את המכתב; אולם אחרי רגע קטן הוא לועג בעצמו לחששיו השׁטותיים, ומבלי שים לב לזאת, שׁבסתר-נפשׁו פנימה בוערת כאש התשוקה לדעת את הכתוב במכתב, הוא עושה הכנותיו הרגילות במתינות שלמה ובלי כל חפזון. הוא יושב לו על כסאו הרך, נשען בגבו על כר הכסא מאחריו, מוציא את משקפיו מנרתיקם, מוחה את זכוכיותיהם ומרכיבם על חטמו, ורק אז הוא קורע את קצה המעטפה, מוציא את המכתב בעצמו, פורשהו על השלחן ומחל לקרא בו… זה כחצי שעה הוא קורא את המכתב, שונה ומשׁלשׁ, והדברים סתומים ובלתי-מובנים לו כל עיקר… בכלל רבות מאד הזריות והפליאות: מכלותיו ונכדיו אין איש כותב לו דבר, גם בנו השני כותב רק שׁורות אחדות; כל המכתב ערוך ביד בנו הבכור, אך גם זה איננו כותב כמנהגו בשפה ברורה, שפת-סוחרים קצרה ומדויקה… שני גליונות-ניר גדולים לפניו, כתובים מכל עבריהם; אך הוא איננו מבין דבר מכל המון המליצות האלה, מכל ההתפלספות הארכה הזאת על ה“חיים” וה“דת”, על ה“הכרה” ו“אמונת-הלב”, על ההרגל לתנאי-חיים ידועים ועל הצרך להתרגל לתנאי -כהחיים אחרים, שונים ובלתי-רגילים… מה זה עלה פתאם על לב בנו להקביל את אפני-החיים בעיר מ. אל אפני-החיים באחת מ“ערי התחום”?… מה פשר הדברים: “קרבנות בלתי-אפשריים”, “עתידות הבנים”, “הכרח לעשות מעשה נגד ההכרה-הפנימית” ועוד דברי-פלא רבים כאלה?… למה זה התעורר בנו פתאם לדבר על יהדותו ועל דבקותו בה, מבלי שים לב לכל דבר, ומה הוא החטא המדומה, אשר הוא מבקש עליו סליחה ומעורר “רחמי אב משכיל, היודע להבחין בין אשמת זדון משרירות-לב ובין חטאת-אונס מהכרח מר” – מה פשר כל החזון הסתום והפלאי הזה?… מי יבאר לו את כונת כל הדברים האלה?… חצות-הלילה קרובה ור' גדליה עודנו מתהלך בחדרו, שׁקוע במחשבותיו. "סדרי-בראשית נשׁתנו עלי – מתלונן הוא כפעם בפעם במחשבתו – שבועים ימים עוברים מן המועד ומכתב אין; סוף סוף יבוא המכתב והנה הוא סתום ומלא פליאות! אכן סדרי-בראשית נשתנו עלי!… ובאמת, האין זה שנוי בסדרי-בראשית? מי ראה כזאת, כי למועד חצות-הלילה עוד יהיה ר' גדליה ער ומתהלך בחדרו?!… לו היה סדר-יום קבוע, כל דבר ומעשה היה נעשה יום יום בשׁעה מזומנה; רק היום שנה הכל. הוא לא קרא את עתונו לפנות ערב, לא יצא אחרי משתה התה אל המעקה, אשר לפני ביתו, וסיגרתו בפיו, למען שוהה מעט את העוברים עליו ממכריו, לא הלך לבית-המדרש לתפלת מנחה וערבית, לא אכל בערב את סעודתו הרגילה ולא עלה בשעה העשירית על משכבו… מאז קרא את המכתב, רק רעיון אחד ממלא את כל נפשו, רק שאלה אחת מעסקת את כל מוחו. בינתים באה “זקנתו” החדרה, והוא לא קרא באזניה את המכתב מתרגם יהודית כמנהגו. היא חכתה זמן מה דומם, אחרי כן פנתה אליו בשאלתה, והוא לא עשה חפצה. היא נבהלה מפני הסמנים הלא-טובים האלה, ובלב חרד הפצירה בו להגיד לה, לפחות, מה שלום הבנים ומה נשמע אתם; אך הוא ענה בקצר-רוח ורגז גלויים: “שלום, שלום להם, כל חדשׁ אין”. היא הביטה אליו ברגזה ודאגה, במבטה נשקפו צרת-נפש ותוכחה שׁתקנית ובאנחתה העמוקה, אשר התמלטה מלבה בצאתה את החדר, נשמעה קבלת-יסורים בהכנעה; אך הוא לא שם לבו לכל אלה… הוא לא שם לבו לזאת, כי כבר עבר זמן תפלת מנחה וערבית, לא התבונן, כי המשרתת הביאה מנורה דולקת ותשם את לחם-הערב על השלחן, אף לא הרגיש בזאת, כי המשׁרתת נשׁארה זמן מה על עמדה בפתח, כמחכה לפקודתו, ואחרי כן יצאה במשכה כתפה ובהניעה ראשה – הוא מתהלך פעם בחפזה ופעם לאטו. לפעמים הוא עומד רגע, שם את כף ידו על מצחו ועוצם את עיניו; אך אחרי רגע כבר שב הוא להליכתו, וככה הוא מתהלך וחושב, מתהלך וחוקר בדברי החידה הסתומה הזאת!… רגליו נלאות מרוב הליכה, מוחו נלאה מרוב עיון וחקירה. מאפס כח הוא נופל על כסאו הרך, עוצם את עיניו ולוחץ בשתי ידיו את רקותיו, כאלו הוא אומר לעצור בחזקה בעד הרעיון מפעל; אך המוח איננו נשמע לפקודה והמחשבות מוסיפות להגרר זו אחרי זו מאליהן – הוא רואה ונוכח, כי מרוב חקירתו מוחו מתבלבל ורעיונותיו מסתבכים, על כן הוא מחליט להסיח מעט את דעתו מהענין המטרידו, ולמען הטות את מחשבותיו לעבר אחר, הוא שולח את ידו ולוקח את גליונות העתון, אשר נתקבלו יחד עם המכתב. בעתון היה קורא רק את הפרק הפוליטי: יתר הפרקים, ביחוד פרק החדשות, היו נקלים ובלתי-חשובים בעיניו; תחת זאת היה קורא את החדשות הפוליטיות בשימת-לב ורצינות מיוחדות; כל פרט בהן היה מענינהו ואל כל שמועה היה חודר ומתבונן… “פה צפונה חכמה רבה ועמוקה בכל מלה, בכל הגה קל – כן היתה דעתו – והקוראים דברים כאלה קריאה שטחית אינם יודעים ואינם מבינים כל דבר”… הוא מנסה גם עתה לקרוא בעיון; אך הדבר הזה אי אפשר לו הפעם: רק עיניו עוברות משורה לשורה ומוחו איננו קולט כל רעיון, איננו תופס משמעות כל משפט… באופן מכונתי הוא עובר משורה לשורה, מעמוד לעמוד, מפרק לפרק, ופתאם מופיע לפניו שם מ. בראש אחד המאמרים. הוא מחל לקרוא בלי-בחינה, בלי התענינות; אך עוד מהשורות הראשונות הוא נמשך אחרי הדברים הנקראים, ובמדה שׁהוא מוסיף לקרוא, בה במדה תגדל התענינותו – הוא קורא על דבר גזרת-יציאה, אשר נגזרה על היהודים, היושבים בעיר מ. שלא כדין, והחדשה הזאת פוקחת פתאם את עיניו והוא מחל להבין את מכתב בנו… רגע הוא מרגיש מעין רוחה, כמו הוסרה מעל נפשו מעמסה כבדה; אך באותו רגע כבר תוקפים אותו רגשות צער ודאגה לזכר הצרה הגדולה, אשר באה על בניו… הוא איננו מסים עוד את המאמר שהתחיל, כי הרעיון: עד כמה הרעה הזאת נוגעת לבניו – הרעיון הזה משעבד לעצמוֹ את כל מוחו של ר' גדליה, והוא לוקח עוד הפעם את המכתב ושב לקרא בו… עתה הוא מבין את המכתב בכללו, מבין על מה מתאונן בנו, מבין מה היא הצרה הפתאומית והבלתי-צפויה, אשר עליה מסבים רוב הדברים; אך בכל זאת עוד רבים המקומות הסתומים והבלתי-מובנים, עוד רבים הדברים, הנראים לו כזרים ומתמיהים עד מאד! הוא קורא עוד הפעם את המכתב, שונה ומשלשׁ; אך הדברים הסתומים אינם מתבארים בשום אופן והוא מרגיש, כי פה צפון דבר-מה, חשוב ורב-ערך מאד, אשר איננו יודעהו עוד… הוא יושב זמן מה כנדהם ועיניו נטויות נכחן אל נקודה אחת, פתאם חולפהו רעיון כברק, הוא קופץ ממקומו ופניו מלבינים מאד. “לא, לא!… הדבר הזה אי-אפשר הוא!” ובכל זאת הוא רועד כלו ומביט על סביבותיו בבהלה… הוא שולח ידו לאחוז במכתב, הפרוש על השׁלחן; אך ידיו רועדות כל כך, שהמכתב נשמט מהן פעמים אחדות ואיננו מתהפך כחפצו… סוף סוף עולה הדבר הזה בידו, והוא מחל לקרא את המכתב עוד הפעם מראש; אך בעמדו בחצי העמוד השני המכתב נשמט מידו, קריאתו נפסקה וגופו נוטה באפס-כח אחורנית על גב הכסא – הוא איננו חושב, איננו מרגיש גם כאב; רק כעין מועקה נוראה מכבידה על כל נפשו והוא קופא על מושבו בלי תנועה! הוא איננו יודע בעצמו, כמה זמן נמשך מצב הקפאון הזה; אך פתאם הוא ננער כמו מדחיפה חזקה, והוא מזדעזע כלו, מרים את ראשו ומביט על סביביו בתמהון. במשך רגעים אחדים איננו יכול לברר לעצמו מה אתו, אך מעט מעט מתעורר זכרונו והכרתו תשוב אליו. עוד רגע קטן מסופק הוא ושואל את נפשו: אולי חלום הוא? – אולם סקירה אחת לעבר המכתב, הפרוש על השלחן, דיה להסיר גם את הספק הקל הזה… הוא קופץ ממקומו: סערת-הרוח, ההולכת וגוברת בקרבו, איננה מניחה לו לשבת תחתיו במנוחה… קצף נורא מתקלח יותר ויותר בנפשו, רגשות חמה עזים מרתיחים את דמו, שניו מתעצמות לחריקה ואגרפיו מתלכדים מאליהם – “איך מלאם לבם לעשות כזאת?!” הוא היה יודע, כי בניו אינם נזהרים הרבה במצות-הדת, גם הוא בשעתו היה מרשה לעצמו מעשה-חרות ידועים: במ. אי-אפשׁר להתנהג כמו שמתנהגים באחת ערי-התחום – אולם צעד כזה!… ובבהירות מכאיבה נגלה לפניו כל עמק התהום הנורא, אשר טבעו בו כל היקר לו, כל נחמת חייו וכל פרי עמלו ושקידתו: למה עמל?… על מה שקד כל שנות חייו?… ושאלת-היאוש המרה הזאת מעוררת בקרב נפשׁו שׁאלה אחרת, מרה ומדאיבה עוד הרבה יותר: האין הוא עצמו אשם בכל זאת, אשר נהיתה עתה?!… הוא היה מתגאה תמיד בפעולת עצמו במין מנוד-ראש של חמלה על רבים מבני-עירו, אשׁר לא השכילו כמוהו לכונן את מצב בניהם – האין אחרית-הדבר מוכיחה את ההפך?!… האין הוא ראוי למנוד-ראש מצד אותם האנשים, אשׁר היה נד להם לפנים ומקנא בהם עתה?!… רגשות החמה והתמרמרות הולכים ורפים בקרבו; אותו תוקפות איזו התיאשות ואפיסת-אינרגיה מחלטות, בו מתעוררת כעין חמלה על אפסות עצמו, ובנפשו המדכאה אין גם די רצון לחשוב מחשׁבות, לחקור את מצבו בדעה צלולה – הוא איננו מתהלך עוד, גם מוחו כמעט שאיננו עובד את עבודתו; הוא מוטל בלי-כח על כסאו ובלי הכרה עוברים בדמיונו ציור אחרי ציור, מחזה אחרי מחזה… בדמיונו הוא רואה את עצמו בחדר-משכבו על עשר-דוי. הבקר כבר האיר, אךְ בחדר שורר עוד חצי-אפל, כי מסכות-החלון מורדות. אנשים שונים מתהלכים אנה ואנה, אך הדממה איננה נפרעה, כי הנמצאים צועדים לאט, בזהירות על בהנות רגליהם. הדברים נאמרים בלחש, אך הוא שומע ומבין, כי חושיו רפים אמנם, אבל צלולים עוד למדי. “מחלתו אנושה – מגיע לאזניו קול מתלחשים – הגסיסה קרובה”. “ואים בניו? האמנם אינם יודעים דבר?!” משיכת-כתפים של תמהון מדברת כמו בברור: האמנם אינכם יודעים?… “הוא מתנועע, רוזם… הוא מבקש בודאי לקרא ודוי”. “ודוי… אמנם כן, לודוי הוא זקוק מאד!” וכל העינים, הנטויות אליו, מפיקות חמלה ומנוד-ראש. “יסר יסרהו יה – קורא הוא ברור במבטי העינים האלה – היש עוד גוע אמלל כמוהו?!…” היש עוד?… היש?… והמחזה הולך ונמשך, דמיונו מוסיף לציר – חרשי-האדמה מכסים את עיניו, גושי העפר נופלים וממלאים את חלל הקבר החדש: תור ה“קדיש” הראשון מגיע… מי יקרא את ה“קדיש”?… הכל מחרישים, מניעים ראש ונאנחים בלי-רצון… אחד השמשׁים אשׁר לא פג עוד שׁכרונו, קורא קול צרוד ולשׁון מגמגמת את ה“קדיש” הראשׁון, וכל השׁומעים נדים לגורל האב האמלל, אשר באתהו כזאת. היש עוד רעה גדולה מזו?… היש?… הלילה חולף ואתו יחד נודדים גם מחזות הדמיון הנסער: אולם רשמי הלילה הזה אינם נמחים… לשוא מתאמץ ר' גדליה להסתיר שברו מעין זרים ולהתראות כשלו ומאשׁר: הכל רואים, כי קומתו הזקופה נעשתה כפופה, פניו הרעננים והבריאים צמקו וקדרו – והשמועה הולכת ומתפשטת בעיר… את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/293

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p57/m294.txt

נֶטַע זָר אַתְּ לְעַמֶּךְ

שאול טשרניחובסקי

521410

נֶטַע זָר אַתְּ לְעַמֶּךְ נֶטַע זָר אַתְּ לְעַמֶּךְ, צִיץ נָכְרִי לַכֹּל, פֶּרֶא לֻמַּד אוֹר-יָהּ, שֶׁלֹּא נִסָּה בָּעֹל, אֲשֶׁר עֵינֵךְ הָרָמָה מַשְׁקֶפֶת בְּלִי חָת, וְלֹא חָדְלוּ שְׂפָתַיִךְ מִלָּשִׁיר שִׁיר עָז; וּבְלִבֵּךְ, לֵב נְדִיב וְהֵיכַל אֵל חָי – מְעוֹנָה תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ, הַיְקוּם וַאֲשֶׁר בּוֹ. כִּי עֵינַיִךְ הָרוֹאוֹת אֶת יֵצֶר הַכֹּל, וְאָזְנַיִךְ תִּשְׁמַעְנָה, תַקְשֵׁבְנָה לְקוֹל אֱלֹהִים הַמִּתְהַלֵּךְ בְּמֶרְחֲבֵי אֵין-סוֹף, בְּסוֹד שִׂיחַ הַשָּׂדֶה וּבְצִפְצוּף הָעוֹף, וּבְקוֹל גַּעֲרוֹת רְעָמִים וּבְמִשְׁבְּרֵי יָם, בְּעַב-עַנְנֵי תֵימָן וּבְהֶמְיַת הַדָּם… וְאֵיךְ יֶחֱשׁוּ שׁוֹפְטַיִךְ מְנַדַּיִךְ – וְאַתְּ הֵן שָׂנֵאת מִנְהֲגֵיהֶם וּלְחֶרְפָּה נָתַתְּ כָּל מָסֹרֶת קָדְשֵׁיהֶם, כְּאוֹיֵב וָצָר, וַחֲלַל מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם מַה צַּר לָךְ, מַה צָּר! וְחָיִית אַתְּ עִם חַיֵּי הָאֵזוֹב בַּקִיר, וְטִפַּת מָיִם נִדַּחַת בֵּין אַבְנֵי הַגִּיר וְעִם שְׁלַל צִבְעֵי רִקְמָה, וְעָם רִקְמַת-הַשָּׁוא, יִפְעַת רֶגַע לֶעָנָן וּלְשַׁפְרִיר הָעָב. גִּרְעִי עֵינָיִךְ מֵהֶם, וְאִם הָיִית לִמְנוֹד-רֹאשׁ, עֵקֶב יֹפִי אָהַבְתְּ אַתְּ כִּי יְשְׁקוּךְ מֵי-רֹאשׁ, בּוֹז יָבוּזוּ לַחֲלוֹמֵךְ וּלְשִׂישֵׂךְ אֶל גִּיל חֲנוּטֵי בָּשָׂר וָרוּחַ וְרוֹפְאֵי-אֱלִיל. יַעַן אַתְּ – אַתְּ הָאָבִיב, וְהֵם רְקַב בּוֹר, יַעַן הֵם בָּאְשַׁת קֶבֶר, וְאַתְּ שְׂשׂוֹן אוֹר… אודיסה 1898 את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/294

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p23/m295.txt

"מעשׂינו"

אחד העם

380425

"מעשׂינו" “הלא תראה כי יושבי ארץ יוָן בזמננו, אע”פ שמדברים בלשון יוָן, אין להם שייכות ליוָנים העתיקים, כי סלאוים המה. לא כאלה חֵלק יעקב וגורל היהודים!… עוד נמצאים יהודים ת“ל לרבּוֹאי רבבות… הכרת פניהם ענתה בם שהם יהודים, זרע אבותינו אשר מעולם”1. כעין אירוֹניא מרה יש במקרה הזה, שדברים כאלו ראו אור עתה, בעת שהיוָנים הללו, שאין אנו מודים בהם, עוזבים המונים המונים את בתיהם ומשלח ידם, ומכל ארצות פזוריהם ינהרו אל בירת יוָן העתיקה, למסור נפשם על הצלחת עמם וארצם, והנשארים בביתם שולחים לאחיהם רבּוא רבבות כסף; כל בני העם משתתפים במצוה זו ביד רחבה ובלב שלם, ואנו קוראים בכה"ע: קהלת היוָנים בעיר פלונית שלחה לאתוּנא כך וכך מיליונים וקהלה פלונית כך וכך – הכל על שם הקהלה בלבד, ושמות הנותנים לא יזָכרו; לפי שכּל אחד מהם מכּיר חובתו לעמו ועושׂה באהבה ורצון את המוטל עליו, מבלי שתעלה על דעת מי מהם להחזיק טובה לעצמו על זה, וכל שכּן להתפאר בזה בפומבי. “לא כאלה חֵלק יעקב וגורל היהודים!” גם ח“י פרוטות לא יתן יהודי לצרכי אומתו ביום שׂמחת לבו בלתי אם יוּחק שמו זכרון בספר לדורות, למען ידע כל העם, כי כן עשׂה פלוני בחבתו לציון ולישׂראל. והעוסקים בבנין ציון וישׂראל מאַספים את הפרוטות האלה בשׂמחה וטוב לב ואינם מרגישים כלל, כמה מן העלבון יש בהן גם לציון וגם לישׂראל. וכשנמצא אדם שהעלבון הזה נגע עד לבו ולא יכול להתאפּק מלהעיר גם לב אחרים על הדבר: כי אם באמת עם אנחנו ויש בנו עוד איזה ניצוץ של חיים לאומיים, צריך שגם איש ישׂראל יפריש מהונו לעניני כלל האומה, אפילו ח”י כפול חי“, בצנעא ובכבוד ובלב טהור, מבלי לתקוע ולהתריע על כל פרוטה בזויה2, – נחשבה ההערה הזאת בעיני רבים מ”חובבי ציון" – ובהם גם אנשים תמימים, שחבת ציון היא אמונתם, לא אוּמנותם – ככפירה בעיקר. כי “העיקר”, לדעתם, היא הפרוטה, תבוא ממקום שתבוא ואיך שתבוא, לפי שהפרוטה מביאה לידי “מעשׂה”, ואם אין מעשׂה אין כלום, ופעמים שאין מעשׂה והכל יש; שאם “ההתחלה היא חצי הכל”, הנה מה שקודם לההתחלה (התנאים הנחוצים לקיום המעשׂה והתפתחותו) הוא הכל, וכל מעשׂה שאין לו יסוד נאמן בראשיתו ומטרה ברורה באחריתו אינו אלא בזבוז-הכוח, והבּטלה טובה הימנו. לשני “מעשׂים” משתמשים חו“צ באותן הפרוטות הקולניות: לשכלול הפועלים בא”י ולתמיכת בית הספר שביפו. מניח אני שכלול הפועלים, שאך בשנה זו בא לכלל מעשׂה ואי אפשר עוד לדון עליו, ואיני מדבּר אלא על בית הספר. גם אלה מחובבי ציון שנטלו לעצמם שם “אנשי מעשׂה” (אע"פ שלא נוֹדע מה עשׂו יתר על אחרים) ו“מחרפים” אותי בשם “בעל מחשבה”, לא יחשדוני בהתנגדות לעצם הבית הזה ולהרעיון אשר הולידהו; אדרבא, יש אשר ירמזו, בשׂחוק קל של “בעלי נסיון” הרחוקים מהבלי הדמיון, כי בית הספר הזה חביב עלי יותר מן הקולוניות שבארץ ישׂראל. ואמנם כן הוא: בית ספר עברי בארץ אבותינו, שיתנהג בכל עניניו לפי רוח עמנו ולא יצטרך להכּנע מפני רוחות אחרות או להתפשר עמהן, כבארצות הגולה, – שקוּל הוא בעיני באמת כנגד עשׂר קולוניות, כמו שלא בושתי להגיד מפורש במקום אחר3 וגם הצעתי שם טעם הדבר, ואין מן הצורך להכפיל הדברים פה. ואולם, במה דברים אמורים, אם היה בית ספר זה מתּחלתו נוֹסד על בסיס נאמן, מזוּין בכל האמצעים הדרושים, כדי שיוּכל לחיות ברשות עצמו ולהתפּתח על פי דרכו, והעניוּת החמרית או הרוחנית, לא תעבירהו על דעתו. אבל מאחר שלא כך היה ה“מעשׂה” מתּחלתו, מאחר שגם בית הספר ביפו, ככל מעשׂינו, נוֹסד מעיקרו על “בלימה”, ותיכף בהוָסדו הוּכרח לפנות לחברת “כל ישׂראל חברים” ולבקש מאתה לא רק עזרה חמרית, כי אם גם לקרוא שמה עליו, – הרי הרסנו בשׂמאל מה שבנינו בימין, יסדנו בית מקלט להחנוך הלאומי ומסרנו המפתחות לשומרים שאין לבם שלם עמו! – בראשונה אמנם, כל זמן שהאמינו בפריז ב“ספורי מעשׂיות” שלנו על דבר “התנועה הגדולה” ו“הכוחות הלאומיים” ההולכים ומתעוררים בקרבּנו, חלקו כבוד לרצון העם והראו פנים שׂוחקות ל“הזיותיו”. וכה יכול ביה“ס ללכת לו בדרכו שנים אחדות, והחברה לא הפריעתהו ממעשׂיו בעמלו לטעת בלב התלמידים רוח עברי טהור ולהחיות בפיהם את שׂפתנו הלאומית. ואנחנו מרחוק שמענו את כל הגדולות, ודמיוננו התלהב, ופינו היה מלא שירה וקול ענוֹת גבוּרה, כדרכנו, ובכליון עינים חכּינו ליום, שהגדיים יֵעשׂו תיָשים, שהחניכים האלה יגדלו ויהיו לאנשים, ופָעלוֹ של החנוך הלאומי יראה עליהם בכל הדרו, וקמו לנו עברים חדשים, אשר כמוהם לא היו מיום גלוֹת ישׂראל מארצו… אבל בינתים פקחו עיניהם שם, בפריז, וראו ונוֹכחו, כי בית הספר הלאומי הזה, היחיד לנו בכל העולם, אינו כלל פרי רצון העם ושאיפתו לתחית רוחו; כי באמת אין לעם שום רצון ושום שאיפה לתחיה, ורק איזו יחידים “בעלי מחשבות”, רוּבם עניים, הם הרוצים והשואפים, והם שיסדו גם בית הספר הזה, המתפרנס בצער ומצפּה לבחורי ישׂראל, שישׂאו נשים ויולידו בנים וינדבו הם וקרוביהם ומיודעיהם ח”י ח“י פרוטות, מחציתן לשכלול הפועלים ומחציתן לו, לבית-הספר הלאומי; – ומיד נשתנו פני הדברים, והרקב, שהונח ביסוד הבית בראשית ברייתו, התחיל מבצבץ ועולה. עתה מודיעים מיפו, כי פקודה באה מאת חכי”ח לסגור את המחלקה הרביעית (העליונה) בביה“ס, ויש רגליִם לדבר, כי בחירי התלמידים שבמחלקה הזאת, כלומר, פרי כל העבודה ותכלית הבית כולו – ישָלחו לפריז, להשלים חנוכם בביה”ס לחכי"ח אשר שם… “הנה כל עמלֵנו אשר עמַלנו! – קורא המודיע בכאב-לבו – עוד לפני שנה ושנתים חפצו לעשׂות כן, אך אז היה קולנו נשמע”4… כך אנו מבזבזים כוחותינו, שנה אחר שנה! בעמל אין קץ ובכל הדרכים האפשריים, בין נאים בין מגוּנים, מאַספים אנו פרוטות בחוץ לארץ ומשקיעים אותן בבנין בארץ ישׂראל. וכשסוף סוף אנו זוכים לראות איזה מחלקי הבנין הולך ומתרומם ומתקרב אל שלמוּתו, ושׂבעי-רצון נעמוד ונתבונן אל מראהו הנאוה, – והנה רוח מצויה וקלה באה ומנשבת בו, והוא נופל תחתיו. אכן, לא לחנם אנו יראים כל כך מפני כל דבר אמת, ולא לחנם יחָשב בעינינו כל השׂורט שׂרטת בטיח הכותל כאִלו “חותר חתירה עמוקה” תחת היסוד: במסתרי לבנו, כנראה, מרגישים אנו כולנו, כי היסוד הזה, שאנו בונים עליו בנין עדי עד, רעוע הוא ביותר, כל זמן שלאומיותנו היא רק ב“הכּרת הפנים” ולא בהכּרת הלב, בשׂר ולא רוח בו… ד“ר גידעמאנן, ”התורה והחיים“, ח”א, הקדמה (ווארשא תרנ"ז).  ↩ עי‘ למעלה פרק י’.  ↩ עי‘ “על פרשת דרכים” חלק א’: “אמת מארץ ישׂראל” מאמר ב' ו“מלואים לאמת מא”י", ב.  ↩ על דבר ביה“ס הזה עי' עוד מאמר ”בתי הספר ביפו“, ”עפ“ד” II.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/295

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p57/m297.txt

לְמִרְיָם

שאול טשרניחובסקי

521410

לְמִרְיָם לוּ אַךְ כַּכּוֹכָב הַנּוֹפֵל בַּנְּשָׁפִים עַל שְׁמֵי חַיַּיִךְ שְׁמִי חָלַף, גָּז, אִם בָּא בָּעֹז וּרְתוּקוֹת-הַכְּשָׁפִים, וְאִם תַּחַת עֻלּוֹ לָנֶצַח כָּרַעַתְּ, - נָא אַל תְּקַלְלִינִי אָז, נָא אַל תְּקַלְלִינִי אַתְּ! בִּכְלִיל פְּרָחַיִךְ – זֵר-הָעֲדָנִים – אִם יָדִי לָךְ קָלְעָה וֶרֶד-עֲנָק, אוֹ בְּכוֹס תַּעֲנוּגַיִךְ מָסַכְתִּי רוֹשׁ-פְּתָנִים, לְהַרְעִיל, בָּהּ טֶרֶם נָגַעַתְּ, - נָא אַל תְּקַלְלִינִי אָז, נָא אַל תְּקַלְלִינִי אַתְּ! וְיוֹם בּוֹ תִּזְכְּרִי לִי אַהֲבַת נְעוּרַיִךְ, נְשִׁיקוֹתַי וַהֲגִיגִי מְלֵאֵי-אֵשׁ, אוֹ קָרוֹת מִלַּי וּנְהַר דִּמְעוֹתַיִךְ בָּעֶרֶב נִפְרַדְנוּ לָעַד, - נָא אַל תְּקַלְלִינִי אָז, נָא אַל תְּקַלְלִינִי אַתְּ! שִׁלַּמְתִּי לָךְ! שִׁלַּמְתִּי בְּטַל-נְעוּרַי, בִּנְשִׁיקַת תֹּם, שֶׁאַתְּ מָצִית, וּבְרֶטֶט – רִאשׁוֹן הוּא לִיצוּרָי, – בַּחֲלוֹמוֹת רָז, אַתְּ בָּם הוֹפַעַתְּ… נָא אַל תְּקַלְלִינִי אָז, נָא אַל תְּקַלְלִינִי אַתְּ! שִׁלַּמְתִּי לָךְ בִּדְמֵי לִבָּתִי נוּגָה, בְּיֵאוּשׁ וְנֹחַם לְאַחַר זְמָן, בְּכִלְיוֹן-נֶפֶשׁ – נַפְשִׁי הֲרַת תּוּגָה, - שִׁלַּמְתִּי כָּל אֲשֶׁר נָתַתְּ. נָא אַל תְּקַלְלִינִי אָז, נָא אַל תְּקַלְלִינִי אַתְּ! הידלברג את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/297

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p66/m298.txt

ח.ב.צ. כּוֹתֵב

יוסף חיים ברנר

939732

ח.ב.צ. כּוֹתֵב “לכהני גוונא1 – אומר פ.מ. זיידמן במאמרו “מי ומי החלוצים?” (חו' א' של “המעורר”) – לבנין בניננוּ החדש, נחוצים אנשים בעלי אינדבידואליות חזקה, ואני חושב, כי קרובים יותר מהפועלים אל מחנה-החלוץ המה המשכילים שבעם”. והנה מניח אני לו את ה“פועלים”, שבזה ודאי שכיוון אל האמת, ואולם “המשכילים שבעם” – כלפי לייא2?! המשכילים, כלומר אינטליגנטינו הידועים, העושים כל ימיהם דיסקוסיות, ושכל עסקיהם היא איזה ורמינהו מתורה שלמה זו של מאַרכּס – ההם הנם “בעלי האינדיבידואליות החזקה”? אמת, מר זיידמן מסיים את מאמרו בסימן-השאלה, אך בכל זאת, כמדומני, שבמקום – “מי ומי החלוצים?” צריך היה לעמוד על שאלת “מי ומי האנשים?”, מי ומי בתוכנו אנשים, אנשים ממש, אנשים היודעים לבוז לתיאוריות של מה בכך, אנשים שאינם זקוקים לכל תורות שבכתב ואינם נתלים באילנות יבשים, אנשים זריזים, נאמנים, חיים, מרגישים, אוהבי-עבודה ומוכשרים-לעבודה… כי במקום שאנשים כאלה עומדים – שם גם חלוצים – –. בשולי חוברות “המעורר” היה קבוע מדור “חברינו כותבים”, בו היו מובאים קטעים מתוך מכתביהם הפרטיים של בני החבורה הקרובה לירחון. השורות המובאות כאן נדפסו בחוברת פברואר 1906, במדור הנקוב, בצורת: ח.ב.צ. כותב: (ח.ב.צלאל – י.ח.ב.).  ↩ כלפי מי?  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/298

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p77/m299.txt

[רַקַּת יְפַת תֹּאַר]

וידל בנבנשתי

7927660

[רַקַּת יְפַת תֹּאַר] רַקַּת יְפַת תֹּאַר כְּעֵין בָּרֶקֶת / וּבְנָאֳמָהּ לֵב חוֹשְׁקִים עוֹשֶׁקֶת וּשְׁתֵּי שְׂפָתֶיהָ אֲדֻמִּים מִדְּמֵי / לִבּוֹת בְּחִצֵּי אַהֲבָה חוֹלֶקֶת תִּמְשֹׁךְ בְּפֶה חָלָק דְּמֵיהֶם וַעֲלֵי / לֶחְיָהּ תְּרִיקֵמוֹ וְהִיא מוֹצֶקֶת את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/299

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m300.txt

הַקַּיִץ

חיים נחמן ביאליק

359705

הַקַּיִץ לַחֲצִי הַשָּׁמַיִם הַשֶּׁמֶשׁ הִגִּיעַ; אוֹר, חֹם וְחַיִּים מִסָּבִיב זָרוּעַ. בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה בָּעֵמֶק, בַּגֶּבַע – שָׁם תַּחַת הָאֵלָה מַה יָּפֶה הַטֶּבַע!.. בְּיַעַר וּשְׁדֵמָה קַל יַחֲלוֹף הָרוּחַ, וְיִגַּע בַּקָּמָה, בַּיַּעַר יָנוּחַ… עַל רָאשֵׁי הָאֵלִים אַט יָנַע הֶעָלִים, עַל תְּלָמִים כַּגַּלִּים רָאשֵׁי הַשִּׁבֳּלִים. עַל קֹמַת שִׁבֹּלֶת שָׁם צִפּוֹר לְאִטָּהּ לָהּ תְּלַקֵּט מַכֹּלֶת מֵרֹאשׁ חֵלֶב חִטָּה. הַצִּפּוֹר בִּרְנָנָה לַשָּׁלָל עָטָתָה וַיִּשַּׁח הַקָּנֶה הַחִטָּה נֻכָּתָה. וְשָׁם עַל רֹאשׁ אָמִיר בְּעִמְקֵי הַיָּעַר יִשְׁתַּפֵּךְ הַזָּמִיר כָּל רוּחוֹ שָׁם יָעַר פְּלָגִים, יִבְלֵי מַיִם כַּנְּחָשִׁים יִזְחָלוּ, מֵרָאשֵׁי הַשְּׁפָיִם לַגָּיְא יִתְגַּלְגָּלוּ. שָׁם רֹעֶה עַל כִּכָּר נֶחְמָד לָעֵינַיִם עֶדְרֵי צֹאן וּבָקָר יַרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם. לְיַד מַקְלוֹ תַּרְמִילוֹ סְבִיב גֶּבַע כְּסוּי עֵשֶׂב מְחַלֵּל בַּחֲלִילוֹ וּמְרַקֵּד כָּל כֶּשֶׂב. עֲדָרִים עֲדָרִים יַאֲזִינוּ תְּרוּעָה, מִסָּבִיב הֵד הָרִים תַּעֲנֶה הַבְּרִיאָה. שָׁם יִרְקֹד הַכֶּשֶׂב, פֹּה יִרְבַּץ הָעֵגֶל; הַשּׁוֹר יֹאכַל עֵשֶׂב, וְיִרְקַע בָּרֶגֶל. גַּם צִפּוֹר תּוֹלַעַת בְּהוֹד רִקְמָתַיִם גַּם נַפְשָׁהּ יוֹדַעַת מַה יָּפוּ הַחַיִּים… שָׁם פַּעֲמֵי עַלְמָה דָּאוֹת כַּצִּפֳּרִים וְכַנְפֵי הַשַּׂלְמָה כַּנֵּס עַל רֹאשׁ הָרִים… וְכַדָּהּ עֲלֵי שֶׁכֶם אֶל יַד הַבְּאֵר שָׁמָּה הַמּוּגָח מֵרֶחֶם הַגִּבְעָה הָרָמָה. מֵרָחוֹק הָרֹעֶה הִכִּירָהּ – וַיַּאַת… כִּי לוֹ עַיִן רֹאָה וְנֶפֶשׁ יוֹדַעַת… הִיא בּוֹ הֵאִיצָה… הוּא אַהֲבָה הִבִּיעַ. אֶת כַּדָּהּ הֵרִיצָה עַל יַד הַמַּבּוּעַ… בְּאַחַת מֵעֵינֶיהָ הִבִּיטָה בַשֶּׁלִי… וַיַּחַלֵק מִיָּדֶיהָ חֶבֶל הַדֶּלִי… וּכְבָר גַּם הַשְּׁנִיָּה כַּיּוֹנָה נִשְׁקָפָה… וּנְשִׁיקָה בַדּוּמִיָּה כָּעוֹף הִתְעוֹפָפָה… וְעַיִן מוּל עַיִן כַּיּוֹנִים נִטָּיוּ… רָאָה זֹאת הָעַיִן וּמֵימָיו הָמָיוּ… עוֹד נִטָּיָה עֵינוֹ תִּתְעַנֵּג עַל הֶדֶר וַיִּזְכֹּר אֶת צֹאנוֹ וַיָּרֶץ לָעֵדֶר. וְהִיא כְּנִכְלָמָה מַבֶּטֶת אַחֲרֶיהָ… מִבּשֶׁת אָדָמָה, שׁוֹשַׁנִּים לְחָיֶיהָ… וְהִנֵּה רֶגַע אַחַת וַתְּמַלֵּא כַּד מָיִם, וּכְמַהֵר מִפַּחַת נִסְתְּרָה מֵעֵינָיִם… לַחֲצִי הַשָּׁמַיִם הַשֶּׁמֶשׁ הִגִּיעַ, אוֹר, חֹם וְחַיִּים מִסָּבִיב זָרוּעַ. שֶׁמֶשׁ. הָעַרְבַּיִם יָרְדָה מַטָּה מָטָּה, מִמְּכוֹן הַשָּׁמַיִם הִבִּיטָה וְשָׁקָטָה. עָבִים בְּהִירִים כִּנְחָלִים נֶעֱרָמוּ, וּכְגִזְרוֹת סַפִּירִים צַחוּ גַם אָדָמוּ. בַּמֹּרָד שָׁמָּה יָמָּה כִּנְחָלִים הֻצָּקוּ. – שָׁם תַּחַת וְרֹמָה נִפְגָּשׁוּ נָשָׁקוּ. – מַה נּוֹרָא נְהַר דִּי-נוּר! נוֹרָא לְעֵין יָלֶד; "שָׁמָּה – יֹאמַר – כּוּר לִצְרֹף רִשְׁעֵי חָלֶד" אוֹר כַּשַּׂלְמָה עָטָה הַכִּכָּר מִנֶּגֶד, – הָעֵמֶק מִלְמַטָּה עָטַף צֵל כַּבֶּגֶד. שָׁם עֵצִים מוּפַזִּים גַּאֲוָתָם שְׁחָקִים, צִלֵּיהֶם – צֵל אֲרָזִים כְּחַלְלֵי עֲנָקִים. רוּחַ צַח חֲרִישִׁית מִסָּבִיב יָפוּחַ, לִוְיַת נֹעַם יָשִׁית לַהוֹלְכִים לָשׂוּחַ. מֵחֹם הַיּוֹם הֶלְאָנוּ חַרְבוֹנֵי-צָהֳרָיִם, – יְשׁוֹבְבוּ נַפְשֵׁנוּ צִלְלֵי עַרְבָּיִם. וּשְׁרִיקוֹת עֲדָרִים – וּמֵרוֹץ הַטְּלָאִים – – נִשְׁמָע מֵעֲבָרִים נִרְאֶה מֵאַפְסָיִם. מֵהַלְמוּת עֲמֵלִים הֶחֱלִיפוּ עַתָּה כֹּחַ לֹא יָדְעוּ הָעֲצֵלִים אַחֲרֵי עָמָל – נוֹחַ… מַחֲנַיִם, מַחֲנַיִם נְעָרִים יְשַׂחֵקוּ; אָבָק מְלֹא חָפְנַיִם שָׁמַיְמָה יִזְרֹקוּ. – טְהוֹרֵי עֵינַיִם! פְּנֵיכֶם מַה יִצְהָלוּ? הֵן גָּבְהֵי שָׁמַיִם יְלָדִים מַה יִּפְעָלוּ?.. עֲדַת זְבוּבִים דַּקִּים – כִּנְקֻדּוֹת כֵּהוֹת – יֵרָאוּ מִמֶּרְחַקִּים מִתְרוֹצְצִים בִּנְגֹהוֹת. שָׁם בְּגַגּוֹת חֶמֶד בֵּין עֵצִים רַעֲנַנִּים יֵלְכוּ צֶמֶד צֶמֶד לָשׂוּחַ שַׁאֲנַנִּים. עֲלָמוֹת שָׁם – מַה יָּפוּ!. – בֵּין זְרֹעוֹת הָעֲלָמִים, כְּפִרְחֵי-גַן נִשְׁקָפוּ הָעֹלוֹת שָׁם בַּתְּלָמִים. שָׁם בָּחוּר וִיפֵה-פִיָּה, שָׁם אָבוֹת וְיַלְדֵיהֶם יִתְעַנְּגוּ עַל הַבְּרִיאָה, – תִּתְעַנֵּג הִיא עֲלֵיהֶם. וְרוּחוֹת שַׁאֲנַנִּים יָפִיחוּ סְבִיבוֹתֵיהֶם, יָנוּעוּ הַשּׁוֹשַׁנִּים אַף יִזְּלוּ בָּשְׂמֵיהֶם. כתב יד. פורסם ב“הדאר” תש“ז, גליונות כ”ד-כ"ו את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/300

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m301.txt

אדם וקנינו

חיים נחמן ביאליק

359705

אדם וקנינו קנאת האדם לרכושו, ככל מדת אנוש, אף היא אינה יונקת ממעין יחידי. נזונת היא בבת אחת ממקורות רבים ושונים זה מזה: גלויים ונעלמים, קרובים ורחוקים. העמל הגופני והרוחני, בעינו או בגלגוליו, המשוקע ברכוש; אפשרות ההנאה הקרובה – תענוגות, שלטון, כבוד – והרגשת הבטחון לעתיד הכרוכות בו; ולבסוף – אם לא לזלזל גם בנמוק זה – המגע התמידי החושי – ולוא רק ע“י “ראות עינים” – שבין הבעלים ובין רכושו, מגע שנעשה הרגל וטבע שני (“חזקה”), וממילא תובע את תפקידו – כל אלה ודאי מעינות גלויים הם, מעינות-שותפים, שכל אחד מהם מטיל מלאי משלו ונותן חלקו, אם רב ואם מעט, לפרנסתה של אותה הקנאה. אבל חוץ מן הרכוש שיש בו מכל אותן ה”סגולות" האמורות, הרי יש גם רכוש נקי מהן, וכלום בטלה קנאת בעלים לגבו? מה תאמר ברכוש שנופל לאדם בלי עמל ובלי יגיעה, ואפילו בהסח הדעת, כמציאה וירושה וזכיה בגורל? ומה יש לומר בעודף רכוש, זה שבעליו עצמו ברי לו מראש, שלעולם לא יבוא להזקק לו לקבל ממנו טובת הנאה ומנת בטחון כל שהן, מאחר שכל אותן “המתנות” סופקו לו כבר, ובשפע שאין למעלה הימנו, ממקום אחר? ושוב מה תאמר ב“רכוש הגדול”, זה שממשותו, או אפילו צלו הסמלי והמספרי, סמויים על הרוב מעין הבעלים עצמם ופעמים גם מדעתם והכרתם, לפי שהוא, הרכוש, גנוז ועומד במספרים מופשטים רשומים בפנקסים ואינם נגלים אלא לרואי-החשבונות בלבד? (ביחס לרכוש זה, הרי גם אביה של הקנאה גופו – רגש הבעלות – אף הוא תלוי על בלימה – על חוט שערה נעלמה של אמונה מסתורית כמעט, מאחר שאין לבעלים עצמו שום יתרון ברכושו על הזולת, אף לא היתרון של “ראות עיניו”). ברור איפוא, כי “המעינות הגלויים” בלבד אין בכחם לפרנס את “הקנאה לרכוש” על כל תופעותיה. עלינו לבקש לה עוד מפרנס נעלם ממקום אחר. מי הוא ומהיכן הוא? המעין הנעלם שממנו יונקת בחשאי קנאת האדם לרכושו בא ממרחק רב וממעקי השתין, ובמקום שהקנאה נראית כמחוסרת כל טעם הגיוני ונמוק נפשי, כלומר במקום שמעינותיה הגלויים פוסקים – לפי הדוגמאות שלמעלה – עדיין מעין נעלם זה עומד בכחו וממציא לה מחיה בסתר. הדבר יובן בהאמר, כי הקנאה לרכוש, לפי מִצויה האחרון, לפי עומק טבעה הראשוני, היא באמת (כרמוז כבר במאמר המוסגר שלמעלה) בתה הבכירה של הרגשת הקנין (קרי: הבעלות) בתכונתה הקדמונית והשרשית ביותר: בתכונתה הפטישיסטית (אגב, קנאה וקנין קרובי שורש הם בלשון: “סמל הקנאה המקנה”). האדם הקדמוני, הפטישיסטי, המנַפש כל דבר ומַאֲליהו, בזכותו בדבר מן ההפקר וביחדו אותו לו – קדשהו לעצמו, אותו ואת ה“רוח” השוכנת בו. מכאן ואילך ברית קדש היתה כרותה בין הדבר ובין בעליו, נכונה מזו: בין נפשות שניהם, מעין הברית שבין איש ואשה ושבין אדם לאלהיו. ה“רוח” השוכנת ב“דבר” (אל, מלאך, שר, שד) השתכנה בתוך הבעלים ורוחו של זה בתוך ה“דבר”. שתי הנפשות דבקו זו בזו והיו לנפש אחת כפולת שתים בכל אחד מהם. הזוכה בדבר נעשה מעתה לבעל הדבר ולמשועבדו כאחד. ולא בכח קנין לפי משמעו המסחרי – משמעות שלא הגיע אליה עוד האדם – אלא בכח הקדושין. הדבר שהופרש מן ההפקר ונתיחד – הוקדש (קדש – פירושו יחוד והבדלה. נכסים שיש להם בעלים קרויים “נכסים המיוחדים”, בנגוד לנכסי הפקר). “הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל”, ואין מעילה אלא בהקדש. בעצם אין מקח וממכר חלים כלל על ההקדש, אלא כריתת ברית והפרתה. הקנין בן תפיסה זו איננו מושג מסחרי של משא ומתן ושל מקח וממכר, אלא מושג דתי מסטורי ובמקצת – מיני, ופירושו בעלות (קונה שמים וארץ; הלא הוא אביך קנך; עם זו קנית. ומן הצד השני: בעלונו אדונים… השם “בעל” עצמו משמות האלים הוא, ואולי גם הדבור “קדושת הקנין” ו“נפש החפצים”, צרופים לשוניים אלה שיש להם מהלכים בלשון המשפט הרומאי עוד בימינו – אולי אף מתוכם בוקעת בת קול רחוקה של צורת תפיסה קדמונית). הדבק שבין הבעלים ורכושו איננו חיצוני, פורמלי, אלא פנימי, נפשי, דבק של ברית. נפשות שניהם מובלעות ומעורבות זו בזו וגם ערבות זו לזו. הופרה הברית “נקעו” הנפשות זו מזו (“נקעה נפשך מהם”), פקעו הקדושים, הותר השעבוד והחבילה נתפרדה. אבל כל זמן שהברית קימת שעבוד הגומלים והערבות המשותפת במקומם עומדים. קונה הדבר – הוא אפוא גם המקנא לו. מוכרח הוא לקנא. קנאה לרכוש כגון זו, אף היא אפוא, בעיקרה, כאביה ומולידה הקנין, כמעט מושג דתי ומיני. האדם מקנא לרכושו ככהן שמקנא לאלהיו, כבעל לאשתו. שלש קנאות אלה צד שוה בהן: כלן מעורות בקדש. רכוש, קנין, בעלות – שמות אלה וכיוצא באלה, שבאו ושיבאו עוד בהמשך הדברים, שאולים, כמובן, מאוצר הלשון המאוחרת ולא נאמרו כאן אלא לפי שִגרה, וכדי לשבר את האזן. המושגים הכלולים בהם אינם הולמים כלל את זִקת האדם הקדמוני אל הדברים שעמד אתם במסרת הברית ואת יחסי הגומלים שביניהם. עצם הדבר “ברית כרותה” אף הוא אין פרושו כאן אלא כמשמעו בלשון חכמים1, ויותר משיש בה, בברית, מן הבחירה החפשית ומן ההכרה, יש בה מן הגורל ומן ההרגשה הנפשית. על-פי רוב האדם כבר מצא את עצמו עומד עם ה“דבר” בברית מבלי שידע, אולי, אימתי ואיזה דרך הגיע אליה. זווגו עם הדברים היה אפוא “זווג מן השמים”, והוא מה שהוסיף חזוק לברית, האפיל על שרשיה והעמיק את מסטוריותה. ברית כרותה לשפתים, לפשפש.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/301

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m302.txt

הרועה והצאן

חיים נחמן ביאליק

359705

הרועה והצאן רוֹעֶה צֹאן הָיָה בָּאָרֶץ, רוֹעֶה נֶאֱמָן וַיִּשְׁמֹר עַל צֹאן מַרְעִיתוֹ וַיֶּאֱהָבֶנָּה. וַיְהִי הַיּוֹם וַתֹּאחֲזֵהוּ תְּנוּמָה וַיִּישָׁן. וַיִּיקַץ – וְהִנֵּה צֹאן מַרְעִיתוֹ אֵינֶנָּה. אֵינֶנָּה, אֲהָהּ, אָנָה אֲנִי בָּא? מָחָר אֵיכָכָה אָשׁוּבָה לִמְעוֹן בֵּיתִי הַשָּׁמֵם בִּלְעֲדֵי הַצֹּאן?! וָאֵצֵא לַדֶּרֶךְ וָאֵרֶא וְהִנֵּה קוֹצִים בַּעֲגָלָה, וָאֹמַר: הַאֵין אֵלֶּה קַרְנֵי צֹאנִי הָאֻמְלָלָה? אֵינֶנָּה, אֲהָהּ, אָנָה אֲנִי בָּא? מָחָר אֵיכָכָה אָשׁוּבָה לִמְעוֹן בֵּיתִי הַשָּׁמֵם בִּלְעֲדֵי הַצֹּאן?! וָאֵצֵא לַדֶּרֶךְ וָאֵרֶא וְהִנֵּה תַּפּוּחִים בַּעֲגָלָה, וָאֹמַר: הַאֵין אֵלֶּה גֻלְגְּלוֹת צֹאנִי הָאֻמְלָלָה? אֵינֶנָּה, אֲהָהּ, אָנָה אֲנִי בָּא? מָחָר אֵיכָכָה אָשׁוּבָה לִמְעוֹן בֵּיתִי הַשָּׁמֵם בִּלְעֲדֵי הַצֹּאן?! וָאֵצֵא לַדֶּרֶךְ וָאֵרֶא וְהִנֵּה אֲבָנִים בַּעֲגָלָה, וָאֹמַר: הַאֵין אֵלֶּה עַצְמוֹת צֹאנִי הָאֻמְלָלָה? אֵינֶנָּה, אֲהָהּ, אָנָה אֲנִי בָּא? מָחָר אֵיכָכָה אָשׁוּבָה לִמְעוֹן בֵּיתִי הַשָּׁמֵם בִּלְעֲדֵי הַצֹּאן?! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/302

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m303.txt

על שירתנו וקבוצת משוררים

חיים נחמן ביאליק

359705

על שירתנו וקבוצת משוררים (תמוז, תרפ"ז) במודעות הגזימו קצת, שאני אקרא הרצאה על שירת י. קופילביץ. ראשית אינני מסוגל להרצאות ממין זה ואינני מאמין בהרצאות ממין זה. אי־אפשר בשום פנים, לדעתי, להטעים את מי שהוא טעמו של משורר וטעמה של שירה ע“י הרצאה והסברה, כשם שאין להטעים את העוור טעם של צבעים, את החרש – טעם של קולות, וגם שירה ממין הדברים שצריכים להכיר אותה הכרה בלתי אמצעית, שלא ע”י סרסור. השירה היא דבר של נטיה וטעם, וכשם שאי־אפשר להסביר לאיש טעמו של דבר מאכל – אומר בפשטות: של פרי – על־ידי הרצאות אפילו במשך שנה שלמה, אם זה לא טעם, לא נשך בשיניו, לא לעס, להכניס לתוך בית־הבליעה שלו את הפרי, כך לא יבין את טעמה של שירה ע"י אלף הסברות והרצאות. בענין זה אני נאמן לשטת מלמדי הראשונים, שטת מלמדינו בכלל, שהם לא היו קוראים הרצאות על דברים ועל ספרים, אלא היו מלמדים לתלמידים את עצם הספרים ומטעימים אותם טעמים בלי שום סרסור ובלי שום אמצעים. אין טוב למי שרוצה לעמוד על טבעו של משורר ושיריו, מאשר ללכת פשוט אל המשורר עצמו ואל יצירתו ולקרוא אותו. אם יש לו חך, ואם חושי השירה שלו אינם פגומים – אז יטעם מטעמו, ואם חושיו פגומים, לא יטעם ולא יועילו לו שום הרצאות והסברות. אני חושב, כי בכלל הרצאה על דברי יצירה מנמכת את האמת ומשפילה את ערך הדברים, היא מועילה יותר להקים מחיצה בין הקהל ובין היצירות, בין המשורר וקוראיו, משהיא מועילה לקרב אותם זה אל זה, להטעים איש מטעם חברו. נשף זה ישמש לי, איפוא, רק מעין פתחון פה לדבר דברים קצרים על ענין קרוב לשירת קופילביץ, והוא יהיה רק אחד מרבים, שהם אינם ענין לעצמם אלא ענין לחזיון כללי. אבל אם אין לדבר על משורר, להרצות עליו כדי להתאים אותו אל הקהל, הנה קבוצה של משוררים הבונה תקופה, או זרם, כמו שרגילים עכשיו לאמור, או יותר טוב: גלגל מאחד, ספירה שירית מיוחדת – קבוצה שלמה כזאת היא כבר ענין להרצאה ועליה יש לדבר, לא מפני הצדדים החיוביים המיוחדים של כל משורר בפני עצמו, שהם לא ניתנים להסברה, אלא מפני הצדדים השוים המשותפים של הקבוצה הזאת, שהם כבר בונים ענין שלם הניתן לסקירה, לחקירה ולמדרש. יש מי שאומר, כי כל משורר בפני עצמו הוא כוכב הסובב על ציר עצמו, יחיד בעולם, בלי מגע עם הכוכבים האחרים; זה אולי אמת, אבל במדה ידועה. בכמות שהיא אחת, אישית, הוא באמת יחיד לעולם, אבל אין לך משורר שהוא יכול להגביה את עצמו למעלה מן האויר לגמרי, מאויר זמנו ותקופתו, ושאין לו ירושה בתקופה הקודמת, שאין לו רכוש משותף וצדדים שוים עם חבריו, בני זמנו, בני צירו, או בני גלגלו. ואם, למשל, אנחנו כוללים – בטעות, אולי – יצירות שונות, רחוקות לפעמים בזמן ובתוכן ובצורה, אלא מתוך המרחק הגדול שאנחנו מתרחקים מהם, אנחנו כוללים אותם בצורה אחת, בציור אחד, בשם אחד, למשל: “ספרות התנ”ך“, “סגנון התנ”ך”, למרות ההבדל העמוק שבין הספרים, אם מתבוננים, אם בודקים כל אחד בפני עצמו, מרגילים את העין לראות את המבדיל בין ספר לספר, בין סגנון לסגנון – בכל זאת מן המרחק הרב של אלפים ושלשת אלפים שנה, כמו בשעה שרואים יער מרחוק עם כל העצים המובדלים קוראים לזה בשם כללי “יער”, כך קוראים “סגנון תנ”כי“, “תקופת התנ”ך”. זאת, כמובן, השגה בלתי נכונה, אבל יש בה במקצת מן האמת. יש חלקים: תורה, נביאים, כתובים, שכל אחד מהם הוא דבר בפני עצמו. יש תקופה ספרותית, ומי שמתקרב לתקופה הזאת, רואה הבדל עצום, לפעמים תהום מבדילה בין משורר אחד לחברו, אלא מתוך המרחק, כשם שרואים כל פנים בצורה אחת (כמו שאומרים הבריות: “לכל היוָנים אותם הפנים”), כך חיים בני כל תקופה ספרותית כחטיבה אחת בת סגנון אחד, כמעט בת אותם התוכנים. אני אומר: זה אמת ולא אמת, בשים לב למרחק, יש בזה מצד אחד אמת, שאמנם קבוצה זאת שייכת לגלגל אחד, לספירה אחת, לתקופה אחת, יש צדדים רבים משותפים שהם מאפילים בפנינו מתוך המרחק על הצדדים המבדילים והמפרידים. אבל אינני עוסק בתקופות רחוקות כאלה, אני רוצה להתקרב לתקופה הגדולה שלנו, של הספרות החדשה מימי ר' מ. ח. לוצאטו ועד היום הזה, ואם במרחק קטן כזה אנחנו סוקרים את כל יסודות היצירה שלנו בשירה אנחנו מרגישים ומכירים עד תקופתנו החדשה, שאינני, לפי שעה, מכניס אותה בחשבון, שלשה מחזורים, או שלש ספירות, או שלשה גלגלים מיוחדים של שירה. רואים אנו כאלו כוכבים מסתדרים קבוצות קבוצות מסביב למרכז אחד, שיטות מיוחדות של כוכבים, כל קבוצה עם כוכבי־הלואי שלה, ועם כוכב מרכזי בתוכה. יש כוכב שהוא בתוך הקבוצה יוצא דופן מחוץ לשיטה. כך גם כוכבי השירה סובבים, כביכול, כל אחד על צירו, אבל אין סבוב מובדל ומיוחד, זה מעכב אותם להתחבר לשיטה שלמה, לקבוצה שלמה, או כמו שקרא לזה רשב“ג, שכל הכוכבים סובבים מסביב למרכז אחד, וע”י חוקים גלויים ונסתרים של הכחות המושכים והדוחים, הם מושכים ונמשכים, דוחים ונדחים, זה לזה וזה מזה, פעמים שהיא, נאמר, רק ברדיוס של הקבוצה השניה, פעמים שהיא מובדלת, מחוץ לשיטה, ויש מרחק ביניהם. אני אומר, כי בימי רמח“ל באה הנטיה, ההיקף היותר גדול, בדרך קו היצירה שלנו. גם בתקופת השירה הספרדית, במשך שבע מאות שנה, היו כמובן, עקלקלות, אבל כאן נטתה פתאום השירה לדרך חדשה לגמרי. אם נמנה את התאריך שלנו מימיו עד היום נראה, כי בימי רמח”ל התחילה להתרכז, להסתדר שיטה חדשה של קבוצת כוכבים עם אטמוספירה מיוחדת שלה, ועם אופי הסגנון שלה, – עם צורת פניה, חוקי סמון ובנין שלה, האחרון לתקופה הקודמת, למרות מה שגם הוא שונה הרבה, ויש בו יסודות אחרים, בכל זאת בהשקפה הראשונה רואים שזאת היא לשון חדשה, תוכן חדש, צלצול חדש, זווגי מלים, צרופים חדשים, הכל אחר ושונה ממה שהיה. מתוך סקירה המונית כזאת אני רוצה לדבר על יתר התקופות, לא מתוך סקירות מיוחדות, רק מתוך סקירות המוניות, כלליות וסתמיות. מעטים הם היודעים אולי, כי רמח“ל לא היה בודד בזמנו. הוא רכז סביבו הרבה מהמשוררים, ברא קבוצה גדולה, או יותר נכון: לא הוא ברא, כי אם היא נבראה בימיו, תחת השפעתו ותחת השפעת אותם הגורמים שהוא בא על ידם לידי גלוי, שורה גדולה של משוררים שעכשיו אין איש יודע כמעט את שמותיהם, ראשית מפני שהיו באיטליה, וע”י סבות שונות לא התגלגלו אלינו, לא באו לנחלתנו הכללית במדה כזאת, וגם מצד ערכם שלא היה חשוב ביותר. היו גם משוררים אחדים – כמו בסן ועוד, שאני שכחתי אותם וידעתים על־פי איזו אנתולוגיה ישנה איטלקית שבאה לידי, שקדמו לרמח"ל והשתמשו כבר בזמנו של לוצאטו באותו הסגנון האמיץ והאיתן של לוצאטו (אני משתמש במלה “אמיץ ואיתן”, וזאת היא מלה כוללת לסגנונו בנגוד לסגנון הבא אח"כ, לסגנון של ויזל, שהיה מרושל ורפה בלי אומץ פנימי ובלי אנרגיה). מבלי להכנס לפרטים יתרים – המחזור הזה, הגלגל של לוצאטו בא לידי סיום, ועם נפתלי הרץ ויזל נטתה השירה, עוד הפעם עשתה דרך לצד חדש לגמרי; ואנחנו נכנסים לאיזו שירה חדשה עם סגנון ותוכן חדש שעברו מתחום השירה הלוצאטית אל תחום השירה הויזלית עם תלמידיו ותלמידי תלמידיו. וכאן אני רוצה לנגוע בפרט אחד, שהוא חזיון חוזר ושונה בכל התקופות. אני דברתי על “יוצאי דופן”, שנמצאים בכל תקופה, זה באמת דבר משונה, הנמצא כמעט בלי יוצא מן הכלל. באותה קבוצה, שהיא מסתדרת כמו שיטה שלמה מסביב למרכז אחד, יש כוכב אחד שהוא בזמנו אינו עושה רושם, והוא יוצא דופן וכולל בתוכו כמה סמנים היותר מבהיקים של התקופה הבאה, התקופה החדשה, הוא הזר העומד מן הצד. אתן לכם אולי דוגמה – ברוסיה למשל, יודעים את פושקין, שהוא היה כשמש מרכזית עם כל כוכבי־הלואי שלו, ובזמנו היה משורר אחד, שאמנם ידעו להעריכו, אבל על כל פנים, בזמנו “לא הכה גלים”, כמו שאומרים המבקרים, וזה טיוטצ’יב, הוא עומד מן הצד, ועושה רושם כמו שביום בהיר יש פתאום איזו עננה מתקבצת, נצברת והיא מכילה איזה רעם וברק נרדם, אבל איננה מתאמת כלל וכלל לכל טוהר הרקיע. לכל האור שממלא את פני העולם, אפילו כשהיא מתבקעת, היא מתפרצת, נשפכת בטפות גשם של זהב כאילו נשקפת וסוככת לאור. היא היתה יכולה לההפך לעננה גדולה הנושאת סערה בקרבה, אילו מצאה בדרכה עוד קשר עננים גדולים מתקשרים אתה, אבל היא היתה עננה יחידה מובדלת מאלה שיבואו ביום מן הימים והם יביאו את שנוי האויר. מעין זה יש כמעט בכל תקופה. בתקופה של השירה הויזלאית, עם הסגנון הויזלאי, השפה הויזלאית – היה איש אחד, שכמעט “חרפה” לדבר עליו, כי הוא לא כתב הרבה, אולי שיר אחד או שנים, וזה הוא: שלמה לוינסון, הוא כתב גם שיר בשם בלתי נעים באזנינו: “המליצה מדברת”, כלומר, השירה מדברת. יש עוד שירים בודדים בלתי מפורסמים, אבל על־פי כל הסימנים אנחנו רואים גם בשיר הזה, כי איש זה – שנטרפה עליו, אגב, דעתו בהיותו בן 18 ומת בן 25 שנים מתוך ענויים ויסורים גדולים – הוא גדול מאד. יש בו כל הסמנים של מהפכה ספרותית גדולה במובנה היותר שירי, היותר נעלה. הוא היה יכול לתת לנו התמזגות אמתית, לפי כחו, לפי ההשגה של הלשון העברית באותו זמן, ואולי למעלה מאותה השגה, את ההתמזגות האמתית של כח הבטוי האירופי ותוכן אירופי עם כח־הבטוי היותר עליון של השפה העברית. מי שיש לו אוזן בוחנת לצליל מלים של זהב טהור, הוא יתפוס בחרוזים האלה – חרוזי גביש ובדולח של לוינסון – את האמן הגדול רב היכלת, אבל הוא השתפך יחידי כעננה קטנה ועמד מן הצד, כמעט שלא שמו לב אליו. היו יחידים מבינים, גם גרץ עמד על טיבו, אם לא בתור משורר, לכל־הפחות בתור איש בעל תכונה עמוקה, והוא קורא לו במקום אחר “כמעט גאוני”, אבל אנחנו לא זכינו, והדרך הסלולה והמכוסה אבק של השירה הויזלאית – היא נצחה ושלטה בספרותנו במשך כמה עשרות שנים, כמעט ששים־שבעים שנה ויותר, ואם לכלול כללים גדולים, אז אפשר להמשיך את הספירה הויזלאית עד גורדון, מפני שמצד הצורה – מבלי שים לב, כמו שאמרתי, אל התכונות ואל הקוים האישיים, גם גורדון עומד עדיין בשתי רגלים בתוך העבר של ויזל, ומצד הדברים המשותפים יותר יש ליחסו לויזל. וגם כאן הופעה מעין זו שהיתה לפני שבעים שנה, מיכ"ל שהוא גם כן כלל בתוכו אפשרויות גדולות של שירה חדשה בת־דרגה עליונה, ואולי גם אז היינו יכולים להגביה את קומתנו במדה שוה עם השירה האירופים ולא להשאר אחריה עוד כמה עשרות שנים. – אבל גם הוא מת בן 22 שנה ולא זכה להגיע למדרגה גבוהה והוא נשתפך בבדידותו ומת מתוך שחפת. אחרי גורדון שוב מרגישים גלגל חדש, אזור חדש, זיווג מלים חדש, אני מדבר על התוכן, הוא חשוב כמובן, מאד, כי כל תקופה יונקת מאידיאה מרכזית שלה, שהיא מושלת ושולטת, אבל לא זה העיקר. בכלל לא נכנס לדון על הסבות ולא על הגורמים של שתי התקופות הללו. אני מדבר על עצם הויתן. והנה אנחנו עדים לשתי תקופות אלה, ושוב נכנסים לאוצר חדש של שירה בת פרצוף מיוחד משלה, בת סגנון משלה, זווגים משלה. אין צורך לקרוא בשמות אלה, שהיו ראשי המהפכה הספרותית הזאת, הם ידועים, אבל אף כאן, אם אמנם כל אחד הוא כוכב סובב על ציר עצמו – ביחד יש להם כונה אחת משותפת בת אתמוספירה של תקופה שלמה מיוחדת, בת בת־קול מיוחדת. פעם אחת אמרתי הדבר הזה בדרך רמזים, מי יודע, אם לא אותן הסבות השולטות, החוקים השולטים בעולם המזלות, שולטים גם בעולם הרוח, והמספרים בענין זה יש להם ערך סמלי. אני טרחתי, בדקתי ומצאתי, שכמעט כל תקופה ותקופה יש לה שבעה משוררים ראשיים, וכל שאר המשוררים שבתקופה זו נטפלים אליהם. יש כמה מאות משוררים מסביב לראשי השירה בכל תקופה ותקופה, והם הולכים ונשכחים כמעט בן יום אחד. אלה הם האומרים שירה ליום אחד. יש אמרה עתיקה: “הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפליים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות – לא נכתבה”. אבל על־פי איזה גורל מיוחד יש שבעה־שבעה בכל תקופה. מי שרוצה יטרח בעצמו וימנה ויראה שכך הוא, אולי יש בזה רמז ל“שבעה כוכבים”. והנה אנחנו בימינו עדים לשקיעת הגלגל הזה, שתחילתו מימים שאחרי גורדון וסופו בימינו, ואנחנו רואים גלגל חדש. מובן מאליו, שאם נבדוק נמצא, שאין החלוקה כ"כ גמורה. ויש כאלה שעומדים ברגלם האחת בתחום זה וברגלם השניה בתחום שני, ויש כאלה שנוגעים זה בצד זה. אבל אנחנו עדים לסגנון חדש, לתוכן חדש, והעיקר: לאויר חדש. בלי חקירה ובדיקה מתוך הכרה בלתי אמצעית אנחנו מכירים שכאן נעשה דבר חדש, סגנון הלשון, תוכן, צלצול חדש, זווגי מלים, צרופי מלים, צרופי קולות חדשים, ועוד הפעם: מבלי להעריך לא גובה, לא חשיבות ולא ערך, אבל זה דבר אחר ממה שהיה עד עכשיו. וכאן אני בא כמעט אל סוף דבר: אני רוצה לאמור, מי היו אלה הראשונים שנתנו לי להרגיש את הזרות הזאת שאני נעשיתי מחוץ לתחומם, או שהם נעשו מחוץ לתחומי. יוצא־הדופן שהכניס את הזרות הזאת בתקופה שלי היה: יעקב שטיינברג. מתוך הפליאדה הזאת, שהיא היתה קבוצה שלמה, אם תרצו: קבוצה קלסית, כי כל קבוצה קודמת מושלמת היא קלסית לגבי הקבוצה הבאה אחריה – האיש הזה הוא הראשון שעל גבי ה“פון” של זהר הרקיע של התקופה הקלסית הזאת, נשא בתוכו את הרעם והברק של התקופה החדשה. אולי מלים “רעם וברק” הן יותר מדי קולניות, אומר פשוט: סמנים של תקופה זרה, שבאה אחריה. בלי ספק כי הזכות הזאת (אין לי מלה אחרת) היא תמיד נטפלת לכל תקופה קודמת לה והיא היא שדבקה ונתבטאה ביתר המשוררים, אין זה אומר, שהוא יחיד, אבל הוא יותר מבהיק וניכר מכולם. במדה ידועה, כמובן, יש גם משהו זרות בחבריו האחרים, אבל במדה יותר גדולה נגלה ונתרכז בו, בשירתו, אבל הוא שייך לפליאדה הזאת עפ“י מהותו, כשם שטיטצ’יב שייך לתקופת פושקין כך שטיינברג שייך לתקופה הקודמת. רוצה אני לאמור: אינני נוגע בכשרון או בחוסר־כשרון כלל, כי במקום שיש חוסר־כשרון אין שירה כלל. אינני מדבר גם על שעור קומה, אין זה ענין לכאן, אני מדבר על־פי הנסיון שלי, מי היו הראשונים שהטעימוני מן הטעם של הגלגל החדש בלי שים לב אל ערכם. הראשון היה אברהם בן יצחק, הוא כתב בסך־הכל “חצי מנין” או אולי מנין שלם של שירים. אינני יודע, אם יש עוד באמתחתו שירים אחדים. כמדומני, שאני הייתי הראשון שהוצאתים לרשות רבים. הוא הטעימני את הטעם הזה. הבינותי שהנה דבר חדש בא לעולם השירה, זה היה רמז, אבל רמז גלוי למדי. השני שפגע בי בדרך זה הוא אביגדור המאירי בשיריו הקטנים הראשונים, לא האחרונים, שיריו הבודדים. השיר הראשון, שנדפס ב”שבוע" הגליצאי, היה שיר קטן, שמתוך הקריאה הראשונה בו ידעתיו על־פה. אמנם, זה היה שיר בעל שש־עשרה שורות, אבל הרגשתי עוד הפעם בלי שים לב אל הגורמים ואל ההשפעה – באיזה חדש. אחרי כן הגיעתני מחברת שלמה של שיריו ושם במדה ידועה נתאכזבתי במקצת, כי ראיתי שהירושה “הגליצאית” היתה מרובה על אותו החדש שהכניס. אבל למרות כל זה, ההרגשה של חדש שהיא קבועה עמו נתעצמה ונתחזקה בלבי יותר. וההרגשה היותר חזקה של החדש, את ההרגשה של האויר החדש במדה יותר מרובה הביאו לי שיריו של י. קופלביץ, שנתודעתי אליהם ב“מקלט”. כמדומה לי, הם היו הראשונים שקראתי משלו, אולי אי־שלמותם וחסרונם (בינינו לבין עצמנו לא הבינותי כראוי את כולם, ואת הקולר אינני תולה בי אלא דוקא בו), אבל איך שהוא: אני הוצאתי מתוכם את ההכרה היותר חזקה, כי בא איזה דבר חדש, גלגל חדש וספירה חדשה לעולם שירתנו. אצלנו רגילים לזלזל ב“אץ קוצץ” של ר' אליעזר הקליר, מעמידים אותו לדוגמה של חוסר טעם, אבל ככל אשר אנחנו חודרים רואים אנו ומכירים כי אותו בעל “אץ קוצץ” היה ממעלה יותר גדולה בזמנו. אינני רוצה לעשות שום השואות, אלא לדוגמה, כי זאת קוצר ראות וסמיות עינים אם אנחנו חושבים חזיונות זרים וקולות זרים לרוחנו כסימן של חוסר כשרון. כמובן, הזרות איננה צריכה לחפות על העדר כשרון. אני מסיים: אינני בא להעריך את שירתו של קופלביץ, את מדת כחו, אני חושב, שהוא מתחיל וצעיר, שהוא צריך להשתלם, למצוא את דרכו, הוא צריך למצוא קלות אמתית, צריך לשכלל את צורת הבטוי, אבל בלי ספק: אם איש יכול לפגוע אותך בדרך ולהפגיע בשיריו ולהביא אותך לידי הכרה מוחלטת, כי חדש בו – אין ספק, שיש בו הרבה מן החדש והוא אחד מכוכבי־הלואי של הגלגל החדש. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/303

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p137/m304.txt

בשנת ויתר עז אדר

רחל מורפורגו

16579983

בשנת ויתר עז אדר בשנת ויתר עז אדר שני עמד כומר רשע לדרוש ברבים נגד כל האומות ובפרט שפך זעמו נגד היהודים ואמר: כל נוצרי המקבל צדקה מן יהודי חייב חרם, כי אינם עושים אלא להתפאר. ונעשה נס כי לא דרש עוד. ונקבר ביום פורים בשעת הסעודה. הָמָן נָפָל, הַנֵּס נִכְפָּל, וּבְיוֹם פּוּרִים הָרֹאשׁ נָרִים. כִּי הַדַּרְשָׁן כִּדְמוּת כּוּשָׁן דּוֹרֵשׁ רָעָה, אוֹתָהּ שָׁעָה רֶשֶׁת טָמַן אֶל עַם נִבְחָר, וּכְמוֹ הָמָן אֶל יוֹם מָחָר גָּרוֹן נִחַר חָלָה נִפְגָּר מָוֶת אָגַר כָּל רִשְׁעָתוֹ: אֶל אֵל נוֹדֶה כִּי הוּא פּוֹדֶה גּוֹאֵל עַמּוֹ כָּבוֹד לִשְׁמוֹ: את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/304

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p70/m305.txt

שרה זרחי

נחמה פוחצ'בסקי

שרה זרחי זה עתה כלה חג הפסח. הכל שמחו, נסעו, טילו, רק שרה היתה חבושה כמו בבית-האסורים מפני מחלת בעלה. לכאורה היתה זו רק קדחת רגילה, אבל לאיש חלש ועצבני כמוהו היה די בזה לשלול ממנה את המנוחה. כי איך תכון את דבוריה ואת פעולותיה – והוא לא יתרגז? וצער גורר צער, ומתגברים געגועיה על זו שהלכה לבלי שוב… שלש שנים לעליתם, ובקרוב תמלאנה שלש שנים לאבדתם. בבואם אל הארץ התישבו במחנה, בתוך אוהל, והימים ימי חורף קשים עם רוחות וגשמים. באחד הלילות קמה סערה, עקרה את מוטות האוהל ותהפוך את הבדים; אחר-כך נתכו מטרות עוז בלי רחמים ואותם הכניסו לאוהל של שכנים. למחרת השתעלה הקטנה והיה לה חום, וטרם הספיקו להכניסה לבית-החולים כלו חייה לנגד עיניהם. – המחלה ארכה רק ארבעה ימים… בזכרה זאת, מזדעזעות כתפי שרה; ברקותיה מורגשות כדקירות מחטים. היא קופצת אגרופה, נושכתו מתוך יסורים ולוחשת: לא אוכל לחיות בלעדיך, ילדתי; לא אוכל! ובאים ימים של טרדות ודאגות ומסיחות את דעתה מן האבדה; – הנה צפה שאלת המים על שטח החיים בשכונת העובדים – שהיא הצליחה לרכוש לה שם משק קטן – ומחסור המים מטריד את מוחה. כמה ירקות בגן מתחילים להתיבש והיא אינה מעיזה לחלום על השקאה, אלא מתפללת שיספיקו המים לצרכים ההכרחיים בבית, ומזדרזת, בשעה שהמוטור עובד, למלאות את כל הכלים הנמצאים בבית, כי אם לאו, היא נידונה לסבל כפול, כי אז יצמאו לא רק הצמחים, כי אם גם בעלי-החיים שעליהם היא מתקיימת. ושאלת תקון הבאר של השכונה מעסיקה הרבה מוחות. אמצעים כמובן אין בין התושבים העניים. חברי הועד כותבים, נוסעים ומשתדלים לפני המוסדות; יש כבר הבטחה מזמן, אבל מהבטחה למעשה – רחוקה הדרך. קשים החיים בשכונה בכל המובנים, והיא רק מתפלאה על עצמה, איך הסתגלה אליהם במהירות כל כך. גרם לכך בודאי הרבה היחס החיובי לעבודה שמצאה כאן, במקום שכל הידים עסוקות וכל המוחות טרודים בחקלאות הזעירה. יש לה ממי ללמוד את דרכי העבודה, ואם בתוך נפשה עדיין מורגשת לעתים כמיהה לספר ולעבודת-רוח, הנה למעשה היא מסתפקת בעבודת-גוף בלבד, ויש שהיא גם רואה בזה חזות הכל: זהו עיקר העיקרים בתחית עם על אדמתו. הנה גם המשק הקטן שלה גדל ומתפתח. – את החצר הספיקה כבר לגדור מסביב ובה רוחשים גדוּליה, מעשי ידיה להתפאר: חמש דוגרות מתהלכות עם אפרוחיהן; מהם כבר לבשו נוצות ויודעים בעצמם לנקר באשפה. גם הרפת גורמת הנאה. “ברורה”, עגלה קטנה, התחילה להתרועע עם “שחור”, עגל בן חצי שנה, רובצים בחום השמש יחד ומתנמנמים; בהתעוררם הם מלקקים זה את אזני זו כלוחשים סוד. באותה שעה באות התרנגולות ומלקטות במקוריהן בשקידה את הקרצית מעל אחוריהם של שני האהובים, המקשיבים לנקור ומתענגים במאד מאד. זוג יונים, ההוגה אהבה, מתפרץ מן השובך ומתעופף על הגג. היוֹן רוצה לתפוש את אהובתו, רעיתו, תמתו, והיא הגנדרנית, עפה בעגול, מתחמקת מרודפה ואינה רוצה להכבש בשעה בלתי רצויה. כשזורקת שרה אוכל לתרנגלותיה, נוספת חבריא חדשה בחצר, – עדת צפרים זעירות יורדת במעוף מאמירי העצים הסמוכים להשתתף בסעודה. במחי יד היא מגרשת את הבריות החצופות ותיכף היא מוכיחה את עצמה על קמצנותה, – כיצד יכלה להתאכזר על עדת נקיים אלה ולמנוע מהם מזון דל, פסולת של חטה? נשמעה געית פרות ושרה ממהרת לצאת לקראת עדרה, אבל אך פסעה פסיעות ועמדה, כי פתאום תקף אותה הכאב שבצדה, כאב ישן נושן, ושאין לה פנאי לשים אליו לב. היא עמדה רגע, כוצה את גופה, עִוְתה פניה ומיד הזדקפה ומהרה לאסוף את הפרות בלחשה: לא כלום, לא כלום! זה יעבור… אסור להתפנק… גמרה את עבודת הרפת, חלקה את החלב והכינה לארוחת ערב מאכל חביב על ברוך שלה, והיה הוא הפעם במצב-רוח טוב, דבר אתה בידידות וספר מכל המתרחש כעת בעולם הפוליטי. הכיר פתאום חיוך על פניה ושאל: – צחוק זה מהו, שרה? היא הרהרה רגע ואחר ענתה: – נוכחתי לדעת, שאם אשה רוצה להפיק רצון מבעלה, – תכין לו מאכל אהוב – והכל אתי שפיר! אמנם צדק ידידנו לוי, האומר, כי אשה היודעת להכין ארוחת צהרים טובה לבעלה, מובטח לה שיאהבנה. צר לי מאד שבעניני בשול ידיעותי כל כך קלושות! – רק בעניני בשול הן קלושות? – שאל הוא ברצינות, מבלי לחשוב על העלבון, שהוא מעליבה. פניה החורים עם החריצים הכחולים תחת העינים הגדולות התכסו אודם, ולא ענתה דבר. … לא כדאי לענות על העלבון.. תתחיל סדרה של וכוחים והתרגזות. מוטב לעבור בשתיקה. – אלהים עמו! וכששכבה במטתה וזמן רב לא יכלה להרדם, עוד חשבה על אודותיו: – מסכן הוא; חלש ויגע לא מעבודה. אלא מהרגש הקשה, שאינו מוכשר לעבודה. – המלחמה עשתה אותו לבעל-מום, אִבֵּד עין אחת ועלול הוא לאבד גם את השניה… היא מקשיבה לנחרתו ואינה חדלה מהרהר בסבלותיו שם ופה. שם הרוח הנכאה שהיה שרוי בה תמיד, ופה – התקוה להתחדשות הרוח עדיין ממנו והלאה, – מה יהיה הסוף? את עינה מושך בחשכת החדר החלון היחידי, שבעד מקלות תריסו היא רואה שמים כחולים-כהים, הזרועים כוכבים. הנה אחד מהם מבהיק בתוך השמשה האמצעית, נע אט לרחבה, מגיע עד הקצה ונעלם מעבר למזוזה. היא מטה אוזן; בחוץ לא נשמע כלום, התנמנם כל היקום, רק היא ערה וחשה באזניה רעש עמום, כשראשה מוטל כבר על הכר החם והיא כבר במצב נים ולא נים, ופתאום חרדה, – נדמה לה שנפלה ממשכבה ארצה. – – – בשעת בוקר מוקדמה ממהרת שרה זרחי לקום לעבודת הרפת, שבעונה זו דאגה יתרה בה מרוב הזבל. הרי השדות עוד ברוכים בעשבים ירוקים ובמשך הלילה מצטבר הרבה זבל תחת הפרות, עד שאי אפשר לגשת לחליבה, אם אין מנקים תחילה את המקומות המלוכלכים ומפזרים עליהם חול או שיירי תבן לספוג את הלחות. אחרי עבודה זו היא עולה בסולם ומורידה מן הגג חבילת חציר לפרות, אבל הבררניות שלה אינן מרוצות מארוחת-ירק והן מסתובבות מצד אל צד. נגשה לחליבה. בראש העגלים קופץ “שחור”, טפש זה שלפני גשתו אל האם הוא מנסה לינוק מפרה אחרת ומקבל ממנה בעיטות אחדות. ולא די לו, למסכן, בזה, כשמצא את עטיני אמו והתחיל לינוק ברעבתנות, מיד תפסה אותו בסנטרו החולבת המרשעת, התיקה אותו משדי אמו וקשרתו בחבל אל עמוד. הוא לוחם, בועט, קובל על העָוֶל שעושים לו ומבקש כל מיני תחבולות להשיב לו את הגזלה. חליבת “כרמית”, השניה בתור, היתה עוד פחות מוצלחה, – דדיה של זו היו מלוכלכים בזבל ו“ברורה”, הבת המפונקה שלה, לא רצתה לנגוע בלכלוך. שרה האמינה לה שתעמוד בדבורה, לא קשרה אותה ותרץ להביא מים פושרין לרחוץ את כְּחַל הפרה. בינתים חזרה בה הרמאית הקטנה, ינקה ושבעה, ובשוב החולבת כבר עמדה “ברורה” מן הצד והקשיבה בנחת-רוח ללקוקי האם על גבה, כאילו זו נותנת הסכמתה למעשה הבת השובבה. עוד נשאר לחלוב את “זלפה”, פרה קטנה, מיושבת ושקטה. אחרי-כן מוצאות כולן מן הרפת ומובלות אל העדר. רצתה לקרוא לברוך, אבל כיון שמצאה אותו ישן עדיין, הלכה בעצמה. מצליפה היא עליהן במקלה צליפות קלות ופונה אליהן בדברי חבה-תוכחה כשהן מנסות לשטות מן הדרך הישרה. אצל השוקת עזבה את בהמותיה בתוך כל העדר ושבה דרך המושבה הגדולה. בגנה אחת, סמוכה לבית גדול, ראתה צעירה עוסקת בהשקאה וקנאה מפני שפע המים במקום הזה. מהצנור הארוך שבידי הצעירה קלח זרם עליז על ראשי הצמחים והדיח מעליהם את האבק. הפרחים נהנו הנאה מרובה ונשאו ברכה על רחצת בוקר קרה ונעימה זו. חלוץ רחב-כתפים, שעבר סמוך לגן, קבל גם הוא מקלחת ונרתע הצדה, בהעיפו על הצעירה מבט מלא חן עם שמץ צניעות. הנה גמרה שם הילדה, הרימה עיניה ועמדה תוהה: אנה נעלמו הצפרים מן הגן? – האינן אוהבות קלוח קר? שרה עברה את סמטת-הצבר והגיעה עד השדה המפריד בין המושבה הגדולה ושכונת העובדים. בשדה שורר עוד האביב בתקפו: הככר מלאה עשבים, פרחים ושבלים. בעצי השקדים של כרם סמוך כבר נראה פרי זעיר, ירוק ורך; התאמה והתות לבושות מכלול יופי, גם על הגפן רבה התפארת. מקרוב נראית לה שכונתה על גניה האדומים ולובן קירות בתיה הקטנים. ברק החלונות, המוצפים קרני שמש בוקר עליז, מעיר בה חדוה. זהו כפרם, כפר יהודי, שהיא נחשבת בין בוניו – האין זה חלום? – אבל יש לה גם רגעים של ספקות ואז היא שואלת את עצמה, אם כל אותה יגיעה בירקות, פרות ותרנגלות, קשורה באמת ברעיון הגדול, המכונה “תחית עם”? איזה קשר ישנו בין רעיון נשגב זה ובין העבודה הפשוטה, הגסה של יום יום? כשברוך מראה איזה רגש של רוֹך, היא מסיחה לפניו את לבה: – מה מוזר הדבר, – אומרת היא לו – שאת העבודה החקלאית, אשר אנחנו מחפשים בה קודם כל את לחמנו ואת קיומנו, רוצים אנו לצרף לאידיאל נשגב וקוראים לה – תחית העם בארצו! הרי כל העמל אינו בא אלא לאפשר את החיים, כל עמלנו אינו אלא לפינו, ואחרי כן אנו מרמים את עצמנו ואת האחרים בהתפארות, שדבר רב-ערך במפעלנו.. – לא נכון הוא, שרה, שאת מוצאת רמיה במפעלנו. הלא זוהי באמת התחיה וזה הפלא, שעם נודד אלפים שנה שב אל אדמתו, מרוה אותה בזיעתו, מחיה אותה, ומשיב לה את כחה. חלשים כחות העם, שהגלות אכלה אותו, אבל על-ידי עבודת החקלאות ישוב הגוף הכפוף ויזדקף, יתפתחו השרירים ויתחזק חוט השדרה לאמץ כחות נרדמים. עיני ברוך אורו בדברו את הדברים האלה. הוא התלהב והוסיף: – הלא לעינינו מתנער ומזדקף הנוער. קבוצות-קבוצות מתחברות להחיות את הנשַמות. יפה אמרה נואמת אחת, האוהבת את דברי הנביאים: “קו לקו – אמרה – צו לצו, זעיר שם, זעיר שם”. וראי: הנה גם לבין הרים שוממים ופראים חדרו הקבוצות ליצור נקודות-ישוב. סלע זקוף על ראשם והם חוצבים בהר, זורעים על צלעותיו, נוטעים, בונים ויוצרים חיים באמרם: “ארץ זבת חלב ודבש היתה לאבותינו, ועלינו חובה להחזיר לו את כבודה הראשון, להקים חלום הדורות”. היא הקשיבה לדבריו בהתפעלות והערצה. הביטה בפניו שטושטשה צורתם הנורמלית על-ידי העין החסרה והתעקמות הפה, והרהרה: הנה מקור אהבתי אותו! הכל היא שוכחת, הכל סולחת בשעה שנובע מלבו מעין מחשבה טהורה כזו. והיא יודעת שאין להתחרט. אמנם התכוננה להוראה, אבל החקלאות עדיפה ממנה. כשבקרה בנֵכָר קורסים פדגוגיים ועסקה בציונות, לא ברורה היתה לפניה הדרך, לא ידעה את ערך העבודה, עבודת האדמה. כעת הכל מובן לה: עם לא יקום בלי אדמה ובלי עובדיה. פעם יצאה שרה לחפש שיירי עשבים בשביל תרנגולותיה והתרחקה מחצרה. לקטה מפה ולקטה משם, עד שעלתה על הגבעה ומכאן הסתכלה על פני הסביבה. לימין משתטח בית הקברות עם ברושיו הזקופים, משמאל שורה של גבעות מכוסות כרמים, ולפנים, מצד מזרח, משתלשלים הרי יהודה עטופי סוד הדורות הרבים. בהטותה צפונה ובהוסיפה לעלות, התגלה לפני מראה חדש: ככר גדולה זרועה פרדסים. מרחוק מתפתל כנחש כביש לבן ואוטומובילים רצים שם כשדים זה אחרי זה. בפרדס הקרוב לגבול היא רואה עצי תמרים גבוהים, הפורשים כפותיהם על בנין תפארה, אשר בשמשותיו הצבעוניות מצחקת החמה. שרה נועצת עיניה במראה-הפלאות הזה ובלבה צפה שאלה: מי גר בתוך מסתרי ההיכל ההוא – בני-מלאכים או בנות-השיר? כששבה עם סל מלא עשב אל חצרה היה לבה טוב עליה, ובראותה את ברוך מרחוק חפצה לפנות אליו בהלצה: “הנה עשב, ואתה – הַב בקשיש, יא חוג’ה!” אבל הבדיחה קפאה על לשונה, בהתקרבה אליו ובראותה שעל פניו המעוקמים מצטַיר הזעף. – מה קרה, ברוך? האם איזה דבר לא כשורה אצלנו? – מובן שלא כשורה – ענה הוא בזעף קולו – אם אני לא אצא מן הבית ולא אכלא את העגלים איש לא ינקוף אצבע. הנה העגל הנבזה שלך שתה כבר את כל החלב. עבודת-הנשים היא תמיד ככה! הרגישה באשמתה הפעם ולא יכלה לתפוס כיצד שכחה לכלוא את העגל לפני צאתה את החצר. על-כל-פנים הלא יכלה להזהיר על זה את ברוך. ואף-על-פי-כן היטב חרה לה על הבטוי הקשה והבלתי צודק – כי בלעדיו אין איש נוקף כאן אצבע. הזהו התשלום בעד כל עמלה? היא לא אמרה לו כלום, רק עשתה את עבודתה במהירות קדחתנית, כאילו שד עומד על גבה, דוחפה ומזרזה. בשעת ארוחת-הערב עצרה בקושי בעד דמעותיה. נחירי אפה התרחבו ואת שפתיה נשכה בעקשנות. ברוך לא חש כלל בהתרגשותה, היה שקוע בקריאת עתון ולא עלה על דעתו, כי במשפט אחד, שבטא בלי דעת-נפש, יעמיק ככה את כאב האשה. האויר בקרבתו החניק אותה ממש. היא נכנסה לחדר השכנה, נפלה על מטתה וכאן הריקה את דמעותיה לתוך הכר הלבן. כשהוקל לה התבהרה מחשבתה ותחל להוכיח את עצמה על התרגשות יתרה זו בגלל דבר, שאינו חדש, החוזר תמיד. הוא מתיחס אליה שלא בצדק, מפני שחולה הנהו, מפני שסובל הוא מאסונו ולכן קשה לו לשלוט ברוחו. אבל היא, הבריאה ברוחה ובנפשה, למה תזיק לעצמה ולבריאותה? מה משונה בכלל השפעת הרוח על הגוף! פגיעה קלה בנפש האדם ופגעי הגוף באים לענותו. הנה הכאב בצד כבר מורגש, כבר נוקב! או כואבת נקודה קטנה בגוף, לכאורה בלי כל תפקיד במערכת האברים – וזה גורם גם לירידה רוחנית; הנה נחלש אצלה כח הזכרון במדה כזו, שהיא חוששת לפעמים לטמטום גמור. אבל כאן אולי לא האפנדיציט אשם, אלא זה שנתקה מן הספר, ומובן מאליו, שאם אדם אינו עולה, בעל כרחו הוא יורד. אמנם אין לדרוש מן החיים יותר ממה שהם יכולים לתת. אבל הלא חייב אדם לשמור על עצמיותו, על רכושו הרוחני לבל יתמוטט. לא לתת לגלי החיים שיכבשוהו במסגרת צרה עד כדי מחנק. ומחטטת היא הלאה בחייה עם ברוך: – האם יש אף צל של ספק באהבתו אותה? ואף-על-פי-כן כמה מן העלבון ומן הצער הוא גורם לה. פעם כַּעַס סתם, פעם קנאה, טינה, ואולי גם שנאה לרגע, כי בלי זו אי-אפשר שיטפטף בלי רחמים את הרעל לתוך נפשה. בכלל תמוה הוא אפים של הגברים לאהוב ולשנוא כאחד, לחזור אחרי האשה, לבקש קרבתה ויחד עם זה – לרמוס את כבודה. הן מופרך הדבר – לבזות את זו שאוהבים, שמתקשרים עמה בחיים, יוצרים עמה את המשפחה, את המעמד, שבונים יחד עמה את העתיד. משפיל אדם את חברת חייו, ובואותה שעה דורש הוא שהיא תחלק לו כבוד, מבזה אותה ותובע שכל נפשה ומחשבותיה תהיינה נתונות רק לו לבד. כמו בחיים כן גם בספרות היא מוצאת אותו היחס ללא יושר, ללא צדק. היא רגילה לרשום בשעת קריאה פסקות שלמות, הנוגעות בכאב האשה. על נורה של איבסן רשום בפנקסה ככה: "במחזה האחרון מקסימה נורה ממש בדברי האמת העסוקים והפשוטים שלה. כשהלמר אמר לה כי “אין איש מקריב את כבודו בעד האשה שהוא אוהב”, עונה היא בפשטות: “ואת הדבר הזה עושות רבוא רבבות נשים!” כמה טרגיות וכמה אמת! אצל מופסן ב“עזה כמות” עמדה על קנאתו של אוליבר ברטין: – “בכל עת שהתבוננה אל איזה דבר, שהללה אותו, חבבה אותו, שאפה אליו, – עוררה בקרבו רוח קנאה. הוא קנא אותה כל הימים בחשאי על כל דבר, שעמדה עליו, ששמה בו עיניה, שמשך את לבה, ששמח את נפשה… קנא אותה, – כי בשעה שגבר אוהב אשה, קשה לו מנשוא, כי תבוא להרהר אף הרהור קל באיש אחר, לבו מלא רצון כביר להיות בעיניה יחידי בעולם כולו”. דברים כנים ונכונים – הוסיפה על דברי מופסן שרה זרחי – אבל האם ישתנה פעם הדבר לטובה, והטבע, היוצר מגן לכל בעל חי לעמוד נגד מתנקשיו, – יתן גם לאשה בזמן מן הזמנים את אמצעי ההגנה על כבודה, או היא תגשש הלאה בערפל חייה באין מוצא? פסקות כאלה לרוב רשומות בפנקסה וחרותות על לוח לבה. שרה אוהבת את פרחי האזדרכת, כשהם זָעים בחלונה, הנה הענפים העבותים מפילים את צלם עליהם והם עוד יותר מפליאים ביפים; מופיעים עליהם גידים אדומים, והנה גם אשכול שלם הצטבע בצבע של דם והיא מסתכלת בעין חודרת ומבקשת את סוד חליפת הצבעים בפרחים. קול שירה עלה פתאום מקצה הרחוב. היא הציצה בחלון ותרא את ילדי הגן עם “הגברת” בצאתם לטיול. מיד נע איזה דבר בפנים הלב, עלה עד הגרון, לחץ וחִנק. היא התכנסה פנימה, נאחזה בקיר ולחצה אליו את מצחה. דמעות חמות התפרצו מעיניה וכל גופה רתת: – הלא הילדה שלה, היקרה, החביבה שלה, יכלה להיות עכשו בגן-הילדים! אַיַך, פעוטתי, הן לא אוכל בלעדיך, לא אוכל! ובלחשה ככה כשלו רגליה, התנודדה כשכורה. ובגשתה אל כסא ישבה עליו דוממה וראשה מורד, עד שנעלמו קולות הילדים במרחק. אז קמה, נאנחה אנחה עמוקה, זקפה קומתה ותלך לרחוץ במים קרים את פניה הלוהטים. העבודה קוראת לה והיא יוצאת לנקות את הדיר ואת הלולים. כאן יש מקום להתרגזות, כי כל הבריות, למן העז הקטנה עד העגלה הבכירה, כאילו נדברו ביניהן לחבל ולהשחית, זה את הקש וזה את התבן. והנה התרנגלות התגנבו בעד הפרצה אל חבית הסובין, מנקרות ומלכלכות אותם. פתאום מתפרץ עגל אל הגן לעשות שם שמות, או בורח אל המושבה לפגוש את האם ליהנות מחלב שדיה ולקבל ממנה לקיקות-נשיקות. שרה צריכה אז לרוץ ברחובות ובסמטאות כדי להחזיר את השובב. ולפעמים אחרי החליבה היא עצמה עומדת ולומדת את אהבת הפרות לפרי בטנן. יש שהפרה שוכחת את אכילתה ואת שתיתה ומתמסרת כולה ללקוק הולד. בחצר רבה העבודה. אחר נקוי הדיר באים הלולים, ופעם בשבועים – גם השובכים, שבהם העבודה אינה קלה כלל, כי עליה להביא סולם, ולעבוד במכשירים. יש שגם סל מלא תבן היא מעלה אתה, כדי להציע קנים חדשים, ולטפס עם כל זה למעלה סכנה היא, אבל היא עושה זאת במרץ רב, וברדתה מן הסולם בהצלחה, היא מתפלאה על עצמה: האמנם נתחדשו עליה נעוריה, שהיא מטפסת כילדה צעירה. ומרץ רב היא שופעת גם מחוץ לעבודות משק. לפעמים היא מתמסרת כולה לחובות צבור שונות. כשרוצים יש מה לעשות: יש קרן-היסוד, קרן-קימת, תוצרת-הארץ. לתנועה זו אין עדיין השפעה נכרת על הצבור, ושרה לקחה עליה להפיץ את הרעיון במקומה. היא מדברת מתוך הכרה עמוקה על זה, שהצלחת הישוב דורשת כי האמצעים שלנו יזרמו פנימה ולא חוצה דרך כל הצנורות. מדגישה היא, כי כחוט השני עוברת בשלשלת הישוב הופעה מעציבה זו, שכל הכסף הנכנס אל הארץ, רק אחוז מעט ממנו שוקע על קרקענו, ברובו הגדול הוא מתפזר בין שכנינו, או חוזר לחוץ-לארץ. בעשרות המיליונות, שהשקיע, כפי שאומרים, הנדיב הידוע בבנין העם, התבצרו הכפרים הערביים מסביב למושבות ונתעשרו עריהם. אלה מעבודה אצל היהודים ואלה ממסחר ומבתים, שהשכירו לבני עמנו במחיר רב. ומוזר הדבר ומעציב, שגם בתקופה זו, שהישוב גדל והתרבו הנקודות החקלאיות ומשקים רבים מעמידים תוצרת משלהם – עוד הולך ונמשך כמעט באותה הצורה סדר החיים הקודם ובני עמנו קונים את רוב צרכיהם מידי אחרים, – האמנם נטול כשרון הוא עמנו ליצור לו ערכי חיים שלמים, שלא יהיה זקוק לאחרים? הזהו העם החכם והנבון שאת ארצנו הוא הולך לבנות, את עמו להחיות? ומדברת שרה בלעג מר על זה. שכל ציוני ותיק פנקסו מלא מספרים ובקי הוא בהכנסתם של ענפים רבים. יודע הוא על כמה דונמים אפשר להתקיים בארץ ישראל וכמה כסף דרוש לכל משפחה להתישבותה. הכל יודעים אנו למנות ולספור, רק דבר אחד נעלם מאתנו: שכל עוד לא על ידינו יוצר קיומנו, אלא על ידי אחרים, וכספנו ילך לבנין עולמם של אחרים, – אנו לריק ניגע. שרה זרחי משתדלת להפיץ את דעותיה בסביבתה הקרובה, אף כי יודעת היא שזוהי שטות, – כי מה האנשים האלה מוציאים? מסתפקים הם במועט ועובדים בעצמם. צריך היה לבוא בדרישותיה לפני הקהל שבמושבה הקרובה. שם שוק, שהערביים מוציאים ממנו יום-יום סכומים גדולים, שם לובשות הנשים שמלות משי וגרבי משי. שם יש דרישה לנשפי רקוד, לראי-נוע, תיאטרון ולמטרה זו רצות המכוניות העירה בכל מוצאי שבת וחג, שם רוב הכרמים עוד מעובדים בידי השכנים שיש להם אדמה וגנים ובתים, ואינם זקוקים לעבודת יהודים כלל. הם ממלאים את הכרמים ובאותה שעה צריך הפועל היהודי להסתתר בקרן זוית מאפס עבודה, מאפס יכולת להשתכר פרוסת לחמו! – איך לחדור שמה ולפקוח את עיניהם לראות נכוחה? – שואלת היא לפעמים את החברים וברוך עונה במקום אחרים בלעג: – בעיקר תעשינה הנשים נפלאות, – עליהן אפשר לסמוך! בשכונה נערך נשף לטובת הקרן הקימת ושרה קבלה הזמנה להשתתף בו. היא דברה שם על ערך הקופסה הכחולה ועל התפקיד שהאשה יכולה למלאות בנוגע לזו. עוד מלפני דורות קשורה האשה העבריה לקופסת הצדקה; זוהי הטריטוריה הלאומית שלה מקופת ר' מאיר בעל הנס והלאה. לקופסת הקרן-הקימת צריכה כל אשה מישראל לקבוע מקום בביתה ולדאוג לתרומה קבועה, בפנה זו יד האשה תגבר תמיד לכשתרצה, ובכן היא נעשית שותפת בבנין הארץ. חובתה הקדושה היא בעיקר להרגיל את ילדיה להתיחס בחבה לתרומות לקרן-הקימת ולהאציל לקופסה כל פרוטה הנקבצת על ידם; היא וילדיה יחד צריכים להתקשר בקשר אמיץ אל הקופסה, לותר על מותרות לטובתה ולזרוק שמה כל עודף בפרוטה. הקופסה צריכה לפאר את ביתה, להמצא לעין רואים בראש כל קשוטי הקירות, כי ממנה יתר ממנה פנה לבנין העם בארצו. הנשף היה בגן הילדים ובסופו בקשה הגננת להגיד מלים מספר על הגן הצעיר ועל שיטת החנוך החדשה. שרה שמעה בהתענינות מרובה את הדברים השקטים, הנאמרים בנחת: “… הטבע נתן לתינוק אם, המחנכת אותו בדרך טבעית; גם שיטת החנוך בגן הילדים צריכה לאחוז דרך זו וליצור לילד סביבה טבעית בלי שום מלאכותיות. חובת הגננת היא להמשיך את תפקיד האם ולתת לילדים חופש התנועה, חופש הפעולה. עבודת הגן על-פי השיטה החדשה דומה למִזוג צבעי הקשת השונים להרמוניה שלמה; למוסיקה, המחוברת מצלילים ליצירה אחת”. לשרה נדמה ברגעי הקשבתה, שהיא עצמה מורה, שהיא עצמה מדברת בחבה על החנוך ונמצאת שוב בגבולותיו. ואחרי כַּלוֹת הגננת את דבריה עלתה שרה שוב על הבמה לענות והיא דברה על גדולי המחנכים בעולם, שכל אחד הלך לשיטתו הוא. לבסוף בקשה סליחה מן הקהל, שהנואמת הקודמת וגם היא הרשו לעצמן לנגוע בשאלה, שלא עמדה על סדר היום. כאלה היו ימי הגאות אצל שרה, והנה בא השפל, באה ירידת הכחות, וזה היה באשמתה וב“טפשותה”, כדברי ברוך. והמעשה רגיל: היתה לה כביסה גדולה ותרץ כל היום מן הבית אל החצר ומן החצר אל הרפת וחוזר חלילה. היא נשאה דליי מים, גם הרימה לגינים כבדים מלאים לבנים, והתוצאה היתה, שבלילה תקפוה מכאובים חזקים בצדה וצריכים היו להבהיל אליה את הרופא, שראה צורך בנתוח ויעץ לפנות למומחה ידוע. לא שמעה שרה בעצת הרופא, ובקומה אחרי איזה ימים ממטתה, הסיחה את ליבה מכל הענין, אף כי היתה חלשה מאד והתהלכה ברפיון גמור. ביחוד קשה היה לה בשעות הבוקר, שלא יכלה להתחיל בשום עבודה, צועדת איזה צעדים ועומדת באמצע, הראש מתחיל להסתובב והיא צריכה להאחז במה שלא לנפול. עתה יש שלבה מתרכך ומאיזה מקור בלתי ידוע נובע צורך לפייס את מי שהוא, לבקש סליחה ומחילה. היא מתחילה לדאוג יותר לברוך, שהוא לפי דעתה זקוק לטפול יותר ממנה. אבל עצם התמסרותה לבריאותו מרגיזה אותו, כאילו היא עושה לו רעה, בהגישה לו כוס חלב, שלא בשעת הסעודה, או בבקשה ממנו לשכב בשעה מוקדמת, – חטא היא חוטאת בזה ולא יסָלח לה. עוד רע מזה, שהיא עצמה אינה סולחת לה, שאינה מסוגלה לרדת לסוף דעתו ואינה יודעת לכון את יחסה שלא תרגיז אותו. והיא מונה את עצמה בכל מיני אשמות כלפי בני-אדם, – האם עזרה דַיָהּ? האם יצאה תמיד ידי חובתה? האם נתנה במדה מספקת מה שנתנה ולא נשארה חייבת כלום? לבה אינו עונה בחיוב על השאלות האלו, להפך – הלב דואב ואומר שהיא קמצנית וצרת-עין ואין יחסה טוב לאשרם של האחרים ולעליתם במעלות החיים. זכרה את הוריה. הנה גם מהם עליה לבקש סליחה ומחילה, על שלא עשתה רצונם והדאיבה את רוחם. לא רצו שתנשא לברוך, דרשו שתנתק את הקשר אחרי בוא עליו האסון, ולא שמעה בקולם. ההיתה זו גבורה או חולשה לשמור על אהבת נעורים, על קשר שנארג במשך שנים? יש שהיא חולמת עוד לפַיֵס את ההורים, למשכם אל צדה ולהביאם לכאן. – הזיה טפשית! – אומר לה ברוך, כשהיא מסיחה לפניו מחשבה זו – לעולם לא יצא הדבר אל הפועל. – מדוע ברוך? הן כך נארגים כל החיים: מתחילה הזיה, אחר מעשה ועוד מעשה וסוף-סוף יעמוד האדם בפני התגשמות שאיפותיו. ברוך לא שמע את דבריה, כי המשיך לקרוא בספרו, וכשהיא, מתוך עלבונה, העירתהו על כך, זרק לה בבטול: – יש מה לשמוע בפטפוטי נשים! שוב נוקבת גסותו כמחט בבשר החי, והיא נשארת כאלמת. בריאותה הוטבה וכחותיה שבו במדה כזו, שהיא כבר יכולה להגיש עזרה לחולים אחרים. נפלה למשכב שכנה טובה וילדה הקטן אינו נותן לה מרגוע לא ביום ולא בלילה. בשעת חומה הכי חזק עליה לקום להאכילו, להשתיקו, לרחצו ולישנהו. שרה התחילה להביא שמה עזרתה והיתה נרגזת מאד מיחסו של הבעל לשתי הנפשות הסובלות. הוא היה הולך לו בכל ערב לאספות או לספריה ולא איכפת לו כלום הנעשה בבית. כשאשתו היתה מעירתהו על חובות המשפחה, היה זורק תשובתו בכעס: – אחרי עבודה במשך יום תמים, כמדומני שיש לי הרשות לעשות בזמני כחפצי. גם בבוא יום השבת וחופשי היה – לא נחו רגליו בבית, שוב עזב את המשפחה והלך באשר הלך. וגם כשישב שעה קלה בבית, היה שקוע בקריאה ולא התענין בחולה או בילד. פעם לא התאפקה שרה ואמרה לו בכעס כבוש: – מר דוליצקי, ירשה נא לשאלו שאלה: האם היתה גם אשתו מתיחסת אליו ככה, לו נפל הוא למשכב? – ומה היתה עושה לי? – היתה עושה את הדרוש להבראתו, ולא היתה מסיחה אף רגע את דעתה ממלוי חובותיה לחולה. – ואני? החושבת היא שלא איכפת לי כלום? – מעשיו מוכיחים! ואולי איכפת לו חוסר הנוחיות שלו. שפתו השתרבבה, ונכר היה שהוא מבליג על עצמו מנזיפה על התערבותה בעניני משפחתו. וגם היא כבשה מה שתסס בלב: הנה זהו המין החזק, הגבורים, מניעי גלגל העולם – אך חסר אצלם העיקר, הלב חסר. כשהוטב לחולה דברו שתי הנשים ביניהן בערב אחד על מצבה העגום של האשה במשפחה ובחברה. השכנה הסיחה את לבה על רוע מצבה ותוסף: – לפי דעתי, האשה בעצמה אשמה באסונה. היא היתה יכולה לתקן את החיים, לו ידעה איך לגשת לדבר. – למשל? – שואלת שרה. – קודם כל אחוד הכחות ותכנית מסוימת להטבת חייה של האשה. לא האמנציפנטיות, העומדות מחוץ לחיי המשפחה, יכולות להצליח. אלא דוקא הנשים הנשואות. הן הן שצריכות, – ואם תרצינה גם תוכלנה – להכריח את הבעל שיכיר באשה את האדם ובזה יוסר מעליה כתם העבדות. רק לאשה נשואה ישנו כלי הזיין הדרוש למלחמתה. – לא נכון. גברת דוליצקי – עונה שרה – דוקא האשה הנשואה נטולה כל כשרון מלחמה, מפני שאהבתה ומסירותה שוללות ממנה כל התנגדות. אמנם אמרו חכמינו, שאשה כלי זינה עליה. אבל דברים אלה אמורים ודאי על כבוש אהבה בלבד, ולא על חלוקת כבוד לה או הכרת ערכה. בכל הדורות נמצאת האשה בשפל המדרגה ודרך לשחרורה עד היום לא נמצא. את אומרת כי דרוש אחוד. – הנה נשים מארבעים מדינות כבר מאוחדות לשם הגנה על זכויותיהן. והתוצאות עדיין רפויות מאד, ומי יודע איזה דור יזכה לגאולה! הן דברו שתיהן עד שעה מאוחרת, וכששבה שרה הביתה מצאה את ברוך מרוגז קצת – הוא רוצה לישון והמטה אינה מוצעת. אף פעם איננה בבית כשיש צורך לעשות איזה דבר. – ולך אין ידים, חס ושלום? – העזה לענות והתחרטה: הוא מסכן, מסכן. היא אשמה, או אמו אשמה, שהרגילוהו למצוא הכל מוכן לפניו. ליל שבת. שרה וברוך הולכים להרצאה, שנערכה מטעם ועדת התרבות. הם אחרו קצת לבוא, מצאו את החדר מלא אנשים מפה לפה ונשארו עומדים על הסף. שרה הטתה אוזן להקשיב ולא יכלה לתפוס את החוט המקשר את דברי הנואם. עיניה תעו מסביב ונתקעו בארבע תמונות שעל הקיר, ביניהן הכי גדולה – תמונת הרצל. למטה הימנה, לצד ימין – ברנר, לשמאל – טרומפלדור, ובמרחק מקום קצת נשקפה יחידה – תמונת א. ד. גורדון. נשמות גדולות! את כולם העריצה. אלה מתו, אלה הומתו, אבל ארבעתם נפטרו פטירת קדושים. הנואם מדבר בהתלהבות על התחדשות הישוב, על התנועה החלוצית, על עליה גדולה. לא יוסיף עוד העם לתעות במדבר ולגשש באפלה – עכשו הדרך כבר ברורה, המסלול ישר. – – ושרה שומעת ואינה קולטת את התוכן כולו, כי מחשבתה עדיין עסוקה בתמונות האנשים שהיא רואה על הקיר ובסוד חייהם ומותם… כשנגמרה ההרצאה היו שרה וברוך זרחי הראשונים ליציאה. בחוץ נפגשו עם סוני גולדמן, חברת ברוך בועדת העזרה לחולים כרוניים וילכו שלשתם יחדיו, כשברוך עם סוני מדברים על עניניהם הם ושרה שקועה בהרהוריה. פתאום עמדה והניחה לזוג שילך קדימה; עינה נמשכה אחרי מראות הקסם שמסביב. היה הירח במלואו, שהשקיף בגאוה ממרומים ושלח את אורותיו הרכים לכל הפנות. דקל יחידי שבפנת הרחוב צִיֵר את כפותיו על גבי האדמה בעגול; הלאה מעט מצויר על החול לרוחב כל הדרך אקליפטוס צעיר, ולאורך הרחוב משתקפים על פני החול עצי הגנים, כמו בתוך ברכת מים. דומה היתה התמונה לאיזה נוף שקט על חוף ים. ושרה נזכרה בתמונה דומה לזו, שראתה פעם באיטליה על חוף הים בעזבה את העיר ברינדיזי. היא שולחת מבטיה למעלה, למטה, לצדדין ועינה אינה יכולה לשבוע מהקסם הנפלא שמסביב. בינתים הגיעה עד חצרה; סוני וברוך הרחיקו ללכת והיא נכנסה בשער והשתטחה על ערמת החציר הריחני. גם כאן שלטו קסמי הריח ומבעד לענפי האקליפטוסים שעל ראשה התנועעו רבבות זהרורים. הכוכבים התערבבו בזהרורי העלים. הכל התנועע יחד וקשה היה להבדיל בין עלה נוצץ ובין כוכב. מתוך דממת הלילה הגיעו לאזניה פתאום דפיקות נִשנות ורעש עמום: טו, טו! טו, טו! זה נושם בכבדות קטר הרכבה העוברת מקנטרה ללוד. והנה באחת האורוות נוער חמור, ששמע את שריקת הקטר ואומר לעונות לעומתו, – כנראה רגשן הוא יצור זה, ובעמדו קשור בשרשרת על האבוס – ער לבו לכל הנשמע מבעד לקירות האבן העבים. נכנס ברוך אל החצר, ראה אותה על הערמה ויגש גם הוא לשם, השתטח, הטה פניו אל החציר ושאף אל אפו את ריחו החריף. מבלי משים פלטה מפיה אנחה עמוקה וברוך שאל: – אנחה זו למה היא באה? – גם אני שואלת למה? – האם אינך מרגישה את עצמך בטוב? – עכשו אין כל כאב – ענתה קצרות. לאור הירח ראה ברוך כלנית מתנועעת בגדר על גבעול ארוך, קטפה והביע את תמהונו שבעונה מאוחרת זו עוד נשמרה בשלמותה. הפרח הזה הזכיר לו את עליתם ירושלימה ברגל עם חבורה לחג הפסח. – הזוכרת את, שרה, את כִּכַּר הכלניות בין ההרים? – לא – הוי נשים, נשים. ואני לא אשכח לעולם את המראה ההוא. בכל הארץ שלט האביב בהדרו. רק הרי יהודה עמדו במקומות רבים שוממים ועזובים. פתאום ראינו את הככר ההיא הפורחת, המצובעת בצבע של דם, כאילו דמם של גבורי יהודה השתפך במקום הזה. אכן יפה היה המקום עד להפליא: שרידי יערות עתיקים בצלעי ההרים, חורבות, יערות מזבחות ופתאום הופיע לנגד עינינו ישוב יהודי רך וצעיר. נדהמנו למראה ואמרנו: גבורי ישראל, מעשי אבותיהם בידיהם, באים הם לחצוב להם קן, ליסד ישוב בהרים עזובים, בין סלעי מגור אלה. האם לא דם אבותינו הראשונים, הנשפך במקום הזה, החיה את העצמות היבשות של הדורות הרחוקים? שרה הקשיבה מתוך רטט. בדברו ככה, הרי היא אוהבת אותו ושוכחת את כל הצער והעלבון, שהוא גורם לה. בעבור שרה את חצרה, היא מסתכלת בכל הפנות ושואלת: מה יפה כאן יותר: האפרוחים או הפרחים, עצי הגן או זמרת הצפרים? בעיקר כולם אהובים וחביבים עליה בלי הבדל, כי החיים אחוזים וסבוכים במדה שוה בכל הנמצא בפנה זו. לפניה עוברות בחשיבות “ברורה”, המפליאה אותה בגבהה ובזקיפותה. יש מזל לזו, כי באה לעולם בשעה שהיה שפע בחלב, ונתנו לקטנה לשבוע מעטיני אמה כאות נפשה. התרנגולות הזקנות מתהלכות כמלכות ועדיין מרבות בהטלת ביצים. התפתחו וגדלו האפרוחים של כל חמש הדוגרות; הראשונות כבר פרגיות ומראה בוגר להן – אולי תטלנה בקרוב? מה שנוגע לתרנגולים, היתה שרה רוצה לשלוח כמה גברים ללמוד מהם דרך-ארץ, כי די לה להופיע בחצר העופות עם כדורי מזון טוב, מיד קופץ כאן תרנגול, עומד לשמור וקורא את חברותיו לסעודה. גם אחר, העומד מרחוק, עוזר לכנופיה שלו לחטט בעפר ולמצוא פתותים. כך הוא רק ביחסם למין היפה. אבל יחסם זה לזה מחריד ממש. קנאה ושנאה בלתי פוסקת שוררת ביניהם – הם רודפים ומכים זה את זה עד זוב דם. אפילו את האפרחים הקטנים הם פוצעים בלי רחמים. אבל גם בין התרנגולות היא רואה שלא הכל כשורה: יש כעס וצרות עין וקשיות לב, ובשביל גרעין מעופש או תולעת זוחלת, ובעיקר בעד מקום של כבוד בלול, קמה קטטה ומריבה לנקור בראש ובגב בזעף ובחימה שפוכה. וצער אמתי גרמה לשרה דוגרת אחת, שהתחילה פתאום לנקר באפרוחיה בעודם קטנים ותחל לרַדַף דודים, טרם הספיקה לגדלם כראוי. אבל הפרוצה נענשה עונש קשה, כי בהתחמקה פעם מילדיה ובקפצה מעבר לגדר לבקש אהבה מחוץ ללול – נטרפה בידי שועל. לעתים קבועות מנקה שרה את הלולים נקוי מוחלט, – מרחצתם ברותחין, בסבון ובנפט ומסירתם מבית ומחוץ עד שכל צורתם מתחדשת; אבל יחד עם זה מתחדש גם הכאב שבצדה. היא סובלת מאד, מתחילה לחשוב על הנתוח שהוצע לה, אבל היא דוחה: אין פנאי, יעבור גם ככה! פעם, בשעת החליבה, הרגישה כאב חזק בידה הימנית, החליבה עלתה לה ביסורים קשים, הכאב נראה רציני מאד והלב נבא תוצאה רעה ממנו. מי יודע אולי לא תוכל לעבוד יותר? וכאן נזכרה באחד הציורים של עליזה אורז’שקובה, המתארת את מצב נפשה של מזמרת, אשר אבדה פתאום את קולה והוכרחה לרדת לנצח מעל הבמה. ובעוד ציור אחד נזכרה, גם כן של סופר פולני, המתאר את הטרגדיה של כַּנָר מפורסם אשר בשעת הקונצרט הגדול, – עברה רוח פרצים על הבמה וגרמה לשִתוק ידו ולשקיעת שמשו לעולם. אם שרה זרחי תאבד את ידה ותוכרח לרדת מבמתה הקטנה, לא תשמש כמובן נושא לספור, אבל מן הטרגיות יהיה כאן די והותר. ככה חשבה אז, אך הפחד היה פחד שוא. הכאב עבר מהר ועוד באותו לילה לשה את עיסתה כדי לאפות למחר. השעה מאוחרת. היא שבורה ורצוצה, נושמת בכבדות במטבחה הצר, אבל לשה בשקידה עד שהזיעה מטפטפת מפניה. יותר מן העבודה מציקה לה פנה קטנה זו, שהקצו למטבח בעלי-הבית הראשונים. אפילו חלון עם שמשה לא קבעו פה, רק תריס בלבד, שנפתח בקושי. כך דרכם של בני אדם בבנותם בית: לדאוג לכל חדר, שיהיה בו אור ואויר, רק חדר-הבשול לא איכפת להם אם צר הוא, לח ואפל. ואם האשה מבלה כאן את רוב יומה בעבודה מפרכת, אם היא נחנקת מחוסר אור ואויר – מי דואג וכואב על כך? כאלה וכאלה הן מחשבות שרה בשעת הלישה ונתינת העיסה לתוך הדפוסים. רגש של בדידות תוקף אותה בשעה מאוחרת זו עם האפלה שמסביב. בתוך הבתים הקטנים ישנים בנאדם עיפים; בכל השלך הס, רק בלבה פנימה פועמות דפיקות חזקות ותוגה חרישית אופפת אותה. הנה בזמן האחרון היא מרגישה שוב חולשה גדולה והכחות התחילו לרדת באופן נִכר. מי יודע? אולי עוד שלבים אחדים והכל ישקע מאחריה… בני אדם יוכלו אז להללה או לחללה כאות נפשם, ובה לא יגע הדבר, כי יער הברושים יפרש אז את צלו על קבר אחד נוסף בגבעה. יתנועעו שם הענפים לכל רוח ויהגו ביניהם עליה ועל חלומותיה. הגיע לאזנה קול תלונה של עוף טורף, הצורח מר במרחקים. מה רוצה הלז? שואלת היא בסגרה כבר את דלת המטבח. היא נכנסת על בהונות רגליה לחדר המטות, שוכבת ערה זמן רב ואינה יכולה להרדם. רוח קרירה נושבת מבין מקלות התריס הפתוחים ומביאה אתה ריח חריף של פרחים. היא שואפת את הריח הזה במלוא חזה והוא אינו מביא לה הקלה. דבר-מה מציק בלב ואינה יכולה לגרש את המחשבה המעורפלת, שהיא עומדת לפני איזה מעבר מוזר. הגשר ארוך ותהום רובצת מתחת. באחד הימים אירע לה לשרה זרחי לטעום טעם של סבל, שקשה היה לה להאמין, כי כמוהו ימצאנה בארץ ישראל. היא ראתה פתאום כאילו בא הקץ לכל אותה העצמאות, החירות, שבה היתה מתגאה כל נקודת ישוב בארץ ישראל; הגלות בכל צורתה המשפילה באה לדכא אותנו גם כאן. מפני הבצורת קשה היה לאכרים לשלם את מסי הממשלה בזמנם. הגישו בקשות ובטוחים היו כי הממשלה תתחשב במצבם. והנה באו פתאום אל השכונה מטעם הממשלה שלשה מלאכי-חבלה: אפנדי אחד ושני מוגרבים – בני תוניס או מרוקו – ושעליהם אמרו לה השכנים, כי הם מאותם הטפוסים הידועים, אשר בימי התורכים היו אורבים לנוסעים, שודדים בדרכים ורוצחים. את אלה מצאה הממשלה הנאורה ראויים לשליחות של הרמת המסים מנקודה קטנה זו, המתקימת בנסים. שרה ראתה בהכנסם לבית אחד ובהחלם להשליך חפצים שונים החוצה. היא רעדה כולה, חרקה שניה וחפצה להתנפל עליהם כחיה טורפת, אבל עצרה ברוחה, באה במשא-ומתן אתם על ידי תורגמן ובאופן פלא עלה בידה לסדר ערבות בעד תשלום חלק מן המס. הצילה משערוריה בית אחד. יותר לא היה בכחה לעשות. חזרה לביתה, נפלה על הדרגש ובכתה. אחרי-כן שאלה את עצמה: הזוהי הממשלה הנאורה, הכבירה והאדירה, שעם ישראל תלה בה כל-כך הרבה תקוות, – הזוהי הנהגתה אתנו, לפשוט את עורנו מעלינו, לרמוס את כבודנו, להתעלל בנו? בערב אותו יום היתה אספה כללית והיא התרעמה באזני הקהל: – שנות בצורת – והממשלה שולחת לגבות את מסיה בצורה כזו! ויען מה? יען אנו מכניסים חיים וכחות וכסף אל הארץ ומקימים אותה מהריסותיה. ולשם מה מוציאים באכזריות כזו תמצית דמנו – אתם יודעים, רבותי? לשם בנין בית-ספר לצרינו להגדיל כחם וחוצפתם. הממשלה מפקירה את האוכלוסים, לדעתה אין צורך בהגנה, והארץ מלאה שוד ורצח וגנבות והשלטון מחבק ידיו ואומר לחכות עד שהפראים יהפכו מאליהם לאנשי תרבות… אך אל לנו להתיאש. נצח ישראל לא ישקר! נהיה מאוחדים, נהיה חזקים ובחיק המולדת ינחל העם את נצחונו. הימים ארוכים וחמים. משרה נִטל תאבון האכילה והמרץ לעבודה. לפנות ערב, כשהעבודה מתחדשת, היא כבר לגמרי במצב של אפיסת הכחות. הנה באו הפרות – והיא נשארת יושבת על הספסל שבחצר מבלי לזוז משם, כמחכה שיופיע לה גואל מעבודה. אבל כיון שהגואל לא בא, היא מתגברת והולכת לעבודתה. אחרי כן יושבת היא עיפה בגן עד שעה מאוחרת, אושה קלה בין העצים, צפור-לילה משמיעה קול נכאים. דופקות מכונות הפרדסים בלי-הרף: תיק-תק! תיק-תק! מה הן עושות? מעלות מעמקי האדמה זרמי מים להשקות את שרשי העצים ולהרוות את נפש הצמח הצמא. ואי המעין שישקה את צחיחות נשמתה היא. הנשרפת במדבר חייה? חמור נוער בדרך, על גבו עמוס משא לעיפה והוא רץ עם המשא הכבר שלו בתקוה לפרקו מהר. היש תקוה גם לאדם לפרק מעליו משאו, כשהוא מכביד עליו יותר מדי? התועיל לו ריצתו? החיים בביתה אינם כשורה. ברוך – העצבות וההתרגזות גוברות אצלו עם התגברות חום הקיץ. קשה מצבו בכלל, אבל מי אשם במר גורלו? אצל קורולנקו אשם בכל – מקר, ובביתה אשמה – האשה! תמיד, תמיד היא צריכה להרגיש אותו העוקץ החד, העובר בכל שלשלת חייה והדוקר תמיד את לבה. לא הקושי שבחיי עמל, מכשילה כי מסתפקת היא במועט ומקבלת באהבה כל מה שנמצא לה בדרכה. רק על דבר אחד אינה יכולה להתגבר: על היחס לאשה. עבד ואשה – הינו הך. אך לעבד כבר נמצאו גואלים במקצת, ולאשה – טרם נמצא הגואל. “אשה”, “אשה”! – שם –גנאי הוא הנשא באויר, הצריכים להוסיף עוד מה כדי לערער את עצביה עד זועה? קנה אשה – קנה שפחה. התמסרותה העורת של האשה, בתתה את כחה, רוחה וכל עצמיותה ואשרה הגדול, בקבלה תמורת כל אלה לטיפה, נשיקה או חבוק – האם לא עבדות מחלטת היא זו? לשם מה נתנה לה הטבע את הסגולה להכנע לגורל המר כלענה? למה תרכין ראשה ותשא בדומיה את עולה? רק במסתרים מבכה היא את גורלה, בעמדה כפופה ומיואשה לפני המציאות המרה. – היש צורך בזה, שלא תשתחרר לעולם? שרה יצאה אל הגן להשקות את הפרחים ועמדה כמוקסמה, בראותה על הגבעה שלפניה את חורשת העצים מוארה באור פלאות. היא התמלאה חרדת קודש: מה טוב עשה רבון העולמים שברא את האדם ועולמו! ברוח קלה היא לוקחת את הדליים ומתחילה להשקות, אבל אחרי ששאבה ארבעה-חמשה דליים התעיפה ולא יכלה להמשיך יותר. ותאחז בענף עץ לבל תפול. כשהתעודדה וחזרה להשקאה, התחילה לועגת לעצמה: הנה מכירותיה חושבות, שהיא חזקה, גבורה… ככה ודאי מביטות הנמלים בתמיהה על חפושית, המעבירה על גבה כדור-זבל לכל אורך השדה. בצאתה לרעות את עגליה, היא נהנית ממראה השדות הרחוקים. שדות –מולדת חביבים! מתפרצת קריאה מן הלב, ומיד נזכרת היא. שהשדות החרושים הללו, השדודים למשעי, שדות הכְּרַב המוכנים לזריעת-החורף, לא לנו הם, לא לנו. זריעת שדות, הוצאת לחם מן האדמה – זוהי מנם חלקם שלהם, ואנו קונים מהם הכל במיטב כספנו. פתאום התעוררה מהרהוריה הנוגים לקול נקישת כלי עבודה. – מן המחצב הקרוב עלתה קבוצת חלוצים ומכושיהם על שכמם וכשראתה אותם זז בלבה דבר מה חם, עלה עד גרונה, לחץ וסחט משם דמעה אחרי דמעה. – אלה מחדש באו אינם חוששים למכשולים הרבים. הנה בעיני-הנוער הבהירות שלהם משתקף רצון כביר לבנות את המולדת, ובצעדיהם – פעמי-משיח המבשרים גאולה. שבה שמחה עם העגלים אל חצרה, ופני החבורה נחרתו במחה. בחצרה נראה לה הכל יפה. בשובכים מהגים ומצפצפים הגוזלות בקול מלא שמחת חיים, ההורים הנאמנים הביאו להם אוכל מן השדות ומפטמים אותם. העגלים גדלו כולם ולמרות העמל והצער, שהם גורמים לה בשעת השתובבותם, היא נהנית מבריאותם ומטוב מראיהם. בור הזבל עוד מעט ויתמלא על כל גדותיו. הוא כבוש ומכוסה היטב בשכבת עשבים, לבל יתנדף. הן בזבל ברכת העובד ועושר אדמתו; בו יסוד ההצלחה בצמח, שדה וגן, והבור יקר לה ומכל משמר תנצרהו. הפרגיות כולן כבר מתהלכות בגאוה וחשיבות. יש כבר סימני בגרות גם בדור הכי צעיר ועוד מעט תטלנה את הביצים הראשונות גם בנות הדגירה האחרונה. והכל כאן דורש את טפולה, – מהצמח והחי הקטן שבקטנים עד החלוץ, בן עירתה, השוכב חולה זה שבוע ימים בחדרו הצר. לה עצמה גם כן דרוש טפול, היא מצווה לנוח, אבל אין זה יוצא אל הפועל – לעצמה אין לה פנאי. ושוב התחילו לילות ירח יפים ושרה יוצאת יחידה בלילה לשאוף אויר. היא מסתכלת בכל פנה מוארה או עטופת צללי עצים, סופגת לתוכה את ריח האדמה וקולטת כל מראה. ובאחד הלילות האלה נשארה בבית, כי תקפה הכאב בחזקה, וכשנקרא הרופא והוא בדקה, מצא שצריך להובילה בלי אחור העירה, לבית-החולים. * בבית החולים דרשו מברוך חתימה על ניר ושעת הנתוח נקבעה. למחר בבוקר באה האחות להכין לה אמבטי ותלבישנה לבן ככלה ביום חופתה. כשקשרוה יפה בידיה וברגליה בחדר הנתוחים, הניחוה על השלחן הלבן והתחילו בנרקוזה. היא הספיקה לאמר בגיחוך על שפתיה הרועדות: – אתם עורכים לי חזיון חדש – כל החיים משחק. התהיה זו המערכה האחרונה? אחד הרופאים ענה לה דבר-מה, אבל היא לא שמעה עוד. ראשה התעטף בערפל. והנתוח בא באחור זמן, כי האפנדיציט כבר הפריש מוגלה ולא היתה לה הצלה. היא מתה בים הששי לנתוח ביסורים קשים, אבל בדעה צלולה בקשה מברוך לפני מותה שני דברים: לחפור את קברה סמוך לקבר ילדתם ולשמור ככל האפשר על המשק. ברוך הלך אחרי מטתה כפוף תחת סבל יגונו. שתי ידידות התנהלו בעצבות, “כלי-קודש” אחדים ואחדים מעוברי הרחוב לוו את שרה זרחי למנוחת עולמים. בקשתה הראשונה לא נתמלאה, ואשר לשניה – הימים הבאים יגידו. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/305

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m306.txt

בְּצֵאתִי מִטֶּלְז

יהודה ליב גורדון

1376036

בְּצֵאתִי מִטֶּלְז שֵׁשׁ שָׁנִים אֶת אַחַי בְּתָם-לֵב עָבַדְתִּי וּבַשְּׁבִיעִית יָצָאתִי לַחָפְשִׁי – חִנָּם. שֵׁשׁ שָׁנִים בַּחשֶׁךְ יְצוּעִי רִפַּדְתִּי לָשׂוּם לַעֲטֵלֵּפִים עֵינַיִם, לָאִיר קִנָּם: לָשׁוֹן וָסֵפֶר לִבְנֵיהֶם לִמַּדְתִּי. זִכִּיתִי לִבָּם אֹרַח עוֹלָם לַהֲבִינָם, עַל נִקְיוֹן גֵּוָם וּבְשָׂרָם שָׁקַדְתִּי, סָרַקְתִּי פֵּאוֹתֵיהֶם, הוֹצֵאתִי הַכִּנָּם, צֹאַת בֵּית-רַבָּם מֵעֲלֵיהֶם הוֹרַדְתִּי, רָחַצְתִּי חֶלְאָתָם, רִפֵּאתִי שְׁחִינָם. בֵּית-סֵפֶר לִנְעָרוֹת לָמוֹ יִסַּדְתִּי, אִמּוֹת טוֹבוֹת וּנְשֵׁי-חַיִל לַהֲכִינָם; בִּשְׁנַת בַּצֹּרֶת גַּם אֲנִי נִפְקַדְתִּי לִהְיוֹת לִמְזֵי רָעָב סִתְרָם וּמָגִנָּם. לִמְשַׁמְּרֵי הַבְלֵי שָׁוְא קֳבָל-עָם הִגַּדְתִּי כִּי רוּחַ נִסְכָּם, כִּי שֶׁקֶר בִּימִינָם, וּלְחַטֹּאת הַקָּהָל קָרָאתִי לֹא כִחַדְתִּי: “אֵלֶּה מוּמֶיךָ, יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה הִנָּם!” אַךְ חַנְפֵי לֵב אָמְרוּ לִי “בַּיְיָ מָרַדְתִּי” וַיְשִׂימוּנִי לְאוֹיֵב לָמוֹ, לִמְקַטְרְגָם וּלְמַשְׂטִינָם וַעֲדַת “כַּלְבֵי שָׁמַיִם” מִמְּנוּחָתָם הֶחֱרַדְתִּי הִתְנַפְּלוּ עָלַי וַיִּשְׁלְחוּ בִי שִׁנָּם, לפְנֵי כֵס דַּיָּנִים קָשִׁים הָעֳמַדְתִּי וַיְדִינוּנִי לְצֹאָה רוֹתַחַת בִּמְדוּרַת גֵּיהִנָּם. וַאֲנִי – לִבִּי כַּצּוּר, לֹא חַלְתִּי לֹא רָעַדְתִּי מֵהֶם וּמֵהֲמוֹנָם וּמִגְּזַר דִּינָם, בִּבְנֵי עֲלִיָּה הַמְּעַטִּים לִבִּי סָעַדְתִּי – אֱלֹהִים יִגְמֹל צִדְקָם, יוֹסִיף חִנָּם! – וּבְכֵן שֵׁשׁ שָׁנִים אֶת אַחַי עָבַדְתִּי עַתָּה אֵצֵא אֵין כָּסֶף – אַךְ לֹא חִנָּם, לֹא לְתֹהוּ וָהֶבֶל כֹּחִי אִבַּדְתִּי, עוֹד יֵרָאֶה פָּעֳלִי עַל נֶכְדָּם, עַל נִינָם. תרל"ב את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/306

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m307.txt

חשב אשר

שמואל הנגיד

467161

חשב אשר חשֵׁב אֲשֶׁר / ר' שמואל הנגיד חשֵׁב אֲשֶׁר קָנוּ אֲנָשִים חֲדַל מִן חֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר אַיִן לְךָ חֹק וּמָנָה עַל מָה אֱהִי מוֹנֶה יְמֵי הַיְרָחִים אִם אֵין לְנַפְשִׁי בָּם אֲרֻחָה נְתוּנָה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/307

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m308.txt

חֲשוּךְ חֶבְרָה

שמואל הנגיד

467161

חֲשוּךְ חֶבְרָה חֲשוּךְ חֶבְרָה אֲשֶׁר הֶחְשִׁיךְ בְּעַוְלוֹ יְמוֹתֶיךָ שְׁמָר-בּוֹ אֶת-שְׁתַּיִם עֲזוֹב לֵילָיו וְחַךְ עַד תַּעֲלֶה-לּוֹ לְכֹכָבִים בְּעִתוֹת צָהֳרָיִם. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/308

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m309.txt

זָרַע בְּלִי

שמואל הנגיד

467161

זָרַע בְּלִי זָרַע בְּלִי חֹק הַכְּסִיל הַרְבֵּה וְלֹא קָצַר מְעַט לָכֵן אֱחוֹז אֶת-חֹק בְּכָל– דָּבָר וּבִבְלִי חֹק בְּעַט. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/309

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m310.txt

[חוּס עַל]

שמואל הנגיד

467161

[חוּס עַל] חוּס עַל הֲדָרָךְ לֹא רְכוּשָׁךְ תְּהִי נָדִיב חוּס עַל רְכוּשָׁךְ לֹא הֲדָרָךְ תְּהִי כִילַי כִּי-כָל אֲשֶׁר אֶתֵּן וְאִם רַב יְמַעֵט מִן מוּמַי וְיַרְבֶּה אֶת-שְׁבָחַי וּמַהְלָלַי. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/310

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p122/m311.txt

הלא זה דברי אל ילד שעשועים ומטיב נגן, כי האמת אהובה מאנה לענות מפני ותבז לו, ויהי כאשר זמם לכבות את האהבה, אני תמכתיו בימין צדקי להכין אותה ולסעדה

אפרים לוצטו

7058244

הלא זה דברי אל ילד שעשועים ומטיב נגן, כי האמת אהובה מאנה לענות מפני ותבז לו, ויהי כאשר זמם לכבות את האהבה, אני תמכתיו בימין צדקי להכין אותה ולסעדה אָמְנָם, דּוֹדִי נָעִים, מֵאָז עַד הֵנָה הוֹאַלְתָּ וַתִּסְבֹּל כָּל צִיר, כָּל-חֶבֶל, הָיִיתָ כִּמְעֻנֶּה, כָּלֻא בַכֶּבֶל, וַתֵּתַע בִּשְׂעִיפִים הֵנָה וָהֵנָה; לֵךְ נָא אֶל הָעַלְמָה, וּשְׁאַל מִמֶּנָּה אֶשְׁכַּר הָעִצָּבוֹן וּפְרִי הַסֶּבֶל, בֹּא תַחַת חַלּוֹנָהּ הַכֵּה הַנֵּבֶל, כִּי מֵיתָרִים הָהֵם זִקִּים תִּהְיֶינָה. אוּלַי תָּשִׁיב אֵלַי: שָׁאַפְתִּי נַחַת, טוֹב לִי לִשְׁבּוֹר עֻלִּי לָצֵאת מִכֶּלֶא, מַה זֶה הֶבֶל אִיגַע לָמוּת לַשַׁחַת? אָכֵן אַנְשֵׁי זִמְרָה בָרוּר הִגִּידוּ, כִּי אִם אוֹהֵב תָּמִים יֹאמַר כָּאֵלֶּה אֶת מַשְׂכֻּרְתּוֹ אָבַד מֵעִם קוּפִּידוֹ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/311

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p161/m313.txt

בעלת כשפים

יהודה הלוי

299200

בעלת כשפים לאבן פרוציאל השר מקאסטיליה / ר' יהודה הלוי בַּעְלַת כְּשָׁפִים אֲשֶׁר אָרְכוּ נְדוּדֶיהָ יָמִים, וְקָצְרוּ יְמֵי חַיֵּי יְדִידֶיהָ, יָפָה כְשֶׁמֶשׁ – אֲבָל לֹא פָנְתָה לַעֲרֹב, לֶחְיָהּ עֲרוּגָה – וְלֹא יִכְלוּ נְרָדֶיהָ, רַכָּה, עֲנוּגָה מְשֻׁנֶּסֶת בְמָתְנָהּ, וְאֵין לָהּ מַחֲגֹרֶת – לבַד חַד מִצְּמִידֶיהָ. עָלְתָה בְלֶחִי אֲשֶׁר יַקְדִּיר לְבָנָה בְלִבְ‑ נָתוֹ, וְצָפְתָה בְעַד מָסַךְ רְדִידֶיהָ, פָּשְׁטָה כְסוּתָהּ – וְלֹא נוֹתְרָה עֲרֻמָּה, אֲבָל הַחֵן וְהַהוֹד וְהַיֹּפִי בְגָדֶיהָ. שָׁלוֹם לְבַת הַיְּפִי מֵאֵת מְתֵי אַהֲבָה, תִּשָּׂא גְבֶרֶת שָׁלוֹם אַחַד עבַדֶיהָ! נַפְשִׁי פְּדוּת לֵיל אֲשֶׁר בּוֹ לַאֲסִירֶךְ פְּדוּת! רַקָּה אֲדַמֶּה וְכֹה כָּל‑מַחֲמַדֶּיהָ. שָׁתֹה וּמָצֹה שְׂפַת אֹדֶם וְרַוּת בְּצוּף פִּיהָ – מְגָדַי, וּפִי הַכּוֹס – מְגָדֶיהָ. פָּתְחָה לְשׁוֹרֵר שְׂפַת שָׁנִי, וְשָׁם חִבְּקָה כִּנּוֹר כְּמוֹ אֵם וְהוּא כִצְעִיר יְלָדֶיהָ סָמְכָה יְמִינָהּ, כְּאִלּוּ תֶאֱצַל מַעֲנֵה‑ פִיהָ לְפִיהוּ וְהָיָה מִלְּמוּדֶיהָ. פָּתְחָה לְשׁוֹרֵר עֲלֵי פֵרוּד, וְעֵת חִנְּנָה קוֹלָהּ ­‑ כְּקָט שֻׁפְּכוּ בִּבְכִי כְבֵדֶיהָ. שָׁפְכָה בְדׁלַח בְּמֵי דִמְעָה, עֲדֵי פִזְּרָה עֵינִי לְבִכְיָהּ פְּנִינֵי דַם עֲתוּדֶיהָ. מַה לַצְּבִיָּה אֲשֶׁר תִּבְכֶּה, כּאִלּוּ שְׁלֹ‑ מֹה הַגְּבִיר נָד וְהָיָה מִנְּדוּדֶיהָ? הַשַּׂר אֲשֶׁר יָאֲתָה מִשְׂרָה לְשִׁכְמוֹ, וְהִ‑ נֵּה הָאֲדָמָה כּחֶפְצוֹ יַעֲבִידֶהָ. נָסַע – וְחָשְׁכוֹ פְנֵי עִיר אַחֲרָיו, כַּאֲשֶׁר זָרְחוּ לְפָנָיו בְּשׁוּבוֹ כָּל‑צְדָדֶיהָ. גָּבְהָה אֲדָמָה דְּרָכוּהָ פְעָמָיו, עֲדֵי שָׂמָה מְרוֹמֵי זְבוּל תַּחַת צְעָדֶיהָ. אֶרֶץ נְבוֹכָה כְּחוֹלַת אַהֲבָה צָמְאָה אֵלָיו, וְעֵת שִׁחֲרָהּ – כִּבָּה יְקוֹדֶיהָ. יָרְדָה פְלָאִים בְּנָסְעוֹ, אַךְ בְּשׁוּבוֹ בְנֹ‑ עַם תָאֳרוֹ שָכְחָה לִימֵי מְרוּדֶיהָ. שׁוּבָה, שְׁלֹמֹה נְשִׂיאִי, רוֹם בְּמֶרְכַּבְתְךָ וּצְלַח – הֲלֹא כָל‑בְּנֵי עַיִשׁ פְרָדֶיהָ! לָבַשׁ זְמַנֶּךָ כְתֹנֶת הוֹד נשִׂיאִים, וְהֵם שׁוּלֵי כְתֹנֶת – וְאַתְּ בִּלְבָד רְבִידֶהָ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/313

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p161/m314.txt

[שובי נפשי למנוחיכי]

יהודה הלוי

299200

[שובי נפשי למנוחיכי] שׁוּבִי, נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי יְיָ גָּמַל עָלָיְכִי! יְקָרָה, מִיְּקָר יוֹצְרֵךְ לְקוּחָה, קוּמִי, כִּי לֹא זֹאת הַמְּנוּחָה! הָאֹרַח רַב, קְחִי לָךְ אֲרוּחָה – עֵת לַעֲשׂוֹת חֵפֶץ עוֹשָׂיְכִי! הִנֵּה אֲנִי תוֹשָׁב כְּכָל‑אֲבוֹתָי וּכְצֵל עוֹבֵר יֶתֶר שְׁנוֹתָי – אִם לֹא עַכְשָׁו, אִמְרִי, מָתַי תִּפְדִּי מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי! וְאִם תִּהְיִי יוֹצְרֵךְ דּוֹרֶשֶׁת וּמִטֻּמְאָתֵךְ מִתְקַדֶּשֶׁת – קִרְבִי, אַל תִּירְאִי מִגֶּשֶׁת, וְיַקְרִיבוּךְ אֵלָיו מַעֲשָׂיְכִי! דּוֹרֶכֶת עֹז, רְאִי עוֹלָמֵךְ, ואַל יַבְטִיחוּךְ שִׁקְרֵי חֲלוֹמֵךְ קָצַר יוֹמֵךְ וְרָחַק מְקוֹמֵךְ – דְּעִי מַה תֹּאמְרִי לַאֲדֹנָיְכִי! הֲלַחַזוֹת בְּנֹעַם אֲדֹנָי צָמִית וּלְשָׁרֵת פָּנָיו עוֹלָמִית? שׁוּבִי שׁוּבִי, הַשּׁוּלַמִּית, אֶל בֵּית אָבִיךְ כִּנְעוּרָיְכִי! לשבת חוה"מ פסח את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/314

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p180/m316.txt

[לכה רעי]

שלמה אבן גבירול

239355

[לכה רעי] לְכָה, רֵעִי וְרֵעַ הַמְּאוֹרִים, / לְכָה עִמִּי וְנָלִין בַּכְּפָרִים! וְהִנֵּה הַסְּתָיו עָבַר, וְנִשְׁמָע / בְּאַרְצֵנוּ הֲמוֹן סִיסִים וְתוֹרִים. וְנִתְלוֹנֵן בְּצֵל רִמּוֹן וְתָמָר / וְתַפּוּחַ וְכָל צִמְחֵי הֲדָרִים, וְנִתְהַלֵּךְ בְּצִלֵּי הַגְּפָנִים / וְנִשְׁתּוֹקֵק רְאוֹת פָּנִים הֲדוּרִים בְאַרְמוֹן נַעֲלֶה עַל כָּל סְבִיבָיו / וְנִבְנֶה בָאֲבָנִים הַיְּקָרִים, אֲשֶׁר תֻּכַּן עֲלֵי נָכוֹן, שְׁתוֹתָיו / וְקִירוֹתָיו כְּמִגְדָּלִים בְּצוּרִים, וְיָצִיעַ מְיֻשָּׁר – מִסְּבִיבָיו / שְׁרוֹנִים פֵּאֲרוּ כָל הַחֲצֵרִים, וְהַבָּתִּים בְּנוּיִים וַעֲדוּיִים / בְּפִתּוּחִים פְּתוּחִים וַאֲטוּרִים, מְרֻצָּפִים בְּאַבְנֵי שֵׁשׁ וּבַהַט, / וְלֹא אוּכַל סְפֹר כַּמָּה שְׁעָרִים! וְדַלְתוֹתָם כְּדַלְתֵי הֵיכְלֵי שֵׁן / מְאָדָּמִים כְּאַלְגֻּמֵּי דְבִירִים וְחַלּוֹנִים שְׁקוּפִים מֵעֲלֵיהֶם, / שְׁמָשׁוֹת שָׁכְנוּ בָהֶם מְאוֹרִים. וְהַקֻּבָּה כְּאַפִּרְיוֹן שְׁלֹמֹה / תְּלוּיָה, מִשְּׂכִיּוֹת הַחֲדָרִים, אֲשֶׁר תָּסֹב וְתִתְהַפֵּךְ בְּעֵינֵי / בְדֹלָחִים וְסַפִּירִים וְדָרִים, וְזֶה בַיּוֹם, וּבָעֶרֶב דְּמוּתָהּ / כְּשַׁחַק, כּוֹכָבָיו בַּלֵיל סְדוּרִים. וּבָהּ יִיטַב לְבַב כָּל רָשׁ וְעָמֵל, / וְיִנְשׁוּ אוֹבְדִים רִישָׁם, וּמָרִים. רְאִיתִיהָ – וְשָׁכַחְתִּי עֲמָלִי / וְהִתְנַחֵם לְבָבִי מִמְּצָרִים, וְכִמְעַט קָט גְּוִיָּתִי תְעוֹפֵף / בְּשִׂמְחָתִי כְּעַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים! וְיָם מָלֵא וְיִדְמֶה יָם שְׁלֹמֹה, / אֲבָל לֹא יַעֲמֹד עַל הַבְּקָרִים, וּמַצַּב הָאֲרָיוֹת עַל שְׂפָתוֹ / כְּאִלּוּ שָׁאֲגוּ טֶרֶף כְּפִירִים, אֲשֶׁר קִרְבָּם כְּמַעְיָנִים יְפוּצוּן / עֲלֵי פִיהֶם זְרָמִים כַּנְּהָרִים, וְאַיָּלוֹת שְׁתוּלוֹת בַּתְּעָלוֹת / נְבוּבוֹת לִהְיוֹת מַיִם מְעֹרִים, וְלָרֹס הַצְּמָחִים בָּעֲרוּגוֹת / וּבָאָחִים זְרֹק מַיִם טְהוֹרִים וְגִנַּת הַהֲדַס בָּהֶם לְהַשְׁקוֹת / אֲמִירִים כַּעֲנָנִים הֵם וְזוֹרִים אֲשֶׁר רֵיחָם כְּרֵיחַ הַבְּשָׂמִים / כְּאִלּוּ הֵם מְקֻטָּרִים בְּמֹרִים. וְעוֹפוֹת יִתְּנוּ קוֹל בָּעֳפָאיִם / וְנִשְׁקָפוֹת עֲלֵי כַפּוֹת תְּמָרִים, וְצִצִּים רַעֲנַנִּים נַעֲמָנִים – / כְּשׁוֹשַׁנִּים נְרָדִים עִם כְּפָרִים – אֲשֶׁר מִתְפָּאֲרִים הֵם זֶה עֲלֵי זֶה / וְהֵם כֻּלָּם בְּעֵינֵינוּ בְּרוּרִים. וְאוֹמְרִים הַכְּפָרִים כִּי ״אֲנַחְנוּ / לְבָנִים מוֹשְׁלִים עַל הַמְּאוֹרִים״, וְהַיּוֹנִים מְנַהְגוֹת בַּהֲגוֹתָן / וְאוֹמְרוֹת "נָחְנוּ שָׁרוֹת לְתוֹרִים אֲשֶׁר בָּהֶם נְכַשֵּׁף הַלְּבָבוֹת, / לְמַעַן מִבְּדֹלָחִים יְקָרִים". וְקָמוּ הַצְּבָאִים כַּבְּתוּלוֹת / וְכִסּוּ אֶת הֲדָרָן בַּהֲדָרִים וְגַם הִתְפָּאֲרוּ יַחַד עֲלֵיהֶן, / לְמַעַן הֵם כְּאַיָּלִים צְעִירִים. וְעֵת כִּי נַעֲלָה שֶׁמֶשׁ עֲלֵיהֶן / עֲנִיתִיו: "דֹּם וְאַל תַּעְבֹר מְצָרִים וְהוֹדֵה לַגְּבִיר, כִּי הֶחֱשִׁיכָךְ / בְּאוֹרָה הַמְעֻלָּה בַמְּאוֹרִים, אֲשֶׁר שַׁח כָּל הֲדַר מֶלֶךְ לְפָנָיו / וְהָיוּ מַעֲלוֹת כָּל שַׂר חֲסֵרִים, אֲשֶׁר בּוֹ יִמְלְכוּ כָּל הַמְּלָכִים / וּבוֹ מִתְיָעֲצִים רוֹזְנִים וְשָׂרִים, הֱקִימוּהוּ כְּמוֹ מַלְכָּם, וְהָיָה / כְּפִיר בָּהֶם, וְכֻלָּם – הַשְּׁוָרִים, וְהוּא בָהֶם כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים / בְּעֵת לֹא מָצְאוּ מֵאֵל דְּבָרִים. מְנַהֵל צֹאן עֲלֵי מִרְעֵה מְנוּחוֹת / וְלֹא נֶעְדַּר מְאוּמָה מֵעֲדָרִים, יְקַר נֶפֶשׁ, עֲדִי שַׁחַק, נְדִיב לֵב, / בְּלִי יִדֹּר יְשַׁלֵּם הַנְּדָרִים, אֲשֶׁר לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ בְמַתָּן, / וְלֹא עָצַר כְּמַתַּן הַמְּטָרִים, אֲשֶׁר מִלָּיו בְּמִפְעָלָיו קְשׁוּרִים / כְּרָאשִׁים נִקְשְׁרוּ בָהֶם כְּתָרִים. וְכָל הָרוֹזְנִים אֵלָיו יְסוּרוּן / וְכַיָּם נִמְשְׁכוּ אֵלָיו נְהָרִים, וְאָמְנָם הוּא כְרֹאשׁ עַל הָאֲדָמָה / וְהוּא אֶחָד כְּנֶגֶד הַיְצוּרִים". את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/316

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p203/m318.txt

מעשה יונה הנביא – רהיט ליום הכיפורים

יצחק אבן גיאת

2909247

מעשה יונה הנביא – רהיט ליום הכיפורים וּבְכֵן – וַיְהִי דְּבַר יְיָ אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי. מִשִּׁמְעֲךָ רָהוּ / אֲנָשִׁים וַיִּתְמָהוּ, אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ. אֵל נוֹרָא עֲלִילָה / דֶּרֶךְ לְבַעֲלֵי מְעִילָה הוֹרָה לִמְצֹא מְחִילָה, נוֹרְאוֹתָיו גִּלָּה / לְהוֹדִיעַ כָּל פְּעֻלָּה, כִּי לוֹ לְבַד הַגְּדֻלָּה. יָזַם לְהָשִׁיב גְּמוּלָה / לְעִיר מִנִּי עַד שְׁתוּלָה, נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה יוֹם צִוָּה צִיר אֱמוּנַי / "קוּם קְרָא חֶזְיוֹנַי, כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנַי". צִיר בְּשׁוּבָם לִנְכֹחַ / בָּן כִּי יֶרֶב סְלֹחַ – וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ. חֶפְצוֹ בְבוֹא יָם קִיַּם, / וְנָשְֹאוּ מַיִם דָּכְיָם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם. קָרְאוּ יוֹרְדָיו בֵּינֵיהֶם / וַיָּטִילוּ כְלֵיהֶם אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם. בְּיַרְכְּתֵי סְפִינָה קָדַם / וְלֹא נִתְמַנָּה בְסוֹדָם וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם. רַבָּיו קָרְאוּ כְמֵהִים / "קוּם, קְרָא לְשׁוֹכֵן גְּבֹהִים, אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים". יָעֲצוּ עֵצָה נְכוֹנָה / לְהַפִּיל פּוּר בֶּאֱמוּנָה וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה. הֵן לְחַוּוֹתָם בְּנִיבוֹ / שְׁאֵלוּהוּ: מַה טִּיבוֹ “מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבֹא?” וַיַּעֲנֵמוֹ קָשָׁה / שְׁלֹשָׁה תַּחַת שְׁלֹשָׁה “אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה”. דִּבְּרוּ בְשָׁמְעָם בְּאָזְנֵיהֶם, / מִפְּנֵי אֵל, נוֹדַע לָהֶם, הוּא בוֹרֵחַ, כִּי הִגִּיד לָהֶם. הֱשִׁיבוּהוּ בְלֵב סוֹעֵר / "בַּמֶּה יִשְׁתֹּק מִסְתָּעֵר, כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר?" "גֹּשׁוּ יַחַד כֻּלְּכֶם / וַהֲטִילוּנִי בִכְלֵיכֶם אֶל הַיָּם וַיִּשְׁתֹּק מֵעֲלֵיכֶם". יַחַד הָמוּ וְחָלוּ / וְחָתְרוּ – אוּלַי יוֹעִילוּ אֶל הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ. אָז כְּנִכְבָּד כְּנִבְזֶה / צָעֲקוּ לְאֵל נֶעְלָם, כֹּל חוֹזֶה “אַל נָא נֹאבְדָה בְנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה!” תָּקְפוּ מִפֹּה וּמִפֹּה / טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ וַיְטִילוּהוּ אֶל הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. אֵל יוֹדֵעַ סְתָרִים / אָמְנָם יָרְאוּ גְבָרִים וַיִּדְּרוּ נְדָרִים. אָז בַּמְּצוּלוֹת מִנָּה / נָאוֹר אֵין לוֹ תְמוּנָה דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה. וַיָּנַח בַּמְּצוּלוֹת / בִּמְעֵי דָג וַאֲפֵלוֹת שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/318

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p204/m319.txt

[תלונה על הזמן -- אל משה אבן-עזרא]

יוסף אבן סהל

25489583

[תלונה על הזמן -- אל משה אבן-עזרא] אֵיכָה יוּעַם זָהָב סָגוּר / אוֹ אֵיךְ כֶּתֶם הַטּוֹב יִשְׁנֶא – כִּי אַבְנֵי שִׁיר יָקְרוּ מִפָּז / תִּשְׁתַּפֵּכְנָה מֵאֵין קוֹנֶה! הַאֵל הִשְׁמִין לִבּוֹת מִבִּין? / אוֹ מֵהַבִּיט עִצֵּם עֵינֵי כָל אִישׁ עֹשֶׁר, אַחַר עַפְרוֹת / תֵּבֵל לִצְבֹּר לִבּוֹ פוֹנֶה? וּבְדֹלַח שִׁיר נָעִים יָקָר / מֵהוֹן עָתֵק לִקְנוֹת שׂוֹנֵא – יַגִּיד עָלָיו אַחַר מוֹתוֹ / וּלְדוֹר אַחְרוֹן חַסְדּוֹ יַעְנֶה. מַה נוֹאַל אִישׁ פֶּתִי! תַּשִּׂיג / יָדוֹ וּבְזֹאת נַפְשׁוֹ יוֹנֶה – וּלְזָר יַעְזֹב חֵילוֹ, כִּי לֹא / יֵרֵד אַחְרָיו כָּבוֹד קוֹנֶה! אוֹי, כִּי גַרְתִּי בַהְמוֹת שָׂדַי / שָׁכַנְתִּי עִם עֶדְרֵי צֹנֶה! אִם אֵימִינָה – אֵין לִי מַכִּיר, / אוֹ אַשְׂמִילָה – אֵין לִי מַפְנֶה, אוֹ אִם אֶצְעַק חָמָס נֶגְדָּם – / עַל צַעְקָתִי לֹא אֵעָנֶה. אֵין לִי הַשְׁקֵט בִּמְכוֹנִי, כִּי / אָנוּד כַּאְשֶׁר יָנוּד קָנֶה – לוּלֵא מֹשֶׁה מֵנִיס עָצְבִּי / בִּשְׂפַת נֹפֶת וּבְצוּף מַעְנֶה: יַשְׁלֶה מִכְתַּב יָדוֹ חֶרְדַּת / לִבִּי, וּשְׁלוֹם נַפְשִׁי יַעְנֶה, יֵרֵד כִּמְטַר גֶּשֶׁם עַל גֵּז / וּצְרִי מַרְפֵּא עַל לֵב נַעְנֶה. אָמְנָם נִקְרָא מֹשֶׁה, כִּי הוּא / מוֹשֶׁה תּוֹרוֹת מִמַּעַיְנֵי לֵבָב, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה / וּבְכָל עִנְיָן מַגִּיד מִשְׁנֶה. דּוֹדִי בָאוּ לָךְ, מָלְאוּ / שִׁיר בּוֹ כָל שָׁר קַנֹּא קִנֵּא וַיּוֹבִישׁוּ כָל לֵץ נִרְגָּן / וַיַּלְאוּ כָל אִישׁ מִתְאַנֶּה, וַיְהִי מַחְמַד הַשִּׁיר נֶגְדָּם / כַּחְצִיר גַּגּוֹת לִפְנֵי לִבְנֶה, כִּי אִם כָּל שִׁיר עָפָר שָׁכְבוֹ – / וּלְשִׁירְךָ עַל כִּימָה מִבְנֶה הוֹלֵךְ וָאוֹר כִּמְאוֹר נֹגַהּ, / אַךְ לָעֶרֶב לֹא יִשְׁתַּנֶּה, הָעֵת יוּשַׁר – רֵיחַ זִכְרוֹ / מִמֶּרְחַקִּים מִטּוּב קָנֶה, כָּל עֵת נִשְׁנֶה לִקְרֹא אוֹתוֹ – / חֶסֶד חָדָשׁ לוֹ יִשָּׁנֶה. אִם יַלְדֵי יוֹם אוֹתְךָ עִנּוּ – / בֶּעְזוּז נֶפֶשׁ אוֹתָם עַנֵּה. אוֹ לָךְ מִנּוּ לֵילוֹת עָמָל – / לֵבָב כָּבֵד לָהֶם מַנֵּה, אוֹ יָם זַעְפָּם לָךְ יִשְׂתָּעֵר – / לוֹ לֵב רָחָב כַּחוֹל פַּנֵּה! וּבְטַח כִּי יֵשׁ לָאֵל חֶסֶד / כַּכּוֹכָבִים לֹא יִמָּנֶה, כַּמָּה סוֹדוֹת לוֹ נֶעֶלְמוּ, / כִּי הוּא נוֹעַץ מֵאֵין מִשְׁנֶה. הָעֵת יִתֵּן – לֹא בַמִּדָּה / גַּם לֹא יִשְׁקֹל לָךְ בַּקָּנֶה. קַוֹּה קַוֵּה לוֹ, אִם תַּחְנֶה / מַחְנֵה אוֹ אִם אַשְׁפָּה תִרְנֶה, תֵּלֵךְ כִּימֵי קֶדֶם הַצֹּאן, / עוֹד תַּעְבֹרְנָה עַל יַד מוֹנֶה! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/319

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p202/m320.txt

קדושה

יוסף אבן אביתור

551536

קדושה אוֹפַנִּים סוֹבֲבִים מַרְכְּבוֹת גָּדְלוֹ, בְּרַעַד וָפַחַד מְצַפְצְפִים צִלְצוּלוֹ, גְּדוּדי חֲצָצִים יֵאָגְדוּ לְהַלֲלוֹ דּוֹבְרִים מַהֲלָלוֹ וְהוֹד סִלְסוּלוֹ – שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ. וְזֶה אֶל זֶה שׁוֹאֲלִים, וְזֶה אֶל זֶה מְמַלְּלִים “אַיֵּה אֵל אֵלִים?” וְכֻלָּם מַעֲרִיצִים וְכֻלָּם מַקְדִּישִׁים, וְנַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים וְהֵם מַעֲרִיצֶיךָ וְהֵם מַקְדִּישֶׁיךָ. הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים נִצָּבִים יַחַד, וּמַקְדִּישִׁים שְׁמוֹ בְּאֵימָה וָפַחַד, זִמְרָה וָשִׁיר מְתַנִּים בְּלִי כַחַד – שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד. טַפְסְרֵי לַהַב גְּדוּדֵי הֲמוֹנָיו יִדֹּדוּן יִדֹּדוֹן בְּמַחֲנוֹת מְעוֹנָיו, כִּשְׁלשִׁים וְשֵׁשׁ רִבֲבוֹת פַּרְסָה בֵּינֵימוֹ וּבֵינָיו, לְרֶבַע מְנַצְּחִים שְׁלִיחוּת הֶגְיוֹנָיו – וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו. מַחֲנוֹת אַרְבַּע בְּשַׁפְרִיר זְבוּלָיו – נוּרִיאֵל וְגַבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל וּרְפָאֵל שָׂרֵי חֲיָלָיו סוֹבֲבִים כֵּס הַמֶּרְכָּבָה בְּרִשְׁיוֹן מִלּוּלָיו, עֹז פָּרֹכֶת בְּתוֹכָם מִפְּנוֹת אֵלָיו – וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו. פְּתוּכִים מַמְרִיאִים לְיָדוֹ לְהִצְטוֹפֵף, צָצִים וְחוֹשְׁקִים בְּצִלּוֹ לְהִסְתּוֹפֵף. קָדוֹש בְּכַנְפֵי הוֹד עֲלֵיהֶם יְחוֹפֵף, רֶגֶשׁ עֲנוֹתָם שְׁחָקִים מְרוֹפֵף – וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. שִׁנְאַנֵּי שְׁחָקִים מְרוֹמֲמִים בְּמַאֲמָר, תַּקִּיפִים מְכֻנִּים בִּשְׁנֵים עָשָׂר מִשְׁמָר יְהַלֲלוּ יְיַחֲדוּ בְּכָל מִינֵי מִזְמָר וְיַקְדִּישׁוּ מַלְכוּתוֹ בְּנֹעַם מֻגְמָר – וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר. שְׂרָפִים אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רִבּוֹאוֹת פּוֹצְחִים לְמוּלוֹ תְהִלּוֹת נוֹרָאוֹת, בְּהָמוֹן רוֹגְשִׁים בְּדֹהַר תְּשׁוּאוֹת, רוֹחֲשִׁים קְדֻשָּׁה לְמַפְלִיא פְלָאוֹת “קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת!” יִתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְפָאֵר יִחוּדוֹ, צוֹעֲקִים וּמִתְחַנֲנִים לְנֶגְדּוֹ. חָסֹן, שְׁעֵה הַיּוֹם עַמְּךָ וּסְכֹת סִלּוּדוֹ, קְדֻשָּׁתוֹ תְקַבֵּל בְּנֹעַם מַעְבָּדוֹ – מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/320

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p197/m321.txt

תשובה על הזמנה למשתה יין

דונש בן לברט

720129

תשובה על הזמנה למשתה יין וְאוֹמֵר "אַל תִּישַׁן! / שְׁתֵה יַיִן יָשָׁן– וְכֹפֶר עִם שׁוֹשָׁן / וּמֹר עִם אֲהָלִים בְּפַרְדֵּס רִמּוֹנִים / וְתָמָר וּגְפָנִים וְנִטְעֵי נַעְמָנִים / וּמִינֵי הָאְשָׁלִים, וְרֶגֶשׁ צִנּוֹרִים / וְהֶמְיַת כִּנּוֹרִים עֲלֵי פֶה הַשָּׁרִים / בְּמִנִּים וּנְבָלִים, וְשָׁם כָּל עֵץ מוּנָף / יְפֵה פֶרִי עָנָף וְצִפּוֹר כָּל כָּנָף / יְרַנֵּן בֵּין עָלִים, וְיֶהְגּוּ הַיּוֹנִים / כְּהוֹגִים נִגּוּנִים, וְהַתּוֹרִים עוֹנִים / וְהוֹמִים כַּחְלִילִים. וְנִשְׁתֶּה בַעְרוּגוֹת / בְּשׁוֹשַׁנִּים סוּגוֹת, וְנָנִיס הַתּוּגוֹת / בְּמִינֵי הִלּוּלִים, וְנֹאכַל מַמְתַקִּים / וְנִשְׁתֶּה מִזְרָקִים וְנִנְהַג כַּעְנָקִים / וְנִשְׁתֶּה בִסְפָלִים, וְאָקוּם בִּבְקָרִים / אֲנִי לִשְׁחֹט פָּרִים בְּרִיאִים נִבְחָרִים / וְאֵילִים וַעְגָלִים, וְנִמְשַׁח שֶׁמֶן טוֹב / וְנַקְטִיר עֵץ רָטֹב בְּטֶרֶם יוֹם קָטוֹב / יְבוֹאֵנוּ נַשְׁלִים". גְּעַרְתִּיהוּ "דֹּם,דֹּם, / עֲלֵי זֹאת אֵיךְ תִּקְדֹּם– וּבֵית קֹדֶשׁ וַהְדוֹם / אֱלֹהִים לָעְרֵלִים! בְּכִסְלָה דִבַּרְתָּ / וְעַצְלָה בָחַרְתָּ וְהֶבֶל אָמַרְתָּ / כְּלֵצִים וּכְסִילִים, וְעָזַבְתָּ הֶגְיוֹן / בְּתוֹרַת אֵל עֶלְיוֹן וְתָגִיל– וּבְצִיּוֹן / יְרוּצוּן שׁוּעָלִים. וְאֵיךְ נִשְׁתֶּה יַיִן / וְאֵיךְ נָרִים עַיִן– וְהָיִינוּ אַיִן / מְאוּסִים וּגְעוּלִים!" את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/321

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p202/m322.txt

פזמון

יוסף אבן אביתור

551536

פזמון מִי יָסַד שְׁמֵי גְבוֹהִים, / מִי נָטָה גַלְגַּל נְגֹהִים? מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים, / מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת אֱלֹהִים? לְךָ דוּמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים! מִי אָמַר וַתְּהִי אִמְרָתוֹ / יוֹם מְתִיחַת שְׁחָקָיו? מִי בָט וַיִּכּוֹן מִבְטָאוֹ / יוֹם נְטִיַּת אֲרָקָיו? מִי גָדַר גִּדְרוֹת מַצְלוּלִים / יוֹם שׂוּמוֹ חֻקָּיו? מִי דִבֵּק רִגְבֵי אֶרֶץ / יוֹם הֲכִינוֹ עֲמָקָיו? מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו? מִי הָעוֹטֶה סוּת גָּאוֹן / ותִלְבֹּשֶׁת גַּאֲוָה? מִי זוֹכֵר צֶדֶק / וְתַהֲלוּכָיו עֲנָוָה? מִי חֲסִין יָהּ וְרַב כֹּח / וְכָל קוֹמָה לְפָנָיו מִשְׁתַּחֲוָה? מִי טָף עֲלוּמָה / וַיִּקְרָאֶהָ בְּהֶגְיוֹן מַחֲוָה? מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי יְיָ לֹא צִוָּה? מִי יָרָה מִשְׁבְּרֵי גַלִּים / בְּעִמְקֵי מְצוּלָה? מִי כוֹנֵן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פַּרְסָה / בֵּין גַּלָּה לְגַלָּה? מִי לָהַג הִגָּיוֹן / וַיְפַלֵּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה? מִי מִלֵּל לְבִלְתִּי רֶדֶת / שְׁתַּיִם בִּדְפוּס אֶחָד מִלְּטַשְׁטֵשׁ חָלִילָה? מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו ומִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה? מִי סוֹפֵר תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע / פִּעְיוֹת יְעָלוֹת? מִי עָרַךְ לְנֶשֶׁר לְקַבֵּל בָּנֶיהָ / בֵּין כְּנָפֶיהָ לַעֲלוֹת? מִי פָקַד לִדְרָקוֹן / לְהַכִּישׁ רַחֲמֵי אַיָּלוֹת? מִי צָר לְכָל קוֹל וְקוֹל / שְׁבִיל לִפְנֵי עַצְמוֹ בְּחֵילוֹת? מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קוֹלוֹת? מִי קָבַע בְּרֹאשׁ אֱנוֹשׁ / הַרְבֵּה נִימִין בְּגָדְלוֹ? מִי רִשֵּׁם לְכָל נִימָה וְנִימָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ / מִלְּהַכְחִישׁ נִהוּלוֹ? מִי שִׁפֵּר תֹּאַר כָּל יְצוּר / כְּתֹאַר אָדָם הָרִאשׁוֹן וְכִלּוּלוֹ? מִי תִכֵּן לְהַשְׁווֹת לָז לְלָז / בְּצוּרָתוֹ וַאֲמִירָתוֹ וְקוֹלוֹ? מִי יַגִּיד עַל פָּנָיו דַּרְכּוֹ, וְהוּא עָשָׂה – מִי יְשַׁלֶּם לוֹ? מִי יָרָה חָמֵשׁ אֵימוֹת / עַל חֲמֵשֶׁת גִבּוֹרֵי עוֹלָם? מִי וִעֵד אֵימַת יִתּוּשׁ / עַל פִּיל הַנִּגְלָם? מִי סִעֵר אֵימַת כִּלְכִּית / עַל לִוְיָתָן הַנֶּעְלָם? מִי פָץ לְהַרְאוֹת / כִּי הוּא שַׁלִּיט עַל כֻּלָּם? מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם? מִי מַבְלִיג שֹׁד עַל עַז / לְבִלְתִּי פְרֹץ פָּרֶץ? מִי אֲשֶׁר הִטִּיל אֵימַת מַפְגִּיעַ / עַל אַרְיֵה בְמֶרֶץ? מִי רוֹמֵם עַל עַקְרָב / אֵימַת שְׂמָמִית השֶּׁרֶץ? מִי דִילָּה אֵימַת סְנוּנִית / עַל נֶשֶׁר בְּעֶרֶץ? מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ? את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/322

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p201/m323.txt

[תאווה לנה]

יוסף אבן צדיק

958426

[תאווה לנה] תַּאֲוָה לָנֶה / בַלֵּב כְּאֵשׁ מְצָאתִיהָ, בַּעֲבוּר עֵינֵי / דוֹד מֵאֲזַי נְשָׂאתִיהָ. כַּאֲשֶׁר שָׂנֵא / נַפְשִׁי – אֲנִי שְׂנֵאתִיהָ, כִּי עֲצַת זִמָּה / לֶאְהֹב אֲשֶׁר צְבִי יִשְׂנָא! לֹא יְחָנֵנִּי / דוֹדִי – בְּעֵת אֲחַנֶּן לוֹ קוֹל, וְיַעְנֵנִי / קָשׁוֹת – בְּנַשְּׁקִי רַגְלוֹ, רַק יְעַנֵּנִי / חִנָּם, אֲבָל לְבָבִי לֹא יַחֲשֹׁב אַשְׁמָה / לוֹ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה. הִנְנִי נִמְכָּר, / עָפְרִי, לְךָ בְלִי הָפְדֵּה קַח לְךָ אֶשְׁכָּר – / לִבִּי וְאַל לְרִיק תִּרְדֶּה בִי, וְעַד אֶשְׁכַּר / מִחִכְּךָ דְבַש אֶרְדֶּה. גַּם בְּעֵת אֶצְמָא / אֶמְצָא בְרֻקְּךָ צִנָּה. זֶה לְבַד שִׁמְשִׁי – / דּוֹד הֶעֱבִיד לְבָבִי לוֹ: מִהְיוֹת חָפְשִׁי / לִבִּי רְצַע לְהֵחַלּוֹ! יָדְעָה נַפְשִׁי / כִּי מִמְּךָ לְהָרְגִי לֹא הָיְתָה עָרְמָה,/ אַךְ אֵל לְיָדְךָ אִנָּה. מִבְּכִי אַחִים / עַל הַלְּחִי בְדֹלָחִים יָרְדוּ לַחִים / חַמִּים כְּגַחֲלֵי אָחִים נָא בְתַפּוּחִים / דַּל רַפְּדוּ, וְלִרְמָחִים מִשְּׁדֵי עַלְמָה / לִבִּי שְׂאוּ בְעַד צִנָּה. יוֹם עֲלֵי דַלְתָּהּ / שׁוֹקֵד צְבִי וּמִתְדַּפֵּק מֵחֲדַר שִׁבְתָּהּ / תִּשָּׂא בְקוֹל, וְתִתְרַפֵּק עַל יְלָדַתָּה – / לֹא אוּכְלָה לְהִתְאַפֵּק: כפרי מאמה / מי אלחביב אשתא דיאנה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/323

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p201/m324.txt

מוחרך

יוסף אבן צדיק

958426

מוחרך יָפְתָה עַלְמַת / חֵן וּמֵעַיִן / נֶעֱלָמָה: בַּעֲלֵי חָכְמַת / לֵב, דְּעוּ “אַיִן, / אֵיךְ וְלָמָּה”. יָרְדָה אֶל בֵּית / טִיט בְּהִתְאַסֵּף / גֵּו וְצוּרָה וַתְּהִי נֶחְבֵּאת / שָׁם בְּאֵין כֹּסֶף, / רַק עֲצוּרָה. לֹא בְיָד נִשְׁבֵּית / גַּם בְּלִי כֶסֶף / הִיא מְכוּרָה לַעֲבֹד אַדְמַת / גּוּף, וְלָשִׂים לוֹ / הוֹד וְאֵימָה חֹק, וּבִמְזִמַּת / לֵב לְהַבְדִּילוֹ / מִבְּהֵמָה. סוֹד פְּלִיאָתְךָ / מַה מְּאֹד יִגְבַּר, / צוּר, לְהָבֵן! עֹז בְּרִיאָתְךָ / בָאֱנוֹשׁ – חֻבַּר / פָּז לְאֶבֶן רֹאשׁ פְּעֻלָּתְךָ / הִיא – וְאֶת הַבָּר / מַה לְּתֶבֶן? חִבְּרָה עָצְמַת / יָדְךָ גָלְמִי / אֶל נְשָׁמָה, כּוֹנֲנָה רִקְמַת / מַחֲזֶה צַלְמִי / מֵאֲדָמָה. שָׁאֲלָה חֹפֶשׁ / מֵאֲשֶׁר עֻבַּד / בָּהּ יְחִידָה יוֹם לְהִנָּפֵשׁ / בּוֹ, וְאַל תִּכְבַּד / הָעֲבוֹדָה, כִּי יְסוֹד נֶפֶשׁ / חַי בְּלִי יֹאבַד / יוֹם פְּרִידָה, בַּאֲשֶׁר קִדְמַת / גּוּף יִהְיֶה נִמְצָא / הִיא קְדוּמָה, אַךְ לְפִי תֻמַּת / מַעֲשִׂים נִרְצָה / אוֹ זְעוּמָה. יָהּ, תְּהִלָּתְךָ – / צוּף, וּמִלָּתְךָ – / מָן וְנֹפֶת, עֹז פְּעֻלָּתְךָ / עַל גְּדֻלָּתְךָ / אוֹת וּמוֹפֵת. חֵן קְהִלָּתְךָ / בֵית תְּפִלָּתְךָ / נֶאֱסֶפֶת! תַּעֲטֹף נִשְׁמַת / כָּל בְּנֵי חֶלֶד / לָךְ כְּאָמָה, קוֹל בְּלִי נִצְמָת / “הַלֲלוּ יוֹצֵר / כָּל נְשָׁמָה!” את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/324

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p201/m325.txt

רשות

יוסף אבן צדיק

958426

רשות יוֹצֵר בְּנֵי אָדָם וְשִׂיחוֹתָם / מֵבִין וְרוֹאֶה מַה בְּטוּחוֹתָם, וּבְעֵת לְבָבוֹת נֶחְפְּשׂוּ יַחְדָּו – / נִמְצָא שְׁמוֹ חָרוּת בְּלוּחוֹתָם. סוּרוּ לְהַבִּיט מַעֲשָׂיו וּרְאוּ / חוֹתַם אֱמוּנָתוֹ בְמִצְחוֹתָם! פִּגְרֵי יְצוּרִים לוֹ לְבַד יוֹדוּ, / כִּי הוּא מְקוֹר חַיִּים לְרוּחוֹתָם. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/325

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p209/m326.txt

אל חסדאי אבן-שפרוט

יצחק אבן קפרון

אל חסדאי אבן-שפרוט אל חסדאי אבן-שפרוט / יצחק אבן-קפרון לְגִבּוֹר בִּתְעוּדָה / וְתוֹרָה הַחֲמוּדָה, לְאַלּוּף בִּיהוּדָה / שְׂאוּ שָׁלוֹם, הָרִים! וּמַהֲרוּ בִשְׂמָחוֹת / בְּכָל אַרְבַּע רוּחוֹת וּפַנּוּ הָאֳרָחוֹת / וְעִבְרוּ בַשְּׁעָרִים, וְיָבוֹא שַׂר נֶאֱמָן / וְנֶטַע הַנַּעֲמָן– בְּיָמָיו לֹא אַלְמָן / יְשֻׁרוּן לַדּוֹרִים. תְּמַהֵרְנָה לִהְיוֹת / מְשַׂחֲקוֹת כָּל פִּיּוֹת, תְּרַנֵּנָּה צִיּוֹת / וּמִדְבָּר וִיעָרִים, וְתָגֵל הָעֲרָבָה / וְתִפְרַח בִּתְנוּבָה לְרֹאשׁ כַּלָּה כִּי בָא / בְשִׂמְחָה וּבְשִׁירִים אֲשֶׁר מִדֵּי הוֹלְכִים / פְּעָמָיו בִּדְרָכִים – מְאוֹרוֹת נֶחְשָׁכִים / וְהָיוּ נִקְדָּרִים, וְעִיר הַהֻלָּלָה / בְיֹפִי נִגְבָּלָה לְאַחְרָיו מֻשְׁפָּלָה / וְיוֹשְׁבֶיהָ עֲכוּרִים. וְשָׁמְמוּ אֶבְיוֹנָיו / בְּהַעְלִימוֹ עֵינָיו וְלֹא רָאוּ פָנָיו / מְאִירוֹת כִּמְאוֹרִים, וּמָשְׁלוּ הַזֵּדִים – / בְּלֶכְתּוֹ – בַּשְּׂרִידִים וְהָיוּ כַעֲבָדִים / קְנוּיִים וּמְכוּרִים, וְשָׁמְנוּ עָרִיצִים / וְהַנּוֹגְשִׂים אָצִים וְגָבְרוּ הַיּוֹעֲצִים / וְרַבּוּ הַקּוֹשְרִים לְבַלֵּעַ הוֹנָם / וְחֵילָם וַהֲמוֹנָם וְהֶאֱרִיכוּ לְשׁוֹנָם / וְנָהֲמוּ כַכְּפִירִים. וְהִשְתּוֹמֲמוּ כֻלָּם, / לְמַעַן סָר צִלָּם וּמֵקֵל אֶת עֻלָּם – / גְּדוֹלִים וּצְעִירִים אֲשֶׁר נַפְשָׁם חִיָּה / וְגַם הָיֹה הָיָה כְּפֶלֶג בַּצִּיָּה / וְגַם מַיִם קָרִים, וְהֵסִיר אֶת סֻבֳּלוֹ / לְעַמּוֹ גַם חַבְלוֹ, וְנַפְשׁוֹ עָגְמָה לּוֹ / וְרַחֲמָיו נִכְמָרִים, וְשֵׁבֶט נוֹגֵשׂ בּוֹ / שְׁבָרוֹ מִקִּרְבּוֹ וְגַם מָנַע מִבּוֹא / עֲלֵיהֶם אַכְזָרִים. אֲשֶׁר אֵין בִּלְעָדָיו / בְּרַחֲמָיו וַחֲסָדָיו שְׁלָחוֹ לִשְׂרִידָיו / לְמִחְיָה וּמְזוֹרִים וְהוּא הַשָּׂם חַיָּיו / יְשׁוּעָה לִפְדוּיָיו, וְדַלָּיו וַעֲנִיָּיו / בְּיָמָיו נֶעֱזָרִים. וְהִזְכִּירָם צֵאתָם / דְּרוֹר מֵעַבְדוּתָם וְגַם נָשְׂאוֹ אוֹתָם / עֲלֵי כַנְפֵי נְשָׁרִים, בְּעֵת פָּנָה אֲלֵיהֶם / בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וְהֵסִיר מֵעֲלֵיהֶם / עֲבוֹדַת הַמִּצְרִים, וּמִמָּרוֹם הֶעֱרָה / יְשׁוּעָה גַם עֶזְרָה וְעָלֵימוֹ נִקְרָה / אֱלֹהֵי הָעִבְרִים, וְהָעַמִּים בִּזַּר / וְעַצְמוֹתָם פִּזַּר וּבִימִינוֹ גָּזַר / יַם-סוּף לִגְזָרִים. אֱלוֹהַּ כָּל בָּשָׂר / הֱקִימוֹ לָהֶם שַׂר לְהוֹדִיעַ מוּסָר / לְהָבִין נִמְהָרִים וְהִצְלִיחַ דַּרְכּוֹ / שְׁלָחוֹ בוֹ מַלְכּוֹ, וְעָרַב חִין עֶרְכּוֹ / כְמִנְחַת בִּכּוּרִים, וְנָתַן אֶת חִנּוֹ / בְעֵין מֶלֶךְ, מִנּוֹ לְקָצִין, גַּם קַרְנוֹ / עֲלֵי שָׂרָיו הֵרִים. וְאֵין דּוֹבֵר דָּבָר / בְּכָל מָקוֹם עָבַר, בְּעֶזְרַת אֵל גָּבַר / בְּכָל הַגִּבּוֹרִים, וּפָתַח בַּנִּיבוֹת / וְנֹעַם מַחֲשָׁבוֹת בְּלֹא חֵץ וַחֲרָבוֹת / מְדִינוֹת גַּם עָרִים, וְגֵרַשׁ מֵחֻבּוֹ / לְאֹם הָאֵל קַבּוֹ וְשָׁלַף אֶת חַרְבּוֹ / וְכִלָּה הַצָּרִים אֲשֶׁר הוֹזִים שׁוֹכְבִים / וְדוֹמִים לִכְלָבִים וְגָדַע נִתְעָבִים / וְאוֹכְלֵי הַחֲזִירִים. וְצַר מִכָּל פִּנָּה / בְּחָכְמוֹתָיו עִנָּה, וְתוֹפְשֵׂי הַצִּנָּה / לְפָנָיו נִבְעָרִים, וְהוֹלְכִים בָּרְמָחִים / לְפָנָיו הֵם שַׁחִים וּמַחֲזִיקֵי שְׁלָחִים / כְּלֵי קְרָב נֶחְגָּרִים, וְרוֹכְבֵי הַסּוּסִים / הֲלֹא גַם הֵם נָסִים, נְמוֹגִים וּנְמַסִּים / נְפוֹצִים נִפְזָרִים, וְכֻלָּם נֶחְבָּאִים, / מְפַחֲדִים וִירֵאִים, וּמִפָּנָיו בָּאִים / בְּנִקְרוֹת הַצּוּרִים. אֲשֶׁר עוֹלֶה עָלֹה / לְמַעְלָה מַהֲלָלוֹ נְדִיבִים יִחֲלוּ לוֹ / כְּמוֹ טַל וּמְטָרִים: לְמַלְקוֹש פֶּה פָעֲרוּ / וּבִדְבָרוֹ נִחֲרוּ וּמִפָּנָיו עָצְרוּ / בְּמִלִּים כָּל שָׂרִים, וְכִחֲדוּ אֶת שִׂכְלָם / וְגַם פִּיהֶם נֶאֱלַם, וּמִשִּׂכְלוֹ כֻּלָּם / יְמַשְׁשׁוּ כַעִוְרִים, וְגַם נָהֲרוּ אֵלָיו / וְאֶל טוּב מִפְעָלָיו וְתַחַת כַּף רַגְלָיו / יְלַחֲכוּ הָעֲפָרִים. וְהוּא בִמְלִיצוֹתָיו / כְּקַל בִּמְרוּצוֹתָיו וְגַם כָּל מוֹעֲצוֹתָיו / כְּשׁוֹאֵל בָּאוּרִים, וּמִחְיָה לַנְּשָׁמוֹת – / שְׂפָתָיו בִּנְעִימוֹת, וּמַרְפֵּא הָעֲצָמוֹת / וְגַם חַיֵּי בְשָׂרִים. לְנִכְחוֹ וּלְמוּלוֹ / מְשָׁכַנִי גְמוּלוֹ, לְמַעַן רַב שִׂכְלוֹ / עֲלֵי כָל הַמּוֹרִים, וְיָדַעְתִּי כִי לֹא / יְהִי עָוֶל בְּאָהֳלוֹ וְהָאֱמֶת גּוֹרָלוֹ – / וְלֹא שָׁוְא וּשְׁקָרִים, וְחֵן שֶׁקֶר פָּצָה / לְפָנָיו לֹא יִמְצָא, וְהַצֶּדֶק רָצָה / וְאוֹהֵב מֵישָׁרִים. וְלִבִּי יִתְעוֹרֵר / לְהָשִׁיב וּלְבָרֵר דְּבַר הַמִּשְׂתָּרֵר / עֲלֵי כָל הַפּוֹתְרִים וְזֶה הוּא בֶּן-לַבְרַאט / אֲשֶׁר לַשָּׁוְא חָרַט וְחָשַׁב כִּי פָרַט / וְכָלַל בַּאֲמָרִים: לְשׁוֹן קֹדֶשׁ הִכְרִית / אֲשֶׁר הִיא לִשְׁאֵרִית, בְּשָׁקְלוֹ הָעִבְרִית / בְּמִשְׁקָלִים זָרִים אֲשֶׁר בָּם נִתָּצִים / פְּתוּחִים וּקְמוּצִים וְיִהְיוּ נִפְרָצִים / גְּדֵרוֹת נִגְדָּרִים. וּבִתְשׁוּבוֹת עַזּוֹת / הֲשִׁיבוֹתִי עַל זֹאת, וְהוֹאֵל נָא לַחֲזוֹת, / חֲכַם כָּל הַיְצוּרִים! וְאַל תָּבוּז מִלַּי / וְגַם לִפְנוֹת אֵלַי, וְהַט חֶסֶד עָלַי / וְהוֹכַח בַּדְבָרִים, וְהַאֲזִינָה עָדַי, / אֲדוֹנִי רַב חַסְדַּאי, וְיַאֲזִין אֵל שַׁדַּי / דְבָרְךָ בַמְּצָרִים וְיָרִיב רִיבֶךָ / וְשִׂמַּח אוֹהֲבֶיךָ וְגַם כָּל אוֹיְבֶיךָ / יְהוּ כִיקַר כָּרִים, וְיָמֶיךָ אֲרוּכִים / שְׁמוּרִים וַעֲרוּכִים, מְבָרְכֶיךָ בְרוּכִים / וְאוֹרְרֶיךָ אֲרוּרִים. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/326

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p197/m327.txt

זמר לשבת

דונש בן לברט

720129

זמר לשבת דְּרוֹר יִקְרָא לְבֵן וּלְבַת וְיִנְצָרְכֶם כְּמוֹ בָבַת. נְעִים שִׁמְכֶם וְלֹא יָשְׁבַּת, שְׁבוּ נוּחוּ בְּיוֹם שַׁבָּת! דְּרֹש נָוִי וְאוּלַמִּי וְאוֹת יֵשַׁע עֲשֵׂה עִמִּי, נְטַע שׂוֹרֵק בְּתוֹך כַּרְמִי – שְׁעֵה שַׁוְעַת בְּנֵי עַמִּי. דְּרֹך פּוּרָה בְּתוֹךְ בָּצְרָה וְגַם בָּבֶל אֲשֶׁר גָּבְרָה. נְתֹץ צָרַי בְּאַף עֶבְרָה, שְׁמַע קוֹלִי בְּיוֹם אֶקְרָא. אֱלֹהִים, תֵּן בְּמִדְבַּר הָר הֲדַס שִׁטָּה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וְלַמַּזְהִיר וְלַנִּזְהָר שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר. הֲדֹף קָמַי, אֵל קַנָּא, בְּמוֹג לֵבָב וּבִמְגִנָּה, וְנַרְחִיב פֶּה, נְמַלֵּא נָא לְשׁוֹנֵנוּ לְךָ רִנָּה. דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ וְהִיא כֶתֶר לְרֹאשֶׁךָ נְצֹר מִצְוַת קְדוֹשֶךָ שְׁמֹר שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/327

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p201/m328.txt

[דברי ברכה ליהודה הלוי]

יוסף אבן צדיק

958426

[דברי ברכה ליהודה הלוי] יְמִינֵנוּ בְּחֵיק קֹצֶר עֲצוּרָה / וְעַל כֵּן תַּאֲוַת נֶפֶשׁ בְּצוּרָה. וּמַה יֵּשׁ לַמְבַשֵּׂר זֶה, יְהוּדָה, / בְּיָדֵנוּ לְהוֹצִיא לוֹ בְּשׂוֹרָה? אֲבִי הַשִּׁיר, כְּאִלּוּ טִפְּחוּהוּ / יְדֵי אָגוּר וְאוֹמַנְתּוֹ – דְבוֹרָה, יְצוֹדֵד הַנְּפָשׁוֹת רַק לְרָצוֹן, / בְּלִי יָקוּשׁ וְלֹא רֶשֶׁת מְזֹרָה, לְבַד בִּשְׂפַת דְּבַשׁ וּדְבַר נְגִידִים / וְחֵךְ כַּמָּן וְטַל מִלָּה בְרוּרָה. הֲגוּר אַרְיֵה יְהוּדָה אוֹ צְבִי, כִּי / חֲלוּשָׁה נִמְצְאָה בוֹ עִם גְּבוּרָה? לְזֵכֶר פָּעֳלוֹ – רוּחַ קְנֵה מֹר, / וְאוֹר מִזָּהֳרוֹ – כִּקְנֵי מְנוֹרָה. כְּלִיל יֹפִי, אֲחִי שֵׂכֶל, צְבִי חֵן, / אֲבִי מוּסָר, יְלִיד חָכְמָה וְתוֹרָה – הֲכִי מַעְלָה לְךָ יָפָה בְעֵין כֹּל / וּמוּדַעַת כְּשֶׁמֶשׁ הַמְּאִירָה! וּמִי זֶה גָדְלְךָ יוּכַל לְהַשִּׂיג? / וְדֵי אַהְבָה לְךָ בַלֵּב נְצוּרָה. וְדוֹדֶיךָ מְתֵי מִסְפָּר יְבַקְשׁוּ / לְשַׁחֶרְךָ בְיָד לִמְאֹד קְצָרָה, וְהֵם בֶּן-קִישׁ וְאַתָּה אִישׁ אֱלֹהִים, / וְלֹא מָצְאוּ לְהָבִיא לָךְ תְּשׁוּרָה – לְבַד בִּרְכַּת אֱנוֹשׁ, הוֹאֵל וְתִיקַר / בְּעֵינֶיךָ – וְאִם אֵינָה יְקָרָה, וְתִרְצֶנָּה רְצוֹת הָאֵל תְּרוּמַת / חֲצִי שֶׁקֶל בְּעַד נֶפֶשׁ תְּמוּרָה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/328

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p202/m329.txt

קינה על הפרעות בארץ-ישראל

יוסף אבן אביתור

551536

קינה על הפרעות בארץ-ישראל בְּכוּ, אַחַי, וְגַם סִפְדוּ / עֲלֵי צִיּוֹן בְּרֹב הָמוֹן כְּמוֹ מִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן / וְיֹאשִׁיָּה בְנוֹ אָמוֹן. בְּכוּ רַכִּים מְעֻנָּגִים / יְחֵפִים יִרְמְסוּן קוֹצִים, לְכוּשִׁים יִשְׁאֲבוּ מַיִם / וְלָהֶם יַחְטְבוּ עֵצִים. בְּכוּ עַל אִישׁ אֲשֶׁר עֻשָּׂה / עֲלֵי עַבְדוּת וְלֹא נֻסָּה וְיֹאמְרוּ לוֹ “סְבֹל גַּם שָׂא!” / וְלֹא יָכֹל שְׂאֵת מַשָּׂא. בְּכוּ אִישִׁים אֲשֶׁר רוֹאִים / בְּנֵיהֶם הַמְּהֻלָּלִים אֲשֶׁר בַּפָּז מְסֻלָּאִים / בְּיַד כּוּשִׁים מְחֻלָּלִים. בְּכוּ עִוְרִים אֲשֶׁר נָעוּ / בְּתוֹךְ צִיּוֹן, מְגֹאָלִים בְּדַם הָרוֹת מְבֻקָּעוֹת / וְדַם שָׂבִים וְעוֹלָלִים. בְּכוּ זַכִּים אֲשֶׁר מַכִּים / טְמֵאִים לֶאֱכֹל שִׁקְצָם לְהַשְׁכִּיחָם בְּרִית צוּרָם / וְאֶת אַרְצָם מְקוֹם חֶפְצָם. בְּכוּ אִשּׁוֹת מְטֹהָרוֹת / וְנִשְׁמָרוֹת וְנִטְהָרוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְזֶרַע חָם / בְּצִירֵיהֶן מְעֻבָּרוֹת. בְּכוּ בָכֹה עֲלֵי בָנוֹת / כְּזָוִיּוֹת מְחֻטָּבוֹת אֲשֶׁר הָיוֹ שְׁפָחוֹת לַ- / שְּׁפָחוֹת הַמְּתֹעָבוֹת. בְּכוּ בָכֹה וְגַם אִבְלוּ / עֲלֵי בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת אֲשֶׁר פָּרַץ פְּרִיץ חַיּוֹת / וּבָהֶם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת. בְּכוּ עַל הַמְּנֻפָּצִים / לְיוֹם רָעָה מְקֻבָּצִים וְעַל דַּלִּים וְאֶבְיוֹנִים / מְעֻשָּׁקִים מְרֻצָּצִים. בְּכוּ בָכֹה לְחַיֵּינוּ / וְאַל תִּבְכּוּ לְמֵתֵינוּ, לְמַעַן כִּי הֱיוֹת כָּהֵם / בְּכָל עֵת תַּאֲוָתֵנוּ. וְלָכֵן לִי בְנֶחָמָה, / חֲבֵרִי, אַל תְּהִי סוֹבֵר עֲלֵי כָל הַמְּשֻׁסָּפִים / בְּתוֹך צִיּוֹן וְאֵין קוֹבֵר. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/329

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p210/m330.txt

אהבה

יוסף אבן ששת

אהבה אֶצְעֲקָה בְּמַר לִבִּי /“אוֹהֲבִי, זְנַחְתַּנִי!” אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי /“לָמָּה שְׁכַחְתַּנִי?” בֵּן בְּכוֹר קְרָאתַנִי, /לִכְבוֹדְךָ בְּרָאתַנִי, חֶסֶד מְשַׁכְתַּנִי, /מִנֹּף גְּאַלְתַּנִי. מַה לְּךָ שְׂנֵאתַנִי /אַחֲרֵי פְדִיתַנִי; [5] לֹא לְךָ לְקַחְתַּנִי אוֹהֲבִי, אֲהָהּ לִי, /אֵיךְ הֶעֱבַדְתַּנִי! נָע וְנָד אֲנִי מֻשְׁלָךְ /מִמְּךָ וּמִשֶּׁלָּךְ, וּזְמָן יְקָר הָלַךְ / אַחֲרֵי זְמָן מָשְלָךְ וִימֵי עֱזוּז גָּדְלָךְ. / עַבְדִּי, אֲהָהּ, מָלַךְ – [10] וַהֲלֹא לְעֶבֶד לָךְ אוֹהֲבִי, אֲהָהּ לִי, /בִּלְבַד יְצַרְתַּנִי! שַׁחוּ בְנוֹת שִׁירִי, /חִלֵּל זְמָן שָׂרִי, וַיֶּחֱזַק צִירִי /מֵאֵין לְלֵב צֹרִי. אֶבְכֶּה בְהִמָּכְרִי /חִנָּם אֱלֵי צָרִי, [15] כַּאְשֶׁר לְךָ נָכְרִי אוֹהֲבִי, אֲהָהּ לִי, /אָבִי חֲשַׁבְתַּנִי! שִׂיחִי לְךָ שַׂחְתִּי, / נִגְעִי וְתוֹכַחְתִּי אֶצְעַק: אֲהָהּ, שַׁחְתִּי, /סַפְתִּי וְנִסַּחְתִּי, נַדְתִּי וְנִדַּחְתִּי, /נַחְתִּי וְלֹא נַחְתִּי [20] בַּשְּׁבִי וְנִשְׁכַּחְתִּי, אוֹהֲבִי, אֲהָהּ לִי, / כִּי אִם זְנַחְתַּנִי! תָּנִיף כְּיָם נִדְבַת /יָד, כּוֹנֲנָה טוֹבַת מָשׂוֹשׂ אֲשֶׁר שָׁבַת, /יוֹם תַּעֲלֶה שִׁכְבַת טַל לַעֲזֹר מְשִׁיבַת / נֶפֶשׁ, וְתִפְדֶּה בַת- [25] נָדִיב כְּמוֹ אַהְבַת /עוֹלָם אֲהַבְתַּנִי! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/330

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p208/m331.txt

בקשה

יצחק אבן מר שאול

בקשה אֱלֹהַי, אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעְלִי וְאַל תָּמֹד אֱלֵי חֵיקִי כְּפָעְלִי! בְּחֶמְלָתְךָ גְּמֹל עָלַי – וְאֶחְיֶה, וְאַל נָא, אֵל, תְּשַׁלֶּם לִי גְּמוּלִי. גְּאוֹן נַפְשִׁי לְךָ אַשְׁפִּיל, וְאֶקְרַע בְּמַכְאוֹבִי לְבָבִי, לֹא מְעִילִי. דְּוֵה לֵבָב אֲנִי נִצָּב וְנֶעְצָב עֲלֵי פִשְׁעִי וְרֹב רִשְׁעִי וְסִכְלִי, הֲלוּם יָגוֹן – בְּלִי יַיִן, כְּאַיִן אֲשׁוּרִי מִנְּתִיבְךָ מָט וְרַגְלִי. וּמָה אֶעְנֶה וְאָן אֶפְנֶה לְעֶזְרָה בְּיוֹם מִשְׁפָּט? לְמִי אָנוּס וּמִי לִי? זְדוֹנוֹתַי – לְמוּל פָּנַי וְעֵינַי, כְּלִמָּתִי – לְעֻמָּתִי וְאֶצְלִי, חֲטָאַי – לוּ יְרִיחוּן בָּם שְׁכֵנַי, אֲזַי בָּרְחוּ וְרָחְקוּ מִגְּבוּלִי! טְמֵא לֵבָב אֲשֶׁר שׁוֹבֵב, וְסוֹבֵב לְבָבִי בִי עֲלֵי כָל חֵטְא פְּלִילִי: יְדַעְתִּים בַּעֲלוֹתָם עַל לְבָבִי, רְאִיתִים עַל יְמִינִי גַם שְׂמֹאלִי. כְּקַשׁ נִדָּף אֲנִי נִרְדָּף וְנֶהְדָּף – וְלֹא נִמְנַע וְלֹא נִכְנַע עֲמָלִי! לְךָ עֵינַי בְּתַחְנוּנַי, אֲדֹנָי, בְּהֵאָנְחִי שְׁמַע שִׂיחִי וְקוֹלִי, מְנָת חֶלְקִי וְצוּר חִזְקִי וְחִשְׁקִי וּמִבְטַחִי וְגַם כֹּחִי וְחֵילִי – נְחֵנִי נָא בְּאֹרַח הַנְּכוֹנָה לְפָנֶיךָ וְהָכֵן אֶת שְׁבִילִי. סְלַח חוֹבִי וְיַשֵּׁר אֶת לְבָבִי אֲשֶׁר תּוֹעֶה כְּמוֹ רוֹעֶה אֱוִילִי. עֲנֵה נַאְקִי דְּלָתֶיךָ בְדָפְקִי, רְאֵה, צוּרִי, רְפָא צִירִי וְחִילִי. פְּדֵנִי מֵעֲוֹנִי, צוּר גְּאוֹנִי, אֱיָלוּתִי בְּגָלוּתִי וְחִשְׁלִי, צְרִי עָצְבִּי, מְשׂוֹשׂ לִבִּי בְקִרְבִּי, וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי וְאֶבְלִי. קְדֹרַנִּית לְךָ אֵלֵךְ שְׁחוֹחַ, בְּלִי כֹחַ סְלִיחָתְךָ בְשָׁאְלִי. רְאֵה, כִּי זִכְרְךָ, יָהּ, תּוֹךְ לְבָבִי וּבִזְמָמַי בְּמוֹ יוֹמִי וְלֵילִי. שְׁעֵנִי נָא רְצֵנִי, אֵל אֱמוּנָה, וְתִיטַב לָךְ תְּשׁוּרַת מַהֲלָלִי. תְּנַהְלֵנִי יְמֵי מִדַּת צְבָאִי וְתִרְעֵנִי יְמֵי חֶלְדִּי וְחֶדְלִי, חֲמֹל עָלַי וְכַפֵּר מַעֲלָלַי וְשׁוּר שִׁירִי כְּשִׁיר מוּשִׁי וּמַחְלִי וְעֵת תָּבִיא יְצוּרֶיךָ בְמִשְׁפָּט, אֱלֹהַי, אַל תְּדִינֵנִי כְּמַעְלִי! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/331

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p199/m332.txt

מחברת "נאום אשר בן יהודה"

שלמה אבן צקבל

מחברת "נאום אשר בן יהודה" מחברת “נאום אשר בן יהודה” / שלמה אבן צקבל הִכּוֹן, אֱנוֹשׁ, לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ, וְאַשְׁ־ / רֵי אִישׁ מְצָאוֹ בַר נְקִי כַפַּיִם! הַיּוֹם לְיוֹם מָחָר חֲסָדִים קַדְּמָה – / וּלְמָחֳרָת תִּקַּח שְׂכַר יוֹמַיִם. תִּנְעַם בְּעוֹלָם זֶה וְעוֹלָם בָּא, וּמִי / אוֹ מִי אֲשֶׁר יִתְחַתְּנָה בִשְׁתַּיִם! נְאֻם אָשֵׁר בֶּן יְהוּדָה: וַיְהִי הַיּוֹם וָאֵשֵׁב בַּשַּׁעַר בְּקֶרֶב אַחַי וַחֲבֵרַי, וְכָל אִישׁ וְאִישׁ מֵשִׁיב בִּדְבָרָיו / וּמַגִּיד מִשְׁפְּטֵי אֲמָרָיו. / וָאֹמַר: אֶת חַטָּאתִי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם! / הָיִיתִי בִימֵי נְעוּרִים / כְּאַחַד הָעֳפָרִים / דּוֹלֵג עַל הֶהָרִים / וְשׁוֹכֵן בַּיְעָרִים, / שָׁמָּה חָדְשִׁי וְשַׁבַּתִּי / וְאֵין אִישׁ אִתִּי, / כְּתֹנֶת פַּסִּים כֻּתָּנְתִּי / וְיַעֲלַת-חֵן חַבְלִי וּמַלְכֻּדְתִּי. / וְחָלְפוּ עָלַי זְמַנִּים / וְעָבְרוּ יָמִים וְשָׁנִים / עַד אֲשֶׁר בָּלְתָה מֵעָלַי כְּסוּתִי / וְנִכְסַפְתִּי לְבֵיתִי. / וָאָבוֹא הָעִיר לַילָה, וְכָל אַנְשֵׁי גְאֻלָּתִי / וְכֹל אֲשֶׁר בְּבֵיתִי / טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ, בָּאתִי אֲלֵיהֶם / וְדָפַקְתִּי הַדֶּלֶת עֲלֵיהֶם. / הֵמָּה מִתְיָאֲשִׁים מִמֶּנִּי / וַאֲנִי אֶקְרָא אֲלֵיהֶם “הִנֵּנִי!” / וַיָּפָג לְבָבָם בְּקִרְבָּם / וְלֹא הֶאֱמִינוּ, / עַד אֲשֶׁר הֶאֱזִינוּ / וְהִכִּירוּ קוֹלִי. / וְאָז פָּתְחוּ לִי / וַיְנַשְּׁקוּ עַל פָּנַי / וְעַל עֵינַי / וַיֹּאמְרוּ לִי “נִחְיֶה אַחֲרֵי רְאוֹתֵנוּ פָנֶיךָ / וְעָמַדְנוּ לְפָנֶיךָ!” / וְרָחֲצוּ יָדַי וְרַגְלַי / וְהֵסִירוּ הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים מֵעָלַי / וְהִלְבִּישׁוּ אוֹתִי חֲלִיפוֹת יָפוֹת / בְּאַהֲבָה רְצוּפוֹת / וְיָשַׁבְתִּי עִמָּהֶם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת / לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי יָצָאנוּ הֲלוּמֵי יַיִן / וְהַכֹּל לְנֶגְדֵּנוּ כְאַיִן, / מִתְנַהֲלִים עַל מֵי מְנוּחוֹת / וְשׁוֹאֲפִים רוּחוֹת צַחְצָחוֹת. / וְעַל הַתְּעָלוֹת – / יַעֲלוֹת / יְפֵפִיּוֹת / וְיוֹנִים הוֹמִיּוֹת, / אֲנִי מִתְבּוֹנֵן אֲלֵיהֶן / וּמַאֲזִין לְקוֹלֵיהֶן, / וְהִנֵּה כוֹכָב מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת / וּמֵצִיץ מִן הַפִּנּוֹת, / קוֹרֵץ אֵלַי בְּעֵינוֹ / וּמוֹלֵל בִּימִינוֹ. / הִתְאַפַּקְתִּי לְעֵינֵיהֶם / וְהִתְהַלַּכְתִּי בֵינֵיהֶם, / עַד אֲשֶׁר עָבְרוּ אֶת הַמַּעֲבָר / וְיָצְאוּ אֶל יַד הַמִּדְבָּר. / נִמְלַטְתִּי מֵהֶם כִּצְבִי מִיָּד / וְשַׁבְתִּי אֶל הַמָּקוֹם מִיָּד. / אֲנִי חוֹלֵף וְעוֹבֵר / וְהִנֵּה קוֹל מְּדַבֵּר /“קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ / וְאֶשְׁפֹּךְ אֶת רוּחִי עָלֶיךָ”. / קָרַבְתִּי / וּלְעֻמַּת הַקּוֹל נִצַּבְתּי – / וַיִּפֹּל עָלַי תַּפּוּחַ / בְּשֶׁמֶן מֹר מָשׁוּחַ, / עַל צִדּוֹ הָאֶחָד כָּתוּב לֵאמֹר: אֲשֶׁר יָרוּץ לְצוֹדֵד הָעֳפָרִים / בְּמִדְבַּר יָם וְהָרֵי הַבְּתָרִים – חֲדַל, כִּי הֵם כְּלוּאִים בַּחֲצֵרִים / וְנִמְצָאִים בְּחַדְרֵי הַחֲדָרִים! וּבַצַּד הַשֵׁנִי כָּתוּב לֵאמֹר: אֲשֶׁר שָׁכַר בְּיֵין חָמַר וְתִירוֹשׁ / וְיָנוּעַ כְּעֵץ תָּמָר וְכִבְרוֹשׁ – לְךָ יִשְׁכַּר וְיָנוּעַ לְבָבִי / וְהָאַהְבָה תְּשַׂדֶּד־בִּי וְתַחְרֹשׁ! וְכַאֲשֶׁר רְאִיתִים / וַהֲבִינוֹתִים, / גָּבְהָה נַפְשִׁי / וְנָגְהָה בְעֵינַי שִׁמְשִׁי, / וְאָמַרְתִּי: "עַל כֵּן נִקְרָא שְׁמִי אָשֵׁר, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָנוֹת / וַיֶאֱהָבוּנִי עֲדִינוֹת. / מִי זֹאת אֲשֶׁר רָאֲתָה צִבְיִי / וְחָשְׁקָה בְיָפְיִי? / חֵי נַפְשִׁי, בְּאֹרֶךְ נְדוּדִים אַכְעִיסֶנָּה / וּבְאַהֲבָתִי אַנִּיחֶנָּה / וְאֶעֶזְבֶנָּה בְחִילָהּ / וָאֵדְעָה מַה יִּהְיֶה לָהּ!” / וְנָטִיתִי מֵעָלֶיהָ / וְלֹא פָנִיתִי אֵלֶיהָ. / וְכַאֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי / וּמִן הַמְסִלָּה הַהִיא נִמְשַׁכְתִּי, / הוֹצֵאתִי אֶת הַתַּפּוּחַ / אֲשֶׁר הָיָה אֵלַי שָׁלוּחַ, /שַׁבְתִּי לִקְרוֹתוֹ/וּבְיָפְיוֹ לַחֲזוֹתוֹ,/ דָּבְקוּ בְלִבִּי הַבָּתִּים / וּפָתוֹת אוֹתוֹ פִתִּים. / נִחַמְתִּי / עַל אֲשֶׁר לָלֶכֶת קִדַּמְתִּי / וְאָמַרְתִּי: מַה זֹּאת עָשִׂיתִי / אֲשֶׁר לֹא עָנִיתִי? / הֲרֵעוֹתִי / אֲשֶׁר לֹא הֲשִׁיבוֹתִי! / וָאֵשֵׁב הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה, מַיִם לֹא שָׁתִיתִי / וְלֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי / וּתְנוּמָה לֹא יָדַעְתִּי. / וְלַעֲלוֹת הַשַּׁחַר שִׁחַרְתִּי / וְלֹא הִתְאַחַרְתִּי / אֶל מְקוֹם הַקּוֹל / אֲשֶׁר מֵאֶתְמוֹל, / וְקוֹלִי נָשָׂאתִי / וְעַד הָעֲלִיָּה קָרָאתִי: שָׁלוֹם לְבַת רַבּוּ מְצוּקֶיהָ, / שָׁלוֹם לְעַלְמָה מֵחֲשׁוּקֶיהָ! שָׁלוֹם לְיַעְלָה מִבְּנוֹת אַרְמוֹן – / הָאַהֲבָה דָתָהּ וְחֻקֶּיהָ! אִם אָהֲבָה לַעְדּוֹת יְפִי שִׁירִי – / חוּטֵי חֲרוּזִים אַעֲנִיקֶהָ, אוֹ צָֽמְאָה אֶל מֵי יְדִידוֹתַי – / הִנֵּה חֲלֵב אַהְבָה אֲנִיקֶהָ, אוֹ נִכְסְפָה לִרְאוֹת הֲדַר פָּנַי – / אָבוֹא וְאֶשְׁתַּעְשַׁע בְּחֵיקֶהָ. כִּלִּיתִי שִׁירוֹתַי / וְתַמּוּ דִבְרוֹתַי, / וְעָמַדְתִּי מִשְׁתָּאֶה / עַד אֲשֶׁר אֵדְעָה וְאֶרְאֶה – / וְהִנֵּה אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה / וְאֵין קֶשֶׁב וְאֵין פּוֹנֶה! / וְכַאֲשֶׁר גָּדַל כְּאֵבִי / וְרַב מַעֲצֵבִי, / שַׁבְתִּי בְמַחְשָׁבִי / וְגָעַרְתִּי בִלְבָבִי: / לָמָּה תִתְרָאֶה / לְכָל אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה, / וְלָמָּה תִתְגָּאֶה / וְתִגַּע עָדֶיךָ וְתִלְאֶה? / לָמָּה לֹא עָמַדְתָּ / כַּאֲשֶׁר חָמַדְתָּ? / וְאֵיךְ רַדְתָּ / וְעַתָּה נֶעְבַּדְתָּ? / הִתְקוֹשֵׁשׁ / וְהִתְאוֹשֵׁשׁ / אוֹ הִתְבָּאֵשׁ / וְהִתְיָאֵשׁ! / וְלִבִּי קָט לְגַעֲרָתִי / וְהֵשִׁיב אֶת אִמְרָתִי: נַפְשִׁי – אֲמָתְךָ – נִבְהֲלָה / וּבְפַח מְאָרְבִים נָֽפְלָה. מַה תִּגְעֲרָה בִי – וַאֲנִי / נִלְכָּד בְּחֵשֶׁק יַעֲלָה? מַה יֵּשׁ בְּיָדִי לַעֲשׂוֹת? / עֵינִי לְנַפְשִׁי עוֹלֲלָה! עַד אֲשֶׁר רִחַמְתִּיהוּ / וְדִבַּרְתִּי אֵלָיו וְנִחַמְתִּיהוּ / וְהוּא הוֹלֵךְ וְשׁוֹמֵם / וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. וְהִתְהַלַּכְתִּי כָּל הַיּוֹם הַהוּא עַל הַיְאוֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים / וְעֵינַי נוֹזְלוֹת זְרָמִים, / וְהָגִיתִי כָּל הַלַּיְלָה הַהוּא קִינִים / וָהֶגֶה וָהִי, אָח הָיִיתִי לְתַנִּים / וְרֵע לִיעֵנִים. / וְכַאֲשֶׁר זָרְחָה הַחַמָּה / וְהֵאִירוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה, / שַׁבְתִּי אֶל הַמְסִלָּה / אֲשֶׁר עָמַדְתִּי שָׁם בַּתְּחִלָּה, / שַׂחְתִּי / וְנֶאֱנַחְתִּי / וְעָנִיתִי בְרֹן / וְקָרָאתִי בְגָרוֹן: שְׁלוֹמוֹתַי שְׂאוּ נָא אֶל עֲדִינָה,/לְעַלְמָה נִשְׁקְפָה כִּדְמוּת לְבָנָה, וְאִמְרוּ נָא בְאָזְנָהּ, כִּי קְרוּאָהּ –/אֲשֶׁר קָרְאָה תְמוֹל – שָׁמַע וְעָנָה, וְהָאַהְבָה אֲשֶׁר חָרְשָׁה בְלִבָּה – / בְּלִבּוֹ נִמְצְאָה הַיּוֹם צְפוּנָה, אֲבָל הוֹד תָּאֳרָהּ הֵנִיא לְבָבוֹ / בְּיוֹם נִגְלוֹת, וְלֹא מָצָא תְבוּנָה! וְעַל מִשְׁמַרְתִּי עָמַדְתִּי / וְכָל הַיּוֹם שָׁקַדְתִּי, / צִפִּיתִי בָרָק יַעֲבָר־בִּי / לִרְאוֹת מַה יְּדַבֶּר בִּי. / וְכַאֲשֶׁר רָאִיתִי הַיּוֹם פּוֹנֶה / וְלֹא מָצָאתִי מַעֲנֶה, / צָעַקְתִּי / וְלֹא הִתְאַפַּקְתִּי / “מַה לִּי אֲיַחֵל, וְתוֹחַלְתִּי / הֲלֹא נִכְזָבָה! כִּי עֵת אֲקַוֶּה לְאוֹר – תִּוָּסֵף אֲפֵלָתִי. / נַפְשִׁי בְּפַח צְבִיָּה כַּצְּבִי אֲשֶׁר נִשְׁבָּה, / דָּרְכָה קַשְׁתָּהּ בְּאֵיתָן וְלֹא שָׁבָה / לְבַד כִּי לְקָרֵב עֵת אֲסִיפָתִי / חִצֵּי נְדוֹדִי / תִּשְׁלַח תּוֹךְ כְּבֵדִי, / וְאוּר תַּבְעִיר בְּקִרְבִּי וְלַבַּת אֵשׁ בְּלִבָּתִי, / גָּזְלָה שְׁנָתִי / וַתִּשָּׁבַע לְבַל תִּתֵּן פּוּגַת לְעֵינַי וְלֹא מַרְפֵּא לְמַחֲלָתִי”. / וְהִתְלוֹנַנְתִּי בְּאַחַד הָרְחוֹבוֹת / אֲשֶׁר הָיוּ אֵלַי קְרוֹבוֹת, / סַר וְזָעֵף / יָגֵעַ וְיָעֵף. / וְכַאֲשֶׁר כָּשַׁל כֹּחִי / וְקָצְרָה רוּחִי, / הוֹצֵאתִי אֶת הַתַּפּוּחַ בְּכַפִּי / וְהִגַּשְׁתִּיהוּ לְאַפִּי, / הֲרִיחוֹתִי בְשָׂמָיו / וְחָיִיתִי בְמַנְעַמָּיו. / וְכַאֲשֶׁר נָגֹלּוּ מִפְרְשֵׂי לַיִל וְנִטָּיוּ נַחֲלֵי יוֹמָם, נִקְרֵיתִי / אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִקְרֵאתִי / וְעָמַדְתִּי / בַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִלְכַּדְתִּי / וְנָשָׂאתִי קוֹלִי בַבֶּכִי / בִּדְמָעוֹת עֲלֵי לֶחִי: בְּחֵי הָאַהֲבָה, יַעְלַת אֲהָבִים, / בְּנִדְבַת יֽוֹלְדֵךְ, בַּת הַנְּדִיבִים, בְּשׁוֹשַׁנֵּי לְחָיַיִךְ, בְּמִלֵּי / שְׂפָתַיִךְ אֲשֶׁר הֵמָּה עֲרֵבִים, בְּתַפּוּחַ בְּרָאוֹ אֵל לְהָרְגִי, / בְּטוּרִים הֵם בְּאֶצְבַּע אֵל כְּתוּבִים – הֲלֹא תַטִּי לְדוֹדֵךְ רַחֲמִים, פֶּן / יְמִיתוּהוּ בְּפֵרוּדֵךְ אֲהָבִים, וְיַחַרְקוּ לְחָלְיוֹ שֵׁן מְשַׂנְאִים / וְיַלְעִיגוּ עֲלֵי מוֹתוֹ מְרִיבִים? וּבִקְצֵה מַעֲנַי / נִבְהֲלוּ רַעְיוֹנַי / וְנָפַלְתִּי עַל פָּנַי / וְלֹא מָצָאתִי חָזוֹן מֵאֲדֹנָי. / וְנֶאֱלַמְתִּי / וְנִרְדַּמְתִּי, / וְלֹא קַמְתִּי, / עַד אֲשֶׁר הֱקִימוּנִי / וֶהֱרִימוּנִי / יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת / מִנְּשֵׁי הָעֲלִיּוֹת / וּפָקְחוּ עֵינַי / וְאָמְרוּ בְאָזְנַי / “בֶּן אָדָם, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ / וּנְדַבְּרָה אֵלֶיךָ!” / וַתָּבוֹא בִי רוּחַ וַתַּעֲמִידֵנִי עַל רַגְלַי וְאָמַרְתִּי / “תְּדַבֵּרְנָה גְבִירוֹתַי, כִּי הִתְאַפַּקְתִּי / וּבְדִבְרֵיכֶן הִתְחַזַּקְתִּי”. / וַתֹּאמַרְנָה “שִׁפְחוֹתֶיךָ אֲנַחְנוּ / וְעָדֶיךָ שֻׁלַּחְנוּ: / שָׁלוֹם לְךָ שָׁלוֹם מֵאֵת הַצְּבִיָּה, / הַיּוֹשֶׁבֶת בָּעֲלִיָּה! / שָׁמְעָה בְכִיתֶךָ / וְרָאֲתָה דִמְעָתֶךָ, / וְהִנֵּה יָצְאָה אֵלֶיךָ בְסוֹדָהּ / וְשָׁלְחָה כְתָב יָדָהּ”. / וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה בִידֵיהֶן אִגֶּרֶת / מְהֻדֶּרֶת / קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ / יְקָרָה מִשֹּׁהַם וְתַרְשִׁישׁ / וְעָלֶיהָ שַׁמְנֵי מֹר, / כָּתוּב לֵאמֹר: דּוֹפֵק עֲלֵי דֶלֶת וְלֹא / מֵאָז בְּפָנָיו נִנְעֲלָה – רַק הוּא אֲשֶׁר תָּעָה וְחָ־ / לַף לוֹ בְּאֶפֶס תּוֹחֲלָה. אִם אֶפְתְּחָה – אֵיךְ אֶשְׁכְּחָה? / אוֹ אֶנְעֲלָה – אֵיךְ אֽוּכְלָה? וְכַאֲשֶׁר קְרָאתִים / וַהֲבִינוֹתִים, / נִכַּר אֵלַי מֵהֶם תּוֹכַחַת / וְאֵשׁ בְּקִרְבִּי מִתְלַקַּחַת / וְנֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי וְרַחֲמַי / יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמַי. / שָׁלַחְתִּי יָדִי / וְהֶחֱזַקְתִּי בְּבִגְדִי / וְאָמַרְתִּי לִקְרֹעַ אוֹתוֹ / וְנִבְצְרָה מִמֶּנִּי שְׂפָתוֹ, / כִּי לֹא הָיָה בִי כֹחַ. וַתֹּאמַרְנָה אֵלַי “מַה זֹּאת וְעַל מַה זֹּאת? / לָמָּה חָרַדְתָּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת? / שׁוּב אֶל נַפְשֶׁךָ / וַעֲזֹב אֶת לְבוּשֶׁךָ! / הִתְעוֹרֵר / וְהִתְגַּבֵּר / וְהִתְאַפֵּק / וְהִתְחַזֵּק, / וּשְׁמֹר אֲשׁוּרֵינוּ / וְלֵךְ אַחֲרֵינוּ, / כִּי לְמַעַן הַנְחוֹתְךָ בָאנוּ”. / הֶאֱמַנְתִּי אֲלֵיהֶן / וְהָלַכְתִּי אַחֲרֵיהֶן, / וְלֹא זָכַרְתִּי דִבְרֵי קֹהֶלֶת (הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טֶבַח יָבֹא), / עַד אֲשֶׁר עָבַרְתִּי הַדֶּלֶת / וּבָאתִי בָאֵשׁ וּבַמַּיִם. אָז רָפוּ יָדַי / וְצָדוּ צְעָדַי / וְנִבְהַלְתִּי / וְחָתַרְתִּי / לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה – וְלֹא יָכֹלְתִּי. / וַתֹּאחֲזֵנִי זִלְעָפוֹת / וְהִנֵּה קוֹל קוֹרֵא "חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת. / וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי, חָיְתָה נַפְשִׁי / וְכָבְתָה אִשִּׁי / וְעָנִיתִי “זְכָר־דָּבָר לְעַבְדֶּךָ עַל אֲשֶׁר יִחַלְתָּנִי, / זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי”. / וְהָאֲמָהוֹת הָהֵן בְּהַבְלֵי פְתַיּוּת מְשָׁכוּנִי / וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִידוּנִי / וְהוֹלִיכוּנִי בְחַצְרֵיהֶן / וֶהֱבִיאוּנִי בְחַדְרֵיהֶן / וְאֶל הָעֲלִיָּה הֶעֱלוּנִי / וְאֶל פַּח יוֹקְשִׁים הִפִּלוּנִי. / אֲנִי הוֹלֵךְ בְּצַד הָעֲלִיָּה, / טֶרֶם אָבוֹא אֵלֶיהָ / וְאֶחְסֶה בְצִלֶּיהָ, / שָׁמַעְתִּי אַחַת מְשַׁנֶּנֶת / וּבְכִנּוֹרָהּ מְנַגֶּנֶת / “יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ / וְיֹאכַל פְּרִי מִגְדָּנוֹ” / וְעָנְתָה אַחֶרֶת / וְעַל נִבְלָהּ מְשׁוֹרֶרֶת / "מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרַיִם. וְכַאֲשֶׁר בָּאתִי אֲלֵיהֶן / וְנִגְלֵיתִי עֲלֵיהֶן, / וַתֶּחֱרַדְנָה אֵלַי / וַתִּשְׁתַּחֲוֶינָה לְפָנַי / וַתֹּאמַרְנָה “בּוֹא, בְּרוּךְ יְיָ!” / וְיָשַׁבְתִּי עַל מִפְרְשֵׂי חוּר תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן, / מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. / הֵנָּה מְשַׂחֲקוֹת / וְהָאָרֶץ לְפָנַי מְנַשְּׁקוֹת / וְכָל אַחַת וְאַחַת מְבַשֶּׂרֶת / “עַתָּה תָבוֹא הַגְּבֶרֶת”, / עַד אֲשֶׁר רָאִיתִי פְנֵי כֻלָּן זוֹעֲפוֹת / כִּפְנֵי כִבְשָׁן שְׂרוּפוֹת. / שַׂחְתִּי אֲלֵיהֶן “מַה לָּכֶן / וְלָמָּה נִשְׁתַּנּוּ פְנֵיכֶן? / הֲיֵשׁ בִּלְבַבְכֶן מַטְמוֹן? / וַתֹּאמַרְנָה “הִנֵּה אֲדוֹן הָאַרְמוֹן!” / וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי / וָאֵרֶא בָּא לְפָנַי / אִיש כֻּלּוֹ מְלֵא זַיִן, / מִשְׁתַּכֵּר וְלֹא מִיַּיִן. / מִצְנֶפֶת בַּד עַל רֹאשׁוֹ / וּבְאֵשׁ קִנְאָה בָּעֲרָה נַפְשׁוֹ, / פָּנָיו לוֹהֲטִים, / כְּאֶחָד מִבְּנֵי פְלִשְׁתִּים / מִתְעַטֵּף בִּרְדִידוֹ, / וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְיָדוֹ. / קַמְתִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי / וְקָרָאתִי חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי” / וְאַחַר כֵּן קִדַּמְתִּיהוּ “שָׁלוֹם, שָׁלוֹם!” / וַיֹּאמַר “חֲדַל לְךָ וּלְשָׁלוֹם / וֶאֱמֹר: מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם? / כָּכָה יִגָּלוּ סְתָרִים / יִבָּעוּ צְפוּנֵי חֲדָרִים? / אֱמֹר, מִי זֶה הֶעֱנִיק אוֹתְךָ גַאֲוָה / וְכִסָּה אֶת עֵינֶיךָ בְּתַאֲוָה?” / נִפְעַמְתִּי / וְדוֹמַמְתִּי / וְלֹא מָצָאתִי כֹחַ לְדַבֵּר / וּמִלִּים לְחַבֵּר. / וַיּוֹסֶף וַיֹּאמַר “הֲבָגַדְתָּ – / וְעַתָּה חָרַדְתָּ? / וְכִחַשְׁתָּ – / וְעַתָּה הִתְבּוֹשַׁשְׁתָּ? / וְהִתְקוֹמַמְתָּ – / וְעַתָּה נֶאֱלַמְתָּ? / אֱמֹר, עַל מִי בָטַחְתָּ / בְּעֵת הִתְלַקַּחְתָּ? / וּבְמִי נֶעֱזַרְתָּ / וְלֹא יָגֹרְתָּ? / וּמִי הֲסִיתְךָ בַהֲבָלִים / וְהִפִּלְךָ בַחֲבָלִים? / בְּרִית נְדִיבִים הֵפַרְתָּ / וְסֵתֶר מְלָכִים קָרַעְתָּ – / חֵי נַפְשִׁי, כִּי בֶן־מָוֶת אַתָּה, / וְהַיּוֹם הַזֶּה בָּא עִתֶּךָ / וְאֶרְאֶה בְמַפַּלְתֶּךָ”. / וְהֶחֱזִיק בִּי וַיְעִירֵנִי / וַיִּתְפֹּשׂ חָצְנִי / וַיֹּאמֶר “פְּשֹׁט בְּגָדֶיךָ / וְתֹאכַל מִפְּרִי יָדֶיךָ”. / וַיְהִי לִבִּי כַדּוֹנַג / וְנַפְשִׁי עָלַי תִתְמוֹגָג, / חֶבְלֵי מָוֶת אֲפָפוּנִי / וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי. / וְכַאֲשֶׁר רָאָה כִּי יָרֵאתִי וְזָחַלְתִּי, / פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי, / הִתְגּוֹלֲלוּ בְדִמְעָה עֵינָיו / וַיָּסֶר אֶת הַמַּסְוֶה מֵעַל פָּנָיו / וַיִקְרָא בְאָזְנַי “בֶּן־אָדָם, פְּקַח עֵינֶיךָ / וּרְאֵה אֶת הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ!” / הִתְבּוֹנַנְתִּי – וְהִנֵּה אוֹר בָּהִיר / וְלֶחִי כְּזֹהַר הָרָקִיעַ יַזְהִיר. / הִתְעוֹרֲרָה לְשׁוֹנִי / וְאָמַרְתִּי “מַה זֶּה אֲדוֹנִי?” / וַיֹּאמַר "בִּי אֲדוֹנִי, אֲנִי מִיַּעֲלוֹת הַחֲדָרִים / וְאַיְלוֹת הַחֲצֵרִים, / לֹא שָׁכַנְתִּי בִיעָרִים / וְלֹא יָדַעְתִּי הָרֵי בְתָרִים. / אֲנִי מִבְּנוֹת אַרְמוֹן, / בְּחֵיק הַיְקָר אָמוֹן. אֲנִי עֹפֶר בְּעַפְעַפָּיו יְצוֹדֵד / אֱנוֹשׁ חַיִל וְיִפֹּל בַּחֲבָלָיו – וְחַנֹּתִי אֲשֶׁר אָחֹן וְאֶשְׁמֹר, / לְבִלְתִּי אֶמְנְעָה טוֹב מִבְּעָלָיו". וְכַאֲשֶׁר הִבְהִילַנִי מְאוֹרָהּ / כִּסַּתְהוּ בִשְׂעָרָהּ / וְאָמַרְתִּי “בְּרוּכָה אַתְּ לַיָי, בִּתִּי, הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן / מִן הָרִאשוֹן! / הַאַתְּ אֲשֶׁר מִן הָעֲלִיָּה עֲנִיתִנִי / וְאַחֲרֵי כֵן עִנִּיתִנִי / וְתַחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּנִי / וְאַחֲרֵי כֵן הֲרַגְתִּנִי?” / וַתַּעֲנֵנִי “לֹא, אֲדוֹנִי, הִיא גְבֶרֶת הַגְּבִירוֹת / וּמַחְפֶּרֶת הַמְאוֹרוֹת, / הִיא נֹעַם הַשְּׂפָתַיִם / וְתַאֲוַת הָעֵינַיִם. / אַמְשִׁיל – וְחָלִילָה לְהַמְשִׁילָהּ! - לְאוֹר חַמָּה בַשָּׁמַיִם, / עֲדֵי תִהְיֶה לְשִׁבְעָתַיִם! / אֲנִי שִׁפְחָה מִשִּׁפְחוֹתֶיהָ / וְאַחַת מֵאַמְהוֹתֶיהָ, / שָׁלְחָה אוֹתִי לְשַׁעַשְׁעֶךָ / וּלְדַבֵּר עַל לִבְּךָ וְנַפְשֶׁךָ׃ / כִּי אָמְרָה אֲקַדְּמָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהוֹלֶכֶת לְפָנַי / וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו – אוּלַי יִשָּׂא פָנַי. / לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ – / בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ”. / וְטֶרֶם כִּלְּתָה דְבָרֶיהָ, שָׁמַעְתִּי קוֹל הָמוֹן / וְצִלְצַל פַּעֲמוֹן / וַהֲרִיחֹתִי קָנֶה וְקִנָּמוֹן / וָאֵרֶא וְהִנֵּה שִׁפְעַת עֲדִינוֹת / מִבְּחוּרֵי בָנוֹת / וּבְתוֹכָן עַלְמָה מִשִּׁכְמָהּ וָמַעְלָה גְּבוֹהָה עַל כֻּלָּן / וְנָס מִפָּנֶיהָ צִלָּן. / כְּלִילֵי מַלְכוּת כְּלִילֶיהָ / וּפַעֲמוֹנִים בְּשׁוּלֶיהָ, / בִּצְעִיף גַּאֲוָה מִתְעַטֶּפֶת / וְכִסְעִיף הֲדַס מִתְנוֹפֶפֶת, / בַּלָּאט מִתְנַהֶלֶת / וְעַל רֵעוֹתֶיהָ מִתְגַּדֶּלֶת, / וְהֵנָּה יַעֲנוּ אוֹתָהּ בְּקוֹלוֹת, / בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת / “אִמְרִי נָא הֲמֵרֹךְ חֻמְשֵׁךְ / יִקְרֵךְ / אוֹ שָׁכַרְתְּ מִתִּירוֹשֵׁךְ”. / וְלֹא רָאוּ עַפְעַפַּי עֵינֶיהָ, / כִּי כִסְּתָה פָנֶיהָ. וְכַאֲשֶׁר הוֹשִׁיבוּהָ עַל מְכוֹנֶיהָ / יָצְאוּ מִלְּפָנֶיהָ, / וְנִשְׁאַרְתִּי אֲנִי לְבַדִּי / וְהָעַלְמָה יוֹשֶבֶת לְצִדִּי. / וְאָמַרְתִּי בְלִבִּי: הַחְלֵק לְשׁוֹנְךָ מַחֲמָאוֹתֶיךָ / תִּקְרַב וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ! / וְסַבֹּתִי פָנַי אֵלֶיהָ / וְקָרָאתִי עָלֶיהָ / “לִבַּבְתִּנִי, אֲחוֹתִי כַלָּה, לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ, / בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרוֹנַיִךְ. / גַּלִּי, אֲחוֹתִי, מְאוֹרֵךְ / וּפִרְשִׂי עָלַי שַׂעְרֵךְ, / הָסִירִי הַמַּסְוֶה מִפָּנַיִךְ / וְהַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ!” / וְכַאֲשֶׁר הֲסִירֹתִי הַצָּנִיף / וְגִלִּיתִי הַצָּעִיף, / רָאִיתִי זָקָן אָרוּךְ / וְהַמָּוֶת עָלָיו עָרוּךְ, / וּפִיו פָּתוּחַ / כְּסִיר נָפוּחַ / וְהוּא יֹאמַר "אֵיךְ רָאִיתָ הַלְּחָיַיִם / וְאֹדֶם הַשְּׂפָתַיִם! / אָז נִבְהַלְתִּי / וּמְלֹא קוֹמָתִי נָפַלְתִּי / וְחָפוּ פָנַי / וּבָרְחוּ שְׂשׂוֹנַי. / וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ בִּצְחוֹק, / עַד אֲשֶׁר נִשְׁמַע לְמֵרָחוֹק, / וְהֶחְזִיק בִּי / וַיְדַבֵּר עַל לִבִּי / וַיֹּאמַר “הִתְיַצֵּב / וְאַל תִּתְעַצֵּב! / אֲנִי רֵעֲךָ הָעֲדֻלָּמִי – / קוּם שְׁתֵה עִמִּי. / הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמוֹנִי?” / וָאֶפְתַּח אֶת עֵינִי – / וְהִנֵּה הוּא חֲבֵרִי / וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי. / וָאֹמַר לוֹ “הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתַנִי / וְעָכֹר עֲכַרְתַּנִי?” / וַיִפְצַר בִּי לְנַחֲמֵנִי / וּבְפַת לֶחֶם סְעָדַנִי, / וַיָּבֵא אֵלַי מַטְעַמִּים / וְשָׁהִיתִי עִמּוֹ יָמִים, / וְאַחֲרֵי כֵן הִשִּׂיאַנִי לְבִתּוֹ / וְהִשְׁלִיטַנִי בְּכָל אֲשֶׁר אִתּוֹ. שְׁעוּ, דּוֹדַי, יְפִי שִׂיחִי וְטוּבוֹ / וְשִׁמְרוּ־נָא, לְבַל תִּנָּֽקְשׁוּ בוֹ: הֲלֹא הֵם לַעֲגֵי עוֹגְבִים וּמִלִּים / אֲשֶׁר בָּדָא יְדִידְכֶם מִלְּבָבוֹ! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/332

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p203/m333.txt

מאורה

יצחק אבן גיאת

2909247

מאורה יִגָּלוּ זְמַנִּים / זֶה כַמָּה סְתַמְתָּם, יֵאָמְנוּ חֲזוֹנִים / עַד עֵת קֵץ חֲתַמְתָּם. עַל יַד אִישׁ לְפָנִים / תַּתָּם אוֹת, וְשַׂמְתָּם לַעֲזֹר / לִי מִצַּר, וְלִשְׁמֹר / הָאֱמוּנָה. צָבְאוּ עַל הֲמוֹנַי / מִסָּבִיב תְּלָאוֹת, וּלְיֵשַׁע אֱמוּנַי / לֹא אֶרְאֶה פְלָאוֹת. תָּמִיד אֶל מְעוֹנַי / עֵינֵיהֶם נְשׂוּאוֹת בֶּן בְּכוֹר / לִנְטֹעַ, וְלַעְקֹר / בַּת עֲדִינָה. חַי, אַיֵּה גְבוּרוֹת / עוֹלָמִים קְדוּמִים? הִכִּיתָ בְכוֹרוֹת / לוּדִים וַעֲנָמִים. הִנָּשֵׂא בְעַבְרוֹת / אַכְזָרִים וְקָמִים, שׁוּב נְצֹר / עִיר נוֹתְרָה בְמָצוֹר / כַּמְּלוּנָה! קִוִּיתִי בְצִלָּךְ / לָשֶׁבֶת שְׁלִישִׁית עִיר שָׁלֵם זְבוּלָךְ / לִבְנוֹתָהּ, וְלָשִׁית בָּהּ כִּסֵּא, וּמָלַךְ / שָׁמָּה כַּבְּרֵאשִׁית – אָז כְּאוֹר / הַחַמָּה יְהִי אוֹר / הַלְּבָנָה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/333

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p203/m334.txt

גמר לשמע ישראל

יצחק אבן גיאת

2909247

גמר לשמע ישראל אַנְשֵׁי לֵבָב, שִׁמְעוּ לִי בְּקָרְאִי “אֱלֹהִים אֲדֹנָי חֵילִי!” שֵׁם כְּבוֹדוֹ אֲבָאֵר בְּשִׂכְלִי – לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי! יָחִיד, יִחוּדוֹ בְמִסְפָּר אַל תֵּחַד, יְרָא רֵאשִׁיתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ וּפְחַד, הֱיוֹתוֹ בְשֵׁם “אֶהְיֶה” לֹא נִכְחַד – הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד! צָפוּן יְקָרוֹ בְמַעֲלוֹת גְּבֹהִים, גְּבֹהִים אַחַר גְּבֹהִים נוֹהִים, יְעִידוּן לְכָל עַיִן מְסִבּוֹת נְגֹהִים: אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים! חוֹקְרֵי כְבוֹדוֹ תָמָהוּ, עָמְדוּ מֵרְאוֹת וְהִתְמַהְמָהוּ, עֵינֵי שִׂכְלָם מֵרְאוֹת כָּהוּ – וַיֹּאמְרוּ “לוֹא-הוּא!” יָדְךָ עַל שִׁלֵּשִים תִּכְבַּד, הַחוֹשְׁבִים אָב וְרוּחַ נֶעְבָּד, וּבֶן-מָוֶת וְנָשׂוּא עַל בַּד מִן הַשְּׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד! צַדִּיק גּוֹי יַעֲרִיצְךָ בְרוּחַ נְדִיבָה, יַמְלִיכֲךָ בְשָׂפָה עֲרֵבָה, קוֹרֵא “אֶחָד!” פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה – וְאֶל הַשְּׁלֹשָּה לֹא בָא! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/334

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p203/m335.txt

תוכחה

יצחק אבן גיאת

2909247

תוכחה מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם? / כָּעוֹף יִתְעוֹפֵף כְּבוֹדָם וְאֵיךְ יִתְגָּאוּ בְעוֹדָם? / וּפִתְאֹם יָבוֹא אֵידָם! יָבִין אִישׁ לֵב וְנָבוֹן / כִּי סוֹף כֹּל לְרִקָּבוֹן וּמֵעָפָר חֻצַּבְנוּ / וְעָדָיו עַתָּה שַׁבְנוּ: צְפֵה – רוּחַ בְּקִרְבֵּנוּ / לְפִקָּדוֹן גַּבֵּינוּ, וְכִמְעַט עַיִן תִּפְקַח – / וְאֵל עֲרֻבָּתוֹ יִקַּח! חֶבְלֵי אָדָם בְּתֵבֵל / חַבְלֵי רוֹעֵי הֶבֶל, וְאִם נָפְלוּ בַנְּעִימִים – / לֹא מָלְאוּ הַיָּמִים! קוּם וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ / כִּי לֹא לְךָ הוֹנֶךָ, וְהָאָדָם וְקִנְיָנוֹ / לְמָחָר יְבֻקַּשׁ – וְאֵינוֹ. בִּרְבוֹת טוֹבָתֶךָ / הֲתֵרֶב חֶדְוָתֶךָ? הֲתֵדַע כִּי לְפִי רֻבָּה / הַוּוֹת וְעָמָל בְּקִרְבָּהּ? רוּחַ גַּאֲוָה יִבְצֹר / בְּחַיֵּי עוֹלָם יַעְצֹר – בְּשׂוּמוֹ מַלְכּוֹ שִׂכְלוֹ / הַמּוֹשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ. יַעְרָה בְּתֵבֵל הוֹלְכָה / בְּסַמֵּי מָוֶת מְסוּכָה, וְאִם מָתְקָה רִאשׁוֹנָה – / מָרָה תִהְיֶה בָאַחֲרוֹנָה. הוֹעַל אֵין לַגֶּבֶר / בְּזָהָב וְכֶסֶף צוֹבֵר וְלֹא יִשָׂא יוֹם מְהוּמָה / מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה. וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? / וּסְבִיבֶךָ פֶלֶךְ! וּפַעַם לְאַט תְּהַלֵּךְ / וְעַל שְׂבָכָה תִתְהַלֵּךְ. דִּינֵי יָמִים בִּינוּ: / בְּבָתִּים שׁוֹכְנִים לָנוּ – וּבֹקֶר בִּמְקוֹם שִׁבְתָּם / יֵשְׁבוּ אֲחֵרִים תַּחְתָּם! הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשׁוּ / וּמֵאֱלֹהֵיכֶם בּוֹשׁוּ וְרַחֲצוּ וְהִטֶּהָרוּ / וּמִטֶּנֶף הִבָּרוּ! גְּאוֹן לְבַבְכֶם הַשְׁפִּילוּ / וְיַשְּׁרוּ וְאַל תַּעְפִּילוּ וְאֵיכָכָה יִתְגַּבֵּר / שׁוֹכֵן לְמָחָר קֶבֶר? יוֹם וְיוֹם הוֹחִילוּ / לְמָוֶת, וְאַל תָּחִילוּ, כִּי חַיֵּיכֶם – מוֹתְכֶם / וּמִיתַתְכֶם – חַיֵּיכֶם. אַךְ אֶת זֹאת חֲקַרְנוּהָ / בְדַעַת וּמְצָאנוּהָ: כִּי אֵין בְּתֵבֵל הוֹעַל / לָאֱנוֹשׁ כִּי בְטוֹב פֹּעַל. תַּכְלִית שִׁמְחָה – אֵבֶל / וְרֹאשָׁהּ וְסוֹפָהּ – הֶבֶל, אוֹחֲזֵי מַעֲלוֹת גְּבֹהִים / עוֹלִים אֶל הָאֱלֹהִים. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/335

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p203/m336.txt

רשות לקדיש

יצחק אבן גיאת

2909247

רשות לקדיש יָהּ אֲשֶׁר לָךְ נִתְכְּנוּ / כָּל תְּהִלוֹת עַמְּךָ – חֵן וְחֶסֶד נִצְפְּנוּ / בָךְ וְהַכֹּל מִמְּךָ. עַם אֲשֶׁר בָּךְ נִשְׁעֲנוּ / סוֹבְלֵי דָת עָצְמְךָ קוֹרְאִים / אַף צוֹבְאִים / שִׁיר תְּהִלּוֹת / בַּהֲמֻלּוֹת, פּוֹצְחִים כֻּלָּם בְּעָצְמָה / מוּל מְחוֹלֵל כֹּל נְשָׁמָה. צוּר, לְמִי אַמְשִׁילְךָ, / כִּי לְשׁוֹנוֹת בָּעֲרוּ? אִם לְסַפֵּר גָּדְלְךָ / כָל צְבָא רוֹם קָצְרוּ – לְחַי מְדַבֵּר מוּלְךָ / בִּין וְחָכְמָה נֶעְדְּרוּ! נוֹאֲלוּ / גַּם נִבְהֲלוּ / רַעֲיוֹנִים / מִלְּפָנִים, כָּל יְצִיר בִּבְנֵי אֲדָמָה / שָׂגְבָה מֵהֶם מְזִמָּה. חָכְמוּ גַם נַעֲמוּ / יוֹדְעֵי יִחוּדְךָ, סָתְמוּ אַף חָתְמוּ / מִלְּגַלּוֹת סוֹדְךָ, טָעֲמוּ אַף נָאֲמוּ / בַאֲמִתַּת הוֹדְךָ. עָמְדוּ, / כִּי פָחֲדוּ / מִלְּהוֹרוֹת / הַבְּצוּרוֹת. אֵיךְ יְצִיר תּוֹלָע וְרִמָּה / יַחֲקֹר דַּעַת קְדוּמָה קַשְּטוּ, עָם, נַפְשְׁכֶם / בַּחֲרוּ תֹם מַעֲנֶה, טַהֲרוּ סִיג דַּרְכְּכֶם / לַעֲבֹד שׁוֹכֵן סְנֶה, הָאֱלֹהִים מַלְכְּכֶם / חִישׁ עֲלֵיכֶם יַחֲנֶה. עוֹרֲרוּ / שִׁיר, שׁוֹרֲרוּ / בַּהֲמוֹנַי / עַם יְיָ, גַּדְּלוּ אִתִּי בְאֵימָה / יָהּ שְׁמֵהּ רַבָּא בְעָלְמָא! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/336

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p203/m337.txt

מחרך

יצחק אבן גיאת

2909247

מחרך נֶגְדְּךָ / אָשִׂים מְגַמָּתִי, כִּי לְךָ / רוּחִי וְנִשְׁמָתִי. יָקְרוּ / עָצְמוּ פְלָאֶיךָ, חֻבְּרוּ / אֶל עַל קְרוּאֶיךָ, בָּחֲרוּ / אוֹתְךָ בְרוּאֶיךָ, אֶחֱזֶה בִרְאִי מְזִמָּתִי כִּי שְׁמָךְ חֵילִי וְחוֹמָתִי צוֹרֲרִים / שׁוֹעִים לְתַעְתּוּעִים, דּוֹבְרִים / כָּזָב וּבוֹ תוֹעִים אוֹמְרִים / “שָׁוְא עַמְּךָ רוֹעִים!” וַאֲנִי – שִׁבְתִּי וְקִימָתִי זִכְרְךָ עָזִּי וְזִמְרָתִי! חוֹלֲלִי, / אֶעְטֹף לְפָנֶיךָ, מַעֲלִי / יִסְלַח רְצוֹנֶךָ, מַחֲלִי / תִרְאֶה בְעֵינֶיךָ כִּי בְיוֹם שׁוּבִי לְאַדְמָתִי אֶקְרְאָה אָחוֹת לְרִמָּתִי. קוֹמֲמָה, / יָהּ, בֵּיתְךָ! מֵעִיר שׁוֹמֲמָה / חֶזְיוֹנְךָ תָעִיר, רוֹמֲמָה / וּשְפֹט בְּהַר שֵׂעִיר, עוֹרֲרָה וּנְקֹם לְנִקְמָתִי – תֵּן פְּאֵר תַּחַת כְּלִמָּתִי! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/337

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p206/m338.txt

שיר-פולמוס

יצחק אבן עזרא

16340145

שיר-פולמוס בִּי הַזְּמָן חִצֵּי נְדוֹד שָׁלַח, / פָּצַע לְבָבִי מִבְּלִי שֶלַח, הִכְהָה שְׁתֵּי עֵינַי בְּעוֹד יוֹמָם, / הֵנִיס מְאוֹר לֶחְיִי וְעוֹדִי לַח, הִלְבִּישׁ יְמֵי השַּׁחֲרוּת שַׁחְרוּת, / אַחַר אֲשֶׁר חִלֵף וְהִתְגַּלַּח, חָרַשׁ בְּגַבִּי – וַאֲנִי אֶסְבֹּל, / פָּשַׁע בְּנַפְשִׁי – וַאֲנִי אֶסְלַח. לוּ הַזְּמָן הָיָה כְּפִי חֶפְצוֹ, / הֶגְלָה יְדִידָיו עַד גְּבוּל לַחְלַח. הָהּ, יִרְהֲבוּ בִי זוֹחֲלֵי עָפָר, / כִּי שֶׁן בְּהֵמוֹת בִּי תְּמוֹל שִׁלַּח: אֶתְוַדְּעָה אֶל דָּת בְּנֵי נֵכָר, / אֶתְנַכְּרָה לִלְשׁוֹן בְּנוֹ שֶׁלַח! מַה לִּי לְחֶבְרַת שׂוֹנְאֵי שָׁלוֹם, / אַחַר כְּבֵדִי הַנְּדוֹד פִּלַּח? הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא מְלֵא סִיגִים / לִבּוֹ, וְכֻלּוֹ סָג וְגַם נֶאְלָח, כָּתַב כְּתֻבַּת יוֹדְעֵי דַעַת – / לֹא זָן וְלֹא הוֹקִיר וְלֹא פָלַח, כִּי כָל כְּלֵי הַבִּין וְהַמּוּסָר / עַל הַכְּסִיל יוּצַר וְלֹא יִצְלַח. יָדַע לְבָבִי בֶּאֱמֶת כִּי לֹא / עַל הַחֲמוֹר רוּחַ אֱנוֹשׁ תִּצְלַח, צוּרַת אֱנוֹשׁ אִם תִּדְרְשׁוּ – רֹאשׁוֹ / בֵּין נִינְוֵה נִמְצָא וּבֵין כֶּלַח. יָמוּת בְּלֹא עִתּוֹ וְיִשּׁוֹמֵם, / יָבוֹא אֱלֵי קִבְרוֹ בְּאֵין כֶּלַח, תֵּבֵל הֲלֹא תִבֶל וְהַמָּרוֹם / יִכְלֶה וְהַשַּׁחַק הֲלֹא נִמְלַח! אֵיךְ נַהֲרוֹת מוּסָר נְבוּב לֵבָב / יִרְפֹּשׂ וּמֵימֵי הָאֱמֶת יִדְלַח? כַּמָּה בְּדִבְרֵי הַכְּסִיל אֶשְׁעֶה, / כִּי אֹכְלָה תָפֵל בְּלִי מֶלַח? – שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת אֲסִיר תִּקְוָה, / סַמֵּי שְׁלוֹמוֹתָיו לְךָ מָלַח, שָׁלַח לְךָ לִבּוֹ בְמִכְתָּבוֹ, / גַּם מִכְּבֵדוֹ הֵא לְךָ פֶלַח. עַד אָן אֲסִירֵי הָעֳנִי נִהְיֶה? / עַל גַּב זְמָן בּוֹגֵד רְכַב וּצְלַח! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/338

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p203/m339.txt

אהבה [בעלת אוב וקסם]

יצחק אבן גיאת

2909247

אהבה [בעלת אוב וקסם] בַּעֲלַת אוֹב וְקֶסֶם, / מַהֲרִי קָסֳמִי לִי וַעֲדֶן אִישׁ חֲמוּדוֹת / מִשְּׁאוֹל הַעֲלִי לִי! יַעֲמָד-לִי כְרֶגַע, / אֶפְגְּעָה נָא בְמַרְאָיו, אֶשְׁאֲלָה לוֹ: הֲתַמּוּ/ מוֹעֲדֵי קֵץ פְּלָאָיו. כָּלְתָה עֵין מְיַחֵל / לוֹ, וְחָלְפוּ צְבָאָיו! יַעֲנוּנִי מְזִמּוֹת / מוֹעֲצוֹתַי: בְּהַפְלִיא נִשְׂגְּבָה שֶׁאֱלָתְךָ! / עַל דְּבַר קֵץ בְּשָׁאְלִי. צַר מְנַקֵּשׁ לְנַפְשִׁי / אַל יְסִיתֵךָ בְּהֶבְלוֹ, עוֹרֲרִי שִׁיר וְחַלִּי / אֵל וּבִטְחִי בְחֵילוֹ, וַהֲלוֹא הוּא אֲדוֹנַ- / יִךְ, וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ שָׁם, לְנֶגֶד אֲדוֹנֵךְ / שָׁם נְדוֹדֵךְ תְּגַלִּי וּתְפַתִּיו בְּחִכֵּךְ / כִּי תְפַתִּי וְתוּכְלִי. "חָדְלוּ כָל קְרוֹבַי, / אַךְ מְשַׂנְאַי קְרוֹבִים, לַהֲטֵי אֵשׁ נְדוּדִים / בַּעֲצָמַי מְרִיבִים, כּוֹנֲנוּ חֵץ תְּלָאוֹת / אֶל לְבָבִי כְּרוֹבִים. מוֹתֲתַנִי בְחִצָּיו / צַר וְאוֹיֵב פְּלִילִי – עוֹלֲלוּ זֹאת לְנַפְשִׁי / חֵטְא וְעָוֹן פְּלִילִי. קָצְרָה יַד גְּאוֹנִי – / אַךְ יְמִין צַר אֲרֻכָּה, לִי יְדַבֵּר בְּקָשׁוֹת – / וַאֲנִי לוֹ בְרַכָּה, אַךְ בְּעֵת יֶאֱרָב-לִי, / תִּצְפְּנֵנִי בְסֻכָּה. עֵת דְּרֹךְ קַשְּׁתוֹתָיו, / אַתְּ מְנוּסִי וְחַבְלִי וּבְהָרֵק חֲנִיכָיו – / אַתְּ מְנוּחִי וְחֵילִי. שִׁכְּרַתְנִי בְיֵינָהּ / אַהֲבָתְךָ, יְדִידִי, בַּהֲשִׁיבְךָ כְבוֹדְךָ / לִי וְיָגֵל כְּבוֹדִי. אֶכְתְּבָה עַל לְבָבִי / שִׁיר יְדִידוֹת לְדוֹדִי. בָּא יְדִידִי לְבֵיתוֹ, / וַאֲנִי לוֹ וְהוּא לִי וּבְלִבִּי אֲהָבָיו / מִדְּבַשׁ מָתְקוּ לִי". את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/339

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p206/m340.txt

המשורר מודה שהמיר את דתו

יצחק אבן עזרא

16340145

המשורר מודה שהמיר את דתו יְרִיבוּנִי עֲלֵי עָזְבִי בְרִית אֵל / בְּצֵאתִי מִבְּרִית צֶדֶק לְעַוְלָה. הֲלֹא שִׁבַּר בְּנוֹ עַמְרָם בְּאַפּוֹ / שְׁנֵי לוּחוֹת כְּתָב נוֹרָא עֲלִילָה, וְגוּר אַרְיֵה יְהוּדָה בָא לְתָמָר, / וְאַמְנוֹן עַל אֲחוֹתוֹ הַבְּתוּלָה, וְגַם דָּוִד בְּחָנוֹ אֵל וְשָׁגַג / בְּבַת שֶׁבַע, וְשִׁמְשׁוֹן עִם דְּלִילָה. טְרֵפָה לֹא אֲכַלְתִּיהָ, בְּעוֹדִי / חֲשַבְתִּיהָ בְּשַׂר פִּגּוּל נְבֵלָה, וְאִם אֹמַר “מְשֻׁגָּע הוּא נְבִיא אֵל” / וְאוֹדֶנּוּ בְרֵאשִׁית כָּל תְּפִלָּה – בְּפִי אֹמַר – וְלִבִּי יַעֲנֵנִי: / מְכַזֵּב אַתְּ וְעֵדוּתְךָ פְּסוּלָה! כְּבָר שַׁבְתִּי לְצֵל כַּנְפֵי שְׁכִינָה, / אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ, הָאֵל, מְחִילָה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/340

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p203/m341.txt

סילוק (קטע)

יצחק אבן גיאת

2909247

סילוק (קטע) סְבִיבָיו אֶרְאֶלֵּי אֵשׁ וּמְהַלְּכֵי רוּחַ, בְּהִירֵי מַרְאֶה, פְּלִיאֵי צוּרָה, בְּרוּרֵי רוּחַ, גַּשְׁמֵי טֹהַר דַּכְּאֵי רוּחַ, הֲלֹא מְכַוְּנֵי רוּחַ – יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם רוּחַ, וּמְרוֹצֲצִים אֶל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה הָרוּחַ. זָעִים וְגוֹעֲשִׁים – אָז חָלַף רוּחַ, טוֹפֲפִים בְּלִי צַעַד, יְטוּסוּן בְּלִי רוּחַ. כֻּלָּם מְקַבְּלִים רְצוֹנוֹ בְנַחַת רוּחַ, לְרוּחוֹ שׁוֹאֲפִים וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ. מוֹסָד לְכֻלָּם אֵשׁ וָרוּחַ, נֵצֶר מַטָּעָם לֹא כְמַטַּע בָּשָׂר וָרוּחַ. שְׂכִיּוֹת עַיִן מַרְאֵיהֶם, בֵּין בְּמַרְאֶה בֵין בְּרוּחַ, פְּנִינִיַּת צַלְמֵיהֶם – צֶלֶם נְשָׁמָה וָרוּחַ, קְדֻשָּׁתָם בְּלִי טֶנֶף, כִּי הַגּוּף הוּא הָרוּחַ. רָצִים וְשָׁבִים תָּמִיד לְהַשִּׂיג כְּבוֹד בּוֹרֵא רוּחַ, הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ, הַמְּהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ. רוּחַ לֹא נוֹשֵׂאתוֹ אַךְ הוּא נוֹשְׂאָהּ, כִּי הוּא בְרוּחוֹ בְרָאָהּ וּבִדְבָרוֹ קְרָאָהּ. לֹא כְאָדָם נוֹשֵׂא מַשָּׂאָיו, אַךְ הוּא נוֹשֵׂא נוֹשְׂאָיו. הָאָדָם מִתַּחַת לְמַשָּׂאוֹ וְהוּא לְמַעְלָה וְתַחַת מַשָּׂאוֹ. הָאָדָם נוֹשֵׂא וְסוֹבֵל בְּאוֹן וָכֹחַ – וְהוּא נוֹשֵׂא לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בָּרוּחַ. הָאָדָם מִסִּבְלוֹ יִיעַף וְיִיגַע – וְהוּא לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגַע. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/341

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p203/m342.txt

גאולה

יצחק אבן גיאת

2909247

גאולה אֶסְבְּלָה נְדוּדִי – / אָגִילָה בְגָלוּתִי, אֶעֱבֹד מַעְבִידִי – / אוֹחִילָה בְמַחְלָתִי. יֶעֱרַב לִי שִׁבְיִי, / לֹא אָקוּץ בְּמוּסָרִי, אֶשְּׂאָה אֶת חָלְיִי, / לֹא אֶמְאַס בְּמוּסָרִי, אֶתְּנָה עַל לֶחְיִי / עֹל צָרִי וּמוֹסֵרִי – אֶעֱלֹז בְּאֵידִי, / אָשִׂישָׂה בְדַלּוּתִי, מַחֲלִי וּמְרוּדִי – / הֵמָּה לִי תְהִלָּתִי! צוֹרֲרַי עַל דָּתְךָ / שִׂנְאַת שָׁוְא שְׂנֵאוּנִי, שִׁקְּרוּ בִּבְרִיתְךָ / וּבְלֹא אֵל קִנְאוּנִי, לַעֲבֹד זוּלָתְךָ / כִּמְעַט הֶחֱטִיאוּנִי. וַאֲנִי בְעוֹדִי – / שַׂמְתִּיךָ אֱיָלוּתִי, אֶעֱמֹד עַל עָמְדִי, / לֹא אַט מִמְּסִלָּתִי. חָדְלוּ רַעְיוֹנַי / לַחְקֹר קֵץ מְצוּקָתִי, נִסְתְּמוּ חֶזְיוֹנַי / אֵין גּוֹלֶה נְבוּאָתִי, נֶעְלְמוּ מֵעֵינַי / עִתּוֹתֵי יְשׁוּעָתִי. אוֹיְבַי לְנֶגְדִּי / בִּגְבוּלִי וְנַחְלָתִי, הֵם לְשִׂכִּים צִדִּי / עֵת שִׁבְרִי וְנַחְלָתִי. "קוֹל מְבַשֵּׂר פִּדְיוֹן / אַשְׁמִיעַ וְאוֹשִׁיעַ אוֹהֲבִי, וּלְצִיּוֹן / אָשׁוּבָה וְאוֹפִיעַ. אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן / עַל כָּל עָם וְיַרְגִּיעַ יֶחֱזֶה בְהוֹדִי / וִיקָר בֵּית תְּפִלָּתִי, אֶזְכְּרָה לוֹ חַסְדִּי, / אֶגְאַל אֶת גְּאֻלָּתִי!" את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/342

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p203/m343.txt

אהבה [יושב במעמק מצולה]

יצחק אבן גיאת

2909247

אהבה [יושב במעמק מצולה] יוֹשֵׁב בְּמַעֲמַק / מְצוּלָה, וּמָעֳמָד אַיִן, וְחָמַק / דּוֹדוֹ וּמַחְמַד עַיִן נָמַק, / יוֹם יוֹם מַלְמָד יְשַׂדֵּד לְתֶלֶם / יוֹנַת אֵלֶם, וּפַעַם הוֹלֵם / בְּגֹדֶל וְגַאֲוָה. "צֶדֶק, יְדִידִי, / וְאַהֲבַת כְּלוּלִים אֶזְכֹּר בְּחַסְדִּי, / לֶאֱחֹז מְחַבְּלִים כְּרָמִים, וְיָדִי / תְרוֹמֵם שְׁפָלִים. אֶפְרֹשׂ שְׁלוֹמִי / אֶל בַּת עַמִּי – אַךְ אִישׁ חֶרְמִי / לַמַּעֲצֵבָה". "חֶלְקִי וְצוּרִי / עֲדֵי מָה יְלוֹנֵן אוֹיְבִי וְצָרִי / בְּבֵיתְךָ? חוֹנֵן אֵין לִי, וְאוֹרִי / הֶחְשִׁיךְ מְעוֹנֵן, וְעַל בַּת נְגִידִים / יָצְאוּ גְדוּדִים וְעֶבֶד עֲבָדִים / בְּחֶרֶב לְהוּבָה". "קוּמִי וְשִׁכְנִי / אֶל בֵּית מְנוּחֵךְ! אֶשְׁכַּח יְמִינִי / אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, וְהִנֵּה לְשׁוֹנִי / תִּדְבַּק אֶל חֵךְ – אִם לֹא אֶזְכְּרֵךְ / וְאֶחֱבֹשׁ לְשִׁבְרֵךְ וְנֵזֶר פְּאֵרֵךְ / תַּחְבְּשִׁי, עֲלוּבָה!" את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/343

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p203/m344.txt

אופן

יצחק אבן גיאת

2909247

אופן יָקְרוּ לְהַלֵּל, / יָהּ, מַהֲלָלֶיךָ וְאֵין מִי יְמַלֵּל / עֹז מִפְעָלֶיךָ וִיחַו יוֹם וְלֵיל / מִפְלְאוֹת שִׂכְלֶךָ – כִּי אַתְּ מְחוֹלֵל / כֹּל בְּנִיב מִלֶּיךָ. רַבּוֹת עָשִׂיתָ / בְּעֹצֶם גָּדְלֶךָ, אֲדֹנָי אֱלֹהַי, אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ! צוֹפֶה לְכֹל – אַךְ / בְּעַיִן אֵין צוֹפֶה, וּפוֹעֵל בְּלִי יָד / וּמְדַבֵּר וְאֵין פֶּה, וְחַי לֹא כְּחַיֵּי / אֱנוֹשׁ לְמָחָר נִסְפֶּה, וּמֵאָז נוֹדַע / בְּשֵׁם מוֹחֵץ וְרוֹפֵא, וְעוֹשֶׂה טוֹב וְרַע – / אַךְ שְׁנֵיהֶם יָפֶה, וְנִצְפֶּה בְשֵׂכֶל / וְלֹא בְעַיִן צוֹפֶה – כִּי מִפְעָלֶיךָ / יְעִידוּן עָלֶיךָ. חָכָם בְּחָכְמָה / נִפְלֵאת נִפְלֵאתָ וְדַעַת פְּלִיאָה / מִנִּי נִפְלֵיתָ וּמִבּוֹא בְמֶחְקַר / חֲכָמִים נַעֲלֵיתָ. מִי זֶה יְמַלֵּא / אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וְיָחֵל וִיכַלֶּה / אֲשֶׁר לֹא כִלִּיתָ? נִכְסֶה – וְאוּלָם / בְּפִלְאֲךָ נִגְלֵיתָ, וְרָם בְּאֵין מָקוֹם / וְעוֹלָם מָלֵאתָ, אַתָּה תִּסְבְּלֵהוּ – / וְהוּא לֹא יִסְבְּלֶךָ! קָדוֹשׁ מְקֹרָא / וּמְשָׁרְתָיו קְדוֹשִים, טְהוֹרֵי עֶצֶם / כְּעֶצֶם תַּרְשִׁישִׁים, פְּלִיאֵי צוּרָה / וְלֹא תַבְנִית אִישִׁים, לְבִלְתִּי שְׁלָט-בָּם / יְסוֹד חֲמִשָּׁה רְגָשִׁים וּמַחֲנוֹת נִפְרָשִׁים / לְאַרְבַּעַת רָאשִׁים לְהַלֵּל נִגָּשִׁים / לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וְיִהְיוּ מַקְדִּישִׁים / בְּתוֹךְ הֵיכָלֶךָ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/344

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p203/m345.txt

סליחה

יצחק אבן גיאת

2909247

סליחה כָּל גּוֹי שׁוֹאֵל בְּמַקְלֹו / וְתוֹעֶה אַחֲרֵי הֲבָלָיו – וְגוֹי אֶחָד שָׁת כִּסְלוֹ / אֵל, וּבוֹ כָל מִשְׁאָלָיו, וְכָל עוֹד יִשָּׂא קוֹלוֹ / קְרוֹבִים אֶל אֵל מִלָּיו. וּמִי גוֹי גָדוֹל אֲשֶׁר לוֹ / אֱלֹהִים קְרוֹבִים אֵלָיו כַּייָ אֱלֹהֵינוּ / בְכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו? יָהּ יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ / וְנִקְרָא חֶבֶל נַחֲלָה יְסוֹד רֵאשִׁית מִפְעָלוֹ / עִמּוֹ בְמַחֲשָׁב עָלָה וּבָאָרֶץ בִּגְלָלוֹ / שְׁכִינַת עֻזּוֹ חָלָה וּבְנֹב וְגִבְעוֹן וְשִׁילֹה / וּבֵית הַבְּחִירָה נִגְלָה וּמַה יְדִידוֹת הֵיכָלָיו / וּמַה טּוֹבוּ אֹהָלָיו! צוּר הֶאֱמִיר צֹאן עֶדְרוֹ / לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה – וְיִשְׂרָאֵל הֶאֱמִירוּ / לְהוֹדוֹת לוֹ שִׁיר תְּהִלָּה, וּבַצַּר לִמְצֹא עֶזְרוֹ / פְּנֵי אֵל זָר לֹא חִלָּה. לְזֹאת יַקְשִׁיב קוֹל דְּבָרוֹ / בְעוֹדוֹ מְדַבֵּר בִּתְפִלָּה וּמַה טּוֹב לִסְמוֹךְ עָלָיו / וְלַחֲסוֹת תַּחַת צְלָלָיו! חַנּוּן קָרוֹב לְקוֹרְאָיו, / לְכָל קוֹרְאִים בֶּאֱמוּנָה, וְאִם הוּא בִמְרוֹם צְבָאָיו – / נִמְצָא בְנֶפֶשׁ נַעֲנָה, וְנִסְתָּר – וּבְעֵין פְּלָאָיו / נִרְאֶה בְרוּחַ נְכוֹנָה. וּמִי גְבוּל חַסְדּוֹ יִתְאַו / וְרֹב גָּדְלוֹ מִי מָנָה? וּמַחֲרִישׁ לְהַגִּיד פְּעָלָיו / הוּא מַרְבֶּה מַהֲלָלָיו! קָדוֹשׁ שַׂגִּיא וְנוֹרָא / יְמִין רוֹמֲמוּתוֹ יַרְאֶה לְכַנֵּס עוֹד שֶׂה פְזוּרָה / וְיֶאֱסֹף עֵדֶר נִלְאֶה, כִּי רַב שָׂבַע מְרוֹרָה / בְּעֹל צַר עָלָיו יִגְאֶה, וְיִפְדֶּה בָנָיו מְהֵרָה, / וּמִפִּי עוֹרֵב יִדְאֶה יַצִּיל אֶת גּוֹזָלָיו, / וּרְחֵלָיו – מִשְּׁחָלָיו. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/345

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p206/m346.txt

שיר יין – לכבוד השר יצחק

יצחק אבן עזרא

16340145

שיר יין – לכבוד השר יצחק בָּעֲרָה בַלֵּב גַּחֶלֶת / וּנְקַם אַהְבָה נוֹקֶמֶת. יַעֲלַת הַחֵן בּוֹגֶדֶת בִּי וּבִבְרִיתִי מוֹרֶדֶת: סוֹד אֲהָבַי הִיא מַגֶּדֶת – אִם בְּדִמְעִי הִיא שׁוֹאֶלֶת / אוֹ בְחִשְקִי הִיא קוֹסֶמֶת? [5] סוֹד אֲהָבַי – דּוֹדִי יִצְחָק, תָּאֳרוֹ בַּמָּרוֹם הוּחַק. נָד, וּבַת עַיִשׁ, עֵת רָחַק, אֶת מְאוֹר חַמָּה חוֹבֶלֶת / וּבְעַד יוֹמָם חוֹסֶמֶת. בַּת לְבָנָה אוֹר יוֹם תַּחְפִּיר, [10] לֹא תְסֻלֶּה בְכֶתֶם אוֹפִיר – כּוֹס בְּיָדָהּ גִּזְרַת סַפִּיר, נִשְּׂקָה בָהּ אֵשׁ אוֹכֶלֶת – / אָז לְבָנָה הִיא אֲדַמְדֶּמֶת. יוֹם בְּכוֹס חֵמֶר לֵב תַשִּׁיא בַּעֲבוּרָהּ תָּגֵל נַפְשִׁי, [15] כִּי יְגוֹנוֹתַי בָּה אֶשִׁי – שַׁעֲרֵי פֵרוּד נוֹעֶלֶת / מַרְכְּבוֹת אַהְבָה רוֹתֶמֶת. אֶשְׂמְחָה, וּבְיֵין תַּאְוָתִי אֶתְּנָה אֶת כָּל הוֹן בֵּיתִי. אֶעֱנֶה עַד תֹּם חֶלְקָתִי: [20] אל כבא ואלעלאלאת / אוקפת ראס מאלי שאתמאת. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/346

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p203/m347.txt

רשות (?)

יצחק אבן גיאת

2909247

רשות (?) יְדַעְתִּיךָ בְּשֵׁם נִשָּׂא וְגֵאֶה / וְשַׁרְתִּיךָ בְמִפְעָל לֹא בְנִרְאֶה. צְפוּנֵי דַעְתְּךָ הֶלְאוּ חֲכָמִים / וְדַעַת נִשְׂגְּבָה נִפְלֵאת וְתַלְאֶה. חֲקַרְתִּיךָ – וְהִנֵּה בֵּין זְמָמַי / בְּעֵין לֵב אֶמְצְאָה אוֹתְךָ וְאֶרְאֶה! קְשׁוּרַת כִּסְאֲךָ נֶפֶשׁ נְפַחְתָּהּ - / וְאִם שָׁכְנָה בְּגוּף נִדְכֶּה וְנִכְאֶה. אֱנוֹשׁ נִרְאֶה וְלֹא רוֹאֶה הֲיַשִּׂיג / כְּבוֹד נוֹרָא בְּלִי נִרְאֶה וְרוֹאֶה? את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/347

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p203/m348.txt

אהבה [שדי שובבה חולת אהבה]

יצחק אבן גיאת

2909247

אהבה [שדי שובבה חולת אהבה] שַׁדַּי, שׁוֹבֲבָה / חוֹלַת אַהֲבָה, הוֹמָה לָרְגָעִים / עַל דָּת הָכְזְבָה. יוֹם רָחַק יְדִידָהּ / נַפְשָׁהּ מֵאֲנָה הִנָּחֵם, וְיָדָהּ / עַל רֹאשׁ נָתְנָה וּבְיַד מַעֲבִידָהּ / דּוּמָה שָׁכְנָה. עַל כִּי שׁוֹבֲבָה / עֵינִי דָאֲבָה וּבְצוּרֵי רְגָעִים / בֵּיתָהּ חָצְבָה. צוֹעֶקֶת וְהוֹמָה / מִיַּד לוֹחֲצִים, כִּי מִשְׁמָע וְדוּמָה / אוֹתָהּ קוֹלְסִים, גַּם גָּדֵר וְחוֹמָה / יַחַד פּוֹרְצִים. אֵיךְ לֹא עֻזְּבָה / פִּתְאֹם עֻזְּבָה, בֵּין שִנֵּי רְשָׁעִים / לוֹהְטִים שָׁכְבָה. חֶזְיוֹנֵי כְתָבָהּ / הֵן מַה נֶּחְתְּמוּ! רַעְיוֹנֵי לְבָבָהּ / לִמְאֹד נִפְעֲמוּ. כָּל יוֹשְׁבֵי סְבִיבָהּ / בָּהּ יִלָּחֲמוּ, עַל כִּי אוֹהֲבָהּ / פִּתְאֹם עָזְבָה בֵּין זֶרַע מְרֵעִים / בָּדָד יָשְׁבָה. "קוֹרְאָה מִמְּצָרִים, / לָמָּה תִירְאִי? עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים / עוֹד תִּנָּשְׁאִי! הֵן אֵשֶׁת נְעוּרִים / לִי עוֹד תִּקְרְאִי, רַעְיָה נֶעְצְבָה – / אוֹתָהּ אֹהֲבָה, כִּי עַל כָּל פְּשָׁעִים / תִּכְסֶה אַהֲבָה!" את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/348

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p203/m349.txt

קינה לתשעה באב

יצחק אבן גיאת

2909247

קינה לתשעה באב גְּרוּשִׁים מִבֵּית תַּעֲנוּגֵיהֶם - / עָיְפָה נַפְשִׁי מוּל הוֹרְגֵיהֶם, לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם, / מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם! יוֹם צֵאת בְּתוּלוֹת מֵהֵיכְלֵיהֶן / וְאִמּוֹת שְׁכוּלוֹת מֵעוֹלֲלֵיהֶן עֲרֻמּוֹת שְׁלוּלוֹת בְּיַד שׁוֹלֲלֵיהֶן, / יוֹם הַצְּוָחָה רַבָּה עֲלֵיהֶן, יוֹם עֹל נָשְׂאוּ בִמְקוֹם חֲלִיהֶן / שְׁבוּיוֹת חֶרֶב בְּיַד נוֹהֲגֵיהֶן. אֹזֶן תִּצַּל לְנַאֲקַת חָלָל / וְצַעֲקַת יוֹנֵק וּבִכְיַת עוֹלָל, יוֹם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ דָּמָם כַּגָּלָל / וּבֵית הַתְּפִלָּה לָאָרֶץ חֻלַּל וְסֵפֶר תּוֹרָה בְּדָם הִתְגּוֹלָל / וְהָיוּ לְשַׁמָּה פְּנֵי לוֹעֲגֵיהֶן. יוֹם עוֹלָלַי לַסֶּלַע נֻפְּצוּ / וְנִפְזְרוּ שְׂרִידַי וְלֹא נִתְקַבְּצוּ, וְעַם אֲשֶׁר שֵׁם אֱלֹהַי נִאֲצוּ - / הֲרָרַי חִלְלוּ וְקָדָשַׁי שִׁקְּצוּ, יוֹם אֲשֶׁר כְּפִירִים אַחֲרַי רוֹצֲצוּ / וְנָמֵס לִבִּי לְקוֹל שׁוֹאֲגֵיהֶם. יְלָדִים אֲשֶׁר עַל תּוֹלָע אֱמוּנִים / לְבוּשֵׁי שָׁנִים עִם כָּל עֲדָנִים – אֵיךְ נִדְחֲפוּ בֵין מוֹכְרִים וְקוֹנִים, / בֵּין אֲדוֹנִים לֹא רַחֲמָנִים, יוֹם בּוֹא עֲלֵיהֶם הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים / וְקַלּוּ כַנֶּשֶׁר מַשִּׂיגֵיהֶם! קָהָל הוּבַר כְּכוֹכְבֵי שָׁמַיְמָה – / אֵיכָה נִפְזַר כְּחַרְשֵׂי אֲדָמָה! יָצְאוּ בַגּוֹלָה קֵדְמָה וְיָמָּה – / אֵיכָה עָבְרָה בָם חֶרֶב נְקָמָה, אֵיךְ הוּשָׂמָה גַפְנָם לְשַמָּה / וְהִלְבִּינוּ שָׂרִיגֵיהֶם! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/349

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p201/m350.txt

[אין די לחילי]

יוסף אבן צדיק

958426

[אין די לחילי] אֵין דַּי לְחִילִי – / וּלְכָל חֳלִי יֵשׁ דַּי בְּצֹרִי! אַל נָא בְגִלְעָד / לִי תִדְרְשׁוּ, אַחַי, אֲרוּכָה – כִּי אִם בְּמִצְעַד / בַּת יָאֲתָה לָהּ הַמְּלוּכָה! אֵיךְ אֶצְעֲקָה עַד / תָּחִישׁ לְתוֹחֶלֶת מְשׁוּכָה? אוּלַי בְקוֹלִי / תִשְׁמַע וְתִגְהֶה אֶת מְזוֹרִי. מִלַּי וְשִׂיחִי / לָעוּ בְרֹב כַּעְסִי וְשִׂיחִי. מוֹתִי מְנוּחִי – / אוֹ אֶמְצְאָה חֶפְצִי וְאֶחִי! כֹּפֶר לְרוּחִי – / בְּאַהֲבַת דַּלָּה וְלֶחִי, יוֹמִי וְלֵילִי / הֵמָּה, וּבָם כָּפְרִי וּמֹרִי. לֵב רַךְ וְכָתוּת / לִבִּי – וְלִבֵּךְ עַז וְתַקְשִׁי. סֵפֶר כְּרִיתוּת / כָּתַבְתְּ לָאַהֲבָה, וְתִנְשִׁי כִּי לַצְּמִיתוּת / נַפְשִׁי מְכוּרָה לָךְ, וְחָפְשִׁי לֹא יִקְרְאוּ לִי / עַד תִּקְרְאִי אַתְּ אֶת דְּרוֹרִי. עָפְרָה, הֲנַחַת / לָךְ בַּהֲרֹג נֶפֶשׁ עֲצֵבָה? כִּי אִם לְשַׁחַת / אֵרֵד – יְהִי בָךְ חֵטְא וְחוֹבָה. אִמְרִי: הֲתַחַת / חִשְׁקִי שְׂנֵאתִנִּי, וְאֵיבָה תִּהְיֶה לְמוּלִי, / כִּי תִדְרְכִי קַשְׁתֵּךְ וְתוֹרִי? כָּתוּב בְּסֵפֶר / כִּי נִפְלְאָה אַהֲבַת נָשִׁים, כִּי חֵן וְשֶׁפֶר / בָּהֶן אֲבָל לֹא בַאֲנָשִׁים נַפְשִׁי לְכֹפֶר / לָהֶן וְעִמָּהּ כָּל נְפָשִׁים הגר אלדלאל / אעדב מן וצל אלעדאר. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/350

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p200/m351.txt

מכתמים מתוך "שקל הקודש"

יוסף קמחי

1371519

מכתמים מתוך "שקל הקודש" [א] אָדָם בְּאַהְבַת עוֹלָם רְצוֹנוֹ / דּוֹמֶה לְכֶלֶב לוֹעֵס גְּרָמוֹת: דָּם מִשְּׂפָתָיו מוֹצֵץ – יְדַמֶּה / כִּי הוּא יְמוֹצֵץ דַּם הָעֲצָמוֹת! [ב] מַיִם בְּהָלְכָם עַל פְּנֵי אֶרֶץ – / כַּמֹּר לְכָל אַף יַעֲלֶה רֵיחָם, אָכֵן בְּהִתְאַסֵּף בְּיַחַד – אֶל / אַף כָּל בְּנֵי אִישׁ יַעֲלֶה סִרְחָם. [ג] רְאֵה נִבְרָא אֲשֶׁר בָּרָא / לְךָ שׁוֹכֵן בְּשָׁמַיִם בְּאָזְנַיִם וְעֵינַיִם / וְאַפַּיִם וְרַגְלַיִם כְּרָעַיִם וְכַפַּיִם / חֲלָצַיִם וְשׁוֹקַיִם – וְלָשׁוֹן חַד בְּתוֹךְ מַסְגֵּר / וְלֹא תִמְצָא לְשׁוֹנַיִם! וְהֵכִין לוֹ שְׁתֵּי חוֹמוֹת – / שְׂפָתַיִם וְשִׁנַּיִם. וְלָכֵן עַל דְּבָרֶיךָ / הֱיֵה מַקְשִׁיב בְּכִפְלַיִם וְלַלָּשׁוֹן תְּשַׁו אוֹצָר / לְשָׁמְרוֹ בֵין לְחָיַיִם. [ד] נֶקֶב מַחַט אֵין עֵינוֹ צַר / לִהְיוֹת רָחָב לִשְׁנֵי אוֹהְבִים – כֵּן רֹחַב עוֹלָם כֻּלּוֹ צַר / מֵהָכִיל לִשְׁנַיִם אוֹיְבִים. [ה] מֶלֶךְ וְאֵשׁ שָׁוִים בְּכָל עִנְיָן, / אִם תִּרְחֲקָה – תִּצְטָֽרְכָה לָהֶם. אִם תִּקְרְבָה – הִשָּֽׁמְרָה מֵהֶם, / פֶּן יִשְׂרְפוּךָ חִישׁ בְּגַחְלֵיהֶם! [ו] אֶתְמַהּ עַל כָּל אָדָם מַשְׂכִּיל / אֵיכָה אֵין אֶל לִבּוֹ נוֹתֵן: אֵיךְ יִתְגָּאֶה אָדָם עָבַר / זֶה פַעְמַיִם מַעְבַר שֶׁתֶן! [ז] הֱיֵה נִשְׁמָר וְאָדָם אַל / יְהִי נִקְלֶה בְעֵינֶיךָ – וְיֵשׁ כַּאְשֶׁר זְבוּב קָטָן / יְהִי מַחְנַק גְּרוֹנֶךָ! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/351

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p197/m352.txt

שיר תהילה לחסדאי אבן-שפרוט

דונש בן לברט

720129

שיר תהילה לחסדאי אבן-שפרוט דְּעֶה, לִבִּי, חָכְמָה / וּבִינָה וּמְזִמָּה, נְצֹר דַּרְכֵי עָרְמָה / שְׁמַע הַמּוּסָרִים, וְהַצֶּדֶק בַּקֵּשׁ / וְאַל תִּהְיֶה עִקֵּשׁ, עֲבוּר לֹא תִוָּקֵשׁ / כְּלִבּוֹת הַמּוֹרִים. הֲגֵה תָמִיד לַעְנוֹת / תְּשׁוּבוֹת מוּכָנוֹת צְרוּפוֹת וּבְחוּנוֹת / כְּזָהָב בַּכּוּרִים, הֱיֵה חַי תָּמִיד עֵר / וְהַתַּאְווֹת גּוֹעֵר בְּיַעַן אַתְּ שׁוֹעֵר / לְרוּחוֹת וּבְשָׂרִים. וְאַל תִּתְאַו חָמַר / זְמָן אָרֹךְ נִשְׁמַר וְרֵיחוֹ לֹא נָמַר / כְּשׁוֹקֵט בִּשְׁמָרִים שְׁתוֹתוֹ לָרַהַב / בְּכוֹסוֹת הַזָּהָב וְלִרְאוֹת לוֹ לַהַב / בְּכוֹסוֹת סַפִּירִים, וּמַאְכַל מַשְׁמַנִּים / וּמִינֵי מַעְדַנִּים בְּצֵל נִטְעֵי גַנִּים / מְסֻבִּים בִּנְהָרִים, לְמַרְאֶה נֶחְמָדִים / כְּפָרִים וּמְגָדִים, כְּרִמּוֹן וּשְׁקֵדִים / וְזֵיתִים וּתְמָרִים, וְלֹא בָתֵּי מִדּוֹת / וְשִׁדָּה עִם שִׁדּוֹת מְקֻטָּרוֹת קִדּוֹת / וְקָנֶה עִם מֹרִים וְגֻלּוֹת נִנְעָלוֹת / וּמִקְווֹת וּתְעָלוֹת עֲלֵיהֶן אַיָּלוֹת / כְּאַיְלוֹת הַיְעָרִים בְּכָל עוֹנוֹת עוֹרְגוֹת – / וְאֵין לָהֶם פּוּגוֹת – לְרַוּוֹת הָעְרוּגוֹת / בְּמַיִם מֻגָּרִים, לְהָצִיץ נִצָּנִים / שְׁחוֹרִים וּלְבָנִים וְצִצִּים כַּשָּׁנִים / בְּרָאשֵׁי הָאְמִירִים. הֲלֹא זֶה הַהֶבֶל / לְשַׁחַת וָחֵבֶל וְשִׂמְחָתוֹ אֵבֶל / וּמַמְתַקָּיו מָרִים, וְרֹאשׁוֹ בַהְנָחָה / וְסוֹפוֹ לַאְנָחָה וְשִׂיחַ וּצְוָחָה / וְשָׁאוֹן וּשְׁבָרִים. וְלָכֵן אַל תִּתְרַע / אֲשֶׁר מוּסָר יִפְרַע וְהָרוּחוֹת יִזְרַע / וְסוּפוֹת לוֹ פוֹרִים, בְּמֵרַע אַל תִּתְחַר / וְדַרְכּוֹ אַל תִּבְחַר בְּלֵיל פֹּה – וּבְמָחָר / מְקֻמָּט בִּקְבָרִים, וְהִתְחַר בַּיָּרֵא / וְקַנֵּא בַמּוֹרֶה תְּעוּדַת הַבּוֹרֵא / וּמַעְגַּל מֵישָׁרִים וְהוֹדֵה הַיּוֹצֵר / לְבָבוֹת, הַנּוֹצֵר נְפָשׁוֹת, הַבּוֹצֵר / לְרוּחוֹת כַּבִּירִים בְּשִׁירִים נִשְׁקָלִים / חֲדָשִׁים נִסְגָּלִים, בְּמִבְטָא נִגְבָּלִים, / זְקוּקִים נֶחְקָרִים – וְשִׂים שִׁיר לִתְהִלָּה / לְהַשַּׂר רֹאשׁ כַּלָּה אֲשֶׁר כָּלִיל כִּלָּה / גְּדוּדֵי הַזָּרִים, פְּאֵר וָהוֹד חָבַשׁ / וְיֵשַׁע אֵל לָבַשׁ וְלַזֵּדִים כָּבַשׁ / עֲשָׂרָה מִבְצָרִים, וְהִרְבָּה הַזָּמִיר / בְּשַׁיִת וּבְשָׁמִיר וְהוֹבִיל בֶּן-רַדְמִיר / וְשָׂרִים וּכְמָרִים. גְּבִיר גִּבּוֹר מֶלֶךְ / הֱבִיאוֹ כַהֵלֶךְ וּמַחְזִיק בַּפֶּלֶךְ / לְעַם הֵם לוֹ צָרִים, וּמָשַׁךְ הַשּׁוֹטָה / זְקֵנָתוֹ טוֹטָה אֲשֶׁר הָיְתָה עוֹטָה / מְלוּכָה כִגְבָרִים – בְּכֹחַ חָכְמוֹתָיו / וּמָעֹז עָרְמוֹתָיו וְרֹב תַּחְבּוּלוֹתָיו / בְּחֵלֶק מַאְמָרִים. לְאֻמִּים יֶחְפָּזוּן / וְעַמִּים יִרְגָּזוּן, לְפַחְדּוֹ יֵרָזוּן / בְּנַפְשָׁם גִּבּוֹרִים, וְכָל מֶלֶךְ יֶחְרַד / וּמִכִּסְאוֹ יָרַד וְאֵלָיו לִסְפָרַד / מְשִׁיבִים אֶשְׁכָּרִים. מְשִׁיבֵי הַטַּעַם / בְּעֶבְרָה וָזַעַם וּבִפְנֵיהֶם רַעַם / וְכֵן הָאַדִּירִים, בְּעֹז מִלְכּוֹ כִּלָּם / בְּטַעְמוֹ הִפִּילָם וְלִשְׁאוֹל הִשְׁפִּילָם / כְּרֵיקִים וַחְסֵרִים. בְּמִזְרָח וּבְמַעְרָב / שְׁמוֹ גָדוֹל וָרַב וּבֵית עֵשָׂו וַעְרָב / בְּחַסְדּוֹ נִדְבָּרִים. לְעַמּוֹ טוֹב דּוֹרֵשׁ / וְקָמֵיהֶם גּוֹרֵש וְשׁוֹבֵר רַע חוֹרֵשׁ / וְגוֹזֵר מִתְגָּרִים, לְרַבִּים הוּא חָבֵר / וְעַל פִּשְׁעָם עוֹבֵר וּבַנַּחַת דּוֹבֵר / בְּשִׁבְתּוֹ בִשְׁעָרִים. וְהוּא לָאֶבְיוֹנִים / כְּמוֹ אָב לַבָּנִים וְכַפָּיו כַּעְנָנִים / לְעוֹרְכֵי הַשִּׁירִים – כְּזָהָב וּכְתָמִים / וְשֹׁהַם וּלְשָׁמִים בְּחֹרֶף מַגְשִׁימִים / וְקַיִץ מַמְטִירִים. וְלִבְנֵי הַתּוֹרָה / יְשׁוּעָה גַּם אוֹרָה וְהוֹנוֹ אֶל סוּרָא / יְשַׁלַּח בִּסְפָרִים, לְהַרְווֹתָם חֻקִּים / כְּנֹפֶת נִמְתָּקִים וְדִינִים צַדִּיקִים / בְּרוּרִים וִישָׁרִים. וּבִרְאוֹתִי חֶמְדּוֹ / בְּדָת אֵל וּבְפַחְדּוֹ – אֲנִי מוֹדֶה חַסְדּוֹ, / צְעִיר כָּל הַמּוֹרִים. הֲשִׁיבֹתִי סֵפֶר / עֲלֵי פוֹתֵר, מֵפֵר לְכָל אִמְרֵי שֶׁפֶר, / בְּמִלִּים נֶחְבָּרִים. בְּרֹאשׁוֹ שִׁירִי לוֹ / בְּמִקְצָת מַהְלָלוֹ בְּחַסְדּוֹ וּבְגָדְלוֹ / עֲלֵי כָל הַשָּׂרִים, וְהוּא כֶתֶר סִפְרִי / וְהַמֵּקִים פִּשְׁרִי וְהַמֵּרִים זִכְרִי / עֲלֵי כָל הַשָּׂרִים, וְאַחְרָיו זֶה הַשִּׁיר / אֲשֶׁר עַתָּה אָשִׁיר לְפַתַּח וּלְהַיְשִׁיר / דְּרָכיִם נִסְגָּרִים. (נכתב בשנת 960 לערך) את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/352

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p201/m353.txt

[המנגן]

יוסף אבן צדיק

958426

[המנגן] לכבודו של השר יצחק נוּמִי, אֲהָהּ, נִגְזַל – / בָּרַח, אֲהָהּ, גּוֹזָל / מֵאָהֳלִי! דִּמְעִי אֲהָהּ, יִזַּל – / עָפְרִי, אֲהָהּ, אָזַל – / מִי גוֹאֲלִי? נוֹגֵן, שְׁלַח אֶצְבַּע / לָעוּת חֲלִילֶךָ / טוּב מַעֲנֶה, אִלֵּם – אֲבָל יַבַּע / צַחוֹת, כְּקוֹלֶךָ / כֵן יַעֲנֶה. שָׁלֹש וְגַם אַרְבַּע / עַל פִּי נְבָלֶיךָ / בִשְׂמֹאל מְנֵה. שִׁירִים נְצֹר עַל דַּל / שָׂפָה, וְאַל יֶחְדַּל / מִפִּי כְלִי- שִׁיר – קוֹל, אֲשֶׁר יִגְדַּל / עִתִּים, וְעֵת יִדַּל – / לֹא מֵחֳלִי! בּוֹ כָל כְּאֵב נִכְחָד / בּוֹ יַעֲבָר-זַעַם, / כִּי הוּא בְרֹאשׁ כָּל גִּיל וְרֹן יֵחַד, / אָמְנָם נְדִיב הָעָם / הֵיטִיב חֲרֹש אוֹתוֹ דְמוּת פַּחַד / דָּבֵק אֱלֵי פַעַם / גִּזְרַת בְּרוֹשׁ. גָּמוּל בְּחֵיק יוּבַל / אָמַר “הֲכִי יוּבַל / הוּא פוֹעֲלִי” יָפִיק לְלֵב אָבַל / עַל הַנְּדוֹד סָבַל / מָשׂוֹשׂ – וְלִי! קָרְבָה וְאַל תִּרְחַק / וּבְצֵל נְוֵה עֹפֶר / בּוֹא לַחֲסוֹת, יָד נוֹפֲפָה וּדְחַק / יֶתֶר, בְּנִיב שֶׁפֶר / הַפְלֵא עֲשׂוֹת – וּכְאֶצְבְּעוֹת יִצְחָק / הַשַּׂר, בְּעֵט סוֹפֵר / עֵת תּוֹפְשׂוֹת. מַה דַּל וּמַה נִּדְגָּל / עֵטוֹ, כְּרוּץ גַּלְגַּל / רָץ עַל גְּלִי- לֵי פָז שְׁאֹב מִגַּל – / הוֹדוֹ עֲדֵי יִגַּל – / כִּשְׁאֹב דְּלִי! הָעֵט כְּחֵץ קִלְקַל / פָּנָיו, בְּפִיו יֶאְטַר / פִּי מוֹשְׁלִים, מֵשִׂים בְּכַף מִשְׁקָל / מִלִּין לְדָת מִשְׁטָר / בּוֹ נַעֲלִים, רִכְבּוֹ כְנֶשֶׁר קַל,/ לִקְחוֹ כְּמוֹ מָטָר / לַשּוֹאֲלִים. גֹּבַהּ עֲדֵה בִגְלַל / כִּי כָלֲלָךְ מִכְלַל /יֹפִי, בְּלִי דֹפִי, וְתִתְהַלַּל / כִּי עַל גְּרוֹן מַהֲלָל / שִׁמְךָ חֲלִי. בָּךְ חָשְׁקָה מִשְׂרָה / לִדְרֹךְ מְרוֹם רִכְבָּהּ, בָּךְ אִוְּתָה חָכְמָה, וְיוֹם תִּקְרָא / לָהּ – כָּל צְפוּן לִבָּהּ / לָךְ גִּלְתָה. לֹא כַחֲשֹׁק עָפְרָה / יוֹם דּוֹד יְדַבֵּר בָּהּ / שָׁוְא עָנְתָה: ["חביבי קד ירחל / ועאדה לם ינזל / ואי צבר לי לא בד לי אן אחמל/ או איש עסא יעמל / מן קד בלי"] את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/353