Datasets:

hebrew_projectbenyehuda

like 2

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p23/m10.txt

חצי-נחמה

אחד העם

380425

חצי-נחמה 1 בין כל הצרות שנתחדשו עלינו בעת האחרונה תעשׂה ביחוד רושם מעציב בלב כל איש ישׂראל התחדשות ‘עלילת־הדם’. העלילה הנתעבה הזאת, בכל יָשנה, היתה ותהיה תמיד בעינינו כחדשה, ומימי הבינים ועד עתה תצטין בפעולתה החזקה על רוח עמנו, לא רק במקום המעשׂה, כי אם גם בארצות רחוקות שהגיעה אליהן השמועה. אמרתי: ‘על רוח עמנו’, כי אמנם רואה אני מקור החזיון הזה לא בסבּות חיצוניות, כי אם עמוק ברוח העם. בימי הבינים, שהיה כלל ישׂראל במקרים כאלה רגיל לחשוב עצמו כעומד במשפט ביחד עם אותם האומללים שעלה עליהם הגורל להיות כפּרותו, – יש מקום אמנם לראות בזה רק תוצאת הסכנה הגשמית הגדולה להכלל כולו, שהיתה כרוכה אז באמת בעקב כל עלילה כזו. גם לפני חמשים שנה, בימי מנוחה ושלוה, שעוררה עלילת דמשׂק רעש גדול כל־כך בארצות המערב, עדיין יש מקום לאמר, כי היתה בזה, להפך, יד הקנאה הגדולה לכבודם וזכויותיהם ששׂררה אז בלבות אחינו המערביים, אשר זה מעט יצאו מעבדות לחרות. אך בימינו אלה הרי מצד אחד אין הסכנה הגשמית גדולה עוד הרבה, ביחוד לקהלות רחוקות, ומצד אחר כבר הורגלנו לשמוע חרפתנו בקור רוח וקנאת כבודנו לא תאכלנו עוד, ואם בכל זאת גם עתה עודנו מתעוררים ומתנודדים בחזקה לשמע ‘עלילת־דם’, ורגש הכלל יתפרץ החוצה מכל עברים להשליך מעליו את החלאה הזאת, – אות הוא, כי לא הפחד ולא הכבוד החיצוני הם המניעים לזה, כי אם רוח העם הוא המרגיש פה את קלונו והוא זה המתעורר והמעורר; כי אעפ"י שבכל יתר הדברים כבר הביאונו צרותינו לאותו המצב שעליו אמר הנשׂיא החכם בימי קדם: ‘אין בשׂר המת מרגיש באיזמל’, – הנה פה אין ‘האיזמל’ חותך את ‘הבשׂר’ בלבד, כי אם עד הנפש יגע… אבל – ‘אין רע בלא טוב’, כלומר, בלא לקח טוב. גם הרע הגדול הזה שאנו עסוקים בו אינו ריק מלקח טוב, ואנחנו, אשר לא אדונים אנחנו לגורלנו וגם את הטוב גם את הרע נקבל מן החוץ שלא בטובתנו, ראוי לנו לבקש ברעותינו תמיד את התועלת הלמודית הצפונה בהן, והיתה לנו זאת, לפחות, חצי נחמה. אחד הכוחות היותר גדולים בחיי החברה הוא – ‘ההסכמה הכללית’. היו ימים שגם הפלוסופים ראו בהסכמה זו מופת נאמן על הדבר המוסכם ונתנו לה מקום בתוך שאר מופתיהם על מציאות האלהות. עתה אמנם יודעים הפלוסופים , שאין שקר ואין אולת אשר לא תוכל לבוא עליו ‘ההסכמה הכללית’, אם אך תנאי החיים נאותים לזה. אבל רק הפלוסופים יודעים זאת, ובעיני ההמון עוד גם עתה אין אַבטוֹריטט גדול מן ‘ההסכמה’: אם ‘כל העולם’ מאמינים שהדבר כן, בודאי כן הוא; ואם אני איני מבינו, אחרים מבינים; ואם אני רואה כעין סתירה לו, הרי ‘הכל’ רואים גם כן ואעפ"כ מאמינים, וכי חכם אני מכל העולם? – זה הוא בקירוב מהלך הרעיונות של האיש הפשוט, בדעת או בלי דעת ברורה, ומתוך כך הוא מסכים גם מצדו ונעשׂה בעצמו חלק מן ‘ההסכמה’. וכל־כך גדול כוח ‘ההסכמה’, עד שעל הרוב לא יוכל האדם למַלט נפשו מפעולתה גם כשהוא עצמו הוא ‘הדבר המוסכם’. אם ‘כל העולם’ אומרים על פלוני שגדול הוא בחכמה או ביראה, שיש בו מדה פלונית, טובה או רעה, – סופו להסכים לזה גם בעצמו, אע"פ שמתחלה לא מצא בנפשו אותו היתרון או החסרון שאחרים מיחסים לו. ולא זו בלבד אלא שההסכמה הזאת מצד ‘המוסכם’ עצמו פועלת מעט מעט על תכונת רוחו עד שמקרבתו באמת (או, לפחות, מולידה בו נטיה להתקרב) אל המצב ההוא שרואה בו ‘כל העולם’. על כן יזהירו הפדגוגים בצדק, לבלתי עורר את הילדים על מגרעותיהם המוסריות בראשית התפתחותן, וכל שכּן לבלתי יחס להם מגרעות שאין בהם, כי על ידי זה אפשר שנחזק בלבם את הראשונות ונוליד בם נטיה להאחרונות. ואולם, הדבר מובן, כי ‘כל העולם’ אינו אחד לכל אחד. האדם רואה ‘עולמו’ רק באותה החברה שהוא חושב עצמו לחלק ממנה ורואה באישיה אנשים הקרובים לו מאיזה צד; אבל אין אדם חושב למאומה הסכמת אנשים שרוחם זרה לו לגמרי, שאינו מרגיש בנפשו שום יחס פנימי בינו ובינם. ככה אין האוֹרתוֹדוֹכּסים והמשׂכילים שלנו שׂמים לב כלל אלו להסכמתם של אלו, אף בדברים שאינם נוגעים לאמונה ודת, ושׂחקם ולעגם של אלו על אלו אינו עושׂה שום רושם בלבם של שניהם, לפי שכּל אחת משתי הכּתּות רואה את חברתה כאלו אינה. ואולם כשתנאי החיים מכריחים את בני הכתות השונות להמצא במשׂא ומתן תמידי זה עם זה והם מתרגלים לראות זה בזה קודם כל את האדם, – אז יתרחב ‘עולמם’ והשקפותיהם סובלות שנויים רבים על פי הסכמת ‘העולם’ במובנו החדש. לפיכך, בדורות שעברו, כשהיו אבותינו מאמינים בפשטו של ‘אתה בחרתנו’, לא היתה החרפּה שחרפום האומות פועלת כלל על טוהר נפשם פנימה. הם ידעו את ערכם ולא התפעלו עד מה מן ‘ההסכמה הכללית’ אשר מחוץ להם, בהיות כל חברת ‘המסכימים’ נחשבת בעיניהם למין מיוחד של בריות זרות להם ושונות מהם שנוי עצמי, בלי כל יחס וכל דמיון בינם ובינן. אז היה היהודי יכול לשמוע במנוחת לב כל המגרעות המוסריות והחטאים המעשׂיים שטפלה עליו הסכמת העמים, מבלי להרגיש בנפשו שום בושה או שפלוּת פנימית. כי מה לו ולמחשבות ‘הנכרים’ עליו ועל ערכּוֹ? לוּ רק יתנו לו לישב בשלוה! – אבל בדור הזה אין הדבר כן, עתה ‘עולמנו’ נתרחב הרבה, וההסכמה האירופּית פועלת עלינו בחזקה בכל ענפי החיים. ולפי שאין אנו מוציאים עוד את ‘הכל’ מן הכלל, לכן נתפעל בעל כרחנו ממה ש’הכל' מוציאים אותנו מן הכלל, סופר אחד רוסי שאל באלו הימים בתמימוּת: אחר שכל העולם שׂונאים את היהודים, וכי אפשר לאמור, שכל העולם חייבים והיהודים זכאים? – ושאלה כזו מתגנבת עתה גם אל לב רבים מאחינו: וכי אפשר לאמור, שכל אותן התכונות הנשחתות והמעשׂים הרעים שכל העולם מיחס ליהודים אינם אלא ‘בדותא’? והספק הזה, מכיון שנתעורר, מוצא לו מחיה בנקל באותם ההיקשים המוטעים ‘מן הפרט אל הכלל’ הרגילים מאד אצל המון בני האדם. הספור הידוע על דבר נוסע אחד, שבא לאחת הערים ונזדמן לאכסניא שהיה בה משרת כבד־פה, וכתב בפנקסו: בעיר פלונית משרתי האכסניות הם כבדי־פה, – הספור הזה מצייר בצורה של התוּל דרכי־ההגיון של ההמון ברוב משפטיו הכלליים. כל החזיונות הנראים באיזה דבר פרטי רגיל ההמון ליחס אל הכלל שהדבר ההוא מתחשב עליו לפי שמו התמידי, מבלי להתבונן, כי ‘פרט’ אחד יוכל להתחשב על ‘כללים’ רבים ביחד, כלומר, להיות שוּתף בתכוּנה אחת עם פרטיו של כלל אחד ובתכונה אחרת עם פרטיו של כלל אחר, בעוד שהשם הנקרא עליו מציין רק את התיחסותו לאחד הכללים באחד מצדדיו, לא בכולם. – על משפטים ממין זה תוכל להשען, וגם תשען באמת, ההסכמה הכללית ביחוסה אלינו: פלוני ופלוני הם יהודים לפי שמם ורמאים לפי תכוּנתם; שמע מינה, שהיהודים הם לפי תכונתם רמאים. ההגיון האמתי ישיב אמנם על זה, כי אף אם היו באמת כל היהודים בדורנו רמאים, אין מזה עוד ראיה, שהיהודים הם רמאים, כלומר, שתכוּנת הרמאוּת הנמצאת בכל יהודי נמצאת בו מצד התיחסותו אל הכלל ‘יהודים’ ולא מצד איזה כלל אחר (למשל, כלל ‘סוחרים’), שגם אליו מתיחס היהודי בתור פרט, ביחד עם אחרים אשר דבר אין להם עם הכלל ‘יהודים’. וכדי לברר הדבר, צריך לבדוֹק תחלה אותם ‘האחרים’ המשתתפים יחד עם היהודים בכללים אחרים. ורק אחר שנמצא על ידי בדיקה זו, שאין תכוּנת הרמאוּת מצויה בשום ‘כלל’ אחר המשותף ליהודים ולאחרים, – רק אז תהיה לנו צדקה לחרוץ משפט, כי היהדות היא אֵם הרמאוּת. – אבל, כאמור, אין דרכם של בני אדם להעמיק בהגיון, ואין אנו יכולים לדרוש כזאת גם מהמון בני עמנו. הם שומעים את המשפט החרוץ של ההסכמה הכללית ורואים עם זה, שרבים בקרבּנוּ כך הם באמת כמו שאומרת ההסכמה, ובזה די להם, והרי הם מתחילים להסכים גם בעצמם. וככה עוברות ‘תכוּנות היהודים’ כמטבע כשרה מיד ליד, מן ההסכמה החיצונית של העמים אל ההסכמה הפנימית בקרב עמנו, רק עם ההבדל הזה, שהעמים מונים את תכוּנותינו הרעות אחת לאחת בקול ענוֹת גבוּרה ולעג השאננים, ואנחנו עונים אחריהם מלה במלה בקול דממה דקה והצטדקות חלושה; הם ממשילים אותנו לכלי חרס, שאין לו תקנה אלא שבירה, ואנחנו ממשילים עצמנו לכלי מתכת, שאפשר לו בהגעלה ולבּוּן… המצב הזה, אם יאריך ימים, יוכל לגרום לנו נזק מוסרי גדול. אין דבר מסוכּן לגוי ולאדם כהודאה על חטאים שאין בו. מי שחטא באמת, הרי שערי תשובה לא ננעלו, וברצונו הטוב יכול להסיר חלאתו מעליו. אבל מי שאחרים הביאוהו לחשוֹד עצמו במה שאין בו, איך יוכל להטהר בעיני עצמו? מצד אחד מאמין הוא לדברי האומרים לו: טול קורה מבין עיניך, ומצד אחר מרגיש הוא, שאינו יכול לטול את הקורה מבין עיניו, אחר שאינה באמת אלא בדמיון, והרי הוא במצב אותם המונומַנים הידועים, שמאיזו סבּה באו לידי אמונה, כי משׂא כבד תלוי להם בחוטמם מבלי שיוכלו להסירו. ולא עוד אלא שלפעמים תביא אמונה זו את האיש הפרטי להשתתף באותה המדה המגוּנה שלפי אמונתו היא קנין הכלל כולו, אעפ“י שהוא עצמו מצד פרטיותו אינו נוטה כלל לזה. אין ספק, למשל, כי בקרב העם שיצאו מתוכו אנשים כהרמב”ם נמצאים גם עתה בעלי דעה מיושבת ואוהבי סדר ושיטה בכל דבר, והם, בקחתם חלק בעבודת הצבּוּר, היו יכולים לתת בה את רוחם ולפעול גם על יתר העובדים. אבל מה נעשׂה, וכל גזרה ‘ההסכמה’, ששׂנאת הסדרים היא תכוּנה יהודית, וכבר הסכמנו גם אנחנו להסכמה זו (אעפ"י שעוד לא נתברר, אם התכוּנה הזאת, המצויה באמת בחלק גדול מעמנו, מתיחסת אל הכלל ‘יהודים’, או אולי – מה שיותר מתקבל על הלב – אל הכלל ‘חניכי־החדר’). ועל כן תרפינה ידי אוהבי הסדר, בהאמינם, כי אין עצה ואין תבונה נגד תכוּנת העם. ואם פטריוטים הם, יעקרו גם מלבם את האהבה לסדרים, המתנגדת לרוח עמם, ויעשׂו גם הם את מעשׂיהם כראוי ליהודים אמתיים… צריך איפוא לבקש איזה אמצעי, איך להוציא את עצמנו מתחת השפעת ‘ההסכמה הכללית’ בנוגע לתכוּנות ישׂראל וערכו המוסרי, כדי שלא נהיה בזויים בעיני עצמנו ולא נחשוב, שבאמת גרועים אנחנו מכל בני האדם תחת השמש, וכדי שלא נבוא עי"ז להיות ברבות הימים בפועל מה שאין אנו עתה אלא בדמיון. ואת האמצעי הזה נותנת לנו ‘ההסכמה הכללית’ עצמה על ידי עלילת־הדם. העלילה הזאת היא היחידה בין כל רעותיה אשר בה לא תוכל ההסכמה להביא גם אותנו לידי ספק, אם באמת ‘כל העולם חייבים ואנחנו זכאים’, בהיותה מיוסדת כולה על שקר מוחלט ואין לה משען באיזה היקש מוטעה ‘מן הפרט על הכלל’. כל איש ישׂראל שנתחנך בתוך עמו יודע בבירור גמור, שאין בתוך כלל ישׂראל אף פרט אחד האוכל דם אדם לשם שמים. ואת הידיעה הברורה הזאת משגיאת ‘ההסכמה הכללית’, המתחדשת בלבנו מזמן לזמן על ידי התחדשות עלילת־הדם, צריכים אנו לשמור תמיד בזכרוננו, והיא תעזור לנו לעקור מלבנו את הנטיה להכּנע מפני האַבטוֹריטט של ‘כל העולם’ גם ביתר הדברים. יאמר כל העולם מה שיאמר על דבר פחיתוּת ערכּנוּ המוסרי, – אנחנו יודעים, כי ‘ההסכמה’ הזאת נשענת רק על הגיון המוני, בלי כל יסוד מדעי אמתּי. כי מי בא בסוד עמקי רוחנו וראה את ‘היהודי’ כמו שהוא מצד עצמו? מי שקל זה לעומת זה יהודים ושאינם יהודים הדומים אלו לאלו בכל יתר ‘הכללים’: סוחרים לעומת סוחרים, נרדפים לעומת נרדפים, רעבים לעומת רעבים וכו'. – מי שקל כל אלה במאזני החכמה האמתּית ומצא את הכף מַכרעת לאחד הצדדים? ‘וכי אפשר שכּל העולם חייבים והיהודים זכאים?’ אפשר ואפשר, ועלילת־הדם תוכיח. פה הרי היהודים זכאים וטהורים כמלאכי השרת: יהודי ודם! היש שני הפכים גדולים מאלו? – ואף על פי כן… ה' תשרי תרנ"ג נדפס ב‘המליץ’ י“ד תשרי תרנ”ג.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/10

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p31/m11.txt

אֲגָדַת הַהֵיכָל

אירה יאן

4203038

אֲגָדַת הַהֵיכָל (מוקדש למוסד אחד בירושלים) כממלכת-סתרים, בארץ-פלאות היתה עיר מלאה גלי קברות. סביב לה השתרעו רכסי-הרים ארוכים, שירדו מדרגות מדרגות חשופות; שלשלת-ההרים העיקה עליה ושמה לה מחנק. על צחיח-סלע היתה בנויה. וים חור, ים בלי דגים, ים מת מדורי דורות שטף בלי חיים במשברי גליו לרגלי צחיח הסלע הרחב ההוא. ויהיו אנשי העיר זרים ומוזרים. בממלכות חיות אחרות, במדינות רחוקות אחרות הגידו, כי אשה מתה ילדתם. ומדור לדור חשבו בני האדם וישאלו, החיים הם אנשי העיר ההם, אם מתים, או רק צלמי-בלהות? ואיש לא ידע פשר דבר עד היום הזה. בליל קר קפאו ומזהב השמש נחבאו, כי אכלם ברק זהב השמש ויחריב את לשד עצמותיהם. ורק בזהב העולם מצאו מנוחה; כל עשתונותיהם היו על זהב העולם; בחזיונות על זהב העולם קמו לתחיה וינידו יד ורגל; במחשבות על זהב העולם אורו עיניהם ויניעו שפתותיהם. ואלוהיהם היה אל אדיר, זועם, מלא חרון; ובאימה וחיל עמדו תמיד לפני רצונו הרומם. שקר היה להם החן והבל — היופי; ואת אזניהם אטמו משמע קול רננת היקום מסביב; ולבם טח מהבין — סוד שיח שרפי הקדש הממלאים את חלל הבריאה. ויהי היפי שפוך על כל, ואיש לא שם לב אליו; הדר הטבע קסם כל זר, ורק אנשי העיר המתה לא הרגישוהו. כי אל הזהב היו עיניהם נשואות. ויהי בליל ירח. ותרחץ מלכת-הליל עגולת הפנים, הזורחת, הנהדרה, הרכה, בתכלת השמים. וינוצצו בניה הקטנים, הכוכבים, הרבים לאין ספורות, ויצללו עמוק עמוק בתכלת הרחוקה, החמה, השקופה; ובאויר הליל המדושן, ככוכבים שנפלו משמים, עפו צפו תולעים מזהירות. ותשט אניה על פני גלי הים המת. ותדבק אל ירכתי האניה שכבת מלח עבה ונוצצה כבדלח. ומכסה עב כסה את ספון האניה ויניעוהו הרוחות הקלילים וירימוהו פה ושם. ויהי בהרמו, ויתפרץ אור בהיר כנגה הקשת ויגיה את משברי הגלים הכבדים והמתים. ותולד אז דגה חיה בים המת, בפעם הראשונה למיום היותו. ויבשרו קולות ממרומים את דבר הולדת החיים; וירדו כנפי זהב מעל ירכתי האניה אל הים ויטבלו במימיו; ותמלא שירת-קסמים את המרחב. וחיש מהר, בעוז והדר, נגשה האניה על החף. ויהי בבקר. ויתמהו יושבי המקום ההוא למראה היכל, שצמח בן לילה, ויבאו רוחות נאצלים לשכן בתוכו. וישמיעו הרוחות הנאצלים קול משק זהב כנפיהם. וישירו הרוחות הנאצלים שיר תשבחות. וירקמו הרוחות הנאצלים את משבצת חזיונותיהם, משבצת —להטים, שעין איש לא ראתה כמוה עד היום. ויבאו אנשי העיר המתה ויעמדו לפני קירות ההיכל ויטו אזן קשבת אל אבן החזקה, לדעת: הישמע מתוכו צלצול הזהב? — ומאומה לא שמעו. ויעמדו ויביטו זה אל זה בעינים תמהות, ורעדה אחזתם. וכעסם היה כאש עצור בעצמותיהם, וישליכו את ריר פיהם המרעל על קירות ההיכל ויצעקו ויילילו: “צלצול הזהב אין אנחנו שומעים! צלצול הזהב אין אנחנו שומעים!” ותשא בת-קולם את יללתם למרחוק, לכל מרחב צחיח-הסלע, והבא ותגיע עד חוף הים המת. ותציץ הדגה החיה מן הגלים המתים. בלי אמר, בלי קול נמשכה למעלה מתוך המים — ותקפא. צלמי-בלהות ראתה הדגה ותחבא ברעדה בקרקע-הים. וכמבצר-מלך עומד ההיכל ומחכה לדבר מה. חלונותיו פתוחים לרוחה בעליזות; כלב עלם פתוחים הם לחם ולזהב השמש. זרועותיו פתוחות לקראת החיים החדשים. חלומות משעשעים טמונים בחיק אבניו. ומחכה ההיכל לדבר מה, מחכה הוא… ומה נשמע מסביב? מסביב קול רעש ישמע, קול יללת אנשי העיר המתה: “צלצול הזהב אין אנחנו שומעים! צלצול הזהב אין אנחנו שומעים!” וכך עומדים הם ויורקים, ויורקים את ריר פיהם המרעל על קירות ההיכל. אִירָה יַן. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/11

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m16.txt

לידידי הרב החכם רב-הפעלים

יהודה ליב גורדון

1376036

לידידי הרב החכם רב-הפעלים לִידִידִי הָרַב הֶחָכָם רַב-הַפְּעָלִים מַשׂכִּיל יְרֵא-חֵטְא, רַב רָחוֹק מֵהֲבָלִים, כ“ש הר”ר שְׁלֹמה זַלְמָן פּוּחֶר רַב בק"ק מִיטַוֵּי וּמְרֻצֶּה לָעָם, כִּי כַּחֲצִי יוֹבֵל שָׁנִים הוּא חוֹנֶה שָׁם וּמֵאָז נָכוֹן כִּסְאוֹ, וְתָמִיד יְבֻחַר. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/16

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p87/m17.txt

יצחק מאיר בילדותו

עזריאל נתן פרנק

9251083

יצחק מאיר בילדותו (מחיי היהודים בפולין). ספור. ספר ראשון א. – איני רוצה!… אוי, אוי, אוי!… איני רו-צה! מיום אשר החל להבין מעט בלשון, היו הוריו תמיד מיָראים אותו על כל פסיעה, דבור ותנועה, אשר לא ישרו בעיניהם, כי אם לא ישמע בקולם ולא ייטיב את דרכו, ומסרוהו אל ה“חדר”, שבו צפויים לו עונשים נוראים מאת ה“רבי” הזועף תמיד והמכה את הילדים בלי כל חמלה; ועתה הנה נמשך בחזקה אל תוך המפלצת הזאת ועין בעין הוא רואה את ה“רבי” הנורא, מצחו הקמוט, לחייו הצומקות ועצמותיהן הבולטות, עיניו הקטנות והאמוצות, חוטמו הדק והעקום, זקנו הצהוב והחד בקצהו, מעילו שהוכסף מרב ימים, כפתו שעל ראשו, המעוכה, המזהמה והמכוסה נוצות דקות. ואותו השוט האיום בגדלו ובעביו וברצועותיו הרבות… “רבי” שכמותו ושוט אשר כזה!… גם נגיעה קלה שלו תכאיב בודאי הרבה יתר מכל המכות של האב והאם!… הלא כן היו אומרים לו תמיד… וגם ה“חדר” בעצמו, בפתחו הצר והנמוך, בחלונו היחיד והקטן, בספסלים הנמוכים והנשענים אל הכתלים המשוחים בשיד, בבגדים התלויים על היתדות התקועות בקיר, בתנורו הגדול, החוצה את ה“חדר” לשנים, בשלחן הגבוה, אשר הוא הָעמד עתה לידו על הדום קטן ובילדים הרבים ההומים והרועשים – מה מוזר ומה איום הוא!… כמותו לא ראה עוד מעולם… – איני רו-צה!… אוי, אוי, אוי… אי-ני רו-צה!… – הוא מתיפח ופורש את כפיו. – שתוק, בני, שתוק! נער יפה אתה, יפה מאד! – מדבר אליו ה“רבי” רבות, בהחליקו בידו האחת את לחי הילד הרטובה מדמע ובאחזו בשוט בידו השנית. זה השוט המפליא תמיד לעשות, המשתיק כרגע בכל ימי השנה את הצועקים והבוכים, המשביח את שאון השובבים והמכניע גם את גאון הבנים היחידים להוריהם – הנהו עתה ככלי אין חפץ בו בידי ה“רבי”, סר כחו הנפלא מעליו… מפאת ההרגל הנהו אוחז אותו בידו, אך להשתמש בו – חלילה לו!… הנה הילדים צועקים, משתובבים בפניו, בתוך ה“חדר” בעצמם בוכים ומיללים, מכים איש את רעהו, שורטים איש בפני אחיו, נושכים בשִניהם, עושים מעשים, אשר לא יַעָשו – ועל המלמד לחרוק שניו, לנשוך את שפתיו ולמשול ברוחו לבל יניף שוט, כי על כן ראשית ה“זמן” הוא ואין להקניט… הוי, “ראשית הזמן”, “ראשית הזמן”!… בכל ימי השנה, איך שהוא, הוא… העבודה אמנם תמיד רבה וקשה מאד. אך ממנה הרי יש לו ולבני ביתו לחם, תפוחי אדמה ולפעמים גם נתח בשר… ברבורים, צלי וכל מה שיצר העשירים חומד – למה לו? די לו, שפרנסתו מצויה לו “על המזוזה” ואיננו צריך לכתת רגליו מכפר לכפר, לשאת על שכמו תמיד משא כבד ולהיות נע ונד בכל ששת ימי המעשה, כמו עשרים שנה לפנים… עודנו זוכר היטב את כל התלאות, אשר עברו עליו אז אחרי חתונתו, בהיותו לרוכל… בקיץ אכלהו החורב ובחורף – הקרח, רגליו בצקו מרב לכתו, ויש אשר גם שכר של פרוטה לא ראה בכל עמלו במשך ימים אחדים. ומאז שמע לעצת אשתו ויאחז במעשה אביו ע“ה, ויהי למלמד, הנהו יושב בשלום בביתו ולא יירא לא קור ושרב ולא מטר ושלג ופרנסתו קבועה מ”זמן ל“זמן”. אך זו “ראשית הזמן” הארורה!… – רבי, הוא הכני! – אוי, אוי, אוי! שמואל חטף את לחמי! – הו! חיים נשך את חטמי! – אוי! אבוי! אפרים בעט בי! – הוי “רבי”! יצחק שרט בפני! צעקות כאלה וכאלה הוא שומע רגע רגע ועליו להתאמץ בכל מאמצי כחו לבלי ענוש את הסוררים והשובבים, פן יקניטם והלשינו עליו לפני הוריהם, ומסרום אל המלמד דרדקי השני שבעיר. ובאמת השוט דרוש הוא עתה הרבה יתר מבכל ימות השנה גם לתלמידים הישנים, אשר במשך ימי חדש ניסן, שבהם היו חפשים ועזובים לנפשם, סרה אימת ה“חדר” מעל פניהם, וגם לתלמידים החדשים, הבוכים ומיללים על בלי דבר, אשר לא הסכינו עוד לשבת כלואים בתוך ה“חדר” ואשר כל כך קשה להרגילם להתבונן אל האותיות, ללמדם להכיר את צורותיהן ולשנן את שמותיהן!… – חדל, בני, חדל מבכות! – הוא מוסיף להתאמץ להשתיק את הילד העומד לפניו בדברים רכים. ואולם פתאום צעקה חדשה נשמעה. ה“חדרה” בא חיים ה“עוזר”, אשר נשא תחת אצילות ידיו שני ילדים צורחים ומיללים בקול נורא ואחריו נמשכו כעשרה ילדים, מבני שלש ועד בני חמש, שש שנים, אשר עד מהרה התבוללו בתוך שלשים, ארבעים חבריהם, שכמוהם היו גם הם לבושים מעילים ארוכים, היורדים ומגיעים עד כפות רגליהם ומבינות לחצניהם נשקפו “טליתות קטנות” וציציות ומכנסי צמר גפן, ששוליהם היו תחובים בשוקי נעליהם הגבוהות והמגיעות עד הברכים ועל ראשיהם כובעים שטוחים עם מצחות בּולטות ממעל לפניהם. – “שנה שחורה” על כל העיר הארורה הזאת! – קלל ה“עוזר” יהוא נער כבן ארבע עשרה שנה, אדמוני ובריא בשר, אשר עזות וערמה נשקפו מעיניו הקטנות והאמוצות ומתוי פניו הגסים. הוא היה יליד עיר אחרת ותמיד היה מתפאר בעיר מולדתו וביושביה ומנהגיהם, ועוד יותר התגאה באביו, שהיה, לפי דבריו, “למדן” גדול, ולולא שנפטר, כי עתה היה גם הוא, חיים בנו, “למדן”. אך בהיותו יתום, עליו לבקש לו בעצמו מחיתו, ומאשר הוא מתביש להיות “עוזר” בעירו, לכן בא עירה שפיקוב, שבה אין איש מכיר אותו ויהי שם ל“עוזר”. – בעירי, בחפליץ – קרא בהגיעו ובהתיזו מפיו את רוקו מבעד לשני טורי שניו, אשר לחץ זה לזה – האִמות בעצמן מביאות בפעם הראשונה את ילדיהן מעוטפים בטליתות אל ה“חדר”, והן מניחות סוּכריות על ה“אלף בית” ומחלקות לכל הילדים צמוקים ושקדים, – ופה גם אֵם אחת לא תביא בעצמה את ילדה אל ה“חדר”, ואך על ה“עוזר” למשוך את כל הילדים בחזקה ולשאת אותם בזרועותיו… – ומה אתם רועשים? – קרא בקצף אל הילדים בפנותו כה וכה. – למקומותיכם! – הוסיף בחטפו מיד ה“רבי” את השוט ובהכותו על ימין ועל שמאל. כרגע קם השאון לדממה והילדים התכוצו וישבו להם במנוחה על הספסלים מבלי פצות פה. – יד לפה! – הוסיף לקרא בקול מפקד צבאות חילים, וכרגע שמו כל התלמידים הישנים את שתי אצבעות ידיהם על פיהם, והוא עבר בגאון על פניהם, ומדי עברו למד גם את התלמידים החדשים לעשות כמעשה חבריהם. – כה תשבו, דומם! – גזר עליהם. ושמש האביב שלחה אל ה“חדר” דרך פנת החלון הקטן רצועה דקה של אורה, אשר הצהיבה עגול קטן בכותל ממעל לאחד הספסלים. וצפור אחת קטנה באה ותתיצב על חשוק אחת השמשות וכמו חפצה לקרא לילדים לצאת ולהתענג על האור והאויר, קשקשה בחרטומה על השמשה ותקרא: – ציף ציף! והילדים נשאו את עיניהם ואחדים מהם רמזו באצבעותיהם לחבריהם, אלה על רצועת האורה ואלה על החלון. אך ה“עוזר” בהגיעו בשוט אשר בידו אל עבר פניהם הזהיר אותם: – שבו במנוחה ואם לא, “סופכם יהיה מר”! – אל נא תתקצף יותר מדי! – הורהו ה“רבי”, אשר בדיעבד היו מעשים רצויים בעיניו. – כן, כן! – ענה העוזר בעקשות פה – ה“רבי” הוא איש טוב! יודע אנכי!… אך יעשו להם “הנערים” מה שיעשו, יזחלו להם על ראש הרבי ואני אלך להביא “סחורה” חדשה, “תַּנָאים” חדשים! ואמנם בצאת ה“עוזר” גבר השאון מאד ויגדל מאשר בראשונה. התלמידים הישנים השתובבו, והחדשים בכו ויצעקו מרה, כמו קרע איש את עורם מעליהם, והקטן העומד לפני הרבי עודנו צועק: – אוי, אוי!… אי-ני רו-צה! והרבי ישב ופניו עגומים, בפני איש אובד עצות. אך פתאם התאושש, וישם את ידיו בכיס מכנסיו, ויוצא ממנו תכריך ניר קטן! זאת היתה הבחינה האחרונה למשוך אליו את לב התלמיד החדש. – הא לך וחדל מבכות! – התחנן אל הקטן בהוציאו מן התכריך סֻכריה אחת. – סכריה אדומה, יפה, יפהפיה ועליה אבעבועות… הרואה אתה? – אמר בקול רם באחזו את הסכריה בין האצבע והאגודל. הילד התאפק רגע ובעיניו המלאות דמע הביט אל הסכריה אך פתאם התפרצה מפיו עוד הפעם צעקה גדולה: – לאמא! לאמא!… איני רוצה!… – הא לך עוד אחת! – הוסיף הרבי להתחנן אליו – אחת ואחת… שתים… שתי סכּריות אני נותן לך! ורצועת האורה של השמש התרחבה והיתה ליריעה של אורה מותחת באלכסון מראש החלון עד ראשי הילדים הרבים, שבתוך ה“חדר”, כאילו חפצה לכַנס את כלם ולהוציאם מתוך הדחק למרחב. ואולם הם לא הרגישו ולא ידעו, כי כולם נדחקו סביב לשלחן ובעיני קמאה הביטו אל חברם החדש, אשר הרבי איננו מכה אותו כשהוא בוכה, ולא עוד, אלא שגם סכריות הוא נותן לו, והוא, החבר החדש, איננו לוקח אותן ואיננו נוגע בהן והוא צועק בלי הרף. – לאמא! לאמא!… ירא אני!… אוי, אוי, אוי… ירא אני!… – האותי תירא, שוטה? קרא אליו הרבי בצרמו באצבעותיו את לחיו בחבה עשויה – הלא סכריות אני נותן לך! שתי סכריות! ואם מעט לך ואוסיפה עוד אחת. – הרואה אתה? – הוסיף בפתחו עוד הפעם את תכריך הגיר – שתים ואחת – שלש! שלש סכּריות שלמות אני נותן לך, שלש! שתים אדומות ואחת כחולה!… – ירא אני;אוי. אוי. אוי, ירא אני! – הוסיף הקטן להתיפח ולבכות אך בקול נמוך מאשר בראשונה – הרבי יכני בשוט… “צרור” יעשה לי! אוי, אוי, אוי, על סוס דוקר ירכיבני!… איני רוצה! איני רוצה! – לא! את נער יפה כמוך לא אכה. הכו-תכה אך נערים מכוערים כנער הזה – אמר הרבי בשפת חלקות, בהכותו בשוט שבידו את אחד הילדים, לבוש קרעים, אשר עמד לידו ויבט בעיניים מפיקות תאוה אל הסכריות. מראה המכה, אשר הכה המלמד את הילד ההוא הועיל יותר להניח את דעת הקטן הבוכה מכל דברי החלקות, אשר העתיר עליו, וכבר פשט את ידו לקחת את הסכּריות, אך ברגע ההיא נראתה פתאם בתוך ה“חדר” אשה קצרת קומה, אשר מטפחת גדולה היתה חבושה לראשה וסביב צוארה. זו היתה אשת המלמד, אשר כל ימיה בלתה אחרי התנור, ש“החצה” את ה“חדר” ורק לפעמים רחוקות מאד התערבה בעניני אשה. – גולם! – צעקה בּאחזה בידה האחת סכין ובידה השניה תפוח אדמה קלוף למחצה – “גולם של חמר”! יחיד הוא לך, בנו של נטע!… אין לך תלמידים יותר!… כל היום תעסוק רק בו!… את כּל פרנסתך יספיק לך נטע!… בהמה, בהמה גסה. המלמד הוריד את ראשו המופז מקרני אור השמש, אשר כבר חדרו אל ה“חדר” דרך כל החלון כלו ולא ענה על התוכחה דבר. הוא ידע, כי הצדק עם אשתו: התלמידים החדשים הולכים ורבים;חיים ה“עוזר” מביאם ומביאם בלי הרף, והוא מחויב ללמד כל אחד ואחד בפני עצמו, לדעת את שמות האותיות ולהכיר את צורותיהן, ואם גם אך רגעים אחדים ליום יאציל לכל אחד, גם אז לא יספיק לו היום, ואיככה זה ירשה לעצמו לבלות זמן רב כזה בתלמיד אחד? – קח לך את הסכּריות! – החל לדבר קשות בקוצר רוח. אך באותו הרגע התחרט, וישנה את קולו, וישאל רכות: – ומה שמך? – יצחק מאיר – ענה הקטן בשימו פעם אחת אל פיו את כל שלש הסכּריות. – ובכן, יצחק מאיר, התבונן. וינח לפניו לוח גיר מגואל, שעליו היו נדפסות כל האותיות כסדרן בלי נקודות ואחריהן עוד הפעם כל האותיות כסדרן עם הנקודות. – עתה ראה! – הוסיף בהורתו בכפיס עץ על האות הראשונה – ענף מונח באלכסון… – ר' נפתלי! – נשמע פתאם קול תחנונים. המלמד נשא עיניו, אך עד מהרה השפילו ופניו העגומים קדרו;לפניו נצבה אשה צעירה ודלת בשר, אשר אחזה ביד נער אדמוני וטוב רואי. – ר' נפתלי! – התחננה אליו האשה בלי שים לב אל אי הרצון, אשר נראה על פניו – ר' נפתלי קבל נא את בני זה… האומלל…אל חדרך. – הם – נהם המלמד בלי שאת עליה עין;מבטי עיניה אשר נפגשו בראשונה עם מבטי עיניו, הפיקו תוגה כל כך נוראה, עד כי בלי משים ירא להביט עוד הפעם אל האשה פן יכמרו רחמיו עליה ולא יוכל להשיבה ריקם. אפס האשה הוסיפה להתחנן בקול בכי: – מה יזיק לך, ר' נפתלי, אם ילדי האומלל ידע להתפלל ככל היהודים?… במיטב כספי אשלם לך… ככל הגבירים… נפתלי נבוך רגע. בכל לבו היה חפץ לוַתּר על שכר הלמוד, שתשלם לו, אך לבל תשהה את בנה ב“חדר”ו. אפס בכי האשה ותחנוניה הרכו את לבו, ויאמר: – ישאר פה. – אך אל נא תכה אותו, ר' נפתלי! – הוסיפה האשה להתחנן, בראותה, כי תחנוניה הועילו לה – הוא מוכּה גם בלי שוט… נשמה כשרה שלי! – הַ, הַ, הַ! – נשמה כשרה! הַ, הַ, הַ! – נשמע קול אשת המלמד מאחורי התנור. – כן, כן! הוא נשמה נקיה ותמה!… נער טוב… הוא לא יהיה לכם פה למשא… כבר הוא בן שש שנים וגם צורת אלף איננו יודע… אומלל! – אמרה האשה כמדברת אל לבה מבלי שים לב ללעג אשת המלמד, ותצא ותעזוב את בנה שומם ועצוב, עומד ומסתכל בעינים קמות מלפניו ומאחריו. – גולם! שוטה! סוס! חמור! – צעקה אשת המלמד אחרי צאת האשה. ואולם המלמד לא שם לב אל דבריה ויחל עוד הפעם ללמד את הילד העומד לפניו. – ענף מונח באלכסון, על קצהו האחד – הצפור עומדת, ובקצה השני – הצפור תלויה מאחוריו… – אך ממזר חסר לו! – הוסיפה אשתו לצעק. – זה הוא אלף! – הוסיף הוא להורות את הילד, כאלו לא שמע כלל את צעקת אשתו. אי שימת לבו לדבריה עוד לא השתיק אותה. – שלחהו מהר וילך לו! – קראה בקול מצוה. – ארורה! – לא התאפק עוד המלמד ויקם ממושבו ויתיצב נכחה. – החוצפה מושלת בו! את רצונה הוא ממלא, ואשתו – אם אומרת דבר היא “ארורה”! והנער החדש, שבשבילו קמה כל המהומה ב“חדר” עמד משמים בתוך המון הילדים, אשר סבבוהו ויתבוננו בו בתמהון רב, ומעיניו הגדולות והאמוצות נזלו דמעות על לחייו האדומים. ובין כה וכה עזב גם יצחק מאיר הקטן את השלחן ואת הלוח, ויחל להתודע אל חבריו החדשים, אשר שאלוהו על דבר הסכריות, אם כבר אכל את כלן, או לא. – אם תהיינה לך עוד סכּריות, תתן אחת מהן לי – אמר אליו אותו הנער, שהרבי הכה אותו בשוט ואמר עליו שהוא מכוער. – לי תתן ולא לו – אמר אליו נער אחר. – אני יתום! – קרא הנער הראשון בהעבירו את ידו על שכמו. – אם אתה תתן לי סכריות, אתן אני לך גלוסקאות קטנות ויפות. – הוא גנב! – קרא היתום בהדפו בחזקה את הנער, אשר התחרה בו. אז החלו שני הנערים להתקוטט ולהכות איש את רעהו, ומיד נקבצו סביבם ילדים רבים, אשר דחפו, ויקללו ויחרפו ויכו איש את אחיו. אך פתאם הזדעזעו כלם מקול הרבנית, אשר עמדה באמצע ה“חדר” ומשכה בחזקה אל עבר הדלת את הנער, אשר הביאה שמה האשה הצעירה צרחה בקול גדול: – “בעל עברה” זקן!… השליכהו מזה!… – בת רצען! רצענית! “ראש זפת”! – קרא המלמד במשכו את הנער אל עבר השלחן. – בשביל ממזר שוה להתקוטט! – נסה חיים העוזר להשקיט את המחלוקת. – ילד יהודי הוא! – צעק המלמד בקצף – ואני מחויב ללמדו “עברי”!… ככל ילד אחר!… אך אשתו לעגה לו: – צדיק! בשביל החצופה הוא צדיק! – המלמד ראה, כי לא יוכל לאשתו, ויצו ל“עוזר” להוביל את הילדים לבתי אבותיהם לארוחת הצהרים. – שוב הנה בעוד שעה – אמר אל הנער הבוכה בהחליקו את לחייו – ה“רבנית” לא תקצוף עוד. ב. – אמא! אמא! והוא מניח את ראשו על הברכים המכֻסות סנור לבן ומגלגלו הנה והנה וקורא בלי הרף: – אמא! אמא! ואותה האם, אשר לפנים היתה שנואה לו, על שהיתה תמיד צועקת וקוצפת עליו, היא עתה, כשעברו עליו אך שבועים ימים מיום שנכנס ל“חדר”, חביבה, נחמדה, טובה ויפה עד שאין לזוז ממנה כלל וּכלל… לוּ יכול להתרפק עליה ככה בכל יום, לגלגל את ראשו על ברכיה ולהחליק את ידה הרכה!… אך זה ה“עוזר” הרע… בכל בקר ובקר הוא בא ומעיר אותו משנתו, כשאמא היא כבר בחנות, ורוחצו ומלבישו ואומר אתו “ברכה” ומזהירו לבל ילך אל החנות, פן יפריע את אמא ממעשיה, ואחרי אכלו את העגיל ושתותו את הקאפה, שהמשרתת נותנת לו, בא ה“עוזר” שנית ומובילו החדרה ושם ישב כל היום… גם ארוחת הצהרים מביאה לו המשרתת שמה… כל היום אסור לו לשוב הביתה ולראות את אמא… וכשהוא שב בערב הביתה, אמא עודנה בחנות והמשרתת נותנת לו ארוחת הערב, ופושטת ממנו את בגדיו, ומשכיבה אותו במטה ומצוה אותו לישון… – אמא יפה! אמא טובה!… והאם הסירה רגע את עיניה מן ה“סדור” אשר לפניה, ובצחוק קל על שפתיה, בלי אומר ודברים, הביטה בחבה רבה אל הקטן, אשר הפך את פניו למול פניה ומבטי עיניו השחורות והנוצצות נפגשו עם מבטי עיניה, אשר הביעו חבה עזה. – הניחה, חביבי, לרגעים אחדים את אמא – אמרה אחרי כן בהחליקה את לחייו, אשר אודם קל נשקף מתחת לעורו – אמא מתפללת עתה “מנחה” ועד כלותה להתפלל, שחק מעט. אך הוא לא מהר להשתמש ברשות, שנתנה לו אמא הפעם לשחק, כי המשחק לא חדש הוא לו… ב“חדר” הוא משחק עם חבריו תמיד, כי אך פעם אחת ביום קורא לו הרבי, או ה“עוזר”, ומלמדו “אלף בית” רגעים אחדים, ואחרי כן הוא חפשי ויכול להשתעשע. אמנם לרגעים קורא הרבי, או “עוזר”ו: “יד לפה”! ועל כל הילדים לשים יד לפה ולשתוק, אך עד מהרה הם שבים לשעשועיהם ולמשחקיהם… וכשקצה נפשם לשבת בתוך ה“חדר”, הם אומרים לרבי, כּי צריכים הם לצאת והרבי נותן להם רשות לצאת ויצחק, הנער הגדול, שכלם קוראים לו “כידור”, משחק שם עם הנערים הקטנים ב“רוכב ומנהיג”… אך לעמוד כך על יד אמא ולהסתכּל בפניה, טוב מכל המשחקים והשעשועים… – לא אניחך, אמא, אמא! – קרא בהוסיפו להתרפק עליה. – הרם, ילדי היקר, את ראשך – קראה אליו בנעימות בהחליקה עוד הפעם את לחייו – אמא צריכה לעמוד ולהתפלל “שמונה עשרה”. – לא, לא! – התחנן אליה בחבקו אותה בזרועותיו הקטנות – שבי, כך, כך!… – אך מה זה היה לך היום, כי תשב כל היום בבית? – השתוממה אמו – צא מעט החוצה. פני הילד חורו בשמעו, כי אמא מצוה אותו לצאת מן הבית… אמנם בכל שבת ושבת אחרי סעודת שחרית לא יכלו אבותיו לעצרו בביתם, כי אז היה רץ מבית לבית, מ“דוד” אל “דוד”, ובכל מקום באו שוחחו אתו, נשקוהו, חבקוהו וישחקו על “חכמותיו”. – יצחק מאיר, מה שם אביך? – שאלהו “דוד” אחד. – נטע. – ומה עוד? – שוטה. – הַ, הַ, הַ! ומה שם אמך? – דבורה. – ומה עוד? – אשת חיל. – הַ, הַ, הַ! ומאין אתה יודע כל זאת? – מאין אני יודע? גולם! “חתיכת בשר עם שתי עינים”! כשאבא מאחר לשבת ב“שטיבּל”, אמא קוצפת עליו וצועקת: “שוטה”! ואבא צועק: “אשת חיל!” וה“דוד” שחק בכל פה, ויתן לו מלא חפנים קטניות שלוקות. – שבת טובה! – אמר ל“דוד” אחר בבואו אליו – הוי, מת שלמה! – איזה שלמה? – שאל ה“דוד” ברעדה. – זה שיורק על החומה. ולמרמה התמימה הזאת שחקו ה“דוד” וה“דודה” ובניהם ובנותיהם, ויעניקו לו מכל הבא בידם. עוד “דוד” אחד נתן לו אגוזים וכשפצח אחד מהם, ויחל ללעס את גרעינו, וירא, כי מר הוא, ויאמר בשחוק: – תהי שנתך מתוקה כאגוז הזה. – אולי תחפוץ “תאנים”? שאלהו ה“דוד”. – “תאנים” אתן אני לך, שתי “תאנים”! – מהר הקטן לעשות בשימו את שני אגודליו בין האמות והאצבעות ובהושיטו אותן למול פני ה“דוד”. “חכמות” כאלה וכאלה היו שגורות על פיו והן חבבו אותו בעיני כל מכיריו, ותמיד, בכל השבתות, היה שב לבית הוריו בכיסים מלאים “כל טוב”, ואמו ראתה ותשמח, ותמצא לה שלומים מאנו לשמוע בקולה ולשבת בבית. ואולם היום לא עזב את הבית, מלבד אשר בבקר הובילהו העוזר עם כל שאר חבריו אל בית הכנסת לענות “ברוך הוא וברוך שמו”, “אמן” ו“אמן יהא שמיה רבא” ו“קדושה”. ומעת שובו לא יצא עוד, ואחרי הסעודה שמע הפעם בקול הוריו, וישכב במטה עם אביו, ואף כי לא יכול לישון, ובכל עת שכבו על מטתו התהפך מצד אל צד, בכל זאת לא ערב את לבבו לקום מן המטה, עד אשר קם אביו, וילך אל “השטיבּל”, ואמו קמה גם היא, ותשב על יד החלון לקרא “פרק”, אז קם גם הוא, ויגש אליה, ויחל להתרפק עליה, ואז סר ממנו המורא הגדול, אשר דכאהו מיום אתמול. ערב שבת היה אתמול, ומשעת הצהרים, אחרי אשר חתך ה“עוזר” את צפרניו, היה חפשי ולא היה אנוס לשוב אל ה“חדר” ולכן היה משחק בחצר עם ילדים רבים במשחקים שונים. וכשהדליקו נרות בבתים, נפרדו ממנו כל הילדים והוא לבדו נשאר על יד חלון ביתם. השמים היו אז שחרחורים-כחולים ועליהם היו נקודות בהירות ומזהירות, כנקודות שעל קופסת הבשמים של אבא… ואך מרחוק, בקצה השמים נראו תמונות שונות: עגלה גדולה ושחורה וסוס אש מושך אותה הרחק הרחק;על ידה – איש, כן, איש אמוץ ובודאי “רבי”, כי זקן חד היה לו ובידו היה שוט גדול ואדום, אך את הרבי ההוא לא ירא;גבוה היה ולא יכול לגעת בו. מרגע לרגע נראתה רצועה של אור מתגלגלת ומתפתלת ממקום למקום, ונעלמה… אלהים הוא… הוא יצא אז מן השמים לשוח… כן אמר “הנער הגדול” מרדכי וכן אמר גם יצחק, כי כשהאלהים יוצא מתוך השמים לשוח הוא רץ מהר ממקום למקום ומתחבא וזה הוא ברק… והוא, יצחק מאיר, עמד ויסתכל, ויסתכל, ויסתכל… אך פתאם הרעים באזניו קול, הוא אותו הקול שהוא שומע תמיד, בשעה שהם יוצאים מן ה“חדר” החוצה והם מאחרים לשוב… אז יוצא ה“עוזר” ומניף את השוט וצועק “אַראַן!” – החדר“ה”… הוא פנה כה וכה, וירא כי אין איש… ואז נבהל מאד, וינס הביתה… הקול היה כל כך נורא… ומאז ירא הוא לצאת יחידי… מוַתר הוא על כל “פירות השבת” של ה“דודים”. לבל ישמע עוד הפעם אותו הקול הנורא. ואמו היתה שבעת רצון מאד בראותה, כי בנה איננו משתובב עוד ואיננו חפץ לעזוב את הבית, גם בשעה שהיא מצוָה אותו לצאת, ותסר מפניה את ה“סדור” ותחלק באהבה את לחייו. – כך, כך!… טוב, אמא! – הוא קורא בהרגישו את ידה הרכה על לחייו. – אוצרי הטוב! אוצרי היקר! – הוא קוראת בהתבוננה בחבה רבה בפניו העגולים, בעיניו השחורות, באוזניו הקטנות, אשר ה“פאות” הקצרות והפרועות מכסות כשלישית מהן ובמצחו הגדול והחלק. – אוצרי, אוצרי! מה יפה ומה נעים אתה! תנאי תהיה, תנאי! – לא, לא! – מוחה הקטן בהוסיפו להתרפק עליה – לא אהיה תנאי, אינני רוצה להיות תנאי! – כן, כן! – היא משיבה בבטחה בהחליקה את מצחו – כן, שוטה קטן! מצח גדול ושטוח לך… תנאי, רבי תהיה! – רבי, ולא תנאי! – עונה גם הקטן בבטחה – רבי אהיה!… אקנה לי שוט גדול, שוט של שמונה רצועות… וגם קשרים אעשה לו… בקצה כל רצועה אעשה קשר… ומה מאד יכאיב! אוי, אוי! יכאב מאד אם אכה בשוט כזה!… עד שפך דם אכה את כל הנערים!… את עורם אקרע מעליהם!… לשמע הדברים האלה נאנחה אמו מאד. גם כל המלמדים, כשהיו קטנים, התרפקו על אמותיהן וגם הן קוו, כי בניהן יהיו מאושרים: עשירים, או רבנים… כאשר יגדל בנה מעט אמנם תוכל לשדך אותו עם בת עשיר, אשר יתן לו נדן גדול… הלא בן אנשים מהוגנים הוא ובודאי יהיה גם הוא “בחור” הגון וטוב, כי הן זה אך בחדש אדר מלאו לו שלש שנים וזה אך שבוּעַיִם שהוא לומד ב“חדר” וכבר הוא יודע אותיות אחדות… אישה בחן אותו היום ואשר לא פלל מצא בו… ואם אך יחייהו אלהים, בודאי יקפצו עליו עשירים רבים… אך המעט הם האנשים, אשר היו עשירים ופתאם נהפך עליהם הגלגל… מי מלל לשמעון שכֵנה, כי יהיה אנוס למכור את ביתו שבשוק, אשר היה לו לנחלה מאבותיו ואבות אבותיו – לגרשון החיט, בן עניים מרודים, אשר לא נועזו גם לדרוך על מפתן הבית ההוא? הוי, המכירה הזאת, המכירה הזאת! מי יודע מה תגרום לה?!… רחל אשת החיט חפצה להיות בעלת בית בשוק ולהקרא בשם “סוחרת”… וכשהיא מכוננת לה חנות, איננה יכולה למלא אותה “השנה השחורה” יודעת במה, אך החנות היא דוקא “מכל המינים” כחנותה, למען גזל את לחמה… ורחל היא “בעלת דבר” רעה מאד… היא איננה צריכה להתפרנס מן החנות… בעלה מוצא מחיתו ומחית ביתו באומנותו ואיננו מוצא כסף רב, על נסיעות לרבי, על “שטיבל” ועל חסידים והיא יכולה אפוא להתחרות, למכור את סחורתה גם בלי רֶוח… בעלה איננו נוסע לכל רבי ובכל זאת… הלך רעיונותיה נפסק פתאם על ידי קול צפצוף בתה הקטנה לאה, אשר הובלה החדרה ביד המשרתת, ששהתה אתה בחוץ. אִ-מָא! אִ-מָא! – צפצפה לאה, הילדה כבת שנה וחצי, ברוצה מהר אל אמה. אז מהר יצחק מאיר לקום מעל ברכי אמו, וירץ מהר מהר אל הכּירים, ויקח כפיס עץ, וישב ויאחז ביד אחותו הקטנה. – מוקצה! מוקצה! – יסרתהו אמו בראותה את הכפיס בידו. אך הוא לא שמע את מוסרה, ויקח ספר מעל השלחן, ויניחהו על הכסא, ובהורותו בכפיס על אחת האותיות קרא: – מקל וכיס כסף בתחתיתו – דימל (גימל). המשחק הזה של הקטן עורר בלבה אמונה, כי אמנם עתידות חזה לו באמרו, כי יהיה מלמד, ובעיני דמיונה נצב לפניה בגדלו לבוש מלבושי עוני ורץ מבית לבית ומתחנן לפני האבות והאמות, כי ימסרו את ילדיהן ל“חדר”ו. – כתרי! אוצרי! – קראה בתפשה בו ובהרכינה את ראשו על ברכיה ברחמים רבים. ואולם המשחק ברבי ותלמיד שעשע את הקטן מאד ולא חפץ להרפות ממנו. – ראש סוס! קרא אל אחותו הקטנה אחרי התחמקו מידי אמו – ראש קטן על רגל עקומה – זין! מעיני דבורה נזלו דמעות. רק המשחק הזה טוב בעיניו!… האמנם?… ואולם לא! לא, לא, לא!… היא ואישה יגדלו אותו לתורה ולחפה ולעושר!… היא תתפלל, תרבה להתפלל… ואולם מה אומללה היא!… גם להתפלל אין לה פנאי… בבקר עליה להשכים קום וללכת מיד אל החנות… אישה הוא איש… עליו ללמד מעט בבוקר, לטבול את עצמו במקוה ולהתפלל בצבור, והיא אך אשה היא… אך בכל זאת… בעת הדלקת הנרות, בשבתות ובימים הנוראים… פתאם זכרה, כי עוד לא התפללה “שמונה עשרה”, ותקם ממושבה ותאמר לגמור את התפלה. – גג על מוט ארוך! – צרח הקטן – גג על מוט ארוך – שלַכְטה טָף (כף ארוכה)! – כלב שבכלבים! – הוסיף לצרוח בחקותו את קול מלמדו ותנועותיו, כאשר ראה, כי אחותו איננה מביטה אל הספר – כלב שבכלבים, התבונני! וכאשר הקטנה הוסיפה לפטפט בלי פּנות אל הספר, אשר לפניה, הכה אותה לחי. והקטנה הרימה קול בוכים, ותרץ אל אמה, ותמשך בשמלתה. אך יצחק מאיר רץ אחריה ויאחז בה, ויתאמץ להשיבה אל הכסא. אמו רמזה לו בידה, כי ירף מאחותו, אך הוא היה כלא שומע את צעקות אחותו וכלא רואה את רמזי אמו. אומללה! היא אמרה לשפוך הפעם את לבבה לפני ה', להתפלל בכל נפשה, עד שתהיה תפלתה בוקעת רקיעים, והנה זה הילד, אשר בעדו תאמר להתפלל, מבלבל אותה והיא אנוסה להפסיק עתה את תפלתה… – ראש חמור! – צעק יצחק מאיר בהוסיפו לחקות את קול מלמדו ובמשכו אחריו את אחותו. לא, צדיקי! – קראה אמו בתפשה בו ובנשקה לו, אחרי הניחה את ה“סדור” מידה – לא, לא תהיה רבי!… כשתהיה בבית הכנסת והילדים לא יבלבלוה תתפלל בלב שלם, בימי מיתת אבותיה תשטתח על קבריהם… לא תתן דמי להם… הם עזבוהו בימי עלומיה, למצער יתפללו עליה ועל בנה… גם אישה בודאי יתפלל וגם הרבי, שאליו אישה נוסע פעמים אחדות בשנה יתפלל… ולכל התפלות האלה בודאי יעתר ה'… – אם לא רבי, אהיה “עוזר”! – אמר הקטן. – את כל הסכריות והתופינים והביצים של כל הילדים אוכל! – הוסיף ויָשב להתרפק על אמו, בראותו, כי איננה מכה אותו ואיננה גוערת בו על הכותו את אחותו. פני דבורה קדרו שנית. כמעט הסירה מקרבה דאגה אחת והנה דאגה אחרת. לבל יצער אותה בנה הקטן בהשתובבותו בחנות, צותה על ה“עוזר” להחזיקו ב“חדר” כל היום, והיא שולחת לו שמה עגילים, ביצים, תופינים וסוּכּריות, ותהי בטוחה, כי שם, בין הילדים, יאכל יותר מאשר אכל בבית ופתאם והנה היא שומעת, כי את הכל יאכל ה“עוזר”! לא די לו ב“מעות חודש” ובמאכל יום אחד לשבוע, שהיא נותנת לו, אך גם כל מה שהיא נותנת לבנה, הוא אוכל ובנה ירעב תמיד!… לא! לא תהיה כזאת!… היא תחקור את הדבר… – האם גם את התופינים וכל מה שאני שולחת בעבורך יאכל ה“עוזר”? – שאלה את הקטן. הילד קפץ את פיו, ויסתכל בעיניה ולא ענה דבר;אך אחרי אשר הרבתה לפצר בו ענה: – אסור לספר מכל מה שב“חדר”, ואם לא – מכה ה“רבי” וגם ה“עוזר” מכה, ולנער המספר קוראים כל הנערים “מגיד שמועה”! – בחור מן ה“חדר”! – נשמע פתאם קול אביו, אשר שב אז מה“שטיבּל” אחרי תפלת המנחה – חרפה! חרפה! בחור מן ה“חדר” מתרפק על האם;בושה! חרפה!… ג. – בחור, איך קוראים “חולם חוטם”? הקטן נתן את עיניו השחורות בשואל;השתומם על השאלה המוזרה הזאת. – אם תשאלהו, שאל כהוגן והוא יענה כהוגן – אמר אביו בתרעומת אל השואל. – כהוגן! – לגלג עליו אותו הצעיר – “אדם – גבר, בר-אַוזא – התנועע!” – כן, כן! – קרא נטע בכעס עצור ובגאוה גלויה – הוא איננו כשאר הילדים, הוא כבר “בר דעת”. – אם כבר הוא בּר-דעת, יהיה בודאי לאפיקורס… פני נטע קדרו מכעס ועיניו ירו מבטי זעם אל הדובר בו. זה כמה השתוקק להביא אתו את בנו אל ה“שטיבל” לתפלת המנחה, למען התפאר בו לפני חבריו בין מנחה למעריב, כשכל הנאספים ב“שטיבל” משוחחים בדברים של מה בכך, ולא עלתה בידו, כי תמיד, כשהוא הולך אל ה“שטיבל”, עוד יושב יצחק מאיר ב“חדר”. אך היום, בערב הראשון של חנכּה, כשיצחק מאיר לא שב אחרי הצהרים ה“חדר”ה, יכול להביאו שמה, והנה מיד אחר תפלת המנחה נגש אליו ראשונה זה מרדכי בן הרב מפילחוב, אשר גם בנו לומד ב“חדר”ו של נפתלי ואיננו מצטיין בכשרונו ובכח זכרונו כיצחק מאיר, והוא תחת הללו את יצחק מאיר, הנהו מתאַמץ להרעימו ולהשפילו… – אל תדאג, גדול יהיה בישראל, אי"ה! – אמר אליו נטע, ויאחז ביד בנו, ויפן בחמה אל מקום אחר, ששם ישבו אחדים מזקני החסידים ויקטרו את מקטרותיהם. – הראיתם את “בחורי” זה? – אמר אליהם בהורותו עליו באצבעו. ויחל להלל לפניהם את גדל כשרונו: בשלשה חדשים למד לדעת את כל האותיות… מעולם לא נתחלפו לו בית בכף וגימל בגון, ולא רק בלוח של ה“אלף בית”, אבל גם בכל ספר וספר וגם את האותיות הקטנות שבקטנות הכיר… את הנקודות למד לדעת ביום אחד, כי בו ביום, שהחל ללמד אותן, שנן בערב לאחותו הקטנה בעל פה: פטיש הוא טמץ (קמץ), נקודה אחת תחת האות – חיריט (חיריק), שתי נקודות ברוחב – צֵירֵה, שתי נקודות באורך – סַוַא (שוָא)… בחדש אלול החל ללמד “חצי טרֵף” (צרוף האותיות עם הנקודות) והיום החל ללמד “טרֵף שלם” (צרוף האותיות עם הנקודות למלים). ובכן אחרי עבור רק “זמן” אחד ושבועות אחדים מיום שנכנס ל“חדר”, כבר הוא לומד “טרֵף שלם”!… רוב בני גילו אֵינם יודעים עוד גם “אלף בית”. גם בן מרדכי, המתגאה באביו הרב עוד לא הגיע גם ל“קמץ אלף”, והוא, יצחק מאיר, כבר לומד “טרֵף שלם”!… – בחנהו נא. שמואל, וראית והשתוממת! – התחנן אל אחד הזקנים. הזקן נעתר לו, ויקח מאת השמש את “סדור”ו, ויניחהו לפני הילד. – “חיריט”-יוד – החל הקטן לקרא במהירות ובגאוה – “חיריט”-יוד – יִ, “סֵוֵא-דימל” – דֵ, יִדֵ, פתח דלת – דַ, יִדֵדַ, דַ-למד – דַל, יִדֵדַל. – יִגְדַל! – תקן אביו. – כן, כן! – נזכר הקטן – הרבי אמר לי היום, כי באמצע המלה, אין מבטאים את ה" סַוַא"… – “סֵוֵא-ויו” – החל לקרא הלאה במלה, שהורה לו שמואל – “סֵוֵא-ויו” – וֵ, חיריט-יוד – יִ, וֵיִ, “סֵוֵא-סין” – סֵ זֵיִסְ… – הראיתם? – התפאר אביו – אומרים לו פעם אחת והוא יודע… עתה איננו קוֹרא עוד “וֵיִשֵתּבּח, אך וֵיִשְתֹּבּח!… “ראש טוב” לו, ראש “עלוי” ולו עשה נפתלי את מלאכתן באמונה, כי עתה כבר למד “חומש”!… לשמע השם “חומש” התנוצצו עיני הקטן ועל שפתיו רחף צחוק קל. מה טוב יהיה כאשר יחל ללמד “חומש”!… אז יחשב ככל “הנערים הגדולים”, אף כי קטן הוא מהם מאד. בערב ישאר אתם ב”חדר" וכאשר כבר יהיה חשך בחוץ ישוב עם כל החברים ה“גדולים” יחדו הביתה ויזמר בחוץ בקול גדול כמהם. בבקר ילך אל ה“חדר” לבדו, ה“עוזר” לא יובילהו עוד אז ה“חדר”ה עם כל “הנערים הקטנים” יחדו… ואחרי אכלו ארוחת הצהרים בביתו, ישוב ה“חדר”ה ובידו פנס שבתוכו נר… בעברו בשוק תביטנה אליו כל הנשים העומדות ליד פתחי חניותיהן והשתוממו עליו. – הקטן הזה כבר לומד “חומש” וגם בערב הוא לומד ב“חדר”! – ואבא כמה יחבבהו אז!… מיום אשר החל ללמד “קמץ אלף”, החל גם אבא לאהוב אותו כאמא, והוא נותן לו בכל יום אגורה לקנות לו פירות, מלבד הסוכּריות שאמא נותנת לו, ואֵיננו מתרעם עוד, כמו לפנים, על אמא, אשר חדלה משלוח לו את ארוחת הצהרים אל ה“חדר” ותצו ל“עוזר”, כי יביאהו הביתה בצהרים. ואם עוד ילמד “חומש”, בודאי יתן לו אביו שתי אגורות בכל יום!… – בחור טוב, אמנם בחור טוב! – אמר אליו שמואל בצרמו את לחיו – ואם תבא אלי ביום השבת, אבחנך עוד הפעם ואתן לך “פירות שבת”. הקטן הרים אליו את עיניו ולא ענהו דבר. זה כמה איננו הולך ביום השבת רק אל ה“דוד” שמעון;מוַתּר הוא על כל “פירות השבת” שלהם, למען אשר יוכל להשתעשע שם עם מרים… היא כל כך יפה!… לכל ילדה, וגם ללאה אחותו, אין שערות לבנות וארכות כשערות מרים… ומראה עיניה… בשעה שהוא מסתכל בהן הוא זוכר את מראה השמים אז בערב כששמע את הקול הנורא, “אַראַן!”… והחתול אשר שם – מה יפה הוא!… אך ה“דודה” חוה איננה נותנת לו להשתעשע בחתול… למרים מותר, ולו, באשר הוא נער – אסור… זכרונו יאבד ממנוּ… הוא רוצה אך להחליק את צוארו, למען אשר יקרא “מיאוּ” ולא יותר וגם זה אסור לו… – התבא אל ביתי בשבת? – שאלהו שמואל. – לא! – ענה הקטן בהחלט. – מדוע? פני הקטן אדמו ולא ענהו מאומה. המשחק, שהוא משחק עם מרים בכל ערב שבת ויום השבת אחרי הצהרים נעימים לו הרבה יותר מהתהלות והפירות, אשר שמואל יתן לו. עם מרים הוא משחק ב“מוכר וקונה” ב“רבי ותלמידו”, ב“חזן ומשורר”, וכאשר כבר תקצר נפשם במשחקם בבית, הם יוצאים החוצה. של יִלָוו אליהם עוד ילדים אחדים והם עודים “חתוּנה”. הוא הנהו החתן ומרים – הכלה. ילדים אחדים לוקחים ניר ועושים להם חצוצרות. אחרים לוקחים כפיסי עץ לכנוֹרות והם מנגנים ומובילים אותו ואת מרים אל החופה – מטפחת קשורה אל ארבעה כפיסי עץ… מה יפים הם כל המשחקים האלה!… – מדוע אֵינך רוצה לבא אלי בשבת? שאלהו שמואל שנית. הקטן השתקע רגע במחשבותיו ואחרי כן ענה: – כאשר אלמד “חומש” אבא אליך בשבת. – כאשר ילמד “חומש” לא ישתעשע עוד עם מרים. “נערים גדולים” הלומדים “חומש” אינם משתעשעים עוד עם נערות… הוא אמנם ילך גם אז אל בית ה“דוד” שמעון בכל שבת ושבת, אך עם מרים לא ידבר וגם לא יסתכל בפניה… היא תעמוד מרחוק ותשמע בבחון אביה אותו, תתפלא עליו, כי הוא יודע את כל ה“חומש” כלו… ה“דודה” חוה תתן לו תפוחים רבים וגדולים והוא יקחם וימהר לצאת. אז יוכל ללכת גם אל שמואל… – כאשר אלמד “חומש” אמלא את כל כיסי בגדיך “פירות שבת” – אמר שמואל בשחוק. – תן לי עתה “מעות חנוכה”! – הרהיב הקטן לדבר בראותו, כי שמואל משוחח אתו כ“דוד”. – שקץ! גער בו אביו ויחל להשיח את שמואל לענין אחר, והקטן עמד וישתומם על אביו ועל גערתו. הן הוא בעצמו הוסיף לי היום על אגורת יומו עוד אגורה אחת ל“מעות חנכּה”, אמו קנתה לו מאת ה“עוזר” “סביבון” לשחק בו, ומדוע לא יתן לו גם שמואל אשר בחנהו “מעות חנכּה”? עוד הקטן עומד ומשתאה והנה ב“שטיבל” נשמעה קול צעקה גדולה: – השמש דולק! השמש דולק! הקטן נשא את עיניו, וירא, והנה השמש של ה“שטיבל” – נער כבן חמש עשרה שנה – עומד על יד נר של שעוה, מָדבּק אל הכּותל, ובידו נר שני, שהוא מתאמץ להדליקו, אך נערים רבים נקבצו סביבותיו וידחקוהו אל כל עבר, וימשכוהו בחצני בגדו, ויקראו בלי הרף: – השמש דולק! השמש דולק! הילד השתומם מאד;נערים גדולים דוחקים יתום ומצערים אותו ואינם יראים כלל!… הוא זוכר, כי כאשר הודיע אביו לאמו עוד בימי החורף, כי השמש של ה“שטיבל” יאכל בביתם יום אחד בכל שבוע, התרעמה אמו באמרה, כי די לה, שהיא מאכילה את ה“עוזר” יום אחד בכל שבוע, ואך כאשר ספר לה אביו, כי השמש הוא יתום, לא סרבה עוד, ובכל יום שלישי בשבוע הוא שומע תמיד בהזהר אמו את המשרתת, כי תשמר על ארוחת ה“יתום המסכּן” לבל תצטנן… – הנר שמדליקים בו נרות חנכּה – באר לו אביו בהעמידו אותו על הספסל – נקרא גם הוא “שמש”, כנער הזה, וכשקוראים: “השמש דולק”, כסבורים השומעים, שהשמש, הנער של ה“שטיבּל” דולק, ובאמת דולק הנר ולא הנער… ואולם הקטן לא שמע את דברי אביו;לבו מר לו על “היתום המסכּן” המוּכּה והממושך והמעונה ומוחו היה מלא השתוממות על הנערים הנועזים לעשות כדבר הזה… על לבבו עלו מקרי היום ההוא ב“חדר”. יוסף היתום נגש אליו, ויאחז באחד כפתורי בגדו, ויקרעהו עם הארג. הוא צעק בקול גדול בדעתו, כי אמו תענוש אותו בראותה, כי בגדו קרוע אך גם ה“עוזר” וגם ה“רבי” לא שמעו את צעקתו, כי השאון גדל אז מאד ב“חדר”. ה“עוזר” לִמֵד “חומש” את ה“נערים הגדולים” ולפני ה“רבי” קראו תרגום ה“גדולים שבגדולים”. ובראותו כי אין שומע לצעקתו, ישב לו בפנה עצוב ומשמים, מתכוץ בבגדו וראשו בין כתפיו ומתיפח דומם. אך פתאֹם שמע, והנה יוסף קורא אל ה“נערים הקטנים”, אשר נאספו סביבותיו: – הרואים אתם? – אז ירדו באלכסון דרך החלון פסים צהובים וארוכים אל תוך ה“חדר”, ויצהיבו את פדחת הרבי ואת מרפקו וגם שטח מו הקרקע. – הרואים אתם איך הם עולים ויורדים, יורדים ועולים? – הוסיף היתום לשאל. אז נגש גם הוא, וירא, והנה באמת בתוך הפסים רצים מהר רצה ושוב – מי ומה? – הוא לא ידע כלל מה אלה… אך היתום אמר, כי אלה הם מלאכי אלהים העולים השמימה, אל השמש, בעד שמשות החלונות, ושם הם מספרים לאלהים את כל מעשי הילדים… כיון שהם רואים, מיד הם עולים ומספרים, ומיד הם שבים ויורדים לראות עוד ולספר עוד ואלהים שומע ומעניש… הוא, יצחק מאיר, כבר שמע את שמע האלהים וגם ידע כי הוא שוכן גבוהה, גבוהה, שם בשמים ומעניש את מי שהוא רוצה… מיום החלו לדבּר לא נתנה לו אמו לאכול בבוקר, עד אשר אמר אחריה “מודה אני” ו“המוציא”, ואם באמצע עצר בדברו ובהיותו רעב החל ללעס את העגיל שבידו, אז אִימה עליו אמו, כי אלהים יענשהו… והעונש הוא בודאי נורא מאד, אך מה הוא? – בעולם הבא – באר היתום לקטנים ממנו – מכים ומכים, אוי, מכים את החוטאים!… מכים באכזריות, בלי כל רחמנות! בשוטי אש!… שוטי האש היו בודאי כאותו השוט, שראה אז לפנות ערב בשמים, והאיש, שנדמה לו כרבּי, הוא בודאי אלהים והוא מכה בשוט שבידו… האלהים מעניש כרבי ובודאי גם מראהו הוא כמראה רבי, אלא שהוא של אש וגם שוטו הוא של אש… – כשנער ישן עם אמו – הוסיף היתום לבאר – כשאינו נוטל את ידיו ואינו משפשפן בעת הצורך, כשהוא מסתכל במה שאסור להסתכּל… כשאינו אומר “ברכה” וכשאינו מברך “המוציא” ו“בורא נפשות”, הם מספרים לאלהים ואלהים מעניש… וכשמכים יתום, אז עושים לו עַוְלה, מיד הם, המלאכים, עולים לשמים ומספרים לאבי היתום, או לאמו, והם באים בלילה וחונקים את המכה, או העושה את העולה, אם היתום אינו מוחל לו… אז נתנו כל הילדים ליתום את לחמם, עגיליהם וסוכּריותיהם והוא, יצחק מאיר, החליט לבלתי יתאונן לפני הרבי על היתום, ולבל יספר לאמו, כי יוסף קרע את בגדו, אף אם תרבה להכות אותו, כי הלא טוב לו להיות מוכּה בידי אמו מלהחנק בלילה… – וכשיבא המשיח, יקומו כל המתים מקבריהם וגם אבי… היתום לא כלה את דבריו, כי מרחוק נשמע קול הרבי, אשר קרא בזעף: – אסון יוכל להביא עלי!… “דבתם” הוא מתרגם “זייער גָבִּיאָרט”!… אך פסוקים אחדים תרגמתי לו!… על כל מלה ומלה חזרתי מאה פעמים, גם “חומש” עם “טַייטש” נתתי בידו… – כן, כן! – צעק ה“עוזר” לעֻמתו – הרבי בעצמו תרגם לי “דבתם” – “זייער גָבִּיאָרט” ועתה הוא קוצף עלי!… אז חטף הרבי את השוט ויך בנצב על שכם ה“עוזר”, ויקרא בקצף: – הילדים יבחנו בשבת ויתרגמו “דבתם” – “גָבִּיאָרט” – ואיך אשא פני?… אך אז התמרמר ה“עוזר” מאד, ויחרף את הרבי, ויקרא לו: “עם הארץ”, בור, חם, והרבי הוסיף להכותו בנצב של השוט, אשר בידו. – קוּקוּריקוּ! – קרא אז היתום בקול כקול התרנגול – ה“עוזר” המַכּה – מוּכּה! קוּקוּריקוּ! אז מהר הרבי להסוב מעל ה“עוזר”, וירץ אל היתום ויכּהו ברצועות של השוט. – הרבי עובר עברות! – קרא היתום בשחוק בהושיטו את אצבעו למול הרבי – שתי עברות עובר הרבי!… הוא מכה שני יתומים!… גם ה“עוזר” יתום!… לשמע הדברים האלה מהר הרבי להרפות מן היתום, ויגש אל השלחן, ויאמר אל ה“עוזר” בנחת: – חמד כאשר למדתּיך אני: “ויבא” – אוּן האָט געבּראַכט “יוסף” – יוסף, “את” – אין, “דבתם” – זֵיער מַרמלָנְק, כּן “דבתם” מתרגמים מַרְמְלָנְק ולא גָבּיאָרט!… זכור!… – עתה איננו מכה עוד! – התפאר היתום – ירא הוא להכות יתום!… והשאון ב“שטיבל” הלך הלוך וגדל. אל הנערים אשר התהוללו נלוו אחרי כן גם הגדולים, אשר השליכו מרחוק על ראש השמש מפות בד מזוהמות וגזרי עץ עגוּלים וקצרים, אשר שמשו ב“שטיבל” למנורות, וגם כובעים, אשר חטפו איש מעל ראש רעהו… מה רע הוא ה“שטיבל” ומה רעים הם “היהודים” שבו!… בבית הכנסת עומד לו איש איש על מקומו, ליד עמודו במנוחה, החזן מתפלל בקול גדול ובנעימה, ופה ב“שטיבל”, כלם רצים בעת התפלה רצוא ושוב והחזן מנהם במהירות את התפלה ואחרי כן הם מכים יתום!… מדוע אביו מתפלל ב“שטיבל” ולא בבית הכנסת?… אך פתאם שֻׁנוּ פני הקטן וכל אבריו רעדו מפחד. הוא ראה, כי גם אביו לקח גזר עץ, וישליכהו על ראש השמש… אביו של השמש, המת, בודאי יבוא ויחנק את אבא בלילה!… ובתוך קול צעקת המתהוללים התבולל קול בכי מר של יצחק מאיר הקטן. ד. “דודים” ו“דודות” וגם “יהודים” רבים מה“שטיבל” נקבצו;ה“דודות” – אלה עומדות ואלה יושבות בפנה ומשוחחות בקול רם ואינן שמות לב אל הלעג, שהן מעוררות במדברותיהן בין הגברים, היושבים ליד השלחן מסביב על כסאות וספסלים, כלם לבושים בגדי אַטלס, חגוּרים חגורות שזורות ושחורות במתניהם וכובעי קטיפה, או שטרימלים חבושים בראשיהם. בראש השלחן יושב נטע בעל הבית. פניו מפיקים גאוה וידיו תחובות בגאון בחגורתו, אך מרגע לרגע הוא מוציא משם את ידו הימנית ומעבירה על זקנו הקצר, כאלו חפץ להאריכו ולהרחיבו, למען הוסיף לו הדרת אב… על ידו יושב נפתלי המלמד, שגם הוא לבוש בגדי אַטלס, אך קרוע מאד, ומבין הקרעים מציץ מוך לבן. בראשו חבוש כובעו של שבת, כובע הקטיפה שלו השטוח והמעוך, אשר קנה לו עוד ליום חתונתו. הוא יושב וראשו מט על חזהו ואך לרגעים הוא מרימו ומעיף את עיניו המפיקות דאגה ועצב פעם אל הגברים, פעם אל הנשים ופעם אל הילדים תלמידיו, כארבעים במספר, אשר ה“עוזר” הביאם הנה, למען פאר את שמחת חברם, והם עומדים צפופים בין הגברים והנשים ומחכים בכליון עינים לממתקים, אשר ינתנו להם… – ילד אשר כזה – נשמע קול אשה אחת, אשר ענתה לרעותה, שהתפארה בתכשיטיה הרבים – ילד אשר כזה הוא תכשיט יפה הרבה יתר מכל תכשיטי כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם… אז פתחה גם דבורה את פיה ותחל לספר את דבר גדולתו של בנה. לפני הפסח מלאו לו ארבע שנים, בחדש אייר מלאת שנה אחת מיום שנכנס לחדר, ועתה, בשבת שלאחר שבועות הוא כבר מתחיל ללמד “חומש”!… עתה?… באמת יכול ללמד “חומש” עוד לפני ירחים אחדים… אז כבר קרא עברית כגדול, ואמנם אישה חפץ דוקא, כי יחל ללמד “חומש” עוד בחמשה עשר בשבט, וגם המלמד חפץ בזה. ומדוע לא? הילד יודע “עברי” והרבי שלו יודע, שהיא, דבורה, לא תקפח את שכרו, וככל הגבירים תשלם לו “שכר חומש”, ומדוע איפוא לא ירצה, שהילד ימהר להתחיל ללמד “חומש”?… אך היא התעקשה… היא יראה, פשוט, מפני “עין הרע”… אישה שחק לפחדה. הוא אמר, כי בתורה אין לירא מפני עין הרע, וגם ספר לה מעשה באביו זקנו של הרבי שיחיה, שכשהיה קטן יונק שדים היה מברך “שהכל” על השדים שינק, ובכל זאת לא שלטה בו עין הרע, ויגדל, וממנו יצא דור של צדיקים ו“יהודים טובים”, אשר העולם מתקיים אך על ידיהם… ואולם היא לא רצתה בשום אופן להסכים לו… האם הוא הרה? האם לו היו חבלי לידה? האם הוא היניק?… עתה הוא אב!… אל המובן הוא בא!… לא!… גם לה יש דעה… “יהודים טובים” יכולים להכריע את הכל, אם אך הם רוצים, ולא יהודים פשוטים… ועין הרע איננה משחק כלל… ולכן אחרה “התחלת החומש” עד היום. והיא בטוחה, כי אף אם היה מתחיל ללמד “חומש” בשנה הבאה, גם אז היה לגדול בישראל. – בלי עין הרע! – כלתה, בירקה לפניה שלש פעמים ילד בעל מוח שכמותו!… והילד “בעל המוח” עומד בראש חבריו וכל עצמותיו רוחפים מפחד. הוא אמנם יודע גם את הדרשה וגם את ה“חומש”… ואיך זה לא ידע? הוא, יצחק מאיר, היודע הכל, לא ידע עתה היטיב את הדרשה ואת ה“חומש”, אשר ידעם עוד זמן רב לפני למדו אותם, רק מן השמועה בלבד, אשר שמע בלמד אותם הרבי לאחרים!… הן גם “אקדמות” לא למד ובשבועות תרגם בעל פה “אקדמות” לפני אביו ואמו ולפני כל ב“דודים” וה“דודות” וגם עתה עודנו זוכר היטב: “אקדמות” – אַי אָר חהִיבּ אָן, “מלים” – צוּ רִיִדן, “ושריות” – אוּן חְבָּגִין, “שותא” – אַ שפּרָאך, “רשותא” – אַדָרלובָּנִיש, “בברי” – מיט אַ דֶרְלוֹבֶּנִיש, “הרמן” – אַ דַרלויבּ, “אַולא” – צְנֶרְשְטְן “בנקשותא” – מיט שַׁלָנְק, אך “שקילנא” לא חפץ לתרגם, כי פעם אחת תרגם לפני דוד אחד: “שקילנא” – ויִלאָד נֶהמָן ואז אמר לו הדוד: “מכה אֶתּן לך!”, ומאז, כאשר שאל אותו איש, מה הוא תרגום המלה “שקילנא”, הקדים הוא להשיב: “מכה אֶתּן לך!”… – אוי, אוי! – נשמע פתאום קול ילד מר צורח. הנאספים קמו ממקומם, ויראו, והנה מלחי אחד הילדים זב דם והוא מפרפר בידיו וצועק מרה בקול גדול. – הוא! הוא! יוסף שרט את לחיו! – צעקו ילדים רבים בחרדה, ויורו באצבעותיהם על היתום. פני יוסף חורו וגם מפיו התפרץ קול בכי. אך אז יצאה מבין הנשים אשה אחת צעירה, גבהת הקומה, רזה וחורת הפנים אשר שמלותיה שעליה היו מרקמה יקרה, אך עשויות לפי גזרה ישנה, ותאחז ביד הנער היתום ובקול תלונה קראה: – בני האומלל! את אשר יוכיח אלהים, יוכיחו גם אנשים! בודאי נער אחר פצע את הילד ועליך, באשר יתום אתה, להיות “כּפּרתו”!… ה“עוזר” מהר, ויקח את הילד הפצוע, וירחץ את פניו, והרבי קם ויזהר את הילדים לעמוד דומם, במנוחה. אך אזהרתו לא הועילה מאומה. רוח הילדים כבר קצרה מעמוד ומחכות, ובלי שים לב אל מבטי הזעם, אשר כונן אליהם הרבי, ואל כל דברי ה“עוזר”, אשר עמד על ידם, רקעו ברגליהם, ויחרפו ויקללו ויכו איש את אחיו. וגם הגברים אשר ישבו עד כה וישוחחו בדברי תורה ובחדשות, החלו להתאונן על בעל הבית, אשר יתנם לחכות בלי דעת למה ולמי… – האם מחכה אתה לאליהו הנביא, שיבא וישמע את דרשת בנך ה“עלוי”? – שחק לו הזקן שמואל. – הנני “מוחל לך במחילה גמורה” את הדרשה של בנך, אך את השכר הגש לנו! – קרא מרדכי בן הרב מפילחוב. מרדכי הרע הזה! הוא “מוחל את הדרשה” שלו!… מי יודע מה יעשה לו עתה? הן תמיד הוא בעוכריו… בראש חדש ניסן הביאהו אביו אל ה“שטיבל”, ויתפאר בו, כי הוא כבר יודע את “ארבע הקושיות” וכאשר החל אביו לשוחח עם ה“יהודים”, הטהו מרדכי הצדה, וילמדהו “ארבע קושיות” אחרות… מה מגוחכות היו!… הוא הגיד אותן לפני כל הילדים שב“חדר”, לפני מרים ולפני ה“דוד” שמעון וה“דודה” חוה, וכלם צחקו בשמעם אותן, אך הוא ידע, כי בעת הסדר צריך לשאול את אבא את ה“קושיות”, אשר למד ב“חדר”, אף כי מרדכי הסיתו אז לשאל את ה“קושיות” המגוחכות… ואולם בליל פסח תקפה עליו שנתו, ויפול על הארץ, ויישן בפנה, בעוד אשר אביו היה ב“שטיבל” ואך אל ה“קידוש” העירתהו אמא, ואחרי כן צווה עליו אביו לשאל את ה“קושיות”. אז מחא כף אל כף ויקרא: – אבא, אשאלך “ארבע קושיות”! – הכל כאשר הורהו הרבי… מה היה אחרי כן – איננו יודע, כי בעת כל הסדר הראשון ישן וגם את “ארבע הכוסות” לא שתה. אפס בּבֹאו אחרי החד אל ה“חדר” ולא אבה לתת ליוסף היתום אחת מסכּריותיו, אסף היתום נערים אחדים סביבותיו וכלם יחד שוררו עליו: “יצחק מאיר, שעיר, תּ-פו-ח! יכנס בראשך הרו-ח! יצחק מאיר, שעיר, כאב, הרוח יכנס בך, בלב!” אז כבר לא ירא לעשות רע ליתום, כי הן ראה בהשלך אביו גזר עץ על יתום ואביו המת של היתום לא בא בלילה לחנק אותו… ולמען הרעים את יוסף חלק אחדות מסכּריותיו לנערים אחרים והם שוררו את אותה השירה על היתום, אך תחת המלים “יצחק מאיר, שעיר”, שורר הוא והנערים אשר אתו: “יוסף כוסף”… השירה הזאת והנקמה, אשר נקם ביוסף, נעמו לו מאד, ולכן הרים את קולו מאד מאד בשוררו וגם “המקהלה” שלו אשר היתה גדולה מן “המקהלה” של היתום, שוררה בקול רם מאד, עד כי קול יוסף וחבריו לא נשמע כלל. מה טוב היה לו אז!… הוא וחבריו עמדו, ויורו באצבעותיהם על יוסף, וישנו וישלשו את השירה: אך פתאֹם קפץ אליו ה“עוזר” ויכהו בשוט אשר בידו ויקרא אליו: – דום, יצחק מאיר “בעל הקושיות”! וכאשר שאלהו הרבי פשר דבר הכנוי הזה, ספר לו, כי בליל פסח הראשון, תחת שאלו את ה“קושיות” של “מה נשתנה”, שאל: – אבא, מדוע אתה שוכב כמת ואוכל כחי?– והוא, ה“עוזר”, אשר אכל בליל ראשון של פסח בביתם, שאל תחתיו את ה“קושיות”… ומאז קוראים לו כל הנערים שב“חדר” בשם “בעל הקושיות”. הרבי אמנם גער בהם פעמים רבות מאד, ויזהירם כי חלקם לעולם הבא יאבדו אם לא יחדלו מכנות שמות של גנאי לחבריהם, אך הם אינם משגיחים בו ועד היום קוראים לו כלם בשם “בעל הקושיות”, ומי יודע אם שמחה “המברך”, בברכו אותו אחרי דרשתו, לא יקראהו בפני כל היהודים והיהודיות בכנוי ההוא!… – מרגליות כבר “יצאו מן המִדה” – נשמע מרחוק קול ה“דודה” חוה, אשר עמדה בין הנשים – ולכן לא שמתי היום את חרוזי מרגליותי על צוארי. הוא פנה כה וכה, וירא, והנה גם ה“דוד” שמעון יושב בין ה“יהודים”, בודאי חכו רק לו ול“דודה” ובודאי גם מרים באה… עתה אם יקרא אותו “המברך” בכנויו, תשמע גם מרים ואז… – דבר! – קרא הרבי בקול מפקד צבא. והקטן, אשר פניו היו חורים כפני מת, דבר עברית ויתרגם כל אומר ואומר ז’רגונית. – “צעיר אנכי לימים ואתם בעזרת השם זקנים וישישים” – הַ, הַ, הַ! – הפסיקהו מרדכי בלעג – גם שער אחד לא צמח עוד בזקנו והוא קורא לי “זקן וישיש”! אחדים מן המסובים שחקו ואך נפתלי המלמד הביט אליו בעינים מפיקות תחנונים. והדורש הקטן, אשר כל אבריו רעדו מאימה, קרא הלאה: – “לא נכון לנער קטן כמוני לדבר תורה לפני לומדים שכמותכם וּבְּאָמֶתְחַלְתִּי וִירָא” (ובאמת זחלתי ואירא)… גם אנכי ירא, פן ייבש השכר בבקבוקים לפני כלותך את דרשתך! – הפסיקהו מרדכי עוד הפעם. – אל תבלבל את הילד! – קרא אליו נטע בקצף – “אך שיעורר” – לחש הרבי באזני הקטן, אשר עמד ברעדה ועיניו תעו כה וכה. – “אך שיעורר – שנה אחריו הקטן – אך שיעורר השם את דעתי לדרוש. לא באתי לדרוש לכבודי, אלא לכבוד המקום ולכבוד אבי ואמי, דודי ודודותי ולכבוד כל המשפחה, שבאו לשמוע את דרשתי הנחמדה ועם רשות אבי מורי, הרך בשנים ואב בחכמה”… קול נהי נשמע פתאם מתוך קהל הנשים, כי דברי הקטן האחרונים עוררו לבכי את האלמנה בילה, רעית דבורה בעלת הבית. – אבותיה היו לפנים עשירים, וכשמת עליה אביה, היתה אמה אנוסה להשיאה לזקן… עשיר היה וחשוך בנים… והיא ילדה לו אך בן אחד, הוא היתום יוסף… ואולם למן היום אשר נשאה לו, דבקו בו מחלות שונות וכל הונו הוצא לרופאים ולרפואות ול“סגולות” מאת “יהודים טובים”, אשר לא הועילו לו מאומה, ובראותו, כי קרב קצו, בקש מאת נפתלי, כי ימהר להחל ללמד את בנו “חומש”, למען אשר עוד יוכל לזכות ולשמוע את הדרשה מפי בנו, ואף כי היה זקן ונוטה למות, בכל זאת אמר עליו יוסף, ככל שאר הילדים" “הרך בחכמה והאב בשנים”… לשמע קול בכי בילה, נתנו גם נשים אחרות בבכי קולן, ודבורה, אם הדורש, התיפחה, כהתיפח על אסון ותהיינה תאניה ואניה, עד כי הרבי נתן אות ל“מברך” והוא הרים את ראשו בגאוה ויקרא בקול גדול: – הסֶינה, נשים! והדורש מחא כף אל כף ויקרא: – “מקשים בזה קושיא: והנשיא (והני נשיא) במאי זכין?” וירם את ידו הימנית, וינענע באצבעו ויוסף: – “ומתרצים כזה: דמָבְלֶן (דמובילין) את בּניהן (בניהון) לבי רב ללמוד תורה”… לדברים האלה התפרצה אנחה כבדה מפי דבורה. היא אסורה אל החנות, ואף פעם אחת לא הובילה את בנה אל ה“חדר”… האם כל שכר לא יהיה לה בעד כל עמלה לגדלו ולחנכו?… אפס עצבונה מהר לחלוף ממנה בשמעה את קול בנה, אשר הפך את פניו למולה, ויקרא הלאה בקולו הדק: – היא אמי מורתי הצנועה, אשר אמנה אותי, ובזכות זה ישלם לה הקדוש ברוך הוא תגמולה בזה ובבא ואמרו כל הילדים: אמן!" – אמן! – צעקו כל הילדים פה אחד. – אז התיצב “המברך” קוממיות ויקרא בקול רם: – “השם עמך! מי אתה, בני, ומה”… – הוא איננו מכירו עוד! – לעד מרדכי. – הסו! קרא “המברך” כמתקצף בפנותו אל המסבים, ואחרי כן הפך את פניו אל ה“דורש” ויוסף: – “ומה שם דתך ואמונתך?” “עברי אנכי ואלהי השמים והארץ אנכי עובד ותורת משה היא דתי ואמונתי!” – קרא לעומתו יצחק מאיר, אשר נטפי זעה גדולים נטפו מפניו. – “שש אנכי על אמרותיך כמוצא שלל רב!” – אמר אליו “המברך”, וישאלהו שאלות אחדות זו אחר זו: איפה קבל משה את התורה? כמה מצות יש בה? כמה ספרים יש בתורה ומה שמותיהם? כמה תורות יש? והוא השיב על ראשון – ראשון ועל אחרון – אחרון בלי הכשל. באחרונה הגיע השואל אל הציר אשר עליו סבבה כל הדרשה, וירם את קולו ויקרא: – "ובאיזה ספר מספרי התורה התחלת ללמוד “חומש”? – “ויקרא!” – ענה גם הדורש בקול רם. – ומדוע לא התחלת ללמוד חומש בספר הראשון, ב“בראשית”? – קושיא גדולה הקשה חברי הטוב – קרא יצחק מאיר בפנותו אל כל חבריו – ואתם, ילדים, התדעו מדוע מתחיל כל ילד ללמוד “ויקרא” ולא “בראשית”? – לא! – ענו כל הילדים פה אחד. – ואני – קרא ה“דורש” בעזות מלומדה – ואני יודע לתרץ את הקושיא הזאת בדרשה נחמדה, ולמען אשר תשמעוה, קבצתי את כלכם, חברי הטובים… הקטן עצר פתאם בדברו ובעיניו נראו דמעות. הוא זכר, כי את הטוב שבחבריו, את יצחק, אשר כלם מכנים אותו בשם “כידור”, לא נתן הרבי ללכת עם שאר הילדים אל “סעודתו”, אף כי הוא בקש מאת הרבי וה“עוזר”, כי יקחוהו אתם. הוא הטוב מכל הנערים… הוא איננו מכה כל נער. כלם מחרפים ומכים אותו והוא איננו משיב מכה וחרפה אל מכהו וחורפהו… הוא משתעשע גם עם הקטנים ועושה להם מפסות ניר תבות, צפרים ואניות ומכפיסי עץ הוא בונה בתים… אותו, את יצחק מאיר, לא כנה מעולם בשם “בעל הקושיות” כשאר חבריו, ובכל זאת הרבי איננו נותן לו ללכת אל כל “סעודה” ואל כל יולדת לקרא “קריאת שמע”… כל הילדים הרעים והשובבים הולכים, גם יוסף היתום הולך וליצחק אסור ללכת!… – “ואבי ואמי” – לחש הרבי באזנו, בראותו, כי נאלם פתאם. – “ואבי ואמי” – שנה אחריו ה“דורש” בקול בכיה – הכינו סעודה טובה ויפה מרב תשוקתם לשמוע את דרשתי הנחמדה… ו“הדורש” באר בשפה נלעגה, כי לפנים, כשבית המקדש היה קים, היה כל אבא מביא לאלהים קרבן תודה, בעת אשר הילד שלו התחיל ללמוד “חומש”, ועתה, כשאין לנו בית מקדש, מתחיל הילד ללמוד בספר “ויקרא”, שיש בו דיני קרבנות, למען אשר יהיה הלמוד מקובל ומרוצה לפני אלהים כקרבן. – ובשם שזכיתי ללמוד “חומש” – סים את דרשתו – כן אזכה ללמוד גמרא, תוספות ומהרש"א עם כל המפרשים ואמרו כל הילדים: אמן! – אמן! – צעקו עוד הפעם כל הילדים קול גדול. – טוב דברת, חברי הטוב! – אמר אליו “המברך” – וכדאי אתה לברך אותך וברכתי בודאי תקוים. “בַּגרָב (בּייג אַראָבּ) דַן קָפּ” ואברכך. ו“הדורש” הטה את ראשו וה“מברך” שם עליו את כפיו ויקרא: – “יתן לך השם את השנים של “מתושלח” (מתושלח), השיבה טובה של אברהם אבינו, החן של יוסף הצדיק, הענוה של משה רבנו, היופי של דוד, הגבורה של שמשון הגבור, העשירות של קרח, כלה נאה עם ממון הרבה”… – שחוק אדיר פרץ מפי המסובים, אך ה“מברך” קרא בשחוק קל על שפתיו בהגיעו אליהם בידו: – חכו, חכו! לי יתן השם כלה נאה עם ממון הרבה קודם שיתן לו, ועתה אמרו כלכם עם כל הילדים יחדו: אמן! המסבים הוסיפו לשחק ויצחק מאיר ירד מעל הכסא, וישאף רוח ברוָחה. הדרשה כלתה בלי שום מכשול, לא שחק בתוך הדרשה, כמו ששחק שאול “האופה”, לא שכח אותה, כאשר שכחוה ילדים אחרים ושמחה לא קרא אותו בכנויו… מה טוב הוא שמחה! טובים הם גם כל הילדים וגם יוסף היתום הוא נער טוב… הרבי לוקח את ה“חומש” ופותחהו. בעוד רגע יצוה לקרא ולתרגם. אך עתה לא יירא עוד… הוא זוכר היטב תרגום כל מלה ומלה: “יקריב” – וָט גְנָהנֶן. “קרבּן” – אנ’אָפְר, “עולה” – אַ בּרַנדאָפְּר, “בקר” – פיאָך, “את” – אין, “לכפר” – צוּ פַרְגֶבְּן… את הכל עד “עליו” הוא יודע היטב ולא ישגה… ככלותו לקרא את ה“פסוקים האחדים ב”חומש" הפך את פניו אל המון חבריו ועיניו הפיקו אהבה רבה לכלם, ומה מאד חפץ לגשת אליהם, לחבק ולנשק את כל אחד ואחד, כאשר הוא מחבק ומנשק לפעמים את אמא, בשעה שאבא איננו רואה, אך הרבי אחז בּידו, ויושיבהו על המקום, אשר הוא ישב עליו, ליד אביו, ויאמר: – שב “בעל הסעודה” בראש!… ה. – הכן עשית, אתה, יצחק מאיר?… פני הרבי הפיקו זעם ועיניו הפיצו זיקי זעף, ויקם ממושבו, ויגש אל יצחק מאיר הקטן, אשר השתטח על הארץ, ויפרפר בידיו וברגליו בקול גדול. – חכה! – קרא אליו הרבי בהרימו אותו מן הארץ ובאימו עליו באצבעו. וברגלים ממהרות נגש אל עבר הפתח, ויוצא את המטאטא מבין החבית של מים והעביט של שופכים ובחפזון הוציא ממנו שבטים ויחלקם לתלמידיו, אשר הושיטו אליו את ידיו, שבט שבט לכל נער ונער. – כה יֵעָשה לך! – קרא בכעס אל יצחק מאיר בהרימו למולו שבט. – לא אוסיף! אוי, רבי, לא אוסיף – צרח הקטן מר, אף כי לא ידע במה חטא ואשם. כי הן לא הקניט לא את אבא ולא את אמא, לא רקד ולא רנן, לא צעק, לא בכה ולא השתובב, נטל את ידיו בבקר ולפני אכלו, ברך על המזון לפניו יו, ומדוע איפוא יכעסו עליו ככה? מדוע גם אבא וגם אמא קצפו עליו ויכוהו?… כל רחמנות לא היתה להם עליו וגם ל“עוזר צוו להגיד לרבי בשמם, כי יעשה לו “צרור”… הוא בכה. התחנן להם ולא אבה ללכת אל ה”חדר" עד שירחמו עליו, אך הם קצפו עליו עוד יותר, ויצוו ל“עוזר” לסחוב אותו, את הטוב מכל הילדים שב“חדר”, כאשר הרבי בעצמו מעיד עליו, אשר מיום שהחל ללמוד “חומש” הלך יום יום לבדו אל ה“חדר” בחשק ולעולם לא חכה עד בא ה“עוזר” אליו. וה“עוזר” הרע סחב אותו, כמו את נער שובב ורע, שאיננו רוצה ללכת אל ה“חדר”, דרך כל השוק וכל הרחוב… כלם הביטו אליו, כלם ראו בבזיונו, כלם בודאי השתוממו, אך איש לא הציל אותו… וגם כל הנשים העומדות תמיד ליד פתחי חניותיהן, אשר בכל יום ויום, כשהוא הולך אל ה“חדר” וה“חומש” בזרועו, הן אוחזות בו ושואלות אותו, מה הוא לומד והוא אומר להן, וגם את שם ה“סדרה” של השבוע הוא אומר להן ואיננו טועה לעולם– גם הן ראו בסחוב אותו העוזר ולא מחו בו… – כל צעקותיך לא תועילנה לך! – קרא אליו הרבי בכעס ויוסף להוציא את השבטים מן המטאטא. ויצחק מאיר הוסיף לצרוח בקול מר וכל אבריו רחפו ממגור. לו, ליצחק מאיר הלומד כבר פרשה שלמה “חומש” בכל שבוע ושבוע ואשר כלם יהללו אותו יֵעָשה “צרור” כ“צרור”, אשר נעשה לשאול “האופה” אשר גנב כסף בבית אביו ויקן לו פפירוסים!… כל הנערים עוד זוכרים לו לשאול עתה את חרפתו זאת וכשהם חפצים להרעימו, הם קוראים לו “בעל הצרור” והם משוררים עליו: "מֻכּה! מֻכֶּה! עם שתי בר-כות עם שני סמרטוטים! עם שתי סח-בות!" ובודאי גם לו יזכרו תמיד את חרפת ה“צרור”… הכנוי “בעל הקושיות” כמעט שנשכח, והנה כנוי שני: עוד רע מן הראשון, וגם שירה נלוָה עליו… ומדוע?… על מה עונשים אותו ככה? מה העון אשר עשה? אתמול היתה תענית, שבעה עשר בתמוז, ובהיותו חפשי כל היום ולא הלך אל ה“חדר”, אמר ללכת הרחק, הרחק, שמה, אל ההר הגבוה, אשר ראה אז, בל“ג בעומר, בלכתו לטייל… אז היה הכּל כל כך יפה כל כך נעים!… האדמה והכתלים והגגות בשוק וברחובות היו צהובים כחלק קרקעו של ה”חדר“, בשעה שיוסף היתום הראה את המלאכים העולים והיורדים… אך היו גם כתלים שחורים וגם האדמה, אשר אצלם היתה שחורה… ה”עוזר" אמר, כי זה הוא צל, ואמנם בכל עת שהשמש זורחת הוא רואה כתלים שחורים ואדמה שחורה וגם כתלים צהובים ואדמה צהובה, אך לפנים לא התבונן אל המראה הזה ולא ידע מה הוא צל, עד אז… ככל ילד וילד נשא גם הוא אז בידו האחת קשת – בד עץ מעוקם וחוט קשור לשתי קצותיו מזה ומזה וגזר עץ לחֵץ – ובידו השנית עגיל. את הבקבוק הקטן המלא יי“ש ואת הבּיצה האדומה שמה אמא בכיסי בגדו. ה”עוזר" הלך בראש ובשתי ידיו נהג את חיים ואליעזר הקטנים, אחריו הלכו כל הילדים ואחריהם – הרבי, עד בואם אל המקום, שעל יד האחו. כאשר הפך שם את פניו ראה בתים קטנים וצפופים, כילדים ב“חדר”, בשעה שיוסף היתום מספר מעשיות, גגות מתנשאים זה על זה ומהם בולטות ארובות, שמאחדות מהן עולה עשן השמימה וה“נערים הקטנים” אמרו, כי הבתים האלה, הם כל העיר כלה והמקום, שהם עומדים עליו, הוא גבעה. על האחו ובתעלות, שעל יד הדרכים מרחוק, התהלכו כבשים וילחכו עשב. על ידם רקדו טלאים קטנים… לולא ירא את הרבי וה“עוזר”, כי עתה רקד גם הוא אז… כאשר התרחקו הטלאים מאת הכבשים הגדולים בכו: “בֶּ, בֶּ, בֶּ!” כאחותו לאה הבוכה בהתרחק אמא ממנה. מה יפים ומה נעימים היו!… הרחק, הרחק טילו להן שתי חסידות… הוא דמה, כי אוזות הן, אך יצחק אמר לו, כי אוזות גדולות, שיש להן רגלים גבוהות וחרטום ארוך נקראות בשם “חסידות”… מעבר הנחל, שעל יד הגבעה, נשקפו עצים קטנים רבּים מאד, שכלם היו מכוסים ציצים לבנים, אשר פערו את פיותיהם הקטנות… בודאי שחקו אל הילדים ובודאי חפצו גם להשתעשע אתם, כי כל אחד ואחד מהם הוציא מתוכו למולם לשונות קטנות צהובות, או אדומות. מבין הענפים הציצו צפרים, אשר למען הֵראות לילדים ולמען שעשע אתם רקדו לפעמים מענף אל ענף ותשירנה בקול כל כך נעים!… הכל שמח לקראת הילדים, הכלה כל!… לו היתה לו הרשות ללכת שמה בכל יום ויום ולהסתכל בכל אלה… – על אילנות מלבלבים צריכים לברך! – קרא אז פתאם הרבי, ויצג את כל הילדים בשורה ארכה ויקרא לפניהם:“ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם”, כמו כ“המוציא” ו“שהכּל” ועוד מלים אחרות, שאיננו זוכר אותן עוד והם קראו אחריו מלה במלה. וה“עוזר” לקח את מטפחתו האדומה, וישטח אותה על הארץ, וינח עליה את כל העגילים, והביצים והיי“ש של כל הילדים, ואחרי כן חלק לילדים נתח עגיל וביצה לכל אחד. כשישבו על הארץ לאכול לא ראה עוד לא את הכבשים ולא את העצים ולכן נשא את עיניו ויבט למרחוק. שם ראה סוס קטן מאד. כן, זה היה סוס. גם ה”עוזר" אמר אז, שזה סוס ועומד על ההר… ראשו של הסוס היה מט לארץ. בודאי לחך עשב. אחרי כן הרים את ראשו ויתקע אותו בשמים… שם השמים הם כל כך נמוכים, עד שכמעט הם נוגעים בארץ, ולו עמד גם הוא שם, כי עתה היה בודאי גם ראשו תקוע בשמים… ומה מאד הוא משתוקק לראות מקרוב את השמים ולמששם בידיו!… הוא אמר אז ל“עוזר”, כי בכל יום ויום יתן לו את אגורתו ואת ביצתו אם יובילהו שמה. אך ה“עוזר” אמר לו, כי הוא ירא ללכת שמה, פן יפגעו בו “שקצים” עם כלבים, כי הלא גם הרבי ירא מפניהם ואך התבונן, ששם, מרחוק עומד “שקץ” עם כלב, מיד צוה למהר ולשוב העירה… אך יצחק אמר, כי הוא מכיר את כל ה“שקצים” ובו לא ישסו את כלביהם, כי לפני הכנסו אל ה“חדר” סבב עם אמו בכפרים;רוכלת היא וסובבת בכפרים תמיד, ומאשר לא חפצה להשאירו לבדו בבית, לקחתהו תמיד עמה בדרכה ואז הכיר את כל ה“שקצים”;הוא אמנם אמר, כי גם בבואו שמה, אל ראש ההר, לא יוכל לגעת בשמים, כי גם שם השמים הם גבוהים כמו בעיר, ואך מרחוק נדמה כי שם הם מונחים על הארץ. ואולם הוא, יצחק מאיר, לא האמין לו, כי הן בעיניו ראה, שהסוס הקט ממנו הרבה תוקע את ראשו בשמים… ולכן בקש מאת יצחק כי ינהגהו שמה, והוא נאות לו. אך מאשר הדרך רחוקה מאד, אמר יצחק, כי אין ללכת שמה לא בשבת ולא בערב שבת. שאז חפשים הם רק אחרי סעודת הצהרים, ורק ביום שהם חפשים מן הבקר ועד הערב, ולכן בחרו להם את יום התענית ללכת שמה… ואולם בהיותם בדרך פגעה בהם עגלה מלאה יהודים שבתוכם היה גם ה“דוד” שמעון. מה רע הוא!… הוא ירד מן העגלה, ובלי דַבּר דבר אחז בו, ויושיבהו אל העגלה, וישיבהו להוריו, ויאמר להם, כי יענשוהו… – את ה“כידור” יתרועע! – נהם הרבי בהוסיפו להוציא שבטים מן המטאטא – יצחק מאיר בן נטע, “בחור” הלומד “חומש”, יהיה חברו של ה“כידור”!… אמנם גם אמו יסרתו פעמים רבות על שהוא מתרועע עם ה“כידור”, וגם היהודים, שישבו על העגלה, שהושב בה העירה, לעגו לו אז: – חברו של ה“כידור”! חברו של ה“כידור”! אך הוא איננו יודע מה גנאי יש בזה. פעם אחת שאל את אמו: – הלא יצחק הוא נער טוב ומדוע לא אתרועע עמו? – באשר הוא “כידור” – ענתה אמו. – ומה זה “כידור”? – נער שאין לו אב. – הלא גם ליוסף אין אב והוא יתום ולא “כידור”!… – ליוסף היה אב ומת ול“כידור” לא היה אב מעולם. – ומה בכך? – הניחה לי! – התקצפה אמו ולא רצתה עוד להשיב לו והוא איננו יודע גם עתה מה בין “כידור” ליתום. – כל ימי חייך זכור תזכור, כי לא לך להתרועע עם ה“כידור”! – הוסיף הרבי בהושיטו למול פניו אחד השבטים, לפני מסרו אותו לאחד הילדים. – רבי, אוי, רבי! – צעק יצחק מאיר וימרוט את פאותיו בראותו, כי ה“עוזר” מציג את הילדים בשתי שורות ארוכות לארך ה“חדר” – לא אוסיף! אוי, לא אוסיף!… אך הרבי היה כלא שומע, ויגש אליו, ויפשל את מעילו למעלה. – אוי, וי, רבי! – צרח בקול מר, כאלו שחטהו. – החרש! – צעק גם הרבי למולו, ויפתח את מכנסיו, ויפשל גם את כתנתו למעלה, ואחרי כן נגש ה“עוזר”, וישם בראשו מחבת ואת שְיָרֵי המטאטא נתן בידו, ויאחז בו, למען הובילו בין שתי שורות הילדים, אשר השבטים שבידיהם כבר היו נטויים, למען הכות בבשר יצחק מאיר בעברו ביניהם. פתאם והנה יצחק בא ה“חדרה”. – בשלך! ראה “כידור”! – צעק אליו הרבי – בשלך עושים ליצחק מאיר “צרור”! בפעם הראשונה נשמע אז ב“חדר” קול בכי יצחק. הוא חפץ להתחנן אל הרבי, כי תחת יצחק מאיר יקבל הוא את ה“צרור” או גם שני “צרורות”, אך לא יכול להוציא מלה מפיו. אז באה הרבנית לעזרת יצחק מאיר, היא נכנסה אל ה“חדר” כמנהגה, בקלפה בידיה תפוח אדמה, ותצעק אל אישה: – גולם! ____ שוטה! בשביל הממזר יוּכּה ילד טוב כיצחק מאיר! גרש את ה“כידור” והיו הוריו בטוחים, כי בנם לא יוסיף באמת לעשות כדבר הזה! וכאשר לא אבה המלמד לשמוע בקולה, וירמוז ל“עוזר”, כי יגמור את אשר החל, הדפה בידים מהירות את הילדים אל הספסלים, ותחטוף מידיהם את השבטים, ותוציא את יצחק מאיר מיד ה“עוזר” ותמשכהו אחריה אל אחורי התנור. – לא יעשו לך “צרור”! – קראה אל יצחק מאיר – אך אל תוסיף עוד להתרועע עם ה“כידור” ואל תדבר אתו לעולם!… גם הרבנית “הטובה” ככה, מזהרת אותו לבל יתרועע עם ה“כידור”!… כלם מתעבים את יצחק!… ואף על פי כן הוא טוב ויפה מכל הנערים!… ו. – בן יפה לך! – קראה דבורה אל אישה בהכנסו אל החנות עם שמעון יחדו. – גנב! גנב! – הוסיפה בהכותה את בנה ובהוציאה מכפו מטבע – הא לך, גנב! – חמש האגורות שלי! – צרח הקטן – ש-לי! ש-לי… – מה זה? – השתאה נטע. – שוטה! – התקצפה דבורה – עודך שואל: “מה זה?” – הלא ראית: גנב חמש אגורות וישימן בכיסו ויאמר לנוס. – לא גנבתי! – הצטדק הקטן בקול בכיה – שלי הן חמש האגורות האלה! – שלו! יגיעו הן! – צעקה דבורה. – שלי! – צרח הקטן ברקעו ברגליו על הארץ – אני “זכיתי” בהן! – זכית? – השתומם אביו וישחק בשמעו את המבטא הזה מפי בנו – ואיך זה זכית? הנאשם הקטן נהפך למאשים. – על הארץ היו מונחות – התאונן בבכי לפני אביו – על הארץ, הרחק מאמא, לא בתוך הד' אמות שלה, ואנכי לא נפלתי עליהן. אך “החזקתי” בהן, ואמא “גוזלת” אותן מידי! – ומאין אתה יודע את כל זאת? – קרא אביו ופניו הפיקו עונג וגאון. – ב“חדר” למדתי: “ראה את המציאה ונפל עליה, ובא אחר והחזיק בה, זה שהחזיק בה, זכה בה”. ו“ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום”. ואיך מותר לאמא לתפוס את חמש האגורות?… – השומע אתה? – קרא אביו אל שמעון, אשר עמד בכל העת ההיא ויבט בעינים קמות אל השוק – “עלוי” ממש, כמו שאני יהודי!… כשהוא אך מתחיל ללמוד דבר מיד הוא יודע אותו על בוריו!… ממש אותו המעשה ב“חומש עם חבור”… – התזכור את ה“חומש עם חבור”? – הוסיף במשכו בשרוֻל שמעון, בראותו, כי הוא איננו עונה דבר. – מה? – קרא שמעון בלי שעות אל הדובר בו – “חומש עם חבור”? אינני יודע… – הקטן, אשר חדל רגע מבכות בשמעו את תהלתו מפי אביו, נשא את עיניו בתמהון אל ה“דור”;איככה זה איננו יודע את המעשה ב“חומש עם חבור”, שהוא בעצמו התפלא אז עליו? – המעשה היה ככה: בשובו מן ה“חדר” לארוחת הצהרים, סר אל החנות ואז ישבו שם יהודים אחדים ובתוכם ה“דוד” שמעון. – בחור, מה אתה לומד? – שאלהו אז ה“דוד”. – “חומש עם חבור” – ענה הוא. – ואיזה סדרה הולכת היום? – “עקב”! – מה זה “עקב”? – וֵאל! – מה וֵאל? אז קרא בעל פה את הפסוק הראשון ויתרגמהו: – “והיה” – אוּן סֳט זַאן, “עקב” – וֵאל, “תשמעון” – צֳט הֳרְן, “את” – אין, “המשפטים” – די גְרַכְט, “האלה” – די דָזֶיקָה! – הזה הוא “חבור”? – קרא אליו אביו – לא! – ענה הוא – בתחלה צריך להגיד “חומש פשוט” ואחרי כן אומרים “חבור”: “והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה” – אוּן סֳט זַאן וֵאל צֳט הֳרְן די דָזֶיקָה גְרַכְט. – טוב מאד! – ענה אבא, ויתן לו סכּריות ושתים אגורות וליהודים ספר, כי “חומש פשוט” למד אך משבת שלאחרי השבועות ועד “שבת נחמו”. – והיום, ביום הראשון – סים אז אבא את דבריו – כבר הוא יודע את ה“חבור”… – “עלוי”! – קראו אז כל היהודים וה“דוד” שמעון נתן לו גם הוא אגורה ועתה, כשהוא לומד גמרא ויודע אותה היטיב, אין איש נותן לו מאומה ועוד אמא גוזלת ממנו את ה“מציאה” שלו!… – חמש האגורות שלי! – החל לצעק עוד הפעם במשכו בחזקה את סינור אמו. – אגורה אחת אוסיף לך על אגורת יומך ושתוק! – קרא אליו אביו. אך יצחק מאיר לא הסתפק באגורה אחת;הוא “זכה” בחמש אגורות ואבא נותן לו אך אחת! לא! הוא יכוף את אמא להשיב לו את כספו, שלו!… ויתמרמר, וימשוך בסינור בשתי ידיו ויקרעהו. אז גברה חמת אמו, ותאחז בו, ותשליכהו לארץ, ותכהו באגרופיה בכל כּחה, וכאשר צעק בקול גדול, נגש גם אביו ויוסף לו מכות על מכות אמו וה“דוד” שמעון עמד מרחוק ויבט אל השוק ולא בהה בהוריו המכים אותו, את יצחק מאיר ה“עלוי”, האוהב אותו מאד והחושב עליו תמיד מחשבות טובות, שבעבורן הוכּה אתמול מאת הרבי… כשחזר שמחה חברו על הגמרא והחל: “ראה את המציאה” – אם ראובן ראה מציאה, “ונפל עליה”… “ובא אחר” – ובא שמעון… אז חשב הוא, יצחק מאיר, כי “שמעון” זה שבגמרא הוא בודאי ה“דוד” ו“ראובן” הוא בודאי אך ראובן הרצען העושה לו תמיד נעלים חדשים. וכמו נצבו לפני עיניו ה“דוד” והרצען בהאבקם על דבר כיס כסף;זה מושך אותו אליו וזה – אליו, בכיס זכה אמנם הדוד, כי הרצען נפל עליו וה“דוד” החזיק בו. אך הרצען הוא גבוה וחזק ומ“דוד” והוא מושך אליו את הכיס בחזקה ומתאמץ להוציאו מיד ה“דוד” ולברוח… ואז היתה לו רחמנות גדולה על ה“דוד”… הוא הלא צריך למעות… כן שמע מפי אמא וגם מרים אמרה לו, שאין לה שמלה חדשה, מפני שלאביה אין מעות… ואז עלה על לבבו, כי ה“דוד” צריך לקנות לו מנורה, כמנורה שבמעשיה של יוסף, אשר אם דוחקים בכפתור שבו, מיד קופץ ממנה שד ושואל: – מה אתה רוצה? ואז אם יענה ה“דוד” כאותו אבַסַדִי שבמעשיה: – ארמון מלא כסף וזהב! מיד יהיה לו ארמון מלא כסף וזהב, ואז תהיה מרים לבושה שמלות כסף וזהב… מה יפה תהיה אז!… ממש כאותה “בת מלכה”, שב“מעשה בשבעה גזלנים”, אשר הגזלנים חטפו אותה והביאוה אל שבע מערות מלאות מתים… – יצחק מאיר, הגד אתה, מה זה “קונות לו בכל מקום”? קרא אליו הרבי פתאם, והוא, תחת לענות כהוגן, קרא את המלים שקראו ה“גזלנים”, כאשר חפצו להכנס אל המערה: – דלת, דלת, הפתחי! אז הכה אותו הרבי מכה גדולה וכל הנערים שחקו על דבריו, וכל זאת בשביל שחשב ב“דוד” שמעון, ובשביל שחפץ בטובתו, ועתה הוא עומד מרחוק, כאשר הוריו מכים אותו, ואיננו מציל אותו מידם!… – חמש אגורותי! אוי, חמש אגורותי! – הוסיף לצרוח בהשתטחו על הארץ ובפרפרו בידיו וברגליו. – עתה ייטב לך! הנהו! – ראה אמו בשמחה והורותה באצבעה אל עבר הפתח. וכאשר נשא הקטן את עיניו, וירא, והנה ה“עוזר” נצב לפניו. – חכה, חכה! – קרא אליו ה“עוזר” – הרבי “יכבדך”! אוי, “יכבדך”!… הקטן נדם וכרגע קם על רגליו, וימח בשרוֻלו את דמעותיו מעל פניו. – לוּ הכה אותו הרבי כיאות לו – התאוננה דבורה – כי עתה לא היה כל כך מציק לי! – והאם ב“חדר” איננו מציק? – השיב ה“עוזר” – כשבוחנים אותו, כסבורים הבוחנים, שהוא באמת נער טוב, אך אלו ידעו בכמה עמל עולה למודו!… – מה? – השתומם נטע – למודו עולה בעמל רב?… – האם הוא חפץ להקשיב? לעולם איננו מקשיב, גם בשעה שלומדים “גמרא” וגם בשעה שלומדים “חומש”!… – הוא איננו מקשיב! – התפלא שמעון, אשר הפך את פניו הזעומים רגע אל החנות. מפי יצחק מאיר התפרץ עוד הפעם קול בכי גדול. האם הוא איננו מקשיב בשעה שהוא לומד? אמנם בשעה שאחרים מגידים לפני הרבי את הגמרא, או את ה“חומש” עולים על לבבו המעשיות, שהוא שומע מפי יוסף, וכמקרה שקרה בשעת למוד הגמרא, אירע לו גם בעת למוד ה“חומש”… שאול “בעל הצרור” הגיד לפני הרבי את ה“חומש”, והוא, יצחק מאיר, הקשיב וישמע כל מלה ומלה: “לך” – גֵה, “לך” – צוּ דִיר, “מ-ארצך” – פוּן דַאן לא-נד, “וממולדתך” – אוּן פוּן דַאן גֶבִּיארְט “ומבית” – אוּן פוּן הוֹז, “אביך” – דאן פָטָר, “אל” – צוּ, “הארץ” – דֶס לַנְד, “אשר” – דֶאס, “אַראֶךָ” – חֶל דִיאָר וַאַזְן, גם שמע בהגידו את ה“חבור”: “גֵה צִי דִיאָר פוּן דַאן לַנד אוּן פוּן דַאן גֶבִּיארְט אוּן פוּן דַאן פָטָרס הוז צוּן לַנד, וָאֶס חֶל דִיר וַאזְן”. ואולם כאשר הל שאול להגיד את הדברים שבעל פה:" דא וֶסטוּ נישט זוֹכה זאַן צוּ קינדְר…" מיד החל הוא לחשוב במעשיה, ששמע מפי יוסף בשעה שהרבי למד את הקטנים לקרא. והמעשיה היא כל כך יפה… יהודי ויהודיה לא היו להם בנים. וליהודי שאין לו בנים רע מאד מאד;כי אם ימות ואין לו בן, אשר יאמר אחריו “קדיש”, אז נשמתו תועה בימים ובמדבריות, בהרים וביערים, בחרבות ובמרתפים, ואיננה מוצאת מנוחה עד עולם. מה עשו היהודי והיהודיה ההם? התפללו, אמרו תהלים, הדליקו נרות בבית הכנסת, נתנו צדקה לעניים, גדלו יתומים בתוך ביתם ונתנו להם סכּריות רבות בכל יום ויום, וכל זאת לא הועילה להם! בנים – כמו שלא היו להם מקודם, כן לא היו להם אחרי כן. מה לעשות? – נסעו אל “יהודי טוב”. ו“יהודי טוב” הכל יכול… הוא רוצה שאדם ימות, ומיד הוא מת;הוא רוצה שחולה יתרפא, ומיד הוא מתרפא;כל מה שהוא רוצה נעשה ברגע. אך ליהודי ויהודיה ההם אמר, שהקב“ה גזר, שלא יהיו להם בנים. וה”יהודי הטוב" יודע כל מה שהקב“ה גוזר. כי הוא משוחח עמו כנער עם נער. היהודי הצטער מאד ויאמר ללכת לו, כי אם הקב”ה גזר – אין לשנות. אך היהודיה בכתה, צעקה, התחננה ולא רצתה לצאת מאת פני ה“יהודי הטוב”, עד אשר קצף עליה ויאמר לה: – דוב יִוָלד לך! ומקץ תשעה חדשים ילדה האשה דוב ממש ככל הדובים עם ארבע רגליים ועור שחום. והדוב גדל, ותמלאנה לו שלש עשרה שנה, וצריך היה להניח תפילין. אבל איך יניח דוב תפילין ואין לו יד? ויסעו אבותיו אל ה“יהודי הטוב” ויתחננו לפניו: – רבי קדוש! נתת לנו דוב לבן ועתה הנהו כבר “בר מצוה” ואיך יניח תפילין? ויען ה“יהודי הטוב”: – “עשו לו חתונה” ותנו לו אשה ועל החתונה יאמר דרשה יפה. “ויעשו אבותיו עמו שידוך” וכלה יפה בררו לו. המחותן נגש אליו, ויאמר לו: “שלום עליכם” והוא נהם כדוב;אמרו לו אחרי התנאים: “מזל טוב” – והוא נהם;הראו לו את הכלה – והוא נהם;המחותן נתן לו אורלוגין ל“מעות חתימה” – והוא נהם;נסעו אתו אל החתונה – והוא נהם;הובילו אותו אל החופה – והוא נהם;אך כאשר נגש הרב לסדר את הקידושין, השליך את עור הדוב מעליו, ויעמוד על שתי רגלים ככל החתנים, ובעת הסעודה שלאחר החופה דרש דרשה נפלאה, כמו שאמר ה“יהודי הטוב”, ואחרי כן היה הוא בעצמו “יהודי טוב”, הוא ה“יהודי הטוב”, “רבי רב דוב”… מה טוב היה – חשב יצחק מאיר בלבו בעת למוד ה“חומש”, אלו נולד גם הוא דוב ואחרי כן התהפך ל“יהודי טוב”, שהכל יכול ומשוחח עם אלהים!… בראשונה היה רוצה שימות ה“עוזר” הרע הזה. הוא, יצחק מאיר, אמנם כבר יצא מרשות ה“עוזר”, כי בכל ה“זמן” הזה הרבי בעצמו מלמד אותו הכל, גם שחרית, מנחה ומעריב הוא מתפלל עם כל “הנערים הגדולים” יחדו לפני הרבי: נער אחד קורא בקול דבור אחד והשני מתחיל במה שגומר הראשון ואחריו השלישי, הרביעי עד תום כל הנערים לקרא וחוזר חלילה;וה“עוזר” אך חותך את צפרניו בכל ערב שבת ומנהלו אל ה“חדר”, כשהוא מאחר ללכת שמה בעצמו ומשיבהו בערב, כשחשך בחוץ, אל הבית. ובכל זאת כמה צער יסבול עוד ממנו! הוא “מגיד עליו שמועות” בבית וב“חדר”… – יצחק מאיר, מה מגידים בזה בעל פה? – שאל אותו אז פתאם הרבי. והוא נבוך ולא ידע לאיזה מקום הרבי מכַוֵן. – “לפי שהדרך גורם”! – צווח הרבי ויך בשוט אותו ואת שאול ואת שמחה. הוא דמה אז, כי שאול כבר הספיק לקרא פסוקים רבים ואלו ידע, כי עומד הוא בפסוק השני, כי עתה מהר לענות: “לפי שהדרך גורמת לשלש דברים: ממעטת פריה ורביה, ממון ושם”, כי הלא למד זאת ברש"י, ועוד ביום הראשון לשבוע ידע את הכל… – נחת יש לי ממך! – התקצף נטע – ב“חדר” אינך מקשיב, בלילה אתה עושה “אנשים” משלג, ובחוץ אתה מתקוטט עם החיטות! קול בכי הקטן הלך הלוך וגדל. גם את החטאים האלה זוכר לו אבא!… בערב אחד, כששב מן ה“חדר” עם כל ה“נערים הגדולים” יחדו ובידו פנס, שבתוכו נר דולק, ראה, כי השוק הוא לבן, כקיטל שלבש אביו ביום הכפורים… שלג ירד אז. אך בתוך השלג היו פסים מתנוצצים כ“עטרה” המתנוצצות בצוארון הקיטל. ובחפצו לדעת מה מתנוצץ בתוך השלג, גחן ולקח שלג מלא חפנו;ומיד גער בו העוזר וינער את השלג מידו, ובבואו אתו לביתו, הלשין עליו לפני אבא, כי רצה לעשות איש-שלג, אף כי הוא איננו יודע עוד כיצד עושים איש-שלג… אלו נכנס ל“חדר”ו של יהושע, בודאי ידע כבר לעשות איש – שלג וכל “עוזר” לא היה מוחה בידו. ואמנם עוד בסכה אמרו היהודים שאכלו בסכה של אביו ובשחנוהו, כי צריך להוציאהו מ“חדר”ו של נפתלי ולמסרו למלמד גמרא. ומה טוב היה לו, אלו עשה אבא כדברי היהודים!… לא היה ירא כלל את ה“עוזר”, וכשהיה פוגש את חיים בשוק, היה מרעימו ומשורר עליו בקול את השירה, אשר כל ה“נערים הגדולים” משוררים על ה“עוזר”, כשנפטרים מן המלמד דרדקי: בֶּלְפָר, בְּהֶלְָפר. קָךְ דִי לוּנְגֶן, נֵה אַ כַּפָּרָה פַר אַלֶה יוּנְגןֶ! בֶּלְפָר בְּהֶלְפָר, קָךְ דִי קְנֵידְלָךָ, נֵה אַ כַּפָּרָה פַר אַלֶה מֵידְלָךְ. אך אמא אמרה אז, כי בעת שה“חצופה” מקפחת את פרנסתה, אין למהר ולהוציאהו מ“חדר”ו של נפתלי המקבל בשכרו אך חמשה רובלים ב“זמן” ולמסרהו ל“חדר”ו של יהושוע המקבל שנים עשר רובל ב“זמן”. ואבא הסכים לה, ואך תנאי הסכים עם נפתלי, שילמדהו בכל שבוע “חומש עם חבור” עד “שני”, פסוקים אחדים רש“י ומעט גמרא. ובכן נשאר ב”חדר" של נפתלי עוד ל“זמן” שלם וה“עוזר” הרע לא יחדל מהציק לו וכל זאת מפני ה“חצופה” ההיא… ולכן בעברו על פתח חנותה וירא, והנה היא מושכת אליה “קונים”, ויקלל אותה – – – – הקללה השגורה בפי אמא: – יִמשכו מעיך מקרבך, חצופה! ואולם אחרי כן בא החיט אל אבא, ויתאונן לפניו על בנו, שקלל את אשתו ואבא גער בו ויכהו… מדוע לאמא מותר לקלל ולא לו? – לא! – הוסיף נטע לקרא בקצף – נפתלי איננו יודע איך להתנהג עם “שקץ” שכמותך!… יבא יומך!… ליד יהושע אסגירך, הוא ילמדך “דרך ארץ”!… – אל ה“חדר”! – האיץ ה“עוזר” – גם הרבי ישלם לו היום כגמולו! – חמש אגורות! – שב הקטן לקרא;אך כאשר אחז ה“עוזר” בידו, מיד מהר ויצא מן החנות בחפזון, בלי קחת מאת אמו גם את אגורת יומו.. ז. את רגלו האחת הציג על הכסא ואת מרפקו שם על ברכו ובכפו אחז בזקנו הרחב והשחור, ויצרח בקול גדול: – “אמור ואמרתּ”! וחמשת עשר תלמידיו, אשר הגדול שבהם היה כבן שמונה שנים והקטן – כבן חמש שנים, שישבו צפופים על ספסלים צרים, ששה שה לארך השלחן מזה ומזה, וששה לרחבו ממול פני המלמד, התנועעו בחזקה ובקול ענות כקול צפצוף צפרים נלכדים בפח, שנו אחריו: – “אמור ואמרת”! קשה לרש“י: אם כתוב: “אמור”, למה כתוב אחרי כן: “ואמרת”?… ואולם פתאם התבונן המלמד, כי שנים מתלמידיו החדשים שאול “האופה” ושמחה “המלוני” יושבים ומושכים את ה”חומש" שלפניהם זה לצדו וזה לצדו. – היום יום רביעי! – צעק בחמה שפוכה בהכותו באגרופו בחזקה על שכמם – אינכם יודעים עוד מאומה ולהקשיב אינכם חפצים!… את מוחותיכם ארוצץ! את “ראשי סוסים” שלכם אנפץ!… בשאר השבועות הוא קורא את ה“חומש” והרש“י עם כל התלמידים יחדו, אך ביום ראשון ושני ובשאר הימים, התלמידים קוראים לפניו אחד אחד, המעולה קודם והגרוע אחרון, והשבוע – כבר הגיע היום הרביעי וגם אחד מהם איננו יודע עוד מאומה… אמנם כבר חזר היום אתם על כל הרש”י, אך אחרי כן נוכח לדעת, כי אינם יודעים עוד גם מה זה “אמר ואמרת” שברש“י ופשיטא שאינם יודעים להגיד בעל פה ב”חומש" מה היה אלו היה כתוב רק “הכהנים” ולא “בני אהרן”, או רק “בני אהרן” ולא “הכהנים”… ושלשת “בני אהרן” שברש"י!… אומלל! מתי ילמדם את כל אלה?… ואולם אסונו יכול להיות עוד גדול יתר הרבה, אלו חלה בשבת הבאה גם הבחינה של גמרא… “להזהיר את הגדולים על הקטנים”!… הכהנים הגדולים יזהירו את הקטנים, לבל יטמאו למתים, ולכן כתוב: “אמור ואמרת”! – קרא יהושע בכל כחו, אך לא בכעס כבראשונה, כי על לבו עלתה מחשבת עצה: את למוד ה“חומש” והרש“י אין להחמיץ, כי בכל שבוע ושבוע יבָּחנו התלמידים בדעת ה”חומש“, אך הלא את למוד הגמרא יוכל להניח לשבוע הבא, כי אך בכל שבועים עליו ללמד את תלמידיו “פרור” גמרא, ובשבת העברה הלא נבחנו בגמרא, ובכן יוכל בכל השבוע הזה ללמדם אך “חומש”, ובשבוע הבא, שבוע של סדר “בהר”, שפרשיותיו הן קצרות והרש”י איננו קשה כרש“י של סדר “אמר” יוכל ללמדם על נקלה גם “חומש” ורש”י וגם גמרא… – אברהם, מה היה קשה לרש"י? – הוא פונה בשאלה אל אחד מתלמידיו. הוא אמנם שומע את הקולות יוצאים מחמש עשרה פיות של הקטנים, אך הם מתלכדים ומתבוללים לערבוביא אחת של קולות והברות ואיננו יכול לדעת מי מהתלמידים מאזין ושונה היטב כל מלה ומלה ומי מהם איננו מקשיב, אך צועק עם חבריו יחד, בלי דעת מה הוא צועק, ולכן הוא בוחן פעם בפעם תלמיד אחר, בשאלו אותו לתרגום איזה מלה, או להגדה שבעל פה. – כהנים גדולים וכהנים קטנים – גמגם הנשאל. פני יהושע אדמו עוד הפעם מכעס. אם גם לא ילַמד עוד את תלמידיו גמרא בשבוע הזה – האם ילמדו כלם לדעת במשך שני הימים, שנשארו לו את כל ה“חומש” עם כל ההגדות שבעל פה עד “רביעי” ורש“י עד “שני”, כמו שהוא מלמדם בכל שאר השבועות?… ואלה התלמידים החדשים, שזה עתה באו מ”חדר“ו של נפתלי ושלא הורגלו עוד לא להקשיב ולא ללמוד קשה כזה!… ליצחק מאיר לא ידאג. הוא ידע את הכל, אם אך יקשיב;לשאול “האופה” ולשמחה “המלוני” יש עצה… אבותיהם אינם בוחנים אותם בעצמם, אך שולחים אותם לאחרים לבחנם. ואחרים אינם מדקדקים הרבה… הוא יצרף אתם את יצחק מאיר. מה שהם ידעו, יגידו הם בעצמם ואת השאר יגיד יצחק מאיר, וראו הבוחנים, כי הוא מלמד טוב וכי הוא יודע ללמד ואם יש “אכרים”, שמוחם אינו תופס ענינים קשים – האם הוא אשם בדבר?… אך זה אברהם בן מרדכי, בן הרב מפילחוב!… “חבור” עוד לא הספיק ללמוד ב”חדר“ו של נפתלי, את האותיות של רש”י איננו יודע עוד היטב ואביו רוצה, כי ידע הכל כמו יצחק מאיר!… ואולם יצחק מאיר זה, אשר שם הרבי בו מבטחו, כבר חדל מהביט אל ה“חומש” ומצעוק את כל חבריו יחדו; עיניו היו נטויות אל שמשות החלון, אשר הגשם שירד בחוץ דפק עליהן, ובדפקו הדביק בהן טפות טפות, שעד מהרה התלכדו ותשטופנה למטה כטפות הדמע, המתלכדות על לחיי הנערים המוכים, ובהתלכדן הן שוטפות מהר למטה על בגדיהם… – הקשב, “שקץ”! – קרא אליו יהושע, ויאחז באזנו ויסלסלה בחזקה. בבא הרבי אל ביתם בחג הפסח, היה כל כך טוב!… בכל לב היה הוא, יצחק מאיר, מוַתּר על התלבשת החדשה, תלבשת “בחור גדול”, שהתקין לו אבא ועל החגורה, אשר קנה לו, למען אשר ישאירהו עו ב“חדר”ו של נפתלי, כי כבר שמע מפי אבא ומפי אמא, כי יהושע מכה הרבה יתר מנפתלי… ואולם אבא כבר החליט אז למסרו ל“חדר”ו של יהושע וגם אמא חדלה מהתנגד לו בזה, וכשבא יהושע אל ביתם “כבדתהו” בתופינים וביין. ואולם הוא, יצחק מאיר כאשר אך ישב הרבי החדש, ויחל לשתות, ברח מפניו. אפס אבא רדף אחריו, ויכהו, ויושיבהו ליד הרבי, אשר החליק את לחייו הרטובות, “שתה אליו לחיים”, ויאמר לו, כי הוא איננו מכה את תלמידיו וכי אין לו שוט כלל… ואמנם שוט אין לו, אך כשהוא מכה בידו על הלחי, או על הכתף, צורם בשפה, או בחוטם, או באוזן, מכאיב יותר ממכות השוט של נפתלי… והכות – הוא מכה תמיד, בין שהתלמיד יודע את למודו ובין שאינו יודע… אם רק נדמה לו, שהתלמיד איננו מקשיב, מיד הוא מכה… ולהקשיב ב“חדר” זה מה קשה!… פה התנור איננו חוצה את ה“חדר” לשנים, כמו ב“חדר”ו של נפתלי… פה יֵראה הכל… שתי המטות המכוּסות מצעות לבנים, בגדי הרבי ושמלות הרבנית ושק הטלית והתפילין התלוים בּיתדות התקועות בּקיר, האצטבא לקדרות, קערות וכפות, הרבנית העומדת על יד הכירים ומבשלת, הילד המוטל בעריסה וחיה הקטנה העומדת ומניעה ברגלה את העריסה ומשוררת בלחש: “תחת עריסת משה”, וחוזרת על שלשת המלים האלה הרבה פעמים, כי יותר איננה יודעת לשיר… והילד מה נעים!… הוא בועט ברגליו במהירות בכר המכסהו והנקשר בחבל אל העריסה, וכשהוא מסירהו מעליו, הוא לוקח בידיו הקטנות אחת מרגליו, שגם הן קטנות מאד, ומושך אותה בחזקה אל פיו ומוצץ את האצבע העבה ובוכה וצועק, ומעיניו יורדות טפות טפות דמע על לחייו, כאלו היה גם הוא תלמידו של אביו וכאלו הֻכּה גם הוא… לא אחת השתוקק הוא, יצחק מאיר, לגשת אליו, להרגיעו, לשיר לו את כל השירה: “תחת עריסת משה” עד תמה, – הוא יודע את כלה בעל פה, לא כחיה – ולהשתעשע אתו מעט… אך אסור!… – ואתה יודע מה היה קשה לרש"י? – שאל אותו הרבי אחרי הניחו בו את זעמו. יצחק מאיר הרים את ראשו בגאוה ויען: – “אמר” מתרגמים כמו “ואמרת” ואם כתוב “אמר”, הלא “ואמרת אליהם” מיותר?… עוד הרבי איננו כל כך רע… כי אלו היה שואל אותו: “באיזה מקום אנו עומדים, כי עתה לא ידע מה להשיב… ובכל זאת נפתלי טוב הרבה ממנו… שם, ב”חדר“ו של נפתלי טוב מאד… הקטנים שבתלמידי נפתלי נקראים אך פעם, או פעמים ביום אל הרבי, או אל העוזר ל”אָבְּלֶרְנֶן" וגם “הגדולים” שבהם משוחחים ומספרים מעשיות, בעת אשר הרבי מלמד את תלמידיו הקטנים. ובבקר, לפני אכלם אינם לומדים מאומה. ופה, ב“חדר” החדש הזה, צריך לשבת כל היום, מן השעה השביעית בבקר… ואם נער מאחר לבא, מיד כועס עליו הרבי ומכהו ואומר, כי צריך לקרוא לחתול, שילקק את עיניו וכל הנערים שוחקים… – שַנֵה – קרא יהושע בקצף גדול אל אברהם בהכותו באגרופו על חזהו – אם כתוב “אמר”… – קוּקוּריקוּ! – קרא פתאם תרנגול מאחורי החלון בקול צרוד ורם, כאילו חפץ להעיר את המלמד, כי כבר הגיעה העת לשלח את הילדים לאכול ארוחת הבקר;אך המלמד לא שמע את קולו, כי הוא היה טרוד בשנון שלשת “בני אהרן” שברש“י, והקושיות, שהיו קשות לרש”י, אשר התלמידים ערבבו בהקדימם את המאוחרה ובאחרם את הקודמת… פתאם נפוץ הערפל הדק, אשר שרר ב“חדר”. השמש שלחה קוים חמים בעד החלון על ראשי הילדים ועל כתפיהם, ועל ה“חומשים” המזוהמים מדמעות בעליהם הקטנים, ומידיהם המסואבות נראו כחצי עגולים צהובים, אשר רחבו וקצרו לפי התנועע הנערים לאחור או לפנים. – התפללו! ­– קרא הרבי בסגרו את ה“חומש” שלפניו;אור השמש שבחדר היה לו לאות, כי כבר הגיעה השעה העשירית. עוד המלה בפיו, והנה כל התלמידים סגרו מהר בקול המולה את הספרים שלפניהם, ויקומו בחפזון ממקומותיהם, ויחטפו נער נער את “סדור”ו ויעמדו להתפלל. ויהושע ישב לו על כסאו, ויקטר את מקטרתו, וישמור על תלמידיו, כי אחר יקרא את ה“ברכות” והשאר יענו אחריו “ברוך הוא וברוך שמו” ו“אמן”, ואחרי כן יקרא השני עד תום כל התלמידים לקרא. – אַל נא “תחטוף” ככה! – הזהיר את יצחק מאיר בהגיע לו התור לקרא את הברכות. ויצחק מאיר עצר בשטף לשונו, ויחל לבטא כל מלה ומלה לאט לאט. כי הלא יודע הוא, שאלהים רוצה, כי כל אדם וכל נער יתפללו בלי “חטיפה” על הסדר את כל התפלה, בלי לדלג גם על “קרבנות” “פטום הקטרת”, “אבי יהוה מסדר”, “איזהו מקומן”, “הללויה” ו“תחנון”, שהילדים הקטנים אינם אומרים כלל… ואם ידלג? הה, אלהים, מה נורא!… הוא יושב בשמים ואורב לכל אדם ולכל נער… כשהיה קטן, היה שוטה וכשהיה קם ממטתו בבקר, קפץ מהמטה, ובלי נטילת ידים רקד בבית, בודאי יותר מארבּע אמות… עתה הוא יודע, הרבי אמר לו, שהעושה כזאת הוא חיב מיתה. אלהים ממית אותו!… אז היה שוגג ואלהים סלח לו ולא ענשהו;אבל עתה!… ואלהים לא יחון גם ילדים וגם בני צדיקים… גם “ילדי” אהרן הכהן הגדול והצדיק, אשר הקריב קרבנות לאלהים, שחט כבשים ופרים וישרפום על המזבח למען האלהים, – אך הקריבו לפניו אש זרה, מיד התנפל עליהם וימיתם… וגם אהרן בעצמו אלו היה בא אל קדש הקדשים ביום אחר ולא ביום כפור, היה מת תיכף… ואולם הרעב כל כך מצערהו! בקרבו פנימה דבר מה מוצץ ומוצץ… לא די בזה, שלמד עד כה מן השעה השביעית בבקר, אך עוד להתפלל הוא צריך, את כל התפלה!… כאשר אך יאמר ו“שמו אחד” שב“עלינו”, ינוס מן ה“חדר”… דרך כל השוק ירוץ… לא יפנה כה וכה, לא יברך את איש ואם גם יקרא איש בשמו לא יענהו… אף אם יפגוש את יצחק, אשר כבר יצא מן ה“חדר” ונכנס אל חיט ללמוד אומנות – כן אמר לו אתמול בפגשו אותו בחוץ – לא יעמוד לדבר אתו… – בבאו הביתה יחטוף תכף את העגיל ויאכל… “שאו ידיכם” לא יאמר… אמא היא בחנות ואת המשרתת איננו ירא… ואלהים?… לא! אותו לא יעניש על זאת!… נערים שכמותו לומדים עוד ב“חדר”ו של מפתלי ואינם אומרים לעולם “שאו ידיכם” ואך “המוציא” הם מברכים ואוכלים…, גם את התפלה הם מתחילים אך מ“ישתּבּח”… אש זרה לא יקריב אל המזבח לא יגש, וכמה שהוא מתפלל עוד תפלתו ארוכה הרבה מהתפלה של תלמידי נפתלי, והאם בשביל שהוא לומד יותר מהם, יענשהו אלהים על אשר איננו מתפלל כגדול?… – רבי! רבי! – קרא נער אחד – יצחק מאיר דלג על כל ה“הללויות”! כבר הוא קורא “ויברך דוד”!… – הככה אתה עושה? אתה? – קרא יהושע בקצף ויגש אליו, ויאחז בשפתו התחתונה, וילחצנה בין אצבעותיו ויקרא בקול מצַוה: – עוד הפעם, שקץ, החל מ“יהי כבוד”! וגם “אני מאמין” אחרי “עלינו” תקרא!.. ח. – הקשב, יצחק מאיר, הקשב! – פצר בו יהושע – כי סופך יהיה מר!… ויצחק מאיר אמנם יודע, כי אם השבוע לא יֵדע היטב את הגמרא, אז תגדל חרפתו מאד;בליל שבת הבאה יתאספו “העולם” בביתם וכל אחד ואחד ישאלהו ללמודיו ויבחנהו, ולכן הוא מתאמץ להקשיב, למען אשר יוכל לענות כהוגן על כל השאלות. אך בשום אופן איננו יכול להסיח את מחשבותיו מקורות יום אתמול… בבקר, עוד לפני התפלה, הביאה לו שפרה אל ה“חדר” עגיל וקַפה, ותאמר אל הרבי, כי גם ארוחת הצהרים תביא היא לו שמה, למען אשר ישב כל היום ב“חדר” ולא ישוב הביתה עד בואה והגידה, כי כבר יוכל לשוב… מדוע אוסרים עליו פתאם לשוב הביתה?… אמא – אמרה שפרה – חלתה… אך האם הוא כל כך רע, עד שישתובב בבית גם בשעה, שאמא חולה?… והוא השתוקק מאד מאד ללכת הביתה ולראות את אמא ואת שלומה, להחליק את פניה, בשעה שהיא שוכבת במטה ולהתרפק עליה כשהיא כואבת, כמו שאמא עשתה לו פעם אחת כש“מצחו היה כואב”… אז לא יצאה כל היום אל החנות, אך ישבה ליד מטתו, ותחלק את מצחו ואת ידיו ותדבר אליו בנעימות וכל זה היה לו אז כל כך נעים!… ובודאי גם לאמא היה נעים מאד, אילו עמד הוא ליד מטתה… אך הרבי אסר עליו לצאת מן ה“חדר” וכל בכיותיו וזעקותיו הרבות לא הועילו להטות את לב הרבי, כי ירשה לו ללכת הביתה, ומי יודע אם לא היה משהה אותו שם כל הלילה, לולא התחכם ובצאת כל הנערים מן ה“חדר” בערב, התגנב, ויצא עמהם יחדו וינס הביתה… כשבא הביתה הבין ברגע, שילד נולד לאמא, כי לפני מטתה היתה שמלה לבנה פרושה למסך ועל כל כותל וכותל וגם על השמלה היו מדבּקים פתקאות עם “שיר המעלות”, כפתקאות שראה תמיד בלכתו עם כל חבריו לקרא “קריאת שמע” בבתי היולדות, בעת אשר למד ב“חדר”ו של נפתלי. – מזל טוב! – הקדימה אותו בברכה אשה אחת זקנה, אשר אחרי כן אמרה לו, כי חנה שמה, ותאחז בידו, ותובילהו אל מטת אמא, ותרם את השמלה ואז ראה, כי פני אמא לבנים מאד;ובלי דַבּר דבר שלחה אמא אליו את ידה ותחלק את לחיו. – אמור לאמך “מזל טוב”! – אמרה אליו חנה. אך הוא תחת ברך את אמא בכה בכי גדול. – הנך בוכה על כי “הוזלת”! – לעגה לו חנה – היטיב חרה לך, כי כבר אינך בן יחיד!… והוא הוסיף לבכות. חנה נסתה לפייסו;נתנה לו רקוחים וממתקים והוא לא חדל מבכות. כל היום השהו אותו ב“חדר” – ואיך לא יבכה?… אז נגשה חנה אל מלתחתה, אשר היתה מונחת על יד המטה, ותוציא ממנו ספר קטן, ותתנהו לידו ותאמר: – הלא “עלוי” אתה ויודע לקרא! קרא בספר הזה ותשכח את צערך. – יסוריך – הוסיפה בשחוק – בודאי אינן גדולות מיסורי היולדות וגם הן תחדלנה מהתאונן על יסוריהן בשעה שאני קוראת לפניהן בספר הזה. הספר הוא קטן הרבה מן ה“סדור”. על שערו כתוב “אבקת רוכל” ואם קוראים בו, מבינים מה שכתוב בו בלי תרגום כי כלו הוא תרגום והדברים הכתובים הם כל כך נאים!… “מלחמת גוג ומגוג, משיח בן יוסף” שיהרג – מה גדולה הרחמנות! – “משיח בן דוד” והילד קודם שנולד… איפה הוא בשלשת החדשים הראשונים, האמצעים והאחרונים ואחרי כן… מה יפה כל אלה! עוד יפה הרבה מאד מן המעשיות של היתום יוסף… אך בעודנו קורא צרח הילד פתאם: – אוּאַ! אוּאַ! אוּאַ! וינה נגשה אליו, ותּפַתַח את הכר, אשר היה חבוש בו והוא הוסיף לצרוח. אז לקחה סמרטוט ותחבוש בו נתח סכּר, ותשם אותו בפיו והוא לא נשתתק. ואמנם יש לו מה לבכות… הוא עודנו כל כך קטן וכבר נעשתה לו עולה גדולה כזאת!… כשמסתכלים בו מדמים, כי איננו יודע עוד מאומה. הוא פורש את ידיו הקטנות ואיננו יודע אל מי, כי גם את אמא איננו מכיר עוד ואיננו יודע היכן היא;הוא מכוץ את רגליו ואיננו יודע למה! פוקח את עיניו ואיננו מביט אל איש ועוצמן – ובכל זאת כבר למד את כל התורה כלה!… והוא היה זוכר אותה היטיב בכל ימי חייו, לולא שבא המלאך וסטר על פיו והשכיח ממנו את כל אשר למד!… הוי, המלאך הרע! המלאך הרע!… הם, בפמליא של מעלה, מלמדים אותו, למען אשר ידע הכל והוא בא וסוטר על פיו, למען אשר ישכח!… לולא הוא, כי עתה היו כל הנערים פטורים מן ה“חדר”, לא היו מֻכּים לעולם, בקיץ היו יכולים לרחוץ כל היום בנהר, ובחורף – להחליק על הקרח ואף על פי כן היו יודעים הרבה יותר מהרבי, שאינו למדן כלל… בפירוש שמע זאת מאביו וגם בעצמו ראה בשבוע הזה, שכשהתחיל הרבי ללמדם את הגמרא הרבה מאד לחשוב ואחרי כן החליף פעמים רבות את תרגום המשנה… – נערים גסים! נערים מן השוק! – צעק יהושע פתאם בחלקו בידיו הצנומות חבלים לרבים מתלמידיו – אינכם יודעים עוד מאומה!… חמורים! סוסים!.. – אינני מבין ואיך אדע? – קרא שמחה “המלוני” בתלונה. פני יהושע הזעומים התעקמו, פיו הצר נפתח והתרחב ועיניו ירו זיקי כעס וחמה ויצעק בקול מר: – אינך מבין?!… ראש חמור! ומה אינך מבין? … הלא כמה וכמה פעמים בארתי: “אם שלא ננחה ילדה” לא מת העֻבּר… – ומה זה “עֻבּר”? – הפסיקו שמחה בעזות – הרבי לא תרגם לי!… א, הַ!… יהושע הבליג על כעסו;אינם יודעים, צריך איפוא להשתדל לבאר להם עד שיבינו… וישב על כסאו, ויעצום את עיניו ויעביר את ידו על מצחו הקמוט ואחרי רגעים אחדים קרא בנחת: – שמעו ותבינו! גם פרה היא מעֻבּרת כאשה;הולד שלה גדל בבטנה כילד הגדל בבטן האשה כשהיא מעֻבּרת. והולד הגדל בבטן נקרא “עֻבּר”. וכמו באשה “מעֻבּרת”, אם הילד שוהה בבטנה תשעה חדשים, אז היא יולדת ילד בן קימא, ואם היא יולדת בחדש השמיני להריונה, או קודם לכן, מלבד בחדש השביעי, אז הילד הוא נפל ואיננו בן קימא, – כן גם בפרה: אם הולד שוהה בבטנה תשעה חדשים, אז היא יולדת עגל חי, ואם לא, היא יולדת נפל: עגל מת, ממש כמו באשה… ובכן “שור שנגח את הפרה” והפרה היתה מעֻבּרת… – היש לפרה בעל? – שאל יצחק מאיר פתאם. שחוק גדול התפרץ מפי המלמד: – טיפש! – קרא – אומרים עליך, כי נער חכם אתה ובאמת הנך טיפש גדול!… – טיפש! יצחק מאיר טיפש! – קראו אחריו כל תלמידיו וגם הם שחקו בקול רם. וה“טיפש” ישב משמים בפה פתוח ועינים תועות לכל עבר, אך בכל חבריו לא מצא גם אחד, אשר יבין, כי שאלתו איננה מגוחכת כלל… כלם שוחקים וגם הרבנית העומדת על יד הכירים שוחקת ובשחקה היא מתנועעה לכל עבר וידיה אוחזות במתניה… מדוע הם שוחקים?… בשאלו אתמול את שפרה המשרתת בביתם, מתי תלד גם היא בן, ענתה לו, כי לבתולות אין בנים, ואך כשתנשא לאיש, תלד בנים כאמא, אך הוא לא הבין מה שיכות יש לנשואין עם לידה, ויאמר לשפרה, כי היא מרָמה אותו, אך היא נשבעה לו, “כמו שהיא יהודית”, כי איננה משקרת. – ומדוע יש לאם ה“כידור” בן, אף על פי שאין לה בעל? – שאל אותה. יען כי היא חצופה! – ענתה שפרה. – ומה זאת חצופה? – אשה שאין לה בעל ויש לה ילד. – ומדוע אבא ואמא קוראים לרחל החיטת “חצופה”, אף על פי שיש לה בעל? – לה אך קוראים “חצופה”, ואשה שאין לה בעל ויש לה ילד היא “חצופה” ממש – אמרה לו שפרה. הוא חפץ לשאל אותה עוד, מגוע אשה כזאת היא “חצופה”, אך היא לא חפצה עוד לשמוע את דבריו, – ועתה הוא שומע, שגם פרה כמו אשה היא מעֻבּרת ויולדת, ובשאלו: “היש לפרה בעל?” לועגים כלם לו?… – די, די! – קרא יהושע לתלמידיו, אשר לא חדלו משחק, ויוסף לבאר את דברי המשנה “אם שלא נגחה ילדה”. אך יצחק מאיר לא שמע את דבריו, כי היה שקוע במחשבותיו. האם אך בבטן הנשים אין ה' בורא ילדים, רק אם יש להן בעלים ובבטן הפרות הוא בורא ולדות, אף על פי שאין להן בעלים?… ומדוע אינן דומות הפרות לנשים גם בזה?… והאשה, שאין לה בעל וה' בורא בבטנה ילד – מדוע היא “חצופה” ממש? מה חטאה, אם ה' ברא לה ילד ומה פשע הילד שלאמו אין בעל? מדוע הוא ממזר “כידור”?… במה הוא שונה משאר הילדים?… הלא גם אותו למדו “כל התורה כלה” וגם אותו סטר המלאך על פיו, כי גם לו יש גומא בשפתיו, תחת חוטמו, ובודאי גם על ראשו היה נר דולק והיה “צופה ומביט מסוך העולם ועד סופו” וגם השביעו אותו: “תהי צדיק ואל תהי רשע”, הכל כמו שעושים לשאר הילדים וכמו שכתוב בספר “אבקת רוכל”, ואחרי כן, כשנולד הילד שלאמו אין בעל, הוא ממזר, אף על פי שהוא צדיק!… ומדוע בורא האלהים ילד לאשה שאין לה בעל?… פתאם עלה על לבבו רעיון נורא, אשר דכאהו מאד מאד: הלא אלהים יוכל גם לברא ילד לאחותו לאה, או למרים, או גם לשתיהן!… ובדמיונו ראה את מרים ואת לאה כשהן גדולות, כאם ה“כידור”, אין להן בעלים ויש להן ילדים יפים וטובים כיצחק והן מובילות אותם אל ה“חדר” ומתחננות לרבי, כי ילמדם “עברי”, הרבּנית לועגת להן והן אינן מעיזות להתקוטט עמה… ילדיהן היפים הם ממזרים, “כידורים”, הילדים שב“חדר” מבזים אותם ואבותיהם אוסרים עליהם להתרועע עם הממזרים, והן, מרים ולאה, הנן “חצופות” ממש!… לבו הקטן התחמץ בקרבו ורחמיו נכמרו על אחותו ועל מרים היפה, שהן ללעג ולקלס, אף כי לא עשו כל רע, ואך מפני אשר “חשק” ה' לברא בעל כרחן ילדים בבטנן בעוד שאין להן בעלים!… – מה זה תבכה? – השתאה לו הרבי בראותו, כי דמעות זולגות מעיניו. תחת מענה התפרץ מפיו קול בכי גדול. – ראו נא! – תמה הרבי – ב“כתרו נגעו”! שחקו לו והוא בוכה!… יצחר מאיר התאמץ להתאפק מבכי, אך נבצר ממנו להבליג על התרגשותו מכעסו ועצבונו, אשר הלכו הלוך וגדל. המלאכים רעים וגם האלהים!… כל מה שהם עושים, אך להרע הם עושים!… – הרף! – גער בו הרבי – כבר חדלת מהיות “בן יחיד”! גם הרבי מרעימו, שחדל להיות “בן יחיד”, והוא, להפך, שמח מאד על אשר נולד לו אח, כי אלו נולדה לו אחות, כי עתה לא “הרויח” אף שעה אחת של דרור וכל הנאה לא היתה לו ממנה, כי אך בשבת אחרי התפלה היו מתקבצים אליהם יהודים והיו “עודים קידוש” והלכו להם;ועכשיו שנולד בן יבאו לביתם בכל ערב וערב עד יום הברית ילדי ה“חדר” של נפתלי ויקראו “קריאת שמע”, ובודאי גם לו ירשה הרבי ללכת הביתה בערב לפני צאת שאר הנערים מה“חדר” וגם לו יִנתנו אגוזים וסכּריות, כמו לכל הילדים;בליל שבת יהיה בביתם “שלום זכר” והיהודים יבאו ויאכלו קטניות ועגות וישתו שכר וגם הוא יאכל וישתה עמהם. לשמונת ימים תהיה ה“ברית” וכל היום לא ילך אל ה“חדר” וגם אז יאכל וישתה עם כל היהודים יחדו. ואם איננו עוד “בן יחיד” – מה בכך? נואש! – קרא יהושע בראותו, כי יצחק מאיר איננו מקשיב למרות אזהרותיו וגערותיו – בשבוע הזה לא תדע עוד את הגמרא! אך אם כך ואם כך לא יבחנך אביך בשבת הבאה… ואולם אם ישאלך איש, מה אתה לומד, אל תאמר לו “שור שנגח”, אך “ההוא רעיא”. את אשר למדת בשבוע העבר בודאי תזכר עוד… ט. גם באזני אמו בכה יצחק מאיר ולא פעם, אך פעמים רבות מאד והיא לא ידעה על מה הוא בוכה. וכמו בזדון, אך למען הרבות כעסה, הציק לה בבכיו ובצעקותיו רק בעת, אשר “קונים” אחדים נקבצו בחנותה והיא לבדה באין אישה עמה, היתה טרודה בממכר ובטענות ומענות עם קוני סחורתה;בעת אשר כזאת התפרץ יצחק מאיר פתאם אל החנות ויצעק בקול גדול: – לאכול, לאכול אני רוצה!… ואמו גערה בו בדעתה, כי במעון נכונה לו ארוחתו והמשרתת בודאי הגישה לו לאכול;אך הוא בשמעו את גערתה, התקצף עוד יותר, וישתטח לרגליה על הארץ, ויתפתּל כנחש, ויבעט ברגליו ויִצרח בקול מר: – אוי! לאכול! לאכול אני רוצה!… היא נסתה לאים עליו, כי תספר לאביו ולרבו והם ייסרו אותו קשה, וכאשר גם דבריה אלה לא הועילו נסתה לפיסו, בתתה לו סכּריות, או תופינים מסחורת חנותה ולהוסיף לו אגורה על אגורת יומו, אך גם האימה וגם הפיוס היו ללא הועיל, כי הוא לא חדל מצרוח: – לאכול!… רעב אני! רעב אני!… פעם אחת קרה, כי מרב הכעס, אשר כעסה אמו עליו ומצעקותיו וקול בכיו התבלבלו מחשבותיה, ותיצק שמן לתוך בקבוק הקונה, אשר חפץ בנפט ומאת קונה אחר לקחה מחיר חצי החיטרא סכּר, תחת מחיר ליטרא שלמה, אשר נתנה לו. אז התמרמרה אליו, ותקלל אותו קללות נמרצות ותך באגרופה על ראשו. ואולם מתוך קהל ה“קונים” יצאה פתאם אשה צעירה לימים, לבושה שמלות פשוטות, אך נקיות ושלמות, ותגש, ותאחז בידו הקטן, ותמשכהו אליה, ותגן עליו מפני מכות אמו. אחרי כן דברה על לבו ותאלצהו בדבריה ללכת אתה לביתה, ואחרי שעה קצרה, השיבתהו אל החנות ותלעג לדבורה: ­– ובביתי אכל! ודווקא בחשק!… דבורה השתוממה, היא ידעה, כי בבית רבקה – זה שם האשה – אשת ראובן הרצען, אין מאכלים ערבים יותר מן המאכלים שבביתה, אף כי רבקה יודעת לבשל גם “מעדני מלכים”. לפני חתונתה היתה משרתת במשך שנים אחדות בבתי עשירים בורשה ולא חסר לה שם מאומה וגם קבצה מעט כסף, אך בשובה פעם אחת לעיר מולדתה, למען הֵרָאותה את אביה יצחק העגלון, ותרא את ראובן, ותחשק בו, ובמשפט נערות מבנות דלת העם אמרה, כי “תאהבהו”, ותהי לו לכלה בלי כל שדכן… אחרי כן היתה לו לאשה ועתה היא סובלת מחסור בבית אישה “אהובה”… – ומה המטעמים, אשר נתת ל“תכשיטי” זה? שאלה דבורה. – מטעמים? – שחקה רבקה – מאין לי מטעמים?… מרק תפוחי אדמה נתתי לו!… הוי כלב רע וכסיל! – התרעמה דבורה על בנה – בבתי זרים הוא אוכל מרק תפוחי אדמה ופה – אורז לא רצה לאכול!… אמנם יש אשר יבֻשל בביתי לארוחת הצהרים דוחן, או גרש בחמאה, אך בכל השבוע הזה, מבשלת שפרה אך אורז… ועוד רע לו!… – אמנם – אמרה רבקה – יען אשר בכל השבוע אכל רק אורז, לכן מרק תפוחי אדמה ימתק בפיו יותר ממנו… האורז כבר היה לו לזרא!… – לזרא! לזרא! – שנתה דבורה אחרי דבריה בחמה ותשפוך לפני רבקה את לבבה: האם מלבד דאגת הפרנסה תדאג גם לשנוי המאכלים בכל יום? האם לא די לו לילד, שהוריו עובדים כל היום ומספיקים לו את אכלו – יהיה איזה שיהיה – בעתו?… אישה אוכל רק פעמַיִם ביום: לעת הצהרים הוא אוכל שני עגילים – הלא גבר הוא! – מרוחים בחמאה ובצל ושותה כוס קאפה, ובערב – רוטב עם תפוחי אדמה, או חומצים, או פולים ונתח בשר. גם היא בעצמה, אף על פי שהיא מינקת, היא אוכלת ארוחת הצהרים רק כשיש לה פנאי;ואם היא טרודה בחנות, היא “יוצאה ידי חובת האכילה” בארוחת הבקר והערב… וליצחק מאיר תנתן תמיד ארוחת הצהרים;ובינה ובין ארוחת הערב תשלח לו אל ה“חדר” לחם מרוח בחמאה וכשהביצים נמכרות בזול, היא שולחת לו גם ביצה ועוד הוא מציק לה!… – לזרא! לזרא! – שנתה עוד הפעם אחרי דברי רבקה – הכל הבלים!… נער רע הוא וכשהוא מצר לאמו, הוא נהנה הרבה יותר ממה שהוא נהנה מן האוכל… כי מדוע הוא מואס בארוחתו רק בשעה שאין לי פנאי להתעסק בו?… – אך בוַרשה מבינים את נפש הילד – אמרה רבקה – שם יודעים כלם, כי כל ילד משתוקק להתרפק על אמו והאומלל הזה המתענה כל היום ב“חדר”, לא די, שמאכילים אותו בכל יום רק אורז, אלא שגם כשהוא שב הבּיתה לשעה קצרה איננו יכול להתרפק על אמו!… היא טרודה!… והוא מתמרמר ומתקצף!…ומתוך שהוא מתקצף, הוא מואס במאכל שנותנים לו… – בהתרפקות הוא חפץ! – התרעמה דבורה – המרה של אמא בקעת, לעיני מוציאה “החיטת החצופה” מחנותי את ה“קונים”, שקנו רק אצלי עוד מעת היותי נערה קטנה והוא חפץ בהתרפקות!… אם חפצה אַתּ שיתן לך מנוח – אמרה רבקה – השפיקי לו חדשות חליפות, בוַרשה הכל יודעים, כי אך החדשות… – חדשות? – נכנסה דבורה לתוך דבריה – כשהרבי “יכבדהו” במכות גדולות תהיינה לו חדשות!… – האין זאת, כלב שבכלבים! – הוסיפה בפנותה אל בנה. יצחק מאיר אמנם לא הבין היטיב את דברי רבקה, אך זאת ידע, כי “מכות גדולות” אינן “חדשות” לו כלל… וחדשות אחרות כמעט אין לו. החגים והצומות מועטים ובטלים הם בימים התמידים, שבהם הוא הולך ושב בדרך אחת שלש פעמים ביום בשעות נועדות והוא רואה תמיד בדרכו את אותם האנשים והנשים והבתים והחנויות, שהוא רואה יום יום;גם ה“חדר”, החברים, הרבי והרבנית, אשר איננה מצלת לעולם כל נער מיד אישה, בשעה שהוא מכה – אינם משתנים. אמנם ה“חומש” מתחלף מדי שבוע והגמרא מתחלפת מדי שבועים, אך הם – טוב היה שלא היו מתחלפים לעולם, כי כל “גמרא” ו“גמרא” וכל “סדרה” ו“סדרה” קשה מהקודמת לה… אחד הוא לו היום הששי שאליו הוא מחכה בכל ימות השבוע… כל חבריו יֻכּו בו הרבה יותר מבשאר הימים, כי אז יחזרו על ה“חומש” והרש“י והגמרא והרבי מרבה להכות את כל מי שאיננו יודע דבר מה. אך הוא יודע תמיד את הכל והרבי לא יפצר בו אז להקשיב… אחרי שובו ביום הששי מארוחת הבקר אל ה”חדר“, הוא לומד זמן קצר לנגן את ה”טעמים“, ושב לביתו, וחטף איזה נתח מהמאכלים, אשר יכינו ליום השבת, וממהר לברוח ולצאת את העיר. שם, ליד הגשר, בצל עץ, מחכה לו יוסף היתום, וכשהוא נותן לו מחצית העגיל, שהוא משאיר מארוחת הבקר שלו, ושאח”כ הוא מביאה אתו בכיס בגדו, מספר לו יוסף מעשיות. (יוסף איננו לומד עוד ב“חדר” והוא קורא בכל יום עם אמו מעשיות…) והמעשיות הן יפות ונוראות הרבה יתר מן המעשיות, שהיה מספר לפנים ב“חדר”ו של נפתלי, ומה מאד חפץ גם הוא, יצחק מאיר, לקרא בעצמו בספר מעשיות כאלה!… אך לעולם אין לו פנאי… ולולא התחבא לברוח מן הבית בכל ערב שבת, כי עתה היה אביו מאלצהו ללכת אתו אל המקוה, להעביר את ה“סדרה” “שנים מקרא ואחד תרגום” ולקרא “שיר השירים” והיה איפוא טרוד עד הערב, כמו שהוא טרוד בכל יום השבת… כשהוא קם בשבת בבקר, מיד הוא מתפלל “שחרית” ואוכל עֻגה והולך אל ה“חדר”, ושב עם הרבי ואביו בוחנהו;אחרי כן עליו ללכת להבחן עם שאול ה“אופה” ועם שמחה ה“מלוני”;אחרי שלש הבחינות הוא הולך אל אביו, אל ה“שטיבל” ומתפלל “מוסף” בצבור. אחרי אכלו ארוחת הצהרים, הוא הולך עוד הפעם אל ה“חדר” ולפני למדם “פרקי אבות” הוא הולך להבחן עוד עם נערים אחרים וגם עם אברהם בן מרדכי. את אשר הם אינם יודעים ב“חומש”, ברש“י ובגמרא, הוא קורא לפני הבוחן, וכשהם נכשלים בלשונם, בשכחם באור, או תרגום איזה מלה הוא לוחש באזניהם בחשאי… והוא זוכר את הכל, כי הלא “עלוי” הוא… וזה שכרו!… כל חבריו הם חפשים בשבתות שעות רבות והם מטיילים מחוץ לעיר ומשחקים באנשי צבא וב”עורת זקנה", והוא, באשר הוא “עלוי”, אין לו מנוח כל היום… ובזכרו כי הנהו גם בכור, יש אשר גם יחרד מאד ואימה גדולה תפול עליו בהעלותו על לבבו את המעשיה, אשר ספר לו יוסף פעם אחת: בעיר רחוקה אחת, פרָג שמה, היה היה בכור אחד, בכור ו“עלוי”. אביו היה עני ולא היה יכול לשלם למלמדים שכר למודו, אך כל אחד ואחד מן המלמדים הגדולים התחנן לפניו כי בנו ילמד בּ“חדר”ו, והרבי לא הכהו מעולם ולא נגע בו גם באצבע קטנה, ובכל יום ויום היה מתיר לו ללכת אל בית המדרש להתפלל בצבור. וכשהיה עובר בשוק היו כל היהודיות ממלאות את כיסי בגדו סכּריות ופירות ובבית המדרש היו היהודים בוחנים אותו ויתנו לו כסף רב. – את הפּירות והסכּריות אכל ואת הכסף נתן לאביו ולאמו לקנות להם בו לחם. ויהי היום, וישב ה“עלוי” לבית אביו, וירק את כיסי בגדו כפעם בפעם, והנה מאה דינרי זהב בּתוך הפירות והסכּריות. ואביו ואמו שמחו שמחה גדולה. מאה דינרי זהב!… העניים היו פתאם לעשירים… לעשירים גדולים… אך אחרי כן החלו לריב ביניהם: האב אמר, כי לו ולבנו יתקן קַפוטות של אטלס לשבת ולחול, ולאשתו יתקן שמלות משי, ושרשרת זהב וחרוזי מרגליות יקנה לה;והאם אמרה, כי היא רוצה גם בנזמים משובצים אבני חפץ, כנזמים שיש לרבנית וגם שביס מרוקם בכסף ובזהב. – אם אוציא את כל מאת הדינרים לתכשיטיך – צעק האב – מאין אקח כסף לקפוטות של אטלס לי ול“עלוי”? – לא תתקן לך קפוטות ולי קנה תכשיטים! – צעקה האֵם. עודם מריבים והנה בא אליהם יהודי גבוה ועבה וזקן לו ארוך ושחור והוא לבוש בגדי אטלס וחגורה רחבה במתניו. – גם תכשיטים תקנו, גם קפוטות של אטלס תתקנו לכם וגם בית כנסת ובית מדרש ומקוה תבנו לכם לבדכם וגם אוצר של כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות יהיה לכם, אם אך תרצו – אמר להם האיש הזר לאחר שנתן לו אבי ה“עלוי” שלום. – רוצים אנחנו! – קראו אבי ה“עלוי” ואמו בשמחה רבה. – לי יש הרבה אוצרות של זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות וגם בת “יפה כחמה” יש לי – אמר היהודי הזר – תנו לי את בּנכם ה“עלוי” לחתן ואני אתן לכם אוצר אחד של זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות. שמעו אבי ה“עלוי” ואמו וירקדו מרב שמחה. – אך אני יושב במרחקים, בקצה הארץ, ליד “הרי החשך” – אמר היהודי הזר. ויתעצבו אבי ה“עלוי” ואמו ויבכו;איככה זה יתנו את בנם ה“עלוי”, שהם אוהבים אותו כל כך, לנסוע אל “הרי החשך”? והאיש הזר הוציא מתחת לחצני בגדו שק מלא אבנים טובות ומרגליות ויניחהו על השלחן. ומכיסו הוציא מלא חפניו כסף וזהב ויפזר על הקרקע. ואבי ה“עלוי” ואמו לא חדלו מבכות;אך כל מה שהם הוסיפו לבכות, הוסיף הזר לפזר כסף וזהב; עד שהיה ה“חדר” מלא. – את מאַת הדינרים, אשר שמתי בכיס בגד בנכם כבר לקחתם לכם, אך את כל אלה לא אתן לכם, בלתי אם תתנו לי את בנכם – אמר הזר אליהם. ותאמר האם: – יתבקעו שונאי מקנאה! אהיה מקושטת יתר הרבה מהרבנית ומכל הגבירות!… יקח לו הוא את ה“עלוי” ואני אקח את האוצר של כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות. והאב אמר: – הלא כרוטשילד אהיה! בית כנסת ובית מדרש ומקוה אבנה לי! יקח לו את ה“עלוי”. ויקח היהודי הזר את ה“עלוי”, ויסע אתו במרכבתו ימים ולילות מיער למדבר וממדבר ליער. ויהי בחצי לילה אחד, ויבאו אל תוך יער אפל, גדול ונורא שאילנותיו היו גבוהים עד לשמים, והיהודי הזר קרא בקול איום אל ה“עלוי”: – רד מן המרכבה! וברדתו, והנה קול רעם גדול, ואחרי הרעם – רעש, ובתוך הרעש פתחה האדמה את פיה, וה“עלוי” עם היהודי הזר ירדו והשתלשלו, השתלשלו וירדו, עד בואם אל מגדל המגיע עד “שאול תחתית”, שבו היו אלף אלפי חדרים ולכל חדר אלף אלפי דלתות ואלף אלפי חלונות. – פתחו שערים! – קרא היהודי הזר. ובקראו והנה שערים גבוהים ורחבים נפתחו מעצמם ואך דרכו רגלי ה“עלוי” על הסף, והנה שמע קול הזר קורא: – הסגרו! וברגע נסגרו השערים והוא נשאר לבדו בתוך המגדל. ויחרד ה“עלוי” מאד ואימה גדולה נפלה עליו, ויפול על הארץ ויבך מרה עד הבקר. פתאם נזכר, שצריך להתפלל, ויקם, ויאמר לבקש לו “סדור”, וילך הלוך ובכה מדלת לדלת ומחדר לחדר, ובעד כל החלונות הביט ולא ראה לא מזוזה ולא “סדור”, לא מחותן ולא מחותנת ולא כלה. פתאם שמע מאחריו קול אנחות, ויפן כה וכה, וירא, והנה על יד דלת אחת עומד שלחן של זהב ועליו מונח ראש זקן, בלי גוף ובלי ידים ורגלים, ועיניו של הראש היו גדולות ובולטות ופיו היה פתוח. ה“עלוי” נבהל מאד מאד, אך הראש קרא אליו: – “עלוי”, “עלוי”! יש לי רחמנות גדולה עליך!… – מי אתה? – שאלהו ה“עלוי” בחרדה. – גם אני הייתי “עלוי” כמוך – קרא הראש בבכי – “עלוי” ובכור וגם אני הובאתי הנה כמוך!… ועתה אוי לי! אללי לי! ושתי עיני הראש הגדולות נפקחו לרוחה והיו לשתי מעינות מפכות פלגי דמעות שירדו על לחייו הצנומות והיבשות כקלף ועל הזקן הארוך והלבן ככסף ומשם על השלחן הזהב ועל הקרקע ובמשך רגעים אחדים נמלא כל החדר דמעות, והן הלכו הלוך ועלות עד הגיען אל חזה ה“עלוי”. – רחם עלי! – התחנן ה“עלוי” אל הראש – הלא עוד מעט ואטבע בדמעותיך! – אחת היא לך! – ענהו הראש – ובכל זאת הנני עוצר בדמעותי לבל תטבע… אם חפץ אתה לחיות עוד יום אחד – חיה עוד יום… יותר מיום אחד לא תחיה עוד, אף אם לא תטבע הפעם… מחר תהיה “בר מצוה” ויעשו לך, כאשר הם עושים בכל שמונים שנה ל“עלוי” ובכור… מכשפים הם, ובחפצם לדעת איפה טמונים כל האוצרות שבעולם, הם אורבים ל“עלויים” ובכורים ובכל שמונים שנה יקחו אחד מהם ויכרתו את ראשו ביום היותו ל“בר מצוה”, וישימו תחת לשונו שמות הטומאה ויציגו אותו על שלחן הזהב והוא יענה להם על כל שאלותיהם. ולא יכול עוד הראש להתאפק ועיניו שבו וירדו פלגי מים. – אוי ואבוי! – צעק הראש בבכותו בקול נורא ואיום – לפני שמונים שנה עשו גם לי ככה, ומאז נשמתי נעה ונדה באשפתות ובכל מקום טמא והיא סובלת יסורים נוראים בכל רגע ורגע, ומחר, ככלות שמונים שנותי וכחות הטומאה יסורו ממני, ישליכוני אל האשפה ונשמתי היתה נע ונד לעולם ועד… ויבך גם ה“עלוי” ויחל לאמר “ודוי”, כאשר יאמרו כל היהודים לפני מותם;אך הראש הפסיקו ויאמר אליו: – השבע לי, כי תקברני בקבר ישראל ותאמר כל השנה “קדיש” בעבור נשמתי, ואוציאך מזה ואשאך אל עירך. וישבע לו ה“עלוי”. – עתה קחני בזרועותיך – צוהו הראש. ויקחהו ה“עלוי” בזרועותיו, ומיד נעשו ידיו ורגליו ככנפי עוף גדול, ויעף דרך החלון ממעל לארץ ואחרי עבור רגעים אחדים נצב בתוך בית הקברות, אשר בפרָג, ששם קבר תיכף את הראש. ומה איפוא יעשה הוא, יצחק מאיר, שגם הוא הנהו “עלוי” ובכור, אם גם אותו יתפשו המכשפים בערמה, ויאמרו לכרות את ראשו וישמרו על הראש הזקן לבל יוכל לברוח אתו?… ותמיד כשזֵכר המעשיה הזאת עולה על לבו, הוא גומר בלבבו לבל יסע לעולם עם איש זר, אף אם יתן לו כל הסכּריות שבעולם ולהוריו – כל האוצרות… ובאמת גם בלעדי המורא הגדול, לא היה מתרצה להשתדך עם כל איש, כי הן כבר יש לו כלה נאה מאד ואחרת איננו רוצה… גם חוה אמה – כבר הוא יודע, שהיא איננה דודתו ושמעון איננו דודו – אמרה, כי מרים היא כלתו. הוא בוש בשמעו זאת, אך מרים איננה בושה כלל בקרא לה שפרה: “כלתו של יצחק מאיר “… ומה מאושרת היא! מאושרות הן כל הנערות! אין להן “חדר” והן משתעשעות כל היום. איש איננו מכה אותן, איננו מלמדן! לא “המפקיד”, לא “המניח את הכד” ולא רש”י ואיננו מצוה אותן להקשיב כל היום והן עושות מה שהן חפצות… מרים, כשהיא קמה בבקר, מיד היא הולכת אל האחו וקוטפת פרחים לבנים, צהובים ואדמדמים והיא באה אל ביתם וכשהוא בא מן ה”חדר" לאכול ארוחת הבקר, היא מגישה צרור פרחים אל אפיו. מה טוב להריח בהם!… שפרה נותנת אז גם לה עגיל וקַפה? אמא אומרת, כי בביתה אין לה מאומה לאכול וחוה אמה כבר חולה מן ה“תעניתים”… אחרי אכלה היא משחקת עם לאה אחותו בחצץ. ומה מאד תיטיב לשחק בו! היא משליכה אבן אחת למעלה ולפני נפלה היא חוטפת עוד אחת ומשליכה גם אותה למעלה והופכת את ידה והאבן הראשונה תפול על ידה!… מה מאד חפץ גם הוא לשחק בחצץ! אך הלא נער הוא והמשחק הזה איננו יאה לו, אך בזה שהוא מתבונן אל שחוק מרים אין כל רע ואמנם גם להתבונן בלבד הוא אוהב מאד… אך תמיד עליו למהר ולשוב אל ה“חדר”, כי אם יאחר מעט, והכהו הרבי. וכשהוא שב מן ה“חדר” לאכול ארוחת הצהרים, כבר אין מרים בביתם… אביה אז בביתו. בבקר הוא יושב ב“שטיבּל” והיא יוצאת. בצהרים הוא שב הביתה ומצוה אותה לשבת בבית. בכל ימי החורף כמעט לא יצאה מביתה כלל גם בבקר, וכאשר באה פעם, או פעמים לביתם היתה מכרבלת בסחבות ולא היתה יפה כמו בקיץ… גם פרחים לא הביאה וגם בחצץ לא שחקה… עצובה היתה… בודאי החורף מאוס לה… ואמנם גם לו רע בחורף מבקיץ. בערב שבת איננו יכול לשמוע מעשיות מפי יוסף. בחוץ קר ומבית המדרש יגרשם השמש;עליו לטאטא אז את בית המדרש ולא יתן לכל נער לשבת שם. והלמוד בלילה מה קשה! בשבתו ליד ה“חומש”, או הגמרא עיניו מתעצמות מעצמן ופתאם והנה הוא מרגיש כאב;הרבי סוטר על חטמו וכל החברים שוחקים, את כל אחד ואחד מהם מכה הרבי תמיד הרבה יותר ממנו, והוא, הקטן מכלם, איננו שוחק עליהם. אדרבה: כשאחד היושבים על ידיו איננו יודע להשיב על שאלת הרבי, הוא, יצחק מאיר, לוחש לו בחשאי את אשר עליו להשיב לבל יכהו הרבי ולבל יהיה לשחוק, וכאשר לו, ליצחק מאיר, יקרה איזה דבר מגונה – כלם שוחקים עליו… ופעם אחת, כשקרה לו מקרה רע, לא די, שלא רחמו עליו, אלא שגם הרעימוהו וגם כנו לו כנוי של גנאי… בחנכה היה הדבר. הוא הלך בבקר אל החדר והגמרא בזרועו. על האדמה כסה שלג וכל הבתים היו בתוך עשן. אומרים, כי זה ערפל. אך מראהו הוא כמראה העשן היוצא מתוך הארובות הבולטות מן הגגים אבל הוא לא התנשא למעלה ולא התפזר כעשן… מדוע?… האם יען כי כל העולם היה מלא עשן ולא היה לו איפה להתפזר?… אך מאין בא עשן כזה שקוראים לו “ערפל”?… יודע הוא זה כמה, שיש לאלהים בשמים אוצרות מלאים שקים גדולים מאד. אשר רחבם וארכם הם כאורך כל השמים ורחבם. השקים האלה נקראים בשם “עננים”;יש שקים כאלה המלאים מים ויש – המלאים שלג וברד. כשאלהים חפץ להמטיר מטר על הארץ הוא מותח שק מלא מים ומוריקו, כשהוא חפץ להוריד שלג, הוא מותח שק מלא שלג ומוריקו וכשהוא רוצה להוריד ברד, הוא מותח שק מלא ברד על פני השמים ומוריקו… אך העשן הזה מהיכן הוא בא?… האם שרפה היתה בשמים… הוא נשא אז את עיניו השמימה ובפנותו כה וכה לראות אם לא יכיר במרום מקום בערה, מעדו רגליו ויפול… קרח היה מתחת לשלג. מאין בא תחת השלג קרח חלק כזה, אשר בשום אופן לא יכול לעמוד עליו ובכל פעם שהתאמץ לקום מעדו רגליו?… אך נערה אחת באה, ותקח אותו בזרועותיה, ותשאהו אל ה“חדר”. שם פשט הרבי ממנו את בגדיו ויתלם על התנור ליבשם, ואותו הציג על ידם, למען יחם לו ולבל יצטנן. ובכל עת הלמוד, עד עת התפלה, שעמד ערום ליד התנור, הושיטו חבריו למולו מאחריהם, לבל יראה הרבי, את ידיהם, ולמען הרעימו, העבירו אצבע יד אחת על אצבע היד השנית, כקולף גזר… ובשובם ה“חדר”ה אחרי אכלם ארוחת הבקר, בשחקם אתו בקלפים, קראו לו “חלקלק”!… הם מרמים אתו בשחוק “חצי שתים העשרה” וקובעים את כל המעות שלו וגם את כל הכפתורים מבגדו קרע, ויאבדם בשחוק ועוד לו גם כנוי רע!… מה טוב היה לו להפטר מחברים רעים כאלה!… אבא אמנם כבר חפץ להוציאו מ“חדר”ו של יהושע… אחרי למדו שם שני “זמנים”, אמר אביו, כי הוא, יצחק מאיר, יוכל ללמד ביום אחד את ה“תורה”, שיהושע מלמדו במשך שני שבועות. אך אמא הניאתהו מחפצו: – איננו יכול עוד לקנח את חטמו – טענה – וכבר תורתו של יהושע איננה מספקת לו!… אחרי כן, בראשית כל זמן אמר אביו להכניסו ל“חדר” אחר;אך אמו אמרה, בי בעת שהצרכים מתרבים והרֲוַח בחנות מתמעט, אין למהר ולהרבות בהוצאות, למלמד אחר דרוש יהיה לשלם שכר למוד פי שנים משכרו של יהושע. – ידע “לפסוק שאלות” שנה אחת אחרי ה“בר מצוה”! – אמרה – ה“מהירות” איננה מביאה טובה… ואביו אנוס היה לעזבו חמשה “זמנים” ה“חדר”ו של יהושע, ואולם באחד מ“עשרת ימי התשובה”, כששב מרבקוב, ששם היה בראש השנה אצל ה“יהודי הטוב”. הביא אתו רבי חדש. – הצעיר הזה – ספר לאמא – הוא יחסן גדול: קריב, “שני בשני” לכלתו “שלו שיחיה”, לאשת ר' נחום, יחסן גדול ו“ספרא רבא”!… אמא אמנם החלה גם אז להתרעם על אביו, על שהוא מרבה בהוצאות בעת, שהפרנסה קשה מאד. – מוטב היה לך – קראה ברוגז – להביא מאת הרבי שיחיה קללה לראש “החיטת החצופה”, הגוזלת את לחמנו מפינו ולא מלמד המקבל בודאי שכר רב מאד… אך אבא באר לה מה מאד גדול אשרו בזכותו למלמד כזה… אך האם עלה על לבו להיות מלמד? חותנו נתן לו נדוניא יפה, אך הוא הפסידה במו“מ, כדרך כל הלומדים וה”מושלמים“. לראש השנה בא לרבקוב, כמשפטו בכל שנה ושנה ולא חלילה למען בקש לו מלמדות… “מושלם” שכמותו עוד יוכל למצא לו פרנסה אחרת, טובה מן המלמדות… הוא, נטע, בעצמו ראה, כאשר כתב מכתב לחותנו בפשיחוב. מימיו לא ראה עוד כתב יפה ככתבו… ה”ב“ה וה”לכבוד" מלאו חצי הגליון וכל כך היו “מטורפים”!… עגול בתוך עגול! והחתימה שלו!… גם צורת אות אחת לא נכרת בה. האם הוא צריך להיות מלמד?… אלא, שר' נחום יעץ אותו להיות מלמד אצל מרדכי… ר' נחום היה מתכון לטובת מרדכי, בן הרב מפילחוב, ומן הטובה הזאת באמת לא יהנה מרדכי, אך הוא, נטע… כי מאשר בן מרדכי הלא “גוי” הוא ויצחק מאיר הוא “עלוי”, לכן חפץ מרדכי שהוא, נטע, ישתתף עמו, למען אשר ילמד בנו עם יצחק מאיר יחדו… ומדוע לא היה לו להשתתף עמו?…האם שוטה הוא?… הן את מי ילמד המלמד? את ה“גוי”, או את ה“עלוי”?… והאם הוא משלם אף עשירית השכר, שמרדכי משלם?… מרדכי נותן חמשים רובל ל“זמן” וגם מזונות ודירה, והוא, נטע, משלם אך חמשה עשר רובל ולא יותר… כן השוו ביניהם. עוד שני תלמידים ישתדלו להמציא למלמד החדש, והיה לו “מעמד” כראוי לו… – האם לא פשוט “מציאה” היא? – סים את טענותיו. ואז הסכימה גם אמא. ספר שני י. מתחת ל“שטרימל” הרחב והגבוה, אשר כסה את ראשו ואת מצחו עד גבות עיניו, התנוצצו הפנים והעינים בגון המיוחד להם תמיד בשעת סעודת שחרית, אחרי שתית רוב כוס יי"ש של קידוש ואחרי אכילת הבצלים; ידו השמאלית היתה תחובה בחבל החוגר את מעיל השחרית אשר עליו ובידו הימנית הרים רגע רגע את הכף לפיהו, ויורידה אל הקערה אשר לפניו ובין לגימה ולגימה נהם בכעס: – זולל וסובא! זולל וסובא! עשו! “גוי גמור”! ויצחק מאיר אשר ישב ליד השלחן לימין אביו היה מלא בושה וכלימה, ויורד את ראשו עד חזהו ובכל מאמצי כחו הדל הבליג על רוחו, לבל יתפרץ קול בכי מפיו; איך יעיז לבכות בקול גדול והוא יודע, כי הצדק עם אביו בקצפו עליו?!… עון אחר עון שהאחד גדול מחברו מוצא בו אביו – ואיך לא יכעס?… הצדקה היתה את אביו, אלו הכהו גם עתה, כאשר הכהו בבקר בפני הרבי, בעת אשר בחן אותו. – לפנים כסבור הייתי – התאונן אז אביו לפני הרבי – כשיהיה בן שמונה שנים “יכבוש את כל העולם כלו”… ועתה מה זה היה לו? וגם הוא, יצחק מאיר מתגעגע על השנים שעברו, שאז הללוהו “כל העולם” ול“עלוי” היה בעיני כל ואיננו יודע מה זה היה לו מיום שיצא מ“חדר”ו של יהושע… אמנם גם עתה הנהו הטוב בכל ארבעת תלמיד הרבי שלו. אברהם בן מרדכי איננו יודע לעולם גם את ה“שעור” וגם את ה“גמרא הפשוטה”, אף כי אביו בא פעמים רבות ביום אל הסכה אשר הקציע לרבי למעון ולחדר הלמוד, ומזרז את הרבי ללמד אך את בנו ולשנן אך לו את הלמוד; שמחה ה“מלוני”, ושאול “האופה” – אלה השנים, אשר נספחו אל אברהם ויצחק מאיר – יושבים כל היום ומפהקים וגם הם אינם יודעים מאומה, והוא, יצחק מאיר, יודע למצער תמיד את ה“גמרא הפשוטה” וגם את הגמרא של ה“שעור” ורק את התוספות והמפרשים, שהרבי מלמדם בעל פה איננו יכול לתפוס במוחו, ומפני הבושה לא ישלח אותו אביו לכל איש אחר לבחנו, רק הוא בעצמו בוחן אותו בכל שבת ושבת, ותמי, בעת הבחינה, הוא קוצף עליו מאד וגוער בו ומחרפהו. אך היום גברה רעתו מאד ואביו לא יכול להסתפק בגערה וחרוף בלבד… – וכי “שנים אוחזין” הוא “שעור” קשה כזה, שלא יכול להבינו? – החל אליה להצטדק. אמנם גם הוא, יצחק מאיר, חשב, כי “שנים אוחזין” הוא “שעור” קל מאד, כי הלא עוד ב“חדר”ו של יהושע למד “שנים אוחזין” ואז ידע הכל. עם רבים מחבריו הלך אז לבחון והבוחנים שאלוהו שאלות שונות ורבות והוא ידע להשיב לכלם על כל שאלותיהם. אך ה“תוספות”, שהרבי הזה מלמדהו – מה קשות להולמן!… מה ענין “כל דאלים גבר” ל“יחלוקו” ומה הוא הקושיא משם, מ“בבא בתרא”, על המשנה הזאת? – בשום אופן איננו יכול להבין זאת… וה“מיגו להוציא” ו“איערומי מערים”!… וה“פני יהושע”!… הרבי באר את כל אלה לאברהם כמה וכמה פעמים ואותו, את יצחק מאיר, העיר להקשיב והוא הקשיב רגעים אחרים, אך לא הבין… לא הבין כלום… – לו יהיה קשה ה“שעור” של “שנים אוחזין”! – קרא אביו בכעס – וכי ראש חמור לו? – לו ראש חמור! – שנה אליה אחרי דברי נטע בהורותו באצבעו על יצחק מאיר, אשר עמד נדהם והכלם – “חומש” ורש“י אני קורא לפני תלמידי בכל בקר ובקר אחרי למוד ה,שעור” פרשה אחת ולפעמים קפיטל אחד ב“יהושע”. ובערב שבת, כשאני חוזר על כל ה,סדרה“, הוא יודע הכל, ואך כשפותחים את הגמרא, מיד מוחו משוטט, ה”שנה השחורה" יודעת איפה… – ב“חומש”, במעשיות אתה חפץ! – התקצף אביו ויכהו לחי פעמים אחדות. – אך מעשיות אתה יודע! – הוסיף אביו לצעק – ו“למוד” לא לך הוא!… גם ב“גמרא פשוטה” אין אתה יודע!… “גמרא פשוטה” למד השבוע “הזורק גט”. גם הרש“י גם הגמרא הם קשים מאד. בראשונה צריך לזכור מה הוא “מלוג” בגמרא כתוב: “ותנני אנמי הכי גבי גנב: “ידו”. מה “ידו”? – הרבי עיין ב”חומש”, וימצא כי ב“משפטים” יש איזה פסוק, שבו נמצאה המלה “ידו”… וצריך לזכור כל אותו הפסוק ותרגומו ולהגידו בעל פה כשמגיעים למלה הזאת. וכשקוראים את המלה “וצריכא”, צריך להגיד בעל פה דברים רבים ושונים, שאינם כתובים אף בר“ת בתוך הגמרא. אלו הקשיב, בודאי היה זוכר את הכל וגם את כל הפסוק של “ידו” היה יודע בעל פה. ואולם בכל פעם, אשר חזרו על הגמרא הזאת, חשב רק במלים שבמשנה: “אפילו הוא עמה במטה”… מה זאת? וכי יש אדם בעולם, שיהיה כל כך מגונה?… אז נזכר כי דברים כאלה קרא גם ב”חומש" וגם עליהם התפלא מאד… אלו עשה כזאת אחד העם את רבקה, כי עתה הביא אשם על אבימלך ועל ממלכתו; אלו עשה ראובן את בלהה פלגש אביו כמו שכתוב ב“חומש”, כי עתה נחשב לו לעברה, אבל הוא אך בלבל יצועי אביו; יעקב עשה כזאת את לאה ואת רחל ולא נחשב לו לעברה, וגם במשנה לא כתוב, כי האיש, שהוא עם אשתו במטה הוא עובר עברה, או שהוא מגונה!… ומדוע?… לולא ירא את הרבי, כי עתה היה שואל אותו פשר הדבר, אך בשביל שאלה כזאת כבר הֻכָּה מכות גדולות מאד. בשבוע של “סדרת” “וירא” שאל את הרבי: – מה ענין “ונשכבה עמו” אצל “ונחיה זרע” ואיך תלוי זה בזה?… והרבי, תחת לתת לו מענה הכהו, והוא מאשר לא ידע על מה הרבי מכהו ומדוע איננו חפץ לענות לו על שאלתו, הלך ושאל את אביו; אך גם אביו הכהו ולא ענהו… – הוא חוטף ואוכל ומוצה את הקערה עד תֻּמה! – התאנה נטע אחרי כלותו לאכול את הגרש, בהשענו בכל גופו על משענת הכסא, אשר ישב עליו ובנשאו את עיניו למרום. אלו הכהו אביו עתה, לא היה מצטער כל כך כמו אז, כי למצער היה יודע על מה הוא מוּכּה… כי הנה זה כמה וכמה פעמים הזהירהו אביו לבל יחטוף ויאכל את מאכלו עד תומו באמרו, כי אנשים מהוגנים אינם אוכלים בחפזון והם משאירים תמיד ממאכלים מעט בתוך הקערה, אך הוא באהבתו את הגרש מן החמים הטמונים לשבת, שכת את האזהרה ויאכל את כלו, בלי השאר ממנו מאומה. – הנח לו! – אמרה דבורה, אשר ישבה משמאל אישה, אשר מותה למשרתת להגיש את הפשטידא אל השלחן – עודנו קטן, עוד ייטיב את דרכו… – כן, כן! הוא ייטיב את דרכו – קונן נטע בהניעו בראשו, ויספר לאשתו איך יצחק מאיר הולך ומתרשל בלמודו מדי שבוע בשובע. דבורה נאנחה מרה. חמשה עשר רובל ל“זמן”, ששים אגורות לשבוע היא משלמת בשכר למוד בנה!… כמה היא עמלה, כמה היא מתחננת, כמה דברים היא מעתרת, כמה רוגז היא שובעת מאת הקונים העומדים על המקח של דברים נקלים, עד שהיא מרוחת ששים אגורות!… ועוד מעט נחוץ יהיה למסור את משה הקטן ל“חדר” ולשלם גם בשבילו שכר למוד… מרדכי מרויח הרבה; לו יש עסקים טובים של תבואה ושל רבית והנקל לו לשלם גם מאה רובל ל“זמן” מאשר לה אף רובל אחד… וכל נחמתה היתה, כי פרי עמלה הרב יביא בפריו לבנה תורה הרבה ועתה גם נחמתה זאת נקעה ממנה… – אולי לא בו האשם! – נסתה להצדיק את בנה – תמיד היה “עלוי” ופתאם… – ובמי איפוא האשם? – נכנס נטע לתוך דבריה בקצף – אולי באליה?… התדעי מי הוא אליה זה?… אם תחפשי בכל המדינה – תמצאי מלמד כמוהו?… ולו אך ארבעה תלמידים, ששלשה מהם הם “אכרים” גמורים ונמצא, כי אך ה,שקץ" הזה היה יכול לקבל ממנו את תורתו, אך הוא אינו רוצה, בשום אופן אינו רוצה!… יצחק מאיר לא יכול להתאפק מבכי; אביו כועס עליו, אמו מצטערת; אחותו היושבת למולו מבטת עליו בבוז וגם משה אחיו הקטן מושיט למולו את אצבעו וקורא: “דוי!” (גוי), הרבי מבזה אותו, ומרדכי…! עודנו זוכר את עקימת השפתים של מרדכי ואת מבטי עיניו, כשבא ביום אתמול בבקר אל חדר הלמוד, וישמע, כי הוא, יצחק מאיר, מגמגם בהגידו את ה“גמרא הפשוטה”… מה מוזר היה מראה מרדכי!… זמן רב אחרי כן היתה תמונת מרדכי מרחפת לפניו, ותדקרהו במבטי עיניה ותחתוך בבשרו כבסכין… אך אחרי כן, כשהחלו לחזור על ה“חומש” שכח את הכל ויהי שמח… פתאם והנה צחוק אדיר התפרץ מפיו… – משוגע, פשוט, משוגע הוא! הוא בוכה ושוחק בבת אחת! – השתאה לו אביו – השחוק שלך עתה, מה הוא? ויצחק מאיר הוסיף לשחק בקול גדול; בזכרו את מקרי יום אתמל, עלה על זכרונו המקרה המגוחך, אשר קרה בבקר בעת למוד ה“חומש”? את הרש"י על הפסוק “עזים מאתים” קרא הרבי, אך בהעברה בעלמא ואי אפשר היה כלל, כי גם אחד מהם יבין מאומה מכל הפסוק הגדול, אך שמחה עשה את עצמו כאלו הוא מבין וככלותם לקרא את הפסוק, שאל את הרבי: – אם כל תיש צריך לעשר עזים, לכמה נשים צריך איפוא המלמד?… הרבי שחק וגם הם, התלמידים, שחקו זמן רב! האם הרבי הוא בהמה?… ושאול ה“אופה” כנה את שמחה בשם “עשר עזים”, אך הוא, שמחה, אמר, כי אך למען העיר שחוק שאל את השאלה הזאת וכל השומעים שחקו מאד… – “יצוה צור חסדו”! – קרא אביו בקול מצוה. יצחק מאיר חדל כרגע משחק ובקול בכי זמן אחרי אביו את השירה, אך פעמים אחדות פסק באמצע וישחק בקול גדול. – כל המעלות יש לך! – התאונן אביו אחרי כלותו לשיר את שירתו – אלו ישב פה אורח, כי עתה מתי, חליל, מפני הבושה… – אוי ואבוי! – התאנחה גם דבורה, בהגישה את חלקי הפשטידא לאישה ולילדיה. – יצחק מאיר הוריד את עיניו בחרפה. לא, הוא לא יעשה עוד כזאת… למצער ישתדל להיות “בעל דרך ארץ”… תמיד ישאיר ממאכלו, לא ישחק עוד לעולם בשבתו ליד השולחן וגם את ידו השמאלית לא יניח על השלחן בעת אכלו, כאשר הורהו אביו פעמים אין מספר… עודנו נוטר בלבבו להתאמץ לבל יצער את הוריו בהליכותיו והנה נדחתה ידו הימנית בצלחת אשר לפניו, ותפול עם הפשטידא לארץ ותשבר. פני נטע אדמו מרב כעס, עיניו הפיצו זיקי חמה ואת שתי אגרופיו הניף להכות את יצחק מאיר. – אך נא תפריע את שבתך! – יסרתו דבורה באחזו בידיו. הדברים האלה היו כקסם על שפתיה לשכך כרגע את חמתו. – "ברוך אל עליון! – פקד על יצחק מאיר, אשר חרד ורעד תחתיו – זַמר!… יא. בעינים מפיקות אימה ודאגה נוראה הביט אל אביו, אשר נפרד פתאם מן המעגל, ויפל על הספסל, שעל יד השלחן הארוך והצא, וימח בשרולו את הזעה מעל פניו האדומים ומעל שערות ראשו הרטובות, באלו זה עתה עלה מן המקוה. – יהי רצון, שכשתגדל, יגדל כחך בשתיה מכח אביך! – אמר נטע בשפת עלגים בסמכו את שתי ידיו על ראש בנו. אך עד מהרה השליך את זרועו על השלחן, ויורד עליה את ראשו, אשר כבד עליו מאד, וכרגע השמיע קול נחרה חזק, אשר התבולל בתוך קולות המון האנשים, שאחדים מהם החזיקו איש בכף רעהו ואחרים הקיפו בזרועותיהם את צוארי אחיהם וכלם יחד רקדו במעגל באמצע ה“שטיבּל”, ויכרכרו בכל כחם עד הספון השחור שממעל לראשיהם ויצרחו בקול אדיר ונחר: – לֵהודיע! לֵהודיע! לֵ-הוֹ-דִיעַ!… – ומבין הקולות הגסים של הגדולים נשמעו קולות דקים של נערים קטנים, אשר חקו את מעשי הגדולים ויכרכרו במעגל בתוך המעגל של הגדולים וגם הם צעקו בכל כחם: – להודיע! להודיע! בתוך הקטנים נמצאו גם שמחה “המלוני” ושאול “האופה”, אשר אבותיהם לא התפללו מעולם ב“שטיבּל” ולא נמנו בין החסידים, ואך הם, מעת אשר נספחו אל אברהם ויצחק מאיר ללמוד אתם יחדו, החלו להתפלל בשבתות ובמועדים ב“שטיבּל” הרבקובי, שבו התפללו גם חבריהם וגם הרבי שלהם. ואך יצחק מאיר לבדו עמד מרחוק עצוב ודואג לשלום אביו, אשר היי"ש כבר הלמהו והכרכורים והצעקות כבר הוגיעוהו מאד. – שכל קויך! שכל קויך! – צרח בקול גדול המנצח על הצעקות ואחריו צרחו בלי הרף כל המכרכרים, הגדולים עם הקטנים: – שכל קויך! שכל קויך!… פתאם התחמק אליה המלמד מאת חבריו, אשר אחזו בו מימינו ומשמאלו, ויתיצב בתוך המעגל של הקטנים, ובהרימו את שתי ידיו למעלה קרא בקול גדול: – הסו, טפשים! וכאשר החרישו הצורחים לקולו ויעמדו מכרכר, קרא בקול רם: – שכל גוייך!… לא “שכל קויך” אך “שכל גוייך!”… הגויים שותים את היי“ש ואנחנו נרקד?!… הבו יי”ש!… כרגע התפרד המעגל ועיפים ויגעים נפלו איש איש על הספסלים, השלחנות והרצפה המכוסה בבוץ, ויורידו את ראשיהם מבלי יכלתם להחזיקם כן, ויעצמו את עיניהם, אשר התנוצצו כזכוכית. – הבו כסף! – קרא אליה בעמדו בברכים כושלות באמצע ה“שטיבּל” – כסף ליי“ש! כי אפס יי”ש! למענה נשמע קול נהם של שירות ומנגינות שונות: שת שבת, יום טוב, “ימים נוראים” וגם “איכה” וקינות. – למה לנו כסף? – קרא אליו השמש – יאמר כל איש כמה הוא נודב ואנכי אביא יי"ש גם בלי כסף… טליתותיהם ותפיליהם פה הם… הלא איש לא הלך היום הביתה… אליה אחז בימינו ביד השמש ובשמאלו – ביד שמחה תלמידו ובברכים כושלות נגש אל כל אחד ואחד, ויקרא: – יַעַ-מוֹד מורנו ר'…! ובנגון של “הימים הנוראים” ברך את כל אחד ואחד מהם ב“מי שברך”… – "אוּמַר (מת) מַצְיֶק, אוּ-מַר! – החל שמחה לשיר אחת השירות של האכרים הפולנים בגשתו עם רבו אל נטע ובראותו, כי ראשו מונח על זרועו והוא ישן שנת תרדמה. – ואתה, יצחק מאיר! קרא אליה אל תלמידו הקטן, אשר עמד ליד אביו עצוב ושומם – חיֵה! פורים היום, פורים!… מעיני יצחק מאיר נגרו דמעות. האם הוא איננו יודע כי פורים היום?… וכמה חכה לימי הפורים!… מחג הסכות ועד עתה לא היה גם יום אחד של חג ורק בערבי חנכה ובעשרה בטבת היה חפשי ובכל יתר הימים והערבים השביעוהו רק “גמרא פשוטה” ו“שעור” ו“גמרא פשוטה” ומעט “חומש” עם רש“י!… עד ה”סדרה" של “משפטים” היו שעשועיו למצער הרגעים האחדים של למוד החומש“, אך מ”משפטים והלאה" גם ה“חומש” כמו הגמרא היו לו לזרא… לפני הפורים החל הרבי ללמדם את ה“מגלה” ולספר להם גם את הכתוב ב“תרגום שני” ע“ד כסא שלמה המלך ומלכת שבא, הדברים היו נאים מאד מאד אך מרדכי הרע בא, ויקצוף על הרבי על אשר הוא מבלה עתו בדברים של מה בכך כאלה, והרבי אנוס היה להפסיק באמצע ולשוב ללמדם את הגמרא של “אין חוששין” עם “החולדה הגוררת חמוץ ממקום למקום”… גם הכתיבה, שהרבי מלמדם בכל יום בין הערבים, או כמו שהוא, הרבי, אומר, “בשעה שאינה לא יום ולא לילה”, נמאסה לו כבר, אף שחבריו מתענגים בעת הכתיבה. להם כותב הרבי אגרות למופת והם מעתיקים אותן אות באות, אף כי אינם יודעים עוד לקרא את המלים שהם כותבים וגם לכתוב בעצמם מלה אחת בלי שגיאה. אותם מלמד הרבי לכתוב גם “ב”ה”, “לכבוד” ולחתום את שמותיהם באותיות מטורפות, שכל איש לא יוכל להכירן, והוא יצחק מאיר, עודנו כותב “אלף בית”; בשום אופן איננו יכול לחקות את כתב יד הרבי המסולסל והיפה. אך לולא שאביו כועס עליו על הדבר הזה, לא היה דואג הרבה על שאינו כותב כתב יפה ובחפץ לב היה מתפטר מן הכתיבה, כי די לו, שהוא כבר יודע איך כותבים כל מלה ומלה, אף כי הרבי אינו מלמדהו זאת; רואה הוא את המלה בספר, או באגרת והוא זוכר איך היא כתובה: ב“עין”, או ב“אלף”, ב" כף“, או ב”חית“, ב”סמך“, או ב”שין" וכדומה; גם יודע הוא לקרא את כל המכתבים והחשבונות הבאים אל אביו מאת יהודים. הוא רק מצטער על שאיננו יודע לקרא את המלים בשפת הגויים, הכתובים על שערי הספרים, בשלטים שעל החנויות, בטבלאות שעל פתחי הבתים ועל תבות הסחורות שבחנותם… לו ידע הרבי ללמדו את הכותיות של כתב הגויים!… אך לכתוב בכל יום “אלף בית”!… – … בעבור שמורנו ר' נטע בן מורנו ר' יצחק מאיר נדר ליי"ש… – כמה אתה נותן? – הוסיף אליה במשכו את נטע בשרולו. אך נטע הוסיף להשמיע קול נחרה וביד אליה לא הצליח להעירו מתרדמתו. – כאשר יקיץ אביך משנתו – אמר אליה ליצחק מאיר – אֱמר לו, כי כשר אגורות הוצאנו בעדו ליי"ש; הטלית והתפילין שלו הם לערבון ביד השמש. יצחק מאיר הביט בתמהון אל אליה רבו. הוא רואה, כי אביו הוא חולה והוא, הרבי – נפרד ממנו בשמחה ואיננו נד לו ואיננו חס עליו כלל… אך לשתות יי"ש כל חפצו!… מדוע לא יעשה הרבי לאביו, כאשר עשו לו, ליצחק מאיר, שלשום? גם הוא, בודאי, ישן אז, בתענית אסתר, כמו אביו עתה. הוא חפ. אז לצום כל היום. בעשרה בטבת לא נתנו לו הוריו לצום, ולכן התחכם בתענית אסתר, ויצא בבקר מן הבית ותואנה בפיו, כי הוא הולך אל בית המדרש להתפלל “סליחות” בצבור. הבטיח לאמו, כי תיכף אחרי התפלה ישוב הביתה לאכול ארוחת הבקר, אך בלבו גמר לבל ישוב עד הערב, למען אשר לא תאנסהו אמו לאכול… וכל היום יסובב בעיר, ואת כל נער ונער שיפגוש בו, יַראה את לשונו, למען אשר יִוָכחו לדעת, כי הוא באמת צם. בערב ישוב הביתה עיף ויגע מצומו, יאנח כאבר וכאמא ויאכל עמהם יחד. ואולם אחרי התפלה הציק לו הרעב מאד; מעולם לא היה כל כך רעב כמו אז וכמעט לא יכול להבליג על רעבונו וכבר אמר לשוב הביתה ולאכול, אך פתאם נזכר מה ששמע מחבריו, כי עשן הסיגרות נוטל מן האדם את התשוקה לאכול, וילך ויקן לו סיגרה באגורה, אשר היתה בכיסו מאתמול, ויכנס באחד מבואות הבתים ויצת בה אש. אפס אחרי אשר שאף את עשנה פעם, שתים ושלש, והנה – איננו יודע מה זה היה לו… בראשונה סבב עליו ראשו כגלגל, אחרי כן נדמה לו, כי הוא עף מעלה מעלה ויורד תהומות… אך זה היה בודאי רק חלום, כי בערב הקיץ, וירא, והנה הוא שוכב במטת אביו… בלי ספק נשאוהו אנשים מן המבוא הביתה… ומדוע הרבי איננו עושה עתה ככה לאביו?… – של מי הטלית והתפילין האלה? – שאל אליה את השמש, בהורותו באצבעו על שק הטלית והתפילין, אשר היה מונח בתוך התבה, שמתחת לארון הקדש. – של שמעון – השיב השמש – אתמול ברח בטרם שיספיק לקפול את הטלית והתפילין והיום לא בא כלל הנה… – אם כן – אמר אליה – נמשכן אותם בחמש עשרה אגורות, לקנס!… דברי אליה ישרו בעיני יצחק מאיר, ולו יכול, כי עתה הגדיל הוא את ענשו הרבה יתר מאד.. אותו שמעון, אשר לפנים קרא לו “דוד”, ויאהבהו מאד, הוא אדם רע, שאסור לרחם עליו… אתמול נוכח לדעת זאת… כאשר כלה העובר לפני התבה את תפלת “שמונה עשרה”, העמיד הוא, יצחק מאיר, על הספסל את משה אחיו הקטן, אשר אחז בידו “גרֶגר”, והוא התיצב לידו. לו לא נאה לאחוז ב“גרֶגר” זה ימים רבים, עוד מיום עזבו את “חדר”ו של נפתלי. פעמים רבות הוא אמנם מקנא בנערים קונים, שיש להם דגלים בש“ת, חרבות בתשעה באב, “סביבון” בחנוכה ו”גרגר" בפורים. אך מה שאין נאה, אין נאה… ואולם מאשר אחיו איננו יודע עוד מתי להשתמש ב“גרגר”, לכן אמר הוא לעמוד אצלו ולקחת מידו את ה“גרגר” בכל פעם, אשר יקרא הקורא את השם המן, זרש, וגם ממוכן, אשר עליו כתוב ברש"י, כי הוא המן ולגרגר… ואולם פתאֹם והנה קול צעקה גדולה: – היה לֹא תהיה!… והקול היה כל כך מוזר, כל כך איום, עד שלא הכירו, אף כי הוא יודע את כל היהודים המתפללים ב“שטיבּל” ומכיר את קולם. אז טפס על הספסל וירא, והנה ליד השלחן, שעליו קוראים בתורה, יושבים מרדכי אבי אברהם ושמואל ה“אדום”, ולפניהם על השלחן, מונחות שתי קערות בדיל, ומעבר השלחן השני עומד שמעון ומתקצף ומכה באגרופו על השלחן וצועק בקול משונה: – היה לא תהיה!… עשר שנים הייתי גבאי ב“שטיבּל” ומעולם לא ישבתי ליד הקערות של “מחצית השקל” ו“מעות המגלה” וגם עתה לא אתן לאיש לשנות מן המנהג!… – עתה אנחנו הננו הגבאים! – צעק מרדכי למולו – וכטוב בעינינו נעשה! – בורים! – הוסיף שמעון וצעק – "כדי שלא לבייש את מי שאין לו!… – קבצן! דל גאה! – צעקו מרדכי ושמואל לעומתו. ואולם לדברים האלה קמה מהומה ב“שטיבּל”. אחדים צעקו, כי הם היו ברבקוב בפורים ובעיניהם ראו, כי גם “אצלו שיחיה” נוהגים הגבאים לשבת ליד הקערות ומרדכי ושמואל עושים איפוא כשורה ואחרים חרפו ויקללו את מרדכי ושמואל. והמריבה ארכה מאד וה“קורא” עמד ויחשה ולא עלה כלל על לבבו להחל לקרא את המגילה. וכל זאת אך מפני שמעון… לולא החל הוא לריב, כי עתה היו קוראים תכף את ה“מגלה” והלכו לבתיהם. ומפני אשר רצה שמעון להתקוטט בגבאים, עליו, על יצחק מאיר, לעמוד ולחכות… לא די, שאתמול בתענית אסתר לא טעם כל היום מאומה, אך גם בפורים, בעת שבבית יש מטעמים ומעדנים, עליו להיות רעב זמן רב!… אך פתאֹם באה מחשבה עצה בלבו ועד מהרה בצע אותה; הוא התחמק מן ה“שטיבל”, וירץ הביתה לחטוף שם תופינים אחדים ולאכלם לפני קריאת ה“מגלה”… אפס בשובו, כבר כלה ה“קורא” לקרא את הפרשה השניה ואביו קצף עליו וגם הכהו. – לא די לך – יסרהו אביו אחרי “קריאת המגלה” – לא די לך, שאתמול, מפני שובבותך, לא שמעת “קריאת המגלה”, אלא שגם היום ברחת מן ה“שטיבּל” וכחצי “המגלה” לא שמעת! אחרי הסעודה נתן אביו בידו צלחת מכוסה במטפחת אדומה, ויאמר לו: – לך אל שמעון ואמרת אליו: "אבא שלח לך משלוח מנות "!… והוא שמח מאד על מצות אביו זאת. את שמעון אמנם לא אהב ולא השתוקק לראותו ואף כי לשאת לו “משלוח מנות”… אך שם הלא יראה את מרים, אשר חדלה מבֹא אל ביתם מיום שמתה אמה. הוא פצר כמה וכמה פעמים בלאה אחותו, כי תלך אליה ותביאה אל ביתם, אך אמו לא הרשתה! – אם אביה חפץ להסתירה – אמרה – יסתירה!… ועתה, בהביאו לו “משלוח מנות” בודאי יחבבהו ו“יכבדהו” בממתקים, והוא ישב ויבט מרחוק על מרים… הן שם, בבית, לא יסתיר אותה מפניו… ואולם זה שמעון הרע!… בטרם שהספיק עוד לפנות כה וכה ולראות אם מרים היא בבית, כבר אחז שמעון בזרועו, וידחפהו מן הבית, וישב לידו את הצלחת ויקרא בכעס גדול: – אמור לאביך, כי לשנה הבאה אשלח אני לו “משלוח מנות” כזה!… והוא שב אל אביו בבכי ובתלונה מרה על מעשה שמעון. וידמה, כי בשמוע אביו את אשר נעשה לו, בודאי ירוץ אל שמעון וינקום ממנו את נקמתו; אבל אביו אך נענע בראשו ובלי דבר מאומה הוציא מן הצלחת שטר של שלשה רובלים ואת הממתקים והפירות השאיר, וישלח אותם ליהודי אחר ביד חיים ה“עוזר”! – היום יפנה! השמש יבא ויפנה! שתו כי פָ-נָה יום! – קרא אליה בקול רם ובנגון המיוחד לפזמון של תפלת “נעילה” בעמדו באמצע ה“שטיבל” ובהרימו בשתי ידיו שני בקבוקי יי"ש. יצחק מאיר הרגיש בקול רבו תלונה על אשר עוד מעט ועברו שלש ימי חפשו ועליו יהיה לשוב אל הסכה הקרה ולשמוע את נהימוֹת מרדכי ותלונותיו, וגם הוא, יצחק מאיר, נעצב מאד על אשר שלשת הימים האלה, שכל כך חכה להם, עברו עליו באפס שעשוע ושמחה: בתענית אסתר לא צם ולא אכל, אך שכב כמת; בפורים הֻכָּה מאת אביו ונדחף מבית אבי מרים, ובשושן פורים הנהו עומד ומיצר ודואג לשלום אביו השוכב וישן כחולה ואיננו מתעורר גם לקוֹל צעקת הרבי, ומחר בבקר כבר ישוב אל ה“שעור” ו“הגמרא הפשוטה”… – עורו, ישנים, מתרדמתכם! – קרא מרדכי בסובבו ב“שטיבל” ובהכותו את הישנים בחגורתו אשר הסיר ממתניו – עורו, ישנים, מתרדמתכם, עוּ-רו!… יצחק מאיר חפץ לסוכך בגופו על אביו, בראותו כי מרדכי קרב אליו, אך אחד הצעירים אחז בו פתאם מאחוריו, וירכיבהו על שכמו, ויכרכר אתו בכל עוז, ויקרא בקול רם ובנגון של “הימים הנוראים”: – לרוכב בערבות! יי"ש וברום! --------------------- יב. … והוא אמנם רואה, כי לא כזבו לו חבריו החדשים כלל וכלל… ברום הוא באמת רוצח, רוצח ממש!… הוא מכה בלי כל רחמנות; כשהוא כועס, הוא לוקח מן הכירים גזרי עץ ומכה על הגב, על הראש, ועל כל מקום בגוף שידו מגעת שם או משליך לארץ ובועט ברגליו ואינו חושש כלל, שמא יפצע יטיל מום, או גם יהרוג… על אליה היה לפנים מתרעם בלבו על אשר הכה אותו לפעמים, כשכבר נתמלאה סאתו, אך עתה הוא רואה מה טוב היה לו במשך שלשה וחצי ה“זמן”, אשר אליה היה רבו… ושם, בסכתו של אברהם, בודאי היה לומד עוד הרבה “זמנים” ולא היה נכנס ל“חדר”ו של ברוך, לולא נשתטה אליה פתאם… אביו היה אמנם מתרעם ב“זמנים” האחרונים של אליה, שאיננו עוסק עמו באמונה, כי הוא מתאמץ ללמד רק את אברהם ואיננו שם לב אל שאר תלמידיו; אך בכל זאת לא היה יכול אביו להעיז פנים כנגד ר' נחום בנו של “היהודי הטוב” ולא היה מוסר אותו, את יצחק מאיר, למלמד אחר, לולא השטות ההיא… והאם לא שטות היתה כל המעשה ההיא?… לדלג בתפלה של שחרית על עמודים אחדים ב“סידור” ולאכול בלי נטילת ידים בעת שהרעב מציק; להשבע בשקר בשעה שהרבי, או אבא חזר להכות בשביל איזה מעשה מבונה; להמנע מברך “ברכת המזון” בשעה שמתעורר החשק לצאת החוצה ולהשתעשע מעט “תחת השמים” – אלה הן עברות שיש צורך בהן ושהיצר הרע מסית לעשותן; או לקחת את “הגויה של שבת” ולהשהות אותה… – מה טעם יש בעברה כזו?… אליה נשתטה או השתגע, והוא יצחק מאיר, סובל יסורים נוראים כאלה!… אך גם יסוריו של אליה היו איומים מאד וכשהוא זוכר את אשר נעשה אז, בלילה ההוא לאליה, איננו יכול להמנע מבכי… הוא כבר ישן אז, אך פתאם העיר אותו משנתו קול צוחה. גם הוריו ישנו וגם הם הקיצו, ויבהלו מאד, וימהרו לקום ממטותיהם, וירוצו החוצה, וגם הוא רץ אחריהם. שם, בשוק, ראה המון אנשים ונשים לבושים למחצה עומדים ופוערים פיהם בשחוק. מרחוק שמע קול נגינה גס מאד וגם קול צעקה! – זוג נחמד! זוג נחמד! הַ, הַ, הַ! – שחקו האנשים והנשים. והוא, יצחק מאיר, בחפצו לדעת מה קרה, נדחק בתוך ההמון, וירא, והנה ליב הקצב ופנחס החיט ועוזריהם אוחזים בידי אליה רבו ומשלבים אותן עם ידי מגדה, ה“גויה של שבּת” ומכרכרים אתם ומזמרים “אין כאלהינו”… אליה היה לבוש אך מכנסיו ורגליו היו יחפות ופניו היו כל כך לבנים! כל כך נוראים!… לולא שמע, כי זה רבו, כי עתה לא הכירו… בראשונה פרפר, ויתאמץ להתחמק מידי ליב ופנחס, אך אחרי כן נמשך אחריהם, כחתן הנמשך אחרי שושביניו, בשעה שהם מובילים אותו אל החופה… הירח והכוכבים הביטו בכעס על האנשים הרעים, ויכוננו אליהם את חניתותיהם המתנוצצות והארוכות, כאלו חפצו לדקר אותם על אכזריותם; אך הם לא התבוננו, ויוסיפו לכרכר ולמשוך אחריהם את אליה עם מגדה. הוא, יצחק מאיר, חפץ להרים אבנים ולהשליכם על ראשי האכזרים המציקים לרבו, למען אשר ירפו ממנו; אך שוטרים ופקידים עמדו מסביב להם וגם הם שחקו… והאנשים, אשר עמדו מסביב ספרו איש לרעהו, כי ליב הקצב ופנחס החיט הלשינו על מרדכי, שהוא לוקח מהם רבית נפרזה והשוטרים עם הפקידים חפשו בביתו בלילה שטרות ופנקסים, וכשבאו לחפש בסכה, אשר הוקצעה לאליה, מצאו אותו עם מגדה. ומפני השטות הזאת סבל גם אביו יסורים גדולים וחרפה גדולה היתה לו. עוד בלילה ההיא התקוטטה בו אמו: – תכשיט הבאת לך ממרחקים! – לעגה – פה, בעיר, לא היית יכול למצא מלמד כזה!… “מציאה מצאת”!… אך חשה עשר רובל ל“זמן” נתת לו והוא היה שוה תרפ"ט אלפים!… ביום המחרת הרעימוהו כל הבאים אל החנות. יהודים ו“גויים” לעגו לו: – חסיד מחסידי רבקוב! – קרובו של הרבי מרבקוב! מה נאה! – כל חסידי רבקוב כמותו!… – גם הרבי בעצמו אוהב “גויות”! לגלג “גוי” אחד היודע לדבר יהודית. – מלמד יפה בחרת לבנך! – בנך בודאי כבר יודע לעשות כמוהו! הלא תלמידו הוא!… והנשים שחקו בכל פה: – “הובלה לשכיבה” יפה ערכו לו! – קראו האחת לרעותה. מה זאת “הובלה לשכיבה”? את המבטא הזה שמע אז בפעם השנית ועד עתה איננו יודע מה הוא. בלכתו לפני החג אל בית פנחס החיט, כי ילבישנו את הבגד החדש, שנעשה לו אז, למען ראותו אם הוא כפי מדתו, שמע בספר אחד מעוזרי החיט את המעשיה הזאת: פעם אחת בא לעירו, לשחלוב, “חובש ספסל” בן עיר אחרת. בבית המדרש נטפל לו גדליה החיט שנתן לו שלום שאלהו בקול רם: – הרוצה אתה בכלה נאה ומעות הרבה? ופני “חובש הספסל” אדמו כסלק ולא ענה דבר. – אם אינך עונה דבר, סימן הוא, כי רוצה אתה! – אמר אליו גדליה – אך מדוע פניך כה אדמו? הלא לכל היהודים יש נשים וכלם היו חתנים… וגדליה ספר לו, כי יש לו בת יפה והוא חפץ להתחתן רק בלמדן. – וכף הרבה אתן לך – הוסיף – שלש מאות רובל. הרוצה אתה? אז נענע “חובש הספסל” בראשו לאות הסכמה. ויהי בערב, וילבש גדליה את דן נערו – נער צעיר ויפה – בגדי אשה ופאה נכרית חבש בראשו, ויזמן את כל החיטים שבעיר ואת נשיהם ובנותיהם ו“חובש הספסל” בא ויכתוב בעצמו את ה“תנאים”. הנשים שברו בראשו קערות והגברים “אתו אליו לחיים” ויאכלו דגים מלוחים. לאחר חודש העמידו חופה, ויעשו משתה גדול ו“חובש הספסל” לא ידע ולא הרגיש, כי החיטים אך צחוק יעשו להם. אך בעת ה“הובלה לשכיבה”… – מה זאת “הובלה לשכיבה”? – שאל אז את הנכר המספר. אך הנערים לעגו לו ויענוהו במלים בודדות ובדברים מקוטעים, שלא הבינם כלל. וכאשר פצר בהם, כי יבארו לו פשר דבריהם ויגער בו אחד מהם ויאמר: – לך מזה! לא לבחור הגון לשמוע שיחת חיטים! בשובו הביתה שאל את אמו פשר המבטא ההוא; אך אמו כעסה עליו בשמעה את המבטא יוצא מפיו. – שקץ! דובר נבלה! – קראה אליו בזעם. ואז, אחרי המעשה באליה, לא משו המלים “הובלה לשכיבה” מפי כל הנשים ואיש לא כהה בהן ולא אמר להן, כי הן “דוברות נבלה”! – תודה לך, ר' נטע, על המלמד היפה, אשר הבאת לבני! – קרא אז מאיר האופה בהתפרצו החנותה – כבוד גדול יש לי עתה!… במחיר יגיעי, אשר הענקתי לו!… לולא ברח בלילה, כי עתה הרגתיו!.. – קדש שכמותו! – לגלג ישראל “המלוני” – מי פלל?… אם ראה אשה מרחוק, מיד עצם את עיניו… אם קרבה אליו, זחל על הכותל… אוי, חסידים צבועים! – עתה תן לי מלמד אחר! – קרא מאיר – יעשה לו מה שלבו חפץ, אך לא יהיה טפש… אם אין אחד מכס החסידים, טוב ממנו, למצער לא יתּפש… לו יכולתי ל“התפטר” מכם, לבל אדע לא אתכם ואת תורתכם וצדקתכם!… אך אם ישאר בני עוד יום אחד בבית, יבנוב את כל אשר לי, מבלי השאר לי שריד!… – ובני כל היום “מדבר חכמות” עם האורחים! – אמר ישראל – עוד יום אחד יעבור וייטיב לדעת את כל הענינים מאליה רבו היפה!… ואביו לא ענה לאיש דבר כל היום; אך בערב, כששב מן ה“שטיבּל”, ספר, כי כבר מצא לו מלמד: ברוך, חתן יחיאל הזגג, היה למלמד עו בראשית הזמן העבר, אך לא מצא לו יותר מארבעה תלמידים. עתה, כאשר יעברו אליו ארבעת התלמידים של אליה, יהיו לו שמונה תלמידים. – לכתוב אמנם איננו יודע – אמר לאמא – ומה בכך? “החצוף” ידע לכתוב וגם למד את תלמידיו לכתוב, ובכל זאת לא ידע עוד יצחק מאיר לכתוב אף “אלף” כהוגן!… ואיזה תועלת יש לי איפוא ממלמד היודע לכתוב?… אמא אמנם נסתה גם הפעם לסרב. היא שמעה, כי גם ברום איננו אדם הגון.. חותנו פסק לו נדוניא ו“מזונות על שלחנו” כל ימי חייו, ובשביל שהוא לא סלק לו את הנדוניא בשלמות וגם מזונות איננו יכול להשפיק1 לו, הוא, ברוך, מתקוטט באשתו תמיד ומכה אותה. – וכי אדם הגון הוא זה? – שאלה. אך אבא לעג לה: – וכי בשביל שאיננו בעל טוב, לא יוכל להיות מלמד טוב?… “חריף” הוא ודי לי! וגם הוא, יצחק מאיר, נסה אז למחות. תמיד, כשהיה רואה את ברוך ב“שטיבּל”, היה ירא מהביט אל פניו השחורים ואל עיניו הטרוטות. הוא הרגיש בו, שאדם רע הוא. – איני רוצה ברבי כזה! – צעק אז. אך אביו גער בו: – גם לעצתך אשמע, עז פנים! – קרא – אתה אינך רוצה! ואמא כאשר שמעה מפי אביו, כי בשכר למוד ל“זמן” שלם פסק לברוך רק שנים עשר רובל ובשכר חצי ה“זמן” הזה יתן לו חמשה רובלים – נחה דעתה ולא הוסיפה עוד להתוכח כמו. ואולם השכר המצער שאביו נותן לברוך, גורם לו, ליצחק מאיר, יסורים רבים מאד… אותו מכה ברוך יותר מאשר הוא מכה את יתר תלמידיו, ובשעה שהוא מכהו, הוא קורא אליו בלעג: – “עלוי”! “עלוי”! אמנם צדק אביך באמרו, כי שכר למודך צריך להיות קטן משכר למוד של תלמידים אחרים! וכל שבעת חבריו יושבים ושומעים וגם הם לועגים, וכשהם חפצים להרעימך, גם הם קוראים לו בלעג “עלוי”… והשם “עלוי”, שהיה לו לפנים לתפארת ולתהלה, נהפך לו לכנוי של גנאי עתה, כששאול “האופה”, שמחה “המלוני” וגם אברהם “האכר” הם מעולים ממנו… אמנם לו הקשיב, כי עתה היה בודאי זוכר היטב גם את כל ה“חולקים”, כמו שזכר לפנים את כל הגמרא, כאשר אך שמע פעם אחת את תרגומה, ויהי המובחר מכל התלמידים שב“חדר”… אך האם הוא ממאן להקשיב?… מה מאד ימר לו בבֹאו הביתה ובראותו את פני אביו ואמו הזעומים!… הם אינם אוהבים אותו עוד, אמו לא תתן לו להתרפק עליה, גם בשעה שאביו איננו רואה, ובשבילו איננה אוהבת גם את משה הקטן, וגם בעת שהחל משה ללמד “חומש”, לא רצתה לעשות משתה, כמשתה, אשר עשתה בעת שהחל הוא, יצחק מאיר, ללמוד “חומש”. – אין מה לשמוח! – אמרה אז אל אביו – עתה הוא “עלוי” ואחר כן יהיה כיצחק מאיר!… והבושה ב“חדר” מה גדולה!… אין מי שלא ילעג לו!… אך מה יוכל עשׂה?… בודאי הצדק את אבא באמרו, כי איזה “קליפה” דבקה בו… כי הנה בכל בקר ובקר, כשהוא משכים ללכת אל ה“חדר”, הוא גומר בלבבו להאזין אל כל דברו ודבור היוצא מפי הרבי, וגם אחרי כן כשהוא מסב אל השלחן, הוא מתאמץ בכל כחו להקשיב ובלי הסית את דעתו גם רגע אחד מן הלמוד. ואמנם ברגעים הראשונים הוא מקשיב; אך כשלמוד מסתבך והקושיות והתירוצים הולכים ורבים ומשוטטים בענינים מוזרים, שונים ומשונים מתוספות, ריטב“א, ראב”ד משנה למלך, שיטה מקובצת ועוד מפרשים ופוסקים, אשר לא ראה אותם מימיו – אז יבֹאו בלבו הרהורים שונים… ובמה הוא מהרהר?… חרפה!… בזבוב פורח: איך הוא פורח? איך תוכלנה כנפים דקות וקטנות לשאת אותו באויר חיש קל? למה הוא פורח סביב סביב, ואחרי כן הוא בורר לו דוקא את חטמי להתיצב עליו? ויש שהוא מהרהר באש ובבשול! הרבנית משפשפת עץ-בפרית בכותל ומיד שלהבת יוצאת ממנו. איך יהיה הדבר ואיה היתה השלהבת קודם לכן?… מדוע תכוה האצבע הנוגעת באש? איככה מתרככים המאכלים השוהים בקדרה שעל האש? מדוע המים השוהים בקדרה שעל האש עולים ויורדים?… והרבי, בהרגישו בו שאיננו מקשיב, מכהו, והוא תחת קחת מוסר, הוא מוסיף לשגות בהבלים: מדוע ההכאה מכאיבה? מה הוא הכאב? אם הרבי מכה על זרועו, הדעת נותנת, שמקום המכה צריך להיות עמוק מן המקומות שבזרוע אשר סביבותיו. והוא רואה להפך: במקום ההכאה היא שאת!… ומאין בא הצבע הכחות למקום ההכאה? בעניני הבל כאלה וכאלה הוא מהרהר תמיד גם בעת למוד ה,שעור“, גם בעת למוד הפוסקים, וגם בעת למוד הגמרא הפשוטה. וכשבאה השבת ואביו בוחנו, איננו יודע מאומה ואביו כועס עליו ומכהו, ואמו יושבת מנגד ובוכה ואיננה מונעת את אביו מהכותו, בדעתה, כי אך בו בעצמו האשם, שאיננו יודע מאומה. הרבי, שהוא תמיד בביתם בעת הבחינה, מתאונן עליו תמיד לפני אביו ואמו, כי בשם אופן איננו רוצה להקשיב ולולא זאת היה הטוב בתלמידיו; אין בכלם “בעל מוח” טוב כמוהו. בכל יום ויום, כשהוא, הרבי, אוכל ארוחת הבקר, הוא מציע לפני כל אחד מתלמידיו כחצי העמוד גמרא, ללמדו בעצמם ואח”כ, כשהוא בוחנם, גם אחד מהם איננו יודע מה שלמד, ויצחק מאיר שואל אך תרגומן של מלים אחדות ויתר הגמרא הוא יודע בעצמו… וגם אביו בעצמו נסהו פעם אחת, כשחל יום מיתתו של אביו בשבת והוא למד משניות. אז צוה אותו לקרא בעצמו פרק משניות אחד והוא קרא חיש קל וכמעט את הכל הבין בעצמו. ואם לא הבין, עין בברטנורא, ויבן. – ומדוע אינך יודע דבר מכל אשר הרבי מלמד אותך? – השתומם אז אביו. מדוע איננו יודע?… אלו היו כל הלמודים, שהרבי מלמד אותו, קלים כמו המשניות והברט נורא, אולי היה מקשיב מעט; אך התוספות, הר“ן על האלפסי, הש”ך הט“ז, ה”תומים" וה“חלוקים” הארוכים!… וה“רשעות” של ברוך!… כשהוא מתחיל ללמד אותם איזה “שעור”, ואך קורא לפניהם שלש ארבע מלים, מיד הוא לוקח לו ספרים אחדים ומניח אותם על הגמרא שלו וקורא בהם לפנים קושיות ותירוצים, ובטרם אשר הוא בעצמו יודע אותם בעל פה, הוא דורש מאת תלמידיו, שהם יחזרו עליהם ואם אינם יודעים, הוא מכה בזעף אף. כשהחלו הוא ושלשת חבריו ללמד בחדרו, היטב חרה להם על העול הגדול הזה, וכשהכה את שמחה על אשר לא ידע בעל פה את ה“חלוק”, בעוד אשר הוא בעצמו גמגם בו ועוד הביט בספר אשר לפניו, קרא שמחה בקול רם: – ראו נא! הוא בעצמו איננו יודע עוד את ה“חלוק” וכבר הוא רוצה, כי אני אדעהו! אך אז אחז בו הרבי בחמה עשה, וישליכהו מן הספל לארץ, וירמסהו ברגליו, ויכהו באגרופו, עד אשר נזל דם מנחיריו כגזלן ממש הכה אותו!… ומן ה“גזלן” הזה אין להפטר כלל וכלל!… כל התחבולות שבעולם אינן מועילות להוציא אותם מתחת ידו הקשה… “גמרא פשוטה” למדו אז “האשה נקנית”, ועוד באותו היום, בין ארוחת הבקר ובין ארוחת הצהרים, צוה הרבי את שמחה, כי הוא יגיד את ה“גמרא הפשוטה”. בודאי רצה אז למצא תואנה לשמחה, למען אשר יוכל להוסיף ולהכותו… יגיד ולא ידע את הגמרא – ויכהו… אך שמחה הערים וכאשר אך החל לתרגם את המשנה קרא: – אינני מבין! הרבי איננו מתרגם! – מה אינני מתרגם? – שאל הרבי בקצף. אך שמחה לא נבהל וגם הוא שאל בקצף: – האם תרגם לנו הרבי את המלה “ביאה”? – אין מתרגמים את המלה הזאת – ענהו הרבי – “ביאה” היא ביאה. – ואני אינני יודע מה זאת “ביאה”? – הוסיף שמחה לקרא בכעס. אז התקצף הרבי מאד מאד, ויבעט בו ברגליו; אך שמחה מהר להתחמק מן ה“חדר” ובעמדו אחורי הדלת קרא: – אספר לאבי, כי הרבי איננו מתרגם ואיננו מבאר! ואולם עוד ביום ההוא השיבהו אביו בעצמו אל ה“חדר” ואחרי אשר לחש הרבי באזני אביו דברים אחדים, הכהו אביו לעיני הרבי ולעיני הרבנית וכל החברים מכה רבה מאד. מדוע הכהו אביו ומה היא באמת “ביאה”?… גם הוא, יצחק מאיר, משתוקק תמיד מאד לדעת את הענינים שבגמרא, אשר המלמדים אינם מבארים לתלמידיהם, אך הוא כבר יודע, שאם ידרוש מאת הרבי, כי יבארם לו, אז יגער בו ויכהו. מה רעים הם ה,גדולים“! לא די שאינם רוצים לבאר, אלא שעוד מכים!… וגם שמחה בודאי ידע, שהרבי לא ירצה לתרגם לו את המלה “ביאה” ולבאר לו מה היא, כי הקריאה שקרא: “איני מבין”, לא היתה כאותה הקריאה: “אינני מבין והרבי רוצה שאדע”, שקרא ב”חדר"ו של יהושע… ומבטי עיניו העידו בו, שאך תואנה בקש לו, למען אשר יוכל להלשין על הרבי לפני אביו, שהוא “עם הארץ” ואיננו יודע, כי יש בגמרא מלים, שאין לתרגמן… אך ערמתו זאת לא הועילה לו, כאשר לא הועילה גם תחבולתו השנית… פעם אחת בא ה“חדר”ה ופניו נהרו מגיל. הרבי הכהו כמשפטו תמיד והוא לא בכה ולא צעק. להפך: שחוק היה מרחף על שפתיו וינהם בלחש: – הכה! הכה! במהרה “נתפטר” ממך! ואחרי כן, כשכלם יצאו מן ה“חדר”, רקד וימחא כף ומרב גיל רנן בנגון החדש של “אל אדון” ששמע ב“שטיבּל”: – לא יהיה מלמד עוד! לא יהיה מלמד עוד! – מה אתה אומר? – השתוממו חבריו בראותם, כי איננו מהתל כלל. – רועה מכסף בא לבית מלוננו – ספר להם בהתנועעו לכל עבר מרב שמחה – והוא יעשה לו כשוף! כשוף יעשה לו! עור יהיה! עור!כל ימי חייו יהיה עור!… עשרים אגורות אני נותן בשכרו!… מה“תומים” הוצאתי היום את שערות זקנו, שמרטן והניחן שם!… למכשף אמסרן, כאשר צוה… לא יהיה מלמד עוד! לא!… כל החברים רקדו אז את שמחה יחדו וכל אחד מהם נתן לו את כל האגורות שנמצאו בכיסי בגדיהם, למען הוסיף על שכר המכשף “הטוב” הגואל אותם מכף האכזר הזה. והוא, שמחה, מסר למכשף את כל הכסף וכל השערות – ובכל זאת ברוך הוא פקח עד היום הזה… באחד הימים, בלכת הרבי ל“ברית מילה”, אמרו התלמידים “תהלים” כל היום, ויתפללו לאלהים, כי יחלה וימות, והוא לא מת ולא חלה, וגם ידיו לא יבשו בהכותו אותם באכזריות חמה… גם מלשינות לפני ההורים, גם כשוף וגם תפלה אינם מועילים!… אמללים!… יג. לחייו הצנומות חוטמו הדק והעקום כשופר אדמו מאד, פיו הרחב והעגול נפתח לרוחה ובעיניו הקטנות והטרוטות, אשר הפיצו זיקי זעם וזעף אף הביט בשממון פעם אל תלמידיו אשר ישבו ליד השלחן נפעמים ונדהמים מפחד פתא, פעם אל אשתו, אשר עמדה ליד הכירים נבהלה וחרדה, ופעם אל יצחק מאיר, אשר החזיק בו בידו הימנית והוא רעד כלו, כצפור אשר נפל בפח. בכל יום ויום, כשתלמידיו יוצאים בבקר מן ה“חדר” ללכת הביתה ולאכול פת שחרית, הוא מתרה בהם שימהרו לשוב ה“חדר”ה ולחזר על “הגמרא הפשוטה”! הוא הולך אז אל המקוה ומשם אל ה“שטיבּל”, שבו הוא מתפלל בכל בקר ובקר, והוא בטוח, שהם עושים את פקודתו, כי תמיד מדי שובו מן ה“שטיבּל” הוא שומע עוד מרחוק את קולם, קול נגון הגמרא, ובבאו הוא מוצא אותם יושבים ליד השלחן ומתנועעים על ספרי הגמרא, הפתוחים לפניהם. אך היום לא מצא מנין ב“שטיבּל”, ומאשר ר“ח היום, ר”ח שבט, ורצה דוקא להתפלל בצבור, הלך מן ה“שטיבל” אל בית המדרש, ומשם בא הביתה מעבר האחר, ולא מאותו העבר, שהוא בא תמיד, והנה מרחוק הוא שומע לא קול למוד, אך קול ענות, והקול הוא של תלמידיו!… הוא בא אל המסדרון, והנה יצחק מאיר עומד על יד הפתח ומציץ מן החרכים אל אותו העבר, שמשם הוא בא תמיד… ב“חדר” מצא אותם יושבים ומשחקים בקלפים!… אמנם בחנכה התיר להם לשחק וב“חדר” בקלפים; הם נתנו לו אז שני צרורות סיגרות ל“מעות חנכה”… אך אחרי החנכה – מי התיר להם?… ומי יודע מה רבו הימים, שהם רמו אותו, והיא, “הזגגית”, יושבת בבית ומתבוננת בכל אלה ואיננה מוחה בידם ואותו איננה מודיעה!… אלו נודע הדבר לאחר מאבות תלמידיו!… זה אך שלשה “זמנים” זהוא מלמד; התלמידים אינם רואים ברכה גדולה בלמודם, ובהבחנם אינם יודעים גם העשירית ממה שהוא מלמדם ואם עוד יִודע לאבותיהם שהם משחקים ב“חדר” בקלפים!… – הא לך! – קרא אחרי התאוששו ואחרי הניחו מידו את שק הטלית והתפילין, בהכותו על לחיי יצחק מאיר בשתי ידיו – שכר שמירה מעולה אני נותן לך!… – ואתם “שק-צים”!… “שק-צים”!… מי פלל!… אוי, מי פלל!… אחרי הנפשו מעט, הרים מן הרצפה את הקלפים, אשר השליכו תלמידיו בחפזון תחת השלחן ואחרי כן משש את כיסי בגדיהם וכל אשר מצא בהם לקח ויטמון בכיסו. והשלל אשר מצא היה רב ושונה: מטבעות נחשת וכסף, סכינים, ארנקים, פפירוסים וקלפים בודדים; אך בכיסי יצחק מאיר לבדו לא מצא מאומה. הוא חפש חַפש מחופש, גם את נעליו הסיר מרגליו וינערם, אך לשוא – מאומה לא מצא. – בעל עברה עני! – נהם בבוז בהכותו בידו על ראש יצחק מאיר ובבעטו בו ברגליו – בעל עברה עני! מפי יצחק מאיר התפרץ קול בכי גדול; כל עוד הכהו הרבי, הצדיק על עצמו את הדין, ויעצור ברוחו לבלי השמיע קול בכי, אך הכנוי המכוער הזה!… לחבריו יש תמיד חפצים שונים וכסף עתה לקחם הרבי מהם, ומחר יהיו להם בודאי חפצים ומטבעות אחרים תמורתם ולו אין מאומה!… מאומה לא היה לו ומאומה לא יהיה לו ועוד כנוי כזה לו!… גם בלעדיו חבריו נוהגים בו בזיון, בשביל שאין לו מעות. כשהם חפצים לקנות להם פירות וסכריות, אותו הם שולחים להביאם להם; וכשהם משחקים בקלפים אותו הם מעמידים על המצפה… אמנם רעה היא אמו מכל האמות שבעולם! בשום אופן איננה רוצה לתת לו יותר מאגורה אחת ליום וגם בחנכה לא רצתה להוסיף לו. פעמים רבות בכה, ויתחנן לה לתת לו למצער שתי אגורות ליום, ויספר לה, כי לכל אחד מחבריו יש תמיד מעות הרבה וחפצים רבים ולו אין מאומה; אבל גם אז לא הוסיפה לו, אך בכתה אתו ואמרה, כי הרוחים של חנותה מתמעטים יום יום, החנויות מתרבות ולא רק “החיטה החצופה” אך גם עשר “חצופות” אחרות שוללות ממנה את פרנסתה, עד כי ידה לא תשיג גם להאכיל את בניה ולשלם שכר למודם… ואולם הוא יודע, שהיא אך משקרת; בתבת התריס של החנות הוא רואה תמיד מעות הרבה וגם אלו היתה אמו נותנת לו עשר אגורות ליום, גם אז עוד היה נשאר בתבה כסף רב… אמנם אמלל הוא, אמלל מכל הנערים שבעולם! כלם רעים הם לו וגם המזל צורר לו תמיד! כל חבריו, כשהם משחקים בקלפים, יש שהם זוכים ויש שהם מפסידים, והוא, כשהוא לוקח בכל יום את האגורה, שאמו נותנת לו, והוא מחל לשחק בקלפים, מיד הוא מפסידה… כשחבריו מפסידים את כל הכסף שלהם, הם “לוקחים” בביתם כסף אחר, והוא – אך פעמים אחדות עלתה בידו להוציא מטבעות אחדות מן התבה, בשעה שאמו הפנתה עורף, ואחרי כן נתפש… אז הכתהו אמו וגם אביו הכהו באכזריות רבה וגם “גנב” קראו לו, ומאז אינם נותנים לו להכנס למאחורי התריס… ומה יעשה אם גם הוא חפץ לאכול פרות וסכּריות? – עליו להתבזות ולהעשות שליחם של חבריו והם נותנים לו בשכר שליחותו פרי וסכּריה! וכשהוא רוצה לשחק בקלפים, הוא עומד על המשמר במשך חצי השעה, והם נותנים לו בשכרו שתי אגורות, ואחרי כן הוא בא ומשחק אתם, וחבריו מטילים גורל, והנער אשר יעלה עליו הגורל, הוא עומד חמש רגעים ואחרי כן יבא אחר תחתיו, גם כן עפ"י גורל. וכאשר הוא, יצחק מאיר, מפסיד גם את שתי האגורות שקבל, אז יצא עוד הפעם לעמוד על המשמר תחת הנער, אשר עלה עליו הגורל וקבל אגורה בשכרו… – ואַתּ, “נבֵלה” – צעק ברוך בפנותו אל אשתו – “נבֵלה”! האשה חרדה תחתיה וכאלו חפצה להחבא, צעדה אחורנית ותתיצב בפנה שבין הכירים והארון. עיניה הגדולות והשחורות הפיקו אימה, לחייה העגולים אדמו ותחורנה חליפות, פיה הקטן סֻגר וחָזֶהָ התרומם והשפל כגלי נחל בשעה שהרוח רודפם. – בכל יום ויום – צעק ברוך בגשתו אליה ובהרימו את אגרופיו למולה – בכל יום ויום, כשאני שב מן ה“שטיבל”, הנני שואל אותך: “האם חזרו על הגמרא?” ואַתּ עונה: “כן”! “יד אחת” עשית את השקצים!… זננית! “נבלה סרוחה”! כל התלמידים הביטו איש אל אחיו בעצבון. כשרבם מתקוטט עם אשתו על דבר מאכלו ומשקהו, הם אך נדים לה, כמו שהיא נדה להם כשהרבי מכה אותם; אך כשהם מסבים בדבר הריב, מיסר אותם לבם על הצער, שהם גורמים לאשה הטובה והיפה, אשר מעולם עוד לא התאוננה עליהם לפני בעלה ותמיד מדי ראותה אחד מהם בוכה, היא בוכה עמו… וזה הפעם השנית, שהםא אשמים בצערה… בראשית ה“זמן” ההוא החל ברוך ללמדם “גמרא פשוטה” מסכת “נדרים”. והר“ן על המסכת ההוא, שהרבי מלמדם תחת רש”י שבמסכתות אחרות – מה קשה! בכל דבור ודברו יש “כלומר” ובכל “כלומר” מדיק הרבי ומתאמץ למצא איזה קושיא, שהיתה קשה להר“ן, ושבשבילה כתב את ה”כלומר", ואת כל הקושיות הרבות והעצומות האלה עליהם לזכור ולהגידן בעל פה, בשעה שהם חוזרים על הגמרא לפני הרבי ובשעה שהם נבחנים, ואם הם שוכחים אחת הקושיות האלה, אז אוי להם! ואולם לא אך בשעה שאינם זוכרים את הקושיות הם מֻכִֹים באכזריות בעת למדם את המסכת הזאת; יש אשר נדמה, כי כל קושיא לא היתה קשה להר“ן ואך את דברי הגמרא הוא מפרש ביתר באור; אך מהכתוב “כלומר”, שמע מינה שיש קושיא, ואם יש קושיא, הרבי מחויב למצאה, למען הוסיף על עולם הקשה ולמען יכלתו להוסיף על מכותיהם… ועד שהוא מוצא אותה, הוא יושב וקומט את מצחו, ומעקם את פניו, ומתבונן בגמרא בלי דַבֵּר דבר… ובכל עת שבתו ככה, גם על התלמידים לשבת דומם, במנוחה, וכאשר יעיז אחד מהם ללחוש מלה באזני רעהו, או לנוע ממקומו, אז עד מהרה יחלק לו הרבי מהלומות באגרופו הקשה. וכשהם יושבים צפופים ליד השלחן הצר, המנורה הקטנה והשחורה, המעלה פיח והתלויה ממעל לראשיהם מפיצה אור כהה – “גמרא” פשוטה הם לומדים בערב – על האותיות המטושטשות של הגמרא, שהרבי מצוה להסתכל בהן בלי הרף, ומורה השעות בעל הטבלא הלבנה של עץ והמשקלות של ברזל התלויים בשרשרות ארוכות משמיע וחוזר ומשמיע את ה”תִּיק-תַּק" שלו, כאומנת המישנת את התינוק בשעה ששֵׁנה נופלת עליה והיא חוזרת על כל שבר נגינה בקול נמוך מאות פעמים. – יש אשר אחד מהם מתנמנם, והוא מרים את ראשו ומורידו, באין מעיר אותו; אך כשהוא מחל להשמיע קול נחירה, אז אם לב הרבי טוב עליו, הוא לוקח נזר עץ דק ועושה סדקים בשני קצותיו; בקצהו האחד הוא תוחב פסות ניר וטובל אותן בנפט ובקצהו השני הוא תוחב את מצחת הכובע של הישן, שממול פניו, ואחרי כן הוא מצית אש בניר, ומכה בספסל על הארץ וצועק בקול גדול: – שרפה! שרפה! ואז מתעורר הנער הישן בבהלה משנתו והוא נדהם מאד וכמתהולל הוא מניע את ידיו לכל עבר; מתירא הוא שמא יִכוה, או יִשרף ואיננו יודע איך להסיר את האש מכובעו, ואז שוחק הרבי וגם הם שוחקים. ואולם אם הרבי שרוי בכעס, אז הוא מעורר את הישן בהכאות חזקות באגרופיו על שכמו, או על ראשו. פעם אחת הקדים הרבי להדליק את המנורה; יום מעונן היה אז, וה“כלומר”ים שבהר"ן, אשר הרבה הרבי להמיק בהם חשוב, עד מצאו את הקושיות, רבו אז מאד, וערבוב הקולות של יללת הרוח, צלצול השמשות שבחלונות, אשר הרוח נשב בהן וקשקוש מורה השעות הפיל על התלמידים שינה. ובערב ההוא עשה לו הרבי את “משחקו בשרפה” עם שני נערים קטנים: יצחק מאיר ואברהם, ושלש נערים גדולים, ששנים מהם כבר היו “מניחי תפילין”, הכה מכות גדולות, עד אשר נזל דם מפיהם ומנחיריהם. וצירי מורשה השעות התנהלות בכבדות, כאלו קשרו עליהם באותו הערב להרבות מכאוביהם ופצעיהם… אך האנך הארוך התנועע הס, – כאלו היו תקועים במקומם… האומללים הסתכלו בהם והסתכלו ולא ראו כל נדנוד. בהדביקם את עיניהם מנגדם לזמן רב, ונדמה להם, כי כבר עברה שעה שלמה, אך כאשר שבו להביט בהם, ויראו, כי רק הציר הגדול התרחק כדי מעלה אחת – לחמשה רגעים, והציר הקטן על עמדו עמד… והרבי הכה, הכה ופצוע, לכלם חלק מכות ולא חשך. אינני מטיל קנאה! – אמר – כלכם תהרגו היום! לאחרונה צלצל מורה השעות הנבל בעצלתים תשע פעמים ואז הרפה מהם ברוך, ויצום להתפלל מעריב. – את מורה השעות שב“חדר” צריך לבער! – גזר אפרים הגדול בצאתם מן ה“חדר”? – כן, כן! – הסכימו כלם – בודאי כבר הגיעה השעה האחת עשרה והוא מורה את השעה התשיעית!… – אם טוב ואם רע, צריך לבערו – הוכיח אפרים – אם לא יהיה מורה שעות ב“חדר”, אז ישלח ה“גזלן” את אחד מאתנו אל אחד השכנים, לראות, אם כבר הגיעה העת ללכת הביתה, ואנחנו, הלא נדע מה לענות… ואמנם ביום המחרת, בשעה שהרבי היה ב“שטיבּל” והרבנית יצאה אל השוק לקנות צרכי אוכל, לקח אפרים קרדום בידו ויתיצב על הספסל, וימגר את מורה השעות לארץ. ואז לקחו את המשקלות ואת השרשרות, וישליכם החוצה, את הגלגלים חלקו ביניהם ואת העץ שבו שרפו בתנור. וכששב הרבי מן ה“שטיבּל”, וירא, והנה מורה השעות אין, ויתקוטט באשתו וגם הכה אותה, כמו שהוא מכה את תלמידיו ולא חדל מהציג לה, עד אשר קנה לו אביה הזגג מורה שעות אחר. ומאז אסר על אשתו לצאת החוצה, בשעה שהוא איננו ב“חדר”, והיא משעה בקולו ומעולם לא עזבה עוד את התלמידים ב“חדר”לבדם, אך לא גערה בהם, כאשר השתובבו או שחקו וגם לא הזכירה אותם, כי עליהם לחזר על הגמרא. – “נבלה”! “נבלה סרוחה”! – הוסיף ברוך לצעק. – הלא תבוש, מנול! – קראה אשתו בקול בכי. לשמע הכנוי “מנול” עלתה חמת ברוך עד להשחית, ויקפוץ אל אשתו כחיה רעה אל טרפה, ויך באגרופיו על ראשה, ויצרח: – “זננית”! חצופה!… והנערים בראותם זאת, כוננו איש אל אחיו מבטי זעם ועברה, כאלו אמרו איש אל רעהו: – העל אלה נתאפק? ואפרים קמץ את כף ידו, וירם אותה למעלה, כאלו היה נכון להכות, להכות – ויהי מה! ואחריו הרימו כלם את אגרופיהם כאלו אמרו לו: – גם אנחנו נכונים הננו! וכרגע גחן אפרים ויחלוץ את נעלו, וישליכהו מרחוק על ראש ברוך. מפי כל התלמידים התפרץ קול צחוק גדול, וכאשר התגעש באוך, ויאמר להתנפל על תלמידו, אשר מרד בו, וימהרו גם כל שאר תלמידיו, ויחלצו גם הם את נהליהם וישליכום על ראשו. ברוך התהולל מרב כעס, פרש את ידיו, מרט את שערות ראשו וזקנו, הכה באגרופיו על רקותיו, ויצרח בקול מר: – גזלנים! גזלנים! אך תלמידיו עמדו מרחוק, וילעגו לו: – גזלנים הוא קורא לנו, הגזלן הזה! אז נסה לתפוש ביצחק מאיר הקטן מכלם ולהכותו, למען נקום למצער ממנו את נקמתו. אך אז סבבוהו כלם, ויכוהו, ויצבטו בבשרו, וימשכו בבגדו סביב לשלחן ולא הרפו ממנו, עד אשר בקשה מהם הרבנית, כי ישקטו וישבו סביב לשלחן, ליד הספרים. בעת ההיא בא הקץ לאכזריותו של ברוך. כי מהיום ההו והלאה היה לחק ב“חדר”ו, כי כאשר הרים את ידו להכות את אחד מתלמידיו, אז סבבוהו שאר תלמידיו, ויצילו את חברם מידיו. ---------------------- יד. השמים ממעל כחולים ופה ושם תראינה נקודות כסף מזהירות; הקב“ה יושב עתה וקורא בשם את כל כוכב וכוכב ומוציאם במספר אחד אחד, כרועה המוציא מן הדיר את הכבשים, שבצאתם הם מתפזרים על פני הארץ. וגם האחו מתחת הוא כחול, ומלא נקודות מזהירות, אלא שבשמים ממעל לא הספיק עוד ה' להוציא את כל המאורות. והאחו כבר כלו זרוע אור; טפות הטל התלויות בעשבים מתנוצצות מתחת ככוכבים ממעל… מהריחות הנעימים הממלאים את האויר!… הם באים מכל הרוחות: ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, ובודאי גם מרחוק, מן השדות, שביום הוא רואה שם עצים פזורים ועתה נדמה, שצרורי פרחים גדולים תקועים שם בשמים וסרוחים למטה… מה נעים להתהלך עתה פה ולהסתכל בכל אלה בעת דממה כזאת, שהכל שותק; כל היקום בודאי מתפלל עתה יחדו את ה”שמונה העשרה" של מעריב בצבור… ומה מאד תארך הדממה! ואין מפריעה… אין פושע בכל היקום!… והוא גרוע… הוא התפלל “מעריב” תפלה חטופה וביחידות, מיד אחרי “מנחה” ולא המתקין ל“ברכו” ו“אמן יהא שמיה רבא”; נחוץ היה לו לצאת הנה… היצר הרע משך אותו, כמו בחבלים… והוא כבר היה בטוח, שלא יחטא עוד לעולם, לעולם… ובדמיונו נצב אותו הבקר, שבא בפעם הראשונה ל“חדר”ו של ר' שכנא, בקר של אחרי “אסרו חג” של פסח. בכל ימי החג היה ירא מאד פן ישאירוהו הוריו ב“חדר”ו של ברוך, אשר היה יוצא ונכנס בביתם, ויתחנן אל אביו לבל יוציאהו מ“חדר”ו וגם היהודים שב“שטיבל” פצרו במרדכי ובאביו לבל ימסרו את בניהם למלמד אחר, שאיננו מתפלל ב“שטיבל” הרבקובי. ואולם גם מרדכי וגם אביו החליטו למסור את אברהם ואותו, את יצחק מאיר, ל“חדר”ו של ר' שכנא ועליהם נלוו גם הפעם שמחה ה“מלוני” ושאול ה“אופה”. והשמחה הגדולה, ששמח אז, כאשר כבר ידע בודאי, כי לו ישוב עוד ל“חדרו” של ברוך, לא נתנה לו לישון הרבה. ובאותו הבקר, שהיה עליו ללכת אל ה“חדר” החדש השכים קום, ויבא שמה בעת אשר כל נער עוד לא נמצא שם וגם הרבנית ובתה עוד ישנו במטה שעל יד הכירים, ורק הרבי לבדו ישב ויהגה בספר. הוא, יצחק מאיר, אמר “צפרא טבא”, אך הרבי לא ענהו וגם לא פנה אליו, כי עיניו, אשר התנוצצו מבינות לשמורותיהן הלבנות והארוכות היו נטויות אל הספר אשר לפניו, את ידו הצנומה העביר רגע רגע על מצחו הגבוה והמלא חריצים עמוקים, אשר איזה זהר שכן אליו; כובעו, כובע הקטיפה שלו, המעוך מרב ימים והמזוהם באמצע ובמצחתו שממול פניו, היה מפשל על קרחתו. לחייו הקמוטים, שתמיד הנם שחרחורים, היו אז אדמדמים ומבינות לשפך והזקן הארוכים והלבנים ככסף התמלטו מלים מוזרות בנגינה מוזרה, נוגה וערבה כאחד, שכמותה לא שמע עוד מעולם… נפעם ונדהם ממראה עיניו וממשמע אזניו עמד אז משמים רגעים אחדים, ואחרי כן התאושש, ויאזן לדברי הרבי ואז שמע שהרבי קורא ומתרגם לו לעצמו: – “עיטא להאי נפש” – עצה לנפש הזאת – " לאזדהרא מחובאה" – להיות נזהרת מעברה… ויותר לא שמע, כי איזה חום עצום להט בכל אבריו, כאלו מוקד נסתר קרב אליו וראשו סבב עליו כגלגל. אך אחרי רגעים אחדים הוסיף לשמוע את קולו את ר' שכנא קורא: – “וייתי האי יומא תקיפא” – ויבא, אוי, יבא היום התקיף – “דיתבע לה מלכא דינא” – אוי, אוי, אוי!… שיתבע אותה, את הנשמה, מלך הדין – “לנפקא מהאי עלמא” – לצאת מן העולם הזה… לשמע הדברים האלה הרגיש יצחק מאיר מועקה נוראה בלבבו; מה יעשה הוא, בבא יום הדין ואלהים האיום יתבע את נשמתו ממנו, מחוטא גדול כמוהו, אשר בכל יום ויום היה מדלג על התפלות, בכל עת מצא לא ברך “ברכת המזון”, הלך בבקר, בקומו משנתו ד' אמות בלי נטילת ידים, לא התפלל מנחה ומעריב, נשבע לשקר וגם גנב! ואימה גדולה נפלה עליו, ידיו ורגליו רעדו, רקותיו – כאלו איזה יד נעלמה תקעה בהן יתדות, המועקה שבלבו גדלה עוד יותר ובאזניו – כאלו הרעים קול נורא ואיום, קול אלהים: – הוי, עוכר! פושע ישראל! גנב!… תן לי את נשמתך הטמאה והוצאתיה מן העולם הזה ומסרתיה לשדים ומלאכי חבלה אשר יקלעוה ככדור מסוף העולם ועד סופו, ישליכוה ליורה מלאה זפת בוערה ויקטרוה בה, יצלוה על האש שבגיהינום, אף ישרפוה ואחרי כן יחיוה וישובו להתעלל בה! – הלא ככה יֵעָשֶׂה לחוטאים… כן ספרו לו לפני ימים רבים חבריו שב“חדר” וכן אמר לו גם יוסף היתום עוד בעת היותו נער קטן. עודנו צולל בתהום המחשבות הנוראות האלה, ופתאֹם, והנה הוא שומע את קולו של ר' שכנא, שהשתנה והיה לקול של שמחה ונעימות. – “דקודשא בריך הוא – קרא בהתנועעו בחדוה ופניו הזהירו מגיל – הוא רחום וחנון ומקבל לאינון דתבין קמיה” – והוא מקבל את העושים תשובה לפניו… הדברים האלה עודדו גם את יצחק מאיר ויחזקו את רוחו… גם הוא יעשה תשובה ואלהים לא יענשהו… עד הנה היה שוגג! בכל תשעת החדשים, שלמדר ב“חדר”ו של ברוך לא זכר אף רגע שיש אלהים בעולם. תמיד שמע אך קושיות ותירוצים, תירוצים וקושיות ואף פעם אחת לא הזכיר אותו ברוך הרע את האלהים המעניש קשה על כל עברה ועברה. אך עתה, מכיון שהוא לומד ב“חדר”ו של רבי כזה, לא יוסף עוד לעבור עברות… הכל יעשה כרצון אלהים… כן גמר אז בלבו. ואמנם שבועות אחדים אחרי כן עשה ככל אשר החליט אז. לא אחת הציק לו הרעב מאד בלכתו להתפלל ויצרו הרע השיאהו לקצר בתפילתו, ואף כי הרבי הזה איננו שומר על תלמידיו בעת תפילתם, כי מפני שרוב תלמידיו הם “מניחי תפילין” הוא שולח את כלם לבית המדרש להתפלל שם בצבור, בכל זאת התפלל כראוי מ“אדון עולם” ועד “עלינו” ולא דלג גם על “פטוּם הקטרת” וגם על “איזהו מקומן” וגם בעת הלמוד היה מקשיב ולא הסיח את דעתו ממנו. ואולם אחרי כן שב אל עונותיו הראשונים ועוד הוא מוסיף עליהם עברה חדשה… בכל ערב וערב כשהוא שב מן “החדר” הביתה, הוא מוצא שם את מרים. אביה לקח לו אשה חדשה, אשר הבטיחה להכניס לו מעות הרבה, והכניסה לו אך שתי ילדות מכוערות ורעות, – כן ספרה אמו לאחת ה“קונות” בחנות. והאשה ההיא מצערת מאד את מרים ומכה אותה ומצוה עליה לשרת אותה ואת ילדותיה, ולכן היא נחבאת לצאת יום יום מביתה ובאה אל ביתם להשתעשע עם לאה אחותו ואביה לא יניא אותה כמו לפנים… והוא, יצחק מאיר, ה“בחור” הלומד ב“חדר”ו של ר' שכנא, כשאין אביו ואמו רואים, הוא משתעשע אתה ואיננו יכול להבליג על רוחו ולהמנע מהחליק בידיו את קוצותיה, אף כי הוא זוכר היטב את דברי המשנה ב,אבות“, אשר למדם הרבי: “אל תרבה שיחה עם האשה… הוא אמנם איננו יודע, מדוע מותר להרבות שיחה עם איש ועם אשה – אסור, אך בחוש הוא רואה, שדברי החכמים צדקו… כי אף על פי שהוא יודע את העונש הגדול הנכון לעוברי עברה, בכל זאת בשעת הלמוד הוא חושב במרים, בשערותיה, בעיניה ובשמורותיהן… ויש אשר בשעת הלמוד הוא מסתכל בתקרה השחורה, אף כי הוא יודע כבר בעל פה את מספר הקרשים של התקרה וקורותיה: חמשים קרשים וחמש קורות, מלבד הקורה המונחת לרוחב התקרה, שעליה מונחים הטלית והתפילין,, “הזהר” – אותו הספר שהרבי לומד בו בבקר בבקר – והחלה של שבת, שממנה נזון הרבי בכל ימות השבוע; ויש אשר הוא יושב וחושב בדברי הבל אחרים: בשמים, שמש, ירח וכוכבים, רוחות, חום, קור וכאלה; ויש אשר הוא מביט מבעד לחלון הקטן שב”חדר” ומסתכל באחו שמעבר הנהר השוטף בקרבת ה“חדר”, ובשדות המנומרים אשר כרֹב לחלקותיהם, כן ירבו צבעיהם, המשתרעים על שפוע ההר הנשקף מרחוק, אשר לפנים, בהיותו קטן, דמה, כי העומד עליו יוכל לגעת בשמים… וכן הוא שוכח תמיד את העונשים הקשים הצפויים לו… ויאנח מרה וישא את עיניו למרום. עתה כבר הוצאו כל הכוכבים מהדיר שלהם, שבו הם צפונים כל היום והם ממלאים את כל פני השמים. ומשם מירכתי מזרוח מגיח הירח בכעס נורא, כשבא הנה ראה בקצה השמים אך כעין עפעף קטן ואדום וכששב להסתכל במקום ההוא אחרי רגעים אחדים כבר ראה את חציו ועתה הנהו רואה כבר את כלו. ומה גדול הוא עתה!… לולא חטמו ועינו, לא היה מכירו כלל מפני גדלו.. ומה אדום הוא! – האם רוצה הוא לשרוף את כל העולם מפני העברות הרבות שלו, של יצחק מאיר?… ושם, במערב, מה בוער הגיהינום!… פאת השמים כאלו נהפכה לנחל של אש… היש לשער את היסורים, שסובלים שם הרשעים?.. אם תכוה רק אצבע קטנה – מה מאד יגדל הכאב! ואם טובלים את כל האדם בנחל כזה ומשהים אותו שם ימים ושנים!… וגם הוא בודאי יטָבל שם… ולא יועיל לו עוד מאומה, מאומה!… כי מתי עוד יתקן את עצמו, אם לא היטיב את דרכו בכל השבועות הרבים, שהוא לומ ב“חדר”ו של ר' שכנא, שהוא כל כך טוב, כל כך טוב!… הוא איננו מוגיע את תלמידיו ב“חלוקים” ארוכים, וכשהוא חפץ ללמדם בעל פה איזה קושיא ותירוץ, הוא מבאר בראשונה היטיב את הגמרא ומטעים את מקום הקושיא, וחוזר ומטעים, עד שהם בעצמם מוצאים את הקושיא. וכשהוא תומך את התירוץ על מקומות אחרים שבגמרא, מפרשים, או פוסקים, הוא מראה להם בתחלה את אותם המקומות ומטעימם, עד שהם בעצמם מוצאים את התירוץ ואך אחרי כל אלה הוא מלמדם את הקושיא והתירוץ בעל פה… והכות איננו מכה לעולם, לא את שמחה “המלוני” ושלמה “הקצב” המשתובבים תמיד, וגם לא אותו, את יצחק מאיר, שאיננו מקשיב לדברים גם בשעה, שהוא מבארף או מטעים את הגמרא, או את הפוסקים, אך הוא מזרז את תלמידיו בדברים כבושים. – טיפשים, טיפשים! – אמר להם הרבי פעם אחת – אלו היו מניחים לפניכם כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות והיו אומרים להם: “קחו לכם את כל אלה!” ואתם הייתם עוזבים את הכל והייתם משתובבים, או חושבים בעצים ובאבנים – מה היו אומרים עליכם?… ואלו היה זה המניח את הכסף והזהב והאבנים הטובות והמרגליות – מלך, בודאי חיבתם לו את ראשכם על שהייתם מזלזלים במתנתו… ועכשו, כשהתורה, המתנה היקרה של מלך מלכי המלכים מונחת לפניכם ואתם עוזבים אותה ומשתובבים וחושבים בהבלים – מה משפטכם?… פעם אחרת, כשראה הרבי, שהוא מביט בעד החלון, לגלג עליו: – ומה גלו לך העשבים, הפּירות והבהמות והכלבים, אשר אתה רואה שם? הרבי ר' הֶשל, – עשבי השדה היו מגלים לו עתידות; בכל יום, בין מנחה למעריב, היה הולך לשוח בצדי הדרכים שמחוץ לעיר, והיה מסתכל בצמחים וממשמש בידיו בפרחים ובשבלים ומדבר אליהם, כאשר ידבר איש אל רעהו: “אתה כבר פתחת את פיך!” – אמר לאחד; “ממך אין לי כל הנאה” – אמר לשני; “אתה מדבר דברים ברורים” – אמר לשלישי; “לך יש עין נאה מאד” – אמר לרביעי. מה שהם השיבו לו, כמובן, לא יכלו בני לויתו לשמוע… והרבי ר' אלימלך הבין שיחת חיות ועופות כשלמה המלך ממש. פעם אחת שמע קול כלב נובח, ויאמר אל “חסידיו”: "דעו שנושאים לי אגרת, שבה כתוב, שיש מקשה לילד הצריכה לרחמים. אך בתוך כך הכה “שקץ” אחד את הכלב ונתבלבל ולא הודיע עוד את שם האשה ואמה והרבי לא יכול להתפלל עליה, עד שבא השליח עם האגרת. – ואתה – הוסיף ר' שכנא בפנותו אליו, אל יצחק מאיר, – כשאתה מסתכל בצמחים ובבהמות וחיות ועופות – מה הנאה יש לך בזה?… קודם כל עבוד את ה', ואחרי כן הסתכל במה שאתה רוצה להסתכל ותהיה הסתכלותך נאה לך ולעולם… וראשית עבודת ה' הלא היא אך למוד התורה, שגדול הוא גם מן התפלה וגם מן התעניתים… לר' דוד’ל מלֶלוב בנו פעם אחת שני אחים, ויספרו לו בבכי ובדמעות על לחייהם, שאביהם בא אליהם לילה לילה בחלום ומצוה אותם, שימירו את דתם ר"ל. ולא ידע ר' דוד’ל מה לעשות, ויתענה ארבעים תעניתים ואז הודיעוהו מן השמים, שאביהם מת בנדוי, ואם יתירו לו את נדויו, לא יוסיף עוד להחריד את מנוחת בניו. אז זחה דעתו של ר' דוד’ל עליו, ויתפאר לפני המגיד מקוזיניץ, שהתעניתים שלו עושים רושם בשמים ואם הוא מתענה, אינם יכולים שם לסרב לו… אך המגיד השיב לו: "למוד תורה ולא תצטרך להתענות; בירושלמי כתוב בפירוש: “מה בנדויו, בא בחלום לבניו, שימירו דתם”. הוא, ר' שכנא, אמנם לא ראה ולא מצא זאת בירושלמי, אף כי הוא בקי בו וגם חפש הרבה את המאמר הנפלא הזה; אך האם כול הוא, אדם פשוט לראות בתורה כל מה שהמגיד מקוזיניץ ראה?… הוא לומד “שור שנגח את הפרה” ואיננו רואה יותר מן הדין ע“ד שור ופרה; אך אח”כ, שהוא פותח את “הזהר”, או גם את הספר “עבודת ישראל” של המגיד מקאזיניץ, הוא מוצא שבארבע המלים: “שור שנגח את הפרה”, יש אלפי אלפים סודות ורזי דרזים נוראים ואיומים, עד ששערות ראשו מסתמרות מאימה… ולכן “ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ:”! כהן גדול אך מצות גדולות הוא עושה! מקריב קרבנות ומתפלל, וממזר ת"ח – עוסק בתורה, שבכל אות ואות ממנה תלויים כמה וכמה עולמות עליונים ואלמלי היינו רואים מה שיש בכל מלה ובכל אות, היינו מתחלחלים ורועדים מגודל הפחד, כשאנחנו נגשים אל איזה ספר. “לבית יוסף” באה המשנה בעצמה בתאר מלאך, וגלתה לו עתידות ורזי תורה והוא כתב הכל בספר, שקראנו בשם “מגיד משנה” ושהנהו בידנו עד היום. ולא רק המשנה, אבל כל אות ואות שבגמרא ובפוסקים וספרים קדושים אחרים הוא מלאך… ופחד גדול נפל אז על יצחק מאיר, נדמה לו, כי האותיות השחורות עולות מתוך הגמרא, הרש"י והתוספות וסובבות אותו מכל עבריו וחפצות לקרעו כדג, על שהוא מזלזל תמיד בהן… ועוד הפעם גמר בלבו לבל ישוב עוד לכסלה; אך אחרי עבו שעות אחדות הסיח עוד הפעם את מחשבותיו מן הלמוד, ויהגה בדברים בטלים… את הלך מחשבותיו הפריע פתאֹם קרקור הצפרדעים; אחת מהן התחילה לקרקר בקול גדול וכלן עמו אחריה, כקהל העונה אחרי העובר לפני התבה… ועל זכרונו עלה את אשר קרהו בבקר בבֹאו לבית המדרש להתפלל. ליב הקצב בקש לו עשרה אנשים שיתפללו אתו ביחד במנין, ויספור את האנשים, והנערים שהם “מניחי תפילין”, אשר החלו אז להתפלל, ובתוכם מנה גם את ה“כידור”, אשר עמד בזוית מאחורי התנור; אם ראובן הרצען קרא אליו בקול גדול: –“עמלק”! וכי מותר לצרף “כידור” למנין?… הוא ידע, כי מותר, ואך למען הרעים את יצחק קרא כזאת. ורחמיו של יצחק מאיר נכמרו על יצחק. הכל, גדולים וקטנים, מרעימים ומבזים אותו למיד ולועגים לו והוא שומע חרפתו ואינו משיב!… ומה חטא?… האם איננו טוב מכל המלעיבים בו?… אלו עוד למד תורה! – היודע אתה? – אמר אל ה“כידור” בגשתו אליו – אם תרצה ותלמד… – לומד אנכי, לומד! – קרא ה“כידור”, בלי נתון ליצחק מאיר לכלות את דבריו. – אתה לומד! – קרא יצחק מאיר בגיל – אם כן טוב יהיה לך מאשר לכלם. – כן, כן! עוד אלעג אני להם! אסע עם אמי לוַרשה, כאשר אך אדע את האומנות על בוריה. פניו של יצחק מאיר הועמו, ויאמר לבאר לו, כי לא למוד האומנות, אך למוד התורה, יוכל לרוממו ולעשותו גדול גם מכהן גדול. ואולם ה“כידור”, אשר שמח מאד, בראותו כי חברו מימי ילדותו עודנו נאמן באהבתו אליו ואיננו מתביש להתיצב לידו ולשוחח אתו, התאמץ לשפוך הפעם את כל שיחו לפניו: – אמי יותר צנועה מאמותיהם של אלו המחרפים אותי – אמר – האמן לי! בהיותה עוד צעירה מאד השיאוה לאיש זר, שבא ממרחקים. ממחרת אחרי החתונה ברח ויעזב את אמי עגונה. ואמי נסעה ל“רביים” שונים… את כל הון אביה הדל פזרה להוצאות נסיעותיה. הוא אהב אותה מאד ולא חשך ממנה את פרוטותיו האחרונות. פעם אחת שבה ממסעה, והנה היא מעֻבּרת!… ממי? – איננה יודעת… היא חושדת את בן הרבי מחיבוב… הרבי הזה זק ו“בעל מופת”, אף כי אין לו חסידים ורק נשים נוסעות אליו, אך בניו הם מה שהם… שם היתה כבת בית ופעמים רבות לנה באחד מחדרי בית הרבי. פעם אחת נתן לה אחד בני הרבי בידו ממש יין מקידוש אביו ואחרי כן ישנה שנת תרדמה… יצחק מאיר לא הבין את דברי ה“כידור” ויאמר להפסיקו בדברו ולשאל אותו: – מה זה “איננה יודעת ממי”?… ומה ענין יין של קידוש למעברת? אך פתאם נגשו אליו אחדים מחבריו, ויאחזו בחצנו, וימשכוהו בכח ויקראו: – חברו של ה“כידור! חברו של ה”כידור"!… אך ה“כידור” לא שם לב אליהם ואל קריאותיהם, ויוסף לספר: – ולהרוג אותי, כאשר יעצוה כל קרוביה, לא רצתה בשום אופן! “אסור להרוג את הנפש” – אמרה. ובשביל זה מת אביה, והיא… – חברו של ה“כידור”! – הוסיפו חבריו לקרא והפעם משכוהו בחצנו בחזקה, עד כי נפל לארץ, ויהיה אנוס לעזוב את הדובר בו. וכששב אל ה“חדר” אחרי אכלו ארוחת הבקר, הלשינו עליו חבריו לפני הרבי, כי שח בבית המדרש עם ה“כידור”. אלו ספרו כזאת לאביו, כי עתה היה בודאי מכה אותו ומחרפו בזה ימים רבים, אבל הרבי לא קצף עליו וגם לא גער בו, אך אמר אליו בנחת: – וכי מה תוכל ללמוד משיחת ה“כידור”?… ובאמת מה למד משיחת ה“כידור”?… רק דברים סתומים שמע ממנו, וכל היום הרהר אך בהם, ולמרות המוסר, שהטיף לו הרבי, לא הקשיב אף רגע ללמוד. ואולם לא רק הוא, אך גפ כל שאר חבריו לא הקשיבו. החום היה גדול מאד ב“חדר” וזעה נזלה מפניהם כל היום, וכילדים קטנים הטעו פעמים רבות את הרבי, למען אשר יצאו לרגעים אחדים מן ה“חדר” ויתקררו מעט, ואגב הסתכלו גם בקוצרים, שקצרו את השחת, ובאחו, שאחרי הקצירה היה דומה למרבד ירקרק… אך ביום בודאי לא היה פה, באחו, כל כך נעים כמו עתה… הרוח הקל משיב אל אפו ריחות שונים ונעימים ומקרר את מצחו ולחייו וצוארו והוא מחליק את פניו, כאשר החליקה אותם אמא בימים שהיה קטן… אך מאין בא הרוח הזה? והשמים שבפאת מערב הועמו; האש שבער כבר כבה. האמת היה מה ששמע מפי חבריו, כי מראה האש, שנראה אחרי שקיעת החמה במערב הוא מראה האש של הגיהנום שהוא במערב?… הם אמרו כי כן כתוב בספרים. אך האם כן הוא, מדוע לא נראה המראה גם ביום וגם בלילה, אך במשך זמן קצר, בערב?… גם הלבנה הסירה מעליה את צעיפה האדום ועינה כמו מבטה עליו ברחמים ובאהבה… ובאמת מדוע תקצוף עליו?… הקב“ה נתן מתנה, תהי לה טובה ויקרה וכל הכסף והזהב והאבנים טובות והמרגליות שבעולם; אך הוא איננו יכול לקבלה, – היענש על זאת? איננו יכול, בשום אופן איננו יכול לקבלה… ואם גם יכול ואינו רוצה?… אלו היו הוריו נותנים לו מתנה יקרה, והוא לא היה רוצה לקבלה – היו שמחים שלא קבלה מהם, ואלהים, שגם הוא אב, – יעניש על זה?… ואם לא התפלל מעריב בצבור – מה בכך?… גם כל החסידים הגדולים לומדים, או מכינים את עצמם בשעת התפלה בצבור ואח”כ הם מתפללים ביחידות; וכל האנשים, כשאין להם פנאי, אינם ממתינים לתפלה בצבור… וגם לו לא היה פנאי; צריך היה לצאת הנה… פה כל כך נעים!… חבריו התפללו בצבור והוא לא!… ומה בכך?… גם הכוכבים, רובּם עומדים על מקום אחד, ואחדים מטילים ומשתעשעים; עושים חריצים בשמים… גם הלבנה מטילת לה ומרקדת… – "שקץ! – שמע פתאֹם קול אביו מאחוריו. ובטרם הפנה ראשו, והנה מכות אגרוף רבות וחזקות עפו על שכמו. – הננו חפצים לאכול ארוחת הערב – טען אביו בהוליכו אותו הביתה – והנה ה“שקץ” אין!… עלי לבקשו!… ואיפה מצאתיו? על האחו!… “שקץ”! שובב!… ויצחק מאיר הלך בבשת פנים אחרי אביו הזועף ולא דבר דבר; במה יצטדק?… – ממה נפשך! הוסיף אביו אחרי אשר נח מעט מזעפו – אם היית עיף מן הלמוד שב“חדר”, היית צריך לבא הביתה, לאכול ולשכב ולישון. ואם לא – הלא היית מחויב לקחת לך ספר וללמוד!… האך ללמוד שב“חדר” תחכה תמיד?… והטיול על האחו – למה?… למה?… מה הנאה יש בו?… טו. – הסו, בני – התחנן להם – אל נא תבלבלוני! ושמונת תלמידיו, אשר ישבו על ספסלים צרים וגבוהים משני עברי שלחן ארוך ונמוך החרישו רגע, אך אחרי כן החלו עוד הפעם להכות רגל ברגל ולהתכוץ בבגדיהם. – הסיגרה שלי טוב משלך! – קרא שמחה בלחש אל שאול, אשר ישב ממולו, ובהוציאו מפיו רצועה ארוכה של הבל. – האתה יודע לקטר כמוני? – הוסיף בשחוק – גם דרך חטמי אני מוציא את העשן. ובדברו הוציא משתי נחיריו שתי תמרות ארוכות של הבל ממושכות למטה, מזה ומזה, באלכסון. ור' שכנא ישב לו על כסאו ליד התנור של לבנים הטוח בטיט והמשיח בשיד, קמטי מצחו הרבים התכוצו יחדו, עיניו היו משוטטות בספרים האחרים אשר לפניו ובאצבע ידו הימנית הורה פעם בכה ופעם בכה. – שחק לך, שחק! – ענה שאול את שמחה – עוד נוכל לקפא פה מקור! סכנת נפשות ממש!… – גם הכתלים בוכים והוא יושב ושוחק! – התאונן גם יצחק מאיר בלחש. בשאר הימים, כשהקור אינו חזק ושמשות החלון אשר ב“חדר” אינן מכוסות קרח וכפור, בשעה שהרבי יושב שקוע במחשבותיו, הוא, יצחק מאיר, אוהב מאד להסתכל בעד החלון אל האחו הגדול. מה יפה הוא האחו הזה גם בחורף!… דומה הוא לשלחן גדול ארוך ורחב, שמפה לבנה פרושה עליו; והעורבים השחורים באים וחונים עליו מחנות מחנות ומנקרים בחרטומיהם. הם בודאי עורכים שם חתונות, כי יש אשר זוג אחד, או זוגות אחדים מתרוממים פתאֹם למעלה ועפים במעגל בתוך האויר בשמחה ובחדוה, כמו שמרקדים על החתונה. ויתרם שומרים, או מדדים ממקום למקום וקוראים:,קרע! קרע!" זה הוא בודאי הזמירות שלהם… אך עתה, כשוילון של קרח פרוש על כל החלון, הוא יושב ומסתכל בכתלים, והנה הוא רואה, כי מראה הלובן של הכתלים נהפך והיה לכחול ומן הכתלים מבצבצות טפות כטפות של דמע והן מתגלגלות ויורדות. כאשר למד בקיץ “איכה” לא יכול להבין את הפסוק " בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה“: איככה תוכל עיר לבכות ולהוריד דמע?… הרבי אמר לו אז, כי לא העיר, אך השכינה שנקראת ירושלים בוכה בלילה של תשעה באב ודמעתה על לחיה; אך עתה הוא רואה, כי גם כתלים יכולים להוריד דמע… ועל מה איפוא הכתלים של ה”חדר" בוכים, אם לא עליהם על היסורים שהם סובלים בשבתם בתוך “חדר” קר אשר כזה?… – כן, כ – ענה שמחה בלעג – הכתלים בוכים על אביך שיש לו בן חכם כמוך… – טוב, טוב מאד! – קרא פתאם ר' שכנא בגיל, בהרימו את אצבעו למעלה ובהניעו אותו לכל עבר. ופניו, אשר היו עד כה לבנים כאחורי בגדו וכובעו שהתחככו בתנור, אדמו מעט, ומבעד לריסים הלבנים והארוכים התנוצצו עיניו ותבענה חדוה, עונג וטוב לב. – ובכן, שמעו! הוסיף לקרא ובין שפמו וזקנו הלבנים נראה צחוק קל של הנאה. כל תלמידיו התעוררו לקולו כמו משנה, ויכוננו אליו את מבטי עיניהם, אשר הפיקו אי רצון ותלונה; אך הוא לא הכיר בהם מאומה, ויפן אל אברהם ויאמר: – מה היא "תקנת אושא? התדע? אברהם שפשף את ידיו הכחולות מקור זו בזו. וישם בלי הכרה את עיניו על הגמרא אשר לפניו ויחל לגמגם: – “האשה שמכרה בנכסי מלוג”… אך ר' שכנא, מבלי לחכות לאברהם, תרגם ויבאר בעצמו: –… בנכסים שנפלו לה בירושה מאת אבותיה, “ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות”, משום ש“רבנן אלמוהו”, עשו חזוק “לשעבודיה”, את השעבוד של הבעל, “משום איבה”, שלא תהיה שנאה בין הבעל… הקולות של ר' שכנא ואברהם נחבאו פתאֹם מפני קול ה“רבנית”, אשר התפרצה פתאֹם אל ה“חדר”. – כן! כן! – צעקה, בהסירה מעליה את מטפחתה העברה והמזוהמה וברקעה ברגליה הקרות בחזקה על הקרקע – אתה עובד בפרך והם אינם מביאים מעות! ר' שכנא התחלחל, כאלו שפכו עליו פתאם מים קרים, וישא אליה את עיניו, אשר הביעו מרירות על אשר הפריעה את שמחתו. – כבר עברו שלשה ימים מראש חדש – הוסיפה למעק, בהשליכה את מטפחתה על מטתה, אשר עמדה ליד אחד הספסלים שהתלמידים ישבו עליהם ובהושיטה למול אישה את שתי ידיה הצנומות והקרות – כבר עברו שלשה ימים מראש חדש ואך שאול ואפרים הביאו מעות. – ומה הרעש? – שאל ר' שכנא – אם לא הביאו עד הנה, יביאו היום, אם לא היום יביאו מחר, ומה הרעש? – מה הרעש? – שנתה היא את דבריו בצעקה – עתה הנך יושב ליד התנור, אשר הוסק מעט בבקר, וחם לך, וכאשר יתקרר התנור מה תעשה? העצים כבר אפסו ומשה חיים איננו רוצה לתת לי עצים בהקפה… – ומי אשם בדבר? – שאל בהושיטו גם הוא למולה את ידיו. – מי אשם? מלמד שוטה! בודאי לא אני ולא אתה!… – מאין תדעי?… אולי אני ואולי אתּ?… – היודע אתה מה שאתה מדבר? גולם!… האני אשׁמה, או אתה אשם אם ישראל “המלוני” איננו שולח מעות בעתו? האנחנו אשמים אם מרדכי מאחר לשלם? מה?… האיננו יכול לשלוח מעות בראש חודש? בשלמא יצחק מאיר… אני מבינה. מחנות קטנה קשה להוציא ביום אחד שכר שני מלמדים, יביא איפוא קמעא קמעא… פני יצחק מאיר חורו מרוב עצבונו; הוא ראה, כי בדבר ה,רבנית" את דבריה האחרונים לטש אברהם את עיניו לו, ומבטיו כאלו הביעו: – שמע, גם ה“רבנית” אומרת, שאני עשיר ואתה “קבצן”!… תמיד הוא מתפאר עליו בעשרו של אביו, זה מקרוב החל להתגאות גם בזה, שאביו עולה תמיד לתורה ששי ואביו שלו, נטע, עולה לתורה חמישי או רביעי. – וברקוב – אמר לו בפני כל החברים – כשאבי ואביך הם שם בשבת אחת, אבי עולה לתורה שלישי (ששי עולה הרבי בעצמו) ואביך איננו עולה גם ל“הוספה”; ל“קבצנים” כאביך איש לא ישים לב… ועליו, על יצחק מאיר, לשמוע חרפתו ולשתוק; מה יענהו?… גם ביחוסו לא יוכל להתחשב עם אברהם, שהוא נכד רב. אלו היה עוד “עלוי” כמו לפנים!… פעם אחת נסה להשיב לו, כי אביו איננו עני כלל; ובחנותו הוא מרויח כסף רב מאד, אך אברהם נשבע, כי אביו נטע בא אל ביתם ובקש מאת אביו שלו, כי ילוה לו חמשים רובל ברבית, ואביו מאן; לו, לנטע, אמר, כי אין לו כסף, ואחרי צאתו אמר לאמו, כי איננו רוצה להלוות כסף לאביון כמוהו. הוא, יצחק מאיר, הכחישהו, אמר לו, כי הוא משקר, ולכן עתה, כשאברהם שומע גם מפי ה,רבנית“, שלאביו יש הרבה כסף ולאביו שלו, של יצחק מאיר, אין כסף, הוא יושב ולועג לו… ב”חדרים" אחרים, כשתלמידים מאחרים להביא מעות כועס הרבי ומבקש לו תואנה להכותם, ופה הרבי איננו כועס ואיננו מכה, וכשהרבנית כועסת אין שמים לב לבדבריה ואברהם עוד מתגאה בזה, שהיא אומרת, כי הוא יכול להביא מעות בראש חדש ואיננו מביא… – ובכל זאת – אמר ר' שכנא – יוכל להיות, כי אני ואתּ אשמים בזה, ואם אינך מבינה, אספר לך מעשיה ותביני. לשמע המלה “מעשיה” הרים יצחק מאיר את ראשו, ובתאות נפש נשא את עיניו אל ר' שכנא. וגם ה,רבנית" נצבה למול אישה, ותשלב את שתי ידיה על לבה ופניה הצנומים חדלו מהפיק כעס ורוגז. ר' משה דוד מצינזיק – ספר ר' שכנא בכובד ראש – היה מכניס אורח גדול, וכשבא אליו אורח היה מקבל את פניו בשמחה ובחדוה והאכילהו מעדנים והשקהו ממתקים, ואף על פי שהיו לו משרתים ומשרתות הרבה, שרת הוא בעצמו את האורח כעבד את רבו. פעם אחת בא אליו דרשן ליטאי. וסתם ליטאי – הלא תדעו – הוא מתנגד: איננו מאמין בצדיקים. – איננו מאמין בצדיקים! – קרא יצחק מאיר בתמהון – איככה זה?… – הליטאים אינם מאמינים – ענה ר' שכנא – אף כי הם “לומדים” גדולים… נשמתם אינ מסוגלת לאמונת הצדיקים. אך ר' משה דוד לא השגיח בזה. אורח הוא אורח וצריך להאכילו ולהשקותו ולשרת לפניו. בערב ערך ר' משה דוד את השלחן, ויצג עליו בקבוק יין ישן נושן, ויושב את הדרשן בראש. ואחרי כן הובא לפניהם אוז שמן וצלוי, אשר נתן ריחו הטוב באף הדרשן. ור' משה דוד לקח את האוז וינתחהו לנתחיו. אך פתאֹם והנה – עצם שבורה מצא בו. הדרשן נתן בו את עיניו ומיד התכרכמו פניו… האוז הוא טרפה!… הוא חפש בזכרונו צד היתר… (למדן גדול היה) אך לא מצא… ר' משה דוד אמר למזוג לו כוס יין, למען הפג את צערו, והנה שוטרים באו וידרשו מאת הדרשן להראות להם את תעודות מסעו. ובכן גם אוז לא אכל וגם יין לא שתה ואך פת לחם היתה ארוחתו וישכב על מטתו ומרוב עצבונו ישן שנת תרדמה. ויהי בחצי הלילה, והנה אנשים מתדפקים על הדלת. מה זאת?… הוא ז"ל מפזיסחא בא. ויחרדו ר' משה דוד וכל בני ביתו לקראת הרבי, ויביאוהו אל הבית בכבוד גדול. – ריח אוז טוב פה – אמר הוא ז"ל בהכנסו – משה דוד, הגיזהו!… רעב אני! ר' משה דוד התחלחל: “הוא מצוה להגיש את האוז – והאוז הוא טרפה!… אך הוא ז”ל הרגיש מיד בדבר. – האוז הוא כשר! – אמר – הגישה ואוכל ממנו. והדרשן שכב על משכבו וישמיע קול נחרה, למען אשר ידמו כי ישן הוא, אף כי קול השאון של בני הבית וכל אנשי העיר אשר נאספו העירהו מתרדמתו. – יאכל הרבי טרפות – חשב בלבבו – ולמחר אלעג לו ולכל החסידים. אך הוא ז“ל צוה להביא אליו את האיש, אשר הטריף את האוז, ועד מהרה נגש ר' משה דוד אל הדרשן ויאחז בו, ויקימהו על רגליו, ואחרי אשר נטל את ידיו התיצב לפני הרבי, מבלי תת לו שלום, ו”הוא ז“ל” הוציא מן הארון את ה“יורה דעה” ויפתחהו ויאמר לו: – ראה: האוז הוא כשר בלי שום פקפוק!… אחרי כן לקח הוא ז"ל את בקבוק היין אשר נשאר על השלחן, וירח בו וימזוג לו כוס. – רבי! – צעק ר' משה דוד בחרדה – היין… – היין הוא כשר! – קרא הרבי בלי תת לר' משה דוד לכלות את דבריו – בחוש הריח שלי מכיר אני, כי הגוים לא הסתכלו עליו… כסבורים אתם, שהדרשן כבר נכנע? ליטאי הוא ליטאי, וכל המופתים שבעולם לא יכניסו את אמונת הצדיקים אל לבו. – עכשיו – אמר הדרשן למען הקניט את הרבי ולביישו – עכשו מתורצת לי קושיא גדולה. כתוב בתורה: “זאת החיה אשר תאכלו, מכל הבהמה”, וקשה: אם בהמה אינה חיה ואם חיה – אינה בהמה? אלא שבודאי הפירוש הוא כך: “זאת החיה”, – די דָזִיקה חיה, “אשר תאכלו” – וָס זִי זָל אֶסְן, החיה אוכלת מה שהיא. כסבורים אתם בודאי, שהוא ז"ל עשהו תיכף לגל של עצמות? אך לא. “הוא” לא היה ממהר להעניש. – אתה דרשן – אמר לו “הוא” ז“ל – ואתה דורש דרשות. אך אין מקרא יוצא מידי פשוטו והפשט הפשוט של הפסוק הוא: “ואת החיה” – די לֶבֶּדִיקה – “אשר תאכלו” – וָאֶס זֶלְן אֶסן, לחיים יש מה לאכול; כשנברא האדם, נבראים מזונותיו אתו, “מכל הבהמה, אשר על הארץ”, וזאת הננו רואים מכל הבהמה, כמו שאמרו חז”ל: “מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסין שלא בצער”, אלא שחטאו של אדם גורם שיטרח לפני השיגו את מזונותיו, – ומי איפוא אשם בדבר, אם בעת שהגישו לך את האוז והיין עוד לא הגיעה מדרגת טרחתך למדרגת חטאיך?… ובכן – הוסיף ר' שכנא בפנותו אל אשתו – היודעת את בבירור, כי טרחתי כבר הגיעה לאותה המדרגה, שאוכל כבר להשיב מעות? מדרגה, מדרגה! – שנתה ה“רבנית” אחרי דברו – מדרגה פה, מדרגה שם, ולמען בשל מעט תפוחי אדמה לארוחת הצהרים עלי לשאל שנים שלשה גזרי עצים מאחת השכנות… שמחה – קרא ר' שכנא אחרי צאת אשתו מה“חדר” – מה היא הראיה שמביא ר' אידי בר אבין לתקנת אושא? הראיה, הראיה – קרא שמחה, וירם ויורד את כתפיו במהירות, כאלו רעד מקור. התבוננו, בני! – עורר ר' שכנא את תלמידיו – התורה נמשלה לאש ואם תקשיבו, וחם לכם… הלא תזכרו – הוסיף – הראיה היא מזה שתנינא, כי אם באו עדים והעידו, שפלוני גרש את אשתו ונתן כתובתה ואחרי כן נמצאו זוממין, ועדים זוממין הלא מחויבים לשלם את כל הנזק שרצו לגרום, ובכל זאת אין קונסים את הזוממין האלה לשלם לאשה את כל כתובתה, אך טובת הנאה של כתובתה: “אומדין כמה אדם רומה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתארמלה, או נתגרשה”, יגבה הוא את כתובתה, ואם תמות יירשנה בעלה. “ואי ס”ד ליתא לתקנת אושא", אם אין הבעל מוציא מיד הלקוחות אחרי מותה, “אמאי יירשנה בעלה? תזבין כתובתה לגמרי”, אף אם תמות בחייו, ואם כן גם על הזוממין לשלם לה לא “טובת הנאה”, אך כל שויה למכירה גמורה! – המבינים אתם? מבינים אנחנו, מבינים אנחנו! – קראו כל תלמידיו פה אחד. אתם מבינים – אמר ר' שכנא ושחוק קל רחף על שפתיו – אתם מבינים ואני לא הבינותי עד עתה. ולא רק אני, אבל כל העולם מתקשים בזה… אמנם, אמנם! – קרא יצחק מאיר בשמחה – יש פה קושיא!… הכבר מצאת? – השתומם ר' שכנא. הקושיא היא פשוטה – ענה יצחק מאיר בבטחה – איך יכלו החכמים לתקן שהבעל יוציא מיד הלקוחות, אם הם קנו את הנכסים כדין?… – זאת איננה קושיא! – אמר ר' שכנא בהניעו בראשו כמתקצף מעט – אם החכמים מתקנים כך, הדין הוא כך; דבריהם הם תּורה ודין… אך ראו מה שכתוב בזה! ובדברו הניח לפני תלמידיו אחד הספרים הפתוחים, אשר היו מונחים לפניו ויור באצבעו על מקום אחד שבספר. – הביטו-קרא – המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו – מחול, ואפילו היורש מוחל", הפירוש הוא, שהיורש יכול למחול גם לעצמו… פני יצחק מאיר התעקמו מכעס ומתמהון; גם דיני התורה בעצמם…! אדם קונה שטר חוב ומשלם למלוה את מחירו, למען אשר יוכל לגבות את החוב, ואחרי-כן, אם ירצה המלוה, ימחול את החוב ללוה והוא יפסיד את מעותיו! מדוע? מה העול, אשר עשה?… והחכמים!… הם בעלי רחמנות ומתקנים תקנות, שלא יתקוטט הבעל עם אשתו. ולכן יפסידו הלקוחות את המעות, שנתנו לאשה במחיר הנכסים שנפלו לה בירושה מאת אבותיה!… ומדעו אין להם רחמנות על הלקוחות?… אך… ור' שכנא הוסיף לבאר: – למשל: ראובן לוה כסף מאת יעקב אביו ונתן לו שטר חוב, ויעקב מכר את השטר לשמעון, ואח"כ מת וראובן, הוא היורש שלו, יוכל ראובן למחול את החוב לעצמו ואיננו צריך לשלם לשמעון את החוב. עתה מצאו קושיא, קושיא גדולה!… כל התלמידים שמו את עיניהם בספרים אשר לפניהם ויחזרו בלי הרף על הדברים: “היורש יכול למחול לעצמו”… ואך יצחק מאיר לבדו ישב שקוע במחשבותיו. – יצחק מאיר, יצחק מאיר! – עורר אותו ר' שכנא – מצא את הקושיא! – קושיא, קושיא! – גמגם יצחק מאיר – הקושיא היא פשוטה: החכמים תקנו “תקנת אושא” משום איבה, והלא תהיה איבה? האשה לא תוכל למכור את נכסיה ותתקוטט עם בעלה!… – הקושיא שלך! – קרא ר' שכנא באי-רצון – החכמים חששו רק שלא יתקוטט הבעל עם אשתו ולא שלא תתקוטט האשה עם בעלה… – ומדוע? – קרא יצחק מאיר ותוי פניו ומבטי עיניו הביעו תמהון גדול. – אמנם, מדוע? – קרא אחריו גם שמחה – האם הנשים אינן מתקוטטות עם בעליהן? ו“הרבנית”?… – אֶ! מי משגיח במחלוקת מצד האשה? – אמר ר' שכנא בקוצר רוח – כבר אמר ר' פנחס מקאָריץ ש“נקבה” היא מלשון “מה אקוב”, ולכן כל אשה מקללת את בעלה ואין בכך כלום. אך “זכר” בגימטריא “ברכה”, ולכן אם הבעל מקלל את אשתו אין כל ברכה בבית וקללה כפולה שורה עליו… אך פה יש קושיא: הבעל יורש את אשתו והדין הוא שיורש יכול למחול לעצמו". ופה כתוב: “תזבין כתובתה לגמרי”?… – האינכם רואים בזה כל קושיא? – הוסיף, בראותו כי כולם יושבים ושותקים. – אותה הקושיא בעצמה, ששאלה על “תקנת אושא” שאל פה? – קרא בפנותו אל יצחק מאיר. אך יצחק מאיר לא שאל; הוא לא שמע את הראיה של רב אידי בר אבין ולא ראה את הדברים שהורה הרבי בספר, ועתה שמע אך מלים מקוטעות, ואיך ימצא את הקושיא?… – טפשים! – קרא ר' שכנא בראותו, כי גם אחד מתלמידיו איננו מוצא את הקושיא – תזבין כתובתה לגמרי"? ומי זה יקנה ממנה? הבעל הוא יורש ואם תמות, או ימחול לעצמו את כתובתה והלקוחות יפסידו!… – יורש! יורש שלי! – קראה פתאֹם ה“רבנית” בבֹאה החדרה ונזרי עץ אחדים בזרועה – ברח מזה! לך די בחלה משבת לשבת: בבקר תאכל חתיכת חלה עם חלב, בערב – חתיכת חלה עם חלב וכל היום אינך אוכל מאומה, אך אני ובתנו רעבים הננו!… ואתה יושב פה ליד התנור, ואיככה אצית בו אש, למען בשל את מרק תפוחי האדמה? ר' שכנא רמז לתלמידיו, והם מהרו, וישאו את השלחן ואת הספסלים ויציגו אותם באמצע החדר. וגם התירוץ הוא פשוט, קרא ר' שכנא בהורותו באצבעו בספר אחר – הביטו: הר“ח כתב הטעם ד”המוכר שט“ח לחברו וחזר ומחלו – מחול”, משום דהמוכר יכול לומר: “עיַנתי בפנקסי ולא פש לי גבי מידי”, כבר שלם לי את הכל, ולהלן בגמרא, ראו, כתוב: “הא מני? ר' מאיר היא, דאמר: אסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה”, – ואם כן הבעל איננו יכול למחול לעצמו את כתובתה, מפני שהוא איננו יכול לומר, שכבר שלם לה את כל כתובתה, כי אם כן היה אסו לו לשהות עמה… ובכן אי ליתא ל“תקנת אושא”, היתה יכולה למכור את כתובתה לגמרי! – ראו! – הוסיף בשמחה – מה צדקו עתה דברי הגמרא! עתה צדקו! – נהם שמחה – והכי מקודם לא ידעתי שדברי הגמרא צדקו? ולמה לי כל הקושיות והתירוצים?… כל התלמידים שחקו בקול גדול, אך ר' שכנא גער בהם: – מה השחוק הזה לכם? הוא מדבר ואיננו יודע מה שהוא מדבר! ויבאר להם את ענין הקושיות והתירוצים: משה נתן לישראל את התורה שבכתב והתורה שבעל פה “באר היטב” וכל איש ישראל היה יכול להבין את כל התורה כלה בלי מפרשים ואף בלי פירוש רש“י, אך מיום שחרב ביהמ”ק ובני ישראל הגלו לארצות הגוים, טמטמו הקליפות את המוחות והלבבות, והיהודי הלומד תורה מוצא בה קושיות; איננו יכול להבין. ומי שמתרץ איזה קושיא, הוא מתגבר על קליפה אחת ומסיר מסך מבדיל בין ישראל ובין התורה. ואולם יש עוד מדרגה אחת בתירוצים שאליה לא הגיע אלא “הוא ז”ל" מגור, שיצחק מאיר נקרא בשמו. הוא, כנראה מספריו “חידושי הרי”ם ו“תשובת הרי”ם", מצא תמיד את התּירוץ בהקושיא בעצמה ובאותו התירוץ מצא עוד הפעם קושיא ובקושיא השניה – עוד הפעם תירוץ; הוא העלה את הקליפה בעצמה אל הקדושה, אל התורה וכל כך היה הופך והופך בה, עד שהעלה אותו לגמרי… אך גם המדרגות הנמוכות הרבה מן המדרגה ההיא מקרבות את הגאולה… – כל האוצרות שבעולם – סים ר' שכנא את דבריו בפנים צוהלים – כל האוצרות שבעולם אינם שוים בעיני אף חלק אחד מאלף של תירוץ אחד, שאני מוצא… – ובכן, בני, חזרו על הקושיא והתירוץ! – קרא בקול צהלה כמנצח, וישנן לתלמידיו את ה“חלוק” החדש. – ואתה, מדוע הנך עצוב ככה? – שאל בשחוק קל את יצחק מאיר בראותו את פניו והנם זועפים – המקנא אתה בי, על שמצאתי תירוץ טוב על קושית – העולם? הוא, יצחק מאיר, מקנא ברבו!… האם יכול גם להעלות על דעתו, שהוא יוכל לתרץ קושיות כרבו?… הוא אך חשב באסון הנורא שבא על ישראל… לפני חורבן בית המקדש, היו היהודים מדברים בלשון הקדש וכל ילד לא היה צריך ללמד יותר מן הקריאה ומיד הבין הכל בחומש ובגמרא; קושיות ותירוצים לא היו כלל ולא היה איפוא כל צרך להכות כל ילד וכל נער ב“חדר” ולא להוגיע אותם בתרגום המלים ובמפרשים ובפלפולים… וגם לגדולים מה טוב היה אז! הם ישבו בארץ זבת חלב ודבש, איש תחת גפנו ותחית תאנתו, גם חרובים הרבה היו להם. וגם התפלה מה קצרה היתה אז!… לא היה בה לא “איזהו מקומן”, לא “קרבנות” ולא “והוא רחום” וגם לא כל המון הדברים ע“ד בנין בית המקדש ושיבת ישראל לארצו, והיו יכולים איפוא לשבת תמיד בצל האילנות ולעסוק בתורה ולזכות לחיי העולם הבא, ולא הצטרכו לעמוד בחנויות כל הימים ולדבר עם הגוים ועם הגויות… אמנם ראה בגמרא, כי גם בימים קדמונים היו “עמי ארצות”… מה מאד גדלה טפשות האנשים בימים ההם!… הלא יכלו לקחת ספר ולקרא בלי כל עמל ויגיעה!… ואולם הם גם עבדו עבודה זרה… שוטים!… אמנם קרא בגמרא, כי היצר הרע של עבודה זרה היה גדול בימים ההם… ובכל זאת איך יכלו להשתחוות לעץ ולאבן ולהתפלל להם?… הוא, יצחק מאיר, בטוח בלבבו, כי כל יצר רע לא היה יכול להסיתו לאמר לפדל: אלהים אתה!… ולולא הקושיות והתירוצים והמלים הקשות, גם בתורה היה עוסק… וכל הנערים וכל האנשים היו בודאי כמוהו… בימים האלה אין בעולם טפשים כבימים קדמונים… ואולם גם עתה היהודים אינם מבינים את אסונם… ועל לבבו עלה זכר ה”תשעה באב“… כשבא ערב “תשעה באב” אל ה”שטיבּל" וירא, והנה הפרוכת מוסרה מלפני ארון הקדש והספסלים מונחים על הארץ נדמה לו שכל השטיבּל מלא אבל וקינה על בית המקדש שחרב, על רבוא רבבות תינוקות של בית רבן, שהאויבים כרכים בספריהם והציתום באש, ועל האנשים, אשר הלכו בשבי ובני ישמעאל ראו ותם ונתנו להם “מיני מלוחים ונודות נפוחים”, כדי שימותו בצמא… כסבור היה שכל היהודים בודאי יבכו ויתיפחו מרה בעת קריאת “איכה” וקינות. ואולם אך ישבו על חודם של קרשי הספסלים והקורא החל תקרות “איכה”, מיד החלו כלם להשליך איש על רעהו נעלים, טיח הכתלים, אבנים, קוצים וברקנים, שהביאו להם הקטנים מן השדות… וככה עשו גם בבקר בעת קריאת הקינות. איך… ממחשבותיו הפריעהו פתאֹם שאון סגירת הספרים וקימת חבריו ממושבותיהם. – זכרו, בני, והביאו מעות! – אמר ר' שכנא בחשאי, בהורידו את עיניו למטה כמתביש – הקור יוכל להפריעכם מלמודכם. ------------------- טז. מה מאד נשתנה עתה הכל!… בכל ערב שבת מימי הקיץ, בעת היותו חפשי מן ה“חדר”, רחץ בנחל הזה, והוא יודע היטב אותו ואת כל הככר מסביב, ובכל זאת איננו מכירו עתה כלל; הכל שונה פה עתה מבשאר הימים… השמש הולכת ויורדת בחפזון; אצה היא להסתר מאחורי ההר הגוה, אשר שם במערב, אדמת הככר מסביב היא צהובה, כאלו כסתה פניה בצעיף מפני בושה, או יראה. העצים שעל יד הנחל, משני עברי, עומדים זקופים ודוממים, ואך מעת לעת הם מתעוררים פתאֹם ומתנועעים בחזקה, וענפיהם משיקים איש אל אחיו, כצבור המתנמנם בעת אמירת ה“סליחות” והפיוטים הארוכים והוא מתעורר לקרא: “ה‘, ה’! אל רחום וחנון!” בשמעו את קול החזן קורא: “ויעבֹר על פניו ויקרא!”… רגע רגע הם משליכים מעליהם עלים צהובים אל תוך הנחל; זה הוא בודאי ה“תשליך” שלהם… בראש אחד העצים הגבוהים עומדות שתי חסידות ופניהן אשה אל אחותה, כאלו גלתה האחת לרעותה איזה סוד, או הטיפה לה מוסר בלחש… הצפרדעים מנתרות בצנעה בין העשבים; יראות, או מתבישות הן להראות… הנחל הומה בלחש, וגליו – אחד אחר אחד מתרומם ומתחבא, מתחבא ומתרומם והדגים הקטנים שבו מתפתלים ומתעקמים וזנבותיהם וסנפיריהם לא ינוחו אף רגע; רועדים הם וחרדים. הפרות הרועות שם מעבר הנחל השני, מורידות בענוה את ראשיהן לארץ, וכשהן מרימות אותן לפעמים, הן פושטות את צואריהן ונושאות את עיניהן הגדולות למרום, וכמו בתחנונים הן גועות: “מֶה–ה! בֶּה–ה–ה!”… הכל מתירא, הכל חרד, הכל מתפלל, הכל!… מלבד ה,שקצה" הקטנה, הרועה שם את הפרות… היא איננה מרגשת כלל את האימה הממלאה את כל חללו של כל העולם כלו ביום של “שלש עשרה מדות”, שעות אחדות לפני ערב יום כפור… היא שֵמחה גם עתה ומרקדת ממקום למקום ושרה את הזמר שלה: אוֹיְדַה, דִינַה דִינַה דַנַה, אוֹי דַ-נַה!... מה מוזרים הם הערלים!… גם בשבתות ובימים טובים ואפילו בראש השנה ויום כפור, בימים שגם השמים והארץ, השוק והרחובות, הכתלים והגגות מכריזים ומעידים על קדושתם, הם אוכלים את לחמם השחור ועובדים את עבודתם כבשאר הימים ואינם מרגישים בהם כל שנוי… איך זזה אז ידם ממקומה לעשות במלאכה? אך האם הוא, יצחק מאיר, טוב הוא מהם?… במה היה מהרה ובמה היה מדבר בראש השנה וב“עשרת ימי התשובה”?… ובכל זאת איננו הרע בכל חבריו… שמחה הוא גרוע הרבה ממנו… הוא בעצמו חוטא ועוד גם מחטיא אחרים!… לולא החבר הרע הזה, כי עתה היה עוד נער תם כמו לפנים… אך זה שמחה ה“עוכר”!… אך הוא היה בעוכריו… לפני, כשהסיח את דעתו מן הלמוד, הרהר בהבלים, בשטותים… אך למן העת ההיא!… אוי, אוי! כל ימי חייו, עד עולם לא ישכח את הרגעים ההם!… “מנסה” בא לנסות את אפרים, והרבי צווה את שאר תלמידיו לצאת מן ה“חדר” ולטיל מעט, עד אשר יקרא להם לשוב; הוא לא רצה, כי יהיו ב“חדר” בעת הבחינה, לבל ישחקו לאפרים, כאשר לא ידע להשיב על שאלות “המנסה”, ולבל יתביש אפרים בפניהם. ובצאתם שחקו אחדים מהם ויאמרו: – לנסות את אפרים “האכר” בא! ובמה ינסהו?… – האם בחור שאיננו יודע גמרא, איננו יכול לשאת אשה? – קרא שמחה ויפער בשחוק פיו – בין שידע להשיב על שאלות המנסה ובין שלא ידע, יכולים להשיאו אשה… כל החברים שחקו ושמחה קרץ בעיניו; נכר היה, כי הוא מעלים מהם איזה סוד. ויוסף: – את הנחוץ לו לדעת בעת החתונה, בודאי ידע!… והם, מאשר לא הבינו את דבריו, שאלו ממנו להגיד להם את פשרם; אך הוא סרב להם. – אין מדברים בדברים כאלה עם ילדים טפשים שכמותכם! – ענה להם בגאוה. אך כאשר התחננו לו ויפצרו בו מאד לבל יסתיר מהם את סודו, וגם נשבעו לו בחלקם לעולם הבא, שלא יגלו לשום בן אדם מה שיאמר להם, הוציא מפיו דברים מגונים מאד, אשר לשמעם ירקו כלם כמה וכמה פעמים ויקראו בבוז: – ריקה! ריקה! ריקה!… – ריקה! ריקה! – לגלג עליהם שמחה – וכי מה אמרתי?.. ספרתי לכם דבר שכל היהודים עושים, ואתם קוראים לי: “ריקה”!… – כל היהודים! – השתומם הוא, יצחק מאיר, אז. – ומי לא? אדרבה, הגד! – קרא שמחה בלגלוג. – והרבי! – הרבי! לעג לו שמחה – “חכם מן ההגדה”! וה“יהודים הטובים”!… – אוי, אוי! מה הוא אומר! – קראו אחדים מהם וגם הוא, יצחק מאיר, בתוכם, באחוז ידיהם בראשיהם מרב השתוממות – ה“יהודים הטובים”! ה“יהודים הטובים”!… – שוטים! טפשים! הוסיף שמחה ללעג להם, ולמען חזק בלבם את האמונה לדבריו, הוסיף על דבריו הראשונים כמה וכמה פרטים מגונים הרבה יותר מדבריו הראשונים… הם ירקו עווד כמה וכמה פעמים בפניו וגם חרפוהו בכל מיני חרפות שבעולם, והוא לא חדל ללעג להם ולדבר… אחרי כן נשתתקו כלם והוא דבר… הוא, יצחק מאיר, אמנם חפץ לברוח משם, לבל יוסיף לשמוע עוד את דברי הנבלה, אך רגליו, כאלו דבקו אל האדמה אשר תחתיו ולא יכול למוש ממקומו, ובכן עמד גם הוא ויקשב, וישמע, אף כי נפשו קצה בדברים ששמע… וכאשר נפרד לפנות ערב מחבריו, ויחל לחשוב בדברים ששמע, קמה במוחו מהפכה נוראה… וכמו חיים נצבו לנגד עיניו כל הספורים אשר שמע מפי עוזרי החיט ומפי ה“כידור” ומפי אנשים ונשים רבים והמון דברים, אשר למד ב“חומש”, ב“פרקי אבות” ובגמרא, שעד אז אך לשוא עמל להבין פשרם… מה מגונה ומכוער כל זה ומה מגונים ומכוערים הם כל האנשים ה“גדולים”, גם אביו, גם הרבי וגם ה“יהודים הטובים”!… בבאו אחרי הביתה בוש מאד להרים את ראשו ולהסתכל בפני אביו ואמו… אל אחות ואחיו הקטן לא נועז לגשת; הם ילדים מהוגנים, אינם יודעים מה שלא נאה להם לדעת, והוא… כל יום המחרת ישב ב“חדר” כפוף ראש כאבל ולא הרהיב נפשו לשאת עין אל הרבי… ובכל זאת, כשיצא בערב מן ה“חדר”, מהר להתפלל “מנחה ומעריב” ועוד הפעם הלך עם שמחה לטיל. ובשוחחם, הסב הוא בעצמו את השיחה אל הענינים המגונים ההם!… אמנם דברי שמחה היו לו גם הפעם לזרא, ובכל זאת הקשיב… וכאשר הגיד לשמחה, כי דבריו מאוסים הם לו, שחק ואמר: – הטוב לך, כי תהיה שוטה ולא תדע מאומה!… ואז ספר לו כמה וכמה מעשיות בצעירים שהיו לשחוק על שנכנסו לחופה ולא ידעו למה נכנסו ובכלות שהיו מה שהיו ורצו לרמות את החתנים… והוא, יצחק מאיר, הקשיב לכל דבריו המאוסים… שכח את כל העולם כלו, את הוריו, את הרבי ותורתו ומוסרו, וכל מחשבותיו היו רק בהם… בעת ההיא זכר רק את מרים, שמאז היתה בעיניו לבריה אחרת והוא נמשך אחריה הרבה יתר מאשר לפנים, וכשהוא אתה בבית לבדו, באין איש אתם, הוא כמו אנו להחליק את לחייה, להכות בחבה על כתפיה, לאחוז בזרועותיה וללחצן ולנענע את כל גופה ולהסתכל בעיניה ובמפלי שמלתה, בשעה שהיא מתנועעה… ומה גדול התענוג שהוא מרגיש אז!… לו ידעו זאת הוריו והרבי!… אך הם אינם מכירים בפניו מאומה, וגם הרבי איננו יודע במה הוא מהרהר תמיד, וכשהוא מעירו למוסר, הוא מדבר אליו, כאלו היה מדבר אל בחור ישר ולא כמו שנאה לדבר אל נער בס כמותו, שאין בינו ובין עוזר חיט ונער מן השוק כלום… והוא אף על פי שהוא מתבייש בשמעו את מוסר הרבי, בכל זאת איננו מיטיב את דרכו.. לפנים, ובכל ארבעת ה“זמנים” הראשונים, כשהרבי הוכיחהו, ספר לו מעשיה נוראה, היה למצער שעה, או חצי שעה אחרי כן מקשיב וב“זמן” האחרון – כל מוסרו של הרבי איננו מועיל כלום… הוא אמנם מתאמץ בכל כחו להסיח את מחשבותיו מן הענינים המכוערים ולשים כל מעיניו בלמוד, אך כמעט הוא מוצא איזה מלה, שיש לה איזה שיכות אל הענינים ההם, או שמחה מביט אליו וקורץ בעיניו, מיד שבים ההרהורים אל מוחו ובשום אופן איננו יכול להסירם משם… ועוד לא די בזה. פעמים רבות תתעורר בקרבו גם תאוה עצומה לעבור את אותה העברה המאוסה והנוראה שעבר עליה אליהו רבו לפנים… איננו עוד “בר מצוה”ר – הוא חושב בלבו – ולא יֵעָנש עוד על עברה. אמנם פעמים רבות שמע מהרבי, כי כל עברה ועברה, גם הקטנות שבקטנות עושה פגימה, או רבב בנשמת עושה, אף אם עודנו קטן ואיננו “בר עונשין”, והפגימה, או הרבב, הוא עונש יותר גדול מהעונש אל הגיהנום והיסורים, שעונשים בהם את ה“גדולים”… אך לו די היה, שלא יבֻשּל ביורה של זפת בגיהנום… ומלאכי החבלה, שיברא בחטאו בעודנו קטן – חשב בלבו – יהיו בודאי קטנים וחלשים ולא יוכלו להרע לו הרבה אח“כ, כאשר יהיה ל,בר מצוה”, שאז בודאי ישמר גם מהרהור קל… איך יכלה תאוה נתעבה כזאת לעלות על לבבו?… והוא ביום ובלילה לא חדל מחשב על אדות התענוג של העברה הזאת!… מה רע הוא!.. אך גם אומלל הוא מאין כמוהו… הרבי שונא אותו, גם אביו ואמו שבו לשנוא אותו, רמו לפנים, בעת שלמד ב“חדר”. העתים – אומרת אמו – רעות, הריוח איננו מצוי, ומשה לומד בשקידה, הולך מ“חדר” אל “חדר” ושכר למודו הולך ומתרבה. והוא, יצחק מאיר, – למודו איננו שוה בנזק שכר למודו. – יתמיד בבית המדרש – אמר אביו – ואני אפקח עליו, אם ישב בטל, ארוצץ את מוחו! והוא, יצחק מאיר, נבהל מאד בשמעו זאת; איך ילמד לבדו בבית המדרש והוא איננו יודע עוד מאומה!… היודע הוא ללמד בעצמו “שעור”, או גם עמוד “גמרא פשוטה” כהוגן? וההרהורים!… אם עכשו, כשהוא לומד ב“חדרו” של ר' שכנא – כך, אחרי כן, כשיהיה חפשי לנפשו ואיש לא יעירהו למוסר – על אחת כמה וכמה!… וגם כשיהיה “בר מצוה”, בעוד חצי שנה, בודאי לא יחדל מחטוא ויהיה רשע כל ימיו!… ואולם גם אביו, כנראה, ירא פן ישחת עוד יותר, כאשר מוראו של הרבי לא יהיה עליו, ולכן לקחהו אתו לרבקוב, בנסעו שמה לראש השנה. והוא, יצחק מאיר, שמח מאד על הדבר הזה, בהיותו בטוח, ש“היהודי הטוב” יתן בלבו רצון ללמד תורה ולשקוד עליה, ויגרש ממוחו את ההרהורים הרעים ואת המחשבות המגונות… הוא זכר את המעשיה, ששמע מפי רבו ר' שכנא בדָקטור יהודי אחד מפיֶטרקוב, שעבר על כל העברות שבעולם, אכל נבלות וטרפות, וכשנסע במרכבתו אל החולים, הושיב, “ערלית” אחת מימינו ואחת בשמאלו; בלעדיהן לא פסע אף פסיעה קלה… אך פעם אחת נקרא אל הרבי, ר' דוד מלָלוב לרפאהו, ויהי בבאו שמה, וישב הרבי במטה וישתּ קפה. – ר' חיים דוד! – אמר אליו הרבי בתחנונים – שתה ה“שירַיִם” מן הקפה שלי! הנני מבקש ממך!… וישחק הדקטור; הוא ישתה קפה שבֻּשלה בבית רבי, ומן הכוס ששתה ממנו הרבי! אך הרבי התחנן לו: – הנך דקטור – אמר – ורופא חולים ובודאי יש לך רחמנות על הסובלים יסורים, תהי לך רחמנות גם עלי, ושתה את ה“שירים”!… והדקטור היה דקטור גדול מאד, כאשר אך הביט אל פני איש, מיד הכיר את מחלתו. ובכן הכיר גם בפני הרבי, שאם יסרב לו, אז, חליל, יהיה “נפטר” באותו הרגע, ויבלג על גועל נפשו ויקח מיד הרבי את הכוס. ויהיה אך נגע ושפתי הדקטור בקפה, והנה נעשו פניו כשולי קדרה ובהגישו שנית את הכוס אל פיהו, נהפכו פניו לירקון, וירץ כמשוגע בתוך ה“חדר” ויקרא: – אוי לי! אללי לי! אך השמש של הרבי אחז בו, ויאמר לו, כי צריך לכתוב “רֶצֶפְּט”. אז ישב לו בברכים כושלות על הכסא ובידים רועדות כתב את ה“רֶצֶפְּט”. – לך לשלום ולא תרגז! – אמר לו הרבי, כאשר אך כלה לכתוב את ה“רֶצֶפְּט”. והוא נס בחפזון החוצה, ויגרש במקלות את ה“ערליות” ממרכבתו, ויסע לבדו לעירו ולביתו, ורגעים אחדים אחרי שובו הביתה נצב הוא ואשתו על יד החלונות וישליכו החוצה את כל הקערות, הקדרות והצלחות, אשר נמצאו בביתם, וינפצום לרסיסים. אחרי כן היה הדקטור ההוא ל“יהודי טוב” ואת החולים רפא בתפלותיו ולא ב“רֶצֶפּטים”. ואם את דקטור – חשב יצחק מאיר בלבו – את דקטור, בעל עברה זקן, היה “יהודי טוב” יכול להחזיר למוטב, אותו, נער שאיננו עוד “בר מצוה” על אחת כמה וכמה… ובפתקא, שכתב שלמה השמש לאביו, ראה הוא בעצמו שכתב מפי אביו: “יצחק מאיר בן דבור ליראת שמים ולחשק לתורה ולשידוך הגון”. כנראה התחרטו הוריו על שהיו אומרים תמיד לשדך אותו עם מרים. והוא, אף כי חפץ מאד, שמרים תהיה אשתו, בכל זאת לא הצטער הרבה על שהרבי יתפלל לשידוך הגון אחר בעבורו… כשהיה אפרים לחתן, נתן לו המחותן ל“מעות חתימה” מורה שעות עם שרשרת זהב וגם פסק לו אלפים רובל נדן ומתנות במחיר חמש מאות רובל ומזונות על שלחנו חמש שנים. והוא, אלו היה לחתן של מרים, לא היה שמעון אביה נותן לו כלום, כי עני הוא, והוא יצחק מאיר, היה מתביש בפני חבריו מאד… ואולם ה“יהודי הטוב” לא הביט אליו כלל, וכנראה לא התפלל בעבורו לא לשידוך הגון ולא ליראת שמים ולחשק לתורה, כי כאשר נדחק אליו אביו בערב ראש השנה בבקר, בתוך המון יהודים, ויתרו לו שלום, החזיר להם ה“יהודי הטוב” שלום בלי התבונן אליהם: אביו הניח לפניו על השלחן את הפתקא עם ה“פדיון” יחדו, והוא אך נתן בה את עיניו, ומיד החזיר שלום ליהודים אחרים, אשר הושיטו לו את ידיהם וישם את עיניו על פתקאותיהם. והם, יצחק מאיר ואביו, נדחפו מהר החוצה… ובערב, כשנדחק אביו אל מקום ה“יהודי הטוב” לשמוע את ה“קידוש” שלום, עמד הוא, יצחק מאיר, בפתח, ויסתכל בנשים, שבאו גם הן לשמוע את ה“קידוש” ולא היתה לו כל יראת שמים… גם בעת התפלה עבר עבֹר ושוב על פני החלונות של חדר התפלה לנשים, וגם בעת ה“תשליך” רחק מאביו ומכל הגברים ויתיצב ליד הנשים… ואחרי שובו לעירו, אך יצא בערב מן ה“חדר”, מיד נלוה אל שמחה, אשר לא חדל מדבר דברי נבלה באזניו, אף שהימים “עשרת ימי התשובה”… אוֹי, דִינַה דַנַה דִינַה, אוֹי דַ-נַה! קול הזמר הזה הלך פתאֹם הלוך וקרב לאזניו; הרועָה הקטנה ברקדה ובקפצה ממקום למקום, קרבה אל שפת הנחל. יצחק מאיר נשא את עיניו, וירא, והנה למולו, על גבעה קטנה נשענה הרועה הקטנה בידיה על מקלה, אשר נעצה אותו באדמה, ותתרומם בכל גופה מעל הארץ, ותקף באויר מהר מהר את המקל, עד כי שמלתה הקלה התרחקה מגופה סביב סביב ותהי כחצי כדור נבוב ופתוח מתחת. יצחק מאיר הרגיש פתאֹם חֹם עצום בכל אבריו. ראשו כאלו בער באש ולפני עיניו התגלגלו גלגלים כחולים ואדמדמים, גלגל בתוך גלגל… והרועה הקטנה שעל שפת הנחל השני איננה מרגשת בו כלל ואיננה יודעת, שהוא רואה מה שלא הורשה לראות והיא מוסיפה להקיף באויר מהר מהר את מקלה, ושמלתה הלבנה והקצרה פרושה באויר ככנפי החסידה בעופה, ובהציגה את רגליה רגע על הארץ, היא קוראת בקול שריקה: – הוּ! הַ! פתאֹם נשמע מרחוק קול יריה. האם משמים יורים אליו, על יצחק מאיר, למען המיתו על חטאיו, עוד לפני בא יום הדין?… אך מה טפש הוא! ה,שקצה" הכירה תיכף את הקול, כי אך שמעה אותו, מיד הפנתה את ראשה בשחוק. ובו ברגע נגש אליה אותו ה,שקץ", שנפנף בחזקה את השוט הגדול שבידו למען השמיע קול יריה. ואיך הם משתעשעים!… הוא אוחז בשתי לחייה ומשליכה לארץ ואחרי כן הוא כורע על ברכיה, אך היא משתמטת מתחתיו וקמה מהר מן הארץ ורצה במעגל; והוא רודף אחריה, אך איננו יכול להדביקה. לאחרונה עולה בידו לתפוש בשולי שמלתה ולהרימה מעט… אלו נולדו הם, יצחק מאיר ומרים, בין הגויים, כי עתה היו גם הם כל היום על האחו חפשים ושמחים ומשתעשעים בלי בושה ובלי יראת חטא כ“שקץ” וכ“שקצה” האלה… – הוּ! הַ! – צעקה ה“שקצה”, בהוסיפה להקיף באויר סביב מקלה. ומבין ראשי העצים, אשר מעבר הנחל מזה חודרים ויוצאים אל תוך ראשי העצים, אשר מעבר הנחל השני קוים מרובים ודקים מן השמש, אשר כשלישיתה כבר נחבאה תחת ההר, שם מרחוק. ובקוים רצים רצוא ושוב אותם, שעליהם אמר עוד היתום יוסף ב“חדר”ו של נפתלי, שהם יורדים לראות, מוכיון שהם רואים מיד הם שבים אל השמים ומספרים שם את כל אשר ראו… ובאזני יצחק מאיר צללו פתאם דברי יוסף,אשר שמע לפני כעשר שנה: – “…אם נער מסתכל במה שאסור להסתכל…” וענפי העצים ועליהם משיקים בקול המולה גדולה; הם גוערים בו וקוראים אליו מסביב: – “שקץ!” פושע ישראל! והחסידות המקננות בראש אחד העצים עומדות ופניהן אשה אל אחותה והן מקשקשות בחרטומיהן בקול גדול; הן בודאי מכריזות, כי בחור, אשר בעוד חצי שנה יהיה ל“בר מצוה” עובר עברה, שגם תלמידי נפתלי יודעים, שעליה עונשים בשמים והוא מקנא בגויים… הוא ברח מן העיר, לבל יִלָּוֶה היום, כשהוא חפשי מן ה“חדר”, שעות אחדות לפני ערב יום כפור, אל שמחה הדובר תמיד באזניו “נבול פה”, והנה היצר הרע רדף אחריו, כמו שה“שקץ” רודף אחרי ה,שקצה", וישיגהו גם פה!… לא! לא!… והוא מכוץ את אגרופיו ופורש בחזקה את ארבות ידיו, כאלו כתרונו מסביב אויבים חזקים ועצומים והוא מתאמץ להדוף אותם מפניו, ורוקע בכעס ברגליו על הארץ – ובורח. ואולם בברחו, לוה אותו קול הרועֶה הקטן והרועָה הקטנה, אשר קומתם כקומתו, ואשר אינם מֵיצרים על שעבר, אינם דואגים על הבאות ואינם יראים לא את העברות ולא את יום הכפורים, והם משתעשעים יחדו כחפצם, בלי כל בושה ובלי כל מורא, ורוקדים ומקפצים ממקום למקום, ושרים בחדוה וגיל מנגינה פשוטה וזמר פשוט, שאין לו שום תרגום, שום כוונה ושום קושיא ותירוץ: אוֹי, דִינַה דַנַה דִינַה, אוֹי דַ-נַה! כך במקור. צוות פרויקט בן–יהודה  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/17

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p66/m18.txt

פת לחם

יוסף חיים ברנר

939732

פת לחם לאחר ששׂם את הדבר בחיקו, הרגיש, בכל תוקף התבלבלותו, כי עליו למהר ולעזוב את המקום, אשר הוא עומד עליו – ויצא. נר ה“יארצייט”, שדלק על החלון מבפנים, אָצל אור כהה גם אל החוץ, ולאור זה נראו פניו הכמושים המקומטים, המכוּסים בחיוורה, עיניו הטרוטות ורטובות ממוגלה אדמדמה, שמילאה את זוויותיהן, קומתו הכפופה, הדלה, הסחופה, המטפחת הדקה, הקרועה והמלוכלכה בכתמי רבב, שהיתה כרוכה על אזניו ועניבתה מתחת לזקן הקטן הנרקם משערות לבנוניות, נקרחות ונושרות. האור האיר גם את ה“דבר”, אשר מתחת לקפוטת הקיץ המסואבה, מעל לחגורה, המשוללת כל צבע. הרוח הסוער קידם את פניו. נדמה כאילו המתין לו כל עת היותו פנימה, ומיד ליציאתו נחפז להתנפל עליו בזעף ולשלוח בו את מחטיו הדוקרות. אנחת-נהימה חרישית התמלטה מבין השפתיים היבשות, אך מחאה בקול לא היתה. – ההלך הרחיב את צעדיו. לבו היסס והמה בחזקה. מוחו נמק, נמק, ובראשו – בלבול, בלבול… שם בקצה הרחוב… בקצה הרחוב… הרוח הוסיף להתקצף, להשתער; חיילים הגביר להפילו, להכריעו. והוא ממהר ללכת, אך רגליו כושלות ומתמוטטות. הדבר אשר בחיקו מציק לו, מטביל את כל גוו בזיעה קרה; הדומם, הדבר, שאין בו רוח חיים, כמו התרחש מתחת לקפוטה, התרחש והתנודד… – ר' ח–י–י–ם! – מי הוא זה הקורא בשמו? הוא הופך את פניו לצד הקלויז, שולח מבט מוזר אל העבר ההוא: אופל שמה… איש מתנודד… בלבו מתרקמות מלות אחדות ושורטות שרטת דם… בקחתו שיער, כי אחד העניים המחזרים על הפתחים שכח את זה על החלון; אך בצאתו נוכח, כי לא כן הדבר. הם שוחחו יחדיו; הפרוש סיפר, כי רֵיזה הגבאית, תאריך ימים, הביאה בשבילו היום חצי כיכר לחם. הרי שהדבר שלו הוא… – ר ’ ח–י–י– הרוח הומה; האזנים תיצלנה. “אה… אין זאת, כי אם נודע… נודע הדבר… השַמש רודף אחריו להשיבו… הטלית נמצאה על הספסל, ונתברר, כי הוא נשא איתו את… הרים כַּסוהו! אנה יבוא עתה?… חיים הפוֹד-וואלנר, חיים הווילנאי, חיים ר' יוסיליס, זכרונו לברכה, יקח לו דבר שאינו שלו?! פת-לחם מן הקלויז?!” מי מילל כזה לפני שנים אחדות? אל לב מי יכול היה לבוא הרעיון, כי הוא יבוא למדרגה כזו? רסיסי שלג עברו כגלים על ראשו. הוא אסף שארית כוחותיו ויצעד הלאה. … לפני שעתיים, בראשית הנשף, ישב הוא על אחד הכיסאות הצולעים מול מיטתה וייאנק דום. באזניו עלה קול נשימותיה התכופות, החלשות, שיעולה החנוק, הצרוד… רעמי קול תותח! מה אתה, כי מה יחילו?… שברי מחשבות והדי רגשות נפגשו בתוכו וימלאוהא. המוטלה על ערש דוי היא אשתו, אשת “יורד”!… “יורד”… ומתהום הנשיה עלה מאליו זכרון הימים הטובים… הוא היה אז, בימים הטובים, משרת במרתף היין של מר קצין, גביר העיר; הוא עבד ושמח בחלקו. לפעמים יש, אמנם, שהיתה מבקרתו השאיפה “להיות בעל-הבית לעצמו, בעזר אלוהים, ולא להשתעבד לאחרים. לא ייחשב לו הדבר לעוון, לא להיות יותר משרת, עבד נכבש, עבד כנעני, לא ייחשב לו הדבר לעוון” – אך מלבד שזה היה בא כלל לא לעתים קרובות, לא היו אלו אלא דברים שבלב, דברים קבורים בלב… ביחוד אחרי עבור ימים רבים לכהונתו ולאחר שנתרגל בה, נחלש עוד יותר כוחה של אותה שאיפה לעמוד ברשות עצמו; להפך, הרעיון להחליף חייו המורגלים, השוטפים לאט-לאט, ולהתחיל באחרים – הרעיון הזה מילאהו מעין רגש יראה מטושטש. וכמוהו, כן אשתו חיה, חולה זו, היתה משיבה תמיד על שאלות רעותיה בדבר מצבה, תשובה של “מה יתאונן האדם; וכי הרבה הפקדנו אצל המקום? לחם יש, ברוך השם”… – נו, – היתה מוסיפה לפרקים בשחוק קל, הנראה כעין לעג ערמומי – מהצד המהופך… לתיאטרון ולרוטונדות אין אנו מספיקים… ראוי להסתפק במה שיש… וכמו ששמעתי את חיים שלי לומד ביום השבת… ואמנם רב היה לה לחיה העונג לשמוע דרך האשנבים בעזרת הנשים את חיים שלה מגיד “עין יעקב” ביום השבת בקלויז, שהוא מתפלל בו, ומסביבו עיניים כהות, שחורות, גדולות ושקועות, פנים רזים, כחושים ודוויים, קפוטות של שבת מתנודדות ואזנים רבות מאזינות ומקשיבות. אמנם, יש אשר בערבי שבתות וימים טובים, בשעה של מנוחה וקורת רוח, התרעמה באזני אישהּ ותדבר עמו משפטים על אשר אין לה אלא שמלה אחת לעורה, “ומה תהא התכלית מזה”? אך מהתשובה השגורה בפי חיים בנדון זה: “אוי, שטיא, מאי אכפת לך? ומי זה לא יכירך, כי אשת רבי חיים את גם בשמלותיך אלה?…” – ניכר היה, שהוא מבין היטב, כי לא מעומק הלב יוצאים דברי התמרמרותה, כי אם רק לצאת ידי חובת נשים ושיחה נאה מלאה געגועים והתאוננות… רקב-הקנאה באמת היה מתעורר בה רק כשהיתה נפגשת ברחוב את “נותנת לחמה “, הגבירה מרת קצין הנכבדה, עוברת במרכבה, נטוית גרון ו”מתגאית כהמן” – או אז מצא לו יצר הרע מקום להסית לקנאה ושנאה; כי "מה נאמר ומה נדבר, מה אנו ומה חיינו ומה הוא האדם בכלל? אוי לנו, לא מלאך שרת, אלא בשר ודם פשוט "… אולם, בכל הימים, הלך הכל למישרים: הננו חיים, שבח לבורא עולם, ככל היהודים… וכמו שאמר חיים שלי ביום השבת… וכה עברו שנים רבות בחיים “ככל היהודים”, עד אשר… נשארו פתאום – כרבים, רבים מן היהודים, שנגע בהם חוק-הגזירה – בעירום ובחוסר כל! מר קצין, למרות כל בזבוז ממונו על המצאת איזו תחבולה ולמרות כל שתדלנותו אצל הגוברנטור לקבל רשיון לפתיחת מרתפו מחדש – תאוות נפשו לא באה ולא נהיתה; ויהי מוכרח, החלֵכה, להסתפק בעסקיו האחרים. ואז ניטל גם על משרתו המיסכן למַשכּן מעט מכלי ביתו, להשיג על-ידי זה מעט כסף ל“הוצאות” ולשים לדרך פעמיו. כשנתים שבע המי-שהיה-משרת נדודים. הרבה מכרים מבין בעלי מכירת יי"ש, נודדים ללחם כמוהו, נפגשו בו על דרכו, הרבה אנחות מלוות בהקאת-דם צילצלו באזניו, הרבה דמעות רותחות ראה בעת מסעיו; אבל – כלום צרת רבים היא באמת איזו נחמה?… הוא נאלץ לבסוף להצטרך לבריות – והעובדה הזאת דיכאה את חייתו כלה. אז גמר בנפשו אומר להיות מלמד באחד הכפרים אשר באוקריינה הברוכה. החפץ הלז, אמנם, לא על נקלה נמצא לו, כי הן רבו כיום הזה הבחורים הצעירים “הנשמות הערומות”, המשתוקקים ל“מטרה” הזאת, והם הלא “מושלמים גדולים”, קוראים כל מיני ספרים, אף הכתובים בלע"ז, “פחז כמים”, והוא – איש “בימי הירידה”, קרוב לארבעים שנה ויודע רק גמרא ומעט מקראות ותו לא; ברם, בעזרת סרסורים רבים, המוצאים את לחמם מהעסק הזה, ובזכות אבותיו שעמדו לו, מצא “מקום טוב”, מרגוע לנפשו ולגופו. הוא דימה, כי מעתה יוטב לו, גם כחמישה כסף הספיק לשלוח לביתו, אך גם שם – בכפר – הדביקתו הרעה! ואז שב לעירו שבע ממרורים, מעונה, מדוכא ורפה ידים. את חיה אשתו, אשר בלכתו למסעיו לבקש את מזלו, היתה בריאה, רעננה, אשת-חיל – מצא, בשובו, שומרת את מיטתה, ולא בבית ההוא, שהיה מלא חיוּת, כי אם באיזו מפולת, אשר תסכון לדירת כלבים. המיחם הגדול, מנורות הנחושת, הכרים והכסתות – כל זה כבר אצל האדון טרפן, האברך החדש, הלווה לשבועות. שק מלא תבן נרקב, מכוסה בשכבת-אבק עבה – זהו מצעה. היא גונחת מלבה. צינה עזה אחזתה לבלי הירפא. כי כל העת אשר הוא, האיש, לא היה בביתו, התפרנסה היא עם שני ילדיה מכיבוס כותנות ושמלות, ובחורף האחרון בלתה שמלתה החמה מזוקן, וגם הילדה הבכירה לא עזרה על ידה, מבלי יכולת ללכת ערומה אל הנהר, ותיאלץ האם המפרנסת לשאת את סבל הכותנות והשמלות הזרות לבדה, והיא לבושה בגד קיץ פרום ומטפחת קלה על כתפותיה… בראשונה ביקרוה אנשי החסד מבין השכנים, אך בימים האחרונים חדלו, חדלו, באמרם: הן הבעל השלומיאל שב… ידאג לה, הלא-יוצלח… ומלבד זאת, רבים הם הצריכים לרחמים מן היכולים לרחם לא בניד-שפתים לבד… זה כירח ימים לשובו – מה יעשה עתה? אנה יפן? לימי הקיץ, ב“זמן” הבא, יש, אמנם, עם לבבו לאסוף “חדר” ולעשות את תורתו קרדום לחפור בה, והתקוה הזאת היא האחת שנשארה לו, ולפיכך הַחזק יחזיק בה ולא ירפנה; אך הלא לראשית “הזמן” עוד מספר הגון של חדשים. ולעת עתה? הילדים… גם רופא… רופא דרוש… קר היה בבית… והאנחות המרעידות אש התפרצו מהלב הכואב בשעת כל החשבונות הללו נתהפכו לאד לבן באוויר הקפוא… וכה ישב זמן רב בראשית הנשף, לפני שעתיים, ויתאפק, ויסבול… רגע התרומם מעל מושבו מבלי משים, ורעיון חלף במוחו על הנחיצות האיומה ללכת ולהשיג באיזה מקום שקל כסף, ויהי מה, ומשנהו הודבק כבמסמרות אל הכיסא, כשהוא מעיף את עיניו בפעם המאה אל כל עברי החדר, כאילו עוד לא נוכח עד הפעם האחרונה, כי אין מה לעבוט, והאדון טרפן ציווה עוד אתמול לבל יוסיף ראות את פניו ומשכון אין בידו! לאחרונה כשל כוח סבלו: הילדה הצעירה, הקטנה, אשר שכבה כל העת מעל לכירה הקרה, שלא הוסקה זה כמה, והשמיעה נחרה מרוסקה, הרחיבה פתאום את פיה הקטן, ומלה אחת קטועה, מגומגמת, – כנראה, כלל לא בתור משאלה, אלא בהתאוננות רכה, יאושית – התמלטה מבין השפתים המצומקות – לֶ – חֶ – ם… – והביטוי הרועד השתפך ויזל מסביב, סביב, ויפעפע, ויתפשט, ויבוא אל תוך תוכו של האב, וייהפך שם לזפת בוערה, ויבער וילחך את מעט הלחות הנשארה, ויעש שַמות… העש הנוסס החל עובד עבודתו פנימה ביתר אומץ, ביתר שאת! ואיזה כוח נסתר, כוח אמיץ וחזק, שפך עליו את ממשלתו, הניסו מן הבית וישאהו אל הרחוב… הוא שׂרה עמו רגע – ולא יכול לו. ללוות פרוטות אחדות – נשאוהו רגליו. רעיון אחר, מטרה אחרת לא יכלה נפשו לדעת במעוף עין זה. הוא לא ידע, אף לא הרגיש את עצמו. יראה היתה בו להביט לאחוריו. בדממה יצא מחורבתו. היא נרדמה. איש לא הפריעו. – אתנפל לרגליו, אשק את עקביו! – שמע קול עז מפעם בקרבו, כשצעדי רגליו נכונו אל בית הנושה… אבל גם קול אחר נהם בחשאי: – לשוא… לא נכחד ממך… לשוא… תכתת רגליך… בלי משכון… לשוא… הרגעים עברו. ההליכה לא פסקה, אך הרגלים התרפו בעבודתן: העינים חשכו. פתאום נוצץ כברק הגיון מאוּשר במוחו ויאר ויחמם את כל בתי נפשו: הנה עוד נותרו לו לפליטה גדולה טליתו ותפיליו והם בקלויז “בית יעקב”, אשר בו יתפלל, כי לא לקחם הביתה – בעד תשמישי-קדושה אלה הן אפשר שיוכל ללוות שני שקלים שלמים; יקרא לרופא, יקנה רפואה ויקנה לחם – בבת אחת! ברגלים ממהרות נכנס הקלויזה. – ר' מנדיל – פנה תיכף בהיכנסו אל השַמש מבלי ברכו בתחילה ברכת הערב כמשפט – במחילה, אנא הטרח את כבודך והוצא אלי את… טליתי ותפילי… – טליתך ותפיליך… עתה? – ענה ר' מנדיל ואמר – בפועל ממש? דבר זה אינני מבין, בפועל ממש; איני מבין כלום… – אנא הניחני… איני נפנה עתה… – בפועל ממש, ר' חיים? שוב לדרך אתה מכין את עצמך, הא? ואולם ר' חיים לא שמע כבר את השאלה האחרונה. הוא לא הרגיש גם בהניח השמש את המבוקש אצלו. ענין זר ומוזר בא פתאום אל לבו… בעברו על יד החלון, לא הרחק מארון הקודש, חלף הדבר לפני עיניו… השחיר והבריק… ומסכת קטנה החלה בזה הרגע להתנועע בלבו, ותארוג שמה שלוש הברות: לַי-לָ-דים… השעון השמיע תשע. בקלויז חצי דממה. אור וחושך מעורבים. מרירות-עצב. נר החלב העומד על החלון מעציב עוד יותר את חצי האפלה שמסביב. הקירות השחורים נטויים וכפופים כאבלים. הקרנות שוממות, נוגות, בודדות. אווירו של החלל דומה הוא כאילו לא שכח עוד את הימים ההם, אשר לא ישובו עוד לעולם, הימים אשר השמיעו בו יומם ולילה מנגינות עצבון, רינה ותפילה, דברי אלוהים חיים, אשר בנרות האירו בו כל פינה לפני היושבים ושונים, העמודים היו עמוסים משא לעיפה ספרים גדולים וקדושים, הגמרות וספרי השאלות-ותשובות העבים היו מחבואים-קברים לרוחות איתן, למנייני-מניינים של נשמות יגעות וטהורות… ועכשיו? בשעה זו?… הוא הסב עיניו אל תיקו השחרחר – ופקפוק קשה התפרץ אליו: מי יודע אם יאבה טרפן להלוות על משכון כזה… הוא “ריסטוקראט”, ודבר כזה לא שווה בעיניו כלום… לוּ כסף או זהב… הוא יחל לדרוש ולחקור… יהודי היאך הוא נשאר כך… ואפשר עוד שהוא מצחק עכשיו בקלפים ואיננו בביתו… והם עטופים ברעב… פיקוח-נפש… אז יעיף את עיניו לעבר המסובים, השמש והפרוש השוכן בקלויז, ושלח מבט חודר מאוכל באש זרה לכל סביבותיו: האין רואה?… הנה השמש לאחר שקיים את אשר שאלו מאתו, חזר וישב על מקומו לפני הכירה והוא משוחח עם הפרוש, חובש-הקלויז היחידי, שיחתו הארוכה, הממושכה, המרוכסה תמיד בשתי המילים: “בפועל ממש”. הנה הוא מדבר על הצרות המתרגשות ובאות לעולם, על הגזירות, שאחת קשה מחברתה, על הימים, שכל אחד וקללתו מרובה משל חברו, על מצב ה“מלחמה” והפוליטיקה, על צוק העתים ובעלי הבתים שנכסיהם מתמוטטים; הוא נאנח על ה“הכנסה” המתמעטת והולכת, עד שבפועל ממש הגיעה השעה להוציא את כל השיניים מתוך הפה, ומענין לענין על-דבר הקלויז בכלל, שבפועל ממש, הקלויז הוא חורבה גמורה, הקלויז… מיום ליום הוא שח ונופל, בפועל ממש, ואין איש שם אל לב… וי, וי, הרי הוא צווח ככרוכיה, בפועל ממש, הקלויז צריך תיקון! תיוהא קא חזי ביה! ומי כמוהו יודע, שעדיין אפשר לתקן… אמת, רובו רקב… אבל האשָיות מוּצקות, ברזל, בפועל ממש, כמה גזרי עץ יקרי המציאות ממש בכל אחד מהכתלים! וכל זה ילך לאבדון? אך את מי ידבר? ערלה אזנם! הרב הלא הוא פרא אדם, בפועל ממש… הגבאי נתון לעסקיו שלו… גביר ככל הגבירים… והעניים הלא הם עניים… בחינת “מקוצר רוח ומעבודה קשה”… אלא מי? הבחורים?… נבובי לב… הידפוק בחזם לב עברי? וכלום יש בהם ניצוץ דקדושה? אט!… והפרוש מנענע בראשו נענוע מר ויצוא מן הפרטיות אל הכלליות: מן המפולת-הקלויז – אל כלל ישראל… – גסיסה, ר' מנדיל, גסיסה בכל העניינים – יהלך כאוב מארץ קול השָׂב – שקועים אנו בשער המ“ט… אין בחור טוב בקלויז… הכל יצאוהו… הכל פנו לאלוהים אחרים, וכמאמר הזוה”ק… ימים רעים, ר' מנדיל, רעים, רעים… הוא ניצב ומקשיב; מוחו קפא רגע; הלב מתכווץ… אין רואה… אה?… ריבונו של עולם!… היד הרועדת נמשכת – ולוקחת… והרחוב הצר עטוף בתכריכים לבנים, לוּט בערפלי דומיה. הרוח הזועם לבדו שורר מקצה עד קצה ואין עומד בפניו. לרגעים תתנשאנה בקול רעש גדול ערמות השלג והתכוונו גם הן להתנפל על כל עובד בחימה שפוכה, כאילו מתכוונות הן להראות ולהודיע, כי גם הנה לא חידלות כוח, כי גם מפניהן יסבּו את הראש לעבר אחר בהכנעה ובאנחת חלש, כי לא רק נרדפות הנה הנן, כי אם גם רודפות … והוא הנהו הולך הלוך וקרוב אל חורבתו. ברוחו הוא, אל מול פני הסערה, הוא נישא שמה. וככל אשר יקרב שעל אחר שעל, כן יהלום לבבו בקול יותר חזק ועז. פחד גדול תקפהו. מאין בא הפחד הזה? מה זה יהמיון כל מורשי לבו? מה זה תדאב, תכלה נפשו? מה זה רגליו תיכשלנה, תמהרנה? הנה קרן אור דקה עולה מבעד שמשות החלון המכוסות כפור. על כרכוב התנור שם מנורת פחים זעירה, אשר מעל-זכוכיתה שבור ושפופרת-נייר משמשת במקומו. הנה האור שוקע… הכָלה הנפט? ידו נתקלה ונגעה בדבר. הוי!… הוי! כיצד יבוא מחר הקלויזה להתפלל? היאך ישא את ראשו לפניהם? איכה יביט ישר בפניהם מבלי אשר תאכלנו הבושה?! אך הנה הדלת תיסוב על צירה… אנקת גוועת… הוא נמשך אל המיטה… נחוץ לקרוא למאן-דהו… קולו נפסק ונחבא… חלום בלהות… אור המנורה רועד… הילדים ישנים… חשכת רגע… אימה גדולה… הוא שוכח כל אשר מסביבו; ראשו סובב, הולך; ידו נשמטת. הדבר מתגולל ברפש על הרצפה הלחה! ואור המנורה התעלה כמעט קט במלחמתו עם החושך; שביב תקוה… אבל היחיה אחרי אשר כלה לשד-חייתו? הנה הוא יורד, יורד, שוקע, שוקע, מיץ-מיץ – ויכבה… והלילה – ליל סועה מתהוללת. יתפרץ הסער אל הסדקים והחורים אשר בדירות הרחוב האפלות, ונשמע קולו בבואו פנימה, פעם כקול יללת הילדים הקטנים בהשתפך נפשם האומללה אל חיק אמותיהם, קול רך, מתחנן, פולח-חזה, ופעם כקול האם המתהפכת מעוצר רעה ויגון ללביאה טורפת אשר לא תדע רחם, קול של תרעומת פרועה ושבר לב בלי גבול… אז ירים אבי המשפחה, שוכן הדירות האלו, את עיניו הנמקות אל התקרה – כשכל עצמותיו תחרדנה מקָרה – כאילו שאול ישאל את פי העליון המשגיח: עד אן לא ירחם? ונמקה גם התקרה לשמע השאלה נעדרת-הפתרון הזאת, ונמסו הכתלים והורידו מים, ובכו כולם עם בעלם יחדיו בכי גדול למאוד. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/18

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p141/m19.txt

הֲלָךְ נֶפֶשׁ

רחל בלובשטיין

241180

הֲלָךְ נֶפֶשׁ לא. ד. גורדון הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ, דָּעַךְ הַיוֹם. זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים וְהָרֵי רוֹם. סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת מֶרְחָב אִלֵּם; הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד, שְׁבִילִי שׁוֹמֵם... אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל, גוֹרָל רוֹדֶה, אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל, עַל כֹּל אוֹדֶה! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/19

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m20.txt

אל הציפור

חיים נחמן ביאליק

359705

אל הציפור שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת, מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל־חַלּוֹנִי - אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה־נַּפְשִׁי כָלָתָה בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי. זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת, הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה, תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת? הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן, מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים? הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים? הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שֹטְנַי, מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים? זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ, הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים. הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ, מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים? הֲרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת־צִיּוֹן, אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים? וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה - הֲיִתְּנוּ אֶת־מֹרָם, אֶת־נִרְדָּם? הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים, הַלְבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם? הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן, אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת? וּמַה־שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים? וּשְׁלוֹם כָּל־הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת? הֲסָר מֵעֲלֵיהֶם הֶעָנָן הַכָּבֵד, הַפֹּרֵשׂ עֲלָטָה, צַלְמָוֶת? - זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, עַל־אֶרֶץ בָּהּ מָצְאוּ אֲבוֹתַי הַחַיִּים, הַמָּוֶת! הַאִם־עוֹד לֹא־נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי? אֶזְכְּרָה יָמִים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי, אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי. סַפְּרִי, צִפּוֹרִי, סוֹד שִׂיחַ כָּל־שִׂיחַ, וּמַה־לָּךְ טַרְפֵּיהֶם לָחָשׁוּ? הֲבִשְּׂרוּ נִחוּמִים אִם־קִוּוּ לְיָמִים, פִּרְיָמוֹ כַּלְּבָנוֹן יִרְעָשׁוּ? וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה - הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? - מִי יִתֶּן־לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל־אֶרֶץ בָּהּ יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר! וַאֲנִי מָה אֲסַפֵּר לָךְ, צִפּוֹר נֶחְמָדָה, מִפִּי מַה־תְּקַוִּי לִשְׁמֹעַ? מִכְּנַף אֶרֶץ קָרָה לֹא־זְמִירוֹת תִּשְׁמָעִי, רַק קִינִים, רַק הֶגֶה וָנֹהַּ. הַאֲסַפֵּר הַתְּלָאוֹת, שֶׁכְּבָר הֵן בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים נִשְׁמָעוֹת, מוּדָעוֹת? - הוֹי, מִסְפָּר מִי יִמְנֶה לַצָּרוֹת הָעֹבְרוֹת, לְצָרוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת? נוּדִי, צִפּוֹרִי, אֶל־הָרֵךְ, מִדְבָּרֵךְ! אֻשַּׁרְתְּ, כִּי עָזַבְתְּ אֶת־אָהֳלִי; לוּ עִמִּי שָׁכַנְתְּ, אָז גַּם־אַתְּ, כְּנַף רְנָנִים, בָּכִית, מַר בָּכִית לְגוֹרָלִי. אַךְ לֹא בְכִי וּדְמָעוֹת לִי גֵהָה יֵיטִיבוּ, לֹא אֵלֶּה יְרַפְּאוּ מַכָּתִי; כְּבָר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ, מִלֵּאתִי נֹאד דְּמָעוֹת, כְּבָר הֻכְּתָה כָּעֵשֶׂב לִבָּתִי; כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים - וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל־יְגוֹנִי, שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, צַהֲלִי־נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי! ניסן, תרנ"א. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/20

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m21.txt

מִשּׁוּט בַּמֶּרְחַקִּים

חיים נחמן ביאליק

359705

מִשּׁוּט בַּמֶּרְחַקִּים מִשּׁוּט בַּמֶּרְחַקִּים, מִמְּקוֹמוֹת נָדַדְתִּי, כְּצִפּוֹר מִיָּם אֶל־בֵּית אִמִּי חָרַדְתִּי. וְשֵׁנִית לְפָנַי הַמְּקוֹמוֹת הַחֲבִיבִים, הַקְּרוֹבִים אֶל־לִבִּי וּלְבָבִי מַעֲצִיבִים; וְשֵׁנִית הַתְּמוּנוֹת הַנְּעִימוֹת לִקְרָאתִי, שֶׁכֹּה כָלְתָה עֵינִי רַוֹּתָן דִּמְעָתִי, שֶׁכֹּה צָמְאָה נַפְשִׁי לִבְכּוֹת עַל־צַוָּארָן, לְחַבְּקָן וּלְנַשְּׁקָן וּלְחוֹנֵן עֲפָרָן. מִכֹּל תַּנְחוּמוֹתָיו אֵל הוֹתִיר לִי שְׁתָּיִם: זִכְרוֹנוֹת מַדְאִיבִים עִם דִּמְעוֹת עֵינָיִם. וְגַם יְמֵי עָנְיִי וּנְדוּדֵי גָלוּתִי לֹא מָחוּ מִלִּבִּי זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּתִי, הַחֲתוּמִים בְּנַפְשִׁי וּנְשׂוּאִים עִמָּדִי, כַּחוֹתָם עַל־לִבִּי, כַּחוֹתָם עַל־יָדִי; וְגַם דִּמְעוֹת עֵינַי בַּנֵּכָר הוֹרַדְתִּי - אֶל־נֹאדֵךְ נָפָלוּ, עֲרִישַׂת מוֹלַדְתִּי! וּבְאֶרֶץ מֶרְחַקִּים - גַּם־שָׁם לֹא מָצָאתִי יַד חֶסֶד שֶׁתִּמַח מִפָּנַי דִּמְעָתִי. וּמְלֵאָה כְּיוֹם הוֹצֵאתִיהָ, הֵבֵאתִי אֶת־כּוֹס הַתַּרְעֵלָה עִמָּדִי אֶל־בֵּיתִי. וּכיוֹם עֲזַבְתִּיה, מְלֵאָה וּרְוָיָה, מָצָאתִי גַם־כּוֹסֵךְ - הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה! זֶה עָנְיֵךְ, זֶה לַחֲצֵךְ, זֹאת קַדְרוּת פָּנָיִךְ - מַה־כָּבֵד הֶעָנָן הָרֹבֵץ עָלָיִךְ! אַף־נֵטֶף מַר אֶחָד לֹא נִגְרַע מִכּוֹסֵךְ - אֵל אָסַף אֶת־שְׁלוֹמֵךְ, אֵל שָׁכַח חַנּוֹתֵךְ. מִי יֵדַע הַדְּמָעוֹת שֶׁעוֹד תִּשָּׁפַכְנָה, הַסּוּפוֹת שֶׁעוֹד עַל־רֹאשֵׁנוּ תָּגַחְנָה - עַד־פְּרֹץ רוּחַ טוֹבָה, חֲזָקָה, נֶאְדָּרָה, שֶׁתּוּכַל לִתְקֹעַ הָעָב הַמִּדְבָּרָה; שֶׁתִּמַח הֶעָנָן הַסוֹכֵךְ שָׁמֵינוּ מֵעֲלוֹת צַעֲקָתֵנוּ, מֵעֲבֹר תְּפִלָּתֵנוּ… תרנ"א את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/21

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p67/m22.txt

בורגני וחלוץ עני: זמר לעם

קדיש יהודה סילמן

12410952

בורגני וחלוץ עני: זמר לעם לשיר בנגון אקדמות אלף – אַוָּזִים אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, אלף – אֲבַטִּיחִים אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. בית – בָּשָׂר אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, בית – בָּצָל אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. גימל – גְּבִינָה-גְּלִידָה אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, גימל – גְּרִיסִים בְּמַיִם אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. דלת – דָּגִים אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, דלת – דְּלַעַת אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. הא – הֵידָד-הֵידָד חַיֵּי הַבֻּרְגָּנִי, הא – “הוֹרָה” רוֹקֵד חָלוּץ עָנִי. וו – וַיֹּאכֵלוּ מַמָּשׁ אֵצֶל הַבֻּרְגָּנִי, וו – וַיֹּאכֵלוּ בִּנְקֻדּוֹת… אֵצֶל חָלוּץ עָנִי. זין – זִבְדָּה אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, זין – זִפְתְּ אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. חת – חֶמְאָה-חָלָב אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, חת – חִינִין אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. טת – טִגּוּנִים טְרִיִּים אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, טת – טָפֵל הָאֹכֶל לְחָלוּץ עָנִי. יוד – יַיִן יָקָר שׁוֹתֶה הַבֻּרְגָּנִי, יוד – יַיִן בְּמַיִם שׁוֹתֶה חָלוּץ עָנִי. כף – כֻּפְתָּאוֹת אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, כף – כָּבֵד וְרֵיאָה אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. למד – לְבִיבוֹת אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, למד – לַחְמָא עַנְיָא אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. מם – מְרַק זָהָב מְרַק הַבֻּרְגָּנִי, מם – מַיִם שׁוֹתֶה חָלוּץ עָנִי. נון – נַקְנִיקִים אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, נון – נַהֲמָא בְּנַהֲמָא אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. סמך – סֹלֶת אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, סמך – סַלַּתְּ אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. עין – עִנְבֵי מוּסְקָט אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, עין – עַגְבָּנִיּוֹת אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. פא – פַּרְפֶּרֶת פֵּירוֹת אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, פא – פַּת קִבֵּר אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. צדי – צִמּוּקִים אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, צדי – צְנוֹן אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. קוף – קְצִיצוֹת אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, קוף – קִשּׁוּאִים אוֹכֵל חָלוּץ עָנִי. ריש – רְקִיקֵי דְבַשׁ אוֹכֵל הַבֻּרְגָּנִי, ריש – רֹטֶב שֶׁל דָּג מָלוּחַ לְחָלוּץ עָנִי. שין – שֶׁמֶן זַיִת זַךְ שִׁמּוּשׁ הַבֻּרְגָּנִי, שין – שֶׁמֶן שֻׁמְשׁוּמִין שִׁמּוּשׁ חָלוּץ עָנִי. תו – תַּפּוּחִים, תְּאֵנִים, תְּמָרִים, תַּמְרוּקִים, תַּפְנוּקִים, תַּעֲנוּגִים לַבֻּרְגָּנִי, תו – תַּעֲנִיוֹת, תַּמְרוּרִים, תָּכְנִיּוֹת תַּזְכִּירִים, תַּקְצִיבִים בִּלְתִּי מִשְׁתַּלְמִים לְחָלוּץ עָנִי. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/22

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m23.txt

הִרְהוּרֵי לָיְלָה

חיים נחמן ביאליק

359705

הִרְהוּרֵי לָיְלָה יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי –בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת, לֹא יַגֶּה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְּבָבוֹת; כּי בִכְיִי עִם־מִטְרוֹת דִּמְעוֹתַי הַשְּׁפוּכִים הֵם עָנָן בַּצִּיָּה עִם -מַיִם מְלוּחִים; כִּי דְמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁנוּ מִבְּכִי אַלְפֵי שָׁנִים – סָר כֹּחָן מִמּוֹגֵג אֶת־לִבּוֹת אֲבָנִים – וְלָמָּה, לֵב אֻמְלָל, תְּבַקֵּשׁ לַהֶבֶל מַרְגֹּעַ בַּבֶּכִי, נִחוּמִים בָּאֵבֶל? מִבַּעַד לְאֶשְׁנַבִּי אֶת־רֹאשִׁי אוֹצִיאָה, אַף־אֶקְרָא לַסְּעָרָה וְאֶשְׁאַל אֶת־פִּיהָ; אַבִּיטָה בֶעָבִים, אָבִינָה בַחֲשֵׁכָה – הַיְהִי קֵץ לַחֹשֶךְ? אִם־סוֹף לַמַּהְפֵּכָה? הֲיָשֹׁךְ הַסַּעַר וִיְפֻזְּרוּ הֶעָבִים וְנָגַהּ הַסַּהַר וְנָגְהוּ כוֹכָבִים? אַבִּיטָה אֶל־אֶרץ אַף־אֵפֶן לְמָעְלָה – אֵין חָזוֹן, אֵין קֶשֶׁב –רַק סוּפָה וָלָיְלָה. בַּבֶּטֶן הִקְנַנִי אֵל מִסְכֵּן, חֵלֵכָה, וַיִּתֶּן־לִי מַקֵּל וַיֹּאמֶר לִי: לֵכָה! צֵא בַקֵּשׁ מִשְׁפָּטְךָ שֶׁאָבַד בַּחַיִּים, קְנֵה אַוִּיר לִנְשִׁימָה, גְּנֹב אוֹר לָעֵינָיִם; לֵךְ סֹב עַל־הַפְּתָחִים בְּיַלְקוּט עַל־שָׁכֶם, בֹּא פִתְחֵי נְדִיבִים וּשְׁחֵה עַל־פַּת לָחֶם – וּכְבָר כָּשַׁל כֹּחִי בִּנְדוּדִים וָטֹרַח – אֲהָהּ אֵלִי, אֵלִי! הֲיִתַּם הָאֹרַח? מֵרֶחֶם אֶל־אַשְׁפָּה כַּסּוּחָה הוּטָלְתִּי, לֹא רֻחָץ מֵחֶלְאָה בִּסְחָבוֹת חֻתָּלְתִּי; שַׁד צֹמֵק לִי חָלְצָה אֵם עֹטְיָה, אֲבֵלָה, מִמֶנּוּ מָצִיתִי אֶת־כּוֹס הַתַּרְעֵלָה. מֵאָז שָׂם אֶת־קִנּוֹ בִּלְבָבִי צִפְעוֹנִי הַמֵּטִיל בִּי אַרְסוֹ וּמֹצֵץ אֶת־אוֹנִי… הוֹי, אָנָה מֵחֲמָתוֹ אֶבְרָחָה, אָנוּסָה? גַּם־חָיֹה לֹא־אֶחְיֶה, גַּם־מוֹת לֹא אָמוּתָה! שַׁפְרִירֵי שָׁמַיִם הַפְּרוּשִׁים כִּסְדִינִים, וּנְקֻדִּים בִּנְקֻדּוֹת כּוֹכָבִים כִּפְנִינִים; רֹךְ רוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת הַמְרַחֲפוֹת בִּדְמָמָה עִם־כְּרוּבֵי הַשָּׁלוֹם עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה, הַמְסַפְּרוֹת בְּלַחַשׁ, בִּנְשִׁיקָה, בִּרְמָזִים לְשִׂיחַ הַשָּׂדֶה סוֹד יָהּ, רָזֵי רָזִים; שְׁנַת שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט, שְׁנַת מַרְפֵּא וְגֵהָה – לֹא לִי הֵם, לֹא לִי הֵם, בֶּן־אַשְׁפָּה, תּוֹלֵעָה! בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה עֵת אֶשָּׂא כִּנּוֹרִי, עֵת עֵרִים רַק־שְׁנַיִם: אָנֹכִי וּמְזוֹרִי; עֵת יֵצַר הָעוֹר לְעַצְמוֹתַי הַנְּמַקּוֹת, וְעֵינַי הַכָּלוֹת תִּלְאֶינָה לְבַכּוֹת – אָז תַּעַל כָּאוֹר טְבוּלַת טַל בַּת־שִׁירָתִי, בִּמְשִׁי אֶבְרוֹתֶיהָ תַּז טַל עַל־לִבָּתִי, וּמָחֲתָה הַדִּמְעָה שֶׁקָּפְאָה בְּעֵינִי – אַל־טַל, בַּת־שִׁירָתִי! נֹאד דְּמָעוֹת לִי תֵנִי! נֹאד דְּמָעוֹת, בַּת־שִׁירִי, נֹאד דְּמָעוֹת חֲדָשׁוֹת, מַרְגִּיזוֹת לְבָבוֹת, מַרְעִישׁוֹת נְפָשׁוֹת. הִתְעוֹפְפִי, נוּדִי בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת, אֶל כֹּתֶל מַעֲרָבִי, אֶל קִבְרוֹת הָאָבוֹת, עַל־יַד דֶּרֶך גּוֹלִים הִתְיַצְּבִי, עֲמֹדִי, אִישׁ אִישׁ לְפִי אֵידוֹ יִתְנַדֵּב אֶל־נֹאדִי; וּבְעוֹדָן בְּחֻמָּן קְחִי, צְקִי אֶל־כִּנּוֹרִי הַדְּמָעוֹת עַד־תֻּמָּן –וְנָח לִי מִמְּזוֹרִי! ז' אדר, תרנ"ב את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/23

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m24.txt

על אילת השחר

חיים נחמן ביאליק

359705

על אילת השחר מְאוֹרָה עַל־פִּי נוּסַח סְפָרַד נֶחְשְׂפוּ שׁוּלֵי רָקִיעַ, וַיִּדְרֹךְ עַל־סִפּוֹ הַשַּׁחַר, וַיְצַו עַל־לֵיל: צֵא מִפּוֹ! וַיְשַׁנֶּה פְנֵי הַכּוּשִׁי וַיְשַלְּחֵהוּ, וַיֶּאֱסֹף נֵרוֹתָיו, וַיְכַבֶּה כוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ הַשְּׁחַרְחֹרָה, וַיִּתְפָּרֶק נִזְמֵי הַזָּהָב, וַיֵּצֵא אַט בְּגַפּוֹ, לָלִין בַּעֲמָקִים וּבָחֳרָשִׁים מְצִלִּים, לָשִׁית בַּכֵּפִים עַל־עֲטַלֵּפִים כַּפּוֹ. רַק הֵילֵל בֶּן־שַׁחַר עוֹד קוֹרֵץ עֵינוֹ, לֹא יִכְבֶּה נֵרוֹ וְלֹא יִכְהֶה רִשְׁפּוֹ; קָבוּעַ כַּנֹּפֶךְ בִּירִיעַת תְּכֵלֶת יָפֵץ אוֹר צַחַר מִנְּקֻדַּת כַּסְפּוֹ. חֻבְּאוּ כּוֹכְבֵי בֹקֶר, תִּמּוֹג עֵיפָתָה מִנִּשְׁמַת הַשַּׁחַר וּמִנִּיד עַפְעַפּוֹ. וּשְׂפַת הַיְרִיעָה קֵדְמָה מִתְלַבֶּנֶת, וּבְאַחֲרִית יָם עוֹד יָעִיב בְּאַפּוֹ. וּשְׁחָקִים יֶחֶוְרוּ יֵלְכוּ הָלוֹךְ וָאוֹר, יֶחֱוַר הַיְקוּם וְכָל־אֲגַפּוֹ; יָגִיחוּ יִגָּלוּ מִבֶּטֶן הַחֹשֶך, וְיָקֵא הָאֹפֶל אֶת־בִּלְעוֹ וְטַרְפּוֹ. וְאֵד לָבָן יַעַל מֵחַמֵּי הַנָּחַל, וְדַיָּג מַשְׁכִּים מֵשִׁיט צִנָּה מֵחֻפּוֹ. וּבַעֲשָׂבִים רְטֻבִּים מֵרְסִיסֵי לַיְלָה מְפַלֵּג בָּעֵמֶק הַפֶּלֶג לְשִׁטְפּוֹ; יִרְעַד עַל־חֲצָצָיו הוֹמֶה וּמְבַעְבֵּעַ, יְקַפֵּץ כַּיֶּלֶד –וּמַה־יָּפֶה קִצְפּוֹ. וּמְלֹא תֵבֵל יַחֲרִישׁ דּוּמָם וְיָחִיל לְצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בֶּעֱזוּז תָּקְפּוֹ. הַכֶּלֶב עַז הַנֶּפֶשׁ נִלְאָה לִנְבֹּחַ, הֹזֶה בִּמְלוּנָתוֹ וְנָח מִזַעְפּוֹ. וְשֶׂכְוִי אֶל־רֵעֵהוּ מֵרָחוֹק קוֹרֵא, יָעִיר הַבֹּקֶר בִּגְרוֹנוֹ וּמְחִי גַפּוֹ; אוֹר אוֹר, בַּרְקָאי! הַשֶּׁמֶשׁ הֵצִיצָה! – רָאָה הַלַּיְלָה וַיַּהֲפֹךְ אֶת־עָרְפּוֹ; הִתְלַקַּח הַמִּזְרָח, הַטַּל הִבְרִיק מָטָּה, מִקֶּדֶם זָהָב יֶאֱתֶה אֶל־נִטְפּוֹ. וַיֵּעוֹר הֶחָרוּץ וַיֵּצֵא לִמְלַאכְתּוֹ, כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ וּפִיּוֹת טַפּוֹ. וְיָרֵא עִם־שֶׁמֶשׁ יָרוּץ בֵּית אֲדֹנָי וַאֲשֶׁר בָּנָה לֵאלֹהָיו בַּיִת בִּשְׂעִפּוֹ. וְלֵב חָלָל כְּלִבִּי יֵעוֹר עִם־פִּצְעוֹ, אֲשֶׁר כָּלָה קֵיצוֹ וַיָּבֹא חָרְפּוֹ; יִרְאֶה זִיו אֲדֹנָי מִתְחַדֵּשׁ לַבְּקָרִים, וְשָׁב לִימֵי עֲלוּמָיו וְזָכַר יְמֵי חָרְפּוֹ, בִּשְׁכֹּן חֶסֶד אֵל וַאֲמִתּוֹ בְּקִרְבּוֹ, בְּהִלּוֹ נֵר אֲדֹנָי עֲלֵי שַׂרְעַפּוֹ; וַיַּחֲלֹם כְּיוֹסֵף וְהוּא דָגוּל מֵרְבָבָה, וְעַתָּה, אֲהָהּ! –וְהוּא צְעִיר אַלְפּוֹ. וַיֵּדַע כִּי אִוַּלְתּוֹ סִלְּפָה דַרְכּוֹ וְאלֹהִים שָׂךְ בַּעֲדוֹ מִיַּשֵׁר סִלְפּוֹ. לַבְּקָרִים תִּדְלֹף עֵינוֹ אוּלַי יֵרָפֵא, וּפִצְעוֹ יַעֲמִיק אַף יִמַּק מִדִּלְפּוֹ. לוּלֵא נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשּׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר, כִּי יַךְ אַף יִשְׁלַח דְּבָרוֹ לִרְפֹּא. תרנ"ב את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/24

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m25.txt

בִּתְשׁוּבָתִי

חיים נחמן ביאליק

359705

בִּתְשׁוּבָתִי שׁוּב לְפָנַי: זָקֵן בָּלֶה, פָּנִים צֹמְקִים וּמְצֹרָרִים, צֵל קַשׁ יָבֵשׁ, נָד כְּעָלֶה, נָד וָנָע עַל־גַּבֵּי סְפָרִים. שׁוּב לְפָנַי: זְקֵנָה בָלָה, אֹרְגָה, סֹרְגָה פֻזְמְקָאוֹת, פִּיהָ מָלֵא אָלָה, קְלָלָה, וּשְׂפָתֶיהָ תָּמִיד נָעוֹת. וּכְמֵאָז לֹא מָשׁ מִמְּקוֹמוֹ חֲתוּל בֵּיתֵנוּ – עוֹדוֹ הֹזֶה בֵּין כִּירַיִם, וּבַחֲלוֹמוֹ עִם־עַכְבָּרִים יַעַשׂ חֹזֶה. וּכְמֵאָז בָּאֹפֶל מְתוּחִים קוּרֵי אֶרֶג הָעַכָּבִישׁ מְלֵאֵי פִּגְרֵי זְבוּבִים נְפוּחִים שָׁם בַּזָּוִית הַמַּעֲרָבִית… לֹא שֻׁנֵּיתֶם מִקַּדְמַתְכֶם, יָשָׁן נוֹשָׁן, אֵין חֲדָשָׁה; – אָבֹא, אַחַי, בְּחֶבְרַתְכֶם! יַחְדָּו נִרְקַב עַד־נִבְאָשָׁה! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/25

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p33/m28.txt

מעל מכסה האניה

אלחנן ליב לוינסקי

7017172

מעל מכסה האניה א. השעה השלישית אחרי חצות הלילה. והאניה “פרובוֹרנה” אשר ל“חברה הרוסית” השליכה עוגן בחוף קאחובקא. קאחובקא היא התחנה המרכזית להאניות של החברה הרוסית על נהר דניפר, החברה הגדולה והעשירה ההיא נוסדה בשנות 1857 אחרי מלחמת קרים. למן היום שנוסדה אגודה הזאת, לקחה כמו בחכירה את מעבר האניות על הדניפר התחתון מתחנות “אלכסנדרובסק” אשר במורד הפורונים עד אוֹדיסה. ובעת אשר על הוואלגא אניות למאות תהלכנה, ואגודות שונות כמו “סאמוליט”, “קוקוזומירקורי”, “אלפונס זיביקא” ועוד ועוד מתחרות אשה ברעותה ומתאמצות להוריד מחיר הנסיעה ולהטיב את הספינות; ובעת אשר בדניפר העליון, מקיוב עד יקטרינוסלב, תתחרינה שלש אגודות אשה באחותה, פה החברה הרוסית תשלוט שלטת בלי מצרים, ותקצוב מחיר לנסיעה ולמשא, ותסדר סדרים כאות נפשה, ומי יאמר לה מה לעשות. והדניפר הוא הדרך האחד והמיוחד, המאחד את החיים, כמעט חצי פלך טבריה וחרסן. בחוץ לארץ נראה מסלת-הברזל מקבילות לדרך המים. לכל לכל אורך הרהיין, הסינא והדונאי, בנו גם מסלת-הברזל, ופה בארצנו יתרחקו הדרכים זה מזה. ולכן מן הדניפר על מסלת “לוזובא-סיבסטופול” מאה ושלשים ווירסטא, ומצד השני עד מסלת “חרקוב-ניקוליוב” מאה וארבעים ווירסטא. ס“ה מרחק של כמעט שלש מאות ווירסטא ממסלה למסלה, והדניפר בתוך, והארץ טובה ופוריה ונושבת ופריה ויבולה רב ועצום. מקאחובקא לבדה יוציאו בשנה טובה ומבורכת כעשרה מיליון פוד תבואות שונות. וקאחובקא אינה היחידה, כי ערים גדולות וקטנות, וכפרים וחצרות משני עברי הנהר, בכלל יגיע מספר התבואות למאה מיליון ככר מלבד מני משא אחרים, ונוסעים לאלפים יסעו מאודיסה לאודיסה, ו”בעל עגלה" היחידי המוליך והמביא אותם ואת כל הכבודה אשר להם – האגודה הרוסית! ביחוד היא היחידה להובלת הנוסעים, כי להובלת התבואות תתחרנה עמה עוד אגודות שונות, כמו האחים אנאטרא באודיסא, השותפים קיבילינסקי ועבסטיר והסוחר, העברי דוד ראטניר, לכולם ספינות ואניות-הקיטור להוביל את יבול הארץ לאודיסא, אבל להובלת-נוסעים, החברה הרוסית היא היחידה, ולכןלא תדקדק הרבה עם “נוסעיה”, ותעשה עמם כאדם העושה בתוך שלו. ויש אשר תהדק אותם כדגים מלוחים בחביות, מבלי מקום לשכיבהואפילו לישיבה ועמידה… וכל אלה עם הנוסעים המיוחסים היושבים בלשכה הראשונה והשניה, והנוסעים מן המדרגה השלישית – על המכסה, עליהם אין מה לדבר; אין להם מחסה ומסתור מקור וחם ומגשם ושלג ויתגלגלו תחת שואה כמו חבילות של סחורה, בין המכונות או בצדי חדרי הלשכות, כי אין להם מקום מיוחד. בקיץ, בלילות הבהירים והחמים אין נסיעה כזו רעה כל כך, אבל באחרית ימי הבציר, בלילי חשון וכסליו, כשקור וכפור ומטר דק או שלג יורד, ורוח צפון ינשב ויחדור כליות ולב, אין לקנא בנוסעים היושבים על המכסה… ולא טוב מזה גם להעומדים על ה“סוכנות” ומחכים לבוא האניות. בשום אופן לא אוכל להבין, מה נשתנה תחנת מסלת הברזל מתחנת הקטור?שתיהן נבראו בשביל הנוסעים מכל “המדרגות”, ובכל זאת מה רב ההבדל בין זולזו; בתי תחנות מסלת-הברזל בנויים בטוב טעם והכל מוכן לפני הנוסע: חדר טוב ויפה וחם, ושלחן ערוך וכסא לשבת ויתר המכשירים. ואם אחר המסע לבוא, אין רע לחכות מעט – ופה בתחנות הקטנות של האניות אין כל, אין גם חדר אחד כראוי להסתתר בפני הגשם. ולו היתה בקאחובקא תחנה מרכזית של מסלת הברזל, או בל"ס היה בית התחנה בנוי כמו רמים, כמו היכל מלך - ופה אי כל. על פי רשימת הנסיעה תבא האניה ממעלה הדניפר, מאלכסנדרובסק וניקופול בשעה לפני חצות, ובאותה שעה תבא אניה אחרת גם ממורד הנהר, מחרסון, ופה פגישת האניות וחליפות הנוסעים, אבל אין מדה ואין קצב לביאתן; יש אשר תמהר האניה לבא בשעה תמימה, ויש אשר תאחר שלש וארבע שעות, הכל לפי רוב המעשה ורוח היום, והנוסעים האמללים יחכו מן השעה העשירית בערב עד חצות הלילה או גם שתים שלש שעות אחרי חצות. וגם הפעם, מסבות שונות, ביחוד מפני הערפל הגס והעב המכסה את הנהר, אחרה האניה לבוא, וזה כארבע שעות תכופות הננו עומדים צפופים על מכסה ה“סוכנות”ומביטים אנחנו על המים לראות, אם לא יאיר האור בעד “העששית האדומה”, ואזננו נטויות להקשיב קול החליל או המית המים. כמדומה שנשמע קול החליל, האניה מתקרבת, האניה באה, פני המחכים נהרו, כל אחד יכין את צרורו, אבל, לשוא, כי “אנית משא” עברה ותלך הלאה ואניתנו אינה, ואין קול ואין קשב, וכמה שתחכה חכה עוד. אמנם כן, הכל תלוי במזל, ואפילו דרכים. מסלת הברזל זכתה ונולדה במזל טוב, בשבע עינים יביטו עליה משגיחים ומפקחים ובונים ואדריכלים ובונים ומודדים מטעם הרשות, ויכריחו את בעלי המסלה להכין הכל בעד הנוסע, לדאג בעדו, בעד שלומו וטובו בעת יסע ובעת יחנה, ודרך המים עזובה ושוממה, ואין חולה עליה… יש שר של מים ואיתן מושבו בקיוב ומצודתו פרושה על כל הדניפר עד חרסון, אחת ביובל יבקר את “גלילו” וגם אז ישים את לבו רק ל“תעלת המים” לעמקה ולרחבה, אבל לא להאניות, ולא ידאג לשלום הנוסעים ולטובם, ולא לבד בקאחובקא ויתר התחנות אין הבנינים הנחוצים לנוסעים, אבל גם באודיסה בכבודה ובעצמה אין בית נכון ונשא כזה. הלא דבא הוא: רבים אומרים, כי רק על הדניפר משטר “יפה” כזה, כיט החברה המיוחסת לא תפנק את נוסעיה, ואין רע אם גם יעמדו שעה או שתים תחת כפת השמים, ובחופים אחרים, מקום יש התחרות בין בעלי האניות, יש גם בתי התחנות… כאמור, על פי הרשימה, תבא האניה הנה כשעה לפני חצות, ובחצי השעה הראשונה אחר חצות תלך מזה. ובאמת כל הכתוב ברשימה רק אותיות מתות, וכמו שאין שעור לבואה, כך אין שעור ליציאתה: יש שתתעכב פה רק רביעית השעה, ויש שתתמהמה גם שתים גם שלש שעות, הכל לפי רוב המשא. אם “הטעינה” גדולה, תתמהמה עד שץקח הכל, ואם לא, הנה תקח רק את הנוסעים ותשרוק ותהמה ותלך לה; ואם באה הפעם בשעה השלשית אחרי חצות – גם יצאה מזה רק בשעה הששית בבקר, כי לקחה מזה הרבה מאות “שקי קמח” להובילם לאודיסה, לקונסטנטינופול, לבירות, לאלכסנדריא של מצרים. בשנים האחרונות האירה ההצלחה אל בעלי בתי הרחים. החטים נקנות בזול והקמח נמכר ביוקר, “הקמחון” בעל בית הרחים ירוח על חד תרי ולפעמים גם על חד תלת.החשבון הזה איננו על פי גוזמא, כ“א כן הוא באמת, ובעלי בתי הרחים עשו בשנים האחרונות עושר רב באופן נפלא מאד. בתחלה היה המסחר הזה כמו כל מסחר ועסק טוב, בידי האשכנזים, אשר רק הם ידעו את “סוד הטחנה”. בני ישראל קנו מהם בדמים מרובים קמח סלת ויאפו חלות, ואפו מצות ויעשירו את האשכנזים: אבל החתיכה הראויה להתכבד משכה עליה עיני רביםוסוף סוף נדחקו גם אחינו אצלה, ואם כי באו כמעט אחרי יום טוב, כדרכם תמיד, בכל זאת עשו גם המה עסקים טובים, והרבה מהם נתעשרו. ורשה היה רק, כי איש יהודי יעשה עסק טוב, ומכין שנמצא היהודי הזה – הנה נמצאו מתחרים אתו, והתחרות גברה ובתי רחים נתרבו, ואין לך עיר וכפר על חופי הדניפר שאין בו “רחים של קטור”, ותהי ה”טחנה" רבה מאד, יותר מכפי הצורך ליושבי המקום. ובכדי להחזיק את המחיר במעלה העליונה, שלחו את העודף לאודיסה וגם לכל ערי תוגרמה ומצרים, ותחת לשלוח חטים לאודיסה ולחו“ל ישלחו קמחא טחינא. באודיסה ובערי תוגרמה אין יודעים את הסוד, כי לא מרוב טובה ישלחו “הקמחנים” את קמחם להם, ויתאמצו להוריד המחיר. אבל פה המקח מתקיים. והקמחים חשבון צדק להם: אם גם לא ירויחו בסחורתם שישלחו על פני המים הנה גם לא יפסידו. תחת זאת ירויחו כפלים בשקים שימכרו פה. והמקח המלאכותי הזה מתקיים זה איזה שנים, עד כיע לפעמים מחיר הקמח פי שלשה ממיר החטים. סוף סוף גם העסק הזה יתמוטט, כי ההתחרות תתרבה מיום ליום. בשנה זו לבדה נוספו בתי רחים פי שנים מכפי שהיו, כעת אמנם עוד יתקיים המקח המלאכותי, את העודף ישלחו עלך פני המים, כל אניה ואניה תוביל שקים הרבה ועליהם כתובים באותיות שחורות: קונסטנטינופול, אלכסנדריא ועוד… וגם האני פראווארנא לקחה איזה מאות שקים, ותתעכב ע”י הטעינה ההיא בקאחובקא, עד השעה הששית בבקר. ב. כל הנוסעים במחלקה השניה והראשונה כבר קמו מערשותיהם ונתאספו “באולם הכולל” אל שלחן-הטהי, יש מי שיש לו טהי וסוכר בסלו, ויביאו לו רק המים בכלי, אבל כאלה מעטים. על פי הרוב ישתו מן המוכן ב“הריסטורציא” של האניה. ההבדל ביניהם, כי אלו הראשונים ישתו טהי טוב, שיעלה להם בדמים מעטים, והאחרונים ישלמו במיטב כספם בעד נסך פסולת שאין לו לא טעם ולא ריח, אבל רובי הנוסעים המה סוחרי תבואה, שלא יקפידו על פרוטות. צנצנת טהי עם מעט לחם וחמאה על חודו של סכין מחירו שני זהובים… ישתו וישלמו, כי הסוחרים ההם לא יחשבו גם חשבון השקלים, ומה גם פרוטות וזהובים. כמו הקבלנים לפנים, כן גם הם, רק לעיתים רחוקות ימותו ויקברו בתכריכים שלהם. אמנם כל זמן שיחיו, יחיו בטוב: אם על חשבונם של אחרים – זו היא שאלה אחרת, אבל יחיו, כי גם הסוחרים הקטנים ינהלו את מסחרם בגדולות, ולהרויח איזה מאות או להפסיד בכף מאזנים ישא יחד, והיתכן איפוא כי סוחר כזה ידקדק בחשבון הפרוטות? ולפיכך נראה פה“הזהובים עפים כזבובים” לכל עבר ולכל פנה, ומשרתי האניה ומחזיקי בתי אוכל ומשקה יעשו עושר, כי דוכס אשכנזי איננו נותן למשרת אותו “על טהי” כמו שיתן סוחר תבואות על הדניפר להמשרת אשר על באניה… וישנם משרתי אשר “אלפים בכיסם” והגם בל“ס עשירים מכל הסוחרים האלה ביחד… כי שונה הוא המסחר הזה פה מאשר בכל הארץ ובכל המדינות. אם תעבור במסלת הברזל ותשמע לאמר: פלוני הוא סוחר גדול ונורא, כי בשנה זו מכר כמאתים מרכבות (וואגנאן) תבואות, הסכום הזה נורא מאד ומי יכילנו, ורק סוחר גדול מאד אשר מסחרו פרץ בארץ יסחר במדה מרובה כזו, ומאתים מרכבות, אם,נחשוב גם שש מאות פוד המרכבה, הם בס”ה מאה ועשרים אלף פוד, היינו שנים עשר אלף כורים, ופה על הדניפר שנים עשר אלף כור – שלש ספינות או שתי אניות, וגם הסוחר הקטן ימכור סכום כזה, וישנם כאלה אשר ישלחו על פני המים מאה אלף כור, – מיליון פוד. וגם הם עניים ואביונים נוראים… התבוננו נא אל הזוג אל השלחן ושותה טהי בהרחבה גדולה ובמנוחת הנפש… לאחד יש עשרים וחמשה אלף כור חטים באודיסה ולשני – עשרים אלף כור שעורים. ס“ה לשניהם – חצי מיליון פוד תבואה. בל”ס תדמו בלבבכם כי לכל הפחות יש להם משלהם בעסק הזה חמשים אלף רו"כ, אבל, האמינו לי, כי גם פרוטה אחת אין להם, ואם ימותו היום – יחזרו בניהם מחר על הפתחים… ואם תשאלו איך יוכל להיות כזאת? אות הוא כי לא תדעו את המסחר הזה במקומות ההם, והמסחר כן הוא: לפנים היו סוחרים פה מעטים וסוכנים באודיסה מעט מזעיר. הסוחר היה איש עשיר ולו כסף מזומן, ולפי ערך המזומנים קנה גם סחורה. אניות הקטור טרם היו, והיה טוען את דגנו ב“אניות מלח”; האניה התמהמה בדרך שלשה או ארבעה שבועות; ובמשך הזמן הזה נסע הוא בעצמו בעגלה לאודיסה וימכור את התבואה וישב לביתו מלא וגדוש; כי בלא ריוח מרובה לא קנה ולא מכר. אולם ברבות הימים קמו סוכנים באודיסה. ותחת לנסוע בעצמו, שלח הסוחר את התבואות אל הסוכן, והסוכן מכר אותן, ויגבה את הכסף, וינכה את ההוצאות ושכר טרחתו, והכסף הנשאר שלח לבעליו. כה היה המסחר מסחר טוב והסוכנות עסק עוד יותר טוב מהמסחר בעצמו, כי רק ב“עשר אצבעותיו” הרויח הסוכן ממון הרבה, והסוכנים הראשונים עשו עושר רב, וכמובן נמצאו מתחרים, וירבו הסוכנים. והסוכנים החדשים כדי לתפוש את לב הסוחרים, לא חכו עד בוא התבואות לאודיסה, כ“א הסתפקו רק “בתעודות של בעלי האניות”, קונסאמינטים בלע”ז, כי אניתם טעונה כך וכך חטים של פלוני הסוחר, ומכיון שקבלו את הקונסאמינט, מיד שלחו את כסף מחירו, אם לא במלואו אבל למחצה או שלשה חלקים, הכל לפי מצב המסחר. גם הסוכנות הזאת היתה קרובה לשכר ורחוקה מהפסד; כי אם הקונסאמינט ביד הסוכן הרי הוא בעל הסחורה… ולחשוש פן יזייפו קונסאמינט, לחששה רחוקה כזו לא חששו. מקרים כאלה יקרו תמיד בשטרות של מסלות הברזל, אבל פה על הדניפר עוד לא קרה כדבר הזה, משנתרבו הסוכנים עוד התחילו לתת “דמי קדימה” לסוחרים בטוחים. בירחי יוני ויולי, לפני הקצירה והדישה נחוץ, כידוע, כסף להסוחרים המקומים, כי אז יקנו תבואות “על להבא” מאת האכרים ובעלי החצרים, ויתן הסוחר דמי קדימה “כמה אלפים” להסוחר; ובעת האסיף, כי יאסף הסוחר את התבואות מקוניו, ישלח אותן לאודיסה, וינכה אז הסוכן מחשבונו את הרבית ויבא אל שכרו. המסחר כמו שרואה הקורא ירד מעט מגדולתו; ובכל זאת עוד היה העסק טוב, כי סוף סוף רק עשירים היו סוחרים בתבואות, מלבד “דמי הקדימה” שלקחו מהסוכן עוד היו להם כהנה וכהנה משלהם. אבל משנתרבו אניות הקטור והתגברה ההתחרות ביניהן, המציאו האגודות העשירות את ההלואות באפותיקי על התבואות, וההמצאה ההיא, אם כי הועילה הרבה לבעלי האניות, אבל הורידה עד הדיוטא התחתונה את המסחר הזה, ומאז אין לו תקומה. עד העת ההיא היה המסחר בידים אמונות בידי, בעלי כיס, שידעו את ערך הכסף וחפצו להשתכר ולהרויח; אבל מיום שהמציאו את האפותיקות יצא המסחר מידי העשירים ונכנס לרשות העניים “בעלי הרוח”, שאין להם מדגרמם כלום; והעניים שאין להם כסף, אינם יודעים גם להוקיר אותו, ביחוד אינם יודעים מה זאת “ריוח ופרנסה”. וזה סדר המסחר בעקב “שטת האפותיקות”: הסוחר השולח לחמו על פני המים, קונה על ידי סרסור מאת בעלי האוסם, ונותן להם דמי קדימה סכום מעט חמש או עשר פרוטות לפוד, והולך מיד אל אגודת האניות ומזמין אצלם “כלי ספינה – לדוגמא על שלשת אלפים כור. אם מחיר החיטים באודיסא שבעים קופ' – מחיר ההובלה חמשה ק‘, עוד הוצאות קטנות, כמו טעינה ופריקה, רבית, מס הנהר, אחריות מאש וממים ועוד – שלשהק’. ס”ה כל ההוצאותשמונה קפ‘. וישלמו פה בעד החטים ששים ושתים ק’ הפוד, ולא ישאירו לעצמם ריוח אף חצי הפרוטה, שמונים אחוז למאה תתן האניה באפותיקי, ועשרים אחוז הנותרים ישלם הסוכן מאודיסה, כי בעת שיקנה החטים יודיע על ידי טלגרמה להסוכן לאמור: “הנני טוען שלושים אלף פוד, נחוץ ששת אלפים במזומנים”. הסוכן אשר כבר נתן דמי קדימה להסוחר, מוכרח ללכת הלאה. כי אם לא ישלחו עתה את הכסף הדרוש ישלח הסוחר את הקונסאמינט לסוכן אחר, וישאר הוא קרח מכאן וקרח מכאן, לא הקרן ולא הרבית ולא שכר הסוכנות; נמצא כי הסוחר לא הניח בכל העסק הזה אף פרוטה אחת,ולפעמים עוד יעשה כה: כי תחת לטעון שלשת אלפים כור יטען רק אלפים כור, ואת ההלואה יקח במלואה על כל שלשת האלפים, והמלואים מהסוכן גם כן על כל הקונסאמינט. בעל האניה לא יקפיד על החסרון הזה, כי כספו בטוח, ויקבל עוד שכר ההובלה גם בעד אלף הפוד החסרים, כי בעד ההובלה שלמו לו בכל הכתוב בהקונסאמינט; בעד יתר יקבל, ואם יחסר – אינו ערב בדבר. וכבוא האניה לאודיסא יבא הסוכן ויפדה את התבואות מיד בעלי האניות וישלם להם הלואתם, הרבית ושכר ההובלה, וימכור את התבואות. והיה אם עלה בינתים המחיר, הרי לקח את כספו והרבית ושכר הסוכנות, ואם ירד המחיר, כמו שהוא עפ"י רוב, הניח מעותיו על קרן הצבי; ומכיון שהניח את כספו רק פעם אחת בעסק הזה, הרי מוכרח הוא לנסות את הצלחתו עוד הפעם… וכה חוזר חלילה. הסוכן יש לו חשבונו, כי גם אם ילכו לטמיון בשנה איזה אלפים ר’1 אולם אם תהיה לו סוכנות כדבעי, ירויח כפלים, ירויח בנגלה ובנסתר… הסוחר יש לו חשבונו – הרי הכסף יתן הסוכן וחברת האניות, ואם ירויח – ירויח הוא, ואם יפסיד – ההפסד לא שלו הוא, כי אין לו מה להפסיד. בעלי האניות יש להם חשבונם – כי באודיסא הלא יפדה הסוכן את הקונאסמינט מידיהם וישלם להם כל המגיע… וכל החשבונות האלה “בכזיב מודתן”; כי מסחר התבואות בימינו אלה עוד גרוע מצחוק הקלפים: כי מרגלא בפומי דהמשחקים לאמור: אם “הפסדת פעם אחת אל תחפוץ להשיב לך הפסדל”, וסוחרי התבואות אינם כן, מכיון שהפסידו פעם אחת, יחפצו לשוב ולהרויח והנם הולכים בדרכם זה הלאה והלאה, וסוף סוף ישארו ערומים כיום הולדם. אם עוד השנים כתקונן, המקחים עולים ויורדים במקח שוה, החיוק אינו גדול כל כך, פעם ירויחו ופעם יפסידו, ויצאו שוה בשוה, ואם לא נשארו להם מזומנים בכיס, לכל הפחות הלא היו כל העת ההיא, אבל אם תבא פתאום איזה סבה חדשה אשר לא שערוה מראש אז אבדו ואבדו. ואשר לזאת רואים אנחנו, כי כל הנחלים, סוחרי התבואות מהדניפר והבוג, הולכים אל הים הגדול לאודיסא; וגם הים הזה איננו מלא, גם הוא נתרוקן. כי שנת בצורת אחת כמו שנת 91 העמידה גם את אודיסא על נחליה ריקים ועשות כמצולה שאין בה דגים, ותהי מהפכה נוראה באודיסא ותהי לחרדת אלהים. אחרי המהפכה הגדולה ההיא דמו רבים כי מסחר התבואות ישוב לקדמותו;הסוכנים “המלומדים במכות” לא ישובו לכסלה, לתת דמי “קדימה” ו“מלואים”, בעלי האניות לא יתנו הלואות שמונים אחוזים למאה, וממילא יהיו הסוחרים רק בעלי כיס, עשירים, והמסחר יהיה מסחר כראוי. אבל עולם כמנהגו נוהג, הללו נובלים והללו נוצצים, הללו נקברים והללו נולדים… ממעי המפלה של הדגן היקר, אשר תחתיהם נקברו “הסוכנים הישנים”, נוצצו חדשים, וישירו שירה חדשה, ויביאו כסף חדש, מטבעות חדשות, מתחלה בררו להם רק את הסוחרים הטובים, ה“בטוחים” הגדולים והודאים, העמודים החזקים, אשר גם ב“שנות הסער” לא נפלו ויעמדו בפני הרוח שאינה המצויה ההיא, ואחר כך התשוקה ל“כורים” גברה עליהם, ויתנו גם לספקות קלים, ואחר כך לספקות נסים ואחרי כך כם לספק ספיקא… בעלי האניות גם כן שבו להתחרות ועוד הפעם יתנו הלואה שמונים אחוזים למאה ועוד יותר, סוף דבר המים שבו לאיתנם, המסחר נפל פלאים כמקדם, והנהו בידי הקבצנים כמו שהיה – עד אשר תבא מהפכה חדשה, ואז יבא הקץ לכל אלה. אבי ההלואות ומחולל המסחר המסוכסך הזה, היה איש יהודי ושמו ז. טרם נגלה האיש הזה, היה המסחר הזה באודיסא רובא דרובא בידי היונים, ומעוט דמעוט בידי היהודים. היונים עם חכם ומחוכם ידעו להרויח על חד תלת, והיהודים עם חכם ונבון התחרו בהם וירויחו גם כן על חד תרי או פחות מעט, ואלו ואלו עשו עושר רב, אבל הנה בא האדון הנזכר, ויהפוך את המסחר הזה לגמרי. הוא החל לטעון תבואותיו באניות של החברה הרוסית. והחברה הרוסית, בכדי להרבות מספר אניותיה, נתנה על ידו דמי קדימה סך רב ועצום, מלבד ההלואות התמידיות, וילך האיש הזה הלוך וגדול, ושמו יצא לתהלה בכל ארץ הנגב, ויעמד סוכנים בכל תחנה ותחנה, ובאשר באתם שמעתם רק ז. וז.; אניות הקטור חכו לבואו והמון משרתים תוכו לרגליו, בכל מקום מוקטר ומוגש לשמו והאמונה בו רבה על כל סביביו. אפס כי סוף סוף נתקלקלה המכונה, ובבקר לא עבות אחד פשט את הרגל, ויאבד את כספו וכסף זרים בענין רע; וזה האיש ז. אשר הרעיש עולמות ואשר מסחרו פרץ בארץ עד כדי עשרת מילליון לשנה, מת ויקבר בתכריכים שאינם שלו. ובאסונו משך אחריו גם את כל חבל משרתיו וסוכניו ועושי רצונו, וגם את כל הסוכנים אשר להחברה הרוסית כי בראותם כי רבה מאד אמונת החברה בו, האמינו בו הם עוד יותר, וגם שני יהודים, סוכני החברה ההיא, גם הם נפלו אז, והם היו היהודים האחרונים בחברה. מני אז אין עוד סוכנים יהודים אצלה. ותהי המהפכה גדולה מאד, והרעש בעת נפלו גדול ונורא, כי רבים חללים הפיל, ויבכו בני ישראל את האבדה הגדולה ההיא. ובכל זאת סדר הלואות והאפיתקאות נשאר כמו שהיה, היהודים יסחרו בתבואות ויעשירו את עם הארץ, ויעשירו את החברה הרוסית ואת בעלי אניות שונות, והם בעצמם, כמו שהיו “קבצנים” כן הם עוד עתה, ורק שמלתם לעורם נשארה עליהם, והוצאותיהם שהוציאו בדרכם. על פי הרוב יסעו במחלקה הראשונה וישחקו בקלפים במדה מרובה. כי בכל רגע ורגע עומדים הם על עברי פי פחת, או על סף העושר, והרובל המוכן כאין הוא ביניהם; כי ממה נפשך, אם העסק יפה וטוב, יספיק גם להוצאות הנסיעה במחלקה הראשונה, ואם חלילה רע – כהפסד מרובה, רובלים אחדים מה הם? וכה יסעו, כה יחיו, כה ימותו וכה יקברו. רוח אנדרלמוסיא, עולם התוהו… זה הוא הסך הכולל של חייהם. ג. השמש עלה, הנוסעים כלם ישבו אל השלחן והאניה עזבה את חוף קאחובקא, ובעוד חצי השעה תבא לביריסלאב, קאחובקא – על החוף השמאלי בפלך טאווריא, וביריסלאב על החוף הימני בפלך חרסון, כי הדניפר הוא הגבול בין שני הפלכים ההם, רק שמונה ווירסטאות המרחק מקאחובקא לביריסלאב, ופה הוא מרכז הדניפר התחתון, ואם יפה הוא הנהר הגדול הזה בכל מקום, יפה הוא פה שבעתים. מעבר מזה ומזה ערים וכפרים, ובתי מלאכה שונים וקולוניות, וביניהם המון אניות קטור ואניות תרן וסירות דוגה ו“כרלינות” וספינות למיניהן; כי במקום הזה התחנה המרכזית לאניות משא ונוסעים של החברה הרוסית, ואניות משא של האחים “אנאטרא” ושל הסוחר העברי דוד רטנר, ועוד ועוד. שתים עשרה “אניות לנוסעים” תעבורנה פה מידי יום ביומו, ויש אשר כמאתים אניות וספינות שונות יתאספו פה והתכונה רבה מאד; אניות תרן וסירות דוגה ואניות הקטור רצות פה ושם. וקול החליל ישמע מכל עברים, כי מאלכסאנדרובסק עד הנה תלכנה רק “ברלינות” או אניות תרן אחרות, ומפה יתרבה עומק הנהר ויעלה לשמונה עשר רגל, וגם האניות היותר גדולות תוכלנה לבוא הנה, ואין איי חול ואין גדר אבנים. לפני כמה חדשים אחדים עבר דרך הנה שר הדרכים והמסלות, ותמצא ק. חן בעיניו, וכמו שאומרים, הציע לבנות פה חוף גדול לאניות, מובן, כי כל אלה רק אחרי שינקו את “שכר המים”. אם יבנה ויכונן פה, “חוף לאניות הים” עוד הדבר מוטל בספק גדול, אבל גם בלעדי זה יש דרך ונתיבה במים עזים ההם, ובעלי האניות יעשו “עסק טוב”. המסחר הזה הוא אחד מהטובים וכל מי שהתחיל לעסוק בו נתעשר. ראשית פעולת החברה הרוסית היתה מצער, וכעת יש לה על הדניפר לבד יותר משמונים “ברלינות”, ששים ספינות של עץ וברזל – והרבה אניות קטור העושות דרכן בלי חשך יומם ולילה, גם ראשית פעולת האחים א. היתה מצער וכעת יעלה רכושם לעשרות מילליונים, גם כל יתר החברות עושות חיל, רק היהודים עמדו מנגד לעסק הזה. שמא תאמר כי לא ידעו לתת בים דרך ובמים עזים נתיבה – הנה רוב הסוכנים עושי רצונם של כל החברות (לבד החברה הרוסית) הנם עברים, ועל פיהם ישק כל העסק הגדול הזה, אבל זה דרך בני עמנו מאז, לבחור את המסחר הקטן, התגרנות והחנונות,ולעזוב את הגדול. היהודי העשיר קונה חטים , קונה שעורים וישלחם לאודיסה, ואת שכר ההובלה ישלם לאחרים; זה נתעשר – וזה אין לו לא חטים ולא לחם. ובאמת לא אדע, אם אמת בפי אלה האומרים, כי היהודי יתנפל על המציאה בשעה שהיא כבר “אינה מציאה” ותתגלגל בחוצות, ויקח בידיו המסחר שכבר נתחת ונתקלקל; או אולי הצדק עם אלה האומרים, כי גם המסחר, העסק הטוב, אם יבא לידי היהודים יתקלקל. כזאת אומרים אלה אשר לא מבני ישראל הם. שאלו נא את פי חנוני מעם הארץ ויאמר לכם, כי מאז באו החנוים העברים נתקלקל המסחר בחנויות. שאלו את הסוחר בתבואות מעם הארץ ויאמר לכם ג"כ כדבר הזה, שאלו את בעל המלאכה ויאמר כזאת, שפה אחד ודברים אחדים, כי היהודי יקלקל את העסק ויורידהו עד הדיוטא התחתונה. אנחנו אמנם נדע כי לא כן בדיהם, אבל על זאת נתפלא, אם נחוה כי העסקים האלה אשר בידי אחינו ירדו פלאים מיום ליום, ובידי לא יהודי יעלה מעלה. התבוננו, עשרים חנויות בעיר של יהודים, וחנות אחת של לא יהודי, חנות היהודי פתוחה מדמדומי חמה עד חצות הלילה, יומם לא ינוח ולילה לא ישן, לא יאכל לחמו בעתו ולא ישן את שנתו, כל היום ישא ויתן, טרוד הוא מן הבקר עד הערב ומן הערב עד הבקר, לא ידע חיים, לא ידע מנוח. כמדומה לך שהוא “בעל שפע” גדול, “עושה בזהב ובכסף” ןמסחרו מצליח. והנה לא יעברו ימים הרבה והסחורה תתמעט, פה ושם יתראו ספסלים וארגזים ריקים, הדלות מבצבצת מאליה. עוד מעט והחנוני הזה פושט את הרגל. ואינו יהודי – כמדומה לך אין לו “פדיון” כלל, רק לעתים רחוקות תראה קונה בחנותו, הוא יודע עתלאכול ועת לשתות,עת לנוח ועת לישון, מנהל את מסחרו בנחת, במתינות, ןבכל שנה ושנהיתעלה, הסחורה תתרבה ותתרבה, והוא עושה חיל. מה זאת? מסחר התבואות לאחדים ירד עד הדיוטא התחתונה. מסחר התבואות עתה מעין מלמדות בליטא לפנים. כל אברך שאבד את כסף נדוניא שלו וכלו שנות מזונותיו על שלחן חותנו ואין לו במה להתעסק, יסחר בתבואות – היהודי יקנה מדמדומי חמה ועד דמדומי חמה, הוא הראשון והוא האחרון בשוק, כל היום טרוד מאד, לא ידע לא שבת ולא יום טוב, יסע, ירוץ, ישלח טלגרמות,יחלוף כסף, ימכור, יקנה, והנה כעבור שתים שלש שנים – והוא יסבב על הפתחים, מסוחר יהפך למשרת וממשרת לנושא שקים, ואינו יהודי יתעשר ממסחר הזה. בעינינו נחזה זאת בכל ארץ הנגב. בחכירת קרקעות גם כן המחזה ההוא, וכה בכל אשר נפנה. ומה זאת? מכל התשובות רק תשובה אחת מקובלת על הלב וכנראה צודקת, כי היהודי לא יכונן את מסחרו על “ריוח”; זבין וזבין תגרי איקרי, זהו כלל גדול בסחר היהודים, הוא יאהב את העסק מפני העסק ולא מפני הריוח; ואינו יהודי אם יציעו לפניו עסק חדש מיד ישאל: “ומה ארויח?” והיה אם יוכח כי לא ירויח לא ישלח ידובעסק הזה כלל. בכלל, לא יזוז ממקומו טרם ידע שירויח; והיהודי אם תציע לפניו עסק חדש מיד ישאל: “ומה אוכל להפסיד בזה”? והיה אם רק ידמה כי לא יוכל להפסיד יעשה את העסק, אם לא להפסיד יסע לפלשתינא, לארגנטינא, לאמיריקא, ישלח ידו בכל, יסחר “בכל מכל כל”, יקנה הכל וימכור הכל, ומזה כל השאון והרעש והמהומה של המסחר העברי. “פדיון” החנוני היהודי הוא עשרת מוניםמכפי פדיון חנוני אינו-יהודי, ויען כי הפדיון מרובה נחוץ לנסוע עשרת מונים לחרקוב, למוסקוי, ללודז ולאודיסא, ואת היהודי הזה תראה עשר פעמים בכל תחנות מסלות הברזל ודרך המים, ותמלא הארץ אותו. והחנוני אינו יהודי אשר “פדיונו” רק החלק העשירי – יהיה הרבה יותר מהיהודי; אם הפדיון מרובה, גם ההוצאה תגדך, ובשעה שהפרוטה מצויה, אם של עצמו או של חברו, יחיה האדם חיים טובים. ובכלל הוצאות היהודי רבו כמו רבו על הוצאות אינו יהודי, באכילה, בצרכי הבית, בגדול בנים וצרכי הצבור; באשר יוציא אינו יהודי פרוטה, יוציא היהודי שקל, ומשום כך נראה היהודי יורד מטה מטה בכל שנה ושנה, ואינו יהודי יעלה מעלה מעלה; אבל החסרון היותר גדול בסחר אחינו הוא “אי המקוריות”. שוטטו בחוצות, התבוננו אל הסוחרים העברים, אם תמצאו אחד שהמציא מסחר חדש, או מקור פרנסה חדשה? עדר ה' ילך בעינים עצומות איש אחרי רעהו. אם כולי עלמא חנונים יפתח גם הוא חנות, מבלי שים לב אם רבו המוכרים על הקונים, אם כולי עלמא סוחרי תבואות – יסחר גם הוא, אם כולי עלמא מחזיקי בתי משקה – יחזיק הוא, אם כולי עלמא מלוי ברבית – יתן גם הוא את כספו בנשך, הכל לפי מנהג המקום, ולא יתן אל לבו לבקש מסחרים חדשים, ולא רק בליטא ופולין, אשר קשה מאד למצא פרנסות חדשות אבל גם פה בארץ הנגב, ארץ חדשה אשר עפרות זהב היתה לפני דור אחד, ורק הטפש והעצל לא עשה עושר, גם פה לא ראינו “התחלות” בידי היהודים… ופה היה אפשר הדבר מאד, מעין אמיריקא, קאליפורניא – עפרות זהב היתה פה. ותחת אשר שם באמיריקא נחוץ היה לחפש את הזהב ולחפור אותו בעומק האדמה – פה התגלגל בחוצות, השתפכו אבני זהב ואין מאסף אותם. הנה ק. לפני ארבעים שנה קנה אותה אציל רוסי אחד במחיר חמשים אלף רו’ב, לפני שתים עשר שנה מכר אותה לפ. מי שהיה אכר, במחיר מיליון, ועתה מכרו אותה להסוחר ט. מאודיסה במחיר שני מיליון ורבע, וגם הוא קנה אותה במחיר קטן. מזה תוכלו לראות מה היתה הארץ ההיא לפני דור אחד. שמא תאמרו, כי מעבר לים היתה הארץ ההיא, ארץ לא ידע אותה איש יהודי – תשגו מאד; בעת מלחמת קרים מלאה היתה תשואות היהודים. לק. יש גם ערך היסתורי, וסופר דברי ימי ספרותנו הרוסית לא יעבור עליה בשתיקה, כי פה נכתב חלק גדול של הספר “Записки Еврея “. המחבר חי פה, ואחרי שבטל המכס הכללי, חכר פה מוכסנות פרטית בק. ובעת אשר בספריו מלא שחוק פיו על נסיכי בתי היי”ש ( Кабачные принцы ) היה הוא בעצמו מעין נסיך כזה, ולא מצא עסק אחר טוב ממוכסנות. מיד אחרי מלחמת קרים, כאשר עזבו הטאטרים את הארץ, מכרו את נחלותיהם במחיר שוה מאד, ויהי מקח של מענית אדמה יחד עם הכלים והבהמות הנחוצות לעבודה שבעה או שמונה רו”ב, לשלם בזמנים שונים, ועתה מחיר האדמה מאה ושבעים וחמשה ר‘. צא וחשוב עד כמה עלה מחיר האדמה במשך השנים, משנת 1858 עד עתה.ואנחנו, עם חכם ונבון הרואה את הנולד, לא ראינו את המקרים מראש, ואם על פי מקרה נפלה איזה אחוזת נחלה לאיש יהודי, אם לקח אותה בתור תשלומים בעד חוב, או באופן אחר, הנה כמו התביש בה, כמו ירא ממנה וימהר למרה ולהפטר ממנה, גם אם הפסיד במכירתו; ולעת צאת הפקודה האוסרת על היהודים לקנות קרקעות, כמעט שלא היה מאומה מן המוכן בידיהם. את כל השנים הטובות, אחרי מלחמת קרים עד שנות הרעמים, כלו אחינו בשה“י ופה”י, ולא עשו מאומה ולא ראו את הנולד, רק התענגו על “מחזות ההשכלה” וידמו לצאת בזה ידי חובת החיים, ולא רק כי לא ראו את הנולד, אבל טחו עיניהם מראות את ההוה, ולא ידעו ולא הבינו את הטוב להם. עשתרות מעשירות ידעו עוד בימים מקדם, וביחוד ראינו כזאת פה בארץ הנגב. ולגדל עשתרות היה כר נרחב, כי הממשלה החכירה את נחלאותיה הרבות במחיר מצער מאד, חמשה עשר קאפ’ המענית, והצאן והבקר רב מאד, והצמר נמכר במחיר טוב, וגם הסומא ראה כי אין עסק טוב “מעשתרות”. ראו זאת אכרים פשוטים: נשמות גסות שלא ידעו את ה“השכלה ומחלקותיה”, רק ידעו את עדרם, ועתה הנם מגדלי צאן מפורסמים ובעלי אחוזות גדולים. ובניהם ובני בניהם, כבר גם טעמו את טעם ההשכלה, ויבקרו את בתי הספר הגבוהים, והגם אדונים. מיד אחרי מלחמת קרים היתה הפרוטה מצויה מאד בין אחינו; הקבלנים הליטאים שעשו אז עושר רב שבו “בכיס מלא” אל ערי מולדתם, ושמה ישבו על “התורה והעבודה”, או על “נשך ומרבית”; ואלה שנשארו פה בארץ התנפלו על מסחר היי“ש ויבנו למו בתי משקה, בתי היין בכל כפר וכפר. אחרי כן התנפלו על “החנויות” ויבנו להם חנויות בכפרים ובערים, וכאשר נתקלקל מסחר החנויות התנפלו על מסחר התבואות, ומאומה לא נשאו מכל עמלם יחד, בתי המשקה אכלו את בז המלחמה, החנויות אכלו את בתי המשקה, ומסחר התבואות – את יתר הפליטה, את הכסף והכבוד. בעל החנות רמה את האכר בחמשה פרוטות – והאכר לא שלם לו חמשה רו”ב, בעל החנות כמובן פשט את הרגל לנושיו. האכר אמנם נשאר אכר, מכבודו ומכספו לא נגרע מאומה, בעלי המלאכה לגלמי בד – גם כן נשארו על עמדתם: מכבודם והונם לא נגרע מאומה, והיהודי החנוני נשאר “קבצן” שפשט את הרגל. היהודי מכר יי“ש להאכר, הוא מסך מים ביינו, לא מלא את הכוס, הקטין את ההין והלוג, סוף דבר – הוא הונה את האכר; ובכל זאת, אחרי פרנסותיו הגדולו ירד מטה מטה, והאכר עלה מעלה מעלה; כי האכר היה לו עסק עם קודשא בריך הוא, עם הטבע, ושנת שובע אחת היתה לודי והותר לאונאת חמשים יהודים, והיהודי הזה עסקו עם האכר, וכמה שהונה אותו מאומה לא היה לו, והרמאי היה היהודי. פפאלץ-פיין הזקן היה אשכנזי גס, רועה צאן פשוט באחוזת דוכס אנהאלט, בערבות טבריא; דוכס אנהאלט היו לו געגועים אל ארץ מולדתו, אשר עזב אותה בימי המלחמות של נאפוליון הראשון, ופפאלץ-פיין היו לו געגועיםאל עדריו, אל עזיו ותישיו, ויקח בחכירה אצל האצילהזה נחלת שדה לרעות את צאנו, ויהי מגדל צאן, ולסוף ימיו עזב אחריו נחלה לבניו מאתים אלף מענות אדמה פוריה ושלש מאות אלפים”ראשי צאן". הלא מלתא זוטרתא היא! ובניו אחריו הלכו בדרכיו ויוסיפו כהנה וכהנה; וכעת הגם בעלי אחוזות של כמה מאות אלפים מענות אדמה, ונחלת אחוזתם גדולה כמעט מכל נסיכות אנהאלט, ואלפי אלפים צאן ובקר להם, גם בני בניו של רועה צאן זהכבר ראו באור ההשכלה, ואין אף אחד בהם שלא גמר את חק למודיו בבית ספר גבוה; ובכל זאת את אדמתם ועדריהם לא עזבו עד עתה, והנם בעלי אחוזות היותר משובחים בכל הפלך. את “האדמה הטובה” לא ראו בכלל אבותינו, אבל גם את המסחר החדש, לבד החנויות, לא הבינו. לפני איזה שנים החלו האשכנזים פה ליסד “בתי התוך כלי ברזל” וברזל סיגים. והראו נפלאות בעסק הזה, ויהיו המה הראשונים לעשות כלי המחרשה והקצירה והדישה והזריעה מברזל וברזל סיגים, וההצלחה האירה להם פנים, כי עשו עושר רב. יש כאלה אשר במשך חמש עשרה שנה הרויחו “מילליונים” וכאלה אשר בידים ריקניות הרויחו מאות אלפים הרבה, ורב מהם מספר אלה בעלי עשרות אלפים. די היה לאשכנזי בעל הבית ליסד “בית מלאכה” כזה ואחרי עבור איזה שנים והנה בעל בית חרושת המעשה הוא עשיר גדול. הדבר פשוט, מכונת הקצירה, מה שקוראים בלשון רוסיא ( Лобогрейка ), מחירה היה לפנעי שמונה שנים מאתים וחמישים רו"ב, עתה ברבות בתי המלאכות, מחירה מאה ושלשים ר', וגם עתה עוד ירויחו מאה למאה. צא וחשוב, כמה הרויחו לפני כמה שנים: העסק הזה עוד עתה מתגבר ומתחזק בידי האשכנזים, ובתי חרשת חדשים יציצו לבקרים וכולם מביאים פרי ברכה ועושר רב. אחינו, כמוּבן, “יתחככו” סביב בקדרה השמנה ההיא, והגם סוכנים, מוכרים וכדומה, ובין המון בתי מלאכות כאלה בפלך טבריא, נמצא רק יהודי אחד, אשר בימים האחרונים הכין לו בית כזה, ולא נמצא אף האחד בנו לראות את הנולד. כן הם בני עם חכם ונבון; כמו שהיו לפני חמשים שנה חנונים וסוחרים ומוזגים כן הם עוד עתה, וכמו שהיו עניים ואביונים כן הם עוד עתה, ואולי עוד גרועים יותר; כי תחת אשר הראשונים, האבות, היתה פרנסתם מרובה לערך צרכיהם, וצרכיהם לערך צרכינו עתה מעטים – הנה אנחנו בניהם אחריהם פרנסתינו מעטות וצרכינו מרובים, ובכל מקום אשר נפנה ההוצאה מרובה על ההכנסה. בכלל, ההוצאה וההכנסה הנן בערך הפוך אצלנו וכל מה שתתמעט ההכנסה תרבה ההוצאה, החזיון הזה הוא אחד מהחזיונות הנפלאים בחיינו, לפנים התכוץ היהודי בימים הרעים והצטמצם, ועתה בימים הרעים יתגדל ויתרחב הוא ויצרו. לא אדע אם כך הוא רק בארץ הנגב, אשר היהודים הורגלו בה לחיים טובים, או אולים גם בליטא, אשר בימי דור אחד לפנים הסתפקו בקו של חרובים מערב שבת לערב שבת, גם שם הדבר כך הוא. על פי השמועות הבאות אלינו, הערך ההפוך הזה, מדה לכל בני עמנו בכל רחבי ארצנו, – ומה לכל הרעה והעניות והקבצנות תוצאות – והיא בוקעת ועולה מעני שבעניים עד העשיר שבעשירים. כלנו, ואף החכמים והנבונים שבנו, משפט אחד לכלנו, להוציא יותר ממה שנכניס. המכה ההיא היא המכה הנוראה אשר אינה כתובה בתורה, ויען כי לא כתובה אין תרופה ואין מזור לה, ומצבנו ירד מטה מטה; כי אם גם תבא שנת שובא, שנת ברכה ושנת פרנסה, והיהודים יסחרו וירויחו,בכל זאת סך כל הסכומים – “אפס” או גם “חוסר” גדול, כי כמה שירויחו יצא שכרם בהפסדם, ויותר ממה שתתרבנה פרנסתם יצרבו הוצאותיהם. המחלה הארורה ההיא כבר השחיתה מנו ועד נפש, וקלקלה את דמנו ועכרה את נפשנו, ואין מזור ואין תרופה ואין ארוכה לה, בלתי אם לשוב ולהיות מחדש על פי הסדר הישן, כמו שחיו אבותינו הטובים, להסתפק במועט, למעט בהוצאות, אם אי אפשר להרבות ההכנסות. אהבל, נקל להגיד, וקשה למלאות אחרי התנאי הזה.כי כל מה שיעשה היהודי – בעל כרחו יעשה, על כרחו הוא “חי” ככה. מספרים על אחד שנדון לגיהנום מיד באו מלאכי חבלה והבהילוהו שמה, ומה השתומם לראות – חדרים ואולמים רבים ובחורים ובתולות יוצאים במחול ומרקדים כאילים, ובעודו מתבונן ומתפלא למראה עיניו, והנה אחד ממכיריו בחיים היותו עובר על פניו וגם הוא בין המרקדים, ויט אותו הצדה ויאמר לו: שמע נא ידידי, הלא בגיהנם הננו ומה למחולות פה? הן לא גיהנם, אבל גן עדן פה. – לא ידידי, ענה רעו באנחה, המחולות האלה, מחולות המות הן, כי נרקוד כל היום וכל הלילה בליט מנוח, וכבר בצקו רגלינו, והננו עיפים ויגעים, כשל כח הסבל, ומלאך המשחית מכה על קדקדו ואומר: “רקדו ועל תחטאו”, – מעין המחול הזה, מחול חיינו עתה. לעיני הרואים, העומדים מחוץ לעולם היהודים, רק ששון רק שמחה, רק חיים טובים בעולמנו הקטן, בבתי היהודים, כחל ופרכוס ואבנים טובות ומרגליות, אטון מצרים בגדים יקרים, אבל אוי ואבוי לחיים טובים ו“מאושרים” כאלה. כל אחד מאתנו מרקד על החבל. ירקד – מפני שחברו גם הוא מרקד, וכה כל מחנה ישראל לבי הלולה דמיא, הילולה וחנגא לעין רואים וכאב לב ונקיון שנים וחסר וכפן פנימה. ומתי יבא הקץ לחיים האלה. מי יודע: על פי סדרי חיינו עתה אי אפשר לקרב את הקץ, כל זמן שהננו סוחרים ומוכרים, חנונים וקבלנים חיים מן האוירות לוים על בלימה – ה“התראות, נכבדה בעינינו מה”היות" טבע הענין מחייב כן, “צבוט הלחי והעלה הצבע” – כלל גדול מאד אצלנו, רחוקים אנחנו מן החיים, ובכדי שנתקרב אל “עיקר החיים” עלינו להחליף את סדרי פרנסותינו, אבל דא עקא – להחליפם? ובמה להחליפם? אם נאמר כי יהיו כל בני עמנו לבעלי אמנות ומלאכה: חייטים, סנדלרים, חרשי ברזל ועץ – גם אז לא נתקן את עצמנו. המלאכות יצאו עתה מכלל מלאכות ונכנסו לכלל עסק ומסחר. הסנדלר בימינו אלה איננו הסנדלר שהיה אביו לפנים, הוא לא ימשה חוטים בזפת, לא יבצע עצים ליתדות, לא יעשה בעצמו דפוס לעקב, לא יתפור סנדלים כלל; הסנדלים עתה נעשים על ידי “שמות” וקבלה, הסנדלר הולך לחנות וקונה הכל מן המוכן; העור, היתדות, האדנים, התעיף עיניך – הסנדל מוכן לפניך. הסנדלר איפא אינו בעל מלאכה, כי אם סוחר. החייט בודאי אינו “חייט” – בין רגע ומכנסים תפורים. בשעה – ובגד עליון מוכן. החייט הוא סוחר, ואת כל המחוות שנחוה בחיי הסוחרים, נחוה גם אצל בעלי המלאכות, גם אצלם ה“התראות” נכבדה מה“היות”. משארה איפא רק עבודת האדמה, ועבודת האדמה גם כן מדי שנה בשנה יוצאת מידי מלאכה ונכנסת לידי מסחר, בכל זאת היא קרובה ביותר אל “החיים, ולנו אין דרך אחרת, בלתי אם להיות עובדי אדמה, אבל, ה”אבל" הזה קשה מכל האבלים שבעולם. איך נהיה כזאת? ואיה הוא המקום המסוגל לזה? בפלשתינא או בארגינטינא – חביבי הקוראים, קרוב אנכי לשתיהן, עוסק אני בישוב שתי הארצות ההן, ויודע אנכי כמה קשה למצוא תמיכה בעד האכרים בפלשתינא, וכמה קשה למצא אכרים בעד התמיכה שבארגינטינא, האם להם ניחלה? ומח יפתור לנו את חידות חיינו? – “הוי מרובים צרכי עמי ודעתם קצרה, מחסורם ומשאלותם בל יכל לספרה, נא בינה הגיננו טרם נקרא, הוא הגדול הגבור והנורא” ורק הוא, הוא הגדול הגבור והנורא, אשר הראה כבר נפלאות לעמו וישנה את סדרי חייו, הוא יראה נפלאות גם הפעם… ועד העת ההיא? – עד העת ההיא נחיה באויר, נרקד על היבל, נתראה כמאושרים, כעשירים אשר השקל כלא בעינינו, ונסע בהלשכה השניה. ד. הלשכה השניה של אניות הקטור אשר על הדניפר כמעט שנתיהדה ואפשר לקבוע בה מזוזה ויתר תשמישי מצוה. נוסע אשר לא ב“י הוא לא ידע את הלשכה ההיא. אם אכר הוא, אף העשיר שבעשיראים, הוא נוסע על המכסה, שמח יאכל וישתה, גם ישכב וינוח, פה תראו אכר שיש לו אלפים מעניות אדמה, ומחירן שלש מאות אלפים, והוא שרוע לארכו על המכסה, בביאה לפני הפתח של הלשכה השניה. הוא נוסע העירה להניח את מותר כספו בבית האוצר, ובצלחת בגדו כמה אלפים במזומנים, ויהודי חנוני, סוחר בקליפת השום או בקליפת הביצים נוסע העירה לקחת סחורה בהקפה, עובר עליו בגאון, וצועד, ברב כח להכנס בסתר המדרגה. ואם הנוסע שאינו בן ברית פקיד ונושא משרה – אם עשיר ואם עני, יסע בהלשכה הראשונה, מפני שהשניה נתיהדה ותהי לעירונית. ה”עצמת הלבנות" כמעט שיתבישו להכנס לתוכה, ואם יכנסו, אז הם כמו שכפאם שד. ובאמת הנוסעים בלשכה השניה – הם טפוס מיוחד, וכדאי להתבונן בהם, אבל, שכחתי להגיד לכם, כי אניתנו כבר תעמוד בחוף ביריסלב, אולי תחפצו לדעת מאומה על אודות העיר הזאת? העיר ההיא, כמו שנדע מספרי גלילות הארץ, עתיקה מאד, ועוד בימי ממשלת התוגר היתה עיר. אם אז היו שמה יהודים או לא – מי יודע. אם היו טובים מצאציהם עתה? ההיו בעלי צדקות גומלי חסדים, חובבי ציון? – מאד אפשר. בימי מלחמת אטשאנקוב נכבשה העיר לפני הרוסים, והמלכה יקאטירינא הגדולה בעברה במסעה המפורסם במורד הדניפר, הביטה על העיר ותאמר: מה נאה חוף זה: ומני אז נקרא: " Берегъ славный " ובקיצור ביריסלב. החוף הוא באמת יפה מאד, הר גבוה ותלול, שן סלע, ומדרגות מדרגות בו, כעין אמפיתיאטרון ועליו בנויה העיר, בנויה, אבל לא בנוח ולא תצטיין במאומה. ומסחר בה מעט, סוחרי תבואות וסוחרי עצים וחנונים, כמעט כל המסחר הוא בידי יהודים. ואם נדון על פי ה“סך הכל המסחרי” – תשעים חלקים בידי היהודים, ורק החלק העשירי בידי אינו יהודים, אבל אם נשפוט על פי הסך הכל האמתי, הסך הכל של המטבעות והמזומנים,הנה תשעים חלקים מזחמנים בידי אינו ב“ב, והחלק העשירי בידי ב”ב. כמו בכל אתר ואתר כן נחוה גם פה, כי סוחרי תבואות מ“שלהם” יתעשרו, והסוחרים שלנו – יתרוששו, החנונים העברים או כבר פשטו את הרגל או נכונים לפשוט – ושלהם חזקים ומוצקים. ככה הוא המצב החומרי של היהודים. והמצב הרוחני – כמו של כל יהודי “החוף החירסוני” אשר חסירות והפקרות מעורבות בם למחצה ולשליש ולרביע. בדרך היבשה מפלכי פולין: היינווואהולין ופודולין וקיוב, באו להם מעט חסידות, מעט קבלה, נסתרות, נוסח התפלה ספרד, יהודים טובים, נכדים, עניות יתירה וגב כפוף לפני כל “פריץ” ובדרך המים מאדיסה באה להם מעט הכרת עצמו, גאוה יתירה, מעט הפקירות ואהבת החיים, השכלת בתי ספר המחולות ובתי משתה-ושיר, וכל אלה בלולים יעלו בקרבו ויעשו אותו לכלי שלמה; בכל זאת לגבי טבריא תחשב לעיר כשרה, הורי טבריא יקראו להם בשם הכבוד: “זאפורווצי”, על שם קוזאקי הפרורונים. השם הזה כולל בקרבו כל מני אמצות הלבוגסות הרוח. ויהודי ביריסלב יקראו את יהודי טאווריא פשוט בשם “עמי הארץ ובורים”, אלה מזה יתהללו ביראתם וחסידותם ותורתם, ואלה מזה בפזרונם וצדקותיהם. כשאני לעצמי אינני רואה לא תורה, וחסידות מעבר מזה וצדקות וגמלות חסדים מעבר השני, ובכל זאת י דמו בני ב. כי המה תורנים, ובני ק. כי המה גומלי חסדים. ובכל אופן לא יעלה בידך להוכיח להם שגגותם. ידנן טעיות ושדדות שהחזיקו בהן רבים, בני עיר ומדינה אחת ולא ירפו מהן, ביחוד גדלה מאד השגגה בדבר הצדקות וטוב הלבשל אנשי הנגב, המה ידמו כי טובי לב המה מאין כמוהם, והליטאים – אמיצי הלב, והכנוי “זאפורוויץ” אף כי יורה על אכזריות וגסות הרוח, עוד נופל הוא בערכו מהשם “ליטוואק”. השם הזה יורה “לב קשה כחלמיש צור”. לשוא תתאמץ להוכיח לבן ארץ הנגב, כי הליטאי בפרוטותיו נותן כפלי כפלים יותר מאשר ה“דרומי” בחמישיותו (חמש פרוטות). לדוגמה עיר כב. לו היתה בליטא, כמה וכמה חברות היו בה; חברת מקרא, חברות משנה, חברת ש“ם, חברת תורה, חיי אדם, תהילים, שומרים לבוקר, הכנסת אורחים, הכנסת כלה, יולדות עניות, בקור חולים, גמילת חסד ועוד ועוד… מלבד ישיבות ופרושים ובחורי עניים ולומדי תורה בכלל ובפרט, ומה נחוה פה? אין כל. הליטאי נותן וחוזר ונותן, בעודו ילד חבר הוא ל”חברת הילדים" ועד זקנה ושיבה לא יסור מדרכו והנהו חבר לכל דבר טוב ומועיל, ואם כי נותן הוא רק פרוטות אבל הפרוטות האלה מצטרפות לחשבון גדול מאד; וכמו שקשה למצא בליטא איש שאינו חבר לאיזה חברה, כן קשה פה למצא איש שנספח לאיזה חברה; בכל זאת עוד יתפארו על הליטאים בצדקותיהם ובטוב לבם. אמת כי הלטאי נותן לעני פרוטה – ופה נותנים שתים, שלש וגם חמש, אבל הלטאי נותן למאה עניים ופה נותנים רק לאחד, וערך הפרוטות בליטא הוא בערך הזהובים פה; כי אם גם פה חלפו עברו הימים הטובים, אבל לגבי ליטא עוד עתה הנה מדהבה. הערים ק. ב. וה. אינן עשירות, העסקים בה רעים ובכל זאת גם העני וגם המשרת ישתכר כפלים מאשר ישתכר בעל בית בינוני בליטא. משרת בחנות או “עוזר” “באוסם התבואות”ירויח לשנה כשש מאות רו“כ. השכר הזה מצער הוא פה, והמשתכר שכר כזה הוא עני, בעת שהליטאי יחשוב א”ע למאושר אם ירויח חמשים ר' לחודש, כי ההוצאה מרובה. הליטאי יסתפק בקו של חרובים וחצי דג מלוח מערב שבת לערב שבת, ופה יאהבו חיים, ובעת שהפרוטה מצויה “יחיו”, ואחרי כן כאשר תעבורנה שבע שנות השבע –, “עת הבציר”, ותתם הפרוטה מן הכיס, יפנו על ימין ועל שמאל, ילוו ולא ישלמו, ותנו בעבוט תכשיטי נשיהם, העגילים והאצעדות אשר קנו לפני שבוע בדמים יקרים. כן הוא דרך החיים פה, אכול ושתה, חטוף ואכול, חטוף ושתה, ומחר? ליום המחר ידאג ה'. דאגת מחר אשר לא תתן דמי להליטאי, ואף העשיר אשר אלפים מזומנים באוצרו לא ינוח ולא ישן, לא נודעה פה כלל. “היום” הוא העיקר, היום ולא מחר, היום ולא לאחר זמן, את זה נראה בין החיים בכל יום ויום. ואת זה נלמוד מחשבונם של " Ссудо -сберегательныя кассы " כי עם הפרוטה, “עם הממון”, בעלי “החשבון” המפורסמים, בכל מחוזות הדניפר כמעט שלא יקחו חלק בם. חקרתי ודרשתי אחרי מספר בני ישראל שיביאו את פרוטתם ל“אוצר” ויחשכו אותה ליום רע, ולדאבון לבבי הנהו מעט מאד, מעט לפי ערך מספרם וערך הפרוטות המצויות אצלם. אות הוא – כי בני יעקב לא ידאגו דאגת מחר, והמחר הלא מוטל בספק גדול; וקרוב לודאי, שמחר לא תהיה ח“ו פרוטה בכיס, להם בביתם ועצים בבית המבשלות, ובכל זאת אין איש שם על לב, הלא דבר הוא. ואיה הוא החשבון המפורסם של היהודים? ההסתפקות במעט, קב החרובים מערב שבת לע”ש – חלפו עברו, אין שם ואין זכר למו, ביחוד אין זכר למו פה, חביבי. עומדות עתה רגלינו בקרן בן שמן, וגם פה העניות מתגברת בכל יום ויום, ומה גם במקומות אחרים? אבל הנני מאמין כי סוף סוף תהיה פה מרהבה, כי פה בין ביר. וקאח. הוא המקום האחד על הדניפר מאלכסנדרובסק ומטה, המסוגל לבנות עליו גשר. כידוע שונה הוא הנהר הזה מיתר הנהרות, בזאת שיש לו אזרועות ואיים הרבה מאד.הדניפר בעצמו “תעלת המים” אינה גדולה כל כך, רחבה על פי הרוב פרסא רוסית, אבל באזרועותיה תחבק כעשר פרסאות.במקומות כאלה אי אפשר כמובן לבנות גשר, ורק לעתים רחוקות תפגוש מרחב בלא אזרועות. ומקום כזה הוא בין ק. לב.; פה אפשר לבנות גשר במרחב פרסה, והיה אם בזמן מן הזמנים תאמר הממשלה לחבר במסלה את פלכי עבר הנהר, אין מקום אחר לבנין המסלה והגשר, והדרך ההוא נחץ. מבלי להיות בונה ומודד, נרה את מהלכה ונחיצותה מבירדיאנסק עד מיליטופול ןממיליטופול דרך קאחובקא לניקוליוב, בכדי לחבר את הים האזובי עם ניקוליוב ועם כל רשת מסלת הברזל דרומית-מעארבית. המסלה תעבור דרך כל רחבי פלכי טבריא וחרסון בחבל ארץ פוריה ומבורכת, אשר פריה ויבולה רב מאד, אבל יען כי נחיצות הדרך ההיא נראית ובולטת, בל"ס לא תבנה המסלה ההיא. זאת יודעים אנחנו, אבל בני ב. לא ידעו זאת ויחכו לגדולות לעירם מבנין המסלה, אשר באמת היתה מביאה תועלת לא מעטה לכל הסביבה וביחוד לבני העיר. כי שונה היא מסלת הברזל מדרך המים. המסלה היא “דבר חי” וקים, חי בקיץ ובחורף, בקציר ובבציר, ודרך המים – “דומם”. פה במסלה שאון ורעש, עוזרים ומשרתים ופועלים לרוב, ודרך המים – שקט ודומיה. למסלה נחוצים סוללות, פסי ברזל וקורות ותקרות, ובכדי לשמור אותם מן המזיקים נחוצים “שוערים” ושומרים, תחנות, בארות, מכונות, עגלות, גלגלים, בתים לסחורה ואוצרות, ופקידים, וממונים, ומשרתים ועוזרים ועוד ועוד, ובכל תחנה ותחנה רבה התכונה, ובדרך המים אין כל. הנה באה האניה, גדולה כתיבת נח, תחתיים שנים, שלישיים, ובהם אלפים ככרות משא ומאות נוסעים, כרגע עמדה על החוף,ותשרוק ותהמה, זה עלה, זה ירד, ותסע הלאה. לאט לאט תלך, בחשאי בנחת, משני עבריה המון “ברלינות” וספינות, כי פה הטעינה והפריקה מכלי אל כלי, מאניות הנהר לספינות הים. המלאכה מרובה בקיץ ואנשים ונשים למאות יעסקו בזה, המון נשים ובתולות ממלאים שקים אשר משקלם חמשה פוד, ונושאי סבל יריקו השקים המלאים אל מרתפי הספינות. בין העובדים האלה רק מעטים מאחינו. לבד “נושאי השקים” כל העבודה הרבה נעשית בידי אינם בני ברית, הנשים והבתולות “ה עירוניות” ירויחו שקל אחד ליום ולפעמים עוד יותר, ובנות ישראל יושבות ספונות בביתן ואוכלים מן המוכן להן; אבותיהן, בעליהן, אחיהן יעבדו מבלי הרף, יעבדו בדם לבבם ובמוח עצמותיהם, והן הנן אצילות, נסיכות “ידים לבנות” ולא יטבלו אותן במים קרים. לא נאה ולא יאה לבת ישראל להיות מבשלת או משרתת בבית, אבל למלא את השקים על האניה ולהרויח שקל ליום? חלילה, “הכנויה” נעשה את אחותנו? אנחנו הגברים, כמו שאבדנו, אבדנו. ואחיותינו ובנותינו – תשבנה בטל ולא תעשינה מאומה. “אשה עבריה מי יודע חייך?” ומה תעשי כל היום, במה תבלי עתותיך? הן בנות הארץ אורגות וטות וגזזות ומנפצות, ולשות ואפות, ומבשלות ותופרות ועובדות בבית ובשדה, ובכל זאת בריאות הנן וחזקות ומוצקות, ואשה עבריה תקנה הכל מן המוכן, תשיג הכל מן המוכן, ומה תעשה כל היום? איה הן “ידי הזהב” אשר “לבנות עם הארץ”, הידים ההן, אשר לא תדענה מנוח מן הבקר ועד הערב? אבל גם בנות ישראל לא תלכנה בטל. זו תהנה בספרי ענבים, זו רוקמת על קנבוס, וזו רוקמת על פסת נייר לזכרון, וזו סתם שקועה במחשבותיה על אודותיו. ובמחשבות כאלה הנן יוצאות ידי חובת עבודה. ראו, אחי, הנה פה על האניות תעבודה כמאתים נשים ובתולות, הנן עובדות בזיעת אפיהן ומשוררות. זיעה נוטפת על מצחן וקול שירה וזמרה ישמע מגרונן, כי תעבודנה עבודתן מטוב לב, ולא כמו כפאן שד, ונערה עברית, אף לא אחת בהן; ואם אולי ישנה אחת, תקלל את יומה ותתביש בפני רעותיה. הוי חביבי, הנני מתביש, ואודם של בושה יכסה אל לחיי, ושמח הנני על כי עברה האניה ולא תתמהמה פה, והננו עומדים על יד “הגשר המטולטל”, ומחכים לפתחי שערים עד שתעבור הרפסודה שבאה לפנינו. ה. הרפסודה שתעבור עתה לפנינו אינה מולדת בית פה, מקרימינטשונג ולמטה אין יערים בסביבות הדניפר, אבל מארץ רחוקה באה הלום, וכל העצים הרבים מהאלון אשר עביו שלש אמות וגבהו עשרים, עד השוט והמקל הדק, כלו, כמו הידים העוסקות בם, מילדי ליטא הם, פלכי מוהילוב ומינסק הולידו וגדלו אותם עשרות בשנים גדלו וצמחו בשדמות רטובות סביבות הבירישזני, הפריפיט, הסוז גדלו ועבו ויעלו לשמים שיאם, ויכסו את עין השמש וישבו תחתיהם כל חיתו יער ובענפיהם שכנו כל צפור שמים, והיו למחסה ומסתור מרוח קדים וסערת צפון, ואוצרות שלג ומים ולחלוחית תחת סבך ענפיהם, ויתנו לחם רב לאדם ומרעה, לבהמה, פתאום עלה הכורת עליהם וישחית את העץ בלהמו; מפלכי הנגב, מחרסון, מטבריא, מקרים באו ידיעות כי מבקשים ודורשים עצים, והארדון בעל העיר קבל גם כן ידיעה מאהובתו ושגלתו, כי תבקש עגילים וצמידים ואטון מצרים, וימכור האדון את היער להסוחר, ויקח את הכסף בידיו וימהר לשגלתו, בעוד שנה והכסף תם מכיס האדון והיער גם הוא איננו. מאות אכרים וקרדומות בידיהם עלו עליו, ויאנח היער, ויאנחו העצים, קול קרדומות ומשק הגרזן והמשור, ואנחות הענפים הנשברים, הוי, נפל ארז, ברוש ותאשור, וצפור השמים עזבה את קנה, וחית הארץ נדדה הלכה, והשלג כסה את פני הארץ, ויבאו אכרים והמון עגלות החורף, ויקשרו את העצים בעבותים ויסחבום, כפגר מובס, אל חוף הנהר, ושמה אסרו את “זקני העיר” בעבותים חדשים ועליהם העמיסו את ילדיהם: מוטות, קורות, רהטים, ענפים. הסתו עבר, הקרח נמס והמים גאו, וישאו את הרפסודה וישאוה לערבות טבריא. ומביתה עד מקום משכנה האחרון, עד חרסון, נלוו אותה אכריה, אשר נולדו ונתגדלו תחת ענפי העצים ההם, ומשגיחים ופקידים עליהם, בני אברהם יצחק ויעקב שבליטא, עד כי “חתיכת ליטא” תשוט על הנהר. פה שפה מיוחדה, חברות מיוחדות וחיים מיוחדים ושונים מאשר סביבתם,וגם פה עוד הפעם נראה את המחזה שראינו בפריקת האניות וטעינתן: הפקידים והעוזרים והמשגיחים כלם הם מאחינו, והמלחים והחובלים מבני עם הארץ. בימי ילדותי ראיתי בכנפות ה“וויליא” וה“נימאן” יהודים הרבה מלחים ומחזיקי תרן, ופורשי נס ומשוטים, ומשזרי חבלים של קנה וסוף, בכלל כל עבודת הרפסודות נעשו בידי ישראל. וישנן ערי מצער, אשר ר יושביהן הם “אנשי המים”; הפרנסה הזאת הא אחת מענפי הפרנסה הטובים. ופה על הרפסודות הבאות ממעלה הדניפר לא ראיתי מלחים ומשוטים משלנו, ושכר המשוט" לא מעט, יש שירויח שלש מאות שקל בעד “שיוט”אחד, והאם באמת השכר הזה כאין הוא בעיני אחינו אשר בפלכי מינסק, מוהילוב וטשירנינוב, כי לא ישימו עיניהם עליו? “החזק את הראש:” נשמע מעל הרפסודה, "הטה במשוט השמאלי!' “הטה החוטם לימין!” וכל אלה בלשון “רייסים” גסה, בלשון שמדברים בה ברוסיא הלבנה, המלחים יצעקו, הפועלים העומדים על הגשר גם כן לא יחשו, וכמו יאימו על הרפסודה שתמהר לכתה, והרפסודה לאט לאט תעשה את דרכה. הנה עברה את הגשר ותלך בדרכה ישר לזרמת המים, ואניות הקטור חכתה מעט, ותשרוק ובין רגע עברה גם כן את הגשר, וטת מעט הצדה, ותעבור על הרפסודה ותעש דרכה הלאה, ועל הרפסודה סוכה של קרשים ועליה דגל. הסוכה, חביבי הקורא, היא סוכת דוד הנופלת, והדגל – דגל מחנה יהודה של הסוחר העברי… כי כל סוחר וסוחר יש לו צבעו ודגלו המיוחד לו; אם לבן או אדום, אם כרתי או תכלת או צהוב, כל אלה בכדי שיכיר בעל הרפסודה, הנוסע באניות, את רפסודתו מידי יפגוש אותה, ובכדי שיכירו משרתי הרפסודה את “צבעם” והתאספו תחת דגלם, ובסוכה ידור פקיד הרפסודה. הוא ידור בה דירת קבע. ירחים אחדים מאז נתקו כפות רגליו מהיכשה עד בוא חרסונה יהיה בסוכה ההיא חיים בודדים, חיים שאין בהם בושה וכלימה, ולפי דברת האנשים ההם – חיים טובים מאד. נקרה נקרתי פעם אחת באכסניא עם סוחר גדול מבעלי הרפסודות, והאיש עשיר ונכבד, ונשוחח יחד על דבר חיי הפקידים הדרים בסכות ההן, וישבח האיש את החיים ההם, ויזכור בעונג ובהתלהבות את הימים אשר חי גם הוא. בשנה העברה, אמר אלי, דרתי בסוכה אחד עשר יום, וכל אותן הימים הייתי כמו בגן עדן. … – גמגמתי לעצמי בלשוני –, “כמו בגן עדן”. ממש, שוה נא בנפשך, הימים ימי תמוז, החום גדול מאד, השמש ילהט בכל עוזו, אין נסתר ואין מנוס מחמתו, על היבשה כלם עיפים, כלם יגעים, זעה מכסה את כלם, ואנכי על הרפסודה לא ארגיש כל אלה. זה מעט רחצתי את עצמי בנהר, ארגיש קרירות נעימה, ובכדי שלא להזיע ולהתחמם עוד הפעם, הנני הולך כל היום כאדם הראשון טרם שטעם מפרי עץ הדעת – ערום יחף פשוט כמשמעו, כי לפני מי אתבושש? אז נודע לי כי בגן עדן ילכו – בלא מכנסים. אבל אם במכנסים או שלא במכנסים, העיקר כי, כנראה, יהיו פה חיים טובים. בסוכה הכל מוכן לסעודה: בשר ויי“ש ולחם, ודגים הלא יצודו בכל יום חדשים לבקרים. ועתה הגע בעצמך חביבי: בשר ודגים ויי”ש – יש, ורחצו במים ויאכלו וישתו, וילכו כל היום ערום ויחף, ומה תבקש עוד? הלב יבקש מטבעות, וגם זה יש; מלבד השכר הקצוב לפקידי הרפסודות מבעליהם, ומלבד מה שירויחו מפרנסת המשרתים, ומלבד “האחוזים” שיקחו מהסוחר שיקנה חלקתם (פארטיאה) – כל אלה “פרוטות כשרות” בנגלה, עוד יש להם כמה “פרוטות טריפות” בנסתר, מה שיקחו במשיכה מסוחר אחר. קורות שצפו על פני המים, או שמשכו פשוט נעריו בחשאי מרפסודה אחרית ויביאם אליהם, וימכרם על חשבונם… עיקר פרנסתם אמנם הוא מ“היתור”. רגילים אנחנו ל“יתור” של חייטים, אבל יש “יתור”בכל עסק ומסחר, וגם ברפסודות. כיצד? המה יקנו בחשאי מספר קורות ומוטות וקרשים, ויעמיסו על הרפסודות, בעל הבית לא ידע מהן והוצאות “השיוט” כמובן על חשבונו, וזו העיקר. כי הקורה בעצמה כמעט שאינה שוה ב“מדינת היער” כלום; ואם מחירה במחוז ארשא בפלך מאוהילוב חצי שקל, מחירה בהרסון ששה שקלים: – כי רבו מאד ההוצאות ההובלה והאחריות, וכל אלה כמובן על חשבון בעל הרפסודה. הפרנסה ההיא נכבדה מאד, ולפיכך נראה “משגיחים” הרבה ואחרי שנות מספר “השגחה” היו בעצמם לבעלי רפסודות, ולהם סכות ודגלים. והגלגל החוזר בעולם יעבוד עבודתו ויתגלגל בלי הרף, הללו עולים והללו יורדים, ומי שהיה בשנה העברה בעל “דגל”, כעת יושב בסוכה, ומי שישב בשנה העברה בסוכה היום יש לו רפסודות ודגלים, והוא נוסע באניות הקטור במחלקה השניה. והמחלקה השניה קבלה עתה תמונה חדשה, מהדר המטות – נהפכה “לאולם השחוק”, “השולחנות הירוקים” עומדים בכל הזויות, ובתוך, ובני ישראל יושבים כדור סביבותם, מי ש“משחק בעצמו” ומי שיביט רק על שחוק רעהו. והמשחקים שונים. יש שמשחק בכדי להרויח ויש שמשחק רק לבלות העת, וישנם כאלה שמשחקים מפני השחוק בעצמו, המה הלומדים תורת הקלפים לשמה. באשר נעיף עינינו על המשחקים נכיר את “הסוגים” האלה, המשחקים בכדי להרויח יושבים בכבד ראש, ראשם כפוף על השלחן, עיניהם פעם שקועות כמו יורדות חדרי בטן, ופעם בולטות כמו יחפצו לחדור כליות ולב רעיהם, מצחיהם קמוטים ושפתותיהם עקומות מעט, ובכלל נשקפת מעינים ומפניהם הרצינות הנוראה של האיש “המונה מטבעות”, ידברו מעט, רק ההברות הנחוצות כמו: שבעה בצלבים, שלשה תוים, ארבעים חסר אחת: קנס, בלא שתים, בלא שלש, וכדומה הברות נחוצות. וידקדקו מאד ברשימות הלקוחות, כמו שמדקדקים בספרי חשבונות. המשחקים בכדי לבלות העת, יושבים שלוים אבל לא שקטים, ידברו בקול גדול, יתוכחו, יהמו ויתלוצצו, ועל השלחן אשר לפניהם יעמדו צלוחיות ובקבוקים, או ספל טהי. בין לקיחה ללקיחה יתנו בכוס עיניהם, או יתנו החתיכות לפיהם. בלקיחות ובנתינות לא יקפידו, מיד תראו, כי הריוח וההפסד אינו שוה במאומה. והלואי שיגיע כל “הריוח” למחיר הרקלפים. שונים הם אלה המשחקים לשם השחוק, האוהבים את החכמה היפה ההיא לא מפני “התועלת” ולא מפני מתן שכרה, אלא מפני עצמיותה, מפני “המאור” שבה, או להפסיד אחת היא להם, העיקר בעינם החכמה. אין שמחה כשמחת החכם עת יגלה נצורות בחכמתו, ומעין שמחה זו היא שמחת המשחק עת יגלה “מהלך חדש” בסדר לקיחותיו. כמדומה לך, הכל טוב ונכון על השלחן הירוק ו“היד המשחקת” יש לה כל הלקיחות הנצורות; אבל מים עמוקים עצה בלב איש ומשחק חכם ידלנה. הבט נא, הנה קמט מעט את מצחו, עצם מעט את עיניו, כמו בסקירה אחת כלל את העולם הקטן הזה, כמו צמצם את כל כחותיו בנקודה אחת. במתינות יתרה וזהירות נפלאה יתחיל לסדר הליכותיו, כמו יחרוז פנינים ויפחד לרגעים כי יאבד מרגלית יקרה, המשחקים כלם עיניהם נטויות אל השלחן, עוד מעט, עוד מעט והמלחמה נטושה, אויב באויב נגשו, “מנצח על מנצח” “גבור בגבור”, רעם וברק; הצלב נצח וה“אדמוני” כרע נפל תחתיו. "היד המשחקת נשארה בלא אחת, האח! נשמע מכל עברים, ופני המסובים מלאו שמחה ועליצות הלב. ה“חברה” ההיא גם כן לא תדבר הרבה; הרצינות הנוראה של המשחקים לשם “שכר והפסד” לא תראה פה, אבל תרגישו פה רצינות שך חכם העוסק בעיון רב בחכמתו, את ההברות המשונות “קנס?”, “מאה ושבעים” וכדומה לא תשמעו פה, אבל תמיד יהמו וישקו על דבר “ההליכות” ו“הלקיחות”. “לא כן, כספי, עליך היה להתחיל מהתשיעית”. – “אי אפשר ללכת עמך בחשכה”, “לא יכולתי להתחיל מן התו, והמלך השני יעשה לקיחה”. – “הלא שמעת כי אנכי קניתי את האדמוני.” – “לך לשחק בשחוק העצמות, יאמר האחד לחברו בכעס משונה, ולא בקלפים” –, “אתה בעצמך לא תדע מה זה שחוק”, וכדומה מחלוקת לשם הקלפים, את והב בסופה – תלמידי חכמים מנצחים זה את זה כהלכה, מתפלפלים ומתוכחים ומריבים זה בזה, וכעבור רגע ישורר שלום ביניהם. נפלא הדבר, כי כל השיחות ההן, על פי הרוב, הן בשפת האם, בשפת יהודית המדוברת, גרסא דינקותא; הסוג הזה, גרוע שבכלם, כי המה רועשים והומים, וימלא כל העולם שאונם והמונם ואין מנוס ואין מפלט מהם. ו. בשמחה ההיא לא יקחו חלק רק שנים שלשה אנשים היושבים בקרן זוית בקצה השלחן ומשוחחים יחד. פעם בפעם עולים על המכסה להביט על הנהר, ושבים וחוזרים מיד על המכסה, על פי מבטאם תכיר, כי זרע ברוכי ליטא הם, מפלכי מוהילוב ומינסק, הן אלה סוחרי העצים בעלי הרפסודות, שמה ב“סוכות” תחת הדגלים יושבים כעת “משולחיהם”, והמה ימהרו באניות הקטור לחרסון, אך עברו הרפסודות בשלום את צוקי האבנים בסביבות אלכסנדרובסק, ובעל הרפסודה נתהפך לאיש אחר. עד עתה היה שרוי בצער, ביגון ובדאגה פן ואולי ישברו הרפסודות בצוקי הסלעים, ואתם יחד ירדו תהומות גם אונו גם הונו, וכיון שעברו בשלום ויאמר: ברוך ה' ואעשיר אם רב מאד, או מעט פחות, אבל הרוח בטוח, ומה גם בשנה זו, אשר היתה שנת אושר והצלחה לאנשי היער, שנת “נקם ושלם” – כי נקמו הליטאים אנשי היער בבעלי הקרפף אשר בנפות הדניפר התחתון ויכריחו אותם לשלם להם במזומנים. פשוט: תן מעות וקח קורה, נתן מעות לקח קורה. שנה טובה ומבורכת כזו, שנה שאין בה הקפה ויש בה רק “מזומנים”, עוד לא היתה מיום שהתחילו לסחור בעצים במדינה ההיא. הכל תליוי במזל ואפיל מסחר ואפילו הקפה. ישנם מסחרים אשר מששת ימי בראשית מיום שנבראו, הנם נעשים במזומנים, וישנם מסחרים שנעשים רק בהקפה, לדוגמא: הצוקר והטה. מה נשתנה הצוקר מהטהי, שזה זכה להמכר במזומנים דוקא, כמו רפואות בבית מרקחת, וזה לא זכה? במה הורע מזלו של הטהי? מי יודע ומי יוכל להגיד, על פי השקפה שטחית, הצוקער והטהי אחד הם, ואין האחד אפשר בלי השני, שניהם יעלו על שלחן אחד – והנם כמו תאומים. ולא עוד אלא שאת הטהעע יביאו מהרי חושך, מארץ הסינים, ויסע ויעבור בהרים ובעמקים, בנחלים, בנהרות ובימים, וישלמו בעדו שכר ההובלה ומכס, וצער ורפוי ושבת ובושת, ובכל זאת הוא נמכר רק בהקפה, והצוקר שהורתו ולידתו ומלאכתו פה בארצנו, אין עליו מכס ושכר הובלה – ואותו יתנו רק במזומנים! ובמה תפתרו את החידה הזאת, אם לא שבמזלא תליא מילתא. וגם ל“הקפות” אין ערך ואין שעור. ישנם כאלה שנותנים לזמן מועט, וכאלה שנותנים לזמן מרובה, ואחד מהם הוא מסחר העצים. כמדומה אין כאן מקום להקפות כלל וכלל. בעד היעד ישלמו ל“הפריץ” בכסף מלא, כי הפריץ הלא ימכור את יערו רק מפני שאין לו כסף, והכסף נחוץ לו, להאכרים החוטבים והמסיעים והמובילים משלמים גם כן בשקלים טבין ותקילין, לאנשי המים: להמשיטים, והמלחים והמשרתים – גם כן במעות מזומנים. האחריות רבה מאד וב“מצוקי האבנים” נשקפת הרפסודה בכל רגע ורגע לריסוק אברים יחד עם בעליה, ואחר כל אלה תנתן כמעט כלה לאיזה בעל קרפף גם במורד הדניפר בהקפה, לא לירח וירחים, כ"א לשנה ומחצה – הלא דבר הוא. ושנה ומחצה – תחנה גדולה מאד, ואפשר לנסוע רחוק – " ממדהבה לאפסכסף“, ויש אשר יעזוב הליטאי את חרסון בחדשי אלול ותשרי מלא וגדוש ושיר בשטרות, – וריקם ישוב אליה בראשית ימי הקיץ הבא, כי בינתים פשט בעל הקרפף את הרגל לנושיו, ולא יחפוץ לשלם אף “עשרים למאה”, (והמחזה הזה הוא אחד מהמחזות הרגילים), וכל מה שהרויחו הליטאים במסחרם זה, אכלו בעלי הק’פף פה. הנה ח. מרכז המסחרי הזה – בקשו אם תמצאו אחד מבעלי הקרפף שלא “קרא שמטה” לכל הפחות פעם אחת, ואם תדברו עמם עוד יצדיקו את הדין על הליטאים האכזרים בעד “הלחם והמלח” – ישליכו עליהם אבנים, וכמו שנאה כבושה בין בעלי הקרפף והליטאים. ואם ישמעו כי פלוני “לא ישלם” יצדיקו את הדין ויאמרו: “מצוה לא לשלם – ברכה תעלה על ראשו”. כן הם הסוחרים האלה, וכן הוא המסחר הזה. ומה יעשה הסוחר הליטאי, ועליו הלא למכור את סחורתו וקונים אחרים “במזומנים” אין. רק השנה הזאת יצאה מן הכלל; כי התקוה לשנת שובע נתנה תקוה בלב בעלי הקרפף ל”פדיון" מרובה, והמה בעצם; מפני ההתחרות, העלו את המקח למעלה ולמעלה, ובכל יום ויום נתעלה עוד. הקורה שמחירה היה אתמול חמשה ר' היה ביום מחר ששה, ובעוד שני ימים ששה וחצי; המוט אשר מחירו היה רבע השקל, עלה לחצי השקל – וגם הקונה הזה קנה “מציאה גדולה”, עד כי עלה המקח על איזה סחורות כמעט כפלים ויותר מכפי שהיה בכל שנה ושנה. במצב כזה הרגישו הליטאים את “תקיפותם” ולא נתנו בהקפה, ואף ל“הבטוחים” היותר גדולם נתנו רק במזומנים.והיו כאלה שהרויחו עשרות אלפים שקלים טבין ותקילין, המטבעות צרורות וחתומות, ובה בעת אשר אנשי היער בנפות צפונית-מערבית בליטא בפלכי ווילנא, קאוונא וגרודנא, בנפות הדווינא, הניעמאן והווייכסיל הפסידו הרבה מאד לרגלי מלחמת המכס שהיתה בין רוסיא ובין גרמניא, כי שמה ממשלת אשכנז מס גדול על עצי יער רוסיא, והמקחים ירדו פלאים, – בעת ההיא בליטא הדרומית מזרחית,בפלכי מוהילוב ומינסק, הקרובים אל הדניפר, הצליחו מאד והרויחו הרבה; ולא היו ימים טובים לאחינו בנפות ההן, כמו השנה הזאת. הרבה גבירים חדשים צמחו מתחת האדמה, הרבה עשירים יצאו “מתחת המחט”, וכסף הרבה בא אל הפלכים ההם, אם לאורך ימים? – זו היא שאלה אחרת, ובידי הזמן לה פתרונים פה בארץ הנגב, כבר “יחרדו השנים” עליהם, והדבר קרוב לודאי כי בשנה הבאה ישיבו מה שלקחו. מצב הענינים כן הוא: בעלי הקרפף שלמו בעד סחורתם ביוקר ובכסף מלא, בתקותם להרויח הרבה לרגלי שנת השובע; אבל המקחים הנמוכים על תבואות כמעט שבלעו את השובע, ובעלי הקרפף לא לבד שלא הרויחו, כי עוד הפסידו. והליטאים, לרגלי “המכירות הטובות”, שבו לבתיהם מלאים וגדושים, ויתנפלו על היערות כארבה לרוב, ומספר הרפסודות יהיה בשנה הבאה כפלים, ומחיר התבואותיורד ויורד, ואי אפשר לקות לקונים במזומנים, כי אפס כסף בפלכי הדניפר, גם התבואות כבר נמכרו וכסף אין.ממילא מובן, כי יוסיפו לתת בהקפה למשך שמונה עשר חדשים, ואחרית כל אלה תהיה שמיטות ושמיטות. כן הוא מצב הדברים, ומבלי היות נביא נוכל להגיד מראש אחרית. אבל למה לנו להביט מרחוק? כעת ליטא נצחה, וליטא צהלה ושמחה. ושמחים הם גם האברכים היושבים אתנו, על פניהם תלין חדוה. בלא אומר ובלא דברים תכירו, כי העסקים טובים מאד, ולראות ליטאי בעל פנים צוהלים – הוא אחד מהדברים יקרי המציאות. לא אדע מדוע, אבל בכלל “חותם הגלות” מונחת על פני הליטאם, גביהם כפופים, חוטמם שרוע. כל פנים קבצו פארור, כל לבב דוי, וכל עין בוכיה. כנראה “הסמנים האלה” פרי החנוך הם; הליטאי נולד “עם דאגות”. הליטאי לא ידע לא ילדות ולא שחרות ולא בחרות, בעצב נולד ובעצב יגדל ובעצב נהיה לאיש, והדאגות ההן ישאירו רושם על פניו; עצבות שפוכה עליו, תמיד ידאג דאגת מחר, תמיד יאנח ויתאונן, ימשוך את הגלות עליו, ואף העשיר אשר אלפים בכיסו גם הוא ידאג.ומה רב ההבדל ביו הליטאי – והתימני: התימני כלל גדול בידיו: חטוף ואכול, חטוף ושתה, והליטאי – כלל גדול בידיו: לא אפנק את הצאר והקבה, “צואר טריפה” הוא אחד מהגדופים היותר מכוערים בליטא.פלוני אכל בשר באמצע השבוע – הנהו “צואר טריפה”. אלמוני שתה כוס שכר בעד פרוטה – הנהו “צואר טריפה”, ופה להיפך, פלוני לא שתה יין אחרי הסעודה – קמצן נורא, “דבר אחר”, גם את חתיכותיו לפיהו יספור. אמרי אנשי: הכח – בקערה, והאשכנזים יאמרו: האדם הוא מה שיאכל (דאר מענש איזט וואָס ער איססט) ואם לשפוט על פי הקערה הכחושה המלאה גרש שעורים ומים של בני ליטא, והקערה המלאה בשר ודגים של בני הנגב, צריכים היו בני הנגב להיות בריאים ושלמים וחזקים ומוצקים מאד, ובני ליטא כחושים ודקים – ובכל זאת אין הדבר כן. לא אוכל לשפוט על מצב הבריאות בערים הקטנות בליטא הפנימית( מבני כרכים לא אדבר), אבל אם נשפוט על פי “הדוגמאות” שנראה פה בארץ הנגב, אדרבא היתרון בבריאות לבני ליטא. מאד אפשר, כי את הארץ יעזבו רק “הבריאים והחזקים”, והחולים והחלשים ישארו בבית. איך שתהיה אבל אנחנו בני ליטא, המתגוררים פה, לא נתן בעפר פינו לפני “היהודים האזרחים”. אנחנו גדלנו על גדש שעורים ודגים מלוחים והננו בריאים וחזקים ומוצקים, ופה נתגדלו על בשרא דתורה ויין “קרים”, – ובכל זאת לא נופלים אנחנו מהם, אות הוא, כי הכח אינו בקערה, והאדם אינו מה שיאכל. אבל נניח את השאלה הזאת לחכמי האכילה (ישנם חכמים כאל), יבוא אלה ויפתרו לנו את החידה ההיא, זאת אמנם נעלה מכל ספק כי לבני ליטא “הפנים אינם – המלשין”. באמת המה בריאים וחזקים והפנים עצובים דלים וכהים, ונחוץ מצב טוב מאד מאד, והשמחה מבצבצת מפניהם ות – כי העסקים טובים מאד. ועסקים טובים ישמחו גם פני ליטאי, המה לא ישחקו בקלפים, המה ישתו טהי, ודוקא משלהם. על השלחן לפניהם; דגים מלוחים בצים מבושלות סבלי זית וגם ספרים מונחים על השלחן, אהבתי את אחי אלה, אכבד אותם, אכבד אותם בעד רוחניותם, באשר גלו בני ליטא – גלתה אוריתא עמם. הליטאי לא יזוז מביתו בלי ספר.וכשם שדרומי יקח עמו צרור קלפים בדרכו, כן יקח הליטאי ספר עמו באמתחתו,אם יקרא או לא? אחת היא אבל הספר לא ימוש ממנו בשבתו בבית ובלכתו בדרך, ויחד עם הלחפ והטהי יוציא גם ספר מאמתחתו. הזקנים יקחו ספר מוסר, חובת הלבבות, גמרא או “ספר חסידות”, והצעירים מהספרות החדשה: ספרי ריב“ל, רפ”ס, ובעת האחרונה "ספרי אגורה, המסוגלים מאד לדרך. זה כמה קנאתי בהאשכנזים שיש להם ביבליתיקה דעוברי דרכים (טאשען ביבליאטעק), הספרים האלה קטנים ככף איש ומחירם איזה “פפיניג” הכרך, ספר-גמד כזה טוב מאד בדרך, כי קטנים המה, ובאשר תניחם – שם מקומם, אם באמתחת או בצלחת, ואם אבד לך אין רע, רק פרוטות הפסדת; לא כן ספר גדול, שנצרך מקום מיוחד למענו, בצלחת לא תניחהו, ובאמתחתך צר המקום ולו הביאה “ספרות האגורה” רק התועלת ההיא, דיה לחבבה על העם. וכנראה חביבה היא על העם מאד, כי אם נפגוש את הספרים האלה גם באניות הקיטור, במורד הדניפר בפלך טבריא – אות הוא כי חזיונם נפרץ מאד מאד. ואברכינו לא עיינו בספר, המה שתו וישוחחו, ומדברותיהם נסבו על היעדים, העצים, האדונים, הסוחרים ומפיהם נשמע: עוגן, חבלים, רפסודות וכדומה. ביחוד משך עליו אברך אחד צעיר לימים כבו עשרים, זקנו רק החל לצמח ויכס מעט את פניו היפים: מצחו גדול ורחב, ירמולקה מכסה את שערות ראשו השחורות, ומבעד לעיניו יביטו תום ועלומים; נכר כי האיש הזה עוד לא היה סוחר ולא נברא למקח וממכר. החכם בחכמת הפרצוף, בל“ס היה אומר עליו כי איש רוח, תלמיד הפילוסופיא או נזיר לפנינו. נזירים אמנם אין לנו, כלנו נזירים מיין, אבל רק מיין, ופלוסופיא? – כאשר יתם הכסף לאדם, אמר בארגע, ישים אל הפלוסופיא פניו.והאברך דנן, עוד לא כלתה פרוטתו מכיסו, אדרבא, הוא רק החל להרגיש אותה. נכנסתי עם האנשים בדברים ונודע לי, כי יש לי עסק עם “הגדולים” שבאנשי היער, האחד מגזע “הדינסטיה היערית” המפורסמה בקורותיה ומרישיה וקרשיה משפחת “נ…” השני גם כן מהמשפחה המפוארה ז… והשלישי הצעיר חוט המשולש – בנו של המשפחה האחת וחתנו של המשפחה השניה. הזקנים, וגם המה עוד לא הגיעו לשלשים, הנם סוחרים מנוסים, כבר “שטו” פעמים ושלש, וראו שנות טובה ושנות רעה, הרויחו והפסידו, היו כמו שאומרים “על הסוס ותחת הסוס”, הם ידעו “סוד היער” ויחשבו את עצמם למנוסים מול הצעיר הזה, שזה עתה יצא לאויר העולם. לפני שנה היתה כלולתו ועד העת ההיא ישב על התורה וההשכלה, היה למדן ומשכיר בעירו, ידע לכתוב כן עברית וגם לדבר, חבר לחברת “שפה ברורה וחובבי ציון, וגם יבין נכונה שפת רוסיא ושפת אשכנז ומעט גם שפת צרפתית. הנהו אחד מחסידיו של הגרף טולסטוי – סוף דבר מסכיל על פי הנוסח האחרות של העת האחרונה, במובן הכשר והישר של הליטאים.הוריו נתנו לו גדה איזה אלפים, וכפלים הכניסה לו רעיתו, וגם היא משכלת תבין טעם עברית רוסית וצרפתית, תצא במחול ותנגן על העוגב. בגימנזיום לא למדה, אבל חנכו אותה בדרך טובה בבית הוריה, בקיצור הזווג עולה יפה מכל הצדדים. הוא אינו אוכל על שלחן חותנו, המנהג הזה כבר עבר ןבטל מן העולם ומ”השעה הראשונה” יצא לרשות עצמו. ויען כי “אבותיו ואבותיה” הנם “אנשי היער” יחנכו במסחר הזה גם את “חתנם” ויקנו למענו “חלקת יער” במחיר אשר יקראו “מציאה” ויחטבו אותה, ויעשו רפסודות וישלחו על פני המים, כל אלה כמובן, תחת השגחתם, וההצלחה האירה לו פניה, ויעבור בשלום את אשד הנחלים, את צוקי הסלעים, את האדנים – ויבא למחוז חפצו לחירסון. ומה עוד בשנה זו אשר “יחטפו סחורה מידים”, הוא יעשה עסק טוב ויכפיל את הנדוניא שלו. “הנאמן” המשולח זה כבר בחרסון, ימסור את הסחורה להקונה, ועתה נוסע הוא בעצמו לגמור את העסק, לחשוב את החשבונות ולקבל את “האפותיקו” – עוש שנה ושנתים תעבורנה והאברך הזה יהוה סוחר גמור, סוחר כדבעי, מכף רגלו ועד קדקדו, ובכל זאת “נר אלהים” לא יכבה בלבו, התורני, המשכיל, איש הרוח ישאר תמיד, ואף בשעה שיונה את בעל הקרפף ויתן לו קורות נרקבות תחת חזקות, ודקות תחת עבות, גם בעת שיתפשר עם בעלי חובותיו ויתן להם “שלשים למאה”, גם בעת שהוא עצמו יקרא שמיטה… בקיצור בכל העתות והזמנים שיעברו עליו נר אלהים לא יכבה בלבו, ו“הרוחניות” לא תפוג לגמרי, כי אצלנו ב“י המסחר חכמה, תורה, מסחר העברי – מסחר הראש והמח הוא, ונלמדהו כמו חכמה, כמו תורה, כמו תלמידי חכמים. אברך, שכל ימיו הגה בתורה, בין לילה נהיה לסוחר בעצים, בפשתן, בקנבוס, יחכור קרקעות, יבנה מצדות ויסולל מסלות; יסב גלגלים ויניע אותם, לי אומרים: ובשביל זה המסחר העברי אין לו יסוד, תלוי הוא על בלימה ואין לו עבר ואין לו עתיד, אבל תשנו אחי, לא בשביל זה מסחרנו תלוי על בלימה, כ”א מפני שחיינו בכלל תלויים על בלימה, והמסחר לא בחכמה תליא מילתא, אלא במזל. יש סוחר מנוסה ויודע היטב בטיב המסחר, וכל נסיונותיו לא יועילו מאומה אם ההצלחה לא תאיר פניה אליו. ויש שאינו מנוסה אבל השעה משחקת לו, ויעשה עושר ויעלה, ומכיון שעשה עושר והצליח, הרי הוא סוחר חכם ומנוסה. לדוגמא – האברך הנזכר, כמה סוחרים המבינים גם “לשון העצים”, ומרחוק ימודו את האילן ויגידו כמה גדלו וכמה עביו, כמה קורות יוציאו ממנה וכמה קרשים ואם יש בו רקבון או אין, כמה סוחרים כאלה נמצא בפלכי ליטא הצפונית, וכל נסיונותים ומבינותם לא עמדו להם ביום רע, ומלחמת המכס אכלה את כל יגיעם, והאברך הזה, שלא בא אל היער מימיו, כיון את השעה לשלח את הרפסודות בשנה טובה ומברכת, ויעש עושר ויצליח. שנים תעבורנה, ואז יהיה מנוסה, ילמד לדעת את היער ועציו ובני אדם והליכותיהם, וכסוחר מנוסה יתאמץ להונות ולרמות, ובכל זאת מאד אפשר כי אז יפסיד, כי אין חכמה ואין עצה ואין תבונה ואין נסיון נגד שנה רעה ועסקים רעים. בעת טובה גם “המנוסה” ושאינו מנוסה יראו בטובה, ובעת רעה – שניהם יפסידו, ההבדל רק בזה כי הראשון התלמיד חכם, גם ביום רע הנהו אדם,, צלם אלהים על פנין, והשני, הסוחר מימי ילדותו, ביום רע הנהו חיה נוראה, טורף ודורס, או בהמה גסה, ואם יראה הליטאי, כי עסקיו מתמוטטים והפרוטה אזלה מכיסו, ישוב אל עסקיו הראשונים, וישים אל הספר פניו, ויהי למורה או לרב או למלמד, והדרומי אם עסקיו מתמוטטים, יורד מטה מטה ונעשה סרסור. וההבדל ביניהם רב מאד, האברכם הליטאים יצאו על המכסה לראות אם לא יעברו רפסודותיהם וגם אנכי יצאתי עמהם. ועל המכסה חיים משונים מאשר בהלשכה. ז. היום אחד מהימים האחרונים של חשון. גם “השמש הדרומית” לא תוכל לפעול הרבה נגד החורף ההולך ומתקרב וההולך ומתגבר. השמים מכוסים בעבים דקים, גשם דק מהול בשלןג יורד ארצה, ורוח צפונית מערבית ינשב בכל תקפו ויחדר קרב ולב. לא חורף – אבל קשה מחורף. על האצטבא העליונה עומד רב החובלים מכורבל מכף רגלו ועד קדקדו בשמיכה של שרף (גוממי) שאינה נרטבת ועל ידו שני מלחים יניעו את הגלגל, אשר עליו קשורה “שלשלת המשוט”, בכדי להטות את המשוט הנה והנה; האנשים האלה, אשר באמת הם הם מובילים את האניה למחוז חפצה, כי נהירים להם שבילי הנהר כשבילי מולדתם, יודעים הם כל אבן ואבן וערמת חול באשר היא, עבודם רבה ועבודת רב החובלים מעטה, ובכל זאת שכרם מעט מאד ושכרו רב מאד. הם יעמדו על משמרתם כל העת, יניעו הגלגל, ואל אשר תלך “תעלת המים” יטו אותו. יפה הוא הדניפר ביום צח ואור, יפה מאד, ביחוד יוסיפו עליו הוד והדר האיים הרבים המכוסים קנה וסוף וערבי נחל. במרחק כמה פרסאות ימינה ושמאלה תראה מים קנה וסוף, ושם ומרחוק: החוף החרסוני גבוה ותלול, ועליו כפרים וחצרות, בית מקלט לנזירים וקולוניות האשכנזים.לעומתו החוף השמאלי הטברידי, נמוך מכאן – מישור רחב מאד, שדי תבואות עד אים קצה ותכלית, ואיום ונורא ביום קר וסגריר. הקנה והסוף במורד ( обрывъ ) וגלי המים יאיימו עליך ויטילו פחד וזועה, תדמה כי חיות רעות נחשים ועקרבים יארבו שמה; תביט במורד: והנה צר וחשך ישאו ישאו נהרות רכים, מבלי משים יעלו מחשבות נוראות על לבך: מה שם בעמקי המים? ובזכרונך יעלו נטבעים וסרטנים ועקרבים בבשרם, ברר… ובלבל תאמר: ומי יתן ותתרחק האניה ממקום הזה, וכאשר תט הצדה מעט ותקרב אל החוף השני, וגם שם המחזה הזה. מבלי משים תעזוב את המכסה ותכנוס בסתר המדרגה. ביום בהיר והם רוב הנוסעים גם מ“הלשכות” עומדים על המכסה נשענים אל ירכתי האניה להביט על הנהר, ורק לעת האכל ישובו אל חדריהם. לא כן עתה, “בעלי המחלקות” ספונים וטמונים, והנוסעים על המכסה כלם נקבצו למקום אחד “בין המכונות”, במשעול הצר בין המכונה ובין החדרים, כי מכל המכסה רק המקום הזה מכוסה בתקרה, לא בשביל הנוסעים, כ“א להגן על המכונה, שלא יהיה דלף טורד עליה… המכונה עיקר והנוסעים טפל לה. המון הנוסעים הצטמצמו והתכוצו כמה שאפשר, האחד דוחק את חברו ותרב המהומה ביניהם. ביחוד צר לראות את הנשים וילדיהם הקטנים מתגוררים על המכסה במצב כזה, ורב נשים כאלה נשי ישראל הן. “האשה האזרחית” כמעט שלא תזוז ממקומה, לא תסע למרחקים, כי פרנסת האזרחים מצויה במקום שידורו, אם בעיר או בכפר, ואם על פי מקרה עזב בעלה אותה וילך להרויח במרחקים אין רע. האשה האזרחית לא תבקש את בעלה בשבע עינים ושבעים ושבעה דרכים, כאשר תבקשהו ותלך אחריו האשה העבריה; היא תוכל לחיות ולהתקיים גם בלעדיו. הידים “העובדות” יכלכלו אותה ואת ילדיה, ו”דעת הקהל" לא תשפוט אותה ולא תספור את צעדיה; לא כן האשה העבריה, הענוגה והמפונקת מנוער. בהיות בעלה עמה היא לא רק פלג גוף, אבל “עולם מלא” וכאשר בעלה עזבה היא “אפס”. האשה העבריה תבקש את בעלה, תלך אחריו לקצות הארץ. מעודי לא ראיתי אשה מבנות עם הארץ שנתעגנה, נוסעת לבקש את בעלה, ו“הענוגות” העבריות מלא כל הארץ כבודן; במסלות הברזל ובאניות תפגוש אותן. היא תקח את ילדיה וצרורותיה על שכמה ותסע ותבקש.צר לראות את “הבריות הקטנות” ההן מתגוללות על המכסה ביום קר וסגריר, לשוא תתאמץ האם לכסות מערומיהם, לחממם, כי הנוסעים הרבים ידחקו איש את אחיו, ויש אשר מבלי משים ילחץ אץ כף הילד, יגלה מערומיו או יבעט בו ברגלו, ותהי צעקה ובכי ודמעות אין נחת. ו“האגודה הרוסית” תדע רק לדרוש “תעודות” בעד הילדים ההם, ולא לדאוג בעדם ולתת להם מחסה ומסתר מקור וגשם. ברגע כזה תרגיש את “ערך הרובל”, ומה רב המרחק בין מי שיש לו האפשרות ל שלם עוד רובל ושנים ולנסוע במחלקה השניה, מקום אור וחם, ושם מטה לנוח וכסא לשבת ושלחן לאכול ולשתות ולקרוא ולכתוב, ושלחן ירוק לשחק בקלפים, וביןם האומללים האלה שאין להם “הרובל הזה” והם מתגלגלים כדומן על פני המכסה, באין מחסה מגשם ושלג ובכלל ללא צלם אלהים על פניהם, כי “בצלם אלהים” פרשו המפרשים החדשים “רובל בצלחת”, אם יש לך ה“רובל בצלחת”. הנך אדם המעלה, ומוראך וחתך על פני כל חית הארץ ובהמת השדה. ואם לא, אם אין לך רובל בצלחת, הנך “אפס” והכל דשים אותך בעקביהם. בין כה וכה ועת האכל הגיעה, שונה הוא השלחן הערוך באניה מאשר במסלת הברזל, במסלת הברזל אין עת ואין שעה קצובה לקיבתך, ואם תאבה תןכל לאכול ולקלקל את קיבתך בכל תחנה ותחנה, ותאכל “שירים” ממה שנותר אתמל ונתחמם היום; כי הלא לא ידעו “עורכי השלחנות” את מ ספר “אוכליהם” ויכינו רק על פי אומדנא, והיה אם מעטו היום האורחים – הלא לא ישפכו את המרק והצלי והנא ו“החמיץ” החוצה, אלא יטמינוהו ליום המחר; וגם אם ביום המחר מעטו, הלא לא ישליכו את “הנותר” לכלבים להפסיד את ממונם,ויחכו ליום השלישי, ויהי ביום השלישי והופיעו המון אורחים רעבים “וילעטו את ‘המדמנה החמה’ ההיא וישלמו בעדה בכסף מלא, ויסעו הלאה עם קיבותיהם המקולקלות וחלי המעים… מה שאין כן באניות הקיטור. בבקר בבקר יעבור המשרת על פני האורחים וישאל לכל אחד מהם: אם יסעוד בסעודה? ולפי מספר האוכלים יאפו ויבשלו ויכינו. ומי שנמנה לסעודה, אם אוכל או לא יאכל – “ר' יעקב משלם”, כי הכינו בעדו, והאמת נתן להגיד, כי הסעודה היא כסעודת שלמה בשעתו. בעד רובל ורבע יתנו” ארוחת הצהרים" של “ארבע קערות” מקוריות, לבד הרבה מני תרגימא וקנוח סעודה. בקיצור “מציאות”, ועל מציאות כידוע ישנם קופצים הרבה, וביחוד מתנפלים אחינו בפלך הזה על “מציאות כשרות” כאלה, ומובן, כי יהנו מהשלחן הזה. ויען כי רוב הנוסעים ככלל המה מבני אברהם יצחק ויעקב ובפרט בהמחלקה השניה – הנה לפעמים תראה, כי הם מסובים סביב כל השלחן, והגד מה שתגיד, חביבי הקורא, אין צורך להיות “קנאי אדוק” למען תפעל עליך המחזה הזה פעולה לרעה… כי גם היהודי הבינוני שאיננו לא “צדיק גדול” ולא “בעל עבירה קטן”, גם הוא ירגיש מעין גועל נפש וכאב לב. רגילים אנחנו מימי ילדותנו, לראות יהודים מתאספים לדבר מצוה, למנין ולמזומן, אבל יהודים מתאספים לדבר עבירה, ברר… אם “יהודי בפני עצמו” יאכל טריפות – אין משגיחין על זה – אבל אם “שני מנינים” עברים קמו כאיש אחדחברים מול ה“שלחן הירוק” וישבו אל “שלחן הטריפה” ויאכלו בכל פה בלא כל מחשבות והרהורים, יכאב לך לכך, וממילא ימשכו עליהם כל העינים, ואף “האדם” המשרת אותם, גם הוא יביט עליהם בעינים אחרות, גם הוא ירגיש כי לא כן יעשו. יגידו מה שיגידו אנשי הרוח, בעלי היהדות הרוחנית, היהדות התלויה כאויר של פלוסופיא וחקירות דקות ומשונות, יהדות בלאט נוף ובלא נשמה, יהדות שאינה נראית ואינה מורגשת בלב ובמוח, יגידו מה שיגידו, וידמו מה שידמו אבל לא לנו היהודים הפשוטים, החלק המעשי שבדתנו הוא גוף היהדות. אי אפשר לגוף בלא נשמה, אבל אי אפשר גם כן לנשמה בלא גוף… וקשה עלינו לראות “הגוף” הזה קצוץ ידים ורגלים, ואם נתאספו יחד מספר יהודים, זה יאכל טריפות על שלחן מיוחד, בכל פלוסופיתנו נרגיש הבדל גדול בינינו ותהום נורא. בודאי משום דרכי שלוםנכונים היו לותר על מדותינו, אבל מי וותר? אם המאמין אשר בנפשו נשמר, או “הצואר הטריפה”, אשר אם גם לא יאכל פעם אחת בשר החזיר, גם כן לא ימות. כמדומה לי, כי כל אחד מאתנו יודה, כי יתרון להראשון על השני, והוא בשום אופן לא יוכל לותר, כי בנפשו הוא, ואת נפשו ישמור לבלי לטמאה, ו“הצואר הטריפה” גם כן לא יחפוץ לותר על טובת הנאה של איזה רגעים, ובכן תהום נורא רובץ בין יהודי ליהודי, ואם בין שני יהודים כך, בין בן ברית לשאינו בן ברית על אחת כמה וכמה. לגימא מקרבת, לגימא מרחקת, השלחן מקרב, השלחן מרחק, ויפה הורה כהן אחד על שאלת מאמין אדוק: אם מותר לסעוד על שלחד אחד עם יהודי – כי אסור, יען, יבאר הכהן דבריו, כי המזמן רעהו לשלחנו, אות הוא כי יקרבהו ויחבבהו, ורבים כאלה אסורים, והמחמים תבא עליו ברכה. ובכלל על כל צעד ושעל נראה כמה גדול כח הלגימא לקרב ולרחק, אחד ממכירי, האוהב לחקור ולדרוש ולהתפלסף ולבקש טעמי המצות והעבירות, פתר לי את הענין הזה כך: תאוה נהיה תערב לנפש, בעת שתאותו של אדם נמלאה, אז הוא טוב מאד ונוח לבריות. לחלק גדול ממין האנושי, – תאות האכילה התאוה היותר גדולה, וחתיכה שמנה – התענוג היותר גדול. וישנם גם גבורי ההיסתוריא והספרות, אשר שלחן טוב היה בעיניהם למעלה מכל גבורותיהם ומפעליהם. ה“מבשלים הצרפתים” הועילו יותר הרבה לרומם קרן עמם ולהרחיב שפתם מנאפוליון הראשון בגבורותיו ומוויקטור הוגא בשירותיו; נאפוליון הראשון כבר מת ועבר ובטל מן העולם, גם וויקטור הוגא מת ומשוררים אחרים קמו,“והמרק הצרפתי” חי וקיים. על פי הרוב, בשעת האכילה, בשעה שכרסו של אדם מלאה, לבו טוב עליו, פניו מפיקים אהבה וחבה, ונכון הוא אז לחבק את כל התבל ולקרבו אליו, זה הוא הסוד הצפון בלגימא, אנכי אינני פלוסוף, ביחוד שאינני מתפלסף באכילה ובשתיה, אבל נראים לי 'דברי רעי כי כנים הם. אהלי, התבוננו, הנה פה במחלקה השניה שני מנינים יהודים יאכלו את “הבשר הזה” ואף אין אחד בהם שהריח ריח בית הספר והשכלה, כלם יהודים פשוטים וגם יגמגמו בלשונם ויכשלו בשנונם בדברים בשפת המדינה, ויש ביניהם “אדוקים” כאלה הנוסעים “להרבי”, ישלחו פדיונות ליהודי ט וב, וישלמו דמי “מעמד”. ע“פ רוב הנם “קונים” טובים לעליה שמנה, ונכונים לקרא למהלומות אם לא יכבדו אותם בבית התפילה כיאות לערכם, גם “אתה הראית” יקנו, ו”אור זרוע" ואתרוג קורפו מהודר דוקא, בקיצור – יהודי כשר וישר; ובכל זאת פה על האניה יאכל “חזיר בחזרת” על ראשו על כרעיו ועל קרבו, כי סגלו לעצמם בלא כל השכלה ופלוסופיא את הפתגם הידוע: “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך”, ואין אדם אלא מי שמשחק קלפים ואוכל טריפות, אך המה קרויים אדם, ולא הליטאים הטפשים היושבים בקרן זוית בקצה השלחן השני וממלאים כרסם בדגים מלוחים ודבלי זית וכדומה מאכלים ואטו בשופטנים כאלה עסקינן? הוי, חביבי, אלה האוכלים לחם לא ארכה העת:בתחילה שחקו בקלפים ואחרי כן מלאו את כרסם, ועתה יישנו שנת הצהרים, המה לא ירגישו איך יעבור היום, ואנחנו הרעבים – לנו ארכה העת. טוב לנסוע על אניות הקטור, טוב מאשר במסלת הברזל, אבל העת תארך ותבוא לידי שממון. סך הכל עד ח. תשעים פרסאות רוסיות, מסלת הברזל אף אם “תזחל כתולעת” בכל זאת עם כל ההעמדות וההפסקות תעשה דרכה מרחק כזה במשך ארבע שעות; ואנית הקטור לא תמהר את דרכה, ויחד את ההפסקות ו“המעמדות” תעשה לא יותר מעשרה פרסאות משעה, הרי תשע שעות, והיום קצר, ורק לעת הערב נבואה ח… ח. הנני כעת על אם הדרך סביב הקולוניא העברית ל.; כי זכה גם הדניפר לשתי קולוניות עבריות, האחת ביריסלב החדשה מול קאחובקא – סמוכה לב., והשניה ל… הראשונה היא למטה מכל בקורת. יושביה הראשונים היו חייטים וסנדלרים מפלכי קורלאנד וליפלאנד, ועד עתה עוד לא הרחיקו ללכת בידיעת עבודת האדמה; והשניה ל. טובה ממנה, אבל גם היא לא תעמוד על גרם המעלות, כמו שצריכה היתה להצטיין קולוניא כזו, העומדת ב“רשות הרבים” לעין רואים, על חוף הנהר הגכדול. אנשי ל. אינם עצלים, זאת לא נוכל להגיד עליהם, כי תמיד יעמלו, ובחורף ובקיץ, בשרב ובקור, בדרך הטוב והרע, בגשם ובשלג תפגשו אותם והנם נוסעים בכל הפלך מכפר לכפר ומוכרים: תפוחים ופירות בימי הקיץ והבציר, דגים מלוחים ושמן – בימי הצום של אומות העולם, ומזגגים הם בימי החורף, והעבודה ההיא אינה מהקלות, ועת תפגוש ביום קר וסגריר, והדרך מקולקל ונשחת, והסוסים הדלים בכבדות יסחבו את העגלה הרעועה, המלאה חביות של שמן ודגים מלוחים או ארגזי המזגגים, והאכר העברי יצעק בגרון נחר: הוי, בעלות הבית, דגים מלוחים! שמן! – במקח השוה! במקח השוה! תחשוב בלבך: האם באמת העבודה ההיא קלה ונוחה מעבודת האכר, אשר יעבוד רק בקיץ ובקציר, וינוח עתה כל החורף? על השאלה ההיא, התשובה כמובן: לא. לא לבד שפרנסת האכר היא יותר בכבוד, מאשר להוביל דגים מלוחים בכפר, הנה גם קלה ביותר ונוחה לגוף ולנפש. זאת יודו גם הקולוניסתים העברים, אלא כי לפי דבריהם, חוסר האדמה תגרום להם זאת ותכריחם לאחוז גם במסחר ידם. אומרים כי גם באמיריקא האכר אינו אכר שלם ומזוקק כמו בארצנו, והוא גם מעט סוחר, ההבדל רק כי באמיריקא האדמה עיקר והמסחר טפל, ופה להפך… האמת נתן להאמר, כי מהקולוניות העומדות על החוף אי אפשר לשפוט על יתר הקולוניות אשר בפנים הפלך, כי לא הקולוניות העבריות לבד אשר “על החוף” לא יצטיינו במובן, כ“א גם הכפרים של האזרחים והמושבות של האשכנזים לא יצטיינו. כפי הנראה, המקום גורם, על פי ההשקפה הראשונה, המושבות והכפרים ש”אצל החוף" צריכים להפריח ולעשות חיל, כי יש להם כל הנחוץ: אדמה טובה ופוריה, מים מתוקים וטובים ודגים לרב. אבנים לבנין ממצוקי הסלעים אשר במורד ההר, וחומר וחול ועצים להסקה מהיערות אשר על האיים, גם עצים לבנין פה בזול מאשר בפנים הארץ, ואת תבואותיהם ימכרו פה במקומם ואינם מכרחים להובילם כמה וכמה פרסאות עד החוף או התחנה, כל אלה מעלות טובות הן, שאינן בכפרים ובמושבות אשר בפנים הארץ.שמה אין מים, בפלך טבריא, לדוגמא, עומק המים בפנים הפלך כדי שמונים אמה, ובכבדות ובעמל רב ישיגו אותם, ועץ ואבן אין, גם שוט לסוסו מוכרח האכר לקנות במחיר, וגם אבן וחומר וחול אין. את כל אלה עליו להביא מרחוק, מרחק כמה פרסאות, מחוף הנהר, ואת יבול אדמתו יוביל לתחנות המסלה או דרך המים; בכל זאת הכפרים כלםוהמושבות אשר בפנים הפלך בנוים בנאוה, בתיהם גדולים וטובים, מעץ או מאבן, והאכרים עשירים הם ויחיו בטוב, והכפרים אשר “על החוף” לא תאר ולא הדר להם, הבתים – מלונות מערבי נחל ומשוחים בחמר מבית ומחוץ, והאכר יחיה פה במצוק ובדוחק, וגם המושבות של האשכנזים אשר על החוף לא יצטיינו. אות הוא – כי החוף אינו מסוגל להעשיר את האכר, והשכר שיביא ל הם הנהר בדגיו ועציו ואבניו יצא להם בהפסד הזמן. האכר בפנים הארץ יודע רק את אדמתו ויעבדנה בעת העבודה, בחריש ובקציר ובבציר יעבוד בלי הרף, יומם לא ינוח ולילה לא ישן; וכאשר כלתה העבודה בשדה ובגורן, נאספה התבואה, והנה בממגורה – אז ינוח האכר הוא ובהמתו שורו וחמורו וכל אשר לו.הוא בעצמו ישכב על התנור, יתחמם וישתה יי"ש, כל אנשי ביתו כמוהו יאכלו וינוחו, ינוחו ויאכלו, ועת החריש הגיחעה – והנה הוא בריא ושלם ומלא כח ותאות העבודה, וסוסו ושורו וחמורו גם כן בריאים ושלמים, ויצא השדה ויחרוש וישדד ויזרע ויעבוד, וכן בקציר וכן בבציר. לא כן האכר אשר על חוף הנהר, תמיד יש לו עבודה, היום טוב לצוד דגים, מחר – לצוד סרטנים, בחורף יבקע עצים ובקיץ יסתת אבנים – ככה יעבוד תמיד. אבל את עבודתו העקריתוהראשית – עבודת העדמה לא יעבוד כראוי. היום יום טוב ומסוגל לחרישה; אבל היום גם טוב ומסוגל לצוד דגים; החרישה לא תנוס גם עד מחר, אבל הדגים? – הדגים נחוץ לצוד היום. וכן מחר ויום השלישי. גם בהמתן תעבוד בלי חשך כל השנה, ובעת החריש והקציר והבציר, כחושה היא וחלושה, והפתגם “ברב המלאכות מעטות הברכות” אמת ויציב גם בעבודת האדמה, ואולי בעבודת האדמה עוד יותר מאשר בכל עבודה; ואשר לזאת נראה כי האכרים בפנים הפלך, היודעים רק את אדמתם ועבודתם יעשו חיל ויצליחו, ויחיו בטוב ובנעימים, ואלה היושבים על החוף ויודעים כמה מלאכות, ותפרנסו מכמה פרנסות – ירעבו ללחם. וכן הדבר בקולוניות העבריות. אלה אשר בפלך ייקאטרינסלב הרחוקות מאד מאדם העיר, מנהר ומסלת הברזל,יעלו בטובם על אלה אשר בפלך חרסן, אשר בכלל קרובים המה לדרך המים והברזל, ואלה אשר בפלך ח., העומדים על החוף גרועים מאלה הרחוקים ממנו; כי קרבת הנהר והדרך תביא תועלת וגם הפסד מרובה. לולא היו קרובים אל החוף, לולא היתה תחנה אצלם, כי אז לא היו יושביהם מזוגגים ומוכרי דגים חלוחים כי אם אכרים, אבל הדרך יעבור סביב לבית, כמעט יצא האיש וירד באניה, ויבא לה. ויקנה דגים מלוחים וארגז זכוכית, ויבא הביתה ויתן על עגלתו ויסע לסחור את הארץ. והאדמה? האדמה לא תשׁם אם גם יחרוש אותה בעוד איזה ימים, עוד רבה העת, עוד יספיק… ולא למצבם החומרי לבד תזיק להם קרבת הנהר והעיר, כ"א גם למצבם הרוחני. כי יחקו הקולוניסתים את יושבי הערים, את הליכותיהם, בגדיהם ומנהגי בתיהם, ביחוד הנשים יחקו את מנהגי הערוניות, ואנשי ל. הנם מפורסמים למתיפים (פראנטען) בכל הסביבה. הבתולות יוצאות רעולות ופרופות, ובכלל יתנהגו כמנהג העירוניות, הבנים יוצאים במחול ומגמגמים רוסית. גם הנה העיר כמו “אוצר הנשמות” היתירות בקולוניא “ופרי אהבה נסתרה” יובילו את העיר הקרובה. הן אמת כי קרבת העיר תביא גם תועלת: התרנגותות והביצים, החלב והחמאה ביוקר. אבל אין התועלת המעטה שוה בהפסד הרב, ולו בדידי תליא מילתא, כי אז יסדתי קולוניות לעברים הרחק מאדם העיר ומדרך הנהר והברזל, או אז יהיו אכרים, ולא כמו הקולוניסטים דל., חצאי חנונים ומזגגים וחצאי אכרים, כי גם זה וגם זה לא יעלו בידם. הבית בלא גג, בממגורה אין תבואה ובחנות אין סחורה. את תמימות האכרים עזבו ואת השכלת העירונים לא למדו, ונשארו “גסים וריקים”, ומחנה כוח לא יערב לנפש, ובכל אופן לא ירחיב את העינים. וכל אלה גרמה להם קרבת העיר, כי קרובה היא אליהם מאד. בעלת הבית שיש לה למכור “שתי תרנגולות ומאה ביצים” לא תמכור אותן פה, ותסע עם “סחורתה” לעיר, בינתים תשמע איזו רכילות, תראה בחנות מודה חדשה, בינתים – תוציא את כספה המעט ועוד תלוה ממכּירתה סכום מעט החסר לה לקנות כרטיס לשוב לביתה, ולמחרת ותהום כל הקולוניא: גנגדל הביאה מטפחת חדשה; וביום השלישי – עשר נשים וסלים בידיהן עם תרנגולות וביצים וחריצי חלב וחמאה נוסעות העירה, וגם הנה אחרי כל “הצלחותיהן” עוד ילוו מעט כסף על כרטיס לחזרה… להקולוניסט יש איזה “סכסוך” עם חברו, סכסוך קל כזה שאפשר בנקל לפשר ביניהם; אבל העיר קרובה ומדוע לא ישאל שם פי עורך הדין? הלא אם לא יועיל אבל גם לא יזיק. עורך הדין יבטיח לו הרי זהב, כי הוא הצדיק, ויגבה מאת בעל דבכיה קנס וצער ושבת ובושת, לזה נחוץ רק להגיש כתב בקשה. הבקשה נכתבה ונשלחה – והמשפט הולך; רעהו גם כן לא יחשה, גם לו עורך דין מכיר בעיר, וכה התגלע הריב. עת העבודה הגיעה, אבל יום הדין בא, ונחוץ לנסוע העירה, וכה חוזר חלילה. ואין צורך לומר בני הנעורים, עליהם תפעל קרבת העיר פעולה נוראה… בכדי לעשות את הקולוניסטים לאכרים גמורים נחוץ להרחיקם מהעיר, לא רחוק מאד, אבל רק איזה עשרות פרסאות רוסיות מעבר ל“שרטוני-המים”. התמורה ההיא היתה טובה להקולוניסטים וטובה גם לבני העיר. אז יכולב היתה באמתחרסן להיות עיר גדולה, רבת המסחר והמרכולת. לא כן עתה, בעמדה, כמו שאומרים, “לא פה ולא שם”, לא על המים ולא על היבשה. בתולדות ערים שונות והתפתחותן, נראה לפעמים, מה שנראה בתולדות בני אדם והתפתחותם, ישנם ילדים אשר יתנו תקוה בלב רואיהם, כי יהיו בעלי כשרונות גדולים. ובאמת יתן הנער אות לטובה, אבל ברבות הימים “הוא יגדל” וכשרונותיו לא יגדלו עמו.וזה הקטן בעל הכשרונות, כאשר י גדל, יהיה אדם בינוני, או גם פשוט מאד. וישנם כאלה אשר בילדותם לא הצטיינו במאומה, אבל כאשר גדלו, גדלו ונתחזקו ונתפתחו כשרונותיהם, הלך וחזק, הלך וגדל עד כי גדלו מאד; וכן הדין בערים שונות. ישנן כאלה אשר ראשיתן היה מצער מאד וישנו באחריתן, וישנן כאלה אשר בוניהן ומיסדיהן קוו מהם גדולות, וכנראה היו כל האמצעים הנחוצים לזה, ובכל זאת לא עשו פרי; ואחת מאלה הערים שלא מלאו את תקות מיסדיהן היא גם העיר ח. הנסיך המפואר פ. בנה ויסד את העיר ההיא, והיא היתה משוש נפשו. בשער העיר העמיד עמוד ועליו כתוב: הדרך ל“עיר המלך” ( Царьградъ ). ובאמת היה המקום במושבות הדניפר מסוגל מאד לבנית עיר. זה הנהר הגדול אשר ישתרע מפלך סמולינסק עד הים השחור היה אז איתן במימיו. האיים וערמות החול שנפגוש בו עתה לא נודעו אז, כי היערות הרבים על חופיו וארץ צפתו – טרם נכרתו, ויהי לאוצרות שלג ומים, אשר גם בחרבוני קיץ לא יחרבו, הדג היה אז ים גדול. גם שרטוני המים באשדותיו לא היו נראים אז כמו עתה, כי ברכות המים לא נכרו ולא נודעו, ומסלת הברזל טרם נבנתה, ויהי הדג. באמת הדרך האחד המוביל מרוסיא הפנימית לים השחור ולקונסטנטינופול. אז בימי ילדותה צעדה העיר צעדי ענק לפנים. אפס כי הצעדים האלה היו צעדיה האחרונים, ומניאז היא יורדת מטה מטה. כי בין כה נבנו מסלות הברזל, וע“י המסלות אבדו בכלל דרכי המים את ערכם לפנים, ועל פי מקרה נשארההעיר הזאת מחוץ “לרשת המסלות”. לדוגמא: מקיוב לאודיסא לא יסעו כעת בדרך המים, ולא יובילו משא גם מקרימנטישוב ומיקטרינוסלב לא יסעו באניה לאודיסא, כי אם במסלת הברזל עד ניקוליוב. נשארה איפו לה. רק הדניפר התחתון מאלכסנדרובסק ומטה, וגם במרחק הזה לא ימלא את תפקידו באמונה; כי בעקה התמעטות המים בכלל, נתגדלו ונתרחבו “שרטוני המים” ועומקם יגיע לפעמים עד כדי חמש ושש רגל. והיה כי ינשב רוח צפון והמים העליונים ילכו בכח אל הים – וימעטו המים ב”שרטון" עוד… מובן כי כאשר ינשב רוח לא תעבורנה בו אניות גדולות, אניות הים ולפעמים גם אניות הנהר “שאינן יושבות בעומק”, בקושי גדול תעבורנה. ונשאר לה. רק סחר העצים גאונה וששונה מימי קדם, אבל גם בזה הורע מזלה וכחה מאז נסללו המסלות לאו. סיוואסטופול והיקטירינית; כי עיקר הדורשים סחורת העץ – בפלך טאווריא, המחוזות הדרומית של פלך יקטרינוסלב, כמו טאריופול, באכמוט, טאנגרת והמחוזות של פלך חרסון; חרסון, ניקוליב,אודיסא. מתחילה היו הרפסודות הטובות “הקורות העבות, הארוכות והבריאות” באות רק לח. ופה גזרו אותן לחתיכות: קרשים, קורות, נסרים, כפיסים, רהיטים, עמודים וכדומה. והסוחרים מקרים מסימפירופול, מרוסטוב וטאגנרוג, מקירטש ומאריופול, מברדיאנסק, מאודיסא, מאקירמאן ועוד – היו באים הנה וקונים “סחורה חתוכה” ושולחים בספינות הביתה. מחופי קרים היו מביאין הנה מלח ולוקחים בחזרה “עצים”, וכה היה מסחר המלח ומסחר העצים לאחדים בידי הסוחרים בה. ויעשו עושר והצליחו. לא כן עתה, מס המלח בטל, ועמו יחד כל המסחר הזה, שאינו נחשב למאומה. המלח בפני עצמו כמעט שאין לו מחיר במקומו, ואינו כדאי לטפל בו ולהובילו לה. במסחר החליפין, ומשנבנתה מסלת סיוואסטופול החלו לנסר את הקורות ביקאטרינוסלב וישלחו אותן לשאר המקומות, כי מסלת הברזל התאמצה לגזול את “המשא ההוא” מאת ממשלת המים, ותקצוב תעריפים מיוחדים בעד הובלת העצים ומוטב להם לסוחרי העצים לשלם מעט יותרא בעד ההובלה מאשר לשים את נפשם בכפם ולעבור את “מצוקי הסלעים”. וכאדר נבנתה המסלה הייקאטירינית החלו לשלוח מייקאט. “סחורה חתוכה” גם לבאכמוט ולכל ארץ הדון ולניקוליוב; וכה ירדהח. מטה מטה. מכל מחמדיה שהיו לה לפנים נשארו לה רק שרי הפלך, בתי המשפט והפקידים השונים, אשר מפני הרחמנות וכבוד הנסיך מיסדה, עוד יחזיקו בה, ושרידי מסחר העצים, כי עוד עתה יבאו אליה איזה מאות רפסודות וספינות טעונות “סחורת היער”, ו“הליטאים” יתנו בהקפה להסוחרים הרבים, הקטנים והגדולים לאיש איש כפי ערכו ונאמנותו “ובטחונו”. סוף סוף גם הסוחרים קטנים והגדולים יפשטו את הרגל, כל אחד לפי ערכו ונאמנותו ובטחונו; אבל בין שמיטה לשמיטה, הלא יחיו ויפרו וירבו, ויגדלו בנים ובנות, ויתנו להם נשים – והבנים והחתנים ילכו בדרך אבותיהם וחותניהם לסחור בעצים, ולפשוט את הרגל… וכה עד אין סוף ותכלית, כ“ז שיהיו ליטאים ועצים בארץ. ונפלא הדבר, כי אחרי הסכומים הרבים שנשארו אצל בעלי הקרפף בה. הכסף הלך לטמיון. מעטים ביניהם כאלה שעשו עושר ועשרם מתקיים בידם, כי ההתחרות הגדולה תעשה את שלה ופרנסה אחרת אין, ורק הכסף ששלמו להם נשאר אצלם, וההוצאות מרובות, ואין הקומץ משביא את הארי. העסק רק אז יהיה עסק כדבעי, אם הליטאים יעמדו מלתת בהקפה… הקונים יהיו ב”מזומנים", וכמובן רק מעטים, והתחרות לא תהיה ביניהם. – אבל כזאת היה לא תהיה. בשנים האחרונות קבל המסחר הזה פנים חדשות מעט. תחת למכור עצים לבנין יכינו פה “נסרים לארגזים”, כי קונה חדש בא על השוק ובאטום שמו. באטום היא כידוע היא העיר הראשית והמרכזית למסחר הנפט, ביחוד מיום שנוסדה החברה של רוטשילד. הנפט יובא לבאטום במסלת הברזל דרך צנורות, ומבאטום ישולח באניות לפנים המדינה וחוץ לארץ, ואפן הובלתו: בחביות, בכלי פחים ובאניות העשויות לדבר. לחביות נחוצים עצי אלון ו“אספנדמין”, אבל גם לכלי פחים נחוצים ארגזים של עץ, כי את הפחים יתנו בארגזים, וכה ישלחו אותם לחוץ לארץ – ולכל אלה נחוץ “יער רב”. בעל קרפף אחד מה. לקח את הקבלנות מחברת רוטשילד להעמיד לו עצים כמה שנצרך לו, ויבנה לו “מכונת הנסירה” וגם אנית קטור מיוחדת. המכונה תעבוד בלי הרף יומם ולילה, והאניה תוביל את הנסרים הדקים לבאטום ומשם תביא נפט. אעפ"י שכפי הנשמע תצמצם חברת רוטשילד במקחים, בכל זאת כנראה העסק – עסק טוב. כי גדול האיש ויתעשר, ויחיה את השוק. זולתו – אין כל עסק ומסחר בעיר הזאת, וגם מסחר התבואות הגדול מאד בכל הפלך אין פה. ויען כי מסחר העצים, מפני סכות שונות טבעיות ומלאכותיות, הולך ומתמעט, כי בכלל יתמעטו היערות בליטא, ואת “המותר” לא תרשה הרשות לכלות בפעם אחת ותקים בכל עיר ובכל פלך “חברות ופקידים שומרי היערות”, והמה ישגיחו בשבע עינים, ולא ירשו ל“הפריץ” בעל היער לכלות את עציו, ממילא מובן, כי גם ח. תרד פלאים בכל שנה ושנה, אם לא יקום לה גואל ומושיע מן הצד, גואל ומושיע, שינקה את שרטוני המים באשדות הדניפר ויבנה מסלת ברזל. ובעיר הזאת יגורו הרבה אלפי מאחינו, רובם עניים, מעוטם בינונים ומעוטם דמעוטם עשירים. עשירים מופלגים אין בהם, וגם מספר הבינונים מעט מאד בערךם, – ומספר העניים רב מאד, ביחוד רב מספר העניים בימות החורף. בקיץ עוד יש להם איזה עבודה ופרנסה על הרפסודות וסביב הרפסודות, בכלל – על המים; ובחורף אין כל, והעזובה רבה בעיר, ואין דואג להעניים הרבים, כי המחלוקת בדבר השוחטים והרבנים “והרבנים מטעם”, אשר גם אלה שיאכלו ארנבת משחיטתו של איוואן, ו“הרב והכומר” להם אחת היא, גם הם ישתתפו בהמחלוקת ההיא – ישחיתו כל חלקה טובה וכל מפעל טוב, וכה אין סדר ואין משטר ואין נחת. כדאי שיחקקו בלוחות דברי ימינו פרשת בית אוצר הספרים של חברת המשרתים ועוזרים בבתי המסחר בשם “עזרה” ( помощь ) באודיסה ישנה חברה כזו מיוחדת לעברים. בח. אינה. פה הוא משותפת לבני ברית ולשאינם בני ברית. מובן, כי רוב מנין ורוב בנין של בני ברית ואינו בני ברית מעטים מאד, ורק מפני הכבוד נתחברו אל היהודים. לחברה ההיא “ביבליותיקא” מיוחדה, ומובן גם כן, כי הספרים ומ“ע גם רק בשפת המדינה, וכאשר הציעו כמה מהחברים להביא אל הבית גם מכ”ע עברי, התנגדו לזה החברים העברים, באמרם כי לא מן הנימוס לאסוף מ“ע עברי בחברה כזו. המשרתים והעוזרים וחבריהם בה. כנראה יש להם מושג מיוחד, מושג של משרתים, על דבר הנימוס והכבוד.”כבוד" לאיש לנקות את המנעלים של האדון; כבוד לעמוד לפניו בגב כפוף, לנשק את ידיו ולאמר: “אדוני”, כבוד “לגמגם” בלשון המדינה, כבוד לעשן סיגארא ביום השבת בפרהסיא, כבוד להיות בור עם הארץ ונשמה גסה וריקה מתורה ומחכמה ומדרך ארץ, כבוד לשמוע השר “זשיד” ולשחוק, כבוד… אבל אי-כבוד ואי נמוס לחברה, אשר רובה ככלה עברית, לקרוא מ“ע עברי. ארוכה וחזקה היתה המחלוקת, ארוכים וחזקים וגדולים הוכוחים. ובעלי הכבוד נצחו – ומ”ע עברי אין! בכלל, הספרות העברית לא תעשה חיל בעיר הזאת. בין עשרים אלף מאחינו, אולי תמצא עשרה אכס' מ“ע עברים – ואולי עוד פחות מזה. ספרים עברים נמכריםמעט מאד ונער יכתבם, ולא לבד שלא יקנו מהונם, “לכבוד צורם וקונם”, אבל גם בבתי העקד של הקהל, לא יתאמצו לקנות ספרים עברים, מלבד בית האוצר של עוזרי המסחר ישנה גם “ביבליותיקא כללית של העיר”, כמובן גם פה רוב הקוראים והחותמים והנותנים מאחינו. לפי כמה שנים היה בהביבליתיקא ההיא גם מ”ע “המליץ” וזה כשתי שנים איננו. והלא בין המשגיחים והמפקחים על הבית ישנם גם עברים, והאחד מהם מי “שהיה והווה רב”… האם לא יכל לפתור לנו דבר האבדה ההיא?… ומדוע נעלמו עקבות “המליץ” מהשלחנות שבבית העקד הזה? הנה כי כן אין ספרים עברים ומ“ע בכל העיר ההיא. ואם יתעו אותך רגליך, חביבי, הקורא, אל העיר הזאת, ותחפוץ לקרות ספר עברי, בא אל נא בית הרב החכם חוקר ובלשן, אחד מהשרידים היחידים הישיש מר יהודה בהק, ושם תמצא ככל אות נפשך. בכלל אם בר-אוריות אתה, ותחפוץ לבלות עתותיך בטוב, בשיחה נעימה של תלמידי חכמים, סור נא אל הבית הזה ולא תתחרט. האיש הזה הוא מהשרידים שבמחנה הגדולה של גבורי המשכילים דווילנא בימים הראשונים הטובים, אחד מאלה שלמדו את התורה ויאהבוה לא מפני הקמח אבל מפני המאור שבה. בימי ילדותו נתגלגל הנה בתור מורה שפת עבר, ומאז קבע את דירתו ועסקיו פה, ויולד בנים ובני בנים והוא כערער בערבה. בימי ילדותו היה חבר לבעל “כור לזהב” ר' אידל שירשבסקי, אד”ם הכהן, ר' מרדכי פלונגיאן ז"ל וכל “הנשרים ההם”… גם היה מורה בבית ספר הרבנים, ויזכור את הימים הטובים של הבית הזה. תמיד מדי אעבור על העיר הזאת אסור אליו, וחברתו נעימה עלי מאד. הוא כמו “פרק חי” מתקופת צמיחת ההשכלה בארצנו. ויספר מעשים שונים, ומקרים ותהלוכות המשכילים הראשונים בווילנא והלך ההשכלה, כשגם כי הוא חוקר לכל תכלית, מדקדק נפלא ובעל הגיון ישר. על פי הרוב, המשכילים הראשונים “נתאבנו” לעת זקנתם, והאבק של הספרים הישנים שיעסקו בהם יכסה אותם; לא כן מיודענו זה, איש חי הוא, איש רעים, תורתו כמעין המתגבר ושיחותיו ערבות ונעימות. מובטחני כך, חביבי הקורא, כי אם תעבור בעיר ההיא לא תמנע את עצמך מטוב ותסור אל הבית הזה. זולת זאת אין דבר אשר כדאי לנוסע, יהיה מי שיהיה, וביחוד לנוסע עברי, להתבונן בעיר הזאת. ועצתי שגם לא תבקש בית מלון בעיר ותלין באניה, כי גם אני עשיתי כן; הן בתי המלון בעיר הזאת, כמו בכל הערים בדומה לה, לא יצטיינו בנקיונם. בח. יתפרדו האניות הבאות ממעלה הדנ.; אלה מזה ישובו למקום שבאו, ואלה ילכו הלאה לאודיסא ואלה לניקוליוב. הפעם היה עלי לנסוע לנ. וירדתי באניות “יאזין” ההולכת שמה. אנכי הייתי האחד שנסע פה, כי לא לכל הנוסעים מותרת פה הלינה, רק לאלה שיסעו במסלול ישר ויש להם תעודה לכל הדרך. ט. בשעה השמינית בבוקר עזבה האניה את החוף. אם נביט על ח. מו האניה היא עיר יפה מאד, ואם נשפוט על פי התכונה הרבה והעבודה בנהר: אניות שונותוספינות וסירות דוגה, רפסודות ומכונות הנסירה – נוכל לשפוט כי היא רבת המרכלת. אפס המושלים יאמרו: “הצורה היא רמאית”. מחוץ היא יפה, אבל בפנים היא מלאה מדמנה ורפש, והיחוד אין לה רוח חיים, והתכונה הרבה, ממקומות אחרים באה הלום ועוברת מבלי להתמהמה פה. כאשר רק נעבור את העיר, ילפת הדניפר את דרכו מעט הנגבה ופה ישנה את מראהו וצביונו. החוף הגבוה הימני מעט מעט ישפל, והנה הוא “במשוה המים” – הנהר הגדול כמו ירגיש את קצו – וינוח מעבודתו הרבה. לאט לאט ישא את מימיו הרבים והעצומים בין החופים הנמוכים והרכים, המכוסים קנה וסוף מעבר מזה ומעבר מזה, ובאשר רק תשא עיניך“אהלי דיגים” וסירות דוגה ורשתות פרושות על ראשי הקנים, כי רבה מאד פה הדגה, כי גם מן הים תבוא הנה הדגה ל“התחכך” בחוף ולהטיל ביציה… אין קץ להמון הדגים הנצודים פה, כי מצודים וחרמים, ורשתות ו“חכות” פרושות פה על מדרך כף רגל, והדגה האומללה תפול מן הפח אל הפחת כי אם גם מנוסים הם הדגים ויודעים להזהר, ובנקל לא תצוד אותם עתה אבל אין קץ לערמומיות האדם ונכליו הרבים, והיה אם לא תצלח בידיו ערמימותו האחת, וצלחה בידו להמציא המצאה חדשה, לא שערוה אף “הדגים החכמים” בעלי “המוחות הטובים”, כמו הזאב והשבוטא, זקני המים. ביחוד נוראה ואכזרית היא התחבולה הנקראת בלשון הדיגים “חתול”. וזה דבר “החתול”: עד כך רוחה בהנהר מותחים חבל ארוך וקושרים אותו לכלונסאות חזקים. ואל החבל הזה קושרים חבלים דקים, ועל כל חבל וחבל כמה וכמה עשרות חכות חדות ועקומות, בעלי פיפיות ועוקצים. וכה – כמה טורים. הדג האומלל השט בנהר או במורד, מכיון שהוא בא אל “החתול” זהיר הוא מאד ונשמר בהליכתו, אבל אי אפשר שלא יגיע מעט את סנפירו וזנבו, ואך הניע אותו – וכבר נפל בתוכה… ובחפצו להתפרץ – וכבר עלו חכות בסנפיריו ובלחיו, והנהו עדי אובד. אף הנמלט מטור הראשון ילכד בשני, והנמלט גם מהשני ילכד בשלישי וברביעי ובחמשי… ואי אפשר לדג לעבור את המקום הזה מבלי להלכד במצודה… אם כה יהיה כדבר הזה גם בימים הבאים, אז יבוא יום והדגה תכחד לגמרי מהנהר הזה, כמו שכבר נכחדה ממקומות הרבה. הן אמנם כבר נתנה הרשות את לבה לזה, ותאסור כמה מיני “צידות” ובתוכם גם את “החתול”, גם גזרה על הצידה בעת ה“חיכוך” ( терко ) בימים שתבוא הדגה ל“התחכך” שעל שפת הנהר, כדי להשליך ביציה. כי דגה אחת תשליך ביצים כמה וכמה אלפים ואם כל הקטנים האלה יהיו לגדולים, ואם גם העשיריה, או החלק המאה שבהם יגדל, גם אז תרבה מאד הדגה. בכל זאת, אחרי כל הגזירות והאסורים יצודו פה דגים בכל האופנים ובכל ובכל עת ובכל שעה. הנהר פה יתחלק לפלגים רבים, עוד יותר מאשר עד עתה. לאט לאט יתרחב שטחו, כמעט שלא נראה את החופים, פה יגיע עד שתים עשרה פרסאות, ועוד מתרחב ומתרחב, הפלגים יתחברו יחד, המים ישתפכו אל נחל אחד, הוא אשר הדניפר ( Днђпровскій л иманъ ), ארכו חמשים ושמונה פרסאות, ורחבו שש עשרה, אבל אם גדול הוא ורחבמאד, הנה גם בעיני בשר תראה מעל האניה “ערמות חול”. ישנם כאלה הגלוים ונראים ובולטים מבעד למים, ואשר כאלה תחת המים, והנם נכרים בצבעם – כהה צהוב. שפעת המים ביום בהיר עינה כעין התכלת וכעצם השמים. וביום מעונן תכלת כהה, ובמקום הערמות – ירקרק צהוב, והשלך ירחף עליו מלמעלה, בהמון רב, יפרוש את כנפיו הלבנות מעלה מעלה, ויורד מטה, כי רב המקום פה לצוד את צדו. מעט מעט תתגדל ותתרחב הבהרת הכהה ו“תעלת המים” תתקצר ותתמעט. עוד מעט וקו התכלת ראינו, ומכל עברים, משמאל ומימין ולפנים, רק בהרת צהובה ירקרקת, אות הוא כי פסו המים והגנו על ערמות חול. ומה זאת, האם תשוב האניה בדרך אשר באה, כי תעה מדרכה, או נעמוד פה? לא, האניה תעשה את דרכה הלאה, אבל בכבדות ובמתינות יתרה כי פה יתחילו “שרטוני המים”. כידוע, כל הנהרות הנופלים בימים הדרומים, כמו הוולגא, הדון, הדניפר והדניסטר יש להם “שרטונים”, כמו התחרט הבורא על אשר ברא דרך טוב ומתוקן כזה למען יתחברו בני האדם הדרים במרחק כמה מאות פרסאות האחד מחברו, ובכדי להכביד עליהם את הנסיעה ולהטריח אותם, שם מעצורים ומכשולים הרבה על דרכם, סלעי אבנים, צורים ושרטונים. כי תשטוף הוולגא כמעט בכל רחבי רוסיא וכאשר באה עתה להתחבר אל הים הכספי, תתחלק לפלגים רבים בלתי עמוקים, ואניות גדולות לא תוכלנה לעבור בהן, ועל ה“דניפר” הציג הבורא סלעי אבנים באמצע ושרטונים בסוף. זה הנה ר הגדול השופך מילליונים הין מים לים השחור, ואשר יש מקומות, שעמקם מגיע למאה רגל, ובכלל מק. לא פחות מחשים רגל הנהו, בהשתפכו אל הים נתרחב ונתפשט לרחבו אבל נתמעט לעמקו, והמעבר האחד שעוד אפשר לצאת ולבוא דרך בו – עמקו מחמשה עד שמונה רגל; אניות הים על פי הרוב תשב, לכל המעט, בעומק חמש עשרה רגל, וגם אניות הנהר על פי הרוב משש עד שבע רגל, ובכדי לעבור את “המעבר הזה” יבנו אניות עם “מסד רחב” ( плоско -донное ) שלא תעמיק שבת, וגם זה ללא הועיל, כי יש אשר רוח צפון ינשב בחזקה ויגרש את המים, והתעלה תחרב ותיבש, וגם התרנגולת תעבור בו ברגליה, וגם המעבר הזה צר מאד, והאניה כי תשב בחול ולא תמוש ממקומה, עד אשר תבוא אניה אחרת ותסחוב אותה, וסימנים קבועים בשני עברי המעברה, כמו חביות ועמודים שלברזל שטים במים. אדום מימין ולבן משמאל. ובכל זאת לא יאמין רב-החובל לסימנים האלה, ולאט לאט יעשה דרכו, אך קרבה האניה אל “הסימנים” ורב-החובל פקד בשפופרת על רב המכונה לאמור: “במתינות!” – המכסה שעל השפופרת “האדים” נפתח, והאד המוכן החל לצאת בחזקה. בר-תנורא עמד מלהשליך גחלים לתנור וכלה עשן מהארובה. המכונה כמו אבדה בפעם אחת כל כחותיה, הקטינה את צעדיה, הגלגלים לא יסבבו, בלא שאון ובלא רעש, וכמעט שלא נרגיש את צעדי האניה. אחד החובלים לקח בידיו מוט ארוך, אשר עליו כתובים בצבע אדום מספרים שונים, ויעמוד על שולי האניה ואת המוט נתן במים ויקרא בקול גדול: שבעה; שבעה; (אות הוא כי עמקו פה המים שבעה רגל) ש-ש-ה; ח-מ-ש-ה; הנוסעים כמובן יתאספו מסביב המלח, ויטו את האניה לצד אחד, ורב-החובל מן האצטבא העליונה יריע בקולו: איש איש למקומו; שמונה; שמונה; יקרא המלח, ורב-החובל לעומתו יקרא בשפופרת: צעד לפנים; במהירות: והגלגלים יסבו בחזקה והאניה תלך הלאה, ועוד הפעם יקרא המלח-המודד: חמשה, ארבע וחצי, ורב-החובל יתן את פיהו בשפופרת ויקרא: במתינות, צעד קטן, במתינות יתרה. כה הרחיב ותקצר האניה את צעדה ותספור ותמנה אותם עד צאתה למרחב; לאשר “הבוג-דניפר”, כי פה יתלכדו יחד שני נהרות-איתן אלה טרם ישפכו לים השחור. “שרטון המים” זה הוא “המקום החולה” בהדניפר, אמרתי: “המקום החולה”, יען כי יש תרופה למחלה ואפשר לרפא אותה, אבל נחוצים רופאים מובהקים. הנה “שרטון המים” נהיה מהחול והעפר אשר ישאו גלי הנהר – ואפשר לנקותם. וכבר היו מקרים כאלה בארץ ובחוץ לארץ, ויטהרו וינקו את התעלות במרחק כמה פרסאות. אבל דא עקא, כי הרשות מפני כמה טעמים לא תקח עליה את הטורח הזה, ובלעדיה, הלא ידוע, כי אצלנו אין בעלי מעשה. חברה אחת אנגלית חפצה לקבל על עצמה מעשה “הנקיות”, בתנאי שירשו לה לגבות מס מאת “האניות” העוברות דרך התעלה ההיא במשך תשעים שנה, אבלהרשות לא נאותה לה, ותמסור את העסק ל“אבות העיר ח.” אשר בשכונתה הם “שרטוני המים”. ו“אבות העיר” כבר נסו כמו אלה, ולפני כמה שנים מסרו את ה:הנקיות" לאחד משלהם, והוא עשה מה שעשה, רק לא נקה אותם. ושרטון המים כמו שהיה סתום כן הוא עתה. בהיות מקרוב השר שעל הדרכים קריוואשעין בח. בקשו ממנו אנשי העיר לתת לבו ל“מצב הנהר” וגם הפעם היתה תשובתו: כי על העיר, ובכלל על כל גרי הדניפר התחתון, להכנס בעובי הקורה, ויעשו התחלה. וכאשר תראה הממשלה כי הם יעשו חיל תבא לעזרתם. יודעים אנחנו מראש, כי “אבות העיר” יתחילו במצוה, יתנו “מס” על כל ה“משא” העובר מן הים אל הדניפר ומן הדג. אל הים, יגבו כסף וינקו, ומאומה לא יהיה מכל אלה, עד אשר סוף סוף תשים הממשלה את לבה אל הדרך הזה. ועד העת ההיא בכבדות תעבורנה בו האניות… אך עברה האניה את השרטון ותצעד צעדי ענק קדימה, והנוסעים כלם שבו איש איש למקומו, ובהמחלקה השניה מעט מאד מספר הנוסעים, כי מעטים בכלל מספר הנוסעים מח. לניקוליוב. ויען כי אניות של שתי חברות תלכנה בכל יום ויום – מעט מאד בשתיהן מספר הנוסעים. בבוקר כאשר קמתי משנתי, נכנס אורח אחד להלשכה, והוא “מבושם מעט” ו“בגילופין”…איך אפשר ל“התבשם” בעלות הבוקר? גם אנכי לא אבין זאת, אבל האיש הזה “מבושם” ולבו טוב עליו. ויפן אל המשרת באהבה ואחוה ורעות לאמור: “אתמול דברתי הרבה והיום אדבר מעט, כי לא ישנתי כל הלילה ואנוח מעט, תן לי צנצנת יי”ש“… ויפן אלי ויאמר: “אתמול היתה הלשכה כלה מלאה מפה אל פה, יהודים הרבה נסעו, ואנכי כמעט האחד אינו-יהודי, ושער נא בנפשך: אנכי החלותי ל”נבח” מעט על דבר היהודים, והיהודונים עשו אזנם כאפרכסת לשמוע מה “אנבח”, ויסבוני כדבורים; הפסקתי את דברי והם רחקו מעלי. עוד הפעם החלותי ל“נבח” ועוד הפעם סבבוני כדבורים, וכה כל הדרך, ואנכי כמעט “שנתבקעה בטני משחוק”. וכה בכל פעם ופעם, כאשר אסע בדרך והשממון יפול עלי, אם רק ישנם יהודים סביבותי, אם באניה או במרכבת מסלת הברזל “אגבה מעט” בכדי לבדח את דעתי. האמת אגיד לך, הוסיף לדבר, אין לי כל עסק עם היהודים, אבל “מאפס עבודה גם זו עבודה”, ובכדי לבדח את דעתי מדוע לא “לנבח מעט”? לו היית אתמול וראית את השחוק… המה יעשו אוזניהם כאפרכסת, ישרבבו חוטמיהם ויפתחו את פיהם, – ואנכי הנני “נובח”… אמנם צחוק הוא. עודנו מדבר והמשרת הביא לו את הכוס וישתה ויפל על המטה, עוד מעט וקול נחרתו אימה. כי ישנם רבים כאלה, אשר אין להם כל עסק עם היהודים, ו“ינבחו” רק כדי לבדח את דעתם – זאת ידעתי מכבר; אבל המה יסתירו את סבת “נביחתם” ויאמרו, כי לא ינבחר רק יאנחו, “ילילו”, כי לבם עליהם יכאב… ומי יודע אולי גם האיש הזה הדובר בי עתה, ואשר משנכנס יין יוצא “סוד נביחתו”, כאשר יפוג יינו, יעמיד פנים של רחמנות ויאמר גם כן כי גנוחי נגח וילולי יליל… כעת אמנם גלה מה שחבריו מכסים: זה ינת מפני השממון, והשני בכדי שיחליקו את שערו… והשלישי פשוט בכדי שיתנו על פיו וכה כל הנובחים ונביחותיהם. כאשר שבתי מן המכסה, מצאתי פנים חדשות בלשכה. ה“מנבח” שוכב סרוח על “מטתו” ואצלו יושב על כסא עוד אחד, ויחד שותים יי“ש ושכר ומדברים אשכנזית. על פי הדבור הכרתי. כי האורח החדש הוא אשכנזי, ויען כי הוא המכניס אורח, והיי”ש והשכר ישתו על חשבונו, הנה ידברו לכבודו בשפתו. והשיחה היתה על דבר יי“ש ושכר. ובינתים על פי מנהג היום, נסבה על לאומיות, על דבר הרוסים והאשכנזים. האשכנזי לבש נא ותכמדו ויהלל את “אומתו” כי היא הכל, ממנה הכל, ובה הכל, ו”אשכנז, אשכנז למעלה מכל“, כי באשר אשכנזים, רק שם סדר ומשטר, ושם חק ומשפט, שם החכמה והשירה והפלוסופיא, ורק מאשכנז תבא ה”ישועה“. חברו הדובר בו גם הוא השיב כנגדו ויתנה את “תוקף אומתו”, וידבר גבוהה גבוהה על דבר האנושיות הכללית, על דבר השכלת הרוסים והרקבון של אירופא המערבית, בינתים שתו עוד יי”ש ושכר, והשיחה רחבה ונמשכה עד מאד. הכרתי מתוך דבריהם, כי שניהם אינם אנשים פשוטים, אם למדו מאומה או לא אבל קראו מה שנחוץ לקרא עתה בימינו אלה. והאשכנזי בכל אשר יסף לשתות נחה הרוח עליו וידבר גדולות על “הרוח האשכנזי” וירוממהו תחת לשונו, כל השיחה ההיא, כמובן, לא נגעה במאומה אלי, אבל זכרתי את דברי האיש ואמרתי בלבי ומדוע, מפני השממון, “לא לנבח” מעט? – ואומר: אבל אדוני, לשוא תרומם את האשכנזים, אמנם גבורים אתם בשתי ובדבורים, אבל לא במעשים. במעשים – גבורים הצרפתים, הבריטנים, הרוסים. והמה ילכו בראש השכלת אירופא, המה יתקנו את התקונים הנחוצים, ואם תבא ה“ישועה” מהם תבא, ולא מאשכנז. לשמע השם “צרפתים” כמו נזדעזעו גם שניהם, וטרם שהספיק האשכנזי לפתוח את פיו, קפץ הרוסי ויאמר: כן, כן, הצרפתים המה בעלי בריתנו, והאשכנזים? – “אשכנז – זה הוא אויבנו”, כן אמר המנוח סקובוליוב, ויפה אמר: הלאה הכרכשאות! הלאה; והאשכנזי הביט ויאמר: האנגלין, עוד אפשר. סוף סוף הלא דם אשכנזי נוזל בעורקיהם, אבל הצרפתים – זה עם לא היה, עם של דברנים ריקים וגרגרנים, האותם תדמה אל האשכנזים? – ובכל זאת – אמרתי: – דברנים, גרגרנים, וכל התקונים הטובים, וההשכלה מהם באה אלינו. ואתם? מה עשיתם אתם לתועלת המין האנושי? – “בשנת הארבעים ושמונה”, אמר אלי, כבר היה הכל מוכן, אבל מעט היהודים שהתערבו בינינו השחיתו הכל, ועתה חכינו הרבה מהקיסר הצעיר, אבל גם הוא נפל בידי היהודים, ו“המלך החדש” לא יביא טובה הרבה… בכל זאת – הוסיף לאמר, – לא אמרנו נואש, והתשועה תבא מאשכנז. ראיתי, כי יש לי עסק עם אנטי-סמיטי אמתי, צורר היהודים אשכנזי, “צורר פלוסוף”, הנכון להשליך כל החטאים על ראש היהודים, ובכדי להכעיס אותו השפלתי את האשכנזים ואמרתי: גם בשנת “הארבעים ושמונה” מאומה לא עשיתם, רק דברתם ודברתם, גם עתה מאומה לא תעשו, כל כחכם רק בפה לדבר ו“לנשק את השבט”, דברו מעט ועשו הרבה,האנגלים דברו פחות מהם ועשו עוד יותר מהם והצרפתים אמנם דברו הרבה ועשו הרבה, הצרפתי נכון ללחום ולמות בעד דעותיו, והאשכנזי – נכון בעד דעותיו… לשתות כוס שכר; חורת מות כסתה את פני האשכנזי, אזל סומקא ואתא חיורא, ויתיצב בקומה זקופה, וימד אותי בעיניו ויאמר: התדע, אדוני, את מי תדבר" על פי הדברים האלה ואופן אמירתם, דמיתי כי יש לי עסק עם ביסמארק בעצמו, עם מולטקי, עם ניטהא… ובכלל עם אדם גדול מאד מאד, – לא אדוני, לא נתכבדתי לדעת אותך, אבל היה מי שתהיה, הלא רק האמתההיסתורית הגדתי, וגם בפני ווילהלם השני אגיד כזאת. – אבל, הוסיף לאמר: לוּ ידעת עם מי תדבר, כי אז אחרת דברת, אנכי הנני בעצמי בן שנת הארבעים ושמונה; הוא דבר את הדברים האלה, בגאוה כזו, כאלו אמר אלי: אנכי הנני קלומבוס, אנכי גליתי אמריקה, אנכי הנני נאפוליון הראשון; ויוסף לאמר: בן שבע עשרה שנה אנכי אז, וידעתי את אשר עשיתי. ב“התיחסות”, שהתיחס אל שנת הארבעים ושמונה, קנה מעט את לבבי. השנה ההיא כל כך מפורסמה וכל כך היתה עשירה בדעות, עד שכל אחד מאלה שחי בתקופה ההיא נכבד בעיני. החלפתי את סגנון לשוני ואמרתי: היתכן? ליברלי אדוק כמוך של שנת הארבעים ושמונה, נתהפך עתה לאנטיסמיט, הוא אשר אמרתי, כוי אתם האשכנזים גבורים רק בדברים אבל לא במעשים. – אנטיסמיט אינני, אבל הנני “כריסטליך סוציאל”. אחרי שנת 48 הייתי דימוקראט, אחרי כן “סוציאל-דימוקראט”, אבל זה שנים מספר הנני “כריסטליך סוציאל”, כי השחיתו הסוציאל-דימוקראטים את דרכם בהתחברם אל היהודים. כמובן, הוסיף לאמור, בהיותי עתה בחוץ לארץ זה כמה שנים, לא אוכל להשפיע מאומה על מהלך החברה והחיים ב“ארץ מולדת”, אבל את שלי הנני עושה, הנני חבר לחברתי ומשלם מידי שנה בשנה את "דמי המעמד… – יקח אופל את הכהן הזה, לא מניה ולא מקצתיה; תודה לאל, מן “החשוכים” אינני, אבל, הוסיף לאמור בהתלהבות עצומה – ישנו “בעל מוח” אחד באשכנז, אשר לא קם כמותו עוד, גם אין מכל המתקנים שידמה וישוה אליו. המוח הזה כבר חשב את מחשבתו הגדולה וימצא את אבן החכמים איך להעשיר ולשכלל את האדם בכלל ואת האשכנזי בפרט. ואתגאה בזאת, ואתפאר, כי גם אנכי עזרתי, לפי כחי הדל, להוציא אל הפועל את המחשבה הגדולה ההיא. – ומי הוא בעל המוח הנפלא הזה? ביסמארק? מולטקע? – חלילה, כל אלה מוחות גסים הם, שותי דם ואוכלי ברזל כמוהם היו ויהיו, אבל בעל המוח הגדול חי מרחוק מההמון, כמעט נסתר, אתה לא תדע אותו, אבל האשכנזים הטובים בארץ מולדת ומחוצה לה יודעים אותו. – ומה שמו כי אדע? – האם שמעת את שם הפרופיסור “ביורינג”? – העור? – כן, הוא שתום עינים, אבל “בעל מוח מגולה”. עיני הבשר סתומות, אבל עיניו הרוחניות ומחזה שדי יחזה, הכל גלוי לפניו: מה שהיה ומה שיהיה אין כל נעלם ונסתר ממנו. במוחו הגדול כבר סדורה כל ה“תכנית הגדולה” – בכלל ובפרט, וכבר פתר את שאלת האדם בכלל ואת שאלת עמנו בפרט. ואתפאר עליך, כי אנכי קרל פטר, בעל בית הרחים נ. בסביבות ניקולאיוב, עזרתי בדבר הגדול הזה והגיעותיאל הגלגלים האלה. מדי חדש בחדשו, אשלח עזרתי להאדם הגדול הזה חצשה רו"כ, אנכי ואנשי שלומי תמימי דעות עמדי. וקארל פטר לבש נאות כמדו, ויבט עלי כמנצח, כאומר: הכרע הכרעתי אותך. – יפלא בעיני – אמרתי לו – כי פטריוט נלהב כמוך ידור בחוץ לארץ, מקומך, לדעתי, “בארץ מולדת” ולפעול שמה ברוח מתקנך בעל המוח הגדול ביורינג. – ישנם שם הרבה גם בלעדי, “הדג יבקש את העומק והאדם את הטוב”; לא הארץ היא העיקר, לא רגש האדמה, אבל הלאומיות, רוח העם, האשכנזיות (דאס דייטשטהום). ועתידה אשכנז שתתפשט בכל העולם כלוץ במקום אשר רק יהיו אשכנזים, שמה תהיה גם אשכנז, ובאשר אנכי אהיה אתאמץ ל“החזיק” את הרוח הזה, פה בסביבותי אנכי הנני “מרכז”. ישנם פה הרבה אשכנזים, ועלינו להתאחד לפעול ברוחנו. רבה מאד העזובה גם פה. אבל, הוסיף לאמור, אנכי כמו שתראה אותי, לא איעף ולא איגע. כבר העמדתי תלמידים הרבה, אשר יתיימו פה עתה גם בלעדי, ומסרתי את משלחתי בידים נאמנות. כעת עלתה בדעתי למכור את נחלתי, ואלך לאפריקא הדרומית, לקאמירין, להרחיב שמה את הדעה האשכנזית. – ובניך? – רק בת אחת יש לי נשואה לאיש, ואישה משניה “על האסמות” של הסוחר נייפילד, בג. העיר. הוא ישאר פה, כי חתני, אף על פי שיתן גם הוא את פרוטתו לחברתנו, אבל האמת נתנה להגיד, כי רק למראית עין יעשה כזאת, ולבו רחוק ממנו, וכמה שהתאמצתי להכניסו לפני ולפנים לא עלתה בידי. עסקיו ונייפילד עומדים בעיניו למעלה מביורינג ומחשבותיו. רוח הזמן הוא, אמר באנחה, רוח היהדות. – הנך מדבר אדוני, זה כמה, אמרתי אליו, על היהודים והיהדות, עד כי תתן מקום בלבבי, לחשוד אותך, אדוני, כי גם אתה הנך מזרע היהודים. מפי הרוסי ששכב עד עתהעל מטתו, ולא השתתף בשימתנו, התפרץ שחוק גדול ויקרא: בראווא!" – והאשכנזי הביט עלי בעיני בוז וקלסה ויאמר: “אתה בעצמך יהודי!” ויפן ויצא. אקוה כי הקורא יסלח לי על אשר עכבתי אותו מעט בדרכו. הדברים ששמעתי מהאשכנזי המבושם הזה היו חדשים בעיני, אף כי קראתי הרבה ושמעתי ע"ד הצוררים האשכנזי וכדאי להתבונם בהם. י. האניה כבר שנתה את מהלכה, ותסב דרכה צפונה. כבר עברה את אשד הבוג, והנני בתעלת הנהר הזה. החופים שנו את תמונתם, המישור הנמוך והמכוסה בקנה וסוף של הדניפר כבר אינו, גם איים ואזרועות אין, פה נראה שפעת מים בין חופים גבוהים וערומים, למהלך האניות טוב סדר כזה, אבל העין לא תשבע נחת ממנו, שמה על הדנ. ראינו יד הבורא, אשר באי סדרים שירי יצר את הנהר הגדול הזה ויצר בתוכו: מים, איים, אגמים, קנה וסוף, וערבי נחל, כל אלה ירחיבו את העין… ופה על “הבוג” נראה יד חזקה וגדולה אשר פרצה נ חל מעם נר. ותעש לו דרך בין הררי עד… ויקוו המים לתעלה אחת, וגם אניות גדולות, אניות הים, יעברו בו. ישנם אמנם זעיר שם, זעיר שם ערמות חול, אבל הממשלה נתנה עינה עליהם ותשמידם, ותחפור תעלות, ויש מעבר לאניות עד באכה העירה. מן “המבוא” אשר לעיר, אי אפשר להכיר כי נבא לעיר גדולה רוכלת העמים. על פי המבוא הזה נוכל לחשוב, כי נבא למחנה של אנשי הצבא. כמעט אין בנינים על החוף; וכאשר נסע הלאה גם כן אין מאומה, רק זעיר שם זעיר שם קסקט לאנשי הצבא או שוטרי הפוליציי, ופה ושם בתי היי“ש, זולת זאת אין דבר. וכאשר נבוא אל העיר פנימה, גם כן לא תנכר אותותיה כי לעיר גדולה רבת המסחר באנו, ורק במרכז, בהיותו לא רחוק מ”האכסניא הפטרבורגית", ברחוב בית התפלה (סובורנאיא) נראו אותו חיים. והאכסניא בעצמה אף כי היא היותר גדולה ומתוקנה בכל העיר, לא תנכר אותותיה. כי היא האכסניא הראשית בעיר חוף. ריח עיר קטנה נודף מהעיר ומהאכסניא. ובאמת כן הוא: ישנה עיר קטנה מחוזית, אבל ריח עיר נודף ממנה, וישנה להיפך עיר גדולה, אשר ריח עיר מצער נודף ממנה. הנה העיר יליסאוויטגראד בפ. ח. חתיכה קטנה של עיר גדולה מאד, וניקולאיוב להפך: חמשים ערי מצער ביחד, אין בה התנועה והחיים של עיר גדולה רבת המסחר, ולפי מדתה ורוחב חוצותיה יכלה היא להיות גדולה כמה וכמה פעמים. מיסד העיר ויוצר תכניתה היה כנראה, בעל דמיון גדול מאד, וירא בדמיונו עיר גדולה אשר פרזות תשב, ואנשים לאלפים ברחובותיה, ויצר תכנית העיר מעין “פאריז”. בכל ארצנו אין עיר עם חוצות רחבות כמוה, גם בעיר המלוכה, בווארשא ובאודיסה צרים הרחובות מאשר פה, ולפי ערך הרחובות, מעטה בהן המנועה מאד, עד כי כריקים הנם תמיד,ולעת הערב פחד יפול עליך מידי לכתך בו. גם הרחוב הראשי, רחוב “בית התפלה”, אשר היא המקום הנבחר לטיילים, ואנשי העיר הולכים לשוח דרך בו – גם פה תחסר התנועה ורוח החיים, ולפי מדת הרחובות, הבתים קטנים ושפלים. בתים בעלי שלש מכפלות מעטים מאד, רוב הבתים הנם בעלי מכפלה אחת ושתים.הן אמנם כי כל הכבודה פה פנימה; ישנן חצרות אשר לעין הרואים, לרחוב – בית קטן עם שער רעוע להם לא תואר ולא הדר לו, ושמה בתוך החצר – היכל מלך, אפריון, בית רם ונשא, אשר קורותיו ורהיטיו עצי אלמונים…. הטעם: כי רה הבונים ובעלי הבתים לפנים, היו שרים ופקידי בית משק הצי האדיר של הממשלה (אדמיראלטייסטווא), ומן החמר הרב אשר בבית “המשק”, מן “היתור” של “צי האדיר” עשו גם להם בתים ויבנו למו סוכות, ולא נאה ולא יאה, אינו כדאי למשוך עין הרואים על הבתים ההם, ועל פי הרוב, הבתים הגדולים והטובים נבנו בחוצות אשרבקצה העיר, והרחובות המרכזיות לא יצטיינו בבניניהן. הרחוב היותר יפה, כמו שאמרתי, רחוב בית התפלה. בקצהו האחד בית התפלה הגדול להפראבוסלאווים ובקצהו השני שער הכבוד לכבוד אדוננו הקיסר. ובה במדה שנתקרב אל השער הזה יתיפה הרחוב, שמה הכלוב של אנשי הצבא, של “המיוחסבים”, בית משפט לחיל הים, בית הגיניראל-גובירנאטור ועוד. אצל השער הזה פסל הבנית “האדמיראל שמואל גרייג” מחוצבה מאבן שיש מעשי ידי אמן. השר הזה נכבד מאד לעיר הזאת. ביחוד היה דורש טוב לעמנו, כי רעיתו היתה עבריה מהמשפחה המפורסמת בנגב רוסיא “ר.” ובעלותה לגדולה לא שכחה את עמה. בימיו התערו בני עמנו כאזרחים בעיר הזאת ויהיו תקיפים וקבלנים בבית משק הצי האדיר. למעלה מהמצבה ההיא נשקף “הבון” עם חופיו, מבנה אניותיו, בית משק הצי האדיר של הים השחור, עם כל בניניו והיכליו, הגשר המטולטל ועוד ועוד. וברחוב הזה גם בית הקאפי של בארב, מרכז הסוחרים רבי החובלים ופקידי הצי האדיר. ואם תאמר לבלות שעה או שתים בערב, אין טוב לך מהבית הזה. פה תראה את “מלח העיר”, תשתה ספל קאפה טוב ותקרא מ“ע בכל השפות, ונפלא בעיני, כי לא ראיתי פה את מה”ע הצוררים לב“י כמו הטלגראף ו”העת החדשה“, ולא אדע במה לפתור את החידה ההיא, אם היא פעולת הסוחרים העברים המבקרים את הבית הזה; אבל הן האנשים האלה, כמו שנודע לי, לא יקפידו על ענינים כאלה, ובחשק גדול יקראו מ”ע הצוררים לעמנו; או אולי רק במקרה הוא. אם לשפוט על פי האנשים השונים המבקרים את הבית ההוא – רק מקרה הוא; פה תראה תערובות של כל העמים והלשונות: רבי החובלים בריטנים אשכנזים, צרפתים ואטלקים ומפקדי אניות המלחמה וסוחרים וסרסורים זה יקרא מ“ע וזה שותה קאפה, זה ידבר מעניני מו”מ וזה יצחק בשחוק הנרדשיר, כי השחוק הזה נפץ מאד בעיר הזאת – והדבר מובן. רוב בעה“ב המה “אנשי הים”, והאנשים ההם על פי הרוב יבלו עתותיהם “בימי המשוט” בשחוק הזה, גם כלוב של נרדשיר יש בעיר, ואף כי חברי הכלוב המה ראשי העיר ואציליה, בכל זאת יקבלו חברים גם מבני קו קו ומבוסה… השלחן הירוק ו”ערוגות הנרדשיר" מקרבין את האדם ומשוים קטן וגדול, אין יהודי ואין נוצרי סביב השלחנות ההם, כזאת ראיתי כמה פעמים בהיותי בווארשא ראיתי בקאפי בורשו, בגן הזכסי, שר גדוד משחק ב“נרדשיר” אח. איש עברי בעל פאות ארוכות, פוזמקאות וסנדלים על רגליו ומצנפת על ראשו… מובטחני כי בחיים, בשוק, אין להאנשים האלה אף נגיעה קטנה – ופה המה חברים. וכזאת ראיתי עוד הפעם, כי משנה לאדמירל הציע לפני איש יהודי בלתי נודע לו לשחק עמו “מערכה אחת”; ורק יעמדו מעל השלחן אז תהום נורא מפריד ביניהם, אבל כל עוד יעמדו סביב השלחן הזה שוים הם. אחינו שבנ. מלבד שעשועים עוד יש להם טובת הנאב מכל אלה, כי הרב דמתא הו מן “המשחקים המצוינים” ונכבד מאד בעיני חברי הכלוב, אשר רובל ככלם מגדולי העיר וראשיה הם. ולפעמים תצא תועלת לעדתו מקרבתו זו. השחוק הזה בכלל נכבד מאד בדברי ימי עמנו. אל נכון תזכרו עוד חביבי את הציור הנפלא שצייר לנו הסופר המנוח ל. לעוונדא בספורו “עיר ובלהות” (בהעתקת הסופר המצוין א"ש פריערבערג), איך הנסיך רדזוויל משחק בגדשיר את יהודי שלו ר' שכנא? בימי ילדותי שמעתי נפלאות על דבר ה“גרדשיר”, ששחק השר השוע הגאון יהושע צייטלין את הנסיך פוטימקין הטאוורידי, על דבר נאפוליון הראשון אשר שחק בשחוק הזה את גדולי ישראל… סוף דבר, השחוק הוא כשר מאד ואף ליהודי אדוק מותר, ומה גם לרב מטעם הממשלה. ביחוד רבו בבית הזה הסרסורים והסוכנים, פה על ספל קאפה יגמרו עסקים ע“ס מאות ואלפים ועשרות אלפים. את השאון והרעש שנראה במסחר התבואות באודיסא לא נראה פה. המסחר הזה באודיסא ירד מגדולתו ויצא מידי העשירים ויכנס לידי עניים ובינונים, ופה הוא עדנה בידים חזקות: ראדאקאנאקי, מאסס, טרבטי, נייפילד, דרייפוס ועוד, כל אלה בתי מסחר גדולים וטובים מאד. ויען כי מעט הבתים פה, מעטו גם הסרסורים, וכמובן אלו כמו אלו יעשו עסקים טובים. אביר הסוחרים פה בית המסחר נייפילד, מלך “הדגן והשעורים”, ו”דרייפוס" שהיה לפני איזה שנים מלך “החטים” ירד מגדולתו, ויעמוד בשורה השניה תחת “נייפלד”, כי נתגלגל הגלגל והתחתונים עלו למעלה ועליוים ירדו למטה, נייפלד היה לפני שנים מספר כמעט “יורד”, ובקושי נתנו לו הקפה, ועתה עלה מאד מאד, ודריפוס שהיה מרומם ו“איתן” לפני איזה שנים, ירד מעט מגדולתו. זה קנה דגן ושעורים בעד אשכנז והשני חטים בעד צרפת. נייפלד מכר תמיד על להבא, ויקו כי ירד המחיר, וזה קנה על להבא ויקו לעלית המחיר, וההצלחה האירה פניה לנייפלד, המקחים ירדו וירדו, ויורדים ונופלים עד עתה, והוא הרויחסכומים נוראים ממכירותיו, ודריפוס שקוה “לעלות” ויקנה תבואות הרבה – הפסיד במקחיו. ועתה נייפילד (היימן, הסוחר על שם חתנו המת) אביר הסוחרים לעילא ולעילא, הכל משכימים לפתחו, והוא באמת “מלך הדגן”, איתן מושבו בברלין ומצודתו פרושה על כלגרמניא, ובכלל על כל מדינות “אוכלי לחם דגן”; כי האשכנזים יבכרו לחם גדן על פני עוגות סלת, ובשנת 1891 שלמו מחיר הדגן יותר מאשר בעד החטים, כי הקבה האשכנזית לא תמלא מהלחם הקלוקל הזה… הקיבה האשכנזית כנראה אינה מפונקת, ו“עוגות סלת” כלא הן אצלה. חכמי הכימיא האשכנזים ליביך ופאנט חקרו ומצאו, כי לחם חטים יכלכל בתוכו חומר משביע כפלים מהדגן, אבל הקיבה האשכנזית לא תבין “חכמות” ותעכל דוקא פת דגן, ונייפילד הוא המשביר להם את לחם חקם זה. ויען כי רוב הדגן ברוסיא, ע“כ מצודתו פרושה על רחבי ארצנו וסוכנים לו בכל מקום, וסוכנים דסוכנים עד המדרגה התחתונה. האמת נתן להגיד, כי כמו דרייפוס כן גם נייפילד רבו סוכניהם וסרסוריהם ועוזריהם ומשרתים מאחינו, ויתנו להם מאדם רב, ובימים האחרונים, כטוב לאדונם טוב גם להם, ומוראם ופחדם ותהלותם וכבודם על כל הארץ. בהיותי בג. הראו לי בית הקאפה “בארב” סרסור אחד שהרויח בחצי שנה – שמונים אלף רו”כ, וסוכנו של נייפילד הרויח עוד יותר, ובכלל כל מי שהיתה לו נגיעה קלה אל נייפילד נתעשר. והדבר פשוט: הוא מכר תמיד על להבא, ולבלי לקחת עליו האחריות של כל המכירה קנה מיד חלק גדול, סוכניו עשו גם כן כך; החלק האחר קנו מיד, על המותר לקחו האחיות על עצמם, והסוכנים דסוכנים עשו גם כן כך, ויען כי “להבא” ירד המחיר וירד, נמצא כי כלם הרויחו, איש איש לפי ערכו. לדוגמא, נייפילד בברלין מכר בחודש יולי מאה אלף כור דגן על סיפט, במחיר ידוע, בתקותו כי באוגוסט ירד המחיר, ומיד הודיע על ידי הטלגרף לסוכניו כי יקנו בעדו שבעים אלף כור במחיר כך וכך… הסוחר בג. קבל “צו” ( ордеръ ) על שלשים אלף כור… הסוכן קבל את ה“צו” ומצדו נתן צו לסוכניו בערי השדה רק על עשרים אלפים כור, ועשרת אלפים הנותרים לקח על אחריותו, בתקוה כי ירד המחיר, וכה כל אחד מהמתעסקים בדבר הותירו מעט על “אחריותם”. ויען כי המקחים ירדו וירדו נמצא כי כלם הרויחו הרבה מאד, והשנה הזאת שהיתה רעה להסוחרים הקונים על חשבון עצמם, היתה שנה טובה וברכה לכל מיני הסוכנים והסרסורים. אנכי אינני ממכבדי הסרסרות והסרסורים, אבל בראותי סרסור שהרויח שמונים אלפים, לא יכלתי לבלי לכבד אותו ואמרתי בלבי: “גם זה עסק”. ואם הסרסור שירויח על פי רוב רק אחד אחוז למאה הרויח כך, צא וחשוב,אם בעל חשבון אתה, כמה כורים דגו נמכרו? ובאמת העיר נ. צועדת צעדי ענק לפנים, ומדי שנה בשנה יגדל ויתרחב מסחרה, ובכל שנה ושנה מתקרבת לסך הכולל של אודיסא. ואנשי נ. מתפארים ומקוים, כי יבוא יום ותעלה בסחרה על אודיסא, יען כי סחר אודיסא, לפי דבריהם, מלאכותי. לאודיסא אין גליל ואין סביבה טבעית, רק הדניפר ישאר לאודיסא וחבל ארץ בסרביא ופודוליא, מה שאין כן נ. שיש לה פלכי יקטרינוסלב, חדסון הצפונית פולטאווא, חרקוב, טשרנינוב, קיוב ומקצת פ. וואהלין. לכלם נ. קרובה מאודיסא. וההצלחה האירה פניה לנ. בשנים האחרונות, כי התעריפים של מסלת הברזל נערכו לטוב ולתועלת לנ. ולרע לאודיסא, ומקומות רבים בפלכי פודוליא, וואהלין, וקיוב, ששלחו את תבואותיהם לאודיסא, נוח עתה לשלחם לנ.. ביחוד החלו לקוות בימים האחרונים, כי שר הדרכים והמסלות הוא יליד נ., וע“כ יקוו, כי יזכור לטוב את עיר מולדתו, ויזכה אותה במסלה חדשה, מאומן העיר אשר בפ. קיוב עד נ. – המסלה ההיא תביא באמת טובה מרובה להעיר. אבל אודיסא חורשת רעה ומציעה לבנות מסלה היקאטרינית, בדרך ישר עד אודיסא. באופן הזה הנה רב התבואות שילכו עתה לניקולאיוב ילכו אז בדרך הישרה לאודיסא. אלו כמו אלו יתאמצו, להראות ולהוכיח נחיצות “מסילתם” ולתועלת וחסרון התועלת וההפסד של מתנגדיהם, ו”ההתאבקות" גדולה וקשה וכבר התערבו בזה רבים, הערים: אודיסה, ניקולאיוב, חרסון (כי בנין מסלה חרסון-ניקולאיוב תלויה בזה) אומאן וואזניסינסק, אנאניוב, ושלטוני הזימס טבותו שבכל הגלילות האלה זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, ומי ינצח – ימים ידברו. כנראה, סוף סוף תנצח ניקולאיוב, אחרי כי זה שנים מספר תאיר ההצלחה את פניה אליה ומאודיסה השיבה פניה ותפנה לה עורף. אבל גם אם אלף מסלות יבנו לא תגיע נ. בחיצוניותה ובפנימיותה לאודיסא. אודיסא היא כרך גדול ובכל קרו זוית, אף במבואות הרחוקות מהמרכז, נראה ונריש את “הכרך”, ונ. כפר גדול, וגם בהרחוב היותר גדול נראה ונרגיש את הכפר. באודיסא יש ארבעה מ“ע וכולם יש להם קוראים וכותבים ומודעות, והם ממבחרי מה”ע שבערי המדינה – ובנ. רק מ"ע אחד “בר דרומא” ולהאחד הזה לא תאר ולא הדר. – ואנשי אודיסא ונ. מה רב ההבדל ביניהם; ביחוד רב ההבדל בין אחינו שבשתי הערים ההן. המצב החמרי של אחינו בנ. טוב מאשר באודיסא, ובכל זאת באודיסא יש עדה שלמה ומתוקנה שיש בה הכל, ובנ. אין כל; אין בית למוד למלאכה, אין מושב זקנים, אין בית יתומים, אין בית ספר לעבודת האדמה אין ישיבות, אין בתי סםר, בקיצור אין כל, והו“צ – זה מודד האויר של היהדות – גם כן מעטים מאד. אוד. הביאה לקופת החברה בשלש השנים שעברו סך 22951 ר' ונ. סך הכל 800 ר', והמעט שיושביה לא יתנוכי עוד יבקשו אמתלות. בעת שהייתי בנ. היו חובבי ציון שמה שרויים בצער. הקול יצא בעירכי הו”צ ימעלו בכסף הקדשים. כמובן, את בקול הזה הוציאו אלה שלא יתנו בעצמם מאומה; כן הוא אצלנו תמיד. אלה שיעברו על כל המצות ויקיימו את כל העבירות יצעקו ככרוכיא על החומרות הרבות של השלחן-ערוך, בעת שאלה המקיימים את כל החומרות האלה, לא ידברו מאומה ולא ירגישו אותן. אלה הנותנים לציון ויודעים את כל החשבונות לא ידברו מאומה, ואלה שלא יתנו אף פרוטה אחת תמיד יפחדו מפני הגנבים… כל אלה כמובן בכדי להצדיק את עצמם. כל אחד מישראל, יהיה מי שיהיה, ירגיש בנפשו פנימה כי לא טוב יעשה כזאת, שיעמוד מרחוק לדבר בגדול והקדוש הזה, ובכדי להצדיק את עצמו בעיניו יוציא לעז על המתעסקים בדבר לאמור: פלוני מעל, אלמוני בודאי ימעל, ובכן למה לי לתת את נדבתי? ובתחבולות קלות כאלה ידמו לרמות את עצמם. כזאת ראינו במקומות הרבה, והפעם גם בניקוליוב. מובן, נגלו שוליהם על פניהם, כי פרסם “במורשה” את החשבון, ופני המוציאים לעז חפו. כן הנם אחינו בנ., לא בלבד שלא יתנו עוד יבקשו אמתלות. האינטיליגנציא שלהם, לפי דברת הימים היא הגרועה שבכל הערים. האינטיליגנציא שלנו בכל אתר ואתר אינה עומדת בגרם המעלות, אבל האינטיליגנציא, שבניקוליוב עומדת בסתר המדרגה, בכל עיר ועיר נכר ונרגש אות של חיים; אם לא יעשו האינטליגנטים מאומה, לכל הפחות יתחילו לדבר, יתחילו ללמוד מאלפא ביתא יאמרו כי יחפצו לעשות מאומה. ופה אין בהם כל רוח חיים, וכמעט שלא ישתתפו בכל דבר שבקדושה ושבצדקה. כי לא יתנו מאומה לציון – מעצמכם תבינו, אבל גם למרבי השכלה לא יתנו, לבתי ספר למלאכה לא יתנו. – בקיצור, לא יתנו מאומה, ובכלל הנם רחוקים מאד מעמנו. שמא תאמר, כי התנכרותם להיהדות והיהודים; הואילה לקרב אותם אל עמי הארץ – טעות היא בידכם; שנאת לאומים נכרת פה, יותר מאשר באודיסא; ובכן מה הועילו “החכמים” האלה בתקנתם? – רק לכיסם הועילו כי לא יתנו אף פרוטה אחת לצרכי הצבור. המסחר הראשי והעקרי פה, כמו בכל ערי הנגב הוא מסחר התבואות, ושני לו – עסקים בבית משק הצי האדיר, כי פה המצב של הצי האדיר אשר בים השחור, פה דירת המפקד הראשי לכל האניות ההן, ומשניו וסגניו וכל הפקידות, ויען כי הצי האדיר הזה יתחזק, יתרבה ויתעלה בכל שנה ושנה, לכן יעלה גם ערך העיר הזאת משנה לשנה; כי הכינו פה חופים לכל האניות הרבות, ובתי מלאכות וחרושת מעשה לבנין “ציים אדירים” ובדק האניות, ורובם דרובם של “הענקים” בשנים האחרונות נבנו פה; והתכונה רבה מאד לבנות ולחזק כל בדק, והסיר הזה סיר הבשר והשומן הוא וטוב לגשת ולקרוב אליו ולהתחכך בו. לפני שנים – התחככו סביבו יהודים הרבה, ושמנו ועבו ועשו עושר והצליחו. מהם היו קבלנים שבנו אניות, מהם שהכינו את החומר הנחוץ לבניה ולבדק: עצים, ברזל, נחושת וכדומה. בשנים האחרונות אמנם הורע כחם של אחינו בקבלנות בכלל ובקבלנות של ה“צי האדיר” בפרט, וסחור סחור אמרין ליהודאי, לכרמא לא תקרב… והמעט שעוד יתחככו סביב העסק הזה, המה רק קבלנים דקבלנים, ידים שניות ושלישיות, וכמובן, יאכלו הראשונים את השומן ולהם המרק הנשאר, אבל גם זה לטובה. סוף סוף אמנם יבא יום ותצא מנ. כל הדרה, לרגל התמורה שנהיתה בסיוואסטופול. כי את חוף הסוחרים העבירו ממנה לפיאודוסיא ויחדו את החוף המצוין הזה רק ל“צי האדיר” בים השחור, ושם יהיה “בית משק הצי”, ושם בתי המלאכה, לבנות ולחזק כל בדק, ושמה כל הכבודה – וניקוליוב תשאר ריקה. את היום הנורא הזה יתאמצו להרחיק וידחו אותו משנה לשנה, אבל סוף סוף הלא יבא, ובניקולאיוב, ישאר רק חוף לאניות מסחר. ידעו זאת אנשי העיר ויתאמצו להרחיב את מסחרם, וזו כל ההנחה שתעשה להם הרשות בכדי לתת להם מחיה ושארית. ובאמת תוכל העיר להתקיים גם בלעדי “הצי האדיר”, כי מסוגלת היא מאד לבנין בתי מלאכה שונים. עומדת היא במרכז מסלות הברזל ודרך המים, לא רחוק ממנה “קריבוי רוג” עם כל מתכותיה. גם עצים גם אבנים, גם פחם וכל מתכות בנקל להשיג פה, ובכל זאת עניה היא העיר הזאת בבתי מלאכות, כי לא הורגלו בכמו אלה. קוקיריל מבלגיא יאמר ליסד שמה בתי מלאכות שונים, והוא יעשה ויצליח,אבל לא האזרחים. ואם כן הם האזרחים, אחינו בודאי לא. מלבד בית מלאכות מי-זלטר ושכר – אין בתי מלאכות לאחינו בעיר הזאת, וגם “בתי הרחיים” של קיטור אין להם, ואם נבנו בעיר הזאת בשנים האחרונות שני בתי התוך לכלי ברזל – גם כן לא לנו, לא לנו הם. כי אין חכמה ואין תבונה ואין עסק ליהודי נ. רק מסחר התבואות והקבלנות הקטנה, וכל זמן שאפשר לחיות מהעסקים האלה לא ידאגו דאגת מחר. התמהמתי בג. איזה ימים וארכה לי העת. בקשתי לי עבודה וראה זה מצאתי: על הקיר בפרוזדור האכסניא תלויה תמונה “זרם דברי הימים”. התמונה ההיא תצייר לנו את “דברי הימים לכל עם ועם” כעין זרמת נהרות, נהר אחד ישתפך אל השני עד אשר ישתפכו שניהם לים אחד גדול. הנה נראה את העמים הקדמונים מעבר האחד משתפכים אל “נחל מצרים” ומעבר השני אל הנהר הגדול – אשור, בבל, פרס ומדי., אחרי כן ישתפכו כל הנחלים האלה לים אחד – מלכות אלכסנדר מוקדון… וממנו יצאו נהרות רבים, אשר סוף סוף ישתפכו הגדול של מלכות רומיט, וכה עד ימינו עתה. נפלא לראות: איך מנקרות הצור, ממדבר ישימון, ממי מדמנה יצא חריץ, נחל קטן ולאט לאט ישתפכו לתוכו מעינות ונהרות עד אשר לסוף ים גדול של עמים ולאומים יזרמו בזרם אחד. כה נראה את מלכות פרס ומדי, רומי, מלכות קארל הגדול, פוליפ השני, רוססיא, אנגליא, ממלכות הסינים. ממילא מובן כי גם כי זרם דברי ימי עמנו בנהר הזה, לא רב מקומו על התמונה רקרצועה קטנה וצרה, מיציאת מצרים ועד חורבן בית ראשון ונבלע בנהר בבל, ועוד הפעם נפרד כמואזרוע מהנהר הגדול של מלכות פרס ומדי עד אשר נבלע בים הגדול של רומי. זולת זאת אין מאומה, מהתחלה לא הבנתי: מה ענין “זרם דברי הימים” לבית האכסניא " Hotel de St. Ptb. " ומה ילמדו האורחים ממנו ולמה להם לדעת כל אלה? להם נחוץ לדעת עת בא מסלת הברזל ויציאתה ואניות הקטור. להם נחוץ לדעת איה הוא הפוסטא, בית הבאנק, בתי המסחר; מי ימכור סחורה בזול, סנדלים, מכנסים, מסרקות וכדומה, אבל “זרם דברי הימים”? לאחרונה נודע לי, כי מחבר “הלוח הזה” הוא מורה דברי הימים בהגימנזיום פה, והתמונה ההיא מעין ריקלמה, ככל יתר ריקלמות. עוד מעט מחברי ספרים גם כן יתחילו להציב ספריהם לראוה בפרוזדור של האכסניות, והמנהג הזה היה בודאי מנהג טוב ומתוקן. עתה כשעמדתי על “רגל אחת” – פשוטו כמשמעו, למדתי דברי הימים, ואז אפשר היה ללמוד כל התורה על רגל אחת, ותחת אשר עתה ילכו האורחים לבקש מקוםלבלות עתותיהם, וישנם כאלה שיגיעון עד “הרי חושך ומבואות האפלות”… הנה אז ישבו איש איש בחדרו על התורה ועל הספרים. עוד עבודה אחת היתה לי אשר הפריעה לי את מנוחתי. בחדר הסמוך לחדרי, ורק קיר דק הבדיל בינינו, התאכסן “מנגן מפורסם” צעיר לימים, ילד בן עשר שנים ק., אשר טשאיקובסקי המנוח בהיותו בשנה העברה באודיסא העיד עליו כי לגדולות נוצר. אם טשאיקובסקי העיד, ממילא, כי כל הקהל הקדוש קראו אחריו: קדוש וברוך, כוכב חדש עלה על שמי המוסיקא, פאגנוני חדש: ומה"ע פרסמו את שמו באופן נורא ומבהיל מאד, ואחרי אשר כלה זה הקטן את מעשהו בא והופיע גם הנה; ומזלי גרם לי, כי התאכסן באכסניא אחת עמדי, ורק קיר דק הבדיל בינינו. מכל החכמות והכשרונות “כשרון הנגינה” הטוב והמועיל. כי רבה פעולתו על בני אדם בכלל ועל המין היפה בפרט; ועל ידי קול יפה ו“כנור” אפשר לבוא למטרה בכמה “ענינים” מה שלא תבוא לידי מטרה זו ע“י אוצרות קרח וכשרונותיו של ניוטאן. ויפה אמר טורגיניוב באחד ממכתביו, כי הוא היה נותן את כל “כשרונו הספרותי” בעד שמץ “כשרון מוזיקאלי”. וטורגיניוב, חביבי, לא היה “בחור עני”, טורגיניוב ידע את “עולם הנשים”… לפי דברי דארווין, הקול הוא אחד מהאמצעים של בחירת המין. הזמיר ישורר כדי למצא חן בעיני הזמירה יפתו – וימצא בלי ספק הרבה יותר מאשר “התור” החסיד בעיני “יונתו” והאנדרפתא ( Папугай ) הלמדן בעינו “אנדרפתתו”. וגם אצל בני האדם במדרגות הנמוכות נראה כזאת. “דון ושואן” הכפרי, כמעט שא”א לו בלא עוגב ( Гармонія ) והיפהפיה הכפרית תלך אחריו שבי, ולא לחנם התמרמר פוזדנישוב “גבור הספור של “הסונטא הקרייצירית” על מתנגדו המתנגן, כי “מסוכנים” המה המנגנים, כשרונם יעוז להם מכל החכמות ונכנסים לפני ולפנים ו”קרנים" מידם אל כל אשר יפנו. ואנכי התבוננתי אל המראה, שראיתי בהאכסניא בבוא “המנגן העלוי”. האכסניא קבלה פנים חדשות, עגלות צב המונים המונים, באו אליה, והדלת סבבה על צירה בלי חשך – כל אלה “מכבדים ומכבדות” שבאו לקבל את פני האורח הנכבד והאהוב; ביחוד רבו “המכבדות”, אין קץ ואין מספר להן, לו בא פושקין העירה, לו בא סקובילוב, לו בא איזה מיליונר מפורסם לא היה הרעש כל כך כמו שהיה ביום הזה. מן הערב עד הבקר, ומן הבקר עד הערב לא נסגרה הדלת, והנשים והבתולות מעריצות “הכשרון המוסיקלי” ומוקירותיו חבקו ונשקו את הקטן הזה, והוא – צר לי מאד עליו – כל היום לא הניח את כנורו מידיו וינגן, וינגן, והשמעות הרבות כמעט שלא ידעו את נפשן, מלאות שמחה והתפעלות עד אין קץ… “העלוי הקטן” כמובן עוד לא ישתמש בכשרונו – כאשר יגדל אמנם אל נכון יעשה רושם בכל עיר שיבוא וישאיר שם זכר ושארית. – ואיה הוא “סוד הנגינה” וכמה כחה גדול? – לרשתות הרמוניה, “ערך הקולות”, “תנועת האויר” וכדומה פתרונים… אבל פתרונים אלה אינם מתקבלים על הלב. מדוע תמונה יפה אשר פעולתה רבה על “העין” לא תפעל ככה על לבנו כמו הפעולה שפועלים על האזנים? מדוע סעודה טובה לא תפעל על לבנו כמו נגון טוב? מדוע רק חוש השמע זכה להתפעלות כללית כזו" – אין פתרון לחידה זו. בימי ילדותי שמעתי מספרים לאמור: שני ירושלמים – מאלה הישנים הטובים, שעוד ידעו מעט עברית ולא ידעו דלטוריא ומלשינות – שהיו מסובים למשתה חתונה, ואנשי ירושלים כמובן ידברו עברית, וישאל האחד את חברו מה זאת “מוזיקא”? ויסבר לו השני לאמור: לוקחים עץ חלול ועושים בו נקבים, ומותחים עליו בני מעים של כבש ואחרי כן לוקחים עוד עץ אחד כפוף כעין קשת ומותחים עליו זנב סוס, וכאשר יעבירו את העץ הכפוף על פני המעים יצא קול ערב מאד, זה שקורים מוזיקא. ויען השני ויאמר: פלאי פלאים; זנב הסוס מנגן נגונים… ובאמת פלאי פלאים כל סוד הכנור בזנב הסוס והוא שכל עיקרו לא נברא אלא לגרש את הזבובים מגב בעליו זכה לגדולות ועושה נפלאות עתה בהאכסניא הפטרבורגית, ובית מלא יפהפיות עומדות ואזנן קשובות ופיהן פתוח ואומרות: קדוש וברוך: מה רבו נפלאות הבריאה: גזירה היא, גזירת הטבע. ואני מוכרח לקבל אותה באהבה. הנה היתה “להן” כלות הנפש ואנכי לא יכלתי לישוו. המית הכנור וקריאת הידד והשמחה היתרה של תריסר נשים המתפעלות מאד ובאתי לידי כעס; ומכין שבאתי לידי כעס החלותי להטיל ספק בכישרונו הגדול של הנגו הקטו, כי כמו ה“עלוים” לפנים בליטא כן גם עתה “עלויי” המוזיקא. על רבוי “המין” הזה בכלל לא אתפעל. אחרי כי כמו שאמרתי, מנגן שבא לעיר עושה רושם – ומיום שהתחילו “המנגנים” לסבב בערים ולהשמיע מנגינותיהם – נתרבו בעלי כשרון הנגינה בין הנולדים, אבל מה תהי אחרית כשרונותיהם? זו היא שאלה. לפנים היו עלוים, בליטא, כמעט בכל עיר ועיר. כמעט חרפה היתה לעיר שאין בה “עילוי”, ובאשר רק פניתם רק שמעתם: העלוי מגודגדה, מפרעתון, מקריתים, מבאר שבע, מלבנה… המון עלוים אין מספר. על פי מספרם קוה קוינו, כי דור חדש יגדל, ומאורות חדשים יופיעו על שמי הספרות הרבנית: “פני יהושע” שני, “צל”ה" חדש, “שאגת אריה”, “כרתי ופלתי”, “אורים ותומים”… והעלוים נתגדלו ובאו באנשים. ומה אחריהם? גם את שמם לא נדע כעת. האחד עזב לגמרי את בית המדרש ויהי לסנדלר, השני לחיט, והשלישי לחרש ברזל, הרביעי לחנוני, החמישי למלמד והשישי או המאה – רב בישראל… וגם זה לא “פני יהושע” ולא “צל”ח" – ולא “אורים ותומים”, רק רב פשוט בעיר גדולה או קטנה, רב ככל הרבנים, והאם לא תהיה כזאת גם את “העלוים המוזיקלים”? – זה איזה שנים מאז נשמע תמיד על דבר העלוים החדשים ההם; פה ושם נראו כשרונות נעלים, “גאוניות”, מעיר פלונית באה הידיעה כי נגלה שם עלוי כזה בן עשר שנים, והוא יפליא את אזן שומעיו; בעיר עלמונית – נמצא גאון כזה בן שמונה; ומחר בלי ספק נשמע, כי בגודגדה או ביטבתה נמצא עלוי כזה בן שש, בן חמש, בן ארבע, ואולי עוד נזכה לשמוע, כי תינוק בן יומו כבר הראה את כחו וגבורתו, ובגיחו מרחם אמו לא צעק ולא בכה ככל המון הנולדים, אלא כמו שצועקים ובוכים על “במת ישחק” על פי דרכי המוזיקא וכלליה, והמנגנים הגדולים יתנו עדותם והסכמתם עליו, כי לגדולות נוצר. עוד מעט וגם עובר במעי אמו יאמר שירה… על פי השמועות ההן יכלנו לקות, כי על כל מדרך כף רגל נפגוש מאי-בירים, הלוים, ווירדים, מוצרטים, ביטהובינים, מנדלסונים, ליסטים, גונואים, רובינשטיינם, פאנגונים, סארסאטים, יואכימים, ובכל זאת, מנגו גאון איננו. הלא גם הסומא יראה כי כשרון הנגינה יורד מטה מטה. מאיר-בירים חדשים אין, מוצארטים, ביטהובינים, רובינשטיינים, פאגנונים – אין. "עולם הנגינות יתפרנס עתה רק מהירושה הגדולה שהותירה לו הזקנים הגדולים, והחדשים לא יגיעו לקרסולי הישנים. אמת כי יפתח בדורו כשמואל בדורו, וטשאיקובסקי ולינקובאלה היום מה שהיה מאיר-ביר וגונא בשעתם; אבל יפתח היה יפתח, ושמואל היה שמואל, ואין כל השתוות וערך ביניהם. אל נכון מכל המון “העלויים המוזיקלים” רק אחד אחוז מהם יתפרסם בתבל ויתרם יהיו “כלי זמרים”פשוטים מנגנים פשוטים ומה כל הרעש הזה עתה? את המחשבות הרעות ההןחשבתי כל הלילה, מדי שכבתי על משכבי ולא יכלתי לישון. כי השאון והרעש בחדר הסמוך לא נתנו מנוח לי. ועוד טוב כי כלתה עבודתי בעיר, ולמחרת בבקר בשעה השביעית עזבתי אותה. יא. רק מסלה אחת תוביל לנ. מסלת חארקוב-ניקוליוב, המסלה ההיא חלפה עברה כמה פעמים מיד ליד, עד אשר באה כעת לידי הממשלה. אבל תחת אשר המסלות החדשות שמתחילת בניתן היו של הממשלה, נבנו בסדר ומשטר יפה והכל נעשה ביד פתוחה ורחבה; המרכבות גדולות וטובות ומתוקנות, ובתי התחנה – ארמונות והיכלים, הנה המסלה ההיא שבוניה היו “מיסדים פרטים”, קמצו, כמובן, בהצאות ויעשו הכל רק כדי לצאת ידי חובת הבניה, המרכבות צרות, ובתי-התחנה קטנים ופשוטים, וגם בית התחנה בנ. עיר המרכז, לא תאר ולא הדר ונראה כעין קסרקט, על מצח כל הפקידים והמשרתים מפקיד התחנה ועד נושא הסבל, נמצא תו האומר: דעו לכם כי לא אנשים פשוטים אנחנו, אבל הננו פקידים ונושאי משרה. המסלה תסב מעט הנגבה ותעבור לאורך החוף, התמונה יפה עד מאד, המון אניות-סוחר, ממגורות, ממגורות, של מסלת הברזל (איליוואטורים), הנהר, לאט לאט תסב צפונה, ומחלון המרכבה נראה את המחזה הרגיל בדרום רוסיא: שדמות תבואה, רק שדמות תבואה, אין הר ואין גבע ואין עץ ואין נחל. התחנה השלישית מנ. היא התחנה “דובראיא” קולוניא עברית. מחלון המרכבה נראית כקולוניא מסודרת. הגגות שלמים, הרבה “ערמות תבן” בחצרות, לא שור וכשב ועז ברחובותיה, הכל כאשר לכל בכפר, אלא שאין עץ ואין בתי-רחים של רוח, ואנכי עוד אוכל להבין כפר בלא אילנות, כי גם האכר האזרחי לא ידקדק בכמו אלה, וישנם כפרים הרבה גדולים וטובים, שלא תמצא בם אף עץ אחד לרפואה; אבל כפר בלא “רחים של רוח” קשה לנו פה בנגב רוסיא גם לצייר בדמיוננו. הרחים האלה אשר רב מאד מספרם בכל כפר וכפר, וכדור יסובבו אותו יוסיפו לוית חן עליו: כמו שומרים לראשו עומדים וכנפיהם פרושות השמימה, ובעת יעלה עליהם הרוח, ויסבבו כלם על ציריהם – באמת מחזה יפה מאד, ולהקולוניא העברית חסר הפאר וההדר הזה. גם הריחים הנם כמו סמן למזל טוב בכפר. אם תבא לכפר וראית כי רבים הם בתי-הרחים וטובים, וידעת כי רבה התבואה מאד, ויש בר הרבה, והאדם והבהמה אוכלים ושותים ושבעים, ואם מעטים בתי הרחים – סמן רע, סמן דלות, סמן של עצלות הוא, אין מה לטחון ואין מה לאכול, האדם רעב והבהמה לא תאכל לשובע, הוא אינו רוצה ו“היא” אינו יכולה לעבוד, ואם נניח שבהקולוניא העברית יקנו לעצמם קמח מן החנות, קמח סלת, שנטחן יפה בבתי ריחים של קטור: אבל לבהמתם? אין זאת, כי יובילו את יבולם אל “האשכנזים” ושם יטחנו – גם זו לא לטובה. נכנסתי אל “התחנה” והנה היא מלאה יהודים. מאין עבודה בבית ובשדה, יפגישו וילוו את “האורחות” הבאות והשבות. הדור הצעיר יש לו פני אכר, והדור הישן עוד עתה פני “בחור עני” לו. בקומה זקופה יתהלכו אל הסוללה לפני התחנה לא ירכינו את ראשם לפני הפקידים, כאיש היודע את כחו וגבורתו, כבעל-הבית בביתו, כי על אדמתם בנוי גם בית-התחנה. יצאתי מן הבית – ועגלות הרבה, רתומות לסוסים שנים, עומדות ומחכות ל“אורחים”, רק עגלה אחת טובה, מאותן הנקראות פה обоянки, רתומה לסוסים אבירים עמדה ביניהן. של מי הוא? שאלתי, בחפצי לדעת את שם הקולוניסט, בעל הבית שיש לו מרכבה וסוסים כאלה. של בעל החצר ( Хуторянина ) ח… – השיבו לי הקולוניסטים, ומדי דברי, וכפרי בעל כתפות רחבים ופנים אדומים כדם, מסורבל באדרת-שער מתהלך בקומה זקופה, התקרב אל העגלה וישב בה. ובענות הכבוד ועבדות יתירה עזרו לו הקולוניסתים העברים מדובראיא ונאָווי פולטאווקא. אמרתי “אדמת בני עמי”ולא “אדמת עמי”, כי האדמה ההיא באמת אין לה כל שייכות לעמנו, על פי מקרה “אכרים יהודים” יעבדו אותה, ויבא היום, אשר האדמה ההיא תלקח מאתם ותנתן לאחר, וכל האומר, כי הקולוניות ההן פעלו איזו פעולה על חיי עמנו אינו אלא טועה. עוד נוכל לאמור, כי הקולוניות הרעו לנו; אחרי, כי דעת הקהל, ביחוד בספירות העליונות, כי הקולוניסטים כלם נרפים הם, עצלים ורודפי קדים אשר רק שמם יקרא על נחלתם, בעת שעם הארץ יעבוד עבודתו בבית ובשדה, בחריש ובקציר. כללו של דבר, הארץ ההיא לא נתחבבה עלינו לא מפני גשמיותה ולא מפני רוחניותה. ובכל זאת חכיתי ליום ולשעה עת אבא ואהיה בין אחי העובדים אדמתם בזיעת אפיהם לאכול מפרים ולשבוע מטובם; לדעת, כי הלחם שאני אוכל, ידי העברים חרשו ושדדו את האדמה, וזרעו וקצרו ודשו וטחנו ולשו ואפו.. ההרגשה ההיא, אחת מאלה ההרגשות הנעימות שרק לעיתים רחוקות ירגישו בן-עמנו, וארכה לי מאד העת עדי באתי אל התחנה. גם פה על התחנה ראיתי מחכות “עגלות”, מהן טובות מהן רעות, ולשמחת לבבי נודע לי, כי כלן עגלות בני יעקב הן. נכר כי קולוניא טובה כדבעי לפנינו, ו“בעלי בתים” מתוקנים בה. ובאמת כן היא, הקולוניא נאווי- פולטאווקא, פני קולוניא לה לכל פרטיה, הבתים כמעט כלם בנוים בטעם האשכנזי; היינו הבית והארוה ביחד: “כי סוסו יקר לו מאשתו”, פתגם ההמון אודות הקולוניסט, האשכנזי, ורב תבואות בכח סוס ואשר לזאת י קר הוא בעינו ויקבע את דירתו בסמוך ל“חדר מטתו”. השורים עמודי עבודת האדמה מאז ומעולם כמעט ספו תמו בכל פלך טבריה וחרסום, בעל-הבית טוב לא יחרוש בשורים. אמת הדבר, כי יש לו להשור כמה וכמה מעלות טובות: הוא יעכל גם תבן גם מ ספוא ומפל בר,] “מרדעותיו” בלתי יקרות: עול של עץ ושלשלת של ברזל, והעיקר אם יחלה או יזקן ישחטו אותו ויאכלו את בשרו – מה שאין כן הסוס, מפונק הוא מנוער, אריסטוקרט, מאכלו רק “חציר טוב” או שעורים ושבולת-שועל. מרדעותיו עליו יקרות – של עור מעובד, והעיקר אם יחלה או יזקין, אינו שוה כלום ויצא שכרו בהפסדו. אבל מעלה אחת יש לו: “ימהר לעבוד”, ונוח לעבודה, בקור ובחום, בקיץ ובחורף הוא יעבוד, ובעת אשר בשלשה צמדי סוסים אפשר לחרוש ולשדד ולזרוע במחרשת של ברזל, כארבע מענות-שדה (דעסיאטין) ליום, שלשה צמדי בקר יעשו רק חצי המענית. והוא הדין לקצירה והובלה ודישה. והמעלה האחת הזאת תכריע את כל חסרונותיו. ובעלי-בתים טובים כבר החליפו את השור בסוס – ובכל הקולוניות של האשכנזים שורים לא נראו ולא נמצאו, ואחריהם החרו החזיקו כל בעלי-בתים הטובים, וגם הקולוניסטים העברים, ויפנקו את הסוס ויקבעו לו דירה יחד את הבית. ושני טעמים בדבר: האחד, כי היא השמירה המעולה מפני הגנבים, כי מן הבית, ולפעמים מחדר-המטות פתח פתוח ישר להאורוה – וזאת שנית, כי תמיד קרוב הוא אל הסוס ומשקהו ומאכלהו יתן לו בעתו. ויש אשר תראה בית בנוי לתלפיות, מאבנים או לבנים שרופות, וגג של פחי ברזל עליו, ואולמים ומעקות, בנין יפה ונחמד שבנינו יעלה לכמה אלפים – גם הוא מחציתו השניה ארוה, וכמעט כל הבתים בנאווי- פולטאווקא בנויים על פי התכנית ההיא. גם ישנן ממגורות בכל חצר וחצר, ומחרשות ועגלות בקרבו ויתר צרכי העבודה. ביחוד יצטיינו האחים ליבינשטיין, אשר האחד מהם גם זכה להתחשב בין בעלי-הבתים הנבחרים (מוסטער-ווירטה) אשר רק האשכנזים זכו לזה. הן אמת כי האנשים ההם יותר סוחרים הם מאשר עובדי אדמה, אבל גם מסחרם הוא עלדרך עבודת-האדמה, יחכרו אדמה מאת הממשלה ומאנשים שונים, יגדלו בהמות וכדומה ענינים השייכים לזה. סוחר כזה אינו סוחר, כ“א עובד אדמה; כי מחלקת אדמתו לבדו – איזו דיסיאטין – קשה לו לאיש להתפרנס עתה ומוכרח הוא לבקש עסקים “מן הצד”. ואם החיט יסחור בבגדים, הסנדלר במנעלים, צורף זהב – בכלי כסף וזהב, מדוע לא יסחור עובד האדמה בחכירת הקרקעות וגידול בהמות? רע מאד אם ישנם קולוניסתים שיעזבו את אדמתם, ישבתו ממלאכתם ויסחרו בדגים מלוחים ושמן נפט, אבל לסוחר ב”עניני אדמה" אין רע. החסרון האחד – כי אדמה כזו מעטה. כי מאינם בני-ברית וגם את אדמת הממשלה אסור להם לחכור, כמו לכל היהודים. ורק חלקת האדמה שאצל הקולוניות מן המותר שקוראים оборочные участки – אותה אפשר לחכור. חלקת האדמה ההיא היתהמתחילה של הקולוניסתים, אבל יען כי בעלי-בתים הרבה עזבו את חלקתם ויהיו ל“עירונים”, לקחה הרשות את חלקתם לה בתור נכסי המלכות, ואצל כל קולוניא וקולוניא ישנן הרבה מאד דיסאטינות כאלה, ואחרי יגיעות רבותעלתה בידי הקולוניסתים להתיר להם חכירת הקרקעות האלה. ויען כי רבים הקופצים עליה, כי גם האכרים והאשכנזים בכלל כל מי שאינובן ברית יכול לחכור אותה, הנה יעלו המחיר עליה ותעלה בדמים יקרים. עוד זאת, כי האכרים אם יחכרו אותה לא נצרך להם כל ערבון, ודיה רק “ערובת הקהלה”, ולהעברים נצרך “ערבות במזומנים”, כי בערבות הקהלה לא יאמינו, ובכל זאת לכבוד הקותוניסטים עלי להגיד, כי עד עתה עוד לא מסרו את החלקה ההיא לידי זרים. כעת יצא הקול, כי מנויה וגמורה לבנות על החלקות ההן מושבות לבני הנכר, ואז יבאו ימים רעים להקותוניות העבריות, כי עתה אם גם רב המחיר, אולם ישנה אדמה, אבל אז גם בעד כל מחיר לא ישיגוה, וישנן משפחות כאלה אשר על חלקה אחת בת שלשים דעסיאטין נחוץ לכל היותר שלשה עובדים, עד כמה גדול החשק לעבודת האדמה ישפוט הקורא מ זה: ישנן משפחות קטנות שלא יכלו לעבות את חלקת אדמתן, וימסרוה באריסות למחצה ולשליש להאכרים מהסביבה, ובשנה זו עשו גם כן, ויהי כאשר נודע הדבר להקולוניסטים, ויצאו השדה ויגרשו את האכרים בחזקת היד – ויהיו המה האריסים, ובכלל אריסים כאלה נראה למכביר, על פי הרוב האריסים מאלה ששנו ופרשו ועתה חזרו בתשובה, כלומר מי שהיו קוללו ניסתים שיצאו לעירוניות ועתה התחרטו על מעשיהם וישימו אל עבודת האדמה פניהם; ומעשר אין להם “חלקתם” יעבדו באריסות. האנשים האלה הנם הפאריים של הקולוניא. לא לבד שהנם “בלא קלפי ובלא דעה”, כ"א הנם ממש בגלות, עבדים לעבדים, מנשה לאפרים וישראל ליהודה, וכמו היהודי היושב בכפר אף אם נולד בו ישמע תמיד מפי האכרים לאמר: צא מזה, זר אתה לנו, האדמה אשר אתה עומד עליה לנו היא, משלנו עשית את כל החיל הזה, ואם בעל-הבית הוא, ידקדקו עמו כחוט השערה, ואם יאמר לתקן את הגדר סביב ביתו לא יתנו לו – ככה הנם העירונים העברים בקולוניא העברית. ולא רק זרים שבאו להתישב בתוכם, אבל אלה שאבותיהם היו הראשונים פה, ורק אחרי כן יצאו לעירוניות, גם הם לזרים יתחשבו. על כל מדרך כף רגל נשמע לאמר: זר אתה לנו, אין לך חלק ונחלה אתנו. לך מזה, כי עצמת ממנו, בעד כל שעל אדמה יקחו ממנו ארבעה וחמשה. הכל כאשר לכל כמו הכפרי אל העברי הגר בתוכו. ובכלל תשא עליה הקולוניא צביון של כפר. כמו הכפרים, בימות החורף מאין עבודה, בכדי לבלות העת, יקהלו קהלות, יאספו אספות ויתעסקו בעניני הקהל, – ומבית הקהל ילכו לגמור את עסקיהם לבית היי“ש – כן גם הקולוניסטים. כל ימות החורף יאספו אספות, יקהלו את הקהלה ויבאו ל”בית הקהל“, ואחרית האספות בבית היי”ש. אפס, כי גם בקולוניא העברית בית היי"ש של אינו בן-ברית הוא… על פי החק הידוע מותר לעברי להחזיק בית משקה רק על אדמתו שנמכרה לו לצמיתות, והנה הורו חכמי האקציז, כי הקולוניסט העברי אינו עוד בעל-הבית ( собственникъ ) וגם כל הקהל אינו בעל הבית, וכאשר רצה הקהל לפתוח “בית משקה של הקהל” גם כן לא הרשו לו. כי בית המשקה אינו כדאבעי – נסלח להם; אבל גם בית הספר אינו על גרם המעלות, כי מעט מאד מספר התלמידים ורב מספר התלמידות, ורב מספר הנערות ממספר הנערים. את המחזה הזה נראה בכלל אצל “האדוקים” בכל אתר ואתר, כי ילמדו את בנותיהם ולא ילמדו את בניהם. הבנות ידברו ויכתבו ויקראו את שפת המדינה, והבנים לא ידעו מאומה. הן אמנם כי הבנים ילמדו בחדרים, אבל החדרים רעים מאד, לא ראיתי כמהם לרוע בכל תחום המושב. שוו נא בנפשכם, בית לא-בית אבל מנהרה, החלונות הקטנים, כמעט ששקועים בארץ “במדרונות תשפיל את עצמך להכנס לבית, כל פרוזדור אין, ישר מן החוץ תכנס אל החדר,גם רצפה אין, תנור גדול יעמוד בתוך, גדלו ורחבו יותר מחצי החדר, ויסירו אותו בלי חמלה, חום נורא בבית ואויר משונה מאד, הקירות לחים וזיעה נוטפת מהן ומהתקרה, לחלוחית מגונה ומשונה, ופה חדר המלמד וחמשה עשר תלמידיו, ופה גם אשתו ובני ביתו. נכמרו נחומי על האומלל הזה ו”חלליו הקטנים“. שאלתי אותם ללמודיהם – המה ילמדו חומש עם רש”י, אבל “החומש” לא ידע מהם והם מ“החומש” ו“רש”י" משניהם ו“הרבי” מכולם, וכה הנם כמעט כל המלמדים בהקולוניא, וכה ילמדו הנערים עד הגיעם לשנת השתים עשרה, ומבן שתים עשרה ומעלה – והנהו אכר. אביו מחנכו בשדה, לא תורה ולא דרך ארץ יביא מבית רבו, רק יהיה אכר גס ומגונה מאד. תחת אשר הבנות ילמדו בבית הספר, וידעו לכתוב ולקראת בשפת המדינה, וממילא מובן, כי תקראנה את ה“רומנים” אשר מחירם בזול, ותחלום בהקיץ על דבר “גבורים ואוהבים”, והפראנטים העירונים, האברכיםיבאו ויביאו הנה השכלתם העירונית… וקרבת העיר נ. תפעל גם פה את פעולתה לרעה על מצב המוסר והמדות. “האברך העירוני” ממש “מסוכן”, לבנות הקולוניא, כי בת הקולוניסט תלך אחריו בעינים עצומות, כמו היפהפיה המחוזית אחרי “ארי” מעיר הבירה. והבתולות האלה מוצאות חן מאודבעיני בן כרך, כי אדמוניות הן ויפות תואר, בריאות ומוצקות, כמו כל הכפריות. “המין החזק” לא יצטיין בכחו ובגבורתו. הבתולות אמנם על פי הרוב הנן חזקות ומוצקות, ואת אשר נחזה בכל הכפרים נחזה גם פה.הבתולות הנן בריאות וטובות, והבחורים חלשים מהם, תחת זאת הנשים חלושות וחולות, והגברים אמיצים וחזקים. ובן חמשים כבן שלשים לגבורות. הטעם פשוט: הנער בן עשר כבר יעבוד עבודה בבית ובשדה, והוא עודנו חלש ורך וענוג, גופו עוד לא נתחזק, וכבר עמוסה העבודה עליו. והבתולות עד אשר ינשאו לאיש חפשיות הנה לנפשם מעול, ממשא, מסבל עבודה, כל אלה עד הנשואים. אבל משיכנסו לחופה ישתנה הסדר. האיש יתחזק ויתקשה ויתרגל בהעבודה ומצב בריאותו הולך וטוב; והיא – תהר, תלד, תיניק, תכין הכל בעד בעלה ובניה, והעבודה רבה בבית, וגם תעזור לבעלה בעבודת השדה, וכוחותיה יתמעטו מדי יום ביומו, ובת שלשים כבר זקנה קפצה עליה. נכנסתי לבית אחד: שלשה חדרים בבית, ובפרוזדור אצל הפתח ארוה לסוס ופרה. בעלת הבית התאדמה ותאמר: הלא תראה אדוני כי הבית חדש הוא, זה עתה נבנה, בשנים הרעות נחרב ביתנו הישן, הלא אי אפשר להחזיק את הבהמה והסוסים בחוץ; אי לזאת הקצציו להם מקום פה, וכאשר יתן ה' והשנה הבאה עלינו תהיה שנת ברכה, נבנה בעדם הלאה מעט ארוה מיוחדת, – החדר הראשון, האולם, היה מלא תפוחי אדמה, בצלים, שום, אבטיחים ושאר ירקות. החדר השני – חדר המטות ובית המבשלות, החדר השלשי חדר האורחים. כחמשה ילדים מתגוללים על הרצפה, זה צועק, זה בוכה, זה מרקד. ובעלת הבית גוה כפוף, וידיה מלוכלכות בחמר וגללי בהמה: עומדת היא ומשחת את הרצפה (כנהוג פה). התבוננתי בה, עודנה צעירה לימים כבת עשרים וחמש, וכמעט יפת תאר, אבל הזקנה והעיפות כבר הניחו את ידיהן עליה, הלא היא אם לחמשה ילדים; היא הרתה והולידה והניקה וגמלה אותם בעצמה, ואל יהי הדבר הזה קל בעינך חביבי, ועתה הילד מוטל בעריסה וצועק ובוכה, וכרסה בין שיניה, והיא כפופה על הרצפה ותמשח אותה בחומר וגללי בהמה. – איה בעלך? – שאלתי אותה. – “מי יודע, מסתמא בבית הקהל, כי בימים ההם אספות כל יום”. וכן תמיד, ה“בעל” בבית הקהל והאשה בבית תעבוד בלי הרף, חסרון אחד יש לכל הקולוניסטים: על פי הרוב הם“אוהבים לקחת ולא יאהבו לתת”, כי גם הם, כמו הקולוניסתים בא“י וארגנטינא יחשבו את עצמם ל”בנים יחידים" של האומה, אשר כל אחד ואחד מאתנו חייב בכבודם, וכמעט שחייב גם בפרנסתם. המה באמת ידמו, כי כל י שראל לא נזון אלא בשביל זכותם, ואם כן הכל חייבים להם והם פטורים מכל – פטורים מישוב א“י ויתר צרכי האומה. הלא דבר הוא, כי בין הקולוניסטים הרבים בפלכי יקאטירינוסלוב וחרסון כמעט שלא נמצא אף איד שיתן נדבתו לישוב א”י, והלא חובבי ציון המה, יהודים אדוקים כמוהם, היודעים כי אפשר להיות איש יהודי עובד אדמה, מבשרם הלא יחזו זאת, אי אפשר שלא יהיה חו"צ. נכנסתי בדברים עם רבים מהם והסכימו כולם כי הרעיון הזה טוב ונעלה, אבל אך ורק אם הם יהיו הקולוניסטים שמה, ואם לא – “הכל הבל”. הגאוה היתרה ההיא באה להם, מפני שכנסת י שראל תפנק אותם, והמה יתחטאו לפניה כבן יחיד, הקולוניסט רגיל לקחת אבל לא לתת, ולא יתביישו במה שלקחו כי גם תובעים בפה. החסרון הזה חסרון דמנכר הוא ועליהם לתקן את עצמם. זולת זאת אין דבר. בכלל מצאה הקולוניא ההיא חן בעיני מאד. הן אמנם רחוקה היא משלמות ושכלול, ועד הקולוניות של האשכנזים לא תבא; אבל עומדת היא למעלה מכפר של האזרחים, וגם זו לטובה. הקולוניסטית התפארו לפני, כי אין טוב מלראות אותם בעת העבודה, בחריש ובקציר, אז תראה פעולתם והדרם יגלה. אנכי הבטחתים למלא את בקשתם, ואם עתותי ירשוני לא אמנע את עצמי מלבקר אותם, ואת אשר אחזה אספרה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/28

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m30.txt

נביא דורנו

שמריהו לוין

119618

נביא דורנו (דברי אזכרה בנשף ביאליק ב“תערוכה” בתל-אביב ביום 23 למאי 1935) הוטל עלי להרצות לפניכם על ביאליק מעל במה זו. תפקיד זה קשה הוא לי. מיד אחרי מותו מצאתי עוד די מלים להספידו. אך משנהיה המרחק גדול יותר ראיתי, שעדיין לא זכינו לכך שנוכל להעריך כראוי את האבדה הגדולה. אין ספק, שעוד יבואו ימים שיכתבו על ביאליק, יקראו אותו וילמדו אותו. הדור הבא יכיר, שיש ביכלתו של ביאליק לפרנס דורות רבים ברוחו ובנשמתו. מיותר הוא לגמרי להספיק היום את ביאליק – כבר ספדו ספדייא, ולא עוד אלא שכבר ניסו אפילו לקטרג ולהקטין את ערכו ואת שיעור קומתו. מזימה זו לא תצליח. לא אספיד איפוא, אלא אגע רק בנקודה אחת הקובעת, כשהיא לבדה, את מקומו בשורה הראשונה של גדולי עמנו, וזהו מקור השפעתו על העם. איש לא זכה להשפעה כה גדולה כמו שזכה לה ביאליק. אפילו אחד העם כתב עליו – בשעת חגיגת יובל החמישים שלו: מה אומר לך, ואתה יחיד בין יחידים שזכו לראות את עולמם בחייהם. ואפילו יבואו כל המבקרים שבעולם, לא יצליחו להקטין את שיעור קומתו. ומהו סוד השפעתו? ארמוז רק ואעמוד כאן על כמה נקודות. אין ספק, ששיא היצירה של עמנו נמצא באותו חזיון יחיד במינו, שרבים ניסו לחקותו ולא הצליחו – זוהי הנבואה הקדומה. הסיביליות בשעתן ניסו גם הן להתנבא, אך לא האמינו להן. כפי שאתם יודעים לא נמשכה תקופת הנבואה זמן רב, השלישיה חגי, זכריה ומלאכי היו אחרוני נביאינו, ועם חוליה זו פסקה הנבואה ועדיין אנו משתמשים בבת-קולה, בהד המגיע אלינו מרחוק. אין עתה אותה “חוצפא כלפי שמיא”, יבש המקור ונסתם המעין. אך אולי אפשר להגיד – וזהו פירוש חדש (אמנם לא אני חדשתיו), שהרביתי לדבר עליו עם ביאליק וכמעט באנו לידי מסקנה שהנבואה נכנסה בגלגולה השני לאגדה, וביתר דיוק למדרש, שכן המושג מדרש כולל גם אגדה וגם הלכה. ביאליק היה תמיד מדגיש, שאין ניגוד בין הלכה ואגדה ולהיפך הן משלימות זו את זו, כי האגדה היא הלכה במצב של היתוך והתרקמות וההלכה היא אגדה שכבר הגיעה למדרגת התגבשות. כשאנו מדברים על האגדה, משל למה הדבר דומה? לאשה אצילה עשירת נכסים, שהיו לה תכשיטים משובצים ואבנים יקרות לשעשועים והיתה רגילה להתקשט בהן. נגזרה עליה גזירת גלות והצילה רק חלק מתכשיטיה, ומכיון שידעה שאורבים לה לסטים בדרך הטמינתם ושמה אותם בבלויי סחבות, ורק בשעות של דמדומי ערב היתה פורשת לקרן זוית והיתה מסתכלת בתכשיטים שהיו לה למשיבי נפשה בימי תפארתה. וכך היא האגדה ביחס לנבואה – היא מהדורתה השניה. ההלכה, מכיוון שנתגבשה, נתקימה בידינו ואילו האגדה נמצאת עדיין בהיתוך. וכדי שלא תשלוט בה עינא בישא שמוה בחיתולים, ולכן הועם קצת זהרה. מסורה היא בידינו, כי בימי עזרא ונחמיה נשתכחה תורה מישראל וחזרה וניתנה על ידם. כן נשתכחה בתקופות האחרונות גם האגדה מקרב עמנו וחזרה וניתנה לנו בימי ח. נ. ביאליק ובימי ח"י רבינצקי – יבדל לחיים – עוזרו הנאמן ושותפו המסור לו. ולוּ נתן לנו ביאליק רק את ספר האגדה – דיינו! אך הוא נתן לנו לא רק את ספר האגדה, אלא נתן לנו את האגדה, הוא נתן לנו אותה בשירתו, בביאליק שבעל-פה, בשיחת חולין שלו. ובזה נתן לנו אתהכל. אם קמים עלינו צוררים, שההיסטוריה כמעט שאינה יודעת דוגמתם, והמה אומרים לקבוע את נפש אומתנו וליטול ממנה את זכות קיומה, נפתח את ספר הנבואה ונאמר להם: הכר נא למי החותמת! ומובטחני שיעברו שנים והקמים עלינו ישובו משברם. כי אותו הכוח, כפה עליהם הר כגיגית להכנע להשפעתו של מקור הנבואה, ישוב ויכריח אותם לקבל עליהם עוד פעם את מרותו של אותו מקור קדום. אחד בריטי – שלצערי שכחתי כרגע את שמו – חקר ומצא, שהברית החדשה זכתה להתקבל בעמים ובאומות מפני שהכניסה להן את המשל ואת האגדה. וחוקר שני אומר על דבר ספר הקוראן, שסוד תפוצתו בקרב מיליוני אנשים הוא בזה, שלקח גם הוא מאוצר האגדה שלנו ונתנה לעמו. כשם שההלכה היא האריתמתיקה של המציאות, כך האגדה היא האלגברה שלה, שלפיה אפשר לחדור לפנַי ולפנים, להציץ אל תמצית המעשים והחיים, אל מאחורי הפרגוד, לגשת עד מעשי מרכבה. מקרה הוא שביאליק התהלך בקרבנו, כי האמת היא שמקומו יכירנו בשורה הראשונה של קדמונינו. והוא לא ייששכח. אמנם גזירה נגזרה על המת שישתכח מן הלב, אבל במי דברים אמורים? באדם רגיל, ולא באדם גדול משיעור קומתו של ביאליק. נכסי צאן ברזל של האומה חיים וקיימים לעולם. כל מי שלא קרא את המקורות שלנו, אלא חי בהם, יודע שאנשים כאלה אינם “הולכים לעולמם”, אלא הם “נאספים אל עמם”. משפסקה נבואה ניתנה רוּחה לאגדה ומשנפסקה זו ניתנה לדרוש, ל“מגידוּת” – הזהרו ואל תזלזלו בה! המגידים היו ה“טרובאדורים” בתקופות של משבר ורק מי שאגיל אצל בקורת זולה שדופת קדים, או יותר נכון: שדופת רוח מערב, אינו יודע להעריך את המגידות כראוי. בשיר השירים – זה שיר האהבה המופלא, היצירה הגדולה ביותר שמעטות דוגמתה בעולם (משחרב בית המקדש ניטל מאתנו גם טעם שירה ואהבה, משום שאין אנו יכולים לשיר את שיר ה', זה שיר האהבה, על אדמת נכר) – אנו מוצאים את הדיאלוג הנוגע עד הלב: השבעתי אתכם בנות ישראל… מה דודך מדוד שככה השבעתנו. לפי הנמשל המקובל זוהי כנסת ישראל המהלכת ביגונה עטופת שחורים. ושואלים אותה: מה דודך מדוד שככה השבעתנו? האין שכחה לאבידה? האין תמורה לאיש שהלך מאתנו? ושולמית, היא כנסת ישראל, מונה והולכת את שבחי דודה ומסיימת: זה דודי וזה רעי, לעולם לא אשכחנו, והיא יוצאת ומחפשת אותו בלי הרף ובלי ליאות. זה דודנו, זה חיים נחמן ביאליק, לעולם לא נכחנו, שמרו נא את זכרו לנצח! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/30

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p14/m31.txt

[שד הרמון]

אברהם שטרן

461846

[שד הרמון] שַׁד הָרִמּוֹן הַכַּף עֹפֶקֶת. הַגֵּו נִצמָד, נִדבָּק אֶל כֵּף. הַיָּד קְנֵה-רוֹבֶה חוֹבֶקֶת. הַקַּת נוֹשֶׁקֶת לַכָּתֵף. נִלחֹם. נִלכֹּד. נִכבֹּשׁ. נַכרִיעַ. נַפִּיל בַּקְּרָב. בַּקְּרָב נִפֹּל. אֶת גּוּפוֹתֵינוּ הָרָקִיעַ יְכַס כַּדֶּגֶל הַתָּכֹל. תרצ"ג את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/31

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p170/m32.txt

[כִּסְעִיף הֲדַס תִּטֶּה צְבִיָּה]

משה אבן עזרא

719393

[כִּסְעִיף הֲדַס תִּטֶּה צְבִיָּה] כִּסְעִיף הֲדַס תִּטֶּה צְבִיָּה עֵת / תִּרְקֹד וּפֶרַע שַׂעֲרָהּ תִּפְרָע תָּמִית בְּחִצֶּיהָ וּמִדָּמִי / אֹתָם מְשַׁכֶּרֶת וְלֹא­­­­­­­­­­־תִפְרָע. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/32

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p21/m33.txt

הַתַּכְרִיך

אברהם שלום פרידברג

4249304

הַתַּכְרִיך (העתקה בשנוים ותוספות) (בשנת ארבעת אלפים וחמש מאות לבריאת עולם) אני אברהם בן הונא בן עזרא בן צינה כותב בעיר קורדובה אשר בספרד את המגלה הזאת, והיתה לך, יעקב בני, לזכרון עולם לדורותינו. תורה חדשה יצאה מנאות מדבר ותאחז בכל סביבותיה. כמעט עברו שנים אחדות וכבר התנוסס דגל המחמדים על כל ארץ ערב, והמאמינים, “בני המדבר”, נשאוהו למרחוק, ובקראם בפיהם: “לאַ אַלה אִיל אַלה, מַחֲמַד רסוּל אַלה!”, החרידו את פרס וביצנץ, שתי הממלכות הגדולות אשר נמוטו מוסדיהן מריבות מדינה ומפלגות דת. אכן גם מקרב המחמדים נעדר השלום מראשית דרכם, ומושליהם הראשונים לא האריכו ימים, כי רֻבם נפלו איש בחרב אחיו. אבל סכסוכיהם פנימה לא עצרו בעדם מנטות ידם על כל העמים והארצות חוצה, וכאסוף בצים עזובות אספום אליהם. “האסלם או המס!” – קראו אל העמים הנכבשים מפניהם, לאמר: לבוא בצל דתם ולהיות חפשים כמהם או להיות להם למס עובד. ובעוד אשר רוב העמים בחרו בחפש ויקבלו עליהם את דתם, בחרו בני עמנו לשאת את המס אשר ישימו עליהם המנצחים החדשים ולהשאר נאמנים לדת אבותם. אף שמחו לקראת המנצחים האלה, כי היו טובים להם ממלכי פרס וביצנץ, אשר רדפום באף וירעצום וירוצצום באכזריות חמה – ועל כן קצו מפניהם ויהיו זרוע לבני ישמעאל, אשר נחשבו בעיניהם כגואלים שלוחים ממרום להצילם מיד מבקשי רעתם. בממלכת ביצנץ, היא רומה המזרחית 1 , השתמרו חקי תיאודוסיוס2 בכל תקף, להצר ולהציק לישראל ולהשפילם עד העפר. מלבד אשר הָרחקו מכל משמרת פקודה בממשלה, גם נפסלו לעדות נגד בני העמים, נרדפו גם בעניני דתם, למען הרחיקם ממנה. להם נאסר לבנות בתי כנסיות לתפלה, לבאר את כתבי הקדש על פי המדרש והאגדה – פן יתחזקו על ידם בדת קדשם; וגם לחֹג את חג הפסח במועדו, בשנה שהוא חל לפני חג פסחם של הנוצרים3 – להשכיח מלב כלם, כי החג הזה יסודתו בדת ישראל. ירושלים עיר הקדש נהפכה לבישופיא נוצרית, ומאז והלאה נאסר על היהודים לבוא שעריה – לבל יטמאוה בנשמת אפם, כי “זעומי אלהים” המה. העיר טבריה היתה למקום תורה וישיבה מימי ר' יוחנן והלאה4 – וגם היא נהפכה לבישופיא ואחינו נדחו ממנה. יושבי אנטוכיה היו צוררי ישראל מאז ומקדם5, ותמיד בקשו להם עת מצוא לשלוח יד בעם חרמם. פעם אחת התחלקו לדעותיהם במשחקם הלאֻמי – והשחוק ההוא היה ליהודים לבכי ומספד! כי בריבם איש את רעהו נפלו פתאם על היהודים ויהרגו מהם רב וישליכו את חלליהם אל בית הכנסת ויציתו בו אש וישרפוהו. ובהגיע הדבר אל הקיסר צינו 6 , שנן לשונו לאמר: “אבל אשמים הם האנטוכיים, בשרפם את היהודים המתים ולא את החיים!”7. דבר כזה הנשמע מפי מושל הארץ היה די להסית את ההמון השובב לכלות רעתו בבני עמנו – וישובו ויעשו כן ליהודים יושבי דפנה, הקרובה לאנטוכיה, ויפלו על בית הכנסת ויחללוהו ויהרסוהו, ואת המתפללים בו המיתו באכזריות רשע 8. ויהי בימי פוֹקַס העריץ 9 , ויכשל ליהודי אנטוכיא כח הסבל, ויתקשרו יחדו ויפלו על צורריהם וישיבו להם כגמול ידיהם. ורק ברב חיל הצליחו שרי צבאו לבצור רוח היהודים המתקוממים, ואז שבו הפכו ידם בהם להכחידם מן הארץ10 גם בארצות ממלכת פרס לא מצאו בני עמנו מנוח להם. כי כקנאת הכהנים הנוצרים בממלכת ביצנץ, כן גדלה קנאת הכמרים המהגים בממלכת פרס, והם הסיתו את מלכיהם לגזול משפטם ולרדפם ולהשיבם עד דכא. כמעט שהונח להם במות המלך האכזר פירוז שבור 11), והנה קם מלך חדש אשר הֵרע להם ממנו, הוא המלך קוֹבד, אשר נפתה אחרי מהגי קנאי ושמו מַצדק, שאמר לתקן עולם בבטול חקי הרכוש, כי יהיה “הכל הפקר לכל”, ואף בעניני האישוּת. ובני עמנו, אשר התֹּם והצניעות וקדושת חיי המשפחה הם חייהם וארך ימיהם, מאנו לקבל עליהם את הגזרה הזאת. ויחר אף קובד ויצו לתפוש את מר יצחק ראש הישיבה ולהמיתהו. אז קם ראש הגולה, מר זוטרא השני, ויעש לו חיל ויך את צבא המלך אחור ויגרש את מצדק עם כל אנשי מעשהו ממושבות בני עמו בבבל. ויהי למושל חפשי בעמו ומושב יקָרו בעיר מחוזא הקרובה לקטיספון הבירה. הדבר היה בשנה השלישית לנשיאותו, והוא בן שבע עשרה שנה בעת ההיא12 שבע שנים ארכו ימי ממשלתו. לאחרונה הֻכה חילו לפני חיל פרס הרב והעצום ממנו, והוא ומר חנינא, אביו הזקן, נפלו בשבי, והמלך קובד עשה בהם משפט מות, וגופותיהם הוקעו על גשר מחוזא, לאות לאנשי מרי, וכל יושבי העיר וסביבותיה שֻדדו והובלו בגולה ארצה פרס, וכל הישיבות שהיו בבבל ללמודי התורה עברו ובטלו מן העולם. בימי המלך כוֹזרו נוֹשירוַן הונח ליהודים יושבי בבל כמעט, גם הישיבות שבו לקדמותם, אבל המסים כבדו מנשוא; מהם לא נקו בלתי אם ילדים ואנשי שיבה. לעמת זה הורע להם מאד בימי הורמיז בנו 13, אשר היה כנירון לעמו וכאדרינוס לישראל יושב ארצו. אז קשר עליו שר צבאו, בַּהרם גובין, ויורידהו מכסאו ויתנהו בבור השבי ושם הומת מות נבל. ויהודי פרס ובבל שמחו לקראת בַּהרם, וישחדו מכחם בעדו, ויתמכוהו בכסף ובאנשי חיל לכונן לו כסא ממלכה. עוד עיניהם נשואות אליו, בתקותם להבָּנות ממנו, והנה שלח קיסר ביצנץ חיל גדול לעזרת כוזרו פירוז, בן המלך המומת. והפרסים אשר נשארו באמנה את בית המלוכה, גם המה נתנו יד, ויחדו נלחמו על בהרם, ויכו את חילו עד חרמה, ובהרם נס ונמלט אל ארץ אחרת ותהי לו נפשו לשלל. – בשבת כוזרו פירוז על כסא אבותיו, נפקד עון היהודים עליהם ואידם גדל מנשוא. ביותר כלתה הרעה לצאצאי בית דוד, שהם תקות ישראל ומבטחו לעת קץ – כי נכתם עון ראש הגולה, מר חנינאי בן מר כפנאי, אשר משך ידו את בהרם ויטה לב בני עמו אחריו. גם זכרו להם עון אבותם, ראשי הגולה מר הונא מארי ומר זוטרא, אשר שניהם נשפטו בעון מרד, האחד בימי פירוז שבור14 והשני בימי קובד. ותנתן דת מאת המלך, לבער אחרי המשפחה הזאת עד תֻּמה. אז הוכן לבנים מטבח בעון אבותם, וכל אשר מבית דוד מוצאו נתפש להרג. בראשם נפל ראש הגולה מר חנינאי, ובדמי ימיו הורד שאולה. גם נשים וילדים לא מצאו רחמים, וכלם יחד נכחדו מן הארץ. והנה נפל דבר בארמון המלוכה, אשר שנה פני הכל ויהי לישועה לפליטת בית דוד ולטובה גדולה לכל בני ישראל יושבי הארץ ההיא! המלך כוזרו פירוז חלם חלום15 , והנה הוא עומד בגנת ביתן, ובו כל עץ נחמד וטוב. ובדעתו כי הגן הזה לא לו הוא, חרה אפו בו, ויקח גרזן בידו ויך את כל עציו ומטעיו עד בלתי השאיר להם שרש וענף. ויהי כאשר בצע מעשהו בכל הגן וירא והנה עוד נצר אחד פורה משרש עץ גדול אשר נכרת מידו, וירם את הגרזן גם עליו. והנה נצב עליו איש זקן, הדוּר ונכבד מאד במראהו, ויחטוף את הגרזן מידו וישליכהו אל מצחו ויפצעהו פצע אָנוש, וירד דמו על פניו ועל זקנו. ויירא המלך מאד ויפול לרגלי הזקן ויתחנן לו לחוס על חיי עלומיו. “ומדוע לא חמלת אתה על הגן הזה אשר נטעו ידי, ותַּשחת את כל עציו, ותקטן עוד זאת בעיניך ותרם ידך גם על הנצר האחרון להכריתו?” – כן קרא אליו הזקן בחמתו, ולא הסיר מעליו ידו עד כי נשבע לו המלך, לשים עינו על הנצר ההוא, לפקדהו לטובה עד אשר יגדל והיה לעץ רענן. ויהי כאשר הקיץ המלך משנתו, וימצא נטפי דם על משכבו, ויזכור את חלומו ותפעם אוחו ויקרא לכל חכמיו המהגים ויספר להם את חלומו ואין פותר אותו לו. ותהי העצה היעוצה לבקש לו אחד מחכמי ישראל היודע רזים ותעלֻמה יוציא אור. וימָצא לו מר חנן מאישקא, ראש הישיבה בפומבדיתא, והוא עצור אז בבית הכלא עם בתו הצעירה, אלמנת מר חנינאי, אשר נשארה הרה ומטעם המלך נעצרה עד אשר ימֶלאו ימי הריונה, ואז יומת הילד אשר יולד לה, ולא יהיה עוד שריד לבית דוד בישראל יושב בבל. ומר חנן פתר להמלך את חלומו, כי הזקן אשר ראה הוא דוד בן ישי, אבי משפחת המלוכה בישראל, והנצר האחרון אשר כונן להשחית הוא צמח צדיק, השארית הנמצאה לבית דוד, אשר עודנו בבטן אמו, היא בתו, האלמנה האמללה. אז ידע המלך את החלום ואת שברו, ויצו להוציא את האשה לחפשי, ולתת לה ולאביה מקום בארמונו, וכל מחסורם יהיה עליו. וכמלאת ימי הריונה ילדה האלמנה בן16, ויקרא שמו בוסתנאי, על שם הגן17 אשר נראה למלך בחלומו. ומאז והלאה הטיב המלך דרכו ולא יסף עוד להָצר ליהודים היושבים בארצו. והנער בוסתנאי הלך וגדל וטוב, ויעש לו שם ביפיו ובתורתו ובחכמתו, ויהי עיני כל ישראל אליו, וישימו תקותם בו, אף אמנם לא נכזבה תוחלתם, כי על ידו שבה אליהם הנשיאוּת, ועוד גדל כבודה מבראשונה. מטעם המלך היה בוסתנאי לראש גולה בעודו בילדותו – כי פעם אחת זכר המלך אותו ויתאו לראותו, והוא אז נער בן חמש עשרה שנה. ויעמוד הנער לפני המלך מן הצהרים ועד הערב, “ולא הניע ראשו ולא הסיע רגלו”. והנה עף זבוב ויעמוד על מצחו וישכהו ברקתו עד שפך דם, והוא לא הרים יד להבריחו מעליו. ענוָתו זו הרבתהו בעיני כוזרו פירוז, וימשכהו חסד וישימהו לראש גולה ויתן לו מתנות כיד המלך. וימלא את ידו למנות לו דינים ומורים וראשי ישיבות, לדין ולהורות את העם כבשנים קדמוניות. ולזכר הזבוב אשר בגללו גדל חנו בעיני המלך, קבע לו תמונת זבוב בחתם תכניתו, והחתם הזה נשאר במשפחתו לדורותיו אחריו. השמועה הזאת עשתה לה כנפים ותגיע עד סוריה וארץ הקדש, כי נתן ה' ניר לבית דוד ותקות ישראל לא נכרתה, כי עוד ירחם ה' את עמו וירם קרן משיחו. ויהי שם כוזרו פירוז לברכה בפי כל בני עמנו, הנגשים והנענים בלחץ הממלכה הביצנטית. ויהי כאשר קרא כוזרו פירוז עליה מלחמה, ויעל עם חילו על סוריה ועל ארץ הקדש, ששו כל אחינו לקראתו, ותקותם זו שעשעתם, כי כגבור יד מלך פרס תקום להם ישועה ותבוא הגאולה אשר אליה הם נושאים נפשם. ויֵאספו להמוניהם ויעמדו בחיל הפרסים, וכאשר גברה ידם שבו ויקחו נקמתם מאת אויביהם, וביותר כלו חמתם בנוצרים אשר בירושלים עיר הקדש18, ובשאפם נקם עברו גבול ויֵהפכו גם המה לאכזרים, ויעשו נוראות לא הסכין להם העם היהודי מטבעו. ארבע עשרה שנה היתה רוחם נאמנה עם מלך פרס, וישבו במנוחה ולא ידעו רע. אבל לשוא קוו לשוב לקדמותם! ארץ קדשם לא הושבה להם, גם הושמו עליהם מסים למֹרת רוחם. ויהי העם מתאוננים רע איש באזני אחיהו, ויקצוף עליהם הנציב הפרסי ויתפוש הרבה מהם וישלחם אסורים בכבלים ארצה פרס, ויהי קצף היהודים הולך וגדול. הדבר נודע להקיסר הירַקליוס19 , ויערים עצה למשוך אותם אחריו, ויכרות עמם ברית למען הרחיקם מעל פרס. גם הטה אליו לב סירועס בן כוזרו, אשר התקומם על אביו ויורידהו מכסאו ויצו עליו אנשים וימיתוהו. וחיל פרס עזב את ארץ הקדש, וכל המדינות הנכבשות שבו אל ממלכת ביצנץ כבתחלה20 וכראות הירקליוס כי היתה הרוָחה, ויפר את בריתו אשר כרת עם היהודים, ועל פי הכהנים אשר הבטיחוהו לאמונה כי לא יחשב הדבר לעון לו, וגם יקבעו צום לכפר על נפשו אם כה תגדל יראת חטאו, מסר את יהודי ארץ הקדש ביד מבקשי נפשם, אשר נפלו עליהם וישמידום. לא נשארו בלתי אם השרידים אשר שרדו אל ההרים ויתחבאו שם, או אשר הצליחו להמלט ארצה מצרים21 שנאת הירַקליוס לעמנו עברה כל גבול מאז נבאו לו החוזים בכוכבים, כי עתידה ממלכת ביצנץ לנפול בידי עם נמול22. ובחשבו כי הוא עַם היהודים, צוה להשמידם ולאבד כל זכר להם – והוא לא ידע כי הוא עם הערביים, בני ישמעאל, אשר עוד בימיו נכבשה לפניהם כל ארץ סוריא וארץ הקדש23, ואחר כן גם העיר ירושלים24. אכן גם היהודים היו להם לעזרה, בהתאמצם להסיר מעליהם עֹל הירקליוס הבוגד והאכזר. כן נמסרה בידם העיר קסריה, אשר מספר יושביה הגיע עד שבע מאות אלף, בהמצא להם איש יהודי, אשר הוליך אותם דרך תהלוכה נסתרה; בה הגיעו על נקלה אל תוך העיר הנצורה ויכבשוה באפס יד25 עד מהרה בא הקץ גם על ממלכת פרס, אשר מאז מת כוזרו פירוז מלכה, הלכה מדחי אל דחי. במשך ארבע עשרה שנה 26 היו בה שמונה מלכים ובתוכם גם שתים נשים מבנות כוזרו מושלות בארץ, וכלם לא הצליחו להשיב אליה כבודה וחזקתה מלפנים. אז עלו עליה המחמדים כשֹאה. והמלך האחרון, איזדגר השלישי, נפל חלל, ונשיו ואחיותיו נפלו בשבי, וכל הארץ היתה להמחמדים לנחלה. כאשר מת מחמדִ27 לא הניח אחריו בן יורש עצר, וחותנו אבו-בכר28 עמד בראש עמו ויקרא בשם “חליפי”29, וימלוך רק שנתים ימים וימת במדינה30, וימלוך תחתיו עמר, שגם הוא היה חותן מחמד 31. עשר שנים ארכו ימי ממשלתו, ובמשך העת ההיא נכבשו לפניו כל ארצות הקדם, גם ארץ מצרים נפלה בידו32. האיש הזה אשר בקנאתו נטה קו על אֹצר הספרים הגדול אשר באלכסנדריה לבערו מקרב הארץ33 – החליף הקנאי הזה לא יכל הטות חסד ליהודים ולנוצרים, אשר לשניהם יחד הראה מחמד שנאתו כאשר גברה ידו. ותהי ראשית מעשהו לגרש את היהודים ממדינת חַיבר ואת הנוצרים מעיר נגראן אשר בארץ תימן, באמרו כי ארץ ערב נעלה בקדושתה, בהיות בה הנביא קדוש אַלה ובצאת ממנה תורת האִסלם לאור עולם, ולא תוכל אדמת קדש זו היות מעון לטמאי אדם, הכופרים במחמד ותורתו. ולשרי הצבא אשר יצאו מלפניו לכבוש את הארצות נתן צו, לתת חוקים מגבילים לשני “עמי הכתב”34: לבל יבנו בתי תפלה חדשים ולבל יתקנו את הישנים, ובהתפללם בהם אל יעיזו בנפשם להשמיע במרום קולם. בעבוֹר איש מהם אל דת האסלם אל ישימו לו כל מעצור, ואת המחמדים יכבדו בכל מקום אשר יפגשום. גם לא תהיה להם כל משמרת פקודה בממשלת הארץ, ולא ירכבו על סוסים, ולא ילבשו כבגדי המחמדים, רק תהי להם תלבֹשת מיֻחדה, למען יֻכרו במראיהם, כי לא במאמינים חלקם. מלבד כל אלה יושם עליהם מס הגוף35 והחרג36. את העיר ירושלים לכד עמר בעצמו, ובידיו הניח על הר הבית את אבן הפנה למוסדות בית מסגד, אשר נבנה במקום שהיה בית קדשנו ותפארתנו. בהכנע ירושלים לפניו יצא הבישוף סופרוניוס לקראתו ויושט לו את מפתחות העיר, ובגלל זאת נעתר לו עמר, לקַים את החק אשר נתנו מלכי הנוצרים, ולאסור על היהודים לשבת בעיר הקדש. אולם רוב הגזרות האלה לא יצאו לפעלן בימי עמר ואחרי מותו בטלו כָלה. המחמדים הבדילו את בני עמנו רק בדבר האמונה, אבל בעניני המדינה הכירום לטובה. על כן שמחו היהודים לקראתם בכל מקום בואם – כי היו טובים להם מאויביהם אשר משלו בהם לפניהם. וביותר הטיבו המחמדים לעשות עם יהודי בבל, כי הם היו רוב תושבי הארץ ועל ידם נקל להמחמדים לכבשה לפניהם. להם הגדיל עמר חסדו חרף קנאתו הגדולה, ויכר את בוסתנאי לראש גולה, ויתן לו את טבעתו לאות כבוד ושלטון. ובהודע לו כי הוא בן חמש ושלשים שנה ועודנו פנוי לנפשו, לקח את דארה, אחת מבנות מלך פרס השבויות עמו, ויתננה לו לאשה37 ועמר הרחיב ממשלתו מהודו ועד קצה אפריקה, ותהי העיר מדינה בימיו חולשת על גוים כעיר רומה מלפנים. הוא הנהיג ספירה חדשה לימות עולם, מיום ההגירה 38 והלאה. עוד ידו נטויה לכבוש ארצות ולהכניע גוים לא מעט, והנה נפל בחרב מיד נעלמה, ויבחר תחתיו עותמן, חתן מחמד, למושל ארץ. אבל גם ימיו לא נמשכו – כי התקשרו עליו ראשי השבטים מבני עמו, ובתוכם גם עלי בן אבו טלב, חתן מחמד השני, ויפלו עליו בחרבות שלופות וימיתוהו 39. אז עלה עלי לכסא מושלים – וגם הוא נפל בחרב בוגדים אשר מעמו יצאו. ותהי המלוכה למוֹאַביא, נציב סוריה, אשר משפחתו לבית אומיה היתה המיחשה במיכה. הוא יסד את הממלכה להיות לנחלת עולם לצאצאיו אחריו, ובהיותו אוהב חכמה ומדע ותענוגים, העתיק את כסא המלוכה מעיר מדינה, החנפה והמתקדשת, לעיר דמשק, ההומיה והעליזה, להיות עיר ממלכת החליפים מן הוא והלאה. אז היתה הרוחה לבני עמנו, במצאם בצל החליף את המנוחה אשר נעדרה מהם זה כמה, בגבור יד המחמדים על הארצות אשר בהן נאנחו תחת על סבלם כנוח עליהם שבט אויביהם ומנדיהם. הנוצרי שמע חרפתו מפי המחמדים הקנאים, בקראם אחריו “נַצרון גיַאוּר!”40 , וידע את נפש היהודי אשר שמו מנואץ בפי אחיו הקנאים, הקוראים אחריו “העפ!”41. אף אמנם הוטב לנו מימי מואביא והלאה – כי הכירונו החליפים לטובה, ויקרבו חכמינו אליהם, ויהיו להם ליועצים ושרים ממונים על אֹצר הממלכה. ישיבות סורא ופומבדיתא גדלו מבראשונה, וראשיהן ומנהליהן היו לגאונים, אשר לאורם הלכו כל בני הגולה בארצותם למושבותם, ועל כלם היה כבוד ראש הגולה חופף, אשר נחשב לנשיא אלהים, ובו התהללו ובו התברכו כל אחינו הקרובים והרחוקים. וממלכת המחמדים הלכה וגדלה לארכה ולרחבה, ותהיינה מֻטות כנפיה מלא רחב ארצות אזיא ואפריקה וחלק גדול מארץ אירופה. ובימי אל-וַליד, נכד מואביא, הגיעה עד הים אשר בקצה אפריקה וכמעט נגעה בגבול ספרד אשר בקצה אירופה מערבה. ­ * אבותי ישבו במנוחה על נחלתם בחיבר עד בוא הממשלה בידי עמר, אשר בקנאתו לדתו גזר על כל היהודים יושבי ערב לעזוב ארץ קדשו זו. אז גלו בני עמנו ממנה; אלה פנו אל ארץ בבל ואלה שמו פניהם אל סוריה. בתוכם היה גם עזרא אבי הזקן, אשר שם פעמיו דמשקה וישב שם. בימי עבדול-מלך נכד מואביא 42 לֻקח הונא אבי אחרי כבוד להיות נאמן ביתו וסוכן על אוצרו, ויעש משלחתו בחפץ כפים, ויהי שמו הולך וגדול. גם במות עבדול-מלך ובנו אל-וליד ירש את כסא כבודו, היה אבי מהיוצאים ובאים בחצר מלכותו. ובשנת תשעים ואחת להגירה43 ואני אז בן עשרים שנה, שֻלחתי במלאכות אבי מטעם החליף אל מוּסה אבן-נזיר, שר הצבא בעיר טַניה44 , עיר החוף אשר בקצה אפריקה צפונה מערבה, להשפיק להחיל הנמצא תחת ידו ולהביא לו כל צרכיו. שם נפגשתי עם בני עמנו פליטי ארץ ספרד, אשר נמלטו ארצה מארוקו מפני רעת המושלים אשר אכלום בכל פה. ואלה קצות הדברים אשר ספרו לי אחינו הרחוקים: בארץ ספרד נאחזו בני ישראל משנות קדם, וערים רבות בנו ויקראון בשמות ערי מולדתם בארץ הקדש45. שם ישבו במנוחה כל הימים אשר היתה הארץ תחת ממשלת רומה. וגם אחרי כן כאשר ירשוה הגותים המערבים, נשארו במנוחה על מקומם עד אשר תקעה הדת הקתולית יתדה בה, וכמעשי כהניה הקנאים בארצות הממלכה הביצנטית כן היו מעשיהם בארץ הזאת, בהשפיעם על המלכים מרוחם, להצר ולהציק לישראל עד מחנק נפש. בשנה ההיא אשר נגאלו יהודי בבל מעֹל הורמיז על ידי בהרם גובין, החלו שמי ספרד להתקדר על היהודים היושבים בה. המלך ריקרד היה הראשון אשר החל להסיר משפטם ולהצר צעדיהם תחתיהם, וממנו ועד רודריגו המלך האחרון, משך מאה ועשרים ושתים שנה, משלוּ שבעה עשר מלכים, אשר רֻבם היו עבדים נרצעים להכהנים הקתולים, ורשעתם ליהודי ארצם גדלה עד אין חקר. אלה שדדו את ילדיהם ויתנום בידי הכהנים הנזירים לחנכם על פי דרכם, ואלה אנסו גם את האבות לעזוב אמונתם ולקבל עליהם את הדת הנוצרית. האנוסים ההם התאמצו להחזיק באמונת אבותיהם ולשוב אל עמם בסתר וגם בגלוי, ועל זאת נשפטו בחרב ובאש או נאסרו לעבדות עולם. מהם נצולו רק אלה אשר השפיקו להתחמק מפני שומריהם ולהחיש מפלט להם דרך רצועת הים אל חוף מארוקו, ששם כבר פרשו המחמדים נס ממשלתם. שם הונח להם מכל צרותיהם, ורבים מהם הצליחו בסחר ידם ויעשו עשׁר לא מעט. אך נפשם עליהם אבלה, בזכרם את גורל יתר אחיהם, אשר נשארו למעצבה בארץ ספרד. באין תקוה לחמלה ורחמים מאת הכהנים הקנאים והמלכים אבירי הלב, עושי דברם. אנכי הייתי מרואי פני הנציב מוסה, הגבור האביר, אשר משכני חסד, וירבה עמי שיחה על אֹדות החליף “מושל המאמינים”, והעיר דמשק הבירה, אשר מאז היתה לעיר מלוכה רחבה ונסבה ותיף במאד מאד, ועל אֹדות העיר קונסטנטינה, בירת קיסרי ביצנץ, אשר פעמים רבות הרסו המחמדים אליה ולא יכלו לה. ואנכי ספרתי לו את כל אשר ידעתי, ותשובותי הפיקו תמיד ממנו רצון. ויהי היום ואנכי יושב עמו בחדר משכיתו כפעם בפעם, והנה בא אחד משומרי הסף ויגד להנציב, כי עדת אֹרחים באה מארץ ספרד, והמה מתחננים לו לתתם לבוא לפניו. ויהי כקום הנציב לצאת אליהם ולקדם פניהם, ואקום גם אני ואפן ללכת לדרכי, ויעצרני השר וישחרני לצאת עמו יחדו, ובזכרי כי האנשים הבאים הם מארץ ספרד, נרציתי בכל לבבי ללכת עמו, לראותם ולשמוע מה בפיהם. ואשר לא פללתי ראו עיני אף שמעו אזני! זה כשנה קם רודריגו נכד רצסוינד, אחד המלכים האכזרים אשר דכאו את עמנו בלי חמלה, ויעורר את העם על המלך ויטיצא, אשר מלך זה כתשע שנים, ויורידהו מכסאו ויעל למלוכה תחתיו. הדבר הזה העלה חמת בני המלך המוּסר, ודודם אופז, הגמון שיביליה, עוררם לנקום נקם, וישיתו יד עם יוליאן רוזן קיטה, שהיה אויב בנפש לרודריגו, אשר חלל את כבוד ביתו, ויאספו אליהם עוד שרים אחדים, אשר קצה נפשם בממלכה החנפה והחטאה, ויעברו את רצועת הים המבדלת בין ספרד ומארוקו – והם המה הבאים לפני הנציב, לחלות פניו, לעלות על ארצם ולכבשה, כי טוב להם היות עבדים נושאי מס להחליף המחמדי, מהיות שרים נושאי משרה בממלכה הספרדית! כמעט כלו הם לדבר, ועדת אנשים נכבדים אשר עמדו מאחריהם, נגשו גם הם אל הנציב וישתחוו לפניו בהדרת כבוד. התבוננתי אל האנשים ההם ולבי נמשך אחריהם – כי הכרתים במראיהם כי לא מבני הגותים המה, כי מוצאם מקדם, ממזרח שמש, ועיניהם ותאר פניהם וכל הליכותיהם יתנו עדיהם כי אַחי הם ומצור אחד חֻצבו עמי, רק שבתם בין לבאים ולכתם בקרב צרה הפילה אור פניהם ותכס עליהם בצלמות. עוד אני מתבונן אליהם ולבי הֹמה כהמות ים, והנה איש זקן, הדוּר ונכבד, עיניו מזהירות ככוכבים ותלתלי ראשו וזקנו כצמר צחר, יצא מקרבם ויעמוד לפני הנציב וישא הוד קולו לאמר: “אדוננו השר! הטה נא אזנך לקול שועת עם נגש ונענה, הקורא אליך לעזרה והמחלה את פניך לתת לו מחסה בצל כנפיך! בבקשנו ממך זאת, אל נא תשיתנו עם בוגדי און, החושבים רעה על ארצם – חלילה לנו מעשות כזאת! הן אנחנו בני אברהם אביכם, יושבי ארץ ספרד משנים קדמוניות, נושאי עֹל מלך ושרים בלב נכנע מאז ומקדם. שומרים אנחנו את דברי נביאינו, אשר צונו בשם ה' לדרוש את שלום העיר אשר הגלנו ה' אלהינו אליה, “כי בשלומה יהיה לנו שלום” 46 . גם קדושים לנו דברי חכמינו, אשר צונו להתפלל בשלום הממשלה, “שאלמלי מוראה איש את רעהו חיים בלעו”47. אבל קצה נפשנו בתהפֻכות רע, בהשחת הארץ מפני מושליה הרעים והחטאים. רבות נשאנו מאת המלכים אשר משלו בארץ עד כה, אבל המלך האחרון הכביד, עד כי כשל כח הסבל. הנך רואה לעיניך את השרים הספרדים האלה, שהם בני עם אחד ואמונה אחת עם רודריגו המושל בם – וגם הם נלאו נשוא, ואף כי אנחנו אשר מעצר וממשפט לֻקחנו והננו כצאן למאכל וכטיט למרמס. והנה שמוע שמענו, כי אחינו החוסים בצל הכליף הגדול, “מושל המאמינים”, יראו מנוחה כי טוב, וכל שריו הגדולים נוטים להם כנהר שלום. גם ידע נדע, כי אחינו פליטי ארצנו אשר החישו להם מפלט אל ארץ ממשלתך זו, מצאו בצלך את המנוחה והשלום אשר בקשו. ועל כן אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, אדון רם ונשא, ויחד עם השרים האלה נחלה פניך: פרוש נא כנפיך על ארצנו, ספחנה גם אותה אל ממלכת הכליף הגדולה והרחבה, והיינו אנחנו וכל יתר תושביה עבדים נאמנים לך ולמלכך עד עולם. הן לא יכבד ממך הדבר לעשותו – כי הלא רק רצועה צרה בת שתים עשרה פרסה, רצועת הים אשר על גבולך, מבדלת בין מארוקו וספרד. ומה טובה ארצנו זו ומה נחמדה! הן לארץ הקדש נדמתה בשמיה הטהורים ממעל לה; לארץ הודו – בהוד פרחיה וריח בשׂמיה ושמניה; לארץ תימן – בנעם פריה ומגד תבואותיה; לארץ מצרים – במחצבי הרריה, האֹצרים בקרבם כל מֻצק יקר, ולארץ יון – במנעמיה, ברוב תענוגיה ובחֻפיה הטובים לאניות סוחר. ואם כל אלה לא ישוו לך, אם לא למענך, עשה זאת איפוא למעננו, להציל משחת נפשנו! חוסה נא עלינו כרוב רחמיך, כי הלא גם אתה גם עמך מזרע אברהם הנכם, אשר מדות החמלה והרחמים היו ממנו מורשה לצאצאיו אחריו. לכן חוס נא, רחם נא והושיענו למען חסדך!”. בשמעי הדברים האלה נפעמתי מאד ועיני מלאו דמעה. ועיני מוסה אורו, כי היו לו לששון ולשמחת לבב; אך השכיל למשול ברוחו ויען ויאמר להם, כי עליו לשית עצות בנפשו ואז ידע מה יענה. הם יצאו מאת פניו ואנכי אצתי בו לעשות בקשתם ולהגדיל שם כבודו בעיני “מושל המאמינים”, בספחו לו את הארץ הזאת אשר נכבדות מדֻבר בה, ואשר ממנה יוכל להגיע ולבוא אל לב אירופה ולהרים נסו לעמים היושבים בה. ומוּסה אסף אליו את יושבי עיר טַניה הסוחרים אל ספרד, גם את ראשי נכבדי היהודים אשר יצאו משם ויבּואו לגור בארצו, וכלם ענו פה אחד כי טובה הארץ מאד, אך יושביה יסחו ממנה מפני רעת מלכיה ומושליה. את כל הדברים האלה שם מוסה אל לבו ועצת המלאכים נחרצה נעשתה. ויקרא מוסה אליו את טאריק שלישו, ויצוהו לקחת עמו גדוד אנשי חיל ולעלות על ארץ ספרד ולנסות אליה דבר. ויאסוף טאריק חמש מאות רוכבים, וירד עמם בארבע אניות אשר חכו לו בחוף טניה, ויעבור את רצועת הים ויבוא עד הר הסלע סבטא, אשר על חוף אנדלוזיה דרומה, וישא שם נסו. ומאז והלאה נקרא המקום על שמו “גבל-אל-טאריק”, לאמר: “הר טאריק”48 . והרוכבים הגבורים שטו עברו לארך החוף באין מפריע, וישללו שלל אדם ובהמה רבה וישובו בשלום אל ארצם. שם שמחו כלם לקראתם, בשמעם מפיהם תהלת הארץ, העתידה לנפול בידם. אז אסף מוסה חיל גדול לכבוש את ספרד. ורוח גבורה לבשה את כל העם, ומנער ועד זקן ששו לקראת נשק. מהם בחר לו טאריק חיל שנים עשר אלף איש, כלם גבורים מלֻמדי מלחמה, מלבד גדוד הנוצרים הספרדים ובני ויטיצא, אשר נאספו אל דגל יוליאן, לעזור על יד המחמדים לכבוש את ארצם ועמם. בימי האביב49 העביר טאריק את חילו שנית דרך הים אל חוף אנדלוזיה, ויבצר את הסלע במקום אשר הֵרים עליו נסו בראשונה. ורודריגו שמע כי עלה טאריק על ארצו שנית, וישלח לקראתו את שר צבאו טדמיר וחיל אלף ושבע מאות איש עמו. אך בהתנגשם יחדו הֻכו הספרדים מכה רבה ויהפכו ערף וינוסו. ואז עבר טאריק בארץ הלוך וכבוש באין מעצור, ורבים מהיהודים והנוצרים אויבי רודריגו שתו ידם עמו. לחזק את חילו ולעורר גבורתו חסם עליו את הדרך, לבל יוכל עוד לשוב, וישרוף את כל האניות אשר בהן עבר אל ארץ ספרד. אחרי המפלה הזו שלח טדמיר אגרת ביד הרצים אל המלך רודריגו לאמר: “אדוני ומלכי! הנה עם עלה עלינו מירכתי ארץ אפריקה, עם מר ונמהר החזק כסלע וקל כסופה. ואני התאמצתי בכל עז לעצרהו על דרכו, אבל לשוא כליתי כח חילי, כי חזק הוא ורב ממנו. עתה הנה החל לבצר עמדתו על אדמתנו, ואם לא נחיש עתה להדפהו ברוב אונים, אז מי יודע אם תנצל עוד ארצנו מידו. לכן אדוני ומלכי, הואילה נא לשים הדבר אל לב! אסוף חיל וצבא ככל אשר תמצא ידך וחושה לעזרתנו! גם נחוץ הדבר כי יהיו פניך הולכים עמנו, למען יחזק לבב אנשי המלחמה ויאמצו כחם לעמוד בפני אויבנו עז”. הדברים האלה הרגיזו את רודריגו עד מאד, וימהר ויאסוף לו עדת שריו ויועציו. ותהי ראשית פעלם לשלוח את מבחר רוכביהם לקראת האויב. עד מהרה התאחדו גדודי הרוכבים עם חיל טדמיר, וילחמו עם המחמדים בחמה שפוכה וגבורה נמרצה; אבל הם עמדו כסלע איתן, ואחרי שפך דמים לרוב נסוגו הספרדים אחור, והמחמדים פשטו כנחל שוטף על אדמת ספרד, ויכבשו ערים וכפרים, ויושביהם נכנעו לפניהם עד מהרה, כי נפלה עליהם אימתם ויפחדו וייראו מהם. לאחרונה בא רודריגו עם כל שריו ואציליו וחיל תשעים אלף איש עמם, וידי דמיונם לים זועף הסוער בשאון גליו. אבל טאריק לא חת משאונם ולא נענה מכל המונם, ויבטח על חילו הקטן, הכביר מהם באמץ לבבו ותבונות כפיו. החלוץ לחיל ספרד היה לבוש שריוני קשקשים, והחיל מאחריו חמוש בחרבות וכדונים, ושאר אנשי המלחמה חמושים בקשתות וחצים וקרדמות ואַלות 50 וכַפות קלע, איש לפי מנהגו. וטאריק אסף אליו את כל חילו, וגם את הרוכבים אשר שלח לשוט בארץ השיב אליו, ובהעמידו אותם במערכה נשא אליהם מדברותיו, להלהיב לבבם ולחזקם ולאמצם ליום קרב. המלחמה החלה בעלות השמש ותפשוט על פני העיר חרס51 ליד הנהר גודיליטו. מקול צעדי הנלחמים ודהרות אביריהם רגזה האדמה, כרעם בגלגל נשמע קול התפים, תרועת החצוצרות, משק הנשק ושאון השרים ושאגותיהם אימה. משני העבָרים נלחמו בעז וגבורה, רק במספרם לא נשתוו, כי רבו הספרדים על הערבים פי שמונה. יום תמים נלחמו ודמים בדמים נגעו, ואיש מהם לא נסוג אחור עד בוא הלילה וישופם חשך. שני החילים לנו על מקומותם בשדה הקרָב, על האדמה הרוה מדם חלליהם, ונפשם כלתה לאור היום הבא, לחדש את המלחמה ביתר שאת ויתר עז. היום השני בא, ואתו התחדשה המלחמה, האדמה שבה רותה מדמי אדם רב, ואחרית לא היתה להמטבח הנורא גם ביום ההוא. ביום השלישי לעת הצהרים ראה טאריק והנה חילו נמוג ורוחו אין עוד אתו, כי חזקו הספרדים ממנו במספרם הרב. ויקפוץ ויעמוד על כר סוסו ויתן קולו קול עז: “הוי משלמים, גבורי צבא אַלּה! מה אתם עושים בחפזכם ולאן פניכם מועדות? מה בצע בנוסכם מן המערכה ומה תהי אחריתכם? הן לפניכם האויב ומאחוריכם הים הגדול. הים לא יבקע ולא ינוס מפניכם, בעוד אשר חיל האויב יעתק ממקומו על נקלה, אם תעוררו את גבורתכם ותשימו באַלּה מבטחכם, כאשר הסכנתם מאז. אל תחפזו ואל תנוסו, כי אבד מנוס מכם; אך התחזקו והיו לבני חיל, התאמצו ועשו כמוני, גבורי כחי, עליזי גאותי, – אז תראו את ישועת אַלּה אשר יעשה עמכם היום להפליא!”. ככלותו דבריו צנח על סוסו האביר ויריצהו כאילה שלוחה אל מערכות האויב, ויעופף חרבו הקשה ויגזור על ימין ועל שמאל, ואיש לא עמד בפניו עד הגיעו אל דגלי המחנה, ופתאם הכיר את המלך רודריגו היושב על סוסו בהדר גאונו. וירץ אליו בכל כחו ויטל עליו כדונו, רגע אחד – והמלך נפל מת ארצה. זאת ראו המָשלמים ויריעו תרועה גדולה ונפשם דרכה עז ויבקיעו בכל מאמצי כחם אל צבאות הספרדים ויכום ויפיצום ויניסום, וירדפו אחריהם כל היום וימיתו את כל הנופלים בידם. וכשובם מהכות את האויב צוה טאריק לכרות את ראש רודריגו מעליו, וישלחהו באניה אל מוסה, לאות על נצחונו הגדול. אחרי המלחמה הזאת נפלה בידו כל ארץ ספרד, ולבל יגרע מחילו בפשטו על כל הארץ, בחר לו אנשי חיל מהיהודים המתנדבים לעזור על ידו, ויעמידם למשמר בכל הערים אשר כבש. ואבירי הנוצרים אשר מאנו להכנע לפניו נרדפו ממנו על צואר עד קצה הארץ, עד מדינת אַסטוריה צפונה. שם התבצרו בהרריה וישגבו בהם מפני פחד אויב. כן כבשו המחמדים את ספרד, וימשלו בה כדרכם. לא הכבידו ידם על יושביה ולא העמיסו עליהם דתם ואמונתם בחזקת היד. אך השתפקו במס אשר שמו עליהם, ויתנום לחיות במנוחה על פי דרכם באין מפריע ומכלים דבר. ורוח הדרור השלטת בערב צררה את ארץ ספרד בכנפיה, ותביא עמה גם רוח השירה והמליצה, ולרגליהן מצאו גם החכמות והמדעים קן להם בקרב הארץ הזאת, ורבים מאחינו הקיצו לחיים חדשים אשר לא פללו. שש שנים עברו. הארץ שקטה מריב לשונות וחרב מלחמה לא עברה עוד בספרד, ומדינת אנדלוזיה היתה לממלכה ערבית, וקורדובה היתה העיר הראשה; בה ישב מושל מחמדי, הרועה עמו בצדק ועבדיו במישרים. מספר יושביה כבר הגיע עד תשעים אלף נפש, וחלק רב מהם היה מאחינו בני עמנו, בהם חרשים וסוחרים נכבדי ארץ, אשר סחורתם ומשלח ידם פשטו בכל הארצות. שם הוקם בית מדרש לכל דבר חכמה ומדע, אשר לא נמצא באירופה כמהו, וראשי חכמי קדם עמדו בראשו וישימוהו לתהלה בארץ. והעיר הלכה וגדלה ותיף בבניניה והיכלי חמדתה ומַשאבי מימיה וגני עדניה שכם אחד על כל ערי הממלכות אשר בארצות המערב. בהיותי בן עשרים ושש שנה עשיתי דרכי אל העיר הזאת, כי שֻלחתי במלאכות אבי למצוא חפץ ולדבר דבר עם הנציב. ובשבתי שם בארמונו נודעתי לאצילי בני הנעורים, פקידי הצבא, היוצאים ובאים בחצר הממשלה. פעם אחת לעת הערב יצאנו יחדו לשוח בין שדרות התמרים אשר על יד הנהר גודַלקיביר. ונתענג על הקָרה הנעימה אשר היתה למשיבת נפשנו אחרי היום החם, אשר בער כאש. עלינו על גבעה קטנה המתנשאת לאִטה, ובעלותנו עליה ירדנו במשעול צר המתפתל כנחש בין שושנים עד הגיענו אל עמק נחמד מלא כל עצי עדן. ומרחוק נראה לנו קיר חומה הסובבת למקלט הנזירות הקתוליות, והן מתהלכות עתה לרוח היום בגן המקלט. במעלה הקיר חלונות קטנים, הן חלונות הלשכות שבהן גרות הנזירות אחת אחת כמנהג, וליד הקיר מעבר מזה קורות עץ צבורות ומונחות כמדרגות זו ממעל לזו. הגענו אל הקורות ונשב עליהן איש כאשר בחר לו, ונשתעשע ונשיח יחדו, והמקום הנחמד הזה היה לנו למשיב נפש עד כי בחרנו בו לשבתנו בכל ערב, כל ימי היותי בקורדובה. בפעם הרביעית לשבתנו שם, לעת הערב, נשאתי עיני לתֻמי וארא והנה פתיל לבן נמשך ויורד מאחד החלונות אשר במעלה החומה, ובקצהו קרס נחשת ועליו תלוי תכריך קטן אשר ממעל לו כתוב בכתב אשורי שם “שדי”. השתוממנו על המראה, ואחד מאחֻזת מרעי קם וישלח ידו לאחוז בתכריך, אבל כהושיטו אותה כן נמשך התכריך למעלה. גם השני גם השלישי קם לעשות כמהו, אבל כמקרה האחד כן היה מקרה כלם, כי כמעט הושיט איש ידו, והנה עף התכריך בהמשך פתילו למעלה. אז קרבתי גם אני לנסות את ידי, ולאָשרי תפשתיו באצבעותי, אחזתיו ולא הרפיתיו, ואסירהו מעל הקרס ואקחהו לי – וברגע הזה עף הפתיל למעלה ויעלם מנגד עינינו. כל רעי סבבוני וישחרוני להגיד להם פשר המלה הכתובה בכתב לא ידעו, ואנכי השתמטתי מפניהם ואשׂיחם לדבר אחר ואערים מזמות להשכיח את המקרה מלבם. גם בשובנו העירה התחפשתי והעמדתי פנים כאלו אין הדבר שוה להגות ולדבר בו – ובלבי הייתי כהולך על גחלים, בכלות נפשי להשאר בדד במעוני, לפתוח את התכריך באין איש עמי ולדעת את הסוד הצפון בו. כבואי לאחרונה אל מעוני, סגרתי את דלת חדרי ואפתח את התכריך ואמצא בו גליון כפול ובו כתובים בעט עופרת ובכתב עברי הדברים האלה לאמר: "אדון ביקר! מאז ראיתיך ברדתך מן הגבעה בפעם הראשונה, הכרתיך ואדע כי יהודי אתה. ויעוררני לבבי להאמין בך כי איש טוב ורחום הנך. ואמונתי זו נתנה תקוה בלבי כי אתה הוא המלאך השלוח מאת האלהים לגאול משחת חיי. "עבריה אני, בת אבות ישרים יושבי קורדובה. בלדת אמי אותי חלתה המיַלדת העבריה, ועל כן נדרשה לעזרת מיַלדת נוצרית, והיא בקנאתה לדָתה טבלַתני בסתר לשם אמונתה, ואבותי לא ידעו. אחרי שבועות אחדים באה אל אבותי ותגד להם את אשר עשתה לי, ותדרוש מהם לתת אותי על ידה לגדלני בדת הנוצרית. שמע אבי וירגז – וברב כפר הצליח לשום לפיה מחסום. מאז והלאה לא נתתה עוד לאבותי מנוח, ותבוא אליהם פעם בפעם ותוציא מהם את כל הונם ואונם, ותמץ את מח עצמותיהם בהפילה עליהם אימתהּ. והם נתנו לה את כל משאלות לבבה, בהעתירם לה לקחת את כל אשר להם רק לשמור פיה ולשונה ולשמור מצרות נפשם. מקץ תשע שנים קרבו ימיה למות, ותתוַדה לפני כהנה ותגל לו את הסוד הכמוס אתּה – ועוד בלילה ההוא, בערב יום הכפורים, בא כהן נוצרי אל ביתנו בלוית אנשי חיל מזֻינים, ויקחני בחזקה מחיק אבותי ויביאני אל המקום הזה. והנני יושבת פה למעצבה זה שמונה שנים, עצורה בחדרי כאסיר כלא, ומעֻנה מידי הנזירות, האוכפות עלי את דתן והשומרות אותי תמיד, פן אבגד בבריתן ואשוב אל דת אבותי. אחרית אבותי לא אדע, כי כלואה ונצורה אני פה ופני יהודי לא ראיתי כל העת הזאת. “ועתה אתה איש יקר! הנה הגדתי לך תולדותי ובידך עתותי. אם לבך עברי ורוחך נאמנה לעמך כתקותי בך, חוסה נא עלי כגדל חסדך והשיבה את השה האֹבדה אל העדר אשר ממנו שֻׁדדה! אם אין לאל ידך להושיעני עשה נא זאת איפוא ויהי נא חסדך לחקור לדעת את אבותי ולהודיעני מה היה להם. אבי הוא אחד מנכבדי קהלתנו בקורדובה ושמו שמעון הלוי. ביום השלישי לעת הערב אחכה לך וכבוא השמש אוריד את פתילי בעד החלון, ואם יהיה לך דבר להודיעני, והכינות אותו אתך בכתובים ושמתהו על הקרס אשר בקצה הפתיל, ואגיעהו אלי.”בהעתירי אליך עוד הפעם ובשימי תקותי בך, הנני בת עמך המיחלת לעזרתך, רחל לבית הלוי ". כל הלילה התהפכתי על משכבי ושֵׁנה בעיני לא ראיתי. המקרה הזר, העזרה הדרושה ממני והמחשבות הרבות איך להוציאה לפעלה גזלו מנוחתי ותדד שנתי מעיני. ביום המחרת סבתי הניעותי עיר ומתים, הרביתי לבקש את אבות רחל וביתם עד אשר נודע לי כי אביה מת זה שמונה שנים, כי באבדן בתו החמודה נשבר לבו בקרבו וכצל בנטותו נהלך עד כי נפל למשכב ויגוע בלא עתו, ואמו האלמנה השכולה לא האריכה ימים אחריו ותמת גם היא. ומה אעשה איפוא לבתם האמללה? אם אָמרי אודִיעה זאת אותה, והפחתי נפשה והוספתי עוד יגון על מכאֹבה! אחרי התהפכי מסבות בתחבלותי אמצתי לבבי, ואלך אל הנציב ואספר לו את כל הדברים האלה, ואחלה פניו לחוש לעזרת העלמה האֹבדה ולפתח חרצבותיה בנדבת פיהו – כי אם הוא יפקוד מי ישיבנו? אבל הוא השיב פני לאמר: אחת הבטיח להנוצרים אשר נשארו בארץ, לבלתי התערב בעניני אמונתם, ולא יוכל להמיר דברו. הנה כן נשאר לי רק לנסות דבר בידי ובנפשי. ואוסיף בַּקש עצות ותחבלות לבצע אדיר כל חפצי, ולעת המוּעדה המצאתי לרחל את הדברים האלה: "אחותי האמללה! הן כבדתני באמונתך לי, וזאת תמריצני לבקש עצות לרוחתך לישועתך. דֹמי לה' והתחוללי לו, ואם יהיה הוא בעזרתי אקוה כי יצלח חפצך ביד אחיך, מרחמך, אברהם בן הונא הדמשקי ". אחרי ימים אחדים נדרשתי לעזוב את קורדובה וללכת דמשקה מטעם הנציב בעסקיו עם אבי. ומקץ ארבעה ירחים שבתי לאנדלוזיה ואבוא קורדובאה. מעוני שם היה בבית אחד מידידי אבי מנעוריו, רופא חכם ונודע לשם ושמו שמואל. להרופא היהודי הזה היו מהלכים בבתי השרים והגדולים, המחמדים והנוצרים, כלם בחלותם יחלו לעצתו ויאמינו בישועתו. ובסורי הפעם אל מעונו כבר מדד ערב ויהי לילה. ושמואל שב זה מעט אל ביתו, וישמח לקראתי ויחבקני באהבה. ככלותנו לברך איש את רעהו שאלתיו על אדות החדשות הנשמעות בעיר הראשה. “אנכי אינני שׂאף חדשות! – ענה – עבודתי הרבה בולעת את כל עתותי עד כי לא אוכל להסיח דעתי לדברים אחרים ולשית לבי אל החדשות אשר תקרינה. היום שבעתי נדודים מן הבקר ועד הנשף, וזה מעט שבתי עיף ויגע הביתה, וגם עתה לא יונח לי – כי קרוא אני לנוע בלילה הזה אל מקלט הנזירות, ששם נזירה אחת שוכבת חולה וחליה כבד מאד. היום הייתי שם, ובחצות לילה הנני דרוש לבוא שמה שנית, כי לעת ההיא תבוא המחלה עד משבר, ואז אוכל להבין לאחריתה”. הדברים האלה עוררו לבבי וישימוהו כמרקחה. אבל התאמצתי להעלים רגשותי, ואעמידה פני ואשאלהו לתֻמי: “ומה היה לנזירה ההיא ומה מחלתה כי אדע?” “אין זאת כי אם מחלת הנפש הבאה ממרי עצב ומיגון נסתר. הן חיי הנזירות כמוסים ונעלמים המה מאז בואן אל המקלט עד בואן אלי קבר, ומי יוכל דעת קורותיהן והעתים אשר עברו עליהן! אמנם שמעתי אומרים כי הנזירה ההיא ממעי יהודה יצאה”. יותר לא שאלתי על אֹדותיה, כי אשר חפצתי לדעת אותה הגיד לי. “התלך לבדך או בחברת איש אחר?” “אנכי אינני מן המהלכים – השיב הרופא בגאון – כי זה שנים אחדות יש לי רכב אדם! בו אשב לרוָחה ושני אנשים מאחינו השכורים לי ישאוני ויביאוני אל כל אשר אומר אליהם”. “שמואל, אלופי ומיֻדעי! – הן נודע שמך למרחוק כי רופא אמן אתה ומפליא לעשות, ואנכי לא אדע בחכמת הרפואה עד מה; ובכל זאת יודע אני בנפשי כי לנזירה החולה ההיא יש לי תרופה אשר תואיל לה מכל שקוייך ורפואותיך”. “ומה היא?” “אם חפץ אתה בישועתה, תנני נא כיום למלא מקומך אצלה”. ושמואל התפלא ויבט אלי בבהלה, כי הייתי בעיניו כמשגע. “קרא נא זאת!” – הוספתי אמרי לו בהוציאי מילקוטי את מכתב רחל ובתתי אותו לו. “ואיך בא המכתב לידך?” – שאלני משתומם מבראשונה, אחרי קראו את הדברים ההם. אז ספרתי לו את מקרה הערב ההוא, בהיותי עם אחזת מרעי על יד חומת המקלט. ככלותי לספר לו החל ללכת בחדר הנה והנה תפוש ברוב שרעפיו בקרבו. “ומה בדעתך לעשות?” – שאלני לאחרונה בעמדו לנגדי. “את אשר נטל עלי לעשות כאדם וכיהודי!” – עניתי בחם לבבי – “שמואל!” – קראתי ובהגיגי בערה אש – “הן קדושה היא אומנתך, כי בידה החיים והמות; אבל מעודך לא נקדשת בה כיום הזה, כי בידך לגאול בת ישראל משחת בלי ולהציל נפשה ובשרה גם יחד!” “הגידה לי איפוא: מה לעשות ואיך לעשות?” “הניחה לי את שמך, כי יקרא עלי בפעם הזאת”. “הלא אחללהו בתתי אותו לאיש אחר, וכן לא יֵעשה!” “לא, כי עוד יגדל וירום שם כבודך שבעים ושבעה, אם יצלח חפצי בידי”. “הודיעני איפוא מה הדבר אשר אתה חפץ לעשות!” “זאת לא אגיד עד אם בצעתי מזמתי”. “ומה עלי לעשות?”. “לך אין דבר לעשות בלתי אם לעלות במנוחה על משכבך ולישן שנת עובד מתוקה. אך בטרם תלך לישן תתן לי את אדרתך והצניף אשר על ראשך!” “אבל דע לך כי אם יחֻלל בזה כבוד שמי וחטאת לפני כל הימים!” – דבר האיש בדאגה, בעשותו את בקשתי ובלכתו בלי חמדה אל חדר משכבו. בלב חרד עמדתי אל החלון ואשקיף בעד האשנב מתי יבואו הנושאים כמדֻבר. כחצות הלילה נראו לי שנים אנשים נושאי רכב אדם, והם הולכים וקרבים אלי. בהגיעם אל ביתנו העמידו את הרכב ויאבו לדפוק על הדלת. אך אנכי הקדמתים ואקרא אליהם בעד האשנב: “הנה הוא בא!”. עד מהרה התעטפתי באדרת הרופא ואשים צניפו על ראשי. ואוציא מילקוטי כיס מלא דינרי זהב ואשימהו בחיקי. גם לקחתי עמי מאכלת חדה “על כל צרה שלא תבוא”. ובצאתי הליטותי פני לבל יכירוני הנושאים. אבל הם העיפו עיניהם בי ויאמרו: “לא אתה האדון שמואל אשר אנחנו מבקשים!”. אז הוצאתי דינרים אחדים מכיסי ואתנם לשניהם ואֹמר: “עתה הגידו לי, השמואל אני אם לא?”. הם ראו את דינרי הזהב לאור העששית וינהרו ולבם פחד ורחב. “האח! – קראו – עתה אחת היא לנו אם פלוני אתה או אלמוני, ומי יתן והיה לנו בכל לילה איש נדיב כמוך, והיינו אנו בקוראי שמו “שמואל” ככל אות נפשו!”. “לכן הטו אלי אזניכם! – לחשתי אליהם – הן נכון אני לעשות דבר אשר דרושה תהיה לי עזרתכם, ואם יצלח חפצי בידי, אז אוסיף לכם דינרי זהב כהנה וכהנה!”. “הננו נכונים לעשות ככל אשר תצונו!” “אבל ראשית חכמה הסתּר דבר. לכן השבעו לי כי תשמרו לפיכם מחסום וסודי לאחר לא תגלו!” "אנחנו נשבַע! – קראו בחדוה. “הלא אנשים יהודים אתם!” – אמרתי בהתבונני אל תאר פניהם. “כדבריך כן הוא!” “דעו איפוא, כי עזרתכם דרושה לי לטובת אמונתנו הקדושה ולהצלת נפש אחת מישראל. בשובנו בשלום אספרה לכם את הכל, אז תשמחו כי הקרה ה' לפניכם לעשות דבר טוב, אשר שכרו נכון לפניכם מאתי, ופעולתכם את ה' המשלם לאיש כמעשהו”. “טוב הדבר מאד מאד! ועתה הגידה נא לנו אנה פניך מועדות?” “אל מקלט הנזירות אשר בקצה שדֵרת התמרים. היש לכם עבותות וחבלים?” “ואלה למה לנו?” “בלעדיהם לא תעשינה ידינו תושיה. ימהר נא אחד מכם להביאם עמו!” וירץ האחד אל ביתו, ועד מהרה שב בידים מלאות ויקרא: “יש לנו די והותר!”. “עוד אחת אדרוש מכם: לבל תעזבוני אף רגע!”. “זה לא יתכן – כי עלינו להשאר עם הרכב מעבר לשער המקלט, הסגור לפני כל גבר, וזר לא יבוא בו לעולם”: “הגידו להשוער כי נקעה רגלי בלכתי, ועליכם לשאת אותי עד פתח לשכת הנזירה החולה. הלא הגדתי לכם כי נחוצה לי עזרתכם, ובלעדיכם לא אוכל עשות מאומה. אבל עליכם להבין אל מחשבותי ומרזמת עיני, ולשמור ולעשות ככל אשר אורכם!”. אז ישבתי ברכב, והנושאים החישו צעדיהם. כוכבי לילה הזהירו עלינו ממרום הרקיע, ולאורם אחזנו לבטח דרכנו ועד מהרה הגענו אל מחוז חפצנו. האנשים עמדו על יד השער וימשכו בחבל הפעמון, וכעבור רגע נשמעו צעדי השוער וקול צלצול המפתחות התלוים עליו. “מי פה?” – נשמע קול האיש מאחרי השער. “הרופא הקרוא אל הנזירה החולה” – ענה אחד הנושאים. הדלת אשר על יד השער נפתחה, והנושאים הואילו לעבור בה במשאם אשר על שכמם. “לא כן! – קרא השוער – הנושאים ישארו על מקומם מאחרי השער!”. והנושאים הגידו לו כאשר נדברנו מראש! כי הרופא לא יוכל ללכת ברגליו כי נקעו. ואז נענה השוער להם למֹרת רוחו. “לא זה הדרך!” – קרא השוער פתאם, בפנותו אלי – כי הנה גבירתנו, הכהנת הראשה, חפצה לדבר אתך דבר וללכת עמך יחדו אל לשכת החולה". בדברו פנה ימינה ויאר לפנינו הדרך בעששית אשר בידו, עד הגיעו אתנו אל מעון הגברת. אז עזבנו וילך לו. הנושאים העמידו את הרכב ואנכי ירדתי ממנו ואומר אליהם בלאט: “עתה בואו אחרי והיו עיניכם פקוחות וידיכם נכונות אל כל אשר ארמוז לכם לעשות!”. דפקתי על הדלת. “ברוך הבא בשם ה'!” – נשמע קול אשה מבית. באנו אל חדר רחב ידים וכליו פשוטים מאד. ראינו את הכהנת הראשה יושבת אל שלחן ורושמת בגליון אשר לפניה. היא היתה כבת ששים שנה, קטנה ורזה, קמוטה וכמושה מצומות וסגוּפים. שערה כלו הפך לבן, על ראשה צניף לבן ובו קשור צעיף ארוך המָפנה עתה אל מול ערפה. שמלת צמר שחורה וארוכה מכסה את כל גופה, ובמתניה אזור לבן, ובו תלוי מלפניה “זר שושנים” 52 ותמונת שתי וערב. כבואנו אל חדרה השתוממה למראה עיניה ותקרא: “מי אתם ואיך נועזתם בנפשכם להכנס ולבוא באישון לילה אל המקום הקדוש הזה?” “אנכי היהודי הרופא – עניתי בקרבי אליה – והשוער הגיד לי כי יש לך דבר אלי”. “דבר אין לי עמך, כי לא אתה הרופא היהודי אשר קראתי!” “אבל יש לי דבר אליך!” – נתתי עליה בקולי, באחזי את צוארה היבש והדק בשתי ידי, וברמזי בעיני אל שני עוזרי. והם הבינו אל מחשבתי ויוציאו את העבותות מחיקם ויאסרו בהן את הזקנה. ואנכי סתמתי את פיה במטפחת, לבל תוכל לקרוא לעזרה. ובשכבה כה לפני כרחל לפני גוזזיה, השמעתי באזניה את הדברים האלה לאמר: “שמעי איפוא ודעי מי אני ומה לי פה! אנכי אחי העלמה החולה, אשר עצרתן פה בחזקה זה שמונה שנים על אפה ועל חמתה. זה כבר בקשתי נתיבות אל בית האסורים הזה לקרוא לאחותי דרור. והנה נודע לי אתמול כי הרופא היהודי קרוא לבוא הנה בלילה. אז יזמתי והערמתי עצה ואקדים בואי לפניו, ובנשאי את שמו על שפתי נפתח השער לפני – ובכן באתי הנה כאשר עיניך רואות. ועתה קומי ולכי עמדי אל אחותי ותניני להוציאה מפה בשלום, ואם לא – דעי לך כי מות תמותי מידי וחפצי אשלים בלעדיך!”. אבל היא לא נבהלה מדברי ואימתי לא בעתתה, ותבט אלי בשאט נפש ותדם. אז הוצאתי מחיקי את המאכלת החדה ואשימה על לבבה ואקרא בחֵמה: “מותי אפוא, אם לא יקרו לך חייך!” לנגה ברק המאכלת נפל לבה בקרבה ותבט אלי בתחנונים, ועיניה הביעו לי חפצה, כי הנה נאוֹתה לי לעשות כדברי. "נלכה איפוא! – קראתי, ואצו להסיר את העבותים מעל רגליה, למען תוכל ללכת עמנו. אבל לאנָשי צויתי לשמרה היטב, לבל תוכל להתחמק ולהעלם מעינינו. והנזירה הראשה הלכה לפנינו ותנהגנו דרך אולמים ויציעים הרבה עד הגיעה אתנו אל לשכת הנזירה החולה. שם עמדה ותרזום לנו בעיניה, כי זה הוא המקום אשר נבקש. באנו אל חדר צר ובו רק שלחן קטן ושני כסאות ומטה צרה ושפלה, ועליה שוכבת אשה צעירה, דלה ורזה, עיניה שקועות בחוריהן ופניה החורים נפלו מאד. כשמעה אותנו באים אל חדרה התאמצה לקום, אך בראותה את הנזירה הראשה הולכת אתנו רגזה תחתיה מכעס עצור, ואימה חשכה נפלה עליה ותסב פניה אל הקיר ותדֹם. “רחל!” – קראתי בקול חרד, בקָרבי אל משכבה. לשמע שמה העברי פג לבה, ותפן ותסב עיניה אלי ותתפלא “הנה אברהם אחיך בא אליך בשם אלהי-”שדי“, להראותך כי לא לחנם קראת אליו לעזרה”. לשמע דברי אלה האדימו פניה החורים ותופע עליה נהרה. “האמנם יש תקוה?” – שאלה בקול ענות חלושה. “לא רק יש תקוה, כי הנה ישועתך באה. אבל הגידי לי: הבאמת ובתמים חפצה את לעזוב את המקום הזה ולשוב אל עמך ואלהיך? זכרי ואל תשכחי, כי עזר כזה אך פעם יבוא ולא יוסיף. היש את נפשך ללכת עמנו?” “יש ויש, אבל – כחי אין אתי”. “אי לזאת אל תדאגי, כי בי בעזרתך!”. העלמה נאותה לי בכל לבבה. אז שבנו אסרנו את הנזירה הראשה בידיה ורגליה, ונרם את הנערה החולה ממשכבה ונניח תחתיה את הזקנה, לבל תהיה עוד לשטן לנו. ואת רחל נשאנו אל חדר הנזירה הראשה. שם עליתי על מושבי ברכב נושאי, ואת רחל הושבתי על ברכי ואלט פניה באדרתי. והאנשים נטלו את הרכב על שכמם וישאונו בו עד הגיעם אל השוער אשר חכה לנו, ויפתח לנו שער ונעבור. “עתה אחזו דרככם חוצה לעיר דרומה, בדרך העולה גַאִינה. אך החישו פעמיכם ואל תתמהמהו, כי רעה נגד פנינו אם לא נרחיק ללכת עד אור הבקר!” הנושאים אצו ללכת בכל מאמצי כחם ולפנות הבקר כבר היינו הרחק מן העיר, וכנכון היום הגענו אל בית אחד ממיֻדעי היושב בשדה אחֻזתו. שמה הבאנו את רחל בחדר אשר פנו לה, ואז נתתי להאנשים את שכרם ביד נדיבה, ואגד להם שרש דבר נמצא בזה, למען הצדק פעלי בעיניהם, ואשביעם עוד הפעם לכסות דבר, פן יבֻלע לכלנו. ויברכוני האנשים וילכו, ואנכי נחתי שם עד הצהרים, כי הייתי עיף ויגע מעמל הלילה ההוא. ואז הפקדתי את רחל על יד ידידי, אשר הבטיחני לשום עינו עליה ולכלכל מחלתה בידים אמונות. כשובי אל העיר השתוממתי לשמוע, כי בפקודת הנציב נתפש שמואל הרופא ויובא אל בית האסורים! לבי הגיד לי פשר דבר, על כן זחלתי ואירא. אך אמצתי לבבי ואמהר ואלבש בגדַי החמודות ואלך אל ארמון הנציב, ואבוא ואעמוד לפניו. “ומה חפצך, ידידי?” – שאלני השר במאור פנים. “אדוני רב החסד! – קראתי בנפלי לפניו על ברכי – הנני בא להתחנן לפניך על נפש אחד ממיֻדעי, לחלצהו מרעתו”. “ומי הוא?” “שמואל, הרופא היהודי”. “צר לי, ידידי, כי בדבר הזה קצרה ידי מהושיע! כי חטא האיש הזה חטאה גדולה, בחללו משמרת פקודתו, לעשות בשמה מעשה אשר לא יֵעשה. תמול בלילה היה קרוא אל מקלט הנזירות להמציא רפואה לחולה אנוּשה, ובבואו שמה אסר בחבלים את הכהנת הראשה וישביענה בחרפה, ויגנוב את אחת הנזירות ויוציאנה ממקלטה ויסתירנה עמו. ואנכי אחת הבטחתי להנוצרים אשר בממשלתי, להיות למגן להם ולדתם, ועלי ליסר את האיש כרשעתו”. “שא נא אדני והגידה לי, במי האשם ומי העמיק יותר לפשוע בדבר הזה: אם אלה אשר זדו ברשעת לבבם ויגזלו ילדה תמה מחיק אבותיה, להביאה בחזקה בדת אחרת אשר זרה לה רוחה, או האיש אשר נשאהו לבו, להוציא את הגזולה מיד עושקיה כח? – אולם אם בכל זאת תחשוב מעשהו לעון לו, אזי דע לך, אדוני, כי לא יד שמואל הרופא עשתה זאת, כי אם האיש העומד עתה לפניך, לקבל מידך את הענש אשר תשים עליו!” “הוי עלם נמהר ופחז כמים! הכזאת עשית אתה ולא יראת ממשפטי?” – קרא הנציב וישם וישאף יחד. “היכלתי להביט אל עמל ולהחריש?” – עניתי ברגש – “הן לכל איש אֻמלל, לכל צדיק האֹבד בצדקו יש המשפט לדרוש עזרתו מן האיש אשר ישרה נפשו בו, ואיככה יכלתי להשיב פני יתומה אמללה, חלושה ואנושה, והיא גם בת עמי ואמונתי?” – ובקראי זאת ספרתי לו את כל פרטי הדברים, את השֹׁד והשבר אשר הביאו הכהנים הקנאים על אנשים טובים וישרים, אשר בגללם תמו לגוע מעצר רעה ויגון, את כל הרעה אשר הביאו על העלמה העשוקה, כי ענוה וילחצוה וישביעוה במרורים ויקריבו לשחת נפשה. שמע הנציב וירגז תחתיו, כי נגעו הדברים אל לבו. אחרי חשבו מחשבות שב ויאמר: “ובכל זאת לא אוכל לסלוח להרופא, אשר חלל משמרת פקודתו, וישת ידו עמך ויהי לך לעזר לבצע מחשבת אונך”. “ואיך תחשוב עון לאיש אשר מדת חמלתו גברה על חובתו למשמרת פקודתו?”. “אמנם לא אכחד ממך כי טוב עשה; אבל איך אשיב פני הנוצרים הדורשים עלבונם מידי, ולי אין טוב להכלימם ולהעלות חמתם!”. “אל נא יחר לאדני ואדברה דבר באזנך: הואילה נא לפתוח ספר המסים, וראית ונוכחת כי היהודים החוסים בצלך משלמים אותם על יתר; ולמה איפוא יגרעו בעיניך מהנוצרים – מתקוממיך?”. “הס, עלם נועז! – קרא הנציב ופניו רעמו – אל תוסף דבּר אלי כזאת!”. “סלח נא אדני לפשע שפתי, כי מרוב שיחי וכעשי דברתי זאת, ובצדקתך אשען כי לא תכיר פנים במשפט. הרועה הנאמן ירעה לאמונה את צאן מרעיתו ולא יפליא בין שה לרעהו. הן שופט צדק אתה, ועל כן אקוה כי תשפוט עמים מישור, ולא יגרעו אחי היהודים בעיניך מכל יתר עבדיך. ועוד הפעם אחלה פניך: אם רע בעיניך המעשה אשר עשיתי, יסרני במשפט, עשה בי ככל אשר יורך לבבך; אבל השיבה חמתך מידידי וקרא לו דרור – כי נקי הוא ולא עולתה בו!”. “קום ועמוד על רגליך, עלם נלבב!” – אמר הנציב בהשיבו אלי אור פניו ובשומו ידו על שכמי – בקשתך אעשה, גם עונך יכֻפר לך בפעם הזאת, עקב אשר מצאת חן בעיני; אבל מהיום והלאה השמר בנפשך ואל תחפוז עוד, פן תנחם באחריתך!" “ומתי אחבק את ידידי מחמל נפשי?” – שאלתי בהשיבי תודות לו כרוב חסדו. “ברגע הזה, אם תאבה” – ענה הנציב בשחוק על שפתיו. הבטתי אליו משתאה, מחריש לדעת אם באמת ידבר או שחוק יעשה לו. “שמואל!” – קרא הנציב בפנותו אל החדר השני. הדלת נפתחה ושמואל בא החדרה. וכראותי אותו ונפלתי על צואריו ואחבקהו בעליצות נפשי. “עתה הנני, ידידי, להצדיק לפניכם פעלי! – אמר הנציב – שמוע שמעתי הנוצרים מתגודדים ומתעתדים להקים שאון בעיר. ולהרגיע לבבם צויתי לאנשי חילי לשום משמר על היהודי הרופא ולהביאהו אלי. ואנכי הביאותיו אל חדר הספרים, בדעתי כי יהיו לו למקרא ענג. ובעיר נפוצה שמועה על ידי, כי הורדתי את שמואל אל בית האסורים. ועתה הנה מרכבה מכֻסה מחכה לו, להוליכהו חוצה לעיר; שם יבַלה שבועות מספר בנאות שדי; שם ינוח לו מעבודתו הקשה אשר תיַגענו בלי חשך. אבל אל תהין ידידי לשוב העירה עד חדש ימים, ראה צויתיך! ולנוצרים יֻגד כי תשא את עונך ועל פי פקודתי נאסרת אל בור השבי שלשים יום – וסרה תלונתם מעלי והשכותי חמתם גם מעליך לטוב לך ולאחיך”. נפלנו על ברכינו ונברכהו כרוב חסדו. “קומו עמודו! – הוסיף בחן שפתיו – ושמעו את הדבר אשר אֹמר לכם למען תשכילו: חלילה לאדם לשחק בכל איש אשר כהן הוא לאל עליון, אם “אִימַם” 53 , אם “אַבּא”54 , אם “רב” – כי כלם הם נוחים לכעוס וקשים לרצות, ועברתם שמורה נצח וקנאתם כשאול קשתה”. ברכנו את איש חסדנו לשלום, ונעל ונשב במרכבה המכֻסה, המחכה לנו בחצר הנציב. ונסע ונעבור אל המקום אשר הושבתי את רחל. שם נשארנו אני ושמואל יחדו. הוא כלכל מחלתה בתבונות כפיו כל ימי גלותו, ואנכי נתתי לה כל מחסורה ואשביענה מטובי, ואסעדנה באהבת חסד וארחיב לבה בנדבת פי. ופעולת שנינו נראתה עליה לטובה ולברכה; מיום ליום הוטב לה וישב אליה רוחה וכחה, ולמקץ ירח ימים שבה לאיתנה. וידידנו הרופא גזר אֹמר, כי הנה תעצור כח לשאת עמל דרך רחוקה גם לעבור ארחות ימים. אז שמתי לדרך פעמי, ונרד באניה, וה' הצליח דרכנו ונעבור את הים התיכון ונבוא עד צידון, ומשם עברנו לדמשק ונגיע בשלום אל בית אבותי. הצגתי לפניהם את רחל ואספר להם את הקורות אותה ואת כל אשר עשיתי לרַוחתה לישועתה. וישמחו אבותי מאד, ואבי נפל בשמחה על צוארי ויחבקני ויקרא: “ברוך אתה, בני, לה' ולי, כי הגדלת לעשות!” ואמי בכתה על צוארי רחל ותשק לרחל באהבה וחמלה רבה, ותקרא אלי גם היא: “ברוך אתה, בני, לה' ולנו, וברוך טעמך כי טוב!”… והורי קרבו את רחל בכל לבב וימשכוה חסד ויאמצוה כבת להם. ותנחם רחל בם אחרי אבותיה, ואותי כבדה בתודה – כי פדיתי בשלום נפשה ואביא לה ישועת משנה, ישועת הגוף והנפש ובעקב התודה באה האהבה ותדביקנה אלי באמונת אֹמן. ואנכי למדתי דעת דרכיה, כי נוסף על יפיה וחכמתה נגלתה לי צדקתה ותֻמתה ובר לבה, ועל כן יקרה לי אהבתה, וגם נפשי דבקה בה באהבה נצחת. ואבותי אמרו לדבק טוב ויברכונו בכל לבבם, ותהי רחל לי לאשה. אכן הון ועֹשר לא הביאה עמה, כי בידים ריקות באה אלי; אבל נפשה מלאה כל טוב, נפש עבריה נאמנה, מלאֲתי כל מדה נכונה, נפש ברכה אשר בכל הון לא יסֻלה ערכה, ואותה נשאה אלי באהבת עולם; בה אֻשרתי לראות טוב ולשמוח על גורלי וחלקי בחיים. כתבתי כל אלה בשבתי עתה לרגלי עסקי בקורדובה, בערוג נפשי אליך, בני יקירי, ואל אמך, הנאהבה והנעימה. ובעלות על לבבי זכר הימים הראשונים, כתבתי זכרונותי עלי הגליון ויהיו לי כתנחומות אֵל; בהם אשתעשע עד שובי אליכם לחרוֹת בשמחה את פניכם. המגלה הזאת שמורה תהיה עמי עד בוא חליפתי – אז תירש גם אותה גם את התכריך הרצוף בה יחד עם המכתב הסגור בו, מכתב אמך אשר בו קנתה כליותי ולבי לפני דעתי אותה, ועל ידו משכתיה חסד. והיו כל אלה לזכרון עולם לך ולבניך אחריך מאת אביך אוהבך אברהם. בסוף המאה הרביעית לספירת הנוצרים נחלקה ממלכת רומה לשתים, למזרחית ומערבית.המערבית – ביחס ממשלתה המדינית – נבחרה מני ארץ בטלטול העמים בראשית המאה החמישית, והמזרחית עוד האריכה ימים, ובהיות מושב הקיסר בקונסטנטינופול, העיר ביצנץ מלפנים, נקראה הממלכה על שמה.  ↩ האגרת 145.  ↩ Procop.hist.arc. III 156.  ↩ הסוגר 118.  ↩ הנעל, 47.  ↩ Zeno, 491–474.  ↩ Malalas, Chronographia 389.  ↩ שם 396.  ↩ 602 – 610.  ↩ שס"ח.  ↩ הכנור 153.  ↩ רע"ג.  ↩ של“ט – שמ”ט.  ↩ הכנור שם  ↩ ספורי בית דוד.  ↩ שס"ז.  ↩ גן בל' פרס בוסתן.  ↩ Abulfarag, Chron.Syr.96.  ↩ 610–641.  ↩ שפ"ח.  ↩ Autychus II, 243.  ↩ Pertz, Monumenta I, 286.  ↩ שצ"ה.  ↩ שצ"ח.  ↩ Perceval III, 500.  ↩ שפ“ח – ת”ב.  ↩ שצ"ג.  ↩ אבי אַישע אשת מחמד.  ↩ Chalife – ממלא מקום (של אַלה ונביאו).  ↩ שצ"ד.  ↩ אבי חפזא, אשת מחמד השנית.  ↩ ת"א.  ↩ הוא חרץ משפטו על הספרים לאמר: “אם מתאימים הם עם הכתוב בהקוראין – הלא אך למותר הם לנו, ואם סותרים הם דבריו – אזי מצוה היא לנו לבערם מן הארץ!”, ועל פי משפטו זה נשרפו שבע מאות אלף הספרים שהיו באצר הגדול ההוא, בצוותו להביאם בארבעת אלפי המרחצאות אשר באלכסנדריה ולהסיק בהם תנוריהם עד תמם (Abulfarag, Chron.)  ↩ כן כנה מחמד את היהודים והנוצרים.  ↩ Gephia – מס לגלגלת.  ↩ מס הנכסים.  ↩ תשובות הגאונים שערי צדק סי' י"ז.  ↩ יום מנוסת מחמד ממיכה למדינה.  ↩ תט"ו.  ↩ כלב נוצרי.  ↩ ממעל לשער הנצחון של טיטוס המנצח, נחרתו תמונות כלי המקדש שהיו לו לשלל, ושלש אותיות רומיות: “H. e. p.” עליהם מלמעלה – הן ראשי התיבות “Hierosolima est perditi!” (ירושלים אבדה!). ושלש האותיות האלו היו למלה בפי הרומאים, בלעגם לאיד היהודים ובקראם עליהם מלא. מהרומאים למדו גם העמים האחרים לנאץ במלה הזאת את בני עמנו באשר הם שם.  ↩ תמ“ה – תס”ה.  ↩ תע"ב.  ↩ Tangir.  ↩ קורוֹת היהודים בספרד, 5.  ↩ ירמיה כ"ט, ז'.  ↩ אבות ג‘, ב’. [א"ש פריעדבערג. זכרונות לבית דוד, חלק שני.] 17  ↩ השם הזה נשתבש אחר כן בהברתו ויוסב לשם גיברלטר.  ↩ תע"א.  ↩ Aуσины  ↩ Xeres de la Frontera  ↩ כנוי למחרזת כדורים קטנים נקובים וחרוזים על פתיל הדבוק בשני קצותיו אל האזור.הכדורים מכוָנים לחשבון התפלות הידועות אשר אדוקי הקתולים נוהגים לקראן עד מאה וחמשים פעם ליום, ובכל פעם ופעם יעתיקו אחד הכדורים מקצה הפתיל אל קצהו השני, לזכור המספר ולמצוא החשבון הכולל.  ↩ [53] כהן מחמדי.  ↩ כהן קתולי.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/33

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p13/m34.txt

מעל המגדל

אהרן אברהם קבק

399957

מעל המגדל I. פניו היו שחומים-שחרחרים, כעין קפה, ומכתרים בזקן שחור וגדול; עיניו — כחולות ושלות ומצחו גדול ולבן. בפעם הראשונה היו הפנים בעיני רחל משונים מאד. עין-הקפה שלהם ולבן-המצח הנוצץ; ארשת היתה להם יבשה, מרוכזה, כמעט זועפה ומעיניו נזל אור שלו, רך וקורן. מיד הרגישה רחל שנתקלה בחידה… בכלל היתה נבוכה מן הפגישה הראשונה והבלתי-צפויה. כדרכה באה בשעה החמשית בסירה קטנה מן העירה א חצר דודה, כדרכה הלכה לה אל ביתו דרך שדרת הערמונים עם ספרה הקטן תחת בית-שחיה וזמרה מתוך חטמה איזה נגון בלי-מלים. ושלא כדרךְ קדמוה מן המרפסת במחיאות-כפים. — שם בודאי אורחים — חשבה בלבה. וכשהקריבו אותה אל האיש הזה ואמרו לה את שמו, פקחה לרוחה את עיניה בתמיהה גדולה, הרגישה מיד שנתאדמה, ושעה מרובה אחר כך לא יכלה להפטר מתמיהתה… "אם כן הרי זה הוא " חזרה בנפשה כמה פעמים ונסתכלה בפניו ולא הבינה אותם. הוא ישב אצל הזקנים המזהירים משמחה והנפעמים מביאת בנם הבלתי-צפויה, אצל טוּליה אחותו שאינה מסלקת את עיניה ממנו ורואה אותו כראות אלהים; ישב לו דרך חרות כאלו רגיל היה לישב במקום זה זמן רב ושום דבר אינו מושך כבר את עיניו. הזקנים דברוּ אליו על אדות רחל הבטיחו אותו שהוא “מחויב” לזכור אותה. אז היתה פעוטה, והוא, בשעה שהיה חוֹזר מן העיר בזמן החופשה מן הלמודים, היה נוהג ללכת אתה ואת טוּליה אל חורשת-האגוזים. כלום אינו זוכר? “קשטנקה” היה קורא לה, בשביל השערות הערמוניות שהיו לה אז. מאד לא נעם לרחל מה שהסבו הזקנים את השיחה עליה, וכל הזמן נפחה בפיה לתוך דפי ספר שהביאה אתה ולא דברה דבר. אף הוא שתק, ודומה שהקשׁיב בכונה אל כל מה שהם מפטפטים. פרצה דבורה אל האכסדרה בזמזום משונה, טסה אילך ואילךְ מעל לראשי האנשים ונפה על המפה הלבנה של השלחן, והוא הסתכל בה כמדומה בתשומת-לב, איך שׁהיא מתקנת ומשפרת את כנפיה הפרושות. נשׁתתקו הזקנים ותלו בה אף הם את עיניהם ורגע קמה דומיה. נשמע היה מרחוק הד דפיקות המזוּר על חוֹף הנהר: שם כבסו האכרות לבנים. — יפה המקום… טוֹב — אמר. — שם בכרכים, סבור אני, יש מקומות יותר יפים — ענה הזקן. — שם בכל מקום בריות, בריות… אך בריות… בכל מקום הם — ענה כאלו מתוך קצת בישנות ובאבק גחוךְ. מעיניו קרן הגחוךְ, ופניו נשארו רצינים. פתאום אמר כזה שממשיך את שיחתו: — והטחנה?… אני זוכר טחנה. מה? היא קימת?… האב והאם הביטו זה לזו דרך שאלה. האם נזכרה ראשונה ואמרה: — אַ! כונתו בודאי לזו שהיהת על חוף המיאטלה. כך, בני! היא קיימת עדיין, אלא שאינה עובדת עוד, חורבה… זוכר אתה, מגדל היה שם, גבוה? אף הוא קיּם. — כך, כךְ, מגדל… חלום נעורי… הייתי עומד שעות שעות בראש מורם למעלה וחלמתי. ערגתי אל ראשו… כך… — הוא דבר בקצת התעוררות ומעיניו זלפו קוי-אור שלוים. התחילו האבות מספרים על מה שהיה ועל מה שהוה. בשביל האורח הקדימה הפעם רחל לעזוב את הבית, אף-על-פי שהפצירו בה להשאר. טוליה הלכה ללותה עד המיאַטלה. כמעט עשו פסיעות אחדות וטוּליה חבקה את זרוע רחל ואמרה: — מה הדבר בעיניך? פתאום בא! — כך, פתאום. מעולם לא שערתי — אמרה רחל טרודה במחשבותיה. — אף אנו לא חכינו. משונה מאד. אבא היה אצל אורות-הסוסים, אמא הכינה מרקחת… הרי יודעת את, בימים אלו אין לה עסק אחר, זולתי מרקחת מרקחת… בו, אני רק לבדי הייתי בחדר. פתאום נכנס הוא כלו מכוסה אבק. “טוליה בודאי?” שאל סמוך לברכתו. “כך” אומרת אני. “אַ, גדלת! מה שלומךְ?” ואני איני מבינה כלום ומסתכלת בו. “למה את מסתכלת כך, הרי אני שלמה…” שוי בנפשך כשאומרים לי כךְ, התנפלתי עליו לנשק לו, והוא: “לאט לך, לאט. אני כלי — אבק. אפשר גם בלאו הכי. אבא ואמא היכן?” פשט את בגדיו והלך אל המטבח לרחוץ, כאלו לא כאורח בא, אלא שחזר מטיולו. הוא משונה כל כך. לא שׁערתי… הלכה רחל לצדה, ומתוך הרהוריה אמרה: — הן, הוא משונה כל כך… ואחרי כן הוסיפה: — תימה. היום בבקר כשהקיצותי משנתי היתה שמחה רבה בלבי, מבלי שאדע מהיכן באה ולמה באה. אם מפני שהיום היה יפה ביותר ואם סתם… טוב היה, אבל עוד מן הבקר לבשתני רוח התהוללות. כשנכנס גברילין החזקתי בו והפלתיו ארצה… בדחיפה אחת הפלתיו, חי נפשי. הוא נבעת מאד. ויראני כראות משוגעת… — ח-ח-ח… — כל היום הרביתי לצחוק. ועתה אני באה לכאן, והרי לך — אחיך! משונה הדבר… ח-ח! הרי זו חדשה! כשאמר לגברילין שהד"ר מאירסון בא כאן, לא יאמין, ישתטה… — קראה רחל בשמחה כשזרקה באויר את ספרה והשתדלה לקלוט אותו. כשנפרדה מטוּליה מתוך הבטחות לבוא אליהם מחר בשעה יותר קדומה, קפצה אל הסירה והפליגה אל הנחל. פעמים אחדות טבלה את משוטיה במים, אחר כך הניחה אותם, התמתחה בכל גופה פרקדן על קרקע הסירה ושכבה זמן רב בלי תנועה. גדולה ורחבה היתה מיאַטלה ומזהירה לאור החמה, רק סירתה לבדה, קטנה ובודדה, התחלקה על פני הראי שלה, ורחל ראתה רק את השמים ואת הערבות הרחוקות הכפופות אל המים… התחלקה לה הסירה, התחלקה לאט, כאלו נשמה היתה בקרבה שאמרה: “לי בכל מקום טוב. השמים, החמה, הנחל, הכל טוב. דחפני רוח. מה איכפת לי”. באה הסירה עד הסוף הירוק והצפוף ועמדה שם. השמחה שהתלבטה בלבה שׁל רחל בשעה שניעורה בבקר ומצאה על הקיר לפני מטתה כתמי-חמה ורדיים אחדים, אותה השמחה לא נתנה לה אף עכשיו מנוחה. עלומיה, ריח הסוף הרענן, הדומיה וזיו-החמה, — כל זה נלחץ בהמון לתוך החזה וצר היה לו מהכיל. בשעה שהתרוממה מעל קרקע הסירה כבר היה הכל מעולף בתכלת הערב, ותמהה לדומיה המופלגה שמסביב, שצפצוף הצרצרים בסוף וקשקוש-התנומה של הגלים בחוף רקמו לתוכה כציורי-חן… נזכרה במה שחלה זה עתה: שהיא נמצאת עתה במחיצתו של אותו אדם מפורסם. והרבה יורנה, הרבה תורה ישמיע לה, וצחקה מבלי דעת למה. קשה היה לה לשאת לבדה את שמחתה. זקוּקה היתה להשׁתתפותו של מי שהוא. ונזכרה בגברילין הרי יש לה בשׁבילו סיורפריז שלא חלם על אדותיו כלל!… הלבנה עמדה כבר בשמים וזרעה קוים חורים על האדמה, בשעה שהלכה אליו וצלה הארוך נגרר אחריה בחוצות השוממים. וחשבה עתה על גברילין. כלום היא אוהבת אותו? אינה יודעת. הוא אדם טוב וגבר יפה. תמיד היתה חביבה עליה קרבתו ונעים היה לה, כשהיה נוטל את כפה ומצחק בה, אלא משעה שהתחיל מציץ בה במעין תוגה נעלמה, שחושׁ-האשה שלה דלה מתוכה תביעה מוצנעה ועזה… — התחילה מרגישה שלא נעים לה מגע ידו, ובאופן איִנסטיִקטי השתדלה שלא להתקרב אליו. למה הוא מסתכל בה כך? אלמלא כן הרי היה טוב ונעים לה. ועכשיו יש לה במבטיו כח מאַים ודוחה… ברגעים האלה, כשהלכה אליו וחשבה על אודותיו, היתה בלבה חמלה עליו, ומגוחך היה בעיניה הדבר, מה שהגברים אוהבים כל כך את בשר האשה, בודקים בעיניהם את גופה ואיבריה היפים מעבירים אותם על דעתם… עוד מרחוק ראתה שחשך בחדרו של גברילין. כעין תבלול על עין סמויה, היה הוילון הלבן על המחצית התחתונה של החלון הפתוח. נגשה אליו, הפשילה קצת את שוליו והכניסה את ראשה פנים: — אין איש פה? — שאלה. מזוית חשכה נענה לה קולו של גברילין הצעיר והרצוץ קצת: — רחל? אני כאן. נכנסה לתוך החדר ובקשה אותו בעיניה בחשכה. — למה אינו מדליק את המנורה, בעל-הזיה? — בשעת בין השמשות אני נוהג להיות שׁרוי בחשכה — השיב ולא זז על מטתו אפילו זיזה כל שהיא. — פנטזיות. ידליק את המנורה. ואם יש ברצונו אדליק אני. — חן-חן. יכולה היא לישב אף בחשכה. השד לא יקחה. ובעוד רגע הוסיף בקוֹל אחר, בקול מחנן: — רחל! גשי הנה, שבי על ידי… ומפני שחשך היה בחדר, והוא שכב על מטתו, ומפי שׁבחוש האשה שלה שמעה את דפיקות לבו ואת תאותו הנסתרה — מתוך זעזועי-קולו, — תקפה אותה פתאום בקרנות גדולה לישב על ידו, לראות מה יהא… הוריד את רגליו על הקרקע ואת ראשו תמך על כפות ידיו ושעול יבש וקצר פרץ מפיו. — עדיין הוא משתעל? — שאלה ונסתכלה בערפו היפה והמעורטל מתחת הכתנת הכחולה שלו שלא היתה מרוכסד לא ענה על שאלתה. אחר כך אמר: — היום היתה אצלי דינה ממינסק. — דינה? מה הוא סח? ואני לא ידעתי! מה היא מספרת? — מה היא מספרת? רע. הענין נסתבך. הפרוקורור נהג מעשה פרובוקציה עם הנתבעים. אחדים מהם לא עמדו וקראו בשמות חבריהם. חוץ מזה בין הפועלים בבית-החרשת של ז’ק נמצאים מרגלים. מאסרים. רע, רחל, רע. הרבה כחות אבדו לנו בעיר זו, ומה הפרי? מחוסרי-ההכרה מרובים עדיין כמו שהיו… שוב 1פרץ שׁעול תכוף וטורד מפיו. חמלה תקפה אותה וחפצה לנחמו. — אין הרעה גדולה כל כך. דברים כאלה שכיחים כמדומני — אמרה אליו ושמה את ידה על ערפו — הוא משתעל עדיין וזה לא טוב. הוא אינו נזהר בבריאותו. — עט!… התחילה מרגישה איך 2שלחיו החמה מתקרבת בזהירות ולאט לאט אל חזה… תמיד ידעה שקרבת גופה המפותח והחם מגרה את הגברים ומשכרת אותם, ותמיד היה דבר זה מכעיסה מאד. עכשיו לא הרחיקה את עצמה הימנו… הוסיפה לגפף את צוארו ואת שערותיו הרכות והמסתלסלות, נזכרה ואמרה: — גברילין! ינחש וימצא איזו חדשה הבאתי לו. — חדשה? מנין לי לדעת? הטובה היא? — שאל זה. נטל בתוך כךְ את ידה והתחיל מגפף וממעךְ ואתה. — כך. מיוחדה במינה. — אָ אָ! היא כבר מעירה בי סקרנות. תגיד לי סוף סוף. — הד"ר מאירסון בא. — איזה מאירסון? — נוּ, אותו מאירסון, הסוציאל-דימוקרט. — הד"ר מאירסון! להיכן בא? באיזה אופן? רץ אילך ואילךְ. היא צריכה לספר לו הכל בפרוטרוט. איזה רשם עשה עליה, אדם כזה! האם בעל זקן הוא או לאו. וכיצד הוא לבוש, ז’נטלמן בודאי. בחוץ-לארץ כל החברים נוהגים גהוץ בחצוניותם. דרשותיו על הקונגרס, מאמריו החריפים, פסס!… — האמת אמר לו, איני יודעת איזה רושם עשה עלי. הוא אדם משונה. מקרוב הריהו קר, יבש, כמעט זועף, ומרחוק אם תדתכל בו דומים פניו לחביבים ורכים. יושב הוא ומדבר בנפש פזורה וכותב באצבעו על המפה, כותב וכותב במהירות, ח-ח-ח… משונה! — נוּ, אדם כזה אי אפשר לו בלי חולשיות. כך הם הגדולים… — אבל די לו, גברילין, לרוץ בחדר, העינים כואבות. ישב פה, על ידי, ואספר לו הכל. ישב ואמר: — יודעת היא. צריך יהיה להשתמש בו. הוא יביא לנו הרבה תועלת — נטל את ידה והניחה על ברכו. מכיון שחשה את חמימות רגלו מבעד לבד המתוח עליה, השיבה אותה כנכוה, וקמה תיכף. — כך, אני מאושרה שבא. רבות רבות אדבר עמו. כל כךְ הרבה צריכה אני לשאול מפיו. הוא ישב בראש מורד על ידיו ושתק. היא לא ידעה מה לדבר עוד. אף-על-פי-כן הוסיפה לעמוד אצלו ולא הלכה. — יש לי מחברת מענינת בשביל להקריא לפני הפועלים מהר על האספה. “העבודה והמשטר המדיני בזלנדיה-החדשה” — נזכרה פתאום ואמרה. שוב שתקו. הדומיה היתה אי-נעימה. לבסוף אמרה לו שלום מבלי שתשמע אם ענה לה אף הוא שלום. באה אל חדרה, הדליקה את המנורה והיתה בכונתה לקרוא, אך נשארה עומדת באמצע החדר בידים מצולבות על החזה… פתאום הרגישה שהחיים יפים, הכל יפה, אף הדרה יפה, חדרה הלבן עם וילוניו הלבנים ששכינת עלומיה שורה בכל זוית שׁלו. צללי חלומותיה הצעירים, ספקותיה, חפושי-נשמתה נתלו מעל תמונות האנשים הגדולים שעל כתליה, האנשים שעמדו אישׁ לפני מזבחו שלו והתפללו איש אל אלהיו: מרכּס, טולסטוי, גריבלדי, הירצל, ציכוב, ניטשה… בנשמתה הצעירה נטוו ויצאו חוטי-זהב שקשׁרו את האנשים הרחוקים האלה לסינטזה אחת נאדרה. נפנתה פתאום אל זוית חדרה וזמן רב היו עיניה שם שרויות. שם עמדה פירמידה קטנה מעוטפה עד הקרקע בסדין לבן, ועליה היו מסודרים ספר הברית-החדשה, אחדים מספרי טולסטוי, וכיוצר בזה… ממעל היתה תלויה ה“מדונה עם הדמעה”… חלום-זהב, חלום-נעורים! אז היתה עוד בגימנסיה וטולסטוי משל אז בלבה, והאבנגליון שלו — נשמת-החיים. אך תגמר את הגימנסיה ותצא היא עם חבריה הצעירים אל המסכנים והסובלים, אל משכן הדמעות ו?אלות 3, ודבר ה' בפיה. תדבר להם על חסד אלהים; תביא אל עלובי-עולם תנחומים ותקוה ותקל מעליהם את כבד ה“צלב” שהם נושאים… אלהים! אותם הלילות נדודי-השנה והמתוקים!… במח ערפל והלב דופק מהזיות-אור מתוקות, הזיות על עבודה גדולה וקרבנות לשם האהבה והאדם. תלכנה מעיר לעיר, בכל מקום שתבאנה תהיינה לאופות, לטבחות, לתופרות, תשבנה בכור-עוני ותזרענה מסביב אור וישע, אמונה כאלהים ובחסדו, אהבה וצדק-עולמים… רבים מאותם חלומות-הזהב התנדפו והשאירו אחריהם ריח מתוק, זכרון משכר ונעים. מכיון שיצאה מן הגימנסיה נודע לה שהעבודה לשם האנושׁיות אינה כל כך פשוטה; ידעה שהחיים שלפניה — רחבים, מסוכסכים, מעולפים ערפלי-סוד וקוראים ומושכים בחידת-קסם. כמה וכמה דברים יש בהם, אלא שהכל מבקשים את הדרך האחת היחידה שבסופה האמת זורחת. הולך לו כל אדם את דרכו שלו ומאמין שהיא היא האחת היחידה. איזו תבחר היא? לבה פעם ופחד… את שמו של הד“ר מאירסון שמעה מפי צעירים וצעירות. השם הזה מדליק את הנשמות הצעירות בארצה, מפני שחייו עשירים במאורעות, בקרבנות על מזבח הריבולוציה, מאסרים, גלות, ועבודה פוריה ורחבה בשביל השתחררתו של הפרולטריון… משנות ילדותה, כשגדלה בבית דודה, נשׁארו לה ממנו, מהד”ר מאירסון, רק זכרונות קלושים, מטושטשׁים, אלא כשחזרה עכשיו אל עירה זו לצבור קצת מעות ע"י שעורים, שמעה אדותיו הרבה מפי דודה, כשהיה מהלך אתה לפעמים בשדה לשם טיול, או מפי טוליה, כשנשארה לישׁון אתה בחדרה, ולא פסקה כל הלילה לדבר אתה על אדותיו. החליטה לנסוע אל אחת מכרכי-הים הגדולות שצנורות התרבות פתוחים שם בשביל כל הצמא למדע ולעבודה. תסע אליו, והוא יורנה… והנה הוא גופא בא! כמה טובה החזיקה לו בלבה על ביאתו זו… לא, לא תוכל כבר היום לקרוא. כבתה את המנורה והחלון נעשה פתאום כחול ומבטיה הזיוֹת רחוֹקוֹת, והחדר עם השטיח הכחול על הקרקע נמלא סוד וקסם. ישבה על אדן החלון, ובמוחה תעו מחשבות שאין להן שם ואין להן דמות, קלות ובלתי-נתפסות כהלום-בקר. הכל הסתבך והסתכסךְ,: ביאתו של מאירסון, גברילין עם צוארו היפה ושערותיו הרכות, הנחל הנוצץ, החרמש החור ממעל לסימטה החשכה, והנוגה, הריחות המתוקים הבאים ביחד עם המולה עמומה משדות רחוקים, עתידותיה היא — כל זה הוא מעורבב, לא-ברור אך מעולף באור-לבנה, ומתיקות הוא מרעיף אל הנפש. הלב מתכוץ ודמעות נושרות מן העינים… II. הד"ר מאירסון היה בא רק לפעמים רחוקות אל חוג בני-הבית. על פי הרוב היה יוצא בבקר השכם אל השדה, והולך וסובב שם עד שעה מאוחרה בערב, ואיש לא ידע בצאתו ובבואו. או שהיה כלוא כל היום בחדרו. ובאותה שעה היתה דומיה שולטת בבית. הכל היו מתלחשים, ואפילו המשרתים במטבח דברו בדומיה: “שׁ.. הוא שם”. ומתוך הדומיה היו נשמעות מאותו חדר רק פסיעות תכופות, קלות ובלתי-פוסקות. כשהיה יוצא לפעמים היו פניו חורים, כמושים, שערותיו פרועות. הזקנים היו חוזרים אחריו, מדברים אליו כנפתולי-חן, משתדלים לרצותו על ידי אמצעים שונים והשתדלו להיות זריזים ומכוונים את רצונו. הוא היה עונה להם באי-רון ושותק יותר. בסתר היו הזקנים מושכים בכתפיהם ונאנחים חרש… עם טוליה יש שהיה נכנס לפעמים בשיחה. ישׁ שהיה נגש אליה, מתחיל מגפף את שערותיה או צובטה בלחיה ושואלה, כשם ששואלים תינוקות, אם טיילה כבר היום, אם אמת הדבר שהיא בעצמה חובשת את סוסה ורוכבת ויוצאת אל השדה להשגיח אל הפועלים וכדומה. וכשזו עונה לו מתוך בישנות ילדותית: “הן”, הוא סוֹטר על לחיה בחבה וברוך וצוחק: “כךְ. כךְ. ברוה! ברוה, טול’קה!” והולךְ לו. מכיון שהוא פורש הימנה נעשית טוליה סריוזית מאד. בשׁעה שהיה מאירסון מהלך לפני הבית אילךְ ואילךְ בשבילי החצר, ומטלטל בתוך כךְ את ידיו ונוהם חרש בחוטמו, — באותה שעה היתה טוליה עומדת לבדה על המרפסת נשענת על אחד העמודים ואינה מסלקת את עיניה מאחיה… בערב יום אחד יצאו כל בני בית דודה אל השדה לטיל. אף הד"ר מאירסון היה אתם. אחו ירוק מזה ושדמת קמה מזה. מאירסון הלך על יד הוריו ושתק, בשעה שהללו לא פסקו מדבר על עניני משפחה, על קרובים ועסקיהם. וקשה היה להחליט אם שומע הוא או לאו. רק רחל התרעמה על הזקנים ונעלבה בשביל בנם. “כיצד אין האנשים הללו מבינים את ערך בנם וסוברים שפטפוטיהם צריכים להעסיק אותו”. לאט לאט התחיל מאירסון מתרחק מן הכנופיה ולבסוף נשאר לבדו הולך סמוךְ אצל הקמה ומעביר את כפו על ראשי השבלים: כנראה נעים היה לו כשׁקצותיהן השעירות דגדגו את עורו. הזקנים הוסיפו לדבר והעמידו פנים כאלו לא הרגישו בפרישותו. אבל לבסוף חבק הזקן את צוארה של רחל, משכה אליו ואמר בלחישה: — רואה את? מה זאת, רחל? — מה? — הרי זה… — אמר והניע בראשו כלפי בנו. — לא כלום. הוא שקוע במחשבותיו, שבודאי אינן בלתי-חשובות, ואתם מטרידים אותו ב“מעשיותיכם”, שאינן מעסיקות אותו כלל וכלל. קפצה טוליה חבקה את זרועה של רחל מן הצד השני, ולחשה בפחד ודאגה: — אבל למה הוא עושה בידיו תנועות כאלו, בשעה שהוא לבדו. רואים אתם? כאלו הוא מתוכח עם מי… — אֶח-אֶח-ח-ח… — נאנחה הדודה, שהלכה מאחריהם. — “מעשיות”… הרי לא “פּלוסופים” אנחנו. על מה נדבר אנו אנשים פשוטים? — אני בכלל איני מבינה את ביאתו גופא… — התחילה הדודה. והדוד נכנס לתוך דבריה ולא נתן לה לגמור: — למה הוא בא פתאום? “לנוח”… כלום אין שם אצלם, בארצותיהם, מקומות יותר יפים למנוחה. מובטחני שלא מחמת געגועים אלינו בא. עוד מנעוריו הצטיין בקרירותו לבני-משפחתו. בעד ה“הבריא” שלו היה מזומן לשמד, לאבא לאמא — זרים. זרים היינו בעיניו תמיד. את מבינה מסתמא עד כמה שמחנו כלנו לראותו. אבל לידע אני רוצה מה הכריחו לבוא אלינו. הרי היו לו שם בודאי ענינים. לעזוב את הכל ולבוא לרקוב במדבר זה. קשה היה לרחל להרגיע את הזקנים. תלונותיהם דכאו אותה ושמחה כשמצאה אמתלא לפרוש מהם. הם עברו למקום שׁהזכריות היו מרובות שם, ונתעכבה באותו מקום לקטפן. זמן מרובה קטפה את הזכריות ועוד מיני פרחים שלא ידעה את שמותיהם. כשיצאה אל הדרך כבר היו הזקנים וטוליה רחוקים. ומאירסון עדיין התנהל לאטו בצד הקמה כשידו מחלקת על ראשי השבלים. נזכרה רחל בישוע הנוצרי שׁראתה אותו בתמונה אחת כשהוא הולך עם תלמידיו בּיום השבּת בּקמה… נגשה אליו ובּלי מלים הושיטה לו את צרור הפרחים. מתחלה כשראה אותה נפחד קצת ולא ידע מה היא רוצה. אך מיד נזכר, ופניו הוארו בּאור עיניו הנוגה: — חן חן! זכריות. רבּות כאלו… הן הן… אני אוהב זכריות. נכנסו שתיהן בשביל צר בּין שתי חומות קמה. דומיה. נדף ריח עשב ותבואה, וזמרת קוצרים נשמעה מרחוק. הלכו ושתקו. הוא הסתכל בה מן הצד, הסתכל בה זמן רב ובסקירה מרוכזה, עד שאי נעים היה לה. — שערות יפות לה ושרטוטי מלחה מדויקים — אמר פתאום כאלו התבונן בדבר לא-הי. אדמה רחל ולא ידעה מה לענות. — כלום לא אמר לה זאת עדיין שום גבר? נזכרה בשיחה אחת עם גברילין, שקרה ואמרה: לא. — אהבתי מאד ילדות כמותה — אמר ולא פסק מזקוף עליה מבטים חודרים. — ועכשיו? — צער… חמלתי עליהן. — למה? — ילדות כמותה… כך, אהבתין בשביל עלומיהן. אהבה ברה יש להן. אמונה זכה בחיים להן… אלו הם החיים שהן מרגישות שלא-מדעת בהן עצמן… בהן עצמן… כך. ריח נודף מהן. רבות הן כזכריות עדינות באחו… — אבל, אדוני, למה הוא חומל עלינו? לא ענה. הלך וקטף מתוך פזור-נפש את ראשי הזכריות אחד אחד. על פני הקמה צפו מאחריהם שני צללים, אחד ארוך והשני קצר, שהתמתחו למרחקים… אחר כך התחיל דובר דרש כמו אל עצמו וידיו הרועדות והעצביות נתרו מסיבי לפרחים, מעכו את זקנו חליפות… — יתומים טעוני רחמים… כלנו יתומים, כלנו… תועים אנו בלי אב ואם… מה אנו יודעים? להיכן אנו הולכים? להיכן?…. איזו רוח סערה חטפה אותנו, סחפה אותנו בכח איזו רוח סערה… והרינו סובבים מסביב לנקודה, שאין עיננו שולטת בה… סובבים עולמית… והבריות התמימות — תכנית יש להן, כונות, מטרות, אידיאלים…. — היך זה, אדוני? היך זה? וההכרה? והדעת? כלום אין אנו רגילים לפשפש במעשינו בהכרה ברורה? — ה-ה-כ-ר-ה! והמ! חַ-חַ… אם איזו יד חזקה תדחף את כדורנו עד שיתנודדו הבריות ויקיצו… אז, יודעת היא, יתפזרוּ הבריות ויברחו זה מזה כמטורפים… וכלם מן השקר הגדול יברחו… — התרגש בדברו. מהירים ופזיזים נזרקו המלים מפיו בלי-סדר כטבעות מותקות ומפורקות משלשלת מחשבה אחת גדולה. דקים אחדים השתתק ואחר כך חזר בדממה: — מן השקר הגדול, כך… התנשאו על גבעה וראו הרחק לפניהם את שלשת ראשׁי הזקנים ובתם שצפים על גבי ים השבלת… עמד ותלה את עיניו בשקיעת החמה. פניו הצנומים והמרוכזים היו ורדרדיים והילכך לא היו דומים לפנים מעלמא הדין. — כך. סובבים אנו, נסחפים על ידי סערה חזקה — אמר, כשפשט את אצבעו הצנומה ובמהירות עצביית עג עוגות באויר — אסור לעמוד ולהרהר קצת… לא טוב, לא טוב, לא טוב… יזרק הרחק הלאה מן המעגל, יחידי יאבד דרך… עמדו שניהם זמן רב ושתקו. אם מדבריו העצובים שצללו בנשמתה בצליל משונה כזה או מחמת שעת-השקיעה, — עצבות גדולה נלחצה אל לבה, ואימת-סתר תקפה אותה כשעמדה לבדה במרחבי-השדות בשעה זו אצל אדם זה, שפניו המוארים באור השקיעה כל כך מרוכזים וכל כךְ משונים… עזבה אותו בלאט והלכה אל החבורה שנראתה מרחוק. עברה איזה שטח, עמדה והסתכלה לאחוריה: הוא עמד עדיין על הגבעה כאילן גלמוד, וצלו שטוח על הקמה… ומחשבה חלפה במוחה: “דומה שאף הוא נתלש מן ה”מעגל" וגלמוד הוא בלי דרך… נצנצה המחשבה וכבתה. בערב חזרה רחל אל ביתה ובנפשה חסרה המנוחה. פתחה את החלון וישבה לקרוא. אור-החלב השוה, שהפיצה המנורה דרך הגולה הלבנה, היה משרה על נפשה מנוחה מתוקה והיה מכשירה לקריאה ולהזיה. רחל קוראת וקרואת בתענוג גדול ובאהבה כמעט אל כל אות שבספרה החביב. פתאום היא נשענת אל מדף-כסאה ותולה עיניה בחלוֹן הפתוח. שם נשקף לה ליל שקט עם כוכביו וצליליו החבויים והרזיים. לא הרחק מחלונה נשמע לחש עצור: זוג שנתאחר אינו רוצה להפרד בלילה זה. חרש פורצים דרך החלון, כנמלטים בגנבה מחיק הלילה, רוחות קלילות, ריחות-שדה, צפרות קטנוניות ולבנות. רכות ועליזות באות הן הצפרות הללו לעוף לכאן עם עריגת-נפש עזה לאור ולחום. ומיד נופלות הן חרוכות רגל וכיף על הגולה. והגולה מתכסה בשכבה יפה, לבנה, נוצצה ושעירה… “שמא באמת כל זה שקר? שמא ישׁנה אמת אחרת? הוא בודאי יודע דבר מה שאחרים אינם יודעים אותו. הטוב הוא ויפה אותו דבר או רע ומבעית?…” דפיקה בדלת העירה אותה ממחשבותיה. גברילין בא. רחל שמחה לקראתו. הוא לא הרגיש בתחלה בדבר שרחל שׁנתה את מקלעת-שערותיה הרגילה ועשתה שתי צמות ארוכות ועבות שׁנחו על חזה בכל כבדן והוסיפו לה חן ילדות מיוחד. בפעם אחרת לא היה מתאפק ושלח את ידו למשמש בצמותיה. עכשׁיו היה לו סבר-פנים טרודים ומפיקים דאגה. — גברילין! טוב שבא — קראה בשמחה — יש לי עתה חשק לפטפט עם מי. האיץ בה וזהר התפעלות עמוקה זרב על פניו: כאלו זו לו הפעם הראשונה שהרגיש ביפיה. הציץ בה והציץ בה זמן רב בעינים חודרות וגחוך רפה-רפה זעזע את קצה שפתיו זעזוּע כל שהוא. רחל הרגישה בהתפעלותו וחרש-חרש התלבטה בה גאות-אשׁה. — מה הוא מסתכל בי כך. כלום אינו מכירני? — שאלה באבק עגבנות. — נפלא הדבר — אמר והוסיף להשרות עליה את במבטיו המחייכים — עד עכשיו לא הרגשתי שהכל כאן אצלה לבן. הכתלים לבנים, המנורה, המטה, הוילון — לבנים. היא גופא כלה לבנה… העביר תוך כדי דבורו את ידו הרותתה על גבי ראשה ולא הבין למה רעדה כך כפו ולמה נגעה בשערה נגיעה מרפרפת כשם שנוגעים בדבר שבקדושה. — ואף זה לבן… — סיימה רחל את דבריו כשחקתה את הקול והטון שלו והראתה על שתי צמותיה. צחק צחוק ארוך ותאוני. רחל ישבה על אדן החלון. גברילין נטל כסא וישב אצלה. בא אליה לרגל עסק אחר. על בית-החרשת שבמחוז הסמוך יש צורך ויכולת לערוך שביתה. צריךְ לערוך פרוקלמציה. התחיל מחבר אלא שאינו מרוצה במה שכתב. תנסה היא לכתוב, שמא תצליח… זמן רב דברו, התיעצו, לבסוף נשתתקו. — הרי כוכב נפל! קראה פתאום רחל. — בסיון הם נופלים הרבה הרבה — העיר גברילין מתוך הזיה כשתלה אף הוא את עיניו אל השמים. — יפים הם עתה הערבים! אחר רגע: — ועוד הרבה הרבה ערבים נפלאים כאלה יהיו, גברילין, עוד הרבה! הרי אך התחלת הקיץ עתה!… — כך, אבל כשהם עוברים לבטלה הרי יש לךְ אחר כך מוסר-כליות… — השיב גברילין. — מוסר-כליות… נו, למה? ערב כזה, כיצד… הרי טוב לישב כך עד אור הבקר, עד אור הבקר… — אני מבין. כשאני כותב בלילה אצל החלון הפתוח יש שאיזה כח מושכני החוצה, החוצה. אבל מחויב אדם להלחם עם “רוח טמאה” זו, ח-ח… לעולם צריך אדם לעבוד, לעבוד, לעבוד… הסתכלה רחל בפניו הצנומים, בעיניו שנראו כדולות ויפות יותר מחמת שהיו נשואות אל הכוכבים, ואהבה אותו ברגע ההוא בשביל טהרתו ובשביל אהבתו לגם ולעבודה… משהלך נשארה יושבת זמן רב אל החלון, מסתכלת בלילה ומקשיבה בכל לבה אל רחשי-החדוה התוססים בה. מעין סתום של אושׁר נפלא רתח בקרבה והיא לא הבינה למה נטמנו הבריות העלובות הללו בבתיהם הצרים והחשכים, למה אינם חסים על שעותיהם הקצובות ואינם יוצאים לחוש כמותה את החדוה הגדולה והאושר הגדול… חלפה פתאום מחשבה במוחה: "שמא אין זה אלא דמיון-שוא. שמא ישׁ דבר-מה שעומד למעלה מכל עולמה ורחשיה, שלגבי אותו דבר אין אשרה — אושׁר ואין חדותה — חדוה? בלתי-צפויה, אי-רגילה היתה מחשבה זו, ונפחדה רחל. חלפה המחשבה במוחה כעוף שחור וגדל-כנפים זה הטס על פני אופק השקיעה האדום וגורר אחריו צל על פני אדמתנו… III. כשהיתה רחל רואה מרחוק את הד"ר מאירסון היה בא אל??ה 4חפץ עז לדבר אליו. על מה? לא ידעה. אולי על זה שהיא נבוכה בחיים, שאינה יודעת איזו דרך תבחר לה, על עריגת נפשה לדעת הכל ולפעול איזו דבר מועיל… דומה, שאפשר ונקל לדבר על הענינים הללו עם מי שיש לו עינים נוגות ויפות כאלו. אלא מחיצתו של גברא זה בעל הגוף הארוך והשחור עם המגבעת רחבת-השולים המשולשלות, בעל הפנים המרוכזים והעינים התועות, הרואות ואינן רואות, היתה מאבדת את הניבים ואת התשוקה לדבר. מה הם לדידיה כל “עסקיה הפנימיים”? חשבה בלבה. היה יום שחון. אחר הצהרים השתחררה רחל מן השעורים ונסעה אל דודה. שם שלטה דממה בכל חדרי הבית. רק על הקרקע התנועעו צללי הוילונות שעל החלונות הפתוחים. הדוד לא היה בביתו. בימים האחרונים היה מתמיד ביותר לישב בשדה ולהשגיח על הפועלים. הדודה היתה במטבח, כלה אדומה, מזיעה, בוחשת בכף גדולה סיר מלא תבשיל מרקחת ונוזפת וגוערת במשרתות. רחל בקשה את טוליה ומצאה אותה בחדרה כשהיא ניעורה משנתה, פניה מרושלים ומעוכים. — מה זה, טוליה? עכשיו לישן? אם גנבים יבואו וישאו הכל מביתכם לא ידע איש. הדלתות פתוחות. את ישנה, הדוד איננו, הדודה מתקוטטת במטבח… — אֶ-אַה! — נאנחה טוליה כשעשתה תנועה לא-מסומנת באויר ופערה פיה בגיהוק ארוך. — שלמה בבית? — שאלה רחל פתאום. משכה טוליה בכתפיה. — אם גם בבית הוא כלום אנו יודעים. רק את פסיעותיו אנו שומעים. לעולם הוא שותק. שותק. לטוליה היו פנים עצובים ומפיקים דאגה. כאלו יצאה אל גנתה להשקות את פרחיה ומצאה אותם נרמסים ומחובלים. — נו, די להתגולל על הדרגש. — קראה רחל כשטלטלה את זרועה של זו — הידאַ! להתרחץ! טוליה תקנה בליאות את שערותיה ושמלתה המקומטה, נטלו את מכשירי הרחיצה ויצאו שתיהן. נזכרה פתאום טוליה ובקשה את רחל לחזור: צריך בכל-זאת לראות אם בחדרו הוא או לא. על בהונות רגליהן נגשו אל דלת חדרו. טוּליה הטתה את אזנה והקשיבה, הציצה בחור המנעול, ואחר כך נכנסו שתיהן אל חדרו. בחדר לא היה שום אי-סדר, אף-על-פי-כן היתה מרגשת בו עזובת-שממון. שלחן, כסא, מטה, כלי-רחיצה — אלו היו כל רהיטיו. שירי פפירוסות על הקרקע היו למכביר. מראה החדר התמיה את רחל, ומה שעשה עליה רשם כבד ביותר הוא חסרון-הספרים. עמדה רגעים אחדים, זקפה את עיניה על הקירות הריקים, נתנה אותן בשלחן הריק… — מה הוא עושה כאן? — שאלה רחל לבסוף. — איני יודעת. — כותב הוא? — עדיין לא דרש ניר או דיו. — קורא הוא? — רואה את, ספרים אין לו. — אם כן, במה הוא עוסק? — אינו עוסק בשום דבר… מהרהר! שותקות ומדוכאות יצאו הנערות מן החדר. היה שרב מלאה ורחל קללה בקול את החמה הצוֹרבת. אך משעברו את הגן ששלטו בו אויר מחניק, קורי-עכביש( וריחות חריפים מרובים, ויצאו אל האחו המכוסה כלו עשב גדול ולח והאדמה השחורה והגמישה נסוגה ברוך מתחת לכל פסיעה ופסיעה, — נגשה אל נפשה של רחל איזו שמחה מגפפת ודבקה בה. “ליאַ-ליא- טרו- ליא-ליא…” חבקה את צוארה של טוליה ואנסה אותה שתקפץ בטקט מתאים אל זמרתה. סוף ריחני וצפוף השתטח מן החוף עד אמצע המיאטלה. ומיאטלה זרחה בקשקשת-כסף ונשמה אל השׁמים בקטרת קלה כספית-אורירית, נראית אורירית. רגע עמדה רחל על החוף בעינים ממוצמצות כלפי החמה שזרחה כלה על המים, וצחוק פרץ פתאום מפיה. — טטול’קה! זרקי מעליך את בגדיך… זמן רב שהו במים מרוך ומהתעדן. לפעמים היה פורץ מפיותיהן צחוק או צהלת-השתובבות, אותם הקולוֹת שהוֹלכים בדֹמית צהרים-של-קיץ למרחקים ועובר-דרך השומע אותם בא לידי הרהורי-חטא והזיות-סתר ועיניו תרות מסביב… עיפות ועליזות חזרו הביתה והדודה נתנה לה תה עם המרקחת החמה והנודפת שעשתה היום. טוליה הריקה במהירות כוס טה אחת ונמלטה החוצה. רחל נשארה עם הדודה שעמדה על גבה ושפכה לפניה את לבה. “הוא סובב הולך, ה' יודע באיזו מקומות. הוא אינו אוכל כמעט כל. כיצד הוא חי איני מבינה… אֶה-אֶה-ה… אלו היה עכשיו בבית, שתה לפחות כוס תה”. רחל מנחמתה ומבטיחה לה לילך אל השדה, לבקשו ולהביאו, כשהיא בולעת בתוך כך בתיאבון גדול את התה, המרקחת והגלוסקאות. והדודה מוסיפה ללחוש על אזנה בקולה הבכיני שתשתדל לבדוק אותו באיזה אופן, סחור-סחור, כמובן… מה הוא חושב, מה טיבו, היא מבינה? הם אנשים פשוטים, אינם רגילים עם בני אדם כמותו, אינם יודעים מה והיך לדבר. אין להם בשבילו אותם הניבים, אותן המלים. מבינה היא? היא משכלת, היא ענין אחר… כשיצאה רחל החוצה, כבר היתה חשכה. בקצה המעלות של המרפסת ישבה טוליה כלה מכונסה ומכווצה כפקעת. — טוליה! פה את? — אל נא תמהרי, רחל, לילך. השארי עמדי. — לא, צריכה אני לחזוֹר הביתה. עבודה יש. — אֶ! למה לך עבודה זו? הכל אחד… — מ-מה? טוליה, מאימתי את מתפלספת? ח-ח… רחל התפלאה בימים האחרונים לטוליה: לעתים יותר קרובות היתה משתקעה במחשבות… איזו אבן נפלה לתוך היאור הרוגע ונער ראי-הכסף שלו… — לא, באמת. יושבת לי אני כאן ומהרהרת לי. וכשאני מהרהרת איני מבינה, הרבה דברים איני מבינה. למשל, הרי אחי מלומד, מפורסם גדול, אף-על-פי-כן לא טוב גם לו. — מהיכן את יודעת את זאת? — אני מבינה, אני מרגישה את זאת. הוא אינו נהנה כלל מעולמו. — שמא, טוליה, אין לך אפילו השגה מאותן ההנאות שישנן לאחיך? — אפשר צדקת. אני איני מבינה כלום, ארק יודעת מה שמרגישה. תדיר היתה עולה מחשבה על לבי שאני אומללה. ובאמת, בת-כפר גסה, מה אני יודעת ומה אני מבינה מן הנעשה בתבל. עכשיו אני רואה שבאנשים היודעים כבר הכל גם כן אין לקנא. אולם… מי יודע? את צדקת, מהרבה ענינים אין לי אפילו השגה. לך טוב. את למדת ויודעת הרבה יותר ממני… לא ענתה לה רחל. לחצה לה את ידה למעלה מכפה וירדה מן המעלות. עשתה פסיעות אחדות, ועמדה. — אח, טוליה! שמא צדקת… אלמלי יודעת מה שאחיך יודע והוגה אפשר ש… גמרה בנהימת-חוטם והלכה הלאה בפסיעות אטיות. בגן שרחל עברה בו היתה אפלה, אך היא הלכה בו לבטח ושרה לה איזו שירה, ובתוך כךְ חשבה על אדות טוליה, על אדות אחיה ועל הבריות בכלל. מגוחך היה לה מה שטוליה מקנאה בה על שהיא — היינו רחל — “יודעת הכל”. רחל גופא ספרה שלמאירסון הכל גלוי וידוע. והלה אומר: “מה אנו יודעים? אין מאומה”. סוף דבר: הכל יודעים כנראה לא פחות ולא יותר מטוליה, ח-ח-ח… פתאום ברורה כברק ומבעיתה כלילה נצבה לפניה האמת שאמר לה מאירסון. פסקה רגע את שירתה, הקשיבה לקול פסיעותיה ונדמה לה שליל נצח תלוי על כל באי-עולם. האדם אינו נראה, דרכו נסתרה, שומעים רק פסיעות, פסיעות… מתחת אחד האילנות צמח בן-רגע צל. צל ארוך וגדול שהסתמן על הפון השחור של הליל. עצבי רחל שׁהיו מרוגזים קצת נמתחו עוד יותר וצוחה חרישית התעופפה מפיה, ולא ידעה אם לנוס או לעמוד. והצל השחור והארוך הלך וקרב אליה. לבסוף הכירה רחל שזהו מאירסון. השתדלה לחייך ואמרה בקול רפה: “ערב טוב”. הוא לא ענה לה תיכף, אלא שבתחלה גחן והציץ בפניה, כאלו רצה להכירה, ואחר כך אמר: — ערב טוב, ערב טוב. מהיכן? — מביתכם. — והביתה? — הן. והלכו שניהם יחד הלאה. — הולכת היא לה הביתה וישן לא תישן. תהא יושבת בודאי לפני חלונה ומסתכלת ומהרהרת, הבתולות הצעירות אינן יכולות לישן בלילות כאלה. למה הן אוהבות כך את לילות-הלבנה? רחל שתקה, ומשנדמה לה אחר רגעים אחדים שהשׁתיקה אינה יפה, אמרה: — אנו התרחצנו. אני וטוליה. — אַ! שוחה היא? בודאי, צעירה שכמותה. יפה בודאי כשהיא פורשת את ידיה לנוגה החמה ומורידה אותן שוב אל המים… — אני מתיראה להרחיק לשחות. — למה? — אחות היתה לי ונטבעה — השיבה בקול שפל — בשעה שׁאני שוחה כמעט תמיד אני נזכרת בה. מפני שהוא לא שאל ולא אמר כלום, נשתתקה שׁוב. אלא מחמת שדממה ואפלה היו מסביב או מחמת שזכרונות שטפוה פתאום, נפלה לתוך עצבות קלה ונכספה לדבר. — שערות צהבהבות היו לה ועינים כחולות… — התחילה מדברת בלחש כמתוך הזיה — ויפה מאד היתה בּלה שלנו, ועליזה, כל כך עליזה… לבשה בבקר בלוזה חדשה, בלוזה-של-מלחים לבנה עם צוארון כחול וכל היום השתובבה באופן לא שכיח. ואחר כך… אחר כך הלכה אל הנהר להתרחץ עם חברותיה בדרך, ונטבעה שם. הורידה את ראשה תחת כבד הזכרון הנוגה ולא דברה שוב. נגשו אל החוף, ששם עמדה סירתה, אך הוא בקשׁה שתשאר. ונשארה. רוצה הוא לילך אל הטחנה הרעועה שעל חוף מיאטלה עם המגדל הגבוה. הוא זוכר אותו, את המגדל. ראשו גבוה ושפוד ארוך נעוץ בו. וכי לא כך? שפוד ארוך, יחיד ובודד בשמים… בילדותו היה עומד שעות שעות בראש מופשׁל ומסתכל בו. חלומות ילדותו עדיין תלויים בודאי בראשו… רחל הלכה עמו אל הטחנה ובלבה תמהה: כל היום לא היה בביתו, סבב הלך לבדו בשדוֹת, עתה נשאו רוחו אל הטחנה. אכן, איזו רוח אחזה בציצית-ראשו ואינה נותנת לו מנוחה. הלכו דרך שדמה לא מעובדה. עבים קלים וצחורים כחתיכות-מוך צפו בשׁמים, דלקו זה אחר זה, ועל פני קרקע השדה רצו צללים אלמים וענקיים. שני צלליהם הם יש שנתקלו בהם ונערכו עמהם בשאיפתם החזקה והבלתי-מובנה… והגן שעמד לימינם היה חשך ומלא סודות כחיים בעצמם. רחל לא חשבה כבר אודות אחותה, אלא שהיתה שרויה בעצבות סתמית. שמעה את התלבטות כנפי בגדו של האיש ההולך לימינה, אל רגליו המזדקרות בלכתן, שמעה את נשימותיו הכבדות דרך נחיריו והאיש נראה לה עתה פשוט, נוח וטוב. היה דומה לאותו ה“סטודנט הזקן” שידעה אותו בשעה שהיתה גימנזיסטה. הגימנזיסטות היו אוהבוֹת אותו, וכתוֹת כתות חזרו אחריו. אף לאותו סטודנט היו עינים כחולות וגוף גדוֹל… נזכרה פתאום בילדותה. כשהיתה תינוקת והוא גימנזיסט הלכו אף אז בדרך זו אל הטחנה. היא פעוטה ועליזה, הוא — עלם יפה, גבה קומה, בעל שפע חיים ותנועה. וחמלה תקפה אותה עכשיו על אותו הגימנזיסט שנזדקן, התמעך ונעשה זעום… ורגש שׁל חבה תקפה אותה פתאום אל אדם זה, ורצון עז לגפפו, להוליד גחוך על פניו. באופן אינסטינקטי חבקה את זרועו ובכל כבד גופה החם נשענה עליה. חייך מאירסון ואמר: — כשהיתה פעוטה, פעוטה, בעלת-תלתלים צהבהבים וצחוק מצלצל יפה, ואני אז בגימנזיום, הייתי אני מוליך אותה בדרך זו, עכשיו מוליכה היא אותי, נהח… — נפלא! — קראה רחל — אף אני נזכרתי ברגע זה באותם הימים… היך זה מצא את מחשבותי? — האומנם? היא לא היתה אז מחבקת את זרועו, מפני שאני הייתי גבוה והיא קטנה. היא היתה אז מחזיקה בכפי. — כיצד? כך? — שאלה ונטלה את כפו. — ח-ח… כך! ומטלטלת אותה, מטפטפת ומטלטל את כפי. כך, כך, ח-ח-ח… וכל הדרך הלכו והחזיקו אשה בכף רעהו. הטחנה היתה כלה חרבה, נשארו רק כתלים ערומים וקופת-אבנים. נשתמר רק המגדל ושפודו כאצבע ענקית היה עדיין נעוץ בשמים. טסו עבים צחורים ממעל לו ודומה היה שעוד מעט ואחד מהם יתקל בו, וחתיכת ענן כמוך לבן ישאר תלוי ומתנופף על חודו… הם הוציאו כף מכף ורגעים אחדים עמדו שניהם וראשיהם מופשלים כלפי מעלה… פתח מאירסון ואמר: — היתה טחנה, ישב בה טוחן. הגלגל היה סובב ושאונו הלך למרחוק כתות של עגלות היו באות אל הטחנה והולכות טעונות שקים, ולא פסקה על הדרכים שריקת-האופנים. ורצועות הקמה על האדמה… והרי — הטחנה נהרסה, הטוחן מת; בני-האדם שהיו מוליכים את הקמח ואת הדגן — היכן הם? מי שבנה את הטחנה והקים את המגדל בודאי היתה לו איזו תכלית, איזו כונה לעתיד לבוא. עומד לו עתה המגדל לבדו, ולמה? בשביל מי? — כך, כך… — דובבה רחל ונפשה נתעגמה מאד-מאד. — מגוחך, מהמ… — חייך לתוך זקנו, כשראשו היה עדיין מופשל למעלה. — מה מגוחך? — הכל… אף החיים. רחל! — אמר פתאום — נעלה למעלה! על המגדל… התרגש ממחשבה זו, ידיו התחילו כבר מתנועעות ורועדות בעצביות מופלגה, ודבר במהירות, במהירות: — נעלה, נעלה. כשהייתי תינוק… תינוק קטן, כך… נכספתי מאד לעלות על ראשו ולהשקיף משם על העולם. בכל נפשׁי, זוכר אני, נכספתי זאת… נעלה, נעלה, רחל! שם… אמצא את ילדותי מחכה לי… ידעה רחל שהמדרגות במרום הן רקובות וסדוקות וסכנה גדולה להתיצב עליהן, אך לא אמרה לו כלום, מפני שצר היה לה לחבל את אילוזיתו. — עתה אי אפשר בלילה. בשעה אחרת אקרא לו ונעלה. כתינוק שמנעו ממנו את חפצו נעלב כביכול, ישב על אחת מאבני המקום ונשתתק. פתאום פתח ואמר: היתה ילדה עליזה בעלת שערות צהבהבות. החמה לה זרחה, השמים חגגו ממעל לה, והיא בשמלתה החדשה ובנשׁמתה הבלתי=מקומטה; ויצור יפה זה הולך לו לבטח, באמונה וצוחק. ופתאום איזו יד אכזריה בדמות מקרה נבער מחוסר כונה ותכלית, חוטפה אותה באמצע הצחק, משליכתה לתוך המים ומוציאה אותה משם לקויה, כלה צבה בבטן נפוחה, בעיני-זכוכית מחוסרות זיק-חיים, וטומנה אותה לעולמים עמוק באדמה, באמצע הצחוק… למה? רחל הקשיבה לו בידים שלובות על חזה. פחד מלא את כל חללה מחמת דבריו אודות אחותה. נורא היה לה לא רק גורלה של בלה, אלא בכלל גורלם של כל הברואים. כיצד לא עלתה זאת על דעתה קודם? ובאמת, הרי זה מבהיל: בשביל מה מתה בלה? למי נצרך זה? איזה מקרה נבער מחוסר כונה ותכלית… זמן רב גם אחר שנשתתק עמדה בלי-נוע ולא הוציאה אפילו הגה מפיה. מבט עיניה הגדולות והפקוחות לרוחה היה כשל-איש שנבהל פתאום… התרומם מאירסון מעל האבן והתחיל תועה איך ואילך מסביב לחרבה. אחר כך טפס ועלה על אחד הזיזים הגבוהים שהיו בולטים מן הכתלים וישב שם. בחשכה קשׁה היה לראות כמה הוא מחזיק, ובגופו הגדול והשחור נדמה מרחוק לאיזה עוף-אגדה גדול ומבעית… והוא דבר משם בקול נחנק, חרישי. לא את כל דבריו שמעה רחל מרחוק, ומה ששמעה היה ספוג רעל. האדם הנבער שקוע יותר מדי בעסקיו ואינטרסיו, לפיכך אינו שומע את הפסיעות הנגררות אחריו, פסיעות-גנבה חרישיות. זה פוסע המקרה מאחריו… טוֹוה האדם חלום יפה, וזה שולח לשון מאחריו. אך יעלה הרצון לפניו. אך יתקפנו הקפריז שלו ויוריד את ידו — וסליק! והחלוֹמות היפים והעבודה הגדולה — עורבא פרח! נושאת מיניקה על זרועותיה איזה שקסכיר או גלילי, יצאה ביום טחב בסנדל קרוע, וקבעה נפש האנושיות נדחה הפרוגרס למאות שנים. חחח… סנדל קרוע זה… ח-ח…. רחל שתקה — שתקה ופתאום פרץ צחוק לעג מפיה. — מה לי ולכל זה! — קראה כשסבבה על עקבה — איני יודעת ואיני רוצה לדעת מה יהיה לאחר רגע. צריך להשתמש בדק שאני חיה, ואחר כך… עט! היא גופא הרגישה בטון שלה שהוא משׁונה, שהוא מחוצף קצת, אלא שלא יכלה לשלוט ברוחה… צחוק קלוש ופנימי נשמע מעל חומת החורבה: — נהח… זהו הטרגיסם שלנו. תאות-החיים מרתקת אותנו אל פגעינו. חדלי-כה אָנו לגמור בבת-אחת את הקומדיה… — הביתה, הביתה נלך! — התחילה מזדרזת פתאום — הוא נשאר פה? אני הולכת, אני הולכת… ובדרך היתה נפעמה מאד. התחילה כמה פעמים לדבר אך משום-מה א מצאה הפעם את אותן המלים הנחוצות ולא גמרה את משפטיה: "אבל אדוני… ובכל זאת… כשאדם מתאונן לפני, אני מבינה לו… לא כך?… יש בחיים אהבה… הצער שבלב שישׁ בי, מבין הוא… אַח, לא זה, לא זה… מבין הוא? קשה לי לבאר לו… אני משתתפת בצערו של אדם, ובכן… אל מלא רחמים! למה לא תוכל לומר לו מה שרוחש לבה? האומנם כל מה שפועם שם, באותו מקום שקוראים לב — שׁטות, שטות? כיצד?… כשהלכה אחר-כך אל ביתה לא זמרה עוד בדרכה. ערפל תעה בתוכה פנימה והעכיר את זיו עולמה. הלכה רחל אל אדם זה, שהיה ימים רבים נסיך-חלומותיה, עם שמחת-חיים גדולה בלב, עם אמונה רבה; אך נסיונות לא היו לה, את האדם לא ידעה, לפיכך כשנשב בה זה במרירות יאושו, שמחה זו נפחדה, התכוצה, קטנה. והיא לא ידעה להיכן תלך, להיכן תשא את שמחתה הקטנה והנבערה הזאת… התמרמרות רבה קמה בקרבה פתאום על מאירסון מבלי שתבין למה ובשביל-מה. — הרי זה אדם אי-נורמלי, ואני לא ידעתי! מה יש לחכות מכגון זה… — דבר אל נפשה וצחקה צחוק סרקסטי. עברה בדרכה על פני חלונו של גברילין. דרך הוילון המשולשל חדר החוצה אור לבן וישר, צלו שׁל הפרופיל שלו היה כפוף אל השלחן, ועל לבה עלו מחשבות חדשות אודות אדם זה, שלא חשבה אותן עדיין מעולם. “הוא כותב עתה, חשבה, איזה מאמר פּוֹפּוּלרי וחולם בודאי על החזקת טובה ופרסום מצד קוראיו. הוא בטוח שהוא עושה מעשה גדול. אבל בעיני אדם, נאמר, **כד”ר מאירסון**, למשל, מה קלה ופעוטה כל כתבנותו זו. גברילין מאושר עתה, יש לו רטט-יצירה, ח-ח-ח… וחלומות על כבוד ותהלה, ח-חַ… מי יודע שמא ימות מחר? תמהה בעצמה למחשבה המשונה שנפלה פתאום במוחה, והמשיכה לרקום את חוטה: “המקרה אורב לכל איש. מאד אפשר הדבר שישׁכב לישון היום אחר עבודתו, ולא יוסיף קום. הרי זולאַ…” צחקה בלבה על שדמתה אותו לסופר שני. אלא… המות משוה את הכל. “אמת הדבר — הוסיפה לחשוב — זקוק אדם לשקר, לאונאה עצמית בשביל שיהא טוב לו”… IV. ברחל נתהוה שנוי. פניה כאלו קטנו ועיניה נעשו יותר גדולות ומבטן — יותר עמוק. ובתמידות היתה משתקעת במחשבות. עם הפועלים פסקה לטפל. אבד החשק. עם גברילין מעטה להתראות, מפני שזה היה מלאה אותה בחקירותיו על רשלנותה, היה מיסרה ומפציר בה. היא לא יכלה להסביר לו למה רפו ידיה, למה אין העבודה בתוך הפועלים מושכת את לבה. שלות-נפשו ובטחונו בחשיבות חייו ועבודתו הרגיזו את עצביה. אלו אפשר היה להשקיף על עולם חלומותיה, הרהוריה ותקוותיה שהיו לה קודם, כי אז נגלתה בירת-אגדה נפלאה עם פלטרין וטירות מוארות באור בקר ורדי, עם גנות ופרדסים נוצצים בטל ושטופי-חמה. עכשיו מתוח על בירת-אגדה זו ערפל עכור… יש שהיא משתדלת לחדור דרך ערפל זה, לשׁוב אל טירותיה והיכליה, ואז היא מוצאת שכל מה שהיה קודם חשוב בעיניה, אפשׁר שאינו חשוב כלל וכלל, ומה שהיה מפרנס את נשמתה — אפשׁר שאינו אלא פרי הזית-ילדות מחוסר-טעם, ואינו עיקר. ישנה בודאי נקודה אחת חשובה, שעליה צריך להתיצב. אלא איה? בלילות קושמרים נדודי-שנה, כשהיתה רחל מהרהרת ומהרהרת במאירסון, היתה מסתמנת תמינתו לנגד עיני-רוחה רק כפי שראתה אותו במומנטים ידועים, למשל כשהוא עומד בשעת בין-השׁמשות יחידי על גבעה בתוך קמה וצלו הארוך מתמתח הרחק-הרחק מאחריו; כשהוא צמח ועולה פתאום בלילה, בחשכת הגן, מתחת אחד האילנות, דומם וסודיי; או כשהוא תלוי ועומד בלילה על אחד מזיזי הטחנה החרבה שחור ואורך… ומפיו מתמלטים דברים קודרים, כשביבים שחורים… כל זה היה ממלא אותה איזה –פחד מיסתיי ומשך אותה בקסמי-סוֹד. מכיון שהיתה משתחררת משעוריה היה איזה כח דוחה אותה אל הסירה, לנסוע אל חצר דודה… שם כבר היתה הדודה רצה לקראתה ולוחשת לה בפנים מפיקים דאגה ופחד: — איננו…. מן הבקר הלך ולא אכל כלום לא אכל… רחל אינה עונה כלום. דאגת האם לתיאבונו של בנה הרגיזה אותה משום-מה. היא נכנסת אל חדרו, יושבת לה בקצה מטתו, ומתחילה קוראת. אחר רגעים אחדים נכנסת הדודה ומציגה על השלחן מטעמים אחדים. — רואה את, רחל’ה, צליתי אפרוח בשבילו, שמא יטעם. הבאתי אף כף מרק, רקיקים אחדים מטוגנים בדבש… שמא יטעם, אוי לשנותי… תדיר דברה בלשון הקטנה, אעפ"י שעמדה על השלחן תרנגולת גדולה, קערת מרק, ורקיקים למכביר… אחר רגעים אחדים נכנסה טוליה, ובידה עוד פינכה. — הבאתי חלק מן העוגה שאפית אתמול. שמא… כשהיתה האם או הבת קוראות למאירסון שיאכל, היה מחייך, מחליק בידו על ראשן ואומר: — איני תואב. האמינו. אתם רעבים תדיר, ואני תדיר שבע, למי יותר טוב, אדרבא? ולהפציר בו לא יכלו, מפני שהיה מתרגז על נקלה. רק רחל היתה משפיעה עליו בענין זה לטובה, ובני-הבית ראו אותה כראות מלאך מושיע. הוא כבר הרגיל למצוא אותה בחדרו. יש שהיה מהלך אילך ואילך בחדרו, כדרכו, נוהם אל עצמו מתחת לחטמו, ושעה מרובה אינו פונה אליה אפילו במלה אחת, כאלו לא הרגיש בה. רק כשהיא קמה לילך, הוא מתעורר ממחשבותיו. מעכב ומתחנן לפניה שתשב עוד, שחביבה עליו ישיבתה אצלו. והיא היתה נשארת ומהרהרת את הרהוריה בטקט מתאים אל פסיעותיו התכופות. פתאום היא נזכרת ואומרת: — לאכול אני רוצה. שמא ישתתף אתי בסעודתי. לסעוד ביחידות אין לי חשק. — נוּ-נוּ, תנסה נא. אולי תוכל. אין לי תיאבון כלל וכלל. כשאני אוכל יש לי כאב ראש. — אין דבר, אין דבר! בשבילי, בשבילי… נוּ — ותוך כדי דבורה היא מחזיקה בשרוולו, מושיבה אותו לפני השלחן, מציגה לפניו ולפניה פינכאות, והוא משתעבד בהכרח לרצונה. בשעת הסעודה הוא מרבה לדבר. הרומים אמרו: נשמה בריאה בגוף בריא. וזה לא נכון, לא נכון… האכילה השמנה, הגוף הבריא הם כבלים על הרוח, קושרים הם אותה אל הקרקע, אל תאוותיה השפלות קושרים הם את הרוח כך… גבורי-הרוח, החוזים, הנביאים, המשוררים, מטיפי-הדת היו כחושים בבשרם, היו בזים לכחות הגוף. להיפך… הסגופים, התעניות, מה הם? כל מה שמשקל הבשר היה נפחת, כל מה שהגוף נעשה רזה יותר התלקחה יותר הנשמה… אבל הבריות הללו, רחל, הבריות הללו היו כ… כצמחי גן-החורף. את כל ארץ הצפון כסה בגדוּלי-דרום, את הרויא שם לא תשנה לדרומית. הבריות הללו, הנביאים, המטיפים ודכותיהם, הם נוצצים וכבים, נוצצים וכבים כגצים שיצאו מתחת הפטיש… לא יתלקחו עולמית לאש ל“נר תמיד”… האדם הנורמלי, החזק בגופו… בגופו, כן… בעל המוסקולים, התיאבון הגדול והשנה הארוכה והמתוקה, בעל התרוות הבהמיות ותשוקת החיים… אדם כזה לעולם יעמד. וכי לא כך רחל? האידיאלים. השאיפה לקרבנות, מה הם, כך, מה הם?… רק חלומות של מה חולה… מחות חולים, נדלקים היו מרובים אצל האנושיות, ומה בכך? פסיכוו?… חברתיי או אינדיבידואיי — אחת היא. הרבה הרבה הוא מדבר, ורחל אינה שוכחת להשתמט בהתלהבותו ומגיש לפניו פינכה אחר פינכה… והוא מתרגש כבר, קם מעל הכסא ומדבר מתוך תנועת ידים עצביות. ממעך את המפה, טורף ומורט את זקנו, ורחל מקשיבה אליו כתלמידה טובה. סופגת בצמא הכל. מה שהיא מבינה ומה שאינה מבינה. ומרגישה בתוך כך איך שהאור בקרבה מתמעט ונדעך… פתאום יש שהוא מפסיק באמצע דבורו, פניו נעשים חורים, לוחץ את כפו אל ראשו: — אח! ראשי, ראשי! — נאנח הוא ומתמתח על מטתו. רחל נבהלה ממהרת ומביאה בעצמה מים מן המטבח, בכדי שלא להחריד את בני-הבית. היא כורכת את ראשו באלונטית רטובה ויושבת על ידו. — נדמה לי ששמו חשוקי-ברזל צרים על קדקדי. תדיר כך… אחרי האכילה, אה!… ורחל יושבת על ידו, אינה מסלקת את מבטיה מפניו המעונים ושותקת ומגרשת את הזבובים מעל פניו. והמלה רבה אל אדם זה שוטפת אל לבה, ומרגישה היא שאדם זה קרוב אל לבה, שׁגורלה-מזלה כרוך אחרי עקבותיו. רחל גופא לא הרגישה בדבר היך שנעשה לה לצורך הכרחי לראות את מאירסון יום יום. יש שהיתה יושבת בחדרו זמן רב, קוראת וקוראת ומחכה, והוא לא בא. אז היא נעשית זעומה, יוצאת השדה ותועה שם זמן רב בלי-מטרה. לביתה היא חוזרת מרוגזה, זועפה, וכל הלילה אינה ישנה. ומה היא חסרה, אינה יודעת. פּעם אחת בא אליה גברילין עם אסתר, אחת ממכרותיהם ממינסק. אסתר היא סוציאל-דימוקרטית עליזה, בעלת חיים ואנרגיה. רחל שמחה מאד לקראתה ולקראת גברילין, שלא ראתה אותם זמן רב. הושיבה אותם על דרגשה, והיא בתוכם, ובקשה את אסתר שתספר לה חדשות ממינסק. — כאן, בפרובינציה — אמרה — כמדומני שחלודה עלתה עלי, באמת… השעמום מבהיל. — אבל על אודותיך ספרי לי חדשות, רחל! אומרים שנשתקעת בנירונה. גברילין אומר שמסדרת את אכּספּּדיציה, שתלך ותבקש את חביתו של דיאוגנס, בכדי שתוכלי לדור בה. וכי לא כך? צחקה רחל ובתוך צחוק ותרעומות כביכול סטרה בכפה על ערפו של גברילין סטירה כל שהיא. — ובאמת, הוא אומר שאת הפועלים המסכנים שלנו זנחת לגמרי — אמרה אסתר באירוניה. רחל שנתה פתאום. — במטותא ממך, אסתר! אל תגעי בשאלה זו. גברילין זה כבר הלאני. חדלי את, לפחות — אמרה וגבותיה נמשכו מחמת התרגשות. אסתר הניעה בראשה. — טצ—טצ—טצ… ואסתר התחילה מספרת בסגנון בדיחותי על ישיבתה האחרונה במאסר. היך שיצאה פעם אחת בלילה מן החדר, לבשה את בגדי השומר השכור וטילה זמן מרובה. ספרה על אדות “התענית” שערכו. ספרה על יסוריהם וענוייהם בסגנון שטחי, קל והתולי. דברה על אוֹדוֹת פועלים ופועלות מודעים, שרחל היתה תמיד אוהבת אותם בשביל אידיאליותם, אופן חייהם החפשים, הפשוטים והטהורים… נעשתה רחל שמחה, ושבעת רצון באסתר וגברילין. “הרי הם באמת צעירים נפלאים”, חשבה, והתחילה מזמרת אתם יחד איזו זמרה פרולטרית חדשה, שהביאה אסתר מן העיר. נזכרה אסתר פתאום ואמרה: — אח! כמעט ששכחתי. קראתי הערה מענינת על אודות מאירסון שלנו. — על אודות מאירסון? — קראה רחל בהתעוררות, אָדמה ולבה תחיל דופק דפיקות קלות ותדירות. — כך בנומר 21 של ה“השתחררות”. פה לא נתקבל עדיין אותו הנומר, ובמינסק קבלנו אותו זה כבר. הנה… ואסתר הוציאה מכיסה גליון מעוך וקראה: “**הד”ר** מאירסון פסק זה זמן רב לעבוד במפלגתנו. לבסוף יצא מתוכה לגמרי. הוא נסע אל ארץ מולדתו, לנוח אצל אבותיו. הוא חולה מחלת עצבים". — האומנם? — קרא גברילין — ואני הייתי כל הזמן מתכונן לילך אליו ולהתודע. והנה — פסיק חבר-לדעה! רחל חטפה מיד אסתר את הגליון וקראה אותו שוב שתים-שלש פעמים בפני-עצמה. — את באה אליו יום יום, וכי לא כך? — שאלה אסתר. — כך — ענתה לא בחשק. — ומה דעתך עליו? — היינו? — אומרים שהוא פשוט משוגע. — אני מבקשת אותך, אסתר! אל תדברי כך בפני… איני רוֹצה לדבר אתך על אודותיו, אסתר!… — קראה רחל מתרגשת. — מה זאת לך, רחל! אסורים ואסורים! כמה פעמים כבר אסרת לי לדבר היום? תודה לאל, יש לנו כבר חופש-הדבור. האיספרוניק שלנו גם כן מסכים לזה, ואת… רחל לא ענתה לה. היא התהלכה בחדר אילך ואילך, כלה מתרגזת וסוערת. קרעה חתיכות-ניר לגזרים קטנים, שמה אותם בפיה, זרקה אותם על הקרקע. אסתר נסתה לדבר, לומר איזו הלצה, אך לא הצליחה למלט איזו מלה מפי רחל. חשבה היא וגברילין עוד שעה קלה והלכו. רחל לותה אותם דומם. כשיצאו מן החצר חפצה כבר רחל לרוץ אחריהם, לבקש מהם סליחה. אבל היא לא עשתה זאת. תפשה את ראשה בשׁתי ידיה ונשארה עומדת קפואה באמצע החדר. — אַח, מה היה לי! — קראה נואשה אל עצמה. ברגע זה כאלו נחור לה שצלו של מאירסון שׁטוח לפניה לרחב דרכה ואי אפשר לה לדלג עלָיו; שכל חייה יהא אדם זה פוסע אחריה בבחינת רואה-ואינו-נראה פסיעה אחר פסיעה, קודר אלם ונסתר כמזלו של אדם… ותמיד תמיד יהא מכבה כל צחוק על שפתיה ומצנן כל שמחה בלבה… שלא במתכוין נתקל מבטה בפירמידה שעמדה בזוית חדרה, במדונה שלה, ולבה התכוץ מעצבות-יאוש… ברגע זה כאלו התחילה מרגישה שאסתר וגברילין באו אליה וישבו אצלה כאנשים זרים; שרחוקה היא עכשׁיו מכל אותה חברת הצעירים הנאורים, המאמינים והעובדים, שכל כך נעים וטוב היה לה בתוכם… דומה שנשמתה התעטפה בשולי אדרתו השׁחורה של מאירסון. ובזו הפעם הראשונה החליטה שלא תלך שׁוב אל דודה ולא תראה שוב את פניו. אחר כך חשבה שכל זה בא לה מפני שישבה זמן רב בעירה הקטנה יחידה, בלי שום חברה. צריך לנסוע לעיר גדולה, לחזור שוב אל עולם הצעירים ואידיאליהם, שם יפוג שכרונה, יפוג הקיטור הרע שהמם אותה… “אומרים שהוא משוגע”… כך, כך! הוא בעצמו אמר לה כמה פעמים: “אני מתירא, רחל, שמא אשתגע. בודאי אשתגע, אם כבר אינני משוגע. כלום חושבים הבריות כמותי? אלא, מי יודע שמא משוגעים הם אלה שאינם רואים את האמת הנצחית שׁל החיים? האמת הרי תשאר עמדי לעולמים.” ומשונה! ביחד עם זכרון זה התרחש בזוית רחוקה ונסתרה בלבה רעיון לא-ברור מעין זה: טוב היה באמת אלו השתגע באמת… מה שנוגע אליו, טוב לו מותו מחייו…. אך מיד רקקה ואמרה: “טפוּ! מה אני, השתגעתי? איזו מחשבות-שגעון!…” בערב אותו יום לא הלכה אל חצר דודה, ומחר כל היום נשארה בבית, טילה הרבה בעיר, קראה הרבה, שכבה על דרגשה והיתה הוזה, וכמדומה שלא חשבה כלל אודות מאירסון. לעת הערב התרוממה פתאום, לבשה את מצנפתה והלכה אל סירתה. דבר זה נעשה כאלו מאליו, שלא מדעתה. היה אז ערב יפה. הלבנה עמדה בשמים במלואה, והמרפסת וכתלי הבנינים בחצר היו כמלובנים בסיד. הד"ר מאירסון הלך על המרפסת אילך ואילך, טוליה ישבה על המעלות, כדרכה, ושתקו שניהם. טוליה ראתה מרחוק את רחל וקריאה פרצה מפיה; קפצה מן המעלות ורצה לקראתה בזרועות פשוטות, מאירסון התיצב וסקר אותן מרחוק. — אַח, רחל, כל כך דאגנו, כל כך דאגנו… למה לא באת? אף הוא שאל כמה פעמים: איה רחל? למה לא באה רחל?… רחל אף היא הרגישה שמחה פנימית לראות את שני האנשים הללו. נשקה לטוליה וזמן רב טלטלה את ידו של מאירסון. — ואני כבר הייתי מלא חרדה שמא בגדת בי — אמר מאירסון. — האומנם? — כך, הרגלתי לראותה יום יום, ופתאום — אבדה, כאלו צללה בתהומות… שלשתם הלכו הגנה. טילו במקום שריח התפוחים היה מתוק; הבריות והאילנות המוארים באור הלבנה לא היו דומים לאלו שביום… כאלו התחדשה בהם נשמה יתירה יפה ונוגה. טוליה התאוננה על כאב ראש והלכה לישן. נשארו רחל ומאירסון לבדם. נגשו שניהם אל הגדר הדחויה המקיפה את הגן, נשענו עליה והסתכלו בשדה. שם טוה הלילה חלומות-סודות מרוקמים בקוי-לבנה ובריחות רעננים. צריח הצפרדעים נשמעה מקרוב. — כמדומני, — אמרה רחל, — שערב יפה כזה עדיין לא היה בין הקודמים לו. אבל באיזה מקום אחר ראיתי ערב מעין זה? אח, למה איני זוכרת, אימתי ראיתי? היכן? ערב ערפליי כחול-חורור, רזיי ומושך. היכן ראיתי?… שני צעירים באו אז מן המרחק, קרבו אל העיר, ערב כזה היה אז… — ראתה בודאי איזו תמונה מאת… — אה, כך, כך! נזכרתי! — הפסיקתו בשמחה — אצל סגנטיני, כמדומני יש ערב מעין זה… זכרתי! — רחל! — אמר מאירסון פתאום — אני מבקשה, נלך אל הטחנה. אני מתאוה מאד לעלות על ראש המגדל. — למה יש לו חשק משונה ועז כזה? כלום אינו חושׁש שמא יפול משם? — שמא אפול? האדם ששומע בכל מקום את פסיעות המקרה אחריו אינו מפחד כבר. חושק אני לעלות אל ראש המגדל, ולמה? איני יודע. שמא אין זה אלא מדוחי המקרה, לץ רע זה, מי יודע… רוצה אני לראות שם את חלום נעורי… הסתכלה רחל בפניו ונמלה עם לבה אם לומר לו את האמת ע"ד המעלות הרקובות אם לאו. והחליטה שלא תאמר. — לעת אחרת, אדוני, לעת אחרת. בלילה אי אפשר שם. אדוני! — אמרה פתאום — קראתי על אודותיך באורגן שלכם… — מה קראה? — כי יצא מן המפלגה? — האומנם? עוד מה? הם לא כתבו שמשוגע אני? — שם כתוב שנסע להוריו לנוח, מפני שחולה-עצבים הוא. — ח-ח-ח!… ח-ח-ח!… עוד תראה, רחל, שיבואו אלי בבקר לא עבות אחד אנשים ויקשרו את ידי ורגלי ויוליכוני אל בית-המשוגעים, ח-ח-ח… עוד תראה, עוד תראה… — הוא צחק צחוֹק עצביי נורא, ופסע אילך ואילךְ בנפש סוערה. נגש אליה פתאום, ואמר: — ובאמת! תאמר לי את האמת, מה היא חושבת עלי? כלום איני משוגע! רק את האמת, רחל! הציצה בפניו ולא ידעה למה העיר עתה אדם זה חמלה בלבה כתינוק עלוב. הלבנה עשתה את פניו חורים-חורים, ועיניו היו נוגות כל כך. היא לא ענתה לו והוא נשקע במחשבות. פשטה רחל את ידה כלפי מעלה, אחזה באחד מזלזלי התפוח שנשענה אליו, ונענעה אותו כלפי מאירסון: רביבי-טל הומטרו על ראשו ועל פניו. הוא הזדעזע. את פניה לא ראה, מפני שהיו מעולפים בצל. רק שני טורי שניה הלבנות הבהיקו בחשכה. לא התאפק וחייך בחיוך ילדותי משונה. — אח, עלומים!… פרצה קריאה מפיו. אם היה זה צר על דאבד, או התפעלות ברגע ההוה — מי יושע? — אדוני! — אמרה רחל פתאום — למה פסק מהיות סוציאל-דימוקרט? היינו, אני יודעת למה… אבל היה היה עובד, הרבה עבד. איך היה הדבר?… העביר את כפו על פניו ושתק. — אדוני!… — איני יודע היך היה הדבר, איני מבין כלל, אלא… בבקר אחד היה הדבר. קמתי משנתי ומצאתי שהאידיאות בראשי, הספרים בארוני, והבריות מסביבי, — כל אלה שהיו קשורים בעולמי באלפי חוטים פנימיים… שאהבתים…. כל אלה זרים…. זרים… נפרדים ובודדים זה מזה, מבינה היא?… האידיאות היו כסמרטוטים תלויים במוחי ולא ידעתי למה הן, לא ידעתי… כלום עשו את האדם לפחות אומלל? כלום עשו את החיים ליותר קלים ונוחים? כלום… כלום… כלום נטלו את המות מתוך החיים? והספרים… אלו מרמים, היא מבינה, באופן גס מרמים!…. מה הם אומרים לאדם? מה הם יודעים על חידת החיים, על האלהים? עורים הלכו הבריות מעולם וכך ילכו לעולמים. והבריות גופא… הרי כלם הם בודדים, זרים זה לזה. מה היא סבורה? אדם היא רואה? מדברים מתחת למסכה. האדם לא נתגלה עדיין… רק בצוחתו מחמת כאב יש שאתה שומע אותו… בבקר אחד ניערתי ומצאתי שאני נתון מתחלת בריאתי בעולם זר בין זרים עולמית — זרים… לאחר זמן יבואו איזו בריות, שאיני יכול אפילו לשערם: אפשׁר מנוולים יהיו, אפשר טובים יהיו, מי יודע… כך, יבואו בריוֹת אלו, יהנוּ מפרי עבוֹדתי, יחגוּ על קברי, אם יזדמן המקרה לידם יעשו עליו את צרכיהם… בשביל מה… כל ה“היסטורי” הזאת? מימי ילדותי נשאר במוחי יום אחד כחלום. חפרו ביום סתיו אחד תעלות משני צדי דרך-המלך סמוך אל חצרנו. קרונות היו באים מאיזה מקום לא ידוע, טאנו עליהם את העפר וחזרו לאותו מקום לא ידוע. ואני, תינוק קטן, לא בנתי משום מה טרחו הבריות? בשביל מי ומה? זרים היו במקומנו, ומכיון שנגמרה מלאכתם לא חזרו שוב… בבקר אחד ניערתי ושאלתי: למה כל זה? למה? דקים אחדים שתק. אחר כך משך בכתפיו ואמר חרשׁ, כמו אל עצמו: — איני מבין, למה?… יודעת היא — אמר כשהתעורר קצת — ואז הרגשתי בדומיה הנפלאה הממלאה את חללו של עולמנו. ומתוך דומיה זו הבחינה אזני את פסיעות המקרה, רק המקרה… הבריות אינם שומעים אותה. ואני שמעתיה, דומיה זו. היא מסביב ובתוכנו… הס-ס! דומיה מופלגה, מבינה היא? ולכאורה הרי זה טוב, טוב מאד!… וכי לא כך? אך בני-אדם סוברים שאין זה כך, שאין זה כדרך הטבע, לחשוב מחשבות אחרות משלהם, ולשׁמוע את דומית-הנצח של העולם. משכוני אל הרופאים, הודיעו לי שיגעתי את מוחי יותר מדי, ודנוני בגזרת גלות למקום רחוק מקולטורה וצבוריוּת, ה… עוד הרבה ספר לה גם על הגליוצינציות שלו. ורחל — הרי זה משונה — שמעה את דבריו ותמהה בלבה היך זה היה אדם זה מוליד בלבה רגשות אחרים חוץ מהשתתפות וחמלה על בדידותו הנוראה. משונה היה הרושם שעשה עליה ספורו. חשבה בלבה: “הוא חולה בודאי…” אבל לא הצטערה על זה. דבורו היה שלו, שוה ובנחת, ולא התרגש כדרכו. נדמה שלדידיה הגליוצינציות, הוכוחים בלילות עם חבר שמת לפני כמה שנים בארץ-גזרה, — שלדידיה הן בגדר הטבע ואין מה לתמוה. רחל לא חזרה באותו ערב אל ביתה. נשארה לישן בחדרה של טוליה: שם היתה תמיד עומדת בשבילה מטה מוכנה. ברגלים שורכות נכנסה לחדרה. טוליה התהפכה על צדה השני. — רחל? — כך. למה אינך ישנה? — והוא… גם כן הלך לישן? — כך. יותר לא דברו. בתנועות מרושלות פשטה רחל את בגדיה, וזמן רב לא יכלה לנום: ערפל מעיק תעה בלבה… בשעה מאוחרה בלילה ניעורה רחל משנתה על ידי צוחת-הדלת: טוליה נכנסה על ראשי אצבעותיה, לבושה רק בכתנתה. — טוליה! מה זאת? כלום אינך ישנה עדיין? — שאלה אותה רחל. נגשה אליה טוליה, ישבה על מטתה ואמרה בלחש: — אצלו הייתי… — אצל מי? — אצלו… אצל שלמה שלנו. — כיצד, בכתנתך? — לא, לא בחדרו… מאחורי הדלת. בכל לילה אני עומדת מאחורי דלתו ומקשיבה. שומעת את? שומעת את?… היא הרימה את אצבה כלפי מעלה. פניה נעשו מאומצים, ואזניה — נטויות. בדומית-הלילה נשמעו מאיזה חדר רחוק פסיעות אטומות, תכופות ובלתי-פוסקות. — הוא רק הולך והוֹלך… והוֹלך… למה אינו ישן? מהו מהרהר? אֵלי, הרי זה מבעית כל כך. רק הולך, שומעת את? — שוב הרימה את ידה והקשיבה. — יודעת את? — אמרה אחר כך בלחש — הוא מדבר… — מדבר? מה משמע? — מדבר כשאין איש בחדר… אבא שאל אותו על זה, והלז צחק ואמר: “רק פרי דמיונך הוא. אם לא תוסיף לעמוד מאחרי דלתי לא תשמע כלום”. רחל! אולי את מבינה, מה זה? האם כל האנשים הללו כמותו?… אח, רחל, רחל! שערות אמי לבנו במשך הזמן הזה, ואבי… ראית מה רעו פני אבי? הרי הוא הוא יחיד, יחיד… ואני כל-כך אוהבת אותו… על לִבה של רחל לָחץ כבד נורא. היא אמצה את טוליה אל לבה ושתקה, ומתוך שתיקה גפפה אותה, כשתי תינוקות הללו העזובות, שפחד נפל עליהן… V. חורה, שתקנית ועצביית מהלכת רחל כל הימים. עם שערות פרוּעוֹת ועם עגוּלים כחולים תחת העינים יוֹשבת היא לפני החלון וסוקרת על הקיץ שהיה חולף ועובר על פניה בפלדות-החמה, בתרועת-צפרים, בשלל-צבעים, ובמוחה התרחשה בעצלות מחשבה אחת, תמיד אחת, עד לידי געל-נפש: "למה היא חיה כך החיים בטלים? יום הולך, יום בא, ואף זה יחלוף, והאחד דומה לחברו. תגמר ספר זה, תתחיל ספר חדש, אבל מה נותנת לה הקריאה? הרי כבר קראה הרבה ספרים, כלום יודעת היא היך לחיות? הרי אפילו אדם כמאירסון… אפילו הוא ניעור בבקר לא עבות אחד וראה שהחיים סתומים לפניו… ולבלות את הימים פה בעירה השוממה… יש שהיתה פתאום קופצת ממקומה וקוראת לעצמה: — צריך לנסוע! לנסוע אל אחת הכרכים הגדולות, למקום שהחיים שם סואנים, משכרים את הנפש, ובמצולתם טובעים כל החפצים והשאיפוֹת… אבל מה תמצא שם? בדותות חדשות!… הבריות לעולם ובכל מקום מרמים את עצמם. אנשים בעלי עינים פקוחות כמאירסון נסים משם. היו ימים נוצצים בטללי-אור ואושר, זרחו אוֹפקי עולם גדול ונפלא, שהכל שם יפה וברור, אבל אותם הימים עברו, עברו ואינם; מאותו עולם נאור בא אליה אחד מאזרחיו וספר לה שאף שם ריק, ריק… בחוץ הבהיק הקיץ בבקריו הבהירים והשלוים, בערביו הנוגים וההוזים; התפוחים פרחו והצפרים שרו בכליון-נפש. אך כל זה לא נענע אפילו נימה אחת בלבה של רחל. לא סרקה את שערותיה, לא עשתה את בגדיה, שכבה על הדרגש חורה, בכאב-ראשׁ, והרגישה רשלנות גדולה בכל גופה, אי-רצון סתמי ואפּטיה. בא אליה פעם אחת גברילין, אך היא שתקה, ענתה לו על דבריו בצמצום ובאי-חשק, וחכתה לרגע שיעזבה. ומכיון שיצא היה לבה נוקפה על שהלך, ונתמלאה רוגז על עצמה. אך בבקר אחד, בשעה שהשמים היו יפים ביותר, המרחקים הכחלחלים קסמו ביותר והצפרים שרו ב“דבקות” והתלהבות מרובה, — הרגישה פתאום רחל שבקרבה מתרחש דבר-מה ידוע לה מכבר, שׁברוך ובחום הוא נגש אל הלב ומשתפך בכל הגוף לכל עורקיו ותאיו כעין נחשול צורב, וכלך רועד מחשק עז לחבק את כל העולָם, לצחוק החוצה בכל כח שמחתך עד שצחוקך ישמע בשׁמים… מהרה רחל ורחצה את פניה, סרקה את שערותיה וקלעה אותן לשתי צמות שסבבו את קדקדה, לבשה את הסרפן החדשׁ שלה, יצאה אל המעקה וישבה ישר מול החמה, קראה בספר בעינים ממוצמצות וגחכה לעצמה כשהרוח הפושרת היתה מדפדפת ומהפכת את עליו של הספר, חשבה לפעמים אודות גברילין, והרגישה היך שהחיים קולחים ומרתתים בעורקיה… לעת ערב באה אליה טוליה ומסרה לה את בקשת אחיה שתבוא אליו מחר. רחל הבטיחה לו לעלות עמו אל המגדל, והיא דוחה את הדבר מיום ליום… בא גם גברילין. רחל מאושרה ושבעת-רצון מאורחיה הזדרזה לשפות את המיחם. וכשׁלא מהר זה לרתוח קראה את גברילין לעזרתה. שניהם עמדו על גבי המיחם בראשים כפופים ונלחצים זה לזה ונפחו על האש, ומגוחך היה לה זה ולא פסקה לצחוק. מגוחך היה לה גם כאשר עמדו שניהם אחר כך אצל המרזב ורחצו את ידיהם המפוחמים והיא זרקה מים אל פניו וצחקה בקול גדול. אחר כך ישבו שלשתם ושׁתו תּה, והיריעות על החלונות נפנפו חרש וגלו לרגעים מרחקי-זיו וירק-יערות, והתנועעו רבעי-האור על הקרקע, וקוי-החמה העַקומות נתקלו בכוסות התּה, התפוצצו שם ומלאו אותם זהב… לרחל נעשה הם. שכבה על מטתה, השיבה עליה רוח במטפחתה וזמרה איזה נגון רוסי. גברילין ענה לה ממקומו בטנור יפה ומצלצל. אחר כך יצאו מחוץ לעיר לטיל. חבקה רחל את זרועות גברילין וטוליה ושלשלתם שרו שׁירה אחת. שרו בטעם, בהרמוניה והם גופא תמהו לצלילי קולותיהם שהיו יפים כל כך בדממת השדות… כשחזרו נשאר גברילין בעיר, ורחל הלכה ללות את טוליה בסירה. לאט לאט צפה סירתם על פני המים הכחולים, ולאט לאט זחלו צללי שתי הבתולות הלבנות במים. החופים בערביהם, בחרשת-החצוּר הגדולה היו מעולפים אד כחול-בהיר ועדין. ושרטוטי כל הנמצא במרחק היו ערפליים ובלתי-ממשיים כמו חלום נשכח. עצבי רחל היו עדיין גרויים. אי-רצון סתמי תקפה, שלא מדעתה: איזו אנרגיה התעוררה בה ויצאה לבטלה… — התסורי עתה אלינו? — שאלה טוליה — לא. — תלוני אצלנו. — לא. — למה? — כך… תלתה עיניה בחרשה שנראתה לה מן החוף שכנגד מעולפה ערפל. שם יושב הוא בבדידותו הנוראה, עם מחשבה כבדה בלב… קשה היה לה לילך אליו עתה עם אותה שמחת-החיים מחוסרת חשבון ושכל, שפרכסה עתה בתוכה. שלחה את טוליה וחזרה לבדה. כעין נקודה בודדה ושחורה התנועעה סירתה. ולתוך נשמתה זרמה איזו עצבות חרש ובגנבה זרמה עצבות זו מן השמים או מן המרחקים הערפליים, דקה עדינה וערפליית-כחולה כמרחקים הללו גופא, כלילה הזה… במוחה רחשו מחשבות לאט ובעצלות כמו מרוך וּמהתעדן: "היה אביב וחלף. הקיץ אף הוא עובר, עובר… אחריו יבוא סתיו עם גשמיו וענניו. וכך חולפים חיי האדם, חולפים ואין שום כח שיעצר את מרוצתם. וצר היה לה על הבריות העלובות המחזיקות ברטט קונבולסיבי בקצה כנף החיים, צר לה עליה גופא. צר גם על מאירסון שנתמעך כל כך תחת עקת הרהוריו, והריהו כל כך גלמוד… כשקרבה אל ביתה, לא חפצה להכנס אליו עם עצבותה זו. ישבה על המעקה, הלכה מסביב לבית. תעתה בלי מטרה ברחובות. צללים נפלו מן הבתים וכסו את כל הרחוב לרחבה, והיא הלכה באמצע בפסיעות אטיות. חשה איזו קלילות בכל גופה, פסיעותיה היו כל כך קלות ופועמות, אף-על-פי-כן היה לה צר על שהיא לבדה, על שאין שום איש אצלה. נזכרה בגברילין, והחליטה לילך אליו, ומחשבות משונות מאד באו פתאום במוחה: “הוא יודע שאני יודעת את תשוקתו וחפצו, אלא שהוא פחדן, ואינו מעיז…” “אלו למשל אבוא אליו עתה בעצמי?…” המחשבה הבלתי-צפויה והמחוצפה שחלפה במוחה, הממה אותה, ואזניה אדמו, אעפי"כ הוסיפה להמשיכה: “הוא לא ישלחני מעל פניו, בזה אני בטוחה. מה יהא? אותו אעשה מאושר לשעות אחדות. בזה אני בטוחה; מענין הדבר להמם איזה איש באושר לא-צפוי כזה. ואני… את סקרנותי אספיק ותו לא. מהו זה, יקח שוד?…” לבה דפק במסתרים וחשה היך שהיא משתכרת ממחשׁבותיה הבלתי-צפויות. בחלונו של גברילין היה חשך. רגעים אחדים עמדה אצלו, אחר כך דפקה חרש בדלת. — מי שם? נשמע קול צרוד. — אני, גברילין! רחל… — אח! עוד מעט. נשמעו תנועות חפזון, דריסות רגלים יחפות על הקרקע, חכוך הכף בדלת. לבסוף נפתחה. — תחכה נא, רחל, עוד מעט ואדליק את המנורה. — דבר גברילין בקול תמוה ומחכה. את לבושו לא ראתה בחשכה. — אין צרך. באתי רק ליישב קצת… — — — — — — בשעה קדומה לפנות הבקר, בשעה שכל העירה היתה שׁקועה עדיין בתנומה, עברה רחל בפסיעות בדורות ופזיזיות מבית גברילין אל ביתה. הלכה בראש מוטה, שערותיה היו פרועות, הסרפן היה ממועך ומקומט; אחת מכתפותיה נשמטה מכתפה אךְ היא לא הרגישה בזה, רק רעדה לפעמים מקרת בקר… מכיון שנכנסה אל חדרה התנפלה לבושה במטתה, וכבשה את פניה בכר. הרגשת תיעוב-עצמי, בושה ופחד מפני מה שׁנעשה כפתה את נשמתה ברצועות-אש והדקה אותן היטב… ההכרה שאין לתקן את המעות העיקה עליה בכל כבדה, כאלו נפלה עליה חומה שלחצה אותה אל האדמה, ולא המיתה אלא השאירה בחיים עם הכרת המצב הנורא… זמן רב שכבה כך בלי תנועה. רק כשניעור היום עם קולותיו, עם אורו הבהיר, קפצה ממטתה ומבלי הסתכל לצדדין בראש מוטה, בפני-עפר חורים ובעינים אדומות ויבשות יצאה דרך חצרות וסימטאות אל מחוץ לעירה. רחוק מן הבריות עם זקירותיהם המיגעות, לבדה עם הזכרון הכבד, תעתה בשדה; וגבה על ראשה רעדה כפת קטיפה תכלת עם שלותה הצנועה והנצחית. הלכה בחרשת לבנות צעירות, בתוך קמה הומה ונורא וכבד היה לה… השמים כל כך זרים, רחוקים, לא מובנים; החמה מלגלגת באכזריות גאה, ומתוך ההמיה היבשה של הקמה, כנדמה, נשמע סודה… שעות שעות תעתה בשרב, עד לידי אפיסת הכחות. וכל מה שפחתו כחותיה יותר, כל מה שברכיה כשלו וגופה נראה כּסחוּף, שדוף וקלוש, — רוח ישאנו, בה במדה נראתה בעיני עצמה ליותר מסכנה, בזויה, עלובה ומעוררת רחמים… נפלה באיזה מקום תחת אלה ונרדמה תרדמת חרדה ונדודים. ארוכה היתה שנתה או קצרה, אך היא נעורה פתאום בצוחה, והסתכלה במבוכה לצדדין. וכמו ברק נחור לה כרגע כל מצבה עם בלהתו. ולבה התרוץ וגוע… כבר היה ערב. רוח קלילה נשבה, אך החום היה כבד ומחניק. מן המערב צמחה עננה קלה, שצל אפור ככנף שחור נפל הימנה על האדמה. סערה באה. בתחלה לא ידעה להיכן הובילות רגליה. רגש של בדידות נוראה תקפה אותה.וזו לה הפעם הראשונה במשך היום שבכתה. חרש זרמו דמעות העלמה הסמויות מעיני אדם, דמעות שופעות, חמות ומלוחות. הרוּח, שגררה אחריה בחוּטים לא-נראים את עננת הסופה היתה קלילה, חמה ומלטפת. רצתה הרוח ליבש את דמעות רחל ברוך ובעדן; התפתלה בשולי שמלתה, פזרה בחן את שערותיה והשתדלה לפיסה, אך כל זה לא נגע אל לבה שהיה כעוף נבעת… רחוקה מאד היתה רחל מן העיר, והיא הלכה בפסיעות מהירות. מן המערב זחלה וקרבה לאט לאט חשכה אפורה-כהה הרת בלהה. שם עמוק עמוק בסתר חביון העלטה התרקם בשביל האדמה העלובה איזה דבר מבהיל בחסדו או בזעמו: רעמים רעמו והתגלגלו זמן רב בקצף, נחשי=אש התעופפו לרגעים מנבכי אותה חשכה, האירו את העולם באור פחד-חורור וכבי… הריהוּ רחוֹק מאד, אוֹתוֹ דבר-חידה, אלא הוא ממשמש ובא, ממשמשׁ ובא… רחל פחדה מפני הסופה, מפני בדידותה בתוך רחבי השדות האובדים בתוךְ האופק החשךְ… אבל בלבה ולפני-ולפנים היה חשך יותר גדול ובדידות יותר נוראה. להיכן תלך? למי תספר?… וזכרה פתאום במאירסון וכאלו אבוקה הוצתה בקרבה… הוא, הוא, הוא! הוא האדם היחידי שפרש מכלם ועמד הצדה. מן הצד רואים יותר ומבינים יותר. לו תספר הוא יבין. איזה כבד נשמט מכתפיה. לרגליה הכושלות נוסף כח, ובפסיעות יותר מהירות עשתה את דרכה. לא נכנסה אל העירה אלא נגשה אל סימטת-האכרים שהשתטחה על חוף מיאַטלה, סמוך אצל העירה, ובקשה את אחד האכרים שיעבירנה בסירה אל חצרו של האדון מאירסון. נשבה כבר רוח גדולה, והמים השחורים כדיו שקשׁקו והעלוּ קצף אל החוף. היתה כבר שעה מאוחרה בערב. השמים מחציתם היו מכוסים בעננה שחורה, הרת סופה, רעמים וברקים, במחציתם השנית בערו כוכבים שלוים וצנועים. ודומה היה שכל העולם נחצה לשנים: סערה ושלוה, ברקים וכוכבים… בנפש סוערת ובפסיעות פזורות הלכה רחל דרך הגן. ממעל רעשו האילנות באלפי לשונותיהם, ובתחת התכנסה ונאלמה אפלה גסה וחמימות מחניקה. דומה שאפלה זו רובצת בכבדה החם על פניך, על ידיךְ, זוחלת אל מתחת לשרווליךְ ולצוארונך ומכסה את גופךְ בזעה קלה לא-נעימה, ומכביד על הנשימה… רגליה היו נתקלות לרגעים בשרש, בגזר-עץ, ישׁ שהוכתה עד לידי מכאב, והלכה הלאה מבלי משש, כשכורה. הבריק רגע ברק, קפצו רגע מתוך החשכה ונגלו. קצות זלזלים, איזה גזר-עץ, מחציתו של ספסל, ושוב עלטה גסה. בחצר כבר כבו את האורות. דומה היה שבית דודה התכוץ והתכנס לתוכו, סגר את עיניו וחכה לסערה שתתחולל עליו… חלונו של מאירסון היה פונה אל הגנה. עברה רחל את הגדר וקפצה לתוך הסלונים והעקרבים, שהשתרעו כשורה בגנה מצד הגדר. שׁמעה רחל רשרוש של קרע בשמלתה אבל לא השגיחה בזה, והלכה הלאה מבלי מצוא את השביל, רמוס ודרס את הערוגות, נפול וקוּם, נפוֹל וקום. בחלון היה אור, הבקיעה בידיה את הסלונים שהשתרגו כחומה צפופה אצל הכותל, נכנסה אל תוכם, טפסה ועמדה על היסוד והסתכלה אל החדר פנימה. מאירסון הלך בידים מסולקות לאחוריו אילך ואילךְ ועשן, בלי הפסק עשן את פפירוסתו. תאום עמד, שם ידו על מצחו, הטה את ראשו קצת הצדה כמקשיב, וקפא במצב זה. הרגישה רחל שאדם זה הוא האחד בתבל שקרוב הוא לה, האחד בתבל שאליו תוכל לפנות ולספר מה שמסעיר את נשמתה ולחכות שלא יחיבה ולא יעזבה. באותם הרגעים הרגישה שאף היא יחידה כמותו בכל רחבי התבל. דפקה בחלון. הוא הזדעזע, נפנה אל החלון וכאלו לא האמין. דפקה שוב. הוא התנפל אל השמשה, העמיד את כפיו אל פניו אך לא ראה בחשכה כלום. נסוכ אחור והוסיף להביט בחשד ובחרדה. אז הקריבה רחל את פניה אל השמשה והוא הכירה מיד, ובבהלת חפזון פתח לה את החלון. כלו את היה חור ונבהל. — רחל? ואני נבהלתי כל כך… מהלךְ לי אני כךְ, ופתאום כאלו הרגשי שעומד מי מאחורי… הרגשתי, מבינה היא, חשׁבתי: זהו המקרה!… הוא רוקם בודאי בלא-יודעים את אחד מתעלוליו בשבילי. עמדתי והקשבתי: עומד מי מאחרי, כך! מי יודע מה יהא מחר, היום, בעוד רגע… ופתאוֹם; דפיקתה. נבהלתי כל כך… — רוצה אני לדבר עמו. צריכה אנכי…. — דברה רחל בנפש סוערת. — טוב, טוב, בואי. אפתח לך את הדלת. חרש ולאט כצל נכנסה רחל אל חדרו. דומם ונבוכה התיצבה סמוך אצל הדלת, בספרן מקומט וקרוע, בשערות פרועות, בידים משולבות על חזה. ולא עשתה אפילו פסיעה אחת הלאה, ולא הוציאה אפילו מלה אחת מפיה. עמד מאירסון לפניה ומדד אותה זמן רב בעיניו ומרגע לרגע הפיקו פניו יותר פחד ותמיה. — רחל…. רחל… סומק לחייה היכן הוא? מי זה הוביש את רעננות שפתותיה? איזו סערה חלפה על ראשה ופרע את שערותיה היפות?…. רחל! רגז עצביה המתוחים, תענית של יום תמים, נדידה ארוכה בשרב, סערות הרגשות וכשלון הכחות כל אלה יחד כאלו קפצו עליה פאתום ככתת אויבים והפילוה נדכאה והמומה אל הכסא. ובכיה פרצה מפיה. — אומללה…. אומללה אני…. הרגישה על ראשה מגע-ידו הקל והמגפף, וזה העיר עוד יותר את רחמיה על עצמה. ושכחה כבר את העיקר שלחץ כל כך על לבה. אלא בכתה סתם על עלומיה שהולכים וכלים ואינה יודעת לשם מה נתנו לה: על כחותיה הרעננים שאינה יודעת היך להשתמש בהם, על החלומות היפים שהיו לה ונאבדו; בכתה על שנזרקה יחידה לתוך חיים רחבים ומסוכסכים ואינה מוצאת בהם את ידיה ואת רגליה… — יסורי-נפש יש לי… אני סובלת! יאמר לי… כיצד אחיה?… מה אעשה?…. — לא כלום. — עוברים הימים עוברים החדשים… להיות כך לעולמים איני יכולה! אין לי כח. אמיתה את עצמי… צריך הוא לידע כיצד עלי לחיות… הכל בקרבה פרכס, המה; נפשה בערה בה, ומלים בלתי=מקושרות, מסוכסכות ולוהטות פרצו והתעופפו מפיה כסיעת כלבים פראים שנתקו מכבליהם. — איני יודע, רחל!… — אמר מאירסון. — הוא מחויב לידע! הוא מחויב לומר לי… אין לי עתה כל… היו לי חלומות יפים, הייתי מקוה, הוזה, שואפת… הבריות היו יקרים לי, עלומי היו יקרים לי. שאפתי לעבוד, לחיות… הוא בא ונטל את כל זה… עתה אין לי כל, אין לי כל… — ומה יש לי, רחל?… הבינה רחל ברגע זה שאדם זה רחוק וזר לה, ותמיד היה לה רחוק וזר ככל הבריוֹת. הבינה ברגע זה שכל בני אדם מהלכים עניים, ריקים וזרים זה לזה, מיושנים ומרוגעים על ידי חלומות ושקרים… ואין כפרה לאלו הפושעים הבאים ומקיצים את הבריות העלובות משקריהם היקרים… ושנאה אטומה וקרה אל אדם זה מלאה את כל חללה. היא קמה מכסאה. — צריך, רחל להתרומם על מגדל גבוה, גבוה ולהשקיף משם על החיים בכדי שלא לבקש ולא לרצות מאומה… — דבר לה מאירסון. — היכן מגדל גבוה זה? — פה… פה מוצאים אותו — אמר ונעץ באצבעו על לבו. — ומה אם אין כח ויכלת לבנות מגדל כזה? — שאלה רחל בקול נופל ועמום. פרש בכפיו ואמר: — רע. יאבד. השנאה שהיתה בלבה של רחל התלקחה לתאות-נקמה לוהטת. הזדעזעה בכל גופה מעזוז תאוה זו. שלבה את שתי כפות ידיה, תמכה עליהן את סנטרה ועמדה כך זמן רב בלי תנועה, והקשיבה אל המלחמה שהתלקחה בקרבה. אחר כך הרימה את ראשה בתנועה נמרצה, עשתה פסיעה אחת לפניה ואמרה: — אימתי יעלה, אדוני אל המגדל? — איזה מגדל? — של הטחנה! — אה… כך. אף אני היה ברצוני לשאול… באמת, סוף סוף… — יש לי בשבילו אידיאה יפה, אדוני הד"ר מאירסון!… כמה שעות עוד עד עמוד השחר? — אדמה שלש או פחות. — טוב. בעוד שלש שעות יולד יום, יום חדשׁ. חדש יהא אף בשבילי. כך אני מקוה. הייתי שכורה, עתה אתפכח. בשבילי מתחיל יום חדש של חיים, של… חיים, נו! יעלה, אדוני הד"ר מאירסון, לבדו על ראש המגדל, לי אין כח לטפס שם. למה אני לו? אני אטיל מסביב, אהיה בגן, בשדה, איני יודעת היכן אהיה… יעמד אדוני על המצפה, ואך יראה את קוי השחר הראשונים יקרא בקול גדול. אני אשמע את קריאתו באיזה מקום שאהיה, ותהא לי קריאתו כבשורת היום החדש… וכי לא כך? מה דעתו של אדוני הד"ר מאירסון? מאירסון חשב קצת. לתמיהתה הגדולה התרכזו פניו ואחר כך אמר בקול סריוזי מאד: — מוטב. אני עושה רצונה והולך אל המגדל. אבשר לה את ילידת היום… — חן-חן — ענתה במנוחה — ליל-שלום! אם כן, הוא מבטיח? ויצאה. אך מכיון ששמעה שמאירסון סגר מאחריה את הדלת, חשה צביטה עצומה בלב, ורצתה לדפוק שוב בדלתו, לבוא ולהתחנן לפניו שלא יעשה כדבר הזה, שלא יעלה על אותן המעלות. אך התאפקה. חרקה את שניה, לחצה את אגרופיה והלכה הלאה אל הגן. שם התנפלה בכל גופה על העשב ופרצה בבכי גדול… על פני צמרות האילנות נשמע בתחלה קשקוש שׁל טפות, ומיד שטף מטר-עוז… “שוש”במקור המודפס, צ“ל: שוב – הערת פב”י  ↩ “היך”במקור המודפס, צ“ל: איך – הערת פב”י  ↩ מילה לא קריאה – הערת פב"י  ↩ מילה לא קריאה – הערת פב"י  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/34

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m35.txt

הַשָּׂב וּשְׁלֹשֶת הַנְּעָרִים

יהודה ליב גורדון

1376036

הַשָּׂב וּשְׁלֹשֶת הַנְּעָרִים נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני (סנהדרין נ"ב.) שְׁלֹשָׁה נְעָרִים עַל פַּרְדֵּס עָבָרוּ וַיִּרְאוּ אִישׁ זָקֵן אֵשֶׁל נוֹטֵעַ: “בֶּן שִׁבְעִים לִנְטוֹעַ?” – אֵלָיו אָמָרוּ – "אֵין זֹאת כִּי אִם הִנְךָ מִשְׁתַּגֵּעַ! הַעוֹד תּוֹחִיל לֶאֱכֹל מִפְּרִי הָאֵשֶׁל? הֲתֹאמַר הַאֲרִיךְ יָמִים כִּמְתוּשֶׁלַח? וּכְבָר הֵן שַׂבְתָּ וַתָּבֹא בַּכֶּלַח, עוֹד מִצְעָר וֵאלוֹהַּ אֶת נַפְשְׁךָ יֵשָׁל וּמָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָךְ עָתָּה? אַתֶּם הַיְשִׁישִׁים קדְמוֹנִיּוֹת הִתְכּוֹנָנוּ וַעֲתִידֹת לָחוּשׁ לָנוּ הַנְּעָרִים הַנִּיחוּ". לָכֶם הַעֲתִידֹת? – עָנָם רַב הַדָּעַת – הַיְדַעְתֶּם אֶל נָכוֹן כִּי יָמִים תַּאֲרִיכוּ? הֵן חֶרֶב הַמָּוֶת לַכֹּל מֹרָטָה, וּמִי זֶה יוֹדֵעַ מִי מִכֻּלָּנוּ יִהְיֶה רִאשׁוֹנָה אֹכֶל לַתּוֹלָעַת? וַאֲנִי לֹא לִי כַּיּוֹם עֵץ זֶה אֶטָּעָה כִּי אִם לְדוֹר אַחֲרוֹן יָקוּם תַּחְתֵּנִי, הוּא יֹאכַל פִּרְיוֹ – יֹאכַל וִיבָרְכֵנִי, וּבִרְכָתוֹ הוּא פִּרְיִי מֵעֲמָלִי אֶשְׂבָּעָה; אַךְ אוּלַי עוֹד יָמִים רַבִּים אַחֲרֵיכֶם אֶתְהַלְּכָה לָשׂוּחַ עַל קִבְרוֹתֵיכֶם! וּכְדַבְּרוֹ כֵּן הָיָה. כִּי קִדְּמָם הַמָּוֶת וּשְׁלָשְׁתָּם מֵתוּ בִּנְעוּרֵיהֶם, וּבֶן-הַשִּׁבְעִים חָרַת עַל קִבְרֵיהֶם דִּבְרֵי זֶה הַמָּשָׁל עַל הַמַּצָּבֶת. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/35

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m36.txt

לאיס"י [הבבלי]

יהודה ליב גורדון

1376036

לאיס"י [הבבלי] [על לוח תמונתו] לְאִיסַ"י הַבַּבְלִי, בַּעַל תּוֹרָה וְאִישׁ מִדּוֹת, רַךְ בַּשָּׁנִים וְאָב בַּחָכְמָה וְחָשׁ לוֹ עֲתִידוֹת – לְזִכְרוֹן יְמֵי שִׁבְתֵּנוּ יַחַד וּלְאוֹת אַהֲבָה וִידִידוּת. בעיוה“כ, תרמ”ט ספ"ב. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/36

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m37.txt

קרית ספר

יהודה ליב גורדון

1376036

קרית ספר עיר ואם בישׂראל היתה “קרית ספר” בהיותה שתולה בנוה במרום הרי יהודה. מבורכת ה' ארצה ממגד שמים מעל ומברכות תהום רובצת תחת. עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, גוּלות עלית וגוּלות תחתית הרוו את הארץ והולידוה והצמיחוּה ונתנו זרע לזורע ולחם לאוכל וצל שׂדי למחסה ולמסתור. שם פרחה הגפן, הבשילו אשכולותיה ענבי חמד הנותנים תירושם לשׂמח אלהים ואנשים. שם הנצו הרמונים המלאים עסיס כריקנין שבּנוּ מלאים מצווֹת. שם כרים נרחבים לובשים צאן ובקר, עמקים עוטפים בר ויער בציר ישית כליל צלו בתוך צהרים ומפיל תרדמה על אנשים, ובו חלומות יעופו וחזיונות ידוֹדון ידוֹדון. שם ירננו כל עצי היער, כי בענפיהם יקננו כל צפור כל כנף וירנינו מוצאי ערב ובוקר. והעיר יושבת בראש ההר נחפה מירקרק חרוץ ויהי מראהָ כמראה צמרת ארז אדיר, כמקלעת סנסני יער תמרים, על כן קראו לה סַנסַנה. כל זה היה ממגד ארץ ומלואה: ורצון שוכני סנה היה לאצול על העיר הזאת ברכה מרוּבּה גם ממגד שמים. העיר רוּבּה כהנים, כי לבני אהרן הכהנים נתּנה לנחלה, אף קרבת חברון, עיר מושב “המלך המשורר” וקרבת הרמה, עיר בני הנביאים, לה טוב, ונחה עליה רוח ה' רוח כשרון ודעת, ויהי אוירה מַחכּים ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים. מלאכת יושבי העיר היתה מלאכת שמים וממַעין יוצא מבית אל שאבו להם מי חייהם: הכהנים היו תופשׂי התורה, שׂפתיהם שמרו דעת ותורה בקשו מפיהם, וכהניה לא במחיר יורו ולא בשוחד ישפוטו, כי מה הם בחנם אף אחרים בחנם. גם משפחות סופרים ישבו בעיר, תִרְעָתִים שִמְעָתִים שׂוּכָתים, מושכים בשבט סופר חַקים טופסים ומכינים מגילות של קלף צבי למכרם בכסף לאשר לו חפץ בהם; וחנויות פתוחות להם אל שוק העיר מלאות מגילות עפות וכל זני ספרים לכל צרכי ישׂראל המרוּבּים. ותהי העיר הזאת לישׂראל לשוק הסופרים והספרים, כדמות העיר לייפּציג לבני אשכנז בימינו. על כן קראו לעיר ההיא קרית ספר. אנשי העיר ידעו כי מלאכת שמים בידיהם ועבודת הקודש על שכמם וכי ה' שואל ממנו… הצנע לכת, וכבודו הסתּר דבר, על כן היו צנועים במעשׂיהם ותמימים בכל דרכיהם, כל העדה היו כולם קדושים ואנשיה אנשי מדות. הגדולים שבהם לא דבּרו ממרום ולא זרקו מרה בצעיריהם; פרנסיה לא פסעו על ראשי עם קדוש ולא הטילו אימה על הצבּוּר; גבּאיה וממוּניה מחַלקי החלוקה ידעו הגבול בין שלי ושלך ולא שלחו ידם לתוך כיסם של אחרים; המשׂכּילים היו מזהירים ככוכבים ולא היו מריבים זה עם זה ככוכבים: סוחריה היו ישרים וכִנעניה שׂונאי בצע, משׂאם ומַתּנם היה באמונה ודבּוּרם בנחת עם כל הבריות. החכמים לא קראו בחוץ וברחובות לא נתנו קולם. כל כבודם היה פנימה וכל מבקשם ידע, כי בביתם ימצאם; בראש הומיות לא צוחו הסופרים ככרוכיא וכרוֹזא לא הוָה קרי בחַיִל: לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, כל מבקש דבר ה' יבוא אל אשר יבוא, ושמע תורה מכּהן ודבר מנביא ועצה מחכם ולקח לו ספר ומגילה מן הסופר ומן הסוחר, אשר יבחר בו כטוב בעיניו. אין פרץ ואין צוָחה ברחובות העיר ולא נשמע קול זעקה ברחובותיה. כל בניה היו למודי ה' ורב שלום בניה. וכטהרת העיר ופנת יקרת יושביה מבית כן היו טהורים ונקיים גם מחוץ ונזהרים בכל מה שאמרו חכמים משום מַראית העין. בכל עת היו בגדיהם לבנים, לא נמצא רבב על בגדם ושמן משחת קודש על ראשם לא חסר. גם בתי העיר היו נקיים וטהורים, בנויים אבני שיש טהור, אבנים שלמות אשר לא הניפו עליהן ברזל, ותוכם רצוף אהבה ואחוָה ושלום ורעוּת; ושומרים הפקידו על העיר להיות סובבים בשוָקים וברחובות לכבּדם ולהרביצם ולהדיח חלאתה מקרבּה; וכל הבא אל העיר נדמה לו כאִלו בא הוא למקום קדוש, כאִלו נכנס לפנַי ולפנים אל דביר הבית, אל קודש הקדשים, על כן קראו את שם העיר דביר. ובצאת מבת ציון כל הדרה, ירושלים עיים היתה וכל ערי קדשנו היו מדבר, נשארו לנו לפליטה גדולה זאת העיר קרית ספר ולה היתה כל חמדת ישׂראל. העיר הזאת המשוּלשת בשמותיה ומשוּלשת בקדושתה היתה לעיר מקלט לנו ונס שמה – לא כל רוצח מכה נפש, כי אם כל נגוּע מוּכּה ומעוּנה. והיה כל איש מצוֹק וכל מר נפש, אשר יציק לו אויבו בדרך החיים ואָרחו גדרוּ ולא יעבור ונס אל עיר קדשנו ותפארתנו זאת וחיתה נפשו. שם ישב בסתר עליון בצל עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, ובא ביער כרמלה לרדוף אחרי חלומותיו ולרעות חזיונותיו. וממַעין היוצא בית אל ישתּה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד. ואולם כל זה היה בשכבר הימים, בכל ימי שבת בדביר הכהנים בני אהרון אשר להם נתּנה העיר לנחלה, וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחריהם ואשר ידעו את מעשׂי אבותיהם הראשונים. ויקם דור אחר אחריהם, ופרחי כהונה באו לשבת בקרית ספר אשר לא ידעו את ה' ומשפט הכהנים את העם. המה הביאו בידם איש את מנהג המקום אשר יצא משם ויטעהו שׂורק כולה זרע שקר בעיר האלהים סלה. המה שׂמו את קרית ספר לעיר מקלט לנוס שמה כל רוצח מכה נפש, כל גנב ושודד ולסטים מזוין, גונב כסף וזהב או גונב לבבות ומגנבי דברים, כל איש מתחפּשׂ באֲפֵר על עיניו וסתר פנים ישׂים, כל איש בוגד ונמכּר לעקר והלך ואחז בקרנות המזבח והיתה לו קרית ספר למקלט מגואֵל הדם וגם לא יעמוד לפני העדה למשפט, באמור להם השופטים: איכה יהיה האיש הזה טמא נפש ושבע תועבות בלבו והוא יושב בבית ה' ומסתופף בהיכל קדשו; או איכה יהיה האיש הזה נופל אל הכּשׂדים ועינו נגרה ולא תפוג על שוד בת עמו? בני משפחות סופרים חדשים אלה באו לקרית ספר מכל שערי ציון המצוינים, משער הסוסים ומשער הצאן ומשער החרסית והאשפות. כל אחד מהם בא ומנהג המקום אשר יצא משם בידו ויהפכו את שער הסופרים לשער הדגים ולאטליז של טבּחים. עין ראתה ותעידם כי לא לשם שמים באו סופרים חדשים אלה כי אם לשם פרקמטיא ולבצוע בצע לביתם, ויפתחו להם חנויות איש בצד רעהו, וישׂימו בם מגילות של דפתרא ושל דוכסוסטוס במקום מגילות של קלף, וימַלאו את בתי מרכּוּלתם צלצלי שמע וכסף סיגים וכל מעשׂה צעצועים בשביל הפרחים שלא יישנו ובשביל הפראים אשר אינם יודעים להבדיל, בין הכסף והבּדיל; והנה הם יוצאים נצבים איש פתח חנותו לרגל ולחפוֹר את בית שכנו הקרוב אליו, להסתכל בצפרניו ולהוציא בלעוֹ מפיו, ולשמור את צעדי העוברים והשבים למשכם ברשתם. הנה איש יורד שער הסופרים ופתאום על ימין ועל שׂמאל פרחח יקומו והחזיקו בו שבעה אנשים לאמר: פרוטה לך, קונה תהיה לנו! זה מושך אותו לכאן וזה מושך אותו לכאן. פרחי כהונה מַכּין לפניו באצבע צרדה ואומרים לו: “אישי כהן גדול, סורה אלי; מה תאמרה נפשך ואתן לך? תפלין או מזוזה, ציציות כפולות שמונה, לולב וערבה, כל תפלה כל תחינה?” ומעֵבר מזה יתפשׂהו בבגדו אחד מצעירי הצאן מבני תרעתים ויקרא בקול גדול: “דודי, אל תשמע לו ואל תאבה לו; לולב וערבה שלו פסולים, נקטם ראשו, נפרצו עליו, סורה אלי, דודי, אל תעמוד. הא לך ציצית מראשית הגז, תפלין – דמארי עלמא”. ובא השלישי ויכריע ביניהם: “ר' יהודי! – יקרא – בפאותי ובזקני נשבעתי לך כי פיהם דבּר שוא וימינם ימין שקר; תולים הם קלא אילן לשם תכלת, וכל כתבי הקודש שלהם מטמאים את הידים, כי כתבם – מין”. עוד זה מדבּר וזה בא וקרא באזניו קול גדול: “רבי ומורי! מה שאלתך ובקשתך? עד חצי המלכוּת ותעשׂ! אולי מעתּיקות בני ישׂראל תחפוץ לשׂוּמן בבית נכוֹתך? יש תחת ידי חבילה של ציצית מציציותיו של בן ציצית-הכּסת, קחנה נא, כי לא אַרבּה במחירה, או אולי יערבו עליך ציציותיו של אותו חסיד שבאו וטפחו על פניו בשעה שעשׂה אותו מעשׂה? יש אצלי זוג של תפלין של מתי יחזקאל – או אולי יערבו עליך יותר התפלין שהניחה מיכל בת שאול? הכּל כאשר לכּל יש תחת ידי, רבי ומורי, הרחב פיך ואמַלאהו!” – “ערוֹם יערים, דודי! – יענה שכנו לעוּמתו – בכספך הוא מתנקש – כל אלו הדברים העתיקים מזויפים הם; תמול הם עלי ארץ. סורה אלי, דודי, אל תעמוד, על פתחינו כל מגדים, חדשים גם ישנים; דודי, צפנתי לך!”. ככה יעשׂה לאיש אשר ינסה עתה הצג כף רגלו בשער הסופרים. והאיש משתאה להם מחריש לדעת מה יעשׂה ה' בו: האם יצא שלום מביניהם או יצא בשן ועין וברסוּק אברים? ובין כך הוא ממשמש בכיסו כל שעה אם עוד צרוֹר הכסף בחיקו, כי נדמה לו, כי לא לשוק הסופרים בקרית ספר הוא בא, כי אם התעו אלהים אותו למערת פריצים, בקרית יערים, אשר שם שודדים בצהרים מאָרבים לו בדרך לפשוט את בגדיו ולהוציא את הפרוטה האחרונה מן הכיס. בהתמלט האיש בעור שיניו ובא אל ביתו וספּר לאשתו ולכל אוהביו: כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה, פריצי חיות התנפלו עלי בתוך רחובות; ברוך ה' שלא נתנני טרף לשיניהם! ואם איש הוא הירא את דבר ה' יכּנס ביום הכניסה לבית הכנסת וברך ברכת הגומל; וכאשר יובילוהו רגליו שנית דרך שער הסופרים ועבר עליו הרחק כמטחוי קשת ויברך ויאמר: ברוך שעשה לי נס במקום הזה! ולא זו בלבד יעשׂו תגרי קרית ספר, כי יש אשר יתגרו איש באחיו גם בעת אשר אין איש עובר עליהם ואין קונה; אם כדי להקים שאון בעיר והמוּלה במחנה למען דעת כי עוד בני משפּחות סופרים חיים ולא נכחַד קיומם, או יען כי ארכה להם השעה וקצרה נפשם מאֵין עובר ושב והבטלה מביאה אותם לידי שעמום. אז יצא אחד מהם על גב האיצטבא אשר בין החנויות לרגל ולחפור את חנותו של חברו, ובהדי שותא פלכא יוציא מפיו דבר או חצי דבר אשר לא כרצונו. והשכנים עזי נפש לא יוכלו התאפק, נשמתם כנחל גפרית וקנאה קשה כשאול ערוכה בכּל ושמורה בלבם כתפתה ערוּך מתמול שלשום, והיתה המלה אשר נזרקה מפי האחד כניצוץ בנעוֹרת, ועלתה עליו חמת שכנו עד להשחית ומדד לו שבעתים אל חיקו, וקללוֹ באביו ובאמו וגלה שוּליו על פניו והערה את ערוָתו וערוַת משפחתו עד דור אבות אבותיו. והשמיעו זעקה בבוקר ותרועה בעת צהרים ונוֹעדו עליהם רבים ואמרו: לכו ונרד שער הסופרים ונראה תרעתים שמעתים ושׂוּכתים נצים ורבים. ויש אשר יקומו הנערים וישׂחקו לפניהם לא בדבר שׂפתים לבד, כי גם במשלוח ידם. זה יורה לו באצבע וזה ירד ללחייו; זה צרם לחברו באזנו וקם עליו חברו לקפּח את שוֹקיו; והחזיקו איש בצד רעהו וידו בזקן רעהו למרטה, והתגוששו והתאבקו והתפלשו בעפר אלה עם אלה; וכל העם רואים את הקולות ואת התורה מתפלשת בעפר, קטן וגדול שם הוא יחד על עפר נחת, ורגז ושׂחק ואין נחת. ולא זו בלבד יעשׂו התגרנים מבני משפחות הסופרים לתפּשׂ כשׂממית בידים את כל אשר יעבור עליהם בדרך ולהגָלוֹת לעיני העבדים והשפחות כהגָלוֹת נגלוֹת אחד הריקים, כי עוד יעצו עצות מרחוק ויחשבו מחשבות לצודד נפשות מארץ המרחק, שמעו כי יש משפחות סופרים בכרכי הים הקובעים פרס למַערוּפיא שלהם; זה יחַלק להם גורלות לעבור במסלות הברזל חנם אין כסף, וזה ישלח בים צירים ומלאכים קלים לגלות ארץ חדשה ועפרות זהב לה ומבטיח לקוראיו חלק ב“עולם הבא” הזה. ראו משפחות הסופרים בקרית ספר ויעשׂו גם הם כמוהם; ובבוקר לא עבות אחד נמצא כתוב על דלתות חנותו של אחד התרעתים לאמר: "מי לה' אלי! “מי בכם מכל עמו החפץ לעלות לירושלים אשר ביהודה יסור נא אלי לשמור מזוזות פתחי, לשקוד על דלתותי יום יום; והיה בכלות השנה יקבּל מאתנו – אם זקן הוא ועולה לארץ הצבי להפּטר מחבּוּט הקבר ומגלגול מחילות – “יוקס”, שהוא שטר המחאה אצל האמרכל הממונה על הקוּפה לקבּל כל ימיו מן החלוקה כך וכך גרוש לשנה; לא גרוש ספרד ולא גרוש רומיניא, כי אם גרוש תוגרמה שהוא כסף עובר לסוחר; ואם נער הוא אשר כוחו במתניו ואונו בשרירי בטנו יקבּל מאתנו חלקת שׂדה באחת הקוֹלוֹניות לעבדה ולשמרה”. כמעט נפלה הברה בעיר לאמור: התרעתי קבע פרס למַערוּפיא שלו וכה וכה ידבּר, והנה נמצא ביום השני כתוב על התריסין אשר על חנותו של אחד השמעתים כדברים האלה: "אזהרה ומודעה רבה! "אל תשמעו אל דברי התרעתי האומר לתת לכם חלק בחלוקה וחלקת שׂדה באדמת הקודש. מַשלה הוא אתכם על שקר; הלא ידעתם אם לא שמעתם, כי קוּפה של תבן היא כי בקקוה בוקקים, המה הידים שהיו ממשמשות בה, והציגוה כלי ריק וגם הקנו את פירותיה שלא באו לעולם לימים רבים ולעתים רחוקות; וממשלת תוגרמה אף היא חוסמת היא את העברים העוברים, וכל באיה ישובון על עקב בשתם. על כן שבו איש תחתיכם, אל יצא איש ממקומו כי היא לא תצלח. ואתם בואו חסו בצלי, הסתופפו בביתי ובקרו בהיכלי והיה מתן שׂכרכם בצדכם, כי כל אשר ישמרו את חנותי ומחזיקים בבריתי ונתתי להם בסוף השנה: כלה נאה וחסודה וגם כסף אשקול לה כמוהר הבתולות". את קול הקריאה הזאת שמעו הצעירים הרוָקים ויאתיוּ כפרץ רחב אל בית השמעתי; אכן הזקנים הניעו עליו כמו ראשם וינערו חָצנם ממנו באמרם: מה לנו ולצרה הזאת? הנה ריחַיִם על צוָארנו מאז, ועל הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם. אחי, יהי לך אשר לך! באותו יום עצמו העביר גם אחת השׂוּכתים קול קורא בקרית ספר ברחובות העיר וגם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדברים האלה: "יש קונה עולמו בשעה אחת, “מי פתי יסור הנה לעזוב חיי עולם ולעסוק בחיי שעה? הכלה הנאה והחסודה אשר יבטיח להם השמעתי חשודה היא בעינינו, כי עין לא ראתה אותה ומי מנה את כסף הנדוניא שלה? ומי לידכם יתקע אם תאבה האשה ללכת אחריכם? על כן פנו אלי והוָשעו כל ענוי ארץ. כל איש אשר תדרוך כף רגלו על מפתן חנותי במשך שנה תמימה מבטיח אני לו שהוא בן עוה”ב, והנני מתחייב לתת לו: חלק לעוה“ב מנה אחת אפּים, אתכתכי דהב פיזא בסוּכת עורו של לויתן עם בשׂרו של לויתן ושל שור הבּר, ועם גדפא או אטמא מאַוזיו של בר בר חנה, עם כוס יין מלא מסך מן היין המשומר בענביו דנטיר בי נעותה, הכּל כאשר לכּל כדחזי ובתכלית הכּשרוּת בהכשר הרב הגאון אב בית דין דמתא מחסיא.” אל הרשת הפרוּשׂה הזאת מהרו ונוֹקשו ונלכּדו בה הזקנים, אשר העולם הזה חשך בעדם והם נושׂאים עיניהם ליום שכּוּלו טוב; ואולם הצעירים הניעו עליו במו ראשם ויאמרו: מה לנו ולהבטחתך, וכי לה אנו צריכים והלא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא! ואנחנו אלה פה כולנו היום עודנו חיים בעולם הזה. ארחא רחיקא וזודין קלילין. ולמה נדאג דאגת מחר לאחר זמן וחיינו תלואים לנו מנגד עתה בכל עת ובכל שעה; בערב נאמר מה יתן בוקר ובבוקר נאמר מה יתן ערב ולא נאמין בחיינו". וגם השׂוּכתי בראותו, כי לא נעשׂתה עצתו וכי בעוונותינו הרבים מעטו בימינו הקופצים על חלק לעוה"ב, התעודד ויעביר שנית קול בכל מושבי בני ישראל לאמר: “בית מרכולת השׂוּכתי, אשר בקרית ספר, עתיד לשלוח על הוצאותיו מַלאכוּת תרים דורשי קדמוניות וחופרי מטמונים לחפור את הארץ ולהפכה, ולמצוא את הארון ושני לוחות הברית אשר נגנזו בימי יאשיהו. מי בכל עמנו אשר קדמוניות ישראל יקרוֹת בעיניו הוא יוכל להשתתף עמנו בפרוטה ע”י עשׂותו מקנה וקנין בבית מרכוּלתנו, ויקח חלק ונחלה במציאה היקרה הזאת אשר לא תסוּלה בכתם אופיר, כי כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". אוי לי אם אומַר, כי גם על ההבטחה הנפלאה הזאת יצאו מערערים ומפקפקים. אחד מקטני אמנה שאל את פי השׂוּכתי: מה טיבו של ענין זה? וכי ללוחות האבנים אנו צריכים, והלא מכתב האלהים אשר היה חָרוּת על הלוחות הורדנו משם והנה הוא חָרות על לוח לבנו ולבב זרענו. ולא נכחד כי בימינו אלה גם האותיות שבלוחות בנס הן עומדות, ולמה לנו הלוחות בעצמם, ומה יושיעונו אלה? – האם שכחת, ענה השׂוכתי הערום הדובר בו, כי הלוחות של סנפירנוֹן היו וכי לא נתעשר משה אלא מפסולתן של לוחות? – כי עתה תצדק בדברך, תזכה בשפטך, ענה המפקפק וילָוה על השׂוכתי לשית ידו עמו. הה, לא ארכו הימים וכל המגדלים האלה הפורחים באויר נפלו ונשברו ועמם נפלו מאיגרא רמא לבירא עמקתא גם כל הנפשות הפורחות אשר עלו במגדלים ההם. התוגר סגר את ארצו בפני האורחים אשר אינם קרואים; הכלה אשר להשמעתי היתה נאה וחשודה ובידה אין כל מאום ולא שׂמחו עליה גם הצעירים וינערו חצנם ממנה, ומלאכי השׂוּכתי שבוּ ריקם, והלוחות של סנפירנון לא הביאו בידם. אז נוֹעדו כל הנתעים איש לפתח בית מַכּרו המַתעה אותו, ויקראו בקול גדול: למה-רֵק השאת את נפשותינו על שקר במודעתך?! ויקראו שמה “רק-למה” Reclame עד היום הזה. אנכי לא לאדם שׂיחי, ובדבּרי את דברי אלה לא שויתי כל איש לנגדי, וכל תמונה על פני לא תחלוף, הן גם אני אחד מבני משפחות הסופרים אני ולא פעם ופעמַים נתמכתי גם אני בחבלי חטאתי זאת, ועברתי על מצוַת “יהללך זר ולא פיך” וספּרתי בשבח עצמי כדי לתפּושׂ את הקוראים בלבם. אפס כי בראותי את התהפוכה החדשה, אשר נעשׂתה בקרבנו, עצוֹר במלין לא יכולתי ואשפוך נפשי במאמרי זה על כי גלה כבוד גם מקרית ספר ופנה זיוה פנה הודה פנה הדרה; סוחריה מנעוריהם איש לעברו תעו, איש לבצעו מקצהו; הובישה הגפן ובטלו האשכוליות; ירד יער הבציר ונסו הצללים; שער הסופרים נהפך לשער האשפות או לשער הצאן; נשבת מטהרו ורוח אלהים עלה מעליו; קנאת הסופרים המַרבה חכמה נהפכה לקנאת איש מרעהו המַרבּה מזמה וערמה; חכמת הסופרים נסרחה ויאַבּדו לב מַתּנה, וכרם בית ישראל כולו עלה קמשונים כָּסו פניו חרולים, ולא יעשׂה עוד פרי קודש הלוּלים. וקרית ספר קרית מועדנו לא עוד תקָרא “דביר” כי אם “דָברו” יהיה שמה, כי שם ירעו כבשים כדָברם וכעדר בתוך הדָברו תהימנה רחובותיה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/37

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m38.txt

אהבת דוד ומיכל: שיר ראשון

יהודה ליב גורדון

1376036

אהבת דוד ומיכל: שיר ראשון עַל אַדְמַת בִּנְיָמִין בָּעִיר בַּגֶּבַע שָׁם שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ אִוָּה לָשֶׁבֶת; וַיְיַפֶּה הַקִּרְיָה עַל אַחַת שֶׁבַע בַּחֲרֹשֶׁת אָמָן וּמַעֲשֶׂה מַחֲשָׁבֶת. גַּם הַבְּרִיאָה הַנְּדִיבָה הֶעְנִיקַתָּה יֶתֶר הוֹד וָהָדָר עַל אַחְיוֹתֶיהָ: כַּנֶּשֶׁר בִּמְרוֹם גִּבְעָה הוֹשִׁיבַתָּה וַתְּהִי שַׁלֶּטֶת עַל כָּל מִגְרָשֶׁיהָ. מִבְחַר עֲמָקִים בָּשְׂמָם לָהּ הִקְטִירוּ וּבְאַגַּן מַעְיָן חַי רַגְלֶיהָ רָטַבוּ, צִפֳּרִים עָפוֹת מַנְגִּינוֹת לָהּ הַעִירוּ גַּם רוּחוֹת עֲדָנִים סָבִיב נָשָׁבוּ. עַל יַד דֶּרֶךְ מִכְמָשׁ, לִדְרוֹם הַקָּרֶת, מָצוּק שֵׁן סֶלַע לוֹ סֶנָה יִקְרָאוּ; רָם הוּא וּמַצַל כַּגֶּפֶן אַדָּרֶת, וּמַפְּלֵי גֵווֹ כִּסְנָאִים יֵרָאוּ וּלְרוּחַ צָפוֹן לַמְרוֹת עֵינֵי שֶׁמֶשׁ שָׁת יַעַר בָּצִיר צֵל עָב בַּצָּהֳרָיִם, בּוֹ כָּל חַיְתוֹ טֶרֶף תִּרְמֹשׂ אָז רֶמֶשׂ, כִּי עַד כֹּה לֹא עָדוּ עָלָיו רַגְלָיִם. לַיַּעַר זֶה מַעֲרֵה­­­­­­­­­­–גֶּבַע יִקְרָאוּ, כִּי מִמַּעֲרוֹת צוּרָיו הָאוֹרְבִים קָמוּ וּמֵעֲרוֹת שִׂיחָיו עֶרְוַת הָעִיר רָאוּ עֵת בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ נִלְחָמוּ. וּנְהַר מֵי שָׂחוּ כִּבְדֹלַח לָטֹהַר עַל עַפְרוֹת זָהָב, יֶחֱצֶה לֵב הַיָּעַר; וּכְרַעַם אַדִּיר סֹאֵן מִשְּׁמֵי זֹהַר מַשַּק הֲמוֹנוֹ מֵעֲרוּץ כֵּפִים יָעַר. אַלּוֹנֵי חֹסֶן עַתִּיקִים כַּתֵּבֵל קָדְקֳדָם מִזֹּקֶן בַּנַּחַל כָּפָפוּ, גִּזְעָם מֵרֹב יָמִים נָבוּב כַּנֵּבֶל, בַּדֵּיהֶם נֻטְּשוּ, שָׁרְשֵׁיהֶם נֶחְשָׂפוּ. וּבְצִלָּם כָּל חַיְתוֹ יַעַר רָבָצוּ אַקּוֹ וּצְבִי וָתוֹא, יַחְמוּר וָאָיִל, לִשְׁבּוֹר בַּנַּחַל צִמְאוֹנָם נִקְבָּצוּ וּבְחַרְבוֹנֵי הַיּוֹם לִמְצֹא צֵל לָיִל. כִּי דִּמְמַת הַשְׁקַט בַּכֹּל שָׁם שָׂרָרָה וִישִׁימוֹן תֹּהוּ מָשַׁל עַל אַפְסָיִם, וַחֲתַת הַצַּיָּדִים שָׁם לֹא עָבָרָה וּשְׁאוֹן קַרְנוֹתָם לֹא הֶחְרִיד אָזְנָיִם. אַךְ אֶנְקַת הַיַּנְשׁוּף וִילֵיל הַסָּעַר בֵּין הַזַּלְזַלִּים כִּשְׂעִירִים הֵרִיעוּ, אַךְ הֵם קוֹל קוֹרֵא הֵעִירוּ בַיָּעַר וּנְקִיקֵי הָרִים הֵד נוֹרָא יַשְׁמִיעוּ. עוֹד אַבְנֵי בֹהוּ גַּם בָּעִיר נֻפָּצוּ מַצְּבוֹת זִכָּרוֹן לִימֵי שֹׁד וָלָחֶם, וּבְקִיעֵי חֹומָה וּבָתִּים רֻצָּצוּ וּשִׁדוּדִים שָׂדוֹת מֵהֶם יָצָא לָחֶם. וּבָתֵּי מָעוֹן נֶהֶרְסוּ נֶחְשָׂפוּ, רִקָּבוֹן בַּחוֹמָה אֵזוֹב יַצְמִיחַ: מִבַּעַד הֶחֳרָבוֹת שׁוּעָלִים נִשְׁקָפוּ, גַּם אַיָּה גַּם דַּיָּה מִבֵּין כָּל שִׂיחַ. וּפְלִיטֵי חֶרֶב אִם שָׁבוּ בָּנוּהָ, לִבְנוֹת אֶת כֻּלָּהּ לֹא עָצְרָה הַזְּרוֹעַ, עוֹד נִשְׁאַר בָּהּ שַׁמָּה, עִיִּים כִּסּוּהָ; כִּי קַל לָאִישׁ לַעֲקוֹר, כָּבֵד לִנְטוֹעַ! שָׁם שָׂם לוֹ הַמֶּלֶ מָכוֹן לָשֶׁבֶת– וּמְעָרוֹת הָיוּ לִמְצוּדָה וָעֹפֶל, וּבָמוֹת יַעַר לִמְשׂוֹשׂ עִיר נוֹשֶׁבֶת וּמִגְדָּלִים הִגְבִּיהוּ רֹאש בָּעֲרָפֶל. וַיְהִי מִרְעֶה עֵדֶר אֶל מַרְאֵה הֶדֶר, הֶרֶס לַקֶּרֶת וּצְחִיחַ לִצְרִיחַ, נַחֲלֵי הַבַּתּוֹת אֶל בַּיִת וָחֶדֶר, וּשְׂמֵחִים נִשְׁקָפוּ מִבֵּין כָּל שִׂיחַ. הַשּׁוּעָל! תַּמוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח! אַיֵּה הַדַּיָּה גַּם אִיִּים אַיֵּמוֹ? כָּל מַקְרִן מַפְרִיס נָפֹצוּ כַּקֶּצַח, כָּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף מִלְּטוּ חַיֵּימוֹ. שָׁם שָׂרֵי אֶפֶס הַמְּלוּכָה קָרָאוּ אָפְסָה מַמְלַכְתָּם – הֵקִיץ לָהּ הַקָּרֶץ; שָׁם שָׂרֵי עֵבֶר וּמַלְכָּם יֵרָאוּ וּמְקוֹר חַיִּים גִּבְעָה אֶל כָּל הָאָרֶץ. וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ בָּאוּ הַגִּבְעָתָה כָּל שָׂרֵי פֶלֶךְ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וּמִקְרָא קֹדֶשׁ וַיֹּאכְלוּ יַחְדָּו עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ. גַּם הֵיכַל מַלְכוּת רָב כּוֹנְנָה יָדֵהוּ אֶל נֹכַח הַיַּעַר בִּמְבוֹא הַקָּרֶת, וּכְכֹל מָצְאָה יָדוֹ כָּלַל הוֹדֵהוּ בִּיקַר חֹסֶן וּבְמַכְלֻלֵי תִפְאָרֶת. וּבֵית מִדּוֹת זֶה וּרְחַב הַיָּדָיִם, בִּדְמוּת אֶבֶן חֵן בַּזָּהָב יִתָּפֶשׂ, מִחוּץ עָנַד יֹפִי תַּאֲוַת עֵינָיִם וּבְתוֹכוֹ אָצַר תַּאֲוַת לֵב וָנָפֶשׁ. כִּי עַל אוֹצַר הָרְכוּשׁ זִמְרַת כָּל פֶּלֶך, עַל בֵּית הָאֲזֵנִים וַחֲדַר הַנָּשֶׁק, שָׁם גַּם הַרְמוֹן, בַּיִת לִנְשֵי הַמֶּלֶך, אוֹצַר כָּל חֶמְדָּה, בֵּית עֹנֶג וָחֵשֶק. שָׁם נָשִׁים רַבּוֹת בִּיפִי הוֹד נֶהְדָּרוּ. אַך מִיכַל הַצְּעִירָה עַל כֻּלָּן עָלָתָה: כֵּן יָחְשַׁך סַהַר, כּוֹכְבֵי אוֹר יִקְדָּרוּ, עֵת יִפְעַת שֶׁמֶשׁ עָלֵימוֹ נִגְלָתָה! וּשְמָהּ עַל כָּכָה גַּם מִיכַל קָרָאוּ, כִּי מִכְלַל יֹפִי הִיא, הֵיכַל כָּל צֶבִי; וּכְמֵי מִיכַל אִתָּם הַכֹּל יִשָּׂאוּ כֵּן נָשְׂאָה כָּל–לֵב, כָּל–רוּחַ, הִיא שֶׁבִי. כַּשֶׁמֶשׁ כִּי תֵצֵא אַחַר הַגָּשֶׁם מִשְּחוֹר חַשְׁרַת עָבִים כִּסְּתָה רָקִיעַ – וּזְהַב סָגוּר מָה–הוּא וּשְׁבוֹ וָלָשֶׁם נֹכַח הֲדָרָהּ שֶׁבּוֹ אָז תּוֹפִיעַ! כָּכָה נִשְׁקָפָה גַּם יִפְעַת פָּנֶיהָ מִקְּוֻצּוֹת רֹאשָׁהּ כָּעוֹרֵב שָׁחָרוּ, וּצְנוּפִים כַּדּוּר סָבִיב צַוְרוֹנֶיהָ תַּלְתַּלִּים הֲדוּרִים יָרְדוּ סָחָרוּ עַנְוַת צֶדֶק בִּמְרוֹם מִצְחָהּ הִזְהִירָה, עֶדְנָה וָנֹעַם עַל חֶלְקַת הַלֶּחִי; יִפְעַת הַנֹּעַר עַל תָּאֳרָה הֵאִירָה, עוֹד לֹא גָאֲלוּ אוֹתוֹ דִּמְעָה וָבֶכִי. אוֹר נֶחְמָד נִשְׁקָף מִגֻּלּוֹת עֵינֶיהָ כִּיקַר אוֹר בָּהִיר מֵעַפְעַפֵּי שָׁחַר; גַּם אֹדֶם לֶחְיָהּ עַל לִבְנַת פָּנֶיהָ כִּיפִי רִקְמַת שָׁנִי עַל צֶמֶר צָחַר. חֶסֶד כַּעֲנַן בֹּקֶר הֵאִיר הַתֹּאַר תֻּמַּת נֶפֶשׁ בַּעֲרוּץ לֶחְיָהּ קִנֵּנָה; תּוֹרֵי שִׁנַּיִם כִּבְדֹלַח לָטֹהַר, גַּם שִׂפְתֵּי שׁוֹשַׁנִּים מַסְגֵּר לָהֵנָּה. וּכְמִגְדַּל הַשֵּן הַצַּוָּאר יוֹפִיעַ וּכְאַדְנֵי שַׁיִשׁ נִשְקְפוּ הַכְּתֵפָיִם, וּפֹה רוּחַ אֲדֹנָי אַט יָנִיעַ לֵב בַּר כַּתֻּמָּה וּתְאוֹמֵי שָׁדָיִם. כַּהֲמוֹת מַעְיָן חַי מִדְבָּרָהּ בַּמְסִבָּה וּכְרֵיחַ תַּפּוּחִים רֵיחַ אַפֶּיהָ; תֹּם חָזוֹן וָדַעַת יִשְּׁבוּ אֶת לִבָּהּ, צֶדֶק וּמֵישָׁרִים תָּמְכוּ כַּפֶּיהָ. גַּם נַגֵּן בַּנֵּבֶל הֵיטֵב יוֹדָעַת, גַּם קוֹלָהּ מַה–נָּעִים כָּל לֵב לוֹקֵחַ; כִּי יָמַר כִּנּוֹרָהּ כָּל עַיִן דּוֹמָעַת, כִּי יָדוּץ – כָּל שׁוֹמְעוֹ טוֹב–לֵב שָׂמֵחַ. עַל כֵּן יָצָא בַּהֲדָרָהּ שֵׁם לָהּ בָּאָרֶץ! עַל כֵּן אֶל בֵּית שָׁאוּל שָׂרִים אָתָיוּ כַּהֲמוֹן נָהָר יוּצַק כִּי יַרְחִיב פָּרֶץ: אֶת בִּתּוֹ אֶת מִיכַל כֻּלָּם יִבְעָיוּ. כֻּלָּם רַבֵּי עֲלִילָה רָמֵי יַחַשׂ וּכְפֶרַח גֹּמֵל בַּנֹּעַר יִפְרָחוּ; וּבְלֵב כֻּלָּם תּוּקַד אֵשׁ אַהֲבָה אַחַת: אֶל זֵכֶר שֵׁם מִיכַל כֻּלָּם נֶאֱנָחוּ. וּמוּרָם מֵהֶם פַּלְטִיאֵל הַנָּעַר הוּא בֶּן לַיִשׁ – הָעִיר גַּלִּים חִבְּלַתְהוּ. וּכְהַכּוֹת גַּלִּים יָם בִּנְשָׁב בָּם סָעַר, כֵּן לִבּוֹ לֵב לַיִשׁ אַהֲבָה הִכַּתְהוּ. אַך לֹא אַנְחוֹתָיו הוּא לִבָּהּ לָקָחוּ, אַף לֹא אֶנְקַת רַבִּים אָזְנָהּ קַשָּׁבֶת; שָׁוְא הֵם יִזְעָקוּ לַשָּׁוְא יִתְיַפָּחוּ – אֶת דָּוִד הָרֹעֶה מִיכַל אֹהֶבֶת!! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/38

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m39.txt

הֶחָכָם וְהַמְּשֻגָּע

יהודה ליב גורדון

1376036

הֶחָכָם וְהַמְּשֻגָּע אַחֲרֵי גֶבֶר חָכָם יוֹדֵעַ רָדַף בָּרְחוֹב אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ וַיְעַפֵּר בֶּעָפָר עָלָיו וַיְקַלְּלֵהוּ. וַיִּפֶן הֶחָכָם אַחֲרָיו וַיִּרְאֵהוּ וֶיֹּאמֶר לוֹ: גֶּשׁ-אֵלַי הֵנָּה, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בַּעֲמָלְךָ אֶתֵּנָה, כִּי שָׂכָר אֶל כָּל עֲבֹדָה וִיגִיעַ; אַךְ יֵצֶר לִי כִּי יָדִי לֹא תַגִּיעַ דֵּי שַׁלֵּם לָךְ עַל כָּל עֲבֹדָתְךָ; עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא, הֵן שָׁם לִקְרָאתֵנוּ יֵלֵךְ אִישׁ עָשִׁיר מִגְּדֹלֵי עִירֵנוּ, יְרֵה בּוֹ אֶבֶן, שִׂים עָלָיו קִלְלָתְךָ, וִישַׁלֵּם לָךְ כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדֵהוּ. וַיַּט חֲסַר-הַדַּעַת אֹזֶן שֹׁמַעַת, וַיְמַהֵר בָּאִישׁ הֶעָשִׁיר לִפְגֹּעַ; אַף לֹא אֵחַר זֶה שַׁלֵּם דֵּי פָעֳלֵהוּ, כִּי סָרִיסָיו הִבְהִילוּ אֶת הַמְּשֻׁגָּע הִפִּילוּ וַיַּכֻּהוּ הַכֵּה וּפָצֹעַ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/39

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m40.txt

שני ימים ולילה אחד בבית מלון אורחים

יהודה ליב גורדון

1376036

שני ימים ולילה אחד בבית מלון אורחים א כליתי מלאכתי בווילנא ואשׂים פני לשוב לביתי. ואף כי לא עסק קבּלנות קבּלתי, ולא בצרכי צבור עסקתי, ולא עבודת מוכסי היין עבדתי שם, אשר אז הייתי יושב ספוּן בבית מרזח היותר נכבּד בעיר, אוכל בכל יום פטוּמות ושותה יין ושכר האנגלי ונוסע הלוך ושוב בכרכרות ובצבים, על הוצאות רבים, כי אם הלכתי שמה לעשׂות דבר אשר לא ישוה פרי לבעליו בישׂראל, דבר אשר כמעט אֵבוֹש להודות קבל עם, כי ידעתי רבים אשר ימלאו פיהם שחוק עלי בשמעם תודתי: הלכתי – להדפיס ספר! כי מחבּר אנכי, ומי לא ישׂחק וילעג בשמעו זאת? כי מה המחבר ומה חייו בישׂראל? המדפיס ומשרתיו עושׂי רצונו, יפשיטו עורו יקחו צרור כספו והונו, ותקוה אין לאחריתו למלאות חסרונו; יראי חטא ידמו כי כל מחבר משׂכיל הוא וישׂנאוהו, וכי כל ספר נדפס על השמינית מלא דברי מינוּת וימשכו ידם ממנו; ועשירי עם ידעו כי כל מחבר עני הוא ויבזוהו ובהגישו ספרו להם יראו פניו כפני עני המחזיר על הפתחים, ימלאו פניו קלון וישלחוהו ריקם ­– ואני הלכתי להדפיס ספר? בכל זאת גמרתי בלבי לספות עוד שקלים אחדים החיים על המתים ולנסוע לביתי בעגלת הרכש כי נהיתי אחרי בני ביתי אשר לא ראיתים כירח ימים ונפשי ערגה אל המנוחה ואל המרגוע אשר נמצא בביתנו חנם, תחת המרורים והנדודים אשר יתנו לנו בעלי המלונות במחיר מיטב כספנו, וכבר נסיתי בחכמה וראיתי מה רע ומר גורל המוכר עצמו לצמיתות בידי אחד מבעלי העגלות, כי גם עצמיו יפרק גם שאֵרוֹ יאכל בדרך גם עתּו יבלה בעוצר רעה ויגון. ויהי מה! – אמרתי בלבי – אספה עוד שקלים אחדים על האובדים ההמה ואסע לביתי בדרך המלך הלוך ורצוא כמראה הבזק. ואולם אנכי טרם ידעתי כי גם בדרך המלך נמצאו חתחתּים ומכשולים לאיש אשר כמוני. הימים היו ימי מרחשון, ימי מרודים לנוסעים, ימים אשר יחל המבול לרדת מן השמים וכל הדרכים יתקלקלו בארצנו ארץ ארורה דמתרגמינן ליטא. כיום תמים רצתי בחוצות העיר מביתי לבית הפּאָליצייא ומשמה לבית גנזכי המלך “והזהובים עפו כזבובים” בטרם צלחה בידי להוציא את כתב המסע – לפנות ערב, בבוא אלי בעל המלון ובידו פסת גליון גדולה ארוכה וחדה כחרב פיות ועליה רשומים בכתב החרטומים דברים רבים את הגלויים לי ואת שאינם גלויים לי, אחת לאחת למצוא חשבון, ושתי אמהות ושני משרתים אשר כמעט לא ראיתים בעיני במשך שבתי שמה, עומדים מסביב ומחכים למתנת ידי; – אז נשמעו הוד נחרות הסוסים עומדים על פתח משכני, ויהי לי קולם כקול פקודת שלום מעיר מושבי, מהרתי ושלחתי מעל פני את העומדים עלי, מסרתי תכריכי במספר ליד העגלון, הליטותי פני באדרתי ואתנפל בתוך העגלה, “הלאה!” נשמע קול שריקת העגלון והסוסים נתּרו ממקומם וישׂאו אותי כעל כנפי נשרים. כל הערב ההוא וכל הלילה עד אור הבוקר למחרתו הלכתי הלוך ונסוע. צפו מים על ראשי וקול שעטות פרסות הסוסים נשמע בתוך הבִּצאת והגְבָאים ויז פרשם על בגדי, ואנכי דלגתי כאיל מעגלה לעגלה, כי תשוקת לבי לבוא ליום השבת בצל קורתי היתה עלי כצנה מזרם וממטר. בטרם בוקר באתי לעיר פונדעלאָווע אשר בגליל קירקירישאָק ואתיצב בבית הדואר. מהרתי למסור כתב מסעי ליד המשגיח כפעם בפעם ואחל פניו למהר לשלחני כי דברי נחוץ. ראיתי את פני המשגיח והנם זועפים וימת לבי בקרבי ויהי לאבן. נחשתי כי רעות בקרבו לעכבני בדרך ויום השבת ממשמש לבוא ועוד דרך רחוקה לפני. והנה אשר יגוֹרתי בא לי! המשגיח הפך את כתב מסעי וירא כה וכה והנה אין עליו רק חותם אחד! וימחה עיניו השכורות שֵנה בגב ידו – רק חותם אחד ואין שני! – “בעסקי נפשך אדוני נוסע – אמר בקול חודר לבי וכליותי – לא בעסקי המלך; לא אוכל תת סוסים לאדוני”. – מדוע? – שאלתי אנכי בחפזון. – רבּו הנוסעים אמש עד למעלה; כל הסוסים הקצוּבים יצאו ולא שבו עוד; גם רצי המלך נושׂאי האגרות עוד לא עברו ורק סוסים מוכנים לשׂאת אותם עומדים בּאוּרוָה. – חמול נא עלי אדוני – שאגתי מנחמת לבי – אל נא תעצרני, כי נחפז אנכי לדרכי; עשׂה נא עמדי חסד והבה לי סוסים. – לא אוּכל לתת, אדוני, אין סוסים באורות. – הא לך עשרים פרוטות! הבה סוסים! – לא אוּכל. – הא לך שלשים, הא ארבעים, הא לך מחצית השקל, רק שלחני נא מהר. המשגיח החריש רגעים אחדים כמתבונן ואנכי שאפתי תקוה חדשה; אולם חיש שב וינע ראשו ימין ושׂמאל ויאמר: “לא אוּכל, כי מצוַת בעלת הבית עלי חזקה”. – איזה בעלת הבית? – המַחזקת את בית הדוהר הזה מאת הממשלה. – ומי היא? – יהודית היא! – ענה, – כי לא הכירני כי יהודי גם אני. יהודית! – חשבתי בלבי והתקוה שבה ותחייני – בת עמי ודתי היא, הלא היא תחוס עלי ולא תעכבני בדרך. – איה אפוא היא? – הרימותי קולי – הובילני אליה! המשגיח יצא ואנכי אחריו. צעדים אחדים צעדנו במסדרון אָפל עד כי באנו בבית, מנהלי העלה אור ויבקשני לשבת ולחכות עד אשר יעיר את בעלת הבית כי עודה ישנה. עמדתי על רגלי ואחכה והרגעים נמשכו לי לשעות. רגעים אחדים שמעתים מתלחשים בחדר הסמוך ואחר ראיתי – והנה אשה יפת תואר מנוּולת יוצאה, על פניה נודעו עוד עקבות יופי אף כי כבר לא היתה צעירה לימים, אבל עבי גבּה ומשמן בשׂרה השחיתו מראֶהָ וימַלאו את רואה גועל נפש. ראשה עליה כאבטיח גדול, ושתי עיניה אשר היו עודנה אחוזות בחבלי שנה, כשני חורים אשר נקרו בו הצפרים. כחבל השני שפתותיה, וגרגרותיה בעלי שלש מַכפּלות, וגבּה וגובה לה ויראָה לה, ומַראֶה כמראה רחב אשר היתה ביריחו. שׂער ראשה יוצא פרוע מתחת הפאה הנכרית אשר הטילה עליו בחפזון, ושׂלמתה לעורה היתה עשׂויה קמטים קמטים, ואף לא הספיקה לחבּר את הלוּלאות העליונות בקרסים, בהחפזה ללבשה. מהרתי להשתחווֹת לפני רחב זאת ואציע לפניה את פרשת בקשתי בדברי חן ותחנונים. – קשה הדבר מאד למלאות חפצך – אמרה בקול עב כעבי גבי מגנה ותניע במו ראשה כה וכה כמתיפּה – אבל… – אבל דעי גברתי – נבהלתי להשיב בראותי כי רואה היא את פני כפני אחד מבני הנכר: דעי כי יהודי אנכי ויום השבת קרוב לבוא, ואנכי ממהר לבוא לראות פני אשת נעורי אשר לא ראיתיה זה ימים רבים. – יהודי אתה! – אמרה גברת הסוסים בקול ממושך כמשוך בקרן היובל – למה הרגזתני משנתי? – שׂמה פניה אל האיש אשר הביאני אליה, הלא כבר פקודתי אמורה לך כי אין סוסים באֲוֵרות. רחב הפנתה לי את שכמה הקרוב במדתו למדת כתפיו של שמשון ותקשיח לבּה ממני ותשב לחדר משכבה, כאנקה האוספת ידיה ורגליה אל תוך חומת בית קלפּתה ויעבור עליה מה. – אבל עד מתי אוחילה, הגידי נא לי, – קראתי אחריה בלב נואש בטרם נעלמה מעיני. – שעה או שתים? – “כל היום הזה עד הערב סוסים לא ינתנו לך”, – בטתה כמדקרות חרב ולא שתה לבה עוד אלי. שׂפתי היו נעות מכעס ומגנת לב כאִלו אחזני השבץ, אבל רחב נסגרה בתוך חדרה ואנכי יצאתי בפחי נפש ובמרורת פתנים בקרבי ואשוב ואשב על העגלה אשר הביאתני עד הלום ואומר אל העגלון: הביאֵני לבית מלון אורחים, כי ה' ענה בי אשר לא במהרה אצא מזה. העגלון משך בחבלי סוסיו וישׂאוני ויעמידוני פתח מלון אורחים, בית חומה אשר עמד פתוח לרוָחה בטבּוּר העיר. עוד לא עלה השחר וכל החנויות היו סגורות וכל בני העיר שכבו ישנו על משכבותם איש בחדרי משׂכּיתו ורק במלון אשר על פתחו עמדתי נשמע קול ענוֹת חלוּשה ונרות דולקים נראו בעד החלונים ויענו בבני המלון כי עוד לא עלו על משכבם לישון. לקול שעטת פרסות סוסי ולרעש המון גלגלי עגלתי יצא איש מן הבית ונר דולק בידו. – היש מקום אתך ללון? – שאלתיו בשׂפת אשכנז. – יש ויש! – ענני וינופף את מצנפתו ויגרד את גבּחתו. קשה להם לישׂראל לאחוז במנהג המקום שהלכו לשם גם בדברים שאין בהם משום חוקות הגויים. כי יפגוש אחד מהם ביהודי אחיהו איש לא ירים מצנפתו לברכהו כדרך שכל בני אירופא עושׂים, אף על פי שאין זה אלא סימנא בעלמא שבא עליו הסכם הכלל; ואולם בפגשם ברחובות קריה איש נכרי אשר לא מקרב אחיהם אף כי לא ידעוהו מתמול שלשום, יסירו חיש קל המצנפת, יִדכּוּ ישוחו וישאלו בשלומו בכובד ראש ובענוה יתירה, משום הזהר בגוי קטן. ולמיום אשר שנו בעווֹנותינו רבים מיהודי ארצנו את בגדיהם וילבשו כמדי בני אשכנז וילמדו לשונם דבּר צחות כלשון עם ועם ולא יכירום עוד רואיהם אם הם זרע ברך ד' או מבני הנכר אשר סביבותיהם, למן היום ההוא למדו פוגשיהם היהודים לגרד ראשם בעת הסירם מצנפתם לברכם; ולבם מתנה עליהם בתחלה: אם נכרים הם תהא הרמת מצנפת זו לשמה; ואם מבני ישראל המה, לא יסירו מצנפתם בלתי אם בשביל חטטין שיש להם בראשם. משרת בית המלון מהר ויוציא צרור מפתחות ויובילני לחדר מיוחד ובו מטה מלאה תבן ושולחן וכסא; והעגלון נשׂא אחרי את חפצי במספר. עוד רגעים אחדים נפתחו ונסגרו דלתות חדרי, אחרי כן הניחוני בדד; ואנכי, אחרי צווֹתי את המשרת לשפות לי את סיר החמים, התנפלתי על המטה יגע ועיף, סר וזעף, כי נעצב לבי אל בני ביתי. אַיךְ בלהה יפתי? איכן שתי בנותי הנאהבות והנעימות? הנכן מחכות לי כי אבוא לשׂושׂ אִתּכן משׂושׂ ביום שבתנו, ואנכי כלוּא בחדר בודד בעיר נכחדת, כלוא ולא אצא – ואלהים יודע עד מתי?! ב בהשארי בדד בחדרי ואשמע מבעד קיר הקרשים אשר על יד מטתי והנה קול שאון, קול רעש גדול, כקול המון בדבּרו; וקול קערות ומזרקות וסכינים ומזלגות מצלצלים, וקול כוסות משתּקשקים. בית מרזח באתי – דמיתי בלבבי – ועוד עד עלות השחר לא סר מרזח סרוחים. אין זה כי אם אחדים מאצילי בני פולין ומעשיריהם העושׂים כל ימיהם כחגים נזדמנו לפונדק אחד ויאחרו בנשף על כוס היין. כי מי המה אפוא באחת מערי השׂדה אשר בנפת ליטהויען במקום רק פולין ויהודים נחתים אשר לבם ילך לבלות לילה תמים במשתה שמנים, אם לא עשירי פולין ואציליהם אשר להם לבדם נתּנה הארץ; כי ליהודים אסור על פי התורה למלאות פיהם שׂחוק בעולם הזה ועל פי החשבון – להוציא כספם בבתי מרזח. אבל פתאום צללו אזני לקול קורא יהודית: “לחיים ר' חיים!” וקול אחרים לעומתו “ברוך” יאמרו וקול יין שׂרף כמַשק גבים שוקק בהם. יהודים? – יצא מפי דבר – הגם אתה ישׂראל תשמח אל גיל כעמים? ומה שׂמחתך? האם על קיצך ירונן? על קצירך ירועע? על הכּוֹתך אויביך במערכה בשׂדה תנצח בנגינות שותי שכר? או על משפט וצדק לך במידנה תשתה ותיטיב לבך? ומאין תקח מוצָא לכסף הכֵּרות אשר תכרה? המן הגורן ומן היקב או מן ארוּבּוֹת השמים?? לדברים האלה הסבּוֹתי פני אלך הקיר והנה נקב אחד בקיר ואור כהה חודר ועובר מבעד חריצי הקרשים הטחים מלמעלה בפסות נייר לבן משוח בדבק; ואחתור בקיר ועל נקלה צלחה בידי להקציע את הטיח הדק הזה, מחשוף החריץ אשר לנגד איני, וכל החדר אשר אנשים מבני ישׂראל יושבים ושותים שמה, נשקל לעיני כלוּל בהדרו מן הקצה אל הקצה. כדמות שולחן ארוך כמעט כאורך כל החדר עשׂוי לפי שעה מדלתות מורמות מעל ציריהן ומונחות על חביות ריקות, עמד בתוך הבית, ועליו עומדות בלא סדרים קערות ומזרקות וכפות, ועל הקערות עצמות כל עוף טהור אשר יאכלו בני ישראל, עצמות אוָזים ובני אוָזים, עצמות תרנגולי בית ותרנגולי הוֹדוּ, גם עצמות בשׂר שוָרים וברבּוּרים אבוּסים, גם שׂרידי לביבות ובריה מוּרבּכת תּוּפינים וכל מאפה תנור מעשׂה אופה היו מפוזרים ומפורדים מבולבלים ומדולדלים על פני השולחן. בתקרת הבית בתוֶך היתה תלויה מנורת מכפּלה וששה קנים יוצאים מצדיה, זה למעלה מזה כאריח על גבי אריח; ועל השולחן משני עבריו שתים מנורות נחושת קלל, והנרות אשר בהנה, יש אשר כבר כבו ויעלו את צחנת עשנם וקיטור מרירי באף היושבים, ויש אשר לחכו עוד בלשון אש ירקרקת אדמדמת את דשן המנורה השקערוּרית, או אשר האריכו פתילותיהם, פתילות פשתה כהה ויפיצו אור קפּאון מסביבם, ואיש איש מאשר בבית לא שׂם אל לבו להיטיב את הנרות; כי לא אחרי הדברים האלה לבּם הולך; יש ענין אחר לפניהם לענות בו. משני עברי השולחן מזה ומזה ישבו כעשׂרים וששה איש, איש וכוסו בידו להציף מים חיים על העדנים אשר מלאו כרסם בהם כל הלילה. ומלבד אלה היושבים שטוּ עוד רבים בחדר כה וכה: מהם אנשים אשר לא עברם עוד היין, כבעלי בינה בשׂיח משׂוחחים איש את רעהו, ומהם דוהרי דולקים ידלגו בקול וירקדו כאֵילים וכבני צאן במקום המונח מן השולחן עד קיר החומה. ולבושי להבות אחרים ישבו מסוּבּין אל השולחן וילבּבו בקול מקערות הלביבות אשר לפניהם. אל עבר השולחן נוכח פני ישב איש שׂעיר; זקנו השחור אשר גם שׂיבה זרקה בו עולה לו עד רקותיו ונסב עד למעלה לחָייו, עיני האיש הזה קמו בחוֹריהן כעיני זכוכית מהוּקצעות ומתוּלעות, כי מרוב שתוֹת יין ושכר לא נודעו כמעט עקבות חיים בהנה; חלקת לחָייו אשר נשארה למשעי לפליטה מיער זקנו המכסה כל, היה מגוֹאל באבק הרצענים; כובע עגול וצר מכוסה נוצות קלות ודקות, אשר כבר נהפך לירקון מרוב ימים, יסב את גוּלגלתו המגולחה מחדש ממול ערפּו עד גובה מצחו. לפניו עמד כוס מלא יין שׂרף והוא לא שׂם לבו אליו, כי כבר שתה לרוָיה, כי אם השח ראשו למטה ושתי ידיו הניע הוליך והביא כמושך פתילי הכוֹפר וכנוקב במרצע; וארכוּבתיה דא לדא נקשן כאִלו עוד סדן הרצענים בין ברכיו; מרגע לרגע ירים ראשו כמכונה, וברעש ורוגז יגמא מן הכוס אל פיו וישוב לעבודתו המדומה, הבינותי כי האיש היושב כאן סנדלר הוא ובחזון לבו הוא רואה חלום בחדר מלאכתו. לשׂמאל הסנדלר ישבו אנשים אחדים הלוּמי יין, ראשם על כפות ידיהם אשר על השולחן, הוזים שוכבים ושׂער ראשם פרוע ופאותיהם וזקנם העלה סמר כשׂערות החומט בגעת בו יד אדם. לימין הסנדלר עמדו קוממיות שני אנשים גבורים לשתות, כי עוד לא עברם היין; שניהם היו ארוכי קומה ולשניהם זקנים קטנים מסבבים את לחייהם, מלבד כי שׂער האחד היה שחור ולשני שׂער צהוב; בכתפות מעיליהם ממול פניהם היו תחובים מחטים ועליהם כרוכים חוטי משי; עדות היא להם כי חייטים הם, אבל לבנת הפנים אשר לכל בעלי האומנות הזאת, הבאה להם מרוב שבתם כפופים כקרסים נטועים איש על מקומו, חלפה, וצבע אדמדם כצרבת קדחת מלא מקומה. מעבר מזה, אחוריהם אלי, ישבו אנשים אשר פניהם לא ראיתי, אבל בקווּצות ראשיהם היו סבוכים רסיסים צנופים היוצאים מתחת המעצד לאות כי חָרשי עץ המה. באלה היושבים מהם ולמטה לא שלטה בת עיני וגם מקול המונם ושאונם בדבּרם יחד לא שמעה אזני אף מלה אחת, אבל כפי הנראה היו גם המה אמנים חָרשי יד, ועל פי נטיה טבעית ישבו אל השולחן לפלגות איש איש לבני אוּמנתו, כאשר היו יושבים בבית הכנסת הגדול באלכסנדריא של מצרים. ואולם בראש השולחן על מטה כבוּדה ישב איש עוּל ימים, שׂער זקנו כארגמן כמעט החל לצמח, על עצמות לחייו הבולטות מעט שכנה עזות פנים ובקמטי שׂפתותיו תקנן ערמה ומזמת לב. גם הוא שתה ויתגעש ועל נקלה התבוננתי ואכיר כי הוא היה ראש שכּוֹרי אפרים אלה – הוא בעל המשתה. “לחיים ר' חיים!” קרא ראש שכּורי אפרים זה אל אחד החייטים העומדים על ידו. “לשלום ר' שלום!” – קראו כולם וגם הסנדלר ענה עמהם, עד כי נעורו הנרדמים לקול הקריאה וצליל הכוסות עלה מחדש באזני. אני שכבתי משוֹמם על המראה אשר לנגד עיני ואבקש פשר דבר ולא מצאתי. למה זה יתהוללו היהודים האלה ביום אשר איננו לא חודש ולא שבת, וימשכו ביין את בשׂרם עד אור הבוקר? משתּה התנים איננו, כי אין אשה אחת נשקפת בכל הבית, ואיה הכלה ורעוֹתיה? ואיה הכלי זמר והבדחן, אשר בלעדיהם לא תקום ולא תהיה חתונה בבני ישׂראל? ומדוע באו כל הקרואים, מלבד היושב בראש כולם, לובשים בגדי חול, עד כי גם נשארו בהם אותות מלאכתם אשר עשׂו בה אמש בטרם בואם בית המרזח? שבתי חשבתי אולי סעודה של מצוָה הם סועדים, סעודת סיום מקרא או משנה או גמרא, סעודת הבאת ספר תורה חדש להיכל, סעודת חנוכת בית המדרש או בית הכנסת, אשר אז יאכלו וישתו וישכרו עניי עמי לשם שמים ולשם מצוה? אבל הסעודות ההנה אינן נקבעות בבית מלון אורחים, כי אם במקום קדוש, בבית הכנסת או בבית המדרש בעצמו; שם על השולחן אשר לפני ה' ישכּרו וישׂחקו ויפזזו ויכרכרו ויעשׂו כל מה שלבם חפץ. אך אולי יום חג היום לחברא קדישא? – דימיתי בנפשי – הן המה הקדושים אשר בארץ המתעסקים בקבורת אחיהם, ומראיתם תמיד מות וצרה עין בעין יתנו בכוס עינם כל הימים לפכּח צערם! אף אין זאת, אמרתי אל לבבי; הלא בכל גלילותינו תחוג החברה הזאת את חגה ביום ט"ו כסליו, וגם היא תערוך שולחנה במקום קדוש, בבית מדרש בכל עיר ועיר באשר הוא שם. עודני מחפּשׂ באמתחת מחשבותי פשר הדבר הזה, והנה נפתחה הדלת. מהרתי להתהפך אל צדי השׂמאלית, ובעל המלון בכבודו ובעצמו בא אלי החדרה. הוא איש זקן, שׂער ראשו וזקנו כולו הפך לבן; מעיל צמר ארוך עליו יורד עד קרסוליו; על מתניו עוד נכּר מקום שם היה האזור לפני שחת פקודת המלך את בגדי הסחבות אשר נסו בם בני ישׂראל כמה מאות שנה ויקדשו בעיניהם, כי תחת אשר כל המעיל ההוא נהפך לירקון, היה מקום האזור כהה שחרחר, פעמיו נחבּאו בנעלים צמוּדים אל רגליו בשׂרוך עובר דרך אזני הנעל ומאחז פני רגליו, ובתי רגליו מָשזרים מחוטי צמר גפן לבן היו בלים על עקביו ומטוּלאים בחוטי תכלת. – אנכי בעל הבית, – התאמץ לשׂוּם לפני בשׂפת אשכנז ברורה, וירם את מצנפתו מעל ראשו ויתגרד בקרחתו ובגבחתו. – יהודי אנכי! חשתי לאמר לו למען הוציא אותו מן השׂפק. – שבה נא מעט ונשתוחח יחד עד אשר יביאו את סיר החמים אשר צויתי לשפות. לדברים האלה נפלה חיש מצנפת הזקן אשר הורמה מעט, מידו על ראשו, ויתקע את כפו אלי ויאמר: “שלום עליכם!” – עליכם שלום! – עניתי בקוּמי ממטתי ואשב על הכסא, והוא ישב לעוּמתי על קצה המטה. – מאין תבוא ולאן אתה הולך? – שאלני ועל פניו תאוַת חדשות חזקה מאד. – מווילנא אנכי הולך ומהרתי לשוב לביתי עד יום השבת והנה יצאה בעלת בית הדוהר בזה ותהי לשׂטן לי בדרך, כי לא תן לי סוסים לנסוע, הגידה נא לי מה אעשׂה לה, האם אזעק עליה חמס לפני שׂר העיר? – כבר צוחו קדמאי דקדמאי – ענני הזקן – ולא הועילה כי זה גאון האשה הזאת וזה כל רוּם לבה, להראות את חיל ממשלת ידה על הנוסעים, כי בחפצה ילכו ובחפצה יעמודו ואין פוצה פה ומצפצף נגדה. – ושׂר העיר? ושׂר בית הדוהר? – כולם מאנשי שלומה ומן הבאים בצל קורתה המה, ואינם רואים בידה מאומה; את כל אשר היא עושׂה המה מסכימים על ידה. בין כה וכה באה השפחה ותביא את מכונת החמין ותעמידה על השולחן, ותשפות את הכיור על כנו מלמעלה ותעמיד את הצנצנות הריקות ואת משמני החלב ואת קני הדבש ותצא. רטוֹב מרסיסי לילה ושׂבע נדודים מן הדרך אשר עברתי בכל הלילה ושנה בעיני לא ראיתי, מתקה לי משקה ארץ סינים זה אשר גמעתי, מכל נהרי נחלי דבש וחמאה. בתחלה דמיתי כי אגיח ירדן אל פי. אבל רק עיני האדם לא תשׂבּענה וגם הנפש לא תמלא, אך קיבתנו קטנה כמלוא כף איש, וכמעט באו בי שתי צנצנות מים חמים נח צמאוני מזעפּו ונפשי שקטה ואחל לקחת דברים עם בעל הבית היושב ממולי. – הגידה נא לי מה פשר המשתּה והמרזח אשר היה בביתך בלילה הזה? האם את בתך נתת לאיש? – לא אנכי חגוֹתי את החג הזה; כי איש אחר הקדיש קרואיו בביתי, ואנכי פִניתי להם החדר הלז חנם אין כסף, בעבור ישבּרו מאתי אוכל בכסף ויין נסיכם אשר מסכתי. – ומי האיש ההוא? ומה פשר הכֵּרה הגדולה אשר יכרה בבית זר? – היום הזה יום וַעד הוא לנו – החל הזמן לספר – היום יבחרו מקהלתנו ראשים על הצבּוּר… – ומה ליום הוַעד עם בית המשתה? – נכנסתי לתוך דבריו, כי נחשתי אל מה ירזמון מליו – האיש אשר כוח בו לעמוד בראש העדה, להתיצב לפני השרים לדבר על עמו, איש שׂונא בצע אשר יעסוק בצרכי עדתו באמונה, לא בעבוּר בצוֹע בצע, ואשר יפיק רצון בעיני ההמון יותר משאר אחיו – הוא הטוב, אותו יבחרו וטוב להם, ומה להם ולשוחד דברים או למאכל ומשתה? – האם ידע ההמון את אשר ייטב לו? – ענה הזקן בחכמת בעל נסיון – הנה זכות הבחירה רוּבּה בידי ההמון; כל איש אשר לו בית קטן מחירו שלש מאד רוּ"כ, או שׂדה או מגרש בעיר, לו יש חוַת דעת לקרב או לרחק. וההדיוטים כילדים קטנים לא ידעו מאוֹס ברע ובחוֹר בטוב, כי אם יטעמו את המתוק לחכּם, אף כי יהפך למרורת פתנים בקרבם באחרית הימים. ההמון מחסרון דעתו לא ידע את ערך הדבר הגדול הזה אשר מסרה הממשלה הנדיבה בידם, לבחוֹר להם את פרנסיהם ומנהיגיהם מקרבם בחפץ עצמם; ותחת לשׂים עליהם אלופים לראש אנשים מיחידי סגולה אשר היו מנהלים אותם בדרך הישרה למחוז האושר, כאשר אדוני דוֹבר, היה יהיה הדבר הזה כשׂחוק וטיול הילדים בעיניהם, והאיש אשר יַרבה להאכילם ולהשקותם בלילה לפני יום הוַעד ולתת גם גֵרות אחדות בידם, הרי זה משובּח ואותו יבחרו עליהם לראש, אף כי הוא אחד משפלי הערך, חסר לב ונלוז דרך, ובאחריתו נבל יהי וכנחש ישוֹך וישופם עֵקב. יש בבני עמנו רבים אשר אף כי לא למדו מאומה ואינם מגוּדלים בנעוריהם וגם לא ישרה נפשם בם בלכתם אחרי בצעם, ובכל זאת רוּח חכמה חרישית נוססה בם לדבּר בשׂוֹם שׂכל ובדעה ישרה מכל אשר נעשׂה תחת השמש; וביחוד נמצאים כאלה בין בעלי המלונות הרואים יום יום אורחים שונים מכל קצות הארץ עוברים עליהם כבני מרון איש איש ומנהג מקומו ומעשׂיו השונים בידו. לקהל חכמי נסיון כאלה יחָשב גם בעל מלוני זה. – ומדוע לא יתנגדו להם תושבי העיר היותר חכמים ונבונים מהם, ויבחרו להם איש נבון כאשר עם לבבם? – כמה המה אנשים חכמים ונבונים בערך לעומת אנשי ההמון? הלא כמוהם כאין! ומה גם כי על פי הרוב לא לחכמים לחם, אף כי בתים ושׂדות, ואין להם זכות ופתחון פה בתוך העדה. ראה נא גם ראה למשל פה בעירנו פונדעלאָווע יש כמה וכמה אנשים חכמי לב, יודעי הליכות עולם, נשׂוּאי פנים ומדברים צחות בשׂפת ארצנו – אבל האותם יבחרו? מן התושבים בעירנו יש חמשים ושנים אשר זכות להם לבחור ולגלות דעתם, שנים עשׂר מהם אנשים הגונים והמה נחשבים לבחירי העדה והארבעים הנותרים מי המה? חייטים, רצענים, חרשי עץ, חרשי אבן, עגלונים וכדומה להם מבעלי המלאכות, רוּבּם בני בלי תרבות ולא ידעו הליכות עולם ואינם רואים את הנולד. ובבוא הוַעד יד מי רמה? האם ידי המעטים והמגלים דעתם על פי יושר לבם וחכמתם, או יד הרבים אשר כל חכמתם בגרונם ותורתם בתוך מעיהם? – בין אלה העומדים להבּחר מחר נמצאים אנשים שנַים אשר אינם שוים לשיתם עם כלבי הצאן. האחד מהם בן אחד מעשירי עירנו; אביו היה איש לא לוּמד, אבל זקן הולך במישרים ויהי נשׂוּא פנים בעמו; ובנו זה מימי ילדותו היה פרא אדם וילך שובב בדרך לבו! כל ימיו בּלה בקיץ לרחוץ בנהר ולשׂוּח בשׂדה, ובחורף לשחק בשלג ולחליק על פני הקרח; ובגדלו כן גדלה רעתו, ובימי נעוריו היה רק צחוק הקַרְטי שעשועיו ועם הקדשות יְפָרד ויעשׂ כל תועבה; ואחרי נשׂאוֹ אשה וימת אביו, גזל גזל אח ויוציא מפי אחיו ואחיותיו את חלקי ירושתם ביד רמה ויעשׂ עושר ולא במשפט, ולמען כפר על חטאת נעוריו ולהשׂבּיע נפשו השוקקה לכבוד ולעושק, החל להתעסק בצרכי צבּור וזכות אבותיו מסַיעתו להטות לב העם אחריו. השני רֵעַ הראשון וגבר עמיתו; אביו מת בבית האסורים ואמו באמבטי עברה והוא התגלגל כל ימי ילדותו באשפתות השוָקים ערוֹם וחשׂוּף שת; בגדלו מצא לו עבודה תחת יד מוכסי היין ויהי לשומר בבית משׂרפות היין; שם גנב גם כחש גם שׂם בכליו, עד אשר גרשוהו – ומאין עבודה נועץ להיות לראש על הצבּוּר. אמש עשׂו שני האנשים האלה משתּה גדול לכל בעלי הבתים אשר יש להם חוַת דעת ביום הוַעד, והיה בהבּחרם למנהלי העדה ואספו שבעים ושבעה על אשר הוציאו ובוחריהם ינקוטו בפניהם וינהמו באחריתם כי אספו אל חיקם נחשים צפעונים ונשכו אותם לבלי הרפא. דברי הזקן הזה אשר גם הוא לא למד חכמה ודעת בנעוריו, אבל למד חכמתו זאת בכוּר עוני בבית ספר הנסיון, ירדו עד חדרי בטני. – כן הדבר! – אמרתי אני בשברון לב – בכל מקום אשר נעמוד ונביט משם על עמנו, נראה אותם ברע ואין עוזר ואין מושיע: בשׂוּם עליהם אלוּף לראש איש נכרי אשר לא מקרב אחיהם, הלא מעמדם מורה מאד; ובתת עתותם בידיהם, הלא רעתם עוד רבה ואסונם כבד, כי מחסרון דעתם לא יוכלו לכלכל דבריהם במשפט ויקחו את הגחלת תחת הזהב. אהה עמי עמי! מהרסיך ומחריביך ממך יצאו!! מדי דבּרי ישב הזקן תפוּשׂ במזמות לבו ורוחו היתה מרחפת על ים הצרה המפכּה לבני ישראל ממקור מָשחת זה, וגם אנכי דוממתי ושויתי בנפשי את כל התלאה אשר תוכל למצוא עדה שאננה יושבת לבטח לרגלי רועה אוילי הבא ונוטל את השם באגרוף רשע ובתחבולות מרמה. רגעים אחדים האריכה הדממה ותפּח בנו רוח כהה ומחשבות עצבת, שכּוּלם היו מתאימות עם עת האשמורה האחרונה, אשר בה נדברנו, עם אור הקפאון אשר הפיץ הנר הקטן מסביבנו ועם קול ענוֹת חלושה אשר השמיע הסיר המרתיח רתחיו כקול המדבר מטבּוּרו. היינו כחולמים בהקיץ! – אבל מדוע לא תּשתּ אתה צנצנת אחת עמדי? – שאלתי את בעל המלון הדובר בי, למען השׂיאו לדבר אחר. בעל המלון הסיר את מכסה החלון ויבט ויאמר: – לא אוּכל עוד שתה, כי כבר עלה השחר והיום הזה יום צום לי, יום מות אבי ז"ל. לדברים האלה נאנח הזקן אנחה שוברת חצי גופו ולמען ירוַח לו פתח את קרסי מעילו אשר היו מחוּבּרים על כרשׂו בלוּלאות וַיֵרא לו טלית קטן של צמר יורד עד הברכים וחוטי הציצית כפולים שמונה מגיעים עד הקרסולים. עוד מעט רגע והזקן מהר לצאת כי נחפז ללכת לבית הכנסת לעבור לפני התיבה; וגם אנכי התפללתי תפלה קצרה, אחר סגרתי בעדי הדלת ואשכב על מטתי. רגעים אחדים חשבתי על אודות אשתי וילדי עד אשר נרדמתי ואישן. ג תרדמה נפלה עלי אחרי הנדודים אשר שׂבעתי כל הלילה ותפרושׂ רשתה על כל שׂרעפּי בקרבי ועל כל חוּשי בי ויהיו כוּלם כאסורים; חוּשי שבתו מכל מלאכתם ובכלי מחשבתי אין רעיון נפרץ. דמי נעשׂה עב ויכבד לי לשאוף רוח וקול נחרותי נשמע מזרות אימה. שעות אחדות עברו עלי במעמד שינה מַרמוּטא זאת, שהיא יותר מאחד מששים במיתה, ומעט מעט החלו חוּשי להנער ודמי ומוחי לפעול פעולתם, ובעל החלומות בא וילחש לי באזני ויעבר התוּלים ומחזות שוא על פני דמיוני. בחלומי והנה קפצה לי הארץ ואנכי רוכב על כנפי רוח ועובר על ההרים ועל הגבעות על האפיקים ועל הגאָיות, ולבי חרד ונע כנוע עלה נדף במרחב אין קֵצֶה, וגֵוי יבקש למצוא מנוח לו על מעבה האדמה, אבל אנכי נשׂא תמיד בעמק עכור, על הררי נשף, בין סלעי מגור, בין אבני אופל וצלמות, אֵרומם, אנשא מעלה מעלה, אקו לאור ואין, ונפשי ברעה תתמוגג, ובשׂרי יבּוֹל וידק כאִלו יהפך לרוח. פתאום נבקע כשחר אור יקרות לקראתי; ואקרב והנה שני נרות דונג דולקים במנורות כסף ולפניהם דמות כמראה אשה עוטה אור כשׂלמה; ואקרב עוד ואכיר והנה יונתי תמתי עומדת ומברכת על האור בליל התקדש שבת, ותאחזני דומם בזרועותיה ותחבק לי ותנשק לי. ושתי בנותי הרכות והענוגות רקדו לקראתי, ואנכי לקחתין על זרועותי ואמהר לפתוח את אמתחתי ולשׂים לפניהן פטורי ציצים ומקלעות פקעים וכל מעשׂה צעצועים אשר הבאתי להנה; והנה סבּוּני בעליצות להודות לי ואנכי הושטתי ידי להן לנשק לי ויהי בהושיטי ידי ותפגע בצלעות המטה אשר אנכי שוכב עליה, ומפגע רע זה נבהלתי ואיקץ והנה אין אשתי ואין בנותי עמי בבית, אבל מעשׂה צעצועים משׂחקי הילדים מסודרים באמת לפני, כל עצי ברושים כרוּתים, קרני פוך, בורית ונתר, משׂרקות פיפיות, אצעדה וצמיד ודומיהם. נפלאתי למראה הזה ואפקח את עיני להתבונן עליו היטב והנה נגלָה לפנַי פתרון החלום: בשכבי לישון שמתי פני אל הקיר ועיני באו מבלי דעת לנוכח החריץ אשר עשׂיתי לי בבוקר בין קרשיו, ואת כל אשר ראיתי עתה בהקיצי, עשׂה נעשָׂה באמת לנוכח עיני בחדר השני. בחדר השני שנו כל הדברים את פניהם! השולחן הארוך אשר חביות לו כרעים נעלם, ויבוא שולחן אחר קטן רבוע צבוע אדום תחתיו. את מרצפת הבית טאטאו במטאטא ויזרו על פניה חול לבן. על הכסא אשר על יד השולחן ישב אציל פולני בעל בשׂר ובעל חוטם ולפניו על השולחן עמדה צנצנת זכוכית לבנה מלאה יין שׂרף ירקרק אדמדם, ופתותי לחם טבולות במלח על ידיה: עדות להפולני ההוא כי הלחם היה הטפל והיין העיקר וכבר היה לו משתי מעליא; גם הכרת פניו ענתה בו כי כבר היה יותר מבן ארבעים אף כי חזותו מוכיחה עליו שלא הגיע עוד לבינה. במקצעות החדר בירכתים ימה עמד על ברכיו איש יהודי גלוי ראש ולפניו על הקרקע טנא מלא סחורת יד, ומשם יוציא ויערוך לפני האציל את כל מערבו אחד אחד, ובמהירות רבה ובענוה גדולה ויתרה יוציאם מגליוני חתולתם אשר הָחתלו בם וישוב ויחתלם כאשר לא ימצאו חן בעיני האציל. והאציל ישב על כסאו כשׂר צבא בגדוד, יגמא מן הכוס המלא אשר לפניו וינענע ראשו ימין ושׂמאל לכל דבר חדש אשר יוציא הרוכל מסל הסחורה אשר לפניו לאמר: אין נפשי אל הדבר הזה! לא ידעתי אם כבר שעות רבות התאכסן האציל בחדר ההוא ומתי בא אליו היהודי הרוכל, אבל את זאת ראיתי כי כבר מלא טורים רבים על הרצפה ברוב עזבוניו השונים למיניהם, והעומד על המקח עוד לא קנה דבר; יש אשר לא תמצא הסחורה חן בעיניו, ויש אשר ימצא את מחירה רב משויה. “חי אני כי בפעם הזאת תפיק סחורתי זאת רצון מאת רוּם הוד כבוד אדוני” – קפץ ונשבע היהודי, ויגש אליו נענה ושחוח ויוציא ממעטפתה מקטרת עץ הָבנים (עבענהאָלץ) מצופה כסף מרוקע. “את זאת אמכור לרום כבוד הוד אדוני וליקר תפארת גדולתו במחיר אשר קניתיה לנפשי; חי נפשי כי לא אשׂתכר פרוטה אחת”. – ומה מחירה? – שאל האציל מרחוק מבלי געת בה ביד. – כה יתן לי ה' וכה יוסיף, – הוסיף הרוכל להשבע, – כי עוד אוזיל מן המחיר אשר שלמתי עבורה, יען כי נצרך לי כסף תמורתה לצרכי סעודת שבת. – ומה מחירה? – שנה הפולני את שאלתו. – עשרה זהובים, הדר תפארת אדוני! – גש הלאה, יהודי ארור! – גער בו הפולני. אבל היהודי לא נִחת מפני גערתו ויָשב ויפצר בו: ובמה יתרצה אדוני אל עבדו? – זהוב אחד אתן לך במחירה! – אמר האציל בנחת ובקורת רוח. – לא אוּכל, אדוני האדונים, חי נפשי, לא אוכל! – נאנח היהודי וישב אחור ויגלום את מקטרתו בגלומי הנייר כאשר בתחלה. פעמַים שלוש נשתנה המראה הזה לנגד עיני. היהודי הראה להפולני את כל בית נכאתו ונפשו לא קצרה בעמלו ושׂפתיו לא נלאו מלהשבע כל השבועות האמורות בתורה והאציל לא בחר לו אף דבר אחד מכל ההמון הרב, ויחרף ויגדף אותו ואת כל מערכות ישׂראל עד אשר קצה נפשו בכל המקנה והקנין ההוא ויגרש את החנוָני מעל פניו. כצאת החנוָני מאת פני האדון הפולני זכרתי את החלום אשר חלמתי ואת שברו, ואשׂים אל לבי לקנות מאת החנוני דבר לשׂמח לבב בני ביתי כשובי ולתת גם שׂכר לחנוני על עמלו אשר עמל בדי ריק אצל הפולני, ומה גם בשמעי מפיו, אם אמת ואם שקר, כי נצרך לו הכסף לצרכי שבת. – חנוני! – קראתי אחריו על סף חדרי. רגעים אחדים התמהמה החנוני בטרם בואו אלי החדרה, וכפי הנראה שאוֹל שאל בתחלה את פי בני הבית מי ומה אנכי, ומאיזה עם אני; כי היה מאנשי שחץ ולא עסק בפרקמטיא אלא אם כן יודע מי עוסק עמו. – הנני, כי קראת לי, – אמר בבואו החדרה ויסגור הדלת בעדו. – ראיתי את סחורתך כי נמצאו בה דברים טובים; הבה הראני נא את חנותך ודבר מה יישר בעיני וקניתי לי. הרוכל העמיד את סלו על הכסא ויגלהו; ואבחר מן הבא בידי מנחה לבני ביתי: קרן פוך לאשתי ושני אבנטי עור ובראשם קרסי נחושת קלל לשתי בנותי, ואשאל למחירם. – ארבעה זהובים ועשׂרים גדולים, חרץ הרוכל משפטו. – האם לא די יהיה ארבעה הזהובים לבדם? – הוצאתי מפי בדרך שאלה. – מה רע ומר לעשׂות מקנה וקנין עם איש יהודי! – ענני הרוכל קשות בעוז פניו. זכרתי את משׂאו ומתנו עם הפולני ושׂחקתי בלבי; מהרתי לתת לו את חפצו ואשלחהו מעל פני ויצא. הוא יוצא ויפגשהו איש יהודי אחר וישאלהו בקול רם עד אשר שמעתי גם אנכי את דבריו: “מי ישכון בחדר הזה?” – איש יהודי, – ענה הרוכל בחפזו ויעבור על פניו. רגע אחד נעצר האורח החדש על יד הפתח ויסר כיחו וניעו ואחר פתח את הדלת לרוָחה ויבוא החדרה. איש יהודי זה הבא עתה אל חדרי היה לבוש בגד צמר שחור מגיע עד נעליו המגוהצים; על ראשו שכנה כעננה מגבעת רחבה ועגולה ולה כנפים ככנפי החסידה. זקן עב הקיף את לחייו כיער בציר וירד על פי מדותיו עד חזהו, ותחת זרועו החזיק ספר גדלו כחצי העלה לארכו, ומבין עלי הספר הוציא את ראשו החד עט עופרת כרות ומתוקן לכתוב בו. האיש הזה המוזר לי נתן לי שלום ואנכי החזרתי לו שלום. – ישב נא אדוני! – אמרתי לו בסבר פנים יפות, כי חזוּתו הוכיחה עליו כי איש הגון הוא – ומה חפצו בביתי אלי? האיש ישב ויען ויאמר: שליח ארץ ישׂראל אנכי, וזה שנתים ימים אנכי נודד בחוץ לארץ לאסוף נדבות מכל איש נדיב לב הירא וחרד לארצנו הקדושה. – האם אדוני בנפשו היה בארצנו הקדושה – שאלתי בתאוַת לבי ועיני נחו על בגדיו המוזרים הבלתי נראים בארצנו. – לא זכיתי לעלות בנפשי לארץ הקדושה אבל השד“ר הבא מירושלים חלה את רגליו ואנכי קבּלתי על עצמי המצוה ללכת ולסובב מעיר לעיר, וכבר זכיתי לקבל מכתב מראשי הכולל הו”ד כתוב לשמי ולזכרי. ויפתח האיש את ספרו לפנַי ויַראני הסכמות הרבנים וגדולי הדור חמרים חמרים ואחריהם חתימות עשירי העם מכל הערים, עיר עיר וגביריה עיר עיר ונגידיה, ואחריהם רשימות כסף הנדבות אשר נתנו לו למאות ולאלפים, כסף רב למאד. ואשאל את הקובץ בתום לבי ואומַר: – ומה תעשׂו בהמון הכסף אשר תקבצו אחד אחד מאלה עניי הצאן בית ישׂראל בכל ארצות פזוריהם? – בית תלמוד תורה חדש נקבע לנו בירושלים במקום קדוש בקרבת הכותל המערבי. – ומה תלמדו בבית ההוא לתלמידים? – מה נלמד? – שאל האיש כמתפלא על שאלתי – האם לא תדע אדוני מה ילמדו תלמידים בבית תלמוד תורה? גמרא ופוסקים וכו'! – ומה תהיה אחרית התלמידים האלה אשר ילמדו גמרא ופוסקים וכו'? – אחריתם כאחרית שאר הלומדים היושבים לפני ה' ומקדישים עתותם לתורה. – טוב מאד. אבל במה יחַיו הלומדים האלה את נפשם ואת נפשות ביתם בגדלם ויהיו לאנשים? מה יאכלו ומה ישתו? – כאשר נחַיה אנחנו את נפשותינו אנו: בנדבות אחינו יושבי ארצות אחרות ובצדקת פזרונם. ישׂראל רחמנים בני רחמנים הם וחי אחיהם עמם. – אם כן אפוא תסבבו את הארץ ותקבצו נדבות בעבור גדַל עניים ואביונים אשר ישובו להטיל את עצמם על הצבּוּר ולאסוף נדבות לגדל עניים ואביונים כמוהם; וחוסר חלילה, ומדוע לא תלמדו את בניכם אומנות? – ותורה תשתכח מישראל? – הס מלהזכיר! אבל הלא לא כל בני אדם שוים בדעת. יש שנולד בכשרון ודעת יהא חלקו בתורה; ואשר אין רוחב בלבו לקבל דברי תורה ילך וילמד אומנות ויפרנס את אחיו. וגם תופשׂי התורה יוכלו על נקלה ללמוד איזה אומנות נקיה לפרנס את עצמם, כאשר עשׂו כל חכמי עמנו הראשונים והאחרונים. – לא לזאת יעזוב איש את ביתו ואת נחלתו בחוץ לארץ ויעבור ארחות ימים וישׂא כל תלאה וכל עוני בעבור לעסוק שם בדברי עולם הזה ולעשׂות את בניו הדיוטים. הלא על אדמת קודש המה יושבים וכל רגעי חייהם קדושים הם לשמים; אף רגע אחד אסור לבטל מדברי תורה, ואשר לא ידעו ללמוד יקראו מזמורי תהלים ויתפללו על קברות הצדיקים ובהר הקודש בירושלים. ראיתי את פני האיש הזה והנה איננו מַשגה, כי אם שוגה ואניע עליו במו ראשי ואומר: אם רבבות ראָטהשילד ומאָנטיפיאָרי לא הועילו להוַתכם, אם עמל אלבערט כהן ודברי פראנקעל לא פקחו עיניכם, אנכי מאין ודברי מאָפע. לדברים האלה פתחתי כיסי ואתן לו את נדבתי ויצא מאתי בשלום. כצאת הירושלמי מאתי שמעתי קול אשה מדברת אליו בפתח שער האיתון: “האם איש יהודי יגור בחדר הזה?” – איש יהודי! ענה הנשאל. – האם יש תקוה למצוא מאתו נדבה? – יש ויש. גם אותי לא שלח ריקם! שׂחקתי מעט על השׂיחה התמה הזאת אשר שמעתי פתח החדר. והנה שתים נשים באות, פרופות ורעולות כערביות, סדין כפול יסוֹב ככּרכוב את ראשן ואגוּדתו על המצח יסדה, מתחת אזניהן תצאנה שתי כנפי רדיד לבן ככנפי יונה; ועל גרגרותיהן יורדים ענקים ונטיפות, לאות כי עשירות הנה; וסדין לבן כיריעה שלמה כסה את לבושיהן מן הראש עד כף הרגל. האחת מַחזקת מטפחת באגרופה כפולה כעין כיס. בבואן העמדתי את פני ולא שׂחקתי עוד. – מה תאמר נפשכן, נשים כבודות?! – שאלתי. – נדבה נבקש להכנסת כלה, – ענו שתיהן בבת אחת. – להכנסת איזה כלה? – בתולה עניה יתומה מאמה, ואביה יושב בבית המדרש הגדול ולומד אין ידו משׂגת להשׂיאה לאיש, וכבר הגיעה לפרקה כי מלאו לה שמונה עשׂרה שנה. – ולמה תמהר הנערה העניה להיות לאיש? מדוע לא תבקש לה עבודה בבית אחד העשירים? – בת טובים היא, אבי אמה היה ר' גוּמפּל הצדיק מק"ק קרוזישָאק ודודה היה שמונה עשׂרה שנה שמש בית הכנסת בעירנו ואחר כך נעשׂה שדכן מדיני; וחרפה היא לה להיות לאָמה. – ומי הוא החתן אשר תרתּן לה לבעל? – נער לומד בבית המדרש הקטן, למדן מופלג בקי בג' מאות דף גמרא. – לא אתן לכן מאומה! – היתה תשובתי הקצרה והנמרצה. הנשים יצאו מפחי נפש. בתתי נדבתי לשליח א"י הייתי בעיני כמשליך כספי לצרור נקוב; אבל לתת כסף לנשים ההנה נחשבתי לי כעוזר לרעה וכמסייע ידי עוברי עברה. ובכל זאת ידעתי כי רבים המה בבני ישׂראל אנשי חסד המחַזרים על הבתים ועל החצרות ומאספים כסף רב למצווֹת מדוּמות כאלה. ויש גם קופות רתוקות אל הקיר בבתי המלון, ויש חברות וגבאים ופרנסים ושמשים המתעסקים במצווֹת כאלה: לָקַחַת מָמוֹן יִשְׂרָאֵל מִן הַקֻּפָּה וּלְהַכְנִיס כַּלוֹת עֲנִיוֹת לְחֻפָּה לְחַיּוֹת זֶרַע וְלִפְרוֹץ פָּרֶץ, בַּעֲבוּר הַרְבּוֹת עֲנִיּים בְּיִשְׂרָאֵל וִיקוּיַם בָּנוּ מִצְות הָאֵל: לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ! ד אחרי צאת שתי הנשים מחדרי, הבטתי על מורה השעות והנה כבר עברו שלש שעות אחרי חצות היום ועוד אוֹכל לא בא אל פי כל היום; קראתי לנער המשרת ואצו לערוך לי שולחן ויביאו לפני נתח בשׂר ממולח, נא ובשל מבוּשל במים. הגשתי את המרץ בכף אל פי וריח עשן עלה באפי; העליתי את הבשׂר במזלג והנה שׂערות ארוכות ישׂתרעו עליו לארכו ולרחבו, ואבין כי כבר סרקה השפחה את ראשה לכבוד השבת. בגועל נפש משכתי ידי מן הארוּחה הנמבזה הזאת ואוֹכל את ככר הלחם החם עם האבטיח החמוץ אשר הביאו לי לפרפרת הבשׂר; אחר הביאו לי צנצנת שכר ואוכלהו בלוית פת טבול במלח. ותנעם ארוחת ירק זאת לנפשי הרעבה כאשר ערבה שנתי על המטה הקשה לאברי היגעים אשר נקפו בדרך. תבלין אחד יש לו לאדם לתבּל את מאכלו – ורעב שמו. מדי אכלי שמעתי את האציל הפולני עוזב משכנו בחדר אשר על ידי והולך לו למסעיו אחרי נקוֹם בעל המלון ממנו את נקמת הרוכל המחזר בעיירות, כי לקח ממנו מחיר היין השׂרף הירקרק כבעד יין ישן של ע' שנה; וסאה שבולת שועל אשר נתן לפני סוסיו, צמחה ברגע קטן ותעשׂ עוד חצי סאה – כי היה השבולת שועל רטוב במים – ונער המשרת את פני האציל, הוא הרכּב המוליך את סוסיו, לקח חלקו בריוח – דג מלוח ורובע הקב שכר, למען יעיד לפני אדוניו כי האכיל לסוסיו סאה וחצי. ראיתי ואתבונן כי בבוקר התראה בעל המלון לפני לא בעצם מראיתו, כי אם התחפּשׂ וישׂם מסוה על פניו למען הפיק רצון ממני, כדרך האנשים הערומים היודעים להלוך עם כל החיים המהלכים תחת השמש; וחכמת בעל המלון היתה ערמה או חכמה של מה בכך הנוסדה על הנסיון, וצדקתו ויראתו היתה קימת כל עוד לא נגעה עד הכיס; אבל בעווֹן בצעו לא עמדה חכמתו, ובעד אגורת כסף יראת שדי יעזוב. אולם כפי הנראה היה מלון אורחים זה אהוב וחביב בעיני הנוסעים, או כי היה בעל המלון בעל מזל (אחרי כן נודעתי כי לא היה במקום ההוא רק מלון אחד, והמלוֹן ההוא היה מוֹנוֹפּוֹל בידי מחזיקו מאת אדוני המקום ורק לו לבדו נתּנה הזכות לפשוט שׂלמות הנוסעים ולהפוך עוברים בטח לשבויי מלחמה) כי לא נמשכו רגעים רבים מרגע צאת האציל והנה אורח חדש בא, אורח הגון ונכבד, כי ראיתי את כל בני הבית חרדים לקראתו. – מי זה בא? – שמעתי אלו לאלו שואלים, אלו לאלו ממללים. – המגיד! – איזה מגיד? – המגיד מפִּפְּקעֶוויץ! המגיד מפּפּקעוויץ! רגעים אחדים היה כל הבית כמהפכה, כי עזבו כל בני הבית איש איש מלאכתו ויצאו להקביל פני רבּם ולהסתכל בצלם דמוּת תבניתו. השפחה יצאה בידים מלוכלכות בטיט עד הפרק, כי החלה לטוּח את פי התנור; והמשרת עמד ופיו פתוח ובידו המטאטא אשר יטאטא בו את הרחבה שלפני הבית. גם הנשים השכנות, נערות וזקנות, מהרו הלום לקול הקריאה; והמגיד נזהר שלא לעבור בתוכן ויעבור על פניהן בעינים שחות לבלי יביט על אשה. הבטתי בחריץ הכותל וראיתי את המגיד יושב על כסאו ומנגב ידיו באלונטיתו ומברך בקול רם מלה במלה ברכת אשר יצר ומַתּיז היטב מלות “נקבים נקבים, חלולים חלולים”, למען דעת כל עם הארץ כי זה לא כביר הטיל מים או הסיך את רגליו. ובעל המלון ומשרתיו וכל הנצבים עליו עומדים כפופי קומה לקראתו, מקשיבים לקולו. ככלות המגיד להסתפג תחב את אלונטיתו בנחת ובדממה דקה לתוך חיקו אשר בבגדו מאחוריו, מדי העבירוֹ עין מבקרת על כל הנצבים עליו אחד אחד, אז החלו כל האנשים הנועדים שם לתקוע כפּם ולקרוא לו: שלום עליכם, ואחר ברכם אותו בשלום החלו להשתמט אחד אחד ולא נשאר בלתי אם בעל המלון ומשרתו. – קרא לי איש עברי עושה כובעות – נשמע קול המגיד מדבר – כי צריך אני לקנות כובע חדש לכבוד שבת. המשרת יצא והמגיד שם פניו אל בעל המלון ויאמר: – הידעת את ארבעת הנערים הלומדים בבית המדרש החדש דפה, את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה? – ידעתי! – דבּר בעל המלון רתת – גם זה הנער מעכה אוכל ביום השבת הזה על שוּלחני . – כי עתה לך וקרא את ארבעתם אלי הלום. בעל המלון יצא. אמן הכובעים בא ראשונה. בעשרת אצבעות ידיו תלו כובעים רבים וכובעים בתוך כובעים, ועוד כובעים אחרים בנרתיקי נייר תחת אצילי ידיו. המגיד בחר לו כובע חדש מן המובחרים שבהם. – מה מקחה? – שאל. – שמונה זהובים פּוֹליש! – ענה האמן. – בליל מוצאי שבת אי"ה תבוא אלי על שׂכרך. האמן יצא ויפגשהו אמן כובעים אחר אשר אֵחר לבוא. – ומה? ההשׂתּכּרת, ההרוַחת מאומה? – שאלהו. – לא הרוַחתי מאומה – ענה הראשון – נתתי לו במחיר העולה לנפשי; רב לי הזכות כי ינוח כובעי מעשׂה ידי על ראש הצדיק. עושׂי הכובעים התרחקו ויבואו ארבעה הנערים הלומדים. ארבעתם יחד תקעו כפם בכף המגיד ויקראו לו: “שלום-עליכם רבי!” המגיד העביר עינו על פני כל החדר ויפן כה וכה וירא כי אין איש מבלעדי ארבעת הנערים, אז פתח את פיהו ויאמר: – מה נשמע פה בעירכם, הגידו נא לי. על מי אדבּרה ואעידה ואוכיח דרכו על פניו? – פרעות בישׂראל – נתנו כל הנערים יחד עליו בקולם – המינוּת רחמנא ליצלן מתרבה, האפיקורסים יציצו בעיר כעשב הארץ; תורה מונחת בקרן זוית וכל מאן דעסקין באורייתא ללעג ולקלס כל היום. – מה ראיתם המה עושׂים? מהרו סַפרו לי! – בבואי לאכול יומי בבית הנגיד החדש ובשבתי אל השולחן בבית המטבחים, הבטתי בעד הפתח הפתוח וראיתי בני עליה. מבני עשירי העיר יושבים והוגים בספרים קטני הקומה, מראיתם כספרים חיצונים. – אך אולי ספרים קדושים המה? – הקשה המגיד לשאול – כי בעוונותינו הרבים הדפיסו עתה גם גמרות בשעור קטן כמו ספרי מינות. – ר' בצלאל גבאי בית המדרש לקח חתן לבתו והוא אפיקורוס גמור ומין מוחלט – החליט גחם בפנים נזעמים. – ומה מעשׂיו? האם בגדי אשכנזים הוא לבש? – חלילה! – או אם את זקנו הוא מגלח? – הס מלהזכיר, אבל בימים נוראים שעברו, ראיתיו מתפלל מתוך מחזור שנדפס בברלין… – מחזור ברליני!! – קראו כולם בשממון. – חי נפשי, מחזור ברליני! בצאתו החוצה נגשתי ואביט במחזור כה וכה וארא, כי חציו עברית והחציוֹ לשון אחרת, לשון חול. בין תקיעות השופר נשמטו תפלות יהי רצון; וכל השמות הקדושים מחוקים. – השמות הקדושים שאינם נמחקים? – שאינם נמחקין ואינם נקראין. מן השמות, פצפציה, שרשיה, טרטיאל, פספסים, דיונסים, ושאריתם אין זכר מהם, אין גם אחד. המגיד פרשׂ כפיו ויגעה כשור פר: “אוי לאזנים שכך שומעות!” – ובבית החנוָני אשר אני סועד שם ביום השבת – אמר טבח – סועד גם נער אחר ההולך בשקאָלעס על הפאֶטהעקער. כובעו ובית צוארו עשׂויים מבגד אדום, וכפתורי מעילו נוצצים מעין נחושת קלל. – האם גם בשקאָלעס ישלחו עויליהם? – לא איש אחד ולא שנים, כי אם כעשׂרת בעלי בתים הלבישו את בניהם מלבוש נכרים, ויתנו אותם אל הקלאססען. המגיד החריש רגעים אחדים כאיש אשר איננו מאמין למשמע אזניו. – מחר! מחר! – אמר באחרונה, ויעור ממחשבות לבו, - אחר חג לה'! אריע אף אצריח עליהם, אשלח דברי וארפאם. ואתם הלא תדעו את אשר עליכם לעשׂות, - שׂם אל הנערים פניו – אתה טבח תעמוד בין העמודים, גחם על הבימה, תחש על יד הפתח ומעכה תשב אל השולחן אשר החייטים יושבים שם. והיה בהרימי קולי ואקרא: בכו אחי בכו! או כי אפתח את פי ואקלל ואחרף את מערכות החטאים האלה בנפשותם לאמר: רשעים וחטאים! שובו בתשובה! שברו לבבכם הערל! אז תעותו את פניכם ותתנו בבכי קולכם, קול גדול ולא יסף, ותעירו ותעוררו את לבב ההדיוטים אשר מסביבכם לעשׂות כמעשׂיכם, והיה בבכות גם המה, אז יבכו כל בית ישׂראל הנועדים, כי איש איש בוש מחברו. – אבל על מה יהיו נטבעים אדני דרשתך בפעם הזאת? – שאלו שנים מן הנערים. – אעשׂה מספד על מות הגאון אב“ד דק”ק לאפּאָטניצע. – הלא אין מספידין בשבת? – הרהיב הנער תחש את נפשו לשאול. – משום עת לעשׂות לה' הפרו תורתך. – אבל הלא הרב דק"ק לאפאָטניצע מת זה שנים רבות בטרם עוד נולדתי! – אין דבר. צדיקים מרכבתו של הקב“ה ומיום שחרב בית המקדש השכינה שוֹרה רק על צדיקי הדור וכשם שחייב כל אחד מישׂראל לספוד בכל שנה ושנה על חרבן בית המקדש כך הרשות בידנו לספוד על מיתת הצדיקים אע”פ שכבר מתו. עתה באתי מעיר לאקישאָק ועשׂיתי שם הספד על רב פפא וכל ההמון הרב נמוג בדמעות ואנכי יצאתי משם כבד בכסף ובזהב. – ומה יועילנו זה – העיז תחש בפניו – לך הכסף ולך הזהב ואנחנו… – מה? – קרא המגיד ברעש וברוגז – אתה עודך מחזיק בעזותך, ואינך מכיר טובה לי ותשכח כי אנכי פדיתיך מיד פרנסי עירך העריצים והצלתיך מכף החוטפים אשר אמרו לקחתך לעבודת הצבא, ואקחך ערום ויחף לבית המדרש ואאכילך ואלבשך ואנעלך תחש. ואתה עדיין אתה עומד במרדך… פני תחש אדמו כעורות אילים מאָדמים ויכּוֹן להשיב דבר אל חיק מחרפו. אבל פתאום נפתחה הדלת ואנשים אחרים באו לשחר פני הרב. הנערים יצאו. ר' בצלאל גבאי בית המדרש ור' שלום הפרנס הנבחר מחדש היום בבוקר בבית הוַעד, הוא האיש אשר שתים עשׂרה שעות לפני זה ישב כמלך במסבּו בין שכּוֹרי החייטים באותו חדר עצמו, באו בעצמם ובכבודם לחלות פני המגיד, כי יכבדם לדרוש מחר ביום השבת בביהכ"נ. – טוב – ענה המגיד – אבל דעו רבותי כי רק בדרך העברה נתעכבתי במקום הזה ומחר בלילה אנכי נוסע הלאה. ראשי העדה הבינו כוָנת המגיד, והפרנס החדש אשר חפץ להתראות בכל כבודו ונדבת לבו הוציא מכיסו החדש אשר כבר קנה על הוצאות הקהל לשׂוּם בו כסף העדה, שני שטרי המלך – אדום מראיהם ויתנם להמגיד. אחרי צאת הגבאי והפ"ח מאת פני המגיד, נשמע קול מקבת השמש דופקת על פתחי השערים ועל הבתים אשר בני ישׂראל יושבים שם, ופתאום נסתלקו התריסין וננעלו החנוּיות, עוד מעט ובכל חלונות הבתים האירו נרות דולקים במנורות מצוחצחות, וכל בני ישׂראל ונשיהם וטפם ועבדיהם ואַמהותיהם רחצו פניהם וידיהם ויסלסלו שׂער ראשם. פשטו מעליהם בגדי חול ועמם גם גועל מראיתם ומראה עבדותם, וילבשו בגדי שבת, בגדים טהורים איש איש לפי ערכו, ויבוא עליהם צלם אלהים ודמות אדם להמה, ותבוא בם הנשמה היתרה ונחת רוח מעֵין עולם הבא. ה שבת היא בכל מושבות בני ישׂראל, שבת היא גם ברחוב היהודים אשר נוכח חלון חדרי; גם הגשם אשר זרמו עבות כל היום, שבת וינפש; גם הסער נהפך לרוח צח ויפּח נשמת חיים חדשים באף כל בני הרחוב. על גל קורות צבוּרות נוכח פתח ביתה יצאה ותשב לה אשה אופה, אחרי הסירה מטפחת עדים מעל ראשה ותשׂם עליו פאה נכרית וצניף טהור, ועל ידה ילדיה הקטנים לובשים כתנות לבנות וקרועות ממול פניהם עד כי נשקף שררם כאגן הסהר. אחד מילדי האופה כלה לבכות וישב מעט מעט רוחו אל קרבו על ידי אנחות קצרות כקול תרועה או שברים. בפתח המבוא הצר באה עוד אחת מהשכנות, אשה רכה בשנים וטובת מראה ולפניה פרתה אשר הביאה מבית הרועה. שם האשה עגלה ושכנותיה כנו אותה בשם הווילנית, יען כי נסעה פעם אחת על קברות אבותיה לווילנא ותשב שם כירח ימים. ויהי מדי עברה על פני גל הקורות אשר האופה יושבת שם ותתצב מעט ותבט על הנער הבוכה. – למה זה יבכה בנך, עכסה, – שאלה בהחזיקה את פרתה ברצועה שבין קרניה. – יען כי הכיתיו שוט על ירך – היתה התשובה – הפרחח הזה עמד על המפתן ופת לחם בידו ויאכל; ואת הלא ידעת, כי “העובר על המפתן בשעה שהוא אוכל עכברים מתרבים באותו בית”. עגלה מלאה פיה שׂחוק על עכסה ועל תבליתה. – הלא את תשׂחקי ותלעדי לכל דבר שבקדוּשה – גערה בה עכסה, כי נחם לבה כמו תנור בוערה מאופה – הלא זה לא כביר לא בוֹשת מלאמור באזני, כי גם המגיד אשר בא עתה איננו צדיק גמור וכי… עכסה לא הרהיבה עוז בנפשה מלהעביר דבריה על שׂפתיה עד תומם. – כן, כן, – שנתה עגלה את דבריה, – גם עתה אומַר כאשר אמרתי. – הסי הסי, פתיה – אמרה האופה אל בעלת הפרה – אל תוסיפי דבר עוד כדבר הזה, פן תהיי לבוז. מה תאמרי את שפרה לדבר הזה? השאלה האחרונה שׂמה עכסה לשכנה שלישיה, אשר יצאה על סף ביתה ותשפוך מזרק מלא מים עכורים אל תוך ערמת האשפה אשר בתוך הרחוב, ותעמוד לשמוע שׂיחת רעוֹתיה. – לא אוּכל לדעת אל מה ירזמון מליך – אמרה שפרה – כי עתה באתי. – הווילנית אומרת – הוסיפה עכסה האופה – כי המגיד הקדוש הזה מסתכל בנשים לפעמים וכי מדי עברו נתן עינו גם בה. – מריה דעלמא כוליה! – צעקה שפרה ותפל המזרק ארצה ותפרשׂ כפיה – הצדיק הזה יתבונן על אשה? – זאת פעולת הנסיעות לערים הגדולות – הוסיפה עכסה לשלוח את עכסה ללב עגלה – חכמתם ודעתם היא שובבתם. היום לא יאמינו בקדושים ומחר ישימו תָהֳלה גם באילי תרשישים. עוד שכנות אחדות נקבצו שמה כדיות ותטינה אזניהן לשמוע שׂיחת רעותיהן. לדברי עכסה האחרונים חרה אף עגלה ותמשוך את פרתה בכוח לעבור על פניהן; והפרה בעברה, הפילה את בן עכסה הבוכה אשר עמד בקרבתה ויוסף לבכות. – ארורה! – צעקה האם החרדה – המַת את בני! – אין דבר! – נחמתה שפרה אשר מהרה לבקר את הילד הנופל. – התינוק רק נבעת “ותינוק שנבעת קורעין לו חלוקו על גבי כרסו”. בפיה דבּרה שפרה ובידה מלאה ותפרום את המעט אשר נשאר עוד מחוּבּר מכתונת הילד עד תוּמו, עד אשר נעשׂתה כמעיל בעל שתי כנפים ולא שתה אל לבה גם כי כבר באה השבת. ואולם לבב עכסה לא שקט עוד ברפואת שפרה ותלחך שלש פעמים בלשונה את מצח בנה ותרק בפניו ושכנות רבות נועדו עליה, אחת אומרת ואחת עונה, אחת עורכת דברים ואחת מקטפת, זאת אומרת תנו לו מים וישתה, וזאת אומרת הניחו לו וישתין מיד, זה בכה וזה בכה ויהום כל המבוא לקולן! פתאום נשמע קול קורא “שבת טובה!” במבוא המבוא. “שבת טובה עלינו ועל כל ישׂראל!” קראו כל הנשים ותחרדנה לקראת בעליהן השבים מבית תפלתם, ותמהרנה הביתה לשׂוּם על השולחן את המעדנים ואת הממתקים אשר ברכם ה'. ו ברחבת לב יתהלך היהודי במעונו הצר בליל שבת קודש, וישׂמח את אשתו בעינים מפיקות אהבה, ויברך את בניו ובנותיו בשׂומו ידיו על ראשם, ויפנה על ימין ועל שׂמאל לקדם בשלום את מלאכי השרת הבאים אתו: “שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון! בואכם לשלום!” אבל הידעת בכור דלים אשר מלאכי עליון ילווּך, הידעת בשמות את המלאכים האלה הבאים בצל קורתך בליל שבת – רק בליל שבת קודש? המלאכים האלה המה: מנוחת אהבה, שׂמחת בית, עונג החיים, נחת שולחנך, הרחוקים ממך כל ימי המעשׂה בלכתך קודר ושחוח תחת נטל חייך המרים והמאררים, גם מלאך השכחה, לשכוח את אשר סבלת ואת כל אשר התעללו בך וימררוך וישׂטמוך בעלי חצים; מלאך ההסתפקות, מלאך סליחה ומחילה, לסלוח לכל אנשי תבל את אשר גמלוּך ואת אשר השפילוּך ויבזו בך את תור האדם המעלה. גם מלאך התקוה ומלאך אומץ הלב נלווּ עליך וישרתוּך, לחזק לבבך לקראת המלחמה החדשה הערוכה לך בששת ימי המעשׂה הבאים לקראתך. “צאתכם לשלום מלאכי השלום מלאכי עליון!” ישׂראל, ישׂראל, גוי עתיק בארץ, כל מנהגיך קודש לה‘. שבתותיך ומועדיך כבירים המה לימים מבּכֻּכנלֵי היוָנים ומסטורנלי הרומים. אלה כבר ספו תמו וחגיך ומועדיך בקדושתם קיימים ויקומו. חוקיך ומצווֹתיך אשר מהם יצאה תורה לכל הארץ מצבות זכרון לך מימי קדם קדמתך, פארי עמודיך המה ושנותיהם רבּוּ כשנות פארי-העמודים אשר במצרים. קרבו הנה בני ישׂראל, העם אשר בחר בו ה’, קרבו בחרדה אל הקודש ועבדו ברעדה: “מעל ראשי המגדלים האלה ארבעים מאות שנה משקיפות עליכם!” שם על השולחן הערוך שתי חלות מתאימות אשר אל אחותה – הידעתם מה הנה מזכירות? הנה מזכירות חסדי ה' אשר נגלו לאבותינו זה ארבעת אלפי שנה בתתו להם ביום הששי לחם יומים. ויום השבת מה הוא? זכרון למעשׂה בראשית! ושאר מועדי קודש מה המה? זכר ליציאת מצרים, זה ארבעת אלפי שנה! ואולי גם הדגים וארוחת הירק אשר יאכלו בליל זה מוקירי שבת, המה גם כן זכר ליציאת מצרים, זכר להדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השוּמים. ואולם כמקרה פארי-העמודים אשר במצרים, כן מקרה גם פארי עמודינו אלה! כי רוח קדים נהג בעוּזו ענני אבק ונשׂיאי חול מן המדבר ויכס עליהם. גם על עמודי קדשנו כּסו הררי חול, גבעות ערלות לב, הנספה דור על דור מאבק רגלי הזמן, ואין מנקה ואין מרים הדשן מעל המזבח. בני מצרים ספו תמו ואין איש מהם שׂם על לב להציל את ערי גדולתם, זכרונות קדמתם, מגרון הזמן והנשיה. ואתם בני יעקב לא כליתם ולא תכלו. שׂימו לכם עליה, נַקו מצבות קדשכם, נַקו אל תחשׂוכו, פן יבוא דור אחרון לראות כבלע את הקודש ואין מציל. בחדר אשר על ידי היתה מַפּה פרוסה ונר דולק על השולחן. אבל איש לא היה שם בעת ארוחת הערב; ורק מרחוק נשמע קול בעל המלון קורא בגרון ומזמר זמירותיו בכל אַוַת נפש. בכלות הארוחה, באה האָמה להציע המטה וכבוד המגיד. ועמה בא החדרה גם הנער הלומד מעכה האוכל ביום השבת על שולחן בעל המלון. – כן צוה המגיד בטרם צאתו – אמרה האָמה אל הנער – אל תלך מזה כי אתו תלין הלילה. – ואיפה יאכל הרב? שאל הנער כתם. – קרוא הוא ליום השבת בבית הפרנס החדש ר' שלום. האָמה יצאה והנער נשאר על משמרתו מחכה על בוא רבו. הרב המגיד אֵחר בנשף לבוא ואנכי נרדמתי ולא שמעתי מכל אשר היה בחדרו דבר ולא ידעתי בשכבם ובקומם, ובבוקר בהקיצי ישב המגיד לבדו והנער איננו אתו, ולפניו פתוח ספר גדול והוא יושב והוגה בו ומחכך פאת ראשו, וכל יצורי פניו הפיקו שׂובע שׂמחות וקורת רוח, ולעתים מזומנות נראה לי גם כשׂחוק קל עובר בין סבכי שׂערות שׂפמו. בערך חצי שעה אחרי כן התעטף המגיד בטליתו וישׂם מעילו עליה מלמעלה ומטפחת האף קשר סביב צוארו וילך, ובעל המלון בא לקחת גם אותי עמו להתפלל לבית מדרש קטן במקום אשר הוא גבאי שם. בית המדרש ההוא עומד בחצר בית הכנסת ויקָרא בשם “חברה משנה”. משני עברי בית המדרש, באותו בנין עצמו, נמצאו שתי חנויות קטנות, אשר היו סגורות בעת ההיא, האחת מוכרת בר ומזון ולחם וכל מאכל אשר יאכל, והשנית מספוא ותבן ודרבונות וחבלים וזפת מזוקק למשוח בו ידות האופנים. סמוך לפני הבית היתה ערמת אשפה גדולה ובתוכה נכּרו עוד עקבות דם, כי בחנות האחת גר השוחט ובעת אשר יעמוד בחנותו ויביאו לו כל עוף לשחוט, ישחטנו אל ערמת הזבל אשר לפניו. מדי עברי ברחוב המוליך אל חצר ביהכ“נ עלתה צחנה גדולה באפּי ואביט ואשתומם לראות בצדי הדרך יושבים אנשים אחדים, אחוריהם אל היכל ה' מגלים טפחַיִם ועושׂים צרכיהם לעיני השמש ולא יתבּוששו. כמעט לא האמנתי למראה עיני, איככה זה ימיתו האנשים האלה כל רגש צניעות ודרך ארץ בלבם עד כדי לעשׂות צרכם בראש חוצות כבהמות וחיות. ראיתי בעל מלוני עובר על פני היושבים האלה מבלי שׂים לבו אליהם כאִלו כבר נסה בזה, ואשאל פשר דבר המראה המוראה והנגאלה הזאת ויענני, כי אין בתי מחראות בכל חצר ביהכ”נ מאפס מקום לבנות. – ומי המה האנשים המגלים קלונם ברבים? – המה תופשׂי התורה וחובשי בית המדרש. מדי עברי שמה, חסמתי את אפי כי היתה הצחנה גדולה עד מאד. במסדרון הבית עמדה חבית קטנה מלאה עד חציה מים וכלי אַין לשאוב ממנה; הוא הכיור אשר בו יטבלו כל הבאים את ידיהם לנקותם, והמים עכורים ופסולים משתית הכלב. הבית בפנים קטן וצר ובו התפללו בערך מאה אנשים, או לפי דברי בעל מלוני “עשׂרה מנינים” כולם עומדים צפופים. בעל מלוני – הוא גבאי בית המדרש, הושיבני בראש ויכבדני להפטיר בנביא. בימי חכמי התלמוד נחשבה ההפטרה בנביא לעלבון עד כי קבעו להמפטיר שׂכר חלף עלבונו זה ואמרו “המפטיר בנביא פורס על שמע”, והיום נהפך קלונם לכבוד, ותחת זאת יחשבו את העליה לקרוא בתוכחות לקלון גדול. ככלותי לקרוא, הללוני כל העם כי מהיר אנכי לקרוא עברית. בתחלה נפלאתי על השבח הזה אשר בו יתפאר תינוק של בית רבו ואחר נוכחתי לראות כי באמת דבר יקר הוא אצלם לקרוא עברית כתקונה; כי האיש אשר עבר לפני התיבה להתפלל מוסף לא הבחין בין ימין לשׂמאל כאחד מבני אפרים ויקרא: שתעלנו בשׁמך לארצנו, הטוב שׂמחה ולך נאה להודות. והאיש אשר ישב אחר התפלה לקרוא באזני העם פרק משניות – כי זה חוּקם מדי יום ביומו ועל כן נקראו בשם חברה משנה – כמעט פגע במשנה או בפי' הרע“ב באיזה פסוק מתנ”ך, היה כאִלו כפאוֹ שד ויקרא אותו בשבּוּשים רבים ובקושי גדול עד כי פרצו אגלי זעה על מצחו. אחר התפלה שבתי בלוית בעל מלוני לחדרי. לא אכלתי מאומה בליל שבת וגם בכל היום ההוא למחרתו, כי היו לי כל מאכליהם לזרא, מעת קצה נפשי בארוחת הצהרים ביום הששי, לא אכלתי ביום השבת בלתי אם צנצנת משמני חלב עם פת לחם חטים ונתח דג מלוח להשיב נפשי. בשובנו לבית המלון מצאנו בחדר אשר על יד חדרי אורחים חדשים. איש אחד מאצילי פולין אשר ברח מעל הארץ בשנת 1831 ואח"כ נתּנה לו הרשות לשוב, שב ועמו אשתו ונפשות ביתו אשר רכש בימי נודו בארץ צרפת, ילדים אחדים קטנים ובת אחת גדולה כבת שמונה עשׂרה שנה יפת פעמים וטובת רואי, ומדי נסעם דרך העיר הזאת עמדו במלון לתת מספוא לסוסים. בִקְרוב בעל המלון למלונו עמדה אז בת האציל הבכירה על יד השער ותבט על העוברים; ובעל המלון נגש עטוף בטליתו תחת מעילו וידו אחת מַחזקת מעילו מלמעלה והשנית אוחזת בשתי כנפיו מלמטה לבלי יפּרדו. ויהי כראות בעל המלון את העלמה עומדת בחצר נשׂא ידו להסיר מצנפתו ולברכה, בין כה בא הרוח ויכּנף בין כנפות מעילו ותרומנה הכנפים ותרם גם הטלית ויתנוסס על כתפות נושׂאו כמפרשׂ על ראש התורן. ותרא העלמה ותמַלא פיה שׂחוק ותרץ החדרה ותגד לאמה את כל אשר ראתה. אבי העלמה התלוצץ על היהודי וילעג בזעם לשונו על דתו ועל אמונתו; אולם האשה הוכיחה את בתה על בזותה לאדם על לא דבר, כי אשה צרפתית היתה: “אל בתי! – אמרה אליה – אל תבוזי לאדם אשר דתו שונה מדתך, כי בדבר הזה המשפט לאלהים הוא. ואנכי ראיתי בארצנו הרבה אנשים מעלי אמונת האיש הזה, כולם חכמים ונבונים טהורי לב ונקיי כפים, שומרים אמונתם ואוהבים בני אמונה אחרת; עם הנוצרים אשר מסביבם כרֵעים כאחים יתהלכו, וגם המה יכבדום ויאהבום כאחים מבטן. על כן גם נתּן להם חלק ונחלה במשפטי הארץ כאחד העזרחים; בנים הם לארץ צרפת כמוהם”. אשרי עין תראה כל אלה, הלא למשמע אוזן תתענג נפשנו? ז כשעה אחר חצות היום, בא בעל המלון לבקשני לשחר פניו בביתו, כי בא המלמד לבחון את בנו בפניו כאשר נסה מדי שבת בשבתו אחרי משכב הצהרים, ורק היום אחרי אשר נאנס לבטל “שינה בשבת תענוג” יען כי בעוד שעה אחת או שתים יחל המגיד להגיד, על כן הקדים את מבחן בנו; ואחרי אשר שמע היום בבוקר בשבתי על הפרק, כי יודע אנכי גם ללמוד – על כן יבקשני להיות עד נאמן על גדלות בנו. פתּני ואֶפּת, באתי לביתו במקום עוד נדף ריח הריפות והמולייתא וכבר שמעתי קול שאון בחדר השני, קול המלמד בוחן את תלמידו ומדבר עמו מלה במלה מבלי תת לו לבדו לדבּר מלה שלמה אחת בלתי אם חצי המלה אשר בסוף כל משפט ומשפט ושניהם מנענעים זרועותם הנה והנה ומראים בבהונות ידיהם. התלמיד היה נער בן ארבע עשׂרה שנה והמלמד איש עוּל ימים כבן עשׂרים ושש שנה; ארוך הפאות, קצר הזקן, לבן הפנים ודל בשׂר מאד. בבואי התרומם המלמד מעט ממושבו ויתקע לי כפו דומם, מבלי הפסיק צעקתו, וכן עשׂה גם התלמיד. רגעים אחדים הקשבתי ואשמע את אשר ידבּרו. אחרי כן שׂמתי לפניו שאלות אחדות ויענה עליהן כפי שיטת למוּדו, בבלבול ופלפול, אבל לא באורח ישר על פי חוקי ההגיון וחכמת הדבּוּר. מדי נשׂאי ונתני עמו, החריש המלמד ויניע במו ראשו ויקרוץ בעיניו לזרז ולחדד את תלמידו אשר עיניו היו נשׂואות אליו; ואבי הבן ישב דומם ויחכך ידיו בשׂחוק קורת רוח. האמת אגיד לא אכחד כי צלחה בידי המלמדים בעלי החדרים ע“י העבודה התמידית אשר הם מעבידים את תלמידיהם משך עשׂר עד שתים עשׂרה שעות בכל יום, וע”י ההרגל אשר ירגילו את רעיון הנער להעמיק עיונו בענינים זרים ומוזרים, לחדד את שׂכל תלמידיהם יותר מאשר בבתי הספר החדשים, המתנהגים על פי שיטות קבועות והלמוּדים נחלקים ונגבלים לפי שעות. אפס כי יצא שׂכר המלמדים בהפסדם! דמיונם בעיני כחָרש עצים הלוטש את קרדומו ימים רבים ובעמל רב עד אשר יעשׂהו חד כחרב פיות, אַחַר יניחו בזוית ביתו ועבודה לא יעבוד בו עד אשר תעלה בו חלודה וקהה הברזל. המלמדים עושׂים את חדוּד שׂכל תלמידיהם לתכלית, ובאמת איננו רק אמצעי. כי אחרי אשר השׂכל מחודד ראוי לעסוק בו בענינים טבעיים ולמוּדיים ולהוציא דבר מדבר ולגלות חקירות ומציאות חדשות ולכונן לבם לחקר ימים ראשונים והרבה כאלה ענינים מועילים שישוב הארץ משוּתת עליהם; ובם יהיה ההפך, כי הענינים הזרים והרחוקים מזמננו וממקומנו ההם אשר הועילו לחדד שׂכל התלמיד, המה יאסרוהו כבנחוּשתים, עד אשר לא יצלח עוד לחיי הנסיון בזמן ובמקום אשר הוא עומד בו; וכמו שנסה בקטנותו להיות “הוא בכַלְנוֹ ולבו בכרכמיש” כן ישאר בגדלו “אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא”. נתתי לו לקרוא מקרא בסדר השבוע ויקרא בשבּוּש ויעתיק לפני בלשון עלגים הרגיל על שׂפתי המלמדים בארץ ליטהויען; ואשאלהו אם יוכל לקרוא שׂפת רוסיה או אשכנז ויענני בחפזון, כדבר אשר איננו שוה לדבּר בו, לאמר: “לא למדתי!” – ומה תעשׂה בבנך זה? – שאלתי את בעל המלון אחרי שובו עמי אלי החדרה. – מה אעשׂה בו? האם אינך רואה כי היה יהיה גדול בישׂראל? וכבר מָהרו לו שש מאות רובל כסף וחמש שנים מזונות. – האם בנך זה הקטן כבר נשׂא אשה? – שאלתיו בתמהון. – בני איננו עוד קטן כי כבר מלאו לו ארבע עשׂרה שנה, אבל עוד לא לקח אשה כי רק אֵרשׂה לו; והיה ככלותו את שלש הבבות ילד עוד ללמוד שנה אחת לוואָהלאָזין ובשובו תהיה החתונה למז"ט. השׂיחה הזאת החלה להיות עלי למעמסה, כי ראיתי את האב הזקן מדבר בתוּמו מאוֹשר בנו אחריו, ולא יכלתי להעיב בשאלותי ובתוכחתי את תקוָתו הטובה; ולשׂמחת לבבי בא המשרת אלי החדרה ויאמר אל בעל המלון: האדון חפץ לעשׂות עמו חשבון. ובכן הלך בעל המלון לחדר האציל לחַשב עמו. ויהי הוא קורא מפיו מזכרונו והאציל כותב על השולחן לפניו בנתר. אחרי כן חבּר אחד אחד את כל הכתוב לפניו ובעל המלון חשב גם הוא אחריו, מדאגה מדבר פן שגה האציל בחשבונו ובהוציא האציל כסף מכיסו לשלם, הושיט את ידו עטופה בכנף בגדו לקבל הכסף. – ולמה תעטוף ידך בקבּלך כספי? – שאל האציל – האם מות בכספי? – לא, לא – הצטדק היהודי – אבל אסור לנו לקחת מעות ביום השבת בידים שאינן עטופות. – מדוע אפוא תשׂא ותתן ותחשוב ותספור ותמנה הכסף ותעשׂה כל חפצך ביום קדשך? בעל המלון לא מצא מענה – ומי ימצא מענה לדבר הזה? אחרי הדברים האלה, כצאת האציל ובני ביתו את העיר, נשמע קול כרוֹזא קורא בחיל בשוָקים וברחובות: " ל כו לבית הכנסת!" ח דממה שׂוררת בכל העיר מקצה; כל הבתים סגורים ואין בהם איש; גם בשוָקים וברחובות אין אדם נפרץ, כעיר נטושה מפני חרב אויב. כל בני העיר הלכו לבית הכנסת לשמוע דברי הדרשן; בנעריהם ובזקניהם בצאנם ובבקרם הלכו לבקש את ה‘. גם הטף והנשים נסבו על בית המדרש, גם השפחות והמשרתות מלאו את החצר והפרות רועות על ידיהן. הבית מלא אנשים מפה לפה כעגלה המלאה עמיר ועתר החום עולה עד כי מלא הבית אדים ויהי המקרה במים. ועל העמוד אשר לפני ארון הקודש יעמוד איש הפלא המושך עיני אלפים ולבביהם אליו בכוח, יעמוד ויתנועע כמשתּגע הנה והנה וינופף ידיו וימולל ברגליו ויקרוץ בעיניו ויעקם פיו ושׂפתיו ויקרא בגרון קול גדול. יש אשר ישמיע קול נוגנים והמית נבלים וימשוך דבריו בקול ממושך וממורט כמשוך בקרן היובל, ויש אשר יענה זמיר עריצים ודבריו יוצאים מבוהלים ודחופים ברעש וברוגז. גם אנכי חפצתי לבוא בבית הכנסת, לשמוע דברי המגיד, אבל אחרתי לבוא והבית והאולם מלא אנשים ונשים ולא יכלתי עבוֹר עוד ואעמוד על מפתן האולם ואקשיב ואשמע רק דברים מקוטעין: “כל באיה לא ישובון זו מינות…” “ספרי מינים נושרים מחיקם…” “טרפות פסולות…” “שורות קצרות…” “השליכום באש…” כלתה נפשי לשמוע מאמר שלם, התיצבתי על בהונות רגלי, עשׂיתי אזני כאפרכסת ולא שמעתי, ופתאום הרים הדרשן קול פחדים באזני: הראיתם מימיכם גג מכוסה באשרי ובא לציון? ואני ראיתי גג מכוסה באשרי ובא לציון! איש איש מבית ישׂראל אשר יבנה לו בית חדש, וברוב טרדתו בבנינו ועמלו להשׂיג את אשר יחסר לו, ימהר לצאת מביהכ"נ לפני סיום התפלה הרי זה מכסה גגו באשרי ובא לציון. – והמגיד עיף ויגע וישאל לשתות ויושיטו לו דלי מים ויגמא ממנו. אז חיתה רוחו ויחליף כוח ויוסף לקרוא: – נופלים אחנחנו ביראת שמים מבהמות הארץ! הדוכיפת יש לו מסרק ואינו מסלסל שׂערו בשבת והאדם אין לו מסרק והוא מסלסל שׂערו בשבת! – פה שב קול המולת ההמון ויגבר על קול הדובר ויקח אזני דבר פיו אמרי נועם אלה: לולא היה האיש הזה משוּגע היה מתנבא ומשורר, כי כוח דמיונו חזק וצר צורות מפליאות לא שערוּן כל פיטני עמנו. כן חשבתי בלבי ואט אזני עוד הפעם אולי יצלח בידי לשמוע עוד חזיונות נכוחים כאלה מרחיבי הרוח ומנשׂאי הנפש, אבל מקול שעטת הילדים המשׂחקים ומרעש המון המהסים איש את אחיו לא נשמע דבר וחצי דבר. פתאום נשמע קול כאוֹב מארץ בוכה בזוית הבית ויבך כל העם למשפחותיו זה בכה וזה בכה, וישובו ויבכו גם כל בית ישׂראל לפני ה’, אף כי אין איש מהם יודע על מה ולמה הוא בוכה; כי לא שמע דבר – אפס כי זה דרך בני העם ועלילותם: מה יראו רֵעם עושׂה וימהרו ויעשׂו כמוהו. – הסו! – נסיתי לאמר להעומדים על ידי – למה תבכו ולמה ירע לבבכם? הלא ידעתם כי היום שבת, קודש הוא לה' וחדוַת ה' היא מעוּזכם? ראיתי כי אדבר אל העצים ואל האבנים, כי לא הטו את אזנם ולא שמעו אלי, ויוסיפו להקשיב לדברי המגיד בעצבת לב וברוח נכאה. גם אנכי התעצבתי אל לבי – לא על המספד המר אשר קשר המגיד ואנכי לא שמעתי, לא על מות לפני שנים רבות רב בלאפאָטניצע ואנכי לא ידעתי, כי אם על סכלוּת בת עמי ועל פתיוּתם נפשי מרה לי. אלי! אלי! – קראתי במגנת לב ואמהר לצאת ולהתרחק מן המקום ההוא – כל האלפים האלה מוּכּי סַנורים ואתה לא תפקח עיניהם! גם שמש לא יראו ולא ידעו וילכו מחושך לצלמות ומאפלה לעלטה גדולה. מורה שקר ואדם רמאי אחד כזה, יוסיף חושך להעטלפים האלה, יותר מאשר יזריחו אור עליהם משׂכּילי הרבים בכל עלילותיהם ותחבּוּלותיהם במשך עשׂרים שנים רצופות. ארכה לי העת ואלך לשׂוּח בשׂדה בין שׂדרות האלונים, להתענג על נועם הרוח הצח המנשב חיים ומרפא בכנפיו, לראות ביפעת השמש היורדת בסתר ההרים, השולחת קרני זהב בעד העפאים המאָדמים, המַלבּשת צבע רקמתים לצוארי הגבעות הנשׂאות ושׂמה זרי זהב על שולי עבי שחקים. מה נשתנה המקום הזה מן החצר הקטנה מלאה צאן אדם מפה לפה! ומה נמרצה לי דממת הרגיע המגיד כבוד אל בלי אומר ודברים, משׂיחה טפלה של המגיד המחלל שם שמים בקרב קדושיו! ולי מה יקרו הרגעים האלה! מה עצמה תאוַת נפשי לראות בני ביתי, והנה היום נוטה לערוב, עוד מעט ופתּחו האזיקים אשר שׂמה עלי השבת ומהרתי לחבּק אשתי ובנותי ולהאמיצן אל לבי. תפוּשׂ במזמות זו חשבתי ועיני פתוחות אל הדר הטבע בין הערבּים ואזני קשובות לשמוע קול אלהים מתהלך לרוח היום, הלכתי הלוך ושוב בין טורי האלונים, ומעט מעט נחה דעתי ורחב לבי ויבואו שׂמחות ונעימות בקרבי: שכחתי את בית מלוני ואת חצר בית הכנסת, את מורה השקר ואת המון העם הנדחים אחריו. זכרתי ואסב רגלי ועבור על פני בית הדוהר, ובלבי היה לבוא ולהתרפס ולרהב את האשה המַחזקת את בית הדוהר ולהתחנן לפניה, להשיבני אל ביתי ואל משפחתי כצאת השבת. ואולם ראה ה' בעניי ולא נתנני להכּנע מלפני האשה. בקרבי אל שער הרצים והנה מרכבה רתומה לשלשה סוסי הרכש באה ותעמוד על יד השער, ומן המרכבה יצא איש לבוש בגדי השׂרד כאחד מפקידי החיל, שמעתיו מדבר שׂפת רוסיא ואמצא את לבבי נאמן לגשת אליו. הרוסים עם ענוי לב וישרי רוח, ומעשׂה אבותיהם הסלאווים בידם, לאהוב גרים ולקבּלם בסבר פנים יפות. – אדוני! – אמרתי אליו בשׂפה רפה – סלח נא לי בטובך, כי ארהיב בנפשי עוז לשאלך, איזה הדרך תעבור מפה הלאה. הרוסי פנה אלי בפנים שׂוחקות ויענני רכּות: – לווארשוי אנֹכי הולך, אדוני! – כי עתה יש לי שאלה אחת קטנה לאדוני וגדולה היא אלי. ויען: דבּר, כי שומע אנכי. – זה שני ימים אנכי יושב במקום הזה ולא אוכל לצאת, כי בעסקי ביתי אני הולך ואין לי סוסים לעבור. אולי ייטב בעיני אדוני לְקחתי לנסוע עמך עד העיר הקרובה, כי אדוני בגפו הולך ולי אני עבדך אין כל בלתי אם צרור אחד קטן. – טוב מאד, אדוני! – ענני שׂר הגדוד נדיב הלב. – שׂמוח אשׂמח על חברתך, כי בגפי אני הולך. איפה מקום תחנוֹתך? – בבית המלון שם נמצאו מטלטלי המעטים; ואם תרשני אצוה ויביאום הנה. – ומה שמך? – הוסיף שׂר הגדוד לשאלני. הגדתי לו שמי ושם משפחתי. – עברי אתה! – אמר אלי – לא תוכל אפוא עוד עתה ללכת בדרך, כי עוד לא עבר השבת. הבה אחכּה לך עד הלילה. הודיתי להשׂר חסדו ואמהר לשוב העירה. בין כה בא השמש ויום השבת חלף. בגשתי לרחוב היהודים פגשתי בהרבה אנשים חשים אצים רצים, איש את אחיו ידחקו, וקראים זה אל זה ומדברים זה עם זה. ואנכי ראיתי ולא יכלתי הבין, אף לא חפצתי לעמוד ולשאול את פיהם, כי מהרתי לשוב לחדר מלוני לערוך את בגדי ומטלטלי. נטיתי מן האורח ואוחַז דרכי דרך משעול צר, למען לא יעכבני אדם בלכתי, אבל גם שם פגשתי אנשים אחדים נחפזים וממהרים לרוץ. ביניהם הכרתי גם שנים מן הנערים הלומדים אשר ראיתי אמש בחדר המגיד. – הכל גלוי וידוע! – שמעתי אחד מהם מיליל בכאב לב ובשבר רוח. – נמהר נחישה! – ענה השני. הדברים האלה העירו בי חשד ויסיתוני בשׂפק, אבל בטרם הפניתי שכמי להביט בהמה, חלפו כצללים עברו ואינם. באתי ברחוב העיר ואנשים רבים שטפו עברו כגלי ים, לימיני ולשׂמאלי, וכוןם מתלחשים ומדברים בשׂפה בלולה אין בינה. קרבתי לבוא לחדרי והנה בעל מלוני לקראתי. – מה תאמר אתה אדוני לדבר הזה? – לאיזה דבר? – שאלתיו בתום לבבי. – האם לא שמעת את הדבר אשר נפל בנו? איה אפוא היית כל הערב? – יצאתי את העיר לשׂוח בשׂדה לפנות ערב. כי עתה שמע והשתומם: ככלות המגיד את דרשתו ונעמוד להתפלל ערבית, נשמע פתאום קול ענוֹת באחת מירכתי בית הכנסת, קול קורא, הבו מים קרים, השיבו נפשו, השיבו נפשו, כי מתעלף הוא. מהרנו לבוא לעזרת המתעלף והנה הוא הנער מעכה אשר אכל ביום השבת הזה לחם על שולחני. – אשר לן בלילה ההוא בחדר המגיד? – אשר לן בלילה ההוא בחדר המגיד! קצרה נפשו מדוחק ההמון ויתעלף. מהרנו ונביאהו אל אחד התאים ונזה מים חיים על פניו ונגרר רקותיו בחומץ ונאַמץ זרועותיו בקשוּרים ונפתח את מעילו והנה… אהה שוֹמוּ שמים! הנהיה כדבר הזה בישׂראל או הנשמע כמוהו?? – ומה היה הדבר? ספר נא לי! – מה היה הדבר? הנער הזה אשר ישב זה כשלשה חדשים בבית מדרשנו ללמוד ויאכל על שולחננו… הנער הזה איננו נער כי אם… נערה מתחפשת בבגדי גבר! – נערה!… – קראתי אחריו בתמהון לבב. – נערה בתולה בכל דקדוקיה ופרטיה! – איה המגיד? איה המגיד? – נשׁמע קול קורא במסדרון הבית. – ומה לך ולהמגיד? – שאל בעל המלון את השואל, ויפתח את דלת חדרי ויעזבהו פתוח. – כובע חדש לקח ממני ועוד לא שלם לי, – אנה איש עושׂה כובעים, הוא אשר מכר את כובעו להמגיד במקח אשר עלה לנפשו, רק למען ינוח כובע מעשׂה ידיו על ראש הצדיק. – המגיד ברח מן העיר! – ענתה אשה אחת מתוך העדה. – ברח? מאין תדעי זאת עגלה? – בעת תפלת ערבית הלכתי להביא את פרתי מבית הרועה לחלבה ואפגשהו עם השער היוצא אל הגשר. – אהה שמונה זהובי! שמונה זהובי! – נשמע קול עושׂה הכובעים מתיפח ומפרשׂ כפיו בתוך הנועדים. סגרתי הדלת בעדי ואמהר לסדר את מטלטלי באמתחתי, הביאותים לבית הדוהר ואמצא את המרכבה רתומה ושׂר הגדוד מחכה אל בואי. ישבתי לשׂמאלו ואסע כל הלילה ההוא וכל הבוקר למחרתו, ובעת הצהרים באתי ואמצא את אשתי ובנותי בריאות וטובות, ובחברתן הנעימה שכחתי את הממרורים ודאבון הלב אשר שׂבעתי לרוָיה מדי שבתי שני ימים ולילה אחד בבית מלון אורחים. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/40

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m41.txt

בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר

יהודה ליב גורדון

1376036

בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר (במקום הקדמה) עוּרָה הַנֶּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָׁחַר. (תהלים ק"ח, ג) בִּנְעוּרַי הִסְכַּנְתִּי לָקוּם מִשְּׁנָתִי בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר; אָז תָּקוּם עִמִּי בַּת־שִׁירִי תַּמָּתִי לֹבֶשֶׁת עֲדָנִים שַׂלְמַת בַּד צְחַר, תִּתְרַפֵּק עָלַי, נִתְרֹעֲעָה נָשִׁירָה, נֶהְגֶּה כַּיּוֹנִים, הַכִּנּוֹר נָעִירָה. וּבְטֶרֶם יָקוּם הַיְּקוּם שַׁחֵר לַטֶּרֶף מְנַסֵּר גַּלְגַּל חַמָּה בָרָקִיעַ אַרְעִישׁ מֵיתְרֵי נִבְלִי, אַרְעִישׁ לֹא אֶרֶף, וּזְמִיר עָרִיצִים בַּמָּרוֹם אַשְׁמִיעַ; קוֹלוֹת אֱלֹהִים יִתְמַלְּטוּ, יַעֲלוּ רוֹמָה, וּכְרוּבִים יִנָּשְׂאוּ וַחֲלֹמוֹת אֶחֱלֹמָה. אָז שַׁרְתִּי תַּעֲנוּגִים, אַהֲבָה וִידִידֹת, בִּשַּׂרְתִּי יוֹם רָצוֹן, נַחַת וָחֹפֶשׁ; שַׁרְתִּי נִחֻמִים, תּוֹחֶלֶת וַעֲתִידֹת, וּבַת־שִׁירִי שָׁרָה בְּכָל אַוַּת נֶפֶשׁ; וּנְטִיפוֹת הַחֲרוּזִים עַל צַוְּרוֹנֶיהָ נָאווּ לִלְחָיֶיהָ וּפְנֵי נְעוּרֶיהָ. עוֹד עָלָה הַשַּׁחַר, עוֹד נִבְלִי עָרַכְתִּי לְהַרְנִין מוֹצָאֵי בֹקֶר וּלְשׁוֹרֵר – וּלְאִישׁ אַחֵר פִּתְאֹם הִנֵּה נֶהְפַּכְתִּי, לֹא אוּכַל עוֹד לָשִׁיר, רַק אֵבֶל לְעוֹרֵר! חֲלֹמוֹת רָעִים בַּלַּיְלָה בִּעֲתוּנִי, עַיִן לָעַיִן אֶת עַמִּי הֶרְאוּנִי. הֶרְאוּנִי אֶת עַמִּי בְּעֶצֶם שִׁפְלוּתוֹ וּפְצָעָיו הָרַבִּים עַד לִבְלִי חֵקֶר; הֶרְאוּנִי הָרִשְׁעָה וּמְקוֹר דַּלּוּתוֹ – מְאַשְּׁרָיו הַמַּתְעִים וּמוֹרֵי הַשֶּׁקֶר; וַיֵּצֵא לִבִּי וַתִּשָּׁפֵךְ מְרֵרָתִי, וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וּלְקִינָה שִׁירָתִי. מִנִּי אָז לֹא אָשִׁיר שִׂמְחָה וָנַחַת, לֹא אֲקַו לָאוֹר, לֹא אוֹחִיל לַחֹפֶשׁ; אָשִׁיר יוֹם מָר, אָשׁוּר עַבְדוּת נִצַּחַת, אֶחֱלֹם דִּרְאוֹן עוֹלָם, עַבְטִיט וָרֶפֶשׁ, וּנְטִיפוֹת חֲרוּזַי עַל צַוַּאר שִׁירָתִי הֵם עַל אָבְדַן עַמִּי נִטְפֵי דִּמְעָתִי. מִנִּי אָז בַּת־שִׁירִי שְׁחוֹרָה כָּעוֹרֵב, אָלָה פִּיהָ מָלֵא וּלְשׁוֹנָהּ קִינוֹת, מְנַהֶמֶת כְּבַת־קוֹל מֵחָרְבוֹת הַר חֹרֵב עַל הָרֹעִים הָרָעִים, עַל עַם לֹא־בִינוֹת. וּתְסַפֵּר לַאדֹנָי, לַדּוֹר. מַעֲשִׂים בְּכָל יוֹם נוֹגְעִים עַד הַנֶּפֶשׁ. נוֹקְבִים עַד הַתְּהוֹם. עוֹד יַעֲלֶה הַשַּׁחַר לָעִיר הָאָרֶץ וּלְפָרֵשׂ מֻטּוֹתָיו יִפְרֹץ רַב־פָּרֶץ, וּלְזַמֵּר מַשְׂכִּיל יִקְרָא לִי וִיעִירֵנִי. – הַנַּח לִי! לֹא מְשׁוֹרֵר כִּי מְקוֹנֵן הִנֵּנִי; לֹא אוֹסִיף עוֹד זַמֵּר, לֹא עוֹד אָשִׁירָה, רַק חָמָס אֶזְעַק, רַק אֵבֶל אָעִירָה. אִם בְּאֵלֶּה חָפַצְתָּ – הִנֵּנִי, הִנֵּנִי! חֶפְצְךָ חֶפְצִי וּבְרָצוֹן אַשְׁלִימֶנּוּ, עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל בִּכְנָפֶיךָ שָׂאֵנִי, וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל, כָּל שָׂטָן לֹא יִסְתְּמֶנּוּ, מֵחֶמְלָתִי עַל עַמִּי וּמֵרַחֲמִי אוֹתָם, אַגִּיד לְרֹעָיו פִּשְׁעָם וּלְמוֹרָיו חַטֹּאתָם. מִמִּקְצְעוֹת הַתּוֹרָה, מִפִּנּוֹת הָעָם, כָּל מוּסַר הֲבָלִים אָבֹר, אָרִימָה, כָּל רֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם, וּלְנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ עַל נֵס אָשִׂימָה; יַבִּיטוּ הַנְּשׁוּכִים – אוּלַי יֵרָפֵא לָמוֹ, אִם עוֹד יֵשׁ רִפְאוּת. אִם עוֹד חַיִּים בָּמוֹ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/41

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m42.txt

לאיס"י [איש חמודות]

יהודה ליב גורדון

1376036

לאיס"י [איש חמודות] [על ספרי כל כתבי יל“ג, ח”א] לאיס"י אִישׁ חֲמֻדוֹת נָטַע נַעֲמָן, הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֳמָן, מָלֵא חָכְמָה וְתוֹרָה כִּמְלֹא הָעֹמֶר מָן וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ רַק מִילְיוֹן אֶחָד מְזֻמָּן, – מֵאֵת אוֹהֲבוֹ וּמְכַבְּדוֹ בְּכָל עֵת וּזְמָן. המחבר יום א' י“א אייר, כ”ו למב“י, תרנ”ב, ספ"ב. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/42

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p39/m43.txt

פרקים: עובדות נשכחות מעבודת ההסתדרות הציונית

זלמן דוד לבונטין

145159

פרקים: עובדות נשכחות מעבודת ההסתדרות הציונית כעין הקדמה החלק הראשון מספרי זה כולל דברי ימי התיסדות המושב ראשון-לציון וחלק ידוע מעבודת חובבי ציון בשנות הארבעים למספרנו1. בחלק הזה והחלקים הבאים אחריו העמדתי לי למטרה לתת חומר לדברי ימי העבודה המעשית של ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל. ומפני שהמוסד הראשון בזמן לעבודה זו של ההסתדרות הציונית היתה חברת אנגליה-פלשתינה בע"מ, שנוסדה על ידי הבנק העברי, מצאתי לנחוץ להאריך מעט בדברי ימי התיסדות המוסדות הכספיים האלה והמקרים הקרובים להם, שהשתלשלו בתקופה זו. אולי ימצא ההיסטוריון הבא חפץ בהם. כל זאת הנהו התוכן של החלק השני הזה. בחלקים הבאים, שהנני מכין לדפוס, יבא החומר לדברי ימי עבודת האפ“ק בא”י אחרי המלחמה, עבודת ההסתדרות הציוניות ומוסדיה השונים בארצנו לפני המלחמה ואחריה, והעבודה המדינית בלונדון בשנות המלחמה. כל החומר לֻקַח מן הרשימות, שכתבתי מזמן לזמן, מן ההרצאות ששלחתי להדירקטורים ומכתבים שכתבתי ושקבלתי. אלא שבשעת סדור הספר, חברתי אחד לאחד כל ענין וענין, שהיה מפוזר בכמה הרצאות ומכתבים שונים, למען יהיה לקורא מושג מכל הענין בפעם אחת ולא יצטרך לצרפו מהרבה מקומות. פרק א [הכרזת יסוד הבנק העברי. – מצב חבת ציון ברוסיה בזמן ההוא. – החובבים מוכרים מניות הבנק העברי. – יחס הבנקירים היהודים למוסד זה. – החדוש בהדפסת שם הבנק בעברית.] הקונגרס הציוני, שהתאסף בשנת 1898 בבזל, החליט ליסד בנק עברי, “בית אוצר התישבות היהודים”, שיהיה כלי שרת לעבודה פוליטית ומעשית בארץ ישראל. ביום העשרים למרץ 1899, נתאשרו תקנות הבנק הזה בלונדון, ואחרי האשור נשלחו כרוזים ומודעות לכל ארצות תבל, מקומות מושב יהודים, בהצעה להשתתף ביסוד המוסד הזה על-ידי קנית מניותיו. וחבת ציון – רעיון שיבת היהודים לארץ אבותיהם במקום התקוה בת אלפים שנה להגאל שלא בדרך הטבע – נתעוררה כידוע, בדורות שונים בתמונות שונות; ובשנות השמונים, אחרי הפוגרומים הראשונים ברוסיה, באה לידי גלוי בחפץ כביר לעבודה מעשית בארץ ישראל, והעיקר – ביסוד מושבות שם. בתקופה זו, שנת יסוד הבנק, כבר הונח היסוד לישוב ארצנו על ידי יהודים עובדי אדמה ונוטעים – בפתח-תקוה, בראשון-לציון, בזכרון-יעקב, בראש-פנה וברחובות, ועל כלם, – על ידי העבודה הגדולה של הברון אדמונד רוטשילד, אשר סכך בכנפיו על המושבות האלו ויתר המושבות החדשות שיסד והוזיל כסף רב לתמיכתן. וברוסיה, בערים רבות, היו קיימות כבר, במשך כעשרים שנה, חברות חובבי ציון, שנתרכזו במרכזים שונים. תכליתם היתה להרחיב רעיון ישוב הארץ ולאסוף כספים לתמיכת החלוצים הראשונים, שנתישבו בארצנו ולא זכו להיות בין הנתמכים על ידי הברון הנדיב. אפס, בשנים האחרונות משנות התשעים ראו החובבים ונוכחו לדעת, כי כל עבודתם באסיפת כספים היא פעוטה ודלה מאד ביחס לרעיון ישוב ארץ ישראל, הדורש כספים בסכומים גדולים. יתר על כן: הבקורת החדה של אחד העם ב“אמת מארץ ישראל” הראתה לדעת, כי “לא זו הדרך” ליסד מושבות על נדבות; ההלואות הניתנות למתישבים אין הללו יכולים לשלם, וסוף סוף אינן לא הלואות על-מנת להחזיר, אלא נדבות, המביאות את מקבליהן לידי התנונות חמרית ומוסרית. כל זה גרם, כי רפו כמעט ידי חובבי ציון, ועבודתם בארץ ישראל התנהלה ברשלנות. וכשהתחילה תקופת חובבי ציון להתרופף, זרחה שמשה של הציונות המדינית. מעל במת הקונגרס בבזל הוכרז בשופר גדול, כי שאיפת היהודים היא “מקלט בטוח על ידי משפט גלוי לעם ישראל בארץ-ישראל”. כדי להוציא אל הפועל רעיון זה מיסדים בנק בקרן של שני מיליון לי“ש, ובראש התנועה הזאת עומד האיש הדגול מרבבה, הד”ר הרצל, – כל זה הועיל לחזק את ידי החובבים, ורעיון שיבת ציון החל לדפוק בחזקה בלבבותיהם והתעוררו לעבודה ולמעשה. וכאשר הגיעו הכרוזים של הבנק העברי למקומות מושב היהודים ברוסיה, יצאו העסקנים החוצצים בשם הציונות המדינית, עשו פומבי למוסד זה והשתדלו להפיץ את המניות, כל אחד כפי יכלתו. ואת המניות קנו החובבים, שדגלו בשם חבת ציון והחדשים שמקרוב באו אל דגל תחית עם ישראל לשמע הקונגרס, מיסדו וחבריו; רובם קנו רק מניות אחדות ומעוטם עשרות-עשרות, והיו רק יחידים מעטים שחתמו על סכומים יותר גדולים. אבל כולם יחד השתתפו בכספם במוסד זה, לא לשם עסק, אלא במטרה לחזק את הבנק הזה, שקוו ממנו גדולות לטובת הישוב היהודי בארץ ישראל. והיו גם כאלה ששִׁקעו במניות את שארית כספם, בתקוה למצוא עוגן הצלה במניות; תמימים אלה חשבו, כי בעת אשר יתקבצו יהודים מכל תפוצות הגולה להתישב בארצנו, בודאי יתנו משפט-בכורה לבעלי המניות. ובעולם הכספי בין היהודים ומנהלי הבנקים השונים – בחוגים שהייתי בהם ברוסיה – עשו הכרוזים והמודעות רושם מענין, אבל מוזר. – בנק בשני מיליון לי"ש, והִמָנוּת על האקציות בפרסום על ידי העם! – אמר לי מנהל בנק גדול אחד, – וכי יתכן כי בנק גדול יִוָסֵד על ידי העם והכרזות גדולות בכל הארצות? הלא מוסדות כאלה מתיסדים על ידי אנשים פרטיים, בעלי הון ובנקים גדולים ידועים. – כן, גם אני קראתי את הפרוספקט וראיתי, כי המיסדים הם חכמים וסופרים גדולים, אבל לא ראיתי ביניהם בנקירים ידועים; לא ראיתי איזה מוסד כספי בין המשתתפים – אמר השני. – הסכמתי להצעה שקבלתי מן הבנק הזה – הוסיף הדובר – לגבות את התשלומים למחיר המניות, ובמובן זה נתתי פקודה לסניפים שלנו, אבל להוציא שיקים על לונדון, על הבנק היהודי, לא נוכל… מי זה יקנה מאתנו שיקים כאלה? – הראית? – אמר לי פעם אחת מנהל בנק, והוא מבניהם של פולנים בני דת משה, שלא למד עברית מימיו – בראש גליונות של הבנק היהודי הזה נדפס שם הפירמה בלשון העברים העתיקים… בלשון ספר התפלות… פרק ב [הזמנה להיות מנהל הבנק בלונדון. – פגישה עם הד“ר הרצל – המשא ומתן עם הד”ר הרצל וחברי ועד הפועל המצומצם בווינא, – פקפוקי בדבר השגת הכסף החסר לקרן הבנק, בשביל התחלת עבודתו.] ואני באותה שעה מנהל אחד הבנקים ברוסיה, ויציע מר אוסישקין לד“ר הרצל להזמין אותי למשרת מנהל הבנק הזה בלונדון. בראשית שנת 1901 נכנס הד”ר הרצל עמי במשא ומתן בשם הועד הפועל של ההסתדרות והציע לפני שאקבל עלי משרה זו. הזמנה זו הבריקה לי כקוי-שמש אחרי ימים רבים של ערפל ועננים… עוד בראשית שנת תרמ"ב עזבתי את ביתי ועסקי ברוסיה, ארץ מולדתי, והלכתי לנוע על חרבות ארץ אבותינו במטרה ליסד שם מושב של יהודים עובדי אדמה, שיהיו למופת לבאים אחריו. כמו שמסופר בחלק הראשון מספרי זה, אחרי עבודה קשה במשך שנה וחצי בסדור העולים ויסוד מושב ראשון-לציון, עזבתי בסוף שנת תרמ“ג את ארצנו החביבה ואת אחי וחברי במושבה זו, והלכתי לרוסיה לזמן קצר, רק לאילו חדשים, לסדר את עסקי ביתי שם. אבל הענינים הפרטיים שלי נסתבכו באופן כזה שלא יכולתי לעזוב את ארץ מולדתי, ומשאת-נפשי לשוב לארצנו נתרחקה משנה לשנה. במשך כל הזמן הזה, לערך שש-עשרה שנה, טפחתי בקרבי את הרעיון לשוב לארץ אבותינו ולעבוד לתחיתה, וחפצי לא עלה בידי. לכן קבלתי את ההזמנה המפתיעה להיות מנהל הבנק העברי בלונדון בשמחה רבה, מפני שראיתי בה אפשרות לשוב לארץ ישראל, לאחר שיוסד שם סניף לבנק הזה. אבל בבואי לבקר הצעה זו ולעשות חשבון עניני הפרטיים, התחיל לבי נוקפני. ראשית כל, מפני שאדיר חפצי היה ללכת לארצנו לא בתור פקיד המקבל משכורת ועובד על פי רצון העומדים על גבו, אלא כאיש חפשי החי על אמצעיו שלו, כמו שהייתי שם בשנת תרמ”ב-תרמ“ג. ושנית, כשעזבתי בשנת תרמ”ב את משרתי ללכת לארץ אבותינו, הייתי אז כבן עשרים ושש, משפחתי היתה מצערה וצרכיה קטנים, אבל עתה הייתי כבר כבן ארבעים וחמש, אב למשפחה גדולה, לילדים האמונים על צרכים רבים, ולבבי הכני פן אחטא לאהובי נפשי אלה, בעזבי משרתי ופרנסתי הבטוחה בארץ מולדתי ואלך לנוע על הבנק העברי, לבוא בין אנשים אשר לא ידעו אותי וכשרונותי, ומי יודע אם יעלה בידי לסדר את העסק הזה, שלפי דעתי נראה מסובך ומסוכסך… אבל תשוקתי העזה לשוב לארצנו עוררה אותי לא לעזוב את המקרה הזה, ובהיותי פוסח על שתי השעפים, החלטתי לא להסתלק ממשרתי בהבנק, אלא לקחתי לי רק חופשה לשני חדשים, והלכתי לווינא לראות את הד"ר הרצל ולדבר עמו פה אל פה – לראות ולהתבונן, אם אפשר יהיה לי לקבל משרה זו או שאצטרך להסתלק ממנה. ביום השלישי למרץ 1901 בערב באתי לווינא, ולמחרת הלכתי לבקר את פני הד“ר הרצל. הוא קבלני בסבר פנים יפות וב”שלום עליכם" בעברית. בידו היה הכרטיס שלי, ששלחתי לו ע"י השַמָש, ועליו כתובת מודפסת: “מנהל הבנק המינסקאי למסחר”, ויהי ראשית דברו אלי: – הלא מנהל בית אוצר התישבות היהודים הנך, ומדוע כתוב על כרטיסך מנהל “הבנק המינסקאי למסחר”? בארתי לו, כי אמנם חפץ אני מאד לשוב לארצנו ולהתישב בה, ובשביל זאת הנני נוטה לקבל לזמן ידוע משרת מנהל הבנק בלונדון, בתנאי שאעבור אחרי-כן לארץ ישראל, כאשר יוסד שם סניף. אולם, מפני שאין אני יודע עוד לא את מצב הבנק ולא את מנהליו, והמנהלים אינם יודעים אותי, – לא נתפטרתי ממשמרתי בהבנק ברוסיה, ובאתי רק לשני חדשים לראות ולהתראות. והיה – אם הענין יהיה שוה לשני הצדדים, אקבל משמרת זו, ולפי שעה – אמרתי לד"ר הרצל – אין עליכם שום התחיבות ביחס אלי. דברנו שעה ארוכה בביתו ואחרי-כן הזמין אותי באותו ערב לישיבת ועד הפועל המצומצם. אחרי המשא ומתן, שהיה לי עם הד“ר הרצל, ובישיבה מיוחדת עם שאר חברי הועד הפועל המצומצם, ראיתי ונוכחתי לדעת, כי יש לי עסק עם אנשים חכמים וסופרים גדולים, אנשים המסורים בכל לבבם ונפשם לרעיון שיבת בנים לגבולם, אבל למעשה – מחשבותי רחוקות ממחשבותיהם. גם אנכי מאמין, גם אהבתי לציון בנויה על תקוה, אבל מה רב ההבדל בין תקותי אני, תקוה של עבודה לדורות, לתקוותיהם הם, תקוה של מחר. הם האמינו, כי העם יתן עוד כסף רב וקוו כי יאספו את שני המיליונים לי”ש, שהציגו להם למטרה ביסוד הבנק, ואם רק יהיו האמצעים בידם, לא יבצר מהם להשיג את הארץ מאת השולטן הטורקי, ואני היתה דעתי, כי כבר נתן העם, הביא את שקליו ומניותיו, ועתה מחכה היא לעזרת גואליו, ועבודתנו, עבודת הגאולה, היא עבודה לדורות. הם האמינו, שבכח ההכרזה והמודעות יושג הכסף הדרוש להבנק, ואני ראיתי בהכרזות הללו אבוד כחות וממון, יתר על כן – עבודה המקרבת ריאקציה, יען כי על בעלי הכסף לא ישפיעו הכרזות אלו, בלתי אם על העם, עם עני ודל, הטובע בים של צרות ויסורים, ורואה בכל קנה קש השט על פני הגלים עוגן להצלתו. והיה כאשר יראה, כי תקותו השלתה אותו, אז ינחם וירגן באהלו… ודבר הפוליטיקה ותהלוכותיה, כפי שהבינותי ממה ששמעתי מהם, הרי היא רמזים, תקוות והבטחות, דברים שלפי דעתי, מבלי חרבות ורמחים וכלי תותח וחיילים, אינם אלא היכלות הפורחים באויר לעת עתה… במשך שלש-ארבע ישיבות של הועד הפועל המצומצם, בהשתפות מר דוד ולפזון שבא בינתים מקלן, נתברר לי מצב הבנק והנהלתו. נודע לי, כי בעבודה המשרדית של הבנק יש חסרונות רבים ובעטים – גדולה ההתאוננות מצד המנויים על המניות; כי הכסף שנאסף עד היום ההוא נצרף לסכום 168,000 לי“ש; כי ההוצאות עלו עד לסכום 25,000 לי”ש, – סכום גדול מאד להוצאות התיסדות מוסד כזה, וכי אין הבנק יכול להתאשר באופן רשמי, עפ“י החוקים הנהוגים באנגליה, עד שיהיה לו סכום 250,000 לי”ש. בארתי לחברי הועד הפועל את מחשבותי ודעתי גלוי, כי אין אני מאמין באפשרות להשיג על ידי חתימה פומבית, כמו עד עתה, את הסכום החסר עד מאתים וחמשים אלף לי"ש, ואם ימשך עוד זמן רב והבנק לא יתחיל עבודתו כמוסד מאושר, תגדלנה עוד יותר ההוצאות ויצטרכו, לפי דעתי, לעשות ליקווידציה לכל המוסד הזה, – וכדאי בזיון וקצף… כמו כן אי אפשר היה לפי דעתי לפנות לבעלי הון שימלאו את הסכום החסר, כי בעלי עסקים, המכניסים באיזה עסק סכומים גדולים לערך, חפצים הם לעמוד בראשו, מה שאי אפשר בהבנק שלנו, מפני מאה מניות המיסדים, שיש להן הדעה המכרעת. הרצאתי בענין זה עשתה רושם עמוק על הנאספים שראו בה קורטוב גדול של אמת. פרק ג [הצעותי בדבר האמצעים למלוי קרן הבנק עד 250,000 לירה. – מסלת הברזל יפו ירושלים. – הסכמה להצעה זו וחזרה ממנה. – התענינות בהצעה זו אחרי פטירת הרצל, בלי תוצאות חיוביות.] כדי לצאת מן המ צב הקשה, שנזכר בפרק הקודם, הצעתי להשתדל לקנות רוב המניות של מסלת הברזל יפו-ירושלים, והיה כשנהיה אנחנו בעלי החברה הזו, נתן לה הוראה לקנות מהבנק שלנו מניות בסכום שמונים אלף לי"ש, החסרים למלוי הסכום הדרוש על פי התקנות. הבנק יתחיל תיכף ומיד לעבוד, הבטחון מצד העם יגדל, ובמשך הזמן תמכור חברת מסלת הברזל מניות אלו. הצעה זו דרשה ביאור פרטי, שהרציתיו לפני הועד הפועל במשך הישיבה בצורה זו: המשך עבודתי בארצנו, ביסוד ראשון-לציון ואחרי כן כשהתענינתי בעבודה ישובית זו בתקופת חבת ציון, נוכחתי לדעת, כי להרחבת הישוב העברי נחוץ לנו לרכוש קונצסיות לעבודות צבוריות, כמו בנין מסלת ברזל, טרמביים, שרברבים, יבוש בצות וכדומה. עבודות אלו ימשכו לארצנו יהודים מכל שדרות העם, יגדילו את הישוב, ירחיבו את חרושת המעשה והמסחר ויחזקו את השפעתנו בארץ. בדרך זו הלכו עמים רבים, בחפצם לרשת ארצות לא נושבות, ובמסלה זו גם עלינו ללכת. דברים אלו, כלומר – רכישת קונצסיות אפשר להוציא לפועל על ידי מוסד כספי שיעבוד בארץ, ולכן הצעתי עוד בשנת תרמ“ה, אחר האספה בקטוביץ, ליסד בארץ ישראל בנק שיהיה לכלי שרת, להוציא עבודות כאלו אל הפועל (עיין חלק ראשון, צד. 99). אפילו אם יהיה המוסד הזה קטן בתחילת יצירתו – יתרחב במשך הזמן. קולי היה אז כקול קורא במדבר, ובכל זאת לא נואשתי מרעיון זה ובשנת 1895 – 1896, כשתים-שלש שנים לפני הופעת הציונות המדינית, נכנסתי במשא ומתן עם בנק אחד ברוסיה, שרוב מניותיו היו נמצאות בידי יהודים עשירים, והצעתי לפניו לפתוח סניף בירושלים. בהצעתי אמרתי, כי מלבד עסקי בנק רגילים, שהבנק הזה יוכל לעשות בארצנו, יהיה ביכלתו לרכוש לו מאת הממשלה הטורקית קונצסיות שונות המביאות רווחים גדולים. אני כשלעצמי אמרתי לי, כי מפני שרכישת קונצסיות והוצאתן אל הפועל תביא תועלת רבה להישוב היהודי, לכן נחוץ לעבוד בענין זה בכל התנאים שיהיו ביכלתנו, ואם אין לנו מוסד פיננסי משלנו, עלינו לעבוד בהסתר פנים – תחת מסוה הבנק הזה, וסוף סוף– חשבתי, – עבודות אלו ימשכו את היהודים העשירים להתענין ברעיון שיבת ציון, ובפרט כאשר יראו שכרם בצדם. כהתחלה לעבודה זו, הצעתי אז לפני הבנק הנזכר לקנות את המניות של מסלת הברזל יפו – ירושלים. לשם כך נכנסתי אז במשא ומתן עם בעלי המניות של חברה זו, ע”י מתַווֵך אחד, מר יוסף נכון, איש ירושלמי, שרכש את הקונצסיה לבנין מסילה זו לפני כמה שנים, ובידו ובידי שותפיו היו המניות. הצעה זו נראתה בעיני הבנק הרוסי הנזכר, שבעליו ראו בה מקום להרויח כספים, ויחד עם זה מתן עזרה מדינית לממשלה הרוסית, להרחיב השפעתה בפלשתינה. הבאתי את המשא ומתן לידי מדרגה כזו, שהבנק הנזכר פנה אל המיניסטריום ברוסיה, לשאול ממנו באילו תנאים אפשר יהיה לעבוד בפלשתינה. המיניסטריום השיב לו, כי אין צורך ברשיון מיוחד מאת הממשלה הטורקית, כי לחברות נתינות הממשלות האדירות באירופא יש הרשות לעבוד בטורקיה, בתוקף חוקי הקפיטאולציות, על סמך התקנות הנהוגות בארצותיהן. אבל ממשלת רוסיה, בכל חפצה להגדיל השפעתה בפלשתינה, לא מהרה לתת את הסכמתה, מפני שהבנק האמור היה בידי יהודים, ולפיכך התנהג המשא ומתן עם הבנק הרוסי בעצלתים. ובינתים בא הקונגרס ויסוד הבנק העברי, ולכן עזבתי את המשא ומתן עם הבנק הנזכר, והשארתי הצעתי בשביל הבנק העברי. אחרי הביאור הזה, הראיתי לועד הפועל, כי מהחשבונות השנתיים של חברת מסלת יפו-ירושלים אפשר לראות, כי יש לה קרן-מניות בסכום ארבעה מיליונים פרנק, מחולקת לשמונת אלפים מניות, חמש מאות פרנק המניה, והחברה הוציאה אובליגציות בסכום קרוב לשבעת מיליונים פר. (בדיוק 6,800,000). כפי הנראה, לא הכניסו המיסדים בעלי הקונצסיה כסף על המניות, אלא קבלו אותן בתור הטבה בעד הקונצסיה שהיתה בידם, ואת המסלה – שמונים ושבעה קילומטר – בנו בכסף שהכניסו מהאובליגציות. המסלה נתנה הכנסה נקיה שהספיקה לכסות חמשה למאה על האובליגציות וסלוקיהן השנתיים, וכמו כן גם דוידנדה בסכום פרנק וחמשים עד פרנק ושבעים סנטי על כל מניה בת חמש מאות פרנק; חוץ מזה נשאר עוד עודף של חמשים ששים אלף פרנק לשנה, שהיה נכנס ליד קבוצה קטנה של בעלי מניות (מאלה שהיה להם החלק היותר גדול של המניות) לא בתור דוידנדה, אלא בתור הוצאות המשרד בפריז. משרד זה, כשהוא לעצמו, לא היה בו צורך כלל, כי תשלום הרווחים והסלוקים על פי האובליגציות והדוידנדה מן המניות, אפשר היה לעשות באמצעות איזה בנק שהוא, דבר העולה כידוע בסכום מועט מאד, וכל העסק של המסלה התנהג ע"י ההנהלה ביפו, אלא שעל ידי המשרד האמור, אפשר היה להביא בחשבון את הסכום הנזכר, שבעלי המניות מקבלים לעצמם; ולכן החזיקו משרד זה לכסות עינים. בהבורסה הפריזית היו נמכרות המניות במקרים רחוקים במחיר 25 – 30 פרנק המניה (זה היה שויה האמתי, לפי ערך הדוידנדה הנזכרת למעלה). אולם – אמרתי – אם בדעתנו להיות אדוני העסק הזה, אז, עלינו לפנות אל הקבוצה המחזיקה בידה חלק גדול של המניות, ומפני שקבוצה זו מקבלת טובת הנאה של חמשים-ששים אלף פרנק לשנה, כנזכר למעלה, כמובן, יהיה עלינו לשלם לערך מאה פרנק המניה ולהשקיע בעסק זה ארבע-חמש מאות אלף פרנק. וגם מחיר כזה כדאי לנו לשלם, כי, כאשר יהיה רוב המניות בידינו נעביר את המשרד הפריזי ללונדון ותשאר בידנו ההכנסה של חמשים-ששים אלף פרנק הנזכרים למעלה, וזה יתן רוחים בערך עשרה למאה מן הסכום המושקע. ואפילו אם נניח שחשבונות אלו יגָרעו בסכומים ידועים וההכנסה תהיה יותר קטנה, גם אז כדאי לנו להכנס לעסק זה, שבכל אופן יתן ריוח טוב על הקרן המושקעת בו, ובאמצעותו יהיה לנו מוסד שימלא באופן רשמי את הקרן של הבנק. והעיקר – כי על ידי מסלה זו, יהיה בידנו העסק היותר חשוב שבארץ-ישראל. אצלנו יהיו גם מהנדסים ומומחים, אשר בעזרתם יהיה ביכלתנו להכנס לעבודות צבוריות אחרות, עבודות ישוביות, אשר רק עליהן תוכל להתבסס העבודה שלנו, עבודת ישוב ארץ-ישראל ע"י היהודים. הצעתי זו נתקבלה בשביעת רצון מרובה ע“י הד”ר הרצל וחבריו, והם מלאו את ידי ללכת לפריז ולהשתדל בדבר רכישת ארבעת אלפים אקציות של מסלת-הברזל יפו-ירושלים. עשיתי בפריז כשבוע ימים, ונכנסתי במשא ומתן עם מר נכון הנזכר למעלה, וקבלתי ממנו מכתב התחיבות (בלי התחיבות מצדי) לרכוש בשבילנו ארבעת אלפים מניות, במחיר מאה פרנק המניה, ועם המכתב הזה שבתי לווינא. כשבאתי לווינא מצאתי, כי הרצל כבר חזר בו מדעתו הראשונה לקנות את המניות. ומכיון שראיתי, כי הוא מתיחס לענין זה מתוך קרירות, לא חפצתי אנכי, בתור איש חדש לדבר על לבו ולהשפיע עליו. באותה שעה לא הבינותי את הסבה, מדוע חזר בו מדעתו הקודמת, אבל אחרי-כן נודע לי, כי בזמן ההוא עמד במשא ומתן עם ידידים שהשתדלו להשיג לו ראיון אצל השולטן עבד-אל-חמיד; הד"ר הרצל האמין, כי יעלה בידו להטות את השולטן להצעתו, ואז יהיו לו קונצסיות אחרות ולא יהיה צורך להכנס לעסק הזה. הרצל האמין, כי יהיו לו קונצסיות רבות מהשולטן, אבל אני, שלא היתה לי ידיעה ברורה בדבר עבודתו ותקוותיו בסטמבול, נצטערתי, כי עזבנו את העסק החשוב הזה, שלפי דעתי היה יכול להיות לתועלת רבה לישוב המודרני והאטי2, אבל, כאמור למעלה, לא יכולתי לדחוק את הענין הזה. אחרי מות הרצל נתעורר הענין הזה מצד ולפזון, שחפץ כפי הנראה, לבוא אל הקונגרס השביעי באיזה מעשה בולט לעינים. בסוף הקיץ שנת 1904 כשהייתי בא“י, פנה אלי עוד הפעם ולפזון, ובקש ממני לשלוח לו את התיק עם כל החשבונות והתקנות של חברת מסלת הברזל יפו-ירושלים. את בקשתו מלאתי. אחרי זמן מה, בא ליפו אחד הדירקטורים של חברת מסלת הברזל יפו-ירושלים היושב בפריז, שהיה לו חלק גדול ממניות החברה. האיש הזה התאכסן באותו המלון, שישב שם ה' חיים, סוחר יפואי ושותפו של האגרונום א. אהרנסון. ומפני שחפצתי להתרחק מכל מיני תַוְכָנוּת, שיש בה אבק של סרסרות, מסרתי את הענין הזה לה' חיים, שידבר עם בעל המניות בדבר מכירתן. ה' חיים מסר את המשא ומתן עם הדירקטור הנזכר לשותפו אהרנסון, וזה האחרון שִתַף בעסק זה את ידידו הד”ר סוסקין. העסק הזה נשאר בידי האנשים הנזכרים זמן מה – עד הקונגרס השביעי, שהיה בבזל בקיץ 1905.אל הקונגרס הזה בא הד“ר סוסקין וה' אהרנסון והציעו לפני וולפזון, קאן וחבריהם את העסק הזה כדבר חדש בשבילם. ד”ר סוסקין ואהרנסון אמרו, כי הם מכירים את האיש בעל המניות והם נכונים להכנס עמו במשא ומתן, רק שדבר העסק יהיה שמור בסוד גמור ממני, ולהוצאות הנסיעה לפריז ושאר הוצאות קטנות בקשו סכום שלשים אלפים פרנק.– וולפזון, קאן והד"ר קצנלסון, כמו שספרו לי, דחו את המתוכים האלה: ראשית, מפני שאמרו להם להחזיק את הענין בסוד ממני, בשעה שהם ידעו, כי אני הצעתי דבר זה עוד לפני שלש-ארבע שנים קודם לכן; ושנית, מפני שדרשו סכום גדול כזה להוצאות. גם אחרי כל אלה לא התיאש וולפזון מעסק זה. הוא שמר את התיק ששלחתי לו והתענין בו. במכתבו מיום 5 לנובמבר 1905, כתב אלי, כי ביום 22 יהיה בפריז ויתעסק בענין מסלת הברזל. ביום 20 לחדש זה כתב אלי מפריז: עבדתי פה בענין מסלת הברזל ומסרתי את הענין לעורכי-דין, שיתענינו בתיק מצדו המשפטי. ביום 27 כתב אלי מקלן עוד פעם, כי מתעסק הוא בענין זה וראה בפריז את רוטשילד, והלה אמר לו, כי אם יהיה בידינו ענינים מעשיים בארץ-ישראל להציע לפניו, ישים לבו להם. אבל בינתים נכנס גם וולפזון למשא ומתן בקונסטנטינופול ועזב את הענין הזה, שלא נתן בו אמון, בלתי זכיות מיוחדות מממשלת תוגרמה. כשעזבו בוינא את ענין מסלת הברזל, אמרתי להרצל וחבריו, כי נכון אני ללכת ללונדון לראות את מצב הבנק ולהתודע מה אפשר לתקן שם וכיצד לסדר עניניו, וכל זה למשך שני חדשים. אחרי עבור הזמן הזה, יהיה ביכלתי להודיע להם בבירור, אם אקבל הזמנתם להשאר בתור מנהל או לא. התניתי תנאי מפרש, כי אם אקבל את המשרה, אשאר בלונדון רק כדי לסדר את עסקי הבנק שם, ואחרי-כן על הבנק לפתח סניף בארץ ישראל ולמנות אותי למנהלו בארצנו. עפ"י התנאים האלו עזבתי את ווינא והלכתי ללונדון. פרק ד [הרצל פנה אל אלי הכסף בלונדון בדבר יסוד מדינה יהודית. – לא מצא את אשר בקש לא במזרח העיר ולא במערבה. – פנה אל העסקנים העשירים בדבר יסוד הבנק. גם בזה לא הצליח. – חבור התקנות ואשורן. – ועד המפקח וההנהלה.] באתי ללונדון שני ימים קודם חג הפסח (תרס"א), ומפני החג נגשתי אל עבודתי רק אחרי ימים אחדים. בזמן האחרון נודע לי מידידיו של הרצל וממתנגדיו סדר התיסדות הבנק וההרפתקאות שעברו עליו. הרצל פנה תחלה בהצעתו בדבר יסוד מדינת היהודים אל אילי הכסף בלונדון, כמו הירש, רוטשילד, מונטגו ודומיהם. אחדים מסופרי היהודים בלונדון וחכמיהם, עזרו על ידו. אחדים מן העסקנים העשירים (רוטשילד ומונטגו) שמו לב להצעותיו ונכנסו עמו במשא ומתן, אלא שהיו מתונים בענין זה, כנהוג אצל בעלי מעשים; שקלו וטרו, דברו והתוכחו, כיצד ומאיזה צד להתחיל בזה. והרצל, שהיה מסור לרעיון משאת נפשו בכל לבבו ונפשו, בגופו ובמאדו חשב והאמין, כי יעלה בידו להסיר כל המכשולים מדרכו, ולכן דרש מאת העשירים העסקנים האלו עבודה תכופה ומהירה. כשראה את קרירות רוחם, הודיע להם באופן נמרץ, במשך המשא ומתן, כי אם לא יעמדו לעזרתו יפנה אל העם. ועד שהוא עמד בדברים ובראיונות עם אחדים מהם, עוד טרם קבל תשובה שלילית מהם, פנה אל העם, באמצעות מיטינגים שנערכו במזרח עיר לונדון, ונשא שם נאומים. העסקנים העשירים הללו, שלא חפצו למסור את הענין הזה לידי העם, בשמעם כי באותו זמן שהרצל נושא ונותן עמהם, הוא עושה כבר פומביות בתוך העם, הפסיקו את המשא ומתן עמו. ויעזוב אותם הרצל וילך וייסד את הקונגרס. ואף אמנם גם סבות אחרות גרמו לזה, כי לא הצליח הרצל למשוך אליו את אילי הכסף מהיהודים, והסבות הן עתיקות ותמיד נראות הן כחדשות, ביום שידובר על עבודה לאומית בתוך עמנו. בלונדון, עיר מטרופולין של אנגליה, מפורדים היהודים לשתי כתות רחוקות אשה מחברתה. במזרח העיר יושבים היהודים המהגרים, אשר באו מזמן קרוב ומתעסקים במסחר קטן או מלאכות שונות. מלבד אולי אחדים יוצאים מן הכלל, הרי השכלתם של מהגרים אלו מצומצמת ומעמדם בחברה נמוך. והיהודים אשר במערב העיר, כאחיהם בצרפת וגרמניה, עומדים ומכריזים על כל צעד ושעל, לצורך ושלא לצורך, כי אין עם ישראל בעולם, וישנם רק יהודים אנגלים, צרפתים או גרמנים. בראש אגודת היהודים באנגליה, ביאת-הכח הרשמית של היהדות האנגלית, עמד קלוד מונטיפיורי, זה שכתב ספר גדול שבו הציע, כי היהודים יכירו את ישו הנוצרי לנביא, ואז תבוא תשועת ישראל ושנאת העמים להם תעבור כליל מן הארץ. לדוגמה הנה אחת מדרשותיו שנדפסו בשנה זו (בספר הזכרון מן 18 יולי 1901). הוא נשא את מדברותיו על העבודה הפוריה של חברת “אגודת אחים”, המיסדת בתי ספר ללמוד לשון אנגליא במזרח, וספר בשבחה של חברת ה“עזרה” בברלין, שהעמידה לה למטרה ללמד את השפה הגרמנית ליהודים במזרח, ודבר משפטים עם “חברת כל ישראל חברים”, שנוסדה לפי דעתו, רק בשביל ללמד ליהודים את השפה הצרפתית ולקחה לה את השם “כללית” (אוניוירזיל). המלה “אוניוירזיל” בולטת ומראה ביותר על לאומיות ישראלית, שאיננה כלל בעולם. גם הרבנים באנגליה, באותו פרק הזמן, ובכללם גם הרב אדלר בעצמו, הרכינו את ראשם לפני “גדולי הדור” ההוא. כהכהנים בשעתם, שהעמידו את היהדות על הקרבנות, כן העמידו רבנים אלו את כל היהדות על ההיכל והתפלה בו בשבתות. ובשביל אלה שקשה להם לבוא לתפלה בבוקר בשבתות, הציע הרב אדלר, לתקן תפלה בימי השבתות לפנות ערב, תפלה שלא תפריע אותם מעסקיהם (ספר הזכרון הנ"ל). וישנם כאלה שראו את עני ישראל, וחפצו לעשות איזה דבר גדול בשביל עמם, אבל יראו פן יזיק הרעיון הלאומי לזכויות היהודים היושבים באנגליה, בצרפת וכדומה. וישנם גם יחידי סגולה שנטו להתישבות היהודים בארץ אבותיהם, אבל לא האמינו, כי אפשר להשיג את השרטר מממשלת תוגרמה, ויאמרו להרצל: תן לנו את השרטר ונתן כסף. ויש אשר הביעו הסכמתם לרעיון הגדול הזה של שיבת ישראל לארצו ההיסטורית, וחפצו לעבוד בזה לעזור בהוצאתו אל הפועל, אבל דעתם היתה, כי ענין כזה צריך להיות בידי היהודים העסקנים הגדולים, אשר יעשו מעשיהם בחשאי ובזהירות הדרושה, ולא בידי איזה קונגרס, בפומבי גדול, בידי ההמון שאיננו מרגיש, לפי דברי אחדים מהם, באחריות שהוא מקבל על עצמו. כשהחליטו בקונגרס ליסד את הבנק העברי, פנה הרצל עוד הפעם אל העסקנים העשירים, אבל באותו זמן כבר מצא את דלתות העשירים סגורות לפניו; הם שהתנגדו לפומביות שעשה הרצל לציוניות, לא האמינו, כמובן, כי אפשר ליסד בנק ע"י הכרזות פומביות בין העם. במצב כזה לא מצא הרצל תומכים, לא במזרח העיר לונדון ולא במערבה, ונשאר גם בלא עזרה חמרית וגם בלא עזרה מוסרית לעבודתו הכבירה. אבל מצד אחר, אמונתו הגדולה באמתות הרעיון – יסוד מדינה יהודית – והצורך בכלי שרת זה – הבנק – בשביל ההסתדרות הציונית, ומצד שני – הראיונות שהיו לו בינתים עם אחדים מגדולי הממשלות, הוסיפו לו אומץ ואמונה, כי יעלה בידו ליסד את הבנק גם בלי היהודים העשירים. ביום החמישי לאקטובר שנת 1898 בא הרצל ללונדון ביחד עם ה' וולפזון, והחליט לחבר את תקנות הבנק ולאשרן. בתור מזכיר לבנק הזמין את ה' לוי, שידע אשכנזית ואנגלית על בורין, כדי שיהיה המליץ ביניהם ובין עורכי הדינים, היודעים סדרי התיסדות חברות של מניות, אבל כבר בראשית עבודתם מצאו מכשולים על דרכם, וזה הדבר: בלונדון, כמו בכל הערים הגדולות – המרכזים הגדולים למסחר ותעשיה – ישנם בעלי מעשה, המיסדים חברות שונות באמצעות בעלי הון עם קרן קימת ממשית, וגם עסקנים כאלה, הבונים חברות באויר והקרן קימת שלהן כתובה רק על גבי הניר. לאלו ולאלו יש עורכי דינים שלהם עורכי הדינים הגדולים והנכבדים באים במשא ומתן רק עם בעלי הון, כמו כן הבנקים משתתפים רק עם אלה הידועים בשוקי הממונות. אבל הסרסורים, הבונים חברות על קורי עכביש, יש להם עורכי דינים שלהם – אנשים מעולם התוהו… וכאשר באו הד"ר הרצל וידידיו ופנו אל עורכי הדינים המפורסמים והנכבדים, לא יכלו אלו האחרונים להבין אותם: הם ראו לפניהם מלומדים וסופרים נכבדים, הבאים ליסד חברת מניות בלי כסף – דבר שאיננו רגיל כלל בחוגיהם. מטעם זה נראו עסקנים אלו מוזרים להם ופנו להם עורף. אז הזמינו הרצל וחבריו את מר בנטביטש, עורך דין וציוני ידוע ואיש נכבד, ובעזרתו החלו לערוך את תקנות הבנק. נתעוררה השאלה באילו אמצעים חוקיים אפשר להבטיח לבנק זה את אפיו הציוני, כלומר – למנוע את אפשרות הדבר, שבזמן מן הזמנים תבוא קבוצה, שתרכז בידה את רוב המניות ותטה את עבודת הבנק ממטרתו העקרית שלשמה נוסד – להיות כלי שרת לרעיון הציוני – ותנהלו כבנק לשם עסקים רגילים. לשם פתרון שאלה זו החליטו להוציא מיליון תשעים ותשעה אלף ותשע מאות אקציות רגילות ומאה אקציות-בכורה, שיהיו שקולו כנגד כל האקציות הרגילות. מניות הבכורה תמסרנה לועד המפקח של הבנק, שיבָחר על ידי הקונגרס הציוני. עריכת התקנות נמשכה זמן רב ולבסוף יצאו תקנות שאינן מתוקנות כל צרכן. אחרי כן נפגשו בהרבה והרבה מכשולים, כשהיה צורך לחתום את התקנות בידי המיסדים הציונים, שהיו פזורים בכל ארצות תבל. נוסף לזה חסרון כסף, כי היה צורך בסכום גדול, אלפים לירות, רק למס הממשלה, מלבד הוצאות שונות להתיסדות החברה. אחרי אשר עברו בעבודה רבה ותכופה את כל ההרפתקאות האלו, נתאשרו התקנות ביום 20 מארץ שנת 1899. כאמור למעלה, לא מצא הרצל לא במזרחה של לונדון ולא במערבה אנשים שיהיו ראוים, או שיסכימו להכנס להנהלת המוסד הזה, ובאין ברירה הזמין לתוך הועד המפקח שהד“ר הרצל עמד בראשו, את בחירי הציונים מן הסופרים והמלומדים שהיו עמו בתנועה הציונית, הלא הם: ד”ר מכס נורדוי, מנחם אוסישקין, יחיאל צ’לנוב, ד“ר מנדלשטם, אלכסנדר מרמורק, יונה טיומקין, שמואל שור, קרל הרבסט, שלמה רוזנהק, מוריץ שנידר, אשר קוקש, ליאופולד כהן, אוסקר מרמורק, ריקרד גוטהייל, ישראל ייֶלסקי, איסידור יאסינובסקי, מ. ברנשטיין-כהן, שמואל פיגלס, אֶלמן, – כל אלה נכנסו לתוך הועד המפקח. את הד”ר רודולף שאוער, אברהם הורנשטין, ליב שליטא – ואחרי כן גם את יוסף קובן וליאופולד גרינברג – הזמין בתור גוברנרים, היינו: אלה שיש להם יד בהנהלה מצד מאה המניות של המיסדים; ואת ה"ה: דוד וולפזון, שמואל ברבש, יעקובס קאן, גריגורי לוריא ושלמה זקס – הזמין בתור דירקטורים מצד כל בעלי המניות. פרק ה [הדירקטורים שהתענינו במוסד. – סדור המשרד של הבנק. – התלוננות בעלי המניות. – ההוצאות הגדולות של הסדור. – אמצעים לכסות את ההוצאות.] מן העסקנים שהתענינו בהרחבת המוסד ועזרו לו כפי יכלתם ראוי לציין את אלה: שמואל ברבש (בעל בית בנק באודיסה) מזקני חובבי ציון, שעמד הרבה שנים בתנועת החובבים ברוסיה והוא גם הגזבר לחברת “התמיכה ליהודים עובדי אדמה ובעלי מלאכה בארץ הקדושה”. הוא השתדל למכור מניות על יד בית הבנק שלו באודיסה ומכיריו ברוסיה, והיה מסור לתנועת התחיה בכל לבבו ונפשו. דוד וולפזון (קלן): האיש הזה היה אחד מעמודי התוך, אשר הרצל נשען עליו. וולפזון – הורתו ולידתו היו בארץ רוסיה. בימי נעוריו הטילהו מצבו לארץ גרמניה והתגרמן, אולם גרסא דינקותא לא עזבתהו. הוא היה חובב ציון עוד טרם הופיע עלינו גאון הרצל ושיטתו המדינית, והיה גם עסקן נאמן בכל צרכי הצבור בקלן, מקום מושבו, נדבן ופזרן לכל דבר שבצדקה וביתו היה פתוח לרוחה לעניים הנודדים דרך קלן והיה מעניקם בידו הרחבה. כשיצא לאור ספרו של הרצל “מדינת היהודים”, התענין בו וולפזון מאד, הלך לוינה לראות את מחבר הספר הזה, התודע אל הרצל, והלה מצא בוולפזון יהודי בעל לב, הדואג לעמו וארצו, עסקן חרוץ ובעל דעה רחבה בעולם המעשה, – ושניהם כרתו ברית אהבה ביניהם. ומאז עבד יחד עם הרצל והקריב לתנועתנו הלאומית את רובי עתותיו וכסף רב. רבות עמל בהתיסדות היק“ב ומרובות היו טרחותיו כל הימים, מאז היק”ב עובד עבודתו. מעת שנכנסתי אל הבנק בתור מנהל, הייתי כותב לו שתים-שלש פעמים בשבוע מכתבים מפורטים ממהלך העסקים בבנק, ועל כל מכתבי הייתי מקבל תשובות מפורטות. אף הוא היה האיש היחידי מעולם המסחר והמעשה, שעמד קרוב להד"ר הרצל והיה יכול לפעול עליו, ובשעה שלא יכולתי להסכים לדרישת הרצל ולפקודתו בעסקי הבנק, הייתי קורא לעזרתי את וולפזון, והוא בכל עת היה מסכים לדעתי והיה משתדל להטות גם את לבב הרצל. יעקבוס קאן: האיש הזה הוא בנקיר בן בנקיר, בן בנו של בנקיר. כמאה שנה עומד על תלו הבנק הפרטי של המשפחה הזאת בהאג, בשם “ליססא וקאן”. אבותיו, לפני מאה שנים היו יהודים אדוקים, אולם מדור לדור פגה אדיקותם, ומר קאן שלנו לא קבל חנוך יהודי כלל, אלא, כפי שספר לי וולפזון, בימי ילדותו היה לו מורה אנגלי, שקרא עמו הרבה תנ“ך והשריש בקרבו אהבה ליהודים, לארצם ולאומיותם. המחנך היה מספר לו מדברי ימי היהודים, כי היו להם ארץ וממשלה, נביאים ומלכים. ספורים אלה עשו רושם על הילד, ובהיותו נער עלה פעם אחת על דעתו לעזוב את בית אביו וללכת לפלשתינה ליסד שם ממלכה. הוא הלך אל תחנת מסלת הברזל ובקש שימכרו לו כרטיס נסיעה לפלשתינה. הכרטיס לא השיג, והוריו החזירו אותו, כמובן, מן התחנה וצוו אותו שלא ילך לפלשתינה… עברו ימי הילדות והוא שכח את גירסא דינקותא שלו, שלמד מפי המחנך. בשנת 1898, בעת הקונגרס השני, בא לבזל במקרה – לשם טיול, וראה את השלט הגדול על מרפסת בית העיר, שהיה כתוב עליו “קונגרס של הציונים”. קאן זכר את אהבת ילדותו לעמו ולארצו, נכנס אל אולם הקונגרס בתור אורח, ושמע את הנאומים של הרצל ונורדוי, אף קרא את העתונים והחוברות שיצאו אז בבזל והתחיל להתענין בתנועה הציונית. כמו כן התענין ביסוד הבנק העברי, שעליו דברו בקונגרס הזה, אבל כששמע את הוכוחים על הבנק, שיצאו מפיות אנשים שאינם מומחים בדבר, עזב את הקונגרס ויצא לטיולו. הקונגרס עשה עליו רושם נמרץ, ובשובו לביתו כתב מכתב לוולפזון, והודיע לו, כי הוא יודע עסקי בנקים וחפץ לדבר עמו בדבר יסוד הבנק העברי, שעליו נשאו ונתנו בקונגרס השני. וולפזון לא ידע את קאן וכתב להאג לשאול אילו ידיעות על האיש הזה ומעשהו. התשובה היתה, כי הוא בן לאחת המשפחות המיוחסות בהולנד, איש נכבד ובנקיר עשיר. אז הציע וולפזון לקאן שיבוא לקלן. באותו זמן היתה החתימה-לנסיון על מניות הבנק בביתו של וולפזון. בראשית התודעותם אמר לו קאן, כי הוא איננו מאמין, כי העם יתן את כסף המניות של הבנק הזה; אבל אחרי שעבר על כל המכתבים והמשא ומתן בכתב, שהיו שמורים בידי וולפזון, שנה את דעתו וימנה בבית וולפזון על אלף מניות, סכום שהיה יחידי בספר המנויים, מלבד הסכום אלפים לי”ש שהרצל חתם. וולפזון היה שבע רצון מידידו זה והציגהו לפני הרצל. הלה הציע לפני קאן להכנס לתוך הבנק בתור דירקטור, והרצל שמח מאד, כאשר קבל קאן את הצעתו, מפני שהוא היה הבנקיר האמתי היחידי. ובאמת קאן הוא כח גדול בעולם הכספים, והיה יכול להביא תועלת גדולה לסדור הבנק. אולם הוא דרש, כי הרצל יעמוד על משמרתו בראש הועד המפקח,שבידו מניות המיסדים, ותעודתו תהיה רק להשגיח, כי הבנק לא יסור מן המטרה הציונית, אבל סדור הבנק ועסקיו הרגילים ישארו בידו של קאן ובידי עוד אחדים מהדירקטורים, המבינים בעסקי בנק. והרצל, שהיה רוח החיה בכל אפני התנועה והכניס את עצמו לענינים הגדולים וגם לקטנים, לא נתן לקאן את דרישתו, והלה התפטר ממשמרתו בתור דירקטור של הבנק העברי. (הוא נכנס אחרי-כן בתור דירקטור של חברת אנגליא פלשתינה כמו שיסופר להלן). היו בבנק גם שני גוברנרים (כלומר – דירקטורים מצד הועד המפקח) – יוסף קובן וליאופולד גרינברג, כמו שנזכר למעלה. הראשון הוא סוחר אמיד ומשכיל, מסור לתנועה הציונית בלבו ובכיסו, וגם נדבן לדברים שבצדקה, והשני – עתונאי, שקרא ושנה הרבה בספרות הישראלית בשפה האנגלית. בבנק עבדו שלא על מנת לקבל פרס. עיקר עבודתם היה לא לסדר את עסקי הבנק, שאינם בקיאים בהם כלל, אלא למלא את הדרישות הרשמיות של חוקי אנגליה, כגון לחתום על תעודות המניות וכדומה. סדרי הבנק המשרדיים, טרם בואי, הונהגו על ידי המזכיר לוי. האיש הזה היה ממלא את תפקידו כפקיד אנגלי ועשה כל הנחוץ לפי דעתו בידו ובעטו. היה עוד דירקטור שלישי, מר הנרי רוזנבלים מיאססי. זכות חותנו עמדה לו להיות בין דירקטורי הבנק: חותנו היה בנקיר ברומניה, ויכנו המיסדים גם אותו, על ידי חתימתו על תקנות הבנק, בשם בנקיר. והאיש הזה, רוזנבלים, ישב ביאססי בלי שום עסק, והזמינהו הרצל שיבוא ללונדון ויקח על עצמו הנהלת הבנק. ורוזנבלים בא ללונדון והתישב שם. יסוד חברה כזו, בעלת שני מיליונים מניות. הצריך מנהל בקי ועובדים חרוצים, אבל מנהל כזה לא היה, ורק המזכיר לוי, שלא היה בקי כלל בענין זה, הדפיס כרוזים והזמנות לאלפים בהרבה לשונות ושלח אותן לכל ארצות תבל. משרד הבנק בלונדון החל לקבל הזמנות על מניות טרם שנעשו ההכנות המשרדיות לזה; מאות, אלפים, רבבות ומאות אלפים מכתבים בלשונות שונות – עברית, רוסית, גרמנית, צרפתית ואנגלית – וסכומים קטנים במטבעות שונות של המדינות השונות, במזומנים ובשיקים על בנקים שונים, החלו ניתכים כגשם על משרד הבנק, ומנהלו, המזכיר לוי, וכן שאר הפקידים ידעו רק אנגלית וגרמנית, ולפיכך נסתבכו החשבונות בכלל, ובפרט חשבונות בני רוסיה, מפני ששני שלישים מהם נכתבו עברית ורוסית. בשל כך נתעוררו תלונות מצד המנויים ברוסיה, שלא קבלו תשובה בזמנה על מכתביהם. עוד יותר גדלה ההתאוננות, בעת אשר אלה, ששלמו בעד המניות בשלימות, דרשו את מניותיהם, ומשרד הבנק לא יכול היה למלא את בקשתם, מפני הקושי שהיה בסדור החשבונות. נוסף גם דבר זה: על פי חוקי אנגליה מותר להניח את החותם על המניות, רק במעמד הדירקטורים באספתם, בלונדון היו רק שני גוברנרים שהיתה להם רשות לחתום על המניות, ולפיכך הוצרכו לחכות עד שיבוא דירקטור שלישי – אחת לשלשה או לארבעה חדשים. רבים מן העסקנים נטו להאמין כי בגלל הסבות האלו, – ערבוביה במשרד הבנק בלונדון, – מעטו המנויים על המניות. ואם אמנם יש קורטוב של אמת בהשערה זו, אבל, לפי דעתי, לא זו היתה הסבה הנכונה: הסבה האמתית היא, – כמו שחויתי דעתי בענין זה במקום אחר – כי העם, ההמון, נתן כפי יכלתו, והוא נתן לא בשביל עסק, אלא לעזור להסתדרות הציונית, נתן עזרה לישוב ארץ ישראל, ויותר אי אפשר היה לחכות מן העם לתכלית זו. ובעלי ההון לא חפצו להשקיע סכומים הגונים בבנק זה, מפני שאין דרך בעלי עסקים להכנס לבנק, שמטרותיו המדיניות קודמות לעסקי בנק רגילים, ובפרט למוסד אקציונרי כזה, שיש לו מאה מניות מיסדים, כאמור לעיל, בידי מנהלי התנועה הציונית, היכולים בכל עת להכריע את הכף לצד ענינים קולוניזאציוניים, הרחוקים משכר וקרובים להפסד. הדירקטורים האמינו, כי על ידי ההכרזה ומודעות בעתונים יגדל מספר המנויים על המניות – והוציאו על זה כסף רב. כמו כן החזיקו מספר גדול של פקידים, יותר מכפי הצורך, וכל אלה בצרוף הוצאות האשור, המס, שכר עורכי הדין והנסיעות הרבות הגדילו את סכום כל ההוצאות. ובזמן שבאתי ללונדון בחודש מרץ 1901 הגיעו ההוצאות כבר לסכום שבעה ועשרים אלף לי“ש, וכל זה על הקרן בעין של 170000 – 175000 לי”ש. אחרי עבודה בבנק במשך חמשה שבועות, סדרתי את החשבונות, עד כמה שהיה אפשר לסדר במצב המסובך האמור למעלה, פטרתי חלק גדול מהפקידים, שלא היו דרושים כלל למוסד, והפסקתי להדפיס את המודעות בעתונים. ואחרי כל זאת ראיתי במוסד זה בריה בעלת גוף גדול ורגלים קטנות, שלא יוכלו לשאת את הגוף בשל ההוצאות הגדולות, שכבר נעשו ושהגיעו בסוף יולי עד לסכום 29923 לי“ש, – סכום שאינו מתאים כלל להוצאות יסוד מוסד כספי, ובפרט במצבו של הבנק אז, בשעה שלא הצליח לאסוף לא רק את הקרן המאושרת – שני מיליונים לי”ש – אלא אף את החלק השמיני ממנה, הדרוש להתחלת עבודתו עפ"י תקנותיו. אחרי עיון רב בחשבונות, מצאתי, כי יש אמנם אפשרות לכסות את הוצאות ההתיסדות מאמצעים אחרים, בלי לנגוע בקרן הבנק: חשבתי ומצאתי, כי יש כמאה אלף איש, שנמנו על מניות הבנק והכניסו דמי קדימה, ופגרו לשלם את שאר הסכומים,ועל פי תקנות הבנק אבדו מנויים כאלה את זכותם על הכסף שהכניסו בתור דמי קדימה. סכומים אלה נצטרפו בקירוב לסכום של עשרים וחמשה אלף לי“ש. מלבד זאת היו כשבעת אלפים לי”ש רווחים על הכספים, שנגבו מאת המנויים. בסכומים אלו, כפי שמצאתי, אפשר יהיה לכסות את ההוצאות בשופי. שמרתי את הדבר הזה והחלטתי להציע לפני הדירקטורים – אחרי שתתמלא הקרן של הבנק עד לסכום מאתים וחמשים אלף לי"ש – להשתמש בחלק הכי גדול של הכסף הזה לכסוי הוצאות ההתיסדות, ולהניח רק סכום קטן בשביל אלה, שיבואו לשלם אחרי שאבדו זכותם, והדירקטוריום יסכים להתנהג עמהם לפנים משורת הדין ולקבל מהם את שאר התשלומים. באופן כזה פתרתי לפי שעה לעצמי את השאלה החמורה הזאת בדבר כסוי ההוצאות. אבל שאלת מלוי הקרן עד הסכום המכשיר את הבנק להתחיל בעבודתו – נשארה תלויה ועומדת. פרק ו [הרצל שב מקונסטנטינופול ללונדון. – בקלוב המכבים. – עוד הפעם שאלת מלוי קרן הבנק. – חברת אחריות. – מניות של הבנק המינסקאי. – הצעות אחרות. – חברת אנגליא פלשתינה. – הדירקטורים] במאי 1901 הוזמן הד"ר הרצל לקונסטנטינופול, להתיצב לפני השולטן. הרצל שב משם מלא תקוות טובות. במעמדי בא אל הרצל עתונאי ובקש ממנו, שימסור לו אילו ידיעות מנסיעתו. הרצל השיב לו בצחוק של שביעת רצון: בשעה שהמצב טוב אין צורך לפרסם ידיעות בעתונים – וספר לו אילו דברים, שאינם מעלים ואינם מורידים. את פרטי השיחה עם השולטן לא ספר אפילו לידידיו היותר מקורבים, אבל העובדא כשהיא לעצמה עשתה רושם טוב על היהודים בכל העולם. גם בלונדון עשתה נסיעת הרצל לקונסטנטינופול רושם טוב, וחברי קלוב המכבים בלונדון הזמינו אותו לסעודה בנשף שערכו לשם כך. חברי הקלוב הזה הם, כידוע, מסלתם ומשמנם של היהודים האנגליים. במקרה זכיתי גם אנכי להיות מוזמן לסעודה ע“י הקולונל גולדסמיד, אשר בהיותו בארץ ישראל בשנת תרמ”ג (בחג הפסח) התאכסן בביתי בראשון לציון. כמובן, השתדלו ידידיו של הרצל לעשות בנשף זה פומבי לציוניות. הקולונל גולדסמיד נאם נאום נלהב, כיהודי נאמן לעמו ולארץ אבותיו. הוא הראה על מצבם הנורא של היהודים בארצות רבות, על העננים השחורים הפרושים על שמי העתיד, ופנה לחבריו ועוררם לצאת בדרכי המכבים הקדמונים, לעזור לעם ישראל להשיב אותו לארצו העתיקה, לתת יד להרצל ולהתאחד עם הציונים וכדומה. אבל דבריו החמים, שיצאו מקרב לבבו, נפלו על אזנים אטומות. זנגביל הטיף כדרכו חדודים יפים, שהצחיקו את החברים, אבל לא עוררו אותם לאיזו התקרבות או התענינות בעבודת הרצל, ואחד הרבנים שהיה באותה מסבה לא יכול להפטר בלי נאום, ולכן הרים כוס לחיי המכבים, כאילו לא דובר פה מאומה על עניני היהודים, וכך נגמר הנשף ונשתקע. כמו כן נשתקעה באנגליה גם ענין הראיון אצל השולטן, אף על פי שסופרים אחדים דבריו עליו בעתונים האנגליים. נשתקע ענין הבקור באנגליא, אבל ברוסיא, מקום החובבים הזקנים, נשארה התרוממות הרוח והם הוסיפו לעשות תעמולה למכירת מניות הבנק, והשתדלות זו העלתה את סכום המניות עד 188,000 לי"ש. אחרי שני חדשים לערך ירדה התרוממות רוח זו גם ברוסיא, וכספים מחיר המניות התחילו לבוא אל הבנק בסכומים מצומצמים. קרן הבנק עלתה אז עד למאתים אלף לי“ש; חסרו, איפוא, כחמשים אלף לי”ש ויותר, עד מלוי הסכום מאתים וחמשים אלף לי"ש הדרושות על פי תקנות הבנק. והנה באו הצעות שונות: זמן מה, קודם שהרצל הלך לקונסטנטינופול, בא לפניו ה' שויף, סוכן לחברת אחריות החיים ברוסיה, והציע ליסד חברה עברית לאחריות החיים. הרעיון כשהוא לעצמו היה לו בסיס הגיוני, ראוי לתשומת לב. כידוע, נכנסים לחברות כאלו מדי שנה בשנה סכומים גדולים מתשלומי המובטחים, ונשארים ברשות החברות בפקדון לזמנים ארוכים. וגם בשנה שהחברה משלמת סכומים ידועים למובטחים על פי כמה וכמה פוליסים, הרי נכנסים לקופתה באותה שנה גם כספים מאת המובטחים, שעדיין לא כלה זמן הִבָטחותם. סכומים אלו הולכים ומתגדלים בכל החברות משנה לשנה. וכידוע, יש מחכמי הכלכלה האומרים, כי חברות אלה הן משאבות, השואבות קפיטלים ממוסדות שונים ומכניסות אותם אל תוך קרבן. ומפני רבוי הכספים, הן מבקשות להן עסקים בטוחים להכניס בהם את כספן שישא פרי. יצא מזה, על פי דעת המרצה ה' שוויף, שאם תהיה חברת אחריות גדולה, אפשר יהיה להשתמש בכספים אלו לשם קנין קרקעות בארץ ישראל, בנין בתים וכדומה. בנוגע להצעה זו, חויתי אנכי דעתי ואמרתי, כי אמנם יש ברעיון זה קורטוב של אמת, אבל אליה זו יש בה גם קוץ: ראשית, בשביל ליסד כעת חברה לאחריות – בשעה שיש הרבה חברות לאחריות בעלות קרנות גדולות – דרוש שלחברה שלנו תהיה גם כן קרן גדולה, ומאין נקח את הכסף? שנית, אם נבוא ליסד חברה כזו בטורקיה יתרבו מאד ההוצאות רק בשביל השגת רשיון, וסוף סוף לא יהיה אמון בה מצד המבטיחים את עצמם באחריות, מפני שהיא תהיה חברה עותומנית; ואם ניסד חברה כזו באחת הארצות באירופה, לא תתן לנו ממשלת אותה ארץ את הרשות להעביר כספי המובטחים לארץ ישראל ולהשקיעם בעסקי הישוב היהודי, מפני שכל הממשלות יש להן בקורת והשגחה על חברות אחריות, המחזיקות ברשותן את החסכונות של בני מדינותיהן: הממשלות שומרות על כספים אלו לתועלת המובטחים וגם לתועלת המדינה, לבל תתרוקן מאמצעי כסף גדולים. אחרי שבארתי להרצל דעתי זו, עזב את הרעיון הזה. אולם באותו זמן, בחדש יולי 1901, בא ה' שוויף עוד הפעם והציע לפני הד“ר הרצל לקנות את המניות של חברות האחריות “קוממרץ” ברוסיה, שכמעט כולן נמצאות בידי הבנקיר אליעזר פוליאקוב במוסקבה. הרצל התענין בעסק זה. על ידי כך חשב, ראשית, להכנס למשא ומתן עם בנקיר ידוע כמו אליעזר פוליאקוב. ושנית, אולי על ידי קנית המניות של החברה לאחריות יסכים פוליאקוב לקנות מניות של הבנק היהודי ויהיה ביכלתנו למלאות את הקרן החסרה של הבנק שלנו. לפיכך החלטנו לבוא במשא ומתן עם ה' פ. בענין זה. רעיון זה נתעורר באחת הישיבות, שהיתה בשבת במלון ססיל בלונדון, ששם התאכסן הרצל. והד”ר הרצל לא היה רגיל לדחות איזה דבר, אלא מה שהחליט צריך היה לצאת אל הפועל מיד באותה שעה. הוא דרש ממני, שלמחרת ביום הראשון בבוקר אצא למוסקבה. הסברתי לו, שלא אוכל לעזוב את לונדון ביום הראשון, מפני שהוצרכתי לסדר אילו ענינים בהבנק טרם צאתי, וביום השבת ויום הראשון אי אפשר היה כלל למצוא את הפקידים שלנו. ובקושי נענה לי הרצל, שאדחה את נסיעתי ליום השלישי בבוקר. הלכתי למוסקבה ונכנסתי במשא ומתן עם ה' פוליאקוב. הוא הראה לי את הבילנץ של החברה הזאת וממנו ראיתי, כי הקרן של החברה עלתה למליון רובל, שמהם 700,000 רובל היו מושקעים בניירות-ערך שונים טובים, והמותר אצל סוכני החברה. אנכי הצעתי לו לשלם בעד נירות הערך כפי מחירם בבורסה, ובעד המותר שנמצא בידי הסוכנים – לשלם רק כאשר נגבה אותם, או אחרי שנברר את החשבונות ונמצא אותם באמת בטוחים. חוץ מזה הצעתי לו, שיקח מאתנו מניות של הבנק העברי על איזה סכום. פוליאקוב לא הסכים להצעתי והמשא ומתן נפסק. בהיותי בדרכי לשם עסק זה נפגשתי עם אחד הדירקטורים של “הבנק למסחר המינסקאי”. הלה אמר לי, כי הבנקיר יעקב פוליאקוב, שנמצא אז במצב דחוק, חפץ למכור את החלק היותר גדול ממניות הבנק הנזכר שהיו בידו – ונכנסתי אתו במשא ומתן בענין זה. ושלש מטרות שויתי נגדי בקנית מניות אלו: ראשית, מפני שהבנק הזה – אחד-עשר סניפיו היו במקומות מושב היהודים ברוסיה, ולכן תהיה לנו אפשרות למכור בכל הערים האלו מניות של הבנק העברי; שנית, בנק זה, כשיהיה בידינו, יהיה ביכלתו לקנות את המניות החסרות עוד למלוי הקרן של הבנק שלנו וימכרן אחרי-כן; ושלישית – בלונדון לא יכול היה הרצל, כאמור למעלה, למשוך לתוך הבנק בתור דירקטורים אנשים עסקנים בעלי צורה הידועים בעולם הכספים, והדירקטורים שהיו ברוסיה לא היו יכולים להתאסף לעתים קרובות, כדי להשגיח על העסק ולדעת אותו לכל פרטיו, כנהוג בכל הבנקים. אבל אם יהיה לנו הבנק המינסקאי על אחד-עשר סניפיו, אזי יהיה נקל למצוא דירקטורים מעולם המסחר והכספים – או במינסק, ששם היה אז המרכז, או בעיר גדולה אחרת ברוסיה, שלשם יעבור המרכז. על יד דירקטורים אלה ימונה מנהל מומחה, והנהלה כזו תנהל גם את הבנק העברי בלונדון. עוד בהיותי ברוסיה הודעתי הצעתי זו להד“ר הרצל במכתב מפורט, והוא פקד עלי לקרוא לווילנא לאספה את הדירקטורים ברוסיה ולהועץ אתם בענין זה. עשיתי כדבריו וקראתי לשם את ה”ה קצנלסון, אוסישקין ויצחק ליב גולדברג. הם כולם הסכימו להצעתי והודיעו דעתם להרצל, והלה הבהיל אותי לבוא לווינא ביחד עם הדירקטור של הבנק המינסקאי ה' קוהן, שהיה בא-כוחו של ה' פוליאקוב. באתי לווינא ולאחר ימים אחדים בא גם ה' קוהן. עפ"י הזמנת הרצל באו כמו כן אחדים מן הדירקטורים של הבנק היהודי וחברי הועד המפקח של הבנק הזה. אולם אחרי משא ומתן, במשך אילו ימים דחו את ההצעה, מפני שהדירקטורים אשר במערב אירופא הבינו, כי על ידי קנית המניות של הבנק המינסקאי יוסד מרכז חזק ברוסיא להציוניות בכלל ולעסקי כספים בפרט, וכמובן תחלש השפעת המנהלים במערב אירופה, בעוד שהללו בטחו בהם בעצמם יותר משבחבריהם ברוסיה, וחשבו את עצמם ליותר מוכשרים לנהל עסקי בנקים. והדירקטור רוזנבלום, הנזכר למעלה, בא גם הוא בהצעה. רוזנבלום זה לא עסק מעודו בהויות המסחר ולא ידע כלום בעסקי בנק, אבל כדירקטור היתה לו רשות לחשוב מחשבות, כיצד להגדיל את קרן הבנק. והנה נזדמן לו אחד הסרסרים השחצנים מקונסטנטינופול והבטיח לו להשיג בשביל הבנק קונצסיות בטורקיה, שיהיו שוות מיליונים… וכל זה אם יתן לו רק 250 לי“ש להוצאות קטנות. רוזנבלום הסכים לקנות קונצסיות אלו, בשביל להגדיל על ידן את רכוש הבנק, ואז – לפי חשבונו – יהיו קופצים על המניות שלו. ומי זה לא יקנה רכוש של מיליונים במחיר כל כך קטן? רונזבלום נתן לסרסור זה את הסכום שדרש. מובן, כי הסרסור לא בא אחרי כן להביא לו את הקונצסיות. אחרי שרוזנבלום לא הצליח בזה, עלתה על דעתו הצעה אחרת להגדיל על ידה את הקרן של הבנק. הוא שמע, כי על הבורסה מרויחים הרבה כספים, ולכן הלך ויסד חברה עם הון של שבע לי”ש, כנהוג באנגליה, והציע לפני הבנק העברי שיתן לחברה זו בהלואה 50,000 לי“ש. הוא קבל על עצמו לשאת וליתן בשם החברה על הבורסה. וכספים הרי ירויח – ואז תקנה חברה זו מניות של הבנק… ה' רוזנבלום בא בהצעה זו לפני ישיבת הדירקטורים באלטאוסזה במעון הקיץ של הד”ר הרצל… אחרי ששמענו הרצאתו, שאל הרצל מה דעתי על הצעה זו, ועניתיו: יש שמרויחים בורסה, אבל עד כמה שידוע לי, יש שגם מפסידים בבורסה… תשובה זו כמובן, היתה דיה בשביל לדחות את הצעת רוזנבלום. ותקנות החברה של רוזנבלום נשארו בארכיון של הבנק. אחרי שנפלו כל ההצעות האלה ואחרי שנוכחתי לדעת, כי קשה מאד המשא ומתן עם הדירקטורים, שאינם באים לאסיפה אלא לזמנים רחוקים, החלטתי לעשות דבר ממשי על דעת עצמי. שבתי ללונדון ויסדתי חברה מיוחדת בערבון מוגבל בשם “חברת אנגליא פלשתינה”3. לאחר זמן קצר היתה ישיבת הדירקטורים בלונדון בראשות הרצל. בישיבה זו הודעתי על אשור חברת אנגליא פלשתינא, והצעתי: ראשית, כי חברה זו תִמָנה על מניות של היק“ב ותמלא את הסכום החסר עוד, למען שתהיה לוה הזכות להתחיל בעבודה. ושנית, אמרתי בהצעתי, הנה נחוץ מאד להתחיל בעבודה מעשית בארץ ישראל על-ידי פתיחת מוסד כספי שם. דבר זה אי אפשר לעשות בשם הבנק העברי, באותו זמן שהרצל עומד במשא ומתן עם השולטן הטורקי בשם הבנק הזה בדבר התישבות יהודים במדה רחבה, ולכן – אמרתי – יהיה לנו האפ”ק לכלי שרת לעבודה מעשית בארץ ישראל, והיא תעבוד בלי רשיון מחיוחד מסטמבול, אלא על סמך חוקי הקפיטולציות הנוהגות בטורקיה, שמהן נהנות חברות אירופיות אחרות. הד“ר הרצל והדירקטורים הסכימו להצעתי זו. באותו פרק זמן הגיע סכום הקרן של היק”ב עד 220,000 לי“ש. היק”ב קנה מניות של האפ“ק בסכום 40,000. מסכום זה הוציא האפ”ק 30,000 לי“ש לקנות בהן מניות של היק”ב (סכום זה חסר אז ליק"ב למלוי הקרן הדרושה), ועשרת אלפים לי“ש נשארו לאפ”ק להתחיל בהן את עבודתו בארץ-ישראל. אחרי אשר נמלא מספר המניות של היק“ב עד לסכום 250,000 לי”ש, הצעתי לדירקטורים, שבדמי הקדימה על המניות של אלה המנויים, שפגרו משלם את מחיר המניות, נשתמש לשם כסוי ההוצאות, כפי החלטתי הנזכרת למעלה (פרק ה'). הדירקטורים קבלו הצעתי זו והחליטו להודיע גלוי, כי דמי הקדימה שהכניסו המנויים על מניות היק“ב ולא שלמו את המותר, נשארו לטובת היק”ב. וברשיון המבקרים הרשמיים כסינו את ההוצאות מכספי דמי הקדימה של המנויים המפגרים. על פי החלטות אלו נמלאה קרן היק“ב עד סכום של 250,000 לי”ש. היק“ב הוכשר לעבודה; סעיף ההוצאות על התיסדות נמחק, ועל-ידי יסוד האפ”ק נוצר בנק חדש לעבודה בארץ ישראל. כל הדברים האלה נסתדרו בחדש אוקטובר 1901, והקונגרס החמישי נועד לסוף דצמבר. דחינו את התחלת העסקים עד לאחרי הקונגרס. אל הקונגרס באו גם הדירקטורים של היק"ב וחברי הועד המפקח. במשך הקונגרס הזה נתמנו הדירקטורים של האפ“ק ע”י הרצל ודוד וולפזון; זה האחרון נתמנה ליושב ראש, וקרימיניצקי, גולדברג, כצנלסון, גרינברג, קוהן ואנכי – לדירקטורים. בישיבות של הדירקטורים הצעתי תכנית העסקים של היק“ב בלונדון והאפ”ק בארץ ישראל, כמו שיובא בפרק הבא, ושבתי ללונדון בראשית ינואר 1902. פרק ז [הרצאות על עבודת הבנק העברי בלונדון והאפ"ק בארץ ישראל. – החלטה להשאר בלונדון עד אשר יבוא מנהל במקומי. – העסקים התרחבו. – בילנץ בעתון "די וולט” ופירושיו של ג’ואיש כרוניקל. – משפט עם עורכיו של העתון הזה.] הבנק העברי – אמרתי בהצעתי הנזכרת בפרק הקודם – נוסד בשביל שיהיה להסתדרות הציונית מוסד חוקי, שכחו יפה לבוא במשא ומתן עם חברות וממלכות, למען לרכוש בדרך רשמי לעם ישראל רשיונות, זכויות וקונצסיות, הדרושים להתישבותנו בארץ אבותינו. זאת היא המטרה הראשית. שניה לה, – שהבנק יהיה המתוך בעניני ממונות לעסקים שונים, וישיג את האמצעים הכספיים בשביל עבודות צבוריות שונות ושכלול הארץ, שיאפשרו התישבות רחבה כאשר תבוא העת לזה, ויוכשרו התנאים. מנקודת השקפה זו – אמרתי – לו עלה בידינו לאסוף לכל הפחות סכום כשני מיליון לי"ש, שעלה במחשבה תחלה, והיינו עומדים כבר יותר קרוב להשגת הזכויות הדרושות בארצנו, הייתי אומר, שאין לבנק העברי להתעסק כלל באירופה בעסקי בנקים ומשא ומתן מסחריים, אלא להיות המוסד המחזיק את מניות החברות, שתתיסדנה בשביל עסקים שונים, והמבקר את עסקי ההתישבות. אולם אחרי אשר הקרן של הבנק היתה קטנה, והמשא ומתן עם ממלכת טורקיה מי יודע כמה ימשך, – חשבתי לנחוץ, שהבנק יתחיל בלונדון לעשות אילו עסקים, למען תת לו בינתים, יד ושם בעולם המסחר ולהמציא על ידי כך מקורות להוצאותיו הרגילות. נתעוררה השאלה באילו עסקים יתעסק הבנק. בלונדון, – כידוע, ישנם שני מיני בנקים: בנקים לעסקי חוץ לארץ, ובנקים לעסקים בפנים המדינה. כבנק מסוג הראשון,לא יכול הבנק שלנו לעבוד, מפני שלעבודה זו דרושים לקוחות גדולים בארצות שונות ושם טוב בעולם המסחר הגדול; וכבנק מהסוג השני, גם כן קשה יהיה לו לעבוד, מפני שלא נוכל להחזיק מעמד בלונדון, עיר רוכלת עמים זו, בצד הבנקים הגדולים, שיש להם פקדונות על סכומים עצומים. מלבד זאת הרי העסקים הרגילים מצריכים השקעת כספים, וכספים המושקעים בעסקים, אי אפשר להוציאם בחזרה משם בכל עת, ולכן היה מקום לחשוש, כי יחסרו לנו האמצעים בשעה שיהיו דרושים לנו בארץ ישראל. היו כאלה שאמרו, כי אם יעשה הבנק מסחר ויתן דיוידנדה על מניותיו, אז יתרבו קוני המניות, אבל אנכי לא הסכמתי לדעה זו; לפי דעתי, שבארתי אותה למעלה, לא יהיו קופצים על הבנק שלנו לשם עסק, מפני שיש לו הרשות, עפ"י תקנותיו, ליסד כל מיני עסקי חרשת המעשה, לבנות מסלות ולעשות עסקים שונים אחרים, מדיניים והתישבותיים, בעוד שיפוי כח להנהגתו הוא בידי הועד המפקח בעל מאה המניות, והועד הזה עומד בראש ההסתדרות הציונית. אשר על כן הצעתי, כי הבנק שלנו יתעסק רק בקנין ומכירת מטבעות שונות, העברת כספים, הלואות על נירות ערך בטוחים בלונדון, ומלבד זאת יקבל לנכוי שטרות של בנקים או בתי מסחר גדולים בארצות אחרות, שערך הרוחים שם הוא יותר גבוה מאשר בלונדון (כמו רוסיה וארצות אחרות), וכדומה עסקים, שאפשר להוציא מהם בחזרה את הכספים בכל עת ובכל שעה. אם הבנק יעבוד באפן כזה, יכסה את ההוצאות הרגילות, ועוד ישאר לו איזה ריוח לשלם דיוידנדה על המניות, והעיקר, כי הכספים שהשקיעו יהיו במצב נוזל, ואפשר יהיה בכל שעה להשתמש בהם, אם יהיו דרושים לעבודה בארצנו. בנוגע לעבודתנו העתידה בארץ ישאל – אמרתי בהצעתי – אם אמנם הונחה אבן הפנה להתישבות על הקרקע בארצנו ע"י הברון רוטשילד וחובבי ציון ברוסיה, אולם קולוניזציה זו, שיסודה בתמיכה והלואות שלא על מנת להחזיר, הביאה התנונות גדולה בישוב החדש. כבר הורגלו אנשים לפשוט יד ולקבל – באופן זה או באופן אחר; ולפיכך אבדו האנשים האלה את החשק לעבוד לעצמם ולהשתדל לראות תוצאות טובות מעבודתם, מפני שסוף סוף הלא יש נדיב ויש חברות הדואגים לעתידם. על המצב הזה עמדו כבר טובי האכרים בארץ וחובבי ציון בחוץ לארץ, ובאו לידי הכרה, כי אם אולי היתה הכרחית שטה זו למען הניח יסוד להתישבות, הנה לא זו הדרך, בשביל קולוניזציה בריאה, ונחוץ להביא תקונים רבים בשיטת ההוה. עלינו המתחילים והפועלים בתקונים האלה, להשתדל איפוא לעזור ליסוד ישוב בריא, העובד על חשבונו ועל אחריותו, ודבר זה יוכל לעשות הבנק שלנו בארץ ישראל, על ידי זה שיעזור בהלואות על בסיס מסחרי לקנין קרקעות, להרחבת הנטיעות, להרחבת הישוב היהודי גם בעירות ולהגדלת חרושת המעשה והמסחר. אם המתישבים ידעו, כי אין נדיבים התומכים בהם, אלא בנק הנותן הלואות בתנאי לשלם חזרה במועד הקבוע, אי ישמרו וישגיחו בעצמם על מצבם, ובתנאים כאלה תתרחב התישבות בריאה וחזקה. זו היתה הצעתי בכלל, ואמרתי להסתלק מן הפרטים, עד אשר יפתח הבנק שם ומנהליו ילמדו לדעת את המצב הישובי והכלכלי בפרטיות, ואז יציעו הצעות יותר פרטיות לפני הדירקטורים. ההצעות האלו בכלל נתקבלו על ידי הדירקטוריום, והוחלט שאשוב ללונדון לפתוח את עסקי הבנק שם על פי השיטה שהצעתי, ובינתים ישתדלו הדירקטורים למצוא מנהל אחר במקומי, למען אוכל לעזוב את לונדון וללכת ארצה ישראל. באתי ללונדון ולקחתי לי לעזר בהנהלת היק"ב את אחד החרוצים בפקידי הבנק הזה מר וָלף, שעבד כבר איזו שנים במחלקות שונות שם; סדרנו את העסקים שם, נכנסנו במשא ומתן עם בנקים שונים בארצות שונות, ועסקינו התחילו להתרחב לשביעת רצוננו. * * * אחרי עבור אילו חדשים נדפס מאזן הבנק שלנו בעתון “די וולט”. בהבילנץ הזה היו רשומים, כנהוג, הסכומים שיש לנו בידי בנקים שונים והסכומים המושקעים בהלואות שונות. והנה יצא ה“ג’ואיש כרוניקל” לבקר את המאזן הזה ונתן לו פרושים לגמרי לא אמתיים, כלומר: כי סכומי ההלואות הם מתנות להפחות בקונסטנטינופול וכדומה. הדירקטורים והרצל בראשם, בראותם בקורת כזו, נבעתו כמובן, והחליטו לתבוע את העורך לדין על דבות אלו. אולם על ידי השתדלות משני הצדדים באו לידי השואה כי המוציא לאור של ה“ג’ואיש כרוניקל” יבוא אל הבנק ויראה על פי החשבונות במשרד הבנק את המצב האמתי, ואחרי כן, אחרי אשר יוכח לדעת את האמת, יכחיש בעצמו את הבקורת שלו. את הדבר הזה הוציאו אל הפועל והסערה קמה לדממה. פרק ח [פגישה עם הרצל, וולפזון וקאן בברלין. – הצעה לקנות אקציות של הבנק הגרמני-פלשתינאי ולעבוד בא"י יחד עמו. – עלית מחיר הקונסולים. – המשא ומתן עם הציר הטורקי בלונדון. – נסיעת הרצל לקונסטנטינופול בפעם השניה. – אקרדיטיבים על שלשה מיליונים פרנקים.] כמו שנזכר למעלה (פרק ה'), נתפטר מר קאן ממשרתו בתור דירקטור של הבנק העברי. אולם בכל זאת לא חדל מהתענין בהסתדרות הציונית בכלל ובעסקי הבנק בפרט, והיה עומד בחליפת מכתבים תכופה עם וולפזון, ולפעמים קרובות היו נפגשים באחת הערים לטכס עצה בעניני הבנק וההסתדרות. אחרי שוולפזון הודיע לו, כי נוסדה חברת אפ“ק והקרן של הבנק נמלאה, כי הראשונה מטרתה לעבוד בארץ ישראל והשני התחיל לעבוד בלונדון, – בקש קאן ממנו להִוָעֵד עמו ועם הד”ר הרצל ועמי באיזה מקום. אנכי הלכתי לחג הפסח (שנת תרס"ב) לביתי לרוסיה, ובהיותי שם הודיע לי וולפזון שאבוא לברלין לשם פגישה זו. מר קאן התענין בכל הפרטים שהצעתי לפניו בנוגע לשני המוסדות האלו, ובפרט הסכים לדעתי, כי נחוץ להתחיל בעבודה ישובית מעשית בארץ ישראל. אלא שהביא עמו מכתב מאחד הדירקטורים של הבנק הגרמני בברלין (דייטשע בנק), שבו הוצע לקנות חלק מן המניות של הבנק הגרמני הפלשתינאי אשר בא“י, ושאנחנו נעבוד שם יחד עם הבנק הזה. אנכי לא הסכמתי להצעה זו ובארתי לו את נמוקי: ראשית, מפני שעניני היהודים הגרמנים אינם עולים בד בבד בארצנו כלל; ושנית, דעת הקהל הישראלי בארצנו ובחוץ לארץ תהיה נגד השתתפות זו. אחרי משא ומתן קצר הסכים ה' קאן לדברי והביע את דעתו כי נכון הוא להִכָנֵס לאפ”ק בתור דירקטור. “עבודת המוסד הזה בארץ ישראל – זאת היא מטרתנו ובשבילה הנני נכון לעבוד” – כך גמר את דברו אלי ונפרדנו. מברלין שבתי ללונדון לעבודת הבנק. כשבאתי ללונדון בתחילת 1901 היו בידי הבנק העברי קוֹנסוֹלים אנגליים (נירות ערך של 3/4 2 אחוזים) בסכום של 25,000 לי“ש. במשך שנה זו, טרם שהחל הבנק לעבוד, קנינו על פי דרישת הועד המפקח עוד קונסולים בסכום 27,000 לי”ש. כשפתחנו את הבנק, מכרנו, על פי הצעתי ובהסכמת הדירקטורים, קונסולים בסכום 25,000 לי“ש, ונשארו איפוא עוד בידינו על סך 27,000 לי”ש. בחודש יוני (ש. 1902) התחילו הקונסולים לעלות במחירם בבורסה בלונדון – וקבלתי תלגרמה מהרצל לקנות עוד קונסולים בסכום הנומינלי 73,000 לי“ש, כלומר – להשלים את ההשקעה בירות ערך אלו עד מאה אלף לי”ש. אנכי לא הסכמתי לעסק זה, מפני שנירות ערך אלו הביאו רווחים של 3/4 2, ובשנה שלאחריה היו עומדים להביא רווחים רק שנים וחצי למאה. מפני זה לא יכלתי להסכים לקחת את כספינו, המביאים לנו רווחים מחמשה עד ששה אחוזים בעסקים בטוחים, ולקנות בהם ניירות המביאים רווחים רק שנים וחצי למאה והקרובים להפסד, אם תבוא ירידת הערכים בבורסה. נוסף לזה קראתי בעתונים, כי יש הצעה בפרלמנט, שהחברות השונות המחויבות להחזיק קרנות שמורות שלהן בקונסולים, תקבלנה רשות לקנות נירות ערך אחרים המביאים רווחים יותר גבוהים, ולכן ראיתי בעליה זו רק משא ומתן בורסאי – להעלות את מחיר הניר הזה מצד אחד ולמכרו מצד שני. בארתי את דעתי זו להרצל במכתב, וכתבתי בענין זה גם לוולפזון. לאחר שני ימים הגעתני טלגרמה מהרצל, שאמלא את דרישתו ואקנה את הקוֹנסוֹלים, ומוולפזון הגיעני מכתב – לעשות כפי הבנתי… עניתי להרצל בטלגרמה, שיתן לי פקודתו על ידי הדירקטוריום של הבנק, מפני שאנכי מנהל מצד הדירקטורים ולא מצד הועד המפקח, שהוא עומד בראשו. הרצל הבין, כי הדירקטורים לא יסכימו להצעתו, ולכן נשארה דרישתי זו בלי תשובה מצד הרצל. לאחר שבועות אחדים החל ערך הקוֹנסוֹלים הולך ויורד וסוף סוף הפסדנו באלה שהיו לנו סכום הגון של הרבה אלפים לי“ש. והרצל במקום גדלותו אתה מוצא גם ענותנותו: כשבא אחרי זמן מה ללונדון ונכנס אל המשרד אחר לי תומ”י: “טוב עשית, שלא שמרת את פקודתי; אנחנו הסופרים אין אנחנו בקיאים בעניני מסחר ומשא ומתן בורסאי ועליך היה לעשות כמו שאתה מבין”. * * * בחודש פברואר 1902 בא הרצל ללונדון, וביום השני לבואו בא אל הבנק מזכיר הציר הטורקי בלונדון ושאל אותי למעון הרצל. הודעתי זאת להרצל על ידי הטלפון והוא בא אל הבנק והלך עם המזכיר אל בית הציר. לאחר ימים אחדים עזב הרצל את לונדון, ולפני נסעו אמר לי כי יש לו משא ומתן עם הציר הטורקי פה, אולם אחרי אשר מן השער העליון בבירת טורקיה לא באה התשובה, שהוא חכה לה, ישוב לווינא. ואל הציר אמר, כי אם תבוא איזו ידיעה עליו למסרנה לי. והיה אם יקראני הציר עלי ללכת אליו ולהודיע אחר כך לו, להד“ר הרצל, על ידי טלגרמה מה שיאמר לי הציר. לאחר ימים מועטים בא מזכיר הציר וקראני לביתו של הציר הטורקי. הוא קבלני בסבר פנים יפות, ואמר לי, כי באה טלגרמה מאת השולטן ובה הוא מבקש מאת הד”ר הרצל שיבוא ביחד עם ידידו לקונסטנטינופול. “ראה – אמר לי הציר, בהראותו לי טלגרמה כתובה בלשון סתרים – טלגרמה זו היא מאת השולטן בעצמו, ותוכל להודיע לד”ר הרצל, כי פה כתוב שהוד מעלתו השולטן מזמין אותו, והוא נכון לשאת ולתת עמו על פי התנאים שנדברנו אני והד“ר הרצל”. מסרתי את דברי הציר בטלגרמה לד"ר הרצל, ואחרי ימים אחדים יצא הרצל לקונסטנטינופול בלוית הדירקטור קובן. אחרי עבור כשני שבועות הגיעתני טלגרמה מאת הד“ר הרצל להכין שלשה מליונים פרנקים. ובמכתב מפורט על ידי מר קובן כתב אלי, שאזדרז לאסוף את הכספים שיש לנו ברוסיה ובמדינות אחרות. והיה כאשר יקראני לווינא, עלי לבוא עם שיקים או אקרדיטיבים על סך מיליון אחד פרנקים על פריז, ארבעים אלף מרק על ברלין, וארבעים אלף לי”ש על לונדון. כפי הנראה לא האמין הרצל, כי אפשר במשך ימים אחדים להכין את הסכומים האלה, ולכן הזהיר אותי במכתבו, כי הכסף נחוץ מאד ושלא אחשוש להוצאות ולהפסדים שיגרמו לבנק על ידי העסק הזה. אבל עסקינו היו במצב כל כך נוזל, עד כי במשך יום אחד השגתי את האקרדיטיבים על הסכומים הנזכרים, וכשנתקבלה על שמי הזמנה טלגרפית לבוא לאספת הועד הפועל הגדול, הלכתי לווינא בחודש מרץ 1902 ובידי האקרדיטיבים האמורים. חברי הועד הפועל מסרו אותם להרצל על פי קבלה חתומה בידו. כשלשה ימים היו האקרדיטיבים בידו. ידענו גם כן, כי הלך עמהם אל הציר הטורקי בווינא. אחרי כן השיב את האקרדיטיבים לי בחזרה, ואני הבאתי אותם ללונדון ובטלתים. משא ומתן זה הביא את הרצל לעוד נסיעה אחת לסטמבול ביחד עם וולפזון, בחודש אוגוסט אותה שנה – וגם הפעם על פי הזמנה מאת השער הגבוה. כפי ששמענו מאחורי הפרגוד הציע השולטן לתת רשיון להתישבות היהודים בכל ארץ טורקיה ובארץ ישראל, אבל בתנאי שלא ליסד מרכז איתן במקום אחד. “ברור לי כי יקראו אותי עוד פעם ושתים – אמר הרצל באחת הישיבות בחזירתו – ונסיעותי אלו תהיינה בלי תוצאות, אבל סוף סוף יסכים השולטן להצעתי לתת לנו את השרטר כחפצי. ואם תסגר הדלת מצד אחד נמצא את הכניסה בצד השני”. פרק ט [הרצל הוזמן לפני הועד להגבלת הכניסה בלונדון. – משא ומתן עם לורד רוטשילד. – ענין אל-עריש. – הסכמת לורד רוטשילד להשתתף בהתישבות שם. – המשלחת לחצי האי סיני. – המשא ומתן עם ממשלת מצרים.] הרצל בקש לבוא עוד הפעם במשא ומתן עם היהודים אדירי הכסף בלונדון, אחרי שנפסקו יחסיו עם העסקנים האלה, כמסופר בפרק ד'; ולא רק עמהם אלא גם עם הממשלה האנגלית, ואפשרות זו באה בקיץ 1902. הממשלה האנגלית, על פי דרישת רבים מחברי הפרלמנט וגם העתונות, החליטה להוציא חוק בדבר הגבלת הכניסה לאנגליה (קרי: הכניסה של היהודים). היא מנתה ועד מיוחד לעשות חקירות שונות בענין זה. ידידֵי הרצל השתדלו לפני הממשלה שתקרא את הרצל לשמוע את דעתו בשאלה זו, והדבר עלה בידם, אף על פי שהעסקנים היהודים מן החברה הגבוהה התנגדו לזה. בחודש יולי בא הרצל לפני הועד הממשלתי הזה. הוא התיצב לפניו פעם ופעמים והשמיע את דעתו. בועד זה ישב גם לורד רוטשילד, והוא הזמין את הרצל לבוא אליו. הרצל בקר אצל הלורד רוטשילד כמה פעמים וגם אכל לחם על שלחנו. בשעת הבקורים האלה בא הרצל לפניו בהצעה בדבר ישוב רחב בחצי האי סיני על גבול ארץ ישראל. “ארץ ישראל” תחת שלטון הטורקים, ובפרט מדינה יהודית – לזה לא יכול רוטשילד להסכים, אבל קולוניה בחצי האי סיני, התישבות תחת חסותה של ממשלת אנגליה, בשביל היהודים הנרדפים בארצות רוסיה ורומניה, ובפרט בעת ההיא, אשר גם ממשלת אנגליה אמרה להגביל את כניסתם של היהודים האלה לארצם, – להצעה כזו הטה הרצל את לבב רוטשילד. בעזרתו נכנס הרצל במשא ומתן עם שמברלין ולנדסאון בדבר התישבות רחבה בחצי האי סיני, ורבי הממשלה האלה הטו את אזנם להצעה זו. ה"ה גרינברג וקובן, הגוברנרים של הבנק העברי, והסופר ישראל זנגביל – אלה היו יועציו ועמדו לצדו בכל המשא והמתן הזה. בחודש אוקטובר 1902 בא הרצל ללונדון עוד הפעם, התראה עם שמברלין ולנסדאון ועם שאר רבי הממשלה, ואחרי עבודה נמרצה הסכימה הממשלה להצעה זו. אבל מכיון שחצי האי סיני שייך למצרים, לכן היה צורך להשיג את הרשיון והזכויות מאת ממשלת הארץ הזאת. הוחלט, שגרינברג יִצְטַיֵד במכתב מאת הממשלה האנגלית וילך להציע את הענין הזה לפני הלורד קרומר, נציב אנגליה במצרים, והלה מצדו יציע זאת לממשלת מצרים ויעזור להוציא את הענין אל הפועל. לא ארכו הימים וגרינברג יצא למצרים, וכעבור חודש ימים שב ללונדון ובידו מכתב מאת ממשלת מצרים, כי אם תצא משלחת מיוחדת מאנשים מומחים ותמצא את המקום מוכשר להתישבות, אז נכונה הממשלה לתת זכויות מוניציפאליות למתישבים שם. בחודש ינואר 1903 בא הרצל שוב ללונדון והזמין אותי לבוא אליו אל המלון. באתי אל המלון באותו רגע, שהרצל בא ממסלת הברזל. נכנסנו אל החדר שהוכן כבר בשבילו, והוא מצא שם מכתב מרוטשילד. הרצל קרא את המכתב וראיתי על פניו שביעת רצון. הוא אמר לי: “אנכי כתבתי מפריז מכתב ללורד רוטשילד, שייעד לי זמן אימתי אוכל לבוא אליו, והנה שלח לי את המכתב הזה ובו הוא מודיעני, כי הוא יבוא אלי אל המלון מחר בערב”. הרצל דבר עמי על עסקי הבנק ובקשני לבוא אליו גם למחרת בערב. בבואי ביום המחרת אמר לי, כי הלורד רוטשילד היה אצלו לפני כחצי שעה, והם דברו ארוכות על המשלחת לחצי האי סיני. על פי ההצעה המוקדמת – אמר הרצל – יעלה הענין הזה (ישוב חצי האי סיני) לערך בששה מיליון לי“ש. אנחנו, כלומר הבנק היהודי נתן שני מיליון; – כאשר יהיה בידנו השרטר לא יקשה למלאות את קרן הבנק עד הסכום הזה; והלורד רוטשילד אמר, כי יק”א תתן שני מיליונים והוא יתן שני מיליונים, ואם יק"א לא תתן – אמר הלורד – אזי יסדר הוא את הדבר הזה. אחרי משא ומתן שהיה להרצל עם הממשלה האנגלית במשך כמה ימים, נתנה הממשלה את הסכמתה שתִשָׁלח משלחת לתור את חצי האי סיני ולמצוא את המקום היותר מוכשר להתישבות. מי שלא ראה את הרצל בזמן ההוא – לא ראה איש במצב של שביעת רצון. מיד נכנס במשא ומתן על ידי טלגרמות עם אנשים רבים, אשר ראה אותם כמוכשרים למשלחת זו, ועם הפירמה קוק, שתקבל עליה להוביל את המשלחת. טלגרמות נשלחו למדינות שונות הלוך ושוב עד אשר עלתה בידו לצרף את המשלחת מאנשים אלו: האינג’ינר למחצב בהרים קסלר, מדרום אפריקה; המהנדס סטיפנס מלונדון, מומחה להבאת מים בצנורות; הקולונל גולדשמיד; הפרופיסור ליאוברט, אגרונום ידוע; הד“ר סוסקין מברלין; מרמורק מועד הפועל הקטן מווינא; ד”ר הלל יפה מיפו. בקהיר היה צריך להלוות אליהם פקיד אחד מצד ממשלת מצרים. להוצאות המשלחת הזאת היו דרושים מארבעת עד חמשת אלפים לי"ש. ואחרי אשר הבנק העברי, על פי תקנותיו, לא היה רשאי לעשות הוצאה כזו בלי רשיון הועד המפקח, – ולקרא לאספת חברי הועד הזה לא הספיקה העת, מפני שהזמן הכי מוכשר ללכת לתור את חצי האי סיני הוא בסוף החורף, – לכן החליט הרצל ביחד עם הדירקטורים אשר בלונדון לקחת את הסכום הזה מחברת אנגליא פלשתינה. (בשנת 1905 שלם היק“ב את סכום ההוצאות האלו להאפ”ק). ענין המשלחת היה שמור בסוד גדול. הכסף הוצא לא מן הקופה הכללית של היק"ב, אלא על יָדִי על פי פקודות וחשבונות חתומים בידי הרצל בעצמו או בידי הדירקטורים הלונדונים. ודברי ההרצאה (העתקה מאנגלית), שהגישה המשלחת לד"ר הרצל בשובה לאירופה, יבואו בפרק הבא. פרק י [המצב הגיאוגרפי. – האוכלוסים. – מזרע. מים. – איכות האדמה. – מינרלים. – תעשיה. – השקפה. – התישבות. – ציד דגים בסירבון. – מסלות ברזל. – עמק פילוזיה. – הרצל וגרינברג נחלקו בדעותיהם. – מה חפץ שמברלין?] בסוף ינואר 1903 נתאספו חברי המשלחת לקהיר שבמצרים, וביום אחד-עשר לפברואר עברה המשלחת את תעלת סואץ אצל קנטרה ושמה לה למטרה לתור את הארץ הנמצאת ממזרח לסואץ, דרומית-מזרחית לארץ-ישראל. כברת ארץ זו אפשר לכנות, מיום שחפרו את תעלת סואץ, בשם חצי האי סיני. אחרי שעברה המשלחת דרך 598 מיל על גמלים וברגל, שבה ביום 25 מרץ לקהיר. הגליל הזה שתרה המשלחת, משתרע צפונה מים התיכון, עובר על גבול תורקיה ומצרים ויורד אל לשון ים עקבה (עציון גבר) ונסב לדרום עד ים סוף ועובר למערב עד לשון הים ותעלת סואץ. שטחו 21,000 מיל מרובעים. האוכלוסים. יושבי הארץ הזאת, עפ"י אומדנא של שר הפלך אל-עריש, מגיעים למספר 16,000 איש. היו ימים, שהמשלחת לא ראתה בני אדם כלל. במקומות אחדים ראתה בידואים, ובמספר יותר רב נשים, ילדים קטנים, זקנים ומעט דַיָגִים. אמרו להם, כי מפני חוסר מים הלכו הגברים למקומות אחרים לרעות את צאנם במקומות מרעה. זורעים שם מעט חטה, רק לפי צורך האוכלוסים, ועיקר עבודתם היא גדול גמלים, עזים וכבשים. במקומות המרעה מצוי עשב מתוק, יפה לאכילה לכבשים. במקומות שהגשמים יורדים בימות החרף גדֵלים שעורה, דורה ואבטיחים. אצל אל-עריש ישנן נטיעות, כמו גפנים, תאנים, צבר וגם עצי הקיקיון. מים. כמות הגשם אינה ידועה בבירור. אולם עפ"י חקירת סיר שרל ווארן, שישב בארץ זו כמה חדשים, מגיעה כמות הגשמים עד 12 אינטש. הסימנים שנראו בעמקים, ששם עוברים המים בימות הגשמים, מראים כי כמות מי הגשמים היא גדולה. התושבים אינם עושים סכרים לעצור במים ולשמרם לימות החמה. אבל במקומות נמוכים ובין הסלעים אפשר לראות אגמי מים, שנשארו מימות הגשמים. האויר שם טוב ובמקומות אחדים טוב מאד. איכות האדמה. אדמת הארץ הזאת, היא אדמת מדבר המסוגלת להזדבל ולהִטַיֵב, ויש בה חלקים במקומות שונים, שגדלים בהם ירקות ותבואות. את האדמה המלחה אפשר לטייב ע"י השקאה באופן יותר או פחות רחב ולהביאה למדרגה כזו שתהיה כדאית לעבדה ולהוציא ממנה לחם. על פי החקירות שעשו חברי המשלחת במקומות תיורם ועל פי הנסיונות שאחדים מהם רכשו במצרים, הודו וצפון אפריקה, אפשר לזרוע שם תבואות וירקות ולנטוע עצים שונים. מתבואות – אפשר לזרוע שם שעורה, חטה, דורה ומאיס. מירקות – מיני קטניות, פול, עדשים ומיני דגן. מעצי פרי – תמרים, תאנים, רמונים, גפנים, תפוחי-זהב, לימון וזיתים. מעצי יער – אקליפטוס, אַקַציוֹת, ארזים וברושים; מנטיעות המסוגלות להרחיב את חרושת המעשה – עצי קיקיון, צמר גפן, קני סוכר וכדומה. מספוא לבהמות – צבר, כרוב ועשבים שונים. מינרלים. המחצבים לא נחקרו, אולם כפי שידוע יש בנבכי הרי סיני – נחושת, ברזל וברונזה. תעשיה. כאשר אל-עריש תהיה קשורה במסלת ברזל עם מצרים, אפשר יהיה ליסד שם בתי חרושת לתעשית צמר גפן, ואחר-כך גם בתי אריגה. על פי החשבון שהציעה פירמה אחת במנשסטר, אפשר יהיה לבנות בית-חרושת לטויה ואריגה שיכין אריג בשביל הודו והמזרח ויעסיק 600 זוגות ידים. בית חרושת כזה יעלה בששים אלף לי“ש. אפשר יהיה ג”כ ליסד שם בתי מלאכה לתפירת בגדים, נעלים ושאר כלי עור וכו'. אפשר כמו כן להרחיב שם תעשית סיגרטים מכל מיני טבק הבאים למצרים מטורקיה ומיון. קרוב לאל-עריש, יש חומר טוב מאד, שאפשר לעשות ממנו לבנים, צנורות ורעפים לקָרות בנינים, ושוק לכל מיני סחורות אלו אפשר למצוא בקהיר ובאלכסנדריה. מפרי הנטיעות הנזכרות אפשר יהיה לעשות דבלים ותמרים כבושים, שמן זית, שמן קיק, יין ספירט וכדומה. השקאה. כל ההכשרות בעבודת האדמה ואחריה חרושת המעשה יכולות להתפתח רק אחרי שיהיו מים בארץ. העבודה הראשונה צריכה להיות בעל-עריש וסביבותיה, – חפירת בארות מים, אח“כ – לעשות סכרים למים, כדי לכנס בשביל ימות החמה את מי הגשמים היורדים בימות החרף בשפע, ולהשתמש בהם בשנות בצורת. תכנית יותר רחבה, בשביל ישוב יותר רחב בפלך אל-עריש, הכין ה' סטפנס. הוא העריך את ההוצאה להכשרת 10000 אקר בסביבת אל-עריש, עפ”י חשבון מפורט שהציע להמשלחת, בסכום 348,700 לי"ש. עבודה זו, לפי דברי סטפנס, תמשך שלש שנים ותעסיק מאלף עד אלף חמש מאות איש, ומפני שמספר ידוע מהם יהיו בעלי משפחות, יעלה מספר התושבים משלשת אלפים עד ארבעת אלפים נפש. התישבות. המקום הראשון להכנת הישוב צריכה להיות הנקודה אצל חוף הים, במקום אשר נהר עריש משתפך אל הים. מקום זה יהיה הולך ומתרחב משני עברי הנחל עד כדי ארבעים מיל. את העבודה יש להתחיל במספר 150 איש, והעובדים יתרבו לפי ערך הגדלת מספר בארות המים. למתישבים יהיו דרושים כלי עבודה ובהמות, שיוכלו לרכוש בכספם הם או בכסף שינתן להם בהלואה, בתנאי שיהיו עומדים ברשות עצמם. הרחבת התישבות אכרים תמשוך אחריה אמנים שונים, כמו נגרים, נפחים, פחחים, חייטים, סנדלרים וכדומה. הרחבת תעשית צמר תבוא מגידול צאן; חרושת הסיגריות תהיה ביכלתה להתחרות את הסיגריות המצריות; בתי-החרושת לתעשית צמר גפן יתרחבו עד כדי לעַבֵּד את צמר-הגפן של מצרים. הרחבת הנטיעות תגדיל את חרושת הרִבָּה. הכשרת האדמה בשביל הישוב הראשון לא תעלה יותר מבחמשים אלף לי"ש, והישוב שם יוכל להתרחב עד עשרת אלפים משפחות בזמן הראשון. ציד הדגים בסירבון. נוסף לזה אפשר לסדר בשכונת אל-עריש ישוב שיתעסק בציד דגים. לשם כך יהיה צורך לפתוח פתח קטן בחול, כעין לשון ים קטנה, למקום שיכנסו המים מן הים ואתם יחד גם הדגים בתקופת הטלת הביצים. הממשלה המצרית, מקבלת הכנסות גדולות מאגמים כאלה. למשל: אגם “מנזלה” נותן הכנסה 65,000 לי“ש לשנה, אגם “בורילויוס” – 7,000 לי”ש; ומפני שההכנסה הזאת היא רק כשליש ממחיר הדגים, אפשר לחשוב את ההכנסה עד 200,000 לי"ש לשנה. פתח קטן באגם סירבון נעשה לפני שנים אחדות והוא נותן עבודה לדייגים. אפשר יהיה לעשות פתחים יותר גדולים, שיתנו בודאי תוצאות טובות. חלק מן האגם הזה אפשר גם כן לסתום, אבל אם יתרחב שם ציד הדגים, לא יהיה צורך בסתימה. המלח והגֶבס הנמצאים על חוף האגם הזה, יוכלו גם כן להיות מקור להכנסה. את החלק הדרומי של האגם הזה אפשר גם להביא במצב הרבה יותר טוב ולהכשירו למזרע שעורה וחטה ע"י השקאה. מסלת ברזל. יש כמו כן ליעץ לבנות מסלת ברזל בין פורט-סעיד ואל-עריש, ובהמשך הזמן אפשר יהיה להאריך את המסלה הזאת עד גבול טורקיה ברפה4. מסלה זו תרחיב את המסחר בין מצרים וארץ ישראל ותקל את הנסיעה על האירופיים הבאים מצרימה וחפצים לבקר את ארץ-ישראל. הוצאות בנין מסלת הברזל תעלינה עד 6,000 לי"ש לכל מיל. פורט-סעיד הוא החוף היותר זול בעולם, ולכן אפשר יהיה להביא לחוף זה פחמי-אבן, ומשם יובא הפחם עד עמק פילוזיה, עדי לעשות לבנים אצל העמק הזה, ששם נמצא חומר ראוי ללבנים. עמק פילוזיה. עמק זה מחזיק 200 מיל מרובעים (לערך 500 ק"מ מרובעים). לפניה היה העמק הזה מיושב ונשא יבול למכביר. עתה הוא מכוסה בקליפת מלח. תחת קליפה זו מונחת שכבה עבה של טין מהנילוס. על פי דברי סיר וויליאם וויל-קוקס, אפשר להפוך את העמק הזה לגן-עדן כארץ מצרים, אם רק יביאו לשם את מי הנילוס. אם תסודר שם השקאה גדולה אפשר יהיה להושיב שם 30,000 נפש, לזרוע שם תבואות, צמר גפן וכדומה. “אחרי חמשים שנה – אומר סיר וויליאם ווילקוקס – תשכח מצרים, כי היתה ארץ שפשטה את הרגל; ורק הודות למים הרבים שנתנו לארץ זו באמצעות מנגנונים שונים פרחה ויפתה ונתעשרה. וכמצרים תוכל להיות גם פילוזיה; כאשר נכניס לתוכה את מי הנילוס, יהיה העמק הזה מיושב בחוות וכפרים וישָכח כי המקום הזה היה מדבר שמם. קדמה זו תהיה רק חזרה לעת המאושרה – לאותם הזמנים שלשון גדולה של הנילוס שפכה את מימיה ע”י הטיניטיק ופילוזיה". קרבת המקום הזה לפורט-סעיד תתן לו את היכולת לשלוח את יבול השדה לאירופה ושאר חלקי תבל. על פי ההרצאה אפשר יהיה להביא מים דרך התעלה הישמעאלית ומשם לחפור תעלה עד קנטרה (34 ק"מ). על פי החשבונות הטכניים המפורטים יוצא, כי הבאת המים לפילוזיה תעלה בסכום 300.000 לי“ש ואפשר יהיה להשקות 250 ק”מ מרובעים או 60.000 פדן. ההשקאה תעלה בשמונה לי“ש לפדן, כלומר – 480.000 לי”ש. יוצא מזה, כי העבודה להבאת המים בצרוף ההשקאה תעלה לשלש-עשרה לי“ש לכל פדן. מחיר קרקעות כאלה הנמצאים קרוב ליאור הוא מתשעים עד מאה ועשרים לי”ש הפדן; ומחיר הקרקעות הרחוקים קצת מן היאור הוא מעשרים וחמש עד ארבעים לי"ש הפדן. בשלש השנים הראשונות לא תתן האדמה שום הכנסה, ומן השנה הרביעית ואילך תהיה שוה דמי חכירה משתים עד שלש לי"ש. מכל האמור למעלה נראה, כי חצי האי סיני יוכל להיות המקום היותר טוב בשביל קולוניזציה רחבה. אמת הדבר כי התישבות דורשת אמצעים גדולים, אולם הצד המדיני בארץ זו יוכל להכריע את ההוצאות. פה הוא המקום, שאפשר ליסד בשביל עם ישראל בית לאומי, מובטח במשפט גלוי. עד כאן דברי ההרצאה. בצאת המשלחת למצרים הלך ה' גרינברג לקהיר להציגה לפני הלורד קרומר וממשלת מצרים ולשלח אותה מקהיר לחצי האי סיני. בצאת גרינברג מלונדון הציע לפניו הרצל, כי ישאר במצרים עד אשר תשוב המשלחת, ואז יהיה עליו להכין שם את ההצעה בדבר השרטר לפני קרומר וממשלת מצרים. אבל גרינברג חוה את דעתו, כי על המשלחת לשוב לאנגליה, והמשא ומתן על תנאי השרטר או הקונצסיות יתנהלו בלונדון. ולכן, אחרי אשר גרינברג סדר את המשלחת והביאה מקהיר אל המדבר, שב לאירופה דרך ווינא. הרצל כעס על גרינברג על אשר לא מלא את פקודתו להשאר במצרים, כאמור למעלה; וכשבא גרינברג לביתו של הרצל לא רצה הלה לקבלו. גרינברג שב ללונדון סר וזעף. בהשתדלות רבה עלה בידי קובן וזנגביל ובידי להשפיע על גרינברג שילך לווינא; אבל גם שם, אחרי משא ומתן ארוך, לא הסכים להצעת הרצל ללכת למצרים. הרצל הלך בעצמו לקהיר. הוא בא לשם בעת שהמשלחת שבה מחצי האי סיני ונהל את המשא ומתן עם לורד קרומר ועם ממשלת מצרים בדבר ההתישבות בעמק פילוזיה וסביבות אל-עריש ובדבר הבאת מים מהנילוס. המשא ומתן לא הצליח: ממשלת מצרים לא הסכימה לתת מים מהנילוס, מתוך אמתלא, כי המים דרושים למצרים. אחרי כן נודע לי מחברי המשלחת, כי אפשר היה לקבל קונצסיה להתישבות במחוז אל-עריש, בלי עמק פילוזיה ובלי מי הנילוס, ואחרי כן להשתדל להשיג מי הנילוס – קולוניזציה קטנה ומודרגת. אבל הרצל, שחפץ דוקא בדברים גדולים, לא הסכים להכנס במשא ומתן על קונצסיות פעוטות. וגרינברג אמר לי, כי אפשר היה להשיג גם דברים יותר גדולים, וסבת התוצאות הבלתי מוצלחות היתה זו: הרצל מהר לנהל את המשא והמתן במצרים ולא העבירהו ללונדון, ובמצרים גופה – לפי דברי גרינברג – הכעיס הרצל את הלורד קרומר, באמרו לו, כי נבצר ממנו להבין את ערך הצעת הציונים לכל היקפה ועמקה. יש ידים להשערה, כי השרים האנגלים שעמדו במשא ומתן עם הד"ר הרצל לא חפצו, או לכל הפחות, לא השתדלו שהממשלה המצרית תסכים לתת מים מהנילוס. וזה הדבר: באותו פרק הזמן שהמשלחת שלנו הלכה למצרים, הלך טשמברלין לאפריקה; וטשמברלין זה, כפי ששמעתי מאחורי הפרגוד, כבד מאד את הרצל וראה בו איש, שאפשר להוציא על ידו הצעות גדולות. ובהיות טשמברלין באפריקה, עלה על דעתו למשוך את היהודים לאוגנדה. ולכן, כפי הנראה, רמז לקרומר, שיניח מכשולים להתישבות היהודים בחצי האי סיני, כדי שיהיה ביכלתו להציע להרצל התישבות באוגנדה… גדול הוא העם האנגלי וגדולים מנהיגיו, ועזה אהבתם לארצם. מקרבים הם עמים אחרים אבל רק בשעה שיש לעמם הנאה מהם, ואינם עומדים בשעת דחקם, אם עניני ארצם אינם דורשים זאת. המקרים האלו ותוצאותיהם הביאו, לפי דעתי, הפסד גדול להתנועה הלאומית שלנו; ישוב בחצי האי סיני עם מים מהנילוס, היה יכול להיות אז ישוב בריא בלי התנגדות מדינית, ובמצבנו ההוה – בסיס חזק לעבודתנו בארצנו. וכשאנכי מתבונן מצד אחד להמצב הכללי והמדיני הקשה כעת בארצות הגולה ומן הצד השני להעכובים ואבני הנגף המונחים בדרכנו בארצנו – אז יש אשר יעלה בדעתי הרעיון, כי אולי תבוא העת ואנחנו נחפש דרכים איך למצוא לנו ארץ בחצי האי סיני. פרק י"א [נסיעתי לארץ-ישראל. – בקורי אצל וולפזון ואחרי כן אצל הרצל. – שני שבועות בקושטא. – הנסיעה דרך בולגריה וסרביה. – הם ואנחנו] אחרי שתי שנות עבודה ביק“ב בא בינואר 1903 מר הירש, שמנו אותו למנהל הבנק הזה במקומי. ובמשך ארבעה חדשים עבדתי עמו עד שמסרתי לו את כל החשבונות והעסקים של היק”ב. בחודש מאי אותה שנה עזבתי את לונדון ללכת ארצה-ישראל. בצאתי מלונדון לארץ-ישראל, לקחתי לי לעזר את יצחק ליפבסקי. הוא היה תושב בריסק אשר בליטא, ועוד בשנת 1902 קראתיו ללונדון והוא עבד במשרד היק"ב בתור מנהל ספרי החשבונות. הוא ידע עברית, רוסית, גרמנית, צרפתית ואנגלית על בורין והיה לי למזכיר5. בדרך סרתי לקלן לראות את וולפזון, ודברנו ארוכות על עסקי הבנק בלונדון ועל עבודתנו העתידה בארץ-ישראל. נוכחתי לדעת כי וולפזון לא האמין בעבודה פוריה בארץ ישראל, ולכן, אחרי משא ומתן ארוך בינינו, אמר לי: “עשה מה שתמצא לנכון וקח עליך את האחריות”. ועל דברים אלו חזר באחד ממכתביו אלי. – מקלן הלכתי לווינא. הרצל קרא את חברי הועד המצומצם לאסיפה, ודברנו על עבודתנו בארץ ישראל. גם הללו, חברי הועד, לא האמינו, כי יש מקום לאיזו עבודה פוריה בארץ ישראל קודם שיתקבל השרטר, ולכן לא התענינו בעבודתי העתידה, אלא נתנו לי את הרשות לנהל את העסקים, כפי שאמצא לנכון. כולם נתנו לי את ברכתם לדרכי והד"ר הרצל נתן לי את תמונתו הפוטוגרפית וכתב לי עליה: “לעוזרי המסור לי מר ד. ליבונטין”. הד“ר הרצל נתן בידי מכתב לד”ר וו… בקונסטנטינופול ואמר לי, כי האיש הזה ישיג בשבילי מכתבי מליצה מפקידים גבוהים בעיר המלוכה, ומכתבי מליצה אלו יהיו לי לתועלת בחוגי הממשלה בארצנו. וביום כ' סיון יצאתי לארץ ישראל דרך סטמבול. הרכבת מווינא לסטמבול עוברת דרך סרביה ובולגריה, ובכל משך ימי נסיעתי לא עזבני חרוז המשורר: "גם יונה מצא קֵן, מעון כל גבר סלע השפן, ויהודה – רק קבר!!" גם אלו הבולגרים, זה עם לא היה, גם לו יש ארץ, שדות נושאים פרי, הרים יפים ונשאים, המרהיבים את העין בשיא חסנם, ערים, מסלות ברזל – ואנחנו? עד מתי, הה נודד בכל אפסי ארץ, לא תמצא מנוח משוד ופרץ….. להם, להבולגרים והסרבים יש אנשים ולהם חפץ אדיר לשמור על עמם וארצם, לנו – קינות היורדות ונוקבות עד תהום כל בשר ונפש, אבל לא של נפש עמנו… שנים-שלשה שבועות קודם לכן נמצאו לסרבים אנשים, שהלכו להרוג את מלכם אלכסנדר וגם לשפוך את דמם הם, רק בשביל לתקן את ארצם ולהחליפה במלכות אחרת יפה הימנה על פי דעתם. ואנחנו? – ספו תמו מבינינו אנשים, הדואגים לשבר עמנו הגדול כים. עדר עבדים אנחנו כולנו, הנושקים את השבטים המכים אותנו; ובוגדים רבים בנו, אשר בשביל טובתם וחופשתם חפצים הם ליַשֵן את העם בשיחות שונות, לאמר: כי לא עם אנחנו, כי חפץ השבלים הבודדות מאתנו להחיות את עמנו לא יצליח. לא יצליח? – “בודאי, אם אין אתם חפצים – אומר הד”ר הרצל – היא אגדה". בבואי לקונסטנטינופול מצאתי שם את מר אוסישקין, שהלך גם הוא לארץ ישראל, ואמרתי ללכת עמו יחד. אולם הד"ר וו. דחה את נסיעתי מיום ליום. היום היה אומר, כי מחר יתראה עם “פחה” פלוני, שיתן לי מכתב; ולמחרת היה אומר, כי הפחה נסע לימים אחדים והוא יתראה עם שר אחר “גדול” מאד, ובדברו עמי היה מעמיד פנים רציניים מאד וחפץ כי אנכי אאמין להשתדלותו הגדולה בענין זה וכי במכתבים שישיג בשבילי תלויה, אם לא כל עבודתי העתידה בארצנו, הרי לכל הפחות – הצלחה גדולה. אחרי עבור ימים אחדים הביא לי מכתב לאפנדי בירושלים, אחדי שהכרתי אותו בבואי לארצנו, ראיתי כי ידידותו לא היתה שוה מאומה… אחרי ישיבתי בקונסטנטינופול כשני שבועות, יצאתי באניה ליפו. בהיותי על האניה התבוננתי אל הנוסעים השונים שהלכו עמי, ובכל פנה שפניתי מצאתי רוגז וצער. הנה אשה רוסית, בעלת אחוזה בסביבות פטרבורג העיר, היא הולכת לירושלים שלנו ומספרת לי, כי בשנה הקודמת חלתה מחלה קשה ונדרה נדר, כי בהרפאה ממחלתה תלך ירושלימה, והנה היא מקיימת כעת את נדרה. ושאלתי אנכי את עצמי: התִדוֹרנה נשי בני עמנו נדרים כאלו?… הנה חבורה של ששה-שבעה אמריקנים, איש ואשתו. אחד מן החבריא מספר לי, כי בתחלת האביב יצאה מאמריקה שיירה בת שמונה מאות וחמשים איש לבקר את ארץ הפלאות. – והנה חבר נזירים ונזירות קטולים הולכים ירושלימה. הם לא ירבו שיחה עם אנשים מחוץ לחבורתם ואין הם עושים דבר, אלא כותבים וקוראים תפלות כל היום על מכסה האניה. יודע אנכי, כי רק פה על האניה הם מתפללים, אבל שם, – שם יש להם עבודה יותר נכבדה; שם עליהם לבנות בתי-תפלה למען לרכוש להם נפשות מבני עם הארץ, בתי מקלט לנזירים, שישמשו להם מצודות לעת מצוא… שם יש להם ענינים גדולים ונכבדים, שהם מסורים להם בכל לבבם ונפשם… וכל זה שם, בארץ אבותינו אנחנו… גם אני הולך שם, אמרתי בלבי, אבל אני הולך עם הפרוטות שנאספו מעניי בני עמנו המחכים לעזרתנו, והם הולכים לעבוד ברבבות שמעניקים להם ביד רחבה אנשים עשירים היושבים בארצותיהם בשלוה. ומקנאה וצער לא מצאתי לי מקום על האניה. גם השמש הנעימה, גם הרי הארכיפלג היפים, לא הרגיעו את רוחי… פרק י"ב [שובי ארצה ישראל. – בקורי בראשון לציון, – הלכתי ירושלימה. – חצות העיר, כותל מערבי, אצל הקונסול האנגלי והפחה הטורקי. – פתיחת הבנק.] ביום ג‘, ה’ תמוז, דרכה רגלי עוד הפעם על אדמת ארץ אבותי. בכונה כסיתי את יום בואי ממכירי הרבים, ורק אחדים מהם קבלו את פני בנמל יפו. העיר נתפשטה לארכה ולרחבה מיום שעזבתיה, אבל נצטערתי, כי לא אנחנו אלא זרים עמלו להתרחבותה. בנינים גדולים וטובים בנו בני עם הארץ, ובני עמנו העמידו להם בתים קטנים על ככר של חול, אשר על שפת הים. והבונים העמלים האלו, מבני דלת עמנו הם, אשר לא השיגה ידם אף לשתול אילו עצים או לרצף את הרחובות. בצער ועגמת נפש עברתי רחובות אלו ובאנחה עמוקה עזבתי אותם. באנחה עמוקה סרתי גם אל בית המלון אשר להגרמנים, ששם ישב מר אוסישקין ומזכיר חברת חובבי ציון מר דרויאנוב, שבאו כשבוע אחד קודם. שאלתי אותם, מדוע לא סרו אל בית המלון היהודי? – והשיבו לי, כי בתי המלון של היהודים אינם מסודרים כלל – אם לדבר בלשון נקיה – ואחרי שישבו כמה ימים באחד מהם, הוכרחו לעזוב אותו ולבוא לשבת בבית המלון להגרמנים. בבית המלון הזה מצאתי את ה' דיקסון, הקונסול האנגלי בירושלים, שבא לימים אחדים ליפו. נתודעתי אליו ומסרתי לו מכתב מליצה, שהיה לי מאת אחד הפקידים במיניסטריום לעניני חוץ באנגליה. הראתי לו את תקנות החברה שלנו, המאושרת בלונדון, ואת יפוי הכח שלי מהאפ"ק לעבוד בארץ. הקונסול קבלני בסבר פנים יפות, והבטיחני לתת למוסד שלנו את עזרתו המדינית. הוא הציע לפני לבוא לאחר שלשה ימים ירושלימה, ואז יהיה גם הוא שם ויציגני לפני הפחה. ועוד לפנות ערב ביום בואי יפואה, יצאתי לראשון-לציון. עוד ממרחק ראיתי את בתי המושבה, גניה וכרמיה, ולבבי מלא גיל וחדוה לראות את המושב הזה, שכל כך הרבה טרחתי בהתיסדותו בשנה הראשונה ושעזבתיו זה עשרים שנה. דמעות שמחה התפרצו מעיני. באתי אל המושבה ושמחתי למצוא שם עוד אחדים מאוהבי וגם ממתנגדי אז. גם לאלה גם לאלה נשקתי מתוך דמעות חמות. התזמורת נגנה לכבודי ובני המושבה כבדוני במכתב ברכה הבא: למר זלמן ליבונטין, מיסד “ראשון לציון”, מאת אחיו, שארית המיסדים הראשונים, ויתר בוני ראשון-לציון, ביום שובו הנה אחרי עשרים שנה, ביום ג', החמישי לירח תמוז שנת תרס"ג. אדוננו וידידנו. ראשון לציון, עיר כוננו ידינו אומרת: ברוך בואך ושובך אליה בשלום. הנה ההרים, אשר עליהם עמדו רגליך לפני עשרים שנה, אשר נתת עיניך בהם לכונן עליהם את המושבה הזאת. אז בהיות עוד ההרים האלה ערומים מכל ירק דשא ועץ פרי, בהיותם עוד משכן לשועלים וערבים פראי מדבר, אתה זרעת בדמעה ותשא נפשך אל התקוה, כי זריעתך תצמח, תפרח ותגדל, ובלבבך אז אולי עברו מחשבות מעציבות לאמר:פן יתרשלו אחי הבונים, פן אחור יסוגו מפני כובד מלחמה עם תלאות, תחלואים ופגעים אין מספר, ופן יתנגפו רגליהם באבני נגף וצורי מכשול, וההרים האלה במדבר יהודה – מדבר יהיו כאשר היו. אבל, אחינו! גם אנחנו אף כי ראינוך, המצביא, הולך ושב אל הגולה, לבשנו עז ונדר נדרנו כי אם נגשנו אל הבנין – לא נרף ידנו ולא ננוח ונשקוט עד אם כלינו וגמרנו את אשר החילונו עד המקום שיד בשר מגעת. רבות נשאנו וסבלנו מני אז, רבים קמו עלינו לרפות ידינו ולהפיל לבבנו – ואנחנו על משמרתנו עמדנו, ובעזרת הנדיב הגדול בישראל את המערכה לא עזבנו, עד כי עטפו הרים, הרי מדבר יהודה, כרמי תפארת. עתה, אחינו, הנה ראשון-לציון לפניה בנויה ומשוכללת כאשר אוית, עתה ראשון לציון מקור גדול של מים חיים ויינות משובחים המשמחים אלקים ואדם; עתה שא עיניך וראה, כי על יסודך הקימונו יחד בנין נאוה האומר גם לך תהלה. ואנחנו תפלה, כי כמו שזכית לראות שרעיונך הראשון “בראשון” יצא ממחשבה לפעולה, כן גם המוסד אשר באת עתה לעשות וליסד, אחריתו ישגא מאד, לתחית עמנו, שפתנו וארצנו סלה. ברגשי אהבה כבוד ויקר. ועה"ח ארבעים איש. בקרתי בבית הכנסת הגדול הבנוי באותו המקום שיעדתי לו אנכי. בבית העם, בגן הצבור וביקב הגדול. שמעתי שיחת נערים ונערות בשפת עבר, ויהי כל זה בעיני בחזיון וכחלום נעים. האמנם בראשון-לציון הנני? במושב זה אשר ראשית התיסדותו הוא הפרק היותר טוב בחיי? במושב זה אשר אליו הנני נושא את נפשי זה כעשרים שנה?… * * * ולמחרת שובי ליפו, ובעוד ימים אחדים הלכתי ירושלימה. גם בעיר הזאת נתוספו בנינים יפים, אבל לא ליהודים… בתי היהודים ברחובות צרים, מלאים סחי ורפש ויושביהם עושים רושם עגום בפניהם החורים, במלבושיהם המוזרים ובמסחר הקטן והדל, אשר בחנויותיהם… הלכתי אל שארית מחמדינו, זכרון הימים הגדולים של עמנו – אל הכותל המערבי. גם פה הרחובות הצרים אינם נקיים, קבצנים לעשרות מושכים את ההולך בשולי בגדיו, בדרשם ממנו נדבות בחזקת היד. הבתים על יד הכותל הזה שייכים לערבים, ונערים שובבים מחרפים ומבזים את היהודים העוברים ושבים. ואם תשוה את המקום הזה למקומות הקדושים אשר לנוצרים, את בנינים הגדולים והמפוארים, את בתי כנסיותיהם, הבתים אשר להכנסת אורחים, לבתי ספר – ויאחזוך צער ורעד… אומרים, כי בן מלך אדיר באירופה, שבקר פעם את כותל המערבי, אמר: אם תחפוץ לדעת למי המקום הזה, עליך להתבונן מי הבוכים שם. אמת ויציב! אבל גם זה אמת, כי הבוכים אינם בונים ואינם מקימים נהרסות. באתי אל חצר המטרה – מערה גדולה – אשר שם קונן ירמיהו הנביא את קינותיו, ועל יד שער המערה עומד ערבי. בית מסגד קטן בנו להם שם, ובחסדם יניחו אותנו להכנס לשם, לראות ולצאת. מערת כלבא שבוע – אשה יהודיה קנתה את המקום הזהה ותתנהו במתנה לצרפתים, ובחסדם אני בא ויוצא שם. עליתי משם על הר הזיתים – ולבבי נקרע לגזרים. הזאת היא ירושלים, העיר שאבותינו שפכו דמם עליה, העיר שבה חנו מלכינו ושרינו, שבה חזו נביאינו וחוזינו? אין שריד ורושם כמעט! ממזרח וממערב, מצפון ומים בתי מסגד לאלהים שונים, אבל לא לאלהי ישראל, גם את קברות נביאינו וחוזינו – חגי, זכריה ומלאכי – לקחו להם הנוצרים (הרוסים) בחזקה, ויאמרו כי להם הם. חגי החוזה אינו מרעיש כעת את “השמים ואת הארץ, את הים ואת החרבה” כאשר הרעיש בימיו וזכריה לא “יקנא עוד לירושלים ולציון קנאה גדולה”, לא יקנא למחמדינו הנתונים בידי זרים. * * * בירושלים בקרתי את הקונסול האנגלי דיקסון בביתו. הוא ואשתו, אנגלים טובים ונוצרים המאמינים ביעוד הנביאים, כי היהודים ישובו לארץ אבותם, – ראו בי את אחד מבוני חרבותינו וקבלוני בסבר פנים יפות. שוחחנו הרבה על המצב המדיני והכלכלי בארצנו, ובו ביום הציגני לפני הפחה. טורקי זה, כפי הנראה, לא שמח כלל על הבנק האנגלי, שהיה עומד להפתח על ידי יהודי בארץ ישראל, אבל מפני כבוד הקונסול קבלני בכבוד ואמר לי, כי הוא שבע רצון שבאתי לפתוח בנק לתועלת המסחר וחרושת המעשה בארץ ונתן לי מכתב חתום להקיימקם ביפו. אחרי זמן קצר נודע לי, כי במכתב הזה פקד על הקיימקם להניח על דרך עבודת הבנק האנגלי-יהודי הזה את כל המכשולים שיהיו ביכלתו. שחרתי את פני מנהלי הבנקים ובתי המסחר, בקרתי בקצת מבתי החסד ואחדים מידידי ולמחרת שבתי ליפו. שכרתי בית בשביל הבנק שלנו והחילותי להכין את כלי הבית, הפנקסאות והנירות הנחוצים לפתיחת עסקינו שם. ביום כ"א יולי, ב' אב סדרנו הכל במשרד הבנק, – והתחלנו בעבודתנו. פרק י"ג [המצב הכלכלי של היהודים בארץ. – הצורך לסדר הלואות בתנאים טובים. – התכנית הראשונה לעבודת האפ“ק. – התענינות הד”ר הרצל בעבודת האפ"ק. – שבעה מכתבים בענין זה.] האפ“ק החל עבודתו – אמרתי למעלה, – אבל בשביל עבודה לטובת הישוב ועסקי בנקים רגילים היה המצב קשה. עכובים שונים, מדיניים וכלכליים עמדו על דרכנו; עפ”י חוקי הקפיטולציות היתה לנו הזכות לשאת ולתת בארץ, להתעסק בנתינת הלואות למסחר וחרושת המעשה, אבל דעת פקדי הממשלה היתה, שאין לנו רשות לזה; האירופיים היו סומכים על חוקי הקפיטולציה ועל קונסוליהם, אבל לפני פקיד הממשלה התורקית, היו רק חוקי הארץ ההיא, ואל פיהם מחויבים היינו לשאול רשיון מאת הממשלה המרכזית ולתת לפניה דין וחשבון על מעשינו, ולכן השתדלו הם להניח מכשולים על דרכנו. יותר קשים היו התנאים הכלכליים: בעולם המסחר מצאתי, כי בתוך יושבי הארץ אין הבנה ברורה על קרדיט בנקאי. הבטוחות בכלל בתוך יושבי המקום לא היתה נמדדת באותה שעה בנכסי הלוה, ברוחב מסחרו ובתכונת רוחו, אלא באומץ רוחו ובגבורתו של המלוה. גבר אלים היה נותן הלואות, בהיותו בטוח בחוק האגרוף ובשוחד שהוא נותן לפקידי הממשלה שיעלה בידו לגבות את חובו. גם הבנק הגרמני, שבא לפנינו ועבד בארץ כבר זמן מה, לא השתדל להנהיג עסקי בנק אירופיים, אלא היה נותן אשראי על-פי חשבונות פתוחים למספר מוגבל של סוחרים או בעלי נחלאות, בלי זמני פרעון קצובים, וגם הבנק הזה היה סומך על הקונסולים שלו שעמדו תמיד לעזרתו, לגבות את חובו. ובישוב היהודי אשר במושבות מצאתי, כי ועד חובבי ציון הפסיק תמיכתו לאכרי המושבות רק לפני זמן קצר והנדיב גם-כן רק לפני שנה מסר את המושבות להיק“א, והקטין את המן שהמטיר עשרות שנים, ושני המקורות האלה לא הרגילו את התושבים, שיהיה להם מושג ברור אודות הלואות, כנהוג בכל העולם. ובינתים החלו כבר המלוים ברבית קצוצה לעבוד בין היהודים במושבות, ולא רק מלוים יהודים, אלא גם מלוים ערבים. המַלוה הערבי התחיל לעבור ברחובות המושבות ולהכריז: “מי כאן הצריך למִלוה בסכום לירות אחדות?” והיה נותן למי שפשט יד, מפני שהיה בטוח באגרוף שלו שיגבה את ההלואה. ועסק זה היה נעשה עפ”י חשבון של 15 בעד 10 כלומר: מי שקבל מלוה 100 פרנק בסתו – בתחילת עבודת החורף – היה צריך לשלם 150 לעת הגורן. בתנאים כאלו החילותי להרחיב רעיון קופת-מלוה ואגודות משותפות, וגם נתתי הלואות לאכרים עד הקציר והבציר לכל אחד מהתושבים היהודים שפני אלינו, עפ“י חקירות מוקדמות בדבר מצבו של כל אחד ואחד. אולם, בשביל להנהיג קרדיט מסודר על יסודות כלכליים בריאים, נחוץ היה ללכת למושבות ולערים ששם יושבים היהודים, להתבונן למצבם ולחקור על מדת בטחונם. והחלטתי להשתמש בהזדמנות הראשונה, שאפשר יהיה לי לעזוב את עסקי הבנק וללכת לעבור בארץ. הזדמנות זו באה בחדשי אלול תרס”ג ותשרי חשון תרס"ד, כאשר יבואר לקמן. * * * הד“ר הרצל התענין מאד באפ”ק ובעבודתו בארצנו והיה כותב לי לעתים קרובות ומזרז אותי ונכנס תמיד להרבה פרטים. עזבתי את ווינה, בדרכי לארץ ישראל, כמו שהזכרתי למעלה ביום כ' סיון (8 לחדש יוני 1903), שהיתי כשני שבועות בקונסטנטינופול, ובאתי ליפו בסוף יוני, וביום 22 יוני כבר כתב לי הד"ר הרצל כדברים האלה: יקירי מר ליבונטין! מצטער אני מאד, שלא נכנס עדיין למשמרתו, והנני מבקש ממנו, כי לכל הפחות לא יתן כעת שום מקום לעכובים, מפני שאין אנו יכולים לדחות את עסקי הבנק שלנו או עסקי האפ"ק לזמן כל כך רב. אבקש להגיד למר אוסישקין, כי סיר פרנסיס מונטיפיורי דחה בהחלט את הצעתי לכתוב על שמו את שטרי המכירה על הקרקעות שנקנה. את המכתב, אשר בו דחה מונטיפיורי את הצעתי, שלחתי לאוסישקין, ואני לא יכלתי להעמיד את עצמי במצב כל כך מגוחך, עד כדי לכתוב אליו עוד הפעם בנידון זה. בברכת ציון המסור לו מאד בנימין אחרי שראיתי ביפו את הקונסול האנגלי, היושב בירושלים, ודברתי עמו על מטרת ביאתי לארץ ישראל, כמו שהזכרתי למלעה, כתבתי לד"ר הרצל, וביום 12 יולי כבר כתב לי את המכתב השני: יקירי מר ליבונטין! קבלתי בתודה את מכתבו מיום 1 יולי. הנני שמח, שכבר הגיע למקום עבודתו בעתיד, ואבקשו לבלתי האריך בהכנות ולהתחיל בעבודתו. על תוכן מכתבו אני שמח, ובפרט הנני שבע רצון מן המשא ומתן שהיה לו עם הקונסול האנגלי. הנני מסכים גם כן, שנרשה לפתוח משרד הפוסטה האנגלית במשרד הבנק שלנו. העבודה שלנו ביחד עם האינטרסים של הקונסולים האנגלים, תהיה לתועלת לנו וגם להאנגלים, הבאים מזמן לזמן לארץ-ישראל, ולהם תהיה בזה אפשרות להעביר את כספיהם על ידי האפ"ק. הנני מאחל לו הצלחה רבה. המסור לו בנימין * * * במכתבי מיום 7 ליולי הודעתי להרצל, כי הייתי אצל הקונסול האנגלי בירושלים, כי הוא הציגני לפני הפחה וכי עומד אנכי לפתוח את עבודת הבנק. על זה קבלתי ממנו תשובה מיום 17 ליולי כדברים האלה: יקירי מר ליבונטין! לעונג היה לי לקרוא את מכתבו מיום 7 ליולי. רואה אני כי הנהו עומד על הדרך הישרה. ילך נא בדרכו זו ואל יתן גם ליום אחד לעבור בלי תועלת. בדרישת שלום היותר טובה, המסור לו בנימין למען הבין את מסירותו של הרצל לעניני הציוניות בענף שעבדתי בו – עסקי האפ“ק בא”י – צריך אני לציין, כי את מכתבו מיום 17 ליולי כתב מאלטאוסזה (את המכתב המובא למעלה כתב מווינה), וביום 19 ליולי כתב לי עוד הפעם מאלטאוסזה. יקירי מר ליבונטין! רצוף בזה הנני שולח לך מכתב בדבר יסוד פבריקה של קרח, ואשמח אם תביע לי את דעתך על הענין. בתשובה על מכתבך מיום 16 ליולי הנני להודיעך: בהנהלת “גאולה” אינני מתערב. היחס לחברה זו כבר נקבע בחליפת מכתבינו הקודמים, ולא איכפת לי על שם מי תרשום “גאולה” את הקרקעות שהיא קונה, אבל אנכי חפץ ודורש, כי פקידי “גאולה” לא יהיו משמשים גם כפקידי האפ“ק. מטעם זה אני מתנגד למנוי מר אוסישקין בתור דירקטור של האפ”ק, וכמו כן הנני מוצא למותר, כי הד"ר בודנהיימר יכנס בתור דירקטור. בדרישת שלום טובה. המסור לו בנימין ועוד טרם שקבל ממני תשובה על מכתבו מאלטאוסזה כבר היה עוד הפעם בווינה וכתב לי משם ביום 27 ליולי: יקירי מר ליבונטין! רצוף פה הנני שולח לו הרצאה מענינת מאד מאת הפרופיסור סימונזוהן. אינני חפץ להדפיס הרצאה זו ב“הוולט”, למען לא ישתמשו בה אחרים (הצעה: קנין המלון על הר הכרמל כדי לסדר שם סנטוריום). מבקש אנכי מכבודך לחקור את העסק הזה, וכאשר הענין יהיה ברור לכבודך, ירצה נא לפני עליו. אולי תוכל האפ"ק לקחת את העסק הזה בידה ולהשקיע בו חלק מן הכסף הדרוש. מובן מאליו שרק חלק מן הקרן, אבל עליה להבטיח לעצמה השפעה קבועה על כל הענין. אני מחכה ממנו להרצאה קצרה ומשוכללת בענין זה. אולי אפשר לעשות משהו בענין זה בהשתתפות “גאולה”? בדרישת שלום. המסור לו בנימין דבר המלון ענין אותי מאד, ולכן שלחתי את מר חיים, אחד מידידינו הספורים ביפו, לשאת וליתן עם בעל המלון. הודעתי להרצל דבר המשא והמתן הזה, ועל מכתבי זה השיב לי ביום 11 ספטמבר: מר ליבונטין יקירי! נדמה לי, שעליו מתחלה להכין את הענין של הסנטוריום על הכרמל באופן כזה שישיג אופציון של מכירה מאת בעל המלון הגרמני. ענין כזה אפשר להציע לפני הדירקטוריום המורכב מדירקטורי היק“ב, האפ”ק והועד המפקח שלנו, רק בהיותו ראוי לשיחה, כדי שיוכלו אז להציג את השאלה למנין ולהחליט הן או לאו. אין אני צריך להעיר את תשומת לבו, שאין אנו יכולים להרשות למישהו שיעשה מאחורי גבנו ספקולציות בקרקעות, ביחוד לבעל המלון שעל הכרמל, שיעשה עסקים טובים. את העסק הטוב הזה צריכים אנחנו לעשות, והבקורת צריכה להיות נתונה בידי הדירקטורים ובידי הועד המפקח, והם יחליטו אם ההצעות מתאימות לענינינו. בצורה כזאת אבקשהו להקדיש הלאה את זמנו לענין הזה ולהודיעני מהתקדמות הדבר. בדרישת שלום. המסור לו בנימין בתחלת ספטמבר שלחתי לד“ר הרצל את המאזן של האפ”ק מסוף אוגוסט והוא קרא אותו בעיון נמרץ, כמו שנראה ממכתבי אלי מאלטאוסזה מיום 19 ספטמבר: יקירי מר ליבונטין! הנני מקיים לו בזה את קבלת המאזן ליום 31 אוגוסט ואבקשהו לשלח לי מזמן לזמן בתקופות קבועות את רשימת תיק השטרות, כפי שסודר הדבר מלונדון. אסיר תודה אהיה לו אם יואיל להודיעני באיזה אופן הוא הולך לבדוק את נכיון השטרות. בדרישת שלום רבה, המסור לו בנימין פרק י"ד [הקיימאקם היפואי חפץ לאסור על האפ“ק לעבוד בארץ. – הרצאתי בענין זה לפני הקונסול האנגלי, מכתב הרצל בענין זה. – עפ”י דרישת ציר אנגליא בסטמבול ניתנה לנו הרשות לעבוד. – מכתב הרצל בענין זה. – מתן מלוות לממשלה הטורקית.] כחודש ימים אחרי שנפתח הבנק ביפו, ביום 27 אוגוסט, בא אלי אחד מפקידי הממשלה המקומית ושאלני אם יש לי רשיון מאת הממשלה המרכזית בסטמבול לפתוח בנק פה. עניתי לו, כי אמנם אין לי רשיון מיוחד לזה, אבל לרשיון כזה איני צריך כלל, מפני שעפ"י חוקי הקפיטולציה הנוהגים בארץ רשאים הנתינים והחברות של כל אחת מן הממשלות הגדולות ליסד עסקים ולסחור את הארץ בלי רשיון מיוחד. נשען על זאת, הודעתי דבר יסוד הבנק לקונסול האנגלי פה ובירושלים, וגם בקרתי את הפחה בירושלים יחד עם הקונסול האנגלי, והלה הודיע לו כי אנכי פותח פה בנק תחת דגל אנגלי, והפחה הביע לי את הסכמתו. הפקיד הלך ובא עוד הפעם ואמר לי בשם הקיימאקם, כי הוא נכון להשיג בשבילי רשיון בטוב לבבו, אם רק אסכים להוציא אילו הוצאות… הודיתי לו על טוב לבבו ושלחתיו מעל פני, בלי תת הסכמתי להוציא “אילו הוצאות”. אחרי עבור ימים אחדים שמעתי, כי הקיימאקם צוה על המוכתרים של היהודים והערבים להזהיר את נתיני ממשלת טורקיה, לבל ילכו לעשות עסקים אתנו. ועוד הפעם שלח את הפקיד אלי לבקש אותי בשמו להסיר את השלט מעל בית הבנק עד שאקבל רשיון מאת ממשלת טורקיה, דבר שעליו כבר כתב לפחה הירושלמי. – אמור לקיימאקם – השיבותי לו – כי אנכי לא אסיר את השלט, ואם יש לו רשות לעשות כזאת – יעשה נא על ידי השוטרים שלו… עודני מדבר עמו וסגן הקונסול האנגלי, מר אמזלג, בא אל הבנק בלוית המזכיר שלו, ובשמעו מפי את המשא ומתן שלי עם פקיד הקיימאקם, אמר למזכיר שלו כדברים האלה: – לך ואמור לקיימאקם בשמי, כי לא ידרוש רשיון מאת הדירקטור של הבנק ולא יבוא עמו במשא ומתן כלל; אם יש לו דבר אל הדירקטור של הבנק האנגלי – עליו לפנות אלי. הפקיד הלך ולא יסף עוד לבוא אלי, ואנכי ערכתי ביחד עם סגן הקונסול אמזלג את כל המשא ומתן הזה בכתב ושלחתיו אל הקונסול האנגלי בירושלים. ספרתי לו על המכשולים שהקיימאקם המקומי שם לפני הבנק, בזה שדורש ממני רשיונות מסטמבול ואוסר על הנתינים העותומנים להכנס בעסקים אתנו. כתבתי תיכף ומיד בענין זה להד"ר הרצל וקבלתי ממנו תשובה במכתבו מן 11 ספטמבר. מר ליבונטין יקירי! את הקושי שהשלטונות הטורקים עושים לפעולת האפ"ק בארץ ישראל, אנכי זוקף, ואולי לא באי צדק, על חשבון מעשי מר אוסישקין ועוד חובבי ציון אחרים בלתי פוליטיים… בשל מעשה בלי מחשבה הגיונית תחלה, יכול הכל להתקלקל למשך זמן ארוך מאד. האדונים האלה מבינים את הדבר הזה היטב, ועלי עוד לשבור את מוחי, איך לתקן את השטויות והשגיאות הנעשות על ידם. בדרישת שלום רבה, בנימין בעוד אילו ימים, עוד טרם שהגיע לי המכתב הנזכר כתבתי עוד הפעם להרצל והצעתי לפניו, אם הדבר הוא בגדר האפשרות, לנסות דבר בענין זה בלונדון, כדי לשמור על הבנק שלנו מעינה הרעה של הממשלה. על מכתבי זה השני ענה לי מיום 23 ספטמבר מאלטאוסזה. מר ליבונטין יקירי! את הקשי שיש לו עכשיו מצד הממשלה אנכי מיחס אל הופעתו הבלתי זהירה של ידידנו אוסישקין. אין הענין כלל כך, כפי שכב' מדמה, כי אפשר להניע את הממשלה האנגלית בכל שעה שאדם רוצה, ולפנות אליה – אינו דבר כל-כך קל ופשוט, כפי שכב', כנראה, מתאר לעצמו. בכל אופן אשתדל ברגע כושר לנסות דבר בלונדון, אבל לכבודו, לאוסישקין וליתר “ידידינו” אני מציע, בתור דבר יותר חשוב, שלא יעשו אילו דברים בלי זהירות שעל ידי כך יהיה מקום לראות בהם מעין פרובוקציות. זהירות כזו היא חשובה בה במדה, שיש לאדם לשמור על מצב בריאותו, כדי שלא יצטרך אחר כך לסמי מרפא. עד עתה היו לי נסיונות רעים מאד בשל המעשים שעשו ידידינו על דעת עצמם, ואני מזהיר בכל תוקף, שלא לעורר מחדש מעצורים. מלבד זה מצפה אני לידיעותיו על דבר מהלך הענינים בענין זה וגם להרצאה על פעולותיו עד עתה, וכמו כן על פעולותיו של ידידנו אוסישקין. בברכת ציון המסור לו בנימין הקונסול האנגלי בירושלים היה שבע רצון מן המקרה שבא לידו – שבקשתי ממנו עזרה מדינית לאפ"ק. הוא הרצה לפני הציר האנגלי בסטמבול את דבר המכשולים שהממשלה המקומית מנחת על דרכי עבודת חברה אנגלית. כמובן לא יכול הציר להסכים, כי חברה אנגלית תבקש רשיון לעבודתה בטורקיה, מפני שדבר זה יש בו משום פגיעה בחוקי הקפיטולציות שהממשלות האדירות שמרו עליהן בארץ זו. והוא בא בענין זה במשא ומתן עם השער העליון בסטמבול. כעבור אילו חדשים, קבלתי בסוף דצמבר מכתב מהקונסול האנגלי בירושלים ובו הודיעני, כי פנה באותה שעה אל ציר ממשלת אנגליה בדבר הרשיון אשר הממשלה המקומית דורשת מאתנו, ונתקבלה תשובה ממנו, כי הוא בא במו“מ עם השער העליון, ושם השיבו לו, כי ניתנה פקודה שלא לעכב מעתה על כל עסקי האפ”ק בטורקיה, ולאפ"ק יש רשות לנהל את עסקיה בלי עכובים אילו שהם. אחרי ימים אחדים בא הפחה מירושלים עמי בדברים ע“י הטלגרף באופן רשמי, כעם דירקטור של האפ”ק, ובקש ממני מלוה בסכום אלף לירה לימים אחדים בשביל הממשלה. עשיתי בקשתו, ואחרי כן הודעתי להד“ר הרצל את הדבר. במכתבי אליו אמרתי לו כי בטוח אנכי, כי הממשלה תשלם את אלף הלירות כדי שתוכל לבקש מלוה יותר גדולה, ושאלתי את דעתו, כיצד עלי להתנהג להבא אם הממשלה תבקש מלוה יותר גדולה. לאחר חליפת מכתבים, שהיו בינינו, הסכים הד”ר הרצל לתת להממשלה הלואות עד לסכום שבעת אלפים לירות, ואחרי כן – עד חמש-עשרה אלף לירות טורקיות. נכנסנו בעסקים אלו עם הממשלה המקומית, על סמך פקודה משער עליון, שעל פיה הורשה לממשלה המקומית לקבל הלואות מן האפ“ק, ולפרעון ההלואות מסרה לנו הממשלה המקומית לבטחון את גבית המסים בחברון ובמקומות אחרים. בענין זה קבלתי מאת הד”ר הרצל ארבעה מכתבים אלה: א. ווינה, 14 ינואר 1904 מר ליבונטין היקר! ידיעותיו מ-4 – 6 ינואר קבלתי בתודה. גם אני מסכים שהטרנסקציה שלו עם המושל בירושלים תוכר אחר-כך; אבל עלי לדרוש ממנו במפגיע, שלא יסכים לעולם לסכומים יותר גדולים, קודם שישאל אותי בטלגרמה. כאשר תבוא בקשה כזו עוד הפעם לפניו, אזי יענה כי עליו לפנות אל הנשיאות שלו. בברכה לבבית המסור לו בנימין ב. ווינה, 14 פברואר 1904 מר ליבונטין היקר! זה עתה קבלתי את מכתבו מיום 4 דנא. מסכים אני לגמרי לצעדיו, בנוגע לשאלת ההלואה לממשלה. את הטלגרמות יוסיף נא לשלח להבא גם כן עפ"י האדריסה “בנימין”. בברכות לבביות המסור לו “הרצל” ג. ווינא, 17 פברואר 1904 מר ליבונטין היקר! התיעצנו על תוכן מכתביו מ-4/7 דנא, על דבר ההלואה לממשלה בירושלים וטלגרפנו לו היום: מסכימים לתת שבעת אלפים, אם ההלואה בטוחה. בנוגע לפורמליות, צריך להוציא את הדבר לפועל באופן כזה: מפני שענין קבלת החלטה מהדירקטורים של האפ“ק ימשך זמן רב, לכן החליט ועד החמשה של היק”ב, לתת הוראות לנשיא הדירקטוריום של היק“ב, כי יתן פקודה לכב' לעשות את העסק בשם האפ”ק, אבל לפי שעה לעשותו על חשבון היק“ב. ותיכף כאשר יִוָסד הדירקטוריום של האפ”ק, תקח חברה זו את העסק על חשבונה. צורה זו היא האפשרות היחידה לעשות את העסק על בסיס חוקי, בלי עכובים. ולכן יש לו ההסכמה הפרינציפיאלית לגמור את ההתקשרות בענין זה, אבל אנא להודיעני על המו"מ וביחוד על אופן המסים וצורת גביתם. עליו עוד לבחון, שמא הוחכרו מסים אלה עוד מקודם ואם לא הוחכרו – יותר רצוי ונוח, שאנחנו בעצמנו נחכור אותם. ואשר להצעתו, כי נשתמש בהזדמנות זו להשיג זכויות והנחות שונות בשביל הבנק שלנו, ביחוד בנוגע לקושנים, לא רק שאנחנו מסכימים בכל לבנו, אלא אנו מבקשים, כי יקדיש לזה תשומת לבו המיוחדת. בכבוד בשם ועד החמשה אצל, קוקש ווינה, 8 מרץ 1904 מר ליבונטין היקר! כפי שכבר טלגרפתי לו אתמול, אין אנחנו יכולים להסכים לשנוי התנאים שהודענו לכבודו בענין ההלואה. אנחנו הסכמנו להלואה רק על סמך “דירקט אימפיריאלי” ורק על הסכום שהראו לנו. אי אפשר שכב' יעבור על גבול כל כך מדויק כזה. רצוף פה ימצא הרצאה ע"ד עסק שהציעו לפני. קודם שאתן תשובתי על זה, רוצה אני לשמוע את דעתו על הענין. זה כבר שנים אחדות שומע אנכי על דבר השקעה זו ביפו. מה יש בענין הזה? איזה קפיטל יִדָרש לכך? בברכות לבביות המסור בנימין במשך כשנה עמדנו במשא ומתן עם הממשלה והלוינו לה כספים עד הסכום שהוקצב לנו על פי הדירקטוריום ביחד עם הועד הפועל של ההסתדרות, עד סכום חמשה עשר אלף לי"ש. בזמן אוסף המסים מן הצאן, ישב אחד מפקידינו בחברון וקבל את ההכנסות של הממשלה לפרעון החוב שלנו. המשא ומתן הזה נתן לנו ריוח ידוע, ואף חִזֵק את הסמכות שלנו בעיני תושבי הארץ והפקידים הגבוהים. כל דבר שהיה נצרך לנו בבתי הפקידות, בעניני קרקעות ומסי העשור, היו עושים בשבילנו ע"פ דרישתי, כמו על פי פקודה מגבוה. במשך המשא ומתן הזה בטיח לנו הפחה בירושלים, שיציע לפני השער העליון להחכיר למתישבים יהודים קרקעות הממשלה וגם מנכסי השולטן. ואף אמנם קיים הבטחתו, כמו שיסופר להלן. בחודש אוגוסט 1905 בקש הפחה מאתנו שוב הלואה, אבל בינתים הורע המצב המדיני בארצנו בגלל השערוריות במקומות אחדים בטורקיה. נוסף לכך פתח בינתים הבנק העותומני סניף בירושלים, ויכולתי לדחות את בקשתו באמתלא, כי אין לנו להכנס לגבולי עסקי הבנק הזה, שהוא הבנק של הממשלה. השתדלתי לגבות מה שהיה מגיע לנו, וחדלנו מהלוות להם כספים. פרק ט"ו [הצעת ראשי שבטי הבידואים. – מכתב הד"ר הרצל בענין זה. – מכתבי הרצל בענינים שונים.] בקיץ 1903 באו לפני הד“ר לוי לירושלים שני ראשי שבטים בידואים החונים במדבר, לא רחוק מגבול ארץ ישראל, והציעו לפניו, כי יבואו היהודים הציונים להשתקע ביניהם. ד”ר לוי כתב לד“ר הרצל מכתב, שבו אמר לו בענין זה, כי על גבול מצרים ובעבר הירדן המזרחי ישנם שבטים בידואים תקיפים מאד ואין עליהם עול מלכות טורקיה. משלמים הם רק מסים קטנים ותו לא מדי. הארץ שם רחבת ידים ופוריה מאד ואקלימה טוב ומובחר. ישנם שם שבטים המתיחסים על בני ישראל וקוראים לעצמם “בני ישראל”. זקני הבידואים ממקומות אלו שבאו לפניו אמרו לו, כי הם נכונים לתת ליהודים קרקעות במחיר מצער מאד ולהיות להם למחסה. אין שם קדסטר של הממשלה הטורקית, אלא השיכים נותנים שטרי מכירה, ומכירות אלו מתאשרות על ידי “חזקה”. במשך זמן קצר אפשר להושיב שם רבבות משפחות מבני ישראל שיהיו מתעסקים בעבודת אדמה, חרושת המעשה ומסחר. אחד השיכים האלו אמר, כי שמע את שם הד”ר הרצל והיה קורא לו בשם “מלך ישראל”. השיך בקש מאת הד"ר לוי לתת לו את היכולת לכרות ברית אהבה עם “מלך ישראל” לטובת עם ישראל וכמובן – גם לטובתם של הבידואים. השיכים הביעו גם כן את חפצם להתאחד עם היהודים ולקחת את הארץ מידי הטורקים. המה מסרו לד"ר לוי את מספר החיילים מלומדי מלחמה שיוכלו לתת ליהודים, בתנאי שהיהודים ימציאו להם רובים ותותחים. השיכים אמרו, שהם מוכנים ומזומנים לעבוד שכם אחד עם היהודים, – לקחת את הארץ מידי הטורקים ולתת ליהודים את החלק הנקרא ארץ-ישראל, אשר כפי ששמעו, ישבו בה יהודים לפני אלפים שנה. כפי הנראה, היו הבידואים מלאים באותו זמן התמרמרות גדולה נגד הטורקים, ולכן באו להתראות עם היהודים בארץ ישראל ולהציע לפניהם את שרותם. ד“ר לוי הודיע דבר זה לד”ר הרצל והוא התענין בזה. לפני הרצל, כידוע, היתה רק מטרה אחת ואותה חפץ להשיג בכל דרכים שיהיו. בשל מכתב הד“ר לוי כתב לי הד”ר הרצל ביום 14 ליולי מאלטאוסזה: יקירי ליבונטין! הנני מבקש מכבודו למצוא בחכמה ובזהירות מי הוא השיך סבין אבו רביה (אני חושב שכך שמו), הוא האמיר של אמסולם, יוצא ירך השבט הגדול טגללא או טנאקא, היושב על הגבול, אשר בין מצרים וארץ ישראל. אבל אל ישאל את הד"ר לוי, יעשה כבודו את החקירה הזאת באופן שלא יבינו שהדבר יצא מכבודו או ממני. התשובה צריכה להיות בהקדם הכי אפשרי, אם אפשר – באניה הראשונה אחרי קבלת מכתבי זה. בדרישת שלום לבבית בנימין פ.ס. כמו כן אל ישאל את הד“ר יפה. ואף האיש שעל ידו יבוא כבודו לחקור, – גם הוא אל ישאל לא את הד”ר יפה ולא את הד"ר לוי. כי אם יעשה זאת על ידי אנשים, שלא ידברו עם השנים הנזכרים. אני מוסר לכבודו שאלה חמורה, שהוא צריך לתת עליה תשובה מחוכמה בזהירות גדולה, שאם לא כן יכול לצאת דבר אי נעים. סומך אני על זהירות כבודו. את דבר הצעת הבידואים ידעתי עוד לפני בוא אלי מכתבו של הד“ר הרצל, אבל דעתי היתה, כי רק על ידי עבודה אטית ומודרגת אפשר יהיה לבוא במשא ומתן ידידותי עם הבידואים, ובמשך הזמן גם לרכוש לנו חלק גדול מן הארץ בדרום או בעבר הירדן המזרחי. תכנית מעין זו בארתי במכתבי למר אוסישקין והוספתי להביאה לפני הדירקטורים פעמים אחדות במשך כמה שנים. אבל לא האמנתי, כי אפשר להכנס בענין כזה בברית עם השיכים הנזכרים ע”פ הצעתם – למרד גלוי – ואת דעתי זו בארתי להד"ר הרצל. פרק ט"ז [תקונים בעבודת ועד חובבי ציון בארצנו ע"י אוסישקין. – יסוד הסתדרות ארץ ישראלית על ידו. – הרצל נגד הסתדרות זו. – עבודת ההסתדרות. – תכנית שלי לעבודה ישובית.] ברשימותי למעלה הזכרתי כבר, כי מר אוסישקין בא לארץ-ישראל, כשבוע אחד קודם לפני. נסיעתו לארצנו היתה בשליחות הועד לחברת חובבי ציון ברוסיה, אשר באודיסה, שנקראה בשמה הרשמי “חברה לתמיכת עובדי האדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ-ישראל”. עבודת הועד הזה בארצנו התחילה בשנת תרנ“א ע”י יסוד הועד הפועל של החברה ביפו, אשר בראשו עמד מר טיומקין. הוא, כידוע, התחיל את עבודתו על פי תכנית ישובית גדולה – לקנות קרקעות וליסד מושבות, אבל מפני סבות שונות לא הצליח, והועד קרא לו לשוב לרוסיא ושלח במקומו את מר בינשטוק ונתן לו תכנית לתמיכה ולעזרה. ההצעות למתן תמיכות היו נערכות ביפו ונשלחות לאודיסא, שם היו מתבקרות ומוחזרות למר בינשטוק להוציאן אל הפועל. אחרי מות בינשטוק, באו אחרים במקומו בועד הפועל והתנהגו כמוהו: נתנו על מנת שלא להחזיר תמיכות וגם הלואות לאכרים במושבות אחדות – להוצאות חרישה, זריעה וקצירה, למספא, לכלי עבודה וכדומה; לבעלי מלאכה ואומנים – נתנו כסף שבוע בשבוע, וכסף חודש בחדשו, – לקנין כלי מלאכה, חמרים ומזונות וכדומה, וכך נתיסדה חלוקה חדשה בארצנו, נוסף על החלוקה של הכוללים השונים אשר בירושלים ויתר ערי הקודש. וכבא מר אוסישקין לארץ ישראל הודיע לכל המקבלים, כי הועד של חובבי ציון החליט לחדול מתת תמיכות כאלה, ולהבא ינתן חלק מהכנסות החברה לקנין קרקע לפועלים, וחלק – להחזקת בתי ספר בערים ובמושבות. עוד י“ד – ט”ו שנים קודם לכן דברתי, הצעתי, וכתבתי לחו“צ ברוסיא כי על חובבי ציון, כלומר על העסקנים שבנו, להשתדל כי ילכו אנשים אמידים לארצנו ליסד מושבות בשביל עצמם ובכספם ועל אחריותם, או להתעסק בישובה של א”י על ידי מסחר וחרושת המעשה. ובנדברות שמאספים חו“צ – אמרתי אז – יש רק ליסד בתי ספר, בתי כנסיות ולעזור להוצאות הכלליות של אילו מושבות. אבל אחי נצחו אותי: התעסקו באסוף נדבות, תמכו ויסדו, יסדו ותמכו, והרבה כספים הוצאו לחנך בהם אנשים לבטלה, לשעמום ולקבצנות… וכשבא אוסישקין ואמר לשנות את סדר פעולות חו”צ בארץ ולהוציא את נדבות חובבי ציון לענינים יותר נכבדים כאמור למעלה, הייתי שבע רצון מאד. עתה יהיה הנצחון על צד דעותי אנכי. התמיכות השונות יחדלו והישוב היהודי יעזר ע“י האפ”ק על בסיס בריא. מלבד זאת קבל עליו אוסישקין עוד עבודה גדולה ורבת אחריות: הוא אמר לסדר את הישוב הארץ ישראלי באופן כזה, שתהיה לו באות-כח נבחרת מכל התושבים, אשר תדאג ככל האפשר להטבת מצבו, לסדור החיים הכלכליים של היהודים בארצנו ותהיה גם באות כח רשמית לפני הממשלה המקומית, עד כמה שהמצב המדיני יאפשר. עפ“י תנאי ההסתדרות שתקנו, צריך היה כל יהודי תושב ארצנו, שחפץ להכנס אל ההסתדרות, להכניס שקל (חצי מג’ידי) תשלום חבר. החברים המסודרים יתאספו לאסיפה כללית ויבחרו בועד פועל גדול ובועד מצומצם, עפ”י התכנית של הקונגרס הציוני. אנכי לא השתתפתי בעבודה זו, מפני שהייתי עסוק בסדור האפ“ק. ואף אמנם לא האמנתי, כי יש אפשרות להוציא אל הפועל הסתדרות זו, ע”פ התכנית שהתוו למו העסקנים ואוסישקין בראשם – כי הנבחרים יִבָּחֲרוּ מאת כל גוש הישוב. לפי דעתי היה נצרך לסדר מתחלה כל קהלה וקהלה במושבות ובערים, והקהלות האלו תשלחנה מתוכן באי כח להסתדרות כללית. עסקנים אחדים יצאו אל הערים והמושבות להפיץ את רעיון ההסתדרות, – ומספר החברים השוקלים היה כשלש מאות איש. הם התאספו לכנסיה גדולה בזכרון יעקב, ובחרו בועד פועל גדול וגם בועד מצומצם. אחרי האספה בזכרון יעקב נסתדר ביפו, בראשותו של הד"ר הלל יפה, משרד הועד. והוא התחיל לסדר אילו ענינים צבוריים, שעמדו אז על הפרק. מענינת העובדה, כי גם הממשלה החלה לפנות בכמה דברים אל המשרד הזה, שקראה לו בשם “מרכז היהודים”. * * * והנה נמצאו אנשים ביפו, שכתבו לד"ר הרצל על עבודת אוסישקין בענין ההסתדרות ותארו אותה כמוסד מזיק. ובחפצו לדעת מה שנעשה כתב לי את המכתב הבא מיום שני לאוקטובר: יקירי מר ליבונטין! מצדדים שונים אני מקבל ידיעות על עבודת ידידנו מר אוסישקין בארץ-ישראל. אני מבקש מכבודך לשלח לי הרצאה מפורטת על עבודתו. אנכי דורש זאת מכבודך על פי משרתך, והנני חפץ, כי הדבר ישאר בסוד, כחובת הפקיד, גם ביחס לאוסישקין. בברכת ציון המסור לך בנימין בתשובה על המכתב הזה כתבתי לד"ר הרצל ביום 30 לנובמבר את הדברים האלה: “הקהלות בארץ ישראל זקוקות לאחוד ולהסתדרות. אעפ”י שדעתי היא גם-כן, כי פתרון שאלת תחית עם ישראל על אדמת אבותם מונחת בציוניות המדינית, אבל כחובב ציון זקן הנני חושב, כי נחוץ להכין בארצנו את הקרקע לעבודה ולהתישבות רחבה, כאשר תבוא העת לזה. והתנאי הנכבד להכנה זו היא הסתדרות הישוב. ולכן יש הרבה דברים טובים בעבודת אוסישקין זו. אמנם אנכי לא השתתפתי ביסוד הסתדרות זו מפני שלפי דעתי אי-אפשר לסדר את המוסד הזה מחברים בודדים מכל הישוב, שצרכיהם והשקפותיהם שונות, אלא מתחלה יש לסדר כל קהלה וקהלה בערים ובמושבות, והקהלות האלו תשלחנה מתוכן באי כח להסתדרות כללית. על פי התכנית של המסדרים, – שעל חברי ההסתדרות היה לבחור ועד פועל מאת כל גוש הישוב, – יצא כי בראש ההסתדרות עומדים אנשים שנתעוררה עליהם התנגדות מצד אלה שלא נבחרו להנשיאות, ויש אי-שביעת רצון בתוך הקהל. וכפי הנראה קבל כבודו את הידיעות מתוך החלק הזה. בתשובה על מכתבי זה קבלתי מהרצל את המכתב הבא: בסוד גמור. ידידי היקר ליבונטין! תשובתו – עד כמה שאני יכול לדון עליה מכאן – עושה עלי כעת רושם טוב, הרושם הוא כל כך-טוב, עד כי חפצתי להגיד לכבודו בגלוי מה שהיה עם לבבי נגדו זה זמן רב: נדמה היה לי, כי כבודו עומד קרוב למעשיו של אוסישקין. אני חושב כי הוא (אוסישקין) גורם היזק רב. כבודו יודע כמה דואג אני לפריחת עניננו, אשר דרש מאתנו כל כך הרבה קרבנות. אין אני רוצה במעשי גבורה, כי אם בזהירות בכל מקום, ולא בבזבוז. ואתה הנך מכיר אותי זה שנים רבות ויודע, כי כל רצוני הוא לטובת הענין שלנו, ואינני עושה מעולם שום דבר מתוך מצב רוח. ומפני אשר יש לי אליו אמון, מציע אני לפניו שאלה כמוסה מאד, לא רק בתור מנהל התנועה וראש ועד ההנהלה, כי אם, ראשית כל, בתור ידיד. את השאלה הזאת אל ידע איש זולתו. עליו לענות לי את תשובתו האמתית הגלויה גם בתור ידיד וגם בתור פקיד… אני מעיר אותו, כי עליו כעת להגיד לי את כל האמת, בלי שום מעצור. אם יחסיר להודיעני דבר מה מתוך טוב לב, או מתוך שימצא זאת נוח בשבילו, לא אחשוב לו את הדבר לגנאי, ממש כאילו היה מוזג לי כוס יין לא נקי. מחכה אני לתשובתו הקרובה ונשאר בברכה לבבית המסור לו בנימין אחרי זמן קצר נראים היו הדברים, כי עבודתו הקשה של מר אוסישקין בבנין ההסתדרות לא תצליח בגלל פרוד הדעות והמפלגות. אחדים מבני יפו, שלא נבחרו לנשיאות, היו מנהלים תעמולה בזויה נגד הסתדרות זו והיו מסיתים את חבריה לדרוש מאת ועד הפועל בחזרה את תשלום החברים שהכניסו. בחודש אב תרס"ד כתבתי לאוסישקין את המכתב הבא להלן: "נכנסתי לאספת הועד הפועל הגדול של ההסתדרות הארצי-ישראלית, שמעתי וקראתי את הדין וחשבון של הועד ויצאת מאת האספה הזאת בלב קרוע ומורתח… כל עתותי הועד נתונות לריב ומחלוקת עם הצד שכנגד – להוכיח לו, כי על אפו ועל חמתו הוא – הועד – עומד בראש העם, ומלבד זאת – להכרזות וריקלמות במכתבים וצירקולרים לחוץ-לארץ. הציוניות המדינית, היא היא שצריכה לפרסום ולהכרזה, אבל אנחנו בעבודתנו המקומית – עלינו לבחור בדרכים אחרות וכבודנו רק הסתר דבר. היו בינינו אחדים, שמעשיהם היו בצנעה ועשו הרבה (כונתי ל“בני משה”). הם יסדו את ה“כרמל”, “אחיאסף”, “מנוחה-ונחלה”, “גאולה” וכדומה, ומעשיהם צריכים להיות לאור מאיר על דרכנו. ואנחנו עוצמים עינינו מלראות את הדרך הנאמנה ובחרנו בפרסום גם פה בארצנו, ולכן אפסה מאתנו תושיה. חברי הועד, שהם אנשים נכבדים, אינם חפצים להבין כי עבודתנו הלאומית בארץ ישראל היא מלחמה בממשלה המקומית ובכמה ממעשיהם של התושבים המקומיים, ולכן לא נוכל בכל עת ובכל שעה, בלא שום צרך ובלא שום נחיצות, לגלות בקהל את מערכי לבבנו וסדרי מלחמתנו. לפי דעתי אני, צריכה ההסתדרות להסתלק מן הפרסום, מכתיבת חשבונות על עבודת הועד ומכתיבת פרוטוקולים ארוכים למוסדות, המסבירים פניהם אליו, ולמוסדות חדשים, למען הודיע להם על קיומם. ע“י עבודות משרדיות כאלו לא נשיג מאומה. ההסתדרות צריכה להפנות לבבה למעשים, אשר תוצאותיהם תהיינה נכרות לטובת הישוב בארץ-ישראל ברבות הימים, ואז תצליח במעשיה” וביום כ“ה ניסן תרס”ה כתבתי למר אוסישקין בענין ההסתדרות עוד כדברים האלה: “לפני כשמנה-תשעה חדשים כתבתי לך על ההסתדרות, ואעפ”י שיודע אנכי כי לא תוכל כעת ממקום מושבך לעשות בה תקונים, בכל זאת לא אוכל לכבוש צערי בקרבי, והנני עוד הפעם לחזור על מה שכתבתי בצרוף אילו הוספות, שנוכחתי בנחיצותן במשך העת הזאת בעבודתנו בעניני הישוב, כמו שצריכים אנחנו כעת לסדרו. במצבנו הנכחי מצייר אנכי לעצמי סדר עבודה כזו: א. גאולת הארץ, כלומר קנין קרקעות, כמה שיהיה אפשר במצבנו כעת. ב. יסוד חברות זורעים ונוטעים, – לאגד חברות אנשים, החפצים לקנות להם קרקעות פה ולהכשירן על ידי נטיעות שתוכלנה לתת הכנסה בעוד אילו שנים, למען לתת את היכולת לסוג ידוע של אחינו בגולה, שיכינו לעצמם נחלת שדה וכרם ויבואו ויתאחזו פה אחרי שהנחלה תתן הכנסה. ג. הרחבת המסחר וחרושת המעשה בין אחינו היושבים פה ובין אלה האנשים שמקרוב באו. יש לחקור את כל ענפי חרושת המעשה, למען נוכל לכלכל בעצה טובה ולהראות את הדרך לפני אלה מאחינו הדורשים עצתנו בענינים אלו. ד. לאחד את האומנים והפועלים בא"י, ליסד בשבילם לשכות מודיעין, אגודות משותפות, קופת מלוה וחסכון, וכדומה. ה. השכלת העם והרחבת הרוח הלאומי בארץ-ישראל על ידי יסוד בתי ספר, שעורי ערב וכדומה. אם יסודרו הענינים כהצעתי ויהיה לנו פה ועד פועל בן שנים-שלשה חברים, שיתעסק בעניני הישוב, אז יש אצלנו עוד עבודות גדולות ונכבדות מאד, שנחוץ באיזה אופן שהוא לקחת אותן בידינו ולהשתדל להוציאן אל הפועל: א. יש להרחיב את ידיעת השפה הערבית בין צעירינו ולהשתדל להכניס מהם למשרות הממשלה; יש צורך שיהיו לנו – אחים בבית המלך! את זה הבינו כבר הארמנים והערבים הנוצרים, ואנחנו אין לנו אפילו אחד מחמשת אלפים יהודים, שיבין את שפת הארץ. ב. יש להכניס את באי כחנו אל בית פקידות הערים. כידוע בתי הפקידות אשר לערים הגדולות זכויותיהן רבות מאד בהערכת מסי העשור, הוירקא וכדומה, וענינים אלו, הנוגעים כבר הרבה לנו, לאחינו, נחתכים ע"י באי-כח הנוצרים למיניהם, ואנחנו עומדים מרחוק – ומרכינים ראשנו לפני כל גל העובר עלינו. ג. ישוב יהודים בערים יש רק בירושלים, בחברון, ביפו, בצפת ובטבריה. אבל יש הרבה ערים, שאחינו היו יכולים להתישב בהן ולחיות ממסחר או מלאכת-יד. יש ערים שמסחרן גדול ונכבד, כמו עזה ושכם ביהודה וגם סלט וקיראק וכדומה בעבר הירדן. ערים כאלו, אילו ישבו בהן היהודים, היו יוצאים במשך הזמן מן הערים אל השדה לרכוש קרקעות, – כמו באר-שבע ועוד הפעם סלט וקיראק. ואנחנו לא עשינו מאומה בענין זה, למען הגיע אל המטרה הזאת. – כדי להפיץ את היהודים בכל הערים בארץ-ישראל בסדר נכון, דרוש מקודם ליסד: ד. אכסניות של יהודים שם. כל מי שסבב בערי יהודה והגליל יודע, כי כמעט בכל עיר ועיר יש אכסניות של הגרמנים, והן החלוץ העובר לפני המחנה… יש להשתדל ליסד אכסניות בכל ערי ארץ-ישראל, למען יוכל יהודי לבוא לשם ולמצוא שם אשל (אכילה שתיה לינה) אצל יהודי ומורה דרך בענינים, אשר יחפוץ לדרוש ולחקור עליהם. כל האומות וכל הדתות למיניהן יש להם אושפיזין גדולים ומסודרים, לא רק בירושלים, אלא גם בחיפה, בנצרת, ביריחו, על הר תבור, על הכרמל וכו' וכו' ואנחנו… ה. התישבות בין הבידואים. יש למצוא מספר ידוע של אנשים צעירים ולהביא אותם אל ראשי שבטי הבידואים, אשר בדרום יהודה ואשר מעבר לירדן, לתת להם אמצעים קטנים לקנות מעט צאן, בקר, אהלים וכדומה, ולהניח אותם שם כחלוצים. מאחדים מראשי השבטים יש לנו הצעות בנידון זה: אנשים כאלו אשר ימירו לשנים אחדות את דרכי חייהם של עכשיו בדרכי חיי הבידואים, יהיו לנו ליסוד מוסד ולראש פנה לעבודתנו בפלכים האלו, אשר לא נושבו עדיין. אם הללו יתאחדו עם הבידואים ויכרתו ברית אהבה ביניהם, אזי יוכל בהמשך הזמן להביא לנו תועלת שאי אפשר כעת לשער עוד את ערכה. ואולי למשען עוז… לדורן ולמלחמה. ו. בתי מקלט כעין המנזרים אשר להנוצרים פה. בתים כאלה אפשר יהיה לבנות על הקרקעות שיִקָנוּ על חשבון הקרן-קימת. בדרום הארץ ובעבר הירדן תועלתן יכולה להיות גדולה מאד: ראשית, יבואו צעירים שכחם אתם ויתישבו שם, יעבדו ויאכלו מעמל כפיהם ויתרגלו אל הארץ, אל אקלימה, אל תושביה ואל שפתם, והיו הבתים האלה כעין בית ספר לאלה החפצים לעבוד עבודת עמם. שנית, מן הבתים האלה יצא האלימנט הדרוש לנו, היהודי המסור בכל לבבו ונפשו לעמו וארצו… ושלישית, הם ישמרו על גבולי אחוזות הקרן הקימת, עד אשר יהיו לנו אנשים ואמצעים לבנות שם כפרים וערים. על יד בתי המקלט האלה נוכל ליסד גם בתי סנטוריום, תחנות לנסיונות וכדומה, ואולי יבוא יום וניסד שם גם בתי ספר לאומיים. בתי מקלט כאלו יש צורך ליסד גם ז. במקומות ההיסטוריים שלנו ולקַדֵש אותם בעיני העם. יש לנו לעשות כמתוקנים שבאומות העולם, שיסדו להם בתי מקלט ובתי נזירים בכל הארץ, על הר הכרמל, התבור, בשכם, בגלגל, על הירדן וכדומה, מלבד בתי המקלט הרבים בערים ירושלים, חברון וכדומה. ואנחנו – מה יש לנו? רק קבר רחל אמנו, רבי מאיר בעל הנס, רבן שמעון בן יוחאי, וגם בנוגע לאלה אנו מביאים את יחסנו לידי גלוי רק בתפלות, ובנרות של שעוה וכדומה פרי הגלות… יתפללו הם, החסידים שבנו, ועלינו לא לגרוע, כי אם להוסיף ולקדש מקומות הסטוריים אחרים. הן לו הבינו אבותינו לפני מאה שנה את הרעיון הזה, – לקדש מקומות הסטוריים, הלא אז כבר היה מלא כל הארץ כבודתנו… אמת, כי לשם דברים אלה יש צורך בכספים. אולם תשובה על השאלה הכבדה הזאת, חושב אנכי, נותנים לנו עסקני ירושלים, שאנו רגילים כל כך לבקר את מעשיהם ולעפר עליהם בעפר. הם אינם כותבים מאמרים חריפים ואינם מאספים אספות, אלא מיסדים מוסדים וחברות, כמו: משגב לדך, בתי יתומים, מושב זקנים וכדומה, ולא בפעם אחת, אלא מעט מעט הם פותחים את המוסד, ואחרי כן הם משתדלים להשיג כספים, והקהל הרואה כי יש מוסד בארץ הקדושה, פותח להם את כיסו – מי למוסד זה ומי למוסד אחר. ואם נלך גם אנחנו בדרך זו, אם לא נכריז ונפרסם מה שאנחנו חפצים לעשות, אלא נעשה – והמעשים בני-קיום בארץ ישראל – אז יביאו לנו את האמצעים. ועוד דבר אחד יקירי! כשאנכי בא אל אחת המושבות העבריות, ואני רואה את ילדינו לומדים בבית הספר, ואחר כך אני עובר על יד כפרי הערבים ורואה את ילדיהם רועים צאן או משחקים ומעפרים בעפר איש על רעהו, – אז הנני שבע רצון מאד; אז חושב אני בלבבי: יש לנו פה שדה רחב לעבודה, כל זמן שעם הארץ הוא מחוסר השכלה. אבל אם יבנו גם הם בתי ספר וילדיהם ג"כ ילמדו, יחונכו ויגדלו – מה יהיה אז אתנו? והנני ידידך הנאמן. פרק י"ז [נסיעה לחברון, שעה קטנה בבית לחם. – עבודה שלהם. – טיול בחוצות ירושלים. – אצל הכותל המערבי. – יריחו. – זכרון-יעקב. – על הר הכרמל. – הצעה לקנות את המלון שם. – חיפה. – נצרת. – צפת וסאפד. טבריה וטיבריאס. – קבר רבי מאיר. – ראש-פנה.] (מרשימותי בחדש אלול תרס"ג) עבודת הבנק במשך אילו חדשים ומכתבי הרצל. שמהם ראיתי את חפצו שנעשה אילו דברים ישוביים בארצנו, עוררו אותי להרחיב דרך פעולותינו, ולכן החלטתי ללכת לראות את הארץ, ובפרט את הערים והמושבות ולדעת מה שאפשר לעשות לטובת הישוב. ותהי ראשית דרכי (בחודש אלול תרס"ג) ללכת לחברון דרך בית-לחם. הדרך ההולכת לבית לחם וחברון עוברת על פני קבר רחל. זהו השריד האחד שיש לנו בדרכנו זו בידינו. ליהודי – הקבר. אבל הנוף היפה על שדותיו הפוריים, על כרמיו, גפניו, תאניו, וזיתיו, כל טוב הארץ – בתי תפלה, אושפיזים, בתי מחסה ומקלט בפלך הזה, “על כל הר גבוה ותחת כל עץ רענן” – כל אלה בידיהם הם – בידי הנוצרים. ובגשתי אל פתח הקבר נהמתי מקרב לבבי: אל תמנעי, רחל, קולך מבכי ועיניך מדמעה, בניך לא שבו עוד לגבולם… התעשיה הגדולה בעצי זית ואבני אספלט וצפד, אשר בבית לחם, לנוצרים היא, וישוב יהודי אין כלל בעיר חנה ודוד. וחברון, כרם נחמד היא בקרן בן-שמן. כל הנוף הזה נטוע כרמים וזיתים ומים רבים ישקו גני ירק למכביר, שדות פוריים נושאים תבואה, ואויר יפה וטוב מבריא את גן העדן הזה. המקומות היותר טובים הם בידי הנוצרים, ואף “האשל” של אברהם אבינו הוא גם כן בידי הנוצרים. הרוסים בנו שם בית מקלט לנזירות… אמנם כן. זו היא פוליטיקה מחוכמת: פה בית ספר, ופה בית תפלה; פה בית מקלט ופה בית הכנסת אורחים. הלא רק לעבודה אטית ותכופה כזאת, יש עתיד לנו פה בארץ ישראל, אשר תחת יד הטורקים. ומה מאד ידאב לבבי לראות ולהתבונן, כי בעבודה אטית ותכופה כזאת אחזו הנוצרים, ואנחנו אשר רק בעבודה אטית ומסודרת יכולים אנו לרכוש לנו את ארצנו, אנחנו, הה! עדר, עדר לבדו. וכל עדר ועדר מכה בתופים ומכריז – נשיאים ורוח וגשם אין. ועוד באה לאסוננו שאלת אוגנדה, השאלה הארצית, ותנע את המחנה הקטן שלנו ותכה אותנו למחנות שונים, והמחנה האחד אומר לבנות בית חדש לבני ישראל בין לילה… עלינו, על הנאמנים לדגל ציון, לצאת השדה, ליסד בתי מקלט, בתי ספר, אכסניות, ולרכוש מעט מעט את הארץ. אין לנו לשים לב לחשבונות מדויקים, אלא להבין כי אנחנו הולכים לרכוש לנו ארץ בעד עמנו הנודד בגולה זה אלפים שנה, – לרכוש לנו את ארץ אבותינו! עלינו לראות את עצמנו במצב ימי מלחמה, ובשעת חירום אין משגיחין במכשולים ואבני נגף, כי כאלו וכאלו ימצאו על דרכי כל עם ועם הלוחם בעד קיומו וחופשו. כל עם הכובש לו ארצות בחרב ובחנית, גם כן אין לו שטר מקנה כתוב וחתום, ובכל זאת הוא הולך ושופך דם בניו פן ואולי יכבוש… בחברון מצאתי ישוב קטן של גבאים, ישיבות ובתי חסד אחדים ועל ידם מסחר פעוט: חנונים ובעלי מלאכה עניים, – חשןב ההולך ומתדלדל. אחרי חקירה ודרישה שעשיתי אצל אחדים מהסוחרים שם, נודע לי כי אמנם יש בעיר גם בית חרושת לכלי חרס, שאפשר לעשות בו כלי זכוכית, שיש גם אילו בתי אריגה, שאפשר להרחיבם ולשַפְּרָם ע"י יהודים שיתישבו שם ויש גם מסחר גדול, לפי ערך, עם הערבים אשר בדרום ומעבר לירדן עד פיטרא, וכולו בידי הערבים אשר בחברון. רשמתי לי כל אלה הענינים לשמור אותם… ושבתי ירושלימה. למחרת הלכתי ליריחו. כשתי שעות לפני בואך יריחו עובר בצד שמאל נחל עמוק, זהו נחל כרית המגיע עד יריחו. בנחל זה הסתתר אליהו הנביא. בעמק הנחל בנוי בית מקלט לנזירים, וגם פה לא בשם אלקי אליהו, הנביא הקנאי, יקראו; וגם בככר יריחו ישנם בתי מקלט לנזירים, אשר לא אחינו ואחיותינו באים לבקר בהם, כי אם נוצרים… התבוננתי יום אחד לתושבי יריחו ולמשלח ידם ומצאתי, כי אמנם יש כר נרחב להתישבות רחבה בככר הזה, לנצול כח מי הירדן, חמרי ים המלח וכדומה, אבל לתכניות אלו נחוצה חקירה מוקדמת; בעיר עצמה אין מקום לישוב פעוט של יהודים. אחרי חודש ימים (בחשון תרס"ד) החלטתי ללכת לראות את הגליל, הארץ בצפונה. רשמתי לי דרכי: זכרון-יעקב, חיפה, עמק יזרעאל, נצרת עד טבריה וצפת. יצאתי בבוקר מיפו ובאתי לפנות ערב אל המושב זכרון-יעקב. מושב זה עשה עלי רושם מר ומעציב. נאוה הוא המושב בחיצוניותו, אבל רקוב הוא בפנימיותו. עשרים שנה עבד “השד משחת”, בא-כחו של הנדיב הגדול, ובכספו הרב של הנדיב שהקדיש לעבודה ולבנין, הביא הרס וחורבן. עשרים שנה החזיק עשרות משפחות סמוכות על שולחן הנדיב, ויתן להם ערבים עובדים אשר עקרו הרים ללא מטרה, נטעו אילנות בלי תכלית, ואחר כך עקרו אותם משרשם ונטעו אחרים במקומם בלי חשבון ודעת. עשרים שנה השניא את העבודה על בני המושבות, והרגילם לתמיכה, לנדבות, ולעבדות; הרגילם להחניף לו ולעוזריו שהשחית בהם את נפש האדם והיהודי. היפלא איפוא כי עבודתו נשאה פרי באושים? עברתי בחוצות המושב ונפשי נפעמה בקרבי לראות את הערבים הרבים השוכנים שם ומוכרים מיני מכלת ופרי גן. … זכרתי ימים מקדם, בבואנו אני ורעי לראשון-לציון, זכרתי את חלומותינו היפים ואת חזיונותינו הלוקחים לב. לכל אלה אין פה זכר. רועים בוגדים בצאן מרעיתם קמו והשחיתו כל חלקה טובה ויטמאו את ארצנו… לנתי שם ונפעם ונסער יצאתי משם באור הבוקר והלכתי לחיפה. עברתי את העיר הזאת ואת מושב הגרמנים ועליתי על הר הכרמל. מטרת נסיעתי היתה לבוא שם עוד הפעם במשא ומתן עם בעל בית מלון גרמני, שחפץ למכור את בית המלון, ואנכי חפצתי לקנות אותו עפ“י הצעת הד”ר הרצל, כמו שנזכר למעלה, למען יַהֵד כברת ארץ קטנה על הכרמל. הר הכרמל הוא באמת יפה נוף משוש ארץ-ישראל. כל מורד ההר הפונה אל הים, הוא ארץ שווייץ בזעיר אנפין. ההרים כולם מכוסים כרמים טובים ונהדרים, מסלה טובה וסלולה עוברת מעיר חיפה עד ראש ההר, ובעלותי ההרה נגלה לפני מראה נהדר. לפנים הים התיכון בגאון גליו; במורד ההר בתי חיפה, מצפון עיר עכו, והרים נהדרים ויפים צפונה ומזרחה. הכל טוב ויפה, אבל כל זה לא לנו הוא. הכרמים והבתים הטובים על ההר ובמורדו לגרמנים הם, האושפיזים, הסנטוריום ובתי המקלט – לקתולים ולפרוטסטנטים הם, וגם על מערת אליהו עומד בית תפלה לנוצרים. באתי במשא ומתן עם בעל המלון, אבל לדאבון לבבי נודע לי, כי כבר אחרנו המועד. חברה אמריקנית נוצרית כבר קנתה ממנו ימים אחדים קודם לכן את המלון הזה. רק היהודים מסתפקים במועט, רק ליהודים יש מדה טובה זו, כי אינם מקנאים קנאת ארצם ודמי לבבם לא יזובו, אם ערש ילדותם, מקום נביאיהם וחוזיהם בידי זרים הם. אבל האמריקנים עינם צרה בגרמנים – וילכו ויזילו כסף מכיסם ויקנו… הנני בעיני כשר צבא שנשלח המערכה להציל נחלת עמו, אבל האויב כבר פשט בגדוד חזק על מחמדיו. וצבאו? – רק לחנם יקרא להם! הגבורים קצוצי יד הם, ורכי הלבב בגדו בו ויפלו אל מחנה האויב… בחצות היום עזבתי את הכרמל ובצהרים באתי לחיפה, ועוד הפעם לנגד עיני מושב הגרמנים על בתיו היפים מצד אחד והרחובות הצרים אשר לאחינו בני ישראל בתוך העיר פנימה. עוד הפעם מזה – המבואות המטונפים והפנים החורים של אחינו, היושבים על יד החנויות הקטנות, ומזה – הגרמנים עם סוסיהם וכלי עבודתם בשדותיהם וכרמיהם… ובית המלון הנקי שלהם הבנוי מחוץ לעיר נשקף על פני הנוף היפה, ממערב – הים, וממזרח – הר הכרמל על כרמיו ומסלותיו… עשיתי פה אילו חקירות בדבר מצבה הכלכלי של הארץ ונוכחתי, כי אמנם יש פה שדה פעולה לעבודת הבנק שלנו, ובגללו יתרחב הישוב היהודי פה… בבוקר יצאתי בעגלה מחיפה ללכת לטבריה דרך נצרת. עברנו את תחנת מסלת הברזל, אשר תבנה כעת. המסלה הזאת עוברת את עמק יזרעאל ומגיעה עד הירדן ומפה תעבור ותתחבר את מסלת הברזל דמשק-מיכה העוברת מצפון לדרום בעבר הירדן המזרחי. התחנה בנויה על שפת הים וממנה שופכים סוללה של אבנים אל תוך הים פנימה, והיה כאשר יוסיפו להאריך את הסוללה אל הים, יהיה פה נמל בטוח אשר ירים את ערכה של עיר החוף הזאת. אחרי אשר סבבנו את הכרמל ושמנו פנינו מזרחה, נפתח לפנינו עמק יזרעאל על שדותיו הפוריים והריו הנחמדים, אשר לא ראיתי כמוהם ליופי ביהודה. אחרי מהלך שעה וחצי מחיפה הגענו ליער גדול המכסה שטח גדול. יער זה וחלק גדול מעמק יזרעאל, כשתי מאות אלפי דונם, הם נחלת ערבי עשיר, אשר זה כמה פעמים באנו עמו במשא ומתן בדבר קנית הקרקע, והדבר לא עלה בידינו; פעם – מפני המחיר הגבוה, ופעם מפני סבות מדיניות, באשר לא יכולנו להשיג שטרי מקנה. אחרי ארבע שעות נסיעה בעגלה באנו לנצרת. פה היה לי עסק עם ה' מרגלית-קאלוואריסקי, פקיד חברת יק"א, המנהל את המושבות העבריות בגליל טבריה, – לגמור אילו חשבונות הנוגעים לקנית חלקת קרקע אצל טבריה, ולנתי שם הלילה. גם פה בית מלון לגרמני, – בית גדול, חדרים יפים ונקיים. הרבה אורחים אנגלים וגרמניים, עגלות וסוסים, משרתים ומתורגמנים – ורבה התכונה. אלה הולכים לטבריה ואלה – להר תבור, אלה לצפת ואלה – להר חרמון. ויושב אנכי שומם ונדהם בין החבורה הזאת וחושב מחשבות רבות… הן כתבו רבנינו וגאונינו הרבה והרבה דינים, כדי לאגד על ידיהם את שה פזורה ישראל ולשמור על האומה. הם לא שכחו כמו כן לפלפל הרבה בדיני הארץ, הנוהגים ושאינם נוהגים בזמן הזה. ולו חכמו והשכילו להעלות בפלפוליהם, כי גם עליה לרגל נוהגת בזמן הזה, ורק מפני קלקול הדרכים וכדומה מתירים לו ליהודי שיסתפק בעליה לרגל פעם אחת בימי חייו, – לו חכמו והשכילו, לו היו להם עינים לראות את הדבר הגדול הזה, – הלא אז כבר היו אניות בשביל יהודים, או אולי של יהודים, הדרכים היו אז בודאי מתוקנים והשמות הקדושים והיקרים לנו – “ציון”, “ירושלים”, “חרמון”, “תבור”, “טבריה” וכדומה היו נשמעים פה מפיות אלפים ורבבות של יהודים. אז אולי כבר היו המקומות האלה בידינו אנחנו… אילו: מכל מיליוני היהודים, אפילו רק מסוג אלההחרדים, המדקדקים באתרוג שלא תהיה בו פגימה או בתפילין שיהיו מעור אחד, – אילו היה כל אחד מהם חייב לעלות לרגל פעם אחת בימי חייו, הלא אז היו לנו רבבות נוסעים מדי שנה בשנה; והאם לא היתה יכולה עליה כזאת לשנות את היחס המדיני, אשר בין עם ישראל לארצו זאת? כן בודאי היה… לו… אבל עכשיו שלא זכינו, שיהיו לנו אנשים הרואים את הנולד, שומעים אנחנו את השמות היקרים לנו בהברה האירופית – “סַפָד”, “טִיבֵרִיַאס” וכדומה. מהברות אלו תְצִלֶנה האזנים, ובבשרנו תִשָׂרט שרטת בראותנו את בתי המלון משלהם, האורחים משלהם, ואף המתורגמנים הרוכבים על סוסים אבירים ובעלי העגלות הבריאים הם משלהם. ואחינו המעטים הנמצאים בארץ, נתרכזו ברחובות הצרים אשר בצפת וטבריה ונחנקים מחוסר לחם ואויר. וזאת נצרת היא כולה נוצרית. כל כתה וכתה מבני הדת הזאת תקעה לה פה יתד נאמנה בבתי כנסיותיה ובתי ספריה, וכל הבנינים האלו הם רק חלק גדול מן העיר הזאת היושבת בעמק והרים סביב לה. וכל אלה הבנינים והמוסדות נבנו על ידי אנשים, אשר איזו אגדה עתיקה משכה אותם לפה, אגדה שאין לה כל ערך היסטורי וכל יסודה קורי עכביש. ואנחנו, אשר פה הוא ערש ילדותנו, אנחנו – גם אורח נטה ללון אין לנו פה. עשיתי שם אילו חקירות ממר קלווריסקי בדבר קרקעות העומדים להמכר ודבר מצב המסחר בעיר נצרת ועזבתי את העיר ללכת לטבריה. הדרך עוברת בין עמקים עטופי בר והרים וגבעות יפים ומושכים את העין. כשעה וחצי טרם בואך טבריה, מתחיל מורד ההר, מראש ההר ההוא נראה מרחוק, מצד דרומית מערבית הר תבור; מצד דרום – המושב החדש ימה; ממזרח – ים כנרת כמראה נתון בזר, וצפונית – מתרומם בשיא חסנו החרמון עם שלג עולמים על ראשו. המראה סביבך יפה ונורא הוד; אחרי שש שעה וחצי ליציאתי מנצרת באתי לטבריה. ועוד הפעם בית מלון גרמני נקי וטוב עומד על יד ים כנרת, ועוד הפעם רחובות צרים ומסואבים לאחינו בתוך העיר פנימה, חנויות קטנות זו בצד זו, ובכל אחת מהן סחורה בפחות משוה פרוטה; ילדים וצעירים בעלי פנים חורות כמות. ובלב נפעם ונדכא עברתי את הרחובות ויצאתי אל מחוץ לעיר. מהלך רבע שעה מן העיר במקום יפה נוף, בעקב הר גבוה, בנויים שני בתים, ובהם חמי טבריה ובתי מלון באופן טורקי. הממשלה מחכירה מדי שנה את המעינות ובתי המלון לכל המרבה במחירם. על יד בתי המרחץ האלו נמצא קבר רבי מאיר בעל הנס. על הקבר שני בתי כנסת – אחד לעדת האשכנזים ואחד לעדת הספרדים; על יד כל אחד מהם חדרים אחדים, בהם יגורו אנשים צעירים, הלומדים שם כל השבוע על מנת לקבל פרס, ורק ליום השבת הם הולכים לביתם לטבריה. בתי הכנסת נבנו באופן כזה, כי חצי הקבר נמצא בחלק האשכנזים וחציו השני בחלק הספרדים, ועל הקבר מזה ומזה דולקים נרות שמן וכל הבא להתפלל שם ידליק נר לכבוד נשמת בעל הנס. היתה שעת המנחה, ערב ראש חודש. ילדים וזקנים עמדו על הקבר מזה ומזה וקראו תהלים בבכי ובצעקה, ועוד יותר גדול הבכי בעזרת נשים. באותו רגע נזכרתי בבית התפלה אשר לנוצרים בבית לחם על ערש ישוע (גם שם נחלק הבית בין כתות נוצריות אחדות) ואמרתי לנפשי, כי זה רק בפעם הראשונה עושים היהודים כהמתוקנים שבאומות העולם… ודאי אין זה ברוח ישראל ותורתו להתפלל על קברי מתים, אפילו היותר גדולים וחשובים באומה, אבל פה בארץ ישראל, במצבנו אנו, דבר זה נכבד מאד, ועלינו רק להצטער, כי מעטים מאד מקומות כאלו בארצנו בידינו. הן לו הבינו היהודים להוקיר את המקומות ההיסטוריים שלהם ולו השכילו רבנינו לקדש את אלוני ממרא, את מערת המכפלה, את מקום הירדן, ששם “נטבלו בקצה המים רגלי הכהנים נושאי הארון”, את הגלגל, מקום שתים עשרה האבנים; את שכם, ששם כרת יהושע ברית לעם ישראל, את הכרמל, המצפה וכדומה מקומות, שבהם קשורים דברי ימינו בחומר וברוח, – אז הלא היו כבר כולם בידינו קודם שעברו לרשות עמים ודתות אחרים. אשר על כן מנקודת השקפה הזאת מצא המקום הזה חן מאד בעיני והשביעני רצון. בחפץ לב נתתי להם נדבתי ויצאתי משם. כשני ימים ישבתי בטבריה. התחקיתי על מצב העיר וסביבותיה ונוכחתי לדעת, כי אמנם יש מקום לעבודת הבנק שם לרגלי המושבים שנוסדו שמה, ואף גם בגלל המסחר עם עבר הירדן, ובבוקר השכם ביום הששי כעלות השחר יצאתי מטבריה ללכת צפתה. כשעה וחצי עברתי על ים כנרת בספינה קטנה. המראה על ים כנרת יפה מאד. הים יושב בתוך הרים מכוסים ירק ודשא ומצד הצפוני יתרומם הר החרמון עם ראשו המכוסה שלג. שנים שלשה כפרים קטנים מראים הערבים על חוף הים ואת האחד מהם הם מכנים כפר נחום. על החוף הצפוני שוטף במרוצתו נחל – זהו הירדן המשתפך אל ים כנרת ולא רחוק מן הנחל שוב פעם בית מקלט נוצרי… במקום זה עזבנו את הספינה ונרכב על סוסים ונלך צפתה. הדרך עולה על רוכסי הרים ויורדת אל עמקים והיא צרה ומתעקלת ומתפתלת בין הסלעים כנחש. העמקים עוטפים יבול תבואה למכביר במקומות רבים, וההרים נושאים עליהם רישום, כי היו נעבדים רק לפני זמן רב. כחצות היום באנו צפתה. העיר בנויה על הר גבוה ותלול והאויר בה צח ונעים. אפס הרחובות הצרים והמסואבים, החנויות הקטנות והמסחר הדל והקטן עשו עלי אותו הרושם המדוכא שעשתה עלי טבריה. בעברי ברחובות העיר שמעתי קול תינוקות של בית רבן. הלכתי אחרי הקול, וראיתי את התמונה המעציבה – כעשרים ילדים קטנים יושבים בחדר אחד קטן וצר מלא אויר מחנק וקוראים קמץ אלף – אָ. נכנסתי אל בית כנסת אחד גדול ומצאתי על קיר המזרח תמונה מכוערה: בקבוק, שתי צנצנות, מזלגות וכפות וקערות ומלמעלה באותיות גדולות: “משנכנס אדר מרבים בשמחה”. זהו בית הכנסת הגדול הנשקף על פני כפר מירון, שקוראים לו בית הכנסת של האר"י… אחרי שני ימים של ישיבה בצפת עזבתי את העיר הזאת ללכת לראש פנה. בדרך הראה לי מורה הדרך קבר אחד, אשר היהודים קוראים לו “קבר בניהו בן יהוידע”. מראה נפלא ונהדר נגלה לפני במורד ההר, כחצי שעה לפני באנו לראש פנה. עמק גדול הנעבד בידים חרוצות ונושא יבול תבואה למכביר, עצי תות וכרמים יפים. מימין תראה העין את ים כנרת, אחרי כן – את המושב ראש פנה, צפונית לו – את מחנים, ואחריו – יסוד המעלה על יד מי מרום, והלאה צפונית – את הר חרמון היפה ועל ראשו כמו כתם פז מהוד קרני השמש בשקיעתה. המראה עשה עלי רושם נפלא, ותחת הרושם היפה הזה באתי לפנות ערב אל המושבה ראש פנה. עוד עלה בידי לראות את בית הכנסת, בית הספר ואחדים מאכרי המושב, ואחרי אשר לנתי שם הלילה, יצאתי למחרתו חזרה לטבריה דרך ים כנרת. רשמתי את החקירות שעשיתי במשך ימי נסיעתי זו ושמרתי אותן לעבודת הבנק ובמשך השנים הבאות השתדלתי להוציא אל הפועל את תכניתי, שמו שיסופר להלן. פרק י"ח [תכנית עבודתנו. – הלואות לאכרים לחרושת המעשה ולסוחרים. – התוצאות המסחריות של שנת 1903. – פקידים. – סניף בירושלים. – חברה למסחר ארץ-ישראלי. – מכתבים מהרצל וולפזון בענין זה. – משא ומתן עם מנהלי החברה. – אבוד כספה ביון.] בינואר 1904 שלחתי להדירקטורים חשבון עבודת האפ"ק בחצי האחרון של שנת 1903 וממנו הנני מביא כאן את הדברים דלקמן. “במשך הזמן הזה כתבתי להדירקטורים כמה מכתבים, שבהם הבאתי הרבה פרטים בנוגע לעבודתנו פה, ליחס הממשלה המקומית אל המוסד שלנו וכן גם אודות נסיעתי להתחקות על המצב הכלכלי של התושבים היהודים בערים ובמושבות. שלחנו להם כמו-כן חשבונות מהעסקים שעשינו פה. בהרצאתי זאת הנני רק להדגיש, כי אמנם נוכחתי לדעת, כי יש להאפ”ק שדה רחבת ידים לעבודה פוריה לטובת הישוב, כמו קנין קרקעות, בנין בתים ביפו, בירושלים, בחיפה, בטבריה ובצפת, הרחבת הנטיעות, יסוד קרדיט מסודר בשביל אכרים, סוחרים, אומנים, אגודות משותפות וכדומה. אלא שאנכי חשבתי תמיד לנחוץ ללמוד תחילה לדעת את המעשים והעושים, את המפעלים והפועלים, ואחר-כך להתחיל בעבודה. ולכן התרחבה עבודתנו רק לאט לאט, פסיעה אחר פסיעה. במשך חצי השנה שעברה נתנו הלואות שונות להתושבים היהודים במושבות ובערים: לדורך ענבים בגת ברחובות במשכנתא על הכלים והיין, למען יהיה ביכלתו להרחיב את מעשי היין ומכירתו; לכורמים בגדרה נתנו הלואה במשכנתא על הקוניק והיין, לקולוניסטים בקוסטינא במשכנתא על התבואות (חברת “עזרא” בברלין השתתפה אתנו בהלואה הזאת ותנאי הותנה, כי חובנו קודם לחובם) וכדומה הלואות כאלה. נכינו שטרות לסוחרים שונים; נתנו הלואה לסוחרים יהודים במשכנתא על נפט המובא למכירה. מסחר זה היה כלו בידיהם של הערבים, בעלי האגרוף פה, שהיו מעלים את השער כרצונם, ופעולותינו אלו, מלבד מה שהשפיעו על השוק שלא יהיו הקונים מנוצלים ע"י מחירים גבוהים, נתנו את היכלת לאחינו להכניס חלק מן המסחר הזה לידיהם. נתנו גם הלואה לחרש ברזל יהודי, שהיה נותן מלאכה לעשרה ולפעמים לחמשה-עשר פועלים, למען הגדיל את בית החרושת שלו, והוא שלם לנו מדי חודש בחדשו את הקרן והרוחים בזמנם; נתנו הלואות לעושי אוכפים במשכנתא על סחורה; כל אלה המעשים היו קטנים, קצת מהם היו רק התחלות, אולם באופן אחר אי אפשר היה, אם באנו לעשות הכל בזהירות הדרושה. תקותנו היתה חזקה, כי מעט מעט יתרחבו פעולותינו לטובת הישוב היהודי על בסיס מסחרי, והבנק שלנו יהיה לתועלת לאחינו בהרחבת המסחר וחרושת המעשה. מטרתנו היתה לא לתת תמיכות, אלא לעזור לעומדים על רגליהם, כי יוכלו לעמוד ולבצר את מצבם, והדרת פעולתנו, נקוה, תראה ברבות הימים. שולח אנכי לכם את הבילנץ וחשבון הרוחים וההוצאות בבנק שלנו ביפו מסוף יולי עד סוף דצמבר. את ההפסד בסכום 2325.03 פרנק – כתבתי – אין לנו לראות כתוצאות עסקים לא טובים, כי אם כתוצאות מיסוד עסק חדש בארץ חדשה. בחדשים הראשונים לבואנו ארצה, השתדלנו להכיר את האכרים, הסוחרים, העסקים המקומיים ולבוא בקשרי משא ומתן עם בתי הבנקים באירופה ובארצות אחרות ועבדנו רק שלשה חדשים, בעוד אשר התוצאות היו יותר מלחצי שנה. בסכום ההפסד הקטן הזה קנינו לנו את הידיעות הדרושות לנהל עסקינו להבא. רכשנו שם טוב למוסד שלנו פה ובארצות אחרות, ולא רק לנו, לחברת אנגליא פלשתינה, כי אם גם לאוצר התישבות היהודים בגלל השיקים הרבים, שזקפנו עליו והשיקים והשטרות על שם בנקים שונים ששלחנו לו לגוביינא. פה מקום אתי להודיע לכם דברים אחדים אודות הפקידים שעובדים עמדי. מלבד מר ליפבסקי, שבא עמי מלונדון, הזמנתי פה עוד שלשה פקידים: מר קיזרמן יהודי מרוסיה, שלמד בגרמניה תורת האגרונומיה, היה חבר בועד חובבי ציון פה, ובימים האחרונים היה עמיל ביפו, איש נכבד ומשכיל כבן חמש ושלשים שנה, מר יעקב שלוש ומר משה ארבץ, שניהם ממשפחות ספרדיות, יודעים עברית, צרפתית וערבית. את הראשון הזמנתי לגזבר ואת השני למנהל הספרים. כידוע לכם פתחנו את הסניף הראשון של מוסדנו ביפו, מפני שהעיר הזאת היא עיר החוף וגם מרכז המושבות אשר ביהודה, אולם עלינו לחשוב בדבר פתיחת סניף בירושלים בהקדם. ירושלים היא מרכז הארץ, שם נמצאים מוסדות הממשלה, מוסדות החסד של היהודים והנוצרים, מקום מושב הפחה ופקידיו. היא גם מרכז הכספים בארץ, ומשא ומתן גדול בערך נעשה בשיקים הבאים מחוץ לארץ. רוב תושביה יהודים; היא עיר ואם של כנסת ישראל בארצנו, ועלינו לתקוע לנו יתד נאמנה שם. מוסד יהודי כמו שלנו צריך שיהיה לו סניף במרכז הזה, הקדוש לכל העולם. לכן הצעתי היא לפתוח עוד בסוף החורף (1904) סניף בירושלים. מפני קרבת המקום ליפו, רק מהלך שעות אחדות במסלת הברזל, יהיה ביכלתנו לנהל את עסקינו שם בהשגחתנו ע“י מנהל אחד (ושני לו מיופה כח לחתום בשם הבנק שלנו) והיה אחרי אשר יצליח ה' הבוחר בציון את מעשינו שם, נבוא לחשוב גם על חיפה” * * * בחודש דצמבר 1903 קבלתי מכתב מוולפזון, שבו הודיעני, כי הפרופיסור ווארבורג מציע ליסד חברת מסחר ארץ-ישראלית בקרן של מאה אלפים מרק. אנכי מצאתי כי הצעה זו יש לה יסוד בריא ותוכל להביא תועלת לישוב העברי. בתשובתי בארתי לו, כי החברה תוכל להוָסד באירופה, אבל מרכז עבודתה צריך להיות בארץ-ישראל. הצעתי לפניו כי החברה תשלח סוחר משכיל ומנוסה, שיפתח סניף עיקרי באחת הערים היושבות על חוף הים – ביפו או בחיפה – הסניף העיקרי הזה ישלח סוכנים לכל הערים בארצנו, שיש לעשות בהן מסחר וקנין, כמו עזה, שכם סלט ומידבא, וישתדל לבוא במשא ומתן, – לקנות על חשבונו או על חשבון סוחרים באירופה בעמילות – חטים, שעורים, צמוקים, שמן, סבון, עורות וכדומה. על ידי המשא ומתן הזה יעלה בידינו להושיב יהודים בערים אלו, שימצאו שם את פרנסתם. הישוב היהודי יתרחב על ידי עבודה זו, בלי הוצאות מצד ההסתדרות הציונית, ובהמשך הזמן יצאו היהודים האלה מן הערים אל הכפרים, יקנו שם אדמה וכדומה. בחודש פברואר 1904 קבלתי בענין זה מכתב מאת הד"ר הרצל: ווינה, 8 פברואר 1904 מר ליבונטין הנכבד מאד! הפרופיסור ווארבורג מודיע לנו, כי הפירמה מ.מ. ווארבורג בהמבורג יסדה חברת מסחר ארצי-ישראלית, שהפרוספקט שלה טרם הגיע לידינו, אבל עבודותיה העיקריות תהיינה אקספורט ואימפורט. הפרופיסור ווארבורג חפץ, שגם היק“ב שלנו וגם האפ”ק ישתתפו בחברה זו. הראשונה בסך 10,000 מרק, והשניה בסך 5000 מרק. יואיל נא להביע לנו את דעתו בענין זה. מאת הפרופיסור ווארבורג בקשנו להמציא לנו פרטים יותר מלאים ועליהם נודיע לכבודו. בכבוד הרצל (נשיא) בתשובה על המכתב הזה בארתי לו דעתי בקירוב כמו שכתבתי לוולפזון, כנזכר למעלה. החברה נתיסדה והיק"ב השתתף בה בסכום 22000 מרק. אבל תחת לשלוח מנהל ולסדר עבודתה בארץ-ישראל, יסדה את המרכז בהמבורג והעמידה בראשו מנהל שלא התענין כלל במסחר הארץ-ישראלי, אלא עשה מסחר וקנין בגרמניה, ביון ובשאר ארצות אירופא רק לא בארץ ישראל. במשך 1904 הוספתי לשלוח מכתבים והרצאות בענין זה, ויעצתי, כי ישלחו את הסוכן של החברה לארץ-ישראל. בהרצאתי להדירקטורים בסוף 1904 אמרתי “כי יש עץ חיים בענף המסחר פה ובפרט בראותנו, כי קשה מאד לאחינו העמידה על הקרקע. דרוש לנו איפוא לרכוש את המסחר הסיטוני ולהביאו לידי עמנו. ולאו דוקא ביפו וירושלים, כי אם בהרבה ערים אחרות בארץ, כגון בחברון, בשכם, בסלט, בקירק – במקומות אלו עושים מסחר גדול בצמר, בצאן, בסבון, בשמן זית, בחטים, בחמאה וכדומה”, “אחרי אשר למדנו לדעת את המקומות האלה – אמרתי בהרצאתי – חפצתי לעשות על ידי האפ”ק דבר מה למען הגדיל את הישוב בערים הנזכרות, אולם בין כה וכה נתיסדה החברה למסחר פלשתינה בהמבורג, ואמרתי למסור את ענף המסחר הזה לחברתנו בעבודתנו. מחכים אנו כעת עד אשר יבוא מנהל החברה בן-עזרא, ואז נקוה, כי יעלה בידינו להפיץ יהודים בערים הנזכרות ולסחור שם ולהכין את הקרקע בשביל אחרים". בתשובה על דרישתי זו (להעביר את החברה לארצנו) קבלתי באורים מהנהלת החברה, כי אמנם נתיסדה החברה בשביל להטיב את המסחר בארצנו, אולם לזה דרוש, לפי דעת המנהל הגזבר, שיהיו סוכנים באירופא, למען ידעו סוחרי ארץ-ישראל, אכריה ונוטעיה, למי לשלוח למכירה את פרי ארצם. בתשובה על באורים אלה כתבתי בסיון תרס“ד למנהלי החברה בהמבורג, כי סוחרי ארצנו ובעלי התעשיה יודעים בעצמם היטב לאן לשלוח את סחורתם, ואם ימצאו כי בשביל תוצרת ידועה טובה המבורג, ימצאו שם עמילים טובים וישרים. בשביל זה, כלומר – למכור סחורות א”י באירופא, לא כדאי היה ליסד חברה מיוחדת. חברה כזו תוכל להביא תועלת דוקא, אם מקום מושבה ועבודתה יהיה בארץ ישראל. ולכן דרוש מאד לפתוח משרד ביפו, שבראשו יעמוד סוחר מנוסה, משכיל ויודע כבר את סדרי הארץ, עניניה וצרכיה, או אשר ילמד לדעת זאת על נקלה. משרד זה יעבוד פה כסוחר רגיל, ובשביל כך אין כל צורך בסכומים גדולים, וממילא לא יהיה גם חשש הפסד גדול. ואם בשנה הראשונה לא תכסה החברה את ההוצאת בגלל מעוט עסקים, אין אסון אם תפסיד חמשה או ששה אלפים פרנק, כי על ידי עבודתה זו תברא מוסד, אשר יביא תועלת גדולה להפצת יהודים בערים, שכעת אין בהם יהודים, והללו ימצאו שם את פרנסתם וימשכו לשם גם אומנים שונים וכדומה. גם באורי אלה לא הועילו ולא שנו את דעת מנהלי החברה. המנהל בן-עזרא כתב לי, כי הוא הולך לארץ יון ויסור לארץ ישראל לראות את המצב בה. והוא אמנם הלך לארץ יון וארצות אחרות, אבל על ארץ ישראל פסח. בשנת 1905, בעת הקונגרס השביעי, הייתי באירופא וסרתי לקלן. וולפזון הציע לפני ללכת להמבורג ולהתראות עם הנהלת החברה האמורה, ולהרצות לפניה את הצעותי בדבר העברת עבודת החברה לא"י. בתחלה לא חפצתי ללכת להמבורג. טענתי לפני וולפזון, כי אחרי שלא הצלחתי בחליפת מכתבים במשך כשתי שנים להעמיד את המנהלים על דרך שיש בה תועלת להישוב היהודי, למה זה איפוא אשחית את דברי על אזן לא שומעת? אולם אחרי שחברי המועצה הזמינו אותי לבוא ולהשתתף באספה עמהם הלכתי להמבורג. באסיפה זו נודע לי, כי בינתים הפסידה כבר החברה באירופה שלשים אלף מרק. בארתי להם את דעתי, כי מרכז עבודת החברה צריך להיות בארץ ישראל, כמו שהזכרתי למעלה. חברי המועצה הסכימו לדעתי, אבל תשובתם היתה, כי אין להם איש ראוי לכך, שיסכים ללכת לארץ ישראל ובקשו ממני להציע להם סוכן בשביל עסק זה. גם לזה הסכמתי. וכששבתי לארץ ישראל הוספתי להציע להם מנהל בארץ ישראל ולכתוב מכתבים והרצאות על אזנים אטומות; והמנהל בן-עזרא ישב בהמבורג, נשא ונתן סחר ומכר עוד זמן מה, עד שהפסיד את כל הון החברה ובכלל זה גם את עשרים ושנים אלף המרק של היק"ב – ביון. פרק י"ט [בית הספר ליתומי הפוגרום הקישינובי. – מכתבי הרצל בענין זה. – איזה מקום לבחר בשביל בית הספר. – הכסף אזל ובית הספר נהרס.] אחרי הפוגרום בקישינוב פרסם, כידוע, מר אוסישקין קול קורא שבו הציע לאסוף קרן בשביל יסוד בית ספר וחוה לעבודת האדמה בארץ-ישראל ולהעביר לשם את היתומים, שהוריהם נהרגו בפוגרום הזה. ואמנם עלה בידו לאסוף סכום של שלש מאות אלף פרנק. הכסף הועבר לבנק העברי בלונדון ועמד לפקודת הועד הפועל של ההסתדרות הציונית. הועד העביר את הכסף הזה להאפ"ק למטרה הנזכרת, ודבר יסוד בית הספר והחוה נמסר למר ישראל בלקינד. הועד הפועל של ההסתדרות הציונית התענין בקנית קרקע בשביל החוה וכמו כן גם בהוצאת הכספים, כמו שנראה מן המכתבים שקבלתי בענין זה מן הועד ומהד"ר הרצל. הועד במכתבו מיום 18 דצמבר 1903 כתב לי. מר ליבונטין הנכבד מאד! בענין בית הספר העומד להוסד ליתומי קישינוב, עלינו להעיר את תשומת לבו, כי אין לערבב את בית הספר עם הקרן ליתומי קישינוב. הכספים שנאספו בשביל היתומים יש להוציא רק עליהם. והכספים, שנדבו בשביל בית הספר, יש לעשותם קרן מיוחדת שתהיה בהשגחת הבנק, ועל פי חוקי טורקיה הנותנים זכות למנזרים ובתי ספר לרכוש קרקע בתנאים מיוחדים, יש לכבודו להשתדל להשיג את הקרקע הדרושה, ובמשך הזמן יעלה אולי בידינו, לבנות את בית הספר. לכל הענין צריך, כמובן, לנהל חשבונות ברורים. עיקר הדבר הוא להוציא את כספי היתומים אך ורק לצרכיהם הם. ועל החתום נשיא הועד הפועל – הרצל, המזכיר קוקש מלבד המכתב הרשמי הזה קבלתי בענין זה מכתב גם מאת הד"ר הרצל בעצמו מיום 28 דצמבר, וזה תכנו. יקירי מר ליבונטין! שאלה שגם היא גורמת לדאגות, היא השאלה – כיצד נערכת הבקורת על הכספים של יתומי קישינוב. – אני חושב, כי מר בלקינד הוא איש בעל נפש יפה, אבל לא עשה עלי את הרושם, שהוא יכול להיות גם אדמיניסטרטור. הוא מתאים בכל אופן בתור אבי הבית לקבוצת הילדים האלה, אבל איננו מספיק לנו בתור מנהל בית ספר, בנוגע לשאלות חנוך והוראה, ולא בתור מנהל הכספים הנכנסים ויוצאים. מחכה אני בנידון זה לידיעות מדויקות ממנו לשביעת רצוני. בברכת ציון המסור לו הרצל בתשובה על המכתבים האלו הצעתי לפניהם למנות ועד שיפקח על עניני החנוך גם על עניני הכספים ופרטתי בשמם את האנשים, שלדעתי היו ראויים לכך. הועד הפועל בווינה קבל את הצעתי ונתן פקודה, שהועד יערוך תכנית ותקציב ליסוד בית ספר על יד חוה שהקרן הקימת תקנה מכספה. בינתים קנה האפ“ק שתי נחלאות: אחת אצל רמלה, היא כפר חדיד, והשנית אצל ים כנרת, והציע לפני ועד הפועל ליסד באחת מהן את החוה. ובעוד אנכי עומד בחליפת מכתבים בענין זה עם הועד הפועל בווינה, מסר הועד את ענין קנית הנחלה להד”ר אוסישקין, שהלך לארץ ישראל לשם אילו ענינים. מר סוסקין מצא נחלה אחרת, שלפי דעתו היתה יותר ראויה ליסוד החוה, והיא – נחלת חטין, שהיתה שייכת למר חיים, סוחר ביפו ושותפו של האגרונום אהרנסון. הד"ר סוסקין הציע לפני הועד בווינה לקנות אדמה זו, והועד שחשב את מר סוסקין לבר סמכא, צוה לקנות את האדמה הזאת, אלא שאדמה זו לא היתה מופרשת מקרקעות תושבי הכפר חטין, כי אם היתה כלולה בתוך כמה מאות ומאות חלקים קטנים של בני הכפר. מר חיים אמנם נעשה חפשי מאחוזתו זאת בעזרת ידידו, אבל גם אחרי השתדלות רבה אי אפשר היה להפריש את הקרקע6 ולחַברה לנחלה אחת, ועל חלקים קטנים בתוך אדמת הכפר הערבי, כמובן אי אפשר היה ליסד את החוה. בחודש כסלו תרס"ה בא מר בלקינד לארצנו והביא עמו שלשים ושבעה יתומים ויתומות. עדת ראשון לציון נתנה להם בית שישבו בו עד שיוסד בית הספר על יד החוה לעבודת האדמה. הילדים נשארו עד אחרי הפסח בראשון לציון. אחרי כן העביר אותם מר בלקינד לשפיה, אשר על יד זכרון-יעקב, והעמיד להם מורים ומשגיחים ולמד אותם עברית ושאר ידיעות באותו השעור שמלמדים בבתי הספר הנמוכים, אף התחיל להרגיל אותם בעבודת השדה והגן, עד אשר תמצא אדמה מספקת וראויה ליסוד בית ספר, בתנאים הנזכרים למעלה. אחרי שעברה יותר משנה בהשתדלות בענין עשית המפרוז, נשארו היתומים בשפיה, במרחק עשרים שעה נסיעה בעגלה מיפו, ולכן לא יכול היה הועד להשגיח על כל הענין הזה. ואף אמנם גם בלקינד לא חפץ לנהל את הענין הזה בהשגחת הועד, והוא הלך וקנה (בחודש כסלו תרס"ז) מאת האפ"ק חמשים דונם אדמה מנחלת חדיד, היא בן שמן כעת, בנה בית והעביר לשם את היתומים ויסד בית ספר, אף הרגיל את היתומים בעבודת האדמה. במשך הזמן הזה הוציא מר בלקינד את החלק היותר גדולה מן הכסף, וכאשר כלתה הפרוטה מן הקרן שנאסף ע"י אוסישקין חדל בית הספר להתקים. היתומים נפזרו לכל רוח, ומר בלקינד יצק לאירופא לאסוף כספים בשביל לחדש את קיום בית הספר. פרק כ [נקראתי לקונסטנטינופול ע“י הד”ר הרצל. – פגישתי עם הד"ר כהן. – הסרסורים שלנו. – המשא ומתן עם איזט-ביי. – שובי חזרה ליפו.] ביום השנים עשר למרץ 1904 הגיעתני טלגרמה מאת הד"ר הרצל כדברים האלו: “בחוף יפו עוגנת אניה ההולכת לקונסטנטינופול, צא בה לקושטא וסור למלון “היכל פירה”, שם תמצא את מר כהן והוא יבאר לך מה לעשות”. מסרתי את עסקי הבנק לעוזרי ליפבסקי וקיזרמן והלכתי לקונסטנטינופול. בהיותי אץ לדרכי לעלות על האניה, שכחתי לטלגרף להרצל באותו יום, כי נוסע אני, ולכן כתב לי ביום 14 למרץ מכתב זה: מר ליבונטין היקר! טלגרפתי לו ביום הששי, כי יוכל לנסוע השבת לקושטא, במקום שיחכה לו בא-כח הועה"פ. ומפני שלא קבלתי ממנו כל תשובה עד אתמול, אני משער כי הטלגרמה שלי הגיעה אליו באחור זמן או לא הגיעה כלל. באניה הצרפתית היוצאת מחר יום ג' מיפו יאחר לבוא לקושטא, ולכן טלגרפתי לו אתמול שלא יסע כלל כעת. בברכת ציון המסור לו מאד בנימין. כשבאתי לקונסטנטינופול כבר מצאתי שם את המכתב הבא מיום 16 למרץ. בסוד גדול. ווינה, 16 מרץ 1904. ידידי היקר מר ליבונטין! כפי שאני רואה מן הטלגרמה של מר ליפבסקי יצא כבודו לקושטא. אבקשהו להודיע לי מכל דבר חשוב בנסיעתו. הד“ר כהן קבל ממני את האינסטרוקציות הברורות, אשר יודיען לכבודו. מפני החשיבות הגדולה של הענינים הנוגעים לדבר זה, חייבתי אתמול את הד”ר כ. בשבועה ובפקודה לשמור את הדברים בסוד מכל איש בלי יוצא מן הכלל. רק לי לבדי על כבודו להודיע מכל המתרחש, וזולתי – לא לשום אדם. ואנכי, בהתחשבות עם הצורך, אמסור את הידיעות הדרושות למי שנחוץ, ואת אשר בקשתי והשגתי מאת הד“ר כ. אני מבקש גם מאת כבודו. את השבועה לשמור סוד ימסור נא בשבילי לבא-כחי הד”ר כהן. יואיל נא לעמוד לימינו של הד“ר כהן בעצה ותושיה, אחרי אשר לכבודו יש כבר ידיעה מספקת במצב הענינים. אנחנו באים לפני ממשלת טורקיה בהצעה על שתי אופירציות: חכירה והלואה. הד”ר כ. יבאר לכבודו את הכל. אבקשהו לכתוב לי במכתב בכל יום בין שיקרה דבר מה ובין שלא יקרה, ואם יקרה – נא לטלגרף לי (האדרסה: בנימין ווינה). ישתמש נא במפתח הטלגרפי שלי אם הוא אתו, ואם לא – ישתמש במפתח של הד"ר כ. אבקשהו לטלגרף תיכף ומיד לפחה בירושלים: שיואיל לשלוח רקומנדציות טלגרפיות לממשלה שלו בקושטא, במקום שכבודו ישאר רק שלשה-ארבעה ימים. יטלגרף את כל המלים המשורטטות מתחתן בשני קוים. את המכתבים אלי אבקשהו שימסור בעצמו בכל יום לפוסטה האנגלית. אולי ידועים לו התנאים של הסנג’ק, אשר את האדמיניסטרציה שלו אנו רוצים לחכור למשך 60 – 90 שנה. אם לא – ישיג את ראשי הפרקים בנידון זה בעזרת מר ו. בברכת ציון המסור לו בנימין בהצעות המכילות מספרים יחכה הד"ר כהן עד בא כבודו, לפני זה יטפל רק בנקודות המבט הכלליות. 17 מרץ 1904. טלגרמתו היום מקושטא מוכיחה, עד כמה לא היטיב כבודו לעשות בזה שלא הודיעני בטלגרמה מיפו על נסיעתו. הד"ר כ. יכול היה לעזוב בינתים את קושטא. יבקש ממר ו… את האינסטרוקציות שלי מיום 14 ומיום 16 לחודש זה לעיין בהן. כבודו ילוה את הד"ר כ. בתור בא-כח השני אל כל המקומות, אשר עליו לבקר בהם בקורים משום כבוד ונמוס, וכמו כן ילוה אותו גם בבקורים המעשיים. אם יתפתחו הענינים באופן רצוי ותראו מראש איזו תקוה להסכמה, אזי, כמובן, יטלגרף לי בעוד מועד, למען אוכל להתכונן במשך ימים אחדים לנסיעה. עיקר הדבר הוא, שאקבל בכל יום מכתב ושאדע באופן טלגרפי תיכף ומיד מכל דבר חשוב הנעשה. אל יקמץ בטלגרמות". המסור לך הרצל. במלון “היכל פירה” מצאתי את הד“ר כהן, שהיה חבר לועד הפועל המצומצם. הוא ספר לי, כי בא בשליחות הרצל להכנס במשא ומתן עם ממשלת השולטן, ועלי להיות נוכח במשא ומתן זה. עוזריו ותורגמניו במשא ומתן זה הם הד”ר ו. ועוד איש צעיר, יהודי עורך דין, היודע גרמנית וטורקית. ימים אחדים אחרי בואי נתקבלנו לראיון אצל איזט-ביי מזכיר השולטן ועבדו הנאמן. איזט-ביי קיבל אותנו לא בביתו, אלא בבית אחד מידידיו או מסריסיו בסטמבול. הבית היה בנוי בתוך החצר, שוער כושי פתח לנו את השער, סגר אותו אחר שנכנסנו אל החצר והוביל אותנו אל הקומה השניה חדר לפנים מחדר, שכולו אומר סוד ורז. איזט-כיי נכנס ואחריו משרת שהגיש סיגריות וקפה. הד“ר כהן מסר לו את מכתב הד”ר הרצל, ואחר איזט-ביי קרא בו, שאל לשלום הד“ר הרצל והוסיף אחרי דומיה קצרה: הד”ר (כונתו אל הרצל) הוא ידידי הנאמן. אנכי אוהב ומכבד אותו מאד ונכון הנני לשרתו… כך… אבל… הוסיף: הד"ר בעצמו לא יוכל לבוא כעת, כך… הד“ר כהן ענה לו, כי הד”ר הרצל טרוד כעת בעסקי אוגנדה, כי כל עם היהודים חפץ מאד לקבל את הצעת ממשלת אנגליה וליסד ישוב גדול בארץ זו, אבל קודם שיגמר הענין לחלוטין עם ממשלה זו, שלחוהו להתודע מה מצב הצעתו פה. – כך, ואדוני בא מפלשתינה? – פנה אלי איזט-ביי – באיזו עיר אתה יושב? – ביפו! – כך… יש הרבה יהודים ביפו? – כחמשה ששה אלפים – עניתי. – כך. ובירושלים כמה מספר היהודים? – כחמשים ששים אלף. – והבנק שלכם עושה עסקים עם הממשלה שלנו בירושלים? – בארתי לו בקיצור את ענין ההלואות שנָתַנו לממשלה במשך החורף. – כך. קיאזים ביי, הפחה בירושלים הוא איש טוב. על יסוד מושבות עבריות בגליל ירושלים – הוסיף איזט – הוא מביט בעין טובה, אף על פי שנוסדו בלי רשיון מאת הממשלה. – במחילה מהוד מעלתו – אמרתי לו – המושבות בגליל ירושלים נוסדו על סמך השרטר שניתן מאת השער הגבוה להברון אדמונד רוטשילד, ליַשֵב חמש מאות משפחות במחוז זה. – כך. הקושי שיש בעבודתי לטובת הצעתו של הד"ר הרצל היא זו – שהיהודים אינם הולכים להתישב בתוך הכפרים הערבים, אלא מיסדים כפרים חדשים ומיוחדים. הד"ר כהן ואנכי השתדלנו לבאר, כי הישוב היהודי בארץ-ישראל יוכל להוסד רק בכפרים מיוחדים. כי היהודים הבאים מחוץ לארץ אינם יודעים את שפת הערבים ומנהגיהם, ואם ישבו יחד יבואו התושבים לידי חכוכים תמידיים עמהם. ועוד אחרת: לו נכנסו היהודים לתוך הכפרים הערביים הרי היה מן ההכרח לקחת מן הערבים חלק מאדמתם, אבל עתה, – זאת היא עובדה ידועה – היהודים קונים את הקרקעות הגרועות, הבצות והחולות, מיבשים ונוטעים אותן, והערבים יושבים על נחלאותיהם הטובות, ומן הצד מרויחים מאת היהודים… – כך. ומה בדבר מיסופוטמיה? – הפריע איזט-ביי – האם יסכים הד"ר להביא את היהודים לשם? הד“ר כהן באר לו, כי שאלת ישוב יהודים בארם נהרים מענינת מאד את הד”ר הרצל, ובודאי יבוא במשא ומתן על זה עם השער הגבוה, אבל עתה נתן לו רשות לדבר רק על אודות ישוב יהודי בפלשתינה ובאר לו את הצעת הד"ר הרצל אודות חכירת פלך עכו. – כך. אנכי משתדל לפני הוד מלכותו, אבל פאשאליק ירושלים… המקום הקדוש להמושלמים… הצענו לפניו ג“כ למסור להוד מעלת השולטן לקבל הצעה ליסד ישוב יהודי בנגב פלשתינה, במקום שיש הרבה קרקעות לא מיושבות, והד”ר יקבל על עצמו לתת לממשלת הוד מלכותו הלואה בסכום הגון, ויחד עם זה יתחיב להגדיל את המסים של המתישבים עד שיספיקו לכסות את הרוחים והסלוקים השנתיים, בלי שהממשלה תצטרך לקחת לתשלומים אלו כסף מהכנסותיה הרגילות. – כך… כך… כ… הבינותי – אמר איזט-בי. – תמסרו להד"ר שיבוא בהצעה זו, אנכי אשתדל לדבר על לב הוד מלכותו… נצרך לזה זמן… שעת כושר… אתם תשהו פה עוד זמן מה. אחרי משא ומתן זה נפטרנו מעבדו של עבדול חמיד והד“ר כהן שלח הרצאה בענין זה להד”ר הרצל. בינינו לבין עצמנו באנו לידי הוכחה, כי איזט-ביי חפץ להרויח דמי סרסרות. אלא שהוא עבד חרוץ ונכנע לשולטן עריץ, וכל כחו אצל המושל הזה, שהוא אומר תמיד הן או לא כחפץ אדונו, והוא רק אז ידבר עם השולטן על הצעת היהודים כשידע כי זה הוא חפצו של המושל. ומתי תבוא שעת כושר זו אין יודע גם העבד הזה. לאחר יומים היתה האניה ההולכת ליפו וטלגרפתי להרצל, כי אנכי הולך לעזוב את קונסטנטינופול ולשוב ליפו. וכשהייתי באיזמיר קבלתי טלגרמה מאת הד“ר כהן, כי הרצל דורש ממני לחזור לקונסטנטינופול. שבתי ושהיתי שם כשלשה-ארבעה שבועות. הסרסורים שלנו הלכו ובאו אלינו כל יום ויום ורמזו לנו בדרך סוד, כי הם משתדלים והם נושאים ונותנים – וסוף סוף חזרנו כלעומת שבאנו, הד”ר כהן לווינא ואנכי ליפו. ימים אחדים לפני הראיון אצל איזט-ביי טלגרפתי כפקודת הרצל לידידי בירושלים, להתראות עם הפחה ולבקש ממנו ריקומנדציה בשבילי להממשלה בסטמבול, ובתשובה קבלתי טלגרמה מאת הפחה בירושלים בקשה להכניס, על חשבון אוצר הממשלה בארץ ישראל שלשת אלפים לירות בתור הלואה לזמן קצר. נמלכתי בטלגרמה בהד“ר הרצל והוא הציע לי למלאות את בקשת הפחה. עשיתי כדבריו, ובאותו משא ומתן עם המיניסטר לעניני הכספים פעלתי, כי הממשלה הארץ ישראלית תעביר את כספיה לסטמבול על ידי הבנק שלנו, – עסק שהיה לנו ענין בו בגלל הריוח שבו והעיקר – בשל הצד המדיני שבו. על ידי עסקים אלה נעשה האפ”ק לבנק של הממשלה המקומית. ההלואה הזו נשתלמה לנו ביחד עם הסכומים האחרים שנתנו, כמו שנזכרו בפרק י"ד. פרק כ"א [נטירת הרצל למתנגדיו. – השתדלותו לרכז את הענינים בידו ובהשגחתו. – התענינותו בהרבה פרטים. – בקור בילוב אצל הרצל בברלין. – הרצל הציע לי לסגור אותו בחדרו במלונו בשביל לכתוב ל“נויה פרייה פריסה”. – בא אל הבנק עיף ושכב על הספה. – סירקין אינו מסכים, כי דרושה עזרת האלהים לעבודתנו. – מי כמוך באלים ד'.] (מרשימותי יוני 1904) על הרצל ועבודתו הגדולה לטובת תחית עמנו בארצו כבר כתבו הרבה ועוד יכתבו בודאי, ואנכי ברשימותי אלו הצגתי לי למטרה, לכתוב רק דברי ימי העבודה המעשית של ההסתדרות הציונית, עד כמה שהם כרוכים בהתיסדות הבנק העברי, וימי עבודת האפ"ק בארץ ישראל. אולם מכתבים אחדים המראים את נטירת הרצל למתנגדיו כתלמיד חכם, שקידתו כי כל הענינים יתרכזו ויעמדו רק תחת הנהלתו ובקרתו, וכמו כן מקרים אחדים שקרו במשך ימי פגישותי עם הרצל הנני רושם כאן לזכרון. כפי שהזכרתי למעלה, יסד אוסישקין הסתדרות ארץ-ישראלית, שלא מצאה חן בעיני הרצל, מפני שראה בה מוסד כעין הסתדרות הקונגרס; נוסף לזה הלך אוסישקין מארץ ישראל לרוסיה, ועורר התנגדות גדולה בענין אוגנדה. הרצל נהיה למתנגד גדול לאוסישקין, כמו שנראה מן המכתבים שכתב לי. יקירי מר ליבונטין! מהודעות “גאולה” רואה אני, כי נרשמו קרקעות על שם מר אוסישקין. מכיון שההרשאה לזה לא ניתנה על ידנו, ומכיון, כמו שידוע לכב', שמר אוסישקין מתיחס באיבה כלפי האקציונס-קומיטה, יש לרשימה הזאת אופי של הפגנה שאיננה במקומה. לעתיד נבקש לרשום את הקרקעות הנקנות רק על שמות כאלה, אשר אנחנו נפרוט אותם בפירוש. בברכת ציון המסור לו בנימין וביום 8 לאוקטובר 1903 הוא כותב לי בענין זה: יקירי מר ליבונטין! הגיעני מכתבו מן 28 ספטמבר ורשמתי לי בתודה את הידיעות שהמציא לי בנוגע לתיקי הדיסקונטו. בנוגע ל“גאולה” מתפלא אני, כי הקרקעות נרשמו על שם מר אוסישקין. הלא ידידנו אוסישקין הוא נתין רוסי, ולא יוכל למצוא חסות אצל הקונסולים במדה מספיקה. על כל ענין הקרקעות, כמובן, לא אוכל להשגיח מפה. אני שולח לך בזה מכתב מאת ראש הפדרציה הציונית באפריקה בדבר מכירת יין ארץ ישראל. היה רצוי מאד לו קבלה עליה האפ"ק לסדר את מכירת היין. יתעסק נא בזה וימציא לי פרטים. בברכת ציון המסור לו בנימין ווינה 7 פברואר 1904 מר ליבונטין היקר! בשובי מנסיעתי לרומה, מצאתי את הרצאותיו השונות וגם את ההודעה הידידותית ע"ד משלוח תפוחי-זהב, אשר הגיעו בינתים הנה בדיוק. אולם אבקשהו אם להבא ישלח דוגמאות כאלה, יעשה זאת בכמיות קטנות, שהן גם כן מספיקות לנסיונות. אני מודה לו מאד על תשומת לבו ומקוה כי טוב לו. בברכת ציון לבבית, המסור אליו מאד הרצל ווינה 10 פברואר 1904 מר ליבונטין היקר! את מכתביו מיום 1,2 פברואר קיבלתי. הענינים יבואו לפני ועה“פ, אבל כבר מעתה אוכל לאמר לו, כי מסכים אני לדברי תשובתו להפרופיסור ווארבורג. אינני יודע ברגע זה איך יחליטו חברי, על כל פנים הקרקעות אינן צריכות להרשם על שמות פקידים העובדים אצל היק”א. כבודו כותב לי, כי מר במבוס היה אצלו. למר במבוס אין שום נגיעה עם האפ"ק, ואם יבוא עוד הפעם יראה לו את הדלת. זהו האיש שהראה לנו כמה פעמים את התנגדותו באופן הכי נמוך. אם כבודו אינו יודע זאת – הנני בזה להודיעו. עמו לא נוכל להשתתף בשום ענין. אם יש לו איזו נגיעה להחברה ההמבורגית, תהיה זאת סבה מספקת שלא להכנס לתוכה. בברכה לבבית המסור לו בנימין השתדלותו וחפצו העז, כי כל הענינים יתרכזו בידו ובהשגחתו, אפשר לראות מן המכתבים הבאים: ווינה, 19 פברואר 1904 מר ליבונטין היקר! בשעת בקורו של מר וולפזון פה, הודיע לי בדבר חליפת המכתבים שלו עם כבודו. כל זמן שהמכתבים האלה מתאימים אל תוכן מכתביו אלי כבר כתבתי לו ועוד אכתוב לו על דבר זה. אבל מתפלא אני, שהנהו מודיע על דברים בודדים למר וולפזון – ביחוד במכתבו אליו מיום 9 פברואר, אשר בו הנהו כותב אליו, כי הוא פונה רק אליו בענין זה, וכי כבודו נותן לו, אם ימצא לנכון, להשיג את הסכמתו על ההנהלה. נדהם אני מאד להערות כאלו. כבודו יודע לא רק את תולדות ההסתדרות שלנו, אלא גם את תקנותיה, וידוע לו כי עסקים בעלי היקף גדול כזה אינם יכולים להעשות בלי ידיעתו והסכמתו של ועד ההנהלה. אם מפני תנאים מעשיים שונים וסבות ידועות הכנסנו לתוך הנהלת אפ"ק, השייכת לנו והעומדת כמובן תחת השגחתנו, חברים הידועים לו, לא היתה כונתנו בחלוקה פורמלית זו, כי יכולים להעשות פה דברים כאלה, שאינם בגדר הבקורת שלנו. ולכן, אם על ידי ההערה הזאת שגה שגיאה פורמלית, הנה למעשה החטיא את המטרה, כי כמובן אין מר וולפזון רשאי לעשות על דעת עצמו פעולות כאלו, שגם אני לא אוכל לעשותן בלי להשיג מקודם את החלטת חברי בועד ההנהלה והסכמתם. מן המקרה הזה ילמד נא, כי הודעות ממין זה וכיוצא בהן עליו להודיע תמיד אלי. גם במקרה שלא אהיה על המקום דאגתי לכך, שלא יבוא עכוב בתשובה למכתביו. בדרך כלל, כבר היה יכול לראות מן הקוריספונדציה האחרונה מווינה בדבר ההחלטה הזאת, כי רק מפה נחתכים הדברים בדרך היותר מהירה. בכבוד המסור לו בנימין ווינה 22 פברואר 1904 מר ליבונטין היקר! מכתבו מיום התשיעי דנא בצרוף התעודות השונות קבלתי כעת. שמח אני על אשר תקן במכתב את הענין, אשר עליו העירותי במכתבי האחרון, ועלי להודיעו, כי גם בחשבו שאינני בווינה, יכול הוא לשלוח בלי דאגה את מכתביו לכאן, כי מעולם לא פסקתי לדאוג לסדור תשובות על המכתבים ועל הענינים השונים הבאים לכאן. בברכת ציון המסור לו בנימין רוחו של הרצל לא נפלה עליו אחרי הראיונות אצל השולטן, אי-ההצלחה בענין אל-עריש וכדומה עבודות מדיניות. אולם בכל זאת פעלו המקרים האלו לא לטובה על בריאותו. נוסף לזה היה מצבו קשה מאד, מפני העבודה הדו-גונית שעבד: מצד אחד היתה מוטלת עליו כל העבודה המדינית הגדולה בהסתדרות הציונית על סעיפיה וסעיפי סעיפיה; ומצד שני, הוכרח לשמור על עבודתו בעריכת “הנוייה פרייה פריסה”, שממנה נמצאה פרנסתו. כשהייתי במחיצתו בניסן תרס"ג, ביחד עם וולפזון וקאן בברלין, יצאנו פעם אחת לטיול קטן ושבנו למלוננו. הרצל מצא על שלחנו כרטיס בקור מאת ביולוב. הוא לקח את הכרטיס, התבונן בו והניח אותו בחזרה על השלחן ואמר לנו: עתה תנו לי להשאר לבדי, מפני שעלי לשבת כעת ולכתוב… לכתוב הרבה – הוסיף באנחה. בחדש אדר תרס“ג במשך המשא ומתן שלו עם רבי המדינה בלונדון בענין אל-עריש, בא פעם אל הבנק ונכנס אל חדרי ואמר לי: “עיף אנכי מאד, יקירי, אולי תוכל להשיג בשבילי ספה ואשכב לנוח מעט”. מהרתי את המשרתים והם הביאו ספה מן החדר השני ושכב עליה בעינים פקוחות כשעה אחת. אחר-כך קם וישב אל השלחן בחדר עבודתי וכתב הרבה מכתבים בעסקי הציונות. עיפות עמוקה כסתה פניו המאירים ולא יכלתי להתאפק ואמרתי לו: אדוני הד”ר עיף מאד, אולי ילך לברייטון או לברגמוטה וינוח קצת על שפת הים. – צדקת יקירי, רק את המכתבים האלה הייתי מוכרח לגמור ומחר אלך לברגמוטה. במשך זמן עבודתי עמו, הכרתי את מהלך מחשבותיו בנוגע לשירת האמונה אשר בלבבו. בהיותי על הקונגרס החמישי, כמנהל הבנק העברי, ישבתי פעם בחדרי על יד שלחן, והנה נכנס הרצל וישב מן הצד השני של השלחן, ואמר לי: “כשאמרתי בנאום שלי, כי אנחנו נשיג מטרתנו בעזרת האלהים, נזדעזע סירקין בגופו, ומשך בכתפיו: הוא חושב, כי עזרת האלהים אינה דרושה כלל לענינינו”… כפי הנראה עשה עליו רושם לא נעים הזדעזעותו של סירקין, ולא היה לו לפני מי להביע את אשר חשב בלבבו ונגש אלי ושפך את רוחו. ופעם אחת קראנו לאספת הדירקטורים באלטאומזה, מקום מעון הקיץ של הרצל. אנכי באתי גם כן לשם וחכינו לביאת שאר הדירקטורים, כארבעה חמשה ימים. במשך הימים האלו הייתי בא מדי יום ביומו, עפ"י הזמנתו, לאכול אתו ארוחת הצהרים והערב בחוג משפחתו, ואחרי-כן שוחחנו כמה פעמים בענינים שונים. כשנדברנו פעם על התנ“ך, אמר כדברים האלה: הנני מצטער מאד שלא קראתי את התנ”ך בעברית, אבל הפסוק המרומם והנשגב שיודע אנכי מהספר הגדול הזה בעברית הוא: “מי כמוך באלים ה' – מי כמוך נאדר בקדש!” – אלו הן באמת מלים קדושות ונשגבות – הוסיף בפקחו לרווחה שתי עיניו העמוקות. את הרצל בדמותו זו לא אוכל לשכוח גם עתה… פרק כב [הידיעה על מות הרצל. – עסקי הבנק. – פתיחת סניף ירושלים. – מס העשור. – הצעות ליסד סניפים חדשים לבנק. – הלואות לבנין בתים.] בחודש תמוז שנת 1904 החרידתני השמועה הנוראה, כי נפל העמוד הימני, אשר ביתנו היה נשען עליו – מת הד“ר הרצל…. בהרצאה מאותו חודש להדירקטורים של האפ”ק כתבתי: “יחד עם הרי ציון ויהודה אין אנחנו מספיקים לבכות ולספוד על שברנו הגדול כים, על מנהיגנו הגדול שנפל במלחמת עמו, על הרצל, הלב הרחב שלא יכול עוד לסבול את מצוקת עמו האומלל והנדכא, על לב האומה הישראלית שחדל לדפק. יתומים היינו ואין אב, אשר על כן נחוץ לנו כעת לעבוד ביתר שאת וביתר עד, למען שמר על הקנינים ועל המוסדים שעזב לנו אבינו זה. אבינו ואבי כל עם ישראל.” * * * באותו זמן נתתי אל לבי לעזור עד כמה שאפשר יהיה לי בסדור מס העשור. המס הזה היה היותר גדול, שהיה רובץ על המושבות. בימים ההם היה נהוג, כי בעלי האגרוף מהערבים היו חוכרים את עשור הכפרים ובעת הדיש היו באים עם אנשי צבא מאת הממשלה ותובעים מן האכרים את העשור, אבל לא רק את החלק המגיע להם עפ"י החוק, אלא הרבה יותר, והיו מקומות שהיו גובים בהם כפלים מכדי המס הקבוע וגורמים הפסד לאכרים – לא היו מרשים להם לאסוף הביתה את תבואותיהם עד אשר ישתוו ביניהם. קצת מן המושבות העבריות היו מסדרות את סלוק מס העשור באופנים נאותים, אבל היו גם כאלו שסבלו הרבה, וכדי להציל את המושבות האלו משרירות לב החוכרים מצאתי לי דרך חדשה: אנכי נתתי הלואה לאכרים בקוסטינא ועשיתי עמהם חוזה, כי התבואה, כלי העבודה והבהמות שייכות להבנק. כשהגיעה עונת העשור הנחתי לו לאחד האפנדים לחכור את העשור, אבל כשבא לקבל את חלקו, שלחתי אחד מפקידנו, נתין ממשלה זרה, בלוית קוואס מאת הקונסול האנגלי, והפקיד הודיע לחוכר, כי כל היבול שייך להבנק שלנו, שהוא מוסד אנגלי ולפיכך נתן עשור חוקי ולא יותר אפילו גרעין אחד. החוכר ראה, כי עומדים אנחנו בתקיפות על יסוד החוק ויש שומר גבוה עלינו – הקונסול האנגלי, – והבין כי לא יוכל לדון אתנו, והסכים לקחת רק מה שהיה מגיע לו עפ"י החוק. לאכרי קוסטינא היתה הרוחה, ולחוכר – עסק ביש. ובשנה השניה לא בא לחכור העשור הזה. מעין זה אירע גם במושבה חדרה. החוכר שם היה אפנדי תקיף מאד ולקח בחזקה יותר ממה שהיה מגיע לו ואת הגזלה הוליך עמו לחיפה. כשהודיעו לי מן המושבה את הדבר, הרציתיו מיד לפני הקונסול האנגלי ביפו והוא שלח את דברו לקונסול בחיפה. הלה בא בקובלנא לפני הממשלה בחיפה ובמשך יום אחד הכריחה הממשלה את החוכר להשיב את הגזלה לאכרים. * * * עוד בחודש ינואר 1904 הצעתי לפני הדירקטורים לפתוח סניף של האפ"ק בירושלים (פרק י"ח), ואחרי משא ומתן קצר הגיע לי הרשיון לזה ובחודש אוגוסט שנת 1904 פתחתי את הסניף הזה. אנכי לא חפצתי לעשות פומביות כל שהיא לפתיחת הסניף, אולם הקונסול האנגלי הציע לפני לערוך פתיחה רשמית. עשיתי כדבריו והזמנתי את הפחה, את הקונסול האנגלי וגם את הרבנים – ר"ש סלנט ורבינוביץ תאומים. זה האחרון דחה את הזמנתי באמתלא שהוא חולה, והרב סלנט בא וברך את מעשינו. הפחה שלח את מזכירו בשמו, וגם מחוגי הסוחרים באו כמה וכמה ואחלו לנו הצלחה. למנהלי הסניף הירושלמי הזמנתי את הד"ר יצחק לוי ואת מר אליהו ספיר. הד“ר לוי הוא יהודי ספרדי, ממשפחה הגונה בקונסטנטינופול. הוא היה תלמיד מצוין באחד מבתי הספר של הממשלה בקושטא, והממשלה שלחתהו להשתלם בלמודים בברלין, ושם גמר חוק למודו בתור ד”ר לאגרונומיה. חברת יק“א הזמינה אותו לארץ ישראל ומנתהו למנהל מושבות הנדיב ביהודה. מפני סבות שונות עזב את משמרתו אצל היק”א – והזמנתיו למשרת מנהל הסניף הירושלמי. אליהו ספיר היה מילידי ירושלים, שאכלו מעץ הדעת. אחרי שמלא כרסו תלמוד ופוסקים בישיבות ירושלים למד על בורין בלי עזרת מורים את השפות העברית, הערבית, הגרמנית והצרפתית. למד בשקידה הרבה מדעים ועסק בלמוד דברי ימי עמנו, כתיבת ארץ ישראל, דעת עתיקותיה, עולם החי, הצומח והדומם שלה וכתב מחקרים רבים במקצועות אלו. הוא אזן חקר ותקן את המפה הארצי ישראלית, שנדפסה בשנת תרע“ג7 ע”י הועד הפועל הציוני בברלין. בשביל מפה זו כתב את ספר “הארץ” המבאר בהרצאה ברורה וקלה את שמות כל המקומות וכל מה שעבר וקרה במקומות האלה בדברי ימי ישראל. הוא למד כמו-כן לפרטיהם את חוקי תוגרמה הנוגעים לקרקעות ונעשה לבר סמכא היותר גדול במקצוע זה, ועל ידי כך הועיל הרבה בסדור שטרי מכירה וקביעת גבולי נחלאות היהודים בארץ ישראל. בבואו לעבוד בהבנק ישב זמן מה בירושלים ואחרי כן ביפו בתור סגן לי ונהל את עסקינו בידיעה רחבה ובדיקנות. בשנת 1911 מת ממחלת השבץ. למכיריו אבד איש יקר, מלומד ומשכיל, ולהבנק – פקיד מסור ונאמן. יהי זכרו ברוך! אחרי יסוד הסניף בירושלים ואחרי אשר עברתי בערים אחדות בארצנו להתבונן למצב הכלכלי של המקומות האלו, כמו שהזכרתי למעלה, באתי לידי הוכחה כי עוד סניפים אחדים מהאפ"ק חשובים מאד לתנועתנו. ואת דעתי זאת בארתי בהרצאתי בסוף שנת 1904 כדלקמן: כידוע, קשה מאד רכישת קרקעות והגדלת הישוב ע“י עבודת האדמה, אבל הרבה יותר נקל להגדיל את ישוב היהודים בערים. אמת הדבר כי הישוב הכפרי יותר חשוב בשבילנו ועלינו להשתדל להרבות ולהרחיב התישבות זו, אולם יחד עם זה עלינו להגדיל את ישוב היהודים בערים ע”י מסחר וחרושת המעשה. לזה אין כל מעצור ומכשול מצד ממשלת הארץ. ואדרבה: היהודים החוסים בצל ממשלות אחרות, יש להם הרבה הנחות בבואם לעשות מסחר וקנין פה. סחר ארץ סוריה ופלשתינה הולך ומתרחב משנה לשנה, והרבה ענפים בחרושת המעשה אפשר להרחיב בערים בארצנו בהצלחה, ולכן צריך סניף הבנק שלנו להיות החלוץ, ואחריו יבואו אנשים בעלי כסף ובעלי כשרון ואומץ ויכבשו את הארץ במובן האיקונומי. עלינו – אמרתי בהרצאתי – לתת לבנו כעת על הערים הללו: חיפה: המקום הזה נכבד מאד בשבילנו, מפני שהעיר הזאת היא עיר חוף לכל המושבות אשר בגליל. מפני מסלת הברזל החדשה דמשק – מיכה, המתחילה בחיפה, הולכת העיר ומתעוררת לחיים מיום ליום. אם יהיה שם החלוץ שלנו, האפ“ק, אז בודאי ימשוך אליו ישוב יהודים גדול ע”י קרבת המקום אל חוף הים ועל-ידי מסחר התבואות שיגדל שם משנה לשנה. בחיפה ובעמק יזרעאל הקרוב אליו, מתחזק והולך מיום ליום האלימנט הגרמני, ולכן יש צורך לעשות כל מה שביכלתנו כדי לחזק את ישוב היהודים שם. בירות: העיר הזאת היא העיר היותר גדולה בצפון סוריה, היא רבת מרכולת והחוף הראשי לנוף הלבנון ודמשק. בשעה שיפו וירושלים עם מספר 100.000 תושבים יש בהן ארבעה בנקים בכל אחת, הנה בירות ודמשק עם יותר מחצי מיליון תושבים, יש בהן רק בנק אחד – הבנק העותומני. ומפני שהמסחר יגדל שם מיום ליום, יהיו לנו בודאי שם עסקים חשובים. מלבד זאת, הנה העסקים אשר בירושלים ויפו מושכים אחריהם משא ומתן חשוב בבירות, כמו מכירת שיקים בשביל השוק הגדול הזה, הבאת זהב בעין משם וכדומה. בעד עסקים כאלה משלמים אנחנו שכר טרחה לבנקים אחרים, וכר טרחה זה נוכל אנחנו להרויח לעצמנו. דמשק: העיר הזאת היא מרכז המסחר של עבר הירדן המזרחי ויש בה גם אינדוסטריה גדולה של סחורות משי, פשתן, חרושת ברזל, מרבדים, כלי עץ ונחושת. בסביבות העיר יש שדות רבים וגדולים וגני חמד, אשר עד עתה לא רבו עוד הקופצים האירופיים עליהם. מהעיר הזאת יוצאת מסלת הברזל הגדולה למיכה, ומאדרעי יפרד ממנה קו אחד ימינה ויורד עד הירדן, עובר את הנהר הזה ואת עמק יזרעאל ומגיע עד עיר החוף חיפה. אלפי פועלים, גדולים וילדים, רובם מאחינו הספרדים, עסוקים באינדוסטריה הדמשקאית ומנוצלים ע"י בעלי בתי החרושת. אם יוסד שם סניף הבנק שלנו יעלה בידנו גם כן ליסד שם אגודות משותפות לקנית חמרים ולמכירת מעשי ידי האומנים, ונציל בזה מספר גדול של פועלים יהודים מעבדות נוראה אצל בעלי בתי החרושת. בבירות ובדמשק ישנם כעשרים אלף יהודים, שאינם יודעים כלום מעבודתנו הלאומית. על ידי הפקידים שנביא לשם, נוכל ליַהֵד אוכלוסים יהודים אלה ולמשוך לשם יהודים כהם וכהם, ובפרט לדמשק שיש לה ערך היסטורי בשביל עמנו. על הרחבת רשת הסניפים של האפ"ק בארצנו הוספתי לכתוב עוד כמה פעמים להדירקטורים, והם אמנם הטו אזן קשבת להצעותי אלו, כאשר יראו הקוראים להלן. * * * במשך השנה הזאת הצעתי ג“כ להוציא אובליגציות למתן הלואות לזמנים ארוכים לבנין בתים. הצעה זו יצאה מאתי עוד שנתים קודם לכן, אלא שהדירקטוריום לא מצא לאפשר למכור אובליגציות על השוק האירופי. אבל אחר-כך הודיעוני אנשים המתעסקים בבנין בתים, כי הם נכונים לקבל מאתנו הלואות על נכסי דלא-ניידי לא בכסף מזומן, כי אם באובליגציות, והם בעצמם ימכרון. האובליגציות לפי הצעתי היו צריכות להיות בנות % 1/2 5 ולהפרע במשך שמנה עשרה שנה ע”י סלוקים שנתיים – קרן וריוח. לדעתי היתה אפשרות למכור בארץ אובליגציות על סכום מאתים או שלש מאות אלף פרנק ובזה היינו עוזרים הרבה לבנין בתים הדרושים כל-כך לטוב הישוב בערים. אבל הדירקטוריום לא מצא הצעתי זו לנכונה, והרעיון הזה נשתקע. פרק כ"ג [התוצאות המסחריות של הבנק. – הלואות להממשלה. – פקדונות. – חרושת המעשה. – עבודתנו לטובת הישוב. – אגודת הפרדס.] (מהרצאה) בתחילת שנת 1905 המצאנו להדירקטוריום בלונדון חשבון שנת 1904, ובו אמרתי להם כדברים האלה: תוצאות מסחריות: עבודת הבנק במשך השנה נתנה לנו ריוח נקי, אחרי נכוי כל ההוצאות, סכום 10782 פר', שהם % 4,54 רווחים על הקרן שהושקעה בעסקים. הסניף הירושלמי, שפתחנו אותו באוגוסט אותה שנה הביא לנו הפסד 1624 פרנק. זה לא היה הפסד בעסקים רעים, אלא מפני שהעסקים היו קטנים לא הספיקו לכסות את ההוצאות והרוחים ששלמנו. מובן הדבר, כי בהעריכנו את חשיבותו המדינית של סניפנו זה בעיר הנצחית הזאת, לא יפול עלינו רוחנו כלל מן ההפסד הקטן הזה ועלינו להוסיף לעבוד ולהרחיב את עסקינו שם, שסוף סוף יגדילו גם את השפעתנו שם. הלואות להממשלה המקומית: במשך השנה נתנו לממשלה הלואות שונות בסכום 56000 לי“ש והממשלה שלמה לנו בדיוק את ההלואות, ועתה היא חייבת לנו עוד 7700 לי”ש מן ההלואה הראשונה. אחד מפקידינו יושב בבית משרד הגביות של הממשלה בחברון, ומקבל על חשבון הבנק את מסי הממשלה הנכנסים לשם. פקדונות כספים אצלנו: המקצוע הזה מתרחב אצלנו ביפו ובירושלים לשביעת רצוננו, אולם אנו רואים צורך להעיר במקום זה, כי בה בשעה שהמוסדות של הנוצרים השונים ללאומיהם ולדתיהם מפקידים את כספיה ב“קרדיט ליאוני” או בבנק הגרמני, הנה מוסדות היהודים, כמו בית הספר אווילינה די רוטשילד, בית החולים האמשטרדמי, הכי“ח וכדומה, מחזיקים, עפ”י פקודת מנהליהם בחו“ל, את כספיהם בבנקים “קרדיט ליאוני” או ב”בנק הגרמני". פחות מזה יש לנו להתאונן על הישמעאלים, הפונים לשם עסקים כאלה בסכומים הגונים אלינו. חרושת המעשה: הענף הזה הוא עודנו בערש ילדותו בארצנו. אנחנו עזרנו רק לאנשים אחדים שהתחילו בעצמם ועל חשבונם, כלומר שיסדו כבר איזה בית מלאכה ואנחנו בחנו ונוכחנו לדעת, כי יש יסוד בריא למעשיהם ואנחנו רחוקים מהפסד. היו לפנינו הצעות אנשים שדרשו מאתנו, כי אנחנו נתן להם כסף בשביל ליסד פבריקאות ומצאנו לנכון להשיב את בקשותיהם ריקם. אנחנו באנו לידי הוכחה, כי האינציאטיבה ביסוד פבריקאות צריכה לצאת מאנשים פרטיים, מומחים ובקיאים, המתחילים על חשבון עצמם ועל אחריותם הם. אז נוכל לבוא לעזרתם בהלואות שונות, אבל אנחנו אין אנו יכולים להשקיע כספי הבנק בעסקים כאלה באמצעות אנשים החפצים ליסד עסקים בכספנו, ואם נעשה כך לא נצליח. לפי דעתנו מוטב לעשות מעט על יסוד בריא, מאשר הרבה על יסוד רעוע. עבודתנו לטובת הישוב: במשך שנת החשבון הוספנו לתת הלואות להקולוניסטים במושבות: פתח-תקוה, חדרה, קוסטינה, הר-טוב, גדרה, ראשון לציון ורחובות עד הקציר או הבציר, ולאגודה אחת עד הכשרת הטבק (נסיון חדש בארצנו). רובן של ההלואות נתנו ע“י קופות מלוה או אגודות בערבות משותפת. מלבד זאת יסדנו ביפו קופות מלוה גם-כן בערבות הדדית בשביל האומנים. הלוינו כסף לסוחרים קטנים ולאומנים פרטיים ביפו ובירושלים ונתנו להם את היכולת לעמוד על רגליהם ולהתחזק במעמדם. כל הפרעונות נכנסו בסדרם – תוצאה נכבדה המשבעת רצון. מלבד העסקים האלו הלוינו סכומים יותר גדולים לאכרים אמידים, שעזרנו להם ע”י זה לרכוש לעצמם קרקעות חדשות ולשכלל את הקודמות. עם בעלי בתי חרושת המעשה וסוחרים גדולים נכנסנו במשא ומתן בנוגע לעסקים שונים, בתנאים הנהוגים בבנקים בכל הארצות. עזרנו בהלואות לחברה חדשה, שנתיסדה ע“י ארבעה סוחרים מאחינו התושבים, במטרה לפַתֵחַ ולהרחיב עסקים שונים. מסחר העצים תופס מקום נכבד ביפו, והוא היה רובו בידי אינם-יהודים, מפני שלסוחרים היהודים אין אמצעים גדולים ולא יכלו להביא עצים ממקור ראשון. על-ידי ההלואות שנתנו לסוחרים היהודים האלה, ג”כ בערבון הסחורה, עלה בידינו להעביר חלק גדול מן המסחר הזה לידי יהודים. ענין נכבד בשביל הישוב הוא יסוד האגודה המשותפת “הפרדס”. הנוטעים המקומיים אינם יכולים להתעסק במכירת הפירות בשוקי אירופה והם מוכרחים למכור את יבולם, עוד טרם שנתבשל, לסוחרים הערבים במחיר נמוך. מצב כזה יוכל להביא לידי כך, כי כל עמל הנוטעים והרווחים שהם מקווים לקבל יכנסו לקונים האלה. בראותנו את המצב הזה עוררנו את הנוטעים ליסד חברה משותפת, שקראו לה בשם “הפרדס”, ואנחנו הלוינו לאגודה הזאת כסף בתנאי שהיא תתן לחבריה במשך הקיץ הלואות לעבודה, וכן גם לקנין תיבות ושאר צרכי אריזה. האגודה החלה כבר לשלח תפוחי-זהב לאירופה והפדיון נכנס לקופת הבנק שלנו בלונדון לפרעון ההלואות שנָתַנו לה. בראש האגודה הזאת עומד מר שמעון רוקח, עסקן מומחה ידוע, שיש לקוות כי תחת הנהלתו יצליח העסק הזה. פרק כ"ד [הצעה לקנות אבושושה-גזר. – החפירות שם. – באורי המלומד מקאליסטר. – משא ומתן בדבר קנית אחוזה זו במשך שלשים שנה. – הנדיב הידוע קנה אותה. – המכביים הלונדונים קנו חלק מאחוזה זו.] נחלת אבושושה אשר לברנהיים ענינה אותי מאד. עוד בשנת תרס“ב חפצתי לקנות אותה, אולם היא היתה לא לפי מכסת הכסף של חברינו כשהלכנו ליסד את ראשון לציון (לארץ אבותינו חלק ראשון צד 33 – 53). ובבואי לארצנו והחילותי להתעסק בקנין קרקעות שמחתי מאד, כי הנחלה הזאת עומדת עוד למכירה. בעל הנחלה, הבנקאי ברנהיים, כבר מת ובניו נפזרו בארצות שונות, על האחוזה רבצו חובות שונים והיא עמדה תחת אפוטרופסותה של הקונסוליה הגרמנית ובא כחה היה הארמני סוריפין מורד. והארמני הזה היה מתורגמן אצל הקיסר וילהלם, בזמן שהרצל בקר את ארצנו, וכמה פעמים ספר לי, כי הוא רוחש אהדה גדולה לתנועתנו מיום שהכיר את הד”ר הרצל כשהתיצב לפני הקיסר הגרמני. ויציע לי הארמני הזה לקנות ממנו את הנחלה הזאת וביום בהיר אחד (יב כסלו תרס"ה) בא מורד אלי ויקחני לאבושושה. ואבושושה זו היא גזר, שנתן פרע שלֻחים לבתו כשנשאה לשלמה. לגזר מלפנים יקראו היום אבושושה. – כפר מנגב לדרך הכביש, אשר בין יפו וירושלים, כרבע שעה מן הדרך, וכשלשת רבעי שעה מתחנת מסלת הברזל רמלה. עד הזמן האחרון לא ידעו בדיוק את מקום גזר ורק לפני שנים אחדות מצאו, לא הרחק מכפר אבו-שושא, על צור סלע כתובת כזו: “תחם גזר” בעברית וממעל לכתובת זו את המלה היונית, ואז החליטה החברה האנגלית לחקירת ארץ ישראל לעשות חפירות שם. ואחרי אשר קבלה רשיון מאת השולטן קרבה אל עבודתה בשנת תר"ס. בבואי לגזר הלכתי לראות עתיקות אלו, אשר רב ערכם בחקירת דברי הימים בכלל ודברי ימי עמנו בפרט, בהראותם לנו את המקום, ששם נלחמו אבותינו בחרף נפשם ושפכו דמם על קיום תורתנו, לאומנו וארצנו. מצאתי פה את המלומד האנגלי מקאליסטר, המנצח על החפירות, וזה אשר באר לי מר מקאליסטר: שם העיר גזר נזכר בדברי ימי המצרים, והמלך תלמס השלישי לכד את העיר ההיא 3500 שנה לפני ספירת הנוצרים. במשך העת נפרדה גזר ממצרים, ופרעה שהיה בימי משה, לכד אותה עוד הפעם, ולזכר הנצחון הזה העמיד מצבה בעיר אבידוס אצל לוקסור. אחרי כן נזכרת העיר הזאת ביהושוע ובשופטים. ולאחרונה לכד אותה פרעה מלך מצרים ואת הכנעני בעיר הרג “ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה”. מלחמה גדולה היתה בימי אנטיוכוס אצל עמאוס וירדפו היהודים את הסורים עד גזר. שתים-שלש שנים אחרי כן לכד בקכידס, שר צבא הסורים, את העיר הזאת ויתחזק בה שנה אחת. ואחרי כן לקח שמעון המכבי את גזר מידו, ויטהר אותה מאלילי הגוים ויבצר אותה ויבנה בה בית לשכנו. בעוד שנה הפקיד את בנו יוחנן לשר צבא על חיל העיר ויושיבו בביתו אשר בנה. זהו קצור דברי ימי העיר הזאת, כפי שמסר לי בעל פה מר מקאליסטר. אחרי כן הראה לי מה שגלה בחפירותיו. בנינים של הסורים, הכנענים, הפלשתים והמצרים; כחמש עשרה מערות, שישבו בהן אנשים ישיבת קבע, ברֵכָה אחת גדולה שהיתה מקום מקוה למים בשעת מלחמה ובאר גדולה, אשר כפי הנראה היה מעין מפכה תחתיה. היכל האמורים ובו עשר מצבות, שתים מהן הרוסות ושמנה קיימות וצורת אבר זכר להן. האליל הזה, הידוע בדברי ימי הימים, לפי דברי מקאליסטר עדיין לא נתגלה בצורתו עד היום. ימים רבים, כפי הנראה, עבדו רבבות אנשים לאליל הזה, המסמל את כח המוליד והמהוה, והיו מנשקים אותו בחרדת קדש, עד כי מקום אחד נעשה חלק מרוב נשיקות שפתים. באמצע ההיכל במה אחת קטנה ובצדה מערה ובה שלדי ילדים קטנים שנשרפו לקרבן לאלילים האלה. נמצאה טבלא אחת כתובה בכתב היתדות ותכנה שטר מכירה על בית ועבדים משנת 649 לפני ספה"נ. שלש חומות מסביב לעיר – לערך שני קילומטר בהקיפן. הראשונה, החיצונית, היא של הכנעני, 1500 שנה לפני ספה“נ. השניה – אלפים שנה לפני סה”נ של עם לא ידוע, והשלישית של האמורים – 2500 לפסה"נ. וחלק החומה החשובה ביותר בשבילנו הוא בנין שמעון המכבי, שנתגלה מתחת לארץ בחפירות מקאליסטר, ביום הששה עשר לנובמבר (1905). מנגב לעיר הזאת יש סלע ובו חפר מקאליסטר ומצא הרבה קברים של עמים שונים, ובתוכם גם של המכבים. הערך ההיסטורי הגדול שראיתי במקום הזה, עורר אותי להתעסק ביתר מרץ בדבר רכישת האחוזה הזאת, והחילותי לנהל משא ומתן בדבר קנין הנחלה. אולם גם הארמני הבין את החשיבות של המקום הזה ליהודים וידרוש מחיר גדול, עד כי לא יכולנו להשתוות עמו במשך זמן קצר, ורק שנים אחדות לאחר כך קנה הנדיב הידוע את הנחלה הזאת המחזקת כארבעת אלפים דונם. חברת “המכבי” בלונדון קנתה ממנו כאלפים דונם. * * * בקיץ שנת תרפ“ג קבלתי הזמנה לבוא לחוג את חג הנחת אבן הפנה למושבה חדשה, ש”המכבי" הולך ליסד שם. אע"פ שהנני מתנגד תמיד לחגיגות כאלו, אבל מושבה בגזר העתיקה, שכבר חלמתי עליה כמה שנים, משכה את לבבי – ואלך. אולם נצטערתי מאד בבואי שמה ובראותי קהל גדול לא רק של יהודים, אלא של פקידים אנגלים, שבאו עם הנציב העליון – נוצרים וערבים מכל סוגי התושבים. נודע לי שם, כי בא כח אגודת “המכבים” שקנה את הקרקע הנזכרת, שלח מאות הזמנות ליהודים, לנוצרים ולמושלמים, ובכללם גם לעורך העתון “פלשתין”, הידוע בהתנגדותו לציונות וליהודים. בין המוזמנים היו גם הרבה ערבים מן הכפרים הקרובים והרחוקים, והימים ימי צום רמדן, שבהם נוהגים היהודים והנוצרים משום דרכי כבוד שלא לאכול ולשתות ואפילו לא לעשן סיגרה בפני המושלמים, ופה ערכו שולחנות עם משקאות וכל מיני מזונות… שתו ואכלו היהודים, והערבים ישבו רעבים וצמאים והביטו על היהודים השמחים לרכישת קרקע מהערבים… וכל זה היה שווה אולי, אילו הניחו באמת אבן פנה לבנין בתים במושבה, אילו הביאו כמה עשרות פועלים ונתנו להם עבודה לזרוע או לנטוע – אבל אף דבר מכל זה לא נעשה! נטע עץ אחד הנציב העליון ועץ אחד בא כח אגודת “המכבים” – ובזה תמה החגיגה, והנחלה עומד שוממה עד היום… כך בונים את הבית הלאומי היהודים האנגלים, היושבים בתוך עם חכם ובעל מרץ! פרק כ"ה [עסק ככר הירדן. – משא ומתן עם הממשלה. – חוזה בדבר נצול ים המלח. – הרצאת הפחה על הישוב היהודי. – חליפת מכתבים עם וולפזון בענין זה.] אחרי פתיחת הסניף של האפ"ק בירושלים החילותי לחשוב על עבודה ישובית יותר מקיפה ועלה בדעתי, בחורף 1905, להשתמש ביחסים הטובים שלנו עם הממשלה המקומית, לרגלי ההלואות שנתנו לה והבטחות הפחה להחכיר קרקעות הממשלה (צד 58) – לרכוש על ידה אילו קונצסיות, לאט לאט, פסיעה אחר פסיעה. ואף זאת – קנית קרקעות היתה קשה מאד. ולכן ראיתי כי יהיה טוב בשבילנו לחכור את נכסי המלכות, היינו את הקרקעות אשר משני עברי הירדן השייכות להשולטן ויחד עם זה, אם יהיה אפשר, להכניס לחוזה החכירה את הזכות להשתמש במי הירדן וים המלח. כידוע יש בים המלח חמרים רבים, שאפשר להוציא מהם תועלת מרובה. סביבו ועל שפתו יש מעינות רבים, שיש להם ערך פחות או יותר גדול. שיוט אניות על ים המלח הוא גם כן מקור הכנסה טובה, ולמי הירדן יש ערך גדול מאד בשביל השקאה ותנועה כדי לסַפֵּק כח אלקטרי גדול. נכנסתי במשא ומתן עם הפחה רשיד ביי ויחד עם מר ד"ר לוי ומר ספיר, ערכנו הצעה לקונצסיה בתנאים אלו: פקידות נכסי השולטן מוסרת בחכירה לצמיתות לחמשה מוכתרים ממושבות יהודה, את כל הקרקעות השייכות לממשלה בככר הירדן, יחד עם זכות להשתמש במי הירדן לשם השקאה וליסוד תחנה אלקטרית וכמו כן לנצול חמרי ים המלח. המוכתרים מצדם מתחייבים ליסד במקום הזה חמשה כפרים, מאה מאה משפחות בכל כפר, ויש להם רשות לסלול כבישים ומסלת ברזל רגילה וגם אלקטרית – מצד אחד עד ירושלים, ומן הצד השני – צפונה עד ים כנרת. החוכרים מחויבים לעבוד את האדמה ולנטוע שם עצים שונים ולשלם לפקידות האמורה עשרים למאה מכל ההכנסות, ביחד עם מס העשור. הבנק שלנו, האפ"ק, היה צריך להכנס כצד שלישי לתוך העסק הזה, ותפקידו היה לתת את העזרה הכספית הדרושה להוציא אל הפועל את התיסדות המושבות, את ההשקאה וכדומה, וחלף זה תהיה לו הרשות לבחור במתישבים, לקבלם או להרחיקם. אחרי משא ומתן ארוך, כנהוג במדינתנו, קבל הפחה בירושלים כח והרשאה מאת המיניסטריום של נכסי המלכות להחכיר לנו את הקרקעות הנזכרות ולמסור לנו את נצול מימי הירדן וים המלח; ועל סמך יפוי כח זה עשה הפחה אתנו שני חוזים, שהעתקות מהם יבואו לקמן. החוזה האחד נעשה עם המוכתרים של המושבות העבריות, החוכרות את הקרקעות ועם האפ“ק המקבל על עצמו לתת אמצעי כסף מספיקים, כדי להוציא אל הפועל את כל התכניות של ההתישבות והשבחת הנכסים. החוזה השני נעשה בין פקידות נכסי השולטן ובין האפ”ק בדבר יסוד חברה לנצול חמרי ים המלח. החוזה הראשון: בין הועדה לפקוח על נכסי המלכות בירושלים, שנוסדה על דעת המיניסטר לנכסי המלכות בסטמבול, ובין מר ליבונטין מנהל אפ"ק והמוכתרים אהרן בן אברהם איזנברג, אליהו בן דב סבירדלוב, צבי בן יעקב הורביץ, משה בן אפרים גיסין ואשר בן מיכאל לוין, – בתור באי-כח האכרים המושלימים והיהודים, נתינים עותומנים, שיתישבו על אדמת יריחו, הוסכם: א. הועדה לפקוח על נכסי המלכות מחכירה לצמיתות לקבוצת המוכתרים הנזכרים למעלה, את כל הקרקעות השייכות לנכסי המלכות הנמצאות בפלשתינה, בפלך ירושלים, מחוז יריחו, משני עברי הירדן, לערך מן 250000 עד 300000 דונם, ויש להם רשות ליסד במקומות אלו חמש מושבות וליַשֵב בהן חמש מאות משפחות אכרים נתינים עותומנים, מושלימים ויהודים. ב. האכרים שיתישבו חייבים לעבוד את הקרקעות האלו, לזרוע ולנטוע, להשביח את הקרקעות ולהתקין השקאה, לעשות דרכים עפ“י התכנית והסוג שיבוא עליהם הסכם למפרע מצד מר ליבונטין מנהל האפ”ק ומצד המוכתרים. ג. האכרים המתישבים חייבים לשלם לפקידות נכסי המלכות חמשית מהכנסות שדות המזרע והנטיעות בעין – כלומר בתבואות ובנטיעות, או בכסף עפ"י השומה שתעשה בכל שנה. – בתי ספר ובתי תפלה יבנו על חשבון נכסי המלכות. ד. מר ליבונטין חייב להלוות לאכרים האמורים את כל הסכומים הדרושים בשביל עבודות ההשקאה וההשבחה, שיעשו בשגחתו במחוז יריחו בהתאם לתכנית, שיבוא עליה ההסכם למפרע משני הצדדים. ה. מר ליבונטין עָרֵב במובן חמרי למלוי כל ההתחיבות החתומה בידי האכרים, ולפיכך – אם במקרה זה או אחר לא תהיה היכולת למוכתרים להוציא אל הפועל את העבודות החשובות שהם קבלו על עליהם, חייב מר ליבונטין, כדי למלא בדיוק את החובות הבאות מכח החוזה, להחליף את אלה המוכתרים באחרים מאותו הסוג של האכרים – בהסכם הועד לפקוח על נכסי המלכות. ו. הסכומים שמר ליבונטין ילוה בשביל תעלת ההשקאה ויתר עבודות ההשבחה וגם בשביל החזקתן וקיומן, יסולקו בתשלומים שנתיים, שיכללו חמשה למאה רבית ושנים למאה מן הקרן. תשלומים אלה יתחילו עשר שנה אחרי התחלת העבודות. ז. אחרי גמר העבודות בחפירת תעלות ההשקאה ויתר עבודות הבנין וההשבחה, תקבע הועדה לפקוח על נכסי המלכות, בהסכם מר ליבונטין, את פרטי תנאי התשלומים השנתיים, באופן שלא יכבידו יותר מדי על האכרים, בהתחשב עם חלק האדמה המעובדת והשמוש במים. ח. יתר ההלואות, שמר ליבונטין יתן לכל אחד מהאכרים לחוד, יסולקו בדרך האמורה למעלה – חמשה למאה ע“ח הרבית ושנים למאה ע”ח הקרן, ובהתאם לתנאים המיוחדים שיותנו ביניהם. ט. הנטיעות, היערות והבנינים, יהיו ממושכנים למר ליבונטין, עד אשר יסולקו כל המלוות שניתנו על ידו להם. אלא שבכל זאת אין הלה יכול בשום אופן להעשות בעל הנטיעות והבנינים, וזכות הבעלות על הרכוש תהיה תמיד רק לאכרים שיתישבו במחוז יריחו. י. תעלות ההשקאה, וכמו כן המכונות והבנינים השייכים להן, יהיו עומדים ברשותו של מר ליבונטין, כל זמן שהסכומים שלוו ממנו לא יסולקו לגמרי. מיד אחרי פרעון החובות האלו, תעבורנה התעלות, המכונות וכל שאר האינסטלציה לרשות הועדה לפקוח על נכסי המלכות, בתנאי שזאת האחרונה, תתנהג עפ"י החוזה הזה שבין האכרים ובין הועדה לפקוח על נכסי המלכות. יא. התשלומים שהאכרים יצטרכו לסלק למר ליבונטין יִגָבוּ ע"י הועדה לפקוח על נכסי המלכות ביחד (ובאותו הסדר) עם גבית החלק החמישי שהאכרים משלמים לועדת נכסי המלכות. כל אכר, שבמשך שתי שנים לא יעבד את אדמתו ולא ישלם את החלק החמישי לועדת נכסי המלכות ואת התשלום השנתי למר ליבונטין, יסולק מן הקרקע ע“י המוכתרים עפ”י דרישת מר ליבונטין ובהסכם הועדה. הנטיעות והבנינים השייכים לאכר המסולק ימסרו לאכר שיבוא במקומו. יב. במקרה של פטורי המוכתרים, חלופם ומיתתם, יבחרו האכרים באחרים במקומם, בהסכם מר ליבונטין וועדת נכסי המלכות, בתנאי שתפקידיהם והתחיבויותיהם ביחס למר ליבונטין, יהיו אותם שהיו למוכתרים הקודמים. והוא הדין ביחס לפיטורי מר ליבונטין. החוזה הזה בן שנים עשר סעיפים נעשה בשתי העתקות ונחתם בידי מר ליבונטין מנהל האפ"ק ובידי המוכתרים ביום 6 קאנון תאני 1320, – ויקבל תוקף ביחס למיניסטריום של נכסי המלכות לאחר שיאושר על ידו. החוזה השני: ועדת נכסי המלכות בהסכם המיניסטר לנכסי המלכות ומר ליבונטין מנהל האפ"ק, מיסדים חברה לשם המטרות האמורות למטה: א. לנצל את כל החמרים הטבעיים, הימיים והמינרליים, כמו אספלט, פטרול, פוספאט, סופר ומלח חימי,הנמצאים בים המלח וסביבותיו וכל מה ששני הצדדים הנ"ז ימצאו לטוב לפניהם לנצל, אחרי חקירות מדעיות וטכניות שיעשו אחר כך, וכמו כן להשתמש בזכות המונופולין הניתנת להם לנצל שיוט אניות על ים המלח והירדן. ב. כל זה בתנאים אלה: הועדה לנכסי המלכות מעמידה לרשות האגודה את כל החמרים החימיים והמינרליים הטבעיים, הנמצאים ושימָצאו בים המלח ובסביבות השייכות למחוז זה. ג. על ועדת נכסי המלכות להבטיח לחברה רשיונות לסלילת דרכים שונות מסוגים שונים, שיהיו דרושות לחברה כדי להקל הובלת החמרים המוּצָאים. – הדרכים יבנו בהוצאות הועדה הנ“ל או באמצעים שימציא מר ליבונטין. במקרה האחרון הזה כל ההוצאות שיוּצאו ע”י מר ליבונטין יסולקו עפ“י התנאים האמורים בסעיף י”ד. ד. מר ליבונטין צריך להמציא לרשות האגודה את כל הקפיטלים שיהיו דרושים לנצול העסקים הנזכרים, והוא ינהל אותם בהשגחתה התמידית של ועדת נכסי המלך, שתוכל למנות למטרה זו את אחד מפקידיה. ה. האגודה תוכל להשתמש למטרותיה בכל המעינות, הנוזלים ומפלי המים הנמצאים בסביבה. ו. מר ליבונטין חייב להתחיל בחקירות המדעיות לא יאוחר משלשה חדשים אחרי אשור החוזה. ורק אחרי שהחקירות תגמרנה ויִוָדַע איזה מקצע הוא יותר מועיל, יוכל מר ליבונטין להתחיל בעבודה זו או אחרת, ודוקא במשך שנה מיום שנתאשר החוזה. ז. מר ליבונטין רשאי לשלוח לאירופה, בפרק זמן החקירות, כמות מספיקה של חמרים נוזלים או קשים, בשביל לעשות את האנליזות הדרושות. ח. מר ליבונטין יקנה בהוצאותיו, בהתאם לצרכי העבודות בים המלח, כל מיני סירות משא ואניות לנסיעה וכו'. מלבד זה יהיה עליו לבנות כל מיני גשרים, מקומות טעינה וברכות ובנינים אחרים, הדרושים למהלכה הטוב של הקִבוֹלת. ט. מר ליבונטין חייב להביא את כל האַסְדות (אניות להעברת סחורה) במשך שלשה חדשים מיום אשור החוזה. מה שנוגע לאניות יותר גדולות הוא חייב לבנותן בהתאם לתנאי השיוט בים המלח. הראשונה מהן צריכה כבר להבנות שנה אחת אחרי אשור החוזה הזה. י. ועדת נכסי המלכות תתן חנם לרשות האגודה את כל הקרקעות הדרושות לבנינים האלה וכמו כן גם למחסנים לשמור בהם את הסחורות. יא. במשך כל זמן תקפו של החוזה אסור לועדת נכסי המלכות לתת למי שהוא רשיון לחקירות או לנצול במחוזות הנכנסים בגבולות החוזה הזה. י"ב. ועדת נכסי המלכות תהיה רשאית לקנות בחזרה את כל הרכוש הזה בפעם אחת, אחרי שלשים שנות עבודה, אם תסלק את כל הון-הקרן המושקע בעסק לאחר נכוי התשלומים שנעשו במשך השנים האלו. י“ג. כל מיני מכונות, חמרי בנין וכו', שהאגודה תצטרך להביא מחו”ל, יהיו פטורים ממכס. י"ד. הריוח הנקי, אחרי נכוי ההוצאות השנתיות ושנים למאה לשם אמורטיזציה של הקפיטל הראשון, יחולק באופן זה: 1) עשרים למאה מן הריוח הנקי ימסרו מיד לועדת נכסי המלכות. 2) מר ליבונטין יקבל אח"כ ששה למאה רבית בעד כל הסכומים שהכניס לאגודה. 3) הנותר יחולק בין מר ליבונטין וועדת נכסי המלכות, בתנאי שהריוח של מר ליבונטין לא יעלה בשום אופן על שמונה למאה מן הקפיטל המושקע. במקרה שהחברה תבנה בכספה את אמצעי הובלה וכו‘, כאמור בסעיף ג’, יסולקו הסכומים שהוצאו לתכלית זו, על פי היסוד האמור למעלה. טו. מר ליבונטין רשאי, בהסכם הועדה לנכסי המלכות, לבנות על כל חופי ים המלח וביריחו, בתי מלון וכל סוגי תחנות-רחיצה, שלפי ראות עיניו יתאימו למטרה הזאת ויגדילו את השיוט על ים המלח; כל אלו העבודות והבנינים יעשו וינוהלו ומחירם יסולק על פי אותו הסדר שיסולק מחיר האניות לשיוט בים המלח ויתר הבנינים. ט"ז. אם תסתלק האגודה מאיזה ענף הנזכרים למעלה מפני מעוט ההכנסה, רשאית ועדת נכסי המלכות למסור אותו לקבלנים אחרים. י"ז. החוזה הזה ישאר בתקפו כל זמן שההון המושקע לא יסולק, ורק אחרי שיסולק כל הכסף שהוצא לצרכי כל האינסטלציה, יעברו בתי החרושת, האניות, הסירות, בתי המלון, התחנות, וכו' לרשות ועדת נכסי המלכות. נעשה (החוזה) בשתי העתקות ביום השביעי לחודש קנון טאני 1920 בירושלים וישולחו לאשור המניסטרים בסטמבול. תורגם מטורקית ע“י ד”ר יצחק לוי, מנהל האפ“ק בירושלים, ונמסר לי עפ”י מכתבו מיום 26 ינואר 1905. חוזים אלו היו לפני האגרונום אהרונסון, המומחה לחקלאות שהתעסק ג"כ בחקירת המינירלים בסביבות ים המלח ביחד עם מלומד אחר, והוא הסכים לכל תנאי החוזים, ורק אחרי זמן קצר שלח לי במכתבו מיום 22 יאנואר 1905 אילו הוראות בדבר אופן תשלום חלק הממשלה מן המינרלים. חוזים אלה שלח הפחה לסטמבול והוסיף עליהם עוד שתי הרצאות מצדו. בידי עלה להשיג רק העתקה מן ההרצאה השניה, וזה תכנה: הרצאת הפחה הירושלמי מר רשיד ביי, לפקידות נכסי השולטן בסטמבול בינואר 1905. “בהרצאה הראשונה בארתי את התועלת הגדולה, שאפשר להוציא מהכשרת עמק הירדן. אנכי המצאתי ג”כ את נוסח החוזה, שעשיתי עם האכרים ועם מנהל בית המסחר “אנגליה-פלשתינה קמפ”. הקונטרקט הזה מכיל בו את כל התנאים הטובים בשביל נכסי השולטן, אבל אם נעזוב את כל הנכסים בידי אנשים שאינם מוכשרים ולא נמסור אותם לידי אגרונומים מומחים נפסיד את כל טרחתנו. האכרים היושבים כעת על המקום משתמשים בכלי עבודה פשוטים והאדמה איננה נעבדת יפה. מלבד זאת ההכשרה לפי התכנית שלנו דורשת קפיטלים גדולים. אנחנו דברנו עם האכרים היהודים, שיתנו לנו מחבריהם את האכרים היותר מומחים בשביל ההתישבות ביריחו. אין שום עכוב ליַשֵׁב שם בני ישראל, מפני שהם שייכים לסוג אלה שנתישבו בארץ ישראל מזמן רב. לא אוכל לסיים מבלי להוסיף מלים אחדות ולהעיר על איסור התישבות היהודים בפלשתינה. האיסור הזה חל רק על היהודים החדשים, שבאים כעת לארץ. אבל היהודים האלו, שעשיתי את החוזה עמהם, אינם שייכים כלל וכלל לסוג הזה, ואני חושב את הדבר לחובה לי לבקש מהוד מעלתו להסכים לההרצאה הראשונה שלי. ועל החתום: רשיד פחת ירושלים כששלח הפחה לסטמבול לאשור את החוזים הנזכרים למעלה, הציע לפני להכניס למיניסטריום של נכסי השולטן ערבון בסך אלף לירות טורקיות. עשיתי כדבריו והמצאתי לרשות מר פירננדז, מנהל הבנק סלוניקי, שעמדנו עמו במשא ומתן, אלף לירות טורקיות לשם ערבון ועשרים אלף פרנק ל“הוצאות קטנות” ובקשתי ממנו לעמוד על המשמר ולהשתדל כי במיניסטריום יאשרו את החוזים האלו. המשא ומתן הזה עם הפחה נמשך שנים-שלשה חדשים ואחרי שערכנו את החוזים היינו כולנו (אנכי וחברי בבנק) שבעי רצון מאד: כמאתים וחמשים אלף דונם קרקע בלי כסף, נצול מי הירדן וים המלח וסביבותיו, ועל כולם – רשיון מאת הממשלה הטורקית ליַשֵׁב חמש מאות משפחות! הלא זה מעין שרטר, שאליו אנו מקוים ומיחלים זה כמה וכמה שנים! לא מצאתי לנכון להאריך בביאורים להדירקטורים ושלחתי הרצאתי זו בצרוף העתקות מן החוזה לוולפזון. גם הוא היה שבע רצון מאד והביע זאת במכתבו אלי מן 9 ינואר 1905 באמרו: הלואי ויסכים “הוא” (כלומר השולטן). וולפזון בקש ממני להודיע לו תמיד ממצב הענין הזה בסטמבול, וביחד עם זה הודיע לי, כי שלח את הרצאתי לפרופסור ווארבורג. אשור החוזים בסטמבול, כמובן, הלך ונמשך. ובינתים קבלתי מוולפזון טלגרמה זו מיום 11 מארץ: תקח תיקף ומיד בחזרה את הפקודה לפירננדיז, אל תעשה דברים כאלה בלי רשותי. ואחרי ימים אחדים קבלתי ממנו מכתב כדברים האלה: “קבלתי את מכתבך מן 3 דנא אשר בו הודעתני, כי פנית בענין חכירת עמק הירדן לפירננדיז, ונפלאתי מאד כיצד עלה על דעתך דבר כזה, לפנות אל איש זה. קלקלת בזה הרבה מאד אצל היק”א ורוטשילד ובקונסטנטינופול בכלל. לבאר לך כל זאת ידרש הרבה זמן, ולכן אנכי מבקש ממך, שלא תקח על עצמך שום דבר, שיש בו איזה יחס עם הפוליטיקה; טלגרפתי לך היום לקחת תו“מ בחזרה את הפקודה לפירננדיז”. הייתי מוכרח לעשות זאת, אבל לא עזבתי את הענין הזה ונשארתי עוד עומד במשא ומתן עם הפחה ונכנסתי בחליפת מכתבים וטלגרמות עם וולפזון. ביום 11 אפריל 1905 כתבתי לו: על ענין ככר הירדן כבר כתבתי בהרצאתי ובמכתבי, אולם מפני חשיבותו אני בא עוד הפעם לבאר אותו: "כלנו אנחנו פה, וכל החוקרים והנוסעים שתרו את הארץ, יודעים כי בים המלח יש חמרים רבים, שאפשר להוציא מהם תועלת הרבה; כי בסביבותיו ועל שפתיו מעינות רבים, שיש להם ערך פחות או יותר נכבד; כי שיוט אניות בירדן ובים המלח הוא מקור הכנסה טובה; כי לירדן יש ערך גדול מאד לשם השקאה ויצירת תנועה בכח חשמל בשביל חרושת המעשה; כי ככר הירדן היתה לפנים כגן עדן והצמיחה יבול הרבה תבואות ונטיעות שונות. נוסף לזה כולנו יודעים ומכירים, כי אחרי אשר בפעם אחת לא נוכל להשיג שרטר לישוב היהודים בכל ארץ ישראל, הרי חשוב מאד בשבילנו להשיג מעט מעט קונצסיות מאת הממשלה הטורקית. כולנו יודעים, כי מחיר האדמה יקר ואנו חפצים להשיג קרקעות במחיר זול בשביל קולוניזציה זולה. כולנו יודעים, כי חלק גדול מארץ ישראל נחשב כעת לנכסי הממשלה, והיא איננה מוציאה מהם תועלת. והנה אחרי כל אלה עלה בידינו לערוך הצעה לקונצסיה ולחתום על ראשי פרקים של חוזים בנוגע לכל ככר הירדן ומימיו וים המלח וסביבותיו ומחצביו, ולקבל רשיון לבנות חמשה כפרים, ולהתקין צנורות להבאת מים, לסלול דרכים, לבנות בתים, בתי חרושת, בתי ספר ובתי כנסת; וכאשר באה והתקרבה אלינו אפשרות הזאת, הנה ארבעה חמשה שבועות היו כולם שבעי רצון – ואחר כך נתקררו, ולבסוף מודיעים אותי כי התכניות האלו הן אסון… יוכל היות כי מצאו אילו סעיפים בחוזים, שהיו צריכים להיות מנוסחים באופן אחר, יותר טוב, אבל דבר זה הבינונו גם אנחנו פה, אלא שלא כל מה שאנחנו חפצים נוכל להשיג בפעם אחת. כמו כן, ידוע, כי הרבה והרבה אפשר לתקן גם אחרי כן, ובפרט בארצנו, ואם כן מדוע זה מצאו את כל הענין לאסון? יאמרו לנו, כי נחוץ מתחלה לחקור וללמוד את העסקים האלו. אמת הדבר, כי יש צורך לחקור, אבל הלא אין כל אפשרות לחקור פה איזה דבר, קודם שתהיה הקונצסיה בידינו. “אם כן הלא יותר טוב לקחת את הקונצסיה ואח”כ לחקור וללמוד, ובפרט כי עפ"י התנאים שהותנו בינינו אין עלינו התחיבות כלל. וההפסד שאנחנו נוכל לסבול הוא רק אלף לירה דמי ערבון ואולי סכום כזה גם הוצאות. עיינו נא בחוזה ותראו, כי יש לנו הזכות להשתמש במי הירדן להשקות את האדמה; מוטלת עלינו חובה לעבוד את האדמה, לזרעה ולנטעה, וגם קנס הוטל עלינו אם לא יהיה ביכלתנו לזרוע את כל האדמה במשך זמן ידוע – אזי תוכל הממשלה למצוא נוטעים אחרים ולהושיבם על קרקעותינו, אבל לא תוכל לקחת מאתנו את זכיותינו על המים וכדומה, וכן גם בנידון ים המלח וכדומה. כשאנו לעצמנו איננו רואים שום סבה להתקררות זו, או יותר נכון – להתנגדות, והננו רק מצטערים על הענין הנכבד הזה העומד להבטל". על מכתבי זה קבלתי ממנו תשובה מיום 19 אפריל 1905: “קבלתי מכתבו בדבר חכירת עמק הירדן. אנחנו כולנו פה חושבים, שיותר טוב שלא יצא הענין הזה אל הפועל. על ידי השתדלות בענין זה רק נזיק לעבודתנו בענינים אחרים שם, כלומר בקונסטנטינופול, ואל ידאג, אם מענין זה לא יצא כלום”. ראיתי מכל זה, כי נצחה הפוליטיקה להשיג דוקא שרטר לכל פרטיו ודקדוקיו, ולכן חדלתי לכתוב בענין זה ועזבתי גם השתדלותי בסטמבול. אחרי כן שמעתי, כי את כל התכנית הזאת דחתה הקומיסיה הפלשתינאית שבראשה עמד הפרופיסור ווארבורג ושנסתדרה בעת הקונגרס החמשי או הששי בשביל עבודה מעשית בארץ ישראל… פרק כ"ו [מה לעשות? גאולת הארץ; בתי מקלט; הפצת יהודים בערים. – סניפים של הבנק. – אכסניות. – בנין בתים. – קופות מלוה. – אגודות פועלים. – השכלת העם. – ועד פועל בא"י. – דְחִיַת הצעת אוגנדה.] נשתקעו ונתבטלו הצעותי הנזכרות בפרק הקודם ובאותו זמן נפלגו העסקנים הציונים למדיניים ולמעשיים. וולפזון, שנטה לציונות מדינית ומעשית יחד, חפץ, כפי הנראה, לבוא אל הקונגרס השביעי (1905) הראשון אחרי פטירת הרצל, עם ידיעות מעשיות בדבר העבודה בארצנו ודרש ממני להכין לו הצעה בענין זה. עשיתי כדרישתו ושלחתי לו את הרצאה דלקמן. מה לנו לעשות בארץ ישראל? על השאלה הזאת תהיה תשובתי, כי בארץ ישראל יכולים וצריכים אנחנו לעשות רק מעט, אבל מעט זה יכולים וצריכים אנחנו לעשות. אלו המעשים שאציע בהרצאתי זו, לא יהיו פעולות גדולות בעיני אלה מאתנו החפצים ללכת בזהירות, קודם שיש לנו פה זכויות מדיניות; ומן הצד השני יסתפקו בהם הזריזים מאתנו, החפצים בעבודה מעשית, מפני שיוכחו, כי יותר אי אפשר לעשות במצבנו ההוה ועל פי מצבה האיקונומי והמדיני של הארץ. בעשרת הסעיפים הבאים אקוה להוכיח זאת: א. גאולת הארץ: עתה היא העת לקנות קרקעות, וצריכים אנו לקנות כמה שיהיה ביכלתנו. ראשית, – כי בגלל המסים הגדולים הרובצים על עם הארץ ושפלת הקולטורה הקרקעית, אשר בגללה יצא שכר האכר בהפסד המסים, – נכון עם הארץ למכור את אדמתו. אנחנו צריכים לראות את הנולד, כי אם יוטבו הסדרים המדיניים, או אם נשיג לנו את הזכויות המדיניות אשר להן נקוה, אז יקשה לנו מאד לרכוש את נחלת אבותינו בכסף. שנית, – ארץ מצרים עומדת על גבול ארצנו ומחיר הקרקע עלה שם עד למאד וכבר נתיסדו שם סנדיקטים לרכוש קרקעות בארץ ישראל ולהכניס לארצנו את מטע הצמר גפן וכדומה. והיה אם נשב בחבוק ידים, אז אולי תִּשָׁמֵט הקרקע מתחתנו. שלישית, – יש לנו פה מתחרים נמרצים במוסדות הדתיים ללאומיהם ובתושבים הגרמניים, שהסתדרו פה היטב לקנות קרקעות: עברו נא את הארץ ממזרח השמש ועד מבואו ומדן עד באר-שבע, ותראו את בתי המקלט הגדולים, שהנזירים בתוכם נושאים עינים השמימה בתפלותיהם ואינם מסיחים דעתם אפילו לרגע מהגדיל את רכושם הקרקעי סביבותיהם בארץ. אבל אם כן הלא עלינו להכניס כסף רב בזה הסניף של עבודתנו? – על זה אענה לכם: לא! המשא והמתן עם המוכרים ועשית שטרי הקנין דורשים זמן רב, אשר על כן בכל חפצנו לקנות, אין אנו יכולים בכלל לקנות הרבה בפעם אחת. חמשה עשר או עשרים אלף לי“ש אם יקצוב הבנק לעסק הזה, או אפילו עשרת אלפים לי”ש על חשבון עצמו ועשרים אלף קרדיט לחברת “גאולה”, כמו שהוחלט עוד בחיי הרצל, יספיק לעסק זה. אמת הדבר, כי מכשולים רבים מונחים על דרכנו, בבואנו לגאול חלקים חלקים מאדמת אבותינו, אבל סוף סוף קונים אנחנו ועושים שטרי קנין ומבטיחים את הקניות על שם הבנק, הנותן את הכסף על צד היותר טוב ובלא שום פקפוק. וענין גאולת הארץ נכבד מאד לא רק בשביל עתידותינו, כמו שאמרתי למעלה, כי אם גם בשביל ההוה. הקרקעות שנקנה במקומות היותר מיושבים והיותר סמוכים לערים או למושבות העבריות, נוכל למכור לאלה מאחינו, שיש להם אמצעים, והם יעבדו אותה, יזרעו ויטעו כרמים ופרדסים, ועל ידי כך יתרבה רכוש עמנו בארץ ישראל, ויחד עם הגדלת רכושנו בא"י, תגדל גם השפעתנו על ממשלת הארץ ועל גבית המסים. על ידי המַטָעים האלה יתרבה הישוב של בעלי אמצעים, והם יתנו עבודה לפועלים, כמו שרואים אנחנו כעת בפתח-תקוה וברחובות. פה רואים אנחנו הרמת הרכוש היהודי בארץ והגדלת הישוב בדרך טבעי, בלי עזרת נדיבים וחברות, וזאת צריכה להיות מטרתנו לאחר שנוכחנו, כי חברות הישוב לא תוכלנה להושיב אנשים בלא אמצעים. ועוד דרך אחת להגדלת הישוב היהודי בדרך טבעי בלי הוצאות יתרות – וגם כן על ידי קנית קרקעות: עתידות בני עמנו בארץ ישראל הם בדרום ארצנו – על גבול מצרים ומשם מזרחה בין ים המלח לשמאל ולשון ים עציון גבר (עקבה) לימין ומשם צפונה ארץ עבר הירדן המזרחי. שם נוכל לקנות כברות ארץ גדולות במחיר קטן מאד, כמובן, גם כן רק על ידי עבודה מתמדת ואטית, והעיקר, – חשאית. במקומות אלה מציע אנכי לקנות קרקעות בכסף הקרן קימת ולבנות שם: ב. בתי מקלט כעין תחנות אגריקולטוריות: על קרקעות אלו נוכל להושיב יהודים מתימן ומארם, ויחד עמהם גם קצת יהודים מאירופה. הם יעבדו את האדמה ויתעסקו בגדול צאן ובקר, ישמרו את גבולותינו, יתודעו אל הבידואים ויבואו בברית עמהם, מה שנכבד מאד, ויהיו לחלוצי הישוב במקום זה בעתיד היותר או פחות קרוב. ואז לא יארכו הימים ויבואו אחינו הנודדים מרוסיא ומרומניה ויתישבו שם על קרקעות הקרן הלאומי בתנאים נוחים ובאמצעים קטנים. ההוצאות לתחנות אלו הן קטנות: לפי התקציב שערכה האקספדיציה שלנו, שהלכה לשם לחקור את הארץ בחורף שעבר, יעלו לאילו עשרות אלפים פרנק. תחנות אלו יוכל להוסד על ידי חברת חובבי ציון ברוסיה ובגרמניה והחברה האודיסאית וחברת “עזרא” בברלין. ג. הפצת היהודים בערי ארץ-ישראל: כידוע, רובו של ישוב היהודים בארץ הוא כעת בירושלים, בצפת, בטבריה וביפו, ומעוטו – בחברון ובחיפה. יש להגדיל את הישוב בכל הערים, ובפרט באלו שתי הערים הנזכרות באחרונה, וכמו כן יש להושיב יהודים גם בשכם, בעזה, בסלט, במידבה, וכדומה. להתישבות יהודים בערים יש ערך נכבד מאד, בין בהוה ובין בעתיד. וזאת נוכל לעשות בלי הוצאות כלל או בהוצאות קטנות לערך. והנני לבאר את דברי: בערים אחדות, כמו חיפה, עזה, שכם וכדומה עלינו לפתוח: ד. סניפים של הבנק שלנו: הבנק שלנו, כידוע, הרי לא נוסד רק בשביל עסקים בלבד, כי אם גם לעזור להוציא אל הפועל את רעיון הציונות, להמציא מקום מקלט בטוח לעמנו בארץ ישראל. ומנקודת ההשקפה הזאת, לא חשוב לנו, אם נרויח פחות או יותר בסניפים שלנו שנפתח. אם יש חשבון להבנק הגרמני לפתוח סניף בחיפה, יש חשבון גם לנו; במקום שהם עומדים על המשמר גם עלינו לעמוד ולצפות, וטוב מאד נעשה אם במקומות אחרים נקדים אותם. ודמשק, בירות וארם צובה, הלא הן ערים גדולות העושות מסחר גדול, ובודאי ימצא הבנק שלנו שם עסק ומעשה. הסניפים האלה יְיַהָדו את הערים האלו, יפיחו רוח חיים במסחר היהודי נמצא שם כעת, ויהיו לכח מושך גדול לרבים מאתנו להתישב שם; ומכל שכן עיר כחיפה, המוקפת כעת מושבות עבריות, ועתיד גדול נשקף לה על ידי מסלת הברזל שלה, אשר תעבור את הירדן דרך עמק יזרעאל ותתחבר עם המסלה הגדולה דמשק – מיכה. בערים אחרות, כמו שכם, עזה וכדומה, יש צורך, ש“חברת המסחר פלשתינה” שלנו תמנה שם סוכנים למסחר, כי גדול סחר הערים האלו, וסוכנים אלו יהיו לכח מושך ליהודים להתישב שם, וסוף סוף יצאו מן העירות האלה אל השדה והכפר וירכשו להם בתים ושדות, גם בלי עזרתנו. ישוב כזה יהיה עוד הפעם ישוב טבעי. הוא אינו זקוק לקונצסיות או זכויות מיוחדות, מפני שאין כל הגבלות בזה. והארץ רחבת ידים היא למסחר, בלי הבדל לאום ודת. אבל יש מקומות אחרים, שידרשו אילו הוצאות מצדנו היינו: בערים אחדות, כמו במידבא, בסלט וכדומה, יש לפתוח: ה. אכסניות יהודיות: בדבר הזה נעשה צעד אחד נכבד כמתוקנים שבאומות העולם. בכל הערים בארץ ישראל ובכל מקום, שיש בו איזה ישוב, ימצא מלון גרמני. המלון הזה הוא כעין חלוץ, ובתי מלון כאלה יש גם לנו ליסד, וכשיבוא יהודי לעשות מסחר וקנין בעיר הנושבת מערבים, ימצא שם את אחיו היהודי, אשר ישמש לו מורה דרך ובאכסניה שלו ימצא אשל (אכילה שתיה, לינה). עלינו ליסד רשת של בתי מלון בכל ערי ארץ ישראל. קצת מהם יהיו בחינת חי הנושא את עצמו וקצת מהם יהיו זקוקים לתמיכה, ולשם כך יש ליסד קרן מיוחדת, אשר תעלה לאילו אלפים פרנק לשנה. הסכום הקטן הזה הוא כאין ביחס לענין הנכבד והנחוץ הזה, אר יועיל לנו הרבה מאד להרחבת הישוב. והיה עם נראה כי הישוב הולך ומתרחב באיזו עיר אז נשתדל: ו. לבנות בתים וליסד פרורים מיוחדים אצל הערים, אשר בהם יתרבה ישוב אחינו. הנסיון הראנו לדעת, כי בירושלים וביפו נבנו בתים למאות על ידי אגודות שותפיות ובעלי מסחר. הבנקיר הנוצרי פרוטיגר קנה קרקעות בסביבות ירושלים ובנה עליהם בתים ומסר אותם ליהודים, ששלמו לו את הקרן והרוחים במשך עשר – חמש-עשרה שנה, ועוד אנשים פרטיים הלכו בדרכו והצליחו, – ובדרך הזה גם עלינו ללכת. לא נדבות ומתנות נתן, כי אם עזרה על יסוד מסחרי, ואם הבנק ישקיע אלף או אלפים לי"ש בעסק הזה, אחרי אשר יחשוב וימצא לנכון לעשות זאת, בודאי יביא תועלת רבה וכספו יהיה שמור ובטוח. ז. קופות מלוה וחסכון, אגודות פועלים ואומנים: אין אני צריך לבאר עד כמה נכבדים מוסדות כאלה, וכמה הם דרושים לטובת הישוב וגם על זה עלינו לשים לבנו ליסד אותם, לנהלם ולהשגיח עליהם. מכספי הבנק לא נצטרך להשקיע במוסדות אלה, כי קופות החסכון ימלאו את הצורך בכסף לשם קופות המלוה, כאשר נראה מן הבילנץ שלנו. ח. השכלת העם לפי רוח הארץ: אסון גדול לנו משמשים בתי הספר של הכי“ח, ה”הילפספריין" “אגודת אחים”: באחד מהם לומדים צרפתית, בשני גרמנית ובשלישי – אנגלית. ובהיות שפות רבות שוררות בין הדור הצעיר לא ידע אפילו אחת מהן על בוריה. בכל בתי הספר האלה מַקצים מקום גדול לדברי הימים והספרות של אותה הארץ, אשר היא מקור קיומו של בית הספר, ואת השפה העברית והידיעות הנוגעות לחיי הארץ אין מלמדים בהם כלל. אשר על כן בצאת הנער או הנערה מבתי הספר האלו, הרי הם כאילו תלויים בין השמים והארץ: מארץ טורקיה יצאו ולארץ צרפת לא נכנסו. זאת הסבה, אשר בגללה עוזבים צעירינו את הארץ, והנשארים בה לא יוכלו למצוא את חית ידם ופרנסתם. כאלו הם בתי הספר של חברות חוץ לארץ בערים, וזהו גם אפים של בתי הספר אשר במושבות. לעומת זה, הנה בתי הספר של הישועים והמיסיון האנגלי ערוכים על פי תכנית הלמודים, אשר בבתי ספר הקונסולים באירופה, ומלבד זה מלמדים בהם את השפות הערבית והצרפתית, וכל תלמיד היוצא מבתי ספר אלה ימצא לו משרה על נקלה באחד מבתי המסחר או בבית פקידות הממשלה. הוא ידע את השפה, אשר על כן הוא בן הארץ, ואין לו כל צורך וחפץ לצאת מן הארץ. אבל אצלנו הנה אחד מחמשת אלפים יהודים יודע שפה אירופית על בוריה, ואחד מחמשים אלף יודע את השפה הערבית (הנני מדבר על אחינו האשכנזים), אשר על כן אין לנו בארץ ישראל באי-כח לא בבתי פקידות הערים ולא בבתי פקידות הממשלה, אף כי על פי החוק ועל יסוד הרכוש שלנו היינו יכולים להיות המנהלים במשרדי הממשלה והמשפיעים בארץ. וכך נתקיימו בו קללות התוכחה, כי זרים ימשלו בנו: הנוצרים והערבים יעלו מעלה ואנחנו נרד מטה מטה… מצב זה מן ההכרח לשנותו בהקדם היותר אפשרי. יש לדרוש מאת כל חברות הצדקה אשר באירופה, כי יבואו לידי הסכם לפתוח בא"י בתי ספר מטפוס אחד, אשר בהם ילמדו את השפות הצרפתית והערבית (מלבד העברית, כמובן), ובהם יכשירו לנו דור צעיר, שיהיה מסוגל להשאר בארץ; ואז לא לבד שבנינו לא יעזבו אותנו, אלא יהיו לנו לאנשים שיבינו, כי יש לנו זכויות ויוכלו לדרוש אותן וליהנות מהן. ומלבד זאת עלינו להשתדל שיהיו לנו אנשים, שיקנו לעצמם השכלה גבוהה בסטמבול, ויהיו לעורכי-דין מאושרים ולפקידים בבתי הפקידות השונים של הממשלה. ט. זאת היא "הפרוגרמה שלנו", שאנכי מציע אותה לפניכם. כפי שתראו יש בכח פרוגרמה זו לחזק את המצב של מאה אלף היהודים היושבים כבר בא“י וששלחו כבר את שרשיהם בכל ענפי הישוב, וזה הלא רכוש גדול הוא לעם עני ודל כמונו. ומספר זה אנו יכולים להגדיל פי כמה, אם נסדר עבודתנו ע”פ הפרוגרמה הזאת. הזריזים ימצאו בה ספוק במצבנו ההוה, והיותר זהירים לא יוכלו להתנגד לעבודה כזו, שאיננה דורשת לא הרבה כסף ולא השתתפות מצד הציונות הרשמית. כסף לא תדרוש הפרוגרמה הזאת, כי הכספים שהבנק ישקיע בעסקים שהזכרתי למעלה, הלא הם עסקי בנק רגילים, שמתעסקים בהם גם ה“קרדיט ליונה” ו“הבנק העותומני”, ולכן תוכל גם חברה אנגלית להתעסק בהם, בלי זכויות מדיניות מיוחדות; ובהשתתפות מצד הציונות הרשמית גם כן לא יהיה צורך. מי יתן והיה את לבב על הציונים להבין, כי רק הציונות המדינית הקונגרסית צריכה להיות בגלוי, אבל הציונות המעשית, כבודה הסתר דבר. זוהי אמת גדולה, שהרבה דברנו עליה להלכה, ולמעשה לא קיימנו מאומה, לאסוננו הגדול. למען הוציא אל הפועל פרוגרמה זו יש ליסד: י. ועד פועל בארץ ישראל: אל הועד הפועל יכנסו: א) בא כח הבנק שלנו, ב) בא כח חברת המסחר שלנו, ג) בא כח “גאולה”, ד) חברי הועד לקנית קרקעות. הם יעסקו כל אחד במקצוע שלו. ובשביל העבודות הנזכרות בסעיפים ב' ה' ו' ז', ימנו הועד הפועל בווינה, הועד חובבי ציון באודיסה וחברת “עזרא” עוד שנים או לכל היותר – שלשה אנשים. כל אלו ביחד יצטרפו ויהיו לועד פועל, אשר איש את רעהו יעזור לחבר את האהל ולהקים את סוכתנו הנופלת. * * * הועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית הדפיס חלק אחד מההרצאה הזאת ושלח אותו לחברי הועד הפועל הגדול. וופלסון הציע לפני לבוא אל הקונגרס. ואף אמנם גם אנכי חפצתי ללכת לבזל לקונגרס זה. ראשית, מפני שבמשך שתי שנות ישיבתי בארץ ישראל נתבשלו שאלות רבות, שהצריכו התיעצות עם הדירקט של הבנק, אשר את כולם יכולתי למצא בבזל. ושנית, חפצתי להיות בקונגרס הזה, אשר עליו היה לפתור שאלה קשה, היא השאלה הארצית – שאלת אוגנדה, שנתעוררה בקונגרס הקודם, הכתה את ההסתדרות הציונית ותחלק אותה לשתי כתות. חפצתי לדעת, מה יאמרו בחירי עמנו בקונגרס הזה,אם יאמרו ללכת בדרכנו ההסטורית, להחיות את עם ישראל על אדמת אבותיו, או אולי יקומו לנו נביאים חדשים, אשר יאמרו לקפד פתיל חיינו ולארוג לנו היסטוריה חדשה… על השאלות הנוגעות לעבודה מעשית לא מצאתי לי פתרונים כחפצי, מפני שכל הדירקטורים היו עיפים, טרודים ויגעים ולא עלה בידי לברר להם מה שנחוץ לנו בארצנו. אולם בנוגע לשאלה הארצית היה לי ספוק גדול: נדחה ענין אוגנדה, ונביאי השקר הלכו לבנות להם במה מיוחדת… הרעיון הארצי, לפי דעתי, הוא פרי הגלות. בגולה הארוכה חדל עמנו לדאוג לענינים נצחיים, ומעסיק הוא את עצמו רק בענינים יומיים, אין לו אלא חיי שעה. עמנו אינו חורש וזורע בתקוה לאכול בעוד חצי שנה, אלא כל עמלו לפיהו. סוחר-מוכר הוא ונושא סחורתו על כתפו, משתדל להרויח פרוטה, לשבור רעבונו ולהסתיר בכיסו עמוק את המוֹתָר, אם יש לו מוֹתָר כזה. איננו דואג לבנות לו בית, אלא מסתפק במלון ליל. חסר לו הכח והמרץ לעבוד ולעמול וללחום עם כל המכשולים, להסיר את אבני הנגף, אבן אחרי אבן, ולבנות ביתו בטרחה ועבודה רבה. במצב כזה מסתפק הוא בהזיות וחלומות, כי אפשר להושיב את עמנו בארץ חדשה, תחת שמים חדשים, וכל זה במשך זמן קצר – מלוש בצק עד חומצתו, בזמן כזה שהָרָעֵב יוכל לחכות, עד אשר יאכל מלחמו בארץ החדשה… לכן עלול הוא להאמין, כי אפשר להטות את זרם היציאה לאיזו ארץ שתהיה ואפשר יהיה להטות את לבב עשירינו, כי יזילו מכיסם את הסכומים הענקיים הדרושים לקולוניזציה כזו. אולם הקונגרס הזה הראה, כי עוד ישנם בינינו אנשים, היודעים את עמם ומבינים, כי על בסיס כלכלי לבד אי-אפשר ליסד מדינה יהודית, כי למדינה יהודית יש תקוה רק עם תחית עם ישראל, ותחית עם ישראל היא רק בארץ ישראל, ואף גם אם תחיתו תתמהמה – נחכה לה. ומנקודת השקפה זו, הביא לנו הקונגרס השביעי הרבה מאד. הוא חדש את התקוה הישנה, המחממת את עם ישראל הרבה והרבה דורות. ובתקוה זו שבתי אל ארצנו, לעבוד לטובת ישובה, אעפ"י שהיה ברור לי שאנכי לא אזכה לראות את דגל ציון על הרי ישראל… פרק כ"ז [שיחה עם הפחה בירושלים. – הפקידים וציונותם. – אגודת הנוטעים מנוחה ונחלה ב'. – חכירת קרקעות האפ“ק. – חפירת הגבולים ע”י הערבים. –] בבואי מהקונגרס הנזכר (בקיץ 1905) הלכתי לבקר את הפחה רשיד ביי. הפחה הזה רחש ידידות אלינו ואתו עמדתי במשא ומתן אודות חכירת נכסי השולטן (פרק כ"ד), אבל בזמן האחרון נתקרב אל אחדים ממתנגדינו הערבים שאכלו קורצא אצלו לאמר, כי היהודים באים לרכש את הארץ בחרב ובאש. ויציעו לפנַי ידידינו להתראות עמו, אולי יעלה בידי להמתיק את מרירות המלשינות. הפחה8 הביע לי תודה על הברכה ששלחתי לו ע"י טלגרמה מלונדון ליום הנצל השולטן מידי אלו שארבו לרצחו, ואחרי כן אמר לי: “הלא בן הארץ אתה ויודע אתה את המצב פה, ומדוע זה נתת לציונים להחליט בקונגרס, שחפצים הם דוקא בפלשתינה ולא באוגנדה?” אני: אדוני, ההחלטה שנשמעה מעל במת הקונגרס, לא הציונים הכריזו עליה עכשו, אלא עם ישראל לפני אלפים שנה בהגרשו מארצו, כמו שנראה זה מכל התפלות של היהודים בכל העולם, ותפלות אלו לא נאסרו גם בארץ טורקיה. ההבדל בין התפלות הנהוגות מימים רבים ובין ההשתדלות של הציונים כעת, הוא רק זה, שבעבר היה הדגש הדתי חזק והיהודים האמינו, כי הם ישובו אל ארץ זו בדרך נס ולפיכך הסתפקו בתפלות. עתה, כשהדגש הדתי נתרופף, קמו אנשים מתוך עמנו ואומרים להשתדל לפני השולטן שיתן לנו להתישב פה בארץ. אנשים כנים אנחנו, בחרב ובחנית לא נבוא לרכש את הארץ, כמו שמספרים אנשים רעים למעלתו, אלא רק ברשיון אדון הארץ חפצים אנחנו להתישב וזאת היא מגמת הציונים. הפחה: אבל הלא מכתבי העתים אומרים, כי יש בחפץ הציונים לעורר תנועה גדולה בין הממשלות האדירות, ולהכריח אותנו לתת לכם אבטונומיה פה. אני: בקונגרס היו מאה וחמשים סופרים, באי כח העתונים השונים, כל אחד קבל משכורת מאת המערכת שלו, והיה צריך לכתוב, וכל אחד כתב מה שחפץ לכתוב, ויתר על כן: הוא ראה ושמע מה שחפץ לראות ולשמוע, אבל אם תחפוץ לדעת את האמת, קרא את האורגן של הציונים “די וועלט” ושם תמצא את האמת, כי הציונים החליטו לקנות קרקעות ולהתישב אך ורק ברשיון השולטן, ואת הרשיון הזה חפצים הם להשיג רק מהשולטן. הפחה: לי אמרו, כי מר אוסישקין כתב ספר גדול והציע תכניות רחבות לרכוש את הארץ והוא חפץ להיות נסיך בירושלים. אני: צר לי מאד, כי עלי להתפלא לשמוע מפי כבודו דברים כאלה. את אוסישקין אנכי יודע זה כשלשים שנה, ואוכל לאמר למעלתו, כי מעולם לא עלה על דעתו רעיון זר כזה. בתנועה גדולה כציונות, יש אמנם דעות רבות, והדעה שמחזיק בה אוסישקין ושבארה בספרו היא, כי עלינו להשתדל להשיג רשיון מאת השולטן. אולם עד שנקבל את הרשיון, הוא מיעץ לקנות קרקעות ולמסור אותם ליהודים לעבדן ולשמרן. הוא בא לפני שנתים וקנה פה קרקע ושלם מאתים אלף פרנק להערבים בעד הקרקע ובעד העבודה והגדיל את הכנסות הממשלה, וה' ק. שאמר לכבודך כי היהודים באים לרכוש את הארץ בחרב, מצץ דמי הערבים, בכל ד' אמות קרקע שקנה פה. זהו ק. ואלה הם יתר שונאינו ושונאי הממשלה המתחפשים לאוהבים ומלשינים על אנשים המביאים תועלת לארץ. הפחה השמיע דעתו, כי הוא נגד כל החבריא הזאת ובקש ממני שאתן לו את המחברת “הפרוגרמה שלנו” של מר אוסישקין. אולם אחרי אשר קראתי בה עוד הפעם החלטתי לבלי הראות אותה לו, כי באמת יש שם דברים שלדידהו הוי מומא… * * * והימים האלה, אחרי הקונגרס השביעי, היו ימי רעש וסערה ברוסיא. במלוא כל הארץ הגדולה הזאת התלקחה הריבולוציה, ונתרחבו הפרעות נגד היהודים, וכנהוג בכל עת צרה וצוקה נשאו אחינו שם את עיניהם אל ארצנו. דברו גם כן, כמובן, בקונגרס השביעי הזה אודות עבודה מעשית בארץ ישראל, ומתוך הנאומים והוכוחים באו גם לבקר את עבודת האפ"ק. כל הענינים האלו הביאו אותי בסבך חליפת מכתבים רחבה עם עסקנים שונים. מר אוסישקין במכתבו אלי כתב, כי אחינו ואנשי שלומנו מתרעמים עלי, על אשר אינני משתדל להכניס את האלימנט הציוני בין הפקידים אשר בהבנק. בתשובה לאוסישקין מצאתי לנכון לברר לפניו (במכתבי מן ט' שבט תרס"ו) את רשימת הפקידים: באתי לארצנו, כידוע לך, עם מר ליפבסקי, והזמנתי את ה' שלוש למשרת גזבר ואת ה' ארואץ היודע את החלפנות המקומית. אנשים אלה היו דרושים לנו ולא יכולתי להחליפם בציונים היותר טובים ברוסיה. והנני מבטיחך, כי הם יהודים טובים המסורים בכל לבבם לעסקינו ושומרים אותם על צד היותר טוב. אחר-כך הזמנתי את האגרונום קייזרמן, איש נכבד שהיה מנהל מושבת קוסטינא בשם חברת חובבי-ציון האודיסאית: הוא יודע את העסקים המקומיים ומבין לכתוב גרמנית וצרפתית, – שתי הלשונות היותר דרושות פה. אם כן, כיצד הייתי צריך לעשות? – להזמין איש מרוסיה, שאיננו יודע לא את הלשונות ולא את העסקים, או אפילו אם הוא יודע את הלשונות, הרי חסרה לו ידיעת המקום. והיינו צריכים לקבל על עצמנו את האחריות לביאתו לכאן, אם לא יהיה ראוי למשמרתו – ולהסתלק מקייזרמן כדי שינדוד לאוסטרליה? האם תאמר לי שעשיתי לא כהוגן? אחרי כן הזמנתי את ספיר – והלואי שיהיו לנו הרבה ציונים כמוהו, ומלבד זאת הוא יודע עברית, ערבית, גרמנית וצרפתית ובקי בחוקי הארץ – לא יכולתי למצא ברוסיה איש היודע את כל זאת. ואנחנו לא יכולנו להתנהג כמו הסוחרים האשכנזים פה להזמין איש מן השוק שיקרא בשבילנו מכתב או שטר בערבית. ובאותו זמן – זה היה בשנה שעברה בקיץ – שלחתי את ליפבסקי ירושלימה והיה דרוש לנו מנהל חשבונות מומחה. הדפסתי מודע בה“וולט” ונמצא לנו מנהל פנקסאות בקי מרת ט… והיא האחת שהבאתיה מן החוץ. אלה הם הפקידים הראשיים. ואשר לפקידים הצעירים – הנה במשך הזמן הזה הזמנתי שלשה עשר צעירים, כולם ממשפחות טובות ונכבדות בארצנו, צעירים שלא נוכל לדעת את מחשבותיהם והשקפותיהם. כפי שאני משער, יש ביניהם ציונים ויש כאלה שהשקפותיהם עדיין לא נתבטאו. אבל בכל אופן הם יהודים, שנולדו ונתחנכו בארצנו. שלשה מהם כבר פטרתי, מפני שלא מצאתים ראוים לאיצטלא שלנו, ולא הוצרכתי לשלם להם שכר פרישה, מפני שהם מבני המקום, ומהשאר הנני שבע רצון עד מאד. ביניהם אחדים הראויים להיות כבר מנהלי פנקסאות או עוזרים טובים. אחדים מהם מיותרים הם פה וילכו לחיפה ולבירות, כאשר נפתח את הסניפים שם. יודעים הם את הלשונות ועובדים באהבה, מפני שהם יודעים כבר, שאני אתן להם את היכולת ללכת קדימה. בודאי הצלתי אותם מלנדוד ולעזוב את הארץ. ואם כן כיצד הייתי צריך לעשות? – להביא צעירים, שאין אני יודע אותם ואת כשרונותיהם ולהסתלק מן הנמצאים פה וליתן להם לצאת את הארץ? ויש לי רק להתפלא, איככה ובשביל מה הוציאה ההסתדרות כרוז, כי דרושים לנו עובדים בהבנק שלנו? כל ההכרזות האלו מביאות רק תקוות שוא להרבה אנשים באירופה. ומפני שהמכתבים המגיעים אלי בנידון זה רבים מאד, בקשתי את וולפזון לפרסם מודעה ב“הוולט”, כי אין אצלנו מקומות פנויים. חליפת מכתבים בפרק זה, היה לי גם כן עם מר שיינקין. הוא פנה אלי אודות אגודה חדשה בשם “מנוחה ונחלה” ב', שעמדה להתיסד זמן מה לפני הקונגרס, ודרש ממני למהר וליסדה; הוא דרש ממני תשובה על תרעומת מצד אחדים על אשר ערבים ולא יהודים חפרו את הגבול על אדמת בן שמן שקנתה האפ"ק. ולסוף דרש ממני ידיעות אודות חכירת נכסי השולטן (שנזכרה בפרק כה). והנני להביא פה תשובתי אליו (מיום כ“ד כסלו תרס”ו). … כידוע לך החלטנו ליסד אגודת מנוחה ונחלה על אדמת פיג’ה, אשר על יד פתח תקוה. המיסדים הראשונים קנו תשעה חלקים, בתנאי קודם למעשה, כי באגודה זו יהיו לכל הפחות עשרים וחמשה משתתפים. כתבתי לכל מיודעינו ברוסיה – לאוסישקין, לצלינוב, לגולדברג, לברבש, לבלקובסקי ולמ כהן ובקשתי אותם למצוא משתתפים לאגודה זאת, וגם ידידנו מר דיזנהוף כתב להרבה אנשים ועשה הכרזה – ולא נענו לנו. ומכיון שלא היו לנו מספר החברים, כמו שהותנה, היינו מוכרחים, על פי דרישת אלה שקנו חלקים – להחזיר להם את הכסף ותכניתנו נתבטלה. מה נוכל איפא לעשות, אם אחינו לא יחפצו לקנות קרקעות?… ימים רבים חשבנו, כי האמידים שבנו חפצים לרכוש להם אחוזות בארצנו לעבדן ולשמרן, אפס כי קנית הקרקעות קשה מאד פה מפני סבות רבות, אשר על כן אמרנו איש אל אחיו: הבה נגאל אנחנו קמעא קמעא את הארץ ואחר-כך נמכור לאלה שיבואו. ומה ידאב לבבי בהיותי מוכרח להעיד בזה המקום ולאמר: טעינו! נוכחתי לדעת, כי אין אחינו חפצים בזה… היה עוד החפץ הזה אצל מתי מספר, לפני עשרות שנים, בשעה שרבים קיוו, כי הענבים יריקו די יין שיספיק לחיים בלא צער ובלא עבודה. אבל עתה, מיכון שגז החלום הזה, הנה הקרקעות שקנינו אין קופצים עליהם ואין איש פונה אלינו… אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר – רצון זה אין לאחינו, לא תמצאנו לא אצל הבאים ולא אצל היושבים בארצותיהם בגלות… אבל מפני שאין אנחנו יכלים להתיאש מרעיון גאולת הארץ ועמידת יהודים על הקרקע, עלתה בדעתי הצעה כיצד לישב קרקעות הקרן הקימת, והצעתי אותה להועד הפועל של ההסתדרות הציונית ולידידנו אוסישקין. תעיין נא בהצעה זו אצל מר אוסישקין או בועד חובבי ציון, ואם תסכים לה, תשתדל נא להוציאה אל הפועל9. ג. חפירת הגבולים ע"י ערבים: כידוע לך שייכת חפירת הגבולים לה' טריידל, ואין אדם מתנצל על חטא אחרים, אולם בשביל האמת, הנני להודיעך, כי האנשים שסיפרו לך, לא הודיעו לך הפרטיות. מעשה שהיה כך היה: הפועלים היהודים לא ידעו מה מחיר לדרוש בעד המלאכה הזאת, אשר על כן הלך טריידל ושכר ערבים במחיר שלש עשריות בעד כל מטר אורך. אז באו הפועלים היהודים ובקשו ארבע עשריות (25 למאה יותר). קראתי תיכף ומיד לה' טריידל וצויתי למסור העבודה ליהודים במחיר שבקשו. הדבר היה אחרי חג הסוכות. במקרה הקדים הגשם לרדת, והערבים השכנים שחפצו לעורר טענות בנוגע לגבולים, חלו לחרוש חלק מן הקרקע שלנו, אשר על גבול הכפר שלהם. נתהוה מצב קשה, שבגללו הוכרחתי ללכת אל הפחה ולהתלונן על הערבים. ובמצב כזה היה צריך לגמור בהקדם האפשרי את החפירה שעל גבול השכנים, המריבים אתנו. הפועלים היהודים היו עדיין בפתח-תקוה, אשר על-כן אמרנו לשליחיהם, שהערבים יגמרו תיכף ומיד את החפירה הנחוצה, היינו זו שעל גבול כפר הערבים, שהיא לערך רבע כל המלאכה, ואת השאר נמסור להם. ואף גם זאת, מכיון שהערבים החופרים התחילו כבר את עבודתם, אי אפשר היה לדחות אותם, והיה צורך בדבר משום דרכי שלום לתת להם לגמור את אשר החלו. אנכי בעצמי נשאתי ונתתי עם הפועלים הרבה בזה הענין, ודברתי על לבם והבטחתי למסור להם את העבודות שיהיו לנו, אבל הם עמדו על דעתם לגרש תיכף ומיד את הערבים, מבלי להתחשב לא עם האינטרסים שלנו, שהצריכו לעשות את החפירות תיכף ומיד, וגם לא עם המריבה שתוכל לצמוח ע"י גירוש הפועלים הערבים. הפועלים היהודים עמדו בעקשנותם, אבל אנחנו לא יכולנו למסר בידי אחרים את הענינים הכלכליים והפוליטיים שלנו, שאנחנו אחראים להם. על ענין יריחו מוטב שלא לדבר מלדבר, ושל למחות משלמחות. פרק כח [עוד בקורת על הנהלת האפ"ק. – מר גולדברג מציע לדירקטוריום לשלח ועד בקורת. – מכתב ממרכז הציונים ברוסיה. – שתי רשימות קצרות של עבודות ישוביות.] הבקורת על האפ“ק שהזכרתיה בפרק הקודם, נמשכה כל הזמן עד המלחמה. וסבות רבות היו לה: היו אנשים בארצנו, שהיו זקוקים לכספים, יותר ממה שהנהלת האפ”ק מצאה לאפשר להלוות להם ע"פ המצב הכלכלי – ויתלוננו. היו כאלה, שהציעו לנו ליסד מושבות ובתי חרושת וכדומה, ומפני שלא קבלנו הצעותיהם – וירננו. ואלה ואלה הלכו והעמידו פנים של סוחרים וקולוניזטורים, וינאמו נאומים ויכתבו מאמרים בעתונים בארצנו ובחוץ לארץ, והעבירו את הבקורת מהכא להתם ומהתם להכא וימלאו את האויר שלנו רקב ורכילות. אנכי חשבתי תמיד למותר ואולי גם למחסר לענות על דברי הבקורת שנשמעו מהרחוב ויצאתי מגדרי רק לעתים רחוקות, לענות רק לעסקנים ידועים. ולאחד המעולים שבנו, למר י.ל. גולדברג, כתבתי ביום 11 מרץ 1911 כדלקמן: בהיותי בלונדון קראתי את מכתבך להדירקטורים, אשר בה אמרת להם, כי רבים מאד המתאוננים על מעשי הבנק והנהלתו, ואם כי אתה בעצמך אינך מאמין בכל אלו ה“מסירות”, בכל זאת הנך מוצא, כי נחוץ לבקר את ההנהלה אצלנו ביפו, ולסדר פרוגרמה לעבודתנו. בלב ונפש קדמתי את הצעתך זו, אלא שחויתי את דעתי, כי נחוץ להיות זהיר בבחירת חברים אל ועד הבקורת הזה, שיהיו בו לפחות שנים שלשה דירקטורים, הנושאים אחריות על מעשיהם. אנכי אהיה מאושר מאד, כשיבאו אנשים ויכנסו אל העסקים פנימה, יבקרו אותם ויחקרו את ההנהלה, סדריה ומעשיה ויוכחו לדעת את האמת. ואנכי הנני מוכן ומזומן להודות על השגיאות ולתקן את המעות, אם ימצאו כאלה. בינתים בא לידי גליון ד' “העולם” וקראתי בו ברוב השתוממות את המכתב החוזר של המרכז הציוני, אשר בו נאמר כי צירי א“י בקונגרס, הוסיפו על הבקורת הקשה הזאת, כי הפוליטיקה של הבנק בא”י משוללת רוח ציונית, שהבנק איננו שם לב לדרישת דעת הקהל שבארץ ועסקני הישוב החדש. – אמרתי – ברוב השתוממות, כי אם ישמעו דברים כאלה מפי אנשים פרטיים, עוד אוכל להחריש; אנשים מן השוק, שאין להם היכולת להכנס אל העסקים פנימה ושאין נושאים אחריות עליהם, יוכלו לדבר מה שעולה על לבבם. אבל מרכז הציונים, שיוכל לבדוק ולבקר, אם הוא מוציא בקורת קשה כזו על מוסד ציוני ועל המוסד היותר חשוב, כהבנק, טרם שבחן ובדק את דברי אלה, – על זה יש באמת להשתומם. והנני יושב כעת בעגלת מסלת הברזל בין ווינה וקונסטנטינופול ומפשפש במעשי, והנני נותן לעצמי דין וחשבון על כל עבודתי במשך תשע שנות משמרתי בהבנק היהודי, ושבע שנות עבודתי בארצנו, – שבע שנות עבודת הבנק, ובלב מלא תמרורים ונפש דואבת חזרתי על הבקורת הסתמית הקשה הנזכרת, ונצטערתי מאד על אשר דברים כאלה מצאו להם מקום במכתב החוזר של המרכז הציוני. והעליתי על זכרוני, בישבי בעגלה, דין וחשבון של עבודתנו אנו, עבודת הבנק בארצנו, והשויתי אותו עם עבודת מוסדים אחרים ועם מעשים אחרים, אשר המבקרים שלנו קוראים אותם “מעשים ציוניים” ומבכרים אותם על מעשינו אנו, ורשמתי לי שתי רשימות זו מול זו – את אשר עשינו אנו ואת אשר עשו אחרים. והנני מביא לך את קצת המעשים שלנו ושל אחרים, העובדות כמו שהן, בלא כחל ופרכוס, למען שתוכל אתה וחברינו הנכבדים לשפוט עליהם. מה עשה האפ"ק? יסדנו חמשה סניפים בארץ חצי מקולטרת. עסקיהם הולכים ומתרבים והאמונה בהם הולכת ומתגברת משנה לשנה. בסוף שנת 1909 עלו העסקים עד לסכום 1/4 7 מליון פרנק והפקדונות עד 1/4 4 מליון. במצבנו המדיני השגנו, בלא הוצאות, הסכמה מממשלת טורקיה לעבוד ולסחור את הארץ: יש להבנק שלנו יסוד להויתו, אוטוריטט בעיני עם הארץ וכח פיננסי חזק. עזרנו בהלואות עד הגורן או הבציר. לנוטעים – להרחיב עבודתם ולמכור פרותיהם, לזורעי-צמר-גפן וזריעות אחרות – לעשות נסיונות, ולהנהיג סניפי עבודת אדמה חדשים. לבעלי בתי-חרושת המעשה ולסוחרים גדולים וקטנים, נתנו הלואות והחזקנו בהם, עד אשר עלה בידם לרכוש חלק גדול ממסחר הארץ. ולבתי חסד וחנוך לכל אחד לפי ערכו (אינני בא לפרוט כל אחד מהם כי רבים הם, ולך כדירקטור הלא גלויות ההלואות מהחשבונות). אגודות משותפות. יסדנו במספר כזה עד אשר חבריהן עולים לאלף ושתי מאות, וסכום המחזור שלהן עלה עד חצי מליון פרנק; נתנו הלואות לשלש אגודות בוני בתים בירושלים, לאגודה אחת ביפו ואגודה אחת בחיפה. לפועלים נתנו הלואות, לאלה שיש להם איזו אחיזה בארץ, והצענו תמיד שרותנו גם לאלה העוברים ושבים, בשביל יסוד בתי תמחוי וכדומה. עומדים אנחנו כעת לתת הלואות לפועלים לבנין בתים אצל המושבות. בשביל הענינים האלה הנזכרים בשני סעיפים הקודמים השתדלנו למשוך הכספים ממוסדים אחרים העובדים לטובת הישוב ובאה האפשרות עי"ז לעבוד במדה יותר רחבה. להרחבת ישוב היהודים במקומות שאין שם יהודים נותנים אנחנו הלואות לסוחרים קטנים בעבר לירדן ובדרום הארץ. קנינו קרקעות על חשבון הבנק 16800 דונם, בשביל גאולה 13000, בס"ה 29800 וכברת ארץ אחת על שפת הים, אצל יפו לבנין בתים. ומלבד זאת גמרנו שתי קניות בסכום 13000 דונם שלא נעשו עדיין הקושנות. על הקרקעות שבאו לרשותנו עשינו גבולות מסֻדרים, הסרנו כל המשפטים. הבנק הרויח כסף מהקניות האלה. קונצסיות. תרנו הרבה מקומות הראויים לישוב גדול, עשינו חוזה עם הפחה בירושלים לישב חמש מאות משפחות בעמק הירדן, וכן גם לנצל חמרי ים המלח. אם הדברים האלה לא יצאו לפעל, מחוסר אמצעים, אנשים או סבות אחרות, – לא בנו האשם. השתדלנו לקנות אקציות של מסלת-הברזל יפו וירושלים, לקבל קונצסיות על מסה"ב חיפה-יפו, השקאת ככר נחל ירקון, צנורות מים בירושלים, טראמוי בעיר ירושלים ויפו – ומעיר זו האחרונה עד פתח-תקוה וראשון לציון; עומדים אנחנו במשא ומתן לרכוש לנו את הבנק הערבי המאושר מממשלת הארץ. ענינים שונים. נהלנו נחלאות הק“ק עד אשר באה הפקידות הארצי-ישראלית; את עסקי חו”צ – עד אשר בא ד"ר חיסין; את הסניף האינפורמציוני – עד אשר בא מר שינקין. מנהלים אנו בעצות את כל קוני קרקעות, סוחרים ומתישבים; מתענינים אנחנו במצב כל אלה הפונים אלינו ומשתדלים השתדלות נמרצה לעזור לכל אחד בעצה ומעשה. סדרנו את סניפי הבנק באפן מודרני והעמדנו 55 – 60 פקידים יודעי שפות, דיני הארץ ונמוסיה ונמסרים לעבודתנו. דעת הקהל. עפ"י הצעתי הסכים הדירקטוריום לקרוא לועד תמידי מעסקני הישוב להועץ עמהם בכל השאלות החשובות. הועד נסתדר. ואם הוא עובד שלא במרץ מפני טעמים שונים – אין זאת באשמתנו. עד עתה לא שמענו אילו הצעות שיכולים אנו להוציאן אל הפועל, ורק תעמולה סתמית בשוק ועל האספות הפומביות. והאם תאמרו להאשים אותנו על סמך תעמולה כזו? מר אוסישקין כתב אלי, כי מתנגדי על הקונגרס דשו את בשרי בקוצים. אבל בשביל מה ועל איזה פשע? האם הבאת את הבנק בסבך עסקים רעים בלי חשבון? האם לא עובדים פקידינו מבוקר עד ערב? האם חסר במשך שבע שנות עבודתנו בחודש אחד בילנץ וחשבון? האם לקח מי מאתנו שוחד, שור או חמור? האם עשה אחד מאתנו אחת התועבות האלו, או האם קצצתי את הקרדיט לכל אלה, שנהלו תעמולה נגדי ונגד הבנק? שאלו נא את אלה, אשר מררו את חיי וחיי חברי בעבודתי בזלזולים וחרפות – שאלו ויגידו לכם! ומי הם המנהלים את התעמולה נגד הבנק, אם לא אנשים, שבעצמם לא עשו מאומה, שלא תקעו אפילו יתד אחת בארץ, שלא יכלו ליסד אפילו קופת תמחוי אחת, או כאלה, שעשו מעשים שפשיטת הרגל כרוכה בהתחלתם וסופם חרבן גמור. מה עשו אחרים? גם לפנים עסקו בקנין קרקעות. לא היו עוד ימים לישראל אשר בם גברה התשוקה בין עמנו לקנין נחלאות בא“י כבשנת תרנ”ב. ואת השעה ההיסטורית הזו האבידו עסקנינו בקלות דעתם, שעשו המולה גדולה ושאון ורעש ויעלו את מחיר הקרקעות ויפחידו את ממשלת המקום. ולא לבד כי לא קנו כמעט מאומה, עוד אבדו כסף של רבים מחובבינו. לא ידעו ולא הבינו הללו, כי כספים דורשים שמירה מעולה, ולא הבינו אפילו כי נצרך לערוך חשבון לכספים; אחרו שעה היסטורית גדולה וידחו את רעיון גאולת הארץ ליובל שנים או יותר. ואלה נקראים מעשיים! והיו מעשים מסוג אחר. הלא הם “דורשי ציון”, שעשו חשבונות של האכר והביצה והבטיחו לישב משפחות בא"י על הקרקע בסכום מאתים רובל המשפחה, ויאספו כספים מאלף חברים, שתשעים למאה מהם היו עניים, שנתנו בערבון כלי ביתם להשיג את הנחלה שהבטיחו להם, וסוף סוף הלא לא היה לשקר הזה רגלים ויפול תחתיו ומקול נפילתו חרדו החובבים ויברחו מעבודת הישוב. או תכנית גן-שמואל, אשר נטיעתו עלתה פי עשרה מאשר יעלה נטיעת גן כזה לאכרים בארצנו – ויפשט את הרגל. עבודת חו"צ. עוד לפני שתים ועשרים שנה בהוסד חברת חו“צ, קראתי לאחי בני עמי קריאה גדולה, כי החברה הזאת תאסוף רק פרוטות ובפרוטות לא יבנו קולוניות, אבל חברי גערו בי אז במכתביהם הגלויים ב”המגיד", לאמר, “מדוע תרפה ידי העם”, וילכו בדרכם הם ויבנו את קוסטינא שעלתה כל משפחה בשלשים אלף פרנק, ויתמכו בכל פועל עצל ובכל פושט יד ויגדלו שנוררים, שהשחיתו את הישוב לימים רבים, עד שבא אוסישקין ושנה את השיטה ורק עתה עמדה על דרך טובה, ורק עתה היא עובדת עבודה פוריה, עבודת החנוך, ותתמוך בצרכי צבור לפי כחותיה. ועבודת המעשיים החדשים – הלא היא עבודת חובבי ציון בימים עברו, במהדורה שניה ובהוצאות פי ארבעה. לא למדו העסקנים האלה, כי אין עושים קולוניות ואי-אפשר ליסד פבריקה שתעשה קולוניסטים – והם אומרים ללמד אותנו. עדיין לא ראו העסקנים בארצכם איזו תוצאה מעבודתם החדשה – וכבר הם מעפרים בעפר על עבודת המוסד הכספי שלנו, והמרכז הציוני יצא בגדוף כזה לאמר על הבנק, כי הוא משולל רוח ציונית. הנחתום מעיד בשוק על עיסתו שהיא מקולקלת, טרם שבחן אותה… ורשימתי עדיין לא כלתה ועוד יש עובדות מעציבות של עבודה פזיזית גם בין העסקנים הפרטיים, כמו עסק ש. ע. וח. וכדומה, שגרמו לנפילת האנדוסטריה בא“י ע”י פזיזותם, – אבל כבר ארך מכתבי זה אשר ע"כ הנני שב לענין שלנו. לפי דעתי אני כבר עשה הבנק מה שאפשר היה לעשות ובפוליטיקה פיננסית כזו הוא צריך להחזיק גם להבא. פוליטיקה כזו, היא שדה רחב ידים, שיוכל להביא פרי טוב להישוב. מחוץ לגבול הפוליטיקה הזו, עבודתנו תהיה פזיזית ומסוכנת, ועלינו להזהר מאוד לבלי היות אצים יותר מדי. קשה לאסוף כספים וליסד בנק, – לזה נצרך איש גאוני כהרצל ועוזרים רבים מסורים בלב ונפש לעבודה זו; וגם לשמור על הכסף הזה במצבנו אנו, במצב החמרי והרוחני של הישוב החדש פה קשה מאד, קשה כקריעת ים סוף; אבל להאביד את כל ההון העממי הזה, יוכל כל שוטה במשך זמן קצר מאד, והנקל מאד לאבד את ההון הזה ע“י שנים שלשה נסיונות קולניזציוניים… ועבודה רחבה ופוריה יש להציוניות המעשית גם מלבד עבודת הבנק. עבודות כאלו שאינן דורשות כלל להעמיד את ההון שלנו על קלף אחד, ישנן לפני אלה החפצים לעבוד, עבודה תמה, אטית ומודרגת. ופרוגרמה זו הצעתי לעסקנים שונים ולפני הועד הפועל של ההסתדרות ע”י מר וולפזון (פרק כ"ו) ואין אנכי צריך לחזור עליה כעת, ובפרט כי העגלה מתקרבת לקונסטנטינופול ומוכרח אנכי לקצר את מכתבי זה… פרק כט [משא ומתן עם עסקנים שונים בעניני הישוב. – התישבות בעבר הירדן. – תעמולה להכניס שלש מאות משפחות אמידות. – הצעות לח' גאולה. – בית ספר בקוסטינא. – נטיעות אתרוגים.–] והעליה מרוסיה לארצנו נתגדלה בחורף שנת תרס"ו. ובגלל זאת באו אלו דרישות שונות מעסקנים מרוסיה לתת ידיעות על אודות תנאי ההתישבות ועליהם עניתי במכתבי דלקמן: למר אוסישקין, אדר תרס"ו. עלית אחינו פליטי רוסיה הולכת ומתגדלת עם כל אניה ואניה. עדיין לא הגיעה השעה להביא בחשבון אנשים אלו ולהעביר תחת שבט הבקורת, עד כמה יהיו לנו אלה ליסוד המעלה, אבל עלינו כבר לחשב כיצד ובאיזו פנה של עבודה הם יכולים להסתדר. כלפי העשירים אין לנו שום התחיבות, קרקע לזריעה ונטיעות יש אצלנו למכירה בשבילם, לפי דרישותיהם; הארץ רחבת ידים למסחר וחרושת המעשה בשביל המספר הקטן הזה, ועליהם רק לאזור את עצמם באומץ רוח ובסבלנות, והעיקר באהבה לארצנו ועמנו, וזאת הלא לא נוכל לתת להם. דאגתנו צריכה להיות כעת לפועלים היושבים כבר פה בארץ, ולאלה הבינונים שיש להם בערך מחמש עד אלף רובל, והם רוצים להתעסק בעבודת אדמה. קשה מאד, כידוע לך, לסדר אנשים כאלה ביהודה או בגליל, מפני יוקר הקרקע וחוסר האמצעים, אבל יש אפשרות להעמיד סוגים כאלה על הקרקע בעבר הירדן, ועתה היא העת לעשות נסיון להוציא אל הפועל דבר ההתישבות שם, עפ"י התכנית שראשי פרקים ממנה, כבר הצעתי לההסתדרות הציונית ולך. אחרי שקלא וטריא ארוך, שהיה לי במסבה קטנה עם אנשים בקיאים, באנו לידי מסקנא, כי נחוץ לסדר אגודה אחת של ארבעים-חמשים מהפועלים המנוסים ולצרף אליהם אחדים מהתימנים והספרדים, היודעים ערבית ולבוא במשא ומתן עם ראשי שבטי הבידואים שהציעו לנו לבוא אל מחנם לקנות קרקעות ולהתישב אצלם. אנחנו, כלומר הבנק או חב' גאולה, אין אנו יכולים להכנס בקניות כאלה, מפני כי לבידואים עצמם אין שטרי קנין, ואם נאמר לקנות את הקרקע מידם ולהשיג אח“כ קושנים מאת הממשלה, יעברו ימים ושנים וההוצאות תעלינה למעלה ראש. ואז אחרי כל ההרפתקאות, הלא יהיה עלינו למכור את הקרקעות, ואם לא נמצא קונים נצטרך לשמור על הגבולות, מה שיעלה לנו בהוצאות וטרדות רבות. אבל כדאי וכדאי הדבר, שהקה”ק תעשה נסיון בסכום לא גדול לקנות שטח קרקע מהבידואים,עפ"י מנהגיהם הם, בלי קושנים רשמיים, ובתנאי שיקבלו את אנשינו תחת חסותם הם. אם נשלם להם בעד הקרקע ונעניק להם עוד בעד הצאן, הגמלים והסוסים שנקנה מהם, התבן והמספוא ושאר צרכי האוכל שנקח מהם בעת הראשונה בכסף מלא,– נקנה אותם לאוהבים לנו. בשביל החלוצים הראשונים, מהצעירים הנזכרים למעלה, דרוש לבד ממחיר הקרקע סך חמשים אלף פרנק. זה סכום גדול לפי מצבנו אנו, אבל הוא קטן מאד לפי ערך הדעה החדשה הזאת והרעיון הגדול הזה, אשר בעקבו כרוך ישוב חדש, בריא וחפשי… ויש לנו באמת הרבה דרכים, למען השיג את הסכום הנזכר. תוכלו, דרך משל, לקחת מן הכספים שנאספו ביק"ב לטובת יהודי קישינוב. האם יש עזרה יותר חשובה מזו? ואם ימצאו בינינו אנשים שיתנגדו לזה, יהיה עלינו לאסוף את הסכום בין חברות הישוב, כמו חברת חובבי ציון באודיסא וחברת עזרא וכדומה. חלוצים אל ילכו וינעצו קנה בים הבידואים, אשר ברבות הימים יעלה שרטון ועליו יוסד מרכז גדול, ישוב על יסודות חדשים, חפשיים וטבעיים. והיה כאשר יצאו החלוצים הראשונים כחמשים איש ויתישבו שם, ילכו אחריהם גם החדשים אשר מקרוב באו, עם אמצעים קטנים, החפצים לעבוד את האדמה ולחיות מעמל כפיהם, בלי עזרה ותמיכה מצד נדיבים. ובנוגע לאומנים, צריך שיהיה לנו איזה סכום קטן – אילו אלפים פרנק – למען יהיה ביכלתנו לשלוח אותם למקומות שונים, שיוכלו למצוא עבודה, ולהפיץ אותם על פני הארץ. – הפצה זו נחוצה, למען שלא יתרכזו כל העולים ביפו וירושלים, כמו שנהוג עכשו, ואשר בגלל זאת מושכים הם עליהם את עין עם הארץ והממשלה. מר מרדכי בן הלל הכהן כתב לי, כי בין רבים מאחינו ברוסיה יש עתה תנועה לעלות לארץ ישראל על מנת להשתקע, ודרש ממני להציע שורה של עסקים, היכולים להיות למחיה לאנשים בעלי הון. עניתי לו במכתבי מן אדר תרס"ו, כי אמנם יש ביפו, חיפה ועזה וגם בערים אשר בפנים הארץ, כמו ירושלים, שכם וכדומה עסקים רבים, יש מסחר לאימפורט ואקספורט, יש מסחר מקומי ויש גם חרושת המעשה ידועה, רובה בין הערבים, וגם אחינו לקחו כמה מקצועות והצליחו. ויש גם מן החדשים, שבאו מקרוב ופתחו בתי חרושת לשמן-זית וסבון ומצליחים. יש גם שקנו קרקעות, נטעו גנים ופרדסים ויש להם הכנסה טובה. כל זאת אוכל לאמר לך לא כנלהב ומסור לישוב היהודי, אלא כאיש מעולם המעשה, אבל להציע שורה של עסקים – דבר זה אי אפשר; אי אפשר להציע עסקים לפני מי שהוא, טרם תדע את מצבו החמרי, את נטיתו, את ידיעותיו ואת אמצעיו הכספיים. הקולוניזציה תצליח רק, בעת אשר העולים לא יסמכו על עצת אחרים, אלא כאשר כל איש יחשוב בעצמו, ימנה, יספור וישען על כחותיו הוא. והוא הדין בעבודת האדמה ובמסחר וחרושת המעשה. ואנכי כבר כתבתי למר אוסישקין לפני שנה והכפלתי הצעתי זאת, כי יש לפתח תעמולה, שמאירופא יצאו שלש מאות משפחות בעלות הון, ויבואו להתישב בארץ. אם עם אנחנו, אם יש בנו עוד איזו לחלוחית לאומית, אם לא נהפכנו כולנו לעבדים נרצעים, אם עוד יש מתום בבשרנו והוא מרגיש כאב, הלא מלתא זוטרתא, שלש מאות משפחות מכל עם ישראל, שיש ביניהם כל כך אנשים אמידים. אמת, כי כשכתבתי הצעתי זאת, לא האמנתי מעולם, כי יבואו שלש מאות משפחות; חפצתי רק, שיעשו התעוררות בשביל מספר זה, אולי יעלה בידנו ויבואו מאה וחמשים או אפילו אילו עשרות משפחות. והנני אומר גם לך, כי אם יבואו אפילו חמשים משפחות בעלות חפץ עז ונמרץ להשאר בארץ, אזי ימצאו פה עסקים ועבודה, חפש ומנוחה ויהיו לכח המושך לאחרים. ובנוגע להמצב המדיני, הלא ידוע לך, כי נתיני חוץ לארץ, אינם יודעים פה עול גלות ושעבוד מלכות. ולוא באו באמת אלו עשרות משפחות עשירות היו מוצאות כאן מצב מדיני טוב מאד, כי מלבד חוקי הארץ הטובים בכלל, הנה ממשלת הארץ מכבדת מאד את העשירים וגם הקונסולים עומדים תמיד להגן עלינו. * * * וחברת “גאולה” שנתיסדה ברוסיה לפני כשתי שנים, במטרה לקנות קרקעות בארצנו על מנת למכרן, שלחה את מר דיזנהוף להתעסק בזה. האפ"ק פתח לחברה זו קרדיט רחב בשביל קנין קרקעות ומר דיזנהוף נגש במרץ רב לעבודתו, אולם אחרי שקנה אילו נחלאות נפל רוחו בעבודתו זו, מפני שלא היו קונים… והנהלת החברה הזו באודיסא פנתה אלי לשאול דעתי, על אודות עבודת החברה, ואתן לה תשובתי דלקמן (ד' ניסן תרס"ו). עבודת חברתכם היא נכבדה מאד. רעיון גאולת הארץ הלא הוא אבן הפנה לכל מעשינו. הן יודעים אנחנו כולנו, כי היום ימים (בשנת תרנ"ב) אשר אחינו חפצו לקנות קרקעות בארצנו ולו היו לנו באותו זמן כאלו למכירה, היו מתיסדות אז בודאי הרבה מושבות לאחינו. עוד קודם שהלכתי לארצנו בשנת תרס"ג, כתבתי מלונדון הרצאות חמות ועוררתי את הדירקטורים של הבנק שלנו להכנס לעסק קנין קרקעות, והם נטו אוזן להצעותי ופתחו לחברתכם קרדיט, ובבואי לארצנו קניתי במשך זמן קצר קרקעות טובות ומשובחות בטבור המושבות אשר ביהודה ובגליל, אבל עד כמה גדל צערי ורבה השתוממותי בראותי כי אין קונים! כמה דאב לבבי, כאשר החלותי להוכח כי טעיתי! יש אמנם אם המחכה לבניה, אבל הבנים כחשו בה, עזבוה… ומה אומר ואדבר? ומי מכם אינו יודע, כי במשך השנים האחרונות, שנות רעה כאלו, לא בא אפילו איש אחד לקנות דונם אחד אדמה?… ולא רק לא באו לקנות, כי אם אפילו לחכור אינם חפצים, ולא רק את הקרקעות של הבנק, שחפצנו להחכירן לשנה אחת, כי אם גם לקרקעות של הקרן-קימת, שחפצנו להחכירן לזמן ארוך, לא נמצאו חוכרים יהודים. גם יק“א לא מצאה חוכרים לקרקעות המרובות, שהציעתן לחכירה. והלא הדבר דומה, כאילו אפילו בחנם, אין היהודים מקבלים קרקע בארץ-ישראל לעבדה ולשמרה. במצב כזה, אם אי אפשר להבנק לקנות עוד קרקעות, והנה חברתכם “גאולה” חלילה להתיאש מעבודה זו – קנית קרקעות. אולם מפני שעל פי חוקי טורקיה, אי אפשר לעזוב קרקעות לא מעובדות ובפרט במצבנו אנו, שאנחנו רושמים הנחלאות על שמות שאולים (הלא כל זכויותינו עליהן היא העובדא שאנחנו עובדים אותה) ולכן עצתי היא כי תשים חברתכם אל לבה להתעסק ביסוד אגודות לנטיעות. כידוע, נטיעות פרדסים, עצי זית ושקדים, וכדומה הולכות ומצליחות. אם אין בקרבנו אנשים החפצים ללכת לא”י לאחוז באת ובמחרשה, או להתישב כבעלי נחלאות, אולי יצלח בידינו למשוך קצת אנשים בעלי הון, שישקיעו מעט מעט סכומים לנטיעות ולשתילות… אם תסכים “גאולה” להתעסק במקצוע זה, אז עליה לשלוח איש מיוחד, שילך ויעבור בערי רוסיה וישתדל ליסד אגודות כאלו. ברבות האגודות תוסיף “גאולה” לקנות קרקעות. בדרך זו אמנם אין לקוות לגאולת הארץ במדה מרובה, אבל מה שתרכוש – תגדיל ותעשיר על ידי נטיעות ושתילות. בנוגע להנהלת עסקי הנטיעות, אינה צריכה “גאולה”, לפי דעתי, לקבל את הענין על עצמה. יותר טוב, כי כל אגודה ואגודה תנהל עסקיה כפי חפצה היא. עיקר עבודת “גאולה” צריכה להיות בסדור האגודות ובעריכת תקציבי הנטיעות. את זאת מצאתי לנכון להציע לפניכם. ובימי הרעש האלה כתבתי והוספתי לכתוב מכתבים לעסקנים שונים ועוררתי אותם לעבודה מעשית בארצנו. כל אלה לא הביאו לשום תוצאות ואת לבבי פנימה החל לאכול היאוש. שמעתי אמנם כי נתיסדו ברוסיא אגודות הגנה בין היהודים לעמוד על נפשם ולהגן על כבודם, שנתחלל בידי הפורעים, חדלתי להצטער על המליצה האיומה “כצאן לטבח יובל”, אבל נצטערתי הרבה, כי כל העושים והמעשים האלה, הם שם בגלות, – החברים והתלמידים של הריבולוציונרים הרוסים; חופש וגאולה מבקשים בארצות הגלות, אבל בשבילנו, בשביל ארצנו, לא ראיתי מעשים הנותנים תקוה לבנין הארץ; אצלנו רק בלהות וצלמות… * * * כמו שהזכרתי למעלה (פרק ט"ז) עשה מר אוסישקין תקונים עיקריים בעבודת חברת חו“צ ובטל את התמיכות השונות, שהחברה היתה נותנת על ימין ועל שמאל – המעשה הזה עורר את הבריונים מבין הנתמכים, והם דרשו את תמיכותיהם ביד חזקה והדבר הגיע לידי כך, כי בא-כח החברה, מר מאירוביץ, הוכרח לעזוב משרתו אצל החברה הזו ויצא לשבת בראשון-לציון. וימסור ועד חו”צ להאפ"ק את הנהלת הענינים הכספיים, היינו התשלומים למורים ולמושבות אחדות לצרכי צבור וכדומה. הדבר הזה הביא אותי במגע ומשא את עניני החברה בעל פה ובכתב. ומכתב אחד שכתבתי להרב הגדול מר א.י. קוק (בסיון תרס"ו) הנני להביא כאן: “בתשובה על מכתבו מיום ג' אייר שהביאו לי היום: אמת הדבר כי הייתי בא-כח חברת חו”צ באודיסא זמן מה, אולם משבא הנה בא-כחם, הד"ר חיסין, השבוע שעבר, סלקתי את ידי מעסקיה בשמחה רבה, ומפני טרדותי הרבות לא אוכל להכניס עצמי עוד הפעם בענין זה. אולם בגופא דעובדא, הנני מצטער מאד על המעשה בקוסטינה. הן מות וחיים ביד הלשון, וכפי שרואה אנכי ממכתב כבודו, באו אנשים וקבלו לפני כבוד הרב, כי יש בית כנסת בקוסטינה, כי המורה עולב את הקודש שם ושלומי אמוני ישראל מרגישים בזה עלבון הדת, אשר על כן הם מבקשים להרחיק את המורה. אבל לי באו ואמרו, כי הבית הזה נבנה לא לשם בית כנסת, כי אם לשם בית ספר, ושלומי אמוני ישראל בקוסטינה חיו בשלוה עם המורים של חו"צ עשרות שנים. רק מפני קטטה אשקא דרספק, שנפלה בין המורה לבין השוחט, הלך זה האחרון ואכל קורצה אצל שומרי תורה, והם שלחו לשם מלמד. קבלו לפני גם כן כי שומרי תורה, אשר דרכיה צריכות להיות דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, – לא הלכו ליסד בית ספר לפי רוחם, או להעמיד מלמדים יראי ה' שישגיחו על עניני הדת, כי אם הולכים הם להרחיק את ההברה הספרדית ואת השלחנות מבתי הספר שיסדו חובבי ציון. בבואם לקסטינה לא שאלו לא את אדון הבית (חו"צ) ולא את באי כחם, והשליכו החוצה את השולחנות שיש בהם משום דרכי האמורי, ואת המורה לא נתנו להכנס אל בית הספר… הן התורה והמצוה לא בשמים ולא מעבר לים היא. ואת מי אין כמו אלה? גם אנחנו יודעים את האסור והמותר, את הקודש והחול, ובכל לבב ונפש רבים מאתנו נותנים ידם לשומרי תורה, אילו הלכו באמת בנתיבות התורה והדת ולא העמידו את כל היהדות על הלמוד: ותמת – גישטארבן, שרה – שרה בקרית ארבע – אין קרית ארבע, ולא גזרו על ההברה הספרדית משום פריצות, ועל השלחנות משום דבר אחר… ובמצב כזה מצטער אנכי על אבדן האמונה ועל מקל החובלים אשר בידי רועי הדור… לא אוכל לעשות מאומה בלתי אם לקיים “והמשכיל בעת ההיא ידום”, עד אשר יערה ה' רוח קדשו ממרום להבין את האמת והצדק, ולדעת מה ה' שואל מאתנו. ועתה עוד דברים אחדים לכבודו בענין האתרוגים שכתב לי. ידוע לנו, כי כבודו מסור בכל לבבו ונפשו לענין ישוב ארצנו, ואם ימצא לו גם רבנים אחרים החפצים באמת להרחיב נטיעת האתרוגים בארצנו ולקיים “ולקחתם לכם משלכם”, יש רק שני דרכים לפניכם: או להתיר את המורכבים, כי רק אתרוגים כאלה הם מהודרים, או להתיר גם את אלה שאינם מהודרים. הן ידעו חכמינו לפני דורות הרבה להתיר רבית על פי עסקא, מכירת חמץ, פרוזביל. יקחו נא החכמים שבינינו עליהם הדבר הזה, ואז יפתרו את השאלה הזו לטובת הישוב". פרק ל [על הקונפירנציה בקלן. – וכוחים שונים והצעות שונות. – בנק איפותיקאי או קרן איפותיקאית. – הלואות לזמנים ארוכים בגרמניה, אוסטריה, אונגריה, שוייצריה ורומניה. – הצעה על הלואות לזמנים ארוכים אצלנו. –] באלול תרס“ו10 הלכתי אל הקונפירנציה בקלן. ארבעה ימים רצופים עברו בישיבות התכופות של הקונפירנציה ובאסיפה הכללית של בעלי המניות של היק”ב. ארבעה ימים אלה עשו עלי רושם רע ומדכא. היום הראשון עבר במשא ומתן בין בנטביץ וגרינברג, בדבר היחס של כל אחד מהם אל האגודה הארצית והעמדה, אשר הציונות צריכה לתפוס כלפי אגודה זו. ובאמת הלא יכלו גרינברג ובנטביץ להתוכח על דעותיהם בלונדון, ובפרט שדברו אנגלית, לשון שרבים מהנאספים לא הבינוה. היום השני עבר במשא ומתן, וכוחים וקטטות בדבר שנוי תקנות הבנק, כל אחד מן הצדדים ראה בשנוי התקנות אסונה או הצלחתה של התנועה, אבל אני לעצמי לא נתתי לשנוי חשיבות כזו, מפני שברור היה לי, כי חלומות הארציים יעברו, כמו שאמרתי, רק כאשר תהיה להם ארץ. אחרי כן עברו שני ימים בוכוחים על העבודה המעשית והפוליטית. ישנם בין המעשיים אנשים טובים שהיו אומרים, כי רק הם חפצים בעבודה מעשית. אבל כשאני לעצמי, היודע גם את דעת אלה החשודים רק על פוליטיקה בלבד, היה ברור לי, כי גם אלה חפצים בעבודה מעשית. ולכן היו לי הוכוחים האלה לזרא. אולם אפילו אם נניח כי משפט הבכורה בעבודה מעשית רק להם, למעשיים הוא – אם כן מה היו צריכים לעשות? השכל הבריא אומר, כי היו צריכים לערוך פרוגרמה ברורה ומפורטת ולבוא אל אחיהם החשודים אצלם על פוליטיקה ולומר להם: כזה ראו ועשו! מובן הדבר, כי הפרוגרמה צריכה להיות מסודרת ומנופה שתוכל לעמוד בפני הבקורת, ותהיה לפי כח היכלת של האמצעים שלנו, או עם מראה מקום לאמצעים. אבל מה מאד דאב לבבי והשתוחחה עלי נפשי, בהיותי במשך שני ימים עד ראיה ועד שמיעה להצעות שאין להן שום בסיס ושום אחיזה בחיים. אחד מידידנו היותר טובים הציע לפני האסיפה ליסד בנק איפותיקאי. כולנו יודעים עד כמה נכבד מוסד כזה, אבל דוקא מפני גודל הענין הזה ונחיצותו לא היתה צריכה שאלה זו לעלות על שלחן האסיפה. הן המציע בעצמו ידע, כי לפני שנה התעסקנו בזה הענין, ערכנו את התקנות, החילונו בסטמבול במשא ומתן בדבר רשיון, ובפריז – עם אילי הכסף שישתתפו במפעלנו, אבל השתדלותנו לא נשאה פרי, לא בסטמבול ולא בפריז. אולם אם היתה להמציע איזו דרך כיצד להשיג את הרשיון בסטמבול, הלא היה צריך לדבר על זה בחוג קטן של הועד הפועל, אבל להתוכח על דבר חשוב כזה באסיפה רבת עם, לא לבד שלא יועיל, כי אם גם יזיק. ראשונה, הלא כל וכוחינו מתורגמים ונקראים בסטמבול ובמקומות אחרים המעונינים בזה; ושנית, הלא כל התכניות שלנו לרכוש לנו את הארץ באופן איקונומי ע"י יסוד בנקים, חברות לנטיעות, מסחר וחרושת המעשה, וכדומה – כל אלו הלא הם עסקי ממונות ודעתם של העסקנים בעלי הכסף חשובה לנו, אשר על כן היינו צריכים להזהר לבלי להתוכח על ענינים שהם בחינת “אשת אח שלא היה בעולמו”, ובפרט באסיפה כזו, שלא תוכל להועיל לענין הזה אפילו כחוט השערה. ובין כך וכך עברה העת והענינים החשובים לא באו כלל לידי וכוח ומשא ומתן.11 הוכרחתי לשבת עוד שלשה ימים בבית מר וולפזון, עד אשר עלה בידי לטכס עצה עמו בנוגע לענינים שונים. במשך המשא ומתן בקש ממני לערוך הרצאה בדבר בנק איפותיקאי, שכבר דברו עליו בקונגרסים ובאסיפות. ובשובי לארצנו ערכתי את ההרצאה דלקמן: על בנק איפותיקאי – מוסד שיתן הלואות לזמנים ארוכים, – מדברים בעולמנו זה כמה שנים. גם אנכי דברתי כבר בשאלה זו בהרצאותי הקודמות, אולם מפני שהשאלה הזאת נתעוררה על הקונפירנציה האחרונה, הנני מוצא לנכון לחוות דעתי עליה ביתר ברור. ראשית דבר הנה, לפי דעתי, טעות בידי אלה החושבים, כי ע"י הלואות מבנק איפותיקאי, אפשר להרחיב התישבות על הקרקע של אנשים חסרי אמצעים או בעלי אמצעים קטנים, ובשביל זאת – בשביל הרחבת הישוב הקרקעי – מציעים ליסד בנק כזה. הנסיון של שלשים שנות עבודה על שדה ההתישבות החקלאית הראו לנו, כי סוג מתישבים כזה, אם יתנו להם הלואות לקנות קרקע, או אפילו אם את הקרקע תתן להם הקרן-קימת והבנק יתן להם הלואות לבנין בתים, רפתים וכדומה אפילו בתנאים נוחים – לא יהיה ביכלתם לשלם את הסלוקים השנתיים מהכנסות נחלותיהם; הלואי שתספקנה להם הכנסותיהם לפרנסתם, ולכן לא יוכל הבנק האיפותיקאי להיות כלי שרת ליסוד מושבות לאנשים חסרי אמצעים או בעלי אמצעים קטנים. אולם אם לא יוכל לעזור לסניף התישבות זה, – בכל זאת נחוץ מוסד כזה בארצנו לסוגי מתישבים אחרים כמו: א. למתישבים חדשים, שהשקיעו חלק הגון מכספם לרכישת נחלתם, בנין בתים וכדומה, וחסרים להם סכומים ידועים לשכלל המשק, לקנות בהמות וכדומה. ב. למתישבים המקבלים אדמה בחכירה מאת הקרן קימת ויש להם אמצעים לבנין בתים וצרכי ההתישבות הראשונים, אלא שההלואה דרושה להם רק בשביל השכלול בלבד. ג. לבנין בתים לפועלים על-יד המושבות הגדולות, כדי לתת אפשרות למומחים שבהם להתישב על חלקות קטנות מאדמת הק"ק לעבוד חלקות אלו, וגם – כשכירי יום אצל בעלי נחלאות גדולות. ד. לעזור לאכרים מומחים להגדיל ולפתח גני ירק, נטיעות, ליסד מחלבות וכדומה. ה. לרכוש בנינים בשביל בעלי תעשיה קטנה. ו. למתן הלואות לשם סדור שכונות עבריות מודרניות בירושלים, בחיפה, בטבריה, בצפת ובשאר המקומות. השאלה היא איזה מוסד דרוש לנו בשביל נתינת הלואות כאלו, שתוכלנה להביא תועלת לישוב היהודי: בנק איפותיקאי או קרן איפותיקאית; כלומר – בנק מאושר ע"י הממשלה ופתוח לכל דורשיו, או קרן מצומצמת, שתהיה מחוברת אל אחת החברות הציוניות שלנו (האפ"ק או הקרן-קימת), שעבודתה תהיה פחות פומבית ויותר צנועה, ותשמש רק לישוב היהודים. לפי דעתי אנכי, אין מקום כעת לבנק איפותיקאי, מפני כמה טעמים: ראשית, – אי אפשר להשיג רשיון למוסד כזה, מפני שהחוקים הטורקיים אינם מכירים בחברה כבעלת אישות חוקית, שתהיה לה היכולת לרכוש קרקעות על שמה או לקבל משכנתאות. שנית, – כדי שיוכל בנק איפותיקאי לנהל עסקיו בסדר נכון, כמו באירופה, יש לסדר את ספרי המקנה והגלוי בכל ארצנו, להציב את הגבולות ולהסיר כל הסכסוכים, עד אשר אפשר יהיה לעשות שטרי מקנה או משכנתא בזמן קצר, כנהוג באירופא, ולא במשך זמן ארוך – חדשים רצופים, כנהוג עכשו בארצנו. שלישית, – קרקעות היהודים מדודות ומסומנות בספרי האחוזות של המושבות על הצד היותר טוב, אבל בספרי האחוזות של הממשלה, רשומות כל אלו הנחלאות על שמות שאולים, והן אינן מופרשות, ולכן כאשר יבוא בעל נחלה לעשות איפותיקי בהבנק האיפותיקאי (שידרש את האיפותיקי כמובן דוקא בערכאות הממשלה), יוכרח קודם כל לעשות שטר מכירה על שמו; בשביל שטר מכירה רשמי יהיה נחוץ להפריש גם באופן רשמי את הנחלאות מן השטח המשותף במושבה, – ענין הפוגש מכשולים רבים, הוצאות רבות ואבוד זמן הרבה תחת המשטר הטורקי, ויהיה קשה מאד להוציאו אל הפועל אפילו תחת הנהלה מסודרה, שאליה אנחנו נושאים עינינו. רביעית, – נכסי דלא ניידי של היהודים בארצנו, הם רק ארבעה-חמשה אחוזים למאה מן הקרקעות של אינם יהודים, ובנק איפותיקאי הנוסד עפ"י תקנות מאושרות מאיזו ממשלה שתהיה, הלא תהיה תעודתו לתת הלואות לכל בעל קרקע, ובתנאים אלה לא יביא תועלת להישוב היהודי, כי אם יגדיל ויחזק את מצב בעלי הקרקעות של אי-יהודים, ואי אפשר יהיה אז בכלל לקנות מהם קרקעות. חמישית, – אם מי מהלווים היהודים לא יסלק את ההלואה שלוה מן הבנק על נחלתו, קשה יהיה לגשת למכירת הנחלה. היהודים לא יקנוה, מפני שהיהודי לא ילך לנַשֶל את חברו מנחלתו, ולמכור נחלאות של יהודים במושבות לאי-יהודים, הרי ודאי שאין זה רצוי לנו מהרבה בחינות. ששית, – להמכשולים האלה הנושאים עליהם אופי יהודי מיוחד, צריך עוד לצרף את המכשולים הכספיים, המונחים על דרך עבודת בנק כזה בארץ ישראל. ידוע הדבר, ששום בנק איפותיקאי אינו יכול לפתח עסקיו, אלא אם הוא עובד לא רק עם הקרן היסודית שלו, כי אם גם עם אובליגצניות שהוא מפיק. אם ייסדו איפוא בנק איפותיקאי בהון יסודי קטן, לא ירכוש לו אמון בשוקים הפיננסיים של אירופא ולא יהיו מהלכים לאובליגציות שלו. ובשביל בנק בעל הון גדול אין בפלשתינה עסקים עדיין. על כל אלו יש עוד להוסיף, כי בכלל בנק איפותיקאי יכול לשמש רק בשביל בעלי אחוזות גדולות, הלוקחים בהלואָה סכומים הגונים, שכדאי להם לאבד זמן, טרחה והוצאות הדרושות, כדי לעשות איפותיקאות ולמכור את האובליגציות וכדומה. אולם בשביל האכרים והנוטעים שלנו – המכונה הזאת היא כבדה יותר מדאי, ולא יוכלו להוציא ממנה תועלת. השקפה קטנה בהספרות, בנוגע להלואות לזמנים ארוכים לבעלי אחוזות קטנים, מראה לנו, כי בעולם הנאור ניתנות הלואות כאלו, כלומר לאכרים – ע"י אגודות משותפות וקופות מלוה. בגרמניה, ובפרט בארצות הרהיין והססן, נותנות הלואות לזמנים ארוכים קופות מלוה של רייפאייזין ושולצה דיליטש. בשנת 1903 נתנו קפות המלוה בארצות אלו תשעים מליון מרקים הלואות איפותיקאיות. באוסטריה נותנות האגודות המשותפות הלואות אגרריות. בשנת 1904 היו 2316 אגודות (30% מסוג שולצה דיליטש ו 70% מסוגים אחרים), שעיקר עסקיהם היה לתת הלואות לזמנים ארוכים. באונגריה היו בשנת 1906 אגודות במספר 722, שעשו הלואות ברשיון הממשלה. על הקונגרסים של בעלי הנחלאות הקטנים באיטליה בשנת 1903 וגם 1907, החליטו ליסד קופה מרכזית לעזור לאגודות המשותפות בנתינת קרדיטים לזמנים ארוכים; בין הלקוחות של הקופות באיטליה ישנם 24% הלוקחים הלואות לזמנים קצרים, והזכות ניתנה להם להחליף חובותיהם עשר פעמים, בתנאי לשלם כל פעם את החלק העשירי. בשוויצריה ישנן 90 אגודות משותפות, שהבנק הממשלתי נותן להם סכומים הגונים, בשביל שישתמשו בהם להלואות לזמנים ארוכים. ברומניה נותנות האגודות המשותפות הלואות לזמנים קצרים; ויש ברשות הלווים להחליפן עשר פעמים, בתנאי לשלם כל פעם עשרה למאה מסכום ההלואה. מענינים גם תנאי עבודת הבנק החקלאי בברן, שנתיסד בשנת 1896. קרן הבנק הזה נתיסדה על ידי מניות בנות 100 מרקים, עם ערבות של כל בעל מניה פי עשרה ממחיר המניה. הממשלה נתנה להבנק הזה מליון אחד מרקים בלי רוחים, וארבעה מליונים ברבית ארבעה אחוזים למאה, והוא נותן הלואות לבעלי הנחלאות הקטנים להנהלת המשק וגם להשבחת הקרקעות. בתנאים אלה מתחילות לעבוד האגודות המשותפות בצרפת, שגם להן נותנת הממשלה הלואות בסכומים קצובים בלי רוחים. אחרי השקפה זו, – בראותנו שהממשלות האירופיות שיש להן היכולת הכספית והחוקית ליסד בנקים איפותיקאים ויש להן אכרים, נוטעים וכדומה במדה מרובה, מסתפקים בענין הלואות לסוג זה באגודות משותפות וקופות מלוה, בראותנו זאת – יש רק להתפלא, על שאנחנו, – שקשה לנו להשיג את הרשיון וגם את הכספים בשביל בנקים איפותיקאים ומכשולים רבים מונחים על דרכנו, – אנו דוקא מדברים על יסוד בנקים, ומקצעות הישוב הדורשים קרדיטים כאלה נשארים בינתים בלי האמצעים הנחוצים. מדברים ומתוכחים אנחנו על דברים שלא נוכל להשיג, ומניחים ענינים חיוניים, שבידינו להוציאם אל הפועל. אחרי הדברים האלה אני מציע להניח את ענין יסוד בנק איפותיקאי וליסד קרן איפותיקאית על יד האפ"ק או הקרן-קימת ולהשתמש בהונה להלואות לזמנים ארוכים, לאלו ענפי ההתישבות הנזכרים למעלה, על פי התנאים דלקמן: א. המשכנתאות שיעשו בעת ההלואות האלו תהיינה רשומות לא בספרי האחוזה של הממשלה, אלא בספרי האחוזה של המושבות. ב. ברוב המקומות צריך לסדר את הדבר, שההלואות תנתנה לחבורות קואופרטיביות ואולי גם בערבות הדדית. ג. ההלואות צריך לתת בסכומים כאלה, שהסלוקים השנתיים יעלו רק לחלק קטן של ההכנסות הרגילות, ולא יפלו סלוקי ההלואות למשא על האכר ועל המשק שלו, וכשיפגר הלוה להכניס את סלוקו השנתי אזי ירדו לא להנחלה, אלא להפרי, שלא קשה למכרן. בשביל להמציא את הכספים הנחוצים לקרן זו הנני מציע: א. להוציא אובליגציות על ידי הבנק או קרן-קימת ולהשתדל להפיצן בחוגי היהודים. אם קשה יהיה למכור אקציות של בנק איפותיקאי על סכום גדול, אפשר להאמין, שעל ידי תעמולה ידועה ימכרו אובליגציות בשביל קרן שתדרוש סכום פחות. ב. הבנקים שלנו יפרישו סכומים קצובים לקרן זו בתור הלואה. ג. חלק מההכנסות של הקה“ק, או אפילו רובא דמנכר מהן ימסרו ג”כ לקרן זו בשביל הלואות למתישבים מסוגי א. ב. ג. (היינו: מתישבים על אחוזותיהם, מתישבים על אדמת הקה"ק ובנין בתים לפועלים). האמצעים האלו, לפי דעתי, יספיקו בזמן הראשון להלואות שהזכרתי למעלה ובפרט להלואות מסוגי א. ב. ג. (היינו: למתישבים על אחוזותיהם, למתישבים על אדמת הקה"ק ולבנין בתים לפועלים). והיה כאשר יועמדו חוכרים בעלי אמצעים ופועלים מומחים על קרקעות הקה"ק ויִוָדע בעולם היהודי, כי ההסתדרות שלנו מסדרת ישובים בריאים על יסודות בריאים, שאינם זקוקים לתמיכות תמידיות, – אז יוגדלו הכנסות קרן הקימת וגם האמצעים לקרן האיפותיקאית ינתנו ממקורות אחרים ותשאר קרן עולמית לתועלת הישוב היהודי בארצנו. אחרי כל האמור למעלה ברור הדבר, כי במצבנו הכלכלי ובמצבו המדיני של הישוב היהודי, יותר מתאים למטרתנו ליסד קרן איפותיקאית לא באופן פומבי, אלא בתנאים צנועים, וכאשר תבוא השעה המוכשרת להגדלת הלואות איפותיקאיות בכפר או בעיר לבנין בתים, אזי, אם יהיו לנו האמצעים, נלך ליסד בנק כזה, ואם יחסרו לנו האמצעים, תבאנה חברות פיננסיות אחרות ותיסדנה בנקים כאלה. קרוב הדבר, שהבנקים האיפותיקאיים העובדים במצרים ייסדו סניפים פה, וכפי שידוע לי, יש כבר לאחד מהם רשיון לזה, וכבר עשה פה אילו חקירות. אפילו אם לא נרצה, לא נוכל להתנגד לחפץ חברות כאלו. אולם בגופא דעובדא לא יהיה לנו ענין להתנגד, אם אלה הזקוקים להלואות, ישיגו תנאים יותר טובים אצל הבנקים הגדולים מאשר אצל הבנקים שניסד אנחנו. וטבעי הדבר, כי במקום שיוכל אדם להשיג תנאים יותר טובים, הוא הולך לשם. עד כמה שדבר זה טוב ויפה או לא – לא פה המקום לברר, אבל את האמת אי אפשר להסתיר. עד כאן ההרצאה. והעת המוכשרת ליסד בנק איפותיקאי ולהרחיב על ידו סניף עבודתנו בהלואות לזמנים ארוכים, באה אחרי כבוש ארצנו ע"י צבאות האנגלים והכרזת בלפור, מפני כי הממשלה האנגלית בעלת המנדט, הסכימה לאשר חברות אקציונריות. בשנת 1918 – 1921 באתי בהצעות בענין זה לפני הדירקטוריום של הבנקים שלנו ובמשא ומתן עם הנציב העליון וג’ימס רוטשילד, שהיה אז בארצנו. בשעה שהנני כותב הדברים האלו, יסוד הבנק הזה הוא במצב ההתהוות ופרטים עליו ועל עבודתו יבואו בחלק השלישי מספרי זה, שיכיל חומר לעבודה הציונית באותה תקופה. אבל כעת כבר אפשר לאמר, כי הבנק הזה יתן הלואות לבנין בתים וכדומה, אבל הענינים הישוביים בכפר ובעיר, שמניתי אותם למעלה, עדיין מחכים ליסוד קרן מיוחדת. פרק ל"א [עבודתנו לטובת הישוב. – המשרד הא"י. – בית ספר בצלאל. – יחס הפחה אלינו. – הסניף הבירותי. – המצב במושבות ובערים. – הועד האודסאי. – גימנסיה עברית. –] בראשית שנת 1907 הרציתי לפני הדירקטוריום על אודות עבודת האפ"ק ושלחתי חשבון מפורט מההלואות שנתנו לקנין קרקעות, לאגודת נוטעים, לעשית יין, לבתי חרושת ולהסוחרים, לקופות מלוה ואגודות משותפות, וכן גם חשבון הרוחים שהביאו העסקים השנה. יחד עם זה הרציתי על ענינים כלליים ישוביים כדלקמן: המשרד הארץ-ישראלי: הד“ר רופין וסגנו ד”ר טהון מיסדים פה המשרד הזה. אנחנו מסרנו להם הנהלת נחלאות הקה“ק שהיתה בידינו, עסק קנית קרקעות, סדור יתומי קישינוב וכדומה ענינים שונים, שלא נכנסו לחוג עבודת האפ”ק. לבד זאת הבטחנו להם עזרתנו במסירת ידיעות שונות, בנוגע לקנין קרקעות שונות והלואות כספים לעסק זה, ונקוה כי עבודתנו ההדדית תביא תועלת גדולה להרחבת הישוב12. בית הספר בצלאל, אעפ"י שהוא חדש עדיין, הוא מראה כבר אותות חיים. אל המכון הזה באו כבר כשמונים תלמידים ותלמידות ונפתחו שני בתי מלאכה – למלאכת שטיחים ויציקה. סודרו שעורי ערב לתלמידים-אומנים בשביל העתידים להיות מורים. התלמידות במחלקת השטיחים, אורגות שטיחים לפי ציורים הנתנים להן. הפרופסור שץ, העובד במרץ גדול, מבטיח, כי במשך שנת הלמוד הראשונה תלמדנה התלמידות על נקלה לעבד על-פי כל ציור שינתן להן. עבודת השטיחים תהיה, לפי דברי מר שץ, רק בשביל נשים, אולם בשביל הגברים, יש בדעתו להנהיג את כל המלאכות המצויות בדמשק כמו: רהיטים משובצים בצדף, מלאכת מקשה במתכת, חטוב באבן וכדומה. אם ההנהלה המסחרית של המוסד תהיה מסודרת באופנים טובים, אז יש לקוות, כי בתי המלאכה האלו יתנו מחיה ופרנסה לרבים. אחת הדרכים היותר נאמנים להרחבת הישוב היא, לפי דעתנו – חרושת המעשה, וכמובן – חרשת מעשה כזו, שתוכל למצא קונים לתוצאותיה, לא רק אצל היהודים החפצים לתמוך במוסד הזה, אלא בשוקים הגדולים. מי שהיה פחת ירושלים היה לבו טוב ליהודים ולענין כניסתם לארץ. הוא המתיק את חומר הפקודות הנוגעות לקנין קרקעות; הוא נתן תמיד רשיונות ליהודים לקרוא אסיפות, לערוך נשפים וכדומה, וגם היה בחפצו לסדר את הקהלות הישראליות בארץ על פי חוקי טורקיה הנותנים זכויות רבות להן. אולם היהודים בעצמם, מפני פרוד הדעות והמחלוקת, לא קבלו טובה מרובה זו. בחודש נובמבר עזב פחה זה את הארץ ובמקומו בא פחה חדש. אנכי דרשתי לשלומו והוא קבלני בסבר פנים יפות. מאחדים מידידינו הערבים נודע לי, כי באחת הישיבות חוה את דעתו, כי אין בחפצו להכביד על היהודים בחקים מעיקים, ובעניני קרקעות ילך בדרך הפחה הקודם. בחדש יולי פתחנו את הסניף בבירות. למנהל נמנה על-פי עצתכם והסכמתי הד"ר יעקובסון. לעזר לו העברתי מירושלים את מר ליפבסקי. אנשים אלו ידועים לכם ואין לי להאריך בדבר. במשך השנה הזמנתי את מר יהודה גרזובסקי לגזבר. מר גרזובסקי יושב בארץ זה מכבר וידוע בספרות העברית בחבוריו הרבים, וידוע כמו כן באהבתו לעמו ומסירותו להישוב בארצנו. כשפתחנו את הסניף הזה לא הסתפק הוואלי הבירותי במכתב שהיה בידינו מאת המנוח דיקסון, מי שהיה קונסול בירושלים, שנאמר בו כי הציר האנגלי קבל הודעה מאת השער הגבוה, שבה ניתנה לנו רשות לעבוד בכל פלשתינה וסוריא; הוואלי דרש מאתנו רשיון מיוחד מסטמבול, אולם הקונסול האנגלי עמד לימיננו, והמשא ומתן בינינו עבר בשלום. היקבים בראשון לציון וזכרון יעקב מסרה היק"א לידי האכרים בחדש אוקטובר שנה שעברה. למנהל העסק נבחר מר זאב גלוסקין. כשרונו, חריצותו ומסירותו לעסק הזה, אשר בו תלויים עתידות המושבות העומדות על הכרמים, יוכלו לשמש ערובה נאמנה, כי הוא יעמיד את העסק הזה על בסיס נכון, ימצא שוקים ליינות של היהודים ויפתור את השאלה הקשה הזאת, המנסרת בעולם הישוב זה כמה שנים. המושבות הקימות על עבודת האדמה, ראו בשנה העברה ברכה בעמלן והן מתפתחות היטב, וקצת מהן נתגדלו על ידי קרקעות, שנקנו על גבולותיהן. מן העולים שבאו אל הארץ עם אמצעי כסף בידם וחפץ עז להשאר בארץ, יסדו אחדים מהם בתי חרושת קטנים ובינונים, כמו בתי חרושת למעשה סבון, וכדומה. אחדים עוסקים במסחר הבינוני ואחדים קנו פרדסים בפתח תקוה. העיר יפו קבלה צורה יותר אירופית בשל התישבות כמה עשרות משפחות של בני אדם בעלי השכלה ותרבות. היהודים פתחו להם קלוב, ערכו נשפים, הציגו מחזות וגם בפעם הראשונה – מחזה בעברית. בשל התרבות האוכלוסים ביפו, נתיקר שכר הדירות עד למעלה ראש, והצורך בבנין בתים הובלט מאד. נוסדה אגודה לתכלית זו, המשתדלת לקבל בערבות הבנק הלואה בסכום 150000 פרנק על מנת לשלם לשיעורים את הקרן והריוח במשך כמה שנים, וכבר באנו בחליפת מכתבים עם הדירקטורים בענין זה. וגם על ירושלים ירדו בשנה זו טפות אחדות מטל התחיה. באו עולים אחדים המבקשים עבודה וחיים. בנו בתים, עשו מסחר וקנין. אחד חכר, במרחק שתי שעות מירושלים, אחוזה גדולה, שיש בה אדמה לזריעה וגם בית הבד. חברה אחת בנתה בית חרושת לכבישת שמן מן הפסולת (הגפת). הועד האודיסאי פתח בשנה זו לשכת מודיעין. היא נפתחה רק לפני כחדש או שנים, ואשר על כן לא נדע עוד מה עשתה לטובת הישוב. הועד הנזכר מכלכל את הוצאות בית הספר לבנות ביפו, תומך בקצת מבתי ספר במושבות ובקצת מן המושבות נתן תמיכות כסף גם לצרכי צבור שונים. נתרבו גני הילדים ובתי הספר והחנוך הלאומי הולך ומתפשט. עוד בשנה שעברה דברתי על לב מורים אחדים והצעתי לפניהם לפתוח פה בית ספר בשעור למורים, הנהוגים בבתי הספר התיכוניים בארצות אירופה. הראיתי להם על כמה וכמה משפחות ביפו, החפצות לתת לבניהם השכלה במדת בתי ספר תיכוניים, למען יצאו מבית הספר הזה לחיים מעשיים, או ילכו לאירופה מזוינים בידיעות כאלו, שיהיה ביכלתם להכנס לאוניברסיטה, – אבל הורי הילדים האלו נבוכים ואינם יודעים היכן יוכלו למצוא את חפצם. המורים הפרטיים מלמדים על פי שטות שונות, ואין אחד מהם נותן לילדים, מה שבית ספר מסודר יוכל לתת, בעוד אשר ההורים מוציאים כספים בסכומים כאלו, שהיה אפשר להחזיק בית ספר תיכוני. ולכן הצעתי לאחדים מהמורים להתחבר יחד ולפתוח בית ספר בינוני. אולם השתדלותי לא נשאה פרי בשנה שעברה; לא נמצאו אנשים בעלי מרץ להוציא אל הפועל רעיון זה. השנה – פנה אלי ד“ר מטמן ואמר לי, כי יש בחפצו לקבל הצעתי וליסד בית ספר תיכוני, ובקש מאת האפ”ק הלואה לחכירת דירה ולקנות רהיטים וכדומה. נתתי לו הלואה והוא סדר בית ספר תיכוני. המרץ והמסירות לענין הזה מצד הד"ר מטמן ורעיתו משמשים ערובה, כי בית הספר הזה יתרחב ברבות הימים ויתפתח לבית ספר תיכוני. זהו בית הספר התיכוני הראשון, שלומדים בו את כל הלמודים בעברית. ועד חובבי-ציון באודיסא קצב תמיכה שנתית לבית הספר הזה, והלואי שיבואו מוסדות אחרים לעזרתו, ויוכל עמוד. פרק ל"ב [וולפזון בארצנו. – ביפו, ירושלים והמושבות. – קאַן בארצנו. – הנסיעה לעבר הירדן מזרחה. – לילה אחד באהלים על שפת הירדן. – על הר נבו. – במידבה. – שיחה עם הכומר הקטולי. –] בינואר 1907 הגיעני מכתב מוולפזון, כי בדרכו מנגב אפריקה הוא חפץ לבוא לארצנו ויבקש אותי לבוא לקהיר. בהיותי שם דברנו על נסיעתו לארץ ישראל והוא אמר לי פעם אחת: חפץ אנכי מאד ללכת לראות את ארצנו, לבקר במשרדי הבנק, להתבונן בעבודתכם שם, אבל הלא ראש הסתדרות הציונים אנכי, ומה יהיה אם הממשלה הטורקית תעכב אותי על חוף הים ביפו?… בודאי תשתדלו אתם כולכם וגם הקונסול הגרמני יבוא לעזרתי ויתנו לי חופש, אבל אם יעצרוני אפילו לחצי שעה, הלא יהיה הדבר לעלבון לנו. ומה תאמר אתה? אף-על-פי שהייתי ביחסים טובים עם פקידי הממשלה, בכל זאת לבי היה נוקפי – פן ואולי יהיה לנו איזה עכוב מצד פקידי הממשלה. כי מי יודע את רוח הפקידים המפחדים מפני הגבוהים עליהם. אבל בכל זאת החלטתי, כי וולפזון צריך ללכת לראות את הארץ. הפיגותי את פחדו והבטחתיו, כי לא יאונה לו כל רע. לאחרי ישיבתי ששה ימים בקהיר שבתי ליפו עם וולפזון ורעיתו. – אחד מפקידי הבנק בא להודיע לי, כי אניתנו טעונה הסגר (קרנטין) יום אחד ושאל ממני מי ומי צריך לבוא לקבל את פני וולפזון. ובאשר אני תמיד מתנגד לקבלות פנים והרעש הכרוך בהן, אמרתי לו, כי מי שירצה לתת כבוד לוולפזון יבא להבנק או לביתי. את הפקיד שלחתי אל הקימיקם להודיע לו, כי באתי יחד עם יושב ראש הדירקטוריום של הבנק שלנו. הקימיקם צוה תיכף ומיד, כי לא ידרשו מאתנו תעודות מסע, כי האניות הקטנות העומדות בחוף יורחקו ממקום העליה מהים על החוף, וכי הסבלים בחוף יחדלו מעבודתם ויפנו לנו את הדרך. הקימיקם בא בעצמו אל החוף לפגוש אותנו ונתן ידו להגברת וולפזון להעלותה מהספינה ואחרי כן הושיט ידו למר וולפזון. עברנו את בית המכס ולא דרשו מאתנו תעודות מסע ולא פתחו גם את כלינו, ושני שוטרים עברו לפני עגלתנו והרחיקו את הגמלים הרובצים תחת משאם, כדי לפנות לנו דרך. כך היה גדול כבודו של הבנק בעיני פקידי טורקיה. באנו אל הבנק, ושם חכו לנו אחדים מנכבדי העיר, שבאו לקבל את פני וולפזון. בערב נערכה לו קבלת פנים גדולה בביתי. ביום י"ג ינואר הלכנו לפתח תקוה. צעירי המושבה, רכובים על סוסים אבירים, יצאו לקראת האורח במרחק חצי שעה מן המושבה. במושבה יצאו לקראתנו חברי ועד המושבה וה' שטמפר נאם לכבוד האורח: “שני אילנות מסר לך הרצל – אמר הנואם לוולפזון – לשמור עליהם ולגדלם – הלא הם: הבנק והקרן הקימת. הראשון הולך ומשגשג ונושא פרי. אולם אל תוך השני בא הרקב, תולעים קטנות מקננות בקרבו ומשחיתות את שרשיו וענפיו, אשר על כן עליך לדעת זאת ולנקות את האילן, טרם עוד נשחת לגמרי”. וולפזון בקר במקוה ישראל, בראשון לציון, בואדי-חנין וברחובות, ובכל אלו המושבות נתקבל האורח באהבה ובחבה ובכבוד. מרחובות בא לעקרון ומשם דרך רמלה, במסילת הברזל, לירושלים, ובכל הדרך לויתי אותו. בירושלים בקרנו תחלה את בית הספר “בצלאל”. הפרופיסור שץ הראה לנו את כל מה שיסד ועשה: את אריגת השטיחים, את הציורים השונים במחלקת הציור, את המוזיאום לדברים עתיקים שאסף בהשתדלות רבה וכדומה. – כל זה טוב ויפה – אמר וולפזון – אבל האם יתן בית הספר ובית המלאכה להתלמידים גם את היכולת להוציא לחם מלמודיהם?… עוד טרם הספיק שץ לתת תשובה ארוכה על השאלה הזאת, נכנסנו לבית הספר למלאכה של חברת כל ישראל חברים. בית הספר הזה נמצא בחצר גדולה ובבתים גדולים ומרווחים. וכמה מחלקות היו בו: לאריגה, לנגרות, ליציקה ולמלאכה בנחשת. וכאשר יצאנו משם פנה וולפזון, האיש המעשי הזה, עוד הפעם בשאלה למר שץ: אם כל אלה פה – מה יש צורך בעבודתך אתה? ברחוב, כמובן, לא דברנו על בצלאל, אבל בשובנו אל המלון נתחדשו הדברים בשאלה זו שעורר וולפזון. אנכי חויתי לו את דעתי בענין זה כדברים אלה: יש, אמנם, הבדל בין עבודת הכי“ח ובין עבודת שץ. שם עובדים פקידים, המקבלים הוראות מאת מוסד פילנטרופי, החפץ לעשות טובות לעניים – זאת היא עבודה בחשבון, עבודה הנובעת מן המח, ועבודת שץ היא עבודת הלב. אלא שגם כאן יש לסדר את הענין באופן יותר טוב. עבודת השטיחים תוכל לתת לחם לאנשים, אם בית המלאכה הזה יתעסק לא רק בעשית שטיח אחד בשביל וורבורג ושטיח אחד בשבילך, כמו שהיה עושה עד עתה, אלא בשביל השוק הגדול באירופא. ובשביל זה יש להעמיד על יד מר שץ סוחר בקי ומנוסה, שינהל בית המלאכה בנוגע לקנית חמרים, לעשית השטיחים ולמכירתם על בסיס מסחרי, ואז אולי יעלה בידיו להוציא מארצנו סחורות כאלה ותעשית ארג או מלאכות-יד עשויות מכסף ונחושת, מצדף, או מאבני ים המלח ולתת ע”י זה עבודה לידים רבות. אבל אם בית המלאכה יתנהג כמו שמתנהג עתה, הנה בכל טוב לבבו של שץ ובכל מסירתו לעבודתו לא יעלה בידו אלא להעמיד צַיָרים אחדים, או בדברים יותר ברורים – פרוליטאריאט מלומד, שהכנסותיו מועטות וצרכיו מרובים… מר וולפזון הסכים לדברי ואמר לי, כי בשובו לאירופא ידון עם הועד שנוסד בשביל הרחבת בית הספר וישתדל לסדר אותו כפי הצעתי. שחרנו את בתי הספר השונים, את בתי החסד, את כותל המערבי ומקום המקדש והלכנו ליריחו. באנו עד הירדן ועד ים המלח ובצער ומרירות נפש הראיתי לוולפזון את הככר, שאמרתי ליסד שם חמש מושבות (פרק כ"ה) דברנו על המקומות ההיסטוריים אשר בפנה זו: על הגלגל – מקום שמם, שמראים לנו מורי הדרך; על הירדן, מקום שם עמדו כפות רגלי הכהנים והעירו את ישראל בחרבה. מכיון שלא זכינו להבין את ערך המקומות האלו, באו הנוצרים ויצרו אגדה, כי פה הטביל יוחנן את ישוע הנוצרי והם בנו במקום זה צריף ובאים לטבול שם. שבנו ירושלימה ונלך משם לאדמת חדיד (כעת בן-שמן) ושחרנו את בית ספר של בלקינד ומשם חזרה ליפו, לזכרון יעקב וחיפה. משם הלך וולפזון אל הגליל, לבירות ומשם לאירופה. * * * אחרי שבועות אחדים בא מר קאן מהַאג לארצנו. שנים שלשה שבועות קודם בואו, שלח את אחד מפקידיו בהבנק שלו בהאג, והוא בקר את כל עסקי האפ"ק, ובבוא מר קאן מסר לו הפקיד הרצאה מפורטת, ועל פיה נשא ונתן אודות עסקינו בפרטיות. אחרי שבקר את עסקי הבנק החליט לעשות תיור בארץ. מר בנציגר, בעל משרד לתיורים, קבל עליו להוביל אותנו עד מידבא אשר בעבר הירדן מזרחה, מהלך שבע-שמונה שעות מיריחו, ומשם דרומה לסוב ים המלח ולשוב דרך חברון לירושלים. לתכלית זו ניתנו לנו שני אהלים לשינה, אחד – לשמש מעין חדר אוכל, ואחד – מטבח. אף שלח אתנו טבח, משרתים ומורי-דרך. בנסיעה זו נלוה אלינו גם מר דיזנהוף. האהלים היו מסודרים כהלכה: היו בהם מטות, שלחנות, כסאות, מנורות, כרים וכסתות. מירושלים יצאנו ביום ד' י“ד אדר תרס”ז והלכנו ליריחו. את הלילה הראשון לַנוּ ביריחו והשני – על יד גשר הירדן. ולמחרת ביום הששי עברנו את הירדן ובאנו לארץ נחלת ראובן, גד וחצי שבט המנשה. עבר הירדן המערבי ידוע להרבה והרבה מאחינו, אבל עבר הירדן המזרחי… הלא גם פה נלחמו אבותינו, שפכו דמם במלחמות רבות במשך אלפי שנה ורכשו להם חיי חופש – וכמה אנחנו מרוחקים כעת מארץ זו! במשך חמש-שש שנים נהלתי תעמולה שנציג כף רגלינו שם; כתבתי להסתדרות שלנו, כתבתי לידידים, שלחתי משלחת לבא במשא ומתן עם הבידואים יושבי המקום הזה, תוצאות המשא ומתן הראו לנו, כי אפשר לסדר שם התישבות לאט לאט ובעקשנות נמרצה, אבל כל עמלי עלה בתוהו. והנה ראיתי בעיני את הארץ: אדמה פוריה, מים רבים שוטפים לאורך הארץ ולרחבה, התושבים מעטים ובכל מקום פגשונו בכבוד ובהכנעה. היעלה חפצי בידי לְיַהֵד עוד הפעם את ארץ ראובן, גד וחצי שבט המנשה?… מגמתנו היתה, כמו שאמרתי למעלה, ללכת למידבא, ואולם נטינו מעט הצדה ונבוא עד הר נבו. לרגלי ההר זורם מעין גדול מרובה מים, שהערבים קוראים לו “מעין משה”; על יד המעין אכלנו סעודת הצהרים ועלינו על ראש הר נבו. “עלה אל הר העברים הזה, הר נבו, אשר בארץ מואב, אשר על פני יריחו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה, מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא” – ובאמת המראה הנשקף משם על ארץ ישראל נהדר מאד. נהדר המראה מרחוק, וגם מקרוב, בפנים, היתה הארץ טובה לפנים, ועם חי ישב בה וחי חיים מאושרים. ועתה הארץ שוממה משני עברי הירדן, ובמקום שעמד משה לראות את הארץ – מוטלות אבנים גדולות, שברי סלעים מעורבים באבני שיש, שנשארו מבית כנסת גדול לנוצרים, שנבנה שם בתקופת נוסעי הצלב. ירדנו מהר נבו ואחרי רכיבה של שתי שעות באנו עם שקיעת החמה למידבא ונטינו את אהלינו על יד העיר הזאת. בלילה ירד גשם שוטף והחריב את האהלים והוכרחנו להכנס העירה ומורה דרכנו הביאנו אל מנזר קתולי – בנין אבנים גדול ובו חדרים רבים, וַנִשָאר שם במשך יום השבת. ראש המנזר, כהן צעיר, קבל אותנו בסבר פנים יפות ונכנס אתנו בדברים. – אתם יהודים, כך… היום לא תלכו מפה; אין היהודים נוסעים בשבת. – נכון – עניתי לו. – גם אנכי ממעי יהודים – אבי זקני ישב בעזה… לפני חמשים שנה, הגלות היתה קשה מאד והוא קבל עליו את דת מוחמד. – אבל אתה נוצרי הנך? – כן. אנכי נוצרי, מפני שאבי לא יכול לסבול את דת מוחמד, – הדת שהציקה כל כך לאבותיו היהודים, והוא הכניסני לבית הספר של הקתולים, כשהייתי קטן, ואין אנכי יודע כיצד היה הדבר, אבל נהייתי לנוצרי, למדתי והגעתי למעלת כומר. – אבי היה מספר לי, – הוסיף אחר דומיה קצרה – כי הרבה, הרבה יהודים ישנם פה בעבר הירדן. הם ברחו לכאן מעבר הירדן המערבי מפני הרדיפות שהמושלמים רדפום שם. יהודים בורחים אלה סחרו פה בארץ, עבדו את האדמה וגם רעו צאן, אבל לא יכלו להשאר בדת היהודים. – האם תדע דברים יותר מפורטים על היהודים שנטמעו בין הערבים פה? – שאלתיו. – לא! אין אנכי יודע יותר ממה שאמרתי לך. – ומה מעשיך פה? – הוספתי לשאול. – יש פה בית כנסת קתולי… ואנכי קורא מתוך הספרים הקדושים ודורש לפני המתפללים. – ואיפה נמצאת פה המפה של ארץ פלשתינה ממוזאיקה? – היא טמונה בבית הכנסת תחת מכסה של עץ, היום לא תוכלו לראות אותה, מחר אראנה לכם. למחר קמנו בבקר והנה כל הארץ מכוסה שלג. ראינו, כי לא נוכל להמשיך את נסיעתנו הלאה, כמו שחשבנו קודם, ושבנו ליריחו ומשם לירושלים. * * * מר קאן בא עוד הפעם לארצנו בשנת 1919 במטרה להתישב בה. “כפי שאנכי מבין את הציוניות – אמר לי פעם אחת – הנה הציוני, אם יש לו רק היכולת, צריך לחיות בארץ ישראל”. לפני בואו בקש ממני לתור נחלה אחת בצפון הארץ, מקום שהאקלים יותר קרוב להאקלים ההולנדי, ובא בדברים בענין זה גם עם מר קלווריסקי. בבואו עם אשתו ושני ילדיו, הלך למטולה וישב שם זמן מה בכדי לבחון ולדעת, עד כמה האקלים בצפון הארץ, שהוא יותר קרוב להאקלים ההולנדי, מתאים לו ולמשפחתו. המצב המדיני לא היה עדיין ברור, ולכן עזב את הארץ, עד אשר יתבררו תנאי המנדט, שהיה אז בידי חבר הלאומים. בינתים באו הפרעות בירושלים וביפו ויעכבו את נסיעתו לפה. וכאשר שקטה הארץ בא בראשית שנת 1924 בפעם השלישית ביחד עם משפחתו ויתישב בירושלים. הוא סדר פעמים בחודש ישיבות של דירקטורי האפ“ק היושבים בארץ, ונכנס לכל פרטי עסקי האפ”ק, אף שלח הרצאות שונות להדירקטוריום בלונדון, שאדבר אודותם בחלק השלישי מספרי זה. מלבד זאת התעסק בבנין הבית מקרן וולפסון בשביל הספריה הלאומית והתענין בשאלות שונות בישוב ארצנו. הממשלה ההולנדית מנתה אותו לקונסול מדינתה, שלא על מנת לקבל פרס. פרק ל"ג [יסוד אנגלו ליוואנטין בנקינג קומפ. – בא כח ההסתדרות הציונית בקונסטנטינופול. – אשור תקנות בנק אפותיקאי. – הצעה להגדיל קרן האפ"ק. – חברת האחריות. – פקדונות לאורך זמן.] אחרי בקוריהם של וולפסון וקאן (פרק ל"ב) בקר את ארצנו עוד דירקטור של האפ“ק, הלא הוא ד”ר נ. קצנלסון. הוא היה אחד הציונים שהתענינו בציונות הקונגרסית ובעבודה מדינית, אבל לא בעבודה בארצנו. בהיותו גם דירקטור של היק“ב, השתדל להרחיב עסקי הבנק הזה ברוסיה, בפרט בליבוי עיר מושבו, ובבואו לארצנו, לא התענין בעבודת האפ”ק והסתפק בתמונות הפוטוגרפיות, שעשה בצלמוניה קטנה שבידו במשך נסיעותיו, ועם התמונות שב לארץ מולדתו. בחשבון העבודה הציונית של מר ק. ולזכותו אפשר להכניס יסוד בנק ציוני בקונסטנטינופול ועבודתו בו בתור יושב ראש בהדירקטוריום של הבנק הזה. בשנת 1907 הלך ביחד עם וופלסון לקונסטנטינופול, ובדעתם עלה שם ליסד בעיר זו בנק חדש, בעל קרן של חמשה ועשרים אלף לירות שטרלינג. הם נכנסו במשא ומתן עם בית מסחר אחד יהודי, מיטראני ושות', המתעסק בחלפנות ועסקי בנק, שהשתתף בלקיחת מניות של הבנק הזה והיה גם מנהלו הראשי של המוסד. הטעם ליסוד הבנק הזה היה, כי ימנו דירקטור אחד גם מן ההסתדרות הציונית, ואז יהיה לנו מוסד פיננסי וביחד עם זה גם בא כח פוליטי של ההסתדרות בבירת הטורקים. בשובם מקונסטנטינופול נתאספו הדירקטורים של הבנקים שלנו לאספה בקלן בבית וולפסון. באספה זו השתתפתי גם אנכי. במשך הישיבה הבעתי את דעתי, כי בנק עם קרן קטנה לא יוכל לרכוש לו איזו השפעה בחצר השולטן, ובא כח פוליטי מצד ההסתדרות בסטמבול יוכל להביא לנו תועלת רק כשיהיה איש פרטי ולא דירקטור של הבנק, מפני כי בעל משרה כזו יוכרח להשיב ריקם את הבקשות בדבר הלואות מצד הפחות והקרובים אל השער העליון, ואז ירכוש לו לא אוהבים אלא שונאים. דעתי לא נתקבלה והבנק נתיסד בשם אנגלו ליוואנטין בנקינג קומפני, והד"ר כצנלסון, שנטה לעסקים שונים בארצות שונות, נתמנה ליושב ראש בדירקטוריום, כמו שהזכרתי למעלה. אחרי שנתיסד הבנק הזה ומר מיטראני מסר למוסד הזה את כל האקטיבים והפסיבים של בית הבנק הפרטי שלו, נתמנה ד“ר וויקטור יעקבסון לדירקטור ומנהל שני וגם לבא-כח פוליטי מצד ההסתדרות הציונית בבירת השולטן. ד”ר יעקבסון נכנס אל הפוליטיקה “המסדרונית” בעיר הבירה, היה בא במשא ומתן עם כתבנים ועם אפנדים טורקים שחצנים שונים, היה עורך משתה תה בשעה החמשית, כנהוג בין השתדלנים הגדולים, והיה מזמין אליו את מכיריו החדשים, ואף יסד עתון בשפת צרפת להשפיע באמצעותו על הפוליטיקה הציונית. לעבודתו פוליטית שלמר יעקבסון שייך גם אשור תקנות בנק איפותיקאי בסטמבול.. למעלה, פרק ל', הבאתי את הצעתי בדבר בנק כזה, שבה בארתי, כי לפי דעתי יסוד בנק כזה ע“פ חוקי טורקיה – הוא למותר ואף למחסור; שאי אפשר בתנאים כאלו ליסד בנק כזה, שיהיה לתועלת לישוב היהודי, ואם ייסדו מוסד כזה, יעזבו את ההצעה ליסוד קרן להלואה לזמנים ארוכים, שהיתה נחוצה מאד. אבל לד”ר יעקבסון נחוץ היה להראות איזו עבודה מעשית, ובאותו פרק הורד עבדול חמיד מכסא מלכותו ובטורקיה הונהגה קונסטיטוציה על ידי הטורקים הצעירים. מושלים אלו חפצו להראות את התקנות הטובות, שחדשו בארצם והקילו ביסוד חברות אקציונריות וגם הבטיחו להוציא חוק, אשר על פיו אפשר יהיה לחברות בערבון מוגבל לרכוש נכסי דלא ניידי ולקבלן באיפותיקא. ויבא ד"ר יעקבסון וערך תקנות לבנק אפותיקאי, הממשלה הטורקית אשרה תקנות אלו, מפני כי מאשור זה נהנתה הממשלה שקבלה את מס האשור, וגם השתדלנים הטורקים נהנו… אולם למעשה אי אפשר היה להוציא מחברה זו תועלת לעבודתנו בארצנו. הוסר העכוב הראשון שמניתי בהרצאתי הנזכרת למעלה. (צד 134) אבל נשארו שאר העכובים שבארתי שם. ומלבד זאת נכנסו לתוך התקנות חומרות וסייגים כאלה, בנוגע למתן הלואות, עד שאילו היה נפתח לא היה ביכלתנו להשתמש בו למטרתנו. ונוסף לזה הצריכו התקנות לפתוח בקונסטנטינופול מרכז וסניפים במקומות אחרים, שבהם נכללה גם ארצנו. אבל נראה היה הדבר, כי אם יפתח המרכז בבירת טורקיה, – בעיר גדולה כזו, לא יספיקו אוצרות קורח למתן הלואות להטורקים ולא יהיו איפוא אמצעים לעבוד בארצנו. ובכל זאת שלמו לממשלה מס האשור והחזיקו משרד בקונסטנטינופול והוציאו יותר ממאה אלף פרנק לתשלום משכורת במשך כמה שנים. ועוד דבר אחד הספיק יעקבסון לעשות בקונסטנטינופול: הוא בא בריב עם החכם באשי מר חיים נחום, – עם האיש הפקח הזה, שהיתה לו באמת השפעה גדולה בחצר השולטן, והיה יכול להביא תועלת להסתדרות הציונית. כך “עבד” יעקבסון חמש-שש שנים והוציא כסף רב להוצאות גלויות ונסתרות. כמה פעמים בשנה היה הולך מקונסטנטינופול לברלין והיה מרצה שם הרצאות פוליטיות באספות הועד הפועל, באספה אחת זכיתי להשתתף. הדבר היה בקיץ 1911, אחרי שוולפסון התפטר ממשרת ראש ההסתדרות והפרופסור וורבורג ישב ראש. באספה זו הרצה יעקבסון על עבודתו הפוליטית ומרכז ההרצאה היה, כי פקיד אחד אמר לו, כי היהודים והישמעאלים הם שתי אצבעות ביד אחת… ובשורה זו הביע בצרפתית ותרגמה לגרמנית. תוצאות כל העבודות האלו היו, כי העתון, כמובן, לא השפיע על הממשלה המקומית, התה לא הביא לו את מקורביו של עבדול חמיד, והבנק האיפותיקאי – תקנותיו נשארו בארכיון של ההסתדרות הציונית. והבנק אנגלו ליוואנטין? – גם הוא עבד בהנהלת מר יעקבסון והלוה כספי הבנק היהודי לטורקים בקונסטנטינופול, טשאלדזי וכדומה ערים שונות בטורקיה, עד שבאה המלחמה העולמית. במשך זמן המלחמה נפסק המשא והמתן בין הבנק הזה והדירקטוריום בלונדון. אחרי המלחמה באה העת לצאת מן העסק הזה ולפיכך מכרו את המניות של המוסד הזה במחיר שאפשר היה להשיג – ואת הבנק עזבו בידי השותף מיטראני. * * * במשך שנת 1908 – 1909 הצעתי לפני הדרקטוריום להגדיל את קרן האפ“ק, על ידי העברת עסקי היק”ב אליו. בהרצאתי בענין זה הראיתי על שני חסרונות בפוליטיקה הבנקאית שלנו. ראשית, שחלקנו את הקרן של מאתים וחמשים אלף לירות שיש לנו, בין שלשה בנקים (היק“ב, האפ”ק והאנגלו ליוואנטין), בשעה שבכל העולם הבנקים הקטנים משתדלים להתרכז ולהתחבר למוסד אחד יותר גדול; ושנית – במצב הנוכחי עושה היק“ב עסקים באירופה והאפ”ק במזרח; הראשון הוא פעוט יותר מדאי כבנק בלונדון והשני אינו רוכש לו שם הראוי להתכבד במזרח, מפני שהקרן שלו קטנה גם בשביל בנק מזרחי. כדי לסדר את הבנקים שלנו באופן היותר טוב וניכר בעולם המסחר, הצעתי שהיק“ב יקנה מניות של האפ”ק עוד על סכום מאתים אלף לירות שטרלינג ויהי אז להאפ“ק קרן של שלש מאות אלף לירות שטרלינג – קרן הראויה להתכבד בה בארצות המזרח. היק”ב ישאר מוסד המחזיק מניות של בנקים אחרים, כמו שמקובל באנגליה, והאפ“ק יעשה את כל העסקים שהיק”ב עושה כעת באירופא. התוצאות תהיינה, שהיק“ב ישאר כלי שרת של ההנהלה הציונית וישגיח על העסקים, שהחברות המשועבדות לו עושות, וכשתבא העת וההסתדרות הציונית תכנס בעוד עסקים אחרים ותיסד עוד חברות מיוחדות, תהיינה גם אלו תחת ההשגחה העליונה של היק”ב. והאפ“ק כשיהיה בנק עם קרן של שלש מאות אלף לי”ש, ירכוש לו שם טוב כבנק מזרחי, שעיקר עסקו הוא במזרח כלומר – בארץ ישראל, והמרכז שלו עושה עסקי שעה גם בלונדון. ועוד דבר אחד ענין אותי בהצעתי זו. מפני שהעסקים של היק“ב ושל האפ”ק היו נפרדים, קרו לפעמים חכוכים בין ההנהלות שלהם: האחת חפצה להרחיב את עסקיה באירופה, והשניה – השתדלה להרחיב עסקיה היא בא“י, בשביל שכל אחת חפצה להראות על תוצאות יותר טובות, אבל כשכל העסקים יעשו ע”י בנק אחד יוסרו החכוכים האלו והיק“ב לא יפסיד כלל מזה, מפני שכל הרוחים של האפ”ק יבואו אליו, אחרי שהוא בעל המניות שלה. מר קאן, המומחה האחד בין כל חברי הדירקטוריום שלנו בעסקי בנק, סמך את ידו על ההצעה הזו, אבל דירקטורים אחרים לא הסכימו אתנו וכך נשתקעה ההצעה ונשארה בארכיון של הבנק. בין ההצעות השונות שיש להן בסיס כספי, שערכתי לטובת הרחבת הישוב והגדלת האמצעים הכספיים של האפ“ק, היתה בתקופה זו (שנת 1910) גם ההצעה ליסד על יד האפ”ק חסכון כספים של אנשים פרטיים, דוגמת אחריות קרנות, הנהוגה בחברת האחריות בכל העולם. בענין זה הכנסתי לדירקטוריום של האפ"ק הצעה זו: הרעיון של אחריות החיים – כלומר אחריות קרנות לנדוניא, לימי זקנה וכדומה, – נפוץ מאד בין אחינו בארצנו. בירושלים ויפו, ישנן אחת עשרה סוכנויות של חברות אחריות גדולות – אנגליות, גרמניות, אוסטריות, שוויצריות, וגם אמריקניות. סוכנויות אלו, שולחות סוכנים לכל הערים והמושבות בארצנו, ורוכשות להן לקוחות הרבה, מן התושבים בכלל ומאחינו בפרט. כפי שרואים אנו נפרעים בהבנק שלנו בכל שנה סלוקים בעשרות אלפים פרנק על חשבון הפוליסים. בארצות אחרות עומדות הממשלות על המשמר ודואגות לכך, שהכספים הנקבצים ע“י חברות האחריות, ישארו בארץ וישמשו לחזוק המצב הכלכלי של תושבי המדינה. אבל במדינתנו, בגלל חוקי הקפיטולציות, נוהג הפקר גמור בנדון זה, וכל חברה אוספת ומוציאה לחו”ל מדי שנה בשנה מה שהיא מקבצת אצלנו, והמדינה, העניה גם בלאו-הכי בכספים, הולכת ומתדלדלת על ידי זה יותר ויותר. אחת עשרה חברות גדולות למיני-אחריות שונים, העובדות בארצנו אף אחת מהן אינה משקיעה את כספה בארצנו, אלא עוזרות יחד לדלדול הארץ וחורבנה. בארצות הנאורות, במקום שהעזרה העצמית כבר באה לידי התפתחות ידועה, שם הספיקו כבר להעריך את הנצול הזה, אפילו בנוגע לחברות אחריות מקומיות, והתחילו ליסד חברות אחריות הדדית, ומשתדלים להשתחרר מן החברות הפרטיות. ברוסיה, למשל, מתקימות כבר חברות אחריות הדדיות לכמה מעמדים (לפקידי מסלת הברזל וכו'). כיוצא בזה בגרמניה ובעוד מדינות שונות. והטעם הוא פשוט ודי מובן: הלא חבריות האחריות האקציונריות, שההתחרות גדולה ביניהן, מפזרות הרבה כסף לתעמולה ולמשכורת גבוהה לסוכניהן ועמיליהן, ואחרי כל זה הן מחלקות גם דיבדנדה גדולה על מניות החברות, והרי את כל הריוח הזה אפשר לחשוך לטובת המובטחים ביסוד חברות-אחריות הדדיות. ואם בארצות אחרות, ששם בכל אופן נשארים הכספים בארץ והם חוזרים חלילה לחזוק המדינה, משתדלים להשתחרר מחברות האחריות הפרטיות, – אנו על אחת כמה וכמה צריכים להשתדל לסדר מוסדים כאלו שישאירו הכספים בארצנו. אנו בארצנו לא נוכל ליסד חברה אקציונרית לאחריות, מפני שלא נוכל להשיג את הרשיון ולא את הכספים הנחוצים לברוא קרן גדולה כדי התחרות עם יתר החברות העשירות, וגם חברה הדדית לא נוכל לסדר, משום שקשה מאד להשיג אשור מצד ממשלת טורקיה ליסוד איזו חברה שתהיה. לפתרון השאלה הקשה הזאת, שיש בה תועלת מרובה לישוב היהודי, הצעתי לסדר בהבנק שלנו מחלקה מיוחדת לקבלת פקדונות לזמנים ארוכים. זהו מעשה קטן, אבל ברבות הימים יוכל להתרחב באופן משביע רצון, על פי תנאים אלו: הבנק יתן תעודות, כעין חוזה בין הבנק ובין המפקיד, אשר על פיהן יתחיב מקבל התעודה, המפקיד, להכניס במשך מספר שנים, בכל שנה ושנה, בפעם אחת או בשתים שלש פעמים במשך השנה, סכום קצוב, והבנק מצידו יתחיב לשלם להמפקיד בכלות מספר השנים הקצוב, סכום ידוע שיצטרף מן התשלומים השנתיים בהוספת רוחים, ארבעה למאה לשנה. למשל, עפ"י החשבון שעשינו הנה אם יכניס לנו מפקיד אחד במשך 20 שנה 33.70 פ"ר כל שנה. במשך 19 שנה 36.25 פ"ר כל שנה. במשך 18 שנה 39.00 פ"ר כל שנה. במשך 17 שנה 42.15 פ"ר כל שנה. במשך 16 שנה 45.70 פ"ר כל שנה. במשך 15 שנה 49.75 פ"ר כל שנה. אז יקבל מן הבנק אחרי עבור הזמנים האלה 1000 פרנק. תנאים אלו הם הרבה יותר טובים מהבטחת קרן של 1000 פרנק בחברות אחריות אחרות, – פשוט, מפני שאנו הנחנו לבסיס ארבעה למאה, בשעה שהם משלמים רוחים פחות מזה. אמת הדבר, כי אנו יכולים לקבל רק פקדונות לשלם בסוף מספר שנים ידוע (זה נקרא אצל החברות “בטחון עד שיחיה”), אבל אין אנחנו יכולים לקבל עלינו לשלם, במקרה כשימות המפקיד, כל הסכום הקצוב, מפני שאין אנו חפצים לקבל עלינו הריסק בענין זה. במלים אחרות: אצלנו אין זה “הבטחה” במלא מובן המלה הזאת, כמו אצל חברות אחריות, אלא “חסכון”, אבל סוף סוף התוצאות תהיינה טובות בשביל המפקיד או המבטיח “עד שיחיה”, ובמשך הזמן, כאשר נלמד לדעת את הענין הזה, אזי נרחיב חוג פעולותינו ואולי נמצא דרכים בשביל סוגי הבטחה אחרים. חושבים אנחנו, כי הבנק שלנו בשמו הטוב ימשוך בארצנו מבטיחים רבים או, כמו שאנחנו נקרא להם, “מפקידים לאורך זמן”, ולא זה בלבד, אלא על ידי פרופגנדה ידועה – לא צעקנית, אלא מתונה – נרכוש לנו מפקידים גם בחוץ לארץ, ואז תצא מזה תועלת כפולה: להמפקידים – שיהיו להם תנאים יותר טובים, ולנו – יתרבו פקדונות כאלו שלא ידָרשו מאתנו במשך כמה וכמה שנים, ויהיה באפשרותנו להשתמש בכספים אלה לשם עסקים בטוחים, לטובת הישוב היהודי. אנחנו לא נצטרך להוציא הוצאות על סוכנויות ורקלמות, אולם בכל זאת נכינו מחשבון הרוחים של כל פקדון מפרנק עד שני פרנקים, ויהיה ביכלתנו לכסות ההוצאות שתהיינה קשורות בעסק הזה. ההצעה הזאת היתה לפני ישיבת הדירקטורים בשנת 1910 ולצערי לא נתקבלה להוציאה אל הפועל. פרק ל"ד [המצב הכלכלי בארצנו. – בעבודת האדמה. – בנטיעות. – מסחר יפו. – קרידיטים. – פועלים. – עבודת יק“א. – חברת חו”צ ברוסיא. – הגימנסיה העברית.] כששב וולפסון מארצנו במרץ 1907 הכריז, כי במשך הקיץ הבא יאסף הקונגרס השמיני. עד הקונגרס, כידוע, היו כל העסקים טרודים בתעמולות ובאסיפות מפלגתיות. בקונגרס דברו הרבה על עבודות מעשיות בארצנו ואחרי כן, כנהוג, נסעו כל העסקנים איש איש לביתו ולעסקיו. כל ההצעות וההחלטות נשארו בהפרטיכלים של ההסתדרות; נשארו ג"כ בלי תוצאות כל ההצעות וההרצאות שכתבתי והוספתי לכתוב על עבודות שונות בארצנו, והעבודה בארצנו נשארה בתחומים צרים כשהיתה, כמו שיראה הקורא מהרצאתי להדירקטורים בראשית שנת 1908. המצב הכללי. ארץ אבותינו מתעוררת משנתה על ידי העולים החדשים מקרוב באו ועל ידי ילידי הארץ עצמם. לא מעט הועילה להתעוררות זו מסלת הברזל חיפה-דמשק. הבידואי בשדה התעורר לקול הצפירה והתחיל לעבוד אדמתו, הפלח בכפר מתחיל להבין טיב העבודה – השתילה והנטיעה, והגרמני היושב פה משתדל להשיג את היהודי ובקדחתניות הוא ממהר לשתול פרדסים וגנים. גם הממשלה המרכזית נוטה לריפורמות. בסוף הקיץ באה פקודה מסטמבול לערוך חשבון הכנסות העשור במשך חמש השנים האחרונות ולמצוא את ההכנסה הממוצעת, למען העמיד את הכנסת העשור על סכום קצוב מכל דונם. תקנה זו, אם תצא אל הפועל, תהיה באמת ישועה גדולה לאכר ולנוטע, הרובץ כעת תחת סבל המס הכבד, אשר יעמיסו עליו מדי שנה בשנה חוכרי המס או פקידי הממשלה. אולם הפחה הירושלמי, התנגד לתקון הזה, וכתב לממשלה המרכזית, כי אם יוכנס התקון הזה, תעבור כל הארץ לידי היהודים. בעבודת האדמה. על ידי זריעה ונטיעות יש לציין הטבה ניכרת במושבות אחדות. למיום שהסירו מהם את האפטרופסות של חובבי ציון ושל פקידי הנדיב, אכרי מושבות אלו הולכים ומתחזקים, ולמיום שחדלו ללַמֵד אותם הם לומדים מעצמם ורואים ברכה בעבודת האדמה הפשוטה. בני גדרה חרשו את האדמה החדשה, שקנו בכסף, שקבלו בעד עקירת גפניהם, וראו יבול טוב. אחריהם באו אכרי פתח תקוה, שעיקר עבודתם נטיעות, וזרעו אדמתם חטים ושעורים ועוד חכרו קרקע מנחלת פיגא, ושלמו ארבעה פרנק דמי חכירה לדונם. פסיעות גדולות ויותר מוצלחות עשו בני המושבות אשר בגליל: ימה, מסחא ומטולה, המושבות החדשות האלו של הנדיב, אשר עיקר יסודן היה לשם חרישה וזריעה, נוכחו כעת, אחרי שתים שלש שנות עבודה, כי לא על הנטיעות לבד יחיה פה האדם כאשר דמו בתחלה, וכי יש שכר טוב גם לעובד את אדמתו ומוציא ממנה לחם, וכי נתן תתן האדמה יבולה די פרנסתן בריוח ובכבוד. ובפרט אם העבודה היא יותר קולטורית ולא פרימיטיבית. נטיעות. בראשון-לציון, פתח-תקוה, רחובות וגדרה שעקרו בשנה שעברה הרבה גפנים – רובא דמינכר מהאכרים נטעו שקדים וזיתים, והמעוט –נטעו פרדסים. הרבה שקדים וזיתים נטעו גם כן ברחובות ובכפר-סבא (על יד פ"ת) על הקרקע שקנו בשנה שעברה, וקצת נטעו אצל ועד-חנין וחדרה. ממון הרבה השקיעו היהודים בנטיעת פרדסים בפ"ת וסביבותיה, ומושבה זו הולכת ושגשגת ופורחת מיום ליום. ראוי להזכיר פה את “אגודת-נטעים”, אשר חבריה הם תושבי ארצנו, הרוכשים להם קרקעות ונוטעים עליהן נטיעות, ואת האגדה “בכריה”, שסדרו השקאה במדה גדולה מנחל הירקון (עוג’ה) ונטעו פרדס גדול בן 600 דונם. ועוד חדוש אחד חשוב הנהיגו, כי נטעו שטח הגון עצי תפוחים, אגסים ואפרסקים מן המינים המשובחים באירופא. מסחר יפו נתגדל בשתי השנים האחרונות. הסכום הכולל של האכספורט והאמפורט, שבשנת 1903 (השנה הראשונה לפתיחת מפעלנו פה) היה 762.110 פרנק, עלה בשנת 1906 לסכום הכולל 1,160.000 (500.000 אכספורט, 660.000 האמפורט), וחלק גדול לפי הערך לקחו היהודים במסחר הזה בעזרה הכספית שנתנו לסוחרים, ע“י האקרדיטיבים שפתחנו להם וע”י נכיון השטרות של קוני הסחורות. במשך השנה שעברה עמדנו במשא ומתן עם יזמות שונות בישוב היהודי ונתנו הלואות שונות: ששה עשר בתי חרושת גדולים וקטנים ובכללם טחנות, קבלו מאתנו הלואות עד לערך 290.000 פרנק; ארבעת היקבים קבלו לערך 77.000 פר‘; חברת “גאולה” (לקנית קרקעות) וחברת נטיעות ובעלי פרדסים – לערך 355.000 פרנק; שלש חברות בוני בתים לערך 68.000 פר’; ארבע מושבות ביהודה והגליל קבלו הלואות עד הקציר והבציר בסכום 89.000 פר‘; קופות מלוה – 253.000 פר’; אכרים יחידים גדולים וקטנים – 215.000 פר'. בס“ה נתנו איפוא הלואות לטובת הישוב בענפיו השונים בסך 1.347.000 פרנק, וההלואות האלה חזקו את מצב בני הישוב בבית ובשדה בעיר ובכפר. ע”י הלואות אלו השתדל הבנק להרחיב את עבודת האדמה, חרושת המעשה ומסחר בין היהודים בא"י. אלא שנתן הלואות לכל אחד במדה קצובה לפי הדרוש לו, אם אך היתה ללווה תקוה להתבסס ולעמוד על רגליו. פועלים. צעירים רבים מצאו וימצאו תמיד עבודה אצל האכרים והנוטעים במושבות, והללו מבכרים אותם תמיד על הערבים. המצב היה עוד יותר טוב, לולא חדדו הפועלים בעצמם את היחס ביניהם ובין האכרים במאמריהם החריפים בעתוניהם ובנאומיהם, באסיפותיהם וכדומה, המטילים שנאה, קנאה, ופירוד בין האחים. היק"א עסקה בשנה זו בשכלול הקולוניסטים שנשארו במושבות, שהתקימו רק על הנטיעות; סדרה את ענין מסירת היקב למושבות; עזרה בהלואות לקנית קרקעות; לבני גדרה בסך 40.000 פרנק; לבני ועד חנין – 15.000. ובכלל רואים אנו נטיה מצד הנדיב ועושי רצונו לקנות קרקעות ולהגדיל את הישוב ע"י עבודת האדמה וחרושת המעשה. חברת חובבי-ציון ברוסיא קנתה בשנת החשבון אילו מאות דונם קרקע בנחלאות ביר סלים ופיגא. עיקר עבודת החברה הזו, כמו שבארתי בהרצאותי הקודמות, היא על שדה החנוך. אבל עלינו לציין כאן, כי מפני האמצעים המצומצמים שלה, רכזה חברה זו את כל פעולותיה רק בבית הספר ביפו, בעוד אשר במושבות – החנוך עזוב. נחוץ מאד, כי חברה גדולה ובת סמך תקח על עצמה את ענין החנוך עפ"י פרוגרמה מסודרת, שיהיה בה חנוך לאומי ומעשי, כמו שחויתי כבר דעתי בענין זה בהרצאותי הקודמות. חברת העזרה הברלינית, בשל בקורו של הד"ר פאול נתן, כפי הנראה תגדיל את פעולותיה בארצנו ותרחיב את רשת בתי הספר שלה. אם תהיה היא המוסד הנחוץ לנו להטבת החנוך, אין אני בר סמכא לשפוט על זה. – חברה זו אומרת ליסד חוה לעבודת האדמה בשביל חניכי בית היתומים של למל אשר בירושלים. לתכלית זו היא עומדת אתנו במשא ומתן בדבר קנית שמונה מאות דונם קרקע בפיגא, אשר על יד פתח-תקוה. הגימנסיה העברית, שעליה דברתי בהרצאתי הקודמת, משכה בשנה זו כמאה תלמידים מיפו ומהמושבות. גם מרוסיה באו קצת תלמידים לשמע שמה של הגימנסיה. פרק ל"ה [עסקי האפ"ק ביפו, ירושלים, בירות וחיפה. – הבהלה מצד המפקידים בירושלים. – גאולת הארץ. – חרושת המעשה וריקלמות מופרזות. – הכרזת הקונסטיטוציה בטורקיה. – אבעבועות של בורית.] גם בשנה שעברה, שנת 1908, לא הביאו האסיפות השונות בארצנו וחוצה לה תוצאות ניכרות לישוב היהודי בארץ ישראל. באו רק סוחרים קטנים ומלאו רחובות יפו וחיפה חנויות קטנות, ולא נשאר לי אפוא להרצות לפני הדירקטורים בראשית שנת 1909, אלא רק בנוגע למה שנעשה בתוך הישוב, שהתקים. ביפו, ירושלים, חיפה וחברון וכן גם בבירות מתרחבים עסקי האפ"ק בהדרגה טבעית, אלא שבסוף חודש נובמבר נתעכב המהלך הרגיל על ידי: בהלה מצד המפקידים בירושלים, שהחלו פתאום לדרוש פקדונותיהם מאתנו. במשך שבוע אחד היה משרד האפ"ק מלא מַפקידים וכל אחד דרש את כספו חזרה. אנחנו הבאנו צרורות זהב מיפו ומבירות ושלמנו לכל הדורשים, אפילו לאלה שזמן הפרעון להם לא הגיע עדין, ובמשך שבוע שלמנו כחצי מליון פרנק. הבהלה היתה גדולה, ואף על פי שכל הפקידים עבדו רק בעריכת כל חשבון וחשבון של המפקידים, ועל שלחן הגזבר היו מונחים צבורי זהב, בכל זאת דחקו איש את רעהו על יד הקופה וכל אחד מִהר לקבל את כספו, מיראה פן יתם הכסף עד אשר יגיע תורו לבוא אל הקופה. אחרי ששה-שבעה ימים עברה הבהלה גם כן פתאם, וכעבור זמן מה החלו המפקידים להביא את פקדונותיהם אלינו חזרה. אחרי שעברה הבהלה הוספתי ללכת בדרכנו שהתוינו לנו בעבודתנו לטובת הישוב היהודי, ונתַנו הלואות לאכרים ולנוטעים, לבעלי בתי חרושת ולסוחרים וכן גם למוסדות החסד וההשכלה, לכל אחד לפי ערך הכנסותיו השנתיות, עד שנתקבלו תקציביהם מחוץ לארץ –, לבל יצטרכו לבוא בעת הצורך למלוי ברבית קצוצה. מלבד האגודה הקואופרטיבית “הפרדס” הנזכרת למעלה (פרק כ"ג), נתיסד בשנה זו עוד קואופרטיב “המרכז” למשלוח תפוחי זהב לאירופא ונתנו גם לאגודה זו הלואות שונות, כדי שיהיה ביכלתה לעזור לחבריה בעונת העבודה בפרדסים, וכן גם לקנית תבות, ניר וכדומה חמרי אריזה. נתנו ג"כ הלואות לאגודות משותפות שנתיסדו כדי לקנות שעורים, זבל וכדומה ולממכר יין. נתַנו עזרה כספית לחברת “גאולה” לקנין קרקעות ובעזרת הלואותינו נבנו הפרורים החדשים בירושלים, זכרון משה ואחוה המכילים כששים בתים. מלבד הדברים האלה, אין לי, לצערי, לרשום אילו עבודות נכבדות להישוב היהודי, ואלה הענינים שאדבר להלן בודאי לא יוכלו לתת לנו ספוק. גאולת הארץ. אנחנו מצדנו עשינו כל מה שאפשר היה לעשות בנידון זה; הרחקנו את הסרסורים, שאכלו ממון רב של ישראל ע"י קניות שונות, וסדרנו את ענין קנית קרקעות על ידי אנשים בקיאים בטיב האדמה בארץ. אבל לצערנו לא נעשה במקצוע זה, היותר נכבד בתנועתנו, כמעט מאומה, מלבד חלקת אדמה אחת לבנין בתים ביפו. גם אחרי ההריגות ושפיכת דמי אחינו בשש מאות ושלשים ושמונה מקומות ברוסיה לא קנו היהודים העולים אפילו שש מאות שלשים ושמונה דונם קרקע… בחרושת המעשה הביאה לנו השנה שעברה ג"כ תוצאות לא טובות. אם סבת העכובים בגאולת הארץ היתה, מפני של היו יהודים, הנה סבת אי-הצלחת בתי חרושת הנזכרים היא, מפני שלא היו אנשים; לא היו אנשים אשר ידעו דין וחשבון למעשיהם ומדה וקצב לעסקיהם. שני אינז’ינרים צעירים, שלא שמשו כל צרכם בעולם המעשה, באו לארץ, עשו חשבונות בדבר אילו ענפי חרושת המעשה ולא נתנו אל לבם להבין, כי אי-אפשר להשקיע ממון רב יותר מדאי בבנינים בשביל תעשיה, שעדיין לא נדע תכונתה פה בארץ. לו התחילו במעשים קטנים, אז היתה חרושת זו מתרחבת במשך שנים אחדות פסיעה אחר פסיעה. אבל הריקלמה וההכרזה – נגע צרעת זה שפשה בגופנו – דרשה לבנות בנינים גדולים ולהוציא הוצאות גדולות, וסוף סוף אין עתיד ליזמה זו… ואינז’ינר אחר התקנא במעשה האינז’ינרים הראשונים, ונכסף גם הוא לעבוד עבודה ציונית ולהעשיר את עמו ברוחים גדולים, וקם והלך לפריז ומצא שם שוטה או פשוט איש הבהול לרוחים, והציע לפניו חשבונות מוגזמים בדבר סניף אחד של חרושת המעשה. נפתה האיש והלך ויסד בפריז חברה ומצא יהודים שנתנו לו אמצעים, והאינז’ינר המגזים לקח את הכסף ובנה בארץ ישראל עוד “פבריקה” אחת, שנשארה כעת כמצבה חיה המעידה כי יש אמנם יהודים בינינו, הנותנים כסף לטובת הרחבת ישוב היהודים בארצנו, אבל יחד עם זה היא מעידה כי יש גם מקולקלים בינינו, המאבדים מה שנותנים להם… ועוד מקרה: ליהודי היה שייך בית מלאכה לחרושת ברזל ותקון מכונות. בית המלאכה התקיים כעשר שנים ונתן עבודה לכמה עשרות פועלים, אף קבל הלואות כסף מאתנו ובודאי היה הולך ומתרחב בדרך טבעי להיות לברכה בארץ, דוגמת בית המלאכה ממקצוע זה השייך לגרמני. אבל כשבאה תקופת חרושת המעשה בארצנו, ביחד עם הכרזתה הצעקנית, קמו עסקנים אחדים מתוכנו והפכו את בית המלאכה הזה גם כן לפבריקה ויסדו חברה אקציונרית ושלחו מהכא להתם חשבונות צעקניים בקירוב בנוסחא כזאת: מי כאן החפץ להתעשר ומי כאן החפץ לחיות בריוח ובשלוה בארץ ישראל – ילך ויקנה אקציות של בית החרושת פלוני. ובאופנים אלו עלה בידם למכור אקציות בסכום כדי 200.000 פר', ועוד כסכום הזה קבלו בהלואות מכל יתום ויתומה ואלמנות וזקנים, שבאו למות בארץ ישראל. וכשנתרבו הכספים נתרבו הפקידים, ומהם עסקנים לשם “חבת ציון”, והלכו וקנו להם מכונות שלא היה בהן צורך כלל, ונתרבה מספר הפועלים בהפבריקה, לא מפני שהיתה עבודה בשבילם, אלא מפני שכלל ישראל התעסק בפבריקה זו, ועל כן צריכה להיות שם עבודה בשביל כל החפץ להחזיק בפטיש ובסדן, אעפ"י שאיננו יודע המלאכה. ושכר העבודה הגדילו על סמך הרוחים הגדולים, האמורים בחשבונות. וכך התעסקו העסקנים שלנו ועבדו עבודתם לטובת כלל ישראל ולטובת הישוב, עד אשר פסקו המלוים לתת כסף, אז באו עסקנים אחרים והתבוננו אל החשבונות וראו ונוכחו לדעת, כי לא דבים ולא יער – לא רוחים ולא דיבידנדים, ורק חבורה גדולה של פקידים האוכלים ואינם עושים, של פועלים שאין להם עבודה ומכונות שאין בהן צורך וסחורה שאין עליה קופצים… ועוד עסקן בא לשמע האינדוסטריא המתרחבת בארץ ישראל, וחכר טחנה בירושלים, קנה מכונות בלי מומחה, ובנה בנינים בלי ארדיכל – ולא נשארו לו אמצעים במה לנהל את העסק, וההכרזה והריקלמה דרשו גם כאן פקידים והוצאות מרובות, למען אשר רבו הקופצים על האקציות של החברה החדשה, שתוסד בעזרת הריקלמה. וכך כלתה פרוטה מן הכיס וגם המלוים עמדו מתת כסף, ובמשך שנה אחת פשטה את הרגל ואכלה כסף זרים כשמונים אלף פרנק. אלה הן בקיצור תולדות יסוד חרושת המעשה בארצנו על ידי הכרזה והגזמה. אמנם יש ויש אילו ענפי חרושת המעשה, שיש באפשרותם להתרחב ולהתגדל ולהיות למקור פרנסה לאחינו, אולם ענפים אלו צריכים להתרחב בדרך טבעית, על ידי אנשים מומחים, כל אחד במקצוע שלו, ושיהיה לכל אחד הכסף הנחוץ להנהלת העסק, והעיקר – כי האיש הבא לבנות בית חרושת יעשה זאת רק בשבילו, בשביל פרנסת עצמו, ולא לטובת כלל ישראל; לא בהכרזות ולא בסערה ורעש, כי אם בקול דממה דקה ובדעה צלולה ובידיעת החשבונות האמתיים. הכרזת הקונסטיטוציה. גם בזמן ההיסטורי הזה ראינו ונוכחנו, כי אין אנו חפצים במעשים, אלא רק בהכרזות וריקלמות. ביפו, מקום הישוב החדש, היתה המחלוקת הראשונה שנתעוררה אחרי הכרזת הקונסטיטוציה – על הדגל. היהודים העותומנים אמרו, כי עלינו להתאסף תחת דגל השויון והחרות, שהכריזו עליו מנהיגי המהפכה. אבל הציונים יצאו דוקא בדגל ציוני, והרעישו עולמות על נחיצות הדגל. לא דברו אז על קבלת נתינות טורקיה, על עבודה מעשית, שאפשר וצריך לעשות בארץ, על הסתדרות מקומית ואחוד כל הכחות בארץ לעבוד למטרה אחת. לא! העיקר היתה אצלנו ההכרזה! וימים אחדים טילנו עם הדגל ונשארנו עם דגל בלי עם… אחרי כן התחילו מלחמת הבחירות להפרלמנט הטורקי. מי לא ראה זאת מראש, כי קומץ קטן של נתיני תוגרמה המפוזרים בכל הארץ, לא יוכלו לבחור במורשים להפרלמנט הזה, ובכל זאת ערכנו מלחמת בחירות ופזרנו כסף לתוהו ובהו. מי לא ראה זאת, כי עזה, עיר שיש בה ארבעים אלף ערבים ומאה נפשות יהודים, אשר ששים מהם הם נתיני חוץ שאין להם זכות בחירה – כי בעיר זו אי-אפשר יהיה לבחור ביהודי להפרלמנט, ובכל זאת שלחו לשם יהודי גרמני, המדבר רק גרמנית, כי ינהל תעמולה לטובת בחירת היהודים… וכך השתעשענו במעשי ילדות. הפרחנו בעבועי בורית שנוצצו רגע לעין השמש ואנו תארנו בנפשנו, כי יש לנו כדורים – וסוף סוף יצאנו מן המערכה בבושת פנים ורכשנו לנו הרבה שונאים מבין תושבי הארץ. וההכרזות והריקלמות האלו, שבחרו לדבר על מעשים גדולים מאשר לעשות מעשים קטנים אבל פוריים, נשמעו לא רק בארץ, כי אם גם בגולה. משם באו אלינו הצעות גדולות – לקנות הרבה קרקעות, אף על פי שאי אפשר לקנות במדה מרובה, וגם לקניה קטנה אין כסף ואין אנשים; ליסד בנק אגררי, אעפ“י שאין לנו לא יכולת ולא צורך בו; ליסד עתונים גדולים, – עוד הפעם לצלצל באזני עם הארץ, רק לרעתנו וכדומה וכדומה, תכניות והצעות שאין בהן כל תועלת ובאו רק לשם רעש. וכך רדפנו אחרי חומר למאמרים וקורספונדנציות במכה”ע –, רק לעשות רעש, וכאשר לא ברעש ה' – על כן היו פעולותינו מאפע… פרק ל"ו [הצעה לבנות פרור יהודי על יד יפו וללוות כספים לצרך זה מאת הציונים האמידים. – הקונפרנציה בקלן דחתה הצעה זו. – מכתב חוזר בענין זה להעסקנים הציונים ברוסיא. – הק“ק הסכים אחרי כן לתת הפקדון. – האפ”ק הלוה כסף לסדור בנינים צבוריים. – פרור זכרון משה ותלפיות בירושלים. – הצעה לועד הצירים בדבר בנין פרור בעזה.] ובמצב הקשה של העבודה להרחבת הישוב היהודי, שבארתי בפרקים הקודמים, האיר בשנת 1910 שביב אור בהתחלת בנין תל אביב, וראוי הוא המעשה הזה על כל העובדות שהשתלשלו בקשר עם שאלה זו – בנין פרורים מיוחדים בתנאים היגייניים טובים, – לקבוע לו פרק מיוחד ומפורט. באחת מהרצאותי באוקטובר 1903 כתבתי להדירקטורים כדברים האלה: בנין בתים בתנאים היגייניים טובים בשביל החוגים הבינונים והעובדים, היא השאלה היותר נכבדה בכל הארצות וכן גם בארצנו, ולפנינו היהודים בארצנו, הנה בנין בתים כאלו הוא אחד האמצעים למשוך מתישבים ולחזק את הישוב העברי. עוד לפני עשרים ושלשים שנה, נבנו בתים כאלו בירושלים וביפו ע"י חברות שונות שאספו כספים קמעא קמעא בין חבריהם ובעזרת הלואות ממוסדות של צדקה וחסד, ופעמים רבות בהוספת הלואות מאנשים פרטיים ברבית גדולה. אולם הפרורים האלו נבנו על מגרשים צרים ברחובות עקומים, בלי בארות מים טובים ובלא תעלות שופכין וכדומה, והלקויים האלה עשו את הפרורים החדשים שהוקמו באויר הבריא והיפה של ארצנו לקִני מחלות שונות. בתקופה זו שאנחנו עומדים בה, עם הגדלת מספר היהודים הבאים להתישב בארצנו, נתחדדה השאלה הזאת ונחוץ מאד למצוא לה פתרון ולעזור להסוג הבינוני של העולים – סוחרים פעוטים, בעלי מלאכה ופקידים – בהלואות כספים בתנאים נוחים לבנין בתים, ואף גם להשתדל, כי פרורים כאלו יבנו בתנאים היגייניים בריאים וטובים. הנסיונות שכבר נעשו בירושלים וביפו מראים לנו, כי הלואות כאלו, אם תנתנה לאלה שיוכלו להשקיע בבנין חלק אחד מכספם, הן בטוחות על צד היותר טוב ויסולקו במשך 15 – 18 שנה. האמצעי היחידי להוציא אל הפועל בנין פרורים בתנאים טובים, – הוא להמציא לבונים הלואות לאורך זמן (נאמר 15 – 18 שנים) ברבית נמוכה. הנסיון הראשון מצריך 150.000 – 200.000 פרנקים. סכום כזה, לא יוכל האפ"ק להוציא בתור הלואה למשך 15 – 18 שנים, ולכן, לפי דעתי, יש להשתדל לאסוף בין החברים האמידים שבהסתדרות הציונית, את הסכום הנזכר ברבית 4 – 5 למאה, באחריות הבנק שלנו, ואנחנו מצדנו נלוה את הכספים האלו לחברת בנין בתים, באחוז אחד יותר ממה שנשלם אנחנו, כדי שהאחוז הזה ישאר לנו בתור ריוח בעד ערבותנו. ראוי הדבר כי ישימו הדירקטורים שלנו לבם לענין הזה וינסו דבר בין העסקנים האמידים שלנו, אולי יעלה בידם להשיג את האמצעים האלו. במשך שתי השנים הבאות (1904–5) הוספתי לעורר בין ידידים שאלת בנין בתים ולמצוא פתרון לשאלה הכספית, בקשר עם הלואה למטרה זו בתנאים טובים; ובסוף 1905 כתבתי בהרצאתי להדירקטוריום, כי קבלנו הצעה מאת החפצים לבנות בתים, שהם מסכימים לקבל ההלואות לא בכסף מזומן, אלא באובליגציות, והם ימכרו בעצמם את האובליגציות. האובליגציות תהיינה בנות 5 וחצי וישולמו במשך 18 שנה ע"י סלוקים שנתיים (קרן וריוח). אם ימצאו הדירקטורים הצעתי זאת לנכונה, ויתנו לנו רשות להוציא אובליגציות על סכום מאתים-שלש מאות אלף פרנק ולתת אותן במקום כסף מזומן בהלואה על מספר קצוב של בתים שנקח במשכנתא, אז נוציא אל הפועל את תכנים בנין בתים ביפו ובחיפה, הנחוצים כל כך לטובת הישוב בערים. החקירה והדרישה בענין זה מראה לנו, כי בית בעל שלשה-ארבעה חדרים, ביחד עם המגרש, יעלה לסכום 7000 – 8000 פרנק, והיה אם ישקיע בעל הבית 2500 עד 3000 פר' נתן אנחנו לו הלואה 4500 עד 5000 פר' למשך 18 שנה. הסלוק השנתי יעלה לסכום 385 עד 427 פר' לשנה, – סכומים השוים לערך לדמי חכירת בית בן שלשה-ארבעה חדרים. לכן תהיינה הלואות כאלו רחוקות מהפסד ויביאו תועלת גדולה להישוב היהודי בארצנו. מהדירקטוריום של הבנק לא קבלתי תשובה חיובית על הצעתי, ולכן באתי במשך שנת 1906 בהצעה אחרת והיא: כי הקרן הקימת תתן להאפ“ק פקדון ברבית ארבע למאה למשך 18 שנים, והאפ”'ק ילוה את הסכום הזה לבוני בית, כמובן, על אחריותו, ויקבל מהלוים חמשה אחוזים למאה, כדי שישאר לטובת האפ“ק אחוז אחד בעד ערבותו. בארתי את הרעיון הזה לפני הדירקטוריום של האפ”ק (שהם היו אז גם מנהלי קרן הקימת, קודם שנתאשרה בלונדון כחברה בערבון מוגבל) ואמרתי בהרצאתי, כי מפני שכספי הק“ק מתרבים ואי אפשר להוציא את כל הכספים שלה רק על קנית קרקעיות, הנה מונחים האמצעים האלו בלונדון ברוחים נמוכים מאד (3 – 2/1 2 למאה). אם כן הלא יותר טוב לתת חלק מהכספים שיש להק”ק, בתור פקדון לאפ“ק, למשך 18 שנה, בתנאי שאנחנו נוציא אותם להלואות לבנין בתים, ותצא מזה תועלת לק”ק, שתקבל רוחים יותר גבוהים, מאשר היא מקבלת כעת מן הכספים האלו בלונדון, ונוסף לזה תביא תועלת גדולה להישוב היהודי. והוספתי לבאר, כי להאפ“ק אין חשש הפסד בעסק הזה, מפני כי דמי חכירת בתים יכולים לכסות ברוחה את הסלוקים השנתיים ואת האחוז למאה שהאפ”ק יקבל בעת טרחתו בזה העסק, כדרך הבנקים. את הצעתי זו ביתר באור הבאתי אתי אל הקונפרנציה בברלין, בקיץ 1906, והראתי לדעת ג“כ, כי אם במשך זמן הפקדון יזדמנו להק”ק קניות כאלו, שידרשו את הכספים המופקדים אצלנו – דבר שיש לחכות לו זמן רחוק – אז יוכל האפ“ק והיק”ב ליתן לה את הכספים האלו בהלואה או בחזרה, מפני שסכומים כאלו, אפשר להבנקים האלו להוציא תמיד מעסקיהם. אבל גם על הקונפרנציה הזאת דחו את הצעתי (ה"ה אוסישקין, צ’לנוב ושינקין) טענו כי כספי הק"ק צריכים להיות מוקדשים רק לקנין קרקעות). את הצעתי זו דחו ידידינו, שבאו מארצות שונות ולא הבינו את חשיבות הענין הזה ותועלתו הגדולה, אבל אנכי לא נתיאשתי מהוציא אל הפועל תכניתי זו, ובשובי ליפו שלחתי, ביום ג' חשון תרס“ז, לה”ה אוסישקין, ברבש, גולדברג ופודלישבסקי, מכתב חוזר זה: “נחיצות בבנין בתים בערי ארץ ישראל בכלל, וערי החוף כמו יפו וחיפה בפרט, מורגשת כעת הרבה מאד; כי מפני העולים החדשים עלה שכר הדירות למעלה ראש, ורובא דמינכר מן המתישבים יושבים צפופים ודחוקים בשכונת הערבים – שכונות צרות ומלאות סחי ומיאוס. – זאת ועוד אחרת: חוסר בתים בנויים בטעם אירופי ורחובות מסודרים ונקיים – הם העכוב היותר גדול, אשר לא יתן להיהודי האמיד להשאר פה ביפו. בעוד אשר התישבות אמידים דרושה מאד, מפני שהם, רק הם יוכלו להניח אבן הפנה להרחבת התישבות היהודים בא”י ע"י נטיעות מסחר וחרושת המעשה בערים ירושלים, יפו וכדומה. אפס, כדי ליתן את היכולת לתושבי הארץ ולהמתישבים החדשים לבנות בתים ורחובות חדשים, יש להמציא להם הלואות באפותיקי של הבתים, בסכום השוה לחצי שוים או לא יותר משני שלישים. ההלואות האלו בטוחות הן על צד היותר טוב, כי מחיר הבתים עולה תמיד, ונוסף לזה תשלום הקרן עם הרוחים במשך 15 – 18 שנה, לא יעלה יותר מכדי שכר הדירה בשנה, שמשלמים כעת ביפו ובירושלים לבעלי הבתים. כידוע לכם הגשנו הצעה זו בדבר יסוד קרן לבנין בתים עוד באוקטובר 1903 לפני הדירקטורים של הבנק שלנו, אבל היא לא מצאה, לצערנו, אזנים קשובות. בינתים נתרבו כספי הק“ק לישראל, והצענו כי תתן פקדון – מאתים עד מאתים וחמשים אלף פרנק – ברוחים נמוכים, בתנאי שנשלם לה את הסכום הזה, במשך 18 שנים בסלוקים שנתיים – קרן ורוחים, על מנת שנשמש בסכום הזה למתן הלואות לבנין בתים, ג”כ בסלוקים שנתיים במשך 18 שנים. וכידוע לכם מהרצאותינו השנתיות, עמדנו בענין זה בחליפת מכתבים ארוכה עם לונדון וקלן משנת 1904. בינתים נתיסדו בירושלים שתי חברות (זכרון משה ואחוה), שקבלו הלואה לקנית קרקע מן הקרן של מונטיפיורי בלונדון, והאפ"ק נתן להן בשנים 1904–1905 הלואות בסכום 115.000 פר' לערך והן בנו שתי שכונות מסודרות עם רחובות ומדרכות ובתנאי בריאות טובים. אולם בזאת לא נמלאה הדרישה. נחוץ מאד לבנות עוד שכונות טובות ביפו ובחיפה. אעפ“י שהענין נמשך כמה שנים, בכל זאת לא נתיאשתי ממנו והבאתי הצעתי זו להקונפרנציה האחרונה בקיץ שעבר בברלין, והוכחתי בראיות ומופתים את הצורך להוציא אל הפועל הצעה זו מצד אחד, ואת האפשרות לפני הק”ק לתת להבנק שלנו את הפקדון הזה מצד השני. אולם כל דברי לא הועילו והצעתי נדחתה. במצב כזה, חפץ אנכי לחזור על הצעתי הראשונה בענין זה, היינו להשיג כעת הלואות לזמנים ארוכים, מאחדים מאחינו האמידים והעשירים ע"פ תכנית זו: א) אנו פונים אל מספר ידוע מידידינו העשירים ונבקש מהם שכל אחד מהם יכניס פקדון ברבית ארבע למאה אל היק“ב או האפ”ק. הקרן הראשונה נחוצה לזה היא לערך 200.000 פר'. ב) הבנק יתן להמפקידים שטרי פקדון, בצורת אובליגציות, בסכומים 200 פר' כל אחת ויתחייב לשלם את הרוחים והקרן במשך 15 – 18 שנים, בתשלומים שנתיים ע"פ גורל. ג) לכל אובליגציה יצורף גליון תלושים, שהרוחים על פיהם ישולמו בהבנקים הידועים באירופה, פעמים בשנה. ד) מהכסף הזה יתן האפ“ק הלואות במשכנתא על הבתים, שיהיו מובטחים על שמו, ג”כ למשך 15 – 18 שנים, באופן כזה שהתשלומים השנתיים מהלוים יבטיחו ויספיקו לסלק את הפקדונות הנזכרים בסעיף א' יחד עם הרוחים. האפ"ק יקבל מהלוים אחוז אחד יותר, מאשר ישלם להמלוים, ויהיה אחראי לפני בעלי האובליגציות לתשלום הקרן והרוחים במועדם. אחדים מבתי החסד בירושלים הציעו לפנינו, כי הם יקחו מאתנו את האובליגציות האלו וימכרו אותם בירושלים וגם בחוץ לארץ, למען הוסיף בנינים על בניניהם הם. אבל לא נוכל להתחיל בענין הנכבד הזה רק בשביל בתי-חסד. ואף גם זאת, – הדירקטורים לא יסכימו להוציא אובליגציות קודם שנדע שיש קונים להן במחירן הנומינלי. אולם אם נמצא לנו אזנים קשובות בין אחדים מבעלי היכולת בין אחינו שהם תמימי דעים אתנו, והם יקנו את האובליגציות האלו ויניחו יסוד מוסד ע“י הלואות לקרן איפותיקאית זו, אז נתחיל עבודתנו בלואות על בתים, ואין כל ספק כי ימצאו אחרי כן רבים מאחינו, אשר יקנו את האובליגציות האלו, ותהיינה כשטרות ערך עוברות לסוחר, אם לא בשוקי הכספים, הנה לכהפ”ח בין היהודים ומוסדותיהם. יש ג"כ לקוות, כי אם נתחיל בדרך זו, יתפרסמו נירותינו בעולם המסחר וסוף סוף, כאשר תבוא העת ויהי ביכלתנו ליסד בנק איפותיקאי, תהי הדרך כבר סלולה לנירותינו בשוקי הכספים. בהיות פה מר גוץ, חתנו של ויסוצקי, הצעתי לפניו, כי בית המסחר שלהם, בית ויסוצקי, יתן לנו הלואה על האופנים האמורים למעלה בסכום של מאה אלפים רובל כדי שהבית הזה יניח יסוד לקרן זו, שממנה תוצאות טובות להישוב היהודי בא"י. הצעתי מצאה אזן קשבת אצל ה' גוץ ואמר לי, כי הוא ידבר בענין זה עם גיסו ה' צייטלין. בעיקר הדבר הסכים להצעה, ואמר כי הוא נכון גם להשתדל לפני אחרים שישתתפו בקרן זו. אחרי האמור למעלה אבקש מאת כ' שיתראה עם ה' גוץ או עם ה' צייטלין, וישתדלו בענין זה, כי אם לא יתנו את כל הסכום שבקשתי מהם, ישתתפו לכל הפחות בסכום הגון. מלבד האנשים הנזכרים למעלה, תפנו נא בהצעתי זו עוד לאחדים מעשירי עמנו, החפצים בתחית לאומתנו, כי ישתתפו גם הם בקרן זו על התנאים הנזכרים למעלה. והיה כאשר נראה, כי יש יסוד לקרן זו, אז נפנה אל אחדים מידידינו במערב אירופה. בחרתי לפנות אליכם, אדונים נכבדים, ולא להשדרות הרחבות של עמנו מפני שני טעמים: ראשית, אין לי רשות בלי הסכם הדירקטורים, לצאת בהצעה כזו לרשות הרבים, בעוד אשר מכתבי זה נושא עליו חותם מכתב פרטי, וכאשר תהיה הקרקע מוכנת, נפנה אל הדירקטורים להציע להם זאת, וכן תתיחסו גם אתם למכתבי זה ולא תפרסמו אותו בדפוס. ושנית, ברור לי, כי אם אפנה אל השדרות הרחבות ונפרסם ברבים, אזי בודאי יבוטל הענין הזה, אבל אם בידכם להשיג אמידים אחדים שישתתפו ביסוד הקרן הזו, אז יבואו האובליגציות ויסללו להן דרך בין העם. והריני מחכה לתשובתכם. חכיתי לתשובה, והתשובה החיובית לא באה… בראשית 1907, כשהיה בארצנו מר וולפסון, הצלחתי להוציא אל הפועל את תכניתי. הוכחתי לו במקום המעשה את הצורך הגדול בבנין פרורים עבריים על הערים ירושלים, יפו וחיפה והתועלת שיכולות להביא הלואות הק“ק לתכלית זו. ה' וו. הסכים להצעתי והבטיח לתת להבנק שלנו פקדון מכספי הק”ק שלש מאות אלף פרנק בארבעה אחוזים למאה, למשך שמונה עשרה שנה. בינתים נתיסדה ביפו חברה לבנין בתים ע“י מר ווייס וחבריו בשם “אחוזת בית”, והם קנו על יד יפו, בדרך העולה לפתח-תקוה, כמאה ושמונים אלף אמות אדמת חול. ובחיפה ג”כ נתיסדה חברת “הרצליה” לשם מטרה כזו וקנו מגרש על מורד הר הכרמל. אלה ואלה שלמו מחיר המגרשים והתחילו לערוך תכניות לבנין פרורים, אבל חסר להם כסף לבנין הבתים. הם פנו על ימין ועל שמאל ולא מצאו את הכסף הדרוש, עד אשר קבלנו את הפקדון הנזכר. מן הפקדון הזה הקצבנו לחכברת אחוזת בית – היא תל-אביב – 250.000 פ“ר בחמשה למאה לשמונה עשר שנה, ולחברת “הרצליה” בחיפה 50.000 פ”ר גם כן בתנאים אלו, לבין פרורים על יד הערים האלו. לכל אחד מן הבתים הקצבנו בתל-אביב 4200 פר' ולהבתים בהרצליה (ששם היה מחיר הבנין יותר גבוה) 5000 פ"ר לכל בית, – בתנאי שלהבונה יהיה מגרש לא פחות מאלף אמה, ששלם מחירו וגם את ההוצאה לצרכים הצבוריים – כמו דרכים, מים וכדומה. ולבד זאת היה על הלוה להשקיע בבנין עצמו כשליש מסכום ההלואה. הישוב היהודי בחיפה היה קטן מאד, ולא נמצאו אלא עשרה חברים שבנו עשרה בתים ולכן הסתדר הפרור יותר נקל, אבל לא הצליח ונשאר רק פרור קטן, הנקרא “הרצליה” עד היום הזה. הרבה יותר גדולה היתה ההצלחה לתל אביב, שהיו בו בעת הראשונה כששים חברים. אולם גם הטרדה היתה פה הרבה יותר גדולה. חברי אגודת אחוזת בית, שקנו את שטח הקרקע הראשון, עבדו אמנם במרץ, אבל הם היו חדשים ולא ידעו את חוקי הארץ, ונכשלו בסרסור שאינו הגון והוא שנה מן התנאים כמה פעמים, עד שמחיר הקרקע עלה ליותר ממה שחשבו מקודם בשעת הקניה. ערבי אחד התחיל לערער על הגבולים, והמשפט הזה דרש הוצאות בסכום כמה אלפים פ“ר, שהחברים לא יכלו לתת, מפני שכבר השקיעו את כספם בקנית הקרקע וההכנות לבנינים. אבל האפ”ק הוציא אותם מן הסכסוך עם הסרסור, וגם הלוה להם להוצאות המשפט והחברה זכתה במשפט עם הערבי. הרבה חברים דרשו הלואות יותר מכפי הסכום שנקצב ע“י האפ”ק (4200 פ"ר לבית), אבל הבנק עמד על דעתו וטעמו ונמוקו היה, להלוות סכומים כאלו שהסלוק השנתי מהם יהיה לערך בסכום דמי חכירת דירה לאנשים בינונים לשנה. הבנק לא רצה ליתן הלואות יותר גדולות, כדי שהחברים יוכרחו להשקיע בבנינים כספים בסכומים יותר גדולים ולדחוק על ידי כך את עסקיהם הרגילים. כמו כן הביא הבנק בחשבון, שהסלוקים השנתיים לא יהיו גדולים ולא יפלו למעמסה על הלווים, שע“י זה יוכל להפגע כל הנסיון הראשון הזה. כל זה גרם למשא ומתן ארוך בין החברים והאפ”ק. אבל סוף סוף נסתדרו ההלואות וחברי השכונה בחרו בועד עם מר דיזנהוף בראשו, שינהל את הענינים הצבורים. האפ“ק נתן אמון בהועד הזה והלוה לו עוד סכומים שונים, והועד התקין באר ומכונות להספקת המים, ועשה כבישים ברחובות ומדרכות בצדיהם וכדומה, וסדר עניני המסים מהתושבים להוצאות צבוריות. בחריצות נאותה מצד הועד ובעזרה כספית מהאפ”ק הצליחו לבנות כששים בתים ולסדר את כל הענינים הצבוריים עוד בשנים 1909–1910. ההכנסות מהמסים וההוצאות הצבוריות נקצבו שנה שנה באספות כל חברי תל אביב, אבל ההכנסות לא נכנסו תמיד בזמן שהיו דרושים כספים להוצאות. חוץ מזה היה דרוש במשך הזמן לבנות בנינים צבוריים ולקנות עוד מגרשים על יד מגרש תל אביב, כדי למכרם לעולם חדשים שחפצו להתישב בשכונה זו, – בשביל כל זה עמד האפ“ק עם ועד ת”א תמיד במשא ומתן, והלוה לו כספים בסכומים שונים. בשנה זו, 1910, הכניס הק“ק לאפ”ק עוד פקדון בסכום 56.000 פ“ר כדי ליתן הלואות לעוד בנין עשרים בתים על יד תל אביב, 3200 פ”ר לכל בית, ע“פ התנאים הנזכרים למעלה. האפ”ק בראותו, כי הנסיון הולך ומצליח, קבל את הפקדון ונתן הלואות לאלו הבתים בסכום 64000 פ“ר כלומר – הוסיף 8000 פ”ר מאמצעיו הוא. – בסוף שנת 1911 כתבתי בהרצאתי להדירקטוריום כדברים האלו: תל אביב כוללת שטח בן 202000 אמות מרובעות. יש בה 94 בתים (מהם 13 בני שתי דיוטות); מספר התושבים הוא 790 נפש, (360 גברים 430 נשים). התקציב השנתי להנהלת הענינים הצבוריים (כמו הספקת מים, שמירה, נקיון וכדומה) עולה לסכום 12180 פ"ר. בתל אביב בנויה הגמנסיה העברית, בית הספר לנגינה, גני ילדים, המשרדים הציונים וכדומה. פה מתהוים ומפכים החיים העבריים החדשים, ופה מצלצלת השפה העברית, ובפרט בפיות הילדים, ופה ימצא לו היהודי סביבה עברית בתנאים טובים. בסוף 1922, הכילה כבר תל-אביב שטח יותר משני מליון אמה, ועליהן עמדו 1056 בתים, מספר נפשות תושביה, ע“פ המנין באלול תרפ”ב, עלה ל-5630 בהם 1533פועלים, אומנים ובעלי מלאכה. והשכונות הנספחות על תל-אביב 7232 נפש וביניהם 1588 פועלים ועוסקים במלאכות שונות. באלול תרפ"ד כבר נרשמו בתל-אביב 1830 בתים, לבד כמאה בתים העומדים להבנות, ומספר התושבים הגיע ל 22000. הממשלה הכירה את תל-אביב ושכונותיה לעיריה, והתקציב השנתי של ההוצאות הצבוריות (כמו מים, מאור, נקיון וכדומה) עולה לסכום 50000 לי"מ. * * * כמו שהזכרתי למעלה נתנו בשנים 1904–6 בירושלים הלואות בסכום 115.000 פרנק לערך, למשך עשר שנים, בתנאים נוחים לבנין בתים, ובעזרת הלואה זו בנו כחמשה ועשרים בתים ועשו רחובות יותר מסודרים ותנאים היגייניים יותר טובים מאלה שהיו נהוגים בשכונות שנבנו עד אז בירושלים. אולם הצלחת תל-אביב עוררה את האפ"ק ליסד גם על יד ירושלים עיר מודרנית. לתכלית זו, ובהשתדלות גדולה מצד ד“ר לוי, מנהל האפ”ק בירושלים, קנינו בשנת 1912 שטח של 196.000 אמות בדרך לבית לחם וחברון, על גבעה גבוהה, הצופה על פני ים המלח והרי מואב. למקום הזה קראתי “תלפיות”. משטח זה קנתה חלק גדול החברה הגרמנית-הציונית לקנין קרקעות ע“י הד”ר רופין, והשאר קנו אנשים פרטיים. בניין העיר נתעכב מפני המלחמה ומכשולים אחרים כנהוג פה בארץ. אולם בשנת 1922 התחילו לבנות שם בתים. הבתים הראשונים נבנו ע“י פקידי האפ”ק, שהשיגו הלואות מקרן קופת התגמולים, שעל יד האפ"ק, ובעת שאני כותב שורות אלו, נבנו שם כבר כשלשים בתים. פה נעשו גם כן רחובות מרוצפים, מדרכות ושדרות, הובאו מים מבריכת שלמה, ונקוה כי במשך שנים אחדות תהיה השכונה הזאת היותר יפה על יד ירושלים. * * * כמו שהזכרתי בספרי זה, ראיתי בבנין שכונות יהודיות על יד הערים בארצנו, עבודה ישובית גדולה ונכבדה, ולכן כתבתי לועד הצירים בנובמבר 1919 הרצאה דלקמן: יושבים אתם בתל-אביב ורואים ויודעים, עד כמה הצליח הרעיון של בנין בתים ופרור מיוחד ליהודים, להגדיל את רכוש היהודי בארץ ולהרחיב את הישוב. ההתחלה היתה קטנה, – רק בששים בתים התחלנו ובמשך הזמן גדל והתרחב הפרור. קרקעות רבות נקנו בסביבות תל-אביב, בנינים פרטיים וצבוריים הוקמו, אנשים חדשים באו, וכל אחד מצא לו פרנסתו, מי במסחר ומי בחרשת המעשה, והישוב מתגדל מיום ליום. האפ“ק נתן הלואות בשביל כל הקרקעות שנקנו, נתן ג”כ הלואות לבנין הכבישים, המדרכות והספקת המים, וכל אלו ההלואות משתלמות מההכנסות. בשנה זו הוסיף אפ“ק לתת הלואות למשך י”ח שנה לארבעה עשר בתים, שבנתה חברת בעלי מלאכה ולששה בתים לאנשים אמידים לזמן קצר, ועל ידי זה נפסק שבתון הבניה, ופועלים רבים מצאו פרנסתם בעבודות שונות. כל זה מראה לנו, כי בנין שכונות על יד הערים בארצנו, היא התישבות על יסודות בריאים; זאת היא אמנם לא התישבות קרקעית, מושבות לעבודת האדמה, שאנחנו חפצים בהם, אבל גם להתישבות כזו יש ערך גדול, ובפרט שהתישבות זו אינה דורשת הוצאת כספים רבים, להניחם על קרן הצבי, אלא רק להלואות המוחזרות בדיוק, הקרן עם הרוחים, ולכן עלינו לעשות עוד נסיון בדרך זה, – נסיון בריא מן הצד המדיני והכלכלי. הצעתי זו מתכונת לבנין עיר יהודית על יד עיר עזה. העיר עזה רחוקה מן הים כשלשה-ארבעה קילומטרים. הסביבה פוריה, האויר טוב מאד. לפני המלחמה הוצאו מדי שנה בשנה מחוף עזה, שעורים ושאר תבואות, והובאו לשם עצים, ברזל ושאר צרכי בנין, סוכר, קפה, וסחורות ארג. תושבי עזה עומדים בקשרי מסחר עם נגב הארץ ועם הבידואים אשר בחצי האי סיני. לא רחוק מעזה עומד הכפר מגדל, שיש בו הרבה בתי אריגה העושים בצמר וצמר גפן, סחורות שונות. לפני המלחמה היה בדעתנו לעשות מרכז יהודי בעזה, לישב שם מתחילה עשר-חמש עשרה משפחות, רובם בעלי מלאכה כמו נפחים, נגרים, אופים וכדומה, ובהמשך הזמן קוינו, כי ימשוך המרכז הזה גם סוחרים, שיתעסקו במסחר היוצא והבא, בקיאים בחרושת המעשה שייסדו שם בתי חרושת וכדומה, וגם אנשים שיקנו קרקעות ויתעסקו בגננות, בנטיעות ובעבודת אדמה במדה רחבה… לתכלית זו פתחנו שם קודם כל סניף להבנק שלנו ועמדנו במשא ומתן עם סגן הקונסול הבריטי, שישב בעזה בקביעות, ומלאנו את ידו לקנות שטח קרקע על חוף הים, מקום עוגנות האניות הבאות והיוצאות, בשביל בנין פרור יהודי. – באנו במשא ומתן ג"כ עם אומנים וסוחרים מתושבי יפו, שחפצו ללכת להתישב שם, בתנאי שנתן לכל אחד בהלואה כחמשת אלפים פרנק לבנין בית לשלם את הקרן והרוחים במשך 15 – 20 שנה. אחדים מאלה יצאו לעזה, חקרו ודרשו את המקום ומצאו, כי אפשר להאומנים להתפרנס ולסוחרים לסחר את הארץ, ולא שאלו מאתנו אלא רק הלואות לבנין בתים. בינתים באה המלחמה וההצעה הרחבה הזאת לא יצאה לפועל. עתה נשתנו הענינים, יש להתחיל בהצעה זו באופן יותר רחב. מציעים לנו כעת, לקנות שם כאלף דונם קרקע. חושב אנכי, כי בהשתדלות ועד הצירים אפשר יהיה להשיג רשיון לקניה זו13, אם יבארו לממשלה, כי חפצים אנחנו לבנות שם עיר חדשה ולהביא לשם יהודים, אשר בבואם להארץ לא יעוררו קנאה בעיני עם הארץ במספרם, וביסדם עיר חדשה לא יבאו בהתחרות עם אינם יהודים, אלא ייצרו מקורות פרנסה בשבילם, מקצועות מלאכה, חרושת המעשה וכדומה. הקרקע הנזכרת, שתעלה באלף או אלף וחמש מאות לירה, תוכל לקנות הקרן קימת, ואח"כ יהיה עלינו להשיג סכום לא גדול, כשמונה עד שתים עשרה אלף לירות למתן הלואות לחמשה ועשרים – שלשים בתים, ואז נמצא בנקל מספר משפחות כאלו, מבעלי מלאכה, אומנים וסוחרים, שיניחו אבן הפנה לבנין העיר היהודית הזאת. חפץ אנכי עוד הפעם להדגיש, עד כמה זה נחוץ מהצד הכלכלי והמדיני, כי היהודים לא יבואו רק אל הערים, שיש בהן כבר אוכלסין גדולים מיהודים, או אינם יהודים, אלא דוקא להפיצם מחוץ להעירות האלו. הממשלה תראה, כי אנחנו יוצרים מרכזי ישוב חדשים, עם הארץ לא ירגיש את ההתחרות וכל אלה לא ידרשו מאתנו קרבנות גדולים, אלא רק סכומים מצומצמים לערך, בשביל הלואות. ועוד דבר אחד: הבאים החדשים לא יהיו אנשי כפר, אלא אנשי מסחר וקנין, וע“כ עלינו להכין בשבילם ערים, והחרוצים שבהם יצאו מהערים אל הכפר, ופלך עזה מסוגל לזה. התושבים בכפרים מעטים שם, וסביב העיר נמצאים שדות גדולים השייכים לאיפינדים היושבים בערים, מישור גדול שאפשר לעבוד את האדמה שם במכונות אירופיות או אמריקאיות. אם תאמר ההסתדרות ללכת לקנות שם קרקעות ולישב שם אנשים, יעברו ימים ושנים, עד אשר תגמור את הקניות, וההתישבות ע”י ההסתדרות תעלה בכספים מרבים, כמו שהראה לנו הנסיון. אבל אם נתקע יתד אחת במקום נאמן זה, ע"י בנין פרור אצל העיר עזה, אז יתרחב שם ישוב טבעי ובריא, ושלא יעורר קנאה ושנאה מצד הערבים. היהודים שיתישבו בעיר יצאו ויקנו קרקעות בהפלכים שבדרום ארצנו ובהמשך הזמן יתרחב הישוב היהודי בכפרים ובערים ויגיע עד חצי האי סיני ועד מפרץ עקבה. אם תקבלו הצעתי זו, אז אמהר לפתוח שם סניף הבנק שלנו, שנסגר בתחלת המלחמה ואפקיד שם מנהל, היודע את השפה הערבית ונמוסי הארץ, ויהיה הסניף החלוץ לישוב הבא ופקידיו יהיו לעינים להעולם החדשים. – הצעתי לא נתקבלה, אבל אקוה כי ימים יותר טובים יגיעו לעבודה ישובית בארצנו ואז תבנה גם העיר הזאת והישוב היהודי יתרחב בדרום ארצנו, חלום שחלמתי עליו עוד לפני ארבעים שנה (לארץ אבותינו חלק ראשון צד 99). פרק ל"ז [הצורך ברכישת קונצסיות על עבודות צבוריות. – הבנק למסחר מתוך לקבלת קונצסיות. – תכניות האינג’ינר מאירס. – מי הירקון. מי מרום. – אל זרקה. – טראמווי בירושלים. – תחנה אלקטרית. – מסילת ברזל בין יפו ראשון לציון ופתח תקוה. – מזח על שפת הים ביפו. – בנין מחסנים. – חמי טבריה. – העברת הזכות של נתינת קונצסיות מירושלים לסטאמבול. – עבודת קאגן בענינים אלו.] רעיון רכישת קונצסיות מהממשלה בארצנו על עבודות צבוריות שונות לקח תמיד את לבבי. ואחרי שלא עלתה בידי להוציא אל הפועל את התכנית הגדולה של חכירת נכסי השולטן, הנזכרת למעלה (פרק כ"ה) התענינתי בעבודות צבוריות שונות, שאפשר למשוך אליהן קפיטלים יהודים להעסיק בהם פועלים ולרכש על ידם השפעה על המצב הכלכלי והמדיני בארץ. כדי שהתיינה תכניות מוקדמות בידינו בעת שידובר על יזמות כאלה עם הממשלה, עשינו חקירות שונות על ידי מומחים לעבודות אלו. עוד באפריל 1904 מדד המהנדס ווילבושביץ, ע“פ פקודתנו, את כח זרם נהר הירקון אשר על יד פתח תקוה ויפו, אחרי כן במשך הזמן, עשינו תכניות ליבוש בצות שונות ובפרט בצות מי מרום. חקרנו את כח זרם הירדן ומינרלי ים המלח, ערכנו תכניות להספקת מים בירושלים, לבנין טראמווי ביפו וירושלם, מסילת ברזל בין יפו וראשון לציון ופתח תקוה (התכנית האחרונה עשינו ביחד עם המשרד הארץ ישראלי), מֵזח על שפת הירדן, סדור חמי טבריה, טלפון ביפו וירושלם, ומחסנים לשמירת סחורות ביפו וחיפה. בכל מקרה שבא לידי לבוא במשא ומתן עם הפחות השונים ביפו ובירות, עוררתי השאלה בדבר עבודות אלו, אולם תמיד נתקלתי בעכוב אחד חשוב: הממשלה לא חפצה לתת קונצסיות כאלו על שם האפ”ק, שהוא מוסד אנגלי. גדולה מאד היתה זהירותה של הממשלה הטורקית לבל יכנסו האירופיים עם עסקים גדולים בארצם, ולכן החלטתי ליסד מוסד עותומני טהור, שהוא יהיה המתווך בינינו ובין הממשלה. האפשרות ליסד חברה עותומנית בשביל עסקים כאלו באה אחרי מתן הקונסטיטוציה בטורקיה. בשנת 1910 באתי במשא ומתן עם עסקנים אחדים מן הערביים ילידי הארץ, והם השיגו רשיון מהממשלה המרכזית בסטאמבול ליסד בנק בשם “בנק למסחר בפלשתינה” ועל פי תקנותיו היתה לו הזכות, מלבד עשית עסקי בנק רגילים, לקבל גם קונצסיות על עבודות צבוריות וגם להלוות כספים במשכנתאות על נכסי דלא נידי, כאשר יאושר החוק החדש, אשר על פיו מותר יהיה לחברות בעלות מניות לקנות על שמן נכסי דלא נידי או לקחתם באיפותיקה. הקרן המאושרת של הבנק הזה היתה עשרים וחמשה אלף לירות טורקיות בתנאי להכניס את חצי הקרן לפני פתיחת הבנק. כדי שתהיה לנו הדעה המכרעת בעסקי הבנק הזה, קנינו לנו שמונה מאות וחמשים מניות כל אחת בלירה אחת והלוינו ליתר בעלי המניות סכומים שונים על סך ששת אלפים מניות, בתנאי שזכות הדעה על פי המניות האלו תהיה לנו. הכנסתי גם כן שנים מן הפקידים של האפ“ק אל הועד המפקח על הבנק הזה, והוא התחיל להתעסק בהשגחתנו בעסקי בנק רגילים. אחרי כן עשינו עמו חוזה, אשר על פיו התחיב להשתדל לרכוש את הקונצסיות על הבאת מים לירושלים, מרכבות חשמל והארה חשמלית בעיר זו, והאפ”ק מצדו התחיב, אם התנאים של הקונצסיות יאותו לפניו, ליתן הכסף להוציא אל הפעל העבודות האלו. אחרי אשר הגענו בעבודתנו זו למצב כזה, שהמוסד שלנו יכול לרכש לו קונצסיות שונות, החלטנו לעשות חקירות יותר רחבות ויותר מפורטות בדבר עבודות שונות. לתכלית זו הזמין מר קאגן, בסוף 1909, את האינג’ינר מאירס, מומחה להספקת מים, תעול ויבוש בצות, והוא עשה חקירות טכניות שונות מפורטות, אשר הדפיסן במחברת מיוחדת בפרטיות, ותמציתן הנני נותן בזה: מי הירקון (עוג’ה) אצל פתח-תקוה: עפ“י התכנית המפורטת של מר מאירס, אפשר לסדר השקאת ככר הנהר הזה, משני עבריו, בשטח מארבעים עד חמשים אלף דונם, ולנטוע שם צמר גפן ונטיעות אחרות הדורשות השקאה. בכח זרם המים, אפשר לסדר תחנה אלקטרית חזקה, כדי להגביה את המים מהבארות, אשר בפרדסי פתח תקוה וגם לשם מאור. מפני שאחינו יותר מסוגלים לעבודת אדמה אינטנסיבית, חשוב מאד לישוב היהודי שישתמשו בקרקעות, שאפשר להשקות אותן, ודבר זה אפשר להשיג ע”י השקאת הככר הזה. חלק מן הככר הזה שייך ליהודים וחלק לממשלה ולבדואים היושבים שם ואפשר לקנות אותן. – הוצאות היזמה הזאת לפי חשבונו של מר מאירס היו עולות במיליון פרנק וחצי המליון. יבוש קרקעות מי מרום והשקאתן. אגם מי-מרום נמצא בצפון ים כנרת ומחזיק חמשה עשר קילומטר באורך ושבעה ברוחב. ככר זו כוללת שטח של מאה וחמשה עשר אלף דונם. היא שייכת לממשלה ואפשר לקנותה, ואחרי יבוש והשקאה תהפך ג"כ לקרקע חשובה מאד לשם עבודה אינטנסיבית. לפי חשבונו של מר מאירס, תעלה עבודת היבוש והדרכים וכדומה לסכום מן חמשה עד ששה מליונים פרנק (לבד מחיר הקרקע). העבודות האלו תמשכנה שנים אחדות, ובמשך הזמן הזה יורגלו הפועלים אל אקלים המקום, ואז אפשר יהיה למסור להם חלקים חלקים לזרוע צמר גפן, קני סוכר וכדומה, וביחד עם זה ליסד בתי-חרושת לעבוד החמרים האלה. על קרקעות ממין זה יוכל העובד להתפרנס בחלקים קטנים, ולכן אפשר יהיה לישב שמה מספר גדול של אכרים ונוטעים. פפירוס ובצת הככר. כידוע היה צפרוס פפירוס החומר היחידי לתעשית ניר אצל המצרים הקדמונים והנוצרים הראשונים. ונתענין בחומר הזה בנוגע לאפשרות לעשות ניר ממנו. שלחנו כמות מספיקה לחקירה להפירמות: Clayton Beadle et Stevens וגם Crosset Beavan, R. W. Sindall, הכימאים המומחים והיועצים במקצוע תעשית הניר באנגליה, והם העריכו חומר זה ומצאו, שהוא טוב מאד לתעשית ניר וחבלים. הפירמות הנזכרות הודיעו לנו, כי החקירות שישנן בידן מאנשים מומחים אומרות, שאפשר לקבל שם שני יבולים שלמים בכל שנה של פפירוס אמתי Cyperus Papyrus, שיש לו ערך גדול במסחר. מן המשא ומתן עם הממשלה נראה, כי אפשר לחכור את השטח למשך מעשרים עד שלשים שנים במחיר 460 לירות לשנה. המקום הזה נמצא ברחוק 18 מיל מעיר החוף צור, ולכן לא יקשה לשלוח את החומר הזה לחו“ל. משני יבולים אפשר לקבל מאה אלף טון פפירוס ואחרי שיתיבשו ישארו חמשים אלף טון. גובה הפפירוס הוא 12 רגל ואפשר לחתוך אותו לחצאין, החצי העליון יפה לעשית ניר, והתחתון לעשית חבלים ועפ”י החשבון המפורט ששלחו לנו נראה, כי אפשר לקבל כל שנה חומר בשביל נייר וחבלים על סכום מאה שבעים ושנים אלף לירות. יבוש והשקאת ככר הירדן מנחל זרקא ומהירדן: ככר זו אפשר ליבש ולהשקות ולהשיג זרם אלקטרי מהקטרקטים אשר בנחל זרקא. יש שם שרידי תעלות ישנות מימי הרומאים, ששמשו כפי הנראה ג"כ לתכליות אלו. הספקת מים בירושלים: הנחיצות במפעל זה בעיר כירושלים, שיש בה כשבעים אלף נפש, מובנת לכל. לפי הצעת מר מאירס יש צורך כעת להביא מים ירושלימה, לא מנחל ערוב, שיש שם עוד שרידי התעלות מימי שלמה המלך, אלא ממעינות עין פארא (פרת), צפונית מערבית מירושלים, ולחבר את המפעל הזה ביחד עם: תחנה אלקטרית: שתספק במשך הלילה זרם בשביל המכונה להבאת מים לירושלים וגם מאור ובמשך היום למכונות הטרמוי בירושלם וסביבותיה. מסילת ברזל בין יפו וראשון לציון ובין יפו ופתח-תקוה. מושבות אלו קונות עצים לבנין, פחם ושאר דברים, ומוציאות יין, תפוחי זהב ושקדים. מפעל זה יחובר עם: מֵזח על שפת הים ביפו, במקום שאפשר יהיה לפרוק את הספינות המביאות משא מהאניות הגדולות ולטעון אותן. על ידי סתום חוף הים בחול ואבנים, אפשר לרכוש שטח רחב ידים על שפת הים באורך עד המגרש השייך להבנק בצפון יפו, ואפשר יהיה לבנות שם בתים, חנויות ומחסנים. בנין מחסנים, שיקבלו סחורות לשמירה ולסדר תשלומי המכס, יוכל לשמש גם כן עסק חשוב מאד אם יבוא לידינו. חמי טבריה: כידוע מפֻרסמים בסגולתם לרפא מחלות שונות. אבל בתי-המרחץ הם ישנים ומלאים סחי ומאוס. אם יבנו שמה מרחצאות מודרניים ומלונים על ידם, אזי אפשר להפוך את המקום השמם הזה למקום רחצה ממדרגה ראשונה. מובן הדבר שכל המפעלים והעבודות, אי אפשר היה לקחת בידינו ולסדרן בפעם אחת. אולם מצאנו לנחוץ ללמוד ולחקור את כל אלה המפעלים, כדי שתהיה היכולת בידינו להכנס לאחד או לאחדים מהן, בעת אשר המקרים והאמצעים יאפשרו את הדבר. בדבר השגת הקונצסיה הזו החילנו להתעסק עוד בשנת 1906. שלחנו כמות מים ממעינות מים אחדים להד"ר סנדלר בברלין ונקבל ממנו הרצאה מפורטת אשר חלק ממנה הנני רושם פה: עפ“י האנליז שנעשה ע”י מומחים רואים אנחנו, כי יש בחמי טבריה הרבה סולפאט, וגם סולפור ומלח, וכל אלה מציגים את הכח הטירפיבטי של המים. טמפרטורה: מדת חום המים היא בין 58.7 ובין 61.9 מעלות צלזיוס. ראוי להעיר כי מעינות-הגפרית של פיסטיאן (הונגריה) המפורסמים למדי, מדת חום מימיהם רק 60 מעלות. מינרלים: ישנם מעינות אשר למימיהם יש מתכונת מינרלית קטנה, ובכל-זאת פעולת הרפוי שלהם היא מוצלחת מאד, בשביל חולי עצבים, חסרי-תיאבון, רומטיזמוס, ודלקות כרוניות וכו' – בגלל מדת החום של המים שלהם. חמי טבריה מכילים 303 גרם אלמנטים מינרליים לכל ליטר מים. רדיו-אקטיביות: ההשפעה הרדיו-אקטיבית של חמי טבריה, יכולה להחשב לא פחות פעילה מזו של מעינות גשטיין וולדק, ביחוד לגבי חסרי תיאבון וחולי רומטיזמוס. חומצת-פחם: לשבחם של המעינות ראוי להעיר כי, בניגוד למעינות הומבורג וקיסינגן, הם מכילים פחות חומצה פחמית. ערך רב יש גם לברומין הנמצא בחמי טבריה במדה רבה. לפי דעת המומחה הזה יש להזכיר, כי הפעולה הטובה של המעינות בעצמם נגרמת גם על ידי אקלים טבריה והסביבה, שהוא נוח מאד ורצוי למשחרי המעינות. ההרצאה מדגישה כי השפעת חמי טבריה גדולה היא מאד ביחוד במקרים של מחלות כרוניות שנשתרשו כגון, רומטיזמוס, חוסר-טעם, נורלגיה, אקזימה יבשה וכו'. כח הרפוי של המים מקורו בארבעה גורמים חשובים והם: א) הטמפרטורה הגבוהה. ב) כמות המלח והברומין הנמצאת בשפע. ג) כמות הגפרית. ד) הפעולה הרדיו-אקטיבית. יתר פרטי ההרצאה החשובה הזאת מכילים מספרים והשואות מדעיים ביחס שבין חמי טבריה ובין מעינות הרפואה של בדן-בדן, קרייצנאך, הרצבורג, רייכנבאך, אויסזעע. ביולי שנה זו התעסק בהשגת הקונצסיה מר וו. ויפנה אל האפ“ק לתת לו עזרה כספית ונשתוה עמדו. אולם באותו זמן פנה גם אל פרופיסור וַרבורג ומר ולפזון שלח לי את ההצעה של מר וו. ומצאתי בה הגזמות גדולות, הן בההכנסות והן בההוצאות ולכן כתבתי לו במכתבי מן 5 נובימבר (1906), כי אמנם נכבד מאוד להשיג את הקונצסיה הזו אבל נחוץ לשלוח רופא וארדיכל מומחים ובקיאים, שיעשו את כל החקירות פה על המקום בנוגע למעינות עצמן ולבנינים שנחוץ לבנות. הענין נשתתק, אבל אנחנו עמדנו על המשמר. בינתיים נפתח פה המשרד הארץ ישראלי ע”י הד"ר רופין ויתענין גם הוא בהיזמה הזאת ולשם נסיון לקח את המרחצאות בחכירה על שם יהודים עותומונים שנה אחת. המשרד לא הצליח בהחזקת החכירה הזו, שהביאה לו הפסד ויעזוב אותה, ונתחיל עוד הפעם להשתדל אודות השגת הקונצסיה לזמן ארוך ונמשך הענין איזה זמן, ובנתיים באה פקודה מקונסטנטינופול ששללה מאת ממשלת המקום את הזכות למסור קונצסיות לאֹרך זמן, ונדחה הענין לאילו שנים. בשנת 1914 נדע לנו, כי יש היכֹלת להַוַלִי בבירות למסור קונצסיה זו למשך ארבעים שנה, ונבוא במשא ומתן עם הד“ר רופין ונשתוה עמו, כי המשרד יתן לנו לקחת קונצסיה זו בתנאי, כי כאשר יעלה בידינו לקחת אותה וליסד חברה בשביל סדור העסק הזה, נשלם להמשרד את ההפסד שהיה לו בחכירה זו, בסכום 4514 פרנק, במניות של החברה שניסד. החילונו להשתדל אצל הוַלי בבירות, אולם מפני שגם הוא לא הסכים ליתן הקונצסיה לאפ”ק, באנו במשא ומתן עם ערבי סורי אחד, סגן הקונסול האנגלי בחיפה, ועשינו עמו חוזה, שהוא יקח קונצסיה זו על שם אחד מידידיו הערבים, ואנחנו, כלומר האפ“ק, יתן לו שלש מאות לי”ש לערבון, שעליו להגיש לממשלה, ובתנאי קודם למעשה שהוא יתחייב למסור את זכיות הקונצסיה לחברה עותומנית שניסד אנחנו. הערבי הביא לנו את נוסח הקונצסיה שהיה כתוב בה, כי על מקבלי הקונצסיא לבנות בית מלון כמו באירופא ובתי מרחצאות כמו במדינות הנאורות (כך היו כותבים חוזים בטורקיה!). שלחנו אותו לעשות בה התקונים הדרושים – ובינתים באה המלחמה, והמשא ומתן נפסק. – בנוגע לקונצסיות אחרות הנזכרות למעלה, הנה אחרי אשר עלתה בידינו לרכוש לנו את האינסטרומנט המתוך בינינו ובין הממשלה, הלא הוא הבנק המסחרי הנזכר, ואחרי החקירות והתכניות שעשה מר מאירס בשנת 1910 באנו במשא ומתן ארוך, במשך אותו הקיץ, עם הדירקטוריום על ידי חליפת מכתבים בדבר רכישת אילו קונצסיות. במכתבו של מר קאגן משנים ועשרים ליולי אותה שנה (1910), הוא כותב לנו, כי הוא נוטה לרכישת הקונצסיות – לבנין הטראמווי בירושלים ומי הירקון אצל פתח-תקוה – והציע לנו להשתדל לקנות אילו מגרשים באותם הרחובות שבהם יעבור הטראמווי, ע"פ תכנית מאירס, וכמו כן לקנות כמה אלפים דונם קרקעות שעל יד הירקון. במכתבו משלשה באוגוסט אותה שנה כתב לנו, כי הוא משתדל ליסד חברה הולנדית לרכישת הקונצסיות, ובינתים הציע לנו לעשות חוזה עם המונציפליטט הירושלמי, שעל פיו נתחיב אנחנו לתת את הכספים הנחוצים לסדור הספקת מים, בתנאי שהעיריה מצדה תבטיח רוחים על הקרן שנכניס לעסק הזה, בגובה ארבע או ארבע וחצי למאה, על ידי הכנסה ידועה ממסים קצובים. במכתבו מארבעה נובמבר, הודיע לנו מר קאגן, כי נכנס כבר במשא ומתן עם בעלי כסף להשיג הקפיטלים הנחוצים, ובמכתבו מחמשה בדצמבר כתב לנו, כי עומד הוא למשוך גם את הברון רוטשילד לעסקים הללו. אולם בעת שאנחנו עמדנו במשא ומתן תכוף בדבר השגת הכספים מצד אחד ומן הצד השני – במשא ומתן עם עירית ירושלם בדבר השגת הקונצסיות, נודע לנו, כי באה לירושלם פקודה מקונסטנטינופול, השוללת מעירית ירושלם את הזכות למסור קונצסיות על עבודות צבוריות. ביחד עם זה באה דרישה לשלוח למיניסטריום לעבודות צבוריות את כל התכניות והחוזים לענינים אלו. בשל הפקודה הזאת בא שנוי ניכר בהשתדלויות בהשגת הקונצסיות הנזכרות. בארצנו, היה המשא והמתן עם ממשלת המקום בידינו ובידי ידידינו הערבים השותפים בהבנק למסחר הנזכר. אולם סטאמבול – היתה ספירה מדינית אחרת, לגמרי ומוזרה לנו, ובפרט כי המקום הזה קרוב להמרכז הכספי והמדיני שלנו, (היק"ב וההנהלה הציונית), לכן מצאתי לנכון לשלוח להדירקטוריום כל ההרצאות בענינים אלו, ביחד עם התכניות המפורטות, בתקוה כי הדירקטוריום ימצא לו דרכים להמשיך העבודה בנוגע להשגת הקונצסיות בסטאמבול, ואנכי חשבתי לעמוד על המשמר בארצנו, אם יהיה צורך להשיג איזה עזרה מפקידי הממשלה פה. אולם הדירקטורים לא המשיכו עבודה זו בסטמאבול, מפני חוסר אמון בממשלת הטורקים, או מפני חוסר אמצעים, ואחרי משא ומתן ארוך במכתבים עמהם, לא נתנו גם לנו רשיון להכנס בעסקים אלו, שדרשו הוצאות מוקדמות בסכומים ידועים, ולכן דחינו גם את העסקנים הערבים, מנהלי הבנק למסחר הנזכר. הללו באו במשא ומתן עם יוני אחד מאברומאטיס, בדבר השגת הכספים להוציא אל הפועל את הקונצסיות. יוני זה היו לו יחסים עם בנק אחד בפריז, והוא בא לירושלים ופזר ממון להוצאות ולקח קונצסיה לבנין תחנת חשמל בירושלים. אחרי כן הלך לסטאמבול והוציא גם שם הוצאות ואשרו לו את העסק הזה, אלא שבינתים באה המלחמה. אחרי כבוש האנגלים את ארצנו, קבל, כידוע, מר רוטנברג את הקונצסיה להתקין חשמל בכל ארץ ישראל, אז בא מאברומטיס וטען, כי על סמך המנדט על ארץ ישראל שקבלה ממשלת אנגליה, הנה כל הקונצסיות והזכיות שנתאשרו על ידי הממשלה הקודמת, ממשלת הטורקים, לפני המלחמה, נשארו בתקפם, ולכן שייכת לו הקונצסיה על מפעל החשמל בירושלים, ואם רוטנברג חפץ בה, – עליו לתת לו פצוי בסכום מאה אלף לי"ש ויותר. בשעה שאני כותב הדברים האלו, הביא מאברומטיס את טענותיו לפני בית הדין הבין לאומי בהאג. פרק ל"ח [העסקים באפ"ק: ירושלים, בירות, חיפה, חברון, צפת. – הצעה לכוללים של החלוקה בצפת לבנות בתים מחוץ לעיר. – הלואות לזמנים ארוכים. – אגודות משותפות. – קרן עזרא, קרן גוץ. – מספרים. – מועצה על יד הבנק. – המצב האקונומי והפוליטי של היהודים. –] מפני חוסר עבודות ישוביות גדולות, על פי התכניות הנזכרות, נשארנו גם בשנה שלאחר כך בחוג העסקים הרגילים, כמו שבארתי להדירקטורים בהרצאתי מראשית 1911: בעסקים בכלל: מפני הבצורת בארצנו נתקטן מסחר התבואות היוצאות ומפני זה ירדו גם העסקים בחצי הראשון של השנה. סלקנו להבנק בלונדון את הסכומים שלוינו ממנו, ובמשך זמן מה היו לנו כספים לזכותנו. בחצי השני של השנה נתרחבו העסקים בארצנו והיתה אפשרות להגדיל השקעת כספים במסחר וקנין, אבל לא מצאנו לנכון לעבור על סכומי הקרידיט הקצוב לנו, ולכן צמצמנו עסקינו עם הסוחרים הערבים או בהלואות על סחורות, אבל האכרים שלנו, וכמו כן גם היהודים העוסקים בחרושת המעשה ובמסחר, קבלו כל אחד מאתנו הלואות בגבולי הקרדיטים שלהם, בלי שום עכוב או קמוץ. ירושלים: גם בשנה זו כבשנים הקודמות, לא נתרחבו שם העסקים. סכום הפקדונות הוגדל שם, כפי שנראה מהחשבון של הסניף הזה, ומפני שלא מצאנו שם עסקים בטוחים להכניס בהם כספים, השתמשו הסניפים האחרים במותר הכספים, שיש לסניף הזה, ושלמו לו רוחים, בשעור שמקבל מאתנו היק“ב בלונדון. היו שם אילו הפסדים קטנים והעברנום לחשבון ההפסד. אם העסקים לא נתרחבו בירושלים, בכל זאת חשוב הוא הסניף הזה לטובת המסחר המקומי וכבוד הישוב היהודי, כמו שאמרנו כבר בהרצאותינו הקודמות. ועלינו עוד להוסיף, כי אם רק נשמור את החסכונות של אחינו שם מצד אחד, ונתן הלואות להמסחר הפעוט ולבתי חסד שם מצד שני, – אז גם ע”י עסקים אלו נביא להישוב היהודי שם תועלת מרובה. בירות: את העסקים בסניף הזה אנחנו מנהלים במסגרת האמצעים שלנו, כמו שבארתי בהרצאותי הקודמות. ההפסדים הקטנים שהיו שם, העברנום לחשבון הפסד. חיפה: העיר הזאת הולכת ומתפתחת במסחרה, ויחד עם זה מתפתח גם הישוב העברי, ויתר שאת להישוב העברי פה על הישוב החדש ביפו, מפני כי בחיפה אין אנחנו רואים בין החדשים שהתישבו פה את המסחר הפעוט, כמו שרואים אנחנו ביפו – המסחר שהחנונים היהודים מרוסיה העבירוהו לארצנו. בעיר זו מתיסדים בתי מסחר ובתי חרושת ע“י אחינו. העסקים אינם גדולים, אבל חשובים לפי ערך המקום, והבנק שלנו הוא רוח החיה באפני המסחר היהודי שם. ולא דוקא באפני המסחר, אלא עוזר ותומך בענינים אחרים של הישוב היהודי, כמו בענין קנין קרקעות, בנין בתים וכדומה. המנהל שלנו שם, מר קיזרמן, התעסק ג”כ בסדור הבנין של הטכניקום. כמו כן נכבד הוא הסניף שלנו למושבות אשר בגליל. העסקים מתרחבים שם בהדרגה, לשביעת רצוננו. חברון: מפני מעוט ישוב יהודי בעיר הזאת, לא יוכל הסניף הזה להתפתח ולהתרחב, אבל בגבולי האפשרות הוא עוזר להחזקת הישוב היהודי בעיר הזאת. צפת: הסניף הזה פתחנו, כפי שידוע לדירקטורים, בחודש ספטמבר בשנה שעברה. למנהל מניתי שם את מר ש. גורדון, שבא לפני זמן מה בתור מנהל לשכת המודיעין של חברת חובבי ציון ברוסיא, ואחרי כן עבד בסניפנו בבירות. הוא איש חרוץ ובעל השכלה רחבה, ואקוה כי בהנהלתו יתפתח הסניף הזה. מפני יוקר הוצאות הנסיעה לשם, עלו הוצאות ההתיסדות עד לסכום 3238.86 פר‘, ואת העסקים לא יכולנו להרחיב קודם שלמדנו לדעת את המקום הזה, נמוסיו ויושביו. נוסף לזה גדלה ההתחרות מצד בית הבנק הפרטי שם, ואשר על כן התוצאות של החדשים משנה שעברה היו בהפסד סכום 3097.86 פר’, ביחד עם חלק הוצאות ההתיסדות, אשר גבינו מחשבון הרוחים הכלליים. כמובן לא יוכל ההפסד הזה להחליש את תקותנו לימים הבאים, כמו שבארנו בהרצאותינו הקודמות. הנה העיר וסביבותיה יתנו די חומר לעבודתנו המסחרית, שתביא לנו פרי וגם תועיל לטובת הרחבת הישוב היהודי, שהוא רוב גדול בעיר זו. בהיותי בפעם האחרונה בצפת, באתי במשא ומתן עם ממוני הכוללים שם והם הראו לי, כי ההכנסות של כוללי החלוקה בעיר זו עולות עד לסכום 500.000 פרנק לשנה14. הצעתי לפניהם ליסד קרן לבנין בתים מחוץ לעיר צפת באופנים אלו: ממוני הכוללים ינכו מכל ההכנסות, שתבאנה בשביל המוסדים וגם בשביל אנשים פרטיים, עשרה למאה מדי שנה בשנה, וישמרו אותם בקרן מיוחדה בהבנק שלנו. בינתים ייסדו חברה לבנין בתים, אשר כל חבר וחבר ממנה יכניס כאלף פרנק לקנות מגרש על הר כנען על יד העיר צפת, מקרקע של הברון רוטשילד העומדת למכירה. כאשר הקרן הזאת תגיע לסכום 100.000 פר', אזי יוסיף הבנק לקרן זו הלואה בסכום כזה למספר שנים ידוע, ויתן הלואות לבנין בתים – ארבעה ארבעה אלף פרנק לכל בית למשך 18 – 20 שנה. כאשר יבנה פרור כזה, יהיה ביכולת המתישבים להתעסק בגדול ירקות ועשית חלב וחמאה, וכמו כן להנהיג שם חרושת ביתית וכדומה. במקום זה האויר טוב ובריא והמראה משם על ים כנרת, על הר חרמון וסביבות אחרות נהדר מאד, ובמשך הזמן יוכל היות, כי יבואו עסקנים ויבנו שם בתי מלון ובתי קיץ. מלבד זאת, אם תצא הצעה זו אל הפועל לא יקשה לנו להשפיע בשנים הבאות שינוכו מכספי החלוקה סכומים יותר גדולים לדברים המביאים תועלת. ומצפת יראו הממונים ויעשו כן גם בירושלים ויתר ערי הקדש, ומעט מעט, אפשר יהיה לשנות מוסדי החלוקה למקור ברכה, שישמש להרחבת עבודה ואומנות וכדומה. הממונים הסכימו להצעתי והבטיחו לבוא בחליפת מכתבים עם הממונים בחוץ לארץ להשיג את הסכמתם. הענין הזה נמשך, כנהוג בארצנו, ובינתים באה המלחמה. * * * בשנה שעברה גמרנו מתן ההלואות, שהקצבנו בשביל שני פרורים חדשים על יד הערים יפו וחיפה, מן הפקדון שמסרה לנו הקה“ק (פרטים בענין זה בפרק ל"ו) וגם נתַנו במשך השנה הזו הלואות לזמנים ארוכים ג”כ מהפקדון של הק“ק (למשך עשר שנים) להנוטעים אשר ביהודה. גם ההלואות האלו היו לתועלת רבה; הן המציאו להאכרים את האמצעים הנחוצים כדי לגמור עבודות נטיעותיהם, עפ”י תנאים טובים ונוחים, היינו: ברוחים נמוכים ובסלוקים לשנים אחדות מהכנסת הנטיעות, – תנאים שהם כל כך חשובים לאכרים. מובן כי עסק ההלואות לזמנים ארוכים, שהוא חדש לגמרי בארץ, דרש לברוא לו סדר ובסיס חוקי, מתאים לתנאי הארץ ולתנאים המיוחדים של ישוב יהודי באחוזותיהם, וזה גרם לנו הרבה עבודה ויגיעה, אך בזה עשינו צעד חשוב להתפתחות הישוב על דרך מסחרית בטוחה, והנחנו יסוד לסניף הלואות לזמנים ארוכים לאכרים. לא קבלנו בשביל ההלואות האיפותקאיות האלו את התנאים הנהוגים בארצות אירופה – לתת הלואה בסכומים המתאימים לחלק ידוע משוים של הנטיעות, אלא הנחנו ליסוד את ערך הכנסותיהן, ולשם בטחון ניתנו ההלואות לאגודות משותפות בערבות הדדית ועשינו חוזים עם מקבלי ההלואות, שעל פיהם יש לנו הזכות לגבות את התשלומים השנתיים מדמי מכירת הפירות של הפרדסים. אמת, כי על ידי התנאים שקבענו, הגבלנו את ההלואות בסכומים קטנים, אבל גם תנאי זה, שאחדים קובלים עליו, הוא רק לטובת הישוב ולטובת האכרים בפרט. ראשית, שמרנו על האכר לבלתי העמיס עליו חובות יותר מדי, אלא לפי צרכיו, לגמר הנטיעות, אם התחיל אותן באמצעיו הוא. ושנית, שמרנו עליהם לבל יעשו נטיעות גדולות ביותר ולא יכנסו לעסקים שיוכלו להיות קרובים להפסד. אגודות משותפות: גם בשנה זה הוספנו ללכת בדרכנו שסללנו לנו – לתת הלואות להאכרים במושבות ולהסוחרים בערים באגודות משותפות – באפן חדש זה, שכבר רכש לו זכות קיום בכל העולם הנאור. בשנה זו הוספנו ליסד אגודות חדשות בראשון-לציון, ירושלים, צפת וצידון. כל האגודות האלו עבדו באפן טוב, מלבד שתים אשר במושבות סג’ירה ומתולה, שפגרו מלשלם מסבת שנת הבצורת. אנחנו השתדלנו להבטיח את החוב המגיע לנו, ונקוה כי לא יהיה לנו הפסד מקופות אלו. יחד עם הבילנץ הזה שולחים אנחנו ג"כ חשבון פרטי של ההלואות באגודות משותפות. מן הפקדון שהציעה לפנינו חברת “עזרא” בברלין, לא עלתה עדיין בידינו להוציא את התועלת שבשבילה נקצב – היינו לבנות בתים בכפר סבא, מפני כי במשך השנה שעברה לא השיגו עדיין האכרים רשיון לבנות את הבתים. עתה, בעת אשר אנחנו כותבים את ההרצאה הזאת, כבר נתקבל הרשיון הזה ובקרוב נגש לבנין הבתים במושבה הזאת, ועל ידי כך נביא חיים חדשים לישוב החדש הזה, ותקותנו חזקה, כי גם חברת “עזרא” תוסיף ללכת בדרך הזאת לטובת ישוב אחינו בארצנו ותקדיש עוד כספים מאמצעיה לבנין בתים בשאר מקומות. מן הפקדון של מר גוץ נתַנו הלואות גם בשנה זאת ליהודים סוחרים בדרום הארץ ובעבר הירדן. מפני הבלבולים שהיו בעבר הירדן בשנה זו, לא עלתה בידינו להרחיב את תפוצת היהודים במקומות האלו, כמו שהיתה בדעתנו. אבל לא הסחנו דעתנו מעבודתנו בפנה זו. במשך השנה שעברה ערכנו ספירה למספר היהודים היושבים בעבר לירדן מזרחה ועשינו לנו רשימה מפורטת ממקומות מושבותיהם, משלח ידם ומדת האדמה הנעבדת בכל מקום שהיהודים יושבים שם. כאשר תשקוט הארץ שם תהיה היכולת בידינו להגדיל שם מספר היהודים הסוחרים, ועל ידם לרכוש מעט מעט גם ישיבת קבע בשטח החשוב הזה בשביל אלה מאחינו החפצים לעבוד שם אדמה. יען, כמו שבארנו כבר בהרצאות הקודמות, אי אפשר לקנות שם שטח גדול בפעם אחת וליסד שם מושבה בתנאים הנוכחים, אלא דוקא לסנן לשם מעט מעט ובחשאי יהודים בעלי אומץ ועז, המוכשרים להסתגל אל תנאי המקום, לכרות ברית אהבה עם הבידואים תושבי הארץ ולהכין מקום לקולוניזציה רחבה. מה עשינו לטובת הישוב היהודי? על השאלה הזאת ישיבו לכם המספרים הבאים: לראשית שנה זו יש לנו בהלואות: 1. לרכישת קרקעות ולהרחבת עבודת האדמה. (679 חשבונות בחמש סעיפים הבאים). א. לאכרים ונוטעים באגודות משותפות עד הקציר והבציר 365.655 ב. לאכרים ונוטעים לאורך זמן 175.000 ג. לאכרים ונוטעים ליחידים לזמנים שונים 362.806 ד. לפועלים באגדות משותפות לזמנים שונים 23.580 ה. לאגודות העוסקות בממכר תפוחי זהב שונים 112.700 2. לחרושת המעשה לבתי חרושת ולאומנים (140 חשבונות) 412.875 3. למסחר א. לסוחרים גדולים (1211 חשבונות) 2.995.370 ב. לסוחרים קטנים ולפועלים (מהם חלק באג' משות') 175.227 4. לבנין בתים ביפו, ירושלים וחיפה (123 בתים) 351.578 5. לצורכי צבור במושבות לצנורות מים וכדומה 25.600 6. למוסדות קולטוריים ויסוד בתי ספר, ת"ת, ישיבות ובתי חסד ופקידים (102 חשבונות) 176.783 ס"ה פרנקים 5.177.174 בסכומים הנאמרים למעלה, כפי שנראה, נכנסו גם הלואות לאגודות משותפות לזמנים קצרים, והן מתחלקות לסוגים אלו: בס"ה באגודות משותפות 58 פרדסנים 102.000 פר' 682 אכרים 253.655 פר' 774 חנונים, אומנים ופועלים 81.721 פר' ס"ה 1514 חברים 436.376 פר' החקירות שעשינו בדבר קנית קרקעות ביהודה, בגליל, בדרום ארצנו ובעבר לירדן מזרחה וכו‘, חקירות בדבר חכירת נכסי השולטן, תכניות לעבודות צבוריות שונות, סטטיסטיקה של האכרים במושבות ושל היהודים בעבר לירדן – כל אלה עלו לנו לערך בסכום 13.500 פר’. במשך השנה שעברה הוצאנו אבליגציות בני 4% על סך 300.000 פר' נגד הפקדון, שנתנה לנו הקה“ק למשך 18 שנה לשם בנין בתים ביפו וחיפה. בשנת החשבון מכרנו רק שמונה אבליגצות, – מפני ששוק הציוניות מלא דרישות ותביעות, בכח תעמולה והכרזות גדולות לנדבות לשם עבודות שונות בישוב ארצנו, או נירות ערך כאלו שאינם אלא נדבות, ובמצב כזה לא לכבוד הוא לאפ”ק לבוא כעת בהצעות למכור את האבליגציות שלו. אולם לא לעולם תשלוט רוח סערה בעולם: יעבור הרעש ויבוא רוח ד' בקול דממה דקה, לעבודה אטית ונאמנה, ואז יהיו קונים להאובליגציות האלו, וזאת תהיה הדרך הנכונה לרכוש כספים בשביל הלואות לזמנים ארוכים. המועצה על יד הבנק. סדור המועצה נמשך בגלל חליפות המכתבים שהיו ביני ובין הדירקטור מר קאגן, וכמו כן מפני עוד סבה אחת – כי שלשה מהחברים לא היו בארץ, אשר על כן היתה בשנה שעברה רק ישיבה אחת מסודרת, אם כי פעמים רבות טכסנו עצה, עם חברי המועצה, שלא בדרך רשמית. בהרחבת הישוב היהודי בארצנו, מצטערים אנחנו מאד, על אשר עלינו לסמן בהרצאתנו זו, כי השנה שעברה היתה שנה שחונה, שנה שלא נעשתה בארצנו עבודה ראויה להתכבד בה. הסבה הנכונה לזה, לפי דעתנו אנו, כי אין לנו עדיין תנועה עממית; אין לנו תנועה כזו, שהשפעתה כל כך מרובה על כל המפלגות בעמנו, עד שתהיה ביכלתה להוציא מקרב עמנו כחות חזקים, אנשים בריאים ברוחם, בגופם ובממונם ולהביאם אל ארץ אבותינו לעבדה ולשמרה, – לעבדה באמת ובתמים, ולשמרה על אף המכשולים הרבים שיפגשו בדרך אשר כזו. נצרך לזה עוד להוסיף, כי ההכרזה הצעקנית לקחה את מקום העבודה הנאמנה, וכי ניטלה מאתנו ההרגשה הלאומית והטקט המדיני לעבודתנו; ד' אמות קרקע כי יקנו – וכבר יוצאים אנחנו לצלצל בפעמון הגדול בכל כתבי העתים שלנו; בתים אחדים כי יבנו – וכבר עושים אנחנו חגיגות ותהלוכות ומגדילים אנחנו את אש הקנאה בלבות שונאינו בארץ ונותנים פתחון פה לשוטנינו ומקטרגינו. כל אלו ההכרזות, שעסקנינו קוראים אותן תעמולה לטובת הפצת רעיון הישוב, שוללות הרבה עבודה ומרץ ודוחות את העבודה המעשית האמתית. כמו שאמרתי, אין לנו לסמן עבודות חשובות, אולם בכל זאת, אלה מאחינו שהיו להם האמצעים והחפץ העז להחזיק באיזה מקצוע כלכלי, הולכים ומתבצרים בארץ ולוקחים חלק במחסר וחרושת המעשה. מצבם הפוליטי של היהודים בארצנו לא נשתנה לא לטובה ולא לרעה; על ראש אחינו לא ירד עוד גשם ברכת החופש הקונסטיטוציוני, אבל בזה עלינו להודות, לצערנו, כי אשמים אנחנו בעצמנו; שפת הארץ לא ידעו אחינו ורובם חוסים תחת כנפי ממשלות זרות, אשר על כן לא יוכלו להכנס אל החיים המדיניים של הארץ ולשאת איזו משרה או לעמוד בראש איזה מוסד ממשלתי גדול. יתר על כן, אין אנחנו מסודרים לעדות מאושרות מהממשלה ואין אנחנו משתדלים להרבות את מספר הנתינים העותומנים; חטאנו נגד החוק החדש, שקרא לעבודת הצבא את בני הנעורים מהיהודים; לא שדלנו את צעירינו, כי יבואו לעבוד בצבא, אלא נתנו להם לברוח מן הארץ ולא השכלנו לראות את הנולד כי החטא הזה לא יכופר לנו מצד הממשלה, וביום פקודה תפקוד עלינו גם את העון הזה… במקצוע קנית קרקעות לא יצאו שום גזירות חדשות, רק השלטונות מניחים מכשולים על דרך רכישת הקרקע ע “י נתיני חוץ לארץ. בפקודה אחת מסטמבול למושל ירושלים, שהיתה לנגד עיני, נאמר בפירוש, כי ליהודים עותומנים יתנו הרשיון לקנות קרקעות, לערך 300 דונם לכל משפחה, ולמעשה אפשר גם להגדיל את סכום הדונמים. המסים הוקלו לכל יושבי הארץ ובתוכם גם ליהודים. אם תחזיק הממשלה הקונסטיטוציונית מעמד לאורך ימים, אזי בודאי יסודר גם מס העשור. ביפו וסביבותיה משתדלים הפרדסנים לפעול אצל הממשלה המרכזית לשנות את מס העשור הנגבה כעת עפ”י שומת הפירות ולהעמידו על הערכת האדמה, ויש תקוה כי השתדלותם תביא פרי. העבודות הצבוריות, כמו בנין חופים, מסילות-ברזל, צנורות מים וכדומה, בודאי ג"כ יצאו אל הפועל מעט מעט, והן יפיחו רוח חיים בארצנו ויחיו את ערמות ארץ אבותינו, לתועלת בניה השבים אליה. –––––––– רשימת הכספים הנכנסים למוסדות השונים בארץ ישראל סיכומי ביניים פרנקים סוג מוסד שם 85000 ישיבות וכוללים בקור חולים האספיטל 80000 ת"ת עץ-חיים 300000 ועד כל-הכוללים 150000 מושב זקנים וזקנות 15000 עזרת נשים 125000 כולל חב"ד 125000 כולל סובאלק 880000 להעביר 880000 הועבר 260000 כולל ווארשה 8000 כולל פינסק 15000 כולל קארלין 50000 כולל וואלין 13000 כולל רייסן 20000 כולל סלונים 40000 בית התבשיל הכללי 150000 ישיבת תורת-חיים (ווינוגראד) 150000 ישיבת מאה שערים עם הת"ת השיכים לה 15000 ישיבת חיי-עולם (החסידים) 10000 ישיבת אהל משה 125000 כולל ווילנא וזאמוט 100000 כולל גרודנה 1046000 90000 כולל מינסק 350000 למבערג, שאכץ בוצאץ, בוקובינה וזיבנברג 1150000 800000 כולל אונגארן 20000 מוסדות השכלה למען-ציון 20000 בית הספר למל 20000 בית היתומים למל 15000 הסימינר 5000 גני הילדים 20000 חנוך עורים 85000 בית הח' רוטשילד 20000 בית הח' רוטשילד, תמיכה ליולדות 300000 חכי"ח עם המוסדות שלה 555000 50000 בי"ס אווילינה די רוטשילד 70000 בה"ח 70000 אמשטרדם שערי צדק 145000 5000 ספריה גנזי יוסף 3776000 להעביר 3776000 הועבר 10000 כוללי הספרדים חנוך יתומים 30000 20000 תפארת-ישראל 120000 טראבלוס, טוניס, מארוקה, אלגיר 6000 מצרים 3000 בית אל 149000 20000 תמחוי 1000000 חוץ לירושלים טבריה, צפת ע"פ רוב מכוללי החסידים 4955000 ס"ה פרנקים15 פרק ל"ט [הרעש על הקונגרס בבזל. – הוכוחים בועד הפלשתינאי. – הצעות פסמניק, בוכמיל והויזרמן. – הצעות שונות מצדי. – בישיבת הדירקטורים בבזל והאג.] באב תרע"א (1911) נתאסף הקונגרס העשירי בבזל. לא חפצתי ללכת לבזיל, כי מה שיכולתי לאמר לאחי – אינם חפצים לשמוע, ומה שחפצים לשמוע, – זה נגד דעותי אנכי, ולא אוכל לאמר. אבל לא יכולתי לדחות את הצעת מר וולפסון – והלכתי. כאבל בין חתנים הייתי כל ימי הקונגרס, סר וזעף תעיתי מלשכה ללשכה ומחדר לחדר בין אלה הטועים ללכת לקול הרעש וההכרזה הצעקנית, בהאמינם לשוא, כי העבודה הציונית היא ברעש ו“בנעשה” קודם ל“נשמע”. ובישיבה אחת לקחתי חלק, בישיבת הקומיסיה הפלשתינאית. היו הרבה נואמים ובעלי הצעות, כנהוג אצלנו. מר פסמניק באר והודיע כי “השרים” הגדולים ברוסיא אינם חפצים להרשות לעבוד עבודה ציונית, אחרי אשר הציונים לא הראו עוד עד עתה פעולה ניכרת ביציאת היהודים מרוסיא במספר גדול. ולכן דרש–ליסד תומ“י בנק איפותיקאי ובעזרת ההלואות מהבנק הזה יוציאו לכהפ”ח אלפים משפחות בשנה, ואז תוקל העבודה הציונית ברוסיא. מר בוכמיל הציע לבלתי להתעסק בדברים פאליטיביים, אלא בעבודות יסודיות ועקריות: הוא דרש ג“כ ליסד בנק איפותיקאי, אבל יחד עם זה, למען הקל קנין קרקעות בא”י, דרש לקנות קרקעות בצפון סוריא ובמסופוטמיה ולהעביר לשם את הערבים מפלשתינה… למען שיפנו את מקומותיהם בשביל היהודים, וגם ד"ר טהון הסכים להצעתו. ד"ר הויזרמן התפאר הרבה בידיעותיו את הארץ ויושביה ודרישת הקולוניזציה היהודית, והציע לקנות קרקעות זבורית, כמו אדמת בצות, חול וטרשים בהרי יהודה; קרקעות כאלו אפשר לקנות, לפי דבריו, ממאה עד מאתים אלף דונם (מלתא זוטרתא!) וכמו כן לקנות נחלאות גדולות על יד המושבות. בנוגע לבטחון החיים והרכוש הציע מר בן-ציון לזיין את הקולוניסטים, ובעיקר את הפועלים, והם ישמרו על עצמם בחרב ביד. וגם ד"ר בוכמיל החזיק בדעה זו. היותר שבע רצון בין כל בעלי ההצעה היה המהנדס קפלנסקי. הוא אמר, שהוא שבע רצון מעבודת הועד הפועל הגדול והקרן הקימת בזה שקונים קרקעות ומסדרים עליהם עבודה חקלאית, ועי"ז נותנים עבודה לפועלים. ובין כל אלה ה“בקיאים” והמציעים מה יכולתי לדבר? היה בידי להראות בראיות ומופתים ברורים, כי הבנק האיפותיקאי לא יוכל להוציא אלפים, ולא דוקא אלפים אלא אפילו מאה משפחות בכל שנה. והדברים גלויים וידועים, והחשבון הוא פשוט וברור: כפי החשבון הידוע כעת בארצנו עולה התישבות משפחה אחת ועמידתה על הקרקע לסכום 30000 פרנק לכה“פ, ולקולוניסט כזה יוכל הבנק האיפותיקאי, אשר יעבוד על יסוד מעשי, להלוות לכל היותר לערך 10/12000 פרנק ואם כן צריך שיהיה לו משלו 20.000 – 18.000 פרנק, ואנשים כאלה – אימיגרנטים עם סכומים כאלו, אשר יש להם הכח והרצון להתישב כעובד אדמה, באים לארצנו רק במספר קטן, ואם כן מכונה גדולה כבנק איפותיקאי למי ובשביל מי היא נחוצה? אפשר להראות, כי להוציא אלפים משפחות ולהושיבם בארצנו בכל שנה – זה דבר היוצא מגדר האפשרות, ומספר הרבה יותר קטן, כמו 50–40 משפחות בשנה, לא יועיל להטיב את המצב הציוני ברוסיה ולהפיק רצון “השרים הגדולים” שם; נקל היה ג”כ להראות כי אין אצלנו לא אמצעים חמריים ולא מדיניים, לקנות קרקעות במסופוטמיה ולהוציא לשם את הפלחים הערבים מארץ-ישראל. אבל מי ישמע לדברים כאלה? מי שאומר את האמת הלא לבוגד יחשב! אשר על כן בחרתי לי דרך אחרת ולא דברתי על אודות המעשים בשלילה, כי אם בחיוב. סמכתי את עצמי על דברי האדון אוהגן, שדבר בימי הקונגרס באסיפה קודמת על אודות קולוניזציה בורגנית וקולוניזציה פרוליטרית, ואמרתי כי הצעות האדון אוהגן אפשר להוציא לפועל באופנים אלו: בשביל קולוניזציא בורגנית הצעתי, כי תתן הק“ק הלואה לקנין נחלה אחת בת 10000 דונם לערך, 400.000 פר‘, – נחלה המספקת לארבעים משפחות, ותמסור אותה למשפחות כאלו, שיש להן די אמצעים לבנות בתים ולקנות האינונטר החי והמת וכו’ ולהתיישב שם, בלי שום אפוטרופסות והכנות קודמות. נחלה כזאת תעלה על כל משפחה לערך בעשרת אלפים פר' ועל מקבלי הנחלה לשלם מחירה בצרוף 3% רוחים במשך 48 שנים. תשלום שנתי בעד סכום 10000 פר' עפ”י חשבון זה יעלה לסכום 394 או לערך 400 פר' לשנה,– סכום שאיננו גדול בשביל אכר, שיכניס משלו בנחלה זו לערך 15–20000 פר'. והיה אם ימצאו אנשים כאלה ואם יעלה הנסיון הזה בידינו, אזי נוכל להוסיף לעשות כמתכנתו בשנים הבאות. עבודה כזו היא לפי האמצעים שלנו, והקרן הקימת תוכל להכניס את הכסף להלואות כאלו רחוקות הן מהפסד. ונכבד מאד לנו הדבר, כי אם יעלה בידינו למשוך משפחות אמידות, שיתישבו באמצעיהם ועל אחריותם הם, הלא תהיה זאת התישבות טבעית ובריאה, שתביא אנשים וכספים אל הארץ ותגדיל רכוש היהודים בה. בנוגע לקולוניזציה פרוליטרית הצעתי לקנות על יד כל מושבה ומושבה כברות ארץ קטנות ולבנות עליהן בתים, באפן שיהיו לכל בית משנים עד חמשה דונם קרקע, לפי מצב המושבות. הבתים אלו עם כברות ארץ קטנות, ינתנו לאלה מהפועלים היושבים כבר בארץ זמן מה, ונתמחו בעבודתם החקלאית, וג“כ בתשלום לשיעורין – הקרן עם רוחים קטנים. הפועל שיקבל בית וכברת ארץ קטנה על-יד המושבה, יעשה לו גן-ירקות, יגדל עופות, יעשה לו חלב וחמאה לצרכיו הוא ולמכירה. ומפני שעבודת נחלתו זו תדרוש ממנו רק זמן קצר, ע”כ יהיה ביכלתו לעבוד אצל אחרים – והוא ימצא תמיד עבודה במושבה. במושבות יתגדל באפן כזה האלמנט היהודי, הפועל יחובר אל נחלתו הקטנה שתהיה שייכת לו, יעבוד אותה בחשק נמרץ, ישפר אותה ויחיה במושבה חיים של פועל טבעי ובריא. נחלה כזו תעלה לערך 2500 פרק, ויהיה עליו לשלם במשך 48 שנים – הקרן עם רוחים 3% – סך 98.50 פרנק בכל שנה, שזה שוה לסכום דמי הדירה שהוא משלם כעת, וסלוק כזה יהיה ביכלתו לעשות. הצעתי גם כן – הצעתי הישנה שכבר דברתי עליה – לבוא במו"מ עם אחדים משבטי הבידואים, היושבים בנגב הארץ ובעבר הירדן מזרחה, לקנות מהם כברת ארץ קטנה וליסד שמה פירמה, כעין בתי הנזירים אשר לנוצרים. הם יתישבו במקום אחד עשרה או עשרים צעירים, היודעים שפת הארץ ונמוסיה, ויכרתו ברית שלום עם אחדים מזקני הבידואים, אזי יעלה בידם להגדיל מעט מעט אחוזות הפירמה, אשר יעבדו אותה בעצמם, וימשכו עוד יהודים אשר ירכשו להם שם אחוזות ארץ. ליהודים האלו יתחברו הסוחרים הקטנים, היהודים העוברים כעת בין שבטי הבידואים וסוחרים את הארץ, ובמשך זמן ידוע יתרחב הישוב העברי שם, והממשלה הטורקית תהיה שבעת רצון למצוא במקום הבידואים הנודדים, – מתישבים חדשים העובדים את האדמה ומוציאים יבול ממנה ומשלמים מסים. הלאה הצעתי לבוא במו"מ עם חברת “עזרא” הברלינית ועם מוסדות אחרים ממין זה וליסד בתי ספר בערים, שיש שם אפילו רק שנים-שלשה יהודים, ולתת יכולת לילדי הערבים ללמוד בהם. בדרך זו הלכו והולכים כל הכתות הנוצריות השונות בארץ, והצליחו למשוך אליהם את לבות הערבים ילידי המקום. עלינו לשום עינינו ולבנו לענין הנכבד הזה: הערבים אשר ילמדו בבתי ספרנו, יהיו אוהבינו, ואוהבים דרושים לנו בארצנו… מנקודת השקפה זו, אמרתי, שעלינו לחדול מתעמולה נגד עבודת הערבים במושבות היהודים, אלא להשתדל להרבות מספר פועלים יהודים, ואם גם הערבי ימצא לחם חֻקו אצלנו, עלינו לא לדחותו באמת הבנין. ראשית: דרך כזו רחוקה היא מהמוסר היהודי; ושנית: תעמולה כזו אינה מועילה להרבות את מספר הפועלים היהודים. והצעתי עוד: להוסיף כספים להקרן האיפותיקאית, שיש אצלנו בשביל בנין בתים מפקדונות הקק"ל, למען שיהיה ביכלתה לתת הלואות לבנין בתים במושבות ובערים, עד אשר יבואו ימים יותר טובים ואמיגרציה יותר גדולה ויהיה אפשר ליסד בנק איפותיקאי בארצנו. ולבסוף הצעתי, כי ההסתדרות הציונית תתן את האמצעים הנחוצים למען מנות חכמים-באשי ביפו וחיפה, והראיתי על הנחיצות הזו, מפני שלחכמים האלו יש כח גדול ע"פ חוקי טורקיה, ולהתיצב בשם היהודים ולדרוש משפט צדק. בינתים נתרחבו הוכוחים על אודות הגדלת הקרן של “החברה להכשרת הישוב”, שבאותו זמן הפסידה כסף בנסיון שעשתה לסדר משק רחב על אדמת כנרת. כאשר נגמרו הוכוחים הצעתי להביא לפני הקונגרס החלטת הקומיסיה הפלשתינאית בנוסחה זו: המועצה הפלשתינאית מציעה להקונגרס לחייב את הועד הפועל שעומד להבחר, שישתדל למצוא את האמצעים בשביל יסוד מושב בורגני ומושב פרוליטרי (כפי הצעותי הנזכרות), ורצוי הדבר שהועד הפועל ישתדל להגדיל קרן החברה להכשרת הישוב. ואחרי וכוחים על אודות הנוסחא הזו החליטו להציע נוסחא אחרת: לחייב את הועד הפועל העומד להבחר, להגדיל קרן החברה להכשרת הישוב עד 50000 ל"ש ורצוי לקצוב סכום כסף מאמצעי ההסתדרות בשביל קנית קרקע לארבעים משפחות, שיתישבו באמצעיהם. ומפני שהועד הפועל לא יכול למלא את ההתחיבות שהטילו עליו, להגדיל קרן חברת הכשרת הישוב עד סכום 50000 ל"ש, וההתישבות הוצעה רק כדבר רצוי, לכן היו תוצאות ההחלטות כמו הרבה אחרות – אפס… אין מקום בהסתדרותנו לעבודה תמה חשאית ומודרגת. ומלשכאות הקונגרס יצאתי ובאתי אל לשכאות ישיבות הדירקטורים של הבנקים שלנו. אבל הדירקטורים היו כולם עיפים מהישיבות התכופות של הקונגרס, ולא נשאר לי לדבר בעסקי האפ“ק רק עם קאגן וולפזון במסבות פרטיות. שניהם הסכימו להרחיב את רשת הסניפים, להגדיל אמצעי הקרן האיפותיקאית מכספי הק”ק, לחבר כל הבנקים למוסד אחד וכדומה. ובמסבה עם מר קאגן הסכים גם הוא לכל ההצעות שלי ועוד הוסיף משלו ואמר, כי לפי דעתו נצרך לקצב גבולים בין היק“ב ובין האפ”ק: הראשון נוסד למטרה פוליטית, ואשר ע“כ עליו לגמור העסקים שלו ברוסיה, ואין לו לעשות שום עסקים אלא לחכות עד אשר תבוא העת המוכשרת לנהל משא ומתן בדבר קונצסיות וזכויות בתוגרמה, והשני נוסד בשביל לעשות עסקים בארצנו ולעזור על בסיס מסחרי להרחבת כל ענפי הישוב היהודי, אשר ע”כ עליו להרחיב עבודתו, וכאשר יעבוד בתנאים כאלו יתן דיוידנדה, והדיוידנדה של האפ“ק תעבור אל היק”ב, שלו שייכות כל המניות. וקאן בקש ממני לבאר לו במכתב עוד הפעם את הצעתי כולה והוא ישתדל להוציאה אל הפעל; וכדברים האלה אמר לי גם וולפסון: “כעת אין לי עבודה בהסתדרות (בקונגרס זה התפטר ממשרת ראש ההסתדרות הציונית) ואמסור את עצמי לעבודת האפ”ק והיק“ב, והיה כאשר יבואו הצעותיך אלי ואתן את לבי עליהם”. ובהבטחה זו עזבתי את האג ושמתי דרכי לביתי ליפו דרך ווינה. פרק מ [מחזור העסקים. – הסניפים. – הצעות לפתוח סניפים חדשים. – עבודתנו לטובת הישוב. – קנית קרקעות. – באכרות. – מצב הפועלים. – חוסר ידיעות אגרריות. – בתי חרושת המעשה. – מסחר היוצא והבא. – בתי הספר, מההרצאה להדירקטוריום ראשית שנת 1912, אודות ענינים ישוביים פעוטים. – עבודות שהיו באפשרות האפ"ק לעשותן:] מחזור החשבונות היותר נכבדים בשנת 1911 בכל הסניפים היה: דיביט בפרנקים קרדיט בפרנקים הקפה 84.121.544 83.842.387 דיסקונטה 16.137.233 14.800.721 הלואות על שטרי ערך 20.867.119 20.368.052 נכ' על סחורה 1.889.303 1.775.741 נכ' על נירות ערך 8.381.698 7.921.946 אגודות משותפות 897.146 796.991 פקדונות לזמנים קצובים 1.621.128 2.017.965 נכ' בחשבון רץ 18.679.157 19.565.475 חשבוננו עם היק"ב 10.923.103 11.591.586 חשבוננו עם הקורספונדנטים בחו"ל 23.984.958 23.725.324 המחזור של יפו עם הסניפים 14.647.652 14.444.847 השואת הסלדו של החשבונות היותר נכבדים בשלש השנים. 1909 1910 1911 דיסקונטה .128 2.352 2.677.655 3.070.182 הלואה על שטרי עסק 1.871.674 2.214.975 2.310.411 הלואה על סחורה 260.031 287.856 351.694 הלואה על נירות ערך 617.388 639.471 784.898 אגודות משותפות 385.223 437.376 439.289 הלואות לזמנ' ארוכים 275.163 30.880 714.805 פקדונות 4.724.421 5.419.480 5.943.979 צפת. סוכנות צפונית זו הביאה לנו גם בשנה זו הפסד של 2912.50 פר' בערך, אחרי שכסתה רוחים 5–6%. הפסד זה הוא לא הפסד ממון על ידי מסחרים רעים, כי אם מפני שהקטַנו שם את העסקים לרגלי המהומות בארץ, ואת ההוצאות לא יכולנו להקטין, לכן רבתה שם ההוצאה על ההכנסה וההפסד הקטן הזה בסניפנו זה, לא יחריד אותנו ולא יבטל את דעתנו על הנחיצות בסניפים חדשים בכל ערי ארצנו, וכראיה לדברנו יהיה הסניף הקטן בחברון. חברון. סוכנות זו בדרום ארצנו הביאה לנו בשנת החשבון ריוח נקי, (אחרי נכוי רוחים על הכספים שהיו מושקעים בעסק שם וההוצאות) 1079.26 פר‘. הריוח אמנם לא רב והעסקים שם אינם גדולים, אולם נכבדים הם מאד מן הצד המסחרי וביחוד מן הצד הישובי; מן הצד המסחרי – יש לציין, כי בסוף אוגוסט עלה תיק השטרות שם לסך 120.000 פר’ לערך, וכאשר החלטנו לצמצמו לרגלי הקריזיס שבא על ארצנו, עלתה בידינו להוריד אותו, בלי כל עמל רב ובלי שום הפסד, עד 58000 פר', וזה מעיד ומוכיח למדי את טיבן של ההלואות שם. ומן הצד הישובי, – הנה תמכנו שם בהלואותינו במדה הגונה את אחינו, ונתַנו את היכולת לסחור בעיר ובכפר לסוחרים וגם לרוכלים הסובבים בכפרים, וכפי שמעידה ההנהלה שלנו שם, הבאנו ברכה רבה לישוב אחינו בעיר הקטנה הזאת, ומנענו את ההגירה מן העיר היהודית ההסטורית הזאת, שהיתה הולכת ונמשכת זה כמה שנים. הריוח הנקי של כל הסניפים, שנעשה אחר בדיקה והערכה נכונה של כל האקטיבים, אחרי נכוי ההוצאות וההפסדים וגם אחרי הריזירבה בסכום 39807.20 שהשארנו בשביל כל הסניפים, עלה לסך 145.588,89, שהוא 7 למאה מכל הקרן בסכום 2.058.000, שהיה מושקע בעסקים בארצנו, יחד עם הנירות שבלונדון. – אחרי שיסודר הבילנץ לחלוטין בלונדון חושבים אנחנו, כי יהיה אפשר לתת דיוידנדה בסכום שניתן בשנה שעברה. בחדשים ספפטמבר נובמבר עבר קריזיס גדול על ארץ טורקיה ועל ארצנו בפרט. בהרצאותי הקודמות בארתי באריכות את הסבות שהביאו את הקריזיס, את מצב הכספים בזמן ההוא ואת התנהגותו במשך הזמן הזה. בהרצאתי זו עלי להזכיר בקצור, כי ביפו, ירושלים וצפת עמדנו על המשמר בכובד ראש, לא דחקנו את הלקוחות מאחינו ולא הקטנו הקרדיטים שלהם כלל. התוצאות הראו לדעת, כי בחרנו בדרך הנאמנה, החזקנו בשעת חירום את הישוב היהודי ולא הפסדנו בזה כלל. את לונדון העמסנו רק לזמן קצר בדרישות כספים יותר מהקרדיט הקצוב לנו, ואח“כ החילונו לכסותו, עד כי במשך חודש דצמבר באנו עד גבולי הקרדיט שלנו, וגם המפקידים רק במשך זמן קצר הוציאו כספים מאתנו ואח”כ התחילו להחזיר. והאמון אלינו בארצנו נתחזק על צד היותר טוב. אם נביא בחשבון את הקריזיס שעבר על ארצנו, את המצב הקשה שנמצאנו בו ע“י הקריזיס הזה בחצי האחרון לשנה שעברה, את ההפסד לרגלי הנחיצות שהיתה בחדשים ספטמבר-אוקטובר להביא כספים מחו”ל וכן גם ההפסד לצורך חקירות בשביל עבודות צבוריות שונות, שאינן נוגעות ישר לעסקי הבנק, ואת הסכומים הגדולים העומדים אצלנו ברוחים נמוכים, כמו באגודות משותפות, הלואות לבנין בתים, לנוטעים וכדומה, – אם נביא כל זאת בחשבון יכולים אנחנו להיות שבעי רצון מעבודתנו גם בשנה זו. במשך כל השנה עמדנו בעבודתנו כמו בשנים הקודמות על העקרים שלנו, להועיל להישוב היהודי על יסודות מסחריים, לא על יסוד של צדקה באיזו צורה שתהיה, אלא של קדמה כלכלית בכל מקצעותיה: למדנו תמיד לדעת את מצב הלקוחות ואת דרישות הישוב היהודי ונעזור בהלואותינו לכל אלה שפנו אלינו, בגבולי הבטוחות שלהם, לאמר – במדה כזו שיהיה ביכלתם לשלם. סניפים חדשים. בהרצאותינו הקודמות עוררנו תשומת לב הדירקטוריום על פתיחת סניפים בטבריה ויתר הערים בארצנו, והנני כעת להעמיד על הפרק פתיחת סניף בדמשק. סניף הבנק שלנו ימשוך בודאי מתישבים חדשים מאחינו באירופא, וזה יועיל לחזק את הישוב ההוה. במשך הזמן יתפשט הישוב ויתרחב ויצא גם מחוץ לכתלי העיר הזאת, היהודים יקנו אחוזות גם בכפרים, בסביבות הפוריות האלו וגם ירדו דרומה ולעבר הירדן. קנין קרקעות. בשנת החשבון כמו בשנים הקודמות, למן השנה שהתחילה קרן הקימת לעבוד בארצנו ע“י המשרד הארץ ישראלי, לא קנינו קרקעות על חשבון הבנק, מפני שעבודה זו נכנסת ישר לתוך חוג עבודת הק”ק המתעסקת בזה. אולם בכל זאת ידענו להעריך את חשיבותה של עבודה זו לעמנו, ובכל עת שנזדמן להם לעשות איזה קניה ועזרה כספית היתה נחוצה, באנו לעזר להמשרד הארץ ישראלי שעסק בקניות אלו ע“י שנתַנו ערבות להמוכרים, או הלואות במזומנים. וע”י השתתפותנו באיזה אופן שהוא משכנו כספים מאנשים פרטים להגדיל נחלת היהודים בארצנו. אודות עבודתנו במקצוע זה הרצינו לפניכם כמה פעמים, ולמען לתת לכם מושג מקיף מעבודתנו זאת, נאסוף את כל ההרצאות שלנו ונתן אותן בהרצאה מיוחדת. באכרות. המצב של מושבותינו בארץ ישראל בכלל הוטב בשנה שעברה במדה מרובה. ביהודה ניכרת ההטבה הזאת במושבות שנוסדו על יסוד של אכרות מעורבת, של זריעה ונטיעה גם יחד. התישבויות כאלו, כלומר של אכרות מעורבת, הולכות ומתרחבות בין אחינו בהמושבות אשר ביהודה ואשר בשומרון. שטח של 43000 דונם בערך מכוסה עתה בנטיעות שונות במושבות, מהם כשבעה אלפים בפרדסי ת“ז והנותר בכרמי גפנים שקדים וזיתים. משטח הפרדסים מביאים הכנסה לעת עתה רק השליש. אבל הכנסות אלו הולכות ועולות משנה לשנה, וביחד עמהן מתבסס ומתחזק מצב הפרדסנים. בפ”ת, למשל, שלמו עשור בשנה הזאת מכל הנטיעות 50.000 פר‘; בשנה שעברה נשלחו מהמושבות היהודיות 170000 תיבות שמכרו אותם במחיר 600000 פרנק, ובשנה זו מעריכים את המשלוח העתיד, 200.000 תיבות ת"ז, בשבע מאות אלף פר’. גם מצב הכורמים הוטב הרבה בשנה זאת. המשבר שהיה תלוי על ראש הכורמים עבר כבר, ועסק היין של א“י הולך ומתחזק, הולך וכובש מעט מעט דרך בשוקי היינות, ומפני הבצורת שהיתה בכרמי צרפת ויתר הארצות באירופה, עלה גם מחיר היין והדרישה עליו רבתה, ומלבד זאת, הצליחו אכרי ראל”צ וז“י לחדש עם יק”א את הקשר, ועל פיו נמסרה הנהגת עסק היין לידי האכרים למאה שנה. הנהגת העסק עברה לידי בעליו הטבעיים – האכרים. המנהל הוא איש חרוץ – מר זאב גלוסקין – ובידיו, מקוים, יוטב בלי ספק מהלך העסק ויתחזק מצבו. גם השקדים הולכים ומתרחבים במושבות, האכרים מטייבים את הנטיעות הללו ע"י זבול ועבודה מתוקנת, וגם הנטיעות האלה נותנות שכר טוב לעוסקים בהן. במושבה רחובות, למשל, יש נטיעות של שקדים קרוב ל 4000 דונם. נתנו הכנסה בשנה זו רק 2000 דונם והשקדים נמכרו במחיר 90.000 פר', וכאשר יתנו כל השקדים הנטועים פרי, תגדל עוד יותר ההכנסה מהם. גם ממטעי הזיתים שאחינו התחילו לעסוק בהם בזמן האחרון, יש תקוה לימים הבאים להכנסות טובות. (ברחובות לבדה יש כבר יותר מאלף דונם נטועים זיתים). מושבות יהודה נתרחבו בשנה הזאת גם בשטחן. על יד ראשון לציון נגמרה הקניה וההפרש של הקרקע, שנקנתה לפני כשבע שנים, ובקרוב תחולק האדמה בין האכרים. גם על יד מושבות אחרות נקנו שטחי קרקע ע“י יק”א, וכן תגדלנה המושבות וככל אשר תגדל המושבה כן יוטב מצבה, כי מצב כל המושבה תלוי הרבה בגדלה ובמספר תושביה. וגם במושבות הנוסדות רק על יסוד האכרות הפשוטה, – על הפלחה לבדה, – ניכרת התקדמות והתקרבות אל המטרה הרצויה: להיות לאכרים החיים על עבודת ידיהם בשדותיהם, והם כלם דואגים לעתידותיהם, ומשתדלים להיטיב אדמתם ולשכלל את העבודה בה. יוצאת מן הכלל עקרון וקסטינה ביהודה, ומתולה וסז’רה בגליל. עקרון ומתולה נסתבכו בשנות הבצורת בחובות לאנשים פרטיים; קסטינה אינה מתקדמת מפני קטנותה, וסג’רה – מפני שהיא נוסדה בעיקר על יסוד אריסות, והנסיון הזה לא הצליח לע"ע. האריס אינו חושב את עצמו לבעל האדמה ואיננו שם לב לטייב ולזבל את האדמה שאינה שלו. מצב הפועלים העובדים רק אצל אחרים ואין להם כל אחיזה באדמה הוטב עי“ז שהם מוצאים להם עבודה תמידית בחוות של הק”ק. ומצב הפועלים היושבים על הקרקע הוטב במדה יותר גדולה ע“י הבתים שנבנו מיסודם של דוד ופאני וולפזון, עוד יוטב המצב כשיבנו בקרוב עוד בתים בכפר סבא ובחדרה מקרן עזרא בברלין, העומדת לרשותנו למטרה זו. גם בהשקאת גני ירק רואים אנו שאיפה להתקדמות בעבודה; מלבד עין-גנים, שהתקינו שם את ההשקאה ע”י ההלואה שאנו נתנו להם בשנה הקודמת, הנה גם בבאר-יעקב עוסקים עתה בסדור ההשקאה הזאת ע"י הלואה שנתַנו להם בשנה זו. עלי עוד להוסיף, כי אע"פ שהנטיעות, כמו שאמרתי, מביאים שכר טוב לעוסקים בהן, הנה עיקר אחד חסר – חקירה מדעית קודמת. החלו לנטע פרדסים, בלי לשאול ולהתיעץ עם מומחים ומלומדים, ומזבלים אותם בלי חקירה חימית מפורטת על דבר הזבל הנחוץ לעץ זה או לאדמה זו, בלי שים לב להתקדמות המדע החקלאי והתרחבותו בימינו. וכדי להביא איזה סדר בנטיעות, כדי לשמור על הענף הזה לבל תבא עליו צרה ושואה פתאם, – על הפרדסנים והכורמים להתאחד יחד לאגודה אחת, אשר תדאג לכל צרכי חבריה, ולהזמין אגרונום או אגרונומים מומחים, אשר ינהלום בעצתם, ויורום את המעשה אשר יעשו, למען ילכו לבטח בדרכם ולא יכשלו מחוסר ידיעה והכנה בדבר לעמקו. הצעתי הדבר הזה לפרדסנים ודברתי עם האגרונום מר אהרנסון והוא הבטיח לי לקרוא לאספת נוטעים בח' פברואר, ואנחנו מצדנו נכונים לבוא לעזרתם בזה. גם באכרות הפשוטה אין השלמות הרצויה והדרושה. אכרינו לא שמו עד עתה כמעט לב, לא אל גדול הבקר ולא אל תעשית החלב, לא אל גדול עופות-בית ומכירת ביצים, ולא אל מזרע ירקות, שהם כלם יחד הענפים היותר נכבדים והיותר נפוצים כעת בין אכרי כל הארצות הנאורות, וכמעט היסודות העיקריים באכרות המודרנית; ומכאיב מאד הדבר לראות במושבות היהודים, שבאים נכרים לשם ומוכרים להם ירקות, עופות, בצים וכו'. כדי לתקן את המגרעות האמורות בין הנוטעים והכורמים, נחוצים סכומים ידועים להלוות לאכרים לזמנים פחות או יותר ארוכים, ובהם יוכלו האכרים למלא את החסרונות באכרותם. עלינו להשיג סכומים לבסס בהם את הישוב בקיים: א) ע“י הגדלת המושבות הקטנות שקטנותן מסכנת את קיומן, ב) ע”י הפצת רעיון יסוד אגודות משותפות בעבודות שונות ועזרה כספית להוציא לפועל את ההשתתפות, ג) ע“י עזרה להפצת גדול בקר ועופות ויתר ענפי האכרות הזעירה בין בני המושבות. ד) ע”י יסוד תחנות נסיון. ה) ע"י עזרה לפועלים ולבני אכרים הבאים להתאכר, על יד המושבות הקיימות בסכומים קטנים. בחרושת המעשה לא נעשו דברים נכבדים, שהיינו יכולים להראות עליהם בשביעת רצון. תחת בית החרושת של ש. שנפל, יסדו פה בתי מלאכה אחדים קטנים לתקון מכונות להשקאת הפרדסים, אשר בכל אחד מהם מעסיקים פועלים יהודים אחדים, וגם ש. בעצמו יסד לו בית מלאכה כזה. עוד בית בד אחד נתיסד לעשית שמן שומשמין, ובמקום בית החרושת של “עתיד” בבית עריף, עובדת פירמה אחרת בעלת שלשה שותפים הרואים ברכה בעמלם. בתי מלאכה הללו מראים לנו לדעת, כי גם בארצנו יש מקום לתעשיה, אבל דוקא במדה קטנה, המתרחבת בהדרגה ובהוצאות קטנות, ולא כמו שנהגו בזמן האחרון ליסד חברות לחרושת המעשה, שתוצרת בית החרושת היא יותר גדולה מדרישת השוק, ולהגדיל הוצאות התעשיה יותר מהמדה. בחיפה יש בית חרושת הבונה ומתקן מכונות להשקאה, בתי בד ובתי ריחיים. הוא נסתדר על יד בית החרושת למעשה שמן ל“עתיד” ומעסיק שלשים – ארבעים פועלים, אבל מסֻפקים אנחנו, אם יש עתיד למפעל זה, מפני שבעליו הרחיב אותו יותר מכפי הדרוש עפ“י מצב המקום. אולם בכל זאת יוכל היות, כי ע”י הבנינים הגדולים העומדים להבנות שם, כמו הטכניקום ומסלת הברזל וכדומה, יוטב העסק הזה. עובד ג"כ בחיפה בית הבד של החברה “עתיד”, שהחכירה אותו לאנשים אחרים ועושה שמן וגם בורית. העסק הזה כבר עבר מפירמה אחת לאחרת, העובדת בידיעה יותר עמוקה בעסק הזה ובהוצאות יותר קטנות. נקוה, כי אחרי הנסיונות שנעשו בתעשיה הארצי-ישראלית ברעש של אקציות, פקידים ובנינים גדולים, יבואו עתה מעשים יותר מתונים וזהירים ואחינו ירכשו להם מקום בתעשיה המקומית. המסחר היוצא והנכנס ביפו ובחיפה נתגדל ונתרחב בשנים האחרונות, כפי שנראה מהמספרים בפרנקים דלקמן: 1908 1909 1910 אימפורט 20.085.000 24.328.000 25.061.000 אקספורט 13.409.000 14.010.000 15.903.000 בזה הסכום מתפוחי זהב 4.223.625 4.645.335 5.876.625 לצערנו משתתפים היהודים במסחרים הנזכרים במדה קטנה מאד, מפני חסר אמצעים ואנשים בקיאים במסחר. המוסדות הקולטוריים השונים בארצנו מתרחבים ומתבססים. הם הולכים וכובשים להם את המקום הרצוי והראוי להם. הגמנזיות העבריות אשר ביפו ואשר בירושלים, בתי הספר והגנים של חברת עזרה אשר בירושלים ואשר ביפו ואשר בצפת ובטבריה, בית הספר לבנות ביפו, מוסד חו“צ, ביה”ס תחכמוני, ביה“ס לחכי”ח בכל ערי א"י ובתי התלמוד תורה בערים ובמושבות, – כולם יחד מלאים פחות או יותר תלמידים, כולם יחד הולכים ומשתכללים, הולכים ומשתלמים, הולכים וקרבים בצעדים גדולים או קטנים אל התכנית הרצויה והדרושה. בצלאל בירושלים הולך ומתרחב וידים רבות עוסקות בו, אבל הוא ג"כ נתרחב יותר מכפי אמצעיו, ומתחילים אנו להטיל ספק בעתידו. בתי הספר לזמרה אשר ביפו ואשר בירושלים, רכשו להם בזמן קיומם הקצר אהדת הקהל ותלמידיהם רבים בערך. לבנין הטכניקום בחיפה הושג הרשיון מהממשלה ובקרוב יגשו אל עבודת הבנין. השפה העברית מתפשטת בכל הארץ, היא הולכת ונעשת לשפה המדֻברת בין כן הדרות וצלצול השפה נשמע בכל רחבי הארץ. היא חדלה מהיות פה לשפת הספר או לשפת איזו מפלגה שהיא, ותהי כמעט לשפת השוק. גם אנשים מעשיים מוצאים נחיצות חמרית בידיעתה. הספרות העברית גם היא הולכת ומתרחבת בארץ. מלבד העתונים היומיים והשבועיים, מופיעים גם ירחונים לגדולים ולבני הנעורים, גם מאספים ארעיים נדפסים מפעם לפעם, וגם חוברות לעם יוצאות תכופות, כי לכל אלה יש דרישה רבה בקרב אחינו יושבי הארץ. * * * בחודש אוקטובר(1912) נכנס אל האפ"ק בתור סגן אלי מר א. ז. הופין. מר הופין הוא מעיר אותריך בהולנדיה וקבל השכלתו בארץ זו. הוא היה מנהל משרד ההסתדרות הציונית בקלן בראשותו של מר ולפזון, וע“פ הצעתו ובהסכמתי הוזמן למשרה הנזכרת בהנהלה הכללית של האפ”ק. במשך זמן קצר נתמחה בעסקי הבנק, ובשנות המלחמה, כשישבתי במצרים ובלונדון, מלא את מקומי וישא עבודה קשה ואחראית בעסקי האפ“ק. לו היתה מלחמה פוליטת עם הפחות הטורקיים שהתנגד להאפ”ק, שהוא מוסד אנגלי וציוני, ומפני שהיה נתין הולנדיה הצליח בהמשא ומתן הארוך עם הפחות האלה. הוא מלא ג"כ עבודה חשובה בעסקי הסיוע האמיריקנית ונהל עסקיו בארצנו בחשבון ודעת. פרק מ"א [קושיים בקנית קרקעות. – מכתבים מן הועד הפועל של ההסתדרות הציונית. – בן-שמן, חולדה, פיגא, אדמת החוף יפו, כנרת. – קרקעות גאולה. – קרקעות של הקרן קימת. – קרקעות שונות. – קרקעות בעבר לירדן מזרחה. – קרקעות בדרום ארצנו ובחצי האי סני. – משא ומתן עם ממשלת מצרים.] בשנת 1913 מלאו עשר שנים למיום שפתחנו את האפ"ק בארץ ישראל. לתקופה זו כתבתי הרצאה, שהכילה דין וחשבון מפורט מעבודת המוסד הזה, ובעזרת מר הופין הושלמה ההרצאה במספרים רבים ונדפסה במחברת מיוחדת. לכן חושב אנכי למותר לחזור על כל אלו העובדות. אולם בשני סעיפי עבודתנו, היינו – בקנין קרקעות ויסוד קפות מלוה ואגודות משותפות, יש הרבה עובדות, מעשים ומספרים, שלא נכנסו במחברת הנזכרת ולכן אדבר עליהם בפרק זה: מההרצאה לסוף דצמבר 1903: בעסק קנית קרקעות מונחים מכשולים רבים. היו ימים אשר הקרקעות בארץ לא היו כלל רשומים בספרי האחוזה להממשלה וכל תושבי כפר וכפר ישבו על קרקעותיהם רק בתורת חזקה. וכן היה גם בערים. העשירים, המיוחסים ובעלי האגרוף, היו להם גם כן נחלאות כאלו, אשר החזיקו בהן או באו להם בירושה מאבותיהם. בעבר הירדן ובדרום הארץ על גבול מצרים ובחצי האי סיני יש גם עתה אחוזות באלו, אשר בעליהן אוחזים בהן בתורת חזקה. לפני 35 – 30 שנה התחילה הממשלה להנהיג ספרי אחוזה ותרשם את הקרקעות של התושבים בכפרים, – אבל לא בחלקים מוגבלים, אלא על כל משפחה ומשפחה חלק ידוע משטח הכפר. מטרת הסדור הזה – כלומר שהקרקעות לא תהיינה מוגבלות לכל משפחה אלא שכל תושב יהיה לו חלק ידוע מהכפר, – היתה כדי להכביד על המכירה ולא תעברנה הנחלאות מידי בעלי האחוזות הקטנות להעשירים. אבל החוקים נשארו בספרי החוקים, ולמעשה הצליחו בעלי הזרוע, אנשים שיש להם יד ושם בממשלת הארץ, לקחת להם מידי עובדי האדמה נחלאות בדרכים שונים. היו כאלה שנתנו הלואות ברבית קצוצה לפלחים, עובדי האדמה בכפרים, אח“כ לקחו את נחלאותיהם וירשמו אותן על שמותיהם; והיו גם מעשים, שהרבה מן הפלחים המנוצלים ע”י גביות מסים גדולים ובפרט מס העושר, הלכו ורשמו את הנחלאות שלהם על שמות האפנדים בעלי-הזרוע, שהיה יותר נקל להם להשתוות עם פקידי הממשלה בעניני המסים, ואלה האחרונים הבטיחו לאכרים לתת להם לעבוד אדמתם כבעלים, וסוף סוף נשארו הקרקעות האלה באפן רשמי על שמות האפנדים האלה, והפלחים נשארו על הקרקעות כחוכרים. קרקעות כאלו הופרשו במשך הזמן מקרקעות הפלחים ועברו להאיפנדים ויהיו הם לבעלים. והיו גם מקרים, כאשר עלו דמי החכירות ששמו האיפנדים על הפלחים, או בשנות בצורת, עזבו האחרונים את הקרקעות להראשונים וינודו לדרום הארץ או לעבר הירדן, ששם אין כח להממשלה לגבות מסים ואין עול האיפנדים. – כשאנחנו באים לקנות קרקעות בארץ שיש בה תנאים כאלה, אין אנחנו קונים מהפלחים בכפרים אלא מהאיפנדים בעלי האחוזות הגדולות, ורק קרקעות כאלו שאין עליהן ערעורים מצד השכנים תושבי הכפרים. שולחים אנחנו אנשים בקיאים לראות את הקרקעות, טיבן ושוין, ומטכסים אנחנו עצה עם עורכי דין בנוגע לחֻקיות שטרי המכירה, ואת עשית הקושנים מוסרים אנחנו להמוכרים. בעשית שטרי המקנה יש בכלל טרדות רבות – למדוד ולסדר הגבולים; מעצורים ומכשולים רבים יש ג"כ בעשית שטרי המקנה על שם יהודים לא-עותומנים, ולכן ימשך זמן רב עד אשר יעלה ביד בעל האחוזה לסדר כל אלה. אולם אם אפילו רבים המכשולים לפנינו, אין לנו רשות להזניח את ענין קנית קרקעות – השאלה היותר בוערת בתנועתנו, ואלינו החובה מוטלת לקנות באילו אופנים שיהיו וכמה שנוכל. להתחיל בענין זה בחרתי לנו ועד מאנשים אלו: מר אייזנברג בעל אחוזה ברחובות, ד. חיים סוחר ביפו, מי שהיה פקיד אצל היק“א, ומר אליהו ספיר פקיד היק”א, הבקי בחֻקי הקרקעות על צד היותר טוב, ומכיר הוא גם כן את בעלי האחוזות הגדולות. תחלת מעשינו היתה לתור, לחקור ולדרוש אחרי תנאי הקרקעות שמציעים לנו לקנות. ואמנם סדרנו חקירת הקרקעות ע“י אנשים בקיאים, והחילונו לנהל המשא ומתן עם בעלי האחוזות, ע”י מר ספיר ומר חיים. את חקירותינו אודות טיב אילו קרקעות, מחירן וכדומה, שלחתי להד“ר הרצל ולמר ולפזון. בהרצאתי הצעתי, כי האפ”ק יקנה קרקעות על מנת למכרן לאנשים אמידים, שיבואו להתישב בארצנו. והנני להביא בענין זה שני מכתבים מן הועד הפועל של ההסתדרות, הראשון מן 22 פברואר, והשני מן 3 מרץ 1904. מר לבונטין הנכבד מאד! “מר ולפזון הציע לפנינו את מכתבו מיום 9 דנא, בדבר קנית קרקעות. אין אנו תמימי דעים עם כבודו, כי האפ”ק או היק“ט יקנו קרקעות. דעתנו היא, כי קרקעות כאלו תקנה הק”ק, אם הן מתאימות למטרתה. מטעם זה טלגרפנו לו: “דרושה אינפורמציה מפורטת בדבר הצעות הקניה ואז נחליט”. נבקשהו אפוא להודיענו על יד איזו תחנת רכבת נמצאות הקרקעות האלה? כמה גדול השטח שלהן? מה מחיר כל דונם? מה הוא מין האדמה? כמו כן יודיענו, מי נתן לו את חות הדעה על דבר איכות הקרקעות ועם מי התיעץ אודותן. עלינו להעיר לו, כי אנו מתכונים לקרקע בעלת שטח מאוחד אחד, לכל הפחות בהיקף של 10000 דונם, שעליו אפשר ליסד מושבה לנסיון על פי שיטת אופנהיימר. אם שני המגרשים אינם מתאימים לדרישה הזאת, אזי יקשה לנו מאד לקנותם. מלבד זה כתבנו אל הפלשתינה קומיסיון בברלין, כי כבודו ישלח לנו חות דעת מפורטת על הענין הזה, מפני שהועד הפועל קבל החלטה, שבה נאמר, שצריך להתיעץ מקודם עם הפלשתינה קומיסיון, טרם אשר תקנה הקה"ק קרקע. אם יפנו אל כבודו אנשי הפלשתינה קומיסיון, ידע נא את מהות הענין ויתן בטובו לאדונים האלה את הידיעות המבוקשות. מחכים אנו לתשובתו התכופה וחותמים בכבוד:" הרצל (נשיא) קוקש (מזכיר) מר ליבונטין הנכבד מאד! “הפרטים אשר נתן לנו במכתבו מיום 23 החולף ע”ד ההצעה שלו לקנות קרקע אינם מספיקים, כדי לדון על הענין באופן יסודי. עלינו אפוא לבקשו לתת לנו עוד פרטים נוספים, ואם אפשר גם תרשימים של מקום הקרקע ופרטים מספרי האחוזה של הממשלה, וכן גם את חשבון ההכנסות, שאפשר לקבל מהן ואם נסכים בעיקר לקניה זו, אזי נמסור את החומר הזה לפלשתינה קומיסיון לבדוק אותו ולהגיש לנו הרצאה עליו. אבל ישים נא לבו אל העיקר הזה: לא היק“ט ולא האפ”ק יכולים לקנות קרקע, מפני שאי אפשר להם להשקיע את כספיהם בקרקעות. גם הציוניות הפוליטית ע“פ טבעה, איננה יכולה לטפל בקולוניזציה קטנה. אם ברצוננו לקנות קרקע, אזי יכולים אנו לעשות זאת רק בשביל הק”ק, שכידוע לכבו' אמצעיה עוד אינם רבים, וגם אין עלינו להכניס את הקה"ק בריזיקו של הפסדים, דבר שהוא רגיל מאד בארץ ישראל, אם מניחים את הקרקע בור לזמן רב. ולכן עלינו לברר לעצמנו עוד לפני הקניה, איך, באילו אמצעים ואנשים ניישב קרקע זו, למען שלא תולד אצלנו “חלוקה” של התישבות. אנו מחכים לתשובותיו המהירות ונעמיד את הענין על הפרק בישיבת הועה“פ הגדול ביום 11 אפריל 1904, אבל יזדרז נא, למען נוכל במשך הזמן הנ”ל, לקבל גם את חות הדעת של הפלשתינה קומיסיון". בברכת ציון ובכבוד: הרצל (נשיא) קוקש (מזכיר) * * * מהחוזים שעשינו עד כה מסרנו חוזה אחד על סכום 2700 דונם קרקע, אצל פתח-תקוה, לאחדים מבני המושבות, שהם נתיני טורקיה, והם בעצמם יטפלו בעשית הקושנים על שמותיהם, וגמרנו עמהם לתת לנו שכר טרחה 1000 פר‘. מזה הסכום עלינו לנכות 400 פר’ ע"ח ההוצאות שהוצאו בין כך וכך על כל התיורים שעשינו, והמותר – לטובת הבנק. בינתים עמדנו במשא ומתן עם הממשלה המקומית בדבר הרשיון לעשות קושנים על שמות נתיני רוסיה. אבל היא הסכימה לתת רשיון לקנות רק על שמות נתיני גרמניה, אנגליה או צרפת. עמדנו בחליפת מכתבים רבים עם הדירקטוריום עד אשר השגנו רשיון מהם לעשות הקושנים על שם הפרופיסור וורבורג ויפוי כח מזה האחרון, ובין כה וכה נשתנו הענינים, לרגלי הפקודה החדשה שבאה מסטמבול, לבלי לעשות שטרי מקנה גם על שמות נתיני גרמניה, צרפת ואנגליא, בלי רשיון מיוחד לזה מסטמבול. אומרים פה, כי אחרי שהפקודה הזאת היא לא רק נגד יהודים, כי אם גם נגד נוצרים, על כן יש תקוה, כי הפקודה הזאת תביא לידי משא ומתן בין באי כח הממשלות בסטמבול עם הממשלה המרכזית שם, וסו"ס תתבטל הפקודה הזאת. אשר על כן עלינו לעשות כל ההכנות, למען שתהיה בידינו לעשות הקושנים כשתבוא העת המוכשרת – ולא נפסיד זמן בענין הגדול והנכבד הזה. מההרצאה לסוף 1905. אחרי משא ומתן ארוך עם מוכרים שונים עלתה בידינו לרכוש לנו הנחלאות דלקמן: אדמת חדיד או בית עריף (נקראה אחר כן בן-שמן). הנחלה הזאת שיכת לכפר חדיתא, היא העיר חדיד, שהיתה עיר גדולה בימי שיבת בבל, והיתה ידועה בימי המכבים. קרובה היא הנחלה לעיר לוד, וכעשרים רגעים מתחנת מסלת הברזל לוד, אשר על דרך יפו-ירושלים, ורחוקה רק בערך שלשת רבעי שעה במסילת הברזל מעיר החוף יפו, ויש לה איפוא כל היתרונות של אחוזה הקרובה לעיר. האדמה דשנה ופוריה וטובה ביותר למזרע, ויש בה לערך עשרים למאה אדמת טרשים, טובה לנטיעות. האקלים ג"כ טוב ובריא, רק המים שם בעומק רב עד ארבעים מטר. כל הנחלה הזאת מחזקת 2330 דונם. מהם אדמת מזרע 1946 ואדמת טרשים 384 דונם. לפי החוזה שעשינו עם המוכר הוא מחויב לקנות בשבילנו עוד שמונה מאות דונם. מחיר האדמה היה שלשים פרנק לדונם. אולם מפני שהוצאות רבות עלו ועוד יש להוציא על האדמה הזאת, לא נוכל עוד לדעת בכמה תעלה לנו הקרקע הזאת בדיוק. מהמחיר הנזכר עכבנו ארבעת אלפים פרנק, עד אשר ימכרו לנו גם שמונה מאות הדונם הנזכרים, וארבעת אלפים פרנק עד אשר יגמר המפרוז של 15 דונם, השיכים לשני ערבים בכפר הזה, שנפקדו בשעת עשית המפרוז. האדמה הזאת נקנתה על שמות שלשת נתיני תוגרמה, אנשים נאמנים, והם: האדון ילין, המורה הראשי בבית הספר של למיל בירושלים, האדון אהרון אייזנברג, מורשה של מנוחה ונחלה ברחובות ובעל נחלאות אחדות שם, ויחזקאל סוכובולסקי, סוחר נכבד ביפו. ולמען הבטיח לנו האדמה הזאת, לקחנו מהם כח והרשאה למכור ולמשכן – בטיחות מספקת על פי החוקים המקומיים, – וגם משכנתא על האדמה הזאת על שמי, ומפני שאנכי אינני נתין תוגרמה, עלו הוצאות רשמיות ואי רשמיות לצורך המשכנתאות עד 5200 פרנק. ברוב שטרי המקנה שבארץ טורקיה, אינה נכתבת המדה הנכונה של האדמה, כ“א החצי או שני שליש ממנה, וכן נשארת המדה בשטרי מכר אלו בלתי נכונה, ובידענו כי הדבר הזה נותן מקום למשפטים וסכסוכים עם השכנים ומביאים להרבה הוצאות, יגיעה וצער, שמנו לב תיכף לתקן את המדה עפ”י חוק, ולכתב רשמי בהקושנים את המדה הנכונה – אלפים וארבע מאות דונם לערך. תקון זה עלה לנו גם כן בהוצאות רשמיות ובלתי רשמיות עד אלף פרנק. השכנים של הנחלה הזאת, הערבים, שתקיפים הם, הפריעו אותנו הרבה בעשית הגבולים, והיינו מוכרחים להתפשר עמהם ג“כ ע”י הוצאות כנהוג פה בארץ. תקון זה וקביעת הגבולים היה צריך המוכר לעשות על חשבונו, ובעת עשית החוזה עמו היה צריך לשים לב ביחוד לזה. אך היות שהחוזה על קנית האדמה הזאת נעשה עם המוכר זה שנתים, ע"י באי כח גאולה, שלא שמו לב להזכיר בו מפורש התנאים האלה, לא היתה אפשרות לנו, להבאים במקומם, לשנותו או לבטלו ולכן הוכרחנו להוציא ההוצאות על זה, בתקותנו, כי נוכל עוד לגבות חלק מהן מאת הסכומים שעכבנו תחת ידינו מדמי המוכר כנזכר לעיל. על הנחלה הזאת נבנה כעת בית חרושת של חברת “עתיד” לעשית שמן ובורית, וע“י זה החל הישוב במקום זה וימשוך, כמו שאנחנו מקוים, הרבה קונים לנחלה זו. מצאנו לנכון לתמוך בידי החברה הזאת ולהשתתף עמה בחפירת באר מים לנחלה הזאת, לתועלת החברה עצמה והמתנחלים הבאים. על זה הוצאנו לערך אלף ותשע מאות פרנק, שצריכים אנו לחלקם בין הקונים של האדמה, לפי ערך הדונמים שיקנו. ולבסוף מס הוירקה של הנחלה הזאת היה גם כן גדול יותר ממה שמגיע ע”פ החוק, והכרחנו לעשות אילו הוצאות להקטינו, שעלו לנו לערך 400 פ"ר. הארכנו מעט בדבר קנית הנחלה הזאת, למען תת מושג וידיעה כוללת מתנאי הקניות בארץ והמקרים השונים שבאים לרגליהן, התקונים שצריך לעשות והדברים שצריך להזהר מהם. מההרצאה לשנת 1906: בנוגע לאדמת חדיד. המוכר קיים את אשר התחייב והפריש את החלק הקטן, אשר אדותו הזכרנו בהרצאותינו משנה שעברה, ומסר לנו רשיונות לבנין 5 בתים, 15 רפתים, אשר על כן שלמנו לו הנשאר מהמחיר. השגת רשיונות לבנין בתים במקום ישוב חדש, ובפרט לבתי מושב של יהודים דבר קשה מאד, ובכל המושבות עלה זה בדמים יקרים, ועל כן נכבד לנו הרשיון הנזכר. ואחרי כל ההוצאות עלתה לנו הנחלה עד היום הזה, לסכום 80.730 פרנק, לערך 1/2 34 פר' כל דונם. חשבון מפורט מהנחלה הזאת, כמו מהנחלאות האחרות, שלנו ללונדון, האאג, וקלן. ובהרצאה הזאת אנחנו מביאים רק את הסכומים הכלליים. את האדמה החכרנו ליהודים לעבוד אותה השנה בשכר אלף פרנק. מהאדמה הזאת מכרנו לחברת עתיד 100 דונם והמותר לקה"ק. חולדה: הנחלה הזאת היא חלק מהכפר חולדה, כפר נושן ונודע עוד בימי התלמוד. רחוק ערך שלשת רבעי שעה מהמושבה עקרון. בתחלה חשבנו, כי הנחלה הזו הנמכרת לנו, תעלה לשלשת אלפים דונם, וכן התנינו עם המוכרים הראשונים, אפס כי אחרי המפרוז והחלוקה בין השותפים של המוכר, נשאר ממנה לו למכור לנו רק לערך אלפים דונם, אולם כפי שאומר המוכר, אפשר יהיה לקנות עוד אדמה על גבולה ולהרחיב הנחלה הזאת. האדמה הזאת היא טובה גם כן למזרע וגם לנטיעות, ויש בה רק לערך עשרים למאה אדמת טרשים, הטובה לנטיעה ולמקום בנין. המים שם אינם עמוקים וגם האקלים טוב ובריא. על יד הנחלה הזאת ואדמת המושבה עקרון נמצאת אדמת כפר מנסורא, שחברת יק"א עומדת לקנות בשביל האכרים של עקרון, ויש לחשוב כי כאשר תתחבר הנחלה הזו לכפר היהודים, אז ירבו הקונים עליה. את הנחלה חולדה רשמנו בבית-פקידות הממשלה על שמו ה“ה א. ספיר, פקיד האפ”ק, נתין גרמני, ד. ילין וא. אייזנברג הנזכרים לעיל. ולבטחון נתנו לנו שטר התחיבות רשמי, שהודו בו, שהם חיבים להיושב ראש של האפ"ק ד. ולפזון סכום כפי מחיר הנחלה. כן נתנו גם כח והרשאה על שמי למכור הנחלה ולשלם למר ולפזון החוב הנזכר. הוצאות יתרות לא נעשו על הנחלה הזאת, והגבולים נעשו כתיקונם, ונשאר לנו רק להוזיל את מס הוירקה, שנקוה לעשות בהוצאות לא רבות. האדמה הזאת עולה לנו בסכום 54950 פרנק. מהאדמה הזאת לא נמכר עדיין כלום, ורק החכרנוה ליהודים לשנה זאת במחיר שמונה מאות פרנק. פג’ה: הנחלה הזאת, הנכנסת בכפר פג’ה, נמצאת על גבול המושב הגדול פתח-תקוה ומתחברת עם אדמתו. האדמה טובה מאד, ויש בה הרבה אדמה המוכשרת לנטיעת פרדסים (אדמה כזו יש לה חשיבות רבה ונמכרת היא במושב פתח-תקוה עד מאתים פרנק הדונם). האדמה הזאת קנינו מאת יהודי, שקנה אותה מהערבים במצב מושע, כלומר בלתי נחלקת, בשביל למכור אותה ליהודים אחרי שתעשה ההפרשה בין חלקו לחלק הערבים. להיהודי הזה אין כסף בשביל להשתוות עם ערבי הכפר פיג’ה ולעשות מפרוז, ומוכרח הוא להכנס בעסק עם מלוה ברבית קצוצה בשביל לסדר הענין הזה, ואז ידרוש מאת היהודים בפתח-תקוה, שהקרקע חשובה בשבילם, מחירים גדולים; ולכן החלטנו לקנות אותה בשביל למכרה ליהודים במחירים נאותים. מחיר האדמה הוא 40 פרנק הדונם, יחד עם הוצאות ההפרשה. שלמנו לע“ע רק ארבעה ועשרים פרנק לדונם, מלבד קצת הוצאות על עשית ההפרשה, שיבואו לחשבון המוכר בסוף, והשאר עלינו לסלק לו אחרי גמר ההפרשה, שהיתה צריכה להגמר בקיץ שעבר, אפס מפני סבות שונות הרגילות בארץ נתאחרה ההפרשה, והננו מקוים שתגמר בזמן קרוב. נזדמנו לנו כבר קונים רבים לאדמה זו, אולם לא חפצנו למכור, עד שתגמר כל ההפרשה ותמסר לנו הנחלה מופרשת ומוגבלת כראוי. החלק הנמכר לנו מהנחלה הזאת מחזיק לערך אלפים דונם. נחלה זו נכתבה על שמי בתור יהודי נתין רוסיה, ואנבי מסרתיה לאפ”ק עפ"י חוזה מיוחד, מאושר אצל הקונסול האנגלי והממשלה המקומית. עד עתה הוצאנו על הנחלה הזאת לערך 56620 פרנק, ומותר הכסף יהיה נצרך לשלם כשתגמר ההפרשה, כאמור למעלה. במשך שנת 1906 עלתה בידי במוכר להשתוות עם ערבי הכפר פג’ה ולגמור ההפרשה של הקרקע הזאת. היו עוד סכסוכים בדבר הגבולים שהביאו טרדה רבה, אולם סוף כל סוף מדדנו וחלקנו את הקרקע, הצגנו את הגבולים ושלמנו מותר הכסף להמוכר. (חשבון מפורט – בהבילנץ של סוף שנה זו). אדמת החוף ביפו: חסרון מקום-בנין טוב ובריא ליהודי יפו, מורגש זה מכבר, והתחזק עוד ביותר מאז שהתרבו התושבים היהודים ביפו בעת האחרונה, לכן שמנו לבנו לדאוג לדבר הזה ולרכוש מעט מעט מגרש יפה ורחב למקום בנין ליהודים, והמקום הזה נמצא לנו בקצה הצפוני של העיר יפו סמוך לרבע היהודים על פני החוף. המקום יפה מאד והאויר צח ונעים שם, הנחלה הזאת מחזקת (עפ"י המדה שעשינו אנחנו) 308000 מטר מרובעים, נחלקת לפי הקושנים ל 1280 חלקים ויש בה הרבה שותפים. עד עתה עשינו שתי קניות, הכוללות ביחד מאתים ושמונים חלק ולערך חמשים ושלשה חלקים מסרנו מראשית הקניה לאחד היהודים מתושבי יפו, האדון רוקח, שהשתתף עמנו בקניה זאת. על הנחלה הזאת באו בערעורים השכנים וגם אילו מהשותפים. באמת לא היתה שום זכות חוקית לערעורים, אבל השכנים חפצו להניח עכובים רק למען הוציא מאתנו כספים, כאשר נבוא להשתוות עמהם. היתה לנו טרדה רבה והוצאות מרובות, עד אשר הוצאנו משפטנו לאור. קנינו עוד מאה ועשרים חלקים, השתווינו עם יתר השותפים והערכנו את החלקים לפי קירוב או רחוק כל חלק מהעיר, ובחרנו לנו החלק היותר קרוב אל העיר, שמדתו תהיה מועטה, אבל ערכו יקר, מפני קרבתו אל העיר. אחרי שתגמר ההפרשה תהיה לנו ככר יפה על חוף הים, אשר ערכה יגדל משנה לשנה. הנחלה נרשמה בספרי האחוזות אשר להממשלה על שמי ואנכי מסרתי אותה על שם האפ“ק, ג”כ ע“פ חוזה אצל הקונסול האנגלי כנ”ל. דליקה ואום-גונה (שנקראו אחרי כן כנרת ודגניה). הנחלה מחזקת לערך 18000 דונם. מרגליות-קלורייסקי, פקיד היק“א בגליל, קנה אותה בשביל היק”א, אבל המנהל הכללי מר פריענטא לא הסכים לקנות את כל הנחלה, אלא רק כשני שלישים ממנה, ויציע לפנינו מר קלוריסקי כי נקנה אנחנו החלק השלישי. שלחנו אנשים בקיאים לתור אותה והחלטנו לקנות השליש שהציע לנו מר ק. הנחלה הזאת נמצאת על חוף ים כנרת והירדן, ועל גבול כפר סמך, ששם תחנת מסלת הברזל מחיפה לדמשק, שלש שעות מחיפה. שליש ממנה היא אדמת טרשים על פני מורד ההר העומד מול ים כנרת, הטובה רק לנטיעות ולמרעה. בתוך נחלת דלאיקה על שפת הים נמצאות חורבות עתיקות. לפי דברי סופרים אחדים, עמדה במקום הזה בזמן התלמוד עיר גדולה בית-ירח, ונזכרת ביוסיפוס בשם טריכה, הנודעת בימי מלחמות היהודים עם הרומאים. הנחלה הזאת כולה מחזקת 6500 דונם ונחלקת לשנים: א) אדמת דלאיקה לערך 3500 דונם, שהיא חלק מאדמת דלאיקה השייכת לרוטשילד (ע“ש יק”א), ונשענת על גבול אדמת המושבות ימה ועבדיה, השייכות גם כן להנדיב הנ“ל. ב) אדמת אום-גונה, הסמוכה לדליקה והיא חלק מהכפר אום-גונה העומד מעבר לירדן מזרחה, 3000 דונם. מותר הקרקע בכפר הזה לערך 2500 דונם, שייך לפרסי אחד העומד למכור את חלקו. על אדמת אום-גונה לא נעשתה עדין ההפרשה. האדון קלוירסקי התחיב בשם היק”א לגמור הפרשה זו, ולשאת שני שליש ההוצאות, אך בתקותנו, כי הפרסי יאות למכור לנו החלק שלו במחיר לא רב, הסכמנו לחכות עוד בדבר ההפרשה ולהשתדל לקנות את שארית הכפר אום-גונה. מחיר כל האדמה הזאת עלה עד היום לסך 128974 פרנק, לערך 20 פרנק הדונם, מלבד הוצאות ההפרשה שתעלינה בחלקנו, אם לא נקנה את מותר כפר אום-גונה. האדמה הזאת של דלאיקה ואום-גונה נכתבה, ביחד עם אדמת הנדיב, על שם האדון סלומון ריינך מפריז, ומר קלוירסקי מסר לנו מכתב, שהאדמה הזאת שייכת להאפ“ק ונקנתה בכספה, וגם תרשים מסר לנו חתום בשמו ובשם מהנדס יק”א, שיחד בו לנו את חלקנו באדמת דלאיקה. אולם לדעתנו, נחוץ עוד לקבל כתב מיוחד מאת האדון סלומון ריינך מפריז, מאושר אצל הנוטריון שם, כי הנחלה שייכת להיק"ב או להקרן קימת. כל האדמה הזאת הוחכרה בימים האחרונים לערבי אחד ביחד עם אדמת הנדיב, אך לא קבלנו עוד חשבון מאדון קלוירסקי, כמה יעלה מדמי החכירה הזאת בחלקנו. אחרי זמן מה הציעה לפנינו הנהלת הקרן קימת לקנות מאתנו הנחלה הזאת וליסד עליה את בית הספר שחשבה לבנות בשביל יתומי קישינוב, שהביא מר בלקינד (פרק יט), ונמכור לה הנחלה במחיר שעלתה לנו. מההרצאה לסוף 1906: הקרקעות של הבנק: הקרקעות שלנו לא מכרנו עדיין. מעשה זה לא יתן שום דאגה לנו בנוגע להעסק הזה. הקרקעות טובות ומעטות בכמות, ובודאי תמכרנה בקרוב. אולם המעשה כשהוא לעצמו, כי בשעת חירום כזו לאחינו ברוסיא, לא באו קונים על קרקעות טובות כאלו, במרכז הישוב, אצל המושבות והערים, אות הוא, לצערנו, כי עדיין לא באה העת שהיהודים יחפצו לעמוד על הקרקע… ימים רבים חשבנו, כי אחינו חפצים להתישב על האדמה, ואם כן קנית קרקעות על ידינו יהיה האמצעי הנכבד להגדיל הישוב. עכשו רואים אנו, לצערנו, כי עוד לא התעורר עם ישראל כעם שלם לתחיה. בענין הקרקעות שקנתה חברת גאולה (מהרצאתי יולי 1904 ובשנים הבאות). כידוע לכם נתיסדה בינתים “גאולה” ע"י סניף חובבי ציון באודיסה, ובא כחם מר מ. דיזנהוף בא הנה. אנחנו החלטנו לעבוד בסניף הזה, יחד עם בא-כח החברה הזו, ולהשתתף בשני שלישים מהסכום שהכניסה החברה (בגבולי הקרדיט שקצב לחברה זו הדירקטוריום של האפ"ק – עד 20000 לירה), ולכן תרנו כברות ארץ אחדות ועשינו שטרי מקנה עם המוכרים, אולם בשנת 1906 ראינו, כי אין קונים על הקרקעות, אשר על כן החלטנו, לבלתי קנות עוד על חשבוננו אנו. אולם עמדנו על צד ח' גאולה ועזרנו לה לקנית הנחלאות כדלקמן: נחלת רמלה על גבול רחובות – 2700 דונם לערך; אצל גדרה 1450 דונם; אצל ועד אל-חנון 600 דונם; ביר-סלים, לא רחוק מראשון לציון, 2000 דונם; וגם נחלה אחת בתוך גבולי המושבה מסחה הקרובה לטבריה 330 דונם. אדמה שחלק גדול ממנה הוא אדמת משקה מפלג מים העובר על גבולה. הקרקעות אצל רחובות, גדרה וועד אל-חנין עברו לאכרי המושבות האלו, שקבלו כסף בעד עקירת הגפנים. אדמת מסחה קנתה היק“א ואדמת ביר סלים קנתה חברת חו”צ ותמסור חלק ליהודים ההררים מקוקז, אשר יסדו שמה מושב משבע משפחות, וחלק לפועלים היושבים ברחובות – כולם בתנאי לשלם המחיר, 35 פרנק הדונם, לשעורין במשך עשר שנה. אם יעלה בידי ההררים להתישב שם ולחיות מתנובת שדיהם – עדיין מוטל בספק, מפני כי הקרקע הזאת, שהיא לא מן המובחרה, לא תוכל לספק צרכי האכר. ואף גם זאת, האמצעים שלהם לא יספיקו להוצאות התיסדותם. ובנוגע למחיר הקרקע לא תוכל החברה לחשב שתקבל הכסף. מעשים כאלו כבר ראינו; אכרים מקבלים קרקעות, מבטיחים לשלם ואינם יכולים לעמוד בהבטחתם. אולם בנוגע לפועלים – יש תקוה כי יצליחו. יען כי עיקר פרנסתם מצויה במושב רחובות, ששם הם יושבים עם בני-ביתם, ובזמן שאין להם עבודה ילכו לשתול אדמתם ולעבדה. זאת היא קולוניזציה טבעית ומודרנית, שיש לה בסיס בריא לפי המצב שלנו כעת. אנחנו עזרנו לגאולה להוציא הקניות האלו אל הפועל, לעשות הגבולים והקושנים ונתנו להם עזרה כספית וחוקית. מן ההרצאה של שנת 1906 בענין קרקעות הקה“ק. כידוע לכם, נפתח פה בשנת 1904, על פי הצעת הועד לחקירת הארץ מיסודה של ההסתדרות הציונית, משרד לקנית קרקעות, ואחרי עבור זמן קצר נסגר מפני שנוכחו לדעת, כי אי-אפשר לסדר פה עסקים ע”פ המדה והסדר באירופה: המכשולים והמעצורים לקנית קרקעות רבות הן; מה שאנו קונים כעת, מוציאים אנחנו אל הפועל על ידי פקידי הבנק; גם לחברת “גאולה” נותנים אנו, מלבד עזרתנו הכספית, גם עזרה יורידית בלי הוצאות מיותרות. המדידות נעשות פה ע"י מודדים, הנמצאים בארץ במחירים נמוכים. וגם בשביל החכרת הקרקעות הנקנות אין צורך במשרד, מפני שהבודה בזה, לעשות חוזים עם החוכרים היהודים, הוא ענין כל כך קטן, שנוכל לעשותו על ידי פקידי הבנק. ובשביל כל אלה הטעמים נוכחה ההסתדרות הציונית, כי הנסיון עם המשרד הנזכר היה לפני זמנו. אחרי נכוי מחיר מדידת הקרקעות שלנו, שעשה המשרד, הפסיד 4690 פר'. חטין. – האדמה הזאת נקנתה (כמו שהזכרתי למעלה צד 81), מאת ה' ד. חיים במחיר 20 פרנק הדונם, מלבד הוצאות לקושנים. הקניה הזאת נגמרה לפני ארבעה חדשים ונכתבה על שמי, ואנכי מסרתי אותה אצל הקונסול האנגלי על שם היק"ב. האדמה הזאת נמצאת בכפר חטין אצל טבריה. האדמה דשנה ואוירה טוב, אך נמכרה לנו בחלקים רבים (הרבה מאות) ויש לעשות כעת את ההפרשה. ה' חיים התחייב לעשות הפרשה זו ולתת לנו את כל האדמה במקום אחד או בשני מקומות בכפר, ולכן שלמנו לו בעד החלק שקנינו, המחזיק לערך 4290 דונם (לפי המדה והערך שעשה המהנדס מר טריידל) לעת-עתה רק שנים עשר פרנק לכל דונם, בנכוי שבעה למאה אדמת טרשים שיש בנחלה זו, יותר מכפי התנאי שהותנה בחוזה, – ההפרשה הזאת לא תוכל להגמר במהרה; ה' חיים התחייב להמציא לנו בכפר הזה עוד לערך ארבעת אלפים דונם, ועל ידי זה תקל ההפרשה. הנחלה הזאת נקנתה עפ“י הצעת מר סוסקין ומר אהרנסון, בשביל בית ספר שמיסד מר בלקינד ליתומי הפרעות בקישינוב. בהרצאה שלהם ששלחו לועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית (דצמבר 1904), ושהיתה לנגד עיני, אמרו כי קרקעות חולדה, בית עריף (היא בן-שמן) דלאיקה ואום גונה (כנרת ודגניה), שיש לנו כבר, אינן ראויות בשביל בית הספר קרית-ספר, ויעצו לקנות נחלה זו, וע”פ פקודת הועד הפועל בווינה – קנינו אותה. לפי שעה הוחכרה אדמה זו לערבים בסכום 800 פרנק לשנה. מדגישים אנחנו עוד הפעם, כי חוכרים יהודים לא נמצאו לקרקעות אלו, ולהניח את הקרקע בלתי מעובדת – תהפך בתוקף החוק לאדמת הממשלה. מן ההרצאה של 1907. מלבד הקניות הנזכרות למעלה עסקנו גם בשנה הזאת בתיווך קרקעות ונחלאות שונות, שהציעו לפנינו לקנותן, והנכבדות שבהן הן: א) אדמת גנדס. – נחלה גדולה ויפה בת חמשת אלפים דונם, על גבול אדמת בית-עריף הסמוכה ללוד, שהתחלנו לשאת ולתת בדבר קניתה, מפני שטובה היא מאד ודרושה להרחבת נחלת בית-עריף (נקרא כעת בן שמן) ולהגדיל בה את הישוב. ב) אדמת כפרוריה. היא נמצאת בחצי הדרך בין יפו לירושלים ומחזקת לערך 5000 דונם. האדמה אינה כל כך טובה, אך מחירה מועט ורבו הדורשים אחריה מאנשי ירושלים, הרוצים לעמוד על הקרקע. מצאנו לחובה לתמוך בדבר הזה ולתת לבני ירושלים את היכולת להתישב שם, אך מפני סבות שונות לא יכולנו לגמור את הקניה הזאת ונתבטלה לפי שעה. מודיעים: כתבו לנו, כי הק“ק החליטה לקנות חלק בכפר מודיעים השייך לה' קליירק. המשא והמתן היה בידי מר טריידל ונמסר לנו רק בדצמבר ובינתים נסע הפחה הירושלמי וגם ה' קליירק, ועל כן נדחתה לפי שעה קניה זו. לפי דעתנו נחוץ מאד לקנות קרקע זו, שהיא מולדת משפחת החשמונאים, מרכז תנועת השחרור, שיצאה ממשפחה זו ע”י מתתיהו החשמונאי. על פי הקברים העתיקים הרבים שנמצאו במקום הזה, נראה, כי המקום הזה היה גם מקום קבורה לגבורים אלה. מן האמור למעלה יש לראות, כי אעפ“י שיש לנו הידיעות, האנשים והיחסים עם ממשלת הארץ, בכל זאת נפגוש מעצורים ומכשולים על כל צעד וצעד. הקניות מתאחרות, ואחרי שיגמרו הקניות יתאחרו ההפרשות, וכמו שאמרתי פעם אחת בהרצאותי: רכישת כל ד' אמות קרקע בא”י היא מלחמה כבדה. כן, מלחמה כבדה היא הקניה, וכבדה היא השאלה גם אחר הקניה: מה לעשות בקרקע? – אינני מדבר על הקרקעות, שכבר קנינו אנו על חשבון הבנק, כי אלו ודאי ימָכרו במשך הזמן, אלא – על קרקעות החברה גאולה והקרן הקימת. קונים בכסף מזומן אין; לעבוד אותן ע"י פקידים ושכירים כנהוג באירופה, – אי אפשר פה בשום אופן, כי מפני המסים הכבדים וחוסר דרכים מתוקנות, אין הקרקע נותנת יותר משכר העובד, ולכן – עבודה אדמיניסטרטיבית תביא הפסד גדול; להחכיר אותה ליהודים – אי אפשר; אין כאן עדיין האלמנט הזה במדה הדרושה, ואלה המועטים שישנם כאן – יש לחשוש, כי כאשר יתישבו, יחזיקו בקרקע לצמיתות, ויהיו לנו אחוזות רק בפנקסאותינו. ולקנות אמנם נחוץ מאד, כי הן רק המצב הפרוע השורר כעת בארץ, כמו רבוי המסים וכדומה, יתן לנו כעת את היכולת להגדיל את רכושנו בנכסי דלא ניידי, והיה כאשר ישונה המצב הזה לטוב, אז מי יודע – אם לא יבואו תקיפים ממנו וזריזים ממנו ויקחו נחלתנו… הפתרון האחד לשאלה הקשה הזאת בימינו אלה, כפי שאנחנו למדנו אותה פה על המקום, – הוא למכור את הקרקעות לאנשים אמידים, שיש להם אמצעים לבנות בתים, לקנות בהמות ויתר הדברים הנחוצים, בתנאי שישלמו את הקרן והרוחים במשך מספר שנים (לערך 30 – 25 שנה). אנשים כאלה ימצאו פה בארץ מצעירי הקולוניסטים ומהחדשים שיבואו על מנת כן להתישב על חשבון עצמם, ורק הקרקע תנתן להם על מנת שישלמו את מחירה לשעורין. מובן הדבר, כי הבנק שלנו לא יוכל להשקיע את כספו בעסקים כאלה. דרוש לזה מוסד מיוחד, או אמצעים מיוחדים שימסרו להבנק שלנו לתכלית זו. ועד אשר ימצאו האמצעים האלה, הצענו לפני הקרן הקימת, כי תעשה היא את ההתחלה בענין הזה, כלומר: כי תמכור את הקרקעות שלה לחברת חובבי ציון באודיסא, או תלוה כסף לקנות קרקעות ולמכור אותן למתישבים לפי ההצעה דלקמן: הועד האודיסאי לחברת חובבי ציון יקנה מאת קרן הקימת את קרקעותיה בתנאי שישלם מחירה לשעורין וימסור אותם לאנשים שיש להם האמצעים הדרושים לבנות בתים, רפתים וכדומה ויבואו לעבוד על חשבון עצמם, בתנאי שאלה האחרונים ישלמו את מחיר הקרקע במשך כמה עשרות שנים, גם כן לשיעורין. כידוע, יש לחברת חובבי ציון האודיסאית בשנים כסדרן הכנסה של מאה אלף פרנק, ותחליט להקדיש כל שנה 25 אלף לקנית קרקע. אם תקבל עליה החברה האודיסאית הנזכרת לשלם את הקרן והרוחים (4 למאה) במשך 27 שנה בעד קרקע שמחירה 300000 פרנק שתקח מאת הק“ק, יהיה עליה לשלם לה (בחשבון 6.124 לשנה) סך 18372 פרנק, שאותו הסכום גם היא מצדה תגבה מאת המתישבים על הקרקעות. ואם מאילו סבות שתהיינה לא תגבה את כל התשלומים בכלל או באיזו שנה שתהיה, בכל זאת עליה יהיה לשלם להק”ק את התשלומים שהתחיבה, מפני שבכל האופנים, הרי תכליתה של ח' חו“צ לקנות קרקעות ולמסרן לעובדים. התועלת מהצעה זו תהיה, כי הקרן הקימת תַראה פעולה ועבודה בא”י, ועל-ידי זה יתרבו הכנסותיה, כספה ישא פרי 4 למאה, ויהיה בטוח על-ידי הקרקעות ועל-ידי ערבות חברת חובבי ציון, וזאת האחרונה תשתתף בעבודה פוריה. ע“י תכנית זו יש לקוות, כי יתרבו המתישבים, ואז יהיה לאל ידינו להוסיף לקנות עוד קרקעות, – אמת הדבר, כי הקרן הקימת לפי תקנותיה אינה רשאית למכור את הקרקעות, אבל צריכים אנחנו לדעת, כי תקנות אלו נערכו על ידי אנשים כאלו ובזמן כזה, שלא ידעו את המצב החוקי והכלכלי בארץ. על פי המצב החוקי בארצנו הנה כל הקרקעות בארץ ישראל שייכות לממשלה ואינן נמכרות לצמיתות, כמו שמיסדי הקרן הקימת חשבו, אלא ניתנות רק לעבדן ולשמרן, ומי שאיננו עובד את הקרקע במשך חמש שנים, היא חוזרת לממשלה. ואם כן המכירה בא”י אינה כלל מכירה. הק“ק לא קנתה לצמיתות, ואם תמכור למישהו – לא יקנה לצמיתות. אין כאן אלא הוצאה מרשות לרשות – ורק בשביל עבודה. אולם אם יתעקשו ידידינו מנהלי הק”ק ולא יסכימו לדעה זו, – אז יש דרך אחרת לנסיון זה, היינו: הקה“ק תלוה סכום קצוב לועד חובבי ציון, בתנאי שהוא יקנה קרקע וימסור אותה לסוג מתישבים הנזכר למעלה, והועד יתחייב כלפי הקה”ק לשלם את הקרן עם הרוחים בתנאים הנזכרים. כל עבודתנו פה, הלא היא כעת רק נסיונות, ונסיון כזה נוכל לעשות, מפני שרחוק הוא מהפסד וקרוב הוא להביא תועלת להישוב. והיה כאשר יצליח הנסיון הזה, נשתדל להמציא לנו מקורות אחרים ואמצעים יותר גדולים להגדיל את הישוב ע"י עזרה עצמית. אחרי ההרצאה האחרונה דלמעלה, לא יספתי עוד לכתוב להדירקטורים על קנית קרקעות, כי בינתים נתיסד המשרד הארץ-ישראלי ויקח הוא את הענין הזה בידו וישתדל לרכוש קרקעות בשביל הקרן הקימת וכמו כן בשיל חברת הכשרת הישוב. אנכי התענינתי בעבודה ישובית נכבדה זו, מסרתי למשרד את כל ההרצאות בדבר תיור נחלאות שונות, וגם עזרנו לו בהלואות בסכומים הגונים בעת שהיתה לו לעשות קניה, ואמצעיו הוא לא הספיקו לו בשבילה. * * * חברת הכשרת הישוב השתדלה תמיד לקנות קרקעות ביהודה וגם את החוות של הק“ק יסד המשרד הא”י במקומות אלו. אנכי החזקתי תמיד בדעתי, כי מפני שקשה מאד קנית קרקעות ביהודה ובגליל, ועוד יותר קשה מכירתן, בגלל מחירן הגבוה העולה עם הוצאות שונים עד 40 – 50 פרנק הדונה, – ע“כ עלינו לשים עינינו לדרום הארץ ולעבר הירדם. שלחנו ג”כ אנשים לתור המקומות האלו. וכלם הביאו לנו ידיעות מספיקות. ביחוד ראיתי נחיצות גדולה ליסד איזו חוה במקומות אלו, שתהיה לחלוץ לנו, כמו שבארתי כמה פעמים בהרצאותי ובמכתבים פרטים לעסקני הישוב, ונצטערתי, כי הרעיון הזה – התישבות בין הבידואים – נדחה ונדחה. בחדש דצמבר 1909 עלתה לפנינו השאלה בדבר קנית קרקעות שם ע"י מעשה שהיה: שני אנשים מרוסיא, אחד מביאלוסטוק ואחד מלודז, באו לארצנו ע"פ הזמנת סרסורים אחדים מפה, שהציעו למכור להם מאתים אלף דונם קרקע מעבר לירדן, במחיר חמשה פרנק הדונם. לפי דברי השליחים האלו שהתראו עמי עלה בידם ליסד חברה בת חמש מאות משפחות, אשר לכל אחת מהן מאלפים עד שלשת אלפים פרנק, שהיו חפצים לקנות את הקרקע המוצעת. באותו זמן הודיע לנו מר ענתבי, בא כח היק“א וחברת כל ישראל חברים בירושלים, כי סרסורים אחדים הציעו גם לפניו קניה זו והוא הלך לעבר הירדן המזרחי וחקר הענין הזה. קראנו לאספה את השליחים הנזכרים ואת הד”ר רופין, דיזנגוף, חיסין ועוד עסקנים אחדים, והחלטנו לשלוח את דיזנגוף ביחד עם הצירים ירושלימה, לברר אצל מר ענתבי את הענין הזה. וכששב מר דיזנגוף מסר לנו בכתב את ההרצאה דלקמן: “ענין זרקה, כפי שנתברר לי מדברי עם מר ענתבי: הנחלה הזאת היא בת 120.000 דונם לערך על גדות היבוק, לא רחוק מן הירדן וכחמש שעות מיריחו. האדמה פוריה מאד ומי היבוק משקים אותה ע”י תעלה עתיקה שנעשתה עוד בתקופת הרומאים ושרק חלק ממנה נחרב כבר. לפני אילו מאות שנים היה שם יער ארזים. הדרך העולה משכם לסלט עוברת על גבול הנחלה הזאת ובתעודה שיש לבעל הנחלה כתוב, כי גבולה היא על יד עמודי הטלגרף העובר בין שתי הערים האלו; אין לבעל הנחלה שטר מכירה רשמי אלא תעודה מאת הקאדי (השופט), כמו שהיה נהוג לפני כמה עשרות שנים בארצנו, לפני הוסד משרד הקרקעות, ובעל הנחלה משתדל לקבל קושן רשמי על שמו, אבל הדבר הזה מתנהל בכבדות. אין שום אפשרות לקנות באופן רשמי את הנחלה על שם יהודים, אפילו נתינים עותומנים, ואין אפשרות להושיב כעת בפעם אחת במספר גדול יהודים חדשים, שאינם יודעים לא את הלשון ולא את נמוסי הארץ ותושביה. כי כל הסביבה היא ארץ לא נושבת ובידואי שבט יִסַכַר מושלים שם בכפה. אולם מפני שהאדמה טובה ויש לה עתיד גדול, אף גם אפשר לקנותה לא בחמשה פרנקים הדונם, – במו שמציעים הסרסורים, אלא בשני פרנקים הדונם, – לכן מציע מר ענתבי ליסד על יד הבנק המסחרי לפלשתינה (שהמניות שלו נמצאות בידי הבנק שלנו; פרק ל"ז) חברה לקרקעות עם קרן בת שלש מאות אלף פרנק, ולקנות את האדמה הזאת על שם הבנק המסחרי הזה או על שם הערבי יוסף ואפע (אחד מנכבדי עשירי הערבים בירושלים), לעבוד את האדמה ע“י הבידואים בני יסכר ולהביא לשם מעט מעט מאחינו הספרדים והתימנים, היודעים את השפה הערבית ויוכלו בנקל להתרגל אל הבידואים, ואחרי זמן מה, כאשר יתודעו עם בני שבט יסכר, אפשר יהיה להגדיל שם את מספר התושבים היהודים, גם מהחדשים שבאו או שיבואו ושיהיו להם אמצעים קטנים להתישבות. במשך אילו שנים אפשר לנטוע שם עצים, לפתח גדול צמר-גפן, עצי סוכר, טבק וכדומה, ולהפוך את המקום הזה למקום ישוב, שיתן פרי טוב להעמלים בתחיתו. מר ענתבי מתנגד לנסיעת משלחת גדולה, ולפי דעתו צריך שאלך אנכי, הוא ושני הצירים לראות את הסביבה, כדי שיהיה לנו ולהם מושג ברור מכל הענין”. (עד כאן הרצאת מר דיזנגוף). מובן הדבר, כי לפי מצב הדברים, כמו שהציעו מר דיזנגוף ומר ענתבי לפני הצירים, לא יכלו הללו לקנות את הקרקע הזאת בשביל התישבות מיד. ועוד הפעם עוררתי את העסקנים לקנות קרקע זו בכספי הקה"ק או אמצעים אחרים של ההסתדרות, כדי שיהיה ביכלתנו לתקוע לנו יתד בעבר הירדן, אבל לא הצלחתי מפני… מפני שחפצים אנחנו לעשות אילו דברים ישוביים, שיהיו נראים לכל הבאים לארצנו, אבל אין אנחנו מוכשרים לעשות דברים כבירים, שתוצאותיהם נראה אחרי זמן רב. אין אנחנו מסוגלים לעבודה אטית, הדרגתית, הדורשת באמת סבלנו רבה. ולכן… ולכן יושבים אנחנו על שפת הים ומחכים עד אשר יטהרו העבים – האם תזרח אז השמש לנו? * * * וענין קנית קרקעות במחירים זולים נתעורר עוד הפעם ע“י יחידים וקבוצות שונים, ובתוכם גם ע”י הד"ר אלפרד נוסיג, שחפץ לעשות ישוב בחצי האי סיני, בשנות 1910 – 1912. והנה פה השתלשלות הענין הזה והתוצאות שבאנו אליו: בשנת 1907 נתאספה קבוצה אחת – ה“ה דוד טריטש, פוגלסון, הורביץ, חזנוב, משה גיסין ואברהם שפירא והלכו לחצי האי סיני, לראות אם יש אפשרות ליסד מושבה לעבודת האדמה בין אל עריש וקנטרה, במקום שהיתה המשלחת הידועה ששלח הד”ר הרצל (ראה פרק י"ז). הם באו עד אל עריש והמושל האנגלי שישב שם נתן להם רשות ללכת לראות את המקום הזה. הם עברו מאל עריש דרומה במרחק שש-שבע שעות. ובינתים שאל, כפי הנראה, המושל את הגבוה ממנו בקהיר, ואז שלח שליח מיוחד אחרי התרים וצוה אותם לשוב בחזרה, והענין נשתקע. בסוף 1910 נתיסדה אגודה מאנשים אחדים בירושלים ויפו לשם קנית קרקעות בחצי האי סיני. המעורר לזה היה סגן הקונסול הבריטי היושב בעזה. הוא היה נוסע לפעמים קרובות למדבר סיני לשם עסקיו והיו לו מכירים בין הבידואים שם, ובשמעו כי היהודים קונים או חפצים לקנות קרקעות, בא במשא ומתן עם ראשי שבטים אחדים בדבר מכירת קרקעות בחצי האי סיני וגם עם סרסורים אחרים מבני עמנו בארץ. מיסדי האגודה באו אלינו ובקשו מאתנו להודע במצרים על החוקים הנוגעים לרכישת קרקעות במדבר הזה. באנו במשא ומתן עם עורך דין ידוע בקהיר והוא השיב לנו, כי אמנם יש זכות לכל איש, וגם לנתיני ארצות אחרות, לקנות קרקעות במצרים, וחוק זה כחו יפה גם במדבר סיני, אבל במקומות אלו אין קדסטר מסודר והבידואים רואים את עצמם כבעלי הקרקעות אל סמך חזקה. אם עברו על “חזקה” זו חמש-עשרה שנה, נחשבות הקרקעות לנכסי המחזיק בהן. אבל מפני שלא היו עוד קונים לקניה זו, לא נכנסנו בשאר פרטים בענין זה ונמסור את התשובה לאלה ששאלו מאתנו. בשנת 1912 נתיסדה ביפו חברה בשם “אגודת-ישראל” ובמצרים נרשמה חברה בשם “אנגלו-מצרית” על ידי סגן הקונסול הנזכר, שקנו כמה עשרות אלפים דונם קרקע במדבר סיני מאת שיכים שונים. שתי החברות האלה באו במשא ומתן ביניהן, והראשונה קנתה מאת השניה ע“פ חוזה פרטי 50000 דונם קרקע במחיר 5 פרנק הדונם ביחד עם ההוצאות לעשית הקושנים ורשיונות לבנין בתים והתישבות. קודם שגמרו את הקניה בהחלט, בקשה החברה מאתנו להודע במצרים בפרטות בדבר החוקים הנוגעים לקנית קרקעות והתישבות במדבר סיני. וכדי שהקניה תהיה יותר בטוחה והקונה יהיה מוסד חוקי, בקשו מאתנו להרשות להם לעשות את הקושנים על שם האפ”ק. בראשית ינואר 1913 עשו המוכרים שטר מכר בטריבונאל בקהיר על שמנו, והקונים הכניסו אל האפ“ק סכום ששים אלפים פרנק, בתנאי שאם החברה המצרית המוכרת תקיים את החוזה עם הקבוצה אגודת ישראל בכל פרטיו, אזי ישלם לה האפ”ק את הכסף. גם הד“ר אלפרד נוסיג יסד חברה בשם “חברה מזרחית להתישבות בע”מ” במטרה ליסד מושבות, החל מנגב ארץ ישראל והלאה עד חצי האי סיני, ועד בכלל. גם הוא השתתף בקניה זו ובקניות אחרות בחצי האי סיני, ומכר כבר חלקים חלקים קרקעות וגם הכניס כספים להאפ"ק. ומפני שראינו, כי היהודים נכנסים בעסק זה בכמה עשרות אלפים פרנקים, מצאנו לנחוץ לחקור את הענין הזה בפרטות. ולפיכך באנו עוד הפעם במשא ומתן עם עורך דין ידוע בקהיר, אף שלחנו לשם את סגן המנהל שלנו מר גולדנברג להודע על כל הפרטים בענין זה. וזוהי התשובה שקבלנו מאת העורך דין: צירכם מר א. ו. גולדנברג מסר לי את הנירות ושטרי המכירה השונים בנוגע לקנית אדמת רפה בחצי באי סיני, ושאל את דעתי בדבר ערכה החוקי של הרכישה (הקניה) הזאת. למען אוכל לתת לכם מושג נכון וברור מן הענין, השגתי את כל הידיעות הנחוצות, כדי לברר לכם את המצב ביתר שאת. ובשביל זה עשינו גם את הצעדים הנחוצים לפני פקידים שונים של הממשלה המצרית ושל המשרד הדיפלומטי האנגלי. בקשה הוגשה מאתנו גם אל שר המלחמה במחלקת סודן, שחצי האי סיני נמצא ברשותו, כדי לעורר את השאלה ולקבל תשובה רשמית ברורה מצד הממשלה. תוצאות ראיונותי וחקירותי הביאוני למסקנה זו: החוזה שהראה לי בא כחכם בתור שטר מכירה, שחברה אחת קנתה קרקע מאת חברה שניה, אע“פ שהוא מאושר בהטריבונל, אין לו שום אופי רשמי, מפני שהוא לא יצא מידי השלטון שברשותו נמצא מקצוע זה. הבידואים חושבים את עצמם לבעלי הקרקע על סמך החזקתם בה זה חמש עשרה שנה, העת הקבועה ע”פ החוק לחזקת קרקע, עולם בענין הזה אין לחזקה זו שום ערך, מכיון שבחצי האי סיני אין משלמים שום מסים ואין למוכרים שום שוברות וקבלות מאת הממשלה. אשר על כן גלוי דעתם, כי הם בעלי הקרקע על סמך חוק החזקה, אינו מכריע והוכחותיהם אינן מספיקות כלל. וביחוד אחרי שממשלת מצרים לא רצתה מעולם לאשר ולהכיר את זכות הבידואים-המוכרים האלה על הקרקע. נוסף לזה הנה הממשלה המצרית מתנגדת לזה, כי אנשים פרטיים ירכשו להם אדמה וגבעות חול על חופי הים, ובעין רעה היא מבטת על רעיון התישבות חצי האי סיני. ולכן דעתי אינה נוטה שתקנו אדמת רפה, מפני הטעם היחידי, שהקניה אינה בטוחה ויש חשש גדול בזה. אולם אם מוכנים אתם להכנס בספקולציה ולתת כספים בריסק, אז יכולים אתם להחזיק בקרקע על יסוד שטרי המכר אשר בידיכם, אבל עליכם לדעת, כי אם תבוא תלונה מצד המערערים, שיטענו שהקרקע שייכת להם, אז אתם מעמידים בסכנה את כל כספיכם שהשקעתם בקניה הזאת. ליתר באור דברתי בענין זה גם עם עורך הדין גרין וגם הוא מסכים לדעתי בכל. מצורף לכאן אני שולח לכם העתקת התשובה של המיניסטר למלחמה במצרים מיום 3 מרץ 1913 להחברה אנגלו מצרית, שבשמה פניתי אליו, וכמו כן גם העתקת המכתב של המיניסטריום למר קניזיוביץ, הנזכר במכתב הזה. להחברה האנגלו מצרית. בתשובה על בקשתכם שהגשתם אלי, ושבה הודעתם לנו, כי קניתם עשרת אלפים דונם ברפה בפלך אל עריש והחברה שלכם חפצה לדעת, קודם שתלכו לעבוד בה, אם הקניה הזאת בטוחה, – נצטויתי להשיב לכם, כי ממשלת מצרים תוכל להראות לכם על המכתב שכתבנו ביום 15 למאי שנה שעברה, למר קנזיוביץ, והנני שולח לכם העתקה ממנו. כפי שתראו מהעתקת המכתב הזה, לא תוכל ממשלת מצרים לאשר את הקניה הזאת, כמו שאתם מבקשים. החברה צרכיה לדעת בעצמה, כי הנירות שמסרו המוכרים לכם, אין בהם תוקף לזכות אתכם ברכישת הקרקע. אדרבא, ממשלת מצרים מביעה באר היטב, כי היא שומרת לעצמה את זכויותיה שיש לה על המקום בכללו ובפרטיו. אתם שואלים גם-כן, אם תרצה ממשלת מצרים לתת לכם אילו הנחות בתנאים טובים. בנוגע לזה נצטויתי להשיב לכם, כי ממשלת מצרים היו לו כבר מקרים אחדים לעיין בדבר זה והיא מודיעה לכם בהחלט, כי לא תוכל לתת כל הנחות. – ועל החתום – המזכיר. העתקת המכתב לקנזיביץ: אחרי ששמנו לב אל הנירות שהגיש לנו ואחרי בדיקה וחקירה בהם, מצאנו כי הרבה מהם מסופקים והרבה מהם נעשו על הקרקעות השייכות לממשלה. מה שנוגע לקרקעות הממשלה אנו מזהירים אתכם, כי לא נתן לכם לרכש אותן. ובדבר הראשונים אין הדבר נוגע לנו, אלא לכם ולמוכרים. אבל דבר זה תדעו, כי הממשלה לא תוכל לחזק את ידיכם בקניה הזאת, והיא שומרת לעצמה את כל הזכיות על הקרקעות האלו. פרק מ"ב [בקורת עבודת האפ“ק. – פרטי כל השיחה שהיתה על-פי דרישת מר אוסישקין בעניני האפ”ק. – משתתפים ה"ה ברלין, גלוסקין, דיזנהוף ויפה.] בחורף תרע“ג בא מר אוסישקין עוד הפעם לארצנו ויבקר את המושבות, את עבודת חובבי ציון ועבודת המשרד הפלשתינאי ויתענין גם בעבודת האפ”ק לכל פרטיה, כדרכו תמיד בעבודות ציוניות. בי“ז טבת תרע”ג קרא לאספה את ה"ה ברלין, גלוסקין, דיזנהוף ויפה (בצלאל) לשאול מאתם ולשמוע מהם דעותיהם על אודות עבודת המוסד הזה. המשא ומתן הוא בפרטיכל מפורט דלקמן: מר אוסישקין: בבואי לארצנו התענינתי בתור חבר ועד המפקח של היק“ב בעסקי האפ”ק, ומפני ששמעתי תלונות על המוסד הזה בנוגע לעבודתו הישובית, – הזמנתי אתכם, האנשים העומדים קרוב אל המוסד הזה, ע"י זה שהייתם (מלבד ה' יפה) חברי ועד המועצה, – לשמוע מה בפיכם אודות הנהלת עסקי הבנק ויחסו אל העבודה הישובית בארצנו. גלוסקין: לפי דעתי אנכי, אין לנו להתלונן על הנהלת האפ“ק. לכל המתלוננים יש בודאי סבה אחת, שלא נתנו להם קרידיט כמה שחפצו. מה שחסר בהאפ”ק, לפי דעתי, הוא ועד הבקורת, עם זכויות רחבות, שיוכל לבקר ולדעת מה נעשה בפרטות. יפה: ההתלוננות על האפ“ק היא מפני שנותנים הלואות לערבים ואינם נותנים לצרכי הישוב כמה שנחוץ. האפ”ק מראה על הדיבדנד שהוא נותן, אבל רבים מוצאים, כי ממוסד כהאפ“ק אין דורשים דיבידנדים, אלא מלוי דרישת הקולוניזציה העברית. נחוץ לעשות אנקיטה אצל כל הלקוחות, ואז תודע האמת אודות עבודת האפ”ק. גלוסקין: אין לדבר ע"ד אי שביעת רצון, קרידיטים נותנים במדה מספקת. הבנק צריך לעבוד גם עם אינם יהודים. אנקיטה היא דבר של סכנה, מפני שהלקוחות יבואו אז בטענות יתרות. דיזנגוף: העבודה עם הערבים נחוצה, מפני שהערבים מוכרים סחורה ליהודים, בדעתם כי מקבלים בהבנק שטרות של יהודים לנכיון וכן להיפך, ועי“ז מתרחב המסחר היהודי; מה שחסר בהבנק היא עבודה של יצירה. צריך שהבנק יברא תמיד עסקים חדשים, צריך ליסד חברות למכירת שקדים, להבאת זבל, למכירת תפוחי-זהב, בֹּרית. צריך להגדיל המסחר ולהיות המשפיע על מסחר המקום. אבל חסרים פקידים טובים. צריך לבטל המרכז ביפו ולהחזיק בכל הסניפים אנשים חרוצים, שיוכלו לעבוד על דעת עצמם, ולהרחיב העבודה ולא להיות תלוים בהמרכז ולעבוד בידים אסורות. הבנק צריך ג”כ לעסוק בפוליטיקה ולעשות גם נשפים, כדי שיהיה מוסד פוליטי קולוניזציוני. ברלין: בשביל להביע דעה ע“ד עבודת האפ”ק, נחוץ מתחלה לברר לעצמנו, מה צריך הבנק להיות – בנק מסחרי או בנק של קולוניזציה יהודית. אם נביט על האפ"ק בכל מוסד מסחרי, אז עלינו להגיד, כי הוא ממלא את תפקידו, אולם אם נחשוב אותו לגורם קולוניזציוני, אז מחויבים אנו להגיד, כי אינו עומד על רום מצבו. הוא אינו נכנס לשום עסק, שיש בו חשש של הפסד, אבל איך אפשר לעזור לקולוניזציה, אם יהיו ככה נזהרים; אדרבא יש גם שנחוץ להפסיד, כדי להשיג איזה דבר. הנה הבנק האינטרנציונלי הפטרבורגי, לקח בידיו את סחר הסוכר ברוסיה והפסיד בו הרבה, כי ככה צריך בנק עממי לעשות. מטרת העבודה הישובית מתעכבת פה, מפני כי המרכז ביפו תלוי בלונדון, והסניפים – במרכז; נחוץ כי כל סניף יעמוד ברשות עצמו ויעבוד באחריותו, ואז תוכל העבודה להתרחב, – מלבד זה דורש הבנק בטוחות וערבות יותר מדאי כמו שדרש מפלוני; הוא מזכיר, כי בקש הלואה על שומשמין בשביל מר א. ולא נתנו מפני פחד ההפסד. אין לסגת אחור מחשש הפסד, אם באמת חפצים אנו להרחיב את המסחר ולהגדיל את הישוב. אוסישקין: אנכי מחלק את כל מה שנדבר פה לחקירת המחלה ולתרופתה (דיאגנוזא וטעראפיה), ואנכי מבקש ממר ליבונטין שידבר הוא, ויאמר לנו מה דעתו בדבר הבקורת. ליבונטין: ראשית כל חושב אני לנחוץ לאמר מלים אחדות בנוגע למועצה, שאורחנו היקר מר אוסישקין הזכירה: יושבים פה חברי המועצה, והם יודעים, כי הצעתי לפניהם כמה וכמה פעמים, כי יכנסו לקרוא כל הבילנצים לפרטיהם, ואז יבחנו כל העסקים, שהבנק עושה וכל הקרידיטים, ויהיה ביכלתם לשפוט על עבודת הבנק. לצערי, לא השגיחו חברי המועצה לבא לישיבות, אשר על כן לא יכלו הישיבות לבוא תמידים כסדרן, וכשהיו נכנסים לישיבה, היו תמיד ענינים שונים, שלקחו את העת הקצובה לישיבה, ולא הגיעו בעבודתם עד כדי לחקור את כל העסקים לפרטיהם. ולכן חסרו להם הידיעות אודות עבודת הבנק ונעלם מאתם, כי הבנק עושה כל מה שיכול לעשות, לפי אמצעיו, לטובת הישוב; כי זהירותו של הבנק מגעת רק עד כדי לשמור את הכספים, אבל איננה מעכבת עבודה בריאה ומבוססת; כי עסקינו עם הערבים מביאים לנו רוחים, וזה לטובת הישוב, אבל איננה גוזלת את האמצעים של הבנק, עד כדי לקמץ בהלואות ליהודים; היק"ב בלונדון נותן לנו די כספים בשביל העסקים הישוביים ולטובת הרחבת הישוב היהודי. עכשיו שנכנסתם לישיבה, הנה יש בידכם להכיר עבודת הבנק ע"פ הטבלאות המונחות לפניכם, שהכינותי לועדה לבקורת המטרה, אשר כפי שידוע לכם, צריכה בקרוב לבא לארצנו. מהטבלאות האלו תראו, כי הבנק קנה קרקעות על חשבונו; הלוה כספים למוסדים ציוניים לקנין קרקעות; נתן הלואות לעובדי אדמה, לנוטעים, לחרושת המעשה, למסחר, לבנין בתים, לאגודות משותפות, לקופות מלוה, לצרכי צבור ולמוסדי השכלה ובתי חסד – לכל אלה סכומים גדולים, ואם תוסיפו לזה, כי ההלואות נתנו בזמנים הנחוצים ברוחים נמוכים, אזי כל אחד מכם צריך להעריך את עבודתנו, שהיא עבודת הישוב. אחדים מכם דורשים מהבנק איניציאטיבה, אבל מה פירוש המלה הזאת וכיצד אתם מבינים אותה? האם יכולים אנחנו לאמר לאנשים שילכו לעשות עסק פלוני או אלמוני ואנחנו נתן להם הלואות לזה? דרך כזו היא בחזקת סכנה, לבעל העסק ולבנק. בדרך זו בחרו אחרים ואמרו להנעזרים על ידיהם: לכו ונטעו נטיעות אלו, לכו ועסקו בעבודה אלמונית, – ולא הצליחו. אנחנו אין לנו, אלא לתת הלואות לאנשים פרטים ולאגודות שונות, שהתחילו לעבוד באיזה ענף ישובי על אחריותם, ורק בתנאי, אם רואים אנחנו כי יש בסיס לצלחת עבודתם. מר ברלין דורש מאתנו, כי נכנס לעסקי היהודים ביותר ריסק וצריכים אנחנו להפסיד, אבל הלא בכל עסקים יש ריסק במדה ידועה, לריסק יותר גדול אסור לנו להכנס, מפני שעליכם לדעת, כי יש אצלנו פקדונות של זקנים וזקנות, יתומים ואלמנות כחמשה מיליונים פרנק ועלינו לשמור עליהם. מר ברלין קובל, כי הבנק מבקש בטוחות וערבויות יותר מדאי. ע"ז אוכל לענות כי אנחנו נוהגים בזה כמו כל הבנקים בעולם; נותנים אנחנו סכומים קטנים על שטרות בחתימת יד של הלוה, ואם הסכום יותר גדול דורשים אנחנו שתי חתימות או איפותיקה. מר ברלין ומר דיזנגוף דורשים ליסד ועד בקורת ולבטל את המרכז. דבר זה איננו מובן לי כלל. הלא כנראה, לפי דעתם, ג"כ נחוצה בקורת על מעשי הסניפים, – ואם כן – כיצד אפשר לבטל השגחת המרכז שיושבים בו פקידים היודעים פרטיות כל העסקים ונושאים באחריות לפני הדירקטורים, ולמנות במקומם אנשים פרטים, הרחוקים מהעסקים ושיבואו פעם בתקופה לראות דברים הדורשים עיון ובקיאות ויש בהם אחריות גדולה? הלאה, אם הסניפים יעבדו בעצמם ויתנו הלואות, אזי לא יתעצל לקוח מיפו ללכת לקבל הלואה נוספת בירושלים וגם בבירות, ואז הלא תנתנה ההלואות מכיס אחד לאיש אחד, יותר מאשר הוא בטוח. כך היא דעתי, אולם אם הדירקטורים ימצאו לאפשר, יוכלו לקבל הצעתכם. קבלו פה ג"כ על חוסר פקידים טובים, אבל לפי דעתי הקובלנא הזאת אין לה בסיס וגם יותר מזה… אנכי יש לי כבר נסיון של הרבה שנים בעבודה בנקאית עם פקידים, ולפי דעתי הפקידים שלנו מבינים עסקינו, מסורים להם ושומרים עליהם, ונוסף לזה הנם יהודים לאומיים טובים. הצעירים שהיו אצלנו השתדלו ללמוד את העסקים ומהם לקחנו לנו מנהלים לבירות, ירושלים, חיפה, וצפת. חפצתי למשוך עוד כחות טובים, אבל הם לא היו ולא נמצאו פה. בכל תפוצות ישראל ידעו כי מת ספיר ונחוץ לנו איש במקומו, ובמשך שמנה-תשעה חדשים לא הציעו לנו עסקנינו איש במקומו. בדבר העבודה עם הערבים כבר ברר לכם מר דיזנהוף, כי ע“י העבודה עם הערבים הגדלנו את המסחר היהודי. רבים מהערבים הסיטונאים מוכרים את סחורתם – כגון סוכר, קפה, עצים – ליהודים, מפני שאנחנו מקבלים שטרותיהם לנכיון; שטרות למאות גבינו להערבים בעד דמי דירה מיהודים, יהודים אחדים נכנסו למסחר היותר גדול ע”י זה שמקבלים אנחנו מהם שטרות הערבים, ולבד זאת עלי להוסיף, כי שני שלישים מתיק השטרות הערבי מכוסה מפקדונות הערבים. אין לנו סטטיסטיקה ממצב האיקונומי של הערבי בארצנו, אבל אם הוטב מצבו – הלא זאת רק ע“י הקרקעות, שאנחנו קונים ומשלמים להם מחירים גבוהים, ע”י המיליונים הרבים שהוציא פה הנדיב, ע“י העבודה שאנחנו נותנים להם, ע”י זה שקונים אנחנו מהם צרכי הבית והשדה וכדומה, – סבות שאי אפשר, או קשה לע"ע להסיר אותן או להעבירן, אבל בכל אופן – לא בעבודת הבנק הסבה. קבלו פה, כי הבנק אין לו השפעה וכי הוא איננו עוסק בפוליטיקה. המושג השפעה, אי אפשר לספור ולמדוד, אבל אני אומר, כי יש לנו השפעה גדולה על הישוב, על המסחר בארץ וגם השפעה פוליטית פה. ע“י עבודתנו אנחנו פה הכירה אותנו הממשלה המרכזית למוסד חֻקי, ואחרי כן גם הממשלה המקומית בבית המשפט. בקנין קרקעות פועלים אנחנו הרבה פעמים בהשפעתנו. בימי חג וגנוסיה של הממשלה שולחים להבנק שלנו הזמנות, כמו להקונסולים המקומיים ויתר הבנקים הגדולים פה. ע”י השפעתנו הצלחנו לעשות קושנים גם על שמות נתיני החוץ. ועוד מעשה אחד כדאי להזכיר: לפני שנה באו שתי אניות אוסטריות טעונות עצים לחוף יפו, אחת בשביל הלקוח של האפ“ק והשני בשביל לקוח של הדייטשה פלשתינה בנק. באותו זמן הכריז ועד הטורקים הצעירים חרם על תוצאות אוסטריה בכל מדינת טורקיה, על שאוסטריה ספחה אליה את בוסניה והרצוגובינה, ונמנעו פועלי החוף אשר ביפו לפרוק העצים מהאניות. הדייטשה פלשתינא בנק פנתה להקונסולים הגרמנים ביפו וירושלים, וגם אחרי משא ומתן רשמי כזה לא עלתה בידה להכריח את הפועלים לפרק האניה. אנכי, אע”פ שהיה ביכלתי ג“כ לפנות אל הקונסול האנגלי, לא עשיתי כזאת, אלא קראתי להבנק את ראש הועד המקומי של הטורקים הצעירים, וע”פ בקשתי צוה להפועלים להוריד הסחורה של הלקוח שלנו. אחרי שנים-שלשה ימים הגיעה אלי טלגרמה מולפזון בקלן בבקשה להשתדל להוריד את העצים מהאניה שבאה אל הלקוח של הדפ“ב, מפני כי הוא מעונין בהעסק הזה. קראתי עוד הפעם את ראש הועד הנזכר, ויצוה ע”פ בקשתי להוריד גם סחורה זו. וזה השגתי ע"פ השפעת הבנק שלנו. יש עוד הרבה מעשים כאלו ואם אין אתם יודעים מכל זה, הרי זה לא מפני שמעשים כאלו לא קרו, אלא מפני שאנכי אינני אוהב להכריז ולהתריע על עבודת הבנק. אפס, אולי כונת מר דיזנגוף היא לפוליטיקה רחבה, הנה לפי דעתי, צריכה להיות בכל תנועה, כמו בכל הממשלות, שני מוסדים, אחד של ענינים פיננסיים ואחד של פוליטיקה. אנכי יודע רק עניני כספים ועוזב את הפוליטיקה למוסד אחר בארץ ישראל, והנני מברך אותו כי גם הוא יצליח. * * * למעלה (פרק מב) הזכרתי, כי מר אוסישקין בא לבקר עסקי האפ“ק בתור חבר ועד המפקח של היק”ב; אחרי זמן מה נבחר גם לחבר הדירקטוריום של האפ“ק. למשרה זו נבחר גם מר י. ל. גולדברג, קודם לזה. שני אלה ידועים כל כך במסירותם להתנועה הלאומית בכל נפשם ובכל מאדם, עד שחושב אנכי למותר לדבר אודותם. ראוי הוא להזכר פה מר יוהן קרימיניצקי, שנבחר ג”כ במשך הזמן לחבר הדירקטוריום. מר קרימיניצקי הוא בתנועה הציונית בבחינת “נחבא אל הכלים”, איננו מהנואמים והמדברים ומשתתף רק לעתים רחוקות באסיפות השונות של הציונים, אבל לבו עֵר לעבודה מעשית. עוד מימי תקופת חבת ציון השקיע כספים ביזמות אחדות בארצנו. בימי הרצל עבד וסדר את עניני הקה"ק, ואחרי כבוש הארץ על ידי האנגלים נכנס בעסקים גדולים לטובת הרחב הישוב. פרק מ"ג [קופות מלוה ואגודות משתפות. – התנאים שעל פיהם נתיסדו. – השתתפות ועד חובבי ציון במוסדים אלה. – סוגים שונים, מספרים. – אוסישקין הזמין אסיפת באי-כח הקופות והאגודות. – פרטי כל המשא ומתן. – ידיעות ומספרים מהמוסדים האלה אחרי המלחמה.] למעלה (פרק י"ג) הזכרתי, כי עוד בשנה הראשונה לפתיחת האפ"ק החילותי להרחיב את רעיון יסוד קופות מלוה ואחרי בואי במשא ומתן יותר קרוב עם התושבים בעיר ובמושבות, באתי לידי הוכחה, כי העזרה בהלואות, פעוטות וגם בינוניות, להישוב היהודי, אפשר לתת רק על ידי קופות מלוה ואגודות משותפות, – אלה כלי השרת היותר נאמנים להטבת המצב הכלכלי בכל ארץ וארץ. בתחלה היה בדעתי לסדר יסוד קופות המלוה על ידי העסקנים בערים ובמושבות, ע“פ התנאים הנהוגים באירופא, היינו: כי כל החברים של קופות המלוה ישתתפו בסכומים ידועים ביסוד קרן לכל קופה וקופה לעצמה, יקבלו פקדונות בקהלותיהן, כל קופה תתן הלואות לחוג אנשים, המכירים איש את רעהו ויודעים את מצב כל אחד מהם, והבנק יתן הלואות לקופות עצמן לפי ערך מספר החברים שלהן ומצבן הכלכלי, ולפי ערך התרחבותן של הקופות. אולם אחרי משא ומתן ארוך עם עסקנים שונים ועם עורכי-דין באתי לידי הוכחה, כי בתנאים החוקיים ששררו בארץ ובמצב הכלכלי של הישוב בכפר ובעיר, אי אפשר היה ליסד קופות-המלוה בארצנו עפ”י התנאים הרגילים באירופה מפני טעמים אלו: ראשית, – בשביל ליסד אגודה שתקבל פקדונות, תתן הלואות ותתעסק בעסקי ממונות בכלל, נחוץ היה לאשר אותן על ידי הממשלה ע“פ תקנות מאושרות, ודבר כזה אי אפשר היה לעשות, כי להממשלה הטורקית בארצנו לא היתה הזכות לאַשר אגודות כאלו, ולפנות אל הממשלה המרכזית בקונסטנטינופול בדבר האשור היה קשה מאד, מפני שעל דרך זה היו מונחים עכובים שונים והוצאות רבות. ושנית – לו אפילו נתיסדו באיזה אופן שיהיה קופות כאלו, לא היו יכולות למלאות תפקידן, כי המצב הכלכלי של המושבות דרש הלואות בסכומים, לפי ערך, גדולים בפעם אחת, בעת התחלת העבודה וכדומה, עד מאה ומאה וחמשים אלף פרנק, – וסכומים כאלו אי-אפשר היה לקופות המלוה במושבות לתת מאמצעיהן, ולאפ”ק לא היתה רשות לתת להקפות סכומים כאלו, בלי הכנס אל פרטי כל ההלואות שהיא נותנת, ובפרט למוסד כזה שאיננו מאושר ע“י הממשלה. אבל באותו זמן אי אפשר היה גם כן לעזוב את המושבות, בלי לתת להן ההלואות הנחוצות ולאמר להן שתחכינה עד אשר יוסדו קופות מלוה ויהיו להן פקדונות על סכומים פחות או יותר גדולים. ולכן כדי למצוא יחס חוקי להקופות ואפשרות לתת הלואות בסכומים יותר גדולים, – החלטתי לסדר את הקופות בארצנו בתנאים אחרים – היינו: שהאפ”ק תתן הלואות לא להקופה או להאגודה, שאין לה, כמו שאמרתי, לא בסיס חוקי ולא זכות לבא באיזה משא ומתן, – אלא להחברים על פי שטרות חתומים מהם לפקודת האפ“ק, ובזה נפתרה השאלה החוקית. ובנוגע לבטחון סכומי ההלואות – מכיון שלא ידענו את הבטוחות של כל אחד ואחד מהחברים, את הסכום הנחוץ לו והמקורות שמהם יוכל לשלם, לכן סדרנו, כי כל אלה האנשים במושבות ובערים, החפצים לקחת הלואות מאתנו, יסתדרו לאגודות-אגודות, שחבריהן יהיו פחות או יותר קרובים איש לרעהו, על פי מצבו הכלכלי והחברותי; שיבחרו מקרבן ועד אשר יקצב את מדת הבטוחות, כלומר גודל – סכום ההלואה, שאפשר לתת לכל חבר וחבר, ושיתנו לאפ”ק כתב התחיבות כתוב וחתום מאת החברים, המעיד שכולם ערבים איש בעד רעהו על מלוי התחיבויותיהם כלפי האפ“ק. – לאגודות כאלו על סמך ההתחיבויות ההדדיות, נתנו ההלואות ע”פ קצבת הועדים של כל האגודות גם בסכומים גדולים לפי הערך. בתעמולה בעל פה ובכתב, ע"י חוברות ומגלות עפות הראינו לישוב היהודי את התועלת הרבה הכרוכה באגודות אלו; וכאשר החלו להתרחב, קראנו לועד יועץ מאת בא כח ועד חובבי ציון, בא כח המשרד הפלשתינאי וגם אחד, ולפעמים גם שנים, מהסוחרים המקומיים, ונתיעץ עמהם על אדות ההצעות שבאו לפנינו מאת האגודות השונות. באותו הזמן בא הועד של “חברת העזרה לעובדי אדמה ובעלי מלאכה אשר באודיסא” (ועד חובבי ציון) אתנו במשא ומתן, ויציע לפנינו להַכניס להבנק שלנו חמשים אלף פרנק, למטרת הרחבת הקופות האלו, ובתנאי, כי אם יהיו הפסדים בקופות, יכוסו מקרן זו. המשא ומתן הזה נמשך כשתי שנים, אולם ההצעה עצמה עודדה רוחנו לקחת את דבר יסוד הקופות בידנו במרץ, ונוסיף להדפיס חוברות אחדות, שבהן הראינו את הנהגת קופות כאלו בעולם הגדול והתועלת שהן מביאות, ונפיץ אותן בין הישוב היהודי, ואף באנו במשא ומתן בעל פה ובאספות עם עסקנים שונים בערים ובמושבות, ועוד טרם בא אלינו פקדון חובבי ציון נתיסדו על ידינו 14 אגודות עם 909 חברים, שהשקענו בהן לערך 225000 פר'. הצבור הארצי-ישראלי התחיל להבין את הטוב הצפון בקופות אלו, וראה כי על ידי הערבון המשותף, הוא משיג את ההלואות הנחוצות בסכומים הדרושים, בזמן וברוחים נמוכים. רגש האחריות התפתח אצל המשתתפים, ובפרט בקופות אשר במושבות, והן קצבו הלואות כאלו בסכומים הנחוצים לאכרים, ובתנאים כאלו שהלוים יכולים לשלם. ולא היה כמעט מקרה שהועדים יציעו סכומים יותר גדולים, אשר האפ"ק והועד על ידו לא הסכים להם. אחרי משא ומתן ארוך בדבר תנאי ההשתתפות של ועד חובבי ציון באודיסא, באנו בשנת 1907 לידי השואה בדבר התנאים, והועד הכניס לנו להרחבת הקופות האלו 50.000 פרנק לקרן קימת של הקופה. מהם 35.000 פרנק בתור הון של כל הקופות המשותפות, אשר נוסדו ותוסדנה על ידי הבנק שלנו, וסכום 15.000 פרנק ביחוד בעד קבוצת הפועלים המסֻדרים. במשך זמן קצר של עבודתנו בסעיף זה הוברר לנו, כי מלבד הסוחרים היותר גדולים ועוסקי חרושת המעשה, שיכולנו להכניס לחוג עסקי הבנק הרגילים, – ישנם שלשה סוגים בישוב היהודי, שבשבילם היה נחוץ ליסד קופות מלוה ואגודות משותפות. הסוג הראשון – סוחרים קטנים ואומנים בערים, וכמו כן אכרים זעירים הזקוקים להלואות לזמנים קצרים וכל אחד ואחד בזמנים שונים. הסוג השני – אכרים הדורשים הלואה בתחלת החורף לחדש האינונטר ולזרע ויכולים לשלם בזמן אחד קבווע, היינו – מגרן של אותה שנה. והסוג השלישי – הפרדסנים הזקוקים להלואות במשך הקיץ לעבודת הפרדסים, ויכולים לשלם ממכירת תפוחי הזהב במשך החורף. בשימנו אל לבנו את המצב הזה, קבענו את אופי הקופות והאגודות השונות, בשביל שלשת סוגי התושבים בארצנו, בתנאים אלו: התושבים מהסוג הראשון, במושבות ובערים, התאחדו לאגודות אגודות, שחבריהן יותר קרובים במצב הכלכלי איש לרעהו, כמו שהזכרתי למעלה. כל אגודה בחרה בועד, וזה האחרון קצב קרדיטים לכל אחד מחבריו, בסכום שהיה נחוץ לצרכי הנהלת המשק או משלח ידו, ושיהיה ביכלתו לסלקו בזמן קצוב. כל חבר הכניס עשרה למאה מסכום הקרדיט שנתן לו. וכל חברי האגודה נתנו לנו כתב התחיבות, כי כל החברים נושאים באחריות הדדית לתשלום ההלואות בדיוק. ונתן אנחנו את כל הכסף שדרשה האגודה בשביל חבריה, לכל חבר וחבר, או לועד האגודה שמסר הכספים לחבריו. – ערך הרוחים שהבנק חשב להם היה 1/2 6 למאה. בשביל הסוג השני – אכרים הזקוקים להלואות בתחלת החורף עד הגורן, סדרנו אגודות משותפות לכל מושבה ומושבה, והיו גם שתים במושבה אחת. חברי האגודות האלו בחרו להם מקרבם ועד שקצב סכומי ההלואות הנחוצות לכל אחד ואחד ביחוד, לפי צרכיו לעבודתו בחורף ההוא. אחרי שהגישו לנו רשימת החברים וסכומי ההלואות, עשה אתנו הועד חוזה, בשם כל האכרים, כי הם מחויבים לשלם לנו ההלואות מיבול הגורן של השנה ההיא, וכי כל החברים ערבים ערבות הדדית למלוי התחיבויותיהם. – ונתן הכסף לועד האגודות והוא חלק לחברים לכל אחד הסכום הקצוב לו. ערך הרוחים שהבנק חשב להם היה 1/2 6 עד 7 למאה. הסוג השלישי – האכרים אשר במושבות הנוטעים, היו במצב אחר. הפרדסנים כל אחד ואחד בפני עצמו, לא יכלו לבוא במשא ומתן ישר עם השוקים באירופא למכור פירותיהם, מפני הטפול הרב שיש במשא ומתן עם הסוחרים והסרסורים השונים במדינות השונות, וקודם כל מפני הדרישה לכסף במשך הקיץ בגלל ההוצאות הרבות לפי ערך לעבודת הפרדסים עד הקטיפה. ולכן היה המנהג ביפו וסביבותיה למכור תפ“ז לסוחרים, שהיו נותנים להם דמי קדימה בשביל עבודת הקיץ והמותר בעת הקטיפה. מובן הדבר, כי בתנאים אלה היו הפרדסנים מוכרחים למכור תפ”ז במקחים נמוכים מאד. לסוג זה הצענו ליסד אגודה משותפת, בשביל מכירת הפירות ישר בשוקים באירופא, והם קבלו הצעותינו באופנים אלו: הפרדסנים יסדו אגודה משותפת (בשם “פרדס”) ובחרו מתוכם ועד; מנהל הועד הביא בחשבון, בראשית כל קיץ וקיץ, מספר תיבות תפוחי הזהב שיוכל להיות בשנה זו לכל פרדסן ופרדסן, ועשה עמם חוזה, שבו התחייבו הפרדסנים למסור את מכירת תפ"ז שלהם רק לאגודה זו. האגודה מצדה עשתה חוזה עם הבנק, שבו הבטיח הבנק לתת במשך הקיץ להאגודה הלואות לעבודת הפרדסים של חבריה, וכן גם כסף לקנית תיבות, חמרי חבישה וכדומה, והאגודה מצדה התחיבה להשיב לנו הלואות אלו מפדיון הפירות בחוץ לארץ. הבנק היה בטוח בכספים שנתן בהלואות, מפני שועד האגודה דאג לתת לכל אחד ואחד מחבריו רק סכומים כאלה, שיהיה ביכלתו לגבות מפדיון הסחורה באירופה, אפילו כשהמכירה תהיה לא כל כך מזהירה. ולהפרדסנים הביא הסדור הזה תועלת גדולה, מפני שקבלו ההלואות הנחוצות להם תמיד בעת הצורך ובתנאים נוחים, ונוסף לזה הצליחו לבוא במשא ומתן ישר עם הקונה באירופה. עסקי האגודה דרשו הלואות גדולות לפי ערך, ומשנה לשנה, לפי ערך הגדלת יבול הפרדסים של היהודים בארצנו, עלו סכומי ההלואות. בשנה הראשונה, שנת 1904, היתה ההלואה בסכום 50000 פר' ולפני המלחמה הגיעה לערך עד 300.000 פרנק, והאגודה שלמה בסוף כל עונה ועונה עד המלחמה את ההלואות בדיוק. השנה, שנת 1923 שאנכי עובר על מה שכתבתי לפני כמה שנים, עלו ההלואות לה“פרדס” עד 32.000 לי"מ – 730000 פר' זהב. אגודות כאלה, ובתנאים דומים, נוסדו על ידינו להרחבת מחלבות, לגדול דבורים, לקנית זבל חימי, חנויות משותפות, בית הבד, אגודת נגרים, כורמים וכדומה. למען לתת בסיס חוקי למשא ומתן הזה, היו החוזים נעשים לא בשם הועדים, אלא בשם העומדים בראש הועדים בתור פרטים. – באופנים האמורים למעלה, נכנס הבנק בעזרתו הכספית לכל הסוגים בישוב היהודי והציל אותו מידי המלוים הפרטים ונושכי נשך, ובאותו זמן ע"י הסדורים הנזכרים, לא נתנו ההלואות בקלות ראש, אלא אחרי ישוב הדעת והבקורת של חברי האגודות בעצמן, ודוקא לדברים פרודוקטיביים. הרחקנו את התושבים מענינים ספקולטיביים, והלקוחות מצדם שמרו את התחיבויותיהם על צד היותר טוב. היו לנו רק הפסדים קטנים בקופות מלוה אשר בערים יפו, ירושלים וכו' שכוסו מהקרן השמורה שנזכרה למעלה. ככה נתרחבו הקופות והאגודות לתועלת הישוב היהודי. וגם השפעתם המוסרית היתה גדולה, בהצילה כמה נפשות מישראל משנוררות. אלינו, אל הבנק, לא היה בא איש בפנים עגומים, לבקש תמיכה, כמו שהיה נהוג במוסדות אחרים, אלא בקומה זקופה לעשות עסק. הוא נתקבל כבעל עסק ומצדו השתדל להשאר בעל עסק, כלומר לקים התחיבותו. הורגלו כבר בארצנו, כי נחוץ לשלם לקופות המלוה כמו להבנק. פסיקת תשלום זאת היא מיתה רוחנית ושומר נפשו ירחק מהם. עפ“י הסדור הזה האמור למעלה, היו לנו עד המלחמה עפ”י החשבון לראשית שנת 1914: 25 קופות מלוה עם 1722 חברים, שחובם עלה 429473.08 פרנק 23 אגודות משותפות עם 465 חבר שחובם עלה 190962.04 פרנק סה"כ 620435.12 פרנק ומלבד זאת היו לנו שתי אגודות משותפות גדולות לממכר תפוחי זהב עם מאה ושבעים חבר, שהיו חיבים לנו לראשית השנה הנ"ל סכום 292598.61 פר', וכך הגענו בעבודתנו עד המלחמה הכללית. חשבון קופות המלוה והאגודות המשותפות לראשית שנת 1914. סוג חשבון שם מקום מספר החברים ההלואה (פרנק) סוג חשבון שם מקום מספר החברים ההלואה (פרנק) קופות מלוה (א) עזרה – פתח-תקוה 89 98832.30 אגודות משותפות (ב) כורמי התקוה – פ"ת 16 8005.00 גאולה – פ"ת 62 56789.10 עקרון – עקרון 64 27042.25 מלוה – יפו 315 64603.85 אחיעזר – חדרה 25 2189.25 ביל"ו – גדרה 29 11228.35 קבוצת קסטינה –קסטינה 10 10248.10 קופת אחים – עקרון 64 26635.70 זתה – חדרה 6 2407.95 עמלים – נ"צ ופ"ת 50 11895.20 קופת הלואה א' – חדרה 19 30563.15 עין גנים – פתח תקוה 45 16835.40 עין גנים ב' – חדרה 16 18180.80 ירקון – פ"ת 59 10970.60 מרכז בע"מ – יפו 10 375.75 קדמה – ראשון לציון 28 14963.60 השומר – רחובות 984.00 קסטינה – קסטינה 18 1572.75 עזרת עצמית – פ"ת 14 1071.25 שבח – גדרה 14 8381.40 מחלבה – עקרון 50 13105.65 רחובות – רחובות 58 8125.60 מחלבה – עין גנים 25 11577.60 יגיע כפים – ראשל"ץ 10 927.60 בית-הבד – פ"ת 11 3554.50 נחלת יהודה – פ"ת 10 1928.10 עזרה – חדרה 14 1265.60 כפר-סבא – פתח-תקוה 13 2370.10 יסוד המעלה – יסה"מ 20 6792.70 אחדות – צפת 82 11576.40 מלוה – ראש-פנה 32 3129.90 קדימה – חיפה 123 2803.42 חרמון – מתולה 27 18173.26 הלואה – זכרון יעקב 151 24206.94 חנות משותפת – מתולה 30 3271.10 אגודת אחים – ירושלים 15 4554.55 דורשי ציון – עין זיתים 6211.95 אהבה אחוה – עין זיתים 85 18164.00 אחיטוב – מסחה 13 2692.05 מוריה מסחה 92 20461.85 תבור – מסחה 26 948.80 מלוה – בירות 124 680.80 אמת-המים והטחנה – מסחה 29 7488.68 הלואה – בירות 128 5052.20 קדימה – חברון 14 1504.80 אחוה, חנות משותפת – מלחמיה 8 1682.75 עדת אחים – טבריה 34 4408.47 סה"כ 1722 429473.08 סה"כ 465 190962.04 1722 חבר ב' 25 קופות מלוה 429473.08 פרנק 465 חבר ב' 23 אגודות משותפות 190962/04 פרנק 2187 חבר ב' 48 קופות ואגודות בסך-הכל 620435.12 פרנק 102 חבר מ' 4 קופות סלקו את הלואותיהן במשך שנת 1913. סה"כ 2289 חבר * * * כפי שהזכרתי למעלה (פרק מ"ב) התענין מר אוסישקין בהיותו בחורף תרע“ג בכל סניפי עבודת האפ”ק, וכמובן גם בקופות המלוה והאגודות המשותפות ובחפצו לשמוע גם דעת העסקנים השונים בארצנו, הזמן לאספה באי-כחם של המוסדים האלה, וגם עסקנים אחדים. ואלה דברי הפרטיכל של האספה הזאת, שהיתה במוצ"ש אור ליום י"ט טבת תרע"ג: אל האספה באו: מר אוסישקין, מר ז. ד. ליבונטין, מר הופין, מר יהושע איזנשטאדט, מר דנין, ד"ר חיסין, מר שיינקין, מר מ. דיזנגוף ומר גרזובסקי. מחברי ועד עמלים: חרלפ, ויסוקר, שטמפר ושוסיב. מר אוסישקין ישב ראש באספה. מר זד"ל פתח את האספה: רבותי! הזמנתי אתכם הפעם ע“פ דרישת חברנו הנכבד מר אוסישקין לאספת המועצה של קופות המלוה, כדי לברר בסקירה כללית את מצב האגודות והתפתחותן, בנוכחותו של חברנו זה, נשיא חברת חו”צ שברוסיה, שתמיכתה הועילה הרבה ליסוד האגודות. ועפ"י בקשתו של חברנו זה, הזמנו הפעם מועצה יותר גדולה, כדי לשמוע מסוגים שונים של המתישבים החדשים בארצנו, מה שיש עוד לתקן במקצע זה. כפי שיכולים אתם להוכח מהדין והחשבון, המונח פה, עובדות עכשו, באמצעי האפ“ק, קופות מלוה ואגודות משותפות שונות: יש ביניהן קופות מלוה, שחבריהן מקבלים הלואות משלשים עד שלשת אלפים פרנק, כל אחד בעסקו הפרטי, בתנאי לשלם בזמנים שונים; ישנן כאלו שלוקחות הלואות בשביל כל חבריהן בפעם אחת, בסכומים עד ארבעים וחמשים אלף פרנק בזמן התחלת העבודה, בתנאי לסלק כל ההלואה מן הקציר או הבציר, ויש – מלבד אגודת הפרדס, שלה יקדיש מר א. זמן מיוחד – אגודות המשתמשות בהלואות אלו לצורך הגדלת נחלאותיהם, ליסוד מחלבות, גדול מקנה, השבחת אדמה בזבל וכדומה. לעת עתה יש לנו לציין בסוג האחרון הזה התחלות אחדות, כמו אגודת “שבח” בגדרה, שנסתדרה בשביל זבול אדמתה וקבלה מאתנו הלואה לצורך זה לשלש שנים, אגודת “כתנה” במלחמיה, שעושה נסיון בנטיעת צמר גפן, אגודת עקרון בשביל מחלבה, אגודת “דן” בפ”ת, בשביל קנית חלקות קרקע על יד המושבה וכדומה. אולם בחוברות שאנו מוציאים לעתים תכופות אין אנו פוסקים לזרז את בני המושבות ליצור ענפים חדשים אחרים של פרנסה במשק הכפרי. הרבית: האפ"ק מחשב לאגודות רבית של ששה וחצי למאה ומקבל הרוחים בסוף כל חצי שנה, ולפי תנאי הארץ, הרי זו רבית זולה ונוחה. אבל יש מן האגודות שמצדן הן מחשבות לחברים רבית יותר גבוהה, והן משתמשות בהפרש הרוחים או לכסות את ההפסד שלה, אם יקרה, או לקבץ קרן שמורה. מר אוסישקין: על התפתחות הקופות לשביעות רצוננו מראה לנו החשבון המונח לפנינו. אולם הוא מבקש מאת הנאספים להביע את דעתם, אם השיגו הקופות האלו את מטרתן, ואם הן ממלאות את אשר עליהן לעשות לטובת הרחבת הישוב ובסוסו, והוא מציע לדבר על שלש השאלות הבאות: א) באיזה אפן מקבל כל חבר את ההלואה שלו, ואם אפן קבלתו דורש תקון. ב) בדבר הרוחים, – איך יותר טוב – אם לקבל מכל חבר אחוז או שני אחוזים יותר, ולאסף קרן שמורה, או יותר נכון להקטין את הרוחים שכל חבר משלם. ג) אם כדאי ואם אפשר לאחד את כל הקופות יחד, כי תהיינה לגוף אחד שלם. דנין אומר, כי אין להתאונן על אופן קבלת הלואה מהבנק. שיינקין אומר, כי בכלל אין הקופות מתפתחות, מפני שדורשים מהחברים הלוים להביא ערב בטוח להלואה שלו, והוא לא נחשב כלל באפן כזה לחבר בקופה, כי אם כאדם המשיג הלואה מחברת ג"ח. הוא היה ברוסיא ונכנס לעסקי קופת מלוה וראה, כי שם נותנים הלואות גם בלא ערבות ובאופן יותר קל. כמובן, אין אנחנו יכולים להתנגד להנהלת הבנק, מפני כי הוא מנהל עסקיו כבנק. אבל לנו, – לישוב – נחוצות קופות מלוה שתתנהלנה לטובת הישוב, ותעשינה דברים ישוביים ולאו דוקא עסקי בנק. נחוץ לתת הלואה לאנשים המתישבים, אפילו אם אינם כל כך בטוחים, וזה הוא החסרון בהק"מ. דנין באר שרוב הלוים לוקחים את הלואותיהם בלי כל ערבות, וכל אחד מקבל לפי הקרדיט שקוצב לו הועד, ורק אם נכנס חבר חדש, שאינם מכירים אותו, דורשים ממנו ערבות, וביפו עיר החוף צריך להזהר בקבלת חברים חדשים ונתינת להם הלואות בלא ערבות. חרלפ בשם עמלים אומר, כי אפן קבלת הכסף הנהוג הוא טוב ואין כלל לבקש בו תקונים. אוסישקין אומר, כי בנוגע לאפן קבלת חברים לקופה ואפן קבלת הכסף רואה הוא, כי הדבר אינו דורש תקונים, אחרי שהחבר מקבל את ההלואה בלי כל עכובים ובלי ערבות, ובזה נגמרה השאלה הראשונה. שאלה ב': הרוחים. דנין מציע, כי מקופת המלוה יקח הבנק רק 5% והחברים ישלמו כמו מקודם 9%, וארבעה האחוזים יהיו לכסות ההפסדים האפשריים בעיר כיפו. לדעתו הרוחים 9% אינם מכבידים על הלוים, ובהקרן השמורה יכולים פעם לבוא לעזרת החדשים הבאים, שאין להם למי לפנות להשיג איזו הלואה, ודעתו היא, כי הועד יתן עשרת אלפים פרנק להבנק בלו רוחים, והבנק יקבל בעד הכסף הזה רוחים כנהוג, והיו הרוחים הנוספים האלה לקרן שמורה. ואחרי שהוברר בכלל, כי הלוים בקופות מלוה משלמים לבנק פחות מכל הלקוחות של הבנק, החליטו שאין להקטין את הרוחים. מר אוסישקין שואל, איך ובאיזה אופן גובה הבנק מהקופה את חובו של חבר שלא מלא את התחיבותו. חבר ועד אגודת “עמלים” מודיע, כי אם יקרה שחבר אחד לא שלם ע“פ השטר שנתן, נוהג הבנק להפסיק ההלואות לכל האגודה, עד שיסדר המפגר את חובו, והם מתנגדים לזה ומנמקים התנגדותם בטעם, שכל הכסף שהבנק מלוה להם נתון מחו”צ בשבילם, ולכן אע"פ שיש ערבות הדדית, אין צורך להפסיק את ההלואות בשביל שחבר אחד לא שלם. חבר אחר מועד “עמלים” דורש, כי אם יקרה שאחד החברים מאגודתם לא ישלם חובו יחסירו מהקרן שלהם, היינו מהסכום 15000 פר', שקצוב בשביל הפועלים. מר אוסישקין באר, כי הבנק מתנהג בדבר הזה כחק וכנהוג בכל הבנקים של קרדיטים הדדיים, וכי מן הקרן אסור לכסות חוב של חבר המפגר לשלם. שאלה ג': התאחדות הקופות: מר דיזנגוף מציע לחבר את הקופות יחד למין קבוצה מיוחדה, שתתעסק גם בענפים אחרים. הוא מאשים את הקופות עצמן, שהן קימות רק ע"י הכח של הדחיפה הראשונה, ואין בהן כל התעוררות לאיניציאטיבה עצמית, ומן הראוי, כי הבנק יקח עליו, לברוא את האיניציאטיבה הזאת, ובשביל זה עליו: א) להפיץ בין העם ידיעות על התועלת הגדולה של קופות כאלה ועל הטובה שהן יכולות להביא לכל חבריהן, ב) לתקן תקנות לקופות עומדות ברשות עצמן ולהרשות לקופות שקרנן הגיע לסכום ידוע לעמד ברשות עצמן. מר ליבונטין עונה על כל השאלות וההצעות של חברי האספה: אופן קבלת החברים אל הקופות כבר נתברר ואין הוא מוצא מה להוסיף. להצעת מר דנין, כי הועד יתן עשרת אלפים פרנק בלא רוחים, בשביל לחזק קרן השמורה, הנהו מסכים. מר שיינקין מדגיש, כי הבנק עושה ע“י קופות-מלוה עסקי בנקים, ולא דברים ישוביים. את הטעות הזאת, חפץ אנכי להוציא מלבו של מר שיינקין. הבנק יסד קופות מלוה בכל העירות, שהיהודים יושבים בארצנו, ובכל המושבות כארבעים במספר, ונתן הלואות למספר כאלפים חברים, בהם אכרים, נוטעים, אומנים, פועלים וסוחרים קטנים; נתן עד הקציר והבציר, לחנויות משותפות, לקנית זבלים, לנסיונות צמר גפן, ולשאר צרכי המתישבים. המחזור עולה לשלשה רבעי מליון, והכסף המושקע תמיד הוא כחצי מליון פרנקים, – וכל זאת איננו אצלו דברים ישוביים, ולמה ומפני מה? – מפני שאיננו נותן הלואות על מנת שלא להחזירן? אם הוא חושב כי עיקר הרחבת הישוב יוכל להיות רק ע”י ההלואות הניתנות על מנת שלא להחזיר, לא אתוכח עמו, אבל לזאת נצרכת קופה של צדקה, ואנחנו עוסקים בקופת מלוה, והלואה איננה תמיכה, ואותה אפשר לתת רק על מנת להחזיר. חברי העמלים דורשים, כי אם אחד מהחברים לא ישלם, יחסירו הלואה זו מהקרן שנתנה להם חברת חובבי ציון באודיסא, וכי הבנק יגדיל להם הקרדיט מאמצעיו הוא. על הדרישה הראשונה כבר ענה מר אוסישקין בשלילה, ואנכי מסכים עמו, ועל הדרישה השניה אוכל לענות להם, כי הועד שלהם יוכל להציע לפני ועד המועצה דרישה זו, ואם אנחנו נמצא, כי ההלואות הנוספות תהיינה בטוחות ותביאנה תועלת להן, בודאי לא נשיב את דרישותיהן ריקם, כנהוג עם יתר הקופות. מר דיזנהוף ואחרים הציעו: א) כי הבנק יפיץ בין העם ידיעות על דבר התועלת של קופת מלוה. ב) לתקן תקנות בשביל קופות יותר משוכללות, כי תקבלנה פקדונות ותעמודנה ברשות עצמן וג) לחבר יחד את כל הקופות שתהיה הערבות כללית. הדרישה הראשונה, אוכל להראות על החוברות והמגלות-העפות הנדפסות המונחות פה לפניכם. בשלש החוברות האלו ובמגלות העפות, בארנו את עבודת הקופות בעולם הגדול ועוררנו את אחינו לעשות כמתכונתם, ואף הבטחנו להם עזרתנו. בנוגע להדרישה השניה, הנה מוצא אנכי לנחוץ לבאר פה לפני מר אוסישקין שאיננו בקיא בהדעות השונות, שבאו לידי בטוי בעתונים ואספות אודות הקופות והאגודות שלנו, – עסקנים אחדים דרשו מאתנו, שהבנק ייסד קופות מלוה וחסכון ושהאמצעים הכספיים שלהן תהיינה הפקדונות שיקבלו במקומות מושבותיהם והלואות שיתן הבנק להן ישר, שיתעסקו בהן לפי ראות עיניהן, מבלי שהבנק יבקר כל הלואה והלואה. אנכי התנגדתי לזה מפני טעמים אלו: ראשית מוסדים שישאו ויתנו בעסקי ממונות צריכים להיות מאושרים ע“י הממשלה, דבר שאי-אפשר להשיג כעת. שנית, – האגודות שלנו קוצבות לחבריהן קרדיטים בסכומים גדולים (ארבעים-חמשים אלף פרנק ויותר) ואין רשות להבנק למסור למוסד אחר כספים בסכומים כאלה, שיתעסק בהם כחפצו, מבלי להראות להבנק רשימת חברים וסכומי ההלואות שנותנים לכל חבר. ושלישית, – וזה העיקר – קופות כאלו מתיסדות בכל הארצות ע”י עסקנים פרטיים, והם נושאים באחריות, לכל הפחות המוסרית, על עסקי הממונות שיעשו. אבל הבנק אין לו רשות ליסד קופות כאלו, מפני כי בתנאי כזה יהיה עליו באיזה מקרה שיבא, לשאת לא רק האחריות המוסרית, אלא גם החמרית. מטעמים אלו, כמו שאמרתי, לא הסכמתי כי הבנק ייסד קופות כאלה אלא עבדתי תקנות הנדפסות המונחות פה לפניכם, והצעתי לעסקנים, שייסדו הקפות האלו ע"פ התכנית הנהוגה בהרבה ארצות. אבל אצלנו אוהבים לדבר הרבה וכשבא לידי מעשה, לא הרהיבו גם העסקנים הנזכרים ליַסד אותן והתקנה לא יצאה אל הפועל. ואמנם גם האכרים אינם חפצים כלל ליסד קופות מלוה מתוקנות; בעניני ממונות לא השם או הנוסחא הם העקרים, אלא המעשה בעצמו. ידוע להם, כי קופות עומדות ברשות עצמן לא יוכלו להספיק צרכי הלוים תמיד; כי ההנהלה דורשת הוצאות הנופלות על הלוים, – בשעה שבמצב ההוה, מקבלים האכרים, הסוחרים וכדומה כספים ע"י הקופות האלו כמה שנחוץ ובעת הצורך וברוחים נמוכים. בנוגע לדרישה השלישית, הנני מוצא כי אי אפשר לאַחד את הקופות כדי שתהיה הערבות כללית, כי אין הקופות דומות זו לזו; חברי קופת פ“ת לא יחפצו להיות ערבים בעד חברי קופת קוסטינה, למשל, וחברי קופת רחובות, לא יחפצו להיות ערבים בעד חברי קופת יפו. והראיה, – כי גם בפ”ת לא יחפצו חברי קופת עזרה, שהם כלם פרדסנים ובעלי נחלאות, להיות ערבים בעד חברי קופת ירקון, שהם כלם פועלים ואומנים. מר אוסישקין: מכל המשא ומתן שהיה פה, ראיתי ונוכחתי כי האכרים, הנוטעים והסוחרים הפעוטים מקבלית הלואות מהמוסדים שדברנו אודותם ברוחים נמוכים ובתנאים נאותים, להרבה ענפי משלח יד שאחינו עסוקים פה, – אם כן מוצא אנכי כי הדבר מסֻדר כיאות במצבנו הנוכחי, וחושב אנכי לחוב להביע את הסכמתי ותודתי להנהלת האפ"ק על עבודתם הפוריה בענף זה. בזה נגמרה האספה. * * * בשנת 1914, כידוע, החלה המלחמה, שנמשכה ארבע-חמש שנים. בפרק זה לא יכלו החברים כמובן למלא את התחיבויותיהם. גם הבנק שהיה סגור, עפ"י פקודת הממשלה הטורקית, לא יכול לא לגבות ולא לתת הלואות חדשות על יסודות בריאים. אולם המצב הקשה של הישוב היהודי, אלץ את עסקני הישוב ליַסֵד קופות מלוה אחדות, שעבדו מחוץ למשרדי הבנק, ונתנו הלואות לסוגים שונים לצרכיהם היותר נחוצים, וגם הבנק שלנו היה מוכרח להשתתף בסכומים ידועים בקופות האלו. כששבנו ופתחנו את עבודת הבנק שלנו, אחרי כבוש האנגלים את הארץ, בתחלת שנת 1918, סדרנו כל החשבונות בקפות המלוה (סוג ראשון) ובאגודות משותפות (היינו הסוג השני והשלישי). בסוג הראשון הפסדנו לערך 635 לי“מ ונכינו את ההפסד הזה מהרבית שנצטברה על קרן חובבי ציון, ושהגיעה עד לסכום 1450 לי”מ, ושהוקדשה בשביל כסוי ההפסדים, ונשאר לנו עוד מהרבית הזו לסוף שנת 1919 קרן שמורה לערך 825 לי“מ. החובות מהאגודות המשותפות (סוג השני והשלישי) נסתדרו על ידי תשלומים קמעא קמעא בזמנים ארוכים שונים עד לעשרים שנה, והובטחו להבנק ע”י משכנתאות על נכסי דלא ניידי. הרבה יותר גרוע היה סדור החובות בקופות המלוה, שנתיסדו במשך שנות המלחמה. מכיון שהיו בהם גם כספי הסיוע, וההלואות נתנו לא לענינים פרודוקטיביים תמיד, לכן נשארו חובות מסופקים בסכום לערך 3830 ל"מ וננכה לכסוי החובות האלה את החלק היותר גדול מרוחי הבנק, והמותר מהרוחים שנצטברו על קרן חובבי ציון. תומ"י אחרי המלחמה חדשנו עבודתנו עם הפרדס וקופות מלוה אחרות כמו זכרון יעקב ורחובות, ושארית הקופות כמעט שלא המשיכו עבודתן. כי מראשית שנת 1918 פתחו גם ועד הצירים וועד הסיוע את עבודתן ונתנו הלואות רבות (הסכומים שהכניסו המוסדים האלה בקופות מלוה עלו לערך 40000 לי"מ) וגם בסכומים גדולים לפי ערך ובלי רוחים, או ברוחים קטנים – ובחרו הרבה אנשים לקבל הלואות על תנאים קלים כאלו. הסוג היותר טוב בישוב, שלא חפץ לקבל הלואות מועד הסיוע, יסד קופות מלוה וחסכון ביפו, ירושלים, פ“ת. ומכיון שתחת ההנהלה האנגלית נתנה הרשות ליסד חברות שונות, ע”כ נתיסדו הקופות האלו, עפ“י התנאים הנהוגים באירופה, כלומר החברים משתתפים בקרן-יסוד של הקופה, והקופות מקבלים פקדונות וגם הלואות מאת האפ”ק וגם ממוסדות שונים לעת הצֹרך. – ויש תקוה כי האגודות האלו תתרחבנה ותצלחנה להביא תועלת להישוב היהודי. אחרי שנתרבו קופות מלוה מסודרים ומאושרים ע“י הממשלה מצאנו לנכון לעזוב את ענין ההלואות הפעוטות האלו לקופות המלוה. בינתיים בא לארצנו מר אוסישקין ובתור יושב ראש ועד חו”צ, עשינו חשבון עמו ומסרנו לו קרן חו"צ במלואה ורק הרוחים שנצטברו במשך הזמן לוקחו לכסוי ההפסדים מחובות שלא הגיעו לפרעון. – פרק מ"ד [פגישות המנהלים של האפ“ק. – קופת תגמולים. – הכותל המערבי. – הצורך לרכוש מקום זה. – מו”מ בענין זה. – חליפת מכתבים עם מר משה האלפרן מקיוב.] בשנים האחרונות שלפני המלחמה סדרנו פגישות במרכז ביפו עם המנהלים והאמינים של יתר הסניפים, במטרה לברר בחוג צר את הפוליטיקה הכספית של הבנק שלנו, לתת חשבון לעצמנו בדבר מה שעשינו ולהתוות לנו הדרך שנלך בה לעתיד. בשתי אספות כאלו החלטנו – לתת עזרה כספית לאילו משפחות שיסכימו לצאת מירושלים ולהתישב בחברון להתעסק בחרושת ביתית ולהכנס במסחר עם הערבים בכפרים, אשר בנגב הארץ, במטרה להתודע עם הבידואים ולהכין שם מקום להתישבות רחבה בהמשך הזמן. התכנית היתה רחבה, אבל לצערנו התוצאות היו קטנות. תוצאות יותר מוצלחות נתנו החלטותינו בדבר סדור אגודה לבנין בתים על אדמת תלפיות, אשר על יד ירושלים; אגודה מתושבי צפת בשביל קנין קרקע על הר כנען16, אשר על יד העיר הזאת, ואגודה לקנין מגרש על יד טבריה בשביל בנין פרורים מיוחדים ליהודים על יד הערים האלו; משא ומתן עם הממשלה בצפת לעורר אותה לבנות כביש בין צפת וטבריה וגם לתת עזרה כספית בהלואה לתכלית זו. באספות אלו נתעוררה שאלת פתיחת סניפים במקומות שהישוב היהודי מצער שם; נדברנו אודות שכם ועזה, והחלטנו לפתוח מתחלה בעזה – מה שהוצאנו אל הפועל בשנת 1914. נדברנו גם ע“ד המונחים המסחריים בשפתנו בשביל להקל הרחבת השפה במוסדותינו וקבלו עליהם – מר הופין לחבר מלון מסחרי ומר גרזובסקי לתרגם המלון הזה לעברית. הציעו ג”כ לקצוב פרס בשביל ספר לסטינוגרפיה עברית. ע"פ הערת אחד מהנאספים, כי ספר כזה יש כבר בעברית, החליטו לעיין בו ולראות אם אפשר להשתמש בו או הוא דורש תקונים. בשנת 1910 נתיסדה בהשתדלותי קופת תגמולים על יד האפ“ק ואז נפגשו ג”כ המנהלים והאמינים, ואנכי בארתי להם איכות ומטרת הקופה הזאת. * * * הכותל המערבי, המקום ההיסטורי הזה, היה נמצא בימי ממשלת טורקיה בידי היהודים בתורת “חזקה”. השריד ההיסטורי הזה ענין את האפ"ק מאד, ובמשך כמה שנים השתדלנו למצוא את הדרך, איך לרכוש אותו, שיהיה בידינו. בשנת 1913 היתה לנו תקוה, כי השתדלותנו תשא פרי, ונרצה בענין זה ביוני אותה שנה, לפני הדירקטורים כדלקמן: כידוע הנה הכותל המערבי, שארית מחמדינו מימי קדם, נמצא ברחוב צר ואי נקי כלל. בשביל לגשת אל הכותל הזה, נצרך לעבור כמה רחובות צרים, עקומים ומלאים רפש, בין ילדים ערבים, המתלוצצים על היהודים העוברים שם. לפני כמה שנים צוה הברון רוטשילד על פקידיו בארצנו, להביא המקום הזה לרשות היהודים, ולא עלתה בידיהם. את הכותל, או הרחוב הצר שעל-ידו – אי אפשר לקנות. למען שיהיה לנו הכותל, נחוץ לרכוש מגרש על צד הכותל, בשביל שיהיה המקום על יד הכותל לנו, ובהמשך הזמן לבנות שמה איזה מוסד קולטורי, או מה שיותר נאה, – בית כנסת גדול. אבל על המגרש הזה, נחוץ לנו למטרה זאת, עומדים בתים השייכים להקדש של ערבים מערביים. נחלאות כאלה – של הקדש – אי אפשר לקנות, אלא להחליפם בנכסי דלא ניידי אחרים. בשביל זה, צריך לקנות במקום אחר בתים וכמובן יותר טובים מאלו העומדים כעת על המגרש, ולהשתוות עם גבאי ההקדש הזה ועם פקידי משרד ההקדשות אשר להממשלה, למען שיסכימו לחלופין אלו, ואז יעזבו המערביים את בתיהם, ויהיה נחוץ לנו להרוס אותם ולעשות עם המגרש כחפצנו. אבל פה בארצנו אי אפשר לגשת לאיזו קניה או לאיזה עסק בכלל, ישר אל הענין, אלא נחוץ תמיד ללכת סחור סחור, ובפרט בענין זה. מפני שכידוע ישנן פה כתות דתיות שונות, ובידן אמצעים כבירים ויחסים טובים עם כל הפקידים. והיו מקרים, כי כאשר התחלנו לדבר על אודות רכישת המקום בשביל היהודים, מיד הניחו הכתות העשירות האלו מכשולים גדולים על דרכנו, והיו גם-כן מקרים שיכולנו להשיג חפצנו, או שהיינו לפחות יותר קרוב לזה, אבל חסרו לנו האמצעים הכספיים, וככה נמשך המשא ומתן החשאי הרבה זמן. בזמן האחרון הציע ראש העיריה בירושלים לעשות המקום הזה רשות הרבים. ואז תאבד ליהודים זכות ויכולת להחזיק בו, – למען הציל המקום ההסטורי הזה חדשנו את השתדלותנו לנהל המשא ומתן הזה עם גבאי ההקדש הנזכר, בעזרת מר ענטבי, ע"י הקונסול הצרפתי, מפני שגבאי ההקדש הזה המה נתינים צרפתיים, אבל לא יכולנו לגשת אל הענין הזה בצעדים בטוחים מפני חוסר כסף. ובשביל להשיג הכספים הנחוצים, באנו בחליפת מכתבים עם עסקנים אחדים ברוסיא. בחדש ינואר העבר, קבלנו טלגרמה מאת מר הלל זלטופולסקי וממר סירקין, מזכירו של מר היילפרין, שניהם בקיוב, והמה מודיעים לנו, כי זה האחרון חפץ לתת הכסף הנחוץ בשביל קנית הכותל המערבי. ענינו לו ובארנו, כי לקנות הכותל אי אפשר, וזה לא נחוץ, מפני כי יש כבר ליהודים חזקה על הכותל הזה, אלא מה שנחוץ הוא לרכוש הבתים, אשר על יד הכותל, למען שיהיה המגרש אשר על יד הכותל שלנו, והמגרש הזה, כלומר הבתים, אי אפשר גם כן לקנות, מפני שהמה שייכים להקדש ואפשר רק לבנות בתים אחרים במקום אחר ולהחליפם. הלאה בארנו לו, כי יכולים אנחנו להשתוות עם גבאי ההקדש בענין החלוף הזה, אבל לזה נחוץ, כי הכסף יהיה מוכן לרשותנו, חושבים אנחנו כי הכסף הנחוץ יעלה לסכום נכבד, – שלא נוכל לדעת כעת שעורו. אחרי המשא ומתן עם מר ענטבי בירושלים הציע הוא לנו, כי הדבר הזה, אפשר יהיה להוציא אל הפועל בסכום לערך של 150.000 פרנק. באנו עוד הפעם בחליפת מכתבים עם מר היילפרין והצענו לפניו כי יבטיח לנו הסכום הזה, ובחודש מאי שעבר קבלנו ממנו מכתב, וזה תוכנו: “בתור מלואים למכתב מזכירי, מר מ. נ. סירקין הנני מאשר בזה, כי הנני מתחייב לשלם עד סך מאה וחמשים אלף פרנק (150.000) נגד קבלת שטר מכירה על שמי על המגרש, אם הכותל המערבי שבירושלים עירה”ק שיעבור אלי לצמיתות". מכתב הזה לא הספיק לנו בגלל התנאי שהתנה מר היילפרין לתת לו שטר מכירה על המגרש והכותל. ולכן, הוספנו לכתוב אליו כדלקמן: "קבלנו מכתבכם הנכבד מן 20 – 4 מאי העבר, ורשמנו לנו בשביעת רצון מרובה, את נדיבת לבבו ואהבתו הגדולה לשרידי העבר הגדול של עמנו, בזה שהוא מוכן לשלם עד 150.000 פר' בעד רכישת הכותל המערבי. בעיקר הדבר די לנו מכתב כבודו זה, בשביל להוסיף לעמוד במשא ומתן אודות המקום הזה, אולם חושבים אנחנו להעיר על תוכן מכתבו, כי אנו, אין אנו הולכים לקנות הכותל המערבי; השריד ההסטורי הזה אי אפשר לקנות בכל הון, כמו שבארנו כבר; אפס כל השתדלותנו היא לקנות הבנינים אשר אצל הכותל המערבי, למען שישאר לנו וברשותנו המקום הסמוך, אשר על יד הכותל וממילא גם הכותל. נקוה, כי גם כבודו יסכים לרכישת המגרש עם הבנינים, אשר על יד הכותל, ומבקשים אנחנו את כבודו להסכים לזה ולקיים את התנאי הזה לנו במכתב. אף על פי שלא קבלנו ממר היילפרין את הסכמתו לרכישה זו, בכל זאת לא עזבנו את המשא ומתן עם גבאי ההקדש, וגם עלתה בידינו להטות את לב הפחה אשר בירושלים לצדנו, ועל-פי בקשתנו, נכנס הוא בחליפת מכתבים עם מיניסטריום להקדשות בירושלים. אפס מפני המצב המדיני ההוה ומפני אדיקות המערביים השוכנים בהבתים בדת האישלם, נחוץ לעבד בזה הענין בהסתר ובזהירות גדולה, אשר על כן ימָשך המשא ומתן. אבל המשתדלים בדבר הזה מבטיחים לנו להוציא הענין הזה כפי דרישתנו, והיה כאשר יעלה בידינו להוציא הדבר הזה אל הפעל נמהר להודיע לכם. ממר היילפרין לא קבלנו אישור על דרישתנו להסכים לקנות רק המגרש, אולם גם ממיניסטריום ההקדשות בסטמבול, לא באה תשובה חיובית זמן רב, ובינתים באה המלחמה העולמית והמשא ומתן נפסק. – פרק מ"ה [ועדת בקורת המטרה. – התכנית הכללית של עבודת האפ"ק. – גאולת הארץ. – הלואות להטבת מצב המושבות, לבנין בתים, לאגודות משותפות, הסניפים וערכם. – מספרים.] בקונגרס בשנת 1913 החליטו לשלוח ארצה ישראל ועדה לבחון עסקי האפ"ק ועבודתה בארצנו, לדעת עד כמה היא מתאמת למטרתה, וקראו לועדה זו “ועדת-בקורת המטרה”. לפני חג הפסח תרע“ד, באה ועדה זו, שהיו בה מר יוסף קובן, נחום סוקולוב, יוליוס סימון, בוריס גולדברג וד”ר מוצקין. בים 23 מרץ 1914 הרציתי לפניהם כדלקמן: “לפני אחד עשר שנה כשהלכתי מלונדון לא”י דרך וינה, שאלתי מהד“ר הרצל ז”ל כי יתן לי פרוגרמה בשביל עבודת האפ“ק בארץ ישראל, ויען לי: פרוגרמה לא אנחנו נתן לך, אלא אתה תתן לנו, וכששאלתי אח”כ ממר וולפזון, איזה דרך יבור לו האפ"ק לעבודתו – כתב לי כדברים האלה: “עשה מה שתמצא לנכון ותשא אתה באחריות”. ואנכי אמנם לקחתי עלי את האחריות, ליסד בנק בא“י. עוד בתקופה ראשונה של הישוב, בתקופת חובבי ציון, נוכחתי לדעת כי על נדבות לא יקום עם ישראל לתחיה על אדמת אבותיו, וכל עבודתנו צריכה להיות מרֻכזת בעבודה אחרת, היינו, למשך אלינו בעלי כסף שיקנו קרקעות לעבודת האדמה ולהרחבת הנטיעות, ליסוד בתי חרשת ומסחר ולהגדיל בדרך זו את רכוש היהודים והשפעתם בארץ, ועל ידי הרכוש תתרבה גם העבודה לאנשים בלי אמצעים, והלכו הרכוש והעבודה יד ביד קדימה להגדלת הישוב היהודי. וכשבאתי לפני שתים עשרה שנה וראיתי את המושבות שנתיסדו ואת האכרים “ששכללו” במושבות על נדבות ותמיכות, את החוות שיסדו בשביל ללמוד “ולעשות” פועלים, נוכחתי באמיתת השקפתי זו, כי עלינו לא לתת תמיכות והלואות על מנת שלא להחזיר, לא “לעשות” בעצמנו קולוניות, אלא לעזור לאלה הבאים על חשבונם לעבוד ולכבוש את ארצנו, כי על הבנק – להיות לכלי שרת להישוב היהודי בהוה ובעתיד. בהוה – עלינו להרחיב על ידי אמצעים כספיים את הישוב היהודי בכל סניפיו, בעבודת האדמה, חרשת המעשה ומסחר ע”י הלואות בצורות שונות, ויחד עם זה עליו לדאג לעתיד של המוסד; לעתיד נחוץ לנו מוסד פיננסי, שיתחזק ויתגדל, שיתחזקו ויתוספו אמצעיו הכספיים, כדי שיוכל לענות לדורשיו, כשיבאו לנו ימים טובים שנקוה להם, ימים שבהם יתרחב הישוב היהודי ושדרישותיו תהיינה מרובות. האפ“ק צריך שיהיה מוסד שירכש לו אמון בעולם הכספי, ושיהיה ביכלתו להיות המתוך בשוקי הכספים לעסקים גדולים, כמו בנין מסלות, חופים, פבריקאות גדולות וכו'. כך היו דעותי והשקפותי על עבודתנו ועל פיהן סדרתי עבודת האפ”ק. במשך הזמן שאנחנו עוסקים פה, בקרו אותנו אמנם דירקטורים אחדים שהתענינו בעסק הבנק; היו מהם שנכנסו לעומק העסקים שלנו, להתבונן לאופי הקולוניזציוני שלו ומצאו אותם מכונים למטרתנו, והיו מהם שלא נכנסו לעמקה של השאלה הזו – אם מתאמתת עבודתנו למטרתנו ולא בארו אותה לפרטיה. ולכן מרחפת בעולמנו השאלה הנכבדה הזאת, בלי פתרון נכון. יש אומרים, כי עבודתנו מתאימה למטרתנו העקרית, יש מתנגדים למעשינו, ויש רבים מעסקנינו, שהם בעצמם מסופקים ולא הוברר להם, אם מכונים מעשי הבנק למטרת הישוב או לא. ואנכי, הנושא את האחריות על עסקי האפ“ק, כאמור למעלה, התפללתי כל ימי, מתי תבוא השעה המאושרת שיבואו דירקטורים ועסקנים קרובים לעבודה הציונית, ויבקרו את מעשי האפ”ק, בקורת מפורטת רחבה ועמוקה. ויראו לנו אם הולכים אנחנו בדרך האמתית המתאמת לצרכי ההתישבות, או שיבררו לפנינו דרך אחרת נלך בה, ואם רק יראו לנו דרך יותר טובה ויותר מתאימה, אודה להם מקרב לב. ועל כן, הנני מברך בזה בשמי ובשם חברי ועוזרי את ביאתכם, אדונים נכבדים, בשביל להוציא אל הפועל עבודה כל כך נכבדה, לראות ולברר אם מתאימה עבודת הבנק למטרתנו אנו. * * * את עבודתנו החילונו בתנאים מדיניים וכלכליים קשים. מתחילת עבודתנו פה הביטה עלינו הממשלה בעין חשד, ותשתדל להניח מכשולים על דרכנו, בהכריזה לנתיני תוגרמה איסור כניסה במשא ומתן אתנו. ואחר כך כשעלתה בידינו להשיג ע“י האמבסדור האנגלי מאמר מהשער העליון, הנותן רשיון לעבודתנו פה, הלאתה אותנו הממשלה המקומית תמיד בבקשת הלואות. את ההלואות לא יכולנו לדחות, מפני כי חפצו של הד”ר הרצל היה אז, להכנס במשא ומתן כזה עם הממשלה המקומית, ואמנם עלה בידינו ע"י משא ומתן זה, לעשות אי אלו שטרי מקנה על נחלאות שונות משלנו, אף גם להכנס במשא ומתן על קונצסיות שונות, כידוע לכם, אולם הגביה היתה קשה מאד, ורק בתחבולות רבות הצלחנו להשיב לנו את כספנו חזרה. קשה היה לנו גם כן בתנאים הכלכלים לעבוד כבנק מסחרי. הבנק הגרמני שקדם אותנו פה, לא הנהיג עסקי בנק רגילים, אלא עסקים שאינם מתאימים לנו לפי דעתנו. ותנאי העבודה עם אכרי המושבות היו עוד יותר קשים, מפני שעלינו היה מתחלה ללמוד את מצב האכרים והנוטעים, הסוחרים והאומנים, כדי לדעת ולסדר את המשא ומתן באופן כזה, שההלואות שנתן להם תביאנה להם פרי, ויחד עם זה להתודע ע"ד המקורות, שמהן יהיה ביכולת המלוים להחזיר לנו כספנו בזמנים קצובים. בשומי אל לבבי את השקפותי על עניני הישוב, כמו שבארתי למעלה, סדרתי את עסקי האפ"ק על היסודות דלקמן: א) גאולת הארץ. השאלה הראשונה והיותר נכבדה שעמדה אז היתה קנין קרקעות. מהעבר של הקולוניזציא שלנו ידעתי, כי יש בארצנו המון סרסורים, החפצים לעשות להם את הענין הלאומי הנכבד הזה למקור של רוחים וספקולציות, ואשר על כן דחיתי את האנשים האלו מפנינו וסלקתים מדרך התפתחות הישוב הקרקעי, ויסדתי ועד מאנשים בקיאים ומומחים (ד“ר לוי, ספיר ז”ל, חיים ואייזנברג) ונחקר הרבה קרקעות ונקנה קצת מהם (ארד-אל עזור, לוד, חולדה, פיגה וכנרת, ואף גם כברת קרקע ביפו על שפת הים לבנין בתים). בינתים נתיסדה חברת “גאולה”, ותשלח לכאן את ב"כ מר דיזנהוף, ונעזור גם לו בעבודתו, ואחר-כך נפתח פה המשרד הפלשתינאי ויקח בידו את גאולת הארץ, ונמסר לו את החקירות והמדידות של אילו נחלאות שעמדנו לקנות, ונעזור לו בעצה ובהלואות כספים במשך כל זמן עבודתו. ב) הטבת מצב המושבות. – הלוינו כספים לאכרים ונוטעים עד הקציר והבציר, לעבודת העונה ולהשבחת המשק וכל אחד לפי ערך בטוחתו, ולענינים צבוריים, כמו להספקת מים (בראשון-לציון, מסחה, עין-גנים, באר-יעקב), ועל-ידי הלואותינו סדרו המושבות האלו בארות, נטיעות וגם בתים וכדומה. נתנו ג"כ הלואות לועדי המושבות, לחכירת העשור ולצרכי ההוצאות הרגילות שלהן עד שתבאנה ההכנסות. ג) נתנו הלואות לבנין בתים בערים ובמושבות, לבתי חרושת המעשה, לבתי מלאכה ולאומנים, לסוחרים גדולים וקטנים, לבתי חנוך והשכלה ולבתי חסד, וכל אלה בצורות שונות. לזמנים קצרים עד הבציר או הקציר, על שטרות ולזמנים יותר ארוכים, באיפותיקאות על נכסי דלא-ניידי. ד) עוררנו את אחינו בארצנו ליסד קופות מלוה ואגודות משותפות, הוצאנו בשבילם כמה חוברות ומגילות עפות, להראות את התועלת הגדולה שאפשר להוציא מאגודות כאלו. בארץ חצי מקולטרת, במקום שאי אפשר להשיג יסוד חוקי לאיזו אגודה שתהיה, עלה בידינו ליסד כארבעים אגודות משותפות בכל המושבות והערים, שיש בהם ישוב יהודי. המחזור של האגודות והקופות המשותפות האלו עלה במשך שבע-שמנה שנים למיליונים פרנקים והאנשים שנהנו מהם מספרם אלפים, וכל ההלואות האלו השיגו הלוים בעתם ובזמנם וברוחים זולים, כידוע לכם. אף אמנם מבינים אחינו בארצנו הברכה שיש בהקופות האלו ושומרים אותן, וכמה נעים לנו לציין בזה, כי מיום שנוסדו עד עתה היו רק הפסדים קטנים, שנתכסו בקרן השמורה של האגודות, אבל הבנק לא סבל שום הפסד, וגם קרן חו“צ בסכום 35000 פר' כנ”ל לבד שלא סבלה עוד נתגדלה ועולה כעת לסכום 43260 פר'. עזרנו להפרדסנים, שיסדו אגודות למכור פירותיהם (פרדס, אונין) ישר בשוקי אירופה, כמו שבארנו בפרטיות במקום אחר, וכן גם לאגודות לקנית זבלים לנטיעות צמר-גפן (במושבה מלחמיה). שמנו לבנו לזה, כי חברות האניות פרינסליין ואלרמן המובילות תפוחי-זהב מחוף יפו לחופי אנגליא, גובים דמי הובלה בערך יקר, ונבא במשא ומתן עם חברה אחרת, שהורידה מחיר ההובלה מ 14 פנס לתיבה עד 10 פנס, ונביא בזה תועלת גדולה לאחינו הפרדסנים. ה) הלואות לזמנים ארוכים, כידוע נחוצות הלואות לזמנים ארוכים לכל משק חקלאי בכל הארצות ובפרט בארצנו; את זאת ראינו עוד לפני חמש-שש שנה. אולם, מפני שלא נוכל לתת ההלואות מכספנו אנו, ובדעתנו כי לא נוכל, מפני כמה טעמים, שבארנו אותם במחברת מיוחדה, ליסד בנק איפותיקאי, השתדלנו לפני הקרן הקימת לקבל ממנו פקדונות לזמנים ארוכים ונלוה את הסכומים האלו ג"כ לזמנים ארוכים. חוץ מפקדונות הק"ק השתדלנו להביא פקדונות לזמנים ארוכים מחברת עזרה בברלין. ובכספים אלו משתמשים אנחנו לבנין בתים בכפר-סבא וחדרה ועומדים אנו גם במשא ומתן לסדר הספקת מים בזו האחרונה, ובכספי מוסד “פאני ודוד ולפזון” בנינו חמשה-עשר בתים בארבע מושבות ביהודה. קשה מאד היה לנו למצוא יסוד חוקי להלואות אלו, אחרי אשר על שם הבנק לא נוכל לעשות איפותיקאות רשמיות, אבל עברנו גם על המכשול הזה, וכמה נעים לנו לצין במקום הזה, כי הסלוקים על ההלואות האלו, באים בזמנם, בלא כל אחור, – דבר כזה שעדיין לא הראו מוסדים אחרים בארצנו. ואם תעברו על הרשימה דלקמן – ונוכחתם לדעת, כי המוסד שלנו יצא מגבולות של בנק מסחרי ועמד על גובה של בנק קולוניזציוני ולא בלבד בנק קולוניזציוני, אלא גם מוסד לאומי, שכל עבודת הישוב יקרה לו והניח אריח על אריח לבנין הישוב בשימת לבב עמוקה, ויחד עם זה השתדל כי ההלואות תהיינה בטוחות והכסף יושב לנו במועדו. ו) פקדונות אצל הבנק. ידענו להעריך את רעיון משיכת פקדונות אל הבנק שלנו והשתדלנו להגדיל הבטחון למוסד שלנו, עד כי כעת עברו הפקדונות הנמצאים באפ"ק את הסכום שמנה מיליונים פר', ועל ידן נהיה באמת מוסדנו למוסד בנקי, במלא מובן המלה, – למוסד המתוך בין מי שיש לו כספים ובין מי שיש לו צורך בהם. כמה הרפתקאות עברו על מיסדי הבנק העברי והקרן קימת וגם עתה, עד אשר השיגו את האמצעים הכספיים; כמה הוצאות לא פוריות הוציאו, וכמה עבודה דרשו כל אלו מהעסקנים. ופה, בהבנק, מתמלאות כל יום ויום קופותינו באמצעים כאלו ואנחנו מוציאים אותם תמיד בעת הצורך להישוב היהודי. ומפני רב ערך האמצעי הזה ומפני חשיבותו הרבה, משתמשים אנו בזהירות רבה מאד ונותנים רק הלואות בטוחות, שאנו יודעים בברור, כי תוחזרנו לנו על נקלה, בלי עכובים. ז) עסקים עם אינם יהודים. עושים אנחנו ג“כ עסקים עם ערבי הארץ, אולם הכספים שאנחנו משקיעים בעסקים אלה אינם נוגעים אפילו כמלא נימא בעסקי היהודים ובקרדיטים שלהם. יען, כי גם האינם יהודים מכניסים לנו פקדונות, ושנית ע”י עבודתנו עמהם השגנו לנו ידידים מעמי הארץ, שזה נכבד מאד לנו. ח) סניפים. במשך עשר שנות עבודתנו פתחנו ששה סניפים בארצנו, עבודה לא קלה בארץ חצי מקולטרת כארצנו. ע"י השתדלות רבה השגנו הסכמת ממשלת ארצנו לעבודתנו פה. הזמנו פקידים מהיותר מוכשרים בארצנו, הכינונו אותם לעבודתם ועומדים הם על משמרתם, לעבוד באהבה ובמסירות לעסקי הבנק. ט) ערך הסניפים. יפו, היתה משנים קדמוניות השער לעולי ציון וירושלים. את המושבות אשר ביהודה בנו בסביבות העיר הזאת ותהי למרכז להם. וכעיר החוף היא שוק המסחר היותר גדול אשר בארצנו, אשר על כן פתחנו פה את הסניף המרכזי של האפ“ק בשנת תרס”ג. ע“י עבודתנו פה גדל ונתרחב הישוב היהודי, ותהי יפו לעיר היותר מרובה באוכלוסי יהודים ביהודה אחרי ירושלים ולמרכז הישוב החדש. אחרינו בא המשרד הארץ ישראלי ויפתח עבודתו ג”כ ביפו, וגם יתר המוסדות הציונים, ועבודתם בכל ענפי הישוב נתרכזו פה. ואף אמנם הועלנו לפתח את המסחר היוצא והבא פה, ומיום שבאנו נתיסדו פה כמה בתי מסחר ובתי חרושת של יהודים. ירושלים. בשנת תרס"ד פתחנו הסניף שלנו בעיר האם הזאת של עמנו. המסחר פה הוא רק מקומי, אולם בכל זאת נכבד הוא הסניף הזה ונכבדה עבודתו לטובת הישוב היהודי, שהוא כשני שלישים של הישוב הכללי. בעיר הזאת מחזיקים אנחנו בהלואותינו במסחר הפעוט, שהוא היותר גדול בין אחינו שמה ובאים אנחנו לעזר למוסדות החסד והחנוך בהלואותינו. הסניף שלנו בצביונו היהודי, מראה להעמים היושבים בו ולהנוסעים הרבים הבאים לבקר את העיר הקדושה, כי יש מוסד של מסחר יהודי, מסֻדר במנהגים אירופיים. ולהיהודים היושבים וחיים על הכנסות כספיהם, נהיה הסניף שלנו לקופת חסכון. בירות. בשנת תרס“ו פתחנו הסניף השלישי בבירות. העיר הזאת היא עיר החוף היותר גדולה אשר בסוריה, ומפני קרבתה אל ארצנו, נכבדה היא לפנינו מכמה טעמים. יש בה קהלה יהודית גדולה לפי הערך, שנוכל להשפיע עליה ולקרב אותה אל רוח עמנו ואל רעיון תחית ישראל בארצנו. וחוץ מזה אם על ידי עבודתנו בירושלים ויפו הביטו עלינו הבנקים הגדולים באירופה כעל מוסד של חסד יהודי, הנה ע”י עבודתנו בבירות נהיה הבנק שלנו לבנק מזרחי, ואף אמנם הקל הרבה את עסקי הבנק שלנו בארץ-ישראל ע"י העברת כספים מהשוק הבירותי אלינו, ונתן לנו היכולת להשקיע, בעונות ידועות בשנה, את הסכומים המיותרים אצלנו בארצנו, ולמשוך אותם חזרה בשעה שהם נחוצים לנו. חברון. בשנת תרס“ז פתחנו הסניף שלנו בחברון. בעיר הזאת הקהלה היהודית קטנה היא. ומפני קרבותה לירושלים יושביה נמשכים אל העיר הגדולה הזאת. ע”י סניפנו שמה עלתה בידנו לחזק את המסחר היהודי בעיר ובכפר ונעכב היציאה מהעיר העתיקה הזאת, המכילה פרקים יפים מדברי עמנו. חיפה. בשנת תרס“ח פתחנו הסניף בעיר הזאת. הסניף הזה חשוב מאד בעיר העתיד הזאת בשביל הישוב העירוני ההולך ומתגדל שמה והישוב הכפרי ע”י המושבות אשר בגליל. צפת. בשנת תר"ע פתחנו הסניף הזה, שיהיה לכלי שרת לאחינו בעיר הזאת ולהמושבות אשר בגליל העליון. ע"י הסניפים מתקרבים אנחנו פנים אל פנים אל הישוב היהודי במקומות האלו, לומדים צרכיו ומכירים מצבו של כל אחד מהתושבים, ואשר על כן נוכל לבוא בעזרתנו הכספית באופן יותר תכוף. מציעים אנחנו כעת לפתוח סניף בעיר. טבריה. בעיר הזאת יוכל הסניף שלנו להרחיב את מסחר התבואות בסביבות ים טבריה ומסלת הברזל החיג’זית ויוכל להרים את המסחר ומשלח היד של אחינו בעיר ולהיטיב את המצב של המושבות בגליל התחתון. בזמן פחות או יותר קרוב יהיה נחוץ לפתח סניפים בשכם, עזה, חלב ודמשק, כמו שדברנו כבר אודות זה בהרצאותינו הקודמות. למען הרחיב הרשת הזאת, נחוץ להגדיל קרן האפ“ק ע”י העברת כל עסקי הבנק העברי בלונדון להאפ"ק ולעשות כל העסקים באירופה ובארץ ישראל בשם זה האחרון. וכבר יש בענין זה הרצאה ביד הדירקטורים. לעבודת הבנק במשך הזמן נצרך להוסיף: כי עשינו חקירות לקולוניזציה רחבה על אדמת השולטן בשנת 1904; חקרנו ומדדנו את מי הירדן והירקון; חקרנו עסק מסלות הברזל חיפה – יפו והמושבות, הספקת מים וטרמווי בירושלים; עזרנו לסדר בתי מלון וכדומה ענינים ישוביים, ואם בשעתן וגם עד עתה לא מצאו הרבה מהצעותינו אזנים קשובות, לא בנו האשם. בסניפים אחרים הקדשנו את זמננו ועבודתנו גם לענינים ישוביים אחרים: מלאנו מקום מורשה ועד חו“צ עד שבא ד”ר חיסין; מקום חברת “גאולה” עד שבא מר דיזנגוף; מקום לשכת מודיעין עד שבא מר שיינקין; ונהלנו עסקי הק“ק עד שבא הד”ר רופין. לא רדפנו אחרי הכבוד המדומה, להיות בעצמנו מנהלי הישוב, אלא קבלנו בסבר פנים יפות את אלה העסקנים הנכבדים שהזכרנו למעלה, ונמסר להם עבודתם ואף השתדלנו לעזור להם בכל אשר פנו אלינו. במשך זמן עבודתנו פה עברו עלינו הרבה הרפתקאות. אחדים מלקוחותינו פשטו את הרגל, נשברו עסקים יותר גדולים, שהיו מושקעים בהם כספי הבנק במדה גדולה לערך. ואם אמנם הפסדנו סכומים שונים, אבל ההפסדים האלו הראו לדעת, כי המשא והמתן עם הלקוחות האלו היה בזהירות גדולה. הפסדנו רק במקומות שאי אפשר היה לראות מראש, אבל לא נפלנו בעסקים רעים, בלי דעת וחשבון מוקדם. עסקים קשים היו לנו עם הממשלה המקומית ונדע למצא משפט צדק. בהלה באה על הסניף בירושלים וידרשו מאתנו החזרת הפקדונות, וימצאו אותנו המבוהלים מזוינים בשקי זהב, נכונים לענות לכל דורשינו. מלחמה באה על ארצנו עם עמי הבלקן ועם איטליא, ויתם הכסף בארץ וההבאה היתה קשה, או כמעט אי אפשרית, ולא מצא אותנו המצב הזה אובדי עצות, ונמצא דרכים, איך לסדר עניני ממונות אלו ונשמר על כבוד הבנק ועמדנו על רום המדרגה ונענה לדרישת לקוחותינו. ובאפן הנהלה כזו היה האפ“ק במשך זמן עבודתנו פה לגורם כלכלי חשוב לאחינו היהודים, למוסד פיננסי נכר בארץ ובחוץ לארצנו ולבית אוצר לחסכונות עמנו. יש אמנם באיזה חוגים אי שביעת רצון מעבודת האפ”ק, אבל לפי דעתנו, בזאת לא אשמה הנהלת הבנק, אלא אחדים שעשו מעשיהם בלי חשבון: היו ביננו “חרוצים” אחדים שהחלו לחפש עסקים, ויעשו חשבונות מוגזמים, למשל, כי פרדס בן עשרים דונם עולה בעשרים אלפים פר' ומביא הכנסה בשנה הרביעית 20 – 25 למאה; כי גן של שקדים או של זיתים בן שלשים דונם, עולה בסכום שלשת אלפי פר' והוא נותן הכנסה 20 למאה, והפריסה הצעקנית שלנו עוררה בהם תקוה, כי אנשים למאות ולאלפים בגולה עומדים מוכנים וצרורות כספם בידיהם, לשקל אותם על יד אלה, שיתנו להם גנות ופרדסים שלא עמלו בהם. וילכו הרבה מאחינו פה, וישקיעו כל כספם בנטיעות שונות וילוו עוד כספים ברוחים גבוהים, על סמך ההכנסות הגדולות, וסוף סוף באה המציאות וטפחה על פניהם. הפרדס אינו עולה בעשרים אלף, אלא בארבעים אלף פרנק; הוא נותן הכנסה לא בשנה הרביעית אלא בשנה השמינית וההכנסה אינה 20 אלא שמונה למאה ולכל היותר עשרה למאה. קונים ג"כ לא הרבו לבוא ובין כה וכה באו הנוטעים האלו בדוחק גדול מאד, ויפנו אל הבנק. אבל אנחנו לא יכולנו למלאות כל דרישותיהם, שהיו לא בטוחות לגמרי. היו ג“כ אנשים שבאו הנה באמצעים מצומצמים וייסדו מסחרים ובתי חרושת המעשה, וירחיבו עסקיהם הרבה יותר מאמצעיהם, וידרשו מהבנק כל אחד סבומים כאלו, שהבנק לא יכול לספק אותם, מפני שעברו גבולי הבטוחות ותבאנה תלונות רבות גם מהם. ואם מכל הלקוחות תשע מאות וחמשה ותשעים המה שבעי רצון, הלא אינם מודיעים את שביעת רצונם בחוץ, אבל החמשה לאלף, שאינם שבעי רצון, קולם של אלה נשמע מסוף עולמנו ועד סופו. וישנם גם עסקנים טובים הנותנים משפט הבכורה להכמות, כלומר, למעשים רבים, אעפ”י שאינם כל כך בטוחים, ומפני שהמה מביטים על אמצעי ההסתדרות בעל כספי צדקה ולכן מחזיקים המה בידי המבקרים הצעקנים. עומדים אנחנו במשא ומתן מסחרי נוח וטוב עם גדולי הבנקים בכל הארצות בעולם, והמה נותנים אמון בנו ומשלמים משיכותינו, אפילו אם אין לנו כסף אצלם, והיחס הטוב הזה נותן לנו סמך להאמין, כי אם יזדמנו לנו עסקים גדולים ויהיו נחוצים לנו אמצעים רבים, נמצא לנו בנקים שיהיו נוטים להשתתף אתנו. יש לנו השפעה גדולה אצל הממשלה המקומית. עשינו קושנים על שמות הדירקטורים שלנו שהם נתינים זרים. בררנו שאלות רבות בנוגע לעניני הישוב היהודי ויודעים אנחנו באיזה סעיפי עבודה אפשר לעבוד פה, וכשהשאלה ברורה, כמובן, יותר נקל למצוא האמצעים. בררנו לכם איפא בכלליות עבודתנו, ועומדים אנחנו לרשותכם לבאר לכם גם בפרטיות מה שתמצאו לנכון. מאושרים נהיה אם תמצאו עבודתנו מתאמת למטרתנו הנשגבה, ומאושרים נהיה אם תעבירו את מעשינו בכור הבקורת ונשתדל בכל נפשנו ולבבנו לתקן מה שאפשר לתקן, לטובת הרחבת הישוב ותחית עם ישראל על אדמת אבותיו. והנה לפניכם השקפה קצרה מעסקי הבנק לסוף 1912 במספרים: 1) קנין קרקעות: במשך שנות 1903 – 1913 קנינו על-חשבון הבנק 7 כברות ארץ על-יד כפרים ומושבות, 16113 דונם שנמכרו בריוח אחד וחצי עד 2 פר' הדונם, וכן גם מגרשים לבנין בתים על-יד ירושלים, יפו וחיפה, שנמכרו ברוחים שונים. - - אחרי שנת 1910 עבר עסק קנין קרקעות לחברת הכשרת הישוב ולגאולה. ונתַנו להן הלואות בסכומים שונים על קנין קרקעות בשטח 14000 דונם בסכום 1.553.000 פרנק. יותר ממליון פרנק שלמו לנו, ונשארו חיבים לערך חצי מליון פרנק עד שימכרו הקרקעות. - - 2) הלואות לארך זמן: על בנין בתים ביפו, ירושלים וחיפה: 118 בתים 569000 פר' במושבות – מקרן דוד ופאני ולפסון 15000 פר' במושבות מאמצעי חברת עזרא בחדרה ובכפר-סבא 37000 פר' סה"כ 621000 פר' לנוטעים – 127 אכרים 113000 פר' 3) לטובת הישוב הכפרי: (לזמנים קצרים) 9 אגודות לנוטעים לממכר היבול 322000 פר' 3 אגודות לקנין מספוא לבהמות 46000 פר' 1 אגודות למחלבה 6000 פר' 1 אגודות "השומר" לקנית סוסים: בערבות אנשים אמידים 10000 פר' 55 נוטעים פרטיים 243000 פר' אכרים בחשבונות פרטיים 69000 פר' סה"כ 696000 פר' 4) לתעשיה ומסחר: הלואות ודיסקונטו לסוחרים גדולים: 3.950.000 פר' 146 בתי חרושת שונים 729.000 פר' 1486 סוחרים בינונים 920.000 פר' סה"כ 5.599.000 פר' 5) לקופות-מלוה ואגודות משותפות:. הכסף המושקע בענף זה: 622 קולוניסטים 390000 פר' 426 אכרים ופועלים 65000 פר' 592 בעלי חנויות וסוחרים קטנים 34000 פר' 43 קבוצות להספקה משותפת 6000 פר' 14 לטיוב השדות 1000 פר' 30 קבוצות לצרכי צבור שונים 3000 פר' סה"כ 499000 פר' 6) הלואות לצרכי-צבור לועדי-המושבות. היו חייבים לנו: פתח-תקוה, ראשון-לציון, רחובות, גדרה, עקרון, עין-גנים, תל-אביב, זכרון-משה, בס"ה לשמנה ועדים 111000 פר'. - - 7) מוסדות חנוך ומוסדות צדקה. היו חייבים לנו: 21 מוסדות של חנוך והשכלה 54000 פר' 6 עתונים עברים 7000 פר' 16 מוסדות צדקה 30000 פר' סה"כ לבד מזומנים, נירות ערך וכדומה אקטיבים. 91000 פר' ––– התוצאות: שנה רווחים בפרנקים הקרן בפרנקים אחוזי רווח 1903 בעבודת הבנק במשך חצי שנה היה הפסד 2000 פרנק. 1904 9000 295000 3 1905 1000 340000 1/2 1906 35000 493000 7 1907 55000 1211000 5 1908 120000 1232000 10 1909 130000 1350000 10 1910 106000 2032000 5 1911 145000 2058000 7 1912 161500 2142000 1/2 7 —— —– בסך-הכל היו רוחים אחרי נכוי הוצאות במשך הזמן הנזכר 988000 פר' נֻכָּה להפסד 54000 פר' הועבר לקרן שמורה 170000 פר' הועברו ללונדון רוחים נקיים 764000 פר' סה"כ 988000 פר' הוספה: כשהגשתי הספרים דלמעלה עדיין לא היו בידי המספרים לכל פרטיהם מכל סעיפי עסקינו משנת 1913 ולכן הצעתי לפני הועדה הפרטים עד שנת 1912 ובנוגע לשנת 1913 הוספתי רק המספרים האלו: רוחים נקיים 136000 פר' על קרן המושקעה 2188000 שהם 6 אחוזים. * * * (ממכתבי למר ולפזון 8 יוני 1914)…. ביום 28 מארץ נכנסו חברי ועד הבקורת לישיבה ואנכי הרציתי לפניהם ההרצאה, שהעתקה ממנה שלחתי כבר לכבודו. אחרי קריאתה הודיעו לי, כי יזמינו כעת אנשים אחדים מהעסקנים אשר בתל-אביב וגם שנים ממפלגת הפועלים לדבר אתם בדבר עסקי הבנק, ואחרי כן יבואו במשא ומתן אתנו אודות הרצאתי. אנכי דרשתי מהם, כי המשא ומתן יהיה בפני ובפני מר הופין – כי אם יראו העסקנים האלה אילו ענינים ישוביים שאפשר להבנק להכנס לתוכם, או אילו שגיאות שצריך לתקן, הלא צריכים אנחנו להיות נוכחים למען לשמוע ולענות, אם יהיה לנו מה לענות. אבל דרישתי זאת לא נתמלאה. האסיפות עם העסקנים הנזכרים, נמשכו שנים – שלשה ימים ואחרי כן בא הועד ופנה אלי בשאלות או באשמות אלו: א. כי האפ"ק עוזר בהלואות לספיקולנטים בקנין קרקעות. ב. כי היחס שלנו עם המשרד הארץ ישראלי איננו טוב. ג. כי בבנין ביתי ובפרדסי העסקתי ערבים. וד. כי כתבתי מאמר נגד הפועלים. והנה בנוגע להאשמה הראשונה – הלואות לקנין קרקעות – כבר יש בידו הפרטיכל של הדירקטור יולי סימון שבקר ביחד עם מר קובן הפנקסאות וחקר את העובדות והמעשים וממנו כבר נוכח לדעת, כי האשמה הזאת בשקר יסודה. אנחנו (כלומר האפ"ק) נתנו הלואות רק למשרד הארץ ישראלי, לחברות אחדות שנוסדו מעסקנים נכבדים מקומיים, העובדים ביחד עם המשרד הנזכר ולועד תל אביב, שאיננו עוסק בספיקולציה, אלא משתדל להניח עכובים להספיקולנטים ע"י קניותיו ומוכר מה שקונה ברוחים קטנים. בנוגע להאשמה השניה – יחסנו אל המשרד – הנה שאל מר סימון את הד“ר רופין, ראש המשרד, והוא העיד בפירוש, כי האשמה הזאת ג”כ בשוא יסודה, ואִשֵר את עדותו בחתימתו על הפרטוכל שהכין מר סימון ושהעתקה ממנו שלחנו ג"כ לכבודו. ובנוגע לשתי האשמות האחרונות, הנה באמת לא הייתי צריך לענות עליהן כלל, מפני שזה לא נכנס לחוג עבודת הועד, אולם בשביל שלא להביא אותנו בחכוכים לא נעימים עברתי על מדותי ובארתי להם אילו עובדות המראות, כי האשמה השלישית היא אשמת שוא, וכי אינני זקוק לאיזו הדרכה מצד מי שיהיה לא בנוגע למצות התורה, וחי אחיך עמך, ולא בנוגע להדרכים והאמצעים שמובילים לטובת הישוב היהודי בארצנו. מענינת היא האשמה הרביעית בדבר המאמרים, שכתבתי אודות שאלת הפועלים: חברי הועד לא קראו כלל את המאמרים האלה ולא ידעו, כי בהם לא נגעתי חלילה בכבוד איזה איש או מפלגה, אלא הבעתי את דעתי בשאלה זו מצדה העיוני. ואנכי לא מכרתי את דעותי להעסקנים בהנהלה הציונית ויש לי רשות לבאר באיזו שאלה שתהיה את דעותי, כמו שאנכי מבין אותם ועל הזכות הזאת לא אוַתֵר. אחרי כן נתעוררה השאלה בדבר עסקי הבנק לטובת הישוב, ונבאר עוד הפעם את כל העסקים המסחריים והישוביים ע"פ ההרצאה שנזכרה למעלה, ונשאל מאתם להראות לנו, אילו מהם עלינו לדחות, מפני שאינם מתאימים להמטרה הציונית, ואילו מהם עלינו להרחיב. ולצערנו לא נתנו לנו שום הוראות ולא הערות בנוגע לעבודת הבנק לא בעבר ולא בעתיד. ככה עושים אצלנו בקורת… * * * יתר דברי המכתב הנזכר, תשובת וולפזון עליו וכמו כן גם עבודת מוסדים אחרים של ההסתדרות הציונית, יבואו בחלק השלישי או הרביעי, שהנני מכין לדפוס, כי הענינים האלו והמעשים שנעשו לפני המלחמה קשורים ואחוזים במעשים ובעובדות שקרו אחרי המלחמה, ויהיו, לפי דעתי, יותר מובנים, אם יוקצו להם פרקים מיוחדים שיכילו את כל הפרטים משתי התקופות במקום אחר. ‘למספרנו’– לספירה העברית, שנות השמונים למאה ה–19. [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩ כשעברתי על הרשימות האלו בשנת 1922, כבר קנתה הממשלה האנגלית את מסלת הברזל, כפי שהיו בעתונים, במחיר חמש מאות אלף לי"ש, עבור המניות והאובליגציות, כמובן.  ↩ מעתה אכנה בספר זה את הבנק העברי בלונדון בשם היק“ב ואת חברת אנגליא פלשתינה בשם אפ”ק  ↩ רפיח [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩ אחרי אשר התרגל בעסקי הבנק ביפו שלחתיו בתור עוזר מנהל לירושלים, ומשם עבר בתור עוזר למנהל הד“ר יעקובזון בבירות. כאשר יצא יעקובזון לקונסטנטינופול בשליחות הועד הפועל, נשאר ליפבסקי בתור מנהל הסניף הבירותי ונהל את עסקי הבנק שם במסירות רבה ובאמונה. כדאי להזכיר, כי פעם אחת עשה עסק, אשר ע”פ הוראתי לא נכנס בחוג העסקים של הבנק, וגרם לבנק הפסד בשלש מאות לי"ש. ליפבסקי הטיל את ההפסד על עצמו ושלם אותו להבנק ממשכורתו ולא בקש ממני שארשה לו לרשום את ההפסד על חשבון הבנק. בעת המלחמה חלה במחלה אנושה ומת שם אחרי עבודה ממושכת ופוריה בהבנק שלנו. יהי זכרו ברוך!  ↩ המפרוז (ההפרשה) נעשתה רק אחרי עשרים שנה, בשנת תרפ"ג.  ↩ אנו משערים שהכוונה למפה שנדפסה בתרס“ג (1903) ולא בתרע”ג (1913) משום שספיר מת ב–1911. [הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩ ממכתבי למר אוסישקין  ↩ בפרטיות אודות הצעה זו בפרק מ"א  ↩ ממכתבי למר ברבש.  ↩ עד כאן  ↩ עבודת המוסד החשוב הזה, תמלא פרק גדול בדברי ימי עבודת ההסתדרות הציונית ויכתב בודאי ע"י מיסדיו. ואנכי בספרי זה, בחלק השלישי, אדבר רק בנוגע להיחסים שהיו בינינו, כשהמוסדים האלה נפגשו בעבודתם.  ↩ באותה שנה לא נתן עדיין השלטון הצבאי רשיון לקנות ולמכור קרקעות.  ↩ רשימת ההכנסות של כל מוסדות החסד בארצנו תבוא בסוף פרק זה.  ↩ מספרים אלו אסף בשבילי המנוח יהושע ברזלי.  ↩ עיין למעלה פרק ל"ח  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/43

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m44.txt

עֶשֶׁת בַּרְזֶל וַחֲצֹצְרָה

יהודה ליב גורדון

1376036

עֶשֶׁת בַּרְזֶל וַחֲצֹצְרָה מֵחֹמֶר אַחַד הֵן קֹרַצְנוּ יַחַד – אֶת פִּי הָעֶשֶׁת הַחֲצֹצְרָה שָׁאָלָה – וּמַדּוּעַ כֹּה אַתְּ מֶנִּי נִבְדָּלָה? אֲנִי כִּמְעַט רוּחַ צַח בִּי יָפוּחַ וּבְקוֹל פְּחָדִים חִישׁ הִנְנִי צוֹלֵלָה; וָאַתְּ לוּ בַּמַּטֶּה אוֹתְךָ יַחְבֹּטוּ, לוּ גַּם לִפְתוֹתִים אֶת גֵּוֵךְ יִכֹּתּוּ, לֹא תַשְׁמִיעִי קוֹל אַךְ תִּדֹּמִּי סֶלָה. זֶה פֵּשֶׁר הַדָּבָר לָדַעַת תִּשְׁאָלִי – עָנַתָּהּ הָעֶשֶׁת לֹא יָדְעָה בּשֶׁת – יַעַן כִּי רֵקָה אַתְּ לָכֵן תִּצְלָלִי. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/44

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m46.txt

[קוֹל רַעַם בַּגַּלְגַּל הִרְגִּיז רָקִיעַ]

לאופולד שפר

יהודה ליב גורדון

62805

1376036

de

[קוֹל רַעַם בַּגַּלְגַּל הִרְגִּיז רָקִיעַ] קוֹל רַעַם בַּגַּלְגַּל הִרְגִּיז רָקִיעַ, וַאֲנִי נִרְדַּמְתִּי כִּי עָיֵף הָיִיתִי אֶת רֹגֶז קוֹלוֹ אָזְנַי לֹא שָׁמָעוּ – וּמַה-יִשְׁמְעוּ הַנִּרְדָּמִים בַּשַּׁחַק? הַסַּהַר בַּהֲדָרוֹ יָצָא הוֹפִיעַ, וּבְחֵיק אוֹהַבְתִּי אֶת פָּנַי כִּסִּיתִי, אֶת הֲדַר הַסַּהַר עֵינַי לֹא רָאוּ – וּמַה-יִרְאוּ הַמְּאֻשָּׁרִים בַּשַּׁחַק? את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/46

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m47.txt

לאברהם יעקב סלוצקי

יהודה ליב גורדון

1376036

לאברהם יעקב סלוצקי א הַשָּׁנָה הָעוֹבֶרֶת הָיְתָה כִּמְשַׁמֶּרֶת – קָלְטָה הַשְּׁמָרִים וּפָלְטָה הַיָּיִן, וְהִנֵּה בְיוֹם הַמָּחֳרָת בָּאָה שְׁנַת המחר"ת נוֹחִילָה לָאֵל, לוֹ נִשָּׂא עָיִן, כִּי הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה לֹא תַרְאֵנוּ קָשָׁה וְתִהְיֶה לְכָל יִשְׂרָאֵל שְׁנַת בְּרָכָה, וְגַם לְךָ יְדִידִי וּלְכָל בֵּיתְךָ כָּכָה. תִּקְוַת ה' מְעֻזְכֶם, אַל תַּעָצַבוּ: לְשָׁנָה טוֹבָה לְאַלְתַּר תִּכָּתֵבוּ! ספ“ב, ער”ה תרמ"ח. ב בְּאַחֲרִית הַשָּׁנָה הָעוֹבֶרֶת “לְאַחֲרִית” הַשָּׁנָה הַבָּאָה לִקְרָאתֵנוּ תַּעֲלֶה בְּרָכָה וְשָׁלוֹם עֲתֶרֶת לְךָ וּלְבֵיתְךָ וּלְכָל בְּנֵי בְרִיתֵנוּ. יִשְׁלַח לְךָ הָאֱלֹהִים בְּרָכָה בְּכָל יְגִיעָךָ וְלִמְחוֹז כָּל חֲפָצֶיךָ יְגִיעָךָ וִיחַדַּשׁ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שָׁנָה טוֹבָה שְׁנַת “הַפִּדְיוֹן וְהַצָּלָה וּגְאֻלָּה קְרוֹבָה”. ספ“ב, ער”ה תרמ"ט. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/47

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m48.txt

אחרי מות

יהודה ליב גורדון

1376036

אחרי מות אַחֲרֵי מוֹת / יהודה ליב גורדון ידידי המשורר והמשכיל הנודע מיכה יוסף הכהן לעבענזאהן ז"ל, (ליום השנה: מוש“ק ז”ך שבט שנת: אֲהָהּ, אֱנוֹשׁ רִמָּה!) עוֹד תִּתְיַפַּח נַפְשִׁי, עֵינַי תִבְכֶּינָה, עוֹד רִגְשׁוֹת לִבִּי כַּהֲמוֹת יָם תֶּהֱמֶינָה עָלֶיךָ, מיכ"ל, כִּי יָרַדְתָּ קֶבֶר; לוּ גֻּלּוֹת עֵינַי אֲרֻבּוֹת שָׁמַיִם, רַעְיוֹנַי עָבִים, מִלַּי גֶשֶׁם מַיִם, הַאוּכַל בָּכֹה דַּי גֹדֶל הַשֶּׁבֶר? מִי יִתְּנֵנִי תַנִּים וּמְלוֹנִי יָעַר, מִי יִתֵּן קוֹלִי כִּילֵל רוּחַ סָעַר, אָז עָלֶיךָ אָחִי, בָכִיתִי נֵצַח; וַאֲבַכֶּה אִתִּי כָּל סֶלַע כָּל אָבֶן, גַּם מָוֶת אַכְזָרִי אֶבְלִי אָז יָבֶן, אָז יָבִין מַה-פָּעַל, מָה רַב הָרֶצַח. אֵיךְ תִּנָּשֶׁה מיכ"ל, אֵיךְ תִּשָּׁכֵחַ? שֶׁמֶשׁ – יוֹמָם, סַהַר לַיְלָה זוֹרֵחַ, כּוֹכָבִים יַזְהִירוּ בִּמְרוֹם רָקִיעַ, הֵן כֻּלָּם אֶת שִׁמְךָ לָנוּ יַזְכִּירוּ פִּצְעֵי לִבֵּנוּ יַרְחִיבוּ יָעִירוּ, יַעַן – עַל כֻּלָּמוֹ שִׁירְךָ הֵרִיעַ! לוּ גַּם מֵרְאוֹת בָּם לוּ אֶעֱצֹם הָעָיִן, לוּ גַּם אֵרָדֵם אִישָׁן כַּהֲלוּם יַיִן, גַּם אָז לֹא אֶשְׁקֹט, לֹא אֵדַע מָנוֹחַ; בַּחֲלוֹמִי קוֹל בֹּכִים נַפְשִׁי שׁוֹמָעַת קוֹל בַּת-צִיּוֹן לִפְנֵי כֵס-יָהּ כֹּרָעַת: “אֶת צִּיץ תִּפְאַרְתִּי לָקַחְתָּ לָקֹחַ!” כִּי שָׁם – בִּמְקוֹם הָעֵת לֹא עוֹד מֹשֶׁלֶת שָׁם לַהֲדֹם אֶל בַּת-צִיּוֹן מִתְנַפֶּלֶת, עַל יֶתֶר גּוֹלֶיהָ רַחֲמִים דּוֹרֶשֶׁת: תְבַכֶּה אִתָּהּ אֶרְאֶלֵּי שָׁמַיִם וּתְכַבֶּה אוֹר יוֹם בִּרְסִיסֵי עֵינַיִם, תַּהַס כּוֹכָבִים בִּתְפִלָּה וַאֲרֶשֶׁת. עַד רַחֲמֵי אֵל זֹעֵם נִכְמְרוּ אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן לָהּ שָׂרִיד, נִיר אֶל גּוֹלֶיהָ, וּשְׂפָתֵנוּ הִיא – אִתָּנוּ נִשְׁאָרָה; "שָׂפָה תָּקִים עָם וּמְלוּכָה עֲ טָרֶת; מַלְכוּתֵךְ אָבְדָה, אָבְדָה כָּל תִּפְאָרֶת – שִׁמְרִי הַשָּׂפָה!" אִמְרַת אֵל גָּזָרָה. אָז הִתְנֶחָמָה מִיָּגוֹן וָאֵבֶל וַתִּשָּׂא עַיִן אֶל כִּנּוֹר וָנֵבֶל וּלְשִׁירָתָהּ כִּי כֹה מֵאָז נָעֵמָה; עַל רַבִּים וּנְבוֹנִים הֶעֶרְתָה רוּחַ לִפְרוֹט עַל נֵבֶל גַּם לַחֲרוֹת עַל לוּחַ ומיכ"ל גַּם אַתָּה אֶחָד מֵהֵמָּה. מִקִּירוֹת לִבְּךָ קוֹל נֵבֶל אֲלוֹהַּ שָׁמְעָה בַּת-צִיּוֹן וַתִּשְׁכַּח כָּל נֹהַּ עֵת בָּא הָרוּחַ וִיתָרָיו רָעָשׁוּ: עַתָּה שָׁב אֶבְלָהּ וַיִּגְדַּל עַד מָעְלָה כִּי בִּצְפִירַת יוֹמְךָ בָּא לְךָ הַלָּיְלָה, נִשְׁבַּר הַנֵּבֶל וַחֲבָלָיו נִטְּשׁוּ. גַּם אֲנִי עוֹד אֶסְפְּדָה, עֵינַי תִּבְכֶּינָה, עוֹד רִגְשׁוֹת לִבִּי כַּהֲמוֹת יָם תֶּהֱמֶינָה עָלֶיךָ, מיכ"ל כִּי יָרַדְתָּ קָבֶר: אַךְ לוּ גַם עֵינַי אֲרֻבּוֹת שָׁמַיִם, רַעְיוֹנַי עָבִים, מִלַּי גֶּשֶׁם מַיִם – הַאוּכַל בָּכֹה דַּי גֹדֶל הַֹשָּבֶר?! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/48

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p66/m49.txt

שָׁמָּה

יוסף חיים ברנר

939732

שָׁמָּה לשָׁם!… כי מה ענין ומה חפץ פה, באלו החיים, בעיירה זו? בית-אבי השפל, גינת-אמי הקטנה, בית-המדרש האפל, הרחובות הצרים עם גידוּלי-הפרע שבצדיהם, ה“חדר” בבית זבולון הקצב, מלמדי ר' נחמן הצהוב עם שפמו הצהוב-לבן ונחיריו השחורים מאבק-טבק-מוּרח… ומה עוד? ושמה!.. שמה – הוי, מה חשוב ומה נעים! עיר גדולה – עיר מחוז! רחובות שעוד לא ראיתי כמוהם לרוחב – רשויות-הרבים ממש! בתי-כנסיות ובתי-מדרשות לעשרות – שלושים, שמעתי אומרים – ובכולם “למדנים” לאין מספר; בישיבתו של ר' ישעיה מהר“ם גרידא – מעיר המו”ץ דעירנו, המיעץ את אבי לשלחני להתם – יותר מששים תלמידים. וזוהי עוד “ישיבה קטנה” – כך היא נקראת, לפי דברי הרב. ור' ישעיה מהר"ם – מה נאה שם זה! והלב, לב נער בן שתים-עשרה, סוער ומתגעגע – …הנה סוף החורף; נסוע אסע לשם מיד אחר חג-הפסח – אהיה זריז מַקדים. אני בא אליו הוא – ר' ישעיה – יושב בטלית ותפילין ולומד. אני ניגש, והמכתב בידי: “האי יניק קנקן חדש מלא ישן ומובטחני בו וכו'”. הוא שמח עלי, מקרבני, ואני איני מכזיב את תקותו. להתמדתי אין קצב ומידה; יום ולילה – פי אינו פוסק מגירסא. שם – הלא האויר אחר, ההתמדה אחרת, שמה – לא פה… ב“בבא קמא” בקי אני, בעזרת השם יתברך, כראוי; נשאר לי איפוא, לרכוש במשך הזמן בקיאות ב“מציעא” ו“בתרא” – מילתא לא זוטרתא, אך גם לא למעלה מכוחותי… שמה הלא לא פה… השיעור יהיה בוודאי באחת הבבות האחרונות; את חברתה אלמד בפני עצמי ועל הראשונה אחזור דף ליום… נמצא… בסוף הקיץ, בימי אלול, אני שב משם: הן העיר לא רחוקה. – “נו, מה?” – שואלני הרב שבעירנו; “שלוש בבות, רבי!” – אני עונה ולבי עולה על כל גדותיו… “עוד לפני בר-מצוה!” – משתומם העולם… ואני מתהלך לי בעיר-מולדתי הקטנה, יושב ב“קלויזנו” העלוב, – נח מעבודתי הקשה. שישה חדשים לא הייתי פה, בא אני לכאן מעיר גדולה, ויושבי העיר, מי שהיו חברי – שונאי לפנים – ואבותיהם, מתבוננים אל האורח, אל בן בריל הסמרטוטר, אל “קדישה” של “שפרה העגל” – ותמהים… ובעבור כל אלה אני חייב תודות רק לנסיעתי להתם! להתם!.. גירא בעיני “הצהוב”! הוא בחלקת אמריו מסית את אבי, שלא ישלחני מפה. “עוד רך הוא וצעיר” – כך הוא מעֵז לדבר בי. יודע הוא יותר מן הרב, הצהוב הלז!.. אכן צדקה אמי, כי נוגע בדבר הוא: צר לו, שאצא מחדרו… כי באמת – מה תכליתי בכאן? הן לא לנוד, כאבי, בכפרים על הסוסה החולנית, לאסוף סמרטוטים ושברי-כלים, לתקן קדרותיהם של הכפריים ולקבל מהם בשכר זה ביצים ותפוחי-אדמה. הן ב“בבא קמא” כולה בקי אני “על הדף” במידה שאין למעלה הימנה, ועד “צרורות” אני יודע בעל פה, בעל פה ממש – מלה במלה! – קרובים… אֶט… – מבטל “הצהוב” תמיד את תקוות אמי הגדולות לעֵזר קרוביה הנגידים, המתגוררים שמה – אֶט… הנה מה שאומר אני, שפרה – הן לא מהנשים הכסילות אַת – הנה מה שאומר אני … הן… “בִּקרו-בַי אֶ-קָ-דֵש”… – אֵי, ר' נחמן… מתייצבת אמי בעמידה של מתווכחת ומשימה אגודלה תחת סנטרה – אל ידבר כבודו כזה!… קרובים לקרובים לא דומים. לגבי קרובים אחרים אפשר שגם אני לא הייתי מיחלת כלום, אבל – לשאר-בשרי סנדר שמאַלץ!.. אלמלי ידעת אותו, ר' נחמן: איש בלי מרה!… לאמו, עליה השלום, היה אבי שני בשלישי… כך, שני בשלישי, כמו שהיום יום הרביעי לשבוע בכל העולם!.. ובני ביתו – אנשי זהב!.. וזהו עושר, בלי עין הרע! – כה אשׂבע נחת מהירשלי שלי: שתי חנויות בטבור העיר, חי-נפשי… ואנוכי, ר' נחמן, קונם, שלא הציקותי להם מעולם ולא הייתי בביתם משעה שנישאתי לתנא הזה (באצבעה היא מראה על אבי, העסוק באותה שעה באיזו מלאכה ועל שפתיו מרפרפת בת-צחוק של הטלת-ספק ובדיחות-הדעת); באצבע קטנה לא נהניתי מהם, כמו שאתה רואה אותי יהודית! ואף בחתונתי הלא לא היו… אנוכי, ר' נחמן, ברוך השם, איני אוהבת לבקש מתנת בשר-ודם. אבל עתה, כשדרוש להביא את הירשלי לתכליתו וידי קצרות, בל אחטא בשפתי… – וקרובים כאלה!.. – נופל אבא לתוך דבריה בהתפעלות גחכנית ומתבסם – מילתא זוטרתא, קרובי זוגתי שפרה, שתחיה?!.. פש…! פש…! ידע-נא, ר' נחמן, – קרובי שפרה! וכי דומה, למשל, שמאַלץ זה לנגיד אחר ממינו? חס ושלום, ר' נחמן!.. ישאל כבודו את זוגתי ותספר לו… הכי-נכבד בכל המחוז! אדם אחר לגמרי… לגמרי – “דבר אחר”!.. – ובכן אתה הוא המיוחס.?!.. – אני? בריל הסמרטוטר? מיוחס? ולמה לי יחוס, הרשיני-נא לשאול, זוּגתי היחסנית? האם לא דיה לי הזכוּת מה שאבא, עליו השלום, היה צובר כמוני סמרטוטים, שלפנים היו ארג סחורה יקרה בחנוּיות גדולות? אַה, ר' נחמן, וכי לא כך הדבר? וכך עתה, למשל, הריני יושב ומתקן קדירה, והקדירה למה היא, ר' נחמן? אדרבה, כבודו הרי יהודי למדן הוא… – קדירה? – עונה הנשאל בשאלה ומביט על אבא בתמיהה, כאומר: להיכן דברי-בוּר זה נוטים? – אֶט, ר' נחמן, מה ה“משומד” הזה יכול לשאול!.. – מעירה אמי ברוגז. – לבשל, ר' נחמן! – משמיע אבי בצחוק של נחת-רוח, נהנה מרוח-השיחה וממַהלכה – פשוט, לבשל!.. נו, אמור מעכשיו: לשם כרסו של מי מבשלים יותר, ר' נחמן? אַה? לשם כרסי אני או לשם כרסם – של קרובי?.. ר' נחמן מצטחק קצת בשפתיו, כאילו רק כדי לצאת ידי חובתו נגד אבי, שסוף-סוף הוא “בעל ביתו”. אך בעיקר הדבר, הרי אין אלו אלא דברים בטלים, ומאי קא משמע לן? ואבי אינו פוסק מבת-צחוקו הספקנית, והולך ומדבר גם על דבר ערך סמרטוטיו כשהם לעצמם. מסמרטוטים עושים נייר; מנייר – שטרות, ובעד שטרות קונים הכל, גם תורה גם יחוס, את כל מורינו ורבותינו, יקירי קרתא, פני-הקהל, בעלי-טובת הכלל, עם נשמותיהם וזבלם – אני אהבתי את אבי. אהבתי את פניו הכחושים, הגסים, אשר מראה של עפר יבש להם ואשר תלאת-נדודים הטביעה עליהם את חותמה; אהבתי את זקנו המגודל פרע, שכמעט לא סוֹרק מעולם; את כתפיו הרחבות עם קרעי ה“חאלאדייקה” שעליהן, את קומתו הכפופה קצת מרוב גובה, את צעדיו המאוששים והנשמעים ברמה… הוא לא היה ככל יהודי-עירנו, ותחת אשר אמי – שפרה “העגל” – נודעה לבת טובים, לכשרה וצנועה, לבקיאה בתחינות ולמגזמת קצת בסיפוריה, שהצטיינו בתמימות ודמיון, – נודע הוא “לבעל-תפילה קטן” (כלומר: ממעיט להתפלל), ללֵץ מגושם, ואחרים חשבוהו לגוי ממש. דבר שאין צריך לאמרו הוא, כי מעולם לא העלוהו לתורה בשבתות וימים טובים בבית-המדרש גופא, אלא אפילו מוֹטקי החייט, “כף-המבשלים”, שהיה לוקח בכל חג ספר-תורה לדירת-המרתף של השַׁמש והיה עושה שם “חדר שלישי”, בקולות, בדברי-ריבות, בהכאות ובכל אותו השאון של עוסק בצרכי-ציבור – מוֹטקי זה, שהיה משתדל להַנות גם את בעלי-המלאכות חבריו – “אנחנו היהוּדים הפשוטים” – בשוּמן המפטיר, – הִפְלָה את אבי לרעה. וזה האחרון היה גם בזה אדם “בפני עצמו” ולא נכנס בעֳבי הקורה לתבוע בחזקה את הכבוד המגיע לו. רק בקרירוּת של ביטוּל היה פותח את פיו ואומר: – מוֹטקי שלנו יהיה, אם ירצה השם, בהמשך הזמן מעמודינו הימנים, אחד מ“מורינו ורבותינו”. היזהרו, רבותי, למען השם, בכבודו של מוֹטקי החייט! ושומעי ליצנותו ובדיחותיו, שבעצם היו נהנים בלבם מדרכו של הסמרטוטר “לתקוע מחט בגוף פלוני ואלמוני”, הביעו בכל זאת את בוזם אליו, אל זה הגבר, האוכל פת עכו“ם בכפרים ושב תמיד מדרכו בעגלתו משנכנסה השבת, בשעה של יהודי-הקהילה כבר כילו את מטעמי-ה”צימס", ואינו חש מפני מראית-העין ודיבת הבריות. – לשון-כלב!.. בקרבי, הנער הקטן העומד מן הצד, העיר היחס הזה אל אבי משטמה עזה אל עולביו ובקשת נקמה מהם, אך לא רגשי רחמים אליו. הוא בעצמו העיר בי אהבה, אך לא השתתפות-בצער או רחמנות עלובה. ועם הנערים חברַי רבתי את ריב-אבי בזרוע נטויה! לחינוכי לא שׂם הוא את לבו כלל. למַנות לי מלמד ולהשגיח על מהלך לימודי – זה היה עסקה של אמי, נקודת-גאוותה. הוא רק השתדל לשלם למלמדים את שכר-הלימוּד במוקדם ועל צד היותר טוב: “מעשה וסופו! – היה רגיל לומר – אֶפלה נא בידי חֲרִיטון ובידי בעל-טחורים אל אֶפוֹלה”. חוץ מזה לא היה מתערב בכל ענייני ועזב אותי לנפשי, לעשות מה שלבי חפץ. אמי היתה בטוחה, שאהיה לרב ו“אאיר את עיניה”, ועל כן היתה דואגת לי, מתחבטת לתקן את “חסרונותי” ומחרישה את אזני אבי, כשהיה בא ליום השבת, על שאינו “משגיח” עלי כלל, שהרי היא אינה אלא אשה חלשה, ומה כוחה כי תייחל? – והוא, אבי, היה שוכב אותה שעה על התנור, רגליו, השׂומות בנעלים קשות, גדולות ומכוסות בוץ יבש, תלויות ונשענות על הכרכוב, ופיו שותק בצחוק, או, לעתים, נפתח ומוציא מתוכו אימרה קצרה כעין: – התדעי שפרה, הן מלמדנו אומר, כי אשה חכמה אַת!.. – נוּ, נוּ, חכמה!.. – שמחה אמי בכל אופן – חכמה חדשה… חכמה גדולה… מי אומר? ר' נחמן?.. לא, לֶךְ-לְךָ… אתה לועג לי… אבל מה אתה אומר לזה, שסיפרתי לך?.. – באמת: חבל, חבל! הכי נא: היוצא מדבריך, שהוא “שקץ”, הממזר שלנו, ולא סגן-הרב? – “משומד”! מה אתה רוצה מחיי? אני אומרת… וכי זה אני אומרת? אדרבה, ברוך השם, בכלל… ר' נחמן אומר… – כי יחכם כמוך?.. – לך לעזאזל! מה אתה רוצה מחיי? הניחני להגיד דבר… המלמד אומר… – כי יגדל ולא יהיה גרוע ממני? – ישמרוֹ ויצילוֹ מזה העליון!.. – אמן-הלוואי… נוּ, ובכן רוצה אַת, שיסע דווקא אל קרוביך… יסע אל קרוביך!.. לאסוף סמרטוטים לא ישכח גם בבואו משם… – תימק לשונך, אב רחמן! קרירות רוחו של אבי בנוגע לעתידותי הדאיבה, אמנם, את לבי, ששאף לתהילה ושם, שתבע כי הכל יתיחסו אלי בהתפעלות של כבוד וברגשי-רחמים מיוחדים על שאני – נער רך – עוזב את בית אבותי ועיר מולדתי בלי געגועים, ובלבד כדי להיות גולה למקום תורה (ובשעה שחשבתי מחשבות כאלה הייתי כמסתיר גם מנפשי אני את חפץ-עצמי לנסוע מפה). וכי אחר במקומי היה עושה כמעשי – להמית את עצמו, למסור את נפשו על קדושת-השם? כן היתה בקרבי תשוקה לוהטת, שיודו הכל בצדקת משאת-נפשי הכבירה והצלחתה, שיסכימו ויאמרו מפורש, כי שם, ורק שם, אהיה ל“כלי” הגון, – וספקנותו של אבי, שפיקפק אפילו בנחיצותה של נסיעתי גופא, הֵמֵרה לי, איפוא, ובכל זאת לא היה בלבי אי-רצון עז נגדו. ולא עוד, אלא שלפעמים חשתי, שגם בזה טוב לי הוא מאמי, אף על פי שהיא מצדדת בזכותי תמיד. כן, הוא נותן את ה“ברירה” בידי… לו לא איכפת… אך אני אפליאו… נראה, מה יענה כשאשוב משם… אין דבר, גם הוא ישמח… ואיך לא ישמח הוא, אם אז ישמח הוא, אם אז ישמחו השמים ותגל הארץ? – – – הוי, לשָׁם, לשָׁם, לשָׁם! ב … והנה חג השבועות. והוא חל בשנה זו, כמו להכעיס, דווקא ביום הרביעי והחמישי לשבוע, – הימים, שבהם אני אוכל על שולחן קרובי! מזלי המר!.. ביום טוב שני של גלויות – החמישי בשבוע – אני אוכל על שולחנו של קרוב-רחוק לאמי, אופה עני, שבכל ימי הכנותי-לנסיעה ובשיחותיה עם ר' נחמן כמעט שלא זכרה אמי בשמו, ורק כשישבנו כבר בבית-הנתיבות של עיירתנו וחיכינו שעה ממושכה לבוא המסע, נמלכה, כמו מאפס מעשה, לצוותני שאיכנס גם אליו: אף על פי שהוא, כמדומה, חי בדחקות בזמן האחרון, בשנים הרעות האלה, בכל זאת אין לבזותו ולהשיב פניו ריקם, אם יבקשני לאכול על שולחנו יום אחד בשבוע. הלא קרובנו הוא… מטופּל הוא… מאשתו השניה לבד יש לו שבעה עוללים – – – והסעודה פה, אכן, לא הספיקה כלל לבעליה. ותמיד כשהייתי נכנס לתוך אותה הדירה המעופשה, המלאה הבל מחניק, כשהייתי אוכל את אָכלי המצומצם מן הידים, שהיו משועבדות תמיד יומם ולילה למלאכת-גיהינום בוערת ואיומה; כשהייתי רואה את בני-גילי, נערי הבית, והנה רובם הולכי-בטל ומקצתם עומדים בשוק כל היום, נושאים על כתפיהם סלים כבדים ומוכרים רקיקים וכעכים, – הייתי חש רגשי אי-נעימות וכלימה קשה, על שאני אוכל פה, רגשות, שהיו, אמנם, שונים מאלו, שהייתי מרגיש בבית קרובי השני, סנדר שמאַלץ, וממין אחר לגמרי… ואולם… גם שלא ללכת – אי אפשר… אכן, קשה, בוודאי קשה להם התארחותי, ביחוד בימי חג, שבהם אי אפשר לפטור אורח בסעודת-ארעי. דבר זה אינו צריך להוכחה. בשביל זה די רק לשמוע את נגינת-קולה ולהתבונן אל הבעת פניה של אשת קרובי בשעה שהיא מעירה, ש“בין שלוש עשרה נפשות – הארבע עשרה אינה עולה בחשבון”… ובכל זאת, מניעתי מהתארח שם – תיחשב לעלבון, ובלי ספק תגרום גם דאבון-לב… קשה מנדון זה היה המשא-ומתן שבקרבי, עוד תיכף משנכנס סיון, בדבר היום הראשון לחג, היום הרביעי בשבוע, שבו נתכבדתי לסעוד על שולחנו של ר' סנדר. אכן זו היתה שאלה חמורה! גם בימות החול העיק עלי תמיד ה“יום” הזה יותר מחבריו. ביישנותי הארורה התגלמה במקום זה יותר מבשאר המקומות, וההכרה שלמרות היותי, לדברי אמי, “קרוב” אליהם, קרוב אמיתי, עצם מעצמיהם ובשר מבשרם, – עם כל זה אין זכויותי פה עולות ולא כלום על זכויותיו של ה“מינסקי” הזר, האוכל עמי ביחד ביום זה, ואדרבה, ה“פטרון” הזה, שאינו לומד כלום, מראה לי לדעת בתנועותיו ודבריו, שהוא עוד חשוב פה ממני, “בן בית” יותר, וגם פרוטות אחדות לארוחת-הבוקר ישכיל פעמים לקחת, הוא ולא אני, – ההכרה הזאת ציערתני מאוד, הדאיבה את לבי ופגעה בכבודי… ועתה, אחרי שעברו מאִסרוּ חג הפסח, יום בואי הלום, יותר משישה שבועות, ובכל הימים האלה נחשבתי פה לנער-ישיבה מן החוץ ואיש לא העיף עלי מבט מיוחד כעל קרוב, אחרי שעברו יותר משישה שבועות והנהגתם של קרובי עמי עוררה בי רק רגשי מרירות, איבת-קנאה אל צוררי ה“מינסקי”, – הן יוכל היות, שדווקא בסעודת-החג, כשאשב אל השולחן בחדר-האוכל ולא, כמו תמיד, בחדר-הכיריים, עוד יתעורר הוא, זה היהודי הכרסן והטרוד תמיד, להזכיר מתוך מנוחת החג את “קרובוּתי”! לא, דבר זה כבר כבד הוא מנשוא!… ומי יודע, אם אבליג אז על טבעי המכוער ולא אתן קולי בבכי?!.. לא, טוב מזה לרדת חיים לתוך האדמה!.. אבל מה לעשות?.. ללכת ל“בית שַׁבַּתי”? אמנם, חג כשבת דמי… ואולם… ואולם מה יאמרו הם לזה? – ו“שַׁבַּתי” גופא – וכי כולה בלי חסרונות?.. המקום, שאני אוכל בו בשבת, הוא בית של זוג “בעל-הביתי”, שאין לו בנים, שנות-מספר אחרי החתונה. הוא – אברך בעל לחיים אדומות מאוד ומלאות מאוד וגם מנומס לכאורה, אך לא באותה מידה, שיישר בעיני ה“גברת”, יפה-פיה קפדנית בת-קורלאנד, שחשבה את עצמה לבת-מרום, לעדינה מצויינת, שהועלתה לקרבן לזה הגבר על ידי אבותיה. בכל השתדלותו – העלוב! – להרגיע בכל מה שאפשר את החזה העגול והמכה גלים ולשפוך מנוחה נעימה של שפתי-התולע, הפעוטות כשפתי הציפור, לא תמיד עלה בידו לכסות על איזו מתנועותיו היהודיות, כדי שלא תבצבץ ותעלה, למרות רצונו, גסות-רגשותיו: הוא לא יכול להתאפק מלחישת-זמירות בשעת-האוכל, אף לא מצא די און בנפשו להשיב ריקם את הגבאי בבית הכנסת ולהבליג גם על נטיית-לבו – והחזיק תמיד נערי-ישיבה על שולחנו. ולאלה האחרונים, בהיותם נחשבים לדבר שאין בו רוח חיים, ואין, איפוא, להתבייש בפניהם, אירע לא לעתים רחוקות לחזות בשעת האוכל, כיצד מושלכות באויר כפות-כסף וצנצנות נאות וכיצד קמים הנלחמים, אחרי היריות, פתאום מעל השולחן בחרי-אף ונכנסים איש איש לחדרו להתבודד… כן, גם יום-שַׁבַּתּי לא היה בעל מעלות יתירות. ומובן, שמשתי רעות בחרתי לבסוף בקטנה ואחליט, שטוב לי, בכל זאת, הבית הזה מבית קרובי. אבל, למרות ההחלטה שנתקבלה אצלי, קשה היה עלי ערב החג ההוא, עד שלא לקח את לבי אפילו האלשיך הנחמד על מגילת רות, שאמרתי ימים אחדים לפני זה לעיין בו בשעת הפנאי לעונג-נפשי, – ואשב בטל מאז הצהריים. ובשבתי בטל, השיאני השטן למשוח את נעלי הקשות והמתבקעות בעיטרן, מבלי שנתתי אל לבי, שבערב הלא עלי לבוא לבית זר; ורק כשכבר נעשה מעשה ובחטמי עלה הריח החריף של המישחה – ראיתי עד כמה נורא הדבר, ויפול עלי רוחי. מתחילה, אמנם, השליתי את נפשי בתקוה רפויה, שעד הערב הרי נשארו עוד כשש שעות ואפשר, שעוד יפוג הריח; ואולם משעה לשעה נוכחתי יותר ויותר, אחרי שהייתי מרים את רגלי אל חטמי להריח, כאילו מיאנתי לתת אומן בקשי-הריח הנודף מרחוק, – מה רע המעשה אשר עשיתי ומה גדולה איוולתי. אז התחלתי לספר את אסוני זה לכל חברי כדי לקחת עצה מפיהם, – והם פה אחד ענו ואמרו, שהסכלתי עשׂה, ואלה, שכבר ידעו פתגמים מ“המורה שפת רוסיה”, הוסיפו: “הבטלה אֵם כל חטאת”… ויהי ערב. אחרי תפילת “עלינו”, כשהגיעה אותה השעה עצמה, שעת ההליכה אל בית-שַׁבַּתי, הורדתי אל חוטמי אל נעלי בפעם האחרונה וגמרתי בלבי, שלא אלך. אך לבי היה מהסס. הן, אמנם, בעל- שַׁבַּתי לא היה בבית התפילה באותו ליל התקדש חג, – אך סוֹף-סוֹף הלא יוודע הדבר. ואיפה אֶסָתר לעת-עתה? לא! – התאמצתי – מה בכך? אין דבר!.. ואלך. כמתנפל לתוך מי-כפור הרגשתי את עצמי בכל הדרך. וכשנכנסתי הביתה היה שם הכל כנהוג, אך לי היה הכל, כל קו, כל תנועה, למופת חותך על אי-רצונם של נותני-לחמי. נדמה, עוד תמול או שלשום הייתי פה, לא עברו עוד שלושה ימים שלמים – ואני כבר באתי שנית לאכול!.. ואיך לא יקוצו בי? הם שוחחו על אודות גביר-העיר, ששב ממסעיו בחוץ-לארץ, אך לי נדמה שהשיחה הזאת היא רק למראית-עין, דבר טפל, ועניינם העיקרי, הענין, שעליו הם חושבים באותה שעה, הוא דבר-ביאתי שלא בזמני ועוד בנעליים משוחות בעטרן!.. דעתי נתבלבלה… לאחרונה עלה באזני קול צפצוף עדין בשפת המדינה: – ז’אק, מה הריח הזה? וימת לבי! גמגום לשוני, כשקידשתי על הכוס, והחיוורה שכיסתני, העירו דרישה וחקירה מצד “בעל-ביתי” (הגברת הסבה פניה – ותקם). הוא שאל, כביכול, מה לי? התנצלתי, כי ראשי כואב עד לבלתי נשוא – ואי כשרוני להתחפש ענה בי כחשי. ואולם כשֶׁשַׁבתי לבית-ישיבתי כדי ללון שם, ליהט חום מזעזע אל כל אברי גופי וראשי כאב באמת. ה“מינסקי” ישב בתוך כנופיית נערים והוכיח, שלא אמת היא מה שאומרים: טובה ארוחת ירק, הנתונה בדרך כבוד בחדר-האוכל, מבשר ודגים בחדר המבשלות. הוא הביא ראיות לדעתו, והרביד המלוּכלך, שהיה קשור על צווארון כותנתו באלכסון קצת, השלים את הבעת פרצופו. וכשנודע לי מפיו, כי הוא אכל הערב שם, אצל שמאַלץ, נהייתי בעיני לפושע סכל, שאין לו תקנה! גם פה וגם שם נעכרתי! במה אצטדק על אשר נפקד מקומי? ומי יודע, מה ריגל שם עלי ראש-כלב זה? אולי סיפר גם את ענין-הנעליים… והלא יאמינו לו… כל רכילות היו מאמינים עלי – ואין מציל… הוי, אנה אני בא? קצתי בחיי!.. וזהו – בנכר! רק בנכר יש מקום לצרות כמו אלה, לתלאה כזו, למצבים משונים ובזיוניים כאלו!.. חרפה בוערת כססה את לבי עד היסוד. רקותי חשבו להתפוצץ. אז עליתי על המעלות האפלות, המובילות לעזרת הנשים, ואשב שם מַשמים, מקשיב לכאב-ראשי ושוקע בהרהורי המדכאים… שם… הוי, שמה, שמה!… שם אין שאלת-קרובים ואין ענייני-נעליים; שם איני מוכשר כלל למעשי-שטות כאלו; שמה חסרונותי מתכסים ומעלותי מתגלות… שם מה שאעשה – הרי בן-בית אני, בן לאבותי, ככל הנערים הללו, בני בעלי-הבית, שהיו בערב בבית התפילה לבושי בגדי-חג ומלאי ששון… מה מאושרים הם!.. מה שונים הם ממני! מה רחוק ושונה מצבם ממצבי! כולם יושבים בבית אבותיהם; לכולם פה אחים ואחיות קטנים וחביבים; כולם מתרפקים על אמותיהם-אהובותיהם… ואני? עזוב ונכלם, דך ונידח, זר ומבוזה, נער-ישיבה יתר, גר בארץ נכריה… והמלות האלה, שנאמרו בתורה ברחמנות רבה גם על משה רבנו, רוקדות באופל בצורתן האשוּרית לנגד עיני, לובשות תמונה שחורה לגמרי ומגשמות את המצוקה היותר מדאיבה, את הבדידות היותר מכלה, את המצב היותר אומלל… ושמה!.. שם לא הייתי נע ונד ככה; שם לא הייתי מוכרח לנוע ככלב אחרי אוכל ביום-טוב, לאכול במקום אחד וללון במקום אחר. בשעה זו עדיין יושבים שם הכל אל השולחן ושמחים בשמחת החג, אוכלים זרעונים… אמי בוודאי מזכרת אותי עתה: אני מגהק… אבל כלום יודעת היא את כל העובר עלי בנכר? כלום יכולה היא להרגיש מה שמצאני ביום הזה בלבד? וכי יודעת היא, כי טובה פת חרבה בבית-אבות ממעדני-מלכים בבית אנשים זרים? וכי יודעת היא, כי זה יותר משלושה שבועות לא החלפתי את כותנתי המזוהמה? וכי יודעת היא, כי חזזית עלתה על ראשי מתחת לשערותי, שאין לי למי לסרקן?.. תימה! תימה! מה זה היה לי? איך ניאותי לעזוב את עיר-מולדתי החביבה? כיצד הסכמתי להיפרד מכל היקר והאהוב? איך ניאותי לנסוע לכאן, לעיר הזרה והאכזריה הזאת? איך נפתיתי בשוא? תימה! תימה! איככה הוכו עיני בסנוורים בימים הראשונים לבואי הלום? איך נתעיתי בשוא להאמין, כי פה מצאתי את הטוב? כיצד כתבה ידי לאבותי מכתב-נחמה מעין זה שהיה מכתבי הראשון? מה לי פה ומי לי פה? הנה ראש-ישיבתי. קומתו ננסית. אבריו חלשים וזעירים. כולו כילד מגודל. חזה-כותנתו פתוח. זקן-תיש מחודד ושחור צומח לו מתחת לסנטרו, ומתחתית פאותיו הישרות עד סוף פניו – חלק. לחיים אין לו; במקומן – דוק מתנועע. לפני כל תלמיד טוב הוא מתרפס. בהול הוא עליו כעל אמצעי טוב להראות בו את יתרון ישיבתו על הישיבה החדשה, שיסד איש-התחרותו, ר' ליזר מופלג, בהקלויז “שולחן ערוך”. נוסף לזה הוא כבד-פה ומגמגם מאוד באותיות ממוצא השפתים והחך: – כ-כ-כמה?.. כ-מה ימים חסרים לך? יום ד' אתה אוכל אצל ק-ק-קרובך?.. הוא דר ברחוב היוונים? והנך – “מי-מי-שהיה בדרך רחוקה”… לכשנגמור “פ-פ-פסחים”? ל-לא! הב-ב-בות לא נלמד; נ-נזיקין לומד המ-מ-מתנגד… אנו נ-נתחיל קדושין… או גיטין… נ-נראה… והשיעור בעצמו מה הוא? המולה ומהומה. מַשק “שטֶנדראות” והתנועעות של פוחזים. ומה מתחדש לי בדף הגמרא אחרי שעברתי עליו מתחילה בעצמי? הכל הוא רפרוף ממעל… אין הוא מתעמק במימרא, אין הוא מגלה כלום בתיבה גופה, אלא שהוא מעיין ב“פני יהושוע” ומוסיף את חידודיו. וכי זוהי “העמקה”? גם אני הייתי יודע לעיין ב“מפרשים”… וסדר לימוּדו למה הוא דומה? הלא לפשטידה תפלה מבלי מלח, שעושים על גבה צעצועי-מתיקה לנוי… ובשביל זה אני מתענה ככה? בשביל זה אני סובל רעב יום-יום עד ארוחת הצהריים? בשביל זה אני נמק בנכר? “ימי” רחוקים. ר' סנדר שמאַלץ מתגורר בקצה העיר, אצל הקסרקטין האדומים: שם יש לו חנות בשביל אנשי-הצבא. ותמיד אני מחכה שעות שלמות עד שיזכרו לתת לי את אכלי; ושב אני תמיד משם כבר כמעט לעת-ערב. ושם, בעיר מולדתי הקטנה, מה נעים עתה וחביב!.. קיץ… לאבי גן בחכירה – גן עדן!.. הוא בא על החג ומביא עמו ביכורי-פירות ל“שהחיינו”… אורה ושמחה… אחר החג הוא שב אל הגן – ולוקח גם אותי עמו… שם – אילנות, ירקות ודשאים… ואני לן בצל סוכת-הנצרים שאצל עצי-הדובדבנים… לא! חס ושלום! חלילה לי! מאליו מובן, שאין כוונתי להתגעגע על חיים כמו אלה… כוונתי היא רק… ללמוד בבית-מדרשנו הבודד – טוב הדבר מאוד. שם אין מפריעים ובעלי-ביטול. שם אין בני ה“חברה”, שם אין ה“מינסקי” והדומים לו, שם הייתי חפשי ללמוד את הדרוש לי, וללמוד את ה“בבות”, ופה – שיטה מבולבלת!.. כמו להכעיס לומדים דווקא פסחים מפרק “מי שהיה”, ואחר-כך ק-ק-קדושין או גיטין… ואילו, לכל הפחות, הייתי נוסע למקום תורה הגון, לעיר שיש בה ישיבות כדבעי, למיר או לאיישישוק, – אז לא גדל כאבי כל-כך. לוּ, למצער, נזדמנתי לישיבה ההיא, לישיבתו של ר' לייזר מופלג, המפליא לעשות!.. אבל פה, פה – – – לא! גם בביתי הייתי רואה ברכה בלימודי הרבה יותר… ומי זה מעכב? מפני מה איני שב לשם באמת? הוי, מה נעימה היא נסיעה כזו – מהכא להתם… רק שתי תחנות… בשעה העשירית אני יושב פה בעגלת מסילת-הברזל, ובאחת-עשרה אני שם… להיות בבית אבותי – היש אושר גדול מזה? אבל לא! זהו דבר שאי-אפשר. באמצע הזמן!.. ובלי כל סיבה, בלי כל אמתלה… אבי, אמנם, לא יאמר לי כלום, אבל אמי, הרב וכל בני-העיר – הן לא אהיה יכול להביט ישר בפניהם! “הפכפך – יאמרו – גם ‘זמן’ אחד לא יכול לסבול; להיות שישה חדשים בנכר היה למעלה מכוחותיו”… ותחת הכבוד הגדול, התהילה והתפארת, שאנחל בהכרח, כשאשוב בסוף “הזמן”, אחרי שיעברו ימי-צרותי, כגיבור מנצח, – יהיה עתה בוז וחרפה מנת חלקי… וניטל עלי, איפוא, לשבת פה עד סוף הזמן, להתענות פה בכל אלה הימים הרבים, אשר מי יודע מתי יבוא קץ להם, – הוי, מה חדל אני ומה רבה הרחמנות עלי, הגר בארץ נכריה… הוי, הביתה, הביתה, הביתה!.. זו היתה תרופה לכל תחלואי, לכל צרותי… ואיזה מיתר רך בקרבי התכווץ – ומיץ-מים יצא דרך עיני… – מי הוא הבוכה פה?!.. הקול קול השַׁמש, שעלה לסגור את העזרה. גם לבכות לא יתנו בנכר – – – ג תענית שבעה-עשר בתמוז היתה בשנה ההיא בשלישי בשבת. וממחרת נגזרה הגזרה. – למ-מ-מען השם! – ציווה ר' ישעיה. ובנשף-בערב אותו היום הפלאתי את המשרתת שבבית קרובי בהנהגתי המשונה. מה אני עומד כבול-עץ? למה אני מחכה? מפני מה הלך כבר אותו הנער? ל“מינסקי” היה מקום ללון: הוא נהיה ימים אחדים לפני זה מעֵין שַׁמש במנין קטן. – צער בעלי חיים… – אמרה, אחרי שהתבוננה אלי, המבשלת, אשה באה בשנים, שחטוטרת לה על חטמה, – ובקריצות-עין של איבה פנתה אל פתח-האולם, והוסיפה: – קרובים!.. אַל ייסרני ה' בעד חטאת שפתי… – מה הפירוש?! – צידדה המשרתת-הסוכנת בזכות בעלי האולם, – וכי להם אין ילדים קטנים? גם הם מלאים פחד… – כל התחלואים עליהם! – התרגזה המבשלת, – וכין אין להם במה לשלם שכר רופאים? מה? לא-קשה, להם מותר לחלות! החלי-רע לא יקחם – – – בני-תלמוד-תורה אומללים! איפה תלינו עתה, חלכאים? בבית-המדרש לא יניחוכם עתה, וגם פה לא יניחוך, אפרוחי… לֶךְ-לְךָ כִּבְשי: פה לא יניחוך הם ללון… קרובים טובים!.. אל ייסרני ה' בעד חטאת-שפתי… יצאתי. כבר חושך. החמה הלוהטת שקעה… בצדי הרחוב שרכו את דרכן פועלות אחדות, שפיגרו מלשוב מבית-החרושת של טבק שמחוץ לעיר. ציווחת-צחוק מנוּולה ליוותָּן: ממולן על הכיכר שלפני הקסרקטין עמדו בהמון עדרי-אדם, שחורים מחֶצים ולמטה ולבנים מחציָם ולמעלה; אלה היו אנשי-הצבא במכנסי-הארג וקיטלי-הקיץ שעליהם. הלאה, לא הרחק מהם, עמד גדוד בעיגול ושר זמר מבדח. דברי-השירה זרו לי, אך הקול המאוחד היה של חיה איתנה צורחת… פתאם נשמע קול תוך מאכסדרת הקסרקטין, – וכרגע נפסקו גם ההתהוללות, גם השירה… אני ניצבתי על מקום אחד. הבטתי על החומה האדומה, האזנתי אל הכאות-התוף מבפנים, – וההמיה שבקרבי עמדה בעינה. בנכר!.. בנכר!.. בנכר!.. גם מקום אין לי להניח בו את ראשי… בטיפות הנחמה המעטות, – שאחרי מצוקה נוראה כזו הן תגדל אחר-כך שבעתים הנעימוּת לשוב לבית אבותי – שטפו ועלו פתאום גלי געגועים עזים: כן, לשם… אבל, הוי, מתי יבוא היום ההוא?.. מה רחוק הוא עוד!.. רחוק?.. הלא כבר “בין המצָרים”. כמה נשאר עוד עד אלול?.. וחצאי-ההרהורים הללו התגודדו כבר במוחי כשעברתי את מפתן בית ישיבתנו, המקום שבאתי אליו על פי ההרגל. הריקות שמסביב הזכירתני את הגזרה לבל יבואו הנערים ללון, מִסיבת המחלות המתהלכות בעיר… – המחלות המתהלכות בעיר, – דובבו שפתי בלא-יודעים, – ואמנם, הסכנה גדולה… אסור להיות פה… ואני משווה בנפשי: אני נחלה – ומת. שם מחכים ומחכים למכתב ממני, מחכים בכליון-עינים, עד כלות הנפש – ומכתב אין. אמי בוכיה… לאחרונה, נודע לה הדבר… היא מתנפלת על הארץ וצועקת לא בקולה… אינה יכולה להינחם… מתחרטת היא ששלחתני מאתה… אין דבר, אני יקר לה, בכל זאת… היא בוכיה… ואפשרות העוּבדה הזאת מחזקת את תשוקתי להיות שם, להתראות עם אבותי קודם שיארע הדבר. ואני איני יכול לעמוד בפני הרגשת-הנעימות של הרגע ההוא, רגע בואי לביתי… וגם סיבה הלא יש עתה! – נטווה בתוכי חוט-הפיתוּי הלאה, הלאה – מחלה מתהלכת… אסור להיות פה… אויר מסוכן… וכמה נשאר עוד עד סוף “הזמן”? – איזו שבועות… וכי גדול הוא ההבדל? הרי בוודאי ייחשב הדבר, כאילו הייתי פה “זמן” שלם… ובשלוש הבבות הרי לא אהיה בקי בין כך ובין כך… יהיה מה שיהיה! אז חטפתי בידי מעיל מעל הארון השבור, העומד בפינה, את תרמיל חפצי, וכעבור חצי-שעה כבר שכבתי בשלום תחת הספסל שברכבת-המסע, העוברת לעיר מולדתי. רק שתי דחיפות בסך-הכל – וגם הן לא מכאיבות מאוד – קיבלתי מאחד הז’נדרמים עד שהגעתי למחוז חפצי ברכבת… שם קיפלתי את גופי בחצי-עיגול, הנחתי תרמילי למראשותי – ועצרתי בעד נשימתי. והמסע התנודד – וירץ… – תחנה נ.!… שלוש מינוּטוֹת! בלבי כמו ניתק דבר-מה: כבר תם הדרך! כשנכנסתי לבית הנתיבות – זה הבית המרוּוח, הידוע לי היטב מאז – שמחתי על שאין שם איש מגָרי עירנו… שעת שכיבתי תחת הספסל בחשכה ומצבי המיוחד, שלא היה דומה לזה של יום אתמול ושלשום, – עשו את מעמד נפשי דומה במקצת לאותו שאחרי קימה ממחלה כבדה וממושכה. אותם געגועים כמוסים, שהתעוררו בקרבי, חזרו והתגלו ביחס לכל עמוד, לכל מעון, לכל דבר, שראיתי מסביבי. הנה כי כן אני בנ.!.. היתה מחצית השעה השתים-עשרה. העיר הקטנה יָשנה. הרחבה הצרה, זו שעברתי בה מבית-הנתיבות עד למעון אבותי על יד המקולין, היתה מלאה מנוחה. ואני הלכתי לאטי ותרמילי תחת זרועי. מחשבות מסויימות לא היו במוחי. קול צעדי נשמע… “היא נופלת על צווארי” – האירה לי לרגעים הרגשה אחת… אך נפלא הדבר! ככל אשר נתקרבתי אל אותו הבית הנחמד, מרכז-שאיפותי, משאת נפשי, כן התחיל לבי מזדעזע יותר ויותר מעקיצת העש: מה אני עושה? ליל-קיץ חם היה מסביב, ריח של עשבים ובִצה יבשה. נשימת היקום כאילו לחשה תשוקה עזה וחמלה גדולה כאחד… הנה גג-הנסרים של בית מדרשנו הישן. הנה “חדרי” לפנים. דוּמיה… ופתאום עמדתי ואשאף רוח. עיפות לא היתה בי; הכרת ההבדל היתה בי – ההבדל שבין אז לעתה הוברר לי באותו רגע בבהירות משונה… כן, שִׂמחתי היתה יכולה להיות שלמה אלמלי שמעתי לקול-שכלי ולא דחקתי את הקץ. לא כן עתה. עתה הדבר פגום. בידים איבדתי את הרגעים הטובים, שהיו יכולים להיות בחיי… נשמעו דפיקות-לבי בחזי. כל הטעמים לדבר-שובי, שנראו לי מתחילה כחזקים, פגו, התרופפו, התנדפו… וכי אין זה שגעון? במה אצטדק? ציוו שלא ללין בבית-המדרש – ונסעתי לביתי!… שטות וגם חרפה!.. חולשה היא… לא עמדתי בנסיון… איבדתי את עולמי בשעה אחת! מאז עלה בדעתי לצעוד את הצעד האווילי הזה נולד בקרבי מין חתול קטן, מתפרכס ומעיק, שברגע החלָטתי הסתתר בחגווי-כליותי, ואחר זה יצא ממחבואו לזחול ולהטיל את ארסו… לראשונה נגלו ראשו, לשונו, שיניו, וכשעמדתי לפני הבית מחוז-חפצי – כבר גדלו לו ציפרניים… הנה הבית… לדפוק?.. הם ישנים במנוחה ואינם יודעים עוד כלום מן המעשה הרע אשר עשיתי… הוי, מה מאושר הייתי לולא נמצאתי על כברת-האדמה הזאת באותה שעה, אילוּ הייתי שם ברגע זה, באותה העיר הנכריה… הלשוב?… כישן וראה-חלום הייתי. לא, עוד לא אבדתי כָּלָה! אני אחל לבכות, אספר הכל – ויאמינו לי. הן, סוף-סוף, אמי היא… אך מה זאת? עוד אור קטן מתרוצץ ובוקע מן החלון… וכי עדיין הם ערים? בשעה מאוחרת כזו?… …הירשל! אמי עמדה באמצע החדר הקטן על יד עריבה מלא המי-בּוֹרית ולבָנים שרויים. פניה וידיה היו לחים ומגואלים. והצווחה, שהתפרצה מגרונה למראי, הביעה לי כראוי את כל נוראותיו של צעדי האחרון. לוּ נבקעה האדמה מתחתי!.. “אמא… מַח-לה… מח-לה… שם… בכל העיר”… – מילמלתי, ולאושר מאין כמוהו הייתי חושב לי, אילו היתה היכולת בידי להראות באצבע, כי חולה מסוכן אני… אך עמוד עמדתי בפתח בריא – ותרמילי בידי. ביני לבינה היה דופן-הכסא, המכוסה בלבנים שרויים. – מחלה? מחלה, אתה אומר? אוי לי… נוּ, בני… וקרובינו… קרובינו לא קירבוך כלל?.. מה אתה מחשה?.. לא?.. מדוע? מדוע לא ידעת להתקרב אליהם, בני? אי, הירשלי, הירשלי… באת… מחלה… ילד לעולם ילד הוא… הלא הכל בידי שמים, פִּתיי הקטן… אם ישמרך הבורא… והתורה מגינה… ופה… התאמר… על הדרגש בחצי-האופל שכבו מכוּוצים ומצומצמים כל בני-ביתנו הדלים. הזבובים זימזמו בחלל האויר הלילי. ובכיה עצורה, כבדה ומדכאה טסה על התקרה והכתלים. – …וא-א-בא… א-בא היכן? בגן?.. – בגן? באיזה גן! – לא שכרנו השנה? – שכרנו, להוותנו, שכרנו… אבל, כלום יש לנו במה לנסוע אל הגן הזה? אם ה' ייסר, בני, תבואנה הצרות גם דרך הפתח, גם דרך החלונות… סוסתנו חולה, הירשלי, חולה מסוכנה; זה כשבועיים… ועתה הלך אביך אל יוחנן הידעוני: אולי יאות לבוא וללחוש לה. לפני שעה הורע לה… אוי, הירשלי, בני, באת… ואביך – איש כזה… עם איש כזה הרי אי-אפשר לחיות כלל… בכל העת אני מתחננת לפניו, כמו לפני גזלן: “לך אל יוחנן, בוא אל יוחנן, הכל משתמשים בו!” – והוא, העוכר-ישראל, שוכב לו על התנור… את “חכמותיו”, אמנם, הניח, אבל – עצלותו!.. וכי יש עצל כזה בכל העולם כולו? אני מתחננת לפניו כלפני גזלן: “מה איכפת לך, אם תקרא את הידעוני” – והוא כמו לא אליו אשים דיברָתי… ורק עתה, כשהסוסה גוססת כבר, נמלך ללכת… אוי, אוי, מה עווני ומה חטאתי… ואני אמרתי, בני, כי טוב לך שמה… טוב מפה… גם מכתבך בישר טובה ונחמה… לבוש, שבע… מה? גם בנכר לא טוב?.. מה אתה מחשה, בני? מה אתה עומד שם על המפתן? נוּ, סַפר לי, איך, מה?.. סנדר קרובנו תקיף הוא? תקיף? אה? גשה הלום… נוּ, ברוך השם, שאני זוכה לראותך חי… נקרע לבי… מסתמא צריך להיות כך… מה' יצא הדבר… מה אתה בוכה?.. אין מה לבכות… בביתך אתה… אַה? מה אתה ממלמל?.. הירשלי, בני, “שומר-ישראל” עמך… מה חָוורת… אוי לי, הירשלי, בני! מה לך? מה אתה נופל?.. כעבור שני שבועות נישאתי במרכבת מסילת הברזל העולה ווילנאה. בגדי היה מלוכלך מן הרוֹק אשר נפל עלי ממעל ובלבי הדומם היתה תמיהה: היאך נואלתי לפני זמן לנסוע לאותה הישיבה הקטנה אשר בעיר המחוז. הזוהי ישיבה? עכשיו, לפחות, אני נוסע לווילנה. ווילנה… שם, רק שם, אפשר להגיע לאיזו מדרגה. שמה… את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/49

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p57/m50.txt

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי

שאול טשרניחובסקי

521410

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי כְדַת אוֹתוֹ פַרְפָּר נִבְרָא לְעוֹלָמוֹ, לְחַיֵּי יוֹם אֶחָד, לִשְׁעַת חֲתֻנָּתוֹ בְּכַנְפֵי צִבְעוֹנִין. הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי בְתוֹר מַקְהֲלוֹת יַתּוּשִׁים, הָרוֹקְדִים עַל טָהֳרָהּ שֶׁל חֹרְשָׁה, בָּאוֹר, שִׁיר-אֵלֶם עִם חֻמֵּי-יוֹם יוֹקְדִים. הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי כְדַת הָעֲשָׂבִים הַשּׁוֹטִים וְהָאִילָן הַמְּלַבְלֵב, הַמְּדַבְּרִים בִּשְׂפַת נִיחוֹחוֹת וּבֶשֶׂם וְרֵיחוֹת. הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי כְּיַד הַכְּמִיהָה הַגְּדוֹלָה הַשּׁוֹתְקָה לָעַד, הַפּוֹרְחָה שׁוּב שָׁנָה שָׁנָה. הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי כְדַת עֹפֶר-אוּרְזִילָא, הַגּוֹעֶה בְּדִמְדוּמֵי הַצְּפִירָה, בִּפְאַת יְעָרוֹת, כִּסּוּפָיו לְרַעֲיָה. הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי בְאוֹן כָּל כֹּחוֹת אֵיתָנִים בַּחַיָּה, עוֹלָמוֹת שֶׁחָרְבוּ וְשׁוּב קָמוּ בִּשְׁאוֹן כָּל אַלְפֵי שִׁבְטֵי הֲוָיָה. הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי בְסוֹד כָּל שִׁירַת הָאָדָם וְזִמְרָתוֹ, בְּמַאַמְרֵי אַשָּׁפָיו, בַּהוֹד וּבַיְקוֹד הַלָּנִים בְּמִסְתְּרֵי דָתוֹ, בְּנַחַשׁ וְלַחַשׁ כָּל שִׁבְטֵי עָם עָם, בִּיסוֹדוֹת רִקּוּדָם וּמְחוֹלָם. הֲרֵי אַתְּ מְכֻשֶּׁפֶת – הַשְּׁאֵר וְהַדָּם – מְקֻסֶּמֶת עַד עוֹלָם… עַד עוֹלָם… פיכטנגרונד, 1929 את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/50

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m51.txt

שִׁלְהֵי קַיְטָא

יהודה ליב גורדון

1376036

שִׁלְהֵי קַיְטָא (בהאריך הקיץ עד סוף תשרי) עוֹד חֹם הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא יֵט לָרֶדֶת, עוֹד עַל רֹאשֵׁינוּ הַשֶּׁמֶשׁ עוֹמֶדֶת וּתְשַׁלַּח אִשּׁהּ בָּנוּ וּתְמֹגְגֵנוּ – וּכְבָר יָצָא תִּשְׁרֵי יֶרַח חַגֵּינוּ. כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים בַּסֻּכָּה דַּרְנוּ, מֵרוּחוֹת וּגְשָׁמִים לֹא נִצְטַעַרְנוּ וּ“גְבוּרוֹת הַגְּשָׁמִים” הִנְנוּ מַזְכִּירִים וּפְנֵי הַשָּׁמַיִם עוֹדָם סַפִּירִים. אַתָּה הָאֵל עֹשֵׂה זֶה הַפֶּלֶא! קַיִץ וָחֹרֶף – בְּיָדְךָ כָּל אֵלֶּה. תִּקְצֹף וּבֶאֱלוּל הַסְּתָו יְקַדְּמֵנוּ. תִּרְצֶה וּלְמַרְחֶשְׁוָן יַאֲרִיךְ קֵיצֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה, אֵל, עַל אֹרֶךְ אֹרֶךָ, חֹדֶשׁ חַיִּים הוֹסַפְתָּ לִיצוּרֶיךָ; כִּי מָה הַקַּיִץ אִם לֹא חַיֵּי אָרֶץ, וּמָה הַסְּתָו אִם לֹא מָוֶת וָקָרֶץ? הַפְלֵה, אֵל עֹשָׂי, גַּם לִי נָא חַסְדֶּךָ, הַאֲרִיכָה לִי קֵיצִי, הַעֲמֵד שִׁמְשֶׁךָ, וּסְתָו חַיַּי, עֵת זִקְנָה, כִּי יְבוּאֵנִי – רוּחַ קָדְשֶׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי! (א“ח הסכות תרמ”ג) את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/51

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p186/m52.txt

האחת והשנית

ישעיהו ברשדסקי

7064133

האחת והשנית האחת והשנית / ישעיהו ברשדסקי גם האחת, גם השנית קשורות אליו בכל נפש, מסורות לו בכל לב, בכל חום הנשמה. האחת – זקנה, כפופת-קומה, בעלת פנים כחושים, מקומטים, – חורבה הרוסה למחצה, נר הולך ודועך. השנית – בעצם העלומים הפורחים, פנים רעננים, קומה זקופה בגאון, מלאה חיים, אש תאוה, שלהבת חשק. האחת לו נחלת העבר, והשנית – משאת-נפש של עתיד. להאחת יקרה נפשו על פי קרבנות קטנים וגדולים לאין מספר, על פי שורה ארוכה בלי סוף של לילות-נדודים, ימי-עמל, רוגז ודאגה… השנית דבקה בו מתוך שלשלת ארוכה שׁל רגשות משותפים, רעות ומחשבות משותפות, מתוך ערבים של צפית קוצר-רוח, לילות-שׁכרון של חלומות נעימים, תקוות נפלאות, שאיפות נמרצות… אך האחת מתקנאה בחברתה, עין האחת צרה באשרה של רעותה, כשנזרק לה מבט מלא אהבה מעיניו, כשמופיעה בת-צחוק של ידידות על שפתיו. כל אחת היתה רוצה שיהי כולו שלה; לכל אחת כאילו צר על החמימות המעטה של נשמתו, שהוא מחלק לפרקים לאחרת… ארוכה, עזה ומרה היתה המלחמה החשאית בין שתי אלה. אולם לו היה מלבד שתי אלה עוד דבר-מה, אשר לא נתן לו להיות מסור בכל לב גם אל זו, גם אל האחרת, – דבר-מה, אשר עשק אותו פעם בפעם גם מהאחת, גם מהאחרת… דבר-מה נורא הוא, אשר נזרקה שיבה ממנו לפני עתה לא בקדקוד שחור אחד, אשר מגר לארץ לא אלון חסון אחד והוביל דומה לא נפש חיה אחת בלי עתה – – – – – – – – – וכשהן נפגשות לעתים יחדו על יד האבן הקרה, הלחה והקודרת, עומדות הן ומסתכלות זמן רב זו בזו מתוך צעיף-הדמעות העב שעל עיניהן המאדמות והרטובות מבכי. לא עוד קנאה מרה, אך רגש תודה עמוקה השות הן זו לזו. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/52

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m53.txt

לְיִשְׂרָאֵל מוֹכֵר הַמַּשְׁקֶה

יהודה ליב גורדון

1376036

לְיִשְׂרָאֵל מוֹכֵר הַמַּשְׁקֶה אַל תִּתֵּן יַיִן וְשֵׁכָר לָאִכָּר מִבְּנֵי הַנֵּכָר, הֵן הוּא אַדְמָתוֹ עֹבֵד – יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח חֲרִישׁוֹ. תְּנָה שֵׁכָר לְאָחִיךָ הָאֹבֵד – יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/53

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m54.txt

מִקְרָאֵי צִיּוֹן

חיים נחמן ביאליק

359705

מִקְרָאֵי צִיּוֹן לזכר הקונגרס בבזיליאה אֵיד עַמְּכֶם קִבֶּצְכֶם מִפִּנּוֹת הַגֹּלָה, נַאֲקָתוֹ הַמָּרָה אֶת-כֻּלְּכֶם הֵקִימָה – וְהִנֵּה נִהְיְתָה הַמַּרְאָה הַגְּדוֹלָה, וַתִּפְרֹץ מִמְּקוֹרָהּ הַנֶּאֱמָן הַדִּמְעָה הַגְּדוֹלָה, הַנְּעִימָה, הַבְּהִירָה, הַחַמָּה, אֵלֶיהָ נִתְפַּלֵּל זֶה-כַּמָּה. אֵין זֹאת כִּי אִם-בָּאוּ עַד-נֶפֶשׁ הַמָּיִם, וּבְבָבַת הָעַיִן הָרָעָה נָגָעָה, כִּי קָרְעָה הַזְּעָקָה אֶת-לֵב הַשָּׁמָיִם, וּשְׁאוֹל בַּעֲדֵנוּ לְרַחֲמִים קָרָאָה. וּלְבַב מִי לֹא-עָלַץ בִּרְעָדָה לִקְרַאתְכֶם, לֹא בֵרַךְ מֵרָחוֹק עֲדַתְכֶם? מִכַּנְפוֹת הָאָרֶץ לֹא-זְמִירוֹת הֲבֵאתֶם – כִּי קִינוֹת נוֹשָׁנוֹת הַחֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים, וּלְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ אֶת-עַמְּכֶם הֶרְאֵיתֶם מְגוֹלָל בְּדָמָיו כְּמַיִם מֻגָּרִים; וּבְעָמְדָם נֵד אֶחָד וּבְרִדְתָּם יָחַד – בְּשַׂר מִי אָז לֹא-יִסְמַר מִפָּחַד? תֵּרַדְנָה נָא יַחְדָּו גַּם-דִמְעוֹת עַמֵּנוּ, תָּבֹאנָה נֹאד אֶחָד מִתְּפוּצוֹת הַגֹּלָה. אִם-פְּדוּת אֵין עִמָּנוּ – עוֹד חַי גֹּאֲלֵנוּ, וְקָמָה וּבָאָה הַשָּׁעָה הַגְּדוֹלָה. וְאַחֲרוֹן עַל-עָפָר אֶת-קוֹלְכֶם יַעֲלֶה הָרִאשׁוֹן לִיסֻד הַמַּעֲלָה. וּבְדִבְרֵי יָמֵינוּ הַמְלֵאִים אֲנָחוֹת תֵּאָצֵר כִּפְנִינָה דִּמְעַתְכֶם הַקְּדוֹשָׁה. מַצִּיבֵי הַדְּלָתוֹת וּבֹנֵי הַטְפָחוֹת יַכִּירוּ מִי-יָרָה הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה – אַךְ גַּם-בְּמַחֲשַׁכִּים כַּשֶּׁמֶשׁ בַּל-יִדְעָךְ זִכְרוֹנְכֶם בְּעַמְּכֶם הַנִּדָּח. תשרי, תרנ"ח, סוסנוביצא. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/54

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m55.txt

וְשָׂמַחְתָּ בְחַגֶּךָ

יהודה ליב גורדון

1376036

וְשָׂמַחְתָּ בְחַגֶּךָ וְשָׂמַחְתָּ בְחַגֶּךָ / י"ל גורדון שֶׁבַע שָׁנִים תְּמִימוֹת יָשַׁב רַב קַלְמָן עֲרִירִי כֶּעָקָר, בּוֹדֵד כָּאַלְמָן, הַרְחֵק מֵאִשְׁתּוֹ וִילָדָיו מַחֲמַדֵּי לְבָבוֹ, בְּעִיר מָסְקְוַהּ הַמַּעֲטִירָה לַעֲרֹב מַעֲרָבוֹ. בָּעֵת הַהִיא רֶכֶב-הַבַּרְזֶל אֵינֶנּוּ וּכְמִזְרָח מִיָּם רָחֲקָה עִירוֹ מִמֶּנּוּ; עַל כֵּן חָלְפוּ לְרַב קַלְמָן שֶׁבַע שָׁנִים וּבְנֵי בֵיתוֹ לֹא רָאָה פָּנִים בְּפָנִים. עַל יַד בִּתְיָה אִשְׁתּוֹ עָזַב אֶת בֵּיתוֹ, כִּי בִתּוֹ הַבְּכִירָה בַּת עֶשֶׂר בְּצֵאתוֹ – וּבִתְיָה עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵשֶׁת חַיִל וּבְחֵפֶץ כַּפַּיִם עָמְלָה יוֹמָם וָלַיִל: הִיא יָשְׁבָה בַחֲנוּתָהּ וַתִּסְחֹר בֶּאֱמוּנָה, הִיא הִשְׁגִּיחָה אֶל בֵּיתָהּ בְּדַעַת וּתְבוּנָה, הִיא אֶל הַחֶדֶר שִׁלְּחָה אֶת בָּנֶיהָ, גַּם עַל גִּדּוּל הַבָּנוֹת הִיא פָּקְחָה עֵינֶיהָ וַתְּחַנְּכֵן בַּחֲרִיצוּת בִּמְלֶאכֶת יָדַיִם, וַתְּנַהֲלֵן בִּצְנִיעוּת וּבְיִרְאַת שָׁמָיִם. עַתָּה בִּתָּהּ בָּגְרָה וּלְפִרְקָהּ הִגִּיעָה וּבִתְיָה אֶל אִישָׁהּ בְּמָסְקְוַהּ הוֹדִיעָה, כִּי כְבָר רָאֲתָה לְבִתָּם חָתָן כִּלְבָבָהּ נַעַר בָּחוּר וָטוֹב דָּגוּל מֵרְבָבָה, טַבַּעַת זָהָב מִשַּׁלְשֶׁלֶת רַבָּנִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת דַּף גְּמָרָא לוֹ בִּמְזוּמָנִים; וּכְבָר נוֹעַד הַזְּמָן לִכְתּוֹב הַתְּנָאִים לִימֵי חַג הַסֻּכּוֹת הָאַחֲרוֹנִים הַבָּאִים (בַּשָּׁנָה הַהִיא הָיוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים רְצוּפִים, כִּי יוֹם טוֹב עִם שַׁבָּת בְּרֵאשִית חָלוּ תְּכוּפִים) לַיָּמִים הָהֵמָּה אָמְרוּ הַמְּחֻתָּנִים לָבוֹא אֲלֵיהֶם הֵרָאוֹת אִתָּם פָּנִים, וּכְפִי אֲשֶׁר בַּמִּכְתָּב לָהּ הוֹדִיעוּ גַּם אֶת הַנַּעַר הֶחָתָן עִמָּם יָבִיאוּ. אָז נֵעוֹר רַב קַלְמָן גַּם הוּא מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר הַפַּעַם לִפְקוֹד נַחֲלָתוֹ, וּלְחִבּוּט עֲרָבָה אָמַר בְּמִכְתָּבוֹ אֶל אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו אֶל בֵּיתוֹ לָבוֹא, וּלְכֻלָּם הִבְטִיחַ לָבִיא מַתָּנוֹת מִזִּמְרַת מָסְקְבַהּ שְׂמָלוֹת וּמִגְדָּנוֹת. וַיֵּצֵא רַב קַלְמָן מֵעִיר הָרוּסִים בָּעֲגָלָה הָרְתוּמָה לִשְׁלֹשָׁה סוּסִים וּבְיָדוֹ מִטּוּב מָסְקְוַהּ אֵת כָּל הָעֵרֶךְ. בִּימֵי אֱלוּל הָאַחֲרוֹנִים יָצָא בַּדֶּרֶךְ וַיְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ עַד בֵּיתוֹ לְחֹדֶשׁ יָמִים; כִּי הַדְּרָכִים הִתְקַלְקְלוּ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, הַנְּהָרוֹת גָּאוּ, מָלְאוּ עַל כָּל גְּדוֹתָם, הַגְּשָׁרִים הִתְרוֹעֲעוּ, חָרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם, וּבְכַפּוֹ נַפְשׁוֹ לֹא פַעַם וּשְׁתַּיִם עָבַר גֶּשֶׁר רָעוּעַ, מֵי מָתְנַיִם, פֶּרֶץ מַיִם נִבְעֶה בִּנְקִיק הֶהָרִים וּמַעְבָּרָה נִשֵּׂאת בִּגְאוֹן מִשְׁבָּרִים. כַּמָּה הִתְיַפְּחָה נַפְשׁוֹ הָעֲלוּבָה כִּי לֹא יָכֹל לְקַיֵּם כַּדִּין יְמֵי הַתְּשׁוּבָה, כַּמָּה הָיוּ כִּלְיוֹתָיו אוֹתוֹ מוֹכִיחוֹת כִּי לֹא קִדְּמוּ עֵינָיו אַשְׁמֻרוֹת לִסְלִיחוֹת, כִּי לֹא הָיָה לוֹ לַתַּשְׁלִיךְ נָהָר וּפֶלֶג וּלְכַפָּרָה – תַּרְנְגֹל לָבָן כַּשֶּׁלֶג! הַסְּלִיחוֹת, הַתְּשׁוּבָה, הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים מִנְּדוּדֵי הַדֶּרֶך נַעֲשֹוּ קְרָעִים קְרָעִים; כֶּסֶא וְעָשׂוֹר וִימֵי סֻכּוֹת הָרִאשׁוֹנִים בִּלָּה בֵּין אֲנָשִׁים זָרִים, בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים. כָּכָה חֹדֶשׁ תָּמִים, בַּעֲמַל בָּשָׂר וָנֶפֶשׁ, הִתְגַּלְגֵּל בַּמְּלוֹנוֹת בַּבֹּץ וָרֶפֶשׁ; אַךְ בִּזְכוֹר בֵּיתוֹ וִילָדָיו הַחֲמוּדִים הֶחֱלִיף כֹּחַ לָשֵׂאת עָמָל וּנְדוּדִים, בִּזְכוֹר הַיָּמִים הַטּוֹבִים הָהֵמָּה, בָּם יִרְאֶה בֵּיתוֹ וּמְנוּחָה נָעֵמָה, יִרְאֶה אֶת בָּנָיו הַמַּזְהִירִים כַּכּוֹכָבִים, יִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ, יִתְעַלֵּס בַּאֲהָבִים, יִפְקֹד אִישׁ בִּמְעוֹנוֹ כָּל יוֹדְעָיו מִלְּפָנִים, יִרְאֶה חֲתַן בִּתּוֹ, יִרְאֶה הַמְּחֻתָּנִים, וּבִמְסִבַּת בָּנָיו הַגְּדוֹלִים עִם הַקְּטַנִּים יֵשֵׁב לַשֻּׁלְחָן מָלֵא מַמְתַּקִּים וּמַעֲדַנִּים, הַלְּבִיבוֹת הַמְּשֻׁלָּשׁוֹת מֻרְבָּכוֹת בַּמָּרָק וּמֻרְאָה מְמֻלָּאָה בַּאֲרוּחַת הַיָּרָק (עוֹד יִזְכֹּר כִּי בִתְיָה הָיְתָה יוֹדַעַת לָכִין כָּל אֵלֶּה בִּתְבוּנָה וָדַעַת!) – כָּל זֶה הָעֹנֶג הֶרְאָה לוֹ דִּמְיוֹנוֹ בַּמֶּרְחָק שָׁם, בִּקְהַל בָּנָיו, בִּמְעוֹנוֹ, שָׁם יִשְׂמַח בֶּחָג, יָנַח בְּנַחַת וְשׁוּבָה, כִּמְצֻוָּה עָלֵינוּ בַּתּוֹרָה הַכְּתוּבָה. וַיִּסַּע רַב קַלְמָן הָלֹךְ וְנָסוֹעַ – יִגְרַע שְׁנָת מֵעֵינָיו, מֵעֲצָמָיו מַרְגּוֹעַ, נִתָּךְ עָלָיו מָטָר סֹחֵף מִמָּעַל וּלְרַגְלָיו אַגְמֵי טִיט, נַחֲלֵי בְלִיָּעַל, כָּשַׁל כֹּחַ סוּסָיו, פַּרְסוֹתָם עֻקָּרוּ, נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת, הָאוֹפַנִּים נִשְׁבָּרוּ – וָהוּא לֹא נוֹאָשׁ, לֹא יִיעַף לֹא יֵלֶא! חִישׁ יַעֲלֶה אֲרוּכָה לַפְּגָעִים אֵלֶּה וִישָׂרֵךְ דַּרְכּוֹ הָלְאָה מִבְּלִי מָנוֹחַ, יִדְפֹּק סוּסָיו הָעֲיֵפִים בְּכָל מַאֲמַצֵּי-כֹחַ יִשְׂחַק לַמָּטָר וּלְרוּחַ זִלְעָפוֹת. הָהּ, הַיָּמִים חוֹלְפִים כְּצִפֳּרִים עָפוֹת, כָּל כִּבְרַת אֶרֶץ עַד אֵין קֵץ מִשְׂתָּרַעַת, הָעֲגָלָה בַּטִּיט בִּכְבֵדוּת מִתְנוֹעַעַת, וּבְלֵב רַב קַלְמָן תּוֹחַלְתּוֹ חָלָתָה וּבְשָׂרוֹ סָמַר מִפַּחַד אֵימָתָה, בַּעֲלוֹת עַל לִבּוֹ הָרַעְיוֹן הַנּוֹרָא פֶּן לֹא יָבֹא הַבַּיְתָה לְשִׂמְחַת תּוֹרָה. הַנְּחָלִים הוֹלְכִים, הַמַּיִם מֻגָּרִים, הָרְגָעִים, הַשָּׁעוֹת עָפִים כַּצִּפֳּרִים, הַלֵּילוֹת מִתְגַּנְּבִים, הַיָּמִים בּוֹרְחִים – הֲלָנֶצַח לֹא יִכְלוּ מְלוֹנוֹת-הָאֹרְחִים? לֵיל הוֹשַׁעְנָא-רַבָּה עָמַד אֵיזֶה שָׁעוֹת בַּמָּלוֹן, הַרְחֵק מֵעִירוֹ שֵׁשׁ פַּרְסָאוֹת שָׁם בְּחֶדֶר אָפֵל כַּחֲדַר בֵּית-הַסֹּהַר קָרָא מִשְׁנֵה-תּוֹרָה עִם תִּקּוּנֵי זֹהַר, וּלְפָנָיו בִּמְנוֹרָה גְּבוֹהָה, מִנְּחֹשֶׁת מְרוּטָה, הִדְלִיקוּ נֵר כֵּהָה, נֵר שָׁוֶה פְּרוּטָה, וּשְׁבִיבוֹ הֵפִיץ סְבִיבוֹ אוֹר קִפָּאוֹן. כָּתְלֵי הַחֶדֶר לָבְשׁוּ צַלְמָוֶת וּמַשָּׁאוֹן, צַלְמָוֶת וּמַשָּׁאוֹן הָיוּ גַּם בִּלְבָבוֹ, בִּזְכוֹר אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, בֵּיתוֹ וְעִיר מוֹשָׁבוֹ וּבְלֵב הוֹגֶה אֵימָה נָשָׂא לְתֻמּוֹ הָעָיִן וַיִּבָּהֵל לִרְאוֹת כִּי רֹאשׁוֹ עַל צִלּוֹ אָיִן (כִּי הֶאֱרִיכוּ הַצְּלָלִים מִפְּנֵי הַנֵּר בְּהִלּוֹ וּבִשְׁחוֹר הַתִּקְרָה הִתְעַלֵּם רֹאשׁ צִלּוֹ) – וַיֶּחֱרַד רַב קַלְמָן חֲרָדָה גְּדוֹלָה: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! – קָרָא – הִנְנִי יוֹרֵד שְׁאוֹלָה הֲכִי אֶשְׁאַר פֹּה עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלֹא אֶזְכֶּה לִרְאוֹת אֶת בֵּיתִי עַל תִּלּוֹ? וּלְמָחֳרַת בַּבֹּקֶר כִּכְלוֹת חִבּוּט עֲרָבָה שָׁב רַב קַלְמָן וַיֵּשֶׁב עַל הַמֶּרְכָּבָה. הַמָּטָר חָדַל, טָהַר הָרָקִיעַ, בֹּקֶר לֹא עָבוֹת בַּהֲדָרוֹ הוֹפִיעַ, בַּאֲרֻבּוֹת שָׁמַיִם הַשֶּׁמֶשׁ נִרְאָתָה וּבְלֵב רַב קַלְמָן הַתִּקְוָה הֶחְיָתָה שָׁכַח תְּלָאוֹתָיו וּבִעוּתֵי הַלָּיְלָה וּבְרָב-אוֹנִים שָׁקַד עַל דַּרְכוֹ הָלְאָה. עוֹד אֶל עִיר מוֹשָׁבוֹ רַק שָׁלֹש פַּרְסָאוֹת אַךְ הָרְגָעִים עָפִים, תַּעֲבֹרְנָה הַשָּׁעוֹת, הַסּוּסִים עֲיֵפִים, זוֹחֲלִים בַּעֲצַלְתָּיִם, וּכְבָר תַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בְּמוֹרַד הַשָּׁמָיִם… קָשֶׁה הַדָּבָר לָבוֹא בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע עַד לִפְנוֹת עֶרֶב, עַד שְׁעַת הַשֶּׁבַע, אַךְ הַתִּקְוָה הַנּוֹכֵלָה עַל לִבּוֹ דִּבֵּרָה: "אוּלַי יֵעָשֶׂה לְךָ נֵס וּבָאתָ בִּמְהֵרָה; אוּלַי תִּקְפֹּץ לָךְ הַדֶּרֶך; וּמַדּוּעַ לֹא תִדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ גַּם לָךְ כִּיהוֹשֻׁעַ?" הָהּ! חָלְפָה עֵת הַפְּלָאוֹת, יְמֵי עוֹלָם עָבָרוּ, נִפְלָאוֹת לֹא יֵעָשֹוּ, הַשָּׁמַיִם סֻגָּרוּ; הָאָרֶץ עוֹמֶדֶת, מִמְּקוֹמָהּ לֹא תָמֶשׁ, מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ יֵלֶךְ לוֹ הַשָּׁמֶשׁ, הַסּוּסִים הוֹלְכִים בִּכְבֵדוּת נְטוּיֵי גָּרוֹן, רַב קַלְמָן שׁוֹכֵב בָּעֲגָלָה כְּמֵת בָּאָרוֹן. רֶגַע רֶגַע יִשָּׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיִם וְתֹאחֲזֵהוּ חַלְחָלָה וּפִיק בִּרְכַּיִם, כִּמְעַט מֵת לִבּוֹ וַיְהִי כָּאֶבֶן בַּקֶּרֶב – שָׁם בַּבִּקְעָה יִנָּטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, אֶל סֵתֶר הֶהָרִים יוֹרֵד הַחַרְסָה וּלְעִיר מוֹשָׁבוֹ תִּשָּׁאֵר עוֹד פַּרְסָה. אָז פָּג לִבּוֹ וְעֵינָיו זָלְגוּ דְּמָעוֹת: "בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים, הָרִים וּגְבָעוֹת, עִצְרוּ נָא הַשָּׁמֶשׁ, עִצְרוּהָ כִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת!" לַשָּׁוְא תִּתְפַּלֵּל, אֻמְלָל, אֵין רַחֲמִים בַּטֶּבַע; לַשָּׁוְא תִּשָּׂא עַיִן אֶל הַר וָגֶבַע, הַגְּבָעוֹת חֵרְשׁוֹת, לֶהָרִים אֵין אָזְנָיִם – הַשֶּׁמֶשׁ יוֹרֶדֶת לִקְצֵה הַשָּׁמָיִם; לַשָּׁוְא חָגְרוּ סוּסָיו בָּעֹז מָתְנֵימוֹ, הַסּוּסִים הַתְּמִימִים חוֹבָתָם יָדָעוּ, אַךְ רַגְלֵימוֹ אֲהָהּ בַּבֹּץ הָטְבָּעוּ, לֹא יוּכְלוּ לָרוּץ, אֵין כֹּחַ אֵין חָיִל לָבוֹא הָעִירָה לִפְנֵי חֲצוֹת לָיִל. הַיּוֹם פָּנָה – הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם מִתְנוֹסְסִים כְּאַבְנֵי נֵזֶר בְּמִשְׁבְּצוֹתָם כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף, אָרוּר צֵאתְכֶם וּבוֹאֲכֶם! לָמָּה קִדַּמְתֶּם לָצֵאת מִמַּחֲבוֹאֲכֶם? לָמָּה תִּצְהֲלוּ פָנִים, תִּתְנוֹצְצוּ, תָּהֵלוּ? הַכְהָתֵל לֵצִים בֶּאֱנוֹשׁ אָנוּשׁ תְּהָתֵלוּ?! עוֹד כַּחֲצִי פַּרְסָה מִקִּרְיַת מוֹשָׁבוֹ וּלְאַחַד הַכְּפָרִים רַב קַלְמָן יָבוֹא. בִּרְחוֹב הַכְּפָר שַׁבָּתוֹן וּדְמָמָה, וּבְחַלּוֹנוֹת הַבָּתִּים אֲשֶׁר שָׁמָּה נֵרוֹת רַבִּים דּוֹלְקִים, אוֹר יָקָר יוֹפִיעַ, כִּי הִתְקַדֵּשׁ הַחַג, יוֹם-טוֹב הִגִּיעַ, וּבְאַחַד הַבָּתִּים “מִנְיַן” אֲנָשִׁים נִקְהָלוּ וּכְבָר אָמְרוּ “בָּרְכוּ”, עַרְבִית יִתְפַּלָּלוּ; וַיַּרְא רַב קַלְמָן כִּי אֵין עֶזְרָה לַצָּרָה וַיְצַו לְרַכָּבוֹ וַיֵּאָנַח מָרָה: הֲפוֹךְ יָדְךָ לַמָּלוֹן וּפַתַּח סוּסֵינוּ, לֹא נֵלֵךְ הָלְאָה – פֹּה נָחֹג חַגֵּנוּ. וּבְבֵית רַב קַלְמָן כָּל שִׂמְחָה שָׁבָתָה, לֹא יָדְעוּ הָאֻמְלָלִים מַה-נִּהְיָתָה; כָּל יְמֵי הַחַג הִלְּכוּ קוֹדֵר וַיִּנָּהוּ: “אַיֵּה אָבִינוּ? הַאִם אָסוֹן קָרָהוּ?” וַיְפָרְשֹוּ כַּפֵּיהֶם וַיִּבְכּוּ תַּמְרוּרִים, וַיְהִי שִׂמְחַת-תּוֹרָה לָהֶם יוֹם-כִּפּוּרִים, וַיְהִי הַמּוֹעֵד לָאֵיד, הֶחָג לְחָגָא. בִּתְיָה חָלְתָה מָעֹצֶר יָגוֹן וּדְאָגָה וַתִּפֹּל לְמִשְׁכָּב וְלֹא קִבְּלָה הַמְּחֻתָּנִים; הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה לֹא הִתְרָאוּ פָנִים; וּבְמוֹצָאֵי יוֹם-טוֹב אַחַר הַבְדָּלָה מִהֲרוּ הַמְּחֻתָּנִים לִשְׂכֹּר עֲגָלָה וַיָּנֻסוּ מִשָּׁמָּה מְנוּסַת חֶרֶב וּמִשִּׁנֵּי הַשַּׁדְכָן הֻשְׁלַךְ הַטֶּרֶף! וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן – הַבֹּקֶר הוֹפִיעַ וְרַב קַלְמָן הָאוֹבֵד אֶל בֵּיתוֹ הִגִּיעַ, וַיִּמְצָא אֶת אִשְׁתּוֹ עַל עַרְשָׂהּ שׁוֹכֶבֶת חוֹלָה בֵּין הַחַיִּים וּבֵין הַמָּוֶת, וּבִתּוֹ תִּתְיַפֵּחַ, תָּרִיעַ רֵעַ, – עַל אָבִיהָ? עַל חֲתָנָהּ? מִי זֶה יוֹדֵעַ! הוֹי תְּחוּם שַׁבָּת! כַּמָּה יָגוֹן וַאֲנָחָה הֵבֵאתָ פִּתְאֹם עַל זֹאת הַמִּשְׁפָּחָה! תִּקְוַת עֲנָוִים מַפַּח נֶפֶשׁ שַׂמְתָּ, מִשְׁכַּן שַׁאֲנַנִּים לִמְקוֹם אֵבֶל וִילָלָה, כַּלָּה נָאָה וּצְעִירָה לִבְתוּלָה בָּלָה. *** רַב קַלְמָן, בָּא הַחֲלוֹם אֲשֶׁר חָלָמְתָּ! לוּלֵא הוּסַר מֵאָז רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ כַּאֲשֶׁר בַּלַּיְלָה הַהוּא הֶרְאָה לְךָ צִלֶּךָ, לוּלֵא נָחוּךָ מוֹרֶיךָ בְּעַמּוּד עָנָן לֹא נִמְנַעְתָּ לָשׁוּב מִשֶּׁחָשְׁכָה הַבַּיְתָה, כִּי שִׂמְחַת הַחַג מִצְוָה מִדְּאוֹרַיְתָא וּתְחוּמִין אֵינָן אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן. תרכ"ח, טעלש. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/55

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m56.txt

תל אביב

יהודה ליב גורדון

1376036

תל אביב בַּמִּישׁוֹר הַלָּז כִּי אֵצֵא לָשׂוּחַ יֵרְחַב לִבִּי, יֵעָרֶה עָלַי רוּחַ וּקְרָבַי כֻּלָּם יֵעֹרוּ יִכֹּנוּ; וּבְסֵתֶר כִּלְיוֹתַי רַעְיוֹן יִוָּלֶד וּשְׂעִפַּי יַאֲבִירוּ לִקְצוֹת הֶחָלֶד וּבִגְאוֹן יוֹצֵר כֹּל יִצְהֲלוּ יָרֹנוּ. יוֹצֵר כֹּל בָּאֹמֶר בִּתְעוּפַת עָיִן, בּוֹרֵא תֵבֵל מֵהֶבֶל, כֹּל מֵאָיִן, הוּא שִׁכֵּן שֶׁמֶשׁ זֹאת פֹּה בָּרָקִיעַ, הוּא אָמַר וַיִּזַּל זֶה פֶּלֶג מָיִם וּנְאוֹת הַשָּׂדֶה הִלְבִּישׁ רִקְמָתָיִם, הוּא הַר חֶמֶד זֶה עַל עָמְדוֹ הִטְבִּיעַ. הוּא גַם בִּי הָרוּחַ נָפַח נָפֹחַ וּבְלִבִּי שָׂם דַּעַת וּבְמָתְנַי כֹּחַ, בִּלְשׁוֹנִי מִלָּה וּבְחִכִּי טוּב טָעַם לָשׂוּחַ פֹּה בַּשָּׂדֶה לִמְצוֹא נַחַת בִּיקַר שַׁחַק מֵעָל, אֶרֶץ מִתָּחַת, לָדַעַת כִּי אֶחָד עָשָׂה כֻּלָּהַם. הוּא יַשֵּׁב רוּחוֹ יִבֹּל זֶה הַפֶּרַח, נָהָר זֶה יִקְפָּא כִּי יִתְעַלֶּם-קֶרַח, הַר זֶה יִתְגַּלָּע, תִּתְקַדֵּר הַשֶּׁמֶשׁ; הוּא יֶאֱסֹף רוּחוֹ גַּם אֲנִי אֶבֹּלָה, יִתְפָּרְדוּ עַצְמוֹתַי, אָשׁוּב לִשְׁאוֹלָה, אָז חָרְבוֹת מֹחִי יֹאכַל עָש וָרֶמֶשׂ. הוּא יַצְהִיל פָּנָיו אָז יָשׁוּב כָּל הֶדֶר, אָז יֵצֵא אָבִיב כֶּחָתָן מֵחֶדֶר וַאֲדָמָה כַּלָּתוֹ יַעֲטֹף-שִׁית זֹהַר; לַהֲקוֹת צִפֳּרִים יָשׁוּבוּ וִישׁוֹרֵרוּ, הָרִים וּגְבָעוֹת יִרְקְדוּן וִיכַרְכֵּרוּ, עַל כָּל-כָּבוֹד חֻפָּה שָׁמַיִם לָטֹהַר! גַּם עָלַי לֹא תֶאְטַר בּוֹר תַּחְתִּית פִּיהָ כִּי תָשׁוּב נִשְׁמָתִי אֶל בֵּית אָבִיהָ לָגוּר כִּנְעוּרֶיהָ בֵּין כּוֹכְבֵי לָיְלָה; תֵּבֵל עִם תַּבְלִיתָהּ תִּשְׁכַּח שָׁכֹחַ, עַל שַׁדַּי תִּתְעַנֵּג, תִּשְׂמַח שָׂמֹחַ, תֵּדַע דַּעַת עֶלְיוֹן מַטָּה וָמָעְלָה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/56

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m57.txt

להנ"ל – בְּמִכְתַּב תַּנְחוּמִים

יהודה ליב גורדון

1376036

להנ"ל – בְּמִכְתַּב תַּנְחוּמִים במות עליו אשתו חיה בת המשורר אד"ם לעבענזאהן אִישׁ נָבוּב כִּי יִקְרָנּוּ אָסוֹן יִכְרַע תַּחְתָּיו, יִמַּס בִּיגֹונוֹ, וְאִישׁ נִלְבָב כָּאַלּוֹן חָסוֹן – וְהוּא רוֹכֵב עַל אֲסוֹנוֹ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/57

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m59.txt

בַּת יִפְתָּח בְּטֶרֶם מוּתָהּ

לורד ביירון

יהודה ליב גורדון

5679

1376036

en

בַּת יִפְתָּח בְּטֶרֶם מוּתָהּ אִם עַמִּי גַּם אֵלִי מוֹתִי יִשְׁאָלוּ וּבְנִדְרְךָ זֶה אִם אוֹיְבֵינוּ נָפָלוּ, הָרַק חַרְבֶּךָ, אָבִי – פֹּה הִנֵּנִי! הַא לָךְ אֶת לִבִּי, חִישׁ אָנָּא בַּתְּקַנִי. לֹא עוֹד אֶשּׂא נֶהִי, דִּמְעָה אַזִּילָה, לֹא עוֹד עַל הֶהָרִים אֵרְדָה אֵילִילָה; אִם מִידַי אָבִי יָבֹא לִי הַמָּוֶת סָר פַּחְדּוֹ מִמֶּנִּי, פָּנָה עַצָבֶת. וִיהִי לִבְּךָ, אָבִי, נָכוֹן בָּטוּחַ כִּי בָרָה בִּתְּךָ וּנְקִיָּה בָּרוּחַ כִּבְרִי בִּרְכוֹת פִּיךָ לִבִּי יָקִימוּ וּכְטֹהַר רַחֲמֵי יָהּ מוֹתִי יַנְעִימוּ. אַל נָא, הַגִּבּוֹר! אַל יֵרַךְ לִבֶּךָ מִקּוֹל הָעֲלָמוֹת הַמְּבַכּוֹת בִּתֶּךָ. בִּנְדָבָה אָמוּת! הֵן דָּמַי יִזֹּלוּ מֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי עַבְדוּת יָגֹלּוּ. וּבְעֵת דָּמַי אֵלֶּה קָפְאוּ חָרָבוּ, עֵת יִדַּם קוֹלִי וַעֲצָמַי יִרְקבוּ, זָכְרַנִי גַּם אָז כִּי כָּבוֹד לָךְ תַּתִּי, וּבְלֵב שָׂמֵחַ אַל תִּשְׁכַּח כִּי מַתִּי. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/59

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m60.txt

יַעֲלַת סֶלַע וְהַנֶּשֶׁר

יהודה ליב גורדון

1376036

יַעֲלַת סֶלַע וְהַנֶּשֶׁר יַעֲלָה הָרָה רָאָתָה כִּי מָלְאוּ לָלֶדֶת יָמֶיהָ וּלְרֹאשׁ סֶלַע עָלָתָה, בַּעֲבוּר עֵת יֵצֵא יַלְדָּהּ מִמֵּעֶיהָ יִפֹּל מַטָּה כִּנְפֹל אָבֶן מִקָּלַע וִינֻפַּץ אֶל הַסָּלַע. וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד וַתַּשְׁלֵךְ הַיֶּלֶד אֶל אַחַת הַפְּחָתִים עָמֹק מִתַּחַת, וַתַּשְפַּל מַבָּטָהּ לִשְׂבֹּעַ נַחַת לִרְאוֹת בֶּן-בִּטְנָהּ נִבְקָע אֶל עֵינֶיהָ. וַתִּשְׁתּוֹמֵם לִרְאוֹת בַּשֵּׁפֶל נֶשֶׁר פּוֹרֵשׂ הַכְּנָפָיִם וַיְקַבֵּל עָלֵימוֹ הַנֵּפֶל כִּמְיַלֶּדֶת עַל הַבִּרְכָּיִם. "מַה-לָּךְ פֹּה, עוֹף כָּנָף, שָׁמָּה מִתָּחַת! – קָרְאָה הָאֵם הָאַכְזְרִיָּה אֶל הַנֶּשֶׁר – מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיָּדְךָ הַצִּילוֹ מִשָּׁחַת? הֵן בֶּן-בִּטְנִי הוּא וַאֲנִי אִמּוֹ אָנִי! הַגְבוּל עוֹלָם תַּסִּיג, אוֹ תִקְשֹׁר קֶשֶׁר לֵאמֹר כִּי לֹא כָל מַעֲלוֹת רוּחָמוֹ יוּכְלוּ הוֹרִים לַעֲשׂוֹת בִּילִידֵי בִטְנָמוֹ?! – אִם אַתְּ לֹא בִקַּשְׁתְּ, הָאֱלֹהִים צִוָּנִי לָחוּשׁ הֲלֹם אֶל בֶּן-בִּטְנֵךְ לַיֵּשַׁע! כִּי אִם אַתְּ, אַכְזְרִיָּה, רַחֲמַיִךְ תַּשְׁחִיתִי וִילָדִים תַּמִּים לֹא יָדְעוּ כָל רֶשַׁע רֶגַע הִוָּלְדָם מִבְּלִי רַחֵם תָּמִיתִי, עוֹד יֵשׁ אָב רַחוּם לָהֶם בַּשָּׁמַיִם לֹא יַחְפֹּץ מוֹת זֵד אַף כִּי תָּם וָיֶלֶד, הוּא שָׁלַח אוֹתִי לִפְרֹשׂ הַכְּנָפַיִם בַּעֲבוּר הַצִּילַם הֲקִימֵם בַּחַיִּים – אוּלַי יִהְיוּ יִלְדֵי חֵפֶץ בֶּחָלֶד!! -------- מִי בִקַּשׁ מִיֶּדְכָם בָּתֵי-סֵפֶר? – יֹאמְרוּ מוֹרֵי שֶׁקֶר רֹעֵי-אֵפֶר – הַנִּיחוּ לָנוּ וּנְגַדֵּל בָּנֵינוּ כַּאֲשֶׁר אוֹתָנוּ גִּדְּלוּ אֲבוֹתֵינוּ! לָמָּה לָנוּ יוֹגְבִים, אִכָּרִים, קוֹצְרִים וּמְעַמְּרִים וְדָשִׁים, לָמָּה לָנוּ חוֹצְבִים בֶּהָרִים, עוֹרְכֵי-דִין, רוֹפְאִים וְחָרָשִׁים. לָמָּה לָנוּ פּוֹסְלִים צַיָּרִים הַמְצַיְּרִים צוּרוֹת אֲנָשִׁים, מְשׁוֹרְרִים וּמְחַבְּרֵי סְפָרִים הַמַּטִּילִים זוּהֲמַת נְחָשִׁים אוֹ מוֹצִיאִים עָלִים נִפְזָרִים לַשַּׁבָּתוֹת וְלָחֳדָשִׁים?? יָבֹאוּ הַיְלָדִים בַּחֲדָרִים, הַבַּחוּרִים בְּבָתֵּי-הַמִּדְרָשִׁים; יִרְבּוּ בָנוּ לַבְּקָרִים מֻפְלָגִים חַכְמֵי חֲרָשִׁים, יוֹסִיפוּ חֳמָרִים חֳמָרִים חוּמְרוֹת וּסְיָגִים חֲדָשִׁים; יִתְמַנּוּ עַל הַצִּבּוּר גִּזְבָּרִים בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִין קָשִׁים, וְלֹא יוֹסִיפוּ מַשְׂכִּילִים נִבְעָרִים, גְּדָיִם שֶׁנַּעֲשׂוּ תְּיָשִׁים, לְבַקֵּשׁ חֶשְׁבּוֹן וּסְדָרִים בְּהוֹצָאַת כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים. וּבְנֵי שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה הַנְּעָרִים יִשְּׂאוּ, כְּדִין, לָהֶם נָשִׁים וְיִהְיוּ רָבִים וּפָרִים כּשֻׁמְשְׁמִין וְכַעֲדָשִׁים; וְיִמְכְּרוּ מַשְׁקֶה הַגְּבָרִים, וְתֵשַׁבְנָה בַּחֲנֻיּוֹת הַנָּשִׁים, אוֹ יִהְיוּ רוֹכְלִים בַּכְּפָרִים, שַׁדְכָנִים, קַבְּרָנִים, שַׁמָּשִׁים. וְאִם נֵרַד כֻּלָּנוּ לַשְּׁעָרִים דַּלִּים וְרֵקִים וְרָשִׁים, וְאִם דַּלֹּנוּ וְנִגְזַרְנוּ וְחַיֵּינוּ תְלוּאִים מִנֶּגֶד, וְאִם עֲרֻמִּים נוֹתַרְנוּ מִבְּלִי לֶחֶם וּבְלִי בֶגֶד, וְאִם הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ – הִנֵּה לְכַךְ נוֹצַרְנוּ, כִּי כֵן גָּזַר הָאֵל: “יָאָה עֲנִיּוּתָא לְיִשְׂרָאֵל!” – כֵּן דֹּבְרִים בָּנוּ הַיְּעֵלִים הָאַכְזָרִים, אַךְ הָאֵל יִשָּׂאֵנוּ עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים. אִם אַתֶּם לֹא בקַּשְׁתָּם הָאֱלֹהִים צִוָּנוּ – הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה מֵעוֹדֵנוּ אוֹתָנוּ; הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִבְטִיחַ לַאֲבוֹתֵינוּ כִּי לֹא יִכָּרֵת לָנֶצַח זִכְרֵנוּ וּשְׁמֵנוּ! הֲלָנֶצַח יֵדְעוּ הַבָּנִים חֹסֶר יַעַן כִּי אֲבוֹתֵיהֶם אֹכְלִים בֹּסֶר? הֲלָעַד יִהְיוּ הַיְּהוּדִים עֲדַת עֲנִיִּים וּמְרוּדִים, הָרְחוֹקִים מִטּוֹב וָנַחַת, נִבְזִים וּשְׂנוּאִים כַּגֵּרִים, הַקָּשִׁים לַאֲחֵרִים וּלְעַצְמָם כַּסַּפַּחַת? עַל אַפְּכֶם וַחֲמַתְכֶם בְּנֵיכֶם יַשְׂכִּילוּ וּבְאֶזְרָחֵי הָאָרָץ גּוֹרָלָם יַפִּילוּ, לַאֲחֵרִים תּוֹעֶלָת יָבִיאוּ, גַּם נַפְשָׁם בַּטּוֹבָה יַשְׂבִּיעוּ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/60

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m61.txt

לְמֵאִיר לֶטֶרִיס

יהודה ליב גורדון

1376036

לְמֵאִיר לֶטֶרִיס (ביום קבלי מאתו את תמונת פניו על לוח למנחה) נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ מִקַּדְמַת נֹעַר, וּבְבֹקֶר חַיַּי וּבְעוֹדֶנִּי יָלֶד, עַת שַׁחַר שַׁחֲרוּתִי הַפִיץ הַזֹּהַר, עוֹד בִּקְצוֹת הַקָּדִים בִּשְׁמֵי הֶחָלֶד תַּבְנִיתְךָ בָּרוּחַ נִכְחִי עָבָרָה וּלְמוֹפֵת לִי אוֹתְךָ נַפְשִׁי בָּחָרָה. וּשְׂפַת קֹדֶש לִלְמֹד כִּי הִתְעוֹרַרְתִּי אָז גַּם בִּסְפָרֶיךָ לַהֲגוֹת הִרְבֵּיתִי, כִּי רוּחַ שִׁיר צִיּוֹן בָּמוֹ הִכַּרְתִּי וּמֵלִיץ כָּמוֹךָ הֱיוֹת אִוִּיתִי; וּבְכֵן מֵעִיר רוּחִי מֵאִיר הָיִיתָ וּמִבְּלִי דַעְתְּךָ אֶת דַּעְתִּי נָחִיתָ. וּבֹסֶר עֵץ דַּעְתִּי עִת כִּי יִגָּמֶל וּפְרִי בִכּוּרִים אַשְׁכְּלֹתָיו הִבְשִׁילוּ, אָז לָךְ, גֶּבֶר חָכָם, נֵס לִי וָסֵמֶל. מִפְּרִי בִכּוּרַי יָדַי שַׁי הוֹבִילוּ, וּבִרְצוֹן מֵבִין אֶת פָּנָיו קִדַּמְתָּ וּבְחֶסֶד עוֹלָם גַּם אוֹתִי רִחַמְתָּ. וּבִבְרִית אַהֲבָה אִתְּךָ הֲבֵאתַנִי, כָּרֵעַ כָּאָח עִמִּי הִתְהַלַּכְתָּ, וּבְלוּחַ צַלְמְךָ כַּיּוֹם כִּבַּדְתַּנִי, אוֹת אֶמֶת הוּא כִּי חֶסֶד לִי מָשַׁכְתָּ, וּלְבִכּוּרֵי אוֹת כִּי תִמְצָא בָם טָעַם, כִּי לֹא כִּתְאֵנִים שֹׁעָרִים כֻּלָּהֵם. נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ מִקַּדְמַת נֹעַר, בַּחֲלוֹם חֲזוֹן לִבִּי צַלְמְךָ חָזִיתִי, וּבְהָקִיץ עַתָּה אֶת נֹעַם הַתֹּאַר פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אֶל עֵינַי רָאִיתִי: תַּבְנִיתְךָ בַּלוּחַ נִכְחִי תָנוּחַ, עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ עַד יוֹמִי יָפוּחַ. (תרי"ח) את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/61

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m62.txt

צְבִי מֻדָּח

יהודה ליב גורדון

1376036

צְבִי מֻדָּח בֵּין צִלְלֵי דָלִיּוֹת גֶּפֶן אַדֶּרֶת הִתְחַבֵּא הַצְּבִי מֵחֵץ הַצַּיָּד אוֹיְבֵהוּ וּמֵאֲחֻזַּת הַכְּלָבִים עֲקֵבָיו שׁוֹמֶרֶת. וַיְהִי כִּי נִמְלַט וַיִּשְׁקֹט לִבֵהוּ תַּחַת תֵּת תּוֹדָה וּבְרָכָה עֲתֶרֶת לַגֶּפֶן הֶחְבִּיאַתּוּ צֵל יָדֶיהָ, הָיְתָה אִתּוֹ רוּחַ אַחֶרֶת וַיְלַחֵךְ פִּרְיָהּ וַיִּגְרֹס בַּדֶּיהָ. אַךְ אֶל קוֹל הַטַּחֲנָה הָרוֹדְפִים שָׁבוּ וּכְדִבְשָׁן הַדְּבֹרִים אוֹתוֹ סָבָבוּ וּבְשָׂרוֹ חָצוּ שָׁם בִּמְקוֹם הָרֶשַׁע. וּבְעֵת מוּתוֹ, בִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין יֶשַׁע, קָרָא: "צַדִּיק הוּא הָאֵל! בַּעֲוֹנִי נָפַלְתִּי, יַעַן אֶת שֹׁלְמִי טוֹב רָעָה גָּמַלְתִּי; כָּל שְׁכֵחֵי גְמוּלוֹת אִם רָעָה תְּבוֹאַתְכֶם אַל נָא תֵּרָגְנוּ – אָנֹכִי מוֹפֶתְכֶם!" את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/62

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m63.txt

לַחֲבֵרִי בְּהֵיכַל שִׁירָתֵנוּ וּשְׁכֵנִי בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ הר“ר מנחם דאליצקי

יהודה ליב גורדון

1376036

לַחֲבֵרִי בְּהֵיכַל שִׁירָתֵנוּ וּשְׁכֵנִי בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ הר“ר מנחם דאליצקי לָמָּה תִבְכֶּה, לָמָּה תֵילִיל, נֹדֵד חַלֵכָה, עַל עֲזָבְךָ אֶרֶץ הֱקִיאַתְךָ מִגֵּוָה? הִנֵּה גַּם אָנֹכִי מֵאַרְצִי אֵלֵכָה, גַּם הִיא הֱקִיאַתְנִי – וְנַפְשִׁי מַה שְּׁלֵוָה. אֲיֻמִּים הַחַיִּים וְנוֹרָא מוּתֵנוּ…! אַךְ אַל נָא שְׁנֵינוּ מִפְּנֵיהֶם נֵחַתָּה, לֹא עֵצִים יְבֵשִׁים אָנֹכִי וָאָתָּה, וּמֵגָּלָם קַהָה לַכְחִיד עָצְמֵנוּ. אַתָּה הֹלֵךְ לְחַיִּים – לֵךְ וְהִלָּחֵם, וַאֲנִי עַל מִשְׁכָּבִי אַשְׁלִים מִלְחַמְתִּי וְכָמוֹנִי כָמוֹךָ אַל נָא נִנָּחֵם עַל חֲלוֹמוֹת שֶׁתַּחֲלֹם וְעַל אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. לֹא מִקְסַם כָּזָב רָאִיתִי בַחֲלוֹמִי וְתַרְמִית עֵינַיִם גַּם אַתָּה לֹא תֵחַז; לָכֵן אַל תִּירָא כָמוֹנִי מִשַּׁחַת, הֵא לְךָ עֵטִי, עֲלֵה רֵשׁ מְקוֹמִי! ספ"ב 14 יולי 1892. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/63

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m64.txt

אני ישן ולבי ער

יהודה ליב גורדון

1376036

אני ישן ולבי ער תרדמה נפלה עלי ואישן שנת עועים. לא ידעתי מי ומה נסך עלי רוח התרדמה, כי בפתאום היה הדבר: השבץ אחזני ואפול על פני וארדם. הרגשתי כי אפפוני חבלי מות אבל נר אלהים טרם יכבה בי; הרגשתי כי מקור דמַי עמד, רוחי כלה, דופקי לא ידפוק, ידי ורגלי לנחושתים הוגשו, גרוני מחר ולשוני מודבק מַלקוֹחַי, אבל עוד חוּשי בי וחדרי לבי יצפנו דעת: אני ישנתי ולבי ער. זכרתי כי בעת נרדמתי היה החורף על הארץ ורוחות אעות יצאו מאוצרותיהן לדכּא תחת רגלן כל סדרי בראשית; זכרתי כי קול פחדים היה באזני וסביב בעתוני בלהות וליוצא ולבא לא היה שלום מפני פחד פתאום ומשוֹאת אשעים כי תבוא; זכרתי כי נכספה וגם כלתה נפשי אז להחָבא כמעט רגע במשכּן מבטח ובמנוחה שאננה עד יעבור זעם. האומנם אשר בקשתי בא לי ומפני הרעה נאספתי? האומנם מת אנכי ולא אחיה ובצל שדי אתלונן? אבל הלא שומע ויודע ומרגיש אנכי את כל הנעשׂה מסביבי! ואולם מי יודע אם לא כן הוא דרך המות; אם לא גם במותו ישמע וירגיש האדם וידע את כל אשר נעשה?! נורא הרעיון ומי יכילנו! אבל מי לידנו יתקע אם לא כן הוא? הן עוד החיים בחיים לא מת מהם גם אחד, ומיד ירד שאוֹל ויעל להגיד לאדם את אשר היה בו אחרי מותו?! לבי ער ושומע את גרי ביתי ומיוּדעי נאספים מסביבי משתאים ומבקשים לדעת אֵיכה היה הדבר, יד מי היתה בי ומי רצחני נפש. שמעתי אותם מסַפּרים עי כלב שוטה נשכני ומשתדלים לתפוס את המזיק ולהאכילני מחצר-כבד שלו; שמעתים מטפּלים בנבלה זו ימים רבים ונפשי תשתוקק להרגיעם ולאמר לבם כי חי חי עודני, אבל נאלמתי לא אפתח פי – ואני ישן. לבי ער ושומע בבוא בני החברה הקדושה, השׂמחים כי ימצאו רעיהם קבר, להתעסק בי, ובלי ספק כבר עשׂו אתי כמשפט, לולא עמד שוטר העיר בפניהם ולא נתנם לגעת בי, באמרו כי עוד לא מלאו שלשת הימים מעת יציאת נשמתי. שמעתי גם בבוא הרופא וימשש את כל אברי ויאמר כי עדיין ספק הוא בידו אם מת אנכי ואולי ישן אני ואיקץ, ולא שׂם לבו אל דברי הגבּאי אשר הראה לו סימן מובהק על מיתתי, כי לא תנוע נוצתי. כל אלה שמעתי ואתאַוה להתערב בדבריהם ולשׂוּם קץ למַחלוקתם, אבל הדבּר אין בי – ואני ישן. ובכן היה לבי ערף שומע ויודע את כל המעשׂים אשר יעשׂו ונפשי תערוג להלוך עם כל החיים המהלכים תחת השמש, להשמיע קולי אל הרי ישׂראל, להשתתף עמהם בכל פעליהם, להתערב בשׂמחתם ולבכות בבכותם, אבל הנני מוטל כאבן שאין לה הופכים – ואני ישן. לבי ער ושומע גול שריקות הסער המתגורר, כי עוד לא נחו הרוחות הרעות אשר התרגשו לבוא לעולם; עוד זדים ועושׂי רשעה יוסיפו על חטאתם פשע, ישׂימו שמות בארץ ויניעו עמודי התוך אשר ישוּבו של עולם נשען עליהם; עוד דבר באופל יהלוך, קטב ישוּד צהרים וחמס בארץ וכושל על כושל. ימי מספר אחרי נרדמתי שמעתי מרחוק קול רעש גדול אדיר וחזק יוצא ממחילת עפר, קול שובר מטילי ברזל ומחולל מרכבות מלאות נוסעים, כי איש קשה ורע מַעללים חפר לנפשות נקיים וישׂם מלכּוּגתו עלי נתיב. ועוד לא יסף הקול ההוא ואשמע קול אחר קרוב אלי נורא ואיום מן הראשון, ואף הוא יוצא מבטן הארץ; ויתפוצצו יסודות צורים ויילילו קורות היכל וינוּעו אַמוֹת הספּים מפני הרעש, ואחריו קול אנקת חלל רב ועצמות נשברות וגויות מפרפרות ודם אדם שוקק בין עיי מפּלה. שמעתי קול פחדים זה יוצא מסוף העולם ועד סופו מרגיז הארץ ומרעיש ממלכות; ומזלעפה אשר אחזתני חפצה שׂערת בשׂרי לסַמר, אבל שׂכרותי היו כדרבונות וכמַשׂמרות נטועים ממקומן לא תמושינה; חפצתי לפתוח פי ברצח ולקרוא קול גדול: חמס ושוד! אבל שׂפתי היו סגורות וגרוני סתום – ואני ישן. לבי ער ואני שמעתי דבּת רבים מעוללים עלילות ברשע על עם ה' ועל בית ישׂראל כי חברים המה לאנשי משחית. ידעתי כי הדבּה הרעה הזאת דמות לה כמדות חמת נחש הנושך עקבי איש וארסו הולך ומתפשט בכל האברים, ויבוא רקב בעצמי ותחתי רגזתי ובכל אוַת נפש חפצתי לנתּק חבלי שנה מעיני ולהרעים בקול גדול על המלשינים מפיחי ארץ בשקריהם לאמר: "שקר שקר שקר אתם דוברים על גוי צדיק שומר אמונים ותפל אתם טחים על בית ישׂראל כולו! בני פריצי עמנו פריצי חיות המה האומרים לאלהיהם לא הוא ואת אביהם לא לא ידעו ואת אחיהם לא הכירו וישׂראל עם עני ודל גוי שוקט ובוטח מעולם, גוי נוטה שכמו לסבול כל יד עמל ותלאה ומצפּה לישועה עם ענני שמיא; לא בצואר עתק ידבּר ולא בנשק יבעיר אש, ארחות פריץ לא ישמור ועם שונים לא יתערב, כי אם יחיל דוּמם עד בוא מעליה שעת רחמים ועת רצון. “העריצים ההמה לא לנו הם כי אם לצרינו!”. חפצתי להרים קולי ולקרוא אבל כוח לא היה בי, לשוני לחכּי דבקה – ואני ישן. לבי ער ושומע קול שועת בת עמי מארץ מרחקים: שׂר וגדול נפל בישׂראל; כּרֶמְיֵה נסח מכּרם יה ותרץ גוּלת הגוֹלה. ואפרים עודנו עשוּק ורצוּץ משפט ובטרם יגָאל גאולה שלמה פשט ועיף הכרוּב הסוכך עליו ונַעלה מלאך מליצו. שמעתי קול נכאים זה יוצא מקרב רבּוא רבבות לבות נשברים ונפשות נענות, ואתאַוה גם אני להשמיע קול בכיי ולהרעיף רסיסי דמעות רותחות על גדיש חדש זה; אבל דמעותי קפאו בגוּלות עיני, קפאו ולא נתּכו, ואנחתי נשארה כסַכּין בלוֹעי – ואני ישן. לבי ער ושומע קול מלחמה בשער בסופרים; נחלי דיוֹ נגרים וקסתות תרטשנה ומגלות עפות וספרים נכתבים ולהג הרבה יגיעת בשׂר. בני אשכנז בן יפת יצאו חוצץ על בני עֵבר בן שם ויקראו עליהם מלחמה – מלחמת הרג ואבדן. ובשלמה הסער? ישׂראל עושׂה חַיִל באשר יפנה ובכל דרכיו משׂכּיל; בכל חכמה ומדע, בכל מלאכה וחרושת ובכל משלח ידים ידו רמה, ויקנאו בו בפלשתים ערלי הלב ויקדשו עליו מלחמה. “אוי לנו כי נדמינו!” יחננו קולם בני יפת, וקנאתם בוערה בם כנחל זפת – “בני שם” עשׂו להם יד ושם, לכל לראש יתנשׂאו עד אפס מקום וארחנו גדרו ולא נעבור; “הבה נתחכּמה להם ונעמוד בפרץ, פן ירבו והכחידונו מן הארץ”. שחקתי בלבי ואמרתי: הרפּו נא, בני יפץ או בני חם, באשר אתם שם! דבר זה לא חדש הוא, כבר היה לעולמים. הן קולכם הוא הקול אשר שמענו זה מאות בשנים, קול אספסוף משחר לטרף, המתנפל על בתים מלאים לָבוֹז יגיע זרים, קול נוסעי-הצלב ההולכים בשם אלהיהם להפיל חלל ולשלול שלל, קול כמרים (קטולים) מַתעים את העם בנכליהם ומסיתים אותם ביהודים לאמור: חרוב והחרם לכריח ניחוח לה'! ולמה, גבורים בוֹסים, מקנאתם אתם בושים, ולמה תתחמקו ותשׂימו סתר פנים להונות בני אדם? לא תאמרו עוד על היהודים אנחנו קמים, כאשר אמרו אבותיכם בשכּבר הימים, כי חראתם פן יאמרו לכם ערלי לב אתם ואדונים קשים, ותרדפו נקיים על אמונתם וכן לא יעשׂה, ותבדו לכם רדיפות מוסַבּות שם – “נגד בני שם”*, כאִלו תרדפו את אנשי עֶברתכם לא על מעשׂיהם ומחשבותיהם, כי על הדם הנוזל בעורקיהם, לא על דתם ואמונתם, כי אם על תואר פניהם וצורתם. אבל אתם מאין, בני יפת, ופעלכם מאפס, כי סוף סוף הלא לשלול של ולבוֹז בז מגמתכם, ובמה נפליתם מאבותיכם הפראים, אשר ישבו על ראש דרכים במצודות סלעים, ויגזלו את כל אשר יעבור עליהם בדרך? ולמה לכם לחַלל שם החכמה ולתפושׂ בכף עט שקר סופרים, ואתם על חרבּכם תחיו ובאגרוף אשע תשענו. כוֹתּו אפור עטיכם חרבות וקסתותיכם לקשתות, עזבו ערים ושענו ביערים בנקיקי הסלעים ועל ראשי הכּפים! – כל זאת אמרתי אני אל לבי, אבל דברי לא יצרו מדלתי פי החוצה, כי שׂפתי היו סגורות ומסוּגרות – ואני ישן. כזאת וכזאת הציקתני רוח בטני כל הימים אשר הייתי ישן שנת לא-רצון; לבי ער ויודע כל הנעשׂה ואשמרה לפי מחסום כי נטל עליו. לא אליכם מכאוב כמכאובי, כל קוראי דברי, כל אשר נגעה אהבת עמו ומולדתו בלבבו! אני שכבתי ואישנה חמשה חדשים, והנה – הסתיו עבר, החורף חלף הלך לו. היום אנחנו יוצרים לחודש האביב. האדמה פשטה את תכריכה והנהר השליך מעליו קרחו כפתים; ויראו אפיקי מים וָיגלו עשׂבות הרים. רוח אחרת נשבה על הארץ, רוח צח שפיים, רוח חן ותחנונים. גם רוחי שב אל קרבי, חַמותי ראיתי אור; נמוג דמי ויזל, וימַסו אסורי מעל ידי; חם לבי בקרבי ובהגיגי דבּרתי בלשוני; פתחתי שמוּרות עיני והנה יודעי ומכּירי עוטרים עלי, חברים מקשיבים לקולי. חי חי אנכי עמכם היום; היום יפּתח פי ואדבּר ולא אַאלם עוד; אף כי עוד כמשׂא כבד יכבד עלי המשׂא אשר חזיתי וקרן החזות הקשה עוד תגח ותפצע את לבי. אבל ברוך ה' שהחייני והקימני! ומי יודע אם לא רק בחלום חזיון לבי חזיתי כל אלה ובעלילות לא נעשׂה מזה דבר? הכי הקיצותי היום ביום הראשון לחודש אפריל “ראש השנה לשקרנים”, לאמר כי חזון שקר חזיתי ומשׂאות שוא בעתוּני? מי יתן והיה כדבר הזה! מי יתן והיה חלומי כולו דברים בטלים ומבוטלים! מי יתן והיה… אהה, תפלת שוא! כי מי אל בשמים ובארץ אשר יעשׂה מה שהיה כלא היה?! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/64

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m65.txt

מִכְתָּב בַּחֲרוּזִים

יהודה ליב גורדון

1376036

מִכְתָּב בַּחֲרוּזִים למשה הכהן מִכְתָּבְךָ קָרָאתִי. אַף אָמְנָם חָטָאתִי, אֲהוּבִי, נֶגְדֶּךָ, כִּי כָל מִכְתָּבֶיךָ אֲשֶׁר אֵלַי בָּאוּ מַעֲנֶה לֹא מָצָאוּ. אֲבָל לִבִּי תָּמִים אִתְּךָ כָּל הַיָּמִים, לֹא מָעַלְתִּי מָעַל; עֵדִי בִּשְׁמֵי מָעַל! וּכְמוֹ בְּיַלְדוּתֵנוּ עֵת שִׂחַקְנוּ שְׁנֵינוּ יְלָדִים תַּמִּים וּקְטַנִּים עֲלֵי מַעְיַן גַּנִּים, שָׁם תַּחַת הַשִּׂיחִים בֵּין תַּלְמֵי הָאֲבַטִּיחִים, כֵּן רָחוֹק מִנֶּגֶד לִבִּי כָּל בֶּגֶד, גַּם עֵת הִפְרִידָנוּ הָאֵל זֶה עָשָׂנוּ. וּמִי יִּתָּנְךָ בְּצֵל קוֹרָתִי, וַתֵּרֶא אֶת עֲבוֹדָתִי, וַתֵּדַע עֲמָלִי וְאֶת מַר גּוֹרָלִי, כִּי אֶעֱמוֹד יוֹם וָלַיִל עַל מִשְׁמַרְתִּי כְּבֶן חַיִל מִבֹּקֶר אֶעֱמוֹל עַד עֶרָב לְהָבִיא לְבֵיתִי טֶרָף, וְרַגְלַי תָּמִיד נָעוֹת לָלֶכֶת לַשָּׁעוֹת אֶל בֵּית-הַסֵּפֶר, לָתֵת אִמְרֵי שֶׁפֶר, אוֹ אֶל בֵּית הַנְּגִידִים לְהוֹרוֹת לַתַּלְמִידִים; וּבְשׁוּבִי אֶל בֵּית מְגוּרַי בִּזְרוֹעוֹת אֵשֶׁת נְעוּרַי וּבִתִּי יְחִידָתִי, גַּם שָׁם לֹא אֶמְצָא מְנוּחָתִי; כִּי אָז נַפְשִׁי בַּקֶּרֶב תַּעֲמֹל כָּל הָעֶרֶב, לַחֲרוֹת עֲלֵי לוּחַ כָּל מַעֲלוֹת הָרוּחַ, לִשְׁפֹּךְ כָּל מַעְיָנָי עַל הַסֵּפֶר לְפָנָי. כֵּן עָיֵף וַחֲסַר כֹּחַ לֹא אֵדַע מָנוֹח עַד הִסָּגֵר הֶעָיִן, עַד אִישָׁן כַּהֲלוּם יָיִן; חִישׁ תַּחֲלֹף הַתְּנוּמָה וּבְטֶרֶם בֹּקֶר אַקוּמָה לָשׁוּב אֶל סִבְלוֹתַי, הָאוֹכְלוֹת כָּל יְמוּתַי. כֵּן רֶגַע לֹא אָנוּחַ בְּבָשָׂר וּבָרוּחַ, כֵּן תָּמִיד אֲסוֹבֵבָה עַד זִקְנָה עַד שֵׂיבָה, וּכְגַלְגַּל בֵּית רֵחַיִם מֻרְדָּף מֵחַשְׁרַת מָיִם! עַל כֵּן, רֵעִי בּוֹ חָפַצְתִּי, עַל כֵּן פִּי קָפַצְתִּי, כִּי מֵעֲבוֹדָה קָשָׁה נַפְשִׁי רִפְיוֹן לָבֵשָׁה, עַל כֵּן לֹא עֲנִיתִיךָ – אֲבָל לֹא שְׁכַחְתִּיךָ! וּבְבֹא בֶּן אָחִיךָ וַיָּבֵא אִמְרֵי פִיךָ עֲרוּכִים בַּטוּרִים נֶחֱמָדִים וַהֲדוּרִים בָּם אוֹתִי הוֹכַחְתָּ: "רֵעַ, מַה-שָּׁכַחְתָּ אוֹתִי אוֹתִי אֶת רֵעֶךָ?" קַמְתִּי אֶל קוֹלֶךָ וַעֲסָקַי כִּי רָבוּ חִישׁ כֻּלָּם נֶעֱזָבוּ, אַחֲרֵי גֵו הִשְׁלַכְתִּי, וּבְעֵטִי מָשַׁכְתִּי בַּעֲבוּר דַּבֵּר אֹתָכָה שָׁלוֹם, טוֹבָה וּבְרָכָה וּלְהַגִּיד כִּי עַל לוּחַ לִבִּי, וּבְמַחֲבֵא רוּחַ, אֶת שִׁמְךָ חַקּוֹתִי לָעַד עַד יוֹם מוֹתִי, עַד אֵרֵד שָׁם מָטָּה. זָכְרֵנִי גַם אָתָּה! וּבְשׁוּבְךָ בִּי לְדַבֵּר אָז חֲיָלִים אֲגַבֵּר לַעֲנוֹתְךָ דִּבְרֵי טַעַם מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם, וּבְּרִגְעֵי הַמַּרְגּוֹעַ בָּךְ אֶשְׁתַּעֲשֵׁעַ, כִּי חֲמוֹדוֹת אַתָּה לִידִידְךָ מִנֹּעַר הַיּוֹשֵׁב עַתָּה פֹּה בָּעִיר צֹעַר … את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/65

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m66.txt

הַשּׁוּעָל וְהַזְּאֵב

יהודה ליב גורדון

1376036

הַשּׁוּעָל וְהַזְּאֵב מַדּוּעַ זֶה תַּחַת יָרֵחַ אֵין אִישׁ בִּמְנת חֶלְקוֹ שָׂמֵחַ? בַּאֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ תִּבְחַל נַפְשֵׁהוּ בַּעֲבוּר הִתְאַוֹּת אֵת אֲשֶׁר לְרֵעֵהוּ! כֵּן קִנֵּא שׁוּעָל בַּזְּאֵב פַּעַם אַחַת. בִּתְשֻׂמֶת-יָדוֹ לֹא מָצָא עוֹד נַחַת וּבַלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל נַפְשׁוֹ קָצָה; בִּבְשַׂר צִפּוֹר וּבְשַׂר אֶפְרֹחַ לֹא מָצְאָה עוֹד רֵיחַ נִיחֹחַ וּבְשַׂר צֹאן וּכְבָשִׂים לֶאֱכֹל חָפֵצָה. עַל כֵּן אָמַר לַזְּאֵב: אָחִי וְרֵעַ! הֵן כִּי דַּל חֶלְקִי גַּם אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲנִי אָבוֹא כַּגַּנָּב בַּמַּחְתֶּרֶת לַחְתּוֹף בְּעָמָל רַב לִי עוֹף כַּזֶּרֶת, אַתָּה כַּגִּבּוֹר נֶאְדָּר בַּכֹּחַ תִּקַּח לָךְ מִבְחַר הַצֹּאן לָקֹחַ, הוֹרֵנִי אֵפוֹא חַיַּת יָדֶךָ וּבְיֹשֶר לֵבָב תָּמִיד אוֹדֶךָ". טוֹב! עָנָה הַזְּאֵב ­­– הֵן בָּזֶה הַלַּיִל מֵת אֶחָד מֵאַחַי (זִכְרוֹ לִבְרָכָה!) בּוֹא אֵפוֹא עִמָּדִי וֶהְיֵה לְבֶן חַיִל, אַלְבִּישְׁךָ עוֹרוֹ וַאֲלַמֵּד אוֹתָכָה אֵיכָכָה תַּחְתֹּף מֵהָעֵדֶר שֶׂה עֵז וָאַיִל. וַיִּלְבַּשׁ הַשּׁוּעָל עָלָיו עוֹרֵהוּ, וַיִּצֹּר בִּלְבָבוֹ תּוֹרַת מוֹרֵהוּ; כִּמְעַט כִּלָּה לִלְמוֹד תּוֹרָתוֹ וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵדֶר לִקְרָאתוֹ. וַיָּרָץ הַמִּתְחַפֵּשׂ בַּחֲמַת רוּחַ וַיְזָרֶה אֵימָה וּרְתֵת אֶל כָּל רוּחַ. הָעֵדֶר נָפֹץ כִּי אֲחָזוֹ פַּחַד, הָרֹעִים, הַכְּלָבִים בָּרְחוּ גַּם יַחַד, וּלְשָׁלָל לַשּׁוֹדֵד כִּבְשָׂה נִשְׁאָרָה, לָנוּס עַל נַפְשָׁהּ כֹּחַ לֹא עָצָרָה וּבְכַף הַשּׁוּעָל בָּאָה וַתִּתָּפֶשׂ, אַךְ פִּתְאֹם שָׁמַע קוֹל שֶׂכְוִי מִנֶּגֶד וַיְמַהֵר וַיִּתֵּן לַכִּשְׂבָּה חֹפֶשׁ, הִתְפַּשֵּׁט עוֹר הָזְּאֵב, הִשְׁלִיךְ הַבָּגֶד, וַיָּרָץ לַשֶּׂכְוֵי וּרְצָחוֹ נָפֶשׁ. עַל יַד הַלִּמּוּד שֶׁבַע חֲזָקָה יַד הַטֶּבַע. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/66

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m68.txt

עמנואל סאלאווייציק

יהודה ליב גורדון

1376036

עמנואל סאלאווייציק ידידי האברך המשכיל, טהר-לב ויקר-רוח כמו"ה עמנואל סאלאווייציק ג"י בהשלימו חק למודי הרופאים בבית-המדרש הרם בס"ט פטרבורג. בִּלְשׁוֹן הוֹרֶיךָ דָּבָר אֵלֵי שַׂמְתָּ וָאֶשְׁמַע וָאָשְׂמַח כִּי הֵן הִשְׁלַמְתָּ חֹק לִמּוּדֶיךָ, עִמָּנוּאֵל, עָתָּה; וַתִּשְׂמַח נַפְשִׁי, אַף עוֹד לֹא שָׁכָכָה עַד מִבִּרְכוֹת פִּי אֲבָרֵך אֹתָכָה, עַד לַכֹּל אַגִּידָה מִי וּמָה אָתָּה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/68

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m69.txt

בִּקּוּר חֹלִים

יהודה ליב גורדון

1376036

בִּקּוּר חֹלִים הַצְּבִי חָלָה וַיִּשְׁכַּב בִּפְאַת עֶרֶשׂ וּצְבָא צְבָאִים רַבִּים לִרְאוֹתוֹ בָּאוּ, וַיַּקִּיפֻהוּ וַיִּתְחָרְשׁוּ חֶרֶשׁ, לֹא בַּעֲבוּר גֵּהָה לִמְזֹרוֹ יִמְצָאוּ, כִּי אִם אִישׁ אֶל אָחִיו סִפְּרוּ, עָרְכוּ, קֹרֹת בָּתֵימוֹ וַחֲדָשׁוֹת צָמָחוּ. "הָהּ – קָרָא הַחֹלֶה – אָנָּא צְאוּנִי וּבְשָׁלוֹם לָמוּת כַּיּוֹם הַנִּיחוּנִי!" אַךְ אֶל קוֹל תַחֲנוּנָיו הֵם לֹא שָׁמָעוּ, כִּי לִרְאוֹת אוֹתוֹ עוֹד רַבִּים נִקְהָלוּ וּבְשִׁבְתָּם שָׁם הֵן רָעָב לֹא יִשָּׂאוּ! כִּי כָל אֲשֶׁר מָצְאוּ בָּלְעוּ אָכָלוּ, כָּל טַרְפֵּי כָּל עֵץ עִם נִצָּנָיו רָעוּ, כָּל צֶמַח כָּל דֶּשֶׁא בִּשְׂדֵה הַזֶּרַע: לֹא יַעַזְבֻהוּ מִשָּׁם לֹא יֵלֵכוּ עֲדֵי כָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה לִחֵכוּ, אוֹ אָז נָפֹצוּ מֵעָלָיו, וַיֵּרַע זֶה לַצְּבִי יוֹתֵר מִמַּחֲלָתוֹ, כִּי עַתָּה אֵין לוֹ כֹּל לֶאֱכֹל לִשְׂבֹּעַ, וְהוּא לֹא יוּכַל קוּם מִמִּטָּתוֹ, וַיְהִי גּוֹרָלוֹ בָּרָעָב לִגְוֹעַ דּוֹמֶה רוֹפֵא לִצְבִי! עֵת יֶחֱלֶה גֶּבֶר רֹפְאֵי אֱלִל רַבִּים עָלָיו נִזְעָקוּ – בִּלְתָּם לֹא יֵדַע הַדֶּרֶךְ לַקֶּבֶר – הוֹנוֹ עִם אוֹנוֹ כַּעֲלוּקוֹת יִינָקוּ, וּמְאוּמָה לֹא יוֹעִילוּ, אֶת נַפְשׁוֹ לֹא יַצִילוּ! גַּם עוֹד רָעָה זֹאת חוֹלָה בֵּין אֲנָשׁים (מִדֵּי דַּבְּרִי גַּם זֹאת לִפְנֵיהֶם אָשׂים!) עֵת נִתְחַל עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת נַגִּיעַ, בִּגְדֹל הַמַּחֲלָה עַד כִּי אֵין מוֹשִׁיעַ, אֲזַי יָבֹאוּ רַבִּים לִרְאוֹתֵנוּ, אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ אִתָּנוּ יִשְׁלָמוּ וּקְרוֹבֵינוּ הַגֵּאִים עֵינֵימוֹ רָמוּ לֹא דָרְכוּ עַד כֹּה עַל מִפְתַּן בֵּיתֵנוּ. גֶּשׁ-הָלְאָה, דּוֹר תַּהְפֻּכוֹת וּמְתֵי-תֶבֶל! לָמָּה עֵת נִחְיֶה תַּרְווּנוּ עַצָּבֶת עַד נָקוּץ בַּחַיִּים, נִשְׁאַף הַמָּוֶת, וּבְהַגִּיעַ יוֹמֵנוּ לַעֲזוֹב תֵּבֶל תָּשׁוּבוּ וּתְיַפּוּ לָנוּ פָּנֶיהָ, עַד יִכְבַּד לָנוּ הִפָּרֵד מֵעָלֶיהָ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/69

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m70.txt

אל יאשם יהודה

יהודה ליב גורדון

1376036

אל יאשם יהודה אל יאשם יהודה / יהודה ליב גורדון "חֲמָסִי עָלֶיךָ, יֹאמַר הַקּוֹרֵא, וּבְסִפּוּרֶיךָ לֹא מָצָאתִי נָחַת, כִּי כָל הָעוֹלָמוֹת שֶׁאַתָּה בּוֹרֵא תָּשׁוּב תַּחֲרִיבֵם, תַּקְרִיבֵם לַשָּׁחַת. מַדּוּעַ כָּל אַבִּירֶיךָ נִסְחָפוּ וִיצֻרֶיךָ כַּצֵּל כֻּלָּם יֹאבֵדוּ? טִפַּחְתָּם, רִבִּיתָם, טֹבוּ גַּם יָפוּ, וּכְאֵילֵי אֲשָׁמוֹת לַטֶּבַח יֵרֵדוּ: בַּת -שׁוּעַ הַנָּאוָה עַל הַפְּתָחִים מַחֲזֶרֶת, הַיּוֹנָה הַתַּמָּה יְבָמָהּ שׁוֹמֶרֶת, אֵשֶׁת אֲלִיפֶלֶט מִבֵּיתוֹ גֵּרַשְׁתָּ וִילָדֶיהָ יְתוֹמִים חַיִּים נָטַשְׁתָּ, אֶת קַלְמָן הַפֶּתִי עָצַרְתָּ בַּדֶּרֶךְ וּבִתּוֹ הַבֹּגֶרֶת לָאִישׁ לֹא תַּתָּ; אֶת יוֹסֵף שִׁלַּחְתָּ לַעֲבֹדַת פֶּרֶךְ, אֶת אִמּוֹ הַעֲנִיָּה בְּלִי-עֵת הֵמַתָּ. כָּכָה כָּל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ הִפַּלְתָּ לְמַשּׁוּאוֹת, כַּחֲלָלִים דִּכֵּאתָ; לֹא אַחַת מֵהֶן יָצְאָה לִרְאוֹת אוֹרָה – אֵין זֶה כִּי אִם מֵרֹעַ לֵב וּמָרָה שְׁחוֹרָה!" – אַל נָא, אָחִי, אַל תְּדַבֵּר אִתִּי קָשׁוֹת, אַל נָא תִּפְקֹד עָלַי עֲוֹן הַנְּפָשׁוֹת! גַּם לִבִּי יִכְאַב, גַּם נַפְשִׁי לִי מָרָה עַל מַעֲשֵׂי יָדַי הַטּוֹבְעִים בְּיַם צָרָה, אַךְ לֹא בִי הָאָשָׁם, לֹא עָלַי הַפְּקֻדָּה – אִם זֹנֶה יִשְׂרָאֵל אַל יֶאְשַׁם יְהוּדָה! אֲנִי אֵינֶנִּי בּוֹרֵא יֵשׁ מֵאַיִן, צַיָּר אָנֹכִי וּבִימִינִי חֶרֶט, אֵת אֲשֶׁר אֶרְאֶה עַיִן לַעַיִן אוֹתוֹ אֲתָאֵר עַל לוּחַ בַּשֶּׂרֶד; וּמָה אֶעֱשֶׂה אִם אַחַי הַיְּהוּדִים יַרְאוּנִי רַק שַׁמּוֹת, רַק עֹנִי וּמְרוּדִים, וּבְכָל פִּנּוֹת הָעָם מִמַּסָּד עַד הַטְּפָחוֹת רַק דְּמָעוֹת נִגָּרוֹת וּבְכִי וַאֲנָחוֹת?! עַל כֵּן אָמַרְתִּי אֶאֱסֹף דִּמְעוֹתֵינוּ וַאֲשִׂימֵן בַּנֹאד, הֲלֹא בְּסִפְרָתֵנוּ, לִהְיוֹת לָנוּ מִשְׁמֶרֶת לִבְנֵי בָנִים, לַיּוֹם אֲשֶׁר יֵיטִיב הָאֵל אַחֲרִיתֵנוּ וּמָחָה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/70

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m71.txt

דִּבְרֵי שְׁכִיב-מְרַע

יהודה ליב גורדון

1376036

דִּבְרֵי שְׁכִיב-מְרַע מוּטָל עַל עֶרֶשׂ דְּוָי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה, יוֹם וָלַיְלָה בִּכְאֵב אָנוּשׁ נַפְשִׁי הוֹמִיָּה, וּפִתְאֹם נִדְמֶה כְּאֵבִי, חָדְלוּ אַנְחוֹתַי – הַשְּׁמוּעָה: ,,גְּרֶאטְץ אֵינֶנּוּ" נַשַּׁתְנִי תְּלָאוֹתַי, גְּרֶאטְץ אֵינֶנּוּ – הַבּוֹנֶה כְּמוֹ רָמִים בַּיִת לְיִשְׂרָאֵל בְּסִפְרוֹ,,דִּבְרֵי הַיָּמִים"; מִכָּל הָעוֹלָם צָבַר עֲפָרוֹ, הֵקִים חָרְבוֹתָיו, עַתָּה שָׁב גַּם הוּא אֶל הֶעָפָר וְנוֹסַף עַל הֲרִיסוֹתָיו, גַּם הוּא שָׁב אֶל הֶעָפָר – וּמִי לֹא יָשׁוּב שָׁמָּה? וְאַיֵּה כָּל נְבִיאֵינוּ חָיוּ עַל הָאֲדָמָה? אַשְׁרֶיךָ, גְּרֶאטְץ נְבִיאֵנוּ, כִּי מִזֶּה עָלִיתָ אַחֲרֵי הַֹשִלִימְךָ חָקְךָ וּבֵית יִשְׂרָאֵל בָּנִיתָ… את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/71

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m72.txt

להנ"ל

יהודה ליב גורדון

1376036

להנ"ל (הנקרא בקרב ביתו בכנוי של חבה מימי (Mimi) – על התנ"ך אשר נתתי לו למנחה ביום הלדתו (ו' אדר תרמ"ב) כתוב לאמר:) מִמִּי לָמַדְתָּ תּוֹרָה קַבְּלָנָּה לְזִכָּרוֹן, וִיהִי עַל רֹאשְׁךָ אוֹרָה וּלְבָבְךָ לָהּ לְאָרוֹן. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/72

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m73.txt

אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב

יהודה ליב גורדון

1376036

אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב [לשרה שפירא] לַאֲחוֹתִי בַת צִיוֹן הַיְקָרָה חֲבֶרְתִּי בְּהֵיכַל הַשִּׁירָה, עַלְמָה יָפָה וּבָרָה בָּשָּׁנִים רַכָּה וּצְעִירָה וּמְלֵאתִי דַעַת וּנְהָרָה וּבַחָכְמָה אֵם וּגְבִירָה, זֶה שְׁמָהּ וְזִכְרָהּ: שָׂרָה פְּרִי עֵץ הָדָ’ר'1 שַׁפּירָא שָׁלוּחַ סֵפֶר זֶה לְאַזְכָּרָה מֵאֵת מְחַבְּבָהּ וּמוֹקִירָהּ. המחבר ערב ראש שנת 1891 למספרם, ג' שבט תרנ"א. כך צ"ל וכך תתקני על הספר אשר שלחתי לך.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/73

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p117/m74.txt

אב ובנו [ב]

יהודה שטיינברג

4526788

אב ובנו [ב] א כשתדברו עם הזקן ר' אברהם-הירש הורוויץ, אל תדברו בפניו בצער-גידול-בנים. מפני שאין מראים שוט לאדם מוכה. חמישה בנים ילדה חוה אשתו, וכולם לא הוציאו את שנת העשר. לא לחינם זקוקה היתה חוה למשקפיים קודם שמלאו לה שלושים. אור עיניה זלג ויבש בדמעותיה. אסון זה פעל על הבעל ואשתו פעולות הפוכות זו מזו מן הקצה אל הקצה. את לב חוה הרך כדונג והצית בה געגועים ואהבת-אם. יותר שהתקרבה שנת העשר לאיזה מילדיה, יותר התלקחו בה געגועיה ודאגתה אליו. ולב אברהם-הירש, אדרבה, דומה שהתקשה. מכיוון שמתו עליו שלושה ילדים בתקופת-ילדות אחת, בחודש אחד וכמעט ביום אחד, בא לידי החלטה מרה, שסיבת האסון מונחת בו או בחוה. מנחילים הם לזרעם מחלה ממארת, מצעדת לקבר. והתייאש מזרע של קיימא. ומאז התחיל מרגיל את עצמו להתרחק מילדיו. הוא קיבל על עצמו בנדר, שלא לנשק אותם בשום תקופה משנותיהם הקצרות. בכל פעם, שנולד לו בן, השתדל להביא את עצמו לידי הכרה, שזה לא בא אלא להקים קצת שאון נעים בבית, קצת דאגות מחרידות, ולאחר עשר שנים יוסיף אסון על האסונות הנשכחים ויטול חלק הגון מאור עיניה ובריות גופה של חוה. כשהיה רואה את חוה מטפלת בוולדה מתוך חיבה יתירה ומייפה אותו במלבושים נאים, לא היה מוחה בידה, אלא היה מניע עליה ביד, וזורק דברים כלפי האוויר: “משחק בצעצועים. כאילו לקחה כבר ערבון מן השמים.” והתרגזה עליו חוה, והתחילה בוכה ומתנפלת עליו: “אכזר. לב אבן. אינו ירא לפתוח פה לשטן.” ואולם אברהם-הירש ידע שלא מתוך אכזריות הוא אומר מה שהוא אומר. אדרבה, הרבה יש בזה מדאגתו וחמלתו על חוה. חפץ הוא להכין אותה לקראת האסון הודאי קימעא קימעא. במידה, שיחסר מתענוגה העראי, כן תקל מעליה הצרה אחרי-כן. ועיקר טעמו בזה היה, מה שלא הרגיש בו הוא-גופו. חפץ היה להשמיע דברים אלו לעצמו כדי שיעמוד בנסיון ולא ירך לבו. וחוה ילדה, טיפחה ספדה, קברה, התנחמה – וקיוותה. סוף-סוף – השמים אינם של נחושת – זכתה חוה ללדת בן-קיימא, את נחמן בנה, ששי לבטן – ופסקה מלדת. עד עשר שנים עסקה חוה בטיפוחו וטיפולו של נחמן. מקפיד היה אברהם-הירש, כשהיתה פונה אליו בדרישת עצה על דבר מלבושים או מלמדים. “מה את מטרידה אותי?” היה גוער בה, “עשי מה שלבך חפץ, ובלבד שתניחיני.” החודש המסויים של שנת העשר לחיי נחמן, החודש המוכן לפורענויות, אין אברהם-הירש יודע איך עבר עליו, מפני שעל-פי מקרה נפל אז למשכב והתהפך בחליו עד גמר השנה. כשנכנס נחמן לשנת האחת-עשרה, התחילה חוה מודה ומשבחת לאלהים בכל יום. אבל אברהם-הירש גער בה: “פטפטנית, הסיחי דעתך. או שמא כבר כלו לך תשעת הקבין?” הוא נעשה קפדן במידה מרובה בימים אלו. ירא היה אברהם-הירש להכיר בדבר, שכבר יצא מחזקת סכנה. שמא ינכו לו את תענוגו מזכויותיו המצומצמות על גידול בנים. ולא עוד אלא שאפילו בתפילתו, כשהגיע למקומות שיש בהם מעין תפילה לרפואה, לאריכות ימים, ל“לא ימושו מפיך ומפי זרעך,” היה מבליע עליהם בחטיפה, ולא השתקע עליהם הרבה. הוא לא החליף את יחוסו לנחמן. התנהג עמו ב“שמאל לא דוחה וימין אינה מקרבת.” כמו שהיה רגיל עד עכשיו, בלי שום התרגשות גלויה הנהוגה אצל ההורים, לא של חיבה ולא של קפדנות. וזה הועיל הרבה לחינוכו, שהתחיל הוא גופו לחנך את נחמן. במקום אהבה נפרזה, הסתפק רק בפנים מסבירות; במקום קפדנות וכעס, גילוי דעת של אי-הסכמה; במקום פקודות, צוואות ואזהרות, שיש בהן על פי הרוב מעין “גזרה היא מלפני,” היה אברהם-הירש נוהג בעצות טובות. ובדרך זה הרגיל את בנו שלא להסתיר מאביו שום נטיה מנטיות לבבו ולשמוע בעצותיו, כמו ששומע בעצות חכם ומנוסה. נחמן נולד לאברהם הירש בשעה טובה ומוצלחת. מיום שנולד נתברכו עסקיו של אברהם-הירש. אבל זה ידע לשלוט ברוחו גם בענין זה, שלא ירך לבבו מהתרגשות הוריית, שיכלה לבוא מתוך הכרה בדבר. איש אמיד היה אברהם-הירש גם מקודם, וכשמלאו לנחמן חמש-עשרה שנים, כבר יצא לו שם של עשיר גדול בעירו. כל עסקו במסחרו קיבל צורה יותר קבועה. עד עכשיו היו עסקיו ארעיים, חכר אדמה היום כאן, מחר במקום אחר, קרוב או רחוק מעיר מגורו. עכשיו חכר את כל האחוזה, שסביב לעירו כדי שיוכל לשבת בביתו ביותר קביעות, וכשחכר לא חכר על פחות מעשר שנים. דומה שאברהם-הירש ישב עד עכשיו בספינה צפה ותועה על פני הים. עכשיו היא הולכת אל הנחל. נחמן שילם להוריו תנחומים בעד סאת היגון, שעלה בחלקם. אם צרות אחרונות משכחות את הראשונות, על-אחת-כמה-וכמה שנחמות ואחרית טובה משכיחות צער העבר. הוא שגשג ועשה חיל בלימודים שלא לפי שנותיו, קנה לו לבבות בנימוסו הרצוי ויהי לברכה. ובדבר זה היה אברהם-הירש מתנפל תמיד על שכנו וידידו נפתלי גולד, אב לבנים הרבה בלתי מנומסים בילדותם: “סמרטוטים אתם ולא אבות. מחבקים ומנשקים את בניכם, ממש כבהמה זו, שמלקקה את וולדה, ותוך-כדי-דיבור אתם מכים אותם, כאותה הבהמה שמנגחת את וולדה מתוך לקיקתה. רואים הבנים שכל מה שאתם עושים אינכם עושים אלא מתוך השפעת-הרגע, ואיך יכבדו אתכם? והלא לפיכך אינם שומעים בקולכם. צריך כל אב להשתדל ברוח שקט ובינה ישרה, שדעתו תהי מכרעת אצל הבנים. הביטו על נחמן שלי וידעתם את דרך החינוך הרצוי ביותר.” נפתלי גולד היה שכן קרוב וידיד לאברהם-הירש, אף-על-פי שלפי השקפתו ומנהגו היה קצת יותר אורתודוכסי, יותר חסידי מאברהם-הירש. כידיד נאמן, היה מתנהג עם שכנו בהתגלות, בלי זיופים נימוסיים. רגילים היו שני השכנים הטובים להתווכח, להתקוטט, להיפרד מתוך קטטות ולהיפגש מחר מתוך ריעות וחיבה. אבל מכיוון שהגיע הוויכוח בחינוך-הבנים למקום זה, שאברהם-הירש היה מציג את נחמן לדוגמה, היה נפתלי רגיל לנענע לו בראשו ולקצר בוויכוחים, כדי שלא יוציא מפיהו דברים, לעורר בלב שכנו צרות נשכחות. ואברהם-הירש קיבל את הנענועים על חשבון הסכמה, ונהנה בהנאתו של מנצח. נחמן שילם תנחומים להוריו, אבל רק עד תקופה ידועה. לכאורה לא היתה שום סיבה לתסיסת-מלחמה בין האב ובנו. אברהם-הירש היה אדם עומד באמצע הדרכים. הוא היה משכיל בנעוריו, בימים שההשכלה לא התבססה עדיין בכולה על תעודות וזכויות. כשנשא אשה, נפסקה השכלתו. אף-על-פי-כן, בין הספרים שהביא עמו לבית-חותנו, לקחו מקום בראש: ה“עקדה,” ה“עיקרים,” “בר-קורטוב של אמונה.” נחמן למד תורה מפי מלמד כשר בתשוקה מצויינת עד תקופה ידועה, ואחר כך התמכר להשכלה וחכמת העולם, ברצון אביו ובהשתדלותו על הדבר. אבל יש לך תקופה ידועה בחיי הבנים, שאז מתחילים אלו להרגיש את עצמותם מתבססת ומתרכזת לגופה, עוברת מרשות אחרים לרשות עצמה. לא פחות מן הבנים ואולי עוד יותר מהם, מרגישים בזה האבות. אז מתקשרת מלחמת פנים בין שני כוחות, מלחמה נסתרת, שמתגלה לפעמים בשינויי דעות בשאיפות צעירים ומתינות זקנים, בענייני דת ולפעמים בקטנויות, שאינם אלא מעוררים צחוק בעיני מי שאינו נוגע בדבר. נראה לו פתאום לאב, שבנו ישוב כפוף יותר מדי או זקוף שלא כרגיל. ולפעמים שנדמה לו פשוט שבנו גס, מגושם, תופס מקום במציאות יותר מכפי שראוי לבנים. כל זה אינו אלא כסות עיניים. בעיקרו של דבר, מרגיש האב, שטפל אחד, שהיה חי עד עכשיו על אפוטרופסות הורים, מתפרנס כביכול ממוחם ומשמש להנאתם כאבר שבגוף – טפל זה נבדל ומתחיל חי על חשבונו ומרכזו שלו. מקום החתך אינו מגליד כל-כך מהר. נחמן הגיע לפרק זה וההתנגשות לא איחרה לבוא. הוא התרועע עם בניו של סמואל וויינשטיין, אדם שעל-פי יחוסו ומנהגו בעניינים דתיים היה נחשב בעיר לפגום. התרועעות זו לא היתה רצויה לאביו והוא העיר על הדבר אחת ושתים את אוזן בנו. הלז שמע את ההערה במתינות וקצת תמה; ואף-על-פי-כן לא פסק מביקוריו בבית וויינשטיין. בערב ההוא היה קרוא לבני וויינשטיין לסעודת משפחה, שהכין שם יוזי, הבכור, בן גילו של נחמן. יוזי זה קיבל תורה עד עכשיו מפי מורים בביתו. עכשיו נוסע הוא להיכנס לאיזו מחלקה בגימנזיון ונפטר מחבריו מתוך סעודה. נחמן איחר לשבת שם עד שעה מאוחרת בלילה ויצא משם נפגם. הרהור אחד הסתבך במוחו; אילו עלה בדעתו לעזוב את הוריו ולנסוע להיכנס לגימנזיון, לא היו הוריו מסכימים על זה בשום אופן. יודע הוא סיבת השבר. וויינשטיין מבורך בבנים ובנות, והוא בן יחיד להוריו. אבל תהי הסיבה איזו שתהיה, התוצאה אחת היא. הוא אינו מצוי ברשותו, אינו שייך לעצמו. תלוי הוא בכולו שלו בדעת הוריו. תמיד יהיה תינוק כרוך אחרי אמו. כבר שמע הרבה פעמים את הוריו משיחים ופוסקים ואומרים: “את נחמן שלנו לא נתן להיפרד מעלינו.” חי הוא על פי איזה “שולחן ערוך” מחובר בשבילו על ידי הורויות וכל פסיעותיו נמדדות על פי אותו “שולחן ערוך.” אפילו מאכלו ומשתהו ומלבושיו קצובים לו על-פי “שולחן ערוך” זה. תמיד מבריאה אותו אמו מה שנעים יותר לחיכה ומה שבריא יותר לגופה. היום שאביו הולך לקנות בשבילו בגד חדש הוא כעין יום חג אצלו. מטפל אביו בדבר כמי שעוסק באיזה ענין רב ערך, ולעולם אינו מעמיד את עצמו הרבה על המקח. אבל כשהוא בוחר, אינו בוחר אלא באותו הגוון ובאותה החטיבה, שנראה יפה לפי טעמו שלו. אפילו בבחירת-החברים הם מתערבים. רואה הוא בימים האחרונים, שהם מדקדקים עמו על הכול, כל מה שהוא עושה, אינו זכאי בעיניהם, ולכל מה שהם עושים, הוא מרגיש בחילת-נפש. ובא לידי החלטה, שכבר הגיעה העת להעיר להם, שגם לו יש רצון ודעה. מתוך מחשבות אלו נכנס הביתה. אביו קידם את פניו בדיבור קשה: “היכן התעכבת? א, שוב עם רעיך הטובים.” הקיש הברזל בחלמיש. נחמן העמיד על אביו עינים פקוחות. “מה לך ולחברי? כלום מדקדק אני עמך על חבריך?” אברהם-הירש התחלחל. לנחמן מלאו אז שש-עשרה שנים. דברים כעין אלו הם חוצפה אפילו לגדול ממנו. מעולם לא קיווה לשמוע מענה כזה מפי בנו. נחמן נכנס תיכף אל חדרו ואברהם-הירש ישב נרעש ופגוע. כל אותו היום שאחרי כן היו שניהם בודדים, הלומים. צר נעשה להם חדר אחד בשביל שניהם. בלילה על משכבו התחיל אברהם-הירש חוזר על המאורע, מסדר לעצמו את הדברים כמו שקרו, והוציא הרבה מסקנות. ראשית-כל העלה, שאצל ילדים דעת האב צריכה להיות מכרעת; נחמן שלו עודנו בכלל נער קטן. ושוב העלה, שאצל ילדים יש, שדברים כעין אלו ששמע נחשבים לחכמה. אין ספק, שזה סימן לרעננות ורצון כביר, דבר החסר אצל הרבה ילדים. ושוב מצא, שהוא בעצמו אשם בדבר. דורש הוא מבנו להיפרד מרעיו, שבחר לו בעצמו, בעוד שהוא, האב, עדיין לא בחר בשבילו רעים יותר הגונים. ובא לידי מסקנה, שצריך ומחוייב הוא להיפנות מעסקיו ולבחור בשביל בנו רעים הגונים וכשרים, שיהיו לכבוד ולתועלת. זהו בכלל “ולמדתם.” וכשהתעמק בדבר ובדק במחשבתו אחרי כל נערי העיר, מצא, שהטובים, המלומדים והמנומסים שבכל נערי העיר הם בניו של סמואל וויינשטיין. חסרון אחד יש למנות בהם, קלות בענייני דת. אבל אשם בזה האב. הבנים הם ספוג, שסופג את הכול. אלא שאין לו יסוד לשער, שנחמן ילמד ממעשיהם. אדרבה, בניו של וויינשטיין אפשר שיקלטו הרבה משל נחמן, המצוי תחת השפעת-אב יהודי כשר. ואגב התחיל בודק במחשבתו אחרי משפחתו של וויינשטיין והתפלא על אותו הערעור שמערערין עליו בעיר. משפחתו הגונה בין מצדו בין מצד אשתו. בין הסוחרים הוא נוח ורצוי, לצרכי-צדקה הוא תמיד נתבע ונותן. ודאי, ששונאי חינם יש לאיש זה. והרי הדבר ידוע, יותר שהאדם הגון וחשוב, יותר מרובים שונאיו. בימים אלו נעשה אצלו וויינשטיין נושא קבוע למחשבותיו. מכל צעד שהוא מסתכל בו, הוא מוצא בו טעם לשבח. הרבה היה אברהם-הירש מדקדק אחרי-כן והיה מרבה בשאלות, כשקרה יום אחד, שלא באו בני וויינשטיין אצל נחמן, או כשלא הלך נחמן אליהם. דומה, שההתנגשות הראשונה לא השאירה אחריה שום רושם על אברהם-הירש, אדרבה, בלבו התחזקה עוד יותר ההכרה, שדעת האב צריכה להיות מכרעת אצל הבנים, ושבנוגע לחינוך, יכול הוא להיות למופת לאבות מישראל. רושם יותר מורגש השאירה ההתנגשות על לב נחמן. הוא הכיר בעצמו, שדיבורו עם אביו באותו הלילה לא היה מנומס. תשובתו היתה התרסה חצופה. מתחילה ייסרוהו כליותיו על הדבר; אך באחרונה בא לידי-החלטה, שצריך היה סוף-סוף לעשות איזה מעשה, להגיד איזו מלה קשה, עד שירגישו ההורים, שיש לבנם רצון חפשי, ושאינו כרוך אחריהם כלל. עכשיו הוא מרגיש את עצמו חפשי. יכול הוא להיכנס אל בית-הוריו ולהגיד להם בהחלט ובכל תוקף, שהוא נוסע, למשל, לכרך פלוני כדי להיכנס לגימנזיון פלוני. הם יקומו עליו במחאות, בדמעות, אבל מרגיש הוא בעצמו רצון כביר להעמיד את הדבר על דעתו. אלא, שעכשיו נודע לו, שאין לו תשוקה כלל אל אותו הגימנזיון. שנוא עליו אותו הבולמוס, שאחז את נערי העיירות לעשות תורתם קרדום לחפור בו. הוא אהב חכמה לשמה. לפי-שעה יכול הוא לקנות לו חכמה ודעת בביתו בעזרת מורים הגונים וספרים טובים. והוא אמנם התמכר בכל לבו אל התורה והחכמה. מן הספרים שמצא בתוך ארון אביו לא הניח אף אחד וב“חכמות חיצוניות,” כמו שהיה אביו רגיל לאמור, עסק בעזרת מורים. ומאז התרגל לעשות את הכול על דעת-עצמו. נפשו סלדה בכל השפעה חיצונית. קשה היתה עליו אפילו השפעת ספרים. בכל פעם שמצא בספר איזה רעיון חדש, התעורר בו למפרע רוח התנגדות הידוע בשם “איפכא מסתברא” דומה היה לו, שבעל-הספר מתגנב אל תוך לבו לעקור משם דעות קבועות. אחר זמן מסויים הודיע נחמן לאביו, שבמורים שישנם בעיר אין לו כבר שום צורך וכי מעתה יפסיק מלשלם בעדו שכר-הוראה. אברהם-הירש נתן בו את עיניו, כמו שבא עליו אסון פתאומי. הוא לא יכול להרגיל את עצמו על הרעיון, שמעתה לא ישלם שכר-לימוד בשביל נחמן שלו. לא ישלם? ומה איפוא יעשה אם לא ישלם? אבידה גדולה אבדה לו. ולא אבידה, אלא מקור של חיות נסתם בשבילו. הרבה חשב על הדבר ביום ההוא, ובאחרונה התנחם לפי-שעה במה שנחמן שלו כל-כך הצליח בלימודים. להבא נתן אל לבו להביא ממרחקים איזה מורה מפורסם בשביל נחמן. ונחמן לא עמד על מקום אחד. הוא קרא ולמד וחשב. וכשהתפקר אחר-כך לגמרי לא היתה בזה השפעת בית-וויינשטיין. על דעתו עצמו ומתוך הכרתו הפנימית עשה מה שעשה. והכול הלך אצלו בהדרגה-תמידית, בביטחה מכרעת, עד שלא הרגישו ההורים שום שינוי ניכר בדרכיו, שינוי פתאומי, שיביא לידי מחאות ותלונות. ב התקרבותו של אברהם-הירש לבית וויינשטיין הביאה תוצאות נכבדות. אברהם-הירש הכיר בידידו החדש עסקן חרוץ ונאמן-רוח. וסמואל מצא באברהם-הירש עשיר גדול, סוחר נוח ורצוי לבריות. ויבואו שניהם בברית-שותפות לכל עסקיהם. התרבו לו לאברהם-הירש שעות הפנאי, מפני שיכול היה לסמוך בכול עסקיו על שותפו הזריז, והתחיל תוכף ביקוריו בבית שכנו נפתלי. הדבר היה בחול-המועד של פסח, בשעה שהיהודי מוכשר ביותר לשיחה-בטלה בבית-רעים. בפעם הזאת מצא אברהם-הירש פנים חדשות בבית נפתלי. צעיר אחד מקרוביו שבעיר רחוקה, שמעון סרבר, מורה עברי מן “החדשים.” בא לכאן, בתקוותו למצוא פה מקום להתגדר. על-פי יחוסו של נפתלי למפלגת-החסידים לא יכול לחשוב לעצמו כלל לכבוד מה שקרובו הוא מורה צעיר, ולא עוד אלא שהוא גם מורה שפת-עבר. הוא התחיל מתנצל ומשמט את עצמו. “לי אין צורך בדבר. בתי, רחל’ה שתחיה, היא נערה, שכבר יצאה מפרק התלמוד; למדה קצת כתיבה, ודי לה. ואלא מאי, לבני? יש להם מלמד הגון, שאיני יכול לדחותו. בנוגע לשאר בתי האבות שבעיר איני מאמין, שתמצא עבודה בבתיהם. יש כאן מ’סחורה זו' יתר על הדרישה. כך דעתי.” הוא נתן עיניו בשכנו בתקוותו למצוא בו מסייע לדבריו. חפץ היה מאד להיפטר מקרובו בו-ביום. אבל במוחו של אברהם-הירש נצנצה מחשבה: שמא יצלח צעיר זה בשביל נחמן. צריך היה לאברהם-הירש יונק, שיינק ממנו את ה“מותרות”. צריך היה לו עוד קשר, שיהדק אליו את בנו. קשה היה עליו להיפטר לגמרי מחובת הבנים. הוא הביע את מחשבתו. מכיוון שהרגיש נפתלי שקרובו יכול לבסס לעצמו עמידה בלי עזרתו, נתרכך קצת והרהר בלבו שלקלקל אינו מחוייב. אדרבה, הוא גם התחיל מאיר פנים לקרובו והתחיל שואלו לשלום הוריו ולמצבו-שלו, מה הביאו לידי-כך, שיהא אנוס לעסוק בהוראה. הצעיר העיר במלים מועטות, שלא מפני האונס, אלא מרצון טוב וחשבון-הנפש בחר לעצמו עבודה זו. ראשית, מפני שהוא מרגיש בעצמו כשרון לאותו דבר, ושנית… השיחה נפסקה על-ידי שלמה הקטן, בנו של נפתלי, בן חמש שנים, שנכנס לחדר-האורחים וטיפס ועלה על ברכי אביו. נפתלי התחיל מחבקו, מנשקו ומספר לפני המסובים מחכמותיו של הנשוק, כמנהג ההורים, אברהם-הירש לא היה מסוגל להביט על טיפול זה בשוויון-נפש. הוא העמיד פני סולד, כמי שריח מרור עולה באפו. ויכוח רגיל, שהיה חביב עליהם התחדש ביניהם, ויכוח בשל חינוך-הבנים. תוך כדי ויכוחם ירד הנשוק השובב מעל ברכי אביו, טיפס על שולחן-הכתיבה והפך בשגגה את הקלמר. הדיו נשפך אל הרבה ניירות נחוצים ועל מכתבים, שנתקבלו עכשיו מבית-הדואר ולא נקראו עדיין. נפתלי בא לכלל כעס, התחיל בגערות וגמר במריטות לחי. לראות דבר כעין זה, על-אחת-כמה-וכמה שלא היה אברהם-הירש מסוגל. הוא קם והציל את הבן שסרח, הוציאו מתוך החדר, ואחרי-כך פנה אל אביו בדברי כיבושין: “תמה אני, למה כל אלו הנשיקות, שסופן מריטות לחי באכזריות מרובה כל-כך? כלום הבנים אשמים בזה?” “ומי אשם,” שאל נפתלי פגוע קצת מדברי שכנו וקצת ממוסר לבבו. הוא הרגיש, שפיסות ידיו הרי הן עוד כצרובות מן הסטירות, שחלק לבנו והכניסן לתוך כיסי מכנסיו, כאילו רצה להסתירן מעיני אחרים, ושנה בשאלתו, “ומי אשם? שמא אני?” “בודאי. בנים הם ספוג, מתרועעים עם חברים פראים, שמשפיעים עליהם פראות וקלות-ראש. צריך כל אב להיפנות לפרקים מעסקיו ולבחור חברים בשביל בניו. אפילו בבחירת-חברים צריכה דעת האב להכריע. הביטה על נחמן שלי.” “אבל…” “מה אתה מתנצל, אבל, אבל. אילו היתה לי שליטה על הדבר הייתי גוזר על כל צעיר מישראל הבא לשאת אשה, שיבחן מראש, אם יודע הוא פרק בחינוך-הבנים ואם יודע הוא להעמיד את דעתו מכרעת.” חפץ היה נפתלי לענות דבר-מה, אלא שלא נמצאו לו, המלים הדרושות לזה. הוא השיב את פניו משכנו מתוך כעס כבוש ומבט מבטל ופנה אל קרובו: “ובכן, מרגיש אתה בעצמך כשרון למלמדות. כך אמרת. וזה די לך ש…” “ועוד,” הפסיקו הצעיר. “מה ‘ועוד’?” “נוכחתי לדעת, שבמקצוע זה חסרים בעמנו עובדים חרוצים מוכשרים לעבודה קדושה זו.” “קדושה?” לא יכול נפתלי להתאפק מלעג. “הלא תודה, שחינוך-הבנים הוא חוב קדוש על כל ישראל.” “נו? וכלום חסרים אנו מלמדים?” “מלמדים לשוט,” התערב אברהם-הירש. הווכוח התלקח שוב בין שני השכנים, המה לא באו גם עכשיו, כמו שלא באו לעולם, לידי פשרה. אם מותר ואם צריך המורה המחנך להכות את חניכיו, זה היה תוכן הווכוח. שניהם פנו אל הצעיר להסתייע בדעתו. הצעיר הסתמק. ניכר היה בו, שנגעו בנקודה חשובה שבאוצר מחשבותיו. הוא החריש מעט, ואחרי כך אמר: “לא הגבלתם היטב את שאלתכם, במה אתם נדונים, אם בזכותו של האב והמחנך להכות, לקנוס ולהעניש את המחונך ואם בתועלת שבדבר זה? באמת אמרו חכמי-החינוך…” והמורה התחיל מרצה לפניהם ומסביר להם מתוך התפעלות והתלהבות, מה שחידשו חכמי-החינוך בהלכה זו והעלה, שבאמת אין למחנך כל רשות להשתמש לתכלית החינוך, שכל עיקרו אינו אלא תיקון לבו ושיכלולו הגופני והרוחני של המחונך, באמצעים שפלים ופחותים, כהכאה ושאר עונשין, שאנו דורשים אותם לגנאי אפילו אצל בעלי-חיים. “הרי זה ממש,” המשיל המורה משל, “כמי שבא לנקות את הרצפה במטאטא מטונף או כמי שבא לכבות את הבערה בנפט. ומלבד שאתה מרגיל את המחונך על-ידי-כך לשפלות בזויה מפני מי שחזק ממנו, לעריצות ואכזריות על החלש ממנו, עוד אתה ממית בו את עצמיותו בעודו באיבו ומביאו לידי ביטול גמור.” הצעיר קם מתוך התרגשות והתחיל פוסע לאורך החדר. אברהם-הירש הביט אחריו מתוך כוסף. נפתלי העמיד פני מלגלג. הלז שב למקומו והוסיף: “אבל נגיע עצמנו, שהבנים הם קניין האבות ושאין לאותם האבות שום נחיצות לבסס את עצמיותם של בניהם; דיים רק שילמדו הרבה, וידעו הרבה-הרבה ויהיו מנומסים יותר מהרבה, עד שיהיו לעונג, לכבוד ולתפארת להוריהם, לכלי מחזיק קנאה ונקם בשביל השונאים. כלומר: ראה, שכני, ותתפקע בך מררתך, בני טובים מבניך! נניח שכך יפה וכך ראוי להיות. אבל כלום מביא העונש אל התכלית הנרצה? טועים אנחנו, רבותי. הנסיון והשכל הישר מגידים, שאינו דומה מי שלומד מתוך יראה למי שלומד מתוך אהבה.” “מתוך אהבה?” תמה נפתלי בלעג גלוי. “כן, מתוך אהבה. מתחילה למורה, אחרי כן לספר ולכל מידה נכונה.” “ומה אתה עושה, למשל,” העביר נפתלי את ידו על זקנו, והעמיד את קצה כלפי הצעיר, “אם התלמיד, או, כמו שאתה קורא לו, החניך שלך, הוא נער עיקש, שאומר: אהבתי את שעשועי, את הבטלה וכל דרך נלוז ואי-אפשי לא בך ולא בספריך?” “שעשועים אינם כלל פיגול לילדים, כמו שאתה חושב. אדרבה…” והמורה האריך אף כאן להביא ראיות, שהשעשועים והמשחקים הם אחד מדרכי החינוך היותר רצויים וכל מורה מנוסה יפיק מהם תועלת וברכה מרובה לטובת תלמידיו ולהתפתחות כשרונותיהם מצדי צדדים. “ולטעמך,” הוסיף המורה לבסוף, “מה אתה עושה בנער עקשן, שכבר הרגיל לעונשים, למכות, למריטות, לרצועה ועושה מה שלבו חפץ? שאל את פי המלמדים, ויאמרו לך, שהם יודעים נערים רבים כאלה.” הוא נגע במתכוון, במקום המנוגע שבלב קרובו. לא היה לו לנפתלי כל צורך לטרוח ולשאול את פי המלמדים. בניו יכולים לשמש לו דוגמה בנידון זה. מעולם לא חשך שבטו מבניו. מתנה הוא למפרע עם המלמדים על ההכאה ועל “פישוט_עורות,” ואף-על-פי-כן אינו יכול להתפאר בם לא לענין נימוסם ולא לענין תורתם. נפתלי החריש מעט. ובסוף פסק ואמר, כמתנצל בעיני עצמו: “שאלתך אינה שאלה. לפחות עשיתי מה שמוטל עלי.” “לא, חביבי, לא עשית מה שמוטל עליך, אלא מה שלבך השיאך מתוך כעס. אילו היה בך חפץ לעשות מה שמוטל עליך, היית חושב ומחפש, שמא יש דרכים אחרים יותר רצויים. כשאדם שרוי בכעס אין בו חשבון ודעת, וממעשים שייעשו בלי-דעת, לא יצאה מעולם תועלת.” “ואם כן, הרי חכם אתה מכל העולם?” “אין זה מגוף הענין. ואין העולם שלך חכם כל-כך, עד שיהי קשה למצוא חכם ממנו. ובכלל אין זה תלוי כל-כך בחכמה כמו בכשרון, רשות נתונה לך לפקפק בכשרוני לדבר, אבל אנוס אתה להודות שאין ההורים אפוטרופסים לאותו דבר. נגיעה קרובה יותר מדי יש להם בענין. בשאלת-החינוך הרי האבות והבנים הם שני נדונים, שכל אחד מהם טוען ונטען.” אברהם-הירש ישב וספג את שמועתו. ‘פה מפיק מרגליות’, הרהר בלבו בנוסח של חסיד החוזר על שמועת רבו. “אין שום צורך ואין שום זכות,” השמיע גם הוא את דעתו, “שישתמשו האבות בכוח האגרוף. הרי לכם נחמן שלי.” כאן פקעה סבלנותו של נפתלי. “הרף ממנו!”, נתן עליו בקול, “תמיד אתה משתמש בשעת-הכושר להציג את נחמן שלך לדוגמה. אבל הדוגמה אינה ראויה כלל להיות למופת. נחמן שלך אינו מתפלל, אינו מניח תפילין, גוי גמור הוא.” “נחמן שלי? מה אתה סח?” הוא לא יצא לריב עם שכנו, מפני שלא הספיקו לו מלים וכוח לדבר. הסתפק רק במה שעזב את הבית בלי ברכת-פרידה ופסק את ביקוריו בבית נפתלי. שניהם נעשו שונאים זה לזה. כששב אל ביתו השתקע במחשבותיו על המקרה שקרהו. הוא נזכר באיזה קטעים ומקרים שאישרו את לעז שכנו על בנו. באמת יש כבר זמן רב, שלא ראה את נחמן מוכתר בתפילין. כשהוא שואל אותו, אם כבר התפלל, עונה הוא לו בצחוק של קלות-ראש: “כבר אכלתי.” מקבל הוא תמיד את תשובתו על חשבון בדיחה יפה, אבל אין זה סימן טוב. נחמן תעה קצת מן הדרך. מוטל עליו להחזירו למוטב. והחליט בדעתו להתחיל מחר בדבר. “בחור יפה,” התחיל למחר זורק מלים באויר, ומתכוון לנחמן, “מעשים יפים מספרים עליך. מרננים אחריך, ש… שבתפילה… ותפילין…” “אומרים, שאיני מתפלל, איני מניח תפילין, ואתה מה היית סבור?” “מה אתה סח? תפילה? תפילה היא…” “במקום הקרבנות. ועל הקרבנות גופם כבר הורה הרמב”ם, שלא ניתנו אלא על דעתם של פתאים עובדי-אלילים לחצאין." אברהם-הירש לא זכר אחר-כך, איך היה הדבר לפרטיו, דעתו נטרפה עליו לפי-שעה. כמדומה לו, שחפץ היה להתנפל על בנו, להכותו בכל אבריו ועל כל אבריו, אלא שלא היו אבריו נשמעים לו באותה שעה. נזכר הוא עתה בתורתו של סרבר: “אין האבות כשרים לדון בשאלת-החינוך, מפני שנגיעתם קרובה יותר מדי.” וחפץ היה אז לאררו, לקללו, אלא שאיזה גוש עלה גרונו וסתמו לפי-שעה. מספר ימים אחרי-כן לא דיבר עם בנו. הוא מנע את עצמו מלהיפגש בו במבטיו. ניכר היה, שכל אחד מהם מתאמץ להשכיח בלבו מציאותו של חברו. צר נעשה חדר אחד לשניהם. ויותר שעבר יום, יותר נזכר בטענותיו של אותו החצוף ביום ההוא. דיבר אז על הכול וכפר בכול. דומה עליו, על אברהם הירש, שקמו כל ילדיו מקברותם, כדי למות שוב. ומשתקע הוא לפרקים תכופים במחשבותיו. בעיקר הדבר, כל מה שפיטפט שקץ זה אינו חדש אצלו כלל. כלום אינו יודע את דעת הרמב“ם ז”ל באותם הענינים? כלום אינו יודע כל אותן השאלות? הרבה התחבט עליהן בימי נעוריו. אבל מה ענין כל זה לקרקפתא דלא מנח תפילין? כלום יעלה על הדעת, שהקרשקש, למשל, בעל המאמר “ולואי שלא יתפלל אדם כלום” – היעלה על הדעת, שהוא לא התפלל ולא הניח תפילין? טובע הוא בים של צער. ובין כל אותו הצער נדחק ועולה לו איזה רגש-הנאה במה שה“שקץ” שלו הוא ידען הגון, כל-כך בקי בספרי הקדמונים. וכשהוא מכיר בהנאתו, הוא סולד בה ומגרשה מתוך לבו. תיתי לו, שטרדת עסקיו ודאגות החכרנים בימי האביב על עצירת-גשמים ועל ריבוי-גשמים השכיחו מלבו במקצת את המקרה. והחליט בדעתו, שכשייפנה מעסקיו ישכור את סרבר, למורה או לחבר מועיל לנחמן, והא יתקנהו בעצה טובה, איך להתנהג בנידון זה. הוא לא ידע, שנחמן כבר התוודע אל סרבר, ושניהם נעשו ידידים נאמנים איש לרעהו. ג סרבר מצא לו כר נרחב בעיר. הוא פתח שם בית-ספר לילדי ישראל בטיפוס חדש. הרבה התחבטו משכילי העיר וציוניה לפתוח בית-ספר כזה על יסוד של צדקה, ולא עלתה בידם. וזה פתח בית-ספרו על יסוד של תועלת ושכר לעצמו, והצליח. רובם של תלמידיו הם בני העניים. ראה נפתלי, שקרובו מרוויח סכום הגון של כסף בכל חודש, ונתעלה זה בעיניו. ולפיכך לא נתנו נפתלי לצאת מביתו. הוא הקצה לו חדר אחד בחצרו ומזונות על שולחנו. את זה עשה על-פי חובת קרבת-המשפחה. והתנה עמו שילמד את בניו קצת כתיבה והוויות-העולם. את זה תובע מסרבר על חשבון חובתו לקרבת-משפחה. שכן קרוב נעשה סרבר עם נחמן ומן הנמנע הוא, ששני צעירים רעננים ישבו בקרבת-מקום ולא יתוודעו. התוודע שם נחמן גם אל רחל בת נפתלי. רחל היתה מבנות ישראל אלו, שבימי ילדותן הן צנומות, שדופות וחסרות את החוט של חסד המשוך על פני בנות חוה. וכשהן מגיעות לתקופה ידועה הן מתמלאות ומשתרבבות פתאום ובין חלקי פניהן מתמתחת פתאום הסימטריה, שחוננה בה האשה, עד שנדמה כאילו יצאו אתמול בפעם אחת מתחת יד היוצר בצביונן ושלמותן. תקופה זו יש שהיא נעלמת מעיני ההורים הרגילים בבתם תמיד. פעמים שהאם מרגישה בה בחוש מיוחד ומתחלת אז להיאנח בחשאי ולדאוג לזיווגה של בתה. נחמן הרגיש בה והיתה בעיניו כחדשה, כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה בימי חייו. ביקוריו נעשו תכופים בבית נפתלי. הולך הוא להתראות עם סרבר, לשיח עמו קצת, אלא שבכל פעם הוא נפגש גם בה. היא הרגישה, שהוא מסתכל בה יותר מדי והתחילה מבריחה את עצמה מעיניו. בבית נפתלי היה נחמן מאז סמל הקנאה בין הבנים. במלבושיו, ביחוסם של הוריו אליו, בשמו הטוב, שרכש לו בעיר, עורר תמיד קנאה בלבות בני נפתלי. נפתלי גופו, כשהיה מוכיח את בניו, היה מרמז לפרקים על שבחו ויתרונו של נחמן עליהם. לקנאה הצטרפה גם השנאה שבצבצה ועלתה בימים האחרונים בין השכנים. נחמן היה לנושא של שיחות ולשון-הרע בבית נפתלי. ולפיכך לא היה נעים עליה לבוא עמו בדברים, וגמרה בדעתה להבריח את עצמה מפגישה עמו. לפעמים, כשחפצה להתנקם בו בשביל אותו צער של קנאה ומוסר-הורים, שיהיר זה גרם לה כל הימים, יצאה להיפגש עמו במחשבה תחילה, כדי שיראה אותה, ותעלם מיד. וכשעלתה על משכבה לישון, נזכרה במבטיו של יהיר מגוהץ זה, האורבים לה מכל פינה ולגלגה עליו במחשבה, אלא שכל הלילה לא יכלה עוד לנום שנתה. מבטיו של נחמן הזכירו לה, שיש עוד צעיר אחד, המצוי בבית-הוריה, ושמו סרבר. וכמדומה לה, שגם הוא מסתכל בה לפרקים. מבטיו של זה יותר מתונים, אבל יותר צורבים, יותר מעוררים ואינם נוחים להישכח. סרבר היה רווק שהשתדל לייאש לבו מן הנישואים. שני אחיו הגדולים ממנו נכשלו בנשים שאינן מהוגנות, ואימת אשה היתה עליו. מאמין היה בעצמו, שלא נברא אלא לחנך בנים של אחרים, כשרון גדול יש לו לכך. וכשנתגלגלו המאורעות ורחל זו באה לידו, לא ידע בעצמו מה היה לו. גדול כוח השטן. אין הוא יכול להסיח דעתו ממנה ומרגיש הוא תמיד את מציאותה. “צריך לעקור דירתי מבית זה,” נצנץ הרהור במוחו. אבל הרהור זה לא ניתק לעשה (*לא היה למעשה) ונדחה מיום ליום. ורחל הרגישה בכל זאת ולא ידעה מה הם מבקשים ממנה, מה הם רואים בה? אורגים הם עליה רשת של מבטים, כקורי עכביש, עד שקשה להיחלץ מהם. ואחרי-כך לבה דופק, כאילו שלטה בה עין-הרע. ובראשה היא חשה, וחולמת היא בלילות: נהר… שממיות אורגות עליו גשר… נערות עולות מן הרחצה… יונים מתחבקות ומצפצפות “הרי את מקודשת…” קשה עליה נחמן בפגישותיו וסרבר ברושם, שהוא משאיר עליה, בזעזועי-הנפש שהוא גורם לה. ד בשבת לסדר “ואתחנן” כיבדו את אברהם-הירש בקלויז בעליה הגונה, קראו אותו לפרשה ראשונה של “קריאת שמע.” כשגמר את הברכה ושב למקומו, חמד לו לצון אחד משכניו במזרח ולחש באזניו: “השמעת מה שקראו לפניך, ‘ושננתם לבניך’?” אברהם-הירש הרגיש בעוקץ, שהטיל בו שכנו. דמו התחיל תוסס בו. הוא נתן את עיניו במעליבו והתחיל מחפש אחר מבטאים דוקרים ביותר: “טוב למוד לבן… חכם מ… משנון ל… לבנים הדיוטים כאלה ש-ש-כבניך.” “הדיוטים, אבל מניחים תפילין ומתפללים.” “ומה בכך?” “תפילה,” התחילו אחרים מתערבים בדבר, זהו ענין חמור. כל היהדות מונחת בתפילה." “תפילה אינה אלא במקום קרבנות.” “ואם כך?” דומה היה על אברהם-הירש שכל בני הקלויז קמו עליו. “ואם כך, הרי אתם עובדי עבודה-זרה. גם הקרבנות לא היו לרצון הקב”ה. ‘לרצונכם’ כתיב." “אפיקורס,” התחילו מתלחשים עליו. “אם אני אפיקורס, הרי גם הרמב”ם, גם הקרשקש אפיקורסים." אברהם-הירש אינו זוכר עכשיו מה שאמר מתוך כעס, אבל יודע הוא שאמר הרבה, הרבה. ונדמה לו, שכל אלו הרעיונות הם בעצמו של דבר, שאובים מתוך אוצר מחשבותיו. תמיד היה הוגה בם, אלא שלא מצא עד עכשיו שעת-הכושר להשמיעם ברבים. וזוכר הוא גם תוצאות הדברים. כמעט שדחפו אותו מתוך הקלויז, אלא שהקדימם ויצא לו. למחר שלחו לו את ‘עמודו’ לביתו, בהסכם רובו של הקלויז. למותר היתה אותה הטרחה. אברהם-הירש פסק מאליו לבוא בקלויז. מחפש הוא אחר איזה קלויז אחר, אלא שלפי-שעה לא הכריע עדיין בדעתו, לאיזה מהם יצטרף ומתפלל הוא בביתו ביחידות. נדמה לו פתאום, שכל אלו שבקלויז הם גסים, הדיוטים, בחינת עובדי עבודה-זרה. מתפלא הוא על עצמו, מי זה הכריח אותו עד עכשיו להצטרף עמם ל“קידוש-לבנה” שלהם ל“התרת-נדרים” וליתר הבליהם. ואיך זה לא עמד עד עכשיו על הדבר, שכל אלו, בלי יוצא מן הכלל, הם אויביו, שונאיו ומנדיו מבקשי רעתו? קנאים הם. כל מה שהם מעלילים עליו ועל נחמן אינו אלא מתוך קנאה. “יש להם במה לקנא בי. נחמן הוא באמת פרי חמד. חבל, שהחמיץ במקצת. אפילו מחילול-שבת אינו נזהר. כופר הוא בהרבה עיקרים, צריך למצוא תחבולה לדבר.” וכמדומה לו שמצא. מאשים את עצמו בזה: ראשית, שלא כהוגן הוא עושה, שאינו בא בחברת צעירים. אילו היה מצוי אצלם יותר, היה יכול להשפיע עליהם. ושנית, צריך הוא לקנות קצת ידיעה באותם הספרים החדשים של ה“שקצים” הללו. כדי שיוכל לעמוד עליהם בויכוחיהם מתוך ספריהם. הלא באמת מגוחך הדבר, כשהחצוף שלו פותח פה ושופע בדעות ומאמרים מחוכמים, לכאורה, ואבא מרכין ראש, בחינת-תלמיד, ואינו יודע מה להשיב. במקצת יודע הוא בספרים ההם. כלום לא עסק בהם בימי-חרפו? אלא שעסק אז בדרך “הלכה ואין מורין כן.” לא ידע אז שיבוא יום ויהי צורך לזכור את הכול, כדי שידע מה להשיב לבנו. ביום השני, כשמצא את נחמן יושב שקוע בספר שלפניו, עמד לו מאחורי ערפו והתריס מלים כלפי חללו של החדר בנגינה מיוחדת, שהאבות משתמשים בה בשעה שהם חפצים להראות לבניהם חיבה מתוך נזיפה: “בספר זה מצאת, שאין יהודי צריך להתפלל?” “ספר זה לא נכתב בשביל… בשביל בני-אדם שיש להם עדיין ספק בדבר,” פסק נחמן ואמר. “בשביל שוטים חפצת לאמור. אני מבין, אני מרגיש. אבא הוא שוטה!” נחמן מניע בכתפיו ושותק. “ומה כתוב בספר זה?” “חוקי הטבע שהטביע אלהים בעולמו.” “שהטביע אלהים?” “שהטביע אלהים.” ויש אלהים גם בספרים אלו?" “אפילו מלת ‘תפילה’ מתורגמת לכל הלשונות.” “חבל, שאינו כתוב עברית.” “ואילו היה כתוב עברית, היית קורא בו?” “ויש ספר כזה בעברית?” למחר הביא לו נחמן ספר “ידיעת הטבע” לברנשטיין. כדבר בעתו היה לו הספר. שותפו החרוץ הקדימהו תמיד בכול, עד שאברהם-הירש בא תמיד על הגמור והעשוי, פנוי היה אברהם-הירש רובו של יום. ומצד השני, התרחקותו מאנשי הקלויז פעלה עליו לרעה. איזו ריקניות הרגיש פתאום בלבו. דומה עליו, שהכניס איזה איש את ידו לתוך לבו ועקר משם חלק הגון. החלל נשאר פנוי. ריקניות מזעזעת הוא מרגיש. והוא התחיל קורא בספר – מתחילה מתוך קלות-ראש, בכוונה למפרע לסתור ולהרוס את הכתוב, ואחר-כך בשקידה ומתוך עיון. יש שהוא בא לכלל כעס על אותו המחבר, שמצא בו אפיקורסות כל-כך מרובה באופן שאין הדעת סובלתו. הכול יוצא אצל אפיקורס זה פשוט, מוכרח, מחולל. אבל סגנון הספר הוא כל-כך קל, מושך, מתגנב אל תוך הלב. אין ספר זה יוצא בכוונה מתחילה ללגלג, לפקר. מסיח הוא לפי-תומו. וכשהוא שונה על הפרק ומסדרו במוחו, הרי הכול יוצא אצלו ברור, ודאי, מוכח, מוכרח. “נמצא, שאין לבנה לא פגומה ולא מלאה, אלא שהיא סובבת במצבים שונים נוכח השמש. נמצא, שהרעם והברק הם דבר אחד, ויש חשש ברכה לבטלה כשמברכים עליהם שתי ברכות. נמצא, שרבוי הגשמים ומיעוטם תלויים בסיבות מכריחות.” הוא נתמלא עברה, והשליך את הספר מתוך ידו. אחר שעה קצרה, שב ולקחו. ושוב משליך ושוב קורא. קשה היה עליו להסכים על הדבר, שאין חדר לרוחות, שאין מפתחות של גשמים, ושהשמים של תכלת אינם כלום. דומה עליו, שהסירו מעל ראשו את כובעו, והשאירו אותו בגילוי-ראש, הפקר לקור, לשלג, לאבני שמים. אבל הדברים הם כל כך ברורים. כל-כך מבוארים, כל-כך מחוכמים, עד שאילו לא היו כמו שכתוב כאן, היה קשה על רבש"ע, מפני מה לא ברא את עולמו באופן מחוכם כזה. כשגמר את הספר התחיל בו מחדש וכבר יודע הוא בפרק הראשון מה שיבוא בשני, בשלישי וברביעי. הכול משתלב ומתרכס במוחו כשלשלת אחת ארוכה שסופה נעוץ בתחילתה. קשה עליו בימים אלה לעמוד בתפילה. ורעיון הבריק במוחו: תפילה היא אמנם… עניין שכבר אמר עליו הקרשקש מה שאמר. אבל בוא וראה כמה חייבים אנו להודות, להלל לשבח, לפאר למי שברא עולם כזה בחכמה נשגבה כזאת. בריאה בלי קץ ובחשבון מדוייק על משהו. סיסטמות של שמשות, אטומים ומיקרובים ומסלול החלב… הוי! מעיין של אהבה נפתח בלבו לקונו. אהבה טהורה, רוממה, בלי קורטוב של יראה. הוא התפלל שלוש ביום. כמנהגו, אלא כשהגיע למקומות של בקשה הבליע עליהן בחטיפה, השקיע את עצמו ביותר על התשבחות. יודע הוא בנפשו, שהתפקר לגמרי; המצוות המעשיות איבדו את ערכן בעיניו, אף-על-פי שהוא עודנו נזהר בהן. אלא שהוא חש את עצמו יותר עדין, יותר קרוב אל רבש"ע. נחמן מחליף לו ספר בספר, והוא קורא ומתפקר. תענוג הוא מוצא כשמזדמנת לו שעת-כושר להשמיע דעות חפשיות בפני נחמן. מטייל הוא בחצרו בערבי ירחי אב ואלול, לילות שזיקי כוכבים מעופפים וחוצים את הרקיע. חוה יושבת על המפתן, קולטת אל תוכה רוך הלילה הקריר, אחרי חום יום קיץ. כוכב זוקר וחוצה את השמים. חוה מזדעזעת. “יהי רצון, שלא יהי זה שלי.” היא לוחשת בחרדה. “פתיה,” הוא זורק מלים כלפי אשתו, ומתכוון, שיגיעו הדברים לאזני נחמן, “אינה יודעת, שזה אינו אלא כפיס. בקיע של כוכב שנשרף באוויר. וכלום מה מועיל לך לחשך? מה שצריך להיות אין כל בריה יכולה לשנות.” נחמן העמיד עליו את עיניו בפנים צוחקים ושאל: “ותפילתך, שאתה מתפלל שלוש ביום, מה היא?” “שוטה,” הוא עונה לו בהארת-פנים,“כלום מתפלל אני? איני אלא משבח ומפאר את בעל הבירה, שהוא מנהיג את בירתו בחכמה נפלאה כזו.” נחמן החריש. כשנכנס לחדרו, הוציא את פנקס כיסונו ורשם בו: “שוב ראיה שלבני-אדם יש כשרון לקלוט בלבבם דבר והפכו ובלבד שיצאו זכאים בעיניהם.” כך הוא אוהב תמיד לרשום בתוך פנקסו מסקנות ממה שהוא רואה ושומע. נחת-רוח עשה אברהם-הירש באחד הימים האלו לבנו: לקח לו מקום בין חברת הצעירים, חברי נחמן, שישבו בביתו, ושתה עמם טה בגילוי-ראש. הוא חש עצמו באותו יום נוח, קליל ושמח שלא כרגיל. נדמה לו, שכל אותו המשא של אוויר, שעל פי חשבון ספר “ידיעות הטבע” אדם נושא על גבו שלא מדעתו, ניטל מעליו והוקל לו. הוא היה שמח. אך לחוה היה הדבר למורת-רוח. הרבה צער בחשאי סבלה אשה זו על בנה,שאינו תמים עם אלהים. אלא שמצאה לה טצדקי (*הצטדקות) יפה כלפי בוראה: אילו השאיר לה בחיים את כל אלה שקברה, לא היה נחמן בן-יחיד וגם להקב"ה היה בו יותר נחת. אבל על בעלה אין לה שום הצטדקות. “מה רוצה אכזר זה? לעורר על עצמו, חס-ושלום, את הדין?” היא הרגישה מכבר בבעלה סימני התפקרות, שלא היתה רגילה להם, אלא שהיא כאשה פשוטה וכשרה לא נועזה לקחת לעצמה אפוטרטפסות על בעלה בדברים שבקדושה. כלום מה היא יודעת יותר ממנו, שתגיד לו מוסר? אבל פריצות כזו, לשתות טה בפרהסיה בגילוי-ראש ושלא במקום אונס. לא יכלה למחול לו. ולא עוד, אלא שימי ה“כתיבה והחתימה” קרבים ודואגת היא שמא ינכו לה בשמים מזכות גידול בנים. מחכה היא לשעת-כושר להתנפל עליו. ה השמש של סוף הקיץ קיצר את יומו וגמר בשעות ערבות, המושכות את בני הנעורים החוצה לצרף יום ולילה בטיולים. כל ימות-הקיץ נחבאים בני הישוב מפני החום ובועטים ברוב טובה, שהשפיעה עליהם השמש. אין הם רואים, איך מתרקמות שושנים בגנים, אין הם רואים איך מתייפות שיבולי הקמה בשעת פריחתן ומתנוולות כשהן מכינות לחם לרעבים; אין הם רואים את העונג הנשגב שיש בפחד, בשעה שרעמים וברקים מתגלגלים מעל לראשך; את הנחת, שיש בצערו של המורטב ממטרות הקיץ, כשהוא יודע, שלא תשקע השמש, עד שתפייסהו ותייבשהו. אין הם מבינים את התכסיס הנפלא, שיש בין עבי השמים, כשהם יוצאים במערכות לבלוע איש את רעהו; אין הם מבינים שיח הלילה; אין הם שומעים ברדת הטל – התרחקו בני-אדם מן הטבע, עד שאינם יכולים לעמוד ברוב טובתו. דיים במה שנשאר בשבילם בסוף ימי הקיץ ובראשית ימי האסיף. יצאו בני הנעורים לטייל וללקוט שיורי רוך ועונג. בשעה לא טובה יצאה רחל לשוח. היא חיכתה למצוא אחת מרעותיה להצטרף אליה. נתרחקה מן הרחוב, נסחפה בזרם המטיילים עד לבין שדרות האלונים שמחוץ לעיר ונתקלה בנחמן. הוא הציע לפניה להצטרף אליה. לא נעים היה עליה הדבר, אלא שלא יכלה להעז פנים ולסרב. לא לימדוה בבית-אביה לסרב ולעשות דבר על פי רצונה. הם נכנסו בין שדרות העצים. נחמן ניקה מקום לשבת לה ולעצמו. מבעד לאווירים שבין העצים נראה ירח כגחלת אש צף ועולה ומאיר אופל הערב. האור שבחוץ הגדיל את האופל שבין העצים. קטעי קולות של המטיילים וצחוק של קלות-ראש מגיעים לאזניהם. רחל הביטה סביבה בחרדה. קשה נעשתה עליה הדממה. מזדעזעת היא לכל זמזום ותנועה שבין צמרות העצים. והוא שואל אותה לסיבת חרדתה. והיא ענתה שלא כענין. ואינה זוכרת, איך נתגלגלו הדברים, עד שהתחילה מתאוננת על העריצות, שאביה נוהג בה. הכול אסור, הכול עבירה, הכול חטא. ויודעת היתה בעצמה, שהרבה הרבה היא מגזמת לדעת. נטיה עזה באה לה פתאום בלבה לשעה זו להפליג, לברוא עריצות מיוחדת בשבילה, כאילו רוצה היא לזכות בזה לציון טוב. והוא עומד והבטיח לה, שיוציאנה לגמרי מרשות הוריה, ועל אודות נישואין דיבר. ועשה מעשה, שלפי דעתה, הוא מגונה. אפילו אביה לא נשק אותה מעולם. ורוצה היתה להתקומם, אלא שכך הוא טבעה,אינה למודה להתקומם. עכשיו צר לה מאד על כל המקרה. היא אינה מרגישה בלבה שום נטיה אל יהיר זה. אף-על-פי-כן מחזקת היא לו טובה שלא בפניו, על שעורר אותה לחשוב על עתידותיה בדעה יותר צלולה. געגועים עורר בקרבה לצאת מבית אביה ולבוא לרשות אחר. ופעמים שהגעגועים האלה נתלים בסרבר. ו נחמן יצא מביתו להתראות עם סרבר ונפגש עמו באמצע הדרך. יש לשניהם צורך זה בזה. רצה נחמן להוכיח את רעהו, מפני מה הוא מסיח דעתו מקרובתו, רחל, ואינו מקדיש בשבילה שעה אחת, להביא בלבה קצת השכלה, להכשירה אל סביבה מושכלת. רוצה הוא לאמור לו, שהוא נכון לשלם לו שכרו בעד לקח זה. וסרבר רצה לבקש ממנו. אולי יוכל להקצות לו חדר בבית-הוריו. אלא שנמשכו שניהם לתוך שיחה אחרת, עד שהגיעה שעת הלימוד בבית-ספרו של סרבר. רצה סרבר להיפרד מרעו, אך נחמן נטפל אליו, הוא נזכר, שזה מכבר יש תשוקה בלבבו לראות את אופן הלימוד של סרבר. בקושי עלה לו הדבר. אין סרבר נותן רשות לשום בן-אדם לעמוד בבית-ספרו, בשעה שהוא ותלמידיו מצויים שם. קנאי הוא לדבר זה. צר-עין היא לאותו קורטוב של תשומת לב התלמידים שיכול איש זר לגזול ממנו. ומטעם זה עצמו אין הוא נוהג לתלות תמונות וציורים יתרים על הכתלים. לבות התלמידים הם רכושו וקניינו לשעה זו. במחלקה הראשונה ניכר היה, שרוב התלמידים הם חדשים מקרוב באו, שלא שכחו עדיין את ה“חדר.” לכל תנועת יד המורה, בין שהוא עומד קרוב להם, בין רחוק, הזדעזעו התלמידים והחביאו לחייהם הקטנות מאחורי כתפם של חבריהם. זוכרים הם, שאין יד הרבי מתנועעת אלא למריטות לחי. חשדנות וערמומיות מוקדמת נשקפות מעיניהם. שפתותיהם פתוחות, מוכנות בכל רגע לענות בטרם ישמעו. כל ניצוץ של שמש, כל זרם אוויר, שנכנס אל חדרם, בהיפתח הדלת, מביאם לידי זעזוע, מטביע עליהם חותם של עצבות וגעגועים. נשמות עלובות הן, אסירים קרואי דרור, שאינם מאמינים עדיין בחופשם. רובן של שעותיו במחלקה זו אין סרבר מוציא על לימודים, אלא מכלה אותן בשיחות וסיפורים. ממשיך הוא את תלמידיו על-כרחם לתוך שיחותיו, פותח הוא להם פה, ודרך כך גונב את לבבם ואת דעתם אליו. דומה סרבר עליהם במקצת כילד זקן. ישב נחמן והמתין, עד שנכנסו למחלקה השניה. נפסק השאון הקל, חדלה הלחישה המרפרפת. התלמידים ישבו אל מקומותם, עיניהם מתוחות ונטויות למורם מתוך פנים מאירים. מתקנא נחמן ברעו. רואה הוא, שכל הלבבות הקטנים הללו הדופקים אליו, אל המורה, צמאים הם לכל מלה שתצא מפיהו. הם אוהבים אותו. אין כל פלא בדבר, שאין פה שליטה לשוט. “ילדים,” שאל המורה בקול מלא ורך, “במה נעסוק היום תחילה?” “בהיסטוריה.” “בחשבון.” “הצביעו!” נזקפו אצבעות. ההיסטוריה זכתה לרוב דעות. משתדל סרבר לפתח בלב תלמידיו “רצון-יחידי,” וכמו-כן לכבד דעת הרוב. “ואולי נותן הדין לפתוח ראשונה בלקח לימודי-הדת?” המיעוט הבטל נאחז בהצעת המורה. פשוט לשם התנגדות למנצחים. הצטרף עליהם עוד מיעוטו של הרוב ורוב חדש החזיק בהצעת המורה. שוב לקח לחיזוק הרצון וביטולו מפני דעת רבים. “נוהג אתה לימוד-דת בבית-ספרך?” עמד עליו נחמן בתמיה בשעה ההפסקה. “כן.” “וכלום מאמין אתה בקדושת הדת?” “האי-מאי?” “הלא מנחיל שקר אתה לגדייך הללו. וכי לא תבוש מפניהם כשיגדלו?” “מה אתה סח? כלום איני יכול לחבב את השבת, הנותן לי מנוחה אחר ששת ימי עבודה, אף-על-פי שאיני מאמין בחייבי מיתת בית-דין? כלום איני מוקיר את חג הפסח אף-על-פי שאיני מאמין במאתיים וחמישים מכות, שהוכו המצריים על הים? וכלום איני יכול לחבב מנהגי עמי, אף-על-פי שאיני מאמין במיתה בידי-שמים?” “ואינך חושד את עצמך, שדעה זו נקבעה בלבך רק מפני שבאופן אחר לא היו האבות מוסרים את בניהם בידך?” “בדותא. הריני ערב על דעותי. אדרבה דעתך חשודה. התפקרות הדת יש לה היסטוריה שלה. זוהי מחאה המונית נגד העריצות של הדת. הדורות הראשונים העמיסו על הציבור גדרים וסייגים בהתרסה חצופה נגד החיים והעבירו על המידה. התפקר הדור גם כן בהתרסה מגונה, במידה כנגד מידה, בכעין שנאה והתנקמות, חטאו גם הראשונים גם האחרונים. יש שהלב תאב ומתגעגע לפיוטיות שבדת, ליציאה מן החולין, לחגים. אם לא תאמין, צא וראה את ה’מתוקנים' שבנו כשהם משתתפים בימי חגי הנוצרים, ונמנים על חזיר מקולס. ואם בעל נפש אתה, תתמלא חמלה על החורגים הללו.” הסתכל בו נחמן, אחר הוציא את פנקסו מכיסו ורשם בו: “אילו היה לבני-אדם צורך בדבר, ששתי פעמים שניים יעלו חמישה, היו יכולים להביא על זה מופת חותך.” סרבר העיף עין על הכתוב והניע עליו ביד. “ובמה אתה מתרץ לעצמך את מנהגך, שאתה נוהג בקרובתך, רחל? שרוי אתה עמה בכפיפה אחת, ואינך מוותר בשבילה שעה אחת להוראה.” “כלום אני אשם? אין אביה חפץ בדבר.” “רצונך לאמור, אין אביה משלם לך בעדה. אבל אני אשלם לך שכרך.” סרבר זקף עליו עיניים בוחנות מתוך פנים מתמיהים. חדרו מבטים אל תוך-תוכו, וכאילו שאלו: “שמא נפגע אתה באהבה לנערה זו?” נחמן הבין את מבטיו וניענע לו בראשו. סרבר נפעם והשתקע במחשבות. כשהתעורר מתוך מבוכתו, נפגש במבטי נחמן וחשד בו, שהוא יודע את מחשבותיו. הוא העמיד פנים ואמר: “זוהי פרידה טובה, הגונה לך. מברכך אני בהצלחה ונשיאת חן.” נער המשמר משך בפעמון. צלצולים תכופים הודיעו, שכלתה שעת-ההפסקה, שבו הנערים למקומם, והרעים נפרדו מאמצע שיחתם. כשיצא נחמן, הרהר אחריו סרבר: היכן תורתו של יהיר זה? אילו היה באמת כמו שרשם בפנקסו, הייתי צריך לשום לו מכשול על דרכו. ומלגלג הוא בעצמו: הלא אנוכי כבר משכתי את ידי הימנה. ומוצא הוא שלאמיתו של דבר, אין זיווג זה עולה יפה. הדיוטית תהיה בביתו. בסביבה שהוא מצוי בה לא תמצא את ידיה. חסרים לה כל אותם הנימוסים היפים. אפילו אם יתחיל מעכשיו לתת לה הוראה לשעה אחת ביום, אין הוא מאמין, שתוכל להסתגל לחיים חדשים. ומוצא הוא את עצמו על עוונו: שמא זה גופי אינו אלא טעות, על פי שיטתו של נחמן? שמא אני חושב כך, מפני שכך יפה לי? כששב לבית-נפתלי מצא את רחל בחדרו. היא השהתה את עצמה בערב זה בחדרו יותר מן הרגיל. בימים האחרונים התחילה מאירה לו פנים של חיבה. מצליפה היא עליו מבטים שקשה לו לעמוד בפניהם. מבאר הוא לעצמו, שיד נחמן בזה. את דעתו רוצה היא לגנוב, כדי שיאצל בשבילה שעה להוראה, כדי להכשירה להיות כלה הגונה לנחמן. עד היכן מגיעה אהבת-עצמה של זו. היא נפחתה מאד בעיניו. נדמה לו שבת סוחר זו עושה מסחר באור פניה, ומוציאה לעצמה תועלת ממבטיה על הגברים. כך גורלי, הירהר סרבר בעצב, נגזר עלי, שכל ימי חיי אהיה כלי-שימוש לאחרים. בני אדם מולידים בנים, ואני צריך לחנכם. רוצה יהיר זה לקחת פרידה, שנפלה בתוך ארבע אמותי, ואינו יכול לקחתה, עד שאני גופי אהיה לו כלי-שרת לזה. ז ושוב אביב. יצאו העדרים מאפלת המכלאות לאור האביב על הרים ירוקים ועמקים עטופים, ובני-אדם יצאו משיעבוד של חורף לשיעבוד העבודה בשדה. אברהם-הירש ושותפו נדברו להשכים למחר אל השדה, להציב גבולין בין חלקות האריסים ובין החלקות שנעבדו על חשבון הבעלים. אברהם-הירש השכים לצאת יחידי בעגלתו. הוא עבר לפי-שעה בכל המקומות של אחוזת חכירתו, בא בעמק בין עדר הכבשים, עלה בהר שבשכנות יער קטן, נכנס בין נחילי-הדבורים. הכל כאשתקד, אלא שעכשיו הכל בהיר אצלו יותר מאשתקד. ערכים אחרים יש לו לכל אלו עכשיו, בכול הוא רואה פרק שלם מ“ידיעות הטבע.” יודע הוא עכשיו את סוד הצמיחה היוצא מתוך ה“שרפה המתונה,” או כמו שההדיוטים קוראים אותה, “מתוך רקבון.” פניני הטל הנוצצים נגד השמש מזכירות לו הלכתא רבתא של שבירת הניצוצות של הפריזמה והספקטר. כוסות הפרחים מרמזות על זיווג הצמחים, והשמים התכולים… חבל שאינם שמים… הם כל-כך יפים, נדיבים, רכים. והשמש עומדת לה. והארץ סובבת לקראתה בששון וחדווה. ועולים להם הצמחים, יתושים נכנסים ויוצאים בתוך כוסות פרחי האביב ומתלחשות אשה את רעותה מתוך צניעות להסתיר על דבר, שהכול יודעים למה יתוש זה נכנס, אלא שאין לנבל פה. ועדרים שורקים וקוראים: “לבשו כרים הצאן ועמקים עטפו דשא.” חפץ הוא לקרוא “ברכי נפשי.” ביותר השהה את עצמו על נחילי-הדבורים. רואה הוא אותן נכנסות ויוצאות דרך הצוהר הקטן. מכיר הוא בצורתן, שהן דואגות וחושבות סוף מעשה במחשבה תחילה. יודעות הן מה הן עושות. כמדומה, שגאוה יתירה והכרת-עצמן מבצבצת מתוך מבטיהן. “דבש אנו עושות! בארכיטקטורה אנו עוסקות!” הן מזמזמות כלפי האויר. וחפץ הוא להכיר בין הטומטומין והעובדות. והוא רואה ומביט, מביט ורואה, ונפשו לא תדע שבעה. “הוי, מה רבו מעשיך אדוני, כולם בחכמה עשית!” קרא מתוך לבו. “הי! ימינה, הלאה,” הגיע לאזניו קול ההולך על מחרשתו ומאריך את המענית. הוא התעורר, הביט כלפי השמש והבין, שכבר איחר את השעה. כשבא אל שדהו כבר לא מצא את שותפו. הלז המתין והמתין עד שהלך לו. כל אותו היום חיפשו זה את זה ולא נפגשו בשדה. קצת קלקול יצא מזה, נתאחרה העבודה לשלושה ימים. זה היה בערב שבת. למחר לא יצאו מפני כבוד השבת. למחרתו לא יצאו האריסים הנוצרים, מפני כבוד שבתם שלהם. לערב מצאה חוה שעת-הכושר להתנפל עליו. היא העמידה פני מצטערת, ועלובה, ישבה ושתקה. אברהם-הירש לא יכול לשבת בכפיפה אחת עם אדם מצטער ושלא יקח חלק בצערו. הוא התחיל שואל לסיבת צערה. היא נעצה את מבטי עיניה באיזה פינה שבבית והתחילה מתרסת מלים: “השד יודע איזו קליפה נכנסה בך, שאתה משתקע עמים ולילות ב’שמות' במיני ספרים, ואת העסקים הפקרת לשותף, שיעשה בהם מה שלבו חפץ. ומה אם יקוב לך חור באזנך?” “שטיא,” עונה הוא בגערה מתוך פיוס, “ראשית איני מסיח-דעת כלל מעסקי, כמו שאת חושבת; ושנית, שותפי סמואל הוא אדם ישר, נאמן יותר מאיזה שמואל בעל ירמולקה.” “יותר מדי אתה מאמין בקפליושים.” “שטיא. סמואל יגנוב? ממי? מכסף של בתו?” “מה אתה סח?” “שערות ארוכות, ועניה בשכל,” הניע עליה אברהם-הירש ראשו, “כלום לא עמדת עד עכשיו על הדבר? נחמן ישא את בלומה וויינשטיין. כלום אינך רואה, עד כמה הוא מרקד לפניה?” חוה פקחה עיני תמהון. היא לא נתנה עד עכשיו את לבה לדבר זה, שאברהם-הירש בנה עליו עולמות למפרע. השתקעה במחשבות, ולאחרונה התעוררה ואמרה: “אבל… מה ענין זה ל… לשתית טה בגילוי-ראש? ול…” דברים אלו אמנם נראה לבעלה שלא מן הענין. אבל אצלה היתה כל עיקרה של השיחה במחשבה תחילה לסוף זה. נדמה לו לאברהם-הירש, שדקרו בשרו בחודו של מחט. “וגילוי-הראש מהו? וכל אותם המנהגים הטפלים והתפילות האוויליות, חושבת את שמסיני ניתנו?” הוא הרים את קולו. דיבר בהתמרמרות, במקוטעים ובלי סדר הגיוני. שפך לפני חוה את כל מה שהרה והגה לבו בימים האחרונים בלא יודעים, ומתוך דיבורו קפץ והוציא ספר מארון הספרים, והטיחו לפני חוה. “רצונך לדעת היכן אלהים? פה בספרים אלו. לא בקלויז. לא אצל הדיוטים כסויי-ראש. פה, פה יש אלהים גדול, נשגב, חכם, טוב, עד לבלי קץ. פה הכול ברור, מובן, מחייב, מחוכם, התביני, אשה? מחוכם.” הוא דיבר, הציע. ביאר עניינים רמים לפני חוה, והיא נעצה בו עיני-תמהון והחרישה. באחרונה עמדה עליו בשאלה: “וכל אותן השנים, שהיית צריך לרבונו-של-עולם, איך הבנת את הדברים?” הוא הגביה יותר את קולו והתחיל שופע ברעיונות שלא מן הענין. “לרבונו-של-עולם איך צורך בקרבנות, אין צורך בתפילות. אפילו בתשבחות אין לו צורך, אלא שהאדם מעצמו חפץ, משתוקק לפעמים לשבח להקדוש-ברוך-הוא, התביני? הכול מודה ומשבח מעצמו להקב”ה! אפילו החי, הצומח, אפילו הדומם." הוא דיבר הרבה-הרבה והיא לא הבינה מדבריו כלום, ואין זה לפלא בעינה. הלא אשה היא. כלום יכולה היא להבין בדברים, שהגברים מתקשים עליהם? הרבה הרויח אברהם-הירש בשיחה זו, מפני שהרבה פינות שבסתר לבבו, שלא היו לו ברורות כל-כך נעשו לו עכשיו ברורות, מחוורות. הוא עמד והתיר לעצמו את הרצועה לגמרי. ראוי היה מקרה זה להטיל מחלוקת בין הבעל ואשתו, אלא שבא נחמן והסיח את דעתם על צד אחר. ח סרבר הרגיש שנעשה קפדני לתלמידיו בימים האחרונים והצטער על הדבר. מהפך הוא עכשיו בזכותם של האבות, כשהם מקלקלים שורת החינוך הטוב, ומענישים את בניהם תחת השפעת-הרגע. אין האבות מוכשרים כלל לחינוך הגון, מחליט הוא בדעתו, מפני שהם טרודים בעסקים רעים ומרגיזים עד שהם באים ליד הקפדה ורוגז מכל דבר, שאין לו יחס ישר אל עסקיהם. מורה-ילדים צריך שיהי פנוי, נעלה ונאצל מכל דבר, שמביא לידי התרגשות. הוא התחיל משדל את עצמו להשלים עם מצבו. “לכשתרצה, הרי זה היה נסיון בשבילי. כלום בשביל כך באתי לכאן, להתנות אהבים? הן כבר התייאשתי מן הנישואין. חולין הוא לי כל עסק זה. לפני יש מטרה קדושה, טיפוח הדור.” מודה הוא בינו לבין עצמו, שהוא נפגם בנערה זו, אוהב הוא אותה במידה שלא האמין מעולם, שמסוגל הוא לכך. מחשבה אחת על אודותיה, על אודות האפשרות לישא אותה, מקרקרת והורסת את כל בית-מקדשו. שקוע הוא בה על כרחו. אבל מה-בכך? כשם שהיה אוהב את בת נפתלי, כך יאהב את מרת הורוויץ. כלום אינו אוהב נאמן לנחמן? הוא יאהב אותה לא באהבת גברים. גם עכשיו, כמדומה לו, שאהבתו כבר טהורה מכל חלאה. הם ילדו בנים, הוא יטפל בחינוכם. אדרבה, הוא יגיד לה אז בפירוש, שהוא אוהב אותה. התיישבה עליו דעתו, וגמר בלבו להישאר בבית נפתלי לפי-שעה ולתת לה לקח שלא בידיעת אביה, כדי להכשירה במקצת אל נחמן. אין הוא ירא עכשיו כלל לעכבה בחדרו שעה יתירה. הן לבו טהור. אלא שהבהיל עליהם נחמן את השעה. נחמן לא היה אץ במעשיו, אבל גם לשקוע הרבה בדמיונות לא אהב. הוא הביא את הדבר לידי גילוי. נפתלי יצא ידי-חובת סירוב, כמנהג. ואחרי-כך נאות, מפני שבעיקרו של דבר, רצוי היה לו השידוך. אברהם-הירש הסתכל על בנו בתמהון. ובתוך כדי תמיהתו, התבכרה ההסכמה והרצון למפרע. רחל נהייתה לכלה מפני שאינה למודה למאן. חברותיה מקנאות בה, ואומרות לה שזכתה לאושר גדול, אושר שלא ראתה כמוהו גם בחלום. התחילה גם היא לשמוח בדבר. הרבה שמחה הגיע לה גם מן ההכרה, שסוף-סוף תצא מרשות אביה, תבוא אל רשותה שלה. דעה תהיה לה לעצמה על עצמה. יושב וממתין היה סרבר, שייכנס הזוג לחופה, ואז ילווה אל ביתם, ויחכה עד שילדו בנים, ויתחיל בטיפוחם. כבר גילה זאת לנחמן, והלז קבל את ההצעה ברצון. בנוגע אל רחל הסכים בדעתו להסתיר ממנה את מסקנות עד אחר החתונה. אלא שביום החופה לא היה נזהר בדבריו. הוא נעשה פטפטני ליום זה. דיבר הרבה. העמיד פנים של חדווה יותר מן הרגיל. רחל ישבה בודדת בחדרה ועצבה, כמנהג הכלות ביום זה, ב“בין-השמשות” של שתי תקופות. קצתן עצבות, מפני שהרבה מחברותיהן לא באו עדיין לשעת הריקודים, קצתן מפני שתלבשתן אינה הולמת אותן, וקצתן מטעם פשוט: כלה צריכה להיות עצבה. סרבר נכנס לבדח את דעתה. בדיחותיו עלו לו יפות שלא כדרכו. היא התפרצה בצחוק, שלא כהרגלה. יפה היתה בשעה זו יתר על הרגיל. הוא-גופו אינו יודע, איך נזרקו פתאום הדברים מתוך פיהו. “הוי, כמה מתמוגג אני באהבתי אליך.” הוא התחלחל מדברי פיהו. הצחוק נקרש על פני רחל. עיניה נמתחו. אזניה שמעו את דופק לבבה. ט חג חתונתו של נחמן היה אצלו הצעד הראשון למספר צעדים, שגמר בדעתו לעשותם תכופים בזה אחר זה. הוא חשב ומצא, שלא מן הנימוס הוא ולא ממידת היושר לצעיר בן-זמנו לבנות בית על חשבון אחרים, להטיל את עצמו עם רעיתו על שולחן אביו, וגמר בדעתו, ככלות ירח-הזהב, להיפרד מעל בית-אביו ולשלוח את ידו במסחר. אחרי-כן יעבור גם סרבר אליהם, וימתיק בחברתו את הזרם הרענן של החיים החגיגיים הבאים לזוג אחר החתונה. יותר ינעם עליך אושרך כשאתה יודע, שאדם אחד, שאין לו חלק בו, עומד מן הצד ומביט עליו, ומה גם כשאותו אדם הוא רעך הטוב. הוא התחיל משמיע את החלטתו לאזני אביו בדברים מקוטעים וראשי-פרקים, כדי להכינו לדבר. אברהם-הירש הרגיש בענין, ונזדעזע בתוך-תוכו. קשה היה עליו להכיר בהכרה ברורה, עד היכן רמזיו של נחמן מגיעים. זה היה באמת אסון גדול מכפי כוחו, שיפרד פתאום בנו מעליו. אם כן, כל אותם המסחרים, כל אותם הטרדות למה הן באות? הרהר אברהם-הירש כל אותו הלילה. בבוקר קם משנתו מתוך עצבות. הוא ישב ושתה המים יחד עם חוה. הזוג ישנו עוד בחדרם. כשכילה לשתות, התמודד, החליק בידו על זקנו, הביאה לנגד עיניו, וזרק מלים כלפי חללו של החדר: “בלי עין-הרע, כבר אינני צעיר. הלבן כמעט מרובה על השחור. הוי, כבר כשל כוחי.” דברים אלו צריכה היתה חוה לשמוע, והיא שמעה. “שמא חולה אתה?” “לא, פשוט זקנה.” היא הביטה בו בתמיה. “אילו היה נחמן שלנו בן הגון, חומל על הוריו, הייתי מוסר בידו את הכול. הוא צעיר, מלא כוח-עלומים, ואני שבר-הרס. אשיא לו רק עצות הגונות, ואשב בית. לדירה נקצה לו את הבית שבחצר. משנשכירו לאחרים, מוטב שישב בו הוא.” נחמן היה בן כשר והגון. קיבל את הצעת אביו בחפץ לב. הוא היה באמת צריך למקומו. השותף, המנהלים, המשרתים – אופני המכונה – הכול הרגישו פתאום זרם קיים, רענן וחזק בא ביניהם, והתחילו מסתובבים סביב למרכז החדש ברעננות וכוח חדש. ואברהם-הירש קנה לו מקטרת, והתחיל מעשן מתוכה. גם משקפיים הרכיב על חוטמו, אלא שהוא מסתכל לפעמים ממעל להן. כפעם בפעם הוא מחליק את זקנו, ומוצא שהלבן שבו מרובה על השחור. חבל, שאין העולם חולקים לו כבוד זקנים. אבל מה לו ולהם? יש, שאינו יודע במציאותם כלל, מפני שהתחיל משקע את עצמו יותר ויותר בספרים מחוכמים. יוצא ונכנס הוא אל בית בנו רק לפרקים רחוקים. אין הוא חפץ לערבב את הנועם שבחיי הזוג, שאינו מורגש אלא כשהם יושבים ביחידות. כך דעתו בדבר. טינא יש בלבו על סרבר הצעיר שלא הרגיש בזה והעתיק את דירתו לשכנותם. ואין לו שום צורך לבוא אל ביתם, מפני שהם מקדימים ובאים אצלו בכל יום. נחמן בא לבקש ממנו עצה בענייני המסחר, ותמיד עולה דעתו כדעת בנו; ורחל’ה אוהבת את סינרה של חמותה. רובו של יום היא כרוכה אחריה. שמח הוא אברהם-הירש בכלתו. בהיסח-הדעת ניתנו לו בת. אוהב הוא אותה כבת. מחכה הוא, שתלד בנים על ברכיו. גם הוא חפץ לטפל בחינוכם. הוא-גופו ילמדם. הוא ילמדם חכמה. הוא לא יתחיל את התורה מ“בראשית,” הוא יתחיל מן ה“אטום”. י רחל עברה מרשות לרשות ונשתנו רגשותיה ויחוסה למכריה. הגורל עלה בראשונה על סרבר. מתחילה הרגישה, שקשה עליה להישאר יחידה עם סרבר בבית. כשהיא נתקלת בו או באה עמו במגע היא מזדעזעת. דומה, שאיזה זרם זר נכנס לתוך עצמותיה ועורקיה ומכביד שם והיא מרגישה ליאות אברים ומיחוש-ראש. אחר-כך נעשה קשה עליה טיפולו ושרותו, שהוא מפריז בהם בשבילה, כועסת היא עליו בלבה, בלי-דעת על מה וכמדומה לה, שהיא מתחילה שונאה אותו. רוצה היא להגיד לנחמן, שיוציאנו מן הבית, אלא שאין היא רגילה להעמיד דבר על דעתה. סרבר הרגיש בדבר. אין זה אצלו יוצא מגדר הרגיל. כך צריך להיות אצל עבריה בלתי מלומדת כזו. כשרון הידידות נבלע בחום אהבת-המין. צריך היה להכינה לדבר מראש, להבינה מה בין רגשי ידידות לאהבת-המין, להציל בשבילו זיק אחד של… של אהבה מופשטה. יש לה סיבה לבלי לאהוב אותו, אבל אותה השנאה שהיא מראה לו מהיכן היא? הן חוסר אהבה אינה עדיין סיבה לשנאה. ונזכר הוא מה שאמר לה ביום החופה. מתוך שכרון-גברות נזרק אז מפיו מה שנזרק. כועס הוא גם עכשיו על עצמו. דן הוא על הדבר מתוך שיקול הדעת. דברים כעין-אלו, כששומעת אותם נערה מפי אדם, שאינה אוהבת אותו, אינם מסוגלים לעורר אלא צחוק. בעל-נסיון הוא בענין זה. הרבה נכשל ברעיון זה, עד שבא ספק בלבו, שמא חסר בו אותו הכוח המכשיר את הצעיר להתחבב על הנערות. לשנוא על דברים אלו, אין נערה יכולה אלא אם נפגעה מהם. ונזכר הוא בכמה קטעים מיחוסה אליו בימים האחרונים קודם החתונה. הזכרונות מצטרפים להשערות, ההשערות לודאיות ובלבו גמלה ההכרה, שהיא אהבה, או, לפחות, מוכשרת היתה לאהוב אותו. עכשיו ברורה לו סיבת שנאתה אליו. כמה אומלל הוא. היה לו שטר-גורל ונשרף. ועתה, לאחר שנשרף, נודע לו פתאום, שמספר זה זכה בסכום היותר גדול. ובאחד הימים קם סרבר והעתיק את דירתו. נשתנו רגשותיה של רחל גם אל נחמן. כמדומה לה, שכל מה שהרגישה אליו בהיותה נערה, לא היו אלא זעזועים קפריזיים של ילדות שובבה. עכשיו ודאי שהיא אוהבת אותו, הלא בעלה הוא. מי לך אשה שאינה אוהבת את בעלה? נחמן ראוי לאהבה, מפני שהוא דואג לה, שומר את צלה, מונה צעדיה, טובע הוא באהבתו אליה, אלא שהיא שקועה תמיד באיזה יגון שאין לה-גופה הכרה ברורה בו. כשאין נחמן בבית, קשה עליה הישיבה עם מי שיהיה. חמותה היא הנפש היחידה, שהיא מרגישה אליה קרבת-דעת. אוהבת היא לשבת בחברתה. אלא שזו עסוקה תמיד בענייני-הבית. נחמן משתדל לשמחה, מוליך הוא אותה אל העולם הרחב, אל תוך הסביבה העליזה של מכיריו ומכירותיו. אבל צער-הבדידות קשה עליה שם יותר מבביתה. קשה עליה לסגל לעצמה את הנימוסים, שאינה מרגישה בהם שום טעם. נדמה לה, שדיבורה נשמע ביניהם בודד ומובלט ואינו מתערב בשיחתם, ולפיכך הוא יראה לפתוח פה. וכשהיא יושבת ושותקת נדמה לה, ששתיקתה בולטת ונשמעת בין החברה, שהכול מביטים עליה, ויראה היא להביט עליהם, שמא תפגוש במבטיהם. יחוס של אונס הוא יחוסה עליהם. אין זו מסיבתה. בבית-אביה היתה מצויינת ועולה אפילו על אחיה. בין בנות השכנות היתה היא הידענית, הבקיאה ב“סדור.” אותה היו השכנות שואלות מתי חל “שבת שמברכים.” היא היתה קוראת קצת בסיפורים וכותבת אדריסאות וטלגרמות לאביה. ופה, בין מכירי נחמן, היא כהדיוטית. שנחמן אמנם ממתיק לה את המרירות. הוא מתרפס כילד. חי בנשימתה ועל פי דיבורה, הוא כולו שלה. אין דבר חסר לו, כשרחל’ה עמו. מאמינה היא בכל מה שהוא אומר לה בדבר זה. אלא שרעיון אחד התחיל מנקר במוחה – כל אותה החיבה הבוערת של נחמן אליה, אולי אינה אלא מפני שהוא בעלה והיא אשתו. אלמלא שכך, איך היה נחמן מתייחס אליה? הימים היו ימי חופש לבתי-הספר. יוזי שב לבית-הוריו והביא פנים חדשות, את העלמה קלרה מויסייבנה וויינשטיין. זו היתה שארתו, בת-דודו, משה וויינשטין, שגר בעיירה סמוכה. משה וויינשטיין היה אדם עשיר והדיוט. בניו גדלו ללא תורה וללא חכמה. יצאה מן הכלל עלמה אומללה זו, קלרה, שקרה לה אסון בימי ילדותה. עוסקת היתה באחד הערבים בהעלאת מנורת נפט. נשפך עליה הנפט והודלק. לאושרה חשו להצילה, אלא שנצרבו פניה באופן נורא, מעורר גועל-נפש. ראה אביה, שעל סחורה זו לא יהיו קופצים ותהי מונחת בביתו כאבן שאין לו הופכים, עמד ושכר לה מורים והביאה למדרגה גבוהה בהשכלת הבנות כדי למלאות במעלות טובות את חסרונה. נחמן ורחל באו לבקר לבית וויינשטיין והתוודעו לאורחת. הרבה מכירים ומכירות מצאו שם, שישבו ובילו שעת-ערב בשיחת-רעים, שלרחל לא היתה בה השגה ברורה. היא השקיעה את עיניה בפני נערה אומללה זו, שהיתה אמנם ה“שאור” שבחבורה. כולם התענגו על נועם מדברה, נימוסה הרצוי והשכלתה הרחבה. ואף-על-פי-כן חשו הכול איזה גועל-נפש להביט אל פניה. הכל השתדלו לחפות על רגשותיהם, ואף-על-פי-כן בלטו וניכרו על פניהם. רעיון בא בלבה של רחל: אילו היו פניה צרובים כפני נערה זו, איך היה נחמן מתייחס אליה? צחוק עלז, שהתפרץ מפיות החבורה מתוך ענין שיחתם, עורר את רחל מתוך מחשבותיה והיא הביטה על סביבה. חשד בא לבה, שהיא-היא עוררה את הצחוק בשתיקתה, באי-נימוסה, ומי יודע עוד במה? לא נעלם מעיניה, שגם נחמן צחק בפה מלא, פניה אדמו וחוורו. הרגיש בה נחמן. הרכין אליה ראש ושאל: מה לך? בקושי עצרה בעד דמעותיה. חולה היתה כל יום המחרת. צערה התחיל מבצבץ ויוצא על פניה. טיפה מרה נפלה בכוסו של נחמן. הוא אינו יכול לשבת בכפיפה אחת עם בן-אדם שרוי בצער. מאביו ירש חולשה זו. ובפרט כשבן-אדם זה היא רחל. אנוכיותו נפגעה. כמדומה לו, שהוא מרחיק מעליה כל דבר, שיכול לגרום לה צער. משתדל הוא להרבות לה נחת ותענוגים, כלום יכולה היא להתלונן עליו במשהו? טינה הוא נושא עליה בלבו. כפוית-טובה היא. ממררת חייו בעצבונה. כאילו היא אשה לבעל אכזר, ממרר חיי אשתו. ורוצה הוא לדבר עמה בזה. אלא שהוא דואג, שמא יגרום לה צער. נגמר בדעתו לדבר בזה עם ידידו סרבר. עצה והתערבות ישאל מעמו. יא טיול תענוגים הכין נחמן בשביל חבורה קטנה, שנמנו בה הוא ורחל, סרבר ובלומה, יוזי והעלמה קלרה מוסייבנה ווינשטיין. טיול חפשי היה זה, שניתן בו רשות לכל אחד לראות את עצמו גורם ועיקר בו. למקום הטיול נבחרה אחוזת חכירתם של השותפים. שם יש אגם רחב, מפרה דגים. שם יש גם עמקים, נירים, קמות וכל מה שמסוגל להנעים את הטיול על בני-הישוב, היודעים את השמות הללו מתוך הספר. ניתנה הבכורה למין היפה לשבת על המרכבה בראש. כנגדן ישבו-צפופים הגברים הנדיבים, המוותרים על בכורתם, ויצאו את העיר. החברים הנעימו את מסעם ב“שיחות-קופצות.” דיברו, כמנהג, על עניינים גבוהים ושאלות מנסרות, בקלות ראש מיוחדת לסוג ידוע של צעירים. דומה על יוזי, שנכנס בכלל מטיף ו“שליח” לפקוח עיני עוורים בין בני הבצה. בלומה נכנסה כפעם בפעם לתוך דבריו. נפסק הענין באמצע, התחילו באחר ומתוכו. המה דיברו רוסית מתובלת במלים זרות, שלא לצורך. נחמן נכנס לתוך דבריהם ודיבר ז’רגונית פשוטה, זורק הוא מתוך שיחתו מבטים אל רחל. ניכר, שמשתדל הוא לפתוח לה פה למשכה לתוך השמחה. היא הרגישה בדבר, הכירה בקרבנות הגדולים, שנחמן מקריב לפניה. הכירה יותר את קטנותה, את זרותה, ואת החובות הכבדים, שנחמן מעמיס עליה ובאה יותר ליד התרגזות-חשאית. תיתי לה, שיוזי אינו נותן לאחרים לקחת חלק הגון בשיחה. שופע הוא במבול של דברים, ומתבל את השיחה בכל פעם במלות: “יבריי, יברייקי.” נדמה לה לרחל, שאליה מתכוונים בשיחה, ונתאדמה… “ניכר הדבר, שהרבה מזכירים לך שם זה בגמנזיון, עד שאינך יכול לשחכו,” שולח בו סרבר חץ. “לאומי?” מתלוצץ ושואל יוזי. “בגימנזיון,” נכנסת העלמה קלרה מויסייבנה לתוך דברים, אין עוסקים בשאלות גמדיות כזו של לאומיות. לנו יש תביעות אחרות, שאיפות יותר הגונות, יותר כוללות. רק בעיירות אתה מוצא עוד צעירים הוזים ונערות הדיוטיות, חולמות לאומית, חזרה לאחור. אצלינו הבילוטים הולכים ומיטשטשים, נבלעים בכלל. רחל שמעה ונתאדמה. “בכלל הפולט,” העיר נחמן. “אם הצורות מיטשטשות כדבריך,” אמר סרבר, “אין מה לשמוח על הדבר. טובת הכלל היא, שהיחיד יבסס את יחידותו ויצרפה אל הכלל.” “זה נאמר על היחיד.” “על אחת כמה וכמה על אומה יחידה.” המה דיברו למקוטעים, בריפרוף, בלי התעמקות וקשר הגיוני, דברו כדי שלא לשתוק. בין כך נכנסה המרכבה בין שתי שורות קמה מתפתלות ולוחשות. דומה, שהעולם הפתוח פלט אותה אל תוך רשות צרה ומפולשת זו. השתרבבו השיבלים וחסמו את הדרך לפניהם ולאחריהם, נדחקו לתוך המרכבה בתנועה ושאון, שיש בו מוקדם ומאוחר, ביטוי-הגיוני וצירוף-דיבורי, שאין פירושו מובן לבני-אדם. שאון הקמה הפסיק את השיחה. בעל-כרחם של השומעים נכנס לתוך אזניהם, חדר אל לבותם ונגע שם בשרטת נעימה באיזו מן הפינות. המה נעלמו. לפניהם הלך והשתרבב, הלך והתפתל שביל צר יורד לעמק, עולה ומטפס על ההר, נעלם ונגלה. מקצר ומאריך בתבנית מקורית, שאינה דומה כלל לדרכים הכבושים. זהו שביל היחיד, ההולך וחוצה את ההרים והעמקים עד למקום, שמכינים שם “מן” לבני-אדם. לעולם לא תלך עליו מרכבת-הקיטור. וסוף-סוף יצאו מבין השורות ובאו אל תוך עולם חדש, שמים חדשים, עמק רחב חדש. זהו העמק של אחוזת אברהם-הירש. אגם המים, ככוס רוויה של איזה ענק, מכסיף ורומז לאורחים מרחוק. כל העולמות מצטרפים על ידי שבילי-יחיד. עבודה נעימה המציא נחמן בשביל החבורה. נתן חכה ביד כל אחד מהם לשלות דגים מן היאור. כולם שמחו על ההצעה. יושבים להם הדייגים על שפת-היאור, עוצרים בנשימתם, שלא ירגישו בהם הדגים, מביט איש-איש אל כפיסו הצף על המקום, שנפלה שמה החכה. תאווה בוערת, בולמוס אחזם לשלות דג חי, מפרפר, מניע בסנפיריו נגד השמש. כבר רואה איש-איש מהם את דגו בדמיונו. אין הם עושים זאת לשם רעבתנות, אך, פשוט, אוהבים הם את הדגים, בריאה אילמת זו, שאינה מתרסת, אינה משמיעה מחאה מעולם ולעולם על כל מה שאתה עושה לה. והיאור חומר לו לצון. העלה אבעבועות אצל אחד הכפיסים ומזדעזע נחמן. עיניו נמתחו. דג עלה בחכתו, הוא מניף בחפזה את החוטר, מוציא את היתר. טיפות מים נוטפות מן הקרס העלוב. הדגים אכלו את פתותי הלחם שעליו. האגם צוחק בעיגולים עיגולים. בני החבורה עוצרים בכל כוחם מצחוק. והנה מבעבע האגם סביב חכתו של סרבר. הוא קם על רגליו, מניף בידו. אבל קרס חכתו נאחז בקרקעית האגם. מתוך הנפה נכשל סרבר ברגליו ונפל ארצה. בגדיו נרטבו במים. “הדגה שולה את המורה,” מלגלגת החבורה ואינה יכולה עוד להתאפק מצחוק. שני הזריזים, נחמן וסרבר, עזבו את השליה, מסרו את חכותיהם ביד רחל והלכו לבקש להם עניין אחר יותר מצליח. על שפת האגם עמדה סירה, קשורה אל העץ. נחמן התיר אותה, שניהם הביאו לתוכה שני כסאות ושולחן קטן, פרשו על השולחן מפה, שמו עליו מיני טעימה, מיחם רותח וכוסות, שהכינו בשבילם בבית האקונומיה. המה נכנסו לתוך הסירה והפליגו. יפה היתה הסירה מרחוק, דומה ליום-טוב של גלויות. בני אדם יושבים על כסאות, מסובים על שולחן מלא מרחף על המים, ואינם נטבעים. הביטה עליהם החבורה מרחוק, וקראה עליהם: “הידד, ספנים!” עיני נחמן פגעו ברחל, כשהיא יושבת על שלוש חכותיה עגומה. בדילה. נתקלקלה שורת שמחתו. הוא פנה אל רעהו ושפך את לבו. הלז הרכין ראש וקלט את שמועתו דומם. “ובכן, מה היא עושה לך?” “מה היא עושה? לא כלום. אלא שכך היא יושבת תמיד עצבה. בודדה, שקועה בצער.” “ומה איכפת לך?” “איני יכול לשאת, איני יכול להיות שמח, כשהיא…” “יהיר,” נתן עליו סרבר בקולו, “יהירים! אפילו להצטער אינכם נותנים רשות לאחרים, בשעה ששמחתכם נפגמת מזה. עד שאתה דורש ממנה, שתשמח כדי לשמחך, אני אומר לך, שתשתתף בצערה, מפני ששניכם אומללים. כלום לא יכולת לדעת מראש, שזמורת זר תהיה רחל בסביבה צעקנית זו?” “ומדוע לא הכינות אותה? הלא…” “ולמה דחקת את השעה כל-כך?” הביטה עליהם החבורה מרחוק והתענגה על המראה. המה לא יכלו לשער, ששני הרעים, היפים כל-כך מרחוק, מתקוטטים עכשיו. סרבר שכח את מקומו, קם והתהלך פוסע לאורך הסירה ודברים דוקרים ניתזו מתוך פיו. נתקלקל שיווי-המשקל. הסירה נטתה על צידה. שניהם התחלחלו. צעקה הגיעה לאזניהם מעל שפת האגם. לאושרם נפל נחמן על פניו והכריע לצד השני. הסירה התנועעה הנה והנה, עד שמצאה שוב את משקלה. שניהם נכוו קצת ברותחין, שנשפך מתוך חמיהם. כוסו של נחמן נפלה ונשברה. “ודאי לא שברת כוס תחת החופה,” השתדל סרבר לבדח, כדי להשקיע את הרושם. נחמן שתק. הם שבו אל החוף ורחל השיבה להם את חכותיהם. חכתו של סרבר העלתה דג. הוא הורידו מעל הקרס והשיבו לתוך האגם. התחברו הספנים עם הדייגים ושבו העירה. יב רושם מרגיז השאיר הטיול על נחמן. קנאת-גברים זוללת את לבו. ערב הוא אמנם בעד צניעותה של רחל ותומתו של סרבר, אלא שהוא מקנא לרגשי החמלה ושיתוף-הצער, שבלב סרבר לרחל. מלמד זה משתתף כל-כך בצערה, עד שבא לכלל כעס. “נס הוא, שלא טבענו אז שנינו באגם.” וכמדומה לו, שגם חמלה, והשתתפות בצער הן קנייני הבעל, שאין לזר חלק בהם. והא בא לידי חשש, שמא כבר הרגישה רחל, שהלז מצטער עליה יותר מבעלה. קנאה כעין זו, דוקא מפני שאינה גסה כל-כך, היא מרגיזה ביותר. היא אינה עלולה לשכר את המקנא במידה של הקנאה הגסה, ולפיכך מרגיש האדם בצערה הרגשה יותר בהירה. זוהי נקודה, שזכויות אדם וזכויות גבר נפגשות בה ביחוסן אל אשה. נחמן גמר בדעתו להציל את זכויותיו, כשהוא מעיין בדבר, מוצא הוא, שמלמד זה לא גילה לו חדשות, הוא-גופו הרגיש מכבר, שמתגעגעת רחל על סביבתה. סביבה צעקנית זו, יש שגם הוא בוחל בה. ביחוד הוא שונא את בעל-הכפתורים, יוזי. מראה הוא את עצמו מלומד גדול. הלך לרכוש חכמה, ולא רכש אלא כפתורים ומנה יפה של הפקרות ושנאת-ישראל. אלא שהוא אינו מתגעגע כלל על שום סביבה, דיו כשרחל’ה יושבת עמו שמחה בכפיפה אחת. ומוצא הוא שוב, שמלמד זה הגזים הרבה על האסון. כאילו אין לו תקנה. למחר ילך אתה בביקורים לקרוביה, ולרעותיה מכבר, יביאן אל ביתו, ירבה בביתו את יסודה של רחל על היסוד המצוי. הכול יתמזג. הרכבה חדשה יעשה, ומאמין היא שתעלה יפה. הנסיון הצליח במקצת. לאט-לאט סר הצל השחור מעל רחל. עסוקה היא בקבלת פני אורחות אהובות עליה ובביקורים לבתי מכיריה. פטפטנית נעשתה. לפעמים נדמה לה, ששבה לימי נעוריה. חביבות הן עליה עכשיו יותר השעות הפנויות הנשארות לה בשביל נחמן. פעמים, שאהב נחמן להיטפל אל חבורת רחל ולהיכנס בשיחתן. פטפטניות הן. כך דרכן. אבל אינן צעקניות כל-כך, משיחות בעניינים זעירים, אבל מבינות אותם לעמקם. לכשתרצה הרי הן לו אחרי-כך חומר יפה ללגלוגים ושיחות יפות עם רחל. אומרים בעיר על נחמן, שהוא מעורב עם הבריות. חטיבה יתירה עשה לרחל 'ה שהלך עמה בשבת שחרית להוביל חתן לבית-הכנסת לשבת הכלה (*שבת שלפני החופה). אורח נכבד היה שם נחמן. כיבדו אותו בעליה מן המובחר. חומר יפה היה לו גם זה אחר-כך ללגלוגים. דומה רחל’ה, כאילו קמה מתוך מחלה ארוכה וקשה. זכויותיה מתבססות בביתה. רוח עלז שורה עליה תמיד. נחמן מאושר. יג אורח לפרקים רחוקים היה סרבר בימים האחרונים בבית-נחמן, ואף-על-פי-כן הכיר בשינוי לטובה, שנעשה ברחל אין הוא מוצא על פניה אותו הצל הכהה, שחשב לעצמו זכות שותף עליו. אין הוא פוגש במבטה אותו הזיק הגא, זיק של אומללים, המוחה ומאשים את כל העולם, קדושת הבדידות נתחללה עליה. דומה, שהיא שמחה. אור פניה וחיוך פיה יוצאים מתוך הלב ומפזרת היא אותם לכול. רושם רע עשה עליו הדבר. הצער והבדידות היו עד עכשיו המשהו היחידי, שהציל מרחל בשבילו. את גופה הפקיר לנחמן, אך הנשמה, נשמתה של רחל הצטמצמה באותם המבטים העצבים, באותו הצער הגא, שאין לשום אדם שותפות בו חוץ ממנו. זה כולו שלו. הוא חש בו ומצטער יחד עמה. עכשיו אבד ממנו המשהו האחרון. אין לו עכשיו ברחל כלום. וקשים נעשו עליו הביקורים בבית רעו. עמד והפסיק את שיעוריו לגמרי. בינתיים נפל דבר בבית-נחמן: רחל’ה חשה בראשה. בימים שעברו, רגילה היתה במיחושים כאלה. אך עכשיו, כמדומה לה, שהכאב יותר מורגש. דומה, שאיזה נותר מעיק שם בתוך גולגלתה ומבקש לו דרך לצאת דרך הצדדים. למחר התעוררה משנתה שלא בעתה. קשה נעשתה עליה ההליכה. רוצה היא לשוב את מיטתה, אלא שצר לה על הימים הנעימים לבלותם במיטה. לבה אומר לה, שמכיון שתשכב לא תקום כל-כך מהר. למחרתו כבר שכבה במיטתה, חבושה נאד קרח לראשה. נחמן לא סר מעליה אף רגע. רופאים נכנסים ויוצאים, מבטיחים בדרכם בלשון שנשתמעת לשני פנים. נחמן מבין את שניהם, פעמים שהוא נשקע ביגון ורואה לעצמו חלומות קשים. ומיד הוא מתנחם ומבאר את דברי הרופאים בפנים אחרים. המחלה הסתבכה, הרופאים באו לידי מבוכה, ספקות וחילוקי דעות. מדרגת חומה לא היתה גבוהה כל-כך, אלא שעקבות איזו מחלה מסתתרת ואורבת ניכרו בה. החולה בעצמה הרגישה את-עצמה במצב מסוכן. היא קראה אליה את בעלה הנרעש: “בבקשה… תהלים בקלויז, שינוי שם, צדקה… אנא, אל תפקירני למות.” היא דיברה בקושי, למקוטעים, בקול חלש ומשונה ברכותו. דומה, שקול זה עבר דרך הרבה צינורות מטהרים, עד שהגיע לאזניו בצחצוח משונה. הוא נפל על פניו, ונחל דמעות פרץ מעיניו. אברהם-הירש עמד אצלם, חפץ לנחמם. פשוט לגעור בם: “בכיה מה זו עושה?” אלא שדמעותיו עלו ועמדו בגרונו. זקן זה נראה בכיין, כילד. הוא גופו רץ לקלויז, הרעיש עולמות, העמיד עשרה בטלנים לומר תהילים, הוסיף עליהם דרדקי-חדרים, שינה את שמה, בא ובישר לחולה, שמעכשיו היא נקראת חיה-רחל. לערב חל המשבר, המחלה הוקלה. נחמן ואברהם-הירש ישבו אצל מיטת החולה מזויינים ומסובבים בשעונים מדוייקים, בבקבוקי מי-רפואה, במודדי-חום ויתר כלי-זיין שרופאים משתמשים בהם. החולה ישנה את שנתה. אברהם-הירש הרכין ולחש באזני בנו: “אל יהי דבר זה לפלא בעיניך. יש שאיזו סגולה שהיא לא מעלה ולא מורידה, מכיון שהחולה מאמין בתועלתה, הרי היא מוסיפה כוח לחולה לייחל. בינתיים יביא הטבע גופו את רגע המשבר, שהיה צריך לבוא בין-כך ובין-כך.” נחמן שמע ושתק. הוא לא היה מסוגל לרמות את עצמו. הוא זכר ברור, שהוא-גופו ישב וחיכה לראות פעולת התהילים על החולה. מכיון שהתיאשו הרופאים, ישב וקיווה לנס, והאמין שהנס יבוא. זוכר הוא שהוא גופו עמד על מיטתה, והתפלל עליה בחשאי. הוא רגיל תמיד, שמעשיו ומחשבותיו יעלו יחד. לרמות את עצמו אינו מסוגל. יודע הוא שלא בשביל לרמות את החולה בלבד עשה מה שעשה. חיה-רחל שבה לבריאותה. ממש בריאה-חדשה. כמדומה לנחמן, שהיא יותר יפה משהיתה; לווית-חן נוספה לה. היא יותר עדינה, יותר עליזה. זו אינה רחל, זו חיה-רחל מוצא הוא, שעונג הישועה הבאה לאדם אומלל גדול פי-שניים מצער האסון. ונזכר הוא בתהילים ובשינוי-השם, והרהר בדבר. ביום הראשון לחג-הסוכות היה הדבר. הקלויז, שאברהם-הירש היה מתפלל בו לשעבר, חגג את חגו ושיפר את חלונותיו בלולבים ואתרוגים, מכורכים במוך וטמונים בקופסות כסף. אתרוגים אלו גדלו בארץ-ישראל, ונתגלגלו ובאו לתוך הגלות בשביל בעלי המזרח שבקלויז. כמה הרפתקאות עברו על אתרוג זה. כמה ידיים משמשו בו. ארצות עבר, ימים בקע, מכס לגבולין פרע, במים ובאש בא אלינו, ואף-על-פי-כן נשאר ברכותו, בעדינותו, ובאצילותו הירוקה, עד שאתה צריך עוד להגן עליו במוך ובחומת-כסף. יפים הם גם הפנים הנשקפים מתוך אותם החלונות. אלו הם באמת פנים של חגיגה. השמחה והנחת מבצבצת. אינך יכול להכיר עכשיו, עד כמה התנוולו האצילים הללו מערב יום-טוב בשביל להכין יום-טוב. מכיר אתה בפיות הללו שעוד מעט ויאמרו “הלל.” הידיים הללו לא נבראו לעבודה גסה, אלא למשמש באתרוג, ליטול את הלולב ולעשות בהם הקפות. מורגשת השמחה בכול, ואפילו בחצר הקלויז. מעשנים להם שם הבחורים פפירוסות חגיגיות מתוך הרחבת-הדעת, ועמוד-העשן עולה ישר השמימה. שם נפגשו שני הרעים, נחמן וסרבר, והתברכו בחגא-טבא. “מה לידידי בביתי?” שאל סרבר חציו תמה וחציו מלגלג. “שאלה זו כלפי מה? כלום יש לך פה חלק יותר ממני?” “אבל הקלויז? חגים, עניינים דתיים?” “עניינים דתיים? אלו הם ענייני החיים. בני-אדם צריכים לחגים. אלמלא שהיו, צריכים היינו לקבעם. יש צורך לבני-אדם בימים קבועים מזמן לזמן להתפשטות החולין.” “וכלום מאמין אתה בשכר ועונש?” “איזה שכר ועונש? הרי החג-גופו שכר.” “ואינך חושד בעצמך, שמא אתה חושב כך, מפני שכך יפה לך לחשוב?” “בדותא.” סרבר חיפש בכיסונו להוציא את פנקסו ולרשום שם איזה רשימה, אלא שלא היה רגיל לכתוב ביום-טוב. לערב נכנס אברהם-הירש בחיפזון לבית-בנו. ענין נכבד מצא בספר חדש ורוצה הוא להראותו לבנו. מצאו כשהוא עומד עם רחל בסוכה ומקדש על היין… הזקן מיהר לצאת קודם שהרגישו בו הבנים. כשהגיע סמוך לפתח ביתו, שהה קצת במקומו, הניח אצבעו על גבי מצחו ועמד כך שעה קלה. עד שנתעורר להיכנס לבית. והרבה מיני הרהורים הרגיזו את שנתו כל אותו הלילה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/74

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m75.txt

מכתב מאת יהודה

יהודה ליב גורדון

1376036

מכתב מאת יהודה מִכְתָּב מֵאֵת יְהוּדָה / י"ל גורדון לְשָׂרָה הַחֲמוּדָה 1 לֹא שִׁירִים נִשְׂגָּבִים עֲמַל הַמְּלִיצִים, לֹא רָזִים וּרְמָזִים כִּמְחַשְּׁבֵי קִצִּים לֹא דִבְרֵי רִיבוֹת עִם בַּעֲלֵי חִצִּים, הָעוֹשִׂים בֵּית ה' לִמְעָרַת פָּרִצִים, כּוֹתְבִים שִׂטְנָה וּמְדַבְּרִים לִשְׁנָא בִּישָׁא בִּגְלַל חֵלֶק רָזֶה בִּסְעֻדַּת חֶבְרָה קַדִּישָׁא – לֹא אַחַת מֵאֵלֶּה לָךְ הַיּוֹם אַגִּישָׁה, (לָהֶם הֵן אוֹמְרִים: אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה!) כִּי אִם מַעֲשֵׂה צַעֲצוּעִים וּפְטוּרֵי צִצִּים לְעַטֵּר בָּמוֹ אֶת רֹאשׁ הַיָּפָה בַּבָּנוֹת. וּלְמַעַן יָעָרְבוּ דְבָרַי לְחִכָּהּ הוֹסַפְתִּי עֲלֵיהֶם מִינֵי מְתִיקָה מִזִּמְרַת עִיר הַבִּירָה תַּעֲרוּבוֹת מִגְדָּנוֹת. וְהָיוּ אֵלֶּה הַמִּגְדָּנוֹת וְהַטּוּרִים לְמָנָה לָהּ מֵאִתִּי בִּימֵי הַפּוּרִים לְקַיֵּם בָּהּ מִצְוַת מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת כְּשֵׁם שֶׁקִּיְמָה בִי הִיא – לָאֶבְיוֹנִים מַתָּנוֹת. *** וַאֲנִי יָמִים רַבִּים נִמְלַכְתִּי בְכִלְיוֹתַי בַּמָּה אֲשַׁלֵּם לִידִידָתִי הַנְּדִיבָה אֶת מִנְחָתָהּ הַנֶּחְמָדָה לִי הִקְרִיבָה? נִמְלַכְתִּי, נוֹעַצתִּי, וּבָאַחֲרֹנָה חָרַצְתִּי לָמֹד לָהּ בְּמִדָּתָהּ לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר עָשָׂתָה לְהָבִיא לָהּ מִנְחָה מִמַּעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתַי: אָז אָסַפְתִּי אֶת שְׁיָרֵי שִׁירַי, מֵהֶם חֲרוּזִים מְפֻזָּרִים כְּתוּבִים עַל גַּבֵּי הַסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי לְיוֹדְעַי וּמַכִּירַי, וּמֵהֶם מקאמא"ת וְדוּגְמָאוֹת וּמִכְתָּמִים וּפַרְפְּרָאוֹת. כִּי אָמַרְתִּי הִנֵּה שָׂרָתִי הַיְדִידָה מִמַּעֲשֶׂיהָ נִכָּר כִּי הִיא חֲסִידָה, חֲסִידָה אֲנָפָה, חֲסִידָה בַּשָּׁמַיִם, מַאֲמִינָה בַּצַּדִּיק וּבְרַבָּהּ אֲדוּקָה, וְלִבִּי בָּטוּחַ כִּי תְקַבֵּל בִּתְשׁוּקָה מִשֻּׁלְחַן רַבָּהּ אֵלָּה הַשִּׁירַיִּם, וּבָזֶה תִּזְכֶּה לְהַעֲלָאַת הַנְּשָׁמָה לְמַדְרֵגָה רָמָה. היא העלמה הבכורה מרת שרה שפירא בעיר דווינסק, אשר שלח לה המשורר ביום א‘ י“ב אדר שני תרנ”א (בתור משלוח מנות לפורים) קונטרס קטן בשם פטורי צצים בשני חלקים. חלק א: כתובות שעל גבי הספרים, א) אצל הבאראן גינצבורג. ב) להשר מונטיפיורי. ג) להמשורר פרוג. ד) לזקן. ה) לי“ה סבר”י. ו) להחכם צה“ר. ז) למי שהיה ידידי. ח) לנגיד אבד שמיה. ט) למגיה הספרים. י) לרייכערסאןץ יא) לחיו”ג. יב) להרב פוחר. יג) לפלוני אלמוני. יד) לבעלי החברה “קדימה” בוייען. טו) לבני ציון בפאריז. טז) אחרון אחרון חביב. – חלק ב: שירי השירים אשר ליהודה הלוה (דוגמאות מספר אשר לא נשלם ולא ישלם), ואלו הם: א) גלגל החוזר. ב) אל מקאמת (במקום הקדמה). ג) דבור מפוצץ. ד) שמוע שמעתי אפרים מתנודד. ה) קול ברמה נשמע (מוסב שם: ורוח הקודש לעמתו מרעים). ו) סוד העבור (שיחה בין ויזתא וחרבונה). ז) על מפלת שטרוסבערג. ח) לאיש עשיר כו’. ט) על האשה… במות בנה. י) על החנות החדשה לגרגרנים. יא) מה שהיו ליצני הדור אומרים. יב) סוף דבר. – כל השירים האלה באים פה כל אחד במקומו.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/75

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m76.txt

אַחֲרֵי מוֹת שַׁדָּ"ל

יהודה ליב גורדון

1376036

אַחֲרֵי מוֹת שַׁדָּ"ל דּוֹרְשַׁיִךְ, בַּת-צִיּוֹן, יוֹם יוֹם יִמְעָטוּ מִפְּלֵטַת מַחֲנֵךְ רַבִּים יַחָשֵלוּ; אֵלֶּה מִכְּאֵב לֵב וָרִישׁ יִכָּשֵׁלוּ, אֵלֶּה מִטּוּב לֵב שָׁמְנוּ וַיִּבְעָטוּ. אֵלֶּה מֵרָשַׁע כֶּסֶל יִתְקוֹטָטוּ, אֵלֶּה לִמְצוֹא כָּבוֹד וָהוֹן יִחַלוּ, אֵלֶּה חֵיק נָכְרִיּוֹת חַבֵּק הֵחֵלּוּ וִיקְהַת פָּנַיִךְ יִבְזוּ כִּי קֻמָּטוּ. אֶחָד הָיָה שְׁמוּאֵל דָּוִד לוּצָאטוּ לֹא שָׁעָה לִתְלָאוֹתָיו כִּי גָדֵלוּ לֹא חָדַל עָבְדֵךְ עַד יָמָיו חָדֵלוּ, לֹא נָטָה עַד צִלְלֵי עַרְבּוֹ יִנָּטוּ. עוֹד שָׁטוּ הָעָם וּמִנּוּ לָקָטוּ, עוֹד קִוּוּ כִּי דִבְשׁוֹ יִרְדּוּ יֹאכֵלוּ, פִּתְאֹם שָׁמְעוּ מוֹתוֹ וַיִּבָּהֵלוּ שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם וּשְׁמָמָה יָעָטוּ. אַךְ אִם בִּידֵי מָוֶת חַיָּיו נִשְׁמָטוּ קַרְנֵי אַל-מָוֶת עַל שַׁדָּ"ל יָהַלּוּ – וּבְנֵי דוֹרוֹ שׁוֹאֲלִים אֵלּוּ לָאֵלּוּ: מִי זֶה יָקוּם לָנוּ בִּמְקוֹם לוּצָאטוּ? את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/76

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m77.txt

למגיה הספרים

יהודה ליב גורדון

1376036

למגיה הספרים לְמַגִּיהַּ הַסְּפָרִים / י"ל גורדון (אשר תבע בפה אחוז אחד מהם לו לדורון) כִּמְבַקַּר הַסְּפָרִים בִּדְפוּס וּמַגִּיהַּ אָחוּז אֶחָד מֵהֶם בְּצֶדֶק לָךְ מַגִּיעַ, יַעַן כִּי אַתָּה תִשָּׂא עֲוֹנוֹתַי, כִּי כָל מִשְׁגֶּה וָחֵטְא מִשְּׁגִיאוֹתַי, אֲשֶׁר יִמְצְאוּ הַקּוֹרְאִים הַנְּבוֹנִים שָׁם, יִתְלוּ עָלֶיךָ, יֹאמְרוּ: בָּךְ הָאָשָׁם. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/77

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m78.txt

הר"ר חיים יונה גורלאנד

יהודה ליב גורדון

1376036

הר"ר חיים יונה גורלאנד לִידִידִי מַר-חֲבִיבִי הָרַב הֶחָכָם הַכּוֹלֵל עוֹשֶׂה גְדוֹלוֹת בְּקֶרֶב עַמּוֹ, רָב – כֹּל מְחוֹלֵל: מַרְבֶּה חָכְמָה בְּיִשְׂרָאֵל לִבְלִי בַחשֶׁךְ יִתְגּוֹלֵל וּמַרְבִּיץ בּוֹ תוֹרָה לִבְלִי בָעַמִּים יִתְבּוֹלֵל; וּבִתְהֹמוֹת הַנְּשִׁיָּה הוּא צוֹלֵל וְשָׁם חשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר גּוֹלֵל וּמוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל וּמְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת מִימֵי הַמְּצוּקוֹת כָּעֵת אֲשֶׁר נוֹגֵשׂ מְעוֹלֵל דִּכָּא לָעָפָר נַפְשֵׁנוּ וּבְעַמֵּנוּ הִסְתּוֹלֵל – זֶה דּוֹדִי וְזֶה רֵעִי עַד סְתִימַת הַגּוֹלֵל הר“ר חַיִּים יוֹנָה גּוּרְלַאנד חוב”ק אֹדֵיסָא וְהַגָּלִיל יַעֲלֶה וְיִצְמַח כְּגַן רַטֹב וְאַל יִיבָש וִימוֹלֵל1. ספ“ב, ביום ד' ז”ך תשרי תר"ן. גם תפילתי זאת לא נתקבלה, כי למועד הזה בשנה האחרת בעמוד הר“ר חיו”ג על הבמה לדרוש ברבים בבית הכנסת, על פני כל אחיו נפל וכראש שבלת התמולל. (הערה ממוש“ק פ' זכור, תרנ”א.)  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/78

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m79.txt

הַזְּאֵב וְהַכֶּלֶב הָרָזֶה

יהודה ליב גורדון

1376036

הַזְּאֵב וְהַכֶּלֶב הָרָזֶה דָּג קָטֹן הִתְחַנֵּן פַּעַם לָשׁוּב הַמָּיִם, אַךְ הַדַּיָּג לֹא הִטָּה לִדְבָרָיו אָזְנָיִם, וַיּוֹרִידֵהוּ אֶל תּוֹךְ סִיר נָפוּחַ1 בַּמָּשָׁל הַהוּא לָדַעַת הָרְאֵינוּ לִבְלִי כִּפְתָיִם נִטּשׁ מִיָּדֵינוּ בַּעֲבוּר תִּקְוַת שָׁוְא כָּל דָּבָר בָּטוּחַ. הַדַּיָּג טוֹב עָשָׂה גַּם הַדָּג לֹא הִרְשִׁיעַ, כִּי בִקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ וּלְאוֹיְבוֹ הִפְגִּיעַ, כִּי כָל אֲשֶׁר יוּכַל יַעֲשֶׂה גֶּבֶר בַּעֲבוּר הַצֵּל נַפְשׁוֹ מֵרֶדֶת קֶבֶר; אוּלָם הַזְּאֵב הַזֶּה הָיָה קַל דַּעַת וּבְאִוַּלְתּוֹ הִטָּה אֹזֶן שׁוֹמַעַת, נִפְתָּה וַיֵּעָנַשׁ. – כִּי פָגַשׁ כֶּלֶב הַרְחֵק מִן הַכְּפָר וַיַּחְפֹּץ אָכְלֵהוּ. "אֲדוֹנִי! – אָמַר הַכֶּלֶב אֵלֵיהוּ – דַּל בָּשָׂר אָנִי, בִּכְסָלַי אֵין חֵלֶב, מֵעַי חֳמַרְמְרוּ, בַּעֲצָמַי אֵין מֹחַ, וּמַה-יַּמְרִיצְךָ אִם כָּעֵת תֹּאכלֵנִי? הָבָה לִי הַיּוֹם חֹפֶשׁ וּפְקַח-קוֹחַ, הִנֵּה חַג לַאדֹנִי מָחָר בַּכֹּפֶר, שָׁם אֶשְׂבַּע, אַעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כֶסֶל, אַחַר אָשׁוּבָה וּבְיָדְךָ הִנֵּנִי" וַיִּטְּשֵׁהוּ הַזְּאֵב וַיַּרְבֶּה כֶּסֶל וַיִּבְרַח הַכֶּלֶב כַּצְּבִי כָּעֹפֶר. כִּכְלוֹת יוֹמַיִם שָׁב הַזְּאֵב אֵלֵיהוּ לִרְאוֹת אֶת כַּלבּוֹ וּמַה-מַּעֲשֵׂהוּ, אִם שָׁמֵן אִם הִרְבָּה חֵלֶב וָפֶדֶר וַיִּמְצָאֵהוּ – חֶדֶר בַּחֶדֶר. "עֲמָד-נָא שָׁם, אָחִי, רֶגַע תַּחְתֶּיךָ – מִבְּעַד חֹר הַמַּפְתֵּחַ זֶה יַעֲנֵהוּ – כַּתַּר לִי זְעֵיר, הִנְנִי אֵלֶיךָ, אֲנִי עִם עֲמִיתִי שׁוֹמֵר הַפֶּתַח". (שׁוֹמֵר הַפֶּתַח הָיָה כֶּלֶב אַמִּיץ כֹּחַ יָדָיו רָב לוֹ לַהֲדֹךְ זְאֵב תַּחְתֵּיהוּ וּלְשַׁסֵּף אוֹתוֹ נֶתַח נֶתַח) – וַיִּשְׁמַע הַזְּאֵב וַיְמַהֵר לִבְרוֹחַ. ספר ראשון, משל “הדג הקטן והדיג”.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/79

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p83/m80.txt

סידאניע או לב נשבר ונרפא

מרדכי דוד ברנדשטטר

16133427

סידאניע או לב נשבר ונרפא א. הנרות אשר במנורות בכסף ישפכו זהר זהב בחדר מלר חסן ויקר, אורם יחָלק ויכָפל אלפי פעמים במראות הבדלח אשר על הקירות ומקרקע החדר ועד הספון יתנוסס הכל בהוד והדר. בפנת החדר עומד עוגב פתוח ועליו גליונות השיר פתוחים אך קולו לא ישמע, כי המון לשונותיו הלבנות כשלג תחרשנה יחדו והעלמה היושבת עליו לא תעיר ידה להעירן ולעוררן לתת בשיר קולן, כי עיניה ולבה אך אל אגרת קטנה ככף איש ומפיקה ריח דודאים, אשר בידיה הרכות. סידאניע יפה כלבנה, אך כעב קל יעיב עתה את זהר פניה וכענן עצב יראה במרום מצחה הצח מחלב. – המבין טורות האגרת אשר בידה יעלה עב ענן הענן הזה? – האנחה החרישית אשר תתגנב מבין פתחי פיה בהתבוננה בה תורנו למדי כי כן הוא, ועיניה היפות אשר תעופנה בכל רגע אל מורה השעות המה יראונו לדעת כי לבה בקרבה לא ינוח וחרדה היא לרגעים הבאים לקראתה. – לא כן הנערה היושבת על שלחן קטן ועיניה על המטפחת אשר היא רוקמת. גם אמנם היא איננה רעת התאר, אך פניה רחוקים מיפי סידאניע כרחוק שמלת צמר גפן אשר עליה מעשר בגדי גברתה ותפארתם, אפס כי יתר שאת לה על סידאניע גברתה במתת אלהים הנשקפת מעיניה השחורות, הלא היא: לב שמח, אשר תשא גם על שפתותיה הצוחקות תמיד, כאלו לא ידעה דאגה מה היא ועני איזה מקומו. – “אך מה זה היה לך היום צלה, אמרה סידאניע, מדוע זה תדומי ולא תפתחי את פיך, האם תישני או נאלמת פתאם דומיה?” "מדוע זה אדום ואחריש? תשאלי, השיבה הנערה בצחוק, אבל הודיעיני נא מלין אבחרה אתך היום יקירתי, נסתי להשיחך ותעניני תהפוכות כבחלום חזיון לילה, שַׁרְתִּי לך שירַי ותאטמי אזניך לקולי, אחריש אתאפק וגם בזה לא תבחרי. אין זאת כי אם תחפצי אשר אאנחה גם אנכי כמוך תמרורים, טוב איפא, אאנחה: אויה! – ההיטבתי להאנח סידאניע? – אך עתה הואילי נא ותרשיני גם לצחוק ולזמר, הלא? – " “נערה מאשרה”, אמרה סידאניע בצחוק חן. “ואמללה בבנות סידאניע העניה! ענתה צלה בלעג, הנה אוהבה יבא לה בחירה רצתה נפשה בו, ואיכה לא תעצב ותאנח!” “עוד לא אוהביא הוא, וגם נפשי לא רצתה בו עוד” אמרה סידאניע בקול דממה. “לא? שאלה צלה, האם לא באת אתו בברית התנאים? ואַת האם לא שאלו את פיך ותאמרי הן?” “במו פי אמרתי הן” ענתה סידאניע ותאנח. “במו פיך אך לא במו לבך, אשר רק לו הצדק להשמיע קולו לעת יתנו אהבים. התראי סידאניע כי אבין לרעיך בידעי את הקות האהבה אף כי לא אהבתי ולא אאהוב, אמרה צלה ותאנח שנית בלעג: אויה!” “לא אהבת ולא תאהבי גם לא תנשאי לאיש כי לבית מקלט לנזירות תלכי ושמה תשבי עד זקנה ושיבה, הן זאת ידעתי מני אז” התלוצצה סידאניע גם היא. "האח! האח! צחקה צלה ותשר: "הֶאַח! אֵין נְזִירוֹת בְּיַעֲקֹב, חֶסֶד אֵל מִמָּעַל! וּבְכֵן כָּל נַעֲרָה עִבְרִיָה תִּמְצָא לָהּ בָּעַל. זוּ – בָּחוּר כָּאֲרָזִים וְזוּ – גִּבֵּן, פִּסֵּחַ, זוּ – כֶּתֶם פָּז רֹאשׁוֹ וְזוּ – מֻכֶּה שְׁחִין קֵרֵח. זוּ – אִיש לָהּ לְאַהֲבָה וְזוּ – אִיש לִדְרוֹך בְּנַעַל, וַאֲנִי? – לִי אַחַת הִיא אֹמַר, בַּעַל הוּא בָּעַל! “כן הוא, הוסיפה, אחת היא לי מי או מה יהיה האיש אשר יבחר בי אם אך…” “אם אך?” "אם אך – אך אל נא תקצופי סידאניע יקירתי, אם אך לא יהיה תרנגול הודי מתנפח כהאדון אדמון אשר יארב לנו על כל מדרך כף רגל להלעותנו בחלקת לשונו ומרמת שפתיו, ואשר למרות רוחי הוא כצלך על יד ימינך זה שבועות אחדים – " “והאדון אדמון לא ימצא חן בעיניך צלה?” “חן? האדמוני הזה עם מצחו הצר ופיו הרחב ימצא חן בעיני? האחמד קטן קומתו בלבי, אם בחטמו הארוך ובעיניו הקטנות והאמוצות יקחני? שקץ אשקצנו!” קראה צלה ותתנודד. דברי צלה אלו והתנודדה המרו את רוח סידאניע ותסב פניה ממנה בשאת בנפש ותאמר: “אַת תביטי אל מראהו כי אך למראה כי אך למראה עינים תביני לשפוט, אך אנכי אל דעתו הרחבה אתבונן, על חכמתו הרבה אשר לפני גדולים תנחנו להושיבו על.” – “הידעת, צלה, הוסיפה בגאוה, הידעת כי כבר כלה חק למודיו בהאוניווערזיטעט ובעוד שנה או שנתים יהיה למליץ בבית המשפט ובשם דאקטאר יקרא?” “את אשר יהיה בעוד שנה או שנתים לא אדע, השיבה צלה, אך את אשר הנהו היום, את זאת ידעתי וגם הגדתי לך גברתי: תרנגול הודי מתנפח בגאוה ובגאון. אחת היא על כן אמרתי: אותו לא אוכל…” סידאניע לא ענתה דבר, כי אם העבירה את אצבעותיה היפות ברגש ובחפזון נמרץ על כל כפות העוגב יחד, עד כי המו מיתריו ברעם ורעש וכמעט נתקו מתנופת ידה. – העלמה היפה חפצה להשכיח את שאון לבה אשר הכאיבה צלה בזעם לשונה. בשאון כלי השיר והמונו, וצלה אשר התבוננה עתה בשל מה הסער הזה, הביטה בה בעינים מפיקות תמהון וחמלה יחדו ושפתותיה נאלמו מפחד פתאם. ב. צלה היתה נערה נבונה, נאמנת רוח וישרת לב, ואת סידאניע גברתה ורעותה, אשר גדלה אתה יחד מהיותן שתיהן בנות שתים עשרה שנה, אהבה בכל נפשה ומאדה, ויהי כל חפצה ותקותה לראותה מאושרה בבית איש ישוה בה אשר יאהבנה ואשר תשיב גם היא אהבה אל חיקו. כי יתומה מאם היתה סידאניע, ואף כי אהב אביה אותה מאד, וגם אשתו, אמה חרגתה, התהלכה אתה בשלום ובפישור וכל אשר שאלו עיניה לא אצלו ממנה, בכל זאת חשבה צלה לדעת כי לא לענג הוא לה שבתה יחד עם האשה אשר לתוגת נפשה היתה לאם לה, ואשר ירשה לה את נחלת אמה, הוא לב אביה ואהבתו. מה גדלה איפא שמחת הנערה הטובה הזאת בבֹא סידאניע בברית התנאים עם איש נכבד סוחר צעיר לימים טוב תאר ויפה עין, יוסף כספי מעיר ווראטנא, אשר בכחו ועצם ידועשה לו חיל וינחה את בית מסחר אביו בתבונות כפיו לשם ולכבוד, ומה נבהלה עתה בהודעה כי אדמון זה אשר תתעבנו נפשה הסב את לב סידאניע אחורנית מחתנה הישר באדם אשר זה עתה יבא לבקר במשכן כלתו. להתיעץ אתה על דבר תכונת ביתם אשר יכינו להם וליעד את יום חתונתם, כאשר אמר עם הספר אשר כתב לה, היא האגרת הקטנה אשר ראינו בידה – – – רגעים מספר פרטה סידאניע על פי העוגב כאלו חפצה לנפץ את הכלי לרסיסים, אך לאט לאט שבה סערת רוחה לדממה ותחדלנה גם אצבעותיה רגז, עד כי נדמו רעש ושאון ומנגינה נעימה חרישית לקחה מקומם והנה נפתחה הדלת ויוסף כספי בא החדרה. בזרועות פתוחות מהר החתן אל כלתו היפה אך היא לא קמה לקראתו כי אם הושיטה את ידה לו ותברך את בואו בקול כחולה. “סידאניע!” קרא יוסף וישק את ידה ויחבקנה בעזוז אהבתו, אך למראה פניה אשר האדימו ויחורו חליפות, ולמבטי עיניה אשר קדרו מכאב ואי-חפץ, נחתו זרועותיו, רפו ידיו, ונשיקותיו כמוח קפאו על שפתיו הדולקות. “סידאניע יקרת חיי האם תחלי או לא תכיריני?–––” סידאניע הורידה ראשה ותדום. “נחשתי נאנח יוסף בנפש נמוגה, נחשתי וינבא לבי לי כי יום אנוש נגד פני על כן לא שלותי ולא שקטתי ונפשי הנענה לא ידעה מנוח ולילות עמל מנו לי זה כמה! – אבל סידאניע! חנן קולו בהחזיקו בשתי ידיה ובהביטו לעיניה אשר הסבה מנגדו, סידאניע יקרה וטובה, הגידי נא לי כי שלום בעצמיך ועצבי כענן יכלה ולפחדי אצחק, אך השמיעיני את קולך ואל תסבי עיניך מנגדי שהם חיי רוחי סידאניע נעימה, יונתי היפה!” יונה נעימה ויפה. הה! לו ידעת יוסף כי יונתך היפה הזאת תקנן בעברי פי פחת, לו התבוננת על הרש הפזורה לרגלי ולו ראית את הפרס אשר יארב לה ממעל לראשה! – צלה התבוננה בכל אלה על כן נפשה ידעה לה עד כי לא עצר הכח לשמוע עוד ותאמר להתגנב חרש מחדר גברתה, אך היא קראה לה ותעמוד. “צלה!” “מה חפצך גברתי?” “מעט מים כי עיפה נפשי.” הנערה הושיטה למים ותגע אל שפתיה בם ותאמר: “אמנם כי אין שלום בקרבי, ראשי יכבד עלי וריב עצמותי איתן, אך אל תדאג לי ידידי כי אולי זה חלי הוא ואשאנו” – “ואם גם ישבר לבי הנענה מה מני יהלך! הוסיפה בצחוק מר, אבל מה שלמך אתה ומה שלום אביך ואמך הטובה?” “האח סידאניע! קרא יוסף ועיניו אורו, בשאלך לשלומי ולשלום הורי תרפאי במעט את אשר מחצת בהגידך כי חלית, ואף אמנם לא תחלי יונתי, וחיית ורבית ופרחת כשושנה באבה, וראי נא חמדת חיי כי הבאתי לך ברכה גם מהורי, מנחה למזכרת אהבתם, כי חמידות אַת לכלנו” ובדברו הציג לפניה עדי זהב משובץ פנינים ואבני חפץ יקרות, אך סידאניע הביטה בהעדי בלי חמדה ותאנה; "מה יסכנו לי פנינים "עם כל אבן יקרה "הן לא אחפץ התנוסס “כי אם היות מאושרה” “יאמר שיללער בשירו. ואשׁר הן מרום מנגדי כגבה שמים על הארץ.” "אל נא תדברי כזאת סידאניע נעימה, התחנן יוסף, אל נא תתני את שפתיך היפות לחטוא בדבר עצב מעלה-אף אלהים אדירים, כי באמנה גם תתנוססי גם תאשרי בארץ, כי גם בעשר גם בחן ויפי לקחת מאת אלהיך כפלים ככל בנות גילך. האח! קרא בהתרפקו עליה באהבתו, ואשרך גם אשרי קרוב אלינו מאד, כי הנה זה יום שמחת חיי הולך וקרוב, יום חתונתי הנה… “היום ההוא ירחק חק!” אמרה סידאניע בהתחמקה מידי יוסף הנבוך. “האם תשמענה אזני נכוחות?!” קרא האיש משתומם. פני סידאניע חורו כמות ותקם ממקומה ושפתותיה כמו נפתחו לענות, אך צלה אשר יראה לנפשה פן תשיב גברתה אמריה לו ותעש מדחה בהתגלות לבה, מעות לא יוכל לתקון עוד, נגשה אל יוסף ותאמר: “שא נא אדוני כספי והרשני להביא את גברתי לחדר משכבה למען תנוח מעט על מטתה ותרגיע ותשב נפשה למנוחתה. הן תראה אדוני כי חולה היא, על כן גם נפשה תשתוחח ומפתח שפתה אך יגון ועצב. הואילה אפוא לעזוב עתה את כלתך על ידי וקדמה בין כה את פני אבותיה אשר יחכו לך.” ובדברה החזיקה בידו חדרי הבית,“ואת גברתי סידאניע, הוסיפה בצחוק חן על שפתיה, אנכי אערבנה מידי תבקשנה, אם לא הביאותיה אליך והצגתיה לפניך כלולה בבריאות גוה ונפשה בעוד שעה או שעָתַיִם, וגואלתי והיה שמי יונה פותה כל הימים – – –” “תגרשיני אפוא מנגד עיני כלתי”, נאנך יוסף הנבוך, ויסב ויבט עוד רגע בפני סידאניע אשר השחה לארץ ראשה, וחפן ויצא סר וזעף. ג. עברו שעה ושעתים, חלפו גם יום ויומים וצלה לא מלאה עוד את דברה, כי סידאניע לא עזבה את חדר משכבה, אף לא ירדה מהמטה אשר עלתה עליה, עד כי נסע חתנה וישב לעירו ולמקומו, מבלי אשר יעדו את יום כלולותם ומבלי אשר גם ידע שמץ דבר נמצא בכלתו אשר התחלתה ותמצא תואנה לה להחלץ ממנו בכל עת אשר בקש קרבתה בחליה. – ר' שמואל ברזילי אבי סידאניע, ואשתו, אמה חרגתה, הם אמנם קרבוהו כמו נגיד ויעמלו בכל עז להשכיחו את מחלתכלתו, אשר הכירו וידעו כי כמוה כאין ועד מהרה תחלוף ותעבור; המה אמנם התאמצו גם לעודד את רוח בתם, לשמחה מעצבה ויגונה, בהללם אליה את יקר ערך חתנה היקר באדם אשר עוד מעט מזער ותבוא אתו בברית עולם אבל לשוא! כאשר ירבו אבותיה לרומם את שמו תחת לשונם, כן תאנח סידאניע וכן תעצב אל לבה, ואף כי בהעלותם את יום חתונתה על דל שפתם, כי אז קדרו פניה כיום מר, ויוסף האמלל דמה לשמוע את קולה עונה בלי הפוגות: היום ההוא ירחק חק" מבלי אשר ידע על מה זה ולמה. ככה התענה יוסף ימים אחדים בבית מחותנו ויהי בעיניו כשנים כבירות, במגנת נפשו ומצוקת רוחו, עד כי כמעט שמח לבו בקרבו בהשיגו מכתב מאביו אשר האיץ בו לשוב לביתו, ובכן לא אחֵר לעזוב את הבית אשר רק יגון וכעס מצא בו הפעם ויסע. – מה שנו רגשות יוסף בנסעו בדרך הזה לראות את פני כלתו מרגשותיו עתה בשובו! לוהט באש אהבה ראשונה התנשא אז בדמיונו וירם מעל הארץ ויעף וידא על כנפי רוחו להעלמה משאת נפשו, אשר תלבבנו מרחוק בעיניה הכמהות ולבה ובשרה ירננו לקראת באו; השמים ממעל לראשו האירו פניהם אליו באור שבעתים והארץ מתחת לרגליו תרקד ותגל; גם עגלת הקיטור אשר הובילתהו למחוז תקותו שמחה לאשרו, על כן רעש אופניה אך גילת ורנן ושריקות המכונה קול מנים ועוגב ותרועת בני אלהים, האח! מה נעמת תבל ומה יפית למאשר בארץ, אך הה! מה תֹמרי מאד לגבר אשר דרכו נסתרה! שחוח ונדכה ישב עתה יוסף בפנת העגלה, תקותיו הנעימות חלפו נגוזו והגיוני עצב וחמה יתרוצצו בקרבו. האמנם יביטו יראו בו הנוסעים כלם וילעגו לאידו? האמנם יגילו שמים ממעל ויצחקו לאסונו, והארץ מתחת מתקוממה לו, על כן הד הרריה יענה לקראתו: “היום ההוא ירחק חק” למען הרעימו? – עודנו תחזינה עיניו אל כלתו היפה בחדר משכיתה, בהסבה עיניה מנגדו ובהורידה לארץ ראשה כדברו אליה תחנונים, אודנו תשמענה אזניו מרחוק את מענה פיה אשר כמדקרות חרב ימחץ את לבו הנענה, ו עודנו רואה הוא אותה מתהפכת על משכבה בחליה! – בחליה? – אך האף אמנם חולה הנה; ואם כה אנוש מכאובה עד כי נחלה גם אהבתה? – לא, היא אך תתחלה, אך תבקש לה תואנה להתרחק ממני, ואך להרחיקני חפצה ומגמת פניה, היא תשנאני! ומה זה הסב את לבה לשנוא אותי? האם איש הולך רוח כזב ויבא את דבתי רעה אליה? או אולי הלך ל בה שבי לפני זר והיא באהבתו תשנה? – – – – להרעיון הזה התנודד יוסף וישער שער, ולמרות עמלו בכל עז להסירו מלבו, חזקה עליו קנאת חמת גבר ותשם מחנק לנפשו… “עכרתני אפוא משובה סידאניע, שברת אפוא לבי ותרמסי לארץ חיי!… ומי הוא האליל הנורא הזה אשר על מזבחו רצחת את נפשי האמללה?” עיני יוסף קדרו ועשתנותיו נבוכו ויהי לילה סביבו אמש שואה ומשואה, “אך מה זה היה לי! או האמנם ער אנכי? האמנם תשמענה אזני ואור עיני גם הן אתי? לא! לא! אזני אך זרות תשמענה, עיני תראנה תהפוכות ולבי יהגה מהתלות, כי רק חלום חזיון לילה יבעתני ורק מקסם כזב יוליך את רוחי שולל! – סורו ממני חלומות שוא חזיונות תהו! סורה ממני מקסם רע, אל תגע באהבתי לחלל יפעתה ולהשביתה מטהרה! סידאניע תתמם עמי בתמתה, סידאניע תאיר פניה לי באהבה, סידאניע תרהיבני בעיניה היפות, אף תקרא לי בנעימות קולה… סידאניע יקרת חיי! הנני בא אליך לחג את שמחת יום גילי, לארשך לי באמונה ולבא אתך בברית עולם האח! האח! יום חתונתנו – – –” “היום ההוא ירחק חק!” הרעים קול נורא באזניו, ויתפלץ ויתר ממקומו, “ואיה אפוא אני?” צעק בחרדה גדולה, והנה קול שריקת המכונה, קול צלצל הפעמונים, קול שאון ממהרים ורצים, קול המולה גדולה מאד ומנהלי המסע יחפזון ויבהילו לפתוח את דלתות העגלות “יוראטנא!” ד. יוסף שב למקומו וסידאניע שבה לאיתנה והקול נשמע בעיר כי הפרה בריתה עם יוסף ותתנה אהבים את אחד הסופרים הצעירים בבית המשפט. – אם לא עצרה סידאניע כח לשמור אשר בלבה ותתהלל בו באזני רעותיה? אם צלה לא שמרה פיה ולשונה ותגלה את סוד גברתה? אם התפאר אדמון בנצחונו למען יקל לו למצוא נתיבות בית ברזילי? – ר' ופסי השדכן יאמר כי אין דבר מכל אלה רק עוף השמים הוליך את הקול ואבן מקיר הגידה דבר, למען ידע ישראל כי דבק אשר לא יאמר לו השדכן ופסי כי טוב לא יקום ולא יהיה! – – – – והשמועה באה גם אל אבות סידאניע, ויתגעש ר' שמואל ברזילי ויתהולל בקצפו על אויביו ומשנאיו הרבים אשר הוציאו דבה רעה זאת על בתו יחידתו, ואשתו התעצבה ויחר לה מאד, כי לב אם חורגת אשר בקרבה פחד זרחה פן אמת בפי השמועה– – – – – – ומועד צאת סידאניע הביתה יאחר… “לא הרעותי לאיש ולא הצרותי לבן אדם ומשנאי עצמו משערות ראשי! קרא ר' שמואל ברזילי בלכתו אנה ואנה בחדרו נרעש ונפעם מהמון סרעפיו בקרבו, ומי יודע אם לא הבאישו שוררי אלה את ריח סידאניע גם בעיני יוסף חתנה בקנאתם? – הוא הדבר!– קרא ויספוק את כפיו, אויבי בנפש הקיפו גם עליו, סבבוהו גם אותו בכחש ועבר עליו רוח קנאה! – האל לא התבוננת גם את מרים, הוסיף בפנותו אל אשתו היושבת עצובה בדמשק ערש, האם לא התבוננת גם את כי סר וזעף היה יוסף כל ימי שבתו אתנו בפעם האחרונה?” “כדבריך שמואל, ענתה האשה, אך דמיתי כי על דבר מחלת סידאניע התעצב יוסף אל לבו באהבתו אותה.” “הן גם אנכי כך דמיתי, התאונן ר' שמואל, ולולא הראיתי גם עתה לדעת כי שגיתי, אבל לדאבון לבבי אבינה עתה מדוע נאנח העלם לרגעים, ומדוע היה כאיש נדהם ויאלם דומיה עד יום נסעו. לא טוב הדבר מרים, לא, לא! ומה יחשוב לבך את?” “לבי יחשוב כי בחנה והי לא נִוָשַׁע” השיבה מרים. “זאת ידעתי גם אני, ענה ר' שמואל, אך במה אפוא נושע?” לב מרים הגה לענות ואחרי החרישה רגעים ענתה ותאמר: “אם תוכל להרגיע את רוחך ולהשקיט את לבך במעט, כי עתה שמעה לי ואחוך דעי אני, ואם תמצא דברי כנים, ונועצה יחדו במה לקדם פני הרעה.” ר' שמואל ברזילי ישב לו לצד אשתו וידם. “על דעתך אישי, אמרה מרים בהניחה את ידה על שכם אישה, על דעתך כי משנאיך קשרו עליך קשר ויחפאו דברים אשר לא כן על בתנו להבזותה בעיני חתנה, אך לא כראותך אתה אראה אנכי הפעם ולו היתה רק יש משנאינו בכל זה, כי עתה גם לא יראתי רעה, כי יפי פני הנערה ואהבת העלם נכרו על קנאת אויב ודבתו עלתה בתהו ותאבד – אבל אנכי אחרת אירא, אישי, רואה אנכי את פני סידאניע והנה איננה כתמול שלשום, בוכה היא בכל עת אשר תפגושנה עיני את עיניה, ובדברי ביום חתונתה ואשא את שם חתנה על שפתי, והיתה כלא שומעת ותענני זרות. אין זאת כי אם דבר סתר יצוק בה וסוד כמוס עמדה ומי יודע? מי יודע אם לא באמנה דניא אדמון זה אשר ידברו בו, את ראשה, ואם לא באמנה עשתה אתו חוזה? –” פני ר' שמואל חורו ותרעדנה כל עצמותיו: “מה זה תבענה שפתותיך מרים?” “ומה זה יפלא בעיניך אישי? – האם דבר אשר כזה לא היה עוד לעולמים?” – “תחשבי אפוא כי באמנה נואלת סידאניע לשטות מאחרי חתנה ולכרות את אדמון ברית אהבה? – ומה נעשה לה עתה?” קרא ר' שמואל כמתיאש. “לא נעשה עמה דבר, השיבה מרים בנחת דבריה, כי אם נתון נתן אותה לאיש אשר לו ארשה ולו גם על אפה ועל חמתה, או לאדמון תהיה לאשה טרם תעשה מדחה. אחת משתי אלה– –” “סידאניע בתי תעשה מדחה! שאג האב האמלל מנהמת לבו, אויה לי! תמיתיני מרים ברוח שפתיך, תהרגיני לא תחמולי!– –” “סידאניע בתך גם בתי היא ואם גם לא בת בטני, השיבה מרים בפנים נזעמים, אך גם מלאכי אלהים נפלו ממרומים כי שגו באהבה, וסידאניע רק נערה היא כשאר הנערות אשר בגילה. – –” ר' שמואל נשך את שפתיו בשניו וידום במר רוחו ומרים הוסיפה בקול מושל ומצוה: “את אשר אתי לא כחדתי, ואתה אם כבוד ביתך יקר בעיניך, כי עתה הסר כעס מלבך ואל תאנח ואל תתאונן כי אם בין תבין את אשר לפניך ותמהר ותחיש לתת את סידאניע לאיש– –” “לחתנה או לאוהבה? אויה לי!” נאנח ר' שמואל מרה. לחתנה או לאוהבה, כן דברת אישי, לזה או לזה, כי נראה איך יפול דבר", ענתה מרים, ותקם מאצל אישה ותשב לה אל השלחן ותך פעמים בכפתור הפעמון אשר עליו, וכרגע נפתחה הדלת ונערה משרתת שאלה לחפץ גברתה. “קראי נא לי את צלה ותבוא הנה!” צותה הגברת, ור' שמואל ברזילי עודנו יושב על מקומו, נבוך ונדהם ממשמע אזניו אשר שמע היום ומכה ומענה ממענה פי אשתו ועצתה. – ה. “גשי נא צלה ושבי אלי ונשיחה יחדיו” אמרה מרים אל הנערה בבאה החדרה. צלה ישבה אל השלחן ותבט בפני גברתה וגם היא הביטה בפני הנערה כאילו חפצו גם שתיהן לקרוא את הכמוס עמדן וחתום בקרב לבבן, אשה מפני רעותה, ומרים ענתה ותאמר: “הן נערה נבונה אַת צלה טובת שכל וישרת דרך, ופניך צהלו תמיד מטוב לב, ועתה התבוננתי בך והנך עצובת רוח, מיום אשר חלתה סידאניע או מיום שנסע חתנה מזה; אשאלך אפוא והשיביני דבר אמת, מה זה המרה את רוחך ומה זה נפלו פניך? הגידי נא לי, אל נא תכחדי ממני בתי.” "באמנה לא אדע גברתי, השיבה צלה בצחוק קל על שפתיה, באמנה לא אדע במה זה מצאתי חן בעיניך להכירני ולהתבונן בי אם נפלו פני או נפלו ויקרדו. אנכי לא הסכלתי להתבונן בפני, אבל אבטיחך גברתי כי לא עת היה לי לפנים לשמוח ולא עת לבכות לי היום, וכפני אז פני עתה. עפעפי מרים בחנו את הנערה בדברה: “תתחמקי ממני צלה!” “אבל על דברתי כי לא שקר מלי ושלום בעצמי.” "וגם בנפשך בתי.? “כדבריך גברתי, כי מה זה יפריע את שלום נפשי ומנוחתי אני?” הנערה השחה ראשה בעבור חושה בה כי פניה יחליפו צבעם, ומרים אשר לא גרעה ממנה עיניה החליטה ותאמר: “אל נא תסתירי פניך צלה כי כבר מצאתי חידתך; לסידאניע ידאג לבך ועל כן רוחך עצבה! – השבעתיך אפוא בתי, אם את שלום סידאניע וטובתה תדרשי כי עתה אל תאצלי ממני דבר אמת, אם עוד נאמנה בריתה את יוסף חתנה, או אם קארל אדמון עשתה חוזה כאשר יספרו ממנה בעיר?” “אבל גברתי, ענתה צלה בחרדה, על השאלה הנמרצת הזאת הן תוכל אך סידאניע לענות, ומדוע לא תשאלי את פיה?” "לא פללתי צלה, אמרה מרים, לא פללתי כי תשיביני על שאלה זאת בשאלה אחרת, אבל שאלתיני ואנכי אגדך. אם חרגת אנכי וסידאניע תחשבני ללא אמה ולא תפתח לי את סגור לבה, אך אותך תחשוב לאחות לה ולך נגלו כל תעלומותיה. ידעת אפוא מדוע שאלתי את פיך ולא את פיה? – " הנערה החרישה. “ומה זה תחרישי צלה? הן חשבתי כי ברוח נכון תדברי את הפעם.” “וגם אדברה אתך ברוח נכון גברתי, ענתה צלה ותקם מעל הכסא ותעמד הכן למול פני מרים אשר יחלה למוצא שפתיה, כן הוא גברתי, ברוח נכון אדברה אותך כאשר חשבת למשפט, ובכן אמר לך בלא שפתי מרמה כי לא רגל על לשוני ולא אלך רכיל בביתך לגלות סוד אחר. מי אשר חטא ויאשם, או אשר טפלו עליו עון אשמה חנם, יודה עלי פשעו או יצדיק את נפשו, ואנכי מה כי אתן לחטוא חכי, להוציא דבה בלשון סתר? – שאלי אך את פי סידאניע, כי לא ילדה קטנה היא עוד, ובעצמה תוכל לתת דין וחשבון על פעלה אם באלה תחפץ, ואם לא תחפץ היא, לא לי לפתוח את פי לה, גם לא ידעתי כל מאומה גברתי.” “ידעת גם ידעת ואולי עוד רב מאשר לך לדעת, יונתי תמתי ענתה מרים בחמה מגלה, אך גם אנכי ידעתי צלה, ואם גם תעמקנה ממני עצה ותעשינה במחשך מעשיכן” – “הלא תראה שמואל, הוסיפה בפנותה אל אישה, הלא תראה כי התיצבה סידאניע על דרך טוב וגם צלה נלותה אתה, כי היא חברתה ורעותה הנאמנה. ומה זה תחשה אישי? או העוד לא תראה כי נהיה כלנו לכח אם לא תנתן גם יד סידאניע לבחירה רצתה נפשה, כי לבה כבר נתון לו בעצת יועצתה זאת אשר תשמור את סורה כאישון עיניה?” מרים הראתה באצבעה על צלה הרועדת וחרפה וכעס לשמוע דבריה אלה, “ואם עוד לא תדע אישי, ואם עוד לא תבין את אשר לפניך, כי עתה בפה מלא אגיד לך הפעם: מהרה והחישה מעשיך לתת את בתך לאשה לאדמון אהובה בעוד ינעם לו לחם סתרים, פן ישבענה ויקיאנה טרם תהיה לו, וישבה בביתך עד זקנה ושיבה. –” אך זאת אם רחמניה, קראה צלה בשאת בנפש כי נלאתה הכילאת זעם לשון גברתה ומדקרות פיה, אך זאת אם רחמניה הדואגת לבתה חרגתה פן ילבינו מקלעות שערה בבתוליה בית אביה." פני מרים חפו וצלה הביטה אליה בעינים מפיקות בוז ותוסף ותאמר: “על האשימך אותי כי יעצתי בשת לסידאניע, לא אריב אתך גברתי ולא אצטדק לפניך, כי כאמנם לא עלי העטית בושה בהשיאך עלי עון אשמה אשר רחוקה אנכי ממנו כרחוק ישר מעול וכרחוק אהבה מלב אם חרגת לבת אישה; – אבל זאת אומר לך שרתי, כי רב לי שבר, בבית זה אשר הייתי בו לבת בליעל בעיני אדוניו, וחלילה לי מהיות עוד ליועצת רעה לביתכם. היו בשלום!” “השמעת שמואל את דברי המשרתת הזאת, רעית בתך הטובה? קראה מרים בחמת אפה, ומדוע זה לא תעצור לה ללכת אישי? לעגה האשה בקצפה וגאונה, הנה היא יוצאת מביתך וסידאניע בתך תשאר בלי משען ומשענה ובלי יועץ בליעל!” “חרפתך אל חיקך תשוב!” ענתה צלה גם היא בגאון, ותמהר ותצא את חדר אדוניה, ולא שמעה את מענה ר' שמואל והתרגזו וגם לט את קול ענות גברתה אשר קראה אחריה בחמה שפוכה: “אך זאת היא אָמה נצרת לב, פוחזה וריקה!” ו. צלה ערכה את מלתחתה ואת יתר חפציה ותתנם על יד העגלון להעמיסם על עגלתו אשר תוחל לה לפני פתח הבית, להובילה אל חצר מסלת הברזל, וסידאניע התבוננה בה בעשותה את מלאכתה בידים ממהרות. “כלה ונחרצה אפוא כי תלכי מאתנו צלה?” “הלא תראי סידאניע.” “אנכי לא פללתי כי תעשי לי את הדבר הזה” התאוננה סידאניע. “גם אנכי לא פללתי כי תעשי לי את אשר עשית”, השיבה צלה בפנים זועפים. “כי עתה ריבי ריבך אתי, אמרה סידאניע, ואנכי אנסה להצטדק לפניך, ואולי תראי צדקי בי, אך שבי נא אתנו עוד יום או יומים.”“לא אוכל סידאניע, ענתה צלה, לא אוכל להתמהמה בביתכם עוד. כי עפר ארצו בוער תחת כפות רגלי כגחלים לוהטות.” “ואמי, אשת אבי, היא הציתה את האש הגדולה הזאת?” לא, כי אחרת הציתה את האש, ו אשת אביך אך העמיקה הרחיבה מדורתה. – אבל מה יסכן לי כי אדבר ואנכי אך אמחצך באמרי פי ולרפוא לך אזלת ידי, כי אשרך רחקת ממך והנעשה אין להשיב –" לרפוא לי אזלת ידך כי לא חליתי, אמרה סידאניע בצחוק אנוס, או האם פני דלים ורעים כפני ידוע חולי? – לא כן צלה יקרתי, כי חיה אנכי, בריאה וטובה וגם אשרי קרוב אלי מאד ועוד תראינה עיניך ושמח לבך בשמחתי." “לו יהיה כדבריך, נאנחה צלה, אך מדוע אפוא תדמע בת עינך סידאניע?” העגלון פתח את דלת החדר ויאמר: “כלו נא את דבריכן שרותי כי עת לנסוע ולא נוכל להתמהמה”. ותשק צלה את ידי סידאניע ותחבקינה בזרועותיה. “היי שלום גברת יקרה.” לכי לשלום רעותי הטובה." קול הנערות נחבא בבכין כי בכו גם שתיהן אשה על צוארי רעותה, עד כי התאוששה צלה ותתחמק מזרועות סידאניע ותמהר לצאת מן הבית ולעלות על העגלה. – הרכב שרק לסוסיו וינף עליהם בשוטו וצלה נסעה מבית אדוניה לבלי שוב אליו עוד. – "אבל צר לי מאד! דברה סידאניע במר נפשה, בהביטה בעד חלון ביתה אחרי העגלה אשר צלה עליה, צר לי מאד צלה כי תעזביני, תרחיקי ממני, בעת אשר קרבתך יקרה לי, וגלמודה אנכי בלעדך כערער בערבה! – את יוסף שלחתי מעל פני והוא אהבני אהבה נצחת, ומי יודע אם הטיבותי לעשות בשברי את לב העלם הטוב הזה, בחפזי; אבי לא יאבה סלוח לי על עשותי את הדבר הזה, ולא יוכל דברי לשלום; ואמי הן לא טובתי תדרוש בהאיצה כאבי למהר לתת אותי לאיש, כי רק להוציא צרתה מביתה, להרחיק ממנה את בתה זו לא ילדה, חפצה ורצונה; ואדמון? הוא אמנם כל תקותי, הוא תוחלתי האחת. אבל – " סידאניע הסבה פניה מן החלון, כי שמעה קול צעדה על הפתח, והנה נפתחה הדלת וקארל אדמון עומד לפניה. “האח קארל! קראה העלמה בתתה את ידה לו, ארבות השמים נפתחו ומשמים שלחת לעודדני, כי בודדה נשארתי עלי נפשי תשתוחח. או האם לא תדע קארל כי גם צלה עזבתני ותלך לה?” ידעתי ידעתי, ענה אדמון בצחוק, ואף גם באתי לנחמך מיגונך זה, כאשר תראי יקירתי." סידאניע הגישה לו כסא ואדמון הניח את מגבעתו ואת משענת הקנה אשר בידו על השלחן, וישב למולה ויצחק ויאמר: “כן הוא סידאניע, ידעתי את האסון הזה אשר קרך, אך הרגעי נא והנחמי ואנכי הבטיחך על דברתי, כי תמָצא לך נערה אחרת טובה ממנה לשרתך.” “אל נא קארל, אמרה סידאניע, אל נא תלעג לצלה ואל נא תבוז לה כי באמנה נערה טובה, נבונה ומשכלת היא.” בלי תפונה, ענה אדמון, נערה נבונה ומשכלת היא צלה, ואף על כן הלכה מביתך, כי ראתה בחכמתה אשר שבתה אתנו לא לרצון לי ולא אוכל נשוא אותה עם תבונתה וחכמתה, וגם אמנם הטיבה לראות, סידאניע—" סידאניע נאנחה – “ומדוע זה שנאתה את הנערה העניה הזאת קארל?” "ומדוע זה שנאה הנערה העניה הזאת אותי? השיב אדמון בלעג, או האם שכחת כי היתה צלה עוינת אותי ולא נתנה לי חנינה מאז התהלכי אתך? – " “צר לי כי כן הוא”, אמרה סידאניע. “נעזבה נא את צלה לנפשה ונדברה עחה אודותנו אנחנו, ענה אדמון בהקריבו את כסאו אל כסא סידאניע ובהחזיקו בשתי ידיה וישק להן, אַמאָר העברי נקרה אלי היום וגם פה אל פה דבר בי – ומה זה תצחקי סידאניע? האם לא תאמיני?” “אמאָר העברי?” הוא ולא אחר, אמאר העברי, קופידא אשר לבני אברהם יצחק ויעקב, ר' ופסי השדכן בכבודו ובעצמו. – " “הוא אפוא אלהי האהבה אשר נקרה עליך היום? טוב מאד קארל, צחקה סידאניע, ומה זה דבר אתך אלהי האהבה זה?” "הוא נתן לי את בריתו שלום ויבשרני, כי לא ימנע את ידך ממני ויתן אותך לי לאשה, וגם צוה את הברכה, ארבעים אלף כסף שלוחים לך, ומה יחפץ לבך עוד סידאניע! – " סידאניע שכחה את צלה ואת אמה חרגתה ואת כל עניה ומרודיה יחרו, ותצחק מטוב לב ותאמר: “השתחויתי כי מצאתי חן בעיניך אַמאר להכירני, ותפתח גם את ידך לי להשביעני רצון! – אך אבי, מה יענה אבי על ברכת אַמאר זאת? האם על זה פקחת עיניך קארל?” "אביך? ענה אדמון, אלהים בשמים ור' נחום ופסי השדכן על הארץ, המה גזרו אמר, ואביך מה הוא כי יפר את עצתם? – אין דבר אפוא בתי, ואגודתנו נוסדה לבל תמוט אם אך לא נמאן אנחנו, ואנחנו הן לא נמאן, או האין זאת סידאניע? – " “מי יודע?” תמאני אפוא בי?" " ולו כדבריך כן הוא?" “כי עתה איסרך שבע על חטאתך זאת!” קרא אדמון ויחזק בה ויחבקנה וישק לה, וסידאניע לא התחמקה מבין זרועותיו הארוכות והרפות, כי אם התרפקה עליו ותעביר את י דיה הרכות על לחייו הדלות והרזות אשר קמטו ולא מזקן, ושפתותיה דבבו בקול ערב ונעים: “אל נא קארל, כי לא טוב הדבר אשר תעשה לנשק אותי באין רואה”. ובכל זאת נשקה גם היא אותו מנשיקות פיה. ויד מי היתה בזה? – יד האהבה? – לא, כי תאות כסף ורכוש מעבר מזה ותאות כבוד מדומה מעבר מזה, נגעי בני אדם אלה התחפשו בבגדי האהבה והחמודות, ותדגולנה בשטה להשלות נפשות אמללות בחלקת לשון רמיה, האם תצלח להן? – – ז. ר' שמואל ברזילי ישב בראש השלחן ויסלסל את קצות שער שפמו בין אצבעותיו, כאשר הסכין לעשות רק בחרות אפו בו, מרים אשתו ישבה לצדו ותשעשע בהטבעות היקרות אשר על אצבעותיה, ובקצה השלחן ישב ר' ופסי השדכן ויחכה להם בדברים – "על אפי ועל חמתי המה לי שופטיך ושוטריך עם כל רופאיך יחד ר' ופסי ידידי, ענה ר' שמואל בתלונה מבלי אשר נשא את עיניו אל השדכן היושב ממולו, קארל אדמון “השופט” אשר תאמר, איננו בעל פקודות הממשלה, כי אם סופר בבית המשפט, אביו עושה כובעים ואמו מוכרת בצלים בשוק; שלשמאות כסף שכר “השופט” הזה לשנה, ולו אתן עשרים אלף כסף ואת בתי היפה לאשה? – " שכנך הר הזהב יחפץ לתת לו חמשה ועשרים אלף כסף וגם בתו אינה רעת המראה", השיב ר' ופסי. “אבל שכני הר הזהב הוא סרסור בן סרסור ואנכי סוחר בן נכבדי ארץ, ענה ר' שמואל בגאוה, הידעת ר' ופסי משפחת יד ברזילי מה היא בישראל?” “ואשת ר' שמואל ברזילי היא לא שרתה בבית מלון עד יום חתונתה, ולא הסכינה לשפוט הסיר אצל האש אשר על האח בנעוריה בית אדוניה, כאשת הר הזהב שכנתי”, ענתה בעלת הבית גם היא בגאוה וגאון. "ומי כמוני יודע כי לא ישוה בית הר הזהב לבית ברזילי, השיב ר' ופסי בשפת חלקות, אך לא כיתר השדכנים אנכי להצמיד זהב וחכי לא יבין חנף, ובכן אשר אתי לא אכחד. אמת הדבר כי ר' שמואל ברזילי גביר נכבד הוא בישראל, אמת הדבר כי ביתכם בית שועים ואצילי ארץ, אמת הדבר כי בתכם המהללה יפה כלבנה וברה כחמה אבל – – סלח נא לי אדוני אם אגיד לך דבר אמת כאשר עם לבבי: מחיר בעל פקודות, רופא או דאקטאר לדת ולדין, הוא היום כפלים מאשר יאמר אדוני לפזר לנדן בתו, ואנכי מה אעשה אפוא? – יתן נא אדוני שלשים אלף כסף – אנחת תמרורים התפרצה מלב ברזילי ואשתו יחדיו – או ארבעים אלף כסף יתן אדוני, ויראה אם לא אתן לבתו חתן כלבבו. – כן הוא אדוני, הוסיף ר' ופסי בהתבוננו כי נכנע גאון ברזילי מפני ארבים אלף הכסף אשר השמיע באזניו, שדכן אחד אנכי אשר מהלכים לו בבתי הגדולים, ולא אתהלל במתת שקר אם אמר כי לכבוד יחשב לאיש אם על ספרי יכָּתב, כי רק עם גבירים ושרים יד ושם לי, ולפני השכנים לא אתיצב, ובכן יש לי כל, יש לי אדוואקאטען, דאֶקטאָרן, פראפעססאָרען, רופאים בצבא המלך ובאנקיעס מכל פנות העולם אבל – מחירם יקר! – – ובאמנה עשרים אלף כסף מה הוא לאיש אשר נגמר כל צרכו בזמן הזה? – – יש לי דאקטאר אחד ומום בו, כי גבן הוא מפנים ומאחור, וגם הוא לא ימכר בפחות מחמשה ועשרים אלף כסף. התדמה אדוני כי לא ימצא לו קונה? ימצא וימצא, ויען מה? יען כי כחו בשפתיו וסנגור הוא בבית המשפט – " “ואיש אשר לא יאבה או לא יוכל לפזר כעפר אלפים ורבבות, לאיש כזה אין אפוא תקוה להשיא את בתו לאיש נכבד?” שאל ר' שמואל ברזילי בצחוק תמרורים. "לו רק באיש נכבד חפץ אדוני כי עתה “נכבדים” הרבה יש לי “ובזול גמור”, ענה ר' ופסי כמנצח, אך לוּ חפצה גם בתו באיש אשר כזה, כי עתה הלא היתה כבר לאשה ליוסף כספי – " “ולו חפצה בתי באשר חפצתי אנכי!” נאנח אדון הבית. “ור' ופסי הדכן יאמר כי כעלמה חכמת לב בחרה סידאניע באשר בחרה, וכראוי ונכון לפני בת האדון ברזילי ענה השדכן בחלקת שפתיו, כי מדוע זה יגרע גורל בת האדון ברזילי מגורל שאר בנות גבירי העיר? – ומה? האם לא תאר לה ולא והדר? האם לא תשכיל כשאר בנות גילה? או הון ועשר אין בבית אביה? – אם הסרסור הר הזהב יוכל לתת דאקטאר לבתו הירוקה, יוכל גם האדון ברזילי לעשות כמוהו לבתו היפה כלבנה. – ובאמנה אדוני, סוחר צעיר לימים מה הוא כי נבטח בו כעת? האם מצבו איתן? לילה יחלום כי עפרות זהב לו, ולבקר כעוף יתעופף עשרו המדומה. וייקיץ ותבת הברזל הסגורה על שלש מסגרות, ריקה כאמתחת ופסי השדכן, הלא? – אבל דאקטאר?! בעל פקודות?! – האדון קארל אדמון למשל! – לו יהיה כדבריך אדוני ברזילי, כי סופר בבית המשפט הנהו עוד, אך הן דרכו סלולה ועולה היא למעלה. היום יקל שלש מאות כסף לשנה, בעוד שנה יהיה לשופט ויקח אלף ומאתים, ובעוד שנה או שנתים עוד יהיה ליועץ בית מ שפט הגליל, ויותר מאלפים כסף יהיה שכרו. ומי זה לידינו יתקע כי לא ירומם וינשא לשר המלך או ליועץ הממשלה הפעם? התדע אדוני שכר יועץ הממשלה כמה הוא לשנה? –” “ידעתי ידעתי, ענה אדון הבית בצחוק מר, וגם לא אכחד כי כח בשפתיך להעלות על, ואם על פיך יגביה איש, כי עתה לא יבצר מקארל אדמון לשאת גם כתר מלכות בראשו, אך באשר הוא שם, עודנו סופר בַּשִׁלוּם שלש מאות כסף לשנה תמימה, וזולת שכרו זה אין לו מאומה כי אם שטרי חובות בידי נושים וחפץ נמרץ לעשות עשר בקחתו אשה; טוב אפוא, אתן לו חמשה עשר אלף כסף אך בתנאי קודם למעשה כי מחובותיו לא אשלם אף גרה אחת.” “גם אנכי לא אשלם” ענה ר' ופסי במשכו את כתפותיו למעלה. “והוא גם לא ישלם, הוסיף ר' שמואל ברזילי, ולמעל לא יבקשו נושים לכסף הנדה, לא אתן אותו בידו, כי אם אניחנו באוצר על שם בתי והוא יקבל הפרות מחדש לחדש. אם בזאת יאות לי אדמין טוב, ואם לא, יבקש לו אשה אחרת ולא בתי.” ר' ופסי קם מכסאו ויקח את כבעו ואת משענתו כחפץ ללכת. “ומה תענה על זה ר' ופסי?” שאל אדון הבית. “לא אענה דבר, השיב ר' ופסי בשפה רפה, אדוני ימצא חתן לבתו גם בלעדי ואדמון גם הוא ימצא לו עזר כנגדו, ואנכי מה אענה ואמר?” – היו בשלום! – "אל נא נחפז לברוח ר' ופסי, אמרה בעלת הבית, ושבה נא עוד רגע ונשיחה יחדיו. – לכך יחשוב אפוא כי נשלם גם את חובותיו ונפדה מידי נושיו אשר לא נדע גם מספר להם? – " "סלח נא לי גברתי, ענה השדכן ברגז, אנכי לא אחשוב דבר ולמעני לא אחפץ כל מאומה, רק אשר ישימו “הצדדים” בפי אותו אשמור לדבר, ואם רע בעיני גברתי לא אוסיף להזכיר את קארל אדמון לפניה עוד – " “אך אל נא בקצפך ידידי השדכן, אמרה האשה בצחוק, וכמה המה חובותיו הידעת?” “לא ידעתי כמה, השיב ר' ופסי, אך זאת ידעתי נאמנה כי לא רבות ישו בו נושים, והאלף או האלפים אשר הוא חיב, עודנו שוה הוא גם בחצי הלילה בנפול תרדמה על אנשים.” “אלפים כסף חיב הוא אפוא”, החליט ר' שמואל ברזילי. “ולו גם שלשת אלפים? ענה ר' ופסי, האיש אשר ידאג לטובת בתו ויחפץ לכונן אשרה בבית איש מוצק, הוא גם חמשת אלפים ישלם בנפש חפצה.” “אך עמל ואון הו להִוָלד יהודי! קרא ברזילי בחמת אפו אין שדכנים לכל עמי התבל, ובנותיהם תהיינה לאנשים גם בלעדי ר' ופסי ומבלי אשר יפזרו אבותיהן כעפר כסף, ואם בחר ה' לנחלה לו, להם שדכנים לאלפים ולרבבות, ובבא עת דודים לבת ישראל לא ימצא לה בעל בעמה אם לא יתנו לה אבותיה שבעתים מאשר לאל ידם. – שכן ביתי הנוצרי כנענאווסקי כמה נתן לבתו? בית ושדה במחיר ארבעת אלפים כסף, וחתנו מי הוא? הד”ר פתלתולאוויץ הנודע. – ראש האזרחים כמה נתן לבתו אשר היתה לאשה לראש בית המשפט? והחיט מהטאווסקי כמה נתן הוא לחתנו רופא המחוז? אפונה מאד אם גם גרה אחת –, אבל דרכו של נוצרי לחזור אחרי אשה, ודרכו של איש ישראל לחזור אחרי כסף וזהב והון רב! – אסון נורא ואיום הואלהולד יהודי, לא יועילו לה לבת יעקב, לא דעת וכשרון, לא יפי וחן טוב; אם לא יתנו לה אבותיה רבוא רבבות, לא יתן לה ר' ופסי בעל אשר ישוה בה –" לב ר' ופסי צחק בקרבו בשמעו את מהללו מפי ר' שמואל ברזילי, כי ידו תמשול בבנות יעקב לתתן לאנשים כחפצו ורצונו, אך העמיד את פניו ויקרא כמתאונן: " אמנם קשה לבקוע עצים ביער, קשה להיות “מלמד” בישראל, אך קשה משניהם לשדך בנות הגבירים! – האדון ברזילי יבקש לבתו איש דגול ברבבות עם, ור' ופסי השדכן לא יישן ולא ינוח ויעמול בזעת אפים, יעלה שמים ויחתור בקרקע הים עד כי ימצא את האבן היקרה, חתן לבתו כאשר עם לבבו, ומה שכרו מאתו ופעולתו מלפניו? כי יזעף ויתקצף וישפוך עליו לעג כמים! אבל ופסי השדכן מה הוא אם אבני חפץ מחירו יקר?" “ומחיר האבן היקרה הזאת הוא עשרים אלף כסף? אמרה בעלת הבית, וזה מחירה האחרון?” שוא ודבר כזב רחוק ממני. ענה ר' ופסי, אנכי הבטחתי להאדון אדמון שלשים אלף, טובן מאליו כי אגרע לו מחקו אלפים אחדים ורק חמשה ועשרים יכתבו בהתנאים, ונתון לא תתנו כי אם את המחצה חמישה עשר אלף, כנהוג בכל תפוצות ישראל. – הלא תראו כי דרך שקר שנאתי ואך אמת יהגה חכי ומוצא שפתי צדק ומישרים. ובאמנה אדוני, הן שנים עשר אלף כסף חפצת לתת גם ליוסף כספי הרוכל מווראטנא, תשית עליהם נוספות ארבעת אלפים או חמשת אלפים, וידעת כי נתת את בתך לאיש כהאדון קארל אדמון." “ראשי יסוב עלי כגלגל מהמון האלפים אשר תזרה סביבי ברוח שפתיך, אמרה בעלת הבית בצחוק מר, אך לו יהיה כדבריך, לו נתנה לא את הכסף אשר תאמר, האם יחפץ לקחת אשה טרם יהי לדאקטאר, לאדוואקאט או לבעל פקודות?” “סלחי נא גברתי, ענה השדכן בגאוה, אנכי חפצתי, ואם אחפץ אנכי לא ימאן גם אדמון. – או האם לא ר' ופסי השדכן שמי? –” השדכן קם ללכת והנה איש צעיר לימים בא הביתה, האיש הזה הוא ר' ברוך ספיר, אחי אשת ר' שמואל ברזילי הראשונה, דוד סידאניע בתו. ח. אדון הבית ואשתו קדמו את פני האורח בכבוד וגם הוא שאל בשלומם וישב לו אל השלחן. “ובמה אתם עסוקים אַחי? שאל בצחוק ידידות, בלי תפונה ידבר ר' ופסי נכבדות בסידאניע בת אחותי, הוסיף בהתבוננו רגע בפני השדכן, אך מדוע זה החריש פתאם ומדוע יברח בבאי? המפני יבהל ר' ופסי?” השדכן הביט בפני אדון הבית בעינים שואלות, כמבקש מענה אם לדבר או לחדול, ור' שמואל ברזילי הבין את מבטי עיניו ויאמר: “דבר נא ידידי, אל תירא, כי אין לי דבר סתר לפני ספיר גיסי אחי אשתי, וגם אמנם נועצה אתו יחדיו, כי דוד סידאניע הוא ומבין דבר לאשורו.” “גם אנוכי דבר לאט אין עמי, ענה ר' ופסי בשובו לשבת על מקומו, ובלי תפונה ידע גם ר' ברוך את האדון קארל אדמון, ואותו הוכחתי לבת אחותו, לסידאניע, הלא יודה ר' ברוך, כי ידע ר' ופסי לבחור בטוב, או האין זאת אדוני?” “וגם סידאניע תחפץ בהאיש הזה? שאל ר' ברוך ברוך, לא שקר אפוא השמועה, כי בו בחרה הנערה, תחת יוסף כספי אשר מאסה בו?” "ואיכה לא תחפץ עלמה משכלת באיש דגול מרבבות בחורי חמד כהאדון קארל אדמון, ענה השדכן, והוא היה יהיה לשר וגדול, וירום ונשא וגבה מאד? – " “כדבריך ידידי, השיב ר' ברוך, היה יהיה לשר וגדול בלי תפונה, אך כהיום הזה מהו?” “כהיום הזה – הוא חיב שנים או שלשת אלפים כסף לנושיו”. ענה ר' שמואל ברזילי בצחוק מר. “ובאלה הן לא יעשה בית ולא יכלכל אשה ובנים? התפלא ר' ברוך ספיר, או האם לא תעגן סידאניע עד אשר – ירום ונשא ושכרו ירבה מאד?–” “אל תירא אדוני ספיר, ענה השדכן גם הוא בצחוק, האדון אדמון ישא למזל טוב את סידאניע בת אחותך טרם ירום עוד ויגבה, וטרם יבא עוד על שכרו על פי פעלו הרב.” "ובכסף חותנו יחיה האדון הזה? ואולי גם על שלחנו יאכל כאחד מבחורי הישיבה כי יקח אשה? – " "על שלחן חותנמו לא יאכל האדון אדמון, ענה השדכן ברגז, אך מה עול מצאת בו אדוני אם שנה או שנתים יחיה בכסף אבות אשתו? האם יחפץ ר' ברוך כי יסחור בחטים ושעורים ועורות ושמן טרם יהיה לאדוואקאט?– " “חלילה לי מעשות כדבר הרע הזה! צעק ר' ברוך, הן טוב לו לעשות עשר ולא בעמל, להאשיר את בת ר' שמואל ברזילי ולקחת עשרת אלפים או עשרים אלף כסף בשכרו. – אך מה זה ימריצך אותך, הוסיף בפנותו אל ר' שמואל גיסו, מה זה ימריצך למהר לתת לו את בתך לאשה ואת כספך לחיות בו טרם ימצאחית ידו הוא? הן היה יהיה לשר וגדול בעוד שנה או שנתים, על דברת ר' ופסי, תשב נא אפוא הנערה אתכם עד אשר יגדל, הלא מצער והיתה לו לאשה אז –” “סידאניע לא תוכל לשבת אתנו עד העת ההיא” מהרה בעלת הבית לענות. “לא תוכל? התפלא ר' ברוך ספיר, ומדוע זה לא תוכל?” “שאל נא ידידי את פיה ותגדך אם חפץ תחפץ לשבת בבית אבותיה שנתים ימים עוד, ענתה מרים בצחוק מכאיב לב, ואף גם זאת, הוסיפה באנחת תמרורים, הן אין זר אתנו פה ומדוע זה נבוש לדבר דבר אמת כאשר הוא? סידאניע בעטה בחתנה הישר באדם אשר היתה בברית אתו שנה תמימה, ומי זה יערבנה כי לא תבעט גם בסמל אהבתה אשר תעגב עליו עתה? – ומה נעשה לה אז אחרי כי נבאשה בכל שומעי שמעה? אין טוב אפוא כי אם למהר לתת לה את שאהבה נפשה, וחדל מהיות חליפות לה.” “והאדון אדמון גם הוא, הוסיף השדכן אשר אורו פניו בדבר בעלת הבית את דבריה אלה, מי יערבנו גם אותו כי יקח את סידאניע לאשה אחרי אשר יגיע למחוז חפצו והיה לאדוואקאט או לבעל פקודות הממשלה? רבות ראינו כאלה, כי יאהב בחור בתולה ויעזבנה בעלותו על.” "אכן יש חכמה בר' ופסי, וגם אשת גיסי כאחת החכמות תדבר וכאם רחמניה הדואגת לאשר בתה וטובתה! ענה ר' ברוך בלעג. כלה אפוא ונחרצה היא מאתכם כי תהיה סידאניע אשה לקארל אדמון ור' שמואל גיסי בעל כרחו יענה אמן, אך הגידה נא לי גיסי מה זה תתן בעד האשר הרב הזה, כי יקרא שם דאקטאר על בתך היחידה? – " "לא צדקת גיסי כי תלעג לי ותמחצני בשפת לצון לפצעי ולחבורתי אני, ענה ר' שמואל ברוח כהה, האם אנכי מאסתי ביוסף כספי? אם אנכי בחרתי באדמון? ומה אעשה לסידאניע כי תחפץ בהאיש הזה באהבתה אותו? האסע כעץ אהבתה זאת ואהרוס את אשרה ביד חזקה? הלא אב אנכי – " "אך אם אב אתה איה מוראך? קרא ר' ברוך בשאת בנפש, אם אב אתה מדוע לא פקחת עיניך על בתך יחידתך לבלי תת את המשחית לבוא לחדרי לבבה? אם אב אתה מדוע נתת לבן שחץ כאדמון מהלכים עמה להניא את ראשה בהיותה ארוסת איש? ואם אב אתה מדוע תתן אותה לבן שחץ זה, אשר ככלות שארו ובשרו יבקש לו אשה, – למען שלם את נושיו בכספה? – סידאניע תחפץ בו באהבתה אותו, תאמר, אך זאת לא זאת! אענך, סידאניע לא עזבה את העלם הנחמד, יוסף כספי חתנה, כי מאסה בו, ולא בחרה באדמון זה בול עץ יבש כי אהבתהו. כי אם בקנאתה בהנערות אשר בגילה, אשר לֻקחו לאותם בני העליה החדשים לנשים, התאותה גם היא תאוה להתנוסס בשם דאקטאר כמוהן, ויהי אדמון לה לישועה. – אבל צר לי על הנערה הטובה הזאת כי נטעה לבבה בשוא, וברדפה אחרי מקסם כזב, אחרי הכל נדף, אחרי כבוד מדומה, תשלה את נפשה להאמין כי תאהב ותאָהב ואהבתה תנחנה בשלום אל מחוז תקותה, וצר לי צר עליכם, כי עוד מעט ותפקחנה עיניכם לראות איך נואלתם בקנותכם אדון זה לבתכם בכסף מלא, כי תקנו רעה לנפשכם ונהמתם באחריותכם והועיל לא תועילו עוד – " "הן מידעת זאת כי יחכם ר' ברוך מכל אדם, אמרה מרים בחמה גלויה, גם כל סתום בלב נערה לא עממהו וגם מרחוק יראה לדעת אשר יקרה באחרית הימים, אך יואל נא ויראך אישי גם אותך את הרעה הנוראה הנשקפה לך מבעל סידאניע בתך אם לא יסחור בעירות שפנים ולא ילוה כסף בנשך, כבעל בתו הוא? – " בעינים מפיקות בוז הביט ר' ברוך ספיר בפני מרים ולא ענה על דבריה, ור' שמואל ברזילי אשר גם הוא לא מצא נחת בדברי אשתו אלה, ענה בצחוק אנוס ויאמר: "באמנה גיסי, לולי הרבה עלי אדמון מֹהר ומתן מאד, כי עתה לא ידעתי גם אני למה זה אמנע ממנו את יד בתי אשר תחפץ בו. הלא סוף סוף ימצא חית ידו בחכמתו, ואם עד העת ההיא חיה יחיה בכספי. והיה בעיני כאלו לקחתי עלוי לחתן לי והאכלתיו על שלחני עד היותו לרב – " "אבל שנית גיסי ר' שמואל, שנית מאד, ענה ר' ברוך במנוד ראש. לפנים בישראל כי קנה העשיר עלוי לבתו בכספו וזהבו ויקנה לו גם כבוד ויקר בעולם הזה ופרקליט וסנגור בעולם הבא, להנחילו כסא כבוד בעדן גן אלהים בזכות תורתו וצדקתו; אם היה העלוי הזה לרב או למלמד, לשמש או לקברן, באחרית הימים אם ראה בטובה או היו ימים מכאיבים וכעס, חותנו וחותנתו לא פזרו את מעותם כי זכותם לעולם הבא היא עומדת בתקפה ולא תאבד לנצח, והיו טובים ומאשרים באמונתם ודמיונם. – ואתה גיסי הנאור, במה תנחם אתה על מכרך בכבוד את בתך, אם חתנך זה אשר תשקול זהב מחירו לא יעלה מעלה ולא יהיה לשר וגדול כאשר תקוה לה סידאניע, כי אם על מעמדו אשר הוא עומד עליו זה שנים שבע, ישאר עד זקנה ושיבה? האם לא ראינו כזאת למדי בימים האלה? – – בן פורת זה יעש לו בית כאחד הגדולים אשר בארץ, יחיה חיי רוזנים ויפזר את כספך אשר עמלת בו אתה בזעת אפך, וככה יעלה הון בתך בתהו ויאבד בטרם יכשר עוד אישה למצוא חית ידו בחכמתו אשר למד. כי רועה זוללים ירדוף קדים הוא האיש הזה מנעוריו, ואם לא תהיה ידך פתוחה להמטיר עליו כעפר זהב בלי חשך, כי אז אוי אוי לבתך, כי יפגיע בה את עונו הוא, והיית גם אתה גם סידאניע חטאים. – הידעת אפוא גברתי, הוסיף ר' ברוך בלעג, הידעת אפוא את הרעה הנשקפה לכם מהשדוך הנמהר הזה עם האדון קארל אדמון? – " ר' שמואל ברזילי סלסל את שער שפמו ויחרש ואשתו גם היא החרישה, כי לא מצאו גם שניהם מענה, ורק ר' ופסי השדכן לבדו לא נכנע מתוכחות פי ר' ברוך ולעגו, ויקם ו יאמר: “אכן כי כן ידבר האדון ספיר, יהי כן אלהים עמדי כי במקום תורה של חכמה! – אך משל הדיוט מה הוא אומר? “לשון ארֻכה לשור ואין הוא יכול לדבר ולאדם לשון קצרה ואינו רשאי”, ואם בשאר כל אדם כך, בשדכן כמוני על אחת כמה וכמה. – כללו של דבר, הנערה תחפץ בדאקטאר ואתה הצדק, המחותנת תחפץ לתת את בתה לאיש ואתה הצדק, ובא דוד וגואל ויגזור אמר כי שקר האהבה והכל שר ושופט, וגם אתו הצדק, אך מכל הצדק הזה לא ימצא ר' ופסי לחם לאכול; – היו בשלום אפוא ועשו הטוב בעיני כלכם, חיו בשלום אדוני.” השדכן יצא ובסגרו את הדלת אחריו צחק ויאמר: רבות מחשבות בלב המחותנים ועצת ר' ופסי היא תקום! – ט. וגם קמה עצת ר' ופסי ותהי, כי אך יצא מלפני ר' שמואל ברזילי, מהר וילך נכיחו לחדר סידאניע, בידעו מראש כי ימצא שם עתה גם את האדון אדמון אשר הוא מבקש. "גם האדון אדמון בזה? קרא בבֹאו החדרה כאיש אשר יתמה על החפץ אשר לא פלל לראותו, – אבל אצבע אלהים היא, הוסיף אחרי התבוננו כמעט רגע, באמונתי נשבעתי כי אצבע אלהים היא! – הנה אנכי בא לבשר את גברתי העלמה כי מצא לה אביך הגביר חתן כלבבה אדם אחד מאלף, איש גדול ורם, איש נעלה ונשגב בדעתו הרחבה ובמצבו הנכבד מאד. הלא הוא האדון המהולל דאקטאר קארל אדמון, ואת מי אמצא בזה אִתָהּ? – את מי? – את האדון המרומם הוא בכבדו ובעצמו! – אצבע אלהים היא אפוא כאשר אמרתי, אות הוא כי בחרה גם גברתי באשר בחרו אבותיה הטובים וגם האדון אדמון מצא את שאהבה נפשו, ור' פיסי השדכן יבא על שכרו כי ירצה אלהים את מעשיו! – ומה זה תתראו בני? קרא בעליצות נפשו, בהתבוננו בפני הנאהבים אשר אורו בדברו, – האם לא טוב השדוך בעינכם? האח! יפי, הן טוב עם עשר רב מעבר מזה, ודעת ותבונה עם כבוד וגדולה מעבר מזה, גם אלהים בשמים ישמח לדבק זה כי טוב הוא! – אך אל נא תתמהמו, כי אבותיכם המאושרים יחכו לכם ויחרדו לקראת בואכם לברך את אגודתכם ולכתוב את התנאים והברית. לכו אפוא בני וגם אנכי אבוא אחריכם, אם חפצים את כי – " "אם חפצים אנחנו כך? – האח, אֲמאַר קדושי, מלאכי הנעים! קרא אדמון ויצחק בכל פה, אכן חפצים אנחנו בך,ובכל לב ובכל נפש! – וראי נא יונתי, הוסיף בהחזיקו בזרוע סידאניע ובהציגו אותה בפני השדכן המאושר, הביטי נא בפני אמאר העברי הזה לא עלם רך ובעל כנפים הוא, כי אם יהודי זקן ובעל פאות ארוכות, גם קשת לא ידרוך ועליו לא תרו אשפה, ובכל זאת יצא כברק חצו ויהם לב אבות ובנים יחדיו, מקצה השמים ועד קצה השמים! – כן הוא, סידאניע יקרה, אמאר דבר בקדשו ועלינו לשמוע בקול דברו, כי אלהים אדירם הוא ומי זה ימרה את פיו ונקה! הכיני אפוא גברתי היפה ונבואה יחדיו לאבותיך הטובים לקחת ברכתם, ברכת הורים, כאשר צוה ר' ופסי – " “לץ ללצים אתה קארל”, אמרה סידאניע בצחוק חן ותגש אל המראה ותטב את ראשה אף ערכה את שמלתה, ואדמון שאל את השדכן בלט: “ובדבר הכסף ופסי?” “הכל נעשה יפה”, ענה השדכן גם הוא בלט. “וכמה?” שלשים אלפים." אדמון רעם פניו כמעט: “ולא יותר?” “גם יותר יתן אם אך…” “החרש!” צוה אדמון בשפתים נעות מבלי אשר ישמע קולו כי ברגע זה פנתה סידאניע אליו ותעמוד הכן לימינו. “נלכה אדמון?” “כמצותך סידאניע.” "למזל טוב ולשעה מוצלחת! ענה ר' ופסי וישתחוה אחריהם. ולמזל טוב ולשעה מוצלחת הלכו הנאהבים מעדנות, ויבאו ויעמדו יחד לפני ר' שמואל ואשתו אשר נבוכו מעט למראיהם. אדמון שאל את יד סידאניע מאבותיה בשפת חלקות ובענות גאון, כדת וכמשפט לאיש גדול ורם כמהו, ואבות סידאניע נתנו אותה לו בשאלת פי בתם ותאמר הן, כדת וכמשפט לאבות טובים ונאורים כמהם, והנה קול תקיעת כפים, קול משק נשיקות, וקול השדכן ברעו: “למזל טוב ולשעה מוצלחת!” ור' ברוך ספיר התגנב ויצא מחדר המאשרים האלה בבשת פנים, כבשת גנב כי ימצא, – בערב היום הזה נכתבו התנאים. י. כרופא ערום אשר יראה רעה ויסתר, אשר יעלם ולא יצא החוצה ללות את המת אשר מידו נגזר, ככה נעלם השדכן כאשר הגיע הסופר לכתוב התחייבות הצדדים בהתנאים. – – “הראש הגביר המפורסם ר' שמואל ברזילי התחייב את עצמו לפזר לנדן בתו הבתולה המהללה מרת סידאניע סך – " כותה התנאים טבל את עטו בהדיו ויבט בפני ר' שמואל העומד עליו כשואל את פיו: “כמה?” ור' שמואל הביט סביב ויבקש את השדכן בכל פנות החדר. – “ר' ופסי!” – “איה ר' ופסי?” – האם לקח אפל את ר' ופסי?” – יבקשו נא אותו איהו!" – הסופר טבל את עטו גם שנית גם שלישית ור' שמואל עודנו כאיש אובד עצות כי ר' ופסי איננו, והקרואים הגיחו איש ממקומו ויתלחשו ויחרו וישמרו את פיו, לשמוע כמה הוא נותן לבתו. גם אדמון אשר היה כלא שומע, כי התבודד את כלתו המאשרה בירכתי החדר וישיחנה אהבה ונעימות ותענוגות בני אלים, גם הוא התבונן היטב בכל הנהיה, וימהר וירד ממרומי שמי אהבתו החדשה ארצה, ו יגש אל ר' שמואל הנדהם וידבר אתו חרש רגעים אחדים, והנה הלבינו פני המחותן כשֹד וחטם החתן ארך עד למטה לארץ. “ופסי!” “שלשים אלף אמר לי!” “חי נפשי כי אך חמשה עשר אלף!” “ואיה הגבול הזה?” “איהו?” אך ר' ופסי לא ירָאה ולא ימָצא, כי באחד בתי המשקה הוא יושב חדר בחדר, שמה ישתה וישכח רגז המחותנים ושאונם לא י עלה באזניו. – “כי יובל המת לבית מועד לכל חי שם יקָבר, וכי יבא החתן למשתה התנאים לא ישוב עוד אל ביתו בגפו”. את הפתגם הזה ישנה וישלש על כל כוס וכוס, והוא ינחמנו מעצבו ועמלו, ונכון לבו בטוח כי סוף סוף ימונו הצדדים מזעפם, ועוד מעט יעשו שלום להם ושב אפם גם ממנו, ואז יצא אליהם לברך את הזבח ויבא על שכרו ביד רמה. – "חמשה עשר אלף כסף אקחה אני? דבר אדמון רתת וכמה זה יקח אחד החיטים כיום הזה? – " דבר כזה לא היה עוד לעולמים! ענה ר' גרשון עושה כובעים אבי החתן גם הוא חלקו, חמשה עשר אלף כסף לבני?!" צחק בשאט נפש, אף כי הכרת פניו ענתה בו כי גם חמשה עשר אלף כסף לא ראה בעיניו מעודו. – אדמון לטש עיניו לאביו ויאלם דומיה, והוא דבר דברים נמרצים באזני ר' שמואל ואשתו, וישב אל סידאניע לשית בחלקות לה כבתחלה. “ומה תאמרי עתה מרים?” שאל ר' שמואל ברזילי את אשתו אחרי אשר פנה אדמון מאתם. “לא טוב הדבר שמואל”, אמרה מרים."רע ומר הדבר מאד! קרא ר' שמואל באנחה שוברת חצי גופו אם לא אכתוב לו בהתנאים שלשים אלף כסף ילך וישוב אל ביתו יאמר, ואנה נוליך את חרפתנו ואת חרפת סידאניע אז? – " “נאלץ הנך אפוא לכתוב לו בהתנאים כחפצו, אמרה מרים ולמה זה תתמהמה?” אבל שלשים אלף כסף הוא כמעט כל הוני ורכושי, מרים ענה ר' שמואל בשפתי רועדות מחרפה וכעס, ואם את כל הון ביתי אתן לו?–" “על זה לא יפול לבך אישי, השיבה מרים ברוח קרה, כי לא בדבר המלך יכָתבו התנאים וןלא בטבעתו יחָתמו אשר יבא במשפט אתך על כל האמור בהם; – כי יעצתי, יכתיב לו כאשר יחפץ הוא ונתן תתן לו כאשר נחפץ אנו. – אך מהרה ועשה פן נהיה לבוז.” “צדקת אשתי כי אין דרך לנטות, ענה ר' שמואל ברזילי כמתיאש, וימהר אל אדמון וידבר אתו באזני בתו בשֶלי – כי רק חמשה עשר אלף אמרתי לו.” “אבל אנכי לא שגיתי, ואם השדכן כזב הלא – –” “אל נא בני, ויהו עשרים, ויהי חמשה ועשרים.” “לא נאוה לאדוני ברזילי לגרוע ולהוסיף כאיש אשר יקנה שור או כבש או עז בשוק הטבחים, ענה אדמון בצחוק דוקר כמדקרות חרב, גם סידאניע יודעת כי שלשים אלף כסף הגיד לי השדכן בשמך, ואותם גם תתן ליכתמם אם חפצה כי סידאניע, וסידאניע הן תחפץ בי, או גם בזה שגיתי יונתי?” רע עלי המעשה קארל, לחשה סידאניע באזני אדמון, כי תקשיח את לבך משאלת אבי ובקשתו ותכאיב לו מאד בעד בצע כסף. – אם יקרה נפשי בעיניך אל נא תמנע מחפץ אבי קארל – " “יקרת בעיני מאד, לחש גם אדמון באזני אהובתו, אך אחת אשאלה מאתך, אל נא תעצרי לי לעשות את הטוב בעיני בדבר הזה, כי זאת לא אוכל סידאניע.” פני סידאני אדמו וחורו ותדום, ואדמון פנה אל ר' שמואל ויאמר: "כן הוא אדוני ברזילי, מוצא שפתי אשמור ומחקי לא אסור, כי רק במשטר וסדר יכון שלום ושלות בית, ובמשטר וסדר הסכנתי מעודי. ואם יחסרון שלשים אלף הכסף חמשת אלףים, יפרא סדר ושלות בית תמוט? – שאל ברזילי בצחוק מר, ומה דעתך את סידאניע? הגם את חשבת זאת למשפט בתי?" סדאניע הסבה עיניה מאביה כי נכלמה מדבריו ולא עצרה בה להביט בפניו, ו אדמון החזיק בידו ויאמר: “אל נא אדוני ברזילי תדאיבה את לב בתך בדברים אשר לא לרצון המה לה, ואנכי אחת דברתי ולא אשנה עוד, צוה נא להסופר ויכתוב, כי מחכה הוא לנו אדוני.” “וכמה?” “ידעת גם אתה אדוני כמה.” “שלשים אלף?” “שלשים אלף כסף במלואם וטובם, כאשר הבטחתני.” “או כאשר הבטיחך ר' ופסי, ענה ר' שמואל ברזילי ויפן אל הסופר ויאמר: כתוב.” "– הגביר המפורסם התחייב את עצמו לפזר לנדן בתו הבתולה המהללה מרת סידאניע סך – " שנה הסופר ויטבול את עטו ויעמוד. “סך שלשים אלף כסף” – קרא ר' שמואל ברזילי בקול גדול. – “ולסלק קודם החפה ליד החתן במזומנים”, הוסיף אדמון. – פני ר' שמואל ואשתו קדרו והתנאים נכתבו ונחתמו למזל טוב ולשעה מוצלחת, וראה זה פלא ברגע אשר נשברה הקערה הראשונה לאות ברית עולם, ברגע זה נראה ר' ופסי השדכן פתאם בחדר המשתה, פניו צהלו משמחה ועיניו אורו לנוגה ברק הזהב אשר יקח בשכרו, כי האנחות אשר תדבקנה בהזהב הזה לא תגענה בו לרעה ומקללת אלה אשר מידיו נגזרו לא יירא לבו. – מזל טוב! – יא. "שמחי סידאניע יקרה, ויעלץ לבך הטובה בגבירות, כי אמתך השובבה היתה לאשה כבודה, אשת חיל בעלת בית ונכסים, פרות ועזים ותרנגולות וגם איש לה, בעל בעמיו אשר יאהבנה. האח! התאמיני לשמועה סידאניע? בלי תפונה תדמי בנפשך כי חמדתי לצון לי ואך חתולים לי עמדי כאשר הסכנתי בהיותי אתך, אך זאת לא זאת! לא אתלוצץ ולא אהתל, כי אם באמת ובתמים אדברה אתך סידאניע. – שלשום נשאתי לאיש, והאיש הזה הוא סוכן על נכס אדוניו בכפר שדה–טוב, ושמו הערמאן כרמי. – האה סידאניע נעימה, לו ראית את אישי רוכב על סוסו ועובר בין העובדים בשדה וביער, לצות על ימין ועל שמאל בקול מושל, לו ראית אותו בעזרו על יד החורשים או העובדים בגרנות בזעת אפים, ולו ראית אותו בשוב בערב מעבודתו, בחבקו אותי ובנשקו לי באהבתו, ולוא גם הואלת ותראי את אשר אני עושה אז, כי אז השתוממת ואמרת כי נהפכה צלה בעוד לילה, מעיר פרא ליונה הומיה! – ומה נעים לי קני! שלשה ימים אנכי בזה וכבר הסכנתי עם כל אשר סביבי, וכל אשר יראני יאהבני וישמח לקראתי. – הכלב הנורא בארי עז הנפש אשר לא ינקה כל הקרב אליו, הוא כרת בריתו אתי אך ראה את פני, התנפל עלי ויתאבק בעפר רגלי, ויהי לאות כי הכיר בי את אשת אדוניו וגברתו; והחתול הערום אשר ביום בואי נס מפני והתבונן בי מרחוק בעינים מפיקות ערמה ומזימה, כעיני אמך חרגתך ביום הפרדי ממנה, גם הוא השלים אתי עד מהרה, והנה רובץ הוא עתה לצדי, מתחכך בבגדי ומלקק את כפיו בלשונו ומעבירם על עיניו, כהמבשלת הזקנה בבית אבותיך בלחשה על עין הרע. – אך יותר מן הכלב ומן החתול, יתרועע לי שופט העדה, אכר זקן מאד אשר עוד לפני חמשים שנה היה שר עשרה בחיל הרוכבים, ועדי נחשת על חזהו לאות גבורתו אשר עשה על שדה הקרב. – הזקן הזה כבר גלה את אזני על המון נסתרות שבהכפר אשר הוא כשופט ידע את כלם, על העבדים הנאמנים ועל המתפרצים בפני אדוניהם, על השפחות החרוצות במלאכתן ועל העצלות הרודפות אחרי הנערים, על בעלי בתים נאמני רוח ועל השולחים את בעירם לרעות בשדה אחר, על אנשי בליעל השותים לשכרה ושולחים בעולתה את ידיהם ועל מאשקע המוזג החולק עם הגנב, ועל עוד המון דברים הנחוצים לי לדעת למען אדע במי לבחור וממי להזהר. – תצחקי גברתי ותתנני לפושקת שפתים, ובכל זאת לא אחדל מספר לך את רב עשרי ומהראותך את כל כבודי, כי מאושרה אנכי ובאשרי אשיחך גם איתך. – שתי פרות לי ברפת, פרות ברודות בריאות וטובות מראה. אותן אָצל אדוננו ויתן לי ביום חתונתנו. ומה אהבתי פרותי הטובות האלה! – התזכרי עוד סידאניע יקרה איך נטינו מני ארח ונברח בכא פרה לקראתנו אם הלכנו לשוח בשדה, כי יראנו פן תפגע בנו ותנפנו בקרניה? – לא כן אנכי עתה, בבקר בבקר אתן בליל חמיץ לפני פרותי, ובאכלן על אבוסן את הבריה, אשב לרגלה על הדומי, ואחלוב את חלבן אל ספל העץ אשר אחזיק בין רגלי בטח כאחת השפחות אשר בין המשפתים, – מזוינו מלאים מכל תבואות הארץ, מפרי האדמה ומפרי העץ, ומכל אשר יאכללכל נפש לא נקנה פה כל מאומה, כי גם היאור יתן לנו את דגתו, הדבורה את דבשה והתרנגולת את ביצתה, ובמכלא הן צאן לנו ואוזות רועות באחו וכלוב מלא עוף כנף, וכל אלה נתן אדוני הכפר בידינו ו/א ידע אותנו כל מאומה, כי מושבו בעיר רחוקה, ו את לב אישי מצא נאמן לפניו, – כסף אין לנו וזהב לא יבא באוצרנו, כי הלא רק מאשר לאדוננו נאכלה ונשבעה ואל כלינו לא נתן אבל מה לנו לכסף ולזהב? אין כסף גם למלאכי מרום במרום, גם גרה אחת אין בצלחתם, ו המה ששים ושמחים! – "ועתה מה שלומך סידאניע יקרה? ומה שלום חתנך וכל בית אביך? – העוד לא הפך נמר חברבורותיו ואמך חרגתך את לבה העקֹב? – העוד השפנים עם לא עז ואביך עוד לא ימצא און לו להיות שורר בביתו כמשפט? וימי כלולותיך עד מתי ימשכו מתי תהיי לאשה לבחירך זה רצתה נפשך? – האח סידאניע יקרה, לו יכולתי לחבקך בזרעותי ולנשק לך על מצחך הצח משלג ביום חתונתך וביום שמחת לבך! אבל שאלתי זאת לא תבוא וחפצי מרום מנגדי, כי אם גם עוד יכירני מקומי בלבך הטוב כאשר ידעתי, אך רוח כל בית אביך זרה לי, ומה לאשת איש שדה כמוני בחדר משכית אשר לאשת ברזילי, אמך חרגתך הגבירה? – בקרב רוחי אחבקך אפוא ונפשי מרחוק תשק לך ולעת תשמיעיני ששון ושמחה אצהיל קולי תוך יער וכרמל, ותחגורנה גבעותי גי והררי בשדה ירקדו, ועמהם אצא במחול, כי תצאי מחפתך כלולה ביפיך ובהדרן ובתפארתך, ומתנוססת (…?) ובאשרך ובכבודך. צלה. יב. "נפלתי משמים ארץ בקראי את מכתבך אשר י חלתי לו מחריש ועד קציר. קארל בחירך ימאן בך אם ימעיט לו אביך ממכסת הכסף אשר הבטיח לך ואביך קצרה ידו מתת לכם הון רב כזה? נבלה כזאת יעשה איש המעלה הזה ואַת עוד תריבי ריבו ותחפצי צדקו? ה סידאניע איך נואלת! לו הייתי אני תחתיך כי עתה הכיתי לחייו בחרפה, מלאתי פניו קלון ואתן לו מגנת לב תחת דודַי ואהבתי, והשלכתיו מפני כנצר נתעב. – ידעתיני סידאניע כי חכי לא יבין חנף ואשר יחשב לבי אותו תדבר לשוני ו גם אדע לכנות דבר בשם הנכון לו, ובכן אומר לך סידאניע כי המעשה אשר יאמר אדמון לעשות, להפר בריתו אתך שנתים לימי כלולותיך אם לא יתן לו אביך מלא ביתו כסף וזהב, הוא רצח ונבלה מאין כמוהו. ידעתי את האיש הזה ואת שיחו ומיום ראותי את פניו לא אוכל נשוא אותו, ידעתי כי רק למען בצוע בצע בקש את ידך, ואולי גם יפיך לקח את לבו רגע, כי את סגלת נפשך הוא לא יכיר ולנדבת לבך לא יבין, ידעתי כי גדל גאותו וגאונו כן תקטן נפשו בקרבו, וידעתי כי ריק ופוחז הוא בכל חכמתו אשר יתהלל בה, אך זאת לא ידעתי כי כה משחת מלב אדם לבו עד כי יגוש את אביך וילחצנו למכור את נחלתו ולתת לו רב מאשר תשיג ידו, ולא יבוש ולא יכלם להגיד לך בפיו ובשפתיו אלה אשר נשבע לך בהם אהבת עולמים, כי אם לא ימלא ספקו, יפנה עורף לך ויעזבך, אותך גברת יקרה, אותך תפארת עולמות אשר למענו עשית מדחה ותעזבי חתן דגול מרבבה, אוהבך באמת ובתמים. – הה! תסמר שערות בשרי להשערוריה הזאת, אבל בעצם כעסי וחמתי תאיר תקוה טובה פניה לי, ותהי זאת נחמתי כי אולי תפקחנה עיניך בעוד עת, בראותך את אדמון זה אשר התנוסס מרחוק ביפעתו לעיניך, בראותך כי לא זהב טהור הנהו גם נחשת קלל איננו כי אם חרש מחרשי אדמה, ובעטת בו ותנתקי את מוסרותיו, חבלי כבוד שוא אשר אסרת לו בהם, וחלצת נפשך ממוֹקשי עולם. – תקצפי סידאניע? תאמרי כי יעצתי בשת לנפשך, להפר שנית ברית, לעזוב גם את חתנך זה ולהיות לחרפה לשכנותיך מסביב? – אבל הסירי נא יראת הבל מלבך וכלימת שוא הרחיקי ממך והתבונני בדברי ובדבריך, וידעת אם לא טוב לך לשאת רגע חרפה מבנות גילך השמחות לאידך, מהיותך אומלל כל ימי חייך, – ואמללה באמללות תהיי אם תמכרי לבן חשכים זה בעד כבוד שמו, והוא גם בעפר רגלך לא ישוה. – או האמנם אהבת ותאהבי עוד את קארל אדמון ובאהבתך כי עזה תחזיקי בו עד היום הזה? אל נא תחפזי להשיבני הן על שאלתי זאת; כי לא כן הוא סידאניע. ערום לבך נגדי ורגשות נפשך כספר נגולו לעיני, ובכן ידעתי את הגות רוחך אף כי שמרת לפיך מחסום ותסתירי סודך ממני בעודי עמך. – לא אהבת את אדמון מאודך ואף כי עתה, ורק למען רעיותיך בחרת בו למען תראינה בכבודך, למען תקנאינה בך בקרא לך שם דאקטאר, אשת אדוואקאט או בעל פקודות, אבל סידאניע! יראה אנכי מאד, כי רעיותיך אשר אמרת להכבד על פניהן, רעיותיך אלה תלעגנה על משבתך או תנודנה לך בהיותך לאשה לבן שחץ חסר לב זה, ואַת תבושי משברך ונהמת באחריותך. – אם בינתך לא הסתתרה אפוא, אם רוחך נכון בקרבך עוד, ואם חפצה בחיים את, כי עתה אחת דברתי ואותה גם אשנה ואשלש, פתחי אגודת מוטה בטרם נוסדה לעולם, והשליכי את אדמון מלפניך וברכי את אלהי חסדך אשר הסב את לבו הגאלה אחורנית למען תמלטי מידו. – ואך אם יראה ורכת הלבב את מנתק את מוסרותיו ביד חזקה, ואם בושה את מהפר את בריתך אתו בעירך ובבית אביך, פן יתלוצצו בנות גילך ותכלמי ימים אחדים, הלא בית צלה אמתך לפניך! – בואי נא אלי ואתי תשבי עד אשר ירף אדמון ממך כי ימצא לו אחרת להתעשר בה, וחדלו גם בנות עירך מהשיח בך. – האח גברתי הטובה והיקרה! רוח מלאה תקוה יפעמני בכתבי ולבי ינבא לי כי תשמעי לעצתי זאת לטוב לך, ומה יכמה בשרי לך, מה תחרר נפשי לקראתך ומה ישיש עליך הערמאן אישי אשר עינו לא ראתך ולא ידעך, ואזנו לא שמעה את נועם מליך ויכירך ויתן כבוד לשמך, כי ערב ובקר וצהרים אדבר בך נכבדות, ובאשמרות אהגה בך באזניו. האח! ומה תגל נפשך אַת בראותך את אֹשר צלה אמתך אשר אהבת! תראי כי לא בצל הזהב אֹשר ולא כבוד בצל גאוה, ורק בצל שלום בית אֹשר וכבוד וחיים; תראי ענג ולא בבית מרזח, תראי אהבה ולא במשכנות גאים, תראי כי אהל ישרים יברך, תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך, ושב ורפא לך, כי חולה אַת סידאניע ובביתי תרפאי. אך אל נא תתמהמהי! – צלה." יג. "אמך חרגתך? – ומה לנו ולה? תתגעש ותתקצף לה כנפשה שבעה, כעסה מרום מנגדי ואחת היא לי אם לשבט אם לחסד תשפטני, אם אך אַת את נפשך הצלת. “יד צלה הארורה בזה!” התרגזה אשת אביך בשמעה כי נואשת מחתנך ותגזרי אמר לבקר בביתי עד כי נואש גם הוא ממך, “וימין ה' רוממה!” קראתי אנכי בהמון עליצותי בהתבשרי כי הופיע על עצתי זאת ויט אליה לכך. אות הוא לי כי עוד נכונים לך ימי אורה וישע. – מהרי אפוא ובואי סידאניע יקרה, חושי אל תאחרי, אנכי פניתי ביתי, הכינותי לך מרחב חדריו, והטבע גם הוא יעזור על ידי להרהיב נפשך ולהחיות לבך ממראה עיניך אשר תראי בשדה ויער. כי דשאו הר וגבע ועמקים יעטפו ירקרק חרוץ, לבשה אדמה בגדיה החמדות וחֹרש מצל יעדה עדיו וחליתו, מבין עפאים ממעל מנעימי זמירות יהבו אזן, ונהר פלגיו מתחתיו, כסף נבחר לשמח עין רואה, פרחי ריח יציצו מסביב, ישאו ראשם בגאוה וגם יקדו ישתחו בענות חן לרוח צח שפים אשר יצחק בהם באהבה ויזיל בשמם להשיב נפש… הוא האביב, בהדרו ובתפארתו ובנעמו!… והאביב הזה אשר חדש פני האדמה ויעוררה לתחיה, יחדש רוח נכון בקרבך ויעירך ויעוררך גם אותך, והקיצות מחלומך הרע אשר חלמת בחשכת לילך אשר ערך יותר משנתים ימים, בחזיונות תהו, בנפול תרדמה על רגשות נפשך הטהורה! – תשאליני מה המה הדברים הנחוצים לך להביא אתך מביתך; אין כל דבר, אענך, כי אם פניך הנעימים ולבך הטוב, וזולת זה רק בגד ללבוש תביא אתך, כי מטה שלחן וכסא כבר מוכנים לך ובתינו מלא ברכת ה'. עלי אפוא כל מחסורך ומבית אמך חרגתך לא תקחי כל מאומה. גם ספריך לא תעמוסי עליך הפעם, כי ספר גדול מאד אתנו, ספר נעלה ונפלא, ספר עתיק יומין וחדש יחד, ספר אשר לא תכיל הארץ גדלו ומספר עָלַיו רב ממספר עלי עץ כל יער, ספר אשר שנותיו כשנות עולם ולבקרים יופיע ויצא לאור חדש, ספר כתוב כאצבע אלהים ונקרא בשפת כל איש אשר יתבונן בו, ומה לך לספריך הדלים, וספר הספרים, ספר הגדול הזה, ספר הטבע פתוח לפניך בכל הודו והדרו, – תקראי בו וחיתה נפשך, ותאורנה עיניך ולא תראינה תהפוכות עוד! – – וראי נא סידאניע יקרה כי כל דבר אשר תמצאי בו חפץ ימצא לנו גם מבלי אשר נבקשנו. – הבית אשר אנחנו יושבים בו גדול ורחב ידים הוא מאד, לפנים שכן בו אדוני הכפר, אחד מאצילי הארץ, ומעת אשר היה הכפר נחלה לאדוננו היושב בעיר, רֹב חדרי הבית סגורים על מסגר, כי אין יושב בם. והנה זה לפני ימים אחדים צוה אותנו אדוננו במכתבו, לפתוח את דלתות החדרים הסגורים ואת חלונותיהם, ולטהר את הכלים אשר בתוכם למען לא יעבשו כלה תחת מסגרותיהם. עשיתי כמצוה וארא כי עצלות ושפלות ידים שלטו לפנים בבית הזה, כי מצאתי את חדריו מלאים כלים יקרים אבל נשחתים מאד, ובתוך המון הכלים האלה מצאתי גם כלי בתבנית עוגב, כלי שיר ישן נושן מכוסה באבק ועפר, ובין ארבעה וחמשה מיתריו אשר נשארו לו לפלטה, שממית בידיה תתפש ותארוג קוריה באין מעצר. – לולא הוחלתי לבואך סידאניע יקרה, כי אז לא שמתי לבי להעוגב הישן הזה, אבל למענך שמחתי עליו כעל אוצר נחמד כי ימצא, ותהי ראשית מלאכתי לטהרו ולהסיר חלאתו ממנו, ובעצת כהן הכפר מודעתנו היודע ומבין בשיר, קראלי לי חרש אמן ויתקננו ויחדש את פניו ביד חרוצים, ועל דברתו כלי יקר הוא עתה, עד כי גם כלי שיר חדשים לא ישוו בו. גם עוגב ימצא לך אפוא בבית צלה אמתך, ואם דבר כזה עלה על לבך מעודך גברתי הטובה והיקרה? – אפס כי גם מנצחים בנגינות לנו, משוררים נפלאים אשר יחברוך בשירים וזמרם ויענו למנגינותיך בנועם קולם להפליא, – משוררים בעלי כנף ונוצה אשר יזמרו משכיל וירנינו מוצאי ערב ובקר. – קול צלצל הפעמונים אשר בצוארי הפרים בני בקר, קול הפרות הגועות, קול שריקת עדרים, קול מצהלות הרועים עם קול באַרי כלבי ברעו עולה עתה באזני. מקננו ישוב מן השדה ועבודת הערב תחל בבתינו. תנעם לך ערשך אפוא, תערב שנתך לך סידאניע יקרה. ואנכי אחתום מכתבי כעת בנשיקה מרחוק, הן בעוד ימים ארבעה או חמשה אחבקך בזרעותי ואנשקך במו פי. צלה. יד. גשם נדבות זרזיף ארץ, יהיה אדמה וכל אשר עליה, וצלה וסידאניע רעותה נשקפות בעד החלון ומתבוננות על טוב ה', כי יריק שמים זהב מעליהם לתת אוכל למכביר. – מה שנו פני סידאניע מאז אשר ראינוה ביום שמחתה בית אביה! לחייה המלאות כחשו והלבינו, ועיניה הגדולות והשחורות כאלו הגדילו והשחירו מבתחלה, צחוק שפתיה היפות חלף ואינו ותוגה חרישית לקחה מקומו, ותמונתה בלה כאלו הֻמכה מעט, כאלו עתקה בכל תלאותיה; אך כל אלה יתנו עוד לוית חן ותחנונים לה, ישפכו עליה רוח אהבה וענות צדק והמה יכללו יפיה, עד כי כל עין רואה תעידנה כי נעימה היא עתה מאז ותֹף עוד מאשר היתה. “האין זאת סידאניע? אמרה צלה, אך תצמא הארץ למים וגשמי ברכה ישוקקוה, והאדמה אך שתתה ותרוה, ויכל הגשם ומטר לא יהיה עוד. אות שובא וברכה הוא, ועל דברת האכרים היודעים פשר, מאה שערים ימצאו בשנה הזאת. – לוא שאלני אדוני אותי, כי עתה לא יעצתיו למכור את נחלתו כיום”. “אבינה, אמרה סידאניע בצחוק קל, ולו אותי שאל לא יעצתיו גם אנכי כזאת, כי מי זה יערבני אשר תשארי אַת על מקומך אם ימכר הכפר לזרים ואני אנה אני באה אז? אך האם כלה ונחרצה היא כי ימכור אדונך את גן עדן זה?” אירא פן כדבריך כן הוא, ומי יודע אם כבר לא נמכר לצמיתות, כי גם מביני דבר היו בזה ויתורו את הכפר ויערכו את ערכו במצות הקונה, ובלכתם הגידו לא כחדו כי גן עדן הארץ לפניהם וקונה מאֻשר – " “ומי הוא המאושר הזה?” שאלה סידאניע. "שמו לא ידעתי, ענתה צלה, אך זאת אדע כי בן עיר גדולה הוא, סוחר נכבד ועשיר גדול, וגם על כן נכון לבי בטוח, – כי איש כזה אשר הסכין בחיי העיר ובשאון המסחר והמונו, הוא לא יקנה לו נחלת שדה לשבת עליה לעבדה ולשמרה, כי אם על יד סוכנו יתננה, ואיפה ימצא לו בן משק לנחלתו חרוץ במלאכתו ואיש אמונים כהערמאן בעלי? – " רוח קדים חרישית יכה גלים בשדי תבואות ועצי הגן ינודו, ינועו ראשם ויזוקו נטפי מים אל החלון אשר צלה וסידאניע עומדות עליו, וסידאניע שאפה רוח ותעצר ברעותה מסגור את החלון הפתוח. “אל נא צלה, אמרה, כי נטפי מים אלה ישיבו את נפשי העיפה ורוח חיים יפח באפי רוח קדים זה. ומה נעים החזון הזה לעיני! – יום סגריר לפנים, בעיר כי ירד גשם, חדר בחדר באתי להחבא כי מהתענוג ומֹרך יראתי הצג כף רגלי על ארץ גֻשׁמה ביום מטר, פן אטנף נעלי ושמלותי תרטבנה; לא כן אנכי עמדי היום, עת יזרמו מים עבות וקול יתנו שחקים, עת ירעם בשמים ה' וחצציו יתהלכו ארצה, עת ינהג בעוזו קדים וירקד כמו עגל יער, אז כהולך בחליל אתהלך תחת שמי ה‘, ולוא גם ארחץ הליכי במי ברכים וכל לבושי אנאלתי, כי ארחץ בנקיון נפשי והזכותי לבי, להביט מעללי אל אדיר ונאור ולהתבונן בנפלאותיו כי רבו, ושכחתי עניי ועמלי, ושכחתי נורי ומרודי ותלאותי לא אזכור. – האח צלה יקרה! ומה יקנא לבבי באשרך, בחבלך כי נפל לך בנעימים! את אמנם הֻטַלְתְ ערומה למשברי מים ובערי ערים עלית מתהומות ואנכי? – מי זה לידי יתקע כי לא מחר אגרש מנוה שלום זה, כי לא מחר יאלצני אבי לשוב לבית אמי חרגתי, להשתעשע במוסרה הטוב ולהתענג בתוכחתה כי נעים, ומי זה יערבני כי לא עתה יכרו עלי חברים, ר’ ופסי השדכן ואשת אבי הטובה למכרני בשלישית? – הה צלה נעימה! חבלי שאול ומכאוביו, חמת מלאכי זעם ושבט אפם ענות הנפש החוטאת בהשפטה, אנכי שבעתי כל אלה בחיים חיתי, ומדי אשת אבי היו לי באמור אלי כל היום: אַת היית בעוכרך ואַת הרסת את אשרך בידיך, כי את יוסף גרשת מפניך בגאותך ולאסור את אדמון אליך בעבותות אהבה לא תביני באולתך”. – הפכך לא-אם! את יוסף גרשתי מפני באולתי, ואת אדמון שנאתי כי נבונותי, אבל ראש דברך אמת ומשפטך הקשה נצב לעולם, אנכי הייתי בעכרי ואנכי הרסתי את אשר בידי, ומה תקותי בחיים עוד? – אויה לי! – " סידאניע נאנחה ותדום, אך דמעות עיניה ירדו על לחייה באין הפוגות, וצלה התבוננה בה ותחבקנה בזרועותיה ותשק לראשה ותלחצנו אל לבה באהבה. "סידאניע גברתי הטובה, הלא הבטחתיני, הלא נשבעת לי כי תנחמי, כי תשכחי ימים עברו ושנות ראית רעה לא תעלי על לבך, ועתה תחללי את שבועתך ומוצא שפתיך לא תשמורי, ותבכי ותתני את יגונך למשול בנפשך? אל נא סישאניע יקרה! – " "כן הוא צלה יקירתי, ענתה העלמה הבוכיה, אך אם ימלאו העבים מים התצוי עליהם מהמטיר על הארץ מטר? ואיכה אצוה על דמעותי כי לא תזרומנה, ולבי מלא על כל גדותיו, ועיני מקור דמעה? – " "ומה אחרית כל אלה? קראה צלה מנהמת לבה, אם תגעי בפצעיך לרגעים כי עתה לא ירפאו עד נצח! – " "וגם אמנם לא ירפאו! נאנחה סידאניע, אך פתאם התעוררה ותתחמק מזרעות צלה ותמחה את דמעותיה מפניה ותאמר: לא, לא נאוה לבת עשרים לבכות כבת שלש, ואני בכיתי ואתאונן כמו ילד על כן בושתי וגם נכלמתי! ובאמנה מה זה ימריצני לשוב למקום זה שבעתי רגז, אם לא את תגרשיני מהסתפח בנחלתך? והן את לא תשלחיני מפניך, הוסיפה בצחוק חן, אם לא אוסיף להעציבך בתאניה ואניה – או האם שגיתי צלה יקרה? – " פני צלה הפיקו נחת לדברי סידאניע אלה ותפתח את שפתיה לענות חן ותחנונים, אך סידאניע שמה ידה על פיה ותשק לה על מצחה, ותמהר אל חדרה, ותשפוך את לבה הנפעם והנענה, בנגינות עלי עוגבה, מנחמה בימי עניה ומרודה, ותנשא נפשה בשירה, ותרומם מעפרות תבל ומצוקותיה, ואצבעותיה הקרו נעימות כהקיר ביד מימיה להשיב נפש שוקקה. – טו. צלה עודנה יושבת על חלון חדרה ותופרת, ואזנה תתענג על שיר סידאניע ומנגינותיה, והנה מרכבה מרקדה תסור אל החצר ואנשים שנים ממהרים לרדת ממנה. האנשים האלה היו עטופים באדרתם עד חצי פניהם, כי הגשם לא חדל ומטר נתך עוד ארצה, ובכל זאת עמדו על מקומם ולא מהרו הביתה, וצלה התבוננה בהם בעת חלונה ותרא כי יתמהו האנשים איש אל רעהו על צלצלי העוגב וקול המשוררת כעל דבר אשר לא פללו לשמוע במקום הזה ותבין כי אדוני הכפר המה, והיא לא ידעה אותם לפנים, ותמהר ותרץ לקראתם, אך היא טרם הקריבה והערמאן אישה נגש אליהם ויקדם פניהם ביראת כבוד. “ומה זה נערמאן? שאל אחד מהם משתומם, הגם עוגב לך בבית? ומי זאת המשוררת אשר תשמיע בשיר קולה? האם אשתך החדשה היא אשר לקחת לך?” "העוגב לאדוני הוא, ענה הערמאן וישתחוה, בין המון כלים ישנים מצאנוהו באחד מחדרי החצר הסגורים, והוא הרוס ונשחת מכלי, ותחמול עליו אשתי ותתנהו על יד אמן ויתקננו ויקומם הרסותיו, ועתה הוא כלי חמדה. אך הפורטת עליו לא אשתי היא, הוסיף בצחוק על שפתיו, כי אשתי עומדת לפני אדוני בזה – " וצלה נגשה ותשתחוה ותאמר: “נערה צעירה לימים היא אשר משרתת הייתי בבית אבותיה בעיר, ותכבדני להתארח אתנו ימים אחדים, והיא תשיר ותפרוט על פי עוגב, כאשר הסכינה בביתה, כי בת נדיב היא. אבל למה זה תעמדו אדוני בחוץ להרטב ממי הגשם? יסור נא האדון אל ביתו אשר פניתי לו, וינפש מעמל דרכו, אשר בלי תפונה לא ערב לו כעת ביום סגריר וגשם מטר”. “כן דברת בתי, ענה אדון הכפר, האדון בן-יעקב, באמנה עיפים ויגעים אנו וגם רטוב אנכי עד שמלתי לעורי, אפס כי גם רעבים וצמאים אנחנו, הואילי אפוא בתי הטובה ומהרי להכין לנו לחם לאכול ותברכך נפשנו.” צלה מהרה אל ביתה כמצות אדונה והוא פנה אל האיש אשר בא בחברתו ויאמר: “וראה נא ידידי כי כמו על יום טוב באנו היום, הערמאן לקח לו אשה יפה ו טובה אשר זה עתה ראיתי אותה בפעם הראשונה ועליו להכין לנו משתה שמנים כביום חתונתו, ואף גם עלמה משוררת אתנו ויודעת נגן בעוגב, ומה אנחנו חסרים עוד! – אך הגד לנו הערמאן, הגם יפה היא העלמה או הנערה המשוררת הזאת?” "כן הוא אדוני, ענה האיש, יפה היא כלבנה וטובה כמלאך אלהים, אבל עצובת רוח היא ותאנח לרגעים, כי אבד אשרה בענין רע – " “על כן ננסה לנחמה ככל אשר לאל ידנו, צחק האדון בן-יעקב, ומה שם הנערה כי נדע, הערמאן?” סידאניע ברזילי שמה, ענה הערמאן, ובת האדון שמואל ברזילי היא מעיר קקיא". ברגע זה באו כלם הביתה, ובן-יעקב אשר אהב מהתלות דבר אל רעהו הצעיר אשר בא אתו בצחוק ובקול דממה: “זכור נא ידידי ואל תשכח את שם הנערה היפה ועצובת הרוח, כי הלא איש צעיר לימים אתה ועליך לנחמה ושמחה מיגונה, ומי יודע…” ופני האיש הצעיר חורו כמות וקרסוליו מעדו ויחשוב לנפול אחורנית, אבל התאמץ ויתחזק על עמדו, ולמען הסתר את פניו מעין רואה, העביר את מטפחתו על מצחו כאלו ימחה את זעת אפיו בה, ויפן ויבקש את הערמאן לתת לו ולהאדון בן-יעקב חדר לבדם למען יחליפו את שמלותיהם הרטובות, ואך באו אל חדר אשר פתח להם הערמאן, וימהר האיש ויסגור הדלת אחריו, ויחזק בידי בן-יעקב ויתנפל לפניו עליו על הכסא וישאף רוח ויקרא: "לא, לא אדע נפשי, לא אדע אם עד אני או חולם חלום אנכי! – האם אינני יוסף כספי מעיר ווראטנא, האם אינך אתה האדון בן-יעקב, ואם הכפר הזה איננו הכפר שדה-טוב אשר קניתי ממך בכסף מלא? לא, לא מקסם כזב היא, כי עיני יחזו, עפעפי יבחנו, ויהי כל אלה, ובכל זאת התולים עמדי, חזיונות תהו יהתלו בי ובהמרותם יתעה לבבי ורוחי נבוכה! ואיה איפה אנחנו? האם בכפר שדה-טוב, אדוני? – " כן הוא, בכפר שדה-טוב, ענה בן-יעקב משתומם, אך מה זה היה לך ידידי? הלא בריא אולם היית בדרך, ועתה חלית פתאם ותדבר תהפוכות, ההסכן הסכנת להתחלות לפתע פתאם?" “לא כן אדוני, לא פתאם חליתי, ענה יוסף ויאנח במרירות, זה שלש שנים חולה אנכי ודומם אשא וסבול את מחלתי האנושה כי אין תקוה לי להרפא ממנה; אבל לפתע פתאם נגעה בי עתה יד ה' ותקרע את סגור פצעי, וימקו חבירותי הישנות, על כן דברילעו. – השמעת אדוני את שם הנערה הפורטת על העוגב בבית זה? **”סידאניע ברזילי“**, הה! הנערה הזאת היתה רוח חיי ונשמת אפי, הנערה הזאת היתה אהבתי הראשונה והאחרונה, הנערה הזאת היתה כלה יעודה לי, ובעודי שואף רוח בגדה ונושק צל צלמה, נתנה ידה לאחר ואותי מאסה ותשליכני, ותרמוס לארץ נפשי וחיי לעפר השכינה – – התדע אפוא אדוני את חליי? –” יוסף הסתיר פניו בכפות שתי ידיו וידום בעצמת כאבו, אך אחרי החרישו רגעים מעטים התגודד ויקפץ ממקומו ויאמר: “וסידאניע ברזילי זאת היא בביתי ובנחלתי, זאת אשר רק על כן קניתיה ממך אדוני, כי אמרתי אקיצה בה לחיים חדשים, כי בעבודה ועמל כפים אסיע כעץ את עניי ויגוני עם זכר העלמה האהובה והאיומה הזאת יחד מקרב לבבי הנדכה והנענה, ומה אעשה אפוא עתה? – הה, אברח ועין לא תשורני! –” “אכן יפליא המקרה לצחק בך ידידי, ענה האדון בן-יעקב הנפעם ממשמע אזניו, אבל הלא איש אתה ולא לך ליאש את לבך ולאמר כי רק להתעולל בך מגמת פניו. הן השמעתני כיום כי עוד עזה אהבתך להעלמה הזאת אשר על דברת הערמאן בן משק ביתי “אבד אשרה בענין רע”. ומי יודע אם לא אתה הוא האֹשר הזה אשר אבד לה, אם לא עליך תאבל נפשה, ואם לא למחיה שלחך אלהים הנה, להטיבכם גם שניכם באחריתכם. – כי יעצתי, זאת עשה – הן לא יכירך פה כל איש, וגם אנכי לא הזכרתי עוד את שמך בזה, השמר אפוא והשקט בחדרך למען לא תראך סידאניע וגם קרבתך לא תדע, ואנכי לשכנה אדרש ובאתי בדברים אתה וכמבלי משים אחקרנה ובחנתי את לבה, ולו גם דלתות נחשת לו ובריחי ברזל, אנכי אפתח סגורו ואבא אל מקדשו, ובלי תפונה אבינה אז לאחריתך ותהי לאל ידי להודיעך את משפטך אם לשבט או לחסד –” לחסד לא אקוה, ענה יוסף ויאנח מרה, תושיה נדחה ממני ונפשי כבר נואשה מטיבה, ובכל זאת אודך אדוני על עצתך, ואם גם לא אראה לצרות לבבי תוצאות. אפס כי תשגה אדוני בחשבך כי אין מכיר אותי במקום הזה, אשת הערמאן הסוכן אשר שרתה בבית ברזילי בעיר קקרא תדעני, ורק כי הלטתי פני והסיבותים מנגדה בדברה אתנו, על כן לא תכירני. ואיכה אעשה כי לא תכירני האשה הזאת? “כי עתה אל תצא מחדרך עד כי קראתיך, ענה בן-יעקב, ואנכי אצא לפעלי ומצאתי לי גם תואנה להרחיק אשת הערמאן מזה עד עת מצוא, או גם אביאנה בסודי, כאשר אמצא טוב ונכון לפני, אך בטח אלי ואני אעשה, – כי איש תככים אנכי וגם ניסיתי בכמו אלה, הוסיף בצחוק, גם אנכי אהבתי בימי חרפי, גם אנכי אהבתי ואתיפח על סמל אהבתי, אפס כי אנכי לא כמוך נואשתי ידידי, כי אם נלחמתי וגם יכלתי. – היה שלום אפוא עד שובי ותנחם ככל אשר תוכל –” בן-יעקב הושיט את ידו ליוסף הנבוך ויצא, ויוסף סגר את הדלת אחריו. טז. האדון בן-יעקב יצא את חדר יוסף רעהו אל אחד החדרים הנשענים על ידו, והנה הערמאן מחכה לו וצלה עורכת שלחן מלא ברכת ה' ותיפהו בטוב טעם בשושני ריח ובפרחים מרהיבי עין, ובעשותה את מלאכתה בחפץ כפיה גם שפתותיה נעות וקולה ישמע, בהבהילה את אמהותיה העוזרות על ידה לטהר ולהחיש מעשיהן כי האורחים הנעלים רעבים וצמאים ועוד מעט יבוא אל הלחם–" “סלח נא האדון! אמרה במבוכה קלה בראותה את בן-יעקב בא, לא קדמנו פניו כאשר יאתה, כי באמנה לפתע פתאם הואיל אדוני לבקר בהיכלו הפעם על כן אין נכון לנו; אבל יואל נא אדוני לסעד לבו, ותשבע בצחצחות נפשו באכלו רק מאשר לו, לחם שדהו, דנת נהרו, חמאת בקריו עם דבש יערו ופרי עצי גנו, הכל מאשר רק לאדוני ומאשר ברכו ה'. אין דבר אשר קנינו בכסף –” “הטיבות אשר דברת בתי, ענה בן-יעקב, וגם אמנם כפלים לי להראות את נפשי טוב בנחלתי היום, כי לא הרבה אתענג עוד על מתת אלהים זאת פה. הן מכרתי את הכפר וכל אשר בו להאיש אשר בא הנה היום אתי –” פני צלה קדרו במעט ותבט אל אישה אשר היה כאיש נדהם לשמוע הדברים האלה, ובן-יעקב הוסיף בצחוק ידידות: “נחמתי כי עשיתי, ולו ידעתי כי בעלת בית טובה ומשכלת לי בזה כמוך, כי עתה לא מכרתי את שדה-טוב בעד כל הון. – אך אל נא יפול לבכם עליכם, כי אדונכם החדש הוא איש יקר ונכבד מאד והוא על כפים ישאכם אם תחפצו להשאר אתו, כי עתה על נחלתי החדשה תשבו, כי כפר גדול וטוב מכפר שדה-טוב קניתי לי גם אנכי, אפס כי במכרי את הכפר לו הבטחתיו על דברתי כי לא אוליך אתכם מזה בחזקה, כי בן עיר הוא כמוני אני, וכמוני לא יודע גם הוא בין ימינו לשמאלו בכל עבודה אשר בשדה, על כן איש יודע ומבין דבר, כביר כח ידים ונאמן רוח דרוש לו לחפצו – –” הערמאן ואשתו הודו לאדונם חסדו ונדבת פיו והוא החל לעשות מלאכתו בסכין ומזלג ובאכלו בתאות נפש שחק מטוב לב ויאמר: “אדונכם החדש רך וענוג הוא ומפונק מנוער, ועתה יישן שנת תמימים, עיף ויגע מעמל דרכו הנה. – יישן לו ולא נעירנו עד אם נשמידה את כל הכבודה הזאת אשר לפנינו, אך שבו נא אלי גם אתם ונאכלה ונשתעה יחדו”. “כמתותך אדוני”, השיבה צלה, ותשב את אישה אל השלחן ויאכלו וישיחו את אדונם יחד, וכטוב לב בן-יעקב עליו ויקשב פתאם קשב ויאמר כמתפלא: “המנגנת היפה כבר חדלה מפרוט על פי עוגבה ואנחנו שכחנוה כמת מלב,, אך האם לא תוכל לקדם את פני האורחים כמשפט לנערה משכלת כמוה?” בא תבא אל נכון, השיבה צלה, ועוד מעט מזער והצגתיה לפני אדוני, כי זה עתה שלחה לראות אם כלינו לאכול". “אם כלינו לאכול, שנה בן-יעקב בלעד, האם יראה היא לנפשה פן נלחצנה לאכול אתנו? – אין זאת כי אם בת מלכי מצרים היא ותועבה לה לאכול את העבדים להם! – אך הלא כבר אכלנו ושבענו, צוי אפוא צלה והסיעו את הכלים הריקים ובת מלך – –” עוד המלין על שפתי בן-יעקב וסידאניע באה אל החדר, ובעוד רגעים מעטים הראה לדעת, כי אם ליופי ולחן טוב, באמנה בת מלך היא, וגם אמנם לא בת פרעה מלך מצרים – – – – “ובכל זאת, אמר בן-יעקב אחרי אשר נדבר את סידאניע כחצי שעה וגם עלה בידו להשיחה ולדובב את שפתיה היפות כחפצו, ובכל זאת נפלאת היא בעיני גברתי, כי יעזבו בעלי הכסף את בתיהם בערי מושבותם וילכו לנוע בכפרים. – יום או יומים הן ינעם גם לי להתהלך בשדה ויער, לשתות חלב צאן ולראות שור בחרשו או בדישו, אבל שבוע ושבועים וגם יחר ימים?! – הן ישכח פה האיש את שפתו וגם יאלם דומיה, אם לא ילמוד לדעת שריקות עדרים ולהבין שיחות חיות ועופות, לדבר בם בשבתו ובקומו –” “ולוא באמנה שכחו האנשים את שפתם, שפת מרמה ואון, השיבה סידאניע בצחוק קל על שפתיה היפות, ולוא שאלו בהמות ותורם ועוף השמים ספר להם כי עתה הטיבו דרכם ויאשרו בארץ”. “לא, כי עתה בהמה היו להם! ענה בן-יעקב גם הוא בצחוק, ובמה זה יאלפונו בהמות וחיתו ארץ להיטיב דרכנו? האמנם נלמד תם וישר מחתול, צניעות וענוה מתרנגול ודרך תבונות מחמור על אבוסו? או כמה המה בתי החולים אשר בנה הנמר לבני מינו, וכמה המה בתי הספר אשר בנה ליש לבני לביא? – לא כן שרתי, “שאל נא בהמות ותורך” הורה גבר מוכה ומעונה בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו, “ואיש רעים להתרועע ואיש יחד פני רעהו” הורה גבר חכם מכל אדם, שלמה בן דוד מלך ישראל, ואני פי מלך שמור.” “אבל פה חנף ופה מרמה, אמרה סידאניע, האם לא ירעו ולא ישחיתו מכל חיתו טרף יחד?” “סלחי לי שרתי אם אומר לך כי אמרי נואש אלה רק על שפתי תעלולי מליצים יכונו, ענה בן-יעקב, ואולם פה חנף ומרמה יסכרו ביד חרוצים, ותמת גבר ותכונתו תנצרנו ותהי עליו סתרה. – חרדת אדם היא תתן מוקש, ואולתו היא תסלף דרכו, אך מה לנו ולאוילים? אנחנו רק נחכמה ולמה זה נירא רע?” “אדוני ישען על בינתו מאד, נאנחה סידאניע, אין זאת כי אם לא נסית ברעה ועמל ואין לא מצאוך מאודך על כן תבטח ולא תפחד, אך אנכי אחרת ראיתי בחלדי; ראיתי פה חנף ישחית ויתעב עלילה, ראיתי לשון רכה מנפש ועד בשר תכלה, וראיתי גם מקרי החיים ופגעיהם ישתרכו יעלו עד צואר, ואין חכמה ואין עצה להנצל מפה יוקשים – על כן לא אפגע אדם –” בן-יעקב התבונן כי ארבות רגשות העלמה החלו להתפתח, ויעמד את פניו ויהי כלא משים, ובהעבירו את אצבעותיו בין תלתלי שערו הנחפה בכסף שיבה, הניא את ראשו ואמר: “הביטו נא וראו! זקן אין אונים כמוני ישבח את החיים, יאהב בהמון ויאמין בטובה, ועלמה יפה ו צעירה כמוך שרתי, אשר עטיניה מלא עוד חלב אמה ושר עלומים כֻּלָהּ, היא תשנא תבל ואדם עליה ותראה אך חתת ותפונה?! – אבל דור תהפוכות דור דעה זה, רבות ילמדו הצעירים עתה מאז, רבות ידעו ורבות יבינו, אך לצאת לקראת נשק במלחמות החיים ברוח נכון ונפש שוקטה, זאת לא ילמדו ולא יבינו היום, ועל כן לצל צרה יברחו, ולשאה מרחוק נראה להם ישליכו נשקם מיד, ומשל בפי עצלים פתגם בפיהם סלה: “אין חכמה ואין עצה להנצל מפה יוקשים” ואולם יש חכמה ויש עצה ורק לה אין, בתי! – לא עליך נשאתי את המשל הזה שרתי, חלילה לי מכֶּסֶל, מהרשיע עלמה רכה וענוגה כי אזלת ידה להלחם נגד פגעי החיים או נגד רכסי בן עולה אשר יעגנה, ואנכי לא אדע שרש דבר נמצא בה – אבל אשר ראיתי אספרה למען תראי ונוכחת כי אמנם משפטי צדק, ותפונה והתיאש חטאת אולת ורעה רבה”. עיני סדאניע קדרו ובן-יעקב נשען על כסאהו בהשקט ובבטחה ויבער אש באחד מגלומי עלי המרורים אשר הציגה עתה צלה לפניו בכלי, ויעל עשנו ויספר: יז. “זה ארבע או חמש שנים היו לי מהלכים בבית סוחר נכבד בעיר ווראטנא, שלמון כספי שמו – פני סידאניע האדימו כתולע וישובו ויחויר ורגע וילבינו כשיר, וצלה ואישה השתוממו ויחרדו תחתם, אך בן-יעקב לא התבונן על כל אלה וידבר דבריו בנחת ובאין אונס – בביתו ראיתי עלם חמודות, יפה תאר ואיש מראה עושה במלאכת אביו בדעת ובכשרון וחרוץ במסחרו כאחד הסוחרים הנבונים אשר ידעתי. התענגתי על העלם הזה ואבקש קרבתו ובא בדברים אתו, וכאשר הוספתי להכירו כן גדלה אהבתי אליו, על ישרת לבו וטוב טעמו, ענות רוחו ותבונת כפיו, ואקנא באביו על בן יקיר זה, אשר אמנם גם הוא ידע את ערכו ויאהבו כנפשו. – העלמה העניה נסתה לקום, כי חשבה לברוח ולהסתר ממדקרות חרב אלה אשר פגעו בלבה הנענה, אך רגליה בגדו בה ויצוריה יחד היו לאבן ולא יכלה למוש ממקומה, ובן-יעקב הוסיף ויספר: כשבועות שנים ישבתי אז בווראטנא, והאמת אגיש לך שרתי, כי גם כאשר כליתי את מעשי בעיר ההיא אחרתי שם עוד ימים אחדים, כי נעמה לי מאד חברת האנשים היקרים בבית שלמון הנדיב, ואף כי חברת בנו הנחמד, אשר הוספתי אהבתו יום יום עד כי כמעט לא יכלתי להפרד מעמו. – ובכל זאת, בשובי אל עירי ואל מלאכתי בביתי ודבר לא היה לי בווראטנא, השכיחו המון עניני וטרדותי לאט לאט את בית שלמון מלבי וגם את עלם חמדות זה לא זכרתי עוד. ככה נפגוש בדרכנו עלי חלד בהמון אישים ומקרים לטובה ולרעה, לענג ולנגע, וגלי החיים ישטפום וימחו גם זכר למו. – אך עתה שמעי נא שרתי ותתפלאי והשתוממי. לפני ימים אחדים הובילונו רגלי שנית לעיר ווראטנא ולבית שלמון ידידי בדבר מקנה וקנין, והנה הכל על מכונו במקום הזה, הבית הומה עוד מהמון אדם ועבודה רבה וכסף תועפות לו מכל עברים, הזקן עובד עבודתו באמונה, ויוסף, – הוא שם עלם חמדות, ילד שעשועים מלפנים – יוסף הוא המוציא והמביא כאז כן עתה, אבל הוא היה לאחר, ומנו ועד נפש יחד! העלם הזקין בלא עתו ויהי לאיש בלא יומו, פניו נפלו וידלו ועיניו העמיקו שבת, צחוק שפתיו חלף הלך ועצב תמרורים לקחו מקומו, ותחת ששון עלומים רוח כהה שפוך עליו כלו. האמלל הזה חולה הוא חלי כבד ואנוש, ומחלתו העזה אשר תינק את לשד חיתו זה ימים ושנים, היא אהבתו לעלמה אשר יעדה לו והיא לא אהבתהו ותפר בריתו אתו”. “אויה!” צעקה סידאניע מערת לבה אשר חשב להשבר, אך ברגע זה עצם בן-יעקב את עיניו ויעצור ברוחו ויזורר בחזקה פעמים אחדות, ובכן לא התבונן בו איש כי שמע את צעקת העלמה וראה ברעתה, והוא מחה את שער שפמו ויאמר: “התעטשתי על דבר אמת” כי באמת חולה האיש הזה מאד ואסונו עוד יגדל שבעתים כי ימאן להרפא, ימאן להלחם נגד אהבתו זאת אשר תצמיתנו, ונפשו מאנה להנחם, ואם לא אפוא הוא הדבר אשר דברתי? – האמלל הזה השליך נשקו מיד וכפתגם על שפתיו: “אין חכמה ואין עצה ואין תחבולה” יכרע תחתיו ולא יעמוד, ואהבת עלמה אשר אולי לא תשוה גם באחת מאנחותיו פעלה כל זאת, ואל לא השחוק הוא שרתי? –" עתה לא יכלה סידאניע להתאפק עוד, ותספוק כפיה ותפול על הכסא אחורנית ותקרא: “אכן שחוק הוא אדוני, אבל שחוק נורא ואיום, שחוק קורע לב ונפש, שחוק אל נקמות על הנפש החוטאת בהאבקה עם כל מצרי שאול יחד. – אויה לי! נחלה מכתי מנשוא!” הוסיפה בקול כחולה כי שם כאבה הנורא מחנק לנפשה, ותדום ותתנפל על זרועות רעותה הנמוגה אשר חבקה ותנשק לה באהכה ותחנונים, אפס כי גם היא החרישה בעצמת מצוקותיה ותאלם דומיה בראותה בצרת נפש גברתה ולא יכלה להושיע לה, וגם הערמאן הגבור ישב דומם כאבן בהביטו במגינת לבו על המהפכה הנוראה אשר הפך אדוניו היום, ותהי דממת מות בחדר, ותשמע רק אנחת תמרורים חרישית, עד כי גם בן-יעקב התפלץ ממראה עיניו וממשמע אזניו ויירא ויצר לו כי לא ראה תוצאות למבוכה זאת. – והנה סידאניע התאוששה פתאם ותקפץ ממקומה ותקרא: “לא! לא אשתה אותו לנטפיה, אבל אשתה אמצה פעם אחת את כוס התרעלה הזאת ויהי מה, אדברה ואנוע יחד! אנכי הנפש החוטאת הזאת, אנכי חמסתי את נפש יוסף האמלל, אבל גם את נפשי אני חמסתי וגם בעצמותי שלחתי רצח, כי אויה! – פני הנערה נעוו מכאב לבה הסוער להפיצה, שפתותי רעדו ותדבר רתת: כי… גם אנכי… אהבתי,,, אהבתי ורגשות לבי זרו לי… אהבתי את יוסף ולא ידעתי נפשי, גרשתי מפני באולתי ולא ידעתי כי יקר היה לי מחיים… ואחרי הודעי, אויה לי! אחרי הודעי נפקחו עיני ואראה כי רמסתי את אשרי ברגל גאוה, וירמוס לארץ נפשי אליל תהו ואון אשר בחרתי בו לבשתי ולכלמתי… ועתה צחקה נא אדוני אם תוכל! – – אבל מה זאת עשיתי! קראה פתאם בחרדה גדולה, כי נחמה על אשר נחפשו תעלומותיה ומצפוני לבבה לפני איש זר, ותתחלחל ותכסה את פניה בכפות שתי ידיה ותבך ותמרר בבכי, אך כאשר נזלו דמעות עיניה ותזרמנה, כן שקעה אש כאבה הקודחת בקרבה וכן הוקל לנפשה מכבד משאה, ורוח לה מעט, ורוחה שבה לאט לאט למנוחתה, ותבט בפני בן-יעקב בעינים מפיקות חמלה ותחנונים, ותשאף רוח ותאמר: הן השברתי קדרתי ונפצתי ככלי יוצר מדבריך אדוני אשר השמעתני על דבר יוסף, ובכל זאת תחוש לה נפשי כי רוח לה מעט בתתי תודה ובשפכי את מרי שיחי באזניך, וגם נכון לבי בטוח כי תשמור סוד זה אשר דלית מקרב לב נערה עניה ולא תגלה רעתה ואסונה בקהל, ואם רק למען יוסף רעך אשר אהבת, – כי איש חמדות ישר באדם זה, ישכח באחרונה את הנערה האמללה אשר כדבריך אדוני אמנם לא תשוה גם באחת מאנחותיו, וינחם אחריה בזרועות אשה טובה, מתת אלהים אשר יפיל חבלו בנעימים כבור נפשו לנגד עינין, ואנכי – אנכי אדענו מאֻשר בארץ ותהי זאת נחמתי בעניי, בשאתי את גורלי המר בדומיה, ולמה זה ידע יוסף כי אגוע בעין חטאתי ונפשו הזכה תאבל על מוסר אולתי כי נורא?” – “אבל מדוע זה תרשיעי את נפשך גברתי היקרה? התחננה צלה בנשקה את ידי סידאניע באהבה, ומדוע זה תטפלי עליך עון אשמה, ואַת רק שגית שגגת נעורים כי לא ידעת להזהר עוד ואלהים העביר גם שגגתך זאת וימנעך מבא בידי איש און אשר הטעה את לבך רגע, ועתה הלא כבודך חדש עמך וגם ידיך לא אסורות, ומדוע זה תהמי ותשתוחחי כאלו היית בכל רע?” – “ואנכי רק אחת אשאלך, ענה עתה בן-יעקב, לו היה עתה יוסף בזה, וישמע את מדברך הנאוה וידע את הגות רוחך הטובה, לוא ראה את דמעות עיניך הנובעות ממקור טהור כמעין לא אכזיו, לוא היתה כזאת?” – “לו היתה כזאת, החליטה סידאניע, כי עתה אמרתי לקירות ביתי: נפלו עלי וכסוני; ולאדמה: פתחי את פיך ובלעיני בשאול חיים!” – “טוב דברת שרתי, ענה בן-יעקב, אך לו לא נפלו קירות ביתך כמצותיך ורק יוסף התפלל לרגליך עתה, ותחת האדמה אשר לא האזינה לך, לוא פתח יוסף את פיו, ואף לא לבלעך כשאול חיים, כי אם לסלוח לך ולשפוך את נפשו לפניך בשבוע שבועות אהבת עולמים שנית, ולו זה עתה נפתחו דלתות החדר הזה ויוסף כספי ביענים כלות ובכפים פרושות –” “רב לך! קראה סידאניע בגאות אשה משכלת ותמימת דרך עלן גבר לא ישרה נפשו בו, אם נעים לאדוני לענות נפש עלמה בחנפי לעגי מעוג, כי עתה אתפלא על ישר לבו וחכמתו אך אל נא ישוב יתפלא בי לנסותני בחדות כי לא אדע להשיבו עוד דבר. השתחויתי!” הוסיפה סידאניע ותשתחוה ותקם לצאת; אך בן-יעקב מהר ממקומו ויעמד לפניה ויחזק בשתי ידיה ויאמר: “אל נא שרתי, אל נא תתניני לפני בן בליעל אכזרי ורע לב; הן כביר אני מאביך ימים וחמדתי לצון לי באחד הנערים השובבים? – לא כן בתי, אבל באשר ובאשר יוסף אלוף נעוריך השבעתיך, שמעיני עוד רגע וידעת צדקי בי, כי לא כליתי עוד את דברי על דבר יוסף”. סידאניע נסתה להחלץ ולהתחמק ממנו, אך בן יעקב עצר אותה בחזקה וידבר בקצר רוח ונפש נפעמה מאד: “כמוך שרתי חשב גם יוסף בכעסו והותו, כמוך מאס גם הוא עיר והמונה, כמוך לא חשב רעים ובחברת אדם לא בחר, ויבחר להתבודד כמוך שרתי בשדה ויער, והנה הביטו והתמהו תמהו על היד הגדולה והנעלמה אשר תמשול גם במערכי לב איש גם במצעדי רגליו, בנפש ובבשר יחדיו! שניכם נפגשתם בהגיוני לבבכם להדאיב את נפשכם ביגון ותוגה ומכאובים רבים, שניכם לא האמנתם בטוב עוד ותאמרו נואש לכל תקוה ותוחלת, שניכם שנאתם שאון עלזים, חברת רעים להתרועע, ותבחרו שבת בדד לשכוח ולהשכח, ושניכם אל מקום אחר הובילו רגליכם אתכם היום, למרות חפצכם ומבלי אשר ידעתם כל מאומה. – יוסף כספי, שרתי, הוסיף בהרימו קולו ובהניפו את ידו אל החדר אשר יוסף בו, יוסף חתנך האמלל אתנו היום בזה!” – – – “הה אלי!” קראה סידאניע בבהלה גדולה וצלה ואישה קפצו ממקומם ויחרדו וינועו וידמו כמו אבן, כי יוסף נדחף עתה מחדרו כחץ מקשת ויעמד לפניהם בפתע פתאם, וברגע זה מעדו קרסלי סידאניע ופעמיה נמוטו ותנוד ותנוע ותפול בזרעות מחמל נפשה הפרושות. – “אמותה הפעם!” התיפחה העלמה בלב נשבר לרסיסים. “לא, כי לתחיה תשובי הפעם תשובי תחייני גם אותי, סידאניע רוח חיי ונשמת נשמתי!” ענה יוסף באמונת אמן ואהבה רבה, ויפול על צוארה ויבך וגם היא בכתה על צואריו, ומלאכי שלום ואהבה צחקו וירונו מטוב לב… יח. סידאניע היתה לאשה ליוסף כספי אדון הכפר שדה-טוב כדת משה וישראל, וכדת הסופרים הטובים והישרים בלבותיהם אשר לא ירצחו נפשות יצורי דמיונם ולא יתנו אותם ל ראות שחת, כי אם יגדלום לתורה ולחפה ולמעשים טובים. הכפר שדה-טוב הוא כגן עדן מקדם לפני הנאהבים והנעימים, כי ינוחו בו מעמלם ורגזם אשר שבעו למדי בשנות ראו רעה, וצלה ואישה, המה השליטים בגן עדן זה, המה המושלים בכל אשר בו, ועל פיהם ישק כל בית אדוניה אשר חוג שמים יתהלכו באהבתם ואשרם. – האדון בן-יעקב נסע וישב אל ביתו שמח וטוב לב על התשועה הגדולה אשר היתה על ידו לנפשות נוגות, ויבטח את יוסף ואת אשתו היפה לשוב אליהם ולשמוח אתם שנית כעת חיה, לעת תחבוק סידאניע בן או בת, – ור' שמואל ברזילי יאשר עתה בארץ, כי בחוץ ישבע שמחות מבתו ומחתנו המאשרים, ובבית שלום ושלוה לו גם מאשתו הטובה אשר השלמה היום גם לסידאניע גם לצלה. במלאת ספקה להוציא את בתה חרגתה מביתה ולהשתרר בו לבדה ככל אות נפשה, וגם את גיסו ר' ברוך ספיר, אשר מיום בֹא בברית את אדמון שנוא נפשו, לא הרהיב עז בנפשו לשאת פניו אליו ואף הוא לא יכל דברו לשלום, גם אתו יתרועע עתה כמלפנים, וכמשפט לאנשים אחים כמהם… שלום אפוא לבית ברזילי בעיר קקרע ולבית כספי בכפר שדה-טוב מכל עברים מסביב… וקארל אדמון? קארל אדמון איננו עוד את אשר היה יהיה בקרב ימים “בלי ספק” על דברת ר' ופסי השדכן, איננו עוד לא שר ולא קצין, לא יועץ ולא שופט, אף לא אדוואקאט ולא דאקטאר, אבל כאז כן עתה הנהו סופר בבית המשפט בשכר שלש מאות כסף לשנה וגאותו וגאנו כמושל שגבורתו עולם, כאז גם עתה, הנהו לוה על מנת לשלם בכסף אשתו היהודיה ויתקצף על ישראל כלו כי גוי כילי ונבל הוא, וכאז גם עתה ירדוף אחרי אשה מבנות גוי כילי זה, בעצת “אמאר העברי” ובעזרתו. – נאות אולת לא תכלה לנצל ואשת כסילות לא תחדל מקרב הארץ, ובכן ימצא לו גם קארל אדמון אשה אשר תשוה בו, – נגע וקלון יפגשו ור' ופסי השדכן ישחק.– את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/80

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m81.txt

הַמָּוֶת וְהַהוֹלֵךְ לָמוּת

יהודה ליב גורדון

1376036

הַמָּוֶת וְהַהוֹלֵךְ לָמוּת הצבוע הזה יש לו שס"ה מיני צבעונין כמנין ימות החמה (ב“ר פ' ז', ילקוט שמעוני רמז י”ב) אִישׁ חָכָם לֹא יָמוּת פִּתְאֹם לָפֶתַע, יוֹם יוֹם יָכִין נַפְשׁוֹ לִקְרַאת הַמָּוֶת; כִּי מִבֶּטֶן לַקֶּבֶר הֵן אַךְ פֶּשַׂע, עַל כָּל צַעַד פֶּה לִבְאֵר הַצַּלְמָוֶת; כָּל רֶגַע וְרֶגַע נוּכַל לִשְׁמוֹעַ: “קוּמוּ וּלְכוּ כִּי לֹא זֶה הַמַּרְגּוֹעַ!” הָהּ, מֵרֶגַע הַהוּא אֵין מִפְלָט וָעֵזֶר. לֹא שַׂלְמַת אַרְגָּמָן לֹא כֶתֶר וָנֵזֶר, לֹא תֻּמַּת נֶפֶשׁ תֻּחַן וִיפִי תֹאַר, וּנְפִילִים וּנְפָלִים, יַלְדוּת וָנֹעַר, הַכֹּל יִבְלַע מָוֶת מִשָּׂב עַד יָלֶד עַד יֶאֱסֹף בִּמְצוּדוֹ כָּל בָּאֵי חָלֶד. הוֹי! כָּל הַחַי יֵדַע שֶׁיֵּרֶד קָבֶר, אַךְ מִי הֶחָכָם יִצְטַיֵּד לַדֶּרֶךְ וִיהִי נָכוֹן מִבְּלִי פַחַד וָמֹרֶךְ עֵת יָבֹא יוֹמוֹ בִּקְרוֹב עֵת הַשָּׁבֶר?! אִישׁ שֵׂיבָה בֶּן מֵאָה שָׁנִים בַּחֲלוֹתוֹ וַיַּרְא כִּי הִגִּיעַ יוֹם מוֹתוֹ, הִתְאוֹנֵן כִּי הַמָּוֶת קִדֵּם אוֹתוֹ טְרֶם הוּעַד בּוֹ, כִּי אָז עוֹד הִצְלִיחַ צַוֹּת אֶת בֵּיתוֹ לִפְנֵי רִדְתּוֹ קֶבֶר: "הֲבִבְלִי דַעַת – קָרָא – יָמוּת גָּבֶר? כַּדַּק יָגוּז חִישׁ, כָּאָבָק וָפִיחַ? עוֹד יָמִים אֲחָדִים לִי נָא הַנִּיחַ וּסְדָרִים אָשִׂימָה פֹּה בַּאֲחֻזָּתִי, אֶקַּח נָא עִמִּי אֶת אִשְׁתִּי תַמָּתִי, מִשָּׂדִי אֶאֱסֹף קָמַת הַסָּפִיחַ, עַל בֵּיתִי אוֹסִיפָה עוֹד צֵלָע אַחַת, וּלְבֶן רִבֵּעִים עוֹד אִשָּׁה אֶקָּחָה. הוֹי מָוֶת מָוֶת, מַה-תָּאִיץ בִּי כָּכָה?" הֲלֹא תֵבוֹשׁ, שָׂב! – עָנָה שַׂר הַשַּׁחַת – דַּבֵּר כָּאֵלֶה, כַּחֲסַר לֵב, כַּיָלֶד! הֲגַם מֵאָה שָׁנִים עוֹד לֹא דַּיֶּךָ? כַּמָּה אֲנָשִׁים עוֹד תִּמְצָא בֶּחָלֶד שֶׁהֶאֱרִיכוּ יָמִים כִּימֵי חַיֶּיךָ? וּמַה תֵּרָגֵן כִּי לֹא הוֹדַעְתִּיךָ לִפְנֵי בּוֹא יוֹם מוֹתְךָ כִּי מֵת הִנֶּךָ בַּעֲבוּר צַּוֹּת בֵּיתְךָ הַנְחִיל בָּנֶיךָ?! הַאִם לֹא דֵי בָאֵר זֹאת הִשְׁמַעְתִּיךָ עֵת כִּי נָס לֵחָךְ, כִּי כָהֲתָה עֵינֶךָ, כִּי רָפוּ יָדֶיךָ, רַגְלֶיךָ כָּשָׁלוּ, הָאֲבִיּוֹנָה תּוּפַר, הַטֹּחֲנוֹת יִבְטָלוּ, רִפְיוֹן בָּא בַּחֲלָצָיִם, פִּיק בַּבֶּרֶך, וּנְדֻדִים בַּלַּיְלָה, חַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ; וּמֶה כָּל זֹאת אִם לֹא עֵדוּת לָךְ אָתָּה? גַּם כָּל אַנְשֵׁי דוֹרְךָ מִסְּבִיבֶךָ נָפָלוּ – גַּם אֶל עֵדוֹתִי זֹאת לֵבָב לֹא שַׁתָּ. וּמַה-זֶּה עוֹד תִּדְרֹשׁ מִיָּדִי עָתָּה? עַתָּה קוּמָה נֵלְכָה אַל תַּעַצְרֵנִי, לֹא אוּכַל חַכּוֹת לָךְ – רַב לָךְ חָיִיתָ; גַּם מַה-לִּי וָלָךְ, וּמַה-יַמְרִיצֵנִי אִם צִוִּיתָ בֵּיתְךָ אִם לֹא צִוִּיתָ. כָּל דִּבְרֵי הַמָּוֶת צָדְקוּ עַד לִמְאֹד! אִם לֹא לִמְאַת שָׁנָיו טוֹב לֵב שָׂמֵחַ כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל מִבֵּית מַרְזֵחַ יַעֲזֹב אִישׁ הָאָרֶץ – אַחֲרֵי מָתַי עוֹד? עַד מָה, עֶבֶד נִרְצָע לַעֲבֹדַת פָּרֶךְ, עַד מָה לֹא תָנַח, לֹא תִּכּוֹן לַדָּרֶךְ? הִנְּךָ עֶצֶב נָפוּץ, חַלָּשׁ אֵין כֹּחַ, וּכְבָר כַּמֵּת גַּם נָבַלְתָּ, חָוַרְתָּ, וּבְמוֹסְרֹת הַתַּאֲוָה עוֹד פֹּה נִקְשַׁרְתָּ, עוֹד לֹא תֵלֵךְ מַעֲדַנּוֹת לִמְקוֹם מָנוֹחַ!! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/81

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m82.txt

נֹאד הֶחָלָב

יהודה ליב גורדון

1376036

נֹאד הֶחָלָב נֹאד הֶחָלָב עַל שִׁכְמָהּ, עַל רֹאשָׁהּ מִטְפַּחַת נַעֲלֵי אַגְמוֹן עַל רַגְלֶיהָ וּכְתֹנֶת בַּד לָבָן עָלֶיהָ הָלֹךְ הָלְכָה בַּת-חַוָּה אַחַת בִּצְעָדִים קַלִּים וּבְנֶפֶשׁ שׂוֹמַחַת לָבוֹא הָעִירָה אֶל יוֹם הַמֶּכֶר. וּכְבָר בִּלְבָבָהּ חָשֹׁב חָשָׁבָה אֵת כָּל הַשֶּׂכֶר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה מֵחֲלָבָהּ. בִּמְחִיר חֲלָבִי – אֶל נַפְשָׁהּ אָמָרָה – אֶקְנֶה בַּשּׁוּק בֵּיצִים עֲשָׂרוֹת שְׁתַּיִם, עָלֵימוֹ אַרְבִּיץ תַּרְנְגֹלֶת דָּגָרָה וּתְמַלֵּט וּתְבַקֵּעַ אֶפְרֹחִים כִּפְלַיִם; אָז מִסְפַּר יָמִים אֲגַדֵּל אוֹתָמוֹ וּבְמֵיטַב כֶּסֶף אֶמְכֹּר כֻּלָּמוֹ, אֶקְנֶה לִי בֶּן בָּקָר רַךְ וַאֲכַלְכְּלֵהוּ וּבְיָדִי אַשְׁקֵהוּ גַּם אַלְעִיטֵהוּ, עֲדֵי יִשְׁמַן יִתְכַּס חֵלֶב וָפֶדֶר וּלְשַׂר טַבָּחִים בִּמְחִיר טוֹב אֶתְּנֵהוּ, וּבְכַסְפּוֹ אֶקְנֶה לִי פָּרָה וָעֵגֶל, שָׁם יִרְעוּ יַחַד עִם יֶתֶר הָעֵדֶר. הֶאָח הֶאָח! מַה-מְאֹד לִבִּי יָגֶל עֵת אֶרְאֶה עֶגְלָתִי כָּכָה מְקַפֶּצֶת… לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גַּם הִיא רָקָדָה, וּבְרָקְדָהּ – אֲהָהּ תִּפְלֶצֶת מְנָאֶצֶת! נָפַל הַנֹּאד, הֶחָלָב נִשְׁפַּך כַּמַּיִם, אֵין מַפְרִיס פַּרְסָה, אֵין בַּעֲלֵי קַרְנַיִם, אֵין גַּם בֵּיצִים, אֵין אֶפְרֹחִים כִּפְלַיִם, פַּס חֲזוֹן לִבָּהּ, תּוֹחַלְתָּהּ אָבָדָה. מִי לֹא יִבְנֶה לוֹ מִגְדָּלִים בַּשָּׁמָיִם? מִי לֹא יַחֲלֹם בְּהָקֵץ, יִרְאֶה חֶזְיוֹנוֹת? כָּאִישׁ כָּאִשָּׁה, כַּזָּקֵן כַּנָּעַר, כֶּעָשִׁיר כַּדָּל, כֶּחָכָם כַּבָּעַר, יַחְשֹׁבוּ מַחְשָׁבוֹת, יַעֲשׂוּ עֶשְׁתֹּנוֹת. כִּי אֵשֵׁב בָּדָד מוּזָר לִשְׁאוֹן קָרֶת וִירַחֵף רוּחִי עַל יַם הַדִּמְיוֹנוֹת, אָז לִי הַכֶּסֶף, לִי הַזָּהָב, לִי הַגְּדוּלָה הַגְּבוּרָה הַתִּפְאָרֶת, אָז אֶרְעַץ אוֹיֵב אֶמְחַץ רָהַב, וּבַחֲלוֹמִי אֶרְאֶה כְּצָפְנַת פַּעְנֵחַ מִשְׁתַּחֲוִים לִי הַשֶּׁמֶשׁ עִם הַיָּרֵחַ, וּמִקְרֶה קָטֹן יִגַּע בִּי וִיעִירֵנִי וּכְמִקֶּדֶם קַדְמָתִי אֶבְיוֹן הִנֵּנִי. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/82

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m83.txt

מוֹתַר הָאָדָם

יהודה ליב גורדון

1376036

מוֹתַר הָאָדָם אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה. וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ, תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו, אָדָם אִם מֵחֹמֶר קֹרָץ כַּשׁוֹר כַּעֵגֶל, בַּית אֵל בַּית נַפְשׁוֹ, בִּשְׁמוֹ יָרִים דֶּגֶל; גֵּר הוּא בָּאָרֶץ, בִּמְקוֹם רוּחוֹ תָּגֶל לֹא תַּעֲבָר בָּה רֶגֶל אָדָם. אָדָם – דִּבֶּר יוֹצְרוֹ – זֶה תִּכַּנְתִּי בַּזֶּרֶת “הַהוּא יִהְיֶה טֶרֶף לַשֹׁד וּמִגְעֶרֶת?” וַיַעֲנוֹד עַל רֹאשׁוֹ חָכְמָה עֲטֶרֶת, וַיַעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִיש כְּתִפְאֶרֶת אָדָם אָדָם זֶה עַל אֶרֶץ רַבָּה יָדוֹ מוֹשֶׁלֶת, חֶלֶד יָשִׂים כִּמְכוֹנָה, לַיָּם דֶּלֶת, טֶרֶף יַצִּיל מִשּׁנֵי הָאִוֶּלֶת אוֹכֶלֶת אָדָם. אָדָם יַעֲבוֹר אָרְחוֹת יַמִּים יִכְלָא הָרוּחַ, כָּל תַּכְלִית חוֹקֵר, כָּל סוֹד לוֹ פָּתוּחַ, לִשְׁאוֹל יַחַת, יַמְרִיא לִמְקוֹר אוֹר זָרוּחַ – מִי יוֹדֵעַ רוּח הָאָדָם! אָדָם מֻצָּב אַרְצָה נַפְשׁוֹ כַּס יָהּ תַּגִּיעַ, נֵרוֹ, נִשְׁמַת שַׁדַּי, דַּרְכּוֹ יַגִּיהַּ; סוֹדוֹ בַּמַּרְאָה הָאֵל לוֹ יַשְׁפִּיעַ לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם. אָדָם, עֶלְיוֹן עַל כֹּל, רַב חָכְמָה, בַּעַל נֶפֶש, פֶּה דּוֹבֵר, לֵב הוֹגֶה וּמַעֲמִיק חֵפֶשׂ, צֶלֶם אֱלֹהִים – הַהוּא יִהְיֶה רֶפֶשׁ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם? אָדָם! קַוֵּה, וּמִצָהֳרַיִם יָקוּם חָלֶד, רַק הִתַּמֵּם עִם רֵעֲךָ שָׂב וָיָלֶד, שֶהָאֱלֹהִים עָשָׂה אָדָם אֶחָד בֶּחָלֶד וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד אָדָם. אָדָם תָּם-דֶּרֶךְ הַצְּדָקָה תִּצּוֹר; לִבּוֹ יַאֲמִין בַּחַיִּים כִּי יֵש אוֹצָר גַּם אַחֲרֵי רִדְתּוֹ דּוּמָה נַפְשׁוֹ בּוֹ יֶאֱצוֹר נוֹצַר הָאָדָם (בימי תשובה בשנת: “אדם כהבל דמה ימיו צל עובר”). את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/83

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m84.txt

הַזְּאֵב לִפְנֵי מוֹתוֹ וְהַשּׁוּעָל

יהודה ליב גורדון

1376036

הַזְּאֵב לִפְנֵי מוֹתוֹ וְהַשּׁוּעָל לוידאו של הקראת שיר זה בידי ד"ר יורם מלצר הַזְּאֵב חָלָה חָלְיוֹ אֲשֶר יָמוּת בּוֹ. וַיְהִי בִּרְאוֹתוֹ כִּי יָמָיו קָרָבוּ וַיְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל לִבּוֹ: "הֵן אֱמֶת כִּי חַטֹּאתַי לִמְאֹד רָבוּ, כִּי רָעוֹת רַבּוֹת בִּימֵי חַיַי עָשִׂיתִי, כִּסְדֹם הָיִיתִי, לַעֲמֹרָה דָּמִיתִי, אַךְ גַּם מֵעֲשׂוֹת טוֹב הֵן לֹא חָדָלְתִּי! עוֹד אֶזְכּוֹר הַיּוֹם, עוֹדוֹ נֶגֶד עֵינִי, עֵת פָּגַע בִּי שֶׂה נִבְזֶה וַיְחָרְפֵנִי, וַאֲנִי לֹא הֲמִתִּיו וּבְרוּחִי מָשָׁלְתִּי!" "וַאֲנִי עֵד! – עָנָה שׁוּעָל אִישׁ הַמְּזִמָּה, שֶׁבָּא וַיְחַכֶּה לִיצִיאַת הַנְּשָׁמָה – זֹאת הָיְתָה בְּעֶצֶם יוֹם הִתָּקַע בִּגְרוֹנְךָ הָעֶצֶם אֲשֶׁר הַחֲסִידָה הוֹצִיאָה מִשָּׁמָּה". את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/84

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m85.txt

מַגְבִּיהּ פִּתְחו מְבַקּשׁ שֶׁבֶר

יהודה ליב גורדון

1376036

מַגְבִּיהּ פִּתְחו מְבַקּשׁ שֶׁבֶר אִם פִּתְחִי פָּתוּחַ אֲנִי לָךְ לֶאֹכֶל, וְאִם תַּגְבִּיהַּ פִּתְחִי אֲנִי לָךְ לְאוֹכַל. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/85

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m86.txt

מכתמים - פְּקֻדַּת עֲקָרָה

יהודה ליב גורדון

1376036

מכתמים - פְּקֻדַּת עֲקָרָה הוא: הִנְּךָ עֹלֶה עִם אִשְׁתְּךָ גִּלְעָדָה לָקַחַת צֳרִי כִּי לֹא יָלָדָה. שְׁמָעֵנִי, שַׁלְחֶנָּה לְבַדָּהּ, בִּלְעָדֶיךָ, אָז תַּעַל אֲרֻכָה לְמַחֲלַת אִשְׁתֶּךָ. אני: לֹא טוֹבָה עֲצָתְךָ, אָחִי, הַפָּעַם אַף כִּי חָכָם אַתָּה מִמְּשִׁיבֵי טָעַם, הֵן לֹא אֶל הַצַּדִּיק אֲנַחְנוּ עֹלִים כִּי אִם אֶל הַדָּקְטָר הָרוֹפֵא חוֹלִים. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/86

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m87.txt

הַחִזָּיוֹן

גוטהולד אפרים לסינג

יהודה ליב גורדון

34628

1376036

de

הַחִזָּיוֹן בְּמַחְשַׁכֵּי הַיַּעַר הַהוּא, אֲשֶׁר נִסְתַּרְתִּי בוֹ כְּבָר פְּעָמִים רַבּוֹת לִשְׁמוֹעַ שִׂיחַת בַּהֲמוֹת שָׂדַי, רָבַצְתִּי בִּנְאוֹת דֶשֶׁא, עַל מֵי מְנוּחוֹת, וָאֲנַס כֹּחִי לְהַלְבִּישׁ אֶת אַחַד מְשָׁלַי רִקְמוֹת הַשִּׁיר וּלְהָבִיא צַוָּארוֹ בַחֲרוּזִים, כִּי כֵן נִסָּה לַ’פוֹנְטֶין לְהַלְבִּישׁ אֶת הַמָּשָׁל מַחֲלָצוֹת כָּאֵלֶה וַיִּלְבָּשֵׁהוּ. חָשַׁבְתִּי מַחֲשָׁבוֹת, קֵרַבְתִּי, רִחַקְתִּי; רְסִיסֵי זֵעָה נָזְלוּ עַל מִצְחִי מֵרוֹב עֲבוֹדָה; עָמַלְתִּי, יָגַעְתִּי – וְלֹא מָצָאתִי; וָאָקוּם מַר בַּחֲמַת רוּחִי – וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל הַמָּשָׁל בְּעַצְמוֹ וּבִכְבוֹדוֹ עוֹמֵד לְנֶגֶד עֵינַי. וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדּוֹבֵר בִּי וַיֹּאמַר: בֶּן אָדָם, לָמָּה תְכַלֶּה כֹּחֲךָ לָרִיק וְעִתְּךָ לַבֶּהָלָה? רָב לָאֱמֶת כִּי תִּתְכַּסֶּה בְמַעֲטֵה הַמָּשָׁל, וּמַה-לְּךָ וְלַחֲרוּזֵי הַשִּׁיר עַל צַוְרוֹנֶיהָ? הַאִם תֹּאמַר לְבַשֵּׂם אֶת הַבֹּשֶׂם? הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַמָּשָׁל: מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעֵצָה יָכִין לֵב הַמְּשׁוֹרֵר; מִדְבָּרוֹ יִהְיֶה נָאוֶה וְקַל כְּדַבֵּר אַחַד הָאָדָם, וּבְלֶקַח מוּסָרוֹ – בִּינַת נְבוֹנִים תִּסְתַּתָּר. עוֹדֶנִי מִתְבּוֹנֵן לַעֲנוֹת וַיַּעַל הַמַּלְאָךְ מֵעָלַי, וְאוּלָם אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹרְאַי מִתְלַחֲשִׁים, וְלֹא יַאֲמִינוּ בִי, לֵאמֹר: “לֹא נַעֲלָה הַמַּלְאָךְ מֵעָלֶיךָ וְלֹא נִרְאָה לְךָ מֵעוֹלָם! כִּי-אִם מִלִּבְּךָ הוֹצֵאתָ מִלִּים, יַעַן כִּי אֵין לְאֵל יָדְךָ לִכְתּוֹב מְשָׁלֶיךָ בְשִׁירִים, וַתְּשִׂימֵם בִּצְדִיָּה בְּפִי מַלְאָכֶךָ. אֲהָהּ, לָמָּה רִמִּיתָנִי”?! כֵּן דִּבַּרְתָּ, קוֹרְאִי הַיָּקָר, לֹא נַעֲלָה הַמַּלְאָךְ מֵעָלַי וְלֹא נִרְאָה לִי מֵעוֹלָם, כִּי-אִם מָשָׁל מָשַׁלְתִּי וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ וַתּוֹסֶף לֶקַח. וְאוּלָם לֹא אֲנִי הָרִאשׁוֹן וְלֹא אֲנִי הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר יְנַבֵּא חֲזוֹן לִבּוֹ וּבְפִי מַלְאַךְ אֱלֹהִים אוֹתוֹ יָשִׂים לְדַבֵּר. [הכרמל, שנה ג‘, תרכ"ב, גליון ב’ (כ' תמוז), גל' ד' (י"ב אב) גל' ז' (ג' אלול)]. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/87

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m88.txt

חַנָּה!

יהודה ליב גורדון

1376036

חַנָּה! עֵת עֵינַי רִאשׁוֹנָה אֹתָךְ חָזָיוּ נָפַל מֵעָלֵימוֹ מָסַךְ הָאֹפֶל, כִּבְרוֹחַ בִּן רֶגַע צֶאֱלִים נִטָּיוּ בִּזְרוֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ מֵרוֹם וָשֵׁפֶל; כִּי אָזַי בִּינוֹתִי לִשְׁפּוֹט גָּבוֹהַּ כִּי יֵשׁ גַּם בָּאָרֶץ מַהְלְכִים לֵאלֹהַּ. כִּי מָה אוֹר כּוֹכָבִים, שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ מוּל אוֹר עַפְעַפַּיִךְ עֵת חֵן תַּשְׁקִיפִי? מֶה גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה כִּי תִתֵּן רֵיחַ מוּל רֵיחַ אַפֵּךְ עֵת אַהֲבָה תַּרְעִיפִי? הִנֵּה נַחַת גַּן אֵל נַחַת פָּנָיִךְ וּכְאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים אוֹר עֵינָיִךְ עַל חֶלְקַת מִצְחֵךְ יַד יוֹצְרֵךְ לֹא שָׂמָה לִבְנַת הַשֶּׁלֶג וּבְרִי צֶמֶר צָחַר; וּבְמַטְוֵה עוֹרְקֵי לֶחְיֵךְ לֹא רֻקָּמָה יִפְעַת אַרְגָּמָן, חַכְלִילוּת הַשָּׁחַר: וּמִי הֶבֶל יִיגַע יַפּוֹת הַיֹּפִי? מֶנּוּ יִפְעָתוֹ – לֹא יַשּׂיגוֹ דֹּפִי! נֶזֶם לֹא תַעְדִּי, לֹא פָּז וַחֲלִי כָתֶם, בִּצְמִידִים נוֹצְצִים לֹא רֻתְּקוּ יָדָיִךְ; אַךְ תֻּמַּת לִבֵּךְ תֶּרֶב בָּךְ הַקֶּסֶם, עֶדְיֵךְ, חֶלְיָתֵךְ – הֵם חַסְדֵּךְ, דּוֹדָיִךְ; עוֹד טַל יַלְדוּתֵךְ עַל מִצְחֵךְ יָנוּחַ הוּא יִשְׁבְּ לָךְ הַנְּפָשׁוֹת, יִשְׁלוֹל כָּל רוּחַ. לֹא שַׂלְמוֹת הוֹד שַׂלְמוֹתַיִךְ עָלָיִךְ וּמִנִּקְיוֹן גֵּוֵךְ אֵיכָה יִטְהָרוּ! לֹא נַעֲלֵי פָז, בַּת נָדִיב, מִנְעָלָיִךְ וּפְעָמַיִךְ בָּם מַה-יָּפוּ נֶהְדָּרוּ. מוֹתַר הוֹד וָהֶדֶר בִּלְבוּשֵׁךְ אָיִן אַךְ מֵהַדְרָתֵךְ אָתְּ תֵּכַהּ הֶעָיִן! כַּתָּמָר כִּי יִשְׂגֶּה רוֹמָה תֵּלֵכִי; כַּעֲטֶרֶת כַּפֹּתָיו עָלָיו סֹרַחַת, כֵּן מִקְלְעוֹת שַׂעֲרֵךְ תַּכְתֵּרְנָה רֹאשֵׁכִי בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וּבְמַעֲדַנּוֹת נַחַת; עֵינֵךְ תַּחְדֹּר כָּל לֵב, תָּפִיק רָב דָּעַת, קוֹלֵךְ מַה-נָּאוֶה אֶל אֹזֶן שׁוֹמָעַת. בַּעֲרוּץ יקְהַת לֶחְיֵךְ, עֵת כִּי תִשְׂחָקִי, יָרַד הַנֹּעַם לִשְׁכּוֹן מִשָּׁמָיִם; וּפִיךְ עֵת תִּפְצִי לֵב גֶּבֶר תִּינָקִי, כִּי טוּב טַעַם יִזַּל מֶנּוּ כַּמָּיִם; וּכְנִיצוֹץ יִכְלֶה מִפְּנֵי הַשַּׁלְהֶבֶת כֵּן תֵּכֶל כָּל רוּחַ מוּלֵךְ, נֶאֱהֶבֶת. וּבְאֶצְבַּע אֱלֹהִים תִּפְרְטִי עַל נֵבֶל תּוֹצִיאִי קוֹל בֶּהָדָר, קוֹל בֶּחָיִל, וִירָחִים וּשְׁמָשׁוֹת בִּמְבוּסַת תֶּבֶל אֶל עֵינַי יַעַבְרוּן כִּרְסִיסֵי לָיִל. גַּם אַרְצִי תַּחְתִּי מִמְּקוֹמָהּ נִדְעָכָה, הַכֹּל בִּגְלָלֵךְ – גַּם אֹתָךְ אֶשְׁכָּחָה. שִׁבְתֵּךְ וּדְבָרֵךְ בִּמְסִבַּת בֵּית חֶבֶר, מַבָּטֵךְ – אוֹצַר כָּל חֶמְדָּה וָחֵפֶץ – יַבְקִיעוּ לָךְ מַהֵר קִירוֹת לֵב גֶּבֶר מִמֵּאָה תּוֹתָח, כָּרִים וּכְלֵי נֶפֶץ. כָּל מָגֵן לֹא יַעֲמֹד מוּל חֵץ עֵינָיִךְ, כָּל מַחֲסֶה לֹא יַסְתִּיר מֵאוֹר פָּנָיִךְ. שִׁנֵּי עֵת הַחַדּוֹת לָךְ, חַנָּה, קֵהוּ! אַל תִּירְאִי זִקְנָה הַמְּבַלָּה כָּל יֹפִי, לָךְ חֵרְמֵשׁ הַזְּמָן לֹא קִלְקֵל פָּנֵיהוּ; הֲגַם פֶּרַח זֶה, עֵת רָעָה, תִּקְטֹפִי? הֵן רַק בִּיפִי בָשָׂר יָדֵךְ משָׁלֶת, לֹא בִיפִי רוּחַ וּבְנֶפֶשׁ מַשְׂכָּלֶת. הֵן שׁוֹשַׁנֵּי הַלְּחָיַיִם תִּבֹּלְנָה, הַבָּשָׂר יֵרָזֶה, צֹמְקוֹת שָׁדַיִם, עֵינֵי חֵן כֵּהוֹת, שִׁנֵּי-שֵׁן תִּפֹּלְנָה בִּקְרוֹב הַזִּקְנָה – הוּא חֹרֶף הַחַיִּים; אַךְ כִּשְׁרוֹן נֶפֶשׁ, יִתְרוֹן רוּחַ גֶּבֶר עוֹד יָנוּב יַפְרִיחַ עַד עֲפַר קֶבֶר. מַרְאַיִךְ רִאשׁוֹנָה עֵת הֶרְאֵיתִנִי נִפְקְחוּ עֵינַי לִרְאוֹת מַרְאוֹת אֱלֹהַּ! אַל נָא, שֶׁמֶשׁ חַיַּי, אַל תַּעַזְבִינִי פֶּן יָמֵשׁ חשֶׁךְ וִיגָרְמֵנִי נֹהַּ; פִּתְחִי נָא בִּלְבָבֵךְ לִי שַׁעֲרֵי שָׁמָי וּנְעִימוֹת אַל-מָוֶת אֶשְׂבַּע כָּל יָמָי. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/88

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m89.txt

הַשְׁאָרַת הַנָּפֶשׁ

יהודה ליב גורדון

1376036

הַשְׁאָרַת הַנָּפֶשׁ (כ“א כסליו תרמ”ג) אֵלֶּה דִּבְרֵי הַמְּשׁוֹרֵר הָאַחֲרֹנִים: חֲמִשִׁים וּשְׁתַּים שָׁנָה לִי תִּמָּלֶאנָה וּכְבָר אָחוּשׁ כִּי הַזִּקְנָה עָלַי קֹפֶצֶת; כֹּחִי יִיבַשׁ, לֵחִי יָנוּס, עֵינַי תִּכְהֶינָה, וַעֲנָנָה כַּעוֹפֶרֶת עַל רוּחִי רֹבֶצֶת. מִי אַת, הָעֲנָנָה, אִם לֹא צֵל כַּנְפֵי הַמָּוֶת?! הִנָּן מַשִּיקוֹת, הִנֵּהוּ קָרֵב לָגֶשֶׁת… הָרָקֶב בַּעֲצָמָי – מֵרוּחוֹ הַנּשֶׁבֶת; הִנֵּהוּ כּוֹנֵן חִצָּיו וּמשֵׁךְ הַקֶּשֶת. קַשׁ נִדָּף קַשְׁתֶּךָ! חַרְבְּךָ הַמִּתְהַפֶּכֶת לֹא תַּפִּיל עָלַי אֵימָתָה, לֹא תַּפְחִידֵנִי; נָכוֹן אֲנֹכִי, מַר מוֹתִי, נָכוֹן לָלֶכֶת אִם הַיּוֹם אוֹ אַחֲרֵי מָתַי עוֹד תּוֹעִידֵנִי. חֻקִּי הִשְׁלַמְתִּי; כָּתַבְתִּי מַעֲלוֹת הָרוּחַ וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי אַחַי בַּסֵּפֶר, וּמַה מִנִּי יַהֲלֹךְ אִם גַּם יוֹמִי יָפוּחַ, אִם יֻכַּת בֵּית-חָמְרִי וִיהִי עָפָר וָאֵפֶר?! יֻכַּת-נָא בֵּית-חָמְרִי, יִרְקַב וִיהִי לָרֶפֶשׁ – אֲנִי בִּצְרוֹר עָלִים אֵלֶה אֶת נַפְשִׁי צַרְתִּי, (וּצְרוֹר הֶעָלִים כִּצְרוֹר הַחַיִּים לַנֶּפֶשׁ!) וּמִכִּלָּיוֹן וּנְשִׁיָה אוֹתָה שָׁמָרְתִּי. כַּלֵּה עוֹרִי וּבְשָׂרִי, מַר מָוֶת, כַּלֵּנִי, הֲדִקֵּנִי לֶעָפָר, רַקְעֵנִי לַצֶּמַח (אַתָּה הַיּוֹצֵר וַאֲנִי הַחֹמֶר הִנֵּנִי!) – אֶת נַפְשִׁי הַנִּשְׁאָרָה מִסִּפְרִי לֹא תֶמַח. רַבִּים לֹחֲמִים לִי יָשִׂישׂוּ כִּי אֶמְצָא קֶבֶר וִינִדּוּנִי גַּם אָז וּבְקִבְרִי יַדּוּ אֶבֶן, וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי כִּי יִמָּצֵא גֶּבֶר יֵרָא נַפְשִׁי הַשְּׁפוּכָה פֹּה וַהֲגִיגַי יֶבֶן. יָבִין הֲגִיגִי, יִצְרֵהוּ אַף יִפְעָלַנוּ וּבְשָׂר יַעַל וָעוֹר יִקְרַם עַל הָרוּחַ, וּלְעַמִּי כִּי יֵצֵא אָז שֶׁמֶץ טוֹב מִמֶּנוּ אֶשְׁכַּב אֶרְקַב לָבֶטַח וּבְקִבְרִי אָנוּחַ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/89

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m90.txt

כתובת על מצבת "משלי יהודה"

יהודה ליב גורדון

1376036

כתובת על מצבת "משלי יהודה" כְּתֹבֶת עַל מַצֶּבֶת “מִשְׁלֵי יְהוּדָה” / י"ל גורדון פֹּה נִטְמַן צְרוֹר כֶּסֶף יָחִיד לִבְעָלָיו; כַּמָה רְסִיסֵי זֵעָה גַזְלוּ עָלָיו טֶרֶם בָּא בַּאֲנָשׁים, טֶרֶם גִּדְּלוֹ אָבִיהוּ; נֵר רוּבְּל יִדְעֲךְ, לֹא יָשוּבוּ יַנִּיהוּ כּי טְמָנֻהוּ בְּכִיסָם עָמֹק, וְקִבְּרוּ אוֹתוֹ הַמְקָבְּרִים. הוּסרוּ, כָּל סוֹפְרֵי אָרֶץ, וּקְחוּ מוּסָר, הַמְחַבְּרִים. תְהִי נֶפֶשׁ הַצְרוֹר צְרוּרָה בִּצְּרוֹר הַחַיִים, אֵת אֲשֶׁר לוֹ הַכֶּסֶף וְלוֹ הַזָהָב, אַךְ לֹא בַּשָׁמַים. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/90

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m91.txt

העלמה וצלמה

יהודה ליב גורדון

1376036

העלמה וצלמה כּמים הפנים לפנים כן מליצה חידה לרעיון. (אסף ל"ז נ') עַלְמָה כַּכֻּשִׁית מִשְׁחַת מַרְאֶהָ נִשְּׂאָה אֶת נַפְשָׁהּ כִּי יָפָה הִנֶּהָ, כִּי אֵין כָּמוֹהָ בָּאָרֶץ לָיֹפִי; וּבְכָל הַגִּלְיוֹנִים שֶׁרָאוּ עֵינֶיהָ חָרָה אַפָּהּ וַתִּתֵּן דֹּפִי, וַתֹּאמֶר כִּי כֻלָּמוֹ יַעֲשׂוּ בִּרְמִיָּה פָּעֳלָמוֹ, וְּלַדֲאבוֹן נַפְשָׁהּ וּלְמֹרַת רוּחַ עַל כָּל אֲשֶׁר רַגְלֶיהָ דָּרָכוּ שָׁם גִּלְיוֹן גָּלוּי בַּסֵּפֶר פָּתוּחַ יַרְאֶה לָהּ פָּנֶיהָ מִשְּׁחוֹר חָשָׁכוּ. בִּמְעוֹן בֵּיתָהּ כִּי תָנוּחַ קִירֹתָיו גִּלְיוֹנִים יִמְלָאוּ, וּפַּעַם בַּחוּץ כִּי תֵצֵא לָשׂוּחַ גַּם שָׁם אֶל עֵינֶיהָ יֵרָאוּ. אֶל אַחַת הַחֲנֻיּוֹת כִּי תָסוּר פַּעַם לִקְנוֹת קִשּׁוּרִים וּבָתֵּי-הַנֶּפֶשׁ גַּם שָׁם לֹא תֻחַן, לֹא תֵדַע חֹפֶשׁ, גַּם שָׁם מַרְאָה מוֹרְאָה – הוֹי מַרְאֵה זַעַם בִּצְדִיָּה תַּכְעִיסֶנָּה בַּעֲבוּר הַרְעִימָהּ. גַּם כִּי תַעֲזֹב בֵּיתָהּ מִיָּמִים יָמִימָה לָבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ לִמְצֹא בֵּית חָבֶר, אָז מַרְאֹת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאֹת שָׁמָּה תּוֹרֶינָה תָּמִיד כִּבְאֶצְבַּע נַעְלָמָה אֶת חֶסְרוֹן יָפְיָהּ כָּל מוּם בָּהּ וָשָׁבֶר. וַתִּבְחַל נַפְשָׁהּ בִּתְשֻׁאוֹת הַקָּרֶת! כִּי מַה-יַּמְרִיצָהּ תַּעֲנוּג וָזֹהַר אִם חֶבְלָהּ נִמְרָץ, אִם רוּחָה נֶעְכֶּרֶת! וַתֵּרֶא לָה מִשְׁכָּן בָּדָד כַּסֹּהַר תּוֹךְ פַּרְדֵּס נֶחְמָד בֵּין עֲצֵי תִפְאָרֶת בִּמְקוֹם אֵין אָדָם וּדְמָמָה שׂרָרֶת. אַךְ הָהּ! גַּם שָׁמָּה לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ! כִּי אוּבַל מַיִם כִּבְדֹלַח לָטֹהַר עַל עַפְרֹת זָהָב בֵּין פִּרְחֵי נִיחֹחַ בִּרְאִי מוּצָק יִזַּל, יִתְנַהֵל שֶׁפִי, וּכְגִלְיוֹן גָּלוּי גַּלָּיו יִתְגַּלְגָּלוּ, בָּם רָאֲתָה הָאֻמְלָלָה כִּי תַחַת יֹפִי רַק נִקְפָּה, רַק קָרְחָה בִּלְחָיֶיהָ עָלוּ; שָׁוְא גַּם מִשָּׁמָּה לִבְרוֹחַ אָמָרָה – בִּרְתֻקוֹת קֶסֶם תַּחְתֶּיהָ אֻסָּרָה, כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן סָגַר הַגָּן עָלֶיהָ וּמִבְחַר עֲמָקָיו לֹא נָטְשׁוּ רַגְלֶיהָ. לָעַלְמָה הַזֹּאת נִדְמִינוּ גַּם אָנוּ, מֻכֵּי סַנְוֵרִים כָּמוֹהָ כֻּלָּנוּ; אֶת גֹּעַל תָּאֳרֵנוּ לֹא נוּכַל נָבִינָה, לִמְגַלֵּה מַחְסוֹרֵינוּ לֹא נַחְפֹּץ נַאֲמִינָה – אַךְ אַיֵּהוּ הַגָּן אַדְמַת הַצֶּבִי, אֵי אוּבָל הַבָּהִיר רַב הַפְּעָלִים יַרְא פָּנֵינוּ וּלְבָבֵנוּ יִשְׁבְּ שֶׁבִי? הוּא סֵפֶר מוּסַר הַשְׂכֵּל – סֵפֶר הַמְּשָׁלִים. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/91

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m92.txt

חִידוֹת בְּמִלּוֹת יְחִידוֹת

יהודה ליב גורדון

1376036

חִידוֹת בְּמִלּוֹת יְחִידוֹת Palindrom א שִׁשָּׁה פָנִים לִי שׁוֹנִים מִכָּל עֵבֶר, פֹּה מָעוֹן אֲנִי לִבְהֵמָה וָגֵבֶר, וּפֹה אַשְׁמִיעַ קוֹל קוֹרֵא בַּכֹּח, וּפֹה גַּם כַּכֶּלֶב אוּכַל לִנְבֹּחַ. לִפְעָמִים דַּם אָדַם אַזִּיל כַּפָּלָג וּבְלִי מִשְׁפָּט לָמוֹ מַטְבֵּחַ אָכִינָה. וכְרֶגַע אָדִיחַ דָּמִי בַּשָּׁלָג אָז אֵהָפֵךְ וּכְלִבְנַת צֶמֶר אַלְבִּינָה ב גַּם פָּנַי שַׁשֶׁת עַל כָּל צַד ישְׁתַּנּוּ; כְּאוֹפָן תּוֹך אוֹפָן יַחַד הוּכַנּוּ; בִּי יִמְצָא הָאָדָם מַרְגוֹעַ לְנֶצַח מַעֲמַל הַחַיִים, מֵרֹגֶז וָרֶצַח. עֵת אַעֲלֶה כָּאֹר אָז אֶתְאַזַּר חַיִל וַאֲגַלֶּה כָּל נִסְתָּר וַאֲגָרֵשׁ לַיִל, אָז גַּם חַי הִנֵּני וּמַאֲכָלִי עֵשׂב. לִפְעָמִים אֲלְעיטָה לַשׁוֹר לַכֶּשֶׂב, לִפעָמים אֲבַלֶּה כֹּל עֵץ וַעֲצָמוֹת גַּם שֵׁם רָשָׁע אַכחִיד מַעַל אָדָמוֹת. פֹּה בִּלְבַב אִישׁ עְמֹק פָּנַי אַסְתִּירָה, אָז אֶתְרָאֶה פָנִים, אֵשְׁפֹּךְ דָּם כַּמָּיִם; וּפֹה אֵצֵא אוֹר וּכְרֶגַע אַַזְהִירָה, אָעוּף בִּיעָף עַד לִקְצוֹת הַשָׁמָיִם. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/92

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p142/m93.txt

אגרות למשה קלמנסון

דוד פרישמן

705482

אגרות למשה קלמנסון [משה קלמנסון – מחבר הספרים “ענות עני” ו“עשרה מאמרות לשאלת החנוך”, שפרישמאן מזכיר אותו פעמים אחדות במכתביו אל וויסברג, היה טפּוס אוריגינאלי במקצת. הוא התוודע לפרישמאן על-ידי וויסברג, באותם הימים שוויסברג היה נמצא בריב עם יהל“ל, והשתדל להטות את “משכילי” קיוב לצדו ולחרחר ריב ביניהם ובין יהל”ל. על-פּי השפּעת וויסברג כתב קלמנסון מאמר גדול, – הוא המאמר “בינות לגלגל” הנזכר במכתב השני – נגד מאמרו של יהל“ל “גלגל החוזר” שנדפּס ב”השחר“, אשר בו נגע יהל”ל בכבוד וויסברג. את המאמר שלח קלמנסון בראשונה ל“העברי”, אבל כפי הנראה קצה נפש עורך “העברי” בכל הפּולמוס הזה, והשיב את המאמר בחזרה. באמצעות וויסברג שלח קלמנסון לפרישמאן את ספרו “ענות עני” יחד עם המאמר, בתקווה כי פרישמאן, שישב אז בווארשה והיה סמוך לבתי-המערכת של העתונים העברים, ימצא מקום למאמרו זה. אך גם סוקולוב וגם סלונימסקי לא נאותו לקבלו לתוך עתוניהם, אם מפּני אריכות המאמר או מפּני שלא חפצו לפגוע ביהל“ל. האחרון השתמט גם להדפיס אותו בהוספה ל”הצפירה" על חשבון קלמנסון – דבר רגיל בימים ההם, שהסופרים ישלמו מחיר הדפּסת מאמריהם. את המכתבים האלה הדפּיס אביגדור המאירי ב“דואַר היום”. המכתב השני נדפּס, בשנוים קלים אחדים, גם ב“כתובים” (גליון ג') על-ידי ב. דינאבורג. אָנכי בחרתי את זה שנדפּס על-ידי המאירי, שנראה בעיני יותר מדויק. אגב – דינאבורג טעה טעות גדולה בחפצו להוכיח כי המכתב נשלח לווייסברג. לבד מה שהמאירי כתב בפירוש כי המכתבים נשלחו לקלמנסון (המכתבים נמסרו לידו מאת בנו, אלחנן קלמנסון) ואל המכתב הוסיף גם הערה בשם דינאבורג, הנה תוכן המכתב מעיד כי לא נכתב אל וויסברג. וויסברג לא היה זקוק כלל לדפוק “לחנם על דלתות העתונות”, כמו שיאמר דינאבורג, ולהתחנן שיקבלו את מאמריו. אדרבה, שערי העתונים היו תמיד פּתוחים לפניו והעורכים היו משכימים לפתחו. גם סמולנסקין, שבקר קשה את ספרו “שבר גאון וגאון ושברו”, הקציע לו פעמים אחדות מקום להשיב על בקרתו ועל מאמרו של יהל"ל]. לה אָדון נכבּד! זה ראשית דברי אליך וזה החלי לבוא עמך בּדברים, וכבר אָנוס אני לבקש מחילה וסליחה לפניך, כי אַתּה אדוני הטיבות עמי לשלח אלי את ספרך הנכבּד “ענות עני” למנחה, ואני שמתּי יד לפה ולא עניתי דבר. אבל אדוני אחת היא אם אחרו דברי כּמעט, כּי לא אָבד לך הרבּה, והלואי שיהיו דברי עתּה לרצון לפניך, אָז ישמח לבּי גם אני. – ובכן הנה אָנכי נותן לך היום את תּודתי על דבר אשר היה עם לבבך הטוב לכבּדני במנחתך המורבּכת, ומי יתן והיה לאל ידי להשיב לך גם אני בקרוב מנחה כמוה. אָמנם הטיבות מאד לתת לקהל הקוראים קבוצת מאמרים כּזאת, והם ינעמו מאד לנפשם בּשמעם גדולות כּאלה אשר לא מפּי צעירים לימים יצאו כּי אם מפּי בעל נסיון היודע את החיים פּנים אל פּנים ולא מפּי ספרים, ואני לכשעצמי רבּת שבעה לה נפשי געל ותעוב לקרוא את הספרים הכּתובים בּידי אנשים צעירים שהם חפצים להראות כּבאים בּימים, אשר החכמה והזקנה מדבּרות מתּוך גרונם; אבל את אשר עם לבבי לא אכחד כּי הספר עשה בי רשם לא טוב אַך רק משום שנדפּס בּבראָדי, ואַתּה אדוני צחוק נא כטוב בּעיניך על כּי לא אוכל להיות בּז לקטנות כּאלה, ואני בכל חפצי הטוב לא צלח עוד חפצי בּידי עד היום הזה להסיר מקרבּי את אלהי הנכר האלה. – אָכן טוב לי כי עוניתי בּאותיות רעות כּאלה למען אלמד חקיך הטובים! כּי בכונה קראתי את שלשת המאמרים גם יחד, ומן השלשה הכי נכבּד בּעיני “התּועה”, אחרי כי הראשון לא בא לתכלית השלמות מפּאת צורתו, והשלישי מצער. המאמר הראשון “המשגע” יתפּוש את הקורא בלבּו מדי קראו את הדף הראשון, או יותר טוב, מדי קראו את השורה הראשונה, כּי הרעיון העקרי שעליו נוסד כּל המאמר ימצא חן בּעיניו מאד, והוא שאיש האמת, החכם והיודע, בּעל הנסיונות ובעל המדות, איש כּזה התיצב לעינינו בתור משגע למען יוכל להרבּיץ תּורת אמת בּרבּים בּדרך הזר הזה; הרעיון להתּל בּעצמו ובבשרו ולהשליך על נפשו שקוצים (זעלבסט-פערסיפלאזש) למען תּצא עי“ז תורה לאדם רב, רעיון כּזה כשהוא לעצמו קסם נפלא צפון בּו לקחת את לב כּל קורא, אולם רעיון כּזה עפּ”י טבעו ותכונתו איננו מסוגל להיות לנושא למאמר שלם, יען כּי כל הטוב וכל היפה אשר יוכלו להאָמר בו נאמרים הם בּטור הראשון, וכל הדברים הבּאים אחריו אינם אלא הכפּלת הרעיון העקרי הראשי, וע“כּ גם הטוב שבּכותבים לא יעצר כּח לעשות בּחמר כּזה בנין, ובע”כּ יהיה בעינינו כּחנוני אשר סחורתו מעט, והוא שם את כּל אשר לו אל תּוך החלון בּמראות הצובאות ובחנותו לא הותיר כּל מאומה. מאמין אני שהקורא הנבון בּקראו את הדף הראשון יתענג מאד על הרעיון האריגינעללי שהיה להמחבּר לעשות את גבּורו למשגע המספּר בּמו פיו את תּולדות חייו, ואולם כּ"כּ מאמין אני שכּל קורא בעל מחשבות ידע מראש את כּל הציורים אשר ימצא בּדפּים הבּאים, ועוד דבר בּכל המאמר אשר יאמר עליו ראה זה חדש הוא, ואשר יבוא לנגד עיניו לפתע פּתאום (איבערראַשען); הקורא הנבון ידע מראש כּי המשגע יתעבּר בּאחד “קדוש” הלומד ומלמד את תּורת הקבּלה וכו' כּי יתעבּר בּאחד הפּקידים הלוקחים שחד וכו' כּי יתעבּר בּאחד הרעדאקטורים העושים חנופה וכו' כּי יתעבּר בּאיש נבל ובליעל ועשיר, וידבּר טובות על איש ישר ומשכּיל ועני וכו' כּי יתעבּר בּאחד הגבירים גבה לב ועז מצח, וידבּר טובות על איש הישר הבּא לבקש לו משמרת פּקודה וכו' כּי יתעבּר בּעומדים אל פּני הכּתל המזרחי וידבּר טובות על העניים הבּזויים אשר מאחוריהם וכו' כּי יתעבּר בּיוצרות ופיוטים בּמנהגי העליות והמפטיר והאחרון וכו' כּי יתעבּר בּרבּנים ובמחבּרים ובמבקרים (ואף גם ידע מראש כּי יבדיל את המבקרים לשני מחנות!) וכו' וכו' – את כּל אלה וכיוצא בהם נוכל לדעת מראש, יען כּי העולם כּמנהגו נוהג, ואין כּל חדש סביבותיו, ובמה נדע כּי יצליח הסופר הטוב למשוך את לב קוראיו אם לא בשימו לפניהם דבר חדש! – ומלבד זה ישנם דברים אחדים אשר לא אדע אם נכונים הם, למשל: בּדף 10 יקרא המשגע אל הפּקיד הלוקח שחד: “הוי בּוגד! הזאת עבודתך להממשלה הטובה המשלמת לך די שכר חלף עבודתך?” – בּעת אשר נמנו וגמרו כמעט כּל הנושאים והנותנים בּהשאלה הזאת, כּי לו שלמה הממשלה לפקידיה די שכר אשר יוכלו למלא בו רעבונם, אָז לא רבו עוד לוקחי השחד כּיום הזה, כּי מה יעשה הרעב שלא יחטא? אבל משפּט אחר יחרוץ הקורא בּשימו לב אל המאמר השני “התּועה”. האף אָמנם גם המאמר הזה איננו חדש והציורים הנגולים לעיני הקורא, כּבר ידועים וגלוים לו (ובפרט לא טוב עשה הכּותב כּי לא נזהר מלהביא לנו את הפראזע “תּועה הייתי בדרכי החיים” ולשנות ולשלש אותה ולעשותה כּעין “רעפרען” למאמרו, השתּמש בּפראזע הזאת סופר אחר), ואולם רעיונות נעלים נמצא בקרב המאמר הזה אשר יקחו את לב הקורא בכל עת. רעיונות כּרעיונות הנמצאים בּדף 112 – 113 או כאלה הנמצאים בּדף 136 – 137 וכדומה, כּל אלה תפארת הם לכותביהם; ובפרט ימצא הסגנון חן רב בּעיני הקורא, כּי חוט של חנינה משוך עליו, והדברים נשמעים בּרך קול ותוכם הוצק חסד וחמלה אשר יתפּשו את הקורא בּלבּו. האמת אגיד לך אדוני, כּי זה כבר חדלתּי מהיות נפעם בקרוא דברים רבּים, וזאת הפּעם לא יכלתּי השקט ולבּי המה בקרבּי בּקראי את הדפּים 144 – 145 המלאים רוח שירה ועדנת נפש: "על ההרים אשא עיני, ששם בּהיותי ילד צחקתּי עם נערים אשר כּגילי – " "אט התהלכתּי עד עלותי על מרום הרי – " כּל הציורים האלה מעידים על נפש זכּה ועל הידיעה אשר לכותב להשתּמש בּתגא זאת. לעמת זה לא נכנסו אל לבּי דברי הודוי הגדול בּדף 149 – 151, וגם השירים הנמצאים בּספר כּרבּם כּן לא יצא בהם המשורר ידי חובתו. – והמאמר השלישי “המאזנים” גם הוא איננו נוסד על רעיון אָריגינעללי, ואולם הרבּה השקפות טובות ומועילות נמצא בקרב המאמר הקטן הזה, ועל פּיהן יתרון לו מן המאמר הראשון – גם השפה אשר בּה נכתב הספר כּלו, נעימה וצחה מאד מאד, וכל הקורא יראה כּי כתבי-הקדש היו לך לעינים בּכל עת ומלתם על לשונך, ולא מצאתי בכל הספר בּלתּי אם חטאים קלים כּמו “משגעתי” תּחת שגעוני, וכיוצא בו. ואַתּה אָדון נכבּד שא נא על פּחזותי ועל ידיעתי הקלה בפרק ד"א, אשר כּמעט החלותי לדבּר בּאזני איש זר לי מתּמול שלשום וכבר לקחתּי לי רשיום לדבּר חפשי כּכל העולה על רוחי, וזה לך לאות כּי כסיל אני אשר לא יחפּץ כּי אם בּהתגלות לבּו ואשר לא ידע כּי מנהגו של עולם הוא לכסות את אשר בּקרבּו. ובכל זה מקוה אני כּי לא יחר אפּך בי והנני מברכך בשלום ואצא מאת פּניך בּבקשה להוסיף לזכּות את ישראל בּספרים טובים ומועילים, ובזה הנני, מוקירך ומכבּדך העומד לשרת לפניך דוד פרישמאַנן [לאָדז, ג' יאנואר, 1885]. לו אדוני איש חמודות! מכתּבך הנכבּד עם מאמר הגדול “בּינות לגלגל” הובאו לי במועדם ואחריהם גם מכתּבך הגלוי. האמת אגיד לך, כּי כבר בּחלה נפשי בכל היהללות ואני אינני מאותם האנשים האוהבים לחבּק אשפּה ורפש כּל ימיהם, וכיון שבּקרתּי פעם את יהל“ל, כּבר יצאתי ידי חובתי ופטור אני מלשים שכּין בּלועי ולקרא את הבליו יום יום, ובפרט כּי ירחים אחדים ישבתּי בּמקום שאין הספרות שורה שם ולא קראתי אַף מ”ע אחד עברי מלבד גליונות אחדים מן “העברי”, שנשלחו אלי. ולכן איפוא הלא תבין כּי מאמרך כמו זר היה בעיני אחרי כי את נושאו לא ידעתּי ולא ראיתי מעודי את הגלגל ואת מחזירו, ואַך בּדבּרי את סאָקאָלאָוו השמיעני בקצרה את תּכן המאמר ההוא וכי יהל“ל מקיף הקפות ותקופות ומודד אותן בּאַמה לשליש ולרביע, ומי יודע אם לא יבוא יום וסופרינו יולידו לנו תקופות בּנות שעות אחדות ובנינו אחרינו יאמרו: מיום פּלוני ועד יום פּלוני עברה התּקופה האחת, ומיום פּלוני בּשעה התּשיעית ומחצה בּבּקר ועד השעה הרביעית ורבע לפנות ערב התּקופה השנית. כּן אדוני! כּן סופרינו דוברים וזאת דרכּם בּקדש! אם אָמר האחד “תּקונים”, וקראו כּל הסופרים “תּקונים, תּקונים”, אם אמר האחד “יובל”, והתיבּלו כל הסופרים, זקנים עם נערים יחדיו והיו לבני יובל; אם אָמר האחד “ארץ ישראל” ונעשו כמעט כּלם לעמי ארץ; אם גנב האחד ושם בּכליו, וקמו כלם לגנוב ולעשות תּמונות של משה1 אם אָמר האחד “תּקופות” וקם גם החכם מל”ל ויבקר את שירי יל"ג מן הנקודה ההיא; זה הוא דרך סופרינו: אם יפהק איש בּעבור עליו רוח שנה וראינו כי כל המסובּים יחלו לפהק – לא אוכל עוד כּלכּל אותם ואת המהם ואת ספריהם ומאמריהם גם יחד! ובכל זאת שלטתּי ברוחי ואקרא את מאמרך במנוחת נפש וכלום אני חסר אם לא קראתי את מאמרו של יהל“ל כּי מתּוך דבריך רואה אני את דבריו; והנה מעיקרא דדינא פירכא אם כּדאי הוא מאמר כּזה לדבּר בּו באריכות כּאשר עשית אתּה, אבל אם נאמר כּי כדאי הוא מאמר כּזה להיות מנותּח לנתחיו, אָז עשיתי וגם יכלתּ ואין מאמרך חסר כּי אם מצד תּמונתו החיצונית שאין לו עוד המלח והתּבלין כּאשר תּאמר גם אתּה, מאמרים כּאלה ראוים להכּתב בּרוח חופש יתירה ובפרט בּמעט חדוד להכניס בּנקל את הדברים לתוך לב השומע, ולולא היו דבריך יבשים מעט יותר מדי כּי עתּה קלעו את השערה; למשל: אַתּה היית מצליח בּדרכּך להרים על נס את דברי יהל”ל בּאָמרו: “הבּחורים לומדי הישיבות אובדים הם בּחיים, יען מה? יען יש ישיבות! מדוע יש ישיבות? יען היהודים וכו' מדוע הם וכו' עד וחזר הדין מסופו לראשו ומראשו לסופו – “ואני יודע בּטח כּי לו מצאתי אני לפני חמר נכבּד כּזה כּי עתּה אָמרתּי בלי ספק: למה”ד? להמאמר הידוע: זה הגמרא שייך, למי שייך? למי שקנה אותה! מי קנה אותה? מי שיש לו מעות! למי יש מעות? למי שיש לו כיס! למי יש כּיס? למי שיש לו מכנסים! למי יש מכנסים? להבּחור המופלג והמהולל שלו שייך הגמרא, ה”ה וכו' וכו' – וכן מצאתי דברים רבּים בּמאמרך הנכבּד אשר לו שמתּ לב לתבּל אותם בּחדוד מן המין הזה כּי עתּה קלעו אל השערה. – זה הוא משפּטי בנוגע לצורה החיצונית של מאמרך, ובנוגע לעקרו מצא חן בּעיני מאד, וגם הדברים אשר אָמרתּ במכתּבך הגלוי להוסיף גם את דבר הספרים בּענפי החכמה והמדעים משנות השבעים ועד היום נכונים וראוים מאד. בּמצאי היום את ה' מזח הנוסע לקיעוו, לכן הנני נותן עמו את מכתּבי זה ואת מאמרך. עם סאָקאָלאָוו דבּרתּי והוא איננו יכול לע“ע לקבּל את מאמרך אל תּוך האסיף וכהוספה להצפירה (וגם אם ע"ח) לא יאבה הזקן2 לתתּו. – ע”ד ספרך אולי עוד אָשוב לדבּר אם יחלק לי סאָקאָלאָוו מקום בּהאָסיף לבקרת ספרים ומקום אחר לא אדע. והנני נותן לך את בּריתי שלום ואת תּודתי על אמונתך אשר נתתּ בי. מוקירך ומכבּדך דוד פרישמאַנן. г.Варшава , 21 Января, 1885 השווה מכתב יג, למעלה.  ↩ סלונימסקי.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/93

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p66/m95.txt

מהתחלה

יוסף חיים ברנר

939732

מהתחלה מֵהַתְחָלָה / י"ח ברנר (צללי רשמים של מאן-דהו) לילדי הרחוק, לאורי-ניסן. ידעתי, יקירי: דלה מנחתי, קלושה. כתבתי רק מה שיכולתי, כפי יכלתי. כשתגדל ותקרא בכתבים אלה – שנכתבו שלא בפניך, אבל מתוך מחשבה אחת על אודותיך – רצֵני. נפשי נכספה לתת יותר. המחבר הקדמה מאת המו"ל בקרן-זוית של בית עזוב והרוס, מחמת הגירוש, בתוך גל של “שמות” קרועים, מצאתי את הרשימות הבלטריסטיות-הפיליטוניות האלה, בלי חתימת שם, – רשימות הנותנות לנו, כמדומה, דמות-מה מחיי ילדינו מגיל ידוע שנה-שנתים לפני החורבן העולמי, “בימים כתיקונם”. הרבה זמן התחבטתי, אם מותר לפרסם את הרשימות הללו ואם לא, הואיל ויש בהן אי-אלו מקומות, שאם יקראו אותם קוראים צעירים, חס ושלום, בלי אותה טהרת הלב ובלי אותו כאב-הלב, שבהם נכתבו (אני משום מה מאמין בטהרת-לבו וכאב-לבו של הרושם!), יהיה הפסדם מרובה משכרם; לא, לא יהיה כל שכר, רק הפסד. אך לבסוף זרקתי את הפקפוקים אחור והחלטתי את השאלה בחיוב ואני מוסר את הרשימות הללו לדפוס בחרדה ובתפילה, שאלוהים יודע, אם תישמע, אם היא יכולה להישמע. לדון בגניזה לגמרי – חס אני, סוף-סוף, על עמלו של אותו אדם, שכפי הנראה נצטרפה אליו כּונה טובה להעלות דבר-מה מן החיים כמו שהם. להשמיט את כל המקומות המפוקפקים – יחסר העיקר מן הספר. מה שיכולתי להשמיט – השמטתי. י.ח. ברנר א עוד ימים אחדים, והלימודים יתחילו בעונתם ומתוך התרוממות-הרוח. הבטלה המרובה של ימי החופש הארוכים במשך חצי-אב, אלול ותשרי – ימי החופש, שכל-כך שאפו אליהם במשך סיון ותמוז – כבר היתה למעמסה, והתחלת הלימודים מבטיחה פנים חדשות במחלקה – פנים חדשות של תלמידים, תלמידות ומורים – ואיזה דבר מעניין בכלל, שכדאי וראוי לצפות לו. – בן-ציון עולה בשנה זו מן השלישית לרביעית, והוא מחכה בקוצר-רוח לפתיחת בית-הספר. פניו השחרחרים-אצילים, המפיקים חום-מזג ומעידים על איש-רֵעים, לוהטים, ועיניו העליזות והחיות הנן כמארכות ומרוכזות. הוא רוצה ללמוד: רוצה לשבת כבר על מקומו, במחלקה החדשה – בֶּטח, שוב יחד עם דרורי – ולשמוע “שיעור מעניין” מדברי ימי ישראל, מתולדות אנשי-שם, מחיי עמים וארצות… הקץ לימים אין-חפץ בהם!.. מלבד זאת, הנה בהתחלת הלימודים יש גם מעין צעד נוסף בדרך ההתקרבות אל המטרה: הן צריך לגמור את המחלקה הזאת, בכדי ללכת הלאה!.. אחר המחלקה הזאת – תבוא החמישית, ובזו שאחריה – נכנסים כבר ל“הדור הצעיר” – ומתחילים חיים אחרים לגמרי… תמהר-נא, איפוא, השנה הזאת לעבור!.. ואולי?.. אבל המחשבה-התקוה הזאת שוכנה עדיין בערפל, ועד עת מועד עוד לא נגלתה ל“אף אחד”, כלומר, לשום איש. רק עמוק בלבו יפרכס ה“אולי”: אולי יעלה בידו במשך השנה “לקפוץ” מחלקה זו, זאת אומרת, לעבור לחורף הבא לא לחמישית, עם כל חברי הרביעית, אלא ישר לשישית… מדוע לא? הן גם בשנותיו גם בידיעותיו הוא עולה על המחלקה הרביעית!.. הנה ליטאית, למשל, נחמה ליטאית, נכנסה לפני שנתים, בבואה מרוסיה, אל השניה ובאותה שנה עברה לשלישית, ועכשיו היא בחמישית… במחלקה אחת גבוהה ממנו… ומדוע לא יוכל גם הוא ללכת בדרך זו?.. הן רק הצרפתית יכולה לעכב – ובזה אפשר להתכונן. מפני המתמטיקה אינו ירא. *** בן-ציון משנן: – אם צלע אחת של הזוית… נקח קטעים שוים… ודרך נקודות-החילוק נעביר מקבילים… עד היחתכם עם הצלע השניה… – אז יש הבדל במבנה-התּפרָחוֹת… – עונה דרורי לעומתו, מתוך שינון, כביכול, אף הוא. – עזוב, שד! – נבהל בן-ציון. – התפרחות כמעט שלא-יש להן כלל גבעול… – מוסיף דרורי להתגרות, אבל בן-ציון שב לשינונו. למשמע שינון זה ולמראה עיניו של בן-ציון בשעת מעשה מתעורר הלב לצער על ההכרח שיש בדבר, ללמוד “חכמות” שונות. לא החכמות בעצמן נחוצות – מגלות אותן העינים, המתכסות כמו באד – אלא שנחוץ ללמדן לדעתן; אשרי היודע. יתר התלמידים מכינים את השיעורים ב“קבוצות”. אבל גם אצל הקבוצות לא נראה, שהכנת השיעורים תבוא מתוך יחס פשוט לדעת דבר זה או אחר, אלא תמיד מתוך “כן ידָרש” קהה, ובמין “הנה ענין ניתן לנו לענות בו”. אצל התלמיד הצייתן בלי הוספות; אצל הפליגמאטיקן בהוספת: מילא; אצל הגאותן: אדרבא! אצל הרגזן: לעזאזל! ופרחון, הליצן, בא אל האולם ורשימת הגיאוגרפיה בידו. הוא שם לפניו, כאקטור גמור מ“חובבי הבימה”, פרצוף פני המורה ומזכיר – בחיקוי ארטיסטי לניגון-המורה – קול צרוד של גרמופון: – תּוּר-כּ-יה… האירופית?.. גובלת?.. בין… מוטלת?.. על… מונחת?.. עם… הים השחור! – שוכבת! – מתערב דרורי. – עם?.. – הים השחור! – עזוב! – גוער בו בן-ציון. – לך! אתה לא מבין כלום. *** בעלי הפנסיון הנם איש ואשה באים בימים וחשוכי בנים. הבית הוא בן שתי קומות, והפנסיון הפרטי, לתלמידים שאין להם הורים בעיר, הוא למעלה, בדירה עשויה קנים-קנים, שכורה מאת קרֵינין, אדון-הבית, שבעצמו, עם משפחתו, הוא גר גם כן פה, מתחת, ב“בֶל-אֶטַז'”. ה“זקנים”, בעלי הפנסיון, הנם, בדרך כלל, אנשים ככל הבריות: נתונים לפרנסתם, להבטחת קיומם, ובלתי נוטים להרע, כשאין טובת הנאה מזה. ובכל פעם שנחוצה לדרורי פתקה מהם למחנך-המחלקה, שהוא, התלמיד, לא יכול לבוא ביום פלוני לבית-הספר “מפני סיבת מחלה”, הרי הוא מקבל. ואולם בן-ציון מתנגד בכל תוקף לבקשת פתקאות כאלה. אם הוא, בן-ציון, אומר למורים, שלא בא “מפני איזו סיבה”, חייבים הללו להאמין לו ולא לדרוש עדותו של בעל-הפנסיון! – מה? לא כן?! דרורי מעיר על זה, שאפילו הגדולים, בני המחלקות השביעית והשמינית, מחויבים להביא עדויות כעין אלו, ומה הם, הקטנים, “בני הרביעית בסך-הכל”, שירצו להעמיד הכל על האמת? אבל בן-ציון סובל ועומד בשלו: – שמע! יש פתגם: “שקר אין לו רגלים” – או אין? יש!.. כלומר: לא צריך לשקר… וכלום אין גם דעת ליטאית כדעתו? בֶּטַח! ליטאית אינה יכולה להיות בדעה אחרת!.. *** נחמה ליטאית (במקום-מולדתה: ליטווין) – זוהי הפנסיונרית היחידה בפנסיון, פנסיונרית אחת בין כל הפנסיונרים. משכּנה הוא בחדר הקטנטן שעל יד הפרוזדור, ושחלונו היחיד נשאר פתוח גם בלילות: נחמה אוהבת שיהא אויר בחדרה. בן-ציון מביט אליה ממטה למעלה. מלבד מה שהיא גדולה ממנו קצת ויושבת כבר במחלקה החמישית, הנה היא אינה צריכה לכל פתקאות, לכל תחבולות-ערמה, מפני שהיא, זה השנה השלישית, כל ימי לימודיה בבית-הספר הזה, תלמידה למופת: אינה מאחרת ואינה מחסירה – והכל ברצונה הטוב להיכנע לסדר, לבלי לאחר ולבלי להחסיר. זוהי נערה ליטאית נבונה, צנועה, ענָוית ויושבת-חדר. רשמי פניה אינם ישרים ועדינים ועינם כעין לובן-הפשתן, ולמרות מה שנפשה חשקה בתורה, היא עושה משום מה רושם של גיוֹרת. שיחותיו של בן-ציון חביבות עליה, אבל על שאלותיו לא תמהר לענות. היא רק מחייכה בביישנות. ובן-ציון לעולם אינו נעלב על ידי כך. הוא חש, שלא מתוך קפדנות-נפש ומיזאנטרופיה מתאפקת הלזו מהיכנס עמו בדברים. יש לו ההרגשה, שהמקור הוא עמוק מזה, ששתקנותה של נחמה נובעת כאילו מתוך פחד לחלל את קדושת הדיבור, מתנת האדם. הוא מעלים את מבט-ההערצה שלו, מחליט בלבו שלא להתחרט, אף על פי כן, על שלא הלך היום לפני הצהרים (בפעם הראשונה מזמן שנפתח בית-הספר בעונת לימודים זו!) ושב לקריאת הספר הרוסי: הביאוגרפיה של סוקרטס. הוא אינו מבין כל מה שהוא קורא, שוקל וטורה בדעתו, אם לפנות לנחמה שוב, אולי תבאר לו, אולי היא יודעת – ובעיניו מתנוצצת ההכרה, שהיה סוקרטס בעולם והגה דעות אמיתיות, מוסריות, נעלות ונשגבות… היה… ומה צריך עוד? מעל הקיר באולם-הפנסיון נשקף התפילין-של-ראש הקטן במצחו של הגאון מווילנה, ומסביב באויר מרחפת מחשבה: – אשריך, יוָני קדמון, אשריך, רבו של אפלטון, שנער יהודי מפּנים-רוסיה כבן-ציון קורא על אודותיך! זכית, סוקרטס! ב דרורי הוא לא רק בן-מחלקתו של בן-ציון, אלא גם חברו-לחדר בפנסיון. הוא, דרורי עמינדב, הנהו יליד אחת המושבות הסמוכות, ובן-ציון, בן העיר הרוסית הפנימית סאַראַטוב, כרוך אחריו. המכיר הוא אותו? – מי יודע. “נפש זולתך – אפלה”, – אומרים שם אצלם, ברוסיה. אפשר, שבן-ציון אינו רואה את מגרעותיו של “הטוב שבחבריו”, ואפשר שהוא רואה, אלא שהוא מקווה לתקנן – וזהו סוד הידידות המיוחדת. דרורי הוא בן-מושבה. סימני כפריוּת אינם נראים בו, בדרורי, ולעומת זאת המזרח נותן בו אותותיו אותות. גזרתו דקה, מיובשה, ואף רשמי פניו דקים, אבל הצבע חורור, תנועותיו נוטות לגיהוץ, עיניו פוזלות וכמו מעושנות, והכל כמו חמוץ בו. בארשת שפתיו, וביחוד בשעה שהן צוחקות ידידותית, יש גם מעין צל של איזו קנאה, חנופה, הכרת אשמה. ארשת כזו יש תמיד, מבלי יודעים, לילדים בעלי הרגלים מיניים לא-טובים, מחלישים, או לאלה שגדלו בבית משולל-אהבה, ששנות-חייהם הראשונות עברו בין הורים השקועים ביון-הריב והרוגזה המסותרת. שפתיו אלו של עמינדב בן הארבע-עשרה יודעות כבר לצחוק צחוק מתוק בשעת הצורך, בכונת מכוון, בלי השתתפות הלב, כמעט כקרינין, כקרינין הגדול, שהבית הזה הוא מקנת כספו ואת פרדסו בן שמונים הדונמים שבמושבה מנהל אביו, אבי-עמינדב, מנדל פריימאן. *** אבי-דרורי, מנדל פריימאן, אף הוא הורתו ולידתו בקדושה, ועוד ביתר קדושה מבנו: בירושלים. הוא למד שם בתלמודי תורה והתפקר כבר בהיותו אברך, אבל עוד בטרם נולד עמינדב; ובעל הפנסיון הזקן מספר על פריימאן, שפעם, בשנה הראשונה להעתיקו את מקומו למושבה (אשתו, אם-דרורי, לוּקחה לו בירושלים משם), באיזו הילולא של צעירים “רוסיים” שם, נטל חתיכת נקניק וַרשאי, שם אותה בין שתי חתיכות גבינה הולנדית ובלע את זה בקריאה חטופה של “זכר למקדש כהלל… כן עשה הלל…” – באופן שרק יחידי סגולה שבין הנאספים מן המושבה תחת החלונות ידעו את כל האימה שבמעשהו… עכשיו רחוק הוא מנדל פריימאן ממעשי נערות שכאלו. עכשיו כשהוא מדבר עם קרינין, עם ר' יהושע קרינין, בעל-הפרדס, היושב פה בעיר, הוא ממתיק את לשונו ב“אנחנו שלומי אמוני ישראל”, ולבית שמאי והלל נתחדשו אצלו יחוסים של ידידות עד מאד. ההפקרות במושבה – הוא מתאונן לפני קרינין לאחר גמר העסקים, בעת שתיית תה הצהרים – היא אין לשער. מחללים שבת בפרהסיה: השומרים באים עם נשקם – ולא יתבוששו. כל התרופות של חברת “שומרי שבת” של עכשיו הנן – כוי שפרח על הגג והטיל ביצה, ר' יהושע! *** ר' יהושע, אדון קרינין, הוא חוטר מגזע משפחה אמידה, שבאה עוד לפני עשרים שנה מנגב רוסיה לא“י, ופה גם נשא את אשתו, אשה רפת עצבים, אבל בעלת כשרונות בעסקי ניירות-ערך ויודעת פרק גם בקומבינאציות של מסחרים אחרים. הוא כל ימיו אינו עומד מרחוק לעניני הכלל, וזה כמה וכמה שנים שהגיע אפילו למעלת פרנס ובעל השפעה. במכתבי הבקשה הנשלחים על שמו בשנים האחרונות מחוגים שונים התחילו להצטרף למלים “יהושע קרינין הי”ו” תארי הכבוד: הקצין, הנדיב, האלוף; ובאלו האגרות הנמלצות, היוצאות מאת יהודי המזרח ונכתבות בסגנון עצמי ומקורי, יש שנוסף גם: “השר המרומם השוע וכשמו כן הוא. יה יושיעך”. את פירוש המלה הסתומה הזאת: השוע, אילו היה קרינין רוצה לעמוד על כל הכתוב במכתבים, ודאי שלא היה יודע, אעפ"י שלמד לפנים בוולוז’ין וכהונתו הציבורית עתה נוגעה גם במקצוע התרבות הישראלית: החינוך של ילדי החרדים בישוב החדש (בישיבות-הוועד הוא יודע רק אחת: להתרעם על מיעוט לימוד הגמרא בבתי-הספר של א"י!). ברם, קרינין אינו קורא כלל את התארים. ראשית: וכי יש לו פנאי? שנית: מי קורא מכתבים כאלה מראשיתם ועד סופם? *** לקרינין – שני ילדים: אביתר, בן יחיד מפוטם ומטומטם, עם ראש של עלמה גזוזה, וחולדה, או חולדה’צקה, בת יחידה, מתולתלת, שַׁטֶנית. אביתר, בן הי“ז, לומד במחלקה האחרונה של בית ספר “עזרה” שבעיר, וחולדה’צקה, בת הט”ו, מבקרת את המחלקה השישית של בית-הספר לבנות. שם היא מופיעה לבושה פשוטות, דוקא פשוטות, בסינר שחור, חגור איזור-עור אדום, וממלאה את כל ה“אטמוספירה” בחשיבותה הקלה. בשעות-ההפסקות היא מרבה לטייל שלובת-זרוע עם איזו חברה נבחרה, בהילוך כל-כך מתון ומדוד, עם כל קלותו, ומדברת בשפת מלחשים כל-כך אינטנסיבית, ותלתליה זעים כל-כך הרמונית עד שנדמה כאילו היא נושאת תמיד בחובה סוד העומד ברומו של עולם ושביחד עם זה הוא קל בתכלית הקלות. נפשה של חולדה מרה לה על אביה שאינו רוצה בשום אופן למסרה אל בית-הספר, ששם לומדים עמינדב ויעל, בני המושבה, ששם הפרדס שלהם. אביה, מצדו, “משתומם” על המשגיח שלו, שמוסר את עמינדב – זה הצעצוע!.. – לבית-ספר “מעורב”. מר פריימאן שומע, מגחך, מכיון שהדבר אינו נוגע אל המשק, ועונה של מן הענין: – עמינדב… הֶ-הֶ-הֶ…הלא “מכבי” הוא!.. באמונתי… חברת “מכבי” – ראשי-תיבות: מקלקלי בנות ישראל… הֶ-הֶ-הֶ… ג השבועות הראשונים בבית-הספר עברו “בהסתדרות”: קבעו שעות, תכניות, הוסיפו, גרעו, החליפו מורים, החליפו מקומות. מקצועות-הלימודים במחלקה ד', מלבד התעמלות, הם כעשרה (שפות-חובה בלבד ארבע), במחלקות הגבוהות יותר מזה, רבים מהמורים עובדים גם בבתי-ספר אחרים, וקשה להנהלה במאד מאד לקבוע את הפרוגראמה בכלל ואת מהלך-הלימודים יום-יום בפרט. “השעות החפשיות” בזמן הזה בבית-הספר הן לא מעטות. ולא תמוה, ואף כמעט בלתי ניכר הוא בפנסיון, שעם החלפת הפרוגראמות חלף אצל רוב הפנסיונרים – בפחות מחודש – גם חשק-הלימוד – עוד בטרם הספיקו לקבל שנים שלושה שיעורים בכל המקצועות המרובים, והכל בבית-הספר, ממש כמו חודש לפני ימי החופש, נראה להם שוב ריק, מיותר, משעמם… ואם להאמין לילדים – לא רק אצלם כך. אותו תלמיד ליצן (פרחון שמו, ילד שקט מאד בתנועותיו ובעל עינים שקטות, משהו נוגות, והוא נבדל מיתר הליצנים שבין התלמידים בזה, שהם באים תמיד ברעם וברעש, בשאון ובהמולה, והוא בחשאי, כזוחל, ואף בשעת ההלצות הוא נשאר קר ושוקט) מוסר מפי שמעוני (מי שרגיל להתגנב אל תחת החלון של חדר-המורים, במקום שנקראות הישיבות של הוועד הפדגוגי, על מנת להקשיב את הנשמע והנעשה שם), ששם, בישיבות-המורים, הועמדה כבר על הפרק “שאלת האיחורים והחיסורים, רבותי! – ובינינו לבין עצמנו – לא רק של תלמידים”… “הדמורליזאציה הבלתי אפשרית של… אֶה-אֶה… האחוזים המתרבים… בפרוגרסיה… גיאומטרית… אֶה-אֶה… של… חיסורים ואיחורים נוראים…” חזרה כבר להיות שוב פרובלימה קבועה בישיבותיו של אותו ועד. ואף שם, כמו העונשין על זה בחוגי התלמידים, שיחסיר מספר כזה וכזה של שעות, בלי סיבה מספיקה, יהא “טעון בחינה” (בנוגע לחיסורי ואיחורי המורים לא נתקבלה כל החלטה…) אין הפרובלימה הנוראה מבעיתה; כשם שלא יבעיתו, למשל, גם הגשמים שהתחילו לרדת עכשיו, בסופו של מרחשון. אכן, לא נעים קצת, לחוּת, רטיבות, אבל כך הוא סדר-העולם. “נַאַפּליבאַט!”, כקריאת דרורי, שלמרות היותו מילידי הארץ, למד מפי התלמידים הגדולים יוצאי “מוסקוב” איזו מלים רוסיות, שהוא מבטא בהברה ערבית, כלומר: מַלֶיש! – ושהזרות שבביטויו מוסיפה עליהן לוית-חן בעיני בן-ציון. – *** דרורי הוא ראש-המדברים בפנסיון, בחוג צעיר זה, שככל חוג הוא רואה את עצמו, גם בבלי יודעים, כמרכז-העולם. עכשיו, כשחזר השעמום, – אהה, בטרם הספיק לפוג לגמרי מן החום של שבוע-הלימודים הראשון – חזרו ונעורו השיחות הילדותיות התפלות במשך של שעות על הליכות-המורים. מורה זה דורש כך, וזה דורש כך. ואיך נכנס מורה פלוני אל המחלקה, ואיך הוא מחזיק את היומן. ואיזו חולשה יש לו למורה אלמוני אל התלמידה N שבשביעית. וכמה צרות יש לו ל- X מזוגתו, ש“תחיה ותאריך ימיה עד מאה ועשרים שנה”. וכמה מצחיק הלז, כשהוא מתחיל – וכאן בא חיקוי לקולו ולאופן-לימודו של הלז. ציוץ בחוטם והמשכת ההברות. – אַי, מנגינת גן-עדן. – מה, לֵך! אתה לא מבין כלום. לא כך הוא עושה, כך הוא מזמר. צחוק אדיר. – שמעו, חבריה, – (נאום שמעוני: בשעת חדוה גם הוא בלצים) – יען כשהמחנך שלנו אומר, שרק טיפשים מפטפטים… וכך כמו שאני לא רוצה להיות חכם כהמחנך שלנו… לכן אני נותן צדק למחנך שלנו… ובכן, הלואי שתסגור פיך, המחנך שלנו, לעולם ועד, ולא תדבר יותר… – אבל, ילדים!.. טפוּ… רבותי!.. – זוחל ובא פרחון בשקט אל השולחן – אתם שוכחים, שעוד מעט סוף שליש הרבע הראשון… ולמחלקה שלנו כבר נכתבים ונחתמים הציוּנים… – הציוּנים? – כן, יום-הדין… פיש!.. על פי האחוזים יצא, שהמחלקה תקבל 1/100 של 10 – טוב מאד – וזה יהיה הציוּן היותר טוב בכל ציוּניה… ואח“כ עשירית של 9 – בין טוב מאד ובין טוב – כמעט-כמעט טוב מאד… וזה יהיה מצוין!.. אח”כ שליש של 7 – קצת פחות מכמעט טוב ומשהו יותר ממספיק… או רביעית של כמעט מספיק וקדחות של בין לא-מספיק ומספיק בקושי… מציינים את ליצנותו של פרחון הפעם ב-5 – בלא-מספיק או במספיק בקושי (פרחון, אף על פי שהוא מהנה ב“בקרתו” של המורים, אין ליצנותו חביבה תמיד על החברים, מפני שראשית, סכנה נשקפת גם להם ממנו: הוא יכול ל“בקר” גם אותם; שנית, הוא נכנס יותר מדי ב“דקוּת”; ובכלל הוא מרבה כל-כך לעסוק בפסיכולוגיה של החברים והמורים ולעשות אֶכּספרימנטים מאֶכספרימנטים שונים, עד שהוא נעשה על הכל לזרא ולהכבדה); מציינים – ועוברים ברצון אל מעשה-שמעוני, שכמו דרורי הוא עם יעל, לכאורה “אש ומים”, והיום, כשהלכה השלישית על המדרגות לעלות לשיעור הצרפתי, והרביעית אחריה, התגנב שמעוני והביט מתחת, דרך המדרגות, אל… כזה הוא שמעוני! עיני גנב!… – והיומן!.. – ממהר דרורי להסב את עיניו ואת השיחה לצד אחר, ללמדך, שגם הוא נוגע קצת בדבר זה ושעל פי עצתו נעשה מעשה – כן, היומן… כל דפיו כבר מלאים הערות ונזיפות לתלמידים. אין מקום לָבָן. צחוק! כל השיעורים עוברים בנזיפות, בדברי מוסר על חוסר-המשמעת, בצעקות, בהפרעות, בלחישות, בשליחת פתקאות, בהוצאה מן המחלקה, ופלוני התלמיד קיבל היום גם דחיפה הגונה בגבו. עוד טוב, שלא קיבל סטירת לחי רשמית. גם זה יתכן… – יתכן? לא, אז היו שובתים כולם… – ומה, אם יאבד היומן? מה? – באמת, צריך, שהיומן יאבד. – יגנבו היומן – ואתו כל ההערות. הידד, דרורי! *** בן-ציון כמעט שאינו לוקח חלק ב“התחכמות” על חשבון-המורים. גם הוא אינו שבע-רצון מהם. גם הוא בלבו מלא התאוננות ותביעות. אה, כמה מקנא הוא באותו תלמיד, המושך בעול-הלימודים בלי כל שאלות! אבל הוא אינו יכול. הוא אחיהם של התלמידים בצרה. לא כך צריכים להיות מורים! למורים יש ערך גדול בחיי התלמידים! המורה יכול לעשות מן התלמיד כל מה שהוא רוצה… כך היא דעתו של בן-ציון!.. והנה… מה אלה עושים? אילו, למשל, היה הוא מורה… או נחמה… נחמה ליטאית… אבל הללו אינם מורים כלל! זה נותן את השיעור כמי שכפאו שד… זה אינו יודע כלום בעצמו… אין לתלמיד כל אימון בו… זה יודע – אבל אינו נוהג כבוד במחלקה… מתייחס אל התלמידים באדישות, בבוז… “פליגמה”! ביחוד כועס בן-ציון על המורים לתנ“ך ולטבע, ש”אינם מצליחים בלימודיהם“. לבלי להצליח בלימודים כאלה, כתנ”ך וטבע, שיכולים להיות כה מושכים את הלב… הרי זה לא ערבית ולא צרפתית… הנביא יחזקאל!.. לא לחינם נראה מצב של עמידה בין התלמידים. אין גידול, אין מעוף. נבילה וכמישה בנפש. אבל – אם לדבר בלשונו – הוא רואה ניגוד גמור בינו וביניהם (הכּונה לחבריו) ביחס לזה. הוא אינו יכול לדבר בפרהסיה בגנוּת-המורים. סיבת הדבר – מי יודע… האם מפני שהוא מרגיש, שהוא תלוי בהם וצריך לטובתם (הלא הוא רוצה “לקפוץ” – ולא בנקל מרשים לתלמיד “לקפוץ”, ובפרט לששית: זכות יתירה דרושה לזאת, ובהם הדבר תלוי!). איך שיהיה, וכעין איזה רגש של אצילות בלתי-מוכר מעכב בעדו מהרבות להג בענין שכזה… ואם יתעמק: הוא מתמרמר על המורים, על הלימודים – האם לא העצלות מדברת מתוך גרונו? הן האמת הוא יודע: העצלות תוקפת אותו… אין לבו לשיעורים!.. פני בן-ציון מתכסים במרה שחורה, בכעין איזה יאוש של: מה יש לדבר!.. הוא מתחיל, מתוך עצבנות, לנשוך את צפרניו, לחטט כל היום בחוטמו עד זוב דם… שטחיות, שטחיות… (והרגשת השטחיות, הרגשת ה“עמידה”, גורמת לו להתגברות השטחיות, להתבצרות העמידה, לנפילת הרוח, להשתתקות ולאטרופיה של הרוח)… לא, הוא, בן-ציון, לא ידבר במורים למטוב ועד רע. *** אהה, התאפקותו של בן-ציון מגדילה עוד יותר את רגש-החמלה המתעורר בלב, למשמע שיחות-התלמידים, ביחס למדוברים, התובעים הנתבעים, הדורשים הנדרשים. “מה נותן לך בית-הספר?” – שואל התלמיד את עצמו – “למה אתה הולך ללמוד?” – ומענה אין לו. “דורשים!” – זוהי המלה היחידה שבלבו. מי דורש? – ההורים דורשים, החיים דורשים, הציבור דורש, ובעַין – המורים דורשים, שליחי החיים, שליחי ההורים, שליחי הציבור… והרי אוי להם לשליחי ציבור שילדי אותו הציבור אינם שבעים רצון מהם, אינם מוצאים כל סיפוק של דרישותיהם הם… ואולם מאידך גיסא: כמה קשה להם, לדורשים הללו, שמהפרופיסיה היום-יומית הקשה שלהם (הקשה כל-כך ומלאת העמל כל-כך גם כפרופיסיה גרידא!) ידָרש שאר-רוח בלתי-פוסק יום-יום, שעה-שעה (שהרי אם לא כן, לפי המציאות, השכר הרוחני המעט יוצא בהפסד רוחני גדול, והטורח הרב גורם לריבוי-העצלות, לטמטום ולאי-שביעת-רצון). באמת ובאמונה: כמה קשה להם, לשכירי הציבור הללו, לבוא בעסק תמידי עם חומר תוסס, מופלא, נעלם, שמי חכם ויעמוד על עצם טיבו, להטותו לחפצם, ועוד ללמדו דברים שונים, בשעה שכל האנרגיה מוכרחה להיות מכוּונה אצלם לא אל מסירת הדברים, שאין כל ענין בהם, כי אם אל המלחמה ביחס התוסס, הבלתי רצוי של המקבלים אל כל הענין! וכמה, בסוף-הסופות, עלוב עולם זה, שכולו עיף כל-כך מעצמו ומסתובב על דרישות מיכניות, קהות, ואי-שביעת-רצון מכל הצדדים. “ההורים דורשים!” – ואם אתה רוצה להיחשב לבית-ספר טוב, עליך להרבות בפרסום, בצביעות, בשפות, במקצועות-לימוד, בטקסים, בהתכבדות של הבל; “המורה דורש!” – ואם אתה רוצה להיחשב לתלמיד טוב, להיות מהולל, לקבל תעודה טובה, התגבר על רגש-הבחילה שבך לכל “רשימות-הלימודים” ועשה, שהדרישה תימלא באיזה אופן שהוא (ברוב המכריע לא ע"י ידיעה אמיתית של הענין, שזו אינה נדרשת כלל, למרות כל העמדת הפנים, והמורה בעצמו, אם לא עברו עליו עשרים שנות-הוראה ואם איננו בעל-זכרון יוצא מן הכלל, לא ידע את השיעור, אם לא יכינו או לא יכתבו שעה לפני לכתו לבית-הספר, ואילו נשאל הוא, היה מתבלבל ומחליף את היוצרות כאחרון-התלמידים). ועכשיו, “המחלקה אינה שבעת רצון… המחלקה דורשת”… ואם אתה רוצה להיחשב למורה טוב, דע להיכבד עליה ולקנות את לבבה. אבל על ידי מה? ע“י דיוק קפדני? – תהיה ללעג ולא ייראו מפניך. – ע”י ויתורים? – לא יסלחו לך. – ע“י אמצעי התחפשות? – אימתי יעלו בידיך? – ע”י הסתגלות של “טאַקט”? – לא תמיד אתה מוצאו, לא תמיד הוא מועיל. – ע“י נתינת חופש לעבודה עצמית של המחלקה? – תעלה חרס: המחלקה אינה בת-עבודה רוחנית, אלא בעתים יוצאות מן הכלל. – ע”י מעשה-אמנות שבסיוע לעבודה תמה? ­ – אבל מעשה-אמנות הוא לשעה, וחיי בית-הספר נמשכים חצאי שנה, נפסקים לזמן-מה, ושוב נמשכים… באחת: לב המתבונן, שיש לו נגיעה לעולם זה של מורים ותלמידים – ולמי אין נגיעה לעולם זה? מי הוא בלתי-נוגע בדבר? – יתעורר לחמלה, ביחוד על הראשונים, הדורשים-הנדרשים בפועל, וביחוד על אלה מהם – דרך אגב, המעטים כל-כך – שיש להם נפש שואלת ושלהוָתם אינם בעלי מלאכה סתם, הנותנים כך וכך שעות ומקבלים כך וכך פרנקים, ואף אינם מרבים להזכיר בפיהם בישיבות ובאסיפות על גודל-הנחיצות וגודל-האחריות של הפדגוגיה. ד בן-ציון מתבודד. הוא אוהב בימים האלה להתבודד. הוא חולם בוודאי את חלומותיו לעתיד. האם על הגדולות אשר יעשה בתיקון-העם ע"י הוראה, כשיהיה הוא למורה? – מי יודע. הכרת פניו תענה בו, כי ברגעים האלה הוא מחשיב את עצמו מאד. ויש גם אשר פניו יאמרו: אמנם, נקצצו כנפי, אני נופל בעיני עצמי, אבל לא נופל ממורי, לא נופל מחברי, כי אם נופל מן המדרגה, שעליה ראוי לי לעמוד לפי חשיבותי. ואף בזה, במצב זה, יש כבר בשבילי די צער ותוגת נפש. שלא הכל מוכשרים להם. בימים כאלה יש לו צורך גדול ברֵע, לשפוך לפניו את השיח, להקל מעל עצמו. והוא מחבר שירים. וכשדרורי בא ומפריעו, מפיקים פניו כעין תוחלת נכזבה. הנו רעו הכי-טוב בעולם, הנה דרורי, אשר רדף אחריו, ואף זה לא יבין לרעו ויחלל את רגשותיו הכי-קדושים. *** הוא אינו יוצא החוצה, שוכב על המיטה וחולם: על מה? על עתידו? על נחמה? – מי יודע… היא, כשהיא חושבת על עתידה, ודאי נזכרת בו; הוא – מי יודע… די שהוא מדבר אתה לפעמים על העתיד, לא על המשותף, אבל על העתיד, עתידו… “השירה נחוצה מאד… היא ראי-החיים… היא פרי רוח העם”… לפני אחרות אינו מדבר בזה, ואם הוא מזכיר את עתידו – עתיד של “דוקטור-פילוסוף” – הוא רק מתהלל בו, סתם, בעלמא, התהללות של ילד. *** בן-ציון התוודה לפני דרורי במרפסת הוא אינו רוצה להיפגש בנחמה, הוא אינו רוצה. כשהוא אינו מרוצה מעצמו, אינו רוצה להיפגש בה, והוא, בן-ציון, אינו מרוצה עכשיו מעצמו כלל וכלל. מה יש? כלום… לא כך תיאר לו את חייו בחורף הזה, לא לזה קיווה… להיות לפועל – זה האידיאל שלו עכשיו. להיות קרוב אל הטבע. לעזור לבנין הציוניות בידיו. כי הפועל היהודי – מתפלסף הד“ר לפילוסופיה בעתיד – אינו כרוסי. שם, בסאַראַטוב, ראה את הפועלים מן ה”זאַווֹד“: פרועים, שיכורים, מתגוללים תחת השולחנות בבתי-המרזח… קוראים תמיד למהלומות… השוטרים מכים אותם ומובילים אותם ל”אוּצ’אַסטוֹק"… לא, לחיות את אותם החיים או אפילו להימצא בקרבתם לא היה מסכים… בשום אופן. אבל להיות אידיאליסט כפועל הארצי-ישראלי, בעל השקפות, מטרות ואידיאלים, שבעדם הוא נלחם – כן, לזה הוא מסכים… זהו האידיאל שלו… *** משעלה בדעתו של בן-ציון להיות לפועל, הרי הוא רואה את עצמו כפועל, והדבר הזה, שהוא פועל, נותן כבר תשובה מספיקה להרבה שאלות. השאיפה “לקפוץ” כמעט שנתבטלה, כי איזה הבדל יש, אם יהיה לפועל מן המחלקה החמישית או השישית… העיקר שהוא פועל, פועל צעיר… גם בחומת השתיקה הכבדה שבינו ונחמה נבעה פרץ. הם שוב מדברים, קטועות, אבל לעתים קרובות יותר ויותר. ותוכן-השיחה הוא – האלוהים. האוהבת נחמה את האלוהים? תאמר­-נא, תאמר-נא לבן ציון: האוהבת היא את האלוהים? אחרי רגעי מחשבה אחדים, בלי כל הדגשה ובלי כל התאמצות למצוא חן, אומרת נחמה את ה“אמת”: אין היא מכירה את… נורא לדבר… אין היא מכירה… ואיך… איך תאהבהו? אף על פי שמותר לה לומר, מותר… שהיא כן אוהבת… בן-ציון מסכים בהתפעלות רבה. מסכים הסכמה גמורה. הוא נותן לדבריה צדק גמור. אבל הוא רוצה לשאול: מה היא חושבת? הנה סוקרטס… אם לא להאמין בכל מה שהכל מאמינים, אז לא מובן: מי ברא כל הטבע? לנחמה קשה מאד: היא אינה יודעת. בן-ציון מתעורר, נזכר במבטאים שונים שקרא בספרים ומתחזק בהתפלספות שלו: ואם נאמר, שהטבע עצמו התפתח, חי מתוך חי, צמח מתוך צמח, אז מי הוא האלוהים? הנשאלת מבטיחה לחשוב על זה. לפי שעה היא רק מנסה לשער: אולי – אלוהים – זהו – רגש? – רגש! רגש! – מקבל בן-ציון בצהלה גלויה ונושק את צפרני אצבעותיו – האדם מכיר את הטבע… ולאדם יש רגש… רגש… המוסר! ה בפנסיון יש “פנים חדשות” – יעל מן המחלקה השלישית, ילדה-נערה צנומה, צהבהבה, רכה תמה סנטימנטאלית; ראש קטן, צמות דקות, גומות-חן. אף היא, כליטאית, מרוסיה, אלא שיתומה היא מאב ומאם ואפיטרופסה הוא דוֹד במושבתו של דרורי. עם דרורי היתה עד עכשיו “ברוגז”, ולפיכך סיבבה את הדברים, שלא תגור פה; עכשיו שהשלימה, אחרי רוב מירוץ פתקאות והתערבות-חברים, נעשתה חברתה-לחדר של נחמה. ה“ברוגז” עם דרורי נמשך עוד מאשתקד, בעת שזה למד עוד גם כן באותה מחלקה (יעל, דלת הקומה, נשארה בשלישית גם השנה, בהיותה דלת כשרונות, לפי החלטת מוריה, בעוד שדרורי הגבוה, לאחר שבן-ציון היה לו לעזר בבחינות, עלה), עוד מזמן-הסכסוך שבין הילדים והילדות במחלקה, מזמן שהמחלקה השלישית היתה כמרקחה: פתקאות בלי קץ מתלמיד לתלמיד ומתלמידה לתלמידה בשעת השיעורים ואסיפות-מחלקה בלי שיעור אחר השיעורים. יעל, שעורק חברותי חי בה, והקריאה “נבזוּת” על כל דבר, שאינו ישר בעיניה, שגורה בפיה ביותר, היא היא שהיתה אז באת-כוח-המחלקה לבקש רשות מאת המחנך, כשישב דרורי פתאום על ידה, להחליף את מקומה באמצע-השיעור. “מפני מה הסיבה?” – שאל אז המחנך (בכלל, היה אותו אדם רצין עד מאד והיה מדבר תמיד בישיבות הוועד הפדגוגי על “זמן-המעבר” שבחיי התלמידים – הכונה להתעוררות המינית – מה שמשפיע לרעה על לימודיהם). “גסות-הילדים” – צוחה יעל בקול רם כשליחת-הציבור של כל חברותיה במחלקה. המחנך הקדיש אז את כל השעה לדברי מוסר, קבע כעין מחיצה בין מושבי הילדים והילדות, והתלמידים, ודרורי בראש, התרעמו לאין שיעור על ה“מלשינות” ופסקו הלכה, שמהיום והלאה כל היחוסים “בעד זה” נפסקים לעולם ועד. אגב, בין הפתקאות שהורצו בעת השיעורים בין התלמידים אחרי הדברים האלה היו גם קצרות, לאַקוֹניות, משורטטות בשלושה קוים: “במה?” – “מה יש?” – “תעית!” – “אני מוחה” – “לא חופץ”; גם בעלות נוסח יותר רחב: “שומח אני על זה מאד”; – “תתחיל אתה אבל בפועל”; – “נו, אתה עוד לא פנוי אם לא עכשיו אז מתי”; – “לכתוב בכתב ברור כי לא הכרתי מה שכתבת”; – “למה אתה לא מפטפט? אתה יכול לומר רק מוסר לאחרים”; – “המחנך שלנו ציווה לא לחשוב ולכן אתה בתור חניך שלו צריך להסכים לו בלי שום פקפוק” וכו' וכו'; ובנוגע ליעל נשלחו אפילו מאיש לאיש מכתבים שלמים עם “תנאים” מיוחדים ומפורטים, כגון: “לדבר אתה קודם ולהוכיח בדברים ולתת לה אזהרה ראשונה, אחר אזהרה זו לעזבה למשך שנים או שלושה ימים ולא לדבר אתה אף כלום, אחר הזמן לכשנראה שהמצב רע נחוץ להוכיחה עוד פעם ולתת לה הזהרה שניה, אחר זה לעזוב עוד פעם ליום אח”כ לתת אזהרה III והיא תהיה אחרונה, תיכף אחר אזהרה זו להתחיל בעבודה ולאחוז באמצעים חמוּרים"; או: “בכל הזמן אנו צריכים לעבוד במרץ ולאסוף חומר כדי שנוכל להתחיל בעבודה תיכף ומיד ולחלק את העבודה ולתת לכל אחד עבודה מיוחדת ותכנית מעובדה”. אמנם, הסכסוך בין כל התלמידים והתלמידות לא נמשך הרבה, והשלום הוקם בקרוב, עד שלפרחון היתה שוב ההזדמנות, מדי היפגשו בחבורה מטיילת כזו של תלמידים ותלמידות פעוטים (חבורה, שעושה תמיד רושם, כאילו היא אומרת בהילוכה החגיגי: הרואים אתם, אנו מרהיבים!..), לקרוא באירוניה: – הוֹ-הוֹ… בלי עין הרע!.. אבל אש-ה“ברוגז” שבין דרורי ויעל לא כבתה עד הזמן האחרון. במשך חדשים שלמים לא דיברו דבר, וכשהיתה יעל יושבת אצל חולדה, ודרורי היה נכנס, מיד היתה היא קופצת ויוצאת, מתוך מיאון גלוי להיפגש אתו. ולפני הבחינות האחרונות הגיעו הדברים לידי כך (לא יזַכרו ולא יפַּקדו היום!), ששמעוני, המקולקל המושבע, ה“קורא שמות” (זאת אומרת, המכנה את חבריו כינויים של גנאי), נתפתה ע"י דרורי לרשום ביומן-המחלקה, בשעה שזה נשאר על השולחן בין שיעור לשיעור, בצד שמה של יעל – ובניקוד! – “אַחָת קֶטָנַה ושַדַיים אין”, בכדי להינקם באויבת, להכעיס את המחנך ולהראות לכל המחלקה מי הוא שמעוני ומה הוא מסוגל לעשות!.. – – – מה שהפושע נתפס בעוונו, ובעד המעשה, שאחר רוב חקירות ודרישות נתגלה להנהלה מי הוא העושה, גורש מן המחלקה לשבועים, זה רק הגדיל את מדורת הריב וגרם לקומפלוט חדש מצד שני אלה נגד יעל, להחריב את מקור-דמעותיה. *** יעל הבכינית היא חיה “אחת קטנה”, חברתית בטבעה. היא אוהבת “לנהל שיחות” על הגולה וארץ-ישראל, על מצב היהודים והציוניות, על התלאות המרובות של העם בגלות, על תלמידים שם, שאינם רוצים להמיר את דתם, למרות מה שבעד זה הם לא מתקבלים לאוניברסיטט. ולבן-ציון, שהיה האחד על צד הילדות והמורים בסכסוך עם התלמידים בעת ריב המחלקה השלישית, היא נטפלת עכשיו תמיד בדרישה, שיחווה לה את דעתו על מורה פלוני, על ילד פלוני ועל ילדה אלמונית. – בן-ציון! הגד לי: מה דעתך על האדון לעברית שלנו, האדון…? – הוא לא יודע ללמד דקדוק, – עונה הנשאל בכובד-ראש. – ומה דעתך… נוּ, על… אביתר? (קרינין). בן-ציון מקמט מצחו ועונה בהכנעה: – כך. אינו רע, אבל גם לא חכם, כמדומני. ומוסיף: – אביתר לא מתחשב עם אחרים. – ופרחון? – חוקרת ודורשת יעל. – פרחון?.. משתגע במקצת, אבל ישר. גם טוב-לב. לא קל-דעת. – ומה דעתך על הנבזה שמעוני? – חכם להרע, – פוסק בן-ציון קצרות. – ומה דעתך על… על…? בן-ציון מבין, שהכּונה היא לדרורי, שעדיין קשה ליעל להזכיר את שמו, אף על פי שכבר עברו שבועות שלמים מעת שהשלימו, והוא חותך: – דוקא טוב ממה שחושבים. – ולא גס? ולא גאותן? ולא יורק על אנשים? – מעמיקה יעל לשאול. – כל המידות הרעות?.. – מוחה בן-ציון ומסביר לה, כמה קשה לילד להלוך נגד כל המחלקה וכי האדם אינו אשם כל-כך, אם גם טועה לפעמים. בהמשך האינטרוויוּ הוא נשאל גם על נחמה – ועונה כעֵד: – איסטניסית; קיבלה, כנראה, חינוך טוב. על חולדה – ועונה ברטט עצור: – עוד לא הכרתיה. לבסוף שואלת יעל את דעתו על… על “זו המדברת אתו עכשיו” – והוא עונה ברצינות: – על הנוכחים אין מדברים: האם תשאלהו גם על עצמו? ואולם היא “נדבקת” בו, שיגיד: על עצמו – לא, אבל עליה – כן. הוא מחטט בחוטמו בעצבנות ואומר, שהוא מקווה, שהיא תהיה ילדה טובה בעתיד. – “נבזוּת” – רוטנת יעל על ה“דעה” הזאת ואומרת, שהיא נעלבת. ואין זו אמירה סתם, אף על פי שאינה מלווה בבכי. היא באמת נעלבת, ולא כל כך על ה“דעה” בעצמה, כי אם על חוסר-המבט, שבו הובעה הדעה, חוסר-מבט, המעיד על חוסר-יחס גמור בנוגע אליה. במה מתבאר חוסר-יחס זה של בן-ציון לילדה טובה בעצם כיעל, שעוד רב את ריבה בשעת המחלוקת הגדולה בשלישית עם ועד-המחלקה, בשעה שליתר הילדות, למשל, יש לו יחס, ויחס חיובי – מסתרי הנפש מי יבינם! ואמנם, כשבן-ציון מדבר עם נחמה, הוא מביט בפניה: פניה מוצאים, כנראה, חן בעיניו; לא כולה. חולדה – כולה מושכת אותו, וכשהוא מזדמן אתה לפרקים, הוא אינו מביט בה, כי אם בנקודה רחוקה, אלא שמורגש כי היא היא הנקודה. ליעל אין לו כל יחס, ועיניו, בדברו אתה כאילו סגורות. חבל. ו אם מאת יעל היתה נסיבה, אם היא הגורמת לזה או לא, אבל העובדה עובדה היא: השיחות המשותפות בפנסיון מתפשטות ומסתובבות בימים האחרונים, מיום שבאה יעל למקום, לא רק על חיי התלמידים כלפי חוץ, כלפי המורים ובית-הספר, כי אם גם כלפי פנים, כלפי המצב הציבורי, ועדי המחלקות, יחס החברים זה לזה, תקוותיהם לעתיד, עבודתם לטובת הכלל. בשלישית נבחר ועד – ונתבטל. כל אחד התפטר. אמנם, על פי התקנות היתה להם רשות להתפטר. התקנה אומרת: “כל אחד מחברי הוועד יש לו הרשות להתפטר בכל זמן מתי שרוצה רק”, אבל התקנה אומרת גם כן, שע"ד זה הוא צריך בכל פעם להודיע לראש הוועד!.. – הודיעו!.. כל אחד הודיע!.. – והיושב-ראש? מה עשה? – התפרץ בצחוק!.. – אם כן, הוא לא יודע להיות יושב-ראש! – – ואז צריך לבחור בך תמיד! – – חדלו מריב! – – לא, הוא חושב עצמו לחכם היחידי… – מה אתה תביט עלי בעינים רועבות?! – מובן, אני שם לזה לב כמו… כמו… אני לא יודע איך להתבטא. ויעל מרעימה: למה לא ניגשים לטובת גישוּם השאיפה של סידור­-קריאות? בן-ציון אשם!.. – אני?! – מוחה בן-ציון ברצינות, אבל ממבטיו, שהוא שולח לדרורי ואחר כך לנחמה, ניכר שהוא אינו בטוח כלל, כי אין להאשים אותו. *** רצינית היא מחאתו של בן-ציון. ומלאת קסם היא רצינותו. ועם זה קשה הוא הרושם, שהדובר הרצין כאילו מפחד תמיד מפני אפשרות הביטול מצד מי-שהוא ומשתדל להגדיל את החשיבות של כל מלה. והחשיבות אינה בטוחה, הוי, כמה אינה בטוחה! גדולה מזו: קרוב לוודאות, שאין חשיבות, שכל זה רק למראית-העין, כפי שבן-ציון קובל לפני נחמה בשעות של התגלות. יותר משני שלישים של התלמידים הנם עדר. אחר-כך יש כבר אחוז, שבא בחשבון, שיכול להיבחר, למלא תפקיד, לעשות איזה דבר – ובין אלה נטושה המלחמה: כל אחד רוצה לעמוד בראש. אין יחס רצין. ריקניות באסיפות. אחדות חסרה. איך מאחדים? – ע“י סידור-ועד. אבל כל אחד צועק, מפריע, רוצה להיבחר – הכל צועקים… “צדדים”… היום נבחר ועד – ומחר הוא מתבטל… וכשהוא מתקיים – אינו עושה כלום… באה “בקורת”… מתאספים לבחור ועד חדש – והכל מתבטל ע”י הרעש… קריאת שמות – ומחיקות על פי רוב דעות… משחקים בוועדים כילדים קטנים… אחד לועג לשני… עקיצות גסות… מצה ומריבה… מתפזרים באמצע. משל: הוא, בן-ציון, יש שהוא רוצה מאד ללכת לבית-הכנסת להתפלל, להביע דבר-מה לה‘, איזה כוח מושך אותו, אך כשהוא נכנס ורואה את המתנועעים, את ההומים, שה’ ישמע ויעזור להם בעד תנועותיהם וקולותיהם, נעשה לו מאוס, והוא יוצא, בורח. כך גם פה. הכל תנועה מלאכותית. אחדות ע"י ועד!.. לא צריך כלל!.. נחוצה אחדות טהורה ואמיתית, נובעת מן הלב, ולא… אבל! הוא, בן-ציון, נֵדֶר נָדַר שלא להתערב. הוא לא יבטל אותם ולא יקלקל את מעשיהם. הן גם הוא בעצמו בהיותו במחלקה השלישית חשב, כי רק ע"י ועד תבוא האחדות. בכלל, אז… כמדומה, שהכל כבר היה אז… ועוד קודם… במחלקה הראשונה או השניה… הבטוח הוא בזה? לא, יש שנדמה לו עתה, כי בהיותו במחלקה הראשונה ישן לגמרי, ורק עכשיו הקיץ… הקיץ – ונפשו ריקה. ריקה! הוא מסתובב במעגל, נישא באיזה רוח. רוצה את זה – ועושה אחרת. והיום אינו בטוח, שמחר יעשה כהעולה על דעתו, כפי שהוא מוצא לראוי לעשות. הוא מפחד, שזה פסימיזם. מה את חושבת, נחמה? *** דרורי סידר ביום-השבת טיול לחורשה הקרובה, והטיול היה מוצלח מאד, לדעת הכל. היום יום כסלוי רגיל, אבל הילדים, כשיצאו מן העיר, נדמה להם, שביום זה נתחדשו כל מעשי-בראשית – ונהנו הנאה גדולה. חולדה, שנצטרפה לילדי הפנסיון בטיול, הלכה כל הדרך לשם עם יעל שלובת זרועה ומתונה, אבל שם, בחורשה, שלחה רסן, ניערה בתלתליה, ופניה דומים היו כבאותה שעה, שהיא שבה מבית-הספר מאוחר וצועקת: "תנו לי לאכול!.. אני רעבה… כל-כך… נורא! אני אֹכַל את השולחן!..:. אז, כשמגישים לה, היא מזקיפה ראשה רגע, כגברת מושבעת, יושבת מיד ומרכינה ראשה אל הקערה, אופי של חית בית שורה עליה – ולא נורא… ואולם, עכשיו, בחורשה, כשרצה, זקופה כתמר, מאילן לאילן, ניסתה לחרות את שמה על קליפות-הברושים, הביעה את רצונה ללכת מפה ישר אל הים לאסוף צדפים וחלוקי אבנים, עשתה רושם על כל נער הקרוב אליה, כי הנה זו עוד רגע תפרח מעליו – וכמעט נורא… נורא, אבל גם מצודד נפש. נחמה ליטאית לא רצתה להשתתף בטיול, אך כשראתה, שהנערות מתלחשות עליה, שהיא ממאנת ללכת מפני סיבה שאינה ידועה רק לה, התגברה והלכה. כל הדרך התרחקה מן החבורה, התיילדה, ליקטה איזו גידולים, שהילדים מנחשים בהם: “כן” – “לא”. בן-ציון לא ניגש אליה בכל משך זמן הטיול. הוא היה סר וזעף. בחורשה השתטח תחת אילן וחשב, שאין רֵעוּת אמיתית, שכל אחד לעברו פונה. וזהו טיול משותף?! אז קם וניסה להתהולל, אחז בראשו, צעק מרה – והיה לצחוק ולחרפה. יתר הילדות, איזו שולמית ואיזו צפורה, שהשתתפו בטיול, התלחשו על יעל וחולדה. זו האחרונה חושבת את עצמה ליפהפיה שבחבורה, למלכּה, שכל המבטים פונים אליה. כל תלמידי בית-ספרנו “חשודים” בעיניה, שנשרפים הם באש-אהבה אליה. צר על יעל. היא ילדה לא רעה, ולאלמונית – הטיפשה! – יש השפעה לא-טובה עליה. צריך למצוא איזו עצה, איך להפריד ביניהן. דרורי מילא בהצלחה גם את התפקיד הזה: להפריד. הוא נתקע ביניהן, בין חולדה ויעל, כמו מבלי משים, כמו מתוך השתובבות, והתחיל לשיר בקול: כולם אומרים, כי אני בחור יפה. עשר כבר אהבתי, תשע כבר עזבתי, אבל אותך, יקירתי, לא אשכח לעולם. יעל מחתה בכל תוקף נגד “הנהגתו” של דרורי, וגם נגד השיר, והציעה שישירו את השיר: “אנו עולים ושרים”, ובעצמה פתחה בקולה הנעים בניגון המַרש הספוג הלך-נפש של עריגה ובטחה כאחת; אלא מפני שלא זכרה את כל המלים, הסתפקה רק בבית: על ההר, על ההר – שמה דרור אין מצרים, ונמשכים הלבבות, העינים נשואות, ומתפרצות לחופש, ומתמלטות התרועות, אנו שרים, אנו שרים ועולים! – אִי סקוּצ’נוֹ, אִי גרוּסטנוֹ, אִי ניקוֹמוּ רוּקוּ פּוֹדאַט ­– בילבל דרורי בדקלום רוסי-ערבי, והיה דומה לגרוזיני או ארמני קטן שנשבה בין עם אחר. – ויחאַזוּ אַדין יא נא דאַרוֹגוּ, – נמצא מיד מחקה לדקלומו. – צדק מאד, – חשב בן-ציון, שהמלים הרוסיות, גם בהברתן הזרה, מצאו הד בנפשו – “שממון ועצב ואין גם למי ללחוץ יד”… “יחידי אצא לי לדרך”… השיר “אנו שרים ועולים”, בתור שיר, הוא אמנם אהוב גם עליו, אבל לאלה אין רשות לשירו… טיול “אידיאלי” נסתדר הפעם – זה רואים!.. כמו שכתוב בספר-האגדה של ח. נ. ביאליק: “אוי לעינים שכך רואות!”… עכשיו הוא, בן-ציון, מבין כבר גם למה הם רוצים בקריאות… למה הם רוצים שיסדרו להם קריאות… להתהולל יחד הם רוצים… שרים!… הוא מבין, כשפועלים שרים בשעת עבודתם, פועלים צעירים, רעננים, החיים חיי הטבע, עובדים ושרים… אבל… – רבותי! – קרא בן-ציון פתאום בקול של החלטה לגלות את האמת, את כל האמת – אתם מדברים על המחלקה… איש לא דיבר על המחלקה, והעומדים קרוב אליו נפנו בתמהון. – אנחנו מדברים על אחדות-המחלקה, – דיבר בן-ציון כמו בתוך אסיפה, והכל מתוך אותה החלטה לגלות את האמת – אבל אנו לא חושבים כלל על זה… – מה זאת אומרת? על מה חושבים? – בטח!.. חושבים על כלל דברים אחרים – הוכיח בן-ציון כמשתולל… למשל?.. איזו דברים? – לא רצה ההמון לקבל את תוכחתו. המוכיח ראה שה“רינוֹמה” שלו נפל לגמרי, שחולדה מביטה אליו כאל לא-קרוּא, כאל מפריע-הטיול. אז נשתתק ולא רצה להגיד בשום אופן איזו דברים. – למה להגיד? – הוסיף בקול נמוך, מושפל – לא רק הוא יודע את זאת, כי אם הכל… הכל יודעים, שלא לשם שיחה באים, לא לשם התפתחות… לא לשם אחדות… – באים… לקבל ולתת! – התערב פרחון על פי דרכו. והכל הריעו בצחוק. בן-ציון הרגיש, כי כבר לועגים לו ממש, כי הוא נסתבך לחלוטין. מרחוק שירכה נחמה את דרכה. אפורה, נשכחה, בלי כל ברק. ונדמה היה אפילו שאין כל חיבור בין אברי גופה. המטיילים לא שמו לה לב. בחזרה לא נפסקו השיחות הקלות. היותר קטנים שקלו וטרו בשאלה, אם הפרחים חיים. היותר גדולים ניחשו, אם גם הטיול הבא יצליח כמו זה. בין הילדות, ביניהן לבין עצמן, נשמעו ההערות: – ארג נחמד… – שלה יפה הרבה מזה… – בטח שייקרע מהר… בין הילדים והילדות: – האיש מושל על האשה… – נכון מאד. – למה זה? – אה, היא לא יודעת עוד כלום… – עזבו אותה!.. או: – אין הבדל בין ילד וילדה!.. – ובכן… עם ילדים אני מתנשק… נוּ… – עזוב! – עם ילדים אני מתנשק… ואת הן אומרת, שאין הבדל… – אבל אני שונאת להתנשק… ובפרט עם ילד… – רק פעם אחת… – לא, לא!.. בלי גסות!.. בן-ציון רגז. הוא רק התאמץ ללמד זכות על המשוחחים, שהם רוצים בשיחה אחרת, אלא שאין דבק. והוא הצטער בצערם. לפיכך ניגש לדרורי בשיחה סתמית: – נוּ, מה נשמע? – מאומה. – האדון לעברית אומר, שעפ"י דקדוק צריך לומר: לא מאומה. – אז אמור: “לא-מאומה”… יותר לא היה דרוש הפעם. היה ברור, ברור ביותר, שבטיול הזה הוסרה העטרה של “ראשון במחלקה” מעל ראש בן-ציון. הוא לא ידע פשר-הדבר, לא היה מובן מפני מה; והסתום עינה. אבל, איך שיהיה, הוא הרגיש, כי היום אין אף שריד של כתר-מלכות בראשו. כמיותר, כמגוחך, התנהל הוא מאחורי המטיילים, הוא, העולה תמיד על כולם, הדואג תמיד לכולם, הרוצה תמיד להדריך את כולם… השעה הקשה גרמה, שעכשיו נצטיירו במוחו באופן בהיר כל הנפתולים, אשר נפתל עם חבריו-מתחריו במשך כל שנות-לימודו בבית-הספר בעד התואר: “ראשון” – והוא התבייש על עמל-השוא וראה כיעור באמצעים שאחז למטרה זו. שפתיו לחשו: ירידה, ירידה… ליטאית כאילו נמחתה לגמרי מלפני עיני הנער. האויר שמסביבה, כמו זה שמסביבו, לחש לו על חיים של נעלבים, נגזלים, מבוטלים מהכל ומבטלי הכל בעתיד. והוא נרתע בפחד. ז מתחת לפנסיון, בבית קרינין, נתקבלה משרתת חדשה – מזרחית מתאשכנזת ו“תיאבונית”, בלשונו של אביתר, המפונק-המטומטם. הלה, הלבוש תמיד, מעשה גימנזיסט רוסי, מעיל קצר, שמתחתיו בולטים אחוריו, נוהג בה מנהגי חירות בסתר, ובן-ציון רואה זאת ממרום-עליתו, מתקנא בו, ויצר-התאוה, יצרו של עלם, שבקיץ הבא תמלאנה לו שש-עשרה, מתגבר עליו. הוא מחויר מיום ליום ובועות עולות בעור פניו. כשאין אותה משרתת לנגד עיניו, אין הוא נזכר בה, אבל בכל פעם, שיש לו ההזדמנות להביט עליה – כעין כדור של אבק רותח ומחניק מתנשא ממנה ומתפוצץ בתוכו. אבל לבלי להביט, לבלי להרהר בה אינו יכול. אין כל שלטון. גם אם ידור אלף נדרים – הוא לא יקיים את נדרו. על הכל הוא נכון לוותר, את כל חייו הוא נכון להפקיר בעד צער-הכיסופים הללו… לא, לא זו… זו כבר הלכה לה… זו איננה… הנה, הנה היא עולה… זקופה, קלה, למרות שמנוניתה… אברים חטובים, מלאים… כחולדה… לא, חולדה!.. חולדה – לבושה בטעם… חולדה – איזה אויר שקוף רוטט עליה… אה, כמה נלחץ ולוהט לבו… את חולדה כבר לא יפָּגש בכל ימי חייו… אה, זה לא יכול להיות!.. אם לא, אז אין כדאי לחיות… יעל! והוא מסב עיניו מעל החצר, במקום שהאשה המשרתת עסוקה במלאכות-בית, ונפנה ליעל, הקטנה, הכפופה במקצת, ומדבר אתה, כמו מתוך ערפל, על השיעורים, על המורים, בשעה… בשעה שאלה אינם כבר עול יתר גרידא, שאף על פי כן חייב התלמיד למשוך בו, וכהוגן, אלא מין דבר המעורר בחילה. ממש. לא, יותר מבחילה. והמורים! לאלה יש איזו משטמה נוראה: לו היה לאל ידו, היה קורעם כדג. נורא!.. הרי קודם לא היה כך… מה זה אתו? אפילו לקרוא ספר אין ביכלתו. הוא נופל, נופל… אבל אפילו על זה אין לו פנאי לחשוב… הוא כָלֶה, כָּלֶה… בחלומות מצטיירים לו רק אברים, אברים… אברים חשופים… והוא רועד ונמק מהתקרבות אליהם… *** מתוקף המכאובים המשגעים האלה נגאל בן-ציון ליותר משבוע ע"י מחלת שלשול-הדם, אשר חלה בה פתאום ובאופן משונה, שהרי איננו זולל וסובא, כאחדים מחבריו, ואינו שם בפיו מכל הנמצא. אולי מן השמים ריחמו עליו. נחמה רצה אל הרופאים, אל בתי המרקחת, אל ההנהלה, מביאה תרופות, זריקות, יושבת על יד המיטה, מתהלכת בחדר על בהונות-רגליה – והכל כאֵם רחמניה, ויש לו לבן-ציון גם אחות רחמניה: יעל. ופעם באה גם חולדה בסינר לבן וסוכריה בפיה, הסתובבה לכבוד החולה באולם-הפנסיון כרבע שעה ועשתה רושם (לא על בן-ציון!) של איזו אַסיסטנטית סורית באיזה בית-חולים בבירות, שגם הרופאים גם כל החולים לא נבראו, לדעתה, אלא להתאוות לה, והיא מסתובבת ומגרה את הכל, כל אשר צורת זכר לו. – *** משתה תה הצהרים בבית קרינין הוא תמיד בארבע. המשרתת מכניסה הכל על טס של כסף ומעמידה על השולחן – דרך אצילות. אז יוצא קרינין מחדרו, לבוש חליפה לא-יקרה ביותר, אבל חדשה-חדשה, מעשה-משבצות, כאשר ילבשו התיירים האנגלים, המתאכסנים במלון פאַסט, ונותן ידיו בכיסי מכנסיו. הכפתורים המוזהבים בשרוולי כותנתו העליונה בולטים. ומוזר הוא לחשוב, שאלפי יהודים בכל העולם מאספים נדבות בשביל ארץ-ישראל ואדם זה טורח ומאסף כל ימי חייו, בכדי שכפתורים נוצצים יתבלטו משרוולי כותנתו העליונה והוא יוכל להופיע בחדר-האוכל בארבע בצהרים בחליפה חדשה ולשתות תה עם תופינים. בן-ציון בימים האחרונים אינו חושב על כגון זה. אדרבא, מיום שקם ממחלתו תוקפים אותו געגועים לבית-אביו שבסאראטוב ולרוָחה היפה אשר שם, שבית קרינין מזכיר לו. כעין רגשי דרך ארץ מעורר בו עכשיו כל נימוס יפה, כל דבר מבריק, כל קומפורט. אמנם, זה לא כבר, שבועות אחדים לפני המחלה, היה הוזה בשיחותיו עם נחמה דוקא לא על חיי מורה בבית-ספר תיכוני עם משכורת הגונה, כי אם על חיי פועלים בגליל, ולכל היותר, או לכל הפחות, – בהתקרבות אל המציאות – על חיי מורים אצל ילדי אותם הפועלים. ואולם עכשיו הוא יודע, שנפל איזה דבר שלילי בינו ובין ליטאית, שממנה צריך להסתיר את רעיונותיו, שממנה צריך להיזהר – והוא מעריץ סדר ורוָחה. האיש החי יפה, הלבוש נאה, האוכל כהוגן, נערץ בעיניו. הוא כופף צוארו מעל הגזוזטרה בכדי לראות, איך חולדה שותה שם תה מתחת, איזו העויה היא עושה אז בשפתיה המלאות-קסם – ומשתה-התה שבבית קרינין בארבע אחר הצהרים מכובד עליו מאד. *** אבי דרורי בא מן המושבה לסדר עסקי הלואה אחת ושתה תה בבית קרינין. אחרי שדיברו על מצב יבול הפרדסים השנה שהוא טוב, מה שאיננו טוב, מפני שאין שוק, וריבוי היבול מפיל את המחירים “אָרצה”, נאנח מנדיל פריימאן: “וויי’סיך?” (הפירוש הוא לא שאינו יודע דבר-מה והיה רוצה לדעת, אלא סתם, קצת במובן: מה לעשות? וקצת בלי פירוש כלל, מין אנחה יהודית ארצי-ישראלית כשרה-סתומה) והתחיל לספר על המעשים הנוראים של הפועלים אשר במושבה. חברת “שומרי שבת” יש במושבה, והיודעים אתם, מה מצאה החברה הזאת? נכנסה בערב-שבת עם חשיכה למטבח שלהם, של הפועלים, ומצאה, שהתנור בוער וכיכרות-לחם בתוכו. היתכן, סטייטש, גוואַלד, גיים, שרלטאנים, חילול-שבת!.. – אם הם נהיו כל הבעלי-בתים, – רטן קרינין. – נוּ, נוּ… בקיצור, התנפלו עליהן, כלומר, על הכיכרות, הוציאו אותן מן התנור והשליכון החוצה. – חָזק! – קרא אביתר. יעל, שישבה כאן, תמהה ושאלה בכעין מחאה: – מותר לרמוס לחם ברגלים? – הכל מותר,– ענה לה פריימאן בהֶ-הֶה – מחריבי הישוב!.. ולא רק מותר… צריך היה לגרש אותם ולבלי להשאיר מהם שריד ופליט… יעל נחרדה. נדמה לה, שלעיניה עוברת התמונה, שהיתה רואה בימי החופש בכל בוקר במושבה: מארבע רוחות, מכל הכפרים הערביים המרובים שמסביב, באים גדודים-גדודים של ערבים, ההולכים לעבודה, וערביות, ההולכות לעבודה או נושאות אוכלין, פרי עבודתן בבית, למכירה ליהודים… ערבים וערביות… למאות, לאלפים… בבוקר הם באים ובערב הם שבים… חסונים, חזקים… פלחים… אף יהודי אחד אין ביניהם… ורק על יד ה“קלוּב” מסתובבים כצללים איזו בחורים-פועלים יהודים… איזו עשרות… בחולצות… עלובים… בטלים… ועל יד הפוסטה מסתובב דודה, דודה של יעל, אפיטרופסה, בין הדיליז’אנסים, בין עוד עשרות אחדות של יהודים חלושים, השולחים מכתבים, הנוסעים העירה, ויהודיות, הנוסעות אל הרופא… התמונה היתה רגילה, יום-יומית, ולא עשתה עליה מעולם כל רושם מיוחד… כשם שלא נתרשמה ביחוד מזריחת השמש בבוקר ושקיעתו בערב… אבל עכשיו, עם דבריו הנוראים של אבי-דרורי, צפה התמונה משום-מה ועלתה כמו באד… – ומשאת-נפשו של בן-ציון היא להיות לפועל… – לחשה לחולדה. – עמינדב אומר: לשומר… – תיקנה חולדה – והוריו יסכימו לזה? – הקשתה. – כל מי שנותן עבודה לכאלה – רעם פריימאן בינתיים – לוֹקה! – ואני בכלל… – ציפצף קרינין בקול של דֶנְדִי – אני בכלל איני יכול… איני יכול לראות יהודי… העדין מטבעו… עובד בזיעת אפיו בעד פרוסת לחם יבשה… רחמנות… איני יכול… *** באוהל-ישרים זה של קרינין קרה מקרה-אסון. ארון-האויר התלוי במרפסת, העמוס תמיד אוכלין מרובים, כבד עכשיו ביותר: רק שבוע אחד נשאר לחג-החנוכה. אחר משתה-התה טיפס אביתר למצוא שם איזו דברים נעלמים. הוא ניצב על כסא, הכסא נדחף ע"י חולדה, שהיתה אתו בעצה אחת, המטפס נאחז בארון, משך אותו בחזקה, העתיק אותו ממקומו, ואגב הפרעת שיווי-המשקל הפיל קערת-נחושת אחת על ראשה של חולדה. המכה לא היתה גדולה, אבל האוכלין המרובים שהתחילו למטור מסביב לה, לנפול ארצה, להתגולל ברעש, הממו את בת-היחידה. אביתר ברח, והמוכה התחילה לצעוק בקולי-קולות. אז התפרצה האם בבהלה: “חולדה’צקה! אוי, חולדה’צקה מתה!” – ונתעלפה. התאספו השכנים, באו כל התלמידים מלמעלה, וצעקו שצריך להביא את הרופא. בינתים פנו לקרינין, לבעל-ההשפעה, שעמד אף הוא כאן עם פני רחמנות, שיגש לאשתו, לנחמה, להשקיטה; אך הוא עמד כפסל ורטן: – לדידי… הא? עצבניות הן… הסכנה עברה… לדידי… – אבל ישפיע על אשתו!… – לדידי… עליה אין לי כל השפעה. קלון-הבית נגלה, באופן הזה, לעיני הכל. התלמידים הצעירים ראו את איש-המלחמה הגדול הזה בשעה של הורדת נשקו מעליו. אף אביתר נקלה בעיני בני-הספר, וכשהוא מתהלל שהוא יגמור בית-ספר “עזרה” ויהיה “בתור טכנולוג”, מייעץ לו פרחון, שיחד עם זה יהיה גם פאַרמאַצבט, ואז יקח גראַם אחד (יספיק!) מן הטכנולוגיה שלו ויעשה רצפּט – “בדוק ומנוסה” – להקאה… הכל היה טוב; אלא דא עקא, שה“סימן”, כעין משהו חריץ, המתנוסס עוד בלחיה העגולה של הנזוקה אינו גורע מחִנה בעיני בן-ציון. כתפוח-תאוה אדום, שנתקעה בו שֵן, היא בעיניו. והוא זוכר את רגע האסון, רגע נפילת קערת-הנחושת. במוחו מצטייר כל-כך ברור: עיני-זכוכית פקוחות, פנים מוקטנים, תאמי-צביה עגולים. ­ ­– *** למן יום-הנפילה הורעו עוד יותר חיי-המשפחה בבית קרינין. בשעת ארוחת-הצהרים כתוב על-פני בעל-הבית: “כשאשתו של אדם היא ארורה – למה יגָרע מערכו, מכבודו? ע”י עניות, מחלה, אסון – כן… אבל עי“ז שאשתו היא ארורה? היכן הצדק?”… אבל איך שיהיה, וכך הוא הדבר. אין צדק בעולם! ובכדי שיגרע פחות מערכו, הוא, קרינין, מוסיף ללחום את מלחמותיו בחוץ, ושדה-הקרב בביתו עזוב: הוא אינו נראה שם מארוחה לארוחה. ולא היה איכפת הדבר ביותר, אלמלא הביא לידי כך, שאביתר וחולדה חפשים לנפשם לבלות לכל זמנם למעלה בין התלמידים בפנסיון. אביתר – למרות מה שהפנסיונרים אינם מכבדים אותו, הרי הם מכירים לו טובה על שהוא מושך תלמידים גדולים לאולם-הפנסיון שלהם, והוא – אף הוא מתכוון כלפי הסביבה החדשה, מסתגל אליה, מתחפש ל“מהפכני” ומספר בגודל-לבב על החוצפה, שהוא מראה כלפי מוריו בבית-ספרו הוא. והיה מעשה, שהמורה שלהם להתעמלות העניש תלמיד אחד על שלא רצה להסיר את מעילו העליון על פי הפקודה: “להישאר בכתנות תחתונות לבד!” התלמיד נשלח לחדר-המורים, לעמוד שם שעה שלמה, ושם, כשיצאו הכל, ישב התלמיד על הכסא ולא עמד, ונתפס בעוונו, והתחצף, והיכה אותו המנהל על הלחי פעם ושתים, והגן הוא, אביתר, על המוכה, ופנה למורה ואמר: “אדוני! מאין הוא יודע? אולי לא רצה התלמיד להסיר את המעיל מפני שכותנתו מלוכלכה?” – – אתה אחי! אתה גיבור! – מסתובבת בין התלמידים חולדה, אחות-הגיבור, בחלוק מזרחי-ביתי (ובלי שום ספק: לא מלוכלך!), תלתליה סתורים, והיא מותחת מאחוריה את החלוק ההדוק לגופה ומפשפשת ובודקת לרגעים מתחת לגבה, מאחוריה, אם הכל כשורה במתניה. הכל כשורה, חולדה! ח החבריה של אביתר היא דוברת עברית, השפה השוררת בבית-הספר, אבל היא אינה דוברת; היא מגמגמת. זוהי חבריה של צעירים אילמים כמעט, צעירים בלי לשון כלל. יוצאים מפיהם מיכנית איזו צלצולי הברות, הדומים לעברית החדשה, אבל בלי קשר, בלי טעם. מלה עברית, שיודעים אותה, משתמשים בה, בה בלבד או בצירוף עם עוד מלה, אבל מבלי לבנות מן המשפטים הקטועים שום מאמר שלם. התפתחות… בשביל התפתחות… לא היה התפתחות… הזמן שהתחיל ההתפתחות… – ואני סוקר במבט: יתר העמים יש להם ארץ… ובכן חוץ מהממשלה יש להם דברים… עוד… אז… ובכן עם כזה יכול להיות גם לא כל-כך מפותח… – העמידו את הוויכוח… אני לא אוהב כשמתקהלים… כאילו שההבדל הוא גדול!.. – נכון… מה אתם מתחשקים… לפזר בין כולם… את העסקים? – תתפלא?.. אתה לא יודע איזו עסקים אני חושב?.. – אז אתה אוחז אותי למשוגע?.. – זה קורֶה!.. *** הדלוּת הנוראה בביטוי, בכלי המחשבה, מתבלטת עם כל נסיון הכי-קלוש לדבר על ענין יוצא מגדר המשחק בקלפים. הגמגום גדול לא רק בהתפארות בראיוני-האהבים, דברים שרמיזות וחצאי-מלים יפים למסירתם, אלא אפילו בענין יורידי, כמלחמה התמידית עם המורים, ואיך ש“מתכּתּבים” אהדדי. במחלקות אלו תמיד עומדים על המקח: אתה, האֶכּסטרן, רוצה תמיד להיכנס למחלקה היותר גבוהה, וההנהלה כאילו רוצה תמיד להורידך להיותר נמוכה, כדי שתתענה עוד שנה נוספת תחת ידה. הללו, המורים, רוצים להשתמש בכוח נתינת הדיפּלוֹם עד כמה שידם מגעת, למנוע את הנתינה עד כמה שאפשר: דורשים “בחינות”, “ידיעות”, “חזרות”, בשעה שהם, המגמגמים, היו רוצים “לקרוע את החבלים” (כלומר, לנתק את הכבלים) ולהיפטר במוקדם האפשרי, וכועסים, לפיכך, מאד על הקומדיות הרשמיות. שאיפת השאיפות היא להוציא את הדיפּלוֹם “יפה שעה אחת קודם” וביגיעה המינימאלית. *** המילה העברית נשארה זרה לנכרים הללו: אינה מקשרת, אינה מרוממת, אינה מגידה כלום. אולי מפני זה הם ממהרים כל-כך להפסיק או “להעמיד את הוויכוח”, כמו שהם אומרים, מדי יתקרב מי-שהוא אל תוכן מסוג נאצל קצת. כל אותו הסיפוק הנפשי הגדול אצל בן-הספר, המתקבל על ידי החדירה לתוך שירת שפה קרובה, חסר כאן מעיקרא. שימוש הלשון הוא של פעוטות, כעין: מדגדג לי… מגרד לי… כסא בעד לשבת… כדור בעד לשחק… נשחק בלָרוּץ… *** על חשבון הביטוי מפותחות למדי אצל החבריה האֶמוציות בנות-בלי-ביטוי. כגֶתֶּה בשעתו מסתבכים הללו ב“אהבות” חדשות בטרם נתנדפו הישנות. האמביציה גדולה. הרמיזות על ה“רַנְדֵבוֹת” מרובות ופרטים רבים נמסרים על כל צעד וצעד של המדוברת, ואיך הם “התמקמו” (קבעו להם ישיבה, מלשוו “מקום”). היא באה משם, מצד זה ולא מצד אחר. היא עשתה אתו עוד איזו צעדים. מה חשבה בצעדים האלה? (כלומר, למַה נתכוונה?) להאריך את הטיול? להסב את עיני הבריות? שהיא עשתה את הצעדים האחדים לתומה – לא יעלה גם על הדעת. הספר זר – אבל המיניות שבו דלויה, דלויה עד הטיפה האחרונה. קובעת-כוס-התרעלה. גיואי-די-מופסן אינו נקרא, אבל החלאה שבציוריו מצוצה. מצוצה עד היסוד. טולסטוי – כספר החתום, אבל שבכתביו יש איזה סיפור – מתורגם או מעובד – בשם “פרנסואזה”, שבו מלחים מענים איזו אשה זונה – את זה יודעת דוקא גם החבריה הבלתי ספרותית הזאת. פשבישבסקי והמספרים הרוסים שלאחר שנת 1905, המקשים את עצמם לדעת, – לעילא ולעילא. ה“אוּניברסאַלקוֹת” ברוסית של האמן-הריבולוציונר הפולני, המטורף לדבר אחד, להביא “חרבן” על האשה – לחם-החוק. המקומות הצדדיים שבדברי גיבוריו, אם רק הם גסים וקולניים ביותר, משורטטים בקוים תחת השורות או מצוינים מן הצד: “אל תביא את רעך לבית אהובתך – זהו סעיף ראשון בהלכות אהבה!”. או: “את האהבה צריך לחמוס בכוח! בלי שום פקפוקים, בלי גישוש באצבעות, לא להסתובב כחתול מסביב לשומן חם, לא! בגאון ובהכרה צריך להשיגה, אז תשיגה! להכניע!!” או: “הנשים דומות לילדים, אבל בעוד שהילדים הנם טהורים ותמימים, הנה הנשים הנן רעות, בוגדות, מתפארות בשקר, רודפות אחר הכבוד, שפחות מכורות לשטן” וכו' וכו'. כך משרטטים ומציינים בעלי-המחשבות, כלומר, אלה שמחפשים “רעיונות” בספר. אחרים אוהבים יותר לשרטט את עינויי החיבוקים ותסיסת הנשיקות ורגעי התענוגים שאין להם שיעור – כל אלה התיאורים הנמסרים במין אֶכּסטאזה מזויפת, בהגדשת אמרים של טכניקה ספרותית ידועה ותבלין של מליצות מיניות על הנצחיות, האין-סוף וכו'. – אמנם, לא התיאור המיני שבספר מוליד את האסון: את הגירוי. הגירוי ישנו, גם בלי תיאורו של הספר. אבל התיאור, הנעשה בידים, מכלכל אותו, מגדיל אותו, ממשיך אותו. ולא רק בשעת הקריאה – בכל שעת כושר הוא, התיאור, מתעורר, מלהיב את הדמיון, מתייצב כמו חי: זהו!.. ומעורר… מחדש ומחדש… הלא כה דברי אותו האורח החולה בן-בלי-האידיאה: האסון הוא, שכמה שקשה על הנער הגירוי, הרי הוא רוצה בו וניחא לו בו. התאוה להימצא ברשת יתירה היא על הטרדה להימלט מן הרשת. והמיניות שבכתב, לא פחות מאמנות –החייטות – כן, כן, לא פחות – מסייעה לדבר ומחדשת את הדבר, מפנה את הלב מדברים אחרים, מעוררת לחיקוי ונוטלת את החיים. וקברניטי הציבור? הקברניטים דואגים לזה. פורנוגראפיה! – הם מתריסים ומדברים על הנחיצות להגביל את ה“אמנות”, ליטול מן “האמנים” את החופש של מסירת הכל, כל הרגשות-חיים, ולכל הפחות, להסתיר ספרים מסוג ידוע מעיני גיל ידוע. ואילו היה זה בגדר האפשרות, ואילו היתה לדבריהם ולאיסוריהם איזו השפעה, כי אז ודאי היתה גורמת אצל הצעירים לריבוי החיטוט בספרים האסורים. אבל הוא הדבר, שהפרובלימה-הדאגה לאמנות-שבעט נשארת אצל הקברניטים דאגה סתומה שאינה מעלה ואינה מורידה. בעוד שהדאגה שלהם, למשל, לאמנות-שבמחט היא הרבה יותר ממשית; שם הפרובלימה אחרת היא לגמרי; איך להרבות להשתמש בה, באותה אמנות, בשביל עצמם ובני ביתם היקרים. מובן, לא כל הפרובלימות שוות. כן. כן… *** על הרכסים שבקרבת בית-הפנסיון מתפתלים ענפי גפן בר. יש שם גם שיחים עבותים למדי, שבשכבך מתחת לאחד מהם אינך נראה ממרחק של ד' אמות. החבריה אוהבת את המקומות הללו. “זו כבר בגרה מצוין!” – אלה הם הקומפלימנטים; “מצוין למוץ ממנה!” – אלה הם קטעי השירים-בפרוזה הנשמעים משם. ונפלא הדבר, שהתועים בלילות על יד השיחים לעולם אינם מעלים על דעתם, אולי נמצא שם מי שהוא וישמע, אעפ"י שכמעט לכולם כבר נזדמן להימצא שם בעצמם ולהאזין לקריאות כאלה של אחרים. אחרי התעיות הללו, ממחרת בבוקר, אי-אפשר כלל ללכת לבית-הספר. וכשמתגברים והולכים, באים עיפים, חיוורים ובלתי-מוכשרים לקלוט דבר מדברי המורים. הטֶכּסטים מ“חובת הלבבות” ו“האמונות והדעות” הנם כל-כך רחוקים, כל-כך בלתי נוגעים… ועם זה, כל אלה שלא תעו אמש, מאיזו סיבה שהיא, ואינם כל-כך חיוורים ועיפים, חושבים את עצמם לאומללים, לאנשים ש“הפסידו” ומתקנאים בתועים. *** אם לא על רכסי החול, הרי הם מתרוצצים כולם באולם. כל אחד ואחד מהם כשהוא לעצמו הוא או בעל-נפש קצת (לעתים רחוקות), או רגיל, או גרוע. ואולם כולם ביחד, בצותא, ובפרט במילולם ה“עברי”, הם עושים רושם של אי-חשיבות גמורה, אפילו לא של קלקול יוצא מן הכלל. “תכשיטים” – קוראה להם נחמה ליטאית בלי כל אינטוֹנאַציה מיוחדה. *** בני המחלקות הקטנות עומדים פעורי-פה מסביב לחבריה של אביתר ושותים בצמא את כל הדברים. יש שהם מגורשים בנזיפה מעל הגדולים: “מה? גם אתם כבר גדולים? גם אתם רוצים כבר לדעת הכל?” מגורשים – וחוזרים כרגע, כזבובים אל הנופת. עכשיו הם כבר יודעים את פרטי-פרטי-היחוסים שבין הגדולים והגדולות: בין זה וזו כבר הענין הולך ורפה; בין זה וזו הקשר מתחזק מיום ליום; וזה וזו – לילות שלמים הם מטיילים יחד; בחנוכה יעשו טיול למושבה פלונית. *** תקופה חדשה. רוח חדש. לא עוד יֶראו בני השלישית והרביעית דואגים ל“חומר “, ל”מקורות " בשביל החיבורים אשר אליהם לכתוב בדבר ר' עקיבא ובת כלבא שבוע. “לך כבר יש מקורות?” – שאלה הדדית זו כבר אינה נשמעת. עכשיו החיבורים אינם נכתבים; התירוצים בפני המורה הם מן המוכן: כאב-ראש או שכחת-המחברת. והמלים שהם חוטפים עכשיו מפי הגדולים הן אחרות, אחרות לגמרי, לא מחיי בית-הספר, לא מן הרומאן האידיאלי שב”ספר-האגדה". התקופה היא תקופת אביתר. ט חופש-חנוכה. נחמה ליטאית אינה יוצאת מחדרה הקטנטן, אבל היא יודעת, שהמשחק בקלפים בוער ממש בבית, שהאש אחזה את הכל, גם את בן-ציון. היא יושבת בטלה, מזמזמת את הבית האהוב עליה משיר של מַנֶה: ובעת חץ היגון ידאיב נפשך, פגעי התופת תראה מסביב, אל תאמר נואש, כי אמץ כוחך, עוד יבוא יום כי יופיע האביב – ואינה יודעת מה לעשות, במה לעסוק. היא מפשפשת בין ספרי הקריאה שעל שולחנה: כתבי פייארברג, “מבית ומחוץ”, “מהעבר הקרוב” – היא קראה את כל זה כבר כמה פעמים, ואף העתיקה למחברתה את כל קטעי השירה אשר נגעו בה ביותר, לפעמים גם באיזה שינוי מלשון-זכר ללשון-נקבה, להתאים את הדברים אל עצמה – ומה לעשות: דברים חדשים אין למקרא!.. היא נוטלת את מחברתה וקוראה: "בכל העולם הגדול והרחב עם השעשועים הנחמדים, בכל החיים המלאים מחזות ותענוגים לא שבה את לבי דבר זולתי הצללים. "אמנם רבים הם האנשים האוהבים את האור ואת היום, ואני הנני אוהבת אך את הלילה ואת הצל. "ליל חושך וצללים שחורים, היש מראות יפים ממראות אלה? “והשמש היא קורעת את עיני, האור סוחפני לראות ולהתענג מן העולם ומן החיים… הלב הרך מתעורר רגע ורוצה להיכנס לתוך עולמות שאינם שלו; החיים פתוחים והלב יורד עמוק-עמוק לתוכם ומושך אחריו את כולי, רגשותי, רעיוני, ולבי מתענג על קרני השמש הזאת, ולא יתנני לבקש את ידידי הצללים. ובכל זאת הנני למצער מפנה את מחשבותי רגעים אחדים אל החושך ואל אופל הלילה והצללים” – – – נחמה שוקעת במחשבות. דמות-האם בעיר הליטאית הקטנה עולה בחזון. הצללים שבחדר דודה הרב, עליו השלום, המלא ספרים. היא מרגישה את עצמה נזירה, קדושה וטהורה; היא נזכרת משום מה בדבורה אשת-לפידות אשר ישבה תחת התומר ושפטה את ישראל, ואיזו הרגשת אושר לא תדע שחרה מפעפעת בקרבה. היא מתעוררת, מזדעזעת, הופכת דף במחברתה וקוראה הלאה: "הדרישה והחקירה הזאת תביא אותי לידי דרישה וחקירה, מחשבה לידי מחשבה והרהור לידי הרהור וכן חוזר הדבר חלילה במוחי ובלבבי, ואני עמוסה במחשבות וברגשות זרות עד לבלתי נשוא. "אני שמחה בחלקי, אחרי שאיני חושבת כלל על אודות חלקי. הספרים לי הכל, המחשבות לי הכל, החזיונות לי הכל; ולי תחסר רק נפש קרובה לנפשי, שאגיד לה הכל. “על אדן החלון הגדול של חדרי הנני נשענת לפרקים, ואני רואה בעלים הנושרים בין צללי האילנות מעין העצב שבדומיה; ואני מרגישה את חייהם הפנימיים וגעגועיהם הפנימיים. לי אין הדבר ברור, כי אין אני מבינה שיחת האילנות, אבל הנני מרגישה שיחתם”. – – – הקוראת מורידה ראשה על המחברת. היער אשר על יד עיר-המולדת היקרה התחיל מרשרש בזכרון. עובר אתה את הגשר של טחנת המים ומיד הנך שם, בין עצי הלִבְנה… בעיניה הסגורות היא קוראה את השורות המחוקות במחברתה: “אני אוהבת, אני אוהבת, ואיני יודעת גם מובן האהבה! אבל צריכה היתה לי לנפשי, צריכה היתה לי, להאיר את אופל בדידותי, נשמה חיה בחדרי הבודד (שגם יעל עזבה אותו!…), אוזן מקשבת לקול לבבי” – – – מן האולם מגיע אליה רעש המשחק הלוהט. אבל על פניה אין תוכחה, כמעט גם לא התמרמרות. רק טרדה, רק דאגה, דאגת אֵם אשר לא ילדה. האֵם האוהבת והסולחת היתה רוצה לראות את ילדיה עוסקים בדברים אחרים לגמרי – והמטרה ממנה והלאה!.. י יעל עזבה את חדרה של נחמה, לאחר שניסתה כמה פעמים לנהל אתה שם שיחות סודיות ארוכות ולא עלה בידה. נחמה השתמטה תמיד משיחות כגון אלו, ופעם כאשר הציקה לה ה“קטנה”, ענתה, שאינה יודעת, אינה יודעת, אבל אם אינה טועה, שמעה מפי בן-ציון, בשיחה עם דרורי, שאין כלל מה לצחוק ושאין בזה כל סוד… נוּ, פשוט, כמו בעבודת האדמה… דרורי ויעל, שהם בני-מושבה, צריכים לדעת: חורשים, זורעים – ויוצאים ילדים… יעל נתביישה, בכתה וטענה, שאין היא מבינה, אין היא מבינה… היא שמעה שיש איזו “פעולה” – וזה כל-כך מזוהם… והכל מגחכים וקורצים בעינים, כשמדברים על זה… נחמה סבלה מן השיחה, קשה היה לה, והיא אמרה נמלצות, שלב צריך להבין ללב בלי דיבורים, ומי שאינו מבין בלי דיבורים, אז גם הדיבורים לא יועילו לו… ומיד העבירה את תוכן השיחה לשאלת הקריאה, איך צריך לקרוא בספרים, איך שצריך לבלי למהר בשעת הקריאה, כדי לדעת כבר את הסוף, אלא צריך לעמוד על כל דבר, אם אין בספר מחשבות חדשות אשר יפגעו במחשבות הקודמות של הקורא… יעל ראתה בזה רמז בלתי-נעים כלפי אופן-קריאתה היא – ונעלבה. וכשחזרה בעקשנות אל תוכן השיחה הקודמת ונחמה גערה בה ויעצה לה להישקט ולהירגע, בהיותה עוד כל-כך צעירה וחלשה, עלתה חמת יעל עד להשחית… נחמה, בטח, שוכחת, שהיא רק במחלקה גדולה ממנה, אבל לא אֵם… הגדלות אינה במחלקה!.. ואל תדבר אליה כמו אם… לה, ליעל, אין אם… יתומה היא – – – והיא רשמה את כל המאורע ביומן שלה ומצאה לה חדר אחר בפנסיון. *** יעל אינה נחמה. לה לא די במחברת, שתעתיק לתוכה דברים שבספר ותרגיש כאילו מלבה יצאו. לה יש יומן ממש – “יומן המקרים הקורים” אותה – עוד מן המחלקה השניה, מן הזמן שהיתה עוד ביישנית גדולה, ובהיפגשה בנער, היתה בתנועה של ערביה השמה את צעיפה על פניה בהיפגשה בגבר, מגיעה את כף-ידה אל שפתיה. עכשיו היא כבר אינה ביישנית כזאת, והמידה שנשארה בה היא כבר במקצת מתוך פחד על הסתירות החדשות שבנפשה ובמקצת לשם אמצעי, בכוָנת מכוון. יעל עכשיו היא כבר חי נושא את עצמו, וגם הטון של יומנה אחר הוא. אין בו כבר הדיבורים המתחילים של אז: “שלום לך יומני היקר ממני רעותך המתגעגעת עליך נורא!! ולספר הרבה יש לי אליך” או: “ענני יומני היקר למה זה לא רואים את שולמית וצפורה ג”כ כבר שבוע לא בואה אלי, למה זה?“. עכשיו היא פונה אל יומנה רק כשאיזה מעשה שלה דורש בירור, והבירור קשה עליה, אז היא מסתפקת בהוספה: “למה? – אתה יודע, יומני!” לשונה עכשיו היא פרוזאית יותר: “אם ע”ד הנייר אני חושבת אז באמת יש די הרבה אבל אם יש חומר מה לכתב… באמת היום חנוכה… אבל בכל זאת באמת כשאין חומר”; או: “קראתי בספר מלה אנימיה לשאל את בן-ציון”. כי בינתים עברו עליה ועל סגנונה, האדם שבה, שתים-שלוש שנות-מלחמה בעד מקומה בחברה; בינתיים עבר עליה ה“ברוגז” עם דרורי וכל המסתעף מזה: אינטריגות, הסברות של שקר, חרטות על מלה שנאמרה מתוך כעס ושיכולה לקלקל, מעשים של צביעות, דברים ועובדות מצד דרורי, שהיומן הוכרח לציין אותם ב“וזה לא נכון”. הוצאת לעז, למשל, שהיא “מתה בעדו” ושהיא רוצה “להיות שלום אתו”. שמעוני, לפי דבריו סיפר לו זה בעת שלן אצלו במושבה בעת הטיול הגדול, ו“זה לא נכון”, כי שמעוני, כפי שהוברר, לא לן אצלו מעולם. אחר-כך הפתקאות, אותן הפתקאות, שהמלה “שלום” אינה הגויה בהן בכל אותיותיה, כי אם רק “ש…” ונקודות אחריה, – בית-הספר הקשה של ה“חיים”!.. *** חולדה ויעל עולות במדרגה למעלה, על מנת להיכנס אף הן אל התלמידים הגדולים המשחקים בקלפים. שעת הערב היא מאוחרה, אחרי אחת-עשרה. חולדה קופצת ישר, וכל קפיצה מעידה עליה, שהיא מתענגת על הגרציה שלה. לה יש קשר נפשי מיוחד לחפצים כגלויות מצוירות, תכשיטים, קלפים – ורוחה טובה עליה. יעל מצדה תוהה קצת בדבר ועושה רושם כאילו היא נכונה להתחבא על כל שלב ושלב. הבית הוא, אמנם אותו הבית והתלמידים אותם התלמידים, אבל חשה היא, שאין היום ככל הימים. השעה היא מאוחרה, והיא בעוד רגע תעמוד לפני כל החברה, תיכנס לתוך חיי החברה – ואיך יקבלו אותה? מה מושך ומה נורא!.. כשהגיעו עד הדלת למעלה, אמנם נתחבאה בפינה. חולדה דפקה בעוז, ודרורי פתח לה את הדלת ואמר: “יכנס!” חולדה אמרה, שאינה יחידה. צעירה אחת מתחבאת פה. – “משחקת במחבואים? – התבדח דרורי – אנחנו נמצא אותה!..” אז נתבקשה גם יעל להיכנס. הגיע הרגע!.. היא הוסיפה להתחבא, לעשות העויות. “בחוץ לא מדברים!” – גזר דרורי כבר-סמכא בנימוסין. אז יצא גם אביתר והודיע ל“יעלישקה”, שאפשר להיכנס, שלא יאכלו אותן שם. בפנים היתה אטמוספירה של צפיפות, עשן ועיפות. בתוך הדוחק נשענה חולדה על דרורי והוא צבט לה בקיבורת-רגלה. היא התחפשה, שאינה מרגישה כלום ועיניה הסתירו שובע-רצון של נצחון. ליעל נודע באותו מעמד, שהנשף המשותף של המחלקות השלישית והרביעית לכבוד-חנוכה נקבע כבר – והפעם בבירור! – למחרתים (מחר הלא תהיה חגיגה ביתית לילדים בבית קרינין, שהרבה מן התלמידים מוזמנים לה), והיא שמחה על שנשמעה לדרורי, שגם בעצמו רכב הביתה על סוס רק ביום הראשון לחג, ולא נסעה למושבה לדודה. *** כל היום, מלבד בשעות ארוחת-הבוקר וארוחת-הצהרים, שיחקה החבריה על הכיכר בכדור-רגל, ויעל עמדה מקרוב, הקשיבה לצפצופי-החליל ולשאון-ההתעוררות והביטה בחרדת-נפש מסותרה על אביתר בכל פעם שהלה הקיש ברגלו המתכופפת-המתמתחת בכדור והעיף אותו ברוב חריצות למעלה-למעלה. ובערב היתה חגיגת הילדים הביתית אצל קרינין. ההורים לא התערבו בשום דבר והילדים היו שמחים. יעל השתוקקה מאד להיחשב לבת-בית, ועל כן לא ידעה, אם בתור שכזו יאה לה לטעום מן הפרפראות שהוגשו אל השולחן, ש“העולם” התנפל עליהן ברעבתנות כזו ושאף היא נתאוותה להן כל-כך. ומתוך שקלא וטריא התהדרה, לא טעמה כלום וחשבה כל הזמן, אם הכל רואים, שהיא אינה טועמת כלום. דרורי סיפר מעשיות בבידואים. ומן הבידואים עברו לחלומות. בן-ציון נענה לדרישה, הכסיף מהתרגשות פנימית וסיפר בגנדרנות את חלומו. והנה הוא עומד בבקעה רחבה שחורה. אנשים עומדים ועובדים. העבודה קשה מאד-מאד והזיעה נוזלת. ופתאום מתקרבת השמש כל-כך אל האדמה. אימה! אם יושיטו את היד – יגעו בה. היא מייבשת את המוח. האנשים אינם יכולים לעבוד – ומוכרחים. איזה כוח מגניטי מכריח אותם. הכל צועקים בקול פחד. אז אומר הוא להם – – – יעל הפסיקה אותו וסיפרה את חלומה היא. הירקון. עצים כרותים ומים. אור-ירח. היא עוצמת עיניה, אבל היא חשה באור גם מתוך עצימת העינים. אז התאנחה: למה כה גדול האור – ובלבי חושך? אביתר לקח כוס יין וקרא: “לחייך, יעל!” יעל ענתה: “לחייך גם אתה!” – והיתה ברקיע השביעי, אבל כיסתה על זה. וכשהגיע תורו של אביתר לספר את חלומו, והוא סיפר איך שהוא שוכב בכרם, מסותר, רואה פיסת שמים ועליה עננה~ מבעד לעננה איזה שלט; מה כתוב על השלט? – יקב; והוא נכנס ליקב; שם חביות ענקיות; אבל החביות אינן מלאות יין, כי אם ריבּה – – – אז התאנחה שוב ואמרה: – ואני חשבתי: דמעות… בשעת הריקודים הוזמנה מאביתר וראתה את עצמה כעומדת בראש העולם. אחר משחק הבטה ממושכה, זוגות-זוגות, איש בפני בן-זוגו – בן-ציון ידע להביט הרבה ולבלי לצחוק, עד להפליא! – שיחקו במשחק כללי: “היום רועש”. חולדה נקראה מפי המוליך ואחריה – דרורי. הכל הרימו קול-צעקה. אבל חולדה לא נכלמה. לבסוף שיחקו ב“ערים”. להחזרת ה“משכונות” היו “משפטים”: זה עני, זה תרמיל, וכל מה שהעני מקבל הוא צריך למסור לתרמיל. השופט נותן נשיקה לעני. העני צריך למסור לתרמיל. והתרמיל – יעל! והרי דין ודברים. יעל אינה רוצה לקבל את הנשיקה, מוותרת על המשכון, בורחת לחדר אחר; רודפים אחריה. – *** הנשף של המחלקות היה מהדורה חדשה של ה“טיול”, אותו הטיול המוצלח שנשאר בזכרון-הכל, אבל – או מפני שפה לא היה מרחב-שדות וירק-יער, או מפני שכמעט כל המשתתפים כבר לא ישנו לילות אחדים – הפעם הרגישו הילדים, שהם מרגישים עצמם לא בטוב, שממתקים ומגדנות אין, ש“אין סדר” בנשף, ש“לא הא”, שאין “מצב-רוח”. ליעל נדמה שהיא, חברותיה והכל כאילו משתדלים להיות דומים למי שהוא. הכל רוצים, כגדולים, כ“בוגרים”, לבלות את הזמן בטוב; הכל רוצים להיות שמחים, כאילו מפני שכך מקובל הוא, שהשמחה יפה לנשף; אבל הם אינם גדולים, אינם “בוגרים”, הם אינם שמחים; ושוב כאילו מפני שכך נהוג בנשפי המחלקות, שאין שמחה, שבושה היא להיות שמחים סתם, רק מפני שהכינו ניירות גזורים לזרוק זה על גב זה, העלו שתי מנורות-ברק וסידרו שורות אחדות של ספסלים, על מנת לסלקם לפני הריקודים. לפני הריקודים קיבלה, אמנם, יעל “הפתעה”: בפוסטה המעופפת הגיע לה מכתב, ושם היה כתוב באותיות מרובעות: “מי אני? רוצה להזמינך לרקוד? תעני לי?..” היא הבינה תיכף מי הוא הכותב, היתה מאושרה על ה“כבוד”, העמידה פנים, שהיא עוד כועסת עליו (דרורי העיקש! אפילו עכשיו אינו מדבר ישר, אלא בסימני שאלה!) וענתה בכתב: “כפי ששמעתי אתה לא מדבר אתי”. על זה הגיעה תשובה: “זה לא שייך בנשף לענין”. ולכאורה הרי היה טוב; אלא שאחר-כך נתקלקל גם זה, כמו הכל בנשף הבלתי-מוצלח הלז, שלא באה בו אף בת-צחוק אחת בלי כונות מיוחדות. אם צחק בו מי שהוא, לא היה זה אלא בכדי שיראו אותו צוחק ויוציאו מזה איזו מסקנות. רק מסקנות. ילדים עירוניים! ילדי עם זקן! מתחילה עוד הסתפקו בגסות של הבל סתם: – רבותי! את שמעוני לא נשלח להביא… – נכון: הוא יאכל הכל בדרך. – אז תאכלו לבד ותתפקעו. – תקבל שחפת! ואולם לבסוף הגיעו הדברים גם לעקיצות ציניות-ארסיות. פרחון כעס כל הזמן (יעל חושבת, מפני שלא הוזמן אמש לקרינין) וכתב על המעטפות של המכתבים הנשלחים לאביתר ל“אי-כבוד” במקום “לכבוד”, ולחולדה אמר כמו בדרך-אגב, שהוא אוהב אותה כנפשו – ועל נפשו הוא רוצה לרוק. אלא שחולדה היא “קוזק”, לא נתפעלה ו“הרביצה” בו: – קנח את חטמך תחילה! “אָכל” פרחון! ולא כן היא, יעל. היא אחרי הריקוד, לא ידעה את נפשה, ולא ידעה מה לעשות. אז התחילה לצעוק, כשיכורה ולא מיין, שבתור דמי חנוכה היא מאחלת אחדוּת למחלקה – ולא הושם לב אל הדבר כראוי. אז ישבה, שיבשה את שיר-העם המודפס “על נהר פרת” ודיקלמה-ניגנה אותו בביישנות, במבוכה, כמו מבלי דעת את פירוש המלות, כמו בעינים עצומות, ויחד עם זה באיזו שאיפה, באיזו תאוה לשמוע מה יענו על זה החברים – – – רימון-פז… יש לי… ואין מי… – הסתבכה בשיר. – יש או אין? – שאל דרורי – אני צריך לדעת!.. – ואין מי שיברך עליו!.. – קראה יעל כמתעקשת. – ואת רוצה לכבד אותי… בברכה? – מצמץ דרורי בעיניו – אני מחנחן לך!.. – גמר בלגלוג של ארס. יא כל אותו יום-המחרת שאחרי הנשף התהלך בן-ציון על פסי מסילת-הברזל – מקום-הטיול החביב עליו בשעות של סערת-נפש (בימים שקטים הוא מבכר את חוף-הים) ותולעתו כירסמה אותו. השערות שהתחילו לצמוח בפאתי פניו, בשֹוֹרה לזקן מוקדם, כאילו סמרו, ובנחשי הפסים הצבורים על יד הדרך ראה חגורות-חגורות על אפודת חולדה נטוית הגרון. הוא ניגש ונגע בהם בידו. ומיד נהפכו לכעין רשת. רשת משונה. אי-ההצלחה של הנשף הריק, שהכל מודים בה, עודדה, סוף-סוף, את רוחו ונתנה תקוה בלבו, שעוד אפשר לתקן הכל, שעוד יכול הוא לעלות ולחדש את ימיו כקדם. למטרה זו עליו לשמוע למה שאמרה לו יעל אז, שצריך לסדר אסיפות-חברים עם תוכן ספרותי. רק לזה יכול להיות ערך גדול; זה יכול לשמש אמצעי לחיזוק האחדוּת; זה יכול להרים את המחלקה; כי “מן ההוה נוצר העתיד”. עם הערב הָשרה עליו מצב-רוח לירי, וכשובו הביתה תיקן והעתיק אל הנקי את שירו הארוך “עלה לא ינוע”, שכתב עוד לפני חודש, לפני הטיול, ושאת התחלתו מצא עכשיו לנכון לנסח כך: עלה לא ינוע, לא יזוע כל בד באפל הלילה החצר לי נבּט מונח הטל על כל גיא והר ומקושט בפרחים וכל יקר וממעלה זורח בצער כוכב קטנטן ושואל אני אותו עצה, שיגיד לי לאן. *** דרורי קרא את השיר ומצא, שהוא ראוי לבוא בעתון הראשון (כלומר, בגליון הראשון) של קובץ-המחלקה. ו“כך כמו שיש כבר שיר”, צריך להתחיל לחשוב על הקובץ “ברצינות”. הוא מציע, שהשופטים (כלומר, העורכים) יקבעו גם שלושה פרסים: א) בעד השיר היותר טוב; ב) בעד הסיפור היותר טוב; ג) בעד הסגנון היותר טוב. פרחון מציע לקובץ שם: “הבדאי”. *** ענין קובץ-המחלקה נמסר לוועד, ובחדרו של בן-ציון התחילה תקופה ספרותית. החדר נהיה ל“חדר של יוצאים ונכנסים”, כפי שמתבטאה – על פי הביטוי “захоҗий дом” – תלמידה יוצאת-ונכנסת אחת מן הששית, שיודעת רוסית אך מעט, עוד פחות מעברית, אבל את הרוסית היא אוהבת ועל שירתה היא מתענגת ומוקירה אותה, ואת העברית בחיבורים היא מרוממת, כמצווה, בתור שפתנו הלאומית, אבל אין לה כל יחס אליה – על עונג אין כלל מה לדבר – וכל מבטא ומבטא שלה הוא תרגום מרוסית. *** יעל התחילה לקבל מבן-ציון פקודות לקוֹניות יבשות: “אל תשכחי להשיג את ‘הסגנון העברי’, חלק ב'. הוא נחוץ ליום השבת בשעה 2 אחר הצהרים. מקווה אני, שתמלאי את בקשתי”. או: “כבר זמן להשיב את ‘שמעון עציוני’, שלוויתי לך”. היא מצייתה וממלאה הכל באמונה. נחמה נשאלה: באיזה “נושא” טוב, לפי דעתה, להתחיל? יש שלושה נושאים: א) תפקיד האדם בחיים; ב) תועלת הריעות; ג) מי הוא המאושר? – במה יותר טוב להתחיל? היא לא ידעה לייעץ. אז נשאלה, אם היא נכונה להשתתף בכלל? על זה ענתה: מדוע לא? בן-ציון התחיל להביט אליה באותה שעה, וכך הביט רגעים רצופים. היא רצתה לשאול: “מה אתה מביט?” – אבל לא הפנתה את ראשה ולא שאלה, כאילו לא ידעה כלל, שהוא מביט. היא נבוכה. ובערב קראה את “עורבא פרח” והעתיקה לה במחברתה: "יש אשר כל העוצב שבעולם הניח ידו החזקה עלי בשבתי לבדי בחדרי, שם הרחק מאדם העיר, הרחק מחברי ורעי, הרחק מנפש אדם קרובה לי… "רק צל היער הנמוך נראה מבעד חלון חדרי בעליה, והכל כמו מתעצב אתי יחד על בדידותי הרבה מבלי יכולת להושיע לי, ופחד גדול נופל עלי מרוב בדידותי. הנני מפחדת מהריקות אשר בחדרי ומגעגועי הגדולים למלאות את הריקות, המוציאה אותי כמעט מדעתי. "על מיטתי אשכב ואסגור עיני, שינה לעפעפי אנכי מבקשת לתת, להשקיע את בדידותי הגדולה – ולישון לא אוכל. "ולצעוק יכולתי אז, לצעוק צעקה גדולה ומרה: “– הבו לי רֵע, קרוב לנפשי! הבו לי נפש לאהבה, לחבקה ולבכות על צוארה” – – – הפעם לא מחקה מן המעתק אף מלה. *** בן-ציון רואה את עצמו שוב אדון-המצב. הוא נותן “הסברות”, שראשיתן: “בראשית האנושיות, כשהאדם היה”… הוא קונה את עולמו בפתגם אחד, כמו: “האדם מתגעגע לעבר, לעתיד ולמה שרחוק ממנו בהוה”; או: “גם לשמש יש כתמים, אך אין הם מטילים צל”; או: “הצער הוא דבר שבחיוב”. אורחיו ושומעיו אוהבים פתגמים קצרים עד מאד. לא לרצון לו, כשפרחון, בעל המזג הקר, פונה לרוח-השופט שלו, של בן-ציון, ומעיר אותו על המלחמה הגלויה (וגם הנסתרת – הוא מוסיף), שמתחוללת תמיד בין הבאים לקריאה הספרותית, בדבר מי ישב אצל מי… מדוע אין כזאת ב“נשפים האמיתיים”? מדוע פה כל תשומת הלב פנויה לריב ולמהלומות-בשחוק, בכדי להפריד בין הדבקים? ועל אחת כמה וכמה, שהוא חושב את פרחון ל“מפריע”, כשהלז פונה לחולדה בטון שלו: – את רוצה לדעת מה זו פואיזיה? אני אתן לך שיעור של הסתכלות!.. הוא בעצמו מדבר עם חולדה באסיפות הללו בחשיבות מרובה, והיא גם היא עונה בחום, בהתלהבות, מהר-מהר: מוסיקה; בית-ספר למוסיקה; היא תלמד לנגן; הנגינה כל-כך מעניינת; ובאמת – – – פרחון מתעמק בפסיכולוגיה שלה ומוצא, שלעולם אין חולדה קרינין מדברת מה שנחוץ לה לדבר; כל דיבוריה הם רק בכדי לבלות את הזמן. בן-ציון דוחף אותו ופונה אליה ישר בשאלה ספרותית רצינית. היא עונה תשובות חטופות וקצרות, קוראה בשמות-סופרים, ובקול כאומרת: מה? נסה-נא להכשילני, נסה-נא. אני לא יודעת לענות? – ומה, לדעתך, יותר טוב לקרוא: שיר או סיפור? – שיר, – ממהרת חולדה לענות, שלא יחשדו בה, חלילה, רגע, שהיא אינה יודעת. – למשל? – למשל – – – פרישמן. – פרישמן?! – אלא מה? לא?.. לא, לא… ביאליק, ביאליק. – וטשרניחובסקי? – בֶּטח. – ו“כך נושקים אצלנו”? – מתערב פרחון. – זה לא מוצא חן בעיני. – זה לא ספר!.. חולדה מפקפקת, אם לקבל את הדבר באמונה, או להכחיש. – ליבונטין לא מוצא חן בעיני! – מוציאה אותה יעל מן המבוכה בהכרזה חדשה של אי-מציאת-חן. – למה? – הוא אינו אידיאליסט. – ומאין היא הראיה? – קח “שמעון עציוני”. אני קראתי. זה אידיאליסט?! – ואני נותן עצה לקרוא “באין מטרה”! – משמיע דרורי. – של מי זה? – את לא יודעת?.. של ברשדסקי. – להפך! של דומשביצקי. – להפך! של ברשדסקי. – דומשביצקי – זה פסידונים. – להפך! ברשדסקי – זה פסידונים. יאמר בן-ציון, אם לא כן. – אז מה זה פסידונים?.. – את לא יודעת?.. כינוי ספרותי. – שלום עליכם!.. – מה?.. לא?.. – גם “שלום עליכם” – זה כינוי ספרותי. – אבל הביטו… זה מוצא חן בעיני יותר משלום עליכם… יש שמה מצחיק מאד… “מטרה”… מצחיק… אוֹצ’ן, אוֹצ’ן קאראשוֹ… – אתה הלא אומר: באין מטרה… – מתאנחת יעל בדיקלַמציה. יב יעל הולכת ונעשית דיקאדנטית, מבלי שתדע את מציאות המלה הזאת. היא הציגה לה למטרה להדפיס את חלומה על הירקון בקובץ העומד לצאת (בהקטוגרף) לט“ו בשבט, ומרוב פחד, שמא לא יקבלו, נעשתה אשת ריב ומדון ומגוללת עם חבריה שיחות, שאינן מובנות להם. האויר משגע אותה, היא אומרת. היא מעולם לא היתה מן המעבירות על מידותיהן, היא שמרה במסתריה מכל משמר את כל פתקאות-העלבון, שנשלחו לה בעת ה”ברוגז", אבל עכשיו נעשתה קנטרנית, חשדנית ותבענית במידה שאין למעלה הימנה. גם את חדרה החדש החליפה באחר, שחלונו אינו יוצא אל הרחוב, מתוך צורך לגור ביחידות גמורה; לרעותיה היא שולחת פתקאות: “כתבי לי מה שכתבת לי אתמול אני לא זוכרת כלל”; ולחדרו של בן-ציון, בעת שדרורי איננו שם, היא נכנסת פתאום וקוראה ברגש: – בן-ציון! כל תקוָתי עליך! ויוצאת. היא שבה ומתחילה לפשפש בקולקציה של הפתקאות השמורות אתה מאותו הזמן. תחילה היא עוברת בסריקה אחת על הקצרות. לפנות ערב, בטיול-הרחוב, היא מתהלכת כפופה וחבוקה עם מי שהיא, עושה מעשים, מחפשת פגישוֹת, מדברת דברים, קונה אויבות, כורתת בריתות, מסתבכת יותר ויותר וטוענת בחום: – אני לא אוהבת כשאדם… האדם צריך… לא יפה כשילד… ומשתמטת מן החברים: – היא לא רוצה שירדפו אחריהן… – נלך אל החולות, – מזמינות אותה חברות-המחלקה. – לא טוב שתלכנה כולן… יראו הילדים שאינן – וילכו לחפש אותן. החברות מגלות לה את חשדן שזה רק תירוץ: היא רוצה לטייל פה, מפני שהוא פה… יעל משתפכת בצחוק מבטל בלתי-טבעי, אף על פי שבתיאטרון אמיתי לא זכתה להיות מעודה. – מה? היא צריכה לאביתר? וביומנה היא מרבה לכתוב ולהזכיר את א. ק. ולהתאונן ש“חייה שנוצרו בטרם שלפני זה הודות לחברה, היא יכלה לספר אותם, אולם מכיון שחייה נתרקמו עכשיו מבדידות, היא לא יכולה לספר דבר. עכשיו אין לה חיים, רק חלומות, קטעים, שברים. חלום לילה אחד – וחיים אין. ואם תכתוב, מי יקרא? יקראו את הדברים, אבל לא מה שבין הדברים”. – ובאמת היא כותבת ביומנה וקורעת דף אחר דף, קורעה את הדפים לפתותי פתותים ושמה את הכל במעטפה למשמרת. ופתאום היא משרטטת בעטה איזו אותיות עקולות וסתומות, הדומות ל“זורח בצער כוכב קטנטן” וכותב למעלה: “מזכרת מעצמי”. דמדומי ערב. דפיקה בדלת. “יבוא!” נכנס דרורי. היא מסתירה את ה“מזכרת”, אבל באופן שדרורי ימצא אותה. דרורי עושה עצמו אדיש לכל דבר ואינו מחפש. לעומת זאת, הוא, מצדו, יש לו דבר גדול להגיד, אלא שעוד לא הגיעה השעה. בעוד יום או יומים, אם תבוא אליו ותשאלו – אז אולי יגיד. דרורי עושה לו בימים האחרונים, מעת שהוא עוסק בקובץ-המחלקה, פוזה של ילד פתלתל ואַפּאַטי, המורד בכל דרישה, בכל חובה, בכל. התפקיד הזה הוא תפקיד מסוים בין התלמידים. פלוני הוא עכשיו מיואש – והחברים כבר יודעים איך להתייחס אליו. כבר מובן, שהוא אינו צריך לדעת כלום כששואלים אותו. בשעת השיעור, כבר מובן, שצריך לסבול את כל שגעונותיו; כבר מובן, כשהוא מעורר תשומת לב החברים ברפּליקה מעין זו: – אתה מבקש אותי הרבה מאוד, ואני לא אגיד. למה, תשאל – גם כן לא אגיד. אתה חושב אותי לערבי – טוב, יהא שאתה צודק. אך אני לא אגיד. אתה מגיד לי הכל?.. עם יעל אינו מאריך הפעם בדיבור. היא רוצה להדליק נר, אבל הוא אומר שאין צורך. היא לבדה מאירה כאש אלקטרי – הוא חוזר על הקומפלימנט שאמר לפני רגע לחולדה, כשמסרה לו את הציור: “קטיף של התפוחי-זהב בפרדס שלנו”. –חולדה כבר נתנה… – הוא מגלה פתאום את הסוד. – נתנה… נוּ, אין דבר! – נושכת יעל את שפתיה. דממה קשה. – אבל היא לא מבית-ספרנו?.. – מקשה יעל. – ואַת לא ממחלקתנו… – מתרץ דרורי. שוב דממה קשה. – דרורי! – היא מתעוררת – מה ההבדל בין “צער” ו“יגון”? – למה לך? – כך… קראתי בספר אחד… – אַת – צער, ואני – יגון! – ענה דרורי כאוטוריטט בבלשנות. המענה מרגיז, כנהוג, את יעל המרוגזה. דרורי, כנראה, ענה סתם, אבל נדמה לה, שעשה זה “בלי כל מחשבה”… ואולי כן… ואין הוא רשאי לענות לה טרם שהכירה… ואולי הכירה במקצת… אולי. היא מדברת ומדברת, וגם היא גם בן-שיחתה אינם מבינים ברור את פירוש הדברים. *** אחרי מחשבות רבות ומלחמה פנימית קשה נכנס בן-ציון בדברים עם דרורי על אודות הסיפור אשר הוא כותב יום-יום בבוקר לפני לכתו לבית-הספר. דרורי ידע, כי הוא כותב. ומה? – כן, לשם מה הוא כותב, לשם מה – הידע דרורי? דרורי ידע; בן-ציון רוצה לזכות בשלושת הפרסים כאחד. – לעורך אין רשות לזכות!… – משמיע בן-ציון כעורך-דין – ומטרת כתיבתו שלו, של בן-ציון, היא אחרת לגמרי. הוא מרגיש כי חסר לנפשו איזה דבר, כי אינה מלאה; הוא מרגיש, כי אינו יכול לתפוס כל חסרונותיו. – – – בן-ציון הפסיק, עשה תנועה בידו ונשתתק. אחר-כך עשה שוב תנועה בידו, כאומר: הוטל הגורל! והמשיך: על כן הוא כותב. השירים אינם מספיקים לו. הוא רוצה למסור באיש (כלומר, בגיבורו) את כל אשר בלבו. הוא יתן את זה לקרוא לכל מי שירצה להכיר אותו, בכדי שיראו לו את הדרך. – וחולדה כבר יודעת, שה“קטיף” שלה ילך לעזאזל? – לא, – השמיע העורך בעצב גדול – עוד לא אמרתי לה. צריך לומר לה: היא כותבת בשגיאות, אבל היא תתפתח, היא תבין… *** חולדה ניסתה להיוודע ע"י רמיזות, מה שלום חיבורה. בן-ציון ענה אף הוא ברמיזות. אחר ההקראה ביקש אותה לשבת עוד מעט. למה? כך, אחר-כך יבאר לה. נעים היה לו להרגיש, כי עכשיו יש איזה כוח בידו עליה. – לא, תיכף ­– התעקשה היא. – מה תיכף? – לומר תיכף ומיד… – לא, אחר-כך. אבל גם כשנשארה השתמט. הוא עוד “יתחשב על זה איזה זמן”. קשה לו עוד לומר לה עכשיו את ההחלטה האחרונה. בפעם השניה נתבקשה שוב להישאר, וכבר לא נשארה. הוא חושב באמת, שהיא צריכה לעשות עסקים את תלמידי בית-ספרו? בוקרא פיל מישמיש. – *** שיווי-המשקל בנפשה של נחמה ליטאית הופרע אף הוא, סוף-סוף. בר"ח שבט עזבה את הפנסיון, חיתה איזה שבוע במקום אחר – ושבה. את מחברתה התחילה לשכוח על שולחן-האוכל באולם. בדף האחרון שבה נמצאת העתקה בזה הלשון: “אני לא ידעתי להתהלך עמו, כמו שלא ידעתי את שאר הדברים המקרבים אדם לאדם. פי היה שווה ללבי, אבל לא ללבו. היחידות והיופי שבחיים הכבידו אז את אכפם עלי ואשבע לדגלם, תחת אשר הוא לכאורה רק לכל החברה ביקש להיטיב. הוא מבין את האפשרות לעסוק בשירה בעת שרוב בני-אדם טובעים בענים”. *** בט"ו בשבט היה צריך הקובץ להופיע, אבל הוא לא הופיע. העורכים הודיעו, שסיבת הדבר – חסרון-חומר. והם לא כיזבו: סיפורו של בן-ציון, שלא נגמר, עיכב. גם לחגיגת בית-הספר שבאותו יום לא בא בן-ציון: התחפש לחולה. כל היום שכב וקרא את “חטאות נעורים”, והיתה עליו “המרה השחורה”, ובערב ישב לכתוב ונתן בפי גיבורו הד מדברי צלפחד בר-חושים התוהה לאמור: "הנני מתעסק בדברים נעלים ונשגבים, הנני מסדר שיחות ספרותיות, והנני מרגיש שמתעסק אנכי בהם רק בשביל שלא להימסר לתוך שעמום גמור, ואיני מתכוון לגמרי להנאת אחרים, ואין בי אהבת הלב, כי אם אהבת הדמיון, והזמן עובר, יום הולך ויום בא, והכל אפס ותוהו, יום דומה למשנהו, אין הבדל, הכל שטות אחת גדולה אין סופית, כמו שנאמר בשיר: ונותן הלב קולו בבכי: החופש והאהבה מי יתן לי". יג עבר חודש. תענית-אסתר. ערב. יעל יושבת בחדר הריק, שגרה בו לפני חודש, ומביטה זמן רב דרך החלון אל הרחוב. מלים ומשפטים, שיצאו פעם, לפני חדשים ושנים, מפי איזה ילד, עולים במוחה, נזכרים – והכל כה חשוב, כה חי. כל מלה היא סמל גמור לדבר-מה, סמל רגש-הרחמים אליה, היחס הטוב או העלבון. גם נחמה לפני שלושה חדשים, גם ב“מערכת” לפני חמישה שבועות אמרו לה: “את קטנה עוד” – והמלים דוקרות אותה, כאילו זה עתה יצאו מפי האומר. יש לה צורך עז, פיזי, לברר את הדבר, לחטט בו, להסביר את ה“יחוסים”. אך אין איש עובר. היא מתעוררת, יוצאת החוצה ועוברת פעמים אחדות את המדרכה שבין הפנסיון והבית השלישי. מיד נמאס לה הדבר, והיא אומרת לחזור החדרה. אך הנה מסיכות יוצאות – ואור-הלבנה של ליל-פורים נוסך עליה רוח להתחפש גם היא. היא מתעצלת כבר ללכת הביתה, להחליף את שמלותיה, והיא מחליטה להתחפש קל. היא תתחפש לנער! היא תסיר מעליה רק את הסינר. תסתיר את צמותיה תחת מגבעתה! מי יעיז להסיר מעל ראש את הכובע ולחפש שם את שערותיה הנסתרות? אדרבא, נראה, מי יעיז… ואולם את הסינר צריך להחביא. כך אי-אפשר. איפה? אולי תחת העץ ההוא? היא שמה ידיה, כמו בכיס, מעשה-נער, צועדת, צועדת – ומתמלאה בושה: דרורי ובן-ציון עומדים לפניה, לא “מחופשים”, וחוסמים לה את הדרך. ושניהם עצובים ומשונים כל-כך!.. – שלום!.. – והם לוחצים לה את היד, כאילו לא ראוה זה עידן ועידנים. – כל-כך חזק? – מוחה יעל. – זה מגיע לך. לא טיילנו כבר זה ימים רבים ­ אומר בן-ציון בקול רגשני. – אין לכם פנאי: אתם מבקשים “חומר” – “מרביצה” בהם יעל. – לא לדבר הערב על אודות “חומר”! – גוזר בן-ציון. – לכבוד-פורים – מסייע דרורי. – מה לכבוד-פורים– עיניך מאירות כאש אלקטרי – מטיל דרורי ברמיזה רבה. האמרה פולחת אותה, את יעל, ומאירה לה את כל התמונה של השיחה ההיא, עם הדמדומים. היא נעשית ערה ביותר ומזועזעה. מצב-הרוח של התהוללות עוזב אותה לגמרי. – נלך ל“חברה חדשה” – מציע דרורי. – לא, אם אתם רוצים ללוות אותי הביתה… – עוגבת יעל. – הביתה לא! – אז ללוות כך, קצת… – היא מפחיתה את דרישותיה. – ללוות לא – קורא דרורי פתלתלות והולך לו. ובן-ציון נשאר אתה ומטייל אתה הרבה. הוא משום מה במצב רגשני ביותר, מדבר רכות ועל אותו דבר, שדיבר עכשיו עם דרורי: על אחותו הגדולה, שיש לו בסאראטוב ושהיה רוצה לראותה; הוא יסע בחופש הגדול הביתה, יסע… יעל מתגנבת ומעיפה עליו מבט: הוא לבוש בגדים בהירים, נקיים, כובעו אינו עליו ושערותיו מסתלסלות כגלים על ראשו. הוא מוצא עכשיו חן בעיניה באופן יוצא מן הגדר הרגיל: בעדינותו, במצב-רוחו הבלתי רגיל, ביופיו, ובשעת הפרידה על המרפסת, לאחר ששבעו ישיבה על הספסל העומד שם, לפני לכתם איש-איש לחדרו, היא מושיטה לו מבלי משים את כפה, כחוק לרֵעים. הוא אוחז בה ואינו מרפה ממנה. רגע אחד עובר עליו בהתגברות על המעכב, היושב בסתרו, ומנקר-ומנקר: “לא צריך! אל תהין! עוד אינך יודע איך יקובל הדבר! הבלג על חשקך! היזהר לבל תצא איזו תקלה! הישמר לך פן”… ואולם ברגע השני הוא כבר מפליט: – אה, יעל, לו היית אחות שלי… בן-ציון נזכר ברור, איך זה יוצא אצל אביתר, העושה את מעשהו גם בריש-גלי, כשהוא רוצה. כמו באגב-אורחא, דרך שובבות, שלא במתכוון, כאילו זהו דבר המובן מאליו, אוחז בחזקה ביד הַדַמָה שלו, שואל: פה או פה?.. אומר רגע לנשק כביכול, יד עצמו – ונושק בקול רם אותה… אצלו אין זה יוצא כך… אף על פי שאין ילוד-אשה מסביב: הכל בחוץ… ליטאית כבר ישנה… ודאי… והוא שנה בקול יותר נמוך: – לו היית אחות שלי… – אז… מה? – רצתה יעל לדעת. – הייתי… נושק… ידך.. – הפליט בן-ציון בקושי, כמתלמד. – מה אתה מדבר?! – צווחה יעל, כי לא פיללה לשמוע כזאת מפי בן-ציון. הרצינות שלו גירשה כל צל של אפשרות לעשות מזה משחק של קלות-דעת. ואמנם, הרצינות שלו נעמה לה ביותר. היא הביטה אליו – ולבה רעד: זהו? כך זה מתחיל? – שלום!.. – קרא הוא פתאום. – “כבר?” – המלה היתה על לשונה ונעצרה. הוא עוד לא הרפה מכפה. הוא התאמץ ושאל: – כן או לא? – מה?.. – לחשה היא ולא ידעה את נפשה. עיניו נוצצו לאור הירח, והוא התכופף ונשק לה על ידה. אחר-כך הזדקף מעט, עיניו קדרו, והוא התאמץ שנית ונשק לה על לחיה, מתוך בלבול, נשיקה חטופה, חשאית. “זוהי הנשיקה הראשונה בימי חיי”, – פלח רעיון בהיר את כל קרביה, והיא נרתעה אחור. עיניה הושפלו ונוצצו. כעבור רגעים אחדים טענה כנעלבה: – מה עשית? מה עשית? הוא הלך ממנה בבושה, אבל בלי חרטה. נשק – ודי!.. פירכס בו גם מעין רגש של גאוה. ואולם בשובו לחדרו חיפש דבר-מה חדש בתוך נפשו – ולא מצא. עברוֹ כעין רגש של עלבון ושעמום, כאילו דבר יקר עד מאד חמק ממנו ועבר. היה לו לא-טוב, ולא ידע פּשר-דבר. כך התחיל הנער בן-ציון. יד כל הלילה הזה הירהרה יעל בבן-ציון. הֲיָכלה לפני שעות אחדות, בעת שישבה על יד החלון והשתעממה, לחשוב, שהערב יגָמר בזה? לבה רחב ופחד, מוחה חד חידות, וכולה היתה מלאה דאגה ונוחם על המעשה אשר קרה. איש לא ראה, אבל לא טוב הדבר הזה. בלי טעם. יתומה היא, אין לה אב ואם, והיא צריכה לשמור את עצמה. מה היתה אומרת על זה נחמה ליטאית, לו ידעה? מתוק היה הנצחון ליעל, אבל היא שאלה את עצמה, אם לא יותר טוב היה, לו הביע בן-ציון את רגשו אליה באופן אחר?.. צריך לגולל שיחה על שאלה זו עם דרורי. *** דרורי הבין מיד, כאשר התחילה יעל לגולל שיחה אתו, כי נפל אמש דבר-מה בינה ובין בן-ציון. וזה נתן לו תוקף לדבר אתה בפה מלא על ה“אהבה” וגם להועיד לה ראיון בצהרים על החול. הדבר הוא נחוץ מאד, מאד – אמר. יעל עשתה העויות של מתפלאה, של מתנגדת: מה זה פתאום?.. והוא אמר, שזה נחוץ מאד. אז הסכימה. “טוב, – אמרה – נראה”… דרורי בא אל מדרון גבעת החול בשעה הקבועה ומצא שם את יעל שוכבת בפוזה משונה, ופניה למטה. הוא ניגש תיכף לדבר נכבדות על פתקה אחת, שכתבה היא לו שלשום בשעת השיעור… דרישה פנימית – דיבר דרורי דבריו בעלמא – דרישה פנימית יש לו… ביחס לבן-ציון… – אבל על בן-ציון קשה להשפיע… דעתה היא, שהיא מכירה את בן-ציון? לא ולא! הוא מוצץ מאתנו את כל חיינו… הוא מוצץ את הנשמה… הוא אומר על אחרים מה שהוא בעצמו… ערום כנחש… וקר… יעל ניסתה להגן על בן-ציון. בן-ציון לא היה מאמין מעולם, שדרורי ידבר עליו כך. אילו יכלה לגלות איזה סוד, כי אז היה מתברר שהדבר אינו כן… בן-ציון מתייחס אליה לפעמים בקרבה יתירה. מובן, שדרורי ידע זאת מלכתחילה. “ובכן אַת ציפור כזאת – תּפַדַל!” – עבר במוחו. והוא התחיל לספר כל מה שהוא “יודע” על אהבת בן-ציון לליטאית. זו היתה אהבה יוצאת מן הכלל. אבל ליטאית שונאה אותו, אינה יכולה להביט בפניו, מתרחקת ממנו עד כמה שאפשר, למרות מה שהוא “זוחל” אליה. ובפרט חולדה… והיא, יעל, אוהבת אותו, את בן-ציון? יעל נמשכה אחר הענין, שכחה אפילו לעשות העויות, ומתוך שאיפה עצומה לדעת דבר-מה, לבלי הישאר בחושך, דיברה, כמעט בקולה של נחמה, שהיא עוד אינה יודעת מה זו אהבה, ושהיא לא תלך להתוודות לפני בן-ציון, אבל יש שהוא מוצא חן בעיניה… זוהי ידידות טהורה. דרורי התחיל לחייך לשמע המלים האחרונות ושאל אותה בקול מגונה, אם כבר קראה את “באין מטרה”. לא עוד? תקרא… יש שם במקום אחד אדמוביץ וראיסה… לבדם… בחושך. חיוכו של דרורי הפחיד את יעל, רעד עבר בכל גופה, והיא שאלה: – מה אתה צוחק? – איך את חושבת? הלא את מפותחה… זוהי ידידות?.. ואת לא מבינה אף שום דבר? – איזה דבר? מה אני לא מבינה? עיני דרורי התלקחו. אה, הוא שכח, היא בשלישית… בקורס שלה עוד לא עברו את יחזקאל… שם יש על שתי נשים, אשר זנו תחת בעליהן… והלכו אחר מעגביהן… – אצלנו עוד לא עברו זה, – הצטערה יעל. כתשלומין לדבר, כאילו בכדי לרכך את צערה על זה, התחיל דרורי להרצות לפניה ממה שהיא כבר עברה. הוא הזכיר לה את השיעור ב“טבע”, איך שצמחים מתרבים… היא זוכרת? קרקעית הפרח היא בתמונת כד… שפת הקרקעית מוקפת טבעת, שממנה יוצאים האבקנים… בתוך הקרקעית ישנן שחלות רבות… ומכל שחלה יוצא קנה, הגומר בצלקת. על השחלה יש שערות… היא זוכרת? עפ"י ידיעת המדעיות: גרגיר ושחלה… ופועל דבר-מה… פתאום נחוור, נשתתק, נזדעזע, והביט אל יעל במבט משונה. הנערה הביטה לארץ. – די! – קראה – אני לא מבינה כלום. די! אני לא רוצה! אני פוחדת פה לשבת! עוד יבוא איזה ערבי… נשוב הביתה… – אל תפחדי, טיפשה… אני הלא אתך,,, אני לא ערבי… אני לא עושה לך דבר… אבל הוא פחד גם כן – ורעד. כולו הביע עיפות. יעל שבה מבולבלה לגמרי. דרורי – מרוצה מאד מן ההתחלה. *** כל היום התהוללו המסיכות, ויעל ודרורי, מאחרי הראיון, ביניהם. בן-ציון הרגיש עצמו לא-טוב וישב בבית. גם ליטאית ישבה בבית עד לפנות ערב, ומאז יצאה אל חוף-הים, להתבודד שם. בן-ציון שכב מדוכדך על מיטתו, יחידי בכל הבית, וחשב על דברי סופר אחד, שהאהבה היא רק מין של צער, מין התרוממות על יתר הבריות, מין וידוי על פגעי החיים. זה נכון או לא נכון? פתאום שמע את צעדי יעל, כשהיא נכנסת לאיזה צורך לחדרה הבודד שעל יד הפרוזדור. נדחף על ידי דבר-מה, קם, נעל את נעליו והלך אחריה. היא שכבה על המיטה ולעסה. היא לא היתה במסיכה. פניה להטו ובעיניה התנוצץ השביב, שראה בן-ציון בעיניה בצהרים, שביב-החפץ להיכנס בשיחה על איזה ענין חשוב. כשראתה את בן-ציון קפצה ממשכבה. – שכבי, שכבי… – אמר הוא לה – דיו אין לך? לי נחוצה דיו… איזו שתהיה… – קח… כחולה יש לי… רק לא את הכל – אמרה, קמה ממיטתה וישבה על אדן-החלון. הוא ניגש אל הדלת, אבל לא יצא. – אכילתך לא מוצאת חן בעיני – חיפש הוא ענין לענות בו. – למה? – למה שאת לא נותנת לי… היא הוסיפה ללעוס ולעשות העויות על אדן החלון הפתוח. – מה את עושה? תפלי עוד… הוא ניגש אליה. – פחדים!.. – השתובבה היא – נורא, כמה דופק לבי… הוא אמר להשתמש בהזדמנות ולבדוק את דפיקת לבה, אבל לא העיז, ורק נשען אליה וסחב אותה, דרך התאבקות, מעל החלון… כדי להצילה מסכנת הנפילה… הושיבה – וישב על ידה. וכרגע נשכחו מלפניו כל המלים הטובות, אשר כתב בשיריו ובסיפוריו, כל הרעיונות על האהבה, אשר הגה לפני רגעים אחדים. היא לא דחפה אותו, אף על פי שהרגישה את כל המצב הנורא שבדבר. היא כאילו נקפאה. היא שכחה אפילו לבוז לו על מעשים שפלים כאלה. רק הבושה לא סרה ממנה, רק הרעיון שאין בליטות בחזה לא עזב אותה. אך במקום להוריד ראשה, להסתיר על זה – הפשילה אותו לאחור. העלם נבהל מפני תנועתה זו בחצי-האופל שבחדר, הקימה והתחיל לדבר אתה, כדרורי, כאילו נדברו ביניהם, על הסוד של יצירת האדם. אך אזניו לא שמעו מה שהוא מוציא מפיו. היא פחדה מפני תוכן-השיחה הזה עתה, אבל מפני חוסר-השיחה פחדה עוד יותר. כולה היתה הקשבה. ואולם הוא, באמצע השיחה, לקח שוב את ידה, שם אותה על לבו ונלחץ אליה ארוכות. ידו רטטה. הוא היה כמו בחלום. לבסוף כבדה נשימתו, לבו כאילו חדל לגמרי מדפוק, והוא התחיל לחבק אותה קשות. העירה אותם דפיקה בדלת וקולה של ליטאית: – יעל! אַת בבית? את ישנה? אולי יש לך גפרור? – יבוא! – קראה יעל אבטומטית, לאחר שבן ציון סר מעליה. הדלת נפתחה. אה… טו מיד אחר פורים החלו הבחינות לגמר השליש השני בשביל כל אלה שהיו טעונים בחינה. לבן-ציון היה “קרדיט” עוד מן המחלקות הקודמות; ואף שחבר-המורים לא היה שבע-רצון גם ממנו במחלקה זו, הרביעית (סתם, בעלמא: “נתקלקל”, “הצירוף של המחלקה הוא גרוע ומקלקל גם אותו” – דיברו מבלי דעת ומבלי שיהיה להם על מה להראות באצבע, מלבד אי-הכנת-השיעורים), בכל זאת פטרו אותו מבחינות נוספות. גם יעל, שכבר עברה אשתקד את הקורס של השלישית, היתה מן המאושרות, הפטורות מכל בחינה מיוחדה, ובכל זאת, מפני הספק, שהתגבר בה ביחס לכל דבר עם התגבר עצבנותה, התחילה לבקש את ההנהלה, שירשו לה שבוע קודם לפני חופש-הפסח, שהוא בסוף אדר, לנסוע למושבה אל דודה, מאחר שלא הלכה “לשָמָה” לא בחנוכה ולא בפורים, ועכשיו אין כל “סיבות” (כלומר, כל עיכובים… ) ובימים האלה יש לשמה “סיבות טובות” (כלומר, הזדמנויות…)… ואחרי הוספה של עוד נימוקים מחזקים, כבר היתה כמעט בטוחה ב“תקותה”, וכבר התחילה להיפרד מחברותיה, וכבר נתנה לחולדה את תמונת-הפוטוגרפיה החדשה שלה ל“מזכרת-נצח” עם כתובת מהצד השני: “בהביטך את התמונה הזאת תזכרי גם את חברתך יעל שהפרידה היתה לה קשה מאד, אך בכל זאת נקווה להתראות עוד פעם כי בלי תקוה לא חי האדם. ועל ידי זה תזכרי גם את טיולינו ונשפינו הנעימים”. אבל ברגע האחרון פסקה ההנהלה את דינה לחומרה: היא, ההנהלה, היתה נותנת לה, ליעל, ללכת, אבל חוששת היא ל“פְּרֶצֶדֶנט”: ישמעו תלמידים אחרים מן המושבות וירצו אף הם ללכת במוקדם, בטרם מועד. ה“פּרצדנט”, איפוא – מילה סתומה זו, שאת פירושה היתה צריכה לשאול מבן-ציון לו דיברה אתו – קילקל את עולמה, והיא שבה בהכרח ליומנה והתאוננה שם עד כמה שיכלה. ולהתאונן היה לה על מה. היא כל-כך שאפה לחיי החברה, ועכשיו ראתה, מה חיי החברה מביאים לאדם. אוי ואבוי, אם צריך להודות לדרורי, כי נכון כל מה שאמר על אודות בן-ציון, שהוא מוצץ את הנשמה. למה הוא כל-כך אדיש? למה הוא כמו זר? מה רצה ממנה? ומהו רוצה ממנה? ועכשיו אין לה אף אחד. אין מי שיבוא אתה במגע-ובמשא, “אין היא למי ואין מי לה, – רשמה ביומנה – היא כמתה שיצאה מקבר ואין דבר נורא כצרות עצורות בלב”. כל הימים הקרובים שאחר אותו המאורע העיק עליה זכרון-ה“נבזוּת”, הנבזוּת האמיתית! היא חשה כאילו נצבעה כולה בצבע בלתי-נעים. רק נחמה אחת היתה לה, שבקרבה אין כלום מן הצבע הזה. בקרבה היתה תסיסה מדאיבה, שליחכה את הכתם. את הכל היתה נותנת, ובלבד שכתם כזה לא יבוא בה עוד פעם, אף על פי שהצער על שהדבר הופרע ולא נתברר לה כל צרכו היה גם כן מוחש. היה לה רגש, שהיא נפלה, נפלה ביחוד בעיני בן-ציון, שהוא חושב על אודותיה מי יודע מה, והיא צריכה לאיזה תיקון. הוא לא יתקן, הוא רחוק מתיקון – והיא כעסה עליו. היא היתה נכונה לקרוע כדג: אותו או את עצמה – או את שניהם יחד. על בן-ציון עשה כל הדבר פחות רושם. כל הענין תיכף נמחה, כאילו לא היה. הוא היה נכון להיפגש אתה הלאה, כאילו לא קרה דבר. אבל היתה בו הרגשה של התנכרות לכל העולם. ואף ליעל הראה אדישות יתירה, כמעט מכוּונת. חבל, הוא רצה לדעת את ה“פסיכולוגיה” – וכלום לא נודע לו. יקח אופל! ומתוך קריאה זו חזר אל רעיונו בדבר ה“קפיצה”. אה, כמה היה נותן, שתעבור כבר השנה – למען יראה מה יהיה לו בסופה. ליטאית אומרת, שהיא חוששת, שהשנה לא תעבור היא לשישית. זה היה יפה, שהיא תישאר בחמישית, והוא יקפוץ לשישית!.. לליטאית. אהה. היו בחינות נוספות. היא בשליש הזה החסירה הרבה, שלא כדרכה, והמורים הם בדעה אחת, שניכרים בה סימני ירידה… תתכונן, תלמד! אבל היא לא התכוננה ולא למדה. אדרבא, מה איכפת לה? תישאר, תישאר בחמישית, מכיון שגם הוא ודאי לא יתעלה כל-כך. אלוהים! רְצֵה את קרבנה! הוא… היא ראתה, שהוא סובל… ואילו היתה בטוחה, כי בגללה הוא סובל, היתה נכונה, מתוך רגש-חובה לפניו, להקריב לו את הכל. היא לא ידעה, אבל הרגישה, כי היא נכונה לעשות בשבילו הכל, כל מה שאפשר, ואף גם מה שלא אפשר. יאמר מלה אחת – והיא תלך ותהיה למבשלת במטבח של פועלים… אבל לה היו סימנים, סימנים מובהקים, כי לא בגללה הוא סובל, ולכן רק ריחמה עליו, בכל אופן, אבל אופיה השקט חזר למסלולו ונשאר שקט. כלום היא אשמה בדבר?.. היא עכשיו נמצאה בחברת אותו האורח הבא בשנים, שמחלת עצבים קשה שללה ממנו את כשרון-הפעולה והשאירה לו רק את ההתבוננות וחיי הנפש. והיה אותו אדם מפחד, בהישארו עם נחמה ליטאית לבדם, מה אם, למרות כל שקטה, תפול פתאום לרגליו ותתחיל לבכות: “אבי! הורני מה לעשות!..” – מה יענה הוא לה, הוא, בן-הארבעים, בעל-הנסיונות? ואולם כשהשיחה על חיי בית-הספר ותקופת בית הספר היתה עוברת כמו תמיד, בלי כל סצינות, לא היה קל לו, אף על פי כן, בחששו, שהסצינה רק נתעכבה מסיבות צדדיות, מקריות. ומעיקה היתה המחשבה, מעיקה עד לזוָעה, שגם זו, נחמה ליטאית, גם היא סוף-סוף, כָּלָה- כָלה ללטיפה של נער וה“אליך תשוקתה” כאש עצורה בה, שבזה אין בינה ובין האחרות ולא כלום. ואף על בן-ציון שם אותו אדם חולה את לבו. אילו האמין הוא, אותו אדם חולה, בדברים כי אז לא היה מחכה עד שיפנה הלז אליו, כי אז היה הוא אוחז בו ואומר לו: ילדי היקר!.. הנה – – – כן, הנה מה? מה היה אומר לו? שהאורב מאחוריו? אבל הלא זה יודע הילד בעצמו. הלא זוהי כל התלבטות-הילד – ביודעים ובבלי יודעים – איך להימלט מן האורב? – ואם גם אין הילד רואה את פני האורב כמו שהם, אם גם יש אשר הוא בעצמו, האורב, מתגלה לו לילד במחזה-קסם – אז גם כן מה יש לדבר? הן זוהי-זוהי מהותו של האורב הלז… כן, בדברים, בהזהרות אין להאמין… אבל מה הם גם הדברים, שאפשר לדברם? מה הן ההזהרות שאפשר להזהירן? מה צריך לומר: שטובה האהבה הבריאה, האידיאלית, הנותנת תוכן, המעלה, המחזקת, הנותנת קיום למין-האדם, ורע-רע הפלירט המרוקן, המחליש, הממזמז, המכלה את הבשר, הגוזל את הנפש? אבל האם בידי הילדים טובם? האם אין הם בעצמם בושים מפני ה“מזמוז”? האם יש בידי מי שהוא לתת להם את האהבה הטובה? האם לא בדרך אליה שוכן הנחש – הפלירט? האם יכולה להביא להם תועלת הקריאה: “היזהרו, ילדים, שמרו בריאותכם”? האם אין האסון עמוק מזה? האם רק ידיעת כללי ההיגיֶנה חסרה לכם, ילדי היקרים? הנה ניסן. עוד מעט תחל השמש היוקדת ממעל, שמש-המזרח היוקדת ופניכם, ילדי, אתם הילדים אשר הובאתם הנה משם, יהיו יבשים וחיוורים. בתי-ספרכם גם בזה ה“שליש” – השליש הכי-קשה – יהיו מלאים: שאון והמולה, קולות מהירים ורעשנים, תנועות פזיזות, ריקות, עינים ממוצמצות, כואבות, ואתם בתווך, ולחייכם חיוורות, ילדי היקרים, ילדי החיוורים. אותו אדם בכה לעיני נחמה. והיא ישבה והביטה בו בתמהון. לא היתה הבנה. טז בערב יום קבלת התעודות הודיע פרחון, היודע הכל, לדרורי ולבן-ציון את ציוניהם. לדרורי הפחיתו ב“הנהגה”, ומפני שבעד “הקשבה” אי-אפשר היה לתת לו יותר מ“טוב”, לכן השאירו בתעודתו “טוב מאד”… ב“שקידה”! ברצינות! בלי צחוק! הרי אי-אפשר היה לקפח אותו בכל! לבן-ציון השאירו “טוב מאד” גם ב“הקשבה” וגם ב“הנהגה”, ובכדי להפחית לו בדבר-מה, עמדו והפחיתו לו ב“שקידה”. בן-ציון, שמעֵת שנסעה יעל (היא נסעה, סוף-סוף, יום קודם!) התחיל הנוחם להציק לו “על הכל” וה“פסוק” מ“ספר-האגדה”: “אין אדם עובר עבירות אלא אם כן נכנסה בו רוח-שטות”, התחיל להיזכר לו בכל רגע, התרגז מאד על אי-הצדק שבציונים הללו. הוא היה נכון לקבל ברצון תעודה רעה עד מאד – כפרה, לכל הפחות, על חלק מעוונותיו. והנה משאירים לו “טוב מאד” ב“הקשבה”, רק יען שהוא אינו מפריע במחלקה, אף על פי שגם איננו שומע אף מלה מדברי המורים: איננו מסוגל לשמוע!.. לא לחינם כתב שמעוני בגיר על דלת חדר-ההנהלה: המורים חמורים!.. אבל מה אתם אומרים על זה, שבעד “הנהגה” נותנים לו “טוב מאד”, בעת שזו היא דוקא למטה מכל בקורת!.. כן, הוא “יורד”, יורד גמור. לו היה עוד בן-אדם במקצת, כי אז היה צריך להשליך את התעודה לרגלי המחנך, לקרוע אותה לגזרי גזרים: הלאה השקר!.. (בן-ציון מצייר בנפשו את כל הסצינה: איך שהוא קורע את התעודה, איך שהוא מוּצא בעד זה מבית-הספר עולמית וכו' וכו'). אבל הוא לא יעשה כך. אהבת עצמו עוד תשבע עונג על שנותנים לו תעודה כזאת. אה, הוא מכיר את עצמו!.. שטחיות, שטחיות… – מה אתה רוטן שם, שקדן מצוין? – שאלהו פרחון. – כלום, כלום, כלום… – קרא בן-ציון כמו בתוך חוטמו, והתאפק בקושי מגחך מתוך הנאה על שהוא מבקר קשה כל-כך ושולל הכל, הכל… *** חולדה קיבלה מכתב מיעל מן המושבה. מכתב נחמד! יעל קוראה אותה לבוא אליה, כי “נוראה הבדידות”. המכתב נכתב “תחת עץ אחד”, ובו כתוב, כי הכל יקבר שם (בלבה של יעל) ואף אחד לא ידע. כל זה יפה… יפה כתוב שם גם על הלבנה החיוורת ההולכת בין העבים הרעננים (אה, יעלישקה, מסכנה!). רק מה שהיא אומרת שם על האפילה העמוקה המלאה “רזים טמירים” נדמה לה למותר. מבטא זה כאילו פוגע משום מה בכבודה של חולדה: זה בטח לקחה מחיבור של בן-ציון. והיא מתרגזת. ומתוך רוגז היא עושה נקמות בבן-ציון: היא מודיעה לו על דבר המכתב, אבל לא על דבר תכנו. ילך הבחור מבולבל לבית-הספר לקבל את תעודתו, ואחר הצהרים יבוא לקרוא את המכתב על הגבעה האחרונה שלפני הים. עם התעודה בעד השליש השני בכיס, מלא רגש מן הראיון הנועד, יצא בן-ציון אל הגבעה. פרחון התל בו. בתעודה אין אף “טוב מאד” אחד. על קפיצה לשישית אין גם מה לחשוב: אם יתקן את הדבר, אז יעלה בדוחק לחמישית עם כל המחלקה. הביתה, אם יסע בימי החופש הגדול, לא יהיה נעים כל-כך לבוא עם תעודה כזאת. פרחון יודע גם לשקר! אבל האם גם חולדה שיקרה לו? היא אינה באה… רוח חזק התחולל והים סער. “כמו בסיפור” – הגה בן-ציון והסתכל בתוגת נפש בחולות הרבים שנסערו מעל ההרים, התגוללו למטה, יצרו בן רגע תלמים ותלים, ומיד נסערו גם מן התלים הללו ונפלו למטה; התלמים יצרו תלים, התגוללו מעליהם ונפלו למטה. “האויר מפריע לה” – התנחם בן-ציון, והיה עם זה כנאחז בסבך. “הרביעית… החמישית… השישית…” – נטרפו מלים במוחו, שמות-שעות-היום, ולו נדמה שוב, שכל הטוב כבר היה… היה בראשונה… בשניה… בשלישית… ועכשיו הכל עבר… וטוב לא יהיה כבר… אז היה הכל קדוש וטהור, ועכשיו הכל שפל ומגואל… סבך! הוא רצה “לקפוץ” – לא זו הדרך… הוא רצה להיות לפועל – ולא ידע איך נהיים… רצה לשאול כל הדבר הקשה את נחמה – ונתרחק ממנה כמטחוי קשת… לא רצה לעשות עסקים עם יעל – ועשה… הוא מחכה לחולדה – והיא איננה… עוד בראשית החורף הזה התחיל ללכת כל-כך טוב! השביל היה, לכאורה, קו ישר… והנה באיזה מקום נתעקל ­ והוא לא ידע. שום דבר לא אירע, הוא הלך בדרכו, ועם זה הרגיש, שסר הוא, סר מעל הדרך, הוא “תועה בדרכי החיים”. מה הסירו? מה התעהו? והרי יש דוקא כוחות, הוא בטוח בזה לפעמים, ויש גם שאיפות טובות – וכל זה אובד, מתמזמז; כל זה אינו נאסף – “כמים המוגרים במורד”. במי האשם? במורים? בתלמידים עצמם? באויר? מארה. מפרכסים ומפרכסים כזבובים בכוס חלקה, מטפסים לעלות – ונופלים אחור. מי יעלה? מי יתן יד? מי יחלץ מן התוהו ובוהו? הקריב הערב. היה כבר ברור, שהיא לא תבוא. אבל הוא לא הלך הביתה. הוא נשאר במקומו. נפשו בכתה בקרבו. הוא הרגיש, שהוא איזה דבר יקר-יקר, מאד-מאד, ההולך לאיבוד; שיש לו דמיונות יקרים, שלעולם לא יהיו למציאות; שהוא כל-כך סובל – ואין תכלית לסבלונו זה. הוא חמל על עצמו חמלה גדולה כים סוער זה – על עצמו, על שנותיו הבאות… הן כל חייו עוד לפניו: עוד לא מלאו לו שש-עשרה. הוא השתטח. עתידו – אפל. יותר נכון – אין לפניו כל עתיד! והיה לו הרגש, שהוא מוטל על המפתן, על מפתן-החיים, בפרוזדור של עולם – ואין מכניס אותו, אין מרחם עליו. הוא הולך ואובד, הוא כבר אבוד. הסער התחזק. הלבנה נראתה פתאום שטה בין מפלשי עבים. פעם הסתתרה ופעם נגלתה שוב. ובהיגלותה, ניצנץ בזכרון ליל-ירח אחד. הוא היה אז בראשונה או בשניה… עשו טיול לשומרון, ובאחת המושבות שם לנו התלמידים עם מוריהם על הגורן – והוא ביניהם. לפני עלות השחר באה אצלו איזו יקיצה פתאומית נוחה מתוך חלום-קסם-ירח. שרר שקט. ובאה אז שעת הסתכלות ארוכה במרחבי היקום, אשר אור-ליל-הפלאים נגה עליהם. חוטי כסף לבנים זלפו טוהר: טוב, בן-ציון, טוב מאד!.. ועכשיו ­– כמה עכורים פני הלבנה… כמה אובדים… אובדים ומלחשים: בּכה, בן-ציון! בּכה, אובד! אבל בן-ציון לא בכה הפעם. קהות נפשית תפסתו, שלילת כל מחשבה. מסביב לא נראה איש. הוא היה עזוב, עזוב מכל. רק הרוח תקפה אותו, פרעה את שערותיו, והוא טולטל, סוף-סוף, התפלש בחול והתגלגל לרצונו במדרון-הגבעה. [תרפ“ב, “התקופה”, ספר ט”ז] את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/95

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p181/m96.txt

כיצד קולטים

משה בילינסון

6967447

כיצד קולטים כּיצד קוֹלטים / משה בילינסון אשר אמרנוּ על דפי עתוֹן זה בּימים הראשוֹנים לשלטוֹן היטלר בּגרמניה – עוֹד לפני היוֹם ההוּא של אחד באַּפּריל ועוּד בּטרם חדר “הסעיף הארי” לכל תאי החברה הגרמנית, - הוֹלך וּמתאמת לעינינוּ. גזירוֹת הממשלה הנאצית אינן משאירוֹת ליהוּדים כּל מוֹצא אחר מאשר "יציאת מצרים”. רבבוֹת יהוּדי גרמניה כּבר יצאוּ. רבבוֹת ילכוּ בּעקבוֹתיהם, אם מתוֹך רצוֹן ואם מתוֹך אוֹנס. אלא ש“יציאת מצרים” אין פּירוּשה עדין “שיבת ציוֹן”. אפשר להתעכּב עוֹד בּמדבר. אפשר גם לנסוֹת לבנוֹת את החיים על חוֹלוֹת-המדבּר. נסיוֹן שאין לוֹ שחר ואין לוֹ עתיד – ואוּלם כּלום תמיד עוֹשׂים בּני-אדם רק דברים שיש להם שחר ונשקף להם עתיד? ואם אין ציוֹן מקבּלת את השבים לגבוּלוֹתיה – מה נשאר להם, אם לא חולות-המדר? וציוֹן אינה מקבּלת את השבים לגבוּלוֹתיה. והכּוַנה הפּעם לא למשמר החמוּר שהקימוּ פּקידי-העליה הממשלתיים, כּי אם לציוֹן ממש, לציוֹן שלנוּ. המשמר הוּא – ענין לחוּד. הוּא חמוּר שלא כּדין. הוּא בּלתי מוּצדק. הוּא אכזרי. בּוֹ מצוַה להילָחם. ואוּלם גם ציוֹן שלנוּ אינה מקבּלת את בּניה. והדבר הזה אסוּר לוֹ שידאיגנוּ פּחוֹת מאשר המשמר מבּחוּץ. יאמרוּ: הן קבּלנוּ את העליה הגרמנית. הלא נכנסוּ כּמה אלפי עוֹלים לארץ. אוּלם אין כּל התאמה בּין האלפים המעטים האלה שבּאוּ וּבין מידוֹת האסוֹן הגדוֹל. אין גם התאמה בּין מספּר האנשים שעלוּ לארץ וּבין מספּר הפּליטים המנסים עוֹד לבנוֹת את חייהם החדשים על חוֹלוֹת-המדבּר. כּאן – אלפים, שם – רבבוֹת. ואין לתלוֹת את הקוֹלר בּ“חוֹסר ההכּרה הציוֹנית”של היהדוּת הגרמנית אוֹ בּ“חוֹסר ההכנה הארצישׂראלית” של הציוֹנוּת הגרמנית. זאת נחלת-העבר היא, זכרוֹנוֹת התקוּפה הפֶּרי-היסטוֹרית. כּי התפּתחוּת-הענינים בּקרב הציבּוּר היהוּדי וּבקרב הציבּוּר הציוֹני בּאשכנז הוֹלכת בּצעד-ענק והתקוּפה ההיא. שבה אפשר היה לדבּר על “ההכּרה” ועל“ההכנה”, כּבר מאחוֹרינוּ. התקוּפה הנוֹכחית שמה: הכרח החיים. והכרח זה – פּעוּלתוֹ מהפּכנית. תפיסת השלטוֹן הגרמני על-ידי היטלר אינה מהוַה מהפּכה חברתית אוֹ סוֹציאלית, אוּלם בּשטח אחד, בּשטח היהוּדי, אכן התחוֹללה מהפּכה. לאן מכוּוָנוֹת פּניה? טרם נדע את הסיכּוּם. בּתקוּפה זאת עוֹד מהוַה מהפּכת היהדוּת הגרמנית “חוֹמר גָלמי”. אפשר שהסיכּוּם יהיה: התנוונוּת, דלדוּל חמרי וּבזיוֹן נפשי, ואוּלי גם מִקסַם-שוא של בּנין על חוֹלוֹת-המדבּר. אפשר שהסיכּוּם יהיה – יצירה כּבירה בארץ-ישׂראל. ועל סיכּוּם זה אוֹ סיכּוּם אחר אנחנוּניתן את הדין, בּמידה גדוֹלה הרבה יוֹתר מאשר נוֹשאי-המהפּכה, יהוּדי גרמניה, עצמם, בּנוּ תלוּי הדבר אם “יציאת מצרים” תיהפך ל“שיבת ציוֹן”. כּאן בּארץ, תבוֹא ההכרעה. ציוּוי השעה איננוּ רק לפקוֹח עיני היהוּדים הגרמנים וּלהסבּיר להם את דבר הציוֹנוּת וארץ-ישׂראל – זאת עשׂוּ עכשיו החיים בּאכזריוּת-יֶתר ועל כּן גם בּהצלחה יתירה מאשר יכוֹלים אנחנוּ לעשׂוֹת בֹהטפתנוּ. ציוּוי השעה הוּא: לקלוֹט את העליה הגרמנית בּארץ-ישׂראל. בּמידה מרוּבּה תלוי גוֹרל המהפּכה שהתחוֹללה בּציבּוּר היהוּדי בּגרמניה בּשאלה, כּיצד תקבּל הארץ את פּני האלפים הראשוֹנים האלה בּחדשים הראשוֹנים לעלייתם. לעת עתה אין קבּלת-הפּנים מעוֹדדת, כּלל וּכלל לא. אדרבּא: לעיתים אין היא גם מבשׂרת טוֹבוֹת, האלפים המעטים שכּבר בּאוּ אלינוּ, מעטים מהם נקלטוּ כּראוּי (הכּוָנה כּאן היא לא לעליה החלוּצית המאוּרגנת, אם כּי גם לה יש דאגוֹת משלה). הּוכרזה מגבּית בּארץ לטוֹבת הפּליטים הגרמנים – וּמה היוּ תוֹצאוֹתיה? כּלוּם 12 אלף לא"י (מהן רק פּחוֹת מהחצי בּמזוּמן) היה צריך להכניס הישוּב הזה, שכּיוֹם אין אוּלי בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה שני לוֹ לבּיסוּס וּלשׂגשׂוּג? והלא פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּלבד ידעוֹ לאסוֹף, בּאוֹתו הזמן בּערך, לטוֹבת מפעל התישבוּתי שלא נוֹעד לאכסן פּליטים דוקא, סכוּם העוֹלה על זה בּהרבה. והיכן הם כּל בּעלי-הבּתים וּבעלי-המגרשים וּבעלי הפּרדסים וּבעלי-העסקים, אשר בּקרב הישוּב? והלא הם-הם הנהנים קוֹדם כּל מהעליה הגרמנית, ועוֹד כּיצד הם נהנים! בּרעבתנוּת בּלתי מרוּסנת התנפּלוּ ממש, על העוֹלה החדש שאת שׂפת-הארץ לא ידע ואת דרכּיה לא יכּיר ועל כּן הוּא הפקר בּידי “אנשי-הישוּב”. ממנוּ מוּתר לקבּל תשלוּם כּפול בּעד כּל שירוּת, למן הרגע הראשוֹן שדרכה רגלוֹ על אדמת הארץ. כּאילו רק לכך ציפּה יצר-הבּצע הזה שהיה כּלוּא פּנימה, והנה ניתק את השלשלת וּפרץ להשתלט על לב יהוּדי שיוֹשב בּציוֹן, ואין מי שירסן אוֹתוֹ. זאת ועוֹד אחת: טענוֹת לנוּ נגד העליה הגרמנית. למה התבּוֹששה לבוֹא ורק לאחר היטלר הוֹפיעה? יש קוֹראים אחריהם מָלֵא: “ציוֹני היטלר”, כּאילוּ לפתע שכחנוּ, כּי מתוֹך יסוּרים וחבלי גוֹלה קמה התנוּעה כּוּלה. לפתע נהפכנוּ ל“ציונים רוּחניים” וּתלוּנה בּפינוּ – מדוּע לא הביאה “הרוּח” את יהוּדי גרמניה לארץ-ישׂראל, כשטוֹב היה להם בּארץ מוֹצאם. ואפשר לחשוֹב, כּי אם אנשי-בּיל“וּ לא בּאוּ לארץ לאחר הפּרעוֹת של שנוֹת השמוֹנים. ואנשי העליה השניה לא קמוּ לאחר חוּרבּן המהפּכה הרוּסית הראשוֹנה והפּרעוֹת בּרוּסיה, ואנשי העליה השלישית לא הגיעוּ אחרי מלחמת העוֹלם וּפרעוֹת אוּקראינה, ואנשי העליה הרביעית לא היה להם כּל קשר עם התמוֹטטוּת היסוֹדוֹת של חיי היהוּדים בּפוֹלין המחוּדשת. אפשר לחשוֹב שלאיגַנטיֶב לטולוסטוי, לסטוֹליפין ולגרבסקי לא היה כּל חלק בּעליית הציוֹנים, ורק היטלר הוּא השליח הראשוֹן לכך? והתלוּנוֹת הנשמעוֹת פּה ושם רבות הן: “בּגרמניה לא היוּ אלה ציוֹנים כּלל”, ארץ-ישׂראל היא רק ארץ מפלט בּעיניהם”. “למנהגי הארץ אינם מסתגלים”, “אין הם אידיאליסטים”. אין כּוָנת הדבר כּאן ללמד סניגוֹריה. יתכן שהתלוּנוֹת צוֹדקוֹת, אוּלם כּלוּם כּל אלה הטוֹענים זאת הסתגלוּ יפה למנהגי הארץ וּלדרישוֹתיה? הם עצמם אידיאליסטים טהוֹרים הם? כּלוּם הניצוּל המחפּיר הזה אשר בּוֹ הם מנצלים את העוֹלה הגרמני, הוּא עדוּת לאידיאליזם שלהם? ואם אמנם העוֹלים האלה “לא היוּ ציוֹנים”, הרי מוּטב שנטען נגד הציוֹנים המוּשבּעים הממשיכים לשבת בּגלוּת, מאשר נגד היהוּדים האלה, אשר רק אתמוֹל נפקחוּ עיניהם לראוֹת היכן מקוֹמם בּעוֹלם, ועד אתמוֹל גם שֵמע הארץ הזאת לא שמעוּ ואת מקוֹמה על המפּה הגיאוֹגרפית לא ידעוּ ורבּים מהם גם שכחוּ כּמעט, כּי יהוּדים המה, הציוֹנים “שלנוּ”, אלה שישבוּ בּגוֹלה כּשכאן היה מחסוֹר רב בּכל רוֹפא טוֹב וּבכל מהנדס הגוּן וּמוֹרה מוּכשר ולא היוּ בּקרבּנוּ לא בּעלי-מלאכה מנוּסים ולא אנשי-כּספים מחוּננים ואלה הממשיכים לשבת בּגוֹלה גם עכשיו. אם רק הגזירה לא נגעה בּהם, משוּם חשש בּכל זאת פּריחה כּלכּלית זוֹ שבּארץ-ישׂראל מסוּפּקת היא – את אלה דוקא אנוּ בּוֹחרים, בּלב שקט, לקוֹנגרס הציוֹני, אוֹתם שוֹלחים אנוּ ליצג אוֹתנוּ בּמוֹסדוֹת שלנוּ, ולא-שלנוּ, וּכשהם בּאים לבקרנוּ כּאן אנוּ מקבּלים את פּניהם בּכבוֹד. ואוּלם היהוּדי הרצוּץ ההוּא, אשר נחרב עליו עוֹלמוֹ והוּא בּא אלינוּ לחפשׂ לו כּאן עוֹלם חדש, ועלינוּ מוּטלת החוֹבה להקנוֹת לוֹ כּאן את ערכּי הציוֹנוּת החיה, הארצישׂראלית, המחייבת, לכבוֹש אל לבּוֹ לארץ ולעבוֹדה, לעברית וּלתרבּוּת העברית – עליו אנוּ מלינים, ונגדוֹ יש לנו טענוֹת מרוּבוֹת וחמוּרוֹת. ודאי: קליטת יהוּדי גרמניה בּארץ-ישׂראל פּרשה קשה היא, רבּת סבכים מיוּחדים, הנוֹבעים גם מן המבנה החברתי-המקצוֹעי של העוֹלים, גם מהמבנה הנפשי-הרוּחני שלהם. עליהם, על העוֹלים הגרמנים האלה, לעבוֹר בּזמן קצר את כּל הדרך הארוּכּה: מחיים מבוּססים, מסוּדרים, לעיתים גם עשירים, בּארץ רחבת-ידים, שראוּ אוֹתה כּארץ שלהם, והיוּ קשוּרים בּנוֹפה, בּשׂפתה וּבתרבּוּתה, - עליהם לעבוֹר כּמעט בּן לילה לחיי-עבוֹדה חמוּרים וקשים בּארץ דלה שעדיין היא זרה להם. את כּל חבלי מעבר זה, החל מגעגוּעי-נוֹף ועד ירידה חמרית בּכמה וכּמה מעלוֹת, אין להסיר מהעוֹלים החדשים, את חבלי מעבר אלה עליהם לשׂאת בּתבוּנה וּבאהבה. כּאן אין מקוֹם לסֶנטימֶנטליוּת מיוּתרת וּמזוּיפת. כּל מנת-חלקנוּ וכּל שכּרוּך בּה, על מצווֹתיה וּדרישוֹתיה, צריכה להיוֹת גם מנת חלקם. ועליהם להבין זאת וּבהתאם לכך עליהם לבנוֹת את חייהם כּאן, ולשׂאת גם בּכל הליקוּיים שהם מוֹצאים כּאן בּאוֹרח חיינוּ, כּי כּל כּיבּוּשינוּ הקטנים והגדוֹלים, פּרי עמל לא יתוֹאר של דוֹרוֹת הוּא. את זאת נדרוֹש מהם, אוּלם לא יוֹתר מזאת, ואל נכריח אוֹתם ליפּוֹל קרבן לפּסִלתוֹ של הישוּב וּלשפלוּת האדם. וגם אל נתבע מהם כּבר בּיוֹם הראשוֹן למלא את כּל “הציוֹנוּת האידיאליסטית” וּלדבּר תיכף וּמיד עברית וּלהתיחס בּכבוֹד לכּל שגיאוֹתינוּ וטעוּיוֹתינוּ – אין זאת משוּרת הדין. והשאלה איננה בּסילוּק החשבּוֹנות ההדדיים וּבקביעת העוּבדה מי אשם וּמי זכאי בּסבך הזה של חוֹסר הבנה הדדית, ההוֹלך וּמתפשט. בּפני תפקיד כּביר הוּעמדנוּ, ועלינוּ למלא אוֹתוֹ, לשוא נתרעם: מדוּע “גרמנים דוקא”? האין יהוּדים אחרים? כּך קרה לנוּ, ולא נוּכל לשנוֹת את הדבר גם אם נרצה. היוֹם זהוּ מרכּז התפקיד. בּוֹ תלוּי גוֹרל המהפּכה שהתחוֹללה בּקרב היהדוּת הגרמנית. בּוֹ תלוּי יחס כּל היהדוּת המערבית, לרבּוֹת היהדוּת האמריקאית, למפעל הארץ-ישׂראלי. בּוֹ תלוּיה הערכת המפעל הזה על-ידי אוּמוֹת העוֹלם. בּוֹ תלויה גם הערכתנוּ אנוּ אם מפעלנוּ בארץ יצוּר חלש הוּא, שאינוֹ יכוֹל לעמוֹד לעמנוּ בּשעת צרתוֹ, אוֹ עמוּקים שרשיו וּזרוֹעוֹת אמיצוֹת וּנאמנוּת לוֹ, לקבל בּברכה וּבתבוּנה את הבּנים השבים לגבוּלוּת ציוֹן. ואת התפקיד הזה טרם מילאנוּ. לאמיתוֹ של דבר – טרם ניגשנוּ למלא אוֹתוֹ. ה' חשון תרצ"ד (22.10.1933) את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/96

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p54/m97.txt

מִכְתָּב

מתתיהו שוהם

1908866

מִכְתָּב לֹא נָפַל דָּבָר, אָח – הַדְּבָרִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה: אֱלֹהִים בְּאֵין-סוֹפוֹ יָצֵל לִקְטֹן-רְמָשִׂים; וְעוֹד זֶה עִם זֶה נֶאֱבָקִים – וְאֶת לִבּוֹ אִיש לֹא יָשִׂים לְגוֹרַל אָדָם בְּתַחֲרוּת אֱלֹהִים וּבְהֵמָה. וּדְבַר הַמִּכְתָּב פָּשוּט: לְפַכֵּח קְצָת שִׁמָמוֹן, וּלְהַדְלִיק פָּנָס זָהָב שֶׁל נִשְׁכָּחוֹת – וְלִשְׁכֹּחַ: תְּמוֹל לִרְאוֹת בִּקְרָב-בּוֹקְסֶרִים מִכָּל אֳרְחוֹת לַקַּמְפּוֹן נָהֲרוּ בְקִנְאַת-מִצְוָה רִבְבוֹת הָמוֹן. וְעַל אוֹדוֹת שֶׁשָּׁאַלְתָּ לְטֹרַח וְתוֹחֶלֶת, וְדֶרֶך וֵאלֹהִים וּגְאֻלָּה – אַךְ הַבְלֵי זְקֵנִים תִּטֹּר; וּרְאֵה בְאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה: רַדְיוֹ, חַשְׁמַל, קִיטוֹר… וְאָמְנָם יֵשׁ לְעַיֵין קְצָת גַּם בַּקֹּהֶלֶת. וּבַאֲשֶׁר אָח נֶאֱמָן אַתָּה עוֹד זֹאת לְךָ תֵּדָע: בְּעַד-כָּל-שֶׂסִּלְּפָה נַפְשִׂי פֹּה וְעָוְתָה, בְּכָל יוֹם וָרֶגַע שָׁלֵו אֶצְעַד לִקֱרַאת הַמָּוְתָה, וּבְכָל זְמָן וּמַזָּל אֲנִי מְזֻמָּן שוּב לְלֵדָה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/97

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p154/m98.txt

רגעי חיים ומות

יוסף לואידור

7044190

רגעי חיים ומות אל בית המטבחים הלך ברגליו – עם החמור שכם אל שכם. עוד לא מצאו לנחוץ להטילו על גב החמור, עוד אפשר היה להשתמש בשביל זה אשר נידון לו בכוח רגליו. הוא הלך בדרך הארוכה כמנהגו תמיד, בעצלות, בטמטום, רק מתוך הכרת “ההכרח” בצורת בעליו המחמר אחריו. נראתה לו רק בלתי מובנה הדרך, ששטח אחד דומה בה למשנהו. הוא הלא רגיל רק ללכת מרפתו אל השדה. להתהלך בו כל היום הנה והנה, למשוך את המחרשה ולשוב אחרי כן אל הרפת. ופה הליכה רבה כזאת בלי שום מטרה – לשם מה? אצל בית המטבחַים ראה המון אדם וגם שוורים ועגלים, וזה הביאו במבוכה. לא קמה בו רוח להתרוצץ כמו שהתרוצץ לפעמים באון-הפרים שלו באחו, או לצנוח ארצה בעקשות מָחלטת, כאשר נהג לעשות בהיותו נתון בעוּלו בשדה. עתה עמד על מקומו כנטוע. דממה חרישית שׂררה, למרות קריאותיהם של האחד והשני מבני המזרח. ההולכים על ארבע נראו עצובים ביותר. בני היהודים הלכו לאט. פה ושם התגוללו שוורים בני גיל שונים חסרי תנועה, מבוקעי בטן. במרחק עשרה צעדי-בקר מן השור שכב כפוּת-ארבעתים עגל מגודל, שחי את דקי חייו האחרונים: בעל-המאכלת כבר התכונן. במוחו המטומטם של השור, החל מתחוור דבר מה… איזה אי-שלום לעצמותיו הריח. באנשים שעמדו פה ושם זקופים מכף רגלם ועד קדקדם, ראה כעין משמרות, הניצבים לשמור את צעדיו ותנועותיו. ופתאום הסב את ראשו ואחרי כן את כל גופו – במתינות של בריה, שאין כל מזימה בלבה – אל העבר אשר משם אפשר היה להשתמט אל מחוץ לחוג האנשים. כיכר רחבה, מנוקה למשעי שטופת שמש ומוקפה בתים קטנים, נקיים, משכה אליה את מבטו. מה רב היה אושר-החיים על הכיכר הזאת! באותה מתינות, אבל בהחלט, עבר בין האנשים, שלא עצרוהו – מתינות מאומצת והחלט שבהליכת ברירה, האומרת להתחמק ממבקשי רעתה אבל לא לעורר תשומת-לבם, ואף-על-פי שכבר התרחק מן האנשים ולבו הוקל במקצת, עוד היה בכל זאת בצעדיו הפקפוק של אי-בטחון מסכנה, וכאשר הרגיש בעליו בדבר והחל לרוץ אחריו בנטיית-עקיפין ובקריאות הידועות לו כל כך, הממריצות אותו לעמוד, הוריד קמעה את ראשו כנתפס במזימה, והקטין את צעדיו, ובכל גופו חילחל הפקפוק – הנטיה לעמוד לקול קריאת אדוניו והרצון ללכת קדימה. אבל עמוד לא עמד, ונהפוך הוא, כשהחיש בעליו את צעדיו, שלח גם הוא את גופו במרוצה, אבל לא כמו באחו, כי קול בעליו היה לו כחבל ברגליו. הוא שב מספר צעדים אחוז ביד בעליו. אבל לבוא עוד פעם אל המקום המסוכן כבר לא רצה בהחלט. אדונו קשר חבל ברגלו וסחבו, ושני נערים עליזי-עלילות נסבו עליו והרדיפוהו מאחוריו בתנופות ידים וצעקות. השאון שהקימו סביבו הגדיל בו את הכרת הסכנה, ועל כל שעל נלחם ככל אשר הורהו מוחו המטומטם להילחם. אולם בקרבו אל מקום ההרגה געה בגעיה ארוכה, חנוקה, מתוך שליחת לשון ועינים מעורפלות בפחד-טירוף – ואי-אפשר היה עוד להזיזו. הפילוהו. כפתו את רגליו. הוא נכנע, ושכב דום, מקוצר דעת מאי-ראיית הנולד. הוא שכב ולא ידע כי לא יעמוד עוד על ארבע רגליו, ולא ידע כי אם הוא מלא עתה חיים כבריא שבבעלי החיים, הנה עוד מעט ויהיה מת כחפץ שלא היה בו רוח חיים מעודו. למה לא פירפר עתה בכל גופו, כל עוד היה כוחו אתו? למה לא מחה בכל תוקף? לא רחוק ממנו רבץ החמור, בכל המנוחה האוילית של חמור חמורתים! בעל חיים מאושר אשר ניתן לו לחיות עלי אדמות עד בוא חליפתו. האנשים אשר עזבוהו רגע שבו אליו בהמון יותר גדול, כשמעיניהם מציצה החלטה חרישית. ביניהם עמד בעל המאכלת עם העינים הנוחות, הפנים השוחקים. הנה משך אחד בעור צוארו. זה פצעו במאכלת, החדה מתער הגלבים, במקום הכי עדין בגופו. זרם דם שטף. הלהב הבהיק באויר, אדום כפאתי שמי שקיעה. הנה הפסיקו את פתיל חייו לנצח, לא ירפאוהו עוד כל רופאים. הנה גם הרגיש בכאב העצום בצוארו. ובכל גופו פרפר פרפור עצום. שחטוהו בצואר! – איזה אסון! – אבל לא הרשו לו לפרפר! לא נתנו לו להראות ברגעי חייו האחרונים – אות חיים. הנה רגעי חייו ספורים, עוד מעט, עוד מעט, לו נתנו לו להתאבק עם גורלו המר, עם מר המוות. הנה יאמרו כל אבריו וגידיו להתעוות ויכולת אין. מי שהוא פתח את סגור חזהו כדי להחיש את שטף הדם, שני מעך את בטנו שעבתה מהתעוותות פנימית באין יכולת לזעזוע אברים, ועוד מעט וכל הדם אשר היה בגידיו – מוטל לפניו על העפר. החמור צעד בדרך שבא, בעקבות זה המוטל עתה עליו מחוסר חלק מקרביו. בעודו חי נמכר בכסף בהמה מתה. סוחר בשר מצא בו פרנסת שבוע ימים לו ולביתו. איש עני קנה את הזול שבמעיו ועיניו נוצצו. נשים צפו לחלקי בשרו. אם באה אל ילדיה עם חתיכות בשר אדומות, טריות ובמאור פנים בישרה להם על הארוחה הטובה. פני הילדים, אורו גם הם למראה הבשר הבריא, שעורר בלבם זכר של צלי המפיץ הבל וריח נעים. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/98

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p161/m99.txt

[מי יתנני כפר לעפר ישקני]

יהודה הלוי

299200

[מי יתנני כפר לעפר ישקני] מִי יִתְּנֵנִי כֹּפֶר לְעֹפֶר יַשְׁקֵנִי צוּפִי וְיֵינִי מִבֵּין שְׁתֵּי שִׂפְתוֹת שָׁנִי אֶת שַׁעֲשׁוּעִי אֶזְכֹּר וְטוּב יַרְחֵי קֶדֶם עֵת בֵּין זְרוֹעִי הָיָה אֲחִי שֶׁמֶשׁ רֹדֵם מִפִּיו גְּבִיעִי אֶמְצֶה בְדוֹלַח עִם אֹדֶם בֵּינוֹ וּבֵינִי יַד אַהֲבָה תִּסְעָדֵנִי וּתְחַבְּרֵנִי אֵלָיו וְלֹא תַחְטִיאֵנִי עֹשֵׁק לְבָבִי עָלַי חֲמָסִי לֹא עָלָיו עֵת רַב כְּאֵבִי יוֹם רָחֳקִי מֵאֹהָלָיו וְיִּפְגְּעָה בִי אוּלַי יְשִׁיבֵנִי אֵלָיו וַיִּמְשְׁכֵנִי חוּט מִזְּמָן זָר יוֹרֵנִי כִּי יִשְׂטְמֵנִי דַּרְכֵי פְרִידָה יוֹרֵנִי יַם סוּף יְדִידַי מוּל יָם דְּמָעַי כַּצִּיּוֹת כִּי עַל כְּבֵדַי עֵינַי בְּלִי רַחְמָנִיּוֹת מִיּוֹם צְעָדַי דָּרְכוּ אֲרָצוֹת נָכְרִיּוֹת עוֹנִי בְעֵינִי יִתֵּן לְפָנַי יָם שֵׁנִי פֶּן יִשְׁטְפֵנִי אֶפְחַד וְאֵין מִי יַמְשֵׁנִי אֶשְׁכַּח בְּדָוִיד כָּל זֹאת וְאֶזְכֹּר טוֹבוֹתָי לָתֵת כְּרָבִיד עַל מַהֲלָלָיו שִׁירוֹתָי אֶגְעַר בְּמַכְבִּיד אֶבְלִי וְאַרְבֶּה צִבְאוֹתָי אַשְׁכִּיר אֲזֵנִי מִדַּם זְמָן יַשְׁכִּירֵנִי וּלְגָרְשֵׁנִי נִכָּר וְלֹא יַכִּירֵנִי יוֹנָה תְקַנֵּן בֵּין הַהֲדָס בִּי תִּתְבּוֹנֵן עֵת שִׁיר אֲשַׁנֵּן אוֹ עַל זְמַנִּי אֶתְאוֹנֵן קוֹלָהּ תְּחַנֵּן אֵלַי כְּעַלְמָה תִּתְרוֹנֵן באן סידי באני אלקרדש תנתבאן דשת אלזמאן בן כלוד בן אלדיאן. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/99

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m101.txt

הַשַּׁחַר נִדְמֹה נִדְמָה

יהודה ליב גורדון

1376036

הַשַּׁחַר נִדְמֹה נִדְמָה (תרכ"א) יִפְעַת “הַשַּׁחַר” עָלֵינוּ נִגְלָתָה וּנְגֹהוֹת בֹּקֶר חִישׁ לִרְאוֹת קִוִּינוּ, סוֹר סָרוּ הַצְּלָלִים בָּמוֹ נִטְמִינוּ – פִּתְאֹם הָהּ שָׁבוּ וַעֲלָטָה הָיָתָה! רֹאשׁ יָרִימוּ עַתָּה יַלְדֵי עֵיפָתָה, אוֹיְבֵינוּ יָשׁוּבוּ יֶהֱמוּ יַלְשִׁינוּ, בִּמְגִנַּת לֵב נִדֹּם, לֹא נִפְתַּח פִּינוּ, יַעַן מִתּוֹכוֹ הַלָּשׁוֹן כֹּרָתָה. נִסְתַּרְתָּ הֵילֵל בֶּן שַׁחַר מִמֶּנּוּ, אוּלָם דַּרְכֶּךָ מֶנּוּ לֹא נִסְתָּרָה וּבְעֻזְּךָ עוֹד נָעֹז נַהַם קָמֵינוּ. יִצְהֲלוּ הַסּוּסִים וִינַגַּח הָאָיִל – טֹהַר יִפְעָתְךָ עוֹד כָּלָה לֹא סָרָה, שָׁם עַל הַר “צִיּוֹן” עוֹד תָּאִיר הַלָּיִל. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/101

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p122/m102.txt

בפי השיר השלישי לא בא דבר פגול, ולהורות נתן בלבו, מה יהיה משפט הרופא ומעשהו

אפרים לוצטו

7058244

בפי השיר השלישי לא בא דבר פגול, ולהורות נתן בלבו, מה יהיה משפט הרופא ומעשהו אוּלָם רוֹפֵא הַטּוֹב רוֹדֵף הַטֶּבַע, שָׁת מִשְׁפָּטָיו עַל לֵב כִּכְתוֹב עַל לוּחַ; כָּל-מֶזֶג הוּא מַכִּיר, שׁוֹקֵל כָּל-רוּחַ, כִּי בַשִּׁפְלָה יִכְבַּד, יֵקַל עַל גֶּבַע. עוֹד בָּאַרְבַּע יָדוֹן צוֹפֶה הַשֶּׁבַע, וּתְעָלָה בַל יוֹשִׁיט אִם לֹא בָטוּחַ; חִיֹש הַמָּקוֹר יִפְתַּח אֶל דָּם סָרוּחַ, אֶת מַחְבַּרְתּוֹ חוֹקֵר, בּוֹחֵן הַצֶּבַע. הַנִּדְכָּאִים בִּכְאֵב, כִּי אַךְ יֵֹש פֶּשַׁע מִן מִשְׁכָּבָם דָּוֶה אֶל בֵּית הַתֹּפֶת, זֶה בִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם אֶל יֶשַׁע. זֶה בִמְסִבּוֹת כָּל-רַע מַפְלִיא הַחֵפֶשׂ; חֵן בִּשְׂפָתָיו הוּצַק, בִּדְבָרָיו נֹפֶת, כִּי אַף בִּבְלִי גֵהָה יֵיטִיב לַנֶפֶשׁ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/102

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m103.txt

הכוח הרוחני של עם ישראל

שמריהו לוין

119618

הכוח הרוחני של עם ישראל שקוי לעצמותינו, מרוה ומרענן את הנפש, הן הידיעות שמגיעות אלינו, בשעה זו של דאגה קשה וכאב עמוק, מעבר הים, המספרות לנו על בטחון חזק, אמונה איתנה, על יצירה שבתקוה ובהתעוררות בין אחינו בני ישראל. לא תכופות הן הידיעות האלה, אבל כל שעה שהן מגיעות הן מכניסות בחיי יום יום, בחיי חולין שלנו מקצת מרוחו של חג וממלאות את לבותינו רגשי גאון. גאים אנו עליהם על אחינו: קרובים הם כל כך אל החורבן ומה רחוקים הם מדכדוכה של נפש ויאוש! וברגש הגאון מתערבת הרגשה של קנאה, ברם לא היא הקנאה המושרשת באנוכיות האנושית וכרוכה בצרות-עין. קנאה נעלה מזו תוקפת אותנו: לא, אין אנו רוצים חו"ח ליטול את חלקם שלהם, את גבורתם, אלא צר לנו צר, שרחוקים אנו מהם ואין אנו זוכים לסייע עמהם, לכתף את עצמנו עמהם, להצרף כמותם בכור הנסיון ולצאת מצורפים מתוך תהליך זה כשווים עם שווים, להטהר, להשכיל, להיות טובים יותר, אצילים יותר ועומדים בנסיון. פותח אני ברוסיה. כחצי מיליון חיילים יהודים בערך עומדים במערכות השונות, הנמשכות על פני מרחקים עצומים, מווילנה ומינסק עד הרי הקרפטים, מן הים הבלטי עד הררי אל של קבקז. כלום יכולים אתם להעלות לפני עיני רוחכם מחזה זה? כלום יפה וחזק הוא כוח-המדמה שלכם לתפוס את המתרחש והולך כאן? כלום יש בידיכם להקיף בראייתכם הן את חצי המיליון של חיילים יהודים והן את המיליונים האחדים לפחות של סבאים וסבות, אבות ואמהות, אחיות, אחים וילדים, הנלחמים את מלחמתם הם בביתם, מלחמה פנימית עם עצמם, כל אחד לפי כשרו, כל אחד לפי דרכו? הם הם הרואים את מוראות המלחמה מרחוק, יומם בדמיון ולילה בחלום. ו“הפליטים”? – זה שימוש-לשון שנקנה לנודד החדש, שנתלש מביתו, מאדמתו, כמוץ מפני הסערה, כעלה נדף ברוח, ללא מטרה, ללא תכלית. לא יחידים, יחידים אלא אלפים ורבבות, דחוקים זה לזה וצפופים ככבשים אלה בתקוף אותם רוח סערה, מטרות עוז, ברקים ורעמים, רוחות ושלגים, דרך שדות ויערים, עירומים למחצה, רעבים וצמאים. כלום אפשר לו לאדם לראות מרחוק את התמונה כמו? כלום עשוי שכלנו להשיג אף השגה קלושה של יסורים מגובבים אלה, של כאב צורב זה, של עלבון חותך את הנפש? פסקו בינינו מאמינים בנסים, חיותנו על השכל, פרנסתנו על החשבון היבש. ואף על פי כן נתרחש פלא על כל פלא. עד כאן לא הרגשנו את זה אלא במעומעם, משום שידיעות המעשים והעובדות באות אלינו למקוטעין ועדיין לא נתרכבו ולא נתמזגו לאחדות בהשגתנו. זכור ושמור! כל מקום שהגורל הטיל את “הפליטים” האלה נוסדות והולכות קהלות חדשות, נפתחים בתי ספר יהודיים בשביל הילדים שנשארו בחיים, והפליטים מכניסים לתוך הקהלות רוח חדשה, רוח יהדות. בסיביריה מעוררת הרוח החדשה את היסודות הישנים, את אלה שנתרחקו, שנתלשו מגזעם, ובערים הקרות החרפיות של סביר נוצרת והולכת אוירה של תקוה מחממת. חרבו בליטא ישיבות, בצבצו ועלו ישיבות חדשות במרכזי רוסיה הרחוקים, כחול זה הקם לתחיה מתוך אפרו של עצמו. ייזכר! “הפליטים” עוברים בדרכם, דרך הנדודים, ערים ועיירות. עומדים אחים ומחלקים עמהם את פת לחמם, מלבישים את מערומיהם הקופאים בקרתו של חורף ונותנים להם צידה לדרך… ספרים ומלמדים, שלא תשתכח חלילה תורה מילדי ישראל. מי יודע, כמה ימי נדודים מונו להם לאלה! בפטרוגראד מתכנסת האינטליגנציה היהודית. מלבד הדאגה העיקרית לגורל הנהרסים והמדולדלים, לבם גם מקור דאגה נוספת, דאגה קדושה. חייבים לבנות היכל לאמנות יהודית מקורית, יוקם תיאטרון יהודי. במוסקבה נוסד עתון עברי חדש. אסור שתיאלם המלה העברית, לא תבוא הפסקה בהתפתחותה של הלשון העברית. חוגגים חג חצי יובל ליצירתו של ביאליק. שוב נזכרים בתינוקות של בית רבן, בדור הגדל, מקור תקוותנו. מאספים קרן בשביל ספרות-ילדים בעברית, השעה דוחקת, אסור לדחות, להחמיץ, כי מי יודע כמה עוד תמשך מלחמה זו. ואני עובר לאוסטריה. תשעה קבים של חורבן נפלו בחלקה של גליציה. ככדור-משחק היו יהודי גליציה מושלכים ומוסעים מיד ליד ומרשות אחת לחברתה. ודווקא “אזרחים שווים” אלה רבי היסורים, מורדפים מכל עבר, הראו מופת לאמונה חזקה, למסירות נפש. יסורים רבים וקשים המשיכו על עצמם, משום שלא יכלו להסתיר את רגשותיהם בחובם, לא יכלו להרכין את ראשם ולהחניף, כדרך שנהגו כמה חבורות עממיות אחרות. אלה שהיו ללעג ולקלס בחייהם שמשו מופת ודוגמא לגאון פנימי בשעת חירום קשה מאוד. בווינה ובפרג ובשאר ערים, שבהן קנתה שביתה התנועה הלאומית הישראלית, עמדו הכוחות הלאומיים ונתלכדו להגן על ניצולי חרב האויב והלשנתם של השכנים. הם שקודים להגן עליהם מפני אימת הרעב והמצוקה ומפני הרחמנות האכזרית של הצדקה הרשמית, האומרת לצאת ידי חובתה בנדבות המושלכות בפניהם כבפני קבצנים מלידה. הם מתקינים להם בתי-ספר, מטפלים בילדים שלא ייכבה בהם זיק האהבה והכבוד לעמם המלומד ביסורים. ובגרמניה? היהדות הגרמנית השלטת, השוררת פשטה את הרגל. היהדות הרשמית בגרמניה, המשועבדת ברוחה וביורוקרטית במעשיה, הזרה, הקרה, הגאיונית ביחסיה אל היהודי בן מזרחה של אירופה, נכשלה בשעה גדולה זו של ימינו. לא יעמדו לה שום תירוצים, והטלת אשמות זה בזה לא תוציא אותה ממבוכתה. שוב לא חשוב הדבר, מי מן הפרטים השמיע את קולו ברבים. אין תולים את הקלקלה ביחידים, תולים במגמות צבוריות ובשכבות צבוריות. והעובדה בעינה עומדת, שאותה שעה שהאינטליגנציה היהודית-רוסית שקדה מתוך חרדה רבה על קיומו של עם ישראל, כשהמעולים שבנו באסטריה תכנו תכניות, כיצד לחזור ולקומם את בית ישראל בעתיד, לאחר תום המלחמה, עמדה שכבה מסויימת של היהדות הגרמנית ופרכה את ראשה, כיצד לשמור עליה על גרמניה מפני הסכנה הפולנית-היהודית. עוד לא נחרץ גורלה של פולין וכבר התחילו שוקדים על הקמת מחיצות וסיוגם של סייגים. באי-כוחה של היהדות הרשמית ניטל מהם כל רגש של בושה, כל הרגשה של כבוד אנושי פשוט, ועמדו והוציאו לעז קשה, איום וכעור על אחיהם הרחוקים. אמרו להחניף בזה, לקנות את הלב, להתהדר ולהתנאות, וסוף שמכרו את עצמם והמאיסו את עצמם על הבריות. עכשיו הם מרגישים בכך. שכניהם הסכימו להם ולדבריהם בנוגע ליהודים הפולנים, אלא שלא הבחינו ולא רצו להבחין בהבדל הרב שבין המפגל והמפוגל, המלעיז והמולעז… ברם, מצוה לזכור, שזה מכבר מתרחש והולך ביהדות הגרמנית גופה תהליך של פילוג, ולא מן הדין, לא מן היושר והצדק להטיל את האחריות על הפוליטיקה הכעורה על כלל כל היהדות הגרמנית. היהדות הגרמנית מתחדשת והולכת, תהליך של צירוף וטהרה עובר עליה. דור חדש, בני הנוער, מתמרד על היהדות הרשמית. איני סבור שבני הנוער היהודי בגרמניה יהיו פחותים במעלה מן הנוער היהודי במזרחה של אירופה, ביחסם ובזיקתם אל עם ישראל, הווֹ ועתידו. מצוי בידינו דין-וחשבון על הועידה הציונית הגרמנית, שנתקיימה בברלין בחודש דצמבר בשנה שעברה. מתוך דו"ח זה עולה, שבענין מדיניות לאומית בארצות הגלות נצטרפו בימים האחרונים לציונים כמה כוחות אינטליגנטיים. לאט לאט נפקחות העינים לראות, לאיזו בצה הביאה ההתבוללות וההשתפלות החנפנית של ההתבוללות. קוראים אנו בדין-וחשבון ואנו שוכחים לשעה קלה, ששם עולים על הבמה ומתווכחים בני אדם, הנמצאים בעבר הימני של זירת המלחמה באירופה. מדברים בברלין בהתלהבות על יהדות מזרחה של אירופה, המפרה, היוצרת, המעודדת, הבונה. קוראים להתאחוות, להתמזגות, לקליטה בתוך החיים של עצמנו. אין פטריוטיות מתרברבת – הפטריוטיות נבחנת בשדה המערכה, כאן המקום לחשבון הנפש, לבדיקת הנשמה, שקודים על שמירתה, על שפורה, עדונה, צריפתה. דורשים כנגד מדיניות מוטעה של פירור הבעיה הישראלית, מדברים על מטלה גדולה ומשותפת, על הצלה אחת, על ביטול המחיצות שבין מזרח ומערב ביהדות. נשמעים דברי מחאה של נשמה כאובה, והיא משוועת לשלימות, לאחדות-עם. כשיקוי לעצמות הן הידיעות הבודדות, הנדירות. חיותנו בשכל ואין פרנסתנו על הנסים. ואף על פי כן עומדים אנו בפני פלא על כל פלא, כאמור ונשנה ומשולש בספרינו הקדושים, העתיקים. 11 פברואר 1917. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/103

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p72/m104.txt

יוֹסֵף ראַבּינוֹבִיץ

שמואל ליב ציטרון

944922

יוֹסֵף ראַבּינוֹבִיץ א. הוא נולד לאבות חסידים בּאוֹרגיוֹב פּלך בּיסאַראַבּיה. בּימי נעוריו, וגם זמן רב לאחר חתונתו, היה נוסע עם אביו בּכל שנה לימים הנוראים אל האדמו“ר מבֶּלז. שם היה ראַבּינוביץ הצעיר מבלה בּ”חצר" כּמעט עד אמצע החורף. בּחשק רב היה חוטף “שיריים” מעל שולחן הרבּי ומשתּתּף בּ“שלש סעודות” ובּ“מלוה מלכּה”, וילמוד להתפּלל מתּוך דביקות עצמה ויחזור בּעל-פּה מלה בּמלה את תורת החסידות. בּשובו מבּלז לביתו התפּרנס מעמל אשתּו, והוא עצמו בּלה כל העת בּבית-התּפלה בּחברת חסידים צעירים שכמותו, כשהוא אוחז מקטרת בּוערת בּפיו ומספּר מעשיות על-דבר הבּעש“ט ו”יהודים טובים“, וטועם בּאמצע יחד עם חבריו מעט משקה ומיני-תרגימא. בּהיותו בּעל-כּשרונות, נתפּרסם בּין החסידים ונעשה “תּקיף” גדול בּ”חצר", עד כי היה הבּלזאי מזמין אותו לעתּים קרובות לבוא אליו, כדי להמלך בּו בּענינים צבּוריים שונים. והנה קרה המקרה, ובּיום-בּוקר אחד בּא לאורגיוב מלמד מליטא. המלמד, שיצא לו שם בּעיר כגדול בּתּורה, השיג לו תּיכּף תּלמידים אחדים. הוא היה הראשון, שהתחיל משנן לילדי-היהודים בּאורגיובּ את כּתבי-הקודש, דקדוק ולשון-עברית. המלמדים האורגיובים, שהיו חסידים כולם, מהרו והוציאו קול, כי המלמד הליטאי הוא מין ואפּיקורס, שבּא הלום לכתּחילה להטות את ילדי-העברים מדרך הישר, ולפיכך צריך לגרשו מן העיר. המלמדים האלה משכו אחריהם כנופיה של חסידים, וכולם יחד יצאו למלחמת-הקודש על המלמד הליטאי. בּראש הכנופיה הזאת התיצב ראַבּינוביץ. בּלשונו השנונה היה דורש דרשות על אדות המלמד בּכל בתּי-התּפלה אשר לחסידים ובּכל אספה וברחוב ובּכל מקום, שמצא הזדמנות לכך, ויַזהר את הקהל מפּני הליטאי, העלול להעמיד בּסכּנה את חנוך הדור הצעיר. לא ארכו הימים ודרשותיו הביאו לידי-כך, כי גם האבות, שאינם נמנים על החסידים, אשר מסרו את ילדיהם אל המלמד הליטאי, נבהלו, והתחילו אחד, אחד להוציא אותם מ“חדרו”. כראות המלמד, כי תלמידיו הולכים ופּוחתים מיום ליום וכי עוד מעט ויסתּתּמו צנורות פּרנסתו, נמלך בּלבּו, ופּעם אחת בשעה מאוחרת בּלילה, בּשעה שכל בּני העיירה כבר ישנו, הלך אל ראבּינוביץ, ששמע מספּרים אודותיו, כי הוא יושב עֵר בּלילות ומעיין בּספרים הקדושים. כשנכנס המלמד לביתו של ראַבּינוביץ מצא אותו, אמנם, יושב והוגה לאור מנורה קטנה בספר “הזוהר”. כראות ראַבּינוביץ את האורח המאוחר, שלא חכּה אליו כלל, נבוך קצת בּתּחלה. אבל כרגע קם ממקומו ויושט להמלמד את ידו לשלום ויאמר: – שבא נא; מה לידידי בּחצות-לילה בּביתי? המלמד, שהיה אף הוא דבּרן מצוין וגם פִּקח בהויות-העולם, הבין מרגע ראשון ואילך לעניין בּדבריו את ראַבּינוביץ כּל-כּך, עד כי לא נסה להפסיק אותו בּדבּורו ונתן לו להמשיך את שיחתו כחפצו ולכל הגה שיצא מפּיו הקשיב בּתּשומת-לב מרובּה. והליטאי נעשה כמעין המתגבּר שאינו פּוסק וידבּר על כתבי-הקודש ועל הנביאים ועל ערכּם הפּיוטי והמוסרי. בּדבּרו מתוך התלהבות כמו שכח המלמד את מקומו ועם מי הוא טוען כּאַן ויעבור לדבר בּרגש על ענין “ההשכּלה”. “משכּיל נסתּר” היה ליטאי זה. כל העת שישב בּאורגיוב הסתּיר את הדבר מעיני הבּריות מיראה, פּן יזיק בזה לפּרנסתו. עתּה, בּשבתּו לבדו עם ראַבּינוביץ, נסחף כל-כך בּזרם השיחה, עד כי קרע, ואפשר שלא מתוך הכּרה, את המסוה מעל פּניו והוציא מפּיו דעות חפשיות מאד על פּרובּלימות-החיים השונות. וראַבּינוביץ ישב כל העת כשפּיו פּעור מרוב התפּעלות ויבלע, ממש, את דברי המלמד “כבּכּורה טרם קיץ”. עולמות חדשים נגלו לפניו, והעולמות האלה כמו נסכו עליו רוח-קסם. בּאחרונה לא יכל להתאַפּק ויאחז את המלמד בּידו ויחלצנה בּחזקה ויאמר בּרגש: ­­ – חן חן לך; עוד יארכו הדברים בּינינו. מחר בּשעה זו אבוא אליך. כשנפטר המלמד מראַבּינוביץ כבר עלה השחר… בּלילה ההיא נחתמה תּקופת-החסידות בּחיי ראַבּינוביץ. ב. תּחת השפּעת השיחות החשאיות שהיו לו לעתים קרובות עם המלמד, נהפך ראַבּינוביץ ויהי לאחר. נסתּר מעין איש התחיל לקרוא את הספרים העברים החדשים, שעשו עליו רושם כבּיר. מעט, מעט, נטה מדרך החסידים, לא שמר לבוא יום, יום אל בּית-התפלה שלהם, ומנע את עצמו מהשתּתּף בּכנופיותיהם. בּיום אחד יצא הקול בּאורגיוב, כי יוסילי ראַבּינוביץ החל ללכת בּדרך חדשה, והראיה, שהוא טוען בּלי-הפסק, כי צריך וגם חובה היא ללמוד את כּתבי-הקודש, ולא זו בּלבד אלא, שהוא אומר לכּל, כי האב הרוצה, שידע בּנו הנער את כתבי-הקדש, צריך לתתו רק על-ידי המלמד הליטאי… גם על-פי שאר הליכותיו הכירו, כי דבר לאט עמו. פּעם אחת – בּיום-שבּת של קיץ לפנות-ערב – פגשו את ראַבּינוביץ כשהוא מטייל מחוץ לעיר עם המלמד הליטאי! בּזה כבר נגדשה הסאה. תּיכף נמצאו אנשים, שהודיעו את הדבר “בּחצר”. הבּלזאי הזמין מיד את ראַבּינוביץ לבוא אליו, אבל הוא דחה את ההזמנה ולא בא. עברו ירחים אחדים וראַבּינוביץ הסתלק מן החסידות לגמרי. ותהי זאת המעט ממנו, כי גם יצא בּקהל-עם כמתנגד עצום להחסידים ולחסידות בּכלל. וכשהיה נוהג עד כֹּה לדרוש בּרבּים בּשבחה של החסידות, כן התחיל עתּה משתּמש בּכל הזדמנות שבּאה לידו כדי לדרוש בּגנותה. אבל גם אל ה“מתנגדים” החרֵדים לא נספּח. הוא נעשה “משכיל”. בּהתמדה מרובּה התמכּר אל הלמודיים הכלליים, רכש לו על בּוריה את ידיעת הלשון הרוסית ושאָר ידיעות, וכעבור עת קצרה בּערך עמד בּנסיון בּשעור של מורה בּבית-הספר לעם. בּאותה עת כתב מאמַרים פּובּליציסטיים בּעתּונים העברים, וביחוד בּ“המליץ”, ועל-ידי זה עשה לו שם בּין משכּילי רוסיה הדרומית. כּרוב המשכילים שבּאותו זמן – שנות השבעים של המאה העברה – כן התמכֵּר גם ראַבּינוביץ אל עבודת הצבּור, ובּיחוד בּמקצוע החנוך, שנמצא בּאורגיוב בסתר המדרגה. על-ידי התעמולה הגדולה והנמרצה, שעשה בּין עשירי היהודים אשר בּעיר, נאסף סכום-כסף גדול לבנין בּית יפה לתלמוד-תּורה. כשנגמר הבּנין מלאו ראשי-הקהלה את ידי ראַבּינוביץ להנהיג בּבית התּלמוד-תּורה את הסדרים הראויים. הוא בּקש ומצא מלמדים ראויים למלאַכתּם ונתן להם את ההוראות הפּדגוגיות הנחוצות. את הוראת הלשון הרוסית קבּל על עצמו בּלי שכר. בּמשך עת קצרה העמיד ראַבּינוביץ את בּית התּלמוד-תּורה האורגיובי על גובה, שהוציא לו שם תהלה בּכל הסביבה. בּשימו אל לב, כי הרבּה מן האָבות שולחים את ילדיהם אל בּית-הספר העירוני הרוסי, מה שגורם להתרשלותם של התּלמידים בּלמודים העברים, השתּדל לפני הרשות המקומית, כי ינָתן לו הרשיון ללמֵד לנערים האלה את כתבי-הקדש ואת הלשון העברית שלא על מנת לקבּל פּרס, והשתּדלותו עלתה יפה. עסקנותו הצבורית של ראַבּינוביץ נתרחבה עוד יותר לאַחר שעזב את אורגיוב ובא להשתקע בקישינוב. שם מצא לו לעבודתו זו כר יותר נרחב, והתמכּר אליה בּלב ונפש. כּל ימיו חשב מחשבות איך ובמה להיטיב את מצב-היהודים. בשנת 1880 נצנצה מחשבה בּמוחו ויסד חברה למטרת הפצת עבודת-האַדמה בּין יהודי-בּסאַראַבּיה. על-דבר רעיונו זו נשא נאומים הרבּה בבתּי-הכנסיות והמדרשים ובמקומות-של-פּומבי אחרים, והביא לידי-כך, שהתחילו מתעניינים בּאידיאָה זו בּני השדרות הרחבות של אוכלוסי-היהודים בּקישינוב. אז נקראָה על-פי הצעתו של ראַבּינוביץ אַספה בּהשתּתּפות של נכבּדי יהודי-העיר, ובּאַספה זו הוחלט להגיש אל הממשלה בּקשה, לתת את רשיונה ליסוד חברה כזאת. הבּקשה הֻגָּשָה בּצירוף תזכּיר, שנעבּד ונערך על-ידי ראַבּינוביץ. ירחים אַחדים התגוללו גם הבקשה גם התּזכּיר אצל מיניסטר-הפּנים, ובאַּחרונה הודיעו מפּטרבּורג לקישינוב, כי דחה המיניסטר את ההשתּדלות. ג. הפּרעות שפּרצו בּיהודים תּושבי נגב רוסיה בּתּחלת שנות-השמונים, עשו על ראַבּינוביץ רושם קשה מאד; הם דכּאו את נפשו בּו עד היסוד. משעה ראשונה ואילך נספּח אל אותם האינטליגנטים, שהתעמקו לחקור בּסבּותיהם של הפּוגרומים ובפּרובּלימה הישראלית בּכלל. הוא היה מאלה, שבּאו לידי הכּרה, כּי כאשר חיו היהודים עד כה, אי אפשר להם לחיות עוד, וכי צריך לבקש דרכים חדשים כדי לגאול את העם העברי ממצבו האָנוש ולבַצֵּר לו עתידות יותר מזהירים. אחרי חשבו מחשבות הרבּה התעכּב לבּסוף על הרעיון, אשר מצא לו את בּטוי הראשון והגמור בּקונטרסו של פינסקר “אַבטואַמאנסיפּאַציה”, כי אין העם העברי יכול להחלץ מצרותיו בּלתּי אם על-ידי רכישת קרן-זוית לעצמו, זאת אומרת: מולדת, ויחדל להיות נע ונד על אדמת-נכר. כך נעשה ראַבּינוביץ אחד “מחובבי ציון” הנלהבים, שראו את עתידותיו של העם הישראלי רק בּאַרצו ההיסטורית, בּארץ-ישראל. לא אָרכו הימים וראַבּינוביץ יסד בּקישינוב חברה לישוב ארץ-ישראל, לעתים קרובות היה מזמין את החברים לאַספות ומעמיד אותם על ערכּו של רעיון התּחיה העברית-הלאומית ומעורר בּלבּם חבּה להקנינים הרוחניים העבריים, לתּולדות עברה הגדול של האומה הישראלית. דרשות על-דבר חבּת-ציון היה ראַבּינוביץ דורש גם לפני הקהל הגדול בּבתּי-המדרש והתּפלה. כעבור איזה זמן התחיל לנהל תּעמולה בּין אַנשים אמידים בּקישינוב לקנות שטחי-אדמה בארץ-ישראל על-מנת לעבדה ולשמרה בּעצמם. אנשים כאלה נמצאו לו כעשרים בּערך, והללו אספו בּיניהם-כסף מסוים והחליטו לשלוח את האחד מהם לארץ-ישראל ללמוד לדעת שם את תּנאי-ההתישבות ועם זה גם לתור ולמצוא שטח-אדמה לצֹרך חברי-האגודה. אחרי שקלא וטריא בּענין זה נמנו וגמרו לשלוח מתוכם בּתור ציר לארץ-ישראל את ראַבּינוביץ. ראַבּינוביץ הסכּים לדבר, ולמחרת הפּסח נסע לארץ-ישראל. בּדרכּו לארץ-ישראל סר ראַבּינוביץ לקונסטאַנטינופּל. בּירת-טורקיה היתה בּעת ההיא המרכּז, אשר נאספו אליו השיירות הראשונות של הפּליטים היהודים נגועי-הפּרעות בּרוסיה הדרומית, שנסמכו על שמועות שלא הובררו לאמתּן ויאמינו, כי מחכּים להם שם אנשים טובי-לב, שישלחו אותם לארץ-ישראל. בּאותו זמן הרבּו העתּונים לדבר על אודות אָציל אנגלי, נוצרי, אוליפאַנט שמו, אשר התרפּק בּחבּה יתרה על רעיון ישוב ארץ-ישראל וגם פּרסם ספר מיוחד, שבּו הוא מברר בּפּרוטרוט מה שיש לעשות כדי להוציא את הדבר לפעלו. זה היה עוד לפני הפוגרומים, קודם שנתעוררה תּנועת חבּת-ציון. לאחר הפּרעות, כשהתחילו היהודים לצאת מרוסיה בּהמוניהם, והזרם הזה נמשך כּולו מאליו לאמריקה, והמהגרים שטפו בּעברם את כל חבל גאַליציה מבּלי היות להם האפשרות החמרית לעשות את דרכּם הלאה – בּעת ההיא בּאו ללבוב ולבּרודי באי-כח של גדולי מוסדות-החסד היהודיים בּמערב-אירופּה, אשר ספּקו להפּליטים את צרכיהם וישלחו אותם לאמריקה. אז בּא מלונדון ללבוב גם אוליפאַנט הנזכּר למעלה עם אשתּו, אשר יחד עם עסקני-היהודים השתּתּפו בּמעשי-הצדקה לטובת המהגרים. אבל המטרה הראשית, שבּשבילה בּא אוליפאַנט ללבוב, היתה, להתבּונן לטיבם של המהגרים ולראות, אם היו הללו מוכשרים לעמוד על הקרקע בּארץ-ישראל. בּלבוב נזדמן אוליפאַנט עם אחדים מגדולי יהודי-רוסיה, כמו הרב הבּיאליסטוקי רבּי שמואל מוהילובר והעסקן הצבּורי המפורסם הז’ורנאַליסטן שאול פּנחס ראַבּינוביץ (שפ"ר), שכבר היו אז מטובי עסקני חובבי-ציון. אוליפּאַנט נכנס אתּם לישיבות חשאיות אחדות בּענין ישוב ארץ-ישראל. בּאותו מעמד בּרר להם את הצעותיו ותכניותיו ויבטיחם, כי בּזמן קרוב נכון הוא לצאת בּעצמו לקונסטאַנטינופּל כדי להשתּדל שם לפני הממשלה הטורקית בּדבר נתינת רשיון להגרה גדולה של יהודים לארץ-ישראל על-מנת להיות שם לאכּרים עובדי-אדמה. עם זה הגיד להם, כי כסף למטרה זו לא יחסר. ואמנם נסע אוליפאַנט כעבור עת מועטת לקונסטאַנטינופּל, ותּיכּף ההחיל בּדבר-ההשתּדלות. השמועות על אדות אוליפאַנט והתמכּרותו הנלהבת לרעיון תּחית היהודים בּארץ ישראל, התפּשטו בּמהירות הבּרק בּעתּונים, וכנהוג בּצורה מוגזמת ומופלגת מאד. הידיעות הללו, בעברן מפּה לפה, נעשו יותר ויותר פאַנטאַסטיות, יותר ויותר אגדתיות. ספרו קודם כל, כי כתב-הפּקודה מאת השולטן בּדבר מכירת ארץ-ישראל ליהודים, כבר מונחת בּכיסו של אוליפאַנט. על זה עוד הוסיפו לספּר, כי בא אוליפאַנט לקונסטאַנטינופּול עם מיליאַרדים הרבּה כּדי לקבּל שם את פּני המהגרים ולשלחם בּהוצאותיו לארץ-ישראל, ששם כבר הכין בּשבילם אדמה עם כל המכשירים הנחוצים. לא נפלא הדבר, אם הבּשורות הטובות האלה עוררו בין המוני היהודים בּרוסיה, גאַליציה ורומניה התפּעלות והתלהבות מרובה, וכי על סמך זה לקחו רבּים מהם את צרורם על שכמם ויצאו לדרך. בּעתּונים העברים נסו, אמנם, לצנן את ההתלהבות, ועסקנים אנשי-שם פרסמו בּרבּים אזהרות והתראות, כי לא יהין איש לזוז ממקומו, יען כי עוד לא הוכן כלום. אבל האזהרות האלה לא הועילו. הקהל לא נשמע להן ולא נשאר יושב בּביתו. זה הביא לידי-כּך, כי בּתחלת הקיץ של שנת 1882 נאספו בּקונסטאַנטינופּול אלפי מהגרים, גברים ונשים וטף וכולם בּלי פּרוטה לפורטה ובלי פת-לחם להשיב נפש. אוליפאַנט כבר ישב אז בּקונסטאַנטינופּול, אבל השתדלותו התנהלה בכבדות ובעצלתים. בּגלל הפּוליטיקה האַנגלית של אותה עת בּמצרים התיחסו בּחצר-המלכות הטורקית בּחוסר-אמון אל האַנגלים, וגם השתּדלותו של אוליפאַנט עוררה שם חשד ידוע. אוליפאַנט כבר הספּיק לבוא בּקשרי-יחוסים עם ספירות-הממשלה היותר גבוהות, אבל מכל לשכה, שפּנה אליה לתשובה, לא יכל להציל דבר; לא השיבו את פּניו וגם לא נתנו לו הבטחה. בּין-כה עפו לאוליפאַנט שאלות טלגראַפיות מאת הרבּה חברות ואגודות ומאת עסקנים צבּוריים מארצות שונות, והוא לא יכול לתת לאיש מהם תשובה בּרורה. עם זה נעשה מצבו קשה מאד בּשל המהגרים, שהיו ימים שלמים צובאים על דלתות מעונו ומתחננים אליו, כי ישלחם לארץ-ישראל ועד שיצאו לדרך לא יתן להם למות בּרעב פה בּקונסטאַנטינופּול. בעת הראשונה פּזר אוליפאַנט מכּיסו כּסף רב לצרכי המהגרים; אבל באחרונה נלאתה ידו מתּת… אז הקימו המהגרים שאון ומהומות, עד כי מצאו שוטרי-הפּוליציה לצורך להתערב בּדבר וישימו עשרות מהם בּמאסַר. מאותו יום ואילך לא נתן עוד אוליפאַנט לאיש מן המהגרים לדרוך על מפתן בּיתו, ומצבם הורע מיום ליום. ד. כך היה מצב-הענינים בּשעה שבּא ראַבּינוביץ לקונסטאַנטינופּל. בּנסעו מקישינוב דרך גאַליציה ורומניה שמע שם הרבּה מעשי-פּליאות על אודות אוליפאַנט, ואף כי הבין בּחושו המעשי המפותּח, כי אין להאמין בּכל המסופּר, תּלה בּו, בּכל זאת, תּקוות גדולות מאד. כשבּא לקונסטאַנטינופּל ומצא שם את המוני המהגרים בּמצב נורא כזה, עשה עליו הדבר רושם קשה, שנעשה עוד יותר מעיק לאחר שהרבּה להשתּדל לפני אוליפאַנט, שיקבּל אותו לראיון כדי לשוחח אתּו על-דבר המצב, והשתּדלותו לא הביאה פּרי. בּכל יום דפק ראַבּינוביץ על דלתות אוליפאַנט, הריץ אליו מכתבים וכרטיסים, הציג את עצמו לפניו בּתור ציר שלוח מחברה וז’ורנאַליסטן, אבל לשוא; כמו סכך לו אוליפאַנט בּענן, ולא נראה לאיש. זה הכעיס את ראַבּינוביץ מאד. לפני צאתו מקישינוב עשה חוזה עם חברי-האגודה, כי אך יבוא לקונסטאַנטינופּל יראה ראשית לו לראות את אוליפאַנט ולהודיע להם תּיכּף את מצב הדברים בּנוגע לרעיון ישוב ארץ-ישראל, בּשביל שידעו את אשר לפניהם לעשות. בּאין בּרירה הוכרח ראַבּינוביץ לפרנס את עצמו בּידיעות שקבּל מן הצד, ובּיחוד מפּי המהגרים, שנפשם מרה להם מאד על אוליפאַנט, אשר חשבו אותו, שלא בּצדק, למקור כל צרותיהם וענויי-נפשם. הדברים ששמע ראַבּינוביץ מפי המהגרים, השרו אותו בּמעמד-רוח מדוכּא מאד. בּהיותו מטבעו נלהב-המזג כּתב תּחת השפּעת מצב-רוחו זה מכתּב ארוך אל “המליץ” על-דבר רשמי-ישיבתו בּקונסטאנטינופּל. בּמכתּבו זה הפּיל את אוליפאַנט ממרום-גבהו והמעיט את דמותו עד לדמות של אדם פּחות מבּינוני, הרוצה למלא תּפקיד של משיח, ושכנראה אינו אלא משיח-שקר. בּסוף מכתּבו הזהיר ראַבּינוביץ את היהודים התּמימים מהסמך על אוליפאַנט, יען כי לא איש שכמותו עלול להביא טובה להענין. מכתּבו של ראַבּינוביץ בּ“המליץ” הטיל בּמחנה עסקני חובבי-ציון סער גדול של התמרמרות וכעס. מכל עברים התחילו ממטירים בּ“המליץ” מחאות נמרצות מאד נגד מסקנותיו של ראַבּינוביץ ביחס לאוליפאַנט. מחו גדולי העסקנים לא נגד ראַבּינוביץ בּלבד, כי אם גם נגד צדרבּוים עורך “המליץ”, על שהרשה לעצמו לפרסם בּ“המליץ” כתב-פלסתּר כזה על אוליפאַנט, שהוא אחד מאוהביו הנאמנים של העם העברי ומסור בּהתלהבות עצומה לרעיון “חבּת-ציון”. צדרבּוים הדפיס אז בּ“המליץ” מאמר חריף מאד נגד ראַבּינוביץ בּשם “מה עכרתּנו!”. המאמר הזה אופיי מאד בּתּחלתו ליחוסו של צדרבּוים לראַבּינוביץ, ועל-כן הריני להביא ממנו איזו דברים: “מה עכרתּנו! בּמלים האלה נפנה אליך האיש, אשר קראנוך בּשם “ידידנו” יוסף ראַבּינאָויטש מקישינוב: מה גמלנוך רעה בּמשך חמש-עשרה שנה עשר ידעתּנו, כי משכתּ אותנו בּרשתך לחטוא ולהחטיא אתּ הרבּים לחשוד בּכשר ולהכאיב לבבות אלפי לבבות אלפי ישראל? איך לקחך לבך, אם עבר עליך רוח רעה לעקש הישרה, לעשות לשמצה בּקמיו ובמאהביו את “המליץ”, אשר חובבתּ תמיד ותּהי בּין סופריו ומחזיקיו הנאמנים, – את “המליץ” אשר בּרוב עמל ויגיעת-בּשר ורוח קנה לו שם לשומר אמונים ודובר אמת בלי משוא-פּנים, למקנא קנאת-עמו ואמונתו, ואתּה הבאת עליו קללת כל מעריציו ותּתּן תואנה בּפי משנאיו לדבּר עליו ועלינו סרה, כאשר הסכּן הסכּינו אחינו לשמוע לקול מוציאי-דבּה…” ראַבּינוביץ נסה אחרי-כן להצטדק בּ“המליץ” ולהוכיח, כי לא היתה, חלילה, כּוונה זרה נגד עיניו וכי לא היתה מטרתו כלל להעליב את אוליפאַנט, כי אם לעצור בּעד זרם ההגרה לארץ-ישראל עד אשר יתבּרר המצב. אבל עמלו היא לשוא. שמו הטוב אבד לו בּין-לילה. עוונו כמוציא דבּה והולך רכיל נכתם, ואין להשיב. ה. מבּלי דעת את הצפוי לו בּעטיו של מכתּבו הקונסטאַנטינופּולי, נסע ראַבּינוביץ ממטרפּולין הטורקית לארץ-ישראל. הוא בּקר את ירושלים ומקומות אחרים, ומראה עיניו עשה עליו רושם לא טוב. בּהמצאו עדיין כּולו תחת השפעת מצב-רוחו המדוכא, שלוה אותו בּצאתו מקונסטאַנטינופּל, הביא זה לידי-כך, כי לא עשתה עליו ארץ-ישראל את הרושם, אשר הכּה לו, ואחרי שבתּו בּה לא יותר משני שבועות רפו ידיו כל-כך, עד שלא חשב עוד על-דבר קנית קרקעות בּעד החברה הקישינובית, וישב לביתו בּידים ריקות ובּמפח-נפש. רק בשובו לקישינוב נודע לו דבר הרעש הגדול, שהטיל מכתבו הקונסטאַנטינופּולי והמלחמה הקשה, שהתחילה נגדו מכל צד. כמו שכבר ספּרתּי למעלה נסה תיכף להתנצל בּ“המליץ” ולהחליש את רושם הפּגיעות, שפּגעו בּו. אבל כל אותו המאורע שלא צפּה לו, הרעיש אותו מאד וזעזעה את עצביו. זעזועי-רוחו אלה הטביעו את חותמם על הדין-והחשבּון, שהרצה לפני חברי-האגודה על-דבר תוצאות מסעו לארץ-ישראל ושבּקר בּו בקורת קשה וחריפה מאד את רעיון ישוב ארץ-ישראל בּיסודו וסימן אותו כפאַנטאַזיה ריקה, שלא על ידה עלולה להפּתר הפּרובּלימה של עתידות-היהודים. הדין והחשבון שלו גרם, כי תיכף נהרסה החברה וזמן רב אחרי-כן לא יכול איש בּקישינוב לפצות פּה ולדבּר על אודות חבּת-ציון. מאותה שעה ואילך נראו בּראַבּינוביץ עקבות מהפּכה פּנימית נמרצת מאד. קודם כל התחיל מתרחק מכל עסקנות צבּורית והשתּתּפות בּחיים הפּומבּיים בּכלל. הוא פסק מקחת חלק בּכל המוסדות הצבּוריים, הוקיר רגליו מאספות-הקהל ולא התעניין בּכל דבר יהודי. נקל היה להכּיר בּו, כי הוא מצומצם בּתוך עצמו ומתיחד עם נשמתו, וכי הולך ומתפּתּח בּו פּרוצס נפשי ידוע, שסוף, סוף יתגלה ויתגלם בּמעשים מוחשיים ובצורה רֶאַלִּית. לא אָרכה העת ובקישינוב התחילו להתבּונן, כּי ראַבּינוביץ יוצא ונכנס לפרקים בּבית הכהן הפּרוטסטאַנטי פּאַלטין, שהיה מפורסם בעיר בּתור מיסיונר בּעל-מרץ. בּתּחלה עמלו הבּריות לדעת, איזו שייכות יכולה להיות בּין ראַבּינוביץ ובּין המיסיונר? אבל לא עברו ימים מועטים והדבר נתבּרר. מפּי אותו המיסיונר גופו נודע, כּי ראַבּינוביץ הורה והוגה אידיאה חדשה: ליסד כּתּה של יהודים נוצרים, כּלומר של יהודים, שתּורת הנצרות מזדווגת אצלם עם יסודות היהדות. עברה עוד עת ידועה וראַבּינוביץ התחיל דורש בּרבּים, כי כדי שיחלצו היהודים מצרותיהם עולמית, אין להם עצה אחרת בּלתּי אם להקל את התערבותם בין הנוצרים. בּאותו זמן פּרסם ראַבּינוביץ בּלשון העברית שלשה-עשרה עיקרים מתּורתו החדשה. על-פּי העיקרים האלה צריכה הכּתּה החדשה למלא מכל מצוות התּורה רק את השתּים הללו: מילה ושבּת; כל יתר המצוות צריכות להחשב כמשא מיותּר ולהבּטל. כיחוסיו בּימי-נעוריו אל החסידות, ואחר-כך אל ההשכּלה ובּאחרונה לחבּת-ציון, כך התמכּר עתה ראַבּינוביץ בּכל לב ונפש אל תּורתו החדשה, ונעשה מיסיונר פּשוט. בּמשך שנה עלתה בּידו למשוך לכתּתו קרוב למנין של יהודים. אז השתּדל וקבּל מאת מיניסטר-הפּנים את הרשיון לפתוח בּית-תּפלה מיוחד. בּחדש דצמבר שנת 1884 פּתח ראַבּינוביץ את בּית-התּפלה בּשם “בּית-לחם”. בּבית-התּפלה הזה היו מתפּללים בּלשון העברית, וראַבּינוביץ היה דורש בּיהודית על-דבר הנצרות. לפּרקים היה נושא שם נאומים גם הכּהן פּאַלטין. אבל נסיונו של ראַבּינוביץ בּעבודתו המיסיונרית לא עלה יפה; מספּר מבקרי בּית-התּפלה אשר לו, היה מעט מאד. לא הועילו סכומי-הכּסף המסוימים, שקבּל מאת המיסיונרים כדי לשחד בּהם את היהודים בּשביל שיסכימו להכּנס אל הכּתּה שלו. עברה עוד שנה אחת וראַבּינוביץ נתגלה בּפּרצופו האמתּי. הוא נסע לליפּסיאח ושם בּא בּברית האמונה הפּרוטסטאַנטית. בּשובו לביתו השפּיע על עשרת המתפּללים בּבית-תּפלתו ונעשו פּרוטסטאַנטים אף הם. עוזר חרוץ על יד ימינו בּתּעמולה המיסיונית היה אחיו הצעיר – אפרים-יעקל שמו. אפרים-יעקל זה היה עומד בּחוץ ומושך, ממש, את האנשים בשרוֻלם אל בּית-התּפלה אשר לאחיו. אבל גם הוא לא הצליח. ההמון היהודי בּקישינוב לא נתן את עצמו להלכד בּרשת והתייחס לחדושיו של ראַבּינוביץ בּקרירות-רוח. ראַבּינוביץ נראה בּחוץ לעתּים רחוקות מאד, ובּהֵראותו לפּעמים בּרחוב, צמחה מיד כמו מתּחתתּה להקת נערים, שהיו רצים אחריו וקוראים בּקול: “מומר להכעיס!” “זקן אשמאי!” פּעמים רבּות אירע, כי הנערים הציקו לו כל-כך, עד שהוכרח לבקש לו חסות אצל שוטרי-הפּוליציה. אבל ראַבּינוביץ לא שם לב אל הדבר. הוא היה אומר: אין דבר; בטוח אני, כי-שְעַת-אמונתי עוד תּבוא, ובית תּפלתי יהיה בּית-תּפלה לא רק ליהודי-קישינוב, כי אם גם לכל היהודים. את הדברים האלה היה מוציא בּכל פּעם מפּיו בּתמימות קדושה ובהתלהבות עצומה. תקותו נתחזקה עוד יותר לאחר שהתחיל לקבּל עזרת-כּסף מאת הממשלה הרוסית. וככֹל שנעשה בּטוח יותר בּהצלחת מפעלו, כּך ערך בּיתו פּאר והדר את “עבודת-הקדש” בּבית-התּפלה שלו. בּיום השבּת, בּשעה העשירית בּבּקר, היה בּא עם בּתּו העלמה בכִּרְכָּרָה אל בּית-התּפלה ומביא אתּו ספר תּורה קטן. אָז היתה מתחלת “העבודה”. ראַבּינוביץ היה קורא פּרשה אחת בּתּורה, ואחרי-כן היה נושא נאום בּלשון היהודית, שהיה מצייר בּו את העתידות המזהירים, הנשקפים ליהודים המומרים בּעולם הזה ובעולם הבּא. בזה היתה מסתּיימת “העבודה” ועשרת המשומדים היו מתפּזרים איש, איש לביתו לאכול את ה“צולנט” של שבּת… ראַבּינוביץ דאג לטובת בּאי בּית-תּפלתו גם לאחר מותם. הוא השתּדל לפני הממשלה וקבּל ממנה את הרשיון לקנות חלקת-אדמה לשדה-קברות מיוחד. אבל לא זמן רב נשאו ראַבּינוביץ ובני-כתּתו חן בּעיני ממשלת-רוסיה. הפרוקורור של הסינוד הקדוש, פּובידונוסצוב, שקֵרב אליו בּתחלה את ראַבּינוביץ, התחיל מתרעם עליו אחר-כך בּשביל שהוא והנגררים אחריו התנצרו לא בּתור פּראַבוׂסלאַבים, כי אם בּתור פּרוטסטאַנטים, מעט, מעט התחילו יחוסיו לראַבּינוביץ הולכים ומתרופפים, עד שנפסקו לגמרי, מאָז נשאַר ראַבּינוביץ בּלי תּמיכה, וזה הביא לידי-כך כי ה“מנין” שלו התחיל מתפּזר מעט, מעט, ובאַחרונה לא נשאַרו בּו בּלתּי הוא עצמו עם אָחיו אפרים-יעקל. זה דכּא את רוח ראַבּינוביץ עד היסוד. מרוב עגמת-נפשו נכנסה בּו מרה שחורה והוא נעשה מלאַנכולי, הוא התהלך כּצל ומיום ליום אָפסו כּוחותיו. בּשנת 1889– הוא כבר היה אָז זקן מופלג – מת. ספּרו אָז, כי לפני מותו בּקש, כי יקבּרוהו בּבית-העלמין אשר ליהודים. אבל לבקשתו זו התנגדו גם החברה-קדישא גם הפּוליציה הקישינובית… את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/104

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p95/m105.txt

הרימו מכשול!

פרץ סמולנסקין

1371532

הרימו מכשול! הרימו מכשול! / פרץ סמולנסקין איכה ירדוף אחד שלשים?!… השאלה הזאת הדאיבה לבי מאד כאשר עוד נער קטן הייתי והיא הדאיבה לבי גם בימים הבאים. ­– יום ששון ושמחה לאין קץ היה יום ל“ג בעומר לנו הנערים, וגם לזכרו החלפנו כח לשאת מכאובים וכעס מידי המלמד ומשרתו, בשבתנו כצאן במכלא בחדר הצר. וביום ל”ג בעומר יצאו האסירים למרחב כאנשי חֹפש ואף אני עמהם, אחרי אשר הרביתי תפלה תחנה ובכי כי יתנוני לצאת. דודתי האחת קמה לשטן לי באמרה כי רוחות רעות מנשבות בשדה ואביא עמי את הקדחת הביתה, והשנית פחדה מפני שקצים פן יפגעו בנו והשפחה דאגה לבגדי פן אקרעם ביער, וכאלה רבות השמיעו שוטני מברוב אהבתם, אבל התחנה הרבה והתשובה אשר השיבותי כי כל הנערים ילכו עמדה לי ואהי ככל הנערים, ונצא חוצץ: קשתנו אשר עשה לנו המשרת על צדנו, ילקוט או מטפחת בה בצים מאדמות ולחם וחמאה וגבינה בידינו, וקול רנה ושמחה בפינו, לשוח ביערות, לרוץ לכל אוַת נפשנו בשדות, לשאוף רוח בתאות נפש מבלי אשר יכלאהו החדר והמשרת, ועל כל אלה לקלוע בחצים! את העֹנג הרב הזה חא תביע הלשון ולא יתאר העט. צוררים לאלפים ורודפים לרבבות, אשר למראה פניהם הֻטלנו יום יום, שויתי לנגדי במחזה ודמיון והם היו למטרה לי, ואף פעם לא החטאתי, יריתי ויריתי ולא יגעתי ולא יעפתי וחשתי את כחי ואֹמץ לבי כי יגדל וירום ויתנשא, וחיי עולמים רבים הייתי ביום ההוא ביום אחד. לשאוף רוח צח מבלי שמוע קול נוגש ומצוה וגם להרים ידו על צורריו, ואם גם בדמיון! ומה הנה כל חמדות תבל נגד הענג הזה?! ופתאם לפתע והנה קול המשרתים עלה באזנינו: מהרו ברחו הביתה, גוים באים! גוים באים! שני אכרים נראו מרחוק הולכים ובאים לקראתנו ופחד פתאם אפף את כל המשרתים והנערים גם יחד ונברח כמנוסת חרב ואף אני וקשתי בידי רצתי כצבי אחרי הנסים, פִּגרתי, יען כי מאנתי להניח את קשתי מידי. רצנו בלי חשך מבלי הבט אחרינו עד בואנו העירה. היום היה עוד גדול, השמש הופיע להרנין לב, הרוח השיב את הנפש והקשת עוד תחליף בידי ותעשה נפלאות, ואת כל אלה השלכנו אחרי גונו ויען מה? יען כי גוים באים! אבל מי הגיד לנו כי למלחמה המה באים? ואם גם למלחמה אבל המה שנים ואנחנו שלשים! ולמה זה לא נסינו בתפלה ודורון, הן לוּ התחננו לפניהם או נתנו להם החצי מאשר אכלו המשרתים הלא עשו שלום לנו? ומדוע הלכו אתנו המשרתים ויאכלו גם אכול את הלחם והחמאה והבצים אם אין לב להם להיות עלינו סתרה? כל אלה הדאיבו לבי מאד… ובשובי אז הביתה ובהתאונני על אבדן היום הטוב ההוא נהרו פני דודתי האחת ותקרא בעליצות נפש: הלא כה היה דברי כי ביער יפגעו בכם שקצים ואתה מאנת שמוע לכן כה יֵעשה לכם! ודודתי אף היא מחאה כף בשמחה כי לא נותרתי ביער עד רדת היום ולא הבאתי קדחת הביתה, ולב השפחה עלץ כי לא נקרעו בגדי ולא נטבלו בבוץ, וכלם יחד ששו על הגוים ועל המשרתים אשר הפגיעו בנו לשוב הביתה. אולם לדבר הזה התחמץ לבבי עוד יותר בראותי כי כלם ישחקו על משבתי בעת אשר כאש צרבת אכל היגון בקרבי, וכמו רוח דעת בא פתאם בלבי ואקרא במר נפשי: עתה נוכחתי ואדע כי שקר הדבר מראש ועד סוף כי המשרתים לא פחדו מהגוים וגם ידעו נאמנה כי הגוים לא יגעו בנו לרעה ואולי גם לא ראו גוים, ורק יען כי כבר אכלו את כל אשר לנו ותקץ נפשם להתהלך עוד עמנו, כי המה לא ישאפו לחפש ורוח צח כמונו לכן הערימו להפיל עלינו אימת הגוים, ובכם העון כי נתתם בוגדים כאלה אלופים לראשינו!.. או אולי מכן יצא הדבר להמשרתים למען הבריחנו הביתה.. כבן ממר ידבר! – קראה דודתי האחת ותספוק כפיה, והשנית אחרי אשר הבטיחה אותי כי מחר ישלם לי המשרת כמֶריי ובגדי צותי עלי לשכב ולעצום עינים כי כבר אתא לילה. עיני הרואות כי השמש עודנו בקצה השמים אבל דודתי אמרה: הנה אתא ליל, עצום עיניך! ומה יכלתי עשות? עצמתי עיני ויהי לילה… התשחק קורא למחזה הזה? – אבל לוּ ידעתי כי הוא היה מאז בעמנו ועד היום הזה לא ירפה ממנו ויביא מרך בלבנו וישים אסורים על ידינו וכבלים ברגלינו ויכנו במכת בלתי סרה כל היום ולא יתננו אף להרים ראש, כי אז לא שחקת כי אם נהמת ונאנקת ותגז ראשך ותצרח בנופל בידי הורגים. כי האמנם לא כמחזה הזה נחזה כיום בנו? רגע אמרנו כי יש יום אשר נצא לחפשי ממועקת החדר ואוירו השם מחנק לנפש ומתגרת היד האוחזת ברצועה תמיד, והנה נשים זקנות אפפונו לבלתי תת לנו ידים, והמשרתים אשר הוקמו לשומרים ולרועים לנו כחשו לנו במעל ובגד בוגדים ועתה ילעגו לנו ויצוו עלינו: עצמו עיניכם ושכבו למעצבה כי אתא לילה. הן אמנם אתא לילה, כי באשמתכם, בוגדים, הפכתם בקר לצלמות וביום אור חתמתם לנו לבל נצא ונמצא ארחות חיים… על רעיון ישוב ארץ ישראל עלה כיום הכורת, זאת לא נכחד, ואף אלה אשר את כל נפשם מִלא עד כה, אשר נתן להם רוח וחיים ותקוה, אף המה יסֹגו כיום בלב נשבר ונדכה ויקראו: עבדים היינו ובעבדותנו נאבד ואין לנו כל תקוּמה! אמת הדבר אולם אל תכזבו לנפשכם ולאחרים לאמר כי בגזרת ממלכה תוגרמא אשר אסרה אסר על היהודים לקנות אחוזה בארץ ישראל היתה זאת, כי אם מידכם בוגדים וחנפים אשר קמתם כשודדים לזנב הנחשלים ולהרבות כושל לבל ינוס ממנו נס ולבל ימלט לנו פליט, לרגלי חנופתכם ובגדכם ומעלכם תרפינה כל ידים וימס כל לב, וגם האמיץ בגבורים יקרא: מי יקום לי עם מרעים? ידי מי תעצורנה כח לעשות חיל אם על כל מדרך כף רגל הוקמו עלינו חרשי משחית, והמה יתאמרו לאחינו לבני יעקב, והמה יאכלו שארית יוסף?! אולם נבליג מעט על סערת רוחנו ונשים לבנו אל הגזרה וסבתה ותולדותיה. אמנם שגגה גדולה יצאה מלפני אוהבי שער ציון, אשר התעוררו להשיב בנים לגבולם, כי לא שמו אל לבם בתחלה לבקש רשיון מאת ממשלת תוגרמא, רשיון כחק וכמשפט, כי להם היה לדעת אשר בלי רשיון מפֹרש כזה יש לאל יד כל צורר ומשטין לשום מכשולים בדרכם. אמת הדבר כי יען אשר בתוגרמא ישוו היהודים במשפטם לכל עמי הארץ לכן שגו לחשוב כי גם לגרים הרשות לבא ולהאחז בהארץ לכל חפצם, גם מבלי שאל את פי הממשלה; אולם בכל זאת המעשה הזה מעשה נערות היה, ולהם היה להשיב אל לבם כי גם פה למשל בארץ אויסטריא אם יבא גר להתישב בארץ ויחפוץ לשלוח במלאכה או במסחר ידיו, אז עליו לבקש רשיון מאת הממלכה, וזה הדבר אם יבא איש אחד, ומה גם אם יבאו רבים בפעם אחת. ובעינינו הלא ראינו כי כאשר באו הבורחים בראדי כי קם שאון באויסטריא ואונגריא, יראה ורעד באו בלבם פן יתישבו בארץ ועל כן חבלו מזמות לסגור הדרך בפני הבורחים לבל יתפשטו בכל הארץ, צוררי ישראל הרימו במרום קולם, כמו כל הארץ תחוג ותנוע ותרד תהומות אם יתישבו עשרת אלפים הבורחים בארץ, וחברת כל ישראל חברים התעוררת לקול הקריאה ההיא וברוח נדיבה מאין כמוה לקחה את כסף הנדבות, אשר אספו בעד האמללים להאכילם לחם, ובכסף הזה השיבה את הנמלטים לארצם לבל יתישבו חלילה באויסטריא. ובדבר הזה לבדו היה די לפקוח עינים ולהראות כי המון רב אם יבא לארץ אז עליו לבקש בתחלה רשיון ומה גם אם יאמר בפירוש כי יבקש להתישב בארץ ולקנות לו אחוזת נחלה. אבל את כל אלה לא השיבו הנמלטים לתוגרמא אל לבם, ולא זאת בלבד כי אם גם נואלו רבים להגיד בפירוש כי חפצים המה לבקש מחסה להם מבריטאניא או מארצות אחרות וזה הוא דבר אשר עליו ישֹׁמו כל יודעי משפט. פליטים נמלטים יבאו אל ארץ למצוא מנוחה וחיים והמה נושאים את עיניהם אל ארצות אחרות כי יהיו עליהם סתרה! לו באו ויבקשו תיכף ומיד בבואם שמה להיות תושבי הארץ, לו הגישו מכתב בקשה ובו אמרו כי חפצים המה להיות עבדים נאמנים להארץ ולהממלכה, כי אז נתנו להם חפצם, ואך זאת בקשו מהם, אבל בנו ימצאו תמיד יועצים חכמים היודעים עת לכל חפץ איך לקלקל ולהשחית את אשר עשו אחרים. ובכן נשמע הדבר זה כבר בחצר הממלכה כי היהודים מבקשים להתישב בארץ ישראל וממלכת בריטאניא תהי עליהם סתרה, ושם בריטאניא לבד, אשר הרבתה פצעי ממלכת תוגרמא באכזריות וברצח מאין כמוה, היה די לתת מורא בלב פקידי תוגרמא פן תפרוש בריטאניא רשת בסתר גם בדבר הזה למען תמצא אחרי כן תואנות ועלילות, כאשר עשתה מאז בארץ יון ועוד1. השגגה הזאת אמנם יצאה מלפני אוהבי אדמת ישראל, אולם חלילה לנו משפוט אותם במשפט קשה על זאת, כי בעת אשר המלחמה היתה להם מפנים ומאחור, בעת אשר הבוגדים בנו הוציאו דבה על הארץ וישמיעו שקרים וכזבים ויהלכו אימים כי בעדואינים יאכלו מנפש ועד בשר כל הבא שמה, בעת ההיא אין להתפלא אם לא שמו לבם לעיקר הגדול הזה ועל זאת לא נריב אתם, אך על אשר רפו ידיהם עתה והנם נאנחים ונאנקים ויועצים לחכות על הנס, כי מלֻמד בנסים הוא ישראל, וידיהם לא תעשינה תושיה לבטל את הגזרה, על זאת עלינו להביאם במשפט בלי משׂוא פנים. לשבת בחבוק ידים ולחכות על הנס! אך זאת היא עצה ראויה להבוגדים בנו, לצוררינו מקרבנו אשר יפחדו פן נוָשע אבל לא לאלה החפצים בהצלחת העם וקיומו. ומה כל הרעש הזה? גזרה יצאה לבלי יתנו להיהודים להאחז בארץ. ממי יצאה הגזרה? ומה היא הסבה להגזרה? ואולי אין כל גזרה? לזאת לא ישימו לב, כי אם רק נשמע הדבר כי גזרה יצאה די לנו, הן דודתי אמרה כי אתא ליל ועל כן עלינו לעצום עינים! הבוגדים בנו ששו מאד על השמועה הרעה הזאת, ואם כ קצרכח לבנו מהבין איכה ימצאו רעים וחטאים כאלה הששים לאיד אמללים, ובראותנו את השמחה הזאת אז נבין כי אמנם לא כל אשר יאמרו שונאינו עלינו שקר הוא, כי אמנם בקרבנו ימָצאו רעים וחטאים כאשר לר ימצאו בכל אומה ולשון. לא די היה להם כי עמדו כחומסים על הדרך לבלתי תת להנמלטים לבא למחוז חפצם, לא די היה להם ברשעתם כי התנפלו על אביונים עשוקים אשר תרו להם ארץ אשר בה קוו למצוא בעמל כפיהם אֹכל לנפשות ביתם העטופים ברעב, לא די היה להם כי קלעו חצי לעג ובוז אל לב השדודים האלה המבקשים להם לחם בזעת אפם ובדמי לבבם, בעת אשר המה יאכלו ויפושו ולא יעשו מאומה, בכל אלה לא אמרו די, כי אם עתה אחרי באה השמועה כי יצאה הגזרה הנם שמחים לאיד האמללים כמו חטא חטאו בנוסם מפני תגרת ידי אויב. לא יֵאמן אם יסֻפּר הדבר לאיזה איש אשר לא מבני ישראל הוא, ואנחנו נראה זאת בעינינו, והאנשים הפושעים האלה השמחים לאיד אחיהם האמללים המה רועי העם ובהם מורים ומטיפים לעדתם אשר יבקשו כיום סבות מדוע סג ישראל מאחרי אמונתו והמה יתאספו ויתיעצו איך להשיבו אל אמונתו! נשוה נא לנגד עינינו את הדבר כמו, לוּ יצאה למשל היום גזרה באחת הארצות על איזה עם ושבט כי אין לו חלק ונחלה בארץ, כי לכל יתר בני העמים מותר הוא להאחז שמה ורק לשבט אחד אסור הדבר, הלא אז התעוררו כל אלה ויקראו בחזקה כי עוות משפט הוא והממלכה אשר תעשה כזאת תפר משפט, וגם אם ישָמע כיום כי באיזה ארץ יצאה גזרה חדשה כי אסור להיהודים להתישב בה, גם אז יקראו כל אלה כי רע הדבר מאד; והנה פתאם נשמעה גזרה בארץ, אשר עד הנה לא נִפלה שם יהודי מבן עם אחר, בארץ תוגרמא, אשר היהודים בה שלוים ושקטים ככל יתר בני הארץ, יצאה גזרה חדשה כי אסור להיהודים להתישב בארץ ישראל, והמה ישישו ויגילו לדבר הזה כמו תשועת עולמים שמעה אנם! כמה רוע-לב דרוש לאיש עד כי ישיש לאיד איש זר לו, ואף כי לאיד אמללים הגועים יום יום ברעב, ואף כי אם האמללים האלה אחים המה! ת זאת יבין כל איש אך לא בן ישראל בוגד בעמו כי הוא נופל גם מחיתו טרף. ולא זאת בלבד כי יגילו ויעלצו כי אם גם יראו נקמות במנגדיהם ויאמרו כי מידם היתה זאת, יען כי קראו בחזקה: נשוב אל ארץ אבותינו. כמה סכלות וחנופה דרושות לאיש להביע דברים כאלה קבל עם! סופרים אחדים קראו ויעצו לאחיהם ללכת לארץ ישראל ומפני שאון הסופרים האחדים האלה נבעתה ממשלת תוגמרא ותסגור דלתיה בפני הבאים! חמש מאות איש ראתה ותחל ולקול חמשה סופרים נבהלה נפשה עד כי תפר משפטה לכל היהודים! והסופרים האלה לא בשפת עבר דברו ומי גלה רז זה להממשלה למען תחיל ותרגז?! 2. כל אלה ישאל איש אחר אבל לא הבוגדים בנו אשר לא ידעו בשת לדבר ככל העולה על לשונם אם רק יבגדו בדבר הזה בעמם. לוּ אמת היתה בפיהם כי מפני שאון הסופרים נבעתה ממשלת תוגרמא, כי אז לא מקול הסופרים אוהבי עמם כי אם מקול הבוגדים אשר המה התלוצצו תמיד בפליטים ויאמרו כי מבקשים המה לעשות מלוכה, ויום יום יצאו בחצי לצון אלה, ואם שמה מלכות תוגרמא באמת לבה לדברי הסופרים, כי אז היו הסופרים האלה, שונאי ארץ ישראל, אשר הלשינו יום יום כי היהודים יחפצו לכונן ממלכה. כה היתה לנו הצדקה לשפוט ולו גם אמרנו כי המה הלשינו בסתר גם אז לא חטאנו הרבה, כי אלה אשר בתחלה הוציאו דבות שקר על הארץ למען הרחיק ממנה את לב היהודים, למה זה לא ישובו ויוציאו דבת העם אל הממשלה למען הרחיקם בחזקת היד? כזאת יכלנו לשפוט, אבל לנותחסרנה החנופה והסכלות וגם נדע בשת ולא נדבר דברים אשר נדע בנפשנו כי לא-המה, כי על כן לא נפקוד על הבוגדים לאמר כי בשלהם, יען כי התלוצצו, יצאה הגזרה, רק את לבם הנשחת אשר יתנם ללעוג לאיד, אותו נציג למפלצת ולזכרון חרפה בישראל לעד לעולם. ובכן לא נתפלא אם אלה אשר ששו על משבתינו קבלו הדברים ככתובים וכמסורים, כי המה הן אך באלה נפשם חפצה, אולם כי גם אוהבי ישראל אשר ישאו נפשם אל הצלחתו נסוגו אחור כרגע מבלי חקור ודרוש, ואלה יבאו בעצתם לבלתי עשות עוד מאומה רק לחזק ידי היושבים שם, ואלה ינחמונו בנסים, לדבר הזה ידוה הלב מאד ויפול רוחנו, כי אם אלה המה עוזרינו אז לא רבה התקוה לעשות ולהצליח. גזרה יצאה! ומה יעשו כל בני האדם כאשר תצא גזרה? הלא יתאמצו לבטל הגזרה, ומדוע לא נעשה גם אנחנו כזאת? האם לא די היה בשגגה אשר שגגנו כי לא הקדמנו פני הרעה כי עוד נוסיף פשע על שגגה ונתרפה ביום צרה? ואם לא תרפינה כל ידים אם ישמעו יום יום כי גזרה יצאה? האם יוסיפו לעשות דבר מה אם יחשבו כי כל עמלם יעלה בתהו? לנסים יחלנו זה שני אלפים שנה ובאין מעשה ועושה הנסים לא יהיו נסים לעולם, לכן חדלו לכם מהבלים כאלה, ואם באמת לא רק מהשפה ולחוץ תחפצו בישוב ארץ ישראל אז באה לכם העת לעשות. הנה איש לא ידע אל נכון אם יצאה הגזרה מאת השולטאן או רק מאת הפחה בירושלם ועל כן בטרם כל עלינו החובה לברר את הדבר, והנה בידי להשמיע כמעט כדבר ברור כי הגזרה לא מהממשלה יצאה כי אם מאת הפחה בירושלם. בתחלה כאשר נשמע הדבר שאלתי אני פה את הגענעראל קאנסול התוגרמי אם אמת בשמועה והוא ענני כי שקר היא. וזה לפני ימים אחדים בא אלי איש מגאליציא אשר בקש לנסוע לארץ ישראל, אך פחד מפני השמועה וישאל בעצתי, ואני יעצתיו כי ילך אל הגענעראל קאנסול ויאמר כי יפחד ללכת שמה. וגם אותו ענה: “מאת הממשלה לא יצאה כל גזרה, כי לו היתה כזאת כי אז צוו עלי לבל אתן הרשיון ללכת שמה, ואותי לא הודיעו דבר עד הנה, ואם כן ברור הדבר כי הפחה בירושלם עשה את הדבר הזה בעצמו ועל כן עליכם לבא בקובלנא לפני הממשלה” – אלה המה דברי הגענעראל קאנסול התוגרמי, ואם כן אין כל ספק כי רק בדבר הפחה בירושלם היתה זאת, ובידו גם להפר את הגזרה. אך אם כה ואם כה ואם גם מאת הממשלה יצאה אל תחישו כעת ומצאכם עון נורא. עתה החובה לאסוף אספה ולבחור בחירים אחדים אשר יגישו בשם אלפים מאחינו מכתב בקשה אל השולטאן שבו יבארו הדבר כי אך אשר ועשר יבאו לממלכת תוגרמה ע"י אחינו, כי בנים נאמנים לארצם יהיו הבאים שמה, כי להם אין עוזר וסומך בארצות אחרות ואין ממלכת ישראל אשר תקום לעזרה להם, והיהודים לא בני מרד המה, ונהפוך הוא רק אז תכון ארץ ישראל בידי ממשלת תוגרמא אם היהודים ישבו שם, כי אם יתישבו שם מיתר העמים אז יביאו ברבות הימים תהפוכות ומבוכות, וכאלה רבות יש להשמיע אשר ביום האספה יוכלו להשמיע הנאספים במו פיהם וגם בכתב איש איש עצתו ויבחרו מהן ויכתבו את כתב הבקשה ואז יבקשו מליצים להם אשר יעמדו לימינם. ואם יצלח בידם למצוא חפצנו אז נדע כי עשינו חיל ואם אין טוב כי נחריש ונִתּן בעפר פינו ונִתּן להבוגדים להרים ראש כחפצם, כי בנו אך בוגדים ולא אוהבי עמם וחפצים לעשות דבר מה לטובתו. וגם זאת ישמיעו בתנאי קודם למעשה כי כל הבאים לתוגרמא יהיו בני תוגרמא ואלה אשר לא יחפצו או לא יוכלו להיות בני תוגמרא יִכָּבדו וישבו בארצם. הדבר הזה הוא האחד אשר היה לנו לעשות עד הנה ואם אחרנו המועד עחינו להיטיב את אשר עותנו, ואם גם כיום הזה יוֹסיפו לדבר ולא לעשות, אז טוב טוב כי נחדל ברצח בעצמותינו מהרעיון הזה ולא נוסיף להעיר תקוה בלב אסירי-עולם אשר אחיהם יכבידו נחשתם, וכאשר אבדו אבותינו בצרה ויגון כן נמק גם אנחנו מעצר רעה ויגון אחרי כי אין איש – נקוה כי לא תהיה כזאת ועוד ימצאו בנו אנשי מעשה לתקות כלנו ולאשׁר כל הגוי כלו. פה עלי להשמיע את הדבר כמו מראשיתו.כאשר נמצאו אך אחרים ברומעניא אשר התנדבו לעלות לארץ ישראל וישאלו את פי במו פיהם או במכתב: מה להם לעשות? עניתים: בטרם כל היו לבני תוגרמא ובקשו לכם בקאנסטאנטינאפעל כתב מפורש כי לכם הצדקה להתישב בארץ. כן דברתי וכן כתבתי במאמרי הראשונים זה כשלש שנים. ובעת ההיא כאשר היה פה השר אליפאנט ודברתי עמו בדבר הזה הה גם את לבבו כי היהודים יבקשו עזרת בריטאניא, אבל אני עניתיו דבר כאשר בלבבי, כי אם זה חפצו אז הוא בא רק במלאכות בריטאניא ולא לטובת ישראל, והוכחתי לו כי החובה והמצוה היא על לה הגרים להשען אך בממלכת הארץ אשר המה באים שמה, כי מה אומר אם יבקש נרדף מפלט לו אל ביתי ויקרא לשוטר כי ישמור עליו לבל אגע אני בו לרעה, הן אם לא תאמין בי סור לך מעל ביתי. והשר אליפאנט הודה במקצת כי כן הוא, ועל כן היתה עצתו כי אלך אתו לקאנסטאנטינאפעל למען אבקש לעשות ככל אשר בידי, להשיג רשיון מאת הממלכה, אבל אני לא הלכתי עמו מפני חסרון הכסף. מידו מאנתי לקחת כסף, פן לא תהי כדעתו דעתי ואז לא אוכל לקום מפניו אחרי כי על הוצאותיו הלכתי שמה. מלונדון אשר יכלתי להשיג כסף רב מאנתי לקבל, כי רק על ידי נוצרים יכלתי לקבל את הכסף, ומבני ישראל לא נמצא איש אשר יתן את הכסף, ובכן נותרתי על מקומי, אך גם אחרי כן עוררתי רוח השר אליפאנט במכתבים כי יתאמץ להשיג הרשיון ולבל יעלה על לשונו שם בריטאניא, וכן כתב לי מקאנסט. כי אמנם כן הוא כי שם בריטאניא הוא לזעוה לשרי תוגרמא ועל כן יחדל מעשות דבר פן ירע, וטוב יותר יהיה אם היהודים יתעסקו בכך. ואז באו גם שני מכתבים מגדולי נכבדי ישראל בקאנסטאנטינאפעל אל הגביר הנודע ה' אדאלף וויינבערג מבוקארעסט, כי קרוב הדבר לצאת אל הפעל אם יבאו שליחים בשם רבים מבני ישראל לבקש את הדבר, ומני אז לא חדלתי לכתוב לכללים ולפרטים על אדות הדבר הזה, גם הזהרתי באחד ממאמרי כי יעשו זאת בטרם יעבור יום, אך הן תמיד נדבר על אזנים ערלות משמוע. אחרי כן קראתי לחברת כל ישראל כי תעשה אך את הדבר הזה להשיג את הרשיון, והדבר הזה היה בידה וגם עתה בידה לשות בלי כל עמל, אך אין עושה, גם זה היה דברי להד"ר ליפא אשר בא וישאל מפי את דעתי מה נחוץ לעשות בטרם כל? ועניתיו: בטרם כל החובה להשיג רשיון מאת ממשלת תוגרמא וכאשר יהיה הרשיון אז יעשה הדבר מאליו, כי לאט לאט יתעוררו רבים ויהיו לאגודה אחת, ובלעדי הרשיון חבל כל פעל, אבל אחרי כל אלה לא נעשה עד כה דבר.  ↩ יש דברים אשר חרפה היא לאיש שלא נסרחה חכמתו להשיב עליהם, ובכל זאת יאלצו גם חכמים כבירי כח לב להכזיבם פן ימצא שומע להם, וכן הוא גם בדבר הזה.רק אולת נוראה או חנופה מגואלה תתן בפי איש הפתגם לאמר כי בגלל הסופרים יצאה הגזרה.ולהשיב על זאת תחשב כמו כן לאולת, אבל פן ימצאו מאמינים לפתגם הזה, כי הן ברבות הסכלות והחנופה כן יגדל מספר המאמינים בהן, עלינו להזכיר כי גם בתחלה, בטרם עוד נסו הסופרים לדבר דבר, החל הציר באדעססא לשום מכשולים בדרכי הנוסעים, ואף הוא דבר בשם הממשלה, ואז לא נשמע עוד דבר הסופרים, ומני אז ימצאו כפעם בפעם נותני מכשול.והדבר פשוט הוא מאד, במקום אשר אין משפט ברור ימצאו מערערים רבים, וכל אשר בידו לעשות או להפר יעשה כחפצו, או בבקשה אחרים, וגם הציר באדעססא בתחלה וכן גם היום בירושלים יעשו כחפץ לבם, או כחפץ לב אחרים אשר בקשו מהם את הדבר הזה בידעם כי היהודים לא בקשו להם ולא השיגו זכות אזרח שם.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/105

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p72/m106.txt

יאקוב אלכסאנדרוביץ בראפמאן

שמואל ליב ציטרון

944922

יאקוב אלכסאנדרוביץ בראפמאן יאַקוֹב אַלֶכְּסַנְדרוֹבִיץ בְּרַאַפְמאַן / שמואל ליב ציטרון א. בּראַפמאַן נולד בראשית שנות השלשים למאה שעברה בעיר קלֶצק, אשר בּפּלך מינסק. אבותיו העניים מתו עליו בּעודו ילד, ומאז גֻדַּל עזוב ומשולח לנפשו בּבית אשה אלמנה, הקרובה לו ממשפּחת אמו, אשר מאז הבּקר עד הערב היתה מוכרת פירות בּשוק. שם על ידה התגורר תּמיד הנער בּראַפמאַן מושפּע מרוח השוק ומזוהמתו ויתרועע לפִרחָחִים אחרים הולכי-בּטל כמוהו, וביחוד לבני-הנכר, ויגדל פרא ללא תורה ואמונה, הרחק מיהודים ומיהדות. מה שהשפיק ללמוד בּחדר מלמדו בּחיי אבותיו, כבר שכח לגמרי. יצר לבּו היה רע מנעוריו, תמיד אהב לגרות מדון, ידו בּכּל ויד כל בּו. מעולם לא בּא לבית-כנסת ויהי מפיר דת להכעיס. על-ידי כך נעשה יֶנְקֶלי בּראַפמאַן מפורסם בּעיר, והכל ידעו מראש, כי כעבור עוד שתים, שלש שנים והיה אחד מן הראשונים, שימָסרו לעבודת-הצבא. זה היה שנים רבּות לפני צאת חוק עבודת-הצבא הכללי ברוסיה. אז נטל על הקהל שבּכל עיר להרים שנה, שנה לצבא מספּר מסוים של צעירים יהודים, ורשות נתּנה לו “לחטוף” לצורך זה כל צעיר יהודי הטוב בּעיניו. בזה השתמשו בּימים ההם הרבּה מתקיפי-הקהל ועשו להם את תרומת-החיל לעסק טוב. מאת העשירים למלחמה על יהודי-רוסיה בּכלל ויטפול עליהם כל חטאות-שאול, גם הכּה אותם בּלשון, כי שואפים הם לשעבּד אליהם את הנוצרים שבּעולם כּולו. נסיונותיו הראשונים של בּראַפמאַן על שדה שנאת-היהודים הצליחו וגם עשו פּרי. ראשי הקהל הקלצקאי נוסרו מוסר קשה מאד, ותקומה לא היתה להם. מאז נצנצה מחשבה בּלב בּראַפמאַן לעשות את רדיפת-היהודים למטרת חייו. בּשובו הפכו בּדבר ראה ויבן, כי קודם כּל עליו לבקש ולמצוא לו מהלכים בּחוגי הפּראַבוסלאַבים האדוקים ולהתראות בּעיניהם כנוצרי ירא וחרד על דת. לתכלית זו בּא למינסק – הדבר היה בּשנת 1859 – ושם נספּח אל אחת הכהונות בּמחלקת המסיתים על-יד הקונסיסטוריה. תעודת-משרתו היתה להפיץ את אמונת-הנוצרים בּין היהודים. בּהיותו מטבעו נלהב-המזג ושאָר-רוח לו למעשה תעמולה שבּעל-פּה, הצטיין בּמקצוע זה כרב-פּעלים. לשדה-עבודתו המיסיונרית בּחר לו בּראַפמאַן לא את מינסק גופה, כי אם את הערים הקטנות אשר בּסביבותיה, שהיה סר אליהן פּעמים אחדות בּשנה ומביא אתו משם בּכל פּעם שנים, שלשה צעירים יהודים, שהפּילו את עצמם בּמכוון לחֶרמו, כדי להנצל מעבודת-הצבא. בּמינסק לא התודע בּראַפמאַן לאיש בּפּרצופו החדש וישם לו סתר פנים. הוא השתדל להתגורר תמיד בין צעירי-המשכילים ולהתרועע בּיחוד עם מורי בּתי-הספר היהודיים אשר להממשלה, שהיו מפורסמים בּעיר בּתור מפיצי-השכלה. אפשַר שקוה, כי בּרבות הימים תעלה בּידו למשוך אותם לאמונת-הנוצרים, או שהיתה בּזה מטרה אחרת לנוכח עיניו, אבל עובדה היא, כי במינסק היה בּראַפמאַן יוצא ונכנס בּין טובי האינטליגנטים היהודים, אשר חשדוהו למשכיל נרדף. בּין ידידיו של בּראַפמאַן בּמינסק נמצא גם המספֵּר העברי-הרוסי המפורסם ל. ליבאַנדה, שהיה שם באותו זמן מנהל בּית-הספר ליהודים מיסודה של הממשלה. ליבאַנדה ספּר לי פּעם אחת על-דבר ימי מגורי בּראַפמאַן בּמינסק את הדברים רבּי-הענין האלה: " זה היה בּשנות-החמשים האחרונות. אַך ירדנו אז מעל ספסלי בית מדרש-הרבּנים הווילנאי, נגשנו מתוך התלהבות-נוער להפיץ השכלה בין המוני היהודים יושבי-חושך. מפּני תנאי העת ההיא, בּשעה שהבּערות והקנאוּת הכו עדיין שורש עמוק בּעם, לא יכלנו לעשות את מעשינו בּגלוי לעיני השמש – פּן ירגמונו הרואים בּאבנים, ולכן היינו מתחכמים תמיד לבחור לפעלנו דרכי-סתר לבל תשורנו עין איש. קבענו לנו מעונות-מחשך בּפנות נדחות, ויש אשר גם על עליות-גג, ובּשעות מאוחרות בּלילה היו מתכנסים אלינו לשם צעירים שונים תּאבי-השכלה. שומעי-לקחנו היו בּרובּם בּחורים תלמידי-הישיבות ופּרושים אברכים, שהציצו בּספרים חיצונים ונפגעו. עם הצעירים הללו לא היינו מתפּלפּלים בּענינים מפשטים ולא נכנסו אתם בּויכוחים בּשאלות פילוסופיות-מיטאַפיזיות, כמו שנהגו לעשות אז במקומות אחרים, אלא היינו משננים להם את האלפא-ביתא הרוסי, את תורת-הדקדוק של קירפּיטשניקוב עם קצת חשבּון. השעורים האלה היו נמשכים עד חצות הלילה, ויש אשר גם עד עלות השחר, ואז היו תלמידינו יורדים אחד, אחד מעל עליות-הקיר ומתפּזרים בּחשכת הסימטאות המינסקאיות… פּעם אחת בא אחד מתּלמידי הנסתּרים, פּרוש פּינסקאי, אל השעור בּלוית איש צעיר צהב-השער כבן שלשים ויציגהו לפני ויאמר, כי בן-עירו הוא, אשר “הריח בּריח ההשכלה”, ובהיותו נרדף קשה מאבותיו הקנאים, נמלט מהם ויבא למינסק להשתלם בּלמודים כדי לכונן לו מעמד בּחיים. כשנכנסתי אחר-כך בּדברים עם האברך הפּינסקאי, התבּוננתי בו, כי רחוק הוא מהשכלה, אלא שהוא שומע קצת רוסית, אף כי שפתו מגומגמת; אולם תחת זאת יש לו לשון מדבּרת גדולות, וכנראה הוא אדם חרוץ ורב-מרץ. הוא בּא אלי בּבּקשה, כי ארשה לו לבקר את שעורי. כמובן, לא השיבותי את פניו, ועל היותו “נרדף”, וכנראה גם בּעל-כּשרונות, קרבתיו אלי קִרבה יתרה. הוא היה מבקר אותי שתי פּעמים נוספות בּשבוע ונמלך בּי מה לקרוא ואיך להתקדם בּהשכלתו החלונית. בּיום אחד נכנס אלי ויאמר, כי החליט בּנפשו ללמוד אומנות נקיה, המחיה את בּעליה, וכי בּחר לו את מלאכת הצִלום. פּעם שניה בא אלי ויספּר לי, כי מחבּתו העצומה אל הלשון העברית – אף כי ידע את הלשון הזאת, כמו שנוכחתי אחרי-כן, ידיעה לקויה מאד – קבּל עליו להפיץ בּמינסק את העתון העברי" המגיד “. בּאותו מעמד הציע לפני לחתום אצלו על העתון הנזכר. כן נעשה אצלי האברך הפּינסקאי – וזה היה יעקב בּראַפמאַן, שבּהמשך הזמן נתפּרסם כל-כך לצערנו – “בּן-בּית”, וצריך אני להגיד לך, כי מצא חן בּעיני; ולא נפלא הדבר. בין הצעירים היהודים “הנרדפים”, אשר הכרתי לדעת עד כה, לא ראיתי עדיין גם אחד, שידמה לו בּמזגו החם, בּחריצותו ובכּשרון-הדבּור. פּעם אחת קרה, כי עורר עליו מצדי צל של חשד. ומעשה שהיה כך היה: בּשבתי בּביתי נפל מבּלי-משים ספר מכיס מעילו על הארץ, והנה ראיתי בּמקרה על גב השער את חותם בּית-הספרים של הקונסיסטוריה הפּראַבוסלאַבית. כאשר שאלתּיו פּשר דבר, ענני תוך כדי דבור, כי את הספר הזה שכח אתמול בּבית הַצַּלָּם אחד מפּקידי-הקונסיסטוריה, וכי הוא לקחהו אתו להשיבו לבּעליו. אני האמנתי לו”… אחרי עבור עת קצרה העתיק ליבאַנדה את מושבו ממינסק לווילנה, שקבּל שם משרת “יהודי מלומד” על-יד הגנראַל-גובּרנאַטור. מרחוק החליף ליבאַנדה מכתבים עם בּראַפמאַן, אשר חשבהו לאדם ישר ולעסקן חרוץ על שדה הפצת ההשכלה. בּמכתביו היה ליבאַנדה קורא לבּראַפמאַן: “יאַקוב אלכסנדרוביץ חביבי”. את פּרצופו הנכון של בּראַפמאַן הכיר ליבאַנדה רק אחרי שנים אחדות, כשנזדמן אתו לפני שולחן הועָדה, אשר נאספה בּפּקודת הגנראַל-גובּרנאַטור הווילנאי לשם בּירור “שאלת-היהודים”. אל הפּגישה המעניינת הזאת בּין ליבאַנדה ובּראַפמאַן עוד נשוב בּאחד הפּרקים הבּאים. בּראַפמאַן התחזק בּחריצות מרובּה בעבודתו המיסיונרית. הוא כבר חדל לבקר את העיירות הקטנות והתחיל פּורש את מצודתו על מינסק עצמה, ובּיחוד בּין המוני עניי העם ההולכים חשכים ולא דעת ותבונה להם להחליט דבר בּעניני אמונה ודת. אנשים כאלה היה מושך בּערמה על-ידי פּרוטות נחושת או על-ידי כּוס יין-דגן ומכניס אותם תחת כנפי אמונת-הנוצרים. הסופר הידוע אברהם יעקב פּאַפּירנה מספּר בּזכרונותיו את העובדה הזאת: "בתחלת שנות הששים, כשבאתי למינסק לבקר את קרובי, נגש אלי פעם אחת ברחוב איש עני ויבקש ממני נדבת-כּסף. הוא היה איש בּא בּימים, ידוע-חולי, בּעל רגלים עקומות ומגולח-זקן. בּתתי לו אגורת-כסף שאלתיו אם השתתף בּמלחמת קרים (בּאותו זמן אפשר היה לפגוש יהודים מגולחי-זקן רק בין חילים, שכלתה עת עבודתם בּצבא). הוא השתומם ויאמר: – אכן יכולתי להיות חיל יפה מאין כמוני! בּעלי-מום שכמותי אין לוקחים, תהלה לאל, לצבא. וודאי שאתה חושב כך משום הא… (ובּדבּרו הראה לי על סנטרו) יקח אופל את בּראַפמאַנ’קה; רק הוא שעשני “משומד”… – מה ענין בּראַפמאַן לכך? – שאלתיו – הילד קטן אתה? או כי אִלץ אותך בּיד חזקה לבגוד בּאמונתך? – לא בחזקת היד, כי אם בּמרמה. הריני אדם חולה, עני ואביון, ולאסוני גם זה… (הוא טפח לעצמו על גרונו). הוא השתמש בּעניי ובּתשוקתי אל הטפּה המרה ומשכני אל ביתו בּעקבה, ושם השקה אותי לשכרה ויבטיחני הרי-זהב, וכך נפלתי בּרעה. – ועתה הנך מתחרט על זה? – אלהים עמך! איך לא אתחרט? הייתי, אמנם, עני, אבל היתה לי פּנתי המיוחדת, משפּחתי. אשתי ובתי השתכרו כמה שהשתכרו מכּבּוס לבָנים; אני, בּשעה שרפתה מעלי מחלתי, הייתי שואב-מים, ויש אשר פּשטתי יד לעזרה. הלא תדע: " אחינו" אינם משיבים מעולם פּני דל. וכך עברו עלי רוב שנותי. לא רעבתי אפילו בּימי-החול. בימי שבּת ומועד עלו על שולחני, כמנהג כל “בּני-בּריתנו”, גם חלות-סולת, גם בּשר ודגים, גם לפת, ועכשו אני חי “חיי-כלב”. אשתי ובתי, שנעשו על ידי לחרפּה ולשנינה, עזבוני. לחזור על הפּתחים ולבקש נדבות “משלנו”, אני מתבּייש ואיני מעיז, ו“שלהם” לא הסכּינו תּת. רק תשובה אחת ערוכה מאתמול יש להם: לך עבוד! ואין הללו רוצים לדעת, היש בּי כח לעבוד, אם אין. רק בּיום הראשון לשבוע על גבּי מדרגות בּית-הכניסה אפשר לקבּל מידם מאום אחרי רוב בּקשות ותחנונים. אבל גם שם יש אשר ידחוני המנדבים מפּניהם בּגלל “פּרצופי היהודי”, וכך עלה היום בגורלי לרעוב ללחם שמונת ימים בּשבוע! – צריך היית לפנות לעזרה לבּראַפמאַן. – פניתי אליו! – ענני – אבל אין הוא נותן לי עכשו לדרוך על מפתן בּיתו. אני, כן הממזר דובר, הבטחתיך להכניסך לעולם הבא, וּוודאי שתּכּנס, אחרי מותך, כמובן. בּזה אני ערֵב לך. אבל פּה, בעולם הזה, מחויב אתה לדאוג לעצמך. פה אין אני בּעל-דעה כלל. ב העבודה המיסיונרית היתה לבראַפמאַן רק התחנה הראשונה בּדרך אל המטרה, אשר סמן לו ואשר קוה להבּנות ממנה – רדיפת-היהודים. הוא קבּל עליו לגלות לבני עם הארץ את הסודות הנוראים של “הקהל היהודי העולמי”, המשעבּד לעצמו את האנושות כּולה. לצורך זה השתדל והשיג בּגנבה את הפּנקסאות הישנים של החברה-קדישא המינסקאית, שבּהם נרשם כל מאורע חשוב וכל דבר נכבּד נפל בּישראל, והפּנקסאות האלה שמשו לו חמר רב-הכמות לעלילות-שוא ובּלבּולי-שקר שונים, אשר טפּל על היהודים והיהדות. כדי לעבּד את החמר הזה ולפרסמו בּדפוס, החליט בּראַפמאַן להעתיק מושבו לווילנה, ששם יותר נקל יהיה לו למצוא מתרגמים מן הלשון העברית אל הרוסית, יען כי הוא עצמו לא ידע את שתי הלשונות האלה ידיעה הגונה. אז בּקש, ובּקשתו נִתנה לו, כי יעבירו אותו מפּקידות-הכהונה המינסקאית, אשר שרת בה עד כּה, אל ועד-הצנזורה הווילנאי בּתור מבקר לספרי-ישראל. מלבד זאת קבּל להוצאות-הדרך סכום-כּסף מסוים מקופּת מכס-הנרות של היהודים. ואמנם מצא בּראַפמאַן בּווילנה בּין התלמידים העניים של בּית מדרש-הרבּנים צעירים אחדים, אשר נאותו להיות לו לעזר בּמחיר, והמלאכה החלה. בּראַפמאַן חפץ מאד למשוך לעבודתו את התלמיד הצעיר אברהם אליהו הרכבי, שבּעת ההיא כבר יצא לו שם בּתור בּלשן מצוין ובּהמשך הזמן נתפּרסם למלומד גדול; אבל דבר זה לא עלה בּידו. הרכבי לא נענה לו, אף-על-פּי שנמצא בּעת ההיא במצב קשה מאד. מאותה שעה ואילך נטר בּראַפמאַן בּלבּוֹ שנאה עזה להרכבי. כעבור עשר שנים מאז, כשגמר הרכבי אֶת חוק למודו בּאוניברסיטה הפּטרבּורגית והמיניסטריום להשכלה אמר לשלוח אותו על חשבּונו לחוץ-לארץ, כדי שישתלם שם בּמקצוע שלו, בּקש בּראַפמאַן להניח מכשול בּדרכו; אבל לשוא היה עמלו, כי חפצו לא הצליח. משכילי היהודים בּווילנה ידעו יפה את תכונת עבודתו זו של בּראַפמאַן. לא היה סוד כמוס מהם, כי בּראַפמאַן מזייף את התעודות, כי בּמקומות הרבּה הוא מסרס את הדברים ומעקם את הכתוב בּכוונה, כי הוא מוסיף וגורע כעולה על רוחו, וכי הספר כּולו מלא שקרים על שקרים. אבל הם החליטו לדחות את פּרסום הזיופים האלה עד שיֵצא הספר מבּית-הדפוס. בּתור מבקר לספרי-ישראל היה בּראַפמאַן צורר את המחבּרים בּאבּירות-לב מיוחדת. יש אשר התאנה למלה אחת, אשר לא עלתה לרצון לפניו, ובּשבילה אסר את הספר כּולו לבוא בּקהל. בּהיותו הדיוט גדול, ובּספרות הרבּנית בּיחוד, היה מוחק את המבטאים היותר כשרים. בּחוגי הלומדים היו מספּרים על-הדיוטיותו של בּראַפמאַן הרבּה בּדיחות והלצות מעוררות צחוק. בּראַפמאַן ידע את הדבר ומתאות-נקם הרבּה מיום ליום לעשות בּעפּרונו האדום בּספרי-הרבּנים שַמות נוראות מאד. בּווילנה התקרב בּראַפמאַן אל הבּיוֹרוֹקרטים הבינונים והיה מבּאי-ביתם. הפקידים הרוסים האלה, שהצטיינו כלם בשנאתם לישראל, כּבּדו מאד את “המלומד הגדול” הזה וקוו, כי בספרו ישפּיע על אלכסנדר השני להפסיק את יחוסיו הטובים אל היהודים ולהפוך את לבּו עליהם לרעה, וישמחו על הדבר טרם יבוא, ויחזקו את ידיו לעבודתו. מבּלי חכות עד התפּרסם ספרו בּדפוס, התחיל בּראַפמאַן לערוך הצעות ותּכניות שונות כיצד ובמה לרסס 1 את אוכלסי היהודים בּחבל הצפוני-מערבי ואיך להגן על הנוצרים מפּני ההשפּעה הישראלית המזקת. את תּכניותיו אלה, שהיו מבוססות על רגשי איבה עמוקה ליהודים, היה מפיץ בּין הפקידים הבינונים, כדי שיעשו להן תּעמולה בּין שרי הרשות העליונה, אשר לא יכול למצוא מסלות אליהם. בּרבּות הימים ערב את לבבו לפנות בּהצעותיו גם לשרים הגבוהים, אבל הללו לא נתנו להן בּתחלה אזנים קשובות. המלומד היהודי המפורסם יהושע שטיינבּרג ,שנשא בּעת ההיא משרת מתרגם מושבע אצל הגנראל-גובּערנאַטור הווילנאי מוראַביוב והיה מורה בּבית מדרש-הרבּנים, ספר פּעם אחת לכותב הטורים האלה את העובדה האפינית הזאת: בּראַפמאַן הגיש למוראַביוב תַּזכיר מברר, כי הנקל לנצר את כל היהודים, אלא שאין הללו שומעים יפה את שפת-רוסיה, לפיכך הוא מציע, כי יבנו ליהודים המומרים בּתּי-כּנסיות מיוחדים לעצמם, שיתפללו בּהם בּלשון היהודית. בּמכתב, אשר צרף אל התזכיר הנזכר, בּקש מאת מוראביוב, כי יועיד לו ראיון ואז יברר לפניו את הצעתו בּרב ענין. בּעת ההיא – וזה היה אחרי “המרד הפּולני” – היה קשה מאד להתקבּל לראיון אצל מוראַביוב. אף-על-פי-כּן קבּל בּראַפמאַן תשובה מלשכת הגנראַל-גובּרנאַטור, המזמנת אותו לבוא בּעוד עשרת ימים, ליום המועד בּא בּראַפמאַן, ובהכּנסו אל חדר-הראיון מצא שם את שטיינבּרג, שהוזמן אף הוא פתאום לבא לשם בּאותו יום ובאותה שעה. כעבור שעה ארוכה יצא מוראַביוב נשען על מקלו. וכראותו את בּראַפמאַן שאלהו: “האתּה” (הוא דבּר אליו בּלשון נוכח) הנך אותו בּראַפמאַן, שהיה בּפּינסק מלמד “טַרְטֶקֶה” (דרדקי)? מה תאמר על חוצפה כזו? – פנה מוראַביוב לשטיינבּרג – מלמד-דרדקי שנשתּמד, מעיז להגיש אלינו הצעה, כי ניהד את בּית-הכניסה שלנו, ואני שואל אותך: מה יהיה, אפוא, אם ימיר יהודי משכיל את דתו? הלא אדם שכמותו וודאי שיְיַהֵד את אמונתנו הפּראַבוסלאַבית. צא לך מפה? 2– נתן מוראַביוב בּקול-זעם על בּראַפמאַן, ובזה נגמר הראיון. אבל על בראַפמאַן לא עשה הדבר שום רושם, ורוחו לא נפל עליו. הוא הרגיש, כי עוד תגיע שעתו, כי עוד יבוא יום ותכניותיו על היהודים והיהדות תמצאנה להן נתיבות אל לשכּות הגנראל-גוברנאַטורים וגם אל הדפּאַרטאַמענטים של המיניסטריומים. והרגשתו זו לא הוליכה אותו שולל, כמו שיראה הקורא לקמן. קוים בולטים אחדים לתאור אָפיו של בראַפמאַן בעת שבתו בווילנה, אנחנו מוצאים בזכרונותיו של אברהם יעקב פּאַפּירנא, שהזכרתיו למעלה. "בשנת 1867 – כך מספּר פּאַפּירנא – הייתי תלמיד המחלקה האחרונה של בּית מדרש הרבּנים בווילנה. בּאותה שנה יצאה מחבּרתי הראשונה “קנקן חדש מלא ישן”. בּעסקי עבודתי הספרותית התודעתי אז ליהושע שטיינבּרג, שנשא באותה עת משרה בּועד-הצנזורה, יחד עם בּראַפמאַן, בּתור מבקר לספרי-היהודים. כבואי ערב אחד לשטיינבּרג מצאתי שם את בּראַפמאַן ואשתו. שטיינבּרג הציגני לפניהם בּתור תלמיד בּית מדרש-הרבּנים וסופר צעיר בּעל-כשרונות. בּראַפמאַן נכנס אתי בּשיחה וישאלני מאימתי אני גר בּווילנה ואיזוהי עיר-מולדתי וכיוצא בּשאלות כאלו. בּשמעו, כי יליד העיירה קאַפּוליה אני, קרא: “אם כן הלא בּני מחוז אחד אנחנו! הן אני יליד סדום, זאת אומרת: קלצק, ובּכן הריני “שכן קרוב” לך” – הוסיף מתגאֶה בּמבטאו העברי. אין אני יודע מה המריצני להתגרות בּו, אבל גם אנכי עניתיו בּפראַזה עברית: לצערי “קרובים נעשו רחוקים”. אך הוצאתי מפּי את הדברים האלה הרגשתי, כי לא היו בּזמנם ובּמקומם. אבל את הנאמר אין להשיב. אני דמיתי, כי בּראַפמאַן ירגיש את עצמו עלוב. אבל הוא לא מצא לעצמו בּדברי שום עלבּון, ובּתתו בצחוק קולו אמר: – טועה אתה; אני לא הרחקתי את עצמי מכּם. אני עובד אתכם יחד בּשדה אחד, בּשדה-יהודים ובין יהודים. לא הבנתי אם חוצפה היא מצדו או צביעות. לא יכלתי להתאפק ואשאלהו: – וגם לטובת יהודים? – כן לטובת היהודים – ענני בחציפות, ובראותו, כי כל המסובּים נתעוררו בּרגז על השקר הזה, הוסיף, “האם לא תאמין?… נפלא הדבר! העם העברי נמצא במצב, שאין דומה לו בתולדות-העמים; החרדים מקוים, כי עתידים הם להגאל ממנו בארח פלא – משיח יבוא! המשכילים תולים תקוות מרובּות בזכּוי; אבל הן אין הללו אלא דמיונות. צפּיתכם, שאתם מצפים לזכּוי, סופה להיות למפח-נפש כתקות-היראים לביאת-המשיח. והנה בּא בּראַפמאַן ויפדה משעבוד הגלות תשעה עשר יהודים הם ובניהם ונכדיהם וניניהם. המעט זאת מכּם?” 3 אחרי דבריו הגסים והעולבים האלה מצאתי לבלתי-אפשר להתווכּח אתו מתוך כּבד-ראש, ואחמוד לצון לי ואמר: – היודע אתה, יאקוב אלכסנדרוביץ? במינסק נזדמנתי עם אחד מאותם האנשים, שגאלתם מן הגלות, והאיש ההוא עשה את ההפך ממעשה-בלעם, ותחת להאציל לך בּרכה, קללך קללה נמרצת על הגאולה הזאת. והנה התערבה אשת בּראַפמאַן בשיחה ותאמר: – זהו, וודאי, אותו הפִּסח! – כן, פּסח! – מלאתי אחריה. בּראַפמאַן צחק בּקול גדול, ואשתו אמרה: – כמשלחת מלאך רע אֲני רואה את האביון הזה. מן היום אשר עזר אישי על ידו לבא בברית הנצרות, הוא מדריכנו מנוחה. כספחת דבק האיש בּנו. אין לו כתנת – הבה לו כתנת; אין לו מנעלים – הבה לו מנעלים; אשתו עזבתהו – תן לו אשה. הגעו נא בּעצמכם: הוא בא רגלי גם הלום ווילנאה, ואך בּרב עמל נחלצתי ממנו. – קו אָפיני אנו מוצאים בּטבעם של היהודים – קרא בּראַפמאַן – אך ימיר האחד מהם את דתו, ידמה בּנפשו, כי הצליח במעשהו זה את הנוצרים שבכל העולם, וכי ראוי הוא בשביל כך, למצער, לתאר גנראל, או לתיק של מיניסטר… – אבל מכאן אנו למֵדים – אמרתי – כי אפילו המנוולים הללו, חלאת העם העברי, יודעים את ערכה של היהדות ואינם רוצים למכרה בזול. כדי לשים קץ לשיחה הבלתי-נעימה הזאת, התנשאה הגברת שטיינבּרג ממושבה ותזמין אותנו לשתות חמים באולם-האכל הסמוך. אני סרבתי לה באמרי, כי אין לי פנאי. נפרדתי מעל המסובים ואלך לדרכי. ג עברו עוד שנים אחדות, ולבּראַפמאַן עם הצעותיו האַנטישמיות הגיעו ימים יותר טובים. זה היה אחרי מות מורביוב, כשנתנה משרתו להגנראַל קויפמאַן. בֹּימיו האירה ההצלחה את פניה לבּראַפמאַן. קויפמאַן היה אמנם איש ישר, ואת היהודים לא שנא, אבל בּהיותו קצר-ידים מטבעו, הושפּע מעוזריו, הקרובים אליו, והללו הציגו לפניו, את בּראַפמאַן בּתור ידען גדול בּלמודים העברים ומומחה לעניני היהודים ועם זה כידידה הנאמן של רוסיה ומוסר נפשו לטובתה. לא ארכו הימים ודלתות בּית קויפמאַן נפתּחו לרוחה לפני בּראַפמאַן, והלה התחיל להגיש לו תּזכּירים עם תּכניות על היהודים והיהדות, וכלן מטרה אחת להן: לעשות את חייהם יותר קשים ויותר מרים. לא עברו ימים מועטים והשמועה על דבר הצעותיו המסוכּנות של בּראַפמאַן הגיעה לאזני הפּרנסים ראשי קהלת היהודים בּווילנה. בּין הפּרנסים האלה נמצא האחד, שהיה מפורסם בּעולם לגאון גדול, אשר ידיו רב לו גם בּהשכּלת אירופה. זה היה רבּי יעקב בּאַריט, או, כמו שנקרא בּפי העם: ר' יֶנְקֶלִי קוֹבְנֶר. ר' יעקב בּאַריט זה נשא חן לפני הגנרל קויפמאַן בּמתק מדבּרו ונימוסיו היפים, ובכל עת אשר השתדל לפניו בּעניני-היהודים, נתן לו את חפצו. כאשר נודעו מזמות בּראַפמאַן לבּאַריט, התיצב לפני קויפמאַן ויבאר לו כי אי אפשר לפתור שאלה חשובה כשאלת-היהודים על סמך דעת יחיד, אפילו אם יהיה יחיד זה מן הגדולים והמצויינים שבּדור, ויציע לפניו למסור את הצעותיו של בּראַפמאַן לועָדה של בּאי-כּח היהודים והנוצרים בּחבל הצפוני-מערבי. קויפמאַן הסכֹים להצעתו זו של ר' ינקלי, וכעבור עת קצרה פּרסם פּקודה על-דבר קריאת הועדה. המעשה הזה אשר עשה קויפמאַן לא נעם לבּראַפמאַן ויתאמץ בּעצמו וגם ע"י אחרים לסכּל את הדבר, אבל עמלו לא עשה פרי. הועדה היתה בזמנה. מצד היהודים השתּתּפו בה שנים-עשר מגדולי העסקנים הצבוריים, וביניהם גם ליבאַנדה ושטיינבּרג, ואחדים מנכבּדי שרי-הממלכה. בּפקודת קויפמאַן צריך היה בּראַפמאַן עצמו להגן על הצעותיו לפני חברי-הועדה. על-דבר הועדה הזאת ספּר לי ליבאַנדה פעם אחת את הפרטים המעניינים הללו: "כּשנכנסתּי אל האולם הממלכי וראיתי מרחוק את בּראַַַפמאַן, אותו האברך הפּינסקאי, אשר הציג את עצמו לפני במינסק בּתור “משכיל נרדף”, דמיתי, כּי עוד מעט ואחזני השבץ. לא חפצתּי להפּגש אתו ואסוג הצדה. אבל הוא התחצף ויגש אלי ויושט לי את ידו וישאל: – מה שלומך, מורי ורבּי מלפנים, ליאוב אוסיפּוביץ? לא הושטתי לו את ידי ואומר: היום לא אחפוץ לדעתך. בּראַפמאַן הוריד את עיניו לארץ, וכמו ברוגז סר מעלי ויגש אל כנופיה קטנה של פּקידים רוסים, ששוחחו יחד בּפנת-הבית. – חמת-העכשוב – המשיך ליבאַנדה את ספּורו – שעלתה ובצבצה מתּוך הדברים, שהשמיע בּראַפמאַן על היהודים בּועדה, לא נתּנה להצטייר. כּל העת דבּר מתּוך גרונו לא רק המשומד, הבוגד, כי אם גם העריץ, האכזר, הפּתן השואף לדם. איזו עוונות וחטאים לא טפל הצורר עלינו? איזו עלילות בּדויות מלבּו לא העליל עלינו? הוא אמר, כי היהודים הנם עלוקות, המוצצות את לשד הארץ, וכי הם מתפּרנסים משוד האכרים. את הקטגוריא שלו חִזק בּרשימות-דברים לקוחות מתוך הגמרא ו“השלחן-ערוך”, ואפילו את הרמ“א סחב מקברו. כמובן היו כל אלה זיופים וסרוסים, שנתגלו אחד, אחד על-ידי בא-כחנו, וביחוד על-ידי ר' ינקלי בּאַריט. ואיזו הצעות רעות ואכזריות לא הציע על דבר היהודים? קודם כּל הציע, כי ייחסו אותנו למעמד-האכרים וכי נהיה תלויים בּדעת קהלות-הכפרים. הצעתו השניה היתה, כי יסגרו לפני היהודים את דלתות בּתּי-הספר וכי יאסרו עליהם לעסוק בּאומניות החפשיות, וככה חפץ הצורר לשלול מאתנו לא רק זכויות אזרח, כי אם גם משפּטי-אדם. היו רגעים, שבּהם הורמה ידי כמו מאליה וכבר נכון הייתי להתּנפּל עליו ולסטור לו על פניו. אבל התאפקתּי, הבלגתּי על כּעסי ולא בצעתּי את אשר יזמתּי לעשות. נפשי שבה למנוחתה רק אחרי ראותי, כי מישיבה לישיבה נעשה מעמדו של בּראַפמאַן רפה יותר ויותר והבסיס שמתּחת רגליו הולך ומשתמט, כי טענותיהם של הצירים היהודים, המהרסות את בּניני-תּכניותיו כּאהלי-קלפים, עושות על הפקידים רשם נמרץ, ואין מהם פּוצה פה וטוען לטובת הצעותיו. בּראַפמאַן עצמו התגעש בּדבּרו ויחגור שארית כּחו לסתּור את טענות היהודים, אבל לשוא. בּישיבה האחרונה, כּשסִכּם יושב-הראש ר' יעקב בּאַריט את ההחלטות, שנתקבּלו בּועדה ברוב-דעות גדול, ישב בּראַפמאַן כּנזוף. התבּוננתּי בו ברגעים ההם וראיתי, כי צבעי-פניו הולכים ומשתּנים, אזיל סומקא ואתי חיורא. בּאותה שעה הרגשתּי את עצמי מאושר מאד”. אבל מפּלתו הגדולה של בּראַפמאַן לא הרפּתה עדיין את ידיו, ולא עוד, אלא שהגבּירה בו ביותר את תּאות-הנקמה. הוא הסיח לפי שעה את דעתּו מהצעותיו ובהתמדה גדולה ומרץ רב הוסיף לכתּוב את ספרו, שתּלה בו תקוות מרובות, אשר נתקיימו, לצערנו. ד ספרו של בּראַפמאַן נתפּרסם בּדפוס בשנת 1869 בּשם " ספר-הקהל", והוא מכיל, כמו שכבר ספּרתי בפּרקים הקודמים, רק תעודות יהודיות מזויפות ומסורסות, שנשען עליהן. 4רוצה המחבּר להוכיח, כי העם העברי חותּר תחת קיומה של המדינה הרוסית, וכי בשביל כך צריכה הממשלה לאחוז בּיחס ליהודים בּאמצעים היותר קשים קודם שישפּיקו להביא כּלָיָה על הארץ הנוצרית. עוזרי-בּראַפמאַן מלפנים מתלמידי בית מדרש-הרבּנים גלו אמנם על-ידי העתונים בּרבּים את כל השקרים והנכלים אשר בּספרו. מלומד צעיר ווילנא, שרשווסקי, הוציא ספר מיוחד, שבּו הוא מוכיח בּראיות בּרורות, כי אין שום דבר-אמת בּחבּורו של בּראַפמאַן, וכי אינו אלא שרשרת גדולה של זיופים מחפּירים, שנעשו בּידי הדיוט ובּוּר גמור. אף-על-פּי-כן נתקבּל “ספר-הקהל” בהספירות הבּיורוקראַטיות בּרצון מרובּה, ולהעתונות הצוררת לישראל נעשה מקור שאינו פּוסק של כל מימי שטנה ומלשינות על היהודים והיהדות. “ספר-הקהל” עלה על שולחן לשכּות-הסופרים של גדולי הבּיורוקראַטים, אשר נחשב בּעיניהם כעין “חשן משפּט” לעניני-היהודים וכאנציקלופּדיה למדעי-היהדות. כך נעשה בּראַפמאַן ליוצר האנטישמיות הרוסית. עד כמה גדול היה בּזמנו ערכו של “ספר-הקהל” בּעיני השלטון הרוסי, – על זה מעידה העובדה הבּאה לקמן, שנמסרה מאת המשורר העברי המפורסם יהודה ליבּ גורדון בּזכרונותיו אדות פּגישתו בשנת 1879 בּפּטרבּורג עם קונסטאַנטין פּטרוביץ קויפמאַן, שהיה גנראַל-גובּרנאַטור בּווילנה ובּשנותיו האחרונות נתפּרסם בּתור כּובש טורקסטאַן. “שיחתנו – כך מספּר יל”ג – נמשכה יותר משעה. הגנראַל קויפמאַן חקר ודרש אותי למצב היהודים בּחבל הצפוני-מערבי, שלא שמע דבר על אודותם זה יותר מעשר שנים. – במשך העת הזאת – הוסיף קויפמאַן – נזדמן לי, אמנם, לקרוא איזה ספר על-דבר היהודים, אבל כבר שכחתי את שמו. אני הבנתי מיד – כותב גורדון – כי מכיון הוא ל“ספר-הקהל” של בּראַפמאַן והבעתי לו את צערי על כי נתגלגל ובא לידו דוקא ספר זה ולא אותם הספרים, שנכתבו נגדו. – לא בּמקרה נזדמן הספר לידי – בּירר לי קונסטאַנטין פּטרוביץ – כמה עשרות ספרים כאלו המציאו לי כדי לחלקם בּלשכות-הסופרים השונות, העומדות לפּקודתי, בּשביל שילמדו הפּקידים מהם לדעת את חיי-היהודים. כך נעשתה לי קריאת הספר חובה ולא רשות". לאות תודה והכּרת-טובה על מעשיו הגדולים לטובת המדינה, קראה הממשלה הרוסית בּתחלת שנות השבעים את בּראַפמאַן לבוא לפּטרבּורג, ושם נתּנה לו משרה בפּקידות השלטון העליון לעניני-הדפוס, ועם זה הפקידה אותו גם למרצה בּשאלות-היהודים. בּשבתו בּפּטרבּורג פּרסם בּראַפמאַן בּגדל העתונים הרוסים הבּירוניים של אותו זמן, בּ“גולוס”, כּתבי-פּלסתר על חברת “מרבּי-השכּלה”, אשר האשים אותה, כי היא מפיצה דעות ניהיליסטיות בּין צעירי- היהודים. בעתון הנזכר הדפיס בּראַפמאַן מאמר ספוג-רעל על אדות חברת “כל ישראל חברים” בּפּאַריז, שאמר עליה, כי היא משמשת קן ליהודים שבּכל העולם, החושבים מחשבות-מרד על רוסיה. בּראַפמאַן השיג את מטרת-חייו. רדיפת-היהודים שמשה לו מעמד יפה בחיים; היא הביאה לו גם הון רב גם פּרסום גדול. *** בּשנת 1877 מת בּראַפמאַן מיתה חטופה. שמועות שונות נפוצו אז בּפּטרבּורג על-דבר סבּת מיתתו הפּתאומית. הנכונה שבּהן היתה זו, כי מת בּראַפמאַן בּשבץ-הלב, אשר אחזהו מרוב עגמת-נפשו בּשנה האחרונה. גם מצד היהודים גם מצד מתנגדיו מקרב הנוצרים, המקנאים בּו, התחילו חותּרים תחת הסמיכות המדעית שלו. ההתחלה בּדבר נעשתה על-ידי אברהם-אליהו הרכבי, אשר כבר עשה לו בּעת ההיא שם גדול, והממשלה הרוסית הפקידתהו לראש מנהלי הבּיבּליאותּיקה הקיסרית בּמטרפּולין. ביום אחד בּא בּראַפמאַן אל הבּיבּליאותּיקה ויבקש מאת הרכבי, כי יגיד לו מה מהותו של הספר הנקרא “איבּיד” או “איבּידֶם” ושכל המחבּרים מזכירים אותו כל-כך הרבּה. הרכבי העמיד פּני-תּם ויגש לו כרטיס של הבּיבּליאותּיקה ויציע לפניו לכתוב על גבּו, כי רוצה הוא, שיתנו לו את הספר, ששמו “איבּיד” או “איבּידֶם” 5. אחרי-כן הוכיח הרכבי לרבּים על-פּי הכּרטיס הזה עד היכן מגיע אוצר ידיעותיו של בּראַפמאַן בּמושכּלות 6. הדבר נעשה לשיחת-הבּריות בּעיר-המלוכה, ומאז התחיל כבודו של בּראַפמאַן בּתור בּר-סמכא הולך ופוחת. יהושע שטיינברג מוסר בּזכרונותיו את המאורע הזה, שקרב, לדעת רבּים את מיתתו של בּראַפמאַן: מחובת משרתו של בּראַפמאַן בּתור ראש המבקרים לספרי-ישראל היה, להשמיע בּכל פּעם את דעתו גם על הספרים העבריים, שהותּרו לבוא בּקהל מטעם הצנזורה שבּערי-השדה. והנה קרה מקרה כזה: כמו שכבר ספּרתי בּפּרק הקודם פּרסם בּראַפמאַן בּעתון היומי הרוסי הגדול “גולוס”, שורה של מאמרי-פּלסתר כלפּי חברת “מרבּי-השכּלה”. על המאמרים האלה באה בּאותו העתון תשובה נמרצה וחריפה מאד מאת המשורר העברי יהודה ליבּ גורדון, שנשא בּעת ההיא משרת מזכיר בּחברה הנזכּרת. מאותה שעה ואילך היה בּראַפמאַן עוין את יל"ג ולא פּסק מבקש לו הזדמנות להפּילו בּרעה. הזדמנות כזו נמצאה לו בּיום אחד, כשנפל לידו בּמקרה ספּורו של גורדון “עולם כּמנהגו” (חלק שני) ולתומו נמשכו עיניו אל הדברים “אותו האיש ימ"ש”. מבּלי חשוב מחשבות הרבּה החליט, כי בּמבטא “אותו האיש” כוון המחבּר רק אל ישו הנוצרי. 7 למחר הגיש בּראפמאן אל השלטון העליון לעניני-הדפוס הרצאה מפורטת בּדבר, אשר הקימה שם שאון גדול. ולא אֵחר השלטון העליון לשלוח ווילנאה לשטיינבּרג, שבּקר את הספר “עולם כמנהגו”, נזיפה נמרצה שבּכתב על אשר נתן את רשיונו להדפיסו. על זה השיב שטיינבּרג תּיכף תשובה חדה וחלקה, שהוכיח בּה, כי בּדברים “אותו האיש” לא יכל גורדון לכוון בּלתי אם אל השטן בּלבד. אבל בּראַפמאַן עמד איתן על דעתו וטען, כי בּאורו של שטיינבּרג מוטעה מתחלתו ועד סופו. אז החליט השלטון העליון לעניני-הדפוס לבקש בּירור-דבר מאת ההגמון פילאַרט, זקן הפּרופיסורים של האקאדמיה לתורת-הדת, שהיה ידוע בּזמנו למלומד בּלשון העברית. עברה עת מועטת וההגמון פילארט הוציא משפּטו, כי בּפירוש המלים “אותו האיש” צדק שטיינבּרג ולא בּראַפמאַן, שהראה בּדבר הדיוטיות גמורה. מאותו יום הרגיש בּראַפמאַן, כי כוכבו התחיל יורד ושוקע, ויצר לו הדבר מאד, ומצוקת-לבּו זו היא היא שגרמה למיתתו החטופה. תקון טעות: ברשימת ע“ד בּראַפמאַן עמוד 44, שורה 8 מלמעלה, במקום ”לבסס את אוכלוסי היהודים“ צריך לקרוא: ”לרַסֵס את אוכלוסי היהודים".  ↩ הערת פב“י: בך במקור, בעמ' 45, אבל צ”ל גרשיים – כי יש רק גרשיים ימניים ואין גרשיים שמאליים.  ↩ הערת פב"י: במקור, בעמ' 46 חסרים הגרשיים השמאליים.  ↩ הערת פב"י: במקור, בעמ' 50, לא מופיעה הנקודה.  ↩ הערת פב"י: במקור, בעמ' 52, לא מופיעים הגרשיים השמאליים.  ↩ “איבּיד”ו“איבּידם” הנן, כידוע, מלות רוסיות, שפירושן:“ שָׁם”. בּמלים האלה משתמשים איזו מן המחבּרים בּשעה שהם שולחים את הקורא לעיין בּמקומות, שכבר הביאו קודם.  ↩ הערת פב"י: במקור, בעמ' 53, לא מופיעה הנקודה.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/106

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m107.txt

לתלמידי הבאראן אלפריד גינצבורג

יהודה ליב גורדון

1376036

לתלמידי הבאראן אלפריד גינצבורג לתלמידי הבאראן אלפריד (אברהם) גנצבורג / יהודה ליב גורדון אַלְפְרִיד תַּלְמִידִי יַקִּירִי! קַבֵּל בְּרָצוֹן וְשִׂים בְּאוֹצַר סְפָרֶיךָ אֶת סְפָרַי אֵלָּה אֲשֶׁר אֲנִי מַגִּישׁ לְךָ הַיּוֹם, וְכַאֲשָׁר תִּגְדַּל וְתָבוֹא בַּאֲנָשִׁים תִּקְרָא בָּהֶם כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ; וְעָנוּ בְךָ שִׁירֵי אֵלֶּה כִּי לֹא תִשְּׁכַח מִפִּיךָ שְׂפַת אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשָׁה אֲשֶׁר הוֹרֵיתִיךָ אֲנִי מוֹרֶךָ, אוֹהַבְךָ וּמוֹקִירֶךָ… את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/107

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m108.txt

לאומיות וסוציאליזם

שמריהו לוין

119618

לאומיות וסוציאליזם א. לאומיותם של הסוציאליסטים אין שום ספק, שבין כל ההסתדרויות הסוציאליסטיות של כל העולם ההסתדרות הסוציאל-דימוקרטית היא התופסת את המקום הראשון. ולא משום זה בלבד שהיא עולה על כל הסתדרויות אחרות כמותה במספר חבריה אלא גם בגין מבנה הפנימי, המקנה לה כוח חברתי עצום ותכופות אפילו כוח משמר את המדינה. בימים האחרונים אירע כמה פעמים, שממשלה פלונית או אלמונית צריכה היתה להשען, עם תיקון תקנות חברתיות, על הפועל המאורגן בניגוד אל היסודות השמרניים והפיאודליים של העמים. ביחוד אירעו דברים כאלה בגרמניה, בה החוקה החברתית-הריפורמית הגיעה למדרגה גבוהה של התקדמות. עד פרוץ המלחמה היתה הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית ראש המדברים, המרובה במספרה, המאורגנת על הצד היותר טוב, החזקה ביותר לפי חלקה שתפסה בבתי-המחוקקים של הקיסרות הגרמנית; אף היא הקנתה לעולם את האידיאלים הנעלים והעמוקים ביותר של תורת הסוציאלדימוקרטיה. ולפיכך אין מן התימה, שעיני כל הסתדרויות הפועלים של כל העולם כולו נשואות היו לגרמניה. אפילו הטריידיוניוניסטים השמרנים הנוקשים של אנגליה התחילו לחקות בכמה דברים את הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית. הם פשוט למדו ממנה וראו בה את מנהיגה האמתי של מלחמת-המעמדות העולמית. קשה לנבא ולאמר, מה יהיו לאחר תום המלחמה פני הדברים של הזיקות הבינלאומיות אשר בין הסתדרויות הפועלים השונות בארצות השונות. יש רואי שחורות המנבאים ואומרים שהמלחמה המרה והנואשת לחיים או למות, המשתוללת עכשיו כמעט בין כל עמי אירופה, תהרוס ללא רחם את האחדות של הסתדרויות הפועלים של האומות השונות. בפנים כל ארץ ועם תמשך מלחמת-המעמדות, ואילו לגבי חוץ תשרור רוח לאומונית צרה. לשון אחר: מלחמת-המעמדות תאבד את אופיה הבינלאומי ותתגלגל בקרבות פנים-לאומיים שונים. אני מאמין, שלא תתקיים נבואתם של רואי השחורות. היא לא תתקיים משום שסותרת היא את ההתפתחות האנושית הכללית, משום שמנוגדת היא לכל התהליך כולו שעבר על האנושיות בדורות האחרונים, תהליך שלא ינתק ולא יקרע אפילו בגזירת המלחמה שלא היתה כמותה. וכשאנו מתבוננים יפה בתהליך זה אנו למדים, שמגמתו העיקרית היא לא לאומנית אלא לאומית. לצערנו מתחלפים עליהם על בני אדם בחיים המדיניים וכן בעתונות שני המושגים האלה, לא היו אלא שמות נרדפים לענין אחד, ואילו על צד האמת הם מוציאים זה את זה. השקפת העולם הלאומונית מביאה לתאוות-השררה, להתבדלות על חשבונם של אחרים, ובקיצור – לטירוף-הגדלות הלאומי. השקפת-העולם הלאומית מביאה לידי הכרת זכויותיה של כל אומה להגדרה עצמית ולעמידה ברשות עצמה. חיי המעשה של הלאומנות מביאים אל האימפריאליסמוס, חיי המעשה הלאומיים – אל בינלאויות המושתתת על אשיות משפטיות. ומגוחכת היא אמירה זו שאומרים: לא באה המלחמה העולמית אלא בגין המגמה הלאומית של האומות השליטות. אדרבה, סבתה של המלחמה העולמית היא לא המגמה הלאומית אלא הזרם הלאומוני, או טירוף-הגדלות של האומות שפרשו את כנפיהן על פני מחציתו של העולם ואמרו לכבוד בתאבונם לא ידע שׂבעה את מחציתו השניה. יש לקוות שדוקא מלחמת-עולם זו תגרום לכך, שהמלוכות הלאומניות יוותרו ויתור עולם על חלום השררה על העולם כולו, שישובו לעצמותן ויעמדו על האמת, שמלבדן יש עוד עמים אחרים הרוצים לחיות בעולמו של הקב"ה, ולחיות בכבוד ולא בלחץ עולם של כובשי-עולם. להבות המלחמה והדם השפוך “יחזירום בתשובה” ועל משואותיה של הרוח הלאומנית יקום ויתרומם היכלה של הרוח הלאומית הטהורה, האנושית. ואפילו עכשיו כשהתותחים לא נדמו עדיין ובני אדם נופלים כשבלים מאחורי הקוצר, אפילו עכשיו כבר מתרשמים והולכים קויה של ההתפתחות העתידה לבוא. ושוב אנו שומעים קולותיה של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית, המבשרים את בואה של המגמה החדשה. הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית הביעה את דעתה נגד כל רעיון ובן רעיו של כיבושים-סיפוחים. הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית לא איבדה את עשתונותיה ואינה צועקת בקול על חורבנם של היחסים הבינלאומיים לאחר המלחמה, כדרך שעושים רבים מחבריהם בשאר המדינות הנלחמות. אמנם נבקעו בה בקיעות בסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בגלל היחס אל המלחמה, ברם אפשר לראות, שמיד לאחר המלחמה שוב תוכל לקום כאחדות מלוכדת, ואפשר ומחוזקת יתר חיזוק מבפנים ומחוזקת בהשפעה מרובה כלפי חוץ. ומפני מה? – משום שהסוציאלדימוקרטיה הגרמנית קבלה עוד לפני שנים רבות את העיקרון הלאומי, ופרשה מן הקוסמופוליטיסמוס הסתום, המטושטש, המדבר גבוהה גבוהה, שאף בשניו הטובות ביותר לא פרח ושגשג אלא במוחותיהם של בעלי-הלכה ומעולם לא הכה שרשים במציאות של ממש. עוד לפני שנים רבות עמד מנהיגה האמתי של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית, אוגוסט בֶּבֶּל, והתיר להם לסוציאלדימוקרטים הפולנים לאחד ולמזג את מערכת-רוחם הסוציאלדימוקרטית עם פעולתם לטובת הקמתם של חיי לאום עומדים ברשות עצמם לפולין. גדולה מכן! לא רק שהתיר להם אלא גם עמד ואמר, שבבחינת סוציאלדימוקרטים הם חייבים ליטול חלק בתנועה הלאומית-העממית שלהם. ואין לזלזל באמירה מפורשת ומוחלטת כזו היוצאת מפי מנהיג סוציאלדימוקרטי מפורסם בעולם בימים שהמושגים מבולבלים היו והבריות היו מערבים עריבה אחת את הלאומיות של ה“נוֹבאיה וורימיא” (הזמן החדש) למשל ואת לאומיותם של העמים המדוכאים ומשועבדים, בימים שהתואר “לאומי” היה כמעט פסול, פגול בחברה הסוציאליסטית. ברצוני להראות על מקבילות אחדות בהתפתחותן של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית והסוציאלדימוקרטיה היהודית ולהוכיח, שאף הסוציאלדימוקרטיה שלנו עוברת עליה אותה התפתחות גופה שעברה על הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית, אלא באיחור של עשרות שנים, כנהוג. ב. המאבק בין הכהן ובין הנביא מתחילתה לא היה כוחה של תורת הסוציאלדימוקרטיה – הוא המרכסיסמוס – בערכה המדעי המדויק, לא בביסוסה העיוני, אלא בעיקר בלהט הגדול, שנשאה בחובה, זה כוח המושך העצום למדוכאים, למשועבדים, להמונות המנוצלים באכזריות מכאן, וללבות הרגישים ליושר ולצדק מכאן. לא המטריאליסמוס ההיסטורי, בחינת משתיתה של השקפת-עולם חדשה, לא “עודף-הערך” של פירות העבודה והסברם של המשברים הכלכליים – לא הם שפעלו את פעולתם המאגית על המונות הפועלים, שלא היה בידם למצוא את ידם ואת רגלם בבעיות מסובכות כאלה. ואפילו סיעות המשכילים, שקבלו עליהן את תורת המרכסיסמוס, אף הן לא נתנו את דעתן בעיקר על אבות-הנחותיו העיוניות. ההמונות נגעה בהם אש הקודש, שלפפה תורה זו מתחילתה ועד סופה. הניצוצות המהבהבים שניתזו ממנה הלהיבו את הרוחות, ליבו את הלהט, ודומה היה – מניח דת חדשה עומד כנפח ענק ובידו הפטיש החזק המכה על לב החברה האנושית. ולא לחנם נבהלו מפניה, מפני התורה החדשה, משרתי הכנסיה השלטת ושמשיה, יותר משנבהלו אחרים. לא לחנם עמדו הכמרים של כל הדתות הנוצריות ונלחמו בה בתורת הסוציאלדימוקרטיה בהתלהבות יתירה ובשנאה ובשטנה מרובה על הקפיטליסטים והפיאודלים. האחרונים לא התיחסו בתחילתם אלא ברגש של בוז לחמומי-המוח הסוציאלדימוקרטים, ואילו הכמרים חשו בחוש-הריח שלהם – אגב חוש זה מפותח הוא אצלם ביותר – שכאן ממשמשת ובאה סכנה חדשה לקיומם ולהשפעתם על חיי החברה. ולא היתה טעות בידם, שכן המרכסיסמוס נשא בחובו באמת גרעינים וסימנים של דת חדשה ונתכוון המרכסיסמוס כנגד הכנסיה השלטת. ברצוני להסביר את דברי יתר הסבר. המרכסיסמוס לפי מה שהוא אין לו כלום לשאלות דת ואמונה, ענינו לא האלהות, לא העולם ולא האדם, אלא החברה האנושית, ולכלאורה לא היה מטיל על חסידיו שום חובה של השקפת-עולם דתית שהיא. מאמין מובהק, אדוק של המרכסיסמוס מכאן יכול שיהיה מאמין אדוק באלהים מכאן או חפשי בדעותיו ובחיי האמונה ולא יסתבך בסתירות פנימיות אל נפשו. ואף על פי כן מכוון היה המרכסיסמוס נגד הכנסיה הנוצרית, לא משום ששנא את אלהי הנוצרים, אלא משום שראה בכהנים הנוצרים על שליחותם המיוחדת עיכוב קשה ביותר להתקדמות החברתית, משום שם נוהגים בה באמונה מצד אחד כבכלי וסם-משכר להרדים את ההמונות שנתקהו ונטמטמו בעבודה קשה, שלא יחושו הללו בכאבם ובצרתם, ומן הצד השני מרדימים את העשירים והשבעים, שלבם לא יהיה נוקפם על העבירות שהם עוברים. מבחינה מסוימת אפשר להשוות את המאבק שבין המרכסיסמוס והכנסיה בעשרות השנים הראשונות להתפתחותו אל המאבק העתיק שבין הנביא והכהן. אומר הכהן לכפר בקטורת ולבונה ובדם שוורים וכבשים על חטאים קלים וקשים, על עבירות קלות וחמורות. הנביא לא ביקש לשכך ולהרגיע, אלא אדרבה רוצה היה, שהמצפון האנושי יתלבט וילך וילחם תמיד נגד כל עבירה וכל עוול. לפיכך מחה הנביא בחזקה ובהתלהבות עולם כנגד הדם המשכר של רוב זבחים. ואף המרכסיסמוס, המכוון כנגד ההשקפות והדעות של החברה האנושית בזמן החדש, נבזק בו ניצוץ מרוח-המחאה הגדולה, שמימות הדורות המופלגים לא נתן לו למצפון האנושי להרדם, ניצוץ מאותו הלהט הגדול, שנתלקח תחילה על הר סיני ומשם נתפשט על פני מקומות אחרים והאיר אותם בזהרו של הר סיני. ומופלא היה לראות, כיצד יהודי אחד הוריד מעל כסאו יהודי אחר, ומבלי שנתכוון לתפוס את מקומו של זה, את המקודש במשך אלפים שנים כמעט, הרי היה למתחרו הגדול של הראשון, תמונותיהם של קרל מרכס ופרדיננד לסל תפסו את מקומן של התמונות הקדושות, אחד כאבי התורה ומניחה, והשני כשליח-מבשר, בדירות הקטנות והצרות של הפועלים, והללו הכניסו לתוכן אור וחום. היתה תורת מרכס ל“התגלות” חדשה לפועלים, לתורה חדשה, וככל תורה אף תורה זו עברה עליה תקופת הסער והדחף. ובתקופה זו של סער ודחף הסתערו שליחי המרכסיסמוס על הכנסיה במרירות זו, שבה תוקפת כל אמונה חדשה את האמונה הישנה. הם שקדו ועמלו להבזות בעיני ההמונות את כל מוסדות הכנסיה, לעשות אותם ללעג ולקלס, להוקיע את זיופם עד שהגיעו אל אלהי הנצרות ממש, ולא נתנו את דעתם כלל על נפש העם. הם שאפו לבטל את הנצרות ולבנות על חרבותיה את המרכסיסמוס בחינת אמונה פרוליטרית בניגוד אל הדת השלטת של העשירים. אם נתת תהום עמוקה בין העבודה וההון, מצוה לפסול כל אמונה, השקודה לגשר גשרים בין נותני העבודה ובין מקבלי העבודה. קרע זה בדין שיתרחב וילך ויגיע עד שערי שמים, עד האלהות כביכול. ועם האמונה יצאה הגזירה גם על הרגש הלאומי של ההמונות. מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה טעו ביחסם אל הרגש הלאומי העממי אותה טעות גופה שטעו בזיקתם לדברי אמונה. אף את הרגש הלאומי דנו דין תולדה של הסדר החברתי הקיים, ומשעמדו להתמרד על הסדר הקיים ולהעמיד סדר חדש במקומו, דין שייעקר כל דבר הכרוך בסדר הישן. מתוך ראייה שטחית התבוננו וראו, שהאמונה נתמכת על ידי האדונים, והם שבונים את בתי היראה, מפרנסים את כמריה ומטיפיה, והכנסיה משמשת את ההון. כך ראו ראייה שטחית, שהעשירים שטופים בלאומיות ומסייעים ידי הלאומיות הרשמית – וודאי שזו וזו פסולות הן ומצוה להכריז עליהן מלחמה עד חרמה. ברם לא העמיקו בנפש האנושית ולא הרהרו כלום: שמא מתרחש ברשות האמונה והלאומיות משהו בדומה לזה שמתרחש ברשות הכלכלה? שמא תקף תהליך הקפיטליסמוס גם את האמונה והלאומיות של החברה ובדומה לרשות הכלכלה שבה מתרכז והולך ההון בידי חבורה קטנה אף ברשויות אלה מתרכז והולך כל מה שנוצר על ידי העם והוא הוא אוצרו הרוחני? שמא האמונה וכן ההרגשה הלאומית הן משהו, השופע ממעמקי נפש העם, מעורה בה עמוק עמוק וכרוך בה לעולמי עולמים, ודוקא מטעם זה גופו עמדו העשירים ונאחזו בשני היסודות האלה ואמרו לרתום אותם בעגלה שלהם, כדי שתתגבר השפעתם על ההמונות? זמן רב עבר על המנהיגים עד שנפקחו עיניהם לראות, שמסוכן הוא הדבר ממש ללחום את מלחמת-התרבות באותם דרכים וכלי זין, שנשתמשו בהם בתקופת הסער והדחף של הסוציאלדימוקרטיה. סופם שנוכחו, שהמרכסיסמוס תפס רק לשעה קלה את מקומה של אמונת-עם, לימים נעשה למה שהיה מתחילת בריאתו – תורה מדינית-חברתית, המכוונת כנגד שאיפותיהם של המונות העובדים ברשות מלחמתם הכלכלית. לא פחות מכן, אבל לא יותר מכן. צעד אחרי צעד עמדו ופרשו מן המלחמה הרשמית באמונה באשר היא אמונה. וצעד אחרי צעד עמדו וחזרו אל הלאומיות, שבלעדיה אין עם בריא יכול להתקיים אפילו יום אחד. עוד ימים רבים, רבים לפני המלחמה ראו מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה חובה לעצמם להכריז בקול ברייכסטאג הגרמני, שאת אהבת-אמת למולדת יש למצוא לא אצל העשירים אלא אצל הפועלים. הם, הפועלים, בעיקר שבנו בזיעתם ובדמם את המדינה, והם יגנו עליה בגופם בשעת סכנה. בחוגים האזרחיים השתוממו לשמוע את הנאומים הפטריוטיים של מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה. אולם הם נאמו נאומים כמותם של אלה לא כדי למצוא חן בעיני הממשלה או בעיני המעמדות האזרחיים, אלא משום שבנאומים באלה הם הביעו את מערכות-הלב האמתיות של המונות העובדים. הפועל לא שינה מהלך-נפשו ורוחו, נשתנו תפיסתם ותכסיסם של המנהיגים. משהו בדומה לכך נתרחש גם אצלנו, בהתפתחותנו החברתית, אבל אנו מרובים היו יסורינו מתקופת סער ודחף זו מיסורי אחרים, שכן תקופה זו טבועה היתה בחותם-הגלות הכעור, ככל דבר שמתרחש והולך בחיינו הגלותיים. ג. היקיצה הלאומית של הפועל היהודי בדברי שלמעלה עמדתי על צורותיה של מלחמת-התרבות שנלחמה הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית, בעשרות השנים האחרונות להתפתחותה, בכנסיה ובלאומיות העממית. אף שקוד הייתי להוכיח, שתורת הסוציאלדימוקרטיה שהוכנסה בלבבות המונות העובדים, אף היא נצטבעה עד מהרה במעין צבע דתי. לא עברו ימים מרובים והעיקרים הסוציאלדימוקרטיים נתגלגלו ב“אני מאמין” פרוליטרי, והמרכסיסמוס נדחק לתוך סעיפים של “שלחן-ערוך” מתוקן. ולהמונות, ששעתם אינה מזומנת להם ודעתם לא נתכשרה לתלמודם של חבורים מדעיים, נוצר מעין סדר-מצוות מרכסיסטי, מין “קיצור שלחן-ערוך”, תופעה בדומה לזו שאנו מוצאים בהשתלשלותה של כל אמונה כמעט. ברצוני לרמוז עוד על נקודה אחת ויחידה, המעידה כמאה עדים, עד כמה ראו ההמונות בסוציאלדימוקרטיה תורה חדשה, ואף שימוש הלשון הדתי נתקבל על הבריות בנתינתו למרכסיסמוס. מרכס פילוסוף היה, מניח תפיסה היסטורית חדשה, הוא הגיע, או סבור היה שהגיע לתא-בראשית של היחסים החברתיים, וכבר אמרתי למעלה, לא היה עיסוקו בשאלות תיאולוגיות. ואף על פי כן יחידי היה מבין הוגי-הדעות הפילוסופיים, שזכה להעמיד תלמידים אורתודוכסיים (שלומי אמוני מרכס). מי תיקן את המונח אורתודוכס בנתינתו למרכסיסמוס? סבור אני, שאפילו נאמר, שאחד המשכילים נשתמש תחילה בכנוי זה, סימן לדבר הוא למערכות-הרוחות, שהיו רווחות בין ההמונות. אלמלי לא בא הסכם ההמונות על ביטוי מופלא זה לא היה הכנוי “אורתודוכסיה מרכסיסטית” קונה שביתה בספרות הסוציאלדימוקרטית. בעולמו של ישראל קבלה מלחמת-תרבות זו צורה מכוערת יותר ואופי מציק יותר מאשר בגרמניה או בשאר ארצות. בגרמניה גופה לא פגעה מלחמת-תרבות זו בחיי ישראל אף במשהו. אין כמעט פועלים יהודים בגרמניה. והמשכילים מישראל שנספחו על בית ההסתדרות הסוציאל-דימוקרטית נבלעו בקרב ההמונות. הם נכנסו אל ההסתדרות כמו הגרמנים, בלי ענינים מיוחדים; שלא מרצון ושלא מדעת ודאי הכניסו לתוך המערכות הסוציאל-דימוקרטיות נימה יהודית מיוחדת משלהם, אולם דבר זה אינו מעניננו כאן. מגרמניה פשטה הסוציאלדימוקרטיות לרוסיה, וחלק הגון של בני הנוער מישראל נספח מיד עליה, בהתלהבות ובקנאות כדרכם של בני הנוער, ומכל שכן נוער מזרחי נלהב בהתלהבותם וברדיפתם אחרי רעיון חדש. אבל גם בני הנוער היהודי מרוסיה לא נצטרפו אל התנועה החדשה בחינת נוער יהודי אלא בחינת חלק של הנוער הרוסי הכללי. הם לא קבלו על עצמם את מלחמת-התרבות, משום ששללו בכלל את היהדות. ואפילו כשהלכו אל הפועל היהודי לא נתנו את דעתם אלא במעט על מצבו המיוחד של הפועל מישראל בעולם. הם לא תפסו ולא ראו, שהחברה היהודית בעלת מבנה משלה היא בגין המצב הכלכלי והמדיני, שנתייחד לעם ישראל בקרב העמים השליטים. לא רק שלא העמיקו בבעית ישראל אלא גם כפרו בעצם קיומה של בעיה זו, נתכחשו לערכה. שאלת ישראל – אין היא אלא מקרה בלבד, תולדה של משטר-ממלכה מסוים. עם עקירתו של משטר זה יתישבו מאליהן שאלת ישראל וכיוצא בה. ורק עם רבוי מספרם של פועלים יהודים, רק עם קומן של תעשיות חדשות שנוצרו בידי יהודים ובהן מצאו פועלים יהודים עבודה (לא היתה להם לפועלי ישראל עד היום הזה דריסת רגל לבתי חרושת רוסיים), נתברר לו למשכיל היהודי הסוציאל-דימוקרט שאין אתה בא להמונות ישראל ב“שלחן-ערוך” מתוקן ומזומן, שכמה דברים טעונים תיקון ושינוי, שיהיו נאים יותר לצרכי הפועל היהודי ולטיבו. ה“בונד”, ההסתדרות הסוציאלדימוקרטית הראשונה בישראל, בא לעולם מאנסה של המציאות, מכפיה מלמטה. לידתו של ה“בונד” היא אחד השלבים החשובים ביותר בדרך התפתחותו של הפועל היהודי. עם שהעמיד הנהגה משלו התחיל להשתחרר מן השעבוד הפנימי, שהיה מכניס עד כאן לתוך הסתדרויות הפועלים גופן. לצערנו שרויים היו מנהיגי ה“בונד”, מכל מקום ב- 8–6 השנים הראשונות של קימתו, במסורת הסוציאלדימוקרטית הישנה. כנינים ונכדים לזקנים, ששמרו על השולחן ערוך לכל מצוותיו וחוקותיו, הרי הם שליחיו המובהקים של המרכסיסמוס על מגמתו האורתודוכסית הקיצונית, ואת מלחמת-התרבות נלחמו עוד ביתר מרירות מאשר הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בשעתה. זו היתה מלחמת השמד המכוונת כנגד אמונת ישראל על כל קניני מורשה שלה וכנגד הלאומיות היהודית כאחד. וירשם הדבר לזכרון עולם בדברי ימי ישראל: הסוציאלדימוקרטיה היהודית נלחמה בתנועת-השחרור היהודית, שבאה על ביויה בציונות, במרירות לא פחותה ובשטנה לא מועטת מזו שנלחמה בה הבורגנות העשירה המתבוללת על משרתיה ומשרתי משרתיה. אולם במשך הזמן מצווה היה ה“בונד” לשנות מן התכנית שלו בענין הלאומיות, ואף הפעם מאנסו של מטה. קורטוב הלאומיות, שה“בונד” הכניס לתוך תכניתו לא בא כטל מן השמים אלא כמי מעינות מלמטה, מתוך דרישותיהם של המונות הפועלים היהודים. ועד היום הזה גדול הוא, גדול מאוד, המרווח בין הלאומיות לפי התכנית של הסוציאלדימוקרטיה היהודית ובין מערכות-הרוח של ההמונות היהודיים. ההמונות היהודיים לאומיים הם לפי הלך-רוחם ולבם פתוח לשאיפות הלאומיות הנעלות. אולם המנהיגים לא התירו אלא את הלאומיות הפושרת, משול לרב ליברלי המתיר בשעת הדחק אכילת קטניות ודגים מלוחים בפסח. ההבדל הגדול בין מערכות-הרוח של ההמונות ובין השקפת-העולם של המנהיגים הסוציאלדימוקרטיים היהודים הביא לעולם הסתדרות יהודית חדשה, היא מפלגת “פועלי-ציון”, שנועדה לתפוס במשך הזמן את מקומה של הנהגה אמתית ומקיפה המונות הפועלים מישראל. צעירה היא מפלגה זו לימים, לא היה בידה להתגבר בימי קיומה המועטים על ההשפעה השלילית של אחותה הבכירה ממנה, ששקדה להדריך המונות ישראל שלא ברוח הלאומיות. אום גידולה והתפתחותה בטוחים לעתיד לבוא, משום שנאה היא לרוח העם, משום שלא נטלה את יסודותיה העיוניים בהקפה ובשאילה מידי אחרים, לא חיקתה אחרים בגידולה והתהוותה, משום שהיא באה אל שאר המפלגות כשוה לזכות, אף על פי שאינה שוה לכוח, זה שבא על ביטויו במספר, אבל חזקה במשקלה הסגולי, באמיתותה הפנימית. הרבינו לחקות אחרים והתכחשנו לטבענו של עצמנו. בשעת מעשה זה, שהגרמני, הצרפתי וכיו“ב אפילו יטיף לקוסמופוליטיסמוס קיצוני, אין סכנה מרובה בכך לקיומו הלאומי של עמם. הגרמני, הצרפתי וכיו”ב אין לו פשוט מקום לברוח. ואפילו ירצה בכל לבו, בתוך עמו הוא יושב, מדבר בלשונו, מגדל את ילדיו ברוח עמו, ומסייע בבנינה של תרבות עמו הכללית. ואילו אצלנו יש מקום לבריחה, והנוער שלנו רץ אף רץ, נטע כרמי זרים, ריווה אדמה זרה בזיעתו ובדמו ונטר כרמי זרים. הנוער בהול היה בריצתו, והמנהיגים מחאו כף והריעו “הידד”, עד שבא המשבר, המשבר הנורא, עד שנפקחו עינינו לראות, שחורבננו הפנימי אפשר ומרובה הוא וגדולה סכנתו לקיומנו מכל הרדיפות שאנו נרדפים בידי שונאינו. וקול קורא ומזהיר התחיל מנסר והולך בחללו של עולם ישראל, קורא להרהורים ולתשובה את עצמנו. והפועל היהודי אזנו לא תהיה אטומה לקול זה. על כרחו שייענה. 17–12 באוקטובר 1916 את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/108

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m109.txt

תשובה לפסימיסטים מישראל

שמריהו לוין

119618

תשובה לפסימיסטים מישראל האומנם נכון הדבר, כי היו לפנים גבורים בישראל ועתה יצאו מן העולם ואינם? האומנם נכון הדבר, שהגלות הארוכה, החשוכה, המרה גזלה וחמסה את עם ישראל ונטלה ממנו את אומץ הלב, זו חמדה יקרה, אצילה, גנוזה לעם? האומנם נכון הדבר, כי עם ישראל נתפורר מבפנים והיה לאבק-עם, לפרודות פרודות, שקפחו את כוח-המושך ההדדי שלהם, היו לחלקים נפרדים, הנישאים בסערת החיים ובמערבלתם ושוב אין להם אלה לאלה כלום? מרובים אצלנו פסימיסטים האומרים “הן” לכל השאלות האלה. שוב אינם מאמינים הללו, שעתיד עם ישראל לקום בחינת עם, והריהם משיאים לנו עצה, שאף אנו נשתדל להחיש את התהליך של התפוררות שתקף אותנו, למהר ולצאת מן העולם, להפוך ולהיות אחרים. מצוה על כל אחד מאתנו באשר הוא פרט למסור את עצמו מרצון, ללא קרעים וללא התנגדות, בידי הגורל האכזרי ולעבור לעולם אחר, להבלע בתוך הסביבה הנכריה ולשפות שלום בינו ובין תנאי החיים החדשים. מרובים בינינו פסימיסטים הפוסקים הלכה, שעתידה מלחמה זו, בה משתתפים לרוב אוכלוסי ישראל של הארצות השונות, להשפיע השפעה מרובה על תהליך ההתפוררות הישראלי. הם מנבאים ואומרים, שאף לאחר שתסתיים מלחמה זו לא תכלה המריבה בין האוכלוסיות היהודיות השונות שנתגלתה במלחמה. היהודים האנגלים, הצרפתים, הרוסים, הם בני האומות ה“מאוחדות”, לא ירצו לבוא במגע ומשא עם היהודים הגרמנים והאוסטרים-הונגרים. הבריח הלאומי שהבריח אותם עד כאן פקע ושוב לא יוכלו ליסב אל שולחן אחד. ולא די בכך. הניגוד שבין חבורות אלה יכה מכה נצחת – כך פוסקים הנביאים החדשים – אפילו את ההסתדרות הציונית שיסודה ברעיון הלאומי. הקונגרסים הציוניים ניטלה אפשרותם והמראה הנאה של אחדות יהודית כל-עולמית יהיה מכאן ולהבא לנחלת העבר, לנחלת התולדה. אלמלי אמת בידה של נבואה זו, אלמלי נתקיימה זו, והיה בכך משום מופת חותך, שחרוב נחרבה האומה הישראלית בחינת אומה והרי היא יורדת מעל בימת-העולם, משום ראיה, שחסר לו לעם היהודי המלט, חסר כוח המושך הפנימי, הגבורה הגנוזה, שבלעדיה אין אומה עשויה להתקיים בעולם. למי היתה דומה התנועה הציונית במשך עשרות השנים האחרונות? – להתלקחות זו של הר גועש לפני כבותו. אולם לאשרנו נבואה זו נבואת שקר היא ולא תתקיים לעולם. ונביא זה שאמרה רחוק מן העם ומחייו, אינו יודע את עמו, שאליו הוא פונה בדברי נבואתו, בחזותו הקשה. הוא אינו יודע את נשמתו של העם, אינו חש בדופקו, ואין דבריו אלה מעידים אלא על הלך-הרוח השחור של חבורה יהודית מועטת, שקשריה אל העם היהודי רופפים היו אף לפני המלחמה. היא אחת החבורות הקטנות של ישראל, שקפחו זה כבר את צער העם ולא היו באים לידי התעוררות אלא בשעת פורענות קשה. הגלות העניקה לנו גם מתנה נאה זו: יהדות של פורענויות. חבורה מועטת זו איבדה זה כבר את אמונתה בגבורת-עם של ישראל, והנה באה המלחמה והוסיפה להתיש כוחה של אמונה זו, היא נטלה מהם את הזיק האחרון של רגש האחדות הישראלית. ובא נביאן של חבורות מועטות אלה וצועק וקורא ביאושו הרב: חרב עולמו של ישראל והגיעה השעה להתקין מצבה על קברו. מי שנתן את דעתו על ההשתלשלות היהודית בעשרות השנים האחרונות, מי ששמע למערכות-רוחם של המונות בית ישראל וראה בשנויים שנתחוללו בין בני הנעורים המתבוללים למחצה אשר בארצות מערב אירופּה, מצוּוה להודות, שדוקא בזמן האחרון גברה יותר וחזקה לאין ערוך ההתכנסות הלאומית בין החלקים הפזורים השונים של עם ישראל על מה שהיה בכל דורותיו של הזמן החדש, היינו של חמש מאות השנים האחרונות. ספרות ישראל בשתי הלשונות, הן בעברית והן באידיש, התקדמה במשך ארבעים השנים האחרונות יותר מאשר בכל תקופת ההשכלה כולה. היא נעשתה יותר נאה, עשירת תוכן, מרובת צדדים, מקיפה יותר, מדעית יותר ואמנותית יותר. וכשם שהספרות זקוקה לינוק את יניקתה מן החיים, כן רשאים אנו לראות בהתפתחותה של ספרות ישראל משום סימן ועדות, שחיי ישראל נעשו בזמן האחרון דוקא שופעים יותר, עשירים יותר בבחינה הלאומית, משום שיצירות ספרותיות שאין בהן מרוח העם ומצביונה של אומה אינן משאירות שום רושם: בחינת סנדל הן יצירות כאלה, אין מרגיש בבואן ואין חש בצאתן, ואף ראיה חותכת לדבר בידינו. בזמן שהספרות העברית וזו של אידיש, התפתחות ענקית עברה עליהן, הלכה וירדה מיום ליום, הלכה ושקעה הספרות היהודית-האשכנזית, היהודית הרוסית, היהודית-הצרפתית והיהודית-האנגלית. המעולים בסופרים ובאמנים עברו אל הנכרים, הם נתלשו ונותקו מן המרכז. כל אחד מהם ראה כבוד רב לעצמו להיות סופר רוסי, גרמני, צרפתי וכו'. כמעט בכל מקום לא נשארו אלא התיאולוגים המודרנים בלבד, שאנוסים היו להשאר ולעמוד באומנותם ברשות ישראל ואפילו כתבו את חבוריהם בלשונות נכר. לפיכך נצטבעה כל ספרות ישראל בלשונות לעז צבע תיאולוגי, כאילו כל חיי ישראל נכנסו בכל גופם ובכל נשמתם אל תוך ה“סינַגוגה”, כאילו ניטלו מחיי ישראל כל עסקי העולם ונצטמצמו בקרן זוית של בית המדרש. אף גבורת ישראל לבשה בימים האחרונים צורות חדשות לגמרי. שוב חזרה והיתה גבורה יוצרת, התחילה להשתחרר מגלותה של עצמה. הפרש רב הין גבורה של גלות ובין גבורה של חירות. גבורה של חירות בת-יצירה היא, יוצרת היא בחיים ערכים מסוימים, נראים ובולטים ופתוחים לאומד. ואילו גבורה של גלות, גבורה משועבדת, אפשר וכוחה עמה ככוחה של הראשונה, אלא שאין איש מרגיש בה, משום שהיא יוצאת כולה להתגוננות מפני כוח שכנגד האומר להדבירה תחתיו. גבורה של חירות יוצרת את הגבור, התופס את הלב להעריצו, ואילו הגבורה המשועבדת מעלה את המעונה, הממשיך על עצמו יותר השתתפות בצער מאשר התלהבות, הרגשת רחמים יותר מאשר הערצה: הגבור מכאן והקדוש מכאן. חיים של חירות מגדלים גבורים, חיי הגלות – קדושים. על הגבור גומרים את ההלל, על הקדוש סופדים הספד. מעלים אנו את זכרם של גבורים, אומרים אנו על “הנסים”, מזכירים אנו את הקדושים, אומרים אנו “אל מלא רחמים”. הראשונים מכניסים בלבנו עוז ותקוה, האחרונים מכניסים עצבות וצער. בעצם כוח אחד להם לגבור ולקדוש, אלא שצורת גילויו של כוח זה תלויה בתנאי החיים ומסבותיהם. הגבורה זקוקה לקרקע משלה, על אדמת נכר מתגלגלת היא בקדושה, בקבלת יסורים, היא מתקפלת בתוך עצמה ומתגלית בדמות התגוננות, עמידה על הנפש. אין הבריות מרגישים בנקל בהתגוננות ובעמידה על הנפש ואין מעריצים אותן כדרך שמעריצים את הגבורה של חירות. לפיכך מזלזלים תמיד בעוז הנפש של עם גולה. אין שתיקה, קבלת יסורים, נשיאת צער תופסות את הלב ואפילו יודעים יפה, שאין אלה עשויות להתקיים בלי כוח רב. מחבבים הבריות את הגבור בן-החורין. ולפיכך אין לתמוה, שאף אנו עצמנו חסרנו במידה מסוימת כבוד לעמנו, ניטלה מאתנו האמונה בכוחו, הקדושים האפילו על הגבורים, את הקדושים ראינו במו עינינו ואת הגבורים מצוּוים היינו להעלות מנשיית הדורות המופלגים. כל המחנך בני הנעורים על פרשת גזירות ורדיפות סופו שיבוא על ענשו: בני הנעורים רוצים במשהו מרהיב את הנפש, במשהו מזהיר ונוצץ, מעורר וקורץ, קורא ומעודד לחיים חדשים, לגבורה חדשה. תולדות ישראל הארוכות בגלות עניות מאוד במאורעות, שיש בהן להלהיב ולעודד בני נעורים רעננים ובריאים, ובטוחים אנו שדוקא התקופה של הישוב היהודי החדש בארץ ישראל, מקום שהגבורה היהודית הסבילה נתגלגלה שוב בגבורה פעלתנית, מקום שהכוח היוצר שוב נתבלט והלך – בטוחים אנו שדוקא תקופה זו תפרה את בני הנעורים שלנו לא רק שם, מקום מתפתחים והולכים חיים חדשים, אלא גם בארצות הגלות. ובפשטות: יהיה על מה להראות באצבע. אפשר יהיה לספר לדור הבא לא רק על בני אדם שלא נתנו את עצמם למרמס אלא גם על אנשים, שבנשמתם פעם רעיון לאומי נעלה ובלבם הרגישו כוח לבנות להם עתיד חדש. עדיין לא הערכנו כערכה את התקופה החדשה, שכן אנו עצמנו חיים בה, היא קרובה אלינו יותר מדאי. ולפיכך אין אנו מאמינים אף בנבואותיהם של הפסימיסטים שלנו. אדרבה, מאמינים אנו, שאפילו האנגלים והגרמנים, הצרפתים הרוסים והאוסטרים לא יהיו שוטמים אלה את אלה לעולמים, ובשום אופן אין אנו מאמינים, שהמלחמה הזאת תעכב בידי התהליך של איחוד, שתחילתו נאה היתה כל כך בחיי ישראל. להפך, סבורים אנו, שלאחר המלחמה, כשיוסר השעבוד הקשה של הצנזורה מעל לשוננו ומחשבתנו, רק אז נתבונן ונראה, כמה נתבלבלו מוחותינו ורעיונותינו בגולה. אפשר ולורדים בודדים ויועצי סתרים מועטים יהיו סבורים, שחייבים הם להראות פנים צהובות אלה לאלה אפילו לאחר גמר המלחמה. אולם מפריזים הם בערכם של עצמם, ואינם חלים ומרגישים, שזמנם עבר לבלי שוב. בעם העברי פועלים כוחות אחרים לגמרי, רוח היצירה שוב נתעוררה בישראל, היא הרוח הקוראת ומכרזת על האחדות. עתידה המלחמה להשפיע על הכוחות החיוביים שבישראל השפעה הפוכה מזו שחושבים ומאמינים בה הנביאים רואי השחורות בישראל. 25 בדצמבר 1914. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/109

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m110.txt

פרוץ המלחמה וההכנות למכירת הטכניון

שמריהו לוין

119618

פרוץ המלחמה וההכנות למכירת הטכניון כשפרצה מלחמת העולם היה לוין בארצות הברית. הוא ניסה לשוב לאירופא ולא עלה בידו. מיד יצא לפעול בקרב ציוני ארצות הברית. מעמדו כחבר הוועד הפועל הציוני המצומצם – נתן לו סמכות נרחבת לכך והעמידו בראש פעולה זו. מועטים המכתבים ששרדו מימי עשייתו בארצות הברית באותן שנים, אך בכל מה ששרד יש משום מראה מקום למעשים, ללבטים ולמצבו של ישראל בימי המלחמה. התנועה הציונית היתה פזורה בכל המדינות הלוחמות. עם המלחמה ישבה ההנהלה הציונית בברלין. חבריה הבינו שהתנועה הציונית חייבת לשמור על נייטראליות. בזמן הראשון נותקו הקשרים בין המרכז וסניפיו בכל הארצות. רק לאחר מכן זומנה ועידה לשטוקהולם, ומקום המרכז הועתק לקופנהאגן. לוין השתדל שהמרכז יועתק לארצות הברית, וביקש מאת חיים וייצמן שישתדל בדבר. הוא גם ביקשו להשתתף בוועידת שטוקהולם כנציג ציוני ארצות הברית, אלא שוייצמן לא הלך לאותה ועידה. בארצות הברית נתכנסה ב-30 לאוגוסט 1914 ועידה ארצית שלא מן המניין. נבחר “ועד זמני להנהלת ענייניה של הציונות” בראשותו של השופט העליון לואיס בראנדייס, שבאותו פרק זמן עדיין עורך-דין היה בבוסטון. ועד זה ביקש לקבל לידיו את תפקידי ההנהלה הציונית. גם חיים וייצמן, שישב באנגליה תמך בכך. הוועד הזמני התחיל עוסק באיסוף כספים למען ארץ-ישראל, ובפעולה פוליטית. הפעולה עיקרית היתה להשפיע על הממשלה האמריקאית שתתערב ותשדל את ממשלת תורכיה לטובת הישוב העברי בארץ-ישראל ותצילהו מרעב ומכליה. כאמור היו עיקר עיסוקיו של לוין בארצות-הברית עינייני התנועה הציונית. הוא יצא לשם בימי הריתחה של מלחמת הלשונות, לשם גיוס כספים למפעל החינוכי היישובי. באה המלחמה ודומה היה שהעניינים ישתקעו בצורה כלשהי, ובאותה מלחמה פנימית תבוא הפוגה, שכן הכל יצפו לסופה של המערכה. ולא כן היה. בארץ-ישראל רדפה השררה המקומית בירושלים, יפו וחיפה את היסודות החדשים של הישוב היהודי. והנה אירע דבר. אנשי השלטונות החלו לשפוך חמתם על “השומר”, על “פועלי-ציון” ועל כל אלה שמילאו תפקיד פעלתני במלחמת הלשונות. נפל החשד על אנשי ה“עזרה” שידם בדבר. אף הממשלה עצמה נוכחה מיד שרדיפות אלה הן תולדה של עלילות-דברים והעבירה את בעהא-עדין, האחראי להן, ממשרתו. אולם בגרמניה הופיעו בעתונים, שהיו נתונים להשפעת ה“עזרה”, דברים בזכותם של הרודפים. בינתיים השתמשה ה“עזרה” במבוכה של שעת המלחמה, והוציאה את הטכניון למכירה פומבית. בשעת המכירה לא יכלו להשתתף אלא המפקחים מטעם ה“עזרה”, משום שכל שאר החברים היו אזרחים של “ארצות האויב”. עמדה “חברת עזרה” וקנתה את הטכניון בחצי חינם והעבירה אותו לרשותה. יעקב שיף עמד עדיין לצידם של אנשי ה“עזרה” כנגד הציונים. אף הגיעו הדברים לידי פרסום מכתבים גלויים שלו נגד לוין ודברי תשובה של לוין אליו. אל ד"ר חיים וייצמן (*תורגם מאנגלית) 8 בספטמבר 1914 אין צורך להאריך את הדברים על האסון המקיף כעת את חלקה הגדול של אירופא. זו היא התקופה הראשונה של המלחמה, ואף איש אינו יכול לנבא את סופה, וגם אין צורך להאריך דברים על הסכנות האיומות שאחינו נתונים להן. היהודים באמריקא, שלהם מזל טוב יותר, ואלה מארצות נייטרליות אחרות יתאחדו ללא ספק כדי לעזור לקרבנות; ואנו הציונים נקח חלק בפעולה זו. אולם המשבר מטיל עלינו חובה אחרת שהיא אולי גדולה יותר. חובתנו הראשית היא לסייע ולתמוך בהסתדרות הציונית, שנוסדה במשך שנים של מאמץ גדול ובקרבנות כה רבים. בחורינו הצעירים משרתים בצבאות, אשר מגינים על ארצותיהם השונות. אירגוננו המרכזי נהרס וחבריו פוזרו. הקשר בין ועדנו הפועל לבין ארץ ישראל נותק זמנית. ד"ר שמריהו לוין, חבר הוועד הפועל המצומצם, ששהה במשך שבועות מספר בארצות הברית, עשה נסיון בלתי מוצלח לשוב למטה הכללי על סיפון אנית “קרונפרינצסין ציציליה”, אבל נאלץ לחזור לניו-יורק כשהוכרזה המלחמה. כעת הוא בקרבנו, ומוכן לעזור לנו בנסיוננו להקים מחדש את מפעלי הארגון, ולאחות את החוטים הקרועים של הפעולה הציונית. בשיתוף פעולה עם ד"ר לוין כינסה הסתדרות ציוני אמריקה ועידה יוצאת מן הכלל של ציונים אמריקנים, שהתקיימה ביום ראשון 30 באוגוסט 1914. הועידה הזאת החליטה לייסד מיד ועד ארעי מנהל לענינים ציוניים כלליים, אשר יקבל לידיו כל פעולה, שנעשתה עד עתה על-ידי הוועד הפועל שלנו, ובעיקר קיום המוסדות הארץ-ישראליים. במלים אחרות: זו היא העברת המטה הכללי של משרדנו המרכזי אל אדמת אמריקה הנייטרלית. ייעשה מאמץ לבוא במגע עם חברי הוועד הפועל האחרים. אנו מודיעים בשמחה מיוחדת, כי מר לואי ד. ברנדייס מעיר בוסטון, אחד מאנשי המדינה החשובים ביותר בארצות הברית, אשר הצטרפותו לציונות נודעה לפני שנתיים שלוש, הסכים ברגע מכריע זה לקבל על עצמו את המשרה האחראית של יושב ראש הוועד הארעי המוציא לפועל. אנו בטוחים, כי תתנו את תמיכתכם לוועד הארעי ולמוסדות שנוצרו על ידינו בארץ ישראל. אנו תקוה, כי מיד תתקשרו עם הוועד הזה. ובדרך זו אנו מודיעים לכם, כי כל הסכומים לטובת מפעלים ציוניים שונים שהועברו עד עתה אל הוועד הפועל, יש להעבירם מתאריך זה ועד להודעה חדשה אל הוועד הארעי, שגזברו הוא מר א. לוי לוין-אפשטיין. כל המכתבים יש לשלוח אל: הוועד הפועל הארעי לענינים ציוניים כלליים, בית אוליאן, 33 וסט 42 סטריט, ניו-יורק. תרומות כספיות לטובת הקרן הקיימת יש לשלוח על-פי הוראות שנתקבלו מהלשכה הראשית של הקרן הקיימת בקלן. אנו הציונים, קיבלנו עלינו את אחריותנו במרץ ובכוח מכופל ובבטחון בנצחון הסופי של עניננו. עלינו, הציונים בכל הארצות הנייטרליות, הוטל התפקיד לקיים את הסתדרותנו ולתמוך בחיים החדשים בארץ ישראל במשך משבר בלתי צפוי זה. בתקוה על שלום מהיר ובברכות ציון אנו ש. לוין בשם הוועד הפועל המקשר ל. ליפסקי בשם הסתדרות ציוני אמריקה אל ד"ר א' האנטקה, ברלין (*תורגם מגרמנית) ניו-יורק, 10 בספטמבר 1914 ידידי החביב! רק ביום שני, 7 בספטמבר, קיבלתי את סימן החיים הראשון ממך, מכתבך מיום 13 באוגוסט, אשר בו שמחנו מאוד, אני וידידנו כאן בניו-יורק. ממכתבם של האדונים פרופיסור ווארבורג וסוקולוב אל מר נתן שטראוס למדים אנו, כי אמנם עוברים זמנים קשים מאוד על מרכזנו הציוני, אבל שהוא במובן מסויים מוכשר לפעולה; דבר זה הוא הפתעה נעימה בעבורנו. עכשיו רוצה אני לתאר לך, באיזה מצב נמצאנו כאן משעת פרוץ המלחמה ועד קבלת מכתבך. לא מרצוני הטוב שבתי לניו-יורק; ומכיוון שאני וידידינו כאן הבינונו את רצינות השעה, החלטנו אחרי שיקול דעת רב לכנס ועידה יוצאת מן הכלל של כל האיגודים הציוניים באמריקה כדי למצוא דרכים ואמצעים לשמור על ההסתדרות הציונית ועל המוסדות, שהיא הקימה בארץ ישראל, מנזקים, ושלא תיפגע יותר מדי קשה מן המשבר. הוועידה כונסה על-ידי ועל-ידי ההסתדרות המקומית בדרך טלגרפית, והתקיימה ב-30 באוגוסט כאן בניו-יורק. כ-200 צירים באו לועידה מכל פינות הארץ. מצב הרוח התאים בהחלט לרצינות המצב ונתקבלו החלטות חשובות. החלטה ראשונה: לאור המצב הנוכחי באירופה אשר על ידו נפגעו קשות ההסתדרות הציונית, ועדותיה ומוסדותיה, מחובתנו היא לקבל עלינו לעת עתה את תפקידי ההנהלה הציונית. לשם תכלית זו תיבחר ועדה, אשר תמלא את התפקיד הזה בהסכמת חברי הוועד הפועל או בשעת הדחק במקום חברי הוועד הפועל עד שיחזור המצב לתיקונו או עד כינוס הקונגרס. החלטה שניה: הוועדה הארעית תהיה מורכבת מ-11 חברים. החלטה שלישית: לשם התמיכה בהסתדרות הציונית והמוסדות שהקימה בארץ ישראל תיאסף קרן בגובה של 100,000 דולר. הוועדה נבחרה והיא מורכבת מהכוחות הציוניים הטובים ביותר שבארץ. יושב בראשה מר לואי ד. ברנדייס, ואינני צריך להגיד לך כמה חשוב שיתוף פעולה של מר ברנדייס לעניננו בחדשים הקשים האלו. הקמנו משרד ומיד התקשרנו עם כל ההסתדרויות הציוניות וגם עם ארץ-ישראל. ביקשנו את כל ההסתדרויות לתמוך במפעלנו ולתרום מצידם כספים לשם הגדלת קרננו. לאור העובדה, כי אמריקה תופסת את המקום השני בעולם, במה שנוגע למספר אחינו החיים כאן, ולאור העובדה כי אמריקה נשארה בהחלט נייטרלית במלחמת העולם הזאת, מצאו ידידינו כאן לנחוץ ולדרוש, לקבל על עצמם את המעמסה הכבדה של כל האינטרסים הציוניים, עד שהנהלתנו המרכזית לא תוכל לקבל על עצמה את עבודתה באין מפריע. הנך רואה, אין מדובר כאן בוועדת עזרה רגילה, אשר דאגתה היחידה היא לגבות כספים, אלא בוועדה ארעית לצרכי כל הענינים הציוניים, אשר הנהלתנו המרכזית אינה יכולה לטפל בהם. לכן גם החלטנו, כי הוועדה הארעית תפעל בהסכמת חברי הוועד הפועל המצומצם. נשתדל להגיע במגע בכתב עם כל אחד מחברינו. יהיה זה רצוי ומעשי מאוד, אם ידידנו סוקולוב יוכל לבוא הנה מיד. בכל אופן אבקשך להעביר אלינו מיד ובמברק את הסכמתך בדיעבד למעשינו כאן, שנוכל להופיע בצורה אבטוריטטיבית בכל המעשים שיהיו נחוצים. נשתדל לתת גם לרשותך ולרשות הד"ר רופין אמצעים כספיים, ברגע שהעברת ממונות תהיה בגדר האפשר. בדרישות שלום לבביות, שלך ש. לוין אל חיים וייצמן, מנצ’סטר (*תורגם מגרמנית) ניו-יורק, 2 באוקטובר 1914 חיים חביבי, קשה מאוד לתת ממרחקים תמונה ברורה של המאורעות. שוררת התלהבות גדולה והרגשת חובה לגבי ארץ ישראל. הם מבינים כי ברגע זה תלויים אנו אך ורק באמריקה. מן הצד האחר קיימות אי הבנות קטנות, שגרמו למורת רוח בלתי מוצדקת. הקושי בכך הוא, כי לא תמיד מגלים האנשים את אשר בלבם, ורק באופן מקרי מתגלות מספר נקודות חלשות. כרגע הענינים כמו שהם כך הם: שלחתי לך את כרוזינו ודין וחשבון קצר על תוצאות הוועידה של כל הציונים האמריקניים, שהתקיימה ביום 30 באוגוסט. אני מקוה שקיבלת את הכל. בשעת הוועידה עדיין לא היה לנו שום סימן חיים מחברי הוועד הפועל המצומצם, ואני פה סבור הייתי, כי הוועד הפועל המצומצם איבד כל אפשרות לפעול. התייעצתי עם חברינו לדעה המהימנים ביותר. הם אמנם מהווים כאן לעת עתה רק חוג קטן ביותר, אולם קשרתי אתם יחסים ציוניים אינטימיים ביותר, ואני משער, כי הם יהיו לגרעין בריא להסתדרותנו העתידה באמריקה. אחרי שיקול דעת מעמיק מצאתי למועיל – מאחר שעלינו לדאוג עכשיו להצלת מוסדותינו ולשמירה על קיום הסתדרותנו – להקים כאן באמריקה ועד זמני. אסור לנו לראות בו ועדת הצלה בלבד. הוא מוכרח להיחשב למוסד ארעי לצורך של הענינים הציוניים הכספיים, האירגוניים והמדיניים. כמובן נתקבלה הצעתי, כי על ועד זמני זה לפעול בהסכם עם חברי הוועד הפועל המצומצם, עד כמה שאפשר יהיה לבוא במגע אתם, עד שיחזור המצב לתיקנו. רק ביום 13 באוגוסט קיבלתי מכתב ראשון מד"ר הנטקה, שבו הוא מודיע, כי הוא בעצמו, פרופ' ווארבורג וסוקולוב נמצאים במקומם, ועושים כל מאמץ אפשרי לשמור על קיום ההסתדרות. ממכתב אחר שקיבלתי מד"ר הנטקה למדתי, כי הוועד הפועל המצומצם כינס ועידה לשטוקהולם ליום 27 באוקטובר, כדי להתייעץ שם עם חברי הוועד הפועל, שהמגע אתם אפשרי, על המצב החדש. מכתב דומה קיבלתי ממר [יוליוס] ברגר, אשר שוהה כנראה כעת בקופנהאגן. תבין בוודאי, כי עתה נשואות עיני כל אל אמריקה, מקווים לעזרה מארץ נייטרלית זו לא רק לטובת בתי הספר, “השומר”, איגוד הרופאים וכו', אלא גם מאמינים בכך, כי אמריקה תוכל לתת למוסדות הבנק שלנו את האמצעים כדי להתגבר על המשבר – לתכלית זו יש, לפי הודעתם של קאן וקואן, צורך במיליוני פרנקים אחדים, ויש לגבותם באמצעות מכירת מניות או דפוזיטים. גם הקרן הקיימת שיגרה הנה נציגה, ד"ר אפשטיין, שבפיו המשאלה הענווה, שאמריקה תעמוד בפרץ ותמלא את הגרעון, שנגרם על-ידי המלחמה בהכנסותיה שוטפות של הקרן הקיימת לישראל. היום, ביום 3 באוקטובר, שמעתי לתמהוני, כי גם מר קפלנסקי עוזב היום את רוטרדם לפי פקודת הקרן הקיימת, כדי להפליג לאמריקה. מר קאן לא מצא לנחוץ לשאול אותי מלכתחילה, אם הרגע הנוכחי מתאים לשליחותו של מר ק[פלנסקי]. אני מצטער מאוד, כי שולחים הנה על דעת עצמם אדון שני, בלי שיהיה מושג מה על האפשרויות כאן באמריקה, וקוראים לנו לעזרתו בדיעבד. עלי למחות נמרצות נגד ניהול הענינים בצורה כזאת. אני מוסיף ואומר, כי אנו כאן עובדים ביחד עם מר אפשטיין בהתאמה שלמה. עכשיו, חיים חביבי, ברצוני להגיד לך את הדברים כהוויתם: 1) הועידה החליטה לאסוף 100,000 דולר, בעיקר לשם שמירה על קיומם של המוסדות, אשר בהם תומכת ההסתדרות הציונית, וגם לשמירת קיומה של ההסתדרות עצמה. אני כולי מקווה, כי נגבה את הסכום הזה עד סוף שנה זו, אולם הדבר לא יהיה קל. גם אמריקה סובלת בעקיפין מן המלחמה, והדיבורים על תנאים כלכליים טובים ( Hochkonjunktur ) הם תקווה לעתיד ( Zukunftsmusik ). נוסף לזה עוד דבר חשוב: על יהדות אמריקה לאסוף כעת סכומים גדולים בעבור אחינו, שהם בצרה בכל חלקי העולם. לתכלית זו תכונס ועידה יהודית כללית של כל האירגונים האמריקניים הארציים לאמצע חודש אוקטובר; בועידה זו נהיה מיוצגים גם אנו בתורת ציונים. אנו כבר נתנו מכספינו אנו סכום של 12,500 דולר לוועד האמריקני היהודי (* American Jewish Committee ) אשר באדיבותו מסר לרשות מר ד"ר רופין סכום של 50,000 דולר לצרכי קרן הלואות. אולם זו היא טיפה בים בהשוואה לגודל התפקיד, אשר יש למלאו כאן כעת. הלך הרוחות כאן ככה, שקל יותר לקבל תרומה של 25 דולר מלמכור מניה וכו'. אי אפשר לדבר על פקדונות ( Depots ) באוצר ההתישבות היהודית; כל אחד רועד על פרוטתו. 2) ממכתבו של [יוליוס] ברגר מסיק אני, כי מהרהרים על כך, להעביר את ההנהלה אל ארץ אירופאית נייטרלית. לדעתי יש להעביר את ההנהלה לאמריקה עד השלום, כי, ראשית, אמריקה היא המרכז היהודי השני בגדלו, ובו תמצא ההסתדרות הציונית כר נרחב לפעולתה. שנית, רצוי גם מבחינה מדינית, כי ההנהלה תימצא כעת בארץ נייטרלית בהחלט, כלומר: לא באירופה, ששם יש אפשרויות לתסבוכות בכל מקום. סימנים רבים גם מעידים על כך, כי באמריקה תתקיים ועידה בינלאומית גדולה בשעת כריתת השלום. יש לנו כאן האישים, שיסייעו להסתדרותנו בעצות ובמעשים על-ידי השפעתם הגדולה כאן. מר ברנדייס מבוסטון, כעת יושב ראש של הוועד הזמני, הוא אישיות רצינית, בעלת השפעה מדינית, ומועיל לנו מאוד, כי האיש הזה העמיד את עצמו לרשותנו. אני כבר הופעתי יחד אתו באסיפות, אשר היו גדולות גם לפי קנה המידה האמריקני, בפילאדלפיה, בלטימור, רוצ’סטר, פיטסבוריג ובוסטון. בשבוע הבא נצא שוב למסע ונבקר בכל המקומות הגדולים במערב. גם מר ליפסקי, אשר עכשיו הוא מאנשי שלומנו כליל, והתפטר מכל משרותיו האחרות, עובד בחריצות באירגונה החדש של הסתדרותנו. הנך רואה, כי יהיה זה משגה להתישב בשטוקהולם או בקופנהאגן; כי מהלך הרוחות באמריקה אפשר לנצל לטובתנו רק כשיהיו האנשים כאן בטוחים לחלוטין, כי נמסר לידיהם תפקיד אחראי עד מאוד, מעל לגבולות של הסתדרות ארצית. בהכירי את מהלך הרוחות הזה, ניסיתי בזמני מיד למסור ליד הוועד הזמני דרגה גבוהה של אחריות והתוצאה מכך היתה אימוץ כוחות שלא היה עד עכשיו. בישיבת הוועד הזמני הוחלט לוותר על משלוח נציגים להתיעצויות בשטוקהולם שאנו דרשנוהו, בגלל קשיים טכניים. כנגד זה החלטנו לכתוב לך בשם הוועד הזמני בפרוטרוט ולבקשך לייצג את האמריקאים בשטוקהולם. מכתב זה ישוגר אליך בקרוב. אולם רציתי להודיעך באורח פרטי על הענינים עד כמה שאפשר, ואבקשך מאוד, חיים חביבי, שתשתמש בכל השפעתך, כי הצעתי תתקבל. עבדתי כאן קשות ועדיין תפקידי אינו קל. ויהיה זה אסון, אם ברגע זה לא אהנה מן האמונה המלאה של חברי הקרובים לי ביותר, כמו עד עכשיו. בדרישות שלום לבביות לכולכם, ש. לוין אל חברי הוועד הפועל המצומצם, ברלין (*תורגם מגרמנית) ניו-יורק, 20 באוקטובר 1914 אדונים נכבדים מאוד! קיבלתי את מכתביכם מיום 25 ו-27 בספטמבר וגם את חוזרכם מיום 28.9. אישורי על המכתב, אשר שלח אלי מר [יוליוס] ברגר, הגיע בינתיים בוודאי לידיכם. עד שמכתב זה יגיע לידיכם, תוצאות התיעצותכם בשטוקהולם כבר תהיינה ידועות. כבר הודעתי לכם כי מסיבות טכניות לא היה לאל ידינו לשגר מכאן נציג לשטוקהולם. לפיכך התקשרנו עם פרופ' וייצמן וביקשנוהו לנסוע לשטוקהולם בתורת נציגו של הוועד הארעי. נתנו לו הוראות מפורטות, וכמו כן שלחנו העתקים מהוראות אלה אליכם. אנו תקוה כי פרופ' וייצמן לקח חלק בהתיעצויות בשטוקהולם. אני שמח, כי תעריכו את פעולתנו כאן. הכל ששים לקראת העבודה, אבל דרוש מאמץ ללא גבול להשיג את המטרות הנחוצות. הקרקע כאן באמריקה בלתי מעובדת כמעט, ועבודתי העיקרית היא, למרות שחסרה כל הכנה לכך כעת בשעת הצרה הדוחקת, להגיע בהכרח להצלחות חומריות. לבסוף נצליח בכך, ואני מקווה כי ממאמץ זה תצא לנו הסתדרות חזקה יותר. הסכנה בכך היא, כי ירגיש הוועד הארעי שהוא משמש כעין משרד לגביית כספים, אשר יבטלוהו ממילוי תפקידו, ולכן יאבד את חשקו לעבודה. בגלל חשש זה ביקשתיכם לתת לוועד רשות פעולה רחבה; ביקורת תמידית מצידי היא הערובה שלא ישתמשו בה לרעה. מהלך הרוח בוועד הארעי – כלומר הרוח של מספר חבריו – אינו מסור לענינינו כל כך, שאפשר לנו לוותר על דירבון זה, היינו: ההכרה וההערכה החיצונית, שממלאים תפקיד חשוב בקרב המפלגה. בכל זאת מקווה אני, כי הוראותיכם לגבי החובות והזכויות ששלחתם לוועד הארעי, תספקנה לעת עתה. אמסור לכם דינים וחשבונות נוספים, לאחר שאאסוף ידיעות מדוייקות על הרושם שעשה מכתבכם. בגלל מספר הרצאות שהרציתי בארץ, עוד לא היה הפנאי לכך. אחרי המשלוח הראשון של 50,000 דולר – שהוועד האמריקני המשותף העבירוֹ לא“י, ואנו השתתפנו בו בסכום של 12,500 – שיגרנו משלוח שני אל ד”ר רופין. ואלה הם הסכומים: 10,000 דולר מנתן שטראוס בעבור ד“ר ברין, 2,000 בעבור אחיות “הדסה” ועוד אלפים אחדים בעבור אנשים פרטיים. גם משלוח זה נמסר לידי הד”ר רופין באמצעות השגריר מורגנטאו ושולם לו בזהב. אנו מקווים לשלוח סכומים נוספים לד“ר רופין לטובת המוסדות ובזמנים קצובים (נקבע עבורו סכום של 30,000 דולר לשנה). 5,000 דולר הראשונים ניתנו לשם הקלת מצב הדחק הכללי. לחלוקתם דאגה ועדה, אשר אליה השתייכו לפי דרישת הוועד האמריקני המשותף, נוסף לד”ר רופין, האדונים אהרונסון ואפרים כהן. את המכתב הזה שולח אני דרך שטוקהולם. ביום ראשון הבא תתקיים כאן ועידת הארגונים היהודיים השונים. נהיה מיוצגים בה. אמסור לכם דין וחשבון. לצערי עלי כרגע לנסוע הרבה. רק הבוקר חזרתי מסינסינאטי ואסתדר כך, שאשהה שבועות מספר בניו-יורק שאוכל להתכתב אתכם. דרישות שלום לבביות, שלכם ש. לוין אל חברי הקוראטריום ניו-יורק, 18 בינואר 1915 אדון נכבד עד למאוד! במצורף תמצא את העתקו של מכתב מאת מנהל המכון היהודי לחינוך טכני בארץ ישראל, ד"ר נתן בברלין, מיום 10 בדצמבר 1914, אל הנהלת הקרן הקיימת לישראל הנמצאת עתה בהאג, הולאנד. מכתב זה תהיה למד ממנו, כי ההנהלה הברלינאית הפסיקה לחלוטין את תשלומי המכון. כסיבה לצעד זה צויין מצבו של המאזן, שתואר בשני המספרים שהובאו. את המכתב הנזכר משלים מברק שהגיעני היום מאת אחד מחברי-הקוראטריום של הטחניקום, שנמנה על הקוראטוריום כנציג ההסתדרות הציונית: “Concourse Technicum opened date Auction first March. We endeavour prevent Auction effectuate Protest Motzkin.” מכאן מתברר, כי ההנהלה בברלין כוונתה למסור את הטחניקום למכירה פומבית ב-1 במרץ שנה זאת. אמנם אינני נמנה עוד עם חברי הקוראטוריום, כמוני כמוך, אדוני הנכבד עד למאוד, אך על אף זאת רואה אני חובה לעצמי לנסות פעם נוספת ולפעול למען כך, כי הטחניקום, שבהקמתו ניתלו תקוות גדולות כל כך בכל המחנות, לא יימנע ממנו למלא את יעודו האמיתי. רצונו המפורש של מר שיף היה בשעתו, כי הטחניקום לא יהיה שייך לאחד הארגונים היהודיים הקיימים, אלא ייקבע לו קיום עצמאי ובלתי-תלוי על יסוד תקנון מיוחד. לזאת לא נאותה אגודת “עזרה” של יהודי גרמניה אלא לאחר עבודה רבה ומאומצת. אולם מדיניותה כולה היתה מכוּונת לעשות שוב את הטחניקום קניין-יחיד לעצמה. דבר זה מתגלה ברורות מחדש בהודעה שלפנינו על מכירה פומבית, שבואה הצפוי כבר איימו בו אותם האדונים בישיבת הקוראטוריום ביולי. פני-המצב הנם עכשיו כך: במקומם של שלושת חברי הקוראטוריום שפרשו בשעתו ושייצגו את העמדה הלאומית, הצטרפו להנהלה שלושה אדונים אחרים אשר אף עמדתם כך. רק עקב פרישתם של חברי הקוראטוריום האמריקניים השיגה אגודת “עזרה” בקוראטוריום את הרוב אליו שאפה מזה זמן רב והמאפשר לה עתה לנהוג לחלוטין כראות עיניה באין מפריע. זאת ועוד – כי עתה, בהימשך האסון העולמי, הרי חברי הקוראטוריום הרוסיים (ארבעה מבני בית ויסוצקי) והאנגליים (פרופסור וייצמאן) וכן הקרן הקיימת לישראל חלקם אינם יכולים לבוא בקשרים עם ברלין אפילו בחליפת מכתבים. על אף זאת נקבע על-ידי האדונים הברלינאיים בזריזות רבה ביותר מועד קצר, מאחר שסבורים כי יוכלו להעביר את הטחניקום לרשותם באופן סופי. לכך, כי יתגלעו סכסוכים חדשים בקרב העם היהודי, ודאי שאין הרגע המתאים. אולם צעד זה של האדונים הברלינאיים צופן בתוכו כה הרבה מן האסון להתפתחותה של ארץ ישראל בעתיד ולשלום בקרב היהודים עד כי יש לנסות ולהפעיל הכל כדי שלפחות יידחה העניין עד לאחר סוף המלחמה, עת אפשר יהיה לראות את פני-המצב ביתר בהירות וביתר מנוחה. לכן פונה אני אליך, אדוני הנכבד עד למאוד, וכן אל שאר חברי הקוראטוריום לשעבר, בבקשה הדחופה להפעיל את מלוא-השפעתך – שלא פגה גם עם פרישתך מן הקוראטוריום – כדי שלפחות תידחה מכירתו הפומבית של הטחניקום עד לאחר כריתת השלום. ברגשי כבוד מצויינים חתום: ד"ר ש. לוין אל הוועד הפועל המצומצם, ברלין ניו-יורק, 25 בינואר 1915 רעים יקרים, במצורף שולח אני לכם את תשובתו של מר שיף על מכתבי מיום 18 בינואר אשר העתקו צרפתי לכם במכתבי הקודם, וכן גם את תשובתי אל מר שיף מן היום. מתוכה הנכם למדים, כי מכאן אין לנו לצפות לתמיכה יתירה, עד כמה שניתן לחזות מראש; מכל מקום אמשיך בהשתדלויותי. אך עליכם לפעול במקום המעשה בדרכים משפטיות למען סיכול כוונתה המחוכמת של אגודת “עזרה”. על המצב כאן אפשר לומר היום רק מעט מאוד. מודאג אני עד למאוד בשל כך שידידינו יחיאל [טשלנוב] ונחום [סוקולוב] אינם פוסקים מלדחות את צאתם לאמריקה. אני, מצדי, עדיין רואה כנקודת הכובד של משימתנו את הבטחת קיומם של המוסדות הציוניים שכבר קיימים. לכך אפשר להגיע על-ידי ארגון קפדני של כוחות-העבודה שלנו כאן בארץ. את חליפת המכתבים אותה מנהלים מר קאן, פישר ובודאי גם אחרים עם אמריקה באופן פרטי לחלוטין רואה אני כהרת-אסונות, ועלי להפעיל חלק גדול ממרצי להטייתה של השפעה מזקת זאת. על המאורעות האחרונים בא"י בוודאי יש בידכם ידיעות מפורטות יותר מאשר לנו כאן. יצחק [שטראוס] משתדל לקבל ידיעות מהימנות ולהסביר את העניין לציבור כאן. מר קואן ראה צורך, בראיון שנשלח הנה אתמול באורח טלגראפי ופורסם בעתונים היהודיים, לאשר את הידיעות המוגזמות על ארץ ישראל כנכונות, ועם זאת להצביע על העזרה שהושטה בכך על-ידי הממשלה האנגלית. מר קואן אפילו הציע, כי הנהלת הוו[עד] הפ[ועל] תימסר לידי מר קאן ופישר. אלה הם המדינאים הגדולים שלנו! הרי תבינו, רעי היקרים, אילו קשיים ניצבים לפני כאן: מה מאוד רוצה הייתי למלא כל משאלה ממשאלותיכם כדי ליטול מעליכם את הדאגות הכספיות. אך בתנאים הקיימים רוצה הייתי לייעץ לכם להשתמש בכל הכספים הנכנסים, ובעיקר בכספי השקל, בראש ובראשונה למטרות ההסתדרות [הציונית] בברלין עצמה, מאחר שאין אנו יודעים, מה צורה ילבשו פני הדברים. עלי יקל יותר להשיג כאן דבר-מה למען ארץ ישראל, כך שתוכלו, לפי שעה, להשתמש בכל האמצעים שברשותכם למען קיומו של המשרד המרכזי בברלין. הברכות הלבביות ביותר, שלכם ש. לוין אל יעקב שיף, ניו-יורק ניו-יורק, 26 בינואר 1915 מר שיף הנכבד מאוד, מיטב תודותי לך על מכתבך מיום 20 בינואר ועל מכתבו של ד"ר נתן שצורף אליו ושקראתיו בעניין ואחזירנו בזאת. חייב אני להפנות את תשומת לבך עוד לשתי נקודות. ההכרזה על פשיטת הרגל של הטחניקום אין להבינה בשום פנים ואופן כתוצאה של המצב החדש שנוצר על-ידי המלחמה. כי בכך כבר איימו בישיבה שביולי 1914, שעה שהעיר מר ג’יימס סימון באזני מר ויסוצקי ושאר חברי הקוראטוריום, כי אגודת “עזרה” לא תירתע מפני מסירת הטחניקום למכירה פומבית. בישיבה הנזכרת הציג מר ויסוצקי דרישה אחת ויחידה כתנאי קודם להמשך תמיכתו בטחניקום ביד רחבה, היינו: מזכיר שאינו תלוי באגודת “עזרה”. מר ג’יימס סימון וד"ר נתן העדיפו לוותר על תרומות נוספות של מר ויסוצקי, ובלבד שלא ירשו את הפרדתה של הנהלת הטחניקום מאגודת “עזרה” אפילו מבחינה טכנית גרידא. כן ארשה לעצמי להעיר את תשומת לבך על כך, שהמדובר אינו בהכרזה על פשיטת רגל בלבד, אלא במכירתו הפומבית של הטחניקום שנקבע לה מועד קצר ביותר. בכך מן הנמנע הוא, בתנאים הנוכחיים, כי הקרן הקיימת וכן משפחת ויסוצקי יוכלו להשתתף. המדובר כאן אינו כל כך באמונך האישי באנשי אגודת “עזרה”, אלא בעובדה, כי לא רק את הציונים אלא גם את משפחת ויסוצקי אומרים לסלק באופן כזה מן הקוראטוריום, ובדרך של חוסר-התחשבות רב ביותר. לא אנו ראויים שיאשימו אותנו בניהול של מדיניות-פירוד, ועדיין מוכנים אנו גם עכשיו להמשיך ולעשות למען המפעל שכמעט הושלם, אם רק אפשר יהיה למצוא בסיס. אלא שפעולתה האחרונה זו של אגודת “עזרה” נראית לי כמסכלת כל מחשבה שכזאת. במיטב הברכות הנני המסור לך כליל ש. לוין הרגשה מכאיבה היא לי כל פעם מחדש בראותי, כי הנך מטה אוזן קשבת יתר על המידה לתאורם החד-צדדי של האדונים מגרמניה. אל ד"ר א. האנטקה, ברלין ניו-יורק, 17 בפברואר 1915 ידיד יקר! הגיעני מכתב מאת גיסי מר כהנהיים, הוא מודיע לי כמה וכמה דברים בשמך. משתמש אני בהזדמנות נוחה כדי לשלוח לך את מיטב ברכותי. [יוליוס] ברגר הטיח כלפי האשמות ברמיזא. הבנתיו ואין בלבי עליו בשל כך. אך מה מאוד אפשר לטעות מחמת המרחק! האם אתה ויקירינו לא הרגשתם כלל בדרך אלחוטית, כי הייתי והנני אתכם כליל? האם לא הבנתם כלל מה קשה היתה המשימה שעמדה בפני כאן, וכי נאלץ הייתי לעמוד על דעתי שתתקבל? אכן אבטיחך, ידידי – מעולם עוד לא גרמה לי פעולתי סיפוק כה רב כבפעם הנוכחית באמריקה. אלא שצער רב מצטער אני על כי כוחות-עבודה מועטים לנו מכדי שנוכל לנצל במלואה את האווירה שנוצרה ועל כי יחיאל [טשלנוב] ונחום [סוקולוב] דחו את ביקורם. סבור אני, כי כאן אפשר לראות את הדברים ביתר-בהירות. אשר למאורעות האחרונים בארץ ישראל, הרי רואה אני בהם מעשה-תגמול מכוער. אין ספק, כי אינטריגה מקומית חלק לה בדבר. על מכירתו הפומבית של הטחניקום פורסמו כאן מאמרים חריפים בעתונות כולה, האנגלית והיהודית כאחד. נסינו לנקוט גם דרכים אחרות. אני בוטח: היה לא תהיה, כי גזל הטחניקום יביא יתרונות לאגודת “עזרה”. מר פישר – לא השבתי לו דבר וחצי דבר על הדין-והחשבון שלו. להשיב לו כגמולו – את זאת יש לדחות עד לוועידה השנתית הבאה. יסוד לי להאמין, כי גם מר קאן משתדל באמונה לפעול, באמצעות חליפת מכתבים פרטית, גם עכשיו, כפי שהיה פועל תמיד, במיוחד במלחמת השפות. אך אל יאוש, רעי! יותר מאי-פעם שלמה אמונתי, כי פנינו לקראת עתיד לאומי טוב יותר. יש שמבדח הדבר בעיני: נראה, כאילו לא אני גיליתי את אמריקה, אלא אמריקה היא שהפעם גילתה אותי. לפני זמן קצר כתבנו לך בפרוטרוט. אקווה, כי מכתבנו הגיעך. אודה לאל עליון על כי נתן בי כוח ועל כי היה לאל-ידי לעבוד במשנה מרץ. לעתים – באופן אינטנסיבי עוד יותר מבמלחמת השפות. עוסק אני הרבה גם בפעולה ספרותית. אחרי ככלות הכל מלא אני געגועים. כלל לא ידעתי, עד כמה קשור אני קשרים אמיצים אל ידידי המערביים. מסור נא בשמי שלום לבבי לאשתך, לילדך ולידידינו. אמור-נא לאלה האחרונים, כי לוין אתם, כי מעריך הוא אותם וכי רוצה הוא בנצחון רק אתם. בידידות של אמת שלך שמריה אל ד"ר א. האנטקה, ברלין ניו-יורק, 4 באפריל 1915 ידיד יקר, למותר לומר לך עד כמה רוגזים כאן בכל החוגים, ללא יוצא-מן-הכלל על אנשי אגודת “עזרה” בשל מעשם האחרון בפרשת הטחניקום. במכתבך האחרון עוד הטלת ספק בכוונותיה של אגודת “עזרה” בהכריזה על פשיטת-הרגל. לי היה נהיר הדבר, וודאי לי, כי מלחמת השפות כולה לא היתה בגדר מלחמה עקרונית לגבי אנשי אגודת “עזרה”, אף לא מנקודת-הראות של מחנה העמדה הנוגדת, זו הדוגלת בהתבוללות. אגודת “עזרה” לא היתה לנגד עיניה אלא מטרה אחת בלבד – לקבל את הטחניקום לרשותה; ובכן – עתה השיגה את מבוקשה. גם המאורעות האחרונים בארץ ישראל מוסיפים לי הרבה להבנת הדברים לעומקם. ההפרדה החמורה שבין ציונים ללא-ציונים אי אפשר לראותה בשום פנים כתוצאה של פעולת הממשלה התורכית. ודאי לי, כי אינטריגות סמויות מן העין היה להן כאן חלק. דין-וחשבון מהימן שהגיענו מהתם כבר מצויות בו אי-אלו אסמכתות להנחה כזאת. אני מודיע לך זאת למען תפקח את עיניהם של החוגים הנוגעים בדבר. יחיאל [טשלנוב] ונחום [סוקולוב] קיבלתי מהם חדשות. לפיכך אין הם אומרים לבוא הנה אלא לזמן קצר בלבד; אך טועים הם טעות גמורה אם סבורים היו, כי הזמנו אותם לשם ניהול תעמולה ציונית. המדובר לא היה אלא בחילופי-דעות ובקביעת העיקרים לפיהם עלינו לכוון את פעולתנו – מצד אחד, ומאידך – בביסוסה היציב של ההסתדרות הציונית כאן, למען עשותה ראויה לפעולה, דבר הטעון כוחות-עבודה רבים. לדאבון-לבי לא עלה בידי להקנות ליחיאל [טשלנוב] ולנחום [סוקולוב] מושג ברור על המשימות כאן. מכיון שאומרים הם שלא לשהות כאן אלא זמן קצר מאוד בלבד, הגענו לכלל סברה, כי יותר מן התועלת יהיה בכך שידחו את צאתם לדרך עד אמצע יוני, למען יוכלו להשתתף בוועידה הציונית האמורה להתקיים בסוף יוני. לדאבון-לבי שוב אינני מרגיש בטוב לאחרונה. זה לי שבוע שנפלתי למשכב. הרופאים מבטיחים לי, כי בקרוב שוב אהיה בקו הבריאות. אלא שמסעות ועבודה מאומצת אהיה נאלץ לוותר עליהם בחדשים הקרובים. אבקשך שלא לומר מאומה על דבר מחלתי לאיש, ובמיוחד לבני משפחתי – אך רואה אני חובה לעצמי להודיע על כך לך. יצחק [שטראוס] מבקרני לעתים קרובות עד למאוד ומוסר לי את החדשות שהוא מקבל. במיטב הברכות הלבביות ביותר שלך ש. לוין ברכותי הלבביות ביותר לרעינו. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/110

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m111.txt

ד. משיח לישראל והגאולה השלימה

שמריהו לוין

119618

ד. משיח לישראל והגאולה השלימה כבר הורגלנו לכך שיהיו נוהגים בנו בחיים שלא כדרך שנוהגים באחרים, שיהיו דורשים בנו ובענינינו בלי כבוד ובלי דרך-ארץ. אנו עצמנו, במנהגנו שנהגנו כלפי עצמנו, גרמנו לכך, שאף אחרים יהיו נוהגים זלזול בנו. במשך דורות הטיפו “גדולינו” ו“משכילינו” בפני באי עולם כולו, שאין אנו אלא מעין “טומטום” לאומי, אנדרוגינוס-עם, אומה ואינה אומה כאחת, צבור ואינו צבור כאחד, והעולם התחיל נוהג בנו כדרך שנוהגים בחזיון עתים טראגי ועתים קומי הסתום לעולם, רב חידות לעולם, שופע רזים, מעורר ספקות ותהיות. ודרכו של עולם שהוא מחבב את הפשוט, מוקיר את הברור, וחושש מפני הסוד, נרתע מפני המעולף רזין. די לו לעולם שהוא מפרך את מוחו על רזיו של העולם הבא, ולפיכך הוא רוצה, שהעולם הזה יהיה פרוש לפניו כשמלה. ההתבוללות המעשית הביאה חורבן פנימי. תורת ההתבוללות הרעילה את היחסים שבינינו ובין שכנינו. בחיי יום יום בני אדם שכיחים אנו, דומים לכל אדם, מרובה בנו היצר הרע על היצר הטוב, כבכל אדם של כל אומה ולשון. מה הם רצים אחרי המתכת המבריקה, הקרה והמצלצלת, אף אנו רצים אחריה, מה הם נפשם חשקה במותרות, אף אנו כך: ממש כמותם, ואולי גם קצת יותר מהם, שכן לא כל הדרכים הפתוחות לפרנסתו של יצר הכבוד באדם פתוחות גם לאדם מישראל, ומשום שרק רשות מועטת ומצומצמת של החיים הצבוריים פתוחה למרץ היהודי. מכל מקום לא יאמר אדם, לפי הסימנים החיצוניים של חיינו, שתופסים אנו מדרגה גבוהה יותר, מעמד נעלה יותר בחברה האנושית. והנה באים “המטיפים” שלנו ואומרים להכניס בלבנו ובלב העולם אשר מסביבנו, שעם של כהנים אנו, ובלשון הזמן החדש – כולו קודש, שאנו נושאיה של שליחות מיוחדת, להחזיר את העולם למוטב, ובהטפה זו עסוקים תכופות לא רק מטיפים שאומנותם בכך ודרכם בכך – אלא שולחנים, חרשתנים וסוחרים סתם מתגלגלים כהרף עין בשלוחיו של הקב"ה ועומדים וחוזרים במשך ששת ימי המעשה כל מה ששמעו מפי רבם-מטיפם בשבת, – סליחה, לא בשבת ממש, אלא בראשון בשבת. והקהל שאינו בן-ברית רואה בכך משום מהתלה, יודע הוא יפה את טיבם של שולחנים אלה, של חרשתנים וסוחרים אלה ואינו מאמין כל עיקר בשליחותם הדתית ומלעיג על האשראי התיאולוגי שלהם. אולם, כאמור, אין לנו לקבול על כך, שכן מבחינה מסוימת אנו עצמנו חוללנו יחס זה של הבריות אלינו. אלא שלבנו צר על כך בראותנו, איך אנשים רציניים, אנשי-מדע, אישי-מדינה בעלי מעוף ופרסום עולמי, אף הם עומדים ודורשים בשאלת ישראל בשטחיות מוזרה, שבשום פנים לא היו דורשים בה בעמדם במסכת בעיה אחרת. בחיבורו המוזכר לעיל “הגזע והיהדות”, עוסק קויטסקי לא רק במצבו של ישראל בהוה, אלא גם שקוד הוא להתוות את דרכה של ההתפתחות היהודית בעתיד הקרוב. לא בא הציור “התפתחות” אלא לשבר את האוזן, משום שדברי נבואה בפיו של קוטסקי, שסופו של ישראל להבלע על כרחו בין האומות, להטמע לאנסו בין העמים אשר מסביבם, כלומר: רואה הוא קויטסקי את חיי ישראל לא כתהליך של התפתחות אלא כתהליך של חיסול וגימור. אין עם ישראל חי עוד, אלא מוציא את ימיו האחרונים, והתלקחותה של ההכרה הלאומית שלו אינה אלא התאמצות אחרונה לפני גסיסה, כלבה זו של הר געש לפני כבותה. ובאילה יתדות תומך קויטסקי את דברי נבואתו? על מה הוא מסתמך? מנין באה גאוה זו מדעית לבוא ולדבר בבטחון כזה, כאילו נתגלתה לו התולדה האנושית וגילתה לו את כל סודותיה והכניסה אותו אל גנזי גנזיה, שנכנסים אליהם רק יחידי סגולה? מהו סודה? לא, לא גילתה לו התולדה את המסתורין שלה, והוכחות חדשות לא הביא בידיו. עמד והוציא מנרתיקו את הטענות הישנות, את ההשקפות שאבד עליהן כלח, את הדעות שעברה שעתן, ועליהן הוא בונה את תורתו. עדיין הוא מחזיק בכל כוחותיו בהנחה הישנה-נושנה, שעשויה אומה להתקיים בעולם בכוחו של לחץ חוץ, שלחץ זה מקשר ומלכד את השכבות העממיות השונות, שהיו מתפוררות והולכות בכולן אלמלי פתחו לפניהם פתח של תנועה חפשית. ולפיכך רואה הוא קויטסקי בכוח מקיים אחד של כנסת ישראל – בישיבה צפופה בגיטאות. והרי לא בא הגיטו לעולם אלא משום שהמחוקק רצה להבדיל בין בני ישראל לבין הסביבה השלטת. וכך עולה לו, שהשליט, המשעבד, אף הוא הביא שלא מדעת ומכוונה לידי שמירתו וקיומו של העם היהודי, ואין קיום זה אלא קיום להכעיס את העמים השליטים. והרי קויטסקי מעלה היקש כזה: א) השליט הקים את הגיטו היהודי; ב) לא נתקיים ישראל אלא בזכותם של חיי הגיטו; ג) עם צאתו של הגיטו מן העולם על כרחו שיצא גם עם ישראל מן העולם. ומכיון שהאנושות צועדת קדימה והשררה עוברת מן העריץ או מידי הכת לידיה של הדימוקרטיה, הרי שוב אין ספק בדבר, שעתידים הגיטאות לעבור מן העולם וממילא יעברו מן העולם אותן חבורות של עמים שלא נתקיימו אלא בזכותם של גיטאות. שחרורם של בני ישראל מן הגיטו על כרחו שיביא לידי התפרדותם והתפוררותם, וככל שיעמיק שחרור זה כן תעמיק ההתפוררות, כך עומד וגוזר קויטסקי (“הגזע והיהדות”, עמ' 92). עוד לפני עשרות שנים מעטות חיבר מלומד יהודי-רוסי, הוא אורשאנסקי שנקטף ללא עת, חיבור מעמיק על חוקי רוסיה ליהודים. המחבר עומד ודן בגיטו היהודי בחינת חזיון חברתי-היסטורי וחוקר בכלי זין מדעיים ובשיטה מדעית את הסבות שסייעו אותו גיטו לבוא לעולם. ואורשאנסקי בא לככ דעה שונה בכולה מזו של קויטסקי. לפי דעתו לא בא הגיטו מתחילתו אלא מטעמים פסיכולוגיים-חברתיים בלבד: מתוך נטית-פנים של חבורה אנושית אחדותית, הרוצה בחיים בתוך בניה חבריה, ללא אונס וכפייה מן החוץ. מתחילה סוגרת החבורה את עצמה מבפנים, ורק לימים בא השליט ונועל אותה מבחוץ. וכך חוזר והולך המעשה הישן בארץ גושן. מתחילה באים בני ישראל ומבקשים מכמה וכמה טעמים ליתן להם מקום לשבת בתחום מסוים, ולימים בא פרעה וגוזר עליהם, שישארו לגור בתחום המסוים בלבד. משנתו של אורשאנסקי הפתיעה בשעתה רבים מאנשי המדע, אולם מאותם ימים והלאה פרש כל חוקר מן הדעה הישנה בדבר התהוותו של הגיטו. מאותם ימים ואילך קמו הגיטאות היהודים הגדולים ביותר בתולדה דוקא באותן מדינות, שהיהודים לא היו נתונים ופרוצים ללחץ חוץ, בארצות שהיו רשאים להתהלך בהן בחירות גמורה, ולא היהודים בלבד הקימו גיטאות בתנאי חירות. בבחינה זו לא היו בני ישראל יוצאים מן הכלל. תולדות הזמן החדש נתפרסמו בגיטאות הגרמניים, האיטלקיים, בגיטאות סלאביים שונים. לא כאן המקום לעמוד באריכות על הסבות, שכפו את המהגרים להתחבר חבורות חבורות לפי מוצאם העממי, אפילו במקום ובשעה שהחיים הכלכליים על טהרתם היו מעכבים בידיהם. לעניננו די לרמוז על כך, כמה גדולה סכנה של בנין שנבנה על יסודות רעועים. והוא שעשה קויטסקי בחיבורו החדש בשאלת ישראל: הוא בנה את בנינו על ההנחה המוטעית, ולפיכך כל נבואותיו דברי הבאי הן, נתחלפו עליו הסבה והמסובב, עמד והניח את קיומו של ישראל על הלחץ מבחוץ ולא הרגיש בדבר, שלא בא לחץ זה אלא מכוחו של הקיום. משל למה הדבר דומה? – למי שמעמיד תופעה מן התופעות ראשה למטה וכרעיה למעלה, למי שרואה את התהליך ההיסטורי בתמונה הפוכה. והנה טעות זו בלבד היא העוקרת את כל הבנין כולו, שכן טעות זו לא חלה בעליתו של הבנין ולא בארכיטקטורה החיצונית אלא פגעה ביסוד, בראש הפנה. כל הבנין כולו עומד על כרעי תרנגולת וכל בקורת מצויה מהפכת אותו על פניו כבנין של קלפים. ואף זזה בנותן-טעם, היאך שקוד קויטסקי לנחם אותנו. סוף סוף הרי הוא מטיף לנו כלייה ולפיכך רואה הוא את עצמו חייב לאמר לנו דברים אחדים מרגיעים ומפייסים, והרי הוא אומרם בזה הלשון: “יציאה זו מן העולם אינה בשום פנים תהליך טראגי, כגון כליונם של האינדיאנים או הטאסמאנים”. “הנודד הנצחי (הוא אהסוור) יגיע ויבוא סוף סוף למנוחתו. הוא יחיה לעד בזכרונם של בני אדם כבעל-היסורים הגדול של האנושות, שנשא יותר מכולם את סבלה ונתן לה יותר משנתנו האחרים”. ופירושם של דברים: אל תירא, יעקב, על קברך ינץ פרח, אהובים ואהובות יעברו על פני קברך ויתבשמו מריח הניחוח ויזכרו אותך באהבה ובתודה. כמה יעודים נועדו לנו: זבל לשדותיהם של אחרים, שמן לסיכה לאופני אחרים, ריח ניחוח לאף זולתנו, סם של דגדוג לעצבי הבריות, אנדרטת זכרון לאנושיות כולה. ולא היינו חסרים אלא זה, שיבוא קויטסקי, המרכסיסטן, ובתורת מכסיסט ואיש “העולם הזה” דוקא, ואף בפיו אין נחומים לנו אלא גן-עדן של מעלה. נראה שהעולם עוד לועג לנו. 26–17 יוני 1915. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/111

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m112.txt

חוקים בהסטוריה

שמריהו לוין

119618

חוקים בהסטוריה א. שכר ועונש היש טעם בדברי ימי האדם, הכפופה התולדה לסדרים מסוימים, היש הכרח היסטורי? כלום מתפתחת היא התולדה לפי חוקים מדויקים, נבונים, בעלי תכלית, המוליכים את האנושיות, ולוא לאט לאט, עקב בצד אגודל, למדרגה נעלה יותר, משפרים את טבעה, משביחים את תפיסותיה והשגותיה? כלום יוצאת תקופה אחת מחברתה ונשלבת בחברתה כחוליות אלה בשרשרת? האם אין כל דור ודור אלא חלק זעיר מן הנצח, וכל דור המשך לחברו, רקומים ושלובים כחוט זה בלתי פוסק, ללא קרע? או שמא אין התולדה אלא פקעת מסובכה של מאורעות והתרחשויות, ללא רקמה, ללא אריגה, ללא שליבה, אלא קשורה קשרים קשרים, משחק בידי המקרה העיוור? היש שכר בתולדה, או כפי שהראשונים היו אומרים: שכר ועונש: המשפיע צדק חברתי על גורלו של עם, או שמא אינו אלא מידה טובה, יפה לעושיה, לעם אבל אין לו ולגורלו של עם ולא כלום? כלום החוזק הפנימי של עם הוא מגופה של העצמה החיצונית, או שמא אין החוזק הפנימי והעצמה החיצונית אלא שני כוחות שונים זה מזה ואינם קשורים זה בזה? מהו הכוח האמתי של העם, הנוסך בלבו עוז וגבורה לנצחון? ואם לא הם בלבד, כלום ההתקדמות הטכנית היא שעושה, כלום חריצותו של היחיד, הפרט, היא העושה, וממנה מצטרפת פרוטה לפרוטה חריצותו של הכלל? או שמא פועלים כאן כוחות אחרים, כוחות שאינם במידה ואינם במשקל? שאלות ישנות הן השאלות האלה, שאלות עתיקות. עוד בימים מופלגים, רחוקים רחוקים עמדו הוגי דעות וחוקרים ופירכו את מוחם על כך, ועד היום הזה מתעמלת האנושות הצמאה לדעת לחדור לפני ולפנים לרזן של תולדותיה, להרים קצת את המסך ולהציץ בכוחות העירומים, המניעים ודוחפים את המכונה ההיסטורית. עד היום הזה עמלה האנושות המבקשת ומחפשת למצוא תשובה על השאלות העתיקות, תשובה שיש בה להגיה אור על הדרך האפלה של העבר ועל קטע קטן שבקטנים של הדרך הסתומה יותר של העתיד. חשובה היא תשובה זו לא חשיבות עיונית-פילוסופית בלבד, גדולה הימנה חשיבותה המעשית. בה תלוי יחסנו אל העולם הגדול, וסוף סוף גם יחסנו אל עצמנו. אם נתת מקום למקרה בתולדה, ולוא קטן שבקטנים, שוב אין אנו כולנו אלא מקרים בלבד בחיים. מה תושיענו מחשבתנו, מה יושיענו תלמודנו, מחקרנו, מה יושיעונו כל חשבונותינו אם מאחורינו אורב לנו המקרה ובהרף עין אחד הוא יכול למחוק את כל חשבוננו. ואף אין בידנו להשכיל ולהחכים יותר, שכן אין החכמה אלא תולדת הנסיון, ואין הנסיון בר-ערך בשבילנו אלא אם כן הוא מעלה כללים כללים. ואין אתה מעלה כללים מתוך המערכה הארוכה של מאורעות אלא מתוך תקופותיה של התולדה, כלומר מתוך המאורעות החוזרים והולכים מפקידה לפקידה. ואילו המקרה אינו חוזר, פרא הוא, חד-צדדי הוא, שרירותי הוא. משהוא חוזר והולך, שוב אינו מקרה אלא כלל. המרכין את ראשו בפני כוח המקרה כפורק את האחריות מעל עצמו דומה. כיצד יאמר אדם לעשות משהו ותוצאת מעשינו אינה תלויה בנו אלא ברצון משונה, מוזר, במקרה פראי? השקפת-עולם זו, הרואה במקרה גורם רב בעשייה האנושית, על כרחה שהביאה אל הפאטאליסמוס. ואל תקפחו אותי בטענה, שהפאטא-אלהים כל יכול הוא? – אלהיהם אלהי המקרה וממילא אינו אלא אֵל מקרי. הוא האל שאינו מתגלה בסדר-עולם שקבע כביכול לנצח נצחים, אל תהפוכות הוא אל זה, שסגר על עצמו לפני ולפנים במחיצה של ברזל, הגודרת את הדרך בפני התבונה האנושית, אל מתגרה בבני אדם ומערבב את חשבונותיהם עליהם. הפאטאליסטים חיו בעולם כבריות סבלתניות בהוה בלבד, וכל מעינותיהם – בהוה. כל העבר היה מוטל דומם ומת לפניהם, והתולדה – ספר ללא רוח וללא חיים, באר עמוקה, שאל קרקעיתה לא יגיע שום דלי. והעמים שנתפסו לפאטאליסמוס היו ליורדים. יאוש וויתור תקפו אותם והמיתו בקרבם כל יזמה, כל כוח לפעולה עצמית ולהכרעה עצמית. ואפילו נצטרפו לו לפאטאליסמוס אמונה חיצונית ויראת שמים – לא הוציאו אותו מעיקרו. חוסר-אמונה בכוחותיהם של עצמם, הכניעה הגמורה לגורל העוור, משכו את העמים מטה מטה, והגיעו הדברים לידי כך, שכמה מהם נגזרה עליהם כלייה ויציאה ממלכת התולדה, והנותרים נידונו ליסורי גסיסה ממושכת. אולם כשמתבוננים אנו יפה יפה בתולדה אנו מעלים, שלא הפאטאליסמוס הוליד את היאוש, אלא להיפך: עם ירידה שהעם מתחיל לירד בעטים של גורמים שיש בידנו להגיע עד חקר תכליתם, הוא בא לידי יאוש, ורק היאוש מביא לידי פאטאליסמוס. ומצד השני: אין משחק שוטה, אין מקרה עוור. הכל מתרחש והולך על פי הכרח חמור, הכרח ברזל. אין שליט עוור, אין מקום לתהפוכות-רוח. אין בני מזל ואין ביש גדא. אין החיים קופה של פיסים, כל אחד חייב לעמול ולזכות בגורלו של עצמו, אין אדם קוצר אלא מה שהוא זורע ואין הוא אוכל אלא את פירות אילנותיו ששתל במו ידיו. דברי ימי עולם – הוא הספר העיקרי, ספר הלמוד של האנושות, ילקוט נסיונותיה בחיים. התקופות גוזרות זו את חברתה, ודור יספר לדור את טעמם של המאורעות; ומי שרוצה לדעת ולהבין, כיצד לנהוג בעולם, אינו יוצא ידי חובתו בדפדוף קל בספר-הלמוד הגדול, אלא מצוה שיהיה מתעמק בתלמודו של העבר, שיחדור לסודותיו עד שיתברר ויתחוור לו תכנו של זה, שתעלה לפניו שרשרת הסבות והמסובבים, עד שיתפוס את כלליו ומשפטיו. הם יהיו נר למעשיו, שכן רק הנסיון עשוי לשמש לו מורה-דרך נכון. אולם מה כוחו של נסיון הפרט, של דור אחד? הלא כטפה מן הים, כמר מדלי, כפרק, כדף, ואפשר רק כשורה מן החבור הגדול, ששמו התולדה האנושית. אין תלמודה של התולדה קריאה בספורי מעשיות. תלמודה של התולדה משמעו תלמודה של המסורת, מחקר תהליכה של ההתפתחות שלנו משמעו מיצוי תמציתם של מאורעות, גילוי כוח האחדות והתמורות, משמעו תפיסת האחדות. ועמים ששקדו על תלמודה של התולדה, לאמר: שלמדו את אותותיה ומשפטיה ושהגיעו בדרך זו או חברתה לידי השגתו של כוח-האחדות המניע, עולים בהתפתחותם מדרגה לדרגה ועוז לבם גדול והולך מדור לדור וכוחם מתעצם והולך. שונות הן הדרכים, הרעיון מתנסח והולך בנוסחאות שונות הכל לפי האספקלריות השונות, אבל הטעם בעינו עומד. והריני רוצה להראות כאן, כיצד נדרשו לרעיון אחד כל אחד לפי דרכו: הנביא, המתקן החברתי וחוקר הטבע. נפתח בדברי הנביא: “זכוֹר ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך”. ב. נביא, מתקן-החברה ואיש המדע דבר זה אופייני הוא ואומר דרשני, כיצד נדרשים בדרכים שונות לרעיון אחד הנביא, המתקן החברתי וחוקר הטבע, שעה שהם עומדים ומסבירים את מהותם של המאורעות הגדולים ומגיעים עד חקר הסבות הראשונות, אבות המאורעות ההם. כל אחד מהם ומקורו, ממנו תקר חכמתו ויאיר אורו, כל אחד ואספקלריה המאירה שלו; מהלכים הם השלושה כל אחד בדרכו המיוחדת, לא ראי לשונו של זה כראי לשונו של חברו, לכל אחד מהם עקרונות נעלים משלו – וסופם שהם מגיעים ונפגשים בנקודת-שריפה אחת, מזדמנים כאחד בגמר מסקנותיהם. אמונה אחת בלב הנביא, באמונה בכוח יחיד, ראשון ואחרון, יוצר ופועל, מזכה ומחייב, מעל לכל העולמות ומלוא כל העולמות, ללא ראשית וללא אחרית, מעולם ועד עולם. לו, לכוח זה יכרע הכל, ולא יעבור חוק קבוע ועומד מששת ימי בראשית. אבל למעלה מן העולם עומד האדם, הוא נזר הבריאה ותפארתה, הוא תכשיטו של עולם, כליל השלימות של הטבע כולו. “כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה – מה אנוש כי תזכרנו ובן-אדם כי תפקדנו? – ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו”. ומהו כבודו של אדם, מהו הדרו? כבודו של אדם שכלו, הדרו של אדם בחירתו החפשית, שתי מתנות אלה המרימות את האדם מעלה מעלה, החותמות בו חותם האדם, בשכלו יחתור ויחדור לעולם רב הרזים המלפפהו מכל העברים, יינק ויעלה את חוקותיו ומשפטיו, שנוייו וריבוייו, ובבחירתו יבחר לו דרך ליצירה של עצמו ולעשייה של עצמו. רבות הן הדרכים, אבל האחת היא הדרך הנכונה, היא הדרך הישרה. ומופלא הדבר: העברי משתמש אפילו מבחינה דקדוקית בדבור אחד: ליושר שבלב (הצדק) ולישרותה של הדרך. הצדק נראה בעיני העברי כקו ישר, לא כפופה ולא עקומה, החיבור הקצר ביותר בין המחשבה הטהורה ובין המעשה ההוגן לה, בין הדעת הנקיה ובין המעשה המוציאה אל הפועל. הניגוד של “ישר” הוא “עקש”, ניגודו של “דור ישר” הוא “דור עקש ופתלתול”, המהלך בדרך לא דרך, עוקף עיקופין. “ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים”. היושר דין שיהיה מוחלט, כקו הישר, כל עיקום שהוא, כל עיקוש קל פוגם את טבעו. היושר והצדק המוחלט דין שישמשו משתיתה של כל החברה האנושית, של כל הזיקות והיחסים שבין אדם לחברו. ואין צדק מוחלט אצל הנביא אלא שוויון מוחלט. אין דין שיהיו שליטים ונשלטים, מדכאים ומדוכאים, כל חוסר שוויון כחוסר יושר דומה, כעוול, כל עוול סופו שיבוא על ענשו. מעשי האדם הם מקור הברכה והקללה כאחד. עם שבורא עולם נתן לו לאדם את הבחירה החפשית הטיל עליו את האחריות על מעשיו. אם שמוע תשמע לקול ה' ותלך בדרכיו, תבורך בעיר ובשדה, אסמיך ימלאו בר ויקביך יין, ברוך יהיה פרי אדמתך ושגר בהמתך, השמים מעל יתנו לך את גזמיהם בעתם, והשדות יתנו את יבולם ועצי השדה והגן יתנו את פרים. ואם תסור מאחרי ד' אלהיך, יוצרך ובוראך, ותלך אחרי אלהים חדשים, ובאלהים אחרים תכעיסנו ונתכה עליך כל הקללה, והתוכחה תבוא עליך, שמיך יהיו ברזל, ארצך נחושה, חרפת רעב וחרב האויב ישיגוך. היא הנעימה העיקרית המהלכת על פני כל הנבואות כולן. הנביא מדבר בשם אלהים. אין הוא מבקש את האדם, שיעשה טובה לאלהים, שיעשה למען אלהים: “אם רשעתי אללי לי וצדקתי לא אשא ראשי”. הנביא פונה כאחד אל השכל ואל הרגש, ויותר אל השכל מאשר אל הרגש, משום שהוא רואה בכל מקום את שלטון הצדק המוחלט, משום שהוא קורא בספר החיים כבספר פתוח, ומשום שהוא יודע את העבר יודע הוא גם את העתיד לבוא. כל הדורות וכל התקופות הם בעיניו חלקים של נצח, שורה ארוכה של מאורעות, הנמשכים מכוח-ראשית אחד, הנפעלים בכל כולם מהכרח אחד. הנביא מכנה את כל זה בשם: סדר עולם מוסרי, והרי הוא קורא לו לאדם, שיחכם ויבין וירכין את ראשו בפני הכרח זה: וחכמו השכילו וידעו אחריתם". בדרך אחרת קרב והולך אל הבעיה הזאת הסוציולוג של ימינו, או מתקן החברה. כל סוציולוג הוא קודם כל, או שקוד להיות בראש וראשונה, חוקר ומלומד. הסוציולוגיה היא תורת-הדקדוק שלו בתלמודה של החברה האנושית. והרי הוא דן בה כדרך שדן הפילולוג (חכם הלשון) בלשון. נושא חקירתו הוא מבנה החברה האנושית, והרי הוא שקוד על תלמודם של כללי התפתחותה, על תלמודם של חוקי הברזל שלה, שלפיהם היא נוהגת על כרחה. אף הסוציולוג חייב לחזור לדורות עברו, אף הוא חייב להפליג במחקריו לדורות רחוקים. אף הוא לא ניתן לו חומר אחר מאשר זה שהעבר הנחיל לנו, ואם אין ברצונו להיות חוקר יבש ורוצה הוא שחבריו ישפיעו על עיצובה של החברה, הרי אף הוא אנוס לאחוז בעקרון עליון ולהתגלגל ולוא לשעה קלה בלבד במטיף. לא מן האמת המופשטת, לא מאמיתותו של החשבון נובע הרצון, שהאמת והחשבון האמתי יתפשטו על פני החברה. למי איכפת הדבר, אם התולדה נוהגת את פנקסיה שלא כדין? למי איכפת הדבר, אם חבורה אנושית אחת מתענגת על רוב טובה על חשבונן של חבורות אנושיות אחרות? הרצון לשינויה של החברה האנושית על כרחו שכמיהת-הלב תהיה מונחת ביסודו. ואילו המדע אין לו אלא בקשת האמת ולא התגשמותה שכן המדע חסר מאויים הוא וכמיהות לב. ומהו העקרון שלהם, של חכמי המדע? אלהות, מוסר, מידות טובות – אלה הם מושגים המוציאים מעצם טבעם מחקר ומחשבה, ואף על פי כן הם מדברים בשם ההכרח ההיסטורי, העומד על אותו יסוד גופו של הרגשת-הצדק והרגשת השוויון. ואף על פי כן אף הם באים ומתרים בה בחברה, שאם תאטום את אזנה משמוע לשוועה לצדק ולשוויון, בוא יבואו עליה הפיכות ומוראות גדולים. בוא יבואו מהפכות שיעשו את העקוב והעקום למישור, ויעקרו את תהפוכותיה של החברה האנושית. הדבר היה לפני רבות בשנים. דיבוא ריימונד, אחד מגאוני חכמי הטבע שבימיו, קרא את הרצאתו המפורסמת על התמוטטותו של האימפריום הרומאי. ואלה דבריו: לא נפלה רומי בידי האויב, עוד היו לה חילות למדי לעמוד בפני הדחק והלחץ של להקות העמים הפראים. רומי נתמוטטה משום שהקרקע עליה עמדה לא הכילה זרחן למדי. חוסר הזרחן הוא שגלגל את החורבן על המעצמה העולמית הגדולה ביותר. והרי הוא מפתח והולך את מחשבתו. חסרה היתה הקרקע זרחן, משום שנמסרה בידי העבדים לעבדה. והעבדים לא היתה דעתם נתונה על שמירתם של כוחות הקרקע, עמדו ומיצו ללא רחם את כל לשדה. העבדים הם לבדם היו עובדי האדמה של רומי, משום שהרומאים כבשו מחציתו של עולם והיה בידם להתמכר למותרות ולחיי תענוגים ותפנוקים. לפיכך הכרחית היתה מפלתה של רומי, שכן נרקבה מבפנים, וחוקי-ברזל של הטבע משננים לנו: תחילת נפילה רקיבה. כאלה הם דבריו של חוקר-הטבע. אין הוא יוצא במושגי-מוסר. ואין לו דבר לצדק ולשוויון. מסתמך הוא על חוק הטבע. ואילו הנביא היה שופך את זעמו על חיי המותרות והתפנוקים בשם מוסר עליון. מתקן-החברה היה מרעים בקולו ביחוד כנגד חלוקת-המעמדות; חכם הטבע קובל על הזרחן שיצא מן האדמה. האחד מרים עיניו לשמי מרום ומוצא: “צדק משמים נשקף”; האחד עומד באמצע ורואה את העיקר באדם ובצרכיו. השלישי מחטט למטה ובלבו עולה המחשבה: אמת מארץ תצמח. ברם כולם עומדים ומחברים פירוש להכרח ההיסטורי. 5–3 אוקטובר 1915. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/112

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p155/m113.txt

האילמת

יצחק ליבוש פרץ

425644

האילמת תור האביב הגיע והחורף עודנו שׂורר בכל תקפו על ארץ רבה. החורף האכזר! המעט ממנו המכאובים אשר הביא לעניי אדם זה שישה ירחים! את כל עמלם אכלו התנורים, ומעט תפוחי-האדמה אשר חשׂכו לימי החורף קפאו במרתף; וכל זה איננו שווה לו. עוד מעט והגיע חג השבועות, והוא – ממקומו לא ימוש. הנה בוקר לא עבות, והשמש יופיע בהדרו והפיץ קווים חמים על הארץ, העטופה רגבי קרח ושלג, הילדים הקטנים מתפרצים זעיר שם זעיר שם מן ה“חדר”, המלא צחנה וריקבון, החוצה, לשאוף רוח צח ולשחק לפני האורח – השמש. הנערים ישׂיחו כבר על אודות הנהר. יום ל"ג בעומר כבר עבר, האנשים יפשטו את אדרות-הכבשׂים מעליהם ובעלי-המלאכה ישׂמחו לקראת היום הבהיר והחם, ידיהם לא תקפאנה עוד מקור וילדיהם הקטנים ירדו מן המיטות לשׂחק ולהשתעשע. הערב גם הוא חם ונעים, השמים טהורים, רבבות כוכבים נוצצים ומזהירים, והתקוָה תתגנב אל לבב כל גבר, כי עוד מעט ובא האביב. וַיהי ערב וַיהי בוקר – והנה אד אפל יכס את כל היקום, השמים מתכסים בעננים, וגגות הבתים – בשלג. מדמנה בחוצות וקרום כפור דק זעֵיר שם עליה. עוד מעט ופתותי שלג נופלות ארצה, ואחריהן – גשם שוטף וקר. אך לא לעולם חוסן האכזר הזקן. עוד שבוע, עוד שבועים וקצו יבוא. יד הצעיר המלא כוח-עלומים תגבר עליו, ויירשנו; אולם מי יעצור כוח לשׂאת את ידו הקשה עד העת ההיא? יש אשר החורף והאביב מתחלפים זה בזה פעמים אחדות ביום אחד. ביחוד רע ומר אז לנשים נושׂאות הסלים. הגשם והשלג יורדים ארצה ומרטיבים את בגדיהן. כל עצמותיהן רועדות מקור והן שולחות את אצבעותיהן הקופאות אל קדירות הגחלים אשר תחתיהן, ופתאום תגיח קרה ובגדיהן הרטובים מהגשם ומהשלג ידבקו אל בשׂרן, הפירות והתופינים אשר בסליהן יקפאו. אך ברוך השם! הנה השמש יופיע מבין העננים ומחומו יימס הכפור אשר על הבגדים ויהי למים נוטפים ארצה, והנשים תשאפנה אל קרבן את האוויר החם במאמצי-כוח. וכעבור רגעים מספר יתחולל עוד הפעם רוח קר ויביא עננים שחורים בכנפיו, השמש איננו ופתותי שלג גדולות יורדות ומכסות את הנשים וסחורותיהן גם יחד. בעיר מהומה ומבוכה. חמת ה' נתכה על עוללים ויונקים, בקרב “התולעים הקטנים” – מגיפת ה', מבתי-המדרש ומבית-הכנסת יישמע קול בכי ויללה. זעקת אמהות רחמניות קורעת שמים. נרות למאות יאירו בכל פינות בתי-התפילה ו“החברת תהילים” לא תדום אף רגע מהתפלל בעד החולים הקטנים. אסכרה, אדמת ואבעבועות – וכפעם בפעם יכבה נר שעוָה ירוק וקטן. את השעוָה תכלינה המחלות, ואת הפתיל ישאו ה“נושׂאים” בעריבה אל חצר המוות. “והחזיקו שבע נשים באיש אחד” – הוא רופא העיר, ומי זה לא ידע את הרופא? הן יליד העיר הזאת הנהו. שמואל עושׂה-החבלים הוא אביו, וב“חדרי” העיר למד מנעוריו. נשי רבותיו תקראנה אותו עד היום בשם “יעַקלה”, הנשים הצעירות, אשר שׂחקו אתו יחד בחול בילדותן, תקראנה לו “אדוני גוֹלדרינג”, ואלה אשר לא ידעוהו מעודן – “אדוני הרופא”. כל אנשי העיר יזכרו עוד את העת, אשר החל ללמוד “חומש” ולהניח תפילין. אחדים יזכרו גם את “הדרשה”, אשר דרש לפני הקרואים אל המשתה, אשר עשׂה אז אביו – הוא היה באמת “עילוּי שבעילוּיים”. וכאשר החליט שמואל אביו לשלחו אל הגימנזיום, בכתה אמו הצדקנית בלי הפוגה, עד אשר כלו בדמעות עיניה, גם התעלפה פעמים רבות וַתפול לרגלי אישהּ, ותענה בצום נפשה ימים רבים, וכל אלה לא הועילו לה. עתה שב לעיר מולדתו מוכתר בתואר “דוקטור”. ובשעה ראויה, בשעת המגיפה. אומרים כי היודע את “האותיות הקטנות” יודע דברים אחדים בוַדאי. ובני העם מושכים אותו מבית לבית. – אדוני הרופא, בשם ה'! – קראה אשה זקנה אחת, באוחזה בדש מעילו מימין – מַהרה ובוא עמי אל “ההקדש”, כי האילמת נפלה למשכב. וכל הנשים הרפו ממנו בראותן את “מירל” הגבאית. ידוֹע ידעו כי "פה קדוש " לה ולה הנצחון תמיד, גם ברחוב גם בבית-הכנסת. אישהּ, “יונה הארוך”, מלמד-גמרא, יקלל אותה תמיד קללות נמרצות, ומירל לא תרגז ולא תתקצף. מירל שומעת במנוחה את כל הקללות המעורבות במלות עבריות ותלמודיות, ואחר תשב ותשנן אותן ברחוב ובעזרת-הנשים, ובעלות-ריבה תאלמנה מפניה, מבלי דעת עד היכן הקללה העברית מגעת. בחצר “ההקדש”, המלאה רפש וטיט, ישׂחקו יחד ילד כבן ארבע שנים וילדה כבת חמש שנים. היא לשה עוגות מן הטיט אשר לפניה, והוא שׂם אותן בבור קטן, אשר היה להם לתנור. – כשוב אמנו לאיתנה – אמר הילד לאחותו – תמכור את אשר נאפה והיה לנו כסף רב! – התדע מה? – ענתה הילדה – נעשׂה נא לנו גם אנו חנות קטנה. דבריה מצאו חן בעיני הנער וַילכו שניהם יחד לתוך מקום בחצר, אשר יסכון לחנות. בירכתי החצר ניצב ה“ארון” ועליו מעטה שחור, מרוקם באותיות אדומות “צדקה תציל ממות” ובו בחרו להם הילדים להניח עליו את עוגותיהם. מן ה“הקדש” יצאה “בריינה העבה”, אשה גבוהת-קומה ובריאת-בשׂר; צעדיה קטנים, עד כי תיראה לא כהולכת כי אם כמַחלקת על פניי הארץ. כל ריס לא נראה בעפעפי עיניה הירקרקות, אשר היו נטויות אל הפוזמק שבידיה, ואך שתי טפות דמעה גדולות נזלו לאט על לחייה העבות הקמוטות. והנה “מירל” צולעת לקראתה בחצר. פניה ירוקים ומלאים קמטים, ראשה הקטן, אשר ידמה בגודלו לאתרוג קוֹרפוּ, נע הנה והנה בלכתה, ומבעד למטפחת ראשה נראו על מצחה משקפים, אחוזים בחוטי ברזל עבים, אשר השתמשה בהם אך לאמירת ה“תחינות”. – האַתּ זאת, מירל? – מאין תבואי, בריינה? קול בריינה היה עבה וגס כקול המנקים בארובות, וקול מירל היה דק ומצלצל, ובדבּרה נפסק לרגעים, לשונה התנהלה בכבדות עוד רב יותר מירכה הצולעת, ובכל זאת היה פיה “פה קדוש”. מאין אבוא – ענתה בריינה – אם לא מאצל האילמת? מה תחשבי, מירל יקרה? ממנה נוכל לקחת מוסר. נראה בחוש, כי בשׂר-ודם אך חרס נשבר, כפיס עץ, אפס ואין. – צר לי עליה, האומללה – קראה מירל בהריחה טבק – הנני הולכת אליה גם אני. – ואני, האם עזבתיה? אך מה אעשׂה ואישי הרעבתן, אופל יקחהו, רבונו של עולם, בבואו לאכול, לא יחשה ולא ישקוט כזאב-ערבות עד אשר יאכל די שׂבעו. – ואישי, התדַמי כי טוב הוא ממנו? המעט הוא אשר אשׂא ואסבול ממנו? אך מה נוכל עשׂות, ולכך הן נוצרנו. כל אחת ממנו תשׂא את צרור תלאותיה עד אשר תשכב בקבר, שם אולי ננוח. – לכי נא, מירל, אליה, כי אין איש שם, אשר ישׂים עינו עליה, וזה שלושה ימים בוַדאי שהיא גוססת. שמעיני, מירל, היא באמת “נשמה כשרה”. מעודי לא ראיתי, כי ייאבק איש עם המות זמן רב כזה, כמוה. לו שמעת את נהמה …ומה שוּנו פניה …היוכל איש להכירה? עץ יבש …ורגליה כשני גושי קרח … – רחמנא ליצלן! – קראה מירל – וכמה ימי שני חייה? אפונה אם הגיעו לשלושים. – אולי שלושים שנה. עודני זוכרת אותה מלפני השׂריפה, בטרם נאלמה לשונה, הן אך שנות מספר עברו מן העת ההיא ועד עתה; ועתה – אני הזקנה עודני בריאה, אף כי עשׂר פעמים ביום אתפלל אל ה' כי ישלח לי את המוות, המלאך הגואל מכל הצרות, והכבשׂה התמה הזאת …אך אל נא אפתח פה לשטן. ומי יבין אפוא את דרכי ה', שאינני ראויה גם להזכיר את שמו הקדוש! – למה תשאלי כזאת? …אשר ייקרא, עליו ללכת … – שמעתי אומרים לי – הוסיפה בריינה לדבּר – כי הרופא נתן לה היום סמי פּיזם …לו הייתי אז על ידהּ, כי אז לא נתתיו לעשׂות את הנבלה הזאת. גם למירל חרה הדבר הזה, זה כבר “הרעישה את העולם” על הרופא הזה, באמרה, כי “שוחט” הוא. – ומה תחשבי אַתּ? אילמת עניה! את אשר יוכיח ה‘, ייסרו גם אנשים, כן, בריינה, אם יסתיר ה’, ברוך הוא וברוך שמו – וכדבּרה הרטיבה אצבעותיה ברוק פיה וַתנַגב אותן בכנף שׂמלתה – את פניו מאיזו משפחה, אז תדעך כנר. תיכף אחר חתונתה מת עליה אביה ר' דוד’ל, זכרונו לברכה, שנתים ימים אחרי-כן מת עליה גם אישהּ, תבּדל היא מהם לחיים ארוכים, רבונו של עולם, ויהיו לה למליצי-יושר; ועתה אמר הרופא נואש גם לחייה …הרופא ימח שמו! …לו ראית איך יתנכר אליה, כמו לא יְדָעה מעודו. ומי כמונו יודעות, כי בשכבר הימים ידעו היטב איש את רעוּתוֹ. – הסי נא, הסי! אכן מצאת לך שעת-הכושר ומה לדבּר … – חלילה לי, חלילה! האינני יודעת, כי עווֹן פלילי הוא לקטרג על חולה, ומה גם בעת שהנשמה תכּוֹן לתת דין וחשבון לפני בית-דין של מעלה! אנוכי לתוּמי אדברה …מה פשעם ומה חטאתם אם התרועעו יחד? בבית אחד גרו, וצעירים לימים היו …ובאמת – השעון השמיע: אחת, שתים, שלוש. ובריינה אחזה את ראשה בידיה. – רבונו של עולם! המרק, המרק שלי! בלי ספק לא נשאר עוד ממנו גם זכר. כל מחלה וכל מכה, הכתובה כתוכחה, תחול על ראש אישי היקר, רבונו של עולם! התדַמי, מירל יקרה, מי יגש אל הכירים לשׂים עין על הפרוּר לבל יהי למאכולת אש? אש תאכלנו, רבונו של עולם! די לו כי מתגולל הוא אחרי-כן עלי. – לכי איפוא, לכי, בריינה, האם לא אדע ולא אחוש זאת גם אני! בהביטי אל פנַי, אראה גם את פניך, הן זה גורל כל הנשים ומנת-חלקן בחיים; לכי איפוא, בריינה לכי – – היי שלום, מירלה! – לכי לשלום, בריינה! שתי הנשים נפרדו אשה מרעותה, אך בריינה שבה כרגע. – עוד מלה אחת, יקירה, הגידי נא לי: האם לא טוב היה לשלוח להגיד זאת לר' דוד’ל, זכרונו לברכה? ובאמת – מדוע לא? ומי זה מחייב לעמול בעדה יותר מהאב בעד בתו היחידה? – בוַדאי, בוַדאי! צדקת מאד, בריינה, הלא כה דברי אישי תמיד, כי שמה עליונים למַטה ותחתונים למעלה. מי יודע, אולי הוא שמה מן הנכבדים? בין כה וכה ראתה מירל את הילדים המשׂחקים יחד בחצר. – ראי נא, בריינה – הוסיפה מירל לדבּר – הנה אלה הצאן לא ידעו מאומה, כי עוד מעט נלקח רועם מעל ראשם. הצפורים האלה לא תדענה כי קנן ינוע, ועוד מעט ונפל מן העץ ארצה. בריינה קרבה אליהם. – אוי ואבוי לעווַנותינו הרבים - קראה מירל עוד – בבית הורים כבר היה לומד נער כזה “חומש”, ועתה הנהו משׂחק בעוגות טיט. בראותי זאת יגוַע לבבי. הלא כה דבר אישי: “מפי עוללים …ההבל היוצא מפי תינוקות של בית רבן עולה ישר השמימה …” –הביטי נא היטב – קראה בריינה גם היא – בפני הילד, וראית אם לא פניו כפני האילמת ממש: הנה הפנים החיוורים, הנה השׂערות השחורות, הנה העינים הגדולות ממראה התכלת, כן, כן! לא כן הילדה, הָניה; פניה דומים ממש לקלסתר פני אביה רבי זַיינגויל ז"ל, להבדיל בין החיים והמתים: הנה חוטמו הגדול, פיו העקום; גם היבּלת החלה לצמח על לחיה השׂמאלית. התראי, מירל – הוסיפה בריינה בקול פחדים – הנה גם חטוטרת יש לה. – התחכמי איפוא ותבואי עד חקר הנהגת שמו הקדוש – קראה מירל, – ובאמת, לפי שׂכלי הקצר היה ראוי להיות להפך. הן …אל נא אחטא במוצא שׂפתי, נער כי ייוָלד, אם גם מום בו, נער הוא, ואם לא תהיינה עיניו כיונים, וגם גם יהיה עיוור באחת מעינו, האם לא יוכל להיות לסוחר, למלמד ואפילו לרב בישׂראל?! – ולמה לא? העיקר שיהיה לו מוח בקודקדו, שיבין את “האותיות הקטנות”, זה הוא העיקר. לא כן גורל נערה; כי מה אנחנו הנשים, אם לא השׂעיר לעזאזל? אמנם כן – נאנחה מירל מרה – רע ומר גורלנו. ובאמת, מי זה לא ידע כי פנים רעים – חסרון גדול הם ל“שידוך”, ומה גם חטוטרת … – מה אומַר לך, מירלה, אזני לא תשׂבענה משמוע את דבריך הנעימים, כל מלה ומלה תמתק בפי כנופת-צופים. התהילות האלה נעמו למירל מאד. עיניה הקטנות נוצצו מרוב שׂמחה ותוסף לדבר: – אל נא נחטא בשׂיח שׂפתותינו. מי יאמר לו מה תעשׂה? הן גם מלאכים ושׂרפי-מעלה יחילו מפניו, אחד הוא אך הצדיק מקוֹזיניץ, אשר יחַווה תמיד את דעתו לפני הקדוש ברוך הוא. ואולי להיפך: אולי היה כן רצון שמו הקדוש, ברוך הוא, כי תהי רעת-מראה ובעלת-מום, באמת, בימי הדור החצוף הזה …בלי צניעות, בלי בושה …רבות רבות תראינה עיני בלכתי ל“תיקון חצוֹת”, ומה גם לסליחות – הנערה הזאת תהיה יתומה עזובה, מי ישגיח עליה או מי ישׂים לב אל דרכיה? – ובאמת הן כל הנערות תהיינה, ברוך השם, ל“כלות”, וכל ה“כלות” תינשׂאנה, וכמעט כל הנשׂואות תלדנה, ברוך השם, בנים ובנות; אם כן איפוא, מה מנהּ יהלוֹך, אם יש בה מום אם אין, אם חוטמה עקום או ישר? הבל הבלים! האיש אשר חטוטרת לו על שכמו – ישׂאנה. הלא כה דברי מנדיל אישי תמיד: “עולם כמנהגו נוהג”. שם, בעולם האמת, לא ישאלו את ה“בשׂר ודם”: אם היה חוטמך ישר או עקום? אם היו לך עיני יונים או עיני חתול? לא, חס וחלילה! אך זאת ישאלו: “עסקת באמונה? נזהרת במצוַת חלה, בהדלקת הנר, בנטילת הצפרנים?” וכדומה למשל: העיקר הוא, כי נעשׂה כל מעשׂינו כ“משה מורשה”, כמו ה“אבות” וה“אמהות”, והשאר – הבל הבלים! – אמת, אמת – הסכימה בריינה בנענעה בראשה. – ואם גם אני צולעת על ירכי – הוסיפה מירל בגאון – האם לא זקנתי עם בעלי הנבזה? האם לא ילדתי לו בנים? לוּ היה לרצון לפני רבון העולמים, כי עתה היו לי שנים-עשׂר “עשׂרת השבטים”, ועתה נשארו לי חמישה … ואם הוא יקללני תמיד קללות נמרצות, בכל זאת …בכל זאת, האם לא יכבדני בלבבו? האם לא ישלים את כל חפצי? ובאמת האם לא ידע, כי אשה צנועה הנני ומלומדת? … – לעומת זאת אומר אישי – רבּוֹניה דעלמה כוּליה? – שבמקום האחת, בת חמישים וארבע שנה, טוב לו שלוש, בנות שמונה-עשׂרה … – הרפי נא הרפי מדבּר כזאת. אין זאת כי מתבדח הוא – ניחמה אותה מירל. ושתי “הגבאיות” האלה שכחו לגמרי את האלמת. אך בעת ההיא נשמע קול איום מן ה“הקדש”, הוא קול נהמת החולה, הילדים רעדו מפחד, עד כי עוגות הטיט נפלו מידיהם ארצה. – הוא קול האילמת – נאנחה בריינה. מירל מיהרה לבוא אל ה“ההקדש” פנימה ותלך הלוֹך וצלוֹע עד אשר נעלמה אחרי הדלת, ובריינה עמדה רגעים מספר על מקומה ותחשוב מחשבות. פעמים אחדות שלחה את שפוד-הסריגה אשר בידה אל תחת אזניה. אחרי כן הגיעה את כל גוָה העבה ואת שפוד הסריגה תחבה בפוזמקה אשר בידה ותגש אל הילדים. – למה לי לשאול את פיו? – דברה אל נפשה – לו אגרוף, ולי צפורנים, אם יקח הוא את המגרפה, אקח אני את המרדה. קומו ילדים, ולכו עמי ונתתי לכם ארוחת-צהרים. ובריינה אחזה בידי הילדים ותוציאם מחצר ה“הקדש” להביאם אל ביתה. _____________ בבוא מירל אל ה“הקדש” ומשם אל החדר אשר שכבה שם האילמת, מצאה שם גם את הגבאית “פרידה השחורה”, אשר ישבה על יד המיטה וַתּקרא בדממה באזני החולה מספר “מעבר יבּוק” ב“עברי-טייטש”. – אל רחום! – קראה מירל בקול – האמנם?! – למה תשאלי, מירלה – ענתה פרידה – עוד לא ראית גוססת כשרה כמוה. אם אך אחדל רגע מקרוא באזניה, תזעק זעקה גדולה ועלי לקרוא הלאה. אך זאת נשמה כשרה! מירל לקחה בידה את ה“מעבר יבּוק” ותשב על יד המיטה על מקומה של פרידה, ופרידה השחורה קמה וַתמח את דמעות עיניה במטפחתה האדומה. רגעים מספר עמדה שחוחה על פני החולה ותנענע בראשה. – הרואה אַתּ, מירלה? עיניה פקוחות, אך לא תראה מאומה …שׂערותיה הלבינו …בת שלושים שנה! מירל לא ענתה מאומה, וַתּשׂם את המשקפים הגדולים על חוטמה הדק והקטן וַתּחל לקרוא. – אֵל אחד בשמים! –הוסיפה פרידה לדבּר – הוא יראה וידע את מחשבותיה ורגשותיה כעת. התדאג לילדיה? התזכור עוד את ימי נעוריה. _____________ אמנם כן. במוח החולה תעבורנה כל שנות ימי חייה. בדמיונה והנה היא נערה בת חמש-עשׂרה שנה, יתומה מאמהּ, ועליה לבד לכלכל את עניני הבית. אך קום תקום ממשכבה בבוקר, והנה ידיה מלאות עבודה, תרחץ את ידיה ואת פניה, תסרק את שׂערותיה השחורות והארוכות, תטאטא את הבית, ואחר-כן תחמם את המיחם הקטן; אך המלאכה האחרונה לא נעשׂתה כה מהר, וראשה סובב עליה כגלגל מן הקיטור והעשן, שעלו מן המיחם בנפחה בגחלים. פניה היו חיוורים תמיד וגם אודם קל לא נראה על לחייה; ואביה היה נאנח תמיד בהביטו אליה: “כאמא כן בתה!” אך מי ישׂים לב לדבר הזה? עליה ללכת לקנות לחם; בעד שתי אגורות חלב-חמוץ, ועוד דברים נחוצים לארוחת-הבוקר, ואז תחל להכין ארוחת-הצוהרים, העבודה אשר לא נעמה לה ביותר היתה ללכת אל בית-המטבחים לקנות בשׂר, כי בהרים הקצב את קרדומו מעל ראשי הנשים הסובבות אותו, לחטוב את הבשׂר, עבר קור בכל עצמותיה, ראשה כבד עליה ואוזניה צללו, על כן לקחה תמיד את כל אשר נתן לה הקצב ולא הפצירה בו, ככל הנשים, לתת לה “חלק רך וטוב”. גם הקצבים הביעו תמיד תהילת “חנה החיוורת”, באמרם כי כל הנשים אינן שווֹת אצבעה הקטנה. את הבשׂר עליה לשרות במים, למלוח, להדיח, ואחרי-כן לשפות את הקדירה על האח. אחרי מלחה את הבשׂר היא מַצעת את המיטות ומבעירה את האש. הקדירה רותחת כבר על האש והשעון השמיע כבר אחת, שתים, עד שתים-עשׂרה פעם. פניה החיוורים יאדימו פתאום כשני. היא מבטת כה וכה, והנה אביה איננו בבית, היא פותחת לה בלאט את הדלת ויוצאת אל הפרוזדור. שם תעבור על פני פתחים אחרים, אף תתעכב לרגעים על-יד כל דלת לראות, אם לא יצא מי, ויוצאת את החצר ושם תעמוד בשער הרחוב הצר – ריק. היא מַטה את אוזנה אל הקיר ושומעת קול צעדים, גל דם חם זורם אל פניה: “הוא הולך!” וכרגע תראהו מרחוק, לבוש מעיל ממראה תכלת ועליו נוצצים כפתורי כסף, ככוכבים בתכלת הרקיע, וצרור ספרים תחת זרועו, ועיניו נטויות אל השער. ובראותו אותה יעבור צחוק-חן נעים מאוד על שׂפתיו. הוא ימהר לגשת אליה, ולבה יענה כהד לקול צעדיו. בהתקרבו אליה תרעדנה שפתותיה. והנה הוא ניצב לעומתה …ראשה סובב סובב עליה כגלגל. למען לא תפול ארצה תשלח מהר ידיה לאחוז בשער, הוא ישׂח אליה והיא מרגשת את נשימתו החמה. בין כה וכה תסוב איזו דלת על צירה והוא יחליק מהר בעד השער. בשעה השלישית אחרי הצוהרים יישנה המחזה הזה. אחרי ארוחת-הצוהרים תשב לתפור ולתקן כותונות. מן הבית השני יחדור עמוק ללבבה קולו הנעים עם מלים זרות ומשונות – ואף גם זאת מה ינעם לה לשמוע ולהקשיב …אך לפעמים יכאב לבבה. מאד תתאו לדעת מה פשר המלים האלה – – _____ השמש תרד מעט מעט לפאת ים עד אשר תסתר כולה, ואז יבואו האנשים עם הנשים הגרים בחצר וישבו יחד על המושב אשר לפני השער, לדבּר ולשׂוחח כחפץ לבבם, היא פותחת את החלון ומוציאה את ראשה החוצה, לשמוע בספר שמואל עושׂה-החבלים על אודות בנו, כי הוא התלמיד הנבחר בהגימנזיום, כי על כל לימודיו יינתן לו הציון חמישה, וכי כל מוריו יאהבוהו; וכי היה יהיה בקרב הימים לשׂר-העיר, לשׂר-מחוז ואולי לשׂר-פלך. – ישמרנו ה'! – קרא אחד היושבים – לו היה פה שׂר יהודי, כי עתה הצר לנו רב יתר. – ואיפה אני? – – קרא שמואל ברוגז – האם אתנהו ללכת בשרירות לבו? האם לא אביו הנני? בין כה וכה התגנב יעקב אל הבית פנימה ויעמוד לימינה, וישען על החלון, וראשי שניהם נגעו זה בזה …מאז לא שמעה עוד את אשר ידבר בחוץ, גם את דבריו, אשר דבר באוזניה, לא שמעה ולא האזינה. ___________ – קומי נא, בתי היקרה, אך אל תפחדי – עורר אותה אביה משנתה באחד הלילות – קומי נא, כי שׂריפה בעיר, הנה קול המון פעמונים. ברגע ההוא נפתחו תריסי החלונות ברעש והמולה, ולשונות להבה התפרצו פתאום אל תוך הבית, ותמונות שחורות ואיומות נראו לעיניה בתוך הלהבה …אחדות עופפו אליה ואחדות אל אביה – ומרוב פחד התעלפה. כאשר שב רוחה אליה, שכבה ברחוב העיר ואך כותונתה כיסתה מעט את מערומיה. מסביב היה אור. להבות אש עפו מכל העברים ברעם וברעש כהמון שֵדי שחת, להשחית ולבלע בתים ויושביהם, ואוזניה צללו לקול שריקות האש הגדולה אשר מסביב לה, וילל הנשים הקוראות בקולות מוזרים: “הה, בני! חוּסוּ! הצילו! הה, בתי!” – ואביה עומד שחוח עליה ומדבר אליה ניחומים: “הירגעי נא, בתי, אל תיראי, תהילה לאֵל כי עבר האסון. גם לא אוּנתה לכל איש רעה!” כמאה צעדים הרחק מן הבעֵרה שכבה על הארץ וַתּרא וַתּשמע את כל אשר מסביב לה. פתאום נשמע קול ילל נורא מבין המהומה: “יעקב! הצילו! יעקב בוער באש!” וכל האנשים אשר עמדו מסביב פרשׂו כפיהם ויקראו גם הם בקול איום: “יעקב! יעקב!” והיא רואָה, והנה יעקב בחלון …וקולות למאות קוראים אליו, כי יקפוץ החוצה, ואלפי ידים פשוטות אליו, לאחוז בו בנפלו. הנה הוא עומד על סף החלון. כבר כפף את ראשו החוצה, הנה הוא עף ברוח … ממעמקי לבה תפרוץ זעקה איומה …היא חשה ומרגשת, כי הזעקה תחרוג מקרבה למעלה, אך תכּלא בגרונה, מבלי יכולת לצאת החוצה. לשוא תתאמץ לקרוא, לשונה דבקה לחכה ולא תוכל הוצא מפיה אף הברה אחת, וַתּשב וַתּתעלף. _________ כאשר שבה שנית לתחיה, כבר גרו בבית אחר, בחדר צר, אָפל ורטוב, והיא שכבה לא במיטה על כרים וכסתות כאשר הסכינה, כי אם על שני כיסאות שבורים מכוסים בבלואי-סחבות. בפוקחה את עיניה ישב אביה על ידה. – התהילה לאל! עתה שבת, בתי, לאור בארץ החיים – קרא ברגש, ואחר השח את ראשו אליה וַיִשק לה על מצחה. – זה עתה ישב יעקב על יד מטתך. גם הוריו יגורו בחצר הזה. שארית דמה זרמה אל לחייה החיוורות כסיד. –חנה’לה – הוסיף אביה לדבּר אליה – אולי תחפצי מה, מרק או מעט חמין? גם מרק גם חמין איוותה נפשה הצמאה מאד, עד כי דבקה לשונה לחכּה, שׂפתיה ניחרות וכמו חשה יבושת בקרבה פנימה, ותאמר לבקש מה, מרק או חמין להשיב נפשה; אולם אך שׂפתיה נעו וקולה לא נשמע. –בתי – אמר אביה אליה – עודך רפת-כוח …. דבריו אלה הרגיעו את רוחה. על האח עמדה קדירת מרק ועל הרצפה על יד התנור עמד המיחם, אשר רתחו מימיו, ותוצא ברוב עמל את ידה הדקה מתחת לשׂמיכה אשר עליה, ותרמוז בה על המיחם. ומני אז אך ידיה היו לה לפה. היא היתה לאילמת – – – היא שבה לאיתנה, וַתּשב לכלכל את כל עניני הבית; אך עבודות הבית כבדו עליה מיום ליום, אביה התבונן בה תמיד וייאָנח מרה …גם פרנסתו הלכה הלוֹך והתמעט מיום ליום. במשך שנה שלימה הצליחו לקמץ ממחיתם מעט כסף, די לקנות שתי מיטות, כרים אחדים גם כותונות אחדות לעורם. מעט הכסף הזה לא נותר להם מהוצאות הבית, כי אם מקיבתם הרעבה. לא אחת ושתים לא אכלו ארוחת צוהרים, וכמעט תמיד שכבו לישון בלי לאכול ארוחת-ערב. אך ירדה מן המיטה אשר שכבה עליה ירחים מספר, באה אחת השכנות הביתה וַתקח לה את המיחם הקטן, אשר השאילה לאביה בחלותה, מן היום ההוא והלאה לא שתו עוד חמין. הקצב האמין לה ויתן לה בשׂר בהקפה, אבל אך לשלוש ארוחות ולא יותר, ומנת חלקה – עצמות וגידים. מצבם הלך הלוך ורע, אביה זקן, קומתו שחה, שׂערותיו הלבינו, גם על משכבו בלילות לא ינוח, ייאנח וישׂבע נדודים עד אור הבוקר, וביום הוקיר רגליו מביתו תמיד. אולם יעקב לא שוּנה ולבבה ידַמה כי עוד גדל וַיִיף, ולמן השׂריפה גדלה אהבתו אליה שבעתים. מדי יום ביומו, בשעה שתים-עשׂרה ובשעה שלוש, נפגשו יחד בשער החצר; ולפנות ערב יבוא תמיד אל ביתם וישב עמה על יד החלון, ויעביר ידו על חלקת שׂערותיה השחורות, הרכות והדקות כמשי, יִשקנה נשיקות חמות וארוכות, ודמעות, דמעות תזלנה מעיניה באין הפוגות … _______ כשנסע יעקב מעיר מגוריו לגמור את חוק-הלימודים באוניברסיטה במחלקת הרפואה, היה דורש בשלומה תמיד במכתביו לשמואל אביו. – חנה’לה! – קרא לה שמואל בפעם בפעם – יעקב בני דורש לשלומך! מה יקר אז שמואל בעיניה! מה יגדל חפצה להביע לו את רחשי תודתה; אך מה יועיל החפץ? שׂפתיה נעות וקולה לא יישמע … לתקופת השנה, ושמואל הביא עוד הפעם דרישת שלום, אך שונה מאד מן הקודמת. – התראי חנה’לה – קרא אליה – – מה יקר מפנינים יעקב בני. כבר יבקר את המחלקה השניה, ובכל זאת לא יבוש באביו ובאמו ולא יחדל מכתוב גם אליך. הדברים האחרונים פילחו את לבבה, וכעבור ימים מספר ספר לה שמואל על דבר בנו, כי לא ייעצב עוד לביתו, כי נקרוא נקרא לבית גביר גדול לנשף-חשק ויצא במחולות עם כל הנשים והעלמות …. כל יצורי גוָה רעדו יחד, רגליה מעדו וַתּפול על המיטה, ושתי בהרות אדומות נראו על לחייה החיוורות כסיד. לילות אחדים ישבה אל החלון ותשמע את אשר ידוּבּר על המושב אשר לפני שער החצר. – השמעתם? – אמר אביה – הן צחקנו תמיד על שמואל ובנו; ועתה ימלא שׂחוק פיו עלינו כולנו, כי זה עתה קבּל מכתב משדכן אחד, כי יציע לפני יעקב בנו נכבדות עם סך שמונת אלפים רוּבּל כסף נדוניה; אך בנו יכתוב אליו, כי לא יאבה ולא ישמע, אם לא יתנו שנים-עשׂר אלף. התשמעו? שנים-עשׂר אלף יאמר לקחת, ולא יפחית אף אגורה אחת. חנה נפלה לארץ כנפול עץ רק תחת הגרזן אשר יונף עליו, וָתּחל עוד הפעם שבועות אחדים; אך הפעם לא שכבה עוד בבית אביה, כי אם בבית-החולים, אשר ייקרא לו “הקדש”. בצאתה הפעם מבית-החולים היתה כבר לאחרת; פניה ירקרקים תמיד, עיניה עצומות מעט, כמו לא ראו שינה זה זמן רב. עצלה, וגם זכרונה עזבה, ולא ידעה עוד גם לכלכל את הבית. את אשר ציווה אביה לעשׂות עשׂתה, אבל לדעת להבין מעצמה לא יכלה, וגם בעובדה את עבודתה על פי אביה, נראה לעין כי לא ידע לבבה את אשר תעשׂינה ידיה. בבוקר בבוקר הזכירה אביה ללבוש את בגדיה, לרחוץ את פניה וגם לאכול לחמה. ובאחד הלילות שב אביה מדרכו הביתה וימצאנה יושבת בלבושיה על מיטתה ורועדת מקור. ________ ה“תנאים” נכתבו. את פיה לא שאלו. נשים אחדות הלבישוה שׂמלת בד חדשה והושיבוה בראש הנשים, ואחר-כך פתחו את הדלת למול בית “השכן”. שם ישבו האנשים. – התראי – אמרו נשים אחדות באוזניה – את היושב שם לימין הדיין? הוא החתן. חנה לא נשׂאה את עיניה להביט בפניו, ותבט לארץ כבראשונה. – אך זאת “נשמה טהורה” – קראו הנשים פה אחד, ותתפללנה לה' כי תהיינה להן בנות כמוה. יודעת היא כי אך אושרה וטובתה אביה מבקש, ולא לה לחווֹת דעה. גם את החתן היללו מאד באוזניה: למדן מופלג הוא. הדיין יאהבו מאד, והרב ידבר אתו תמיד בדברי תורה. וכי דבר קטן הוא? לפרנסה לא תדאגי עוד, כי בלי ספק ימצא בעיר הזאת משׂרה נכבדה, משׂרת ה“מלמדות” היותר גדולה. והיא ישבה במנוחה כאחת הקרואות, כמו לא לה הדבר נוגע; אך לקול הקערות הנשברות רעד כל גוָה ותחל לבכות בכי תמרורים. _______ כל החזיון הזה היה ביום חתונתה. בבית אשר נכתבו בו ה“תנאים” ניגנו “כלי הזמר” ועלמות אחדות יצאו במחולות, והיא הביטה אליהן במנוחת נפש כנוכריה. אך כאשר נשׂא החזן תפילת “אל מלא רחמים” ואביה ניגש אליה וֹיפול על צוָארה, וַיבך מרה, התעורר רוחה מעט וכמו חשה קור בקרבה פנימה. אז נדמה לה כי היא מתה, והאנשים אשר בבית נאספו יחד ללַווֹתה לבית עולמה … ברוב כוח הרחיקו האנשים את אביה ממנה, והיא שבה שנית וַתהי כקפואה, לא הרגישה גם בעלות הכורת על שׂערותיה השחורות הארוכות. אך כאשר כיסו את ראשה במטפחת גדולה ועיניה חשכו פתאום, נבהלה מאד, ונדמה לה עוד הפעם כי מתה זה כבר והנה היא שוכבת בקבר. אך אחרי החופה התעוררה, כאשר יתעורר איש משנתו; ובראותה את “מרק הזהב”, את חוטם אישה הגדול והעקום ואת החטוטרת אשר על שכמו, קמה בכל מאמצי כוחה ממושבה, וַתּעמוד לנוס; אך כוחה עזבה כרגע, וַתּפול אחורנית על הספסל ומפיה התפרצה שריקה איומה …לשוא! הנהּ נשׂואה לאיש והנעשׂה אין להשיב. כי מושחת מאיש מראהו, כי חטוטרת לו על השכם, כי חוטמו עקום ועבה ויבּלת גדולה לו על לחיו השׂמאלית – לא נעצבה אל לבבה, כל עוד אשר עמד מנגד ולא ניגש אליה; כי מה לה ולו, אם ישב בבית? הן דבּר לא ידבּר עמה, והלוַאי לא הביט גם אליה. מיום חתונתה לא נשׂאה עוד אליו את עיניה, מיראה פן תפגשנה עיניהם יחד, והוא הביט אליה בתמהון-זר, עד כי ממבטו קפא מעט הדם אשר בעורקיה. מדי ערב בערב נפלה עליה אימה חשכה וַתּנס מן הבית, וַתּצא אל החצר, וַתּעמוד בשער שקועה בהמון מחשבותיה. וכאשר לקחה אביה משם, וַיביאנה ברוב כוח הביתה, רעדו כל עצמותיה מפחד ולא יכלה עמוד על רגליה, ולמרות רצונה נפלה על המיטה. אך בשום אופן לא נתנה לפשוט את הבגדים ממנה, כי יללה וַתּשוך, ותקרע בצפורנים את פני אביה והשכנות אשר עזרו לו; אך כאשר ניגש זיינוויל אישהּ אליה, עזבה כוחה ולא יספה להאבק עוד. כבול עץ שכבה על המיטה כל עוד רוחה בה. עשתונותיה נבוכו ולא ידעה מה אתה עוד …. ________ מיום בוא זיינוויל את הבית לא הציק להם המחסור עוד כבראשונה. נבואת הנשים נתקיימה, כי מצא לו די שׂכר למחיתם, בלמדו גמרא לבני “בעלי בתים” בעיר. בדף העץ הנקוב אשר מעל לארובה נראו כפות ומזלגות, וממעל להם קערות אחדות. גם שתי מיטות מוצעות בכרים וכסתות נמצאו בבית. גם שולחן, גם שני ספסלים עמדו במשטר כל אחד על מקומו. בערב האירה מנורת-נפט קטנה את הבית, ובליל השבת דלקו על השולחן ארבעה נרות במנורה בת ארבעה קנים. אך היא לא שׂמה לבּה לכל אלה. אביה ואישהּ עשׂו יחד את כל העבודה בבית; טיאטאו את הרצפה, קנו בשׂר וַיבשלו, וַיתנו לה לאכול מאשר הכינו, הציעו את מיטתה, וַיגישו לה חמים בעודה על משכבה, וַיבקשוה ללבוש את בגדיה. אז מלאו לה שמונה-עשׂרה שנה, רפיון גוָה עבר מעט, גם פניה לא היו רעים עוד כאשר עד כה, והדמים בעורקיה נזלו לפעמים בחזקה כבימי נעוריה. כאשר לא נכרו עקבות העוני והמחסור, אשר חוללה השׂריפה בביתם, כן גברו חַיִל רוחה וגופה גם יחד וַתּתעודד, וַתּתעורר לחיים חדשים. ויהי אך עצמה את עיניה – והנה יעקב, לבוש מעיל ממראה תכלת וצרור ספרים בידו, עומד לנגדה; אוזניה תצילנה מקולו הנעים, הנהּ מַרגשת את נשימתו החמה, וכבר תשלח ידה להקיף את צוָארו בשׂערותיה הארוכות והשחורות; אך מה נפעם לבבה במששה את ראשה המגולח. כנציב שיש תעמוד בלי נוע, ומעיניה יציץ פחד נורא מאד … פעם לפנות ערב ישבה חנה על מיטתה, זיינויל עמד על-יד החלון וַישׂוחח עם היושבים על המושב אשר לפני השער. ר' דוד’ל ישב בפינה ויקרא בספר תהילים בדממה, ובידים פרושׂות הביט אל בתו הלבושה לבנים. אפלה שׂררה בבית. ולבושה הלבן נראה כבהרת לבנה ארוכה בחשכת החדר; והיא ישבה לה בעינים עצומות, זרועותיה וידיה פשוטות לפניה, כמו חפצה לחבּק מי אל לבה. פתאום קמה ממיטתה ותרץ מהר אל החלון, ותנשום בכבדות, ולבה הלם בקרבה ותיגש אל אישה ותחבקנו. אך כאשר הסב זיינויל את פניו אליה, ותכירנו לאור הכהה, אשר לפני החלון, נרתעה אחורנית ופניה התעַוו מפחד ושאט-נפש, ולולא מהר ר' דוד’ל לאחוז בה, כי עתה נפלה לארץ. \­­­­­­­­­­________ ובכל זאת ילדה לו בן ובת. ________ לא ארכו הימים ור' דוד חלה וַימת. חנה היא עומדת בבית-העלמין, שתי נשים תומכות אותה, והיא לא תעצור כוח לעמוד הכן; עיניה מפיקות מבוכה ותמהון, כמו חפצה לשאול: “מה נעשׂה פה? מדוע לא יובילוני הביתה?” אך רוחה שלֵו ולבבה ינוח. היא מרגשת, כי לא יכאב לה מאומה, אך כוחה עזבה ולא תוכל להניע ידיה, וגם לשׂאת עפעפי עיניה להביט אל הנעשׂה מסביב לה יכבד ממנה; והנה היא מובלת אל הקבר הפתוח, ולעיניה איש עטוף לבנים, פניו צהובים, וזקנו הארוך והלבן חלוק לשנַים, מונח בקבר עמוק …מה זאת? – יחשוב לבבה – ואם לא זקן אבי הוא? ומה לו פה? איש אחד מניח שברי חרס על עיניו, והאנשים אשר מסביב ימלאו כרגע את הקבר בעפר וחול, והיא מבטת במנוחת נפש ועיניה יבשות. אות כי עצבונה יַעבור כל חוק וגבול, אמרו הנשים, אם לא תוכל לבכות. אבל אחדות מהן התקצפו עליה ותאמרנה כי “בהמה” היא, כי לא יגע הדבר עד לבבה …והיא שומעת זאת, ויודעת כי אליה תרמוזנה מליהן ולא תדע על מה זה ולמה. אך בקום זינוויל לאמור “קדיש”, חשה פתאום כאב נורא בעומקי לבבה, קולו פילח את כליותיה וַתּתכּווץ כנחש, וַתּפול לארץ, ושריקות איומות התפרצו מפיה בלי הרף, וַתּך בראשה אל הארץ. אך אז הרגישה כי מת עליה אביה, ומעתה תהיה עם אישהּ לבדה בבית. על אודות ילדיה לא חשבה, כאילו לא ידעה מהם מאומה. ________ וַיהי באחד מימי הקיץ, יום חם ובהיר, החלון היה פתוח, וחנה עמדה לפני האח, שקועה במחשבות ובזכרונות. ובתוקעה את הכף אשר בידה בקדירה אשר על האש, להסיר את הקצף ממנה, שכחה להוציאה, וַיפּלא בעיניה, כי לא שמעה קול השעון זה זמן רב. על עפעפיה נראו פעם בפעם נטפי דמעה, אשר יבשו כרגע מלהב האש ממולם. ילד אחד ישן בערשׂו הקטנה, הניצבת לפני מיטתה, והשני זחל אליה לאטו על ידיו ורגליו, ויאחז בכנף שׂמלתה. – אמי! הקדירה רותחת ועוברת על גדותיה! וַתרעד כרגע, ותסב מעט את הקדירה הצדה. – התשמעי, חנה? – קרא אחד מגרי החצר מבעד לחלון – יעקב שב הנה מוכתר בתואר “דוקטור”. כרגע לפתה את מוט הברזל אשר בפינת האח ותישען עליו. אך נדמה לה כי לבה יתפרץ החוצה … ________ היום רד. השמש נטה לערוב. ה“הקדש” פנימה יחשך מרגע לרגע. מירל האירה את המנורה הקטנה התלויה בקיר וַתתבונן בפני החולה: עיניה פקוחות, שׂפתיה פתוחות; אך שיניה חרוקות ודבוקות יחד וריר יסתנן בעדן. – רבונו של עולם! – נאנחה מירל בדממה – מתי יבוא קץ למצוקות-שאולה אלה?! הדלת נפתחה ואיש זקן שפל-קומה בעל זקן ופיאות ארוכים ולבנים, בא הביתה, ובידו הוא מוביל שני ילדי האילמת, וַירמוז בעיניו למירל. וַתּקם, וַתּיגש אליו בדממה. האיש הזקן קרץ עוד הפעם בעיניו למול החולה כשואל: מה שלומה? הכול בידי שמים! – ענתה מירל. הזקן נאנח מר וַידום. – התדעי מירל? – אמר הזקן אחרי דומיה של רגעים מספר – אין מקום פנוי בביתי הצר, נכין איפוא משכב לילדים פה בירכתי החדר. אך אל תתנום לצאת החוצה, לבל יקרם אסון חלילה, כי הנה השמים מכוסים עבים, ועוד מעט וירד השלג. שמעיני, מירל, אין זאת כי שגיאה ב“לוח” ה', ובמקום “שבועות” כתוב שם “חנוכה” … – הס, רשע! ב“לוח” של שמו הקדוש לא תימצא שגיאה חלילה, כי לא בשׂר ודם הוא וישגה. וה“לוח” אשר לו הוא בלי ספק “מעשׂי אלהינו”; אך נחדל מדבר הבלים. אייה בריינה? – בריינה? בריינה איננה! בריינה הקדיחה תבשילה, המרק והבשׂר אוּכּלוּ באש, גם העצמות נשׂרפו, והמעט הנשאר לפליטה אכלו הצפורים האלה אשר הביאתם עמה …ובראותי כי בטני תחסר, שלחתי ידי שנית אל כיסי וָאוציא ממנה חמש-עשׂרה אגורות, וָאתנן לה בידי ממש, לקנות בשׂר עוד הפעם, והיא חייבת לבשל שנית מרק לארוחת-הצוהרים. היא חייבת לבשל, השמעת? ויעבור עליה מה! – הרר! – שרקה החולה בגרונה בקול מחריד לב ונפש. מירל פתחה מהר את ה“מעבר יבּוק” וַתּחל לקרוא בו באוזניה. שני הילדים ישבו יחד על הארץ בפינה, נבהלים ויגעים. כעבור רגעים מספר נפלה עליהם תרדמה וַיִישנו, ראשיהם נשענים איש ברעהו וידיהם הקטנות אחוזות ושלובות יחד. והנה הרופא בא הביתה, וַיגש מהר אל החולה, וַישׂם ידו על מצחה; רגעים אחדים מישש את “הדופק” וַיאשו, וַישׂם את פניו אל הדלת. מירל מיהרה אחריו, וַתשאלהו על הסף. אם יש לה תקוָה לשוב אל לתחיה. הרופא הניע בכתפיו, וַירם אצבעו למעלה. ________ ומחזות הימים שעברו יעברו עוד פעם לפניה. עוד הפעם הבית ריק כשהיה אחרי השׂריפה. עוד הפעם קירות רטובים, פשוטים ועוֹרים …השולחן, הספסלים, הכרים והכסתות, המנורות, הסכינים והמזלגות, הכפות והקערות, כולם יחד נעלמו ואינם. לא האש, כי אם מחלת זיינוויל אכלתם. הוא שוכב על המיטה בלא כוח – ומה חָוורו פניו? הרצפה אשר לפני המיטה מאָדמת מדמו … –חנה – קרא אליה בקול דק ונמוך – עוד מעט וסר עולי מעל צוָארך. הן תמיד הייתי למשׂא עליך. מיום דעתך אותי תכלית שׂנאה שׂנאתיני, אף כי שׂהדי במרומים, אך טוב הייתי לך כל הימים. דבריו מכאיבים לבבה מאד. אך זכה היא בעיניה וחפה מפשע. מעודה לא שׂנַאתּוּ, להיפך, ידוע ידעה כי איש ישר הוא וטוב לב, ירא-אלהים ולמדן גדול; אך זה חפצה כל הימים, כי לאיִגש אליה … – הגידי נא אַתּ, חנה! – יוסיף החולה לדבר – אם עשׂיתי לך רעה אם דבּרתי אליך קשות מעודי? האם לא עשׂיתי למענך כל אשר השׂיגה ידי? ידעתי כי רפת-כוח אַתּ וָאעשׂ, וָאעבוד אני …הילך איש כערכי לקנות בשׂר? היבשל על הכירים? הירחץ ויסרק ילדים? …ואת כל אלה אני עשׂיתי! …הן למענך עזבתי את ה“חדר” …נפלתי למשכב. עוד מעט יבוא קיצי …ואת תשׂנאיני עוד. כמדקרות חרב היו דבריו ללבבה, ועיניה מלאו דמעה. לוּ היה בה הדבּר, אזי ידעה לענותו. – האמנם תשׂנאיני? – הוסיף החולה לשאול – האומנם? – לא! – הניעה בראשה. ועיני החולה נרטבו מדמע. – הבה, אראה נא – רעדו שׂפתיו השחורות – אראה נא. גשי איפוא אל המיטה ושבי פה. אחזי בידי … הוא מתחנן אליה כילד רך, היא עושׂה צעדים אחדים, וַתּעמוד כשני צעדים הרחק מן המיטה, כנציב שיש. לבה יפעם בחזקה מרוב פחד וידיה תרעדנה … ________ זיינוויל מת והיא נשארה בודדה, גלמודה וחולה, עם שני ילדיה. ואז, אחרי היאסף אישה אל עמיו, התעורר בה בפעם הראשונה רגש האהבה לילדיה, וַתּקחם על זרועותיה, וַתּשק להם, וַתּחבקם אל לבה בכל עוז, ובכל פעם מידי עשׂותה זאת, רחש לבה רגש נעים, ויגונה הקודר עזבהּ מעט. כאשר רעבו ילדיה ללחם, נתנה את אצבעה במו פיהם למוץ ולשוך אותה … – אם אילמת! – צעקה הילדה וַתּשוֹך את כנף שׂמלתה –– לחם! תני לי פת לחם! כברק עבר הרעיון בלבבה, כי הבת תקוֹם את נקמת אביה. תוארה ממש כתואר פניו. ומשה’לי ישב דומם בפינת הבית ודמעות נזלו על לחייו … ופתאום התפלץ לבבה. דמיה רתחו בעורקיה, ותחל לרוץ הנה והנה, ותשרוק בקול איום מאד. וַתּשׂרוט את עור פניה בצפורניה, ויראו הילדים וינועו, וַידמו יחד …וכל גרי החצר נזעקו לקולה – – – ________ אנשי חסד אספו בשבילה מעט כסף וַיקנו לה פירות ותופינים ויכינו לה “מעמד” ברחוב העיר. הנשים חמלו עליה ותעזורנה לבה בכל אשר יכלו. אחת מהן, כאשר קנתה “מציאה”, חילקה עמה חלק כחלק. בימי החורף הרימו לה תרומה מן הגחלים הלוחשות אשר בקדירותיהן, להחם את בשׂרה הקופא מקור. כל נערי ה“חדרים” קנו ממנה תופינים וממתקים. היא מראה באצבעותיה את מחירם והם משלמים. ילדיה ישבו תמיד לפניה, וכאשר אך הלך לו הקונה, הביטה אליהם וַתּבך . ככה עברו עליה שנים אחדות. אולם ביום סגריר, כאשר לא יכלו ילדיה לצאת החוצה וישבו בבית, ישבה לפני סַלה כגוף בלא נשמה, ועיניה אך לנוכח הביטו, ולא ראתה את הקונה ולא את ה“סחורה” וגם לא את האגורות הנתּנות לה, ולולא הנשים אשר השגיחו עליה, כי עתה לא נשאר לה מכל “סחורתה” מאומה. _______ הדלת נפתחת שנית ואשה באה אל הבית. – מירל עטרתי! מה זאת? מה נהיתה? זה עתה שבתי מן הכפר, שמה קניתי, שמעי נא מירל, “מציאה גדולה”, ביצים וחמאה; אך לא זאת חפצתי לספר לך. בקרבי אל העיר והנה רעם הממני. מה נפעם לבבי, ראשי סובב הולך עלי, אויה לי, כלכּל זאת לא אוכל. מירל עטרתי, הנני מבקשתך, סַפּרי לי; מה נהיה פה? מה זאת תשאלי, סרל? – ענתה מירל – אם יהיה לרצון לפניו, ברוך הוא, לייסר איש על חטאיו, לא תחסר לו הסבּה …ולבשׂר-ודם עוד רע עשׂרת מונים מן הכלב. הנה אנחנו יושבות שם ברחוב, והשלג יורד עלינו בלי הרף, ואומַר בלבי: לו הלבינו חטאינו כשלג, כי עתה כבר בא המשיח; הנני נופחת בגחלים אשר בקדירה, להחם מעט את דמי עורקי הקופאים מקור; והיא, האילמת, יושבת בלי נוע, כאילו מַן הוא היורד מן השמים לעיניה, “אך זהו דם הנעורים”, אמרתי בלבבי, “גוף צעיר, לא עצמות בלות מזוקן”. “דם הנעורים”, אמרתי בלבבי, “יחמם רב יותר מבלואי-הסחבות אשר עלינו” (הו גם הבגדים אשר כיסו בהם את דוד המלך, זכרונו לברכה, לא החמו את דמו הקר). פתאום זכרתי ואשׂים אל לבי, כי מאז הבוקר לא נתנו לה אף גחלת אחת, קמתי ממושבי לגשת אליה, אף כי אך ברוב עמל אשׂא את רגלי הצבות; אבל מה אומַר לך, סרלה ומה אסַפּר; ניגשתי אליה, והנה - כל גוָה ינוע; ובטרם שלחתי את ידי לאחוז בה, נפלה לארץ כבול-עץ. טוב היה שהייתי אני במקום המעשׂה, כל הנשים הרימו את קולן ותצעקנה, אך אני צעקתי בכל כוחי, קולי נשמע עד למרחוק ולא חדלתי מזעוק, עד אשר באו שני אנשים וַישׂאוה, וַיביאוה הנה – ולמן היום ההוא היא שוכבת כאבן, כאשר עיניך רואות, והרופא – הן אמנם מה כל חכמת אנוש? – איננו יודע בין ימינו לשׂמאלו. מחלתה, אומר הוא, היא “דלקת המוח” – השמעת? השמעת? מאז הבוקר לא היתה לה אף גחלת בוערת אחת, השלג כיסה אותה ואת סַלה והקור גדול מאד, הוא יאמר כי “דלקת המוח” לה. – מעודי לא האמנתי ברופאים – אמרה סרל בגאון – מה ידעו ומה יבינו, אם כל חכמתם למדו אצל “הגויים”? העיקר שלא לאחר את המועד – המים, עלוקות ולחישות …והשאר – הבל הבלים! ומצב האילמת הולך הלוך ורע. הבהרות אשר על לחייה לא תיראינה עוד. כל פניה צהובים כשעוָה, מבין שיניה יפרוץ הקצף, גרונה יהמה כחלילים, הנשימה האחרונה תיאבק עם מר המוות. פעמים אחדות פקחה את עיניה וַתּשב וַתּסגרן כרגע, ובשארית כוחה לחצה את חזה בידיה … הילדים ישנו עוד את שנתם, ושתי הנשים עמדו נבהלות לפני המיטה. האילמת פקחה את עיניה, וברוב כוח פשטה את זרועותיה הדקות כקסמי עץ ותשאף רוח, ותקרא פתאום בקול איום: “יעקב!!” וברגע ההוא נפלה אחורנית על הכר - מתה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/113

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m114.txt

"אִם" ושלשה קוים

שמריהו לוין

119618

"אִם" ושלשה קוים יירשם הדבר – ואפשר בדף האחרון של תולדות גלותנו. ואם יגדל שם, בארץ ישראל המשוחררת, דור חדש, שלא ידע מהי עבדות ורוח עבדות מהי, נראה לו את הדף האחרון בתולדות הגלות שלנו, ויווכח, עד היכן עשויה רוח של עבדות להרעיל את הנשמה ולהמאיס ולשקץ ולחלל את הנשגב ואת הקדוש, עד היכן עשויים לרדת ולשקוע מטה מטה בני אדם, שאיבדו בעבדותם כל רגש כבוד לעמם. והדור היהודי החדש, שנולד בן-חורין, שנחנך בעצמאות, ירעד כולו בקראו את הדברים מעל הדף האחרון של תולדותינו בגלות, וידבק בכל לב ונפש אל החירות ואל ארץ חירותו. גדולה היא השעה, נוראת הוד היא השעה. אומות העולם נלחמות מלחמתן הלאומית האחרונה. שוב אין יחידים. כולם נתמזגו לכללים, כל אחד נאמן לעמו, כל אחד מסור לדגלו. בא והגיע יום הדין של התולדה העולמית, בא יום ההכרעה לגורלם של העמים. ואף נגזר והולך גורלו של המזרח שלנו. בשערי עזה, בעיר העתיקה של הפלשתים, מקום ששמשון אהב להראות את כוחו לאויביו, עומד עכשיו מחנה בריטי. מפקד הצבא האנגלי, ארצ’יבלד מוררי, מצא ראוי לפניו להודיע לעולם את הטעמים הפנימיים שהניעו את ממשלתו לשלוח את מחנותיה אל המזרח. והרי הוא מדבר בכובד ראש ובחגיגיות על קיום החלום של “שיבת ציון”, של החלום ההיסטורי, העובר כחוט השני את תולדות גלותנו הארוכה מתחילתן ועד סופן. כל העתונות של העולם הנאור מביאה את ההכרזה של המצביא האנגלי, ונאחזים בה כבהכרזה רשמית למחצה. כל העתונות מגיבה על ההכרזה הזאת בנעימה של כבוד. היא נרמזה, שהדברים אמורים כאן במשהו חשוב ונכבד. כל העולם הנאור יש לו עד היום הזה יראת-הכבוד מיוחדת בפני ציון וירושלים, מהן יצאו קרני-אור ראשונות לעולם ובנשימה עצורה הוא מאזין ומקשיב אל המאורעות החדשים המתרחשים בארץ קטנה וגדולה זו. על העולם היהודי אין מה לדבר. סבור אני, שכל נשמה יהודית, שיש לה עוד זיקה בת זיקה לעמה, נתרעדה כולה למקרא הכרזה זו. קמו ונתעוררו תקוות ישנות, ותמונות ומראות חדשים התחילו מרחפים לעיניהם. סבור אני, שאפילו מומרים נגעה ללבם הכרזה זו, אף בנשמתם הממושכנת לאחרים זע משהו. ורק אחד עמד בנאמנותו לגלות, בנאמנותו לחולין. הוא ה“פורברטס” היהודי, כלי מבטאם של מאתיים אלף וששים וחמשה פועלים יהודים. לא להביא את הידיעה כל עיקר, לדון אותה בהשתקה גמורה, כפי שהוא נוהג תמיד בנוגע לחזיונות שאינם מתאימים ונאים לפסיכולוגיה הקינית, של חולי חולין, לא יכול. הרי ידיעה מרעישה היא לכל הדעות, ואפשר והקורא יתרעם על כך, שלא ימצאנה על דפי עתונו. עומדים ומביאים את הידיעה ופירושה בצדה. והפירוש קצר. הוא עומד על תיבה אחת ועל שלושה קוים: אִם – – – ולהלן הוא עומד ומפרש את “האם” ואת שלשת הקוים: אם האנגלים יכבשו את ארץ ישראל, אם נכון מה שהם אומרים ואם לא יחזרו בהם, הרי ימסרוה לידי ישראל. אנו הגענו לזמנים כאלה. עד כאן היו מלשינים עלינו, על הציונים, בפני אומות העולם, ועכשיו אומרים להלשין על הבריטים בפנינו: “אם הם לא יחזרו בהם” – כיצד להבין את הדברים האלה? כלום טמונה כאן עצה לנו, שנהיה זהירים ולא נסמוך יותר מדי על הבטחות? חן חן לכם על ידידותכם, תודה על עצתכם. אולם איני סבור, שה“פרוברטס” נתכוון לעוץ עצה לציונים. למה ולמי? מאמין אני, שלא נטעה אם נאמר, שכוונה אחרת היתה למלה “אם” ולשלשת הקוים שנסמכו לה. הכוונה היתה להכשיר את הקורא, שיהיה רואה בעיני חולין את ההכרזה גופה של המצביא האנגלי. ולפיכך היו אנוסים להקדים את הפירוש לפנים גופו, לפני שיכיר את הדברים, שנאמרו בנעימה של כובד ראש ועושים רושם. גלות, עבדות שמך, קטנוניות תוכך. עוד לפני זמן לא רב היו מבטלים בתכלית הבטול את ענינה של ארץ ישראל, מזלזלים בה זלזול גמור. אמרו לעקור את הציונות בחינת רעיון ואת התנועה הציונית בשתיקה, לימים בבדיחות והלצות, לסוף במרירות ובקצף. ואף ב“אם” זה ובקוים השלשה יש הרבה מן המרה, מן המרה ומן הקנאה. כלום נהיה כועסים על כלי מבטאם של הפועלים היהודים על יחסו את הציונות בשעה זו? סבור אני, שמבחינה מפלגתית-ציונית לא מחכמה היא לגלות עכשיו פנים כועסות עליו. סבורני, שה“אם” על שלשת קויו יביא תועלת תעמולתית גדולה יותר לרעיון הציוני מאשר עשויים היו להביא עשרים מאמרים מבוססים כהלכה מצד הציונים. עוד יימצאו נשמות רגישות, שיגיבו על “אם” זה ושלשת הקוים שלו כראוי להם. אין מקום לכעס. אלא שקצת מאיסות כאן. שהנפש ממאסת, קצת ביזוי, שהנפש מרגישה, וקצת בושה, חרפה. לא לחנם מדובר בספרות ישראל העתיקה לא רק על עבדות מצרים אלא גם על חרפת מצרים. העבדות היא לא רק צער אלא גם חרפה וכלימה. ותכופות אין אתה יודע מה גדול ממה: הצער או החרפה. 20 באפריל 1917. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/114

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p41/m115.txt

שִׁיר הַשִּׁירִים

נפתלי הרץ אימבר

359717

שִׁיר הַשִּׁירִים שִׁיר הַשִּׁירִים / נפתלי הרץ אימבר מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים (שיר השירים) אַךְ קוֹמְמִיּוּת תֵּלֵכִי, כַּתָּמָר קוֹמָתֵךְ, עָל יִתְנוֹסֵס רֹאשֵׁכִי, כַּמִּגְדָּל רָמָתֵּךְ. יָפוּ פָעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בִּרְחוֹבוֹת תִּדְרֹכִי, מוֹר, קִנָּמוֹן וַאֲהָלִים בַּחוּצוֹת תִשְׁפֹּכִי… תְּחַלְלִי בַּחֲלִילִים קוֹל מַנְגִינוֹתַיִךְ, וּכְמוֹ אוֹרְגֵי הַפְּתִילִים תַּאַרְגִי קוֹלוֹתָיִךְ. בִּגְדֵךְ עִם שׁוּלַיִם הוֹד יְחוֹפֵף, כִּכְנַף אֶרְאֵל שָׁמַיִם, בֶּחָזוֹן מְעוֹפֵף. אַפֵּךְ יַעֲמֹד לְתִפְאֶרֶת מִגִּדְרוֹת לְחָיָיִךְ, עוֹלֶה עֲתַר הַקְּטֹרֶת מִמַּחְתּוֹת נְחִירָיִךְ. הוֹד אַהֲבָה וָנֶצַח עֵדֶן וַעֲדָנִים, הָאוֹתוֹת עֲלֵי מֵצַח רְשׁוּמִים בַּפָּנִים… כִּי אֶרְאֶה הַקְּמָטִים עֲלֵי מֵצַח, אֵדַע: לִי שְׁפָטִים נָכוֹנוּ נֶצַח… קְוֻצּוֹת שַׂעֲרוֹתַיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, וְעִם פִּרְחֵי שׁוֹשַׁנַּיִךְ יַחַד הֵן שְׁלוּבוֹת. בָּתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים צַעֲצוּעִים וּמִקְלָעוֹת, שָׁם קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים… רֻכְּסוּ בַּלֻּלָּאוֹת… יַחַד הֵמָּה שְׁלוּבִים עֲלֵי הַדַּדִּים, שָׁדַיִם: כִּשְׁנֵי הַכְּרוּבִים עֲלֵי הַבַּדִּים… כִּתְכֵלֶת שְׁמֵי הַשְּׁחָקִים תְּכֵלֶת עֵינֵךְ, וּכְלַהַט בְּרַק הַבְּרָקִים לַהַט אִישׁוֹנֵךְ. כִּמְעוּף אַחַד הַשְּׂרָפִים בַּקֹּדֶשׁ הֲלִיכָתוֹ, פְּעָמַיִךְ בַּמְּחוֹלוֹת יָפִים. שׁוּלַמִּית יָפָתִי. בְּלִבִּי תּפְרְצִי פֶרֶץ, תִּפְתְּחִי שְׁעָרָיו, בְּאַחַת מֵעֵינָיִךְ קֶרֶץ תִּשְׁלְחִי לַחֲדָרָיו. שְׂפָתָיִךְ הֵן שׁוֹשַׁנִּים, כַּשֵּׁן – שִׁנַּיִךְ, וּכְמוֹ עֲרוּגַת הַגַּנִּים עֲרוּגַת לְחָיָיִךְ. כְּהֵלֶךְ דְּבַשׁ – נְשִׁיקָתֵךְ: רִגשׁוֹתַי נֵעוֹרוּ, טָעַמְתִּי מְעַט מִשְׂפָתֵךְ וְעֵינַי אוֹרוּ… בִּטְנֵךְ כְּמוֹ עֲרֵמָה, סוּגָה בַשׁוֹשׁנִים, כְּמוֹ הַקָּמָה בַּשְׁדֵמָה בַּעַרוּגַת גַּנִּים. שָׁם חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ מַעֲשֵׂי חֲלָאִים, כַּפֹּרֶת צַלְעוֹתָיִךְ מְכֻסּוֹת בַּקְּלָעִים… בֵּין עַמּוּדֵי רַגְלָיִךְ, בַּתָּוֶךְ, פְּלִיאָה… כַּנֵּזֶר זֵר שַׂעֲרוֹתַיִךְ, שָׁם סוֹד הַבְּרִיאָה… את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/115

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m116.txt

אגרות שמריהו לוין: חבר הוועד הפועל המצומצם ובונה הטכניון

שמריהו לוין

119618

אגרות שמריהו לוין: חבר הוועד הפועל המצומצם ובונה הטכניון אל אחד העם, לונדון ברלין, 10 בפברואר 1911 לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה! לולא הבטחתי להודיעך מכל הנשמע פה הייתי בוחר הפעם בשתיקה. ראשית מפני שאין פשוט מה לספר, ושנית למה לי לגרום לך צער ומכאובים, נוספות על אלה שנפלו בגורלך בתור אחד מחברי הועד הפועל כביכול של המוסד שלנו. מיד אחרי בואי התראיתי עם מר וויסוצקי ועם ה“אדונים” שלנו בהביורא. הפגישה עשתה עלי רושם מוזר ומתמיה. מר וויסוצקי מתייחס אל כל הנעשה מסביב בקרירות רוח של נדיבים ואינו רוצה להשחית את ה“שטימונג” ע“י חיטוט בהפצעים. מטעם זה הפציר בהד”ר כהן, שלא יעזוב חלילה את משרתו בתור מזכיר, ושהכל ישאר על מקומו כדאשתקד. הד“ר נתן חולה הוא, ויש להצטער הרבה על זה, מפני שאין בכוחו וביכלתו לעבוד בתמידות ע”פ שיטה מוגבלת. הוא תלוי במצב הרגע, היום הוא כחומר ביד היוצר בידי אחד ממזכיריו ומחר הוא עומד תחת השפעתו של הד"ר שומכר, שהוא ממציא לו את הידיעות היותר נכונות משדה המלחמה. אחדים מהמכתבים האלה קראתי ונרתעתי ממש לאחורי. והנשיא שלנו (ג’מס סימון) אינו מתעניין בהמצב כלל. הוא כתב להאדון מרשל בקושטא ונתקבלה תשובה רשמית, כי המלאכות הגרמנית תחקור את הענין… ובין כה וכה ומחיפה אין שום ידיעה עד היום, ואני איני רואה אפילו תקוה כל שהיא, כי יעלה בידנו להסיר את המכשולים במהרה. כדי שיהיה לך מושג קל אודות שיטת העבודה פה, די יהיה אם אומר לך, כי עד היום לא נשלחה עוד הרשאה למי שיהיה, כדי שיוכל לבוא במו"מ בחיפה עם הרשות המקומית בתור בא-כוחו של מר סימון. נשלחו מכתבים מהכא להתם ומהתם להכא בדבר נוסח כתב ההרשאה, בעוד שהשאלה היא כל כך פשוטה: נחוץ רק שמר סימון ימלא את ידי אחד מחברי הועד בחיפה לדבר בשמו ולהיות בא-כוחו בעניני הבנין. העתונים העבריים בניו-יורק הביאו כבר את הידיעה ע"ד ביטול העבודה בחיפה מיום כ' ינואר, ונמצא לפי החשבון, כי כשהייתי עוד בניו-יורק הייתי צריך לדעת את האמת, אבל כיסיתי עליה, ומצד רדקציה אחת יש כבר סימני התמרמרות על העובדה הזו. ניסיתי לבקר את הביורא שלנו מדי יום ביומו, אבל אין אפילו עם מי לדבר ולהתיעץ. מר סימון אינו מוצא לו לחובה להתראות עמדי ולשאול בדבר תוצאות עבודתי, ולוא רק מפני הכבוד. הד“ר כהן הוא איש הביניים בין הד”ר נתן והד"ר סימון, ואפילו השנים האחרונים אינם נכנסים לישיבה כדי לטכס עצה. ועוד הנני מודיעך, ידידי היקר, הנני מרגיש, כי הענינים בהה“פ1 סבוכים עד למאוד, ומתירא אני שלא יצא ע”י זה מכשול גם למוסדנו אנו. ע“פ התקנות של מוסדנו עומד הוא ברשות עצמו, אבל באמת הנהו תלוי בהה”פ, וצריך לשים לב לזה. אם רוצים אנו לקבל על עצמנו את אחריות המוסד, אין עצה אחרת, כי אם לשחרר אותו לגמרי מהשפעת הה“פ. נחוץ, כי תהיה לנו לשכה במקום אחר, וכי לא תהיה שום סמיכות הפרשיות בין שתי החברות האלה. כל המכתבים בעניני הטחניקום צריכים להתרכז בהלשכה, ונחוץ להטיל חובה על היושב ראש ועל יתר חברי הועד הפועל הגרים פה, כי יתאספו לכה”פ פעם אחת בשבוע להתיעץ באופן רשמי על דבר מהלך הענינים. תוצאות המועצות האלה נחוץ להמציא גם ליתר חברי הועד הפועל ובשאלות חשובות גם לכל חברי הקורטריום. רק באופן כזה יכולים אנו לקבל על עצמנו את אחריות העבודה, ואם נתנהג כמו שהתנהגנו עד כה מוליכים אנו שולל במידה ידועה את דעת הקהל. הקהל הגדול ואפילו חברינו באמריקא יודעים אותך, ידידי, יודעים ומכירים אותי וסומכים לע“ע עלי וירשמו על חשבוננו אנו כל משגה ומשגה שייעשה מצד ה”אדונים". אחכה עוד ימים אחדים ואכתוב בדרך רשמי להיושב ראש ואדרוש שיקרא לאספה את חברי הועד הפועל ואבאר לפניהם את דעתי והשקפתי. יודע אני מראש, כי יביטו על צעדי זה כעל מחאה מצדי, אבל איני מוצא לי דרך אחרת להשפיע עליהם. הד“ר כהן הבטיח להכין בעד הטחניקום חדר מיוחד בלשכת הה”פ, אבל מה יועיל החדר, בשעה ששיטת העבודה נשארה כמו שהיתה. בדבר הקנדידט החדש איני יודע עוד מאומה, עוד לא זכיתי לראותו, אבל כמדומני שכל השאלות נדחו כעת מפני השאלה האחת הראשית. את הספרים ביקשתי אבל קשה למצוא אותם “קומפלט”. פניתי לאחדים ממו“ס ומיד כשאשיגם אמציאם לידך. בה”סטאַטיסטיק" לא מצאתי מאומה אודות הסטאטיסטיק הקרימינלית. הנני נמצא במצב רוח נעכר עד למאוד. כעבור ימים אחדים אכתוב לך שנית. אולי יתברר בינתיים המצב. ושלום לך ולכל אשר לך מאת אוהבך שמריה הלוי יודע אני, כי מכתבי זה לא יפיק את רצונך, ובכל זאת הנני שולח אותו אליך. ניסיתי פעמיים ושלוש לכתוב ב“ישוב הדעת” ולא עלתה בידי. אל אחד העם, לונדון ברלין, 19 בפברואר 1911 לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה! אחרי מכתבי מן 16 דנא אין בשורה בפי גם היום, ובכל זאת מרגיש אני צורך לכתוב לך עוד הפעם ולמלא את אשר השמטתי מהתרגשות והתמרמרות במכתבי הראשון. מחיפה אין כל ידיעה. חוטי הטלגרף הטורקי נפסקו וניסו לטלגרם דרך ואד-אל-עריש, אבל עד היום לא נתקבלה שום תשובה. מר סימון שב מפריז עוד באמצע השבוע העבר, ולא זכיתי עוד לראותו. כתבו עוד הפעם לקושטא, והמו"מ עם הממשלה הטורקית המקומית ימשך באופן רשמי. מר ברסקי כותב להבנאי ברוואלד, כי יש אפשרות להשפיע על הקיימקם, לבל יפריע עוד את העבודה, אבל הפחה בעכו עומד בחומרותיו. לבי יכני, כי נטינו מן הדרך הסלולה, וכי השתדלותה הרשמית של המלאכות הגרמנית תרחיק את הקץ. אתמול היתה לי שיחה ארוכה עם הד"ר נתן. הוא אומר, כי אם לא יבטלו את איסור הבנין, נהיה מוכרחים להעתיק את מקום הטחניקום למקום אחר: למצרים, לבולגריא או למחוז הלבנון. לא חפצתי להתווכח ויאמר לו, כי אין אף אחד מהמנדבים האמריקנים, שיתן אף פרוטה למטרה כזו. אצלי ודאי, כי גם מר יעקב שיף, למרות אי ציוניותו, לא יאות בשום אופן לתנאים כאלה. מסרתי לך בדבר השיחה הזו, למען תשפוט ממנה, עד כמה מגעת אי ההבנה של העומדים בראש מוסדנו, עד כמה אינם מתחשבים הם בעצמם עם היסודות, שהונחו בתוך אבן הפנה של מפעלנו. והעתונים האמריקנים מרבים להביא ידיעות גם אודות המכות והמהלומות שנפלו בחלק הפועלים על אחוזת הטחניקום ודורשים, כי האחראים ישתדלו להסיר במהרה את המכשולים. דיברתי עם הד"ר כהן. הוא אינו מתיאש ומאמין בכוחה של המלאכות הגרמנית. עתה אין לפנינו דרך אחרת. צריך לחכות, עד שיתברר המצב, והלוואי שלא יבוא לידי משבר. והלא תבין מעצמך, יקירי, את מצב רוחי. הטחניקום בעדי איננו אחד מן הדברים, הממלאים אל חללו של עולמי. ומה אכתוב כעת לידידינו ולהמנדבים באמריקא, שהבטחתי להם להודיעם בתמידות מהתפתחות העבודה בחיפה? ואחרי כל אלה בטוח אני, כי לוא היה לנו איש, שנהירין לו שבילי הישוב, בחיפה והיה מקדים רפואה למכה, כמו שעושים כל אלה העוסקים בהישוב החדש, לא היינו באים למצב כזה. אמת, כי תנאי הישוב בחיפה יותר קשים ויותר מסובכים מאשר ביהודה. אמת, כי השומכרים וכדומיהם יקחו שוחד ביד אחת ויפריעו בעד העבודה באותה שעה עצמה בידם השנית. ואך תמימים או פתאים יוכלו לקחת עצה מפי אנשים כאלה, אבל נחטא נגד האמת אם נאמר, כי רק בתנאי המקום עצורה אי הצלחת עבודתנו. לא. שיטת עבודתנו אנו רקובה היא, מופרכת מראשיתה ומוטעית גם כעת. לא כך בונים ולא כך מפנים את הדרך. תאמר, כי מקונן אני ומראה על נגעים, שאי אפשר להסירם. יוכל היות, אבל מחויבים אנו לדעת את המצב כמו שהוא. את ידידנו פייוויל ראיתי אך פעם אחת בשבוע העבר והיום אבקרנו שנית. מצב בריאותו הוטב אך מעט בהסנטריום. נראה, שסובל הוא יסורי נפש עמוקים, הגיע לידי יאוש בחיים ואינו רואה כל תקוה בעתיד. בטוח אני, כי לוא הלך לחיפה בתור מורה לא היה מתחרט כלל, רק שקשה לי לתת לו עצה כזו בעוד שהמצב בחיפה כל כך מסובך. את הספרים הזמנתי. ימים אחדים יעברו עוד, עד שימצאו אותם קומפלט, ואשלחם לך בלי איחור. את השתי מאות מרק שלחתי אתמול ע"י הדיסקונטא-בנק על שם “וויסוצקי אֶנד קמפניא”. ושלום לך יקירי, מאת אוהבך שלך שמריה הלוי אל אחד העם, לונדון ברלין, 5 במרץ 1911 לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה! לא עניתי על מכתבך מיד, כי אמרתי לחכות עד שנקבל ידיעות חדשות מחיפה. אתמול נתקבלו, ואין בהן אף קרן של אורה ותקוה. חברי הועד, כלומר קייזרמן וד“ר אויערבך יועצים לפנות אל הממשלה בקושטא ולבקש רשיון בעד בנין הטחניקום, מפני שאין לפנינו כעת, – כך הם מודיעים, – דרך אחרת. בינתיים זכיתי להתראות עם מר סימון פעמיים ודיברתי עמו באריכות ובפרוטרוט. לפי דעתי נחוץ, כי יסע או מר סימון או הד”ר נתן לקושטא, כדי להשתדל לפני הממשלה שמה. קשה לראות מראש, אם תשא ההשתדלות הזו פרי, אבל נעלה מעל כל ספק, כי אם ימשיכו את המו“מ הלאה מברלין עברו חדשים לבטלה. מר סימון אינו רוצה להודות, כי הציר הגרמני בקושטא והקונסול בחיפה לא יכנסו בעובי הקורה מעצמם, וכי הפקודות מברלין לא תביאינה לידי זריזות יתירה. מכיוון שהענין כבר נמסר להציר הגרמני באופן רשמי מוכרחים אנחנו להתבונן בעין פקוחה אל כל פסיעה ופסיעה, לבל נעשה שגיאות, שאין להם שום תקנה. הצעתי מפני זה, שמצדנו יעמוד על המשמר הד”ר יעקבזון. בדבר עצתך, כי אכתוב מעין הרצאה ואמסרנה להועד הפועל שלנו, אעשה כעצתך ואשלחנה לך להגהה טרם אמסרנה. הד"ר נתן ישוב אך מחר מנסיעתו לערים שונות. הוא מרבה בנסיעות מחמת מחלתו. מתאכסן פה כעת הפרופ' שכטר. ביליתי בחברתו שעות אחדות ודיברנו על המצב. מובן מאליו, כי גם הוא אינו שבע רצון ביותר. מחרתיים הוא נוסע מכאן למינכן ומשם לאיטליא וישוב לארצות הברית אך אחרי הפסח. היה פה עד יום ו' העבר מר וויסוצקי. הוא שהה פה יומיים. הזמן היה קצר ולא הספיק לשיחת חולין, כאשר הורגלנו. בפעם הראשונה לא דיברתי עמו כלל ע“ד ה”חוזה" שלי. עתה סיפרתי לו ואמסור לו את הכתב. ממוסקבה יודיעני אודות החלטתו, יען כי עליו להימלך גם עם מר צייטלין. מקווה אני, כי יסכים להתנאים שבכתב, אך הנני מודה לפניך, כי לפי המצב של הענין בכלל לא נעים לי גם הדבר הזה, ורק ההכרח מאלצני להביא לידי גמר מה שהחילותי. את הספרים בעד בתך השגתי אחרי חיפושים רבים. שנים אחדות הנה בתור “יקרי המציאות” ומחירם עלה פי שלושה. שילמתי בעד ששת השנים ארבעים מרק. לכרכם לא נתתי אותם, מפני שהחומר הדרוש לבתך נמצא רק בחוברות אחדות ונקל יהיה לך לשלוח לה את החוברות הבודדות. גם מר רוזנבלד משיקגו בא הנה לימים אחדים, ואתראה עמו. עד כה לא שלחנו עוד שום מכתב להחברים באמריקא. בדבר הרמז שלי אודות מהלך הענינים בהה“פ אכתוב לך בפעם השנית ביותר בהירות. שהד”ר כהן נשאר על מקומו בתור מזכיר של מוסדנו מובן מאליו, אחרי שהפציר בו מר וויסוצקי שלנו. אולי מוטב, שלא יבואו כעת שינויים, ואפילו חיצוניים, בהביורא שלנו. האחריות של ביטול העבודה מוטלת רק על האדונים בברלין, ואין אנו צריכים להשתתף באחריות הזו אפילו למראית עין. סיפרתי למר וויסוצקי אודות השקפתו של הד"ר נתן בדבר שינוי המקום של הטחניקום, והוא התפלא ממש על התמימות הילדותית הזו, באמרו, כי גם בית וויסוצקי לא יתן אפילו שווה פרוטה בעד מוסד כזה בחוץ לארץ. אם תבואנה ידיעות חדשות מחיפה או מקושטא אמהר, כמובן, להודיען לך. והנני השרוי בצער גדול, שלך באהבה רבה שמריה הלוי אל אחד העם, לונדון ברלין, 30 מרץ 1911 לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה! ראשית כל – תודתי לך בעד מכתבך מן כ“ו דנא. באמת הייתי שרוי בצער, ומכתבו של מר וויסוצקי הסב לי הרבה עג”נ. מעולם לא שאפתי לעמוד מחוץ לתחומי הקוליגיום של הטחניקום, אבל גם לא רציתי שאני אהיה היחידי העובד בתוכו ומתן שכרו בצידו. הן אם לא שכחת את השיחה שהיתה לנו עם הד“ר נתן לפני שנתיים, אחרי שעבר הטחניקום מרשות העזרה לרשות עצמו, בוודאי זוכר אתה, כי גם הד”ר נתן מפרש את התקנות של הטחניקום במובן זה, כי על חברי הקורטריום חל איסור גמור להנות מהמוסד עצמו, וכי מטעם זה הציע מר צייטלין, שאקבל את משכורתי על חשבון בית וויסוצקי, למען שלא יורע חלקי בתוך הקורטריום. התקנות של מוסדנו לא נשתנו, והטעם האמור עודנו עומד בעינו. אם כן, ידידי, איני רואה שום עוולה בשאיפתי להימנות גם להבא, אחרי שאעקור את דירתי לחיפה, בין חברי הוועד, אבל בשום אופן לא עלתה מעולם על דעתי מחשבה זרה להבדיל מהקולגיום של מורי הטחניקום ולבנות לי במה בפני עצמי. שנית: כמעט כל הפרופיסורים באמריקא, במקום שבתי הספר הגבוהים אינם עומדים ברשותה של הממשלה, מקבלים את משכורתם מקופות מיוחדות, שנוסדו לשמם. וגם כתב ה“התקשרות” אינו צריך להפחיד את מר וויסוצקי, מפני שהכתב הזה הוא אך מעין תעודה של סטיפנדיה ולא יותר. איך שיהיה, וקשה יהיה לי לבאר כעת את המצב למר רוזנבלד, אחרי שהתראיתי עמו בברלין, ואחרי אשר שאלני בפירוש, אם הסכים מר וויסוצקי להצעתי. אתמול היה פה שעות אחדות מר צייטלין וביליתי אותן בחברתו. דיברנו גם ע“ד כתב ה”חוזה“, ונראה היה לי מדבריו שנכונים המה לעשות עוד “הנחות”. יראים הם ראשית כל, שלא אקח ביד את “רסן הממשלה” בהטחניקום. הסברתי לו, שזוהי שאלה אחרת לגמרי, שאינה תלויה כלל בפתרון שאלת כתב החוזה שלי. הוא דיבר עמי גם בדבר בנין הבית שלי, ובהרבה פרטים ע”ד עבודתי בהטחניקום והיחס שיהיה צריך להיות שורר ביני ובין הקורטריום נראים לו דברי. כך היה הרושם שעשתה עלי השיחה הארוכה והמפורטת. עוד אמר לי, כי יכתוב לך, ידידי, וישמע מה בפיך. בינתיים היה אצלך בוודאי גיסי קונהיים והתיעץ גם הוא עמדך. אם כן נוכחתי לדעת, כי ה“ענין” לא נגמר עדיין, וכי יש עוד האפשרות להפוך ולהפוך בו. מפני זה ביקשתיך היום בטלגרמא, כי תדחה את תשובתך גם למר וויסוצקי, עד שתקבל את מכתבי זה ותדע את המצב כמו שהוא. כן בדבר משכורתי, עד שייפתח הטחניקום נוטה מר צייטלין להתנהג לפנים משורת הדין, אם גם חשב מראש, כי רק לשנתיים ימים התחייב. ובדבר עבודתי הקבועה בהביורא שלנו, אך צחוק מכאיב לי לשמוע את התוכחה מפי ידידי. לא, יקירי, הנני רוצה לעבוד בתמידות, מדי יום ביומו, ולא מצדי אני המניעה. ניסיתי היום עוד הפעם לבקש, כי יקבעו בעדי פינה מיוחדת בדירתו של ההילפספעראיין. עוד הפעם הבטיחו לי. אנסה להיות כנושה ואראה איך יפול דבר. עד כה כתבתי את מכתבי ביחוד לאמריקא בדרך פרטי, אבל כתבתי הרבה מכתבים, להרגיע את הרוחות שמה. כמדומני, שכבר הודעתיך, כי סוף סוף החליטה גם קהילת “עמנואל” לייסד סטיפנדיה בעד הטחניקום. ובדבר המלאכה בחיפה, מה אומר לך, יקירי, לחינם אמרנו, כי הוסר האיסור לגמרי, וכי מעתה יוכלו לבנות בלי מפריע. לא. הקיימַקם הרשה רק לעסוק על מגרש הטחניקום בעבודות ההכנה הקטנות ותו לא. משתדלים הם שמה, כי יצדדו בחיפה ובעכו וגם בבירות בזכות הרשיון, וכי יגיע הדבר לקושטא יסע שמה הד"ר נתן בעצמו כדי להביא את הענין לידי גמר. חושב אני, כי נחוץ יהיה שהועד הפועל שלנו יכנס לאספה ולקבל החלטות בשאלה זו, מפני שהממשלה הטורקית תבוא בודאי בתביעות שונות. הרשיון לבנין והרשיון לפתיחת בית הספר נראים לכאורה כשתי שאלות אבל באמת יש פה רק שאלה אחת, והוא הרשיון לפתיחת בית הספר. הרשיון השני יבוא על נקלה אם רק יינתן הראשון, ואם כן אין להפריד ביניהם. אשתדל מצידי עד כמה שיש ביכולתי להירגע ולהתחיל בעבודה קבועה. מי יתן ויעלה בידי, כי באמת מיום ששבתי מאמריקא רוחי נעכר עלי ואיני מוצא אותה מנוחת הנפש הנחוצה כל כך לעצבי. האנשים כזרים נראים לי וכל הסביבה אינה מפיקה את רצוני. חושב אני אמנם, כי יעבור עוד זמן מה ואתרגל עוד הפעם להסביבה פה. והנני שלך באהבה רבה שמריה הלוי אל ליאו קאמייקא, ניו-יורק ברלין, 10 במאי 1911 לידידי היקר שלום וברכה! קשה עלי כתיבת מכתבים בכלל, ובפרט כשמוכרח אני להתחיל בהתנצלות ובהצטדקות וכדומה. אבל לו ידעת אדוני את מצב רוחי בזמן האחרון, לוא ידעת איך נמסו כשלג ממש כל תקוותי, אחת אחרי אחת, שחלמתי עליהן בימי שבבי באמריקא ושאמרתי להגשימן מיד אחרי בואי לאירופא – מובטחני שגם אתה, ידידי, עם כל האכזריות שלך, היית נכנס עמדי לפנים משורת הדין לבלי האשימני אפילו במשהו. המסירות והמלשינות בטורקיה השפיעו לרעה על מצב הענינים, והממשלה ה“צעירה”, הפוסחה תמיד על שתי השעפים, מביטה בעין חשד על כל פסיעה ופסיעה הנעשית מצדנו. הממשלה אינה מבחינה בין ציונים לבלתי ציונים, וכל מי שבא באיזו הצעה לטובת הרמת מצבם של יהודי המזרח, יהיה מי שיהיה, חשוד הוא כבר בעיני הממשלה ופוגש על דרכו רק מעצורים ומכשולים. חוקים ישנים, שכבר אבד עליהם כלח, גזרות עתיקות שכבר נשכחו כמת מלב, עומדים לתחיה ומפריעים בעד התקדמות העבודה. אמנם בטוחים אנחנו, כי גם המצב הזה יעבור, כי סוף סוף יעלה בידנו להתגבר על המכשולים ולהמשיך את עבודת התחיה, אבל זמן “המשבר” עוד לא עבר לעת עתה, ועלינו לעבוד כעת בזהירות יתירה ובמתינות. מקוים אנו, כי בעוד זמן קצר וינתן לנו הרשיון מקושטא לבנות בלי כל מפריע, בינתים מכינים אנו את כל החומר הדרוש להבנינים וגם את המכונות. ואני אמרתי, כי תהיה לי האפשרות להעתיק במהרה את דירתי לחיפה ולנער מעל כפות רגלי את אבק ברלין, שכבר היה לי לזרא, ועתה רואה אני, כי עוד שנים תעבורנה עד שאוכל להוציא את מחשבת שעשועי אל הפועל. מצטער אני הרבה על העיכובים הללו ורק בעל כרחי משעבד אני את עצמי אל המציאות המרה. ומאתך, ידידי היקר, הנני מבקש סליחה, שלא קיימתי את הבטחתי. מן השמים עכבוני ולא בי האשם. כעת הנני שב לעבודתי ואתחיל במקום שהפסקתי. ועוד שאלה אחת קטנה לי אליך, ידידי, מר “איש משי” [=זיידמן] ביקרני פעמים אחדות להתאונן לפני על היחס שבינו ובין המערכת, כי נתקלקל בזמן האחרון. מתירא אני, פן הנני גורם לו היזק שלא במתכוון, ופן אכשל חלילה בעברי על דין “עני המהפך בחררה”, וד“ל. ובכן רוצה אני כי תודיעני בדרך רשמי, שאין כל סמיכות הפרשיות בין ה”קורספונדנציות" מברלין ובין ה“מאמרים” מברלין ושאין אחת נוגעת בחברתה. מצדי אשתדל להמציא מעתה את המאמרים להמערכת בלי הפסקות גדולות. והנני אומר שלום רב לך, ידידי, ולכל ידידינו המשותפים בהמערכת ומחוצה לה. מכבדך ומוקירך באמת שמריה הלוי לעווין אל אחד העם, לונדון 12 מאי 1911, ברלין לידידי הנעלה והיקר שלום וברכה! חושב אני, כי כבר חדלת מהתפלא על שתיקתי הארוכה. מצב הענינים נסתבך כל כך בימים האחרונים, ואני אך לשוא חכיתי מיום ליום כי יתברר מעט ואז אכתוב, ובינתים עברו שבועות וחדשים, והמצב נשאר כמו שהיה. נוסף רק עוד מומנט בלתי נעים אחד. לפי התכנית שעובדה ע“י שלושת המומחים, שלזינגר, פרנץ וברוואלד, יעלו הבנינים בחיפה מלבד האינטרנט עד כדי 1,600,000 פרנק. הד”ר נתן והד"ר כהן מאשימים את מר ברוואלד, כי הוליך אותם שולל, וכי עבר את הגבול שהציבו לו. אתמול התראיתי עם מר ברוואלד והוא הסביר לי את כל הענין והצטדק בזה, כי שלזינגר ופרנק הרחיבו מדי פעם בפעם את מדת הבנינים, וכי לא בו האשם, אם המחיר עולה בה במידה שהתכנית מתרחבת. אבל הוסיף, כי גם כעת יש היכולת להחזיר עטרה לישנה ולשוב אל התכנית הראשונה כפי שעלתה במחשבת הקורטריום ולהקטין את מחיר הבנינים עד כדי מחצה. לפי עניות דעתי אין שום סכנה בעובדה הזו. אולי גם תתגלגל ע“י זה זכות בעד המוסד שלנו, ונשמיט לע”ע את בנין בית הספר הבינוני, שהוא באמת לא מעלה ולא מוריד בהגשמת רעיוננו הראשי. ובדבר הרשיון הנה עבר כבת הבקשה שלנו בשלום דרך חיפה ועכו. כעת נמצא הוא בבירות ומשם יבוא לקושטא. אבל דע לך, יקירי, כי לע“ע משתדלים רק בדבר הרשיון לבנין בתים וכי אין עוד שום זכר להשתדלות בדבר פתיחת בית ספר לטכניקה, ההשתדלות השניה, שהיא השתדלות בפני עצמה תבוא רק כשיושג הרשיון הראשון לבנין בתים על שם מר סימון. הד”ר נתן נסע לנויהיים ויעשה שמה שבועות אחדים, וגם מר סימון איננו בברלין כעת. הד"ר חושב לנסוע לקושטא, כשיהיה צורך בזה. מה אומר לך, יקירי, אין לנו שום סיבה להיות שבעי רצון מאופן העבודה ומכל השיטה. הכל מתנהג כל כך בכבדות ובעצלתים, ואין תקוה נשקפת, כי נוכל לגשת לגוף הבנין במהרה. דברתי הרבה ובפרוטרוט עם מר וויסוצקי, כמדומני שרק כעת הוא מתחיל להבין את המצב האמתי. גם הוא חושב, כי שאלת הכסף אינה העיקרית, וכי לו היה כבר נמצא בידנו הרשיון לפתיחת הטחניקום, היינו מוצאים כעת על נקלה מתנדבים חדשים גם ברוסיה. ובדבר הענין שלי ג"כ אין כל חדש. הכל כדאשתקד. היה פה גם גיסי והתראה עם מר וויסוצקי, וכלנו באנו לידי החלטה, כי אחרי שמצאנו עיכובים הרבה על דרכנו יש עוד לחכות בפתרון השאלה הפרטית הזו. מטעם זה איני משיב גם על דברי מכתבך האחרון, אם גם איני יכול להסכים לאחדות מהשקפותיך. רק אחת אומר לך גם כעת יקירי, אם יהיה עלי לבחור בין הקורטריום ובין משרת מורה, ואם אי אפשר יהיה לתווך ביניהם, אמחול על המשרה ולא אצא מהקורטריום. השתתפתי בישיבה האחרונה של הוועד הפועל בקלן. יצאתי הפעם בפרוגרמא מסוימת בדבר העבודה הקולטורית בטורקיה ובארץ. דברי כפי הנראה עשו רושם… על חברינו מרוסיה. לצערי איני מאמין, כי הקונגרס, ואפילו אם הרוב יהיה שלנו יסכים לעבודה קולטורית רחבה כל זמן שלא יבטל את הברית הכרותה בין האורגניזציה הציונית ובין הפרקציה “המזרחי”, שאין לה באמת שום שייכות להתנועה הציונית ושכל שאיפתה היא רק להיות ה“משגיחה על הכשרות”. ה“רוסים” מבינים כעת עד כמה נחוצה עבודה כזו, רחבה ומסודרת, כדי שנרכש לנו במשך הזמן השפעה כל שהיא במזרח, אבל גם הם נשקעו במ“ט שערי אורגניזציה לשם אורגניזציה ואנשים גם להם אך מעט. וכי יעבירו גם את ה”מרכז" מקלן לברלין וכי יתנו להנהגה צורה חדשה, יהיה אך הקנקן חדש ולא יותר. חושב אני לבלות את ימי הקיץ בברלין. הנני לומד כעת וכותב שעות אחדות ביום. יש לי כעת רק שאיפה אחת, לברוא לי יכלת להשתקע בארץ, מבלי להעגן אפילו להטחניקום, ואם אוכל להוציא את שאיפתי זו אל הפועל אהיה מאושר. ושלום לך, ידידי היקר, לך ולכל אשר לך. מאת שלך באהבה רבה שמריה הלוי אל ד' דרויאנוב, וילנה ברלין 18 במאי 1911. לידידי היקר שלום וברכה! ראשית כל התנצלות, לא עניתי על מכתבך עד היום, לא מפני טרדותי הרבות, כי אם מכובד רוח. רק בעמל רב עלתה לי לשבור את הקרח, ונקוה נא, מכיון שנשבר, לא תקשה עלי הכתיבה כל כך. רוצה אני לבוא לפני הקונגרס הסמוך בפרוגרמא מסוימת בדבר עבודתנו הקולטורית. מיששתי את הדופק של ציוננו בקלן, כלומר של ציוננו שבאו לקלן, מפני שבקלן עצמה אין ציונים, לצערי ראיתי, כי ראשם ורובם שקוע בשאלת מי בראש, ומסיחים דעתם מהשאלה היותר חמורה: מה הוא התוך, שבשבילו נחוצה לנו הנהגה בכלל. אני איני מתביש להודות, שאם כל הציונות תלויה בהבנק ובהקרן הלאומית, אין כדאי לערוך מלחמה. יש ללחום רק בעד השקפות, בעד דרישות ממשיות של עבודה. מובטחני, כי ההנהגה שלנו תשתדל בכל כחה בעזרת המשגיחים על הכשרות בהציוניות להמית את דרישותינו בנוגע לעבודה קולטורית אם ע“י חניקה, אם ע”י נשיקה, אך אין אנו בני חורין להפטר מהשאלה הזו במליצות2. את התכנית אתן במאמר שני ואולי גם שלישי. ושלום לך ולכל אנשי שלומנו מאת ידידך שלך שמריה הלוי אל אחד העם, לונדון ברלין, 1 ביוני 1911 לידידי היקר והנעלה שלום וברכה! בקשתי בהלשכה שלנו, כי ישלחו לך את העתקת מכתביהם של ידידנו יעקבזון ומר שבתי לוי השוהה כעת בקושטא וצופה התפתחויות השאלה בדבר קבלת הרשיון. אל נכון שלחו אותה לך, וממנה תשפוט על המצב ההוה. מר איצקוביטש הנהו כעת פה. התראיתי עמו ומצאתי לנכון, כי יתודע אל הפרופ' שלזינגר, אך הד“ר כהן מתנגד לזה, בודאי יש לו “אינסטרוקציות”, מפני שבכלל מתנהג הוא כממלא מקום ה”געשעפטספיהרער", מה שיכול אתה לראות גם ממכתביו אליך. מיום שהכינו לי חדר מיוחד בהלשכה נתחזקה עוד השקפתי כי יש לנו עסק אם איש קטנטן הדומה בהטקטיקה שלו למר אפרים כהן, וכי לא על נקלה נוכל להפטר ממנו, והנני אומר גלוי, כי השתתפותו במוסדנו תביא לנו אך מכאובים. מר שיף שוהה כעת בברלין. התראיתי עמו ודברנו ע“ד הטחניקום. לצערי גם הוא מלא התמרמרות וחושב זאת לאסון גדול, שבראש ההנהגה עומד איש חולה ובא כוחו הוא המזכיר של הה"פ , ואם כן הוא מוצא שלא הועיל מאום בתקנתו להוציא את המוסד מרשות הה”פ. ועוד דע לך כי בשעת המו“מ בדבר הוצאת הטחניקום מרשות הה”פ לרשות עצמו תלה הה"פ במשפחת וויסוצקי, וכעת תולה הוא עצמו בשאלת בית הספר הבינוני באילן גדול אחר, במר שיף. והנה מעיד אני ששקר גמור הדבר. מר שיף לא יקפיד כלום, אם נבנה ראשית כל את הטחניקום, והפלפול בדבר יהודי המזרח ויהודי המערב אינו נוגע לו כלל. אחת היא לו בשביל מי יבנה הטחניקום ובלבד שיבנה. מר רוזנבלד משיקגו שוהה כעת בלונדון וכתבתי לו, כי יתודע אליך, הוא ורעיתו. מר רוזנבלד הוא אחד מהיהודים הפשוטים המצוינים, ומסוגל הוא לעשות גדולות בעד עמו, ואשמח מאד אם תמצא שעת הכשר לדבר עמו על כל שאלותינו. גם רעיתו היא בעלת לב טוב ונבונה. אל נכון יבקרו אותך בביתך. קבלתי ידיעה, כי האורדן “ברית אברהם” התחיב לתת לטחניקום 500 דולר מדי שנה בשנה במשך עשרת שנים, היינו שתי סטיפנדיות, בדבר האורדן “אינדעפענדעט ברית אברהם” איני יודע עוד אם עמד גם הוא בהבטחתו. כן נתקבל מכתב מהנשיא של “בני ברית”, כי ההרצאה שלנו תבוא בדפוס החוברת יוני, וכי מאמינים הם, שעל נקלה יאספו את הט"ו סטיפנדיות. אני עובד כעת הרבה, קורא וכותב, אבל אין לי אותה מנוחת הנפש שקויתי לה, והלואי שיכולתי להעתיק את דירתי לא"י בקרוב, כי אין אני רואה לי פה כר נרחב לעבודה. את גליון “האיזראעליט” לא מצאתי עוד ואשתדל להשיג אותו ואשלחנו לך. ושלום לך ולכל אשר לך מאת שלך באהבה רבה שמריה הלוי לאסיפה השנתית של ציוני אמריקה ברלין, 21 ביוני 1911 חברים יקרים! מלב עמוק הנני מברך אתכם לאספתכם השנתית לפני הקונגרס העשירי. בטוח אני, כי תעשו כל מה שיש בכוחכם לעשות כדי לבסס את ההסתדרות שלנו ולעשותה לגורם ראשי בהתפתחות חיי אחינו במערב הרחוק. אמנם החיים באמריקא נמצאים עוד במצב ההתהוות והתסיסה, ההשקפות מתרקמות ואינן קבועות עוד אבל דוקא מטעם זה יש חשיבות יתרה וערך משנה לעבודתנו הלאומית במדינה זו. דבר אחד צריך להיות ברור לנו; כל שאיפותינו היותר טהורות צריכות להתרכז בארץ אבותינו כמו בנקודת ההבער, ומשם ילכו צינורות ההשפעה לכל ארצות פזורינו, ולא תהיה עוד תרבותנו תרבות יתומה, נעה ונדה כעם היוצר אותה. הקשר החזק הזה יגן על קיומנו עד שיבראו התנאים הנאותים לקבוץ-גלויות גדול, כמו שמתאר אותו ברעיונו כל אחד מאתנו בזמן מן הזמנים. ואם כי התנאים הפוליטים קשים כעת בארץ אבותינו, אם כי מספר הסנבלטים מתרבה מיום ליום ואורבים הם לנו מכל פנה – אל לנו להתיאש, אל לנו לשכוח, כי כבוש הארץ הוא אך ה“סך הכל” של פסיעות מדודות המצטרפות רק אחת לאחת לחשבון גדול, אל לנו לשכוח, כי “קריעת ים סוף” היא רק אחד מהמומנטים הקודמים להכיבוש, וכי אם כן אין לסגת אחור. אם עבודתנו קשה מקריעת ים סוף, יבוא יום, וכותב הפרקים האחרונים של תקופה התחיה החדשה שלנו ימצא, שאולי אינה נופלת מתקופת עזרא בשעתה, והאל הטוב יסלח לי את ההקבלה הזו. פסיעה אחרי פסיעה, אריח על גבי אריח, לבנה ללבנה – ומי יודע, אולי נזכה עוד אנו לראות את הבנין, בנין-עדי-עד משוכלל ממסד ועד הטפחות, אולי נזכה עוד לראות ציון ביפיה וחלק גדול מעמנו יושב לבטח על אדמתו, יוצר בורא ומשפיע. אין בחיים יותר נעלה משאיפה לתחיה, ואשרי לאלה שזכו להיות מהחלוצים הראשונים. ויהי כבוד הציוניות חופף על אספתכם, ותהי קדושתה מרחפת על עבודתכם. חברים יקרים! בברכת ציון וירושלים שלכם באהבה שמריה הלוי אל אחד העם, לונדון ברלין, 30 ביוני 1911 ידידי היקר והנעלה! מכתבך מן 25 יוני הגיעני ואשתדל להשיב על כל שאלותיך, כסדרן. בדבר כתב הבקשה שהגישו אנשינו בחיפה עיינתי עוד הפעם בכל החומר הנמצא פה תחת ידנו, וכמדומני שוררת באמת ערבוביא קטנה בנידון זה. בקשה מיוחדת בדבר פתיחת בית ספר לטחניקא לא הגישו אמנם. אבל מתוך הבקשה בדבר בנין הבתים ניכר, כי הבתים האלה נבנים למטרת פתיחת בית-ספר טחני, וחושבים הם, כי אחרי שיתקבל הרשיון לבנין הבתים יהיה נחוץ להגיש תיכף בקשה שניה בדבר פתיחת הטחניקום. והא ראיה: מר לוי כתב בפירוש, והד"ר יעקבסון בתור תנא דמסייע לו, שאין עוד השעה מוכשרת כעת להגיש גם את הבקשה השניה. אתמול נתקבלה ידיעה מבירות, כי כתב הבקשה שלנו, שנשלח בחזרה מקושטא, הגיע כבר לבירות ומשם הלך לחיפה, וכי מקוים הם, כי בעוד שבועות אחדים יושב לקושטא עם המלואים והתקונים הנחוצים. בית הספר הבינוני. רק ע“י מקרה, או יותר נכון באונס הראה הד”ר כהן את מכתבך להד“ר נתן, מפני שסיפרתי אודות המכתב הזה למר וויסוצקי והוא נגע בשאלה הזו בשיחה עם הד”ר נתן, והאחרון דרש אז כי יראו לו את מכתבך להד“ר כהן. בהשיחה הזו השתתפתי גם אני, אבל רק בתור עד שמיעה, כי כבר נוכחתי לדעת, שאין כדאי להוציא ויכוחים לבטלה. הד”ר נתן אמר בפירוש, כי מצטער הוא על הראשונים, כלומר על מה שויתר על מין הילדים, וכי על בית הספר הבינוני לא יוותר לעולם, והעלה עוד הפעם גרה בדבר השיטה שלו, שכולה מקשה היא, ממש מעור אחד, וכי לא יזוז ממנה אפילו כמלוא נימה. מר וויסוצקי עבר בהמרה מ“קטיגור לסניגור” והודה, כי אחרי אשר שמע את הטעמים ואת הנימוקים של הד“ר נתן, אינו יכול עוד להתנגד לבנין בית הספר הבינוני, עוד גם זאת, כשהיתה לנו הישיבה בבית מר [ג’מס] סימון, דרש הד”ר נתן עוד הפעם שיגשו לכל לראש לבנין בית הספר הבינוני. קשה לי לספר לך, עד כמה אי אפשר לעבוד כעת במחיצה אחת עם הד“רים “שלנו”. הד”ר נתן לקח את “רסן הממשלה” בידו ואוחז בו ביד חזקה, ועל כל פסיעה ופסיעה מטעים הוא ומדגיש, כי הוא ה“געשעפטספיהרער” ובפרט אחרי נדבתו ההגונה של הד“ר סימון. הנדבה הזו ניתנה בעצת הד”ר כהן לא להטחניקום, כי אם להה“פ, כלומר הד”ר סימון מנדב להה“פ מאה אלף מרק לצרכי בנין הטחניקום. מצאו אמתלא, כי באופן כזה יהיו פטורים משלם מס גבוה להממשלה. יוכל היות, אבל הטעם העיקרי הוא אחר לגמרי. המה צריכים להראות לכל העולם כולו, כי הה”פ בונה את הטחניקום. ומדוע נתמרמר על זה, אם אנשים בעלי צורה משלנו באים ומקטירים כל כך הרבה להה“פ וביחוד להד”ר נתן. בטח יודע אתה בדבר ה“נסיון” שעשה הד“ר נתן עם “בית המדרש לרבנים” בירושלים. בית המדרש הזה נוסד בעצם וראשונה רק על אחיזת עיניים, ויודע אני ברור, כי בקופת הה”פ לא היתה אף פרוטה אחת להוציא בעד המוסד הזה, והנה בא פתאום המלאך הגואל. מר גאָטץ נדב לצרכי הבנין חמשים אלף פרנק והתחייב לשלם מדי שנה בשנה, כל ימי חייו 10,000 פרנק, ולהכניס במשך הזמן להה“פ סכום כזה, שפירותיו יעלו לעשרת אלפים פרנק לשנה. באמת נדבה הגונה , כמעט כנדבת בית וויסוצקי לטובת הטחניקום. אבל תחת זאת נשאר המוסד החדש בידי הה”פ. ולא שמעת את התהלות ותשבחות שפיזר מר גאָטץ ביד רחבה לשיטת הה“פ, ביחוד למר אפרים כהן, שהוא כמעט היחידי המבין את צרכי הארץ ועוד ועוד. ופה הוסיף עוד, כי נכון הוא לנדב עוד סכום כזה, ובלבד שיסגרו את הגימנסיה הארורה. הלא תבין מעצמך, איך הרים הד”ר נתן את ראשו, איך יצא כמעט מגדרו ושפך ממש קיתון של שופכין על כל בתי הספר האחרים הקיימים בארץ, ואחריו החרה החזיק הד"ר כהן בחוצפה יתרה העוברת כל גבול. כאשר נפגשתי עם מר גאָטץ עוד הפעם, אמרתי לו במעמד מר [חיים] טשרנוביץ [=רב צעיר], כי לחינם בא הוא להגדיל את המדורה, וכי לא היתה לו כל רשות להשליך שיקוצים על מוסד, שאפילו לא ביקר אותו בפעם האחרונה בהיותו בארץ. אבל מה שנעשה נעשה. ואני התמרמרתי וכעסתי על החנופה מצד אחד, ועל היהירות וגסות הרוח מצד השני. ועוד שנית אגלה לך. מיד כששבתי מאמריקא נוכחתי לדעת, כי היחס של מר וויסוצקי אלי נתקלקל. מיד הבינותי, כי השתדלו בזה, ויש לי הוכחות נאמנות. וכשהיה מר שיף פה היית צריך לראות, עד כמה עמלו ויגעו, הד“ר כהן ובפעם השנית גם הד”ר נתן למשוך אותו לצד הה“פ, כלומר לצידם הם, ויוכל היות, כי גם בזה הצליחו. הד”ר נתן היה ממש לאיש אחר, בריא ומלא אנרגיה ונוהג את נשיאותו ברמה. ומה שנוגע להאופטימיזמוס שמצאת במכתבי האחרון, אינני מכחד אותו, כי הלא ראשית כל מחויבים אנו לדאוג בעד הטחניקום עצמו, וכמדומני שהד“ר נתן לא יתרשל עוד בעבודתו לכה”פ וגם זו לטובה. כותב לי מר וויסוצקי מקיסינגן, כי הד“ר נתן פנה אליו בברכה להולדת נכדו וביקש ממנו, כי יבוא גם הוא לרגל חג המשפחה הזה לעזרת ה”ראבינער סעמינאר", כמה מכאיב הדבר וכמה מחפיר הוא. אחרי כל אלה תבין מעצמך, יקיר, כי לא שבעתי פה נחת, וכל כל פגישה ופגישה עם האדונים האלה נוטלת ממני חלק מבריאותי, שבלאו הכי התרופפה בזמן האחרון לרגל סיבות שונות. ידידי כמעט שהוליכו אותי בעל-כרחי לרופא. הוא ציוה עלי, שאשליך אחרי גוי את כל הדאגות שלי ואלך לנוח, וגם סמי רפואה נתן לי, אבל מפני שאין אני אדון לדאגותי, כי אם משועבד להן, איני מאמין גם בתועלתה של מנוחת הגוף. דאגתי הראשית היא: כיצד יעלה בידי להשתקע בארץ במהרה, כי כבר קצתי ממש בהחיים פה, מכוערים המה ומשביעים אותי אך רוגז. אשתי היתה עד כה בסנטוריום בשירקא אשר בהרץ. בשבוע הבא תשוב הנה ותלך עם בננו הקטן לנורדיני, בתי תלך עם אחת המורות שלה לנאות קיץ בקרבת מינכן, ואני אולי אשתחרר מעט ואלך לענגלברג. קיבלתי מכתב מידידנו דובנאוו. הוא יבוא הנה מחרתיים יחד עם אידא יפימוונא, שחולה היא במחלת סרטן הקיבה. היה פה אתמול הד“ר זלקינד מפט”ב, הרופא שלה, ואמר, כי אין כל תרופה למחלתה, וכי אם גם יעשו ניתוח, שמסוכן הוא בפני עצמו, אפשר שיוכלו להמשיך את חייה עוד לחדשים אחדים. מה נורא הדבר! מה מאוד רוצה אני לראותך. מצטער אני, כי פגישתנו נדחה עד זמן הקונגרס. שלך באהבה רבה שמריה הלוי את מכתבך להד“ר כהן לא קראתי עוד, מפני שהד”ר כהן הוא כעת בברלין, אבל מסופקני אם יראה לי אותו גם אחרי שובו הנה. לד“ר י”ל מגנס, ניו-יורק ברלין, 5 אוקטובר 1911 לידידי החביב, שלום וברכה! כמעט נואשתי לקבל ממך תשובה על מכתבי, והנה הגיע לידי מכתבך הראשון, וטרם שהספיקה לי השעה להשיב עליו בא גם השני, וזו לי הפעם הראשונה שאני חייב לך תשובה. כן, ידידי, בהסח הדעת באה לי המשרה החדשה ומעולם לא חשבתי להכנס בתור חבר להועד הפועל המצומצם שלנו. קויתי להיפך, לנער עוד בשנה הנוכחית את אבק אירופא מעל רגלי ולהשתקע בארץ, אבל לצערי הגדול עלי לדחות את המשאלה הזו עוד לשנה שלמה, מפני שהרשיון מקושטא ליסוד הטחניקום עוד לא הושג ולשבת בחיפה בטל אין ברצוני. כעת נסתבכו הענינים לרגל המלחמה במזרח, כלומר בצפונה של אפריקא, עוד יותר. בכל זאת מקוים אנו, כי הרשיון יתקבל במהרה, ואז אתחיל גם אני להכין את ביתי בחיפה. בין כה וכה בא הקונגרס העשירי, ואנחנו ראינו, כי אם לא נשתדל כעת לשים קץ להסכסוכים הפנימיים עתידה האורגניזציה שלנו לעבור ולבטול מן העולם. מה שנוגע לבחירתי אני צידדו בזכותה דוקא הגרמנים וגם רבים מבעלי וואלפסון בתוכם. איך שהוא ואני לקחתי על עצמי עבודה רבה ואחריות גדולה. כמובן אעסוק ראשית כל בסידור עבודת הפרופגנדא, אבל אין אני בן חורין לשחרר את עצמי גם מכל העבודות האחרות התלויות בתנועתנו. וזה הדין גם לידידנו מר סוקולוב. וכן להוי ידוע לך, חביבי, כי אני נכנסתי שלא על מנת לקבל פרס ומוכרח אני לדאוג לפנרנסתי כדאשתקד. גיסי היקר כהנהיים יספר לך בע"פ אודות מצבי כעת וגם יתיעץ עמדך בענינים אחדים. יחוסי להטחניקום לא שונה, ואין אני רואה כל יסוד לשינויים לע"ע. אבל יוכל היות, כי לרגל העבודה הציונית, יהיה עלי להסיח דעתי לפי שעה מהטחניקום, ואז נראה איך יפול דבר. בדבר ביקורי באמריקא בחורף הבא, נשתנו אמנם התנאים לגמרי. הלא תבין מעצמך, כי יכול אני כעת לנסוע רק בתור חבר של הועד הפועל, אם אך רוצה אני לעשות תעמולה גם בעד האורגניזציה הציונית, מה שאין כן אם אסתפק רק בנאומי ובדרשותי ולא אשתדל להשפיע על מהלך הענינים הפנימיים של הציונות באמריקא. אז אין לי צורך בהזמנה מצד הפדרציה מהטעם הזה: והכי בשביל שאני זכר הפסדתי? כלומר, השתתפותי בהועד אינה אוסרת עלי לנאום ולדרוש בתור איש פרטי, כי העבודה הזו אינה גרועה מעבודתם הפרטית של יתר חברי בהועד. בכל אופן טוב היה לוא יכולת לשתף לההזמנה גם את הפדרציה. עיין נא בשאלה החמורה הזו בשים שכל והתיעץ נא עם מר כהנהיים, כי איש נבון הוא. וחזקה בשני חכמים כמוכם, שלא תוציאו מתחת ידכם דבר שאינו מתוקן. כן יקח עמך גיסי דברים בדבר מצבי בכלל, וראשית כל בדבר הכשרת האפשרות של העתקת ביתי לארץ ישראל, מפני שרבות ממחשבותי הופרו וצריך למצוא דרכים אחרים לא מעט. העבודה פה מרובה וכולנו עובדים שכם אחד, ואם רק נוכל להוציא אל הפועל רק חלק ממה שאנו חושבים נסתפק גם בזה, כי לדאבון נפשנו רואים אנו, שעד כה לא השתמשו בשעת הכושר כראוי. ראשית כל יהיה עלינו להגדיל בכמות מרובה את מספר השוקלים. חושבים אנו ממש לחרפה להסתדרותנו, כי מספר השוקלים ירד בשנים האחרונות אחורנית. אמנם מבינים אנו, שלא זהו העיקר, אך לנו אין קנה מידה אחר, שנוכל לשפוט על פיו על התפתחות תנועתנו. שנית נשתדל להכניס עבודה תרבותית במזרח, ובטוחים אנו, כי כל הויכוחים עם ה“מזרחים” יעברו מן העולם, אם אך נבוא לידי הלכה למעשה. כשאין עבודה מתרבים ויכוחים ופלפולים ריקים. אם נתחיל לעבוד, יווכחו עד מהרה לדעת, כי אין לנו כל נטיה להרוס, כי אם לבנות, וזהו העיקר. קראתי את מאמריו של מר בריינין ע“ד הקונגרס וע”ד הועד החדש. אחרת לא קויתי מהאיסטניס הזה. את ערך משפטיו של מר בריינין יודעים פה ומתיחסים אליהם בשויון נפש גמור. אמנם הלואי שלא תחולל על ידו הספרות העברית בכלל והלואי שלא יהפך ה“דרור” לאורגן אנטי-ציוני. את סימני ההכנה למעבר כזה רואה אני כבר בהגליונות הראשונים. ואחרון אחרון חביב, הלא הוא ר' וועלוועלע [=הרב זאב מרגליות] שלכם, זו המציאה הכשרה, שהקב“ה כביכול ומר ספירשטיין להבדיל זיכו בו את היהדות הניו-יורקית. קראתי את כל המאמרים הראשיים בה”מארגען ז’ורנאל" וראיתי את כל אחיזת העיניים והרמאות ממש שיש בהענין הזה. הרבה לא אומר. בעדי די הוא, כי ר' וועלוועלע היה מבני בריתו של בעל ה"מצפה (*שמעון מנחם לזר), ובעירו גרודנא, היה אחד מהרבנים, שלא היתה לו בקהלתו כמעט שום השפעה. בכל המאורע הזה הנני רואה אך מלחמהנגדך, יקירי, נגד היהדות הלאומית, שהיא לזרא לשומרי היהדות מטיפוסו של מר ווערניק וספירשטיין, אלה הכופרים בכל, ושאין להם דבר שבקדושה, שלא יחללו אותו, ושהיהדות הישנה היא להם אך מין פרה חולבת שאינה יודעת לנגח ומפני זה חביבה היא עליהם. אבל, יקירי, הזהר נא מפני האנשים הבלתי מהוגנים האלה, ודע נא כי מלחמה תהיה להם בשיטתך הלאומית. כמובן הנני מוסר רק לך את הדברים האלה וחלילה לך להשתמש בם בשמי, מפני שאין אני רשאי להתערב מרחוק בהענינים הפנימיים של העדה הניו-יורקית. התיחסותו של ר' וועלוועלע לתנועת השחרור בשנת 1905 נובעת מידידותו להרב הפולטווי (*הרב אליהו עקיבא רבינוביץ) והיא מובנת מאליה. בכלל רואה אני בהתנשאותו של הרב הזה ירידה להיהדות וכדי בזיון. בדבר ביקורו של הד“ר מוסינזון באמריקא, קשה יהיה לדחות אותו לזמן אחר. השקפתי אני בשאלה הזו היא כך: מחויבים לבסס את הגימנסיה העברית, למען תוכל לעמוד ברשות עצמה ולא תהיה תלויה בנדבות. אמנם רבות יש עוד לתקן בהגימנסיה, כוחות חדשים נחוצים לה, אבל אסור לנו לשכוח, כי אלה שלא פחדו מהנסיון הראשון ובראו יש מאין המה החלוצים שלנו ועלינו לעזור להם, גם בשעה שמוכיחים אנו אותם. ע”י המוסד הזה, כלומר תודות לקיומו נבנתה גם “תל-אביב” ונתרבה הישוב ביפו, והישוב העירוני ג“כ חשוב לנו עד למאוד. הד”ר מוסינזון הוא איש ישר ומסור לתנועת התחיה בכל לבו, ומובטחני כי יצליח בדרכו לעורר את הלבבות ולחמם אותם בכלל. לרגל המלחמה3 תהיה לנו בשבוע הבא ישיבה של הוועד הפועל הגדול, ומלבד זה נתאסף שנית לדון על עיקרי תנועתנו ועל העבודה בכל הארצות ביום 4 נובמבר. מזמן לזמן אשתדל להודיעך באופן פרטי מכל הנשמע. ואסיר תודות אהיה לך אם גם אתה לא תחמיץ את תשובותיך. ושלום לך חביבי, לך ולרעיתך היקרה ולדוד הנחמד מאת שלך באהבה שמריה הלוי אל הוועד הפועל המצומצם ברלין 21 בנובמבר 1911 אל: הוועד הפועל המצומצם, ברלין. אחרי רישומי הראשונים בגליציה הנני מוס לועד הפועל המצומצם לשם אינפורמציה ראשונה את הדין וחשבון הבא: באגודה הארצית של גליציה שרר מצב רוח מדוכא עד מאוד. התוצאות האומללות של הבחירות4 השאירו את רישומן הניכר. שהותי בקראקא הראתה כבר, כי המסע לגליציה הבטיח הצלחה בעידוד הרוחות. באסיפות שרר אינטוזיאזם אמיתי וחזק, וגם לאסיפה בלמברג היתה השפעה מורלית גדולה. בלמברג עזר בעיקר מהלך המשמח בדרך כלל של […] להסיר כל אי נעימות, שעוד היתה. ההוכחה הנראית לעין לתוצאות הטובות של התעמולה היתה העבודה לטובת הקרן המרכזית, אשר רק עבורה עבדתי בשעת השיחות הפרטיות. למרות שקבעתי עם [אדולף] שטאנד בשעת ישיבת הוועד הפועל סך של 30,000 כתר כחלקם של הציונים הגאליציאנים, היה נדמה לי, כי אפילו על-ידי מאמצים יוצאים מן הכלל אי אפשר יהיה לצפות להרבה מהיכולת הכספית של ארץ זו העניה באופן יחסי. כבר היום יכול אני להגיד, כי חששותי הוכחו כבלתי מוצדקות. 30,000 הכתרים מובטחים לקרן המרכזית בוודאות. והמדובר הוא לא רק בהבטחות ריקות אלא בהתחייבויות בצורה מחייבת. כל אחת מארבע הוועדות האיזוריות תגבה 7,500 כתר. הד"ר [יהושע] טהון קיבל על עצמו את התחייבות לקראקא, ובלמברג תערוב הוועדה המרכזית ליתרה. כבר בשעת ישיבת הוועדה המרכזית נמסרו מיד 2,300 כתר מחברים לאדון שטאנד. הוועד המרכזי מצפה מה[…] הרבה מאוד ואני חושב כי על-ידי מסעי אוכל להשיג קודם כל שני דברים: קשר אמיץ בין גליציה לוועד הפועל המצומצם והכנה ממושכת של מהלך הרוחות לכל פעולות אירגוניות שיש לבצען מיד. על קבלת הפנים שהיתה לי בכל מקום ועל הפרטים מוסר [קורט] בלומנפלד5 דין וחשבון מפורט. אבקש בכל לשון של בקשה לשלוח לי דין וחשבון של הוועד הפועל המצומצם על המתרחש בתקופת העדרי. בברכת ציון לבבית לוין מכתבים תמיד ללמברג! אל קורט בלומנפלד, למברג (*תורגם מגרמנית) (גלויה) מר בלומנפלד החביב! זו אינה רק הצלחה אלא מסע נצחון. מעומק לבי מודה אני לאנשים, הגורמים לי נחת רוח כזאת. הנני מרגיש את עצמי כאילו אני באמריקא. ביירוסלאב היה הערב היפה ביותר, ואני שמח שלא פסחתי על מקום זה. אנא מסור דרישות שלום לידידינו. אני מקווה להגיע ללמברג ביום ראשון בשעה 1.30. להתראות, שלך ש. לוין אל הוועד המצומצם (*תורגם מגרמנית) לבוב, 4.12.1911 חברים נכבדים מאוד! רק אתמול קיבלתי את מכתביכם עם הצירופין. עד עכשיו לא היה לי כל מושג על איזה פתקת ערבות היה מדובר. הרי אינני צריך לבקש סליחה, כי אינני אשם בכל הדבר הזה. לוטה בזה הנני שולח לכם פיתקת הערבות המבוקשת. בגליציה הענינים פשוט מצויינים. אפילו אני לא ציפיתי להצלחה כזאת. בלמברג היה עלי שוב להרצות היום. כל מקום ישיבה עלה כתר, ומקום עמידה חמישים האֶלר. יותר מאלף איש נאלצו לחזור, בפנים האולם היו לכל הפחות 1500–1800 איש. באמת שררה התלהבות שאי אפשר לתארה אפילו הסקפטיקאים בין חברינו לדעה עכשיו הם אופטימיים. הסכום המובטח ייאסף מהר מאוד. כולם משוכנעים, כי גם את מספר השוקלים אפשר להכפיל בקלות. צר לי מאוד כי יש לי כה מעט פנאי בשביל וינה, כי אינני רוצה לבטל את הסכמתי לחברנו היימן, ואנאם בברלין ביום 19 לחודש. אבקשכם להודיעו, כי הוא יכול לצפות לי ליום 19 לחודש. תקבלו דין וחשבון מפורט מהוועד הארצי. על רישומי אספר לכם בעל-פה אחרי שובי. הנני מאושר בעיני כי לא הושפעתי, וביקרתי בגליציה בפעם הראשונה. בדרישות שלום, שלכם ש. לוין אני מודה מאוד עבור 300 מרק. הנסיעות פה אינן זולות, ועלי לנסוע הרבה. אני תקוה כי הכסף יספיק לי. גם ממר בלומנפלגד קיבלתי עוד מאה כתר. המשרד יקבל מכתב רשום עבור אדון ניידיטש. בודאי תראו אותו. אבקשכם מאוד למסור לו את המכתב. במקרה שמר ניידיטש כבר נסע, יכול המכתב להישאר במשרד עד שובי. אל אחד העם, לונדון ברלין 19.11.1911 לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה! מלחמה כבדה היתה לי מבית כל הזמן האחרון, והיא העציבה את רוחי כל כך, עד כי לא מצאתי און לכתוב. ועוד גם זאת. לפני נסיעתי רציתי למלא את חובתי לההסתדרות הציונית עד כמה שאפשר לפי התנאים החדשים, והרביתי בנסיעות ובנאומים. את ברלין עוזב אני ביום כ"ה דנא ובדרכי אבקר עוד את הערים מינכן, נירנברג ומנהיים. במנהיים אתראה עם ידיד מר סימון ופייוויל שלנו, וביום ג' מאֶרץ מפליגה אנייתי מטריעסט וחושב אני להיות בחיפה בי' מאֶרץ. היה פה מר טריידיל, והיתה לנו ישיבה קטנה בההשתתפותו של ברוואַלד. מר טריידיל מתאונן, כי המקחים עלו בינתיים בחיפה בפרט ובא“י בכלל, וכי אין להם היכולת לגשת למלאכת הבניה ע”פ החוזה שעשו עם הקורטריום. הדבר הזה עשה על הד“ר נתן וגם עלי, הנני מודה, רושם מדכא: עוד לא הניחו את היסוד, וכבר באים בטענות ותביעות, ובכתב החוזה נאמר בפירוש, כי אין להקבלנים לבקש הוספה במשך השנה הראשונה מתחילת הבנין, ואפילו אם יבואו עיכובים מצד הממשלה. מפני זה הנני דורש, כי השאלה הזו תתברר עוד לפני בואי לחיפה, למען אהיה חפשי מ”סכסוכים". אינני יודע אם יעלה לי הדבר הזה. קיבלתי מכתב ארוך מר' אברהם אליהו [לוברסקי] שלי, שבו הוא מספר לי ע“ד השיחה שהיתה לו עמדך בדבר ביקורי באמריקא בשנה הבאה. אני אינני מאמין, שההצעה הזו תצא אל הפועל, אבל לוא היה אפשר להגשים אותה, הייתי מתרצה בכל לב לבקר אמריקא עוד הפעם לפני פתיחת הטחניקום, וכמדומה לי שתהיה נחיצות בהביקור הזה. קשה היה לסדר את העבודה לשם הטחניקום באמריקא, כל זמן שהמוסד היה קיים רק על הנייר, אבל מכיוון שהטחניקום יבנה נחוץ יהיה לייסד באמריקא אורגניזציה תמידית, כלומר ועד של אנשים בני סמכא, שיקחו עליהם את העבודה לטובת המוסד. ממילא מובן, שבאם נבוא לידי הכרה, שאי אפשר לי לזוז מחיפה, אוותר על הביקור הזה, אך חושב אני שתהיה לי היכולת לקחת חופשה לשנים שלושה חדשים והנני רוצה להשתמש בה בעד אמריקא. אגב אורחא אנאום בערים שונות ואולי אבנה ע”י זה ויהיה לי גם בית בחיפה. בכל אופן ביקשתי את ר' אברהם אליהו כי יחקור וידרוש ע"ד אפשרות ביקורי זה, ואני אתן תשובה ברורה רק מחיפה. ההכנות אינן מזיקות. נתקבלה פה הטלגרמא בדבר הנדבה השניה של משפחת וויסוצקי. אך אינני יודע אם עלתה בידך להשפיע על היורשים, כי יתנו את נדבתם השניה בעד יסוד המחלקה הכימית או לא. מכל הצדדים כמעט מעירים אותנו, כי מחלקה כזו תוכל להביא תועלת מרובה להמוסד ולהארץ. קיבלתי מכתב מהד“ר מגנס. כעת הנהו בדרכו לארץ, הוא ומר נתן שטרויס. זה האחרון “נתיהד” בזמן האחרון תודות להשפעתו של מגנס, – שעוד הפעם ויתר על רבנותו, – וחושב הוא לעשות איזה דבר של ממש בא”י. יוכל היות כי אתראה עם האדונים האלה בחיפה. כתב ההתקשרות שלי עם הקורטריום נחתם ימים אחדים אחרי נסעך מפה. הד“ר כהן הודיעך על דבר זה תומ”י. חלק מספרי הנני לוקח עמי, והנני מקווה לעבוד מעט בענייני ספרות במשך הקיץ הבא – בלי נדר. מחיפה אמציא לך דין וחשבון ממצב הדברים, כפי שאמצא אותם שם ומהתפתחות העבודה. אם תהיה שעתך פנויה ותרצה לשלוח לי מכתב שיגיע לידי לפני נסיעתי, שלח נא אותו למינכן על שמי Postlagernd או יותר טוב על שם מר סימון בעדי. והנני שלך באהבה רבה שמריה הלוי אל אחד העם, לונדון טריאסט, 2 במרץ 1912 לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה! את מכתבך קיבלתי במנהיים והנני מביע לך את תודתי, כי מיהרת להשיבני. לפני נסיעתי נפגשתי פעמים אחדות עם הד“ר נתן. יחוסו אלי לא הורע. הוא נוח לכעוס ונוח לרצות, ובפרט שעל כל פשעים מכסה נדבה של מאתיים אלף מרק. כמדומני שהוא מכיר הפעם, שהנדבה השניה ניתנה תודות להשפעתך. אמנם אותי מעסקת כעת שאלה אחרת לגמרי. הד”ר אויערבך בא לפני ימים אחדים מחיפה, וסיפר לי, כי האדונים טריידיל וקרויזה רוצים לסלק את ידם מכל עסק הטכניקום, מפני שבינתיים עברה יותר משנה שלמה ותנאי העבודה נשתנו בין כך, ולהם אי אפשר לעבוד על מנת להפסיד. באופן כזה הן יוכל היות, כי נסיעתי לחיפה הפעם תהיה לבטלה, מפני שלעולם לא אקח על עצמי להיות המתווך בין הועד הפועל שלנו ובין הקבלנים. ביקשתי וחזרתי וביקשתי את הד"ר כהן, כי השאלה העיקרית הזו תתברר לפני נסיעתי, אך לצערי לא התבררה די צרכה ולשנות את סידור נסיעתי לא יכולתי. הד“ר פינקלשטיין צריך לבוא בשבוע הבא לברלין, וכפי הנראה יגמרו את הדבר וימנו אותו לדירקטור. נראה לי שהד”ר נתן עונה בעל כרחו אמן ונותן הסכמתו להמינוי הזה. בדבר ווייצמן דיברנו פעמים הרבה. הפרופ' שלזינגר, כפי הנראה לא פנה בשאלה למנטשסטר, מפני שמוצא הוא, כי אי אפשר להציע לווייצמן משרת מורה פשוטה ושכיחה, ומכיון שעל-יד הטחניקום אינה נוסדה כעת מחלקה כימאית אין כל צורך לאסוף ידיעות אודותיו כעת. הד"ר נתן נוטה מאוד לוויצמן, ונחוץ להשתמש בהמומנט הזה. ביפו חושב אני לשהות בדרכי רק שעות אחדות, אם רק הים יהיה שוקט, מפני שנחפז אני לדעת את המצב האמיתי בחיפה. הד“ר אויערבך סיפר לי, כי הרשות המקומית אינה מסתפקת בה”אירדע" ודורשת היא גם רשיון מקומי, אחרי שלהרשיון המקומי הראשון לא היה כל יפוי כוח מפני שניתן לפני ה“אירדע”. איני רוצה להשען על שמועות קלוטות מן הסביבה, אבל נחוץ עד למאוד לברר את כל השאלות האלה. עוד שמעתי ממנו, כי שמואל ולאה [פבזנר] מתעתדים לעזוב את חיפה לחדשים אחדים. אני מצטער הרבה על זה. אנייתי מפליגה מפה מחר בשעה 1 אחר הצהרים ואהיה בחיפה בשבת הבא בבוקר. עם פייוויל התראיתי במנהיים. הוא שבע רצון ממשרתו ומוצא קורת רוח בעבודתו. אני הטפתי לו מעט מוסר – אם כי אין אומנתי בכך להטיף מוסר ליחידים, – ובטח יכתוב לך הפעם. גם מר סימון דורש בשלומך באהבה. שלך באהבה רבה שמריה הלוי אל אחד העם, לונדון (גלויה) טריאסט, 3.3.12 לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה! אתמול הריצותי לך מכתב, אך בטעות הדבקתי על המכתב מרקא מהטיפוס הישן שאין לה עוד יפוי כוח, ואיני יודע אם יגיע המכתב לידך. מפני זה הנני חוזר בקצרה על כל מה שכתבתי: א. הפרופ' שלזינגר לא פנה בשאלות ע"ד ווייצמן מפני שחושב הוא את השאלה הזו למוקדמת. לפי דעתו יש אפשרות להזמין את ווייצמן רק כשתתכונן מחלקה מיוחדת לכימיה. ב. יחוסו של הד“ר נתן אלי לא הורע ע”י שיחתך, מפני שעל כל פשעים מכסה נדבה של מאתיים אלף, והפעם הוא מודה, כי הנדבה ניתנה ע"י השפעתך אתה. ג. עם האדון פינקלשטיין אומרים הם לגמור ולהזמין אותו בתור דירקטור בקרוב. כתבתי לך עוד ע“ד מה שמסר לי הד”ר אויערבך, שאך זה בא מחיפה, אבל על אמיתותן של השמועות העלה אוכל לעמוד רק כשאבוא לחיפה ואחקור את מצב הענינים כמו שהוא. בעוד שעה קלה מפליגה אנייתי לאלכסנדריה והנני שולח לך עוד הפעם את ברכתי שלום. שלך באהבה רבה שמריה הלוי אל המכון היהודי לחינוך טכני בארץ ישראל, ברלין חיפה, 24 במרץ 1912 אדונים נכבדים עד מאוד! מהלך העבודה משביע את רצוני, אף כי אינה מתקדמת אלא באיטיות, מפני שלפני החגים עלינו להסתפק בכוחות המקומיים בלבד. נעשו כל ההכנות, כדי שהעבודה תתנהל באופן אינטנסיבי במלוא-היקפה מיד לאחר החגים, כלומר – באמצע אפריל. חבל שהתכניות של הטחניקום עדיין אינן כאן; אמנם אפשר לוותר עליהן בעבודות ההכנה, אך מכל מקום רצוי היה, שהכל יימצא כאן בעוד מועד. מר בארסקי כותב היום בעניין זה אל מר ברוואלד. אשר לאבנים (אבני-חול) מניחים אנו, כי יהיו דרושים עוד כ-5000–4000 מטרים רצופים, אך חישוב מדוייק לא ייערך אלא במשך ימי החג. בעניין הסיד כבר כתב מר בארסקי, וברצוני להציע, כי מר ברוואלד יזדרז במשלוחו, כדי שלא יחול עיכוב בעבודה. ועכשיו לעניין הבאר. ד“ר רופין מודיע לי, כי זה עתה הטיל על קבלן אמריקני לקדוח באר בחולדה (על-יד לוד). הקבלן, שהנו איש-מקצוע, יש לו ציוד משלו כדי לקדוח בארות עד לעומק 250 מטר. אחת היא לו, אם הקרקע עשויה חול או סלעים; כן נראה שהמחירים נוחים מאוד. ד”ר רופין נאלץ לוותר על אחת מבארות-החפירה שלו ולהכריע לטובת באר-קידוח. מכיון שלפי שעה עוד לא העמקנו בבארותינו – כ-20 מטר – רצוי, אולי, לעיין מחדש בשאלה, האם לא כדאי יותר יהיה להכריע לטובת באר-קידוח. אסור לנו לשכוח, כי הבורות לא יספיקו לנו עד עונת הגשמים הקרובה; באר-החפירה לא תוכל להיות מוגמרת אלא כעבור 15 חדשים – במקרה הנוח ביותר; לעומת זאת אפשר להתקין את באר-הקידוח העמוקה ביו תוך 4–3 חדשים. התייעצתי באופן יסודי עם מר רופין והוא יעץ לי לנסוע לחולדה במשך שבוע הפסח. הוא יבוא אתי ויערוך אומדן-הוצאות מדויק, שאשלחו לכם לאחר מכן. בחוזה שלנו עם הקבלנים לא הובאו בחשבון אי אלו דברים, ועובדה זאת עלולה לגרום לאי הבנות, אם גם לא רציניות. כך,למשל, בעבודות החפירה נקבע מחיר לאדמת-חול ולאדמת -סלעים – פראנק אחד למטר מעוקב לזו ושבעה פראנק למטר מעוקב לזו. אך נתברר, כי בשטח שלנו יש לנו עניין עוד בשכבת-ביניים, שאין לראותה לא כאדמת-חול ולא כאדמת- סלעים. הקבלנים טוענים, כי כל מה שאינו בגדר “אדמת-חול” יש לראותו כאדמת-סלעים, דבר שאיננו יכולים להסכים אתו בשום אופן, כי ההבדל במחיר גדול יותר מדי. כנגד זה יש להתחשב בדרישות הצודקות של הקבלנים. אני משתדל עכשיו להיוודע בעקיפין, מה הן ההוצאות האמתיות של הקבלן בעבודה זאת, מבלי לסכם אתם, לפי שעה, את החשבון על עבודות החפירה לבית הספר התיכון. כן אשאל גם כמה מומחים, כדי שאוכל לגבש לי דעה פחות או יותר נכונה בשאלה זאת. הנעתי את מר בארסקי שישלח דוגמא של שכבת הביניים למר ברוואלד, כדי שיוכל לחוות דעה בשאלה הנידונה. לעניין העובדים: שלושה עובדים – והם: מנהל החשבונות מר שקליארסקי, השרטט מר הארי והמפקח מר ברשאדסקי – דורשים העלאה במשכורת. שקליארסקי מקבל 150 פראנק, הארי – 100, וברשאדסקי – קצת יותר מ-90 פראנק לחודש. במכתב הלוטה של מר בארסקי גם ניתנת הנמקה לדרישות. גם עם מר קייזרמאן דנתי בעניין בפרוטרוט. הוא סבור, כי המשכורות נקבעו באמת בצמצום רב קצת יותר מדי וכי יש להעלותן, מכיון שהרי רק עתה התחילה העבודה האמיתית, האינטנסיבית יותר. הארי וברשאדסקי הם אבות-משפחה, ומשכורת של 120 פראנק אין לראותה כגבוהה. אשר למר שקליארסקי הייתי ממליץ על העלאת משכורתו ל-175 פראנק, לפי שעה, אם כי עלי להודות, הוא חרוץ מאוד בעבודה. אשר לתוספת החג, אישרתי תוספת בשעור מחצית המשכורת החדשית לארבעת הפקידים, ו-105 פראנק לסתתים הקבועים – שהרי אינני יכול לנהוג אחרת משנהגו עד עתה ומכיון שהדבר נכון בעיני. במצורף – מכתב מאת מר קייזרמאן מיום 22 במרץ. אמרתי למר קייזרמאן, כי הקוראטוריום היה עד עתה בלתי מרוצה מן ה- Anglo-Palesine Company. מר קייזרמאן ניסה ללמד סניגוריה על עצמו והבטיח להקדיש מעתה לקוראטוריום טיפול טוב ביותר, אם הקוראטריום מצידו יקבל את הצעתו של מר קייזרמאן. ברחשי כבוד מצויינים המסור לכם, ש. לוין אל אחד העם, לונדון חיפה, 26, מרץ 1912 לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה! התחלת העבודה היתה קשה ככל ההתחלות. הקבלנים באו בתביעות חדשות, באמרם כי לרגל שביתת המלאכה במשך שנה שלמה יש להם הצדק לדרוש שינויים בכתב החוזה, מפני שבינתיים נשתנו תנאי העבודה. אולי הצדק איתם מנקודת מבט היושר, אבל הלא תודה גם לי, כי מצידי אני לא יכולתי לוותר אפילו במשהו והסברתי להם, שעל כל שינוי קל צריכה לבוא הסכמת הועד, ואם אך יעמדו על תביעותיהם אין לפנינו דרך אחרת, כי אם לבלי לגשת אל המלאכה. והוספתי ג“כ, כי אני אחל את העבודה על חשבון הועד מבלי לחכות עוד לפתרון השאלה מברלין. אחרי מו”מ ארוך החליטו סוף סוף הקבלנים להתחיל בבנין, והנני שמח על זה מאוד. כמובן לא נתתי להם שום הבטחות מסוימות, אבל מוצא אני לחוב מוסרי לצדד בשעת הצורך בזכות תביעותיהם, המבוססות על שינוי המצב. העבודה מתקדמת, אם גם לא במידה הדרושה, מפני סמיכות החג, יען כי אי אפשר להביא לפני הפסח חרשים ופועלים מירושלים ומיפו. מיד אחרי החג יתחילו לעבוד באנרגיה כפולה. כן הבטיחו הקבלנים, ובטוח אני כי יקיימו את הבטחתם, ומאמין אני עוד, כי היחס ביניהם וביני, בתור בא-כוחו של הועד, לא יתן מקום לויכוחים ולסכסוכים. מכל חברי ועד הבניה הקודם נשאר פה רק מר קייזרמן, ואני הנני מתיעץ עמו מזמן לזמן, ראשית כדי שלא לבייש, ושנית מפני ששאלות רבות קטנות וגדולות נשארו עד כה בלי פתרון כזנבות האודים העשנים, ומוכרח אני להימלך לכה"פ עם אחד מחברי הועד הקודם. אבל אחרי שנסתבכתי בחילוף המכתבים שבין הועד הנזכר ובין ברלין, רחוק אני מהאשים את דברי הועד בחיפה. אדרבא, הם השתדלו כפי הנראה לעשות מצידם מה שמוטל עליהם, אבל בברלין לא שמו לב כלל לכל הצעותיהם ודרישותיהם. ברלין התיחסה אליהם מגבוה, והמה מתאוננים על זה מאוד. גם כעת צריך אני לאמר לך, יקירי, כי אם גם אפקח על העבודה בשבע עיניים, ואם גם יעלה בידי ליישר פה את כל ההדורים, מתירא אני, כי אמצא מעצורים מצד ברלין, פשוט מפני שאין שם כמעט כל הנהגה. מבקש אני אותך, כי תבקש העתקה מכל מכתבי ששולח אני לברלין ותדע את אשר לפנינו. כל הזמן משעת הבוקר ועד הצהרים הנני מבלה על מגרש הטכניקום, ומשתדל לחדור לכל השאלות הקלות והחמורות. מתוכן מכתבי לברלין תראה, כי לרגל העבודה מבצבצות ועולות שאלות חדשות. מר ברסקי עושה רושם טוב ושוקד על עבודתו. שבע רצון אני גם ממר שוחט וגם ממר שקליארסקי, מנהל החשבונות שלנו. בכל זאת אנסה לבקר את ספרי החשבונות מפרק לפרק ע"י מומחה מחוץ. ואם כי בטוח אני כי הכל נעשה באמונה. עד כה נגמר היסוד של בית הספר הבינוני ונמשכת חפירת היסוד בעד הטכניקום. לפי השערתם של הקבלנים יש אפשרות לגמור את כל הבנינים במשך שנה וחצי, אם אך כל החומר, וביחוד הבא מחו"ל, יהיה מוכן במועדו. בדבר בית הספר הבינוני “כביכול” של ה“עזרה” התיעצתי עם מר אפרים כהן ביפו, – הייתי שמה יומיים, – לא הפרוגרמא ולא המורים אינם מתאימים לתכונת בית ספר בינוני, אבל ראשית כל חסר לבית הספר הזה מנהל, ולפי דברי מר כהן קשה למצוא איש אשר כזה. לפי דעתי כבר הגיעה השעה שנשים גם אנו לב להשאלה הזו ולמצוא מנהל בעד בית הספר שלנו העומד להיפתח לכל המאוחר בעוד 1/2 1 שנה. ביפו התראיתי עם הד“ר מגנס – נתן שטראוס נשאר בירושלים ולא היתה לי הזדמנות לדבר אתו, – ודיברנו באריכות אודות השאלות הקולטוריות התלויות בארץ. מעניין הדבר, כי גם הד”ר מגנס החל לדבר ע“ד יסוד בית נאמן לחכמת ישראל, כמעט לפי התכנית שציירת לפני בהיותי אצלך בלונדון בשנה העברה. כפי הנראה הבטיח לו מר שטראוס להמציא את הכסף בתחילה בעד מוסד עברי ארכיאולוגי, ודוקא בירושלים. אמנם עד שתתגשם המחשבה היפה הזו, יצא בינתיים לפעולה דבר חשוב ע”י מגנס ושטראוס, הראשון היה המעשה והשני העושה, כמובן. הן כמה כתבו ודיברו ע“ד נחיצות מוסד בקטריולוגי פה בארץ, כדי ללחום בהקדחת ראשית כל, ובהמחלות האחרות התלויות בהאקלים פה. כמה מלומדים ציונים מפורסמים נתאגדו על מנת לעשות תעמולה… והנה בא מר שטראוסונתן לאהרונסון את הכסף הנחוץ לזה, ועל יד התחנה לנסיונות בעד זריעות ונטיעות נוסדה תחנה שניה בעד המלחמה נגד מחלות המדינה. לע”ע התחייב מר שטראוס לתת מכיסו הוא כ"ה אלף פרנק לשנה במשך חמש שנים וכבר הכניס את התשלום בעד השנה הראשונה. אבל זה האיש שטראוס יש לו השפעה גדולה באמריקא ובטח ישתדל לאסוף עוד כסף ולבסס את המוסד כראוי. כן רואים אנו, כי נימים חדשים נבראים, ובוראים הם יחס תמידי בין הארץ ובין הגולה, ובוודאי יש לברך “שהחיינו וקיימנו”. מברלין לא קיבלתי עד כה אפילו שורה אחת ואף לא תשובה על הטלגרמא שלי ביום בו הונח אבן הפינה של בית הספר הבינוני. גם מב"ב לא קיבלתי עוד שום מכתב, וגם גיסי שותק. עוד כועסים הם עלי ובכל זאת שמח אני, כי נפל בחלקי להיות בין המייסדים ולהשתתף באופן מוחשי בהבנין. עם שמואל ולאה [פבזנר] מבלה אני כמעט מדי ערב בערב שעות אחדות ונעימה לי חברתם. והנני מברכך בברכת החג וכל טוב שלך באהבה רבה שמריה הלוי אורחים באים לחוג אתנו ביפו את הפסח: טשלינוב, [יוסף] קלויזנר וזוגתו. העיקר שכחתי. ד“ר מגנס מסר לי, כי חברי הקורטריום באמריקא מתרעמים מאוד על היחס אליהם מצד הועד הפועל שלנו בברלין. הפרוטוקולים היבשים והצנועים אינם אומרים ולא כלום, ובשאלות העיקריות אין נמלכים עמהם כלל. כן, למשל בטוח הוא, כי לוא הציעו לפניהם את שאלת הדירקטור היו מחווים את דעתם וודאי בעד וייצמן, מפני שבאמריקא יש להם השקפה אחרת בנוגע למומחיותו של העומד בראש המוסד. ראשית כל המה דורשים כי הדירקטור יהיה מארגן, בעל מזג ובעל השפעה על הסביבה, והמומחים עובדים איש במקצוע שלו תחת השגחתו של הדירקטור. אולי לא אחרנו עוד את המועד ובפרט כי לפי השערתי גם הד”ר נתן יעמוד על ידנו בנידון זה. וזה לך האות: מר אהרונסון יעמוד גם בראש המוסד הבקטריולוגי אע“פ שאיננו בקטריולוג. מתירא אני מאוד, כי כשיתיצב איש זר בראש הטחניקום הרחוק מרעיון התחיה ושאין לו שום שייכות להצד המוסרי של המוסד, נפסיד ע”י זה הרבה. כמו כן צריכים אנו להשגיח בהשגחה מעולה על מינוי המורים הראשיים, שנמסר כמעט כולו להדירקטור. את ימי הפסח אבלה בראשון לציון וביפו, מפני שפה לא תהיה כל עבודה. גם שמואל [פבזנר] ולאה ויתר ידידנו נוסעים ליפו לחוג את הפסח, יען אין פה עוד סביבה עברית והלואי שתברא במשך השנתיים עד היפתח הטחניקום. אל הממונה הממשלתי על הבנייה, א. ברוואלד, ברלין חיפה, 28 במרץ 1912 אדון ברוואלד היקר! אני שוב נמצא בארץ היפה-להפליא ששמה ארץ-ישראל, ונהנה מחמדת הכרמל. אולם קיבלתי על עצמי שליחות אחראית: לקדם את הבניייה. לכן אבקש סליחה מראש, אם לפעמים אאלץ לנקוט נימה יבשה. שהרי המצב הוא כך: הכל תלוי במידת-הדיוק ובפעולה שתהיה חסרת-השהיות מצידנו. קבלנינו אמנם אנשים הגונים מאוד הם; מכל מקום מוצאם מן המזרח ומושפעים הם השפעה חזקה ממנהגי-הארץ: “שבוֹיה, שבוֹיה”. הזדרז-נא, מר ברוואלד היקר, במשלוח הסיד, הקורות ומתקני הגג. מוטב שימתין החומר זמן-מה עד לשימוש בו, משנאלץ אנו להמתין להגיעו. הזדרז-נא גם בענין התכניות. להנמכת פני השטח של בית הספר התיכון אינני מסכים לחלוטין. בכך ניתן לחסוך כמה פרוטות, ומן הבניין בכללו ייגרע מחמת זאת הרבה מאוד. פניתי לברלין ומקווה שלא להיתקל בקשיים. מד"ר אוארבאך קיבלתי מכתב בו הוא מעיר את תשומת לבי על הצורך בסיעופו של התעול לתוך הים. אין אני מומחה, אך מאמין אני, כי אתה תבחר בשיטה הטובה ביותר. עבודת הבאר עדיין מתנהלת באיטיות רבה. מר איצקוביץ המסכן מפסיד בכך כסף רב. עכשיו הודיע על בואו קבלן אמריקני – מומחה – היכול להשלים בשלושה חדשים באר-קידוח בעומק 250 מטר. הוא קודח עכשיו בחולדה בשביל הקרן הקיימת. אתבונן בדבר ואמסור על כך דין-וחשבון מפורט. ד"ר רופין נאלץ לוותר בחולדה על באר-החפירה שלו, שעומקה כבר 90 מטר, ולהכריע לטובת באר-קידוח חדשה. אני משתדל לחדור לכל פרטי המפעל ומקוה להיות במשך הזמן למומחה. במיטב הברכות לך ולרעייתך היקרה שלך ש. לוין אל המכון היהודי לחינוך טכני בארץ ישראל, ברלין (*תורגם מגרמנית) חיפה, 28 במרץ 1912 אדונים נכבדים עד מאוד! במכתב מיום 28 בפברואר ש"ז נתן מר ברוואלד למר בארסקי את ההוראה: “ליד בית הספר התיכון אבקש להנמיך את פני הקרקע מסביב לדירת המנהל ולפני הכניסה הראשית באופן שתתהווה גינה מישורית לפני הדירה ומבוא מישורי או אפילו חצר-בית-ספר מישורית. הגבהת הדירה תעלה ביוקר רב מדי”. מר בארסקי ערך חישוב מדוייק של ההפרש שבין ההוצאות הדרושות להגבהת הדירה לבין הנמכת פני הקרקע. מתברר, כי הפרש זה אינו עלול לעלות על יותר מ-2,600 פראנק, אם נגביה את הדירה ב-3/4 מטר. אולם היתרון שבמראה הכללי שקול בהרבה כנגד תוספת-ההוצאות. מר בארסקי, הקבלנים וגם אני טוענים בהחלט בעד כך שהנהלתנו הנכבדה תאשר לנו את תוספת ההוצאות. לא זו בלבד שהמבנה כולו יהיה רב-רושם יותר בהופעתו בזכות זאת, אלא גם יתרונות אחרים יצמחו מכך. דירת המנהל לא תהיה אז כמוה כמרתף. למר ברוואלד טילגרפתי היום: “לשלוח סיד מיד, וכן תכניות הטכניון ובתי המלאכה”. אגב כך רוצה הייתי להביע בקשה, כי גם מר ברוואלד מצידו יטפל באופן אינטנסיבי יותר במשימות הנוגעות לבנייה. על-ידי אי-הדיוק הקטן ביותר עלולות להיגרם כאן הפרעות גדולות-ממדים, כי אנו תלויים כאן במשלוחים מחוץ לארץ. אסור לנו לתת לקבלן שום עילה להפסיק את העבודה, אף לא ליום אחד. רצוי יותר שהחומר ימתין במשך חודש שלם עד לשימוש בו, משנאלץ אנו להמתין לבואו ולו גם יום אחד בלבד. הלך-הרוחות בארץ מוסיף להיות שקט, אך יש להיות מוכן לכל. יש להמליץ על כך, שמנהל-הבנייה שלנו, מר בארסקי, יועמד תחת חסות גרמנית. עם הקונסול הגרמני דכאן שוחחתי שיחה ממושכת למדי; הוא הבטיח לי לתמוך במפעלנו בכל כוחותיו. נראה, שגם בשכבות הגבוהות יותר של האוכלוסיה הערבית מתעניינים במפעלנו, ודווקא ברוח אוהדת. בשבוע הבא אלך לחולדה כדי לעיין מקרוב יותר בשאלת באר-הקידוח. ד"ר צ’לנוב יהיה גם הוא ביפו, ואשתפוֹ בהתייעצות. ברחשי כבוד מצויינים, המסור לכם ש. לוין אל המכון היהודי לחינוך טכני בארץ ישראל, ברלין (*תורגם מגרמנית) חיפה, 14 באפריל 1912 אדונים נכבדים עד מאוד! במשך ימי החג נסעתי לחולדה כדי להתבונן בעבודות הקידוח של הבאר שם. מכיון שלא נוח היה לד“ר רופין להיפנות מיפו, ליווה אותי ד”ר [יעקב] טהון, שענין הבאר נהיר לו. שוחחנו שיחה ארוכה למדי עם הקבלן וכן עם הטכנאי, אשר לו הגשתי דוגמאות מן האבן של מגרש הטכניון. על סמך שיחתנו עיבד הקבלן תזכיר ובו אומדן הוצאות. את המקור נשמור כאן ונשלח למר ברוואלד את תרגומו. הנחת אבן הפינה של הטחניקום התקיימה, כפי שכבר הודעתי לכם באורח טלגרפי, ביום חמישי, 11 לחודש. תחילה היתה כוונתי לוותר כליל על חגיגה, אך מכיוון שהנעתם אותי להניח את אבן הפינה בנוכחותו של ד“ר צ’לנוב, נאלץ הייתי לערוך חגיגה צנועה. הוזמנו הפקידים הגבוהים יותר, הקונסול הגרמני וכן כמה נציגים של הקהילה, יק”א, אליאנס, ד“ר שומאכר ועוד אחדים. חבל, שהפקידים התורכיים נבצר מהם להופיע, מפני שעסוקים הם עכשיו מאוד בבחירות; הם התנצלו באמצעות מר [שבתאי] לוי ו[יהושע] חנקין. כל האחרים הופיעו. את האבן הראשונה הניח ד”ר צ’לנוב בשם הקוראטוריום, את השניה – הקונסול, את השלישית – הרב, ואת הרביעית – אני. לפי אותו סדר נישאו נאומים קצרים; זכויותיהן של המשפחות וויסוצקי, שיף, אגודת “עזרה” וכן של חברי-הקוראטוריום השונים, אגב הטעמה מיוחדת של השגיהם המצויינים של ד“ר ג’מס סימון וד”ר נתן, הובלטו בצורה נאה. בדבר תוכן הנאום התייעצתי עם ד"ר צ’לנוב וכן עם הקונסול, והכל התנהל לפי תכנית קפדנית. האורחים נשארו למשך כמה שעות בשטח הבנייה, מקום שם הוגשו להם יין וממתקים באוהל יפה. היה זה רגע יפה, ומצטער אני צער עמוק ביותר על כי רק כה מועטים מאנשי הקוראטוריום היו מיוצגים. את נוסח הנאומים אשלח לכם בקרוב. חסר עדין נאומו של הקונסול, שהבטיח לתתו לי. מר קראוזה חזר מירושלים עם כמה פועלי-בניין מומחים וטובים, ומחר שוב תחודש העבודה. אני משתדל לחדור לכל השאלות ומקווה שאוכל לשרת בדרך זו את המפעל. בינתיים מרוצה אני מהתפתחות עבודה. בניית הנמל בחיפה כבר הוחלט עליה; ה“איראדה” ישנו, ויתכן, כי בקרוב יוחל בעבודות ההכנה. ברחשי כבוד מצויינים המסור לכם ש. לוין נ.ב. מצורף בזאת מכתב של ד"ר רופין. מצדי אוכל רק להוסיף, שיעיל מאוד היה הדבר לו יכול היה הקוראטוריום לרכוש מגרש לעשרה בתי מגורים, בערך, בקרבתו המיידית של הטכניון. שאלת הדיור אינה קלה כאן, ומקום חשוב יוודע לה בהשגתם של כוחות הוראה טובים. כן אפשר לחזות מראש, כי מחיר הקרקע יעלה בהחלטיות, במיוחד לאחר הקמת הטכניון. ההתעניינות בייסוד מפעלים חדשים בארץ ישראל גדלה מיום ליום. מר נתן שטראוס יסד ליד תחנת הנסיונות של מר אהרונסון לשכה להיגיינה, בעיקר למען המלחמה בקדחת. למטרה זאת נתן 80,000 פראנק, שישולמו בשעורים של 25,000 פראנק לשנה. הוא רואה זאת כנסיון, ועם זאת הבטיח להקדיש מעתה את כל פעולתו ותשומת לבו לארץ ישראל. כן הרים תרומה גדולה למטבח עממי בירושלים, ול“בצלאל”- 50,000 פראנק. למרבה הצער חלה, ונאלץ למהר ולצאת לדרך-נסיעתו חזרה. אולם ד"ר מאגנס מאמין, כי יעשה משהו גם בשביל הטחניקום. ש. לוין אל דוד ויסוצקי, מוסקבה (*תורגם מרוסית) חיפה, 14 באפריל 1912 דוד בן ואסילי הנכבד מאוד! אני מקווה, שמברלין מודיעים לך על מהלך העבודה, ואתה בתוך הענינים. אני שמח מאוד, לפעמים אפילו מאושר, שנפל בחלקי להשתתף מקרוב בייסוד הטחניקום. ביום ה', ב-11 לח“ז, הנחנו את אבן הפינה של הטחניקום וסידרנו חגיגה צנועה לרגל מאורע חשוב זה. אני שמח שלפחות הד”ר צ’לנוב היה נוכח בשעת החגיגה, אחרת הייתי מרגיש את עצמי בודד לגמרי. זכר המייסד, וכזה עלינו לראות את אביך ז"ל, הועלה בצורה נאותה. אני מצטער מקרב לבי על שחסרת כאן. ישנם רגעים, שאינם חוזרים. אני סמוך ובטוח, כי רק בהיותך במקום היית מבין איזה תפקיד עצום מילאת, בהניחך יסוד לבית-הספר הגבוה הראשון בארץ אבותינו וגם – נקווה – נכדינו. היה כאן הנדבן הידוע נתן שטראוס מניו-יורק. ארץ-ישראל עשתה עליו רושם כל כך חזק, אפשר להגיד רושם מאגי, שהבטיח להקדיש מעכשיו את כל תשומת לבו לארץ-ישראל. למלחמה בקדחת יסד על-יד תחנת הנסיון של אהרונסון לשכה להיגיינה ונדב למטרה זו 80,000 פראנק. ל“בצלאל” נתן 50,0000 פר' והרבה נתן למוסדות צדקה וחסד בירושלים. בחיפה ניגשים לבנות נמל. מצד אחד זו היא עובדה משמחת, ערכה של חיפה יגדל, אולם מצד שני יש להצטער על שאנחנו פועלים כאן כל כך מעט, רוכשים כל כך מעט ואיננו משיגים את התפתחות הארץ. דוד בן ואסילי! לוא רק ראית את המושבות שלנו, היית רואה חיים יהודיים אמתיים – בטוחני – היית מתמלא אהבה רבה יותר ואהדה לתפקידנו בארץ-ישראל. לא אני קורא אותך, אלא העניין היהודי, עניין שצפוי לו עתיד מזהיר. את זאת הרגיש הנדבן שטראוס ומנדבן הפך ליהודי לאומי. אני עובד כאן ברצון רב. ימים שלמים אני מבלה בבנין, אני משתדל לחדור לכל פרטי הדבר, ואני מקווה, ששהותי כאן תביא תועלת לכל הענין. כתוב לי מלים אחדות, אהיה אסיר תודה. המסור לך, שלך ש. לוין אל הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית חיפה, 15 באפריל 1912 קולגים נכבדים עד מאוד! אין זה מקרה כלל, שרק עכשיו מגיע אני לידי חיבורו של הדין-וחשבון הראשון שלי: התמונה הכללית של ה“ישוב” החדש, ובמיוחד זה העירוני, חלו בה שינויים גדולים במשך השנתיים האחרונות, והיה עלי לעכל תחילה את הרשמים שקלטתי, כדי שאוכל למסור ידיעות על מה שראיתי. עד עתה הצטמצמו תצפיותי בחיפה, יפו, ראשון לציון, רחובות, חולדה ומרחביה. בחיפה אין להבחין בשום התקדמות, בשום מפעלים יהודיים נוספים, בשום בתים חדשים, בשום יסודות חדשים. על המסחר בכללותו עובר משבר; בתי מסחר ותיקים אינם מסוגלים להבטיח את קיומם; אחדים מהם אפילו צועדים לקראת ההרס. את הכל זוקפים על חשבון המלחמה. אולם מקווים, כי המשבר יעבור בקרוב וכי האוכלוסיה תתאושש. קצת חיים לתוך האוכלוסיה היהודית הכניסה בניית הטחניקום. רוב הפועלים – כ-75% – הם יהודים, אך מבקשים אנו, במידת האפשר, להשביע גם את רצונו של ציבור הפועלים המקומי הערבי. אין ספק בכך, שגם הממשלה רואה את חיפה כאחת הנקודות החשובות ביותר. הרכבת החדשה לעכו תושלם בקרוב, ובניית הקו עפולה–ג’נין כבר הוחל בו. אפשר לחזות מראש, כי מחירי הקרקע בעמק יזרעאל יעלו במהירות. אבן-הפינה של הטחניקום הונחה ב-11 לחודש בנוכחות ידידנו ד"ר צ’לנוב. היתה זו חגיגה צנועה אך יפה. מעריכת טכס גדול יותר נאלץ הייתי להימנע מחמת המצב הכללי. אבקשכם מאוד שלא לפרסם דבר על הטחניקום מבלי להתקשר תחילה עם הקוראטוריום. “אל-כרמל” (*עתון ערבי) ממשיך לשקוד על מדיניות ההסתה שלו, אך נראה, שהשפעתו אבדה לו לחלוטין. בניגוד לחיפה, הרי פועמים החיים היהודיים ביפו בעצמה רבה. תל-אביב מתפתחת לכדי “שער גבוה” של ארץ ישראל. נוסף על החשיבות הפנימית של הרובע החדש, הרי עושה תל-אביב רושם נאה מאוד על כל הזרים; הכל רואים בה נאות יהודית במדבר הערבי. הקרן הקיימת, על-ידי סיועה למפעל נועז זה, גרמה לשמה שייוודע לתהילה. יש עדיין אי אלו צדדים חלשים בחייהם של התל-אביביים, אך נקודות האור ידן עולה אט-אט על העליונה. תל-אביב הנה, בראש ובראשונה בית ספר מעשי מזהיר למינהל העצמי שלנו. עשיתי שם את שבוע הפסח, וגם אני הופתעתי מן המראות הטבעיים היפים של החיים היהודיים המלבלבים. הגימנסיה העברית נמצאת במרכז, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה מוסרית. ידברו-נא המדברים ככל שירצו – הרי לנו הוכחה לכך, איך מוסדות תרבותיים גרידא משפיעים על הישוב העירוני כולו ומקדמים אותו. בית הספר מתפתח התפתחות טובה מאוד. ידידי ד"ר יוסף לוריא מסר לי ידיעות מדויקות, ואפשר בשלוות-נפש לתת אמון מלא בכל מילה מדבריו. אמת נכון: רצוי היה שיימצא מנהל מוכשר, כדי שינתן לבית-הספר אופי אחיד, אך אסור לנהוג פזיזות בפתרון השאלה הזאת. לצערי עוד לא היתה לי הזדמנות לראות את המורים ואת התלמידים בעבודתם, ולכן אני נמנע, לפי שעה, מלשלוח דין-וחשבון מפורט. בענייני בית המדרש למורות קיימתי התייעצות ארוכה למדי עם נציגי הוועד האודסאי, אשר בה היו נוכחים גם ד“ר קלאוזנר. ד”ר רייביסט וד“ר טורוב. לאחר שיקולים יסודיים הגיעה ההתייעצות לכלל החלטה לייסד את בית המדרש ביפו דווקא – החלטה שכתוצאה ממנה יש לראות את סיועה של אגודת “עזרה” כיורד מן הפרק. אני סבור, כי הנהלתנו תוכל להסתפק בכיסויו של שליש-ההוצאות – בין 5,000 ל-7,000 פראנק בשנים הראשונות. אך חייבים אנו להתחיל לקחת חלק במפעלים כאלה. ד”ר רופין יגיש על כך דין-וחשבון מפורט יותר. עם “מרכז המורים” קיימתי שתי ישיבות; בישיבה הראשונה היה נוכח כאורח גם ד“ר מאגנס, וכן האגרונום מר אהרונסון. לפי שעה נתבעים אנו לתת למרכז רק את 1,000 הפראנקים הדרושים לקורסי החופשה. בדבר השימוש ב-4,000 הפראנקים הנותרים לא קיבלנו החלטות. בדבר פיתוחו הנוסף של מרכז-המורים שוחחתי כמה פעמים עם ד”ר לוריא ותכננתי תכניות שונות. על ביקורם של נתן שטראוס וד“ר מאגנס בוודאי כבר מזמן מסר לכם ד”ר רופין דין-וחשבון. אפשר, בפשטות, לראות פלא בכך, שאחד “רחוק” מאתנו, כפי שנתן שטראוס היה עד עתה, הוקסם כל כך על-ידי ארץ ישראל החדשה. ועדיין קיימים בציונות אישים “מנהיגים” המדברים באספות-תעמולה פומביות על עזים ותיישים כאילו היה זה כל רכושנו בארץ ישראל. מעשה “חד-גדיא” בנוסח חדש. נתן שטראוס הבטיח חגיגית להקדיש מעתה את כל פעולתו לארץ ישראל. זהו קסמה של הארץ אותו מפעילה היא על בני אדם שטבעם לא נתכהה. אין אדם צריך להיות נביא כדי לחזות מראש, כי ההתעניינות בארץ ישראל תגדל תמיד בעיני היהודים. מכך צומחים להנהלתנו תפקידים חדשים כאן בארץ דווקא. דיברתי על כך עם ד"ר [מאכס איזידור] בודנהיימר וצ’לנוב; אשתדל להגיש לכם תכנית מפורטת. בראשון לציון הרשיתי לעצמי בהרצאה פומבית לנגוע בשאלת הנוער המהגר. שאלה זאת הנה, בעיני, אחת מן החשובות ביותר, ורואה אני את תפקידנו הקדוש ביותר בכך שנעצור בעת התפשטותו של נגע זה. פתרונה של שאלה זאת קשור קשר הדוק לתפקידינו במזרח בכללם, ואי אפשר לפתרה בנפרד. לכן רואה אני צורך בכך, שהמסע הלימודי של ידידנו סוקולוב למזרח הקרוב יתקיים בקרוב ככל האפשר. עניין בית היתומים ברחובות יש לבדקו מחדש באופן יסודי. אך עוד חזון למועד. אשר למסעו של ידידנו ויצמאן לאמריקה, הרי מסכים אני לו, כמובן מאליו. ויצמאן הוא, לדעתי, אחד התעמלנים הטובים ביותר, אולם חודש אחד אין די בו כלל בשביל אמריקה. על אמריקה דיברתי הרבה מאוד עם ד“ר מאגנס. האדונים שבאמריקה חשים עלבון בגלל החלשת השפעתם בתוך ההסתדרות בכללותה. הם מתלוננים על כך, שאמריקה נודעת לה התחשבות מועטת מדי מצד ההנהלה החדשה, ומבקשים, כי נקדיש תשומת לב רבה יותר להסתדרות הציונית באמריקה. ד”ר מאגנס עמד על כך, שבחורף הבא אצא לאמריקה לכמה חדשים. אך לצערי אין ביכלתי לדעת, אם לכך יהיה לי הזמן הפנוי הדרוש. לפי שעה עסוק אני כאן מאוד. את מרבית הזמן חייב אני לעשות על מגרש-הבנייה. הקבלנים, וכן האחראי שלנו על הבנייה טוענים כי לא יוכלו להסתדר בלעדי. השאלה, כמה זמן פנוי יעמוד לרשותי, אי אפשר לענות עליה עכשיו. מכל מקום אני מייעץ לכם להניח את פתרונה של שאלת האישים בידי החברים-לדעה האמריקנים. מסעות רבים בארץ לא אוכל לערכם. לכן גם לא אוכל לשלוח דינים-וחשבונות לעתים קרובות. אולם אשתדל לחקור במפורט את המצב בארץ, תוך התחשבות מיוחדת בתפקידים המוטלים עלינו בשדה התרבות. מיטב תודותי לכם על הדינים-והחשבונות אותם אתם שולחים לי, ומאחל אני לכם הצלחה טובה ביותר בעבודתכם. בברכת ציון לבבית ביותר שלכם ש.לוין במצורף – מכתב למר סוקולוב. הילפספרייהן  ↩ מאמרו “לפני הקונגרס” בא ב“העולם” גליונות יח–יט וכ' משנת 1911  ↩ מלחמת טורקיה בטריפוליס ובבלקנים  ↩ לפרלמנט האוסטרי בקיץ 1911  ↩ מזכיר הווה"פ הציוני שליווהו בנסיעתו  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/116

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m117.txt

בימי המעבר

שמריהו לוין

119618

בימי המעבר I (המפלגות בהציוניות. החובבים הישנים, הציונים החדשים, החרדים והצעירים. הפרקציה הצעירה. הסבות שהולידו אותה. בלבול המושגים באספת הצעירים. אגודה או פרקציה. – חברת מפיצי השכלה בין יהודי רוסיה. ראשי הועד בפּטרבורג ואודיסא. מלחמת הקיום בין הישן ובין החדש). רבים אומרים, כי אין בין הציוניות החדשה ובין “חבת ציון” הישנה אלא שנוי השם בלבד, וביחוד אוחזים בהשקפה זאת אלה מהציונים שכבר היו מושבעים ועומדים לחבת ציון עוד שנים רבות לפני הולד הקונגרס. האנשים האלה לא הרגישו כל תמורה או שנוי בהלך דעותיהם. ב“מדינת היהודים” לא מצאו אף מלה אחת, שהיו יכולים לאמר: ראה, זה חדש הוא, ובמה שנוגע לפעולותיהם הממשיות לא נפסק החוט המאחד אותן מראשית צמיחת רעיון התחיה בשנות השמונים למאה העברה עד תקופת הקונגרסים, ועד בכלל. אמת, כבר יצא הקונגרס הראשון במחאה נגד שטת ההתישבות ההדרגית בארץ ישראל. אבל בזה ראו חובבי ציון הישנים רק דבר נגד השטה. נגד אופן ההתישבות ותו לא, והיה בשובם לביתם ובקרבם איש איש לעבודתו, שכחו את המחאה והוסיפו לעבוד גם בעד קיום המושבות שכבר נוסדו, בעד שכלול הפּועלים וכדומה, לא בתור ציונים מדיניים, כי אם בתור “חובבי ציון”, על חשבונה של “חבת ציון” הישנה. ביתר השאלות, שכבר מצאו פתרונן – לכל הפּחות העיוני – ב“חבת ציון” הישנה, לא עסק הקונגרס כלל וכלל, ואם נגע בהן מבלי משים, אך אגב אורחא, לא בא לידי החלטות מסוימות, ואם כן נשאר כר נרחב לעבודת הציונים-החובבים כמו שהיה, מבלי שנוסף עליו דבר מה ומבלי שנגרע ממנו. עוד גם זאת. על פּי רוב קשה לאדם שחי על עבודתו בעד הצבור או הכלל במשך עשרות שנים רצופות, ושעבודתו זאת היתה לעצם מעצמו, לקום בבוקר לא עבות אחד, לרגל קריאה חדשה, ולחוש את עצמו בבחינת ילד הלומד בפעם הראשונה את ה“אני מאמין” שלו, ומה גם בבחינת תינוק המתרגל לעשות צעדיו הראשונים. מטעם הזה לא חפצו העובדים הישנים לראות כל שנוי בין חבת ציון שלהם לציונותם, בשום אופן לא חפצו לקצר את “סך הכל” של עבודתם ולקבל עליהם את ה“פּרט” החדש: “למנין שאנו מונין בבזיל”. בטעם הזה, כאשר נראה הלאה, נוכל למצוא תירוץ מספּיק לשאלות רבות, שמבלעדיו קשה לנו למצוא להן פּתרונים. כן התיחסו החובבים הישנים – מלבד אחדים יוצאים מן הכלל – אל הציוניות מראשית התפּתחותה, ואצל הרוב מהם נשאר היחס הזה בתקפו עד היום. אבל לא מחובבים הישנים בלבד נבנתה הציוניות; אדרבא, אם נמוד את הציוניות לפי מספּר הציונים, נראה, כי החובבים הישנים המה אך המעט במחנה הציונים. הציוניות קבלה לתוכה מיד אחרי הולדה בני כתות שונות, ובמשך חמשת שנות התפּתחותה כבר הגיעה להקיף חלק גדול מעמנו. נראה נא איפוא ונתבונן, איך התיחסו בני המפלגות האחרות השונות אל הציוניות החדשה. כמדומה לי, לא נחטא נגד האמת אם נאמר, כי קריאתו של הרצל הטילה רעש גדול במחנה ישראל בכללו, וכי הקריאה הזאת בראה ציונים רבים חדשים לגמרי. אנשים שמעולם לא ידעו מאומה ולא שמעו על דבר חבת ציון הישנה, אנשים שלא שערו בנפשם, כי מלבד שוי-הזכיות או התבוללות גמורה – מיתה על ידי נשיקה – ישנו עוד פּתרון אחד לשאלת היהודים, שכבר עסקו בו רבים הן בספרות והן בחיים – אנשים כאלה, רואים אנחנו אותם לוקחים כבר חלק באספה הבזילאית הראשונה, משתתפים בעבודת הקונגרס ונשבעים שבועת אמונים לדגל הציוני. האנשים האלה היו הצד שכנגד להחובבים הישנים ביחוסם להציוניות. בשעה שהחובבים מלפנים לא חפצו לותר על זכותם, זכות אזרח, בתנועה הציונית, שהיא בעצמה היתה להם אך מעין “המשך” של התנועה הישנה, עמלו הציונים החדשים לבטל את כל עבודת החובבים עד תקופת הקונגרסים כעפרא דארעא. המה לא יכלו להסכים, כי במחנה הציונים יהיו אזרחים וגרים: או כולנו אזרחים, או כולנו גרים. הקיצונים שבהם נסו גם להוכיח, כי חבת ציון הישנה לא לבד שלא השפּיעה על הציוניות ולא האצילה עליה מרוחה, אלא שגם הזיקה לעצם הרעיון של תחית עם ישראל, כי בזבזה כחות החובבים בדברים של מה בכך, שמהם לא תצמח לעולם תשועת ישראל. החובבים מדי דברם במנהיגיהם, הזכירו ביראת הרוממות את שמותיהם של קלישר, הס, סמולנסקין, פּינסקר ועוד, והציונים החדשים הסתפּקו אך בשם אחד של הד“ר הרצל, והשם הזה היה שקול בעיניהם כנגד כל השמות הנזכרים. כך היה יחוסם של הציונים החדשים בשנה הראשונה והשניה אחר הקונגרס הראשון. היחס הזה לא עמד בעינו, כי אם נשתנה בשתי השנים האחרונות, וצריך לאמר לכבוד מנהיג הציוניות, כי השנוי הזה בא לא לרגל התפּתחות הבנתם של הציונים החדשים, כי אם לרגל התפּתחות השקפותיו של המנהיג בעצמו, לרגל התפּתחות הכרתו הפּנימית, שהוא איננו יוצר הציוניות, כי אם מתרגמה, כי הוא תרגמה לשפה שאחינו המערבים ורבים מהמזרחים, הדומים כמעט בכל השקפותיהם על היהדות ועל שאלת היהדות להמערבים, נזקקים לה. אמת כי גם אחרים, ובתוכם גם הד”ר פּינסקר, כתבו אשכנזית, אבל יכולים אנו לכתוב אשכנזית בעד יהודי אשכנז, ובכל זאת לא יבינו את שפתנו. autoemancipation – השתחררות מאליה – זהו מושג דק ומובן רק לבן חורין, לא כן “מדינת היהודים” – מושג יותר קל ופשוט ונוח להקלט גם במחו של עבד נרצע, ומפּני שבכלל מרובים הם העבדים מבני חורין, לכן עברה מחברתו של פּינסקר ולא השאירה רושם כי אם במוחם של יחידי סגולה, ומחברתו של הרצל הטילה סער בבצתם של אחינו המערבים. אמת, שרושם הראשונה היה עמוק וחודר, ורושם השניה היה אך שטחי, אבל כך היא תכונתן של עיני בשר: לראות לרוחב רב יותר מאשר לעומק, ולמוד כל תנועה אך לפי היקפה. אינני רוצה לאמר בזה, כי רק שם המחברת הוא שגרם לפרסומו של הרצל. את השם “מדינת היהודים” לקחתי רק לדוגמא, להראות איך מתרגמים לפעמים משפה אחת לשפה זו עצמה וקונים עולם שלם על ידי התרגום. מעל במת הקונגרס החמישי השמיע מנהג הציונים בכבודו ובעצמו, בעשותו “הזכרה” לנשמתו של האדם הגדול, הדר פּינסקר, כי לה“אויטועמנציפּציון” משפּט הבכורה על כל יתר הספרים שיצאו אחרי כן לאור, העוסקים בפתרון שאלת היהודים. איני יודע איך קבלו הציונים החדשים את גילוי דעתו זה של מנהיגם, אבל ה“ישנים” ראו בזה – ובצדק – נצחון חדש. אלה הן שתי המפלגות הראשיות שנכנסו תחת כנפי הציוניות. בני המפלגות האלה לא התאוננו – מלבד בפרטים היוצאים מן הכלל – לא על הציוניות ולא על מנהיגה. ה“ישנים” לא הספּיקו את עבודתם הקודמת ולא תבעו מאת הציוניות יותר ממה שהיא יכולה לתת ונותנת להם, וה“חדשים” לא תבעו מאת החיים יותר ממה שנותנת להם הציוניות. בזאת הודו אלו ואלו, שהציוניות תוכל להתפּאר במנהיגה, שלמנהיג ועסקן כזה יש המשפּט לעמוד בראש תנועה עממית ולהיות המשפּיע הראשי עליה. הנני עובר בשתיקה על הציונים ה“רוחנים” ועל התיחסם להציוניות. מפּני שה“רוחנים” בכללם לא נכנסו להאורגניזציה הציונית. המה לא מצאו קורת רוח בחבת ציון הישנה בתמונתה שקבלה במשך השנים האחרונות לפני תקופת הקונגרסים, ולא יכלו לשבוע רצון מהציוניות בתמונתה שנתן לה מנהיגה. המה מצאו את “העיקר חסר מן הספר”, וכבר ישבו על האספה הבזילאית הראשונה “כאבל בין התנים”. אנשי הרוח באמת שבין הרוחנים, לא נואשו מקוות, כי סוף סוף יירשו המה את הנצחון, ועמלו להשפּיע על הציוניות לא מתוכה, כי אם מחוצה לה, כלומר על ידי הספרות, והסופר העתיד, כי יבוא לכתוב תולדות הציוניות, יהיה מוכרח בלי שום ספק להקדיש מקום הגון גם לההשפּעה החוצית הזאת, אבל הדבר הזה אינו נוגע לעניננו פה. מלבד המפלגות האמורות לעיל נכנסו להאורגניזציה הציונית עוד שתי מפלגות, גם כן קיצוניות ומתנגדות אשה לרעותה, הלא המה ה“חרדים” עם הרבנים בראשם מצד אחד, וה“צעירים”, על-פּי רוב תלמידי בתי הספר הגבוהים שבחו“ל, מצד השני. בין אלה ואלה נמצאו יחידים, שכבר קנו להם שם בעולם “חבת ציון” הקודמת, אַך ברובם היו פנים חדשות לגמרי. ובזאת נבדלו שתי המפלגות האלה משתי המפלגות הראשונות, העולות עליהן במספּר חבריהן, כי בעוד שהראשונות הסתפקו בצורת הציוניות כאשר היא: החובבים לא חשבו לרכוש את הציוניות לעצמם, וה”חדשים" נכבשו בעצמם לפני הציוניות, – השתדלו החרדים והצעירים להטביע את חותמם המיוחד להם על הציוניות. מצב הרבנים בכלל התרופף מאד בעת האחרונה. בארצות המערב נהפּכו לכלי שרת ממש. לכלי מבטאם של בעלי הכיס, העומדים בראש העדות, ובארצות המזרח השאירו להם אך ד' אמות של הלכה, סידורי גטין, עניני טרפות וכדומה. בשעה שהחיים עם כל תביעותיהם צעדו צעדי ענק קדימה, עמדו הרבנים על עמדם, ונמצא שהמנהיגים נשארו מאחרי המנהגים. מצב בלתי טבעי זה אינו יכול להאריך ימים, והרבנים מרגישים זאת בחושם הטבעי. מטעם הזה מתנגדים הם לכל תנועה חדשה המובילה להשתחררות אמתית. העדר שאינו רואה את רועו לפניו יכול לבוא לידי הכרה גמורה, שאין לו צורך ברועה כלל, והרבנים בהתנגדותם לחבת ציון הקודמת ולהציוניות החדשה, נלחמים הם על נפשם ועל קיומם. אָמנם יש רבנים שאהבתם לעמם ושאיפתם לתחיתו גדולות כל כך, עד שמכריעות הנה כל פּחד עצמי בלבם. רבנים כאלה הם יחידי סגולה, אבל הרב הבינוני חפץ לצמצם את כל היהדות בחוג כזה, שיהיה הוא המגין היחיד עליה. וראו נא פלא, כי בהתנגדותם לרעיון התחיה נתנו ידם זה לזה הרבנים החדרים במזרח וכהני הריפורם במערב. מפּני פחד “האויב” הכללי, בצורת השאיפה לתחיה, כרתו ביניהם ברית שלום המתנגדים היותר קיצונים. וראו זה הפלא ופלא, כי אלו ואלו השתמשו בכלי מלחמה שווים, אלו ואלו בדקו בחורין ובסדקין ומצאו, כי השאיפה לתחיה ממשית אסורה לישראל מן התורה, כי מתנגדת היא לדברי הנביאים והמסורת העתיקה. כהני הריפורם בתור מגינים על המסורת העתיקה! – תשעים אחוזים למאה מכל רבני ישראל בכל ארצות פּזוריו הנם עוד עד היום הזה מתנגדים גמורים לרעיון התחיה, ואלה הרבנים – מלבד יחידי סגולה – שנתנו את ידם להאורגניזציה הציונית, נכנסו לתוכה על מנת לשפּוך את ממשלתם עליה ברבות הימים ולברוא עוד מקצוע אחד בחיים, ש“ההשגחה על הכשרות” תהי נחוצה לו, לא לטובת עצמם ולהנאתם של הרבנים האלה הם עושים כן, כי אם לטובת הרבנות בכללה, היורדת מטה מטה. מלחמת הקיום נוהגת אצל רבנים כמו אצל כל החברות או המפלגות השונות, ואין להתפּלא על זה. הרבנים האלה בראו את הפרקציה הראשונה במחנה הציונים בקונגרס הרביעי בלונדון. אמת, כי לא נתנו לבריאתם את השם פרקציה, אם מפּני שאינם בקיאים בהשמות המלאכותים של הפּרלמנטריזמוס, או אולי משום “ובחקותיהם לא תלכו”; אמת, כי תביעותיהם היו אך שליליות: לבלי לתת מעל במת הקונגרס לגעת בעניני הדת, לבלי לדבר על עניני החנוך ולבלתי התחתן את ה“קולטורא” שנואת נפשם; אבל כל מי שיש לו עין בוחנת היה יכול לראות, עד היכן הדברים מגיעים, כי בעלי הפרקציה הרבנית מסתפקים לעת-עתה במועט מפּני שאין להם עוד מצב איתן כזה, שיתיר להם לבוא בתביעות חיוביות, אַך ברור להם, כי יבוא יום ויהיה מותר לגעת גם בעניני הדת, לדבר גם על החנוך, גם על הקולטורא, והכל “על צד ההכשר היותר טוב”. לרגל תגבורת הכחות של הרבנים, שהיתה נראה גם לעין בלתי מזוינת, התעוררו הצעירים מצדם הם, כמו מתרדמה, אַך לא עלתה בידם לאחד את כחותיהם בין לילה, וכה עבר עליהם הקונגרס הלונדוני ללא פרקציה. בהקונפרנציה של הצעירים הודה מר מוצקין, כי הדחיפה ליסוד הפרקציה באה להם מאת הרבנים: “היסוד לבריאת פרקציות כאלו בקונגרס כבר הניחו – התדעו מי? – הרבנים בהקונגרס הרביעי בלונדון. לכבודם צריך אני להגיד, שהם היו היחידים בקונגרס הרביעי, אשר התיחסו לעניני הקונגרס בהכרה פנימית ובלב אחד, כמובן, על יסוד השקפותיהם המיוחדות, בעוד שאנחנו כלנו היינו עדרים מפוזרים ונאבד דרך” 1. אמנם נחטא להאמת, אם נאמר, כי התאחדות הרבנים היתה הסבה האחת ליסוד הפרקציה של הצעירים, ונעלים עין מהסבות האחרות שהולידו אותה. עוד שתי סבות היו מסייעות ליסוד הפקרציה, והלא הנה: א) ההתנגדות ל“הזרמים הבורזשואזים”, ב) ההתנגדות למנהיג הציונים. קשה להחליט, איזו מן שלש הסבות האלה היא הראשית ואיזו טפלה או צדדית, קשה גם כן להחליט, איזו מהן היא המוקדמת ואיזו המאוחרת בזמן, אבל נעלה הוא על כל ספק, כי הפרקציה צריכה להחקר כתולדה הכרחית של שלשתן. כל מי שלא היה, איזו עת לכל-הפּחות, בין צעירנו בחוץ-לארץ, אינו יכול להבין את פּירושה של המלה “בורזשואַ” ואינו יודע מי ומי המה “הבורזשואים” לפי מושגם של הצעירים. לא אאריך בבאור המלה הזאת, ואומר רק, כי כל מי שיש לו מנה בכיסו הרי זה כבר בורזשוא גמור כלפי הצעירים, וכי השם בורזשוא הוא אצלם שם של גנאי שאין למטה הימנו, ובהיות כי ברוב מנינם צירי הקונגרסים הם אנשים בינונים, שיש להם אולי יותר ממנה בכיסם, הרי הם כבר בחזקת “בורזשואים”, או למצער חשודים על ה“בורזשואזיות”, והצעירים, בתור “דימוקרטים” מכף רגל ועד ראש, מחויבים להלחם בהם. מטעם הזה לא ירדה המלה “דימוקרטיות”, “היסוד הדימוקרטי”, “הפּרינציפּ הדימוקרטי” מעל הבמה הקטנה של אספת הצעירים מראשית הפּתחה ועד הסגרה, והשומע מן הצד, שאינו בקי במושגיהם של הצעירים, היה יכול לבוא לידי טעות באמת, כי “בורזשואים” כבשו כבר את הציוניות ויכניעו אותה תחתיהם. הלאה נראה, עד כמה רחוקה היא השקפתם של הצעירים מן האמת בנוגע למלחמתם עם הבורזשואזיות בהציוניות, וכעת נעבור אל הסבה השלישית, אל ההתנגדות למנהיגה של הציוניות. מפלגת החובבים הישנים, הציונים החדשים והרבנים החרדים, כלם היו כמעט תמיד שבעי רצון ממנהיג הציוניות. שתי המפלגות הראשונות – מהטעם שאמרתי לעיל, והרבנים החרדים – מאותו הטעם שהמה רוצים, למשל, איש איש במקומו דוקא ב“רב מטעם” כזה, שלא יוכל בשום אופן להשפּיע על היהדות, כלומר, שלא יגע בממשלתם אפילו כמלא נימא. הרבנים החרדים באו לידי הכרה גמורה, כי כל זמן שיעמוד הד“ר הרצל בראש הציוניות לא יתן לשום מפלגה להכניס לתוכה איזה דבר זר, המזיק לאותה היהדות, שהמה חופפים עליה, וברבות הימים יש תקוה, שאולי יעשה להם גם איזו הנחות. לא כן הצעירים. מצד האחד היו חפצים שהציוניות תתן להם תשובות מוכנות על כל השאלות והתביעות, וגם העיוניות בכלל, כמו שנותנות התורות העממיות האחרות להמחזיקים בהן, ואם הציוניות הרשמית אומרת: לא בי הן התשובות האלה – מי אשם בזה אם לא מנהיגה הראשי? ומצד השני לא יכלו הצעירים בשום אופן לותר על דימוקרטיותם ולהביט בקר רוח, איך ימשול איש אחד בכל עניני הציוניות כמעט ממשלה בלתי מוגבלת שנה אחר שנה, מן הקונגרס הראשון עד החמשי ועד בכלל. אמת, כי הד”ר הרצל לא עבר כמעט מעולם על החלטות הקונגרס, וממשלתו על הציוניות קנה לו בכשרונו למשול על הקונגרסים, אבל הדבר הזה הסב להצעירים עוד צער על צערם. סוד גלוי הוא, כי בשאלות רבות מופיע לנגד עינינו הד“ר הרצל כדן יחידי, ובכל זאת אי-אפשר לתבוע אותו לדין, אחרי כי בכל פּעולותיו הוא נסמך על החלטות הקונגרסים, ובהקונגרסים נתקבלו ההחלטות האלה, מפּני שכך רצה הד”ר הרצל. אלה המה היסודות שעליהם נבנתה הפרקציה של הצעירים. איני חפץ להכנס בעובי הקורה ולהראות להצעירים עד כמה הפריזו על המדה בקנאתם לחופש הדעות, הצריך שמירה מעולה, לדעתם, מפּני הרבנים והחרדים, ובקנאתם להדימוקרטיות, שלא תנוצח חלילה על-ידי הזרמים הבורזשואזים. את צל ההרים רואים חברי הפרקציה כהרים. גם אחד ממנהיגיהם, מר מוצקין בעצמו, הוכרח להודות, כי אין שום צורך ללחום עם החרדים “בזמן הזה, שהחרדות נופלת מאליה מיום ליום”. ומה שנוגע להמלחמה בהבורזשואים, הן נוכחו כל חברי הפרקציה לדעת, כי המושג הזה אינו מדויק ביותר, ובעת שנתבקשו ה“בונדיסטים” (שישבו באספת הצעירים בתור אורחים) להכבד ולשבת במנוחה, או לעזוב אתהאולם, התנשאו כלם ממקומותיהם ובקריאות של בוז “פו בורזשואַ” עזבו את האולם. אם כן יוצא מזה, כי רוב הציונים המה בורזשואים כלפי הצעירים, והצעירים עצמם בורזשואים הם כלפי ה“בונדיסטים”. ועוד הפּעם מוכרח אני להביא דברי מר מוצקין באותו מעמד: “יודע אני את כל מה שיש להגיד נגד שטת הצדקה בכלל, אבל עם ישראל שתשעים אחוזים ממנו חיים מן השנוררות – הלא צריכים אנו להכיר את האמת הזאת, כמה שלא תהיה מרה ומכסה עלינו חרפּה! – עם כזה אינו יכול לבלי לעסוק בצדקה”. עם עני ואביון, עם החי על השנוררות, ועם זה נוטה לחיים בורזשואזים – אַך זוהי בריה משונה ויחידה במינה. בכל זאת נוטה אני להאמין לדברי מר מוצקין האחרונים, ונוטה אני להאמין עוד יותר, שאם יבואו הבורזשואים האמתים, ימצאו אל נכון, כי גם הציונים, שאינם מוצאים חן בעיני הפרקציה מפּני בורזשויותם, המה לא מהעשרה כי אם מהתשעים אחוזים שבעמנו, לפי מושגיו הבריאים של עם בריא, החי חיים טבעיים על אדמתו. אין זאת כי בהתרושש עם מתדלדלים גם מושגיו. על-דבר התנגדותם של הצעירים להמנהיג הראשי של הציוניות לא שמענו אָמנם מפּי הצעירים כל דבר בפירוש, אבל הדבר קל להבין גם בלי ביאור מפורש. גם בענין הזה היה מר מוצקין לפה להצעירים: “הקולטורה של האישיות – אמר מוצקין – כלומר, האמונה שיש בכח איזה איש לעשות גדולות על-פּי תכונתו העצמית, ושעל כן כל עתידותינו תלויות באנשים ידועים, איזו שיהיו – אמונה שהיא כמו-כן שוררת במחנה הציונים – היא מזקת מאד.. לולא היה בקרבנו הקולטוס האישי כל כך נפוץ, כי אז היה כח הצעירים יותר גדול, ואז אולי לא היה לנו צורך לשהות בחבלי לידה של הבנק שלנו שלש שנים רצופות, כי אם היתה יוצאת שיירא של מעוררים צעירים לערי התחום ביחוד למען הפיץ את האקציות, כי אז אולי היה הבנק שלנו מוכן עוד לפני שנתים”. הננו שומעים איפוא מי אשם בדבר, כי הבנק לא היה מוכן עוד לפני שנתים: – המנהיג! ואולם באמת נוכל למצוא על נקלה תירוץ יותר מספּיק לחבלי הלידה שהאריכו יותר מדי, והוא – אותו המצב של התשעים אחוזים מעמנו, שתאר אותו מר מוצקין. אין זאת כי הבורזשואים האמתים עמדו, ועומדים עוד כיום, מנגד להתנועה הציונית. אך אם גם נניח – מה שאי-אפשר לדעתי – שטענות הצעירים ותביעותיהם צודקות הנה ביחוסם להרבנים, להבורזשואים ולהמנהיג הראשי, הן גם אָז מחויבים הם בעל כרחם להודות, כי היסודות האלה אך שליליים המה, ולא מהם תבנה איזו פרקציה, כי לכל בנין חדש, או לתקון הבדק של בנין ישן, נחוצים גם חומר ולבנים. נראה נא מה המה החומר והלבנים שאספו הצעירים לתקון הציוניות. אָמנם גם פּה אבחר לי דרך יותר קצרה, ותחת לדון ולהתוכח, אביא דוגמאות אחדות מהשקפות הצעירים חברי הפרקציות עצמם, כפי שהתבררו מתוך הנאומים והוכוחים באספתם. הד"ר ווייצמן בנאום הפּתיחה שלו, מעביר בקרת חדה על הציוניות ההוית ומביע תקוה, כי הפרקציה תוכל לחדש אותה ולתת לה פנים אחרות לגמרי. “עד היום גם כן עסקו האגודות באגיטציה ופּרופּגנדה, גם עד עתה היתה להן ספרות ציונית. אך כל זה הסתפּק אך בשטחיות, באיזה הצעות ותכניות מעשיות, בעוד שלנו נחוצה עבודה מתעמקת על יסוד הנחות ולמודים מדעיים. ואחרי שלא היה לנו עד עתה שום בסיס מדעי בתנועתנו, לכן לא היו יכולים לעבוד בקרבנו בעלי דעת רחבה, אשר רוח נבואתם תהיה כמעין המתגבר, יוצרת בכל יום רעיונות חדשים וצורות חדשות לרעיונות ישנים לתכלית בירור ולבון הדעה הציונית היסודית”. הד“ר כהן ברנשטיין מתאונן על המחזה הזה, שהציוניות מתפּשטת רק ברוחב, בעוד שלעומק עומדים הציונים, לפי דעתו, במדרגה יותר נמוכה מהחובבים הישנים. להד”ר כהן ברנשטיין יש געגועים ל“ציונות שבלב” שאינה נקנית בארבעים קטנים השקל ובעשרה רו“כ האקציה. “ולמען תהיה האורגניזציה הצעירה – אומר הד”ר כהן ברנשטיין – בבחינת טל של תחיה גם בשביל האורגניזציה הישנה של הקונגרס, עליה להיות ישרה, תמימה ואמתית עד התוצאות היותר קיצוניות. בראש וראשון נרחיק נא את הפּשרה מהפּוליטיקה שלנו. אַל נא נשתדל למצוא חן בעיני אנשים ידועים אשר לא נוכל להתאחד עמהם. אל נא נעשה תמיד מעשים מסופקים כדי למצוא מסלות ללבות החרדים מצד אחד ולבות המשמאילים מצד השני, כי אם ישר נלך דרכנו, וראיתם, כי נמצא לנו את האנשים הדרושים לחפצנו”. בתוך יתר דבריו מזכיר הד"ר כהן ברנשטיין לשבח את “בני משה” ומביע רצונו, כי להאורגניזציה הצעירה תהי תעודה דומה לתעודת “בני משה”, אַך “בסכום של נסיונות יותר עשירים ובמשמעת יותר מתמדת”. ואולם מר מוצקין לא יכול למצוא קורת רוח בכל הדרישות האלה, לשחרר את הציוניות מן כל היסודות הזרים התלוים בלב וברגש. הוא מוצא, כי כל הציונים צריכים להשתחרר “מן החפץ להראות, שתנועתנו זאת הנה תולדה ישרה מקולטורתנו העתיקה”. “כשאני לעצמי – מוסיף מר מוצקין – חושב אני, שהתנועה הציונית היא חזיון חדש לגמרי, הנותן יכולת לאומתנו להתפּתח על-פּי עצמותה בהסכם לתביעות הקולטורה החדשה”. חזיון חדש לגמרי בחיי איזה עם מבלי כל השתלשלות מכל המקרים או יותר נכון מ“סך הכל” של המקרים שהיו לפניו – הוא דבר המתנגד לההכרח ההיסטורי, וכשם שהזקן בעל הזקן הוא אך הילד שנזקן ובא בימים, כך הוא גם העם עתיק הימים, אותו העם עצמו שהיה לפנים בילדותו. אחד מחכמי אשכנז, בדברו על פרידריך ניטשה, אומר כדברים האלה 2: רעיון עיקרי הכניס ניטשה מהתקופה הראשונה להחדשה – את הרעיון כי יש היכולת, ומפּני זה גם הנחיצות, להתחיל את ההיסטוריה מחדש, לעשות את ההיסטוריה. שרשי הדעה הזאת מגיעים אצלו עוד הלאה, עד תקופת הנוער. “יצרו לכם בתוככם תמונה, שיהיה העתיד מתאים לה, ושכחו את התמונה הטפלה: להיות כננסים בפני הענקים”, כך היתה קריאתו של ניטשה. אבל – מוסיף החכם הנזכר – להתחיל את ההיסטוריה מחדש – כלומר, לבטל את ההיסטוריה, לעשותה לבלתי פועלת ומשפּיעה, איך אפשר הדבר הזה, בעוד שאנחנו בעצמנו כלנו אך יצירים היסטוריים מכף רגל ועד ראש, מהרעיון והמחשבה ועד הרגש? איך שלא נעריץ את גבורתם של אנשים כבירי כח, איך שלא נכיר את השפּעתם, וביחוד בתקופת התחדשות הקולטורא: סוף סוף עלינו לתת מקום בראש לכחו של החומר ההיסטורי והמסורת. גם כחם ורצונם של האנשים האלה בעצמם נובע מאסמה של הקולטורות הקודמות. הרעיון לברא איזו קולטורא הוא רעיון בלתי היסטורי, ומפּני זה אינו יכול לעולם לצאת מן הכח אל הפּועל. אינני דורש ממר מוצקין שיסכים דוקא להשקפה זו, אבל אם באמת התנועה הציונית, לפי השקפתו, הוא חזיון חדש לגמרי, מדוע מוצא הוא עם זה, כי "הדבר המאחד את כל הציונים, הוא האידיאל הקיצוני של מדינת היהודים ותחית שפתנו העברית "? – הראיתי בכונה על ההשקפות המתנגדות זו לזו ועל הסתירות הפּנימיות בהן, להוכיח מזה, עד כמה שרר בלבול המושגים באספת הצעירים. אין אנו רואים עוד בתוכם את החומר הנחוץ לבנין חדש; רואים אנו רק חבורת צעירים, לעת-עתה בעלי השקפות שונות, לפעמים יותר מתנגדות אשה לרעותה מהשקפות החרדים להשקפותיהם של איזו צעירים יחידים, חברי הפקרציה. לצעירים כאלה יש אמנם הרשות ליסד להם אגודה, שתהיה שואפת לבסס את הציוניות, לברר את המושגים הנאחזים בה ולהציב את גבולותיה, אבל להתאחד לפרקציה אחת לתעודות מעשיות – זאת יוכלו לעשות רק אנשים שכבר בררו להם את מושגיהם ויודעים מה הם חפצים. איך עלינו לחנך את הדור הצעיר, למען לא יבוא בניגוד עם העתיד ההולך לקראתו? – בפתרון השאלה הזאת, שבו תלוי גורל כל עבודתנו, היו צריכים לעסוק בכובד ראש ביחוד אלה האפּיטרופסים הממונים על השכלת עמנו, הלא המה ראשי הועדים לחברת מפיצי השכלה בין יהודי רוסיא, אבל כפי הנראה, לא מן הראשים האלה יבוא הפּתרון הנכון. חברת מפיצי השכלה נוסדה בשעה שההצלחה החלה להאיר מעט פּניה גם ליהודי רוסיא. התקופה ההיא היתה הרת תמורות ושנוים רבים בחיי האזרחים הפּנימים, התמורות האלה הובילו להשתחררות הרוח, ומן הנמנע היה שלא יהנו משנוי המצב הכללי, בשעה שניצוצות ההשתחררות נתזין לכל עבר, גם בני הדתות האחרות יושבי הארץ, וגם היהודים בכלל. שאלת היהודים לא היתה מסובכה כל כך, ובעיני רבים היתה אַך שאלה פשוטה, שאלת ההשכלה הכללית, כלומר, רבים האמינו באמונה שלמה, שמצבם השפל של יהודי רוסיא תלוי אַך באי-השכלתם, ומכיון שתוסר הסבה היחידה הזאת, ישונה בהכרח גם המצב לטוב. היהודים יקבלו זכיות אזרחים, והאזרחים לא יביטו עוד עליהם מגבה. ההשקפה הזאת היתה שליטה אז כן בהספרות העברית וכן גם בהספרות הרוסית-העברית, שאך זה החלה להתפּתח. רבות עזר לשלטון ההשקפה הזאת המצב של היהודים במדינות המערב, שהיה נחשב בעיני יהודי רוסיה, ביחוד בעיני המשכילים, לאידיאל שאין למעלה הימנו. אמת, כי בשנות השבעים למאה העברה החלה כבר השנאה לישראל בתמונתה החדשה לבצבץ ולעלות בארץ אשכנז, אבל על החזיון הזה הביטו כעל דבר מקרי, שאינו שוה לשים אליו לב ביותר. המשכילים בעת ההיא ידעו והכירו אך רפואה אחת לכל המכות: ההשכלה, שהיתה בעיניהם כ“שמש צדקה ומרפּא בכנפיה”. נשמת העם, נטיות נפשו הדקות עם סגולותיה המיוחדות לה, טבעו ומזגו המיוחד ותקוותיו ההיסטוריות, שאי-אפשר לשרשן בחזק-יד – כל אלה היו בעיני בעלי ההשקפה הנזכרת דברים של מה-בכך, שאין כדאי לטפּל בהם: המחלה ידועה וגלויה, והרפואה בדוקה ומנוסה, ומה להם עוד? בעת ההיא נוסדה בעיר הבירה החברה להפיץ השכלה בין יהודי רוסיא, ואלופי החברה היו אלה שעמדו על פּי מצבם הכלכלי בשדרות העליונות של העם, שהתיחסו אל השדרות התחתונות כיחס גואלים עשירים לקרוביהם העניים. מובן מאליו, כי החברה הזאת לא יכלה להשפּיע, ואפילו אַך במדה מועטה, על מהלך החיים, על השאיפות והזרמים הפּנימים שבתוך העם. כל פּעולות החברה נשאו עליהן את חותם ה“רשמיות”. והיחס שבין המרכז ובין ערי התחום היה גם כן “רשמי”, או יותר נכון: לא היה כלל יחס כזה, ורק ה“משכילים” שבכל עיר ועיר ידעו, כי יש השכלה בעיר הבירה. כה היתה החברה, שנוסדה בעצם וראשונה להביא גאולה לעולמם של יהודי רוסיה, ללא תנועה וללא השפּעה עד שנות התשעים למאה העברה. מזמן לזמן נראו אולי איזו סימני חיים, אבל היו כל כך כהים ורפים, שעברו מבלי השאיר אחריהם כל רושם היסטורי. בין כה וכה ומקרי שנות השמונים הכנו את המהפּכה הפּנימית בחיי יהודי רוסיה. בלי ספק היתה באה המהפּכה הזאת גם מבלעדי אמצעים חריפים כאלה שהשתמשה בהם ההיסטוריה בתקופה הזאת, אבל גם בזה אין ספק, כי האמצעים החריפים קרבו את הקץ. המהומות והבהלות החיצוניות הרעישו את השקפות “בעלי ההשכלה” ותחתרנה מתחתיהן חתירה עמוקה, ויקם דור חדש, שלא חפץ עוד לילך בעינים עצומות אחרי מנהליו. חלק גדול מעם ישראל נעור מתרדמתו ובא לידי הכרה, כי לא תהי תפארתו על הדרך שהלך בה עד כה. המשכילים החדשים נוכחו לדעת, כי “שאלת היהודים” אינה פשוטה כל כך, כמו שתארוה עד כה, וכי, אם כן, גם הפּתרונים אינם נכללים ב“הרפואה הבדוקה והמנוסה” הידועה. אָז החלה מלחמת הדעות וההשקפות, והמלחמה היתה כבדה וארוכה. ה“שתדלנים” ו“העסקנים” הישנים לחמו על נפשם ועל קיומם, ולא חפצו להודות בשום אופן, כי כל עבודתם הקודמת היתה מכונת למטרה בלתי רצויה להעם ובלתי מתאמת להתולדות הישרות של תרבותו העתיקה. להשתדלנים האלה לא היה די אמץ להתודות ולהתחרט נגד עמם ולאמר, כי תעו עד הנה מני דרך. תחת זאת מצאו השתדלנים והעסקנים האלה די אומץ בלבם להוסיף ללכת בדרכם גם במקום שהמעשים בכל יום היו באים ומטפּחים על פּניהם. בכל מאמצי כחם עמלו גם אז להוכיח, כי אין מביאין ראיה ממהומות הבאות במקרה, כי סוף סוף “העננים כליל יחלופו והשמים יטהרו”, ומצאו אסמכתות להשקפתם במצב היהודים במדינות המערב, וכי נתקלקל המצב הזה באיזו מן המדינות – מחקו עד מהרה את המדינה הזאת מרשימת “מדינות המופת” ולא זכרו עוד את שמה. שנים רבות היתה אשכנז למדינת המופת, וכאשר גברה שם השנאה לישראל ותקבל צורה בולטת, עד כי אי-אפשר היה לעבור על המחזה הזה בשתיקה, ירשה פרנציה את מקומה, וכן הלאה. ה“שתדלנים” האלה (קורא אני אותם בשם “שתדלנים”, מפּני שהשם הזה נאה להם יותר מהשם “מתבוללים” או שם אחר: האנשים האלה חשבו, כי הכל תלוי בשתדלנות, וכי היא האחת תוליך עם ישראל להמטרה האחרונה, לקבלת הזכיות), בהיותם בעלי פסיכולוגיה פשוטה, לא ירדו לסוף ערכה של השאיפה להשתחררות, שהיתה מתפּשטת אָז בין חלקו הגדול של הדור הצעיר. המה דרשו סמוכין ומצאו, כי השאיפה הזאת היא אך תולדתה של המהומות ומפּני שהמהומות באות אַך בסירוגין, אין זאת כי המחזה בכללו אך מקרי הוא. ובכל זאת לא יכלו להצפּין עוד גם ה“ראשים” בעיר הבירה את התנועה החדשה, שגברה מיום ליום בעולם היהודים, והחלו להיות מודים במקצת. ההודאה במקצת היא מחזה תמידי בתולדות התנועות החדשות. ההיסטוריה, כמו הטבע בעצמו, שונאה כל מעבר פּתאומי, והאנשים המודים במקצת בוראים תמיד את המעבר ההדרגי בין מחזה למחזה. במצב המעבר הזה נמצאו בראשית התשעים למאה העברה רבים מהצעירים בפּטרבורג, אלה הצעירים, שלא הודו להתנועה הלאומית מעבר מזה, ומעבר השני נתנו ספר כריתות להאידיאל הישן של ההתבוללות הגמורה. הצעירים האלה יסדו להם אגודה לחקירת דברי ימי ישראל על יד חברת מפיצי ההשכלה, וחברי האגודה קראו לעצמם בשם “עממיים” – שם החביב כל כך בארץ רוסיה – להבדיל בינם ובין הלאומיים. לאחדים מחברי האגודה עלתה להבחר להועד הפּטרבורגי של חברת מפיצי השכלה, וצריך להודות, כי השפּעתם של הצעירים האלה על עבודת החברה היתה חיובית, כי המה הכניסו לתוכה איזה זרם של חיים. החברה, שהיתה קרובה כמעט למיתה טבעית, שבה לתחיה. וכשצעדה הדעה הלאומית צעד ענק לפנים ותקבל את צורת התנועה הציונית, משכה אחריה גם את הצעירים בני המעבר, על פי טבע הדברים המחייב שגם בני המעבר לא יעמדו על מקום אחד. ה“חובבים” הישנים, אשר נקראו גם כן “לאומיים”, היו עתה כמעט כלם לציונים, והעממיים – או לפחות החלק היותר גדול שבהם – היו ללאומיים. זהו המס שמשלמים תמיד בני המעבר לתביעות הזמן המושלות עלינו מבלי שאול את פּינו, אם רוצים אנו להכנע מפּניהן או לא. אָמנם החיים בעצמם אינם מסתפקים בשילום מס קטן כזה, ואלה החפצים להשתתף בהם לא רק בתור נדחפים ומושפּעים, כי אם בתור דוחפים ומשפּיעים, מוכרחים להכנע בלי כל פּשרות מפּני תביעותיהם האחרונות של החיים. גם המלחמה שהתלקחה לרגל הבחירות להועדים של חברת מפיצי השכלה בפטרבורג ואודיסה – היא אינה מלחמה מקרית בין אנשים פּרטיים, כי אם מלחמה בין האנשים העומדים מצד התביעות האחרונות של החיים ובין בני המעבר. הריב הזה התגלע כעת בכל תקפו על עמודי שני העתונים העברים-הרוסים, שאחד מהם (“וואָסכאָד”) הוא כלי-מבטאם של אגודת הצעירים הפּטרבורגים. לא אשפּוט עתה על אופן הריב ועל סגנון הוכוחים משני הצדדים, אבל זאת אומר, כי לחנם משתדל ה“וואסכאָד” לראות פּה ריב אנשים, פּניות ונטיות וכדומה. אין פּה לא חשבונות פרטיים, לא פּניות ולא נטיות, אבל יש כאן מלחמת שתי השקפות, שהאחת מהן נסמכת על התנועה החדשה שהקיפה את האברים היותר מרגישים שבעמנו, והשנית – ראשה ורובה בתקופת המעבר. באחת ההשקפות הבאות אנסה להאיר את המלחמה הזאת מכל צדדיה, אנסה להראות, מה יש לנו רשות לתבוע מאת מנהלי החברה, מה היתה החברה יכולה לתת, לוא שמעה לתביעותינו הצודקות, ומה היא נותנת לנו באמת. ופה אזכיר רק זאת, כי המלחמה בחברת מפיצי השכלה אינה חזיון בודד בימים האחרונים. מלחמה כזו מתלקחת לעינינו גם בחברת יק"א, בחברת “כל ישראל חברים”. ולכל המלחמות האלה סבה אחת ורוח אחת, אשר עוד אדבר עליהן בפרטות. II חברת מפיצי השכלה. בתי-הספר הרשמים וה“חדרים”. פּעולות ה“צעירים” ולאומיותם. החברה יק“א, ספר תקנותיה ונאומו של זנגוויל. ראשי החברה כי”ח ושאלת הבחירות. בשתי דרכים היה יכול העם העברי לקנות לו בארצות פּזוריו את ההשכלה הכללית, או כמו שקוראים לה – ההשכלה האירופּית: אם שיכניסו זרם חדש של השכלה אל המוסדות העממיים הפּנימיים, הקימים מכבר, או שימשכו את העם בחזקה החוצה – אל ההשכלה החדשה. הנני אומר “בחזקה,, מפּני שההכרה הפּנימית של העם היא המניע הראשי והטבעי בחייו, וכל תוצאותיה הנן גם כן הכרחיות וטבעיות, ואלו בא העם עצמו לידי הכרה פנימית כזו, שההשכלה הכללית נחוצה לו, לא היה ממתין עד שיבואו האפּיטרופּסים, דודיו וגואליו הממונים על ההשכלה, להורות אותו הדרך שילך בה, כדי שישיג את מטרתו. כשבא העם באמת לידי הכרה פּנימית כזו, הוא בוחר לו תמיד את הדרך הראשונה, הטבעית. העם בכללו חס תמיד על קניניו הרוחנים שטפּח ורבה אותם במשך קיומו ההיסטרי, העם אינו מוציא לעולם בבת אחת ישן מפּני חדש, כי אם חותר הוא בכל עוז להשלים בין הישן שהיה לחלק מעצמותו, ובין החדש, שמכיר הוא את גודל נחיצותו לפי תביעות הזמן והמקום. הדרך השנית אולי יותר קרובה היא – לפי ההשקפה השטחית של קצרי הראות – להשגת המטרה הראשית, אבל היא בלתי טבעית, ומפּני זה אינה דרך ישרה, כי בשעה שהעם נמשך על-ידי איזה כח מן החוץ אחרי החיים החדשים, מוכרח הוא לעזוב אחריו מבלי השגחה מעולה את מוסדותיו הישנים שחי בהם עד כה, מוכרח הוא לנתק את פּתיל חייו ההיסטוריים ולברוא לו עולם חדש וחיים חדשים. ומצב כזה בא בנגוד גמור ל”חוש הקיום" של העם כלו ומושך אחריו תמיד סכסוכים פּנימיים. על אלה העומדים בראש איזו תנועה עממית, הרוצים להביא עם שלם למצב חדש, יותר טוב ויותר מאושר מהמצב הקודם, על אלה האומרים לשנות את פּני חיי העם ולתת להם צורה חדשה – עליהם מוטל החוב, ראשית כל, לתכן את רוח העם שבשבילו הם עמלים, לדעת את נטיות נפשו הדקות, להתחקות על העבר שלו, ללמוד את עתידותיו, כפי שהן מצוירות בדמיונו – גם דמיונו של עם צריך למוד – ואחר כן לגשת אל המלאכה. אין רצוני לאמר בזה, כי האנשים האלה מחויבים דוקא להיות מלומדים גדולים ובקיאים בכל מקצעות היהדות, אבל מחויבים הם לכל-הפּחות להתבונן אל העם ולדעת לאן רוחו פונה. אנשים כאלה, לוא גם יבדלו בחייהם הפּרטיים מחיי בני עמם הבינונים, לוא גם לא יהיו זהירים הרבה לא בקלות ולא בחמורות, אף-על-פּי-כן מתקבלים הם בתוך עמם בסבר פּנים יפות, מפּני שמכיר הוא העם בחושו הטבעי, שהם מוליכים אותו בדרך שהוא רוצה לילך מעצמו, ורק שמקילים הם ממנו לפי כחם את משא הדרך וטלטולו. לא כן אלה הלוקחים גדולה לעצמם ומתנשאים מאליהם לעמוד בראש העם מבלי שאול את פּיהו, הרוצים להוליכו אל אשר יהיה רוחם הם ללכת: האם בכללו – מלבד פּרטים יוצאים מן הכלל – מתנגד להם בכל כחותיו ובועט בטובתם. היאומן כי יסופּר, שעם כעמנו, אשר כל ההיסטוריה שלו היא מלחמה אחת ארוכה בעד קניני הרוח, עם שרק “ספריו” נשארו לו כיתר הפּליטה מכל מחמדיו מקדם והוא מוצא בהם די נחומים בשעת צערו, שאינה פוסקת לעולם – היתכן כי עם כזה יהפך פּתאום ל“מורד אור” ויקדיש מלחמה על מנהליו ומנהיגיו הרוצים לקרבו אל ההשכלה? ומלחמה כזו הלא נתפּשטה בין אחינו ברוסיה, והתקופה הזאת הלא ידועה היא בשם תקופת “מלחמת האור עם החושך”, ואיה המפתח להחידה הסתומה הזאת? – אין זאת כי המנהיגים האלה בררו להם את הדרך השנית, כי לא עמלו לתכן את רוח העם, כי אם באו להשפּיע עליו מן החוץ בחוזק יד. כדי לאַמת את הנחתי זאת במופסים, עלי לשוב ל“חברת מפיצי השכלה בין היהודים ברוסיה”, שלא גמרתי את חשבונה בהשקפתי הקודמת. החברה הזאת, שנוסדה להפיץ השכלה בין יהודי רוסיה, כמעט נגשה לעבודתה – וכבר הוציאה מגבול פעולתה את מוסדות ההשכלה הקימים בעם, שמהם יצאה תורה לתשע הידות מכל ילדי ישראל. ה“חדרים” הקימים היו בעיני החברה לא כמוסדות השכלה ישנים הצריכים תקון, מירוק ונקוי, למען יהיו מסוגלים לקלוט לתוכם את הזרמים החדשים ולמען ישתכללו באופן שיהיו מתאימים ברבות הימים לרוח הזמן, כי אם מוסדות שבלו מזוקן ושכבר עבר זמנם, ואין כדאי עוד לשים אליהם לב. נחוץ אך ליסד בהערים הגדולות – כה חשבה החברה בתומתה – בתי ספר עברים חדשים, על יסודות חדשים לגמרי, ולהקדיש בהם גם איזו שעה קלה להלמודים הערבים, או כאשר יאמרו ה“משכילים” – ללמודי דת-אל, והחדרים יפּלו מאליהם, כי ימותו מיתה טבעית. ברק בתי-הספר האלה יגיע גם עד הערים הקטנות, ושאלת ההשכלה תפתר על צד היותר טוב. כמה מן התמימות יש בהשקפה כזו, כמה מחסרון ידיעה בחכמת הנפש ובתורת התפּתחות ההיסטוריה הכללית! כמה נפתולים נפתלו הממשלות האירופּיות, כמה כחות אבדו ופזרו, כמה כסף וזהב הזילו, כמה גזרות קשות הטילו על הצבור, עד שכפו את העם לקבל עליו לחובה חנוך הילדים בבתי הספר למתחילים, ועדיין לא כל הממשלות, אף מאלה שנחשבות לנאורות, הגיעו למדרגה גבוהה כזו, ועוד גם היום קוראים אנחנו מאמרים מאנשי שם, המשתדלים להוכיח, עד כמה מן הנחוץ שהממשלה תיסד על חשבונה די בתי-ספר למתחילים בכל כפר וכפר, בכל קרן-זוית שיש שמה ילדים. ומה עשו “משכילינו” אָנו? הם הלא מצאו לפניהם מוכן ומזומן כל החומר הדרוש להשגת מטרה כזו, הם מצאו לפניהם עם שלם המקריב את דמו וחלבו, מבלי כל עזר וסיוע מצד איזו ממשלה, בעד השכלת בניו, עם המקבל על עצמו לחיות ברעב ובצמא, למכור כריו וכסתותיו, ובלבד שלא יגדלו בניו ללא תורה וללא דרך ארץ, עם שהשם “עם-הארץ”, “בור” וכדומה היה לו לחגא ולמחתה, בקיצור – עם שהמית את עצמו על התורה במלוא מובן המלה – ו“משכילינו” לא התבוננו או לא חפצו להתבונן אל המחזה ההיסטורי הזה, הנפלא והיחידי כמעט במינו. לוא חכמו, לוא השכילו “משכילינו” באמת, לוא נוסדה החברה להפצת השכלה בין יהודי רוסיה על יסוד עממי עמתי, לוא לא גמרה את חשבונותיה בבת אחת עם מוסדות ההשכלה הקימים, לוא שאפה אך לשכלולם ולהתפּתחותם ולא להריסותם, כי אז היה נראה פאלה והדרה על חיינו הפּנימיים; אז אולי לא היו נחנקים עוד כיום הזה שמונים למאה מכל ילדינו הרכים בה“חדר” הצר והמעופש; אָז לא היתה צריכה החברה לחכות ל“נדבות” מקריות, ל“גמילות חסד” מיד חברת יק"א. אחינו ברוסיה מוציאים על “חדריהם” מדי שנה בשנה יותר ממה שמוציאים הרבה מן העמים הקטנים על עניני השכלה, ולוא אַך השכילה “חברת מפיצי השכלה” להכניס איזה אורגניזציה, סדר ומשטר למקצוע החדרים, כי אז היתה יכולה באמת לעשות גדולות. אמת, כי ראשי החברה יכולים להראות על החוק האוסר ללמד בהחדרים את שפת המדינה ויתר הדברים השייכים לההשכלה הכללית, אבל כמדומה לי, שהאיסור הזה בעצמו נולד אַך לרגל השפּעת “משכילינו” על שרי הממשלה, כי תארו לפניהם את המצב מנקודת-מבטם הכוזבת, כי ראוי לבלתי עשות “הנחות” להחדרים, למען יתרבה מספּר בתי הספר הכלליים, שיבנו מחורבנם של הראשונים. וראיה לדבר, כי בפלכי פּולין שורר חוק אחר בנוגע להחדרים, המטיל דוקא חובה על המלמדים להורות את תלמידיהם שפת המדינה, חכמת החשבון בשיעור הקבוע למתחילים ועוד, והננו רואים, כי חדרים אחדים שנוסדו שמה על-ידי משכילים אמתיים אינם נופלים בערכם משאר בתי הספר הנמוכים ביחס להלמודים הכלליים, ויתרון להם על האחרונים כיתרון האור מן החושך במה שנוגע להלמודים העברים. אָמנם “המשכילים” הישנים, בעלי המהלך הישן, נסו לכל-הפּחות להתפּאר במה שאין בם. ההתבוללות לפי נוסח אשכנז היתה אלילם, ולא בקשו חשבונות רבים בבואם להקריב על מזבחו של האליל הזה את קניניו ההיסטורים של עמם. “חדר” ו“השכלה” היו בעיניהם לא כשמות נרדפים, שיש ביניהם אַך הבדל המדרגה בלבד, כי אם כדבר והיפּוכו. התנ“ך וספר החשבון, הגמרא וספר הגיאוגרפיה, למשל, נחשבו להם כדברים העוינים זה את זה והמכחישים זה את זה, ושאלת מה נדחה מפּני מה היתה להם כל כך פּשוטה, עד שלא מצאו כל צורך להתבונן הרבה בפתרונה. כה התנהלה חברת מפיצי השכלה בכבדות, עד שנכנסו אליה ה”צעירים", אלה הצעירים המתפּארים עתה (וואסכאד נומר 4 ש"ז), כי בכניסתם להחברה הביאו עמהם זרם של חיים חדשים, השקפות חדשות וכחות חדשים. מן העת ההיא – כן אומרים הצעירים – נהפּכה חברת מפיצי השכלה למעין המתגבר, חברי הועד החדשים פּלסו נתיב לפעולות החברה, שתהיינה מתאימות להיסוד העממי של יהודי רוסיה. מפּני שהצעירים האלה עמדו אָז כבר על בסיס הלאומיות, וכה הרבו לפעול, לעבוד ולהשפּיע, עד… עד שקפץ עליהם רוגזם של הציונים. הציונים הם רודפים אחר הכבוד ורוצים להפּוך את הקערה על פּיה: הציונים חפצים בסכסוכים ומפּני זה הם משתדלים להכניס קטטות ומריבות למוסדות כאלה, שעד כה שררו שמה אַך שלום ושלוה מבית, אַך השקט ובטחה מחוץ; הציונים מושבעים ועומדים על-פּי גזרת מנהיגם לכבוש את הקהלות, לא מפּני שמוצאים הם מגרעות בהסדרים הקימים, אלא לשם נצחון בעלמא, מפּני שהנצחון לכשהוא לעצמו נחוץ להם להרעיש עולמות – בצבעים כאלה תאר כלי-מבטאם של הצעירים את המלחמה שהתלקחה בחברת מפצי השכלה בפּטרבורג לפני הבחירות. אבל כמדומה לי, שהסניגור הזה של הצעירים מפריז על המדה בבואו למוד את פּעולותיהם. אמת, כי הצעירים האלה הביאו איזו שנוים לטובה בחיי חברת מפיצי השכלה, אבל מעולם לא הפכו אותה למעין המתגבר. אמת, כי על-ידי השפּעת הצעירים ירד בה“ועד” האידיאל של התבוללות גמורה עשר מעלות אחורנית, אבל עד כה לא עלתה עוד בידם לחולל בפעולות החברה תמורה עיקרית ולהעמידן באמת על יסוד עממי. הצעירים צמצמו גם הם את חוג פּעולתם בבתי הספר העברים ה“רשמיים”, ובמשך עשר שנות עבודתם לא הכניסו אף קרן אור אחת אל המבואות האפלים, ששם צומחים, פּורחים ונובלים חדרי ישראל, ללא אור וללא חום. במשך כל הזמן הזה לא העשירו את ספרותנו הלאומית כמעט במאומה, ויסתפּקו אַך בזה, שהשתדלו לחבר פּרוגרמה-למופת בעד הלמודים העברים בבתי הספר הנמצאים תחת חסותה של החברה או המקבלים איזו תמיכה מקופּתה. ואמנם גם הסניגור עצמו בבואו להצדיק את הצעירים הפּטרבורגים, למד עליהם קטיגוריא, מבלי להרגיש בזה. הוא מאשים את הציונים הפּטרבורגים ושולל מהם את הזכות להכניס גם את אחד מהם אל הועד, מפני שהציונים האלה עמדו עד כה מרחוק ולא השתתפו בפעולות החברה, ובכן אינם יודעים את חייה הפּנימיים. נניח נא, כי הציונים האלה לא דאגו באמת מעולם להשכלת עמם וכי כל עניני החברה היו מהם והלאה (מה שמכחישים הציונים האלה במכתבם הגלוי שנדפס ב“העתיד”), נניח נא, כי גם בזה צדק ה“וואסכאד”, כי אנשים כאלה, שאינם בקיאים בחייו הפּנימים של איזה מוסד, אינם רשאים להבחר להועד המפקח עליו; אבל אם כן, הלא הדברים קל וחומר: ומה חברת מפיצי השכלה, שהיא אַך צעירה לימים ושסוף-סוף לא עליה בלבד יחיה עם ישראל, דורשת שיבחרו להועד שלה דוקא אנשים היודעים את חייה הפּנימים – עם ישראל, עם שיש לו היסטוריה עתיקה, לא כל שכן שיש לו הרשות לדרוש, כי בראש המוסדות שיש להם יחס להתפּתחותו וקיומו יעמדו דוקא אנשים המבינים אותו לכל-הפּחות, היודעים את שפתו, ספרותו וחייו הפּנימיים. יותר מזה הן לא תבעו אף הציונים הקיצוניים. ה“זקנים” נצחו את הלאומיים באודיסה, וה“צעירים” את הציונים בפטרבורג. בודאי שמחים אלו ואלו על נצחונם, אכן שאלה היא עד כמה תארך שמחתם. החיים אינם עומדים על עמדם, ההכרה הפּנימית של העם הולכת הלוך והתפּתח, וכמו שהעמים האחרים, הדורשים מאתנו “התבוללות”, לא יסתפּקו בהתבוללות למחצה, כך לא יסתפּק עוד גם העם העברי בלאומיות למחצה. מן החברה שקבלה זה לא כבר תמיכה הגונה נעבור להחברה המפזרת תמיכות הגונות, הלא היא חברת יק"א. להיות מכניס ואינו מוציא – זהו מחזה שכיח, אבל להיות מוציא מבלי להכניס מאומה – הוא מחזה נפלא, המצוי רק אצל מי שמצא מציאה או שרכש את הונו על-ידי ירושה. שניהם לא הפסידו מאומה מכחותיהם תמורת ההון שקבלו, ובכל זאת הנם בעליו היחידים. העומדים כעת בראש המוסד יק“א, כידוע, לא מצאו מציאה מעולם, ובכן, בראותנו כי המה השליטים על הכסף הזה, עלינו להניח, כי המה נחשבים ליורשיו של הברון הירש. אמת, כי היורשים האלה אינם רשאים להוציא מן הכסף הזה לצרכיהם הפּרטים, אבל גם כל בעל הון עצום אינו מוציא את כספּו רק לצרכי נפשו בלבד, במובן הצר של המלה; בעל הון עצום כספּו הוא לו אך אמצעי להיות שליט על אנשים זולתו, אחת היא אם משתמש הוא באמת בכספּו למטרה זאת או מסתפּק הוא אך בהאפשרות לשלוט, כי מוצא הוא די קורת-רוח בהאפשרות המפשטת עצמה. במובן הזה של “טובת הנאה” נוכל לחשוב כעת את ראשי יק”א ליורשי הברון הירש האמתים, מפּני שבכל פּעולותיהם הם נראים כאנשים העושים בתוך שלהם ממש: דעת הקהל, תביעות הזמן וכדומה אינן נחשבות בעיניהם למאומה, נסיונות שלא עלו יפה אינם נותנים עליהם את חתיתם ולבקרת מעשיהם, מאיזה צד שיהיה, אינם שמים לב. גם הברון הירש בעצמו אהב להיות דן יחידי ובשעה שהחליט להקדיש את כל הונו העצום לטובת עמו חשב אך למותר להמלך עם העם הנצרך לעזר, כי אם התיעץ רק את אלה העומדים בשורות העליונות, שצרת עמם מודעת להם אך על-ידי הטלגרמות במכתבי-העתים הלועזים. כך נוהגים כל ה“דודים” העשירים, בחפצם לשדך את אחת מקרובותיהם. הם מנדבים את הנדה ובוחרים את החתן מבלי שאול את פּי הכלה, ויש שבוחרים הם גם מקום המושב בעד הזוג אחר החתונה, גם את העסק שיעסקו בו. ה“דודים” מסוג זה מצטדקים תמיד באחת: “אופן מעשי אינו מפיק ממך רצון? הנך חפשי לנפשך לבחור או למאס, רק לעזרתי בל תחכה עוד!” אבל כמה מכוערת היא הצטדקות כזו. אם השוחד מעור עיני פּקחים, כל שכן שהתמיכה החומרית מעורת עיני אדם בינוני בשעת דחקו, וכל המשתמש באמצעי זה לבטל על ידו רצון אחרים מפּני רצונו, הרי הוא עובר על “לפני עור לא תתן מכשול”. המשתמש בשעת דחקו של חברו בשביל לפשוט ערו מעליו על-ידי רבית נפרזה – הרי הוא בר-עונשין על-פּי חקי הממשלה, והמשתמש בשעת דחקו של חברו בשביל ליטול ממנו את רצונו החפשי – הרי הוא חוטא נגד חקי המוסר. “הנך חפשי לנפשך, רק לעזרתי בל תחכה עוד”, אבל הבחירה החפשית נשללה כבר על-ידי הבטחת התמיכה, אחרי שנתנה בתנאי. אָמנם תנאי החיים קשים המה עד למאד בעת האחרונה, ובשוק החיים מתרבה מיום ליום מספּר המציעים למכירה את רצונם ואת בחירתם החפשית, אלה בעד נזיד עדשים ואלה בעד מיליונים, הכל לפי מושג המציע. זוהי העבדות המרה של העת החדשה. הברון הירש בז לקטנות ויחפּוץ לקנות בחירתו החפשית של עם שלם ויקצוב את מחירה הרבה מיליונים. אבל הברון הירש, כפי הנראה, חזר בתשובה לפני מיתתו, הוא נוכח אָז לדעת, כי אם היחיד יכול למכור את רצונו, רצונו של עם שלם אינו נמכר לעולם. על-פּי צוואתו הוריש הברון הירש את כל הונו העצום, אַך ורק לעמו אחריו, ומפּני שעמו נמצא במצב בלתי טבעי, לכן מנה לאפּיטרופּסים על הירושה הזאת אחדות מקהלות ישראל היותר עשירות והיותר בטוחות – לפי מצב הענינים בהוה – מכל מקרים פּתאומים, והקהלות האלה בוחרות מצדן אנשים אחדים, כמובן, גם כן היותר עשירים והיותר בטוחים, ולהם נמסרים המפתחות של המוסד. ואם כן, העומדים כעת בראש יק“א אינם יורשיו של הברון הירש, כי היורש האחד הוא אַך עם ישראל עצמו, והמה הנם אַך האפּיטרופּסים המחויבים לקיים את צוואת המת. בעל הצוואה בעצמו היה יכול לשנותה לפי רוחו, אבל האפּיטרופּסים אינם רשאים לנגוע בה, ובפרט לחומרא, בדברים המתנגדים לרצונו של היורש האמתי. אָמנם האפּיטרופּסים נשענים תמיד על ספר התקנות של יקא; הם דורשים את התקנות בשלש עשרה מדות, למען הראות, כי כל מה שהם עושים עושים הם לא על דעת עצמם, כי אם דעת רוח התקנות, האוסר עליהם, למשל, לעסוק בישוב ארץ-ישראל ומטיל עליהם חובה, מצד אחר, לתמוך בידי אלו שנאחזו כבר בארץ בעזרת אחרים, כדי… שיעזבו את הארץ. אבל – בקשו ראשי יק”א לישב בשלוה, והנה גם עליהם קפץ רוגזם של הציונים. המלחמה החלה מיד אחרי המלאכות שנבחרה מטעם האספה באודיסה ביום שלשה עשר לחודש פברואר שנת 1901, המלאכות המשולשת: מבאי כחם של החובבים בחוץ-לארץ, מנבחרי האכרים ומנבחרי הפּועלים בהמושבות בארץ-ישראל. ואולם מתחלה עמד בקשרי המלחמה רק עורך “השלח” (עי' “השלח” כרך ז' ע' 560 והלאה), ודברי הבקרת הקשה נאמרו בלשון שאין ראשי יק“א נזקקין לה והתיחסו בדרך ישרה אל חברי המלאכות, אם כי בדרך אגב הם כוללים בתוכם גם גזר דינה של יק”א. לדברים קטנים כאלה לא הסכינו אלופינו המערבים לשים לב, ואפילו הד“ר גסטר, מליצה של יק”א, שבלי ספק מסתכל הוא גם בהספרות העברית ומשגיח בדעת הקהל העברי – גם הוא לא מצא אז לנחוץ לבקש סליחה בעד חברי יק“א, לטהר אותם ולהוכיח, כי לא הם אשמים אם נבחרי הפּועלים מצאו שערי יק”א ננעלים לפניהם, יען ש“הענין” מסור לועד אחר, שאין המוסד יק“א אחראי בעדו. ורק אחרי שדברי האשמה נשמעו מפורשים בשפת אנגלית מפּי הסופר המפורסם זנגוויל, רק אחרי שיצא הלוחם מלחמת מצוה הזה לחתות גחלים על ראשי יק”א בשפה המובנת גם לשאינם בני-ברית – רק אז יצא הד“ר גסטר לתבוע את עלבונה של יק”א מאת מאשימה. אָמנם חבל, כי הד“ר גסטר, שכבודו חביב כל-כך על הקהל העברי, קבל על עצמו את הטורח להיות סניגורה של יק”א. זנגוויל יושב בלונדון ו“ממהר לדבר צחות” בהשפה האנגלית ומכיון שהתחיל, שוב לא יחדל לבקר: ראשי יק“א יכסו טפח והוא יגלה טפחים, כמו שעשה כבר באמת באספה שנקראה מטעם האגודה המאוחדת של הציונים האנגלים ביום א' לחודש פברואר שנה זאת. באספה זאת יצא זנגוויל בבקרת חריפה נגד אפּיטרופּסי יק”א והוכיח ברור, כי ראשי יק“א לא לבד שאינם ממלאים אחר התקנות, כי אם מכוונים הם את מעשיהם נגד אותן התקנות עצמן שעליהן הם נשענים. וכי באמת נוצרה יק”א לגדולות ועליה מוטלת החובה לשאוף כמעט לאותה המטרה שהציוניות המדינית שואפת אליה. ועם זה בא זנגוויל לתבוע את עלבונם של שלוחי הצבור, שלקחו חלק בהמלאכות הפּריזית, וישם לאל את תשובתו של הד“ר גסטר, שהעמיס את האשמה על “הועד המיוחד”, זה “השעיר לעזאזל” – כן כנה אותו זנגוויל – של יק”א. ראשי יקא מתפּארים בעבודתם הפּוריה, ובחשבונם הנדפס הם מרימים על נס, כי המורה האשכנזי, ששלח אותו הועד האנגלי להמושבות בארגנטינא, למד במהירות נפלאה את השפה הספרדית, וכבר היא שגורה בפיו ללמדה את נערי ישראל בני הגולים מרוסיה ורומיניה. זהו עמל אלופינו המסובלים, הנועלים דלתותיהם בפני אלה שהרטיבו את אדמת אבותינו בזעת אפּם. זאת היא עבודתו הפּוריה של “הפּטיש הגדול העולה ויורד על-ידי כח הקיטור – כדי לפצל אגוזים”. המחזה הזה, כי מספּר “גואלי הדם” של עמנו הולך ומתרבה גם בארצות המערב, וכי אנשים כזנגוויל מרימים את קולם, צריך להחשב על המקרים היותר נכבדים בחיינו הפּנימיים ההוים. אמת, כי מעשים נכבדים בל נעשו עוד, אבל יש דברים שהם מצטרפים למעשים; אמת, כי החברה יק"א לא נכנעה עוד לפני המעירים אותה לחזור בתשובה, אבל התעוררות טובי עמנו נוכל לראות אתחלתא דגאולה. כל מי שנמצא בעבדות ומכיר את עבדותו, הרי הוא כבר בן חורין בהכרתו – וסופו להגאל. ראשי יק"א מגינים על ספר התקנות שלהם, וראשי החברה “כל ישראל חברים” מגינים על תקנותיהם הם, אלא שהראשונים מפלפּלים ומתוכחים ועושים מה שאין בתקנותיהם, והאחרונים, בלי שום וכוחים ופלפּולים, אינם עושים מה שיש בתקנותיהם. בכלל, אמנם חדלה בשנים האחרונות החברה כי“ח “להרעיש עולמות”, להיות ענין רב לאוהבים ואויבים. אלה ואלה עזבוה כעת לנפשה ואינם מטפּלים בה. אלה ואלה באו לידי הכרה, שנקודת הכובד של חיי היהודים בזמן הזה אינה בהחברה הזאת. אלה מאחינו המאמינים עוד כעת, כי בכסף בלבד יוכל עם ישראל להגאל, לקחו את הבכורה מכי”ח ונתנו אותה לרעותה הטובה – כלומר, העשירה ממנה – ליק“א, ואלה שהתנפּלו תמיד על החברה הזאת, כי חשדוה במה שאין בה, כלומר, באוצרות ומטמונים גנוזים, אשר באמת לא היו מעולם להחברה הזאת, – האנשים האלה חדלו גם הם מהתנפּל עליה, אחרי אשר מצאו לפניהם חתיכה יותר ראויה להתכבד, ומה להם עוד לחפּש אחרי מיליוני היהודים בחורין ובסדקין בשעה שמוטלים לפניהם מיליוניה של יק”א הגלוים והידועים. ובכן ישבו להם ראשי החברה ופקידיה במנוחה ועשו מה שעשו, ואיש לא שם לב כמעט להם ולמעשיהם. אך פּתאום קפץ גם עליהם רוגזם של הציונים. בהעתון הציוני " Die Welt " (נו' 7 ש"ז) נדפסה חליפת מכתבים בין ד“ר אליאס ממילהויזען ובין ראשה של כי”ח. הד“ר אליאס, כאחד מחברי כי”ח, פנה בשאלה אל ראש החברה, מדוע אחרו עד כה בחירות חברי הועד, שעל פּי הסעיפים ח' ט' מספר התקנות של כי“ח היו צריכות לצאת לפעולה עוד בשנת 1896 ובשנת 1899? בהחשבון הנדפס משנת 1898 הננו מוצאים – כך כותב הד”ר אליאס – כי כל חברי הועד המרכזי וגם המרכזים המחוזיים היותר חשובים חוו בעת ההיא את דעתם, כי בחירות חדשות על ידי כל החברים עלולות להוליד דברים בלתי נעימים, וכי טוב יעשה הועד המרכזי אם יבחר בעצמו חברים חדשים להועד במקום המתים והיוצאים. העצה הזאת נתקבלה לרצון ובחירות לא נהיו עוד. וכה מראה הד“ר אליאס בחשבון מדויק, כי לכל ששים חברי הועד בהוה אין כל יפוי כח על פּי התקנות להשאר על מקומם. מכתבו של הד”ר אליאס נשלח ביום כ“ז לחודש יאנואר 1902, וכ”ט בו כבר נשלחה תשובה מאת הועד על שם הד"ר אליאס, תשובה הראויה להשאר לדורות, וזו לשונה: "אדון מאד נכבד! את מכתבך מן כ"ז דנא קבלנו. קראנו בשים לב את דבריך ואת הטעם שאתה נותן להם, כדי לזרזנו לבחירות חדשות. זה לא כבר שאל שאלנו את המרכזים האשכנזים היותר חשובים, אם כדאי להזמין למטרה הזאת את חברי האגודות. כולם ענו פה אחד, כי לפי מצב הענינים השורר כעת, תחשב זאת מצדנו לאי-זהירות לחולל אַף אַגיטציה כל שהיא, שעל ידה אָנו יכולים לנפול בידי מתנגדינו, ובכל תוקף ועוז דרשו לעזוב לעת עתה מחשבה כזו. הועד המרכזי החליט בכלל לדחות את הבחירות לזמן מאוחר. ברגשי כבוד, מזכיר החברה ". התשובה הפּשוטה הזאת אינה צריכה ביאור. אַך כמובן, לא יכלה להרגיע את הד“ר אליאס, והוא פנה במכתב שני על שם ראש הועד. במכתבו זה (מן ל"א לחודש יאנואר) הוא אומר, כי מלבד שפּוליטיקה כזו, שאוחז הועד המרכזי, מתנגדת היא לחוקי היושר, הנה גם תועלתה מוטלת בספק ולעולם לא תוביל אל המטרה הרצויה להועד. תחת האגיטציה הפּשוטה, שראשי הועד כל כך יראים מפּניה ובורחים ממנה, תתלקח אגיטציה כפולה: האחת: להכריח את הועד, שימלא אחר תקנות החברה ויקרא לבחירות חדשות, והשנית: להמיר את רכי הלבב, אשר בהועד עתה, באנשים יותר הגונים להיות שומרים על עמם. אבל בפעם הזאת לא מהר עוד הועד לענות, כבפעם הראשונה, והד”ר הנכבד עדיין מחכה לתשובה… הפּחד מפני המתנגדים מביא את הועד לדחות את הבחירות. אבל, מי ומי המה המתנגדים אשר היא יראה מפּניהם? – כנראה, לא האנטיסמיטים, כי הם הלא כבר היו בעולם גם בעת שהבחירות היו נעשות כסדרן בחברת כי"ח. המתנגדים האלה הם איפוא… עוד הפּעם הציונים. אבל באמת אין הציונים מתנגדיה של החברה. הם חפצים אך זאת, שהחברה שכתבה על דגלה “כל ישראל חברים” תהי באמת חברה ישראלית, שתוכה יהי כברה, שמעשיה יהיו מכוונים לדגלה. מלחמת הקיום בין הישן ובין החדש מתלקחת כעת בכל מוסדות עמנו המפוזרים בארבע פּנות העולם, כהעם עצמו שבשבילו נבראו. אי אפשר אמנם לנבא עתידות, אבל הפּחד ומורך הלב של “עמודי התוך” בעת האחרונה – גם זה לבד כבר אות לטובה הוא… III (סימני ההתעוררות בחיינו הפּנימים. אספת הציונים החרדים בווילנא. יסוד “מרכז רוחני”. החרדים והצעירים. – אספת ראשי הקהלות באשכנז. בקשת הרבנים. עבדות בתוך עבדות. – א“ש פרידבערג וד”ר שלמה מאנדעלקערן). עם ישראל, בכל עניותו, לא היה מעולם עני באספות. כמעט בכל ארצות פּזוריו ניטלה ממנו היכולת להשתתף בחיים המדיניים הסובבים אותו ולהשפּיע עליהם במדה ידועה, לכן צמצם את פּעולותיו אך בתוך התחום הצר שגבלו לו אדוני הארץ. בתחום הצר והמוגבל הזה היו כחותיו מתפּתחים ובתחום הזה היה צריך גם להוציאם, לפזרם על ענינים זעירים הממלאים את חללו של התחום. העמים השרוים על אדמתם וההולכים לבטח בדרך התפּתחותם, מבלי לסבול כל לחץ ודחק מן החוץ, יכולים באמת להקדיש את כחותיהם לדברים העומדים ברומו של עולם ולבלי הוציא אותם לבטלה, ובכל זאת יורנו הנסיון ההיסטורי, כי גם אצל העמים האלה רק חלק קטן מכחותיהם מכוון ישר כלפּי מטרה ידועה, ורוב הכחות הולכים לאבוד, לדברים של מה בכך. ואם החזיון הזה מלוה את חיי כל העמים, אין פּלא שנמצא אותו בצורה יותר בולטת בחיי “עם עני ודל”, המציב לו לפעמים גם את מטרותיו עצמן באונס, לא רק במובנו של ההכרח ההיסטורי, כי אם במובנו של האונס הבא מן החוץ והדוחק את הבחירה החפשית. “עם עני ודל” כזה נמצא תמיד במצב התמרמרות, וההתמרמרות מביאה תמיד לידי קטנות, לשפוך “מרי שיח” במקום שיש אך לשחוק, לכעוס ולקצוף ולהתעלב בקום שאין מכעיסים מקציפים ועולבים. והכעס והקצף אוכלים בכל פּה את כחו של העם ובולעים את מיטב האינרגיה שלו. גם כעת, כשמאמינים אנחנו, או כשרוצים אנו להאמין, שעמנו קם לתחיה, שמתנער הוא מעפר גלותו והולך, או מתעתד להלוך, לקראת חיים חדשים – גם כעת, לוא היו לנו כלי מדידה למוד בהם את סכום הכחות המולידים בקרב עמנו פּעולה מעולה שיש לה איזה ערך קיים, ולעומת זה סכום הכחות “דאזלין ערטילאין”, בהולידם פּעולות שאין בהם ממש, ככתישת המים במכתש – כי אז היינו מוצאים, שהרוב הגדול של עמנו חי הוא גם כיום הזה על עניניו הקטנים, עוסק הוא בחיי שעה ומקדיש להם את כל כחותיו, וחיי השעה האלה אינם חיים מלאים, כי אם שברי חיים, זכר לחיים ותו לא. הקטטות והמחלקות על “ראשון, שני ושלישי” בעניני הקהלות, הרדיפה אחר הכבוד המדומה, שאלת ה“מזרח” וה“מערב” בבתי תפלה ועוד ועוד – אלה המה הענינים “רבי הערך” התופסים מקום בראש בחיינו, אלה המה הענינים, שבשבילם אנו עמלים, שבשבילם אנו דנים, רבים ומתוכחים ומפסידים את מיטב כחותינו. ומדי בואנו לדבר אל העם, אל ההמון הגדול, כי מניח הוא חיי עולם ועוסק בחיי שעה, יש אשר יתלהב ויתרגש שעה אחת – ושב אחר כן לעבודתו הקודמת, המתאמת לדאגת המחר הסמוך, ואינו שם אל לבו, כי יש מחר שהוא לאחר זמן, הדורש ממנו הכנות רבות, הדורש ממנו גם קרבנות, והשכר יבוא רק לעתיד לבוא. כח הראיה, כידוע, תלוי בחנוך העין: האכר העובד תמיד בשדה, המסתכל בהאופק הרחוק והמביט אל העבים ממעל, הנהו על פּי רוב בעל ראיה רחוקה, ותלמידי בתי הספר, וביחוד אלה האנשים המבלים את עתותיהם בקריאה וכתיבה, הנם ברובם בעלי ראיה קצרה. כן תלוים גם כן בהחנוך ההיסטורי עיני הרוח של העמים. רק עם היודע ומכיר, כי האדמה מתחתיו שלו היא, וכי השמים ממעל שלו המה, רק עם כזה מובטח גם בהמחר הרחוק שלו ומכין את עצמו בהשקט ובבטחה לקראת העתיד. לא כן העם שבמשך דורות רבים היה אנוס לחיות בד' אמותי שהגבילו בעדו, ושהקיפו אותן חומה מכל עבריהן. עם כזה מאבד לאט לאט את הכח להביט למרחוק ונהיה במשך הימים לקצר-הראות, ואפילו בעולם המושגים ובעולם הדמיון מתרגל הוא לצמצם את עצמו ואינו יודע עוד לשוט ב“מרחב-יה”. עם כזה רואה את העתיד שלו אך מבעד לעב הענן, מוכשר הוא לחלום על העתיד, אבל לא לחוש עתידותיו. העתיד בכללו נראה לו כ“מה שאחר הטבע”, מעבר לגבול המציאות, שאי אפשר לו לבוא אלא באותות ובמופתים, היוצאים גם כן מדרך הטבע. אין מן הצורך להביא ראיות והוכחות, כי המצב הכלתי טבעי, שנמצא בו עם ישראל במשך שנות גלותו, שלל ממנו את בהירות הראיה ויעשהו כמעט סומא למחצה. ומפּני זה צריכים אנו לשמוח על כל מחזה ומחזה, המסוגל לגלות את המכסה מעל עינינו ולהשיב להן את אורן במדה ידועה; מפני זה מחויבים אנחנו לתת את הבכורה בספרותנו להשאלות והשאיפות שיש בידן “לקרב את הקץ”, כלומר המכשירות אותנו להתקרב אל הקץ, להפנות מעט מדאגות המחר הסמוך, שבהן שקוע המון עמנו בראשו ורובו, ולשים לב לאחרית החזון, ל"הלכתא למשיחא. המחר הסמוך ימצא לו תמיד גואלים ונושים שיתבעו את חלקו, וגואלי העתיד הרחוק היו תמיד אך מעטים, אך יחידי סגולה, ובכל זאת היו לנו האחרונים למורי דרך, ומפיהם אנו חיים. וצריכים אנו להודות, כי במשך חמש השנים האחרונות נתרבו בספרותנו סימני החיים, ושאלות העתיד נוטלות בה חלק בראש. אמת, כי לא הספּיקה עוד השעה, שתהי נכרת בזה השפּעת הספרות על עצם חיינו, שהנם עוד כעת דלים ועניים ממעש, אבל גם זו אות לטובה, שסופרינו, ואפילו אלה המתנגדים גם כעת לרעיון התחיה במלוא מובן המלה מבלי כל התחכמות, אינם קוראים עוד מלא אחרי ה“חלוצים”, המקדישים את כחותיהם לפתרון שאלות רחוקות; גם זו אות לטובה, שאפילו הרבנים, שהסכינו לשוט בד' אמותיהם של הלכה, או – בארצות המערב – בד' אמות של הטפּה, החלו להרגיש גם המה כי “קצר המצע מהשתרע”, וחוג השקפותיהם, כפי הנראה, הולך ומתרחב. אין רצוני לאמר, כי השאיפות החדשות המתגלות בעת האחרונה אצל רבים מהסופרים והרבנים מכוונות הנה כלפּי המטרה הרצויה והנכונה, אבל בכל אופן נוכל לשמוח על התגלותן, כי במקום שיש שאיפות יש חיים, ובמקום שיש חיים יש תקוה, כי סוף סוף תנצח האמת. ב“ירושלים דליטא”, הלא היא העיר שרוח “בעלי-בתים” מרחף עליה, על חובביה הישנים ועל ציוניה החדשים, על חברותיה, אגודותיה ועל כל מוסדותיה הצבורים, – נועדו, בסוף חודש אדר א' שעבר, רבים מהציונים החרדים והמתונים לאספה רבתי, לדין על דבר הציוניות, לברר את שיטתה ומהותה ולהתוות לפניה את הדרך, שתתפתח באופן שתהא רוח החרדים נוחה הימנה. אל האספה באו כשבעים נפש, ובתוכם עשרים רבנים. החשבון הראשון בא בספרותנו היומית על דבר האספה הזאת – אשר קראו לה “אספה של מתונים” – לא היה מדויק כל צרכו, המו“מ והוכוחים על דבר ההחלטות שנתקבלו חסר ממנו לגמרי, וההחלטות בעצמן נמסרו אך לפי הרשימות שרשם איש פּרטי אחד שנזדמן שמה בשעת האספה. הסופר שהביא את הידיעה הראשונה ב”הצפירה" (גליון 48) על דבר אספת הציונים החרדים בווילנא, כותב כדברים האלה: “ההחלטות האלה נתקבלו באספה אחרי שהוצעו מהקומיסיה שנבחרה לתכלית זאת. אין אני אחראי על סדר הסעיפים, כי הקומיסיה לא סדרה את תקנות ה”מזרחי" בסדר נכון, וגם הנאספים לא דרשו כזאת, וערבוביה היתה בהצעותיהם והחלטותיהם, עד שברוב עמל עלתה לי להוציא את החלטות האלה מרשימות שרשמתי בעת האספה מפּי השמועה“. אין אנו יודעים מי היה מעכב בעד סידור התקנות, אם הרבנים, או המתונים סתם, אבל כמדומה לנו שהסדר והדיוק הם דברים מועילים וגם נחוצים בשעת בירורה של איזו שטה, ואךְ לחנם מחלו עליהם חברי האספה. – ואולם כעת מונח לפנינו חשבון יותר מפורש על דבר אספת המתונים, והחשבון הזה נדפס בתור קריאה גדולה לכל שלומי אמוני ישראל (“המליץ”, גליון 75; “הצפירה”, גליון 76), שממנה אנו יכולים ללמוד הרבה, הן מגוף הקריאה והן מההערות הבאות בשוליה. אחרי השקפה כללית, מעין “פּתיחתא”, המבארת, כי הרעיון שאנו קוראים לו כיום “ציוניות” החל לשוב להתעורר בקרב ישראל זה לפני עשרים שנה ויותר, וכי “בעצם לא פּסק מישראל למימי הנביאים הראשונים”, – מוצאים מחברי הקריאה לנחוץ לברר ראשית כל הסבות שהביאום לידי יסוד אורגניזציה חדשה בתוך הציוניות. מחברי הקריאה מוצאים, כי בראשית צמיחת הרעיון של “שיבת ציון” נחה הרוח גם על הרבנים החרדים “גאוני הדור שמפּיהם אנו חיים”, ולא זו בלבד, אלא שגם התיצבו בראשונה בראש התנועה, ורק מפּני שברבות הימים נכנסו לתוך הציוניות “אנשים שהתחנכו מחוץ לתחום היהדות הנאמנה” ויכניסו עמהם “נמוסים זרים ושטות חיצוניות בשיבת ציון, אשר לא יוכלו להיות לרצון לקהל היראים הדבקים בתורתנו” – רק מפּני זה נסוגו אחור אחדים מהגאונים, ו”יש אשר נהפּכו לאנשי ריב לכל הענין כולו“. וגם אלה מהרבנים “אשר הוסיפו להחזיק בכל עוז בדגל ציון”, למרות הנמוסים הזרים והשטות החיצונית, אלה מהרבנים שעצם הרעיון היה להם לחוד והנמוסים והשטות לחוד – גם המה היו “נבוכים ונואשים ימים רבים” מבלי דעת איככה לפצל את הקליפּות הזרות מעל הציוניות. וכה ארכו מבוכתם ויאושם ימים על שנה עד שהחלו לאט לאט ל”לגלות את לבם איש לרעהו", ומכיון שגלו את לבם לא היה להם עוד צורך לשבת בחבוק ידים במבוכה ויאום “ונוסדו יחד לשלוח לעיר ווילנא את בחיריהם אנשי מדע ובתוכם רבנים גאונים, לברר שם את דבר הציוניות מה היא על דעתם, להפריד בה את מינה מתוך שאינה מינה, להבדיל כל ערב ממנה ולהציגה בנקיונה לעיני כל קהל חבריהם היראים”. אחרי כל אלה, אחרי שתרוחץ הציוניות למשעי ותהי נקיה מכל פּסולת וסיג, ילבישוה מחלצות – “כי נאה לאהל בת ציון להיות סוג בשושנים ומתוקן בתכונת אהלי שם” – ובלי כל מורא ופחד יציגוה לעין הרואים המהדרים מן המהדרים; ואלה האחרונים ינהרו בודאי המונים המונים אל הציוניות הנקיה, אשר אליה התפּללו כל ימים, ואשר אך “הנמוסים הזרים והשטות החיצוניות” היו מעכבות בעדם מתת את ידם לה עד היום הזה. אבל נסור נא ונראה מה המה הנמוסים הזרים והשטות החיצוניות שהכניסו עמהם לתוך הציוניות האנשים שהתחנכו מחוץ לתחום היהדות הנאמנה. “הנאספים נועדו יחדיו ויגלו איש לרעהו את דעת שולחיהם (לא פורש מי ומי היו השולחים: אגודות ציוניות קימות או יראים וחרדים סתם שלבם הומה לציון?), כי הדברים אשר בגללם נקעה נפש רבים מהעם מן הציוניות, אלה הם: 1) אספות אנשים ונשים יחד בקצת כנופיות של הצעירים ששם “ציון” נקרא עליהן. 2) חלק הספרות שנוסדה בידי שוחרי הקולטורא החדשה, המתערב בענין הציוניות ואומר ליסד אותה על שטות תרבות חיצונה שאין רוח תורתנו ורוח אומתנו יכולות בשום פּנים להיות נוחות הימנה. 3) החנוך המתוקן על פּי רוח חלק הספרות הזאת, שבצד המוחש שבו הוא עושה את ידיעת הלשון וההיסטוריה עיקר ואת למוד התורה רק לטפל קל, והממלא את כל תחום הלמוד במיטודות חדשות, מבלי היות עוד מקום וזמן וחפץ ללמוד תורה שבכתב, ואין צריך לאמר שבעל פּה, ובצד המושכל שבו משתדל החנוך הזה להשרות על ילדינו את רוח השטות החיצוניות, שחלק הספרות של בעלי הקולטורא החדשה הוא המליץ להן. 4) המטיפים, אף שבודאי יש בהם אנשים ישרים ותמימים, אך מקצתם דוברים דברים שהם למורת רוח לקהל הדבקים בכל לב בתורתנו.” ממש ההפך מטענותיהם של הצעירים, המתאוננים: א) על העדר השתתפות נשינו בהתנועה הציונית, ב) על ספרותנו השקועה יותר בהעבר ואינה מתאמת עוד לחיינו ההוים עם תביעותיהם המדעיות, ג) על מצב החנוך הפּרוע והנושא עליו חותם דתי יותר מכפי הראוי, ד) על המטיפים שריח הדרשנות חסרת הטעם נודף מהם והלובשים טלית שכולה תכלת כדי לעשות נחת רוח להיראים והחרדים. אמנם בעוד אשר הצעירים, בהיותם צעירים, הגידו ולא כסו דבר, כי מגמתם לתת פּנים חדשות להציוניות בכללה, וכי מלחמה להם מעתה עם כל הדעות הנפסדות המזיקות לה, לפי דעתם, ­– הנה הרבנים, בהיותם רודפי שלום מושבעים על פּי מצבם, מדברים גבוהה על “דרכי הנועם” ועל “נתיבות השלום”: “תעודת אגודתנו היא לקרב ולא לרחק, לבנות ולא לסתור, ועלינו ללכת בדרכי נועם ושלום, להזהר בכבוד מתנגדינו ולהשכין שלום ואחוה בקרב המפלגות השונות” (סעיף ב' מן התקנות של האגודה המרכזית). אבל לא מצאו לנחוץ לבאר לנו עם זה, את מי הם אומרים לקרב ובין איזו מפלגות שונות הם חפצים להשכין שלום ואחוה; מה הם קוראים בנין ומה סתירה? הצעירים, בהיותם צעירים, לא נסוגו אחור גם מפּני השם “פדרציה”, והרבנים, בהיותם מגינים על הציוניות מפּני הנימוסים הזרים, הודיעו גלוי ב“שער בת רבים”, כי החליטו ברוב דעות גדול “לבלי עשות פדרציה, היינו לבלי צאת מתוך האורגניזציה הכללית בכל, רק ליסד אגודה מרכזית לחרדים”. אבל הלא גם הצעירים לא יצאו מתוך האורגניזציה הכללית, גם המה נשארו בתחומה של הציוניות לפי הפּרוגרמא הבזילאית, אלא שיסדו להם מרכז רוחני מיוחד, וכזאת עשו גם החרדים, בבראם להם מרכז רוחני לפי רוחם הם, ולשמחה מה זו עושה? אם נמצאו ציונים שחשבו את יסוד הפדרציה של הצעירים למחזה מעציב, המזיק לשלמותה של הציוניות, הנה בודאי יתעצבו כעת כפלים, בראותם כי גם החרדים מחקים מעשי הצעירים, ובעוד שיש מצטערים על הראשונים, באים החרדים להוסיף עליהם; ואלה הציונים שאינם רואים כל סכנה ביסוד פדרציות, לא יגילו בודאי על שנחלף השם “פדרציה” בשם “מרכז רוחני”. – עוד צד שוה אחד הננו מוצאים באספת הצעירים ובאספתם של החרדים, כי כשם שלא עלתה ביד הצעירים לסמן, ואפילו בקירוב, את גבולות ה“דימוקרטיות”, כך לא עלתה בידי החרדים לברר את תביעותיה של ה“חרדות”. מי הוא הזוכה להקרא בשם ירא, מי עומד בשורת החרדים ומי נוטל לו את השם מתון סתם – כאן הניחו מחברי הקריאה מקום להתגדר בו לכל מי שרוצה לעסוק בשאלות חמורות ודקות. אמנם את חוסר הבירור הזה הרגישו, כפי הנראה, בעלי הקריאה הגדולה בעצמם ומצאו לנחוץ לתת לה מלואים, אבל בעוד שתחת הקריאה חתום השם “מזרחי” (נוטריקון: מרכז רוחני, כן מפרשים את השם הזה החרדים אַך לא פרשו, מה עול מצאו בפשטותו של השם, שהוא לכאורה יותר נאה מן הדרש על-פּי נוטריקון), נחתמו ה“מלואים” בידי ראש הועד של המרכז הרוחני לבדו, ואין אנו יודעים אם נכתבו המלואים על דעת כל חברי האספה, או על דעת היחיד העומד בראש הועד. בכל אופן, בואו ונחזיק טובה להרב מלידא שפּירש במלואיו מה שסתום בגוף הקריאה. אמת כי לא נתן לנו פירוש מספּיק, אבל יכולים אנו ללמוד מהרמיזות האחדות על הכלל כלו, מבלי לחכות עד שנוכל לעיין בהמכתבים החוזרים, כפי הבטחת ראש הועד. אחדים פּנו בשאלה חמורה אל ועד המרכז: אם מתיחסים התנאים העיקרים הנוגעים להחרדות גם להנהגתם הפּרטית של החברים? ועל השאלה הזאת הננו מוצאים תשובה ברורה בהמלואים: “אנחנו לא נעצנו חרב בפתח הביאה, לגדור בעד הנכנסים. לא! כל הרוצה לכנס לאגודתנו יבוא ויכנס. ואולם לעומת הקולא שהקלנו בהכנסת החברים הננו מחמירים בנוגע להנהגתן הכללית של האגודות הנספּחות להאגודה “מזרחי”. הנהגתן הכללית צריכה להיות לפי רוח היהדות החרדית, מבלי לשנות אף שינוי קל, כמו לשבת בעת אספת החברים בגלוי ראש וכדומה. הנואמים והמדברים צריכים להיות לפי רוח היהדות בשפת עברית או בשפה המדוברת, ותכנם יהיה לפי רוח התורה והמצוה, באופן שרוח החרדים נוחה הימנו”. מכל האמור הרי אנו יכולים להוציא שלשה דברים, שהם ב“שב ואל תעשה”: א) אסור ליסד אגודות משותפות של גברים ונשים; ב) אסור לשבת בעת האספה בגלוי ראש (כמובן חל האיסור הזה רק על הגברים); ג) אסור לדבר בשעת האספה באיזו מן השפות הלועזיות, אלא בשפת עבר או בשפה המדוברת (כלומר, זרגון). אמנם במה שנוגע להאיסור הראשון, באו גם החרדים לידי הכרה גמורה, כי להתפּשטות הציוניות “נחוצה לנו מאד עזרת נשים הצנועות, ולמען חזק בלבן, ולמען חבב עליהן את המעשים ואת החפצים שפרטנו בזה, יש להשתדל, כי תיסדנה להן חברות בנות ציון, אשר תעודתן תהיה כתעודתנו, לשחר את משמרת היהדות ואת חבת ציון כאחד. אך זאת יש גם לנו, גם להם להעלות על לב, כי נאה לאהל בת ציון להיות סוג בשושנים ומתוכן בתכונת אהלי שם, “משפּחות לבד ונשיהם לבד”, ולא בטעם יפיפותו של יפת שנתחבבה על בני הנעורים יותר מכדי השיעור הראוי (וכמה הוא השיעור הראוי?), לרע מאד למוסר בנינו ובנותינו”. אם כן רואים אנחנו, כי הציונים החרדים מסוגלים גם לעשות הנחות, ויש לקוות, כי גם ביחס אל השפה השלטת בהאספות ימצאו איזה צד להקל, כי יכניסו תחת סוג שפת עבר גם את לשון התרגומים ותחת סוג השפה המדוברת את לשון יושבי קאוונא למשל, שיש בה תערובת של השפה האשכנזית “יותר מכדי השיעור הראוי”, או את לשון בני הדרום, המלאה עד חציה מבטאים רוסים. ואלה הן החלטות הראשיות החיוביות, שהן ב“קום ועשה”: על המרכז הכללי א) ליסד ועד של חכמים וסופרים שיבקרו את הספרים והחוברות בדבר הציוניות ולחרוץ משפּט איזה לקרב ואיזה לרחק; ב) להשגיח שלא יתפּרצו אל הציוניות זרמים זרים; ג) לשלוח רבנים מפורסמים, מגידים ודרשנים אורתודוכסים בעלי כשרות לברר את תעודת הציוניות; ד) להפיץ בהעתונות העברית את שיטת החרדים ולהשיב על המאמרים המתנגדים לדעותיהם (תקנות המרכז, סעיף ז‘, ט’); ה) האגודה שתאבה ליסד איזה חדר, עליה להציע הדבר לפני ועד הרבנים שנבחרו לזה ועל-פּי דעתם והסכמתם יקום דבר. הסעיף האחרון לא נכלל בהתקנות, ומוצאים אָנו אותו רק בה“מלואים”, ואין אָנו יודעים אם ועדה רבנים הנזכר פּה הוא הוא הועד של חכמים וסופרים, שמדובר עליו בסעיף ז' מהתקנות, או ועד החכמים והסופרים לחוד, והועד של רבנים – בריה בפני עצמה. ומעתה – בטוחים מנהיגי אגודת המרכז, אחרי אשר עלתה בידם להחזיר את עטרת הציוניות ליושנה, לבער ממנה את הקוצים ואת הדרדרים, את הזרמים הזרים ואת הקולטורה החדשה – מעתה לא יהיה עוד כל קיר מבדיל בין החרדים ובין הציוניות, ואם עד כה עמדו גדולי הרבנים מנגד להתנועה הכללית מיראתם פּן תבולע על ידה להיהדות הנאמנה, הן לא לחנם עמלו ויגעו חברי האספה הווילנאית ליסד את המרכז הרוחני הצרוף והמזוקק שבעתים. ואם המצא ימצאו גם אחרי כל אלה יראים וחרדים שיעמדו במרדם – מאיים עליהם ראש הועד, כי בקשיות ערפּם יסבו חלילה נזק רב לא אַך להציוניות, כי אם גם לעניני הדת, שהם חופפים עליה. “דעו נא כי כמה יגיעות יגענו, כמה טרחות טרחנו בדבר מוסד האגודה החרדית. לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו וכל העמל הרב שעמלנו לא היה אך ורק לטובת הציוניות בלבד “, – לא! מיסדי המרכז הרוחני כוונו בעבודתם זאת עוד למטרה אחת, והיא – שלא יחולל חלילה כבוד הגאונים על-ידי התנגדותם להציוניות, כי למה יאמרו הבריות, ש”לב אבן בקרבם ואינם נחלים על שבר בת יעקב”. עוד מוסיף ראש הועד ב“מלואיו” לאַיים על מתנגדי הציוניות החרדים, שאם גם יעלה בידם ליסד להם חברה בפני עצמה למטרת החזקת הדת “על-פּי התעוררות אחדים מהאדמורי”ם והרבנים בעתים האחרונות“, מבלי לבוא לעזרת הציוניות – ידעו נא “כי ידיהם לא תעשינה תושיה, כי הציונים ימתחו עליהם קו של חשד… ולא לבד שלא יחזיקו את ידם, כי גם ישימו מכשולים על דרכם”. ואחרי האזהרה הזאת – עוד הפּעם קול דממה דקה, עוד הפּעם תחנונים ידבר ראש ה”מזרחי", ועוד הפּעם מהלל הוא ומשבח את סחורתו. ולא רק את סחורתו הוא משבח ומפאר, כי אם גם את המוכרים בעצמם: "והננו מודיעים אתכם, כי נוסד ועד של שבעה אנשים מצוינים, וביניהם ארבעה רבנים, וכותב הטורים האלה הוא העומד בראש הועד הזה ". חלילה לנו להטיל ספק באמתתה של העדות הזו, נאמנים הם שלומי אמוני ישראל, שלא יבחרו להם לראשים מכל הבא בידם, אבל – מעט ענוה, רבותי!… “מלבבים” הם גם הספּורים שמסר לנו ראש הועד (מלואים, הערה ב') בשם בנו של אחד האדמורי“ם המפורסמים, והם שתי “מעשיות”: האחת על-דבר אחד הקולוניסטים בפתח תקוה, שהיה לפנים מגולח זקן ופאות (אך זהו מגולח להכעיס, כי המגולחים “לתיאבון” נוהגים לגלח רק את הזקן), ומכיון “שרעיון חבת הארץ החל לפעם בקרבו” יש לו כעת גם זקן מגודל, גם פּאות ארוכות; והשנית על-דבר צעיר אחד שחדל לעשן גם בחול, כדי שלא יביאהו יצרו לידי חלול שבת, וכל זה גם כן מפּני שנהפּך לציוני. אָמנם האין בהספּורים האלה מעין מעשה לסתור את כל עיקרה של הקריאה הגדולה? מהמעשיות האלה נוכחים אנו לדעת, כי עוד טרם הוסד ה”מזרחי" היו כבר לעולמים אדמורי“ם ובני אדמורי”ם אשר האמינו, שהציוניות עלולה היא לחזק את הדת, ובכל זאת צריכים עוד כעת אחדים מרבותינו להתרפּס לפני הדום רגלם. מעשיות מעין אלה מראות בעליל, כי אך תמימות יתרה היא לחשוב באמת, שרק היראה מפני “הנימוסים הזרים” מונעת את האדמורי"ם ורוב הרבנים מתת ידם להציוניות. היעלה בידי “המזרחי” למשוך אחריו באמצעים כאלה את היראים והחרדים המתנגדים כעת להציוניות, או לא? – ימים יגידו, אבל כמדומה לי, שסבת התנגדותם של האדמורי“ם ורוב הרבנים להתנועה הלאומית אינה פשוטה כל כך, כמו שחושבים מיסדי המרכז הרוחני, כי היא יותר עמוקה ויותר מסובכת. החיים אינם עומדים על מעמדם ויוצרים הם בכל יום תמיד תביעות חדשות, והאדמורי”ם והרבנים, מבלי יכלתם להסתגל להתביעות האלה, אנוסים הם להגן על נפשם ולהלחם בעד קיומם, והתנגדותם להתנועה הלאומית היא אך אחת מהצורות שלבשה מלחמה זו בעת האחרונה. הצעירים והחרדים! אלה אומרים להוציא ישן מפּני חדש באופן מלאכותי, למרות חוקי ההתפּתחות, ואלה אומרים להוציא את החדש מפּני הישן, גם כן באופן מלאכותי, וגם כן למרות חוקי ההתפּתחות – אבל כשם שאי-אפשר לדחוק את השעה, אך אי-אפשר להשיב את השעה אחורנית. הרבנים ברוסיה, שאינם רוצים להסתפּק אַך בהשם “רב” הנקרא עליהם, מבקשים לברוא להם מקצעות בחיים, שתהא שמה השפּעתם ניכרת, והרבנים באשכנז, כפי הנראה, מתעוררים גם הם מתרדמתם הארוכה, גם הם מתחילים למאוס ב“לחם הקלוקל” שהם אוכלים בתור משרתי הקהלה, אלא שבאו לידי הכרה כזו “מן העבר השני”. הרבנים ברוסיה חיים על-פּי רוב חיי עוני, מצבם החומרי נמצא בשפל המדרגה, מקור הכנסתם אינו נאמן כל עיקר, והמה תולים את הקלקלה הזאת בסבת ירידת מצבם המוסרי, כלומר, מפני שנתמעטה השפעתם על מהלך חיי הקהלות; לא כן הרבנים באשכנז, מצבם החומרי בכלל איתן הוא, ואף בערים הבינוניות חיים הם ברחבה, אבל עבודה אין להם, וכבר שומעים אָנו קולות חדשים: הבו לנו עבודה! הרבנים ברוסיה מבקשים עבודה חדשה, כדי לחזק על ידה את מצבם ההרוס, ורבני אשכנז כדי לשלם בעד הטוב שהם מקבלים, אלה צועקים מרוב רעה ואלה מרוב טובה. משונה הוא מצב הרבנים בארץ אשכנז. הם סרים שם למשמעת ראשי הקהלה לא רק בעניני חול, כי אם גם בעניני קודש, מן הדברים הנוגעים לשאלת החנוך עד תוכן הדרשות הנשמעות מעל במות בתי התפלה בימי שבת ומועד. הרבנים, אלה “כלי הקודש” של העדה משועבדים שעבוד גמור ל“יועצי המסחר”, או, באופן היותר טוב, להפּרופיסורים של חכמת הרפואה ושל כל החכמות, מלבד חכמת היהדות, העומדים בראש הקהלות. לא די ש“היועצים” האלה הנם דנים יחידים בבוא הקהלה למנות לה רב לראשה, לא די שהבחירה עצמה תלויה בדעתם היחידה, ואין לשום איש שאינו ממנהלי העדה וראשיה לחוות את דעתו בשאלות כאלה – אך גם אחרי המינוי אין להרב לרעות את צאן מרעיתו לפי נטות רוחו הוא, וגם בארבע אמות של הדרשות מחויב הוא להזהר ולהזהר מלהשמיע דבר שאינו מתאים לרוח הראשים, ואפילו בשאלות הדת, כמו שינוי נוסח התפלה וכדומה, אין קול הרב נשמע, וגם הענינים האלה נחתכים על-פּי ראשי העדה. בברלין, למשל, כמעט בכל עניני הקהלה שולטת “העדה המאוחדת”. השפּעתה של “עדת ישראל”, כלומר, עדת החרדים הקטנה מעבר מזה, ושל עדת המתקנים הקיצונים מעבר מזה, אַך מעטה היא ואינה ניכרת. תחת שלטון העדה המאוחדת עומדים כמעט כל בתי התפלה הברלינים, ותחת השלטון הזה עומדים גם הרבנים-המטיפים. הם דורשים חליפות בבתי תפלה שונים על-פּי סדר קבוע, ובהיות בתי התפלה של העדה הגדולה והמאוחדת שונים זה מזה בהרוח השורר בתוכם: יש בהם עתיקים לימים, שקשה להכניס לתוכם את כל התיקונים בבת אחת, ויש שנבנו מחדש בעשרות השנים האחרונות ומתקרבים בצורתם לבתי התפלה של המתקנים – הנה שונות הן גם הדרשות הנשמעות בבתים האלה, אַף כי יוצאות הן מפּי מטיף אחד. הדרשה נכנעת לפני בית התפלה, ובית התפלה נמצא ברשותם של הראשים, והמטיף בכבודו ובעצמו נהפּך לפונוגרף חי הולך על שתים, שמוציאים מתוכו ניגונים שונים, הכל לפי דרישת המקום. מובן מאליו, כי מצב כזה יוכל אמנם להשביע לחם את הרבנים באשכנז, אבל לא יכול למלא את נפשם, ובשעה שנקהלו זה לא כבר לבירת גרמניא מכל קצוי המדינה, אחרי הפסקה ארוכה של ד' שנים, ראשי הקהלות ומנהליהן לאספה רבתי, לדבר על כל הענינים הנוגעים לחיי הקהלות, נתמלטו מפּי רבנים-מטיפים אחדים דברים שלא זכינו עוד לשמוע דוגמתם עד כה. הד“ר מייבוים מברלין וחברו הד”ר ווערנער ממינכן התאוננו בפעם הראשונה על מצב חבריהם הרוחני, ההולך ומתדלדל מיום ליום, למרות מצבם החומרי שהולך וטוב. השפּעתם של הרבנים גם בעניני דת ואמונה הולכת ומתמעטת, והקהלות, מדי בואן למנות להם רב חדש, שמים לב רק אל כשרונו בהטפה. אין שואלים עוד עד כמה מגיעות ידיעותיו של הרב בחכמת ישראל, עד כמה למד, קרא ושנה, מה הנה השקפותיו על היהדות ועל עתידותיה, מה הוא החומר שיהיה לתוכן דרשותיו – כל השאלות האלה נחשבות ליתרות, והחזיקו שבע ערים במטיף אחד לאמר, כשרון לך ב“מלאכת” ההטפה, רב תהיה לנו. ובאמת יכולים אָנו למצוא בזמן הזה רבנים-מטיפים רבים בערי אשכנז שאין בינם ובין המשחקים בבתי התיאטראות ולא כלום. אלא שהאחרונים משמחים את שומעיהם בלילות, והראשונים – לפני הצהרים, בין שחרית למוסף. אין אנו חפצים להמעיט בזאת את ערכן הכללי של הדרשות. אדרבה, על-ידי דרשות יש היכולת לפעול הרבה על חברי העדה, אבל במה דברים אמורים כשהדרשה נוסדת על דברים הנוגעים באמת להיהדות, כשיש לה תוך עשיר, מה שאין כן אם נקודת הכובד שלה נמצאת ביפיה החיצוני, בהמבטאים הנאים, בהקול הערב וכדומה. ומאין יקחו להם רבני המערב את החומר הנדרש לדרשותיהם, אם לא רכשו להם במשך שנות למודיהם ידיעה עמוקה בחכמת היהדות, אם רבים מהם שנו גם את ספרי המדרש רק בהעתקתם האשכנזית. אנשים כצונץ, גייגר, פראנקל ועוד – הלכו כבר לעולמם, ואת מקומם ירשו ננסים. ווערנער ומייבוים אומרים לרפּא את ההרס בזאת, שיסכימו ראשי הקהלות לתת להרבנים איזו זכיות חדשות, והזכיות החדשות הלא הנה, שיתנו הרשות להרב לחוות דעתו לכל-הפּחות בעניני דת ואמונה; לא שתהא דעת הרב מכרעת בשאלות כאלה, כי אם שלא יגרע חלק הרב מחלקו של “יועץ המסחר”, שלא יהיה האחרון דן יחידי… כמה מן העבדות, כמה מן שפלות הרוח יש בתביעה כזאת מצד הרבנים! אם מצב אחינו בארצות המערב הנהו בכללו בבחינת “עבדות בתוך חירות”, הנה מצב הרבנים שמה הוא בבחינת עבדות בתוך עבדות. “יועצי המסחר” הנם עבדים לבני חורין, והרבנים – עבדים לעבדים, היהדות עומדת ומתחננת על נפשה לפני עגל הזהב… אבל מי הביא את הרבנות באשכנז למצב כזה, אם לא הרבנים עצמם מבני מינם של מייבוים, ווערנער ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם? הם, בדרשותיהם וביחוסם להשאלות החיות הנובעות מתוך היהדות, המעיטו את דמותה והטביעו עליה את חותם ה“רשמיות”, וכעת אינם קוצרים אלא מה שזרעו בעצמם. הרמת מצב הרבנים באשכנז אינה שאלה של נתינת זכיות חדשות להרבנים, כמו שהרמת מצב היהדות בכללו אינה תלויה בנתינת זכיות להיהודים בלבדה. זכיות כאלה אינן נתנות, כי אם נלקחות. על הרבנים לדבר לא תחנונים, כי אם בקול רם ובמסירת נפש, אבל כדי לדבר במסירת נפש, צריך שיהיה המדבר מלא תוכן נעלה שאינו נותן לו מנוחה. והרבנים החדשים באשכנז היו מישנים עד כה את הרוח בקהלותיהם, עד כי מבלי משים נפלה תרדמה עזה גם עליהם בעצמם. וגם כעת נוכל להביט על התעוררות אחדים מהרבנים האלה אך כעל תולדה הבאה בהכרח מהתעוררות החיים, שסימניה ניכרים גם בין אחינו המערבים, ורק את הד קולה החלש של התעוררות הלזו שמענו הפּעם מעל במת אספת ראשי הקהלות משפּחת הסופרים שלנו אבדה שנים מבניה החשובים. הלא המה: אברהם שלום פריעדבערג והד"ר שלמה מאנדלקערן. איננו עשירים עוד כל כך בסופרים בעלי כשרון, שנעבור בשתיקה על אבדות כאלה, וגם איננו כפויי טובה כל כך, שנשכח במהרה את האנשים שהקדישו כל ימיהם לעבודת הספרות. רחוקים היו שני הסופרים האלה איש מרעהו, האחד חי בתוך התחום, השתתף בצערם של אנשי התחום, וגם בשעה שהשקיע את כל מחשבותיו בתחום העבר הרחוק, שוה תמיד את ההוה לנגד עיניו, וחותם ההוה הזה עם כל תקוותיו לעתיד טבוע גם על ספרו הגדול, המוקדש לזכרונותיהן של התקופות העתיקות, על הספר “זכרונות לבית דוד”. השני היה מוכרח לעזוב את התחום ולגלות למרחקים, למקום שהיהדות מונחת שם בארונות מקושטים שבבתי עקד הספרים הגדולים. הראשון היה סופר עברי לכל פּרטיו, ואת ידיעותיו שאב אך מתוך הספרים, והשני גמר את חק למודיו בבתי חכמה שונים, ויצא מוכתר בתוארים שונים. הראשון הקדיש את עטו לעם היהודים, והשני – לחכמת היהדות. הראשון כתב את ספרו היותר הנכבד בעד בני הנעורים, שלידיהם נמסרים מפתחות התקופה העתידה, והשני – בעד המלומדים המונים אותיות בכתבי הקודש, שראשם ורובם שקוע בהעבר הגדול, בעוד שהיה עומד היכל “הקדש” על מקומו. הראשון נפטר “ברחוב היהודים”, והמונים המונים נהרו אחרי מטתו, והשני מת גלמוד ונעזב, ואַך מתי מספּר באו ללוותו לבית עולמו. הצד השוה שבהם, ששניהם, איש איש במקצוע שלו, הועילו הרבה בעבודתם הפּוריה להתפּתחות ספרותנו, ובזאת הקימו להם בעצמם מצבת זכרון לשם ולתהלה. IV (שאלת הגרים ברומניה ועצת ברנדס. שאלת הגרים באנגליה ועצת מונטגו. שאלת הגרים בבתי הספר הגבוהים באשכנז. הפּקידים הרומינים והפּרופיסורים האשכנזים. הצד השוה שבהם) אין מצב יותר מוזר ויותר מעציב מזה של אחינו ברומניה – מדינה שזה לא כבר נשתחררה בעצמה מעבדותה – ביחוּד אחר שיצא שם החק המפורסם על-דבר בעלי-אומנות. החק הזה, ככל החקים ברומניה מסוג זה, אינו מכוון ישר כלפי היהודים, כי אם מטפּל הוא בגרים ואורחים סתם, ויודע הוא להבדיל גם בין גרים לגרים: יש גרים שיש להם ארץ-מולדת, ויש גרים שאין להם ארץ-מולדת. הגרים ממין השני דוחקים תמיד את רגלי האזרחים, מקום אחיזה בטוח אין להם והנם “תלוים בין השמים ובין הארץ”. גרים כאלה הם בבחינת “הפקר”, וכל הרוצה בא ומטלטלם, בא ועוקרם ממקומם ויוצא ידי חובתו בעקירה זו בלבד, מבלי לדאוג כלל למקום ההנחה. הנה כי כן רואים אנחנו, שבנוגע ל“גרים” כאלה, אין גבול לרוע המצב, כי כל מצב רע יש לעמתו מצב עוד יותר רע… ומי יודע מה עוד צפון לנו בעתיד, אם אך לא ילמדו אחינו בכל מקום שהם לקדם פּני הרעה, להכין “רפואה קודם למכה”. כמובן, יכולים לטפּל בהכנת הרפואות אך אלה מאחינו, שהשעה משחקת להם כיום הזה, אבל דא עקא, כי אחינו אלה, ואפילו הטובים שבהם, שהשפּעתם על סביבותיהם רבה וחשובה, מרימים את קולם לטובת אחיהם הנדכאים רק בשעה ששועת האחרונים מגיעה גם עד אזני החרשים, לא שועת הקוראה לעזרה, כי אם שועה של יאוש, שועה מרה קודם לאפיסות הכחות. לקול שועה כזו של אלפי נדכאים מאחינו ברומניא התעורר הפּעם הסופר המפורסם גיאורג ברנדס במאמר אשר פּרסם באחד הירחונים היוצאים בקופּנהגן. בעת האחרונה דברו רבות על-דבר יחוסו של ברנדס להיהודים ולשאלת היהודים. אלה נתנוהו למתבולל גמור ואלה ללאומי במדה ידועה, והמהדרין גלו בו גם איזו סימני ציוניות. הצד השוה שבהם, שאלה ואלה מצאו אסמכתא להשקפתם על ברנדס במקומות רבים של ספריו, בררו להם מתוכם מבטאים בודדים, דרשו סמוכין וכדומה. ואלה ואלה לא חטאו אמנם נגד האמת. חיי היהודים מלאים הם הפכים רבים. הכחות החיצונים מושכים לצד זה והכחות הפּנימים לצד אחר. מצד זה שופך עלינו ממשלתו חק ההסתגלות בבחינת “על כרחך אתה מת”, הכופה עלינו הר כגיגית לקבל את מרותם של החיים החדשים, ומצד השני שורר בתקפו החלק האחר של החק הזה: “על כרחך אתה חי”, שאינו נותן לנו לעקור מה שנשרש עמוק בנפשנו פּנימה, ולוא גם יבוא הדבר הזה בניגוד לתביעות-הזמן החדשות. זהו גורלו של עם נודד בכללו, ומהגורל הטרגי הזה לא נמלטו גם אנשים כברנדס. הוא יוצא ללחום את ריב אחיו הנרדפים ברומניה, ולפי המבט הראשון היה יכול ללחום את מלחמת מצוה זו מבלי כל הצטדקות מצדו, כמו שהיה עושה כל גבר בעמיו, אבל ברנדס הוא סופר מצוין ולו קהל גדול של מעריצים בכל קצוי תבל, ועל כל אלה יהודי הוא, ומפּני זה הוא צריך להתנצלות. הוא צריך להקדים, “כי באמת כבר אבד עם ישראל את אחדותו, כי באמת כבר התבוללו בני ישראל בתוך יתר הגוים ולאומיותם כבר עברה ובטלה מן העולם”, אלא שבשעה שהלחץ והדחק מגיעים עד מרום קצם מתעורר איזה רגש פּנימי, רגש של מחאה גם בנפש אלה שהתבוללו. “בשעה כזו דראון עולם הוא לבלי הרגיש את עצמו כשותף להנרדפים, וכי בכל אופן לא לחרפּה תחשב ההתיחסות על אחד משני העמים היותר מצוינים: על עם היהודים ועל עם היונים”. אמנם איך נשארה לפלטה היכולת להתחשב על עם היהודים העתיק, בשעה שבני ישראל התבוללו כבר בתוך הגוים – גם המחזה הזה הוא אחד מהניגודים הנובעים מחיי הגלות, וגם ברנדס אינו בן חורין לשחרר את עצמו מניגודים כאלה. העבדות מטביעה את חותמה על העם בכללו ועל כל אישי העם. היו ימים והחותם הזה היה חיצוני: הטלאי הצהוב על גבי הבגד, וכעת נהפּך לחותם פּנימי: הפכים וניגודים רוחניים, כלומר, טלאי של עבדות על גבי הנפש. ולא נקל להחליט אזה משני אלה קשה יותר… ועצת הסופר המצוין להקל גורל אחד הנרדפים היא קלה ופשוטה, ונפרדת היא לשתים: האחים “על פּי הגזע” ( Stamme genosen ) יביאו רוח והצלה לאחיהם ברומניה בזאת, שיסירו ראשית כל את המסך מעל פּני הענינים ויצגו לעין הרואה את האמת הערומה כמו שהיא, כלומר, שיוכיחו לדעת, כי החקים המעיקים מכוונים רק כלפי היהודים. מפּני האמת הזאת יראים – לדעת ברנדס – האנטיסמיטים הרומנים, וכאשר יראו, שנגלו כל כוונותיהם הנסתרות, יבואו לידי בושה, והבושה תביאם לידי חרטה. שנית, מחויבים בעלי ההון מאחינו בכל מקום שהוא לבלי לבוא לעזרת הממשלה הרומנית בדבר הלואות חדשות, לבלי לתת לה היכולת לתקן את מצבה ההרוס, כי להרומנים יש אך שאיפה אחת, שאיפה להלואות, ובשביל השגת המטרה הראשית הזו, נכונים הם להקריב גם את שנאתם להגרים. אם כן יהיו מוכרחים לקיים אחרי תנאי ברית השלום הברליני משנת 1878, ו“הקיבוץ היהודי – כה מסיים ברנדס את מאמרו – ברומניה ישאף רוח ברוחה”. עצה טובה קא משמע לן ברנדס, אבל כמה מן התמימות יש בה, בשני חלקיה יחד. ניכר, כי היועץ רחוק הוא לא אך ממקום המעשה, כי אם, בכלל, מכל מה שנעשה בעולם היהודים ומן היחס השורר, בנוגע להעולם הזה, מחוצה לו. האנטיסמיטים הרומינים יבושו – מפּני מי? אולי מפּני חבריהם המרובים בצרפת, באשכנז, באוסטריה ועוד? בעלי ההון העברים ישימו מחסום לצרור כספּם, כדי להגן על אחיהם, כדי לדרוש את משפּטם הגזול, – והאם לא ידע הסופר המצוין, כי אין אחוה ורעות וגזע במקום שיש עסק ורבית וריוח? האם לא ידע, כי בעלי ההון מאחינו אך אחים לצרה המה לנו, כי על ידם רוקמה האגדה על-דבר עשרו של העם העברי בכללו, וכל השתתפותם בצער אחיהם היא רק בזה, שנותנים לפעמים פּרוטותיהם בתור נדבה, הגונה או אינה הגונה, אבל לעולם לא יצאו ללחום מלחמת מצוה? האם לא ידע, כי בעלי ההון שלנו המה מהמתבוללים היותר קיצונים, יען שההתבוללות פּוטרתם מחובות רבות לעמם, וגם שואת פתאום כי תבוא על אחיהם, לא תעבירם על דעתם ולא תזיזם ממקומם הקבוע? אנשים כברנדס מתעוררים פּעם בשמיטה, ובעלי הון – אף לא פעם ביובל. ברנדס חשב אל נכון, כי לקול קריאתו יתעוררו אדירי העם, ואולי תאר כבר בדמיונו את התמונה, איך הבנקירים העברים יושבים על כסא כבודם ואיש איש ידו על אוצרותיו, וממשלת רומניה עומדת בהכנעה ומתחננת ומתרפּסת לפני האדונים האלה. האדונים מראים לכתחילה פנים נזעמות ובאים אחרי משא-ומתן ארוך לידי פשרה: האוצרות נפתחים וממשלת רומניה משיבה את רוע הגזרה. חבל על הסופר המצוין הזה שככה נתרחק מעמו… ואחינו ברומניה עוזבים שיירות שיירות את הארץ מבלי לדעת אָנה פניהם מועדות. פּונים הם לצד ימין ועוזר אין, לשמאול ואין מקרב אותם. ופוגשים הם רק את המבט הקר של אחיהם המוצלחים, שבמקרה נדדו אבותיהם לפנים לא לרומניה, כי אם למדינה אחרת. מאת “הגרים” בעלי האומנות דורשת ממשלת רומניה הוכחות וראיות, כי בארץ-מולדתם יש גם כן הזכות לכל הגר הגר בתוכם לעסוק באומנות מבלי כל מפריע. כן הדבר, יש ויש: “כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך” – אבל הרומנים, כידוע, אינם משגיחים בתורה שבכתב… ולא רק הרומנים, שסגלו למו אך את הברק החיצוני של הקולטורה האירופּית ושבאמת נמצאים הם עוד במצב פּרא, כי אם גם העמים היותר נאורים עוסקים כעת הרבה בשאלת הגרים. גם העם האנגלי החי על תורתו שבכתב, זה העם המעריץ את החק “חקה אחת לגר ולאזרח הארץ” – גם הוא מתעתד לשנות את השקתפו. ועד מיוחד נוסד בלונדון, ועד “רשמי” שיעיין בשאלת הגרים, ומתוך הוכוחים של האספות הראשונות שמענו כבר, כי שאלת הגרים – כמו שקוראים לה בלשון נקיה – אינה אלא שאלת היהודים, וביחוד שאלת היהודים של הגיטו הלונדוני. אבל שונה היא שאלת הגרים באנגליה משאלת הגרים ברומניה. ברומניה עוסקים בשאלת “איך מגרשין”, ובאנגליה – “איך אין מכניסין”; ברומניה עוסקים בפתיחת שער, ובאנגליה – בנעילת שער; באנגליה משתדלים לכל-הפּחות להפּוך אותם הגרים החדשים שהשתקעו כבר בארץ לאזרחים גמורים, וברומניה – להפּוך את האזרחים הגמורים לגרים, כדי שיהא חל עליהם החק החדש. באמת יש להתפּלא, ששאלת הגרים מצאה לה מקום אחיזה גם באנגליה, אחרי שמספּר כל היהודים שנאחזו מכבר ומחדש במדינה הזו מגיע בערך אך למאת אלף, ואולי מעט יותר. מספּר קטן כזה במה נחשב הוא לעומת עשרות המיליונים האנגלים ואינו כדאי להרעיש בשבילו עולמות, לקרוא לאספות וליסד ועדים מיוחדים – ובכל זאת, מי שאומר כי שאלת הגרים נתעוררה שם באופן מלאכותי ובמהרה תחדל מהיות, אינו אלא טועה. לא כל האנגלים מתיחסים אל השאלה הזאת באופן אחד; יש שנוטים לזכות ויש שנוטים לחובה, אבל השאלה ישנה במציאות, ויש לשער, כי בקרב הימים תהיה שם לאחת השאלות החמורות. גם אדירי אחינו האנגלים, האזרחים בני האזרחים, שהיו רגילים עד כה להקטין את ערכה של עצם השאלה, להראות כי התעוררה אך לרגל השתדלות איזו אדונים שהרעלו ברוח המשטמה הבאה מעבר לים – גם המה החליפו את השקפתם ודנים כעת על-דבר שאלת הגרים בכובד ראש. בחדש מאַי העבר היתה בלונדון אספה רבה של צירי הקהלות מערי השדה ושל בתי-הכנסת הלונדונים. אל האספה באו כמאה וחמשים צירים ובראשה היה העסקן הידוע, סיר שמואל מונטגו, והשאלה הראשית שעלתה על שלחן האספה היתה – שאלת הגרים. ה' מונטגו, שהשקפתו תוכל להיות לנו לקנה-מדה למוד על ידה את יחס כל אחינו ה“אדירים” לשאלה זו, בקש ומצא כי הסבה הראשית, שבשבילה, “הולכת ונעורה השנאה לגרים”, אינה אלא במצב הבלתי נעים, שכמעט תשעים למאה מכל הנודדים היהודים הבאים לאנגליה על מנת להשתקע שם, בוחרים לשבתם דוקא את העיר לונדון, ודוקא את החלק המזרחי שבה. על-ידי זה נברא בעצם טבורה של אנגליה מרכז עברי, וכבר ישנו בלונדון “רבע” שלם, שהעובר בתוכה לא ישמע אף מלה אחת אנגלית. המצב הזה מעורר איזה רגש של קנאה בין האזרחים, קנאה לעירם ולשפתם. ובכן אין עצה אחרת, כי אם לפרוץ את חומת הגיטו הלונדוני, או לעזוב את עיר הבירה לגמרי ולפנות לערי-השדה. מלבד שעל-ידי אמצעים כאלה תעקר מן השרש המשטמה להגרים, הנה יוקל בזה גורלם של הגרים עצמם, כי בערי-השדה ימצאו לפניהם כר יותר נרחב לעבודתם, שמה לא ישבו צפופים ולא יאכלו איש את בשר רעהו לרגלי ההתחרות, שהגיעה כבר בין הנודדים היהודים עד מקום קצה, וממילא לא יהיו לצנינים בעיני שכניהם האזרחים. להוציא את המחשבה הרצויה הזאת לפעולה נחוץ ליסד איזה מרכז כללי, אגודה כללית של כל קהלות ישראל באנגליה, ושחברי האגודה יהיו מחויבים לסדר את עניני כניסת הגרים החדשים, לבל יתרכזו עוד במקום אחד, כי אם יפזרו לרוחות שונים. על-פּי הצעת צירים אחדים החלט אמנם לכונן אגודה כזאת, ואדירינו שמחים בודאי, כי עלתה בידם לפתור את השאלה באופן היותר טוב. התארך שמחת אדירינו? – זאת היא שאלה אחרת. אנחנו מצדנו חושבים, כי שאלות כשאלת הגרים ברומניה, באנגליה ובכל מקום אינן נפתרות על נקלה, לא על-ידי גילוי האמת ומחאת הבנקירים כעצת ברנדס, ולא על-ידי פיזור הגרים כעצת מונטגו. מרכז היהודים שנברא בלונדון הוא מחזה הכרחי, ואם ישננו להגרים החדשים השכם והערב, כי מוטב להם לפנות על ימין או על שמאל, כי שם ימצאו את פּרנסתם ברוחה, וכי שם לא יהיו למטרה לחצי אויבים ורודפים – הגרים החדשים לא ישמעו לקול הקריאה, ואלפי אזהרות לא ימנעום מהאחז ברובם בהמרכז שהם מוצאים כבר מוכן ומזומן לפניהם. הנודדים, אף-על-פּי שנודדים הם, אף-על-פּי שהמחסור, הלחץ והדחק עקרום ממקומם לנוד ולנוע אל ארצות רחוקות, בכל זאת נושאים הם עמהם לא רק את קיבתם, כי אם גם את נשמתם ואת רגשותיהם. הגולים הראשונים אמנם היו אנוסים לותר על רגשותיהם, היו אנוסים להקריב הרבה מהיקר להם והחביב עליהם בשביל פּרנסתם, כי לא מצאו לפניהם דרך אחרת, אבל מכיון שבאו הגולים הראשונים לידי קבוץ צבורי, מכיון שנוסד ה“מנין” של עשרה הראשונים, שוב לא יחדל המרכז הטבעי הזה למשוך אליו את רובם של הגולים החדשים. האנגלים מצטערים על חלק אחד בעיר בירתם, שבחוצותיו לא ישמע הדבור האנגלי, והגרים החדשים מוצאים דוקא במחזה הזה קורת רוח. המה שמחים, כי בגלותם מערי התחום, מווילנא, משניפּישאק, מקפּוליא, וכדומה, מצאו לפניהם “ארץ חמדה”, מקום חדש המתאים בחותמו המיוחד הטבוע עליו לאותו המקום שהלכו משם; המה שמחים, כי במקום החדש הזה אינם מוכרחים לשוטט ברחובות ובשוקים בבקשם עבודה למו כאלם לא יפתח פּיו, כי מוצאים הם במקום הזה חברים ורעים כאות נפשם ואינם אנוסים לתת גט פּטורין ללשונם, למנהגיהם ולדרכי חייהם; המה שמחים, כי השינוי שבא בחייהם נדמה להם אַך כשינוי חלקי, אך כעקירת דירתם ממקום למקום, מרחוב לרחוב; המה אינם מתעצבים כלל אם מאלפי פיות ישמע ברחובות ידועים אַך הדבור העברי, ובלבד שלא יתעצבו על המחזה הזה בעצמם, לא יבינו כלל את העצב של האזרחים: ומה בכך, הכי חסרי מדברי אנגלית המה? ובבואם ללמוד את שפת המדינה לא יכוונו בזאת לעשות נחת רוח להאזרחים, כי אם לטובתם הם ולהנאת עצמם, כדי שיוכלו להשתמש בה בשעת הדחק. מרכזים טבעים כאלה נבראים וצומחים בכל אתר ואתר שבני עם אחד נודדים למרחקים. מרכזים כאלה בראו להם גם האנגלים, גם האשכנזים וגם היהודים באמריקה, באפריקה הדרומית ובאוסטרליה, וגם במדינת רוסיה עצמה הננו רואים כמחזה הזה, וכבר התבונן בו לפני עשרות שנים החכם אורשנסקי בספרו: “החקים ברוסיה על-דבר היהודים”. היהודים-האומנים נהנים, כידוע, ברוסיה מהזכות לגור בכל רחבי הארץ, ובכל זאת גרים הם צפופים בערי התחום. אין זאת כי תחום המושב נברא לא אך על-ידי החקים המגבילים, כי אם גם החפץ הטבעי להתרכז היה מסייע הרבה להתפּתחותו. כל עם מגין על קיומו בתור עם ונזהר מפּני פיזור הנפש של אישיו הפּרטיים, מפּני שפּיזור כזה סם-מות הוא לקיומו. אמנם במה שנוגע להשפה יוכלו לקוות “אנגליים” כמונטגו, כי במשך הזמן יקום דור שני להגרים, שתהא שפת המדינה שגורה בפיהם, אבל אין אָנו צריכים לשכוח, כי לא רק שפת הגרים בלבד מעוררת סימני משטנה מצד האזרחים. אחד מראשי העוסקים בשאלת הגרים, ה' אואייט המפורסם (הלא הוא האדון שהצטיין באהבתו ובחבתו היתרה לגולי רוסיה בשעה שהברון הירש פּזר את מיליוניו על יסוד המושבות בארגנטינא ויתן על שכמו משרה גבוהה בענין זה, ואחרי פטירת הברון נהפּך לראשי המדברים, הדורשים מאת הממשלה לאסור כניסת הגרים המכסים את עין הארץ) ספּר לפני שנה בשבח הגרים היהודים בלונדון והרים על נס את כח סבלם, את נזירותם ממשקים חריפים ועוד ועוד, ומתוך שבחם בא לספּר בגנותם ולהזהיר את אנגליה האדירה מפּני כבוש הגרים. כשאנו לעצמנו מחויבים אנחנו לזכור תמיד, כי יש כמה “מעלות טובות” המעוררות איבה ומשטמה רב יותר ממגרעות וחסרונות. המגרעות והחסרונות מעוררים רגשי בוז, והמעלות – רגשי קנאה. אולי יביאו אדירינו סוף-סוף לבב חכמה, אולי ישכילו – אם שאלת הגרים מאחיהם נוגעת באמת עד נפשם – לדעת, כי לא בעצות קלות כאלה יושע עם, כי בפיזור הנפשות באופן מלאכותי לא לבד שלא יקרבו את הקץ, כפי שמתואר הוא בדמיונם, כי אם עוד ירחיקו אותו, כי לא צמיחת המרכזים הוא בעוכרי הגרים, כי אם צמיחתם על אדמת נכר, כי לא בהריסת המרכזים יביאו גאולה לאחיהם, כי אם ביצירת מרכז אחד תחת המרכזים השונים. מתי יבינו את הדבר הפּשוט הזה אדירינו, אלה שיש להם היכולת להשתתף בפעולה עממית? עוד יש מין אחר של “גרים”, גרים הנעים לארצות נכריות לא להשתקע שם, גם לא למצוא שם את פּרנסתם, כי אם להשקיט את צמאונם למדע ולהשכלה. אלה צעירינו שרכשו להם בארץ מולדתם השכלה בינונית ומצאו לפניהם דלתות בתי-הספר הגבוהים סגורות. מצבם החמרי של רוב הצעירים האלה הוא ברע מאד. בארצם הם עוסקים בהוראה לשעות במשך שנים אחדות, אוספים בזעת אפּם קימעא קימעא איזו מאות רובל ונוסעים לחוץ לארץ להשתלם שם בלימודים, ובעת שכמעט כל חבריהם התלמידים ילידי המדינה חיים ברחבה, שמחים, עליזים ונהנים מימי השחרות, אנוסים הגרים הצעירים האלה לקמץ בהוצאות, לחיות חיי צער, לשוטט מחבר לחבר ולבקש הלואה של מרקא אחת או שתים. וגם בתנאים כאלה אין היכולת לרבים מהם להשלים את חוק הלמודים מבלי הפסקות ארוכות, ואחר שנה או שנתים לשבתם בחוץ לארץ שבים הם עוד הפּעם לארצם, עוסקים עוד הפּעם בהוראה לשעות, אוספים עוד הפּעם מעט כסף ושבים אחר כן לעבודתם שנפסקה שלא ברצונם. חבריהם ילידי הארץ מביטים עליהם מגבוה, בגאוה וגודל לבב, ואפילו החפשים בדעות שבהם, אלה האוהבים “להלכה” את כל הנברא בצלם, גם הם מודדים את הגרים בקנה-מדה אחר, גם הם חושבים אותם לתלמידים מסוג יותר שפל, ובהושיט מי מהם לפעמים יד של ידידות לחברו מן הגרים, אומר הוא לכל: ראו נא והביטו עד כמה מגיע חופש-הדעות שלי! אמנם כל זמן שמספּר הגרים האלה היה אך מועט ולא היה ניכר כל-כך בבתי-הספר הגבוהים, היתה פּתוחה לפניהם הדלת לרוחה, וכל הרוצה היה בא ונכנס בשלום. אך מכיון שנתרבה מספּרם לרגלי החוקים המגבילים בארץ מולדתם, מכיון שעלה מספּרם מעשרות למאות, החלו להתקומם נגדם לא אך התלמידים ילידי הארץ, כי אם גם רבים מהפּרופיסורים הידועים לשם. מן העת ההיא החלו העומדים בראש בתי-הספר הגבוהים להמציא גדרים וסיגים שונים, לעצור על ידם בעד זרם הגרים. ובכל החוקים האלה נגד הצעירים הזרים צמאי ההשכלה לא יזכר ולא יפּקד השם “יהודי”, כמו שלחנם נבקש את השם הזה בהחוק הרומני על דבר האומנים הזרים. ובאמת למה להם להזכיר את השם יהודי אם הסוד גלוי הוא, כי יותר מתשעים למאה מכל הצעירים הזרים המבקרים בתי-הספר באשכנז המה יהודי רוסיה, וגם החומרות והסיגים עם כל ההגבלות המסתעפות מהם נוגעים אך בהצעירים האלה? הצעירים האנגלים, האמריקנים ועוד, הם יוכלו על נקלה להמציא את התעודה שדורשים עתה, למשל, בהפּוליטכניקום שבשרלוטנברג, כי בקר התלמיד לפני זה את אחד האינסטיטוטים בארצו; על נקלה יכתבו בין התלמידים בארצם למשך זמן קצר ואחר כן יבואו למדינת אשכנז, אם אך ימצאו חפץ בזה. מה שאין כן בהצעירים היהודים. במה שנוגע להם נהפכים הסיגים והגדרים לאיסור גמור, כי לכך נוצרו, לא לשם חומרא בלבד, כי אם לאסור לחלוטין את הכניסה לבתי-הספר הגבוהים על האורחים הבלתי קרואים האלה. גזרה היא מלפני הפרופיסורים האשכנזים לטהר בזמן מועט את האינסטיטוטים שהם ממונים עליהם מהתלמידים הזרים היהודים, כגזרת פּקידי הממשלה ברומניא לטהר את ארצם מהתחרות האומנים היהודים. וכשם שאי אפשר להיהודים ברומניא לקבל את התעודות שהרשות דורשת מהם, כך אי אפשר יהיה להצעירים היהודים באשכנז למלא אחרי התביעות החדשות שהעמיסו עליהם. מחזה אחד הוא בשלש הארצות הנזכרות, אלא שהוא נגלה לפנינו בתמונות שונות, הכל לפי מצב המדינה. ואם נחפּוץ לרדת לעומקו של המחזה, נבוא לידי הכרה, שהוא יותר מעציב בגרמניא מאשר ברומניא. רומניא בכלל ארץ מאפליה היא העומדת בשפל המדרגה, וגרמניא היא ארץ המופת, המשפּיעה גם על מדינות אחרות. ברומניא אין חכמים ואנשי מדע מפורסמים, וגרמניה הלא היא ארץ הפּלוסופיא והרוח, ארצם של קנט, פיכטע, גאטה, שיללר. ועל כן שונה היא התורה שאנו יכולים ללמוד מהיחס השורר להגרים במדינות האלה. במה שנוגע לרומניא ימצאו מאמינים הרבה שיתלו את הקלקלה באי-השכלת העם, באי-התפּתחותו, אבל במה יתלו אותה בנוגע לגרמניה? הלא יובלות בשנים יעברו עד שיגע העם הרומני לזו המדרגה שכבר השיג העם האשכנזי. זאת ועוד אחרת: הרומנים עוסקים בשאלת הלחם במובן הפּשוט של המלה, והפּרופיסורים האשכנזים נועלים דלת בפני הצמאים להשכלה. מזה נראה, “כי לא על הלחם לבדו” יחיה האנטיסמיטיסמוס… המצב נורא. “הנה ימים באים… והשלחתי רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים… ונעו ים עד ים ומצפון עד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו”… אך לא לחבר קינה חדשה אנו באים, לא לעורר את הלבבות לבכי, כי אם להעיר את המחשבה: אולי תפּקחנה העינים לראות ולהבין כל מה שנעשה בסביב… V (שתוף הכחות בעבודה צבורית. – האספה לחברת מפיצי השכלה באודיסא. – המתבוללים מהטיפוס החדש. – חשבונו של הד"ר לנדר ומסקנותיו. ספר החשבון השנתי של חברת מפיצי השכלה הפּטרבורגית). באחת מהשקפותי הקודמות קראתי להתקופה שאנו חיים בה בשם תקופת המעבר, ובאמת הננו רואים בכל פנה שאנו פונים את סימני מצב המעבר: דרישות ותביעות חדשות מצד האחד ואי-חפץ כביר לותר על זכותו של הסדר הקים מצד השני; הדרישות והתביעות החדשות – לבעלי העתיד, ואי-החפץ לותר לבעלי העבר, וההוה נמשך לכאן ולכאן מבלי לקבל צורה קבועה ומסוימת. אמנם בכל רגע, ןרגע פועלים עלינו תמיד כחות שונים, ומצב המעבר אינו תלוי כלל ברבוי הכחות אלא ביחוסם איש לרעהו. יש ששני כחות פועלים על איזו נקודה רק בדרכים שונים, אבל אינם מתנגדים איש לרעהו ניגוד גמור; למשל, הכח האחד מושך לצד קרן דרומית-מזרחית והשני לצד קרן צפונית-מזרחית, ואז מולידים הם, ע"פ חקי המכניקא, תנועה ממוצעת על צד הפשרה, והנקודה שעליה פועלים שני הכחות בבת אחת אינה נמשכת לא לקרן דרומית-מזרחית ולא לקרן צפונית-מזרחית אלא כלפי מזרח סתם. לא כן במשוך הכחות אחד למזרח ואחד למערב, בבואם ביניהם להתנגדות גמורה, אז אין כל מקום למשיכה ממוצעת, ותנועת הנקודה תלויה אך בערכם של הכחות. אם הכחות שוים זה לזה אז מבטלים הם זה את זה, כלומר, כל אחד מבטל את פעולת רעהו, והנקודה אינה זזה ממקומה. ואם הכח האחד עולה על חברו, הרי מכריע אותו ומושך את הנקודה רק לצדו הוא; הוא אינו מתפשר עם הכח שכנגדו, כי אם מבטל אותו לגמרי ומסתפק בהעודף שיש לו עליו. האופן הראשון מביא את הנקודה לידי מצב המנוחה, או כמו שקוראים לו לידי מצב הקפאון, והאופן השני מוליד איזו תנועה, שיכולה להיות נרשמת או בנסיגה לאחור או בהליכה לפנים, והכל לפי המטרה שפנינו מועדות נגדה. אין כל ספק שגם חיי החברה עם כל חזיונותיהם המסובכים משועבדים לחקי המנוחה והתנועה השוררים בתורת המכניקא, אלא שהעוסקים בחקירת חיי החברה לא המציאו עוד כלי מדידה למוד על ידו את הכחות הפועלים בחיים, ומפני זה אי אפשר להתוות מראש את הדרך שנעבור בו אל המטרה שאנו שואפים אליה, מפני זה נוסדים כל החשבונות ע"ד העתיד לא על מספרים מדויקים, כי אם על השערות והנחות. אבל אם אי אפשר לנו למוד את הכחות ולדעת באיזה מדה עולה האחד על חברו, יש ויש לנו היכלת להכיר את מהותם של הכחות הפועלים ולהחליט מראש אם יגררו אחריהם איזה תנועה ממוצעת, תנועה שכל אחד מהכחות משתתף בה באיזה חלק ידוע, או תנועה של הכרעת הכח האחד את הצד שכנגדו. הנני חפץ להעביר לפני הקורא דוגמא אחת מחיי העבר הקרוב שלנו. בראשית צמיחת רעיון התחיה של עמנו בשנות השמונים להמאה העברה, כלומר בראשית התגלמות הרעיון הזה באיזו שאיפה ממשית, נחלק עמנו – החלק החושב שבו, המכוון את מעשיו כלפי מטרה ידועה במחשבה תחלה – למימינים ומשמאילים, אלה פניהם למזרח ואלה פניהם למערב, אלה הטיפו להתעוררות ולתחיה ואלה להתבוללות ולטמינה, אלה מצאו את אושר עמם בחידוש ימיו כקדם, ואלה, – בהמתת העבר מפּני העתיד החדש. האוחזים ברעיון התחיה לא התפּרדו עוד למפלגות שונות, מפּני שהרעיון העיקרי לכשהוא לעצמו משך רבים אחריו, אבל הדרכים המובילים להוצאת הרעיון הזה מן הכח לפעולה לא היו מבוררים עוד כל צרכם, ולא היה עוד כל מקום לחלוקי דעות. אכן במשך הזמן התפתח הרעיון בעצמו, והמחזיקם בו החלו לבור להם, כל אחד בפני עצמו, גם את הדרך שילך בה ואת המעשה אשר יעשה, כדי שיועיל ע“י מעשיו לקיומו של הרעיון ולהפרחתו. פה התגלה המחזה המלוה כל רעיון חדש בדרך התפתחותו. בעוד שהרעיון חדש הוא, בבחינת רעיון-שעשועים, מכסה הוא על כל השנוים הדקים וחילוקי הדעות שבין רבים מהמחזיקים בו. אנשים השונים בהשקפותיהם על החיים, בטבעם ובמזגם, מכיון שנתנו ידם לרעיון משותף אחד, משתדלים הם שלא במתכוין להסתיר את השינוים שבהשקפותיהם, כדי שלא יזיקו על ידי זה להרעיון “הרך והענוג”, עושים הם הנחות רבות איש לרעהו, מבטלים לפעמים רצונם מפני רצון אחרים, ובלבד שיתקיים הרעיון העיקרי, כי חלילה להם לנגוע בו בשעת גידולו הראשונה, בשעה שהוא צריך פינוק ושמירה מעולה. אבל אחר שהרעיון העיקרי כבר הכה שרש, אחרי שכבר די כח לו לעמוד לכה”פ בפני רוח מצויה, הרי הם פטורים אז מותרנות יתרה ושבים איש איש להגן על השקפותיהם ודעותיהם השונות, ובתוך המחנה הגדול, ששררה בתוכו עד כה אחדות גמורה לשם הרעיון, נבראות כתות כתות או מפלגות מפלגות, שכל אחת מהן בוררת וכובשת לה את הדרך היותר מתאימה להשקפותיה. כמובן אינם יכולים בני המפלגות האלה להשמיע את דבריהם תמיד בנחת, והשופט מן הצד יכול לבוא לידי טעות ולחשוב כי רואה הוא פה מלחמת כחות שונים מתנגדים מן הקצה אל הקצה, בעוד שבאמת אין פה כל ניגוד עיקרי רק שינוי הדרכים לבד. והראיה, כי יקרה שצוררי הרעיון באים להתגרות בו מלחמה, להשמידו או להשפיל את ערכו – נשכח עד מהרה ריב המפלגות, ואנשים שהלכו עד כה בדרכים שונים נותנים עוד הפעם את ידם איש לרעהו, כדי להגן על עצם הרעיון הקדוש לכלם. היוצא לנו מזה, שהפירוד למפלגות שונות אינו מזיק להתפתחות הרעיון העיקרי שהונח ביסודן של המפלגות שהפּירוד הזה הוא דבר הכרחי ובא תמיד אחרי שהרעיון נמצא כבר על בסיס נכון, ושהכחות השונים של המפלגות מולידים תנועה ממוצעת ומשותפת. כן נפרדים הם בדעותיהם ובהשקפותיהם ע“ד הדרכים המובילים לתחית עמנו: הלאומיים סתם, החובבים ע”פ השטה הישנה, הציונים הרוחניים והמדיניים, אבל הצד השוה שבהם, שכלם מועילים במדה ידועה לעצם התפתחותו של הרעיון העיקרי, רעיון התחיה, וכלם מצטרפים, מנקודת המבט הכללית, לחשבון אחד, לסך-הכל של “הצד שכנגד”, לעומת אויבי הרעיון העיקרי ושוטניו. אמנם את אויבי רעיון התחיה קשה יותר להכיר כעת מאשר בראשית התפתחותו. אז, כאמור לעיל, לא התוכחו עוד ע“ד הדרכים השונים המובילים להשגת המטרה הראשית, והשאלה “הלנו אתה אם לצרינו” היתה פשוטה, וכל אחד, אם אך היה ברצונו לתת תשובה על השאלה הזו, היה מוכרח לתת גם תשובה פשוטה מבלי כל התחכמות יתרה; אבל עתה, אחרי שרעיון התחיה שפך את ממשלתו על החלק היותר טוב שבעמנו, ואחרי שהמחזיקים בהרעיון הזה נפרדו למפלגות שונות, שוב אין עוד צורך לאויבי הרעיון להראות את עצמם מתנגדים גמורים, אלא משתדלים הם להתראות גם המה כבני מפלגה אחת, השונה אך בדרכיה שהיא בוחרת לה מהמפלגות האחרות. ע”ד התבוללות וטמיעה גמורה לא תשמעו עוד דבר וחצי דבר לא בספרותנו ולא באספותינו, אדרבא, בעת האחרונה הננו שומעים אך תהלות ותשבחות לרוח ישראל, לתורתו ולספרותו ולמדותיו, מפי אנשים כאלה, שמעולם לא פללנו לראות אותם בתור מגיני היהדות ומליציה, ואחרי התהלות והתשבחות שהם מפזרים ביד רחבה ו“כיד המליצה הטובה עליהם” להיהדות ולנושאיה, הם באים להוכיח, כי כדי לחבב את היהדות ולהוקירה אין כל צורך כלל ללמוד ולדעת אותה, כי למוד השפה וספרותה בבתי הספר אשר לעם הוא אך דבר מותר, ולא אך דבר מותר, אלא שגם מזיק הוא במדה ידועה להשתלמותם האנושית של בני הנעורים, כי אין מן הנחוץ לעם ישראל ללמוד את כתבי הקדש במקורם הראשון, כי כתבי הקודש מכובדים הם אצל כל העמים הנאורים רק מפני תוכנם הנעלה, והתוך נמסר גם בהעתקה טובה, ובכן אין לאבד זמן וממון על למוד שפה מתה, שכבר עברה ובטלה מן העולם. דברים כאלה וכאלה נשמעים מפי המתפארים להיות אוהבי העם ומגיני היהדות, וההמון הבינוני עומד כמתעתע ואינו יודע להבחין בין הלאומי או העממי באמת ובין המתבולל, אחרי ששניהם מדברים בשם אושר העם וקיומו, בשם תורתו ואידיאליה הנשגבים הצפונים בה. זהו הטיפוס היותר חדש של המתבוללים שלנו, שהחל להופיע בעולמנו בראשית המאה הנוכחית, ובהטיפוס הזה מחויבים, לפי דעת, להלחם כאיש אחד חברים כל אלה שרעיון התחיה יקר להם, למרות המפלגות השונות שהמה מתיחסים עליהן, מחויבים הם להוקע את עיקריהם של המתבוללים האלה, המתכסים לפעמים בטלית של עממיות כדי לתפוש את לב ההמון, לעיני השמש ולהראות לכל כי “נאה דורשים” אלה אינם באמת בני אחת מהפלגות אשר “לנו” כי אם חותרים הם חתירה עמוקה תחת רעיון התחיה, כי אם נשים את כל העממים, הלאומים, החובבים והציונים שלנו בכף מאזנים אחת יהיו הם בכף האחרת, וכי עלינו להתעתד ביחוסנו אליהם לא לקראת עבודה ממוצעת על צד הפשרה, כי אם לעבודה שתצא מהכרעת הכף האחת את השניה. עוד הפעם מוכרח אני לשוב לחברת מפיצי השכלה, אבל לא להחברה הפּטרבורגית, כי אם לסניפה האודיסאי, וביחוד ל“האספה-רבתי” האחרונה שהיתה שמה ביום ט“ו לחודש מאי העבר. אמנם אין מגמתי פה לתת חשבון מפורט ע”ד מהלך האספה, על מנוחת הנפש ששררה שמה בשעת הוכוחים, מצד אלה שישבו על כסאות הועד, על אופן פתיחתה וסגירתה. חברי הועד אומרים, כי האספה נפתחה ברצון ונסגרה באונס, אבל באמת אין הדבר כך: היא נפתחה באונס ע“י מאה וחמשים חברים שפנו במגלת ספר להועד האודיסאי ע”ד החנוך הלאומי. המגלה הזאת היתה מונחת כאבן שאין לה הופכים חדשים אחדים, ולבסוף, כאשר לא יכול עוד הועד להצפינה, הזמין את מקודשיו לאספה רבתי. והאספה הזאת נסגרה ברצון, כי לולא שרצו חברי הועד בסגירתה, היו יותר נזהרים בדבריהם, כיאות ל“מפיצי השכלה”, לא היו פוגעים בכבוד אנשים פרטים, וביחוד לא היו שופכים מי מדמנה על אידיאלים שהיו כבר למשאת נפשם של טובי בני עמנו, ולא גרמו ע“י זה הקמת שאון באולם האספה, והאספה היתה נמשכת עד סופה. אמנם, כאמור, לא על זה אני בא לדין בהשקפתי זאת. החשבון ע”ד האספה נדפס כבר בה“וואסחאד” ובה“יוד”, ומי שרוצה יכול לקבל מושג נכון מתכונתה מתוך השורות בה“יוד” ומבינות לשורות בה“וואסחאד” (ב“המליץ” וב“הצפירה” באה העתקת החשבון כפי שנדפס בה“וואָסחאָד”). רוצה אני רק להתמהמה כמעט קט על הנגוד העיקרי שהתגלה באספה האדיסואית בין הלאומיים ובין המתבוללים החדשים – אחדים מהם ישנים הם, אלא שהתבוללותם לבשה צורה חדשה – וכמדומה לי שבצורה בולטת וגסה כזו לא בא רעיון ההתבוללות לידי גילוי במשך כל עשרת השנים האחרונות. במגלת-הספר שהושיטו הלאומים על שם הועד האודיסאי לא בקשו גדולות ונפלאות, כי אם שאלה קטנה, והיא, שהועד ישתדל להרחיב בבתי הספר הנתמכים על ידו את הפּרוגרמה של הלמודים העברים הכוללים בתוכם את למוד השפה ודקדוקה, כתבי הקודש, דברי ימי ישראל וספרותו. לכל הלמודים האלה, כך מוצאים בעלי המגלה, מן הנחוץ להקדיש מעשר עד שתים עשרה שעות לשבוע, היינו את החלק השלישי, בקירוב, מכל שעות הלמוד, תחת אשר עד כה פנו ללמודים העברים בבתי הספר העומדים תחת חסותה של החברה האודיסאית רק מחמש ועד שש שעות לשבוע, ובבתי הספר אשר לנערות רק משתים ועד שלש שעות. מספּר שעות מצער כזה אינו מספּיק בשום אופן לתת להתלמידים ידיעה מסוימת אם גם שטחית של הלמודים העברים, ידיעה שתשאיר אחריה רושם גם אחרי שיעזבו התלמידים את בית ספרם וילכו להם באשר ילכו. עוד בקשו בעלי המגלה, שהועד ישגיח מצדו על הרוח השורר בבתי הספר המקבלים ממנו תמיכה, שיהי יותר מתאים לרוח עמנו בכללו, שהתלמידים המתחנכים בבתי הספר האלה ימצאו שמה חנוך מתוקן, שלא יעזבו את בית הספר ב“נפש רצוצה” ומקולקלת. אמנם מי שלא התבונן אל הרוח השורר ברוב בתי הספר שלנו, וביחוד באלה מהם שלהלמודים העברים מקדישים בם אך שעה קלה ביום, אינו יודע עד כמה קובעים אנו את הנפשות הרכות והתמימות של ילדינו. הילדים, ביותם אך ילדים, אינם יודעים עוד את המסים והארנוניות שעמנו חייב לשלם לתביעות הזמן והמקום ונפשם הטהורה נוחה להתפּעל בכלל; והילדים האלה רואים את ערכם הפּחות של הלמודים העברים, כערך האופן החמישי בעגלה, רואים הם כי מורי הלמודים העברים בעצמם נכנעים הם במדה ידועה לפני המורים של הלמודים הכללים, רואים הם כי בהגיע תור העברת התלמידים ממחלקה למחלקה מדקדקים בנוגע לכל הלמודים חוץ מהלמודים העברים שאינם לעכובא, ולאט לאט מתרגל תלמיד כזה להביט גם הוא על יהדותו בכללה כעל דבר טפל, שיש לה אך ערך משועבד, ולאט לאט הוא מוצא כי גם היא כהלמודים העברים אינה לעכובא… בעלי המגלה בקשו אך, שגם התלמידים העברים ימצאו בבתי הספר העברים חנוך טבעי, כחנוך שמוצאים ילדי העמים האחרים בבתי ספריהם הם, שהנשמה העברית לא תחלק על דרך התפּתחותה למחצה, לשליש ולרביע, והחנוך הטבעי הזה הרי הוא נקנה ראשית כל בהוספת השעות המוקדשות להלמודים העברים ועוד בדברים אחדים שאינם מצטרפים לחשבון מדויק, אבל עלולים הם להשפּיע גם כן בדרך טבעי על נפשות הילדים, כמו חגיגת המועדים העממים בפאר והדר לפי רוח הילדים, ספּורים על דבר גבורי הרוח שבעמנו, וכדומה דברים המשאירים רושם נעים ומועיל בנפשות הרכות. כמובן, לא בקשו מעולם בעלי המגלה, כי ילעיטו בבתי הספר העברים את התלמידים איזה רוח לאומי באופן מלאכותי, כי ילמדום תורת “אתה בחרתנו” בעל כרחם; ואין צריך לאמר, כי מעולם לא עלה על דעתם של בעלי המגלה לדרוש הרמת הרוח העברי על חשבון התפּתחותו של הרוח האנושי הכללי. הם, בעלי המגלה, באו אך להמליץ בעד החנוך הטבעי, שהוא גם החנוך העממי או הלאומי במובנו היותר טהור, בעד חנוך כזה שבאו עליו כבר הסכמות כל גדולי תורת הפּדגוגיה. ומגלה כזו, שנחיצות מסירתה לכשהיא לעצמה לאנשים המושבעים ועומדים להפיץ השכלה בתוך עמם משונה היא ובלתי טבעית, ודבר זה בלבד דיו להעיד על שפלות המדרגה שבה נמצא חנוך דורנו הצעיר, – מגלה פשוטה כזו הרעישה את לבות חברי הועד האודיסאי, בשבילה הרעישו החברים את עולמנו הקטן והדל, בשבילה עשו הכנות רבות במשך חדשים אחדים, בשבילה קראו לאספות של חשאי (ע"י “וואָסחאָד”, גליון 23, מאמרו של דובנוב) קודם להאספה הגדולה, ובשבילה קרה מה שקרה… הועד האודיסאי מוצא שלא רק אין מן האפשרות אלא שגם אין מן הצורך להוסיף מחול על הקודש, כי רב להם להתלמידים בהפּרוגרמה של הלמודים העברים הקיימת, כי החנוך הלאומי בכללו אינו מועיל כי אם מזיק הוא להתפּתחות האנושית. מהשקפת הפּדגוגיה אינו יכול הועד בשום אופן להסכים לתת מקום בראש ללמוד שפה מתה. בית הספר מחויב להכין את תלמידיו לקראת מלחמת החיים, ומפּני זה הוא צריך לתת להם את האמצעים הנחוצים למלחמה הזו, הלא הם: שפת המדינה, חכמת החשבון, ידיעת ההיסטוריה, הגיאוגרפיה וכדומה. והראיה, שאפילו בהחדרים באודיסא מקדישים ללמודי שפת המדינה שעות אחדות כמספּר השעות שמקדישים שם ללמודי חומשי התורה; אין זאת, כי דעת ההורים נוחה מזה. עוד מוצא הועד, שאי אפשר ללמוד את השפה העברית על בוריה, גם אם יקדישו לה את מספּר השעות המבוקש, והלא רואים אנחנו, כי תלמידי בתי הגימנזיום לומדים את השפה הרומית במשך שמונה שנים רצופות, מן שש עד שמונה שעות מדי שבוע בשבוע, ובכל זאת מקבלים הם סוף סוף אך ידיעה שטחית בשפה זו. זאת היא תשובתו הרשמית של הועד. כמובן, אינה יכולה תשובה כזו להספּיק לא אך רצונם של הלאומיים הקיצוניים, כי אם גם את רצונם של העממים המתונים. לחשוב את השפה העברית לשפה מתה ולהוריד את ערכה בעיני העם העברי עד ערך השפה הרומית בבתי הגימנזיום – מחשבה בלתי מיוסדת כזו יכולה אמנם לעלות אך בראשם של אפּוטרופּסי השכלתנו, שנתרחקו כבר מעמם ומספרותו, או שלא היו קרובים אליו מעולם. אבל בכל אופן יש בהתשובה הזאת מעין השאלה. על דברים כאלה היו יכולים חברי האספה הכללית לדין בכובד ראש, ובודאי היו נמצאים מומחים לאותה השאלה שהיו יכולים ללמד את חברי הועד פּרק בדברי ימינו, או גם פּרק בתורת ערך השפה הכללי בעד כל עם ועם. בודאי היו יכולים להוכיח על נקלה כי השפה קשורה היא בנפש העם, וכי בכל הזמנים נושאה היא עליה את חותם גורלו של העם, כי כמו שעמנו אינו חי כיום הזה חיים מלאים וטבעים, כך הוא מורגש ההעדר של החיים המלאים גם בשפתנו, אבל מאידך גיסא, כשם שלא מת עם ישראל, כך לא מתה גם שפתו, וכי מיום שהתעורר עמנו לשאוף לתחיה הננו רואים כבר את סימני השאיפה הזאת גם בשפתנו, שהתפּתחה ונתרחבה במשך עשרות השנים האחרונות רב יותר מאשר במאות האחרונות עד שנות השמונים למאה העברה. על שאלות כאלה, כאמור, היו יכולים לדין בכובד ראש מבלי שיז קצף מפּי אחדים של חברי הועד. אבל מיד כשנפתחה האספה הכניסו המה בעצמם לתוך הוכוחים זרם של מלחמה, ובבואם לדבר על דברי המגלה שכחו כמעט את העיקר, את עצם השאלה, שבשבילה התאספו, ומצאו כאן מקום לגבות את חובם הפּרטי מהציונים זעומי נפשם, וידברו רתת על הציוניות ועל הציונים, על האידיאל הכוזב ועל נביאי השקר שהתרבו בזמן האחרון, ויזהירו את הקהל הגדול מתת אוזן קשבת לדברי המתעים, המושכים אחריהם את המון העם בתקות שוא ומדוחים. כזאת וכזאת דבר הנואם הראשון מתוך חברי הועד, ואחרי אשר הוציא את כל כלי אשפּתו, אחרי שעמל להוכיח, כי באמת נוחמ דעת הקהל מעבודת הועד עד כה, וכי רק יד הציונים היתה באמצע לבוא במגלת ספר ובהרצאות, חפץ, כנראה, הנואם, להשמיד את הציוניות במכה אחת, ויפנה בהתלהבות עצומה אל כל חברי האספה בשאלה נכבדה, והיא: “הציונים רוצים להשיב את עם ישראל לאדמתו, ומה יעשו אם תהפך כל אדמת ישראל בן רגע כמהפּכת האי מרטיניקא?” אמנם שאלה מחוכמה היא, וכדאית היא שתשאר לזכרון לדורות. רק דבר אחד נראה לי כמוזר מעט, למה היה להנואם להרחיק את עדותו עד להאי מרטיניקא, הנמצא במרחק רב בארץ-ישראל, ומדוע לא השתמש במהפּכת סדום ועמורה, שכנודע, עמדו הערים האלה בקרבת ים המלח, וים המלח, כידוע מספרי הגיאוגרפיה, נמצא בארץ-ישראל גופא? אחרי הזקן שבחבורה החרה החזיק אחד מהצעירים, שנמנה גם כן על חברי הועד, והצעיר הזה שאל בתמימותו, בשלמי ובשלמה כל הסער הזה? האם אי אפשר לדעת את היהדות מבלי ללמוד את השפה העברית, והאם אין מוקירים כל העמים הנאורים את כתבי הקודש, מבלי שקראו אותם במקורם הראשון? אין זאת כי אך תואנה מבקשים להם הציונים ואך עלילות דברים בעלמא הם שמים להועד ולחבריו. וכדי לאמת את דבריו לקח הנואם הצעיר למשל את דור המדבר, את שבירת הלוחות ואת עגל הזהב, ויזהר גם הוא מצדו לבלתי לכת אחרי התורה החדשה, אחרי אליל הלאומיות. ועל דא ודאי יש להצטער, שרב צעירינו שואבים את ידיעותיהם המקוטעות על דבר היהדות מתוך הספרות הלועזית, מתוך מאמרים בודדים של הספרות התקופית, וברבות הימים המה באים לידי טעות לחשוב באמת, כי כבר רכשו להם ידיעה מספּיקה וכבר יש להם המשפּט לחות את דעתם לפני קהל ועדה גם על כל הדברים העומדים ברומו של עולמנו הרוחני. הצעירים ממין הזה אינם חושדים בנפשם, כי יתר ממה שיכירם מקומם בראש אספה גדולה בשעה שידובר שם על דבר הפּרוגרמה של הלמודים העברים, היה מן הנחוץ שיבקרו הם בכבודם ובעצמם, ודוקא לא בתור חברי הועד, כי אם בתור תלמידים פּשוטים, את בתי הספר העברים לכל הפּחות שנים אחדות רצופות, אחרי שירחיבו בהם את הפּרוגרמה העברית. אמת כי גם אז לא יצאו מזוינים בידיעות רחבות על דבר היהדות, אבל יבואו לכל הפּחות לידי הכרה שלא להם להיות קופצים בראש, במקום שדרוש למוד וידיעה עמוקה. הצעירים האלה אמנם שוגגים הם מחסרון י דיעה, אבל יש גם מזידים. הנני חפץ להראות איך מעקמים לפעמים במתכוין לא רק פּסוק אחד, כי אם מאורע שלם, מאורע הכי-נכבד בחיינו ההיסטורים אחרי המאורע של יציאת מצרים. סופר אחד הנודע לשם בספרות היהדות הרוסית יצא לפני שלש עשרה שנה להגן על המחברת Autoemancipation של פּינסקר בפני הקמים עליה. בדברים חמים ומלאים רגש מתאמץ הסופר הנכבד להוכיח, כי האידיאה של תחית ישראל על אדמתו יכולה לצאת מן הכח אל הפּועל, רק אם תתרחב בין בני הדור הצעיר, רק אם ימשכו הצעירים אחרי החלוצים הראשונים, “רק אם יהיו מסורים לרעיון התחיה בכל נפשם, אם יציבו להם למעלה מכל בחיים לא הטבת מצבם הפּרטי, כי אם את אושר עמם”. “בההיסטוריה העברית נוכל למצוא אותות ומופתים, המוכיחים את אפשרות התגלמותן של השאיפות העממיות היותר רמות. כאשר לא יכול עזרא להגן על הסדרים שנקבעו לפי רוחו בעזרת נחמיה, והסדרים החלו להתמוטט, הנה אך הופיע נחמיה שנית בארץ-ישראל ויחוק אותם עוד הפּעם. והלא בהשאיפה האידיאית הזו של עזרא היתה כמוסה גבורת ישראל העתידה. מי היה יכול להאמין בשעה שעלה עזרא מבבל עם הגולים הראשונים לארץ אבותיו, בשעה ששאיפותיו לא היו עוצרות בתוכן מאומה מלבד אידיאה רמה – מי היה יכול אז לחשוב, אומרים אנחנו, כי האספסוף הזה של אנשים גסים ומפחדים לרגעים יהפך תחת הנהגתו של עזרא במשך הזמן לעם גבור ואמיץ-כח, ותחת הנהגתו של בר כוכבא יתן את חתיתו על לגיונות הרומאים של תקופת הקסריות?” (שאלות חיי היהודים, קבוצת מאמרים מאת מנשה מרגלית, שנת 1889, ע' 538). האידיאה של המחברת utoemancipation התפּשטה בין כה וכה בין חלק נכבד מעמנו ולבסוף מצאה לה גואלים חדשים גם בין אחינו המערבים. בין כה וכה החליף גם הסופר הנזכר את השקפתו על עתידות ישראל מן הקצה אל הקצה, ויצא הפּעם לבקר את הציוניות ולהוכיח, כי אין לה בסיס נכון בחיי ישראל, וכי השאיפה לתחית ישראל על אדמתו מתנגדת היא להתקדמותו ההיסטורית, ועוד הפּעם מנסה הסופר לאמת את הנחותיו על ידי מאורעות לקוחים מדברי ימינו, ועוד הפּעם בא בוא לדבר על דבר תקופת הבית השני, וכה דבריו: “ההיסטוריה יודעת דוגמאות כאלה, שקרו ובאו בעת התחיה הלאומית-המדינית היותר מוצלחת. בתקופת הקמת הבית השני, שנולדה לא אך ברצונם של שני מנהיגים, כי אם על פּי רשיונו של שלטון המלכות, רק חלק קטן ודל של גולי בבל התנער להעתיק את מושבו לירושלים, והרוב הגדול נשאר בבבל וימאן להחליף את מצבו הבטוח במצב בלתי ידוע בארץ אבות. אז היו גם המנהיגים אחרים, גם המלכות שבה היו תלוי גורל החיים החדשים, הביטה בעין יפה על היהודים, וגם לא ארך הזמן מהחורבן הראשון ועד התחיה החדשה. ובכל זאת גם אז, למרות המצב שהיה מסוגל לצמיחת רעיון התחיה, רק החלק הדל נתן את ידו להרעיון הזה ויחל את חייו החדש; הרוב הגדול לא זז ממקומו. הודות להכח והגבורה של המנהיגים עלתה בידם לסדר את החיים הפּנימים וליסד ממשלה חדשה, אבל שתי מאות שנה עברו בצרות ומועקות שונות, ולא הספּיקו עוד היהודים להנפש כמעט קט, והנה החלו הרדיפות, ובמשך כל התקופה הזו עד חורבן הבית השני לא פסקו המהפּכות הפּנימיות ו הסכסוכים מבחוץ, עד כי רק שתי נקודות מאירות נוצצות מתוך הערפל המכסה את כל האופק של תקופת החרות המדינית, הלא המה גבורת המכבים ותורתו הנשגבה של הלל”. (דאגות הזמן הקרב היהודים המערבים, מאת מנשה מרגלית, “וואָסחאָד”, 1898, חוב' א‘, ע’ 121). רחוק אני מהאשים את הסופר הנכבד, כי נהפך מסניגור לקטיגור, זוהי זכותו של כל אדם חפשי. אבל בהשתנות השקפת הסופר הן לא נשתנתה התקופה הארוכה של הבית השני ולא נשתנה ערכה אפילו כמשהו בעד חיינו ההיסטורים שאחרי כן? ושתי התמונות של תקופה אחת שהעביר לפני הקורא הסופר הנכבד הלא מתנגדות הנה זו לזו ניגוד גמור, והסופר בעצמו משתמש בהן למטרות שונות: על י די התמונה הראשונה הוא אומר לחזק את רעיון התחיה ועל ידי השניה הוא אומר להרסו, על י די הראשונה הוא נוטע ועל ידי השניה הוא עוקר נטוע. כן עושים אחדים מסופרינו בספרותנו העתיקה כאדם העושה בתוך שלו. מבלי חפצם בעתיד כזה בעד עמם, שהוא מתאים אל העבר שלו, משנים הם את פּני המאורעות של העבר, ובמקום שאין ברירה מושכים הם אותם בחזקה, כדי שיהיו מתאימים אל העתיד שלהם… והצעירים שאי אפשר להם לשאוב את ידיעותיהם מן המקור הראשון באים אחריהם ושותם את דבריהם בצמא… רושם אחר לגמרי פּעל עלינו החשבון של הד“ר לנדר על דבר מצב בתי הספר אשר לעם בנפות הדרומיות-המערביות ושל האדון מאַרק על דבר בתי הספר בנפות הצפוניות המערביות. הפעם נסתכל מעט בחשבונו של הד”ר לנדר. הד“ר לנדר נשלח לבקר את בתי הספר העברים מטעם הועד הפּטרבורגי אשר לחברת מפיצי השכלה, ובשובו מבקוריו בפלך פּאלטאווא וקיוב קרא הד”ר לנדר את הרצאתו בישיבות הועד שנועדו למטרה זו. ההרצאה נדפסה אחר כך בגליונות ה“וואָסחאָד” (נו' 21, 22). מהחשבון הזה, שנוסד ברובו על מספּרים יבשים ושנכתב ברוח אוביקטיבי, למדין אנו הרבה. ראשית כל למדין אנחנו, שיחד עם השאיפה להשכלה כללית, הגוברת מיום ליום בתוך ערי התחום, עושה חיל גם השאיפה להעמיד את הלמודים העברים על בסיס יותר נכון. החדשים בצביונם הישן אינם מפיקים עוד רצון הקהל הגדול, אך דעתו אינה נוחה גם מבתי הספר החדשים, שאין מקדישים שם שעות במדה מספּקת להלמודים העברים. כן, למשל, נמצאים בפלך פּאלטאווא שני בתי ספר למתחילים, שנוסדו מטעם הממשלה על פּי החוק של שנת 1873. את שני בתי הספר האה מבקרים כשלש מאות תלמידים. גם להלמודים העברים נפנה שם זמן שלשש שעות לשבוע, ובכל זאת מביטים אבות התלמידים על בתי הספר האלה אך כעל מוסד המתאים לתביעות ההשכלה הכללית, ובנוגע להלמודים העברים אינם יוצאים ידי חובתם בבתי הספר האלה, כי אם שולחים הם את בניהם אחרי שעות הלמוד הקבועות לחדשים פּשוטים, להשלים על ידי זה מה שחסר להם בבתי הספר, או שמכניסים הם לכתחילה את בניהם לתוכם רק אחרי שגמרו חוק הלמודים באחד מהחדרים. שנית למדין אנו, כי גם השקפת המון עמנו על השכלת בנותינו העבריות שונה היא מהשקפת חברי הועד האודיסאי בנידון זה. חברי הועד האודיסאי סמוכים על דברי התלמוד “נשים פּטורות מן המצוות”, ופוטרים בזה את עצמם מחובתם להתלמידות הרכות, האמות העתידות של הדור הבא, וההמון הגדול חושב אחרת, כי אם גם פּטורות הנשים מהרבה מצוות מעשיות, אבל אינן פּטורות לעולם מידיעת התפלות, כתבי הקודש ודברי ימי עמן. ברוב בתי הספר לנערות, שנפתחים בערי התחום על חשבון העדה או שמקבלים תמיכה ממנה מפנים מקום גם ללמודים העברים, ולא אך ללמודי הדת, כי אם גם ללמודי השפה וכדומה. שלישית למדין אנו מהחשבון הנזכר, שבערים הרבה נפתחים בעת האחרונה חדשים מתוקנים, ושההמון הבינוני נוטה אחריהם, אבל בכל פּנה שאנו פונים מורגש חסרונם של מורים מומחים, של מורים שיחד עם מדרגת השכלתם הכללית רכשו להם גם ידיעת הלמודים העברים על בורים, ושיהיו מוכשרים לעמוד בראש בית ספר עברי מתוקן במובנו היותר רחב. מורים כאלה נחוצים לא אך בעד החדשים המתוקנים, כי אם גם בעד בתי “תלמוד-תורה”, שגם המה משתנים לאט לפי צרכי הזמן ותביעותיו החדשות. מורים כאלה היו יכולים לתת קלסתר אחר לבתי הספר שלנו, וכל עוד שלא נמלא את החסרון הזה אין לנו כל תקוה להכניס לתוכם שנויים עקרים לטובה. ואלה הן המסקנות שהגיע אליהן הד"ר לנדר, שהנני נותנן פּה כמעט בהעתקתן המלאה, מפני שמעידות הן על הרוח המיל לפעם בקרב הועד הפּטרבורגי: א) נחוץ להחברה של מפיצי השכלה לדאוג עד שידה מגעת בעד הטבת מצבם של בתי ה“תלמוד-תורה” הרשמיים, מצד הסדרים החיצונים והפּנימים השוררים בהם. ב) נכבד הדבר, שבתי ה"תלמוד-תורה הקימים בתור חדרים פּשוטים יתאשרו בדרך רשמי, כדי שתהי היכולת להעמיד בתוכם על בסיס נכון את הלמודים הכללים והעברים. נחוץ להשתדל שבמקומות כאלה שמספּר הילדים, האנוסים על פּי מצבם לבקר את בתי הספר חנם, אך קטן הוא, יוסדו בתי תלמוד-תורה, שיקבלו לתוכם בעד שכר-למוד מצער גם את התלמידים האלה, שאין יד הוריהם משגת לשלם בעד הלמודים הכללים לבד ובעד הלמודים העברים לבד, ושמוכרחים הם מפּני זה להסתפּק אך בהחדרים, שאינם יכולים בשום אופן לתת לתלמידיהם השכלה מספּקת. היסוד לכל הפּרטים האלה נמצא, לפי דעת בעל ההרצאה, בהכנת מורים מומים, והדבר הזה צריכה לקבל עליה החברה של מפיצי השכלה. ג) נחוץ להחברה לשים עין על החדרים המתוקנים הנפתחים במקומות שונים, ושסבת אי-הפרחתם תלויה אך בחסרון כסף בעת הראשונה לפתיחתם. בתמיכה זמנית, ואפילו בתור הלואה, היתה החברה יכולה לעזור להתפּשטות המחזה המשמח הזה בחיי בתי ספר העממים, המרובים ביותר והבלתי משוכללים. ד) נחוץ לעזור להתפּתחותם של בתי הספר לנערות הקיימות על חשבון הקהלות. גם בהחשבון השנתי האחרון של חברת מפיצי השכלה הפּטרבורגית, שנדפס זה לא כבר והמונח כעת לפנינו, הננו מוצאים איזו סימנים המעידים, כי חברי הועד נוטים לכל הפּחות להתבונן אל חיינו העממים ולחקור באמת את המצב באשר הוא שם. למטרה הזאת שלח הועד בשנת החשבון את באי-כחה של החברה לבקר את בתי הספר הקימים בנפות הצפוניות-המערביות והדרומיות-המערביות. בקורים כאלה נעשו בק"ל מקומות, ותחת ידי הועד נאסף כעת חומר רב, שיוכל להיות לו לעינים בפעולותיו העתידות. כן קוראים אנחנו עוד בספר החשבון הנזכר, שהועד החליט לתת תמיכה מקופּתו לבתי ספר שונים רק בתנאי, שינהיגו בתוכם את הלמודים העברים במדה מספּקת, ושתנתן היכולת לחברי הקהלה להשגיח על זה בעין פּקוחה. חבל כי חברי הועד של סניף החברה באודיסא לא שמו נגד עיניהם לא את הרצאתו של הד"ר לנדר ולא את ספר החשבון השנתי של החברה המרכזית קודם האספה המפורסמת, שדברנו עליה לעיל. הקריאה: “ציונים עליך ישראל!” אינה מבהלת עוד את ההמון הגדול, כי כבר הסכין לשמעה מעברים שונים, מן הצדיקים והאדמורי"ם אשר על גדול הווייכסל, ועד האירופּאים הגמורים אשר על שפת הים השחור. ההמון הגדול, והעם כולו, אינו שם לבו כלל לא אל החלטות הועדים השונים, ולא אל החלטות שמתקבלות באספות רבתות, ואפילו אם מתקבלות הן על פּי הכרעת רוב דעות. הועדים והאספות לחוד, ורוח החיים המנשב בעז לחוד, – ואשרי העם שהעומדים בראש מוסדותיו אינם אוטמים, כי אם מטים את אזניהם לקול החיים. VI (הד"ר הרצל לפני הועד האנגלי בדבר שאלת הגרים. המושג “נרדף” ואינו נרדף. הרדיפות והסטטיסטיקה. – הזמנתו של מנהיג הציונים מאת “מושל המאמינים”. השעה המוכשרת והדור המוכשר. המורות העבריות ויחוסן לעמן. אַנטוקולסקי ושורש נשמתו). על דבר שאלת כניסת הגרים לאנגליה דברתי כבר באחת מהשקפותי הקודמות, ונסיתי להוכיח שם, שרק משום “לעולם ידבר אדם בלשון נקיה” קראוה בשם שאלת הגרים סתם, וכי באמת אינה אלא שאלת כניסת היהודים הנודדים לרבבות בכל שנה ושנה מארצות המזרח למדינות הים, ושרק חלק אחד מצער מהם משתקע ברצון או באונס – מחוסר כסף לבוא עד חוף אמריקה – במדינת אנגליה, ביחוד – בלונדון. כידוע, נוסד ועד רשמי מטעם הממשלה לחקור ולעיין בשאלה זו טרם שתוציא הממשלה את גזר דינה אם לשבט או לחסד, ואל הועד הזה נקרא בדרך רשמי גם מנהיג הציונים הד“ר הרצל, לחוות את דעתו הוא בדבר שאלת הגרים. קשה להגיד מה ראו על ככה חברי הועד לקרוא דוקא להד”ר הרצל, והוא נתין חוץ, ולשמוע מה בפיו בשאלה כזאת, שהועד מתעסק בה אך מנקודת המבט של טובת מדינת אנגליה ותו לא. האנגלים בכללם ידועים לדיפּלומטים ולא יעשו איזה דבר בלתי אם טעמם ונימוקם עמם. אפשר שחברי הועד חפצו להוכיח לעין כל, שאינם נמהרים להוציא משפּט אך על דעת עצמם וכי נכונים הם לעשות צעד אחד גם לפנים משורת הדין, כלומר אף על פּי שהכלל “אין חבין לאדם שלא בפניו” אינו נוהג בשאלות מדיניות, בכל זאת נכונים הם חברי הועד להעמיד גם סניגור אחד מצד הגרים, ובדעתם שאי אפשר לצאת ידי חובת סניגור בהלורדים העברים, שאנגליותם קודמת ליהדותם, קראו להמנהיג הראשי של הציונים, שאיש לא יחשדהו באיזו נטיה לצד אנגליה, שהוא יברר לפני חברי הועד את השקפתו על דבר שאלת כניסת הגרים ועתידותיה; ואפשר שחברי הועד קראו להד"ר הרצל אך בתור מומחה לשאלות כאלה, בהיותו עומד בראש תנועה עממית, ששאלת היציאה הונחה ביסודה; או אולי גם רצו חברי הועד להראות באופן דק כזה את נטיתם לצד הציוניות – בכל אופן אין לעבור על המקרה הזה בשתיקה. זוכרים אנו, כי גם אחדים מאחינו עסקו בשאלת יציאת הגרים וכניסתם למדינה אחרת, ובכל זאת לא מצאו להם לנחוץ לקרוא לעצה לאלה שעמדו אז בראש התנועה העממית ושנקראה אז בשם “חבת ציון”. יודעים אנו את לעג-השאננים ואת גודל הלבב שבו מתיחסים “אדירינו” לכל תנועותינו העממיות ולהעומדים בראשן. ובשום אופן לא נשגה אם נאמר, כי לו היו כל חברי הועד הנזכר לורדים וברונים עברים, כי אז לא היו יורדים מכסא כבודם לקרוא לאספתם את מנהיג הציונים, האחת משום “מה יאמרו” הברונים והלורדים שאינם בני ברית, והשנית כדי שלא לעשות נחת רוח להציונים בכללם, אלה “האחים העניים והאביונים” של ארצות המזרח, שמן היושר אמנם לרחם עליהם, אבל לא לקחת עצה מפיהם על ידי מנהיגם. מה שנוגע לעצם השאלה קשה היה לחכות כי הד“ר הרצל יגלה בה עמוקות, אבל הוא השתדל וגם עלתה בידו לגלות את המסכה מעל פּניה ולקרוא לה בשמה האמתי: שאלת כניסת היהודים לאנגליה. אמת כי אחד מחברי הועד, האדון נורמן, מסר מודעה, כי השאלה הזאת אינה שאלת “הנוצרים והיהודים”, כי אם ראשית כל שאלה איקונומית היא, וכי לוא באו הסינים במספּר הגון להשתקע במדינת אנגליה, היה עוסק הועד בשאלת כניסת הסינים, אבל זאת לא יכול להכחיש, כי לפי מצב הענינים בהוה נוגעת שאלת כניסת הגרים ברובה או כמעט בכולה אך בהנודדים היהודים, וכי הממשלה האנגלית אינה יכולה עוד להביט בקר רוח על זרם הגרים האלה הבאים להחזיק להם מעמד במדינתה. השקפת הד”ר הרצל נקראה לראשונה במושב החברים בכתב, ובההשקפה הזאת הננו מוצאים את תורת הציוניות לפי הפּרוגרמה הבזילאית, וכמעט שאין אנו מוצאים בה כל תשובה על שאלת כנסת הגרים שבה מתעסק הועד. הד“ר הרצל השתמש בהמקרה הבא לידו להראות לפני רבים מגדולי אנגליה, שכל השאלה בדבר כניסת הגרים לאנגליה ביחוסה לגודל העם העברי אינה אלא שאלה חלקית ושלא על ידה יבוא הפּתרון לשאלת היהודים הכללית, המקפת כמעט את כל חלקי התבל, במקום שהיהודים נחתים שם או באים לשם מחדש להשתקע במספּר הגון. לשאלה זו יש אך פּתרון נאמן יחידי, הלא הוא כתוב על דגל הציוניות, ואך ממנו תוצאות לאותה השאלה הישנה המתפּרצת כעת בכח חדש גם במדינת אנגליה, כמו שהתפּרצה כבר באמריקה. ובאמת איזו הלכה חדשה או איזה צד חדש היה יכול מנהיג הציונים לגלות בשאלה שהוצעה לפניו? השאלה פשוטה היא: הממשלה האנגלית אינה יכולה עוד להביט בעין יפה על זרים הבאים ומגדילים במדינתה את ההתחרות במקצועות שונים, אבל אינה יכולה לנעול את שעריה בבית אחת בפני הנודדים האלה, מפּני שבאופן כזה תהיה אנוסה לותר על שם “ארץ החופש” הנקרא על מדינתה. בגזרות כאלה תאמר לכל, כי אנגליה אולי אינה נופלת מכל המדינות, אבל גם אינה עולה עליהן ביחוסה להגרים. והלא היא בעצמה נלחמה את עם הבורים אך בשביל זכיותיהם של הגרים, היא הרסה את מצבו של עם שלם, הרסה ולא חמלה אך בשביל עיקרי החופש ושיווי הזכיות, ואיך תכחיש את עצמה בגזרות ובדינים מעיקים נגד אלה העוזבים את מולדתם ובאים אליה כדי להנות מאותו שיווי הזכיות עצמו, שבעד קיומו נלחמה ימים על שנה? ובכן נוסד הועד הרשמי שיעיין היטב בשאלה הארורה הזאת, ואולי יעלה בידו למצוא איזה צד של היתר, כלומר, שמצד האחד לא תהיה הממשלה מוכרחת לותר על עיקריה של שיווי הזכיות, ומצד השני לעצור – באופן בלתי בולט – בעד זרם הגרים. השאיפה הזאת ניכרת מתוך שאלותיו של חבר הועד, האדון גורדון. האדון הזה מודה הוא כיתר חבריו, כי ממשלתו לא תסכים לעולם לנעול את הדלת בפני הנרדפים, אבל הוא בקש ומצא אחרת, כי לא כל היהודים הבאים להשתקע לאנגליה נרדפים הם, והא ראיה: אחד מהיהודים הנכבדים באנגליה, ראש הועד לתמיכת היהודים הנודדים מארצות המזרח, הגיד בכבודו ובעצמו, כפי שהורהו הנסיון, שרק חלק אחד קטן ודל מכל אלה הנודדים הפּונים לעזרת ועד התמיכה מתאונן כי נרדף היה בארץ מולדתו ומפּני זה היה אנוס לעזוב את הארץ. ועתה – היש לנו מופת חותך יותר מזה, כי לא כל הנודדים נרדפים הם? אמת, הד”ר הרצל ענה על זה, כי המושגים על דבר הרדיפות שונים המה אצל בני מדינות שונות ושונים הם לגמרי אצל הנודדים היהודים מארצות המזרח. הנודדים האלה קוראים לעצמם נרדפים, רק בשעה שיד חזקה חורשת על גבם, אבל בעת שרק הלחץ והדחק, שבאו לרגל איזו חוקים מעיקים, הכריחום לעזוב את ארץ מולדתם ולנוד ולנוע לארצות רחוקות, שום אינם נרדפים, כי אם נודדים לרצונם הטוב, ולולא רצונם לנוד ולבקש מרעה אחר, הלא היו יכולים להכבד ולשבת במקומם, להתפּשר לאט לאט את הרעב ואת המחסור, לאבד לאט לאט את הצלם האנושי, כמו שעושים רבבות אחיהם, שטלטול הדרך קשה עליהם… זוכר אני, כי שאלה כזו נשאלה גם בהועד שנוסד לתמיכת הנודדים בשנת תרנ"א. היציאה גברה אז ונודדים למאות עברו מדי יום ביומו דרך ברלין-שרלוטנבורג. היהודים האשכנזים אספו סכום הגון לצאת לעזרת הנודדים האלה. בעת הראשונה, במשך חודש ימים או ששה שבועות, לא השיבו פני נודד ריקם וישתדלו להקל את מצבו ברב או במעט, אך כאשר חדל גשם הנדבות מרדת עוד ומספּר הנודדים הלך הלוך ורב, החלו חברי הועד לדקדק בנתינותיהם, ובבוקר לא עבות אחד החליטו לתמוך רק בידי אלה, שהרדיפות הביאון עד הלום, ושלוחים רבים, עושי דבר הועד, החלו לרשום בפנקס את הסבות שלרגלן עזבו הנודדים האלה את ארץ מולדתם, והנה ראה, הפלא ופלא: מכל הנודדים היו אך אחדים למאה, שנרשמו בתור נרדפים, והנשארים, כפי שהיה מוכח מתוך הרשימות, עזבו את ארצם ברצונם הטוב, מבלי כל דחיפה מחוץ, לשם נסיעה או לשם טיול בעלמא. על השאלה, אם רדף אותם איש, או אם גרשה אותם הממשלה, ענו בשלילה, וכמובן לא קבלו כל תמיכה. המצב הזה ארך ימים אחדים, עד שנראו בשרלוטנבורג הרבה נוסעים לשום טיול כאלה, והם נשארו בשרלוטנבורג מפּני שאמתחתם היתה ריקה ולא היתה להם היכולת לעשות דרכם האלה. הנודדים האלה לא ידעו בעצמם אנה פניהם מועדות, ויצאו לנוד מפּני שלא היה להם עוד מה להפסיד במקומם הישן, אבל לא הרשו לעצמם את העונג להקרא בשם נרדפים: והכי רדפם איש, והכי גרשה אותם הממשלה?… בתור אנשי הבינים בין חברי ועד התמיכה ובין הנודדים, שברובם דברו אך זרגונית, היו אז תלמידי בתי הספר הגבוהים, שבאו לברלין גם כן לא מפּני שנרדפים היו, אלא מפּני שמצאו לפניהם דלתות האוניוורסיטטים בארצם סגורות על מסגר, והתלמידים האלה השתדלו לפקוח את עיני ראשי הועד, לברר להם לכל הפּחות את המושג על דבר “רדיפות” השורר אצל נודדים כאלה. ואז, כאשר קבלו על עצמם התלמידים את הטרח לברר להנודדים את מהותה ואת ערכה של השאלה על דבר הרדיפות, יצאו כולם נרדפים: או שגורשו מחוץ לתחום שישבו שם, או שגורשו מתוך הכפרים וכדומה, ואף אלה שמעולם לא ישבו בכפרים ומעולם לא התגוררו מחוץ לתחום המושב – את חטאי חברי הסטודנטים אני מזכיר – גם המה נרשמו בתור מגורשים, ובלבד שלא ישארו בלי תמיכה בשרלוטנבורג. זוכר אני, כי בין חברי הועד נמנה פּרופיסור צעיר אחד מאחינו והוא עסק בהסטטיסטיקא של המגורשים, וכשנודע לו כי בעזרת הסטודנטים “אנשי הבינים” נרשמו כל הנודדים בתור מגורשים, ערך מחאה מצדו: הנני מהלל ומפאר – כך פנה הפּרופיסור הצעיר לחברי – את טוב לבכם, את חפצכם העז לצאת לישע אחיכם, אבל הסטטיסטיקא תהיה משובשת! עוד שאלות מחוכמות כאלה נשאלו מאת מנהיג הציונים באותו מעמד ועל כולן התאמץ להשיב בקר רוח ובכובד ראש. אמנם רבות מהשאלות האלה הוצעו, כפי הנראה, אך מפּני הנימוס, כדי להראות כי נכבדה היא להם דעתו של מנהיג הציונים בשאלת כניסת הגרים. כן פּנה, למשל, בשאלתו הד“ר נורמן, שיואיל נא הד”ר הרצל לברר את השקפתו, אם הנודדים, אחרי שהם משתקעים במדינת אנגליה, מביאים לה תועלת או נזק. אי אפשר להאמין שמציע השאלה חכה לתשובה אחרת מאותה שקבל מהנשאל. כמו כן עלינו להתיחס גם אל השאלה הישנה שעלתה עוד הפּעם על השלחן, והיא היחס שבין הציוניות ובין האזרחיות של איזו מדינה, אם אינן כשני כתובים המכחישים זה את זה – השאלה הזאת הוצעה מאת אחד מ“אדירינו”, מאת הלורד רוטשילד, ומתוך השאלה ניכר, כי גם הוא ידע מראש את התשובה שקבל על שאלתו. עוד דברים רבים נאמרו בישיבת הועד הנזכרת, ובכלל עלינו לאמר, כי אין לנו כל יסוד לחפּש מומים ומגרעות בתשובותיו של הד“ר הרצל: הוא לא התרפּס, לא דבר תחנונים, כי אם דבר כבן נאמן לעמו היודע להגן גם על כבוד עמו. באופן אחר לגמרי התיחסה העתונות היהודית-האשכנזית לתשובותיו של הד”ר הרצל, ואמנם אין להתפּלא על זה. העתונות הזאת נהפכה כבר לכלי-מבטאה של היהדות האשכנזית הרשמית, הלא היא היהדות של יועצי-המסחר וכדומה, שעוד לא מחקו את עצמם מספר עמם, ושהאידיאל היותר נשא, שאליו הם שואפים – היא השתיקה הגמורה בכל מה שנוגע לשאלת היהודים. ספרות זו אינה יכולה לסלוח להד“ר הרצל על תארו את מצב עמו כמו שהוא ואינו מגלה טפח ומכסה טפחים, כמו שעושים “אדירינו” בשעת הצורך; היא אינה יכולה לסלוח להד”ר הרצל גם את הכבוד שנחל בלונדון, וקשה לה לעשות שלום את הרעיון, כי יש אנשים, ודוקא בעלי צורה, והמה מבכרים את ראשי הלאומיים על ראשי המתבוללים. הספרות הזאת מבלה כעת את ימיה האחרונים ולפני יציאת נשמתה היתה לרגזנית וקפּדנית, ואינה מוכשרת עוד לשפוט ברוח אוביקטיבי על הענינים הנוגעים לה. לא רק אל בירת אנגליה, כי אם גם אל בירת תוגרמא נקרא לבוא מנהיג הציונים, אבל אם אנו מוצאים חשבון מדויק על דבר נסיעתו ללונדון, הנה במה שנוגע לנסיעתו לקונסטנטינופּול הדברים חתומים וסתומים. זאת הפּעם השנית שהד“ר הרצל נוסע להתראות פּנים עם “מושל המאמינים”. בפעם הראשונה נסע על פּי רצון עצמו, ועתה קבל הזמנה מאת הדר השלטון התוגרמי. אין אנו רשאים לדרוש ממנהיג הציונים כי יתן לפנינו חשבון מפורט על כל מה שנדבר שמה בחצר המלך על דבר הציוניות ועתידותיה; אדרבה, הננו מוצאים, כי גם המעט שהגיע אלינו אך למותר הוא עד זמן ועדן, עד… שיבוא אלינו ראש הציונים באמת כאיש בשורה. וכעת נותנות הידיעות המקוטעות מקום אך להשערות ופלפּולים, ובהשערות ופלפּולים אין כל צורך לעולמנו הקטן המלא אותם על כל גדותיו. אמנם אם אין אנו יודעים את השקפותיה של ממשלת תוגרמא, או יותר נכון – את השקפותיו של השלטון על דבר הציוניות, הנה נוכחנו לכל הפּחות לדעת כי לב השלטון טוב למנהיג הציונים. לעת עתה לא עלתה בידו להשיג דבר המה המקרב אותנו אל המטרה הראשית, אבל הציונים האמתים לא האמינו מעולם, כי קרובים הם כבר אל מטרתם, המה מחכים לא אך לשעה מוכשרת, כי אם לדור מוכשר, לא אך לשעה שיעלה הרצון לפני הדר השלטון, כי אם לדור שיבין היטב את פּירוש המלות של שעבוד וחירות ושיהא ראוי לשעה מוכשרת, שיהא מסוגל לשאול אל מטרתו הנשאה בכל נשמתו, שיהא “דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה”, כמליצתו של משוררנו. בזאת רחוקים אנו מהקטין את ערכה של פּעולת מנהיג הציונים הפּוליטית, אבל מוצאים אנו, כי אין אנו צריכים להפריז על המדה ולהגדיל את ערכה. מנהיג הציונים לחוד והציונים די בכל אתר ואתר לחוד. הד”ר הרצל שואף להכשרת השעה, ובאמת אין לך אדם שאין לו שעה, והציונים מחויבים לשאוף להכשרת הדור. ושדורנו ההוה אך דור עקש ופתלתול הוא, דור לא טוהר ממושגים זרים, שהעבדות הטביעה עליהם את חותמה – הדבר הזה הוא מן המפורסמות שאינן צריכה ראיה, ובכל זאת רוצה אני להביא דוגמאות אחדות. לפני שבועות אחדים היתה אספה רבה של מורים עברים באחת מערי המחוז של תחום המושב הקבוע. החשבון על דבר האספה הזאת, שערכה גדול בעד בתי ספרנו, עוד לא עובד כראוי, ובכן מונע אני כעת את עצמי מהביע את דעתי על דבר ההחלטות שנתקבלו שם וכן על דבר הוכוחים שהתלקחו לרגל קבלת ההחלטות, אבל על מחזה אחד שנגלה באספה הזאת חפץ אני להראות, כי ממנו נוכל לשפוט עד כמה הוכשר דורנו לגאולה אמתית. באספה האמורה השתתפו כמאה ושלשים איש, מהם כמאה מורים וכשלשים מורות. והנה בשעה שהמורים נחלקו לדגליהם, מהם היו לאומים-ציונים, מהם לאומים סתם, מהם עממים ומהם מורים סתם, ששאלת הלאומיות וכדומה אינה “מעסקת” אותם – הנה במה שנוגע להמורות העבריות שררה ביניהן אחדות גמורה: כולן התנגדו לרעיון התחיה של עם ישראל, כולן, בלי יוצאות מן הכלל, ובאספה של מורים עברים נשמעו עוד הפּעם אותם הדברים שהיו כבר לגעל נפש, על דבר השפה המתה ואל דמיונה להשפה הרומית, על דבר ספרות ישראל, שהיא אך קבוצת תפלות ותחנות, על דבר הלאומיות הצרה ועל דבר האנושיות הרחבה, ועוד ועוד. אמת, כי רובן של ההחלטות נתקבל לפי רוח הלאומיים, שהכריעו סוף סוף את הכף, אבל לא על זה אני דן כעת. המורות העבריות שהשתתפו באספת המורים מוכיחות למדי, כי עוד רב לפנינו הדרך, ולא רק עד שנגיע למחוז חפצנו הראשי, כי אם עד שנרכש לנו את מושגיו של עם בריא השלם בגופו ושלם בנשמתו, כי עוד מרובה המלאכה עד שנמצא פדות לנפשנו מכל דעותינו והשקפותינו המשובשות, ותחת היותנו בעלי דעה קצרה ומדברים גבוהה גבוהה על האנושיות הרחבה, נהפך לבעלי דעה רחבה להבין את עומקה של הלאומיות הצרה. והנה הדוגמא השנית, שגם היא מוכיחה, שמה שבלתי מובן למורה עבריה באחת מערי המחוז אינו נקלט גם במוחו של אחד ממשכילינו הפּטרבורגים, שהוא מנסה לפעמים גם את עטו לעסוק באיזו שאלות הנוגעות להיהדות. זה לא כבר הלך לעולמו אחד מגדולי הציירים שלנו, הלא הוא הפסל אַנטוקולסקי. רבים מגדולי עולם האמנות באו לחלק לו את הכבוד האחרון ולהספּידהו כהלכה, כי באמת היתה פטירתו של אַנטוקולסקי לאבדה שאינה חוזרת. אמנים כאלה צצים ופורחים אך אחת לתקופה, ויש שגם תקופה שלמה אינה מביאה את תמורתם. אַנטוקולסקי היה, כידוע, בן הגיטו. בו נולד, בו בלה את ילדותו ובו גמלה בחרותו, במקרה גלו בו את הכשרון הרב באמנות הפּסילות, ורבות התגלגל תחת שואה גם אחרי שנכנס להאקדמיה הפּטרבורגית, רבות סבל מחסור, עד שעלתה בידו לקנות לו שם עולם על ידי פסליו יצירי רוחו. אין לכחש, כי החיים הרוסים השפּיעו עליו במדה ידועה, ומהחיים האלה לקח לו לרב את החומר ליציריו. אבל אם קשה לאדם בינוני להפוך את עורו, לא כל שכן שקשה לבעל נפש פּיוטית להפך לאיש אחר. אַנטוקולסקי נולד יהודי ומת יהודי ויציריו כולם המה יציריה של נפש עברית לכל דקדוקיה. הוא לא הגשים ביציריו את האידיאה לעשותה משועבדת ליפי היצירה החיצונית, כי אם ידע לפחת נשמת חיים בהשיש הקר והמת. החומר הקשה נכנע לפני גאון רוחו של הפּוסל, והוא ידע להכניס לתוכו לב בשר. ומפּני זה פעלו פסיליו תמיד רושם חדש לגמרי על המסתכלים בהם, לא כרושם שהסכינו לו, לא כרושם השכיח אצל יצירי האמנים האחרים, ולוא גם יהיו גאונים כאַנטוקולסקי. אחד ממספּידיו, האדון איוואַנאָוו, אמר בהעתון “נאָוואָיע-וורעמיאַ”, – הלא זה העתון שלא אחת השליך שקוצים על אַנטוקולסקי בחייו ושהכניסהו אחרי מותו תחת כנפי העם הרוסי, – כי אַנטוקולסקי היה כיחיד יוצא מן הכלל, הוא לא נגרר אחרי איש ביצירי אמנותו, לא נמשך אחרי החוקים והכללים הקימים, כי אם היה צייר בפני עצמו, ובכל זאת מספּח הוא אותו אל אגודת הציירים הרוסים. האדון איוואַנאָוו מתפּלא ושואל: מאין רכש לו אַנטוקולסקי, זה יליד הגיטו, בן רחוב-היהודים בווילנא – מאין רכש לו את הנפש הדקה, את הרגש הדק ואת ההבנה הדקה בעניני היופי? על השאלה הזאת איננו מוצאים כל תשובה במאמרו של איוואַנאָוו, והיא נשארת בעדו כחידה סתומה. אמנם לוא ידע איוואַנאָוו את רחוב היהודים לא אך מצדו החיצוני, לוא נסה אך לחקור גם את הנפשות הרכות המתגלגלות שם בבלויי הסחבות, לוא ידע לכל הפּחות את “החייט העברי” לא אך בשעה שהוא עומד לפני האדון, נכנע לפני הדר כבודו, כורע ומשתחוה, כי אם בשעה שהוא יושב ותופר, מוציא ניגונים כניגוני “כל נדרי”, ה“עבודה” וכדומה, ולבו מלא געגועים לאיזה מקדש שחרב ולאיזו פעמונים המצלצלים בשולי בגדו של הכהן הגדול; לוא ידע את נפש החייט לכל הפּחות, האוכל לחמו במשקל ושותה מימיו במשורה ובכל זאת “הוא ליה ועיניו ליה”, לו ידע איוואַנאָוו, כי עוד יש נשמה בגוף העברי, נשמה נוחה להתפּעל ולהתרגש, כי אז אולי לא השתומם על רגשותיו הדקים של אַנטוקולסקי, אז אולי היה יכול למצוא גם את הפּתרון, מדוע לא נמשך הצייר הזה אחרי הרוב הגדול ומדוע בחר לו דרך בפני עצמו, אז אולי היה מוצא, כי אַנטוקולסקי היה בזה בן נאמן לעמו, שגם הוא עומד במרדו, אינו נמשך אחר הרוב ובוחר לו דרכו בפני עצמו… אמנם אם אין אנו זכאים בדרשנו מאנשים כאיוואַנאָוו וחבריו שילמדו לדעת את הנפש העברית, שבלתי נראית לפעמים, לרגל סבות שונות, לעין בלתי מזוינת, – הנה יש ויש לנו המשפּט לבוא בדרישות כאלה לפני האינטלגנטים שלנו, המתפּארים בשעת הצורך כאוהבי עמם המתימרים בכבודו. ומשכיל אחד כזה בהספּידו את אַנטוקולסקי מצא גם הוא את שורש נשמתו של הנפטר בהקולטורא הרוסית, ויחשוב זאת לכבוד ולתפארת לא אך להנפטר בעצמו, כי אם גם לכל עמו של הנפטר. ההיסטוריה של עמנו עשירה באנשים מצוינים למדי, ולא להשיב את הגזלה מיד המשכיל הפּטרבורגי מגמתנו פה, כי אם חפצנו להראות עד כמה מהופכים הם מושגיהם של משכילי העבדות, עד כמה נכונים הם להקריב גם את עצמיותם ואת עצמיות עמם, כמעט עד הכחשת מציאותו ועד בכלל ובלבד כדי למצוא חן, כדי להפיק רצון… חכמת המסכן בזויה, זה כלל גדול בחיים, והיה כי יקרה לפעמים שחכמת המסכן, למרות הפּתגם הזה, דוקרת את העינים, ואי אפשר עוד לכחש במציאותה, הננו מתחילים מיד לחפּש אחרי תירוצים מספּיקים, ואחרי יגיעה מעטה הננו מוצאים, כי המסכן הזה התארח בביתו של עשיר פּלוני או נהנה מסעודתו ושמה רכש לו בינתים את חכמתו או את כשרונו. וכן הדין אצל עם מסכן… VII (היהודים ושאלת היהודים. הספרות הרוסית. הקצוות נוגעות זו בזו. – גאולת הארץ על ידי הנוצרים). מספּרים, כי בפּאַריז, העיר שממנה יוצאות המודות החדשות של מלבושי הנשים לכל ערי העולם, נמצא ארגז גדול מלא מלבושי נשים שונים, ובכל תקופה ותקופה מארבע תקופות השנה מוציאים מהארגז הזה מלבושים אחדים, לפי הסדר שהונחו בתוכו, והמלבושים האלה המה “מלבושי המופת” במשך כל התקופה, אלה המה המלבושים שהמהדרין מן המהדרין מכל פּנות העולם נוסעים לפּאַריז, כדי לראותם בשעה הראשונה לבריאתם ולעשות אחרי כן במתכנתם איש איש במקומו. כה נבראת המודה בפּאַריז ומתפּשטת משם במהירות נפלאה לכל קצות תבל. בעוד מספּר שנים ידוע מתרוקן הארגז ממלבושיו, ואז מהפכים את הסדר: מניחים עוד הפּעם את המלבושים העליונים למטה והתחתונים למעלה, וכן חוזרים חלילה עד סוף כל הדורות. יוצרי המודה אינם צריכים אם כן ליגע את מוחם בהמצאות חדשות; מצד אחד יודעים הם, כי ברבות הימים הכל נשכח, ומצד השני – כי מטבע הנשים, – בנוגע למלבושיהן, – להוציא תמיד ישן מפּני חדש, אם גם החדש אינו אלא ישן שכבר נשכח. איני יכול אמנם לעבור בעד אמתת הספּור הזה. מעולם לא הייתי בפּאַריז ולא ראיתי את הארגז הנפלא, אבל גם מבלי לנסוע לפּאַריז יכולים אנו להתבונן למחזה כזה בנוגע לשאלות יותר נכבדות ויותר חמורות משאלת המודה של מלבושי הנשים. הנני מדבר על דבר שאלת היהודים ועל דבר היחס השורר אליה מצד הספרות הכללית. נקח נא למשל את הספרות הרוסית. אם נתבונן בעין פּקוחה אל יחוסה של הספרות הזאת לשאלת היהודים, נוכח לדעת, כי הוא לא שונה במשך עשרים השנים האחרונות אף כמלוא נימא, למרות אותות ההתקדמות שנראים בחיי היהודים הפּנימים גם לעין פּשוטה. שאלת היהודים היא עוד כיום, כמו לפשני עשרים שנה, לרוב הסופרים הרוסים כספר החתום. המה לא ירדו לעומקה של השאלה, לא עמלו לבוא עד תכליתה, ובכל זאת דנים הם עליה לעת מצוא “בכובד ראש”, באים בעצות והצעות חדשות, בעוד שעל העצות וההצעות האלה כבר אבד כלח, בעוד שהחיים ההיסטוריים כבר באו וטפחו על פּניהם והראו לדעת כי העצות לא עצות וההצעות לא הצעות הנה. הסופרים האלה, כיוצרי המודה בפּאַריז, יודעים הם גם הם כי ברבות הימים הכל נשכח, על כן אינם בושים לבוא לפני קהל הקוראים בפרזות ישנות נושנות ועושים עצמם כאילו משמיעים הם באמת איזה מלה חדשה. אם נחפּוץ לדעת, עד כמה איום הוא גורלו של עם היהודים, אין לנו צורך לחקור ולדרוש אחרי מצבם של היהודים עצמם בין העמים השונים, די לנו להתבונן אל גורלה של שאלת היהודים, הנופל מגורל כל השאלות העומדות על הפּרק בחיי החברה. אם יקום כעת, למשל, סופר אחד, יהיה מי שיהיה, ויחפּוץ לזכות את קוראיו באיזה חידוש, נניח, בשאלת הכלכלה, בשאלת הפּועלים, בשאלת המזרח וכדומה, הנה על הסופר הזה, אם אך אינו רוצה להמנות בין קהל הסופרים שבחושך הם באים ובחושך שמם יכוסה, לעבוד הרבה במקצוע שבחר לו ושלו הוא מקדיש את עטו; הסופר הזה, אם אך איננו רוצה להשתמש בתגא שאינה שלו, צריך לעיין בכל מה שנאמר ונכתב על דבר השאלה שהוא עוסק בה, הוא צריך ללמוד הרבה על מנת ללמד. ובאמת נוהגים כן כל הסופרים האמתים הנוגע לכל שאלות החברה, וכל אחד מחוה דעתו רק במצוע שהוא בקי בו ומומחה לו. אחת היא שאלת היהודים, שהכל בקיאין בה והכל מומחין לה, מבלי כל טורח ועמל מצדם להתחקות על שרשיה ולהבינה על בוריה. מצד אחד נראים חיי היהודים בעיני רבים מהסופרים הרוסים כמלאי סודות ונסתרות, ומצד השני הנם פּשוטים בעיניהם כל כך, עד כי כל אחד ואחד נוטל את הרשות לעצמו לדבר עליהם כאות נפשו. הנה כי כן בא לפני שנים אחדות סופר רוסי אחד מפורסם (יוזאקאוו) לחות דעתו בדבר שאלת היהודים ועתידותיה, ובבואו לדבר על דבר ערכה של הספרות העברית בקש ומצא, כי אין כל ספרות לעם היהודים מלבד הספרות הדתית העתיקה ושל ימי הבינים, ובבואו לדבר על דבר לשון היהודים בקש ומצא, כי אין כל לשון להיהודים מלבד שרידי השפה שכבר הלכה לעולמה. ודבריו אלה השמיע כבקי ומומחה, שנהירין לו כל שבילי חיי עם היהודים. מאמרו של הסופר הזה נדפס באחד מהירחונים הרוסים, מיד אחרי הקונגרס הציוני הראשון, ונתפּשט לרוב בין הקוראים העברים ועשה עליהם רושם עז, עד כי במשך שנים אחדות היו מוכרחים הציונים הרוסים די בכל אתר ואתר ללחום נגד דברי הסופר הרוסי הזה. אריה שאג מי לא יירא, ויוזאקאוו דבר נגד הלאומיות והציוניות – ומי לא יכנע נגד דבריו! ואיש לא זכר את האמת הפּשוטה, כי יוזאקאוו יכול להיות “הארי שבחבורה” במקצוע אחד ולהיות עם זה הדיוט גמור במה שנוגע להספרות העברית, ללשון היהודים ולשאלת היהודים בכללה. זהו מצבה של שאלת היהודים בהספרות הרוסית, מצב הדומה לזה של עם ישראל עצמו. ממשלות רבות נוהגות קלות ראש בנוגע לחיי היהודים, וסופרים רבים באים ונוהגים קלות ראש בנוגע לשאלת היהודים. ממשלות רבות אולי יודעות את האמת ומתכוונות למרוד בה, וסופרים רבים אינם עמלים לבקש את האמת בשאלה שהם דנים עליה. ממשלות רבות מניחות להיהודים לכל הפּחות איזה חלק קטן באיזו מקצעות החיים, וסופרים רבים אינם רוצים להקדיש להצד העיוני של שאלת היהודים אף אחד למאה משעות עבודתם או משעותיהם הפּנויות. ובכל זאת באים הם תמיד להשמיע את דבריהם בקול רם, ככהנים העומדים על הדוכן ומשפּיעים את ברכתם על ראשי העם העומד מתחת – והעם, וביחוד העם העברי, הסכין לקבל ברכה בנחת ובעונג גם מפּי כהן הדיוט, ובלבד שידע הכהן להתעטף בטליתו ולכוון את אצבעותיו כראוי. הרעיון המעציב הזה על דבר גורלה של שאלת עמנו גם מצדה העיוני עלה על לבי בקראי את המאמרים הרים שנדפסו בהעתונים הרוסים על דבר האספה הגדולה הציונית שהיתה במינסק. כל מי שיודע טבע עמנו יתן לי צדק אם אומר, כי גם האספה הגדולה הזאת תשאיר אחריה רושם ניכר לא בהחלטותיה, לא בעבודתה הפּנימית להתקדמות התנועה הציונית כשהיא לעצמה, כי אם בהמאמרים שנדפסו ושיודפסו אודותיה בהעתונים הרוסים הכללים. חדשים יעברו, ואולי גם שנים תחלופנה, והשאלה “מה אמר יוזאקאוו?” וכדומה תנשא על שפת הציונים ומתנגדיהם. החיים ההיסטוריים הרגילו את עמנו במשך דורות רבים לראות את נקודת הכבד של החיים עצמם בדיני איסור והיתר, וגם הדור הצעיר שלנו, אף על פּי שמתפּאר הוא, כי השתחרר כבר מכבלי העבדות המוסרית, בכל זאת משועבד הוא לחוק הירושה ועומד תחת השפּעתו של החוק הזה. הדור הצעיר שלנו החליף רק את ה“שלחן-ערוך” שלו ויברא לו דיני איסור והיתר אחרים תחת הדינים שנתרחק מהם, ומדקדק הוא בדיניו וסיגיו החדשים לא פחות מאבותיו שחיו על פּי דיני ה“שלחן-ערוך” הדתי. הרמ“א אינו מטיל גם על רב אורתודוכסי אימה כזו שמטילים הירחונים הליברלים הרוסים על צעירינו. העמים האחרים, החיים חיים טבעים על אדמתם, בוראים להם כל אחד ואחד לעצמו את ה”שלחן-ערוך" שלו לפי נטיות רוחו הוא, וצעירינו אנו חפצים להטות את רוח עמם לפי ה“שלחן-ערוך” שבראו אחרים בעדם. אצל העמים האחרים נובעות שאלות החיים מתוך החיים עצמם, ואצלנו הולכים החיים אחרי השאלות. ובכן מה שקוראים אצל העמים האחרים “התקדמות” ו“התפּתחות” קוראים אצלנו “התבודדות” ו“התפּרדות”, מה שנקרא אצלם “הליכה לפנים” נקרא בנוגע אלינו “נסיגה לאחור”, וכן הלאה. האורגן הציוני הוויני מרים על נס, כי האספה הציונית במינסק הביאה טובה רבה בנוגע לשינוי היחס להתנועה הציונית בכללה מצד העתונות הרוסית, ואפילו העתון “נאָוואָיע וורעמיאַ”, המפורסם בשנאתו לעם היהודים, היה מוכרח – לפי דברי הסופר בהאורגן הציוני – לענות אמן בעל כרחו ולהודות, כי רב טוב צפון בהציוניות, אבל באמת אין הדבר כן. העתון “נאָוואָיע וורעמיאַ” השתמש באספת הציונים הגדולה להוציא עוד הפּעם את כל כלי אשפּתו נגד זעומי נפשו. כל מאמריו על דבר האספה שבמינסק היו מלאים רעל, וימצא עוד הפּעם שעת הכושר לדבר על דבר הסודות והרמזים הממלאים את חללו של עולם היהודים, על דבר הציוניות הגלויה למראית עין ושנבראה לכסות על “הקהל” הנסתר, וביחוד על דבר האחדות של עם היהודים, למרות מפלגותיו הרבות, המכוונות נגד כל העמים האחרים. העתון הזה לא שנה את טעמו ונשאר נאמן לדגלו: הוא אינו חפץ בקיומו של עם ישראל בתוך יתר העמים ואינו חפץ גם בקיומו בתור עם בפני עצמו; חפץ הוא כי עם ישראל ישאר במצבו ההוה, כי יהיה תמיד עם מפוזר ומפורד בין העמים, נכון לחצי אויב, ושיהיו לו חייו תלויים מנגד. הפּסיכולוגיה של שונא ישראל כזה נושנה היא וכבר מוצאים אנו אותה לכל דקדוקיה אצל האנטיסמיט הראשון, אצל פּרעה מלך מצרים. מצד האחד מתאונן הוא מבלי הרף, כי היהודים “מכת מדינה” הם, כי נרפּים הם בעבודתם, כי אוכלים הם את טוב הארץ בכל פּה, וכי גם אין לסמוך עליהם לעת מצוא: “והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו”: ומצד השני אינו רוצה לטהר את מדינתו מעם העברים: “ויגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לב פּרעה ועבדיו אל העם וכו'”. הנה כי כן רואים אנו, כי היחס של הספרות העתונית האנטיסמיטית לשאיפת עם ישראל לתחיה עמד בעינו ולא נשתנה לטובה, כהבטחת העתון הציוני. ואנחנו בודאי אין לנו להצטער על זה: רעיון התחיה של עמנו אינו צריך להפיק רצון מאת ה“נאָוואָיע וורעמיאַ” וכל כת דיליה. ואולם מצד אחר היינו חפצים, כי הסופרים המשפּיעים במאמריהם על קהל גדול של קוראים ושאין להם כל שנאה גלויה או נסתרת לעמנו, הנראים לנו לפעמים גם לאוהבים והמרימים בשעת הדחק גם את קולם לטובתנו – כי הסופרים האלה לא יסתפּקו בידיעותיהם השטחיות על דבר חיי עמנו ורוחו בכלל ועל דבר תנועת התחיה בפרט, שהקיפה כבר חלק גדול מעמנו, ומדי בואם לשפוט על התנועה הזאת לא יצאו ידי חובתם בפרזות נושנות שכבר עבר זמנן. הנה, לדוגמא, העתון “רוסקיאַ וויעדאָמאָסטי”. העתון הליברלי הזה מצא, כי בנוגע לשאלת היהודים סיג לחכמה שתיקה, וגם על הקונגרסים הציונים עבר כמעט בשתיקה. אך הפּעם מצא גם העתון הזה לנחוץ להשמיע את דעתו על דבר התנועה הציונית, אבל כפי הנראה לא שכח מאומה ולא למד מאומה במשך עשרים השנים האחרונות. עוד הפּעם הננו שומעים את הפּזמון הישן על דבר ההתבוללות, עוד הפּעם הננו שומעים כי חדל ישראל מהיות עם ובגוים לא יתחשב, כי ישנם אך יהודים רוסים, יהודים אשכנזים, יהודים צרפתים ועוד, אבל אין אחדות היסטורית שתחבר את כל חלקי העם המפוזרים. ובכן מוציא העתון הזה את גזר דינו הקשה, כי אין להם ליהודי רוסיה אלא לישב ולצפּות לשווי הזכיות, שינתן להם בזמן מן הזמנים. לקחתי לדוגמא את יחוסם של שני העתונים הנזכרים להציוניות, מפּני שהעתונים האלה הנם בשתי הקצוות בהשקפותיהם הכלליות על כל מחזות החיים, ובכל זאת הננו מוצאים ביחוסם לשאיפת עם ישראל לתחיה צד שוה אחד: העתון האנטיסמיטי מזלזל בכבוד עם ישראל באופן גס ופשוט, והעתון הליברלי מקיים מצות “ואהבת לרעך כמוך” על פּי הדרש: “ברור לו מיתה יפה”. הראשון מודה במציאות עם ישראל בתור עם, אבל רואה הוא בזה את עותתו של עם ישראל, כי איך נועז להתקיים עד היום הזה למרות כל המכשולים והמעצורים שפּגש על דרכו? – והשני רוצה להמית את עם ישראל “מיתת נשיקה”, על ידי התבוללות גמורה. רבבות בני עמנו שולחים את ציריהם למינסק להתיעץ על דבר האמצעים המובילים להתפּחותה של התנועה הציונית. צירים למאות מתכוחים, רבים ודנים על החנוך הלאומי, מדברים על דבר הספרות והתקדמותה, והעתון הליברלי מוצא, כי אך לחנם התאספו הצירים, לחנם דברו, לחנם החליטו, אחרי שבחיים הממשיים אין כל מעמד להחלטותיהם, אין כל מעמד לכל התנועה כלה. הדבר הזה יזכירנו את ה“בדיחותא” הידועה: איש צבא אחד חלה את חליו ומת בו. הרופאים, כנהוג, אשרו כדין וכדת את מיתתו והוא הובל לחדר המתים להיות מונח שם עד יום הקבורה. בין כה וכה ואיש הצבא התעורר לתחיה. וכששבה אליו בינתו קרב אל שומר חדר המתים ויבקש ממנו ליתן לו בגדים ולבשר בגדודו, שהוא שב לתחיה. “שובה למנוחתך!” השיב לו שומר חדר המתים. “מיתתך נאשרה כבר על ידי חתימת ידם של הרופאים, והכי תחפּוץ כי אמחוק בשבילך דף שלם בספר רשימת המתים?” גם העתון הליברלי הנזכר אינו רוצה למחוק דף אחד בשביל איש חיל פּשוט. מה בכך אם אלפי מאות יהודים מכל פּנות העולם צועקים ככרוכיא: מרגישים אנחנו את אחדותנו בתור עם ולא ננוח ולא נשקוט עד שיעלה בידנו לבסס את עמדתנו בתור עם חי וקים העומד ברשות עצמו? הכי בשביל צעקות כאלה כדאי למחוק דפים שלמים מספר ההיסטוריה, וההיסטוריה, לפי נוסח הליברלים, כבר אשרה בחותמה, כי עם היהודים בתור עם עבר ובטל מן העולם. אוי להם לרופאים המקברים את מתיהם לפי רשימות פּנקסיהם, ואוי להם להסופרים המלומדים, שאינם משגיחים בבת קול של החיים ושואבים את דעותיהם מתוך הספרים המתים של ההיסטוריה המשובשת שלהם. ובכל זאת סובבת הארץ! ובכל זאת יהיו מוכרחים גם העתונים הללו להודות סוף סוף, כי הציוניות היא תנועה של עם חי המכיר את ישותו והשואף לתחיה. אבל לידי הכרה כזו נביאם לא על ידי אספות גדולות בלבד, כי אם על ידי מעשים, על ידי עבודה שרישומה ניכר ובולט. מעשה ממשי אחד על שדה הספרות, על שדה החנוך, על שדה הישוב ועוד, רב כח לו לרכוש גם נפשות רחוקות, וסוף ההודאה לבוא. אין אנו יודעים, אם יש לנו הרשות לדרוש סמוכין, אבל נפלא הדבר, כי דוקא בה בעת שהאגיטציה הציונית הולכת ומתפּשטת בכל העולם נמצאו גואלים חדשים לאדמת הקודש. הנני מרמז על ההצעה שנתפרסמה בהעתון הלונדוני Daily Express מאת Smeedle Greene על דבר גאולת ארץ ישראל על ידי הנוצרים שבכל ארצות התבל. בעל ההרצאה מוצא אמנם, כי הרבה מעצורים ימצאו על הדרך הזה, כי שאלות קשות תצמחנה לרגל הגאולה, וראשית כל: שאלת “מי בראש” – אבל המעצורים שיוכלו לצמוח בעתיד אינם צריכים, לפי דעתו, לבטל את הרעיון על דבר גאולת הארץ מעיקרו. לראשונה נחוץ לאסוף די-כסף ובמפתח זה יפתחו השערים. באספת הכסף צריכים להשתתף כל הנוצרים שבעולם, ואדמת הקודש לפנים תהיה עוד הפּעם לאדמת קודש במובן זה, שלא תהיה קנינה של איזה ממשלה פּרטית, כי אם קנין כל הנוצרים, אם כי תמצא תחת חסותה של אחת מהממלכות האדירות. ימי מסע הצלב – מוצא בעל ההצעה, – עברו ולא ישובו עוד, אבל לרעיון גאולת הארץ אין מן הצורך שישובו הימים ההם. הננו חיים בזמן כזה, שהכסף יענה את הכל, ותחת מסע של צלב יבוא מסע של עגלות טעונות זהב וכסף. והעתון הרוסי “נאָוואָיע וורעמיאַ” בא בהצעה כזו גם מצדו, בעת האספה במינסק. וגם הדבר הזה, כמדומה לי, לא בא במקרה, ואנחנו יכולים לראות בו מעין תשובה של העתון הנזכר על שאלת הציוניות בכללה, לאמר: “מה היהודים האומללים עושים, מה המה מתאספים, על מה הם דנים? היה לא תהיה, לנו נתנה הארץ!” על הצעת האדון Greene באו תשובות רבות מאת אנשים פּרטים, מהם ידועים לשם. אחדים מהמשיבים מסכימים לבעל ההצעה ומוצאים, כי הרעיון יכול לצאת גם לפעולה, לא כן אלה הבקיאים בשאלות המזרח, הם מוצאים, כי מצד המדיני הפּוליטי אי אפשר שאדמת הקודש תנתן בידי אחת מהממשלות הנוצריות, וכי לוא היה אפשר הדבר, כי אז לא הגיעו גם מסעי הצלב עד סופם המעציב, והנוצרים לא היו מחכים בקר רוח עד שיופיע האדון Greene בהצעתו בראשית המאה העשרים. אחדים, ובתוכם גם הכהן איגנטיוס המפורסם, פּותרים את השאלה הזאת מנקודת האמונה. כנוצרים נאמנים, כמעריצי ספרי הנביאים, בטוחים הנם, כי סוף סוף עתידות להתקיים הנבואות על דבר הגאולה האמתית, כי בבוא שנת היובל הגדולה ישוב גם עם ישראל אל אחוזתו ההיסטורית, וכי רק באופן כזה תפתר שאלת המזרח ויבוא כליון גם להאנטיסמיטיזמוס. אנחנו מצדנו נוכל להתיחס אמנם בקר רוח אל ההצעה הזאת. אנחנו מאמינים בהתקדמותה של תורת המוסר לא אך בתוך כל עם ועם, כי אם גם ביחס העמים השונים זה לזה. מאמינים אנחנו, כי שאלת היהודים תבוא עד מרום קצה, והממשלות תהיינה מוכרחות אז לפתרה בדרך שהתותה לפתרונה התנועה הציונית. VIII (הקונגרס הקטן הווינאי. הקרן הלאומית. בית מדרש גבוה עברי. אדמת שווייץ ו“שערי ציון”. – האספה האודיסאית. קרן קימת לזכרו של הד"ר פּינסקר. – “אוצר היהדות” ושאלת ספרותנו בהוה. – אגודת הסופרים. מי ומי המה סופרינו). ואחרי הרעש קול דממה דקה. אחרי האספה הגדולה במינסק עם כל שאונה ופרסומה – האספה השנתית של מנהיגי הציוניות בווינא, או כמו שקוראים לה: הקונגרס הקטן,שהוא נכנס לישיבה בשנה פשוטה, שאין חל בה קונגרס גדול, כפי החלטת הקונגרס הבזילאי האחרון. בהקונגרס הקטן משתתפים, כידוע, מלבד חברי הועד הפּועל, גם מנהילי הבאנק וראשי הקומיסיות התמידיות שנקבעו לעיין ולעסוק בשאלות שונות הנובעות מן הציוניות או שהן נוגעות בה במובן ידוע. בתוכן השאלות העומדות על הפּרק אינו נבדל כמעט הקונגרס הקטן מאחיו הבכור, אבל שונה הוא ממנו מצדו החיצוני. הקונגרס הגדול מכוון כלפי חוץ, מטרתו הראשית הוא הפּרסום, והקונגרס הקטן נועד לעבודה פּנימית, לעבודה שאי אפשר למסרה למאות נבחרים, שרבים מהם סופחו להציוניות אך מקרוב ואינם בקיאים עוד בכל השאלות המרובות המסתעפות ממנה. בעבודת הקונגרס הקטן לוקחים חלק רק המנהיגים העומדים בראש התנועה והמפלסים לה נתיב איש איש בארצו ובגלילו, אנשים שנהירין להם כל שבילי הציוניות ושהראו כבר את מסירתם להתנועה הזאת במשך שנים תכופות. רבים קוו אמנם, כי הפּעם יזכו סוף סוף גם הציונים הפּשוטים לשמוע איזה דבר חדש, איזה סוד מלפנים מן הקלעים, אבל התקוה הזאת נשארה מעל. ראש הציונים מסר את הדברים הכמוסים הנוגעים ל“הצעדים הפּוליטים” אך ליחידי סגולה בבחינת “הסתר דבר”, והציונים די בכל אתר ואתר מחויבים גם אחרי הקונגרס הקטן להסתפּק במועט מן המועט, כמו שהסתפּקו בשנות הקונגרסים כסדרן בזאת, שחברי הועד הפּועל היו מביעים רגשי אמון ובטחון למנהיגם הראשי, אחרי שזה האחרון היה מגלה להם בחדר מיוחד את כל מה שניתן להגלות אך לצנועים. בכל זאת שונה היה הנאום שהשמיע הפּעם המנהיג הראשי של הציונים מכל נאומיו שנשמעו מפּיו עד כה מעל במת הקונגרסים. הנאומים הקודמים היו מצטיינים תמיד ברוח בטחון חזק, בהזדיינות נכונה לקראת כל מעצור ומכשול, והפּעם הקשבנו מעין “קול ענות חלושה”. “הנני נכון ובטוח – כה דבר הד”ר הרצל – כי אנחנו נמצאים כעת אל הדרך הישרה. והיה כי נפגוש באיזה מקום מעצורים על דרכנו, נחתור בכל עוז, כמו שעשינו עד כה, למצוא דרכים אחרות עד שנגיע למטרתנו הראשית המרחפת תמיד נגד עינינו“. מן הדברים המעטים האלה יכולים אנו ללמוד, כי מנהיג הציונים בעצמו היה מאמין באמונה שלמה, ששעת הכושר קרובה לבוא באמת, והראיון בקונסטנטינופּול הוכיח אותו לדעת, כי טעה בחשבונו, כי עוד רב לפניו הדרך, ומפּני זה לא יכול עוד להצפּין את התוגה המסותרת שהתגנבה ללבו. מנהיג הציונים, עם כל התקדמותו והתקרבותו על הציוניות המלאה והרחבה, נשאר נאמן לדגלו שהניף אותו לראשונה, לדגל הציוניות המדינית, וכל צעד מדיני חיובי או שלילי עושה עליו רושם עז, יותר מכפי חשיבות התוצאות הכרוכות בהצעד הזה. אבל לו ידע מנהיג הציונים, כי הציונים האמתים אינם “דוחקים את הקץ” ואינם קוצבים זמנים, כי גם צעדים בלתי צלחים כהנה וכהנה לא יניאום מעבודתם בשאיפתם להמטרה הראשית – לוא ידע זאת, כי אז לא היה נופל עליו לבו ולא היה כל מקום בנאומו אף לתוגה מסותרת. הנה, למשל, לטובת הקרן הלאומית החלו לעבוד אך אחרי נסיעתו השניה של הד”ר הרצל לבירת תוגרמא, אחרי שנודע הדבר, כי הפּעם לא עלתה בידו לבוא כאיש בשורה, ובכל זאת לא רפו ידי העובדים ולא נקפצו ידיהם של הנותנים, ומי שהתבונן אל היחוס השורר בערי ישראל אל הרעיון על דבר יסוד קרן לאומית לא יבוא בשום אופן לכלל החלטה, שיש לנו סבה להתיאש בעבודתנו. הקרן הלאומית קנתה במשך זמן קצר את לבות כל העם, וביחוד מרבים בני דלת העם והמפלגות הבינוניות להשתתף בה איש איש כפי יכלתו. הקרן הלאומית היתה למין “ילד שעשועים” ו“גאולת הארץ” – למבטא של קסם, ורבים, לאלפים ולרבבות, שלא היו ידועים עד כה לציונים, נותנים את פּרוטותיהם להקופּה הלאומית בחפץ לבב, ולא רק מפּני שהם נתבעים, כי אם מפּני שרואים הם בהקופּה הזאת התגשמות איזה רעיון עממי אמתי, איזה רעיון של תחיה, ויאמרו נא מה שיאמרו – העם, במובן היותר עמוק, שואף לתחיה בכל נפשו ונכון הוא גם להביא קרבנות ומלבד שיתנו לו איזה רעיון קדוש… הבנק הלאומי, אם כי גם הוא נוסד על אשיות הציוניות ושונה הוא מכל הבנקים האחרים שעיקר מטרתם הוא הריוח, הנה סוף סוף שם “בנק” נקרא עליו, סוף סוף יודע ההמון הגדול, כי גם הוא עוסק בקנית שטרות, בלקיחת רבית וכדומה. לא כן קרן הלאומית. בשם הזה, לכשהוא לעצמו, יש כבר איזה כח מושך, וכל אחד מאתנו ואפילו כל אדם פּשוט מן השוק, אם אך לא עומם בקרבו הזיק האחרון של הרגש הלאומי, מבין על נקלה, מבלי הרבות בחקירות ודרישות, את ערכה הגדול של הקרן הלאומית. שאלות רבות ונכבדות צמחו לרגל העמדתה של הקרן הלאומית על בסיס חזק ונכון, וטוב עשו חברי האספה הווינאית שלא קבלו בעצמם, בנוגע להשאלות האלה, איזו החלטות מסוימות, כי אם השיבו את כל החומר הצבור להקומיסיה התמידית. חברי הקומיסיה מחויבים לעבד את כל החומר הזה, להכנס לישיבה שלשה חדשים לפני הקונגרס הגדול ולהציע את מסקנותיהם לפני חברי הועד הפּועל. ואז יבוא הדבר לפני הקונגרס. אמנם זאת החליטה הקומיסיה בדעה אחת, שהקרן הלאומית נועדה אך ורק לקנית קרקעות ודוקא בסוריא ופלשתינא, ויש לקוות, כי גם חברי הקונגרס הגדול לא יזוזו מההחלטה הזאת אף כמלוא השערה. הקרן הלאומית וגאולת הארץ צריכים להיות לשמות נרדפים. גם הקומיסיה התמידית לעניני הקולטורא באה בהצעות שונות לפי הקונגרס הקטן. ההצעה הכי נכבדה ביניהן היתה זו של הד“ר ווייצמן על דבר יסוד בית מדרש גבוה עברי. הרעיון על דבר יסוד בית מדרש גבוה נשמע בראשונה מפּי הפּרופיסור שפּירא ז”ל מהיידלברג, אך שנים רבות עברו ואיש לא זכר את הגרעין הנזרע, עד כי נמצאו לו גואלים חדשים בין אחדים מטובי צעירינו. אמת, כי הרעיון הזה עוד גם כעת לא יצא מגדר גרעין שנזרע, ובלי שום ספק יעברו עוד שנים רבות עד שיתבשל כל צרכו, אבל בשעה שיש מטפּלים בו נשקפת גם תקוה, כי ברבות הימים ילבש צורה ממשית. הצעירים הנזכרים הוציאו גם חוברת מיוחדה בשפת אשכנז מוקדשת לרעיון יסוד בית מדרש גבוה עברי. אבל כשם שמנהיג הציונים, בשעה שהוציא את מחברתו הראשונה “מדינת היהודים”, לא זכר את השם ארץ ישראל, כן, כפי הנראה, אינם מקפּידים הצעירים בעלי המחברת על דבר בית המדרש הגבוה בנוגע להמקום שבו יוסד. הד“ר ווייצמן ומר בובר מביעים את רצונם בשם הועד שנקבע לעיין בשאלה הזאת, ששאלת המקום לא תהי המכרעת בפתרון השאלה. כנגד זה קמו הד”ר פרבשטיין ומר אוסישקין, שלא הסכימו בשום אופן לברוא מעין שאלת “קפריסין” גם בענין יסוד בית המדרש הגבוה, ולבסוף נתקבלה החלטה כזו: “הקונגרס הווינאי דורש מאת הועד הפּועל לעשות כל מה שביכלתו ליסוד בית מדרש גבוה, אבל רק בפּלשתינא”. בטוחים אנחנו, כי עוד לא פעם ולא שתים תצוף השאלה הזאת, טרם שתמצא את פּתרונה, לפני הקונגרסים העתידים, ובטוחים אנחנו, כי הציונים שלאומיותם קודמת למדיניותם לא יותרו לעולם על זכיותיה של ארצנו ההיסטורית, לבנות דוקא על אדמתה את מקום המקלט הראשון לההשכלה העברית. אם יש מקום לחלוקי דעות בנוגע לשאלת קפריסין מנקודת המבט של “שערי ציון”, אין מן הראי שיהיו חלוקי דעות גם בדבר מקומו של בית המדרש העברי. אדמת שווייץ וכדומה לא תהפך לעולם ל“שערי ציון”, ובאופן היותר טוב יוכל להוסד על אדמה כזו בית מדרש גבוה בעד תלמידים עברים, אבל לא בית מדרש עברי. אין אנו רשאים לעצום את עינינו מראות את המצב הנורא, שבו נמצאים תלמידי ארצנו מבקרי בתי הספר הגבוהים השונים בחוץ לארץ. איני מדבר כעת על דבר מצבם החמרי של רוב התלמידים, המתאים כמעט למצב עמנו הכללי: חיים תלוים על בלימה, שנוסדו על היסוד הרעוע “לכו והתפּרנסו זה מזה” על ידי הקפות, הלואות וכדומה. הנני מדבר הפּעם על דבר המצב המוסרי שבו נמצאים תלמידינו בחוץ לארץ. לכו נא לברלין, לפּריז, לצוריך, לברן ועוד ותמצאו בכל אחת מהערים האלה קבוץ גדול של תלמידים עברים ילידי ארץ רוסיה, למדו נא היטב את חייהם הצבוריים של התלמידים האלה, תהו על קנקנם והסתכלו אל האידיאלים הזנים ומפרנסים את רוחם – לחנם תבקשו שם את המקור הלאומי, לחנם תבקשו שם את חמימות הרגש השליטה בתוך קבוץ של צעירים אחרים בני עם אחד. הרוב הגדול של התלמידים האלה לא לבד שהוא מתיחס בקרירות נוראה לכל קניני הרוח של העם העברי, כי אם מביט הוא בעיני בוז על אלה השבלים הבודדות המנסים להרים על נס את לאומיותם העברית. אמנם בכל הערים הנזכרות תמצאו גם אגודות עבריות ואפילו אגודות ציוניות, אבל מה מך ערכן לעומת האגודות הרבות והמרובות בחברים שנוסדו על בססים אחרים לגמרי, שאין להם כל שייכות לא להיהדות המפשטת ולא לעם היהודים הממשי. ומאות התלמידות? יחוסן לעמן ידוע מכבר ואין צריך לאמר שהן נגררות תמיד אחרי הרוב. כן הדבר, נחוץ בית מדרש גבוה בעד תלמידינו ותלמידותינו, אבל לא על אדמת נכר תפרח התחיה. יש לנו במדינות שונות בתי ספר בינונים עברים, וספק גדול הוא אם בני הנעורים הגומרים את חוק למודיהם בבתי הספר האלה עולים בחבתם ובמסירתם לעמם על חבריהם שבקרו בתי ספר כלליים. והיה בבואנו ליסד בית מדרש עברי חדש, מחויבים אנחנו למצוא בעדו מקום שאוירו לא הרעל על ידי הדעות הנפסדות שהכו כבר שורש בחיי דורנו הצעיר, ומקום כזה רק אחד הוא בכל אפסי תבל, הלא הוא המקום שממנו מצפּים אנחנו לפדות נפשנו, להגאולה השלמה. ________ להקונגרס הקטן הווינאי היתה סמוכה בזמן האספה של חובבי ציון האודיסאית, ולא רק סמוכה בזמן, כי אם גם בהרוח ששרר בין חברי האספה ושהטביע את חותמו כמעט על כל ההחלטות שנתקבלו בהאספה הזאת. צריך להודות, כי מיום שהתפּשטה הציוניות ירד בעיני רבים ערכה של חבת ציון הקודמת לה בזמן, חבת ציון הישנה חדלה מרכוש לה נפשות חדשות ותעמוד על עמדה, ובמשך הזמן הופיעו גם ציונים כאלה שהתיחסו בשלילה לפעולות הועד האודיסאי. הציונים האלה חשבו בתמימותם, כי לוא לא באה לעולם חבת ציון הישנה, כי אז היתה הציוניות המדינית מקדימה לבוא, ובכן מצאו, כי חבת ציון בצורתה הישנה מעכבת במדה ידועה את הגאולה האמתית. הציונים האלה לא ידעו את החובבים הראשונים ולא תכנו את הרוח שהניע את גלגלי החבה לציון בתקופת התגלמותה הראשונה. הציונים האלה היו פנים חדשות לגמרי בעולם העברי ובראותם את התולדות לא טרחו לחקור אחרי הסבות שהולידו אותן. מספּרים על כפרי אחד שהעתיק את דירתו לכרך גדול. ישיבת הכרכים מצאה חן בעיניו, ובין יתר המעלות שהיה מונה להכרך על הכפר מצא גם מעלה זו: "ראו נא – היה אומר – מה בין ישיבת כפר לישיבת כרך: בני יעקב בלה בכפר שתים עשרה שנה רצופות ולא זכה להעשות “בר-מצוה”, ושבתו בכרך אך זה שנה ומשהו וכבר הרי הוא “בר-מצוה”. משפּט הציונים החדשים על דבר חבת ציון הישנה מזכיר בקירוב את משפּטו של הכפרי הזה. הציוניות כיום הזה היא חבת ציון הישנה שהגיעה לשנות “בר-מצוה”. חוקר אחד אמר, כי המחשבה היא הדבור בלחש והדבור הוא המחשבה בקול רם, וגם אנחנו לא נשגה במשפּטנו אם נאמר, כי חבת-ציון הישנה היא הציוניות בלחש, והציוניות – חבת ציון בקול רם. אבל את האמת הפּשוטה הזאת ידעו רק יחידי סגולה, רק האנשים המעטים שנמנו על טובי החובבים הישנים ושנתנו ידם להציוניות. והאנשים המעטים האלה עזרו הרבה לזה, שלא תהי תהום רובצת בין החובבים ובין הציונים. המה ידעו, כי שתי התנועות האלה, או יותר נכון – התנועה האחת בשתי צורותיה, הולכות ממקום אחד, כי רעיון אחד מחיה אותן, ובכן צריכות הן להיות מתאימות גם בשאיפותיהן. האנשים המעטים האלה היו הראשונים שבנו את הגשר בין הציונים ובין חברת התמיכה האודיסאית על ידי ההחלטה שנתקבלה באספה המינסקית, שמעתה מוטל החוב על הציונים להיות לעזר איש איש ממקומו להחברה האודיסאית ולהרבות את הכנסותיה. והאנשים האלה היו גם רוח החיה בעבודת האספה האודיסאית. האספה הזאת החליטה להביא לידי התאמה פעולת מורשי חברת התמיכה עם פּעולותם של מורשי הקונגרס הגליליים, ומלבד זאת קבל על עצמו הועד האודיסאי בכל פּעם ופעם מדי בואו לעשות איזה דבר נכבד בארץ ישראל לטכס עצה עם חמשה מורשי הקונגרס, שהם נבחרים למטרה זו על ידי יתר חבריהם המורשים, וכן להתקרב בכלל אל מורשי הציונים ולמצוא ביחד שעת הכושר להשתדל בדבר שינוי תקנות החברה ולהרחיב על ידי זה את חוג פּעולותיה. ומצד השני עשו אחדים ממורשי הקונגרס הנחות לשטת חברת התמיכה, וביחוד בדבר השאלה על דבר קנית קרקעות על ידי אנשים פּרטים. אמת, כי המורשים האלה לא ותרו על היסוד העיקרי שהונח בהקרן הלאומית, והוא: גאולת הארץ על חשבון הלאום ובעד הלאום, אבל הודו, כי לפי מצב הענינים בהוה, מן הנחוץ לברוא איזה מוסד חדש, שיהיה לסיוע לאנשים פּרטיים גם בבואם לרכוש להם נחלה בארץ ישראל בתור קנין פּרטי. וטוב עשתה האספה האודיסאית שלא השפּעה מהפּרינציפּים המרחפים לעת עתה בעולם האצילות, והיה כי תקרב בזמן מן הזמנים שעת גאולת הארץ הלאומית על חשבון הקרן הלאומית, הלא נקל יהיה לגאול את חלקי אדמה מידי היהודים מאשר מידי הפּלחים הערבים. לא פחות מההחלטה הזאת נכבדה היא גם ההחלטה על דבר הכשרת הדור בארץ ישראל גופא. עד כה צמצמה חברת התמיכה את עיקר פּעולותיה אך בהושיטה יד עזר לקולוניסטים, להיטיב כפי האפשר את מצבם החמרי, אבל עניות ודלות היו פעולותיה במקצוע המוסרי של חיי המושבות. כעת החליטה האספה, שחברת התמיכה תבוא מהיום והלאה רק לעזרת המוסדות הצבוריים של בני המושבות ורק בחלק ידוע מהכנסותיה, ותחת זה מחויבת היא להקדיש עד שלשים אחוזים למאה מהכנסותיה לעניני הלמוד והחנוך בארץ ישראל. חברת התמיכה רשאית לקבל למטרת הטבת מצב החנוך תמיכת כסף גם מחברות אחרות – רק לא מחברת כל ישראל חברים הפּריזית – ובלבד בתנאי מפורש, שאין הרשות להחברות האלה להתערב בעניני בתי הספר (הועד הפּועל הציוני אינו משועבד להתנאי הזה). עוד מביעה האספה את רצונה, שהועד האודיסאי ייסד קרן קימת לזכרו של הד"ר פּינסקר על חשבון נדבות פּרטיות למטרה הזאת. מחציתה של הקרן הקימת צריך הועד להוציא על הצרכים התמידיים של בתי הספר בארץ ישראל ומחציתה השנית תהי מונחת עד שתבוא שעה מוכשרת ליסד איזה בית מדרש לאומי גבוה בארץ ישראל. הנה כי כן רואים אנחנו, כי הדאגה על דבר הטבת מצב החנוך של הדור הצעיר בארץ ישראל תפס מקום נכבד בהחלטות האספה האודיסאית. רחוקים אנחנו מהאמין, כי הכנסות החברה תרבינה במהרה לפי ההחלטות, ויודעים אנחנו את הכנסות החברה בהוה, כי אך מעטות הנה ואין די בהן למלאות אף חלק אחד מכל הצרכים הרשומים מעלה, ובכל זאת חלילה לנו להקטין את ערכן של ההחלטות: גם הנהר השואן והמכה גלים מפכה ממעין ההולך לאט. _________ הספרות, כידוע, היא בבואתה של החיים, ואי אפשר שתהי הספרות “קופאת על שמריה” בשעה שהחיים מלאים שאון ותנועה, אבל כשם שחיינו מלאים לעת עתה שאון אך לרגל ההצעות והכנות הרבות, כך הננו רואים גם בספרותנו תנועה של הכנות. בעלי “אחיאסף” הוציאו קול קורא להתעוררות בדבר “אוצר היהדות”. אחד מטובי סופרינו טרוד ביסוד “אגודת סופרים” עברים, ובווארשא ובפּטרבורג מתעתדים להוציא עוד עתונים חדשים בעברית וזרגונית. באלה הימים – כך פּונים מנהיגי “אחיאסף” להסופרים והקוראים – תמלאנה שמונה שנים למן העת שנודעה בקהל ישראל ההצעה הנכבדה, שתוצאותיה רבות ונכבדות להפצת דעת חכמת ישראל לכלליה ונדריה, סעיפיה וענפיה, בין כל בני עמנו שרכשו להם מילדותם תורת בית רב בלשון ישראל הלאומיות – בלשון העברית. ההצעה הזאת הורו והוגו אז כמעט בזמן אחד שני סופרים במזרח ובמערב, והיא: להוציא ספר גדל, שיהיה מאיר נתיב לרובי הקוראים המשכילים והמעיינים ועם זה גם כלי שרת לחכמים וסופרים בכל עניני היהדות. כולנו זוכרים עוד את הרעש, שהטילה בשעתה ההצעה בדבר “אוצר היהדות” בספרותנו היומית, ואת הוכוחים שהתלקחו לרגל ההצעה הזאת. מדי יום ביומו כמעט הביאו לנו עתונינו העברים מאמרים על גבי מאמרים, עצות על גבי עצות, עד כי מרוב העצות נדחתה ההצעה בעצמה, ויהי גורל שאלת “אוצר היהדות” כגורל יתר “השאלות הנכבדות” העולות לפרקים על שלחן הסופרים ויורדות ממנו כלעומת שעלו: הסופרים שוברים צמאם הספרותי, מטיילים ארוכות וקצרות, והענין תם מאליו. אמנם רעיון שנקבר בחסדם של סופרים קברנים אינו נאבד לעולם, ובשעת הכושר הוא קם מן המתים ועולה מקברו. ואי אפשר היה שלא תעלה הפּעם ההצעה הנשכחת בדבר “אוצר היהדות”, בשעה שכל פּה מדבר על דבר תחיה, בשעה שמיום ליום מתרבה מספּר השואפים לקבוץ נדחים. חפצים אנו להאמין, כי אחרי אשר כבר התגלם הרעיון על דבר הוצאת “אוצר היהדות” בצורה מוחשית באמריקה, ואחרי אשר בעלי “אחיאסף” פּנו לכל אוהבי ספרותנו בקול הקורא שלהם בדבר אוצר היהדות העברי, נזכה במהרה גם להתגלמותה של הצעת בעלי “אחיאסף”, אם אך לא תרפּינה ידי העוסקים על ידי האימה היתרה שאחדים מטובי סופרינו מטילים עליהם, בבואם להוכיח את דלות כחותינו הספרותיים. הספקנות בכלל היא אםכל חקירה, על ידה נבנו שטות פילוסופיות שונות, אבל הספקנות המופרזת בחיית מביאה לידי יאוש, והיאוש – לידי בטלה… היו ימים ורבו הוכוחים על דבר מהותו של העם העברי עצמו. חוקרים וסופרים רבו והתוכחו אם יש לנו המשפּט לקרוא אותו בשם עם, ואולי אין לפנינו כל עם, כי אם קבוץ של אנשים שיש להם אך אחדות דתית. החוקרים התפּלפּלו, הסופרים כתבו מה שכתבו – והחיים באים ומטפחים על פּניהם: הד"ר הרצל, מכס נורדוי, זנגוויל וכדומה מעבר מזה, הרבנים מלידא, מספצקין וכדומה מצד השני, המדיניים והקולטוריים, הפרקציה העממית והמזרחי – לא היו מתחברים לעולם לשם אחדות דתית, ובכל זאת הנה התחברו. וכה הלכה לה לעולמה השאלה על דבר מהותו של עמנו, ואך קולות בודדים נשמעים עוד לפעמים בשאלה הזאת זעיר שם זעיר שם, כקולות העולם מארץ רפאים. אחרי השאלה על דבר מהותו של העם נגררה שאלת השפה. עוד הפּעם באו חוקרים וסופרים ודנו בכובד ראש, אם מותר לתת את מקום השפה העברית בין השפות החיות, או נצרך לחצוב לה קבר בין השפות שכבר עברו ובטלו מן העולם. גם פּה באו החיים וטפחו על פני החוקרים. יכולים אנו לדון על ספרותנו בעת האחרונה מאיזה צד שאנו רוצים, אבל מחויבים אנו להיות לכל הפּחות מודים במקצת, ששפה מתה אינה עלולה להוליד שירים כהשיר “מתי מדבר” של משוררנו ביאליק. בחרתי לי את השיר הזה לדוגמא, מפני שהוא בעיני כמופת חותך על הרוח החי והחזק המפעם בשפתנו, יותר מאלף מאמרים פילולוגיים המוקדשים לפתרון השאלה הזאת. אחרי שתי השאלות הקודמות, שאלת העם והשפה, נולדה לנו שאלה שלישית, והיא שאלת הספרות, כלומר אפילו אלה המודים, כי יש לנו עם חי ושפה חיה, מרבים להתוכח בדבר ערכה של ספרותנו. האחד מוצא בה סימני מקוריות יותר מכפי השיעור הנחוץ כדי להחליט שיש בה רוח חיים, והשני מוצא, כי לא לבד שאין לנו סופרים בעלי “כשרונות מקוריים, כי אם גם פּועלים ספרותיים הגונים מעטים בתוכנו מאד”, ובכן אינה כדאית ספרותנו שהשם ספרות יקרא עליה. זוהי מחלוקת של סופרים, והקורא עומד מן הצד, מתבונן ומשתאה ואינו יודע לדברי מי מהסופרים לתת משפּט הבכורה. אמנם כל הוכוחים והחקירות האלה מוכיחות רק שאנחנו נמצאים במצב מוזר. הן לוא לא היתה כל שאלה בדבר מהותו של עמנו, לוא לא היתה נבדלת שפתנו מכל השפות החיות האחרות ולוא היתה לנו ספרות מקורית ורחבה כספרות כל העמים החיים על אדמתם – הלא אז היינו לעם בלי שאלות, כומר העדר השאלות האלה היה מוכיח, כי חיים אנו חיים טבעים, והלא אי אפשר שבשעה שהחיים בעצמם אינם הולכים כסדרם, בשעה שהם מלאים הפכים, מעצורים ומכשולים, שבשעה כזו תתפתח בדרך טבעית השפה והמקוריות הספרותית. בשעה כזו יש לנו אך אמצעי אחד, והוא: לעורר בקרבנו את השאיפה לתחיה, לחזק את הרצון, וממילא יבוא הכל לידי התגלמות. לוא התעוררה, למשל, השאלה, אם יש בנו הכשרון לגדל שרי מלחמה גדולים, היינו משיבים בודאי בשלילה, ובעלי היאוש שבנו היו באים לידי מסקנא, שעם ישראל אבד את הכשרון לגדל אנשים כאלה, אבל החיים באו והראו לנו איש עברי נמנה לשר מלחמה באיטליה, והאם אין זה אות, כי לא עם ישראל הוא משולל הכשרון לגדל שרי מלחמה גדולים, כי אם חייו הדלים אינם מסוגלים להכשיר את המצב בעד אנשים כאלה, מפּני שאין להם לעת עתה צורך בהם. כמחזה הזה נחזה גם בספרותנו. כמה סופרים עברים רועים בשדה אחר, כמה סופרים עברים מקוריים וגאונים קמו לנו בדור האחרון, אבל המה השתמשו בשפות אחרות. האין מוכח מזה, כי לא המקוריות יבשה בתוכנו, כי אם חיינו הדלים גרמו שכבירי הרוח שלנו לא מצאו כר נרחב לעבודתם בתוך עמם, ובכן הלכו לבקש מקום לעבודתם באשר ימצאו. העשירו את החיים ותעשר השפה ותעשר הספרות ולא יהיה מקום לספקות ויאוש. הן עד כה לא זכינו עוד למצב כזה, שכל סופר המקדיש חייו לספרות העברית יוכל לנהל את ביתו לכל הפּחות בלחם לפי הטף, ואם ספרותנו אינה מענקת אף לחם צר ומים לחץ, מאין יבוא החשק לאלפי צעירינו לחיות על הספרות העברית? ימי הבינים אינם מוכיחים כלום. תנאי החיים היו אז אחרים לגמרי. המלומדים הסתפּקו בכף של חרובין והפילוסופים החיו את נפשם בלטישת אבנים. כעת נשתנו העתים ונשתנו גם תביעות החיים. המלומדים חפצים לחיות בכבוד, הפילוסופים דורשים מעל הקתדראות ומקבלים שכר הגון, והסופרים המקוריים מוכרים את פּרי עטם בכסף מלא… כן, החיים נשתנו, ואי אפשר לנו למוד את החיים ההוים בקנה המדה של ימי הבינים. בעלי “אחיאסף” היו הראשונים שחדלו מלהשתמש בעבודת הסופרים בחנם, אך לשם כבוד בעלמא, כמו שהיו נוהגים עד אז, ובזה הועילו הרבה, שכבר יש לנו סופרים עברים אחדים החיים על עטם העברי, ואין כל ספק כי כשיקרבו בעלי “אחיאסף” להוצאת “אוצר היהדות”, יבראו בזה טפּוס אחר של סופרים צעירים, של סופרים שיקדישו לעבודתם הספרותית לא אך שעותיהם הפּנויות מעבודה אחרת, שעות שאינן לא יום ולא לילה, כי אם את כל זמנם. הסופרים האלה יהיו אנוסים לפי רגל המלאכה אשר לפניהם לרכוש להם לאט לאט גם ידיעות עמוקות איש איש במקצוע שיעבוד בו. התיאבון לאכול בא בשעת האוכל, כפתגם הצרפתי, והיכולת לעבוד מתפתחת בשעת העבודה, אבל אין השכינה שורה מתוך עצבות ומתוך מרה שחורה. בשאלת מה ומה היא ספרותנו קשורה השאלה מי ומי המה סופרינו. השאלה האחרונה התעוררה לרגל הצעתו של הסופר הנכבד מרדכי בן הלל הכהן בדבר יסוד אגודת סופרים. כפי שנראה מהמודעה השניה על דבר האגודה שנדפסה ב“הצפירה” (גליון 245, ש"ז), רבים מה“מושכים בשבט סופר” אינם נכנסים לתוך האגודה העומדת להוסד, לא מפּני שאינם מסכימים לנחיצותה, כי אם מאשר אינם יכולים לפתור את השאלה, אם יש להם הרשות להקרא בשם סופרים או לא. “רבים השואלים אותי: מי נכנס להחברה, למי יאמר סופר עברי, אשר לו הזכות לבוא במספּר חברי האגודה… השואלים המה, על פּי הרוב, הסופרים הצעירים, החפצים לדעת אם כבר רכשו להם במעט עבודתם על שדה ספרותנו זכות סופרים עברים”. כאילו השם סופר תלוי בכמות העבודה, במספּר הגליונות או השורות שזכה לראות צעיר זה או פּלוני יוצא “מתחת מכבש הדפוס”. אמנם גם שאלה כזאת יכולה להתעורר רק אצלנו, שמספּר הסופרים המקריים עולה בתוכנו רבות פּעמים על מספּר סופרינו התמידים, שספרותם היא אומנתם. מיסד אגודת הסופרים אינו עושה כל גדר בפני הרוצים להכנס להאגודה: “אנכי מביא עתה אל האגודה את כל סופר עברי המפרסם בדפוס את רחשי לבו מבלי חקור ודרוש אם מעט ואם הרבה כתב… ימים יבואו ואגודתנו תתכונן, אז אולי תציב לה ציונים ותחוקק לה חוקים אשר על פּיהם תקרב ותרחק חברים חדשים”. נקוה נא, כי לכשתתכונן האוגדה לא תהיה לה אך הכמות לקנה מדה, כאשר תבוא לברר את מי לרחק ואת מי לקרב. IX (עצירת הגשמים ורבוי הגשמים. העתונים החדשים בעברית ובזרגון. ההתאוננות המופרזת על דבר חסרון קוראים. ספרות אחת שהיא שתים, שלש וארבע. שפת הגלות והאיסטניסים שבנו. שאלת החנוך העברי. האספה הפּטרבורגית של חברת מפיצי השכלה. שאלת החדרים. פּטרבורג ואודיסא. שלש כתות שהן שתים. עולם הפוך מדומה. איסור הנגיעה מפּני הקדושה. עם שלם ונשמה שלמה). על זכרוני עולה תמונה נשכחה מימי נעורי ומאחת מערי-התחום הקטנות. עברו המועדים: חג האביב עם הנועם הרך השפוך עליו וחג השבועות עם הדר גאונו. הגדולים שבים איש איש לעבודתו ולפעלו והנערים מתעתדים לבלות את ימי הקיץ ב“חדריהם” הצרים יום אחר יום, מן הבוקר עד הערב. הכל כדאשתקד. אין דבר יוצא מן הגדר, שיפריע את הסדר בחיי החול השוררים מסביב. אבל לאט לאט הופרעה המנוחה. השמש של בית הכנסת, שהיה חוכר גן של ירקות בקצה העיר, החל להתאונן, תחלה בלחש ואחר-כך בקול רם, על דבר עצירת הגשמים, ואחריו החרו החזיקו עוד אנשים אחדים, שלחמם היה נמצא מאת האכרים ובעלי האחוזות. לראשונה היתה עצירת הגשמים לשיחה רק ל“הותיקין”, שאינם עומדים להתפלל, אלא אם כן מלאו שעה שלמה בשיחה בטלה על כל הענינים העומדים ברומו של עולם, ולבסוף תפסה השאלה הזאת את מקומה הראוי לה בחיי כל בני העיר וכל השאלות האחרות נדחו מפניה. אפילו המלמדים היותר קשים, שלא הניחו מעולם לתלמידיהם לצאת מפתח החדר לשאוף מעט רוח באו גם המה לידי התרשלות, והתלמידים היו יוצאים זה אחר זה לרגעים החוצה, עושים את ידם האחת כשפופרת ומסתכלים בפני השמים, אולי ימצאו בקצה האופק לכל הפחות “עב קטנה ככף איש”. כל אחד מהם היה רוצה להיות הראשון לבשורה. הימים עוברים והקב"ה מוציא בכל יום חמה מנרתיקה, היום בוער כתנור, וגשם אין… הימים עוברים וכח הסבל כשל. אז החליטו כל ראשי העדה בהסכמת הרב דמתא, כי לא עת לחשות היא, כי כבר הגיעה השעה להשתמש באמצעים חריפים, – וגזרו תענית של צבור עם אמירת סליחות, כנהוג, ואמירת התפלה המיוחדת לעצירת גשמים היתה לתפלה קבועה מדי יום ביומו. לסוף ירדו גשמים לעולם… אבל הגשם לא ירד כגשם נדבות, טפות טפות זו אחר זו, כי אם נהפך למטר עז וסוחף, והקולות והברקים לא חדלו. אמנם אך יום ולילה אחד ירד הגשם, האדמה הצמאה לא רותה עוד למדי, תבואות השדה אך זה החלו לשוב לתחיה, ובכל את נבהלו רבים מפני הקולות והברקים, ודחופים ומבוהלים באו לבית הכנסת כל “הותיקין”, והשמש חוכר גן הירקות בראשם, ויחליפו על דעת עצמם את התפלה לעצירת הגשמים בהתפלה לרבוי הגשמים, וכשם שהתפללו אתמול בלב נשבר ונדכה על דבר מעוט הטובה, כן התפללו היום גם כן בלב נשבר ונדכה על דבר רבוי הטובה. וכך היו אומרים. “רבונו של עולם… השפעת עלינו רוב טובה ואין אנו יכולים לקבל!” מעין תפלה כזו אנו שומעים כעת בספרותנו. בסוף השנה שעברה נתקבלו כמעט בבת אחת שלשה רשיונות להוצאת עתונים חדשים, שנים בשפת עבר ואחד בשפת ז’רגון, והנה חרד כל הקהל העברי, וכבר החלו לדבר על רבוי הטובה ולהטיל ספק, אם נעצור כח לקבל את שפע-הספרות, שירד עלינו במדה גדושה כזו. והאם אין אנו דומים לאלה ה“ותיקין”, שהקדימו להתפלל על דבר רבוי הגשמים יען כי חרדו מפני הקולות והברקים?… הן במה שנוגע להספרות היומית והתקופית שנות בצורת היו לנו זה כמה שנים. כמה מיליונים נפשות הסתפקו או, יותר נכון, היו אנוסים להסתפק בטפותיהם של שני העתונים העברים, שהיו המשפיעים היחידים על דעת הקהל הגדול במשך עשרות בשנים. וצריכים אנו להודות, כי המצב המשונה הזה, שספרותנו היומית נתנה כמעט בחכירה לשני מולי“ם, לא פעל לטובה על התפתחותה של הספרות הזאת. סוד גלוי הוא, כי משנות התשעים למאה שעברה השתמטו בחירי סופרינו מן הספרות היומית, ורק לעתים רחוקות, בשעת הדחק, התירו לעצמם להשמיע את קולם מעל הבמה הספרותית הזאת. ככה הלכה השפעתה של ספרותנו היומית הלך ודלה עד היום הזה, ותחת אשר אצל העמים האחרים, נוטלת הספרות היומית בכל הנוגע להכשרת דעת הקהל חלק בראש, הנה אצלנו היה רשומה ניכר אך במדה מועטת. הספרות היומית אינה צריכה רק להתפרנס מן החיים, אלא צריכה היא במדה כזו גם לפרנס את החיים. מעבר אחד היא באה בתור “מאסף” לכל המחנות וקולטת לתוכה את כל הזרמים השונים של החיים, ומעבר השני היא בבחינת מורה דרך, “חלוץ” העובר לפני החיים. הנחיצות בספרות יומית בריאה ושלמה כזו מורגשת זה כבר, ורוצים אנו לקוות, שהמולי”ם החדשים ידעו את אשר לפניהם, שיבינו לא אך לרדת לטעמו של ההמון הגדול, אלא גם לרומם את ההמון הגדול עד גבהו של הטעם הרצוי. השתתפות רבים מחובבי ספרותנו בהונם והשתתפותם של טובי סופרינו בפרי עטם בהעתונים החדשים, נותנות לנו ערובה נכונה, כי לא נבוש משברנו, ומראש נוכל לאמר, כי אם קנאת סופרים תרבה חכמה, הנה קנאת מולי"ם תרבה השתכללות הספרות, ורק אל ההשתכללות הזאת יתפלל הקורא. גם ההתאוננות המופרזת, הנשמעת לפעמים בספרותנו על דבר אי-התכשרותו של הדור, על דבר חסרון קוראים, שמהם תוכל להבנות ספרות משוכללת בעולמנו הקטן – גם התאוננות זו אינה צודקת לפי דעתי. המתאוננים מראים באצבע על “הדור”, שנאסף בלא עתו, על “השלח”, שעד עכשיו קשה היה לו להיות “חי נושא את עצמו” וכדומה, ועל פי המקרים המעציבים הללו הם מוציאים משפט, שהוא מביא לידי יאוש גמור. אבל – אנו צריכים לזכור תמיד, כי, מדי בואנו להעריך את ערכו של מחזה כזה, מחויבים אנחנו להשוותו אל מחזות-החיים האחרים הדומים לו ולהוציא משפט רק על ידי השואה כזו. נקח נא, לדוגמא, את הספרות התקופית הרוסית, ומה נחזה בה? עתונים כה“ניוואַ” וכדומה יש להם חותמים למאות אלפים, והמולי“ם מרבים לפעמים בתשורות של חנם, העולות במחירן פי שנים ושלשה על מחיר העתון עצמו. הירחונים הבינונים, הנותנים לקוראיהם, יחד עם החומר הצריך עיון, גם די חומר לקריאה קלה, מונים את חותמיהם אך לאלפים, והירחונים המדעיים והמדעיים למחצה אינם עולם כמעט במספר חותמיהם על “השלח”, “הדור” וכדומה. ואם נקח את המספר הדל של היהודים ברוסיה לעומת המספר הגדול של העם הרוסי, אם נשוה את מצבו של המון הקוראים העברים לעומת מצבם של הקוראים הרוסים, אם נכניס לחשבוננו גם את העובדה, כי בשעה שספרות כל עם מקפת את כל צדדי החיים של העם, עוסקת ספרותו אך ורק בהצד העברי שבחיינו – אז נבוא לידי החלטה, כי מורידים אנחנו דמעות יותר מדי. גם אצל העמים, החיים חיים טבעיים ואינם פוגשים מעצורים על דרך התפתחותם, מתפרנסת הספרות המדעית והמדעית למחצה לא רק על חשבון הקוראים-החותמים, כי אם גם על חשבון מוסדות של הממשלה או של חברות פרטיות, התומכות בה ביד רחבה. כל הממשלות מוציאות מדי שנה בשנה הון עצום כדי להאדיר את הספרות המדעית, ואנחנו רואים, כי ספרותנו תתפתח בלי כל עזר וסיוע מצדנו אנו. התשורה האחת, שמולינ”ו נותנים לחותמיהם, היא הבטחתם בראשית כל שנה, שמהיום והלאה יודפס העתון על נייר בלתי מחוק ובאותיות חדשות, והשתתפות כל הקהל הגדול של חובבי ספרותנו במשך עשרים השנים האחרונות הגיעה אולי עד לאיזו עשרות אלפים רובל, ואחרי כל אלה מתאוננים אנו על דלותה של ספרותנו, ומתלוננים כי פיתום ורעמסס עוד לא נבנו… ההתאוננות הזאת דומה היא להתאוננותה של רבים מן הציונים החדשים: זה כבר עברו חמש שנות עבודה, כבר יש לנו בנק ואוצר לאומי, ואחרי כל אלה נמצאת עוד אדמת ישראל ביד בן האמה… רב לנו להתאונן. לא על ידי דמעות תבנה הריסותנו. ננסים אנחנו, וכל פעולותינו אך זרת גבהן וזרת רחבן. ניצוץ נשמתן של תרי כנען הראשונים נכנסה בנו. מכל עבר אנו רואים רק ערים בצורות, רק ילידי ענק מן הנפילים, עד כי… “ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם”… תפולנה נא עשרים שנות העבודה, תהיינה נא בעינינו לא כנסיון היסטורי, שאם לא עלה יפה מרפה הוא את ידינו, כי אם כנסיון לנסיון, כאתחלתא דגאולה. נבואה נא לידי הכרה גמורה, שאי אפשר לעם שלם להסתפק ביחידים יוצאים מן הכלל, המקדישים מעט מעתותיהם ומשחדים מעט מכחותיהם לטובת הספרות; נבוא לידי הכרה, כי בבקשנו מאת אנשים חדשים להשתתף באיזה מפעל ספרותי, לא נדבות אנחנו מבקשים בעד איזו אלמנה חיה או עגונה, שהלך בעלה למדינת הים, אלא דורשים אנחנו מאת כל מי שעוד לא עמם הרגש העממי בלבו, שישלם לכל הפחות חלק קטן ממה שהוא חייב לעמו. לא ספרותנו פשטה את הרגל, אלא חובבי ספרותנו או אלה המתפארים להיות חובביה. ישלמו נא כאשר ישלמו חובבי הספרות אצל העמים האחרים, ואז יזכו לשמוח בבנינה תחת להוריד דמעות על חורבנה. זהו היחס הבריא, שצריך להיות שורר בעולמנו בנוגע לספרותנו. אבל עולמנו, כידוע, אינו “מעור אחד”, כי אם מלא הוא טלאין וטלאין על גבי טלאין, וספרותנו גם היא, בהיותה בבואה של חיינו, אינה עשויה חטיבה אחת. ספרות סתם אין לנו, אבל יש לנו ספרות אחת שהיא שתים או גם שלש או גם ארבע… יש לנו ספרות עברית, ויש לנו ספרות היהדות, ויש לנו ספרות של יהודים בלשונות שונות, ובתוכן גם בשפת ז’רגון. מובן מאליו, כי היחס בנוגע לספרותנו, שדברנו עליו לעיל, חל הוא רק על ספרותנו העיקרית, כלומר על הספרות העברית. בעד קיומה והתפתחותה של ספרותנו העברית מחויבים אנחנו לעבוד עד שידנו מגעת, מה שאין כן בנוגע לספרותנו בלשונות זרות, ואף שפת ז’רגון בכלל. הספרות הז’רגונית היא ילידת ההכרח ונובעת היא מתביעות החיים שבכל יום, מתביעות החיים שבשוק. מפני זה אין אנו מחויבים לעזור להתפתחותה באופן מלאכותי, אבל מעבר השני אין אנו בני חורין לעזבה לנפשה בידי אלה המסוגלים לנוול אותה עוד יותר. אמת כי הספרות הזאת לא ראתה מעולם את הדר הכרמל והשרון ובמי הירדן לא טבלה את עצמה; אמת כי הספרות הזאת היא תוצאת הגלות החשכה והמרה ולעולם לא תהיה לנו לספרות העבר, אף אם תבוא בשנים כהנה וכהנה, כמו שלא תהיה לנו לעולם לספרות העתיד. במקום שאנו מגיעים בדמיוננו לקץ גלותנו, שמה מגיעים אנחנו גם לקצה של הספרות הז’רגונית – אבל אחרי כל אלה אי אפשר לכחש, כי היא עצם מעצמנו ובשר מבשרנו… האיסטניסים שבנו מביטים על הספרות הזאת מגבוה ואינם רוצים לרדת ממרום שבתם אפילו כדי להסתכל בפניה. והם, האיסטניסים, מתיחסים בבוז לשפה משונה שאין לה עד היום אפילו ספר אחד של דקדוק, ושוכחים לגמרי, שהשפה היא אך העתקתם של החיים עצמם, ואם החיים מלאים הפכים על כל צעד ושעל, עוד יותר, אם החיים בעצמם יוצאים מן הכלל, – הלא אי אפשר שיבראו מתוכם שפה מנופה ומלוטשת. החיים מקולקלים, החיים כעורים, והשפה מה כי ילינו עליה? ובשנים האחרונות הלא הופיעו גם בשדה הספרות הז’רגונית סופרים, שהוכיחו לעיני כל, עד כמה מסוגלת גם שפת ז’רגון לתאר בה לא אך את צללי החיים, אלא גם את החיים המלאים עם כל גווניהם, עם כל מה שנעשה ברחוב ובבית ובתוך הנפש ההומיה והסוערת פנימה. מראשית שנת האזרחים הנוכחית החל להופיע בפּטרבורג עתון יומי זרגוני חדש, והנה עוד הפּעם התלקחה המריבה על דבר שאלת השפות, ואחדים, שכוונתם האמתית בולטת יותר מדי, התכסו גם המה באפר חבתם ל“השרידה היחידה” והחלו, כדרכם, לעפּר בעפר לעומת שפת זרגון, שסוף סוף משתמש בה החלק היותר גדול של עמנו. אמנם ידעו נא מתנגדי הזרגון הקיצונים, כי בארצות המערב לא שפתנו העתיקה היא שנבנתה מחורבנה של השפה הזרגונית. ידעו נא המתנגדים האלה, כי יוכל להיות שעתיד הוא הזרגון שישתכח מישראל גם פּה במדינתנו, אבל ספק גדול הוא אם ירבה אז מספּר היודעים עברית… נחוץ לעקור את הרע עם השורש. הרופא צריך לחקור אחרי מקור המחלה. אחרי סבתה העיקרית, ואינו רשאי להסתפּק אך במלחמה, שהוא נלחם נגד תוצאות המחלה הבולטות. בחיינו אנו – כבר באנו כולנו לידי השקפה אחת – יש שורש אחד פּורה ראש ולענה, וכל עמלנו לטובת התפּתחות ספרותנו יהיה לריק, אם אך לא נעקור את השורש הזה. עתידו של כל עם תלוי בחנוכו של הדור הצעיר, מפתחות העתיד נמצאים בידי בני הנעורים, וכל זמן שלא יעלה בידנו לשנות את פּני החנוך המקולקל בבתי הספר של העם, כל זמן שנעסוק בהגדולים ונסב עינינו מן “התינוקות של בית רבן שלא חטאו”, מזה החומר הרך, שפּושט צורה ולובש צורה, הכל לפי המחנך והסביבה, – עד העת ההיא אי אפשר לנו לקוות, שפּעולותינו בעד תחית עמנו תהיינה פּעולות של קימא. הפּסיכולוג המצוין וילים דשיימס אומר במקום אחד בספרו: “שיחות עם המורים על דבר הפּסיכולוגיה”, שכל בני האדם, ואפילו היותר חפשים בדעות, סוף סוף מחזיקים הם בנושנות בכל הנוגע למושגים, שבראו להם בימי הילדות והבחרות. “מי מאתנו – כה אמה וילים דשיימס – לא נסה להתוכח עם אנשים באים בימים. אנחנו הכרענו אותם באותותינו ובראיותינו, הכרחנו אותם להודות למשפּטינו ההגיונים, וכעבור שבוע ימים מצאנו, כי עומדים הם על דעתם הישנה, כאילו מעולם לא נגענו בהשאלה שהתוכחנו עליה”. “אמנם קונסרבטיזמוס כזה נולד בכל אחד מאתנו בזמן הרבה יותר מוקדם מכפי שאנו חושבים. כמעט שפּחד יאחזני להגיד זאת, אבל חושב אני, כי אצל רוב בני אדם נולד הקונסרבטיזמוס הזה בשנת העשרים וחמש לשנות חייהם”. דור המדבר היה זוכר תמיד את הבצלים ואת הקישואים, ואף בידי מנהיג כמשה לא עלה להכניסו אל הארץ… דור חדש נחוץ לנו, דור שלם בגופו ושלם בנשמתו. בתי ספר חדשים נחוצים לנו, בתי ספר שלמים ומתוקנים, מתאימים לרוח העם ולרוח החיים הסובבים אותו. אמנם השאלה הזאת תפסה תמיד את המקום היותר נכבד בספרותנו, אבל נצחון כזה שנחלה באספתה של חברת “מפיצי השכלה”, שהיתה בסופה של שנת האזרחים העברה בפּטרבורג, לא נחלה עד כה מעולם. בסופו של דצמבר העבר קרא הועד של חברת “מפיצי השכלה” הפּטרבורגית לחברים רבים מערים שונות לאספה כללית, כדי להתיעץ יחד עם חברי הועד על דבר פּעולות החברה בעתיד. להשתתף באספה הזאת נקראו כחמשים חברים מערי המדינה וכעשרה איש מן החברים שבפּטרבורג, מלבד חברי הועד. איזה קנה-מדה לקח לו הועד בבואו להזמין דוקא את החברים האלה ולבכר אותם על פּני יתר החברים – זהו בודאי מסודות הועד, ובלי ספק היה טעמו ונימוקו עמו בדבר הזה. הנה כי כן השתוממו רבים מן הנאספים, בראותם, כי ברשימת ההזמנה נפקד מקומם של אחדים מסופרינו היותר מצוינים, שהרימו את קולם בעת האחרונה להראות לכל את נגעי החנוך של דורנו הצעיר ושאולי אך הם בהרמת קולם גרמו, שיזכו רבים מהחברים להקרא לחוות דעה, אבל לא על זה אנו דנים כעת. דינו, כי הועד הפּטרבורגי הולך מחיל אל חיל בדרך התפּתחותו ומתעורר באמת לחיים חדשים, כלומר מתחיל שלא להעלים עין מן החיים הישנים. על הפּרק עמדו שאלות רבות, שכל אחת מהן נכבדה בפני עצמה, ובכל זאת היתה ביניהן שאלה אחת, שאם כי לפי הפּרוגרמה לא עמדה בראש, אלא נדחקה בין שאר השאלות, נהפכה בדרך טבעית לנקודת הכובד של כל האספה. שאלה זו היא שאלת ה“חדרים”. בישיבות היום הראשון לא ידעו עוד רבים מן החברים איש את רעהו. דברו על דבר השכלה סתם, על דבר נחיצותה לעמנו ועוד על דברים כלליים כאלה, שבנוגע להם אין מקום להתנגשות הדעות. בשעה שמתעוררות שאלות כלליות כאלה אי אפשר להכיר בין ציוני ובין עממי ובין מתבולל למחצה: הכל מודים בנחיצות ההשכלה הכללית וכמעט שבנידון זה אין מקום לוכוחים. אבל מכיון שהגיעו לשאלת החדרים, מיד הרגישו כל חברי האספה, כי נגעו הפּעם בנקודה היותר מכאבת של חיינו. שאלת החדרים היתה עד מהרה לאבן בוחן. הנואמים נלחצו אל הקיר ולא יכלו עוד לצאת ידי חובתם בפרזות כלליות. הם היו אנוסים לברר את השקפותיהם על דבר החנוך העברי, מבלי נטות הצדה. טבעה של השאלה עצמה היה מחייב אותם לדבר דברים ברורים, וחברי האספה נפרדו למפלגותיהם. אף על פּי שהרבה מהם לא הכירו איש את רעהו קודם האספה כלל. ולכבודם של חברי הועד הפּטרבורגי צריכים אנו להגיד, כי נאומים מעין אלה, שהצטיינה בהם בשנה העברה האספה של הסניף האודיסאי, לא נשמעו הפּעם כלל באספה זו. לא היה אף אחד מן החברים, שפּגע בערכם הגדול של הלמודים העברים. אדרבה, כל הנואמים השתדלו להראות גלוי לכל, עד כמה מגיע יחסם החיובי וחבתם לכל קדשי עמנו. וראה זה הפלא ופלא: אפילו ראשי המדברים שבאספה האודיסאית, שלקחו חלק גם באספה זו, – גם המה בעל כרחם ענו אמן, גם המה מצאו לנחוץ לצאת בתור מגינים על הלמודים העברים. אין זאת אלא שגדות ה“ניוואַ” מועילות יותר להבנה ישנה משפת הים השחור. בכל זאת, אף על פּי שכל החברים באו לכלל דעה אחת, כי החנוך העברי נמצא כעת במצב בלתי טבעי, נפרדו בבחירת הדרכים להטבתו ולתקנו לשלש כתות, שהן באמת אך שתים. הפּלוגתא על דבר הדרכים השונות היתה נובעת אצל בעלי הכתה הראשונה מהשקפתם העיקרית על החנוך העברי, שהיא שונה בעצם מהשקפתם של בעלי שתי הכתות האחרות, בעוד שבעלי הכתות האחרונות יצאו מנקודה משותפת אחת ושאפו למטרה אחת, והמחלוקת שביניהם היתה נוגעת באמת אך אל האמצעים. פּה הנני צריך להקדים דברים אחדים על דבר מאורע אחד בשעת הישיבה הראשונה, שהביא רבים לכלל טעות. על הפּרק עמדה אז השאלה, לאיזו מבתי הספר צריכה חברת “מפיצי השכלה” לתת משפּט הבכורה בבואה לתת להן תמיכה: אם על החברה לקחת לה לקנה-מדה את המצב החמרי של בתי הספר ולבכר את אלה מהם, שאין להם היכולת להתקיים בלי עזר מן הצד כלל; או עליה למוד את בתי הספר רק מצד מצבם המוסרי, וביחוד מצד מספּר השעות שפּנו בהם להלמודים העברים, ולהעמיד בשורה הראשונה לעניני תמיכה את אלה מבתי הספר, שימצאו אותם יותר מוכשרים לתת לתלמידיהם חנוך עברי הגון. חברי הועד קוו, שההצעה האחרונה תתקבל על דעת כל החברים, ואל נכון קוו לעשות בזה נחת רוח מיוחדת להחברים הציוניים והלאומיים, והנה יצא ההפך ממה שקוו – ההצעה הזאת נדחתה ברוב דעות גדול ונתקבלה במקומה הצעה אחרת: החברה רשאית לתת תמיכה גם לבתי ספר, שאין בם מקום ללמודים עברים כלל. התקבלות הצעה מוזרה, לפי המבט הראשון, כזו, הביאה רבים מן החברים לידי תמהון גדול, וביחוד כאשר נודע הדבר, כי הציוניים והלאומיים דוקא הכריעו את הכף לצד ההצעה המשונה הזאת; ואפילו אחדים מן הציונים לא הבינו את פּשר החידה. אחד מן הסופרים נחפּז לשלוח הרצאה קצרה על דבר ישיבות יום הראשון של האספה, והרצאה זו נדפסה באחד מעתונינו היומיים. הסופר הודיע בדאבון-לב, כי הלאומיים, בהיותם המעט מכל החברים, לא יכלו להגן על השקפתם, “והצד האחר” הכריע. אבל באמת לא היה פה כל נצחון “מצד האחר”. אדרבה, “הצד האחר” נלחם בכל עוז בעד התקבלות ההצעה הראשונה, כלומר בעד ההצעה לבכר את בתי הספר עם פּרוגרמה רחבה של למודים עברים על פּני בתי הספר האחרים, ומצד הציונים והלאומים היתה דחית ההצעה הזאת אך אחד מטכסיסי המלחמה היותר דקים. כבר בשלה די צרכה ההכרה הפּנימית של הדואגים להטבת החנוך, כי אי אפשר להסתפּק עוד בהנחות קלות, שאומר לעשות לנו “הצד האחר”. בבתי הספר העבריים הכלליים מתחנכים אך מחמשה עד עשרה אחוזים למאה מכל ילדי עמנו, ותשעים אחוזים מן האבות שולחים עוד היום את בניהם לה“חדרים”. החדר עם כל מגרעותיו וצדדיו הצלליים סוף סוף הוא מוסד עממי במלוא מובן המלה – ובכן, אם רוצים אנו באמת להיטיב את דרכי החנוך, אם מבקשים אנחנו באמת בעדו רפואה שלמה, אסור לנו להעלים עין מן המוסד העממי היחידי, שיצא מתוך עצם חיי העם ושגידולו והתפּתחותו אחוזים וסבוכים בחיי העם. בבתי הספר הכלליים לא יעמדו הלמודים העברים בשורה אחת עם הלמודים הכלליים לעולם. בנוגע לחשיבות תהיה תמיד מדרגת הלמודים העברים נמוכה ומשועבדת, תמיד יהיה איזה ניגוד בין הלמודים האלה, איזה קו מבדיל ומפריד, מה שאין כן אם יעמלו לשנות את פּני החדרים ולתת להם תמונה אירופּית, אם יעמלו להכניס לתוך קרן-החשכה הזו אור וסדר. הלמודים העברים לא ירדו ממדרגתם, שעמדו עליה עה כה, וברבות הימים תולד ביניהם ובין הלמודים הכלליים התחברות אורגנית ויהא ביניהם קשר של קימא. כל מי שיודע פּרק בתורת התפּתחותם הטבעית של המוסדות העממיים, יכיר על נקלה, מה רב ההבדל בין הכנסת הלמודים העבריים לבתי הספר הכלליים ובין הכנסת ה“כלליות” לבתי הספר העברים העממיים. נקל לראות מראש, כי אם אך יעלה בידנו לפתוח את החדר בעד הלמודים הכלליים, יהיה שם גורל הלמודים האלה טוב הרבה יותר מגורל הלמודים העבריים בבתי הספר הכללים, אפילו בהיותר משובחים. עם ישראל הצטיין מעולם בקיום מצות הכנסת-אורחים, ובפרט היה זריז עד מאד בהכנסת אורחים קרואים… לוא נתקבלה ההצעה הראשונה, אז היו מרגישים חברי הועד, כי המה מצדם מלאו כבר את חובתם המוטלת עליהם באמונה, עשו את ההנחה היותר גדולה, ועל ידי זה היו יכולים להשפּיע, ששאלת החדרים לא תהי עוד לשאלה יוקדת ומרכזית. אבל מכיון שנדחתה ההצעה הזאת, נשארה שאלת החנוך העברי בכל תקפה, וכשהגיעו לשאלת החדרים נפקחו עיני כל החברים והבינו עד מהרה, מה ראו הציוניים והלאומיים על ככה ליהפך פּתאום לכבשים תמימים ולותר על זכותם של הלמודים העברים בבתי הספר הכלליים… ופה אנו מגיעים לשלש הכתות הנזכרות לעיל. הכתה האחת, ואנשיה אך מעטים, מתי מספּר, דרשה לעזוב את ה“חדר” לנפשו ולבלי לטפל בו כלל. החדר – לפי דברי אחד הנואמים האלה – נקדש כבר על פּני כל העם וחל בו איסור הנגיעה בידים גסות כבכל דבר שבקדושה. ומצד השני, החדה הנה הוא מוסד עתיק-יומין, זקן בא בימים, ואינו עלול עוד לקלוט לתוכו זרמים חדשים. נגד ההשקפה הזאת מחו בכל עוז הנואמים של שתי הכתות האחרות. ידברו נא על דבר איסור הנגיעה אלה הרחוקים מעמם, שנגיעתם יכולה להיות באמת אך נגיעה גסה ומסבה מכאובים, אבל פּחד כזה פּחד שוא הוא לאלה, שבתוך עמם הם יושבים, שדפיקת לבם נושאת בד בבד עם דפיקת לבו של כל העם. גם ההמון היותר גס מכיר סוף סוף את אוהביו האמתיים ומביע להם את אמון רוחו. ובכלל מוזר הוא יחס כזה, יחס של בלתי-נגיעה במוסדות העם מפּני שהעלו כבר חלודה – והחלודה נהפכה בעיני העם לדבר שבקדושה. ההשקפה המסוכנת הזאת ידועה היא מכבר, האינטליגנטים שלנו אינם מבקרים את בתי כנסיותינו מפּני יראת הרוממות, מפּני שאינם רוצים לרמוס ברגליהם חצרות של קדושה, אינם מכבדים אפילו במבט אחד את “חדרינו”, מפּני שיראם הם ליטול במבטם של חול אחד מששים מקדושת החדר, ועוד ועוד… מצד השני אסור לנגוע בהחדר לא רק מפּני הדרתהשיבה החופפת עליו, אלא גם מפּני חולשת גופו. גם זו היא טענה ידועה, ויש רבים הפּוסעים עוד פּסיעה אחת קדימה ואומרים, כי עם ישראל כולו עתיק-ימים הוא יותר אפילו מן ה“חדר”, כי גם עליו כבר “אבד כלח”, כי גם הוא אינו עלול עוד לקלוט לתוכו זרם של חיים חדשים, ובכן… עוזבים הם אותו לנפשו… אין השקפה יותר מסוכנת לחיי העם כהשקפה הנזכרת, והנואם, שיצא להגן עליה, העיר לא אך התנגדות עצומה, אלא גם התמרמרות במדה ידועה מצד הרוב הגדול של חברי האספה. בחדר, שבו מתחנכים ומתפתחים תשעה חלקים מבנינו הרכים, שבו מתגדל ומקבל השפּעה הדור שיבוא אחרינו, – במוסד הזה צריכים להתרכז כל מעינינו ופעולותינו, המוסד הזה צריך להיות לנו למקור המחשבה ביום ולמקור הדאגה בלילות. אסור לנו להסיח דעת ממנו אף רגע. אם צולע המוסד הזה – את שלמות נפשנו אנו הוא קובע, אם שותת דם הוא – דמינו הם הנגרים, אם מלא הוא פצעים – פּצעינו הם האנושים. חברי הכתה השניה והשלישית, כאשר אמרתי, לא נפרדו זה מזה בהשקפותיהם העיקריות, אלא שבחרו להם דרכים שונות. הכתה השניה הציעה, שישתדלו ליסד בכל ערי ישראל בתי ספר כלליים בלבד ובתי ספר מיוחדים בעד הלמודים העברים לבד, ושהתלמידים יהיו מחויבים לבקר, כל אחד מהם, את שני בתי הספר זה אחר זה בשעות קבועות בכל יום. באופן כזה, חשבו אחדים, אפשר יהיה לבטל במשך הזמן את ההתחרות הבלתי רצויה שבין הלמודים הכלליים והעבריים. להלמודים הכלליים יהיה מדור בפני עצמו ולהלמודים העבריים מדור בפני עצמו. אבל מלבד שאין לסבך עוד יותר את חיינו המסובכים גם מבלעדי זאת, לא נתקבלה ההצעה הזאת עוד מטעמים שונים, והעיקר – מפּני שבאופן כזה יוכל היות, כי בעצמנו נברא לנו ברבות הימים מעין הדינים של בשר וחלב ותערובות גם בעניני החנוך והלמודים, ותחת אשר במאה העברה זכו אותנו בתורה חדשה: “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך”, והנגוד היה אך בין האוהל ובין הרחוב, נזכה במהרה לשמוע מאת מדריכינו: היה יהודי בבית הספר העברי ואדם בבית הספר הכללי. עם השואף לשלמות צריך להזהר מכל חלוקת הנפש לשתים. הוא צריך לשאוף, שגם כל מוסדותיו יהיו שלמים, שלא יהיה שום נגוד בין היהודי ובין האדם. תנו לנו בית ספר שלם, פּתחו שערי החדר, קרעו חלונותיו, הכניסו לתוכו את העולם עם כל גווניו הרבים, ואז תראו כי הנשמה שנפח אל בקרבנו שלמה היא, ואך בחוזק יד, באופן בלתי טבעי, קרועה לגזרים… ברוב דעות גדול נתקבלה ההצעה, שמהיום והלאה מחויבת חברת “מפיצי השכלה” בכל פּעולותיה העתידות לפקוח עינה על החדרים ולשכלל מצבם, שהחדרים צריכים לעמוד בנוגע לפעולות החברה בשורה אחת עם בתי הספר הכלליים. והלאה: האספה מציעה, שהועד הפּטרבורגי ישתדל לפני הרשות לבטל את איסור כניסת הלמודים הכלליים להחדר העברי. שאלת-החדרים היתה לנקודת-המרכז של כל האספה ונפתרה באופן היותר טוב, כלומר: השאלה בעצמה עוד לא נפתרה, לעת-עתה נתקבלה אך הצעה טובה על דבר פּתרונה, ואולם כל אספה אינה יכולה לתת יותר מהצעות והחלטות. יתר השאלות שנגעו בהן, אם גם נופלות הן בחשיבותן משאלת החדרים, אבל נכבדות הן כשהן לעצמן, ואני אשוב לדבר עליהן בהשקפתי הבאה. כדאית היא האספה הפּטרבורגית הראשונה – אני קורא לה ראשונה מפּני שזאת הפּעם הראשונה, אשר יזמין הועד לאספתו חברים, שהם מפוזרים בערים הקרבות והרחוקות השונות במספּר הגון כזה – כדאית היא אספה זו, שנקדיש לה יותר מהשקפה אחת. X (הועד הפּטרבורגי ושאלת המרכז. הלשון העברית וחכמת החשבון. שותפות של שלי שלי ושלך שלך. – שאלת המורים. למודי הדת בבתי הספר הבינונים. רשות וחובה. – חגיגת היובל של הבּרון גינצבּורג. יסוד אינסטיטוט עברי להכנת מורים. תקופת השתדלנות. המעבר לתקופה אחרת. – היהדות וחורבות בּבל. הדרשה השנית של הפּרופיסור דיליטש. עבודת האלילים בהיכל המדעים, חפירות וחתירות. דור ההפלגה ודור ההפלגה וההגזמה). בהשקפתנו הקודמת ראינו, כי שאלת החדרים תפסה את המקום היותר חשוב בין שאר השאלות, שעמדו על סדר היום באספה הפּטרבורגית של חברת “מפיצי השכלה”. ברוב דעות גדול הכריעו והחליטו, שהחדר הוא מוסד לאומי, שטפח ורבה אותו עם ישראל במשך דורות רבים, ולפיכך מחויבת החברה לשאוף בפעולותיה להיטיב את מצב החדר ולהביאו למדרגה כזו, שלא יהיה עוד כל ניגוד בין החדר ובין תביעות הזמן מכל בית ספר למתחילים משוכלל ומסודר כראוי. אחרי שנתקבלה החלטה זו עוררו עוד הפּעם את השאלה בדבר תמיכת בתי ספר, שאין בהם מקום ללמודים עברים כלל, וכשעמדו חברי האספה עוד הפּעם על המנין הוסיפו תנאי מפורש להחלטתם הקודמת בדבר בתי הספר ממין זה: החברה יכולה לתת תמיכה גם לבתי ספר, שאין בתוכם מקום ללמודים עברים, – אבל בתנאי שתנתן היכולת להתלמידים לרכוש את הלמודים העברים בדרך אחרת, כלומר: במקום שאי אפשר יהיה לאחד את הלמודים הכלליים והעבריים בחדר אחד, מותר לחלקם בין בתי ספר מטפּוסים שונים, ובלבד שהלמודים העבריים יהיו חובה, ולא אך רשות, בעד התלמידים המבקרים את בית הספר הכללי, הנתמך מאת החברה הפּטרבורגית. בזה תמו הוכוחים על דבר הטיפּוס הרצוי של בתי הספר למתחילים שלנו. השאלה השניה, שעוררה הרבה וכוחים והתלהבות משני הצדדים, היתה שאלת המרכז. כידוע, יש הרשות לחברת מפיצי השכלה, על פּי תקנותיה המאושרות, ליסד סניפים במקום שמספּר החברים עולה עד למספּר ידוע. הסניפים יכולים להתנהל על פּי תקנות החברה הראשית הפּטרבורגית או על פּי תקנות מיוחדות מאושרות בעד כל סניף וסניף בפני עצמו, הכל לפי תנאי המקום. עד כה קיימים שני סניפים כאלה, הלא הם הסניף האודיסאי והסניף שבריגא. בשאר הערים הגדולות אין סניפים מיוחדים, אלא מורשים, שהם נחשבים כבאי כחה של החברה הפּטרבורגית. אמנם הנסיון הורה, כי יחוסם של הסניפים הקיימים אל החברה הראשית הוא בלתי טבעי, עד שבאמת אי אפשר לדבר כלל על דבר חברה ראשית וסניפים. בנוהג שבעולם, אם חברה אחת מסתעפת לכמה מחלקות או סניפים, צריך שיהיה שורר רוח אחד בחברה הראשית ובסניפיה: כולם מחויבים להשתעבד לשיטה אחת, להנהגה כללית ידועה, והשינוים הדקים שביניהם יכולים להיות רק בנוגע לתנאי המקום, שאינם יכולים להיות שוים זה לזה. אבל מוזר הדבר, אם הועדים השונים, המתכנסים תחת דגלה של חברה אחת, ישתדלו להפיץ את השקפותיהם העיקריות השונות על השאלות, שהונחו ביסודה של החברה. באופן כזה אין עוד לפנינו חברה ראשית וסניפים, אלא חברות שונות, שכל אחת מהן עומדת ברשות עצמה ואחראית בעד פּעולות עצמה; באופן כזה אין להשלות את נפשנו ולרמות אחרים ולהתפּאר, שיש לנו איזה אורגן מרכזי, שנועד להפיץ השכלה בין אחינו בכל מדינת רוסיה. יש לנו חברות שונות, שכל אחת מהן מציבה את גבולות ההשכלה לפי ראות עיניה היא: פּטרבורג לחוד, אודיסא לחוד וריגא לחוד, אלא שחסר להחברות האלה אותו הבריח התיכון, שיהא משלב את המוסדות הנפרדים, כלומר – העיקר חסר מן הספר. קוראינו לא שכחו בודאי את האספות הידועות של הסניף האודיסאי ואת הרעש, שהטילו בשעתן בספרותנו. החברה הראשית היתה מוכרחת אז להודיע בדרך פּומבי, שאינה מקבלת על עצמה שום אחריות בעד פּעולות הועד האודיסאי, וליהוי ידוע, שכל מה שהועד הזה עושה, עושה הוא על דעת עצמו ועל חשבון עצמו. הועד האודיסאי רחוק הוא מנטילת רשות, כשמתעוררת איזו שאלה נכבדה, מאת החברה הראשית, ולא לבד שאינו מוצא לו לחובה ליטול רשות, אלא שאפילו עצה פשוטה, כנהוג בין ידידים, אינו מטכס עמה. נניח נא, אם כן, שנוסדו עוד סניפים הרבה בערים שונות, ואולם כל ועד וועד יבנה לו במה בפני עצמו, – וכי יכולים אנו לקוות, כי תהיה תפארתנו על הדרך הזאת, כי נגיע במשך הזמן לשיטה שלמה ומשוכללת בעניני החנוך של דורנו הצעיר? אמת, שגם אצל העמים האחרים, שיש להם שלטון ועוז לכפּות הר כגיגית לקבל מרותה של שיטה ידועה, יכולים אנו גם כן למצוא הרבה מפלגות, שהשקפותיהן שונות זו מזו על החנוך בכלל ועל הלמודים, שצריכים להכנס לבתי הספר בפרט; אבל במה דברים אמורים – בשעה שלכל המפלגות האלה יש “עיקרים”, שכולן מודות בהם. כן, למשל, אין שום מחלוקת בכל העולם בדבר נחיצות למוד שפת העם, דברי ימי העם וספרותו. הכל מודים בנחיצות הלמודים האלה, שצריכים להיות בכל בית ספר עממי כיסוד מוסד לכל השכלה כללית. לא כן אנחנו. אנחנו לא הגענו עוד להכרת העיקרים הפּשוטים האלה, ורבים מכניסים בתמימותם או בזדונם את השאלה על אודות הלשון העברית לחוג השאלה הכללית של נחיצות הקלסיציזמוס. האין זה שחוק מכאיב-לב? עם ישראל לא חס על עמלו, על אבוד כחותיו וזמנו במשך אלפּים שנה, ומי ימנה ומי יספּור את כל הקרבנות שהקריב כדי שתשתמר לשונו הלאומית – והנה באחרית הימים, בשעה שהשפה התעוררה לחיים חדשים, דוקא באותה שעה צמחו אוהבים חדשים, הדואגים לעמם ומוצאים בטוב לבם, שכל עמלו עד הנה אך לשוא היה, כי צריך לשקול את אבוד הזמן, המוקדש ללמוד השפה העברית, כנגד התועלת המעטה, היוצאות לנו מן הלמודים האלה, וכבעלי חשבון מובהקים מוצאים הם, שההפסד עולה פה הרבה פעמים על השכר, ובכן אין שוה להניח… בעלי החשבון האלה שכחו, שגם עמנו בכללו יודע פּרק בחכמת החשבון, ובכל זאת לפעמים אינו מבכר את הרבים על המועטים, ואינו מקוה לבוא על שכרו בבתי הבנקים, היודעים אך זאת, שארבעה יותר משנים פּי שנים… חברת מפיצי השכלה בין היהודים ברוסיה אינה, ואינה צריכה להיות בשום אופן, רק חברה פילנתרופּית בלבד. בנדבותיה ובתמיכותיה לא עשתה עד כה גדולות, וספק גדול הוא אם תוכל לחולל נפלאות גם להבא. לפי המספּרים (כמובן אך בקירוב ולא בדיוק), שהיו תחת ידי אחדים מחברי האספה, מוציאים היהודים ברוסיה בכל שנה ושנה לצרכי ההשכלה ההתחלית לא פחות מעשרה מיליונים רובל; ואם גם נניח, שהכנסותיה של חברת מפיצי השכלה תרבינה פי עשרה מאשר הן כעת, – מה שאי אפשר לקוות במהרה, – הן גם אז מה מך ערכה החמרי של החברה לעומת המיליונים הרבים, שמוצאים מכיסי אחינו העניים בחשאי ויורדים על פּי רוב לטמיון בחשאי מבלי שיביאו את התועלת שהיו יכולים להביא, לוא אך היה לנו איזה מוסד כללי עמתי, שהיה דואג לא לקטנות, לתת תמיכה בת עשרות או בת מאות לבית ספר זה או לבית ספר אחר, אלא לגדולות: להכניס סדרים לתוך מבואותינו האפלים, לתת לנו אורגניזציה תחת התוהו והבוהו, השופכים את ממשלתם בעולם ההשכלה שלנו. אמנם עם כל הכבוד, שאנו רוחשים להחברה הפּטרבורגית בעד נסיונותיה על דרך זו בזמן האחרון, מחויבים אנחנו להודות, שעד כה לא יצאה מכלל חברה של צדקה, אלא שהקדישה את הכנסותיה לא לצדקות חמריות שונות, אלא לעניני השכלה. גם בדבר הכנסות החברה אין לנו לרמות את עצמנו. הכנסות החברה עולות על פּי חשבון מתוך עד לחמשים אלף רובל לשנה. בסך הזה נכללים גם הכנסותיהם של שני הסעיפים הנזכרים. אבל גם בהערים האחרות, שאין להן סניפים מיוחדים, מוציאים מדי שנה בשנה אלפים ורבבות לצרכי השכלה, וגם שם אפשר למצוא חברות של צדקה שונות, המקדישות את כל הכנסותיהן לעניני ההשכלה למתחילים; ומפּני מה זכו הסניפים שבאודיסא ושבריגא, שיהא שם החברה הכללית נקרא עליהם בשעה שהחברות, שאינן נופלות מן הסניפים הנזכרים לא בסכום הכסף שהן מוציאות ולא בפעולותיהן הפּוריות, לא עלו לגדולה ולא נתפרסמו שמותיהן מחוץ לגבול עריהן? הסניפים הנזכרים נעשו שותפים להחברה הראשית אך בשעה שהחשבון יוצא לאור עולם, ועד לחשבון הם ככל החברות שבהרבה מערי התחום. שותפות כזו אינה מעלה ואינה מורידה ואין אנו יודעים למה היא באה. משל לשנים, שכננסו לפּונדק אחד. כל אחד מהם קונה לו בקבוק של יין ו“מכבד” את חברו, וכל אחד מוציא מכיסו את מחיר בקבוקו ומניח על השלחן ואחר כך הם משלמים לבעל הפּונדק בשותפות. כמדומה לנו, שהשנים הללו לא היו מפסידים ולא כלום אילו היה כל אחד קונה יין לעממו, שותה לעצמו ומשלם לעצמו, וגם בעל הפּונדק לא היה מפסיד ולא כלום ולא היה בא לכלל טעות לחשוב, שיש כאן שותפות באמת. כל אחד מאתנו, אפילו כשהוא משתתף “בנתינתו” באיזה מוסד של צדקה, רוצה הוא שתהא להמוסד הזה שיטה קבועה בחלוקת הכסף. ומכל שכן שאנו נעשים חברים למוסד, שחרות על דגלו “הפצת השכלה בין אחינו ברוסיה”. במה שנוגע לדברים שבצדקה אולי יכולים אנו לותר לפעמים על שלמות השיטה, מפּני שהצדקה כולה היא בת סדרי החברה המקולקלים, ילידת אי-הסדרים השוררים בחיינו. אבל במקום שהדבר נוגע להשכלת העם ולחנוכו אין אנו רשאים לצאת ידי חובתנו אך בהשתתפותנו החמרית. וכשאנו נכנסים בתור חברים “לחברת מפיצי השכלה” רוצים אנו להשתתף לא רק בהגדלת החשבון היבש של הכנסות החברה והוצאותיה, אלא רצוננו להכניס להחברה גם חלק משאיפותינו. ושותפים מוסרית כזו יכולה להיות רק בזמן שיש לנו חברה ראשית, מרכזית ואחראית בעד פּעולות הועדים של סניפיה המיוחדים ובעד פּעולות מורשיה באי כחה שבכל אתר ואתר. מפּני זה החליטה האספה ברוב דעות, אחרי וכוחים ארוכים, שיסוד סניפים חדשים עם תקנות מאושרות מיוחדות נחשב לדבר מזיק לשלמות החברה וצריך להמנע ממנו. ולעומת זה החליטו להרחיב את חוג פּעולותיהם של המורשים למקומותיהם. וכן הביעה האספה את רצונה, שהחברה הראשית תקרא לכל הפּחות פעם אחת בשנה לאספה כללית לכל מורשיה, כדי שתגיע על ידי זה לאיזו שיטה קבועה בשאלות החנוך וההשכלה. החוק נכתב, אמר אחד מן הנואמים, ועתה תלוי הדבר בהעומדים על משמרתם להגן עליו; ברצותם יתפוס מקום נכבד בחיינו וברצותם יתפוס מקום, כהרבה מן החוקים הטובים, רק על הנייר בלבד. שאלת המורים ושאלת למודי הדת בבתי הספר הבינונים לא עוררו כמעט שום וכוחים. כל הנואמים חזרו אך על פּרק אחד ממסכת-נגעים הישנה, שהיא ידועה – לאלה מן התלמוד העיוני ולאלה מהנסיון שבכל יום. תלמידים יש לנו וגם כסף רב מוציא עמנו לצרכי חנוכם, אבל מורים אין לנו, וביחוד מורים עברים. אמנם יש לנו מורים עברי, אבל השם “עברים” נקרא עליהם אך כדי להבדיל בינם ובין המורים הנכרים. ואפילו בערי התחום אך מעט הוא מספּר המורים, שנוכל למסור לידם את בתי הספר העממיים שלנו. כל אלה, שנסו לפתוח “חדר מתוקן” מחדש, יודעים עד כמה קשה למצוא מורה הגון ומובהק, שיהיה בקי בתורת הפּדגוגיה ושיהיה מוכשר עם זה לשמש בתור מחנך של דורנו הצעיר. יש שכל עמל הדואגים להטבת מצב החנוך עולה בתוהו לא מפּני חסרון תלמידים, אף לא מחסרון האמצעים החמריים, אלא מחסרון מורים הגונים, ויש שהחזיקו שבעה “חדרים” במורה אחד לאמר: אסוף את חרפּתנו. ובאמת חרפּה היא לנו, שעד היום הזה לא עלתה בידנו לכונן בעדנו בית-חנוך למורים עברים. הבית האחד להכנת מורים עברים, שנבנה בחורבנו של בית הספר להכנת רבנים בווילנא, אינו יכול בשום אופן לספּק את צרכינו. ועוד גם זאת: תלמידי בית ספר זה אינם מוציאים ממנו בנוגע להידיעות העבריות יותר ממה שהם מכניסים לתוכו, ואם בגפּם באו בגפּם הם יוצאים כלעומת שבאו, והם נוספים על המון המורים העברים, שעבריותם נכללת רק בשמם. למטה מכל בקורת הוא – מצבם של למודי הדת בבתי הספר הבינונים, ראשית, אין הלמודים האלה על התלמידים והתלמידות העברים חובה, אלא רשות, ומפּני זה אין כל זכר ללמודי הדת העברית ברוב בתי הספר הבינונים אפילו בערי התחום, תלמידי בני ישראל חפשים הם לא אך מן המצוות המעשיות, אלא גם מידיעה כל שהיא בדברי ימי עמם, ויש שצעירינו גומרים את חוק למודם באיזה בית ספר בינוני ומקבלים תעודת בגרות, וכל ידיעותיהם בהיסטוריה העתיקה שלנו שאובות מתוך ספר ההיסטוריה של אילובייסקי הידוע, את היסטוריה של ימי הבינים אינם יודעים כלל ועל ההוה של עם ישראל שופטים הם על פּי הידיעות המקוטעות, הבאות בהעתונים הכלליים לפעמים, ביחוד מיום שנתפּשטה הציוניות. ובני-הנעורים האלה הלא הם החלוצים, שעליהם הננו משליכים את יהבנו ואת תקותנו, כי המה יעברו לפנינו לסול לנו מסלות חדשות. וכי נקח את בתי הספר, שבהשתדלות איזו מאבות התלמידים או ברחמיהם הגדולים של מנהלי בתי הספר פּנו שם מקום גם ללמודי הדת בעד התלמידים העברים, – הנה אוי לנו אם נאמר, שכמעט בלי יוצא מן הכלל נכשלים אנו במורים שאינם הגונים. מורי הדת הם ברובם או אלה שגמרו את בית הספר לרבנים הישן או הרבנים “מטעם” החדשים, וקשה לנו להחליט, מי עולה על מי, מי מהם יותר אינו מוכשר לטעת את האהבה לכל קדשי עמנו בלבות בני הנעורים. אנו אומרים “לטעת את האהבה”, מפּני שאך על נטיעת האהבה, על זריקת איזה זיק של חבה ללב התלמידים יכולים אנו לדבר בשעה שלהלמודים האלה מקדישים מן שעה אחת עד שתי שעות לשבוע. וכה נהפך למוד כתבי הקודש ללמוד רשמי, והמורים יודעים איך ליטול מן הספרים האלה את קדושתם, להסיר מעליהם את השירה האלהית ולעשותם ללמוד יבש, אשר רוח אין בו. וגם זאת רעה חולה היא, שאפילו המורים העברים המעולים שבנו רחוקים הם ברובם מהבנת השירה העמוקה המרחפת על כתבי קדשנו, והם משתמשים בה בעיקרם לצורך למוד הלשון ומגדלים את תלמידיהם ללא-שירה וללא-יראת-הרוממות מפּני הדר-גאונם של הספרים האלה. האספה הביעה את רצונה, שהחברה הראשית תשתדל להכין מורים עברים במלוא מובנה של המלה הזאת, וכן גם מורים הגונים בשביל למודי הדת. האספה הביעה את רצונה, אבל לא בררה את הדרכים ואת האמצעים, שצריך לבוא כדי להגיע למטרה זו. אמנם רבות עלינו להכין, וטרם כל עלינו להכין "מכינים ", מאותו הטעם, שאף צבת בצבת עשויה. _________ סמוכה בזמן להאספה הפּטרבורגית, שדברנו עליה לעיל, היתה חגיגת היובל של נשיא חברת מפיצי השכלה, הברון הורץ בן יוסף גינצבורג. ואף על פּי שיודעים אנחנו, כי הקשר הפּנימי בין כל מה שסמוך בזמן או במקום לאו דוקא הוא, אבל כן הורגלנו מנעורנו לדרוש סמוכין, ויש שדרישה כזו מועילה הרבה להבנת השייכות שבין מחזות-החיים הנפרדים, וגם הפּעם לא נשגה אם נאמר, שהאספה היתה במדה ידועה כעין מבוא או פרוזדור להחגיגה. ביום כ“ו יאַנואַר העבר מלאו ארבעים שנה לעבודתו הצבורית של הברון גינצבורג ושבעים שנה להולדתו. וכדי לתת לחגיגה זו ערך כללי-צבורי, נוסדה קומיסיה מיוחדת על יד הועד הפּטרבורגי, והקומיסיה פנתה במכתב קריאה לאנשים רבים ושונים, הידועים להועד בהשפּעתם ובעבודתם בקהלותיהם. במכתב-הקריאה הזה מודיעים חברי הקומיסיה, כי מכבדי הברון גינצבורג ומוקיריו החליטו לאסוף סכום הגון בתור קרן-קיימת, ששם הברון יהיה נקרא עליה ושתהיה מוקדשת ליסוד איזה מוסד השוה לכל נפש מישראל; והמוסד הזה הוא, לפי דעת חברי הקומיסיה, בית ספר בינוני או גבוה להכנת מורים עברים בעד הדור הצעיר. אוהבי הברון הורץ בן יוסף גינצבורג, – כך פּונה הקומיסיה במכתב-הקריאה שלה, – בחפצם לשים שם וזכר למפעליו הגדולים, החליטו ליסד מוסד נכבד, אשר ישא עליו את שמו על יד החברה, אשר לה הקדיש את מבחר כחותיו ואשר יעמוד בראשה זה כארבעים שנה” – – – “כבר בא העם לידי הכרה גמורה, כי מכל צרכיו השונים הצורך היותר נכבד והיותר נחוץ הוא להפיץ את אור הדעת בין כל מפלגות העם”… הדרך המובילה למטרה זו היא יסוד בתי ספר, אולם על הדרך הזאת עומדים מעצורים רבים, ואחד מן המעצורים האלה הוא חסרון מורים ומנהלים מומחים לדבר, חסרון אנשים, אשר השכלה כללית עם דעת שפת עבר ודברי ימי ישראל תתאחדנה בידם, ויחד עם זה יהיו מסורים בכל לבם לדת אבותיהם"… “האנשים, שהטילו על עצמם להתעסק בענין הזה, מבלי להחליט מראש על אודות המקום, שבו יוסד המוסד הזה, ועל אודות תבניתו ותכליתו, – בכל אופן שמו להם מטרה, כי ללמודי היהדות צריך לפנות בו מקום בראש, וכי המורים אשר יצאו ממנו יהיו מחונכים ברוח היהדות המסורה, וכי המוסד הזה, אשר יהיה באחת מערי-המדינה המרכזיות, יעמוד תחת אפּוטרופּסותה של חברת מפיצי השכלה ובאי כחה” 3. החגיגה בעצמה הצטיינה ברוב פאר ופרסום. אחדות מקהלות ישראל שלחו את ציריהן לברך בשמן את חתן היובל, ורבות מן הקהלות היותר גדולות שלחו את ברכותיהן על ידי הטלגרף. כמדומה לנו, שלא נחטא להאמת, אם נאמר, שהברון גינצבורג הוא הראשון בין יהודי רוסיה,שזכה לפרסום כזה ולחגיגה כזו. אנו חושבים, שיש להחגיגה הזאת ערך כללי, ומפּני זה אין אנו רשאים לעבור עליה בשתיקה ב“השקפה כללית”. באמרנו, שהברון גינצבורג הוא הראשון בין יהודי רוסיה, שזכה לחגיגה כזו, אין אנו מכוונים דברינו כלפּי אותות הכבוד, שנפלו בחלקו של בעל היובל בדרך רשמי. אותות כבוד אלה קבל לא בעד מפעליו לטובת כלל ישראל, אלא בעד צדקת פּזרונו לכל דבר שבצדקה במוסדות כלליים שונים. רבים מאחינו קבלו אותות כבוד כאלה, אף על פּי שמעולם לא עסקו בצרכי הצבור העברי. בעד עמם היו אך “שרים נכבדים”, שאפשר להתגאות בהם, כמו שמתגאים הקרובים העניים ב“דודיהם” העשירים, שעלו לגדולה, אפילו אם לא זכו אף פּעם לדרוך על מפתן היכלם של ה“דודים” האלה. אבל לא כן הוא הברון גינצבורג. גם בשעה שההצלחה האירה לו פנים, לא עורה את עיניו מראות כל מה שנעשה בשדרות התחתונות של אחיו בני עמו, ומנעוריו ועד זקנה ושיבה השתתף תמיד בצערם והשתדל עד כמה שידו מגעת להיות להם לעזר. הברון גינצבורג הוא אחד מן ה“שרידים היחידים”, אחד מן העסקנים מהטיפּוס הישן, המאמינים עוד באמונה שלמה, שהשתדלנות יכולה להביא רוח והצלה לעם שלם; והשתדלנות במובן הרחב של מלה זו היתה לו ליסוד מוסד בכל עבודתו הצבורית, ועל כן מתיחס הוא בשלילה לכל תנועה עממית, שאומרת להחליף את השתדלנות באורגניזציה שלמה ומסודרת. במקום אחר (“הזמן”, גליון 10) דברנו בפרוטרוט על דבר ההבדל שבין השתדלנות ובין ההנהגה המסודרת, ושם מצאנו, שתקופת השתדלנות בחיי העם דומה היא במעט או בהרבה לתקופת הגבורים, או כמו שקוראים לה אחרים – תקופת הערפל, – לאותה השעה ההיסטורית, שבה אי אפשר עוד להכיר בין כרתי לתכלת. השתדלנות היא בכלל חסרת שיטה קבועה מפּני שהיא תלויה ברוחות המנשבות באותה שעה ובאותו מקום. השתדלן נמצא תמיד בבחינת רואה בעבים בעת הקציר. הוא צריך לכוון את השעה, להשתמש ברגע של רצון. וזהו ההבדל העיקרי שבינו ובין המנהיג של קבוץ צבורי. אמנם גם המנהיג צריך להוציא תועלת מתנאי הזמן והמקום, אבל באופן אחר לגמרי. הוא אינו סומך על המקרה בלבד; הוא נשען בהשערותיו, קודם כל, על ההכרח ההיסטורי. שעה מאושרה או בלתי צלחה יכולה רק לקרב או לרחק את יציאת מחשבותיו אל הפּועל, בעוד שהשתדלן שם את כל מבטחו רק בה“מקרה הטוב” ואך אל שעת הרחמים עיניו נשואות. תקופת השתדלנות היא עם זה גם תקופת המעבר מחושך לאור, מעבדות להשתחררות הרוח. סימני ההשתחררות הזאת, אם אינם בולטים עוד בחיינו, על כל פּנים ניכרים נצניהם לאלה, שאינם רוצים לסגור את עיניהם מראות את התמורה הפּנימית, הכובשת לאט לאט גם את עולמנו העברי. הברון הורץ גינצבורג הוא אחד מן השתדלנים, שעסקו כל ימיהם בצרכי הצבור הגדול באמונה. שיטת השתדלנות בכללה אינה יכולה עוד להפיק רצון מאתנו כיום הזה. ובכל זאת חייבים אנו בכבודו של הברון גינצבורג. אין לנו המשפּט לדרוש ממנו, כי יקדים את דורו. לאו כל אדם זוכה להיות רואה באיספּקלריא המאירה מה שעתיד לבוא. אַנחנו חייבים בכבודו של הברון גינצבורג על חבתו הטהורה לעמו, על היותו נתון בלב ונפש לקדשי אומתו, על שהכין את ביתו על יסודות היהדות הטהורים, בעוד שרבים מה“אדירים” בני גילו השתדלו בכל עוז להשליך אחרי גוום כל מה שהיה מקשר אותם עם עמם. ובשעה שעמנו מתעורר לחיים חדשים ורוצה לשחרר את ה“אני” הלאומי שלו ולכונן בשבילו מצב יותר מוכשר להתפּתחות טבעית וחפשית; בשעה שעמנו, בדאגתו להעתיד, מתרפּק על זכרונות ה“עבר הגדול” שלו, – בה בשעה קרובים אל העבר הזה אנשים אחרים, מעולם אחר לגמרי, ומשתדלים להסיר ממנו את קדושתו ולשלול ממנו את ערכו המרובה, שהכל היו מודים בו עד עתה. האנשים האלה יושבים באוניברסיטות ועטרותיהם בראשיהם ודורשים מעל הקתדראות, ובבחינה ידועה נחשבים הם לכהנים חדשים בהיכל המדעים. לכל אחד מן הכהנים הללו יש אלילו שהוא עובד לו, אך על פּי שהאלילים והכהנים החדשים שונים הם תכלית שינוי מן האלילים והכהנים, שהיו לפניהם בדורות הקדומים. הכהנים הראשונים היו מתכסים באפר האמונה וכל כבודם היה בבחינת “הסתר דבר”, והכהנים החדשים דוגלים בשם החכמה ומשמיעים את קולם מעל הקתדרא-הבמה בבחינת “חכמות בחוץ תרונה”. קראו נא את ספרי המלומדים חוקרי הקדמוניות ותראו, שכל אחד מהם מבכר את המקצוע, שהוא עובד בו, על כל המקצועות האחרים של אותה החכמה, שהמקצוע שלו הוא רק חלק ממנה. חוקרי מצרים, למשל, מחליטים, שאדמת מצרים היא ערשה של הקולטורה האנושית הכללית, וחוקרי הודו או כוש באים ומכחישים אותם ומטלטלים את ערש הקולטורה דוקא לאותו חבל האדמה, שהמה תרו אותו בחקירותיהם ובחפירותיהם. אנו נותנים את הכבוד הראוי לחוקרים כאלה, המחסרים לפעמים את נפשם כל ימי חייהם מטובה ומבלים כל עתותיהם תחת משואות- מפּלה באיזו ארץ נדחה כדי להפיץ אור על איזה חלק מן העבר האנושי המטושטש. אבל עם כל זה רשאים אנו לאמר, שאהבת החוקרים האלה לעבודתם מעורת לפעמים את עיניהם, עד שהם רואים השערות בעלמא כודאיות וברק אור מתעה נהפך בעיניהם לאור מתמיד. קוראינו זוכרים עוד בודאי את הרעש, שהטילה בשעתה דרשתו של אחד מן המפורסמים שבחוקרי קדמוניות הבבלים והאשורים. אנו מדברים על מחברתו של הפּרופיסור פרידריך דיליטש Babel and Bible. שם המחברת בלבדו צוחני הוא יותר מדי ואופן חבורה של מחברת זו היה עוד יותר צוחני. החכם והמלומד יצא הפּעם “מעולם-האיצטגנינות” שלו לדבר על תוצאות חקירותיו המדעיות בפני אנשים, שאולי השפּעתם רבה על כל סביבותיהם, אבל לא – במקצועות החכמה והמדע. הפּרופיסור דיליטש מצא, כי חלק הגון מתורת ישראל לקוח בעיקרו מתורת הבבלים, שקדמה להראשונה בכמה אלפים שנה. כמעט כל המלומדים המפורסמים במקצוע זה יצאו כנגד המחבר והרסו את השערותיו, התלויות כרובן בשברי-לוחות, שנמצאו בסביבות תל-אל-אמרנה, אחת מן החרבות המצריות היותר עתיקות. אבל החכם לא מצא גם הפּעם לנחוץ לצאת נגד מבקריו בספר מדעי, אלא נשאר נאמן לדרכו הראשונה שבחר לו, להחליף את הספר ב“דרשה” ולהמציא על ידי זה מזון להספרות העתונית ולהשוק הגדול. והפּעם יצא לדרוש מעל הבמה כגבור מלחמה, היודע מראש, כי לו העוז והגבורה ולו זר הנצחון; וכאיש מלחמה לא עסק עוד בתוצאות חפירותיו, אלא העביר את נקודת הכובד של דרשתו מעולם החפירות לעולם החתירות. לא כדי לגלות עמוקות, אלא כדי לחתור חתירה עמוקה תחת אשיות היהדות המקובלת והמסורה השתמש הפּעם החכם המלומד בכלי זיינו. בשנת 1866 הוציא הפּרופיסור דיליטש לראשונה את ספרו: “פּתיחה לספר-מלים עברי-ארמי חדש לכתבי הקודש” (Prolegomena eines neuen hebraeisch-aramaeischen Woerterbuches zum alten Testament). הספר הזה עוסק אך בחקירה פילולוגית של הלשון העברית, ובכל זאת כבר אז לא היתה דעת המלומדים נוחה מן הספר הזה מפּני שמצאו בו, מצד אחד, הפרזה והגזמה יתירה במה שרצה המחבר לתת את הבכורה להלשון האשורית העתיקה; ומצד השני מצאו המבקרים, שהמחבר יותר ממה שהוא חוקר – מתוכח הוא, ואין לו אותה קרירות הרוח הנחוצה לכל חוקר מדעי. ובאמת יכולים אנו למצוא ב“פתיחה” הנזכרת מקומות הרבה, שמתוכם ניכר כבר, אנה פני המחבר מועדות. בסעיף י"ב מספרו זה הוא משתדל לברר את היחוס הפילולוגי שבין שתי הלשונות העתיקות: האשורית-הכשדית והכנענית-העברית, והוא בה לידי מסקנה, אחרי שהביא הרבה דוגמאות מאוצר השרשים של השפות הללו, כי קרובות הנה זו לזו הרבה יותר ממה שחשבו עד עכשיו. “איך יכולים אנו לבאר את הקשר הפּנימי שבין הלשון העברית והאשורית, או, מה שדבר אחר הוא, בין הלשון הכנענית-העברית ובין הכשדית-האשורית? רק דבר אחד ברור יוצא לנו מזה, שעוד בתקופת ההיסטוריה היותר עתיקה הצטיינו השבטים השמיים האלה יותר מכל השבטים האחרים בהתחברות קרובה ובהשפּעתם זה על זה. כן הדבר, אם אך נשים נגד עינינו את הזכרונות של עם ישראל היותר עתיקים ונראה עד כמה מחוברים הם אל הזכרונות הכשדיים – אני מרמז אל נהר פּרת ונהר חדקל, היוצאים מעדן להשקות את הגן, אל הספּור על דבר המבול ואל המגדל בבקעת שנער; – עד קמה קרובים הם הכנענים-העברים להכשדים באמונתם, ברגשותיהם ובמחשבותיהם – אני מרמז אל האלילים בעל, עשתורת, דגון, מולך, אל הכרובים והשרפים (?)… אל הרבה מנהגים קדומים כשדיים-עבריים, שבשום אופן אין אנו יכולים ליחס אותם לתקופה מאוחרת, כמו למשל קדושת השבת (?)… אם נשקול את כל הדברים האלה, לא נחשב לאנשי-רהב, אם נאמר שהתחברות זו היתה בתקופה עתיקה, בזמן שהכשדים לכל הפּחות נאחזו כבר בארץ והגיעו למדרגה ידועה של מדיניות ושל אמונה אישית” (פתיחה“, עמ' מ”ח והלאה). בחרנו לנו את המקום הזה מספרו של הפּרופיסור דיליטש, שיצא לאור ט“ז שנה “לפני הרעש”, מפּני שרצינו להראות את הביצה, שממנה יצא הצפעוני לאחר ט”ז שנה. במקום הזה אנו מוצאים כבר רמזים ל“תורה מן הכשדים”, ואנו רואים, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, כי גם המלומד והחכם, אם אך מציב הוא לו למטרה לבסס את השקפותיו המוקדמת על יסודות מדעים – ויהי מה, אינו נגרר אחרי חקירותיו, אלא מושך הוא אותן בחזקה אחרי השקפותיו. אחד מן הפּרופיסורים המצוינים אמר בדרך היתול, שהמיקרוסקופּוס הוא כלי כזה, שכל אחד ואחד רואה בו מה שהוא רוצה לראות על ידו. ההיתול אמנם אינו אלא היתול, ובכל זאת יש בו קורטוב של אמת. כמה מלומדים הסתכלו באספּקלריא המאירה שלהם ובראו להם עולמות שלמים של ברואים ויצירים קטנים, שלא היו מעולם בעולם המציאות ונמצאו אך בדמיונם של המלומדים! אמנם אין מגמתנו פה להכנס בעובי הקורה של השאלה על דבר השפּעתם של הכשדים על היהדות העתיקה. זאת יעשו המומחים והבקיאים בתורת הכשדים וספרותם, המגיעה לימי אמרפל והמכוסה לעת עתה בערפל. ומודים אנו, שאלמלי היתה כל המחלקה הזאת אך מחלוקת לשם שמים, לשם החקירה הצרופה, אלמלי היתה בה שום תערובת של מלחמה אחרת לגמרי, אז לא היינו שמים אליה לב כלל. העברים קבלו את השפּעתם מאת הכשדים. נניח כי כן הדבר. ומה בכך? וכי על ידי זה אבדנו את זכות קיומנו בתור עם? וממי קבלו השפּעתם העמים האחרים, – הגרמנים, הצרפתים, הבריטים ועוד? ולמה רגשו כל כך אחינו שבאשכנז, מפּני מה מקדישים הם זה כשנה תמימה מאמרים בכל העתונים שלהם להלחם ב“איש חרמם”? אחינו שבאשכנז הלא הורגלו להתפּאר, שאשכנזים גמורים הם, אלא שמחזיקים הם בדת משה; ומה מהם יהלך, אם שרשי היהדות נמצאים בתורת הכשדים העתיקה – והלא אחיהם האשכנזים האמתיים אינם מתביישים להחזיק בדתם, ששרשיה נמצאים בלי שום ספק בתורת היהודים העתיקה, – דבר, שאינו צריך ראיה מצד חפירות מתחת למעי מפּלה ואחרי בדיקת שברי-לוחות? הלא האמת הדתית אמת היא למחזיקים בה כשהיא לעצמה ואינה תלויה במי שאמרה! ואם אבדו אחינו שבאשכנז את מנוחת נפשם על ידי דרשתו של הפּרופיסור דיליטש, אין זאת אלא שה“אני” הלאומי התחיל מתרוצץ בקרבם. הם אינם רוצים בשום אופן לותר על יחוס משפּחתם, אינם רוצים להחליף את "אברהם אבינו " באמרפל מלך שנער. אבל רגש גאון כזה יוצא כבר מחוגה של השקפה דתית, גאון כזה הוא גאון לאומי, הוא חלק מהנשמה הלאומית, שהיה בעל כרחם של הגרמנים בני דת משה גם בהם בעצמם. היינה מעורר במקום אחד שאלה כזו: מה היתה מפסידה או מרויחה האנושיות, אלמלי מצא אברהם את האיל, שנאחז בסבך בקרניו, ואלמלי העלה לקרבן את בנו, את יצחק? היינה מעורר את השאלה והוא בעצמו נותן תשובתה בצדה: מספּר האילים או התישים היה אז רב בארץ יותר ממה שהוא עתה, אבל היהדות היתה חסר לנו. אנחנו נעורר שאלה אחרת מעין זו: מה היתה מפסידה או מרויחה האנושיות אלמלי בא דיליטש בדרשתו? – היינו חושבים, שהעברים היו הראשונים, שבראו את אמונת היחוד, בעוד שבאמת (נניח זאת!) הכשדים קדמו להם בתורתם. ומה היתה מפסידה או מרויחה האנושיות, לוא חסרה היהדות לגמרי מן ההיסטוריה שלה? – האנושיות היתה אז מוכרחת לשבת ולחכות עד שנת 1902 לספירת הנוצרים, עד שיקום הפּרופיסור דיליטש ויעלה מעמקי-האדמה את האמונה הכשדית העתיקה… אבל, כאמור, לא מחלוקת לשם שמים אנו רואים בזה, אלא את המחלוקת העתיקה, שלבשה במאה העשרים צורה אחרת, כיאות לבת מנומסת של העת החדשה. הלא זוהי המלחמה המכוונת כלפּי הר סיני, מאז ירד ה' עליו באש להשמיע את מדברותיו. הקופצים את אגרופם כלפּי הר סיני כיום הזה יודעים הם, שהם מביאים בזה הרס ואבדון גם על קדשי עצמם, שהם משליכים אבנים לתוך הבאר, ששתו את מימיו כל ימי חייהם, אבל “תמות נפשי עם פּלשתים” במקום שאין דרך אחרת לנצח – זהו כלל גדול לבעלי מלחמה, אחת היא, אם המלחמה היא על שדה קרב, או אם היא מלחמת החיים או מלחמת הדעות. אנחנו, שאין אנו רק בני דת משה בלבד, אנחנו, שמרגישים אנו את עצמנו כבני אברהם, יצחק ויעקב, לא הצטערנו ביותר בשעה שהקיסר ווילהלם מחא כף לדרשתו הראשונה של הפּרופיסור דיליטש, ואין אנו שמחים ביותר בשעה שהקיסר בעצמו יצא במחאה גלויה נגד דרשתו השניה של הפּרופיסור. מכל המלחמה הארוכה הזאת לומדים אנו רק להבין פּרשה אחת סתומה בתורתנו העתיקה. מקדם נסעו האנשים וימצאו בקעה בארץ שנער ויאמרו, הבה נלבנה לנו לבנים ונבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם. אלה המה בני דור ההפלגה. המגדל נהרס, הלבנים נשברו ו“החמר היה לחומר”, אחרי אלפי שנים, להפּרופיסור החוקר בקדמוניות הכשדים והאשורים. לנסות עוד הפּעם לבנות מגדל וראשו בשמים ולעשות לו שם. הוא רוצה לקומם הריסותיו של המגדל בבקעת שנער. זהו מלומד של דור ההפלגה וההגזמה. XI (אספת “מזרחי”. תביעות החרדים בלונדון ונוסח הטלגרמא בלידא. חשבון פּעולותיו של המזרחי. החרדים עושים קידות פני אחיהם בדעה שבמערב. מבקרי החשבון. הקטיגור שנעשה לסניגור, וחשבונו המצטרף. הסעיף השלישי של הפּרוגרמה. החרדים והחפשים-בדעות שבועד המזרחי. – עושים הרבה ומוציאים מעט. מוציאים הרבה ועושים מעט. הארבה והפּקידים. יק“א מגלה ארץ חדשה. פּטיציות ואזהרות. יק”א ודעת הקהל. סכום הנדוניא ורגש האהבה. איש אומלל בחייו ובמותו. פּסוק אחד מנבואת יואל בן פּתואל. – הפּסיכולוגיה של “אדונינו” המערביים. בקורת לבקורת, אירופּיות – ונימוס. גרזן וציוניות). האיר המזרח! המסך מורם לאט לאט וה“מזרחיים” באים ומסירים את המסוה מעל פּניהם. התביעות מובררות, והערפל, שהיה מכסה אותן, הולך הלוך וכלה. המזרחיים, גם קודם שנברא מרכזם וקודם שלקחו להם את השם הזה, היו תמיד מן המגינים על הציוניות המדינית “הטהורה”. הם היו תמיד ה“משגיחים על הכשרות” בתנועה הצינית ולא היו נותנים, עד כמה שהיה בידם לבלי לתת, להכניס להפּרוגרמה הבזילאית איזו עבודה, שיש בה משום חשש “קולטורה”. הם היו הראשונים, שרצו להעמיד את הציוניות על השקלים, מניות-הבנק וכדומה, ובלבד שלא יאצלו ה“צעירים” מרוחם על הציוניות, בלבד שיצטיינו הקונגרסים במנוחה ובשלוה, מבלי שתתעורר שום שאלה, שמסוגלת להראות את התהום הרובצת בין השקפות החרדים ובין השקפותיהם של הצעירים. גם את העובדה, שהחרדים עומדים גם כעת ברובם מרחוק או מנגד להתנועה הציונית, השתדלו המזרחיים לפרש מנקודת ראותם הם: החרדים חסים על הקנינים הרוחנים המסורתיים של עם ישראל, והצעירים נגשים – לפי מבט החרדים – אל המסורת העתיקה בידים גסות; ובכן איככה יוכלו החרדים וראו כבלע את הקודש? ואולם, בהיות שמצד אחד אי אפשר לנעול את הדלת בפני הצעירים, ומצד השני נחוץ למשוך אל התנועה הציונית את ההמון הגדול של החרדים והיראים, – אין עצה אחרת, אלא לגזור שתיקה על כל השאלות העלולות לגרום חלוקי דעות וסכסוכים. לפי זה היו החרדים המתפּשרים מחויבים לקבל גם על עצמם את איסור הנגיעה בשאלות, הנוגעות באופן ישר או בלתי-ישר לעניני הדת והאמונה. ולפיכך הכריזו החרדים מעל במת הקונגרס ומעל הבמות הקטנות, המשועבדות להבמה הגדולה, לא פעם ולא שתים, כי מותרים הם על זכותם לחזק את הדת בחיוב וכל השגחתם תצטמצם רק בזאת, שלא יתנו לאחרים להכניס “זרמים זרים” להפּרוגרמה הציונית. בקיצור: החרדים היו מציעים לכרות ברית שלום על צד הפּשרה, מה הם ב“שב ואל תעשה”, אף הצעירים יהיו כך, ואז תשאר אך העבודה הציונית המשותפת, שאי אפשר לחלוק עליה לא מנקודת ראותם של הצעירים ולא מזו של החרדים. אכן גם החרדים לא נואלו להאמין, שעל ידי פשרה כזו יעלה בידם להביא לידי מצב המנוחה את גלגל החיים, ומעתה “הכל על מקומו יבוא בשלום” בחיינו הפּנימים שבכל אתר ואתר. גם החרדים לא היו תמימים כל כך לקוות, כי מעתה יעזבו הצעירים והחרדים כל עבודה קולטורית ויעסקו אך במכירת השקלים, המניות וכדומה, אבל המה רצו להפקיע את כל העבודות האלה מרשותה של הציוניות ולהעמידן ברשות עצמן, כדי שלא תהי האורגניזציה הציונית אחראית בעד תוצאותיהן של העבודות האלה, כדי שיוכלו החרדים להראות לכל, שהציוניות תמה היא, כשרה היא, ואין בה משום חשש תערובת אף למהדרין מן המהדרין. אפשר לחלוק על השקפה כזו, אבל אפשר גם להסכים לה, אם גם לא מטעמיהם של החרדים. לכתחלה סברו רבים מן הציונים, שהציוניות הרשמית עתידה באמת לסוכך באברותיה על כל העבודות הרבות והשונות במטרותיהן, עד שתהא מקפת את כל צדי החיים, מבלי להשאיר אף מקום כל שהוא לאיזו אורגניזציה, שתהא נמצאת מחוצה לה. הם האמינו, שגם העבודה המכוונת להרמת מצב החנוךְ, להטבת מצב הספרות וכאלה, תהא נכללת בהציוניות. ואולם כמדומה לנו, שמהלך התפתחותה של התנועה הציונית במשך השנים האחרונות מוכיח למדי, שאי אפשר לקוות עוד, כי הציוניות תהיה לנו האורגניזציה היחידה, שתטביע את חותמה על כל פעולותינו הקולטוריות. הציוניות אינה קנינם הפּרטי של היהודים בני ארצות המזרח, אלא קנינו של העם העברי בכללו; ולהשאלות הקולטוריות חסרה האחדות העממית לגמרי, ותמיד יהיה מרחק ידוע בין השאיפות הקולטוריות של היהודים המזרחיים ושל היהודים המערביים. בטוחים אנחנו, כי עוד שנים אחדות תעבורנה ונברא לנו מרכז מיוחד לעבודתנו הקולטורית, שבודאי נשתדל להתאימה אל שאיפתנו הציונית, אבל לא נעמידנה ברשותה של האורגניזציה הציונית הרשמית. הקונגרס לא יהי עוד המכריע בשאלות איסור והיתר, הנוגעות להעבודה הקולטורית, ורק באופן כזה נשחרר את עצמנו מן העול הכבד, ששמנו בעצמנו על צוארנו שלא באשמת מנהיגי הציוניות. מנהיגי הציוניות התחננו פשוט על נפשם לבלי העמיס עליהם הנהגה במקצועות כאלו, שהם, המנהיגים, חושבים את עצמם בלתי-מומחים להם. ולוא היינו זוכרים, שהזמן שאנו חיים בו הוא זמן חלוקת העבודה בכל מקצועות החיים, במקצועות עבודת הרוח כמו במקצועותיה של חרושת המעשה, – כי אז לא היינו מאבדים בידינו זמן רב, ולא היינו מפזרים כחות הרבה לדבק באופן מלאכותי השקפות שונות ועולמות שונים ולאמר לדבק טוב הוא, במקום שעלינו היה להשתדל מראש לתת ריוח בין הדבקים ולהבליט על ידי זה ביותר אותה העבודה, שיכולה להיות באמת משותפת לכלנו, שוה לכל נפש מן המזרחים והמערביים, מן החרדים והצעירים. רק באופן כזה, כלומר כשנברא מרכז מיוחד לעבודה קולטורית, נעצור כח להגן גם על שלמותה של הציוניות המעשית והמדינית, וגם עבודתנו הקולטורית בעצמה תהי יותר פוריה, מפני שלא תהיה תלויה עוד בהחלטות הקונגרסים, שנוצרו בעצם וראשונה לשם הציוניות המדינית ולא יותר. עד כמה נחוץ לנו מרכז קולטורי מיוחד בזמן הזה, יכולים אנו לראות גם ממעשי-אספת המזרחיים האחרונה. אנו רואים, שהמזרחיים ממציאי הפשרה בין החרדים ובין הצעירים עברו כבר מ“שב ואל תעשה” ל“קום ועשה”, וכבר הם מופיעים נגד עינינו באספתם האחרונה בלידה חמושים כדבעי בתביעות קולטוריות חיוביות. עוד קודם שנוסד ה“מזרחי” נגעתי בשאלה זו, וכתבתי אז (עיין ה“שלח”, כרך ט‘, חוברת נ’-נ"א, השקפה כללית): “הרבנים האלה בראו את הפרקציה הראשונה במחנה הציוניים בקונגרס הרביעי בלונדון….. אמת, כי תביעותיהם היו אך שליליות: לבלי לתת מעל במת הקונגרס לגעת בעניני הדת, לבלי לדבר על עניני החנוך ולבלי להתחתן את ה”קולטורה" שנואת נפשם; אבל כל מי שיש לו עין בוחנת היה יכול לראות, עד היכן הדברים מגיעים, כי בעלי הפרקציה הרבנית מסתפקים לעת עתה במועט מפני שאין להם עוד מצב איתן כזה, שיתיר להם לבוא בתביעות חיוביות, אך ברור להם, כי יבוא יום ויהיה מותר לגעת גם בעניני הדת, לדבר גם על החנוך, גם על הקולטורה, והכל “על צד ההכשר היותר טוב “. לא מפני שנזרקה נבואה לתוך עטי כתבתי מה שכתבתי, אלא מפני שבקונגרס הלונדוני כבר היתה בולטת למדי כוונתם האמתית של הרבנים החרדים. לוא אך היה אז ביכלתם לכבוש את במת הקונגרס, אז היו מהפכים אותה בעונג רב לבמה של דרשות, שמטרתן הראשית היא ל”החזיר למוטב” את ה“אומה הישראלית”. נסיונות אחדים כאלה נעשו כבר בלונדון, אבל, כאמור, עדיין היתה אז חסרה האורגניזציה להחרדים, ומפני זה היו חסרים להם גם העוז והבטחה, שבהם מצטיינים אך אלה, שנעשו כבר לאגודה אחת ויודעים, שיש להם על מי לסמוך בשעת הדחק. אבל עכשיו, אחרי שהחרדים נתאגדו כבר, אחרי שבראו להם את ה“מזרחי” מרכזם, כבר זכינו לשמוע דברים יותר ברורים מפי המנהלים הראשיים, דברים, שלא השאירו מקום לספקות ולוכוחים. ועכשיו אנו יודעים כלנו, אנה פני המזרחי מועדות. מה הועילו חכמים בתקנתם? – זוהי השאלה הראשונה, המתעוררת מאליה כשאנו קוראים את חשבון מעשיו של “מזרחי”. יוצרי המזרחי קוו, כי כשתוסד אגודתם מיד ינהרו אליה המונים רבים ויתנו ידם להאורגניזציה הציונית. לקלי-האמנה האלה יכולים אנו רק להביע את רגש צערנו על מיעוט החברים החדשים מבין שדרות החרדים, שנתוספו במשך קיומו של המזרחי. אבל אנו לא יכולנו לקוות אחרת גם מראש. הסבות, המעכבות בעד התפשטותה של הציוניות בין כת החרדים, וקודם כל – בין אלפי הרבנים במזרח ובמערב, יותר עמוקות הן ולא על נקלה תוסרנה. הרבנים והחרדים, בתור מפלגה, יכולים לתת את ידם להציוניות רק אז, כשתמסר התנועה הציוניות כלה בידם הם, רק אז, כשיוכלו להיות ראשי המשפיעים עליה, ולעולם לא יסתפקו במלאכה נקיה וקלה של “שב ואל תעשה”. וזאת יכלו יוצרי המזרחי ללמוד מעצמם. עליהם אך להתבונן אל גידולן של תביעותיהם מן הקונגרס הלונדוני ועד האספה הלידאית: בלונדון בקשו רק אצבע ובלידא – יד שלמה. מר גורלאַנד, אחד מעמודי התוך, שה“המזרחי” נשען עליהם, הציע בשם הועד לשלוח טלגרמה למנהיג הציוניים בנוסח כזה: “בשם אלהי ישראַל שולחת אספת המזרחי רגשי ברכתה והבעת חפצה, שרעיוננו הנעלה יצא לפעולות ברוח הדת” 4. אחד מן הצירים מעיר על זה, ש“סוף הטלגרמה “ברוח הדת” יוכל להביא לידי טעות ולתת מקום לחשוב, כי המזרחי נוסד כל עיקרו לחזוק הדת”. הציר הזה מצא, כי נוסח הטלגרמה אך נותן מקום לטעות הוא, אבל לולא זאת מתאים הנוסח הזה לתביעות המזרחי. גם הציר השני מצא, שנוסח הטלגרמה הוא אך “דימונסטרטיב”, ודורש “לשנותו, ולפחות במקום שתי המלים האחרונות לכתוב: “ברוח הלאום”. ו”רוח הלאום“, כידוע, הוא מושג נוח להשתרע. והיה כי ישאלו מחר או לאחר זמן, מה הוא רוח הלאום, יוכיחו המזרחים בראיות נאמנות, כי הלאום והדת אחוזים וסבוכים זה בזה כשלהבת בפתילה. רק הציר מאודיסה, הד”ר אַווינוביצקי, הבין הפעם, עד היכן הדברים מגיעים באמת, והכיר כי שנוי הנוסח לא יועיל פה כלום: “אדוני! הטלגרמה הזאת אינה ברכה, זאת היא פרוגרמה שלמה, פרוגרמה הדורשת עירוב הדת והציוניות!…” והד"ר הזה חשב בתמימותו עד כה, שהמזרחיים יותרו על כל זכיותיהם ויסתפקו אך בהשגחתם שלא יאונה כל רע לעניני הדת מצד הצעירים!… אמנם לנו אחת היא, אם נשלחה הטלגרמה בנוסח זה, בשנוי נוסח, בנוסח אחר לגמרי או גם לא נשלחה כלל. לעניננו נכבדה לפעמים גם טלגרמה שלא נשלחה… מענין הוא גם החשבון של פּעולות המזרחי במקום שנוגע הוא ביחוסם של החרדים אל הציוניות. “מספּר כל האגודות המזרחיות עד היום הוא 210, מהן 84 אגודות חדשות, שנוסדו כל עקרן על ידי המזרחי. מהמכתבים שקבלה לשכת המזרחי נראה, שלולא ההתנגדות הנמרצה היתה היכולת ליסד עוד הרבה אגודות”. מילתא זוטרתא: ההתנגדות הנמרצה! והלא כל מטרת המזרחי היתה להלחם בהתנגדות זו! הן לולא ההתנגדות הנמרצה הזו לא היה כל צורך בהמזרחי עצמו גם מנקודת-ראותם של מיסדיו, אם אך שואפים הם רק אל התפּשטות הציוניות ולא יותר. “לולא ההתנגדות הנמרצה” – אבל הלא כך מדבר כל ילד קטן בשעה שהוא מוכה מאת חברו: “עתה גברת עלי, אבל לוא הנחת לי לעשות בך כחפצי אני, כי אז הייתי גובר עליך”. לוא הנחת לי – והילד החזק ביותר אינו חפץ להניח, וזאת גבורתו. הלאה מספּר לנו החשבון, שגם בחוץ לארץ הולכות ונוסדות אגודות מזרחיות. באנגליה נוסדו כבר “שתי אגודות כבירות-פּעלים “, באונגריה מצא לו הרעיון לעת-עתה רק “מסלות” ובאשכנז נוסדה לעת-עתה רק אגודה מזרחית אחת, “אבל יש לקוות לפעולות יותר גדולות, והרב הד”ר נובל מלייפּציג מתענין ברעיון יסוד מזרחי אשכנזי”, כלומר, מזרחי-מערבי. פה רואים אנחנו, שגם הרבנים והחרדים משתחוים וכורעים לפני אחיהם בדעה שבמערב, ומצרפים בחשבונם כל מחשבה טובה מצד המערביים למעשה, ואפילו רק “התענינות בהרעיון” בלבד דיה היא, שידובר עליה בחשבון פּעולותיו של המזרחי. אמנם מבקרים נמצאו בפעם הזאת גם מתוך המזרחיים עצמם, ולכבודם צריכים אנו להודות, שלא נשאו פנים לחבריהם העומדים בראש. המבקר האחד, מר אלכסנדרוב, שואל: “מדוע לא נזכר מאומה בהדין וחשבון, אם נספחו איזו רבנים חדשים מהגדולים אל המזרחי”, וחושב את השתיקה להודאה שלא נספחו. הוא מוצא, שהשאלה “מי בראש”, – היא הסבה העיקרית לעמידת רבנינו הגדולים מרחוק לתנועתנו”. עד כאן מכוון המבקר אל האמת, ומכאן ואילך הוא בא להשמיע את חבריו עצה טובה ומוצא, כי ה“מזרחי” היה מקמץ יותר מדי במכתבים אל המאורות הגדולים. כשאנו לעצמנו, אין אנו מבינים, איזו שייכות יש לשליחת מכתבים הרבה אל שאלת “מי בראש”, שהיא באמת השאלה היותר חמורה. המבקר השני, מר למדן, מעיר, כי דברי ההרצאה על דבר פּעולות המזרחי “מוגזמות מעט. המזרחי לא חולל נפלאות. כל הנספחים אליו היו גם מקודם ציוניים. הם לא באו מחדש. הם רק עברו אל המזרחי “. אחרי דברי-הבקורת הנמרצים האלו חושבים אנחנו, שהמלה “מעט” נאמרה מאת המבקר אך מפּני הנימוס ובלשון “סגי נהור”, מפּני שבאמת לא רכש המזרחי אף מנין אחד של פּנים חדשות בעד הציוניות. אדרבה, מיום שנוסד המזרחי גברה גם ה”לשכה השחורה” ויצאה לעשות את מעשיה בחוצפּה יתירה, בשעה שעד עכשיו היתה נרדמת כמעט. גם הממליצים השנים, מר ניסנבוים והד“ר אווינוביצקי, שעמדו להגן על זכות קיומו של המזרחי, לא יכלו להראות, במה כחו גדול. מר ניסנבוים חושב, “שיצירת 84 אגודות חדשות, רכישת חמשת אלפים חברים – זה לבד דיו לזכות-קיומו של המזרחי. ובדבר הרבנים המתעקשים ומתנגדים לתנועתנו אין לאל יד המזרחי לעשות מאומה “. הודאת ה”מליץ” הזה חשובה לנו. ממנה יוצא לנו, שכל רכושו של המזרחי עולה עד כאן לפ”ד אגודות חדשות ולרכישת חמשת אלפים חברים. אבל גם החשבון הזה מוטעה הוא ויש בו מעט משום אחיזת עינים. חמשת אלפים החברים אינם רק חברי שמונים וארבע החברות החדשות. הסך הזה הוא מספּר כל חברים שבכל 210 החברות המזרחיות, וכל חברי-החברות הללו היו, לדברי מר למדן, ציוניים גם מקודם, לפני יסוד המזרחי. ואם גם נניח, שהחברות החדשות הן חדשות ממש – מי מאתנו אינו יודע, עד כמה פורחות ונובלות אגודותינו הציוניות בן לילה אחד, שעל כן איז אפשר לחשבן לרכוש של קימא. ואולם הד“ר אווינוביצקי שנהפך, לפי דבריו הוא, מקטיגור לסניגור, מביע את תמהונו על העבודה הענקית (?) של המזרחי. על חמשת אלפי החברים ועל ר”י האגודות מוסיף הוא גם 18,800 קולות-קוראים (?) וגם 2,000 מכתבים פּרטים, ובא להשתוממות עצומה: “אפונה, אם כל מוסדות הציוניות בכל ימי קיומם הפיצו את המחצה מזה! מעודי שנאתי להלל, אבל עלי החובה להגיד, כי נסיעת הרב רייניס, רב זקן וחלוש, ליותר מחמש עשרה ערים – זהו עמל גדול. מקרה כזה טרם היה אצלנו הציוניים (?). וראו נא, כמה כסף הוציאה הלשכה המזרחית על כל עבודתה הגדולה – פרוטות! לא יאומן כי יסופּר! ולכן הנני מביע תודה בשם כל חברי האספה לראש המזרחי הנעלה ולכל עוזריו החרוצים!” – ובודאי יש ויש על מה להשתומם. צא וחשוב: 210 – אגודות 5,000 – חברים 18,000 – מכתבי-קריאה 2,000 – מכתבים פּרטיים 15 – נסיעות _________ סך הכל: 25,225 ומספר גדול כזה של אגודות, חברים, קולות-קוראים, מכתבים פּרטיים ונסיעות במחיר של פּרוטות! החשבון המצטרף של הד“ר אווינוביצקי מזכירנו הלצה אחת. מספּרים על שוטר אחד, שמצא חלל שוכב על פּרשת-דרכים ורשם בפּרוטוקול שלו: “בדקתי את גופת החלל ומצאתי עליה חבורות שונות, על הראש שתי חבורות, האחת כגדלה של מטבע-נחושת בת חמש פּרוטות והשנית כגדלה של מטבע כסף בת עשרים פּרוטות; על הרגל הימנית שלש חבורות, האחת וכו', סך הכל חבורות על סך א” רו”כ וחמשים וחמש פּרוטות. ובכל זאת לא בטל הד“ר אווינוביצקי בחשבונו המדויק אף אחת מהערותיהם החומורות של המבקרים הקודמים. והלא הד”ר הזה הוא כולו מעולם המעשה, ואיך אינו יודע, כי יש בתי מסחר, שכל רכושם הוא פחות משוה פרוטה, ובכל זאת מפיצים בעליהם מכתבי קריאה לאלפים ולרבבות, וכנגד זה יש בתי מסחר מצטיינים בעשרם, שבעליהם מקמצים אפילו במשלוח מכתבים פּשוטים, אלא מחכים הם עד שנערמות השאלות ומשיבים על הרבה מהן בבת אחת במכתב גלוי של שלש פּרוטות. אחרי כל אלה לא הגענו עוד לנקודת הכובד של האספה הלידאית. המהומה והמבוכה האמתית התעוררה רק אז, כשקמו לדין על הסעיף השלישי של הפּרוגרמה והגיע הדבר לידי בירור שיטתו היסודית של המזרחי. “הבמתה עולה הרב אברהם רייניס (בנו של הרב מלידא) וקורא הרצאה המעוררת תמהון גדול בין כל הנאספים. ואלו מסקנותיה: “באספת ווילנא נתקבל הסעיף של הפּרוגרמה לאמר: אין אנחנו מוצאים מעוז אחר לקיום עמנו ומבטח אחר לציון שתתכונן בלתי אם במשמרת הדת בכל תקפה” – הסעיף הזה מחייב את המזרחי לעסוק בעבודת הרוח, לשמור את הדת והאמונה, גם להתענין בהחנוך העברי ולהגן בכל עוז על החדר הישן. הוא החדר, שבו למדו בחירי אומתנו ושנתן את הכח להעם העברי להתקיים עד הנה”. פה הורם המסך לגמרי, ואולם-האספה, – כך כותב המודיע ב“המליץ”, – נהפך למרקחה. מר סלוצקי, שהוא אחד מחברי הועד, מודיע לכל, שכמו באספת ווילנא, כן גם בפה היום גלו בתוכן עבודת המזרחי פנים שלא כהלכה… אנחנו יסדנו את המזרחי מחפצנו לדבר אל העם לא רק בשם הלאומיות בלבד – כי אם גם בשם הדת, אבל לעשות את הציוניות לתנועה דתית אין בחפצנו… עתה קוראים לנו (לפנינו?) הרצאות על דבר החנוך, יועצים להשתדל, שישאר המלמד הישן עם החדר הרקוב, מבקשים תחבולות לחזוק הדת ותגבורת האמונה… הגידו פשוט: “הננו חפצים ליסד חברת מחזיקי הדת!” – על דבריו הקשים של מר סלוצקי עונה לראשונה הרב רייניס האב בכבודו ובעצמו: “אנכי מתחילת יצירת המזרחי הבעתי את חפצי להעמיד את הציוניות על בסיס הדת. אנכי ידעתי, כי מציון תצא תורה (אבל מזה עדיין אינו מוכח ההפך, שמתורה תצא ציון, ואלפי הרבנים מוכיחים. הערת המשקיף)… זאת היא דעתי הפּרטית, בכל זאת לא העמסתיה על המזרחי. ואולם מה ישיב על ה”קול-הקורא" האשון, שאך הרב רייניס הוא האחראי בעדו (עי' “השלוח”, כרך ט‘, חוברת נ"ג, עמ’ 640)! טובה היא גם תשובתו של מר גורלאַנד: “הן אנחנו נוכל לעבוד ולמשוך אלינו את המפלגה הזאת רק בשם הדת – ובלעדי זה לא יבואו אלינו החרדים, אף אם אלף פּעמים יגזרו עליהם האדונים אווינוביצקי וסלוצקי. ואם אתם חפצים רק בציוניות מדינת טהורה – הלא יש לכם ההנהגה הכללית, ולמה היה לכם ליסד את המזרחי? אולם הנני נאלץ להודות, כי אחרי בירור הדברים הנה גם אנכי מתנגד אל יסוד ועד-החנוך מטעם פּשוט: מי זה יערב לידנו, שבשנה הבאה לא יבחרו אל תוך הועד הזה אנשים חפשים בדעותיהם ומתנגדים גמורים לשיטתנו, כמו שעתה כבר נמצאו אנשים (רמז דק להאדונים סלוצקי ואווינוביצקי וכדומה), החפצים לגרש אותנו הדתיים מהנהגת המזרחי!”… יתר הוכוחים וההחלטות, שנתקבלו על צד הפּשרה, אינן חשובות כל כך ואנו דולגים אליהן. כמדומה לנו, שצורתו הכללית של המזרחי מתוארת כבר במדה מספּקת. ההחלטות, אם לא נתקבלו היום, יכולות הן להתקבל מחר. המזרחי אינו לעת-עתה טלית שכולה תכלת. חברים כסלוצקי מצד זה וכהד"ר אווינוביצקי מצד השני אינם אלא מזרחים במקרה, והפּעם עלתה בידם להגן על השקפותיהם, שאינן מתאימות כלל לאותן של ראשי המזרחי – אבל ימים יגידו. באחת יכול המזרחי להתנחם: גורלו אינו גרוע מגורלה של הפרקציה העממית. החברים סלוצקי ואווינוביצקי נחשבו כמעט לפרקציונירים בתוך המזרחי. וכנגדם נחשבים רבים מן הצעירים כיום הזה למזרחיים בתוך הפרקציה. ואיזו מן הצעירים הללו הם דוקא אלה, שבעצמם הואילו הרבה ליצירה של הפרקציה. _________ המזרחיים עשו הרבה – לפי דעתו של הקטיגור שנהפך לסניור – והוציאו אך פּרוטות, והחברה יק"א הוציאה מיליונים לעשרות ולא עשתה כלום. עד הנה הצטיינה החברה יק“א אך בזה, שהיתה מספּקת מזון ביד רחבה להארבה בשדמות ארגנטינה, ומזון ודירה נאה ותכשיטים נאים למאות פּקידיה, שגם הם אינם טובים מן הארבה מפּני שהם חיים על יגיע כפּיהם של אחרים. כפי הנראה, באו האפּוטרופּסים על עזבונו הגדול של הברון הירש בעצמם לידי הכרה, שיצאו כבר ידי חובתם נגד הארבה הארגנטיני ומעתה אינם חייבים עוד במזונותיו; וכמו כן מצאו, שגם מצב הפּקידים במושבות התבסס כבר כל צרכו ואפשר להחליפם באחרים, – ובכן נחוץ לתור מרעה אחר במדינה אחרת ולהתחיל את כל “הענין”מחדש. כפי שמודיעים ממקור נאמן, – וזאת לדעת, כי המקור הנאמן בנוגע ליק”א הוא אחורי הפּרגוד, – הטילו האפּוטרופּסים את הגורל,ונפל הפעם על מדינת ברזיליה. עתה קרבו אל ההכנות, אחר כך יגשו אל הנסיונות וכעבור שנים אחדות – יתחילו עוד הפּעם מחדש. ובין כה וכה, וסופרינו יוצאים במחאות גלויות, רועשות וסוערות, על עמודי העתונים העבריים… סופר אחד אומר: “הכסף של יק”א לא כסף של יחיד הוא, כי אם כספּו של עם ישראל. עתה הרשות לעם, אשר לו הכסף, לדרוש מ“בעלי טובותיו” דין וחשבון; לא בעד העשירים נועד כסף יק“א, כי אם בעד המון העם, ועל כן אם תחפּוץ ואם תמאן יק”א עליה יהיה לשמוע בקול העם" (“הזמן”, גליון ט"ו). בדברי הסופר אנו שומעים לא רק מחאה עצומה, אלא גם מעין אזהרה, אזהרה לה“גדולים” שיטו אוזן קשבת לאחיהם הקטנים. אבל אנו יודעים רפואה בדוקה ומנוסה זו זה כבר. עוד בראשית שנות התשעים למאה שעברה, כשהופיע הברון הירש באוצרותיו ורצה ליטול לעצמו עטרה של פּודה ומציל בעת צרה ורבים מסופרינו השתכרו מברק-הזהב, שראו בדמיונם, – גם אז נמצאו אנשי-לב, שרצו להשפּיע על דעת הקהל או, יותר נכון, על דעת הברון ומשרתיו עושי רצונו. האנשים האלה האמינו אז, שהברון הירש נתן משפּט הבכורה לאדמת ארגנטינה רק מפּני שרחוק הוא מאחיו בארצות המזרח ואינו יודע את נטיות רוחם ושאיפותיהם. והיה אם יגישו אליו פּטיציות כתובות וחתומות בידי העם, מיד יתחרט הברון על מחשבתו לראשונה כי לא ירצה, שיהיה העם, שבעדו הוא מקריב את מיליוניו, מרנן אחריו. פּטיציות רבות למאות נערכו אז בהרבה מערי התחום. רבים דברו תחנונים במכתבי-הבקשה שלהם, ורבים דברו בלשון-אזהרה כסופרו של “הזמן” העידנא, ומה היה אחרית של הפּטיציות האלו – אין איש יודע, אף על פּי שכולן נשלחו באחריות… אכן תמימות היא לחשוב, שדעת הקהל העברי בארצות המזרח יכולה להשפּיע ברב או במעט על אופן פּעולותיה של יק“א. יק”א עומדת למעלה מכל בקורת, וחבל על הדיו הנשפך ועל הנייר ההולך לאיבוד. כי עתה יכולים אנו להתיחס אל כל פּעולותיה החדשות של יק"א בקרירות-רוח גמורה, בעוד שבראשית הוסדה לא יכולנו להתיחס אליה באופן כזה. והטעם פּשוט. מתחילה היינו מתיראים, שמא יעורו מאות המיליונים לא רק את עיני המנהלים, הפּקידים, האפּוטרופּסים והראשים, אלא גם את עיני העם, שבשבילו, כביכול, נועדו המיליונים האלה. אמרנו, שההמון הגדול, השקוע בעבדות, יצא עוד הפּעם במחולות לפני עגל הזהב לאמר: אלה אלהיך ישראל אשר הוציאוך מארץ מצרים; – אבל לאשרנו ולכבוד עמנו לא היו תוצאות נדבתו של הברון נוראות כל כך, כמו שיכולנו לחשוב מראש. העם הרגיש בחוש ההיסטורי שלו, כי לא בכסף יגאל, ובשעה שהברון ועושי-רצונו השתדלו על דעת עצמם וקבלו את הרשיון להוציא כמעט את כל היהודים מארצות המזרחי ולהושיבם במשך מספּר שנים מסוים על אדמת ארגנטינה, מבלי להמלך בעם עצמו ומבלי שאול את פּיו, – בה בשעה לא קם ולא זע העם, לא כרע ולא השתחוה… רק אחדים מן השדרות העליונות הוכו באמת בסנורים והתפּארו, שיעלה בידם להחליף את ציון בארגנטינה ואת ירושלים בבואינוס-איירס, וכמעט שהתחילו לדבר רמות ונשגבות בחרדת-קודש מעושה על אדמת ארגנטינה הקדושה. האנשים האלה, מהם סופרים ומהם אנשי-מעשה סתם, היו דומים אז להחתנים מן הטפּוס הידוע, שהם חשודים על פחות משוה פּרוטה בנוגע לסכום הנדוניא, ומיד כשהושלש הכסף עושים הם את עצמם כחתנים, שהתחתנו מאהבה, ומתחילים לדבר עם הכלה בלשונות של חבה… כבר עברו שנים רבות מיום שהקדיש הברון הירש את נדבתו ההיסטורית לטובת עמו, ואנחנו שואלים כיום הזה: איזה רושם ניכר בחיינו הפּנימיים או החיצוניים עשתה הנדבה הזאת? אין אנו יודעים, אם היה עמנו נמצא במצב יותר גרוע, לו לא בא הברון בנדבתו. אולי נהנו מנדבה זו אנשים פּרטיים למאות או גם לאלפים. העם בכללו לא נהנה ממנה אף משהו. יקמו נא אפּוטרופּסי עזבונו של הברון המנוח ויגידו קבל עם, איה הוא המוסד העממי, שנבנה מכספּו של המנדב הזה, איה הוא המוסד, שבבחינה ידועה, לכל הפּחות, יהיה עלול לרומם את רוח העם, שאליו תהיינה נשואות עיני העם? גם המושבות בארץ ישראל עלו בדמים מרובים, גם שם נעשו נסיונות שלא עלו יפה – אבל מה רב המרחק בין השפּעת הישוב האחד ובין השפּעתו של השני על רגשי העם ועל התפּתחות אידיאליו במשך עשרות השנים האחרונות! מי יודע? אולי יתחילו “מיטיבינו”, “דודינו” העשירים, את עבודתם בברזיליה בשעה יותר מוצלחת, אולי יעלה סוף סוף בידם ליסד איזה מספּר של קולוניות על יסוד בלתי-רעוע – יהי ה' עמהם ויצליחו; אך בטוחים אנחנו, שבמשך הזמן תפּקחנה גם עיני האפּוטרופּסים לראות נכוחה, ואז יוכחו לדעת, כי הזהב כשהוא לעצמו אינו הכח העיקרי בחיי כל עם, כי יש מניעים ראשיים אחרים לגמרי וכי הצלחתו של ענין חדש, הנוגע לחיי עם שלם, אינה תלויה רק בסכום הכסף המוכן והמזומן. יבוא יום, ויכורו גם העברים העורים, כי חפץ העם הנובע מהכרתו ההיסטורית, יקר הוא מכל הון דעלמא, כי לחנם לא שאלו ה“מנדבים” וה“מיטיבים” את פּי העם, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, והנדבה היותר עשירה, המכוונת נגד רצון העם, לא תשאיר אחריה נתיב בחיי העם הזה. חבל על האיש, שהיה אומלל בחייו, שמלא את אוצרותיו זהב וקבר את בנו יחידו ולא ידע, כיצד עליו להשתמש בעשרו הגדול. וחבל פּי שנים על האיש הזה, שנשאר אומלל גם אחרי מותו, שהשאיר אחריו יורשים רחוקים מעמם, יורשים, שאינם מסוגלים כלל להקים את שם המת על נחלתו. וכי יבוא בזמן מן הזמנים סופר-ההיסטוריה שלנו ויתחיל למנות את הגדולות ואת הנצורות, שעשו ה“גדולים” שבנו, בלי משוא פנים, בלי חונף ובלישפת חלקות, ויגיע לנדבתו הגדולה של הברון, ירתע לאחוריו: לוא השתמשו בעזבונו של הברון בהתאמה אל חפץ העם, לוא היו האפּוטרופּסים אנשים אחרים! – ועתה? הנעשה אין עוד להשיב. וסופר-ההיסטוריה, אם אך בעל רגש יהיה, יחזה חזות קשה: “שמעו זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ, ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם. עליה לבניכם ספּרו, ובניכם לבניהם, ובניהם לדור אחר. יתר הגזם אכל הארבה, ויתר הארבה אכל הילק, ויתר הילק אכל החסיל. הקיצו…” “הקיצו!” – זוהי הקריאה האחת, שבה אפשר לפנות לבעלי יק"א: אולי לא עברה עוד השעה. הפּסיכולוגיה של “אדירינו” בארצות המערב ידועה לנו מכבר. האדירים האלה מביטים על כל אחיהם שבמדינות-המזרח כעל קבוץ של שנוררים, ומפּני זה אינם רואים חובה לעצמם לנהג בהם כבוד אפילו במדה מועטת. כל יהודי רוסיה הם בבחינת “מקבלים”, החוזרים על פּתחי נדיבים ומקשים נדבות, ולא בעד אנשים כאלה נערכה מסכת “דרך-ארץ”. תביעות הנימוס האירופּי חלות רק על אנשים קולטוריים, אבל לא על אלה ש“אינם מן הישוב”. אמנם אמרנו, שהציוניות תלחם בכל עוז נגד חוקי-המוסר של האדונים האלה ותוכיח להם את משוגתם ואת טעותם הגדולה, שבאו להם בירושה מן הדור הקודם. אמרנו, שהציוניות תסתום את התהום שבין יהודי-המערב והמזרח, ובזה היינו רואים כמין אתחלתא דגאולה, – אבל לצערנו הגדול אנו צריכים לבוא לידי הכרה, שדעות נפסדות אינן נעקרות על נקלה. אכן בראותנו, כי אדעות הנפסדות האלה מצאו להן קן בין אלה, שאנו חושבים אותם לנושאי דגלה של הציוניות, מתחמץ לבנו בקרבנו. מאת נושאי-הדגל יש לנו לדרוש, שיהיו נזהרים בדבריהם, שיעקרו מן השורש השקפה מוטעת זו של ה“אדירים” ולא תמצא להם מקום, לפחות, בנפשם הם. מנהיג הציוניים הוציא לאור את ספרו “אַלטניילנד”, והוא נשאר נאמן לשיטתו גם בספרו זה: לבלי לנגוע בשאלת הקולטורה הלאומית, שאפילו לתוך הפּרוגרמה של הציוניות הכניסוה בקושי גדול בעל כרחו של המנהיג. “אחד-העם” נשאר גם הוא נאמן לשיטתו ויצא בבקורת חריפה ב“השלוח” להראות את כל מגרעותיו של הספר הזה, וביחוד השתדל להוכיח, שהעיקר חסר לגמרי מן הספר, בהיות שלפי השקפת “אחד העת” יש אך עיקר אחד בהתנועה הציונית או, יותר נכון, בהשאיפה לציון, והוא – תחית הקולטורה העברית הלאומית. והנה בא המבקר הנודא מכס נורדוי, וגם הוא נשאר נאמן לשיטתו: לחרף ולגדף ולהשליך שקוצים על איש חרמו, ויבז לשלוח את עטו ב“אחד העם” בלבדו, ויכונן את חציו נגד “בני הגלות” של ארצות המזרח בכללם, ולולא היה חתום תחת המאמר הראשי בהעתון “דיא וועלט”, גליון י“א, שנה זו, שמו של מכס נורדוי, כי אז היינו יכולים לטעות ולחשוב, שעוד הפּעם זכינו לשמוע את חרפּתנו מאת אחד מ”דודינו" העשירים, הממונים על המוסד יק“א וכדומה. והנה בשעה שה”אדירים נעשים לממונים על הונה של יק“א ומביטים עלינו מגבוה, אין אנו מתפּעלים כל כך מזה. אבל אם אחד מאתנו מתמנה מעצמו לאפּוטרופּסה של תנועתנו העממית ועושה עמנו חסד להשפּיל לראות ממרום שבתו על סופרינו וספרותנו אך ורק מפּני שהוא האירופּי ואנחנו המזרחיים, אך ורק מפּני שהוא יושב בפּריז ואנחנו יושבים צפופים בערי-התחום; אם אחד מאתנו, שמעיד על עצמו, כי אינו יכול לנצח על נקלה את הקריאה העברית לבדה, עושה לו קרנים לנגח בהן על ימין ועל שמאל ורוצה ללמדנו פּרק גם בהבנת ערכם של גדולי-הספרות העברית, – אז מחויבים אנו לצאת במחאה נגד יהירות יתרה כזו. בטוחים אנחנו, שגם נורדוי בעצמו יתחרט אחר זמן-מה על מעשהו המוזר הזה, המתנגד לחוקי הנימוס והעובר כל גבול. נורדוי מוצא, כי אך הציוניות היא שגרמה לפרסומו של “אחד-העם”, כי אך על ידה נברא חוג של קוראים, המבינים עברית והמתענינים במאמרים פּחותי-ערך כמאמרי “אחד-העם”, ששמו להם לב אך מפּני רגש יראת הכבוד להספרות העברית. כן הדבר, הציוניות היא שגרמה לפרסומו של “אחד-העם”, אבל לא אותה הציוניות, שמונה את מספּר ימיה לפי שנות הקונגרסים, אלא אותה הציוניות, שקדמה לה ושהקונגרסים בעצמם הם אך תולדותיה. רחוקים אנו מלקחת עלינו את הטורח להחזיר את הכבוד לבעליו. כבוד “אחד-העם” במקומו מונח, והד”ר נורדוי לא נטל ממנו אף אחד מששים, רק רוצים היינו לבקש את בעל המאמר הראשי בה“וועלט” גליון י“א, אולי יתרצה ויעיין בכתביו של “אחד העם”, שיצאו לאור שנים אחדות לפני הקונגרס הראשון, ואנו מבטיחים אותו, שימצא שם הרבה דברים, שהד”ר נורדוי בעצמו חוזר עליהם ושונה אותם פּעמים אין מספּר מבלי לדעת מי אמר את הדברים האלה לראשונה. כמובן, מערערים אנו רק על אופן בקרתו של הד“ר נורדוי, על הסגנון הבלתי-מנומס ועל הבטויים הגסים, שאינם אומרים כבוד למי שאמרם. מה שנוגע לגוף השאלה היה רשאי הד”ר נורדוי, ואפשר גם מחויב, לצאת נגד בקרתו של “אחד-העם”, שגם היא חסרה הפּעם אותה העמקות ואותה האוביקטיביות, שהיינו רגילים למצוא כמעט תמיד במאמריו. אנו מבינים גם את ההתמרמרות, שנתמלא הד“ר נורדוי אחרי שקרא, או שקראו לפניו, את הבקורת החריפה ב”השלוח" וב“ווסחוד”. להתמרמרות כזו בא לא אך הוא לבדו, אלא רבים מן הקוראים עברית,שמסורים הם להאורגניזציה הציונית ויחד עם זה מוקירים הם את עבודתו הספרותית של “אחד-העם”. ביחוד פּעלה אל האנשים האלה רושם בלתי-נעים אותה העובדה, ש“אחד-העם” מצא הפּעם לנחוץ להמציא את בקרתו בכתב-יד למערכת “וסחוד”, שבשום אופן אינה יכולה להחשב על אוהבי הציוניות. “אחד-העם” אשם גם בזה, כי מרשה הוא לעצמו לדבר לפעמים בלשון שיש בה מעין “לכם ולא לו”. הוא ברא לו טרמינולוגיה מיוחדת, “ציוניים” סתם ו“ציוניים מדיניים”, ומשתמש בטרמינולוגיה זו, בעוד שהקוראים, ואפילו אלו שקוראים בעיון, אינם משגיחים במושגים דקים כאלה. “אחד-העם” אשר גם בזה, שלא נסה כמעט אף פּעם אחת להראות על הצדדים החיוביים שבציוניות ותמיד הוא מוקיע נגד הקוראים רק את הצד הצללי. “אחד-העם” חושב, שהצדדים החיוביים מובנים מאליהם ואין מן הצורך לטפּל בהם ביותר, ומתנגדי הציוניות באים ומגלים פּנים במחשבתו שלא כהלכה, ובמנותם את “אנשי הרוח” שבנו, שאינם נוטים אחרי הציוניות, נותנים הם ל“אחד-העם” מקום בראש. – אבל אחרי כל אלה אין אנו מוצאים כל הצטדקות בעד הד“ר נורדוי. כלום חושב הוא, שעל ידי חרפות וגדופים יש היכולת לברר איזהו שאלה? כלום חושב הוא, שתהיה תפארתו על הדרך הזאת? כשנלחם הד”ר נורדוי עם טולסטוי, איבסן וכדומה והניף עליהם את הגרזן שלו, היה הגרזן אך שלו, אבל כעת הוא מניף אותו בשם הציוניות, וכן לא יעשה. גרזן וציוניות הם שני הפכים. הדברים המובאים פּה ולהלן מן הוכוחים באספת הצעירים, לקוחים מתוך מכתביו של ה' קליינמאן ב“המליץ”.  ↩ Rühl, Friedrich Nitsche. S. 80, 82, 83. (4. Aufl.) [כך במקור, בשיבוש כתיב שמו של Nietzsche – הערת פרויקט בן–יהודה]  ↩ מכתב–הקריאה נכתב בלשון רוסית ואנחנו השתמשנו בתרגומו השלם, שבא ב“הזמן”, גליון ה'.  ↩ החשבון היותר מפרט על דבר אספת המזרחי בלידא בא ב“המליץ” נו' 38–44, ומהיות שהוא גם יותר מדויק, השתמשתי בו בהשקפתי זו.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/117

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m118.txt

לאומיות וסוציאליזם

שמריהו לוין

119618

לאומיות וסוציאליזם לאומיות וסוציאליזם / שמריהו לוין ב. המאבק בין הכהן ובין הנביא מתחילתה לא היה כוחה של תורת הסוציאלדימוקרטיה – הוא המרכסיסמוס – בערכה המדעי המדויק, לא בביסוסה העיוני, אלא בעיקר בלהט הגדול, שנשאה בחובה, זה כוח המושך העצום למדוכאים, למשועבדים, להמונות המנוצלים באכזריות מכאן, וללבות הרגישים ליושר ולצדק מכאן. לא המטריאליסמוס ההיסטורי, בחינת משתיתה של השקפת-עולם חדשה, לא “עודף-הערך” של פירות העבודה והסברם של המשברים הכלכליים – לא הם שפעלו את פעולתם המאגית על המונות הפועלים, שלא היה בידם למצוא את ידם ואת רגלם בבעיות מסובכות כאלה. ואפילו סיעות המשכילים, שקבלו עליהן את תורת המרכסיסמוס, אף הן לא נתנו את דעתן בעיקר על אבות-הנחותיו העיוניות. ההמונות נגעה בהם אש הקודש, שלפפה תורה זו מתחילתה ועד סופה. הניצוצות המהבהבים שניתזו ממנה הלהיבו את הרוחות, ליבו את הלהט, ודומה היה – מניח דת חדשה עומד כנפח ענק ובידו הפטיש החזק המכה על לב החברה האנושית. ולא לחנם נבהלו מפניה, מפני התורה החדשה, משרתי הכנסיה השלטת ושמשיה, יותר משנבהלו אחרים. לא לחנם עמדו הכמרים של כל הדתות הנוצריות ונלחמו בה בתורת הסוציאלדימוקרטיה בהתלהבות יתירה ובשנאה ובשטנה מרובה על הקפיטליסטים והפיאודלים. האחרונים לא התיחסו בתחילתם אלא ברגש של בוז לחמומי-המוח הסוציאלדימוקרטים, ואילו הכמרים חשו בחוש-הריח שלהם – אגב חוש זה מפותח הוא אצלם ביותר – שכאן ממשמשת ובאה סכנה חדשה לקיומם ולהשפעתם על חיי החברה. ולא היתה טעות בידם, שכן המרכסיסמוס נשא בחובו באמת גרעינים וסימנים של דת חדשה ונתכוון המרכסיסמוס כנגד הכנסיה השלטת. ברצוני להסביר את דברי יתר הסבר. המרכסיסמוס לפי מה שהוא אין לו כלום לשאלות דת ואמונה, ענינו לא האלהות, לא העולם ולא האדם, אלא החברה האנושית, ולכלאורה לא היה מטיל על חסידיו שום חובה של השקפת-עולם דתית שהיא. מאמין מובהק, אדוק של המרכסיסמוס מכאן יכול שיהיה מאמין אדוק באלהים מכאן או חפשי בדעותיו ובחיי האמונה ולא יסתבך בסתירות פנימיות אל נפשו. ואף על פי כן מכוון היה המרכסיסמוס נגד הכנסיה הנוצרית, לא משום ששנא את אלהי הנוצרים, אלא משום שראה בכהנים הנוצרים על שליחותם המיוחדת עיכוב קשה ביותר להתקדמות החברתית, משום שם נוהגים בה באמונה מצד אחד כבכלי וסם-משכר להרדים את ההמונות שנתקהו ונטמטמו בעבודה קשה, שלא יחושו הללו בכאבם ובצרתם, ומן הצד השני מרדימים את העשירים והשבעים, שלבם לא יהיה נוקפם על העבירות שהם עוברים. מבחינה מסוימת אפשר להשוות את המאבק שבין המרכסיסמוס והכנסיה בעשרות השנים הראשונות להתפתחותו אל המאבק העתיק שבין הנביא והכהן. אומר הכהן לכפר בקטורת ולבונה ובדם שוורים וכבשים על חטאים קלים וקשים, על עבירות קלות וחמורות. הנביא לא ביקש לשכך ולהרגיע, אלא אדרבה רוצה היה, שהמצפון האנושי יתלבט וילך וילחם תמיד נגד כל עבירה וכל עוול. לפיכך מחה הנביא בחזקה ובהתלהבות עולם כנגד הדם המשכר של רוב זבחים. ואף המרכסיסמוס, המכוון כנגד ההשקפות והדעות של החברה האנושית בזמן החדש, נבזק בו ניצוץ מרוח-המחאה הגדולה, שמימות הדורות המופלגים לא נתן לו למצפון האנושי להרדם, ניצוץ מאותו הלהט הגדול, שנתלקח תחילה על הר סיני ומשם נתפשט על פני מקומות אחרים והאיר אותם בזהרו של הר סיני. ומופלא היה לראות, כיצד יהודי אחד הוריד מעל כסאו יהודי אחר, ומבלי שנתכוון לתפוס את מקומו של זה, את המקודש במשך אלפים שנים כמעט, הרי היה למתחרו הגדול של הראשון, תמונותיהם של קרל מרכס ופרדיננד לסל תפסו את מקומן של התמונות הקדושות, אחד כאבי התורה ומניחה, והשני כשליח-מבשר, בדירות הקטנות והצרות של הפועלים, והללו הכניסו לתוכן אור וחום. היתה תורת מרכס ל“התגלות” חדשה לפועלים, לתורה חדשה, וככל תורה אף תורה זו עברה עליה תקופת הסער והדחף. ובתקופה זו של סער ודחף הסתערו שליחי המרכסיסמוס על הכנסיה במרירות זו, שבה תוקפת כל אמונה חדשה את האמונה הישנה. הם שקדו ועמלו להבזות בעיני ההמונות את כל מוסדות הכנסיה, לעשות אותם ללעג ולקלס, להוקיע את זיופם עד שהגיעו אל אלהי הנצרות ממש, ולא נתנו את דעתם כלל על נפש העם. הם שאפו לבטל את הנצרות ולבנות על חרבותיה את המרכסיסמוס בחינת אמונה פרוליטרית בניגוד אל הדת השלטת של העשירים. אם נתת תהום עמוקה בין העבודה וההון, מצוה לפסול כל אמונה, השקודה לגשר גשרים בין נותני העבודה ובין מקבלי העבודה. קרע זה בדין שיתרחב וילך ויגיע עד שערי שמים, עד האלהות כביכול. ועם האמונה יצאה הגזירה גם על הרגש הלאומי של ההמונות. מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה טעו ביחסם אל הרגש הלאומי העממי אותה טעות גופה שטעו בזיקתם לדברי אמונה. אף את הרגש הלאומי דנו דין תולדה של הסדר החברתי הקיים, ומשעמדו להתמרד על הסדר הקיים ולהעמיד סדר חדש במקומו, דין שייעקר כל דבר הכרוך בסדר הישן. מתוך ראייה שטחית התבוננו וראו, שהאמונה נתמכת על ידי האדונים, והם שבונים את בתי היראה, מפרנסים את כמריה ומטיפיה, והכנסיה משמשת את ההון. כך ראו ראייה שטחית, שהעשירים שטופים בלאומיות ומסייעים ידי הלאומיות הרשמית – וודאי שזו וזו פסולות הן ומצוה להכריז עליהן מלחמה עד חרמה. ברם לא העמיקו בנפש האנושית ולא הרהרו כלום: שמא מתרחש ברשות האמונה והלאומיות משהו בדומה לזה שמתרחש ברשות הכלכלה? שמא תקף תהליך הקפיטליסמוס גם את האמונה והלאומיות של החברה ובדומה לרשות הכלכלה שבה מתרכז והולך ההון בידי חבורה קטנה אף ברשויות אלה מתרכז והולך כל מה שנוצר על ידי העם והוא הוא אוצרו הרוחני? שמא האמונה וכן ההרגשה הלאומית הן משהו, השופע ממעמקי נפש העם, מעורה בה עמוק עמוק וכרוך בה לעולמי עולמים, ודוקא מטעם זה גופו עמדו העשירים ונאחזו בשני היסודות האלה ואמרו לרתום אותם בעגלה שלהם, כדי שתתגבר השפעתם על ההמונות? זמן רב עבר על המנהיגים עד שנפקחו עיניהם לראות, שמסוכן הוא הדבר ממש ללחום את מלחמת-התרבות באותם דרכים וכלי זין, שנשתמשו בהם בתקופת הסער והדחף של הסוציאלדימוקרטיה. סופם שנוכחו, שהמרכסיסמוס תפס רק לשעה קלה את מקומה של אמונת-עם, לימים נעשה למה שהיה מתחילת בריאתו – תורה מדינית-חברתית, המכוונת כנגד שאיפותיהם של המונות העובדים ברשות מלחמתם הכלכלית. לא פחות מכן, אבל לא יותר מכן. צעד אחרי צעד עמדו ופרשו מן המלחמה הרשמית באמונה באשר היא אמונה. וצעד אחרי צעד עמדו וחזרו אל הלאומיות, שבלעדיה אין עם בריא יכול להתקיים אפילו יום אחד. עוד ימים רבים, רבים לפני המלחמה ראו מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה חובה לעצמם להכריז בקול ברייכסטאג הגרמני, שאת אהבת-אמת למולדת יש למצוא לא אצל העשירים אלא אצל הפועלים. הם, הפועלים, בעיקר שבנו בזיעתם ובדמם את המדינה, והם יגנו עליה בגופם בשעת סכנה. בחוגים האזרחיים השתוממו לשמוע את הנאומים הפטריוטיים של מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה. אולם הם נאמו נאומים כמותם של אלה לא כדי למצוא חן בעיני הממשלה או בעיני המעמדות האזרחיים, אלא משום שבנאומים באלה הם הביעו את מערכות-הלב האמתיות של המונות העובדים. הפועל לא שינה מהלך-נפשו ורוחו, נשתנו תפיסתם ותכסיסם של המנהיגים. משהו בדומה לכך נתרחש גם אצלנו, בהתפתחותנו החברתית, אבל אנו מרובים היו יסורינו מתקופת סער ודחף זו מיסורי אחרים, שכן תקופה זו טבועה היתה בחותם-הגלות הכעור, ככל דבר שמתרחש והולך בחיינו הגלותיים. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/118

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m119.txt

היש לנו?

שמריהו לוין

119618

היש לנו? א. השמא הוא אבי הברי. כלל גדול יש בתורת התפּתחות הרוח, הספקות מביאה לידי–חקירה, והחקירה–לבירור הדברים ומחזות החייםהמקיפים אותנו, והבירור לידי הכרת המציאות, החוקר הגדול רינו דיקרט הגיע לבנין שיטתו הפילוסופית השלמה והמשוכללת אךְ ע"י זה שהחל להטיל ספק במציאות הדברים הממלאים את נפשנו פנימה ואת כל חללו של עולמנו, באמיתות כל הסביבה. אך לא לברר שיטת דיקרט מגמתי הפעם, כי אם להשתמש בנקודת יציאה של שיטתו ולהראות לכל, כי עוד יותר ממה שאין לסמוךְ לפעמים על חושינו המרמים אותנו, נחוצה לנו הטלת ספק באמיתת הדברים שאנו כותבים, רבים ודנים עליהם בכבד ראש, אם רק רוצים אנו לבוא לידי הכרה ברורה, לדאת את החיים לא כמו שהם מופיעים לנגד עינינו מתוךְ הספרים והספרות, אלא כמו שהם בעולם המציאות, בעלמא דקשוט. עוד דבר אחד עלי להקדים: יש ספקות ויש ספקות, יש ספקות הבאה מתוך יאוש והיא מביאה לידי כפירה באפשרות הטבת המצב, ויש ספקות הבאה אךְ מתוךְ שאיפה להכרת האמת. בעלי הספק מסוג הראשון הביאו את הפיסימיזמוס לעולם, את היאוש הגמור, את מלאךְ-המות של המחשבה והרצון, בעוד שבעלי הספק מסוג השני הועילו תמיד להביא קרן אורה במבואות אפלים ויטהרו את המחשבה ויחזקו את הרצון. ומודה אני על האמת, כי החילותי להבין את כל עמקה של שיטת דיקרט אך אחרי אשר עזבתי את ספסל בית המדרש ונכנסתי לבית מדרשו של החיים. החילותי להסתכל ולהתבונן אל כל הנעשה מסביב בעולמנו המיוחד ולהביא בחשבון את הנעשה עם מה שרכשתי מתוך הספרים והספרות, והנה לעתים לא רחוקות באתי לידי הכרה, כי אך עולם הפוך ראיתי בהספרות, עולם שאינו מתאים כלל לעולם המציאות. אמנם הספרות, ואפילו היותר עשירה אינה יכולה לתת לנו תמונה שלמה ומלאה המקפת את כל צדדי החים. החיים אינם עומדים על עמדם אף רגע ומחליפים לרגעים את גווניהם הרבים, והספרות רפת כח היא לקלוט לתוכה תנועה מהירה כזו. יד הצייר או הכותב בדמיונה למהירות החיים היא אך כהסרטן הזוחל מול אילה שלוחה קלת הרגלים. ובכן אין להתפלא, אם אין אנו מוצאים בספרות, כל מה שאנו מוצאים בחיים, אבל נגד זה יש ויש לנו להתפלא, אם מוצאים אנו בספרות מה שאין בחיים… אין זאת כי לא כל החמר הספרותי לוקח מעולם המציאות, כי חיים אנו בשני עולמות, בעולם המציאות ובעולם הדמיון. ואולם הדמיון, כידוע, מזיק הוא לבהירות ההכרה. ועלינו להלחם בו, ולהראות לכל את האפס שבו, את התהו-ובהו שבו. והנה במה שנוגע להעולם הגדול נניח את העבודה הזאת להחוקרים הגדולים, מיסדי השיטות הפילוסיפיות העיוניות. אנחנו, בתור סופרים של עם עני ודל, מחויבים להתבונן אל חיינו אנו הדלים ואל ספרותנו העניה. ואז נוכח עד מהרה לדעת, כי לעתים קרובות הננו מתוכחים, כותבים מאמרים ומשתדלים להשפיע על המון הקוראים ולמשוך אותם לצד זה או לצד אחר, בעוד שבאמת הננו מתוכחים וכותבים על דברים וענינים שאין להם מקום כלל בעולם המציאות שלנו, ובאופן היותר טוב הננו נושאים ונותנים ע“ד מושגים שכבר נתרוקנו מתוכנם. נקח נא, למשל, את ספרותנו העתית – הנני מדבר אך ע”ד חיי אחינו ברוסיא – ונתבונן נא היטיב על החלק המוקדש לשאלותינו הצבוריות, לעניני הקהלות, לשאלות ההנהגה החומרים והמוסרית, לשאלות הרבנים וכדומה. כמעט כל הסופרים המטפלים בשאלות האלה מספרים לנו בסגנונים שונים ע"ד המגרעות והחסרונות שהם מוצאים על כל מדרךְ כף רגל במקצוע זה של חיינו הצבוריים, אבל כלם מודים במציאות הקהילות עצמן ואיש מהם אינו מתעורר להטיל ספק בישותו של המוסד, שאנו רגילים לקרוא לו בספרות בשם “קהלה”. כל סופרינו מוצאים כי מנהיגינו אינם עומדים על המדרגה הרצויה, אבל כלם מודים שיש לנו הנהגה בכלל. כלם כמעט מתנפלים על הרבנים מטעם ושלא מטעם, אבל כלם מודים כי יש לנו רבנות, וכי לא חסר לה אלא תיקון. אמנם מן העובדא שאנו מרבים לכתוב ולדבר על כל הענינים האמורים יכולים אנו רק ללמוד שיש לנו כותבים ומדברים ותו לא. הסתכלות בחיינו הממשיים תוכל להוכיח שטועים אנו בחשבוננו, שרואים אנו את צל הדברים שאינם כבר במציאות ומוסיפים לכתוב ולדבר עליהם רק על פי חק התמידיות, על איזו דחיפה שקבלנו בשכבר הימים. וכדי שנבוא לידי הכרה ברורה, כדי שנדע, מה יש לנו ומה חסר לנו לגמרי צריכים אנו להתחיל כמו שהתחיל החוקר דיקרט, כלומר – בסימן השאלה. איני רוצה לאמר בזה כי הספקות מביאה בהכרח למסקנות שליליות דוקא, אבל בטוח אני כי תועיל הרבה לבירור השאלות, לדעת את היש ואין האין בחיינו, ה“יש” יכול להיות בעל מומים וצריךְ תיקון, וה“אין” צריךְ להברא לראשונה טרם שנדבר על מומיו, יכולים אנו לדבר ע"ד חסרונו, אבל לא על חסרונותיו. ובכן הננו מתחילים בשאלה הראשונה: היש לנו קהלות? מיום שבטל שלטון הקהל אין עוד כל יפוי כח לשום קהלה עברית ע“פ חוקי הממשלה השוררים כעת; יוצאות מן הכלל הזה הן הקהלות במדינת פּולין ואחדות מן הקהלות מחוץ לתחום המושב המתנהגות על פי חוקים מיוחדים. הקהלה העברית בתוךְ תחום המושב אינה קימת, היהודים העירונים, ולוא יגיע מספרם גם עד למאת אלף ויותר, אינם נראים באגודה אחת, אלא שהרשות נתנת להם ליסד להם בתי מדרש ובתי כנסיות (גם ההבדל הזה הוא אך הבדל היסטורי שאבד את ערכו בזמן הזה) ולהספח על אחד מן הבתים האלה. קבוץ של איזה מספר יהודים תחת דגלו של אחד מבתי המדרש נקרא בשם “כנסיה”. לכל כנסיה וכנסיה ישנן איזו זכיות, כמו לבחור מתוך אנשיה חברים אחדים, במספר שלשה, למנהיגים, לקנות נכסים שאין להם אחריות ושיש להם אחריות וכדומה – הלא המה הזכיות הנתנות כמעט לכל חברה שיש לה ספר תקנות מאושרות. ובכן אינה עולה בזכיותיה “הכנסיה” על כל “חברה” מאושרת. בערי התחום שמספר היהודים עצום שם, מגיע לפעמים מספר הכנסיות הבודדות עד למאה. כל כנסיה וכנסיה היא בריה בפני עצמה, ואין כל קשר שיחבר אותן. היו ימים והנוצרים היו מאשרים איזו קניה על שם הקהלה העברית בדחק גדול וביש לישב, אבל בעת האחרונה כבר חדלו מאשר גם קניות כאלה, ובהפתח איזו מוסד חדש הוא נפתח ע”פ רוב על שם אחד מבתי המדרש. וכי תקרה לפעמים איזו שאלה הנוגעת לכל הכנסיות, שאלה כללית, – ושאלות כאלה הן מעשים בכל יום, – אין לנו מוסד כזה שיוכל בדרך רשמי לדבר בשם כל הקהל. נקח נא, למשל, את מוסדות הצדקה ואת מכס הבשר. לפני נתינת מכס הבשר בחכירה–צריךְ שלטון העיר לקרוא ל“האזרחים הנכבדים” מתוךְ היהודים יושבי העיר התמידים ולהתעיץ עמהם בדבר חלוקת הסכומים למשך זמן החכירה. רשימת “האזרחים הנכבדים” נגזרת ע“פ ראות עיניהם של אחד או אחדים מפקידי שלטון העיר. ע”פ רוב מטכסים הפקידים האלה עצה עם אחדים ממכיריהם ו“ידידיהם” שבין היהודים, וע“פ העצה הזאת יקום דבר את מי להזמין ומי להרחיק. ברור הדבר, כי באופן כזה אי אפשר לדבר ע”ד איזו פעולה קהלית. ובאמת הננו רואים כי בהגיע זמן נתינת מכס הבשר בחכירה מחדש מתרגשות כל הרוחות, וכל יום ויום מביא עמדו חמר חדש לפירוד הדעות, למחלקת ועד מלשינות ועד בכלל, מה שלא היה יכול להיות, לוא היו לנו נבחרי הקהלה שהיו עושים את כל מעשיהם על פּי דעת הבוחרים בהם. אמנם גם נבחרי הקהלות יכולים להשתמש לפעמים בכחם נגד דעת הקהל, אבל זוהי שאלה אחרת, שאינה מעניננו פה, לקחנו לדוגמא את מוסדות הצדקה ואת מכס הבשר. נניח נא, כי כל היהודים במדינתנו באו להחלטה אחת כי מכס הבשר בכללו אינו עומד בפני הבקרת של מצב החיים ההוים, כי כבר הגיעה שעתו לעבור מן העולם – והנה מתעוררת השאלה, למי יש הרשות להשתדל בדבר בטולו? לכל אחד מאתנו יש הרשות לבוא בבקשות שונות בתור אנשים פרטים, אךְ אין לנו מוסד שיוכל לדבר בשם קהלה שלמה, לא כל שכן בשם כל היהודים יושבי המדינה. נקח נא דוגמא אחרת, שאלת החדרים נהפכה בעת האחרונה לשאלה יוקדת. כמעט כל מי שעיניו בראשו בא לידי הכרה גמורה שהחדר בתמונתו הישנה בא בניגוד לתביעות החים החדשות והצודקות, וכי מן הנחוץ להכניס לתוכו זרם חדש. החקים השוררים אוסרים כניסת הלמודים הכללים לתוךְ החדר וכן אוסרים הם התאחדות חדרים אחדים בבית אחד, ואפילו בדירות שונות, לפי דעתם של המחמירים, וכידוע אינם נוקטים המשגיחים הרשמיים על בתי הספר את הכלל בידם: כחא דהיתרא עדיף. והנה גם פה מתעוררת השאלה: מי ילך לפנינו. אמנם יש לנו חברת מפיצי השכלה, אבל בדרך רשמי יכולה היא לבוא רק בהצעות בשם חבריה ותו לא. חפצים אנו למשל לעשות לחובה למוד הדת בעד התלמידים והתלמידות העברים בבתי הספר הכללים והנה אין לנו מוסד שיוכל לעורר את השאלה הזאת בתור שאלה כללית. אבות התלמידים והתלמידות יכולים להשתדל בתור הורים, ואז נפטרות שאלות כאלה ג“כ בתור שאלות פּרטיות שאין להן ערך עקרי, ויש אשר כזו נפתרת בחיוב ומטילים על הורי התלמידים לשלם מכיסם הם בעד הלמודים ה”מיותרים" האלה. היינו יכולים להביא דוגמאות רבות, אך חושבים אנו כי המעטות שהבאנו דיות הנה להוכיח עד כמה קרועים אנו לגזרים, עד כמה אין בחיינו כל מתום. ועוד גם זאת, לוא היתה לכה“פּ החובה מוטלת על כל איש מישראל להספח על אחת מן הכנסיות, אךְ גם ההסתפחות הזאת אינה חובה אלא רשות. וכמה אלפים יהודים נוכל למצוא ודוקא בין השדרות העליונות שאין כל קשר קל ביניהם ובין הקהלה שהמה חיים בתוכה. מתשלומי מכס הבשר פוטרת אותם המבשלת, ה”מפטיר" אינו מושך אותם אחריו מפני קושי הקריאה, במקום שמועת החזן ו“להקת משורריו” המה יוצאים ידי חובתם בנגינותיהם של משוררים אחרים לגמרי, וכה מתרגלים המה להרגיש את עצמם בבחינת צפרי דרור שאינם יודעים כל עול. בחיי העדה אינם משתתפים, אינם שמחים בשמחתה ואינם מצטערים בצערה. וגם כאשר ישתתפו הם לאיזה דבר שבצדקה מביטים הם מגבה על הקהלה הפושטת יד, וברבות הזמן נהפךְ כל עמם בעיניהם לעני המחזיר על הפתחים. המה אובדים לאט לאט את רגש החובה לקהלתם ולעמם, כי אין חובה בנוגע לקהלה או לעם החיים על נדבות פרטיות. ההמון הגדול אמנם היה מרגיש, כי אין “קהלה” לישראל והיה משתדל לברוא בריאה כזו בכח עצמו, ומפני זה היה נותן את משפט הבכורה לאיזו בית הכנסת על כל בתי הכנסיות שבמקום פּלוני או פּלוני. ע"פּ רוב היו נתנות הזכיות היתרות האלה לשלשת הנבחרים של בית הכנסת היותר עתיק או היותר מרובה לפי מספּר מתפלליו. הגבאי, הגזבר והמלומד של בית כנסת כזה היו לוקחים על שכמם במדה ידועה את הנהגת כל צרכי הקהלה והם היו האחראים בעד ההנהגה הכללית. גם מוסדות הצדקה היו משועבדים “לבית הכנסת הגדול”, מפני שלהמוסדות האלה לא היו כל תקנות מאושרות, ויחיו על “פּנקסיהם” בלבד, ובית הכנסת הגדול היה סוכךְ עליהם באברתו. הגבאי של בית הכנסת הגדול היה “הארי שבחבורה”, מעין נשיא העדה, אמנם בשנים האחרונות ירד מערכו גם “בית הכנסת הגדול” “עם גבאיו, גזבריו ומלומדיו”. לכל חברות הצדקה כמעט בהערים הגדולות יש כעת תקנות מאושרות, ומכיון שיכולות הן לעמוד ברשות עצמן שוב אין להן צרך באפוטרופסותו של איזה בית כנסת. סדרי הקהלות הישנים לא היו יכולים בודאי להפיק ממנו רצון בזמן הזה. אבל על כל פּנים היתה איזו אחדות מרחפת עליהם. הנבדלים מתוךְ העדה היו אךְ מעטים או לא היו כלל, וכל מוסדות העדה היו במדה ידועה משועבדים לאיזה רוח כללי. ומה אנחנו רואים היום, מה הוא הבנין שנבנה על חרבנותיהם של הסדרים הישנים. מכל עבר הננו רואים “חברות” שונות, “אגודות” שונות, “כנסיות” שונות. אבל אין לנו קהלה או עדה שלמה. החברות והאגודות בונות להן כל אחת ואחת מהנה במה בפני עצמה, באופן היותר טוב פועלים ועובדים החברים איש איש בעד החברה או האגודה שלו. ולעתים קרובות הננו ראים התחרות בזויה ושפלה גם על שדה הצדקה, וכל אחת מהחברות משתדלת להתכבד בקלונה של חברתה ולהבנות מחורבנה. וכי נקח. את בתי הספר המתכלכלים על חשבון הצבור – לשוא תעמלו לבקש שם איזו שיטה, איזו קלסתר פנים שנוכל לראות בו את חותמה של רוח הקהלה. המפקחים הנכבדים, שאולי היתה נראה השפעתם על בתי הספר האלה, נבחרים גם המה ברב הערים ע"פ שלטון העיר אחרי שהוא קורא לעצה את “האזרחים הנכבדים” שדברנו עליהם לעיל, והמורים מצדם אינם משתדלים גם הם להפיק רצון העדה כי אם רצונו של המשגיח הרשמי. הננו פונים לכל עבר ומחפשים אחרי איזה סימן של אחדות, אבל כל עמלנו לשוא היא. איךְ שלא נעים לנו להודות על עניותנו, אבל מחויבים אנו לאמר לכל: חדלו מדבר ע“ד המגרעות והחסרונות בחיינו הצבוריים, המגרעות והחסרונות האלה המה אךְ תוצאה מוכחת של הפיזור הפנימי של כחותינו. תנו לנו “קהלה” ואח”כ תבואו בעצות איך לשכללה. ליודוויג בארנע אומר, כי אם יקבצו שנים עשר אשכנזים הרי לפנינו תריסר ולא יותר. ואנחנו נאמר, כי אם יקהלו למקום אחד חמשים אלף בישראל וייסדו חמשים חברות וחמשים אגודות הרי לפנינו חמשים אלף יהודים, חמשים חברות וחמישים אגודות – ו“קהלה” במובנה של המלה אין לנו. יש אמנם מנהיג אחד שהיא נבחר ע"י כל הקהל, הלא הוא רב העדה. אמנם על מנהיגינו ועל רבנינו נדבר בפעם הבאה. ב. טרם שנקרב לעיין בשאלת ההנהגה של עולמנו הצבורי; נחזור נא לשאלת “הקהלה” שדברנו עליה במאמרנו הראשון, ונתמהמה שם עוד מעט קט. מכל מה שאמרנו למעלה מוכח, שלא רק קהלה מסודרת חסרה לנו, כי אם שהמושג הצבורי עצמו, המתבטא בארצות המערב במוסד קהלה, חסר בחיינו לגמרי, ובכל זאת מרבים אנו לדבר ולכתוב ע"ד עניני הקהלות. אמנם השם “קהלה” איננו המושג הריק האחד השגור על פינו. יש לנו הרבה מושגים ריקים– נופים שכבר פּרחה מהם נשמתם, וכנגדם יש לנו נשמות הרבה דאזלין ערטילאין. נזכור נא את הקולות ואת הברקים שלוו בשעתה את קריאתו של מנהיג הציונים בדבר “כבוש הקהלות”. הקריאה הזאת נשמעה מעל במת אחד הקונגרסים ונתפשטה מהרה. רבים מהציונים החדשים שלא ידעו בבירור מה הציונית דורשת מהם ובאיזה אופן יכולים הם לצאת לה ידי חובתם על צד היותר טוב, שמחו לקראת הקריאה הזאת. הציונים הבינונים לא יכלו להתרגל עם מרחק האופי החדש שגלתה לפני עיניהם הציוניות. בשנה הראשונה והשניה, כשהיו רבים מהם מאמינים שהמטרה הראשית איננה עוד באמת מהם והלאה, הסתפקו בהפרוגרמה הבזילאית הסתמית, אבל מכיון שעברו שנים רצופות אחדות והם באו לידי הכרה, שהמטרה אינה קרובה אליהם כל כך כמו שחשבו וכי טעו מעט בחשבונם, החלו לבקש עבודה, שמצד האחד תהי מתאמת להציונות ומצד השני תמלא את הריקניות שבחייהם התמידים יום ביומו, ואת הדבר מצאו בקריאתו של מנהיג הציונים: כבוש הקהלות! האם מלאכה קלה היא? הן כדי לכבוש את הקהלה נחוץ לחדור לכל מוסדות הצבור. האין פה כר נרחב לעבודה? ובפרט שמהיום והלאה נכנסה העבודה הזאת לחוג התנועה הציונית, ובפרט שמעתה יכול כל ציוני לפי שיטת חלוקת העבודה להשאיר לאחרים את כל העבודה בעד העתיד הציוני הרחוק והוא בעצמו יעסוק בינתים בכבוש הקהלות – כלומר, יעסוק במה שעסק עד כה, ישתדל להתמנות לגבאי בית הכנסת, למפקח נכבד בבית החולים ועוד ועוד, ואם ישאלהו בנו מחר מה זאת? ואמר אליו: זאת היא עבודתי הציונית, את הקהלה אני כובש! אכן מצד השני קמו כל מתנגדי הציונית, כששמעו את הקריאה ע“ד כבוש הקהלות, והחלו לעשות הכנות לעמוד על נפשם בשעת הסכנה, כאלו באמת היה הדבר במציאות, כאלו באמת אמרו לכבוש את הקהלות ואלה רצו להצילן מפני הכובשים החדשים. לכבוד הציונים ומתנגדיהם עלינו להודות, כי למלחמה אמתית לא באו כלל, וכי כל המלחמה בעד כבוש הקהלות לא היתה אלא מלחמת סופרים לשם “יגדיל תורה”, והקהלות לא נכבשו לפני הציונים מן הטעם הפשוט שהבאתי למעלה – מפני שקהלות אין לנו לגמרי ורק מלאים חברות ואגודות כרמון. ובזה טעה מנהיג הציונים והטעה את הרבים. הוא מדד את חיי כל הציונים בקנה-המדה של איש אירופּי גמור. הוא התבונן אל חיי הקהלות בארצות המערב ויקיש מן הפרט על הכלל. מנהיג הציונים ידע כי גם האפוטרופסים על עזבונו של הברון הירש המה אך אחדים מראשי הקהלות היותר גדולות במערב, ואם אך יעלה בידי הציונים לכבוש את הקהלות ההן, לא יעמד עוד ממילא גם המוסד יק”א במרדו; וזהו המוסד שאליו התפלל. ואולם כאירופּי גמור וכדיפּלומט מחוכם היודע לכון כל דבור ודבור, מצא גם הפעם את האופן היאות איךְ לחתל את כונתו הפרטית בקריאה כללית. אבל אם הציונים המזרחים חושבים, כי הקריאה ע“ד כבוש הקהלות נוגעת גם להם, אינם אלא טועים. לפי מצב הענינים כיום הזה, אין לנו לע”ע מה לכבוש. קריאה אחרת נחוצה לנו והיא: יסדו לכם קהלות – בראו לכם לראשונה את המוסד הזה – ואחרי כן כבשו! בשאלת הקהלה כרוכה גם שאלת ההנהגה, ואמנם רק במקצתה. מפני העדר האחדות הצבורית נעדרת אצלנו גם אחדות ההנהגה. אבל השאלות הנוגעות לכל הצבור חיות וקימות ודורשות את פּתרונן. ובאמת נפתרות הן באופן זה או באופן אחר. כמובן, אי אפשר לבקש איזו שיטה שלמה או גם לא שלמה בהנהגתנו הצבורית. הנהגתנו הצבורית נחתכת ונעשית כמו במקרה. המנהיגים שלנו, המשפּיעים על פּתרון שאלותינו הצבוריות, אינם באי כחם של שולחים ידועים, אינם שליחי צבור, כי אם ע“פ רוב הם אנשים שזכו מן ההפקר, שפנו על ימין ועל שמאל ויראו כי אין מפריע ויקחו את ההנהגה בידם. ויש אשר מלבד ההנהגה לוקחים הם להם גם קרנים לנגח בהם על סביבותיהם, ובהיות שהמנהיגים בעצמם אינם תלוים בדעת אחרים, לכן עושים הם את כל מעשיהם על דעת עצמם, כאדם העושה בתוךְ שלו. עניני החברות והאגודות נחתכים על פּי דעת הראשים הנבחרים, אבל עניני הצבור נפתרים ברובם ע”פ דעתם ורצונם של מנהיגים שאינם קרואים, ואם פוגשים אנחנו לפעמים שהמנהיגים ממלאים את משלחתם באמונה וכי נאים הם לה. אין זה אלא מקרה, וככל מקרה יוצא הוא מן הכלל. השתמשתי עד כה בשם “מנהיגים” ג"כ מפני ההרגל, אבל באמת אין לנו מנהיגים כלל, כי אם “שתדלנים”. זהו השם היותר נכון לכל העוסקים שלנו בצרכי הצבור. המנהיג צריךְ לתת דין וחשבון על כל מפעליו והשתדלן הוא תמיד בן-חורין ופטור מכל החובות העמוסות על כל מנהיג במקום שיש צבור בוחר ובודק ודורש חשבון. השתדלנות בכלל היא סימן מובהק לחיים לא מסודרים, והיא תופסת מקום נכבד בחיינו הצבוריים ההוים, ורק לחנם נלחם בה טרם שניסד את קהלותינו ונחליפנה בהנהגה תמידית וקבועה. ההבדל שבין השתדלנות ובין הנהגה מסודרת דומה להבדל שבין תקופת הגבורים או תקופת השופטים ובין תקופת המלוכה שבחיי כל עם. כל עם ועם מגיע למלכות אך אחרי שעבר את תקופת הגבורים. בשעה שהעם נפרד עוד לשבטיו, וכל אחד מהשבטים נלחם על קיומו האישי, בשעה שיש עוד מקום למלחמת אחים, אי אפשר שהעם יברא במצב כזה איזו הנהגה כללית, איזה שלטון חזק: העם לפי המובן העמוק של השם הזה איננו עוד אז בגר המציאות, ורק בשעת הסכנה, בשעה שעליו להקהל ולעמוד על נפשו מתחיל הוא להרגיש איזו אחדות. ואז יגלה לנגד עיניו גם גבורו של העם, הוא הגבור, הוא השופט, ובעבור הסכנה נשכח עד מהרה גם הגבור, גם גבורתו, וכי “תשקוט הארץ שמונים שנה” אין זכר לאיזה גבור במשךְ כל הזמן הארוךְ הזה. הגבור הוא אפוא שתדלן גדול בעד כל העם, והשתדלן הוא גבור קטן בעד בני מפלגתו, זהו החק השורר בהתפתחות חיי העמים וזהו החק הנגלה לפנינו במדה קטנה בחיי כל צבור וצבור. חקי ההתפתחות מקבלים ברבות הימים פנים חדשות, אבל בעקרם אינם משתנים. בחיי הצבור שלנו עומדים אנו כעת בתקופת השתדלנות. הלא היא התקופה שכבר עברו אותה אחינו המערבים. אין רצוני לאמר בזה כי כל הבא ממערב הרי זה משובח, אבל חפץ אני להראות כי בהרבה דברים הקדימונו המערביים וכי בעל כרחנו נלךְ בעקבותיהם, ומפני זה מחויבים אנו להזהר בכל פסיעה שאנו פוסעים קדימה, אם רוצים אנו לקצר את תקופת המעבר. הנה יש לפנינו חומר רב, יש לפנינו נסיון היסטורי ואנו יכולים להשתמש בו, לבחור רק את המתוקן ולהתרחק מן השגיאות שעלו בחלקם של אחינו המערבים. הנה כן רואים אנחנו כי כשם שאין לנו קהלה כךְ אין לנו מנהיגים, אלא שיש לנו צבור של חברות ואגודות שונות ומנהיגים-שתדלנים. נשאר לנו המוסד השלישי – הרבנות, שלפי המבט הראשון נוכל לחשבה למוסד צבורי אמתי. אבל נסתכל נא ונראה. ג. ובכן ראינו, כי גם מנהיגים אין לנו, אלא שיש לנו במקומם שתדלנים, המופיעים בשעת הדחק ועושים כל מה שיכלתם לעשות על דעת עצמם, ובשעה כזו מחויבים אנו להתפּלל שלא נכשל בשתדלנים שאינם מהוגנים. הנני אומר, כי מחויבים אָנו להתפּלל, מפּני שהתפלה נשארה לנו בתור האמצעי האחד, אחרי כי לא בידנו טובתנו ואין אָנו המכריעים את מי לקרב ואת מי לרחק. לא על-ידי אחרים, כי אם על-ידי עצמו מתמנה השתדלן פּרנס על הצבור, ואיך נקרבהו או נחרקהו, ואת פּינו לא שאל. ויש שהשתדלנים האלה עושים את מעשיהם בחשאי, ורק “אחר המעשה” מכריזים הם בפומבי מי ומי היו העוסקים בצרכי צבור באמונה, אם אַך מוצאים הם לפי חשבונם שמעשיהם יהיו להם לתפארת ולגאון, ואם חשבונם אינו עולה יפה נשמטים הם בחשאי, כשם שנכנסו בחשאי ונספּחים הם גם המה להקהל המתאוננים על העדר ההנהגה. לוא חפצנו לחלק את השתדלנים לסוגיהם ולקרוא להם בשמות מיוחדים, כי אָז היינו קוראים להשתדלנים מסוג האַחרון: “שתדלנים ממה-נפשך”. ממה-נפשך: אם ירצה ה' את דרכם, וחפצם בידם יצליח, הלא אז יקנו עולמם בשעה אחת, כי להם העוז והנצחון, ואם יקלקלו עוד תחת לתקן – מי מחויב לגלות את סודם? אדרבא, כדי להרחיק מעצמם כל אבק של חשד יהיו גם הם מהצועקים. ומדוע לא ירשו לעצמם לצחק מעט בעניני הצבור? עניני הצבור הפקר המה, ואךְ חרש שוטה וקטן אינם זוכים מן ההפקר, זאת היא הפּסיכולוגיה של השתדלנים מסוג האחרון, ובהתבוללם בקהל הצועקים דומים הם לאותו הגנב ממש שהתבולל בשעת המהומה בקהל הרודפים אחריו וצועק בקול רם: “תפשוהו, תפשוהו!” ומי ימנה ומי יספּור את כל הנזק הרב שהביאו לנו כל השתדלנים האלה ביודעים ובלא יודעים, באולתם או בהתחכמותם היתירה, ואיזו תועלת תצמח לנו, כי נמנה וגם נספּור, וידנו קצרה מפדות. העדר הבסיס החזק, שיהיו חיינו נשענים עליו, שלל ממנו את דקות ההרגשה, וגרם לרבים שלא יהיו מבחינים עוד בין מנהיג לשתדלן, שיהיו שניהם בעיניהם או כאחד טובים או כאחד רעים. והאנשים האלה, שהמה רוב מנינו של קהלנו הגדול, לדאבון נפשנו, שלא ראו מעולם הנהגה מסודרת ולא היו מעולם משועבדים לאיזו הנהגה צבורית, אינם יודעים להשתמש בזכיותיהם כראוי גם במקצעות כאלה של החיים הצבוריים, שבאיזה נס או מקרה נשארו להם הזכיות האלה לפליטה. ופה הננו מגיעים להמוסד השלישי, שהתוינו לנו במאמרנו זה, הלא הוא מוסד הרבנות. השאלה הזאת היא אחת מהיותר סבוכות בחיינו, וביחוד הסתבכה הזמן האחרון בחסדי סופרינו ובחסדי כל הקוריספּונדינטים ה“מושכים בשבט סופר”, שתחת להאיר את השאלה הזאת מכל צדדיה חתלו אותם במליצותיהם, עד כי נבלעה השאלה בחתוליה. הקהל הגדול מבקש לו תמיד איזה שעיר לעזאזל, שיוכל להעמיס על ראשו את כל חטאות הצבור, ומהיות שמנהיגים אין לנו והשתדלנים מתחמקים בשעת הקלקלה, ממילא אין לך שעיר לעזאזל יותר טוב מהרב העומד על משמרתו. זאת ועוד שנית. השתדלנים כי קלקלו, אינם אלא שומרי חנם, ובני עמנו הסכינו לנהוג כבוד בכל שומר חנם, לפעמים אוחזין הם בהדין המפורש ופוטרים שומר כזה גם מגנבה ואבדה. “סוס שבא במתנה, אין בודקיו את שניו” אמרי אינשי, ושתדלן המקדיש את עתותיו לצרכי הצבור שלא על מנס לקבל פּרס – חייב כל הקהל בכבודו. השקפה מסוכנת כזאת, שנלחמו בה בכל עוז בכל הארצות הנאורות, עודנה שוררת בחיינו אָנו ומעידה היא על העבדות השפלה, שאנו אחוזים בה. גם יוצאי המדבר זכרו את הדגה אשר אכלו במדבר “חנם”. לא הדגה בעצמה היתה אצלם העיקר, אין רע אם גם היתה דגה המעלה סירחון מעט, אבל בשום אופן לא יכלו לשכוח, שהיו מקבלים אותה חנם. ובשעה שהעמים הנאורים שואפים לצאת מעבדות לחירות ונוערים את כפּם מכל הפּרינציפּים שנוסדו על “נתינת נדבות”, נגשים אָנו אל הפּרינציפּים האלה ביראת הכבוד וביראת הרוממות. ומעבר השני אין אָנו שבעי רצון לעולם מכל עבודה צבורית, ולוא תהיה מועילה ופוריה, אם אַך מתן שכרה בצדה להעוסק בה. העובד על מנת לקבל פּרס הוא בעינינו כאיש שמחל על כבודו ומכר את חופשתו. ומכיון שהרב הוא האחד הנושא עליו משרה צבורית בשכר ועיניו נשואות אל משכרתו, הרי הוא אחראי בעד כל הקלקולים שהיו לפניו ושיהיו לאחריו. אין מקצעות מוגבלים לעבודתו, הוא מושבע ועומד לתת דין וחשבון עד כל המכשלות, אחת היא אם בכחו להסירן או לא. ועתונינו מלאים תמיד תלונות על הרבנים שהולכים איש לבצעו, ונותנים בראשם את כל חטאות הצבור, מן תרומת הצבא שנמלאה לא כראוי עד בית המרחץ. אָמנם כל התלונות והצעקות האלה אינן מובנות לנו כלל. צועקים על הרבנים מהטפּוס הישן, שאינם ממלאים את חובתם באמונה, שאינם משתתפים בכל מקצעות חיי העם, שרבים מהם סוגרים את עצמם בד' אמותיהם של הלכה ויושבים כלואים בחוגם זה הצר מבלי לזוז ממקומם אַף כמלוא פסיעה. נניח נא, כי כן הדבר, כי בכל האשמות האלה אין כל שמץ הגשמה. אבל מי הוא האשם? הן הקהלות עצמן, – או יותר נכון, הקבוצים האלה הנקראים בשם קהלות – בוחרות להן את הרבנים ומרכיבות אותם במדה ידועה אלופים לראשון, ומדוע עומדות הן מנגד, בשעה שהן רואות, שרב זה או פלוני אינו מתאים לתביעות הזמן. וכי נקח את הרבנים מטעם, הן גם בחירתם תלויה בדעת הקהל,– מה שקרה בזמן האחרון, ששתי ערים גדולות בישראל זכו לשני רבנים מחמת אונס, צריך להחשב כמקרא יוצא מן הכלל, – ומדוע נתאונן תמיד רק על הרב האחד ולא על הבוחרים הרבים? לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. יש שאחד מן הרופאים, הרוקחים או סתם סוחר, שגמר בנעוריו חק הלמודים באיזה בית-ספר בינוני, אחרי שלא עלתה בידו למצוא לו מקור למחיתו, הרי הוא הולך ונבחר ל“רב” באחת מערי ישראל, במקום שיש לו מכירים הרבה או שאין לו מכירים כלל, הכל לפי הצורך. הרבנות היא בעיניו ככל יתר הפּרנסות שבעולם ואם אפשר שהיא בעיניו כאחת מהפּרנסות הגרועות, אבל אין בודקין את הפּרנסות בשעה דחוקה, ובכן נהיו גם הם לרבנים על-פּי הדחק מצד אחד ועל-פּי חוצפּה יתירה מצד השני. ומה עושים הבוחרים? הלא בני חורין הם ואין השעה דוחקת אותם, ויכולים הם לקרב ולרחק לפי רצונם הטוב ובחירתם החפשית, ובכל זאת בוחרים הם כמעט תמיד באנשים כאלה, שאולי הגונים הם לכשהם לעצמם, בתור רופאים, רוקחים או סתם סוחרים וכדומה, אבל שאין עטרת הרבנות הולמתם, ואינם מוכשרים כלל וכלל להקרא בשם “רב”, לא לפי ידיעותיהם, לא לפי השקפותיהם ולא לפי שאיפותיהם בחיים. מדוע מביטים הבוחרים בקרירות-רוח אל רבניהם, שמקומם היה מכיר אותם בתור גבאים הממונים על שחוק הקלפים ב“כלובים” שונים, ובהגיע זמן התחדשות הבחירה נהפּכים הם, הבוחרים, פּתאום לרחמנים בני רחמנים. הרחמנות בכלל היא בודאי אחת מהמדות הטובות שחנן בהן האדם, אבל רחמנות על חשבון הצבור, רחמנות על חשבון עניני היהדות הכללים – אכזריות נוראה היא מאין כמוה. אָמנם הבוחרים יכולים להצטדק ולטעון, שאין להם על-פּי-רוב במי לבחור, כי אין לנו רבנים שהתעתדו מנעורם להעבודה הצבורית הזאת, וכי אם כן מה להם להחליף ולהמיר, אחרי כי החילוף יהיה סוף-סוף כחילופה של תפלת “אנסיכה” בתפלת “אהללךְ”, חילוף שאינו לא מעלה ולא מוריד. הטענה הזאת צודקת היא – אבל אם כן, הלא אין כל מקום לתלונות ולהתאונות. הן לא יתאונן הקונה כי יקנה דגים מלוחים, למשל, שאינו טועם בם טעם בשר. הוא ידע כבר בשעת הקניה, אם אך עיניו בראשו ויודע הוא מה שהוא קונה, שדגים מלוחים יכולים לבוא בסעודה במקום בשר אַך במקום הדחק. והבוחרים ידעו גם הם עוד בשעת הבחירה, כי לא בחרו באיזה רב, שיהיה רבם הם, כי אם “עשו” איזה רופא, רוקח או סתם סוחר “לרב” להם. ויש שהם מקיימים מצות חז“ל “עשה לך רב”, אחרי שהאחרון קיים “וקנה לך חבר”, פּשוטו כמשמעו. והכי באמת האמינו הבוחרים, כי הבור דאורייתא דאתמול, יהפך על-ידי הבחירה עצמה לרב בישראל? סוד גלוי הוא לכלנו, כי יש בתוכנו רבים המשתמשים בכתר הרבנות, שאינם יודעים פּירוש המלות כלל ומכל-שכן של אלו הנאמרות בשעת נשואין. רבים אומרים, כי אין לנו צורךְ ברבנים כלל, כי נחוצים לנו אך משגיחים על צרכי הצבור, ושוכחים הם, כי מלבד מכס הבשר, בתי החולים וכדומה, ישנם עוד צרכים לכל צבור, הלא המה צרכי הרוח המרובים. שוכחים הם, כי הנשמה העברית הולכת ופוחתת לאט לאט וכי נחוצים לנו שומרים העומדים על המשמר. אמנם, זאת היא מכתנו האנושה שאינה כתובה בתורה: התחכמותנו היתירה, הקללה הזאת רובצת עלינו מאז חדלנו להתפּתח בדרך טבעי, מאז היינו ל”יוצא מן הכלל" שבין אומות העולם. הננו מקוים לשוב עוד לא פעם ולא שתים להשאלות שנגענו בהן במאמרנו זה ולראות מה היו יכולים לתת לנו קהלות מסודרות, מנהיגים הגונים ורבנים אמתים. הפּעם חפצנו אך להוכיח, שרבים ממושגינו המה שבלים דקות ושדופות קדים וכל גרעין אין בתוכן. והננו באים לידי המסקנא, כי כשם שאין לנו קהלות וכשם שאין לנו מנהיגים, כך אין לנו רבנים. הרבנים מהטיפּוס הישן ישנים הם וישנים הם, והרבנים החדשים לקחו להם את השם “רב” ב“הקפה”, או זכו בו, כאחיהם השתדלנים, מן ההפקר. רק אחת יש לנו, והיא: שאלת “היש לנו?”. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/119

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m120.txt

שאלות הזמן

שמריהו לוין

119618

שאלות הזמן א מופלא הדבר – ימים רבים כל כך שקודים בני אדם על תלמודה של ההיסטוריה, חוקרים את מאורעותיה וחודרים אל טעמה, ואף על פי כן אין דורשי הרשומות המעולים ביותר יכולים לראות מראש ולנבא דבר בואו של המאורע הגדול אפילו ימים מועטים לפני שנתארע. כנראה רזים בה בהיסטוריה, נראה, קהה הוא ביותר השכל האנושי ואינו יכול לחתוך ולגזור את העתיד ולדעת מן המתרחש בחדרי חדריו. שני המאורעות הכבירים ביותר של הזמן החדש, המלחמה העולמית והמהפכה הרוסית – זה וזה נראים עכשיו הגיוניים כל כך, הם משתלשלים ויוצאים בהכרח שבהכרח מכל השתלשלות הענינים הקדמה, ואף על פי כן שני המאורעות הם פתאומיים כל כך, בלתי צפויים, מפתיעים, והעולם הממושכל, המלומד בנסיון, הפקח הופתע הפתעה רבה לשני המאורעות. שאמנם ידעו הבריות, כי הממשלות מרבות והולכות את צבאן וציין, בונון מבצרים ומכינות כלי זין, ואף על פי כן לא האמין איש, כי בערב מלחמה עומדת האנושות. בני אדם ניחמו את עצמם באמירה על השלום המזוין. אמנם הכל ידעו, שרוסיה שרויה ועומדת זה מכבר על גיגית של אבק שריפה, שמורת הרוח גדלה והולכת בחברת הרוסים המשכילים מיום ליום, ואף על פי כן לא עלה על דעת איש, שהמהפכה תפרוץ עכשיו דוקא, בעיצומה של המלחמה. ושוב עמדו כל המומחים ונבאו, שבמצב הטכני של ימינו בהנהלת מלחמה, אי אפשר שהמלחמה תמשך זמן רב בין האומות הגדולות. הדבר יביא לידי התנגשות איומה בין הצדדים הנלחמים, ולאחר ההתנגשות בוא תבוא מיד ההכרעה. אשר למהפכה הרוסית נבאו הנביאים, שתמשך זמן רב ותהיה רבת דמים. והנה באה המציאות וטפחה על פני המתנבאים והמחשבים חשבונות, כאילו אמרה לעשות לצחוק את חשבונותיהם וחישוביהם של המומחים. המלחמה נמשכת זה שנים, והמומחים פסקו מלאמר נבואה על סופה, והמהפכה הרוסית, שהכניסה הפיכה גמורה במדינה האירופאית העצומה ביותר, עברה כמעט בדרך שלום, בלי קרבנות אדם כמעט. אולם יטעה שכלו של אדם כמה שיטעה בנבואותיו, דעתו לא תתקרר לעולם, שקוד הוא לתפוס ולהבין הן את העבר המשתרע לפניו בשלוה, הן את ההוה הסוער וגועש והן את העתיד הממשמש ובא. רוצה הוא להטיל את מרותו על הזמנים, לכל הפחות במחשבה. וסבור אני, שכל שאחד מאתנו רוצה לדעת עכשיו: מה יהיה בסופה של מלחמה זו, מה יהיה פניה של מפת-העולם לאחר המלחמה? ומה יהיה על המהפכה הרוסית? – כלום לא יעלו שוב כוחות השחור של ארץ מעונה ומיוסרת זו ויסבו את הגלגל אחורנית? ולאחרונה: מה יהיה בסופנו אנו? כלום יתן העולם את דעתו אחר המלחמה גם עלינו ועל פגעינו, היכניס אותנו לתוך משפחת העמים, לאחר שהעלינו קרבנות עצומים על מזבחה, או שמא יפזר אותנו על פני הדפים השונים של פנקס-החשבונות העולמי הגדול, לפי מספר הארצות, שבהן יושבים חלקי התפוצה של ישראל? ומה יהיה בסופם של אחינו המשוחררים ברוסיה? כלום לא יהיה שוויונם אלא מעין מהדורה שניה של האמנסיפציה המערבית, מהדורה מועתקת כדיוקה, ללא הרחבה ובלי תיקונים? או שמא יהיה טבוע בחותם אחר בכולו, והיהודים יזכו בפעם הראשונה להגיע לידי חירות לא בחינת אזרחים פרטיים אלא בחינת מיעוט לאומי? מובן מאליו, ששכל המשיב על השאלות המנוסחות למעלה על כרחו הוא עוסק בהשערות. והשערות דין שתסתמכנה על הנסיון ועל עובדות לשעבר, אולם אין איש שיערוב לאמיתותן, שכן עיסוקנו תמיד ב“גורמים נוספים”, בגורמים הסמויים לפי שעה מן העין וקופצים ועולים למעלה בשעה שלא ציפו להם דוקא. והריני לנסות להשיב על השאלות האלה, והפעם לא ראשון ראשון, אחרון אחרון, אלא להיפך: נפתח בשאלה האחרונה. מה אפשר לצפּות בענין שוויונם של אחינו ברוסיה? מה דמות לו, מה טיבו של זה? מניח אני בחינת הנחה, שנצחונה של המהפכה הרוסית הוא נצחון גמור, והסדר החדש עומד איתן ובל ימוט. איני רוצה להכניס את ראשי בעבי החקירות, ולא אסתמך בהשערותי אלא על עובדות מספר. רוסיה היא ארץ-לאומים, ובהכרזה על שוויון אזרחי בלבד – לא תצא שום ממשלה ידי חובתה כלפי המיעוטים הלאומיים, שסבלו בימי המשטר הישן כאחדויות לאומיות לא פחות משסבלו יחידים מן האזרחים באשר הם אזרחים. שחרורו של האזרח הפרט בלי שחרורה של החבורה הלאומית עליה הוא מתיחש הוא שחרור למחצה, וממשלה הנענית כביכול לרוח הזמן ואומרת להתקיים בעולם על יסודות בריאים, אסור לה להניח להם להמונות רחבים לעמוד במורת רוחם. ולפיכך קשה להניח, שהממשלה הרוסית החדשה, שבה תופס מקום רב הזרם הליברלי, תתנכר לדרישותיהם של המיעוטים הלאומיים. אדרבה, כמה ראיות בידינו הפותחות לנו פתח לתקוה, שהממשלה החדשה תתחיל בדבר ותעשה מעשה, המעמיד את שאלת הלאומים במדינת רוסיה לא על הכוח ועל הרוב, אלא על העיקרים הכוללים של צדק וחירות, ודוקא משום שרוסיה היא הארץ האחרונה, שתהליך ההתחדשות והתחיה עובר עליה במאוחר, אנוסה תהיה לתקן במדינתה את התיקונים החדשים ביותר. עובדה שניה: לפני אחת עשרה שנה, כשנוסדה לפני המהפכה של שנת 1905 “האגודה להשגת זווי-זכויות מלא ליהודים”, קמו ונתעוררו ויכוחים סוערים בדבר ניסוחן של הדרישות היהודיות. אותה שעה לא היה כמעט אף אחד מן המיסדים של אגודה זו מצדדה של ההתבוללות, ולא נמצאו אלא מועטים שיעצו מטעמים תכסיסיים להסתפק בדרישה של שוויון-זכויות אזרחי ומדיני ולדחות את הדרישות הלאומיות לזמן מאוחר. עצה זו נדחתה וברוב מכריע נתקבלה ההחלטה, ששווי-זכויות מלא משמעו: שווי-זכויות אזרחי, מדיני ולאומי. ואם נתן את דעתנו על כך, שלפני אחת עשרה שנה אפילו מאמיניה הגדולים ביותר של החוקה החדשה ואורך ימיה ידעו יפה, שהממשלה הישנה, היא ממשלת הצאר, בעינה תעמוד, וחובה גדולה להתחשב עמה עם כל כיבוש של חירות, ואף על פי כן לא נבהלו שליחי ישראל וניסחו ברורות את דרישותיהם הלאומיות; ואם נתן את דעתנו גם על כך שההכרה הלאומית גדלה וחזקה אצל יהודי רוסיה, ועכשיו יש לפנות אל ממשלה חדשה, ליברלית, הרי מצווה לקוות, שאחינו בני ישראל ברוסיה יגנו עכשיו על עמדתם הלאומית ביתר כוח וביתר אחדות. ב ב25–24 במרס נתכנסה בניו-יורק הועידה הלאומית-הסוציאליסטית, שבה עמדו שליחי האגודות המקצועיות הסוציאליסטיות-הלאומיות וקבלו בשם מאה וחמידים אלף פועלים יהודים מאורגנים החלטה מפורשת – בסמיכות אל הקונגרס היהודי העתיד להתכנס בקרוב – בנוגע לאבות-השאלות, העומדות עכשיו על הפרק של חיינו המדיניים. הוועידה נתכנסה באותו אולם, הוא אולם ביטהובן, שבו נתקיימו ישיבותיה של הוועידה הראשונה שנתכנסה לתכלית זו גופה לפני שנה ומחצה. שליחיהן של האגודות הלאומיות-הסוציאליסטיות השתתפו גם בוועידה הראשונה, ברם מיעוט היו אותה שעה. אותם ימים עדיין האמינו, שהמנהיגים הרשמיים של הפועלים היהודים המאורגנים יפרשו סוף סוף מדרכיהם האנטי-לאומיים, שהלכו בהם עד כאן, ובכל לב יצטרפו לתנועת-הקונגרס, יסייעו אף הם לכך, שהקונגרס יקבל את התכנית הלאומית ויסייעו להגשמתה של תכנית זו. מאמינים היו הללו, – שכן התעוררותו של הרעיון הלאומי בעולם כולו וביחוד במערכות הסוציאליסטיות חיזקה בלבם אמונה זו, – שמנהיגי הפועלים היהודים לא יהיו יוצאים מן הכלל הגדול אשר בעולם כולו ויהיו מוכרחים, בלחץ הלך-הרוחות השורר בעולם, להודות בדרישות הלאומיות היהודיות. ואמנם בימים הראשונים נדמה היה, כי הגיעה שעת פכחון במחנות הפועלים היהודיים. ההחלטות שנתקבלו בועידה הראשונה בנוגע לתפקיד העיקרי של הקונגרס, היו מניחות את הדעת, הן נתקבלו על פי פשרה. צד אחד ראה בהן תכנית-מרובה, והצד השני – בחינת תכנית-מועט, ומצוה להודות, ששני הצדדים הרחיקו לכת בוויתוריהם ההדדיים עד כמה שידם מגעת. ומי יודע – אפשר, שאלמלי יצא לפועל דבר הקונגרס סמוך להתכנסותה של ועידה ראשונה, לא היתה מתפרדת החבילה שהסכימו עליה. הסכם מדיני משול הוא לאירוסין: ככל שמועט הזמן ליישוב הדעת ולחרטה כן יפה לו לשידוך. לצערנו נמשכה שאלת הקונגרס זמן רב מדי, ו“ועד הפועלים הלאומי” – באי כוחם של ועידה ראשונה – התחיל לנער מעל עצמו מעט מעט את ההחלטות שנתקבלו. שוב לא היתה דרך אחרת לפני היסודות הלאומיים-הסוציאליסטיים אלא לעזוב את מקומם בתוך ועד הפועלים הלאומי, כדי שלא לענות אמן להחלטותיו החדשות, הסותרות את ההחלטות שנתקבלו בוועידה הראשונה. ומאותה שעה מסיר הועד הלאומי כל מסווה מעל פניו ומתחיל לועג לכל הדרישות הלאומיות היהודיות באותה ציניות של לפנים, של הימים הטובים ההם. כשמנהיגי הפועלים היהודים ראו את עצמם ראות שליטים יחידים ברחובות ישראל. שוב התחיל ועד הפועלים הלאומי מסיח על באות-הכוח היחידה שלו של כל הפועלים היהודים, ולא עוד אלא שעמד ותכן תכנית, כיצד לכונן את שלטונו לעולמי עולמים. “חכמי הדיפלומטיה” טעו הפעם טעות קשה, ותכניתם נכשלה. אפשר זו היא הפעם הראשונה שהמנהיגים חכמי-הדיפלומטיה המשיכו על עצמם בתכסיסיהם, – ויותר מכן בכוונותיהם – להצמיד את הפועלים ולדבקם אל המנהיגים אף בכל השאלות הלאומיות היהודיות – התנגדות חזקה אף בתוך המחנה גופו. זו מכה ראשונה שהוכה “ועד הפועלים הלאומי”. מכה שניה, קשה מן הראשונה, נחל מוועידת הלאומיים. אם נתן את דעתנו על כך, שרק זמן קצר היה בידם להסביר להמונים ולארגונים, וכשנתן את לבנו לכך, שכל המכונה השלטת על הפועל היהודי נתונה בידי המתנגדים, הרי מצוה לראות בהישגה של הוועידה הלאומית הסוציאליסטית משום הישג רב ועצום. יתכעס ויתרתח ה“פורברטס” כאוות נפשו ויזלזל כמה שיזלזל בתוצאות של ועידה זו, עובדה זו, שהוועידה היתה שליחם של מאה וחמשים אלף פועלים מאורגנים באגודות שונות, במקומה עומדת, אינה זקוקה לפירושים, ואי אתה מבטל אותה לא במיתת שתיקה ולא בחירופים וגידופים. הרי אנו לאמר: אלמלי לא העלתה הוועידה אלא מטרה זו בלבד, לערער את הדעה המזויפת בדבר שלטונם היחיד של מנהיגים מסוימים על המונות הפועלים היהודיים, והיה שכרה אף הפעם רב, והמספר מאה וחמשים אלף – התחלה נאה היא. אולם גדול מכן היה ערכה של הועידה הזאת ותוצאותיה החיוביות חשובות לאין ערוך מערעורה של דעה מוטעית ומזויפת. הוועידה הוכיחה ברורות שהחלק המשכילי יותר והמפותח יותר של השכבות הקיצוניות בעמנו מתקרב יותר ויותר לרעיוננו הלאומי ומקבל על עצמו את כל חיוביו ההגיוניים המתחייבים ממנו החלטותיה של הוועידה בדבר הדרישות הלאומיות, על מלוה לאומי גדול, וההחלטה העיקרית בענין הדרישה למתן אפשרות של בנין בית לאומי בארץ ישראל, ודאי יירשמו באותיות של זהב בתולדות תחייתנו הלאומית. כובד הראש העמוק, שבו נאמרו והושמעו כל הנאומים וההרצאות, הלך-הרוח המרומם והנפלא, שהלך כל הזמן על הצירים, ישאר ימים רבים בזכרונם של אלה, שזכו להשתתף בוועידה זו כצירים או כאורחים. והלך-הרוח הזה קם בוועידה, משום שמנהיגיה התרוממו על גובה הרגע ההיסטורי העובר עלינו, משום שלא נתנו לנעימה של חולין להשתלט על המשא והמתן שלה. שוב לא יועילו חריקת שינים, חירופים וגידופים על הציונות ועל מגן-דוד. הטובים שבבני ישראל לא יתנו לאחוז את עיניהם ולהטותם מן הדרך. הם ילכו בצעדים בטוחים בדרך המובילה לגאולתנו. ג הלנו הם אם לצרינו? הבוער בהם ניצוץ, שהם עצמם לא ידעו עליו שכּן גנוז היה בערמת האפר, וכשבאה השעה הגדולה, המצרפת, המרחיבה, המטהרת, ונגעה ברגשות הנרדמים ופגעה בשלהבת הגנוזה, פרץ הניצוץ הגנוז ונתן בלבם את המחשבה ובפיהם את הדברים, הנושאים בחובם את אש הקודש, והרי הם מדברים עכשיו מתוך הסערה, מתוך סערת הלב וכיסופי נשמה? או שמא אינם אלא מסתגלים לגודל השעה ולבם ריק, ללא גחלת, ללא ניצוץ, ואינם משמשים אלא באש זרה, לקוחה ממזבח זר, בהקפה חלילה, לשעה קלה, שכן נאה הוא עכשיו להתלהב בשעה של שדוד מערכות העולם, וכשאין התלהבות משלנו יוצאים אנו ידי חובתנו בהתלהבותם של אחרים ובלבד להראות סימנים של התלהבות והתפעלות? היא השאלה הנוקבת עד עומקו של מוח ונוטלת ממני את מנוחת הנפש. לא משום שדרכי בכך לחפש מומים, ולא משום שחסרה לי האמונה בכנותם וברוחם הטהורה של החוזרים בתשובה, ואף לא משום צרות לב ועין חס וחלילה, שמא יבואו החדשים האלה ויצֵרו את מקומם של הראשונים הוותיקים. איני ממחפשי מומים, איני חושד באיש שמא אין כוונותיו רצויות ופניותיו טהורות, ואף איני חושש, שמא יהיה צר המקום לכולם. ואם לפני דורות מופלגים, כשאבות אבות אבותינו היו מקיימים מצות עליה ברגל לירושלים “לא אמר אדם צר לי המקום בירושלים”, על אחת כמה וכמה עכשיו תמצא עבודה לכולנו, לחדשים ולוותיקים כאחד. שדה-עבודה רחב משתרע לפנינו וכאן מקום רב לכל מוח הוגה ולכל יד עמלה. הלואי ויתאחדו כולם בלב אחד. הלא יודעים אנו כולנו, שאם סובלים אנו מחוסר כוחות אנו סובלים, משום שרבים נתרחקו מעולמנו, רבים שהיינו רוצים לראותם בתוכנו. כל אחד הלך לדרכו, כל אחד לחלקת שדהו ובעצם לחלקת זרים ואותנו הותירו לבדנו. ולא נותרו אלא מועטים, כמעט יחידים יחידים. אבל הללו לא הוציאו את הדגל מידם והם קראו בקול לעבודה ולהתחדשות. והרי זכור וידוע לנו, כמה גדולה היתה השמחה של השבלים הבודדות כשנוסף עליהן מן החדשים. בזרועות פתוחות הקבילו את פניהם ובשמחה פינו להם מקום בעבודה המשותפת. ואף על פי כן כששומע אני עכשיו דבורים מצלצלים על נבואת עתידנו, היאך היא הולכת ומתקיימת, ועל ימי משיח, הממשמשים ובאים לקראתנו במהרה בימינו, ואני שומע את הדבורים יוצאים מפי זרים, מפי אלה שלא צפיתי להם – משתלטים עלי לא שמחה ונחת-רוח אלא רוח דאגה מתגנבת אל הלב, ורוח הספק מתחיל אוכל ומכרסם את הלב. “ברי” ו“שמא”, “כן” ו“אפשר”, “ודאי” ו“ספק” נאבקים בלב: הישארו החדשים, הנוספים, הנלהבים כל כך עכשיו, בתוכנו לעולמים, לימים רבים, ויתנו יד בלב שלם לנו, או – היינו הך – אנו נתן את ידנו להם? או שמא אינם מבקרים אותנו אלא ביקור לשעה קלה, וכשתעבור ותיעלם השעה הגדולה ישובו אל מתנגדינו? הנה לפנינו הראשון. עט שנון בידו ורמות בפיו על תחיתנו. לא זר הוא בתוכנו, לא מן המחפשים דרך חדשה. הוא היה כבר עמנו לא פעם ולא פעמים. דרכו לבוא ולצאת. טבעו בכך. וכשעזב אותנו בפעם האחרונה חשב, כנראה, לא לחזור לעולם, והיה מלעיג עלינו ועל חלומותינו, חלוצינו בארץ ישראל לא עשו עליו שום רושם, הוא לא מצא אף קורטוב של נוי ביצירתם ובמעשיהם. תחית הלשון העברית לא משכה את לבו. הוא לא ראה בה סימנים של כוח וחיים רעננים. אף אינו מאמין לא בכשרונו של עם ישראל לחיי עצמאות ואף לא בצורך זה. הוא אינו מאמין בגלות בחינת עובדה של ממש לאחר נצחונה של המהפכה הרוסית. וכן הוא אינו מאמין בהתפתחות החטיבות הלאומיות, משום שאין הוא מחשיב את הלאומיות בכלל. ועל אף כל הכפירות האלה הרי הוא חולם על תחית ישראל בארץ ישראל. הוא מרגיש, שמתקרבת שעת פלא, והרי הוא נעשה אדם אחר ופיו ממלל דברי נבואה. מעטו נתזים רשפים רשפים, והם סחים על כיסופים עתיקים, ופיו מביע תקוות רבות זוהר ופאר. והוא עצמו אינו מרגיש בסתירה הפנימית שבה נסתבך, סתירה החותרת ומערערת את כל בנינו כולו. אני מרגיש בסתירה זו ושאלה מרה צפה ועולה לפני: האין בחזיון שלא כתיקונו זה משום מופת, שאנו מצפים לו ארוכות כל כך, המופת של “ושבו בנים לגבולם”, או להפך, שמע אין בה בתופעה זו אלא משום סימן לגסיסה, כך דרכה של הפתילה להעלות את שלהבתה לפני דעיכתה? והנה שני לו. אוהב אני אותו על שום כשרונו הרב לתאר ולספר. אולם שרוי הייתי תמיד בכעס עליו. סבור הייתי, שכשרון כמותו ראוי לו שיעמוד בשורה ראשונה של לוחמינו, של לוחמי מלחמתנו הקיצוניים, השונאים כל גלות ואפילו עטורה היא כמה עיטורים ורבת זכויות, השואפים לחירות גמורה: אני שלי, הקרקע שלי ואף החלומות שלי הם. ברם לא נתחבר מעולם אל הלוחמים. הוא אמנם בקר את ארצנו וראה שם את חלוצינו, הזורעים וקוצרים, נוטעים ובונים, וחדר אל נשמתם וגילה בה רבות ונצורות. ומפקידה לפקידה כשהיתה עוברת עליו הרוח סיפר לנו ספורי-מעשיות נפלאים והעלה לפני עינינו תמונות טובות לב. הוא החיוב, שהאמן שואב ממקורו, ממנו שופעת ברכת יצירתו. אולם הוא אינו אמן בלבד. נפש פעלתנית לו וצמא פעולה הוא כל ימיו. וכשהוא אומר לרוות את צמאונו לפעולה, אנו רואים אותו תמיד במחנה מתנגדינו, במחנה שנלחם ברוחנו הלאומי. במחנה ההוא הוא קרוא בשם “משלנו”, והוא שותק. עכשיו לבש כעס ומרירות, לא על אותו חוג, שבו רואים אותו כאחד מבני החבורה, ושם מקומו של כעס זה. לא, כועס הוא על לוחמינו, שלא נספח אליהם. קובל הוא עליהם קשות על שלא רכשו עדיין את ארץ-ישראל ולא הוציאו את ישראל מן הגלות. מבין אני לרוחו, למרירותו ולכעסו ואין בפי אלא ברכה אחת: שלא יכבה כעסו! אולם מצד השני הריני מהרהר בלבי: שמא לא פרץ רוגז זה אלא בגלל הזמן שאנו עומדים בו, פריה של השעה הוא, ועם תום השעה ייעלם גם הכעס. ואנו זקוקים עכשיו לאנשים שלימים, שלימים ברצונם. וזקוקים אנו לעובדים חרוצים בכל הרשויות. ואין להם הרשות להשאר ולעמוד מחוץ למחנה, להפטר מחובם בהתלהבות בלבד או בכעס נדיבים בלבד. בבקשה מהם: יבואו, וימצאו את העבודה המחכה להם. 23 מרס – 6 אפריל 1917. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/120

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m121.txt

ה"חלוקה"

שמריהו לוין

119618

ה"חלוקה" ה“חלוקה” / שמריהו לוין מי לא כתב על ה“חלוקה” ומה לא כתבו עליה! כל מי שהיה בארץ ישראל וראה את ירושלים, את חברון, את טבריה וצפת ראה חובה לעצמו לחוות את דעתו על מוסד יהודי ישן ומיושן זה, הבולע שנה שנה עד היום הזה מיליונים של פרנקים ומרץ יהודי למכביר. ולפי השקפת העולם של הזמן החדש נראה הדבר, כאילו כל המיליונים האלה והמרץ היהודי הזה לבטלה יוצאים, ללא כל תועלת. עשרות ומאות עסקני צבור שקודים היו להכניס קצת סדר לתוך מוסדות הצדקה המסובכים האלה והעלו חרס בידם. תחילה ניסו להשפיע ברוח קפידה, בקרו חריפות את ה“כוללים”, את הגבאים ואת השד"רים, אולם הקהל הגדול, היהודים היראים והפשוטים שתמכו בחלוקה לא נתנו את דעתם כמעט על בקורת זו והמשיכו לתת ולתמוך. שוב עמדו וניסו בדברי-נועם ואף אלה לבטלה יצאו, ועדיין נוהגת החלוקה בדרך כלל כדרך שהיתה נוהגת לפני עשרים, שלושים וחמשים שנה. בדרך כלל נראית החלוקה לאדם בן הזמן החדש כחזיון בלתי טבעי, המנוגד בעצם טבעו לחיים. בן הזמן החדש מפליג הפלגה יתירה בערכה של העצמאות, של היזמה העצמית, של ההתקדמות. שונא הוא את הכפיפות, את הסמיכות על שולחנם של אחרים, את הקפאון. ולפיכך אין לתמוה שהפנים החוורים והמחוררים של מקבלי החלוקה, פני צעירים וזקנים, בערי החלוקה של ארץ ישראל עושים רושם מדכא על התייר בן אירופה, ואם לבו נתון על עסקי הכלל ועל ארץ ישראל, הרי הוא רואה חובה לעצמו להציע הצעות, כיצד לתקן את החלוקה, לכונן אותה מחדש, שלכל הפחות יהיו פניה נאים יותר כלפי חוץ, שלא תנקר את העינים. ואפילו תועלת אין בה – לכל הפחות אל תעטה עלינו חרפה, שכן תרים את הערים האלה לא בני ישראל בלבד. הרי תשעים ואפילו תשעים וחמישה למאה מכל הנוסעים-התיירים שלא מבני ברית הם, ומה דמות תעלה לפניהם מ“שומרי החומה” אם ידונו עליהם על פי הישוב הישן? ואף על פי כן יסלחו לי בטובם כל התיירים המודרניים: כל עצמה של בקורת זו יסודה בראיה שטחית בחזיון היסטורי. והריני ממשיך על עצמי סכנה שאהיה נראה על הבריות לא כבן הזמן הזה, ואנסה לדון בו בחזיון זה של החלוקה מבחינה אחרת לגמרי. והריני עושה את הדבר הזה דוקא עכשיו ברגע שכנסת ישראל חרדה לגורלה של ארץ ישראל, כשהישוב החדש הסתדרות עולמית עומדת לו ושקודה בכל כוחותיה להגיש לו מגן ועזר, בשעה שאפילו אלפים שאינם ציונים נוכחו, כמה גדולה חשובותו של הישוב החדש לגבי עתידו של ישראל – דוקא בשעה זו מצער היה הדבר, לפי דעתי, אלמלי היו מסיחים את הדעת מן הישוב הישן או שהיו נוהגים בו כדרך שנוהגים בבן חורג. ודוקא משום שהחלוקה אינה עומדת על יסוד מודרני, ודוקא משום שאין לה הסתדרות מודרנית, שתתמוך בה ותשקוד על טובתה, היה זה מן העוול לדחות אותה עד שיבוא אליהו, לנעול בפניה את שערי הלב משום זה בלבד שמרובים צלליה, משום שאינה מכוונת לרוח הזמן. אי אתה מודד חזיון היסטורי באמת-מידה של היום. הן הישוב הישן והן הישוב החדש לא באו לעולם מכוח רצונם של יחידים או של חבורות בודדות, זה וזה, הישן והחדש, נובעים מרצון העם. בהם באו על גילוים כיסופיה של אומה שלימה, לפחות התקוות והצפיות. זה וזה, הישוב החדש והישן, הם בני אב אחד ואם אחת, אלא שהם באו לעולם בשתי תקופות שונות זו מזו, וכל אחד מהם טבוע בחותמו שלו, בחותם תקופתו. עם ישראל בכללו לא אמר מעולם נואש לתקותו לשוב לארצו. אנשי הרוח הגדולים ביותר, אציליה ויוצריה של האומה הישראלית, שקדו ועמלו במשך תולדות ישראל הארוכות של הגלות על שאלת עתידו, עתיד בן חורין, של ישראל. מר' יהודה הלוי עד משה הס, מהרמב"ם עד דיזראעלי, עובר כחוט השני דרך כל ספרות ישראל הרצון לעם ישראל משוחרר משעבוד מלכויות. האחד נשמת פייטן לו והרי הוא מביע את רצון העם העז בשירים נשגבים. השני, למדן מופלג ופוסק, מעמיד מצות ישוב ארץ ישראל בראש ואומר, ששקולה מצוה זו כנגד כל שאר מצוות שבתורה. השלישי – איש-מדינה גדול והוגה-דעות רב, דורש בשאלה זו מתוך האספקלריה של המדיניות העולמית וכמעט שמתנבא ואומר: עתידה המדיניות העולמית להביא לידי כך, שבני ישראל ישובו לארץ ישראל. הרביעי – הוטבל קצת קצת בילדותו ונעשה קצת קצת ראש מיניסטרים באנגליה ושׂם כתר מלכותה של הודו בראש המלכה וויקטוריה. ואף על פי כן הוא נושא בחובו את הירושה הישנה, שאינו יכול להשתחרר הימנה. הוא אינו יכול לשתות את כוס חייו עד תומה בהוה הנכרי והרי הוא מפריש “מעשר” לעברו וכותב רומן ציוני ימים רבים לפני שבאה לעולם הציונות המאורגנת. אין אלה אלא דוגמאות בודדות, אלא רמזים בלבד. אולם עם ישראל אינו מאורגן, מדוכא הוא ותשוש ואינו מאמין בכוחותיו, שיהיה בידו לבנות חיים חדשים לעצמו. אין לו העוז הלאומי לפתוח את מלאכת-הבנין על חשבונו של עצמו; חזק הוא העם בצפייתו, עז הוא בבטחונו, והוא שהביא לעולם את החלוקה. חלוקה כאן במשמעה – חלוקת צדקה לעניים, אולם עיקר משמעה – התחלקות. השלים כלל ישראל עם הישיבה בגלות אלא שעמד ושלח חלק ממנו לשם, לארץ שממנה תצא הגאולה. וכולם נוטלים חלק בשותפות זו. מאושרים היו בני ישראל, שבאותם דורות נמצאו אנשים מישראל שהטילו על שכמם את חובתו של העם כולו להתפלל בעצם הויתם על כלל ישראל. לא תמכו בהם באלה אלא פרעו להם את חובם. אנשי החלוקה היו אוכלי לחמה של האומה, סמוכים על שולחנה. ובשכר זה נשאו על שכמם שליחות קשה, ביראתם ובתפילתם צריכים היו לקרב את הגאולה, לקרב את הקץ. לא היה לבם של בעלי-החלוקה להוה ולא ידעו מה לעשות בו, משום שלא בגינו הפקירו את כל חייהם והשליכו את נפשם מעבר לים. עובדי העתיד היו, עתיד מואר באור אחר, באורם של ימות המשיח. הם לא חשבו על ההוה, הם ביטלו אותו בלבם ולא רכשו להם קנינים ורכוש. רק חלקת-אדמה אחת קנו – חלקה בהר הזיתים. דאגה אחת בלבם – הקבר. כל השאר – אל דאגה, בוא יבוא היום הגדול, על יקומו ישני עפר, והם יהיו הראשונים. יהיה יחסנו אל חזיון החלוקה מה שיהיה: תוכן רב מקופל בה, אמונה רבה ושירה גדולה גנוזות בה. רצון העם בא בה על גילויו בצורה סבילה, כוחו של רצון זה עמד על פרישה, על נזירות; עמדו וּויתרו על ההוה לטובתה של תקוה רבה לעתיד לבוא. החלוקה היא ההנחה. וכאן בא ניגודה, ההנחה שכנגדה. רוצים אנו בחיים, רוצים אנו ליהנות מן החיים במלוא לוגמינו. אין אנו רוצים להרעיל את ההוה בחלומות-העתיד, שמי יודע, אם יהיה להם קיום ביום מן הימים. אין אנו רוצים לסכן את יומנו בגין מחר היסטורי מעורפל, אין אנו רוצים לראות את הגלות, רוצים אנו לצאת מן הגלות ולהשאר בכל מקום שהננו שרויים בו היום. מתוך ההנחה-שכנגד עלתה תנועת ההתבוללות. לא היתה תנועה זו עשויה להיות תנועה עממית, שכן רק היחיד יכול להתכחש ל“אני” של עצמו, ואילו עם אינו עושה את זה. ההתבוללות הרימה את ידה על ארץ ישראל משום שארץ ישראל גדרה בפני התפּתחותה. תנועת-הריפורמה (התקונים בדת) היא ההתבוללות ברשות הדת, ומעשה הראשון היה למחוק את זכר ציון וירושלים מתוך התפלות. לא משום שנתכערו עליהם שמות אלה, אלא משום שהרעיון על שיבה לציון ולירושלים של מטה הטיל אימה על מתקנים אלה. רוצים היו הללו להפטר מן העתיד הלאומי, כדי שההוה שלהם ישלַו עליהם. לפיכך הבריחו כל מה שריח המזרח נודף ממנו, שיש בו זכר בן זכר לצבע המזרח, דנו לשילוחים את הטלית הכחולה-לבנה ולגירושין את נעימות התפלות הישנות העצובות. משתי התנועות האלה, שלא יכלו בשום פנים להניח את דעתו של עם בריא, צמחה ועלתה תנועה שלישית. התיזה והאנטיתיזה (ההנחה וההנחה-שכנגד) על כרחן שיצרו את הסינתיזה (את המזיגה). לימים נעשה העם העברי מאורגן יותר ויותר, נתגלה בו תיאבון לאומי בריא יותר, וכביטוי וכלי להלך-רוח זה נולדה התנועה הציונית. וכוחה של תנועה זו – שהיא באה לשפות שלום בין ההוה והעתיד לבוא, היא שקודה להטיל הרמוניה ביניהם, להרכיבם לאחדות אחת ושלימה. והתנועה הציונית באה על גילויה הנעלה בישוב החדש. מכאן אנשים הנראים “כמצבות חיות על קבריהם של עצמם”, ומכאן עובדי השעה בלבד, והשלישי בא ומטיל פשרה ובונה הוה מודרני ומחשל עתיד לאומי. מבחינת הנפש קרובים הם בני הטפוס השלישי אל הראשונים. אפשר והישוב החדש לא היה עשוי לבוא לעולם אלמלי לא היה קיים הישוב הישן, אלמלי לא ישבו בארץ-ישראל אותם בנים מישראל, שבמשך דורות מרובים החזיקו וקימו את הקשר בין העם ובין הארץ. עתידה החלוקה לעבור ולהבטל מן העולם, אולם באופן אחר, עתידה היא להתבולל בישוב החדש. אף במשכנות הישנים של ירושלים וחברון, טבריה וצפת גדל והולך דור חדש, שיונק את יניקתו מן הישוב החדש ומקבל ממנו מושגים חדשים על החיים. היסודות האלה גדלו בארץ זו, מחבבים אותה ולא יעזבוה באם רק יראו לפניהם עתיד מזהיר יותר. ברגש של תודה עלינו לשקוד על טובתם של החלוצים העתיקים האלה, שכן אף הם לא עשו את מעשיהם בחינת יחידים, אף הם נישאו על שבלתו של רצון לאומי. אסור לנו לעזוב אותם בשעת צרה ומצוקה. 31 אוקטובר 1914. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/121