Datasets:

hebrew_projectbenyehuda

like 2

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p51/m122.txt

הסוציאלדימוקרטיה היהודית והפלוטוקרטיה

שמריהו לוין

119618

הסוציאלדימוקרטיה היהודית והפלוטוקרטיה העתונות היהודית הרדיקאלית בניו יורק חוללה סערת-רוחות בשל הסכנה הציונית, המרחפת כביכול על פני היהדות של אמריקה, וכשומר נאמן על עניני ישראל הרי היא שקודה להזהיר ולהודיע לצבור הגדול, וביחוד להמונות העובדים, שהם יראו וידונו בענין הזה רק מבחינת העסק בלבד ולא ישעו חלילה לדבריהם ופתוייהם של החלומות הלאומיים – הלאומוניים-הציוניים. דרישת זכויות אזרחיות ליהודים באותן ארצות, שעדיין לא נשתוו בהן לזכויות השאר – היא הדרישה של עסק, דרישה ענינית, לפי דעתם. דרישה כזאת ברורה ומוסברת לכל אדם. לדרוש שווי-זכויות לאומי – מבחינת העסק אין בה אמנם מחכמה יתירה, אבל אפשר ליישבה בדוחק. ואילו המפליג מתחומים אלה והלאה ודורש, שתנתן להם לבני ישראל הרשות לצאת למזרח, וביחוד לארץ ישראל, שיהיה שם בידם להתפתח תוך חירות כלכלית-תרבותית וליצור במשך הימים מקלט ובית בטוח לעצמם – דרישה כזאת פסולה היא, קרובה היא אל התכנית הציונית, ובציונות מצוה להלחם, משום… משום שמתנגדים אנו לציונות, משום שאין אנו רשאים לוותר להם ולסייע להם לציונים לנצח עוד נצחון תוך מעשה השתתפותנו בדבר. ולפיכך מצוה לצעוק ולהרעיש עולמות ולהזהיר את הצבור הישראלי מפני הסכנה הגדולה, הממשמשת ובאה עליו מתוך המחנה הציוני. ומצד השני עומדת קבוצה אחרת של שומרים מושבעים ועומדים, הם המנהיגים הוותיקים, שהטילו על עצמם את התעודה הקדושה להשתיק כל התעוררות לאומית בחברה היהודית, הם שבלבם רק שאיפה אחת לוהטת: להזדרז ולעבור במהירות האפשרית את תהליך ההתבוללות והטמיעה בתוך סביבתם, שלא יישאר שום זכר ושום סימן לאחדות ישראלית. אף קבוצה זו עומדת ומחכה ומזזהירה, וכל מקום שידה מגעת הרי היא שקודה להנחית לה לציונות מכת-מות. אף קבוצה זו מדברת בשם פקחות מסחרית ומתוך בחינה של עסק. וכך נזדמנו כאחת שתי חבורות מנוגדות זו לזו, בעלות אינטרסים מנוגדים, הפלוטוקרטיה המתבוללת בפירוש מפורש והסוציאלדימוקרטיה המקילה בלאומיות ישראל, והושיטו יד אחים זו לזו להלחם כמעט באותם כלי-זין רוחניים את השלישי, את המתנגד המשותף. הופעה זו עצמה נגלתה בשעתה עוד בתחילתה של התנועה הציונית. אותם ימים שילחו בה בתנועה הציונית את התיאולוגיה המדינית, ומופלא ומוזר היה לראות, היאך נתחברו בנים אדוקים בתכלית האדיקות אל המטיפים המתקנים הקיצוניים ונלחמו בציונות בכוח אותם פסוקים עצמם ואותם מדרשים גופם הוכיחו בראיות מן הנביאים ומדברי חז"ל, שהציונות סותרת לרוח ישראל. עכשיו פסקו מלירות בנו בפסוקים, ראשית, משום שאין דבר זה נאה לרוח הזמן, ושנית פזתה עם הארצות, עכשיו מביאים ראיות וטעמים מן ההגיון המסחרי, אבל החזיון עצמו בעינו עומד. המרחק בין הפלוטוקרטיה היהודית ובין הסוציאלדימוקרטיה אפשר וגדול הוא מן המרחק שבין הרבנים החרדים ובין מתנגדיהם המתקנים. ואף על פי כן רואה הסוציאלדימוקרטיה היהודית היתר לעצמה ללכת באותה דרך גופה, שמהלכת בה הפלוטוקרטיה היהודית. הטענה אשר בפיה, שלא תלך בדרכה של הפלוטוקרטיה אלא תכבוד דרך חדשה לעצמה, מגוחכת היא. מבחינת האירגון אפשר ותלך בדרך משל עצמה, אבל מבחינת האידיאה היא היא הדרך של הפלוטוקרטיה. הדרך מותווה ועומד על ידי התכנית, ומבחינת התכנית הן תואמות זו לזו להפליא, ואינן חולקות זו על זו במשהו, שיש בידו להשבית את ההרמוניה הפנימית הזאת. שתיהן אינן שואפות אלא לשוויון אזרחי ברוסיה, וזו וזו אוטמות את אזניהן לדרישה יחידה זו, שיש בה כדי להעמיד את בני ישראל בתוך מערכת העמים. דרכה של הפלוטוקרטיה היהודית עדיין מסתברת על דעתנו. כל ימיה עבדה להתבוללות, וכל עצמו של הרעיון בדבר קיומה של אומה עברית הטיל בה מורא ופחד. לפיכך עמדה ותיקנה שיטה שלימה, כיצד להגן על עניני ישראל, ואיש לא יחשוד בה שיש לה שיח ושיג עם ארגונים יהודיים, השקודים על שמירתם של ישראל בתורת אומה. הפלוטוקרטיה היהודית החזיקה בנאמנותה להשקפת עולמה ושיטתה אף בימינו אלא ומשתדלת בכל מיני שידולים ותחבולות לגדור בפני התלכדותם של המונות בני ישראל על מצע ויסוד לאומי. ויותר משהיא חוששת מפני הסעיף ארץ ישראל חוששת היא מפני עצם המעשה של התלכדות לאומית, העולה לטרוף ולבלבל את כל חשבונותיהם. אולם כשבא ארגון לאומי המודה בעיקרים לאומיים, לכל הפחות להלכה, ואף הוא מסרב להסתפח על הסתדרות יהודית לאומית כללית מחמת סעיף פלוני או אלמוני של תכנית שאינו לפי רוחו – תמיהה היא ותהיה לתמיהה. אין אנו רוצים לאחוז את עיני מי שהוא. אנו אומרים בפירוש מפורש, שאפילו ימחקו עכשיו את הסעיף הארצישראלי מתוך תכנית-הארעי של הקונגרס היהודי, נשקוד בכל הדרכים והאמצעים, שהקונגרס יביע את דעתו בשאלה חשובה זו, וכמעט אין לחשוש כל עיקר שקונגרס יהודי כללי יוותר על סעיף זה משום שמפלגה מסוימת אינה רוצה בכך. אומרת הסתדרות לאומית ועל אחת כמה וכמה דימוקרטית לבטל את רצונה של מפלגה אחרת, שוב אין בפניה אלא דרך אחת, היא הדרך של מאבק מדיני, גלוי וישר. וכלי זינו של מאבק כזה הם ויכוחים פומביים וכוח ההוכחה. הרוב, ורק הוא בלבד, הוא הפוסק האחרון, ורק בידו בלבד הכוח המוסרי להחליט החלטות. אין זו מידה לאומית ולא מידה דימוקרטית לחשוש מפני החלטת-הרוב ולשבות ולבלי ללכת אל הקונגרס. אין זו ממידתם של הסוציאליסטים ואין זה נאה לכרכר כרכורים ולאמר: הסוציאלדימוקרטים הגרמנים, הצרפתים, האנגלים וכו' וכו' חייבים להשתתף ביישובן של שאלות לאומיות כלליות משום שהמדינה כופה אותם על כך, ואילו אנו בני ישראל אין לנו כוח ממלכתי ולפיכך חפשים אנו יותר, בלתי מוגבלים בבחירתנו, ברצותנו דורשים, ברצותנו פורשים – ונימוק כזה הושמע לפני ימים אחדים מפי עתון יהודי סוציאליסטי. כל האומר כך הרי הוא משתמש בחוסר-הישע והאונים הלאומי שלנו, כאילו גדול בעיניו כוח השררה מכל כוח מוסרי שבעולם. ולצערנו כך הם הדברים. אצל כל אומה נתבעים לדין על מעשה-מלשינות כעל מעשה-בגידה, ואילו אצלנו אין עונשים על כך. אצלנו יתכן הדבר, ש“מנהיגים” מכובדים מעיזים להלשין על כלל ישראל, ואין איש מוריד אותם מעל הדוכן, מכותל המזרח. והרי מטעם זה דוקא ומכמה טעמים אחרים, מחמת תופעות מעציבות אחרות בחיינו הפנימיים, אנו רוצים להתארגן. ומטעם זה דוקא אנו שואפים ליצירה של הסתדרות לאומית, שבפניה ירכינו את ראשן בהכרח כל התביעות הפרטיות וכל המפלגות ויהיו הללו עשירות כמה שיהיו, ויהיה כוחן והשפעתן מרובים כמה שיהיו. רוצים אנו להחזיר לעם את שלו: את הזכות לשפוט ולהחליט על גורלו. ודבר אחד יש בידו להניח את דעתנו בסכסוך הזה כולו. יתכנס קונגרס יהודי כללי. כל מפלגה ומפלגה פתוחה בפניה האפשרות להרויח ואף להפסיד. ומופלא הדבר: הציונים אין מוראו של הקונגרס עליהם. לא נתפחדו אלא המתבוללים מכאן והקיצונים מכאן. סימן לדבר, שלבם מלחש להם, כיצד יתיחס קונגרס יהודי כללי אל הבעיה הלאומית בכלל ולענין ארץ ישראל בפרט. היו ימים שהסוציאליסטים היהודים נלחמו ברעיון הלאומי. באו ימים אחרים והכשירו את הרעיון, והסוציאליסטים על כרחם ענו אמן. השאיפה לבית-לאומי יהודי היא מסקנה הגיונית של הרעיון הלאומי. ועוד יבואו ימים חדשים יותר, וכל הסוציאליסטים כולם על כרחם יודו בצורך זה של בית לאומי לישראל. לפרוש מקונגרס יהודי כללי – אמצעי קלוש וחלוש הוא, משול למשא ומתן מאחורי דלתים סגורות. 31 באוגוסט 1915. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/122

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m123.txt

עברה מדבש

שמואל הנגיד

467161

עברה מדבש עֲבֵרָה מִדְּבַשׁ / ר' שמואל הנגיד למותת עֲבֵרָה – מִדְּבַשׁ תִּמְתַּק בְּרֹאשָׁהּ וְסוֹפָהּ – רוֹשׁ וּמַכְאוֹב לֵב אֲסוּפִים וּמַעְשֵׂה הַצְּדָקָה מַר בְּרֹאשׁוֹ וְאַחְרִיתוֹ – דְּבַשׁ מָתוֹק וְצוּפִים. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/123

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m124.txt

ואומר היש סמן

שמואל הנגיד

467161

ואומר היש סמן וְאוֹמֵר הֲיֵשׁ סִמָּן בְּבַעַל נֶפֶשׁ עֲנִיתִיו אֲשֶׁר נָקַל בְּעֵינָיו עוֹלָם וְסִמַּן לְשׁוֹעִים מָה עֲנִיתִיו אָמְרָם מְעַטִּים וְשַׁחִים וַעֲצוּמִים פָּעְלָם וְסִמַּן מְתֵי נַבְלוּת מְעַט מִפְעָלָם וְרַב מַאֲמָרֵיהֶם וְנִשָּׂא קוֹלָם. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/124

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p18/m125.txt

על המועצה החקלאית

אהרן דוד גורדון

399986

על המועצה החקלאית עם התחלת תקופה חדשה בעבודתנו לא אדוּן על ערכה המעשי של האספה, לא אעסוק בשאלה, הנשאלה מכל הצדדים בתור שאלה עיקרית, אם המועצה היתה פורייה במובן המעשי או לא, אם היתה במובן זה בזמנה או שלא בזמנה, - אני בין כך ובין כך אינני בא לדבר על המועצה מצד המעשיוּת. אותי עניין דבר אחר לגמרי. קודם כל היה חשוב בעיני לראות, איך ייפגשו חברים שהיו נפרדים זמן ידוע, איך ייפגשו בינם לבין עצמם ועם חברים חדשים במשא-ומתן על ענייני עבודתנו העיקרית, החקלאית. פה ראיתי את המקום להתחלת האיחוד האמיתי, האורגני, החיוני, בין העובדים, להתחלה של עבודת חיים מאוחדת ברוח אחת, בשאיפה אחת, ברעיון אחד. עם העלייה החדשה אנחנו עומדים בכל אופן לפני התחלת תקופה חדשה בעבודתנו היישובית-לאומית. עבודתנו עומדת לפני התחדשות לא רק במובן הרחבת היקפה במידה שלא היתה דוגמתה קודם, כי אם גם ובעיקר במובן העמקת פעולתה החיונית, באותו המובן, שכל חלקיה של העבודה, אשר כל אחד מהם היה עד הנה כעין תא בפני עצמו, פועל את פעולתו החיונית לעצמו, יצטרפו, יתאחדו ויתמזגו לפעולה אורגנית, חיונית אחת. העבודות הציבוריות, למשל, גילו לפנינו היקף חדש בעבודתנו היישובית-הלאומית, היקף, אשר לא ידענו כמוהו קודם, אבל לא רק היקף חדש. העבודות האלה צריכות להיות מאוחדות וממוזגות מזיגה אורגנית עם העבודה החקלאית. אף במועדה נראו סימנים של הכרת הצורך הזה, אם כי רק מהצד הכללי, בעוד אשר פה מדובר בהתמזגות שלמה, חיונית, אשר גם הפעולה הכלכלית אינה אלא חלק אורגני ממנה. וכן היא גם עבודת המלאכה והחרושת, העתידה לקבל מעתה היקף חדש ועומק חיוני חדש. וכן עבודות העובדות, שלא תוכל מעתה להישאר בהיקפה המצומצם, תדרוש התארגנות חדשה בתוך העבודה היישובית הכללית. וכן תצטרך העבודה התרבותית, בהתאם לכל זה, לקבל מעתה צביון חדש; וכן הוא עניין ההגנה. וכן ייבּרא צורך למצוא דרך להתמזגות חיונית רצויה של הזרמים השונים שביהדות. וכן הלאה. לכל זה צריכים העובדים להיות מוכנים ומוכשרים מעתה. קהל העובדים, בבחינת כלי-העבודה הראשון, צריך להיות מתוקן כל צרכו, והעיקר – מאוחד, שלם. את זה באתי לראות במועצה החקלאית. ביקשתי את הסימנים הראשונים של התעוררות רוח העם מתוך התעוררות רוח בניו, הבאים לעבוד לתחייתו מתוך תחיית עצמם. המועצה של ההסתדרות הכללית נתנה במובן זה תשובה יותר שלילית מאשר חיובית. היא לא רק שלא עמדה, כמו שאומרים, על הגובה, כי אם גם לא ידעה לעמוד על השטח הדרוש. היא עמדה עוד על השטח של ‘והנה רעש’, של התנגשות עצמות יבשות. אם ראית החיוב, את הסימנים הראשונים של ‘ותבוא בהם הרוח’, באתי לבקש במועצה החקלאית באספת חברים עובדים, שבאו מתוך העבודה בלי אמצעי להתייעץ על ענייני העבודה בלי אמצעי. במובן זה היה אולי במועצה חיוב ידוע, הנותן תקווה לעתיד, – כמובן, אם להביא בחשבון מה שהיה מבון זה עד הנה. בכל אופן הורגש רצון מכל הצדדים לעבוד, לעשות דבר-מה, לבקש דרך לתיקון המצב ולהתחלת עבודה פורייה ורחבה. בירור המצב, חילופי הדעות והמסקנות, שהוצאו מזה, אם לא הביאו לידי תוצאות מעשיות, שאינן תלויות בנו, הנה הביאו לידי כיווּן כל הרוחות לצד אחד, בנטייה אחת, הנה נתנו דחיפה לכל המחשבות והרגשים ללכת בדרך פעולה אחת. וגם זה חשוב מאד, חשוב בתור צעד ראשון בדרך לפעולה מאוחדת. הכיווּן הזה התבטא לפי שעה בעיקר בשלילת הקיים. בכל באו לכלל הכרה אחת, כי אופן עבודה וחיים כזה, שהיה נהוג עד היום, אינו צריך ואינו יכול להיות נהוג בעתיד. קודם כל הוכר ההיזק שבשיטת התקציבים והמשכורת החדשית, והובע הצורך להחליפה בשיטה של ביסוס בפעם אחת בצורת הלוואה לזמן ארוך. נשמעה גם דעה, כי יש להסתלק לגמרי מביסוס המשקים הקיימים, אשר יבקשו להם בעצמם אמצעים לביסוסם, כדרך שעושים בני אדם פרטיים בכל העולם, ולהשקיע את האמצעים המצומצמים הנמצאים בידינו בבניין משקים חדשים. חברים התוודוּ בחוסר ידיעות חקלאיות מספיקות ובאו לכלל מסקנה כי גם המכונות, שרבים ראו בהן עד הנה תיקון יסודי או את התיקון היסודי, לא יועילו לתקן את המצב. בייחוד הביע וילקנסקי 1את הדעה, כי העיקר הוא לא תיקון מיכני, כי אם תיקון אורגני, השבחת הקרקע על ידי מחזור זרעים וזיבול רציונלי עד כדי להגדיל את היבול פי שניים או שלושה ויותר; ואולם את זה יש להשיג רק על ידי חקירות ונסיונות מדעיים. לעומת זה נשמעה דעה, כי בהביאנו בחשבון את מיעוט אמצעינו, מצד אחד, ואת הצורך, שאינו סובל דיחוי, ליישב את כל הקרקעות שישנם בידי הקרן הקיימת, מצד שני, עלינו לסדר משקים חדשים במידה היותר מרובה, האפשרית לפי שעה, בשיטה היותר פרימיטיבית, להסתפק לפי שעה בכלי-עבודה ובאופן עבודה ערביים, וכן באהלים ובצריפים וכן הלאה. מה שראוי בייחוד לציין הוא, כי עמדו סוף סוף על השלילה, שאינה תלויה בתנאים חיצוניים או בחוסר ידיעות, כי אם בנפש העובד; וכן הכירו והדגישו, עד כמה גדול ההיזק למשק ממה שאין העובדים בו קבועים, ובמקצת הכירו גם את ההיזק ממה שאין המשקים מאוחדים בעבודה ובחיים, ובכלל ממה שאין אחדות בין העובדים. מבטחנו בכוח הרוח כל השלילה הגדולה הזאת, ובייחוד הכרת השלילה שבאי-קביעות העובדים במשק ושבחוסר האחדות בין העובדים, הראתה, חושב אני, כי פה הורגש דבר-מה שלא נתפס. הורגש, כנראה, כי חולשתה של המועצה היא לא במה שאינה די מעשית, כמו שחשבו וחושבים, כי אם במה שהיא יותר מדי ‘מעשית’, במה שהיא מעמידה את הכל על ה’מעשיוּת', על המשק, על הטכניקה או על האורגניות של המשק, ואינה מביאה בחשבון את הצד השני, העיקרי, של העבודה – את העובד, את נפשו, את שאיפתו, את חיי רוחו. דווקא עתה, אחרי כל מה שעבר ועובר על ההסתדרות הציונית, אחרי כל מה שעבר בין העובדים ולפני כל מה שעומד לפנינו, דווקא בשעה זו, שמהצד האובּייקטיבי, המעשי, אנחנו כל כך חלשים, כל כך חסרי-אונים, – דווקא עתה צריך היה להביא בחשבון את הצד השני, הסובּייקטיבי, את הרצון, את משא-הנפש, את השאיפה, את הרוח של העובד, – אולי יש בו, בצד הזה, כדי למלא את החסר, לפחות באיזו מידה, ואולי הוא העיקר. אין זה אומר, כי המועצה היתה צריכה לעסוק בשאלות עיוניות, ברעיונות, בשאיפות, ברוח, אבל לוּ היתה בחברים הכרת הצורך בבירור הצד הזה, כי עתה היה הבירור מוצא לו ביטוי בעצם השאלות המעשיות. אם חשבון אנחנו מבקשים לעצמנו, הרי צריכים אנחנו קודם כל לתת לעצמנו חשבון ברור: במה בעצם, באיזה כוח, אנחנו אומרים להתגבר על כל הקושי, כל המעצורים, המכשולים והשטנים, העומדים על דרכנו, על כל מה שמעמדי את מטרתנו כמעט בגדר הנמנע, באיזה כוח אנחנו באים לברוא בריאה, שלא היתה עוד לעולמים? הרי צריך שיהיה ברור לנו, מצד אחד, כי אין בעולם אומה ולשון, שתקומתה וגאולתה תהיה כל כך קשה, רחוקה, כמעט בגדר הנמנע, כשלנו, ומצד שני, כי אין בעולם אומה ולשון, שתהיה כל כך מחוסרת אמצעים לתקומתה ולגאולתה כמונו. הן אין לנו כלום, לא אגרוף ולא רכוש אף לא יתר הדבר הממשיים, שבהם רגילים בני אדם לראות את הכוח ואת האמצעי לכבוש ארצות, הלקים עמים וממלכות. או האומנם תמימים אנחנו כל כך להאמין, כי בכוח אחרים או בכוח איזה הכרח היסטורי ניוושע? ובכל זאת הרי מרגישים אנחנו בכל כוח נשמתנו, כי לא שווא עבודתנו, הרי יש בנו איזה ציווּי מוחלט לפעול ולעשות מה שאנחנו עושים. ולמה נהיה קטני-נפש כל כך, למה לא יהיה בנו די אומץ להודות לעצמנו, כי הכוח, אשר אנחנו שמים או את מבטחנו, הוא כוח הרוח, הוא ולא אחר? הן בזה גופו, שאנחנו מתעלמים מכוח הרוח, אנחנו רק מחלישים בנו במידה מרובה את הכוח הזה. הן אין אדם יודע את כוח הרוח מבחוץ, כי אם מרגישו ומכירו מתוכו, ורק במידה שהוא קורא לכוח הזה, הכוח נענה לו. מבחינה ידועה יש יסוד נכון לחששנות זו, לסלידה נפשית זו להבליט מה שההבלטה כל כך מזיקה לו. יותר מדי מתגדרים אצלנו בחוגים ידועים ברוח וברוחניות, יותר מדי מחללים מה שהיה צריך להיות טהור, אם לא קדוש. ומה היא אותה הרוח העלובה, שמתגדרים בה? איזו רוחניות ערטילאית מכל חיים, איזו מוסריות אוורירית, שאינה חוששת לעמוד ולהעמיד את הצדק על הפרזיטיות, על ניצול עמל אחרים וכדומה. מרוחניות וממוסריות כזו בדין הוא שיברח כל בעל נפש חיה. אולם מצד שני – היא הנותנת. כל משא-נפשנו בעבודתנו פה, כל עיקרו של רעיון העבודה, הוא לחדש את הרוח האנושית, לצרפה, לטהרה גם מרוחניות ערטילאית גם מחמריות ריקנית ולהעמידה על החיים, על העבודה והיצירה. הרוח הזאת, תוֹרינה התורות המטריאליסטיות מה שתוֹרינה, היא כוח, כוח שאין למעלה ממנו, היא הכוח האנושי, כי הוא רוח חיים. התחדשות הרוח בצורה כזו דרושה בייחוד לנו, התלושים מכל טבע ומכל חיים, הפרזיטים בהכרח לא רק בחומר, כי אם גם ברוח, במחשבה, ברגש, בכל תוכן החיים. הן באים אנחנו אל העבודה ואל הארץ לא רק על מנת להקליט ולהצמיח צמחים, לגדל בעלי-חיים, כי אם קודם כל בעיקר להיקלט, לצמוח, לגדול. חיים בכל מלואם, כוחות גופניים וכוחות נפשיים חדשים, רגש, מחשבה, יצירה – את הכל אנחנו באים לינוק מקרקענו הטבעי, מעצם טבע ארצנו ובעצם כוח עבודת החיים. ואין מניעה מצד הטבע, ואין מניעה מצב עבודה. עושר שמור פה לעובד, עושר גדול במידה הוא ידע לקחת ממנו, עושר, שיש בכוחו למלא במידה מרובה, אולי במידה שהוא מעשיר את העובד ברוח, את אשר חסר לנו באמצעים כספיים. ניקח משל פשוט: הקמצן, שכל משא-נפשו – הכסף, מחסר את נפשו מכל הנאה מהחיים, אף סובל עלבונות וייסורים, בכלל סובל בכל המובנים לא פחות מעובדינו בארץ-ישראל. אבל כלום הוא מקריב בזה איזה קרבן? כלום הוא מרגיש איזה קושי? כלום יש לו צורך להילחם בעצמו, להתגבר על תאוות החיים? הדבר פשוט: ההנאה, שהוא נהנה מכל פרוטה נוספת בכיסו או בארונו, כל כך גדולה, עד שהיא כאילו מכהה באורה את כל תאווֹתיו ורגשותיו, והרי הם כאילו אינם. כך צריך העובד לבוא את העבודה ואל האדמה וכך הוא, כאמור, יכול לבוא. אז לא קשה יהיה לו, כמו לאותו קמצן, להשקיע את כל כוחו ואונו בעבודתו ולשאת כל עמל ותלאה ברצון וגם בשמחה. אז לא קשה יהיה לו לחיות, כמו שרגיל לאמור אליעזר יפה, חיים רובּינזוֹניים, ואז יצליח גם אם יעבוד בשיטה פרימיטיבית, ערבית; כי העבודה הנעשית מתוך השראה משלמת שכר טוב לעובדה לא רק ברוח, כי אם גם בחומר. לא רק השבחת הקרקע מרימה את היבול, כי אם גם השבחת העובד. אבל האם כך נהוג בקרבנו? איזה יחס אתה מוצא, למשל, אצל רוב עובדינו, אל השדה, אל כל סביבתו, אל הצמח, אל החי וכו' וכו', מלבד היחס של בעל-משק אל משקו או של פועל על שיעור עבודתו? הרבים הם המבקשים יחס אחר, המבקשים פה איזה דבר-מה אנושי-עולמי? או הרבים הם בקרב בעלי המחשבה שבנו המביאים את זה בחשבון, הרואים צורך לברר את החשבון הזה? האם לא להפך, האם לא רואים עומק מחשבה, הבנת חיים יתרה בביטול כל מין בקשה שכזאת, בפיסול כל אופן-מחשבה כזה? פה יש לראות בייחוד, כיצד מבינים אצלנו את העבודה התרבותית בקרב העובדים. ראוי לציין את העובדה, כי את מורנו בעבודת האדמה רואות עינינו באמריקה: שמה נוסעים להשתלם, משם מביאים תורה. קליפורניה משמשת לנו דוגמה, מופת. רק לפרט קטן אין שמים לב. דווקא האמריקאים, היודעים לשכלל כל כך יפה את משקם, פחות מכל קשורים אל אדמתם. האדמה היא בשבילם לא יותר מעסק הנותן רווחים טובים, שאפשר בכל יום, בכל הזדמנות מתאימה, להחליפו באחר. ולעומת זה אתה מוצא, כי האיכר הפשוט, הטבעי, האירופי או אפילו העברי, קשור את אדמתו לא רק בקשרים כלכליים, כי אם גם בנימים נפשיות. הדבר הזה מראה, כי לא הכל יכולים אנחנו ללמוד מאמריקה, כי משנת קליפורניה אינה בשבילנו קב ונקי. הן הכל, כמדומה, יודוּ, כי לא עסקים אנחנו באים לבקש בארץ-ישראל. אבל גם מהאיכר הטבעי יכולים אנחנו ללמוד מעט מאד. ממנו יכולים אנחנו רק ללמוד, כי האדמה מוכשרה לקשור אל עצמה בקשר של חיים והשפעה טבעית את עובדה, אפילו את האדם היותר פשוט ורגיל, ואין כאן צורך בהכנה נפשית מיוחדת כמו שאוהבים אצלנו לחשוב. אבל זה לא די בשבילנו. האיכר הטבעי, מבחינת קשירותו אל האדמה ואל אטבע, עומד עדיין באופק שלפני התרבות העירונית, שהיא עד הזמן הזה התרבות האנושית, לפני השפעתה על נפש האדם בין לרעה ובין לטובה. לפיכך פועלת עליו התרבות קודם כל, כנהוג, לרעה – מרחיקה אותו מהאדמה ומהטבע ומקרבת אל העיר ואל תרבותה. ומצד שני, אין בנפשו אותם הצינורות הרחבים והעמוקים לקבלת השפע העליון מהטבע, אותו מקומו של עולם, שפיתחה בנפש האדם התרבות האנושית העליונה. אנחנו, ובכלל כל מי שישוב היום מהעיר אל העבודה ואל הטבע, כבר עברנו את האופק של התרבות העירונית. אנחנו שבים את העובדה ואל הטבע כאילו מעברה השני של התרבות, כאותו ההולך סביב כדור-הארץ, השב אל מקומו מהצד שכנגד הצד שיצא משם. אנחנו מבקשים מה שהתרבות העירונית לא יכלה לתת, מבקשים למלא את המקום הפנוי, שהיא בראה בנפשנו, אשר כל עוד לא נמלאנו תוכן, הוא מורגש לנו בתור ריקניות נוראה. ואם מצד זה נשקיף על עבודתנו וחיינו, נראה, כי עוד הרבה והרבה היינו יכולים לתבוע מעצמנו, ועוד הרבה והרבה היינו יכולים לגבות, לוּ היינו תובעים. פה חשבון אחר, שגם בו ישנם תקציבים, הבאים אלינו מידי אחרים והמביאים אותנו לידי גרעונות. מובן, כי דין-וחשבון מבחינה או אין לתת בדברים ובאספה פומבית. אבל לוּ היו מחשבי החשבונות של תקציבים וגרעונות לפחות מרגישים, כי לאלה גרמו במידה מרובה התקציבים והגרעונות שאין נוהגים אצלנו להביאם בחשבון, כי עתה היתה המועצה מרוויחה מזה הרבה מבחינת כיווּן העבודה והחיים לעתיד. דגניה, ערב פסח תרפ"א (1921) יצחק אלעזרי–ווּלקני  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/125

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p86/m126.txt

ספר תחכמוני – שַׁעַר תְּשִׁיעִי

יהודה אלחריזי

1350978

ספר תחכמוני – שַׁעַר תְּשִׁיעִי בִּשְׁלֹשִׁים מְשׁוֹרְרִים מִתְהַלְּלִים, מִי יַעֲשֶׂה שִׁירִים יוֹתֵר מְעֻלִּים נְאֻם הֵימָן הָאֶזְרָחִי: פָּנִיתִי מִכָּל מַעֲשַׂי לָשֶׁבֶת עִם הַמְּבִינִים בְּבָתֵּי יְשִׁיבָתָם. וְלִשְׁמֹע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידוֹתָם. וַיְהִי הַיּוֹם וַאֲנִי עִם חֲבֵרִים . אֲצִילִים וּגְבִירִים. לְמַעֲרֶכֶת הַשִּׁיר נִגָּשִׁים. וְהָיָה מִסְפָּרָם שְׁלֹשִׁים. וַיַּעַן אִישֹ מֵהֶם וַיֹּאמַר: מִי הָעוֹלֶה בְּמַעֲלוֹת הַשִּׁירִים הַגְּבוֹהִים. וּבוֹקֵעַ מִשְּׁחָרָיו נְגוֹהִים. יְגַלֶּה הַיּוֹם לְעֵינֵינוּ מַעֲלָתוֹ. וְיֶחֱשׂף אֶת זְרוֹעַ מְלִיצָתוֹ. וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְדֻלָּתוֹ. אָמְרוּ לוֹ הָעָם: בַּמֶּה יִבָּחֵן הַמְשׁוֹרֵר וְכֹחוֹ. וְאֵיך נוּכַל לָדַעַת אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ. אָמַר לָהֶם: דְּעוּ כִּי יֵשׁ לַשִּׁירִים דְּרָכִים. וְלַחֲרוּזִים נְתִיבוֹת וּמַהְלְכִים. וְלָהֶם מְלָאכוֹת נְסוּכוֹת. שְׁמוּרוֹת וַעֲרוּכוֹת. וּמִבְחַר הַמְּלָאכוֹת. לָקַחַת מִסִּפְרֵי הַנְּבִיאִים פָּסוּק . וְלִבְנוֹת עָלָיו עִנְיָן נֶחְמָד וְחָשׁוּק. וְהָיָה בְתֹוךְ הַקְּרוּאִים אִישׁ זָקֵן מַרְאֵהוּ נוֹרָא. וְהוּא יוֹשֵׁב לְבַדּוֹ רָחוֹק מִן הַחֲבוּרָה. אֲבָל הָיָה מְבַקֵּע הַלְּבָבוֹת בְּפַטִּישׁ מִלָּיו . וּמַחְפִּיר הַפְּנִינִים בִּפְנִינֵי מְשָׁלָיו . וְהָיוּ מְכֻסִּים פָּנָיו. וְלֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת כִּי אִם עֵינָיו. וַיַּעַן וַיּאמַר: שִׁמְעוּ אֵלַי אַנְשֵׁי לבָב. וְאַל יֵלֵךְ לְבַבְכֶם שׁוֹבָב. כִּי אִם הַדֶּרֶךְ הַזֶּה תְבַקֵּשׁוּ. וְלָבוֹא בַּשַּׁעַר הַזֶּה תִּדְרֹשׁוּ. קְחוּ מאִתְּכֶם מְחַזֵּק הַבֶּדֶק. וּמוֹרֶה הַצֶּדֶק . וְעַתָּה בַּחֲרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלַי. עַד תַּכִּירוּ מְשָׁלַי . וְתִבְחֲנוּ מִלָּי. וַיִּגַּשׁ אֵלָיו אִישׁ מִן הַחֲבוּרָה וַיּאמֶר לוֹ: אִם רְצוֹנְךָ אֵשׁ הַשֵּׂכֶל לִקְדֹּחַ. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: וְקֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: בֶּן אִישׁ בְּטַח עַל צוּרְךָ יוֹם צִירְךָ כִּי בוֹ יְגֵעִים יִמְצְאוּ מָנוֹחַ הַבּוטְחִים עַל רִיק לְרִיק יָגְעוּ, אֲבָל קֹוֵי אֲדנָי יַחֲלִיפוּ כֹחַ. וַיַּעַן הַשֵּׁנִי מִן הַחֲבוּרָה וַיּאמֶר לוֹ: אִם רְצוֹנְךָ לְהָעִיר יְשֵׁנֵי זְמָמֶיךָ. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַהֲרֹס קָמֶיךָ. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: אִם בַּעֲבוֹדַת אֵל תְּכַל יָמֶיךָ תִּהְיֶה פְאֵר עַל רֹאשׁ בְּנֵי עַמֶּךָ. כִּי אָז מְשַׂנְאֶיךָ לְךָ יִכָּחְשׁוּ וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ. וַיַּעַן הַשְּׁלִישִׁי וַיּאמֶר לוֹ: אִם תַּחְפֹּץ לְנַקּוֹת שִׁירְךָ מִכָּל שֶׁמֶץ וָחֶרֶץ. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: וְלֹא לָאֱמוּנָה גָבְרוּ בָאָרֶץ. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: אַבִּיט לְצַד יָמִין וְאֶפְנֶה עַל שְׂמֹאל לֹא אֶחֱזֶה יָשָׁר וְגוֹדֵר פָּרֶץ. כִּי אִם מְתֵי רֶשַׁע וְאַנְשֵׁי שָׁוְא אֲשֶׁר לֹא לָאֱמוּנָה גָבְרוּ בָאָרֶץ. וַיַּעַן הָרְבִיעִי וַיּאמֶר לוֹ: אִם תִּרְצֶה לְבָרֵר שִׁירְךָ מחֵטְא וְאָוֶן. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֵּר אָוֶן. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: שׁוּבָה אֱנוֹשׂ אֶל אֵל בְּטֶרֶם מוֹתְךָ כִּי טָבְעָה רַגְלָךְ בְּטִיט הַיָּוֶן. תִּצְלַח בְעֵת תָּסִיר לְךָ מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׂלַח אֶצְבַּע וְדַבֵּר אָוֶן. וַיַּעַן הַחֲמִישִׁי וַיּאמֶר לוֹ: אִם תְּאַוֶּה לְהַרְאוֹת לָנוּ חָכְמָתְךָ אֲשֶׁר חָכָמְתָּ . עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: מַה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׂר חָלָמְתָּ. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: בֶּן אִישׁ לְמָתַי עֵינְךָ עָצַמְתָּ אוֹי כִּי בְּחֵק הַתַּאֲוָה נִרְדָּמְתָּ. הַבְלֵי חֲלוֹמֶיךָ לְבָבָךְ לִבְּבוּ מַה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ. וַיַּעַן הַשִּׁשִׁי וַיּאמַר: אִם תִּרְצֶה אַדְנֵי שִׂכְלְךָ לְיַסֵּד. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: הִכּוֹן אֱנוֹשׁ לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָטָה כְדֹק שַׁחַק וְאֶרֶץ יִסֵּד. כִּי מָה אֱלֹהֶיךָ מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהְבַת חֶסֶד. וַיַּעַן הַשְּׁבִיעִי וַיּאמֶר לוֹ: אִם חָכְמָתְךָ כְּכַלָּה יְפַת לֶחִי. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: וַיִּמְרְחוּ עַל הַשְּׁחִין וַיֶּחִי. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: שַׁדַּי, שְׁחִין חֶטְאִי לְבָבִי הֶחֱלָה וּשְׁמָךְ רְפוּאָתִי וְחַיֵּי רוּחִי לָקְחוּ סְעִפַּי מֶרְקְחוֹת טוּב זִכְרְךָ וַיִּמְרְחוּ עַל הַשְּׁחִין וַיֶּחִי. וַיַּעַן הָשְּׁמִינִי וַיּאמֶר לוֹ: אִם לְגַלּוֹת שִׂכְלְךָ אַתָּה בוֹחֵר. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: אֱנוֹשׁ חָלְפוּ יְמוֹתֶיךָ בְּהֶבֶל וְעַד מָתַי פְּנֵי אֵל לֹא תְשַׁחֵר. וְעֵינָךְ מָלְאָה דֶמַע וְעַל כֵּן מְלֵאָתָךְ וְדִמְעָךְ לֹא תְאַחֵר. וַיַּעַן הַתְּשִׁיעִי וַיּאמֶר לוֹ: אִם תַּשְׂכִּיל הַסּוֹד אֲשֶׁר בְּלִבִּי עָרַכְתִּי. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלַכְתִּי. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: עוּרִי יְמִין הָאֵל הֲכִי לִבִּי נָמֵס כְּמַיִם בִּי וְנִשְׁפַּכְתִּי. אִם תַּעְזְרִי אוֹתִי אֱהִי נֶעְזָר אוֹ תִּסְמְכִי יָדִי וְנִסְמָכְתִּי. וּבְעֵת בְּדֶרֶךְ אֶפְחֲדָה מִצָּר אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי. וַיַּעַן הָעֲשִׂירִי וַיּאמֶר לוֹ: אִם תִּרְצֶה לְהָעִיר שִׂכְלְךָ עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקוֹ . עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: עֵת כָּל אֱנוֹשׁ יָשִׂים בְּתֵבֵל סִפְקוֹ אָשִׂים בְּאֵל חִשְׁקִי וְאֶשְׁמֹר חֻקּוֹ. וּבְעֵת בְּנֵי אִישׁ יִנְחֲלוּ נַחְלַת יְקָר נָחַל אֲדֹנָי אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ. וַיַּעַן הָאַחַד עָשָׂר וַיּאמֶר לוֹ: אִם תִּכְסֹף לְהָפִיץ מִשִּׂכְלְךָ טוּב רִקְחוֹ. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: בֶּן-אִישׁ עֲצֵי יֹשֶׁר נְטַע בִּלְבָבְךָ יִצְמַח פְּרִי צִדְקָךְ וְיִתֵּן רֵיחוֹ. וּבְמוֹתְךָ צוּר יַחֲלִיץ אֶת גּוּפְךָ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. וַיַּעַן הַשְּׁנֵים עָשָׂר וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם תִּכְסֹף לְהַלְבִּישׁ שִׁירְךָ סוּת נֹעַם כְּמַדּוֹ . עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: חָכְמָה לְרֹאשׂ אַנְשֵׂי יְקָר הִיא נֵזֶר הַרְחֵק יְקַר תֵּבֵל וּבָה תֵּעָזֵר. בָּחַר אֱלֹהִים בָּה וְשָׂח: לֹא טוֹב הֱיוֹת אָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר. וַיַּעַן הַשְּׂלֹשָׂה עָשָׂר וַיּאמֶר לוֹ: אִם תִּרְצֶה לְהַעֲצִיב כָּל מְקַנְאֶיךָ וּלְהַחֲלִי. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: לִבִּי לְאֵל שׁוּבָה בְּעֵת יֵצַר לְךָ כִּי בוֹ צֳרִי צִירִי וּמַרְפֵּא חִילִי. אִלּוּ בְעֵת צִירָךְ בְּצוּרָּךְ תִּבְטְחָה הֵסִיר ייָ מִמִּךָ כָּל חֹלִי. וַיַּעַן הָאַרְבָּעָה עָשָׂר וַיּאמֶר לוֹ: אִם מַעֲלַת שִׁירְךָ נִשְׂגָּבָה. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: אָמְנָם לְשׂוֹנִי יוֹם קְרָבוֹת נֶחְשְׁבָה חֶרֶב וְאָחוֹר לֹא לְעוֹלָם שָׁבָה. וּבְעֵת אֲלֻמּוֹת בַּעֲלֵי שִׁיר אִלְּמוּ קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה. וַיַּעַן הַחֲמִשָּׁה עָשָׂר וַיּאמֶר לוֹ: אִם תִּרְצֶה לְהַכְנִיעַ כָּל עוֹזְרֵי רַהַב. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: הַקֹּפְצִים יָדָם וְהוֹנָם יִמְנְעוּ יוֹם דִּין הֲלֹא יִשָּׂרְפוּ בַלַּהַב. עָזְבוּ אֱלֹהֵיהֶם וְכַסְפָּם עָבְדוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וַיַּעַן הַשִּׁשָׁה עָשָׂר וַיּאמֶר לוֹ: אם תִּרְצֶה לִהְיוֹת רֵיחַ שִׁירְךָ כְּרָאשֵׁי בְשָׂמִים . עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַנְּעִימִים. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: בּעֵת כָל אִישׁ יְהִי חוֹשֵׁק בְּתֵבֵל אֲנִי אֶחְשֹׁק בְּצוּר שׁוֹכֵן מְרוֹמִים. וְאֹמַר עֵת יְהִי חֶלְקִי בְדָתוֹ חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַנְּעִימִים. וַיַּעַן הַשִּׁבְעָה עָשָׂר וַיּאמֶר לוֹ: אִם תְּבַקֵשׁ לְחַבֵּר נִיב כְּנַפְשִׂי וּלְבָבִי. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: וְאֶקְרַא סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: לְשִׁירִי נוֹזְלֵי שִׁיר נִצְּבוּ נֵד בְּעֵת אֹמַר לְצוּלָתָם חֳרָבִי. וְאִם אֶקְדַּח יְקֹד הַשִּׁיר בְּמִזְרָח יְלַהֵט שׁוֹכְנֵי מַעְרָב לְהָבִי וְאַכְנִיעַ מְתֵי שֵׂכֶל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא. וַיַּעַן הַשְּׁמֹנָה עָשָׂר וַיּאמֶר לוֹ: אִם תִּרְצֶה לְנַקּוֹת שִׁירְךָ מִכָּל מוּם וְכַחַשׁ. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: נְעִים שִׁירִי בְלִי רֶגֶל יְשוֹטֵט וְיַבִּיעַ בְּלִי לָשׁוֹן וְרַחַשׁ וְלִי הָעֵט אֲשֶׁר יִטְרֹף כְּאַרְיֵה וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ. וַיַּעַן הַתִּשְׁעָה עָשָׂר וַיּאמֶר לוֹ: אִם תָּבִין סוֹד הַשִּׁיר וְרָזָיו. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: נָקַבְתָּ בְּמַטָּיו רֹאשׂ פּרָזָיו. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: נְטֵה הָעֵט כְּמוֹ מַטֶּה עֲלֵי יַם תְּעוּדָה, עַד תְּגַל סוֹדוֹ וְרָזָיו. וְהַךְ בּוֹ רֹאשׂ מְקַנֵּא עַד כְּלוֹתוֹ וְנָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָיו. וַיַּעַן הָעֶשְׂרִים וַיּאמֶר לוֹ: אִם תִּרְצֶה לְהַרְאוֹת בּשִׁירֶיךָ יְפִי מִלֵּיהֶם. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עלֵיהֶם. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: לְבָבִי פָצְעוּ עֵינֵי צְבִי חֵן בְּקַשְׁתָּם כִּי כְלֵי חָמָס כְּלֵיהֶם. וְעַל כֵּן פָּצְעוּ עֵינֵי לְחָיָיו וּבַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. וַיַּעַן הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים וַיּאמֶר לוֹ: תִּרְצֶה לְהָפִיץ מֵי שִׂכְלְךָ כַּנָּהָר. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: הִשָּׂמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: הַגַּאֲוָה כָּהָר וְעוֹלֶה בָּהּ יִפֹּל וּפִתְאֹם אַרְצָה יִגְהָר. לָכֵן מְתֵי שֵׂכֶל וְאַנְשֵׁי לֵב הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלֹות בָּהָר. וַיַּעַן הַשְּׁנַיִם וְעֶשְׂרִים וַיּאמֶר לוֹ: אִם תִּרְצֶה לִהְיוֹת שִׁירְךָ עָרֵב לְכָל אָזְנַיִם . עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: עֹפֶר יְפֵה מַרְאֶה יְפֵה עֵינַיִם יִקְרַע לְבַב הַחֹשְׁקִים לִשְׁנַיִם. לֶחְיוֹ אֲפִיקֵי נַחֲלֵי עֵדֶן, אֲבָל עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם. וַיַּעַן הַשְּׁלשָׁה וְעֶשְׂרִים וַיּאמֶר לוֹ: אִם עַל מְלֶאכֶת הַשִּׁיר יָכוֹל תּוּכַל. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: בְּכָל-לִבְּךָ יְרָא הוֹרָךְ וּמוֹרָךְ וְאָז תֶּחְכַּם בְּמַעְשֶׂיךָ וְתִשְׂכָּל. וְלַקֶּט-נָא בְּגַן שִׂכְלָךְ פְּרִי בִין וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל. וַיַּעַן הָאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים וַיּאמֶר לוֹ: אִם תֶּאֱהַב לְהַחֲרִיד בְּשִׂירֶיךָ לֵב שׂוֹמְעֵיהֶן. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: וּבָאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אוֹתוֹ וְאֶתְהֶן. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: אֱנוֹשׁ נִלְכַּד בְּרֶשֶׁת תַּאֲוֹתָיו לְמַעַן כִּי כְלֵי חָמָס כְּלֵיהֶן וּבַסוֹף תֶּאֱבַל נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ וּבָאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן. וַיַּעַן הַחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים וַיּאמֶר לוֹ: אִם תְּסַקֵּל לִמְלֶאכֶת הַשִּׁיר נְתִיבָה. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: מִכָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יַעְזֹב רְצוֹן צוּרוֹ נַפְשׁוֹ תְּהִי דָוָה עֲלֵי חוֹבָה. וּגְמוּל יְהִי מוֹצֵא עֲלֵי אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ. וַיַּעַן הַשִּׁשָׁה וְעֶשְׂרִים וַיּאמֶר לוֹ: אִם תִּתְאַו לְהָעִיר לְשִׁירֶיךָ זְמָמָי. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: אַל תַּעֲלֵנִי בַחֲצִי יָמָי. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: רוּחַ אֲנָחוֹת נָשְׁבָה בִי עַד הִתְקַדְּרוּ בַעְנַן בְּכִי שָׁמָי. צוּרִי רְפָא צִירִי וְעַל חֶטְאִי אַל תַּעֲלֵנִי בַחֲצִי יָמָי. וַיַּעַן הַשִּׁבְעָה וְעֶשְׂרִים וַיּאמֶר לוֹ: אִם תַּחְפֹּץ לְהַלְאוֹת בְּשִׁירֶיךָ כָל מִי יְנַסֵּם. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: עַל רֹב פְּשָׂעַי דְּמָעַי גָּבְרוּ וְאֵידִי יְכַסֵּם קָפְאוּ אֲבָל אֵשׁ לְבָבִי יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם וַיַּעַן הַשְּׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם תִּרְצֶה לִהְיוֹת סוֹד שִׂכְלְךָ מְפֹרָשׁ. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי סוֹפוֹ: יָבוֹא אֱלֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: הָאֵל אֲשֶׁר אֶל שׁוֹאֲלוֹ נִדְרָשׁ עַמָּךְ דְּלֵה מִיָּם עֳנִי נִגְרָשׁ. לַעְשׂוֹת בְּאוֹיְבִים מִשְׁפְּטֵי נָקָם יָבוֹא אֱלֹהֵינוּ וְעַל יֶחְרָשׁ. וַיַּעַן הַתִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים וַיּאמֶר לוֹ: אִם תִּתְאַו לִהְיוֹת מַעֲלָתְךָ נְסוּכָה. עֲשֵׂה שִׁיר יְהִי בְּסוֹפוֹ: וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: חֲמֹל שַׁדַּי עֲלֵי עֵדָה נְבוּכָה גְּבֶרֶת אַךְ לְכָל-רֶגֶל דְרוּכָה. גְּאַל מַלְכוּתְךָ מִיַּד עֲבָדִים וְהָיְתָה לַאדנָי הַמְּלוּכָה. וַיַּעַן הַשְּׁלוֹשִׁים וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם תִּרְצֶה לִהְיוֹת שִׁירְךָ נֶחְמָד לְכָל לֵב. עֲשֵׂה שִׁיר וּבְסוֹפוֹ: מְשׁוֹךְ חַסְדְּךָ לְיוֹדְעֶיךָ וְצִדְקָתְךָ לְיִשְׁרֵי לֵב. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: רְאֵה שַׁדַּי הֲכִי שַׁחְתִּי וְנִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב. מְשֹׁךְ חַסְדָּךְ לְיוֹדְעֶיךָ וְצִדְקָתָךְ לְיִשְרֵי לֵב. אָמַר הַמַּגִּיד: וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעָה מְלִיצָתוֹ אָזְנִי. נִבְהַל לְבָבִי וְרַעְיוֹנִי. וְשַׂמְתִּי עָלָיו עֵינִי. וְהִנֵה הוּא חֶבֶר הַקֵּינִי. אֲבִי כָּל יוֹשֵׁב אָהֳלֵי תוּשִׁיּוֹת. וּמַפְלִיא פְלִילִיּוֹת. וּבִרְאוֹתִי זִיו פָּנָיו נִגְלוּ פָּנָי . וְנָגֹלּוּ שְׁמֵי יְגוֹנָי . וְשָׂמַח לְבָבִי עִמּוֹ. וְסָר יְגוֹנוֹ וְזַעְמוֹ. עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ . וְעָמַדְנוּ בְחֶבְרָה נְעִימָה שְׁנֵינוּ. עַד עָבְרָה רוּחַ קִנְאָה עַל זְמַנֵּנוּ. וְהִפְרִיד בֵּינֵינוּ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/126

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p58/m127.txt

דברים היוצאים מן הלב

משה ליב לילינבלום

742539

דברים היוצאים מן הלב ידיד לבי! שנים מספר הקשבת לקח מפי ודברי באו בקרב לבך, עתה הנני נפרד ממך, הנני הולך אל אשר יהיה הרוח ללכת; ­­­­­­– הנני נותן לפניך דברים אחדים, בטרם אלך ואינני עוד בארץ ליטא, בטרם אפרד ממך לארך ימים, ואולי לנצח! ההנו ניצבים היום על שדה המערכה, ששם מלחמת הדור הישן והדור החדש; חצים שנונים וחרדות חדות תעופנה מול פנינו ואחריהם תשאירנה פצעים נאמנים, מדוים ומכאובים, עמל והוות! – מי ימנה מספר החללים, חללי בשר ורוח, אשר נפלו לרגלי המלחמה האיומה הזאת! שם אב תמים בדרכיו, מתנהל במסלת קדם, מבלי נטות ממנה ימין או שמאל, – יקוץ בחייו מפני דרכי בנו, אשר רחקו מדרכיו, וממכאוב לבו הוכח על משכבו. שם בן נחמד, טוב שכל ומהיר דעת, מתגורר בארץ נוכריה בחסר ובכפן, באין מכיר ומודע, באפס משען ומשענה, – ומגמת פניו לדרוש בחכמה, שנואת נפש אביו, אשר לא נתנו לבצע חפצו בהיותו בביתו. ושם איש הולך תם, אוהב טוב וסר מרע, חפץ בטובת עמו בכל לב ומלמד תועי רוח כינה,– הנה הוא הולך קדורנית שבע מכאובים ורגז, כי חנפי לב יקיפו עליו ראש ותלאה תחת רדפו טוב וחפצו להועיל! כאלה וכאלה תראינה עינינו מהומה ומבוכה, לוחמים ונלחמים, עושקים ועשוקים. – הן מלחמת הזקנים והצעירים מלחמת דור דור היא; מיום נמצאו עלי תבל אבות ובנים עד אשר יגוע כל בשר יחד ריב לעולי ימים עם מלאי ימים, אשר ייטב בעיני זה פגול הוא לא ירצה לפני זה; – אך בנו, בני ישראל יושבי רוסיה, היתה המלחמה הזאת למלחמת הדת, מלחמה הרת שאון ורעם, אשר לפניה ילך קטב, ואחריה – יגון קודר! ומתי יחדל השאון? מתי תשוב החרב, האוכלת אדם רב, אל תערה? אין אתנו יודע עד מה; אך פעולות הימם תבשרנה, כי קרוב קץ המלחמה הזאת, ולא לארך ימים תשלוט שלטת. הן הדור הישן חגור כלי נשק, והדור החדש שם את חכמתו למגן לו; הדור הישן יעז בעלילותיו, והחדש – ברוחו; הלא מודעת זאת, כי טובה חכמה מכלי קרב! יד העת ורוח היום עם הצעירים, ומי לפניהם יעמוד? הננו רואים את הצעירים, אשר אין בידם כלי משחית, מתנוססים בגבורתם וידם רמה על שדה קטל! אך האם לא יבואו רעות בלבם מרוב עמלם וכבד מלחמה? אם בהנשאם על כנפי רוח העת לא ירחקו מרוח עמם, מכל טוב בו, מרחקי ארץ? הנה המסך פרוש לנגד עינינו והוא ישים להם סתר פנים; ננסה נא לגשת אליו, אולי נראה מה בעדו… התראה, ידידי, שב ממרחק בני אדם נפוצים איש לעברו, התדע מאיזה עם הם? אנכי לא אכיר מחצבתם… אך נמהרה לנוס, כי רבים בם כפירים ונמרים, אשר בהביטנו ממרחק ראינום בתבנית בני איש!… 1) אך מה לנו המסך, אשר בעדו אולי לא נוכל נחזה נכחות; הלא לנגד עינינו בימים האלה רבים מאד אשר הנזרו לבשת! זה ירדוף רוח כל היום ותאות לבו כל מעינו; זה יקשיח לבו מכל איש מצוק ומר נפש, כי עיניו אך לנפשו ומה לו תלאות רעהו? זה יפיר חוק ביד רמה ובכל קדש יתקלס, וישתבח בעיר אשר כן עשה; וזה יתכחש לעמו ולמולדתו ושם ישראל חרפה לו! כאלה וכאלה יעמיקו סרה בני בליעל ובשם הדעת ורוח היום ידגלו כלם… התהיה גם אתה, ידיד לבי, כאחד מהם?… ידידי המלחמה הכבדה, השלטת בימים האלה, הנה היא לנגד עיניך, והנך רואה אותי ניצב על שדה המערכה, נלחם עם בנו הדור הישן ברב כוח, ופצעי רבים מאד… עיניך רואות זאת, אך לאשרך לא נגעה המלחמה הזאת בנפשך, כי נולדת לאב חכם יודע חיים, והוא ינהלך מישור בדרך טובה למען תצלח; אך בכל זאת הנך נחשב על בני הדור החדש, אתם תתהלך ובקהלם תבוא, ורבים בם השחיתו דרכם, היהיו למופת לך? אם יטוך בתעתועיהם ללכת אחריהם? יהיו נא דברי אלה לנגד עיניך, והיו לך לעינים, ואתה, ידידי, הט אזנך ושמע. על כחש ושרירות לב יחיו רבים, הדוגלים בשם רוח הדרור ורוח העת; רבים בם יחלו בכחש ובשרירות חלב יכלו, ורבים יהפכו משפט אלה, המה בשרירות לבם יחלו, ואחרית דרכם – כחש. יודעי ספר כי תבוא חכמה בלבם להביט און בהבלי שוא אשר הנחילום הוריהם, יסיתום מחשבותיהם בשפק, ינע לבבם בין אמון וכחש, מבלי דעת אם להאמין בדת אמת, אשר גם היא מורשה להם מהורים משמרי הבלי שוא, אם לא? ימים רביםיפסחו על שתי הסעיפים ומלחמת שרפיהם תכבד בקרב לבם; ובאין להם מורה מבין, מבדיל בין אמת ושקר, קשט והבל, יכחשו באחרית בכל אשר לא ידעו לא יבינו, ובאין עוד פחד אלוהים לנגד עיניהם ילכו שובב בדרך לבם; – ובנים משחיתים אשר יצר לבם רע מנעוריהם, ופשעם יהי' למו תמיד למכשול לב, כי כליותיהם תיסרנה אותם על בגדם בד', – אז מרוב עשות תועבות יכחשו בדת קדש, הנצבת להם לשטן על דרכם, ותאות לבם תנתן להם באין מפריע. זה חלק רבים בימים האלה, אין זורע לצדקה בלב בני הנעורים לטוב להם, אין מאיר עיניהם בדבר אמת להיות לנר לרגלם, ואין חונך לנער לשמרהו מכל תועבה, מפח יקוש וממרורת פתנים הצפונה תחת נפת… אם נשים לבנו לחקר דורות קדם, אשר כבר ספו תמו, ואך שם להם בדברי הימים, – נראה, כי חפץ לבם ותאותם למשול בחזקת היד על שכניהם קראום למלחמה על עמים רבים; מלחמותם וממשלתם בארצות לא להם, מסחרם, מרכלתם וגאון שלות השקט אשר היה להם, –עוררו את לבם לחיות חיי תענוגים: רדפו שכר, יין הדליקם, השחיתו בענביהם ומרוב תענוגים שלח רזון בם, רפו ידיהם, היו כנשים. ובבוא אויב על ארצם נפלו לפניו בלא כח ויהיו למס עובד, ויפלו למשואות מבלי יוכלו קום, עד אבדם מן הארץ. אם נכונן לחקר מעשי העמים, החיים אתנו בימים האלה – בימי הבינים, יתראו לפנינו פגרי אדם רב, נהרי נחלי דם, מוקדי אש, קטב ומות! דברי הימים ההם כתובים על ספר אך בדמי נקיים תמימי דרך, אשר עד סגורשאול בעדם לא נלאו להלחם על דרכם אשר בחנוה וימצאוה ישרה; – רבים מאד בם, הורינו זרע יעקב, אשר שפכו דמם כמים בעד דת קדשנו! מי ברא כל העלילות הנשחתות האלה? מי הפיח בעמים ההם רוח משחית לחבלי ארץ? הלא כהני און וקנאת הדת! הם הלאו תבל ויושבי בה, הם הקדירו שמים על אירופה כלה, וירשנו ארצם מדם בניה! בשלות נפש נביט על חר הכהנים המשחיתים ועל קנאת האמונה; על הכסילים אשר אבו לשים חק ומוסרות למחשבות איש ואיש ועל כל מעשי ימי הבינים. – אך, הלא תשתומם ידידי, כי קנאת הדת הנמבזה והמחבלת, קנאת הדת טרפה באלפיה ואהבת התענוגים – ברבבותיה! כל העמים, אשר שחחו תחת קנאת הדת חיים כיום הזה חיים נעימים, אך העמים, אשר התמכרו לתענוגי בשרים, ספו תמו מן בלהות! כן הוא ידידי! רבים חללים הפילה קנאת הדת, ועצומים עוד מהם – הרוגי התענוגים. וד' אלוהים אמת, אשר חפץ להצליחנו ולשמרנו מדרך פשע וכסל, נתן לנו תורת אמת, אשר תסגור בעדנו הדרך, לבלי נוכל להכשל באהבת התענוגים ובקנאת הדת יחד! רוח תורתנו מלא שלום, צדקה וחסד. מה ד' אלהינו שואל מעמנו? לשמור חוקותיו, למען נזכרהו בכל דרכינו, ולמען יחוש איש ישראל את קרבתו לאלהיו ולעמו, – ולעשות משפט אמת, צדקה וחסד. כי ימוך אחינו והחזקנו בו, וחי עמנו; כי ימכר לנו ללחם לא נעבוד בו בפרך, וכי ימצא לו גואל קרוב לו – וגאל אותו; כי נקצור שדותנו, כי נבצור כרמנו, – ובאו בהם אלמנה, גר ויתום לשבור רעבונם גם הם; אם כסף נלוה את אחינו – לא נהיה לו כנושים, לא נשים עליו נשך ובשנת השמטה נשמט ידנו; אם חבול נחבלהו, לא מחבול ריחים ורכב וכל דבר אשר בו חיי איש; אם שמלתו נחבול – כבוא השמש נשיב לו, כי במה ישכב? אם יפעול פעולתו עמנו לא נלין שכרו אתנו, כי אליו הוא נושא נפשו; כי יעשה לנו איש רעה – לא נקום נקמתנו ממנו, ולא נטור לו, – כהנה רבות בתורתנו; מגמת פני כלן – אל החסד ואל הצדקה! הארץ אשר בה בחר אלהינו לתתה לנו, לא לחוף ימים 2) תשכון, לא יבואו בה תמיד אניות סוחר, ובכן לא חיי מסחר היו חיי בני ישראל על אדמתם, אך חיי עובדי אדמה, חיי הטבע, חיי שלום ושלות השקט. המסחר יביא את האדם לדאגה, לעצבון, לאהבת התענוגים, ולחפץ לב בכל אשר אין לו; המסחר יביא את האדם בארצות שונות ויחברהו בברית עמים טובים ורעים, – מודעת דרך מרבית בני האדם, כי ימהרו ללמוד אל דרך כסל אשר תחו עינם, אך לא ימהרו לבחור בדרך טובה אשר יראו–; מאלה לא ינעמו חיי המסחר. לא כן חלק יעקב, ארצו ארץ תנובה זבת חלב ודבש, לא ארץ רוכלים, תורתנו גם היא שכה דרכי המסחר בעדנו, בצוותה לנו לבלי הלוות כסף בנשך, לבלי לננגוש ברענו, אשר נלוה לו משאת יד, לבלי יקח כל מלוה את משה ידו מיד הלוה בבוא שנת השמטה, לבלי נבוא בארץ מצרים, לבלי ירבה לו המלך כסף, זהב וסוסים; כל אלה עצרו בעד המסחר לבלי יפרץ בארץ, ועמו – גם אהבת התענוגים! על כל דבר אמונה לא צותה לנו תורתנו, אך ספרה לנו, כי אלהים ברא שמים וארץ ומלואיהם עמם ןהוא השליט על כל היקום. כל חקרי חכמי לב בנפש האדם, בחיי הנצח, בעניני הבריאה, בדרכי האל ותכונתו, בהשגיחו על כל איש ואיש, וכאלה רבות, לא זכרתם תורתנו, כי דברים אלה לא לאמונה המה, כי אם לשכל האדם והוא ימצא נתיבותיו, וכאשר ישאהו רוח בינתו כן יגזר אומר; אם כה או כה, אחת היא לתורתנו, כי לא אמונת הלב היא דורשת, כי אם לשמור מצותיה! כהנינו הקדושים – אך קדושתם לנפשם; לבל יטמאו למת, לבל יקחו להם לאשה זונה גרושה וחללה; לא למשול בקדושתם על העם, לא להטות רוחו לכל אשר יחפוץ לבם; כלנו זרע יעקב נחנו, בני אל חי, לא נכר בתורתנו שוע לפני דל, כהן לאל עליון – לפני איש שדה, אך עושה צדק לפני פועל און, שומר מצוה – לפני פורע מוסר. – ראה נא ידידי, דברי אמונות לא גברו בנו, שבט מלכות או מקל חובלים לא נתן ביד הכהנים, אין מבעיר להבת קנאה בלבבנו, אין אתנו דברי אמונה אשר בעדם נשפוך דם נקיים; לא נוכל על פי תורתנו לא לאהוב תענוגי בשרים, ולא לקנא קנאת האמונה ולהלחם באנשים רבים למען יאמינו כמונו! האין זאת תורת אמת, תורת חיים?! אל תשאלני, ידידי, לאמר: "הן ד' אלהים הוא בורא כל האדם יחד, כל הגויים בניו הם ומדוע אך בנו בחר לתת לנו תורת חיים כזאת, ומדוע לא חנן בה את ** כל העמים?** " אל תשכח, כי לא כל ארץ תכשר לחיים כאלה, אשר נוסדו ברוח תורתנו, ולא כל עם יוכל לחיות על פיה. שם ארץ שוכנת לחוף ימים, בה שפעת כל חמדה, צמר צחר, שש, משי ורקמה, – אך לא ארץ פוריה רבת תנובה היא, ובכן אך במסחר מעיני כל יושביה; ושם עם פרא החי על חרבו, חפץ להדוך עמים רבים תחת רגליו, האם המה יחיו על פי תורתנו, לרחק ממסחר, ולחיות חיי שלוה בארץ נעמה? זה רוח תורתנו וזאת דרכה ומגמת פניה. מוסדותיה אשר היא נשענת עליהן, אך שתים הנה: כי אל אלהים חי הוא ולא היכלת; כי יוכל להשכן רוחו על בחיריו. האיש אשר אין עז לו ברוח בינתו לכחש בשתי אלה, לא יוכל עוד לכחש בתורתנו. לו שמו זאת רבים אל לבם, כי אז לא העזו להפיר את חקי דתנו, כי אז ידעו, כי לא להם הכח להרוס את המוסדות השתים האלה, אשר בהן תתמך דתנו, כי אז לא התקלסו בדתנו בבוא מבוכתם בחקרי הנפש והבריאה ודבר אמונת אנשים רבים… כי אז לא כחשו בתורתנו, בעת אשר ילא שכלם למצוא נתיבות קורות רבות אשר נזכרו בה בחקי הטבע –, כי אז השכילו לדעת, כי ספר תורתנו הוא ספר מכלכל בקרבו ענינים רבים שונים, אשר לוא נכתב בימיםהאלה, היה לספרים שונים, היוצאים מיד סופרים שונים: ספר דברי הימים, ספר חוקי ד' ומשפטיו, ספר גבולות ארץ, וספר שירים ומליצות; אך בימים ההם, נכתבו כל אלה בספר אחד, דבר ד' בו אך חוקותיו ומשפטיו! ומה ד' אלהינו שואל מעמנו? כי אם לשמור חקיו וללכת בדרכיו! נזכרה ראשונות: שם בחברון יושב אביעזר בסכת גנו לפנות היום אחרי אשר שב משדי תנובה אשר לו, לימינו תשב אשתו האהובה לו כנפשו – בשילה ראה אותה, ותחשק נפשו בה, ואביה, הכהן הגדול, לא מנע אותה ממנו, מאשר לא ידע לחקור יחש וכבוד משפחית. לפניהם ירקדו ילדיהם הוריהם ירנינו. אליו יבואו אדם רב, פועליו – על שכרם, אלמנות ויתומים – לברך אותו על לקט קצירו אשר עזב להם: פאת שדהו, עמריו הנשכחים, אשר לקחו למו להיות בם בענים; אביונים – לקחת ממנו שלמותם וכסותם, אשר נתנו לו בעבוט; והוא, כברכת ד' עליו, ישלם לפועליו משכורתם ביד נדיבה; ישיב ברכה לאלמנה ויתום ובנדבת פיו ינחמם, כי לא מאתו לקחו קצירם, אך מיד ד'; ישיב לאביוני אדם את עבוטם לשכב בו, ויחל פניהם, להביא שנית לו את עבוטם בבקר, ילוה כסף לכל מר נפש וקשה יום ובכל מך תחזיק ידו; אלה וכאלה תענוגי בשר ורוח נצפנו לו, לבו יגיל בעשותו חסד לנדכאים, ורוחו לא חובלה מתגרת יד השפק בדברי אמונה, ואור חייו יאיר באור שבעתיים! אלה המה חיי איש ישראל על אדמתו, אשר נתן לו ד‘, לא חיי המסחר. גם לא חיי החקר. מה חיי הסוחר? הלא שאון ומהומה! ומה חיי החקר? שפק ומבוכה! אך חיי איש ישראל היושב על אדמתו וחי על פי תורת ד’, השומר מצוה והולך תם, וכל דבר אמונת הלב לא יחריד עשתונותיו בקרבו, – חיי נעם הם, חיי אושר, אשר אין על עפר משלם בימים האלה! קורות דור ודור יגידו לנו, כי כל ימי שבת ישראל על אדמתם, בלכתם באור ד' ובאור תורתם הצליחו דרכם, וכל הימים אשר סרו מדרכיה שבעה ברעות נפשם. הן בשמרם את דרך ד' ותורת החיים אשר נתן להם, חיו חיי נעם, ויהיו מאושרים על פי חקות עולם, מבלי אשר יוכל יקרם כל אסון; – אך הננו רחוקים היום מחיים כאלה, הננו רחוקים מחיי תורתנו, הננו היום סוחרים, דורשי חכמה ושבעי עמל ומכאובים. – לא עוד נוכל לחיות חיי הנעם אשר הכינה לנו תורתנו–אך הלא רוחה חי בקרבנו, ולפיה נוכל לכונן דרכנו לטוב לנו.מה רוח תורתנו? צדקה וחסד, התרחק מרוב תענוגים ובלי שים לב לדבר אמונות! הלא תבחר, ידידי, בחיים כאלה, ורוח תורתנו יהיה נר לרגלך בכל אשר תפנה. ימים רבים לבני עמנו ללא-חייים בארץ, עתה יראו רבים באור החיים,כרעבים וצמאים יעטו אל החיים ברוב חשקם, ומאשר ירבו להתענג עליהם יהיו להם לזרא, והיתה אחריתם עמל ומכאובים; – גם לפניך פתוחים דרכי החיים, גם אתה תקוה לחיי אשר, – אך יהי רוח תורתנו למנהל לך בדרך החוים אשר תבחר, לבל תשבע תענוגים, אשר תקיאם באחריתך, והיו לך למוקש ולמכשול לב! יהיו נא שמורים בלבבך דברי רוענו הנאמן, משה איש האלהים, אשר דבר לעמו על אדות תורת החיים אשר נתן לנו ד' לאמר: “החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה; – ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך!” דברי אמונות אל יכאיבו לבך; לא לדתנו הם, אך לחכמה ולדעת, אם יקומו או יפלו – לא תקום ולא תפול דת קדשנו אתם; – שמר מצוה והלך בדרכי מישרים והיית מאשר בארץ. עמך, עם אלהי אברהם, גוי מעולם הוא, לו נתנה תורת אמת, חוקים צדיקים ומשפטים יחיו בם כל נוצריהם. הוא המורה האחד לכל גויי אירופא, אזיה ואפריקה אמונת אל אחד; בידו באו כל למודי הפילוסופיאה, בראשית ימי הבינים, בכסות חשך ארץ ויושבי בה, ובידו נשמרו עד אשר באו ביד חכמי עמים רבים ויגיעו למרום קצם כיום הזה. הוא הגוי האחד, החי עוד מימי קדם קדמתה, והעת אשר האבידה כל גויי קדם לא שלטה בו לרע לו להאבידהו מתחת שמי ה'. הוא הגוי החלש, אשר היה למשחק כשבע עשרה מאות שנה, בידי גוים עריצים, כהני און, אשר בא באש, במים, בחרב, בשבי, וכל המצוקות והתלאות, אשר אך בהלך נפשנו נדמה אותן, כתומן באו עליו, ומפניהן לא שח, לא נחת, עד אשר נבקע כשחר אורו, לחיות ככל האדם, כיום הזה. הוא הגוי אשר רוב בניו יודעי ספר הם, חיים חיי החברה, שונאים כל שכרון, אנשי חמלה ורחמים, וידם לא נגואלה בדם נפש. – הלא תתגאה, ידידי, בעמך ובמולדתך, הלא תראה, כי אך גאות שקר בפי כל בני בליעל אשר שם ישראל חרפה להם! רבות רעות בתבל, רבים אוררי יום, הבוכים על קשי יומם ובהצר להם יתאוננו על יוצר תבל, אשר מידו באו להם מכאוביהם; – הדברים האלה עתיקים; רבות עמלו חכמי ארץ, פילוסופים ומשוררים, להשקיט תלונות כל האומללים, איש לפי דרכו, וישכחו דברי נביא ה', אשר דבר לאמר: “מפי עליון לא תצא הרעות והטוב!” כן ידידי! לא מפי עליון תצא רעה או טובה, אך מפעולות אדם! לו שמר כל גבר חוקות עולם אשר נתן ה', כי אז לא ידע אנוש שבר. גם כל רעה, גם כל טובה מיד אדם לו. מרבית בני האדם יבעטו ארח עולם, אלה – תועי רוח, אשר לא ידעו להזהר; ואלה – כפירים ונמרים, פתנים צפעונים, אשר יתחרו אך להרע! מאלה תמלא תבל איד ופיד, שבר ויגון, עמל והוות, קטב ומות! שם רך וענוג מתהפך על ערש דוי, – הן לא מאפס באה לו מחלתו, כי אם מאולתו ואולת הוריו, אשר סלפה דרכו. לולא פנקוהו מנוער, לו נשמר עתה ממאכל אשר לו לזרא, מקור, משרב ומעצבון לב, – הלא התהלך בחוץ בשלום בעצמיו, ככל האדם. – שם עני אובד, נושא חרפת רעב, וחסר וכפן גורלו כל היום, עולליו שואלים ללחם, ופורס אין להם; – האם האל הטוב, אשר הכין טרף לכל חי, בכשרונותיו אשר שם בקרבו, שכח לתת את הכשרונות האלה בקרב העני האמלל ההוא? לא כן, ידידי, יד האל לא מנעה מתנותיה אלה גם מאת האובד הזה – אך הוריו האוילים שכו בעד הכשרונות האלה לבל יפותהו, חטא חטאו לחוקות עולם, על כן הנהו גוע ברעב כיום הזה! שם הולך נכוחות, החפץ להיטיבנושא קולו לעם הולך חשכים לפקוח עיניהם על דרכם – ישבע עמל ותלאה מיד מקנאים חשוכים, ינוס לאשר ישאהו הרוח, למלט נפשו מיד עריצים, ובנדודיו ימס לבו בקרבו והיה לנחל שוטף על פניו, על כל מחמדיו אשר רחקו ממנו….שם צדיק אובד בצדקו, כי הקיפוהו מרעים; שם עלם רך, כליל יופי, תם וישר, מתהפך על ערשו, אשר בדמעות ימסנה, רוחו יעוף מרחקי ארץ, יקום ממשכבו, יתהלך אחת הנה ואחת הנה, מראהו מורה מאד, עיניו מפיקות זועה וחלחלת לב, פניו חמרמרו מבכי, וכל רואיו יאמרו בלבבם כי משגע הוא – הנה הוא יוצא מן הבית לשים קץ לחייו המרים ממות, אך זכר את אביו הישיש, אשר אך יחיד הוא לו והוא כל מחמדו בחלד, ובכאב לב וברוח חבלה ישוב על משכבו לחיות חיי יגון, להכיל בקרבו מוקדי עולם, לבלי האבד תקות האב הזקן – הנה הוא שב על משכבו, האם שב גם למנוחת לבו? לא, לא! הן כל מחמדיו, אור חייו, מקור חזיונותיו הנעימים, אשרכסו אור לפניו על תבל ומלואה, – את אהובת לבו לקחו ממנו, ואיך ינוח?! יד מי עשתה כל אלה? – יד כפירים ונמרים, יד פתנים צפעונים, המחבלים ארץ ומלואה למען בצוע בצע, למען הכבד על פני העם, למען הרע!! רבות רעות בתבל, כלן יד אנוש בראתן… לא תתקע לידי, כי לא תוסיף גם אתה, ידידי, עליהן במשגה, הלאאדם אתה; אך היה, ידידי, אדם ואל כפיר, נמר, פתן ותנין!… הן תקלל בלבך כל פועלי און בראותך את עשוקיהם, אל תהיה בני, כאחד מהם, להוסיף שבר ויגון, עמל והוות, להוסיף אמללים שבעי רגז!… התקוה, חלק אדם מאל, היא השמש הזורחת על חיי האדם; היא האחת אשר פיה מלא חזיונות נעם לשלוי עולם, ותנחומות אל – לקשי יום; עד יום אחרון תשעשע את האדם ברב טוב אשר תצפון לו. אשרי האיש, אשר אך ביום המות יפקח את עיניו לראות את תעתועיה, אך אוי לו לאיש, אשר בחצי ימיו תראינה עיניו, כי היתה לו למפח נפש! עודך עלם רך, ידידי! עוד חזיונותיך מלאים אור וחיים, עוד תקותךמשהקת לפניך, כי כל חזון לבך יצא לפעלו, עוד לא דכאה תוחלתך גם פעם אחת, על כן עודנה מלאה כח עלומים, עוד עז לה לעוף לגבהי שחקים ובמעופה אולי תברא לך אהבה… ומה תעשה באחריתה, אם מרוב מעוף תפול, תמוט תרד פלאים? הינעמו לך אז חייך? אם לא חשך ישופך נצח? רבים חללי התקוה, כי רבים הרחיבו לה חדרי לבם, בפיה נפת צופים, אשר תתהפך למרורת פתנים והיתה לזרא בקרבם, והיו מאושריה מדוכאים, ותנחומותיה וחזיונותיה – לכאב לב, ולשבר רוח. הלא הגדתי לך, ידידי, כי כל רעת האדם ואסונו מידו לו, הלא תבין כי גם פצעי תקוה נכזבה גם הם ילדי אולת אדם, אשר תסלף דרכו. הן כל מקרה אשר יהיה בתבל נרדף הוא ממסבות בני אדם וחוקות עולם; מסבות בני האדם גם הן נרדפות הן מכחות נפשו, ממצבו ומדרכו. האיש אשר חנכוהוהוריו בדרך רעה, נלחץ הוא להגביר רגשי לבו הנשחתים על הטובים; אם יקום רב-אונים על איש חלש אין-כח, ורוח נקמה או אהבת בצע תסערהו לעשות לו רעה, – אם על פי חנכתו ומצבו לא יוכל להגביר החמלה על האכזריות, הצדק – על הרשע, אז יפול החלש שדוד לפני; – אם קרובים מצדיקי המט-לשבר וידם רב להם, אז נלחץ העריץ לבלי לבצע מחשבתו. כהנה וכהנה קורות רבות בתבל, כלן נרדפות גם נאלצות לצאת לפעולת אדם, מתגרת מסבות האדם וחוקות עולם! הדבר אשר יהיה בתבל, נאלץ הוא להיות, ואשר לא יהיה – נאלץ לבלתי היות; כמעט אין דבר אשר יסודו בחכלת, באפשרות, אך בלחץ והכרח. לוא לא סלפו בני האדם את התקוה, לו לא הרימוה גבהי שמים לקוות על הדבר אשר לא יוכל היות, על פי מסבות פעולות אדם וחוקות עולם, כי אז באה תקותם תמיד; – אך הם קוו על הדבר אשר לא יוכל היות, על כן באה מבוכתם! שים, ידידי, דברי אלה אל לבך, אל תעוף בתקותך שמים פן תפול מבלי קום; – כי תבוא תקוה בלבך, בחון נא דרכה, אם מצבך, מסבות בני אדם וחוקות עולם יוציאוה לפעלה בחזקת היד–קוה; ואם לא – גרשה מלבבך, הלא תכזב ומדוע תוריש לך נדודים באחריתה? ידידי, קץ דברי קרוב לבוא; רבים כתבו לבניהם ותלמידיהם דברי לקח לחיות על פיהם, ובקץ דבריהם הבטיחום, כי אם יקראו בם אחת בחדש, יזכו לחיי נצח… רבים חקרו לדעת, במה יזכה גבר את ארחו להיות משכיל ף מה איפוא ההשכל? הן מודעת זאת, כי דרך ההשכל – לדרושאמת בכל דבר חכמה, מדע וארחות החיים; אך בשם “משכיל” יכונה, על דעתי, האיש השם את ההשכל נר לרגליו והולך בדרך צדקה, אשר סללה לפניו דעת ההשכל, מבלי סור מהן ימין ושמאל! על כן ידידי! אנכי לא אבטיחך, כי אםתקרא דברי אחת בחודש או אחת בשבוע, תזכה לחיי נצח… אך זאת אבטיחך, כי אם תשים דברי אלה על לוח לבך, אם תקחם להיות אור לנתיבךועל פיהם תכונן צעדיך בדרך חייך, אז תזכה לחיי חלדמאשרים, והיית גבר צולח, ובכל אשר תפנה תשכיל! – תמו דברי אליך, ידידי! אך אשרך וטובתך, עשותך חסד ולכתך בדרך צדקה לא יתמו; שמר דרך אמת וצדקה ורעה אמונה, ואחריתך ישנה, ישמח מרחוק לב מורך הנודד האמלל, הנהדף מרוח עריצים למלט נפשו, נפרד ממך ומכל מחמדי לבו. כ' אלול תרכ"ט לדאבון לב בא חזיוני זה בימי, כאשר מהרסים ומחריבים אשר ממנו יצאו שדדו ורצחו בריש גלי נפשות “בורזשואים” בשביל הבצע ובשביל נקמה פחותה, באמתלא שהם רוצים להביא גאולה לעולם.  ↩ בימי הבית הראשון שכן רק שבטזבולון על חוף הים ויתר ערי החוף היו לצידונים ולפלישתים.F  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/127

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p76/m129.txt

סנדלים בלים

ש' בן־ציון

2905102

סנדלים בלים סַנְדָּלִים בָּלִים / שמחה בן-ציון מָסוֹרָה תַמָּה / בְּדֶרֶךְ אַלְמַקַּאמָה / שֶׁחֻבְּרָה לְיִשְׂרָאֵל / מֵחָכְמַת יִשְׁמָעֵאל הקדמה יִשְׁמְעוּ הַמַּאֲמִינִים וְיִקְרְאוּ הַחֲכָמִים / מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים! כִּי זֶה מַעֲשֶׂה רַב – וְאֶפְשָׁר גַּם נוֹרָא / שֶׁנִּתְקַבֵּל לַדּוֹרוֹת מִפִּי הַמָּסוֹרָה, יָצָא לְלַמֵּד מוּסָר וְתוֹרָה / בְּטֶבַע הָאֱנוּשִׁי וְדָתֵי הַמְּדִינָה, לְאִישׁ כְּמַעֲלָתוֹ בְּסֻלַּם הַבִּינָה / וּלְאִישׁ כִּירִידָתוֹ לְעִמְקֵי הַבְּחִינָה. – טָרַח הַמְחַבֵּר וְהִשְׁתַּדֵּל לְדַבֵּר / לַזָּקֵן כְּזִקְנָתוֹ וְלַצָּעִיר כִּצְעִירָתוֹ בְּתוֹרֵי חֲרוּזִים אֶת מְלִיצַת דִּבְרָתוֹ; / וְזֶה הַחִלּוֹ, בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם, הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף תּוֹעֲפוֹת הָרְאֵם / וּמַרְבֶּה בְּעָצְמָה עֲשֶׂרֶת מוֹנִים לְחַרְזָן אֵין-אוֹנִים! פֶּרֶק רִאשׁוֹן אִישׁ הָיָה בְּבַגְדָּת, בְּאֶרֶץ הָאַשּׁוּרִי, וּשְׁמוֹ אַבּוּ-קַזֶּם לְבֵית הַטַּמְבּוּרִי; וַיְהִי הָאִישׁ עָשִׁיר, בַּעַל מַטְמוֹנִים, שֶׁכַּדִּים לוֹ קְבוּרִים, מְלֵאֵי דַרְכְּמוֹנִים, דֵּינָרִים, טוֹמָנִים וּזְהוּבִים קַדְמוֹנִים, גַּם כָּל מִינֵי לִירוֹת, חֲדָשׁוֹת וְשׁוֹנוֹת, – מַטְבְּעוֹת מִכָּל הַזְּמַנִּים וְכָל הַלְּשׁוֹנוֹת. וְהָאִישׁ בְּכָל עָשְׁרוֹ עָנָו מְאֹד, צָנוּעַ וּשְׁפַל-רוּחַ עַד הַיְסוֹד; כִּי בְּהוֹנוֹ לֹא הִתְגָּאָה וּבִמְעוֹנוֹ לֹא הִתְנָּאָה, וְלֹא בִקֵּשׁ מְאוּמָה מִן הַכָּבוֹד הַמְדֻמֶּה, – כִּי לֹא חִבֵּב שׁוּם עִנְיָן, חוּץ מִן הַקִּנְיָן, כְּשֶׁהוּא עוֹלֶה בְזוֹל, אוֹ בִּמְשִׁיכָה סְתָם מִמְּקוֹמוֹת הַהֶפְקֵר בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם. וַיְהִי דַרְכּוֹ לֵילֵךְ וְלִלְקֹט כָּל טוֹב מִן הַמֻּטָּל וּמָצוּי בְּאַשְׁפַּת הָרְחוֹב: אִם רֹאשׁוֹ שֶׁל מַסְמֵר, אִם זְנָבוֹ שֶׁל שׁוֹט, אוֹ צִיצַת-הַכְּסָת וּשְׂרוֹכוֹ שֶׁל נֹאד, – וכָל מַה שֶּׁמָּצָא וְיָכוֹל שְׂאֵתוֹ הָיָה גוֹרֵר כְּחֻלְדָּה וּמַצְנִיעַ תּוֹךְ בֵּיתוֹ. וַיְהִי זֶה מְעוֹנוֹ חֳמָרִים-חֳמָרִים שֶׁל כָּל מִינֵי “דְבָרִים”, – דָּבָר וַחֲצִי דָבָר עַל שְׁבָרִים וּקְרָעִים, כֵּלִים וּפְסוּלֵי כֵלִים – כִּלְאֵי-כִלְאָיִם וְעַל הַכֹּל הוּא שָׁמַר בְּשֶׁבַע עֵינָיִם, כְּמַאֲמַר הַחֲכָמִים בְּזֹךְ שִׂכְלָם וְחוּשָׁם: חָבִיב לַצַּדִּיקִים מִגּוּפָם – רְכוּשָׁם… וְאַבּוּ-קַזֶּם עוֹד מִדָּה יְתֵרָה הָיְתָה קְבוּעָה בִּתְכוּנָתוֹ הַכְּשֵׁרָה, – כִּי כַמָּה שֶׁקִּבֵּץ עַל-יָד וְעַל-יָד כָּל-כָּךְ גַּם קִמֵּץ מִכָּל צַד וָצָד: מִמַּאֲכָל, מִמִּשְׁתֶּה וּמִכָּל מִין הֲנָאָה, הָעוֹלָה לָאָדָם, כְּיָדוּעַ, בְּהוֹצָאָה. כִּי עַל כָּל-דְּבַר-חֵשֶׁק, שֶׁחָשַׁק וְרָצָה, חִשֵּׁב אַבּו-קַזֶּם וְדָק בּוֹ עַד שֶׁמָּצָא כִּי טוֹבָתוֹ חוֹלֶפֶת, אוֹ גַם מְעוּטָה מִכְּדֵי שְׁוֵה-פְרוּטָה… וְכֵן כָּבַש הָאִישׁ תַּאֲוָתוֹ וּצְרוֹרוֹ – וְלֹא חִסֵּר כִּיסוֹ, וְלֹא דָלַל מְקוֹרוֹ. וְהוּא-הוּא הַדִּין גַּם בִּבְגָדִים לְעוֹרוֹ, כִּי אֶת אֵלּוּ הוּא צֵרֵף מִמִּינֵי הַבְּלָאִים שֶׁקִּבֵּץ מֵהֶפְקֵר וְאִחָם טְלָאִים – וַיַּעֲטֹף שְׁלַל-צְבָעִים! כִּי צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וְגַם שֵׁשׁ וְשָׁנִים עלָיו כְּאֶחָד שָׂשׂוּ בַּגְּוָנִים… וְאַף גַּם הַנְּעָלִים לֹא הֶחֱלִיף בַּשָּׁנִים, כִּי סִגֵּל הָאִישׁ לוֹ סַנְדָּלִים מְשֻׁמָּרִים, – וַעַלֵיהֶם יְסֻפְּרוּ אֵלֶּה הַדְּבָרִים: אַבּוּ-קַזֶּם – יְרַחֲמֵהוּ אַלָּה! – בְּעוֹדוֹ חָתָן שָׂשׂ עַל הַכַּלָּה, עָשָׂה סַנְדָּלָיו לְיוֹם חֲתֻנָּתוֹ שֶׁיְהֵא כֹּחָם יָפֶה לְכָל יְמֵי הֲלִיכָתוֹ, – סַנְדָּלִים מְסֻמָּרִים וּמְעֻבֵּי הָעוֹר, גַּסִּים, גַּמְלָנִים וּכְבֵדִים כַּצֹּר – מְצוּקִים, שֶׁיִּתְקַיְּמוּ לְיָמִים אֲרֻכִּים! וּבִשְׁמִירָה מְעֻלָּה וְהַשְׁגָּחָה מְשֻׁבָּחָה הֵם, אָמְנָם, נִתְקַיְּמוּ וְשִׁמְּשׁוּ כַהֲלָכָה, כְּחֵפֶץ רִבּוֹנָם לְכָל רְצוֹן קוֹנָם, – וַתִּדְבַּק מֵאָז בָּם נֶפֶשׁ אֲדוֹנָם; כִּי לְטוֹבָה הִכִּירָם וּכְעוֹרוֹ לִבְשָׂרוֹ כֵּן לֹא הֱמִירָם. וְהֵם כַּאֲבָנִים כֵּן נִקְשׁוּ בַשָּׁנִים, וְגַם בִּלּוּ אֶת הָאִשָּׁה, הָאֵם עַל הַבָּנִים… שֶׁהַלָּלוּ מֵרָזוֹן עָזְבוּ עוֹלַם הַמָּזוֹן, וְהַלָּלוּ, הַסַּנְדָּלִים, בָּאוּ בַיָּמִים, לֹא בִקְשׁוּ אֹכֶל – וְעוֹדָם קַיָּמִים! אֲבָל, הָהּ! יָמִים מְבַלִּים, יָמִים מְכַלִּים, וּבְשִׁנֵּי הַשָּׁנִים גַם סַלְעֵי אֲבָנִים נִשְׁחָקִים וְכָלִים, וּמִכָּל-שֶׁכֵּן – סַנְדָּלִים! וְהִתְחִילוּ הַמְשֻׁכְלָלִים הוֹלְכִים וּבָלִים… מִתְמַעֲכִים, מִתְעַקְּמִים, מִתְרַפְּטִים הַנּוֹשָׁנִים, נִסְדָּקִים מֵאָחוֹר וּמִתְבַּקְּעִים מִפָּנִים – – וְנִכְמְרוּ וַיֶּהֱמוּ רַחֲמֵי אַבּוּ-קַזֶּם! כִּי אֵיכָה יַשְׁלִיכֵם? אֵיכָכָה יְבַזֵּם וּלְאַשְׁפַּת-חוּץ יַזֵּם, וְהֵם שׁוֹמְרֵי רַגְלָיו מֵאָז הַנֶּאֱמָנִים!?… וַיֹּאמֶר: "אִם כַּעֲבָדִים וְאִם כְּבָנִים – אָנֹכִי לֹא אֶשְׁכַּח זֶה חַסְדְּכֶם מִלְּפָנִים!" וְכֵן הִתְחִיל שׂוֹכֵר לְסַנְדָּלָיו אֳמָנִים, וּמִיָּמִים לְיָמִים כֵּן רִפְּאָם בְּדָמִים, – כִּי עַל כָּל בֶּדֶק וְעַל כָּל חוֹר שִׁלֵּם הָאִישׁ מֵחוּט וְעַד עוֹר! וַיְהִי נוֹתֵן וְנוֹתֵן – וּמַמָּשׁ בִּדְמָעוֹת – גַּם פְּרוּטוֹת, גַּם מָעוֹת לִמְאַחֵי קְרָעִים וְטוֹלְאֵי טְלָאִים, עַד שֶׁנִּתְיָאֵשׁ מֵאֵלּוּ הָרַמָּאִים – וַיִּתֵּן אֶת לִבּוֹ הוּא לַמְּלָאכָה, וַיָחֶל לַעֲשׂוֹתָהּ – וְתָמִיד בְּהַצְלָחָה! כִּי בְכִשְׁרוֹן יָדָיו הוּא חִזֵּק כֵּן בִּדְקָם וַיְרַפֵּא כָּל סִדְקָם בִּתְפָר לִתְפָר וּטְלַאי עַל גַּב טְלָאי – וַיַּאֲרִיךְ יְמֵיהֶם עַד כֹּה לֶחָי! וְכֵן נְשָׂאָם וַיְנַטְּלֵם מִדּוֹר לְדוֹר בְּחוּטִים, בַּחֲבָלִים וְאַף גַּם בָּעוֹר, אַף קְשָׁרָם בְּשַׂקִּים, בְּבַרְזֶל וָעֵץ – וְלִשְׁנוֹתֵיהֶם אֵין תִּכְלָה, אֵין סוֹף וְאֵין קֵץ! נוֹשָׁנוּ, וְכַאֲשֶׁר נוֹשְׁנוּ וּבָלוּ, כֵּן עָצְמוּ, כֵּן כָּבְדוּ וְכֵן הֵם גָּדָלוּ. וּכְגָדְלָם כֵּן גָּדַל עִמָּהֶם שְׁמָם וַיִּהְיוּ לְמָשָׁל בְּפִי כָל הָעָם. כִּי הַבַּגְדָּתִים, מִקְּטַנָּם עַד גְּדוֹלָם, כֻּלָּם חֲכָמִים וּמוֹשְׁלִים מֵעוֹלָם, – וְכָל מַשָּׂא לַעֲיֵפָה אִם הֵמָּה אַךְ רָאוּ, “סַנְדַּל אַבּוּ-קַזֶּם” לוֹ קָרֹא קָרְאוּ. וּבַלֵּילוֹת, בַּשָּׁעוֹת הָאֲפֵלוֹת, בְּצֵאת אַבּוּ-קַזֶּם כְּצֵאת הַכּוֹכָבִים לְסוֹבֵב עַל בֵּיתוֹ מֵחֲשָׁשׁ שֶׁל גַנָּבִים, וּבְרַגְלָיו הַסַּנְדָּלִים, הַקַּדְמוֹנִים הַמְפֻרְסָמִים, מְנַקְּשִׁים בְּקָשְׁיָם כְּשׁוֹמְרִים נִזְעָמִים, – צֹוְחִים הַשְּׁכֵנִים לַבָּאִים בַּיָּמִים: “מְקִיצֵי נִרְדָּמִים!”… יִצְעֲקוּ שְׁכֵנִים, יְצַחֲקוּ נְעָרִים, יְדַבְּרוּ בַּגְדָּתִים וְיִלְעֲגוּ בַשְּׁעָרִים, אַךְ מַר אַבּוּ-קַזֶּם לֹא יִשְׁעֶה, לֹא יִשְׁמַע לְכָל לֵץ וּמְגַזֵּם. כִּי מַה יַאֲזִין, אוֹ יַבּיט אֶל הָעֲבָרִים וְהוּא שׁוֹמֵר פְּעָמָיו בְּצעָדִים נִזְהָרִים… כִּי נִכְבָּדִים הַסַּנְדָּלִים, נִכְבָּדִים – מְסֻרְבָּלִים, עַל-כֵּן זָהִיר בִּשְׁלוֹמָם יוֹלִיכֵם אַט אָט, מִפְּסִיעָה לִפְסִיעָה יְזִיזֵם כַּסָּד, – אֲלֵיהֶם כָּל לִבּוֹ, לֹא יִפְנֶה לַצַּד, כִּי בֵינוֹ וּבֵינָם בְּרִית עוֹלָם לָעַד! פֶּרֶק שֵׁנִי וַיְהִי הַיּוֹם – וְאַבּוּ-קַזֶּם נִתְנַסֶּה, (וּמִכָּאן הַהַתְחָלָה לְכָל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה!) כְּלֵי-זְכוּכִית יְקָרִים בְּנֵס לוֹ הִגִּיעוּ, וּבְתוֹךְ בֵּיתוֹ הוֹפִיעוּ כְּקֶשֶׁת מֵעָנָן בְּגַוְנֵי פְלָאִים, עַל גַּבֵּי הַבְּלָאִים. הָכֵיצַד וּמֵאָן הִגִּיעוּ לְכָאן? בָּחוּר אֶחָד, מִּפַּזְּרָנֵי הַכְּרַכִּים, דְּחָקַתְהוּ הַשָּׁעָה עִם נוֹשִׁים צוֹעֲקִים, בָּרַח בְּעוֹד לַיְלָה וְהִתְעַלֵּם בַּמַּחֲשַׁכִּים. וְהַבֵּן אֲפִילוּ גַם מָעָה אֵין בְּיָדוֹ לַדֶּרֶךְ בְּהוֹצָאָה, זוּלָתִי כְלֵי גָבִישׁ יְקָרִים – מִינֵי צְלוֹחִיּוֹת וּבַקְבּוּקִים נֶהְדָּרִים הַמְּלֵאִים מֵי וְרָדִים וְשַׁמְנֵי מוֹר וּנְרָדִים, – וַיָּבֵא בְּהֵחָבֵא אֶת כָּל זֶה הַיְקָר וַיִּתְּנוֹ לְאַבּוּ-קַזֶּם כִּמְעָט בְּלֹא-דָבָר: כְּלִי קָטָן בִּפְרוּטָה, וְגָדוֹל – בְּמָעָה; לֹא קְנִיָּה – מְצִיאָה לְאַבּוּ-קַזֶּם כֵּן בָּאָה! וְהַמּוֹכֵר בּוֹרֵחַ, וְהַקּוֹנֶה שָׂמֵחַ עַד טֵרוּף הַדֵּעָה! – הַכֵּלִים בַּשּׁוּק הֲלֹא שָׁוִים פִּי מֵאָה, וְעַד לִמְכִירָה – טוֹב מַרְאֵה-עֵינָים וְטוֹב גַּם לַחֹטֶם זֶה רֵיחַ הַפְּלָאִים – וְחִנָּם אֵין כֶּסֶף הַתַּעֲנוּג הַנָּעִים! הוֹ, קוּם, אָף, וּשְׁאָף, הָרִיחַ לִרְגָעִים, כִּי לֹא יִיבַשׁ הַשֶּׁמֶן וְלֹא יַחְסְרוּ הַמָּיִם! וַיְהִי כָּל הַלַּיְלָה אַבּוּ-קַזֶּם מִתְעַנֵּג וְחִנָּם אֶת חָטְמוֹ הֶהְנָה וַיְפַנֵּק; אַךְ בֹּקֶר, כְּצֵאת שֶׁמֶשׁ עַל כֵּלָיו הַיְקָרִים, תְּקָפוֹ מִין יֵצֶר בְּכָל הָאֲבָרִים; כִּי אֵשׁ יָצְאָה מִכֵּלָיו בְּבִרְקֵי זְגוּגִים – וְנַעֲשָׂה בְשָׂרוֹ דִגְדּוּגִים דִּגְדּוּגִים וְכָל גּוּפוֹ כְּחָטְמוֹ בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה נִתְאַוָּה גַּם הוּא לְטוֹבַת הֲנָאָה… וְגוֹחֵךְ גַּם חוֹכֵךְ הָאִישׁ לוֹ בְנַחַת וּבַהֲלָצָה יְדַבֵּר לְעַצְמוֹ תוֹכַחַת; – נִתְחַכֵּךְ וְאָמָר: "יִתְבָּרֵךְ אֵל צוּרִי! אַךְ, מַה לָּךְ, אַבּוּ-קַזֶּם? אִי בֶּן טַמְבּוּרִי! – אֶת צַלְמְךָ רְאֵה בַכֵּלִים הַטְהוֹרִים – וַהֲרֵי אַתָּה כְעֶבֶד מִבְּנֵי הַשְּׁחוֹרִים הַמְסֹאָב לִרְאִיָּה וּמְטַמֵּא בִנְגִיעָה! וּלְעַצְמוֹ הִסְתַּכֵּל וְדִבֶּר כְּמִתְנַכֵּל: "וְהֵן לוּ חָפָצְתָּ – כְּבֶן-חוֹרִין טָהָרְתָּ, לוּ חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת עוֹד וַתֵּר וִתָּרְתָּ! וְחָמֵשׁ פְּרוּטוֹת – הַתֵּר צְרוֹרְךָ וְקָחֵן וּבְיָדְךָ זוֹ שִׂים, – מַמָּשׁ וְהָכֵן, וּלְךָ, לַהֲנָאָתְךָ, לֵךְ בֹּא וְשַׁלֵּם – וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלֵּם! לֵךְ בֹּא בְהֶבֶל וּבְחַמִּין וּטְהָר! בֹּא אֶל הַמֶּרְחָץ לִכְבוֹד כְּלֵי הַיְקָר!" – – כַּךְ נִדְבַּר, מִתְלוֹצֵץ וּמִתְחַכֵּךְ מִדִּיצָה. נִדְבָּר לְשֵׁם תִּפְאֶרֶת הַמְּלִיצָה; אוּלָם כְּדַבְּרוֹ אֶת דִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה כָּל נַפְשׁוֹ כְאֵשׁ בּוֹ נִתְלַקְּחָה נִתְלַהֲבָה; נִתְרַגְּשָׁה עָלָיו הַשָּׁעָה! – וְכָל תַּעֲנוּג הָרַחְצָה כִּבְעֵינָיו אָז רָאָה, וּמֵעָצְמַת הַחֵשֶׁק וְחֶמְדַּת הַהֲנָאָה הוּא מְגָרֵד כָּל גוּפוֹ בַיָּד גַּם בַּמַּטֶּה – וְכַאֲשֶׁר יִתְגָּרֵד כֵּן יִתְגָּרֶה וְיִתְפַּתֶּה. וַעֲדַיִן הוּא שׁוֹהֶה בִגְמַר הַהַחְלָטָה, מִתְהַלֵּךְ מִתְעַסֵּק – בְּכַוָּנָה לַחֲרָטָה… וְחוֹזֵר וּמִתְגָּרֵד בְּכָל אֲשֶׁר מָצָא – וְלֹא נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ עַד אֲשֶׁר יָצָא! יָצָא – וְעַל תַּאֲוָתוֹ וְעַל אַפּוֹ חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת אֵיךְ נִתְּנוּ בְכַפּוֹ?… חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת מְנוּיוֹת, חַמּוֹת וְטוֹבוֹת – וְהוּא סוֹבֵב עִמָּהֶן לַהֲנָאָתוֹ בָרְחוֹבוֹת… סוֹבֵב בַּעֲקִיפִין – סְחוֹר סְחוֹר הוּא מְהַלֵּךְ וְלַמֶּרְחָץ לֹא יִקְרַב – עַד שֶׁיִּמָּלֵךְ… וְהַסַּנְדָּלִים נוֹשָׁנִים וְהוּא מְשַׁחֲקָם לְחִנָּם בְּמַרְצֶפֶת הָאֲבָנִים וּמְהַלֵּךְ – עַד מָתַי? – הֶאָח גַּם אֲהָהּ! – הֵן עַד בֵּית הַמֶּרְחָץ הִגִּיעַ וּבָא! – – מִשָּׁמַיִם הֱבִיאוּהוּ בְּעַל-כָּרְחוֹ וְלִרְצוֹנוֹ! וְהַבַּלָּן בּוֹ מַבִּיט וּבוֹחֲנוֹ בִלְצוֹנוֹ – כְּאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ שֶׁבָּא בְּמָמוֹנוֹ – – וּלְהַכְעִיס לַבַּלָּן עַל עֵקֶב זְדוֹנוֹ שָׁלַח אַבּוּ-קַזֶּם בִּמְנוֹד-רֹאשׁ אֱנָחָה וְשָׁלַט בְּעַצְמוֹ – וְהוֹשִׁיט כַּהֲלָכָה – – הוּא שִׁלֵּם אֶתְנָנוֹ, נָתַן מִכְסָתוֹ – וַהֲרֵיהוּ גַם נִכְנָס לַעֲשׂוֹת תַּאֲוָתוֹ!! זֶה כֹחַ מָמוֹן כֹּל יָכוֹל! – הוּא נִכְנַס לַפְּרוֹזְדוֹר כַּיּוֹצֵא לַמָחוֹל, הִצְהִיבוּ לוֹ פָנָיו כִּנְחֹשֶׁת הַקָּלָל וּלְרֵיחַ וְלִחְלוּחַ שֶׁל הֶבֶל בְּחָלָל נִכְנָס – וַהֲרֵי שָׁם בֶּן-דוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ אַבּוּ-חֲלִיל זֶה הַלֵּץ הַמְחָרְפוֹ – וּרְאֵה-נָא הַפַּעַם אֵיךְ זֶה מִתִּמְהוֹנוֹ נֶאֱלְמָה לְשׁוֹנוֹ – הֵיאַךְ? אַבּוּ-קַזֶּם לְבֵי-בַנֵּי בָּא? אַלָּה כָּרִים, הוֹשִׁיעָה נָא! – הֲגַם אַבּוּ-קַזֶּם בְּרוֹדְפֵי הֲנָאוֹת? וַהֲרֵי מַשְׁמַע שֶׁשִּׁלֵּם, שִׁלֵּם בְּמָעוֹת… כָּךְ תָּהָה הָאִישׁ עַד שֶׁקָּרָא קוֹל עָז: "קְלָס, אַבּוּ-קַזֶּם! קְלָס לְךָ, קְלָס! סִמָּן טוֹב וּמַזָּל טוֹב, בֶּן דּוֹדִי, לָךְ! חֵי זְקַן הַנָּבִיא, סִמָּן טוֹב הוּא בְכָךְ! סִמָּן, כִּי עוֹד וַתֵּר תְּוַתֵּר עָלֶיךָ, כִּי תֵצֵא וְתִקְנֶה גַם נְעָלִים לְרַגְלֶיךָ!" – וְשׂוֹחֵק אַבּוּ-קַזֶּם בְּטוּב לִבּוֹ הַפָּעַם וְעוֹנֶה אַף הוּא, אַךְ בִּדְבָרִים שֶׁל טָעַם: "יָהְנְךָ אַלָּה, עַל שֵׂכֶל מִלֶּיךָ! וְשָׁלוֹם כַּנָּהָר יֵט, אָחִי, אֵלֶיךָ! שֶׁכֵּן אַף אֲנִי זֶה סָבוּר לִפְעָמִים, כִּי מָלְאוּ סַנְדָּלַי אֶת צְבָאָם בַּיָּמִים, אֶלָּא – רְאֵה! אֲנִי מִסְתַּכֵּל בָּהֶם, וְלִבִּי, הוֹ לִבִּי, הוּא אוֹמֵר לָהֶם: שִׁמַּשְׁתּוּנִי, סַנְדָּלַי, בֶּאֱמוּנָה מַתְמִידָה, – וְכַמָּה, הוֹ כַמָּה לִי קָשָׁה הַפְּרִידָה! אַף אַתָּה, הוֹ אָחִי, אָנָּא הַגִּידָה, – כְּלוּם טוֹעֶה חָלִילָה אֲנִי בַאֲמִידָה? וּלְדַעְתִּי וּלְחֶשְׁבּוֹנִי, מֵרֹב שְׁנוֹת נִסְיוֹנִי, נִרְאֶה, כִּי יֵשׁ עוֹד בְּאֵלֶּה הַסַּנְדָּלָיִם כְּדֵי לְשַׁמְּשֵׁנִי, לְפָחוֹת, שְׁנָתָיִם"… שָׂחַק הַלָּז שְׂחוֹק לְדִבְרֵי הַהַמְלָצָה וְרָקַק אֶת רֻקּוֹ – וּפָנָה וְיָצָא. וְאַבּוּ-קַזֶּם אַף הוּא, בְּטוֹב לִבּוֹ עָלָיו, שָׂחַק וְנִתְיַשֵּׁב לִשְׂרוֹכָיו וַחֲבָלָיו – מְעַיֵּן וּמְטַפֵּל בַּחֲלִיצַת סַנְדָּלָיו… חֲלָצָם וְהֶעֱמִידָם יַחַד תּוֹאֲמִים – וְנִכְנָס בִּלְבוּשָׁיו לְהִתְפַּנֵּק בַּחַמִּים. בִּלְבוּשָׁיו הוּא נִכְנָס, כְּדֵי לְזַכּוֹתָם וְיַחַד עִם גוּפוֹ לְהַבֵּל גַּם אוֹתָם, – כִּי לָמָּה זֶה יִמְנַע הַטּוֹב מִבִּגְדוֹתָיו לְאַחַר שֶׁשִּׁלֵּם בְּמֵיטַב מְעוֹתָיו? – – לֹא נִשְׁאֲרוּ בַפְּרוֹזְדוֹר רַק הַסַּנְדָּלִים, אַךְ הֵמָּה לְבַדָּם וּלְלֹא עֵין בְּעָלִים, כִּי בָטַח הַבַּעַל, לֹא יַחְמֹד אִישׁ קַחְתָּם, וְהֵם צֶמֶד-חֶמֶד יַעַמְדוּ כֵן תַּחְתָּם. פֶּרֶק שְׁלִישִׁי וַיֵּשֶׁב אַבּוּ-קַזֶּם בְּבֵית הַמָּיִם, נִתְפַּנֵּק לוֹ שָׁעָה, נִתְעַדֵּן שְׁעָתָיִם – הֵן לֹא חִנָּם בָּא, כִּי-אִם בִּשְׂכָרוֹ וְלָמָּה לֹא יַאֲרִיךְ הַתַּעַנוּג דְּבָרוֹ? יָשַׁב עַד נַעֲשָׂה כִּמְבֻשָּׁל בְּשָׂרוֹ – יָשַׁב וְלֹא חָשׁ, עַד יָצָא לַפְּרוֹזְדוֹר חָלוּט וָתָשׁ, וּמַהְבִּיל וְנֶאֱנָק, מִתַּעֲנוּג כִּי רָב, הוּא נָפַל כְּעֻלְפֶּה עַל גַּבֵּי הַסְּטָיו – שָׁכַב וְאָמָר: צֵא נָא וּלְמָד, מָה עוֹשׂוֹת אַךְ חָמֵשׁ פְּרוּטוֹת בִּלְבָד! הֵן נַעֲשָׂה כָּל גּוּפִי כִּבְרִיָּה חֲדָשָׁה, כִּצְלוֹחִית שֶׁל גָּבִישׁ זַכָּה מְלֻטָּשָׁה… וּמַה שָּׁם, בְּבַקָּשָׁה?!" – כָּךְ סִיֵּם בְּבֶהָלָה וְנַפְשׁוֹ נִקְרָשָׁה, כִּי רָאָה שָׁם רְאִיָּה וּפָג רוּחוֹ מִתְּמִיָּה: בִּמְקוֹם הַסַּנְדָּלִים – נְעָלִים! וְהֵם – זוּג נָאֶה וְחָדָשׁ, יַחַד שְׁנָיִם – תַּאֲוָה לָעֵינָיִם!… אַבּוּ-קַזֶּם – שְׁתֵּי עֵינָיו בּוֹ רָצוֹת כַּשּׁוּעָלִים בַּפְּרָצוֹת: הַסַּנְדָּלִים הֵם אֵינָם – וְהַנְּעָלוֹת מְגֹהָצוֹת, – וְהַנְּעָלוֹת חֲדָשׁוֹת וְקַלּוֹת וְרַכּוֹת וְהֵן יַחַד מְזֻמָּנוֹת, עוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת – – הָאֵל עוֹשֶׂה פֶּלֶא! מִּי עָשָׂה כַאן עִמּוֹ חֲלִיפִין כָּאֵלֶּה?… וַתָּאֵר נְהָרָה, – כִּי זָרְחָה הַשְׁעָרָה נֶאֱמָנָה וּבָרָה; אַבּוּ-חֲלִיל הַפַּזְּרָן, אַךְ הוּא עָשָׂה זֹאת – וּמֵאֵת אַלָּה הָרַחֲמָן הָיָה הָאוֹת! כִּי בְּלֵב בֶּן-דּוֹדוֹ מַחֲשֶׁבֶת כִּפּוּרִים הֵעִיר הָאֵל עִם אַהֲבַת נְעוּרִים, וַיִּזְכֹּר אַבּוּ-חֲלִיל יָמִים נֶחְמָדִים בְּעוֹד הֵם שְׁנֵיהֶם יַחַד יְלָדִים… וּבַהֲמוֹת עָלָיו מֵעָיו, בְּהִכָּמֵר כִּלְיוֹתָיו, וַדַּאי, כֵּן דּוֹבְבוּ וְאָמְרוּ שִׂפְתוֹתָיו: "הֵן זֶה אַבּוּ-קַזֶּם שְׁאֵרִי וּבְשָׂרִי, הֵן מַר לוֹ, הוֹ, מַר מִכָּל בְּנֵי מְרָרִי! – שֶׁהוּא אַלְמָן עָלוּב, אָב שַׁכּוּל וַעֲרִירִי, – וְהוּא הֵן זֶה רֵעִי אָז הָיָה, מוֹקִירִי… אֲשַׂמְּחוֹ-נָא פַּעַם וַאֲנַחֲמוֹ בְעוֹדִי, כִּי מִנְחָה אֲכַבְּדֵהוּ, שַׁי מִמְּאֹדִי!"… וּכְחָס עַל כְּבוֹד קְרוֹבוֹ הַנָּתוּן לְשִׁמְצָה, דָּק, מַה מַּתָּנָה לוֹ נָאָה? – וַיִּמְצָא, וַיֵּלֶךְ וַיָּבֵא זוּג חָדָשׁ נְעָלִים, לְחַלְּצוֹ מִזּוּג הַסַּנְדָּלִים הַבָּלִים!… כָּךְ דָּרשׁ דָּרַשׁ, מִדָּה בְמִדָּה וַיִּמְצָא אַבּוּ-קַזֶּם אֶת פִּתְרוֹן הַחִידָה, – וַיִּחַדְּ וַיֹּאמֶר: "כֵּן הוּא בַעֲלִיל! מַעֲשֶׂה זֶה עָשָׂה רַק אַבּוּ-חֲלִיל! וּבְכוֹר-שָׂטָן זֶה הֲרֵי אֵינוֹ כְסִיל – וּמָצָא, שֶׁזוּג נַעֲלָיִם – הַמִּנְחָה אַךְ אֶחָת וְהִיא נִרְאֵית כִּשְׁתָּיִם, וְהַמְקַבְּלָהּ יְהֵא לוֹ מוֹדֶה כִפְלָיִם!"… וּמְוַתֵּר אַבּוּ-קַזֶּם מִשֶּׁלוֹ בְּשִׂמְחָתוֹ, בְּאָמְרוֹ, כְּמַעֲבִיר בְּכָל לֵב עַל מִדָּתוֹ: “גַּם בָּרוּךְ יהְיֶה – וַאֲפִילוּ שִׁבְעָתָיִם!”… וְחוֹזֵר הַדִּין לְלַמֵּד קְצָת חוֹבָה: "אֲבָל, בֶּן-דּוֹדִי! כָּךְ עוֹשֶׂה בַּעַל-טוֹבָה? כִּי לָמָּה לָקַחְתָּ לְךָ הַיְשָׁנִים?… כְּלוּם כָּךְ הוּא דַּרְכָּם שֶׁל הַנַּדְבָנִים, שֶׁיַּעֲשׂוּ חֲלִיפִין בִּנְתִינַת תְּשׁוּרָה?… אַךְ שׁוּב הוּא מְוַתֵּר בִּמְחִילָה גְמוּרָה: "וִיבָרְכוֹ-נָא אַלָּה גַּם עַל הַתְּמוּרָה! וּבִלְבָד שֶׁלֹא יַחֲזֹר וְיִתְחָרֵט, חָלִילָה…" וּמִתּוֹךְ בֶּהָלָה וְחִילָה, שֶׁפָּתַח פֶּה לַשָּׂטָן – קָפַץ אַבּוּ-קַזֶּם, וּבִן רֶגַע קָטָן נָעַל וְחָפַז וְיָצָא בַּנְּעָלוֹת – – וְרַגְלָיו – הֶאָח, הֵן קַלּוֹת כְּאַיָּלוֹת!! – אָכֵן, אַךְ אַלָּה, יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ, זֶה הַיּוֹם עָשָׂה נֵס גָּדוֹל לוֹ! גַּם כְּלֵי-גָבִישׁ – כְּלֵי מַלְכוּת מְפֹאָרִים גַּם מֵי-בֶשֶׂם עִם שְׁמָנִים יְקָרִים, גַּם עֹנֶג מֶרְחָץ – מַרְפֵּא בְשָׂרִים, וְגַם מִנְחַת-שַׁי – תַּאֲוָה לְרַגְלָיִם – – הַלְלוּ שָׁמָיִם, כָּל בַּעֲלֵי נַעֲלָיִם! פֶּרֶק רְבִיעִי הוּא מָצָא הַחִידָה (מַזָּל מַחְכִּים!) וְהוֹלֵךְ אַבּוּ-קַזֶּם כְּבִמְחוֹל מְשַׂחֲקִים, – וּמִי שָׁם הָרָץ, הַקּוֹרֵא וָאָץ? הוֹ! מַה בְּשׂוֹרָה?! מָה עוֹד? מָה שׁוֹב? – אֵל רַחוּם הָרַחֲמָן, אַל תִּמְנַע הַטּוֹב! הֲקָצְרָה זוּ יָדְךָ מִתֵּת עוֹד בְּרָכָה בְּיוֹם הַהַצְלָחָה?… אֲבָל, הָהּ צָרָה! צָרָה וַאֲנָחָה! – עֶבֶד כּוּשִׁי הִשִּׂיגָהוּ, – גַּם הַבַּלָּן הִדְבִּיקָהוּ, – וּבוֹ תָּפְסוּ, יַחֲזִיקוּהוּ, – אִם לֹא יָשׁוּב יַכּוּהוּ! וּלְאָן יִסְחָבוּהוּ? – – לְבֵית-הַמֶּרְחָץ הֱבִיאוּהוּ! עַל מַה זֶּה? מֶה עָוֶל נִמְצָא בוֹ? – אֲבוֹי! – מִי יַאֲמִין לִשְׁמוּעָה זוֹ? – נַעֲלוֹתָיו, נַעֲלוֹת הַמִּנְחָה – לֹא לוֹ! וּלְמִי הֵן? – הָהּ, אֶרֶץ רָעָשָׁה! – לַקַּדִי הֵן, לַשּׁוֹפֵט כָּל רָשָׁע! הַאֵיךְ? – שִׁמְעוּ שָׁמֹע וְהִתַּמְּהוּ תָמֹהַּ! הַצָּרָה כָּךְ הִיא נִתְגַּלְגְּלָה וּבָאָה: כִּי בָּהּ בַּשָּׁעָה שֶׁאַבּוּ-קַזֶּם שָׁהָה בְּבֵית-הַמַּיִם לַהֲנָאָתוֹ, בָּא גַם הַקַּדִי בִּכְבוֹדוֹ וּבֶן-אֲמָתוֹ, בְּעַבְדּוֹ הַכּוּשִׁי, לְרָחְצָה כְהִלְכָתוֹ. חָפַז הַבַּלָּן לִפְנֵי שַׂר הַמִּשְׁפָּטִים, וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ לְעֵינֵי כְבוֹדוֹ נִבָּטִים אוֹתָם הַמְנֻוָּלִים הַמְסֻרְבָּלִים וּמְרֻפָּטִים – הַסַּנְדָּלִים, – הִשְׁלִיכָם הַבַּלָּן לְפִנָּה נִסְתָּרָה, – ושם חלצו הצגו נעלי התפארה, נעלי הקדי – ואַבּוּ-קַזֶּם בצרה! – הוּא, בְּעוֹדוֹ עַל הַסָּף קִדְּמָהוּ הָאָף, – קוֹל הַשַּׂר בְּגַעֲרָתוֹ כְּקוֹל גָּמָל בְּנַחֲרָתוֹ: "כָּךְ אַתָּה, כָּךְ זָקֵן אַשְׁמָאִי? "כָּךְ כִּילַי רָשָׁע? כָּךְ כֶּלֶב חָי? גַּם גַּנָּב נַעֲשֵׂיתָ לְעֵת זִקְנָה, וּנְעָלִים בִּמְשִׁיכָה לְךָ תִּקְנֶה?!" “וְהֵיכָן סַנְדָּלָי?” – קָרָא זֶה בְּחִיל וּבִקֵּשׁ להִתְנַצֵּל בְּאַבּוּ-חֲלִיל, – אַךְ הַקַּדִי שִׁסְּעוֹ בְשַׁאֲגַת אֲרִי: "מָה?! הַאַף לָעֹג תִּלְעַג בִּי וָלִי?! הוֹ, בְּזוּי כָּל גַּנָּבִים, רֹאשׁ כֶּלֶב שֶׁבַּכְּלָבִים! הַמְעָט כִּי נְעָלַי שֶׁלִּי לָקָחְתָּ, כִּי עוֹד שֶׁלְךָ לִי הַנִּיחַ הִנַּחְתָּ – “מְקִיצֵי נִרְדָּמִים” אֵלֶּה הַמְעֻפָּשִׁים! – לְמַעַן שִׂימֵנִי שְׂחוֹק בַּאֲנָשִׁים, מָשָׁל וּשְׁנִינָה בֵּין שָׂרֵי הַמְּדִינָה!" “חַסַּן!” – נָתַן קוֹל רַעַם לָעֶבֶד הַכּוּשִׁי, בִּגְבוֹר עוֹד הַזַּעַם: "טְפָח! טְפָח הַסַּנְדָּלִים בְּרֹאשׁ בֶּן-הַנְּבָלִים – וָקָח! קַח, קְשֹׁר יָדָיו בַּחֲבָלִים – וּלְבֵית-הַסֹּהַר מְשָׁךְ! וְעַל הָעַמּוּד מְתָח וּבְכַף רַגְלָיו הָךְ! – יִסְפֹּג אַרְבָּעים מִלַּחֵי הַשְּׁבָטִים וּלְבֵית-הַבּוֹר יָשְׁלַךְ עַד יוֹם הַמִּשְׁפָּטִים, – עַד בְּיַד פִּשְׁעוֹ יְשֻׁלַּח כְּרִשְׁעוֹ! פְּרָח!" קִידוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָאוֹת, תַּחֲנוּנִים וּדְמָעוֹת לְחִנָּם הֵן בָּאוֹת. אַבּוּ-קַזֶּם בֶּעָפָר מִתְפַּלֵּשׁ, מִתְאַבֵּק, וּלְרַגְלֵי הַקַּדִי יִשַּׁק וִיחַבֵּק; בַּבּוֹר וּבַנֵּכָר אֵיךְ יַרְצֶה עֲוֹנוֹ – וּלְהֶפְקֵר הֵן נִשְׁאָר הוֹנוֹ מָמוֹנוֹ?… עַל כֵּן יַךְ לִבּוֹ וְלִמְשֹׁפְטוֹ יִקְרָא: "חָנֵּנִי! בַּכֶּסֶף עָנְשֵׁנִי! בְּרַחֲמִים קָנְסֵנִי!"… וְאֵין רַחֲמִים בַּדִּין! בַּדַּיָּן אֵין חֲנִינָה, – מִשְׁפַּט צֶדֶק יֵעָשֶׂה, וְתִשְׁמַע הַמְּדִינָה! "חָנֵּנִי, חָנֵּנִי! וְכִרְצוֹנְךָ קָנְסֵנִי!"… אִם קַדִי יִחַן גַּנָּב וְיַעַשׂ כִּרְצוֹנוֹ, וְלֹא כְפִי דָתוֹ וּמִדַּת חֶשְׁבּוֹנוֹ?… וְהַחֶשְׁבּוֹן בְּכַמָּה? – – הָהּ, קָדְרָה הַחַמָּה! עֲשָׂרָה שְׁקָלִים – מְחִיר הַנַּעֲלָיִם, וְעַל גַּנָּב לְשַׁלֵּם בַּדִּין – שִׁבְעָתָיִם… וַעֲשָׂרָה עַל שֶׁבֶת, וְעַל בּשֶׁת עֲשָׂרָה, וַעֲשָׂרָה עַל טֹרַח הַכּוּשִׁי כַּפָּרָה – מֵאָה מְגִ’ידוֹת! – מֵאָה בַתְּקִילִים, זֶהוּ הַחֶשְׁבּוֹן, וָלֹא – יוּבָא בִּפְלִילִים… "וּנְעַל הַסַּנְדָּלִים, וְלֵךְ סְפוֹר אֶת הַשְּׁקָלִים – וְהֵסִיר אָז חַסַּן מִמְּךָ אֶת הַחֲבָלִים!" – בִּבְכִי הָלַךְ אַבּוּ-קַזֶּם, בְּפַלְגֵי דְמָעוֹת, עִם הָעֶבֶד הַכּוּשִׁי – וְהִרְצָה הַמָּעוֹת: מְאַת שִׁקְלֵי כֶסֶף, שִׁקְלֵי קֹדֶשׁ לוֹ מָנָה – וְהַסַּכָּנָה עָבְרָה כַּעֲנָנָה… אַךְ אַבּוּ-קַזֶּם הַחֲשֵׁכָה עוֹד עָלָיו: אֶפְשָׁר, – מֵאָה שֶׁקֶל כֶּסֶף הוּא שָׁלָף וְאֵין לוֹ בִמְחִירָם – אֶלָּא סַנְדָּלָיו?… הָהּ, דּוֹרֵס טוֹרֵף כַּזְּאֵב הַכְּאֵב שֶׁבַּלֵּב! וּבִגְרוֹנוֹ יְחַנְּקוֹ חֲרוֹנוֹ, וּבְפִיו – כְּעִנְּבֵי רוֹשׁ… וְהוּא נוֹפֵל אַרְצָה דּוֹם וַחֲפוּי רֹאשׁ… פָּקַח עֵינָיו – וְרַעַד בְּעַצְמוֹתָיו חָלָף: הִנֵּה הֵם עוֹמְדִים – הִנֵּה סַנְדָּלָיו!… עוֹמְדִים הַצָּרִים כִּתְמִימִים וִישָׁרִים – “הוֹ-הוֹ, מְאֹרָרִים!” – נִתְּכָה שַׁאֲגָתוֹ וַיִּתְפְּשֵׂם בַּחֲמָתוֹ: "סוּרוּ, מְנֻוָּלִים, אוֹכְלֵי הַשְּׁקָלִים – מְאַת הַשֶּׁקֶל!!" וּבְעַד הַחַלּוֹן – אֶל הַחִדֶּקֶל! מִן הַחוֹמָה הֵם נָפְלוּ תְהוֹמָה וְהוּא אַחֲרֵיהֶם אֶת שִׁנָּיו חָרָק, וּפֶתַע הוּא נָפַל כְּמֻכֵּה הַבָּרָק – אֲהָהּ! מֶה עָשָׂה כִּי זָרָק? חֲבָל עַל הָאֲבֵדָה וְאוֹי-אוֹי לַפְּרֵדָה!… הִשִּׁיאוֹ הַנָּחָשׁ לְבַקֵּש תַּאֲוָה, וְנִתְפַּתָּה כְּחַוָּה, – וְעַתָּה כְּלוּם יוּשְׁבוּ מְאַת הַשְּׁקָלִים בַּאֲבוֹד הַסַּנְדָּלִים? – הָהּ! אָרוּר אַפּוֹ כִּי עָז – וַיְאַבֵּד בְּיָדָיו סַנְדָּלָיו טִפּוּחָיו, סַנְדָּלָיו יְלָדָיו! – וְהוּא מַכֶּה עַל חֵטְא וּבוֹכֶה בִדְמָעוֹת וּמִן הַקּוֹרְאָן הוּא קוֹרֵא מִקְרָאוֹת, – הוּא חָטָא, הוּא פָּשָׁע – וְלָקָה בִשְׁקָלָיו וַיֹּאבְדוּ סַנְדָּלָיו!! אָבְדוּ סַנְדָּלָיו – אֵיךְ שָׁכַח רַחֵם?! אָבְדוּ סַנְדָּלָיו – וּבְזֹאת עוֹד יִתְנַחֵם: שׁוּב לֹא יוֹצִיא בַחֲבָלִים, תַּקְּנֵם וְאַחֵם, לֹא יוֹצִיא לַמּוֹתְרוֹת בְּשַׂקִּים וּבְעוֹר – זֶה הַיּוֹם קֹרָא לְרַגְלָיו דְּרוֹר, כִּי יָחֵף תֵּלַכְנָה בַּחֹם גַּם בַּקֹּר! כֵּן! – יָחֵף אַךְ יָחֵף הוּא יֵלֵךְ מֵהַיּוֹם, לִתְשׁוּבַת הַמִּשְׁקָל עַל תַּעֲנוּג וָחֹם… וְחָדְלוּ בַּגְדָּתִים מִמְּשׁוֹל עוֹד מְשָׁלִים – דֹּמּוּ, נְבָלִים! – כִּי אֵין עוֹד סַנְדָּלִים!… פֶּרֶק חֲמִישִׁי וּבַלַּיְלָה הַהוּא יָצָא דַיָּג הַנְּהָרָה וּמוּל בֵּית אַבּוּ-קַזֶּם פָּרַשׂ מִכְמָרָה, וַיַּעֲמֹד וַיְצַפֶּה עַד אוֹר הַיּוֹם לְבִרְכַּת הַתְּהוֹם. וּכְגִשְׁתּוֹ אֶל רִשְׁתּוֹ וַיֹּאחַז לִמְשׁוֹתָהּ, – וַתִּכְבַּד מֵהַעֲלוֹתָהּ. שָׂמַח הַדָּל, אָמָר: "תִּתְבָּרֵךְ הַשָׁעָה וְאַל תִּשְׁלַט עֵין רָעָה!" וַיַּחְגֹּר כָּל כֹּחוֹ, וּבְיָדוֹ הַחֲזָקָה מָשַׁךְ בָּרֶשֶׁת – וְהִיא, הָהּ, נִתָּקָה! הֹעַלְתָה לְמַעְלָה – וּמֶה עָשָׂה לוֹ אַלָּה? רֵיקָה הִיא רֵיקָה, וּבַקְּרָעִים בַּחֲבָלִים סֻבְּכוּ אַךְ שְׁנַיִם – וּשְׁנֵיהֶם סַנְדָּלִים… וּמִי זֶה לֹא יַכִּיר וְלֹא יֵדַע אוֹתָם? וְהֵם סַנְדְּלֵי אַבּוּ-קַזֶּם עַל כָּל אוֹתוֹתָם וְעַל כָּל מוֹסְרוֹתָם וְרֹב מַסְמְרוֹתָם, – וְקָרְעוּ אֶת רִשְׁתּוֹ הֵמָּה אַךְ הֵמָּה! וַיִּמָּלֵא הַדַּיָּג צַעַר וָחֵמָה, וְאֶת הַזּוּג אֶל בְּעָלָם, אֶל תּוֹךְ חַלּוֹנוֹ הִשְׁלִיךְ בַּחֲרוֹנוֹ – צְלִיל-תְּרִיז! – קוֹל פְּרָצִים, וּכְלֵי זְכוּכִית מְנֻפָּצִים! נִתְּזוּ מֵי וְרָדִים עַל שַׁמְנֵי נְרָדִים, וְשִׁבְרֵי שְׁבָרִים נְפוֹצִים לַעֲבָרִים! – וְאַבּוּ-קַזֶּם – הוֹ, מִי יְסַפֵּר בִּדְבָרִים?! – אַבּוּ-קַזֶּם תִּמָּהוֹן, אַבּוּ-קַזֶּם שִׁגָּעוֹן, אַבּוּ-קַזֶּם נוֹפֵל גַּם מְזַנֵּק כָּאֲרִי, וְקוֹלוֹ קוֹל תַּנִּים בְּיִלְלַת-הִי! אוֹי-וַי, אֵיךְ יַצִּיל קִנְיָנוֹ?! – הוּא תוֹלֵשׁ זְקָנוֹ וּבַחֲמַת נְקָמָה יַךְ הָאֲדָמָה! אֲרוּרָה נִזְעָמָה! אֵיךְ תִּסְבָּא הַדָּמִים, שְׁמָנִים וּמֵי בְשָׂמִים!?… וְשַׁבְרִירֵי חַמָּה רוֹצְצִים עַל שִׁבְרֵי גָבִישׁ נוֹצְצִים מָה הֵמָּה לוֹצְצִים?! – הַאֵין זֶה חֲלוֹם?… הוֹ, אָרוּר הַיּוֹם! וְאָרוּר הַלַּיְלָה, לֵיל בּוֹ זֶה קָנָה כֵּלי זְכוּכִית נִשְׁבָּרִים לְאֵין כָּל תַּקָּנָה!… כֵּלִים, הָהּ, כֵּלִים! מֶה הָיָה, מַה קָּרְכֶם וּמִי זֶה שְׁבָרְכֶם? – מִי? – הֲרֵי הֵם! – הִנֵּה הִנָּם מֻטָּלִים הַמְחַבְּלִים הַנְּבָלִים – זוּג הַסַּנְדָּלִים! הוֹ, אֲרוּרֵי כָל קְלָלָה! אֵיךְ יַעַשׂ בָּם כָּלָה וְגַם תְּהוֹם לֹא רְצָתָם? – מִקִּרְבָּה הֱקִיאָתָם, וּבְרֹאשׁוֹ חֲזָרָה הִשְׁלִיכָה הַצָּרָה! – אַבּוּ-קַזֶּם רְתֵת, אַבּוּ-קַזֶּם כַּמֵּת – מַה יַּעַשׂ בָּם כָּעֵת? וְהֵמָּה צָרָיו, אוֹיְבֵי בֵיתוֹ, נוֹשְׂאֵי שִׁבְרוֹ וּשְׂאֵתוֹ! הָהּ! לְמַרְאָם יֻטַּל, יִשְׁתַּגַּע לִרְאוֹתָם – וּבַמֶּה יָבִיא מוֹתָם? וְהֵן הֵמָּה מִתְנַכְּלִים – בּוֹ הֵם מִסְתַּכְּלִים וְזוֹמְמִים נֶזֶק, מַשִּׁיאִים עוֹד שֶׁבֶר – – מַה יַּעֲשֶׂה הַגֶּבֶר?! – הוּא יִכְרֶה לָהֶם קֶבֶר! – וַיְהִי בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, לֵיל חֲשֵׁכָה, קָם אַבּוּ-קַזֶּם וַיֵצֵא חֵלֵכָה – וּלְאָן? בַּחֲצֵרוֹ לַגָּן. וּבְנֶפֶשׁ מָרָה, שָׁם בְּפִנָּה נִסְתָּרָה, הוּא שָׁחַח וְכָרָה… וְאֶל הַבּוֹר אֲשֶׁר חָפָר הִשְׁלִיךְ סַנְדָּלָיו – וַיְכַסֵּם בְּעָפָר, נִטְמְנוּ וּבָאוּ לִקְבוּרָה כַּמֵּת לְבַל יֵרָאוּ וְיִמָּצְאוּ בְשׁוּם זְמָן וָעֵת! וְהוּא אוֹנָן, אָבֵל בְּעָקַת לְבָבוֹ, שָׁב דּוּמָם וַיִפֹּל בִּבְכִי עַל מִשְׁכָּבוֹ – הָהּ! הִשִּׁיאוֹ הַשָּׂטָן, כִּלְתִינוֹק בְּעוּגוֹת, בַּכֵּלִים הַנָּאִים וּבְמֶרְחַץ תַּעֲנוּגוֹת, – וְהִנֵּה בַקֶבֶר נִרְקָבִים, נֶאֱכָלִים, אוֹי-אוֹי, הַסַּנְדָּלִים!… פֶּרֶק שִׁשִּׁי נִרְדַּם לִפְנוֹת בֹּקֶר אַבּוּ-קַזֶּם בָּרָעָה וְהוּא עוֹד גוֹנֵחַ מִשְּׁנָתוֹ לַתְּלָאָה: וְהִנֵּה קוֹל דּוֹפֵק וּמַרְעִישׁ: תַּךְ-תָּךְ! “בְּשֵׁם כְּבוֹד הַפֶּחָה מַהֵר קוּם פְּתָח!” – שֵׁם הַפֶּחָה – הָהּ פַּחַד וָפָח! צָרָה חֲדָשָׁה, הוֹי, בָּאָה מִתְרַגְּשָׁה, דּוֹפְקָה עַל הַדֶּלֶת וּבַחַלּוֹן מְנַקְּשָׁה! – וְאֵי מִפְלָט וְהַצָּלָה? – – וּבְנֶפֶשׁ נִבְהָלָה וּמָתְנֵי חַלְחָלָה מַחֲרִישׁ הָאִישׁ, מִצְטַמְצֵם בַּפִּנָּה, – לוּ הָיָה פִּשְׁפֵּשׁ, לוּ הָיָה כִנָּה, וְנֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים, בִּקְמָט מִצִּקְלוֹנוֹ, מִפְּנֵי דוֹרֵשׁ הַדָּמִים הַמְבַקֵּשׁ עֲווֹנוֹ בְּהִתְנַקֵּשׁ לְהוֹנוֹ… הוּא מַחֲרִישׁ – אַךְ דוֹפְקִים וְסוֹטְרִים בְּיָד חֲזָקָה הַשּׁוֹטְרִים: אִם לֹא יִפְתַּח בִּרְצוֹנוֹ, וְשָׁבְרוּ חַלּוֹנוֹ – – אֵין מִפְלָט, אֵין מִסְתָּר – הִשִּׂיגוֹ אֲסוֹנוֹ!… וּמִתְגַּבֵּר אַבּוּ-קַזֶּם וּפוֹתֵחַ בִּרְעִידָה, מַסְבִּיר פָּנִים לַבַּלָּשִׁים וּמַחֲוֶה גַם קִידָה, אַף מַצְחִיק אֶת פִּיהוּ בְּלָשׁוֹן שֶׁל חִבָּה: “בָּרוּךְ בּוֹאֲכֶם! וּמַהִי הַסִּבָּה?”… וְאוֹי אוֹתָהּ סִבָּה! – אַבּוּ חֲלִיל, זֶה שְׁאֵרוֹ עַין רָעָה בוֹ נָתַן מֵאֲחוֹרֵי גְדֵרוֹ; כִּי בַעֲשׂוֹת אַבּוּ-קַזֶּם אֶמֶשׁ בַּחֲצֵרוֹ עָמַד לֵץ זֶה, הַמְקַנֵּא, הַצַּר – וְאָרַב מִסִּתְרוֹ בָאֹפֶל – וַיַּרְא, וַיֵּלֶך וַיָּבֵא דִבָּתוֹ לַשַּׂר, כִּי מָצָא בֶּן-דוֹדוֹ שְׁנֵי כַדֵּי דַרְכְּמוֹנִים, – מָצָא וְלֹא הֵבִיא, כְּדָת הַמַּטְמוֹנִים, אֶל גִּנְזֵי הַכַּלִּיף הָאַדִּיר בַּמְּלוּכָה… כִּי עַל כֵּן הוּא מוּבָל בְּזֹאת הַתַּהֲלוּכָה: מִימִינוֹ, מִשְּׂמֹאלוֹ, מֵאָחוֹר וּפָנִים סָבִיב לוֹ שׁוֹטְרִים חֲמֻשִׁים מְזֻיָּנִים. – וְכֵן הוּבָא לַפֶּחָה, הֻצַּג בַּעֲווֹנוֹ. וּמַתְרֶה הַפֶּחָה בוֹ לְהוֹצִיא מַטְמוֹנוֹ, וְאִם יְכַזֵּב וְיַמְרֶה – יָחֳרַם בֵּיתוֹ עַל הוֹנוֹ!… בּוֹכֶה אַבּוּ-קַזֶּם, מְתַנֶּה אֲסוֹנוֹ, וּבַנָּבִיא הוּא נִשְׁבָּע וְעַל הַקּוֹרְאָן: אִם מָצָא גַּם סִמָּן שֶׁל מַטְמוֹן בַּגָּן – וּמְצָאוּהוּ כָל רָעוֹת, כָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן; וְאִם כִּחֵשׁ וַיְכַזֵּב דָּבָר בִּדְבָרָיו, מִיָּד תִּמַּק לְשׁוֹנוֹ וְיִתְעַקְּלוּ אֲבָרָיו וּבְחִכּוֹ וּגְרוֹנוֹ מִיָּד יֹאכְלוּ תוֹלָעִים, – וּכְדוֹמֶה בְאָלוֹת וּשְׁבוּעוֹת-מוֹרָאִים גַּם נִשְׁבַּע בַּקֹּדֶשׁ עַל כָּל תְּנָאי בְּ“אִם” בְּאַלָּהוּ אַל עַזִּים וּבְאַלָּה כָּרִים.* אַךְ חָכָם הַפֶּחָה, וּבִמְלִיצַת דְּבָרִים אִישׁ לֹא יַטֵּהוּ מִשְּׁפוֹט לְמֵישָׁרִים! כְּלֵי-זְכוּכִית – סַנְדָּלִים, – מַה כָּל הַשְּׁקָרִים? – הִנֵּה יִשְׁלַח מַלְאָכָיו, וְחָפְרוּ בַבּוֹר – וְעֵדֵי הַגְּנֵבָה יִגָּלוּ לָאוֹר! הָלְכוּ חָפָרוּ וּמָצְאוּ – סַנְדָּלִים, וַיְבִיאוּם לַמִּשְׁפָּט, עֵדוֹת לַבְּעָלִים. רָאָה הַפֶּחָה וְגַם הוּא הִכִּיר אוֹתָם, כִּי מִי לֹא יַכִּירֵם עַל כָּל אוֹתוֹתָם? – וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם אַף צָחַק וְעָנָה: "וּכְלוּם אֵין אֵלּוּ כְּדֵי רְאָיָה נֶאֱמָנָה, כִּי כַדֵּי מַטְמוֹנִים מָצָאתָ וְהֶעְלָמְתָּ, וְתַחַת הַכַּדִּים סַנְדָּלֶיךָ שָׁם שָׂמְתָּ?! כִּי אַךְ לְתַעְתְּעֵנוּ, לְבַל נִמְצָא דְבָרְךָ, לֹא חַסְתָּ וַתִּקְבֹּר שָׁם חֵלֶק מִבְּשָׂרְךָ! – – אַךְ אַתָּה, בֶּן-חַיִל, חַיִל בָּלַעְתָּ וּתְקִיאוֹ! כִּי אִם לֹא תוֹצִיא הַמַּטְמוֹן כָּעֵת וּתְבִיאוֹ – חֵי רֹאשׁ הַמַּאֲמִינִים, גְּאוֹן הַמַּדְהֵבָה, בְּרֹאשְׁךָ הַטַּמְבּוּרִי תְּשַׁלֵּם הַגְּנֵבָה!" תֹּאמְרוּ: הָרְאָיָה לֹא בְרוּרָה וּשְׁלֵמָה,– אַךְ מַה נַּאֲרִיךְ דְּבָרִים, וְאֵין מוֹעִיל בָּהֵמָּה? אַף אַבּוּ-קַזֶּם בִּדְבָרָיו הֶעֱלָה רַק חֵמָה, וַתִּבְעַר בַּפֶּחָה, הִתְלַקְּחָה, לֹא שָׁכָכָה, עַד שִׁלֵּם הָאִישׁ בְּאֶלֶף עַל כָּכָה… כֵּן! אֶלֶף מְגִ’ידוֹת לְכַפָּרַת עֲווֹנוֹ – וַיִּנָּקֶה וַיְשֻׁלַּח, וַיֵּלֶךְ לִמְעוֹנוֹ הָלֹך וּבָכֹה – וְעַל כְּתֵפוֹ וְעָלָיו סֵבֶל סַנְדָּלָיו… וּבְלֶכְתּוֹ בַדֶּרֶךְ שְׁחוֹחַ וּכְשַׁל בֶּרֶךְ זֶה נִסָּה לְדַבֵּר אֶל סַנְדָּלָיו בְּפֶה רַךְ – (שֶׁאָמַר: אַךְ לֵץ בָּם נִתְגַּלְגֵּל, מִין שֵׁד, וְאָסוּר לְהַקְנִיט לַמַּזִּיק הַזֵּד…) וַהֲרֵיהוּ מְפַיְּסָם, מִתְחַנֵּן בַּדְּוָי: "עַד אָנָה, סַנְדָּלִים, שׁוֹת שַׁתֶּם עָלָי? וְאֵיך זֶה בְּרֹב שָׁנִים נַעֲשֵׂיתֶם רְעָבְתָנִים וַתֹּאכְלוּ זֶה מֵאָה וְאֶלֶף בַּשְּׁקָלִים? הוֹי, כְּבַדְתֶּם, סַנְדָּלִים, כִּפְטוּמֵי עֲגָלִים! – וְאֵיךְ אוּכַל עוֹד שְׂאֵתְכֶם, וְאָנֹכִי זָקָנְתִּי? – רְאוּ, שְׁחוֹחַ בְּלִי כֹחַ זֶה אֵלֵךְ עַל מִשְׁעָנְתִּי, וּלְאָן אֶשָּׂאֲכֶם? – מַה לִּידִידַי בִּמְעוֹנִי? וַאֲנִי זֶה רֻשָּׁשְׁתִּי, נִתְבַּזְבֵּז כָּל הוֹנִי – עַל-כֵּן נָא שְׁמָעוּנִי! בִּי, שְׁמְעוּ לִידִידְכֶם וּלְטוֹבַת עֲתִידְכֶם! – הֵן גָּדוֹל הָעוֹלָם וּרְחָבָה הָאָרֶץ, וּמַה תָּבואוּ עוֹד בֵּיתִי לְהַגְדִּיל הַפָּרֶץ? וְאִם בְּמַיִם וְעָפָר לֹא מְצָאתֶם מְנוּחוֹת – הִנֵּה אֲשַׁלֵּחֲכֶם חָפְשִׁי לָרוּחוֹת!… רַחֲמוּנִי! חָנּוּנִי! רְאוּ הִשְׁבַּעְתִּיכֶם! לַאֲנָחוֹת עִזְבוּנִי – וְהִנֵּה שְׁלַחְתִּיכֶם!" – כֹּה הָגָה רַכּוֹת בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה, וּבִרְאוֹתוֹ שָׁם חוֹמָה נִשָּׂאָה חֲדָשָׁה הִשְׁלִיךְ סַנְדָּלָיו מֵעֵינָיו לָרוּחַ; וְאֶחָד אַחַר אֶחָד כְּנֶשֶׁר שָׁלוּחַ, כֵּן נִשָּׂא וָטָס אֶל מֵעֵבֶר לַקִּיר – כָּלְתָה הָרָעָה בֵּינוֹ וּבֵין סַנְדָּלָיו חוֹמָה נִשָּׂאָה וְהָאִישׁ נָס לְבֵיתוֹ, אֶל מֵעֵבֶר הָעִיר. פֶּרֶק שְׁבִיעִי וּמֵעֵבֶר לַקִּיר שָׁם גַּן הַוִּיזִיר, – גַּן-עֵדֶן הַסּוֹבֵב בַּעֲרוּגוֹת-עֲרוּגוֹת עַל הַרְמוֹן הַנָּשִׁים, בֵּית הַתַּעֲנוּגוֹת. שָׁם עֲצֵי פְרִי-טוֹב וְכָל מִינֵי בְשָׂמִים עִם צִיצִים וּפְרָחִים כְּרִקְמוֹת הַקְּסָמִים וּבְרֵכָה כְּאַבְקַת הַשֹּׁהַם זוֹרֶקֶת וּכְעֵין הַקְּשָׁתוֹת מִפִּי הַמִּזְנֶקֶת וּבְקַו יָשָׁר בָּאַמָּה מֵימֶיהָ חוֹלֶקֶת לִשְׁלוּליּוֹת פְּזִיזוֹת, הָעוֹבְרוֹת בַּשְּׁלָחִים בֵּין שׁוּרוֹת הָעֵצִים וּמַרְבַדֵּי הַפְּרָחִים, – אֲשֶׁר שָׁם יְרוֹעֲעוּ בְנֵי-עוֹף בֵּין עֳפָאִים וְאַיָּלוֹת יַעֲלוֹת תִּרְעֶינָה בַדְּשָׁאִים. גַּן נֶחְמָד, גַּן נָעִים, גַּן נָעוּל לַבְּעָלִים, – וְאֵלָיו נִתְעוֹפְפוּ וְנָפְלוּ הַסַּנְדָּלִים! – וּכְנָפְלָם שָׁם לֹא נָפְלוּ סְתָם, כִּי הִכָּה הָאֶחָד עַל רֹאשׁ-הַמִּזְנֶקֶת – וּשְׁבָרוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֶל פֶּתַח-הָאַמָּה שָׁם נָפַל – וּסְכָרוֹ… וְהַמַּיִם מִתּוֹךְ הַמִּזְנֶקֶת, מֵאֵין עֹצֶר עוֹד, לַבְּרֵכָה אָז שָׁפְעוּ-נִשְׁפָּכוּ, כְּמו מִפִּי נֹאד, וּמָלְאָה הַבְּרֵכָה, בְּהִסָּכֵר מוֹצָא הָאַמָּה, – צָפוּ וְגָאוּ מֵימֶיהָ – – גָּאוּ עַד כַּמָּה? – עַד שָׁטֹף וְסָחֹף מִפֶּה לָפֶה אֶל עֶבְרֵי הֶחָצֵר מִזֶּה וּמִזֶּה! כִּי כָל אוֹתוֹ לָיְלָה הַמַּיִם גָּבָרוּ וְנִסְתַּחֵף הַפַּרְדֵּס, – נְטִיעוֹת נִשְׁבָּרוּ וּפְרָחִים מִשָּׁרְשָׁם נִסְּחוּ, נֶעֱקָרוּ, אַף נִגְרְפוּ הַיְּעֵלִים, בַּמַּיִם טֻבָּעוּ… וְהַמַּיִם בְּשִׁפְעָם גָּאֹה עוֹד גָּאוּ עַד פְּרֹץ הַהַרְמוֹנָה, – וְשָׁטְפוּ בַחֲדָרִים עַל פְּנֵי הַמַּרְבַדִּים וְעַל יְקַר כָּרִים, וְהֵקִיצוּ הַנָּשִׁים בִּזְעָקָה וּצְוָחָה, – בֶּהָלָה-יְלָלָה – גַּם מִתְעַלְּפוֹת עַל כָּכָה – – וְסָרִיסִים נֶחְפָּזוּ וַיֵּצְאוּ דְחוּפִים בַּמַּיִם יָשׁוּטוּ וְחָתְרוּ סְחוּפִים לִמְצֹא בְּשֶׁלְמָה מַבּוּל זֶה בָא? חָתְרוּ, יָגָעוּ – עַד כִּי מָצָאוּ שְׁנַיִם סַנְדָּלִים תְּפוּחִים מְגֻדָּלִים… וּמִי זֶה לֹא יַכִּיר אֶת אֵלֶּה לְאוֹתוֹתָם בְּשַׂקֵּיהֶם, טְלָאֵיהֶם וְעַל כָּל מוֹסְרוֹתָם?– וּמִיָּד שֻׁלַּח צִיר מֵאֵת הַוִּיזִיר, – וּבִגְדוּד אַנְשֵׁי חַיִּל חֲמוּשִׁים, מְזֻיָּנִים, בָּא בָא אַבּוּ-קַזֶּם לְהַקְבָּלַת הַפָּנִים!… הוּא הוּבָא – – וּנְסַפְּרָה בִקְצָרָה, – כִּי סוֹף-סוֹף הוּא פָדָה אֶת נַפְשׁוֹ מִצָּרָה, וכָל אֲשֶׁר עָוָה נִתְכַּפֵּר בִּרְבָבָה… רַק עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים הוּא שִׁלֵּם בִּשְׁקָלִים וְעוֹד הֵשִׁיבוּ בְרֹאשׁוֹ לוֹ אֶת הַסַּנְדָּלִים; כִּי יַחַד אֶת שְׁנֵיהֶם מִשְּׁנֵי הָעֲבָרִים חָבְשׁוּ לְרֹאשׁוֹ וְקָשְׁרוּ כִּכְתָרִים, וְעַל חֲמוֹר חִגֵּר הָרְכָּב וְשָׂמוּ אֶת פָּנָיו כְּלַפֵּי הָאָחוֹר, וּבְכַפָּיו – הַזָּנָב… וּמַנְהִיג לוֹ כָרוֹז, מַעֲבִירוֹ בָעִיר וְקוֹרֵא לָעָם בְּקוֹל דִּבְרֵי שִׁיר. וְכָךְ הוּא מְפַזֵּם עַל אַבּוּ-קַזֶּם: "הֵאָסְפוּ בַּגְדָּתִים וְיִרְאוּ צַדִּיקִים: סַנְדָּלִים מוּעָדִים סַנְדָּלִים מַזִּיקִים – סַנְדָּלִים כַּכַּדִּים מֵימֵיהֶם מְרִיקִים." – וְהַסַּנְדָּלִים, אֵלֶּה הַוָּתִיקִים, בְּמֵי הַוִּיזִיר, שֶׁסָּפְגוּ בְגַנָּתוֹ, מִלְּחִי אַבּוּ-קַזֶּם אַךְ רוֹחֲצִים דִּמְעָתוֹ… וּקְהַל הַבַּגְדָּתִים מְרִיעִים לְעֻמָּתוֹ: “כָּכָה יֵעָשֶׁה לְאִישׁ נָדִיב וְיָקָר!” וּסְבִיבוֹ יִרְקֹדוּן כִּבְנֵי צֹאן וּבָקָר, יִמְחֲאוּ כָף תַּעֲלוּלִים וָטָף, – וּשְׂמֵחָה הָעִיר בְּצָהֳלָה וָשִׁיר לִכְבוֹד אַבּוּ-קַזֶּם וּלְדִין הַוִּיזִיר! – … וְנִדְחַף אַבּוּ-קַזֶּם אֶל בֵּיתוֹ לַפִּנָּה, וְהוּא יוֹשֵׁב, וּלְפָנָיו זֶה סֵמֶל-הַקִּנְאָה – הַסַּנְדָּלִים הַטְּבוּלִים, מַלְאֲכֵי פֻרְעָנוּת, שְׁנֵי לֵצִים מַזִּיקִים בְּלִי כָל רַחֲמָנוּת… אַךְ חִנָּם הִתְרַפֵּס לִפְנֵיהֶם בַּתְּחִנָּה! – בְּכַעַס לֹא נוֹסְרוּ, לֹא נֶעְתְּרוּ בַקִּינָה, – כִּי דָבְקוּ בוֹ, דָּבְקוּ כְּעוֹרוֹ לִבְשָׂרוֹ, וְאֵיכָכָה יֵחָלֵץ?! – לוּ בָא מִי וַחֲקָרוֹ מַה לַּעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה? וְאִם סַנְדָּלִים לָנֶצַח?!… בָּכֹה יִבְכֶּה בַּלָּיְלָה, בַּכֹּתֶל יַךְ מֵצַח, יִסְתּוֹבֵב, לֹא יִישַׁן, – וּבְמַחְשְׁבוֹת רֶצַח הִשְׁתּוֹנֵן, הִתְבּוֹנֵן עַד הֶעֱלָה בִסְבָרָה: מְקֻבְּלָנוּ, – אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת אֵל בָּרָא, שֶׁהֵם הַמְקַיְּמִים וְהֵם גַּם הַמְבַלְּעִים, מַרְכִּיבִים כָּל יֵשׁ וְכָל נִמְצָא מְכַלִּים; וְאִם מַיִם וְעָפָר וְרוּחַ לֹא צָלָחוּ – בַּיְסוֹד הָרְבִיעִי סַנְדָּלָיו יִמָּחוּ; כִּי עַתָּה, יָבֹא הָאֵשׁ וִיבַטֵּל הַיֵּשׁ! וַיֵּצֵא אַבּוּ-קַזֶּם לְקוֹשֵׁשׁ חֲרָיוֹת, – וְהוּא הוֹלֵךְ וּמְקוֹשֵׁשׁ וּמְפַלֵּל בִּדְמָעוֹת: "עֲנֵנִי, הוֹ אַלָּה, אֱלֹהֵי כָל יִשְׁמָעֵאל! אַךְ פַּעַם חָנֵּנִי לְמַעַן אֶגָּאֵל!"… וַיִּקְבֹּץ קוֹץ יָבֵשׁ וְכָל זְמוֹרָה שְׁבוּרָה – וּבֹקֶר עַל גַּגּוֹ קָם, הִצִּית מְדוּרָה, וַיַּעֲרֹךְ סַנְדָּלָיו, עַל הָאֵשׁ שְׁנֵיהֶם שָׂם – וַיִּתְיַצֵּב וַיִּקְרָא לָרְחוֹבוֹת קוֹל רָם: "הִקָּבְצוּ, בַּגְדָּתִים, וּרְאוּ, כָּל הָעָם! תֶּחֱזֶינָה עֵינֵיכֶם, הוֹ כְּנֶסֶת גְּדוֹלָה, הָאֵשׁ וְהָעֵצִים – וְהִנֵּה הָעוֹלָה! וְהִגַּדְתֶּם בַּקָּהָל, כִּי בֵינִי וּבֵינָם סַנְדָּלִים עוֹד אֵינָם!" לֹא נִשְׁמַע קוֹלוֹ, – בִּקְצֵה הָעִיר מְעוֹנוֹ, וְהוּא גַּם מִבִּכְיוֹ כְּבָר נִחַר גְּרוֹנוֹ; אַךְ גָּלוּי מֵרוֹם גַּגּוֹ כַּכֹּהֵן עַל עוֹלָתוֹ הוּא פוֹרֵשׂ עוֹד כַּפָּיו בְּרִנְנַת מִלָּתוֹ: "מַא פִישׁ סֻרְמַיָּא – לֹא תְשׁוּרֵם עֵין אַיָּה!" וְלֶהָבָה בַּעֲתֶרֶת הֶעָשָׁן מְסַכְסֶכֶת וְשׁוֹלְחָה לְשׁוֹנָהּ כְּחַיָּה לוֹחֶכֶת – הָהּ, שׂרֵפַת רְכוּשׁ וְהָאִישׁ קַיָּם לִרְאוֹת! לֵב מִי לֹא יִצְעַק, יִתְאַפֵּק עַל זֹאת? סַנְדָּלִים בְּמֵאָה וְאֶלֶף וְרִבְבַת שְׁקָלִים – וְהֵם נֶאֱכָלִים! הֵם רוֹתְחִים וְשׁוֹרְקִים כְּחַיִּים כִּמְעָט, בְּצִפְצוּף מְצַפְצְפִים כַּחוֹלֶה בַלְּאָט… וּבְעָלָם – כִּמְעָט שָׁלַח יָד הַצִּיל מִן הַדְּלֵקָה, מִן הָאֵשׁ וְהֶעָשָׁן אֶת קִנְיָנוֹ הַיָּשָׁן, הַקּוֹבֵל בְּדִמְעָה וַעֲנוֹת-קוֹל חַלָּשָׁה עַל דִּינוֹ הַקָּשֶׁה… וְנִלְאֶה מֵהִתְגָּרוֹת בְּיֵצֶר לְבָבוֹ נפנה אַבּוּ-קַזֶּם – וילך ויבא וישכב בפנה וישלח אנחתו… עצם עיניו מראות עוד בעשן עולתו – ובפיו עוד מלתו: "מַא פִישׁ סֻרְמַיָּא, – לֹא תְשׁוּרֵם עֵין אַיָּה!"… פֶּרֶק שְׁמִינִי הוֹ, קוּם, אַבּוּ-קַזֶּם! פְּקַח עַיִן לִרְאוֹת! עוּרָה, אַל תִּישָׁן! – הַבִּיטָה הָאוֹת! כִּי הִנֵּה כְּבָר כָּלְתָה, דָּעֲכָה הָאֵשׁ – וְסַנְדָּלִים עוֹד יֵשׁ! הֵם בַּהֲוָיָתָם עַל כָּל אוֹתוֹתָם, בִּטְלָאֵיהֶם, חַבְלֵיהֶם וְכָל מַסְמְרוֹתָם, הֵם שְׁנֵיהֶם מֻנָּחִים בִּשְׁלֵמוּת מוּטָלִים, עַל הַגֶּחָלִים! אָכֵן, נֵס גָּדוֹל הָיָה שָׁם בַּסַּנְדָּלִים, דִּי לֹא שָׁלַט נוּרָא בְּגִשְׁמְהוֹן, בְּרַם, רֵיחַ נוּר עֲדָת בְּהוֹן! כִּי טֻגְּנוּ וְנִצְטַמְּקוּ בּרֻטְבָּם, בַּמַּיִם, שֶׁסָּפְגוּ מִשְׂרוֹךְ וְעַד חוּט בָּם; וַחֲרֵכָה לֹא נָעֵמָה נוֹדֶפֶת מֵהֵמָּה… וְאַבּוּ-קַזֶּם לֹא יָחוּשׁ, כִּי עָלָיו תַּרְדֵּמָה. אַךְ אִם הָאִישׁ לֹא יָחוּשׁ – חָשׁ כַּלְבּוֹ הַכָּחוּשׁ; זֶה שֶׁבִּזְכוּת לִינָה אֵצֶל שַׁעַר הַפִּנָּה מְשַׁמֵּש לוֹ שׁוֹמֵר מִקֶּדֶם מֵאָז. וְהוּא כֶלֶב לֹא עָז, זָקֵן נוֹהֵג תַּעֲנִית, קֵרֵחַ, חֵלֵכָה – וְהִרְגִּישׁ מִיָּד: מְפַעְפַּעַת חֲרֵכָה עִם מֶזֶג בַּת-רֵיחַ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם מִיָּמִים קַדְמוֹנִים בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם… מִיָּד הָמוּ בוֹ מֵעָיו הָרֵיקִים – וָקָם וְהִתְמוֹדֵד וּפָנָה וְעָלָה לַגָּג, – וְהִנֵּה שָׁם צְלִי-אֵשׁ כִּסְעֻדָּה לֶחָג! וּמִיָּד, לְרַעֲבוֹנוֹ וּלְתֻמּוֹ, תָּפַס לוֹ סַנְדָּל בְּעוֹדוֹ בְחֻמּוֹ וְהִתְחִיל נוֹשְׁכוֹ וּמְגָרְמוֹ, מוֹשְׁכוֹ וּמְפָרְמוֹ – נוֹהֵם עַל טַרְפּוֹ לְקָרְעוֹ כַדָּג, אַךְ כְּבַרזֶל וּנְחשֶׁת הוּא קָשֶׁה לָבָג… וַהֲרֵיהוּ מְהַפְּכוֹ וְגוֹרְדוֹ מוֹרְטוֹ וְטוֹרְדוֹ, וְזֶה מִבֵּין שִׁנָּיו נִשְׁמָט וָסָג – וְנָפַל מִן הַגָּג וְנִתְקַל בְּאִשָּׁה אַחַת עוֹבֶרֶת – וְהִיא מְעֻבֶּרֶת!… הָאִשָּׁה נִבְהָלָה בִּזְעָקָה נָפָלָה (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: הִפִּילָה) – וְנוֹרָאָה הָעֲלִילָה! רָצִים מֵעֲבָרִים גַּם נָשִׁים גַּם גְּבָרִים וְנָפְלָה הֲבָרָה: “מֵתָה הֶהָרָה!” – וַתֶּחֱזַק הַסְּעָרָה. הַנָּשִׁים נִרְגָּשׁוֹת: סַנְדְּלֵי אַבּוּ-קַזֶּם הוֹרְגֵי נְפָשׁוֹת! וּבְסַעֲרַת הֶהָמוֹן, בַּמְּהוּמָה, בַּשָּׁאוֹן נֵעוֹר אַבּוּ-קַזֶּם, אָץ רָץ בְּשִׁגָּעוֹן: מַה שָּׁתוּ עַל בֵּיתוֹ? אִי, עַמָּא פְזִיזָא! שׁוֹדְדִים בַּצָּהֳרָיִם – הוֹ חָמָס! הוֹ בִּזָּה! מַה יִשְׂאוּ? מֶה חָטְפוּ וְזָרְקוּ סַנְדָּלָיו? וְהֵם הֵם הַמַּטְמוֹן, הֵם אוֹצַר שְׁקָלָיו! וְהֵם כְּלֵי הַיְקָר, וְהֵם קָרְבַּן הָעוֹלָה! וְהֵם כֶּתֶר רֹאשׁוֹ וְהַמִּנְחָה הַגְּדוֹלָה! "הוֹ סוּרוּ, נְבָלִים! שֶׁלִי הַסַּנְדָּלִים! סַנְדָּלַי עוֹלָלַי אֶשָּׂאֵם עַל צַד! כִּי בֵינִי וּבֵינָם בְּרִית עוֹלָם לָעַד!" וּזְקֵנִים הוּא הוֹדֵף וּנְעָרִים הוּא רוֹדֵף וּמַכֶּה בְמַקְלוֹ, – מַה יִּקְחוּ, יִשָּׂאוּ? – וְהַכֹּל הוּא רַק לוֹ! – – וְשׁוֹטְרִים נֶחְפָּזוּ: “מֶה הָיָה? מַה כָאן?” וְהוּא מוֹרֵט וְסוֹרֵט: "מַה תְּבַקְשׁוּ בַגָּן? – זֶה גַן הָאוֹצָרוֹת לְפַחוֹת וְשָׂרוֹת, וּלְכָל הַיְקָרוֹת זֶה בֵית הַקְּבָרוֹת! – וַאֲנִי כָאן וִיזִיר גַּם הַקַּדִי הַדָן!!" – – וְהוּבָא הַמְשֻׁגָּע לְדַר-אֶל-מָרִסְתָן – – וּבְבֵית הַמְשֻׁגָּעִים, כְּכָל הַמּוּבָאִים הוּא נֶאֱסַר בִּכְבָלִים… *** וּמַה בַּסַּנְדָּלִים? – הֵם אֵשׁ לֹא תְכַלֵּם וְרוּחַ לֹא תִשָּׂאֵם, תְהוֹם לֹא תְבַלֵּם וּשְׁאוֹל לֹא תִבְלָעֵם, כִּי חָזְקוּ הַמְצוּקִים מִכָּל אַרְמָ"ע – מַזִּיקִים בְּנֵי שָׂטָן, – וּמַה לַּעֲשׂוֹת בָּרָע וְסַכָּנָה לַיּוֹצֵא, סַכָּנָה לַבָּא?! אֵיךְ תֶּחֱשֶׁה? הוֹשִׁיעָה, הוֹ, רַאשׂ בֶּלַדִּיָּה! קְרָא לַפַּרְנָסִים, לִמְאוֹרוֹת עִיר בַּגְדָּת! – יַצִּילוּ, יוֹצִיאוּ אוֹר-מִשְׁפָּט וּבְרַק-דָּת!… וְנוֹעֲדוּ נוֹעֲצוּ כָּל מְשִׁיבֵי הַטָּעַם, הַדּוֹאֲגִים לָעִיר מִפַּעַם לְפָעַם – וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְחוּ אֶת מַלְאֲכֵי הַזָּעַם וַיִּתְּנוּם בַּמִּשְׁמָר. וּמֵאָז אַנְשֵׁי חָיִל שׁוֹמְרִים מַסָּח עֲלֵיהֶם יוֹמָם וָלָיִל! כִּי עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הִפְקִידוּ וַחֲלִיפוֹת לַמִּשְׁמָר אַנְשֵׁיהֶן יַעֲמִידוּ, – וְהַשְׁמִירָה מִשְׁתַּלֶּמֶת מִקֻּפָּה קַיֶּמֶת; כִּי הָרָשׁוּת הִפְרִישָׁה וּלְעוֹלָם הִקְדִּישָׁה אֶת הוֹן אַבּוּ-קַזֶּם לְיָמִים עֲתִידִים וְהַקֻּפָּה קַיֶּמֶת לְצָרְכֵי הַפְּקִידִים! – – סוֹף דָּבָר עִיר קֱדוּמִים בַּגְדָּת – תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן! – וּבָאוּ תַיָּרִים בָּה רְאוֹת וְהִתְבּוֹנֵן; וּכְלֶכְתָּם בַּחֲבוּרוֹת לְשַׁחֵר עַתִּיקוֹת חֲשׁוּבוֹת וּנְצוּרוֹת (כִּי יָקָר כָּל עַתִּיק לְטַיָּלִים וַחֲכָמִים…) וְרָאוּ אֶת סַנְדְּלֵי אַבּוּ-קַזֶּם הַמְפֻרְסָמִים, הַשְּׁמוּרִים וּנְצוּרִים סְגֻלַּת עוֹלָמִים. – כִּי הַסַּנְדָּלִים בְּיָשְׁנָם נַעֲשׂוּ סְמָלִים לְכַמָּה מֻשְׂכָּלִים, וְנִכְתָּבִים עֲלֵיהֶם חֲקִירוֹת וּמְשָׁלִים וְתוֹרוֹת לַדּוֹרוֹת, לִזְקֵנִים וְעוֹלָלִים… וּבִכְדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁגוּר לַכֹּל בְּעַל-פֶּה מוּסַר-הַהַשְׂכֵּל הַיוֹצֵא מִזֶּה, – חָכָם אֶחָד פַּיְטָן שָׁם כָּתַב עַל הַקִּיר אֶת עִקָּרֵי הַתּוֹרָה וּכְדֶרֶךְ הַשִּׁיר – שִׁיר קָשׁוּר בַּחֲרוּזוֹת וְקָבוּעַ בִּיתֵדוֹת; וְהָיוּ הַדְּבָרִים לְעוֹלָם לָעֵדוֹת בְּנֹעַם הֶגְיוֹנָם, – וְזֶהוּ לְשׁוֹנָם: – ◡ – – ◡ – ◡ – – ◡ בְּנֵי-אִיש, מִבְּלָאִים /שְׁעוּ לִמְדוּ פְלָאִים! וְאַל תִּלְעַג לְנוֹשָׁן / כְּאֹרַח הַפְּתָאִים, וְעַתִּיקוֹת שְׁמוֹר, גַּם /טְלוּאֵי הַטְּלָאִים! הֲכִי קָשִׁים יְשָׁנִים /כְּצֹר מֵחַדְתָאִים, – לְבֶן-טַמְבּוּר שְׁאַל-נָא /וְיַגִּידְךָ הֲגָיִים! וְאַל תִּהְיוּ מְבַקְשִׁים / פְּאֵרָם שֶׁל פְּרָאִים, וְלֹא יִפָּת לְבַבְכֶם /בְּעֶדְנַת הַחֲטָאִים וְעֹנֶג רֹחֲצִים ו- /שְׁאָר כָּל הַנְגָעִים! זְכוֹר! סוֹף תַּעֲנוּגוֹת /לְאָדָם אַךְ פְּגָעִים – אֲבִי-קַזֶּם זְכֹרוּ – /וְהִוָּסְרוּ, גְּדָיִים! וְלִשְׁלֵמוּת הַמַּעֲשֶׂה הִנֵּה תִרְגַּמְנוּ שִׁיר זֶה כְּצוּרָתוֹ, לְהַטְעִים אֶת פְּרָקֵינוּ אֵלוּ בְּמוּסַר תּוֹרָתוֹ, – וְיִטְעֲמוּ גַּם לַמְבַקְּרִים בַּעֲלֵי הַטְּעָמִים גַּם לְחוֹקְרֵי קַדְמוֹנִיּוֹת הַחֲכָמִים וְגַם לְקוֹרֵא מִיִּשְׂרָאֵל סְתָם; וִיהִי הַנֹּעַם בָּם לְכָל הָעָם– תָּם! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/129

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p55/m130.txt

בימי ירושלים

ברל כצנלסון

786429

בימי ירושלים 1 הרוּגי-מַלכוּת שם עתיק זה, אחד השׂרידים המעטים ממלחמת-חירוּתנוּ האחרוֹנה, הוּכנס שוּב, בּיד רְמִיָה ואַכזריה, לתוֹך דברי ימינוּ. מאליו צף ועלה שֵם זה בּעמדך על יד ששת החללים, אשר שכבוּ דוּמם בּתכריכיהם הלבנים, בּשוּרה אחת, תחת הסככה אשר בּחצר בּית-החוֹלים של “הדסה”. והכּל מסביב בּא לחַזק את ההרגשה הזאת: המוֹני יהוּדי ירוּשלים, הצוֹבאים על שערי חצר בּית-החוֹלים ונאלצים להתפּזר על ידי אנשי-הצבא ההוֹדים, מכוֹנת-היריה שבּחוּץ, המשמר ההוֹדי, ועל כּוּלם – ההלוָיה. הממשלה עצמה הוֹאילה בּרוֹב חסדה לטפּל בּהרוּגינוּ. אפילוּ אוֹטוֹמוֹבּילים של הצלב האדוֹם שלחה לנוּ וּמשמר צבאי, וּמכוֹנת-יריה. הכּל. ורק גזירה אחת גזרה עלינוּ, כּי ההלוָיה תהיה בּשעה שתִכלה רגל מן השוּק. בּשעה שלפי חוּקי מצב המצוֹר לא יעיז שוּם קרוֹב ושוּם גוֹאל להיטָפל אל ההלוָיה. והאנשים שלנוּ, האחראים והרציניים, קיבּלוּ עליהם את הגזירה. לא נדוּן אוֹתם. הם הראוּ את כּוֹחם ואת אמיתם בּימים אלה. אבל מה קשה להשלים עם היכָּנעם בּרגע זה. ההלוָיה היתה אילמת. כּאֵלם המַכאוֹב הגדוֹל. זוֹ היתה הלוָיה של הרוּגי-מלכוּת. מוּקפים זרים זזה ההלוָיה. בּאוֹטוֹמוֹבּילים סגוּרים הלכוּ גם המתים וגם החיים. אפלת הרחוֹבוֹת שנָדַמוּ בּלעה אוֹתנוּ. רק משפּחה פּרַבוֹסלָבית-צוֹררת עמדה על המַעקה והסתכּלה. ועל קברוֹתיהם החדשים של הרוּגי-מלכוּת, החצוּבים בּיד זרה, עמדתי אני, בּן למשפּחה הצעירה בּישׂראל, משפּחת דוֹחקי-הקץ של פּועלי ארץ-ישׂראל, המלוּמדה בּקברוֹת-קדוֹשים, החוֹצבת בּמוֹ ידיה את מבחר קבריה, וחשתי כּי בּרית חדשה כּרוּתה בּינינוּ, הישוּב הצעיר שבּצעירים המַשיר את ניצתוֹ בּטרם גָמלה, וּבין הישוּב הישן היוֹדע אוֹתנוּ רק מרחוֹק. בּימים שלאחר זה שוֹטטתי בּין משכּנוֹת יעקב שבּעיר העתיקה וראיתי את בּחוּריהם המשתתפים בּהגנה, ראיתי את היהוּדים הקוֹראים ל“ציוֹניסטים” לבוֹא אליהם לעזרה, ראיתי את הישישים והישישוֹת המברכים את אחיהם הרחוֹקים, שמעתי על הזקנים המצרפים את שמוֹתיהם לרשימת הנאשמים בּעווֹן הגָנה, ואדע כּי – איזוּ פּוּרענוּיוֹת חיצוֹניוֹת וּבגידוֹת פּנימיוֹת לא יביא לנוּ יוֹם מחר – נחתמה הבּרית. פּוֹשעי-ישׂראל עשרוֹת בּחוּרי ישׂראל נתפּסוּ למלכוּת. הם חטאוּ חטא כּבד מנשׂוֹא. הם לא הסכּימוּ לפשוֹט צואר אל המַאכלת. הם עמדוּ מוּכנים להגן על נפשם, על אחיהם, על נשיהם ואַחיוֹתיהם. וּבידיעוֹת הראשוֹנוֹת, אשר הרָשוּת מוֹציאה לפרסוּם, כּתוּב מפוֹרש: “היוֹם משפּט היהוּדים אשר נתפּסוּ ונשק בּידם”, על משפּט האַנסים וּלאוּמיוּתם לא מיהרוּ להוֹדיע. מי המוּכּים, מי הפּצוּעים, מי נאנס – גם על זה לא מיהרוּ לספּר. זוּלתי יהוּדים לא נתפּס, כּנראה, איש עם נשק בּיד, בּזה אפשר דוקא להאמין. הוֹי, עם כֶּבֶד עווֹן. את המלאכה למדוּ, כּנראה, על בּוּריהּ. תיכף לאחר הפּוֹגרוֹם נסגרים השערים בּפני ההגנה היהוּדית. הכַּתָּבוּת האוֹפיציוֹזית מַמציאה לעוֹלים את הידיעוֹת הנכוֹנוֹת ואת הבּיאוּרים המַספּיקים. בּדוּתוֹת פּרוֹבוֹקַציוֹניוֹת כּבר נפוֹצוּ וּ“ממקוֹר נאמן”. הבּיוּליטין הרשמי עצמוֹ מעיד, כּי היהוּדים התנקשוּ בּנפש… המוּפתי. עוֹד בּיוּליטין ויתבּרר וַדאי, כּיצד גרמוּ היהוּדים לפּוֹגרוֹם. אחר-כּך נאסרים בּחוּרי ישׂראל, ואַשמתם הכּבדה לא תאַחר להיגָלוֹת. ידעתי קצת אחדים מן הפּוֹשעים. ז. ז’בּוֹטינסקי הוּא וַדאי אשם. בּשעה שהזעיק תחת הדגל הבּריטי אלפי צעירים עברים, לא פּילל, כּנראה, כּי לא יִרבּוּ הימים וּבשם הדגל הזה יוּשׂם בּכּלא, וּלנוֹשאיו של הדגל הזה יהיה הוּא לצנינים. וּבשעה שנפצע בּמלחמת יריחוֹ, לא ניבּא לוֹ לבּוֹ, כּי עוֹד מעט וּפצעים הרבּה יוֹתר רציניים יגרמוּ לנוּ ידידינוּ המנַצחים. הנה אפרים רוּבּינוֹביץ 2. בּוֹטַנַאי ותלמיד-חכם זה, אשר לא יִיעף ולא יִיגע מלדלג על הגבעוֹת, מלרדוֹף אחרי האֵזוֹב אשר בּקיר והדרדר בּשׂדה, מלטפּס בּאילן וּמלהרבּיץ תוֹרה בּרבּים וּמלעבוֹד בּסתר אָהלוֹ – אף הוּא בּפּוֹשעים. ידעתי גם אוֹתוֹ זקן, המוֹרד בּמלכוּת רַחֲמָנָא ליצלָן, ר' יעקב ליבּ הכּהן לוֹזוֹבסקי, זה שההוֹדים ירוּ בּוֹ וּבשכנוֹ הזקן והאשימוּ אוֹתם אחר כּך, כּי התנפּלוּ על הצבא 3. זה היה יהוּדי תוֹרני וחקרן, לפנים רב בּישׂראל, אשר עזב את כּסא רבּנוּתוֹ וַיתהלך וַישוֹטט בּארץ כּמה שנים בּמקלוֹ ותרמילוֹ, חוֹנן את עפרה ממש, חקר כּל אבן וכל צרוֹר, התפּרנס בּגרוֹגרת וּבכוֹס חַמין, עסק בּכתיבת איזה חיבּור על הגיאוֹלוֹגיה של ארץ-ישׂראל, וציפּה לגאוּלה בּמהרה בימינוּ. אלה הם פּוֹשעי ישׂראל. לא, לא פּנינוּ יֶחוָרוּ. יִרבּוּ כּמוֹתם בּישׂראל. נעילת-שערים בּעתוֹני מצרים עברה הידיעה: “לרגל המאוֹרעוֹת בּירוּשלים החליטוּ השלטוֹנוֹת הצבאיים לבלי תת רשיוֹנוֹת נסיעה ממצרים לארץ-ישׂראל מיוֹם 4 אַפּריל ואילך, לא בּים ולא בּיבּשה”. את הבּאים לארץ-ישׂראל מצד דמשׂק אין מעכּבים, כּנראה. את זאת אין מחַייבים “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים”. משם אין כל סכּנה צפוּיה לשלוֹם הארץ. הסכּנה היא רק מצד בּאֵי-המערב. אכן, שיטה היא. ואחת היא השיטה בכּל. שערי העיר העתיקה בּירוּשלים מוּקפים צבא, וכידוֹניהם שלוּפים, הכּניסה אסוּרה. הצבא שוֹמר… על הפּוֹרעים. ועל דרך קַנטרָה וּבמבוֹא חוֹף יפוֹ יעמוֹד שוֹמר הסדר, וחרבּוֹ שלוּפה – להדוֹף אחוֹר את היהוּדי הבּא. הוּא ישמוֹר על… “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים”. מה מביאה אִתה ידיעת-עתוֹנים זוֹ, אם סיוּם אחרוֹן של שיטה אוֹ התחלה של גזירת-אַדריָנוּס, שְחִיק-עצמוֹת? האין ידיעה זוֹ מבשרת, כּי מכינים בּשעה זוֹ, בּאחת המַעבָּדוֹת המדיניוֹת את החרב המתהפּכת של דֶקלַרציה חדשה, עוֹשקת-תקוָנתוּ? האין ידיעה זוֹ אוֹמרת, כּי לא בּאוּ כּל אלה “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים” אלא למען הכשיר את מזימת-הזדוֹן? יֶדעוּ איפוֹא צוֹררינוּ: לא תפחידוּ אוֹתנוּ. לא בּחסדכם ניתנה לנוּ הארץ ולא בּזדוֹן-רְמִיַתכם תשַכּלוּ אוֹתה מאִתנוּ. לא תוּכלוּ לנוּ. בּראשינוּ ננַפּץ את בּריחי הבּרזל. המוֹקשים החדשים אשר טמנתם לרגלינוּ לא יכשילוּ אוֹתנוּ, הסכּנה החדשה תעיר בּנוּ את הכּוֹחוֹת הספוּנים, תדליק את להט הקנאוּת הקדוֹשה, תִדלה ממעמקי הנפש את ההתמַכּרוּת הגמוּרה, תַתְוֶה את המפעל הגדוֹל. יהיוּ צוֹררינוּ אשר יהיוּ, אם פּראי השוֹד והאוֹנס, אוֹ נציבי ה“תרבּוּת” השוֹלטת, – לא תכניעוּ אוֹתנוּ. המירוֹתם את הצהרת בּלפוּר בּהצהרת דם ותֶבֶל, קנית לכם שֵם עוֹלם בּדברי-הימים: את זכר עמלק, את מזימת אַדרינוּס, חֲרַתֶּם את שמוֹתיכם בּדם ירוּשלים, – בּשבילנוּ אתם אבק פּוֹרח, שוֹט עוֹבר. על פּני גויוֹתינוּ, גויוֹת חללינוּ, בּדם לבּנוּ, בּאוֹר אמוּנתנוּ, וּבתקוָתנוּ האחרוֹנה, נפרוֹץ כּל חוֹמה. נפרוֹץ ונַעלה. ניסן תר"פ. חיפּוּשׂ החיפּוֹשׂ הראשוֹן היה בּ“ועד הצירים”, בּשעת הבּוֹקר הראשוֹנה, כּשלא היה עוֹד שוּם איש בּבּית הזה. אוֹפיצר אחד וּשנים-עשׂר חיילים חיפּשׂוּ בּכל חדרי “ועד הצירים”. שוּלחנוֹת אשר מגֵרוֹתיהם היוּ סגוּרוֹת נפתחוּ בּחזקת-היד. חיפּוּשׂ כּזה נערך גם בּדירתוֹ הפּרטית של הד"ר חיים וייצמן (אחרי צאתוֹ)ׂ. מה חיפּשׂוּ שם האדוֹנים המחַפּשׂים? ועל דעת מי חיפּשׂוּ שם? האם פּרי חכמתם וּבינתם של נציבי-ירוּשלים, המגוֹאָלים בּדם הוּא זה אוֹ – רמז מגבוֹה, תשוּבה לישוּב על אֶנקתוֹ? האם קהוּת-נפש היא זאת של חיילים שליטים בּארץ כּבוּשה, אשר אינם יוֹדעים את אשר הם עוֹשׂים אוֹ הסתוֹללוּת בּצדִיָה בּכבוֹד העם ותקוָתוֹ? לא את חיים וייצמן הפּרט יוֹדע העם, ואף לא את וייצמן המנהיג של מפלגה בּישׂראל כּי אם את וייצמן אשר הביא לארץ-ישׂראל בּהדרת-חג את בּשׂוֹרת הקמת הבּית הלאוּמי, אשר בּוֹ חזינוּ את הכּרת זכוּתנוּ. לא בּדירה העזוּבה, אשר וייצמן יְצָאָהּ, לא בּמגֵרוֹת הריקוֹת של “ועד הצירים” נערכוּ החיפּוּשׂ והבּדיקה – בּתקוָתנוּ, בּאישוֹן-עיננוּ, נקלע החץ. “הדסה” חוֹבה גדוֹלה לציין את אשר עשׂתה “הדסה” בּימי העבָרוֹת. את כּל אשר עשׂתה “הדסה”, רוֹפאיה, אַחיוֹתיה, תלמידוֹתיה ונֶהָגיה בּימים האלה – יוֹדעים רק הקרוֹבים לדבר. אבל גם לנוּ, הרחוֹקים יוֹתר, היה ברוּר: ה“מגן-דויד האדוֹם” לא הוֹביש, לא הכזיב. המסירוּת הרבּה, הזריזוּת, הנאמנוּת והחריצוּת התגלוּ בּכּל. וּברוּר עוֹד דבר: תקוּפת-התוֹהוּ, כּאשר אנשי “הדסה” היוּ זרים לנוּ וּרחוֹקים וּמתנַכּרים – כּבר חלפה ועברה. “הדסה” היתה למוֹסד של הישוּב, למוֹסד רב-פּעלים ורב-ערך, ואנשיה העמיקוּ שוֹרש בּחיינוּ, בּכל הקוֹרה אוֹתנוּ. פּעוּלוֹתיה של “הדסה” היוּ יכוֹלוֹת להיוֹת לכבוֹד לכל מוֹסד סַניטרי-ממשלתי. ואמנם גם הממשלה הרוֹממה, השוֹמרת על הסדרים בּארץ, ידעה להעריך את פּעוּלת “הדסה”: המוֹשל של ירוּשלים, מר סטוֹרס, כּיבּד אוֹתה, מרוֹב דאגה, אפילוּ בּלינת-לילה, בּטרם בּאוּ שליחיו אל בּית-החוֹלים לעשׂוֹת בּוֹ… חיפּוּשׂ. בּמקוֹם המשפּט – שָם הרֶשַע יקָרֵא לדבר בּשמוֹ הנכוֹן. ויֶאמר מבּלי מוֹרך, גָלוּי קֳבָל-עם: הפּוֹגרוֹם על ישׂראל בּארץ-ישׂראל עוֹדנוּ נמשך! שינוּי צוּרה, חילוּפי-פּרצוּפים. ואוּלם יד-הזדים אחת היא. והיא עוֹדנה נטוּיה על הישוּב, להכחידוֹ, להוֹרידוֹ עד דַכּא. בּמקוֹם פּרעוֹת-הרחוֹב וּדקירוֹת-הסַכּינים של אספסוּף-בּליעל, פּרוּע וּמשוּסה, בּא הפּוֹגרוֹם המדיני, הערוּך כהלכה, לעין השמש על ידי לבוּשי-מכלול, עוֹשי דבר השלטוֹן. הישוּב העברי, פּצוּע בּלבבוֹ, העיז לדרוֹש משפּט. וּבמקוֹם המשפּט בּאה הנקמה, נקמת אַלים המתקלס בּנוּ. אלה אשר מקוֹמם על ספסל הנאשמים, אלה אשר גיאלוּ את שלטוֹנם בּדם, אלה אשר אוֹתם דרשנוּ למשפּט – הם הממַנים עלינוּ דיינים ושוֹפטים. והדיינים מילאוּ את שליחוּתם: נקמה אחת אַפּיִם. בּזַ’בּוֹטינסקי, בּהגנה, בּישוּב העברי כּוּלוּ, המעיז לעמוֹד קוֹממיוּת בּפני מרַצחיו וּמעַניו. עשׂרים איש, מיטב אנשינוּ, אנשי תרבּוּת וּמדע, טהוֹרי-שאיפוֹת וּמסוּרי-נפש, נמסרוּ לגרדוֹם. ראש ההגנה העצמית, אחד העוֹמדים ראשוֹנה בּתנוּעת הגאוּלה העברית, הוּשוָה על ידי בּית-הדין של הצבא הכּוֹבש אל חלאת המין האנוֹשי, אל המעַנים. המשפּט לא הסתפּק בּזה: נחוּץ היה עוֹד לאיים על הישוּב בּלהט-החרב של גזירת-גלוּת, והנה גם הוֹספה זוֹ: לאחר גמר העוֹנש יוּגלה מן הארץ. אכן, צדקוּ הפּוֹרעים. עין בּעין יִראה עתה תוֹשב הארץ, כּי “א-דוֹלָה מַענָא” (הממשלה אִתנוּ). __________ החוֹבה – לא להתעלם מן הסכּנה. מראִיית האמת, מהפּירוּש האמיתי של מזימוֹת-הרֶשע הנרקמוֹת סביבנוּ כּל הימים, מיוֹם הכּיבּוּש. אוּלם – גם כּשחרב חדה מוּנפה על צוארנוּ – לא נַרכּין את ראשינוּ, לא נכבּוֹש את פּנינוּ בּקרקע. כּוֹחנוּ גדוֹל רב יֶתר מאשר חוֹשבת הרָשוּת המקוֹמית, מאשר חוֹשבים רבּים מבּינינוּ. אם כּוֹח אין עמנוּ כּיוֹם פּה לשבּוֹר זרוֹע רשעים, עוֹד חזקים אנוּ למדי להרעיד את הכּסאוֹת המוּקמים על דמי חללינוּ, על אֶנקת-אסירינוּ. אַל דֳמִי ואַל פּחד. ישָמע קוֹלנוּ בּארץ וּבגוֹלה. בּיהדוּת וּבאנוֹשוּת הישרה. זעקת-שברנוּ אשר תפרוֹץ, תזעיק את הכּוֹחוֹת. ולא רק בּשביל החוּץ, בּשביל הפּעוּלה בּחוּץ, כּי אם גם בּשבילנוּ עצמנוּ, בּשביל ילדינוּ. אַל נַטמין את שאגתנוּ בּחוּבּנוּ. ילדינו ראוּ בּיסוּרינוּ וּבתקווֹתינוּ, וּבעבוֹדתנוּ יוֹם יוֹם. הם ראוּ בּימי ההתנדבוּת הגדוֹלים, יֵדעוּ גם את הנעשׂה לנוּ כּיוֹם וּמידי מי נעשׂה לנוּ וירווּ את זעמנוּ. אבוֹת לבנים יספּרוּ, מוֹרים לתלמידיהם, אִמוֹת לתינוֹקוֹתיהן את אשר עוֹללוּ לנוּ בּני-עַוְלה. נקרא יוֹם לאֵבל וּלזעם, וּביוֹם זה תירָאה על הקיר פּיסת היד הכּוֹתבת: מְנֵה מְנֵה תְּקֵל וּפַרְסִין. שֵם רשעים ירקב וּזרוֹע נבָלים תישָבר. אייר תר"פ. “קוּנטרס”ל“ד, ניסן תר”פּ, עמוּד 20; “ילקוּט אחדוּת–העבוֹדה”, א‘ עמוּד 227. חיפּוּשׂ; “הדסה”; בּמקוֹם המשפּט שם הרשע “קוּנטרס” ל“ה, אייר תר”פ, עמוּד 3; “ילקוּט אחדוּת–העבוֹדה”, כּרך א’, עמוּד 230. בּ“קוּנטרס”: חיפּוּשׂ, בּמקוֹם המשפּט שם הרשע – בּלי חתימה; “הדסה”– החתימה: א.; בּ“ילקוּט” צוּינוּ שלוֹש הרשימוֹת בּחתימה: בֻ. כּצנלסוֹן.  ↩ אפרים רוּבּינוֹביץ הוּא ד“ר אפרים הראוּבני. חוֹקר–הטבע, בּוֹטנאי. עמל שנים רבּוֹת להפצת הכּרת הצוֹמח בּישוּב על ידי בּיקוּרי–הדרכה והרצאוֹת. יסד את המוּזיאוֹן לצמחי התנ”ך והתלמוּד בּאוּניברסיטה העברית בּירוּשלים. פּירסם מחקרים מקוֹריים על צמחי ארץ–ישׂראל.  ↩ בּיוֹם השלישי לפּרעוֹת התנפּלוּ ערבים על חצר ר‘ שמוּאל אליעזר הנַגר בּעיר העתיקה. גרי החצר עמדוּ על נפשם ולא נתנוּ את המתנפּלים להתפּרץ פּנימה. אוֹתה שעה עברוּ שם חיילים הוֹדים, ירוּ על תוֹשבי החצר והמיתוּ שנים מהם: את ר’ שמוּאל אליעזר ואת ר' יעקב ליבּ לוֹזוֹבסקי.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/130

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p36/m131.txt

לחוקת התור להתישבות

אליעזר יפה

4206040

לחוקת התור להתישבות לא היה ביכלתי להשתתף בעיבוד החוקה, ואפשר שלו היתה כבר חוקה זו הלכה למעשה, מאושרת על־ידי הועידה החקלאית, וכבר היו נבחרים מתישבים לפיה, אז לא היה מן הראוי לערער את הנעשה לפיה לשעבר, אך מכיון שלפנינו רק הצעה לחוקה, אינני רואה את עצמי, כחבר למרכז החקלאי, פטור מלהביע את דעתי בכל סעיפי ההצעה הנ"ל. בסעיף 1) הנני מציע תיקונים אלה: “זכותו של העובד להתישבות מותנית: א) מהימצאו 7 שנים בארץ בטרם יישבוהו; ב) מהימצאו בעבודה חקלאית בארץ 5 שנים”. מלבד זה מציע אני למחוק מסעיף זה את כל החלק המקנה זכויות להתישבות על־ידי הכשרה חקלאית בחוץ־לארץ. בסעיף 3 הנני מציע, כי “ממשפחה מתישבת נדרש ותק של 7 שנות עבודה חקלאית בארץ, ואולם אחד ממנה יימצא בעבודה חקלאית בארץ לפחות חמש שנים בטרם שיישבום על הקרקע”. “לקבוצה הזכות להתישבות, אם לפחות 50% מחבריה עבדו בחקלאות בארץ כל אחד חמש שנים, ואם הסיכום הכללי של שנות עבודתם בארץ, בהיחלקו על מספר כל חברי הקבוצה, ישאיר 1/2 3 שנות עבודה לכל אחד מחבריה”. בסעיף 4 הנני מציע, כי “כל גוף חברתי (אירגון, קבוצה, קיבוץ) יכול לתבוע את זכותו להתישבות, אם הוא מאורגן וקיים למטרת התישבות שלוש שנים” (במקום שנתים). בהערות לחוקה סימן 3) הנני מציע למחוק את כל הסעיף המדבר על מקרה, בלתי מציאותי בהחלט, “שאין יותר מגוף חברתי אחד מועמד להתישבות”. ואני מציע להוסיף בהערות: סימן 4 ככה: “כל מי שיישבוהו פעם על קרקע לאומי באמצעים לאומיים, ניצל בזה את זכויותיו להתישבות לאומית, ואם הנו עוזב את מקום התישבותו, מאיזו סיבה שהיא, הוא נחשב מאז כעולה חדש בארץ, ועליו להתחיל לרכוש מחדש את זכויותיו להתישבות בהתאם לסעיפים 1) ו-3) מחוקת התור להתישבות”. כן הנני מציע להוסיף סעיף, שיקבע את הזכות להתישבות חדשה על קרקע לאומי, לגבר מגיל שלושים שנה ומעלה ולאשה מגיל עשרים וחמש ולמעלה. בזוג נשוא צריך למצער אחד מהם להיות בגיל המתאים לו, בזמן עלותם על הקרקע. נימוקי בכל הנ"ל הם אלה: איש ואשה מסוגלים לקשור עצם לאדמה קשר של קיימה אשר לא יינתק, רק בהגיעם לגיל בגרות מסוימת. ומתוך הסתכלותי בעובדות כאן ובארצות אחרות אשר גרתי בהן, ומתוך הסתכלותי בתוך נפשי אני, מוצא אני כי גבר בטרם הגיע לגיל שלושים מוכן לפרוש כנפיו ולטוס באויר עם כל מקרה וזעזוע המזדמנים לידו. וכן אשה בטרם הגיעה לגיל עשרים וחמש (על יוצאים מן הכלל אין הכלל נבנה). ואנו, עם תלוש מן הקרקע במשך עשרות דורות, עלינו לבחור שתילי־אדם אשר יאחזו בקרקע בכל עצמותם. נשואי־בוסר בין איש ואשה עוון הם, ונשואי־בוסר בין האדם והדמה הנם פשע כבד עוד יותר, יען כי איש ואשה שניהם בני בחירה ונושאי אחריות המה, תחת אשר בקשר בין האדם והאדמה המצב שונה לגמרי: כל האחריות מוטלת על האדם בלבד ודרוש “כוח” לשׁאתה. מובן מאליו, כי בבנים ובנות אשר גדלו על הקרקע במשקי הוריהם, והנם יורשים את המשק אחרי מות הוריהם, אין להשגיח בגילם, באשר אלה הריהם לא כשתילים שהובאו מן החוץ, אשר כמה תקלות במהלך קליטתם, אלא כחוטרים שיצאו מגזע מושרש, אשר גם אם קצצוהו בידים ישוב וינוב בקרקעו – וגם כאן נחוצה לפעמים אפוטרופסות על יורשים מגיל צעיר ביותר. ואשר לזמן הישיבה בארץ ושנות העבודה בחקלאות בארץ, הרי נעיין קודם־כל בעובדות. והעובדות מראות, כי למראשית פעולתה של ההסתדרות הציונית בהתישבותנו הצעירה ועד עתה, לא היה אף מקרה אחד בארץ שיחסרו מועמדים להתישבות, אשר טרם עברו עליהם 10 שנות ישיבה בארץ וחמש שנות עבודה חקלאית בה. ומצב אחר גם לא יהיה בארץ. ואף אין מצב כזה רצוי כלל וכלל. כי תנועת תחיתנו תהיה רעננה וחיה רק כל זמן שמבני עמנו יימצאו כאן אלפים ורבבות המצפים שנים על שנים ליום היאחזם בקרקע הלאום. וביום אשר קרקע הלאום ישתרע כאן מאין דורש, עד שיהיה צורך לתפוס עולים “ירוקים” ולהושיבם עליה, לאחר שהותם בארץ רק 3 שנים ורק שנתים בעבודה חקלאית, באותו היום אי־אפשר יהיה למצוא כל רוח חיים בתנועת תחיתנו. ובכלל ישנה אפשרות למציאות מצב כנ"ל, באותה המידה שישנה אפשרות למציאות משאת־נפש מסוימת בלי מציאותן של נפשות הנושאות אותה… ואם תאמר, אף על פי כן מה איכפת שנקבע זכויות לנמצאים בארץ רק שלוש שנים ובחקלאות רק שנתיים? הרי יש להשיב: א) כל חוק הנקבע לא בהתאם לעובדות־החיים, הריהו מתנקש בעובדות־החיים, שולל זכויות ומעניק זכויות בניגוד לכוונות מחוקק כן, ומרעיל את חיי החברה. ב) מכיון שלמעשה טרם הגיעו עד היום, ולא יגיעו אף פעם, להתישבות אלה בני השלוש והשתים, יוצא שעל־ידי מתן זכות להם בחוקת ההתישבות, נגרמת רעה רבה להם ורעה רבה לישובנו כאן. רעה להם על־ידי השלית נפשם בתקוות כוזבות, שמתוך כך כלות עיניהם יום־יום בציפּיית־שוא להתישבות, והם נמנעים מהיות צופים על הליכות חייהם ועבודתם בארץ במשך שנים רבות. הסתכלו באירגונים ובקיבוצים המצפים זה שנים להתישבות, ותמצאו אותם חיים חיי תלושים מאוכזבים כל ימיהם… ורעה רבה לישובנו כאן בזה, שאנו מחנכים את עולינו הצעירים לקוצר־רוח ולעבודות עראי, ואנו מונעים מהם את השקט הנפשי הנחוץ להתמחות בעבודה חקלאית. מי מעובדינו במושבות שם לב כי גם יתמחה בעבודתו ויעשנה בנפש חפצה?! ובזה שאנו מתכוונים לישב את ארצנו במתישבי בוסר, אנו מכניסים את הצעירים האלה, בעודם רכים ובלתי מחוסנים ברוחם, לתוך מעגלי התחרויות־שוא על השגת התישבות והתגוששות על זכויות בחדרי המוסדות, עד כדי למנוע מהם את הזדככות נפשם הצעירה בתוך פינות־עבודה חבויות בשדה. אני גם בטוח, שאחד הגורמים להוצאת עולינו מן הכפר, וביחוד מן הכפר בגליל, ולעברם לעיר, ואף להגלות מן הארץ, נמצא בהשליה הנגרמת להם על־ידי חוקת־התור להתישבות־שוא (כי אף על פי שהחוקה רק מוצעת עכשיו, הרי נוהגים על פיה מזמן רב ואף לפנים משורת דיניה). כאן גם אחת הסיבות הנפשיות ליחס הקל לעבודה בכללה, המתגלה אצלנו בשנים האחרונות. ההכשרה בחוץ־לארץ ברובא דרובא איננה הכשרה חקלאית, אלא הכשרה גופנית למעבר מן הגולה ואוירה אל הארץ וקרקעה, אך אין לה (בתשעים ותשעה למאה) כל ערך כהכשרה להתישבות חקלאית בארצנו. ומבשרי אחזה: אף אחרי עברי בית־הספר חקלאי באמריקה ועבדי אחרי זה בחקלאות שם במשך שנים אחדות, מצאתי את עצמי תלמיד “ירוק” בארץ־ישראל (ואיני יכול להניח כי נופל אני מן העולה הבינוני). הדרישה לותק ממשפחה, נובעת מן הדרישה לותק מן הבודדים. על דבר השואת הזכויות בין החברים לאירגון והחברים לקבוצה, כתבתי ב“הפועל־הצעיר” לפני שלוש שנים, ואיני מוצא לנחוץ לחזור כאן על הכל, ורק להזכיר את העודה, כי קשרי החבירוּת בהסתדרותנו הנם אישיים ולא קיבוציים, ואין כל אפשרות לקבוע זכויות לאישים אשר בקיבוץ אחד (קבוצה) שונות מן הזכויות לאישים אשר בקיבוץ אחר (אירגון). ואף גם זאת: שלקיוּם הקבוצה והצלחתה ישנו צורך, שגם בה יהיו כל חבריה למוּדי־חקלאוּת, ולא קיבוץ פועלים פשוטים, אשר שנים מומחים או שלושה מנהלים אותם בעבודה. בנוגע לזמן קיומו של האירגון בטרם ישיג זכות להתישבות, אין צורך להוסיף דברים אחרי דברי על זמן עבודתו של חבר האירגון בחקלאות בארץ. את הצעתי בנוגע לאלה שכבר יישבו אותם פעם באמצעים לאומיים על קרקע לאומי ועזבו את מקום התישבותם, הצעתי לפני שנים אחדות בישיבה של המרכז החקלאי, והישיבה ההיא עברה על הצעתי זו לסדר־היום. הנימוקים לכך נראים לי ברורים כל כך, שאיני מוצא לנחוץ לעמוד עליהם כרגע. ואשוב אל זה אך אם יצאו מתנגדים להצעה זו. תרצ"א (1930) את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/131

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p164/m132.txt

חידות

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

1926717

חידות חִידוֹת / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי א: דּוּ פַּרְצוּפִים חטא גדול הוא להאמין ברע מוחלט, ביסוד רע מוחלט, יסוד קיים בעד עצמו. בהבריאה כשהיא לעצמה אין רע כלל. הדבר נקרא רע ובא לידי פעולה רעה רק בספירה השניה של הבריאה, בספירה התולדתית. וגם באותה ספירה אין רע ממש כי אם בצורה; אין דבר רע בעצם, והוא נעשה רק על ידי אפנים ותנאים ידועים. חמור הוא עוון שפיכת-דמים, והנה ניתנה להחברה מיתת בית-דין! גדולה היא עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. זה הדבר: אין טוב ואין רע יסודי. כל דבר הוא בעל דו-פרצופים: זכה אדם, הרי זה נעשה לו סם-חיים, לא זכה, הרי זה נעשה לו לסם-מות. ב: הַכְרָעָה מה אתה ומה מעשיך, בן-אדם, לעומת רחבי הבריאה, מה אתה לעומת רבבות המעשים והנמצאים בעולם? מה האדם היחיד לעומת הרבים? גאות גדולה היא, לחשוב אותנו לעיקר, לחשוב את המעשים שאנו עושים לעיקר. אבל הנה הנצח רק סכום כמותי הוא, מעין קו ארוך הוא, שכל נקודה ונקודה בו שוה לחברתה. חיי, מעשי, חייך, מעשיך, כל רגע ורגע מחיינו היום, מאתמול וממחר הרי זה חלק מן הנצח. חייב אדם לראות את עצמו בכל שעה ושעה כאילו כל העולם כולו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה. – אתה, רק אתה הנך מכריע את כל העולם באותה שעה, מכריע הנך את כל החיים ואת כל הדורות. גם דומם וצומח, כל אבן ואבן, כל עץ עושה פרי ואינו עושה פרי, כל כברת אדמה, גבעה, עמק וכל חיה, בהמה ועוף, אותו מין, אותו סוג, אותו פרט, נשימתו באותה שעה, הרי הוא עיקר – הרי הוא העולם. החיים עצם החיים, היא ההכרעה; ההכרעה עושה את הדבר היחידי לעיקר, לעיקר הכל. ג: נִיצוֹצוֹת כשאתה בא לבתי-שכיות החמדה, לבתי-אוצרות של כלים יקרים, בם ניצבים מעשי ידי האדם בעץ ובאבן, בשיש ובמתכת יקרה, במשי ובארגמן ועיניך רואות כל יפעת הדברים ויקרם, שאינם נצרכים כלל להחיים בני יומם, אז יבואו הרהורים מוסריים על כך ואתה חושב: אלה למה הם? – אבל עולים הם על דברים מועילים דברים שאינם מועילים. האור השפוך על כל דבר מתגעגע לבוא עם האדם באיזו נגיעה. כל דבר וכל נמצא ימלא את מלאכותו רק במה שמשפיע, במה שבא במגע עם דבר אחר. הנה על יד הבריאה הראשונה בימי היצירה עוד מערכת של זיווּג זיווּגים, של יחוּד דבר בדבר ושל מגע דבר בדבר. הנך מתכסה בשמיכה של צמר, לכאורה נעשה זה רק לחמם גופך; אבל הנה השיות הגזוזות נתנו מנפשן לגוזז, הגוזז נתן מנפשו למטוה, המטוה לאורג והאורג נותן מנפשו לך. גלגולי הנפשות מנפש לנפש הוא העושר העולמי. אין מספר המצוות רק תרי"ג, כי אם הרבה יותר; רבות הן לאלפים ולרבבות, כמספר השימושים בדברים נמצאים, כמספר כל היחסים שבין הדומם לצומח, לחי ולמדַבר… זאת היא גם סיבת חשק הקריאה בספרים. אנו מתגעגעים להרבות יחסינו לדברים שלא נוכל בעצמנו להשיגם. ההרים שבמספרי-מסעות הם כאותם שעיני בעצמם ראו אותם; כל המעשים והמקרים, שאני שומע אותם מפי אחר ואורה אותם בחזון, כאילו מעשי ומקרי אני הם. ובחרתם בחיים, בכל החיים. ד: תְּפִלָּה שֶׁבַּלֵּב לא רק בני-אדם מתפללים , כי אם כל נמצא מתפלל – הכל ישפוך שיחו. בכל דבר יש מעין תפילה שבלב, מעין רחשי תפילה. השמים מתפללים, הארץ מתפללת, כל יצור מתפלל, רחמים וגעגועים פנימיים בכל דבר, בכל חי ובכל נמצא. היצירה גופה מין רחמים היא, מין תפילה של ההויה. האלהים מתפלל, האדם מתפלל, הבריאה מתפללת, כל יצור וכל נמצא מתפלל. לוּ ניתּנה רשות לכל החושים להקשיב, כי אז היתה כל נשמה טובעת בים של שירה ובעצב התפילה. קיום העולם דורש, שהתפילה תהיה בלב, בהסתר, ולא תתגלה רק למעטים השרידים. רחמנא ליבא בעי. הלב הוא סיכּוּם התפילה, התפילה היא אם כל חי והד כל חי. – – את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/132

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p180/m133.txt

[הֲגָנַבְתָּ וְכִחַשְׁתָּ]

שלמה אבן גבירול

239355

[הֲגָנַבְתָּ וְכִחַשְׁתָּ] הֲגָנַבְתָּ וְכִחַשְׁתָּ אֲמָרַי וְסָתַרְתָּ וּפָרַצְתָּ גְדֵרוֹת – וְקִוִּיתָ לְהִתְנַשֵּׂא בְשִׁירַי לְהִמָּצֵא לְךָ עֶזְרָה בְצָרוֹת? הֲיוּכְלוּן לַעֲלוֹת שַׁחַק בְּנֵי-אִישׁ לְהַסְתִּיר מֵעֲלֵי תֵבֵל מְאוֹרוֹת? וְהַדָּבָר מְאֹד נָקֵל בְּעֵינַי: הֲיִיבְשׁוּן מְדְּלִי אֶחָד יְאוֹרוֹת? את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/133

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p370/m134.txt

מוכוחי הקונגרס הרביעי

בנימין זאב הרצל

מיכל ברקוביץ

44003

7216296

de

מוכוחי הקונגרס הרביעי מוכוחי הקונגרס הרביעי / בנימין זאב הרצל ביום א', אחרי הצהרים. הרצל (פותח את הישיבה): גבירותי ואדוני! כדי שלא לאבד את הזמן וכדי שתתנהלנה מועצותינו בדעה צלולה ומיושבת כראוי, הנני לבקש מכם, אחרי שהואלתם לקבל אותנו במחיאות כפים רועשות וממושכות – לחדל מהן להבא. עתה יש לי להגיד לכם דבר, שאינו נוגע אל הנעשה פה באולם אלא מחוצה לו. לפני בית-הקונגרס שלנו מקהילים קהלות ונואמים ברחוב 1נאומים, שגם אי-אילו צירים שומעים אותם ומתיחסים אליהם באֹפנים שונים. הנני לבקש מכם – זרים אתם בעיר הזאת – להתרחק מגלויי-דעת כיוצא באלה כפי האפשר; בקונגרס ובועדים השונים יש לכם די עבודה. ביום ב', אחרי הצהרים (אחרי שבקרו צירים שונים את הדין-והחשבון של הועד הפועל) הרצל: גם בשנה זו אין לנו להתאונן על בקֹרת יתרה על המדה. ואולי יש לתת טעם לדבר, מפני שבנוגע אל התוצאות והפעולות היוצאות ממעשינו עוד אנו זקוקים לבקש, כי תשאו פנינו, בעוד שלעתיד, אם נהיה מאושרים להראותכם את המפעל הנגמר, יש לשער, כי לא תחסר הבקֹרת. ועתה רואה אני חובה לעצמי להשיב ראשונה על דברי הנואם המתנגד מר ד“ר בראַגין. חושב אני, כי נתחלפו לו במקצת המושגים של מעשה ותוצאה. לפי דעתו של הועד-הפועל עלינו לתת דין-וחשבון רק על מדת מעשינו, מה שנסינו לעשות ומה שעשינו, ולא על התוצאות שהשגנו; התוצאות האלה – כרוב התוצאות שבחיי-האדם – אינן תלויות ברצוננו אנו; שאלמלי השיג כל אדם את מבוקשו, אזי לא רב היה מספר המתאוננים. השאלה שעלינו להשיב עליה היא אפוא, לדעתי, אם עבדנו במדה מספיקה. כנראה, אין מר ד”ר בראַגין יודע, מה שנטל על הועד-הפועל לעשות במשך שנה אחת. האינכם מאמינים, כי כלכלת תנועה שכזו, תנועה הנפוצה כל כך, כשהיא לעצמה, מטלת חובות כבירות על ההנהגה שלנו? אל תשכחו, כי עלינו להשאר תמיד בקשר עם מורשינו שבכל העולם, כי עלינו לתת דין-וחשבון לעצמנו, אם באיזה מקום תחלש העבודה, וכי עלינו לדאוג לתקונה ולחזוקה; בקצור, לנהל את כל התנועה, וזה הוא דבר הכולל סך גדול של עבודות, שאי אפשר לתארו בשום אֹפן, אם ישימו לב רק אל הנאומים או לעבודת-ההנהלה של הועד-הפועל. אני מאמין, שמורשינו בכל העולם – ועתה הלא מתענגים אנו להיות למצער בחברתם של מנהיגיהם – לא יחשכו מהעיד עלינו, כי בוחנים אנו את כל ההצעות שמציעים לפנינו ודנים בהן במדה הראויה, ועד כמה שאין אנו יכולים לדון בהן בעצמנו, אנחנו מציעים אותן בכתב לפני הועדים הנאותים; בקצור, כי עוסקים אנו בכל אלה העבודות , בכל אלה הענינים של האדמיניסטרציה בתשומת-לב. זוהי עבודה חשאית, שאין לה פרסום ואין מוחאים עליה כף, שאין מכירים אותה כלל, אלא דואגים לה בכל ימות השנה. והנה שואל העורך-דין מר רוזנבוים, מה עשינו, למשל, כדי לרכוש את הפועלים בעד הציונות. קֹדם כל סבורים אנו, כי לא מחובתו של הועד-הפועל המצומצם היא לטפל בזה. זאת היא חובתן של ההסתדריות, אשר יצרנו בעמל הרבה. ועדי הארצות, המחוזות, האגודות צריכים להשתדל בהפצת הרעיון לפי צרכי המקום והזמן. עליהם לדעת, באיזה מקום יש הזדמנות לבֹא בדברים עם הפועלים, לרכוש אותם, לבאר ולהגיד להם: כך וכך הוא מצב הענין, דבר זה נעשה, ואין בו מחשבת-איבה להפועלים, אף אם אין אנו משתמשים במליצות, שאתם רגילים לשמוע. מה שנוגע לתעמולה בחוגי הנאורים, שמר רוזנבוים מצא בה מגרעות, ביחוד מפני שהזכרנו, כי משתדלים אנו לבלתי פגוע בהרגשותיהם של החרדים, התשובה פשוטה מאוד. לנאורים הלא יספיקו דברינו שבדפוס. האדם הנאור, היודע לקרא, היכול לשאוב מכל אלה המקורות שאנו חופרים, הוא ימצא בודאי, לכשירצה, הזדמנות ללמוד ולדעת. כל כך אין אנו יכולים להרחיק ללכת, עד שנקהיל מסביב לנו את האנשים בחצוצרות ובתופים, כדי לבאר להם את הציונות. אבל מה שחובתנו היא לעשות, כדי לנהל את המשא-והמתן בגלוי באמצעות מאמרים וחוברות ובעבודה רצינית, דבר זה, כמדומני, אנחנו עושים באמונה. דבר זה נעשה גם על ידי הקונגרס ועל ידי האספות הרבות, שאנו עורכים במשך השנה. והנה שואל הד"ר שלַפּוֹשניקוב, מה עשה הועד-הפועל בעצמו. אמנם, באֹפן כזה אי אפשר לבטא את הנגוד. הועד-הפועל הוא בבחינה ידועה, ובמובן ה שעליו אנו דנים פה, רק תוצאת עבודתכם אתם המשותפת, אין לו יותר ממה שאתם נותנים לו, אין הוא יכול לתת לכם יותר מאשר נתתם לו. במדה שאתם עושים את הועד-הפועל יותר עשיר באמצעים, יותר חזק ויותר מוכשר לעבודה, כן ירבה הוא לעבוד, כן ירבה להוציא, והנני מבטיחכם: במדה שתרבו לשלוח אמצעים, בה במדה תרבינה הוצאותינו. כל חפצנו האדיר הוא: שלא לקמץ מזה שאתם שולחים לנו; את כל זה אנו רוצים לפזר. משל, למה הדבר דומה, לאדם הקוצר את קצירו וטומן את כל פריו שוב באדמה. זה הוא הרעיון, שעל פיו אנו מכלכלים מעשינו. ואם שואלים אתם, מה נעשה בסכום של 86,000 פרנק, אשר הבאנו בחשבוננו, מה נעשה בעודף הזה, עלי להגיד לכם: אלה הם הזרעונים שעוד לא הגיעו לידינו ושאֹדותם עוד לא נדע ברגע הזה, אם לא יוציאו אותם הועדים המקומיים לצרכי עצמם, וכמה מהם יתנו לנו, כדי לזרוע אותם במקומות, שלא היה בהם כל צמח. בכל אֹפן כל מה שמכניסים מתוך התנועה מוציאים להפצת התנועה ולחזוקה. מר ד“ר אוינוביצקי מצא כמה מגרעות בתעמולה שבאפריקה ואזיה, ומר גויטין – בזו שבאונגריה. מה שנוגע לתעמולה באפריקה, יכול אני להגיד, כי אחרי הנסיונות הרבים, הנודעים לכם מן הקונגרסים שקדמו, יש לנו רק עתה תקוה לתפיסת רגל באפריקה הצפונית. עד עתה לא היה לנו להודיע על דבר איזו תנועה חוץ מזו שבמצרים. היום שמעתם את הודעות הד”ר מארמורק מאלגיריה, ויש תקוה, כי חבר הועד הפועל ד"ר גוטהיל ינסה במסעו בזמן קרוב למארוקו להניח שם אבן פנה לתעמולה, באֹפן שבשנה הבאה נהיה חזקים יותר. חשבתי, שיש לזה ערך רב מאד, מפני שיש שם אוכלוסין מסוגלים מאד להתישבות בארץ-ישראל. בנוגע לתעמולה באזיה, אינני יכול בשום אופן להודיע איזה דבר, מפני שמשם היו לנו ידיעות מעטות מאד. בהודו עומדת להוסד אגודה קטנה, וחוץ מזה אין לי ידיעה כל שהיא על דבר אזיה. בנוגע לאונגריה, נסינו בפועל לעשות שם תעמולה. אני עצמי הייתי פעם בבודאפסט והזמנתי שם כמה אנשים, שעוררתי אותם להתענין בציונות, ואחרי-כן עבר איזה זמן ולא שמעתי מאומה. אמנם יש לנו במדינת אונגריה חברים, כמו הד"ר רונאַי, פרופיסור שילאַגי ועוד אחרים, המתאמצים בכל עֹז לנטוע את הציונות על אדמת אונגריה, אולם עוד לא היו שם תוצאות ראויות לתשומת-לב. עצותיו של מר ד"ר מנצ’יל בתור נואם ראשי, כי נתמוך בידי חברות של מתעמלים, מורים וכיוצא באלה, הן מאותם הדברים שאנו מתענינים בהם מאד. הרבה מן התמיכות והאיניציאטיבות, שאנו נותנים במקצוע זה במשך השנה, לא נודעו לכם כלל. לפעמים דרוש הוא לטובת הענין, שלא לפרסם תמיכת איזו אגודה או איזה איש מוכשר לתעמולה, מפני שערכם גדול יותר, אם לא יוָדע, שנתמכו מאתנו. אבל החברות האלה, ביחוד החברות להתעמלות נתנו מאז לועד-הפועל ענין רב לענות בהן בשים לב, ובאין ספק תהיה לכם הזדמנות במשך הוכוח על שאלת הרמת העם היהודי להציע לפנינו עוד הצעות, שעליהן נשען בחפץ-לב. זה עתה מזכירים אותי, כי בשביל הארצות באפריקה הצפונית מדפיסים ושולחים חוברות בלשונות: ערבית, יהודית-ספרדית, אנגלית וצרפתית במספר רב. ובכן לא העלמנו עין מן החלק הזה של התעמולה. הרב לנדוֹ התאונן על הועד-הפועל על שהכניס את השאלה, שקוראים שאלת-הקולטורה, אל התנועה הציונית וגרם לחשד שיתעורר. יכול אני רק לחזור ולהגיד בפני הקונגרס בהזדמנות זו, מה שאמרנו פה מן הרגע הראשון ברור ומפורש למדי: במה שאנו עושים ונמנעים מלעשות אין למי שהוא כל סבה לחשד. אבל רוצים אנו למחות נגד זה, כי באמתלא, שנתעורר חשד, דורשים בלי-הרף הבטחות העוברות את הגבול, שאינן באות להסיר את החשד, אלא אפשר שילמדו מהן את ההפך מזה. אין אנו מסַכְּנים את מי שהוא בהרגשותיו הדתיות, אולם חפצים היינו לדרוש בכל עֹז להוציא סוף סוף מתנועתנו את החשש הזה, שיש לו אֹפי של אגיטציה. מי שאין די לו בבאורים, שבארנו בנדון זה באֹפן כך מחלט, הוא אינו בוטח בנו או רוצה הוא באיזה ענין אחר. ואותו הענין האחר נדמה לי לסתום יותר ועלול לעורר חשש יותר ממה שאנו עושים ומה שאנו אומרים. אמרנו תמיד והננו חוזרים ואומרים, כי התנועה הציונית היא לנו מרכז לאומי לכל העם. אין אנו מצוים על מי שהוא, אולם חפצים היינו לדרוש גם כן בכל עֹז לחדול מהיום והלאה מן האמתלא, כי יש מקום לחשש, ולהסתפק בזה שאמרנו פעמים כך הרבה: שאלת-הקולטורה אינה באה להעביר את מי שהוא על הרגשותיו הדתיות. גלוי-דעתי זה הוא, כאשר אקוה, ברור למדי; הואילו להסתפק בו. תחת לבזבז את החריפות והמרץ באֹפן הרגיל מאז בתוך הגיטו, השתמשו בהם במקום שיכולים להועיל לתנועתנו. שימו נגד פניכם, מה היא חובתנו בשעה זו. חובת הצירים, חובת הועד הפועל, חובת חברי הסתדרותנו הגדולה, שהנם רחוקים מאתנו עד לשלשת אלפים מיל ומצפים בכליון עינים למועצותינו – חובת כלנו היא להכשיר את העם היהודי לשעות היסטוריות, או נאמר: לשעת-כשר היסטורית ידועה, שתבֹא על ידי התאחדותם של מקרים שונים ושתתן לנו את האפשרות להושיב את עמנו בארץ-ישראל על יסוד המשפט הגלוי ולהכשיר אותו לכך. זאת ולא אחרת היא חובתנו. יש פתגם, שהכל דשים בו: “אם חפץ שלום אתה, הכון לקראת המלחמה”. אם חפצים אנו להשיג את הדבר הממלא את כל חדרי לבנו, הלא מחויבים אנו להכין את עצמנו בדרך התבונה. אל-נא נבלה את כחנו בדברי ריבות ואל נתקוטט איש ברעהו, אלא שימו על לב, שכאשר יבֹא יום, ועמדנו לפניכם בבשורתנו: “הננו נכונים!” ושאלנו אתכם: “הגם אתם נכונים?”, אז אפשר שיהיה הזמן היקר אבוד בידיכם בשיחות בטלות. אם לא הבאנו לכם את התוצאות, אז הבאנו את מפעלנו, ואם שבעים אתם רצון מעבודותיו של הועד-הפועל,,תבטאו זאת על ידי הצבעתכם. בחתמי עתה את דברי הסניגוריה שלי על הועד-הפועל, הנני לדרוש מאת הקונגרס עוד דבר אחד. דרישתי היא, כי עוד בהיותכם פה בקונגרס ובועדים, וביחוד בועד-הכספים, תעמלו בכל עֹז להספיק לועד-הפועל את צרכיו לשנה הבאה, שיהיו, כמדומני, גדולים מצרכי השנה הזו. כי יכולים אנו רק אז לעבוד עבודה שלמה, אם גם אתם תתנו להועד את היכֹלת לעשות מה שאתם דורשים ממנו ובצדק דורשים. בדבר ההצעה שיתאסף הקונגרס אחת לשתי שנים. הרשוני לדבר על אֹדות זה דברים אחדים. הנני חושב, כי די לקונגרס, אם נוטה הוא לצד הצעה זו, שיקבלה בתור ריזולוציה, שאינה חובה לועד-הפועל. כי אפשר שיקרו מקרים, שבהם יחשוב הועד-הפועל לנחוץ לקרֹא לקונגרס עוד בשנה הבאה. על ידי החלטה תהיינה ידינו אסורות ולא נוכל לקרֹא לקונגרס רק בתנאים מיוחדים ביותר. בדבר היחס שבין הועד-הפועל והאגודות המקומיות. נשאלה שאלה, אם חברי האגודות מחויבים לשלם עוד איזו תרומה מלבד השקל. בנדון זה הנני מעירכם רק על זאת, כי אין לנו עסק פה עם תקנותיהן הפנימיות של האגודות. אין לנו עסק אלא עם משלמי השקל, ועלי להעירכם, כי אינכם מתארים לכם, מה קשה היה הדבר, לו היה לנו לבֹא בדברים עם כל אחת מן האגודות. אי אפשר היה לנו לשכלל את ההסתדרות, לו היו לנו בכל ארץ וארץ אגודות אין מספר, שאתָּן היינו מוכרחים להחליף מכתבים. דבר זה היה מכביד את העבודה, כאשר נוכחנו במשך השנים. באיזו דרך שהיא, שאין בדעתי להטילה חובה על הקונגרס ועל הצירים, מחויבים אתם להתאחד. כי אם תבֹא בדברים כל אחת מן האגודות בדרך ישר עם הועד-הפועל, אז יוּצא כל השקל להוצאת תוי-הפוסטה. חוץ מזה לא היינו יכולים להסתפק במזכירות שיש לנו עתה, היתה חסרה לנו הסקירה על הכֹל ולא יכֹלנו בשום אפן לעצור בעד הקלקלות שלא תרבינה עד לאין קץ. חובתי היא להגיד לכם זאת, מבלי להתערב במחלוקות, שהיו אולי בין אנשים יחידים או בין אגודות יחידות, מה שלא מעניני הוא. אולם אני מעיר אתכם, כי לא תוכלו להוציא לפעולה שום דבר, אם לא תערכו באיזה אפן שהוא תקנות מיוחדות לכל ארץ וארץ. בהרצאתו של ד"ר כהן נאמר, כי הקונגרס מטיל חובה על כל הציונים לעבוד בעד הרמת העם היהודי בבחינה דתית, מוסרית ולאומית. צירים אחדים דרשו שתמחק המלה “דתית”, וסוקולוב מציע שיניחו את עבודת הקולטורה לועדים שבכל הארצות. הרצל: יש לי להציע לפני הקונגרס שתי הצעות: להשיב את הריזולוציה של הד"ר כהן ולעבור עליה אל סדר-היום. אינני חפץ, שיגמר הענין הזה, מבלי שנוציא ממנו מסקנות ברורות. אם כִוַנתי היטב לדעתם של מר מוצקין וחבריו המסכימים עמו, אין בדרישתם, למחוק מהצעת ד"ר כהן את המלה “דתית”, שום מחשבה צוררת להדת, ומקפיד אני ביתר שאת על הדבר, שלא יסרסו אולי אחר איזה זמן את הדברים היוצאים מפה. האדונים חושבים, ועומדים הם בזה על נקודת-ההשקפה של הקונגרסים שקדמו, כי אין לנו לדון פה בשאלה הזאת, כי עלינו להוציא מן הוכוחים כל דבר המפריד בינינו ולבקש את כל מה שמאחד אותנו, וכי רק מטעם זה הם מתנגדים להכנסת המלה ההיא, מפני שהם חוששים, פן תגרום להבנה מוטעת בדבר המטרה הלאומית של התנועה הציונית. הנני מחליט אפוא, – ואם שגיתי, הואילו לסתור אותי – כי התנגדות זו אין לה אֹפי של שנאת הדת, כי אין בה אלא מחאה נגד זה, שתגבור השקפה דתית אחת על חברתה, וכי כאז כן עתה אנו עומדים על דעתנו, כי הקונגרס שלנו מקיף את כל המפלגות הדתיות שביהדות. ההצעה לעבור אל סדר היום באה רק להחזיק בנקודת-השקפתנו מאז, בלי לזוז ממנה. אחרי קראו את ההצעות בדבר הרמת המצב הכלכלי: ההצעות האלה, כמדומני, מעידות על עצמן. זה יהיה מפעל ציוני טוב, אשר יועיל לנו הרבה מאד בבחינה פוליטית, אם נעזור לכך, שהעם היהודי יתרכז מסביב לנקודות היסודיות, שהציונות עמלה ליצור בשבילו, והקונגרס שלנו ראוי יהיה להרשם בהיסטוריה של עמנו, אם תצאנה מפה היום הצעות פוריותכאלה, אשר לרגלן תבֹא עבודה והתעוררות לתחיה אל תוך המונינו האומללים במדה מרובה. אחרי שטפלנו בדברים כלליים באריכות כך גדולה, הנני מבקש להציע בחלק המעשי של סדר היום הצעות פוריות ככל האפשר; הן תעשינה, היו בטוחים, פרי בזמן קרוב. אחרי שהציעו, כי תוסר השאלה הזו מעל סדר-היום הוא מוסיף: הנני מעיר, כי לא יתכן, שנעבור פשוט על פרט אחד של סדר-היום, שנקבע ע"י הועד-הפועל השלם ושאנחנו מציעים אותו פה, חושב אני את הדבר לאי אפשר. לדעתי, עליכם לדון בו. אני חושב כי המשא-והמתן הזה יהיה על כל פנים לתועלת, מפני שאם רק יִוָדַע לאגודותינו, כי היסודות הראשיים שפרטתי נחשבים בעיני הקונגרס כיסודות, שמחויבים למצֹא להם מקום בפרוגרמה שלנו, אז תהיה בזה הכנת העם היהודי להתפתחותו העתידה. שמעו, מה שיש לאחדים מאתנו להגיד בענין זה. אם חושבים אתם כי החֹמר הנמצא טרם יספיק, תבֹאו אולי לידי מסקנה, כמו שכבר היה במקרים שקדמו, למנות ועד של אנשי-מעשה, אשר יביא לפני הקונגרס הבא דבר נגמר. באפן זה נוסד הבאנק הקולוניאלי. בראשונה דנו על הנחיצות, הצרכים והאפשרות, אחרי-כן נמנה ועד של אנשי-מעשה, ולקונגרס שלאחריו הובא דבר נגמר. הדרך הזו טובה אולי היא גם לענין שלפנינו. זה הוא דבר, שכל אחת מן האגודות יכולה לעסוק בו במשך השנה. אחרי ההצעה של הועד להתישבות דרשו צירים אחדים שיעסוק הועד-הפועל גם בקולוניזציה. רצוי יהיה מאד, כי כל אחד מכם ישתדל במקומו בענין זה. יודעים אתם, כי יש אגודות המתחרות אתנו במקצוע זה וביחוד הועד האודיסאי. מר ד“ר גאסטר מעיר אותי, כי בודאי גם היק”א תאות להשתתף עמנו. אמנם עלי להניח את האחריות בנידן זה לד"ר גאסטר. נעילת הקונגרס. ובזה, קונגרס נכבד, נגמרו מועצותינו. עברה העת לוכוחים ולנאומים והגיעה העת למעשים, לתעמולה ועבודה, במדה שלא תהיינה תוצאותינו בשנה הבאה קטנות מאשר הן עתה. כשם שיכולים לדרוש מאת הועד-הפועל רק מדה ידועה של עבודה ולא השגת המטרה האחרונה, כך יהיה בנוגע לכל אחד מכם. אבל אנחנו כלנו מחויבים לעשות איש איש על מקומו מה שיש לאל ידנו. אחדים, שראו את הקונגרסים הראשונים שלנו, היו נוטים להחליט, כי במדה ידועה יש דמיון גמור בין אחד לאחד ביחס אל הוכוחים והענינים שדנו עליהם. אבל אל תשכחו, כי דבר זה מונח באפיו של מוסד-מוּרשה כמוסדנו, ואין דורשים מכל הנהגה לאומית שתברא בכל שנה ושנה ארץ חדשה, אבל דורשים, שתתאים בכל עת ובכל שעה עם דרישותיו של העם. זאת, כמדומני, יכולים להגיד עלינו, על באי-כחו של העם היהודי. ובהפרדי מאתכם, בטרם נשוב להתפזר למרחקי התבל, עצתי אמונה, כי בכל מקום תהיה האחדות שוֹרה על עבודתכם באגודות המקומיות ובועדי הארצות, כי תכירו גם במשך השנה בשלטונות, שמניתם בעצמכם, ותעבדו אתם יחד בשלום ואחוה. חושב אני, כי תוכלו להִוָכח, ונוכחים אתם, כי חברי הועדים שבארצותיכם הם אנשים בעלי רצון ומרץ. ובכן נפרדים אנחנו איש מעל אחיו ויוצאים מפה בהתלהבות הישנה, לפעול ולעשות בעד ארצנו העתיקה ובעד רעיוננו הנצחי! מסביב לקונגרס.2 עד הרגע האחרון חשב, כי יוכל להמלט מן הנאום, שעליו לנאום עתה. בכלל הרגיש את עצמו רפה-אונים כל כך, עד שמסופק היה, אם יוכל להשתתף באספה. ומכיון שבא הנה, הוא רוצה להודות לידידו זנגוויל בקצרה על דבריו החביבים, אבל זה לא יעצור בעדו מהתנגד לדבריו ברובם. מר זנגוויל שואל, אם תהיינה לקונגרס תוצאות מעשיות. הנה, דבר זה לא יוכל להגיד לו (עוד לא בבטחה), כי למרות השם שהוציאו עליו בעתונים המתלוצצים, איננו נביא. דבר זה תלוי רק בנו, בקונגרס. רק כעבור שבוע, אחרי שהקונגרס יהיה דבר שכבר היה, נוכל להגיד למר זנגוויל את תוצאותיו המעשיות של הקונגרס. אולם, האין זה כבר פעולה חיובית, כי בקונגרס הזה התאספו צירים הרבה יותר מאשר בקונגרסים שקדמו לו? יכול הוא להבטיח את מר זנגוויל, כי האספה של היום בלונדון איננה היחידה, כי אם בכל קצוי התבל, באפריקה הדרומית, בקנדה, ואפילו בסיביריה, מלאים היום אולמים אין מספר יהודים, שנתאספו כולם לברך את הקונגרס. האין זו ראיה מעידה על כח החיים ועל הנחיצות שברעיון? ואם העם לנו הוא, אז אין להטיל ספק בהגשמת הרעיון. השנה שעברה היתה עשירה בסימני-תחיה לאומית. הוא הולך ומונה את איטליה, אשכנז, מדינת הבאלקאן. כל אלה התחילו במעשי-נערות, כמו שהיו בתנועתנו: ברצועות, בדגלים, בשירים, עד שנתהוה אחרי-כן דבר כביר מאד: הרצון, הרצון המשותף. הוא מקוה, כי הרצון הזה יתגלה במהרה גם אצלנו. תקותו מוסיפה אֹמץ על ידי אספות כאלה, ועל כן הוא שואב מהן בטחון חדש, תקוות חדשות. ד"ר הרצל חתם: “אין אנו אלא נושאי-הדגל, אשר בימים יבֹאו ינשאו בידי אחרים, וכאשר אקוה, יתנוסס על ראש ישראל המאושר”. במשתה הפרידה המשורר האגדי איזופ פגע בדרך באדם אחד, ששאל אותו: “מה רב המרחק לעיר?” איזופ ענה: “לך!” האיש חזר לשאול: “מה רב המרחק העירה?” והוא השיב עוד הפעם: “לך!” השואל כעס מאד ואמר: אני שואל אותך כמה פעמים, מה רב המרחק העירה, ואתה משיבני: “לך!”. אמר איזופ: “עד שלא ידעתי, איך אתה הולך, אם הולך אתה בחפזון או לאט, הן לא אוכל להגיד לך, מה יאריך הזמן עד שתבֹֹא העירה.” – גם אותנו שואלים, עד אנה ימשך הדבר? מתי נגיע אל המטרה? יכולים אנו רק להשיב! “לכו!” במדה שתמהרו ללכת, בה במדה תמהרו לבֹא! רומז על המסיתים, שהשתמשו בקונגרס להקהיל קהלות ולהטיף בפרהסיא (הערת המתרגם).  ↩ באספת ציונים גדולה, שהיתה בלונדון בעת הקונגרס, דבר הרצל את הדברים האלה, שאנו מוסרים ב“גוף נסתר” – על פי נוסחתם ב“העולם” 1901 גליון 33. – (המתרגם)  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/134

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p166/m135.txt

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי ברית הממלכות

זאב יעבץ

12407187

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי ברית הממלכות מלכות יהושפט. חיל רכב ופרשים נציבים ושרי צבא. המלך מכניע את הפלשתים והערבים. משביח את מרבית המקנה. מטהר את ארצו מכל תועבה. הבטות. יהושפט משחר את דעת ההורה. בריתו עם אחאב. אוּפְיֵת אחאב. זדון איזבל. הבעל והאשרה ונביאיהם באפרים. אליהו התשבי ואש קנאתו. רעב באפרים. מטבח בנביאי האמת. דריסות מזבחות ה' אפרים.עובדיה שר הבית. מלוט שרידי הנביאים. אליהו על נחל ברית ובצרפת של צידון. אליהו ואחאב.אליהו בהר הכרמל. אבדן נביאי הבעל וראשית נביאי השקר בשם ה'. אליהו בהר חורב. אלישע נמשח לנביא. בית אחאב ורוב בניו. עושר ורפיון באפרים. מצור ארם על שומרון. רוחב נפש בן הדר. רוח אחאב הנכאה. העזובה בצבאותיו. זרוז הנביאים לאמץ ולמלחמה. מלחמה. מנוסה במחנה ארם ותשועה לישראל. עצת הנביאים להתאזר עוד. מלחמת אפק. מחנה ארם נגף כלו. וַתְּרָנוּת אחאב היתרה. הוכחת הנביא. מות נבות. מעמד מוסר בני אפרים. יהושפט בשמרון. הליכות מיכיהו בן ימלא ונבואתו. מלחמת רמות גלעד. מות אחאב. מלכות אחזיה בנו. יהושפט משחר משפט צדק ביהודה. ממשלת דוד ומסחר שלמה לה למופת. בנין אניות תרשיש. שתופו עם אחזיה. שברון אניות. תוכחת אליעזר ממרשה. ברית מסחר יהושפט ואחזיה מופרת. מות אחזיה ומלכות יהורם. מלחמת יהורם ויהושפט במואב. איבת אדום. איבת צר ומזמתה. עמון מואב ואדום פושטים על יהודה ומפלתם. מות יהושפט. מלכות יהורם בנו. אכזריותו וצרותיו. הערבים והפלשתים מבקיעים ירושלמה. מטבח בבני המלך. מותו מלכות אחזיה בנו. גדודי ארם. מצור ורעב באפרים. ברית מלכי יהודה ואפרים. אלישע מעשיו ודרכיו. מלחמת רמות גלעד. קשר יהוא. מות מלכי יהודה ואפרים בידו. אבדן בית אחאב. יהוא מולך באפרים. מטבח בבית מלך יהודה בידי עתלית. מלכות עתליה. מלכות עתליה ביהודה. פלטת בית דוד. 2843 – 2877 ויהושפט בן שלשים וחמש במלכו, מלא כח עלומים ואיש גבור1 חיל התחזק על כסא אביו ויהי ה' עמו לכונן את לכונן את הממלכה בידו2, ויאהבו כל העם מאד. ויוסף על חיל המצב אשר שמו אבותיו בערי המבצר, ויתן נציבים גם ביהודה ובערי אפרים אשר לכדו אבותיו. וילמד את כל העם מלחמה, ויגדל את כלם ליוצאי צבא. ויהי מספר הגברים אשר בארץ מספר אנשי מלחמתו3, ויהי לו גם סוסים4 ופרשים, ויהיו לו חמשה שרי צבאות מפקדי צבא רב מאד ושמותם עֵדנה לבית יהודה, ועל ידו יהוחנן השר, ועמסיה בן זכרי המתנדב ואלידע שר צבא מטה בנימן ועל ידו יהוזבד השר. ויבן ערי מסכנות ומגדלי עז, ויבצר את הארץ. ויכבד את ידו על הפלשתים ועל הערבים ויהיו לו למס. ויהי לו עֹשר וכבוד5 והביאו לו הפלשתים מנחה משאת כסף רבה, והערבים ישיבו לו מנחה שבעת אלפים ושבע מאות אילים ושבעת אלפים ושבע מאות תישים מדי שנה בשנה. וַיַּרְבַּע בהם את הכבשות ואת העזים אשר בארץ למען הַשְבֵח את מינן, כי אוהב עבודה ומקנה היה6. ואל תורת ה‘, אשר החל אסא אביו לרומם את קרנה ולא כלה מחרות אפו בנביאים, שם יהושפט את כל לבו. ויירא את ה’ מאד, וילך בתורתו וישמור את מצותיה. ויסר את הבמות ואת האשרים מיהודה, ויבער מן הארץ את יתר הקָדש אשר נשאר בימי אביו, כי למן היום אשר התבאֵש אסא עם חממי הרואה הזניח את משמרת דבר התורה בקרב העם, והאשרים והבמות שבו להראות בארץ. ויקם יהושפט ויכל את אשר החל אביו, ויבער את כל השקוצים האלה מן העם, אך הבמות לא סרו עוד מקרב העם ויהיו עוד מזבחים ומקטרים בבמות לה' ככל אשר הקטירו עליהן לפני הבנות בית ה‘. אך מלבד הדבר הזה אשר לא עלתה בידי יהושפט, שם את כל לבו להשיב את לב העם אל התורה ואל המצוה. ותקטן עוד כל זאת בעיני המלך ויעמק להתבונן, כי בלי דעת דברי התורה לא תִכון משמרת המצוה בקרב העם. ויפקד אנשים מן הכהנים ומן הלוים וישם מתי מספר משריו אל משמעתם ויצו אותם ויסבו יחדו (2845 – 916) בערי יהודה ללמד את קהל העם, את ספר תורת ה’. ומי יודע את הפרי אשר עשה הדבר הגדול הזה לרוח ישראל, לולא קם שטן מעבר מזה וילַקש את קצירו עוד כחמש מאות שנה. כי בכל אשר נטה יהושפט מדרך אביו, וישב את לבו באמת ותמים אל הנביאים מורי הצדק לטוב לו ולרוח עמו, כן נטה מדרכי אבותיו אשר רחקו מעל מלכי בית אפרים, ויֵשלם עם בית אחאב לרע לו ולרוח עמו. ולא ארכו הימים ויתחתן בו ויקח את עתליהו בת אחאב7 ליהורם בנו לאשה, ויהי הדבר הזה למוקש לו ולביתו אחריו. ואחאב בן עמרי אשר מלך על אפרים לא היה כבד לב ורע מעללים, ונהפוך הוא, כי היה כל ימיו איש שומע עצה ומקבל מוסר8. ויש אשר ירא גם את דבר הנביאים9, ויחרד פן תהיה יד ה' בו ובביתו10. ובדברי הממלכה ידע לכלכל את דברו ולהשיב את חמת אויבו התקיף ממנו במענה רך11, וגם בדבר הזה ידע חק וגבול לבלי תת את נפשו ואת ארצו למרמס12. ויהי גבור במלחמה13, אפס כי נמהר לבו, ויאהב רגע את שפת האמת וישב וישנאה אם לא היה דברה כאשר עם לבבו14, ויהי הפכפך בדרכיו15, ויתעבר כרגע16, וכרגע התרצה וישב מאף, וישמע לקול רעהו, אשר החזיק את דברו עליו17. ומי יודע אם לא הטיב דרכו מעט מעט ויהי למושל טוב וישר, לולא נִתנה בחיקו אשה אכזריה ומרשעת אשר ברוחה העזה משלה ברוחו ותדיחהו מדחי אל דחי. ויהי בראשית מלכו וילך בחטאות ירבעם בן נבט, ויעבד את העגלים וישתחוה להם18. אולם למן היום אשר נתן לו אתבעל מלך צידון את איזבל בתו לאשה הוסיף על חטאו הרבה מאד; כי אשתו המרשעת הזאת אשת הזנונים והכשפים19, הוליכתהו שולל אל כל אשר היה רוחה ללכת.ויתנקש אחרי הבעל אלהי אשתו הצדונית, ויקם לו בית בעל בשמרון ויבן לו בתוכו מזבח. וַיֶזֶן וידח את ישראל אחרי השקוץ השומם הזה, וילך גם אחרי הגלולים אשר עשה האמורי20. ויוסף אחאב בישראל את עון זמה, אשר בו יעבדו הצידונים את הבעל על חטאת הבלי נכר אשר החטיא ירבעם את עמו בשומו להם את העגל אלהי מצרים לאלהים. ויהי ככל אשר החלו להראות בימי שלמה התרבות המצרית והצרית בגבול ישראל לכל דבר מלאכת עבודה ומלאכת מחשבת, כן נראו בימי אחאב בגבול אפרים שקוצי מצרים וצר. ותרא איזבל, כי לא דבק לב העם אחרי הבעל אלהי הבשת ותערם לעשות שקר בנפשו, כי נביאי ה' אויבי אחאב הם21 החורשים עליו רעה22, ותקם את כהני הבעל, אשר העמיד לפניו למאות, לנביאים23 להטות ברוב לקהם את לב העם אל הבעל. ויהיו לה ארבע מאות נביאי הבעל וארבע מאות וחמשים נביאי האשרה אוכלי שלחנה. ויהי כי נלאו להוכיח את אמתת הבעל בדבר פיהם, ויאמרו להכות את רוח העם בתימהון במעשיהם הזרים. ויהי משפטם כמשפט כהני הצידונים להתגודד בחרבות וברמחים עד שפך דם לקנות את לב העם באמת ובתמים. וגם קצות העם אשר נדחו אחריהם היו “פוסחים על שתי הסעפים אם ה' הוא האלהים ואם הבעל”. למראה השערורה הזאת התנשא כארי איש נביא מלא עז וגבורה בכל דרכיו וקנאת ה' צבאות כאש בוערת בעצמותיו, הלא הוא אליהו התשבי מתושבי גלעד, אשר שם מולדתו ובית אביו לא נודעו עוד. ויֵרָא פתאֹם אל אחאב ויוכח את דרכו על פניו בדברים מעטים עזים ונמרצים וישבע לו, כי לא יהיה טל ומטר על הארץ, כי אם על פי דברו. ויבא דבר אליהו הנביא ויהי הרב על הארץ ויכבד הרעב גם בארץ אפרים, גם בארץ צידון אשר משם נפתחה הרעה24. ותרא איזבל אשת אחאב את יד נביאי ה' כי רבה היא וכי רעה נשקפה מידם לבעל ולכהניו ולנביאיו, כי מלבד אשר לב כל העם לא היה שלם עם הבעל, נוסדו יחד שבעת אלפי איש אשר נדרו נדר לבלתי זנות אחריו25. ותקם ותכרת בחמת אפה את כל בני הנביאים מגבול ממלכת אפרים ותהרגם ותשמידם, ואת המזבחות אשר העלו עליהם השרידים הדבקים בתורת משה עולה וזבחים לה' אלהי ישראל הרסה איזבל26. ולאחאב היה שר הבית ושמו עובדיהו איש ירא אלהים מנעוריו. ויהי כשמוע עובדיהו את הכלה הנחרצה על נביאי ה' מעט איזבל, וישם את נפשו בכפו, ויחבא מאה נביאים חמשים חמשים איש במערה ויכלכלם. ואליהו מלט את נפשו בדבר ה' ויסתתר על שפת נחל כרית המשתפך אל הירדן, ושתה איש האלהים מן הנחל והעורבים אנשי עֹרְבוּ27 העיר הקרובה לבית שאן אשר בגבול המקום, יביאו לו לחם ובשר בבקר ובערב, ולא ארכו הימים וייבש הנחל ולא היו עוד מים לשתות. ויקם וילך צרפתה אשר לצידון אשר גם שם היה הרעב, וימצא שם אשה אלמנה מבנות צידון ויתגורר עמה וישב בעלית ביתה ותכלכלהו, ויברך ה' את ביתה, ותשבע לחם כל ימי הרעב. וחמת איזבל לא שככה, בהרגה את נביאי ה' ותחזק את דברה על אישה וישלח את מלאכיו אל כל מלכי הארצות אשר מסביב לבקש את אליהו ולעשות בו כלה, ויעש כן וישלח ויבקש ולא מצא את מקומו. ויהי בשנה השלשית לימי החרב והנה אליהו נצב פתאם לפני אחאב בשדה, אשר יצא שמה עם עובדיהו לבקש מרעה לפלטת הסוסים והפרדים, אשר לא מתו עוד מאפם חציר. ויעז אחאב את פניו ויקרא: "האתה זה עוכר ישראל? " ויען אליהו בחזקת היד: אתה ובית אביך הם העוכרים את עם ה' בלכתם אחרי הבעלים. ויהי המעט, כי לא ערב אחאב את לבבו לתפסו ולהמיתו ויאות אל דבר אליהו וישמע לקולו וישלח ויקבוץ את כל נביאי הבעל והאשרה אל הר הכרמל, אשר שם היה מזבח גדול לה' אשר הרסה28 איזבל בעברתה, ויאספו שם גם עם רב מישראל. ויגש אליהו אל העם בכבוד ועֹז ויֵמרץ את דברו וישאלם עד מתי הם פונים על ימין ועל שמאל “אם ה' הוא האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו”. ולא מצא איש את לבבו להשיב אותו דבר, ויקח אליהו שני פרים ויאמר אל נביאי הבעל קחו לכם את הפר הטוב בעיניכם והעלוהו עולה לבעל, ואש לא תשימו, ואת הפר הנשאר אעשה אני עולה לה' אלהי ואֵש לא אשים, והיה האלהים אשר יענה באש, הוא האלהים, וייטב הדבר בעיני העם. ויבחרו להם נביאי הבעל את הפר הטוב בעיניהם ויעשוהו, ויקראו בקול גדול וישתוללו ויתהוללו ויתגעשו כמשפט כהני הצידונים מן הבקר עד הערב, ואין עונה. ויקרא אליהו לכל העם לגשת אליו ולקחת שתים עשרה אבנים כמספר שבטי ישראל ולרפא את המזבח אשר הרסה איזבל. וימהרו ויעשו כן. ויצקו מים סביבות המזבח, על העצים ועל העולה כאשר צוה. ויהי לעת העלות את מנחת הערב בבית ה' בירושלים ויגש אליהו ויאמר: “ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יוָדע, כי אתה הוא אלהים בישראל, ענני ה' ענני!” ויהי ככלותו לדבר, ותפל אש אלהים ותאכל את העולה ואת המזבח, ותלחך את המים אשר סביבותיו. ותצלח רוח ה' על כל העם מקצה ויפלו על פניהם ארצה ויקראו קול אחד: “ה' הוא האלהים!” ויפשטו על נביאי הבעל, כאשר צוה אותם אליהו ויתפשום וימיתום על שפת נחל קישון בדמי נביאי ה‘, אשר ידם היתה עם איזבל להרגם. ולאחאב אמר אליהו: עתה אכול ושתה והטיבה את לבך, כי היום יתן ה’ גשם על פני האדמה ויהי כן. וירד ביום ההוא גשם גדול מאד. ויפרץ אליהו הנביא ביום ההוא פרץ גדול בנביאי הבעל. ותהי עוד שארית לבעל כל ימי בית אחאב, רק לנביאי הבעל לא היתה עוד כמעט כל תקומה29. אך בעת ההיא קם שטן אחר לשחק בישראל, כי החלו אנשי אָון ונבלה אשר שפתם אתם להגביר ללשונם ולהתאמר לנביאי ה‘30, המה נביאי השקר אשר היו למפגע לנביאי האמת והצדק ולמוקש לישראל עד סתום החזון.וצדקיהו בן כנענה איש עז מצח ודובר שקרים היה אב וראש לכל הנביאים הנבלים ההם. ויעשו נביאי השקר בלהטיהם אותות ומופתים לעיני העם, ויהי המעט לנביאי ה’ מלחמת הרוח אשר נלחמו בעם תועי לבב להשיב את לבם אל ה/ אלהי אבותם, ותהי להם עוד מלחמה גם בנביאי השקר, אשר שמו מכשולים רבים על כל דרכיהם. ולב איזבל כבד מאד ולא לקחה מוסר גם מן הגדולות אשר עשה אליהו הנביא ותתנקש בנפשו להמיתו. וימלט אליהו הנגבה דרך יום מנגב לבאר שבע. ויקץ בחייו מפני הטלטלה אשר הֻטל עוד הפעם מעמו וממולדתו, וישאל את נפשו למות. וילך משם ארבעים יום וארבעים לילה עד באו הר האלהים הרבה, ויהי שם במערה. ויהי דבר ה' אליו שם לקום וללכת מדברה דמשק ולמשוח בסתר מלך אחר תחת בן הדר המולך בארם, ומלך אחר תחת אחאב המולך בישראל ולהקים את אלישע בן שפט תחתיו לנביא. וילך ויבא עירה אָכל-מחולה, אשר לנפתלי וימצא שם את אלישבע חורש בבקרים, וישלך עליו את אדרתו, ויתן מרוחו עליו, וישק אלישע לאביו ולאמו ויקרא לאוהביו לאכל עמו לחם ויעזב את עירו וילך אחרי אליהו. ואחאב היה מלך עשיר מאד, כי לרגלי הברית, אשר היתה בינו ובין אתבעל מלך צידון חתנו, פרץ סחר הארץ בישראל וירחב את כבוד ביתו מאד ויבן לו היכל שן31. וגם נשים הרבה לו שבעים בנים, רק שלשה מהם נודעו בשמותם עד היום הזה, הלא הם יואש32 יהורם ואחזיהו. וגם ערים רבות בנה בארצו33. אולם רוח העם נבקה וגבורתם נָשְתה למן היום אשר התמכרו מרביתם לעבודת הבעל אשר כלה כח העם ויפרע מוסרו. ולא ארכו הימים, ויעל בן הדד34, ועמו שנים ושלשים מלך הסרים למשמעותו, בחיל גדול מאד וברכב ובפרשים על שמרון, ויצר עליה להלחם בה. ולא קמה רוח גם במלך גם בעם להתיצב לפניו ויגזרו אל העיר וישגבו בה. וירחב בן הדד את נפשו כשאול, וישלח אל אחאב מלאכים העירה להגיד לו, כי אין לו עוד כל חלק בעשרו וגם בנשיו ובבניו, כי שלל מלך ארם המה. ויכנע אחאב מפניו מיראתו אותו ויאמר: “כדבריך אדוני, לך אני וכל אשר לי”. ותקטן זאת בעיני העריץ הארמי וישב וישלח מלאכיו אל אחאב, כי המעט ממנו, כי חושב הוא את כל קנין אחאב לקנינו, כי אם שלוח ישלח את עבדיו וחפשו את בית המלך ואת בתי כל שריו ועבדיו ולקחו בידם את כל הטוב בעיניהם. לשמע דבר הבליעל הזה, התעודד אחאב ויועץ עם זקני ביתו, וישב דבר למלאכי בן הדד בלשון רכה, כי את הדבר אשר שלח באחרונה לא יוכל לעשות. ויהי כאשר ענה בן הדד את אחאב קשה, ויחזק גם לב אחאב, ויסר פחד ארם מעל פניו ויהי נכון למלחמה. אולם אך יצֹא יצָא מפי מלך ארם דבר השלטון: שימו כלי מפץ על העיר, והנה מבֻכה! כי נבהל אחאב לראות, כי בכל אנשי צבאו, אשר נדחו אחרי איזבל אשתו ואחרי גלוליה אין איש אשר ישאהו לבו להשיב מלחמה לאויב בשער. והנה נביא נגש פתאם אל אחאב ויצוהו בדבר ה' להתיצב בראש נערי שרי המדינות העומדים לפניו ולאסור את המלחמה בכל ההמון הגדול הזה, אשר יתנהו ה' בידו ביום הזה. וישמע אחאב לקול הנביא ויפקוד את יתר העם ולא מצא בם בלתי שבעת אלפים איש חיל אשר נגע אלהים בלבם35 להשליך נפשם על עמם ועל ארצם. ועל לב מלך ארם וחילו לא עלה כי בני ישראל, אשר ידעו את קצר ידם בימים ההם, יתגרו מלחמה בחילו הכבד מאד, וישתו וישכרו לבטח במחנה. ובן הדד צוה בגאוה ובוז מתוך שכרונו לתפוש חי את כל היוצא מן העיר ולהביא אליו למען ענותו ולהתעלל בו. והנה פתאם פשטו נערי שרי המדינות וחיל שבעת האלפים על מחנה האויב ויכו איש אישו, ותהי מהומה במחנה ויחל חיל ארם לנוס, ותחזקנה ידי כל העם36 וירדפו אחריהם. ויעל הדר על סוס ויעלם וימלט הוא ומתי מספר מן הפרשים. ואחאב יצא ויך מכה גדולה את יתר הפרשים ואת כל הרכב וגם בחיל הרגלי37 עשה הרג רב. ויהדפו בני ישראל את האויב מפניהם (2859 – 902) ותשקוט הארץ. אך הנביא לא נח ולא שקט ויגש אל אחאב ביום התשועה, וייעצהו לאזור את חילו ולהתחזק, כי לא ישא מלך ארם את מכאובו ואת חרפתו, ולתשובת השנה ישוב לעלות עליו. ושרי צבאות ארם בן הדר אשר קצף עליהם אדוניהם המלך על רפיון ידיהם הערימו לעשות שקר בנפשו, כי לא בשלהם היה הנגף במחנה, כי אם באשר אלהי ישראל אלהי הרים הם, על כן חזקו עליהם בני אפרים בהלחמם בם על הרי שמרון. וייעצוהו למנות את חסרון חיל הרכב והסוסים אשר נפלו במלחמה ולהלחם בישראל לשנה הבאה במישור. וייעצוהו עוד להוריד את שנים ושלשים מלכי הארצות הסרות למשמעתו איש מכסאו, ולהקים פחות תחתיהם, למען יהיה כל השלטון ביד המלך האחד לבדו. וישמע לקולם ויעש ככל אשר יעצוהו ולא עלה לתשובת השנה שמרונה ארץ ההרים. ויבא ויחן על אפק אשר לאָשר (2860 – 901)38 אל המקום אשר נקהלו פלשתים להלחם בישראל באחרית ימי שאול. ואפק ארץ מישור היא, וארץ מישור הלא טובה גם למלחמת רכב ופרשים אשר בה עשו בני אדם חיל, גם טובה היתה בעיני בן הדר, כי האמין לדברי עבדיו, כי לא אלהי עמקים ומישור אלהי ישראל. ובני ישראל התאזרו גם הם ויחנו כשני חשפי עזים נכח המון צבא ארם הרב מאד כחול הים. ויגש גם הפעם איש האלהים אשר נוספה לו בעת ההיא על קנאת עם קנאת דת ישראל אשר חרפו הארמים בדברם על ה' כדבר איש על אלהי גויי הארץ, כח אלהי הרים הוא ולא אלהי עמקים. ויחזק את ידי המלך אחאב ואת ידי עמו בשם ה' להתחזק ולהלחם, כי יתן ה' את חיל ארם בידם. ויהי מקץ שבעת ימים לחנות המחנות אלה נכח אלה, ותקרבנה למלחמה ויפלו בני ישראל בחיל הרגלי אשר לארם וישחיתו בהם ארצה מאת אלף איש ביום אחד. ויחישו להם שרידי חיל ארם מפלט בשערי אפק ותפל חומת העיר עליהם וימותו בהם עשרים ושבעה אלף איש. ובן הדר נס ויחבא באחד בתי העיר חדר בחדר, ותחזק יד ישראל על אדם ביום ההוא בהכותם את חיל האויב כמעט עד כלה. ומי יודע אם יספה ארם לשאת עוד ראשה, לולא נפתה אחאב בחלקת לשון מלאכי בן הדד, אשר באו חגורי שקים וחבלים בראשיהם להתחנן על נפשו ועל ממלכתו. ויהי המעט, כי החיה אחאב את בן הדד, ויעלהו אליו אל המרכבה. ויתרפס אליו בן הדד ויאמר כי ישיב לו את הערים אשר לקח אביו מיד עמרי אביהו, וכי יתן לאחאב לשום חֻצות בדמשק, כאשר שם אביו בשמרון. ויפת לב אחאב, ויבא בברית עם אויב עמו, וישלחהו בשלום וישב ויקם בעצם ידו את השטן הזה לישראל אחרי נפלו. ובעיני הנביאים היה הדבר רע עד מאד.ויחפש איש מבני הנביאים בַאֲפַר על עניו, ויצא אל המלך בעברו לדרכו וישאל אותו כמגיש משפטו אליו לאמר: איש הפקיד בידו בימי המלחמה את שבוי חרבו לשמרו ויעד בו, כי נפשו תהיה תחתיו אם ימלט מידו, ויהי הוא עושה כה וכה והשבוי נעלם ואיננו. ויחרוץ המלך משפטו, כי דרכו בראשו תהיה נפש תחת נפש. ויסר בן הנביאים פתאם את האפר מעל עיניו למען יכירהו המלך וינבא בשם ה', כי יען אשר שלח את צורר עמו מידו, לכן נפשו תחת נפש אויבו תהיה ועמו תחת עמו. ויפן אחאב נרעש ונפעם הביתה. והגדולות אשר עשו הנביאים, אשר היו בדבר פיהם לרוח גבורה לבית אפרים, ויעוררו באהבתם העזה כמות לעמם ולארצם, לעשות תשועות גדולות לישראל שתי פעמים בארם אויבתו בנפש, לא הפילו דבר ממעללי בית אחאב ומדרכו הקשה אשר התהלך עם אלהים ואנשים. ודבריהם כאש אשר אזרו זקות בו ובעמו לקום במתי מספר על עם עצום ורב לא עמדו לפחת במלך ישראל רוח דעת ויראת ה'39 כאשר עם לבבם. ויוסף אחאב ללכת בעצת אשתו הצידונית המרשעת. ויהי היום ויאמר אחאב אל איש ושמו נבות לתת לו את כרמו, אשר על יד בית המלך בעיר הגדולה יזרעאל בכל מחיר אשר ישית עליו נבות. ולא אבה האיש למכור את כרמו כי נחלת אבותיו הוא, ויפלו פני אחאב, ותבז לו איזבל ותתנכל, ותקם שני עדי שקר ויעידו לפני השופטים אשר ביזרעאל, כי ברך נבות אלהים ומלך ויסקלוהו וימת. וגם את בני40 נבות, בערה איזבל לבלתי הותר איש דורש משפטו. ויהי כשמוע אחאב כי מת נבות ויקם וירד אל כרמו לרשתו. הוא בא אל תוך הכרם והנה אליהו הנביא אשר נעלם מקומו זה שָנים נצב לקראתו וקורא בקול רעם: הרצחת וגם ירשת! ואחאב נבעת מאד ויקרא: “המצאתני אויבי?” ויאמר אליהו מצאתי! יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה'. וינבא לו ולאיזבל את האחרית אשר חזו אחיה השילני ויהוא בן חנני על בית ירבעם ועל בית בעשא. אך הנבלה הזאת אשר נעשתה בידי איזבל אשר התעוללה על נקי ותרצחהו ותירשהו. תוכיח גם על בית אפרים ועל מלכו, אשר הרע לעשות מכל אשר לפניו ולאחריו. כי לא נבקה עוד מהם כל רוח צדק ומוסר. הן אחאב בחמדו את כרם נבות לו את מחירו בכסף מלא, או לתת לו תחתיו כרם טוב ממנו. ובכן לא נָגיד רב מעשקות היה אחאב. והדבר אשר קרא נבות כמשתומם “חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך”, יענה עד כמה גבה משפט גבר בעיני העם, עד כי מושל אדיר לא יכול לעות אותו. על כן נפלא בעיני אחאב לעשות לנבות מאומה, בלתי אם להתעצב אל לבו ולשאת בשרו בשניו. ועל רוח היושר הזה, אשר נחה כטל מאת ה' על ישראל ועל מושליו, שחקה לעגה איזבל הצידונית בת אלהי הנכר ותתלוצץ ותאמר: “האתה תעשה מלוכה על ישראל? אני אתן לך כרם נבות היזרעאלי”. לאמר, היצלח איש רפה ידים ורך לבב כמוך למלוכה, כי גם בעיניה גם בעיני כל בני הנכר נחשב מוסר לרפיון וצדקה למרך לב. אך בכל זאת יָראה גם היא את חמת העם, ולא גזלה את הכרם לעיני השמש, כי אם התנכלה ותחשב מחשבת בליעל, ותשת ידה במסתרים עם שופטי יזרעאל אשר התמכרו לעשות את הטוב בעיניה, ואת הרע בעיני אלהים ואדם. ואת אזן אחאב לא גלתה את מזמת החמס והדמים אשר חמסה על נבות האֻמלל41. וקרוב הדבר, כי גם אחרי מות נבות עשתה שקר בנפש בעלה המלך, כי אמנם משפט מות היה לנבות, וכל קנינו כפר החטאת הוא, אשר חטא למלך בקללו אותו, כי אמנם יצא שם לאחאב כי מלך חסד42 הוא. ולבו לא היה קשה מאד, כי יש אשר רך לבו ויכנע רגע מפני ה' בהמרץ איש נביא את דברו באזניו43. ומי יודע אם לא עשה אחאב את הישר, לולא היתה לו איזבל לאשה, כי רק הסתה אותו לעשות את הרע לעבוד את הבעל44 ורק מידה מצאה הרעה את נביאי ה'45. ויהי בשנה השלישית אחרי הכות אחאב את ארם באפק וילך יהושפט ושריו ועבדיו שמרונה לבקר בבית אחאב חותן יהורם בנו, ויעש אחאב משתה גדול ליהושפט ולכל העם אשר ברגליו. ויהי כטוב לב המלכים ביין46, וידבר אחאב על לב יהושפט לשית ידו עמו לצאת למלחמה על ארם לקחת מידה את רמות גלעד אשר לגדי עיר מקלט הרוצח47 בעבר הירדן, אשר קרעה ארם מיד ישראל. כי ככל אשר רבתה העזובה בחיל אחאב, רב המשטר בצבא יהושפט, אשר היה עורך מלחמה בכל עת. וינהו יהושפט בר הלבב “כמוני כמוך כעמי כעמך, כסוסי כסוסיך”, אך נשאלה נא בה‘, הנצא למלחמה הזאת אם נחדל. ויגנב אחאב את לב יהושפט ויקבֹץ ארבע מאות איש נביאי שקר, אשר התאמרו, כי נביאי ה’ המה. ויבאו ויתיצבו כלם לפני מלכי יהודה וישראל, היושבים בהדר כבודם איש על כסאו מלֻבשים בגדי מלכות במושב חצי גֹרן עגֻלה48 פתח שער שמרון, ויתנבאו לפניהם כטוב בעיני אחאב אדוניהם. וצדקיהו בן כנענה ראש הנביאים האלה, איש אשר מצח נחושה לו, עשה לו קרני ברזל ויָזר לדבר שקר בשם ה' לאמר: “כה אמר ה' באלה תנגח את ארם עד כלותם”. אך יהושפט לא נפתה לדברי אחאב, כי נביאי ה' המה, כי ידע להבחין בין נביאי האמת אשר ביהודה ארצו ובין חֶבר הנקלים והנבלים האלה, אשר ישאו את שם ה' לשוא, למען החלק ומצא חן בעיני אדוניהם. וישאל אם אין עוד נביא ה' כאשר עם לבבו. ויגד לו אחאב, כי יש עוד נביא ושמו מיכיהו בן ימלה אך הוא רע בעיניו על התנבאו עליו רק רע. ויוכיחהו מלך יהודה בחן ובשפה רכה, על שנאו איש אלהים דובר אמת. וישלחהו ויקראוהו ויביאוהו ויעמד לפני המלכים, ויעבר הנביא הנעלה הזה בחזון את הרעה אשר תמצא את מלך ישראל לבדו מן המלחמה הזאת, כי מות ימות בה. וירע הדבר בעיני אחאב, כי מנע אותו מיכיהו מצאת למלחמה הזאת, ויט לבו אחרי דברי נביאי השקר. ויפתח מיכיהו במשל פיו ויעבר בחזון נמלץ ונערץ עד מאד את תגברת רוח השקר השמה כיום מוקשי מות לרגלי המלך ברמות גלעד. ויעז צדקיהו הנבל את פניו ויך את הנביא הנשגב והמרומם הזה על הלחי ויכלימהו. ואחאב צוה לשום אותו בבית הכלא עד שובו מן המלחמה, אך לב הנביא לא נפל ויאמר ף “אם שוב תשוב בשלום לא דבר בי ה'”. ולא שמע אחאב לקול הנביא הנעלב, אשר אמר להציל את נפשו ממות, וילך בעצת בן כנענה ויתר נביאי השקר ויצא למלחמה אל רמות הגלעד, ויתן את שלטון הארץ ביד יואש בנו49. אך בכל זאת הגה לבו אימה לזכר דברי הנביא. ויפשט את בגדי מלכותו וילבש כאחד אנשי הצבא למען התחפש. ולמלך ארם לא היתה לרצון המלחמה הזאת, אחרי אשר כשל כחו מאד במלחמותיו הראשונות באחאב. ויהי דברו אל שרי הרכב אשר אסרו את המלחמה לבלתי הלחם עם איש בלתי עם המלך לבדו ולשוב אחרי כן מאחרי בני ישראל, כי ידע הפעם את כחו, כי דל הוא. ויעשו שרי הרכב כן, וישובו גם מאחרי יהושפט בראותם, כי לא מלך ישראל הוא, וישימו את כל לבם רק אל אחאב לבדן, אך לא הכירוהו, כי התחפש. וימשך איש בקשת לתֻמו וימצא חצו את אחאב מלך ישראל וימחצהו מחץ מות. וימהר הרַכָּב להוציא את המלך במרכבתו מתוך המחנה וימת אחאב בערב. וגם יהושפט וגם שרי הרכב אשר לארם לא הוסיפו עוד להלחם, כי ליהושפט נתעב דבר המלחמה הזאת, אשר לא היתה על פי ה', וגם שרי צבאות ארם לא אבו להלחם עוד, כי ידעו כי כחם דל עוד ולמה להם להתגרות ברעה. ויהי כבא השמש ויעבירו קול במחנה ישראל ובמחנה ארם “איש אל עירו ואיש אל ארצו”, ויעלו המחנות איש מעל אחותה וילכו לדרכם. ויבא דבר מיכיהו אשר דבר עליו. גם דבר הנביא אשר הוכיח את דרכו על פניו על שלחו את בן הדד מידו בא על אחאב, כי הפר בן הדד את בריתו אשר כרת עמו אחאב בחמלתו עליו וישב לו רעה תחת טובה ויצו לכונן רק אל מלך ישראל. אשר עשה לו חסד ויחיהו, וישב לו את ממלכתו. ויקברו את אחאב בשמרן וימלך אחיזיהו (2863 – 898) בנו תחתיו. ויהי בשוב יהושפט מן המלחמה ויצא לקראתו הנביא הישיש יהוא בן חנני ויוכיחהו על שיתו ידו עם אחאב אשר העמיק לשחת בישראל50. ויהי המעט מיהושפט כי לא השיב חרפה ליהוא הנביא, כאשר השיב אסא אבי יהושפט לחנני אבי יהוא51, ויוסף עוד לעשות את הטוב ואת הישר בעיני ה‘. ויעבור את כל הארץ מבאר שבע קצה נגב יהודה עד הר אפרים צפון גבול ממלכתו, וידבר על לב העם להתחזק ביראת ה’. וישם שופטים בירושלם, ובכל הערים הבצורות, וידבר על לב השופטים דברים נכוחים ונמרצים. ויזכירם את הדבר הגדול אשר דבר משה איש האלהים, כי המשפט לאלהים הוא. ויאמר “יהי פחד ה' עליכם שמרו ועשו כי אין עם ה' אלהינו עולה ומשא פנים ומקח שחד”52. ויחזק גם יהושפט בכל עז בסדרי הממלכה אשר סדר דוד אביו, ויבדל גם הוא בין המלאכה החיצונה לאמר פקודת השופטים והשוטרים53. ותהי פקודת המשפט ביד הלוים והכהנים תופסי התורה בימים ההם, וביד ראשי האבות לבית ישראל היושבים עמם על המשפט. והשוטרים היו רק הלוים54, באשר רק ידם מצאה להעלות כל דבר משפט על הכתב, כי כמעט הם לבדם היו בעלי עט סופר מהיר בימי הקדם, אף כי עצם מלאכת הכתב נפוצה בין כל העם, ולא נחה על גורל המשפט שבט המלך כדבר אשר דבר יהושפט “כי לא לאדם תשפטו כי לה'”. ותִקָרא באמת ובמשפט לפקודת השופטים “המלאכה החיצונה”, כי לא היה לה דבר עם בית המלך. אך כל דבר הכהֻנה והמקדש היה ביד אמריהו אשר כִהן בימים ההם, כי הכהן הגדול היה הראש לכל מלאכת עבודת ה'. וזבדיהו בן ישמעאל הנגיד לבית יהודה היה ראש לכל דבר מלאכת המלך לכל דבר פקודת הצבא ולמשמרת הארץ למלחמה ולשלום ולכל דבר אשר לממלכת יהודה עם הממלכות אשר מסביב. ויהי המעט מיהושפט, כי כלכל את כחל דברי ממלכתו מבית על פי המתכנת אשר תכן לה דוד, וישם לו גם את שלמה למופת בדבר סחר הארץ עם הארצות הרחקות. ויבן עשר אניות כמשפט אניות תרשיש ללכת אופירה דרך ים סוף לזהב. ואדום הסרה למשמעת מלכי בית דוד היושבת בין יהודה ובין ים סוף לא עמדה לשטן לו. ותחת אחאב מלך אחזיה בנו על ישראל ויעש גם הוא את הרע ככל אשר עשו אביו ואמו ויֵזֵל מאד ללכת אחרי ההבל ולעבוד את הבעל בכל לבו ולהשתחות לשקוץ השומם הזה. ותקל בעיניו עבודת הבעל אלהי צידון וידרוש גם בבעל זבוב אלהי עקרון אשר לפלשתים, אך בכל זאת לא הפר יהושפט ירא האלהים את בריתו עמו. ויהי לבו שלם עמו ככל אשר היה תמים עם אחאב אביו. ויהי בבנותו את האניות וישתפהו עמו גם בדבר הבנין גם בדבר המסחר. וימלא את ידו לשלוח את עבדי אחזיה עם עבדיו ולאכול את פרי סחר אופיר חלק כחלק, ולא התבונן יהושפט, כי בדבר הזה הוא נותן למלכי בית אפרים מדרך כף רגל ומעבר בארצו ומבוא לעלילותיהם הנשחתות בקרב בני עמו. אך ברית הימים הזאת לא האריכה ימים, כי אך הורד הורידו את האניות בעציון גבר והנה רוח קדים באה ותשברם ותהרסם, ויהי איש נביא במרשה אשר ליהודה ושמו אליעזר בן דוֹדָוָהו ויגל ביום ההוא את אזן המלך את הרעה אשר מצאה באותו בעציון גבר הרחוקה, ויאמר לו “בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך”55. ובעיני בני קרח משוררי הקדש אשר ידם נכונה עם הנביאים לא טובה גם ברית מלך יהודה עם מלך בית אפרים גם ברית המרכלת עם הגוים הרחוקים, כי רק ארץ יהודה וירושלם לבדן נחשבו להם למשגב אלהים56 וחומותיהן וארמונותיהן והיכליהן למשכן הכבוד, החיל והעז ולמעון חסדי ה'57. וירע בעיניהם על יהושפט אשר תחת שים לב להתבצר במקומו ולשמור על ארצו58 שם עיניו בקצה הארץ. ויהי כאשר באה השמועה, כי נשברו האניות ויביעו את הגיוני לבם בשיר, וילעגו על קרית מלך רב אשר בצפון הארץ לאמר: על שמרון בעלת ברית מלך ציון הקטנה והנאוה משוש כל הארץ59. כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נָחְפְּזוּ רְעָדָה אֲחָזָתַם שָם חִיל כַּיּוֹלֵדָה בְּרוּח קָדִים תְּשַבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ;60 ויהי אחרי כן וידבר אחזיה על לב יהושפט לחדש עמו את ברית המסחר, ולא אבה עוד מלך יהודה לשית ידו עמו בדבר הזה, אך לא חשך את ידו מתמוך את ממלכת בית אחאב, גם אחרי מות אחזיהו, כי לא האריך אחזיהו ימים, כי בשנה השנית למלכו נפל בעד השבכה מן העליה בהיכלו ויחל וימת. וימלך יהורם (2865 – 896) אחיו בן אחאב תחתיו. ויעש גם הוא את הרע אך לא כאביו וכאמו כי את מצבת הבעל הסיר משמרון, ובדברי הממלכה לא היה רפה ידים כאחזיה אחיו אשר ראה את פשע מואב אשר פשעה מתחת יד מלכי אפרים במות אחאב61, ולא התבונן, כי נוקד היה מישע מלך מואב והעלה למלכי אפרים מנחה אלף כדים ומאה אלף אילים מגֻדלי צמר. וימנע מישע את מנחתו למן היום אשר מת אחאב, ואחזיה לא הרים יד. ויהי אך עלה עלה יורם על כסא אחיו ותהי ראשית מעשהו לפקוד את צבאו ביום ההוא62 ולהסיעו על מואב למלחמה. וישלח אל יהושפט לבקש מעז ממנו ויעתר לו, ויעבר מלך אפרים ומלך יהודה את מדבר אדום, ויקח יהושפט גם את הנציב אשר הפקיד על אדום הפרה למשמעת יהודה אשר נתנו לו בני אדום כבוד מלך, ויבאו מקץ שבעת ימים ארצה מואב. והמואבים מקדמים את פניהם על הגבול מכל חוגר חגורה ומעלה לאמר, כל זכר במואב תופש חרב. ויכו בני ישראל את מואב מכה רבה מאד, ויהרסו הם וישיתו ארצם שממה והקלעים הכו לפי חרב את קיר הרשת עיר מואב. וירא מלך מואב, כי לא יכול לבני ישראל ויאמר להבקיע בשבע מאות איש אל מחנה מלך אדום, ולא מצאה ידו גם לזאת, ויחר אפו. ויהי כי עלתה בידו לתפוש את בן מלך אדום63 וישרפהו באש אל החומה לעיני אביו ולעיני כל המחנה. ויגדל מאד עון מלך מואב בעיני נביאי ישראל ימים רבים אחרי כן וינבאו לו אחרית רעה64. ויֻכו כל בני ישראל ובני אדום בתמהון למראה האכזריות הזאת ולא יכלו עוד להלחם וישובו איש לארצו. ותבער חמת מלך אדום למן העת ההיא על בני יהודה, כי לא רבו את ריבו וישמור את הדבר בלבו לעת מצא. ובני מואב אשר חלו בם בני ישראל מכה רבה מאד, שמרו על כל עברתם ליהושפט על אשר עמד למעז ליורם מלך אפרים. ויהי עוד יהודה יושבת לבטח ובני עמון ומואב חרשו רעה על ישראל להכריתו ולהשמידו עד כלה65. כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ; עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֵיךָ; אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגוֹי וְלֹא –יִזָּכֵר שֵם-יִשְרָאֵל עוֹד;66 ויכרתו ברית בסתר עם ההגרים היושבים מקדם לגלעד, ועם אנשי נבל היושבים בהר גבול שעיר, ועם שארית העמלקים והמעונים והאשורים בני דדן אשר מנגב, וגם הפלשתים הנכנעים בידי יהושפט שתו עמם ידם בסתר בעצת צר, אשר שמרה את עברתה לבית יהודה למן היום אשר השיב יהושפט את פני מלכי בית אחאב מהשתתף בדבר אניות עציון גבר, כי כל ימי היות יד מלכי בית אחאב נכונה עם מלכי יהודה, שמו גם חלק צר בעלת ברית בית אחאב כי בדבר הזה היתה פתוחה גם לה דרך ים עד הֹדו. אך למן היום נדרה יהודה מפניה את דרך עציון גבר היתה לבית ישראל “סלון ממאיר וקוץ מכאיב”67 כל ימיה. ויקומו העמים האלה, ויסבו חרש את ים המלח, ויפשטו חיש מהר על עין גדי ויהי המחנה כבד ערב רב מאד ויהי בהתבשר פתע ליהושפט כי הבקיע אויב אל לב ארצו, ויהי כאובד עצות, כי לא עלתה כזאת על לבו מתמול שלשום, ועל יושבי ערי יהודה נפל פחד פתאם, ויחישו מפלט להם ולנשיהם ולטפס בירושלם הבצורה. ויהושפט קרא צום ויעל אל בית ה' ויתפלל באזני כל העם מקירות לבו אל ה‘, כי יושיע את עמו. ותצלח רוח אלהים על איש הלוי מן המשוררים בני אסף ושמו יחיזיאל ויאזור את העם חיל בשם ה’, כי יחלצו לקראת האויב, כי ה' ילחם להם. ותחזקנה ידי המלך והעם וישכימו ממחרת בבקר ויתפקדו לגדודיהם ויצאו למדבר תקוע והחלוץ נוסע לפניהם והלוים עוברים לפני החלוץ בכלי שיר אלהים ונושאים רנה ותפלה. כי מימי מלחמת אבים בירבעם היתה לחק ביהודה להוציא את כלי הקדש למלחמה ככל אשר הוציאו בימי הקדם את ארון הברית68 ולהזכיר את עבודת הכהנים והלוים הנעבדת בהיכל הקדש בירושלם69. וה' שלח רוח רעה בין בני עמון ומואב ובין יושבי הר שעיר ותקם ביניהם מלחמה עזה ותעל יד עמון ומואב ויכו בבני שעיר מכת הרג ואבדן, אך גם אחרי כלותם חמתם בעם אשר זה מעט כרתו עמם ברית לא נאספה החרב הנטושה אל תערה. ויפרץ ריב במחנה עמון ומואב ותשכל חרב איש את אחיו בני עמו עצמו ובשרו ותרב ההרגה מאד. ויהי בבא יהושפט וחילו אל המערכה והנה כל המחנה מלא פגרים מתים וכל יתר העם מהרו ויפֻצו איש לעברו, ולא היה עוד ליהושפט איש ריב להלחם בו. ויעט כל העם אל השלל ותהי הבזה רבה ויבזו את המחנה שלשה ימים. ולא היה בתוך מחנה יהודה די חמורים פרדים וגמלים לשאת את כל השלל. ויקהלו כל העם ביום הרביעי אל עמק אחד70 ויברכו שם את ה' ויעלו משם ירושלמה בנבלים וכנורות וחצוצרות ותהי ראשית דרכם אל בית ה‘. ולא הוסיפו עוד העמים אשר מסביב לחשוב מחשבות מלחמה על יהושפט, כי ראו כי ה’ נלחם לו. וליהושפט היו שבעה בנים ושם בכורו יורם, ויהי כי אהב המלך את כל בניו ויתן לכלם מתנות רבות וישם אותם לנציבים בערי המצֻדות ביהודה ואת הממשלה נתן ליורם בנו כי הוא הבכור וימת בן ששים שנה (2868 – 893) בשנת העשרים וחמש למלכו. ויהי אך שכֹב שכב יהושפט המלך החסיד והנאמן עם אלהי אבותיו בשנת חמש ליורם מלך אפרים, ותדֹף פתאם כעשן כל הטובה וכל הברכה אשר התענגו עליהן בני יהודה זה ששים ושש שנה כל ימי אסא ויהושפט. כי זרע המר אשר זרעו ידי יהושפט בקחתו את בת אחאב ליורם בנו לאשה, נתן עתה את פריו, כי עתליה המרשעת בת איזבל אשת יורם הרימה עתה את ראשה; ויהי כי צרה עין האשה העזה וכבירת כח הלב הזאת בגדולת תורת משה ובמלכות בית דוד ותתנכל כל ימיה להכרית כל שריד לבית דוד. ויהיו אחי המלך, אשר לא נקשרו בעבותות אהבה, עם בית עמרי ושרי בית חמיה, הנאמנים עם ה'71 ועם בית דוד כקוץ מונד בעיניה. ויקם יורם ויהרוג את כל אחיו הטובים ממנו ואנשים משרי בית אביו, אשר עמדו לפניו. ויהי בשבתו על כסאו ויעזב את תורת אלהי עמו וישם את כל מעשה בית אחאב לחק בארצו, ויעש במות בהרי יהודה וידח את ירושלם ואת יהודה אחרי הבעל, כי גם בעוד יהושפט חי לא היה שלם עוד לב כל העם מקצה עם תורת אבותם72, ומסורת הברית אשר היתה לשתי הממלכות ליהודה ואפרים הרבתה לשחת במסתרים גם ביהודה. ותהיינה ערי הגבול הראשונות אשר החלו ללכת בדרך אפרים, ולזנות אחרי הבלי הנכר. ויֵאָמר ללכיש עיר הגבול “ראשית חטאת לבת ציון”73. ותרא אדום כי כשל כח יהודה מבית ומחוץ, ותפשע ביהודה, ותמלך עליה מלך אשר פרק על מלכי יהודה מעל צואריו. ויסע יהורם בכל חילו וברכבו ויפשט על גבול אדום לילה ויך את אנשי הגבול לפי חרב. אך אל לב הארץ לא יכול להבקיע כי קדמו בני אדום את פניו ויכו את שרי הרכב אשר ליורם ואת כל מחנהו ויפוצו איש לעברו74. וישָׁבר ביום ההוא על יהודה מעל אדום ותהי אדום לממלכה כקדם. ותהי עוד ארץ קטנה סרה למשמעת יהודה ושמה לבנה, ויהי כשמוע לבנה, כי פשעה אדום ותפשע גם היא מתחת יד יהודה. ותהי אדום לאויבת בנפש לישראל, ותזכור את הרעות אשר מצואה מיד יואב, אף כי היא היתה המתגרה אז בראשונה בישראל, ותשמור את עברתה ותשחת את רחמיה ותטרוף באפה כל נפש מישראל אשר נפלה בידה75. וצֹר ופלשתים אשר נוסדו יחד בימי יהושפט עם בני עמון ומואב לא נחו ולא שקטו גם המה. וישיתו ידם עם אדום ותָפשו את בני ישראל אשר הֻטלו אל ארצותם,והסגירו אותם המונים המונים בידי אדום לעשות בם שפטים76, או מכרו אותם לסוחרי בני יון לעבדים77. ועין ה' היתה לרעה בבית יורם וישב לו כרשעתו. ויהי המעט, כי נקרעו מידו ארץ אדום וארץ לבנה, ותִפָתח עליו הרעה מנגב ומים, אשר נשקפה גם לאסא מיד זרח הכושי גם יהושפט מיד המעונים ויושבי הר שעיר אשר שתו את ידם עם עמון ומואב. ויתקוממו על יהורם גם הפלשתים גם הערבים אשר עבדו את יהושפט אביו וישיבו לו מנחה78 ויוָעצו לב יחדו ויעלו ויפשטו על יהודה מנגב וממערב, ויבקעו את ירושלם ויפרצו אל בית המלך ויבזו את כל רכושו וישבו את נשיו ויהרגו את בניו ולא נשאר לו בלתי אם בן אחד הקטן בכל אחיו. ויבא על המלך הקשה הזה חמס אחיו ושרי בית אביו ודמם. ותשכל חרב זרים את בניו ככל אשר שכלה חרבו את אחיו בני אביו, ובכל זאת לא שב עוד אף ה' ממנו וינפהו בחלאים רבים מאד וימת בתחלואיו הרעים בשנה השמינית למלכו. ומה שונה היה מות המלך הזה ממות אביו הצדיק ומה עצמו ומה רבו התלאות אשר באו עליו בשמונת השנים הרעות שנות ממלכתו. אדום ולבנה אבדו מידו, פלשת וערב הרימו בו יד, נשי בית המלך הלכו שבי ובניו נפלו לפי חרב. והמלך כואב דָוֶה ומחלתו אנושה ומגואלת, ונפש קהל עמו נקעה ממנו ולא עשו לו כבוד במותו ולא נתנו לו קבר בתוך קברות אבותיו המלכים. וימלך אחזיהו (2876 – 885) השריד האחר לבית יורם, תחת אביו ושם אשתו המלכה צביה מבאר שבע. וירשע ויעש גם הוא את הרע ככל אשר עשה אביו. כי עתליהו אמו היתה יועצת להרשיע, אך תחת אשר אביו לא היה דבק ביורם בן אחאב מלך אפרים ויהי בודד לנפשו79 נִלוֹה נלוָה אחזיה על יורם מלך אפרים, ויהיו שרי ביתו לו ליועצים. ויורם מלך אפרים אשר התחזק בתחלת מלכותו ויך את מואב לא הוסיף להצליח, כי בן הדד, אשר אחאב אביו שלחו מידו ויחיהו, החליף כח ויצר מאד ליורם בן איש חסדו אשר נתן לו את נפשו ואת ממלכתו לשלל. ויצק לו ויצר עליו פעמים ויפלא ה' את חסדו לישראל ויצילם שתי פעמים מיד ארם80. גם רעב גדול ונורא היה באפרים כשבע שנים81, וימת בן הדד וימלך חזאל תחתיו, הוא הרבה להכביד את ידו על בית אפרים גם מבן הדד. ויהי בהתחדש המלחמה בין אפרים ובין ארם ברמות גלעד ויבא אחזיה מלך יהודה וחילו לעזור את יורם מלך אפרים אחי עתליה אמו. ויֻכה יורם מכה אנושה מאד ביד הארמים, ולא יכול עוד לשבת במחנה. ויטוש את המלחמה ביד שריו פקודי החיל וילך יזרעאלה עירו להתרפא שם. וגם אחזיהו הלך שמה לבקר את דודו החולה. ואליהו הנביא איננו עוד, כי לקח אותו אלהים, באחרית ימי אחזיהו בן אחאב מלך אפרים. ויקם תחתיו לנביא את אלישע בן שפט אשר משח אותו אליהו בדבר ה' ביום שובו מהר חורב. ויהי אלישע איש מלא כח ורוח ה‘, איש אשר גבה לבו מאד בדרכי ה’82 וירחב לבו83 ולא חת מפני כל84 ולא נשא פנים לאיש85, ויהי איש חפץ חסד86 שונא מתנות87 ונדיב רוח מאד88, וכל שמץ דבר נבלה היה לו לגעל נפש89. וככל אשר היתה תוכחתו למלכי בית אחאב קשה ונמרצה כן היה להם לרוח עצה90 ולרוח גבורה במלחמותיהם, אך באחרונה הראהו ה', כי מלכות בית אחאב היתה כרקב לבית ישראל כלו. וינגד גם את בית אפרים גם את יהודה בחטואתיו ובתועבותיו, כי שב גם המלך יהורם גם העם לזנות אחרי הבעל אשר הסיר בתחלת מלכותו את מצבתו מפניו. ואחזיהו מלך יהודה הלך גם הוא בחטאות בית אחאב ולא סר מהן. ותהי רעה גדולה נשקפה לרוח העם ולהורתו. ויקרא אלישע לאחד מבני הנביאים וישלחהו אל המערכה לרמות גלעד למשוח את אחד שרי החיל החונים שם את יהוא בן יהושפט בן נמשי למטה מנשה91 למלך על אפרים. ויהוא איש גיבור חיל אך עז ונמהר מאד ואין איש טוב ממנו להפוך את כסא ממלכת אחאב. ויהי אך משה אותו מן הנביאים, ויתקעו שרי החיל בשופר ויקראו: מלך יהוא! ויוסע יהוא וגדודיו יזרעאל. וישמע יורם מלך אפרים כי נוסע יהוא לקראתו ויהגה אימה כי כלתה אליו הרעה ויאמר לכבדה, למען השב את המת מהסחיט, וישלח מלאכים לקראתו לקדם פניו בברכה. וישב יהוא את פניהם ולא נתנם לשוב אל אדוניהם.ויצא יורם לקראתו הוא ואחזיה איש ברכבו לקרוא לשלום לו. וימלא יהוא את פני יורם קלון, חיך גם את יורם מלך אפרים גם את אחזיה מלך יהודה וימיתם. וישחט בעברתו ובאכזריותו ארבעים ושנים איש ממשפחת המלך אחזיהו ומשרי יהודה, ויהי עד בא יהוא העירה ואיזבל שמעה את דבר המטבח אשר הכין יהוא, ותשם פניה כחלמיש ותיטב את ראשה למען מצא חן בעיני יהוא. ויהי יהוא בא העירה ותשקף בעד החלון ותיטב הזקנה את דרכה לבקש אהבה ותקרא: “השלום זמרי הורג אדוניו!” ויצן יהוא את הסריסים אשר נשקפו אליו מבעד החלונות וישמטוה ארצה ותהי למרמס לרגלי הסוסים. ויפיל יהוא את פחדו על שרי יזרעאל אומני שבעים בני אחאב ויומרץ את פקודתו עליהם, לשלוח לו את ראשי חניככם בדודים, ולא קמה בהם רוח למרות את פיו, ויעשו כן. ויוסף יהוא חיך את הנשארים לבית אחאב וכל שרי ביתו וכל גידוליו וכוהניו ומיודעיו ויאבד כל שריד לבית אחאב, ויבא על בית אחאב הדבר אשר דבר אליהו, וישע יהוא בעקבה וילכד בערמתו את כהני הבעל כולם ולא נפקד מהם איש ויפשטו עליהם הרצים ויכום לפי חרב, לא הותיר מהם איש. ויוצא את מצבת הבעל ויתצֶהָ וישרפה, וישם את הבעל למחראות. ויגדל יהוא לעשות בהשמידו את הבעל מבית אפרים עד עולם, אך אכזריותו הגדולה אשר שהתה את כל רחמי אדם בקרבו השבו לו הנביאים לחטאת לא יוכל כפרה92. וישתנו פני שני בתי ישראל מן הקצה אל הקצה, כי ככל אשר השמיד יהוא את בית אחאב עד אחד, כן השמידה עתליה אחרי מות בנה את יתר פלטה בית דוד אשר השאירו הערבים והפלשתים ביום החותם את יורם ואשר השאיר יהוא ביום הכותב את בני אחזיה ושריו. ותימלך (2877 – 884) תחת אחזיה בנה, למען הסב ברבות הימים את ממלכת יהודה אל מלכי צידון אחי אמה. אך בהָמֵת המרשעת הזאת את כל זרע הממלכה מלטה והושבע בת המלך יורם בלט את יואש בן אחזיה ילד בן שנה, אותו ואת מינקות ותמלטהו בית ה‘, ותמָלט שמה גם היא, ותתחבא שם היא והוא שש שנים מפני עתליהו. וקרוב הדבר מאד, כי התבצרו הכוהנים שם מפניה כל ימי מלכותה, כי חומות המקדש היו בצֻרות ולא נתנו לה מדרך כף רגל בבית ה’ כל ימי מלכותה. אך בכל זאת נסתה המרשעת הזאת את כחה ותאמר ללכת את בית ה‘, ויפרצו בו אנשיה93 פרצות ולא מצאה ידם להבקיע אותו אליה, אך השג השיגה ידם לבֹז את אוצר בית ה’ ויקחוהו ויעשוהו לבעלים. ולא עלה על לב אשת הדמים הזאת, כי הבית הקדוש המרכז לתורת האלהים היה גם בית מפלט לפליט האחרון מבית דוד, אשר בכל הדם הרב אשר שפכה למען האבידו יעץ ה' כי בֵלֵה יְבֵלָה אותה ואת בית אתבעל אביה ואת צידון עמה והיה עוד בתוך עמו לתפארת ולגאון עולם. מ“א כ”ב, מ"ו.  ↩ דהי“ב י”ז, ה'.  ↩ אם ישים החוקר אל לבו,כי מדין תורה היו כל בני העם חיבים לעבור על הפקודים,לא יחשב כגוזמה מספר חיל יהושפט הגדול מאד (דהי“ב י”ז, י“ד – י”ח) ואין לשכוח, כי גם אדום היתה או לישראל עוד וצבאותיה יצאו גם הם לרגל צבאות בני יהודה ( מ"ב ג‘, ט’), ומי יודע אם לא נכלל גם מספרם במספר חיל יהושפט הנפרט בדהי"ב.  ↩ מ“א כ”ב, ד'.  ↩ דהי“ב י”ח, א'.  ↩ “ומלאה רבה היה לו” (דהי“ב י”ז, י"ג) ועיין מלת “מלאכה” (בראשית ל“ג, י”ד). ואם כל עצם המס היו אילים ותישים שהם זכרי הכבשים והעזים, על כרחי אני אומר, כי להשביח את המין באו.  ↩ עתליהו בת עמרי (מ“ב ח', כ”ו) תכיפת עתליה לעמרי לאו דוקא. ופירוש המקרא כך הוא עתליה בת אחאב בן עמרי. ודבר זה מוכרע ממקרא אחר שבפרשה זו הקורא לה “בת אחאב” (י"ח) ואפשר לבת הבן להקרא בת, אך בשום פנים אי אפשר לאחות שתקרא בת.  ↩ מ“א כ', י”ד – ט"ו.  ↩ מ"ג.  ↩ כ“א, כ”ז.  ↩ כ‘, ד’. ט'.  ↩ י"א.  ↩ כ"א.  ↩ מ“א כ”ב, ח'. ט“ז, י”ח.  ↩ “אחאב שקט היה” (סנהד' ק"ב:) = “מחצה עונות ומחצה זכיות” (רש"י).  ↩ י“ח, י”ז. כ"א, כ'.  ↩ “שלח קבוץ” (י“ח, י”ט) “וישלח… ויקבץ” (כ').  ↩ כן נשמע ממליצת “ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם… ויקח… את איזבל ויעבוד את הבעל וגו” (ט“ז, ל”א.) כי בתחלת מלכותו עבד רק את העגל ואח"כ עבד גם את הבעל. ומכאן שתי תשובות על הח' גראֶץ האומר, כי השבית אחאב העגלים מפני הבעל (גד, 23 II) והכתוב הזה עושה את הבעל לתוספת על העגל. השנית, כי פסוק זה מעיד כי בהיות אחאב מלך, לקח את איזבל לאשה ואז הנהיג גם את הבעל, תחת אשר עד העת ההיא עבד את העגל לבדו, וגראץ אומר, כי עמרי לקח לאחאב בנו את איזבל לאשה (22).  ↩ מ“ב ט', כ”ב.  ↩ מ“א כ”א, כ"ו.  ↩ כ"א, כ'.  ↩ כ"ב, ח'.  ↩ הדאקטור יוליוס פירסט העיר בתורת חוקר מובהק בקדמוניות העמים, כי מעולם לא קמו בצידון נביאים לאליליהם וכל עצמם של נביאי הבעל בשמרון, לא באו, כי אם להתיש את כח נביאי ישראל. (פירושו כ“א י”ח, מ').  ↩ כן נשמע מהבטחת אליהו לאשה הצרפתית (מ“א י”ז, י"ד) וצרפת היא הארץ צידון (ט') וגם מנגדר הסופר הקדמוני לצידונים יספר, כי רעב גדול היה בצידון בימי אתבעל (מובא בקדמ' 2. 13 IVII).  ↩ מ“א י”ט, י"ח. והמספר הקצוב והמצומצם ילמדנו כי בעין אגודה מסוימת היתה המונה מספר לחבריה.  ↩ מ“א י”ט י. (ועיין פרק קודם).  ↩ בגמרא (חולין ה'.) השתדלו רבותינו האמוראים להוציא את מלת “והעורבים” (מ“א י”ז, ו') ממשמעה הרגיל ולעשותה שם אדם או שם מקום. והנה רבותינו התנאים באים ומושיטים לנו, דבר זה בקנה ואומרים לנו דברים ברורים: “עיר היא בתחום בית שאן ושמע ערבו” (בראשית רבה ל"ג) ותבנית השם הזה לדעתנו כהגגית שם “בוכרו” (דהי“א ח', ל”ח).  ↩ מ“א י”ח, ל'.  ↩ רק פעם אחת נזכרו עוד נביאי הבעל (מ“ב י', י”ט) אך לפי העולה מכלל המאורע אין האמור שם אלא אשגרת לשון בלבד בפי יהוא ובסגנון פקודתו, וכונת הפקודה היתה על כהני הבעל, כי פה כתוב כי כל הנביאים מתו (מ“א י”ט, א') ואין להחזיק כי איזבל חדשה עוד הפעם את נבואת הבעל אחרי אשר היתה לבוז.  ↩ בשנת מות אחאב הננו מוצאים הבל נביאי שקר מתנבאים תרמית לכם בשם ה‘ (כ“ב, י”ב.) ודברי גראץ דברי רוח הם, כי הנביאים האלה תלמידי אליהו היו שרפתה רוחם בעת ההיא ויסבירו פנים לאחאב להנבא לו כטוב בעיניו. אי שמים! המודה בדברי נביאים ( או רק המכבדם יאמר כן? ומה המריצהו לזה? והלא בפירוש שאל יהושפט "האין פה נביא לה’?" (כ"ב, ז.) מכלל שכל הנביאים שהתנבאו לפני אחאב לא היו בני הנביאים נביאי אמת.  ↩ מ“א כ”ב, ל"ט. ואין לברר אם היה רוב בנינו שן, או רק קשוטיו היו שן, אך זה ברור, כי לא בא שן לארץ ישראל, בלתי אם בידי הצדונים אשר סחרו אל ארץ הדו מקום השנהבים בעלי השן.  ↩ כ“ב, כ”ו.  ↩ כ“ב, ל”ט.  ↩ בן הדד זה אינו בן הדד ההוא.אשר היו לו דברים עם אסא (מ“א ט”ו, י"ח.) כי אם בנו אשר בימי עמרי אבי אחאב לא עלה עוד על הכסא, כי בימים ההם היתה עוד המלוכה לאביו (כ', ל"ד).  ↩ “אומר אני, הם שנאמר עליהם: ”כל הברכים אשר לא כרעו לבעל שבעת אלפים“ (רש“י מ”א כ', ט"ו.) והדברים מתקבלים מאד מאד, כי מלבד המנין המסכים בשני המקראות, הנה הרוח החיה במלחמות אחאב בארם, היו נביאי ה‘ (מ“א כ', י”ג. כ“ב. כ”ח. ל“ה. ל”ח.) ובכן אין ספק, כי המתחזקים ההם היו רק שבעת אלפים הנאמנים לה’ (י“ט, י”ח), אשר רק הם לבדם שמעו לקול הנביאים. ואולי יש מעין רמז לזה במליצת ”כל העם כל בני ישראל" (כ', ט"ו) לאמר: האנשים אשר ראוי להם להקרא עם ישראל היו רק הם ולא יותר, כי אי אפשר לאמר כי בכלל העם לא היו יותר משבעת אלפים נפש.  ↩ “וירדפם ישראל” (מ"א כ‘, כ’.).  ↩ נאמר בראשונה “ויך את הסוס ואת הרכב” (כ', כ"א) הרי רכב ופרשים אמור הוא מה אני מקיים “והכה בארם מכה גדולה ” (שם). על כרחו הוא בא לרבות את חיל הרגלי. הסוס: אין משמעו גוף הסוסים כי בזמן ההוא כבר היו הסוסים נחשבים מאד באפרים וביחוד בעיני אחאב (י"ח, ה') והסוסים נחשבו לשלל טוב מאד, כי אם את הפרשים רוכבי הסוסים הכו בני ישראל.  ↩ משנת מלחמת ארם האחרונה נדע לעמוד על שנות המלחמות שלפניה. המלחמה האחרונה היתה שנת מות אחאב שהיא שנת 2863 לימות העולם ולפניה כתוב “שלוש שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל” (מ“א כ”ב, א') ובכן היתה מלחמת אפק מלפניה בשנת 2860 ומלחמת מצור שמרון הקודמת לה, שנה אחת 2859.  ↩ הנביאים נהגו במדברותיהם אל אחאב בימי תחלת המלחמות, את מנהג משה רבם עם פרעה וישימו את הנפלאות אשר יעשה ה‘ לעמו, למכשיר להפיץ את דעתו ואת אמתו בארץ ויחתמו גם הם את דבריהם "וידעת כי אני ה’" (מ“א כ', י”ג. כ"ח).  ↩ מ“ב ט', כ”ו.  ↩ מן הסתומה שסתמה איזבל את דבריה “אני אתן לך וגו'” עולה ומתבאר כי אמרה לו אני אקבל את דבר קנית הכרם על עצמי ולפניך אביא דבר גמור ולך אל יהי שום עסק בזה. וגם הסתומה השנית “אין נבות חי, כי אם מת! ” מביעה לאמר: מת נבות וכיצד מת אם בדרך זו או זו היא אחת היא, אחרי אשר איננו חי. והמכתב הנעשה לפי דברי המקרא רק בידי איזבל נעשו ושלא מדעתו. ועיין היטב.  ↩ מ“א כ', ל”א.  ↩ שם כ“א, כ”ז – כ"ט.  ↩ ויקח אשה את איזבל ויעבד את הבעל (ט“ז, ל”א).  ↩ י“ח, י”ג. י"ט, ב'.  ↩ דהי“ב י”ח, ב'. כן עולה מן הכתוב.  ↩ דברים ד', מ"ג.  ↩ AMPHITHEATER בלי ובלשנות אירופה (חולין ה'.) וזה הפשט המתקבל, כי אי אפשר לאמר, כי מלך אדיר כאחאב אשר ישב בבית שן יקדם את פני מלך אדיר ומכובד בעיניו מאד בגרן כפשוטו. – גרן איננו בנין בארצות הקדם, כי אם ערמה שבלי הוגן שחשודים סובבים בו במעגל. ומסבה כזו טובה לראות ולהראות לכל העומדים לפניהם. והסנהדרין היו נוהגים לשבת בסדר זה, יען כי פני כל יושב כן, איש אל אחיו, ופני כלם אל שלש שורות של ת"ת היושבים לפניהם. משחקי היונים היו עומדים כן, למען הראות לעיני הקהל הבא להשתעשע במשחקם. ואחאב ויהושפט היו יושבים אגודות בכבודם כן, למען הראות לעיני ארבע מאות הנביאים שהתנבאו לפניהם.  ↩ דבר זה נראה מן הכתוב (מ“א כ”ב, כ"ו).  ↩ דהי“ב י”ט, ב'.  ↩ ט"ז, י'.  ↩ קרוב הוא, כי מזמור לאסף (תהלים פ"ב) על יסוד בתי דינים שבימי יהושפט נאמר, ועיין מוצא דברי באורי מאורעות וכו'.  ↩ עיין דהי“א כ”ו, כ"ט.  ↩ דהי“ב י”ט, י"א.  ↩ דהי“ב כ', ל”ז. והנכונה היא, כי נבואה זו נאמרה בעצם יום השבר האניות ועל כן יתישב היטב מלת “פרץ” הבאה בלי עבר. והפלא היה כי הודיע הנביא אם אשר נעשתה ביום ההוא במרחק כמה וכמה ימים ועל כן קדם ספור הנבואה במקרא לספור במקרא לספור המאורע, ועל פלא זה נאמר “ כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות” (תהילים מ"ח, ט) בסירוס המקרא כאשר שמענו בעיר ה' צבאות – מפי הנביא – כן ראינו – במעשה.  ↩ ד'.  ↩ י'.  ↩ י“ג – י”ד.  ↩ ג‘. ומלת “הר ציון” הוא סוף מחצית הפסוק הראשונה ופירושו משוש כל הארץ היא רק הר ציון אבל “ירכתי צפון” כלומר שומרון עיר ממלכת אפרים שהיא בצפונה של יהודה וירושלם איננה מָשוֹש כי אם “קִרְיַת מלך רב”. עיר מלך בשר ודם המתגאה בגדולת הקטנה. וכן אנו מוצאים בדברי הנביאים נביא הצדק מטיף על ירושלם "הנני בורא את ירושלם גילה ועמה משוש – ישע’ ס“ה, י”ח – “ואמציה כהן בית אל קורא את עיר ממלכת אפרים ”מקדש מלך ובית ממלכה – עמוס ז', י“ב –”.  ↩ ה‘ – ח’.  ↩ בשנת תר“ל מצאו בעבר הירדן במסכי ים המלח מצבת אבן בתבנית לוח, 113 סנטימטר ארכה 70 רחבה, ושלשים עביה, את מצבת הזכרון הזאת הציב לו מישע מלך מואב בחייו ויחצב בה את זכרון דברי מלחמותיו שהיו לו מלכי ישראל ועל כלם עם עמרי, אך יען כי רבות מאותיותיה אין להכיר, על כן אין להציל מפיה דבר נכון. פתשנן דברי האבן ימצא בפאלאסטינא למונק תרגום אשכנזי של לוי בסוף ה”א.  ↩ מ“ב ג‘, ו’. ומליצת ”ביום ההוא“ אי אפשר לה לחזור על יום פשיעת מלך מואב האמורה בפסוק שלפניו, כי פשיעה זו היתה כשתי שנים לפני זה במות אחאב ככתוב בעצם הפסוק ההוא ובהתחלת מלכות אחזיהו (א‘, א’) ובכן אין מאורע לתלות בו את מליצת ”ביום ההוא" כי אם על יום היות יורם למלך שבו דבר הכתוב.  ↩ עיין מוצא דבר סדר מלחמות יהושפט האחרונות.  ↩ עמוס ב‘, א’ – ג'.  ↩ דהי"ב כ‘, א’.  ↩ תהלים פ"ג, ג' – ה;  ↩ יחזקאל כ“ח, כ”ד.  ↩ דהי“ב י”ג, י“ב. י”ד.  ↩ י‘ – י"א, תהילים כ’, ד'. ועיין דברינו למזמור זה מוצא דבר בירורי המאורעות.  ↩ קרוב הוא כי “עמק ברכה” (דהי“ב כ', כ”ו) הוא עמק יהושפט (יואל ד‘, ב’) ונקרא כן על כי חנה שם יהושפט ומחנהו שבעה ימים מחוץ לירושלם למען התחטא בימי נדה ביום השלישי וביום השביעי (עיין במדבר ל“א, י”ט) כי טמאי מתים היו. כי פשטו את החללים (דהי“ב שם כ”ה) ודרכם הראשונה היה לבית ה‘ (כ"ח) אשר שמה לא יב כל טמא. ונקרא גם עמק ברכה, כי ברכו שם את ה’. כי בדברי תורה ותפלה מותרים טמאי מתים.  ↩ דהי“ב כ”א, י"ג.  ↩ כ', ל"ג.  ↩ מיכה א', י"ג. לכיש היתה עיר מבצר הגבול ליהודה (דהי“ב י”א,ט').על כן חנו עליה חיל אשור (מ“ב י”ח, י“ז. ישעיה ל”ו, ב‘. דהי“ב ל”ב, ט’) וחיל בבל (ירמיה ל"ד, ז') .  ↩ עיין קדמוניות ( 1, 5 X I ) ועיין פי' הרד"ק בשם אביו (מ“ב ח', כ”א).  ↩ עמוס א', י"א.  ↩ ו‘, ט’.  ↩ יואל ד‘, ד’ – ו'.  ↩ דהי“ב י”ז, י“א. [תולדות ישראל] ז 7 ח”ג.  ↩ דבר זה עולה לעיני המתבונן המעמיק מדהי“ב כ”ב, ד'.  ↩ מ“ב ז', י”ח. ז‘, ו’ – ז'.  ↩ ח‘, א’.  ↩ מ"ב ה‘, ח’.  ↩ ב‘, ט’.  ↩ ג', י“ג – י”ד.  ↩ ה‘, י’ – י"א.  ↩ ד‘, ב’. י"ג.  ↩ ה', ט"ז.  ↩ ו', כ"ב.  ↩ מ“ב ה', כ”ו – כ"ז.  ↩ ו‘, ט’ –י'.  ↩ מ"ב ט‘, ב’. ומסורה עלתה בידינו מרבותינו כי בית יהוא משבט מנשה הוא.  ↩ הושע א‘, ד’.  ↩ דהי“ב כ”ד, ז‘. שם כתוב “בניה” ולפי דעתנו בניה פה לאו דוקא ופירושו “נעריה” לאמר עבדיה וחילה, ופי’ הרד“ק: ”בנים לה מאיש אחר לא מן המלך " אינו מתקבל כלל.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/135

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p61/m136.txt

יומן ג'ניבה

חיים ארלוזורוב

726510

יומן ג'ניבה באניה “הלואן” 30.5.26 אני משתמש בימי הנסיעה כדי לקרוא שוב ברשימות הפרטיכלים של ועדת-המנדטים. מתוך כך אציג לנגד עיני עוד פעם את האוירה המיוחדת המקיפה את עובדתה ואת זיקת הועדה לפרובלימות המנסרות בעולמה; אתאר לעצמי עוד פעם אחת את כל אחד מעשרת או מאחד-עשר חבריה של ועדה זו (האנגלי גרימשו משתתף בישיבות הועדה בתורת בא-כוח המשרד הבין-לאומי לעבודה בדעה מייעצת), אתאר לי את האנשים האלה באופן בולט, את אישיותם ואת אופים. לשם כך אני משתמש גם בפרטיכל הנוגע לשאלות יתר ארצות המנדטים, שכן כדאי להכיר את המצב ואת האנשים האלה בשעת טפולם בטוגו ובקאמרון, בזמן שאין באמצע שאלת היהודים שעל כל קויה המיוחדים. חלק הגון מהאנשים האלה עבר למעשה בהנהלה אדמיניסטרטיבית של ארצות קולוניאליות בתואר ובדרגה של פקידות גבוהה. האנגלי סיר פרידריק לוגרד הוסיף לאימפריה הבריטית חבלים רחבים וחשובים באפריקה המערבית, ופתח אותם; הבלגי אורטס השתתף בהנהלת קונגו; ההולנדי ון ריס יש לו חלק בהודו ההולנדית. נדמה כי גם שליחה החדש של צרפת בועדה, הגנרל מרלין, הממלא את מקום חברו שהלך לעולמו, גם הוא היה מושל קולוניאלי ממדרגה גבוהה. לאנשים אלה יש בודאי תפיסת עין מעשית ושכל אדמיניסטרטיבי, הם אוהבים מצבים בלתי מסובכים ודברים שקופים. הם יודעים את “ילידי הארץ” מתוך נסיונם, ונראה כמו כן כי מחשבות מרחיקות-ראות ומחשבות אנושיות שולטות בהם לגבי ילדיהן המסכנים של הארצות האלה. גם כל חוקה למעשה ושאלותיה מושכת בודאי את לבם. חלק אחר של חברי הועדה הם הלמדנים המשכילים (אנשי-מדע העוסקים בפוליטיקה): קודם-כל רפרד, שנבחר עתה לריקטור של האוניברסיטה בג’ניבה: פלאסיוס הספרדי הוא פרופיסור באחת המכללות בארץ מולדתו, וגם הפרופיסור גרימשו, המטפל בתוך המשרד לעבודה בשאלות המנדטים, שמש בהוראה בבית-הספר הגבוה למדעי-הכלכלה אשר בלונדון. השאר: יו"ר הועדה, האציל האיטלקי טיאודולי, והחבר מפורטוגל ד’אנדרי – נראים בעיני כבעלי-אופי דיפלומטי. ללבם, כמו גם ללב אנשי-המדע, קרובות יותר השאלות העיוניות של חוקה והשאלות הפרינציפיוניות של ההנהלה. אגב, בענין מיוחד הם מטפלים כמובן בפרובלימות של המשפט הבין לאומי, הכרוכות בשיטת-המנדטים החדשה. בשטח זה אינם יודעים לאות ומתקינים תזכירים, הצעות ורשימות סתם. מחוץ לאלה יש בועדה עוד בא-כוח אחד של יפן ואשה אחת משוידיה, הגברת ויקסל, ולאלה אין כנראה לא חשיבות מיוחדת ולא אמביציות לכך. בדבר היפני אי-אפשר לדעת זאת בברור, שכן קשה לחדור לאפיו. גורל משונה גרם לכך כי אנחנו, עם בן ששה-עשר מיליון, נעשינו אובייקט לשיטת-המנדטים, לההמצאה החדשה הזאת! יחד עם הפפואס אשר בגיניאה החדשה, הדרוזים בסורים ועם האשנטי באפריקה – אנו עומדים תחת ההשגחה העליונה של הועדה. לאום בן ששה-עשר מיליון, שאפילו בשעה זו שייכים אליו בדמם ובמהותם עשרה אנשים כאיינשטיין ופרויד, כברגזון, ליברמן, לוצטי, טרוצקי, הרברט סמואל, וייצמן, ביאליק והלורד רידינג, למשל, – והוא עומד תחת הנהלה מנדטורית זו! איני מתכוון כאן, כמובן, לדיוק משפטי. במובן המשפטי המדויק רק “הבית הלאומי” בארץ ישראל הוא מונהל, ובמובן המשפטי המדויק לא ירצו גם טרוצקי וגם רידינג וגם אחרים להודות בזיקתם ללאום זה. אולם העובדה המדינית והנפשית קיימת, ומבחינה זו אסור לנו לשכוח שלגבי אנשי ועדת-מנדטים שאלת “הבית הלאומי” שלנו היא אחת מיתר השאלות השונות “בעניני ילידי הארץ”, האחת מן המסובכות ומטרידות ביותר. ואיזה מפעל משונה ומלא העזה מוזרה הוא בכלל המפעל שבו שקועים האדונים האלה מועדת המנדטים! במובן ידוע יכולה האבנטורה הזאת אפילו להקרא בשם מעשה רומנטיקה. הדבר דומה באמת למחזה של פירנדילו: “שש נפשות דרמטיות מחפשות מחבר”. הגבולות בין המציאות ובין עולם הדמיון מטושטשים כאן לגמרי. מציאות ואי-מציאות משולבות וכרוכות יחד. מצד אחד בנויה כל שיטת המנדטים וגם חבר הלאומים כלו על יסוד ההודאה המלאה בסובירניות, בשלטון המלא של המדינות, למעשה משתדלים לנגוע כמה שאפשר פחות בהחלטות הממשלות בעלות המנדטים, המכירות כאות נפשן. וגם אין לגמרי במציאות מוסד המסוגל לדפוק ברצינות בדלתה של ממשלת מנדט. מצד שני משתרע דמיון פוליטי, מלא הרגשות אנושיות יפות, בשדה-התיאוריה והמחשבה, בסבך הפרובלימות הנוגעות בהשגחה בין-לאומית ומשקלה הממשי – ומגלה שם צללים מצללים חדשים ושאלות משאלות חדשות ומפולפלות. כשחבל אחד תחת מנדט (ששמו “א”) ישיג ביום מן הימים הלואה מאיזה צד (ששמו “ב”) – והמנדט הזה יעבור מידי בעל המנדט (ששמו “ג”) לידי מנדט חדש (ששמו “ד”) – “מה שאינו קרוב למציאות כלל וכלל”, כפי שכתוב בפרטיכל – מה יהיה אז גורל החבות של החבל הזה ומי ישא בעולם? על הועדה לטפל בשאלות כאלה, ואנשיה נתונים באופן מתמיד בתוך צבת או בין הפטיש והסדן. מצד אחד: הרגליהם ומסורותיהם, שאין מוחם מסוגל כלל לזוז מהם, דוחפים אותם להודאה מלאה בשלטון הבלתי מוגבל של כל מדינה ומדינה בארצות הקולוניאליות “שלה” ובשיטות שבהן משתמש השלטון הזה; מצד שני התחייבותם לשמור על רוח-המנדטים, על תוכנם ועל התגשמותם, וכתוספת לכך – הכרתם החדשה שהיא פרי “רוח-ג’ניבה”, והם למדו להעריך ולאהוב אותה. אכן מסובך ומשונה עד למאד הוא המפעל הזה! ע“י הרכבת השגתי במקרה את גליון ה”טיימס" שהכיל את הידיעה בדבר המשלחת שלנו. היתה לי הרגשה קשה. ה“ראש” בלבד: קובלנות היהודים בא"י – מעורר את ההרגשה שממנה רצינו להמנע במשך כל הזמן. נחתמנו בחותמת כאנשים הבאים להתלונן. במלים כאלה לא מדברים על בעל-ברית המשתתף אגב שווי-זכויות במפעל משותף, באופן כזה מדברים על “ילידי הארץ” המטרידים בקינותיהם ובדרישותיהם. אם אשמה בהערכה זו רק עמדתם קרירת-הלב של האנגלים והתפתחות הענינים המדינים בעולם, או אשמה בזה גם עמדתנו וכל סגנון פעולתנו המדינית – בכך איני רוצה להכריע ברגע זה. התוצאה – העברת השאלה המדינית שלנו משטח של קואופרציה בינינו ובין האנגלים לשטח של ממשלה נאורה ונתינים קובלים-תוצאה זו קיימת, ויש להצטער עליה. ג’ניבה 1.6.26 בתוך גשם שוטף הגענו אתמול הנה. ג’ניבה טבעה יפה מאד; מכילה רק 120.000 תושבים. אולם מושב חבר הלאומים מוסיף לעיר אופי בין-לאומי בולט. בירת העולם – אומרים בני העיר. ברחוב נתקלים תיכף בטפוסי אנגלים, אמריקנים, פשיסטים, הודים, טורקים וגרמנים. כל השפות המדוברות, ביחוד אנגלית. כשהגענו לכאן מצאנו את הקן ריק. ד"ר י. נמצא כעת בפריז. אפילו מזכירות, סופר צרפתי צעיר ועורך ה – Juive Revue, לא היה נוכח. איש לא חכה לנו איפוא בתחנה. היינו נתונים לעצמנו. אנחנו גרים במלון “אנגליה”. ראשית – מסיבות פטריטיות; והשנית – זה מלון לפי רוחנו. דרך אגב אין בו כמעט אף אנגלי אחד, אלא רק דיפלומטים של מדינות המפגרות במקצת, כגון שליח יון, חבר ועדת המנדטים מפורטוגל, משלחת הפשיסטית לועידת העבודה הבין-לאומית. א., שבקר אותנו בערב באותו יום, אמר לי בשיחתנו הראשונה: “וכי מה אתה רוצה? חבר הלאומים זהו אנגליה!” הגדרה זו אינה נכונה בדיוק – אך יש בה גרעין אמת. הדבר מורגש באויר. בלי אנגליה אפשר כאן רק בקושי רב להכריע בשאלה חשובה פחות או יותר, נגד אנגליה – אי אפשר להכריע בשום אופן. כשאנגליה נוחלת כאן מפלות, אלה הן ע"פ רוב מוכנות מראש ומחושבות מראש. 2.6.26 יום מלא וגדוש. לפני הצהרים עשיתי את בקור הכבוד ב“טרקלין הלאומים”. את המלים האלה צריך כמובן להבין מבחינה בלתי רשמית לגמרי, לאמר שמחתי מאד כאשר השוערים והשומרים והמשרתים המרובים – כל אחד מיניסטר של מדינה קטנה בהופעתו החיצונית – נתנו לי להכנס בלי מעצור. לפי חזותו “טרקלין-הלאומים” הוא ארמון ענק של חדרי-פקידים. קומות על קומות ודלתות על דלתות. על יד כל דלת שלט קטן הנושא עליו שם של פקיד – בן לאחד מ-54 עמים. והנה הרושם לאחרי שעות אחדות של נדידה בים החדרים האלה: לפניך מכונת-כוח אדמיניסטרטיבית כבירה, שאינה מחוברת לשום מכונת-עבודה. כוונת דברי ברורה: מכונה, כפי שאנו, הדיוטים לעניני טכניקה, מבינים מלה זו, מורכבת בעצם משני חלקים: ממכונת הכוח ומכונת העבודה המחוברת אליה. למשל, מכונת קיטור למכונת דישה, או דינמו למכונה המחברת סוליות אל נעלים. מכונת-הכוח הכבירה שבארמון ג’ניבה אין לה חבור. היא הועמדה כאן ע"י יד נעלמה – אנגלית – והובאה לידי תנועה. עכשיו היא מסובבת את גלגליה, במהירות או בלאט, אך ללא הפסק. ברם אין כאן העברות ורצועות דחיפה וגלגלי שנים, אשר ימשיכו את המרץ היוצא מכאן. חוץ מאחוז קטן בערך – הוא מוצא לבטלה. ובכל זאת יש כאן ריצה מיוחדת, התחרות של כל הממשלות בגלל כל מקום ומקום של פקיד בתחום הפקידות המרובה. כל אחת מהממשלות רואה, כמדומני, בחבר הלאומים מקום הכנה משובח לדיפלומטים ולמנהלים הצעירים שלה. הללו לומדים כאן צרפתית ואנגלית, מקבלים תשלומים הגונים ואינם כורעים תחת סבל עבודה. ואגב כל זה הם נכנסים לתוך שיטת העבודה של חבר הלאומים. בימים האחרונים נפוצה כאן שמועה, שהגיעה דרישה אולטימטיבית כמעט מאת מוסוליני – להעסיק 20 מזכירים פשיסטיים נוספים בג’ניבה, מכיון שלפי טענתו מספר האיטלקים פה אינו עולה בד בבד עם מספר האנגלים והצרפתים. אחד מפקידי המשרד הבין-לאומי לעבודה – שהוא מכונה נוספת, מקבילה, לפוליטיקה סוציאלית – ספר לי, שבמשרד זה בלבד עסוקים עכשיו כ –600 פקידים קבועים. לפי ידיעתו נמצאים בידי המנהל יותר מ – 26000 מכתבים שתוכנם הצעות עבודה. הרושם השני היה: אין אני נמצא בחבר הלאומים, אלא בפרוזדור הממשלות. כאן בג’ניבה יש חשיבות רק לזה שיש לו קיום ממשלתי. חבר-הלאומים לפי מושג הלאום המתאים למושג האנגלי של מלה זו, לאמר: לאום מרוכז בארץ אחת ועומד ברשות עצמו. כל החבר בנוי על יסוד ההודאה בסוביריניות הממשלתית. כל מדינה, ותהא גם חלשה וקטנה, דוגמת אלבניה או ליטא או אסטוניה, יש להן באות-כוח באספה הכללית, יש להן זכויות ומשקל. הללו יכולות אפילו במידה שהיא להפריע. לאום כעמנו, המקיף אנשים יותר מאשר בלגיה, הולנד ודניה יחד – אינו כאן אלא אפס. אין הוא קיים כלל מבחינת ההשגה הבין-לאומית. יש לו רשות לחכות בפרוזדורים של הפקידים האנגלים, הצרפתים, האיטלקים או האסטונים. במאזנים יש לו משקל כלגרעין חול. אחרונים ובודדים נשארנו בין עמי אירופה. אפילו עמי אסיה – יפן, סין, הודו, חג’ז, פרס וטורקיה – עברו דרך רבה יותר מאשר אנחנו. עלינו להתאמץ למעלה מכוחות אנוש כדי למהר. השאלה הלאומית עוד מעט ותהא שייכת לסוג השאלות שאין איש מוצא בהן ענין – מפני שנפתרו. כל ההרגשות האלה התחזקו בי עוד באותו ערב בשעת משתה שנערך לכבוד פולין ע“י עתונאי ג’ניבה. הדגל הפולני קשט את הקיר, להימנון הפולני הלאומי ניתן כבוד ע”י הסופרים והמדינאים של כל העולם מתוך שמחה והערצה. סוקל, ב"כ פולין ליד חבר הלאומים, מגזע יהודים כפי שאומרים – הורם על נס. שחרור הפולנים הורם על נס. סוקל הזכיר בנאומו, כי לא עבר זמן רב מאותם הימים שמנהיגי התנועה הפולנית מצאו מקלט בארץ שויצריה. שנים מן הנשיאים של מדינת פולין – נרוטוביץ שנהרג ומושציצקי שנבחר אתמול – היו נתיני שויצריה ומורים באוניברסיטאות הארץ הזאת. הפולנים הגיעו למחוז חפצם. העם שעשה את דרכו זכאי בעיני העולם. אוי למפגר. 4.6.26 הייתי היום בישיבת הועידה הבין-לאומית לעבודה. זהו המושב השמיני של הועידה מאחרי גמר המלחמה. נכנסנו בערך עם סיום הוכוח הכללי, שהיה קשור בדו“ח שהורצה ע”י המנהל הראשי אלברט טומאס בדבר תקופת העבודה האחרונה. פרק זה בוכוחים הזכיר לי בבהירות יתרה פרק דומה לו בוכוחי הקונגרס שלנו. רוב הצירים לא היו באולם אלא בפרוזדור, על היציע, אצל העתונאים – אלה נתונים היו לאדישות וטמטום ואלה לשיחת-חולין או עבודה צדדית. הטריבונה הדיפולומטית, שבה אני יושב, ריקה כמעט לגמרי. על במת הקונגרס היה עומד ברגע כזה ב“כ הפרקציה “דרור” או אחד ממנהיגי ההסתדרות בסלוניקי – וכאן, בזירה הבין-לאומית – ב”כ הממשלה היונית החדשה או ציר פירו או מנהיג נותני-העבודה באסטוניה. אין איש מקשיב להם. הכל מחכים לסוף הוכוח ולתשובת האכסקוטיבה: תחת וייצמן – טומאס. רק כשזה מתחיל לדבר – מתמלא האולם ברגעים מעטים. טומאס, אחד ממנהיגי הסוציאליות בצרפת ומיניסטר להכנת נשק לשעבר, בזמן המלחמה, הוא היום נשמת ההסתדרות הבין-לאומית לעבודה. שלשת הצדדים גם יחד המאוחדים בהסתדרות זו, המסובכת וגם רומנטית במקצת – הפועלים, נותני-העבודה והממשלות, – אוהבים אותו כנראה. בכל-אופן כולם מעריכים אותו במידה רבה. מרגישים שבלעדיו לא היו כאן חיים. נאום התשובה של טומאס היה, לדעתי, יפה ומחוכם באופן יוצא מן הכלל. נאום מאומן מאד, מלא רגש, עשיר ב- esprit ובכל זאת גם רציני מאד מבחינת הענין. כנגדו באו טענות הבקורת – ביחוד בקורת הפועלים – על העדר האשרו מצד כמה וכמה מדינות לגבי החוזים העיקריים שנתקבלה הסכמה עליהם בתוך הועידות הבין-לאומיות לעבודה ובהם תקנות ליום עבודה של שמונה שעות, הגנת ילדים ונשים וכו'. חוץ מן הבקורת – ישנו כאן גם חוסר-אמונה כללי לגבי כל ההסתדרות הזאת, מצטרף לכך גם אי-אמונם של נותני-העבודה, הרואים בכל המכונה הזאת מעין התקפה סוציאליסטית וחשש להגבלת זכויותיהם המוחלטות בתעשיה שלהם. הנימוקים שבהם השתמש טומאס נגד כל אלה – קלעו למטרה: א) הוא השוה לפי מספרים את כמות החוזים של משרד העבודה הבין-לאומי, שקבלו אשור ע“י כל המדינות – אל ההסכמים שיצאו מלפני חבר-הלאומים. והנה אף על פי שכאן נגודי האינטרסים החברתיים-כלכליים הם קשים הרבה יותר מאשר בשטח ה”פוליטיקה הטהורה" – הרי מספר ההסכמים של משרד העבודה גדול בהרבה. ב) הוא הודה בכך כי לא כל החלומות נתגשמו. אולם הוא שאל: אילו לא היתה קיימת כיום הסתדרות העבודה הבין-לאומית – האפשר היה, לאחר גל הריאקציה ששטף את העולם בשנים האחרונות, לשמור כבושי 1918, וביניהם גם על שמונה שעות העבודה, אפילו בהיקף הנשמר כיום? ג) הוא ציין – ובמקום זה היו דבריו מפיקים רגש של אמת, שזוהי מתוצאות עבודתו – כי אין היום עוד אף מדינה אחת, גם מאלה שלא אשרו עדיין את ההסכמים, שתרשה לעצמה לקבוע את עמדתה בלי חקירת תנאים רצינית ובלי נימוקים מספיקים. בלי בירורים יסודיים אי-אפשר עכשיו, אפילו בתורת נסיון, לפגוע בעיקר של יום עבודה בן שמונה שעות ואי-אפשר היום לנצל נשים וילדים. ד) מובן מאליו שפעולה כזאת מוגבלת ע“י האפשרויות הכלכליות – זוהי הנחמה לנותני העבודה – ורק בשעה שהסתדרות הכלכלה הבין לאומית תקבל צורה ממשית יותר – תוכל גם חוקת-העבודה הבין-לאומית להרחיב את גבולות פעולתה. בסוף נאומו השביע אלברט טומאס את רוח ג’ניבה. מהו רוח-ג’ניבה זה? זוהי אוירה מיוחדת החדורה אידיאולוגיה של עבודה בין-לאומית משותפת ושל הסכמה מתוך שלום, והיא הנותנת לאנשים האלה את הכוח להסתפק בתוצאות מוגבלות כל כך ולהמשיך את מלחמתם בעד השגת כל התוצאות החלקיות האלה. זוהי אוירה שבתוכה חיה עדיין, אפילו היום, כעבור שמונה שנים אחרי ארבעה-עשר הסעיפים של וילסון, האמונה בשלום בין העמים, בדימוקרטיה בין-לאומית, בהסכמה ובקורת בין-לאומית. בג’ניבה אפשר עוד היום לשמוע ברחוב מפי עוברי-אורח פסוקים כגון אלה: ”זוהי סתירה ליסודות הדימוקרטיים” – “זה יבוטל ויעבור מן העולם ע”י הסכם בין-לאומי" – ואיש-השיחה, שאליו מכוונות המלים האלה, אינו צוחק באירוניה. זוהי גם אטמוספירה המלאה צפיה, צפיה לקוניונקטורה חדשה העתידה לבוא ולהחיות מחדש את הכחות הטמונים בארבעה-עשר הסעיפים, את הכחות שהתגלו בסמוטס ובברנטינג. וכל זה אולי לא מעט. היום בקרה הדלגציה את בקורה הרשמי הראשון אצל מנהל מחלקת המנדטים, איטלקי ששמו קטסטיני. ידוע כי הוא ממתנגדינו ומשמש כלי-שרות בידי טיאודולי. חוץ ממנו היו נוכחים בשעת הבקור אחד ממפקידי המחלקה העוסק בענינינו ומזכירו של המזכיר הראשי לחבר-הלאומים, סיר אריק דרומונד. קבלת הפנים היתה פורמלית לגמרי, קטסטיני היה זהיר מאד. דרך אגב: מרגישים כמה מפחדים כאן הפקידים לעשות איזו שגיאה באיזה צעד שהוא. הם נזהרים כגנבים. באמת ישנה סכנה לא קטנה לפגוש על כל צעד אחד מחמשים וארבעה הלאומים המאורגנים כאן. משום כך הפקידים צועדים כאן, כביכול, על בהונות רגליהם, כאילו נטל עליהם לרקוד על פני ביצים מבלי לשבור אותן. אחרי כל מילה שהם מבטאים הם עושים את סימן הצלב. 7.6.1926 שלשום בערב נתכבדנו בנשף קבלת פנים ציוני, שנערך ע“י אגודת הסטודנטים הג’נבאית “השחר”. נוכחו באי-כוח מתוך החוגים הנקראים “האינטלגנציה הלאומית”, החל בנשיאות ההסתדרות הציונית בעיר וגמור במנהיגי החברה לעזרה הדדית בין המתלמדים היהודים. נאומי קבלת-פנים נלהבים ופטטיים – כרגיל. אנשי “השחר” יושבים עדיין בכל מיני כובעים צבעוניים, בכל מיני סרטים וחגורות שמראיהם מוזר במקצת. מובן מאליו שאמרתי להם בדברים ברורים, כי בא”י יום החול הוא המכריע ושהגשמת הציוניות בעבודה אין לה בדרך כלל מראה רומנטי ונלהב כזה. גם על דבר אהלים וצריפים ופרות בנות שלשת אלפים ליטר דברתי, כפי שאפשר היה לצפות מראש. אתמול היה היום נתון כולו לחגיגות הרבות שהוחגו עם חנוכת הבית החדש של משרד העבודה הבין-לאומי. הבנין החדש הוא גדול ונהדר מאד, עומד בתוך גן רחב-ידים וסדורו מודרני ויפה. כל אומות העולם השתתפו בחלקן כדי לקשט וליפות אותו: תמונות, פסלים, חלונות מצוירים. חגיגות החנוכה היו מחולקות לשתים. ישיבה חגיגית בבוקר ו- Garden Party עם הבקור בבנין החדש אחר הצהרים. בישיבה החגיגית נאמו 22 נואמים, ביניהם הנשיא של מדינת שויצריה, סיר אוסטין טשמברלין, קמיל הויסמנס בנש, סיר אריק דרומונד, המיניסטרים לעבודה של צרפת ושל גרמניה, טומאס – בקצור חברייא הגונה למדי. השעמום היה באמת יוצא מן הכלל. חוץ מטומאס לא השמיע איש מלה חיה, רק דברי-ברכה רשמיים, חלקים וסכימטיים. תענוג ונחת הסב רק הגרמני, ד“ר ברוינס. נאומו הכיל נתוח מדויק של המתנה שנתנה גרמניה לבנין החדש, חלון-ענק מצויר בן חמשה חלקים. זהו בכל זאת קצת יותר מדי מדרכי Parvenu. חוץ מזה הוא דבר בלי הפסק ע”ד שילר וצטט פרקים שלמים מתוך “הפעמון” ירחם אלוהים! 8.6.26 הבוקר נפתחה הישיבה הראושנה של הועידה. פתיחת המושב טיאודולי, שנבחר שוב ליו“ר הועדה, נעדר בגלל מקרה משפחתי, ויגיע לכאן רק בסוף השבוע. גם גרימשו איננו עוד, מפני שאמו מתה לפני איזה ימים. גם לחברי ועדת המנדטים יש אמהות. גם אמותיהם מתות. ובכן אין הדבר נורא כל כך. בדרך כלל היתה ישיבת הפתיחה, שנסגרה אחרי שעה קלה, מורכבת מרשמים בלבד. ההולנדי ישב ראש. החברים ישבו מסביב לשולחנות הירוקים, שהיו מסודרים בצורת פרסת-סוס. באמצע – המתרגמים והמזכירים. סדר היום נקבע בערך. שאלת עירק נדחתה לאוקטובר, גם שאלת סוריה נדחתה ע”פ בקשתו של בריאון, אף על פי שהמצב בסוריה רציני למדי. רק לפני שבועות אחדים אירעה הרעשת דמשק, שהמיתה כמה מאות נשים וילדים. וסוף כל סוף הלא סוריה אינה ריף – כאן ארץ העומדת תחת המנדט של חבר הלאומים. ואשר לא“י – הציע היו”ר להסיר גם את השאלה הזאת מעל הפרק ולדחותה לסתיו. הדו“ח של הממשלה הבריטית הגיע רק בשביעי לחודש, ז”א אתמול. אף חבר אחד לא מצא עדיין זמן לעיין בו, ומכיון שהמנדט על א“י הוא אחד המנדטים שחשיבותם גדולה ביותר לפי דבריו – הרי אין לחשוב על משא ומתן בשאלה בתנאים כאלה. כנגד הצעה זו דבר ביחוד רפרד, בהדגישו כי כעת נמצא המזכיר הראשי של ממשלת א”י מאירופה, וכי נוכחותו של פקיד גבוה כזה בשעת הוכוח היא חשובה יותר מאשר קריאה באיזה דו“ח שהוא. הוחלט להשאיר את א”י בסדר היום, ולשמוע דברים מפי סיימס, אולם בתורת סעיף אחרון שידונו בו כעבור שבועיים. רפרד הוא עד היום היחידי בין חברי הועדה שדברנו אתו בתורת מלאכות. הוא סעד עמנו סעודת צהרים אצל יעקובסון – סעודה בלי בשר לכבודו של הרב. רפרד הוא טפוס של איש מדע המכוון את דעתו לעניני העולם הזה, בגרמנית אפשר לקורא לו בשם Sozialpolitischer Professor. זקוף, איתן, שערות קצרות, דומה לקולונל במלבוש של אזרחים. השיחה עם רפרד נמשכה כשתי שעות ומחצה ונגעה בכל השאלות הקשורות בעבודתנו. הוא אומר שאף בשאלה אחת לא טפלו בכובד ראש גמור. הכל נשאר בתחומי הנחות כלליות. זהו, כמדומני, הקושי המיוחד בשיטת עבודה זו, הנותנת לנו את האנשים רק למספר שעות מצומצמות. אנשי ועדת המנדטים עמוסים בימי המושב כמונו בימי הקונגרס, ברור יסודי של שאלות נראה כדבר בלתי-אפשרי. אגב שיחה כזאת אין איפוא דרך אחרת אלא להבליט את כוחו של רעיוננו ואת גדלו האנושי והלאומי, וליצור ע"י כך רושם חזק. 10.6.26 במצבנו כאן חל שנוי. בשעה זו דנים באופן רשמי בתוך הועדה בשאלת ההתיצבות הרשמית של משלחות בפני הועדה. אחד הגורמים לוכוח זה הוא אולי גם המכתב שנשלח ע“י המלאכות שלנו אל יו”ר הועדה. במכתב זה הודענו על שלחותנו לג’ניבה, הדגשנו את עמדתנו הלויאלית כלפי ממשלת המנדט ובקשנו מאת הועדה לקבוע את צורת התיצבותנו בפניה. אילו באה הועדה לידי החלטה חיובית בענין זה – היה נוצר באמת מצב חדש לגבי המשלחת. היינו זכאים להופיע לפני הועדה ולתת באורים בשאלות שונות שיציגו לפנינו. אני מצדי, כמה שהייתי רוצה בפתרון כזה, איני חושב שיש “סכויים” להגשמתו. איני סבור כי הועדה תסכים להפקיר את עצמה ללחץ של פגישות מתמידות עם כל מיני משלחות (סוריה!). מה שיש אצלו ומה שיש אצל כל חברי הועדה בנוגע לא“י והמנדט שלנו – זהו רגש ידוע של אי בטחון בעצמם, שאפשר לקרוא לו בשם: מצוקת-לב משפטיות. רוב האנשים האלה מהלך מחשבה משפטי-פורמלי שולט בהם מאיזו בחינה שהיא, מצפונם מכוון אף הוא לצד משפטי-פורמלי. הם רוצים להיות נאמנים למצפונם זה. בכך אין להטיל כל ספק, ומבחינה זו קשה להם מאד לעכל את המנדט הא”י על תפקידיו המרובים והבלתי רגילים, שהמבנה המשפטי שלהם ושלמותם נראים רק בקושי רב. בשמעי את פלסיוס היה לי הרושם לרגעים, כי הוא סובל באמת יסורים מסוריים ורוחניים בגלל הסתירה שהוא מרגיש בין הבית-הלאומי שלנו ובין סעיף 22, ורק בעמל רב הוא מוצא לו חודו של סכין כדי להחזיק עליו את שווי המשקל המחשבתי. הפעם הוטל עליו להרצות בועדה ע“ד התזכיר הערבי. לפי שהוא מסר לנו – דו”ח זה הוא לטובתנו. מסקנותיו הן, כי כל זמן שאין הודאה פורמלית מצד הערבים בכל תכנו של המנדט, לא תוכלנה שום זכויות קונסטיטוציוניות כאלה לפגוע בזכות היסודית של היהודים לגבי ביתם הלאומי. (הוא מתגאה בכך כי נוסחאתו מרחיקה לכת מנוסחאות סמואל. "במנדט, הוא אומר, כתוב “הבית הלאומי”, לא “בית לאומי”). אולם גם זה הוא פרי מחשבה פורמלית לגבי טופס המנדט. 11.6.26 ויצמן, האיש שאינו נח ואין לו מנוח אף ליום אחד, חזר היום ללונדון על יסוד טלגמרה שנתקבלה משם, לאחר ששוחח פה עם חשובי האנשים: רפרד, אורטס, לוגרד, ראשי המחלקות לפיננסים ולאינפורמציה, המזכיר הראשי ומנהל משרד העבודה הבין-לאומי. ליום השישי הבא נקבע לנו לראיון אצל נשיא הריפובליקה השויצרית בברן. 12.6.26 היום באה התשובה של נשיא ועדת המנדטים בנוגע למכתבנו. התשובה היא שלילית, כפי שאפשר היה לשער מראש. אמנם לא קבלו שום החלטה עיקרונית בשאלה זו של קבלת משלחות, אלא העבירו את השאלה להכרעת “המועצה” של חה"ל; ברם לדעת מביני דבר (גרימשו ורפרד) – תדחה המועצה כל הצעה ממין זה. יוצא איפוא, כי אנחנו נוכל להזקק לחברי הועדה רק באופן אישי, אגב שיחה עם כל חבר וחבר. אחד מאלה, הצרפתי מרלין, קבל בינתים את דיזנגוף לראיון. מרלין זה נכנס לועדה רק עתה, אחרי מות חברו, הוא איפוא “מתחיל”, ומבחינה זו הוא בעל חששות וספקות עוד יותר מאשר חבריו. אי-אפשר לגשת אליו. אפילו על כרטיס-הבקור שלו, ששלח להזמנה, הוסיף: recevra á titre purement privé… כפי שמספר דיזנגוף, הסתכל בו מרלין במשך כל הזמן בעיני בודהא, מבלי להוציא הגה מפיו. סוג זה הוא כמובן בלתי נעים ביותר. איזה סטודנט אינו יודע את לחץ הפרופיסור השתקן בשעת הבחינה? המשלחת הסורית, שהזכרתי כבר לעיל את נוכחותה, פרמסה היום גלוי-דעת מכוון לועדת המנדטים, ואני צריך לציין כי כתב זה עורר בי מחשבות רבות. קודם-כל הוא חזק בהרבה את פקפוקי לגבי הפוליטיקה הסורית-צרפתית, שהתחילו לנהל אצלנו בזמן האחרון, להופיע מעל במה אחת עם נציב סוריה, בהזדמנות של אספה ציונית גדולה באולם “טרוקדרו” בפריז, רק שבועים כמעט אחרי ההרעשה החדשה של דמשק, שבשעתה נהרגו באחריותו של נציב זה תושבים פשוטים, שלא מהלוחמים, נשים וטף – לא היה כל טעם. לעמוד ברגע זה, בשעת מצוקה לאומית קשה בסוריה ושלטון עריץ מצד הצרפתים, לצד האימפראליזם הזה באופן גלוי – האם אין זה מחיר יקר יותר מדי חלף החיבה לציונות שאנו יכולים לרכוש ע“י כך במערכת ה”מטין“? אין אני יודע אפילו אם האנשים האלה, בני המפלגות הלאומיות-קיצוניות בסוריה, גם בבירות וגם פה בג’ניבה – הם באי-כח ישרים של ההמונים הרחבים תושבי סוריה, ואם הם שליחים אחראים ונאמנים. אולם יודע אני כל “קדוש”, הנוצר בהיום ללאומיות הסורית ע”י הצרפתים, מקרב את השעה בה יעמוד הרוב המוצק של הסורים לצד הקבוץ הזה. כשם שהרוב המוצק של המצרים עומד היום ויעמוד גם מחר לצד זגלול פחה, אף על פי שספק הוא אם גם זגלול וכמה מחבריו הם השליחים הנאמנים והישרים לאינטרסי העם המצרי. האם נחוץ הוא כי הישוב העברי ישתתף, ביום מן הימים בתשלומי חשבונותיו של ז’ובנל? אמש היתה לנו אספה ציונית פומבית. נוכחו ארבע מאות שומעים, ביניהם מספר של לא-יהודים, פקידים של מחלקת המנדטים ואנגלים בעלי spleen. הרב דמתא ישב ראש. אפשר היה להגיע לידי יאוש. 14.6.26 לפני הצהרים הלכתי שוב לבית חבר-הלאומים. ועדת המנדטים יושבת ועוסקת בחברינו הפפואס. יתר האנשים משחקים במדיניות עולמית. לנו, כידוע, אין עסק בזה. בטלן קבל מכת-לחי. ודאי שאין הוא כאן היחידי הראוי לכך. ברזיליה הודיעה כי היא פורשת מן החבר. אני מתעניין לדעת, אם יש כאן יד ארצות הברית באמצע או לא. בולגריה קבלה הלואה בת שני מיליון לירות לצרכי התישבות של פליטים. ואנחנו? 14.6.26 לקבוצת חברי ועדת המנדטים שאנו מחליפים אתם דברים נוסף היום ד’אנדרדי, ציר פורטוגלי. דרך אגב: חברי הועדה אינם נחשבים כצירים מטעם ממשלת ארצם, אינם מקבלים כל הוראות, מצביעים ומדברים רק על יסוד הכרתם, ומוכרחים לפרוש מן הועדה ברגע שהם מתמנים לשרות ממשלתי בארצם. גם מבחינת ד’אנדרדי היה לי רושם אחר מתוך העתונות והפרטיכל מאשר זה שהתאמת במציאות. יחסו אלינו הוא בדרך כלל ידידותי במלא מובן המלה. נראה שהוא לומד את החומר מתוך שקידה. שאלותיו היו מכוונות בעיקר, חוץ משאלת העליה והעבודה, לענין ארגון הקהלה, שנתעורר כאן לרגלי בקשת “אגודת ישראל”. שאלה זו בדבר “אגודת ישראל” עוררה כאן בכלל תשומת-לב יותר מאשר אצלנו, ובדאי הרבה יותר מאשר היא ראויה. השאלה הזאת מעניינת כאן את חוגי החבר, ראשית, מכיון שאין איש שידע או יבין את מהותה. אפילו ה' אורמסבי-גור היה אנוס בפעם הקודמת להודות בפני הועדה, כי אין לו לצערו חומר מספיק כדי לברר שאלה זו (היכן השרות הפוליטי שלנו??). והנה שאלה שאף אחד אינו מבין אותה – משתקפת במוח כולם כשאלה עמוקה וחשובה מאוד. השאלה נוגעת בחופש המצפון, וזוהי דוקא נקודה כאובה כאן בג’ניבה. בנקודה זו אסור לגעת. חופש המצפון הרי זה דבר שאינו מחייב כלום. שלישית, הללו היו רוצים בכל מאודם לתפוש פעם גם אותנו בשעת החטא, בשעבוד איזה מעוט שהוא. אנו משתדלים לברר את השלאה מנקודת השקפתנו. 17.6.26 משעה שהוברר הדבר אין אין תקוה למשלחת להתקבל באופן רשמי, לפחות כל זמן ש“המועצה” לא החליטה בדבר אופן הקבלה, רכזנו כמובן את כוחנו ביתר תוקף בפגישות, בשיחות ובמשא ומתן עם יחדים. במובן זה התקדמנו כהוגן במשך שני הימים האחרונים. פגישותניו כללו במשך הימים האלה שני סוגים. ראשית: פקידים באי-כוח גבוהים של חבר הלאומים, ביחוד ראשי המחלקות המדיניות; והשנית: חברי הועדה. לסוג הראשון שייך בעיקר בקורנו אצל המזכיר הראשי של חבה“ל, סיר אריק דרומונד. אפשר שיש ליחס באמת לבקור זה חשיבות מיוחדת, מכיון שמשמעו הוא קבלה רשמית של המשלחת ע”י הראש האדמיניסטרטיבי של ג’ניבה. גם בשיחה זו נסתמנו שוב הקוים המיוחדים של פקידות המקום: זהירות יתרה ויוצאת מן הכלל, בד בבד עם רגשות מיוחדות לגבי כל השאלות הצורה והפרוצדורה. אגב שיחה זו – שהתנהלה באנגלית – נגעתי, למשל, בשאלה הפורמלית של קבלת המשלחות ע“י ועדת המנדטים. בשאלה זו הביע סיר אריק, באופן חביב מאד, את דעתו הברורה בתורת תשובה: גם חבר הלאומים וגם הועדה – מכירים רק באות-כוח אחת של כל ארץ מנדט, זו הממשלה המנדטורית המופיעה בשם כל התושבים. הואילו לשים לב למבנה המשפטי הזה. לא יתכן כלל שנודה מבחינה זו באיזה סוכן אחר. אם איזה קיבוץ שהוא – כמונו היום,למשל – רוצה לפנות אל חבה”ל באופן בלתי-אמצעי, הרי זה יכול להיות רק דרך המעצמה המנדטורית. אם הממשלה המנדטורית תרצה בכך ותדרוש את זה, הרי הועדה ודאי שתהיה מוכנה לשמוע דעתה של המשלחת המורכבת מתושבי המקום יודעי-דבר. נראה שדרך אחרת אינה אפשרית כרגע – אם יש להניח בכלל ששאלה זו – קבלת משלחות – היא בשבילנו דבר חשוב וחיובי. מבין הפקידים הראשיים ראינו חוץ ממנו: את קלבן, נורבגי, ראש מחלקת המעוטים, ומנטו, יהודי צרפתי, מנהל סקציה במחלקה המדינית. על הנורבגי אומרים כי הוא אחד האידיאליסטים הגמורים בעיר זו. הוא היה, אפילו לגבי טעמי האנגלי-סכסוני, קריר יותר מדי, אף על פי שדבר בנעימות. תוכלו לשער את התפעלותי כאשר – בשובי למלון מבקור זה – מצאתי חבילת עתונים מהארץ וקראתי ב“דואר היום” ידיעה ראשונה ע"ד בקורנו אצל ראש מחלקת המעוטים – מלאה בקורת חריפה. הרי לכם שרות-ידיעות זריז! מנטו היהודי שייך לסוג האינטלגנטי ביותר שמצאתי כאן, אמן בשפה הצרפתית והאנגלית, פסיכולוג יוצא מגדר הרגיל. דרך אגב, פטרו אותו – עם ההכנות לקבלת הגרמנים, שאחד מהם יבוא לרשת את מקומו. ועוד דבר: ג’ניבה, במידה ידועה כמו ארץ-ישראל, משמשת היום מקלט ומרכז לכל מיני “משוגעים” ומוחות מבולבלים. בדיחה אחת לדוגמא. בצאתנו מחדרו של דרומונד נטפל אלינו אמריקני אחד. הוא מציג את עצמו כראש הליגה לתיקון הלוח. הוא והסתדרותו שואפים לתקן את הלוח בכל העולם בכוון הלוח היהודי, כלומר ירחים שוים בצרוף חדשי-עבור וכו'. קיימת ועדה מיוחדת ליד חבה“ל, המטפלת בשאלה זו של תקון-הלוח. כששמע כי אנחנו יהודים מא”י – לא היה גבול לשמחתו. ראשית, מפני שמשה היה גדול המחוקקים בעולם (שכן הוא יצר את הלוח היהודי), שנית; מפני שהוא, איש שיחתנו עמו, היה בא"י לפני 28 שנים ויש לו לשאול לשלום שתי גבירות מסקוטלנדיה שנהלו אז בית תיקונות נוצרי ביפו והשפיעו עליו, כנראה, רושם בל ימחה לעולם. שלישית, מפני שרבני “אגודת-ישראל” העמידו לו קושיים מיוחדים בדרך לתקוני-הלוח בישיבה הקודמת של הועדה. הוא רוצה איפוא להוכיח לנו דבר. הוא אוחז בכפתורי בגדינו, בשרוולים ובמטריות, כמעט שעה שלמה. הוא נותן לכל אחד מאתנו את החוברות שלו על נושא זה. הכרתו היא שזוהי אחת השאלות החשובות בעולם, ובפתרונה תלוי חסכון במאות מיליוני דולרים ובמאות אלפיים ימי-עבודה. הוא מבטיח לשלוח לנו גם את התרגום הצרפתי. בקצור, קנאי לתקוני הלוח. יותר, כמובן, חשוב המשך פגישותינו עם חברי הועדה הנכבדים. והנה הפגישה הנעימה ביותר, שאירעה לי בכלל בג’ניבה. היה הראיון אצל גרימשו, ששב זה עכשיו מאנגליה. זהו באמת טפוס נהדר של איש-מדע אנגלי, בהיר, בעל-מרץ, בן ארבעים ושש וזקוף כתלמיד אוניברסיטה. מרוכז בענין, גלוי-לב, ועל כל אלה איש אידיאליטס בכל אפיו – וגם מסור לנו בחיבה רבה. ראיתי בכך נחמה וגם סימן טוב – שעניננו מסוגל לכבוש לו אנשים כאלה. במשך ערב שלם שוחחנו כמעט בכל שאלות העבודה בא“י. הוא גלה הבנה יפה ועמוקה לגבי שאלת הפועל העברי בארץ. הוא שמש קודם פרופיסור למדעי-החברה באוניברסיטה בלונדון, כתלמידו של גרהם ולס, והיה סוציאליסט מחברת הפביאנים. עכשיו הסתלק מכל אלה והוא מטפל במשרד הבין-לאומי לעבודה בכל שאלות העבודה במושבות ובארצות המנדטים, ובשאלות העבדות ועבודת אונס. הוא מסור כולו לעבודתו ועוזר בעבודה זו להקל את מצבם של העבדים האומללים ולהגן עליהם בפני הנצול הברוטלי. הוא ספר לי מעשיה המאירה את שיטת המנדטים בצורה אמנם מבדחת במקצת, אבל מתאימה לענין. בחבל אחד תחת מנדט צרפתי באפריקה היו שתי משפחות ראשי-שבטים מתחרות זו בזו. באחד הימים הגלתה אחת המשפחות האלה בפקודת המושל הצרפתי, וזו פנתה בבקשה לועדת המנדטים מארץ גלותה. מתוך הבקשה אי-אפשר היה לעמוד על טיבו של הדבר, גם הערות הממשלה המנדטורית לא בררו כלום: שכן המושל עצמו היה מחברן במו ידו. לבסוף הוברר הדבר ע”י מכתבים פרטים: המושל קבל בתורת מתנה מראש המשפחה המנצח – את בתו, בת 17, בת יחידה של השיך המפורסמת בין תושבי הארץ ביפיה. ועל יסוד זה נגזרה גזרת הגלות על איש ריבו. באופן רשמי אין הועדה יודעת עד היום כלום על דבר זה אינה יכולה לעשות כלום. והנסיך בגולה – גורלו עוד מעט ידמה לגורל מלך הכושים אצל המשורר, עוד מעט וישא את התוף באחד הקרקסים הנודדים באירופה. וחבר הלאומים אין ביכלתו להשיב דבר בענין בקשתו. אף זו היא משיטת המנדטים ורק החכמים להועיל יגידו: הרי זה מנדט מסוג ב. עם גרימשו שוחחתי, חוץ מאשר בשאלות מעשיות, כגון הגנת העובד וכו' – בשאלת יצירת קשרים בין ההסתדרות ובין הועידה הבין-לאומית לעבודה. גם כאן השאלה הפורמלית היא המכריעה. גם הסתדרות העבודה הבין-לאומית אינה רואה את יחידותיה אלא במדינות עצמאיות ובדומיניונים. בורסאיל וגם בחוגי-השלום האחרים לא הותקנו בנידון זה תקנות לגבי מושבות וארצות מנדט. גם מבחינה זו אין ליצור שום קשר אלא דרך המעצמה המנדטורית. הסכמנו בינינו, כי ההסתדרות תפנה לקונגרס האגודות המקצועיות באנגליה, כדי שמשלחת האימפריה הבריטית לועידה הבין-לאומית תצרף אליה בעתיד גם ב"כ של ארצות המנדט. משרד העבודה הבין-לאומי יתמוך במרץ בענין רב. 18.6.26 הגברת אשר בועדה היא אשת-פגישתנו היום: הגברת בוגה ויקסל, אשה שוידית באה בשנים – שערות חלקות, משקפי-זהב ופנים שזופים, שקטים וטובים. היא קבלה על עצמה להרצות על בקשת “האגודה” והיא מענה את עצמה בשאלת השחיטה ומס-המצות. הרב ואני בקרנו אצלה ושוחחנו עמה זמן רב. היא יודעת את הדו“ח והתזכירים על בורים. אולם מה רב הבלבול שהכניסה למוחות הגויים האלה תעמולה הזורעת שנאה לענינים היהודים בכלל ע”י הרגזת העצבים בשאלות שאין איש מוצא בהן כאן את ידיו ואת רגליו. זוהי שערוריה מאין כמוה! בשום אומה אחרת לא היתה אפשרית נבלה כזאת כלפי חוץ. תקותי היא כי אחרי הראיונות שלנו לשם שאלה זו – “האגודה” לא תשיג מאומה ותצא וידיה על ראשה. היום נתקבל תזכירנו באופן רשמי. את הדו“ח קבל ד’אנדרדי. החבר היפוני קבל את הדו”ח של הסוכנות. גם סיימס הגיע היום לכאן. 19.6.26 ביום השלישי מתחיל הוכוח הא“י בועדה. שני ימים תמשך בודאי חקירת סיימס ושני ימים ימשך הוכוח, ואנחנו בינתים ממשיכים. שלשום בקרה המשלחת אצל פלסיוס. גם הפעם היה חביב מאד, והרצה יותר מחצי שעה על מדיניות סוציאלית. נודע לנו שבישיבה הסגורה, שדנה במנדט על סוריה, דבר ז’ובנל הרבה בשבח עבודתנו בא”י. הבוקר היתה ישיבה פומבית של ועדת המנדטים – בהסכמתו, או נכון יותר ע"פ דרישתו של ז’ובנל, ובה נתנה לו אפשרות להצהיר בפומבי את הצהרתו בדבר המצב בסוריה. ישיבה זו נועדה להיות “הצגה חגיגית”, כדי להראות לעולם כי אין למדינאים הצרפתים יסוד לפחוד מפני אור השמש. הנסיון הזה לא עלה, לפי דעתי יפה ביותר. נאומו של ז’ובנל עשה, עלי לפחות, בחלקו האחד רושם עלוב, בחלקו השני – רושם עתונאי במלוא מובן המלה (הלא הוא היה עורך ה“מטין” בימי קדם, טרם היותו לנציב סוריה). הרצאתו היה בנויה כולה על פולמוס נגד תזכיר המשלחת הסורית; הפולמוס היה אמנם מבריק, מלא חדוד – אבל לא יותר. תארו לעצמכם: המצב החמור בסוריה מצד אחד, ומאידך גיסא – נאום מזהיר וחריף מפי הנציב היושב אל השולחן והמונוקל לעינו והוא מחפש אגב פנים מכוסי-גאוה איזו עובדה בתוך הניירות… מובן מאליו כי כל זה לא ישנה את המצב בסוריה. בישיבה הסגורה כבסו בודאי את הלבנים, אם כי ז’ובנל חביב ביותר על חוגי ג’ניבה. בכל אופן כלפי חוץ הכל חלק. המשלחת הסורית הזמינה בו ביום את העתונאים לכוס-תה. חוץ מאיזה עתונים מסכנים, ברובם ב"כ עתונים גרמניים ויהודיים, לא בא שום איש. כך הדבר. כל המוסר השכל, שיש להוציא בכלל ממצב הדברים בג’ניבה, מתבטא כמדומה בדבריו הקלסיים של היינה: Wer vielhat, der eird sehr bald noch mehr dezu bekommen וכו'… אתמול נסענו כולנו לברן כדי לבקר בקור כבוד אצל נשיא הריפובליקה השווייצרית. לפי החוקה–הנשיא השוויצרי הוא הנשיא הרחוק ביותר ממונרכיה, מדי שנה בשנה בוחרים את הנשיא מחדש מתוך המיניסטריון, זה שקוראים לו כאן “מועצת הברית”. תפקידיו הם: רפרזנטציה כלפי חוץ ונשיאות במועצת המיניסטרים. מלבד זה אין לו שום יפוי כוח אחר. הדמוקרטיה בארץ זו, שגדלה גדול אורגני מתוך שרשים עממיים, היא כנראה בדרך כלל מפותחת למדי, כפי שמראה גם בגרות הצורות של משאל-עם ודרישת-העם. לא קיום הצורות החוקיות האלה הוא החשוב, אלא כיצד משתמשים בהן ומה היא השפעתן למעשה. יש לה חוזי-שמירה בין-לאומים ואין לה לפחוד מפני סבוכים רציניים. אפילו אם יש איזו תסיסה בטסין או מסביב לו (הרי זה הקנטון האיטלקי של שווייצריה) – לא תגרום תסיסה זו, גם אם רצון ההתרחבות לא יתמעט אצל הפשיזם, להפרת הניטרליות של המדינה. הנשיא המכהן כיום במשרה זו הוא השווייצרי גרמני, יוריסטן ע“פ מקצועו, אחד מעורכי הדין הנכבדים של הארץ. משכורתו מגיעה ס”ה ל-35,000 פרנקים, ז“א 120–110 לי”מ לחודש, כדי מחצה ממשכורתם של כמה חברים בהנהלה הציונית. אומרים כי הברלין זה – כך שמו של הנשיא – יכול היה להשתכר בתורת עו“ד פי שלוש או ארבע. אולם בשרות הארץ הוא מצווה להצטמצם עד גבול האפשרות, והוא נשמע לכך ברצונו הטוב. קבלת הפנים שלנו היתה גם היא פשוטה ולבבית מאד. שהינו אצלו כחצי שעה, נתנו לו בתורת מתנה אלבום תמונות ושוחחנו על א”י החדשה. הוא נתן את תשובתו בחיבה רבה ובנחת רוח. אף הוא – כיתר האישים של חבר הלאומים – נמצא תחת הרושם החזק של הצלחתנו הישובית. 20.6.26 היום הוא היום הראשון ללא גשם מזמן שהגענו לג’ניבה. יום בהיר וחם. היינו היום אצל סיימס, השיחה היתה ידידותית ומתוך יחס טוב. הוא סדר לנו אפילו ראיון אצל סיר פרדריק לוגרד, מבלי לחכות שנזכיר לו את הדבר. מחרתים בבוקר יעמוד לבחינה. יש רושם כי הוא למד בינתים לדעת שעמדתנו הפוליטית כאן הוטבה. גם עמדתו הפוליטית היא טובה למדי. 24.6.26 ביום השני בקרה המשלחת אצל אלברט טומאס ואצל סיר פרדריק לוגרד. טומאס היה עמוס עבודה. עד היום לא נגמרה עדיין ועידת העבודה. וזו תסתיים רק בסוף השבוע אחרי 40–35 ישיבות בערך. הנגודים הפנימיים בועידה מעמידים בסכנה את כל ההסתדרות. בין הפועלים ביחוד משתלטים, כנראה, יותר ויותר כווני התנגדות כלפי משרד העבודה הבין-לאומי. בחוגים האלה מפקפקים בתועלתן של פועלות משותפות מסוג זה, ורואים בכל הענין רק תכסיסים מצד נותני העבודה, המכוונים להפחית את כוח-ההתקפה של תנועת הפועלים. לטומאס יש איפוא עבודה רבה כדי לשמור על כל הכרוכות השונים האלה בכפיפה אחת. הוא הדבר בידידות רבה, בטא במלים חזקות או החיבה שלו – והעביר את ברור כל הפרטים לידי גרימשו, שהוא המנהל האחראי למחלקה המתאימה במשרד העבודה והוא גם היחידי השולט באמת במידה ידועה בחומר. בערב בררתי עמו ועם ליאונרד שטטין במשך שעות רצופות פרטי שאלות העבודה בארץ, ביחוד מבחינה של פוליטיקה סוציאלית. נדמה לי כי הוא מבין יפה את השאלה. את לוגרד מעריכים כאן כאחד האישים החשובים והאחראים בין חברי הועדה. שיחתנו הביאה בלי ספק תועלת. הוא ידע את התזכיר שלנו. בראשית דבריו אמר, כי בשעת מתן הדקלרציה חשבו האנגלים שהיהודים עצמם יבנו את הבית הלאומי, ומפליא הדבר כי הם באים עכשיו ותובעים מן הממשלה השתתפות אקטיבית במפעל זה. אבל לבסוף התחיל מבין, כנראה – ביחוד את שאלת תקציב החנוך וקרקעות הממשלה. אחה“צ היה לי ראיון אצל העורך הפוליטי של Journal de Genève, שהוא כידוע עתון מדיני חשוב מאד. האיש הוא עדין, מלא מחשבה, בעל השכלה מדינית יוצאת מן הכלל. השיחה היתה רבת ענין. איש שיחתי נגע ביחוד בשתי שאלות: א) אם מוצדק הדבר מצדנו לרכז את כל עבודתנו התרבותית בעברית, היות ולשפה העברית לא תוכל להיות לעולם השפעה העוברת את גבול היהודים. ע”י כך היהודים מותרים, לפי דעתו, על פעולה והשפעה חשובה בכל חוג היום התיכון; ב) אם אין סכנה צפויה כי יחד עם התבצרות הישוב ילכו ויתחזקו בישוב זה הזרמים השוביניים, וכי הלאומיות התוקפת הזאת תפוצץ את המדינה הא"י מבפנים. בדרך כלל מצאנו גם אצלו חיבה לעיננו והערכת הנעשה. למחרת התראינו עם יו“ר ועדת המנדטים, טיאודולי, שהוא המתנגד המוחלט היחידי בועדה לגבי עניננו. הוא קטן קומה, מגוהץ ומקושט במעיל ארוך ובשפם מגונדר, הרבה קמטים וקמטי קמטים על מצחו ומסביב לעינים הקטנות המזהירות ומתרוצצות הנה והנה. טמפרמנט רב בשעת הדיבור. הוא הדגיש בתוקף את דתו הקטולית, שכן הוא רוזן מטעם האפיפיור. אף שאלתו הראשונה היתה מכוונת לצד זה. הוא שאל את הרב הראשי אם אמת הדבר, כי רוב הציונים הם אנשים רחוקים מדת. הרב השיב שכל היהודים, גם אלה שאינם רוצים להודות בכך, הם אנשים דתיים. חוץ מזה התעניין המזכיר מאד בשיטת הבחירות לאסיפת הנבחרים ובידי מי הבקורת לגבי רשימות הבוחרים. לבסוף העיר, כי שמע שהד”ר ויצמן ציין אותו כמתנגד לעניננו. אין הדבר הזה אמת, הוא רק מתכוןן לשמור על המנדט לכל חלקיו ודקדוקיו. בינתים נמשכה אתמול ושלשום החקירה מפי סיימס לפני הועדה. רק אמש הספקנו לשמוע פרטים בדבר זה, הזדמנות לכך נתנה לנו ע“י ארוחת-ערב פשוטה וקטנה, שסודרה ע”י רפרד באחד מבתי האוכל הגדולים על שפת אגם-ג’ניבה, נוכחו שבעה אנשים: ד’אנדרדי, הגנרל הפורטוגזי, רפרד ואשתו, גרימשו, גברת אמריקנית אחת, ה' דיזנגוף ואני. הגברת האמריקנית הצטיינה בזה ששאלה פתאום את גרימשו: “סלח לי, אדוני, אמרת לפני איזה רגעים כי הנך סוציאליסט – האם אמרת את זה ברצינות או רק דמית לבדח אותנו?” זוהי אמריקניות בולטת. גברת מסוג זה אינה יכולה לתאר לעצמה, כי אדם הלבוש כהוגן פחות או יותר יקרא לעצמו סוציאליסט. במסיבה זו ספר לנו רפרד כי סיימס עשה על הועדה רושם טוב, אפילו מצוין. יחסו לגבי הציוניות היה יחס של חיבה גלויה ובולטת. ענינו ביחוד הערותיו בדבר המצב הכלכלי, שהוא רואה אותו באופטימיות יוצאת מן הכלל. גרימשו שאלו אותו הרבה שאלות בעניני עבודה, וסיימס הבטיח הרבה. הוא היה, כפי שהם אומרים, בהחלט בקו הענינים. היום קבלנו טלגרמה מויצמן, כי ענין התקבלותנו במשרד המושבות נסתדר. אנו נוסעים איפוא ללונדון. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/136

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m137.txt

אם תבך

שמואל הנגיד

467161

אם תבך תם נפדת אלגזאה אלי אלכוס מן עמל אשביליה פי אלכריף אלכאין מן שנת תתיו וגרי פיהא נחו מא גרי פי אלגזאה אלמתקדמה אלדכר וכאן צדורה אידה אללה מנהא וקד אעתזם עלי מראגעה מר רב דניאל ראש הישיבה אדאם אללה עזה פכתב אליה במא וקע הנאך ומדת ופכר בקולה אחר כך פשטה המלחמה עד בוס במחוז שביליה בסתו משנת תתי"ו (1056), וקרה בה כמו מה שקרה במלחמה שנזכרה קדם, והיתה הופעתו ממנה, יחזקהו האל (כמנצח), והחליט לפנות אל מר דניאל ראש הישיבה, יתמיד האל את כבודו, וכתב לו על מה שקרה שם ושבח ופאר בשירו תְּהִלָּה אִם תֵּבְךְּ עֵין גּוֹלֶה, אֲשֶׁר דָּלָפָה / מִנּוֹד, וְיַעַל אֶת נְדוֹד עַל שָׂפָה – יִלּוֹן עֲלֵי נַפְשׁוֹ אֲשֶׁר בָּחְרָה לּוֹ / לָשׂוּם בְּמֶרְחָק פַּעֲמוֹ נִדְחָפָה. אֵלִי, עֲרֹץ מָנוֹד אֲשֶׁר לִרְצוֹנוֹ / נָדַד, כְּנוֹצַת עוֹף בְּרוֹם נִדָּפָה, וּבְסֻבְּכֵי לָבִיא יְשַׁלַּח יָדוֹ / תָּמִיד לְהוֹצִיא שֶׂה אֲשֶׁר נִטְרָפָה. חָפֵץ רְכֹב עַל בָּמֳתֵי בֶּן עַיִשׁ – / יִרְכַּב לְחֶפְצוֹ בָמֳתֵי מַגֵּפָה. מָה אִישׁ בְּחִכּוֹ אֵין צֳרִי וּתְעָלָה, / אוֹ אֵין בְּיָדוֹ מַעֲלָה וּתְנוּפָה? אִם כָּל מְשׂוֹשׂ הַלֵּב בְּהִכָּבֵד – אַל / תִּהְיֶה כְּבַת צוֹנֶה בְּבוּז עֹרָפָה, נַפְשָׁךְ תְּבַלַּע לָךְ בְּבֶטֶן שַׁחַת, / אוֹ תַאֲחִיז יָדָךְ בְּקַרְנֵי סוּפָה אִם אֵין לְךָ נוּס מֵאֲשֶׁר נִגְזַר עַל / רֹאשָׁךְ – רְדָה יָם אוֹ בְצִיָּה עוּפָה וּנְהַג וְלֵךְ בִּנְתִיב תְּלָאוֹת, עַד כִּי / תַּשִּׂיג מְלוּכָה אוֹ תְהִי לִגְדוּפָה. עָצֵל, רְאֵה דַרְכִּי וְהִשְׁתּוֹמֵם, כְּי / נוֹד תָּר לְנַפְשִׁי אֵת אֲשֶׁר נִכְסָפָה, וַיַּעֲמִידֵנִי בְהֵיכְלֵי עֹנֶג, / עָמְדִי חֲסַר עֹנֶג בְּאֶרֶץ עֵיפָה. לוּ יֶחֱזֵנִי נָח, וְהוּא רָשׁ, יֵדַע / בַּמֶּה יְמִינִי הוֹד וְהוֹן אָסָפָה. מֵרִיב בְּיָגֵעַ וְאוֹפֶה סֹלֶת / פִּיו יַאֲכִיל סֹלֶת אֲשֶׁר לוֹ אָפָה. שָׁלֵו, הֲיִתְנַבֵּל מְרַדֵּף מִשְׂרָה / מִבּוּס בְּדַם רֶגֶל אֲשֶׁר נִגָּפָה? מִי טָהֲרוּ יוֹלְדָיו, הֲתוֹרִיד אוֹתוֹ / פַּעַם, בְּדֶרֶךְ מַעֲלָה, טֻנָּפָה? שִׂימָה שְׁמוּאֵל עַל שְׂמֹאלִי וּתְנָה / מֹשֶׁה עֲלֵי רֹאשִׁי, כְּמוֹ טוֹטָפָה אוֹ צִיץ, וְאַחַר כֵּן תְּדַבֵּר כִּי בִי / דֹּפִי אֲשֶׁר נִגְלָה לְעַיִן צוֹפָה. מֵהֶם, וּמֵיֶּתֶר אֲבוֹתַי, עָמְדָה / אֶרֶץ עֲלֵי קַו, אַחֲרֵי סֻלָּפָה. רָאשִׁים אֲשֶׁר יַקִּיף עֲלֵי שִׁבְטָם חוּט / חֶסֶד וְיַחַס נַעֲלֶה, בִּתְקוּפָה, הֵמָּה אֲשֶׁר הִרְפּוּ הֲבָלִים חָזְקוּ / וַיַּחֲזִיקוּ לֵב צְדָקָה רָפָה. אַחַי בְּנֵי אָבִי, עֲלֵיכֶם יָקוּם / עוֹלָם וּמִלַּתְכֶם בְּעַם אֵל חַפָּה, אִמְרוּ לְשׁוֹאֵל בַּעֲבוּר דָּנִיֵּאל: / יָם הוּא אֲשֶׁר רָחַב וְאֵין לוֹ שָׂפָה, יָם הוּא – וְלֹא מָרוּ נְטָפָיו, וּתְהוֹם / נִצָּב בְּמַתְכֹּנֶת – וְלֹא רוֹפָפָה. לוֹ פֶה, בְּעֵת לַעַז חֲכָמִים, פָּצַח, / לוֹ יָד, בְּעִתּוֹת מַחֲסוֹר הֶעְדִּיפָה, חוֹלֵף, לְרַדֵּף שָׁוְא חֲדַל, כִּי מִיּוֹם / שָׂרָה – רְמִיָּה בֶּאֱמֶת הָחְלָפָה, דָּוִד יְלָדָהוּ, וְצֶדֶק אָמַן / אוֹתוֹ, וְדָת מִפִּי כְרוּב אֻלָּפָה, אוֹהֵב לְצַפְצֵף טוֹב וְלֹא יִכָּחֵשׁ / בָּזֶה בְּמַה שֶּׁתֶּאֱהַב צַפְצֵפָה, טַל הוּא בְחֹם הַיּוֹם, וְשֶׁמֶשׁ – יוֹם קֹר, / וָעָב בְּעֹצֶר, וַהֲדַס בָּעֵיפָה, אֶרֶז תְּעוּדָה, לֹא עֲמָמוֹ אֶרֶז / הַקָּח עֲלֵי מַיִם כְּמוֹ צַפְצָפָה, הַבֵּט בְּדָנִיֵּאל וְתַחַז נָשִׂיא, / עִמּוֹ צְדָקָה וֶאֱמֶת נִשְׁקָפָה, וּשְׁאַל לְמַטִּיף חֹק תְּבוּנָה עַל כָּל / צָמֵא לְחֻקָּתָהּ אֲשֶׁר אֻסָּפָה, כִּגְבִיר מְלֵא יָד כֵּן יְמִינוֹ אֶת חֹק / הַדָּת, לְכָל רָעֵב לְדָת, הִטְרִיפָה וּרְאֵה יְשִׁיבָתוֹ בְכִסֵּא, שֶׁבֶת / שׁוֹפֵט אֲשֶׁר רָצָה וְאַפּוֹ כָפָה. פֶּתַח תְּהִלָּתִי אֱלֵי דָנִיֵּאל / אֶפְתַּח, וְדֶלֶת מַהֲלָל אָגִיפָה. אָרִים תְּהִלָּתִי לְמֵרִים רֹאשִׁי / כַּיּוֹם עֲלֵי צָרִים אֲשֶׁר רָדָפָה נַחְנוּ אֲשֶׁר הֵשַׁח אֱלֹהִים בָּנוּ / רַבִּים וְגִבּוֹרִים כְּיַלְדֵי רָפָה, בָּאנוּ אֱלֵי אַרְצָם אֲשֶׁר דָּמְתָה אֶל / עֵדֶן לְפָנִים – וַתְּהִי לִשְׂרֵפָה, קַמְנוּ בְקֶצֶף וַנְּשַׁוֵּה גֶפֶן / שַׁמָּה, וְשַׂמְנוּ עֵץ־פְּרִי לִקְצָפָה. מִי יִתְּנֵנִי נָא כְבַעְלֵי כָנָף / אוֹ בַעֲלֵי אֶבְרָה וְלוֹ אָעוּפָה אֶל בֵּית אֱלֹהִים לַחֲזוֹת בֶּן־דָּוִד, / יָפֶה אֲשֶׁר נִבְחַר לְמִשְׂרָה יָפָה, וּדְבַר פְּעֻלַּת אֵל אֲחַוֶּה לּוֹ, כִּי / רָמָה, וְכִי עָלַי בְּטוּב הִקִּיפָה. שָׂרִי, בְּחַסְדָּךְ, בַּעֲדִי כָּל הַיּוֹם / לָאֵל תְּחִנָּתָךְ כְּטַל הַרְעִיפָה, אוּלַי יְקַבֵּל שַׁוְעֲךָ עָלַי כִּי / יֵקַר, וְלֹא יַכֶּה אֲשֶׁר הוּא רָפָא, אוּלַי, אֲשֶׁר הִצִּיל פְּעָמִים מִפִּי / אַרְיֵה, לְמַעְנָךְ לֹא יְהִי לִטְרֵפָה! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/137

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p164/m138.txt

לא בא אל החוף

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

1926717

לא בא אל החוף לֹא בָא אֶל הַחוֹף / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי שמואל בן מנחם לא היה עשיר ביותר, אבל את ביתו נהג בהרחבה ויהיו לו תמיד מסחרים טובים, וירויח הרבה ויוציא הרבה, ויהיה שמו נודע למכובד. הוא חינך את בניו בטוֹב ואת בתו הבכירה, עלמה יפה וגבוהת-הקומה, השׂיא לאיש משכיל, בעל לשון וספר, ושמו יעקב. הוא ורעיתו אמרו לדבק טוב ויתן להם שמואל חמש מאות רובל נדה, ויחזיק אותם על שולחנו שנתים ימים, כדרך העולם, וכל צרכם עליו. וכאשר כלוּ שנתים הימים והמועד בא להשיא את הבת השניה עזבה חנה, כן שם בתו הנשואה, ובעלה את ביתו וישכרו להם שני חדרים מיוחדים ויקנו להם כלים נאים, ויעקב החל לסחור ויהי נאמן ובטוח בעיר, כי שם חותנו עליו. מסחרו היה במכירת עצים וקרשים; ויהיה סוחר בכספו ובכסף אחרים והכל הולך למישרים. הוא מוכר וקונה, לוֹוה ומשלם, לוקח ונותן, אם גם ביגיעה רבה ובעבודת המוח, כדרך בני המעשה והמסחר. כבר נולדו לו בינתים שני בנים ואחרי-כן בא הילד השלישי. ההוצאות לא מעטות; וכעבור שלוש שנים מיום העמידה בפני עצמו נפסק לפתע החבל, ואין כסף ואין עצים וקרשים ליעקב; והוא עוד חייב כסף לאחרים, סכום רב, ואז היה חותנו שמואל אנוס לשלם חלק מחובותיו ולהשוות את חשבונותיו… עלמא דבר כך, אין זה אסון נורא, כי אם שעה של מצוקה. איש לא יכול לומר כי יעקב אשם במה; הוא עשה ככל אשר היה בכוחו לעשות. אֵל אלהים הוא היודע דרכי המסחרים. הלז עוסק ומרויח והלז – מפסיד, ועושים הם שניהם דבר אחד. מי יֶחכּם באלה? שמואל בן מנחם לא יכול להסכים בנפשו כי חתנו הבכור ובתו ירעבו ללחם, ולא נשארה לו לעשות אחרת, כי אם לתת עוד הפעם נדה לבתו, ואם לא חמש מאות רו“כ, נתן עתה שלוש מאות וערב בעד חתנו על מאתים אחרות; ובחמש מאות רובל ניסה יעקב את ידו שנית במלאכת המסחר, והפעם לא בקרשים ועצים, כי אם בנוצות… הרבה נתעשרו ממסחר זה בימים ההם, ותהי הסחורה הזאת הולכת לבּרוֹדי, אשר במדינת הקיר”ה, ומביאה רוַח רב. בישוב הדעת ובעוצם הנפש התחיל יעקב מעשהו זה, החדש. הלא כך אומרים הבריות: אם יכּוה אדם בפעם הראשונה כבר ילמד לכלכל דבריו במשפּט בפעם שנית. הוא היה מתון בכל קניה ולא האמין עוד לכל אדם, שאל והתיעץ בכל דבר אשר עשה עם בקיאים בדבר, ויהי ברוב הימים למבין בעצמו בטיב הנוצות וליודע דבר הסידור בשקים, לשׂוּם העידיות למעלה סמוכות לגוף השק והזיבּוּריוֹת באמצע, טמונות עמוק עמוק, הכל כמו שעושים הסוחרים המובהקים… ליתר שׂאת נסע בעצמו לעיר ברודי, למען יתהה על קנקנו של הדבר; ובביתו קימץ בהוצאותיו ויכלכל כל דרכיו במשפט. אמנם זמן-מה חשבו כולי עלמא כי עתה מצא יעקב את שלו ואת דרכו ויהי עוד פעם לבטוח בעיר. רעיתו ילדה רביעית. הבת הבכירה היא כבת שבע, יעקב כבן עשרים ושמונה, והנה בא המשבר בפעם שנית ונתרוקנה קופת המסחר בבת-אחת… יעקב נכשל בקנית “סחורות רעות”, למרות הבנתו באלה. לאסונו עוד נרטבו הנוצות בדרך ויהי אנוס למכרן ב“חצי-חינם”. אם צריך הגלגל לסוֹב אחורנית, הלא יש למנהיג העולם הרבה עצות ותחבולות איך לאבד ממונו של איש ישראל. – בקיצור: יעקב, חתנו של איש אמיד ונכבד, יצא שוב נקי מנכסיו, ולא נשאר לו מכל עמלו רק אשתו וחמישה בנים, ועוללים שואלים ללחם ואין. וזאת הפעם קצף שמואל בן מנחם על חתנו זה. הוא כבר השׂיא במשך הימים האלה שלוש בנו ובן אחד וטרוד היה בכלכלתם, ועתה ידאג עוד למצבו של חתנו הראשון! לשוא אמרה לו אשתו כי לא יעקב אשם בדבר, רק עונש הוא מאת ה'; לשוא באה בתו חנה, אשת יעקב, לבקש על נפשה ועל נפש בניה. שמואל אינו שומע לה ואזניו אטומות. אביה הן ידע רחם ויעזור גם לאנשים אחרים, אבל על יעקב חתנו עלתה חמתו: איך יאַבּד איש שתי פעמים את הנדה אשר נתנו לו בזה אחר זה? האם כור של זהב לו שיתן לבניו ויחזור ויתן? – באו הקרובים והתחילו לדבּר על לב אבי המשפחה ולאמור: הלא בּוּשה הדבר, מה יאמרו הבריות, שאיש כמוך לא יעזור לחתנוֹ? ואם לא יעשה זאת בשביל חתנו, יעשה בשביל בתו. ואלה הצאן, הבנים הרכים, מה חטאו? כך עברו ירחים ארבעה בטענות ובמענות ושמואל הקשה את לבבו. ובימים הרעים האלה עזרה החותנת, ציריל אשת שמואל, בצנעה לצרכי הבית של בתה ותתן לבית הזה ממה שקימצה מהוצאת ביתה בעצמה. ראו כולם שאין מצב כזה יכול להאריך ימים. פניו של יעקב נפלוּ מאד ואיש לא הכירהו. – וסוף הדבר היה כי שמואל לא יכול לעמוד עוד על דעתו ואנוס היה לעזור שוב לנכשלים. אבל תנאי התנה, שיעקב לא יסחר עוד במסחרים פורחים באויר, כי אם יפתח לו חנות של מרכולת. “במסחר, אמר, הדברים תלויים בעליה וירידה ואפשר להפסיד בזמן קצר כל הקרן; אבל בחנות, שהכל נמשך לאט, הענין אחר הוא”. – בשלוש מאות רו“כ, שעלו עתה ליעקב בקושי גדול וב”שפיכת-דמים", נעשה לחנוָני בישראל! ובזה היתה עזר כנגדו גם אשתו חנה, שעד עתה עסקה רק בהנהגת הבית. יעקב היה נוסע לעיר המחוז מדי פעם בפעם לקנות סחורה; והיא, הרכּה והענוּגה עמדה על רגליה כל היום בחנות ומכרה והיתה אם לילדיה. – שניהם חדלו להיות “פּריצים”. יודעים אתם דרך החנוני בעיירות הקטנות, לעמוד כל היום בחנות ולצפות לקונה כאל מלקוֹש, והבגדים נעשים לחים ומלאים שמן ורוטב של דגים מלוחים. למי יש פנאי לרחוץ עצמו כראוי, לאכול כראוי ארוחת-הצהרים? חנוָני בישראל הוא “עבד כּנעני” ממש ועובד יום ולילה, וההבדל רק זה, שזה פרנסתו על אדוניו, והלז צריך לדאוג בעצמו למוצא לכסף. למה אאריך? שניהם, יעקב וחנה, לא היו מוכשרים למלאכה כזו; וכעבור שנה ומחצה בעבודת-פּרך ממש נסגרה החנות מאין סחורה. נעו העם ונדו למזלו של יעקב ורעיתו, והמה אנשים ישרים, ושום איש לא הבין למה מזלם ככה! ואמנם לא קצף עתה שמואל עליהם. הוא ראה בחוש, בבואו בכל פעם אל החנות, כי עמלוּ בכל כוחם וכי עשו כל מה שעושים כל היהודים החנונים. הוא בעצמו קנה כל צרכיו אצלם וכן גם שרק רעיו הסוחרים, וכל זה היה ללא הועיל. אם ה' לא יתן פרנסה לאדם אז אין חכמה ואין עצה ואין תבוּנה… מה לעשות? שמואל בן מנחם לא יכול לתת לחתנו כסף בפעם רביעית. לוּ גם רצה היה זה למעלה מכוחו. הוא כבר השׂיא עוד בנות שתים, זו אחר זו: יודעים אתם את ההוצאות הגדולות באלה; ובכלל סוחר שניסה שלוש פעמים בדברים בזה אחר זה ולא עלתה בידו, הרי הוא כבר מוחזק לבלתי-מוצלח. מה לעשות עתה? הגידו אתם, קוֹראַי. והנה היה להם דוֹד אחד זקן, ושמו נתן, והוא חכם ופיקח ויודע את החיים, והוא, בראותו את המשבר השלישי של יעקב, נתן עצה לשמואל, כי יקח את חתנו אליו לפקיד במסחריו. הלא עובדים שלושה אנשים “זרים” במסחרו, ומדוע לא יקרב אליו את עצמו ובשרו? שמואל בן מנחם ידע את החיים עוד יותר מדודו זה, והוא הבין היטב כי לא טוב לו לאדם שיהיו משרתיו בני-ביתו ויודעים את הפרטים ופרטי-הפרטים במסחרו; אבל הלא אב הוא ולוֹ רחשי-אב. ויעש שמואל ככל אשר יעצהו דודו, אם גם לא בלב שלם… ובכן היה יעקב חתנו ל“נאמן” במסחרו, וּשׂכרוֹ שמונה רוּבּל לשבוּע. השׂכר לא רב הוא, כי ליעקב כבר בנים חמישה, אבל הוא קבוּע ואין בזה לכאורה הפסד מאומה. – *** וצאו וראו, גם בזה לא היה יעקב מוצלח; ולא עוד, אלא שלמִן היום אשר החל לשרת את חותנו מצבו של זה החל להתרועע. כמו “מעשה שטן” היה: כל דבר שעשה יעקב סופו בא לידי כשלון. אותות אי-רצון נחל מכל עבר; וכבר באו ימים שחותנו חירפוֹ בפניו, ויעקב קיבל עליו את הגידופים. מה לא ישא איש עליו למען מצוא לחמו? גם גיסיו, בעלי אחיות רעיתו, הקלו בו ויבוזו אותו בפניו. לב האנשים מלא רעה וגאוה, וביותר ירָאה יחסם לאיש ירד ומזלו אין אתו. גם קרובי אדם אכזרים המה בזה. היו ימי חול-המועד של סוּכות. הימים מעוננים, פרוזדור הסתיו. – ויקרא שמוּאל בן מנחם את חתנו יעקב, לחדר המיוחד ויגלה לו כי לא יכול להחזיק אותו עוד בביתו בתור פּקיד ועליו לבקש לו מעתה ענין אחר לפרנסת הבית. הוא גורם לו רק היזקות; והלא גם הוא אב לבנים, ואינו יכול לדרוש הימנו כי יבוא על ידו לעברי פי פחת. בן שלושים וחמש שנה היה אז יעקב וכבר שׂיבה זרקה בו מרוב עמל; ובשמעו את הבשורה הנוראה, שאמנם חיכּה לה יום יום, התאמץ בחזקה שלא להתפּרץ בבכי. בלב נשבר וכגבר אין אֱיָל שב יעקב לביתו. לא אכל כל היום, כל כך נפל לבו בקרבו. ואשתו הישרה חנה לא נתנה אותו להתיאש, ותאמר, עוד יעזור לנו ה'. העיקר להתיעץ מה לעשות. הם ישבו יחד ולא היה דבר אשר לא יגעו וחשבו בו, וחנה אמרה, עתה תראה כי נמצא את אשר נחפּש; לב אשה טובה מה לא יוכל עשׂה? ובערב ההוא נזכר יעקב פתאום כי הוא משכיל ויודע תנ"ך ודקדוק, ואם כי לא קרא בספרים זה חמש-עשרה שנה רצופות, וכמעט שכח תלמודו, הלא עוד יכול ללַמד תלמידים קטנים. ויגלה לאשתו את לבבו, כי יש את נפשו לנסוע לעיר לדיזה, ששם להם מוֹדע אחד, ויפתח לו שם חדר…ותאמר הן. ככה נעשה יעקב ל“מלמד” או מורה, על פי גזר-דינו בעצמו. ספר שלם יכיל הדבר לוּ סיפרתי אחד אחד את הרפּתקאותיו ומקריו של יעקב בעיר לדיזה. לא עלה לו מה שזמם כי אם במקצת ולא היה יכול לפרנס את ביתו, ואנוס היה שמואל בן מנחם לקחת את בתו חנה וילדיה אליו הביתה. בשום אופן לא רצה החותן כי יבוא יעקב חתנו ה“מלמד” לימות החג לביתו, כאשר עושים המורים בישראל; וחנה באהבתה לבעלה באה אליו אל העיר, אשר הורה שם את תלמידיו, כעבור שנה ולא ראו עוד זה את זה. ותהום לדיזה לבוֹאה, הם ראו עד עתה ביעקב מלמד תנ"ך בלי תלמידים נכבדים, כי העשירים לא חפצו לתת לו את ילדיהם ולא ידע לקחת את נפשם, והנה באה אשה יפה, מלובשת מלבושי כבוד. וזאת האשה היא אשת יעקב! וברבות הימים והנה ראה גם דודו ומסרפוֹ של יעקב בלדיזה כי אין זו “תכלית” למודעו ולא יבנה בזה את ביתו, ויקרא את יעקב אליו, ויבוא מעולם המלַמדוּת לעולם הזה ולעניני סחר עוד פעם. ויעשו שניהם מסחר של שותפות בדגים מלוחים ומלח: הדוד היה “בעל כסף” ויעקב היה העובד, ויעבוד באלה עבודה רבה וקשה במוח ובגוף, יומם ולילה. הנה אמר יעקב כי הדבר סוף-כל סוף יבסס מצבו, ואז יקח את אשתו ובנותיו ללדיזה להשתקע שם, כי כבר קצה נפשו להיות “נע ונד” כל הימים ולהיות חי לבדד; וכרגע שיחקה לו השעה, ויכתוב לרעיתו מכתב מלא תקוה ואחרית טובה. וסוף הדבר היה הפסד נורא, נורא מאד! היו ימי חום גדול ונשחתו הדגים…. לא היתה עת פדיון ימים רבים. ההתחרות גדלה כמנהג היהודים. בקצרה: גם השותפות ההיא ירדה לטמיון, וישאר יעקב כאיש בלב מים, בלי אנית שיט. ובתו הבכירה אז כבר נערה בת ט“ו שנה, ועל פי דרכי הימים ההם כבר משדכים ימי עלומים כאלה ל”חתן". הנני נוגע בדבר הזה, יען כי אז “התישב” החותן שמוּאל בן מנחם וגם שידך את נכדתו הבכירה ואת פי חתנו לא שאל. – הוא הבטיח לתת את הנדה והוא גם האב והפּטרון. ומהאב האמיתי, המתגולל בעניוֹ בעיר אחרת, לא דיברו הרבה וגם לא התוַדע אל המחותנים, התביישוּ בו. חולשת הדעת של יעקב, בהיוָדע לו הדבר הזה, תשערו בעצמכם, מלאכת המסַפר היא כאן למוֹתר. ויעקב התחיל לירוא פן תִּקע גם נפש רעיתו מעליו, ברבות הימים, אם גם עמדה לו עד עתה בשעת צערו ומפיה לא שמע מימיו כל תוכחה. היא גם איננה כותבת לו עוד מכתבים תכופים כמקודם, והוא גם הוא מה יכתוב לה?. התקוה לא תשעשעהו. – הוא רואה כי אין הברכה מצויה בכל מה שיעשה. לולא התבייש כי אז היה לשכיר-יום, לפועל פשוט, האנשים הללו אינם סוחרים ואינם מלמדים, כי אם עובדים ואוכלים. – אבל הנה חנה רעיתו תלויה בו, מדוע יהיה גורלה להיות אשת פועל? מה אשמה היא? הוא חושב כי הוא חטא לה, חטא לה, לבני ביתו, שאינו יכול להיות להם לאב. ––הוא חטא? במה? ה' שפך זעמו עליו, והוא רק אנוֹש וחייו ככדור בידי המזל הרע, שאין ממנו מפלט. עוד ניסה יעקב פעם שביעית, בהיותו בן ארבעים ואחת, להתחיל את חייו מעבר לים, והוא לא ידע כי גם שם, תחת השמים החדשים, הולך צלו אחריו. – הוא יצא לאמריקה, ומשם הלך לקנדה ויהי רוכל וחייט, עובד בבית-משרפת לבנים; ואחר-כך היה עובד באניה עבודה של גריפת הגחלים. והאניה תעתה ולא באה למחוז חפצה… חנה אשתו היתה כאלמנה חיה, ואביה השיא את בנותיה. הוא כילכל אותה בכל אשר יכול, והיא היתה צרורה כל ימיה. ה' לא רצה כי יבוא אל החוף. – – – את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/138

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p141/m139.txt

[ובכן -- הדרור]

רחל בלובשטיין

241180

[ובכן -- הדרור] וּבְכֵן – הַדְּרוֹר. הָאֲזִקִּים הַלָּלוּ, אֲשֶׁר עָמְדוּ בִּפְנֵי גַרְזֶן-הַמַּשְׂטֵמָה – מַשּׂוֹר הַשִּׁעֲמוּם נִסֵּר קִמְעָה קִמְעָה… וּבְכֵן – הַקֵּץ, אֵלָיו הִתְגַּעְגֵּעַ וּמִפָּנָיו יָרֹא בַּסֵּתֶר, וְהַלֵּב אֵינֶנּוּ שָׂשׂ, אִם גַּם לֹא עוֹד עָצֵב. כ“ט טבת, תרפ”ט את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/139

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p147/m140.txt

התקופה בתולדות העמים

יוסף זליגר

12407993

התקופה בתולדות העמים א. ידיעת תולדות העמים הנהו ענין חשוב מאד גם בתור מטרה לעצמה, לדעת גם את יתר העמים, וגם בתור מכשיר, למען הבין אם תולדותינו אנו. כי תולדות עם אחד מהעמים הנן רק דפים אחדים קרועים מתוך ספר שלם, שאי אפשר להבין אותם, מבלי לדעת את הקודם ואת הנמשך. ביחוד תלויות תולדות ישראל בתולדות יתר עמי התרבות, באשר בא העם הזה בנגיעה ופגיעה מעט לטובה והרבה לרעה עם רֻבם בזמנים שונים. ואולם המסגרת, אשר תקיף את תולדות העמים, לא תוכל להיות שלמה ושקופה כמסגרת התקופות בתולדותינו. תולדות ישראל הנן חוט אחד ארֹך הנגלל מתוך פקעת אחת מימי אברהם אבינו או מימי שֵם בן נח עד ימינו, אף אם קבל החוט הזה מראות שונים; ואפשר להכיר את נקֻדות המעברה, ששם החוט מלבין, משחיר או מאדים. נקֻדה כזאת היא ראשית לתקופה חדשה. ואך תולדות העמים אינן מטוה אחד, אף אם יש קשרים ומקלעות האוגדים ומצרפים את כֻלן. בתולדות העמים אין נוהגים לקרֹא את התקופה בשם איזו כת של משפיעים ברוח או בזרוע, כמו שמדברים למשל על תקופת הנביאים, שהיא תקופת המלכים בישראל. זה אפשר לעשות רק בתולדות עם אחד. ועם כזה, אשר בכל התקופות, ישנו רק אחד בעולם ושמו ישראל. ולכן המנהג הפשוט הוא לחלק את תולדות העמים הכלליות לעמים ולקרא לכל תקופה בשם העם, המשפיע ביותר על יתר העמים שכניו, אף אם כמובן משפיעים בזמן הזה גם הם; ואם יבא סוף התקופה ההיא לאמר אם יהיה על העם המושל בתקופה ההיא לפַות מקום אל העם, אשר התקופה השניה נקראה על שמו, הלא אין הדבר נעשה פתאום, כי אין קפיצות בתולדה. יום המעברה מתקופה לתקופה, אם יש בכלל יום כזה, איננו כי אם ההכרעה האחרונה. אף על זה עלינו להעיר, כי השטה אשר הנהיגו בארפה לחשב רק מעט מעמי הקדם בימי קדם ורק עמים ידועים מעמי ארפה לעמי התרבות ולבטל את האחרים, למשל את ההֹודים ואת הסינים איננה נכונה. הרשות לעמי ארפה לראות בעצמם את המרכז של תולדות העמים, בשביל ש“אדם קרוב לעצמו” ורואה את הכֹל בשורה הראשונה במשקופים שלו, כמו שנעשה זאת גם אנחנו. אבל אנחנו קוראים לזה “תולדות ישראל” ולא “תולדות העמים” והם היו צריכים לקרא למדע הזה הידוע בבתי ספר בשם “תולדות העמים” “תולדות ארפה” והנכון “תולדות מערב ארפה” או “תולדות הנוצרים”. ואך בדבר הזה אין בידינו להעמיד את שורת הדין, כי בגלותנו ופזורנו אנחנו זקוקים להם בחקירת התולדה, וגם הנעשה על ידינו, יֵעָשה על חשבונם, אמנם כל זה נוגע רק למדת האמת והיֹשר של המדע; ואך להבנת תולדותינו אנו, אין אנחנו מפסידים מאומה בעָוֶל הנעשה לעמי אזיה. כי כל העמים אשר עוללו עלילה על מהלך הענינים בישראל, לרעה או לטובה, חשובים אצל חוקרי ארפה ותולדותיהם נחקרות, עד כמה שאפשר. התקופה הראשונה של קדמי תבל מאדם ועד נח, אשר ארכה כאלף וחמש מאות שנה היא משֻתפת לכל עמים. אז התרקמה צורת החיים של האדם הפרטי עם מעלותיו ומגרעותיו. כבר למדו בני אדם לקרֹא שֵם לכל דבר וסגלו לעצמם את השפה, שהוא יסוד כל חיי האדם ובה הוא נבדל מכל חי בתור “חי מדבר” או “רוח ממלא”. בבקשם טרף לנפשם, למדו להיות אכרים ורועים, יושבי אהלים ובוני ערים. גם אהבת הקנינים זאת אֵם כל המעשים הכבירים הנעשים תחת השמש, כבר קננה בלבם, והיא הביאה שנאה ותחרות, אף בין אחים. דורות רבים השתמשו לחרישה וכדומה בצורים. ואך עוד בימים הקדמונים האלה כבר מצאו תחבולות ללטֹש את הנחשת ואת הברזל ולעשותם לבלי חפץ. תשמיש הברזל שִנה את תכנית החיים תכלית שנוי, עד אשר לא נוכל אנחנו בני הדורות האחרונים לצַיר לנו איזה ציור מבני אדם, אשר היו בלא ברזל. ואך במעבה האדמה מוצאים שכבה של דורות כאלה, שלא ידעו עוד להשתמש בברזל. גם את הזמרה בפה ואת הנגינה בכלים ואִתן השירה כבר נגלו לאזני הקדמונים ההם וטעמם, גם את חיי המשפחה, נשואי אחדות, וההפך מזה, רבוי נשים, עד פריצת הגבול של חטיפת נשים בידי החזקים ועד נבלה וזמה הכל כבר ידעו. העתיק בכל הספרים מסר לנו על כל הדברים האלה רשימות קצרות, אבל מדֻיקות מאד. ואי אפשר לבן אדם להבין את דורו ואת עצמו, מבלי להגות בהוית תרבות האדם בתקופה הראשונה בהשכל ודעת. המהפכה הגדולה, אשר באה על כלל האדם וכל החי למחות את כֻלם מעל פני האדמה ולהשאיר רק את ראשית תרומתם, לא שנתה הרבה את האדם כי כבר נעשו לו תהפוכותיו וחטאותיו לטבע שני, שאין הוא עוד אחראי עליהן, באשר כבר נולד בהן וגדל אתן, “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” וליסודות השקפותיו ומנהגיו, אשר קנה לו לפני המבול, נוסף עתה אחר המבול בתקופת בני נח יסוד חשוב מאד, אשר נעשה במשך הדורות לעמוד התָוך, אשר כל המנהגים והמעשים סובבים אותו ותלוים בו. הדורות האלה הם תקופת יסוד ממלכות. הרעיון להכניע בני אדם רבים ולהדריכם בשבט מושל יצא מבני חם, זה הבן, אשר היה קטֹן ובזוי בעיני אביו לתתו, לעבד עבדים; כי הקצוות נוגעים" ובמקום עבדות, שם יש גם אדונות. נמרוד בן כוש בן חם היה המלך הראשון – ולא בעמו ובארצו, כי אם באשור מבני שם. ממשלת זרים השנואה לכל, ועם זה מצויה בכל מקום, שהכל רודפים אחריה עד היום הזה, היא היתה הצורה הראשונה של ממשלת אדם באדם. ב. שתי התקופות הראשונות הקודמות לתולדות ישראל הן קודמות גם לתולדות העמים; כי בימי קדמי תבל לפני המבול ובימי בני נֹח אחר המבול היו עוד כל בני האדם משפחה אחת, אך אם לא היתה ביניהם אחות מופת. אלה היו תולדות האדם; ורק אחרי אשר נפרדו בני האדם למשפחותם בארצותם בדור הפלגה, החלו תולדות העמים. כאמור היה המושג הראשון נמרוד מבני חם, אשר מלך באשור – מבני שם. גדולה מהממשלה הזרה של חם בשֵם היתה הממלכה, אשר יסדו בני חם בארצם במצרים; זאת היא התקופה הראשונה של תולדות העמים, אשר רשומה עודנו נכר בחיי הצבור בכל עמי התרבות. למצרים היתה ממלכה גדולה וחזקה וסדריה נשארו למופת לכל הממלכות, אשר נוסדו אחריה, ורֹב הפרקים של הלכות מדינוּת נשנו בראשונה על גדות היאור. הנסיון אשר נעשה בבבל פעם אחת להשתתף רבבות בני אדם לעבודה צבורית לבנות “מגדל וראשו בשמים”, נעשה במצרים למנהג קבוע לדורות. המצרים לא היו רק הראשונים במבנה בנינים ענקיים, היכלות מלכים וערי מסכנות, קברות וצריפים, כי אם גם היחידים בכל התקופות. כי הכמות של בניניהם לא השיגה שום אֻמה עד הנה ולפי הסברה ישארו המצרים בזה יחידים לנצח. גם ביתר המלאכות היפות: ציור ופסול, היו המצרים למורי העמים. ובדעת האדמה וכחותיה גברו כהני מצרים וחרטומיהם ויעשו חיל. הכשפים, אשר בהם הכו בסנורים את עיני העמים להוליכם שולל כשה לטבח, היו מיֻסדים על ידיעה מֻרבה בטבע וכחותיו. תקופת הפריחה למצרים ארכה כמעט כמדת תקופת האבות כחמש מאות שנה. רעמסס השני, אשר העביר את אבותינו בפרך, היה הגדול בכל מלכי מצרים לפניו ולאחריו. בימי בנו מרן-פתח ירדה ממלכת מצרים פלאים במכות, אשר הֻכתה בעת יציאת אבותינו ממצרים בשנת פ' רפ"ה, ומאז לא יספה עוד להשמיע את קולה בחוץ עד ימי שלמה המלך. עוד זרחה ושקעה שמש מצרים פעמים רבות תחת דגלים זרים: כוש, יון, רומי וערב: ואך למדרגת “רבתי בגוים” לא שבה עוד. אחרי המצרים עלו הכנענים, אשר גם הם מבני חם, על הבימה של תולדות העמים. באמנות למשֹל באחרים לא הגיעו אף לקרסלי המצרים ולכן פרי מעשה ידיהם קטן בהקפו, אך אם היו באיכות המלאכות היפות תלמידים ותיקים למצרים. רק במסחר ובחרֹשת עלו הם למדרגה גבוהה מאד וכל מה שלמדו כל העמים מהמצרים ומיתר עמי הקדם לא למדו כי אם על ידם. כי הם היו בבנין ספינות ונסיעות למרחקים ותמורת סחורות איזה ארץ בסחר כל הארצות משובבי נתיבות. לחריצות גדולה כזאת במסחר וחרֹשת באו על ידי לחץ. כי אחרי אשר באו אבותינו ארצה ישראל וילחצו את הכנענים על חלקה צרה על שפת הים, אשר לא הספיקה להם, בקשו להם מקורות מחיה בהמצאות ובנסיעות. מהעברים הקדמונים (בני עבר בן שלח בן ארפכשד בן שֵם) קבלו את השפה העברית ואת הכתב העברי, אשר פתחוהו העברים מתוך כתב הצורות אשר למצרים. את הכתב העברי מסרו הכנענים בנסיעותיהם הרחוקות בים וביבשה לכל העמים, תקופת הכנענים ארכה בתקופות השופטים והמלכים בתולדותינו עד חרבן צֹר וצידון ערי הכנענים ביד נבוכדנצר בשנת ג' קנ"ה. וממלכת נמרוד הראשון במלכי ארץ בין הנהרות פרת וחדקל, לא בטלה בתקופות המצרים והכנענים כי אם עוד נעשו כמוה מלוכות קטנות הרבה בארצות האלה. ויש אשר התאחדו לאחת גדולה ותנסינה לפרֹש את מצודתן עד הירדן קדוב למצרים בימי כדרלעומר מלך עילם ועוד. ויש אשר התחרו אף במצרים עצמה ולרֹב נלחמו הממלכות האלה אשה באחותה, הנכבדות בהן אשור ובבל דחו אשה את רעותה חליפות. בראשית האלף הרביעי גברה אשור ותבלע בקרבה את בבל ועוד ממלכות רבות וממלכת אפרים בכללן וכבר שננה את שניה גם ליהודה, כנען ומצרים; וכמעט נראה, כי בקרוב תהיה מושלת בכפה. אבל בטרם הגיעה לזה, נפלה כֻלה בידי נבוכדנצר מלך בבל בשנת ג' קנ"ה. ממלכת בבל החדשה נעשתה באמת כבירה בכל הממלכות, ואך המושלים בבל לא היו בבליים כי אם זרים: כשדים, אשר היו אחד משבטי הארמים והפקחים שבהם. כחם בחכמה היה כנראה גדול מאד. בעוד אשר העמיקו חרטומי מצרים בתולדות הארץ, התבוננו הכשדים אל מסלות הכוכבים ויהיו הם אבות התכונה. וכמו שהשתמשו חרטומי מצרים בחכמת הטבע לעֵוֵר את עיני העמים בקסמיהם, כן השגיעו הכשדים את העמים בהבלי החזיון בכוכבים, אשר ידעו הם להגיד מראש את נתיביהם. גם חכמת התכונה וגם אולת החזיון בכוכבים נעשו נחלת כל הגוים וגם ביום הזה טרם עברו תעתועי הוברי שמים מהעולם. לפי ממשלת כוכבי לכת בימים ידועים ושעות ידועות, אשר בדו להם הכשדים, העלו שמות לימים ושעות. שמות ימי השבוע עברו מהם לעמים רבים ועד היום הזה מכנים העמים הרמניים והגרמניים את ימי השבוע בשמות הכוכבים על פיי תורת הכשדים. ממלכת הכשדים בבבל היתה חזקה, אבל קצרה מאד ואין תקופה קצרה כמוה בכל תולדות העמים. רק שבעים שנה במספר משנה ג' קנ“ה עד שנת רכ”ה היתה בבל “פטיש כל הארץ” ואחרי כן נשברה לצמיתות, אשר לא נשאר ממנה שריד ופליט. אבל זה נוגע רק לממלכה המדינית של הכשדים; ואך ממשלתם הרוחנית עוד הוסיפה להתחזק ולהתפשט דורות רבים. כי כל העמים השמיים ואנחנו בני ישראל בכלל, מלבד הערביים, קבלו את השפה הארמית במדברים שונים. מבחר פרי רוח ישראל נמסר לנו בארמית ועד היום הזה אנו מתפללים על קדוש שם שמים בשפת הכשדים. ג. בעת אשר כבש כורש מלך פרס בעזרת חותנו דריוש מלך מדי את בבל מידי מלכָהּ בלאשאצר ואתה כל הארצות הרבות מערבה עד הים הגדול, אשר כבש נבוכדנצר אביו, עבדה ממשלת התבל מבני שם אל בני יפת. כי הפרסים הם מצאצאי מָדי בן יפת ושפתן האירנית קרובה אל השפות היפתיות, אשר אנחנו שומעים פה בארפה. חוץ מהערבים אשר שפכו בתקופה מאֹחרת את ממשלתם על העולם, מבלי להכניע את כל הישוב תחתם כעמים מושלים אחרים, נשארה ממשלת העמים בידי היפתיים מימי כבישת בבל בידי כורש בשנת ג' רכ"ה ועד היום הזה. אין לכחד, כי היפתים מֻמחים בתורת המלוכה יותר ממושלי השֵמים רבותיהם ומושלי החָמיים זקניהם. בתקופות הקדמוניות של בני חם ובני שם משל היחיד בגבורת זרועו ובמזמת שכלו, אשר הערים להפֹך רצון אחרים כרצונו; מושלי בני יפת מצאו שטה חדשה בתורת המלוכה למשֹל לא בכח האגרוף והערמה לבד כי אם עוד יותר בכה האחדות של המון בני אדם, שכֻלם מתחברים ומסתדרים יחדו ולכל אחד תאבד אישיותו, בשביל שנעשה רק חלק מהמכונה הגדולה. במלוכה היפתית לא רק המון העם כי אם גם השרים והיועצים והרוזנים ואף המלך בעצמו בטלים בכלל. בממשלה החָמית והשֵמית המלך עקר והמלוכה טפלה לו; בממשלה היפתית המלוכה עקר והמלך טפל לה. ולכן מדברים מימי הפרסים והלאה על “חצר המלכות”, אשר הוא כעין חלקת שמים עלי אדמות, דבר שלא היה ידוע כלל בימי המצרים והכשדים. המלך לא היה צריך להצטין כל כך בגבורתו וחכמתו כמלכי הכשדים כי אם “בראותו את עֹשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדֻלתו”. ממשלת בני שם ובני חם היתה כעין עבודת ידים; ממשלת היפתים היא עבודה של בית חרשת גדול, שכָל גורם בטל במעוטו ורק רבבות כחות מצטרפים לפעֻלה גדולה. הפרסים העמידו מכונה גדולה של ממשלה בשושן, אשר מצודתה היתה פרושה מהֹדו ועד כוש. ועל כל משמר ומשמר איזה שוטר, איזה פקיד העושה את התפקיד המתאים לו, ועל הפקידים הקטנים פקידים גבוהים מעל גבוהים בכל הכרכים והערים והכפרים, אחשדרפנים ופחות ושרי מדינות וכ'. הפרסים היו בעבור זה גם הראשונים, אשר עשו דֹאר עם תחנות בכל עיר ועיר ואנגריה ועוד דברים כאלה. בכל הלכות מסדֹרת, לאמר: חבור כחות רבים לאחד עם בטול האישיות של כל יחיד, תלמידים הם כל העמים למלכי פרס. באשר לא היה עוד בממלכת פרס המלך בחריצותו האישית עקר כי אם המכונה הגדולה, אשר היו לה הרבה גואלים, לא נשברה מלכות פרס אחרי מות שלשת המלכים הראשונים לבית החמניש: כרש, אחשורוש בנו ודריוש, אשר היו חרוצים ונבונים; כי גם בימי אחשורוש השני “המלך הטפש” ובניו ונכדיו השכורים והנרפים עבדה מכונת המלוכה הלאה, עד אשר “עמד מלך גבור”, אשר לא היה כמוהו לפניו ואחריו, אלכסנדרס היוני מלך מקדן, אשר “משל ממשל רב ועשה כרצונו” ויקח תחת רגליו ממלכות ועמים רבים וגם למלכות פרס הגדולה בכֻלן עשה קץ בשנת ג, תכ"ח. השפעת היונים גדולה על כל העמים מהשפעת כל העמים המושלים לפניהם ולאחריהם. בתורת המלוכה היו תלמידים ותיקים למלכי פרס אשר פגעו ונתקלו בהם הרבה במלחמות החזקות והממֻשכות בין פרס ויון בימי דריוש, אחשורוש וארתחשסתא ואחריהם. ואך בחכמה ומדע ומלאכת מחשבת היו תלמידים למצרים והם עברו את רבותיהם במקצועות רבים. גם השפעה יהודית נכרת בעבודתם התרבותית. במקצוע אחד עשו גם חדשות; הנטיה לשחוק ושעשועים, היא כללית לכל בני אדם בילדים במדה מרֻבה ומעט גם בגדולים; והיונים, אשר היו מסורים מאד לשעשועים, פִתּחו אותם למלאכה יפה לאמנות נפלאת, הנותנת ענין רב לכל אלה, אשר לא הכינו לבם לעסֹק בחכמה או במעשים טובים. היונים עשו שטות שלמות ומחֻכמות בשובבות, מרוץ סוסים, הנפת חרבות ועריכת חזיונות ועוד דברים כאלה ששמותם מעידים עליהם, כי הם ממקור יון. וגם בחכמה וספרות הראו היונים דרך לעשות את הקשוט החיצון והשעשועים ובנין השטות עקר ובקשת האמת טפלה להם. גם בממשלה הרכיבו היונים את חכמת מצרים בסדרי פרס ולכן עברו את שני העמים. מיסד מלכות יון בעצמו אלכסנדרס הגדול היה תלמיד אריסטטלס הגדול בכל חכמי יון ולכן חבר עם תאות הממשלה אשר בו גם מלאכות תרבותית להפיץ חכמה ומלאכת מחשבת בכל הארצות, אשר העמיד שם דגל יון. אלכסנדרס מלך רק שלש עשרה שנה. אחרי מותו בשנת תל"ח נשברה מלכותו “ותחץ לארבע רוחות השמים”: בדרום מלכות בית תלמי במצרים, בצפון מלכות בית אטלס בפרגמן, במערב מלכות בית אנטיגנס במקן, במזרח מלכות בית סלוקס בארם ועוד ממלכות קטנות. כל המלכים האלה, אשר נקראו “באי כח אלכסנדרס”היו יונים ובכל הארצות הכבושות תחתן נשפכה רוח יון יותר לרע מאשר לטוב. בחצר המלכות אשר לבית תלמי באלכסנדריה אשר למצרים היו רֹב יהודים ומעוט יונים עֹושי דבר המלכות. תרבות כל העמים הִנֵהָ מָרכבת מתרבות יון ותרבות ישראל. ובכל אשר יעזבו העמים עֹל מלכות שמים וארחות יֹשר, הנם שבים לתרבות יון לבד. ארפה של היום הנה כמעט גלגול של יון הקדמוניה; וברֹב בתי ספר התיכונים של ארפה נלמדת שפת יון ולכל בתי הספר שובבות יון חובה. במרום התרבות הארפאית עומד בית החזיון היוני. כל הממלכות היוניות הקטנות והגדולות נאכלו זו אחרי זו במלתעות רומי הגדולה ככל החיות הטורפות לפניה ולאחריה. ד. מעט אשר למדו הפרסים לעשות בית מלכות כלול בהדרו ולקדש את הבית הזה ולתת תקףֹ וחזוק לדברים היוצאים משם, לא חסר עוד הרבה לצעֹד עוד צעד אחד ולעשות גם מלוכה בלא מלך לעת הצֹרך. את הצעד הזה צעדו היונים והרומיים היום קוראים לתבנית ממשלה כזאת חפשית, באמת ארץ כזאת איננה חפשית ולעמים יש בה ממשלה חזקה מאד, אלא שרבים משתתפים בה, שהעושקים הם גם העשוקים. חפשית כזאת היתה עיר אתין ובנותיה ועוד ערים רבות ביון. גם רומי היתה למלוכה כזאת בלא מלך עוד מראשית מלכות פרס משנת ג' רנ"ב. בכל ימי הפרסים והיונים היתה תאות כל יושבי רומי אך למשֹל זה בזה ובזרים. באשר היתה שם המלוכה פתוחה לרוחה, שכל הרוצה לזכות בה בא וזוכה, התפתח שם עם של מושלים, אשר עלו לשלמות גדולה באמנות למשֹל ויחשיכו בחריצותם בתורת הממשלה את מלכי מצרים, את אחשדרפני פרס ואת יורשי אלכסנדרס. חכמת נמרוד בן חם עלתה ברומי למרום קצה. יותר מכל ממלכות יון האריכה ימים ממלכת בית תלמי במצרים וגם אותה בלעה רומי בשנת ג' תשל"א. היום אשר כבש בו אָקטביֵאנוס את מצרים בקרב אקטיאן בשנת ג' תשל“א, היה חשוב מאד בעיני הרומים; כי מלבד גֹדל ערך מצרים הפוריה והמשכלת חסמו בזה את הטבעת האחרונה לשלשלת הגדולה המקפת את כל ארצות הים התיכון מסביב. הכנעת קלאָפטרה היתה גמר מלאכה והכאה בפטיש כל הארץ. הנצחון הזה מסך שכרון על הרומים, והנסיון, אשר כבר בדורות הקודמים בימי סולה וקיסר להפֹך את רומי החפשית למלכות יחיד, הצליח הפעם בידי אקטביאנוס, אשר קרא לעצמו “קיסר” על שם דורו ו”אוגוסטוס" (נשגב). היום, “אשר תפשה בו רומי מלכות”, (ידוע גם בתלמוד) הנהו לפי השקפת מוני הדורות תחלה לתקפה חדשה בתולדות הרומים ותולדות האדם בכלל. בזה הם מפליגים לא מעט; כי גֻדלת רומי לא באה ממעשי גבורים יחידים לא בימי חפשיותה כביכול ולא בימי קיסריה, אשר הצטינו אמנם רֻבם ככֻלם ברשעות וחמדת כבוד ובצע, אבל לא בגבורה מפליאה. רק התַגלית הפרטית להעמיד מכונת ממשלה מצֹרפת מכחות רבים לדכא את עצמם ואת אחרים עלתה בכרך הגדול על נהר טיבר עד מרום קצה. ולא בחנם יראו מושלי רומי לקרא לעצמם reges; קיסר היה גדול ממלך, אבל מלך לא היה, רעיון הממשלה לקח את לב הרומים בכללם שבי ותהי זאת כל משאת נפשם אך למשֹל או לחזק ידי מושל, להכניע או להִכָּנע. כל הנטיות הרוחניות והגשמיות שבאדם, הטובות והרעות, נעשו “לרקחות ולטבחות” לתכלית הגדולה והנעלה בעיניהם, לממשלת אדם באדם, אשר לדעת הרומים והעמים הנקשים אחריהם עד היום הזה לא נברא אדם אלא בשביל זה, לאחֹז בשבט נוגשים או לתמֹך בידי האוחז בו. קשה קצת להסביר את הדבר לחניכי בחדר שנשמתם הישראלית איננה יודעת מרגשים כאלה; ולכן ננסה במשל. “הספר והסיף ירדו כרוכים מן השמים”; הספר נִתֵן לישראל – והסֵיף לרומי. וכמו שהיו בישראל דורות רבים אשר ראו את כל תכלית חיי האדם רק ללמֹד תורה וללמדה ובכל יתר מעשיהם רק מכשירים ללמוּד תורה, כן מלא רעיון הסֵיף והמלוכה את כל לב הרומים וכל יתר עניניהם רק למכשירי החיים יחָשבו בעיניהם. וכמו שהיו בעבור זה בישראל דורות שלמים של עוסקים בתורה, שהספר לא זז מידם, כן היו הרומים מחצי האלף הרביעי והלאה כֻלם אחוזי חרב ומלֻמדי מלחמה ומלאי ערמומיות מדיניות. וכמו שמתאמצים שלומי אמוני ישראל, שאינם יודעי תורה, להחזיק בידי תלמידי חכמים ולזכות על ידם, “שכל העולם לא נברא אלא לצית לזה”, כן רואים הרומים ותלמידיהם את תכלית חייהם בזה, שהם מחזיקים כסא מושל. בשביל שהיחידים אינם כי אם מכשירים לקיום הממלכה (אף חפשית בכלל), אין חייהם ורכושם וכל טובותם נחשבים מאומה, במקום שטובת המלוכה (לא המלך) נתקלת אתם. גם הקיסר בעצמו היה אצל הרומים רק כלי שרת למלוכה; ואם ראו החרדים למלוכה איזה חשש קטן, פן יזיק המלך למלוכה, נדחה מיד הוא ולא היא, ולכן אך מעטים היו מלכי רומי, אשר מתו על מטתם, והרֹב הגדול מהם נהרגו ביד מעריציהם, אשר השתחוו להם כמה שנים ויתנו להם כבוד אלהים; כי לא להם עבדו כי אם לכתרם. תורת המלוכה והמלחמה של הרומים עד היום למופת לכל העמים ואף גאוני המושלים בארפה אין מגיעים לקרסולי הרומים. במדע וחכמה וספרות ומלאכת מחשבת לא חדשו הרומים מאומה. הם קבלו את הכל מהיונים, אשר לא השיגום ולא ירדו לסוף דעתם בשום דבר. ואך תרבות היונים נמסרה לעמים מעֹרבים לרֹב בתרגום רומי, אף על פי שהרומים בעצמם כתבו בדורות רבים יונית ולא רומית. בשפֹך הרומים את ממשלתם כמעט בכל ארפה ובמערב אסיה ובצפון אפריקה, הביאו לכל הארצות הרחוקות את דרכי המלחמה וסדרי המלוכה. גם שפתם, שהנהָ טובה לקרב (למלחמה) כאשר העיר אחד מחכמי ישראל: (ירושלמי פ“א, ה”ט) כי נשמת כל עם מתבטאת בשפתו, התפשטה מאד בארפה במערב ובדרום דחתה את לשונות העמים הנחשבים מאז והלאה לרומָנים באשר קבלו את השפה הרומית והיא נתחלקה בפיהם ללשונות רומניות ואלה הן: איטלקית, ספרדית, פרטוגיזית, צרפתית, ורומֵנית ועוד הרבה מדברים של שבטים בודדים. עוד יותר מהיונית נעשתה הרומית לחובה לכל משכילי העמים ועד לפני דורות אחדים כתבו כמעט כל ספרי המדע ברומית. הניבים הֻמשכלים של עמי ארפה הנם גם היום רומיים, ומי שאינו מבין רומית, איננו מבין שום ספר ושום עתון הנכתבים באחת מלשונות ארפה. ה. עם סדרי המלוכה ומשטר הצבא נשארו גם משפטי הרומיים למופת לכל עמי ארפה; תורת המשפטים הנה בטבעה מדע. בישראל מחזיקים את חֹשן משפט למקצוע מחדד את השכל ומפרה חריפות במֹח. ואחד מחכמי ישראל אמר: “הרוצה שיחכים יעסֹק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה גדול מהם, שהם כמעין הנובע”, גם בארפה נכתבו בחכמת המשפטים בדורות האחרונים מעט ספרים חשובים בנויים על יסודות מדעיים, אבל הספרים האלה הם חכמה בעיון ולא תורה במעשה. החקים והמשפטים הנוהגים בכל ממלכות ארפה אינם פרי המדע כי אם פעֻלות הרצון של תקיפים יחידים או של מפלגות חזקות. בימי הרומיים והעמים הכרוכים אחריהם היוצרים חֻקים לפי רוחם. ולכן הם מלאים סתירה ואין בהם עמקות וסברה ומכל שכן שאין בהם קרטוב של אהבת חסד ויֹשר. מכירים היטב, כי מקור מחצבתם לא בירושלים ואף לא באתונה כי אם ברומי האכזריה והשטחית. בעבור זה תקצר נפש התלמידים הלומדים משפטים במכלל, אשר עליהם לשנן להם את מרבית החקים היבשים והרקים, אשר אין להם לא טעם ולא ריח, בעוד אשר יתענגו הבחורים המעמיקים בסמ“ע וש”ך ויבלעו את חדושי “תמים” ו“קצות החשן” לתאבון. ושגיאה גדולה היא בארפה, כי ספחו את המחלֹקת למשפטים למכלל, שהנהו לפי תכניתו בית מדרש לחכמה. איך אפשר לעשות מדע מחוקים שהמחוקקים בעצמם אינם אנשי מדעכי אם מושלים מדיניים? בית המדרש למשפטים מקומו בבית הממשלה וצריך להיות חלק מנציבות שבכל מדינה ומדינה כמו שמקום המחלקת לתורת הדת בכנסיה ולא במכלל. ואף אחרי אשר הפרידו בארפה את בתי המשפט מהמשלה להיות מִסדרת מיֻחדת ובית דין הגדול על גביהם, שאיננו תלוי בממשלה, זה הכל רק למראית עין, כי כל עוד שהמשׁפטים בנוים על יסודות רומי, אינם כי אם תקיפות ועריצות. רומי חגור חרב, שהוא גם זקן ויושב בישיבה היא בריה משֻנה. מכל זה הננו רואים, כמה גדולה השפעת הרומיים בחיי העמים עד היום הזה. עם כל הרקבון, אשר נצבר בכרך גדול של רומי מדור לדור באשמת קיסריה המשֻגעים ושריה הרשעים והמוניה הבוערים, אשר כבר דמו החרדים לשלום העמים, כי עוד מעט והחריבה מלכות הרשעה את כל העולם, עמדה מכונת הממשלה הענקית ברומי עד שנת ד' רל“ו. והחלק המזרחי, אשר נפרד ממנה כמאה שנים לפני חרבנה. התקים בקנסטנטינפליס עוד כאלף שנים עד שנת ה' רי”ג. כאמור לא מתה מלכות רומי מיתה מָחלטת; כי ילדה בנות רבות בדמותה כצלמה, אך אם לא הגיעו לקרסוליה בתֹקף מבצריהן וחֹד שִניהן וצפרניהן. וגם אָדבקר מלך ההרולים הגרמנים, אשר כבש את רומי מידי מלכה האחרון רומולוס אוגוסטולוס בשנת ד' רל"ו, הלך כמובן בעקבות הנופל בידו והקודמים לו, קיסרים מזרע עמים אחרים ישבו גם לפני כן על כסא רומי; לא נעשה אפוא שנוי גמור ברומי ומכל שכן שלא נעשתה מהפכה כזאת, אשר תבדיל בין המאֹרעות שלפני כן ושלאחרי כן לעשותם לשני עולמות: ימי קדם – וימי הבינים. על כל פנים כבישת בבל בידי כֹרש נכבדת יותר מכבישׁת רומי בידי אָדבקר ושלא בצדק קוראים לכל התקופות הארֻכות והשונות אשה מרעותה ממצרים ועד חרבן רומי בשם אחר “ימי קדם”. אבל כבר נהגו כן קוראי הדורות מהעמים ואין לשַנות את הדבר, כל עוד שאין לנו בתי מדרשות לחכמה כללית מיֻחדים לנו. ואולם גם הנֻקדה החשובה העושה את מלכות רומי לדגולה ומצֻינת ביתר הממלכות, הממשלה בכפה-המיֻחדת, בכמות ואיכות רק לחיה הרביעית, לא בטלה בשנת חרבן רומי כי אם פשטה צורתה ולבשה צורה אחרת לפי הענינים, אשר השתנו; ורומי נשארה עוד הלאה “אימתני ותקיפא יתירה ושנין די פרזל לה רברבן אכלה ומרקה ושארא ברגליה רפסה והיא משניה מן כל חיותא די קרמיה”. כדמות, אשר ערך לה החוזה האלהי. עוד בדורות הראשונים למלכות רומי יצאה רוח טהרה וארץ ישראל למַגר את הפסילים ואת האלילים, אשר בערו וכסלו בהם כל כעמים. אף אם היה המאֹרע הזה קרוב לראשית הקיסרות ברומי (היא תפסה מלכות משנת ג' תשל“א והנוצרים מונים משנת ג' תשס”א), לא היה בהתחלה שום חבור בין מלכות רומי ובין התנועה הדתית, ולא עוד אלא שמלכות רומי רדפה את הנוצרים הראשונים בקנאה ושנאה להשמידם מעל פני האדמה. היא היתה בזה נאמנת לשטתה; כי מכיון שהם באו לטהר את הארץ מאלילים, הלא היה על ידי זה בסכנת שלטון האדם באדם, שהוא הרע והכעור בכל האלילים. רומי נלחמה אפוא מלחמת הקיום כנגד התנועה היהודית, אשר באה לעקרה מהשרש, וכלל גדול היה בידי בקדמונים, כי ירושלם ורומי, אחת נבנית מחרבן השניה. ולו נשארה התנועה הנוצרית, מה שהיתה בראשיתה, אז הביאה קץ למלכות רומי. על כל פנים אין מבינים בהגיון ישר, למה נעשתה רומי, אשר הכריעה את ארץ-ישראל ואשר עמדה בנגוד גמור עם משאת נפש היהודים, למרכז לתנועה יהודית. אבל מה שאין חוקרי התולדות מבינים, הבינו הרומיים הגאונים במלאכת הממשלה. קנסטנטין היה הקיסר הראשון ברומי, אשר הכיר, שאפשר להפֹך את האויב לאוהב ולהוציא ממנו תועלת. הוא פתר את החידה של שמשון להוציא “מהאוכל מאכל ומעז מתוק”. אם ממַצים את עֹמק הדין", צריכים לאמר, כי מהשעה אשר התחתנה מלכות רומי בנוצריות, נחנקה זאת בחביקה ומתה מיתת נשיקה. סופרי הדורות אומרים על זה בלשון נקיה, כי הדת הנוצרית והכנסיה הקטולית לבד. מכל מקום נתן הרעיון היהודי אשר בנוצריות, ההכרה באחדות ה' והאהבה למוסר וטהרה הכרוכה בה, די כח ועצמה למלכות רומי הרקובה לחדש כנשר נעוריה למשֹל על עמים רבים ולהכניע את כל גדולי מלכיהם תחת רגליה.1 נדפס בשבועון “בת–קול”, גליונות ו‘, י’, ט“ז, י”ח, י“ט, לבוב תרע”ג.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/140

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p33/m141.txt

מחשבות ומעשים XXIX

אלחנן ליב לוינסקי

7017172

מחשבות ומעשים XXIX מהומה של עשירות! – בודאי הכל מודים, כי זו של עניות גרועה ממנה. באחת, מפני שזו של עשירות היא, על פי רוב, רק עתית, עוברת, ויש לך הרבה דרכים להפטר ממנה; ואם, חלילה וחלילה, על פי איזו סבות שאינן תלויות, כמובן, בך, נשארה אצלך לאורך ימים, גם כן אין הדבר נורא כל כך, כי, איך שיהיה, נוח להתרגל בה, מה שאין כן זו של עניות, שהיא תמידית וקשה מאוד להתרגל בה, ועוד יותר קשה להפטר ממנה. ואם, חס ושלום, נגזרה עליך, חביבי, מהומה, הלואי ותהיה של עשירות. ובכל זאת גם היא אינה כדאית. כי ציירו בנפשכם: הנה הורגל האדם זה כבר במצבו, בסביבתו, בחברתו וגם – ברעיתו – ופתאום נפלה לו ירושה מדוד עשיר באמריקא, או זכה בגורל הגדול, או ספסרות מוצלחת עלתה לו יפה, והרי הוא עשיר. ואז, מוכרח הוא ברצונו או שלא ברצונו לשנות את תפקידו, את סדרי חייו; מוכרח הוא על פי חוקי החברה להתכחש לחברתו הקודמת, לחברת העניים, ולהכנס לתוך חברה חדשה, אשר היא לא ידעה אותו והוא לא ידע אותה ויש אשר הוא מוכרח על פי נמוסי החברה החדשה להתבייש באביו ובאמו ובכל משפחתו, ויש אשר גם אשתו אינה יכולה, גם כן על פי נמוסי החברה החדשה, למצא חן בעיניו עכשיו. היא, היהודית הפשוטה, טובה היתה לו אז, כאשר היה יהודי פשוט, אבל מכיון שנתעלה – היינו שנתעשר – לא תסכון לו עוד… מעשים כאלה יקרו בכל יום. ולא זו בלבד, אלא שלפעמים מוכרח הוא על אפו ועל חמתו לעשות מעשים, מגונים: לשחוק בקלפים, להתהולל, ולעשות מעשים בדומה לאלה, אשר בסתר לבבו הוא מתפלץ מהם. אבל מה לא יעשה האיש, וביחוד העשיר, בשביל החברה? – הן העני יפשע רק על פת לחם ולכל יתר הפשעים לא ישים לב; אין לו פנאי ואין לו אפשרות לעיין בהם. לא כן העשיר – הוא יפשע על כל ה“על חטא” ועל כל “על חטאים” ומה גם העשיר החדש, זה ההדיוט הקופץ-בראש תמיד, – הוא יפשע לא מפני אהבתו ל“הפשע” עצמו, אלא כדי להתראות כפושע. הוא נכון לבטל את “ישותו”, את ה“אני” הרוחני שלו, על כל צעד ושעל אך ורק כדי להתראות כאיש מן החברה העליונה. בסתר לבבו הוא דבק בהוריו הפשוטים, אבל אינו יכול לקחתם לביתו, להושיבם אל שולחנו, מיראה שמא יהיו לצחוק בעיני מקורביו החדשים. בסתר לבבו הוא אוהב את “זוגתו” הפשוטה, הטובה, המסורה לו בכל לבה ונפשה אבל הלא לא תוכלו לדרוש ממנו, כי יוביל את היהודיה הפשוטה הזאת לחברתו החדשה. ובכן… ובכן, רחמנות בנאמנות עליו, על העשיר החדש הזה, ומצבו בכלל בלתי נעים. איני יודע, כיצד מתיחסים אתם, חביבי הקוראים, אל הענין הזה, אבל לבעל “עצבים נרעשים” כמוני הדבר ממש נורא. צריך אנכי להגיד לכם, – שחקו אם תוכלו – כי גם קניית סנדלים חדשים מקרה גדול הוא בחיי. בסנדלים הישנים כבר הורגלתי וקשה עלי פרידתם. נקל בעיני להפרד מידידי היותר טוב אם רק פגע אף מעט בכבודי ומה גם אם פגע בממוני, מאשר להפרד מסנדלי הישנים. אמת, שכבר יצאו מדפוסם ולא תואר ולא הדר להם, אבל היַבָּלות אשר ברגלי אינן מכאיבות לי כשאני נועל אותם. לא כן הסנדלים החדשים. הן אמנם יפים הם ומגוהצים, בוורשא בירת הסנדלרים נתפרו, ואפשר שחוטי-הזפת שלהם כשרים ויתידותיהם הן מעצי גופר, ונתפרו בבית מלאכה יהודי על ידי פועלים אינם-יהודים, כמו שהדבר נוהג בוורשא ובכל ערי המדינה אצל יהודים כשרים ושאינם כשרים, ובודאי הבטיח בעל בית המלאכה לתת חצי-האחוז מן הריוח לטובת הפונד הלאומי, לטובת בית היתומים, לטובת בית החולים, לטובת מילדות עניות ולטובתן של עוד תריסר חברות ביחד בכדי לצאת ידי כל הדעות, כמו שהמנהג נוהג בוורשא. כל זה אפשר. אבל היבלת אשר ברגלי אינה רוצה לדעת זאת וגורמת לי כאב. ולפיכך – את הסוד הזה אנכי מגלה לכם בלחישה – איני נפרד מסנדלי הישנים כל עוד אין לחוש למראית עין, היינו: כל עוד נקרעו רק מלתתא; ורק כשאין ברירה, היינו שנקרעו מלעילא, אז מפני כבוד הבריות מוכרח אני להחליפם בחדשים. כל זה, כמובן, אינו נוגע לענין, ורק דרך אגב ספרתי לכם כל זאת כדי שתדעו, עד כמה קשור ומחובר אני אל הרגלי הישנים, ובעצמכם תבינו, כמה קשה עלי מהומה של עשירות, שתכריחני להחליף את “סנדלי” ואת סדרי חיי. ובימי עלומי הטובים הייתי מפחד תמיד פן יקרני חלילה אסון כזה והייתי חושב מחשבות, מה אעשה בכדי להפטר ממנו. כי יש אפשרות להשיג רשיון על עתון חדש ולהעמיד בסכנה סכום גדול – לא ידעתי אז עדיין; כי המצא ימצאו ידידים נאמנים ו“אחים טובים” שישתדלו לחלצני מן המצר הזה, גם כן לא האמנתי אז, ופעם אחת – איני יודע בעצמי, איך קרה הדבר – קבצתי על יד איזה סכום וקניתי שטר-גורלות של הממשלה, וכדרך כל הקונים מסוג זה, הייתי נכון ובטוח כי, אם רק יהיה השטר בידי, בודאי אזכה תומ"י בגורל הראשון. ומה אומר ומה אספר לכם חביבי! לא ישנתי את לילותי, כי תמיד פחדתי, שמא אזכה בגורל, – לא “שמא”, אלא בודאי אזכה ואהיה מוכרח לשנות את סדרי חיי, לקנות סנדלים חדשים… ובכלל – להיות אומלל. בינתים אמנם נעשה לי נס, כי חלה אחד מבני ביתי מחלה אנושה ומכרתי את שטרי ואת מעט מטלטלי לצרכי רפואתו, ורק אז שבתי למנוחתי. עכשיו מכיון שעברו עלי רוב שנותי ועדיין לא נתעשרתי, סר ממני הפחד. כי, אם אפשר עוד כמו שאמר בֶרְנָה, להיות גבור ונביא ומחוקק אחרי ארבעים – דוגמה: מחמד נביא הישמעאלים – הנה כמעט דבר שאי-אפשר הוא, כי איש יהודי יתעשר לעת זקנתו. תנאי חיינו כל כך קשים, צרכינו כל כך מרובים ופרנסותינו כל כך מועטות, עד שעל פי הרוב יאבד היהודי לעת כזאת – היינו אחרי ארבעים – גם את מעט רכושו שרכש לו בימי העלומים הטובים. וכבר אמר פושקין הרוסי: “מי שלא היה “בחור כהלכה” – בעשרים, נשוי – בשלושים, ועשיר – בארבעים, הרי הוא טפש כל ימיו”. ובכל אלה בחרתי לעצמי רק להיות נשוי בשלשים. בעשרים דאגתי את דאגת השכינה ובארבעים – דאגתי את דאגת התבל. טוב עוד, לפחות, כי בין דאגה לדאגה הספקתי לקחת אשה בשלושים… בקיצור, מכיון שעברו עלי רוב שנים בלא עושר, כמעט שהייתי בטוח, כי לא אבוא לידי נסיון זה. ומי מלל ומי פלל לי, כי דוקא לעת כזאת אתנסה במסה כזו! אמנם אם תדמו, כי זכיתי בגורל הגדול – תשגו. כמו שספרתי לכם, היה לי אמנם לפנים שטר כזה, אבל אחרי שנתפטרתי ממנו, ב“ה, באופן טוב ומוצלח, לא השתדלתי לרכוש אחר תחתיו. ושמא תדמו: ירושה נפלה לי מאת דוד עשיר באמריקא, גם כן תשגו. אמת הדבר כי יש לי דוד – ולא דוד אחד, אלא דודים הרבה – באמריקא. ברוך השם, משפחה שלמה מצדי ומצד זוגתי שתחיה. אבל, ראשית, הם אביונים גדולים, ממש מחוסרי לחם ר”ל; ושנית, הם מטופלים בבנים ואני שמח שלפחות אינם מבקשים תמיכה ממני… תוכלו לשער, עד כמה הדברים מגיעים, אם אנכי הנני הגביר במשפחה, ולגבי שדוכים מתפארים בי שאני מחותן קרוב ומסתמא אדאג בעד הזוג הצעיר… פעם אחת אמנם קרה מקרה בחיי, שדמיתי כבר, כי באמת נפלה לי ירושה גדולה באמריקא – ועדיין אזכור אותה, את הירושה הזאת… כי בעירי הקטנה נפלה הברה, שמת עשיר אחד באחת הערים אשר באמריקא הדרומית והניח אחריו ירושה גדולה של כמה וכמה עשרות מילליונים, ומבקשים כעת יורשים. הזקנים שבעירי מצאו, כי המוריש היה ממשפחת אשתי, ותהום כל העיר במרחק כמה וכמה פרסאות מסביב. אנכי עשיתי את עצמי כלא ידע, אבל זוגתי שתחיה אשר, כמו כל “זוּגה” אוהבת היא ענינים כאלה, שמה זאת אל לבה ותתפעל לשמע המילליונים, ומראש כבר חשבה מה תעשה בכספה: כמה וכמה תחלק לקרובים עניים, בכמה וכמה תקנה שמלות ורהיטים. היא כבר החליטה בנפשה שכך וכך תנהיג את ביתה, עם זה וזה ממכריה הישנים תגמור את כל חשבונותיה, ואת אלו ואלו תכניס לחברתה. בקיצור: חשבונה היה נכון ומדויק הכל בפרוטרוט. ממילא מובן, שלא נתנה לי מנוחה עד שנעתרתי לבקש ירושתה. ואנכי – בזיון להגיד – לא יכלתי לסרב לה הרבה, והתחלתי לחקור בדבר לא בשבילי, חלילה, אלא בשבילה, כדי לעשות לה נחת-רוח. ואתם, חביבי, הלא תסלחו לי חולשתי זו, המותרת לדעת כל הציונים ואפילו לדעת כל מתנגדיהם. ואדרבה, מפני מה אין לעשות לה נחת רוח? – נכנסתי בעסק הזה, נמלכתי בעורכי-דין, התחלתי לבקש תעודות הלידה והמיתה בערים הקטנות אשר בתחום… אז נודע לי, כי אין נולדים ואין מתים בתחום וכי ישנם נולדים, שלא מתו כלל, ומתים – שלא נולדו כלל… ועדת עורכי-דין הקיפתני – ונתנה לי עצות, איך לבקש ואיך למצוא, ואני נסעתי בעצמי מעיר לעיר ומקהלה לקהלה לדרוש אל החיים ואל המתים; והלא תבינו, כי כל אלה שלא בחנם. את חנותי הוכרחתי לעזוב על ידי זוגתי, והיא, בכל היותה בת אביון, השיגה מיד את חכמת החיים הרחבים, כדרך כל הנשים, אשר, כידוע, יש להן טעם מיוחד והשגה מיוחדת לענינים כאלה. אולי עוד תמצא איש אחד מאלף, אשר העושר המקווה לא יטהו מדרכו ולא יגרום לו לשנות את סדרי חייו – ואשה בכל אלה לא תמצא. ו“הנשמה הכשרה” שלי, בת תלמיד חכם, עזבה את החנות, כי מה לה חנות בעת אשר מליונים מחכים לה? הקרדיט התרחב והכל נותנים בהקפה בעין יפה, ממש כמו למרת אמבר בשעתה, וההשתדלות בדבר הירושה לא זזה ממקומה. ובראותי שעדיין לא יצא מזה כלום, מסרתי את דיני לעורך-דין מפורסם, שנתרצה לקחת עליו את המשפט בתנאי שאחרי שאזכה בדיני יקח לו את מחצית הירושה בנכיון כל ההוצאות מחלקי; וסכום ידוע צריך הייתי למסור לו תומ"י על ההוצאות הראשונות. מתחלה התעקשתי ולא הסכמתי לתנאי קשה כזה, אבל לסוף מוכרח הייתי להתרצות כי עורכי-דין אחרים דרשו עוד יותר. צר היה לנו למסור כמה וכמה עשרות מיליונים בידי זרים, אבל מה היה לנו לעשות, ודרך אחרת לא היתה לנו? ותהי זאת נחמתנו כי סוף סוף גם לנו עוד ישארו מיליונים כהמה וכהמה – והיה אם תפול לנו עוד הפעם ירושה כזו, וידענו אז מה לעשות. כמעט שנתיים היה הענין נמשך והולך עד שנודע הדבר, כי אמנם היה דוד באמיריקא וישנה ירושה גדולה של מיליונים הרבה, אך הדוד ההוא – דודו של “הפריץ” אדון העיר, והירושה שלו והמליונים שלו. והוא באמת כבר לקחם. כי אחד מאחי אביו נמלט לאמיריקא מסיביר מקום גלותו, וההצלחה האירה לו פנים ויעש עושר רב, ואשה לא לקח ובנים לא הוליד, ואת ירושתו השאיר לבן אחיו, “הפריץ” דעירנו; אלא שאחדים מבני עירנו, שנתישבו בארץ החדשה, שמועה שמעו, כי בדרום הארץ השאיר אחריו נפטר אחד ירושה גדולה לאחד מאנשי עירנו, ויכתבו כזאת לקרוביהם בעירנו. ויען כי הכל ידעו, שיש לזוגתי הרבה דודים באמריקא, על כן חשבו הכל שמסתמא הירושה שלה היא. ובמקצת היה הדבר אמת. כי אמנם היתה לזוגתי מחצית התריסר דודים בארץ החדשה, אבל, כמו שאמרתי, כלם הם אביונים ובעלי נשים – ויש סברא חזקה, כי אחד מהם אפילו לקח אשה על אשתו, שהשאיר פה… אך לא זאת כונתי, וגם אין מן הראוי לדבר מזה, כי זוגתי המתפארת תמיד ביחוס משפחתה, יש לה עגמת נפש גדולה מזה הענין. אחרית דבר היתה, שלא רק לא נתעשרתי, אלא גם ירדתי מטה, מטה. נסתבכתי בסבך חובות גדולים, והבריות החלו מרננין אחרינו ואומרין, כי “מעשה אמבר” יש כאן, כי לא היה כל דוד ולא היתה שום ירושה, אלא היתה תשוקה לחיות בהרחבה ולהשיג הלואות… מתחלה התמרמרתי מאד. היתכן? – אמרתי – אתם בעצמכם הלא הנחתם מכשול לפני עור! אתם בעצמכם גרמתם לזוגתי הפשוטה והצנועה, שתתחשב ל“נגידה” ותתנהג כמנהג הגבירים; אתם בעצמכם הצעתם לפניה את הקפותיכם ביד רחבה, בתקותכם לקבל שכר גדול ובכלל להתקרב ל“יורשת” כזו, ועכשיו, כאשר לא עלה הדבר בידכם, תאמרו מה שתאמרו… ככה דברתי ורגזתי. אבל לך וצעק: “אני שלמה”! מי שעלה לגדולה הרי הבריות מסכנין את נפשן ומטפסין אחריו בתקותן ליהנות מהצלחתו, ומי שירד מטה, מי שנפל, הרי הבריות האלו רומסין אותו ברגליהן… ומה היה לי לעשות? – לברח לספרד לא חפצתי, כי טרם היו אז קולוניות עבריות בארגנטינא ולא ידעתי ספרדית. עכשיו, צריך אנכי להגיד לכם, כבר יודע אני מעט לשון זו. כי איזה משפחות מן ה“סביבה” נסעו שמה על מנת להיות אכרים בהקולוניות, וה' יודע מפני מה נתגלגלו לבואינוס-איירס, בירת המדינה, וסחרו בבגדים ישנים, ואחרי צברם מעט כסף להוצאות הדרך, שבו לביתם גרנדים גמורים מדברים ספרדית. ועל ידי הקולוניזציא הארגנטינית נתגלגל הדבר, שאיזו מיפיפיותינו, אשר לכתחלה נסעו לארגנטינא כדי להנשא לצעירי הקולוניסטים, נשארו גם כן בבואינוס-איירס ונתגלגלו לקולוניות אחרות, לגמרי אחרות… והדבר נודע לאבותיהן בעירנו והם השתדלו להוציאן משם. אחדים מהם נסעו בעצמם לבירת ארגנטינא, ואחדים מסרו את ההשתדלות לה“קונסול”. וגם היפיפיות ששבו – דברו ספרדית. הרבה התעסקו בסביבתנו גם בדבר “שטרי החכירה”, שהציעה וק"א בעתה לפני האכרים העברים… בקיצור, נסללה מסלה מעירנו לארגנטינא ולשון הספרדים עושה חיל. אמת, כי מהקולוניסטים שיצאו לשם לא נשאר שם אף אחד, וגם “הבנות”, לבד אחדות, שבו מקולוניותיהן… ועם כל זה גם אנכי מבין עכשיו בלשון… אבל אז עדיין לא הבנתי. ובכלל, ירא אנכי מעט את הספרדים אפילו בשעה שיביאו לנו מתנות בתור קולוניות… באזני עוד תצלצל שירת המשורר: השביעו את בניכם הגדולים עם הקטנים – לבל תדרוך כף רגלם בארץ השפנים… ובכדי להפטר מעסק ביש זה, כלומר מעסק הירושה, מוכרח הייתי להעביט את תכשיטי “זוגתי” ולמכור את נחלתי, זו ביתי. שנשארה לי ירושה מאבי, ורק אז סלקתי את חובותי מעט מעט לחלקים. אך גם עתה עוד לו נקיתי מהם, ומשלם אנכי שרידי חובות גם היום. ספרתי לכם כל זאת דרך אגב, בכדי שתבינו, כי אין לי שום אפשרות להתעשר. ובכל זאת השיגה אותי בימים האחרונים אותה המהומה של עשירות שאני מתירא הימנה כל כך. ואדמה, כי בעצמכם, חביבי, תבינו, שאני מכון לזו העשירות הרוחנית של ספרותנו העתית, אשר ממש הממה אותי בימים האחרונים. ואנכי, מאז קרה אותי המעשה המעציב עם הדוד האמריקני, ירא אני מכל נחלה מבוהלת, ובלבי אנכי חושב: מי יודע, אולי גם אחרית המהומה של עשירות אשר בספרותנו העתית תהיה בנקרוט רוחני? והנחלה – בזה הכל מודים, – מבוהלת היא ביותר. אתמול גם לא פללו, כי יהיה לנו אפילו עוד אורגן אחד עברי נוסף על הראשונים, והיום יש לנו – תריסר. והקול יצא, כי כהמה וכהמה מוכנים ומזומנים לצאת לאור העולם. ואנחנו, מאמינים בני מאמינים, בטוחים, כי הקול קול אמת. ממש מהומה של עשירות. ואנה יכנס כל הפשתן הזה? אין אנכי שואל מאין יקחו העתונים החדשים חותמים וקוראים. השאלה התגרנית הזאת אינה מעסקת אותי, אף על פי שגם היא שאלה. אני מדמה, כי קוראים ימצאו. ברבות ההצעה תתרבה גם הדרישה, וההתחרות, כמו כל התחרות, תמצא שוקים חדשים ותרחיב את הישנים. והשוק, תהלה לאל, עדיין רחב למדי, עוד יש קוראים אצלנו, רק צריך לבקשם, למצא אותם ולעוררם. וזאת תעשה ההתחרות. ובכן אין אני שואל כזאת. אבל שואל אנכי שאלת הזמן, כלומר: מאין יקחו הקוראים העברים זמן ופנאי לקרוא כל אלה? – ואל יהא הדבר הזה קל בעיניך. כי לא כהקורא מאומות העולם הקורא העברי. אצל אומות העולם כל מפלגה ומפלגה דמפלגה, יש לה אורגנה המיוחד לה וכל אחד מבעלי המפלגה קורא רק את אורגנו המיוחד לו, לבד העומדים בראשי המפלגות, שהם מעיינים גם בהאורגנים של מתנגדיהם בכדי לדעת מה להשיב… לא כן אצלנו, אשר המפלגות אינן מוגבלות ומסוימות ועל פי רוב הן מערבות את התחומין וכל אחת נכנסת במקצת לתחומה של חברתה, וכל קורא עברי יקרא כמעט את כל הכתוב בכל העתונים העברים. רק בדבר החתימה יהפכו את הסדר: אשתקד חתם ראובן על “המליץ”, שמעון על “הצפירה” ולוי על “השלח” וכל אחד קרא משל חברו, והשתא, כשנתוספו עוד אורגנים, מסתמא יחתמו אחד או שנים משלשה הקודמים גם על האורגנים החדשים וגם – יהודה יחתום על “הצופה” ויששכר על “הזמן”, וכלם ביחד בודאי ישתדלו לקרוא את כל הכתוב בכל העתונים. והשאלה במקומה עומדת: מאין יקחו עת לקריאה מרובה כזו? אמת, כי העת, תהלה לאל, עדיין אינה נחשבת אצלנו לכסף, אבל הן צריך שתהיה לנו עת ואנחנו הרי כבר מסרנו את כל עשרים וארבע השעות שלנו לעניני הציוניות במובנה היותר רחב, ואין לנו אפילו שעה אחת פנויה מעבודה, וספרותנו החדשה מה תהא עליה? מתי נספיק לקרוא גם אותה? ועוד יותר משאלת העת מעסקת אותי שאלת הפרוגרמא. כי מטבע הדברים, שכל אורגן חדש צריך ללכת בדרך חדשה ולהתוות לו פרוגרמה חדשה, משונה מזו של חברו. עד עתה היו לנו שלש פרוגרמות בולטות: “המליץ” היה בעקרו ורבו מעין “ליב-אורגאן” של “מזרחי”. “הצפירה” נטתה לכאן ולכאן, אבל בעיקרה היתה ציונית קולטורית. ו“השלח”, זה " Enfant terrible " של שניהם, היה מה שקוראים “פרוטסט-אורגן”. ומה יהיה משפט האורגנים החדשים? איזו פרוגרמה יבחרו הם להם, ובכלל, מאין יקחו להם פרוגרמות חדשות? וכי הפרוגרמות תהינה חדשות רואים אנחנו גם מ“השלח” עצמו. עד עתה התקיים “השלח” על פי הפרוגרמה הישנה שלו: דרכו היתה “להתיחס אל כל התנועות שבעולמנו בבקרת חריפה, בלי שום משא פנים, למחות נגד כל המעשים והדברים המגונים, שנעשים ונשמעים בימינו, שלא להרכין ראש לכל הצדדים ושלא להסחף ב”זרמים" המדומים שאין בהם ממש“. דרכו היתה גם כן “להתיחס בכובד ראש אל כל תנועה אמתית, שיש לה יסוד בחיים ובספרות ושראוי לנו לנהוג בה כבוד אפילו כשאנו נלחמים נגדה”. פרוגרמה זו, אף-על-פי שיבשה היא מעט ואינה מבטיחה הרבה, בכל זאת מספקת היא, לדעתי, כדי לעשות את “השלח” לירחון מענין, שהקורא העברי ימצא בו כל מה שצריך ונחוץ לו לדעת מעניני היהדות. והנה בא העורך החדש לקיים את הפרוגרמה הישנה ההיא, אלא שהוסיף מעט חדשות, רק מעט… הוספה קטנה הוסיף, אבל יש בכחה של הוספה זו לשנות את כל האורגן הזה. כי במקום שהיה נאמר ב”השלח" הישן, כי יתן “לאותם מן הקוראים הרוצים לדעת את כל הדברים הנעשים בישראל שיש להם ערך קיים, את מבוקשם מדי חודש בחדשו”, יאָמר עתה: "בישראל ובעמים ". כמדומה לך רק הוספה של מלה אחת, אבל מועט זה מחזיק את המרובה. וכבר מוצאים אנחנו את סימני ההוספה ההיא בבאור יותר רחב באותו הפרוספקט עצמו, שבו נאמר, כי “השלח” לא יבדיל מעתה בין ענינים הנוגעים ביהדות לבד ובין ענינים אנושיים כלליים. ואת ההוספה הקטנה ההיא אנכי ירא. כי ענינינו אנחנו קטנים ודלים ועניני האנושיות כולה כל כך גדולים ומושכים את הלב, וחוששני, שמא יבלע לויתן זה את תולעת יעקב. “הוי, מי יקום יעקב, כי קטן הוא!” – ושמא תאמרו: הלא רק בענינים האנושיים הכלליים, הנוגעים במקצת גם לעניני היהדות, הכתוב מדבר – אבל איה הם הענינים האנושיים הכלליים, שאין להם איזו שייכות לעניני היהודים והיהדות? – הנה התיאטרון, למשל. בכללו הכל מודים שאינו ענין יהודי. אבל בפרטיו תוכל למצא כמה וכמה “נקודות של מגע” עם היהדות. את כל “מחזורו” של איבסן, הרבה ממחזותיהם של הויפטמן וזונדרמן, את “מונה וונה” של מאטרלינק, – אשר כדוגמתה כבר היתה אצלנו: יעל אשת חבר הקני ויהודית, – את המלך ליר של שקספיר, ועוד, ועוד, ועוד נקל מאד ליהד. שאלת הכלכלה – כמדומה לי, כי בעיקרה היא רק שאלת עמנו; הפוליטיקא – בודאי יש לה שייכות אל ישראל, שאלת מוקדון, המרידה במרוקו, ואף המצור בווינצואלא – בק“ן טעמים אוכל לבארם מנקודת-הראות העברית; וכה אפשר ליהד את כל מחזות החיים עד בריחת יורשת-העצר של מלכות-סכסוניה ועד בכלל. ויען כי “הענינים האנושיים” הללו מרובים ומושכים את הלב, כי הלא המשא-והמתן על דבר “נורה” ו”מונה-וונה" יותר נעים הוא ויותר מושך את הלב משקלא וטריא ע“ד המחלקת שבין הרמב”ם והראב“ד בהלכות אמונות ודעות, או אפילו מן הוכוחים בדבר חלוקי הדעות בין ה”מזרחי" וה“פרקציא” וכדומה, על כן השכל מחייב, שגם בספרותנו אנחנו ידחו עניני היהדות גרידא מפני “הענינים האנושיים הכלליים” ובלי משים הנה ביום בהיר אחד יתהפך “השלח” לאורגן כללי. קראו את התמורה ההיא בשם “הרחבת חוג המבט” או באיזה שם שתרצו, אבל ה“עובדה” תהיה כך. ואם “השלח”, הנמצא בידי תלמיד מובהק של עורכו הראשון ורוחו של העורך הזה עדיין מרחף עליו, כך, שאר האורגנים על אחת כמה וכמה. כי כמה שגדלה ההתחרות בשוק החתומים, עוד יותר גדולה היא – אם אפשר לומר כך – בשוק הפרוגרמות. כל עורך מתאוה להעביר את חברו בפרוגרמה. כל אחד סוחב את אירופה ואת ה“אנושיות” בתלתליהן, כל אחד ואחד מתפאר, כי הוא “יתן את אירופה”… אירופה האומללה! היא לא חלמה שככה “יטלטלוה” ברחוב היהודים… וההתחרות של פרוגרמות עדיין לא הגיעה לקצה, “ומי יודע הגבול עד מתי, עד אנה”… הוא אשר אמרתי לכם, חביבי, כי מפחד אנכי מפני המהומה של עשירות… כי גם להרבות ב“אירופה” לא טוב וכל היתר כנטול דמי… כשאני לעצמי מוצא אני כי תחת להרחיב את עניני היהדות מן החוץ, עלינו להשתדל להעמיקה מבפנים. ועדיין יש לנו כר נרחב. כל מחזות חיינו, כמה שדלים הם, הלא שלנו הם, עצם מעצמינו, וגם הם עדיין לא נפתרו כהלכה. ומודה אנכי ומתודה, שחשובה בעיני שאלה אחת קטנה בדבר הציוניות מכל החקירות והדרישות בדבר מונה וונה, אפילו ביחוסה ל“יעל אשת חבר הקיני”. איני יודע, אם כך הנכם גם אתם, חביבי הקוראים וחברי הסופרים אבל אנכי נשארתי “בעל המחשבות” הישן אפילו ב“השלח” החדש, וכל מחשבותי – כאז כן עתה – סובבות רק על המעשים שנעשו בחיינו פנימה. ובחיינו פנימה – מובן, שהציוניות לכל פרטיה נוטלת בהם חלק בראש. ובין השאלות הציוניות העקר, לדעתי, השאלה היותר חמורה, שאלת כל השאלות, היא השאלה הארורה: מדוע אין הציוניות עושה חיל ובמי האשם, שרוב עמנו עדיין עומד מנגד לכל התנועה ההיא ואינו לוקח חלק בה? שאלה זו, אשר בפנים שונים לא ירדה מעל שלחן ספרותנו כמעט מיום שהיתה הציוניות ל“ענין היום”, נשאלת עתה ביתר תוקף ויתר מרירות מאשר לפנים. כי בעת אשר השמיע אחד העסקנים הציוניים בפתיחתו לאספת מינסק, כי בכל תחום המושב רבה העבודה והרעיון הציוני פורח ועושה חיל, אמנם מחאו כף והריעו לקראתו, אבל אחרי עבור החג החלו לבקר את החשבונות, וכמו כל חשבונות של צבור, נמצאו חסרים ובלתי מדויקים. נודע הדבר, שהעבודה אמנם מרובה, אבל העובדים מועטים והרעיון לא לבד שאינו פורה ואינו עושה חיל, אלא גם איזו ריאקציא נרגשת במחנה נושאי דגלו; ונמצאו גם מתיאשים שאמרו, כי הציוניות במצבה וצביונה עתה, מפוצלת לכמה וכמה פצלות ומפוררת לכמה וכמה פירורים, נחלשת וחסרת-אונים, אינה יכולה ללכת קדימה ולכבוש את “העם” ואיו לה תקנה בלתי אם נשוב ונתיכה ונעשה אותה “גוש” אחד, אפילו מגושם מעט, אבל מוצק ואמיץ, סלע איתן, כמו שהיתה מתחלת בריתה, טרם נתפצלה ונתפוררה. ואולם יש אומרים, כי אדרבה נחוץ לפצל ולפרר את הציוניות עוד יותר, כי במקום אשר גלמי ציוניות מגושמים, בלתי מעובדים כדבעי, אינם יכולים לחדור, ואפילו אם יחדרו – אינם יכולים להתקיים ולעמוד בפני הרוחות המנשבות ב“ספירות” הללו, כי רוח אחר, לגמרי אחר, יעבור – ואינם, – שמה יחדרו “פירורי ציוניות”, חלקיה המעובדים והמהוקצעים, “אבק ציוניות”, אשר כמו “אבק סמים” יחזק וירפא ויבריא את חולי עמנו בני ישראל… והדברים בזה ארוכים… והרוב הגדול של הציונים, כמו כל רוב גדול בכל הנוגע לשאלות הצבור, אינו מעמיק ביותר ב“סתרי התורה”, אלא שופט לפי ראות עיניו. ולפי ראות עיניו הענין אינו “כדבעי למהוי”; והוא תולה את הקולר לא “בגופא דעובדא” אלא במנהלי התנועה, והוא שואל לא “במה האשם” אלא “במי האשם “. בהגיון ישר של “בעל הבית” פשוט הוא תולה את הקולר בצוארי ה”מנהיגים”, היינו המורשים הגליליים ומחליט, שהם אשמים בדבר, – כי עצלים הם, נרפים הם, וכדומה רשימה שלמה של “פשעים במשמרת”… וצריך אנכי להגיד לכם, חביבי הקוראים, כי שאלה זו – במי האשם? – אינה מענינת אותי הרבה. הוא תזכיר לי את המנהג בערי ליטא הקטנות לבקש “חטאים” על כל בר-מנן בעיר. יולדת מקשה לילד כי יצאה נפשה ומילדת לא היתה בעיר, תינוק שמת באסכרה ורופא לא היה בעיר, זקן שגוע ברעב ותומך לא היה לו – מיד מבקשים חטאים… שער נא בנפשך: המצב הסניטרי ממש נורא. רפש ומדמנה עד הברכים. סחי ומאוס מכל עברים. במקום רפואות – סגולות של “בעלי-שם” וקסמים של צוענים. תנאי הקיום קשים ומרים: רעב וקור, לחם מעופש יאכלו ומים דלוחים וסרוחים ישתו, ומחלות מתדבקות אינן פוסקות כל השנה. אין פלא, כי ילדים מתים… הם מתים, מפני שכך צריך להיות, מפני שבמצב “אי-סניטרי” כזה אי אפשר להם לחיות. הפלא היותר גדול הוא – איך יחיו ואיך יתקיימו אלה המועטים הנשארים בחיים. לא חטאים אנו צריכים לבקש בתור סבת הדבר, שהמתים מתו, אלא אחרי זכיות מיותרות, אחרי כח מיוחד, צריך לחקור, שבסבתו יכולים החיים לחיות. וחבר זקנים תמימים ויראי אלהים, ומהם גם סוחרים ואנשי מעשה, יושבים וברצינות משונה הם מחפשים חטאים! והוא הדין גם בשאלת הציוניות. לא חטאים בתור סבת מיתתם הרוחנית של ציונים הרבה אנו צריכים לבקש, אלא זכיות מיותרות וכח חיים מיוחד בציונים המעטים שנתקיימו בציוניותם. אין זו שאלה כלל: מפני מה אין הציוניות פורחת מפני מה עמנו עומד מנגד? – השאלה החמורה באמת היא: איך נתקיימה עדיין מעט הציוניות שישנה עוד בקרבנו. תנאי חיינו וחנוכנו קשים כל כך להציוניות עד שנחוץ כח-חיים מיוחד כדי להיות ציוני. והנה אנשים באים ושואלים: במי האשם, שהציוניות אינה פורחת? – “במי האשם” תשאלו? – אין כאן אשמים. אשמים הם כל סדרי חיינו בגלות, לא מעכשיו אלא מהרבה הרבה שנים, אולי גם ממאות בשנים לפנים, בעת אשר במתכון או שלא במתכון, החלו להעביר קו בין הדת והלאומיות. אלה הגבורים הראשונים, אשר, בהלחמם בעד ארצם ועמם, לא חפצו להלחם בשבת מפני האסור, הם התחילו להעביר את הקו הזה. ואחריהם באו “תלמידיהם”, שלא היו שוים אפילו להתיר שרוך נעליהם, ויאריכו את הקו… ובאה הגלות ועשתה את שלה, ובאו תלמידי חכמים ועשו את שלהם, עד כי בבוקר לא-עבות אחד נודע לנו, לתמהוננו, כי דתנו אשר צ“ט חלקים ממנה – ואולי גם כל המאה – מלאים רוח לאומיות, נפרדת היא לגמרה מן הלאומיות ואין בינה ובין הרוח הלאומי כלום; ולא עוד, אלא שגם מתנגדים הם שני ה”רוחות" האלה זה לזה. וככה נתחנכנו מאות בשנים! החלוקה בין הדת והלאומיות כבר הגיעה לידי כך, שאפשר לנו לקיים את מצות דתנו אפילו על ידי נכרי. הנקל בעינינו לצאת ידי חובת פרי עץ הדר באתרוג מקורפו ולקדש על היין הבא – ממקום שבא… גם הושענות, גם לולבים והדסים אנו קונים מן הגוים, גם את סוכותינו יבנו לנו הגוים, בשעה שבעלי מלאכות הרבה משלנו הולכים בטל. ולולי מעט הבושה מפני הגוים, שנזהרים מאוד בענינים כאלה, היינו מקיימים את כל מצותינו אך ורק על ידי הגוים, ואת כל “כלי הקודש” ואת כל צרכי דתנו היינו לוקחים משלהם. ומעט אשר כזה המחונך מאות בשנים ברוח בלתי לאומי, אתם דורשים התפתחות תורת הציוניות והתגברות הרוח הלאומי במשך עת קצרה כזו?! – לא, חביבי חכו מעט… כתינוק כן גם עם צריך ללמוד הרבה, צריך “ללכת אל החדר” חכו מעט ילמוד עמנו ב“חדרו” את תורת הלאומיות ואז יהיו בינינו גם ציונים, אז תפרח גם הציוניות. ועד העת ההיא נסתפק במועט. וגם זו לטובה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/141

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p170/m142.txt

עלי מה זה צביה

משה אבן עזרא

719393

עלי מה זה צביה עֲלֵי- מַה- זֶּה צְבִיָּה שָֹב / בְּכָל- לֵב תִּשְֹנְאִי עַל-מָה הֱשִׁיבַתְנִי וְאֵיךְ מִכָּל- / זְקֵנָה תֶּאֱהַב עַלְמָה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/142

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p68/m143.txt

בדד במעוני

מרדכי צבי מאנה

6633218

בדד במעוני בָּדָד בִּמְעוֹנִי / מרדכי צבי מאנה שָׁמַיִם וָאָרֶץ לוּטִים בָּעֲרָפֶל, שֶׁלֶג וּכְפוֹר כִּסּוּ גַּם רוּם, גַּם שָׁפֶל, וּפְנֵי כָל הַיְקוּם יִשְׂאוּ תָּו הַמָּוֶת; חֶשְׁכַת לֵיל חֹרֶף פָּרוּשׂ עַל אֲדָמָה, כִּבְעֵמֶק הָרְפָאִים תִּשְׁלַט הַדְּמָמָה, רַק הַסַּעַר יֵהֹם בִּמְרִי עַצָּבֶת. בָּדָד בִּמְעוֹנִי הַרְחֵק מִשְּׁאוֹן קָרֶת, לִבִּי בִי דַּוָּי גַּם רוּחִי נֶעְכָּרֶת, מִכְּאֵב הַשִּׁעוּל הַמְפָרֵק עֲצָבִים; הָהּ רֹאשִׁי רֹאשִׁי, לַהֶבֶת תֹּאכְלֶנּוּ! גֵּוִי מִסָּבִיב רַעַד קֹר יֹאחֲזֶנּוּ, דַּם עוֹרְקַי כִּבְרָקִים רָצִים גַּם שָׁבִים. בָּדָד בִּמְעוֹנִי מִבְּלִי אָח וָרֵעַ, מִבְּלִי לֵב רַגָּשׁ מַכְאוֹבִי יוֹדֵעַ, אֶתְאַפַּק, אַבְלִיגָה זַעְפִּי לִשְׁכֹּחַ; יָשַׁבְתִּי, פָּתַחְתִּי סֵפֶר טוּב-טַעַם, אַךְ נִשְׁמַת פִּי תִּפְרֹץ בִּשְׁאוֹן קוֹל רַעַם, וִיצוּרַי יָזוּעוּ מִבְּלִי מָנוֹחַ… זָנַחְתִּי סִפְרִי בַּחֲמַת לֵב וָרוּחַ, נִגַּשְׁתִּי אֶל עַרְשִׂי לִשְׁכַּב לָנוּחַ, עַל עַפְעַפֵּי עֵינַי יָרְדָה הַתְּנוּמָה; אַךְ פִּתְאֹם הַשִּׁעוּל נָתַן קוֹלֵהוּ, לִבִּי הִתְעוֹרֵר מֵעָצְמַת מַדְוֵהוּ… וּבְחַדְרֵי כִלְיוֹתַי גָּדְלָה הַמְּהוּמָה… וָאִיקַץ מִשְּׁנָתִי, פָּקַחְתִּי עֵינִי, וָאַבִּיט מִסָּבִיב – בָּדָד הִנֵּנִי… בָּדָד בִּמְעוֹנִי כָּעַרְעָר בַּצִּיָּה!… מָה אֶבְכֶּה, אֶתְאוֹנֵן, אִם אֵין שׁוֹמֵעַ? הַאֶקְרָא לָעֵץ אָב… וּלְאֶבֶן רֵעַ? וָאֶדּוֹם! גַּם סָבִיב שָׁכְנָה דוּמִיָּה… וַחֲצִי הַלַּיִל כִּמְעַט אָז הִגִּיעַ, וַעֲרָפֶל כָּבֵד עַל אֶרֶץ הִצִּיעַ, גַּם סַעֲרוֹת שֶׁלֶג כַּחֲלִילִים יֶהֱמָיוּ… (לא נגמר) כסלו, תרמ“ד. פ”ב. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/143

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p20/m144.txt

עָבַר עֲלֵי נְוַת אֵל נַחֲלָה

אברהם אבן עזרא

270670

עָבַר עֲלֵי נְוַת אֵל נַחֲלָה עָבַר עֲלֵי נְוַת אֵל נַחֲלָה / אברהם אבן-עזרא עָבַר עֲלֵי נְוַת אֵל נַחֲלָה – / וְנַחֲלָה נַחֲלָה. אֵם שָׁלְחָה בְמִרְיָהּ, אוֹרֶיהָ: הוּא הֶחְשִׁיךְ לְפָנִים אוֹרֶיהָ, עַד כִּי יְגַדְּפוּהָ אוֹרֶיהָ – כִּי נִשְׁאֲרָה כְאֵלָה נָבְלָה / וְאָבְלָה נָבְלָה. בָּנִים אֱלֵי אֲבִיהֶם עֵת שָׁעוּ – מֵהֶם בְּנֵי אֲמָתָם לֹא שָׁעוּ. הִיא תַעֲלֹז – וְעֵינֵיהֶם שָׁעוּ; מִשְׁלֵי סְחִי עֲלֵיהֶם מָשְׁלָה, / כִּי בָם מָשְׁלָה. רַד יוֹם צְבִי אֲרָצוֹת, עַד שַׁמָּה הָיְתָה, וּבַת אֱדוֹם שָׁכְנָה שָׁמָּה. קָשְׁתָה עֲלֵי גְבֶרֶת יַד שַׁמָּה יַעַן בְּדוֹר בְּעָלָהּ בַּעֲלָה – / בָּעֲלָה בַעֲלָה. מִכָּל יְקָר נְוַת בַּיִת נָעַר צוֹרֵר, אֲשֶׁר בְּגוֹב אַרְיֵה נָעָר. כִּי זָקְנָה – וְלִבָּהּ לֵב נַעַר, תַּעְלֶה, בְּטֶרֶם מָעֲלָה / מַעֲלָה, מַעֲלָה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/144

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m145.txt

קִינָה לְתִשְׁעָה בְּאָב

יהודה ליב גורדון

1376036

קִינָה לְתִשְׁעָה בְּאָב צִיּוֹן, הֲרַת כָּל יֹפִי, דֹּמִי וְאַל תִּקְצֹפִי, כִּי יִתְּנוּ בָּך דֹּפִי הָאוֹכְלִים טוֹבוֹתָיִךְ שָׂב שַׁאֲלִי וָיֶלֶד, אֵיזֶה מָקוֹם יִוָּלֶד בּוֹ כָּל יְקַר הַחֶלֶד, אִם לֹא בְּחֵיק חוֹמוֹתָיִךְ; שִׁקּוּץ פְּסִילֵי דֹמֶן, יִרְאַת אֱלֹהֵי אֹמֶן, הִזַּלְתְּ אַתְּ כַּשֶּׁמֶן עַל הַרְרֵי אַרְצוֹתָיִךְ. וּשְׁאוֹן זְמִירוֹת נֹעַם, כִּי מָלְאוּ טוּב טָעַם, הָמוּ כְּמוֹ קוֹל רָעַם מֵעַרְפְּלֵי חַצְרוֹתָיִךְ. זֹאת כָּל לְאוֹם יַשְׂכִּילוּ, עֶדְיֵך בְּיַד יַצִּילוּ, אַךְ אֶת שְׁמֵך יַזִּילוּ, וִיחָרְפוּ עִקְּבוֹתָיִךְ. לָקְחוּ רְכוּשׁ הוֹנַיִךְ, טוּבֵךְ וְעִזְבוֹנַיִךְ, מָצוּ עֲסִיס יֵינַיִךְ, וַיְנַפְּצוּ אוֹבוֹתָיִךְ. כָּל גּוֹי לָרִיק הִשְׁתָּחוּ, אֵלַיךְ לְאַל לָקָחוּ, אוֹתָךְ אֲהָהּ שָׁכָחוּ וִימַלְּאוּ בּוּז פָּנָיךְ. נַפְשָׁם מְאֹד יוֹדַעַת, כִּי אַתְּ בְּאֵר נוֹבַעַת תּוֹרַת אֱמֶת וָדַעַת לִמְחֹקְקֵיהֶם אַחְרָיךְ. שִׁירוֹת יְרוּשָׁלַיִם, עַד אֶל קְצוֹת שָׁמַים, וּבְשֵׁם “רְפֵי יָדַיִם” עוֹד יִקְרְאוּ אֶת בָּנָיִךְ. כָּל עָם לְטוֹב לוֹ יַעַשׂ, יִלְבַּש שְׁנִי תוֹלַעַת, אַךְ יַעֲקֹב תּוֹלַעַת, וּכְטִיט לְמִרְמָס גּוֹלָיִךְ. לֹא יִמְצְאוּ כָּל חֶבֶל מִתַּעֲנֻגוֹת תֵּבֵל, אִם עוֹמְסִים כָּל סֵבֵל הֵם בַּד בְבַד עִם מוֹנָיִךְ. חֶלְקָם כְּאֵב וָקֶרֶץ, עוֹד כָּל יְמֵי הָאֶרֶץ, אֵין יַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ עַד כַּלְתָה עֵין קֹוָיִךְ צִיּוֹן, בְּכִי נָא הֶרֶב, כִּי נָגְעָה הַחֶרֶב עַד לֵב עֲדֵי הַקֶּרֶב, אַף אָכְלָה אֶת בַּדָּיִךְ. כִּי שׂוֹטְנִים הִצְלִיחוּ וּבְגַאֲוָה הֵפִיחוּ, וּלְבַב מְעַט הִדִּיחוּ מִיֹּצְאֵי מִמֵּעָיִךְ. אֵלֶּה קְטַנֵּי רוּחַ לִבָּם אֱלִי כָל רוּחַ יָנוּד וְלֹא יָנוּחַ, יָד נָתְנוּ אֶל צָרָיִךְ. כִּי רַק חֲדָשׁוֹת יֹאבוּ; “הֵם – יֹאמְרוּ – מַה טֹּבוּ”, אַף יָפְיֵךְ יַעְזֹבוּ, אַף יִטְּשׁוּ יִקְרוֹתָיִךְ. כִּי אַהֲבָה לֹהֶטֶת, לֹא לָךְ בְּלִבָּם שַׁלֶּטֶת, לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרֶטֶת כַּיּוֹם עֲלֵי שִׁמְמוֹתָיִךְ. "הֵן אַרְצְכֶם נָשַׁמָּה, עוֹד לֹא תְשׁוּבוּן שָׁמָּה. וּשְׂפַת יְהוּדִית לָמָּה?" – כֵּן יֹאמְרוּ אֶל דֹּרְשָׁיִךְ. כֵּן הַלְּבָבוֹת שׁוֹנִים אֶלֶף וְאֶלֶף מוֹנִים, כּוּן אֶל גְּאֵי יוֹנִים בָּזִים לְיִקְהַת פָּנָיִךְ; צִיּוֹן, בְּכִי נָא עַתָּה, יָרַדְתְּ מַטָּה מָטָּה, אַף אֶפְחֲדָה אַחַתֶּה הָהּ! אֶל עֲתִידוֹת יָמָיִךְ. פֵּן יִגְבְּרוּ מוֹנַיִךְ עַל מַחֲנֵה בָנַיִךְ, וּבְכָל חֲמֻדוֹתַיִךְ תִּהְיִי שְׁלַל מַשְׂנִיאָיִךְ. רִנָּה שְׂאִי לַאלֹהַ הַיּוֹשְׁבִי גָּבוֹהַ כִּי יַהֲפֹך בִּזְרוֹעַ לֵב כָּל לְאוֹם מִסְּבִיבָיִךְ. יִתֵּן אֱלֵי עַמִּים רוּחַ וְלֵב תָּמִים, בַּל יִשְׁאֲפוּ צַמִּים עָפָר בְּרֹאש אֶבְיוֹנָיִךְ. וּתְהִי זְכוּת כָּל גֶּבֶר אָז גַּם לְשִׁבְטֵי עֵבֶר, וּכְאֹהֲבִים בֵּית חֶבֶר אָז יִשְׁכְּנוּ עִם בּוֹזָיִךְ. חֵלֶק בְּמַמְשֶׁלֶת לָמוֹ יִשְׁקְלוּ בַּפֶּלֶס; אָז שֵׁם יְהוּדִי לַקֶלֶס לֹא יִשְׁמְעוּ עוֹד אָזְנָיִךְ. גַּם עַל בְּנֵי אֶפְרַיִם נָשׁוּ יְרוּשָׁלַיִם לַחַשׁ צְקִי כַּמַּיִם מוּל יֹצְרֵךְ וַאלֹהָיִךְ. לִהְיוֹת רְצוֹן צוּרֵמוֹ יַחַד לְבָבוֹתֵימוֹ עִם לְבָבוֹת אַחֵימוֹ לָשׁוּב בְּצֵל אֶבְרוֹתָיִךְ. לֹא עוֹד אָזַי כַּעֲבָדִים, לֹא נֹדְדִים נִפְרָדִים, כִּי חָפְשִׁים נֶאְחָדִים עַמֵּךְ יְהִי וּנְדָחָיִךְ. אוֹ אָז יִבֹאַךְ יֶשַע, יִמַּח כְּעָנָן פֶּשַׁע וּכְעָב מְרִי וָרֶשַׁע – אַז שַׁבְתְּ אֶל קַדְמוּתָיִךְ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/145

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p77/m147.txt

נודד וצוק עתו

וידל בנבנשתי

7927660

נודד וצוק עתו נודד וצוק עתו / וידאל בנבנשת כתובת: בבואי סרקוסטה לחזות בנעם פניו בקשתיו ולא מצאתיו ואען ואומר נוֹדֵד וְצוֹק עִתּוֹ / תָּמִיד מְבָעָתוֹ לִמְצוֹא פְדוּת הַיּוֹם / לִקְרָאתְךָ יָצָא יָצָא לְבַקֵּשׁ אֶת / שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקֵּש לְבָבוֹ אֶת / עַצְמוֹ וְלֹא מָצָא את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/147

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p137/m148.txt

אל גרם המעלות

רחל מורפורגו

16579983

אל גרם המעלות אל גרם המעלות העומד על כסא דיין מו“ה משה הלוי עהרענרייך מודינא. אתמול שבת קדש ראש חדש שבט שנת התרי”ח קבלתי שירו היקר. ואני כאדם ביקר, אין בידי מחקר; נדדה שנת עיני, שוטטו רעיוני, אמרתי בחפזי. אַכְבִּיר בְּלִי דַעַת זִמְרָה בְּמִגְרַעַת אֶשְׂחֶה כְּטוֹבַעַת אֵצֵא בְּשִׁירָתִי. (בת קול משמים): בֵּית אֵל וְאַפִּירְיֹון לָעַד יְהִי עֶלְיוֹן מָרוֹם כְּמֵרִאשׁוֹן הֵן זוֹ בְּשׂוֹרָתִי (ארון הקדש משיב): כָּל-פֶּה וְכָל-לָשׁוֹן תֹּאמַר בְּגִיל שָׂשׂוֹן חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי אָנָּא בְּבֹא גּוֹאֵל תָּחֹן לְיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲזֹב אֹתִי. וּנְצֹר כְּבַת אִישׁוֹן רוֹעֶה וְגַם הַצֹּאן עַמִּי וְתוֹרָתִי. הקטנה שבקטנות רחל מורפורגו את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/148

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p57/m149.txt

הַנִּיחוּ לִי וְאֶשְׁתֶּה / אנקריאון

שאול טשרניחובסקי

521410

הַנִּיחוּ לִי וְאֶשְׁתֶּה / אנקריאון מְלֹא לָגְמִי עַד אֶשְׁכָּרָה – כִּי הִשְׁתַּגֵּעַ אֶרְצֶה! הִשְׁתַּגְעוּ גַּם אַלְקְמֵיאוֹן וְאוֹרֶסְטֶס לְבֶן-הָרֶגֶל, שֶׁהָרְגוּ לְאִמּוֹתָם. לֹא שָׁפְכוּ יָדַי דָּמִים, אֲנִי דַּם-עֵנָב אֶרְוֶה – כִּי הִשְׁתַּגֵּעַ אֶרְצֶה. גַּם אֲכִילֵס בְּשַׁעְתּוֹ הִשְׁתַּגַּע, כַּאֲשֶׁר דָּרַךְ אֶת קַשְׁתּוֹ שֶׁל אִיפִיטֶס. הֵן גַּם אֲיַכְּס הִשְׁתַּגַּע, כְּשֶׁתָּפַס מָגֵן הֶקְטוֹר וְאֶת חֶרֶב-גַּאֲוָתוֹ. לְרֹאשִׁי כְּלִיל-תִּפְאָרָה אֵין סַיִף לִי, אֵין חִצִּים, אַךְ כּוֹס-הַיַּיִן אֶשָּׂא – כִּי הִשְׁתַּגֵּעַ אֶרְצֶה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/149

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p161/m150.txt

רב לכם מוכיחי בריב

יהודה הלוי

299200

רב לכם מוכיחי בריב לאיש ושמו אברהם רַב לָכֶם מוֹכִיחַי בְּרִיב כַּמָּה תוֹכִיחוּ אִישׁ כְּבַד אֹזֶן בִּצְבִי קוֹמַת נְצִיב כֹּפֶר מִתְנֹפֶפֶת כְּבָד אַט לִי בַּנַּעַר הַזְּמָן הַרְפֵּה אַפּוֹ פֶּן אֹבְדָה כִּי עַל רוּחוֹת הוּא נֶאֱמָן גַּם נַפְשִׁי עִמּוֹ הָפְקְּדָה שִׂפְתוֹתָיו צוּף פָּנָיו כְּמָן חַמָּה מֵהֶם לֹא יָרְדָה הוּא מַזְרִיחַ הוּא מַעֲרִיב הוֹדוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ בַּד בְּבַד אוֹ אִם יֹאמַר שֶּׁמֶשׁ בְּגִבְ- עוֹן דּוֹם לִדְבָרָיו תֶּחֱרָד עֹפֶר יוֹתֵר מִמּוֹעֲדִי אָשִׂים דַּיִּי זִכְרוֹן שְׁמוֹ נַפְשִׁי כָפְרוֹ לוּ בַעֲדִי יָשִׂים כֹּפֶר צוּף נָעֳמוֹ יִתְעַנַּג כָּל יוֹם בַּעֲדִי הַגָּאוֹן וּלְחָיָו כְּמוֹ הֵחֵל שֵׂעָר לִרְקֹם סְבִיב שׁוֹשַׁנֵּיהֶם רִקְמַת שְׂרָד לֵית דִּכְוָתֵהּ בָּהֵן כְּתִיב הוּא מֶלֶךְ הַיֹּפִי לְבָד תּוֹרָתִי תּוֹרַת אַהֲבָה מִמֶּנָּה לֹא אֶתְחַלְּפָה כִּי נִשְׁמַת מֹר בִּי נָשְׁבָה מִימֵי נֹעַר לָהּ אֶשְׁאֲפָה אִם תֵּמַר מֵימָהּ אֶשְׁאֲבָה אוֹ אִם תַּמְתִּיק לָהּ אֶכְסְפָה יוֹם יֵקַד בִּצְלָעַי שְׁבִיב הַיָּגוֹן אֵין לִי מָעֳמָד כִּי אִם יַיִן וּצְבִי נְדִיב הַלֵּב בּוֹ לַלֵּב מַחֲמָד קוּם שִׁיר עָפְרי קוּם שִׁיר כְּלִיל הַיֹּפִי עַל שֵׁם אַב הֲמוֹן הַפָּז הַצָּרוּף בַּעֲלִיל כִּי אָזְנִי תִנְעַם בַּהֲמוֹן זֵכֶר לֹבֵשׁ חֵן כַּמְּעִיל אָשִׂים לוֹ שִׁירִי פַּעֲמוֹן אִם יָגוֹן אֹתִי יַאֲדִיב לִבִּי בִּנְעִים זִכְרוֹ סְעָד אוֹ אִם בִּנְדֹדוֹ יַעֲצִיב אֶת נַפְשִׁי הָהּ לַיּוֹם פְּחָד לִבִּי יִקָּרַע עַל דְּבַר עָפְרָה לִרְאוֹתוֹ צָמְאָה וּדְמָעוֹת בִּלְחִי לַח וּבַר נֶגֶד שָׁמַיִם נָשְׂאָה יוֹם הֻגָּד לָהּ לֵאמֹר כְּבָר חָלָה דוֹדֵךְ מַר קָרְאָה בי שמו קרגון דמיב יא רב שש מתד נדר תקמאל וליד לל חביב אֹנפרתמו יא דנינד שנדד. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/150

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m152.txt

[אדם יפה]

שמואל הנגיד

467161

[אדם יפה] אָדָם יְפֵה תֹאַר לוֹ קוֹמָה כְּתַבְנִית הֵיכָל מַה-יָּפְיְךָ אוֹ מִדַּת אָרְכָּךְ וְשִׁמְךָ סָכָל. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/152

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p24/m153.txt

ספר הבדיחה והחידוד: גדולים ומפורסמים

אלתר דרויאנוב

437809

ספר הבדיחה והחידוד: גדולים ומפורסמים (במידת האפשרות ניתן בפרק זה סדר אישים כרונולוגי. יוצאת מן הכלל “החבורה הוולוז’ינית”. הבאתי את כולה כחטיבה מיוחדת לעצמה תיכף אחרי הגר“א וזקן מקורביו, רבי יעקב דובנה, ועם סיומה חזרתי לדורו של הגר”א. – מודגשת “במידת האפשרות” להודיעך, שלגבי אישים מעטים לא עלה בידי למצוא תאריכים מדוייקים, והם מסודרים בסוף. ) [א] 2245 תיכף אחרי מות ענן נשיא הקראים ירש את כסאו – כפי שמספרת המסורת – שאול בנו. קראו עליהם הרבנים: “כלה ענן וילך, כן ירד שאוּל, לא יעלה” 1… 2246 כשנדונו מלשיני הרמב"ם במוֹנפּליה, שתיקצץ לשונם (ד' אלפים תתקצ"ד), המליץ עליהם כפי הנראה רבי אברהם בן-חסדאי: “שתו בשמים פיהם­ ולשונם תהלך בארץ” 2…º (גרץ, ספרו הגדול, 2 VI I, עמוד 62). 2247 רבי אהרן בן-יוסף הקראי שלח את ספרו “המבחר” לרבי משה בן-נחמן (הרמב"ן). שרף רבי משה את הספר וכתב למחברו: “וישרוף משה את העגל, אשר עשה אהרן” 3… º 2248 רבי יצחק אבוהב הספרדי, בעל “מנורת המאור”, היה סומא באחת מעיניו. פעם אחת יצא לטייל, הוא ושלושה מתלמידיו עמו, וכשעייפו ישבו כולם יחדיו על אבן גדולה לנוח. אחד מן התלמידים הציקתו רוח בדיחה, פתח ואמר: נתקיים בנו מקרא שכתוב: “על אבן אחת שבעה עיניים” 4… (עיין שאלות תשובות מהר"י טרוני, יורה דעה סימן, טז; ספרו הגדול, 2 VIII, עמוד 225, הערה 3). 2249 כשמת רבי יום-טוב דון ודיאל די טולושה, בעל “מגיד משנה”, שלח רבי יום-טוב אשבילי (הריטב"א) לדבר באשתו. שלחה לו: “יום-טוב שני לגבי ראשון – כחול שוויהו רבנן”… [נוסח אחר: … שלחה לו: יום-טוב שני לגבי מת ­ כחול שויוּהוּ רבנן 5… ] (חידוד זה מביא “סדר הדורות” בשם “שלשלת הקבלה”; עיין הוצאת משכיל-לאיתן. ווארשה תרס“ה, חלק א, עמוד, 230–229. גרץ מביא בשם מהר”ם מפאדבה; עיין ספרו הגדול 2 VII, עמוד 332, הערה 1). 2250 פרצה מחלוקת בעיר, והסכימו הצדדים למסור דינם לבית דין של בוררים, אלא שלא נשתוו, אם להושיב אותו בית-דין בעירם, או בעיר אחרת. שלחו הצדדים לשאול את רבי הילל מארפורט, והחזיר להם תשובה קצרה: “טענו בעירכם” 6… (רשימותיו של רבי משה בן-גרשון ב“יאהרביכר” של נ' בריל, כרך ט', פראנקפורט ענ"מ 1889). 2251 רבי מרדכי יפה, בעל “הלבושים”, פסק הלכה שלא כדעת ר' אריה ליווא הגדול (המהר"ל מפראג). שלחו לו: “אריה שאג, מי לא יירא?”7 החזיר רבי מרדכי: “אריה שאג – מי8 לא יירא”… 2252 בבחרותו היה רבי דוד סגל, בעל “הטורי-זהב”, תלמידו של רבי יואל סירקיס, בעל “הבית חדש”, ואת בתו של רבו זה ארס לו לכלה. פעם אחת ראה רבי דוד לרבי יואל כשהוא מלטף את בתו ואומר לה: בתי, יפה את כלבנה. נענה רבי דוד ואמר: רבי, הגיעה השעה לקדש את הלבנה… 2253 כשהגיע רבי-רבי השל לפירקו, בא אב מפורסם לתהות על קנקנו ולקחתו חתן לבתו. אמר לו הרב: שמעתי עליך, שכל מקום בש"ס אתה יודע להקשות ולתרץ בלי הכנה תחילה. השיב רבי-רבי השל: שמועת-אמת שמעת. הערים הרב ופתח גמרא בדף החלק שלפני השער, ואמר לרבי-רבי השל: מה אתה יודע להקשות ולתרץ כאן? הערים אחריו רבי-רבי השל והתחיל מוליך ומביא אגודלו כבשעת פלפול, ולא אמר דבר. אמר לו הרב: איני שומע כלום. החזיר לו רבי-רבי השל: איני רואה כלום… 2254 רבי שאול, בנו של רבי-רבי השל, שימש ברבנות בקראקוי. יום מימים בא ללבוב ודרש ברבים. היה שם דיין אחד ורבי ברוך שמו. שאלוּ לו, מה דעתו על דרושו של רבי שאול, והשיב: דרוש טוב. למחר דרש רב אחר, ושוב שאלו לרבי ברוך, מה דעתו על דרושו של זה. השיב רבי ברוך: תורת-אמת. הגיעו הדברים לרבי שאול, נענה ואמר: כדין עשה רבי ברוך, שהשיב כך. משנה מפורשת היא: “על בשורות טובות אומר ברוך: הטוב; על שמועות רעות אומר ברוך דיין: אמת” 9 2255 אשתו של רבי שאול אסתר היה שמה, ועל שם שהיתה למדנית קראו לה “אסתר מן התורה”. פעם אחת נכנסו אורחים הגונים אצל רבי שאול, ומיד קמה הרבנית וביקשה לצאת. אמר לה אחד מן האורחים: לא נתכוונוּ ש“אסתר מן התורה” תקיים בעצמה “ואנכי הסתר אסתיר פני” 10. החזירה היא לו: אף אני לא נתכוונתי אלא ל“והסתרתי פני מהם-והיה לאכול” 11… 2256 רבי משה חפץ (ג’נטילי) שלח לאחד מראשי האדוקים את ספרו “מלאכת מחשבת” על התורה, שיש בו גם קצת מחקר ופילוסופיה. החזיר הלה את הספר וכתב: “מלאכת מחשבת אסרה תורה” 12… 2257 רבי יהודה רוזאנס, בעל“פרשת דרכים” ו“משנה למלך”, בא לאדריאנופולי רכוב על סוס ומזויין כפרש. נכנס לבית-המדרש ומיד נטפל לחכמים, שישבו ועסקו בתורה. אמר לו אחד מהם: “אי סיפא לא ספרא” 13. החזיר לו רבי יהודה: “הסייף והספר ניתנו מכורכין” 14… 2258 ראה החכם-באשי, שיפה כוחו של האורח בתורה, והזמינו ­ ולכבודו הזמין גם שאר החכמים ­ לסעודה של שבת. ביקש רבי יהודה לקדש על היין, ואמר לו אחד מן החכמים: מסופקני, אם כבר החשיך היום. החזיר לו רבי יהודה: לנו ודאי כבר החשיך היום, שכולנו מצפים לשולחן אחרים 15… 2259 בן-שבעים חלה רבי יהודה את חוליו, אשר ימות בו, ואמר לבני-ביתו: “קרבה שנת השבע, שנת השמיטה” 16… 2260 רבי זלמן קרוב עמד לפני מושלה של פראג ודיבר אליו על מצוקתו של היישוב היהודי שם. אמר לו המושל: למה תצעק? דברי חכמים בנחת נשמעים. החזיר לו רבי זלמן: אדוני המושל, אתה טועה. אין אני צועק, אלא מתוך גרוני בוקעים מאות קולות של אחי… 2261 רבי יונתן אייבשיץ כתב מכתב בשבעה-עשר בתמוז ורשם בראשו: “טו”ב תמוז". נפל המכתב על-פי מקרה בידי רבי יעקב אמדן, שחשד את רבי יונתן בשבתאות, ורגז רבי יעקב רוגזה גדולה. טבל עטו בדיו והוסיף במכתב מן הצד: “אוי לו למי שטוב לו בשבעה-עשר בתמוז” 17. 2262 בשבת הגדול דרש רבי יונתן אייבשיץ בסוגיה בסוגיה “טמאים נידחים לפסח שני”. עמדו עליו עוררין, מסיעתו של רבי יעקב אמדן, לקפחו בהלכות, וגדלה המהוּמה בבית-המדרש. ראו הקנתרנים, כי מרה נפש העם עליהם, והתחילו נשמטים דרך הפתח השני שבקצה הבית. הרים רבי יונתן את ידו, רמז אליהם ואמר: “טמאים נדחים לפתח שני”… 2263 רבי יונתן יצא מביתו לרחוב. פגשו המלך ואמר לו: הרגליים להיכן? השיב לו רבי יונתן: אדוני המלך, איני יודע. כעס המלך וציווה לאוסרו. לאחר ששככה חמת המלך שלח להביא את רבי יונתן ואמר לו: מפני-מה לא החזרת לי תשובה כהלכה על שאלתי? אמר לו רבי יונתן: אדוני המלך, תשובה כהלכה החזרתי לך. אין אדם יודע, להיכן רגליו מובילות אותו 18. ועיניך הרואות שכך. יצאתי מביתי על-מנת לילך לבית-המדרש, ורגלי הובילו אותי – לבית-האסורים… 2264 פעם אחת רצה המלך לנסות את רבי יונתן ולראות, עד היכן חכמתו מגיעה. מה עשה? שלח אחריו ואמר לו: מחר אני יוצא לצוד צייד, ואני מבקש שתאמר לי, באיזה שער עתיד אני לצאת מן העיר ובאיזה שער עתיד אני לשוב אל העיר? אמר לו רבי יונתן: אדוני המלך, הריני ואכתוב את התשובה על גליון לעיניך ולעיני השרים, ואתה תחתום אותו בטבעת המלך וכשתשוב תפתחו ותקרא את הכתוב בו. הסכים המלך. נטל רבי יונתן קולמוס וכתב על גליון מה שכתב, והמלך חתם את הגליון בטבעתו ומסרו לשומר-האוצרות לשם שמירה מעולה. בלילה ציווה המלך לפרוץ פירצה גדולה בחומת העיר, ודרך שם יצא מן העיר ושב אל העיר. שלח לקרוא את רבי יונתן אליו, ובמעמדו ובמעמד כל השרים פתח את הגליון החתום ומצא כתוב: “מלך פורץ לעשות לו דרך” 19… 2265 רבי יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”, היה יורד לפני התיבה במוספים של “ימים נוראים”, ובחזרת הש"ץ היה שר “מכלכּל חיים” בניגון מיוחד. פעם אחת נזדמן תלמיד אחד של רבי יחזקאל לחתונה ושמע: הבדחן מבדח את המסובים ב“מכלכּל חיים” של הרב. גער בו אותו תלמיד. וכשהגיעו הדברים לרבי יחזקאל, שלח אחרי הבדחן ואמר לו: מה שמך? חיים, – השיב הבדחן ברתת ובזיע. שירטט רבי יחזקאל וכתב לו: “אני החתום מטה נותן רשות למוכ”ז רבי חיים לכלכּל חיים שלו במכלכּל חיים שלי"… 2266 רבי שמשון וורטהיימר בווינה היתה לו בת סומית בעין אחת. השיא אותה לרבי יששכר-בּרוּש 20 ופסק לו שבעים אלף ר"ט נדוניה. קראו עליו: “עי”ן תחת עין…" 2267 באמשטרדם היתה אשה עשירה וגאוותנית וחסא שמה. ערב-פסח שלחה להרב רבי אלעזר רוקח הברודי לשאול: אשה חשובה כמותה צריכה הסיבה, או לאו? שלח לה רבי אלעזר: “חזרת אין צריכה הסיבה”. . (להסברת החידוד החריף שלפנינו: “מרור אין צריך הסיבה… אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה, אם אשה חשובה היא – צריכה הסיבה”, פסחים קח, א. –“חזרת [==מרור] – חסא”, שם לט, א. ) 2268 פרנסי העדה באו לרבי אלעזר ושאלה בפינם: כלתה שנת שימושו של “נאמן” העדה, ונחלקו הדעות, אם לבחור בו גם לשנה הבאה, או לאו. והרי הם שואלים, מה דעתו של הרב? אותו יום לא ירד רבי אלעזר ממיטתו מחמת חולי, ונכנסה הרבנית אצלו להרצות לפניו שאלתם של הפרנסים. לאחר שעה מועטת חזרה אליהם ותשובה בפיה: “אמר רבי אלעזר: תברא, מי ששנה זו לא שנה זו 21”… 2269 יותר משנהג רבי אליהו ווילנה (הגר“א”) כבוד ברבותיו שלימדוהו ש"ס ופוסקים, נהג כבוד במלמד דרדקי, שלימדו אלף-בית. אומה היה רבי אליהו: הללו, שלימדוני ש"ס ופוסקים, אפשר שטעו בפשטם של דברים, ולא תורת אמת קיבלתי מפיהם. מלמדי זה, שלימדני אלף-בית, תורת אמת קיבלתי מפיו… O 2270 רבי יעקב קראנץ המגיד מדובנה חביב היה על הגר“א. פעם אחת בא רבי יעקב לווילנה, ועד שהספיק לנוח מטילטול הדרך נכנס אצל הגר”א. נתן לו הגר"א שלום ואמר לו: רצונך, רבי יעקב, שתאמר לי משל יפה? אמר לו רבי יעקב: משל לעני, שהלך לכפר וקנה עז והביאהּ לביתו. מיד התחילה אשתו חולבת את העז, ולא מצאה בעטינה כלום. ליגלגה על בעלה ואמרה לו: “ברייה זו דומה לעז ואינה עז: חלב אין לה”. החזיק לה בעלה: “ברייה זו עז ממש היא, ויש לה חלק, אלא זה עתה באה מן הדרך עייפה ורעבה וצמאה. האכילי והשקי אותה תחילה, תני לה גם מנוחה לילה אחד ותראי, כמה יהיו עטיניה מלאים חלב”… (“אהל יעקב” על חמישה חומשי תורה לרבי יעקב דובנה, ווארשה תרל"ד, פתיחה לספר ויקרא, עמוד 11). 2271 אמר לו הגר"א לרבי יעקב: פלא הוא בעיני, כיצד מוצא מר תמיד משל יפה לבאר מקרא קשה? החזיר לו רבי יעקב: מורי ורבי, אמשול לך משל. קלע שמלאכתו בכך נכנס לכפר וראה ליד ביתו של איכר כמה וכמה מטרות, ובכולן פגע הכדור בעצם הנקודה המרכזית ולא החטיא אפילו כחוט-השערה לא ימינה ולא שמאלה. תמה ואמר לאיכר" “אני קלע מומחה ומנוסה וזו מלאכתי. אף-על-פי-כן פעמים אני קולע ואיני מחטיא, ופעמים אני קולע ומחטיא. ואילו אתה, איכר פשוט, המטרות הללו מעידות עליך, שאין אתה מחטיא אפילו פעם אחת. כיצד נעשתה ידך אמונה כל-כך?” השיב לו האיכר: “אתה נוקב נקודה מרכזית תחילה, מקיף אותה עיגולים על-גבי עיגולים ולבסוף אתה קולע, ונמצא פעמים אין אתה מחטיא, ופעמים אתה מחטיא. ואילו אני עושה להפך: תחילה אני קולע ונוקב את הנקודה המרכזית, ולסוף אני מקיפהּ עיגולים על-גבי עיגולים, ונמצא שאין אני מחטיא אפילו פעם אחת”. אף אני, רבי, כך: תחילה אני מבאר לי את המקרא הקשה, ולסוף אני מקיפו משל על גבי-משל… (יהושע-השל הלוי לוין, “עליות אליהו”, ווילנה תרמ"ה, עמוד 72, הערה קטז) 2272 מעשה ונזדמן רבי יעקב לביתו של הגר“א בלילה הראשון של שבועות. ישב הגר”א וקרא “תיקון-שבועות”, ורבי יעקב ישב ולמד גמרא. אמר לו הגר"א: מה טעם אין מר קורא “תיקון-שבועות”? החזיר לו רבי יעקב: משל למה הדבר דומה? לצורב שכּלוּ לו מזונותיו בבית חותנו. נמלך ופתח לו חנות, קנה סחורה בנדוניה המועטת שבידו וסידר את הסחורה כולה בחלון-הראווה. אמר לו חותנו: “לא כך היא המידה, אלא מסדרים את הסחורה גופה באיצטבאות, ומניחים ממנה דוגמאות מועטות לחלון”. החזיר לו הצורב: “במה דברים אמורים? חנווני שסחורתו מרובה, והדוגמאות דיין לעצמן. אבל חנווני, שסחורתו מועטת, מי יתן עין בדוגמאות, שיניח בשביל החלון? הווה אומר: הלה אין לו תקנה, אלא שיעשה סחורתו גופה דוגמה”. אף אני ואתה כך. אתה, רבי שסחורתך מרובה, דייך בדוגמאות שב“תיקון-שבועות”; אני, שסחורתי מועטת, מוטב, שהיא גופה תיעשה דוגמה… 2273 רבי יעקב נסע בעגלה ופגע בהר. קם וירד מן העגלה. אמר לו העגלון: רבי, למה ירדת? אדם גדול כמותך חייב סוסי להסיע גם להר. החזיר לו רבי יעקב: יודע אני, שאם יתבעני סוסך לדין, יהא הדין עמי, אלא שאין רצוני לדון עם סוס… 2274 כשייסד רבי חיים, תלמידו של הגר"א, את הישיבה “עץ-חים” בוולוז’ין ושלח משולחיו הראשונים לפרסמהּ בעולם, אמר להם: ראשית-כל תשאו מפי ברכה לאלו, שאין בית להם. לא הבינו המשולחים כוונתו של רבי חיים, וביאר להם: הכתוב אומר: “בית ישראל ברכו את ה‘, בית אהרן ברכו את ה’, בית הלוי ברכו את ה‘, יראי ה’ ברכו את ה'” 22, הרי, שיראי ה' אין בית להם… 2275 לאחר שייסד רבי חיים את הישיבה ונקבצו ובאו אליו כמה “פרושים”, התחילו מרננים אחריהם בוולוז’ין, ש“הפרישות” מביאה אותם לידי מקרי-לילה. פעם אחת באה כובסת לרבי חיים ופרשה לפניו כותנות, שניתנוּ לה לכביסה, ואמרה: בוא וראה, רבי; הכותנות הללו של תלמידיך הן… החזיר לה רבי חיים: תנוח דעתך. כותונת מגיעה עד הצוואר, תורה מגיעה עד לשמים… 2276 רבי חיים מצא לתלמידיו כשהם מבלים שעתם בשיחה בטילה בשבת. אמר להם: עד שאתם עוסקים בשיחה בטילה, מוטב, שהייתם ישנים ומקיימים את הנוטריקון: “שבת – שינה בשבת תענוג”. אמר לו תלמיד אחד: רבי, אני דורש נוטריקון אחר: “שיחה בשבת תענוג”. החזיר לו רבי חיים: עליך אמר קרא: “לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו” 23… 2277 שאל אפיקורס אחד את רבי חיים: מה צורך יש לו לאדם בזקן? שמא סנטר מגולח אינו נאה יותר? החזיר לו רבי חיים: מה צורך יש לו לגן בגדר? שמא מקום מרווח ומפולש אינו נאה יותר? הווה אומר: יש צורך בגדר, שלא ייכנס חזיר לתוך הגן. אף בזקן יש צורך, שלא ייכנס טמא לתוך הפה… 2278 הגר“א ותלמידו המובהק רבי זלמן מוולוז’ין, אחיו של רבי חיים, ישבו וגרסו יחדיו בלילה. תקפה שינה את רבי זלמן, וראשו מט לשולחן. הפסיק הגר”א משנתו, קם ממקומו ותמך בידיו את ראשו של רבי זלמן, שלא יישמט מעל השולחן. אותה שעה נפתחה הדלת ונכנס אחד ממקורביו של הגר“א. הקדימו הגר”א ולחש לו: הס! כל התורה כולה מונחת עתה בידי… 2279 ערב-שבת שב רבי זלמן מן המרחץ וכותונת אין בידו. אמרה לו אשתו: כֻּתנתך היכן? השיב רבי זלמן: היה שם, במרחץ, עני אחד והחליף כותנתי שלי בכותנתו שלו. תמהה האשה ושאלה: וכותנתו שלו היכן היא? החזיר רבי זלמן: אותו עני שכח ולא הניח כותנתו שלו… ָ2280 רבי יצחק, בנו וממלא מקומו של רבי חיים, בא מוולוז’ין למינסק להשמיע ברבים על צורכי הישיבה. למחר דרש בבית-המדרש הגדול, ונתמלא הבית אדם רב, וגדול היה הדחק. פתח רבי יצחק ואמר: כתוב בתורה: “כי תשא את ראש בני-ישראל, ונתנו איש כופר נפשו… ולא יהיה בהם נגף” 24. וקשה: למה הוצרך המקום לעשות מחצית השקל תריס בפני הנגף? יגער בו, ולא יהיה. אלא עניינו של הכתוב כך הוא: אמר הקדוש ברוך-הוא למשה: “כי תשא את ראש בני-ישראל”, ובוודאי גדול יהיה הדחק וישראל יגפו זה את זה, שזריזים הם למצוות, – “ויתנו איש כופר נפשו”, יהא קיומה של המצוה תלוי בממון, וממילא “לא יהיה בהם נגף”, אלא אדרבה, איש-איש מישראל יאמר בלבו: עדיין יש שהות בידי, ואין למהר… כשאני רואה – הוסיף רבי יצחק, – כמה גדול הדחק עכשיו בבית-המדרש, אף אני אומר לכם: ידוֹע תדעוּ, שלא לשם דרשה, אלא לשם “מחצית-השקל” באתי לכאן… 2281 “הרב לפורים” של ישיבת וולוז’ין 25 היה נוהג לחקות בשעת חדווה דרכי לימודו, מנהגיו ותנועותיו של ראש-הישיבה. והיה מעשה והגדיש את הסאה והעליב בחיקוייו את רבי יצחק. ולמחר, כשפג יינו של “הרב”, בא אצל רבי יצחק והתחטא לפניו, שאין אדם נתפס על יינו. אמר לו רבי יצחק: משל הדיוט אומר: “כל מה שיש לפיכח בריאתו, יש כנגדו לשיכוֹר בלשונו”. וקשה: טבח הלוקח שור לשחיטה וחושש, שמא תמצא לו סירכה בריאתו, יקדים וישקה אותו יין, ויסתכל בלשונו ויראה מה שיש לו בריאתו? אלא – אין מביראים ראיה מן השור… 2282 רבי יצחק היה מתיירא מן הרעמים. פעם אחת, בשעת זוועה אמר לתלמידיו: כמה אני נהנה מן הרעמים! תמהו התלמידים, ואחד מהם שאל: רבי, כיצד אתה נהנה, ואנו כולנו יודעים, שאתה מתיירא? החזיר לו רבי יצחק: שוטה שבעולם, וכי בשביל שלא אהנה, לא יהיו רעמים? ובכן, מוטב שאהנה… 2283 בזמן נשיאותו של רבי אליעזר-יצחק פריד, חתנו של רבי יצחק, שימש בישיבה של וולוז’ין משגיח פיקח, ורבי אליקום שמו. פעם אחת בא אצלו בחור מגודל זקן וביקש להיות מתלמידי הישיבה. אמר לו רבי אליקום: בן כמה אתה? השיב הבחור: בן שבע-עשרה אני. נסתכל רב אליקום בזקן המגודל של הבחור ואמר לו: כמה נשתנו הדורות! בשעתי, כשהייתי בן-גילך כבר מלאו לי עשרים… 2284 רבי אליקום היה אומר: אותו תבשיל של גריסים, שהליטאים כרוכים אחריו, דומה לפרה אדומה. מה פרה אדומה אין לה טעם, אף תבשיל זה אין לו טעם; מה פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים, אף תבשיל זה כך: מרפא חולים ומחליא בריאים… 2285 רבי נפתלי-צבי=יהודה ברלין (“הנצ”יב") ורבי יוסי-בּר סולובייציג שימשו בזמן אחד ראשי-ישיבה בוולוז’ין, ודבוּבים היו זה לזה, וגם מובדלים היו זה מזה בדרכי לימודם. גדולתו של הנצ"יב היתה בשקידה ובבקיאות, ושל רבי יוסי-בּר –בעיון ובסברה. פעם אחת שבחו לו לרבי יוסי-בּר בהנצי"ב, שהוא עוסק בתורה יומם ולילה ויודע כל התורה כולה. נענה רבי יוסי-בר ואמר: עוסק בתורה יומם ולילה – אמת, יודע את התורה – מסופקני. הואיל והוא לומד תמיד, אימתי יש לו שהות לדעת?… O 2286 לסוף נדחה רבי יוסי-בר מפני הנצ“יב מן הישיבה, והטינה שהיתה בלבו על הנצ”יב גדלה עוד יותר. וכשנדפסו “השאילתות” של רב אחאי גאון עם פירושו המפורסם של הנצ“יב “עמק שאלה”, פגע בו רבי יוסי-בּר בנצ”יב פגיעה קשה ואמר: גרסינן במסכתא כתובות: “מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת בשישים ריבוא, והני מילי למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא”. פירש רשי“י: “וממילא שמעינן, דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין”. אף הוסיף רש”י: “בשאילתות דרב אחאי מצאתי כן” 26. וקשה: הואיל וּברי לו לרש“י, שדבר זה מובן מאליו, למה הוצרך להוסיף, שכך מצא ב”שאילתות“? אלא רש”י חשש, שמא יתמה מי-שהוא וישאל: היכן בכלל מצינו אדם מישראל, שלא קרא ולא שנה? הקדים והוסיף: “בשאילתות דרב אחאי מצא כן”… 2287 לימים נתפייס רבי יוסי-בּר לנצ“יב, וגם השיא לרבי חיים בנו את נכדתו של הנצ”יב – את בתו של רבי רפאל שפירא, שהיה חתנו של הנצ"יב. אל היתונה באו כמה מגדולי הרבנות, ובשעת הסעודה ישבו והתפלפלו בהלכה. אמר להם רבי יוסי-בּר: רבותי, עד שאתם מתפלפלים בדברי תורה, בואו ונקיים דברי תורה ונשמח חתן וכלה. ואני ראשון. יטרח נ מחותני הנצ"יב ויניח ארבעה רובלים בארבע רוחות השולחן, ויעמיד כוס ריקה באמצע השלחן, ואני לא אגע לא ברובלים, לא בשולחן ולא בכוס, אומר רק מילים מעטות, ומיד ימצאו הרובלים בתוך הכוס, ובשכר חריפות זו לי יהיו. הסכים הנצ"יב והניח את הרובלים והעמיד את הכוס. אמר רבי יוסי-בּר לחתן: חיים בני, קח את הרובלים ושים אותם בתוך הכוס. קיים רבי חיים מצות כיבוד-אב ועשה כדברי רבי יוסי-בּר. מיחה הנצ"יב ואמר: אין זו חריפות אלא אונאה. והתחילו שניהם דנים לפני הרבנים, שהיו שם. לסוף פסקו הרבנים, שהדין עם רבי יוסי-בּר, משום שגם אונאה זקוקה לחריפות. הנצ"יב קיבל את הדין; רבי יוסי-בּר לא קיבל, נענה ואמר: מחותני הנצ"יב יכול לטעון טענה יפה ולפטור עצמו מן הדין: בשביל לרמות אותו אין צורך בשום חריפות שבעולם… 2288 רב קבל על בני-עירו לפני הנצ“יב, שהם אינם נוהגים בו כבוד מחמת שהוא עוסק גם בפרקמטיה, ולהסתלק מן הפרקמטיה אינו רוצה ואינו יכול משום שהוא צריך לה ורואה ברכה בה. אמר לו הנצ”יב" הכל צריכים למחט. סתם-אדם משתמש בה ומצניעה, אבל מי שיוצא במחטו לשוק, מעיד על עצמו שחייט הוא… 2289 באחוזה סמוכה לוולוז’ין ישבה אשה עשירה ומרים שרלת היה שמה 27. פעם אחת, בחורף קשה, שלחה להנצ“יב כמה עגלות טעונות עצים – מתנה לעניים. החזיר לה הנצי”ב מכתב-תודה, וגראש המכתב כתב: “להאשה החשובה וכו' מרת מרים שרלד” (בד“לת ולא בת”יו). תמהו הכל: הנצ"יב הדייקן כיצד בא לידי טעות זו! נענה אחד מחריפי הישיבה ואמר: הנצ"יב לא טעה. אדרבה, הוא דייק וכתב כך, בשביל שהתכוון לנוטריקון אחר: “שבחו רבנן לדציבי” 28. 2290 מצאו בישיבה של וולוז’ין חבורה של תלמידים בטלים מדברי תורה ושוקדים על “הבוקר אור” של גוטלובר. הגיע הדבר להנצ"יב, פסק דינם ואמר: להם תחילת הכתוב עיקר: “הבוקר אור”, ואני אקיים בהם המשכו: “והאנשים שֻׁלחוּ 29”… 2291 רבי רפאל הכהן שפירא, חתנו של הנצ“יב, שימש זמן-מה בוולוז’ין משנה ראש-ישיבה להנצ”יב. ושתקן מופלא היה רבי רפאל כל ימיו. אמר לו אחד ממקורביו: רבי, כיצד אין אתה עייף מן השתיקה? החזיר לו רבי רפאל: מודה אני: השתיקה מעייפת אותי מאד, וכדי לנוח הימנה אני חוזר ושותק… 2292 כמה שנים קודם מותו של הנצ“יב שימש נכדו רבי חיים סולוביציג משנה ראש-ישיבה לו. ונוהג היה רבי חיים לטייל ארוכות וקצרות עם מופלגי הישיבה כשידו רכובה על שכמם דרך חיבה. ועל תלמידים שנודעה להם חיבה כזו מאת רבי חיים, היה הזקן הנצ”יב אומר: ר' חיים בצווארו – ויעסוק בתורה? 30… 2293 כשנדפסו “שאלות ותשובות בית-הלוי” של רבי יוסי בר, אמר לו אחד ממקורביו: רבי, תמה אני, שכמה מחידושיו של מר מצאתי בספריהם של אחרים. החזיר לו רבי יוסי-בר: מה תימה יש כאן? המהלך בדרך ישרה פוגש רבים אחרים מהלכים בדרך עמו; המהלך בדרך עקלתון מהלך יחידי… O 2294 היה לו לרבי יוסי-בר סיכסוך עם אדם אחד, וכשעמדו שניהם לדין, נכשל רבי יוסי-בר בטענותיו. עקצו בעל-דינו ואמר לו: תמה אני על פיקח כמותו, שנשמעה מפיו טענה של-שטות. החזיר לו רבי יוסי-בּר: ולטעמך, כשהקדוש ברוך-הוא מבקש לקיים “משיב חכמים אחור ודעתם יסכל” 31, במי יקיים – שמא בטיפש כמוך?… 2295 אחד מבניו של רבי יוסי-בּר נשתדך ופסק לו אבי-הכלה נדוניה שלושה אלפים. זחה עליו דעתו והתחיל מתייהר כלפי חבריו. אמר לו רבי יוסי-בּר: טועה אתה, בני, ולחינם אתה מתייהר. לי ולא לך פסקו את הנדוניה. נעלב הבן ואמר לו: אבא, שמא מכאן ראיה, שאין אתה ראוי אלא לשלושה אלפים? הקפיד רבי יוסי-בּר והחזיר לו: שוב אתה טועה, בני. אני ראוי להרבה יותר. ולמה לקיתי? משום שידך באמצע… 2296 רבי יוסי-בּר נסדמן לחתונה עשירה, וכמה גדולי-תורה היו שם בין המסובים. היה שם גם בדחן מפורסם, וביקש אף הוא להראות כוחו בדברי-תורה: צירף הרבה מקראות ומאמרי חז"ל ועשה אותם מחרוזת של חרוזים לכבוד החתן והכלה והמחותנים, כדרך הבדחנים. לאחר שסיים, אמר לו רבי יוסי-בּר: יישר כוחך! ובתורת שכר-טירחה אספר לך מעשה שהיה. כפרי אחד היתה לו בביתו איצטבה מלאה ספרים. פעם אחת נכנס אצלו אורח וראה: הכפרי מוציא מתוך האיצטבה שורה שלימה של ספרים ומניחם זה על-גבי זה. עמד האורח ותמה: “כמה גדול בתורה אדם זה, שזקוק הוא לכל הספרים הללו בבת-אחת!” – לסוף עלה הכפרי על-גבי ערימת הספרים, הגיע בידו עד לראש האיצטבה והוריד מעליה גבינה נוקשה… 2297 שאל מחבר אחד את רבי אריה-ליב הלר, בעל “קצות החושן”, ואמר לו: ילמדני מר, מה טעם חידושי-תורה שלו מקובלים על הלומדים, וחידושי-תורה שלי אינם מקובלים על הלומדים? אמר לו רבי אריה-ליב: אימתי כותב מר חידושי-תורה שלו? השיב הלה: מובן מאליו שאני כותב אותם בשעה שדעתי צלולה עלי. החזיר לו רבי אריה-ליב: אני איני נוהג כך. חידושי שלי אני כותב תיכף כשהם עולים במחשבה לפני, ולאחר זמן, כשדעתי צלולה עלי, אני מוחק… 2298 רבי יעקב משולם אורנשטיין, בעל “ישועות יעקב”, היה עשיר מופלג. פעם אחת בא מלבוב לסטרי והלך להקביל פניו של רבי אריה-ליב הלר, ששימש שם ברבנות והיה עני מדוכא. לאחר שרבי יעקב משולם יצא, אמרו לו לרבי אריה-ליב: כמה גדול כבוד התורה בימינו! רב מפורסם ועשיר מופלג כרבי יעקב-משולם לא חס על טרחתו וירד לסימטה רחוקה וסרוחה בשביל להקביל פניו של מר. החזיר רבי אריה-ליב: הפך הדברים: כמה ירוד כבוד התורה בימינו! אילו רבי יעקב-משולם רק גדול בעושר, כלום היה טורח ויורד אלי? עכשיו, שנענש והוא גם גדול בתורה, הגיע לידי כך, שירד אלי… 2299 כשישב רבי מאיר וייל על כיסא הרבנות בברלין, שימש שם חזן בבית-הכנסת הגדול אדם אחד ושמו רבי אשר ליאון. פעם אחת אמר לו רבי מאיר: כל מה שאמרו בחזן חילופו במר. סתם חזן – שוטה; מר – פיקח. סתם חזן עם הארץ; מר – בר אוּריין. סתם חזן – עני; מר – בעל-נכסים. סתם חזן יודע שיר ונגינה; מר – אינו יודע… 2300 אמרו עליו על רבי אברהם דאנציג: כל מה שייצר היה שמו "אדם: “חיי-אדם”, “נשמת-אדם”, “חכמת-אדם”, “בינת-אדם”. אף בן יחיד היה לו, וקראו לו – פרא-אדם… 2301 דייגי ווילנה הפקיעו שכר הדגים, ורוב הציבור לא יכול לעמוד ביוקר זה, והעניים לא היה בידם לקנות דגים לכבוד שבת ויום-טוב. שלח המגיד רבי יחזקאל-פייבל לקרוא את הדייגים והתרה בהם: אם יחזרו בהם ויורידו את השער – מוטב, ואם לאו יכריז איסור על אכילת דגים. לא נשמעו לו הדייגים, והכריז איסור על אכילת דגים בין בחול ובין בשבת ויום-טוב. עברו שבוע, שבועיים – אין קונה דגים. ראו הדייגים שכלתה אליהם הרעה, ובאו אל רבי יחזקאל-פייבל והתחננו לפניו שיבטל את האיסור. לא נשמע הוא להם ושלחם מעל פניו. עד שיצאו מביתו עצובים ומדוכאים, פנה אליהם ואמר להם: רבותי, דעו לכם, שהאיסור חל גם עליכם, והוו זהירים, שלא תאכלו דגים גם אתם… 2302 רבי יחזקאל-פייבל היה אומר: אדם מישראל, כשהוא גומר שמונה-עשרה ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו, חובה על שכניו, שיתנו לו שלום ויברכוהו בברכת מזל-טוב. אמרו לו: רבי, מה טעם? הסביר רבי יחזקאל-פיבל: חזקה, שבשעת שמונה-עשרה היה בכמה ערים ועשה כמה עסקים טובים, ומרוב שפע של פרנסה השיא כל בניו ובנותיו… 2303 רבי שלום-הלוי, המגיד מרייצה, בא מעיירתו הקטנה לפרסבורג הגדולה והוזמן לדרוש בבית-המדרש, שהיה מלא חכמים ולומדי-תורה. פתח ואמר: קודם-כל רואה אני צורך לצוות לביתי במקום הזה; ואני מבקש אתכם, שתציבו לי מציבה על קברי. שאל אחד מן הקהל: רבי, מה זה ועל מה זה? החזיר רבי שלום: מתיירא אני מפני החכמים ולומדי-התורה שלפני, שמא ישרפוני בהבל-פיהם ויקברוני קבורת-עולמים. ואני רוצה הייתי, שאשתי ובני יידעו, לפחות, את קבורתי… 2304 רבי שלום בא לעיר אחת לדרוש ברבים, והזמינו ראש הקהל לסעודה. לאחר הסעודה כיבד בעל-הבית את אורחו וזימון. פתח רבי שלום ואמר: “ברשות בעל-הבית וכו'”. הקפיד בעל-הבית, וכשעמדו מלפני השולחן, אמר לרבי שלום: הכל נוהגים בי כבוד ואומרים: “ברשות מורנו הרב בעל-הבית”. מיד יצא רבי שלום לחצר וחזר, נטל ידיו, בירך ואמר: “ברשות מורנו הרב בעל-הבית – נטל אשר יצר את האדם”… 2305 רבי שלום נזדמן לחתונה של חסידים, והיה שם גם צדיק אחד, שלא אכל מימיו דבר מן החי. כשעמדו להתפלל מנחה, האריך הצדיק בתפילתו, והש“ץ חיכה לו עד שיגמור. ראה רבי שלום, שהחתן והכלה עייפים מאוד מצום היום, טפח בידו על השולחן וקרא לש”ץ: חלב די לו ברבע שעה… 2306 במנחה של שבת שאל אדם אחד את רבי שלום: מה ראה דוד, שאמר: “אדם ובהמה תושיע ה'” 32, – מה עניין אדם אצל בהמה? החזיר לו רבי שלום: יפה אמר דוד: אדם-בהמה – אלהים יושיע לו… 2307 רבי שלום נסע ברכבת וביקש לכנס מנין-עשרה למנחה. שניים מן הנוסעים סירבו להצטרף ויצאו לקרון אחר. אמר רבי שלום: כל ימי, כשהגעתי לפרשת “וישלח”, הייתי תמה: דרכם של כלבים, שהם מצטרפים לעדרים של כל מיני מיקנה, ומה טעם לא נצטרפו לעדרים, ששלח יעקב מנחה לעשו? עכשיו אני יודע: כלבים אינם מצטרפים למנחה… 3208 שאלו לרבי שלום: מה שאמרו “בשכר נשים צדקניות, שהיו באותו דור, נגאלו ישראל ממצרים” 33? החזיר רבי שלום: כידוע, עתידים היו ישראל להשתעבד במצרים ארבע מאות שנה, ולא נשתעבדו אלא מאתיים ועשר שנים. משום מה? משום שאמרו נשים צדקניות לקדוש ברוך-הוא: “יהמו נא רחמיך עלינו ושחרר בעלינו, שאין לנו קיום בלעדיהם”. אמר להם: “עדיין לא הגיעה השעה, שנאמר לאברהם בברית בין-הבתרים, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה” 34. אמרו לו: “עלינו ועל צווארינו. מסורים יהיו בעלינו בידינו, ונשלים להם השיעבוד כפל-כפליים”. מיד נשמע להן הקדוש ברוך-הוא ועשה רצונן. וזהו שאמרו: “בשכר נשים צדקניות, שהיו באותו דור, נגאלו ישראל ממצרים”… 2309 בחור פיתה בחורה לעבירה ונתפתתה לו. שתה בעציצו, וילדה בן. וכשהובא הילד לברית-מילה נעלם האב מחמת בושה, ולא ידע המוהל, מה שם יקרא לרך הנימול. היה שם רבים שלום הלוי, המגיד מרייצה, ושאל: מה שם אבי הילד? החזירו לו: שמעיה שמו. אמר המגיד: קיראו לו לילד “יקום פורקן”. תמהו הכל: מה שם הוא זה? השיב המגיד: בפירוש נאמר: “יקום פורקן מן שמעיה” (= שמיא)… 2310 רבי עקיבא איגר בא לווארשה והלך לראות בית-המדרש לרבנים, שנוסד שם בשנת תקפ“ו. תהה על קנקנם של התלמידים ולא מצא אותם לא בש”ס ולא בפוסקים. תמה ושאל למנהל: היכן תורתם של אלו? השיב המנהל: בית-המדרש זה אינו אלא מעין פרוזדור להתקין את התלמידים, שייכנסו ללימודי הרבנות. נענה רבי עקיבא ואמר: משמע, שתלמיד הלומד כאן הוא בכלל “ערב רב”, ולא בכלל רב… (זאב יעבץ, “מגדל המאה”, “כנסת ישראל” לשפ“ר כרך א', ווארשה תרמ”ו). 2311 שמשו של רבי משה סופר היה נוהג סילסול בעצמו ומתייהר, שהוא שמשו של הרב ובן-אחיו של עשיר ידוע בפרסבורג. גער בו רבי משה ואמר לו: אילו היית למדן כמותי ועשיר כדודך – ניחא. עכשיו, שלמדן אתה כדודך ועשיר כמותי, – יהירות זו מניין לך?… 2312 רבי משה היה אומר: לא מן התימה היא כלל, שמשה רבינו זכה למה שזכה. אילמלי היה לי רב כרבו, הייתי גם אני משה רבינו. תאמרו: מפני-מה אין לי רב כרבו? הרי זה דבר פשוט: משום שאינני משה רבינו… 2313 פרנסי-הקהילה של ברודי באו לרבי אפרים-זלמן מרגלית ליטול הימנו עצה בעניין אחד מענייני הציבור, וביטלו אותו מלימודו. הקפיד רבי אפרים-זלמן ואמר להם: רבותי, אל תבואו לבלבל מוחו של למדן, שראשו כבד עליו מחמת דברי-תורה. אל תבואו לבלבל מוחו של סוחר, שראשו כבד עליו מחמת דברי עסק ומסחר. לכו לכם לצדיק של חסידים, שראשו בטל מכל דבר, והוא יתקנכם בעצה טובה… 2314 כשמת רבי זלמן בעל “חמדת שלמה”, רבה של ווארשה, גזר הנציב פאסקביטש, שמכאן ואילך לא ישמש רב בווארשה אלא יליד פולניה, ובמקומו של המנוח העמיד את רבי חיים דוידסון, שהיה חכם, עשיר ולמדן מופלג, אף-על-פי שלא היתה תורתו אומנותו. היה שם פיקח אחד ואמר: עכשיו אבדה לנו אבידה לאבידה: אבד לנו רב הגון ואבד לנו גם “בעל-בית” הגון… O 2315 אשה מפוחמת נכנסה אצל רבי אבּלי פוסבילר, רבה של ווילנה, ושאלה בפיה: רבי, מה צריכה אני להכין היום לסעודה? החזיר לה רבי אבּלי: לכי לביתך ועשי אטריות. לאחר שיצאה, אמר רבי אבּלי לתלמידיו: מפחמוּת ידיה ניכּרת תמימה, זו, שמשרתת היא. כששאלה את בעלת הבית, מה יש להכין היום לסעודה, גערה בה זו ואמרה לה: “לכי ושאלי את הרב!” – והרי היא באה אלי… 2316 ההוא שנכנס אצל רבי אבּלי, מגלב מתחת לבית-שחיו וכנפי גלימתו מכונסות לו אל תחת חגורו, – נכנס ושאל: רבי, אני כוהן. רשאי אני ליקח גרושה? השיב רבי אבלי: הן, רשאי אתה. תמהו תלמידיו: כיצד מתיר הרב לאו מפורש שבתורה? ראה רבי אבּלי לתמיהה שבלבם, והסביר להם: אדם זה ודאי עגלון הוא, וכוהן עם-הארץ הוא. שמועה שמע, שכוהן אסור ליקח גרושה. עכשיו באה אשה אליו, שיקח אותה לעגלתו, וזהו שבא אלי לשאול, אם רשאי הוא בכך… 2317 מחבר בא לרבי אבּלי לקבל הסכמה. עיין רבי אבלי בכתב-היד ואמר למחבר: חבל, שלא הגר"א חיברו. נבהל המחבר לשמוע שבח כזה מפיו של רבי אבּלי ואמר: להגר"א מדמה אותי מר? השיב רבי אבּלי: חלילה! לא היתה כוונתי אלא לאמור: אילו הגר"א חיבר ספרו של מר, היה בו ממש… 2318 מחבר הביא לרבי מנשה מאיליה ספרו, שהיה כולו פלפולים חריפים על דרך קל-וחומר. נהג בו רבי מנשה כבוד והזמינו לסעוד בשבת. הגיעו למרק ומצא האורח על השולחן לפניו מזלג, ולא מצא כף. נבוך ולא אכל. אמר לו רבי מנשה: מה טעם מסרב מר לאכול? רמז לו האורח על מה שלפניו. נענה רבי מנשה ואמר לו: אף-על-פי-כן יאכל מר. מקל-וחומר יאכל. מה דגים הנאכלים במזלג, נאכלים גם בכף, מרק, הנאכל בכף, אינו דין שיהא נאכל גם במזלג… 2319 רבי מנשה ראה דיין שדן יחידי. אמר לו: ליחוש מר לרבי ישמעאל בנו של רבי יוסי הגלילי, שהיה אומר: “אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד” 35. התייהר הרב והחזיר לו: אני והגמרא והשולחן-ערוך שלושה אנחנו. נענה רבי מנשה ואמר: וליחוש מר לנקיי-הדעת שבירושלים, שלא היו יושבים בדין אלא אם-כן ידעו מי שיושב עמהם 36. . 2320 רבי דוד מנובוהרודוק, בעל “גליא מסכתא”, היה אומר: מפני-מה אין לו לאדם מה שהוא רוצה? – משום שאינו רוצה מה שיש לו. אילו רצה מה שיש לו, הרי היה לו מה שרוצה… . 2321 כשנדפס ספר “ישועות יעקב” של רבי יעקב-משולם אורנשטיין, רבה של לבוב, ריננו אחריו, שכמה מחידושיו גנובים מספריהם של אחרים שקדמוהו. הגיע הרינון לאזניו של רבי יעקב-משולם, נענה ואמר: אין בכך כלום. יכולני, ברוך-השם, לשלם תשלומי-כפל וגם תשלומי-ארבעה וחמישה… 2322 בא לידו של רבי יעקב-משולם ספר חדש. שבחו ואמר: ראוי ספר זה שייקרא: “פלאי-פלאים”. תמהו התלמידים ושאלו: מה ראה רבי לשבח ספר קלוש זה? החזיר להם הרב: עד עכשיו ידעתי, שמסמרטוטים עושים גליונות-נייר, וזה מעשה-פלאים; עכשיו אני רואה, שאפשר גם להחזיר גליונות-נייר לקדמותם ולעשותם סמרטוטים, וזה מעשה של פלאי-פלאים… 2323 כמה מחשובי פראג התנגדו לרבי שלמה-יהודה רפפורט (שי"ר) ולא הסכימה דעתם, שהוא יתמנה רב שם. לבסוף ניצחו מצדדיו ונשלח לו כתב-רבנות. וכשהגיע רבי שלמה-יהודה לשערי העיר יצאו להקביל פניו גם שניים מראשי העדה, שהיו מן המהססים תחילה, רבי משה לנדא ורבי אהרן פלקלש. נהרו פניו של הרב ואמר: הואיל ומשה ואהרן באו לכבדני, מובטחני, שכל ישראל יכבדוני… . 2324 רבי שלמה-יהודה היה חרד תמיד על כבוד רבנותו. פעם אחת הביא ידידו יהודה מיזש דבר-תורה משמו של “המשכיל שי”ר“. נפגע רב שלמה-יהודה, שלא קרא לו מיזש “הרב שי”ר” ואמר:אני אינני “משכיל” שי“ר”, ומעתה אינני גם “שי”ר ידידות" 37… 2325 רבי שמואל הולדהיים, ראש “המתקנים” בגרמניה, חכך להתיר במקום של צורך גדול הפקעת קידושי-אשה בלי גט, מטעם “כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש” 38, והואיל ו“הפקר בית-דין הפקר” 39, רשות גם בידי בית-דין של המלכות להפקיר כסף-הקידושין, כתב עליו שי"ר: “כבר שלח בן-הדד מלך ארם אל אחאב מלך ישראל:' כספך וזהבך לי הוא, ונשיך ובניך הטובים לי הם'” 40… 2326 נבואתו של שי“ר נתקיימה: הוא נתחבב על כל בני עדתו, וכשמלאו לו בסיוון תר”ך שבעים שנה, עשתה לו העדה כבוד גדול, ורבים מחשובי העדה סיפרו בשבחו ובשבח מעשיו הטובים. נענה הוא ואמר: רבותי שומע אני את דבריכם ותמה. נולדתי בשנת תק"ן, ומה תקנתי?… . 2327 כשניצחו הרפורמיים בברסלוי והזמינו לרב ודרשן את רבי אברהם גייגר מוויסבאדן, דרש עליו רבי שלמה-זלמן טיקטין, ראש רבניה של ברסלוי: “ישא ה' עליך גוי מרחוק, מקצה הארץ” 41… . . 2328 יהודי אונגריא תושבי ווינה בנו להם בית-כנסת ונעשו עדה לעצמם. אמר המטיף רבי יצחק-נח מאנהיימר לרבי אלעזר הלוי איש-הורביץ, רבה של ווינה: שמח אני על המעשה, שעשו האונגרים. תמה רבי אלעזר ושאל: לשמחה זו מה עושה? הסביר לו מאנהיימר: עכשיו נדע מי מיהודי ווינה גרמנים הם, ומי מהם – אונגרים. אמר לו רבי אלעזר: לפני ימים מועטים בא אלי אדם אחד ושאלה קשה בפיו. לוריה שם משפחתו, ומכאן, שהוא ממלכות בית-דוד. החשבון פשוט וברור: שם-משפחתו מעיד עליו, שהוא מצאצאיו של המהרש“ל (=רבי שלמה לוריה); המהרש”ל היה מבני-בניו של רש“י, רש”י – מבני-בניו של יוחנן הסנדלר, ורבי יוחנן הסנדלר – חוטר מגזע ישי. – ולמה בא אלי? אינו יודע, על איזה לאום הוא מתייחס. המהרש“ל נולד באשכנז, שימש ברבנות תחילה באוסטריה, ואחר-כך בפולניה; רש”י – צרפתי, רבי יוחנן הסנדלר – בבלי, ודוד בן ישי – מואבי. – ראיתי, שאדם זה עתידה דעתו שתיטרף עליו ואמרתי לו: “שמא דייך, שאתה מבני-בניהם של אברהם, יצחק ויעקב”?… 2329 רבי שמואל פריינד, רבה של פראג, קבל לפני המושל על החלטה, שהחליטה העיריה שלא כדין ולרעתם של ישראל. אמר לו המושל: אדוני הרב, עם כל הכבוד שבלבי אליך, הלא תודה, שראשך היחיד אינו יכול להכריע עשרת הראשים שבעיריה. החזיר לו רבי שמואל: אדוני המושל, אם במספרים הדבר תלוי, למה אתה אומר עשרה ראשים ואין אתה אומר עשרים רגליים?… 2330 “גביר-תקיף” פגע בכבודו של רבי מרדכי מלצר, רבה של לידה. אמר לו רבי מרדכי: גס אתה ככיכר-לחם. רתח “הגביר-התקיף”: מה דמיון הוא זה? החזיר לו רבי מרדכי: מודה אני: אין דומה לך… 2331 אמרו לו לרבי יעקב-יוקב אטלינגר, בעל “ערוך לנר”: אף על פי שפלוני בן פלוני אין רוח המקום נוחה הימנו, שהוא אוכל טריפות, מכל-מקום רוח הבריות נוחה הימנו, שבעל-צדקה הוא. החזיר רבי-יעקב-יוקב: תמה אני כיצד יכולים לדור בכפיפה אחת לב כשר וקיבה טריפה? 2332 שד“ר ירושלמי בא לביחוב ונכנס אצל רבי דוד לוריה. גר אני כאן, – אמר הירושלמי, – וב”אתרא דלא ידעי שרא למימר צורבא מרבנן אנא". תהה רבי דוד על קנקנו וראה, שאין בו לא תורה ולא חכמה. אמר לו: לחינם אתה טורח ומתפאר לפני כבר ראיתיך… אמר הירושלמי: טועה מר. זו הפעם הראשונה שאני בא לחוץ-לארץ. קיפחו רבי דוד והחזיר לו: ואף-על-פי-כן… כבר אמרו: “דאה וראה ואייה אחת היא – עומדת בבבל ורואה נבילה ישראל” 42… 2333 פטפטן ישב לפני נתן אדלר, ראש הרבנים של בריטניה, והלאה אותו שעה ארוכה בפטפוטו. לבסוף אמר לרבי נתן: עכשיו אומר למעלתו מה ששמעתי מפיו של רבי יצחק-אלחנן, רבה של קובנה. הפסיקו רבי נתן: אי אפשר, ששמעת מפיו של רבי יצחק-אלחנן תמה הלה: מה פירוש אי-אפשר? עדיין לא אמרתי למר מה ששמעתי החזיר לו רבי נתן: כיצד יכולת לשמוע דבר מפיו של רבי יצחק-אלחנן, ואתה מימיך לא נתת לשום בן אדם לפתוח פה ולאמר מלה?… 2334 סיפרו לו לרבי צבי-הירש חיות, רבה של זאלקווא שמצאו לפלוני בן-פלוני אוכל תרנגולת פטומה בתשעה באב. לימד עליו רבי צבי-הירש זכות ואמר "מעלה אני עליו כאילו התענה. קמצן הוא וממונו חביב עליו מגופו, ואכילתו היא עינויו. אמרו לו לרבי צבי-הירש: אם כן, יהיה מותר לו גם לשתות יין ישן? החזיר רבי צבי-הירש: כלום חייב אדם בעינוי עד כדי דיכדוכה של נפש?… 2335 בן שתים-עשרה היה רבי אייזל חריף רבה של סלונים בנושאו אשה, את בתו של יצחק פיין ממינסק, וכל יום היתה חותנתו טורדתו מן הבית ואומרת לו: לא כאן מקומך; בבית המדרש מקומך. ולאחר זמן, כשנתפרסם שמו הגדול, היה רבי אייזל אומר: תבוא עליהם ברכה, על חותני ועל חותנתי: הוא עשני חריף 43, והיא עשתה אותי בקי… 2336 רבי אייזל היה קנתרן מטבעו, ובעירו, בסלונים, אייבו אותו רבים בלבם, אלא שהכל יראו מפני לשונו השנונה, וגם אוייביו הראו לו פנים כאוהבים. פעם אחת אמר רבי אייזל לפרנס הקהילה, שהיה חשוד בעיניו גם הוא על אחד בפה ואחד בלב: מזלי גרם, שכיוון שאני קונה לי אוהב, מיד קם לי אויב כנגדו. על זה איני מצטער: שקול האוהב כנגד האויב. על מה אני מצטער? על אויב הנראה כאוהב, שעל ידו שניהם אויבים אותי: הוא גופו, והאויב שקם לי כנגדו… 2337 אמר רבי אייזל: תמה אני, שהבריות קוראים לי “הרב מסלונים”, ואין הם קוראים לי “הרב מווילנה”. לו יהי, שווילנה אינה רוצה בי, אבל אני רוצה בה ואילו סלונים – היא אינה רוצה בי, ואני איני רוצה בה… 2338 רבי אייזל נולד בבית חסידים. כשגדל פרש ונעשה מתנגד, מכאן ואילך היה מקנתר כל ימיו את החסידים. ביום ראשון של ראש השנה יצא מביתו וראה: חסידי סלונים נושאים על כפיים את רבי אברהם רבם ומביאים אותו ל“תשליך”. נענה רבי אייזל ואמר: כדין הם עושים: “שקר אין לו רגליים”… 2339 רבי אייזל בא מסלונים לעיר הסמוכה לה, שבת שם, ולא הוא אלא אחד מעשירי העיר נקרא שלישי לתורה. הקפיד רבי אייזל ואמר לגבאי: עד כדי כך מכבדים אתם את העשירים? התנצל הגבאי והחזיר: רבי, כבוד אין כאן; יראה יש כאן. אדם זה חשוב לרשות. זכות בתו עומדת לו… לאחר שגמרו להתפלל, ניגש גם אותו עשיר לרבי אייזל ליתן לו שלום ולברכו בברכת שבת. אמר לו רבי אייזל: שמעתי שמעך ורואה אני, שרש"י קדמך. תמה הלה ושאל: רבי מה לי ולרש"י? הסביר לו רבי אייזל: כבר פירש רש"י ואמר: “צור היה חשוב מכל מלכי מדיין, ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו-מנאו שלישי” 44… 2340 רבי אייזל לא היה נוהג כבוד בעשירים. אומר היה רבי אייזל הרבה עשירים ראיתי בימי הבלי, וכולם ביקשו כבוד להם בגלל חכמתם. ומה לי עדות מהימנת מהודאת בעל-דין, שהעשירות אינה ראויה לכבוד? אלא מה, חכמתם? לכשתחדל עשירותם תיבחן חכמתם אם היא ראויה לכבוד… 2341 מחבר שלח ספרו לרבי אייזל לשם הסכמה, וכדי לקנות לבו של רבי אייזל כתב לו, שכבר יש בידו הסכמות מאת כמה מגדולי הדור, ואין הוא חסר אלא את הסכמתו של רבי אייזל, שהוא הגדול שבגדולי הדור. לא שלח לו רבי אייזל הסכמה, והחזיר לו מכתב קצר:" אני מסכים, והם מסכימים; אני מסכים לדברי תורה, והם מסכימים לדברים בטלים" 45… 2342 מחבר בא אצל רבי אייזל לבקש הסכמה לספרו. עיין רבי אייזל בספר ואמר למחבר עצתי, שימהר מר ויברח מביתי, פן תמצאהו אשתי הרבנית ותשחטהו, חלילה. לטש המחבר עיניים תמהות ושאל: מה פירוש הדברים? החזיר לו רבי אייזל: לפני ימים מועטים אירע מעשה בביתי: תרנגול עלה על דף האטריות והוסיף נופך משלו. רגזה אשתי הרבנית ומיד שחטה אותו. והרי דברים קל-וחומר: מה תרנגול, שלא הוסיף נופך משלו אלא לדף אחד של אטריות, עלתה לו כך, מר, שהוסיף נפכים משלו לכמה וכמה דפים של הש"ס, לא כל-שכן… 2343 מחבר הביא חיבורו לרבי אייזל לשם הסכמה. דיפדף אייזל בכתב-היד ואמר למחבר: ישמור מר את כתב-היד, שלא יאבד חלילה… עד שהמחבר נהנה לשמוע אזהרה יפה זו מפיו של אדם קשה כרבי אייזל שהיה זורק מרה במחברים, סיים רבי אייזל ואמר:… גזירה, שמא ימצא גוי את כתב-היד וידפיסו על שמו… 2344 מחבר אורח בא לסלונים, הביא ספרו לרבי אייזל, ואגב שיחה בדברי תורה שאל: אל מי מאנשי העיר יפנה, כי יקנו את ספרו? אמר לו רבי אייזל: עצתי, שיפנה לפלוני בן פלוני. הלך המחבר לשם. קיבלו האיש בפנים זעומות ואמר לו: מה לי ולספרים? אני איני יודע לקרוא ספר. נעלב המחבר וחזר אל רבי אייזל ושאל בתרעומת: מה ראה מר לשטות בי ולגרום לי עלבון? החזיר לו רבי אייזל: לא היתה לי, חלילה, שום כוונה רעה לשטות במר. אדרבה, לטובתו נתכוונתי. אותו איש אין לו עסק כל ימיו אלא בדברים גנובים, אמרתי: הלה ודאי יקנה ספרו של מר… 2345 ההוא ששאל את רבי אייזל: מה טעם ספריהם של כמה גדולים אין דורש להם, ואילו ה“עין-יעקב” עם “עין-אברהם” 46 מלמטה לפנים רבים קופצים עליו? השיב רבי אייזל ואמר: ברייתא מפורשת היא: “עין תחת עין-ממון” 47… 2346 רבי אייזל בא לווילנה ושלח פיתקה למשכיל ידוע, שהיה נוהג להקדים לפתחן של נקיבות, שיבוא אליו. סירב המשכיל ואמר לשליח: אם יש להרב צורך בי, יטרח ויבוא אלי. חזר רבי אייזל ושלח לו פיתקה שנייה: " בשביל שאני זכר הפסדתי"? 48… 2347 בין פסח לשבועות היה מעשה: משכיל מפורסם ישב לפני רבי אייזל וקבל על החרדים, שאין הם נותנים דעתם ללמוד וללמד לבניהם מ“חכמות חיצוניות” אפילו דברים, שהכל צריכים להם כגון הלכות חשבון. אמר לו רבי אייזל: ואתה בקי בחשבון? השיב המשכיל: ודאי, רבי. מי שאינו בקי בחשבון, אינו בכלל אדם מן היישוב. אמר לו רבי אייזל: אף-על-פי-כן אשאלך חשבון פשוט, שהכל צריכים לו ולא תדע להחזיר תשובה. תמה המשכיל ואמר: ישאל נא רבי ואשמע. החזיר לו רבי אייזל: הגידה נא, כמה הוא היום לספירת העומר?… 2348 רבי אייזל בא לווילנה ונכנס אצל שמואל-יוסף פין עורכו של עיתון הכרמל: ספר ביקש להדפיס בדפוסו של פין. עד שישבו שניהם ונשאו ונתנו בדבר, נכנסה אשתו של פין, ואף היא נצטרפה לשיחה. הקפיד רבי אייזל נענה ואמר: בנוהג שבעולם, סנדלר – אשתו סנדלרית, בלן – אשתו בלנית, ומכאן שאשתו של בעל “הכרמל” דינה שתהא “כרמלית”, ואילו זו – “רשות-הרבים”… (ברוך הלוי אפשטין, “מקור ברוך” ד‘, עמ’ 1839. – לפי דבריו סיפר לו פין עצמו חידוד חריף וקשה זה של רבי אייזל). 2349 פין היתה לו מלבינה בווילנה. אמר עליו רבי אייזל: שיבחו של לבן, שלבניו קשות; שיבחו של סופר, שלשונו רכה. וחילופיהם בפין: לביניו רכות ולשונו קשה. 2350 ההוא שקבל לפני רבי אייזל: סופו של העולם, שייחרב. כולו שקר, ו“שיקרא לא קאי” 49 נחמו רבי אייזל ואמר לו: תנוח דעתך. העולם יתקיים. בזכותו של החלבן, המביא חלב לביתי יתקיים. אותו חלבן הוא אמת וחלבו אמת – מים אמיתיים… 2351 חבורה של תלמידי-חכמים החליטה להוציא קובץ לדברי תורה ובאו שניים מן החבורה אל רבי אייזל, שיתן גם הוא דבריו לקובץ. סירב רבי אייזל. אמרו לו השליחים: כמה מגדולי הרבנים נענו לנו, ולמה אתה, רבי, מסרב לנו? החזיר להם רבי אייזל: רקדנים “לא-יוצלחים” נעשים חבורה אחת ורוקדים יחדיו; רקדן מומחה רוקד יחידי… 2352 שאל אחד מזקני חכמיה של סלונים את רבי אייזל ואמר לו: רבי מפני מה ספריך הראשונים חריפים מספריך האחרונים? הלא אמרו:" תלמידי –חכמים כל זמן שמזקינים חכמה מתוספת בהם" 50 נפגע רבי אייזל והחזיר לו: שפיל לסופה של מימרה: עמי-הארץ כל-זמן שמזקינים טיפשות נתוספת בהם", ומשום-כך אתה שזקנת אי אתה יכול לעמוד על חריפותם של ספרי האחרונים… 2353 שנים מועטות קודם מותו הדפיס רבי אייזל את ספרו הקטן “מרבה עצה” – פירושים לסיפורים התמוהים של רבה בר-בר חנא. אמר לו אחד ממקורביו: רבי כל ימיך הדפסת ספרים גדולים, המחזיקים את המרובה, ומה ראית להדפיס עכשיו, לעת זקנתך, ספר קטן המחזיק את המועט? החזיר לו רבי אייזל: שמא מישהו יש לו צורך בספרים, שאנו כותבים ומדפיסים? אלא מס הוא, שאנו מטילים על הציבור, דוגמת המיסים והארנוניות, שהרשות מטילה על הציבור ושולחת קסדורים לגבות אותם. והואיל וכך, למאי נפקא מינה, אם הקסדורים גדולים או קטנים? קסדור הוא קסדור, בין גדול ובין קטן… 2354 כשהתחילה הזיקנה קופצת על רבי אייזל שאלו לו: בן כמה הוא? השיב רבי אייזל: אדם שעומד בפני פשיטת רגל, אין שואלים אותו על הבילנצה 51… 2355 רבי שמואל הולדהיים, ראש רבני הרפורמה בגרמניה, נולד בקמפן של דוכסות פוזנה ובבית מדרש גדל וחונך, יהודית היתה לשון ילדותו ובחרותו, ועד יומו האחרון לא למד לבטא את הגרמנית כהלכה. אמר עליו מיכאל זקש: הולדהיים אין לו שיור מן היהדות, אלא – לשונו הגרמנית. 2356 כמה זמן קודם מותו חלה הולדהיים את רגליו ומחמת מחלה היה יושב תחתיו. פעם אחת נכנסו אצלו עסקני הרפורמה לבקרו. ראו, כמה קשה לו להניע רגל, ותמהו, מהיכן באה לו חולשה זו. נענה החולה ואמר: חוששני, שחולשת רגלי באה לי, משום שהרחקתי ללכת… 2357 כשמת הולדהיים, ביקשו בני עדתו לקבור אותו במעלה הקברים, בשורה של רבנים. מיד נכנסו עסקני החרדים לישיבה, שניים מהם הלכו לשאול דעתו של הרב רבי יעקב-יוסף אטינגר. אמר להם הרב: אל תבואו בריב עם העדה הרעה הזאת. יקברוהו במקום שיקברוהו ובלבד שיקברוהו… 2358 רבי שמשון-רפאל הירש, מנהיגם של החרדים בגרמניה, היה פרקו נאה, נימוסו יפה וקולו נעים; גדול בתורה לא היה. תחילה שימש ברבנות באולדנברג, אחר-כך נבחר לרב הגליל של ניקולשבורג, ומפניו נדחה ולא נבחר רבי שלמה-זלמן קווטש, רבה של ליפניק, שהיה יליד ניקולשבורג, וגם גדול בתורה היה. נפגע רבי שלמה-זלמן וגבה הר בינו ובין רבי שמשון-רפאל. לימים נזדמן רבי שלמה-זלמן לניקולשבורג ודרש ברבים. נמנע רבי שמשון-רפאל ולא בא אל הדרשה מחמת אמתלה, שהוא חש בגרונו שמע רבי שלמה-זלמן ואמר: טבע הדברים מחייב כך: למדן חש בראשו; זמר חש בגרונו… 2359 רבי יוסף-שאול הלוי נתנסון נתמנה לרב בלבוב ולא בזכות גדולתו בתורה בלבד: סייעה אותו גם זכות עושרו. קרא עליו רבי שלמה קלוגר “המגיד” מברודי: “היכה שאול באלפיו” 52… 2360 רבי יוסף-שאול נבחר ל“סים” הפולני בקראקוי, וכשהלך לשם נזדמן על-פי מקרה לפונדק אחד עם רבי שלמה קלוגר, וישבו שניהם ועסקו בשיחה של תורה. דרך אגב סיפר רבי יוסף-שאול לרבי שלמה, למה בא לקראקוי, ואמר: קודם שיצא מלבוב הכין לו תעודה מאת רופא, שהוא חולה. שאל רבי שלמה: תעודה זו למה? השיב רבי יוסף שאול: מי יודע, מה ילד יום? שמא אצטרך לה. הרהר רבי שלמה ואמר: עצתי, שיכין לו מר עוד תעודה אחת מאת רופא, שהוא בריא… תמה רבי יוסף-שאול ושאל: תעודה זו למה? החזיר לו רבי שלמה: מי יודע, מה ילד יום? שמא יצטרך לה… 2361 הרב מלבי"ם סירב לצרף למניין-עשרה אחד מבני-עירו, שיצא עליו רינון. אמרו לו להרב: רבי: רבי, חלבנה שריחה רע נמנתה גם היא עם סממני-קטורת. החזיר הרב: מכאן ראיה: אחד-עשר, ולא עשרה סממנים היו בקטורת… 2362 עבריין ביקש לקנתר את הרב מלבי"ם ואמר לו: שמא יודע רבי למצוא היתר לסיגרה בשבת על-ידי שינוי? החזיר לו הרב: אמנם יודע אני היתר לכך. כשתעשן סיגרה בשבת, תשנה ותשים את הצד הבוער לתוך פיך… 2363 אמר רבי ברוך-מרדכי ליפשיץ: טיפשים הם הבריות. כל אדם ואדם דואג דאגת-מחר לעצמו ומתיש כוחו על-ידי כך. מוטב, שהיתה כל קהילה מעמידה לה בעל-דאגה, שליח ציבור, שיוציא חובת דאגה את הקהילה כולה. אמרו לו: רבי, הואיל ואותו בעל-דאגה יקבל שכר ופרנסתו תהא מזומנת לו, – על מה ידאג? החזיר רבי ברוך-מרדכי: אף לזה יודע אני עצה טובה. יהא שכרו מושלש בידי, ומובטח לכם, שידאג כל היום… 2364 הוא היה אומר: כמה אין הבריות נוצרים לשונם משקר! עני קבצן נכנס אצל בעל-בית ומבקש נדבה. הלה פוטרו ואומר ואומר: “אין לו עכשיו בכיסו מעות קטנות”. ואין הוא משמיע לאוזניו מה שפיו דובר. עכשיו אין לו, – וקודם היו לו? בכיסו אין לו, – ובמקומות אחרים יש לו? מעות קטנות אין לו – ומעות גדולות יש לו? הרי שפלט פיו שלושה שקרים בהעלם אחד… 2365 באו לרבי ברוך-מרדכי וסיפרו לו: פלוני בן-פלוני מת ברעב. תמה רבי ברוך-מרדכי: היכי תמצי מת ברעב? כיצד לא בא אלי, או לאדם אחר ולא ביקש לחם? לחם ומים אפשר לבקש מאת כל אדם, ואפילו מגוי. אמרו לו: בשעתו היה אדם זה בעל-בית חשוב, וכשהגיע עד כיכר לחם, גנאי היה לו לפשוט יד לאחרים. נענה רבי ברוך-מרדכי ואמר: אם-כן למה אתם אומרים, שהוא מת מרעב? מגאווה מת, ולא מרעב… 2366 טינה היתה בלבו של אחד מבני-העיר על רבי ברוך-מרדכי. ויהי היום ורבי ברוך-מרדכי הלך בהשכמת הבוקר להתפלל עם הוותיקים, ופגשו אותו אדם והעז- פנים כנגדו. אמר לו רבי ברוך-מרדכי: כל ימי, כשהייתי מגיע בברכות השחר ל“יהי רצון, שתצילנו היום ובכל יום מעזי-פנים”, – הייתי תמה: כלום לא יום-יום אנו מתפללים ולמה תיקנו להוסיף ולאמר “ובכל יום”? עכשיו אני יודע, למה תיקנו לאמר כך. ידעו מסדרי-התפילה, שעזי-פנים יכולים לצער גם בהשכמת הבוקר, קודם תפילה, ולפיכך תיקנו להוסיף “ובכל יום” – להתפלל היום על מחר… 2367 רבי ברוך-מרדכי שיבח לרב אחד בן דורו, שאדם גדול הוא. אמרו לו: רבי, אתה משבחו, ואילו הוא מגנה אותך. החזיר רבי מרדכי ברוך: מה בכך? אפשר, שנינו טועים… 2368 שאלו לרבי ברוך-מרדכי: לשעבר היו רבים עוסקים בתורה וספרים היו מעטים; עכשיו עוסקים בתורה מתמעטים והולכים, וספרים מתרבים והולכים. מהי סיבה יש לכך? החזיר רבי ברוך-מרדכי: לשעבר היו ישראל זהירים בזקניהם והיו ספרים מעטים מספיקים להצניע בהם את השערות, שנושרות מן הזקנים מאליהן; עכשיו, שאין ישראל זהירים בזקניהם, הרי הם זקוקים לספרים מרובים להצניע בהם את השערות… 2369 בשבת בראשית, קודם קריאת התורה, הוציא הגבאי רשימה מכוסו ולחש לשמש שמות החשובים, שיעלו היום לתורה. אמר לו רבי ברוך מרדכי: אנו עומדים עדיין בבראשית, ואתה קורא כבר שמות… 2370 באישון-לילה יצא רבי ישראל סלנטר מביתו וראה אור קטן מהבהב מתוך חלונו של סנדלר. נכנס אצלו ומצא אותו יושב ומתקן נעל. אמר לו רבי ישראל: למה אתה מאחר כל-כך לשבת? השיב לו הסנדלר: רב, כל זמן שהנר דולק, חייב אני לעבוד ולתקן. מיד מיהר רבי ישראל לבית מדרשו וקרא ללומדים בלילות: אחי ורעי! תורה גדולה קיבלתי עתה מפי סנדלר: כל-זמן שהנר דולק, חייב אדם לעבוד ולתקן… 2371 רבי ישראל סירב לקבל עליו רבנות והתפרנס בדוחק מן הקיצבה, שקצב לו אחד מעשירי קובנה. פעם בא אורח לביתו, הזמינו רבי ישראל לסעודה ואמר לו: אתה מותר לך לאכול הכל בביתי. לך הכל כשר כאן. לא הבין, האורח ושאל: מה פירושם של דברים? החזיר לו רבי ישראל: לי כל העולה על שולחני גזל גמור הוא, שהרי משל אחרים אני מתפרנס; לך הכל כשר, שכבר קניתי הכל בשינוי-מעשה… 2372 רבי ישראל נכנס לבית-המדרש להתפלל ולאמר קדיש על אביו. ביקש לירד לפני התיבה ומצא, שכבר קדמו אחר, שבא לאמר קדיש על בתו. ויתר לו רבי ישראל, והתחילו המתפללים מתלחשים זה אל זה: רבי ישראל מזלזל באמירת קדיש! 53. הגיעו הדברים לאוזני רבי ישראל, נענה ואמר: חס ושלום! חשובה עלי אמירת קדיש, אלא לזכותו של אבא אני מבקש לגמול בקדישו שלו גמילות-חסד של אמת… 2373 רבי ישראל שיבח את תלמידו רבי שמחה-זיסל מגרובין, שהוא עוסק הרבה בדברי מוסר. אמרו לו: אילו לא ביזבז רבי שמחה-זיסל כל זמנו לדברי-מוסר, היה נעשה גדול בתורה. החזיר להם רבי ישראל: שנינו מי שיש לפניו גלוסקאות, אחת קטנה ושלימה ואחת גדולה ובצועה, מברך על הקטנה השלימה, ולא על הגדולה הבצועה 54. מכאן, שהשלם חשוב מן הגדול… 2374 רבי צבי-הירש אורנשטיין, רבה של לבוב, נכנס לבית חסידי סאדאגורה רוקדים וצוהלים ברחוב. אמרו לו: על מה הם רוקדים וצוהלים? השיב רבי צבי-הירש: שמחים הם, שרבי אברהם-יעקב רבם נשתחרר מן התפיסה. אמרו לו: על מה נתפס רבי אברהם-יעקב רבם? השיב רבי צבי-הירש: על שטרי-ממון מזוייפים נתפס. אמרו לו: ובשל מה נשתחרר? השיב רבי צבי-הירש: בשל שטרי-ממון אמיתים נשתחרר 55… 2375 מעשה ברבי נחום שמש מגרודנה, שבא אצל עשיר אחד לבקש צדקה לעניים. והעשיר אדם גס ורע-לב, הרים יד ברבי נחום וסטרו. מחה רבי נחום לחיו ואמר לו: סטירה זו לי היא. ומה אתה נותן בשביל העניים?… 2376 רבי נחום נכנס לאכסניה ו“ילקוט העניים” בידו כמנהגו. נסתכל וראה: סוחרים יושבים בחבורה ומשחקים בקלפים, והם דנים אלו עם אלו. הללו אומרים: אנחנו זכינו. והללו אומרים: לא כי, אנחנו זכינו. פשט רבי נחום את ידו, אסף את הכסף מעל השולחן הטילו לתוך “ילקוט-העניים” ואמר: רבותי, כולכם טועים. אני זכיתי… 2377 ההוא שבא לרבי יצחק-אלחנן ספקטור, רבה של קובנה, ליטול עצה הימנו: אם יניח מקומו כאן וייצא לאמריקה, או לאו? אמר לו רבי יצחק אלחנן: עד שאחזיר לך תשובה, הגידה נא לי תחילה, למה אתה אומר לצאת לאמריקה- אם משום שכאן כלתה פרנסתך לגמרי, או משום שכאן קשים מזונותיך? השיב האיש: רבי קשים ומרים מזונות. החזיר לו רבי יצחק אלחנן: אם-כן, שב ואל תצא. ומנהג ישראל יוכיח. בסוכות מנענעים ב“אנא ה', הושיעה-נא”, ואין מנענעים ב“אנה ה' הצליחה נא”. מה טעם? אדם, שכבר הגיע למדרגה של “הושיעה-נא”, על-כורחו הוא עושה כל מיני “נענועים” ומבקש את הישועה בכל ארבע רוחות השמים. תבוא ממקום שתבוא, ובלבד שתבוא. אדם, שלא הגיע אלא עד המדריגה של “הצליחה נא”, אל ינוע ומקומו אל ינח… 2378 רבי יצחק אלחנן היה משבח את בני קובנה עירו, שהם נשמעים לו. אמרו לו: רבי, במה הם נשמעים לך? החזיר רבי יצחק-אלחנן: מה אני מצווה אותם?… 2379 רבי אלעזר-משה הורביץ, רבה של פינסק, היה מקניט את החסידים ואומר להם: כיצד אתם נותנים כבוד צדיקים לרבותיכם, והם אינם עוסקים בתורה ואינם יודעים את התורה? אמר לו חסיד אחד: אף-על-פי-כן צדיקים גמורים הם. והא ראיה: בעלי מופת הם, הם גוזרים והקדוש ברוך-הוא מקיים. השיבו רבי אלעזר משה, לדידי לא לזה מופת ייקרא, אלא זהו מופת, שהקדוש ברוך-הוא גוזר, והצדיק מקיים… 2380 בזמן אחד שימש רבי אלעזר-משה רב בפינסק, ורבי אהרן ברבי אשר 56– אדמ"ור של חסידים בקרלין. אמר רבי אהרן לרבי אלעזר-משה: מודה אני, שזכות תורה שלך גדולה משלי, אבל זכות-אבות שלי גדולה משלך, שמגזע צדיקים אני. החזיר לו רבי אלעזר-משה: אבל אבותיך כבר לא היו גם הם אלא זכות-אבות בלבד… 2381 אברהם-חיים רוזנברג, בעל “אוצר-השמות”, פתח בית-ספר במינסק. באו קנאים מבין החרדים וקבלו לפני רבי אלעזר-משה: רוזנברג שוחט תלמידיו “בסכין חדה וחריפה” 57. אמר להם רבי אלעזר-משה: מה טענה יש לכם עליו? השוחט בסכין חדה וחריפה – שחיטתו כשירה… (א' ח' רוזנברג, “אוצר השמות” א', ניו-יורק תרפ"ג, עמוד 3). 2382 אפיקורס ביקש לקנתר את רבי אלעזר-משה ושאל לו: שמא מצא היתר לעישון בשבת? החזיר לו רבי אלעזר-משה: הן; ביקשתי ומצאתי: מותר לעשן בשבת – על-ידי גוי… 2383 רבי עזריאל הילדסהיימר, רבם של החרדים בברלין, היה אומר: על שלושה דברים אני מתקנא בקלי-עולם: אין הם נושאים שם-שמים לשווא, אין הם באים לידי ספק-ברכה, ובמקומות מטונפים אין הם באים לידי הירהור בדברי-תורה… 2384 רבי שמעון-אריה שוואבּכר, “הרב מטעם” הראשון של אודיסה, היה לובש גלחוּת: איצטלה שחורה, מצנפת גבוהה, צווארון לבן ועניבה לבנה על חזהו. לימים דרש מאת פרנסי העדה, שיקנו לו כירכרה וסוסים, כדי שיהא יוצא כדרך שראשי הגלחים יוצאים. אמר לו אחד מן הפרנסים: רצונך, רבנו, שתהיה גלח לכל דבר, תוציא אשתך. ומעכשיו הברירה בידך: או אשה, או סוסים… 2385 קודם שנתמנה רבי אהרן יילינק מטיף בווינה שימש מטיף בלייפציג. פעם אחת דרש שם על פרק קיג שבתהילים, וכשהגיע עד “להושיבי עם נדיבים, עם נדיבי-עמו” אמר: נדיבי-עמו שבלייפציג מתרשלים בצורכי בית-הכנסת ולא התקינו “נר-תמיד”. לא היו ימים מועטים ושניים מן הקהילה אספו כסף והתקינו “נר-תמיד” בבית-הכנסת, וגם שלחו ליילינק חשבון ההוצאות, שעלוּ מאה ושמונים ושניים שקלים. עיין יילינק בחשבון ואמר לאלכסנדר צדרבוים, שהיה אורחו באותה שעה: טוב ויפה הדבר, ש“נדיבי-עמו” קיימו “נעשה ונשמע”. אף-על-פי-כן אין לבי שלם עמהם. אמר לו צדרבוים: מה טעם? החזיר לו יילינק: בשביל חסר “יוד” אין לבי שלם עמהם 58… (“המליץ” נומר 11 לשנת 1885, עמוד 172) 2386 אחד משמשי “ההיכל” המפואר, שבו שימש יילינק מטיף בווינה, היה זקן תלמיד-חכם מיוצאי גליציה. והיה אותו זקן משמש יילינק ופושט מעליו את האיצטלה אחרי הדרשה. אמר לו יילינק פעם אחת: חס אני לכבודו של זקן תלמיד-חכם כמותך, שתשמשני. החזיר לו הזקן: אדוני הדוקטור, כבר אמרו חכמים: “פשוט נבילה, ואל תצטרך לבריות” 59 2387 רבי אליהו-חיים מייזל רבה של לודז, טרח ונכנס ביום סגריר אצל עשיר אחד לבקש ממנו נדבה לדבר, שהיה בו צורך הציבור. לא פתח אותו עשיר את ידו דיו, אף הגיס לבו בהרב ואמר לו: רבי, שמא הרבנים הקודמים נהגו גם הם סלסול בעצמם ונעלו ערדליים יפים כמותך? החזיר לו רבי אליהו-חיים: הרבנים הקודמים לא היו זקוקים לכך, שבימיהם לא היה הרפש מצוי כבימינו… 2388 רבי שמואל מוהיליבר בא לקובנה וביקש מאת רבי יצחק-אלחנן, שיקרא לביתו אסיפה של טובי העיר לשם חיבת ציון, תחילה, הסכים רבי יצחק-אלחנן. ואחר-כך חזר בו- בהשפעתו של יעקב ליפשיץ, מתנגדה של חיבת-ציון- והודיע לרבי שמואל, שמחמת כמה סיבות אין האסיפה יכולה להיות בביתו. למחר בא רבי יצחק-אלחנן לבקר את רבי שמואל במלונו, ומשום שאותו יום ששי בשבת היה, הזמין רבי יצחק-אלחנן את רבי שמואל לסעודה של שבת. סירב רבי שמואל ואמר לו: מוטב, שתהא סעודה מזומנת לי במלוני. תהה רבי יצחק-אלחנן: למה מסרב מר? החזיר לו רבי שמואל: כאן, במלון אבטח ולא אפחד, שתהא שבתי חסרה סעודה. מה שאין כן אם אסמוך על מר, חוששני, שמא יצטרך להודיעני, שמחמת כמה סיבות אין הסעודה יכולה להתקיים בביתו… (י' ניסנבוים, “הדת והתחיה הלאומית”, ווארשה תר"פ, עמוד קב) 2389 וועידה של חובבי-ציון, שהיתה בווילנה בקיץ תרמ"ט, היה רבי שמואל ראש המדברים. השתתף באותה ועידה גם רבי דוד טבלי כצנלבוגן, רבי של ווירבאלן בעת ההיא ומחמת סיכסוך שנפל בינו לבין רבי שמואל, פרש מן הועידה וגם לא בא לרבי שמואל לקחת ממנו ברכת-פרידה. לימים הוזמן רבי דוד-טבלי לרבנות בסובאלק וכשנסע לשם עבר דרך ביאלוסטוק, עירו של רבי שמואל, ונכנס אצלו. כיוון שהרגיש בו רבי שמואל, נתן לו שלום ואמר לו: ודאי בא מר לקחת מאתי ברכת-פרידה. צאתו לשלום!… 2390 רבי חנוך-זונדל מכבי, הנגיד מקאמניץ, לא נשא פנים לרבנים, שהתנגדו לחיבת-ציון, ועליהם היה אומר: הללו דומים עלי כדגים מלוחים, הבאים מהולנדיה. כריסם רחבה וראשם קטן… 2391 רבי משה-יצחק דרשן, המגיד מקלם, נזדמן לחתונה של בני-עשירים. החתן לא נשא דרשה והכלה יצאה בשמלה קצרה. נענה רבי משה-יצחק ואמר: מצא מין את מינו. החתן אין לו תורה, והכלה אין לה סחורה… 2392 רבי יוסף-זכריה שטרן, רבה של שאוול, אדם קשה היה, ועל-פי-רוב זרק מרה במי שבא לידו. ספרו “זכר יהוסף” מלא בקיאות מופלגת בנוסח הערות קצרות: “עיין פה, עיין שם”, ואמרו עליו: “מלא עיניים כמלאך המוות” 60… 2393 רבי ירוחם יהודה-ליב פרלמן, “הגדול” ממינסק, הוזמן לחתונה עשירה. כשהביאו את הכלה לחופה, הושיט לה החתן את ידו ונשק לה. מיד פרש “הגדול” מן החופה והלך לו. מיהרו אליו המחותנים לפייס את דעתו ואמרו לו: רבי מה עבירה יש כאן? הוא בעלה, והיא “כשרה”… החזיר להם “הגדול”: הכל טוב ויפה, אלא ש“לעיני כל ישראל” הוא קץ כל התורה… 2394 ההוא שבא לרבי אליעזר גורדון, ראש-הישיבה של טלז, וקבל לפניו: בעיניו ראה בחורים מן הישיבה מטיילים עם בחורות בשדות שמחוץ לעיר. אמר לו רבי אליעזר: וסתם בחורים אינם מטיילים עם בחורות בשדות שמחוץ לעיר. החזיר אותו האיש: רבי, אין הנדון דומה לראיה. סתם בחורים אין עסקם בתורה. נענה רבי אליעזר ואמר: אם-כן, כל חטאם של אלו הוא, שעסקם בתורה. הלוואי והיה זה חטאם של כל ישראל… 2395 כשהוציא הדוקטור קאנטור את “היום”, בא לריגה לבקש חותמים לעתונו. בשבת התפלל בבית הכנסת הגדול, ואחרי התפילה, כשיצא מבית-הכנסת, נתלווה עמו החזן רבי ברוך-ליב רוזובסקי. אמר לו קאנטור: רואה אני, שאין פרנסתך אלא בשבת, שכן רק פעם אחת בשבוע אתה עובר לפני התיבה, בשבת. החזיר לו רוזובסקי: רואה אני, שגם אתה, אדוני הדוקטור, אין פרנסתך אלא בשבת. לא הבין קאנטור ושאל: הא כיצד? השיב רוזובסקי: הן רק פעם אחת בשבוע אין עתונך יוצא, בשבת… 2396 אמרו לו לרוזובסקי: ראוי אתה, שבשכר תפילתך יבנו לך הגבאים בית של שלוש קומות. החזיר רוזובסקי: אם הגבאים יבנו לי בית של שלוש קומות, כיצד אעבור לפני התיבה בימים נוראים ואשקר למקום ואוֹמר: “הנני העני”?… 2397 בימות החול היה אופה אחד, “חובב עמוד”, עובר לפני התיבה בבית­-הכנסת של ריגה, והיה מרים קולו עד לשמים. אמר לו רוזובסקי: רבי פלוני בן-פלוני, מוטב, שיהיו צעקותיך פחותות יותר, וכיכרותיך גדולות יותר… 2398 רבי חיים-יעקב ווידרביץ, רבם של החסידים במוסקבה, גמגמן היה. חוץ מרבנות עסק גם בפרקמטיה, ונסתבך בעסק ביש של שותפות. העז שותפו פניו כנגדו וקרא לו רמאי. השיב לו רבי חיים-יעקב: א-ני ר-מאי, וא-תה גמ-גמן. רגז הלה וצעק בחמתו: אני גמגמן, או אתה גמגמן? החזיר לו רבי חיים-יעקב: הואיל ואתה פוסל אותי במום שבך, פוסל אני אותך במום שבי… 2399 רבי משה-יצחק סגל, רבה של פוניביז, עסק גם הוא בפרקמטיה, ולצורכי עסקיו היה יוצא מן העיר לשבועות ולירחים. אמרו לו: כלום אין להם לבני-העיר טענה עליו, שהוא פורש מן הרבנות לזמנים מרובים? החזיר רבי משה-יצחק: זה כמה כבר נתנו פרנסי קהילתי עינם בי לסלקני מן הרבנות, אלא כל אימת שהם באים אלי לשם כך – אין הם מוצאים אותי בביתי… 2400 הוא היה אומר: מימי לא ניצחני אלא עגלון אחד. ומעשה שהיה כך היה: יצאנו לדרך, אני ועגלוני, וכשהגענו לפונדק עמדנו להתפלל, והשלים הוא תפילתו לפני. אמרתי לו: “שמא אתה בקי בתפילה יותר ממני?” אמר לי: “רבי, כמה זמן למדת תפילה?” אמרתי לו: “שלשה חדשים למדתי תפילה; אחר-כך התחלתי לומד חומש ורש”י. החזיר הוא לי: “ואני ארבע שנים רצופות למדתי תפילה, ומה תימה היא זו, שבקי אני בתפילה יותר ממך?”… 2401 ההוא שבא לרבי מאיר-שמחה כהנא, רבה של דווינסק, וביקש מאתו ברכה. סירב רבי מאיר-שמחה ואמר לו: ברכתי אין בה ממש. לא קיבל הלה ואמר: אם אמרו: “אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך” 61, קל-וחומר ברכת אדם גדול כמוך. החזיר לו רבי מאיר-שמחה: לדבריך, מה צורך יש לך בברכתי שלי עם קל-וחומר? דייך בברכתך שלך בלי קל-וחומר. . 2402 שאלו לו לרבי חיים-יוסף זוננפלד: למה הוא נוטה תמיד לקיצוניות? החזיר רבי חיים-יוסף: צאו עמי לחוץ ואראכם: בצידי-דרכים הולכים בני-אדם; באמצע-דרכים הולכים סוסים וחמורים… . 2403 רבי זלמן-סנדר כהנא-שפירא, רבה של קרינקי, היה בנערותו חברו של רבי חיים סולובייציג; יחדיו קיבלו תורה מפי רבי יוסי-בר סולובייציג. פעם אחת שאל רבי יוסי-בר את רבי חיים ואמר לו: חיים’קה בני, מי משניכם כוחו גדול יותר, בתורה, לפי דעתך, – אתה או זלמן-סנדר? השיב רבי חיים: זוהי שאלה, שאין עליה תשובה. אם אומר, שאני כוחי גדול יותר, אמצא יהיר, ואם אומר, שהוא כוחו גדול יותר, אמצא בדאי. נענה אחריו רבי זלמן-סנדר ואמר: ועכשיו נמצאת גם יהיר וגם בדאי… 2404 מחבר הביא ספרו לרבי יוסף רוזן הרוגטשובי, רבה של דווינסק. פתח רבי יוסף את השער תחילה ומצא, שהספר נדפס בגראייבה, אמר-כך דיפדף בגוף הספר ואמר למחבר: טובה גדולה אני מחזיק למר על דבר חדש, שמצאתי בספרו. נהנה המחבר ושאל: דבר חדש זה מהו? החזיר לו רבי יוסף: עד עכשיו לא שמעתי ולא ידעתי, דפוס בגראייבה… 2405 דינה, אשת רבי שאול הלוי, רבה של אמדן, היתה למדנית וכתבה שירים ומליצות. פעם אחת נכשלה וכתבה כ“ף במקום ח”ית. העירוהּ על כך, נענתה ואמרה: מקרא מלא הוא: “וקוי ה' יחליפו כח” 62… 2406 רבי משה חפץ, רבה של טשאווס שברוסיה הלבנה, קנתרן היה וביקשו בני-עירו לסלקו מן הרבנות. לימים הגיעה שמועה, שמת רבה של פינסק. שמע רבי משה ואמר: עכשיו אני עולה לרבנות בפינסק. והדברים קל-וחומר: מה טשאווס שאינה רוצה בי, רוצה היא שפינסק תרצה בי, פינסק הרוצה, שטשאווס תרצה בי, אינו דין, שהיא גופה רוצה בי… 2407 רבי משה היה מקנתר תמיד את הדיין שבעירו, ולכשזקנוּ שניהם, לקו עיניו של רבי משה ולא לקו עיניו של הדיין. שלח לו רבי משה: אל תדמה בנפשך, שאני עברתי, חלילה, על “לא תקח שוחד”, ולפיכך לקו עיני, אלא ש“השוחד יעוור עיני חכמים” 63 ולפיכך לא לקו עיניך… 2408 רבי ישראל לונשיץ, רבה של דרוהוביטש, היה מן המקילים בטריפות. ויהי היום ואשה ענייה באה אליו ובידה תרנגולת שחוטה, שלא נמצאה בה מרה. טעם רבי ישראל בקצה לשונו את הכבד ואמר לאשה: אני איני מרגיש טעם מר. שמא תטעמי אתּ? נאנחה הענייה ואמרה: רבי, לי מר גם בלא זה. נאנח רבי ישראל ואמר: בתי, אם מר לך – כשירה… 2409 המגיד המפורסם רבי חיים צדק מרומשישקי בא לעיר, דרש ברבים ודיבר דברים קשים כלפי מלווים נשכים. למחר אמרו לו לרבי חיים: “הגביר” שלנו אין כמותו מלווה נשך, והוא חושד בך, שאליו נתכוונת. החזיר רבי חיים: אני איני אלא כבען. כבען עושה כובעים לא לפי הזמנה תחילה, אלא הוא עושה אותם כרצונו ומוציאם לשוק. ובדיעבד, מי שנוטל כובע ומוצא אותו לפי מידתו, הרי לו הוא עשוי מלכתחילה… [ב] 2410 אמרו לו לרבי פנחס מקורץ: לדעתו של שפינוזה, טבע האדם וטבע הבהמה – טבע אחד להם, ומותר האדם מן הבהמה אין. נענה רבי פנחס ואמר: חבל, שלא שאלו את שפינוזה, שמא ראה מימיו בהמות, שהעמידו שפינוזה אחד?… 2411 רבי פנחס היה מתפלל ואומר: הלוואי ויבוא משיח, ולא יהיה לנו צורך בצדיקים וב“יהודים טובים”… 2412 רבי לוי-יצחק הברדיצ’בי היה אומר: אילו כוחי יפה, הייתי מבטל כל הצומות, חוץ מתשעה-באב ויום-כיפור: תשעה-באב מי יכול לאכול, ויום-כיפור מי רוצה לאכול?… 2413 יום-כיפור עלה רבי לוי-יצחק לבימה וקרא: אבינו שבשמים, אם דעתך לכתוב ולחתום לנו ולכל ישראל שנה טובה ומתוקה – כתוב וחתום: פיקוח-נפש דוחה הכל. ואם דעתך לכתוב ולחתום לנו, חלילה, שנה של יסורים וגזרות רעות, – מה רשות יש לך לחלל יום-כיפור?… 2414 ערב תשעה-באב נכנס רבי לוי-יצחק אצל עשיר אחד ומצא אותו יושב בסעודה ומפטם כריסו בצלי-עוף שמן. אמר לו רבי לוי-יצחק: אם אתה אוכלו לזה בערב תשעה-באב, מהיכן תקח לך כפרה בערב יום-כיפור?… 2415 רבי לוי-יצחק היה אומר: הבריות קובלים שאין להם במה לחיות, ואני תמה, אם יש להם במה למוּת… 2416 אמר לו רבי לוי-יצחק למחותנו רבי שניאור-זלמן בעל “התניא”: כשישראל אומרים “ושמרו” בהתלהבות ודביקות, נעשה “יריד” בשמים, ומה ראיתם אתם בעלי החב"ד למחוק שני כתובים אלו מערבית לשבת? החזיר לו רבי שניאור-זלמן: כלום חייבים ישראל להיות בכל “הירידים” שבעולם?… 2417 בראשית ימי מלכותו של ניקולי הראשון ניתנה הדת ברוסיה, שישראל חייבים בעבודת הצבא. באו אל רבי דוב-בּר, “האדמו”ר האמצעי", בחורים שעליהם עלה הגורל לצאת בצבא וביקשו ברכה מפיו. בירך אותם רבי דוב-בּר ואמר להם: יהי רצון, שתכנסו בשלום ותצאו בשלום. אמרו לו הבחורים: רבי, מה דיננו לגבי בשר טריפה? נאנח רבי דוב-בּר והחזיר להם: “אונס רחמנא פטריה” 64, אין עבירה זו בגדר “יהרג ולא יעבור”. 65 שתק רגע והוסיף: ברם, היזהרו והיזהרו, בני, שלא תלקקו את העצמות… (הלל זלאטופולסקי, “העולם” גליון 31 לשנת 1926) 2418 רבי יעקב-יצחק “החוזה” מלובלין הוכיח את רבי נפתלי מרופשיץ תלמידו ואמר לו: נפתלי, חכם אתה יותר מדי. התורה אמרה: “תמים תהיה עם ה' אלהיך” 66. הרי, שגדולה תמימות מחכמה. החזיר לו רבי נפתלי: כדבריך, רבי, אלא שאדם זקוק לחכמה מרובה בשביל שיהיה תמים עם ה'… 2419 אחרי מותו של רבי יעקב-יצחק, היסס אחד מחסידיו כמה זמן לנסוע לרבי נפתלי תלמידו. לסוף החליט ונסע. כשנכנס, נתן לו רבי נפתלי שלום ואמר לשמשוֹ: תן לו כיסא וישב וינוח. עייף הוא. ארוכה היתה דרכו לרופשיץ… 2420 רבי נפתלי היה אומר: בילדותי, כשהגעתי לתחילת קריאה, לימדני רבי ואמר לי: “נפתלי בני, כל מקום שתראה שני יודי”ם סמוכים זה לזה תקרא – אדֹני". ראיתי שני יודי"ם קטנים זה על גבי זה (שווא) ומיד קראתי “אדֹני”. אמר לי רבי: “נפתלי בני, טעית. יודים זה ליד זה – אדֹני הם; יודים זה על-גבי זה – שווא הם”… (עיין כרך שני, סימן 1883) 2421 חסיד של רבי יעקב-יצחק “החוזה” נזדמן לפונדק אחד עם רבי מרדכי מצ’רנובל. אמר לו רבי מרדכי: ברכתי שלי גדולה משל רבך… חלשה דעתו של אותו חסיד. נאנח רבי מרדכי וסיים: אני והוא נזדמנו לפני כמה שנים למקום אחד וברכנו זה לזה ביראת-שמים. ברכתי שלי נתקיימה בו, וברכתו שלו לא נתקיימה בי… 2422 פעם אחת, בשעת “שולחן”, פתח רבי אורי מסטרליסק (“השרף”) ואמר: שנינו: “כל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזיקנה עד שהוא נעשה חיגר או סומא” 67. כיון שכך, כל מי שאינו רבי ועושה עצמו רבי, אינו מת מן הזיקנה עד שהוא נעשה רבי. ותימה: מה עונש הוא זה? אדרבה, נמצא חוטא נשכר. אלא, – חזר רבי אוּרי ותירץ, – העניין הוא כך. לשעבר, היו הרביים נוטלים “פדיונות” מועטים, ועכשיו הם נוטלים “פדיונות” מרובים. מה טעם? לשעבר היו הרביים רביים ממש, ועכשיו אינם רביים ממש, אלא עושים עצמם רביים. וזה עונשם: אינם מתים מן הזיקנה עד שהם נעשים רביים ממש, וממילא נעשים “פדיונותיהם” מועטים… 2423 רבי הירש מזידיטשב לא היה מקפיד, שהסכין לשחיטה תהא דווקא מלוטשה 68. אומר היה רבי הירש: מובטח לנו, שלעתיד לבוא ישחוט הקדוש ברוך-הוא לשור-הבּר בזנבו של לוויתן. וכלום ראה מי-שהוא מימיו זנב מלוטש? 69… 2424 שאלו לרבי מאיר מפרמישלן: מה טעם נהגו לשתות בערב יום-כיפור יי"שׂ חריף תיכף אחרי שחרית? החזיר רבי מאיר: אמרי אינשי: שתוי לא דן ולא דנין אותו… 2425 רבי ישראל מריזין יצא לדרך בכירכרה עשירה רתומה לארבעה סוסים אבירים, כמנהגו, ופגש את רבי מאיר מפרמישלן נוסע בעגלה ענייה רתומה לסוס דל וכחוש כמנהגו. אמר רבי מאיר לרבי ישראל: ארבעה סוסים אבירים למה? החזיר לו רבי ישראל: בשביל שיוציאוך מתוך ביצה. נענה רבי מאיר ואמר: מר לשיטתו, ואני לשיטתי: סוס אחד, דל וכחוש, אינו מכניסך לתוך ביצה… 2426 שאל משכיל אחד לרבי מחם-מנדל מליבאביץ, בעל “צמח צדק”: אמרו באגדה: “אלפיים שנה קדמה תורה לברייתו של עולם” 70. ותימה: עד שלא נברא העולם ולא ניתלו המאורות – סדר-זמנים מהיכן? החזיר לו רבי מנחם-מנדל: הא לא קושיה: אם לא היה עדיין סדר-זמנים לנבראים, כבר היה סדר-זמנים לבורא. אלא קושיה אחרת בפי אליך: מה טעם אנו מבקשים תמיד תירוצים, ואתם מבקשים תמיד קושיות?… 2427 שמואל מוּנקס היה מגדולי מקורביו של רבי מנחם-מנדל. פעם אחת מצאוהו חסידים עומד ליד גבעה וכולו תפוש מחשבות. אמרו לו: שמואל, על מה אתה חושב? השיב להם: חשבתי חשבונה של הגבעה ומצאתי כמה עריבוֹת עפר יש בה. בשכר “תיקון” אגלה גם לכם רז זה. הביאו “תיקון” מן המשובח, שתה שמואל, שנה ושילש, פתח ואמר: לא כל העריבוֹת שוות. זו גדולה וזו קטנה. לפיכך צריך למדוד את העריבה תחילה. אם מידתה שליש גבעה, יש בה בגבעה שלוש עריבות, ואם מידתה חמישית הגבעה, יש בה בגבעה לא פחות מחמש עריבות… 2428 בפרוס ימים נוראים בא שמואל מעיירתו לליבאביץ ושהה שם עד אחרי סוכות, כמנהגו שנה-שנה. יום שעמד לשוב לביתו אמרה לו הרבנית, אשתו של רבי מנחם-מנדל: רצונך, שתלך ותקח לי יין מן היינני? הסכים שמואל, ונתנה לו הרבנית בקבוק וכסף. קנה שמואל יי"שׂ יפה, קצתו שתה וקצתו הצניע לצורך הדרך – ונסע לביתו. לשנה חזר ובא לליבאביץ בפרוס ימים נוראים. הביא עמו בקבוק ונכנס לביתו של רבי מנחם-מנדל, נתקל ונפל לקרקע ושבר את הבקבוק. יצאה אליו הרבנית ואמרה לו: מה לך, שמואל שנתקלת? החזיר לה שמואל: לא לחינם אומרים הבריות: “מן הפזיזות לא תצאנה הטובות” 71… השווה: איוב ז, ט.  ↩ תהלים עג, ט.  ↩ השווה: שמות לב, כף.  ↩ זכריה ג, ט.  ↩ כך בש"ס: ביצה ו, א.  ↩ השווה: בראשית מה, יז.  ↩ עמוס ג, ח.  ↩ “מי”ראשי–תיבות: “מרדכי יפה”.  ↩ השווה לחידוד מפולפל זה גוף לשון המשנה בברכות פרק הרואה, משנה א: “על בשורות טובות אומר: ברוך הטוב והמטיב; על בשורות רעות אומר: ברוך דיין אמת”. ויש גורסים שם “שמועות” במקום “בשורות”.  ↩ דברים לא יח, ובש“ס אמרו: ”אסתר מן התורה מניין? ­– ואנכי הסתר אסתיר", חולין קלט, ב.  ↩ דברים שם, יז.  ↩ עיין ביצה יג, ב.  ↩ עבודה זרה יז, ב.  ↩ ויקרא רבה לה, ו.  ↩ “המצפה לשולחן אחרים ­עולמו חשך בעדו”, ביצה לב, ב.  ↩ דברים טו, ט.  ↩ “אוי”בגימטריה שבעה–עשר, וגם “טוב” בגימטריה שבעה–עשר.  ↩ השווה: “מה' מצעדי גבר, ואדם מה יבין דרכו ­ אדם הולך ואינו יודע להיכן הולך”, תנחומא תולדות, יב.  ↩ עיין משנה סנהדרין ב, ד.ועיין גם בבא בתרא ק, ב.  ↩ לאחר זמן – רב הכולל של מדינת מורביה.  ↩ עיין שבת צב, ב.  ↩ תהלים קלה, יט–כף.  ↩ קהלת י, ב.– “שינה” – שי“ן ימנית; ”שיחה“ – שי”ן שמאלית.  ↩ שמות ל, יב.  ↩ עיין “ציונים” לסימן 2214.  ↩ כתובות יז, ב.  ↩ “שרלת”– שם משפחה חשובה, ונוטריקון הוא זה: “שלום רב לאוהבי תורתך”. עיין מאיר היילפרין, “ספר הנוטריקון”, ווילנה תרע"ב, עמוד 254.  ↩ ידוע מה שמסופר בגיטין, דף נו, על שלושה שפירנסו את ירושלים בשנות המצור: אחד פירנסה בחיטים ושעורים, אחד – ביין, מלח ושמן, ואחד – בעצים (“ציבי”), ו“שבחו רבנן לדציבי”.  ↩ בראשית מד, ג.  ↩ השווה: “ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה?”, קידושין כט, ב.  ↩ ישעיה מד, כה.  ↩ תהלים לו, ז.  ↩ סוטה יא, ב.  ↩ בראשית יא, ב.  ↩ אבות ד, ח.  ↩ סנהדרין כג, א.  ↩ השווה: “למנצח… משכיל שיר ידידות”, תהלים מה,א.  ↩ כתובות ג, א.  ↩ יבמות טו, ב.  ↩ מלכים א, כף, ג.  ↩ דברים כח, מט.  ↩ חולין סג, א.  ↩ “חריף”– ראשי תיבות: “חתן רבי יצחק פין” (“מקור ברוך” לברוך הלוי אפשטין, ד‘, עמוד 1835, הערה א’).  ↩ רש"י במדבר כה, טו.  ↩ השווה: “אני משכים, והם משכימים; אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים”, ברכות כח, ב.  ↩ פירושו של רבי אברהם שיק מז'אגר ל“עין–יעקב”.  ↩ בבא קמא פג, ב.  ↩ כתובות קה, ב.  ↩ שבת קד, א.  ↩ שבת קנב, א.  ↩ מאזן – balance.  ↩ שמואל א' יח, ז.  ↩ לפי הדין, קדיש בן על אב ואם קודם לקדיש של אב על בן ובת.  ↩ עיין שבת לט, ב.  ↩ על מעשה זה, שאירע לרבי אברהם–יעקב, עיין ישראל הלוי טלר “קטעי זכרונות”, “מימים ראשונים” כרך ב, חוברת ג–ד, עמוד 85–86.  ↩ רבי אהרן ברבי אשר ברבי אהרן הגדול.– פינסק וקרלין – שתי ערים תאומות.  ↩ פירוש: מוציא תלמידיו לתרבות רעה.  ↩ “נדיבי–עמו”בגימטריה מאה ותשעים ושניים.  ↩ עיין פסחים קג, א.– הנוסח שלפנינו שגור בפי העם.ויפה העיר טביוב (“משלים ופתגמים” סימן 2870), שנוסח זה של העם סומך על המימרה המפורסמת “עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות”.  ↩ עבודה זרה כף, ב.  ↩ מגילה טו, א.  ↩ ישעיה מב, לא.  ↩ דברים טז, יט.  ↩ בבא קמא כח, ב.  ↩ במקור נדפס “יהרג ולא יעבור.”  ↩ דברים יח, יח.  ↩ משנה סוף פאה.  ↩ כידוע, קבעו גדולי החסידים הראשונים להלכה ולמעשה, הסכין של שחיטה טעונה לטישה, וגדולי המתנגדים חלקו על זה.עיין ש‘ דובנוב, “תולדות החסידות” א’, תל–אביב תר“ץ, §20; מ' טיטלבוים, ”הרב מלאדי“ א', ווארשה, תר”ע, עמוד 30 ועמוד 133.  ↩ באגדה אמרו: “לויתן לבהמות נותץ בסנפיריו ונוחרו”, ויקרא רבה ב, ג.  ↩ מדרש תהילים צ, יב.  ↩ “פון איילעניש קומט קיין גוטס ניט ארויס”, ברנשטין, “שפריכווערטער”, עמוד 12, סימן 125.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/153

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p148/m154.txt

תלג'יה

אלתר לוין

12404017

תלג'יה חִוְּרִית, יָפָה וַעֲדִינָה, גִּזְרָה דַקָה בַּת הַקְּסָמִים; עֵינָהּ גַּחַל, שְׁחוֹרַת שֵׂעָר, לִבְנַת עוֹר: הַבַּת תַּלְגִּ’יָּה1 ! לְבֶן הַשּׁלָגִים בַּת תַּלְגִּ’יָּה! הִיא מִנֵּצֶר הַמְּאֻשּׁרוֹת, הָעֲתִידוֹת לַמַּאֲמִינִים בָּעוֹלָם יָבוֹא, גְּמוּל צִדְקָתָם. בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט נוֹלְדָה תַּלְגִּ’יָּה, בּוֹ בַּיֶּרַח חֲתוּלִים יוֹלְדוֹת; וּשְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת הִיא הֵבִיאָה בְּיֶרַח שֶׁמֶשׁ, חֹדֶש אֲדָר. שְׁבָט עוֹד חֹרֶף אֲדָר כְּבָר זִיו– אִמָּהוֹת לָכֵן תֹּאמַרְנָה: שֶׁמֶש שְׁבָט לִפְנֵי כַּלָּתִי, לִפְנֵי בִּתִי שֶׁמֶשׁ אֲדָר! יַעַן נָגְהֵי שְׁבָט מַשְׁחִירִים, שֶׁמֶשׁ אֲדָר זִיו מַבְהִיקָה; מַה שֶׁהִשְׁחִיר יֶרַח שְׁבָט– הִבְהִיק אֲדָר לְבַת תַּלְגִּ’יָּה. לֹא בִשְׁלשָׁה הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל אֲדָר נוֹלְדָה תַּלְגִּ’יָּה, אַף כִּי שְׁלשָׁה אֵלֶּה שַׁיָּכִים לְחֹדֶשׁ שְבָט, עַל שְׁמוֹ נִקְרָאִים. אַל מוּסְתַּקְרִידָת-הַשּׁאוּלִים – לִשְלשָׁה אֵלֶּה יִקְרָאוּ: יַעַן נָדִיב לְבַב הַיְרָחִים, חֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ יַשְׁאִיל יָמִים. כִּי בְּוַאדִי2, בָּעֲמָקִים אֲשֶׁר בִּסְבִיבוֹת יַם הַמֶּלַח רָעֲתָה פַעַם לָהּ בֶּדֶּוִית3, רוֹעָה זְקֵנָה הָעֲדָרִים. וַיִּשְׁמַע יֶרַח שְׁבָט וְהִנֵּה הַבֶּדֶּוִית מִתְלוֹצֶצֶת: "שְׁבָט אַיֶּכָּה? כִּי אֶחֱרוּ מִטְרוֹתֶיךָ לָבוֹא הֵנָּה." חֵמָה נִמְלָא שְׁבָט הַיֶּרַח וַיִּפְנֶה לַאֲדָר אָחִיהוּ: "אָחִי, אָחִי, בְּבַקָּשָׁתִי הַשְׁאִלֵני שְׁלשֶׁת יָמִים! "שׁלשֶׁת יָמִים לִי נִשְׁאָרוּ, אוּלָם אֵלֶּה לֹא יַסְפִּיקוּ "לִי הִנָּקֵם בַּבֶּדֶּוִית– “הַשְׁאִלֵנִי שְׁלשֶת יָמִים!” וַיְּמַלֵּא חֶפְצוֹ הָאֲדָר: וַיִּשְׁלַח שְׁבָט מִטְרוֹת זַעַף יוֹם וָלַיְלָה, שֵׁשֶׁת יָמִים, עַל הֶהָרִים, עַל הַבְּקָעוֹת. זִרְמֵי עֵמֶק, מַפְּלֵי הָרִים צָפוּ, סָחֲבוּ, בָּלְעוּ לָמוֹ אֶת הָרוֹעָה הַבֶּדֶּוִית, אֶת הַכְּבָשִׂים, עֶדְרֵי צֹאנָהּ. – לֹא בִשְׁלֹשָה הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל אֲדָר נוֹלְדָה תַּלְגִּ’יָּה, כִּי בַחֲמִשּׁה עָשָׂר בּו שְׂעָרוֹת שְׁתַּיִם לָהּ הֵבִיאָה. עֵת הָאָרֶץ תִּצְנֹף יֶרֶק כַּדַּרְוִישׁ4 לוֹ יִצְנֹף לָפֶה; עֵת הַלַּבָּן5 מִן הַכַּדִים עוֹלֶה, נֶאֱסָר עַל הַכּוֹפְרִים. עֵת עֵינַים זוֹלְפוֹת חֶמְדָה, יוֹצְאוֹת מִמִּסְגֶּרֶת חַיִּק6, לוֹטְפוֹת פִּרְחֵי אֲדָר וּדְשָׁאָיו, לוֹטְפוֹת מַבַּט עֶלֶם רַעֲנָן. עֵת הַסְּיָחָה תִנְהֹם, תִצְהָל, מִתְגָּהּ רָתוּם אֶל הַיָּתֵד וּבָאֹהֶל, בֵּין הַיְרִיעָה לוֹ יָנוּחַ הָאֹרֵחַ. עֵת לִכְבוֹדוֹ בַּמַּדַּפֶה7, רַק לִכְבוֹדוֹ עָשוּי קַהֲוֶה, קַהֲוֶה מַכֶּה8 הַמְּבֻשָּׂמָה, הַנִּמְתָּקָה בֶּאָבִיב. עֵת כִּי יִצְלו הַגַּרְעִינִים תּוֹךְ הַמַּכְבֵּש, מַחְמַשֶׂה9, הַבֻּקַרְגְּ'10 בָּאָח לוֹ תוֹסֵס וּמִתְמַלְאִים הַבְּזִיכִים! וּמִתְמַלֵא פִנְגָּ’ן11 קַהֲוֶה: בָּזִיךְ רִאשׁוֹן לָאוֹרֵחַ, בָּזִיךְ שֵׁנִי לָעַלִּיזוּת, בָּזִיךְ שְׁלִישִׁי לַסָּיִף! וּמִי שׁוֹתֶה בָּזִיךְ אַחֲרוֹן? אַחֲרוֹן בָּזִיךְ לְשַׁדִּילִי, שֵׁיךְ שַׁדִּילִי12, אַב פַּטְרוֹנִים לִבְנֵי אֹהֶל שׁוֹתֵי קַהֲוֶה. אָז הֵבִיאָה שְׂעָרוֹת שְׁתַּיִם וְגוּמֵי דְמוּמִית בִּלְחָיֶיהָ; בּשְׁתֵּי רִיסֵי עֵינֶיהָ כַּחַל, כְּנַף אַרְגָּמָן בַּצִּפֹּרֶן. כֻּלָּהּ שׂשוֹן כִּשְׂדֵה כוֹבֵס, בִּיר אַיּוּבְּ13, בַעֲלוֹת הַבְּרֵכָה; כְּתֶלֶם פּוֹרֶה בִכְפַר שִׂלְוָן14, צִיצֵי זַהֲרַתְּ15 בַּשּׂדֶה. נֹפֶת, עִנְבָּר, צוּף בַּקְלַוָה16 זוֹלְפָה, זוֹלְפָה לָהּ תַּלְגִּ’יָּה: קִירַתְּ17 אֶחָד לָהּ לֹא יחסר מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שֶׁל יֹפִי! שְׁלשָׁה שְׁלָגִים אָז יָרָדוּ כַּאֲשֶׁר אִמָּהּ תַּחַת לִבָּהּ בְּאַהֲבָה גְדוֹלָה נְשָׂאַתָּהּ– שְׁלשָׁה שְׁלָגִים אָז יָרָדוּ. לָכֵן זְקֶנְתָּהּ שְׁמָה תַּלְגִּ’יָּה קָרְאָה; כִּי בַנְּשִיקָה יָצְאָה נֶפֶש אִמָּהּ אַחֲרֵי לִדְתָּהּ– אֶת הַקְּטַנָּה, בַּת תַּלְגִּ’יָּה. לֹא רַק שְׁמָה לָהּ נָתְנָה זְקֶנְתָּהּ, בֵּין בִּרְכֶּיהָ גַּם גִּדְלַתָּהּ וַתְּשׁוֹרֵר שִׁירַת עַרְשָׂהּ וַתְּקַלַע לָהּ קְוֻצּוֹתֶיהָ. הִיא השָּׂבָה, הִיא אֹמַנְתָּהּ אֲשֶׁר אָפְתָה רְקִיקֵי שֶׁמֶן, אֲשֶׁר לָשָׁה לָהּ הַכֻּזְבָּה18 לְבַת בִּתָּהּ, בִּנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה. בָּעֲרָבִים עֵת עַרְפָּלִים לוֹבְשִׁים זָהָב עִם הַשּׁקִיעָה וּבַלַּיְלָה עֵת עַרְפָּלִים לוֹבְשִׁים כֶּסֶף עִם יָרֵחַ. אָז הַשּׂבָה, אָז אֹמַנְתָּהּ שָׂחָה לָהּ אֲגָדוֹתֶיהָ, סַפֵּר סִפְּרָה לָהּ אֶת לִבָּה גַּם הִגִּידָה סִפּוּרֶיהָ. עַל הָאָדָם, רֹאׁש לַיְצוּרִים, אִשְׁתּוֹ חַוָּה אֵם הַחַיִּים; עַל שֵׁיךְ נֹחַ צַדִּיק תָּמִים, אֶחָד מִנְּבִיאֵי הַשּׁשּׁה– סַפְרָא רַבָּא; וְאִם לֹא הִשְׁאִיר כְּתָב וְסֵפֶר אַחֲרֵי מוֹתוֹ: הֲלֹא גַם זְקֵנוֹ שֵׁיךְ אִדְרִיס19 כְּלָל לֹא הִשְׁאִיר כְּתָבָיו לָנוּ; וְעַל הַגִּבּוֹר בָּעֲנָקִים עוֹג שֶׁחָי לִפְנֵי הַמַּבּוּל, עוֹג שֶׁחָי אַחֲרֵי הַמַּבּוּל, יַעַן כַּאֲשֶׁר גָּאוּ מָיִם– רַק לְיֶרֶך עוֹג הִגִּיעוּ. וּמִי שָׂם קֵץ לְמַבּוּל מָיִם? עוֹג שָׂם קֵץ לְמַבּוּל מַיִם: בְּשָׂמוֹ כַפוֹ מוּל שָׁמַיִם– סָגַר אֶת אֲרֻבּוֹתֵיהֶם; אַחֲרֵי סָגְרוֹ הִשְׁתַּטֵּחַ, רֹאשׁוֹ נָח בִּמְעָרַת בַּנְיָה וּמַרְגְּלֹתָיו עַל מֵרוֹם. אָז לוֹ יִפְנֶה אֶל גַּמָּלִים אֲשֶׁר יוֹרְדִים מִן הַלְּבָנוֹן: "בְּהַגִּיעֲכֶם לְמַרְגְּלוֹתָי “אָנָא גַרְשׁוּ אֶת הַיִתּוּשִׁים” עַל כִּנֶּרֶת הַגַּמָּלִים אָכֵן עָבְרוּ, אָכֵן גֵּרְשׁוּ חֵיל שׁוּעָלִים שֶׁהִתְלַבְּטוּ בִּשְׂרוֹךְ נַעַל עוֹג, בֵּין רַגְלָיו. רַק יַד קָדְשׁוֹ, יָד חֲזָקָה שֶׁל רַבֵּנוּ סִידְנַה מֻשַׂה20, שָׁמָה קֵץ לְחַיָּיו, הָרְגָה אֶת הַגּבּוֹר בָּעֲנָקִים; וְעַל אִבְּרַהִים כַלִיל אַלְלָה21, יְדִידְיָהּ, עֶבֶד הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נָתַץ פְּסִילֵי אָבִיו, שָׂם לָאַל אֱלִילֵי נִמְרֹד; אֲשֶׁר הוֹרָה לִבְנֵי גֶּ’בֶּל22 הַכְנֵס אֹרֵחַ, פְּתִיחַת שַׁעַר, אֶשְׁפַּר כֵּרָה, בְּחִיר הַכְּבָשִׁים לִנְטוּי אֹהֶל, לָאֹרֵחַ. מִשְׁמַן קְדֵרָה, מַאֲכַל לִסְטִים, צְלִי הֶהָרִים וּמְדוּרָתָם, לִכְבוֹד עוֹבֵר דֶרֶך, נוֹדֵד אֲשֶׁר נָט לוֹ אֶל הַגֶּ’בֶּל; אֲשֶׁר בָּנָה אֶת הַקַּעְבָּה23 בְּקִרְיַת מַכֶּה קִיר הַנָּבִיא, שָׁמָה הִקְרִיב אֶת יְחִידוֹ אֶת יִשְׁמָעאֵל הַבֵּן יַקִּיר; אֲשֶׁר בָּנָה בֵּיתְּ אַל מַקְדָּשׂ24 עַל מוֹרִיָּה זְבוּל אַל קֻדְשׁ25, אֲשֶׁר בָּנָה אֶת הַחַרָם26 בְּמשְׁכַּן חֶבְרוֹן, קִרְיַת אַרְבָּע. מִי כְאִבְּרַהִים כַלִיל אַלְלָה? הוּא הַנִּגְלֶה לַצַּדִּיקִים בִּדְמוּת זָקֵן אִישׁ הַשֵּיבָה לְהוֹשִׁיעָם מִכָּל צָרוֹתָם. וְעַל בֶּן אָחִיו, לוֹט בֶּן נִעֶם בְּגֶ’בֶּל אֻסְדֻם עֵצוֹ נָטַע אַחֲרֵי אֲשֶׁר אִשְׁתּוֹ הָיְתָה לִנְצִיב מֶלַח בְּגֶּ’בֶּל אֻסְדֻם. עֵץ זֶה הֻשְׁלָךְ בִּידֵי מַלְאָךְ, בִּידֵי מַלְאָךְ יְרוּשָׁלַיְמָה; גֶּשֶׁר רָחָב עַל הִקִּדְרוֹן נֶעֱשָׂה עֵצוֹ שֶׁל בֶּן נִעֶם. בֵּלְכִּיס מַלְכַּת שְׁבָא מִמֶּרְחָק בָּאָה לִרְאוֹת אֶת שֻׂלַיְמָן; לוֹט זֶה זָכָה כִּי עַל עֵצוֹ דָּרְכָה רֶגֶל מַלְכָּה, בֵּלְכִּיס; וְעַל סִידְנָה נֶבִּיא דַהוּד27 אֲשֶׁר לַיְלָה מִדִּמְעוֹתָיו בִּרְכַּת אֶ-שֻׂלְטָן28 וּבִרְכַּת חֲמַם אַל בַּטְרָק29 תִּתְמַלֶּאנָה. מִן הַבְּרֵכוֹת טַל הַלֵּילוֹת עוֹלֶה, נוֹפֵל עַל הַקִּרְיָה: הוּא הַמִּזְמוֹר שִׁיר לַנְּבִיאִים הַמִּשְׁתַּפֵּךְ עַל בֵּיתְּ אַלְלָה. הוּא הַמִּזְמוֹר אֲשֶׁר הִנְחִיל לִבְּנוֹ שֻׂלַיְמָן אַל חַכִּים30, אֶת מַמְלֶכֶת כָּל עוֹלָמִים שֶׁבָּאָדָם, שֶׁבַּטֶּבַע. הוּא שֻׂלַיְמָן אֲשֶׁר עָשָׂה מִקְלְעוֹתָיו בִבְשַׂר מַרְמָר, אֶצְבְּעֹתָיו לָשׁוּ שַׁיִשׁ בְּעַמוּדֵי מִסְגַּד עוֹמָר31 – – בִּדְמִי נֶשֶׁף, בִּנְפֹל צִלְלֵי עַמּוּדֵי בַּעַלְבֵּךְ, שָׁם בְּתַדְמוּר, אָרְגָה זְקֶנְתָּהּ, זוֹ פָטִימָה, הָאֲגָדוֹת לְתַלְגִּ’יָּה. כַּאֲשֶׁר תַּנִּים עִם הַשַּׁחַר בְּכִתְפֵי הָרִים יִצְטַיָּרוּ, כַּאֲשֶׁר יִכְבֶּה אוֹר הַיַּהֲלֹם עִם יְתוֹמֵי לֵיל הֶחָזוֹן. פְּתִיל הַשּׁמֶן לֹא יִכְבֶּה, כַּד הַמַּיִם כִּי יְבֹרָךְ; בּידֵי זְקֶנְתָּה הַמַּסַבִּי32 וּבְפִיהָ מַרְגָּלִיּוֹת. עֵת יָרוּצוּ הַכִּידוֹנִים מֵאַגָּן מְאַזֵּר זִקּוֹת הַמִּתְפַּלֵּץ בְּאַף הֶהָרִים, מַפִּיל שְׁבָרָיו עַל הָאָרֶץ. וּמַלְאָכִים טוֹבְלִים שַׁחֲרִית בִּנְהַר רִגְיוֹן נְהַר דִּינוּרָא וּמַתִּיזִים בִּטְבִילָתָם הַנִּצּוֹצוֹת עַל הָאָרֶץ. אָז פָטִימָה בַּחֲלוֹמָהּ דּוֹאָה עַל גַּפּוֹת הַשַׁחַר, בְּנִדְבוֹת זָהָב אֲשׁוּרֶיהָ, סִלְסוּלֶיָה עִם הַבֹּקֶר. זָהָב, זָהָב! גַּם פָטִימָה, גַּם הַשּׁמֶש מִשּׁמַיִם, גַּם הָרֹתֶם שֶׁבָּאָרֶץ, כֻּלָּם, כֻּלָּם שׁוֹפְכִים זָהָב! זָהָב, אֶפֶס הַמַּבּוּעַ יוֹם לוֹ יֵשׁ אֲשֶׁר יִכָּלֶה; הֲכִי יִכָּזֵב תְּהוֹם הַמַּעְיָן? אוֹ הָאֶבֶן יְכַסֶּה עָלָיו? הוּא הָאֵשֶׁל תַּמַרִסְקִי הַמְּלַחֵשׁ לוֹ בַלֵּילוֹת: מִתְאַנֵּח עַל הָאֹשֶר אֲשֶׁר גָּלָה מִבְּני אָדָם. הוּא הָאֵשֶׁל תַּמַרִסְקִי שׁוֹמֵר צַעֲדֵי שֵׁיךְ אִבְּלִיס33, זֶה הַשּׂטָן רוֹקֵם רֶשֶׁת לַיְלָה, לַיְלָה לִבְנֵי אָדָם. בָּא הַיּוֹם. אֲבִי תַּלְגִּ’יָּה אִשּׁה לָקַח וְלָהּ שְׁתֵּי בָנוֹת; הַחֹרֶגֶת וּבְנוֹתֶיהָ יָרְדוּ לְחַיֵּי בִנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה. אֶת זְקֶנְתָּהּ, אֶת פָטִימָה גֵּרְשׁוּ מַהֵר מִן הַבָּיִת; אֶת בַּת בִּתָּהּ, אֶת תַּלְגִּ’יָּה, הֶעֱבִידוּ אָז בְּפָרֶךְ. הִיא אֲשֶׁר אָפְתָה אֶת הַפַּת, אֲשֶׁר הִסִּיקָה הַתַּבּוּן34, אֲשֶׁר הֵדִּיקָּה הָדֵק הֵיטֵב לַמִּמְכָּרִים אֶת הַחַמְרָה35. גַּם בַּכֶּרֶם זִמְּרָה זְמוֹרוֹת, לֶקֶט לָקְטָה בֵּין הַזֵּיתִים; הִיא גַם יָצְאָה לַחַצִּ’ידָה36, הִיא גַם דָּשָׁה בָּעֲדָשִׁים. בָּעֲמָלָהּ יוֹם וָלֵיל הָיְתָה תָמִיד מְשׁוֹרֶרֶת: כּי הָאָדָם אַל יִתְקַצָּף בָּעֲמָלוֹ עַל אֲדָמוֹת. בִּרְעוֹתָהּ עֵדֶר בֶּהָרִים הוֹלְכוֹת הָיוּ זְמִירוֹתֶיהָ לְכָל אָזְנֵי עוֹבְרֵי דֶרֶךְ – שֵׁמַע הִטּוּ אֶל שִׁירָתָהּ: "אַתֶּן יוֹנוֹת אִמִי, אָבִי, "דִּרְשׁוּ בִשְׁלוֹם אִמִּי, אָבִי, "אִמְרוּ לָמוֹ כִּי תַּלְגִּ’יָּה “נוֹטְרָה עֵדֶר בָעֲלִיָּה!” גַּם הָרוֹעִים וּבֵינֵיהֶם עָלִי וָזְוָז גַּם זַמְבֻּבִּי, עוֹנִים הָיו: “אַךְ, יַ-אַלְלָה!” אַחֲרֵי שִׁירַת בִּנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה. כָּל יַלְדוּתָהּ לְפָנֶיהָ בִּקְסָמֶיהָ לָהּ נִצָּבָה: הַחַלַוָה, הַמֻּלַּבָּס37, וְהַנַּרְגִּיל וְהַבָּטְנִים – כִּי הִפְצִיעוּ לְפָנֶיהָ! זָכְרָה כַאֲשֶׁר שִׁנָּהּ נָפְלָה, זְקֶנְתָּהּ לִמְדַתָּהּ לְהַגִּיד עֵת תִּפֹּלְנָה שִׁנֵּי יַלְדָה – מוּל הַשּׁמֶשׁ לִזְרֹק, לֵאמֹר: "שֶׁמֶשׁ, שֶׁמֶש קְחִי אֶת שִׁנִּי "שֵׁן הַחֲמוֹר וּתְנִי לִי, תֵּנִי "אַחַת מִשּׁנֵּי אַיָּלָה! – – בִּיפִי קוֹלָהּ, נְגִינוֹתֶיהָ קַנֵּא קִנְּאוּ בְנוֹת חוֹרַגְתָּהּ; בּיוֹם בָּהִיר עִם הַבֹּקֶר גָּרֵשׁ גֵּרְשׁוּ אֶת תַּלְגִּיָּה. כַּדְכֹּד דֶּמַע עַל הַלֶּחִי – לָנוּד יָצְאָה הַמִסְכֵּנָה! שִׁיר תַּמְרוּרִים עַל הַשּׂפָה – כָּכָה עָזְבָה בֵּית אָבִיהָ. הִכְעִיסוּהָ עַל הַדֶּרֶךְ פִּרְחֵי שָׂדֶה וְהַגִּנּוֹת; אִם אֲמֻלָה לֵב תַּלְגִּ’יָּה לָמָּה פְרָחִים עוֹד יִפְרָחוּ? פִּרְחִי, פִּרְחִי, קְרוּנְפוֹל, קְרוּנְפוֹל – "הַעוֹד תִּצְמַח לְהַוָּתִי? "הֲגַם אַתָּה כְּלִיל-הֶהָרִים "חָנֵף תִּשְׁלַח לְאַף תַּלְגִּ’יָּה? "הֱיִי הַגִּנָּה כְּקַלְעַתְּ גֻּ’נְּדָל38 "שָׁמָּה נִקְבַּר גִּבּוֹר נִמְרֹד, "שָׁם הַטְּלָלִים בַּל יֵרֵדוּ– “לֹא עָלַיִךְ טַל שָׁמָיִם!” זוּהִי קִינַת בִּנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה לָהּ תְקוֹנֵן עַל הַדֶּרֶךְ, עֵת הַשּׁחָקִים דָּלְפוּ, דָּלְפוּ, עֵת לְפֶתַע אָבְדָה נָעַל. אָכֵן אֶחָד מֵאֶפְרָתִים נַעֲלָהּ מָצָא וַיְשִׂימֵהוּ בְּתוֹךְ חֵיקוֹ לְמִשְׁמֶרֶת– חֵן גִּזְרָתוֹ הִקְסִימָהוּ. מִשּׁמַיִם חָפְצוּ אֲשֶׁר עַל הָאֹהֶל בּוֹ פָטִימָה טָוֹה טָוְתָה צֶמֶר, פִּשְׁתִּים– תַּעֲמוֹד לָהּ הַבַּת תַּלְגִּ’יָּה. טָוְתָה זְקֶנְתָּה הָעַבַּיָּה39, הָאַדֶּרֶת הַמְּצֻיֶּצֶת, לְאֶפֶנְדִי40 צָעִיר אֶחָד, בֶּן נְגִידִים מִן הַגֶּ’בֶּל. בֶּן נְגִידִים מִן הַגֶּ’בֶּל אֶת אַדַּרְתּוֹ בָא לָקַחַת וּלְאָזְנוֹ צְלִיל הִגִּיעַ מִמַּנְגִּינוֹת בִּנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה. "יַ-פָטִימָה! יַ-פָטִימָה! “מֶה הַקּוֹל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל?” "קוֹל שַׁלְגִּיָּה, הִיא שַׁלְגִּיָּה “אֲשֶׁר יָלְדָה לִי בַת אוֹנִי!” "יַ-פָטִימָה! יַ-פָטִימָה! "שַׁאֲלִי, שַׁאֲלִי אֶת תַּלְגִּ’יָּה “הֲכִי לֹא נֶאֱבַד לָהּ הַנָּעַל?” “אָמְנָם, אָמְנָם, יַ-אֱפֶנְדִי!” "בִּשֶׂם אַלְלָה41 וּמֻחַמָּד! "מִשּׁמַיִם לִי יָעָדוּ "אֶת שַׁלְגִּיָּה, הִיא תַלְגִּ’יָּה “אֲשֶׁר יָלְדָה לָךְ בַּת אוֹנֵךְ!” וּבְאוֹתוֹ לַיְלָה עָבַר הֵד הַזֶפֶה42 עַל הַגֶּבֶּל, סִלְסוּל זַרַלוּתְּ43 לֹא חָסַר, לֹא תֶחֱסַרְנָה הָאֲבוּקוֹת. לִפְנֵי אַפַּדָן הַכַּלָּה זְקֶנְתָּהּ, הִיא פַטִימָה, שָׁחָה: “יַ-דֻסְתֻּרְכּוּם! יַ-דֻסְתֻּרְכּוּם!”44 מְגַרֶשֶׁת כָּל הָרוּחוֹת. בְּנוֹת הֶהָרִים כַּךְ תֹּאמַרְנָה: אֵין הָאֲמִיר מִדַּבֵּק אֶלָא אִם הַנָּבִיא יָעַד וְלוּ גַם כַּפְרִית תְּהֵא כַלָּתוֹ! לִבְנַת עוֹר הִיא בַת הַשּׁלָגִים, לִבְנת רוּחַ גַּם הַלֵּבָב: לָכֵן זָכְתָה בִּנְתְּ תַּלְגִּ’יָּה לְחַסְדֵי אֲמִיר, שֵׁיךְ הֶהָרִים! תַּלְגִּ'יָה: בת השלג, תלגיא.  ↩ וַאדִי: עמק, מעבר בין הרים.  ↩ בֶּדְוִית: אשה משבטי הבדוים. בדוים: ערבים יושבי אהלים שבמדבר, רועי צאן וגמלים, בני חורין ויוצאים בגדוד.  ↩ דַּרְוִישִׁים, פַקִּירִים: כהנים מחמדים המבלים את ימיהם בפרישות ובסגופים. מגדלים פרע, פורמים את מדם. מתגודדים ונופלים גלויי עינים.  ↩ לַבָּן: חלב חמוץ, קום של חלב.  ↩ חַיִּק: הלבוש החצוני שבו מתעטפות נשות הערבים, בנות העיר, המכסה את כל הגוף וגם את הראש והוא בד לבן, חיק: מטוה.  ↩ מַדַּפֶה: בית אשל לאורחים. מקום שבו מתכנשים עוברי דרכים.  ↩ מַכֶּה: העיר היותר מפורסמת בערב, בחבל החג'ז. עיר מולדת הנביא מחמד. עיר הקדש למחמדים. דת האשלם מצוה על כל משלמיני לבקר, לפחות פעם אחת בחייו, את מכה.  ↩ מַחְמַשֶׂה: האגן שצולים עליו גרעיני הקהוה.  ↩ בֻּקַרְגְ': הצלחת שבו מבשלים את הקהוה.  ↩ פִנְגָּ'ן: בזיך, כוס קטנה.  ↩ שֵׁיךְ שַׁדִּילִי: אגדות רבות עוברות על חשבון הממציא את שתית הקהוה. על פיהן מוצא צמח הקהוה הוא מארץ כוש. האגדה מספרת שכהנים מצריים שסבלו מרדיפות בארצם ברחו לאבסיניה והתארחו שם בתור עובדי אדמה ורועי צאן. פעם הרגישו שהעדר נשאר ער בלילה, רקד ועשה תנועות משונות. למחרתו ראה הכהן הרועה שהצאן אכל מעלי צמח אחד. הכהן עצמו טעם מן העלים וירא לתמהונו שבח לצמח הזה לגרש את התנומה ולחזק את העצבים. מאותו יום בא הקהוה לעולם. מארץ כוש בא הקהוה לארץ ערב, לפני תור מחמד, בתקופת מסע הצלב של מלך אבסיניא אלשבען או “כליב נגוס” נגד המלך היהודי יוסף ירוש שבערב. הנאת הקהוה היתה ע“י אכילה פשוטה עד שבא ג'מל־דין מעדן ונהג בה שתיה. פקר־דין הכניס את הקהוה למכה ומדינה. באלקהירא נפוצה ג”כ השתיה עד שחכמים אסרוה. אח“כ בא שלים הראשון והכריז עליה היתר. שתית הקהוה אצל הערבים היא כצרמוניה דתית והכרחית. כל ערבי קשור בה למאד. לכן השתדלו לעשות שם לממציא המשקה הזה ואגדות רבות יצרו את השם ”שיך שדילי" בתור פטרון ופורש שלום על כל שותי קהוה. מסרת היא להקריב לו תמיד, בכנופיא של שותי קהוה, בזיך מלא. בזה משלמים לו גמול המצאתו וטובו שהנחיל לעולם. אם כלה עוברת על פני בית־הקהוה אז ממהר בעל בית־הקהוה ושופך בזיך מלא על המקום שעברה בו. בזה הוא מפיס את שיך שדילי ומעורר את הגנתו לטובתה של הכלה.  ↩ בִּיר אַיוּבְּ: עין רוגל.  ↩ שִׂלְוַן: כפר שלוח לרגלי הר הזתים.  ↩ זַהַרַתְּ: פרחים, ורדים.  ↩ בַּקְלַוָה: מעשה קמח בחמאה ואגוזים מטוגן בהרבה סוכר.  ↩ קִירַתְּ: נוהגים במזרח לחלק כל דבר לעשרים וארבעה חלק. כל חלק וחלק נקרא “קירת” והוא אחד מעשרים וארבעה שבאמה. הקרקע, הנחלה וכו' נחלקת לכ“ד קירת. להמספר הזה יש, כידוע, שש ידות בחשבון. גם המערב השתמש בזה, למשל: ”י“ח קירת של זהב” אולי הוא על יסוד כ"ד שעות שבעת־לעת?  ↩ כֻּזְבֶּה: פסלת של שמן שמשמין.  ↩ שֵׁיךְ אִדְרִיס: חנוך.  ↩ סִידְנַה מֻשַׂה: משה רבינו.  ↩ כַלִיל אַלְלָה: אהוב עליון, ידיד־יה.  ↩ גֶּ‘בֶּל: הר, כנוי מיוחד לרמת חברון. את שלשלות הרי יהודה ואפרים מחלק הערבי לרמות: א. ג’בל כליל (רמת חברון); ב. ג‘בל אל־קודש (רמת ירושלם); ג. ג’בל נבלוס (רמת שכם); מלבד זה יש ג‘בל לִבְנַן (הר הלבנון) וכו’.  ↩ הַקַּעְבָּה: בנין קטן מרובע הנמצא בתוך המסגד הגדול שבמכה ששם האבן השחורה הקדושה להערבים מימות קדומים. המחמדים פונים בתפלתם מול הקעבה.  ↩ בֵּית אַל מַקְדָשׁ: בית המקדש.  ↩ אַל קוּדְשׂ: עיר הקדש, ירושלם.  ↩ חַרָם: מקום הקדש והמסגדים שעל מערת המכפלה נקרא “חרם”. “חרם־א־שריף” נקרא הר הבית שבירושלם, לאמר: המקדש העליון.  ↩ סִידְנָה נֶבִּיא דַהוּד: אדוננו הנביא דוד.  ↩ בִּרְכַּת־אֶ־שֻׂלְטָן: הברכה התחתונה.  ↩ בִּרְכַּת חֲמַם־אֶל־בַּטְרָק: הברכה של מרחץ האב (פטריק). “ברכת חזקיה” בפי ההמון העברי. לפי דעת החוקרים היא ברכת השקדים הנזכרת ביוסיפון.  ↩ שֻׂלַיְמָן אַל חַכִּים: שלמה החכם.  ↩ מִסְגַּד עוֹמָר: המסגד המפאר המכסה על אבן השתיה שבהר־הבית. קוראים לו “קבת־אל־סכרה”, כלומר: כפת־הסלע או קפול־השתיה. הכליף עומר טהר את מקום המסגד; עבדול־מלך הקים את הבנין בשנת 688; אל־מאמון בדק ותקן אותו בשנת 931; חוסין, בן השלטן חכם, פאר אותו בעבודת עץ משכללה. נקר־אל־דין והשלטנים: שלימן, מחמוד ועבדול־עזיז הוסיפו לפאר את המסגד. הצלבנים בנו מזבח על אבן השתיה וצפו אותו, אבל צלח־אל־דין הרס את המזבח וגלה שוב את פני האבן כמו שהיא, בהוסיפו במסגד עבודה במרמר וארגמנתים יקרים. בשנת 1016 נהרס חלק מן הבנין ע"י רעידת אדמה. אחר זה הוקבעה במסגד המוזאיקא היקרה. הגזרה היא מעורבת מסבת ידי הכובשים השונים ששלטו בה, אבל הגזרה העקרית היא סרצינית מפני שהערבים השתמשו אז בבנאים ביצנציים טרם שיצרו אדרכליות משלהם.  ↩ מַסַבִּי: מחרוזת ענברים או אלמוגים קטנים שבידי המחמדים.  ↩ שֵׁיךְ אִבְּלִיס: השטן.  ↩ תַּבּוּן: כירה.  ↩ חַמְרָה: פתוחי חמר אדום מכתתים, שברי רעפים או כלי חרס מהדקים הדק היטב.  ↩ חַצִ'ידָה: הקציר.  ↩ מֻלַּבָּס: סוכריות. תוך אגוזים ושקדים מלבש בקרום סוכר, “מלובש”.  ↩ קַלְעַתְּ גֻ'נְדָל: דרומית מזרחית לרגלי הר חרמון. שמועה בפי הערבים ששם נקבר נמרד והאלהים ארר את המקום הזה ומנע ממנו טל שמים לעולמים.  ↩ עַבַּיָּה אוֹ עַבַּה: אדרת משמשת לערבי כבגד חצוני, היא בגדו בקיץ ובחורף שאינה יורדה מכתפיו עולמית. משמשת גם לשמיכה כי בה הוא מתעטף בלילה. אולי זהו “העבוט” שבתורה “השב תשב לו את העבוט בבא השמש ושכב בשמלתו”.  ↩ אֶפֶנְדִי: תאר לבן עליה.  ↩ בִּשֶׂם אַלְלָה: בשם אלהים.  ↩ זֶפֶה: הליכה־בסך וחינגא בשעת החופה.  ↩ זַרַלוּתְּ, זַרַרִיתְּ: סלסולי קולות של הנשים המלוות את הכלה תחת חפתה.  ↩ דֻּסְתֻּרְכּוּם: “ברשותכם” “התכבדו” אמצעי לגרש באמרה זו את הרוחות.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/154

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p20/m155.txt

[אחרה עת פדותי]

אברהם אבן עזרא

270670

[אחרה עת פדותי] מאורה אֵחֲרָה עֵת פְּדוּתִי – / וְאֵין מְצַפִּים וְגוֹלִים קֵץ שְׁבוּתִי, וְנָדִים / בְּנֵי עֲדִינָה וְגוֹלִים. בַּשְּׁבִי נֶאֱלַמְתִּי / דוּמָם וְלֹא אֶפְתְּחָה פִי. מֶרְאוֹת נֶעֱלַמְתִּי, / נִסְתַּר דְּמוּתִי בְנִשְׁפִּי. הָחֳלֵיתִי וְשַׂמְתִּי / נַפְשִׁי וְרוּחִי בְּכַפִּי. אִם אֲנִי בֶעֱנוּתִי – עוֹד אֵל יְאַמֵּץ אֲמוּלִים, כִּי יְרוֹמֵם מְרוּדִים / וּצְרִי יְשַׁלַּח לְחוֹלִים. רַחֲמֵנִי, לְמַעַן / תִּצְדַּק בְּדִבְרֵי נְביִאיִם, וֶהֱיֶה לִי לְמִשְׁעָן, / פֶּן יִמְשְׁלוּ בִי מְשַׂנְאִים. אֶקְרְאָה לָךְ וַתַּעַן, / נִמְצָא בְּעֵת צַר לְקוֹרְאִים: 'אֶהֱמֶה בִּרְאוֹתִי / בָנַי בְּיַד צָר, וּמוּשְׁלִים בַּגְּבִיר הָעֲבָדִים, / וַיְהִי לְמָשָׁל לְמוֹשְׁלִים.' מַהֲלַל אֵל אֲחַוֶּה, / יָגֵל וְיִשְׂמַח כְּבוֹדִי, וַחֲסָדָיו אֲקַוֶּה – / אִם סָר וְהִרְחִיק נְדוֹדִי. לִי רְצוֹנוֹ יְצַוֶּה, / אֶרְדֶּה כְּמֵאָז בְּרוֹדִי. יַעֲנֵנִי בְּשֵׂאתִי / קוֹלִי, כְּצִבְאוֹת זְבוּלִים עֹז מְתַנִּים וּמוֹדִים / לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/155

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p45/m156.txt

רבי יוסף הלוי

בר טוביה

7027205

רבי יוסף הלוי רבי יוסף הלוי / בר טוביה כי יבקש איש את שם רבי יוסף הלוי בעיתונות העברית, שבה נצטמצמה בעיקר ספרותנו החדשה זה כיובל שנים, לא ימצאהו אלא – זעיר פה זעיר שם – בפי אותם הסופרים היחידים הרגילים אצל החקירה המערבית בתולדותינו, שמבליעים את זכרו, לעיתים רחוקות, בכלל שאר החוקרים הגדולים והקטנים, על פי הנוסח הידוע “יעמוד עם כל הנערים”. ואולם היו ימים ורבי יוסף הלוי השתתף הרבה בעתונות העברית, וכל עיקרו לא “יצא למלוך” אלא מן “המגיד” ו“הלבנון”, שבהם פירסם את ראשית עבודותיו בשנות העשרים והשלושים למאה הנוכחית 1, והפנה אליו את לב מביני דבר. הכירו מיד כי ברכה גדולה צפונה בו, ומהם גם שעזרו על ידו ברוח ובחומר להביאו אל השכלול וההשתלמות המדעיים. ולא זו בלבד: רבי יוסף הלוי לא משך מעולם את ידיו מן הספרות העברית, אפילו כשהיה דורש מעל הקתדרה בפאריס. עדים הם כתביו שפירסם ב“ירושלים” של לונץ. עדה היא ה“מחברת” העברית שהדפיס בשנת תרנ"ד ובה למעלה משלוש מאות עמוד, – שלישיתה ענייני מדע, והשאר דברי שיר; אלו ואלו כתובים עברית צחה בסגנון “המטהרים”, ומלאים חיבת ציון, שהלוי היה אחד מנושאי דגלה הראשונים – ולדגל זה נאמן היה כל הימים. עינינו הרואות איפוא, כי הלוי לא הזניח את ספרותנו. אלא מה? ספרותנו הזניחה אותו. מה טעם? מפני עליה יתירה, או אולי להיפך? כל המעיף עינו על מפעל החוקר הגדול והצנוע הזה, על ידיעותיו הבלשניות המפליאות בכמותן ובאיכותן, על עבודתו הכבירה בחקירה השמית בכלל ובחקירה המקראית בפרט – והכיר כרגע כי עומד הוא לפני ענק, לפני אחד מענקי הרוח הנעלים בישראל ובעולם. בנוהג שבחלוקת העבודה המדעית שבזמננו: מי שנתמחה לבלשנות השמית שוב אינו מומחה לבלשנות ההודו-אירופית, או מי שהמקצוע שלו אשורולוגיה אין חקירת המקרא – או בלשון האשכנזים: “ביקורת המקרא” – מאומנותו, וכיוצא באלו. חלוקת עבודה זו מביאה לידי כך, שהאשורולוגוס נוהג לקבל את המסקנות של מבקרי המקרא כהלכות למשה מסיני. מתוך שאיננו מומחה לחקירה זו, אין הוא מעז לחלוק עליהן אלא במקומות שהחקירות האשורולוגיות כופות ומוליכות אותו שלא בטובתו לידי תוצאות אחרות. בעצם הדבר הרי יוצא חוקר המקרא על-פי רוב מחוג התרבות האירופית, שלא הותחלה אלא באלף השנים שקדמו לספירה הרגילה, ומטעם זה הוא נוטה כבר מראש לאחר את הכול ולראות בכל מקום השפעה יוונית; מה שאין כן החוקר היוצא מן התרבות הבבלית-האשורית, אי-אפשר לו שלא יכיר בקדמות התרבות השמית בכלל, והמקראית בפרט, ובהשפעתה העצומה על התרבות היוונית המאוחרת למאוד. מי שמדמה, למשל, את מבקר המקרא ולהאוזן אל האשורולוגוס אלפרד ירמיאס, רואה מיד, שעם כל מה שזה, השני, מקבל בדרך כלל את מסקנותיה של ביקורת המקרא ביחס לשאלת “המקורות” – הוא מוכרח להתנגד לאותה הביקורת עצמה בעניין הזמן; ומדי פעם בפעם היה מוסיף ומעיר כנגד דרכה – לאחר את החזיונות התולדיים הישראליים – בלשון זו: חיזיון פולני, עובדה אלמונית, היו אפשריים כבר זמן רב מקודם לכך, ובבל או אשור תוכיח. צא ולמד מה קשה היה על ירמיאס לקבל את עיקר אמונתה של ביקורת המקרא – כי היהדות לא נוסדה כל עצמה אלא על-ידי עמוס הנביא, במאה השמינית לפני הספירה הנהוגה (עיין “הברית הישנה באור המזרח העתיק”, 1916, עמוד 631). או משל אחר מספרותנו: חוקר גדול כהד“ר דויד ניימארק, העסוק בפילוסופיה ובביקורת המקרא לפי שיטתו, העיד על עצמו ועל אחרים לפני שנות מספר, שכמעט לא קם בהם רוח לעמוד באמונתם שיש גם גרעין של אמת היסטורית ב”אגדה משונה" זו שבאותו הפרק המוזר והכהה המלא חידות (בראשית פרק יד) על דבר מלחמת “ארבעת המלכים את החמישה” ועל דבר מלחמתו ונצחונו של אברהם אבינו – עד שזרחה עליהם השמש מספר “ממלכת האמורים” של אלברט קליי 2 ותיפקחנה עיניהם ויראו והנה “רוח האמת ההיסטורית חופפת” על כל אלו הסיפורים (“מקלט”, כרך שני, עמוד 137). והרי על צד האמת הכירו זה כבר המומחים לשאלה תולדית זו מה מגוחכת היא “השערת” היציג (Hitzig ), כי סיפור מלחמת “ארבעת המלכים את החמישה” הוא “זיוף” מסיפור מלחמת סנחריב ביהודה. נעבור לעת-עתה אל רבי יוסף הלוי, שהגיה אור גדול על החומר התולדי שבפרשת אמרפל בחלק הראשון מספרו הצרפתי “חקירת מקראיות” (פאריס 1895, מעמוד 330 והלאה), ונזכיר שמאספרו ראה כבר בבראשית יד עובדה תולדית ממשית, הגם שלא האמין בהשתתפותו של “אברהם העברי” באותה המלחמה. ירמיאס איננו מסופק “בגרעין התולדי” שבכל המסופר באותה הפרשה, ועם כל מה שהוא נוטה לדרשה על-פי שיטת הרמזים שלו, הוא מוכרח לפרשה כפשוטה על-פי המקורות הבבליים והאשוריים (ראה ספרו הנזכר, מעמוד 284 ולהלן). ופריץ הומל הולך בדרכו הישרה ומראה את כל עלילות המלחמה ההיא וחלקו של אברהם בה, מבלי שיטיל ספק כל-שהוא באמיתתה התולדית של הפרשה (עיין “תולדות המזרח העתיק”, מעמוד 66 ואילך); למען האמת יש להוסיף, שגם אוואלד, שלא היה חלקו בין האשורולוגים, הכיר בכל זאת (בחלק הראשון מספרו “תולדות עם ישראל”, שנדפס בשנת 1843), כי פרשה זו, “המשונה” כביכול בעיני מבקרי המקרא, מביאה אותנו באמת לידי “סקירה בהירה ביותר בממשלתה המלאה של התולדה”. אולם חוקר זה היה בנידון דידן כמעט חד בדרא, וראה בשעתו מה שאינם רואים עד עתה רבים מן התלמידים שהחכימו את רבותיהם ב“ביקורת המקרא”. משום שעיניהם ולבבם נתונים היו אל מקצועם – נתעלם מהם מה שמחוצה לו, ואפילו מה שחשוב ממנו לנושא מחקרם. בפח זה שטמנה חלוקת העבודה לחוקרים ולמעיינים לא נלכד רבי יוסף הלוי מעולם. מומחה היה לכל השפות השמיות מן היותר קדמוניות ועד המדוברות בזמננו, ורודה עם זה במכמני השפות ההודו-אירופיות החדשות והעתיקות. היד שכתבה את החקירות העמוקות ביותר בראשית התרבות השמית, זו שתרגמה את חליפות המכתבים שבין מלכי מצרים, בבל וכנען ואת תפילות הפלשים, שעיבדה את ארבעת חלקי “חקירות המקרא” המלאות והגדושות, – היא אותה היד עצמה, שחיברה את “השקפות הביקורת על נקודות אחדות בתולדות הודו הקדומה” או את “ההערות החדשות על הכתבים ההודיים”, שהעתיקה עברית פרק מתוספות ספרי ודא, הלוא הוא “פרק מסתור הזהב – קנא אופאנישאד – לסאמהודא”, וכאלו וכאלו. הפה שהיה משיב על השאלות הכי מסובכות בחקירת כתבי היתדות, בדקדוק השפות השמיות, בביאורי המקראות מבחינה לשונית ותולדית – הוא אותו הפה עצמו שהיה מנהל בהוראותיו את חוקרי הודו ופרס הנמלכים בו. ודבר שאיננו צריך להיאמר הוא, כי הבלשנות השמית והחקירה המקראית היו מצומדות ומחוברות אצלו, כאילו אינן אלא מקצוע אחד, או יותר נכון, המקצוע האחד שאין חשוב ממנו בעיני רבי יוסף הלוי. ובמקצועות הללו, שאינם אלא “שנים שהם אחד”, שתי שאלות משמשות ציר שעליו מסובבות כל מחשבות החוקר וכל שאיפותיו: השאלה הראשונה היא: קדמותה של התרבות השמית; השאלה השניה: קדמותו של המקרא. בשאלה הראשונה הוא נלחם כל ימיו כנגד ז’יל אופרט ( Oppert ) היהודי ובית-מדרשו האשכנזי. בשאלה השניה הוא נלחם בכל כוחותיו בבית-מדרשם של האשכנזים גראף ( Graf ) וּולהאוזן ( Welhausen ) מעבר מזה, וכנגד בית-מדרשם של ה“פאנבבליים” מעבר מזה. מבית-המדרש האשכנזי יצאה “ביקורת המקרא”, זו שמאחרת את התורה ומסרסת אותה, והקדימה את ספר “דברים” לספר “ויקרא”, ועל-ידי כך היא מסרסת את כל תולדות ישראל. ביקורת זו, המתגדרת בחוקת ההתפתחות המונחת כביכול ביסודה, בודה את דברי ימי ישראל על-פי סכימה קבועה מראש: היהדות, שהיתה הנותיאיסטית בימי האבות, הלכה וירדה אחורנית במובן הדתי והמוסרי, עד שבא עמוס הנביא והתחיל בהעלאתה, שנמשכה מזמנו ועד העליה השניה, באופן שהיהדות עברה מן ההנותיאיות הקדמונה ומן האליליות, שנפלה בה לאחר כך, אל המונותיאיות המוסרית; מזמן העליה השניה נתחזקה אמנם המונותיאיות בישראל, אלא שנעשית ל“תיאוקראטיה”, לממשלת כוהנים ולדת של קרבנות ומנהגים חיצונים בכלל – עד שבא ישו הנוצרי והחזיר למונותיאיות את צורתה המוסרית שנתנו לה הנביאים, ולא עוד אלא שצירף וטיהר צורה זו על-פי דרכו. השאיפה האחרונה של ביקורת “מדעית” זו היא גלויה למדי, אלא שעדיין אין בשאיפה זו בכדי לבטל מכול וכול את ערך ה“ביקורת” ולהורידה למדריגה סובייקטיבית פחותה ביותר. באמת אי-אפשר לה לביקורת המדעית, אפילו הטבעית ומכל שכן התולדית, עם כל הרצון אל האובייקטיביות, אי-אפשר לה להשתחרר מן השאיפות הסובייקטיביות, שהן גם רוח החיה באפני החקירה, ובכל אופן אין החקירה עניין מופשט, אלא מעשה האדם החי שאיננו יוצא מעולם מתוך עצמו – ואפילו כשהוא מתייחד עם הביקורת הכי מדעית. אולם, מה שפוגם את הביקורת המקראית הוא – חוסר הביסוס, חולשת הראיות, המנהג לאחד או להקדים את חלקי המקראות על-פי הסכימה. מלה, משפט, פסוק או ספר שלם, נקבעים בזמן זה או אחר על-פי גזירת הסכימה. מיכה, למשל, “לא היה יכול” לאמור “משה אהרון ומרים”, לפי שהכוהנים לא “בדו” עדיין את אהרון. עמוס “לא היה יכול” לנבא על הגאולה, לפי שהיה נביא העונש, וכיוצא באלה. ובהיות שסכימה זו נתקבלה כהלכה למשה מסיני בבית מדרש, שרבים אוחזים בקרנותיו מסיבות תולדיות שונות, אין המלחמה כנגדה קלה כל עיקר. זאת ועוד אחרת: בהיות שהמקראות שימשו כמה מאות שנים חומר לדרוש בין בישראל ובין באומות העולם, הוקל הדבר על “המבקרים” להוציא את הדברים פשוטם, ולהיפך, הוקשה ביותר על כל אלו שבאים להעמיד את הכתובים על מכונם, במסיבתם התולדית, במקומם ובזמנם. ועל הכול קשה לעקור מלב חוקרי הגויים את כל אותו העניין של ה“תיאוקראטיה” ו“המשיחיות”, שהן בעיניהם תמצית כל תולדות ישראל, בייחוד מזמן הבית השני. אין חוקרי הגויים, וקצת סופרי ישראל הנגררים אחריהם, רואים שהיהדות היא נומוקראטיה ולא תיאוקראטיה; שכל המחלוקות הפנימיות היו חוזרות מסביב לחוקים ומסביב לשאלה הריאלית: יד מי תהיה על העליונה, יד האצילים, בעלי הבתים או יד הפועלים? שבדרך כלל לא עמדו הכוהנים בראש האומה, לא בבית ראשון ולא בבית שני, הגם ש“בני כוהנים גדולים” ו“תקיפי כהונה” היו מתחברים מזמן לזמן אל האצילים והעשירים ותופשים את השלטון בידיהם; ש“חבר היהודים” בזמן הבית השני לא היה מעולם כנסיה דתית, אלא אומה שנלחמה בחרף נפש על חירותה הלאומית והדתית; שהנביאים מנבאים אמנם לגאולת כל העולם כולו, ל“משיחיות אוניוורסאלית”, אלא שעם זה, ויותר מזה, הם מדברים השכם ודבר על חיי שעה של האומה, ובנידון זה זכריה הנביא, למשל, מזמן הבית השני, הוא פחות משיחי מישעיהו הנביא, בן תקופת הבית הראשון; שכמה פסוקים אשר נדרשו על המשיח על-ידי נוצרים ויהודים, לא נתכוונו באמת מעולם לידי כך. בכל העניין הזה קשה החזרת העטרה ליושנה ביותר, לפי שהזיוף התולדי נשתרש בלבבות, ו“ביקורת-המקרא” מצאה לה בסיס נאמן להעלות עליו את בניינה. ועד שלא נרפא המקרא ממכת ביקורת זו – ועוד ימים רבים יעברו עד שיירפא – קפצה עליו מכה חדשה, והיא לא קלה מן הראשונה. מכת הביקורת באה מכוח הדרשה, והמכה החדשה ניזונית מן הרמז. משבאו ה“פאנבבליים” עם וינקלר ( Wunckler ), אלפרד ירמיאס ויינסן ( Iensen ) בראשם, הוכרח כל המקרא לרמז על כוכבים ומזלות, על אלים ובני אלים, על “עת צרה” ועל “עת רצון” וכיוצא באלו. יינסן הרחיק ללכת בדרך זו, עד שעשה את עצמו ללעג ולקלס, וחבריו הוכרחו לגעור בו בנזיפה; ירמיאס בא ככתוב השלישי והכריע בין הפשט והרמז, ונתן לשניהם מה שמגיע להם לפי דעתו. אפשר שהניח את דעת בעלי הרמז; את דעת בעלי המקרא לא הניח, ולא יכול להניח, בדרך שהלך בה. והנה זה יצא רבי יוסף הלוי, מזוין בידיעותיו המפליאות ובשכלו הישר, לגלות את הטעויות הלשוניות והתולדיות ואת העקמומיות שבדרשות מבקרי המקרא וברמזי ה“פאנבבליים”, ולהעמיד דברי תורה על מקומם. אין דרכו דרך הפלפול – שהוא נכשל בה רק לעיתים רחוקות מאוד – אלא דרך הראיות והבירור. במקום שהוא מסופק, הוא מציע את דבריו בסגנון שמא ואפשר, ובמקום שאיננו יודע פשר דבר הוא מניח את השאלה “לעת עתה בצריך עיון”. כי כחכמת החוקר המופלא, ככה ענוותנותו ואהבתו את האמת. ואולם במקום שהדבר ברור לו, כלומר: ביסודות ובעיקרים שעליהם נלחם כל ימיו, הוא עשוי לבלי חת ואיננו מתיירא מפני הניגוד מאיזה צר שיבוא, ואפילו מפני הבדידות המדעית איננו נסוג אחור. בודד עמד רבי יוסף הלוי בקשרי המלחמה, ורק מעטים מאוד מחוקרי הגויים עמדו על צד החוקר השמי במלחמתו המדעית עם מלומדי יפת. גם מחוקרי ישראל לא באו לעזרתו. מעשירי ישראל לא היה אוהב מעולם לקבל מתנת חינם. כעשרים וחמש שנים ערך את “ההשקפה השמית” ( Revue S’emitique ) וכתב כמעט לבדו את כל המאמרים. ויש שמפני בדידותו המדעית לא היו החדשות המדעיות מגיעות אליו אלא לאחר זמן, ומן הצד. אולם רוחו האיתנה לא נפלה בקרבו כל שנות חייו המרובות והמלאות עבודה אין קץ. מעולם לא ראה את מלאכתו חתומה, ולא אמר: הגיעה שעה לעמוד מבית המדרש – אלא היה ממשיך בעבודתו כל זמן שהנשמה בקרבו. מטרתו היתה בהירה לפניו, אליה היה מכוון את כל מחשבותיו, ואליה היה הולך ומתקרב צעד אחר צעד. כל גילוי מדעי, שגילה בעצמו או שנתגלה על-ידי אחרים, שימש לו כחומר למבנה אהלי שם ועבר. כמעט שנתגלו כתבי יד בדקם ויפרשם – וראשית כול עמד על שמות הקרבנות שנזכרו בהם. הגע בעצמך! אם אמת הדבר, כי ספר ויקרא לא ניתן לישראל אלא על ידי עולי הגולה – כיצד ידעו יהודי יב, שלא היו מעולם בבבל, כבר בימי כנבוסי בן כורש, את הקרבנות שבספר ויקרא ונזהרו כל כך בהקרבתם? האם לא ברור איפוא כי ספר ויקרא ומשפט הקרבנות היו באומה, – דבר שגם השכל מחייבו, והוא מובן כמעט מאליו? ומה שעשה בכתבי יב עשה לכתבי בר רכב, לכתבי זכיר מלך חמת, לכתבי קאפדוקיה, לתורת אמרפל ולכל התגליות שנעשו במקצועו. ואולם עם כל החשיבות הגדולה שייחס לחקירת המקרא ולבירור קדמות התורה, עם כל מה שהקדיש לעבודה זו את רוב כתביו, לא היתה בעיניו אלא פרט חשוב ביותר מחקירה יותר כללית: מהוכחת הקדמות והמקוריות של התרבות השמית. החוקר היהודי ז’יל אופרט, שהיה מאבות הפותרים את כתבי היתדות, הגיע לידי מסקנה, כי לתרבות השמית קדמה בבבל תרבות בני שומיר מהגזע הטוראני, שהיו התושבים הראשונים כביכול של המחוזות הללו; הם ש“המציאו” את ראשית יסודי התרבות השמית והאנושית, ובני שם באו אחריהם וישכללו את עבודתם וימסרוה לכל עמי תבל. מסקנה זו נתקבלה ברצון טוב על-ידי חוקרי הגויים, בייחוד באשכנז, ורק ה“פאנאריים” שבהם עשו בה תיקון קל, ביחסם את השומירים ההם על הגזע הארי. כנגד מסקנה, או השערה זו, יצא רבי יוסף הלוי, כשהוא מזוין בכל כלי זינו המדעיים והאישיים כולם. כאן התיר לעצמו אפילו את ההיתול, שהיה אסור בכלל על תכונתו הרצינית ביותר. מובן מאליו שלא נשתמש בו אלא לעיתים רחוקות, ורק לשם תבלין. החקירה המדעית מגיעה כאן עד קצה עמקה וגבהה, ורק מומחים מועטים מוכשרים להקיף אותה מכל צדדיה ולחוות משפט עליה. ומשפט זה עדיין לא נגמר. דבר זה, שנקרא בפי הרוב הגדול שפה שומירית, אין רבי יוסף הלוי רואה בו אלא כתב מיוחד, והרי הוא הולך ומגלה באופן הקריאה של כל הברה כתובה – כי לא ככתיבתה קריאתה, כידוע לעוסקים במקצוע זה – “יחס נפלא” בינו לבין מילים שמיות בהחלט. ביטוי זה “יחס נפלא” לקוח מדברי מתנגדיו (“השקפה שמית” לשנת 1908, עמוד 62). שואל רבי יוסף הלוי – מה יישאר איפוא מן המשפט, כי השומירית היא שפה לא שמית בעצם? אין כאן מענייננו כאן, כמובן, להיכנס לפרטי החקירה הזאת, שערכה המדעי ותוצאותיה המעשיות גדולים ביותר. לתכליתנו, דיינו שרמזנו על אפס קצה דרכי הגיבור הבודד הזה, נין ונכד לגיבורי שם אשר היו בימים הרחוקים ההם, שנלחם לבדו במשך חמישים שנה את מלחמות שם ועבר גם בתורת מאסף גם בתורת חלוץ – וכמעט שאיש מן העם או העמים, שלשמם ולמענם הקדיש את כל מרצו ואונו, את כל אוצרות רוחו, לא ידע להעריכו כערכו המיוחד לו ולהוקיר את מעבדו כראוי לו. [1923, “הדואר”]. על פי מניין השנים לבריאת העולם, בהתאם למסורת היהודית; הכוונה איפוא לשנים ה' תרכ“א–תרל”ט [העורך].  ↩ Albert T. Clay, The Empire of the Amorites, 1919[העורך]  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/156

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p170/m157.txt

מַה-נָּאווּ עַל הָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר

משה אבן עזרא

719393

מַה-נָּאווּ עַל הָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר סימן: משה חזק מַה-נָּאווּ עַל הָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר / שָׁלוֹם מַשְׁמִיעַ אֵלִיָּהוּ מְשׂוֹשִׂי גִּילִי / צוֹפֵנוּ מָתַי יוֹפִיעַ? לִקְרֹא דְרוֹר חִישׁ לִקְהָלִי / לֵאמֹר: מֶלֶךְ צוּר מוֹשִׁיעַ! אָז יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם / וְתָגֵל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ כִּי מָלַךְ בִּירוּשָׁלַיִ / אֵל מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה: [תה' כד, י] שִׂמְחִי, רַעְיָה, פִּצְחִי שִׁירֵךְ / כִּי מַטֶּה עֹז יִשְׁעֵךְ פָּרַח – קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ / וּכְבוֹד אֵל עָלַיִךְ זָרָח! יִשְׁכֹּן כְּאָז תּוֹךְ דְּבִירֵךְ / וְנָס יָגוֹן וְאוֹן בָּרַח בָּנַיִךְ בַּעֲדִי עֲדָיִים / תַּעְדִּים וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה: [ישע' מט, יא] הֲלֹא אִם רֵאשִׁיתֵךְ מִצְעָר / הֵן בִּמְאֹד יִשְׂגֶּה אַחֲרִיתֵךְ תֶּחֱזֶה צַר מִדַּעַת נִבְעָר / בֶּאֱמוֹר נִכְזְבָה תוֹחַלְתֵּךְ יֵבוֹשׁוּ יֹאחֲזֵמוֹ סַעַר – / תִּתְפַּלֵּא מְאֹד מַמְלַכְתֵּךְ! אֶקֹּד אֶשְׁתַּחֲוֶה אַפָּיִם – / אֶרְגַּז, וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה: [איו' ז, י] חָזָק מַלְכֵּךְ מְחוֹקְקֵךְ / לָרִיב רִיבֵךְ מִצָּר נֶגְדֵּךְ וְרָאוּ כָל עַמִּים צִדְקֵךְ / וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ יָבֹא יִנּוֹן יְדִיד חֶשְׁקֵךְ / נְעִים זְמִירוֹת נְגִידֵךְ עִם יְפֵה עֵינַיִם / לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה: [ש"א טז, יב] את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/157

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m159.txt

מתנובות שדי

יהודה ליב גורדון

1376036

מתנובות שדי מתנובות שדי / י"ל גורדון צאַרסקאיעָ, ד' תמוז. קשה ישיבת כרכּים בימי הקיץ, וביחוד להמוצאים כתבי-עתים חדשים לבקרים, אשר זאת חובתם ויעשׂוה לשבת כל היום, “כל” – לרבות גם מקצת מן הלילות, כפוּפים כאגמון על שולחנם ולעסוק בצרוף האותיות כבצלאל בן אורי בשעתו. ואולם בצלאל בצל אל היה, והיה וישב סתר עליון ונסתר מחרבוני קיץ ובצל שדי התלונן מן היום הבוער כתנור, והסופר היושב גם הוא בסתר עליון, בעלית קיר קטנה, בצל שדי לא יתלונן, כי יושב הואמן הבוקר עד הערב צפוּף וכפוף, וכיון פתיחן ליה בעיליתיה והוא שואף ובולע את האֵדים והנפסדים העולים מן התעלות ומן המנהרות הנפתחות בימי הקיץ בכל רחובות העיר לגרפן ולנקותן, וקול המונה של העיר: קול שוֹט וקול רעש אופן וסוס דוהר ומרּבה מרקדה וקול מַקבות והגרזן מן הבתים החדשים הנבנים או אשר יחַזקם כלכ אשר ימצאו שם בדק, ושאון הבונים עולה תמיד באזניו ומן המלט והמַלבּן יכסהו אבקם. כל רוח על פניו לא יחלוף בלתי אם רוח הקודש שהוא מדמה שהיא שוֹרה עליו בכתבו, ולפי שהיא באה מעל שׂפת נהר די-נור לכן גם רוחה רוח זלעפות, ותחת להניף טל אורות עליו להשיב נפשו היבשה היא מוספת הבל על הבלו ותלהטהו מסביב עד – שפך זיעה עליו. מסופק אני אם חיות הקודש, אשר מזיעתן יוצא נהר די-נור, מזיעות כמו שמזיע הסופר האומלל הזה המחוּיב למלא בכל יום ויום גליון גדול מזן אל זן בלשון החיות ההנה. לדעתי לא נאמר “בזעת אפיך תאכל לחם” אלא במוציא מ“ע יומי בלה”ק. וקרוב לשמוע שגם אדם הראשון, שאליו נאמרה קללה זאת בתחלה, היה מו“ל מכ”ע יומי בלה“ק ורזיאל המלאך שכתב לו את ספרו ס' יציאה הוא היה גם סופרו ועוזרו במכתב-עתו, וכותביו וחותמיו וקוראיו היו מלאכי השרת וכל בני פמליא של מעלה, בראש השנה יכתבון וביום צום כפוּר יחתמון, כי אדם אין בארץ לחתום על מכתב עתו ולקרוא בו; ומכאן סתירה למאן דאמר שאדם הראשון בלשון ארמי ספר, שהרי אין מלאכי השרת נזקקין לל' ארמית. ואולי זה גם סוד ויתפרו עלה תאנה, שהוא רומז אל העלים וגליונות של מה”ע; ומכאן סתירה למאן דאמר שאין עלה הנאמר בתנ“ך אלא העלה היוצא מן העץ ולא היוצא מן הסמרטוטין. ומכיוָן שבאנו לידי כך נוסיף ונאמר כי כל זה היה קודם שאכל אדם מעץ הדעת1, שאז היה הוא “מסוף העולם ועד סופו” והיה יכול להביא במכתב-עתו את כל המעשׂים שנעשׂו תחת השמים; וכשראתה חוָה כי אישה המו”ל לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשׂכּל הסיתה אותו וגם יכלה לו בעטיוֹ של נחש – שלא היתה דעתו נוחה כתבי העתים ומסום הדברים – לאכול מפרי העץ, וכיון שנפקחו עיניו לדעת טוב ורע בחר להיות איש עובד אדמה מהיות תופר עלי תאנה וסופר מ“ע יומי. – והנה כל זה מניח אני לחוקרי קדמוניות ולחופרי מטמנים לברר וללבּן הדבר, וכשיעלה בידם בזמן מן הזמנים למצוא את גן העדן שנעלם מן העין, יחפּשׂו שם ובודאי ימצאו את עלי התאנה, הוא מה”ע שהיה אדם הראשון מוציא לאור ונראה מה היו חלומותיו. ולדידן די לנו לפי שעה שהוכחנו כי מה שנאמר “בזעת אפיך תאכל לחם” בכולב במ"ע יומי הכתוב מדבר, וכי לסופר כזה קשה ישיבת כרכּים בימי הקיץ ויפה לו ישיבת כפר בנאות דשא על מי מנוחות, אשר שם הוא מתהלך במרחב-יה על כנפי רוח ובצל שדי יתלונן. שם ישמע שׂיחת עצים ועשׂבים, שׂיחת בהמות וחיות, אבל בלי שאון והמוּלה כי אם – כדברי חכמים בנחת נשמעים; שם גם צפור תבנה בית ודרור קן לה אבל לא תניף עליהם ברזל וקול מקבות והגרזן לא נשמע בהבּנוֹתם; שם ימצא אחרי הצחנה ריח ניחוח, ואחרי ענני האבק ירקרק חרוץ, ואחרי הרעש דממה דקה, והנה ה' עובר ויָאצל מרוחו עליו… ומלבד רוח הצח והצחצחות אשר ימצא הסופר בנאות שׂדי אשר ישיב את נפשו הנַהלאה ועצמותיו יחליץ, הנה עוד דבר טוב אחד יש לו בישיבת כפרים, כי תקל לו את מלאכתו ותפרוק מעליו את אחריות בעד מה שהוא כותב, ובבואו להרבות להג לפני הקוראים ולהאכילם “מתנובות שׂדי”, כמו שאני עושׂה היום, והיה אם יכּשל בלשונו ויקש בשנונו ויאמר פיו דבר שלא כדין או שלא כרצון הקוראים, יש לו פתחון פה בתוכם להתנצל ולאמר: הרחק מאדם העיר אני יושב, את ספרי נהחתי בעיר, או: לא היה הקוֹנקוֹרדנץ לפנַי לעיין בו, וכדומה מן התשובות היפות פוטרות את הסופר מלדקדק בדבריו ומלהשמע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו; ונסלח לו על שגגתו, כי אין שגגת בן-כפר עולה זדון. ולא לסופרים לבד ולא בימי הקיץ לבד קשה הישיבה בכרך גדול שלנו, כי גם לכל ישׂראל בכלל ובכל ימות השנה קשה יהישבה בו ונוח להם הישיבה בכפרים במסבי העיר. כי הנה פקידי הכרך מדקדקים עמם כחוט השׂערה, מעמידים כל דבריהם על שורת הדין ומחמירים מאד בפסקיהם, כמו שמחמיר למשל בפסקיו (מובן מאליו שאומר אני “להבדיל באלף אלפי הבדלות”!) המרא דאתרא בק"ק קטנה כשהוא רוצה לעלות ממדרגת “המאור הגדול” ולהגיע למדרגת “גאון”; ואולם סביביו לא נשׂערה מאד, כלומר פקידי הכפרים והפרוָרים אשר סביבות הכרך ויוצאים מעבּורה של עיר, אינם מדקדקין כל כך ומקילים בדבר (לא ידעתי על מה הם סומכים), כמו שמקילים לפעמים גאונינו האמתּים בהיות בם הרוח להראות גדולתם וידם החזקה בתורה, וכי – אם הראשונים היו כבני אדם גם הם אינם חמורים. והנה בטרם אוסיף לדבר הנני לבקש את חברי העורכים כה"ע בלבשון שמלאכי החבלה אשר לנו (כסובארין וחבריו) נזקקין לה שלא יעתיקו את דברי אלה למכתב עתם, פן יוָדע למעלה וישמעו המחמירים ויבואו על המקילים בטענותיהם והקיפו אותם כתנור של עכנאי, ובין דין לדין ספת ההיא עליבתא ותקשה על אחינו ישיבת הכפרים, וכאשר יגיפו הדלתות בעדם מבּוא העירה יראו אותם ברע, כי אין מפלט להם להחבא כמעט רגע עד יעבור זעם, ומנוס אבד מנחם. מסבּי עיר המלוכה אשר שם בני העיר יוצאים לשבת בימי הקיץ רבים הם. לעיסנאי ואודיעלנאיא (אשר שם בית המשוגעים) וההר החלק ואזערקי ושובלאבא ופארגאלאבא עד מעֵבר לגבול מדינת פינלנד בצד אָסתן, וליגאבא ואראניענבוֹים וקראסנאיע ופטרהאף וגאטשינא מצד השני, וצארסקאיע רטערלאבא מצד השלישי, ועוד ועוד ועוד הרבה מאד; מי יוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא? בתחלה היו אחינו בני ישׂראל בוחרים במקומות שאינם יוצאים מעבּורה של עיר, ואִוו למושב להם בליעסנאי והמושבות הקרובים הדומים לו והויו באים שם בהמון רב ושׂוכרים את מבחר בתי הקיץ. ובשביל כך לא היה חן המקום על שאר יושביו ושלטה בם עין רעה והתחילו לדקדק עמהם. ואז החלו להתפזר ולהתפשט בשאר מסבּי העיר כקוי העגוּל הנמשכים מן המרכז לכל צד. ועוד סבּה אחרת היתה לפזוּרם זה ולהזרותם במושבות אחרים, אבל אותה אגיד לכם בלחישה, והקורא האסתניס יכניס נא אצבעותיו לתוך אזניו כדי שלא ישמע דבר מר זה, שהוא, לדאבון לבנו, אמת מוחלטת עם כל מרירותו: אחינו בני ישׂראל בעצמם צהובין זה לזה ואין רוחם נוחה בבואם הרבה במקום אחד. כל אחד עינו צרה בחברו ואיש ברעהו יהתלו, איש איש מהם יתאונן רע: “הוי על כל שכני הרעים! מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם ברדיטשוב קטנה!” וכל אחד ואחד אומר בלבו: “צר לי המקום לשבת פה. יקרבו ימי הקיץ הבא ואמלטה מזה ואלך אל מקום אחר. לשנה הבאה במקום פלוני או במקום פלוני”. ובשנה הבאה הוא הולך באמת לגור במקום אחר; אבל גם “שעניו הרעים” כן ידמו ולבבם כמו כן יחשוב וגם הם יתמלטו מן המקום הראשון ונהונהרו אל מקום אחר, עד היות המקום האחר שהלכו לשםש כמקום שיצאו משם – “מעיןברדיטשוב קטנה”. ויהי מקרה האנשים האלה כמקרה אותו חסיד שתקף עליו יצרו והלך לעשׂות מעשׂה זמרי ביום שדבר שבצנעא נוהג בו, באמרו אל לבו: הלא ביום הזה חייבים אנחנו בחמשה ענויים ובודאי לא אפגוש שם שום איש מיוֹדעי ומכירי. אבל יודעיו ומכיריו חשבו גם הם חמותו וכל אחד ואחד אמר בלבו: אין רואני! וככה נזדמנו כולם לפונדק אחד וכשהגיע זמן קריאת שמע של שחרית עמדו והתפללו שם בצבּוּר. כששׂמתי אל לבי גם אני לצאת השׂדה ולשבת בכפר אִויתי למושב, לי את עיר השׂדה צארסקאיע סעלא הרחוקה מן העיר מהלך חצי שעה במסילת הברזל, וזה מפני שני טעמים: הטעם האחד והוא העיקר, שבמקום הזה אחוז זכרון יקר ומעשׂה רב מקורות עמנו, כי בעיר השׂדה את היה יוצא לרעות באחו הקב המאור הגדול (ואולי עתה כבר לגאון שׂמוהו!) בעל “פרי יצחק” בשבתו על כסאו, כס הרבנות, בעיר המלוכה, ופה נפגשו הוא והקיסר המנוח ז“ל ונדברו יחד דברים העומדים בכבשונו של עולם, כמסופר מכבר ב”המליץ" במקום אחר2. על כן אמרתי, אצאה נא גם אני בעקבות האדם הגדול הזה אשר לפני מלכים התיצב ומקום רגליו אכבּד, שמא בזכותו תשרה גם עלי רוח הקודש, כי במקום אשר אִוָה אדם שכמותו למושב לו בוַדאי שם “השכינה שכנה לו”. – ונטעם השני והוא הטפל, כי אחינו השׂר הנדיב בעל המסלה המאחזת את שתי הערים האלה, מאהבתו את משפחות הסופרים, הוא מחלק להם מניות לנסוע גבר במסלתו הלוך ושוב בכל ימי הקיץ חנם אין כסף; והוא לא יפלה בין עם ועם, בין בני שם ובני שם ובני חם, וגם הכותבים מימין לשׂמאל, הם בעיניו כסופרי חול, ומשפיע הוא חסדו זה ואמונתו – גם על הסופרים מקהל עדתו. גם בזה אחַלה את פני הסופרים השומעים את דברי לבלי יגלו את סודי זה בקהל רב, כי הנה שמעה אזנם כי ליוטאסטאנסקי שב ובא לכאן ותלמודו בידו. ושמע הוא, ושמע גם סובארין ובורענין ומאלטשאנאב אשר למד תורה בוואלאזין ונתנו עלינו גם זה האיש רכב עמנו ופרשיו, גם הוא ילך עם שוא, ויחשוב את היהודים לאנשים, ואת מכתביהם לחכמי חרשים, ובאברתו יסך להם ותחת כנפיו יחסו סלה, ויתן גם להם חעבור ברכבו ובפרשיו חנם אין כסף לצארסקאיע-סעלא". מפטרבורג תצא המרכבה לצארסקאיע בכל שעה ושעה בצמצום, זולתי בשעה החמישית אחר הצהרים שאז היא מאחרת לצאת כעשׂרים רגעים, גדי שיהי סיפּק ביד יוצאי הבאָרזע לבוא אל התחנה לעת צאת המרכבה; וכן נקראת המרכבה הזאת על שמם: מרכבת הבאָרזע וכל אחד מאַחינו החפץ בדרך הלוכו לצארסקאיע להתפלל מנחה בעשׂרה איעצהו לעשׂות דרכו במרכבה הזות, לפי שבה סרסורי הבאָרזע שרובם מבני ישׂראל הם, יוצאים ושבים איש לביתו; והיה כל מבקש אותם יכירם על נקלה בסימנים שבני ישׂראל מצוינים בהם, כי מלבד שעל פי רוב חקוק על מצחם ישׂראל, אלא שגם זה דרכם למו דרך בת עמי חצאת חוץ כולם בגנופיא אחת ולשבת בעגלה אחת ובקרן זוית אחת ולדבר חד את אחד בהמולה גדולה ובקול רם, באזני כל העם, ואז גם בחתּוך לשונם ובענין שׂיחתם, כל רואיהם יכירום מי הם ומה פרנסתם. גם הדברים האלה נקראים ולא מתרגמים, פן ישמעו אחינו אלה הרחוקים ממנו בכליותיהם, אשר כה“ע לבני ישׂראל אינם קוראים וללה”ק אינם נזקקים, פן ישמעו את דברי אלה והתאנפו בי על אמרי כי עד השעה השיית הם מאחרים להתפלל תפלת מנחה, בעוד שחסידים ואנשי מעשׂה כמוהם בודאי מקדימים להתפלל מנחה גדולה קודם שהם יוצאים לעסקיהם, משום דילמא מטרדו. אשתקד ישב בצארסקאיע אחד מקוראי “המליץ” בשנ שעברה נו' 86. אז היתה גם עלי הישיבה במקום הזה, שאיננו מקום תורה יותר ערבה ונעימה, לפי שהיינו משׂוחחים לפעמים איש את רעהו בדברי תרה וחכמת ישׂראל. בשנה הזאת הלך האיש היקר הזה למרחוק – עד שוויץ בא, עד איטליא הגיע; ובשבוע העבר הגיעתנו השועה הרעה כי הלך בדרך עוד יותר רחוקה – בדרך אשר לא ישוב ממנה. האיש הזה הוא לעאן ראזענטהאַל היוצאים בעיר הבירה השמיעו את שמועת מותו, כי גדול שמו בין הסוחרים בהיותו אחד מראשוני המיסדים בתי אוצרות בעיר המלוכה לפני עשׂרים וחמש שנה. האיש ההוא היה רחים ומוקיר רבנן; בימי בחרותו נמנה בין משׂכילי עיר מולדתו ווילנא אשר יצק מים על ידי גדולי סופריה; בראשית ימי עמידתו הרביץ השׂכלה בבריסק דליטא, אשר שם נשׂא לו אשה, ומיום עלותו לעיר הבירה הרביץ השׂכלה בכל ישׂראל במלוא רוחב ארצנו, כי הוא היה אחד ממיסדי חברת “מַרבי ההשׂכלה בין ב”י ברוסיא“. וגם עד זקנה ושׂיבה (כי בן שבעים היה במותו) לא הסיח דעתו משׂפת עֵבר ולא חדל מלחבב ולקרב את סופריה ודורשיה. פעולותיו אשר פעל להשׂכיל להיטיב לבני עמו ולהרים קאן שׂפתנו הקדושה הלא הן כתובות על ספר חשבון החברה הנזכרת אשר הדפיס על הוצאותיו (החלק השני ממנו עוד לא נשלם). וגם בהיותו רחוק מאתנו וימיו קרבו למות לא חדל מקרוא כה”ע לבני ישׂראל ומהתענג על הדברים הטובים אשר מצא בהם. כחודש ימים לפני מותו כתב לאחד מסופרי “המליץ”, אשר פרי עטו מתק לחכו, את הדברים האלה, אשר אולי גם דבריו האחרונים אשר כתב בשׂפה הקדושה: “ברוב עונג קראתי דבריך המסולאים מפז. קנקן מלא מים מאררים שפכת על ראש החוטאים הדורסים ברגל תפארת לשוננו הקדושה. יישר כחך, איש המעלה! מכרכי הים אברך אותך ואהללך כי יצאת בשבט סופר כזה”. מַרגלא בפומהון דאינשי: קין המסיים מסיים אלא מתוך דברי מיתה. והנה הגעתי גם אני לדבּר בענין מיתה ועל כן אסיים דברי הפעם עד שובי שנית להביא לפני הקורא “מתנובות שדי” אם יגזור ה' בחיים. ב צארסקאיע, י"ח תמוז. עוד הפעם קוטף אני בידי, מלילות מתנובת שׂדי, וקושר מהן כתרים, לקוראי היקרים. אמנם ידעתי כי צמח השׂדה אשר אני מביא בפעם הזאת לפניך, ידידי הקורא, לא יתן ריח ניחוח באפך ולא מעדנים לנפשך; אבל האם רק את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל? לבריאותך לא יזיק ואת אוַת נפשך לאוכל לא יחבּל; תעוה מעט פניך ותזורר ותעטש פעם ופעמַים, אבל עטישותיך תהל אור והשומע יאמר לך “אסותא”! ו“לחיים”! שוטטו בחוצות מארסקאיע והביטו נא וראו ברחובותיה; האם נוע התנועעה הארץ ורגזה תחתיה? כי הנה בכל רחוב פצתה האדמה את פיה כפי איש דובר נבלה, וקרביה ופרשה הריקה ותעל צחנתה ובאשה עלה, וחוסמת היא את העוברים או גרש תגרש אותם כלה, ואל יד כל בית מונחת ערמת רפש ומעי מפלה; ואנשים כנמלים יחטטו בבטן האדמה ויחפרו בעומק מחלת עפר ותעלה. – “מה הדבר אשר אתם עושׂים, חפרפרות בעלי שתים!?” – תעלה אנחנו חופרים להמשיך מן הברֵכה העליונה את המים, ועלו בצנור דרך הכותל והקיר, בובאו בכל בתי העיר, והיו לכם לשתות ולרחצה לרוָיה. ראֵה זה חדש הוא אשר בעיר הזאת עוד לא היה! כן דבּרתם, אחַי; אבל הגידו נא לי במחילה, למה לא קדמתם לחפור את התעלה והמחילה, ולכלות את המלאכה, בעודנו יושבים בבתינו בעיר הממלכה, כאשר יעשׂו בארצות אחורות, בכל המקומות אשר יבואו לשתות מי בארות, כי יבחרו להם למלאכתם ימים, בשלהי סיתוא ובימות הגשמים, ויחַזקו את בדקיהם ויעשׂו כל צרכיהם, בטרם יבואו האורחים אליהם. ואני – גר עמכם אנכי, ויצאתי השׂדה לשאוף רוח צח ולהחליף כוחי, השנה אני כאן ובשנה האחרת אל מקום אחר אנוע, ומה לי ולצרה הזאת ומדוע? האם בשביל שישתו האורחים הבאים אחרי מים טובים, אני אשׂא ואני אסבול צחנתכם וכל ימי יהיו מכאובים? והנה עוד צחנה אחרת עולה באפי ועוד סרחעודף: הצבּעים טחי הגגות ימשחו בששר את קירות ביתי וריח שמניהם נודף, ואני לא נזהרתי ונסמכתי אל הקיר בידי, ואטנף את בגדי. אחַי הצבּעים, אמרתי אליהם, שמעו נא עדי, האם כל זה מתענוגות האדם הוא ומתנובות שׂדי? מדוע חכּיתם למשוח את בתיכם, עד בואי אני אליכם? וכי בשביל שאורחיכם הבאים, יתענגו על שלל צבעים, יהיו כל ימי רעים, אריח בריח שמניכם ואטנף את בגדי הנאים? ככה התאוננתי רע באזניהם ואיש אין אלי פונה, דבּרתי ולא שמעו שאלתי ואין עונה; ובעוד אני עומד על ערמת בוץ ורפש שחורים כזפת, ומתבונן ביפיפותו של יפת, פתאום שמעתי קול מאחרי דובר, והנה אחד משכני עובר. שכני זה, ידעתיו, הוא אחד מבני ציון היקרים, אבל נפלאים מעשׂיו ודרכיו זרים. הוא לא יכול לחיות בשלום עם שכניו יושבי הדאטשא, ותמיד יחפוֹשׂ עולות וימצא תנאות לבוא עמהם בריב ובמצה. הוא לא יכול לשמוע כל צלצלי שמע, לא מלמל כלי שיר ולא מלמל חרוזים, זולתי צליל השקלים והזוזים, וכשמעו אותי מדבר, נכנס לתוך דברי ונתן עלי בקולו קול עז: “מה… קול החרוזים הזה אשר באזני? הלא אמרת מתנובות שׂדי תאכילנו, בנאות דשא תרביצנו ועל מי מנוחות תנהלנו, ומה לךכי פנית לבך לבטלה ותבוא להראות לנו כוחך במליצות רמות ובהשתפכות על דרך החרוז?” – שכני חביבי, עניתי לו, הרשני ואומר לך קודם כל במחילה מכבודך כי – כדבּר אחד מעמי הארץ תדבּר כן בשׂפתנו הקדושה. אם נגעה לשונך עד3 “הנפש” ושמטת אותה מאחרי המלה “השתפכות”4 אל דרך לשונות הגויים למדת; אבל בשום אופן לא יתּכן לאמר: “השתפכות על דרך החרוז”, אחרי אשר אמרת “על דרך השיר” החרשתי, עכשיו שאתה אומר “על דרך החרוז” נוקשת בארי פיך, ומי יתן החרש תחריש ותהי לך לחכמה. ובכל זאת עשׂה אעשׂה גם את חפצך, כי איש מנוחות אנ וחפץ לשבת בשלוה עם שכני והנני יורד מעל במת המליצה הרמה ואדבּר את דברי בשׂפה קלה ובדברים ברורים ונכונים, כאשר אהבה נפשך. פניתי מעליו והנה שכן אחר נצב לקראתי והוא מבני צוען הבלתי יקרים, לגוּנאב שמו, והוא גר ברחוב האוּרווֹת ולו חצר סוסים ומרכּבות, והוא מספיק מרכבה וסוסים לכל יושבי העיר החפצים חצאת ולשׂוּח בשׂדה לרוח היום, ובצוארי סוסיו תלןיים פעמונים ומצלתּים ובעברם ברחובות העיר יצלצלו פעמוניהם כאִלוּ מכריזים על עצמם לאמר: אין כמונו בכל הארץ! וגם לי התחייב להעמיד בכל יום בבוקר סוס לרכבה. והנה מראשית בואי לא נחה דעתי בו ובסוסיו, כי היו סוסותיו רעות המראה ודקות הבשׂר, והבינותי כי הצדיק הזה איננו יודע נפש בהמתו וממַלא הוא את בטן סוסיו קש ותבן, ושבּלי-שוּעל רקות ושדופות קדים; ובימים האחרונים עברו שבועות אחדים ולא שלח לי את סוסיו יום יום כל עיקר, ותחת זה שלח לי ביום האחרון עדר סוסים חבוּשים וארוּזים יחד למלאות לי את מספר הסוסים החסרים. לגוּנאב! אמרתי לו, מה היה לך ומה הגיע אליך כי לא עמדת בדבּוּרך ולא מלאת את חובתך וסוסיך לא באו אלי יום ביומו? ומה אעשׂה כיום בעדר הסוסים אשר שלחת לי פעם אחת? – אדוני, ענה לגוּנאב ואמר לי בכובד ראש כאיש הדובר אמת, בפעם הזאת עלי למורת רוחי לבקש סליחה ומחילה מכבודך. במשך הימים האחרונים, לדאבון נפשי, לא היה משלוח הסוסים מסודר כראוי. אבל יאמין לי אדונ הנכבד כי כמוך גם אני מצטער על המַכשלה הזאת, כי כלום אדם לוקח כסף ואינו מַרצה את סחורתו? אבל הרכּב הנער אשר לי הוא אשם בדבר, כי שותה שכּור הוא והעבודה רבה עליו ואין ידו מַספקת להביא את הסוסים לאשי יומו, ועוד דברים אחרים אשר לא אוּכל לדבּר בהם בפומבי נתנו אבני נגף על דרכּי בימים האלה. על כן למען שׂים קץ לכל המכשולים והמעצורים האלה גמרתי לעשׂות איזה שנויים באורוָה שלי, ומעתה יהי לבך סמוך ובטוח כי יבואו סוסי אליך דבר יום ביומו ולא יהיה עוד מקום לך להתלונן עלי. שמעתי את דבריו אלה בפנים שׂוחקות, כי ידעתי כי כל האדם הזה כוזב וכל האמתלאות והסבּות אשר הוא מסַפּר ואשר הוא רומז עליהן לא היו ולא נבראו, אלא מלבו הוא בודה אותן כדי לגנוב דעת הבריות, ואמרתי: הפּתי יאמין לו ואשר עיניו בראשו יחדל; ערומים בדעת יחָלצו ותפאים יעברו ויענשו. אלה הם התענוגות והמַעדנים אשר אנחנו מוצאים בנאות שׂדי בצאתנו להשיב נפשנו: בוֹרות פתוחים ברשות הרבים מקיאים רפש ועבטיט, גונין שונים מבאישים את האויר, שכנים רעים וסוסים רעים, מלבד גשמים תכופים וימי סגריר אשר לא יתנו לאיש לצאת מפתח ביתו החוצה. ובכל זאת אַחינו יושבי עיר הבירה חושבים את הישיבה בסוכות בימי הקיץ להם לחוב גמור ולמצוַת עשׂה שהם נזהרין בה ומדקדקין בעשׂיתה יותר משאר כל המצווֹת; ואפילו עני שבישׂראל שלא יהיו לאשתו לכשיטין ומרגליות?) ויטע אהלי אַפּדנוֹ באחד הפרוָרים ומגרשי העיר, ואפילו אם יקרה, כמו בשנה הזאת, קייטא קשיא מסיתוא, בל תהי מצוַת סוּכה זאת קלה בעיניהם; ועינם לא תחוס על טרחם ומשׂאם לטלטל את כלי ביתם, ועל ההוצאה היתרה לשלם כסף שנה, שׂכר דירה בעיר ושׂכר דירה בשׂדה. צא וראה עד כמה אחינו אלה מחבּבין את המצוָה הזאת! כמה הם מרננים ומתרעמים על ההוצאה היתרה להכין כלים מכלים שונים, כלי בשׂר וכלי חלב בכל ימות השנה וכלים חדשים לפסח, אין צריך חאמר לשׂכּור להם לפסח דירה חדשה, כמו שהיו אבותינו הראשונים עושׂים בשעה שיתה ידם תקיפה; כמה אניני נדעת האלה יראים וברחים מפני הישיבה בסוּכה בעיר בימי החג, שמא תאחזם צנה, שמא יקפא התבשיל; ובהיע תור ישיבת הדאַטשאַ יעזבו את בתיהם המלאים כל טוּב אשר בעיר, אשר שם כל כלי הבית עומדים על מכוֹנם, ועצים להסקה להם מן המוכן, ומים לשתיה ולחמין ולאמבטאות נצבו כמו נד ונוזלים מן הצנורות בחדר המבשלות ובחדר המשכב לכל צרכיהם, ויוצאים לשבת בדירת עראי וישלמו דמי דירה שנית, ויטלטלו את מטלטליהם ואת כל הכבוּדה אשר ברגליהם, או יכינו להם כלי בית חדשים לשם דאטשא, מימיהם בכסף ישתו ועמיהם במחיר יבואו, וכל זה לא לטורח ולא למשׂא להם ואין פוצה פה ומצפצף; והזריזים שבהם מקדימים לצאת בטרם הסתיו עבר והשלג חלף לו, ובעוד אשר החורף ישליך קרחו כפתים וכל עתי השׂדה יעמדו בשלכת; והנה הם מסיקים את תנוריהם ומתעטפים באדרותיהם, שינינם דא לדא נקשן וילדיהם הרכּים הצאצאים והצפיעות לבוּשים שנים ומתכסים בבגדים למען יחם להם – והם חונים על פני השׂדה ויושבים בסוכות ומחמירים על עצמם כל כך עד שאפילו המצטער אינו פטור מן הסוכה. אשריך ישׂראל, מי כוך עם זהיר במצווֹת? אפילו ריקנין שבך מלאים מצווֹת כרמון! מלבד המקומות אשר נקבתי בשמות במאמרי הראשון, נמצאו עוד מושבות רבים אשר בני עיר הבירה נחתּים שם בימי הקיץ, – מעֵבר לגבול מדינת פננלאנד. המדינה הזאת הסמוכה אל עיר הבירה מהלך שעה אחת קטנה במסלת הברזל יוצאת מכלל שאר מדינות מַמלכת רוסיא ועומדת כמעט ברשות עצמה כממלכה בקרב ממלכה. לה חוקים ומשפטים מיוחדים, שׂריה ופקידיה מקרבּה יוּקחו, שׂפתה שׂוררת בארצה וכל הלמוּדים בבתי-הספר וכל המעשׂים בבתי הערכאות נאמרים וכתבים בלשונה ובכתבה. לה מטבעות מיודות עוברות לסוחר וגם שער מטבעות רוסיה אִמה שונה הוא בה מכפי שהוא מעֵבר לגבולה והנה הוא עולה ויורד כמו בארצות אחרות אשר ממשלה אחרת להנה ולך אחר בראשן. לה מסים וארנוניות מיוחדים וב=גבול מיוחד המתאר בין מחוז פטרבּוּרג ובינ הועובר בתחנת מסלת הברזל ביעלא-אסטראב, אשר שם יחפּשׂו את אמתחות הנוסעים וימששו את כליהם להרים את תרומתם מכל הדברים אשר המס נגבה מהם. גם אנשי המלחמה ילידי ארצה היוצאים לצבא נבדלים לגדוד בפני עצמם ואינם נפזרים ומתערבים בין המחנות ונגדודים כילידי שאר מדינות המלך. לה סינאט מיוחד וושופטים ויעצי ארץ מיוחדים, אשר על פיהם יִשק כל עמם ועל מעשׂיהם נחתכין. רק מלך אחד להם עם שאר ישובי ארץ רוסיא, – קיסר אוסיא הוא מלכם והוא גם מונה במספר כנוּיי הכבוד אשר לו את השם “הנסיך הגדול למדינת פיננלאנד”. – ככה היתה לפנים גם מדינת פולין הנספחה אל ארצות ממשלת רוסיא ע“פ הקאנגרעס בוויען. גם היא היתה עומדת ברשות עצמה, מתנהגת ע”פ חוקים מיוחדים, ופקידיה ושופטיה מקרבה יצאו, וגבול היה בינה ובין שאר מדינות רוסיא, עד אשר נכנסה בבני פולין רוח תזזית וירימו יד במלך, אז היתה תבוסתם שלמה; בשנת 1830 החלה ובשנת 1863 כלתה, ויצא מבת פולין כל הדרה, נפלה ולא תוסיף קום, בטלו חוקיה והוסג גבולה ותהי כאחת משאר מדינות הממלכה – הנה כי כן יבורך עם ירא ה' ומלך ועם שונים לא יתערב, וזאת פעולת בני פיננלאנד הנאמנים מאת מלכם ואדונם; יען וביען כי באמונה הם עושׂים אתו למיום אשר באו לחסות תחת כנפי מלכי רוסיא, לכן שומר הוא להם את הברית ואת החסד והנה הם יושבים שלוים ושקטים, אין נוגע בזכויותיהם כמלוֹא נימא ואין מַכלים דבר בארץ. אל גוי שליו זה, אל משכּנות מבטחים אלה, יחישו מפלט למו רבים מבני המטרפולין בחרבוני קיץ, כי הארץ ארץ יערות וצלתה מרוּבה מלחתה וכשרה היא לסוּכה. גם מבני ישׂראל יבואו שמה בין הבאים, בראותם את הארץ כי נעימה אבל האם יראו שם גם מנוחה כי טוב ומניחים אותם לשבת בשלוה? אחד מאַחינו, מן המאושרים הנהנים מן הזכויות אשר נפלו להם בגורל בימים הטובים אשר היו לפנינו, והרשות בידו לשבת במלוא רוחב ארצנו כטוב בעיניו, הלך גם הוא שמה בימי הקיץ הזה וישׂכור לו נוה שאנן לשבתו בכפר תריאָקי אשר על שׂפת הים. ויהי אחרי שׂכרו את הבית ואחרי תתּוֹ את שׂכרו ויוּגד לו לאמר: לגלת סתרים באה מאת נציב הפלך אשר בוויאבּרג, האוסרת לאיש אשי מבית ישׂראל לשבת בארץ ההיא יותר מחודש ימים; ולדאבון לבנו ימי קיץ אצלנו מנשכים מעט יותר מחודש ימים. מה עשׂה האיש ההוא אשר מזלו ע“י שנוּי מקום? הלך ושלח טלגרמה בת חמשים ושבע תיבות לנציב הפלך בוויבּרג כדברים האלה: “הנה שמעתי אומרים כי יש פקודה האוסרת לבני ישׂראל לבוא לשבת בפנת פיננלאנד יותר מחודש ימים, ואני שׂכרתי לי בית דירה שמה לימי הקיץ; על כן אַחלי אדוני יודיעני נא אם האִסוּר ההוא חל גם על האנשים מבני ישׂראל אשר על פי דתי המלך הכּלליים רשות להם לגור בכל ארץ רוסיא כטוב בעיניהם”. ותבוא אליו תשובת הנציב לאמר: “אם בחפצך עלה ושב בבית אשר אִוית למושב לך, ופקיד המקום יאמר לך את אשר תעשׂה”. האיש עלה וישב בבית אשר אִוָה למושב לו ופקיד המקום לא אמר לו ולא כלום, וגם הוא לא שאלהו, כי אמר כמאמר ההמון: “אין מעירים את המכשפה הזקנה בשעה שהיא ישנה”5 ובלבו דמה כי נשתקעו הדברים ולא יאָמרו עוד. ויהי כי ישר בעיניו הבית אשר הוא יושב בו בקיץ הזה, ויאמר לשׂכרו גם חשנים הבאות להיות חזקה בידו שלא יקדמהו אחר. ובבואו לפני בעל הבית לדבּר עמו לחש לו בעל הבית באזניו, כי קבּל נזיפה מאת פקיד המקום על אשר להשׂכירו לו לימים הבאים. ועתה האיש הזה אשר לפי דתי ממשלת רוסיא הוא נחשב כאזרח גמור ורשות לו לבוא ולהשתקע בכל אשר יחפוץ ודתי פיננלאנד לא יכּירוהו כאזרח הארץ, האיש הזה אומר לבוא לפני נציב הפלך בעצמו לבקש מלפניו הרשיון, כי דבר זה מסור רק בידו. כי הנה מקדמת דנא יש דין מפורש בדתי פיינלאנד כי “אין רשות לצוענים וליהודים לגור בארצם”; אין בין הצועני והיהודי אלא שהצועני אסור לעבור גם את הגבול ולדרוך אפילו פסיעה גסה בארץ ההיא, – ובנוגע ליהודים הדבר מסור לנציב הפלך. והנה ימים רבים ועתים רחוקות היו נציבי הפלכים מעלימים עיניהם מן הדבר, והיהודים היו באים וישובים ואין מוחה בידם, אבל מכיוָן שנתרבו שם הפנים החדשות האלה בפנים המדינה, ואחדים מהם שלחו ידם בעסקים המבאישים את ריחנו והמביאים עלינו קללת כל הארץ (כמו שבא על אודות זה ב“המליץ” בעתּו לפני שנים אחדות), התעורר נציב הפלך לגדור גדר בפני ההורסים אליהם לבוא לקבעו מועד לישיבת ב”י בארצם – [חודש] ימים, וכיון שיצא הגזר איננו מבחין בין חייב לזכאי ובהדי הוצא לקי כרבא. היוצא מדברים אלה, כי במרום סמוך ונראה למטרפּולין שלנו יש מדינה אחת קטנה ומַצעירה אשר בה יצֵרו צעדי היהודי יתא מאשר בשאר מדינות המלך, כי אפילו למי שיש לו רשות ע"פ דינא דמלכותא לגור בכל הארץ לא יתנו לו לשבת בתוכם. כי כשם שיש לפיננלאנד גבול מיוחד ומטבעות מיוחדות, כך יש לה שאלת היהודים מיוחדת, שהיא נוגת בה חומרא יתירה ופוסקת לאיסור אפילו בדברים שגדולים וטובים ממנה נהגו להתיר. עיניך רואות, הקורא, כי צמח השׂדה אשר הבאתילפניך היום לא יהיה לך לצבי וכבוד, פרי ארץ פיננלאנד – לגאון ולתפארת לפליטת ישׂראל. אולם הכי את הטוב תקבּל ואת הרע לא תקבּל? המרור הזה לבריאותך לא יזיק ותאוַת-אָכלך לא יחבּל, על כן לך אכול בשׂמחה לחמך וּשתה בלב טוב יינך, והיו לך אשכּלות מרורות אלה כחרדל הבא לפרפרת הצלי, יעשׂה אותו יותר חריךף בטעמו ויותר קל להתעכל. ונקוה כי בפעם האחרת תמצא ידי להביא לך מתנובות שׂדי פירות מתוקים למנה, שראויים לאכול אותם בראש השנה. ג צארסקאיע סעלא. אַתם היושבים בכרך, ספונים בבתי האבנים ובתוך אבני אש תתהלכו, הנאנחים ונאנקים מחום היום, מאבק הדרכים, מן האדים הנפסדים ומקול המונה של עיר המלאה תשוּאות, מקנאים אתם בנו יושבי הכפר ומדמים בנפשכם כי אנחנו בעדן גן אלהים הננו, ישובים באבלינו ועטרות פרחים בראשינו ונהנים מזיו הקיץ ומרוח צח שפיים. אבל לוּ יש נפשכם תחת נפשנו וראיתם כי לחומותיכם אשר אתם חולמים עלינו השוא ידבּרו. אל תדינו את חברכם עד שתגיעו למקומו. אם בעיר יאכלכם החורב, פה בכפר יאכלנו הקרח, אם שם אתם מזי-חמה ולחומי רשף, מאו אלינו השׂדה ותהיו תחלוּאי-קרח ואחוּזי צנים כהים. כי נשתנו עלינו בשנה הזאת סדרי בראשית והטבע כאשה הומיה וסוררץ מסבּות מתהפך בתחבולותיו בקיץ הזה על פני תבל ארצה. ירח זיו היה לנו לירח בול; מאז הבוקר עד הערב הוא משיב הרוח ומוריד הגשם וכל ימי הקיץ כיום המעוּנן אריכתא דמיא. יש אמנם בין שכני יושבי הכפר אנשים השׂמחים בחלקם, מקבּלים גם את הרע מאת האלהים ואומרים גם זו לטובה! יודעים הם לשׂמוח ולמצוא מעדנים ותנוגים לנפשם גם בדלף טורד, גם בימי סגריר כאלה. אם לא יוכלו לצאת בבּר מהתענג ומרוך מדאגה מדבר פן יגאלו רגלם בבוץ ונעליהם המגוהצים ברפש, אם לא יוכלו להתהלך בחוץ, לרעות בגנים וללקוט שושנים, לרעות בירקרק חורץ הפּרושׂ על פני השׂדה, יושבים הם סגורים ומסוגרים בחדריהם באחוזת מרעים עליזי לב כמוהם, ובמקום נאות שׂדי וירק דשא פרושׂ לפניהם “השולחן הירוק” והם יושבים עליו מסוּבּין וטורפים בקלפים ומטילים גורולות. ובהתהלכך ברחוב הכפר ואל דרך ביתם תצעד וצללו אזניך לקול הקורא: אחת, אחת, ואחת, אחת ושתים! שתים בצלמים, שלש בעוזרדין, וכן מצליף ועולה עד תום כל גוני הקלפים כולם. האנשים ההם מתפללים על הגשמים, ושואלים מה' מטר בימי שבתם בכפר, למען אשר יוכלו לשבת ספוּנים בבתיהם ושׂחקים בקלפים בכל עוז, למען אשר לא יצטרכו לצאת ולטייל בשׂדה ולפנות לבם לבטלה ולאמר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה. האנשים ההם בשאר ימות הקיץ שׂמחים בחלקם זה ומתענגים על רוב שלום ואין להם בעולמם אלא ד' אמות של השולחן הרבוע; אבל בום הששי העבר הנהפך גם שׂשׂונם ליגון, ובכל הדברים הטובים והנחומים אשר דבּרתי על לבם לא נחמתים ולא שׂמַחתים מיגונם. בקרבת ביתי אשר אני יושב בו יושבות שתי משפחות מבני ישׂראל מבני שתי הקצווֹת הרחוקות זו מזו. בני המשפחה האחת – חסידים ואנשי מעשה, אשר העולם הזה דומה בעיניהם כפרוזדור לפני טרקלין והם מכונים תמיד את לבם לשמים ולבם בטוח לשבת בסוּכּת עורו של לויתן; ובני המשפחה השנית הם מן המשׂכּילים אשר לבם נוקפם שמא לא יזכו לשבת עם האושפיזין, על כן הם באים לבתי תיאטראות וקרקסאות ומתיאשים לראות בקניגי של לויתן. הצד השוה שבהם ששניהם עושׂים את הפרוזדור לטרקלין, אוכלים ושותים בטוב ונהנים מן העולם הזה – אלה בברכה ואלה בלא ברכה. ואעפ"י שהאנשים ההם בני שתי קצווֹת רחוקות הם, לא כמחשבותיהם מחשבותיהם ולא כדרכיהם דרכיהם, – אלה לא שנו את לשונם ואת שמותם ואת בגדיהם וחקוּק על מצחם ישׂראל, ואלה קדרו את האזכרות ומחקו את מלם האלהים מעל פניהם ולא נכּרו בחוצות כי זרע ברך ה' הנה, בכל זאת רוחם לא זרה איש לאחיו ויודעים הם כי אנשים אחים הם וממַקבת בור אחד נוּקרו, וכי אלה גם אלה אין להם חלק ונחלה בארצות החיים ולא זכות וצדקה לשבת ולגור במקום אשר הם יושבים שם, ועל כן לעת הצורך הם באים אלה באלה ומתערבים אלה באלה ואיש את אחיו יעזורו בכל אשר תשׂיג ידם. מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד! האף אין זאת, אחי הקורא?! ביום צום החמישי העבר שחל להיות באחד בשבת, בשעה השניה אחר חצות היום, אני מתהלך לאטי בקרב חוצות הכפר תפושׂ במזמות עצב. העבים דלפו מים על ראשי ונפשי דלפה מתוגה מתּגרת היום המר ההוא, ואשמע מאחד הבתים מבעד לסבכי חורש מצל קול שׂחוק וקול מצהלות משׂחקים וקול קורא בכוח: ארבעה בצלמים! חמשה בפעמונים שלים קטן! שלים גדול! 6 – הסבּותי את פני ואראה והנה שני שולחנות ערוכים עומדים באמצע הבית ואנשים מבני ישׂראל גדלי פאה וארוּכּי זקן יושבים עליהם מארבּעת רבעיהם, טורפים בקלפי ומטילים חלשים ורושמים בנתר ומתקצפים וגוערים איש באחיו ואיש ברעהו. ובעל הבית, איש חסיד שמן ובריא מאד, ישוב ומשׂחק עמהם, והוא לבוש בדים, כי מחום היום פשט את מעילו מעליו ולא נשארו עליו בלתי אם מכנסי הבד וכותנתתו הלבנה וטלית כשרה מדוּבּראוונא מצוּיצת ארוכּה ומַגעת עד קרסוליו. – אל אלהי ישׂראל! אמרתי אל לבי, הלא אלה שלוּמיך ואמוּניך המה חסידים ואנשי מעשׂה המדקדקים עם אחרים כחוט השׂערה, ועתה ביום צום ואֵבל זה אשר קראת בו לבכי ולמספד וקבעת אותו בכיה לדורות – יראָיך ישׂחקו בקלפים וחסידיך ירננו! עודני מדבּר אל לבי והאיש לבוש הבדים הביט אלי ויקרא: בן כפר, למה אתה עומד אחר כתלנו? גשה הלוֹם ושב לימיני! – רבותי, אמרתי להם בכובד ראש בבואי החדרה, מה לכם כי נזעקתם לשׂחוק היום, האם שכחתם כי יום צום היום? – ומה בכך? שאלני בעל הבית, האם שׂחוק הקלפים בכלל חמשה ענוּיים הוא? – לזה ידאג ר' שמילקע, ענה אחר מן המשׂחקים, יען כי השעה משׂחקת לו והוא מרויח, אבל אנחנו שהפסדנו – איזה “כל עצביכם תנגושׂו” אִיכּא הכי? – אם הקב"ה יושב בכל יום ומשׂחק עם לויתן, למה לא נצחק גם אנחנו? והלא מחוּיבים אנחנו להדבק בו וללכת בדרכיו! – ענה עתק ר' שמילקע אשר דס לבו וזחה דעתו עליו לפי שראה את ההצלחה עומדת לימינו. – אבל מתי החלותם לשׂחוק? שאלתים, בראותי חשבונות רבים כתובים על השולחן לפנים בנתר. – אמש תיכף אחר ההבדלה ישבנו אל השולחן ועוסקים אנחנו כל הלילה, אמר האיש לבוש הבדים. הלא יום ראשון היום ואין הנחנו הולכים העירה, כי אין עַסק ואין צשׂומת יד היום בין הסוחרים. – ומתי קראתם קינות? – בבוקר קמנו והתפללנו וקראנו הקינות ואחר שבנו למלאכתנו. – ומה עביד קוב"ה בהאי שעתא, נעניתי להם, בודאי יושב ואומר: נצחוני בני! נצחוני בני! בעודני ישב לפניהם ראיתי והנה מעֵבר רחוב השני בא ונגש אליהם איש קצוּץ פאה וזקן גרוּעה, והוא הולך בגלוּי ראש כאיש שר נבהל לצאת מביתו בהחפזוֹ. האיש הזה הוא אחד משכני המשׂכּילים היושבים אתי בכפר; ובוא ויעמוד בפתח הבית ויאמר: – שכנים חביבים, הנה אנחנו ישובים בביתנו שלשה כאחד ואין בנו כדי “מנין” לערוך שולחן לפנינו; אולי יש אתכם “יד יתירה”, איש אשר איננו עוסק, יבוא נא אלינו השלשה ויטל שׂכר כנגד כולם. – עד שאתה קורא אחד מאתנו לצרפו למנין אצלכם, ענה בעל הבית בחַלקו את הקלפים למסוּביו, יבוא נא אחד מאתכם אלינו כדי שיהא לנו מנין עשׂרה ונקרא “וַיחַל”. – “ויחל?” – שאל שכני המשׂכיל. מה יום מימים? – האם שכחת כי היום תשעה באב הוא? – תשעה באב היום? – שב ושאל המשׂכיל; ואם כן מחר פורים!? הרואה אתה, קוראי היקר, את החינו אלה, שהם אנשים משתי הקצווֹת הרחוקות זו מזו, איכה הם קרובים איש אל אחיו בפיהם ובכליתיהם וחיים באהבה ואחוָה ושלום ורעוּת, ולעת הצורך הם באים אלה ומתערבים אלה באלה ואשי את אחיו יעזורו להצרף למנין לכל דבר שבקדוּשה. מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד! ככה ידעו האנשים המאושרים ההם להפוך להם את הקללה לברכה; כי בעוד שהגשמים מזלפין עד שתסרח המקפה ורחובות העיר נהפכו לעריבות של רפש וטיט, הם יושבים באהליהם ספוּנים, מבלים בטוב ימיהם ולילותיהם בשׂחוק. אשריכם ישׂראל! אשריכם ישׂראל! אולם גם האנשים הצדיקים והתמימים האלה נלאו לקבּל את אוב הטובה אשר השפיע הקיץ הזה עליהם עד אשר יצא מאפם ותהי להם חזרא. ביום הששי העבר, כ"ט אב, 7 אויגוסט, ביום ההוא אשר פקד ה' על צבא המרום במרום, בצאתי בבוקר מכפר מושבי לבית נתיבת הברסל ללכת העירה פגשתי את שני שכני הטובים, את החסיד ואת המשׂכיל גם יחד, ואראה והנה פניהם זועפים. – מדוע פניכם רעים היום? שאלתים. האם לא קרה אתכם אסון ח"ו? – איכה לא יחר לנו ולא ירע לבבנו, ענוּני הם; ונפש מי לא תקוּץ בקיץ הזה אשר כל ימיו רעים ולא יכּלא הגשם מן השמים, כאִלו צרר מים בשׂמלה וישפכם על פני הארץ? – ומה יום מימים כי תלינו עליו? – הלא זה הדבר אשר עשׂה לנו היום, נוֹעדנו אחוזת מרעים יחד להיות ערים כל הלילה, למען אשר לא נעבור זמן לקוּי חמה. כל הלילה לא נתַנו שֵנה לעינינו, ויהי בבוקר ונצא החוצה והנה היום יום המעונן, השמים התקדרו עבים ומטר מתך ארצה, אין חמה ואין לקוּי וכן נגוזו ועבר… – ובמה עסקתם כל הלילה, האם קראתם תהלים או תקוני זוהר, כמו בליל שבועות והושענא רבה? – מאליו מובן כי היינו כל הלילה מסובין אל השולחן הירוק… – כי עתה הלא ימא הפסדכם בשׂכרכם, אחי היקרים, ולמה חרה לכם ולמה נפלו פניכם? ברגע זה נשמע צליל הפעמון והמרכבה מעֵבר מזה מבוא פאוולאווסק הקרובה לבוא ונפרד איש מעל אחיו בחפזון. אני רץ והם רצים; אני רץ אל הקרון אשר למחלקה השלישית והם רצים לשבת המרכבה המחלקה הראשונה. ובכל הדרך נצטערתי בצער שכני אלה אשר בכל חייהם יבלו ימיהם בטוב ושנותם בנעימים, כל חפצם נתּן להם, ואין מחזה יקר ודבר שעשועים בארץ אשר לא יבואו לראותו ולהתענג עליו ועתה – נוֹחלה אבדה תקוָתם, כי יום המעונן הקדיר העליהם את קדרות השמש ולא יכלו לראות מראות אלהים אלה… צר לי עליכם, אַחַי; ה' ינחמכם גם בעצבונכם זה כאשר נחם אתכם בשתשעה באב בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, וימר להשיבכם אל העיר ואל הכּלוב, ואולי גם ירא בעניכם ויקדיר לכם את השמש בצהרים, ואז תחזו גם מחזה שדי זה ולא יחזר כל לכם בימי חייכם. ידעתי כי המבקרים בין הקוראים ישאלוני, והלא ויתפרו עלה תאנה נאמר אחרי החטא? על זה תשובתי בצדי כי אין מוקדם ומאוחר בתורה וסרת (?) המקרא ודרשהו.  ↩ שנת תרמ"ג, נו' 27.  ↩ בגליון “המליץ”, הנמצא בספריה הצבּורית של ניו–יורק, המוּגה בידי יל“ג, מחק המשורר את המלים ”נגעה לשונך עד“ ובמקומן כתב: ”האבדת את".  ↩ בגליון “המליץ” הנ“ל הוסיף יל”ג: “וכתבת ”השתפכות“ סתם ולא ”השתפכות הנפש“ – הנה בזה”.  ↩ אל נא ישוב ויקצוף עלי שכני בצארסקאיע על החרוז החדש הזה, כי לא אני חרזתיו כי אם האיש היושב בטראקי, ואני ועטי נקי.– שרי לי מארי! עוד הפעם התמלט החרוז מפי… רואה אנכי כי הנני כקיתון של חרס שנשבר ושוב אין לו תקנה!  ↩ כל הקולות האלה ידועים למי שבקי בשׂחוק בקלפים הנהוג עתה.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/159

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p46/m160.txt

איש שעיר ואיש חלק

יהודה ליב גורדון

1376036

איש שעיר ואיש חלק אִישׁ שָׂעִיר וְאִישׁ חָלָק / יהודה ליב גורדון אִישׁ שָׂעִיר אֶחָד כֻּלּוֹ כָּאַדָּרֶת, קָדְקֹד שֵׂעָר לוֹ לִצְנִיף תִּפְאָרֶת, רַקָּתוֹ וּלְחָיָיו מֻסַּבֹּת שָׂעַר כָּעָלִים הַמְּכַסִּים לַעֲצֵי הַיָּעַר, וּקְוֻצֹּתָיו הָעֲרוּכוֹת תַּלְתַּלִּים עַל תַּלְמֵי יָם שַׂעֲרוֹתָיו כַּגַּלִּים; הַשֵּׁנִי קֵרֵחַ חָלָק כַּתֹּרֶן, אֵין יֵשׁ לוֹ אַף שַׂעֲרָה אַחַת בַּקָּרַחַת וּבַגַּבַּחַת. וּשְנַימוֹ נֵצְּבוּ פֶּתַח הַגֹּרֶן. וַיִּלְעַג הַשָּׂעִיר וַיֹּאמֶר אֶל רֵעֵהוּ: "הַשֵּׂעָר לָאָדָם עֶדְיוֹ הִנֵּהוּ; אוּלָם הַקָּרְחָה מוּם הִיא לוֹ וּפְחֶתֶת, כָּל תֹּאַר תַּגְעִיל, כָּל פָּנִים מֹאֶסֶת, אֵין בָּה שֵׁמֶץ דָּבָר טוֹב וָנַחַת". וּבְדַבְּרוֹ וַיַּעַל הַמֹּץ מִן הָרַחַת וַיְכַס אֶת שְׁנֵיהֶם בְּאָבָק פֹּרֵחַ; אָז יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ יַעֲבִיר הַקֵּרֵחַ וַיֶּמַח הַמֹּץ רֶגַע וַיַּעֲבִירֶנּוּ, וּבִשְׂעַר הַשֵּׁנִי דָּבֵק כַּסַּפַּחַת לֹא יָכֹל לָמִיש אֶת רֹאשׁוֹ מִמֶּנּוּ. אֵין רַע שָׁלֵם בַּתֵּבֵל לְאִישׁ דָּעַת, בְּכָל חֶסְרוֹן יֵשׁ יִתְרוֹן, וּמוֹתָר בְּכָל מִגְרָעַת. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/160

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p170/m161.txt

יְנֻחָמוּ יְרֻחָמוּ

משה אבן עזרא

719393

יְנֻחָמוּ יְרֻחָמוּ “לרבי משה ן' עזרא ז”ל" סימן: משה יְנֻחָמוּ / יְרֻחָמוּ / בְּנֵי אִישׁ תָּם, רַב אוֹנָם בְּגָלוּתָם, / בְּבוֹר עֱנוּתָם / דָּם תֵּרַדְנָה עֵינָם – לְהַצִּילָם / וּלְגָאֳלָם / צִיר אֶשְׁלַח לְמַעֲנָם כְּהִבְטַחְתִּים / וְנִחַמְתִּים / וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם: ירמ' לא, יב מְנֻדָּחִים / וְנֶאֱנָחִים / הֵם שׁוֹכְחִים אֶת רִבְצָם מְקֻבָּצִים / וּמַעֲרִיצִים / יְשׁוּבוּן אֶל מְחוֹז חֶפְצָם בּרֹן יִשְׂאוּ / וְיָבֹאוּ / כִּי מָלְאוּ יְמֵי קִצָּם לְהוֹשִׁיעַ / לְהַשְׁמִיעַ / לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם: ישע' מא, כז שְׁבוּת צִיּוֹן / בְּשׁוּב עֶלְיוֹן / לְמִקְדַּשׁ אֵל יָצְאוּ מִשָּׁם בְּאֶקְדָּחִים / מְפֻתָּחִים / יְכוֹנֵן אֶת מִקְדָּשָׁם בְּאֵין אֶנְחָה / וּצְוָחָה / וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם וְצוּר עֻזָּם / וּמָעֻזָּם / מוֹשִׁיעָם וּמָגִנָּם: (וְ)הַמְרִיצוּ / וְהַעֲרִיצוּ / לְאֵל רָם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יְנַחֶמְכֶם / יְקַבֶּצְכֶם / אֶל מִקְדַּשׁ הַהַרְאֵל וּבְנֵי שְׁלֹשָׁה / בִקְדֻשָּׁה / יַקְדִּישׁוּ שֵׁם הָאֵל כְּאֶרְאֶלִּים / כְּחַשְׁמַלִּים / כְּשִׁנְאַנִּים בִמְעוֹנָם: את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/161

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p40/m162.txt

אגרות תנחומים

קלמן שולמן

1722529

אגרות תנחומים אגרות תנחומים / קלמן שולמאן עִמך אנכי בצרה… הֶרֶף מִנֶהִי, רֵעַ יקר, וַעֲזוֹב סְפוֹד על שני ילדיך אשר שִׁכַּלְתָּם יום אחד, פן תשבע מרורים מרבה להכיל וְכִחַשְׁתָּ בְיֹשֶׁר משפטי ה' – הה, ומי עמד בסוד אֵל נערץ? מי מצא חקר משפטיו, והוא דמים ישפוט! ועד תכלית עלילותיו מי זה בא, והוא נורא עלילה ורק לו נתכנו עלילותיו! ומי זה יָעוֹז להרשיע פעלו אף אם ידכאנו בתחתיות ארץ וִיכַס עלינו בצלמות? – הטרם נדע כי גם באֹרח משפטיו רב טוב צפון, ותחת תוכחות מוּסָרוֹ גם נעימות נצח ספונות! ולוּ נקרע סגור עינינו וראינו את הכמוס באוצרות העתיד, כי אז נָשאנו רִנָה על הדבר אשר נִשָׂא עליו קִינָה, ואז עָטִינו מַעטה ששון על האסון אשר נַעַט עליו כעת מעטה אֵבל. ואף כי קצר קצרה בינתי להוכיח קֹשְטְ משפטי זה גם בִּדְבַר מוֹת ילדיך, בכל זאת ידעתי גם ידעתי נאמנה כי רק לטובתך ולטובת בניך עשה ה' ככה. כי מי זה יִוָאֵל להוציא משפט מעֻקל ולגזֹר אֹמר כי יוצֵר האדם אשר יְצָרוֹ בחכמה נשגבה עד אין חקר יחפוץ ברעתו ובמותו, יָגֶל בהתגוללו תחת שואָה כל ימי חיי הבלו, וישיש כי ימצא קבר וכליון חרוץ! – הלא הוא ברא את האדם בצלמו כדמותו, ונשמת קדשו תְּחַיֵהוּ וּתְבוֹנְנֵהוּ, וזה אות נאמן כי אוהב הוא אותו אהבת עולם, ורק כאשר יְיַסֵר אָב את בְּנוֹ הוא מְיַסְרֵהוּ לטוב לו כל הימים. בְּחַן נא ידידי את הדברים האלה ותראה כי בהררי קדש יסודתם, והם יהיו רפאות לשרך ונגֹהות לנפשך. ואני תפִלה לאֵל חי כי יתן עֹז ללבבך וירפא הריסות מורשיו, נַחֵם ינחמך וישַמחך מיגונך, ישמרך מכל רע, יאר אור פניו אליך וישם לך רוב שלום עד בלי ירח. ינחמך ה' וְיִגְהֶה מזורך… אנכי אֶרְשַע אם לא אתן צֶדֶק לִמְרִי שִיחך, כי הה מִשְנֵה שִׁבָּרוֹן הָשברת: הונך ועשרך עָלוּ בתֹהו ואבדו, ולאחרונה מת עליך גם בנך יחידך, ומה נורא שבר מִשְׁנֶה כזה! מתגרת ידו ימס גם לב אבן, וגם נפש נחושה תתמוגג, ואף כי לב רחום כמוך, ונפש ענוגה ועדינה כנפשך! – אֵל שדי יתן לך כֹּחַ וְיֶרֶב לך עָצמה לשאת ולסבול את אשר נָטל עליך! – מְתִים מחלד אשר לא דמו אליך בחכמה ויראת אלהים, ילאו וְיִבָּהלו גם באבד מַרבית הונם, ועל ה' יזעף לבם, לא כן אתה, כי אתה בגדל נפשך לא תִתְיַפֵּחַ ולא תשתוחח באָבדן הונך ורכושך, ולא תתן תִּפְלָה לאלהי משפט ה‘; ורק על מות לַבֵּן נפשך תאבל, על בנך יחידך כי איננו תמָרר בבכי וּתְמָאֵן להתנחם, וגם אנכי לא אוכל לנַחם אותך, כי גם נפשי מֵאנה הִנָחֵם, הה כי גדול כַּיָם שברך ומי ינחמך!! –. אולם בכל זאת אח יקר! רַבֶּה נא צְבָא חכמתך וְצֵא לְהִלָחם עִם יגונך העז אשר יִסְעַר להפיצך, בא נא אֶל מִקְדְשֵי אֵל, מִקְדְשֵי אש דָת, וּ בְרֹת לך משם נִשְׁקֵי קֹדֶש להכריע עָצבך ורגזך תחתיך, וידעתי גם ידעתי כי לא אַלְמָן לב חכם מִמְצוא כֵּהָה לְשִבְרו, ויד תופש תורה לא קצרה לבקש ולמצוא תנחומות אֵל – גם אם תשית לבך להליכות עולם ותדע ובחנת כי רבות פעמים יִלָכְדוּ ילדים אשר לא יֵדעו לְהִזָהֵר עוד, בחבלי עונות חֶרֶב, ומי יודע אם לא נלכד גם בנך במצודה רעה כזאת בימים יֻצרו, ואז הלא קַצְתָּ בחייו וּבָחַרְתָּ במותך, תחת אשר עתה עָלָה בִנך בהר ה’ חַף מכל פשע, וכאחד מבני אֵלִים יֵרָאֶה את פני האדון ה' צבאות בִּמְעוֹן קדשו. הרעיון הזה ינחמך, אחי יקירי! וה' אלהים ישלם לך נחומים, ישלח עזרך מקדש, וירפא נפשך מכל תחלואיה אשר חלה בה… עִמך אנכי בצרה! סִפרך אשר כתבת אלי, עִנה את לבבי וַיַגֶה את נפשי. הה! כָּלוּ כליותי בחיקי ויתכו כמים דמעותי. אוי נא לנו כי שֻדדנו! ממך שדד המות אב יקר, וממני רֵעַ נאמן וְאָח לצרה. חלילה לי לנחמך הבל ככל מנחמי עמל! הוי! מה אַשְוֶה לך ואנחמך, ידיד לבי! הן גם אם לא היה צדיק כביר הזה אביך אשר אהֵבך שְכֶם אחד על כל אהבת אב לבנו, ולולי היה גם ידידי וְרֵעִי הדבוק בי מֵאָח, הלא גם אז עָלינוּ לבכות לו ולעשות אֵבל יחיד על איש ירא ה' כמוהו, איש צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו! הה יגורתי להעביר כל טובו על פני, פן אֲחַלֵל אם אֲהַלֵל, כי לו דומיה תהִלָה – ורק בלבי צפנתי זכר רב טובו, וְשֶׁבַע ביום אברך את שֵם קדשו כעל כל תגמולוהי עלי –. אמנם יקירי! רק לנו אוי, רק לנו אבוי כי אבדנו כלי חמדתנו ושכיות קדשנו, אך הוא – הוא מאֻשר כבר אשֶׁר אין קץ, ונפשו צרורה בצרור החיים תחת כסא כבוד אֵל. המות מִהֵר וַיְפַתַּח למוֹסֵרָיו, וברגע קטן שִלח אותו לחפשי ממכאוביו הרבים אשר החזיקוהו ואשר לא הִרפו ממנו אם נמשכו עוד ימי חָלְיוֹ. ומי לא ידע כי טוב מאד המות מֵהִתְענות תחת ידי מחלה מְמֻשכה ומבלי כל תוחלת לְהֵרָפֵא? –. ועתה אחת אשאל ממך, רעי כאח לי! הָרימה נא פעמיך אל אֹהל ביתי, ונשב ימים אחדים שבת אחים בנאות שְדֵה אחֻזתי, כי בעת רעה כזאת יחסר לך נִיד שפתים גם מנוחה שאננה וחֶברת רֵעִים, ופה בבית מושבי תמצא כל אלה. ודע נא כי לפני יום חפצתי לבוא אל ביתך, אך עד מהרה נחמתי מאשר יָזַמתִּי, כי יראתי פן תכריע התוגה השוררת בביתך את שנינו יחד, עד כי גם נפשי תמוג בעֹצר רעה ויגון, ואוסיפה עוד רעה על רעתך ויגון על יגונך. ועתה הנני שולח אליך עגלת צָב ואיש עִתִּי להביאך אלי, ואתה אל תאַחר מִבּוֹא הֵנה ותמצא אח לצרתך גם מנחם ומנוחה וישע בבית ידידך הנאמן המיחל לך בכליון עינים ונפשו כארץ עיֵפה לך… ה' ישַלם נחומים לך רעי יקירי… שני מכתביך האחרונים דִכאו לעָפר חיָתי וַיְכַסוּ עלי בצלמות –. אויה! מה נורא נִפְלֶך! ברגע קטן נָפלת מִמְרוֹם הררי עֹז אל תחתית בור צרה וגיא שחת! – פלצות בִעתתני בהציבי את מַצבך נֹכַח פני! צר לי עליך, אחי! וְקָצֹר קצרה ידי להושיע לך, גם אין בי דברים נחומים להקל כֹּבד צרתך – – וְאַתְּ נפש זכה וטהורה! נפש דִינָה העדינה אשר עָזבת את בעל נְעוריך ואת כל בית אביך! הה, תִּנְעַם לך תנומתך במשכנות מבטחיך! נוחי במנוחת עולם אַתְּ וילדיך אשר נָמוּ שנתם גם הם על יד ימינך פה בעמק יזרעאל! יושב בשמים יְמַלֵא גם את מספר ימינו עֲלֵי ארץ, ועוד מעט נָבוֹא גם אנחנו אחריך ולא נִפָּרֵד עוד לעולם. שם – שם תִּפָּקחנה עינינו לראות על מה הִקְציר ה' את ימי עלומיך פה תחת השמש, ומדוע נִקטפו גם יַלדי שעשועיך בעודם בְּאִבָּם וּבְטַל ילדותיהם. שם נשמחה ונרננה על אשר לא רָפו ידינו בימי עָנְיֵנוּ ומרודינו פֹה בעמק עכור, ולא כהתה רוחנו בִשְנוֹת ראינו רעה, ובחֹזֶק יד הֶחזקנו במָעוז אֵל מָעֻזֵנוּ, אֵל תמים פעלו וכל מעשהו צדק עולמים. רעי כאח לי! לא לנחמך מְגַמָתִי במכתבי זה. כי כמוך ידעתי גם אני כי לא תוכל לְהִנָחֵם על מוֹת רעיתך תפארת בְנוֹת הצדק, הה, בְּכֵה בָכֹה לַהוֹלֶכֶת ולא תשוב עוד, וְתֵרֵדְנה עיניך דמעה על מחמד בת עינך, וגם אנכי אמרר בבכי, ועפעפי יזילו מים על שִׁברך כי נורא הוא. אֵל רחום וחנון לא צִוה עלינו מֵהַמְטִיר מְטַר עינינו בבוא כשואה אֵידֵינוּ, ונהפוך הוא כי הוא ברחמיו וברוב חסדיו יפתח אז את גֻלוֹת עֵינינו לְכַבּוֹת את תַּבְעֵרַת היגון הַבֹּעֶרֶת בלבבנו. אפס כי בכל זאת התחזק נא אחי, ואל תתרפה ביום צרה! שא נא מרום עיניך אֶל רוכב שמים אשר בידו נפש כל חי ואשר רק הוא יודע יֹשֶר משפטיו, והשקיטה את סערות יגונך ועצבונך! הטרם תדע כי אנחנו נְגַשֵׁש כַּעִוְרִים הליכות אֵל עולם, ואין אתנו יודע עד מה מִסִתְרֵי אֵל מִסְתַּתֵּר וְרָזֵי מַעגליו ואֹרח משפטי צִדקו – זכר נא זאת אחי וְתִנָחֵם על עפר ואפר! –. ועתה אני מַפִּיל תחִנתי לפניך: הואילה נא ובוא אל בית מושבי, ותשב אתי כחֹדש ימים. פה תחת צֵל קורתי תמצא אוהב דבק מאח, מנוחת לבב ומרגעה לנפשך העיֵפה. אנכי אֶפָּנֶה מכל מעשי ידי וְאֵפֶן רק אליך. כי בעיר מושבך, עיר מְלֵאָה תשואות ורבתי עָם, לא תפוג תוגתך. כי בתוך שָאון ורעש אך תֵּרָדֵם התוגה ותתעלף מעט קט, ועוד מעט ותתעורר וְתִנָעֵר וביתר עז עוד. לא כן בעיר מושבי, עיר מצער ואנשים בה מעט, כי פה שוררת דומיה ושקט כל הימים, ופה תרפינה ידי התוגה מיום ליום. בבֹקר בבֹקר נלך לשוח בין השיחים ונשיח בהליכות רעיתך, והיא מִמְרוֹם שבתה תאזין ותקשיב אמרי פינו, גם תַּזִיל דמעת ששון. בסֻכת ענָפים נֵשב על חוף הים כחום היום וְהָגֹה נֶהגה בפָעלי ה' המשיבים נפש. לפנות ערב נסע במרכבה מְרַקֵדָה לשַחר את פני אוהבינו היושבים מחוץ לעיר על שדותיהם ובפָרש הלילה דממת קדשה תחת כל השמים, נשובה אל אֹהל ביתנו ונתעלס בדברי ידידות עד כי תפֹּל שנה על עינינו וְתָשֵׁת עלינו נֹעַם כַּפיה. חושה נא ידיד יקר! חושה נא ובואה הֵנה, כי מחכה אני לך, אני ידידך ואוהבך בכל לב ונפש… מנחם אבֵלים ינחמך… פחד פחדתי ימים רבים – וַיֶאֱתָיֵנִי: פחדתי כי דומיתך הממֻשכה אוֹת היא כי נגעה בך יד ה‘, הה, וכן היתה! – ומה נורא אסונך! מאין אבקש מנחמים לך על מוֹת רעיתך אשת החיל אשר רחוק מפנינים מִכרה? בתמהון לבב אשא עיני אֶל אֵל חי ואעמיק שאלה: למה זה יעטוף את נשמות האדם בִּגְוִיָה מְפֹרֶצֶת אשר לרגעים תִּתְעַתֵּד לגלים? – אנחנו נְיַגֵעַ כַפינו לצבור כסף לילה ויום כמו חָיינו לעולם, ורוח עָברה בנו וְנִבֹּל כֶּעָלֶה וכלא היינו נהיה! – אך עֹז לנו באלהים, קול שדי קורא בקרבנו כי לא יאבד נצחנו ויש לנו אחרית, עוד נִהיה ועוד נִחיה גם אחרי מותנו, עוד נשובה ונראה את אהובי נפשנו אשר לפי רְאות עַיִן אבד נִצְחָם ויבלו בשחת בְּלִי –. אמנם מי מאתנו יעלה בתחלה אֶל מעונה אלהי קדם? מי יֵלך לראשונה לֵאור באור חיי עולם? ה’ אלהים אתה ידעת! – ובין כֹּה וכה, ידיד יקר, נשא ונסבול בדומיה את אשר נָטל אלינו רב העליליה, בלי זעף ותלונה נטה שכמנו לעמל אנוש ונגעי בני אדם, עד אשר יחננו אֵל אלהי הרוחות לכל בשר ויאספנו אל מעוֹן קדשו לחזות בְּנֹעַם הדר כבודו ולשבוע בהקיץ את תמונתו… את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/162

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p80/m164.txt

הקוזקים של משיח

נחום סוקולוב

918966

הקוזקים של משיח יודע אני אך אחד שהאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. הוא היה הרבי, שמספרים עליו, שהחזיק באורוותו סוס חגור ומוכן בכל רגע, והיה מפטמו בצימוקים ובשקדים, למען רכוב עליו לקראת המלך המשיח. מדוע היתה אך האמונה ההיא אמונה שלמה, קוראי הפיקח? בוא ואלחש לך: בשביל שהרבי ההוא, “זכותו יגן עלינו”, היה מוציא מכיסו פרוטות או דינרים! דבר שאדם מוציא כסף בשבילו, אנו יכולים להאמין לו שהוא מאמין בו. אין אדם עשוי להוציא ממונו לריק. ועוד אחת: כל עושה דבר זר כזה, חזקה שהבריות יצחקו עליו. הוא מקבל עליו גם את היסורין של בדחנות, שתתעלל בו – מכלל שהוא מאמין בדבר שהוא עושה! איך שיהיה – הוא עושה דבר מה, ולוא גם יפטם סוס בצימוקים ובשקדים. הלא מגוחך הדבר – האין זאת? ואני אומר לכם: לתמימות ההיא אולי אנוד, אבל לא אתלוצץ בה, ואין צריך לומר שלא אכעס עליה. ובבחינה ידועה, אחת היא לי מה אדם עושה. הרב מגריידיץ1, למשל, היה חושב, כי טוב לעשות הכנות להעמיד מזבח. הוא כתב וגם הדפיס ספר. הוא טרח, ובודאי הוציא גם סך מועט מכיסו, וגם קיבל על עצמו את הליצנות שהתלוצצו בו. הוא האמין! יש ציונים שונים. היו “ציונים”, שסוסיהם היו מוכנים להם; היו “ציונים” של מזבח. כל מי שעושה דבר מה לפי דרכו, מוחזק שהיה מאמין. סתם ביטוי שפתים, “לא לי ולא לך” – כמו שאומרים הבריות – רק אמירת איזה נוסח שגור בלי הנעת אצבע, איננה מוכיחה כלל שאדם מאמין באיזה דבר. טרייטל החסיד, מכירי מאז, היה שמח תמיד כשהיה מגיע אל אני מאמין בביאת המשיח וכו'2. הוא הרגיש כי בעוד רגע יוכל לגמא את כוס יין שרף. כלתה התפילה! זה הוא הטוב שבעיקרים – היה יובנַל החסידי ההוא אומר בשינונו הקוצקי. פשוט כפשוטו – “משיח” היה לו: נוסח שאומרים בסוף התפילה, ולפעמים באמצעיתה. כמה “טרייטילים” כאלה איכא בשוקא! ואם הם באים אלינו בטענה, שאנו כופרים בביאת הגואל – בכל פינוק נפשנו ובכל רגש הנימוס ודרך הארץ שבנו, ישיאנו יצרנו לירוק בפניהם ואחרי רגע נשוב נינחם: אינם ראויים גם לירוק בפניהם! קשה להגיד מה זאת: בערות, או עזות; או שגעון. הוי רוח אפנו, משיח ה' – הבט נא אל הקוזקים שלך! עָקר מעליל על המטופל בבנים שהוא הולך ערירי; עצל הולך אל נמלה ומוכיח אותה; מרמוטא הולך לעורר את מי שכל שנתו נים ולא נים! טרייטיל – וד"ר הרצל. הקלייזיל ששם היה יין שרוף שמור ומוכן אחרי אמירת הנוסח – והקונגרס הציוני, למי מאלה יש יחס יותר קרוב אל האמונה השלמה בביאת הגואל? פשיטא שטרייטיל הוא “המאמין”, ואנחנו “הכופרים”. דכירנא כד הוינא טליא, היה המשא והמתן הידוע של הרב מגריידיץ, של הרצ“ה קלישר. אז שאלתי את טרייטיל מה דעתו. והוא היה מסלק את כל הנ”ל דרך קצרה: רצ"ה קלישר – אומרים שהוא יהודי כשר, קצת בר אוריין, לפי הערך – באשכנז. אבל איזה בר-סמכא הוא לנו? והרב מטשעחינאוו – שאלתיו, יען כי ידעתיו, שהוא היה באמת צדיק וחכם, והוא היה נוטה אחרי דעותיו של רצ"ה קלישר. לא גרסינן – השיבני בחטף. והרב מגריידיץ? אגב דאתי לידן סיפר לי, כי הוא ביקר את הרב מגריידיץ. ואיך הוא בעיניך? רב, או רבי? האמנם הוא רבי בעיר אשכנזית? אספר לך הכל, ענני טרייטיל – העולם צועק גריידיץ גריידיץ, והתאוויתי לדעת מה שם. ידוע לך, שאין אני מן הכת ההיא, אבל נסעתי שמה פעם אחת, סתם כדי לראות. ומה ראית? ראיתי – מה שלא חיכיתי לראות. רב זקן, ובאמת ירא שמים, בפאותי ובזקני, ירא שמים ממש. דבר פלא! לבוש כאחד הרבנים, ויש לו בית המדרש, והוא עומד ומתפלל שם ומאריך בתפילה, ועולם נוסע אליו, ואחר כך “נוהג שולחן”. הייתי שם גם אצל השולחן. זקן – ובגדיו לבנים, כנראה ירא שמים מאד. אבל האומנם הוא “רבי” הוספתי לשאול. רבי, לא רבי – גמגם אחרי – הוא ירא שמים מאד. ומה היה אצל השולחן? מה היה צריך להיות אצל השולחן – השיבני בשאלה, כנהוג – הכל כמו בינינו. אמר “תורה”, שמעתי… איזה מילי מעליותי… אכלו דגים… כעיגול… בשר… שתו “לחיים” וכו'. ומה היה אח"כ? אח"כ! הכל היה, אפילו שיריים חטפו… גם אני חטפתי… אבל רק דגים… “פארט פרייסען”. סוף סוף פרוסיא! ואם לא סמך ר' טרייטיל גם על הכשרות בגריידיץ, איך יכול לסמוך על אמונת המשיח של הרב הזקן והתמים ההוא? האם יוכל טרייטיל לחשוב אותנו למאמינים בביאת הגואל? “אני מאמין” שלו ו“משיח” שלו ו“כוס יין” שרף שלו – באמת אינם דומים לאמונתנו אנו. מעשה בחוכר אחד. סתם חוכר, ארינדר בלע"ז, בוּר ועם הארץ. אבל הוא רוצה לבשם את סעודתו ולייפות את משפחתו בבן תורה ומשיא בתו לבחור עני ולמדן וסומכו על שולחנו. והאברך היה יושב בחדרו ושונה בקול רם ובניגון בסוגיית “הילך”. ובחדר הסמוך היה החוכר יושב ו“שואב נחת”. כמאה פעמים היה האברך חוזר על משנתו והיה מסלסל את הפתגם: “טוען הילך ופטור”. ובמקרה היה אז לחוכר ההוא ריב עם חוכר אחד ממכיריו, ועתידים היו לעמוד לדין לפני הרב. וישמור החוכר את הדבר בלבו, שעליו לטעון “הילך”, והוא פטור, ויקבע במוחו הסתום כמסמרות את שלוש המלים: “אני טוען הילך”. וכשבאו אל הרב וכשכלה בעל דינו את טענתו, עמד החוכר שלנו ויאמר בניגון חתנו: אני טוען הילך! והרב חשב, כי הוא פושט ידו לשלם במזומנים ומחכה רגע, אך בראותו, אי אין צלצול כסף ואין פישוט יד, הביט אליו בתמהון, כשואל: ומה להלאה? והוא שנה וישלש עוד הפעם: אני טוען הילך, ואני פטור. אני יודע כי כן הוא הדין! כן הטרייטלים מאמינים בביאת הגואל, הם טוענים הילך והם פטורים. ולא עוד, אלא שהם מתאזרים למלחמה כ“קוזקים של משיח”. – ואמרו לנו כי במקוואות (!) ובבתי מדרשות מדביקים הם כרוזים שמכתבי העתים העברים עוקרים את עיקר אמונת המשיח. הקוזקים ממש, על כל פנים הם גיבורים, נכנסים במקום סכנה, יוצאים גלויים. מין קוזקים אלה זוחלים ורומשים בסתר, ואין להם אף אותו המועט שבמועט של גבורה לחתום את שמותיהם על דבריהם. קוזקים שלנו! הם יורו לנו מה תורה, מה דת, מה יהדות ומה ביאת הגואל! היצילו האווזים האלה את הקפיטול – את ציון! חברה יפה! וכשיבוא המלך המשיח “לקבץ נדחי ישראל” (כדברי הרמב"ם), “וילחם מלחמות ה'” וכו' הלא יעשה את ה“טרייטילים” האלה לפמליא שלו, לייסד בהם מדינה וממלכה ולקיים את דברי הכתוב “כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים”, “להקים שמו מישראל ולהעלות מושיעים בהר ציון” – האין זאת? הלא כתב הרמב“ם י”ג עיקרים, וה“טרייטילים” מחזיקים בקרנות המזבח הזה. האין הם ה“אפקורסים”? האין הם “לועגים לדברי חכמים”? ואני בטוח: לוא ראה הרמב"ם, לוא שמע את “החברה היפה” הזאת מעיזה בנפשה לקרוא בשמו לשוא, כי עתה לא אבה גם להסתכל בה. בשאט נפש היה הופך לה עורף! ולוא ראתה החברה הזאת את הרמב"ם, לא כמו שהיא מציירת אותו בדמיונו הנבער, כי אם כמו שהיה באמת בחכמת אדם נאור, בדמות איש נימוס, עומד במרום ההשכלה ודרך הארץ שבזמנו, איש אשר לא יכול להבין את לשונה והרבה ממנהגיה ומתנועותיה, הלא קראה אחריו מלא! הרצה רצתה לקבלו לרב אף בעיר קטנה שבקטנות? האם לא היתה אומרת שאין לו כלל “יודישקייט”? אין אנו צריכים להשערות: הטרייטלים שבדורו כן העלילו וכן החליטו, ודאי הדביקו גם כרוזים במקוואות ובבתי מדרש שהיו בזמנם. אין אף עיקר אחד בי"ג עיקרים שאדם יוצא בו ידי חובתו באמירה בעלמא. גם את עוף הפאפאגיי יכולים ללמד לבטא: אני מאמין באמונה שלמה וכו'. אומנות גדולה אתם עושים, יגיעה אתם יגיעים, חידוש אתם מחדשים? האם דבר קשה הוא “להאמין”, או לאמר “אני מאמין”? דבר קשה הוא להבין, מפני שההבנה דורשת לימוד ועבודה ולא כל מוח סובל ולא כל איש מתמיד בלימודיו; דבר קשה הוא לעשות, כי היצר הרע אומר: אל תעשה, אל תתן, ואדם צריך להילחם ביצרו כדי לעשות וכדי לתת! אדם בעל דעת, אשר למד וחקר והיו לו ספקות והיה מייגע את מוחו עד שבא לכל הכרה ברורה – ראוי לבטוח בו שדעתו דעת. להאמין סתם – יכולים גם הנשים והתינוקות. האין אנו יכולים להאמין? האנו חסרים כשרון זה, אומנות זו, הכנה זו? מונופולין יש לכם, ל“פאטנט” מיוחד זכיתם, “פאטנט” על המצאה נפלאה זו, מיוחדת לכם? ה“גינירלאגנטים” אתם לאמונה בביאת הגואל, עם פרוביזיה מיוחדת בעד סוכנותכם? להאמין כמוכם יכולנו מכבר ויכולים אנו גם עתה, אפילו בשעה שאנו ישינים. אין זאת דורשת לנו רגע אחד של עבודה, ולא הוצאת פרוטה אחת. לכתוב לכבוד המשיח “פתקי-אווילים”3 בעילום שם – יוכל גם חרש שוטה וקטן. אך להאמין כמונו אין אתם יכולים. “תת לא אוכל”, “הבן לא אוכל”! זו היא בחינה גבוהה מ“אמונתכם” הפטפטנית כגבוה השמים מן הארץ. לנו אותו העיקר של הרמב"ם הוא ככל העיקרים האחרים. האם העיקרים האחרים דיים בהיאמרם? הלא חובה לעשות מעשים בשבילם! כן גם העיקר הזה. חובה לקרב את הגאולה. חובה לא רק להאמין. כי גם להבין, להבין ולעשות את הגאולה! ולא רק את הגאולה מן “הגלות” בדרך הטבע ובדרך נס, כי גם את הגאולה מן ה“טרייטלים” ומכרוזי המקוואות. למקווה גדולה אנו צריכים, מכילה יותר מארבעים סאה, לרחוץ את צואת הגיטו מעל עמנו האומלל. זה מכבר קראתי ב“הקלאדעראדאטש”, בעוד היה שנון מאד, עצות למפורסמים שונים באשכנז, לתקופת ימי הרחצה, אנה על איש ואיש מהם לנסוע. לשטקר יעץ ה“קלאדעראדאטש” בקצור: בדן בדן! זה היה רמז על זוהמתו, שצריכה רחיצה. כן, כן רחצו, היזכו, בטרם תהינו לגשת אל “משיח” ולהגן על “י”ג עיקרים" של הרמב"ם, אשר כתב את “היד החזקה” ואת “מורה הנבוכים”. אנשים אחים אנחנו, ואין לבנו הולך כעת אחרי ריבי המפלגות. הננו חפצים לחבר, ככל האפשר, את התיאודורים ואת הטרייטלים – לענין לאומי שווה לכל נפש. אבל אם ישתובבו הטרייטלים – אנוסים נהיה לזרוק להם פעם בפעם קורט של חלתית, שיתעטשו ממנו… לא אימסר עלמא בידי דטפשאי! עבר זמן החרמות ושלטון התעתועים, ואם יכולנו לבלות את האינקוויזיציה של טורקבימדו, הלא נבלה את האינקוויזיציה שר' טרייטיל אומר להתקין בקרבנו. רבי אליהו גוטמאכר.  ↩ חתימת תפילות בוקר.  ↩ פאסקווילים.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/164

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p146/m166.txt

אחלי תביט בעינך

שלום שבזי

אחלי תביט בעינך אחלי תביט בעינך / ממשוררי תימן בנוי על שירו של יהודה הלוי “יַעֲבֹר עָלַי רְצוֹנְךָ” אַחֲלִי תַבִּיט בְּעֵינָךְ /בֳּעָנִי עַבְדָּךְ וּבִנְךָ יַעֲבֹר עָלַי רְצוֹנְךָ /כַּאֲשֶׁר עָבַר חֲרוֹנְךָ גַּם מְרִי שִׂיחַ לְשׁוֹנִי /תַּאֲזִין מַלְכִּי וְקוֹנִי הַלְעוֹלָמִים עֲווֹנִי /יַעֲמֹד בֵּינִי וּבֵינְךָ שׁוּר אֲכָלַתְנִי לְשׁוֹן אֵשׁ /כֶּאֱכוֹל קַשׁ לִי לְמוֹקֵשׁ וַעֲדֵי מָתַי אֲבַקֵּשׁ /אוֹתְךָ עִמִּי וְאֵינְךָ שׁוֹפְכֵי בּוּז עַל נְדִיבִים /מַעֲבִיר רוּחַ אֲהָבִים דָּר בְּכַנְפֵי הַכְּרוּבִים /הַפְּרוּשִׂים עַל אֲרוֹנְךָ הַעֲבַרְתַּנִּי עֲבָרִים /תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר גְּזָרִים הֶעֱבַדְתַּנִי לְזָרִים /וַאֲנִי כַּנַּת יְמִינְךָ הֵן לְךָ לִבִּי וְעֵינִי /חִבְּקוּ אַשְׁפּוֹת פְּנִינִי גּוֹאֲלִי, לִגְאֹל הֲמוֹנַי /רוּם וְהַשְׁקֵף מִמְּעוֹנְךָ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/166

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p167/m167.txt

לישרים תהילה

משה חיים לוצטו

982845

לישרים תהילה לַיְשָׁרִים תְהִלָּה / ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל) שיר ידידות יסודתו בהררי קדש, יראת ה' מוסר חכמה. ליום חתונת החכם והנבון כהר"ר יעקב דא-גאויש יצ"ו עם הכלה הבתולה המהוללה הצנועה מרת רחל די-וייגא אינרקיש יצ"ו מאתי הצעיר משה חיים בכמ“ר יעקב חיים לוצאטו ז”ל. ב"ה ביום טובה אורה ושמחה, כי ה' דבר צבי לצדיק, זה חלק טוב אשר היטיב ה' את הישר הולך, ותאות צדיקים יתן להנחיל אוהביו ברכה ושלום, ולישרי לב שמחה, הדר הוא לכל חסידיו, עיניהם יראו וישמחו יגיל לבם בה': אך זה היום שקויתיו, מצאתי ראיתי, הולך בתום ימצא טוב ושפל רוח יתמוך כבוד, נטע שעשועים אשר מנעוריו גדלוהו מי התורה והעבודה, וייף בגדלו ותארכנה פארותיו להבין ולהשכיל בחכמה ובתבונה ובדעת, אף חכמתו עמדה לו ללכת בדרך תמים לשמור את מצות ה' וללכת בדרכיו יראת ה' היא אוצרו, נאה בטובה, זית רענן יפה פרי תואר, שזכה לשתי שלחנות, תורה וגדולה במקום אחד, וכתר שם טוב עולה על גביהם, חכו ממתקים וכלו מחמדים, הוא על נדיבות יקום ועל גמילות חסדים: וישב ה' לו כצדקו, לעת מצוא זו אשה, מנה אחת אפים נתנה לו מאת המלך מלכו של עולם, חן וכבוד טובה כפולה ומכופלת, טובה על טובה יקראו, בחור שא עיניך וראה, ברכת ה' אלהיך אשר נתן לך, תן עיניך ביופי, תן עיניך בעושר, תן עיניך במשפחה, אחת מהנה לא נעדרה אשה רעותה לא פקדו, כי מתת אלהים היא, הלא זה מדושתי ובן גרני החכם ונבון כהר“ר יעקב בן הגביר המרומם האלוף המהולל החכם הנעלה כ”ה ר' משה די-גאויש יצ“ו, אשר לקח לו את הבתולה הצנועה תשואות חן חן לה מרת רחל בת הגביר המרומם האלוף המהולל המשכיל ונבון כ”ה ר' יצחק דא-ויגא אינריקש יצ"ו, כלם אהובים כלם ברורים שרש וענף אבות על בנים, נודע בשערים שמם ותהלתם עד קצוי ארץ: אמרתי אני בלבי הנה העת עת דודים, עת הזמיר הגיע, הפעם אודה את ה', הטוב ומטיב מטובו לטובים, ותהלות ידידי אשירה ואזמרה נגד אחי ועמי, ובשמחת לבבו ישמח לבי גם אני, כי אהבת עולם אהבתיו ובקירות לבבי חקותיו, עטרות לראשי אענדנו, אחזתיו ולא ארפנו: כשוט שרעפי ומזמותי תתהלכנה, לבקש להם מאשר ימצאו אבני מליצה ואבני שיר לבנות לה בית לזמרתי בארץ הלולים, והונחה שם על מכונתה, וארא בשירים אבינה ברננות, והנה אין כמשל להמציא אמת וללמד דעת, לגלות עמוקות מני חשך ותעלומה להוציא אור, לפקוח עינים עורות ופתאים להקנות לב, כי את אשר לא ידמו ישכילו ואשר לא שמעו יתבוננו: אז אמרתי הנה באתי, אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם, הליכות עולם כמנהגו, הכל כאשר לכל, הטוב והרע, החכמה והסכלות, הצדק והרשע, האמת והשקר, גם את זה לעומת זה, יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, איש לדרכו, הבוגד בוגד והשודד שודד והכסיל בחשך הולך, עד יערה עלינו רוח ממרום, והאלהים יבקש את נרדף: אלה תולדות פרץ הזמן והעת כי עת רעה היא, כי זנה תזנה הארץ אחרי רהבים ושטי כזב, ויגנוב התרמית את לב ההמון ויוליכם אחרי ההבלים אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה ורהבם עמל ואון, ויהיו הם מאשרים זדון ואת הריק יהללו, לא באמת ולא בצדקה, כי רוח התאוה התעם ומדוחי הדמיון הדיחום, חכמת סופרים תסרח, והסכלות תעלא בעידניה: אשרי תמימי דרך גבורי כח עושי דברו, וצדיק באמונתו יחיה עד יגוע לא יסור תומתו ממנו, וקוי ה' יחליפו כח, כי עד צדק ישוב משפט, ואחריו כל ישרי לב ישמחו יעלצו לפני אלהים, ויאמר אדם אך פרי לצדיק, כי אל אמונה הוא מסבות מתהפך בתחבולותיו, ונודעה יד ה' את עבדיו, וזעם את אויביו, ושח גבהות אדם ושפל רום אנשים, וענוים יירשו ארץ ותמימים יותרו בה, יבושו כל רודפי הבל וכסילים קלון ינחלו להם, לא יחרוך רמיה צידו, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, כבוד חכמים ינחלו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, לא נאוה לכסיל כבוד, לישרים נאוה תהלה: ע"פ האמת והדברים האלה את משלי יסדתי, ככל אשר ראינו היום הזה בצאת שער עלי קרת מוכתר בתהלתו ביום חתונתו, זה דודי וזה רעי, זה בנה אב לכל הישר הולך כי לא ייגע לריק ולא יעמול ללא דבר, אכן פעולתו את ה' וסוף הכבוד לבא: ראו קראתי בשם, ליושר, בן האמת, כי תולדת האמת הוא, ואת התהלה, לבת המון שמתיה, כי המון העם הם המהללים דבר או המגנים אותו, ובלכת כל העם בדרכי האמת לא יהללו ולא ישבחו כי אם היושר. התאוה נתתיה לאמת לשפחה, כי כן נאה לה ונאה לעולם; ואולם תולדת התאוה הוא הרהב, והמגדלו הוא הדמיון הכוזב, ובמשול המבוכה בעולם, בהיות שנתקלקלו נתעוותו הדרכים, וארחות האדם התקלקלו, שגו ברואה פקו פליליה, ואת הרהב יחשבו לתולדת האמת ואת היושר לא יכירו; ראה כמה בהיותם בעם מהוללים בראש כל חוצות, בוערים תפושי הזהב והכסף ומגדילים לעשות בשוא ובשקר ומרבים הבל בלא הועיל, התרמית פעל כל זאת, המדיח את לב ההמון כלו, והסכלות צהלה ושמחה. אכן התהלה ממאנת ברהב דמיתיה, כי לא לכך נוצרה, כי אם אולת ההמון תסלף דרכם והופכים הקערה על פיה, הנה כי כן יקנא בהוללים ושלום רשעים ימרר את היושר בראותו רהב מתכסה בטלית שאינו שלו והשעה משחקת לו. אולם השכל כריע כאח לאיש הישר, ידריכהו ובמסלות התבונה ינחהו, והסבלנות גם היא כאמו תנחמנו ותהי לו לאומנת, היא סמכתהו לקוות ולחזור ולקוות עד עת מועד, כי אולם אחרי כן יואל אלוה השומר אמת לעולם וזקניו יחכם, לתת לפתאים ערמה, עד תאחז במשפט ידו ואת ערות רהב יגלה לעיני כל רואיו, ואת היושר יצדיק לרבים ויהללוהו בשערים לעולם ועד. היא התהלה אשר לאשה נתנה לו במשלי זה בגזרת המשפט, כי לו משפט התהלה באמת: והנה ערכתי לכל איש ואשה הבאים במשלי זה, את כל הדברים אשר ידברו, שומה בפיהם, כדרכם וכעלילותם כמשפטם אשר הם עושים דבר יום ביומו, את אשר אומרים הם בלבבם ומרעיהם לא יכחדו; המשכילים לבד והסכלים לבד, הישרים לבד והרמאים לבד, ההמון כמשפטו, והזקנים כמשפטם, את הכל תמצא ערוך בפיהם ובלשונם יגידוהו. עד הנה סוד מליצתי, שמענה ואתה דע לך: רמזי המליצות לפי סדרי החלקים ודבוריהם, כל מדבר לפי ענינו במליצת שירו ירמוז על הענינים ההוים ומתילדים בעולם, ועל דעת בני האדם וסברותיהם ומדותיהם, הטובים והרעים איש איש כדרכיו: חלק א המשל מדבר ירמוז על ענין המשל ותועלתו, ויבאר שבח החתן והכלה, שעליהם נוסד המשל הזה, ויחס המשל הזה להם: שיחה א ירמוז על חמס בני האדם שחומסים את חק האמת והראוי, במה שזונים אחרי ההבל ומגדילים ומהללים את הרהב: שיחה ב על הכח אשר לתרמית על ההמון נגד השכל ומופתי ראיותיו: שיחה ג על הפסד המנהגים הנוהגים, להגדיל הרשע והסכלות ולהשפיל הישרים והתמימים ומיאון ההמון לקבל המוסר, ויראה שבח ההתבודדות וגנות החברה הבלתי טובה, ויבאר הבטחון ואמונת הלב הראוי לאיש הישר: שיחה ד ירמוז על גנות החכמים והלומדים בעיני הסכלים, ועל אומץ לב הסכלים ועליצותם: חלק ב שיחה א ירמוז על התקוה הראויה לאדם בעת צרותיו, ויבאר גנות הסכלים והרמאים ומעשיהם המקולקלים. ויבאר טעות העין והראות: שיחה ב ירמוז היות ראוי לאיש המשכיל להסיח הדאגה מלבו, וישתמש לזה התכלית במנוחת השדה והמים, ובחפוש קצת מדברי הטבע, שבהם יסיר מחשבות עצב מלבבו, ובם יכיר את גדולת הבורא ית"ש וישבחהו על נפלאות מעשיו; ויבאר צורת הצמחים וצמיחתם וחלקיהם והדבש והשעוה הנלקחים מהם ושאר עניניהם: שיחה ג ירמוז היות ראוי לאדם לשום בטחונו בה' ולהתפלל לו בצרותיו, וגם לכבוש את כעסו שלא לדחוק את השעה: שיחה ד ירמוז שלפעמים אע"פ שאין אדם רואה, מזלו רואה: חלק ג שיחה א על אמתת ההשגחה, ועל מה שהיצר מפתה את בני האדם ליחס הכל לטבע ולמקרה, ויבאר מציאות הרעמים והברקים והזועות, ויראה הלעג שלועגים הלצים על יראי החטא, ועצת הזקנים והחכמים נגד פתוי היצר: שיחה ב ירמוז איך הסכלים מוכרחים בסוף לבקש את החכמים ולדפוק על דלתותיהם כשתתגלה חרפת הדמיון: שיחה ג בגילוי שקר הרהב וכזב ההבל בכח המשפט: שיחה ד חרטת בני האדם על שלא הלכו אחר השכל, כשמגעת להם הרעה: שיחה ה גילוי ערך היושר וחשיבותו באמת והיות התהלה נאוה לו לבדו: שיחה ו ירמוז על שמחת העולם כלו בהתישר הדברים ועמוד הכל על מכון האמת: פתשגן המשל לאמת יולד בן, ויאמר להמון לאמר: אם יש את נפשך תהי נא תהלה בתך יעודה לבני לאשה, וישמע המון לאמת ויכרתו שניהם ברית. בעת ההיא ילדה תאוה שפחת אמת גם היא בן ותהי היא ובנה אתו בבית. ויבא צבא המבוכה ויבוזו העיר ואת הילדים לקחו וינהגו וילכו, וירא אמת כי נשבה בנו ויעל למשפט השערה ויכתוב בספר ויחתום לפני משפט כדברים האלה: בני ועבדי שדדו השודדים, ועתה למען לא יתחלף בני בעבדי בהאריך הימים, הנני מפרש סימניו, ויפרש אותו לפני משפט. וימת אמת, ויעברו הימים ובן התאוה לוקח ביתה דמיון ויגדלהו ויקרא את שמו רהב, ויאמר תרמית לרהב אלכה נא ואגידה אל המון לאמר: הנה בן אמת עומד בבית דמיון, הלא כי נפתה הוא ונתן לך תהלה יעודת אדוניך לאשה. וילך תרמית ויאמר להמון: יתבשר נא אדוני אשר נמצא בן אמת, הנה הוא עומד בבית דמיון. וילך המון ויקח את רהב מבית דמיון ויאמר לו: הנה לך תהלה בתי אשר דברתי אל אמת אביך לתתה לך לאשה, קחנה ותהי לך לאשה כאשר דברתי לך. בימים ההם ויושר בן אמת יוצא ובא בתוך העם ולא יכירוהו, ויהי הנער הולך וגדל וטוב, ותראהו תהלה ותאהבהו בלבה, אך דבר המון היה חזק על בתו לתתה אל רהב כאשר דבר. וימלאו הימים ויאמר רהב להמון: הבה את אשתי כי מלאו ימי. ויקם המון ויאסוף את כל אנשי העיר ויעש משתה, ויהי הם אוכלים ושותים והנה רעש גדול ורוח גדולה וחזק ויגע בארבע פנות הבית, והקירות נטו לנפול והעמודים חשבו להשבר וינתץ עמוד התוך. ויראו האנשים וייראו מאד ויבהלו איש אל רעהו, ויקם אחד מן הזקנים ויאמר: שמעוני אחי! חרדת אלהים עלינו; ועתה כי זוכר אני, אשר קצף ה' על העיר הזאת ויביא עליה את הגוי המר והנמהר חיל המבוכה וישללוה, ולאמת אחינו היה בן ובן אמתו בביתו ויגדלו הנערים ויתערבו, ויכתוב אמת את סימני בנו לפני משפט אדוננו להיות לו לעד עד עולם. עתה נדרשה נא ויבוקש בספר זכרונות משפט, וימצא, אולי אין רהב בן אמת ולא לו תנתן תהלה, כי לבן אמת תהיה. ויבקשו את הדבר ויחקרו היטב, ולא נמצאו ברהב הסימנים ההמה, וידעו כי לא בן אמת הוא וישלחוהו. וישמע שכל ריע יושר ויבא וישתחו ארצה לפניהם ויאמר: ברוך ה' אלהי אמת, הנני אבא ואציג בן אמת לפניכם ולו תהיה תהלה לאשה. ויביא לפניהם את יושר ויעמידהו לפני משפט, וימצאו בו את סימני אביו ויכירוהו. ויאמר משפט להמון: זה בן אמת אשר יעדת לו בתך, אליו תתננה. ויקח יושר את תהלה ורוחה היתה. וישמחו כל העם מאד ויברכו את ה': ואלה שמות המדברים משל תהלה בת המון המון אבי תהלה יושר בן אמת, חתן תהלה רהב בן תאוה, נחשב לבן אמת בטעות תרמית ריע רהב שכל ריע יושר סכלות שפחת המון סבלנות מינקת יושר מחקר מתבודד עבד קרואים זקן סופר משפט מלך משוררים המשל מדבר פִּי הַמְדַבֵּר, הַמָּשָׁל, אָנֹכִי אוֹתוֹ אֲשֶׁר בָּחָרָה מֵרֹאשׁ יְמוֹת עוֹלָם מֵעֵת הֵכִינָה חָכְמָה מְרוֹם כִּסְאָהּ עַל פִּתְחֵי שַׁעַר, אוֹתָהּ לְשָׁרֵת, וּבְכָל חַצְרוֹתֶיהָ מַשְׂכִּיל וּמוֹצֵא חֵן רִאשׁוֹן נִצָּחְתִּי. מִמַּעֲמַקֵּי לֵב כִּתְהוֹם לָעֹמֶק עֵצָה דְלוֹת, הִנֵּה יָדַי לִמַּדְתִּי, וּבְתוֹךְ לְבַב אִישׁ חֵץ מוּסָר וָדַעַת לִירוֹת (בְּלִי אֶחְטָא), מֵאֵין כָּמוֹנִי. הֵן עַד מְעַט מִלִּין דֵּעָה אַכְבִּירָה, מִבְחַר תְּהִלּוֹת הֵנָּה יַחְדָּו תְּהִלּוֹתַי, מֵיטַב כָּל שֶׁבַח. כִּי אֶת אֲשֶׁר קָצַר כָּל לָשׁוֹן מֶנּוּ הֵן יִרְזְמוּן מִלָּי, הֵמָּה יִצְפֹּנוּ בֵּין מִשְׁבְּצוֹת עֶדְיָם חָכְמָה רַבָּתִי. עַתָּה יְדִידִי, הֵן אֶחָד מֵאֶלֶף בֵּין שׁוֹמְרֵי סַף בֵּית חָכְמָה מָצָאתִי אוֹתָךְ לְהַלֵּל, עַל כֵּן בָּךְ יָרִיתִי אֶבֶן לְפִנָּה לִי, וָאֵט עָלֶיהָ קַו חֵן לְמִבְנֵה חָסֶד. כִּי רֹב תְּהִלּוֹתֶיךָ אָשִׁיר בְּחִידָתִי, אַף אֶפְרוֹשׁ נֶגֶד אַחַי וְגַם אַחֶיךָ. הִנֵּה אֲהַלֶּלְךָ, אַף לֹא עַל שָׁקֶר, אָכֵן לְךָ אֶתֵּנָה אֶת שֶׁלְּךָ, הוֹד וּתְהִלָּה יָאָתָה אֶל יָשְׁרְךָ, כִּי זַךְ אַף יָשָׁר אָתָּה. עַל כָּל רְהָבִים עַל כָּל כָּזָב יָחַד, תִּדְרוֹךְ וְתִרְמוֹס סֶלָה, כִּי לִבְּךָ לָהֶם פּוֹנֶה אֵינֶנּוּ, יִרְחַק לְשׁוֹן תַּרְמִית, יָסוּר מִמֶּךָּ, כִּי כֵן שְׂנֵאתוֹ אַף אוֹתוֹ מָאָסְתָּ. תֵּבוֹשׁ וְתִכָּחֶשׁ לָךְ סִכְלוּת נֶצַח, וִיקָרְךָ תִּפְאֶרֶת אֶל כָּל מְבַקֵּשׁ שֶׂכֶל. מַטָּע לְהִתְפָּאֵר, גֶּפֶן אַדֶּרֶת, רַב הָעֲנָפִים, אַף נִכְבַּד הַשֹּׁרֶשׁ. יָקָר כְּבָר הָיִיתָ, אָכֵן עֲטָרָה אֶל הוֹד רֹאשָׁךְ שָׂמוּ עוֹד מִמְּרוֹמִים עָתָּה, אֶת יָפְיְךָ לִכְלוֹל, אֶת יִפְעָתֶךָ, הוֹד הַבְּתוּלוֹת זֹאת כַּלָּה אֵרַשְׂתָּ, הַדְרַת בְּנוֹת הֶחָיִל, עַל מֵי יְקָר פַּלְגֵי כָבוֹד נִטָּעָה, אֶל נַהֲרֵי הָדָר כָּל שָׁרָשֶׁיהָ. הִנֵּה הֲכִי קָרָאוּ לָךְ יַעֲקֹב אִישׁ תָּם, כִּי תָּם הִנֶּךָ, וּלְחֶלְקְךָ נִתָּנָה רָחֵל, כְּרָחֵל כֵּן תִּבְנֶה בֵּיתֶךָ. אָבוֹת מְאֻשָּׁרִים, מוֹצָאֵי אֵלֶה נִטְעֵי אֱמֶת, בָּהֶם שִׂישׂוּ וָגִילוּ, תִּפְאַרְתְּכֶם הַבִּיטוּ אַחַר אֲשֶׁר זָקָנָה, עַתָּה חֲדָשָׁה בִּבְנֵיכֶם צוֹמָחַת. הִתְבָּרְכִי חֶבְרַת צַדִּיקִים סֶלָה, תִּנְעַם אֲחֻזַּתְכֶם לָכֶם עַד נֶצַח, תִּרְאוּ כְּחוֹל יָם זָרַע, אַף בַּנְּעִימִים רֹב יָמִים תִּשְׂבָּעוּ. עַתָּה רְצוּ נָא קָחוּ מִנְחַת יְדִידוּת זֹאת לָכֶם הֵבֵאתִי, מִגִּיל לְבָבִי, מִשִּׂמְחָה מָלֵאתִי, עַל נַחֲלַתְכֶם, כִּי עָלַי נָעֵמָה. וּתְהִי לְעֵדָה לִי, אוֹת לָכֶם צֶדֶק, עַל כָּל אֲשֶׁר נִכְסוֹף נִכְסָף אָנֹכִי לִשְׁלוֹמְכֶם תָּמִיד, לִרְאוֹתְכֶם יַחַד שָׂשִׂים שְׂמֵחִים עַד לִבְלִי יָרֵחַ. וּכְטָהֳרַת לֵבָב וּכְמוֹ תֹּם נָפֶשׁ, מִנְחָה קְטַנָּה זֹאת לָכֶם הִגַּשְׁתִּי, אוֹתָהּ לְקַבֵּל כֵּן אָנָּא הוֹאִילוּ, שָׁלוֹם יְהִי לָכֶם, שִׂישׂוּ וָגִילוּ! חלק א שיחה א' תהלה לבדה בשדה בין ההרים הוֹי צֵל כְּצוּף מָתוֹק, הוֹי יִבְלֵי מָיִם, מִפָּז יְקָרִים יַחַד, הָרֵי מְנוּחָה, כָּל סַלְעֵי מַרְגּוֹעַ, הַבּוֹדְדִים שַׁלְוָה וּמְפִיקִים שֶׁקֶט. מָה אֶבְחֲרָה בָכֶם, כַּמָּה אָגִילָה עַל שִׂיחֲכֶם כִּי שָׁח, עַל עַנְוַת דֶּשֶׁא, מִכָּל שְׁאוֹן עָרַי כִּי הִכְרִיעוּנִי, מַה נַּחֲלָתִי כִּי מָרָה שָׂבַעְתִּי, וִיהִי לְבָבִי לָהּ עַד עוֹלָם קָבֶר, בַּל יִתְּנוּנִי אֶת כַּעְסִי הוֹדִיעַ. אֶל יַד כְּסִיל אָדָם כִּי יִבְלָעֵנִי, אָל יַד אֱוִיל נִבְעָר מַחְפִּיר מַרְשִׁיעַ יִנָּתְנוּ דוֹדַי בִּזְרוֹעַ כֹּחַ, הוֹדִי לְזָר יַסְגִּירוּ, בִּי הוֹלְלִים יַכְתִּירוּ. אֶרְאֶה וּבַת עֵינִי מִכַּעַשׂ תֵּכַהּ, וּכְשֶׂה לְטֶבַח דּוּמִיָּה אֵלֵכָה. תֵּבֵל אֲהָהּ תֵּבֵל! אֵיכָה הִרְחַבְתְּ אַךְ אֶל דְּבַר כָּזָב אֶת מַעְגָּלָיִךְ? מוֹשַׁב נְגִידִים אֵיךְ שֶׁקֶר הוֹשַׁבְתְּ תּוֹךְ אַרְמְנוֹת עֻזֵּךְ וּבְטִירוֹתָיִךְ? שיחה ב' רהב ותרמית רהב: מָתַי אֲשַׁלֵּם אוֹ מֶה לָךְ אָשִׁיבָה אָחִי, כְּעַל כָּל טוּב כָּל תַּגְמוּלֶיךָ? הֵן מָצְאָה כַּבִּיר עֹצֶם יָדֶךָ לָתֵת שְׁאֵלָתִי וּלְהַמְצִיאֵנִי הַבַּת תְּהִלָּה זֹאת כִּי אִוִּיתִיהָ. עַתָּה שְׁאַל מִמֶּנִּי, כִּי כָל־יְכָלְתִּי לֹא אֶמְנַע מִמֶּךָּ. תרמית: רַהַב יְדִיד נַפְשִׁי! הִנֵּה עֵינֶיךָ רָאוּ וְלֹא זָר אֶת פֹּעַל פָּעַלְתִּי, כִּי רַק בְּזֵעַת אַף וִיגִיעַת נָפֶשׁ לָךְ עַד הֲלוֹם הֵבֵאתִי. עֵת כַּאֲרִי בַיַּעַר נוֹהֵם בְּעֶבְרָתוֹ שׁוֹאֵג לַטָּרֶף, יַחְפּוֹז זְנָבוֹ וּכְמוֹ דָּם יַאְדִּימוּ עֵינָיו מְזָרֵי פַחַד, כֵּן קָם לְנֶגְדִּי אִישׁ מִלְחַמְתִּי שֶׂכֶל, לָתֵת לְהָמוֹן דָּעַת, לִבּוֹ לְהַשְׂכִּיל אַף עֵינָיו לִפְקוֹחַ, לִבְלִי חֲפוֹץ בָּךְ וּלְבִלְתִּי קַחְתֶּךָ, לוּלֵי בְּתַחְבּוּלוֹת אָז הִתְחַזַּקְתִּי, לוּ בַּחֲלָקוֹת לֹא אוֹתוֹ דָּחִיתִי, מִנַּחֲלָתוֹ זֶה לָעַד גֹּרָשְׁתָּ. רהב: אַךְ מֶה בְּנַפְשִׁי עָוֶל מָצָא לְהַרְחִיקֵנִי, כִּי כֵן לְעֶזְרָתִי צֵאת הִתְחַזָּקְתָּ? תרמית: רַהַב יְדִידִי! אִלּוּ לֹא יִמְצְאוּ בָךְ רַק כִּי הִתְגַּדַּלְתָּ מִימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ תָּמִיד בְּבֵית דִּמְיוֹן, הִנֵּה דַיֶּךָּ לִמְאֹס בְּנַפְשָׁךְ כָּל־לִמּוּדֵי שֶׂכֶל, אַף כִּי הֲלֹא כָּמוֹנִי כֵּן יָדַעְתָּ, כִּי כָל־הֲדַר יָפְיָךְ, כָּל־יִפְעָתֶךָ לוּלֵי מְזִמּוֹתַי וּנְכָלַי רַבּוּ, כֻּלָּם כְּאַיִן מֵאֶפֶס נֶחְשָׁבוּ, כֶּסֶף וְזָהָב, חֵן, כָּבוֹד וָיֹפִי, אִם מִבְּלִי תַרְמִית יַעַמְדוּ רֶגַע, פָּז רַב לְטִיט יָשׁוּב, יֹפִי לָנֶגַע, חֵן טוֹב לְמָאוֹס, אַף כָּבוֹד לַדֹּפִי. שיחה ג' שכל יושר וסבלנות שכל: רֵעִי כְּאָח לִי! יִוָּדַע לָךְ אֹמֶן כִּי צַר מְאֹד לִי עַל צָרַת נַפְשֶׁךָ, וּכְאֵבְךָ אַךְ כִּכְאֵבִי יָדָעְתִּי; הֵן זֶה בְּרִית רֵעִים חָק־אַחְוָה סֶלָה. כִּי תֹאֲמִים יַחְדָּו כִּתְאֹמֵי בָטֶן יִתְעוֹרְרוּ אֶל כָּל מִקְרֶה וָפֶגַע. אַךְ מָה אֲדַבֵּר, כִּי מֵעֵת עָבָרוּ מֵי הַמְּבוּכָה הַמָּרִים הָאֵלֶּה עַל הָעֲנִיָּה זֹאת עִיר מוֹלַדְתֵּנוּ, לֹא נָח לְבָבִי לֹא שָׁקַט מֵרֹגֶז מִכָּל־אֲשֶׁר רוֹאֶה יוֹם יוֹם אָנֹכִי. הֵן זֶה בְּעֵינָי זָר לֹא אֵדָעֵהוּ, אֵיכָה כְּהַיּוֹם אֶל עוֹלָם יֹאמֵרוּ בָּנוּי, וְהִנּוֹ אַךְ תֹּהוּ וָבֹהוּ, יָמִין רְאֵה וּשְׂמֹאל שׁוּב נָא הַבִּיטָה, מֶה עַל מְכוֹנוֹ בַּמִּשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּמְצָא מְכוֹנָן? אַךְ אֶת־זֶה חָזִיתִי, עַוְלָה כְּמוֹ פוֹרַחַת, נֵץ הֶעֱלָתָה וַתִּגְמוֹל שַׁלָּטֶת, זָדוֹן וְלָצוֹן עַלִּיזִים יִמְשֹׁכוּ, גּוֹי לֹא מְעַט אַחַר הֶמְיָתָם שָׁקֶר, וּמְתֵי אֱמוּנָה עַד־אֶרֶץ שָׁפָלוּ, לֹא נִכְּרוּ בַּחוּץ כָּל־מַיְשִׁיר לָכֶת, עַל תָּם וְסָר מֵרָע הַלְעֵג יַלְעִיגוּ, נָקִי וּבַר לֵבָב פֶּתִי יִקְרָאוּ, זִמָּה מְזִמָּה לָמוֹ, רֶשַׁע - תְּבוּנָה, אַף תַּהְפּוּכוֹת דָּעַת. אַךְ אַחֲרֵי רוֹאִי זֶה אֶת־כָּל־אֵלֶּה, אִם לֹא לְךָ רַק אֶל־רַהַב יִתֵּנוּ עַתָּה תְּהִלָּה, לָמָּה אֶתְמַהּ וְאִפָּלֵא? הֵן אָז נִפְלֵאתִי, לוּ יִתְּנוּהָ לָךְ, כִּי לָךְ יָאָתָה. הֵן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי תַּרְמִית בְּבוֹאוֹ אֶל־הָמוֹן מִנֶּגֶד, לִבִּי כְּבָר הִכָּנִי וָאֵדְעָה כִּי לֹא טוֹבָה תַּגִּיעַ עַל יַד מְעַוֵּל זֶה, וּכְבָר יָדַעְתִּי הָמוֹן וְשִׂיחוֹ, כִּי הוּא אֶל־כָּל־רוּחַ יָנוּד כְּמוֹ נוֹד הַקָּנֶה בַּמָּיִם. אָכֵן לְעֵת כָּזֹאת שָׁוְא נִתְיַגֵּעַ, כִּי זֶה לְבַב הָמוֹן נִשְׁבָּה וַיֵּלֶךְ אָסוּר בְּזִקֵּי זֶה גִבּוֹר הַצָּיִד, לֹא יַאֲמִין עוֹד אֶל־כָּל־אִמְרֵי קֹשֶׁט וּלְכָל דְּבָרַי אֹזֶן יַאְטֵם כְּפֶתֶן בַּל שׁוּב מִנִּי חֹשֶׁךְ. כִּי כַּאֲשֶׁר נָקֵל הוּא לוֹ לָלֶכֶת אַחַר כְּזָבִים אוֹ מַרְאֵה עֵינַיִם, קָשֶׁה בְּעֵינָיו כֵּן אוֹתָם הַנִּיחַ, לִמְשׁוֹךְ בְּעוֹל בִּינוֹת, בִּמְסִלּוֹת דָּעַת. אֵין טוֹב אֲשֶׁר אֶדּוֹם אֵפוֹא מִמֶּנּוּ, פֶּן עוֹד נְהִי לָבוּז מֵאֵין תּוֹחֶלֶת, לָשׁוּב עֲצַת חָכְמָה מוּסַר אִוֶּלֶת. מַשְׁחִית דְּבָרָיו כָּל־דוֹבֵר עַל־אֹזֶן סוּגָה בְּאִוַּלְתָּהּ, כִּי לֹא שׁוֹמָעַת, נוֹתֵן לְלֵץ מוּסָר עֵצָה אֶל־פֶּתִי, עוֹכֵר שְׁאֵרוֹ הוּא אַף חוֹמֵס דָּעַת. יושר: שֶׂכֶל מְאוֹר עֵינַי אַלּוּפִי סֶלָה, אַנְחוֹת לְבָבִי רַבּוּ, דָּמִי בְּקִרְבִּי אֵשׁ, רוּחִי שַׁלְהָבֶת, אַף כָּל־אֲשֶׁר סָבִיב עֵינַי תִּרְאֶינָה, עֵצִים לְגַחַלְתִּי הֵמָּה גַּם יַחַד, לַבְעִיר עֲצָמַי בָּם וּלְמַעַן תַּעַל עַל מוֹקְדָהּ נַפְשִׁי יוֹמָם וָלָיְלָה. מִי יִתְּנֵנִי עָיִט, מִבַּד לְבַד אָעוּף, בֵּין סִבְכֵי יָעַר, עַל הַרְרֵי עַד בֶּטַח בֵּין צֶאֱלִים בּוֹדֵד נַפְשִׁי תַּרְגִּיעַ, כִּי לֹא בְאַנְחָתִי אֶתְהַלֵּךְ תֶּמֶס, בֵּין מִצְהֲלוֹת קִרְיָה וּשְׁאוֹנֵי קָרֶת. רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר אֵין מִמְּנָת חֶלְקוֹ טוֹבָה בָּאָרֶץ, כָּל מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ תִּשְׁפַּלְנָה שָׁבֶת, בַּל תַּחֲמוֹד נַפְשׁוֹ בִּגְדוֹלוֹת לֶכֶת, כִּי אִם רְעוֹת צֹאנוֹ אֶל עֵין הַמָּיִם, וּלְפִיו חֲלָבָם קַחַת, יַבִּיט כְּצֵאת אָדֹם מִקָּדִים שָׁמֶשׁ, מַעְיָן אֲשֶׁר נֶאְמָנוּ מֵימָיו וְלֹא יִכְזָבוּ, יָשׁוּר בְּלֵב שָׂמֵחַ, הָלוֹךְ וְנַגֵּן מִתְהַלֵּךְ אֶל רֶגֶל צֹאנוֹ כְּמַרְעִיתָם, עֵינָיו יִבְחָנוּ עִשְּׂבוֹת הֲרָרָיו, אַף שִׂפְתוֹתָיו שֶׁבַח אֶל־יוֹצְרָם תַּבַּעְנָה. אַשְׁרָיו וּמַה טּוּבוֹ, כַּמָּה יִמְתָּקוּ לוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו, כַּמָּה יַרְגִּיעַ! כִּי כָל־אֲשֶׁר תַּהְפּוֹךְ תֵּבֵל הַלֵּזוּ עָלָיו מְסִבּוֹתֶיהָ, יִבְזֶה וְלֹא יָחוּשׁ, לֹא יֵדַע רֹגֶז, יִשְׂמַח בְּעָנְיוֹ, כִּי לֹא חָמַד עֹשֶׁר, קִנְאָה וְכָבוֹד לֹא לִבּוֹ יִלְחָצוּ, טוֹב לוֹ מְלוּנָתוֹ מֵהֵיכַל מֶלֶךְ, מַקְלוֹ וְיַלְקוּטוֹ מִבִּגְדֵי חֹפֶשׁ. עַלְמָה אֲשֵׁר לוֹ חֶבֶל תִּפּוֹל, הֲלֹא לָבֶטַח בָּהּ יַעֲלוֹז לִבּוֹ, בּוֹ לִבָּהּ יָגֶל. אֵין מַחֲרִיד לָהֶם, רַע לֹא יֵדָעוּ, סָבִיב לְשֻׁלְחָנָם כִּשְׁתִילֵי זַיִת זַרְעָם מְלֵאֵי גִיל יִרְאוּ יַבִּיטוּ, עַל נַחֲלַת חֶלְקָם כָּל־עֵת כָּל־רֶגַע לִמְחוֹנְנָם תּוֹדוֹת אֶלֶף יִתֵּנוּ. לֹא כֵן שְׁאוֹן וָרַעַשׁ חַצְרוֹת נְגִידִים וּמְדִינוֹת הָאֵלֶּה, כִּי כָּל־יְקָר תִּפְאֶרֶת עֹשֶׁר כְּבוֹדָם הָבֶל, שִׂמְחַת עֲלִיצוּתָם כָּזָב וָשָׁקֶר, טוּבָם כְּקַשׁ תְּשָּׂאֵהוּ סוּפָתָה, הֶמְיַת הֲמוֹנָם אָיִן, אַף פָּעֳלָם מֵאָפַע, קָדִים לְבָד יִרְדֹּפוּ יִרְעֶה לְבָבָם רוּחַ, וַיִּבְעֲרוּ יַחְדָּו, יַחְדָּו יִכְסָלוּ רַק אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ. כָּל־רוֹדְפֵי כָבוֹד, כָּל־אָץ לָעֹשֶׁר, שָׁוְא זוֹרְעִים הֵם אַף עָמָל יִקְצֹרוּ, כֹּחָם יְכַלּוּ בָם, וּבְעֵת הִשִּׂיגוּ אוֹתָם, הֲלֹא הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ. סבלנות: יֹשֶׁר בְּנִי, מִכָּל־חָכְמָה וָדַעַת כַּלְכֵּל אֱנוֹשׁ שִׂיחוֹ וּנְשׂוֹא אֶת נֶגַע לִבּוֹ בְּטוּב לֵבָב, יָקָר לָנֶצַח. חֻקַּת אֱמוּנָה זֹאת, תּוֹרַת תֹּם סֶלָה: אִישׁ אִישׁ כְּמוֹ מַסְמֵר רַגְלוֹ לִנְטוֹעַ בִּנְתִיב צְדָקָה לָלֶכֶת, אַךְ דֶּרֶךְ מִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים, כָּל־אָרְחוֹת קֹשֶׁט, יֹאחֵז בְּתֻמָּתוֹ אַף לֹא יַרְפֶּנָּה, וּלְכָל־אֲשֶׁר יִקְרֵהוּ הִנֵּה כְּמוֹ עַמּוּד בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת כֵּן יַעֲמוֹד חָזָק, בַּל יַנַּח רֶגַע קָטֹן מְקוֹמוֹ, בַּל יֵט מִנִּי אֹרַח. עָלָיו כְּגָמוּל כֵּן אֶת־נַפְשׁוֹ יָשֶׁת, יַבִּיט וְלֹא יִשְׁאַל, יִשְׁמַע אַל יַעַן יִמְאַס לְהִתְחַכֵּם יוֹתֵר, יַנִּיחַ בַּקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת מֶנּוּ, אָכֵן עֲלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂא פְקֻדָּתוֹ יָקוּם כַּשַּׁחַל, יַאְמִין וְלֹא יַחְקוֹר, יִשְׁמוֹר אַף יַעַשׂ מִצְוַת אֱלֹהָיו בַּל־יָסוּר מִמֶּנָּה, אֶל־פּוֹעֲלוֹ יִתֵּן עַד־עוֹלָם צֶדֶק, נִכְנָע וְשַׁח עֵינָיִם, יִשְׁמוֹר גְּבוּל לִבּוֹ בַּל יַעַבְרֶנְהוּ. רֶסֶן תְּשׁוּקָתוֹ יֹאחֵז אַל־יֶרֶף, תּוֹדוֹת יְמַלֵּא פִיהוּ, דּוּמָם וְיָחִיל לִתְשׁוּעָתוֹ סֶלָה. כִּי אֵל אֱמוּנָה הוּא, אֵין בּוֹ עַוְלָתָה, צוּר פָּעֳלוֹ תָמִים, אַף חָפֵץ חָסֶד, אָכֵן דְּרָכָיו מֶנּוּ הֵן עַד־מְאֹד נִשְׂגָּבוּ, אָחוֹר חֲכָמִים בָּם מֵהָבִין שָׁבוּ. אֵיכָה מְצוֹא יוּכַל, אֵיךְ יוּכַל דַּעַת, אָדָם אֲשֶׁר יִרְאֶה רַק לָעֵינָיִם, סִתְרֵי פְלִיאוֹת רוּם גֹּבַהּ שָׁמָיִם, אֶל־רֹאשׁ שְׁחָקִים אֵיךְ יָעוּף תּוֹלָעַת. שיחה ד' המון וסכלות, אח"כ ילך המון ונשארה סכלות לבדה. המון: קוּמִי אֲמָתִי, נָא! סכלות: אָדוֹן, הִנֵּנִי! המון: קוּמִי, לְכִי נָא אֵצֶל בִּתִּי וְלָהּ הַגִּידִי, כִּי יוֹם חֲתֻנָּתָהּ וּכְלוּלוֹתֶיהָ הָלוֹךְ וְקָרֵב בָּא, וּלְרַהַב שַׂמְתִּי מוֹעֵד לְיוֹם הַחֹדֶשׁ, עַתָּה לְהָכִין אֶל־יוֹם שִׂמְחָתֵנוּ הוֹלֵךְ אֲנִי, אַף אַתְּ חִישִׁי וָלֵכִי. ילך המון וסכלות נשארת לבדה סכלות: הִנֵּה כְּבָר יוֹם בָּא שֶׁקִּוִּיתִיהוּ! הִנֵּה כְּבָר רָאִיתִי כָּל־תַּאֲוַת נַפְשִׁי. יָבֹא נָא שֶׂכֶל עַתָּה בְּחָכְמוֹתָיו, אִם יַעְצָר־כֹּחַ עוֹד אֶת־תְּהִלָּה מִיַּד רַהַב קָחַת. הֵן מָאֲסָה נַפְשִׁי וּכְשֶׁקֶץ יַחַד הֵמָּה בְּעֵינַי כָּל־זֵידוֹנִים אֵלֶּה יַלְדֵי חֲצֵרֵי שֶׂכֶל, כִּי הֵם לְבַדָּם הֵמָּה אָדָם בְּעֵינֵיהֶם, וּכְקַשׁ יַחְשֹׁבוּ אֶת־כָּל־שְׁאָר מִינֵנוּ. אַף הֵם בְּדִבְרֵי אַיִן יָמִים וְלֵילוֹת מַהְבִּילִים יוֹצִיאוּ, כֶּסֶף וְזָהָב בָּם לֹא יַרְבּוּ לָמוֹ, לֹא־יִשְׁבְּרוּ בָהֶם לִרְעָבָם אֹכֶל, אֶת־כָּל־צְבָא שָׁמַיִם כָּאֵל בְּשֵׁם לִקְרוֹא הִנֵּה יֹאמֵרוּ, חֹק אֶל־הֲלִיכוֹת שֶׁמֶשׁ יִתְאַמְּרוּ לָתֵת, אוֹ אֶל־יָרֵחַ; בִּמְדוֹד שְׁלֹשׁ הַצֵּלַע, עִגּוּל וְרִבּוּעַ, אֹרֶךְ וָרֹחַב רוּחָם יְכַלּוּ, וּסְפָרִים מִלֵּאוּ תֵּבֵל כְּחוֹל הַיָּם מֵאֵין תּוֹעָלֶת. יִתְיַגְּעוּ לִדְרוֹשׁ אֵיכָה תַּצְמִיחַ גַּנָּה בְּעֵת חֻקָּהּ אֶת־זֵרוּעֶיהָ; אֵיךְ יַעֲלֶה עָנָן, אוֹ אֵיךְ יָרִיקוּ מָטָר נְשִׂיאִים עַל־כָּל־קַצְוֵי אָרֶץ, לִשְׁקוֹל בְּפֶלֶַס רוּחַ, וּמְדוֹד בְּשַׁעַל מָיִם, יִגְבַּהּ לְבָבָם וּבְבֵיתָם אֵין לָחֶם. עַתָּה הֲלֹא יֵבוֹשׁוּ מִמּוֹעֲצוֹתֵיהֶם, עַתָּה יֶחְפָּרוּ, כִּי עַל־חֲמַת אַפָּמוֹ הִנֵּה תְהִלָּה עַתָּה יִרְאוּ בְּחֵיק רַהַב, לַמְרוֹת עֵינֵימוֹ. נַחְנוּ בְּשִׂמְחָתֵנוּ נָגִיל וְנָשִׂישׂ בֶּטַח, נִשְׂמַח לְקוֹל עוּגָב עַל־יֵין הָרֶקַח, כָּל־מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ נֹאכַל לְמַלֵּא בֶטֶן, גִּיל נִשְׂבְּעָה הַיּוֹם, נִשְׂחַק לַפָּחַד כִּי עוֹד כְּבָר מָחָר נָמוּת גַּם־יָחַד. שִׂמְחוּ בְּנֵי תֵבֵל גִּילוּ וּשְׂמָחוּ, וּבְעוֹדְכֶם חַיִּים מָוֶת תִּשְׁכָּחוּ. אַל־תַּחְפְּצוּ זִקְנָה טֶרֶם תִּזְקָנוּ, כִּי דַּי בְּעִתָּהּ לַצָּרָה זֹאת לָנוּ. רָעָה אֲשֶׁר עוֹדֶנָּה לִהְיוֹת עֲתִידָה, אַל תֵּחַתּוּ מֶנָּה. הִתְעַבְּרוּ וּבְטָחוּ, שִׂמְחוּ בְּנֵי תֵבֵל, גִּילוּ וּשְׂמָחוּ! חלק שני שיחה א' שכל ויושר בשדה, אח"כ הולך שכל ונשאר יושר לבדו. שכל: יֹשֶׁר יְדִיד נַפְשִׁי, יַאְמֵץ לִבֶּךָ, שַׁנֵּס כְּאֵזוֹר חָיִל, כִּי כַּאֲשֶׁר יוֹתֵר מֵרָחוֹק יֶשַׁע נִרְאֶה, הֲלֹא פִתְאֹם אָז יִרְוַח לָנוּ. בֵּין לַהֲבוֹת חֹם בֵּין חַרְבוֹנֵי קַיִץ קַדְרוּת עֲרָפֶל עֵת כָּסּוּ שָׁמָיִם, תָּחִיל לְקוֹל רַעְמָם אֶרֶץ מִתָּחַת, בִּבְרוֹק כְּחֵץ בָּרָק וּכְפָרֵק רוּחַ הָרִים כְּנִבְלֵי חָרֶשׂ, אֶל־קוֹל הֲמוֹן הַגֶּשֶׁם עֵת תֶּחֱרַשׁ כָּל־אֹזֶן, יַחְדָּו יְנוּסוּן כָּל־חַיְתוֹ בַיָּעַר, יִדְאוּ בְּנֵי יוֹנָה אֶל־חַגְוֵי סָלַע, רֶגַע בְּהוֹד אוֹרוֹ הֵן יִזְרַח שָׁמֶשׁ, יִבְקַע וְהֵפִיץ כָּל־עָנָן וָחֹשֶׁךְ, וִיהִי כְּלֹא הָיָה אָז כָּל־הַסָּעַר; כֵּן אֶל־אֱנוֹשׁ נִדְכֶּה רֶגַע יַצְמִיחַ מֹשֵׁל בְּעֹז עוֹלָם מִצָּרָה רֶוַח. יושר: שֶׂכֶל מְשׂוֹשׂ לִבִּי, תַּנְחוּמוֹתֶיךָ לִבִּי הֲלֹא יַרְחִיבוּ, כִּי עֵת כְּמוֹ אַבִּיט מֵאִמְרֵי פִיךָ פֶּתַח לְתוֹחַלְתִּי, אָכֵן הוֹאִילָה אִם יֵשׁ בְּשׂוֹרָה לָךְ אַל תִּמְנַע מֶנִּי. שכל: לוּ הָיְתָה אִתִּי לֹא כִחַדְתִּיהָ, אָכֵן אֲקַו תִּתָּהּ גַּם כִּי אֵין עָתָּה. כִּי לֹא לְעוֹלָם מָט כָּל־פּוֹעֵל צֶדֶק, תִּקְוַת תְּמִימִים לֹא תֹאבַד לָנֶצַח. הֵן יַעֲלֶה רַהַב, לָעָב יַגִּיעַ, עַל־בָּמֳתֵי תֵבֵל יִרְכַּב, יַצְלִיחַ, עָרִיץ וּמִתְעָרֶה אַף גּוֹבֵר חָיִל, מִתַּאֲוָתוֹ לֹא יֶחְדַּל, לֹא יֵרֶא עָמָל וְלֹא יֵדַע כָּל־חַבְלֵי עֹנִי, אַךְ אֶל־שְׁאוֹל יוּרַד, אַךְ שָׁם תָּשֹׁחַ כָּל־גַּאֲוַת לִבּוֹ, וּתְמוּרַת גֹּבַהּ יִלְבַּשׁ כְּבֶגֶד בֹּשֶׁת, קָלוֹן עֲלֵי כָבוֹד יִקַּח לָנֶצַח. וּפְרִי אֱמוּנָתֶךָ תִּמְצָא בְּעִתּוֹ אָתָּה, מִכָּל עֲמַל נַפְשֶׁךָ תִּרְאֶה וְתִשְׂבַּע סֶלָה. עַל־עָנְיְךָ תּוֹדֶה כִּי תִגָּאֵלָה. צָרוֹת אֲשֶׁר עָבָרוּ גַּם הֵן שְׂמָחוֹת הֵנָּה יַחְדָּו בְּיוֹם טוֹבָה, כִּי גִיל תַּרְבֶּינָה כָּל עֵת אֲשֶׁר נִזְכָּרוּ. יושר: אֹבֶה אֲשֶׁר אוּכַל, כִּי אֶעְצָר כֹּחַ, לִסְבּוֹל כְּמוֹ חָפַצְתִּי, (שֶׂכֶל) מְרִי שִׂיחִי; אַךְ כָּבֵד מֶנִּי כָּל־עֵת אֲשֶׁר תִּרְאֶינָה עֵינַי שְׁנֵי צוּרֵי מִכְשׁוֹל הָאֵלֶּה, תַּרְמִית וְסִכְלוּת, כִּי יַחְדָּו נוֹעָדוּ לִהְיוֹת לְשִׂכִּים לִי וּלְדַאְבוֹן נָפֶשׁ. זֹאת בַּהֲמֻלָּתָהּ בַּחוּץ תָּרִיעַ, עַל־כָּל מְרוֹמֵי קָרֶת, תִּדְרוֹךְ בְּעֹז פָּנֶיהָ, לֹא־יָדְעָה יִרְאָה, לֹא־תַכִּיר בֹּשֶׁת, כָּל־הַבְּרִית תָּפֵר, כָּל־חֹק תַּפְרִיעַ, אֵין כָּל־אֱמוּנָה בָּהּ וִימִינָהּ שָׁקֶר, חָמָס רְכֻלָּתָהּ, אָלָה וָכַחַשׁ, אָחוֹת לְכָל־רָעָה, אֵם אֶל־כָּל־פָּשַׁע, וּלְכָל־בְּנֵי הַשְׂכֵּל עַד־מוּת צוֹרָרֶת, תֵּשֵׁב תְּדַבֵּר בָּמוֹ, בֵּין מִזְרְקֵי שֵׁכָר בָּהֶם תָּשִׂיחַ, כָּל־מַחְשְׁבוֹת לִבָּהּ רַק רַע עָלֵימוֹ, לוּ יָכְלָה כַּדָּג כֵּן תִּבְלָעֵמוֹ, אוֹ כַּחֲמוֹר תִּשּׁוֹךְ לִשְׁבּוֹר כָּל־גָּרֶם. אַף־זֶה בְּחֵלֶק פִּיהוּ יָצוּד כְּצִפּוֹר נָפֶשׁ, וּכְסוּי דְּבַשׁ אֶַת־אִישׁ שׁוֹגֶה וָפֶתִי רוֹשׁ יַאֲכִיל וָמָוֶת. יִשֹּׁךְ בְּעֵת יִשַּׁק, וּבְעֵת תִּרְפֶּינָה יָדָיו אֲזַי יִמְחָץ, וּבְכָל־חֶפְצֵהוּ עוֹשֶׂה וְגַם־מַצְלִיחַ. שכל: אָכֵן שְׁגָגָה הִיא זֹאת אֶל־עֵינֵינוּ כִּי עֵין בְּשָׂרִים הֵמָּה, עַל־כֵּן אֱמֶת בִּדְבַר־כָּזָב יָמִירוּ, חֹשֶׁךְ לְאוֹר שָׂמִים וָאוֹר לַחֹשֶׁךְ. הֵן בַּאֲשֶׁר יַשִּׂיגוּ יִתְעוּ לְכָל־מִקְרֶה קָטֹן וָפֶגַע, אַף כִּי בְּמֻפְלָא וּמְכֻסֶּה מֵהֵמָּה. שׁוּר נָא קְצֵה מָשׁוֹט אֶל־תּוֹךְ הַמָּיִם, הֵן רַק־מְעֻוָּת וּמְעֻקָּל תִּרְאֵהוּ, וּלְבָבְךָ יוֹדֵעַ כִּי בֶאֱמֶת יָשָׁר הִנֵּה הִנֵּהוּ. שֵׁשַׁי וְתַלְמַי אַךְ־כִּנְמָלִים תֵּרֶא מִתּוֹךְ זְכוּכִית אִם־פָּנָיו ישְׁקָעוּ, וִיהִי לְהֶפֶךְ אִם רָמוּ גָּבָהוּ. הַבֵּט הֲלֹא רוּחֵנוּ כַּיָּם, אֲשֶׁר לֹא־רֶגַע מִמִּלְחֲמוֹת הָרוּחַ יִשְׁקוֹט, אֲשֶׁר גַּלָּיו הֵנָּה אוֹ־הֵנָּה לֹא־יוּנְפוּ הָנֵף אוֹ לֹא־יִדַּחוּ; מֵעִצְּבוֹנוֹת כֵּן לֹא־נִקָּה סֶלָה, וּכְהַחֲלִיפָם הֵמָּה אֶת־טַעְמוֹ, כֵּן בָּנוּ יִתְחַלְּפוּ מֵעֵת אֶל־עֵת חוּשֵׁינוּ, בַּל־נֶחֱזֶה כִּי־אִם עַל־פִּי הַחֵפֶץ, בַּל־יִשְׁמְעוּ אָזְנֵינוּ כִּי־אִם כְּמוֹ נִכְסַפְנוּ, אוֹ כַּאֲשֶׁר דִּמִּינוּ. לוּ נֶחֱזֶה עוֹלָם בָּרוּר אַךְ פַּעַם אַחַת, אֲזַי רָאִינוּ אֶת שׂוֹנְאֵינוּ אֵלֶּה כֹּה נַעֲנִים מֻכִּים אֻמְלָלִים יַחַד, כִּי נֹאמְרָה דַּי וּנְקָמוֹת שָׂבָעְנוּ. הֵן כַּאֲשֶׁר רוֹאוֹת אוֹתָם עֵינֶיךָ כֻּלָּם מְלֵאֵי טוֹב וּשְׂבֵעֵי נָחַת, כֵּן עִקְבוֹתֵיהֶם בָּרֶשֶׁת הֵמָּה מֵאָז אֲחוּזִים, בַּל מֶנּוּ יֵצֵאוּ, עִמְקֵי שְׁאוֹל יִתְמֹכוּ כָּל־צַעֲדֵיהֶם, רַגְלֵיהֶם יִמּוֹטוּ, בַּל־יוּכְלוּ קוּם שָׁמָּה. אַתָּה חֲזַק עַתָּה, הִתְאַזֵּר כֹּחַ, כִּי־אֵלְכָה אֶרְאֶה, דָּבָר אֶשְׁמָעָה, אָשׁוּב וְאַגִּיד לָךְ. אַךְ הַשְׁקֵט אַתָּה וּנְהַג כְּחָכְמָתֶךָ כָּל־מַחְשְׁבוֹת לִבָּךְ וּמְזִמּוֹתֶיךָ. הֵן כָּל־גְּבוּרָה אֵין כִּגְבוּרַת גֶּבֶר כּוֹבֵשׁ בְּעֹז יִצְרוֹ, שַׁלִּיט בָּרוּחַ; רַק לֵב אֲשֶׁר יָסִיר מִמֶּנּוּ כַּעַשׂ, הוּא לֵב אֲשֶׁר־יִשְׁקוֹט, הוּא לֵב יָנוּחַ. שיחה ב' יושר נשאר לבדו ומוצא מחקר מתבודד בהר. יושר: אֵין טוֹב אֲשֶׁר אֶפְנֶה לִרְאוֹת פֹּה אֵלֶּה דִּשְׁאֵי נְאוֹת שָׂדַי, עֵינוֹת הַמָּיִם הַנּוֹזְלִים מֵרֹאשׁ הַצּוּרִים הֵנָּה, אַטֶּה לְקוֹל הַתּוֹר אוֹ צִפּוֹר אֹזֶן, אֶרְבַּץ בְּבֵין חָצִיר תַּחַת הַתֹּמֶר, אֶשְׁאַף כְּעֶבֶד רוּחַ, אַף כָּל־שְׂעִפַּי כָּל־שַׂרְעַפַּי יַחַד אַךְ אַחֲרֵי גֵוִי כִּמְעַט אַשְׁלִיכָה, אֶשְׁכַּח מְרִי שִׂיחִי, אוּלַי אַרְוִיחַ. הֶן־שָׁם הֲלֹא מֶחְקָר בּוֹדֵד אַבִּיטָה, אַךְ שָׂשׂ אֲנִי עָלָיו, עָלֵז אָנֹכִי עַל כִּי־מְצָאתִיו עָתָּה, כִּי חִקְרֵי לִבּוֹ הִנֵּה יוֹעִילוּ עַתָּה לְהַשְׁכִּיחֵנִי אֶת־כָּל־עֲמָלִי, אַף־נַפְשִׁי שַׂמֵּחַ. שָׁלוֹם לְךָ מֶחְקָר! אָן תִּתְהַלַּכְנָה כָּעֵת מְזִמּוֹתֶיךָ בֵּין הַרְרֵי בָדָד וּנְחָלִים אֵלֶּה? מחקר: הוֹלֵךְ וְתָר הִנֵּנִי פִּלְאֵי תְבוּנוֹת מֵאֵין חֵקֶר לָמוֹ, בּוֹרֵא וְיוֹצֵר כֹּל הֶרְאָה הוֹדִיעַ אֶל־כֹּל אֲשֶׁר־עֵינָיו לֹא עִוֵּר סֶכֶל אוֹ שִׁחֲתָה עַצְלָה, בִּפְלִיאוֹת צֶמַח כָּל־הָאֲדָמָה אִם־שָׂדֶה אִם־יָעַר. כָּל־מַחְשְׁבוֹתָיו מַה לִּמְאֹד עָמָקוּ! כָּל־מַעֲשָׂיו מָה רַבּוּ! כֻּלָּם בְּחָכְמָה מִכָּל־לֵב נִשְׂגָּבוּ. שִׂים עֵינְךָ נָא עַל־שָׁרָשִׁים אֵלֶּה, פִּיּוֹת פְּתוּחוֹת בָּמוֹ לָרֹב מְאֹד הִנֵּה יִרְאוּ עֵינֶיךָ, הֵם יִשְׁאֲבוּ יַחְדָּו, יַחְדָּו יִינָקוּ מִשֹּׁד אֲדָמָה זֹאת אֶת־כָּל־הַלֵּחַ, הַמְכַלְכְּלָם כָּל־עוֹד בַּחַיִּים הֵמָּה, תּוֹךְ רַהֲטֵי גִזְעָם אוֹתוֹ יוֹלִיכוּ מֵרֹאשׁ וְעַד־סוֹף, אֶל־כָּל־בַּד, כָּל־חֹטֶר, לִהְיוֹת לְמִחְיָה אֶל־כֻּלָּם גַּם יָחַד, אַף־הוּא בְּעֵת צֵאתוֹ בָּלוּל מֵרֶחֶם כּוֹנֵס בְּקִרְבּוֹ, אַךְ בִּלְתִּי נִבְדָּלוּ, עָפָר וְשֶׁמֶן, אוֹ־גָפְרִית וָמֶלַח, עִם־כָּל־שְׁאֵרִית כָּל־בּוֹנֵי כָּל־גָּשֶׁם, בִּרְבוֹת תְּנוּעָתוֹ וּכְמַהֵר לֶכֶת בֵּין שִׁקְתוֹת הַגֶּזַע, יִמַּס כְּדוֹנַג, יִשָּׁפֵךְ כַּמַּיִם מִמַּעְבְּרוֹתָיו, אוֹ מָקוֹם יָנוּחַ. מֵרֹב זְמַנִּים כִּי עָלָיו יַחְלֹפוּ, יָמִים וְלֵילוֹת, קֹר וָחֹם וָרוּחַ, עוֹד יַחֲלִיף טַעְמוֹ, וּבְשֵׁם הַנֶּטַע הוּבַל לְתוֹכָהּ, כִּי יִשְׁוֶה אֵלֶיהָ, הִנֵּה יְכַנֶּה סֶלָה. עַתָּה רְאֵה אֵלֶּה הַגִּידִים הֵנָּה, מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשׁ קוּר עַכָּבִישׂ דַּקּוּ, אֶת־כָּל־פְּנֵי זֶה הֶעָלֶה מִלֵּאוּ, כִּי בָם בְּלִי רִפְיוֹן וּבְלִי מַרְגּוֹעַ עָסִיס יְסוֹבֵב, הוּא אֶל־חֹם הַשֶּׁמֶשׁ יִרְתַּח בְּעוֹד יוֹמָם, אַף־שֶׁמֶץ מֶנְהוּ יִקְפָּא לְקֹר הַלָּיְלָה, אוֹתוֹ בְּמוֹ־פִיהֶן הִנֵה תָּמֹצְנָה אָז הַדְּבוֹרִים, וּבְמֵעֵיהֶן יָשָׁב אֶל־הַדְּבַשׁ שֶׁבֵּין דּוֹנַג תַּזֵּלְנָה. שׁוּר נָא פְּרָחִים, אֶל־יָפְיָם הַבִּיטָה. מַרְאָם חֲזֵה, אַף־נִיחוֹחָם הָרִיחָה. מִתּוֹךְ תְּמוּנַת כּוֹס תַּבְנִית גָּבִיעַ הַזֶּה אֲשֶׁר לָהֶם תִּרְאֶה מִתַּחַת סָבִיב עֲלֵיהֶם רִאשׁוֹנָה יַפְרִיחוּ, אַף אַחֲרֵי נָפְלָם הוּא יָשׁוּב פֶּרִי. חוּטִים כְּעַמּוּדִים הַבֵּט, נִצָּבוּ, מִי עַל לְרֹאשׁוֹ כּוֹבַע נוֹשֵׂא, וּמִי בִּלְתּוֹ, אַךְ כֻּלָּם יַחַד עִם־כָּל־עֲלֵיהֶם אִישׁ אָחִיו יַעְזֹרוּ וּבְנַחֲלֵיהֶם הֶעָסִיס יָכִינוּ, לַגְדִּיל פְּרִיהֶם בּוֹ וּלְהַמְתִּיקֵהוּ. תַּבְנִית כְּמוֹ צִפֹּרֶן הַזֶּה אֲשֶׁר תִּרְאֶה, כִּי יִתָּקֵעַ לִבְנוֹ בְּלוֹיָתוֹ, שָׁמָּה יָנִיחוּ דִּבְשָׁם אֲשֶׁר תָּמֹץ, כִּי תִמְצָאֵהוּ, פִּי הַדְּבוֹרִים לָיְלָה. עַתָּה חֲקָר־זֹאת עוֹד, הַבֵּט וָבִינָה אֶל־נִפְלְאוֹת צוּרֵנוּ, בִּין נָא לְזֶרַע זֶה, תּוֹכָם יַסְגִּירוּ יַחְדָּו לְמִינָם כָּל־צֶמַח, כָּל־עֵשֶׂב, שָׁפִיר בְּשִׁלְיָתוֹ עָלָיו נִכְפֶּלֶת, רַב אוֹ מְעַט, כֵּן דִּמְיוֹנוֹ הִנֵּהוּ. רֹב אוֹצְרוֹתָיו שֶׁמֶן הִנֵּה בְּלִי מַחְסוֹר מִלֵּא הַטֶּבַע, כִּי כָל־עֲצָמָיו, כָּל־גִּיד בּוֹ, כָּל־עֹרֶק, בּוֹ יַחֲלִיץ יַחְדָּו, אַף בּוֹ יֵרָכּוּ. תּוֹכוֹ יְרַחֵף רוּחַ חַד, אַף לְעוֹפֵף קַל, חַי וּגְדָל־כֹּחַ, הוּא יַעֲמִיד אֶת־כָּל־סִדְרֵי הַנֶּטַע דָּבָר עֲלֵי אָפְנָיו, אִישׁ עַל יָדֵהוּ, מִנִּי עֲבִי שַׁמְנוֹ, אַחַר הוֹבִישׁוּ אוֹתוֹ פְּנֵי חַמָּה וּנְשִׁיבוֹת רוּחַ, יֵעָשׂ סְבִיבוֹתָיו שִׁרְיוֹן תִּלְבֹּשֶׁת, עָלָיו יְגוֹנֵן מִכָּל־רַע וָפֶגַע, חָמוּץ בְּתוֹכוֹ רוּחַ, נִצָּב כְּאִישׁ מִלְחֶמֶת נֶגֶד לְכָל־בָּאְשָׁה, אַף־שֶׁמֶן מֶנּוּ לָרֹב וְרַב הַחַיִל הֵן יִמְשְׁכוּ יַזִּילוּ. מַצַע שְׂרָף תַּחְתָּיו הֵן יִשְׂתָּרֵעַ, וּכְמֵחֲרַכִּים בֵּין בֶּקַע אוֹ נֶקֶב יָצִיץ זְעֵיר שָׁם וּזְעֵיר שָׁם הַחוּצָה. אֵלֶּה קְצוֹת דַּרְכֵי קָדוֹשׁ, וּכְאֵלֶּה רַבּוֹת לְאֵין מִסְפָּר נִפְלָאוֹת סֶלָה. כָּל־דּוֹרְשִׁים אוֹתָם, אוֹתָם יִמְצָאוּ תָּמִיד בְּכָל־הָחַי וּבְכָל־צוֹמֵחַ וּבְכָל־אֲשֶׁר כָּל־רוּחַ חַיִּים בְּקִרְבּוֹ אָיִן, וּבְכָל־אֲשֶׁר בָּאָרֶץ וּבְכָל־אֲשֶׁר בַּמָּיִם, וּבְכָל־אֲשֶׁר־בּוֹ עַיִן אָדָם לְהַבִּיט יָשֶׁת. אַשְׁרֵי אֲשֶׁר חָכְמָה מָצָא וָדָעַת, אַשְׁרֵי מְדַבֵּר עַל־אֹזֶן שׁוֹמָעַת! יושר: בָּרוּךְ תְּהִי מֶחְקָר, כִּי נִחַמְתָּנִי עֵת מִשְׁבְּרֵי יָגוֹן עַד־נַפְשִׁי בָּאוּ, כִּי עֵת בְּצוּף לִקְחֶךָ מָרַת לְבָבִי זֶה אוֹתִי הִשְׁכָּחְתָּ, אַף־מִסְפְּדִי לִי אֶל־מָחוֹל הָפָכְתָּ. כַּצֵּל לְעָיֵף וּכְאֶל־צָמֵא מַיִם, כֵּן יֶעֱרַב יִנְעַם לַנֶּפֶשׁ דָּעַת. שִׂמְחָה לְלֵבָב הוּא, אוֹר לָעֵינַיִם, עָנָק לְצַוָּאר, אַף אֶל־רֹאשׁ מִגְבָּעַת. שיחה ג' תהלה באה בשדה לבדה, אח"כ רואה את יושר מרחוק ובורחת. תהלה: הֵן פֹּה אֲשֶׁר עוֹמֶדֶת עַתָּה לְבַדִּי אָנִי, אֶשָּׂא לְבָבִי אַף־כַּפַּי אֶפְרֹשָׂה, אֶשְׁפּוֹךְ בְּמַר נַפְשִׁי אַף־רוּחִי יַחַד לִפְנֵי אֱלֹהָי, כִּי זוּלָתוֹ אֶַפֶס מָנוֹס וּמִשְׂגָּב סֶלָה. אוּלַי בְּעָנְיִי יֵרֶא, אוּלַי יְחַלֵּץ זֹאת נֶפֶשׁ נִבְהָלָה מִמּוֹקְשִׁים חִנָּם אֶל־רַגְלָהּ שָׁתוּ. מוֹשֵׁל בְּעֹז עוֹלָם, שַׁלִּיט וָמֶלֶךְ, אֶחָד וְאֵין בִּלְתֶּךָ, יָכוֹל, אֲשֶׁר אֵין קֵצֶה אֶל־עֹז יְכָלְתָּךְ סֶלָה: אֶל־חֶפְצְךָ מֵשִׁיב הִנֵּה אֵינֶנּוּ, אַף־צוּר אֲשֶׁר כָּמוֹךָ הֵן בַּשְּׁחִָקִים אָיִן, אַף כִּי בְּכָל־הָאָרֶץ, מִי זֶה וְאֵי־זֶה הוּא אָמַר וַתֶּהִי, אוֹ יַעֲמִיד עֵצָה אִם לֹא צִוִּיתָ? מִי הוּא אֲשֶׁר־יָרִים אוֹ מִי יָנִיחַ יָדוֹ וְרַגְלוֹ, צוּר בִּלְתִּי יָדָעְתָּ! מִי הוּא אֲשֶׁר־יִשְׁקוֹט בַּל תַּשְׁקִיטֶנּוּ, אוֹ מִי יְעֻנֶּה לֹא עִנִּיתוֹ אָתָּה. אָנָּא רְצֵה־נָא, הֵעָתֵר אֶל־נֶפֶשׁ, זוּלָתְךָ מָנוֹס לָהּ לֹא יָדָעָה, הוֹאֵל עֲשֵׂה־נָא חֶסֶד עִם לֵב בְּעָנְיוֹ מָר, רוּחַ דִּכִּיתָ. גַּלֵּי חֲמַת אַפֶּךָ אָנָּא רְצֵה הַשְׁבִּיתָה, וּכְאָב רְצֵה־עוֹד אֶת־נֶפֶשׁ הוֹכָחְתָּ. הוֹאֵל וְהוֹצֵא־נָא רַגְלִי מֵרָשֶׁת, הוֹאֵל שְׁבוֹר פַּח, בּוֹ כָּעוֹף נִלְכָּדְתִּי, לָמָּה לְעַוָּל, חֵלֶק נַפְשִׁי תְּהִי, אֶל־אִישׁ כָּזָב שָׂנֵאתָ לָמָה אֱהִי מִרְמָס, לָמָּה יָרִיעוּ עָלַי רְשָׁעִים אַף־בִּי יִתְעַלָּלוּ זֵדִים אֲשֶׁר תִּעַבְתָּ. אֶהְיֶה לְצַדִּיק חֶבֶל, אַל אֶל־בְּנֵי עַוְלָה, אֶהְיֶה אֶל־יֹשֶׁר אָמָה, וְאַל־נָא בֵּית רַהַב שַׁלָּטֶת. עַתָּה אֲשֻׁרַי אֶל־הָהָר אַדְרִיכָה, אֶשְׁמוֹר עֲלֵי הָעַיִן עַד־בֹּא אֲמָתִי, כִּי שָׁם צִוִּיתִיהָ לֵאמֹר: מְהֵרָה לֵכִי, כִּי תִמְצְאִי אוֹתִי וּנְהַלֵּךְ יַחַד הָעִיר כְּבוֹא הַשָּׁמֶשׁ. אַךְ מִי אֲשֶׁר־אֶרְאֶה מֵרָחוֹק שָׁמָּה הוֹלֵךְ? הֲלֹּא זֶה יֹשֶׁר! מָה אֶעֱשֶׂה עַתָּה? מָה אֶבְחַר עָתָּה? מַה זֶּה יְאֻנֶּה לִי! מַה זֶּה יִקְרֵנִי! אֵלֵךְ לְפָנִים אוֹ אָחוֹר אָשׁוּבָה? לִבִּי הֲלֹא לָלֶכֶת אֵלָיו, פְּעָמַי מֵאַיֶּלֶת יַעַר יִשָּׂא וְיָרִיץ אַף־יָעִיף כַּנָּשֶׁר, אַף חָק־יְקָרִי דָּת מוּסַר הַצְנֵעַ, רַגְלַי הֲלֹא יָשִׁיב, רוּחִי יַפְרִיעַ. הוֹי נַחֲלַת חֶלְקִי, הוֹי חַבְלֵי חֶבֶל אֵלַי נְפַלְתֶּם! לָמָּה אוֹתִי מְאוֹס תָּדִינוּ אַךְ אֶת־אֲשֶׁר אָהַבְתִּי, אַף לֶאֱהוֹב תַּכְרִיעוּ אַךְ אֶת־אֲשֶׁר מָאָסְתִּי? הֵן אֵלְכָה, אָכֵן לִבִּי לֹא יֵלֶךְ, אָשׁוּב לְאָחוֹר, אַךְ נַפְשִׁי לֹא תָשָׁב. יֹשֶׁר יְדִידִי! לוּ יִרְאוּ עֵינֶיךָ נֶפֶשׁ עֲנִיָּה זֹאת עֵת כִּי רַגְלֶיהָ מִצִּלְּךָ יָנוּסוּ, אֵיךְ אַחֲרֶיךָ הִיא תִּדְבַּק אַף תָּרָץ, אֵיךְ צִלְּךָ תַּחְמוֹד, אֵיכָה נִכְסָפָה לִלְחוֹךְ עֲפַר רַגְלֶיךָ, מַה יֶּהֱמוּ מֵעֶיךָ עַל־כָּל־כְּאֵבָהּ! מֶה עַל־עָנְיָהּ תָּחָס! אַךְ אֵלְכָה מַהֵר טֶרֶם יִרְאֵנִי, אָנוּס וְאֶבְרַח, פֶּן רַע יִקְרָאֵנִי. מִתַּאֲוַת נַפְשִׁי בּוֹרַחַת אָנִי אֶל־תּוֹעֲבַת נַפְשִׁי, אֶל־מַר־הַמָּוֶת; מִגַּן עֲדָנִים, בּוֹ רַגְלִי נָחַנִי, נָסָה אֲנִי לִשְׁאוֹל וּלְגֵיא צַלְמָוֶת. אַךְ גַּם בְּכָל־זֹאת לֹא הוֹחִיל אֶחְדָּלָה, לֹא נוֹאֲשָׁה נַפְשִׁי אַף לֹא נוֹחָלָה. שיחה ד' סכלות ותהלה סכלות: מַה־זֶּה, גְּבִרְתִּי, אָן הָיִית עַד עָתָּה כִּי לֹא מְצָאתִיךְ? תהלה: אַךְ הֵנָּה הָיִיתִי. סכלות: הִנֵּה לְרֹאשׁ הָהָר כִּדְבָרֵךְ בָּאתִי, וָאֵלְכָה הָעָיְנָה אַךְ לֹא מְצָאתִיךְ. תהלה: מַה דִּבֶּר אֵלַיִךְ אָבִי וּמַה צִּוָּה עָלָי? סכלות: צִוַּנִי שִׂמְחָה לְבַשֵּׂר לָךְ. תהלה: מִי יִתֵּן יֶהִי! סכלות: אָמְנָם הֲלֹא כֵן הוּא. תהלה: כֵּן יִהְיֶה סֶלָה אַךְ אֶת־אֲשֶׁר אִתָּךְ אִמְרִי. סכלות: תֵּדָעִי, כִּי יוֹם כְּלוּלוֹתַיִךְ, מוֹעֵד חֲתֻנָּתֵךְ אֶל־יוֹם הַחֹדֶשׁ הוּשָׂם. תהלה: וְעִם מִי? סכלות: עִם מִי לֹא יָדַעַתְּ? מִי הוּא חֲתָנֵךְ, לֹא רַהַב? תהלה: אַךְ לָמָּה לֹא אֶת־שְׁמוֹ הִזְכַּרְתְּ? סכלות: מִי הוּא אֲשֶׁר אֶת־זֹאת לֹא־יָדַע עָתָּה, מִי בַּשְּׁעָרִים אִישׁ נוֹדַע מִמֶּנּוּ? תהלה לעצמה: מִי יִתְּנֵנִי לֹא־הִכַּרְתִּיו אָנִי! אל סכלות: אַךְ אִישׁ וְאִשָּׁה שָׁם עַל־עֵין הַמַּיִם מָצָאת בְּבוֹאֵךְ שָׁמָּה? סכלות: חֶבְרַת אֲנָשִׁים שָׁם הִנֵּה רָאִיתִי מִשְׁתּוֹמְמִים יַחְדָּו אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ, אַךְ מוֹצְאוֹתָם לֹא אוֹתָם שָׁאָלְתִּי. תהלה: אָמְנָם עֲשֹׂה הִסְכָּלְתְּ! עַתָּה לְכִי מַהֵר, רוּצִי וָשׁוּבִי, טֶרֶם עֲרוֹב הַיּוֹם וּדְעִי מָה־אֵלֶּה. סכלות: כֵּן אֶעֱשֶׂה. תהלה: מַהֵר רוּצִי וָבֹאִי! לִבִּי מְקַפֵּץ בִּי, נַפְשִׁי מַגֶּדֶת אֵלַי חֲדָשׁוֹת, אַךְ יָדִי קָצָרָה אוֹתָם לְהָבִין. בֵּין תִּקְוָה וָפַחַד רוּחִי כְּקָנֶה נָד הֵנָּה וָהֵנָּה. צוּרִי! פְּתַח־נָא לִי פִּתְחֵי חַסְדֶּךָ, לֵבָב אֲשֶׁר נִשְׁבַּר יִמְצָא־נָא רֶוַח, נִגְעוֹ רְפָא נָא וּכְאֵבָיו יִתָּמּוּ (תָּמּוּ) מַה קּוֹל בְּאָזְנָי, מִי לִדְבָרַי עַתָּה עוֹנֶה וְלֹא קָרָאתִי? (אַתְּ הִיא) הַאַתְּ אֲשֶׁר תֵּשֵׁבִי סִכְלוּת לְצַחֶק בִּי שָׁמָּה בַּסָּתֶר? קוּמִי מְהֵרָה לֵכִי! כִּי פֹה מְצַפָּה לָךְ הִנֵּה הִנֵּנִי. (אֵינִי) אִם־אֵינְךָ סִכְלוּת מִי־אֵפוֹא אַתָּה לוֹעֵג לְרֵישִׁי שׂוֹחֵק אֶל־אֵבֶל? (הֶבֶל) הוֹי קוֹל בְּלִי יָדַעְתִּי! לוּ הָיְתָה נַפְשֵׁךְ תַּחְתַּי, אָז אֵרֶא אִם־תִּשְׂחֲקִי כָעֵת אוֹ אִם תָּגִילִי. (גִּילִי) אָגִיל! וְעַל־מִי־זֶה (אִמְרִי) אָגִילָה? אָגִיל עֲלֵי רַהַב אוֹ אַשִּׂיג יֹשֶׁר! (יֹשֶׁר) מַה־זֶּה אֲדַמֶּה עַתָּה? מָה אֶחֱלוֹם עַתָּה, אוֹ מָה אֶשְׁמָעָה? יֹשֶׁר אֲשֶׁר מִמֶּנִּי מִנִּי שְׁחָקִים יִמְנָעוּן, אַשִּׂיגָה! אָנָה מְזִמּוֹתַי כַּיּוֹם הָלָכוּ? (לָךְ הוּא) יֹשֶׁר יְהִי שֶׁלִּי? הָהּ מִי מִמֶּנִּי עַלְמָה מְאֻשָּׁרָה תִּהְיֶה בָּאָרֶץ! לוּ נֶאֱמָן קוֹל זֶה חֶזְיוֹנֵךְ יֶהִי! (יֶהִי) יִהְיֶה, אֱלֹהַי יוֹאֶל. כִּי רַק עֱזוּזוֹ, אַךְ עֹצֶם יָדֵהוּ יוּכַל עֲשׂוֹת זֹאת עַתַָּה, וּבְתוֹךְ תְּהוֹם הַחֹשֶׁךְ יִזְרַח כַּשַּׁחַר לָנוּ, יוֹצִיא בְּרָב־כֹּחוֹ לָאוֹר צִדְקֵנוּ. (כֵּן הוּא) סכלות: עַתָּה, גְּבִרְתִּי, שַׁבְתִּי וּבְפִי פְלָאִים, מִשָּׁמְעָם נִבְהָלְתִּי: רַהַב לְאִטּוֹ אֶת־תַּרְמִית בַּיַּעַר מִתְהַלְּכִים הָיוּ, עֵת נִרְאֶה פֶּתַע עָרֹב מְאֹד כָּבֵד, (לִבִּי יִנּוֹעַ מִדֵּי אֲדַבֵּר), דֹּב, נָמֵר וָשַׁחַל רַבִּים כְּחוֹל הַיָּם, וַיִּתְיַצָּבוּ אוֹתָם כְּשֶׂה אֶחָד לִטְרוֹף גַּם־יָחַד. תהלה: וַיִּטְרְפוּ אוֹתָם? סכלות: לֹא, כִּי נִצּוֹלוּ. תהלה לעצמה: צַר לִי מְאֹד. אל סכלות: אַךְ אֵיכָכָה נִצּוֹלוּ? סכלות: רָעַשׁ לְעֻמָּתָם הָהָר מִנֶּגֶד וַיֶּחֱרַד הָעֵמֶק, וַיִּבְרְחוּ כֻלָּם וּלְמֶרְחָק נָסוּ, רַהַב וְתַרְמִית אָז מֵהֶם נִמְלָטוּ וַיְמַהֲרוּ וַיָּשׁוּבוּ הָעִירָה. תהלה לעצמה: הֵן קִנְּאוּ עַתָּה חַיְתוֹ בַּיַּעַר עַל תּוֹךְ בְּנֵי אָדָם עַוְלַת יָדֵימוֹ! אָמְנָם מְתֵי רִשְׁעָה אֵלֶּה פָּלָטוּ, אַךְ לֹא עֲדֶן גָּמָרוּ כָּל־הַמְסִבּוֹת, לֹא רָאוּ עֵינֵינוּ תַּכְלִית דְּבַר חָזוֹן הַזֶּה עַד־הֵנָּה. עוֹד יוֹם הֲלֹא יָבֹא, נִרְאֶה, נֵדָעָה מָה אַחֲרִית כָּל־אֵלֶּה, כִּי רַק לְיוֹם נָקָם וּלְמוֹעֵד זַעַם לַָכֵן שְׁמוּרִים הֵמָּה. אל סכלות: עַתָּה לְכִי נָבוֹאָה מַהֵר לְבֵית אָבִי, פֶּן־יִדְאַג לָנוּ כִּי רַד מְאֹד הַיּוֹם וּבְשָׂדֶה אָנוּ. לִבִּי וְנַפְשִׁי! הֵן אֶתְכֶם אֶשְׁמָעָה, אֵלַי פְּלָאִים מַטִּיפִים גַּם־יַָחַד, אָכֵן חֲתוּמִים הֵם, אַף בַּל־אֵדָעָה, חָזוּתְכֶם מַה־לִּי, תִּקְוָה אוֹ פָחַד; אוּלָם יְהִי מָה, אָנֹכִי אוֹחִילָה, אוֹחִיל וְאוֹחִיל עוֹד, אוּלַי אָגִילָה. חלק שלישי שיחה א' המון, תהלה, רהב, תרמית ושאר קרואים במשתה בבקר קודם החופה. המון: אִכְלוּ, שְׁתוּ, אַחַי, רֵעַי, הֵיטִיבוּ אֶת־לִבְּכֶם הַיּוֹם, כִּי עוֹד אוֹחִילָה, עַל־צֶאֱצָאֵי אֵלֶּה בָּנַי, בְּשִׂמְחָה עוֹד נָשׁוּב נָגִילָה. תרמית: הָמוֹן! כְּמוֹ שִׂמַּחְתָּ הַיּוֹם מְתֵי סוֹדֶךָ, כֵּן בֶּן־מְאַת שָׁנָה אוֹתָם תָּשִׂישָׂה, עוֹד רַעֲנָן, דָּשֵׁן וּשְׂבַע כָּל־נָחַת. רהב: אָבִי! הֲלֹא תִרְאֶה, אֵיכָכָה פֶתַע הִתְקַדְּרוּ שָׁמָיִם. הַבֵּט עֲרָפֶל זֶה נִצָּב נֶגְדֵּנוּ, אָיֹם כְּמֵפִיץ אַף וּכְשׁוֹפֵךְ זָעַם. שׁוּר־נָא חֲגוֹרָה זֹאת חָגַר רָקִיעַ כַּדָּם אֲדֻמָּה. המון: כֵּן, הִנֵּה גַם־אָנִי רֹאֶה, וְלֹא חָדַלְתִּי לִדְאֹג, אֲשֶׁר כַּיּוֹם, יוֹם שִׂמְחָתֵנוּ, כָּזֹאת תְּאֻנֶּה. תרמית: מַה־יִּפּוֹל לִבֶּךָ, הָמוֹן, הֲלֹא תֵבוֹשׁ, מַה־תִּפְחַד פַּחַד מֵעָב קְטַנָּה כִּי תִרְאֶה, מִגֶּשֶׁם קָטֹן אֲשֶׁר יָבֹא? קוּם, קוּם, הַנִּיחָה הָמוֹן, פְּחָדִים אֵלֶּה! לִכְבוֹדְךָ כּוֹס זֶה אֶשְׁתֶּה־נָּא עַתָּה כָּל־טוֹב לְבַשֶּׂר לָךְ, אַף אַתָּה קוּמָה אִתִּי שְׁתֵה וּלְךָ יִנְעַם לָנֶצַח. המון: מַה־זֶּה, בְּנִי, הָרַחְמָן יַצִּילֵנוּ? מָה הַסְּעָרָה זֹאת מִתֵּימָן בָּאָה? רהב: חָרֵד לְבָבִי בִּי מִקּוֹל הָרָעַם. תהלה: אֵיךְ תִּהֲלַךְ כָּזֹאת (אָבִי!) אֵשׁ אָרְצָה. רהב: הַקִּיר, רְאֵה, נוֹטֶה לִנְפּוֹל הִנֵּהוּ. קרואים: מִנִּי שְׁמֵי מָרוֹם נִלְחָמִים בָּנוּ. המון: סַעַר אֲשֶׁר כָּזֶה עוֹד לֹא רָאִיתִי. רהב: שׁוֹמֵם אֲנִי. קרואים: אָנָה נָנוּסָה, אָנָה? תרמית: מַה־תִּירְאוּ? לָמָּה כָזֶה תֵּחָתּוּ? מַה־זֶּה, הֲלֹא מִקְרֶה הוּא מִימֵי קֶדֶם, קָרָה וְיִקְרֶה עוֹד דּוֹר וָדוֹר סֶלָה, עֵת מִמְּעֵי הָאָרֶץ אֵד יַעֲלֶה שָׁאוֹף גָּפְרִית וָנֶתֶר, יִבְעַר כְּאֵשׁ (כִּגְבוֹהַּ עוּפוֹ) וְיִתְלַקֵּחַ, יִבְרֹק כְּחֵץ בָּרָק, יַרְעִים, יַצְרִיחַ, זֶרֶם וְנֶפֶץ יִזָּרוּ מִמֶּנּוּ; בֵּין הַמְּצָרִים עֵת יִכָּלֵא רוּחַ לוֹחֵם בְּרָב־כֹּחוֹ סָגוּר מִתָּחַת, הֵן יַחֲרִיד תֵּבֵל אַף־יַרְגִּיזֶנָּה,. אַחַר כְּאַרְיֵה מֶנָּה יִבְקַע וְיֵצֵא וּשְׁאִיָּה יַכֶּהָ, וִיהִי כְתֻמּוֹ עוֹד נָשׁוּב נִשְׁקֹטָה וּכְבַתְּחִלָּה כֵּן שִׂמְחָה נוֹסִיפָה, נִשְׁתֶּה בְּלֶב־טוֹב אָנוּ אֶת־יֵינֵנוּ, נֹאכַל בְּגִיל לַחְמֵנוּ. יִירָא הֲרָרִי בַשָּׂדֶה, יָגוּרוּ כָּל־הוֹלְכֵי עַל־דֶּרֶךְ, כִּי מַחֲסֶה אֵין לָמוֹ; אַךְ פֹּה, בְּצֵל קוֹרַת עֹפֶל וָבַחַן, מַה־תִּירְאוּ רַכֵּי הַלֵּבָב? בֹּשׁוּ יַחְדָּו שְׁפַנֵּי סָלַע! המון: אָמְנָם לְבָבִי נָע, רוּחִי חֻבָּלָה. יָרֵא אֲנִי, אִם־זֶה מוֹרָא אוֹ מֹרֶךְ לֹא אֵדְעָה, אָכֵן יָרֵא אָנֹכִי. תרמית: נָכוֹן וְרָאוּי אַתָּה הָמוֹן, לְשַׂר צָבָא מֵאֵין כָּמוֹךָ, כִּרְאוֹת בְּרַק הַחֶרֶב, אוֹ צַהֲלַת סוּס הָאֶחָד בִּשְׁמוֹעַ, הַמַּחֲנֶה נֶעְזָב הִנֵּה תַּנִּיחַ וּבְמַהֲמוֹר אֶחָד אוֹ תַּחַת בֶּטֶן סוּס רִכְבְּךָ הֵן תִּתְחַבֵּא נַפְשֶׁךָ! המון: תַּרְמִית! הֲלֹא דָבָר הוּא, כִּי מִמַּעַל הַיּוֹם כְּצָר נִצָּבוּ לֹא אֵדְעָה שַׁלָּמָּה? תרמית: הֶרֶף מְעַט נָא, הֶרֶף, הָמוֹן, חֲדַל, כִּי אֵין דָּבָר, הַרְגִּיעָה! המון: לֹא אוּכְלָה הַרְגִּיעַ, אֵין יֵשׁ הֲפוּגוֹת אֶל־לִבִּי, כִּי תַּחַת בֹּא כָּל־דְּמָמָה מִתְגַּבֵּר הַסָּעַר. תרמית: הִנֵּה כְּאֵלֶּה אֶלֶף בִּבְנֵי אֱנוֹשׁ פָּשָׁטוּ דִּבְרֵי כְזָבִים, וּלְבָבֵימוֹ שָׁבוּ אוֹתָם לְהַאְמִין כִּנְבוּאוֹת הַצֶּדֶק, אָכֵן יְסוּדָתָם מִקְרֶה אוֹ פֶגַע קָרָה. כְּצֵאת אִישׁ אוֹ בֹאוֹ הַבָּיְתָה, עָלָיו דְּבַר מִשְׁפָּט אֹמֶר יִגְזֹרוּ, כִּי זֶה לְרֶגֶל זֶה נִקְרָא וַיֵּתֶא, וִיחַבְּרוּ יַחְדָּו אֶת־לֹא חֻבָּרוּ, וּלְאָב לְלֹא בֵן לוֹ נָתוֹן יִתֵּנוּ. אִם קָם כְּהַיּוֹם סַעַר (אֶת שֶׁפְּעָמִים זֶה רַבּוֹת רִָאִינוּ) וּבְמִצְהֲלוֹת חֻפָּה אַתָּה שָׂמֵחַ, עַל־כֵּן תְּדַמֶּה כִּי עַל־חֻפָּתֶךָ הִשְׂתָּעֲרוּ שָׁמָיִם. אִם־תִּשְׁאֲלָה אֶת־פִּי, הֵן הִתְבּוֹנַנְתִּי, כִּי לַעֲלוֹת הֵחֵל כָּל־זֶה הַסַּעַר אָז כַּאֲשֶׁר הִנַּחְתָּ מִיָּדְךָ הַכּוֹס, כִּי לֹא רָצִיתָ יוֹתֵר שְׁתוֹת, אָמוֹר כִּי חַם רֹאשֶׁךָ, תֹּאמַר אֲשֶׁר עַל־זֹאת עָלֶיךָ קָּצֶף, יַעַן שְׁתוֹת מֵאַנְתָּ וַתֶּחֱטָא אֶל־הוֹד גֶּפֶן הַיָּיִן . בִּין זֹאת בְּחָכְמַת לֵב, הָמוֹן, נָא בִּינָה! לָמָּה תְּרַדֵּף הָבֶל! מִשְׁפָּט וְחֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ עַל־מִשְׁמְרוֹתֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחַד, זֶרַע וְקָצִיר, קֹר, חֹם, קַיִץ, חֹרֶף, לַיְלָה וְגַם יוֹמָם, גַּם־אוֹר גַּם־חֹשֶׁךְ, גַּם־טַל וְגַם מָטָר, בָּרָד וָשֶׁלֶג, קֶרַח, כְּפוֹר, עָנָן, בָּרָק וָרַעַם, הָלוֹךְ וְשׁוֹב יָסֹבּוּ אִישׁ אִישׁ בְּעִתּוֹ עַל־גַּלְגַּל הַטֶּבַע, רַב אוֹ מְעַט, כִּי כֵן יִקָּר מִקְרֵהוּ. רַק לֵב נְעָרִים הוּא יִפְחַד מֵהֵמָּה, אוֹ אִישׁ חֲסַר לֵב, גַּם שׁוֹגֶה וָפֶתִי, כִּי גַם בְּזִקְנָתוֹ עוֹדֶנּוּ נָעַר. המון: לֹא אֶשְׁמְעָה לָּךְ סֶלָה, תַּרְמִית, בְּדָבָר זֶה, לֹא, לֹא! תרמית: יָדַעְתִּי, הָמוֹן, כְּבָר יָדַעְתִּי, כִּי זֶה כְּבָר מֵאָז רַבּוֹת רָאִיתִי, דֵּעָה אֲשֶׁר זָקָנָה לֶב־אִישׁ מְאֹד תִּמְשׁוֹל גַּם כִּי־כּוֹזָבֶת. עבד: אָדוֹן, כְּבָר נִשְׁבַּר עַמּוּד הַתָּוֶךְ. זקן: מָה עוֹד נְצַפֶּה עַתָּה? אֶת־מַה נְּקַוֶּה, אוֹ מֶה עוֹד נוֹחִילָה? עַד־מוֹת וְהִקָּבֵר לֹא נִירָא מָוֶת? אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא, בִּינוּ־נָא, בִּינוּ! אַל־לִבְּכֶם תַּכְבִּידוּ, אַל־תֵּלְכוּ נָא קֶרִי, פֶּן־תִּפְּלוּ בָרָע, בַּל־קוּם תּוּכָלוּ. אַךְ־זֶה חֳלִי רַע הוּא, מַר וּבְלִיַּעַל, מוֹרִיד שְׁאוֹל רַבִּים מֵעַם הָאָרֶץ, כִּי יוֹם לְיוֹם יֻכַּתּוּ, עַל־רֹב חֲטָאֵיהֶם מַכְאוֹבִים לָמוֹ, כֹּחָם לְרִיק יִתֹּם וּלְזָר יִיגָעוּ, יֹאכַל פְּרִי עֵצָם חָסִיל וָיָלֶק, עָשְׁרָם כְּחֶזְיוֹן לַיְלָה יִדּוֹד וְהֵן אֵינֶנּוּ, כָּעוֹף כְּבוֹדָם כֵּן יִתְעוֹפֵף רָגַע, בַּל יִלְמְדוּ יִרְאָה, מוּסָר יִקָּחוּ, כִּי כָל־אֲשֶׁר עָלֵימוֹ יָבֹא וְיִמְצָאֵם, אֵלָיו יִמְצָאוּ טַעַם בְּחָכְמָתָם (חָכְמַת־מֶה לָמוֹ!) לִבְלִי שְׁבוֹר לִבָּם וּבְלִי הַכְנִיעַ רוּחָם, וְשׁוֹבָב יֵלֶךְ הָעָם בְּלִי יָשׁוּב עַד־הַמַּכֵּהוּ, עַל־כֵּן לְמוּסָרָם כָּל־תַּכְלִית אָיִן, הֹוָה עֲלֵי הֹוָה, שֶׁבֶר עַל־שֶׁבֶר הִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל־צַוָּארֵימוֹ, לֹא יָדְעוּ שַׁחְרָם, אוֹר לֹא יַשִּׂיגוּ. המון: אָכֵן בְּמָה אָשֵׁם, אָחִי, אָנֹכִי הַיּוֹם וּמֶה עָשִׂיתִי? הוֹאֵל וְהוֹדִיעֵנִי פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי, כִּי־אָסוּר מֶנּוּ. זקן: אוֹמֵר לְבָבִי לִי וּכְמוֹ אֶזְכֹּרָה, כִּי־עֵת אֲשֶׁר שָׁלָלוּ הַמַּעֲטִירָה זֹאת, קִרְיַת גִּילֵנוּ, צִבְאוֹת מְבוּכָה, לָנֶצַח יֹאבֵדוּ, הֵן בֶּן אֱמֶת אָחִינוּ וִילִיד אֲמָתוֹ שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ, כִּרְאוֹת אֱמֶת אֶת־זֹאת, מִהֵר וַיַּעַל אָז מִדְּאָגָה מִדָּבָר הַשָּׁעְרָה וּלְמוּל הֲדוֹם רַגְלֵי מִשְׁפָּט מַלְכֵּנוּ הִשְׁתַּחֲוָה וַיֹּאמֶר: "מַלְכִּי לְעוֹלָם יֶחִי! הִנֵּה לְמֵרָחוֹק עֵינַי תִּצְפֶּינָה וּלְאַחֲרִית יָמִים פַּחַד פָּחַדְתִּי, כִּי יַעֲבוֹר מוֹעֵד, שָׁנִים יֶאְתָיוּ וּבְנִי בְּעַבְדִּי לֹא הָמֵר יָמִירוּ, עַל־כֵּן פְּנֵי כִּסֵּא הַדְרַת עֻזֶּךָ בָּאֵר לְעֵדוּת אֶל־זַרְעִי הוֹאַלְתִּי אוֹתוֹת, אֲשֶׁר בָּהֵמָּה נִסְמָן לְהִוָּדֵעַ בָּם, עוֹד בְּרוֹב יָמִים כִּי יַכִּירוּהוּ". עַתָּה לְכוּ נִדְרוֹשׁ דָּבָר, נַחְקֹרָה, פֶּן מִבְּלִי דַעְתֵּנוּ הַיּוֹם אֲשֵׁמִים אָנוּ, כִּי בֶּן־אֱמֶת לֹא יֶהִי רַהַב, כְּמוֹ דִּמִּינוּ. המון: אוֹי, מַה־מְּנָת חֶלְקִי! מַה זֶּה יִקְרֵנִי? רהב: אוֹי, מַה יְּהִי זֶה לָנוּ? תרמית: נָמֵס לְבָבִי בִּי, בִּרְכַּי כָּשָׁלוּ! זקן: מַה תַּעֲרוֹץ, הָמוֹן? הוֹחֵל עַד־נֵרֶא אֵיכָה יְהִי נוֹפֵל דָּבָר, אָז נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה. המון: אַתֶּם אַנְשֵׁי הַשֶּׁקֶר, רַהַב וְתַרְמִית יַחַד, אֵיךְ כֹּה לְכַזֵּב בִּי זַדְתֶּם, אֵיכָכָה? תרמית: הַאִם כְּבָר רָאִיתָ, הָמוֹן, וְנוֹדַע כִּי רַהַב אֵינֶנּוּ זֶרַע אֱמֶת? המון: עַוָּל, עוֹד תִּפְתַּח פִּיךָ? סוּרוּ מְרֵעִים, סוּרוּ! סוּרוּ בְּנֵי עַוְלָה, סוּרוּ מִמֶּנִּי! מִי יִתְּנֵנִי נֶפֶל אוֹ עִם־חֲלָלִים קָבֶר אָז אֶשְׁכְּבָה טֶרֶם אֶתְכֶם יָדָעְתִּי, חֵרֵשׁ אֱהִי טֶרֶם לָכֶם שָמָעְתִּי. זקן: הַשְׁקֵט מְעַט, הָמוֹן, קוּם נָא וָבֹאָה, כִּי נֵלְכָה אֶל־בֵּית מִשְׁפָּט כֻּלָּנוּ, הוּא לַאֲשׁוּרוֹ הַדָּבָר יוֹדִיעַ, דִּינוֹ לְאוֹר עַמִּים נָכוֹן יַרְגִּיעַ, דּוֹרֵשׁ יְשׁוּעָה לוֹ, נִמְהָר אַל־יֶהִי, פֶּן רַע אֲשֶׁר יָגוּר, הוּא יַשִּׂיגֶנּוּ; אִם־תֶּחֱזֶה אִישׁ אָץ נִפְחָז כַּמָּיִם, דַּע כִּי לְבַד לִכְסִיל תִּקְוָה מִמֶּנּוּ. שיחה ב' סכלות הולכת לבקש שכל. אח "כ תמצא אותו עם יושר . סכלות: אִם לֹא נְשָׂאוֹ רוּחַ אוֹ עָב שְׁאָפוֹ, סוֹף עוֹד אֶמְצָאֶנּוּ. דָּבָר אֲשֶׁר אֵלָיו יוֹתֵר נִכְסֹפָה, הֶן־הוּא אֲשֶׁר־יוֹתֵר יִרְחַק מִמֶּנּוּ, אָמְנָם הֲלֹא אֶרְאֶה שָׁמָּה בָּעֵמֶק אֶחָד מְהַלֵּךְ, תֹּאַר פָּנָיו כְּפָנָיו, אִם־שׁוֹגָה אֵינֶנִּי. כֶּן־הוּא וְלֹא שָׁגִיתִי! שֶׂכֶל! הֲלֹא תֹאמַר, אָנָה נַחְבֵּאתָ הַיּוֹם? אֲשֶׁר יָגַעְתִּי כַּסּוּס לְבַקֶּשְׁךָ אַךְ־לֹא מָצָאתִי. הָרִים כְּבָר עָלִיתִי, שִׁפְלָה וְעֵמֶקִ, אַף מַעְיָן וָנָחַל, בַּל־אוֹתְךָ אֶמְצָא, וּכְבָר נוֹאַשְׁתִּי וָאַחְדְּלָה לִדְרוֹשׁ, לוּלֵי כִּי עַתָּה לִרְאוֹת דְּמוּתָךְ מֵרָחוֹק דִּמִּיתִי. שכל: מַה־זֶּה וְעַל־מַה־זֶּה, סִכְלוּת, מַדּוּעַ אוֹתִי תְּבַקְשִׁי? מַה יֵּשׁ אִתָּךְ לָנוּ? סכלות: אִתִּי חֲדָשׁוֹת, אוֹת נוֹרָא וָפֶלֶא, דָּבָר, אֲשֶׁר תִּצַּלְנָה אֶל־שׁוֹמְעָיו אָזְנָיִם. לֹא אַאֲמִין לוּלֵי עֵינַי רָאוּהוּ. שכל: מַה־זֶּה אֲשֶׁר קָרָה? אִמְרִי, הַגִּידִי! סכלות: לִּבִּי סְחַרְחַר, מִשְׁתָּאָה עוֹדֶנִּי (שֶׂכֶל) וְלֹא אֵדָעָה אִם רָאֲתָה עֵינִי אוֹ אִם־חָלָמְתִּי. שכל: אַךְ מָה אֲשֶׁר נִהְיָה אִמְרִי, סַפֵּרִי. סכלות: מָה אֹמְרָה לָכֶם? רַהַב גֵּרֵשׁוּ מִהְיוֹת חֲתַן הָמוֹן. יושר: מַה־זֶּה בָּאת עַתָּה סִכְלוּת לְצַחֶק בִּי? סכלות: לֹא, כִּי שֹׂחֶקֶת בָּךְ אֵין אֲנִי, אַךְ אֶל־עֵינַי גֵּרֵשׁוּ אוֹתוֹ וְכֵן נִבְהָלְתִּי. שכל: אֵיךְ נִהְיְתָה זֹאת? נָא! יושר: צוּרִי, מָה אֵלֶּה סכלות: אֵיךְ, אֵין אֲנִי יוֹדָעַת, אָמְנָם אֲשֶׁר רָאִיתִי, כִּי גֵרְשׁוּ רַהַב וַיַּבְרִיחוּהוּ וַיֵּלְכוּ אֶל־בֵּית מִשְׁפָּט כֻּלָּמוֹ, לֹא אֵדְעָה עַל־מָה אוֹ מַה־זֶּה יֶהִי עוֹד אַחֲרִית כָּל־אֵלֶּה. שכל: אַךְ מִי אֲשֶׁר הֵעִיר אֶת־כָּל־זֶה עַתָּה פִּתְאֹם, וְאֵיךְ הֵחֵלָּה זֹאת הַהֲמֻלָּה? לֹא הָיִית אַתְּ שָׁמָּה? סכלות: שׁוֹתִים בְּמִשְׁתֵּיהֶם הָיוּ לָבֶטַח, עֵת כִּי סְעָרָה קָמָה, עָנָן וְרַעַשׁ, אַף אֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וּבְתוֹךְ שְׁאוֹן פַּחְדָּם רִיבוֹת נָפָלוּ, מִן־הַזְּקֵנִים אָז אֶחָד רָאִיתִי קָשׁוֹת מְדַבֵּר, וּלְקוֹלוֹ עָמָדוּ וַיְגָרְשׁוּ רַהַב, אַחַר הָלָכוּ כֻּלָּם נְבוּכִים אֶל־בֵּית מִשְׁפָּט יָחַד. שכל: יֹשֶׁר יְדִידִי, אֵלֶּה פִּלְאֵי תְּמִים דֵּעִים, סִתְרֵי צוּרֵנוּ! קוּם־נָא לְכָה נָבוֹאָה אֶל שַׁעֲרֵי מִשְׁפָּט, נִרְאֶה, נֵדָעָה, מַה־יַּעֲשֶׂה עִמָּנוּ הָאֵל יְיָ, כִּי יֶשַׁע יַצְמִיחַ הַיּוֹם לְנַפְשׁוֹתֵינוּ. יושר: יוֹאֵל אֱלֹהַי נָא, כִּי כִּדְבָרֶךָ כֵּן יַעֲשֶׂה, אָכֵן בִּין לֹא אוּכָלָה, מַה־זֶּה אֲשֶׁר יֻלַּד בֵּינֵיהֶם פֶּתַע, כִּי כָל־מְזִמּוֹתָם כֹּה תִּתְהַפַּכְנָה? שכל: יֹשֶׁר, הֲזֹאת תִּסְכַּל, אִם־לֹא יָדַעְתָּ, כִּי כָל־בְּנֵי אָדָם וּבְנֵי אִישׁ יַחַד, כָּל־מוֹעֲצוֹתֵיהֶם, כָּל־חָכְמוֹת לָמוֹ חֹמֶר בְּיַד יוֹצֵר הִנֵּה הִנָּמוֹ, כֻּלָּם בְּיַד עוֹשֵׂנוּ, רֶגַע יְדַבֵּר אַף־יַהַפְכֵם סֶלָה, צוּרָם כְּצֵל יִבְרָחוּ טֶרֶם יְסַפֶּר אִישׁ וּכְבָר נִשְׁכָּחוּ. שָׁוְא עַל־מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים, אִישִׁים, תֶָּגִילוּ, שָׁוְא תִּקְשְׁרוּ מִסְפֵּד מַר עַל־כָּל־אֵבֶל, אִם־לִבְּכֶם יָבִין אוֹ אִם־תַּשְׂכִּילוּ מַה־מַּחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי־הֵמָּה הָבֶל, אֶבְלוֹ וְגִילוֹ, אֹמֶץ לֵב אוֹ פַּחַד, גַּם־זֶה וְגַם־זֶה הֵם מֵהֶבֶל יָחַד, פִּגְעוֹ וְכָל־מִקְרֵהוּ רֶגַע הֲלֹא יֶשְׁנוֹ, אַךְ לֹא מִשְׁנֵהוּ. שיחה ג' המון ורהב והזקן ושאר קרואים לפני משפט מלכם. המון: עֹז עַמְּךָ, מָגֵן גּוֹי מַרְעִיתֶךָ, הַדְרַת תְּהִלָּתֵנוּ! מַלְכוּתְךָ יָכִין בּוֹרֵא שָׁמָיִם עַד־עוֹלְמֵי עַד סֶלָה. הֵן אוֹתְךָ הֵקִים הָאֵל מִמַּעַל לִהְיוֹת לְרוֹעֶה לָנוּ, לִשְׁמוֹר, לְנַהֵל, לִשְׁפּוֹט וּלְהוֹשִׁיעַ, וּבְצִלְּךָ שָׁלוֹם נִתְלוֹנֵן בֶּטַח. עַתָּה לְךָ אָתָאנוּ בַּצַּר לְנַפְשׁוֹתֵינוּ, כִּי תַעֲמִיד אֶל־צֹאן יָדֶיךָ רֶוַח וּתְנַחֲמֵנוּ שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ. משפט: בָּנַי! תְּשׁוּעַתְכֶם נַפְשִׁי דּוֹרֶשֶׁת וּשְׁלוֹמְכֶם חָפָצְתִּי, אַךְ מָה אֲשֶׁר אֶתְכֶם לוֹחֵץ הוּא עָתָּה? המון: מַלְכִּי, אֲשֶׁר קָרָנִי דָּבָר מְאֹד זָר הוּא, כָּל־לֵב מַתְמִיהַּ. אֶל־בֶּן אֱמֶת יָעַדְתִּי בִּתִּי תְּהִלָּה, זֶה שָׁנִים עָבָרוּ, עַתָּה אֲנִי יָרֵא פֶּן־הוּמַר לָנוּ יֶלֶד אֱמֶת בִּילִיד שִׁפְחָתוֹ, יַעַן צִבְאוֹת מְבוּכָה אָז אוֹתָם לָקָחוּ יַחְדָּו וְהִגְלוּם אֶל־אֶרֶץ אַחֶרֶת. אָמְנָה בְּזֹאת נִחַמְתִּי, כִּי סִפְּרוּ לִי וּזְקֵנִים הִגִּידוּ, אֵיכָה לְמֵרָחוֹק צָפָה כָּל־אֵלֶּה מֵאָז אֱמֶת, עַל־כֵּן קָדַם וַיּוֹאֶל אוֹתוֹת בְּנוֹ בָּאֵר לִפְנֵי כִסְאֶךָ. משפט: כֵּן הוּא, וְעַל־סֵפֶר זִכָּרוֹן הֵמָּה מֵאָז כְּתוּבִים, קוּם סוֹפֵר, הָבִיאָה מַהֵר הֲלוֹם הַסֵּפֶר. המון: מַלְכִּי, יְחִי לָעַד שֵׁם מַלְכוּתֶךָ. סופר: מַלְכִּי לְעוֹלָם יֶחִי, כִּדְבָרְךָ פֹּה הַסֵּפֶר הִנֵּהוּ. משפט: עַתָּה קְרָא אֶת־הָרָשׁוּם. סופר: הִנֵּנִי. "אֶל־בֶּן אֱמֶת אֵלֶּה צִיּוּנִים הֵמָּה. "מִצְחוֹ כְּשֶׁלֶג צַח וּכְצֶמֶר צָחַר; "קַוָּיו אֲרֻכִּים, בַּמִּישׁוֹר יֵלֵכוּ; "עֵינָיו עֲלֵי מִלֵּאת, נִכְחָם יַבִּיטוּ, "וּדְמוּת כְּמוֹ תַבְנִית סַפִּיר אוֹ שֹׁהַם "נִרְאָה עֲלֵי לִבּוֹ כִּבְתוֹךְ מִשְׁבֶּצֶת; "עַל־רֹאשׁ כְּתֵפוֹ הַיְמָנִית צוֹמֵחַ "שֵׂעָר כְּכֶתֶם פָּז מִתּוֹךְ בַּהֶרֶת, "כִּדְמוּת עֲדָשָׁה וּכְמוֹ תַבְנִית כֶּתֶר. משפט: עַתָּה יְבֻקַּר נָא פֹּה אֶל־עֵינֵינוּ, רַהַב, גְּשָׁה וּפְשׁוֹט אֶת־כֻּתָּנְתֶּךָ! רהב לעצמו: אוֹי, כִּי כְּבָר אָבָדְתִּי. משפט: אֶחָד לְךָ אֵין מִכָּל־אוֹתוֹת אֵלֶּה! קוּמָה בְּרַח לָךְ, כִּי לֹא לָךְ יָאָתָה הַבַּת תְּהִלָּה זֹאת, אַף לָךְ לֹא תֶהִי, כִּי בֶּן אֱמֶת אֵין אָתָּה, הָמוֹן, תְּנָה אַתָּה תּוֹדוֹת אֵין חֵקֶר אֶל־אֵל יְשׁוּעָתֵנוּ, כִּי רַגְלְךָ שָׁמַר הַיּוֹם מִלָּכֶד. אַף־בִּתְּךָ מִפַּח מִלֵּט וַיּוֹשַׁע; הוּא עוֹד שְׁאֵלָתֶךָ יִתֵּן, וְשִׁלַּח לָךְ מַהֵר אַל־יוֹחֶר הַבֵּן אֲשֶׁר תַּחְמוֹד וּבְטוּבוֹ תָגֶל. המון: מַלְכוּתְךָ תָרוּם, מַלְכִּי, לָנֶצַח. זקן: יָרוּם לְדוֹר וָדוֹר, מַלְכִּי, קַרְנֶךָ, תִּרְעֶה לְעוֹלָמִים שָׁלוֹם צֹאנֶךָ. המון: מַה־תִּבְחֲרָה הַיּוֹם שִׂמְחָה אוֹ אֵבֶל? זָקֵן, שְׂבַע קָלוֹן, עָנִי, מַה־תַּעַשׂ? לָךְ נִבְלְלוּ עַתָּה מָשׂוֹשׂ וָכַעַשׂ, אֶל־קוֹל נְהִי תַּקְשִׁיב אוֹ תֹּף וָנֶבֶל? שיחה ד' שכל ויושר הולכים אל בית המשפט והמון ושאר העם שם. שכל: הָמוֹן הֲלֹא זֶה הוּא הָעוֹמֵד שָׁמָּה, יָדוֹ אֱלֵי מִצְחוֹ, מֻטֶּה הַקִּירָה. יושר: כֵּן אֶחֱשׁוֹב גַּם־אָנִי; הֵן עַל־מְרִי שִׂיחוֹ פָּנָיו יָעִידוּ. שכל: הוּא הוּא, לְכָה נִקְרַב אֵלָיו, נִשְׁאָלָה לוֹ עַל־אֲשֶׁר קָרָהוּ. מַה־זֶּה אֲשֶׁר אֶרְאֶךָּ הָמוֹן, כְּמוֹ זָעֵף? מַה־לָּךְ הִגִּיעַ. המון: הֶרֶף, שְׁעֵה מֶנִּי, שֶׂכֶל, הַנִּיחָה, כִּי אֶת־קְשִׁי יוֹמִי אָרִיד, אָהִימָה, אֶסְפּוֹד לְגוֹרָלִי, אַף־אֶבְכֶּה חֶבֶל נָפַל לְנַפְשִׁי; אַךְ יוֹתֵר מֵהֵמָּה אֶבְכֶּה לְאִוַּלְתִּי, כִּי אֶל־קוֹלְךָ שֶׂכֶל, שְׁמוֹעַ לֹא מֵאָז אָבִיתִי, אָנָה כְּלִמָּתִי אֶשָּׂא נָא, אָנָה? אֵיפֹה מְחִלּוֹת לִי וּנְקִיקֵי סָלַע, בָּם שַׂעֲרוֹת זִקְנַת בָּשְׁתִּי אַסְתִּירָה. שכל: מַה־קָּרְךָ כֹּה רָע? המון: הָהּ כִּי מִמָּוֶת מַר הוּא אֲשֶׁר קָרָנִי! כִּי אֶל־כְּלִמַּת סֶלָה יָרַד כְּבוֹדִי וּלְמָשָׁל הִגִּיעַ זִכְרִי בְּפִי כָּל־בֶּן אָמָה וָעֶבֶד, לִשְׂחוֹק וָקֶלֶס אֶת־בִּתִּי גַּם־יָחַד, אֶל־כָּל־בְּזוּיֵי עָם, הִנֵּה הִנֵּנִי. מֵאִישׁ חֲמָסִים זֶה תַּרְמִית הֻדַּחְתִּי לִילִיד אֱמֶת, רַהַב נִמְהָר זֶה קַחַת; עַתָּה קְלוֹנוֹ לִקְלוֹנִי, שָׁמַיִם גִּלּוּ לְעֵינֵי־כֹל, וּכְבָר נוֹדָעוּ שִׁקְרֵי כְזָבָיו עַל־כָּל־אַפְסֵי אָרֶץ, כִּי לֶאֱמֶת אֵינֶנּוּ בֵּן, וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי אֶת־הָעֲנִיָּה זֹאת בִּתִּי לָנֶצַח יַחְדָּו כְּסוּיֵי בֹשֶׁת. הֵן הֶחֱזַקְתָּ אַתָּה אִמְרוֹת תְּבוּנָתֶךָ נֶגְדִּי, לְמַעַן תֵּת לִי מוּסַר דַּעַת, בַּל אַחֲרֵי תַרְמִית אוֹאִיל לָלֶכֶת, בַּל אֶשְׁפְּטָה דָבָר אֶל־מַרְאֵה עָיִן; אָכֵן אֲנִי נוֹאַלְתִּי, וּלְךָ בְּכִסְלִי לֹא אֹזֶן הִטֵּיתִי, אַךְ אַחֲרֵי עֵינַי לִבִּי הוֹלַכְתִּי. עַתָּה פְּרִי חֶטְאָהּ נַפְשִׁי שָׂבֵעָה, עַתָּה עֲלֵי יָרֵךְ אַךְ שָׁוְא אֶסְפֹּקָה, כִּי לֹא לְתַקֵּן עַוָּתָתִי עַתָּה יָכוֹל אֲנִי, וּכְבָר הוֹדִי שִׁחַתִּי. שכל: הָמוֹן! וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא לְטוֹבָתֶךָ בָּאוּ לְךָ הַיּוֹם הַזֶּה כָּל־אֵלֶּה? המון: אֵיכָה לְטוֹבָתִי אֵלֶּה תִּהְיֶינָה? אֵיכָה לְנַפְשִׁי נֹחַם אֶמְצָא, וְעֵינַי אֶת־בִּתִּי תִּרְאֶינָה כֹּה אַלְמְנוּת חַיּוּת שׁוֹמֵמָה סֶלָה? שכל: אַךְ בִּתְּךָ לָמָּה שׁוֹמֵמָה סֶלָה תִּהְיֶה? המון: וְאֵיךְ לֹא תֶהִי? אָן בֶּן אֱמֶת עַתָּה תִּמְצָא נָא? אָנָה? שכל: אָנָה? וְאוּלַי יוֹתֶר מִכָּל־אֲשֶׁר דַּמּוֹת יוּכַל לִבֶּךָ קָרוֹב לְךָ יִהְיֶה. שכל: אֵיכָכָה, שֶׂכֶל! כָּזֹאת תְּדַבֵּר עָתָּה? שכל: אַךְ מִי לְךָ הִגִּיד, אוֹ אֵיךְ יָדַעְתָּ? מִי הֵם אֲשֶׁר גִּלּוּ, אוֹ אֵיךְ הוֹכִיחוּ כִּי בֶּן אֱמֶת רַהַב אֵינֶַנּוּ? המון: שֶׂכֶל! הִנֵּה עֲצַת עֶלְיוֹן, אִמְרַת צוּרֵנוּ, הִיא גִּלְּתָה אוֹתוֹ, הִיא הוֹכִיחַתְהוּ! מִתּוֹךְ פְּחָדִים מִתּוֹךְ חֶרְדַּת אָרֶץ, אַחַד זְקֵנֵינוּ נִזְכַּר וַיֹּאמֶר, כִּי אֶל־פְּנֵי מִשְׁפָּט מֵאָז נִקָּבוּ אֶל־בֶּן אֱמֶת אוֹתוֹת יִנָּכֶר בָּמוֹ, וַנִּדְרְשָׁה עַל־זֹאת וַיְחֻפַּשׂ חֵפֶשׂ וַנִּמְצְאָה כִּי כֵן, וַיְבֻקַּר שָׁמָּה רַהַב וְהֵן אֵין בּוֹ אֶחָד מֵהֵמָּה שכל: אַךְ תֵּדְעָה הַגִּיד סִימָּנִים אֵלֶּה? המון: אֵדַע וְגַם אַגִּידָה. מִצְחוֹ כְּמוֹ הַשֶּׁלֶג, קַוִּים אֲרֻכִּים בּוֹ יָשָׁר יֵלֵכוּ, עֵינָיו כְּלִילוֹת יֹפִי, וּדְמוּת עֲלֵי לִבּוֹ נִרְאָה לָעָיִן סַפִּיר מְשֻׁבָּץ, אַף עַל־כָּתֵף כֶּתֶם תַּבְנִית עֲדָשָׁה וּשְׂעָרָהּ צִמֵּחַ. שכל: עַל־הַיְּמָנִית הוּא? המון: כֵּן. שכל: וּדְמוּת נֶזֶר? המון: כֵּן. שכל: אַף שְׂעָרָהּ כַּזָּהָב. המון: אֵיכָכָה נוֹדַע לְךָ כָּל־זֹאת? מִתְנַבֵּא אַתָּה? שכל: נָבִיא וּבֶן נָבִיא הָמוֹן אֵינֶנִּי אַךְ נַפְשְׁךָ הַיּוֹם הִנֵּה אָשִׁיבָה. הִנֵּה אֲנִי יוֹדֵעַ הָאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ אֵלֶּה, כִּי הוּא לְבַדּוֹ, לֹא אַחֵר, הִנֵּהוּ הַבֵּן אֲשֶׁר אַךְ־לוֹ כָּל־חֶמְדָּתֵנוּ. וּכְבָר יְדַעְתִּיו אָנִי, אָכֵן לְבָבִי לֹא עָרַב הוֹדִיעַ אוֹתוֹ לְכָל־אִישׁ, כִּי אָמוֹר אָמַרְתִּי: הֵן לִי וְלִדְבָרַי הֵם לֹא יַאְמִינוּ, כִּי אַחֲרֵי רַהַב זוֹנִים הֵם עַתָּה, וִיהִי כְשָׁמְעָם אַךְ אַף יִתְמַלָּאוּ אַף־רַע וְלֹא כָּל־טוֹב עָלָיו אָבִיאָה, עַל־כֵּן בְּמַר נַפְשִׁי הִנֵּה נֶאְלַמְתִּי, עַד כִּי עֲדֵי קִצּוֹ יָבֹא יַגִּיעַ, וּלְעֵת אֲשֶׁר תָּמוּט רַגְלוֹ הוֹחַלְתִּי, כִּי אָז, כְּבָר יָדַעְתִּי, אֵלַי תְּבוֹאוּן וּבְקוֹלִי תִּשְׁמָעוּ, תֹּאבוּ וְטוֹב לָכֶם וּשְׂמַחְתֶּם יָחַד. עַתָּה לְכָה לִפְנֵי כִּסֵּא מַלְכֵּנוּ, נִתְיַצְּבָה יַחְדָּו, וּדְבָרַי שָׁמָּה הִנֵּה אֲדַבֵּר, אַף־שָׁמָּה אַרְאֶךָּ אֶת־בֶּן אֱמֶת, אַף־בּוֹ גִּיל אַשְׂבִּיעֶךָּ. הֵן כִּזְמַן רוֹפֵא אֵין אֶל־כָּל־פֶּגַע, אַף אֵין כְּמוֹ תוֹחֶלֶת מָזוֹר לְכָל־מַכָּה חֹלִי וָנֶגַע. גַּם סוֹעֲרָה תִּהְיֶה עוֹד יוֹם נֻחָמָה, כִּי עֵת וּמִשְׁפָּט אֶל־כָּל־חֵפֶץ שָׁמָּה, תִּשְׂחַק לְיוֹם אַחְרוֹן נֶפֶשׁ יִחֵלָּה, דָּבָר בְּעִתּוֹ מַה־מָּתוֹק הוּא סֶלָה. שיחה ה' שכל המון ותהלה ויושר ושאר קרואים לפני משפט. משפט: מַה־לָּךְ אֱמוּנִי שֶׂכֶל! מַה־הִיא שְׁאֵלָתֶךָ בַּקֵּשׁ וְיֻתַּן לָךְ. שכל: מַלְכִּי, לָנֶצַח יִגְדַּל הֲדַר כִּסְאֶךָ! הֵן כָּל־תְּשׁוּקָתָךְ הֵן כָּל־חֶפְצֶךָ מִגּוֹזְלוֹ אֶבְיוֹן וָדַךְ הוֹשִׁיעַ, עוֹשֵׁק לְדַכֵּא וּמְעַוֵּל הַכְנִיעַ, וּדְבָרְךָ כַּטַּל אֶל־עַנְוֵי אָרֶץ עַתָּה כְּבָר הִשְׁפִּילָה אִמְרָתְךָ גֵּאוּת אַחִים לָרֶשַׁע, רַהַב וְתַרְמִית, כִּי לָרַע כָּרָתוּ יַחְדָּו בְּרִית, לִנְדּוֹחַ לִבּוֹת עֲנִיֵּי עָם וּלְחַבֵּל יַחַד תֵּבֵל בְּאִמְרֵי שָׁקֶר. עַתָּה אֲקַוֶּה כִּי אֶל־דַּל עֶזְרָתָה יִהְיֶה דְּבַר הַדְרַת עֹז מַלְכוּתֶךָ, אֶל־בֶּן אֱמֶת, כִּי מִתְנַכֵּר עַד־עַתָּה, לִפְנֵי בְּנֵי־עַוְלָה מָט וַיָּשֹׁחַ. משפט: אָמְנָם לְךָ נוֹדַע אַף מַכִּיר אַתָּה אֶת־בֶּן אֱמֶת, בַּל־תִּשְׁגֶּה־בּוֹ? שכל: יָדַעְתִּי וּדְבָרְךָ יוֹדִיעַ אוֹתוֹ לְכָל־עַמֶּךָ. הַיּוֹם. משפט: הֲלֹא תֵדַע כִּי לוֹ נִקָּבוּ מִפִּי אֱמֶת אָבִיו אוֹתוֹת, בָּהֵמָּה יֻכַּר וְיִבָּחֵן. שכל: עַל־כֵּן אָמַרְתִּי כִּי זֶה יְהִי הַיּוֹם שֶׁיַּכִּירוּהוּ. משפט: אָן הוּא? קְרָא־נָא לוֹ. שכל: קוּם גֵּשׁ פֹּה יֹשֶׁר הִשְׁתַּחֲוֶה אֶל־מוּל הַדְרַת מַלְכֵּנוּ! משפט: זֶה בֶּן אֱמֶת? שכל: זֶה הוּא! משפט: קוּם לָךְ, הֵן תֹּאַר פָּנָיו לְטוֹבָה בּוֹ יָעִיד יוֹכִיחַ, כִּי אֶחֱזֶה מִצְחוֹ וּכְמוֹ־כֵן יַחַד קַוָּיו וְעֵינָיו כַּכָּתוּב בַּסֵּפֶר, עַתָּה שְׁלַח בִּגְדֶּךָ, אֶת־חֵיקְךָ נַבִּיט אַף אֶת־שִׁכְמֶךָ. כֵּן הוּא! בְּךָ יַחְדָּו הִנֵּה נִמְצָאוּ אוֹתוֹת, אֲשֶׁר אָבִיךָ רָשַׁם לְךָ מֵאָז. הֵיטַבְתָּ שֶׂכֶל! לִרְאוֹת כְּמִנְהָגֶךָ. שכל: מַלְכִּי! הֲלֹא אָמַרְתִּי זֶה, כִּי דְבַר הַדְרַת מַלְכוּתֶךָ יֶשַׁע הַיּוֹם לְעַמָּךְ יֶהִי, מִנַּחֲלֵי צָרָה וּתְהוֹמוֹת חֶבֶל זֹאת הָעֲנִיָּה, זֹאת בַּת לֹא רֻחָמָה בִּדְבָרְךָ תַּמְשֶׁה אַף־תִּגְאָלֶנָּה. וּלְבַב זְקֵנִים אֵלֶּה, הָמוֹן וְרֵעָיו יַחַד, תָּשׁוּב תְּנַחֵם וּתְשַׂמַּח. אַף יֹשֶׁר מִטּוּב פְּרִי תֻמּוֹ הַיּוֹם תַּשְׂבִּיעַ. משפט: הָמוֹן, קְרַב עַד־הֵנָּה! יֹשֶׁר, גְּשָׁה גַּם־אַתָּה. אַף־אַתְּ, תְּהִלָּה, גֹּשִׁי. אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עִמָּךְ הִגְדִּיל וַיַּעַשׂ הַיּוֹם אֱלֹהֵי קֶדֶם, הָמוֹן, הֲלֹא עֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכֵן שָׂמָחְתָּ. מִמּוֹקְשֵׁי רָעִים הִנֵּה נִמְלַטְתָּ, אַף בֵּן אֲשֶׁר אִוִּיתָ לִימִינְךָ פֹּה הוּא. קוּמָה, קָחֵהוּ וּלְבִתְּךָ יִהְיֶה כִּי לוֹ יָאָתָה. אַתָּה תְּמִים הַדֶּרֶךְ, נֵצֶר כְּמוֹ שָׁרְשֶׁךָ, זֶרַע אֱמֶת, נִכְבָּד, אַף נֶחְמָד, יֹשֶׁר! עַתָּה קְצִיר צִדְקֶךָ תִּשָּׂא בְּרִנָּה אָתָּה, הִנֵּה עֲטֶרֶת פָּז אֶל־רֹאשְׁךָ תֶּהִי הַבַּת תְּהִלָּה וּבְיָפְיָהּ תָּגִילָה. אַף־אַתְּ, בְּתוּלַת חָיִל, יָפָה וְרַבַּת טַעַם, שִׂמְחִי בְּאִישׁ חֶלְקֵךְ, שִׂישִׂי וָגִילִי, עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ שִׁכְחִי שָׁכוֹחַ, אַף אֶל־יְדִידֵךְ זֶה נֹעַם דּוֹדַיִךְ עַתָּה שְׂמֵחָה תֵּנִי, וּלְרֹאשְׁכֶם יַגִּיעוּ יַחְדָּו כְּאֶחָד כָּל־בִּרְכוֹת שָׁמָיִם, אֶל־בֵּיתְךָ עַתָּה, הָמוֹן, הָבִיאָה אֵלֶּה שְׁנֵי בָנֶיךָ כִּי יִשְׂמְחוּ יַחְדָּו וּבְשִׂמְחָתָמוֹ תִּתְעַלְּסָה גַם־אָתָּה, אֶת־נַפְשְׁךָ יָמִים רַבִּים יָשִׁיבוּ וִיכַלְכְּלוּ שָׁלוֹם אֶת־שֵׂיבָתֶךָ, וּלְךָ תְשֻׁאוֹת חֵן, שֶׂכֶל, יַקְרִיבוּ כָּל־רוֹדְפֵי שָׁלוֹם וּמְבַקְשֵׁי צֶדֶק, כִּי יָדְךָ עָשָׂתָה זֹאת הַתְּשׁוּעָה, אַף כָּל־בָּאֵי שַׁעַר עִירִי הֲלֹא נִחַמְתָּ. כלם: לָעַד יְחִי מַלְכֵּנוּ, בִּגְדוֹל הֲדַר כִּסְאוֹ ירְאוּ עֵינֵינוּ. אַשְׁרֵי וְאַשְׁרֵי עַם, רוֹעוֹ עָלֵימוֹ עֵינָיו פְּקוּחוֹת בַּל לִבּוֹ יַקְשִׁיחַ, יִשָּׂא עֲמַל טָרְחָם, אַף־יַסְתִּירֵמוֹ יַחְדָּו בְּצִלּוֹ וּלְבָבָם יָנִיחַ. כִּי מִגְּבוֹהַּ כָּל־חוֹמוֹת גַּם־יָחַד עֵין שׁוֹפְטָם אוֹתָם יַשְׁלִים מִפָּחַד. שיחה ו' חברת משוררים, יושר ותהלה, המון ושכל ושאר קרואים בבית המון אחר החופה משוררים: כָּל־תּוֹפְשֵׂי כִנּוֹר עוּגָב וָנֶבֶל קוּמוּ וּבֹאוּ נָא נַגֵּן הֵיטִיבוּ, אַתֶּם נְעִימֵי שִׁיר, פִּיכֶם הַרְחִיבוּ, שִׁירוּ לְגוֹרָל זֶה שִׁירוּ עַל־חֶבֶל מָתוֹק כְּצוּף. הַיּוֹם רָאוּ עֵינֵינוּ, נָפַל לְיִשְׁרֵי לֵב הוֹד תִּפְאַרְתֵּנוּ. שכל: קוֹצֵר בְּרֹב רִנָּה יֹשֶׁר הֵן אַתָּה זֶרַע אֲשֶׁר עַל־מֵי דִּמְעָה זָרַעְתָּ, גִּילַת וְרַנֵּן, הֵן עוֹד תִּשְׂבַּע עַתָּה עַל־כָּל־אֲשֶׁר עַד־כֹּה עָמָל שָׂבַעְתָּ, אַךְ זֶה פְּרִי תִקְוָה, צִדְקַת תֹּם דֶּרֶךְ, זֶה סוֹף עֲנָוִים, קֵץ כָּל־שִׁפְלֵי בֶרֶךְ, שֵׁן יַחֲרוֹק תַּרְמִית אַף־נָמַס נֶצַח. כֵּן יַהֲרוֹג רַהַב וִימוֹתֵת כַּעַשׂ, וּתְהִי בְּתוֹךְ עַצְמוֹת סִכְלוּת אַךְ רֶצַח. תִּפְאַרְתְּךָ בַּל־עוֹד תּוּשִׁיָּה תַּעַשׂ, כִּי לַיְשָׁרים אַךְ־כַּיּוֹם יִגְזֹרוּ נָאוָה תְהִלָּה וּתְמִימִים יָשֹׂרוּ. משוררים: כָּל־תּוֹפְשֵׂי כִנּוֹר עוּגָב וָנֶבֶל קוּמוּ וּבֹאוּ נָא נַגֵּן הֵיטִיבוּ, אַתֶּם נְעִימֵי שִׁיר, פִּיכֶם הַרְחִיבוּ, שִׁירוּ לְגוֹרָל זֶה שִׁירוּ עַל־חֶבֶל מָתוֹק כְּצוּף. הַיּוֹם רָאוּ עֵינֵינוּ, נָפַל לְיִשְׁרֵי לֵב הוֹד תִּפְאַרְתֵּנוּ. המון: מָה אֶשְׁאֲלָה עוֹד כִּי עֵינִי רָאָתָה פִּלְאֵי פְלָאִים, לֹא לִרְאוֹת פִּלָּלְתִּי, מִתּוֹךְ שְׁאוֹן שׁוֹאָה, רִגְשַׁת סוּפָתָה, חֶלְקַת מְנוּחַוֹת לִי לָעַד נִחַלְתִּי, כִּרְאוֹת מְקוֹם רַהַב עַל־הוֹד רֹאשׁ יֹשֶׁר, לִוְיַת תְּהִלָּה, חֵן כָּבוֹד וָעֹשֶׁר. משוררים: כָּל־תּוֹפְשֵׂי כִנּוֹר עוּגָב וָנֶבֶל קוּמוּ וּבֹאוּ נָא נַגֵּן הֵיטִיבוּ, אַתֶּם נְעִימֵי שִׁיר, פִּיכֶם הַרְחִיבוּ, שִׁירוּ לְגוֹרָל זֶה שִׁירוּ עַל־חֶבֶל מָתוֹק כְּצוּף. הַיּוֹם רָאוּ עֵינֵינוּ, נָפַל לְיִשְׁרֵי לֵב הוֹד תִּפְאַרְתֵּנוּ. חֵלֶק תְּהִלָּה אֶל־יֹשֶׁר הִנֶּהָ, אַף אֶל־תְּהִלָּה יֹשֶׁר חֵלֶק סֶלָה. תֶּרֶב גְּדֻלָּתָם, מַעְלָה הַגְבֵּהַּ, תָּרוּם וְתִנָּשֵׂא, תֵּלֵךְ אַל־תֵּלַהּ, יִתְבּוֹנְנוּ בָנִים, לֵבָב יִקָּחוּ, יִרְאוּ יְשָׁרִים אַף־יַחְדָּו יִשְׂמָחוּ. תם את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/167

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p139/m168.txt

הצלוחית

צבי חיים הרמן רקנדורף

6796659

4249304

הצלוחית הַצְּלֹּחִית / אברהם שלום פרידברג (העתקה בשנוים והוספות) (בשנת ארבעת אלפים וארבע מאות לבריאת עולם). אני צַינה בת הרוּן בן חסאן בן מוּסא בן יוּסוּף כותבת המגלה הזאת, והיתה לך, עזרא בני, לזכרון עולם לדורותינו. בדברי אלה הנני באה להתוודות על פעל ידי. אם טוב עשיתי, והייתי לברכה בקרב עמי כיָעל אשת חבר הקיני1, ואם לא – יצדיקוני נא על פי הסבות, אשר הביאוני עד הלם! כי דמי משפחתי ועמי צעקו אלי מן האדמה, ויעוררוני לנקום נקמתם מאת האיש אשר שפָכם. פנינה, אמנו הזקנה, אלמנת המלך יוסוף דו-נואס, יצאה מארץ תימן אשר בעֲרב המאֻשרה, ותלך עם רבים מבני עמה, לבקש מפלט לה ולהם מפני חרב אלישבעה מלך כוש, אשר בקנאתו לדתו הנוצרית, שפך זעמו על היהודים יושבי הארץ. ויבואו למדינת חַיבַּר אשר בערַב-סלע. מקום מושב הרֵכבים2. שם נאחזו באדמת הסלע, ויעבדוה בעמל כפיהם, ויוציאו ממנה לחם בזעת אפיהם, ויבנו להם מצודות וצריחים על ראשי ההרים והגבעות, למבטח משגב מפחד אויב. וכה עברו עליהם מאַת שנים בשלום ושלוה ולא ידעו רע. אבי היה נשיא אחיו ובעל מצודת קַמוס החזקה והבצורה. מקומה על סלע מצוק, ועליו רק משעול אחד ליוצא ולבא. לרגלי הסלע השתרעו שדי ברכה ויערי תמרים מרהיבי עין ולב, וביניהם נתיב נחמד המתפתל כנחש עקלתון עד המשעול הצר המוליך אל המצודה. וה' ברך את אבי בכל. ויהי לו שדות ועדרים וכסף וזהב לרוב מאוד. אבל לא בעשר בלבד אֻשר חלקו, כי יקרו ממנו מעלות רוחו; בו צדק וישׁר נפגשו, חסד ואמת נשקו, וכמהם כן גדלה נדיבתו – כי אהב מאד להכניס ארחים ותפק להֵלך נפשו, ועל כן התברכו בו כלם, ותגדל תהלתו עד מרחקי ארץ וייקר שמו מאד. לו היה רק בן אחד ובת אחת. אחי האהוב היה הבכור ושמו מַרהב, ועל כחו וגבורתו נקרא בפי כל: “עדינו העצני”3 – כי כמהו עורר חניתו להפליא. ואני הייתי צעירה ויחידה, ואבי ואחי אהבוני כאישון עינם. בעת אשר מצאונו הקורות אשר אספר בזה, היינו שנינו נשואים. למרהב היתה אשה ושמה אֲמינה, בת הנשיא לבני נציר, ואנכי נשאתי לאיש ובעל בעמו ושמו שלום בן אבן-משכם, נשיא לבני קַינוקַע4. הדבר היה בחג השבועות5. בערב החג נשאתני רוחי לעשות שעשֻׁעים לנפש אבי, ואבוא אליו עמך, עזרא בני מחמדי, ואתה אז עולל, אשר זה מעט העתיקתך אמך משדיה. אביך נשאר אז על מקומו, כי עזר על יד אביו לבצר את המצודה, להשגב בה מפני מחמד, אשר התפאר לנטות ידו עלינו ולהכניענו לפניו. בראשון לחג הזה נקבצו באו אחינו בני עמנו היושבים על נחלותיהם מסביב, להתפלל לפני ה' במקדש מעט אשר בנה אבי במצודתו. הבית הקדוש היה קטן במדתו אבל יפה בעריכתו ונעים בתכונתו. הוא היה רבוּע; רצפתו אבני משכית, קורתו מצֻירה תמונות לזכרון מכִּתבי קדשנו, ועל קירותיו התנוססו פסוקי קדש ערוכים במדה ישרה לכל הקירות ואותיותיהם זהב. והבית מלא מושבות לכל האנשים הבאים אל תוכו, ויציע לו משלשת עבריו פנימה בגבה קומה אחת מלמעלה, ששם היו ערוכים מקומות לנשים, הבאות לשמוע אל הרנה ואל התפלה. לעבר פני המזרח גבהה הרצפה; עליה היתה הבימה למקרא, ובמעלה הקיר – ארון הקדש, שבו מונחים ספרי התורה, וכפֹּרת כסף טהור ממעל לו, ועל פניו פרֹכת משי משֻׁבצת זהב ופנינים. לכבוד החג הזה מלאו הקירות סבכי ענפים ומקלעות פרחים, ובפנה מזרחה דרומה – ערֵמת פרחים גבוהה, ועליה מַחבת כסף וקטרת סמים נותני ריח נעים באף כל הנמצאים שם – לזכרון ההר חמד אלהים, זה הר סיני, אשר עשן כלו מפני כבוד ה' אשר ירד עליו באש לתת לעמו את תורתו. תפלת השחר כלתה בהדרת קדש, ואבי עלה הבמתה ויפתח את ארון הקדש, וכל העם קם עמד על רגליו, בהוציאו את ספר התורה, ובשומו אותו על זרוע ימינו נשא מדברותיו לאמר: "אחי בני עמי! זה קרוב לאלף ותשע מאות שנה הנה עברו מאז עמדו אבותינו על הר סיני, ועיניהם ראו אותות ה‘, בהגלותו להם מתוך הענן והערפל, ואזניהם שמעו דברות קדשו בקולות וברקים ולהבות אש. הרים נזלו אז מפניו, והר סיני העשֵׁן כֻּלו חרד תחתיו, ועמו יחד חרד כל העם אשר במחנה. האותות האלה שבהם נגלה כבוד ה’, הגידו לעמנו האותיות לאחור: ההר הוא סמל אמונתו, אשר כהר עולם לא תמוט; הקולות והברקים רומזים על התֹּאנות והעלילות אשר יחפשו עלינו אויבינו להרסנו ממעמדנו. לפעמים יחרד לבנו מפני שאון קמינו, לפעמים יפרדו מתי מספר מאחינו, יעלו מאתנו כמֹץ מגרן, ולא יכירם עוד מקומם בתוכנו. כל אלה הראה ה' לאבותינו מראשית דרכם; אבל הם לא נואשו מאלהי קדשם, ובכל הקולות והברקים והחרדות אמצו לבבם, ובסַפר משה להם את דברי ה' ואת כל המשפטים, ענו קול אחד: “נעשה ונשמע!” "אחי האהובים! גם היום עומדים אנחנו לרגלי הר עשֵׁן, גם על ראשינו עולה ענן כבד להריק עלינו זעמו. הנה יד נביא השקר אשר קם במיכה 6 הולכת וחזקה, וקרוב היום אשר ישיתנה על כל ארץ ערב. הנה הגיעו מלאכיו אל אחינו, בני קינוקע ונַציר וקוּרֵיצה ובַחדַל, ויעידו בם בשמו לבוא בבריתו ולאחוז באמונתו, ואם לא – וקרא עליהם מלחמה! הנביא הזה לא יעשה אותות ומופתים, אבל נפלאות יַראה בגבורתו ועז לבבו, ואת חקי תורתו יחרות על פני אויביו בצור חרבו. ומי יודע אם יעצרו אחינו כח לעמוד בפניו! ואז – מי יודע אם ננָקה ממנו גם אנו! לכן אחי, התאזרו עז, התחזקו נא בעד אמונת עמנו ובעד תורת אלהינו! וידעו כלם כי הנכם בני העם אשר ממנו יצאו גבורי החשמונאים, אשר זכר עשו לנפלאותיהם, וגבורתם לדור דורים! ועתה מי האיש הירא ורך הלבב, יצא נא מאתנו ויבוא בקהל מחמד המנצח; אבל כל הדבק בעמנו ואמונתו ירים קולו עמדי, ונגדה נא לספר הברית הזה נקרא יחדו קול אחד כאבותינו מקדם: “כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע!”7 פני אבי הנהדרים משיבה, מתק שפתיו וגאון קולו ואור עיניו הנוצצות ברשפי קדש, הרהיבו לבב כל שומעיו ויצקו עליהם מרוחו. כלם נשאו ידיהם למעלה ובקול כמהו הרעימו: “כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע!” אז הובא הספר על הבימה, ויקראו בו את פרשת היום. ככלותם לקרוא השיבו את הספר על מקומו, וכהשלימם תפלתם נקראו כלם אל המשתה הערוך להם מאת אבי בחדרו הגדול. ונפן ונלך שמה יחדו. “אִכלו רֵעים, שתו דודים ותתענג בדשן נפשכם! – קרא אבי במאור פניו, בשבת כל הקרואים על מקומם – כי אמנם מי יודע! אולי נאספנו פה זאת הפעם האחרונה; אולי תנחת עלינו יד מחמד ותגרשנו ממקום מנוחתנו”! “אנא אבי! – קראתי לתֻמי – שא נא לחפץ בתך, והגידה לי מי הוא זה האיש מחמד, אשר משאתו יגורו כלם?” “זאת אגיד לך בדברים מעטים – ענה אבי ואמר לי – האיש הזה הוא יליד מיכה, מבני משפחת קוּריש, הנכבדה בכל הארץ, כי בידה מפתחות הקַעבא, מקדש אלהי הערבים. אך בית עבדאלה, אבי מחמד, היה דל וריק, כי לא היה לו חלק ונחלה בעֹשר משפחתו. באיש הזה נפגשו הרבה הפכים: טוב ורע, יקר וזולל, ענוה וגאוה, נדיבות ונבָלה, יֹשר ומרמה, נזירות ותאוה, גבורה ומֹרך לב, שאר רוח ואי דעת, ונפשו גבוהה וגם שפלה, במעופה תסק שמים ובהוָתה תעמיק שאֹלה. כל המדות האלו לא הניחו לו להיות כיתר האדם, ויבקש לו גדֹלות, להיות עולה על כל עשירי משפחתו, שהם כהני ראש במקדש עמם, ויחשוב מזמה לתת לעמו תורה חדשה, ולהתנשא לכל לראש. ובלכתו בגדֹלות ונפלאות ממנו, הנהו אויל ונביא, משגע – ואיש רוח. בעודנו בבטן אמו מת עליו אביו, ובטרם ימלאו לו שש שנים מתה גם אמו. אז לקחהו אֲבי אביו, עבדול מוּטליב, אליו, ובמות גם זה, אספהו דודו, אבוּ טאליב, אל ביתו. אחרי כן היה רועה עדרי העיר עד אשר מלאו לו חמש ועשרים שנה. אז נמצאה לו אלמנה עשירה ושמה חדיגה, אשר אספתהו אל ביתה לעזור לה במסחרה. וביפיו וחן שפתיו קנה עד מהרה לבב האשה, הזקנה ממנו לימים ותנָשא לו, והיא בת ארבעים שנה, בקחתה את מחמד לבעל לה. אז החל לסחור אל ארץ, ובמסעיו הגדולים בא בדברים עם חכמי היהודים והנוצרים ועם חכמי הכשדים והפרסים, וישמע מפיהם תורת עמיהם ויקשב לכל הגדותיהם, ומדי שובו מדרכו הרבה שיחה עם אחד מקרובי אשתו ושמו וַראקה אבן-נופַל, איש מלֻמד אשר התגַיר וידבק בדת קדשנו. ותהי זאת תחבֻּלתו, לחבר את דתי היהודים והנוצרים ועובדי האלילים, ולהוציא מהן תורה חדשה ערוכה ברוח בני הערב ומכֻוָנה אל דרכם וטבעם. ולמען יוכל לחקור פעלו ולהביאהו עד תכליתו, בחר להנזר לזמן מה מעמל החיים ושאונם, וילך הרה הירא, הקרוב לעיר מיכה, ויתבודד שם במערה אשר מצא לו. שש שנים היה שם הֹזה ומתנבא, חוזה חזיונות וחולם חלומות בהקיץ עד כי הסכין להם, ויחל להאמין בנפשו, כי המלאך גבריאל יורד אליו מן השמים, להודיעהו דעת עליון ולתתו נביא לגוים, ושיחותיו עמו הן הסוּרות8, אשר השמיע אחר כן לעושי דברו, והם כתבום על הגליון לתורה ולתעודה. ומהן יצאה התורה החדשה, תורת הקוֹראן 9. אשר אפס קצה נשמע בעולם, כי עוד לא נגמרה כלה. אבל מן המעט אשר נודע עתה נראה לדעת מה טפש לבב האיש הזה, בסַפרו בשם המלאך גבריאל דברים אשר כל אחד מאתנו יענה בו כחשם, ובהרכיבו אנשים ומעשים מקדם ומאחור להיות לאחדים בפיהו. לפי דבריו היה יעקב בן לאברהם אבינו10, המן האגגי יועץ ומשנה לפרעה מלך מצרים11, שאול המלך בחר לו את המלקקים במלחמתו עם גלית הפלשתי12, ומרים הנביאה, אחות משה ואהרן, היא מרים, אם ישוע הנוצרי13!” כל השומעים פערו בשחוק פיהם. ואנכי השתוממתי ואשאל לאמר: “ואיש בער כזה יעז באולתו לתת דת חדשה, ולדרוש מאתנו להאמין בו ולקחת תורה מפיהו?”. "הן גם קרוא וכתוב לא ידע14 – ענה אבי – כי מפיו יקרא את הדברים, ואחד מאחינו, עבדלה אבן–סַלם, עוזרהו במשא וחזון וכותב את הדברים על הגליון15. ובכל זאת לא נכון לנו לשחק על חלומותיו ועל דבריו, כי אם להתעצב על כח השקר כי יתגבר על הכל. הן קטן ונבזה היה בראשיתו, לא האמינו בו בלתי אם חדיגה אשתו הזקנה וסעיד עבדו ועלי קרובו, וכל יתר אנשי משפּחתו ושארי בשרו לעגו לו ויחשבוהו למשגע, ובראותם כי מספר מאמיניו הולך ורב, שכרו עליו אנשים להמיתו. אבל סודם נגלה לעלי איש עצתו, ויברח מחמד עם כל אנשי בריתו ממיכה למדינה16. שם רבו המאמינים בו, ובהם מצאה ידו להתנפל על אויביו ולהכותם בשלש מלחמות, ולאחרונה שם מצור על מיכה עיר מולדתו ויצק לה עד כי נכנעה ותפתח לפניו שעריה. וכל זה איננו שוה לו – כי נטה ידו על כל גויי הארץ להביאם בעֹל דתו, ומלאכים יצאו ממנו אל כל שבטי הערבים ואל מלכי פרס וחבש17, ואף אל קיסר ביצנץ, להכנע לפניו ולבוא בבריתו. גם אל כל שבטי אחינו אשר בערב שלח דברו, רק מאתנו החשה עד כה – ומי יתן ולא יזכרנו ולא ישבית שלומנו לעולם! “הגדתי לך, בתי, את דבר האיש ומה שֵֹחו, ועוד אקח לי מועד לבאר לך תכונת תורתו, אשר כרֻבה כן לקוחה היא מהגדות חכמינו, ויתרה מהגדות הנוצרים וממשלי עובדי האלילים. בתוכם יש דברים הנשנים בחזיונותיו פעמים אין מספר, וגם דברי תהפֻּכות, הסותרים אלה את אלה, והמאמינים בו יקבלום כתורה שלֵמה מבלי בָקש חשבונות רבים – כי הלא הכל מפי גבריאל נאמרו, ומי זה יעז לחשוב על מלאך ה' תועה? מי יקשה אליו וישלם?”. “נעזבה נא דבר נביא השקר ביום קדשנו זה, זמן מתן תורתנו, ונשמח על הטוב אשר הנחילנו אלהי צורנו על ידי משה עבדו, נביא האמת, אשר נתן לנו תורת אמת!” – קרא הזקן מוּסה, סגן אבי ושר מבצרנו. “צדקת, אבוּ מוסה, ודברך אמת!” – ענו כלם על דבריו. ובזאת כלתה השיחה על דבר מחמד, והקרואים שבו לאכול ולשתות כדת היום, ויגמרו את המשתה בפרי קיץ ובמיץ תפוחים מהוּל בנפת צופים, ואז קמו הקרואים לברך את אבי כמשפט ולצאת מאת פניו וללכת לדרכם. והנה עמדה שפחת הבית בפתח הדלת ותאמר, כי הנה באו שני אנשים מעיר מיכה, ודבר נחוץ להם אל אבי. הקרואים תמהו איש אל אחיו: “יבואו נא הנה!” – אמר אבי. ושני האנשים, מלאכי מחמד, באו. האחד הוא עלי בן אבו טאליב דודו, והשני הוא עמר אבן אל-כתב, שר צבאו. האחד אחז בידו מגלה חתומה, והשני נשא ארגז כבד אשר הרימהו מעל שכמו ויניחהו לפניו. ועלי קרב בגאות עז אל אבי ויאמר: “האתה זה הרוּן אבן חסאן, נשיא חַיבר?” “אני! – אמר אבי – ומה חפצך?” “מחמד, שליח האל”… “שליח השטן!” – קראו הקרואים בחמה. “אל תקוטו בנביא אַלַּה! – גער בם עלי – פן תהיה אחריתכם כאחרית אחיכם, בני קינוקע ונציר!” “ומה אחרית אלה?” – שאלתי בבהלה. “אותה תגיד לכם המגלה הזאת – ענה עלי בלעג שאנן – כי איש מהם לא יפתח עוד פה לדבר על מחמד סרה” – אחר כן פנה אל אבי ויאמר: “מחמד, שליח אַלַּה, שולח אליך, הרון אבן חסאן, את המגלה הזאת. בה הוא פותח אליך לשלום, ומשחר פניך לכרות עמו ברית אחים ולקבל את דתו, אתה וכל עבדיך הסרים אל משמעתך!”. בדברו הושיט לאבי את המגלה. “עבדים אין לי, כי אם אחים וידידים!” – ענה אבי בקחתו את המגלה. ויפתחנה ויקרא בה כדברים האלה: “בשם אלה, הרחמן והרחום!”18 “הוי מחרף אל ומנאץ שם קדשו!” – זעקו הקרואים מרה. ויהס אותם אבי, ויוסף לקרוא באזניהם את דברי המגלה במשלו ברוחו. והם שמעו בחמה גלויה וישמו וישאפו יחד. "זה דבר מחמד, נביא אַלַּה, להרון אבן-חסאן, נשיא חיבר: "אַלַּה, הרחמן והרחום, צוני על יד גבריאל מלאך קדשו, להשמיע בכל הארצות ובכל הגויים את תורת האסלם 19, אשר אין אמונת אמת מבלעדיה, ואשר אותה קבלו עליהם כל נביאי עולם מאז ומקדם, מאברהים ואסמעיל ועד מוסה (משה) בן עמרם ועד עיסי (ישוע) בן מרים20, ולהלחם בכל הממרים את פיהו ולהכניעם לפניו. העידותי היום בך ובכל בני שבטך: קבלו לרצון את אמונתי, ושיתו יד עמי והיו לעזר לי בכל מעשי אשר אעשה. “תנו לאַלַּה מהונכם בנשך”21, לטוב לכם באחריתכם! ולמען תדעו כי רע ומר להמכעיסים את שליח אַלה וממרים עיני כבודו, הנני שולח לך על ידי עברי הנאמנים, עלי ועמר, שש גֻלגלות אדם, ראשי גבורי קינוקע ונציר, אשר נואלו ואשר חטאו לי, במאנם להכירני לנביא אמת. ועתה הנה לפניכם שתי דרכים, דרך האהבה והאיבה, החיים והמות. בחרו לכם כטוב בעיניכם! מחמד אבן-עבדאלה". קול זעם וקצף נורא נשמע מפי כל, ככלות אבי לקרוא את הדברים האלה. אותם שמעתי וימת לבי וכמעט לא נותרה בי נשמה. וכל הקרואים קפצו בחמה שפוכה ויאבו להתנפל על שני המלאכים ולעשות אותם כלה. ואבי הערה כחו ולבבו ולעצרם ולהניאם מבוא בדמים. “התאפקו נא, אחי האהובים! – קרא אליהם – זכרו כי נפש כל שליח קדש היא, וגם כי שולחה שאול יחטא, לא תגע בה יד! ועתה ידידי ורעי: אחרי שמעכם את הדברים האלה, הנני קורא עוד הפעם לאמר: מי בכם הירא ורך הלבב, אשר חייו יקרים לו מאמונתו, יבחר בטוב ללו ויעזבנו בשלום, ובנפשי נשבעתי כי לא תאֻנה אליו רעה מידי!” “לא! כי טוב לנו למות מעזוב את אמונת אלהינו!” – קראו כלם פה אחד. “הנה תדעו דרך זו בחרנו! – אמר אבי בפנותו אל שני המלאכים – עתה שובו לכם אל מקומכם, וכה תאמרו למחמד בשמי: אנכי לא אדע אם אכעוס עליו כעל איש דמים ומרמה, או אנוד לו, כאשר ינודו לאיש שוגה ומשגע. גם זאת תגידו לו, כי אין חפץ ליהודים באלוה עני ואביון, הלוה כסף בנשך!”22. בדברים האלה שלח את עלי ועמר מעל פניו וילכו לדרכם. אך את הארגז השאירו לנו. אז פנה אבי אל עדת קרואיו ויקרא אליהם לאמר: “אחי ורעי! קץ חגנו הנה זה בא – כי “עת לעשות לה' הפרו תורתך”23. גם מתתיהו החשמונאי התיר לחלל את השבת בעת מלחמה24. לכו לבתיכם והביאו אתכם ככל אשר תוכלו שאת, לתת משמרת להונכם ולבצר מצודת משגבנו. לבי אמר לי כי מחמד לא יאחר לבוא. לכן התחזקו והיו נכונים, חזקו ואמצו בעד אמונתכם ואלהיכם, בעד נשיכם וילדיכם ובעד האדמה הזאת, חבל נחלתכם, אשר הרווּה אבותיכם בזעת אפיהם ומוח עצמותיהם עד שוּמם מדברה כעדן וערבתה כגן אשר נטע ה'!”. ואנכי קרבתי אל הארגז לפתחהו. “חדלי מזה, בתי, ולא תחזינה עינינו באיד אחינו!” “הניחה לי, אבי! – קראתי בקול פחדים – לבי ינבא לי רעה, וטוב לי המות מהדאגה אשר תענני מבלי הדעת!” כן קראתי ואפתח את הארגז – והגלגלת הראשונה אשר נראה לעיני – הוי זוָעה! – היתה גֻלגלת בעלי!!! וקול קורע לבב פרץ מקרבי, ואפול על הארגז ואתעלף. ובמצודת אבי רבה התכונה. כל איש חיל, כל תופש חרב ומושך בקשת נקבצו מסביב ויבואו אל אבי, לעמוד תחת דגלו ולעשות פקודתו. ואבי שלח מלאכיו אל בידואי גתפן, אנשי בריתו, שגם הם היו באויבי מחמד ומבקשי רעתו, ויקראם אליו להיות בעזרתו ולהלחם יחדו בנביא השקר, ויצא מחננו אל מבצר נאים אשר על גבול ארצנו, לפגוש שם את מחמד וחילו בעלותו עלינו. וכל הנשים והילדים נשארו אתנו במצודת קַמוּס. חמשה ימים עמד המצַפה על משמרתו בראש מגדל נאים ועקבות אויב לא נראו לו. ביום הששי ראה והנה דגל לבן מתנוסס מרחוק, ומאחריו חיל גדול הולך וקרב. “האח, נושענו! – קרא ברמה – הנה אנשי בריתנו הגַתַּפנים באים אלינו חמושים לעזרה!” כל אנשי חילנו עלו על המִצפה, וירימו נס לבן ויצהלו מרחוק לקראת החיל הבא. אבל רננתם היתה מקרוב ושמחתם הופרה עד מהרה! כי בטרם יקרבו אַנשי שלומם אל מצודת משגבם, הגיח מחמד וחילו מן המארב ויחסום עליהם את הדרך. כראות אנשי חילנו כּי נטשה המלחמה על מרומי שדה, קראו יחדו: “הבה, נחושה לעזרת ידידינו!”. וימהרו ויקחו איש נשקו וירוצו מן המבצר אל שדה המלחמה. ואָחי מרהב יצא בראשם, והוא לבוש נחשת וברזל מכף רגלו ועד קדקדו, חגור חרב גדולה וכבדה ובידו כדון בעל שלשה ראשים כשלש הקלשון. ויהי בקרוב אנשינו אל האויב וישאו קולם ויקראו: “חרב לה' ולישראל!”, ויתנפלו על חיל מחמד ברעש ורגז וחמה עזה. והגתפנים כשמעם את קול תרועתם לבשו עז, ויהרסו אל האויב להדפו מפניהם ולהתאחד עם אנשי שלומם. אבל האויב היה רב ועצום משני המחנות כאחד, ומחמד מהר ויחץ את חילו לשני ראשים. הראש האחד, הנהוג מאת עלי ועמר פנה אלינו, והראש השני, הנהוג מאת מחמד ואבו-בכר, עמד אל מול הגתפנים. ואחי ראה את עלי עולה לקראתו וישמח כי מצא לו אויב כערכו, וירם קולו ויקראהו למלחמת-שנָים. “ומי אתה כי תעז בנפשך לערוך אתי קרב?” – שאל עלי בגאוּת. “ערב יודעת את שמי ואת גבורתי! – התפאר אחי, כמנהג אבירי הארץ – אנכי מרהב, האדיר בעמו, וידי מחזקת בחרב ובכדון, ובשתיהן תורה נוראות ימיני בדברי את אויבי בשער!”25 “ואני האיש אשר מבטן אמו קורא לו “אריה!”26 – התפאר גם הוא – ועתה קרב אלי והיתה חרבי מנת מדיך!”. “ואנכי ארַוה בדמך את אדמתנו השוקקה!” – השיבהו אחי בעז רוחו. אז החל הקרב. שני הגבורים נשתוו יחדו. עין בעין נפגשו, חרב בחרב השתקשקו. פעמים רבות נאחזו והתחמקו, התלכדו והתפרדו, נדבקו יחד והתמלטו, ואיש מהם לא יכל להתגבר על רעהו. בין כה וכה הפנה מחמד את חילו אלינו, אחרי שובו מהכות את הגתפנים, אשר נמֹגו וינוסו מפניו בשבעה דרכים. בקול קורא: “אַלַּה! אַלה!” נפל על אנשי חילנו ויכס אחור. לרעש מפלתם חרד מרהב אחי ויעף עיניו בם – וברגע ההוא הכהו עלי בחרבו הקשה על צוארו מכה אחת ולא שנה לו – כי התעופף ראשו ויז דמו למרחוק! ואבי אשר לא יכל עוד לצאת ולבוא במלחמה, כי רפה כחו משֵֹיבו, עמד כל העת על ראש המגדל וכפיו פרושות השמימה, בבקשו לנו עזרת ה', ובראותו את מפלת חילנו ואחרית בנו יחידו ותקצר נפשו ויפול מראש המגדל ארצה וכל עצמותיו התפוררו, נפזרו לפי שאול. ואנשי חילנו נסו מפני מחמד ויחושו מפלט להם אל המצודה. ומוסה מהר ויסגור את השער, ובזה עצר את האויב מבוא אחריהם. אז פנה מוסה אל הנמלטים ויקרא אליהם לאמר: “אַחי, אם עוד פניכם מועדים פה למלחמה, אך לחנם תשפכו דמכם והיא לא תצלח, כי לא נציל עוד את המבצר הזה מיד האויב. ולכן איפוא זאת נעשה: אנכי עם עשרים איש מכם אשאר פה, לעצור את האויב עד אשר תספיקו להמלט דרך התהלוכה העוברת מתחת לארץ אל המבצר נַבַּט הקרוב. שם תחרצו להוסיף חיל ולהשגב מפני אויבנו עז. ועתה אשאלה: מי מכם יתנדב להשאר פה ולמות עמי בעד פליטי אחינו?”. יותר מחמשים איש מגבורינו התנדבו לערות למות נפשם. ומוסה בחר מהם עשרים איש, ואת היותר שלח עם אברהים בנו לעבור דרך התהלוכה; בה הגיעו אל מבצר נַבט, ובדעתם כי חזק האויב מהם, לא יספו עוד לצאת לקראתו לערוך עמו מלחמה בעמק, אך בצרו את החומה, להשגב בה מפניו ככל אשר תמצא ידם. וכל איש מלחמה, כל נושא נשק נאספו אל המבצר ההוא, להגן משם על אחינו וארצנו. ומחמד כבש את מבצר נבט 27 על נקלה, בגבור ידו על מתי מעט מגִניו, אשר נלחמו בכל עז עד נפלם כלם חללים. ואחרי אספו את שלל המצודה עלה עם חילו ביד רמה ובצהלת עז על מבצר נבט, הבנוי על שן סלע מצוק, וסביביו תעלה עמוקה ורחבה, ועליה גשר נטוי, אשר דרך בו יבואו אל המשעול הצר העולה עד השער. ומחמד העביד את חילו עבודה רבה, למלא את התעלה עגלות ועצים ואבנים. אבל גם אנשינו לא טמנו יד בצלחת, ויפילו על “המָשלמים”28 אבנים כבדות, וישפכו עליהם שמן רותח ויפילו מהם רב. אבל האויבים לא משו ממקומם; אלה כרעו ונפלו ואחרים קמו תחתיהם. ויכרתו את יער התמרים הקרוב, וימלאו את התעלה עד הגיעם אל גבה החומה. עוד הם מתעתדים לעבור את התעלה, והנה התאבכו גַאות עשן, כי השליכו הנצוּרים נעֹרֶת בוערה, והאש אחזה בעצים הצבורים ויהיו לבער. אז ראה מחמד כי קצרה ידו מהבקיע אל המבצר בחזקה, ויגזר אֹמר להקיפהו מסביב ולשום עליו מצור עד יחזק הרעב על החיל הנצוּר, ואז יכנעו מפניו. אבהל גם בזה שגה הנביא – כי היה שם בידם לחם ומזון לרוב. גם נמצאה שם תהלוכה עמוקה מתחת לתעלה, לבוא במרחק אל עמק ברכה ולהביא משם כל מחסורם אשר יחסר להם. חמשה ימים חנה מחמד עם חילו על המבצר. ביום הששי כשל כח הסבל לבני עמנו, לשבת תחתיהם, מבלי עשות מאומה לרוחתם לישועתם. ויקראו עצרה, ויאספו אספה להועץ יחדו. אחד הזקנים אמר, כי יוסיפו לשבת במנוחה איש תחתיו עד אשר יקוץ האויב במצור אשר שם עליהם, ואז יהרוס לעלות אליהם ואז – תהיה מפלתו. השני יעץ כגבורתו: להתנפל על האויב ולגרשו מפניהם ביד חזקה. גם נמצא אחד אשר נועז לחות דעו, כי ינסו דבר אל מחמד, אולי יֵעתר להם לעלות מעליהם בשלום; אבל כל שומעיו גערו בו בחמת רוחם וכמעט הגירוהו על ידי חרב. אז קם מַהַל שר המבצר, וישא את קולו ויקרא: “אַחי ורעי! הן מות מוּסה אחינו, גבור נַבַּט, לא יתן מנוח לי, הלא תכסני בושה בהפגש נשמותינו יחדו במעון שחקים – כי רק הוא מת מות גבורים ואחריתי לא כן! לכן אחי ורעי, הנני להודיע למחמד את כחי וגבורתי, וידע נביא השקר כי מלחמה לו בצאצאי העם העז, אשר התחרה את הרומאים, אדירי העולם, ואשר גם במפלתו עשה לו שם תהלה שכם אחד על מנצחיו! והנה זאת עצתי: אני ועוד אחדים כמני נצא בלילה הזה מן המבצר בלאט, נפול על האויבים בשכבם לבטח ונשרוף עליהם את אהליהם באש, ובמהומה אשר תקום במחנה נכין להם מטבח וזבח גדול ככל אשר תמצא ידנו להם. ידעתי כי לא נִמלט משם חיים אבל מותנו יערב עלינו, בקחתנו מהם נקמת אחינו אשר המיתו בנבט, נקמת שדותינו אשר שדדו ויערי תמרינו אשר כרתו בעברת זדונם. ועתה מי איש לבב יתן ידו לי, ועוד בלילה הזה נבצע מעשינו!” יותר מחמשים איש נמצאו נכונים לשית ידם עמו. אז צוה שר המבצר ויובא יין לכלם. והמתנדבים שתו ויברכו איש רעהו לחיים ולשלום ולפעל גבורתם כי יצלח בידם. כל היום חפרו בתהלוכה מתחת לארץ עד הגיעם אל התעלה הלאה ממקום הגשר, המוּרם אל עבר פני המבצר. כי שם העמיד מחמד שומרים בלילה, פן יטו אחינו29 את הגשר ויבואו על מחנהו פתאם. בחצות הלילה קמו המתנדבים ויברכו את אחיהם, ויעברו חלוצים דרך התהלוכה ויצאו אל התעלה, ומשם עלו בלאט, בזחלם על ארבעתם, עד הגיעם אל המשמר אשר לפני המחנה, והם כעשרה אנשים, כלם עומדים נשענים על קשתותם הדרוכות ופניהם מוּסבים אל המבצר ועיניהם פקוחות לשמור מוצאו, וגבורינו התחלקו, חמשה חמשה לכל שומר, ויפלו עליהם מאחור, ויסתמו פיותיהם ויאסרום בחבלים וישליכום במורד אל התעלה, ואז הציתו אש בחבילי הזמורות אשר נשאו על שכמיהם וישליכום על אהלי האויב. עד ארגיעה וכל המחנה היה ללהבה, וגבורינו רצו בחרבות שלופות ויקראו: “חרב לה'!”. וחלחלה אחזה את האויבים, וערומים נסו מתוך אהליהם הבוערים, וכל הנופל מהם בידי אחינו נפל חלל. כה פשטו גבורינו על מחנה מחמד, הלוך ושרוף, הלוך וטבוח, עד אשר מצא מחמד ידים לאסוף אליו את מבחר צבאותיו. אז מהרו אחינו וישובו על עקביהם, בדעתם כי לא ישפוק מספרם המעט לעמוד נגד החיל הרב, וירוצו אל התעלה ואל התהלוכה וישובו בשלום אל מקומם. וכל חיל המבצר שמח לקראתם, ועליצותם גדלה בראותם כי לא נפקד מהם איש. ביום המחרת צוה מחמד להרים נס לבן אל מול פני המבצר, לאות כי חפץ לדבר אל אנשינו לשלום. זמן רב נועצו אחינו מה לעשות. “הבה”30 נשמעה מה ידבר אלינו!" – גמר מהל אֹמר ויעל על המגדל וירם גם הוא נס לבן אל מול פני האויב. אז קרב עלי אל המבצר ויקרא לאמר: “שמעו אלי אנשי חיבר! נביאנו נותן לכם כבוד והדר על גבורתכם ואמץ לבכם. והנהו חפץ לכרות עמכם ברית שלום. ובזאת יניח לכם להשאר על מקומכם ולחיות על פי דרככם ואמונתכם. אם תאותו לשאת לו מס קטן אשר לא יכבד מכם לשלמו מדי שנה בשנה!” – ומהל הרים נס ירקרק, לאות כי חפץ הוא להועץ על זה עם אחיו. ובהמתיקו עמם סוד היה דבר כלם להשיב פני מחמד ריקם. “שמעו נא אַחי! – קרא הגבור הזה אליהם – אמנם נכון לנו לעדוֹת גאון וגבה בפני האויב, ולא יגבה לבבו בנסותו אלינו דבר. אבל אל נא נעלים את האמת מנגד עינינו! הן יד האויב רמה וסוף סוף יגבר עלינו בכחו. אכן נאוה תהלה למתנדבים בעם, המחרפים נפשם למות על מרומי שדה – אבל אם מזה לא תצמח ישועה לנשארים אחריהם, מה בצע בדמם? הלא יתחיבו בנפשם, וגבורתם הנעתרה תחשב להם לחטאה! לכן אין טוב לנו כי אם להשיב דברי שלום אל החזק ממנו לעת ידרשנו. בנצחון אשר נחלנו עתה נקל לנו לקנות את השלום במחיר לא רב, לבל יהיה משאת עלינו חרפה. אבל זכרו ואל תשכחו כי הנצחון הזה אך מקרה הוא, אשר לא בכל יום ימצא לנו בהדָרשו!”. “אבל מי זה לידנו יתקע, כי ישמור מחמד דברו ולא יחלל בריתו עמנו לעת תמצא ידו?” “אנכי אערבנו בדבר הזה! – קרא מהל – אני ידעתי את מחמד; הוא איש משתולל ומשגה, אבל לא בוגד ובליעל. גם זאת לדעת, כי יקר לו שם מושל מהממשלה בעצמה. ועל כן ישתפק בהכירנו אותו למושל בנו ולא יכביד עלינו ידו. הוא גם איש חסר; זאת הלא נחזה במעשהו עם אנשי מיכה עיר מולדתו, אשר שנאוהו בראשונה ויחרימוהו ויגרשוהו מקרבה בחרפה, ובהכנעם לפניח סלח להם וישביעם רצון”. הדברים האלה הראו פעלם. כלם נֵאותו לדברי הברית, ומהל עלה שנית על ראש המגדל וישב וירם נס לבן לאות שלום ורצון. אז קרב עלי שנית ויקרא לאמר: “הנביא חפץ לדעת את שלום גבורי “עם הספר”31 ולהתראות עמם פנים!” "יבוא נא אלינו ונכבדהו!” – ענה מהל ואמר לו. וקול חצוצרה נשמע ואנשי חילנו הטו את הגשר ויורידו קצהו אל העבר השני. ומחמד ואבו-בכר ועלי ועמר עברו אותו ויעלו עד השער הפתוח. שם עמדו אנשי חילנו חמושים לשני עבריו ויקדמו פני הבאים בשלום. ומהל יצא לקראתם ויחבק אותם איש אחרי אחיו, אז הובאו הארחים אל החדר הגדול, ששם ערכו שלחן לכבודם ככל אשר מצאה ידם, ועוד בשעה ההיא שלח מהל מלאכים אל מבצר קַמוּס, לשמח לבב הנשים העזובות ולבשר אותן, כי הנה קץ המלחמה הגיע. כלן שמחו לבשורה הטובה ופניהן אורו מגילת לבב. רק אני נשארתי עצובה ושוממה, בהתאבלי אֵבל יחיד על בעלי אשר הומת בחרב האויב. ואנכי עוד לא ידעתי כי אבֵלוּת שלישיה לי – כי גם אבי ואחי נספו במלחמה. ממראה הנורא, מראה ראש בעלי אשר ראיתי פתאם בפתחי את הארגז, נשבר לבי בקרבי ולא נותרה בי נשמה, ואנשי בית אבי נשאוני וישכיבוני במטה; בה שכבתי יום תמיד כהלומת רעם ולא ידעתי נפשי. כמעט שבה אלי רוחי ואש עלה באפי, ותתך חמתי בי על הנביא המרצח אשר המית את בעלי. “נקם ושלם!” – היו המלות הראשונות אשר יצאו מפי, בקפצי מעל משכבי. שפתי מלאו זעם ומפי יז קצף, בחרקי שן על עוכר נפשנו וברוצי בחדר אנה ואנה כמשגע אשר רוח רעה תבעתהו, עד אשר עיפה נפשי ואפול על יצועי ככלות כחי. כעבור סערת רוחי החלותי לשית עצות בנפשי. הן אחת נשבעתי באפי לקחת נקם מאיש חרמנו, אבל חמת אדם בלי דעת הוא חרב שלופה ולא מֹרטה, ואף כי חמת אשה אנושה על גבור עריץ, אשר לא ישוב מפני כל! זאת חשבתי בעטוֹף לבי ותשוח עלי נפשי. פתאם נוססה בי מחשבת חרוץ ותפץ אור על נתיבותי: “הלא גם יעל ויהודית היו נשים, וידיהן מחצו רהב, וסיסרא והוליפרנס הוצעו חלל!”. עתה ידעתי את אשר אעשה: העריץ הזה מות ימות ומידי תהיה זאת לו! אנכי לא אתקע יתד ברקתו אף לא אפיל ראשו מעל שכמו – לא! מיתות כאלו קלות הן וחטופות ולא באלה אנחם. ביסורים רעים ונוראים יתעוֵת לעיני עד צאת נפשו! לא חָלב אשקהו, כיעל את סיסרא, אך שקוי טוב ממנו אכין לו, אשר יאכל כאש קרביו ויורידהו שאולה. ומה ימתק לעיני לראות אותו מפרפר מכאֵב אָנוש, ומה יערב לאזני לשמוע קול נחרתו בסור אליו מר המות! המחשבה הזאת עוררה רוחי ותתן אמץ בלבבי. אותה זכרתי והתנחמתי ופני לא היו לי עוד. ובבוא המלאך המבשר שלום היה לי כמלאך ממרום המבשרני טובה – כי הנה הקרה ה' לפני שעת הכֹּשר לבצע מזמתי. ואקום וארחץ ואסוך בשרי בשמן המֹר ואלבש בגדי החמודות ואעד עדי ממבחר יקרותי, ואשים בצלחתי צלחית קטנה ובה רעל נורא אשר הכינותי בידי, ואשא את רגלי ואלך אל מבצר נטט 32. בבואי אל חדר האֹכל מצאתי עוד את אנשינו ואת מחמד ואנשיו יושבים כאחים יחדו ומיטיבים את לבם. “צַינה?! – קרא מהל כלו משתומם – ומה חפצך פה?” “לשתים באתי הנה: לדעת את שלום אבי ואחי, וגם – לראות בעיני את הנביא הגדול, שליח האל, בהופיעו אלינו בכבודו והדרו”. ועיני כל המסֻבים שחו לארץ, ואיש מהם לא מצא עז בנפשו להביט בפני. לאחרונה התעורר מהל ויען ויאמר בקול חרד ובפנים זועפים: “אביך ואחיך אינם עוד בתוכנו!”. לדברים האלה נתר לבי ממקומו ומעי רֻתחו ולא דמו, כי ידעתי מה ירמזון מליו ולא הוספתי עוד לשאול את פיהו. אך עד ארגיעה התעודדתי, ואתאמץ למשול ברוחי, ועפעפי בחנו את כל הקרואים עד הגיעם לאחד מהם, היושב בהדר וגאון ועליו נורא הוד. עמדתי ואכיר מראהו, כי זה האיש מחמד אשר אבקש. “האתה זה נביא אַלַּה, אשר בך בחר להיות לאור עולם?” – שאלתי ביראת כבוד וחן שפתים. “כדבריך, יפתי, כן הוא! – ענה מחמד, בהנעימו קולו להשביעני רצון – ומה שאלתך, אשה נעימה, וינתן לך?” “אחת שאלתי מאתך, נביא אַלַּה, אותה אבקש: להלקח אליך אחרי כבוד ולהיות לשפחה רוחצת רגלי אדוני, קדוש עליון!” ובדברים האלה נפלתי על פני ואכַבד מקום רגליו. וכל יודעי התבוננו אלי ויתמהו תמה. “בת הרוּן?!” – קרא מהל, בהשקיפו עלי בחמה נסתרה. “אחות יעל ויהודית!”33 – השיבותי בלב נכון. כל אחינו נענו לי בתודה, בהבינם לשכל מלי. רק מהל הניע ראש. ומחמד התבונן אלי וכל עצמותיו רעדו מתאוה עזה, ופניו העידו על המלחמה הקשה אשר התעוררה בלבו בין הנביא והחומד – אשר נאבקו יחדו למי היתרון. והאחרון הכביד, ותאותו גברה על קדושתו – כי קרב כתנור לבו, ויט אלי בחֻמו, ויען ויאמר: “לא שפחה עובדת תהיה לי, כי אם גבירה שלטת!” “זכר לך, מחמד, כי שמונה נשים כבר הוספת לך על אַיִשַׁע בתי! – לחש לו אבו-בכר חותנו – והמאמינים ירננו עליך, כי על פי תורתך אין לאיש מָשלמי לקחת לו יותר מארבע נשים!” “הניחה לי!” – ענה מחמד בחם לבבו, ויתנשא ממקומו ויפשוט את אדרתו וישליכנה עלי34 וישא קולו בגאון קדש ויאמר: “שאלתך נתונה לך, והיו כנפי פרושות עליך מן הוא והלאה!”. ביום המחרת קם מחמד לשוב למיכה, ואנכי פניתי הלכתי אחריו, אחרי תתי אותך, בני יקירי, על יד אחת מרעיותי, להיות לך לאומנת. בעברנו על שדה המלחמה לפני מבצר נבט, צוה מחמד לקבר את החללים, אנשי חילו לבד, וחללי אחינו והגתפנים לבד, ויפן אל עבר פני החללים המאמינים, ויתפלל בעד נשמותיהם ויקרא לאנשיו לאמר: “אל תאמרו לנופלים במלחמת אַלה כי מתו, כי אמנם חיים הם ויושבים בסתר עליון. שבֵעים הם עתה מטוב אַלה אשר צפן ליראיו, ומחכים ליתר אחיהם, אשר יבואו אליהם גם המה בבוא עתם. הנה הם שמחים בחסד אַלה, כי אשר קוו בא להם ותוחלתם לא נכזבה. כל ההולכים בדרך אַלה ושומעים לקול נביאו, כל עושי טוב ויראי חטא, יבואו על שכרם וגמולם רב מאד”35. אחר כן פנה אל קברות אויביו, וירק בשאט בנפש ויקרא: “ארורים יהיו!”. שלשה ימים הלכנו במדבר בִּיצוּע, משם הגענו אל עמק ברכה, הוא עמק מַעַר, המלא תמרים ומעיני מים. ויושבי העמק יצאו לקראתנו ויקדמו פנינו בברכות טוב, ויביאו לנו ממבחר כל פרי ויתנו מעדנים לנפשנו. אז עלינו על ההר עָרְפת, ששם נפקחו עיני הָגר – לפי קבלת הערבים – לראות את המעין הנובע לרגלי ישמעאל בנה. ובהגיענו אל מרום קצו נראתה לנו העיר מיכה פרושה בשמלה לפנינו. העיר בנויה בעמק בתבנית מרֻבע, ולעיני ההולך אליה לא תֵראה עד הגיעו אל אחד ההרים אשר מסביב לה לכל עבריה. המקום הוא אדמת סלע, ובכל זאת לא יחסר כל בו – כי ממרחק יובאו לו כל צרכיו, למלא נפשות הנמצאים בו. כרדתנו העירה, היתה ראשית הליכתנו אל “החֲרַם”, הוא המקדש36, אשר בו נמצא היכל הקַעבא, ודרך תשעה עשר שערים יבואו בו. המקדש עומד בטבור העיר, ארבע מאות אמה ארכו וכן גם רחבו ועשרים אמה קומתו. גגו הגדול נשען על ארבע מאות ותשעים ואחד עמודי שיש לבן, העוטרים את הבנין מסביב. תקרתו עשויה שלש כִּפות ובתָּוך למקדש נמצא היכל הקַעבא37, הנקרא גם “בית אברהים”, והוא בנין רבוע, ארכו מאה וששים ושתים באמה ורחבו שמונים וארבע וכן גם קומתו. ודלת לו פנימה בין האבן “השחורה” ובין האבן הנקראה “מקאם אברהים”38, ארכה שלשים וארבע באמה ורחבה עשרים וארבע ועביה שש אמות. כֻּלה מצֻפה קרשי כסף צרוף, גם הבריח והמסגר כסף צרוף. רצפתו אבני שיש לבָנות, ירקרקות ואדמדמות, וחליפותיהן במערכה ישרה מן הקצה אל הקצה. גגו נחשת קלל נשען על שלשה עמודי עץ “תֶּקֶה”39, מֻסבים קלעים ופטורי ציצים. קירותיו שיש לבן ומכֻסים מן המסד ועד הטפחות ביריעות משי שחור, ובהן מרֻקמים פסוקי הקוראַן רקמת משי לבן מעשה חֹשב. הדברים המושכים עליהם את עיני הרואים ביתר שאת הם: האבן השחורה, מקום אברהם, באר זמזם וקברי ישמעאל והגר. האבן השחורה, אשר פי מחמד יקבנה בשם “ימין אַלּה”, נמצאת במבוא ההיכל מזרחה. רבוּעה היא, רגל אחת ארכה, שתי שלישיות הרגל רחבה ושש רגל קומתה; כֻּלה רצופה כסף טהור. ממנה יחלו העולים לרגל הֲקָפתם סביב למקדש שבע פעמים, ומדי יגיעו אליה ישָׁקוה שפתים בחרדת קֹדש. האבן הנקראת “מקאם אברהים” ארכה שתים עשרה רגל ורחבה שש רגל וקומתה שתים. וכִפה לה ממעל ושבכת ברזל לה מסביב, והעולים לרגל מדי יגיעו אליה יגעו בה בראשי אצבעותיהם, ואחר כן ישָׁקוּם מנשיקות פיהם, כי נקדשו בגעתם בה ויהיו קדש. אז יגיעו אל באר “זמזם”, הנמצא ממול האבן השחורה, ולו גדר אבני שיש וגג כסף עליו מלמעלה. מסביב לגדר יציעי שיש למושב המתקדשים והמטהרים. והעולים לרגל יתרחצו במי הבאר הקדוש וישתום בתאות נפש40. קברי ישמעאל והָגר מכֻסים אבני שיש מרֻבעות, והעולים לרגל יתפללו נגדם ברגש קדש. המנהגים האלה קבועים הם להערבים לדורותיהם משנות קדם, ומחמד הכניסם בדתו, ובבואו אתנו שמה עשה אותם כמשפט. ואחר כן עלה אל העמוד אשר על יד מקום אברהם ויתפלל בקול רם לאמר: "בשם אַלַּה הרחמן והרחום! א) תהלה41 לאַלַּה, אדון העולמים. ב) הרחמן והרחום. ג) מלך המשפט. ד) אותך נעבוד ולעזרתך נתחנן. ה) הדריכנו באֹרח ישרים. ו)דרך שבעי רצונך. ז) ולא דרך מקניאיך42, ולא דרך התועים"43. ככלותו תפלתו זו עלה על הבימה ויפן אל הקהל הנאסף וישא אליהם מדברותיו44 לאמר: "בשם אַלַּה הרחמן והרחום! א) כל אשר בשמים ובארץ יהללו את אַלּה, אשר לו הגבורה והחכמה. ב) לו ממלכת השמים והארץ, הוא ממית ומחיה, והוא אדיר על הכל. ג) הוא ראשון ואחרון, הוא גלוי ונסתר ויודע כל. ד) הוא ברא את השמים והארץ בששה ימים, ואז ישב על כסא כבודו. הוא יודע הארץ וצאצאיה, את העולים השמימה והיורדים מטה. הוא עמכם בכל אשר הנכם ורואה את מעלליכם. ה) לו ממלכת השמים והארץ, ואליו ישוב הכל. ו) מידו חליפות היום והלילה, והוא בוחן כליות ולב ומוציא תעלומה אור. ז) האמינו באַלּה ובשליחו. פזרו לו מהונכם אשר נתן לכם, כי רב טוב צפון למאמינים ולמפזרים. ח) ולמה לא תאמינו באַלּה ובשליחו, הקורא לכם להאמין בו? וכבר הביאכם בבריתו להיותכם מאמיניו. ט) אַלה שלח אותותיו ביד עבדו, להוציאכם מאפלה לאורה. אכן חנון ורחום הוא! י) ולמה לא תפזרו על דרך אַלּה 45, אשר לו השמים והארץ? הן לא ישוו נדיביכם אשר נלחמו לו לפני יום התשועה46 עם המתנדבים הנלחמים אחריו, כי יתרון לאלה עליהם47, אבל רב טוב צפון לכלכם ממנו, כי הוא יודע מעלליכם. יא) מי מכם חפץ לתת לו כסף בנשך? הלא ישיב כפלים, כי רב שכרו אתו. יב) ביום ההוא48 תראינה עיניך את המאמינים והמאמינות. אורם ילך לפניהם ובימינם ישאו שכרם. אז יאָמר להם: התבשרו! כי בגנים מלאים פלגים יבלי מים יהיה מושבכם עולם – ומה רב הטוב הזה! יג) ביום ההוא יאמרו החנפים והחנפות אל המאמינים: חכו לנו ולאורכם נלך! וקול יענה אותם: שובו אל עולמכם ובקשו את האור החסר לכם! אז יָעמד ביניהם קיר מבדיל, ובו שער, אשר מעֵברו האחד חסד ורחמים ומֵעברו השני מצָרי שאול. אז יקראו אלה לאלה: הלא עמכם היינו! והם יענום: אמנם כן הוא; אבל אתם נתעיתם אז בנפשכם, יעצתם לכם רעה, לא האמנתם עד בוא פקודתכם, והשטן הדיחכם ויצודכם למדחפות. יד) ביום ההוא לא יִקַח כל כפר מכם ומכל אלה אשר לא יאמינו באַלּה, תחתיכם יֻצע הגיהנם, מוקדי עולם – ומה רע הדרך שמה! טו) הלא באה העת להכנע לפני מוסר אַלּה ואמתּו הגלויה, לבלתי היות כאלה אשר נגלה להם הכתב מקדם49 ואשר האריך אַלה אפו, והם הקשו לבבם ויאריכו ברעתם. טז) דעו כי אַלַּה מחיה ארץ אחרי מותה50, וזה לכם האות מעמו, למען תשכילו. יז) אמנם כן, הנדיבים והנדיבות וכל מַלוי אַלּה ימצאו גמול משנה ושכרם רב מאד. 51 יח) המאמינים בו ובשליחו הם צדיקיו ועדיו, להם שכר טוב ואור גדול. ואשר לא האמינו באַלה ויכזבו באותותינו – שאוֹל יחתו. יט) דעו כי חיי התבל הבל וריק המה! תאות הכבוד והתהלה, החֵפץ להרבות הון ובנים, דמיונם כנטיעים מגֻדלים, המשמחים לב אדם ברדת עליהם הגשם, ובאחריתם יבולו והיו כקש יבש. בחיי העולם הבא רב הענש לבוגדים החטאים בנפשותם. כ) אך המואסים בחיי התבל ימצאו סליחה ויפיקו רצון מאַלה. חיי התבל הבל וריק המה! כא) התאמצו למצוא סליחה ולבוא בגן העדן, אשר גדלו כרחב השמים והארץ, ונכון הוא למאמינים באַלה ובשליחו. זה חסד אַלה הנתון לאשר חפץ בו, כי כגדלו כן רב חסדו. כב) אין עת ופגע לארץ ויושבי בה, אשר לא נכתבו בספר לפני בואם, וזה הנקל לאַלה לעשות. כג) אל תעצבו על מחסורכם ואל תשישו באשר יש לכם, כי שונא גאים אַלּה ורחב לבב אותו לא יוכל. כ“ד) את הכלי – כי כליו רעים. אבל גם במנעכם ממנו נדבותיכם, עשיר הוא אַלה ומהֻלל מאד. כ”ה) הנה שלחנו מלאכינו לפנינו, ונתַּן אותותינו בידם: ספר ומאזני צדק, לפלס לאדם מעגל ישר. גם שלחנו עמם את הברזל, אשר בו הגבורה והישועה, להכיר את המכַבדים אותו ואת שליחו בלבב שלם, כי לו הגבורה והעז. כ“ו) גם שלחנו את נוּח ואת אברהים52, ונתַּן לזרעם את הנבואה והכתב. אך מעטים הלכו בדרך טוב ורֻבם בגדו וירעו. כז) ונשלח בעקבותיהם נביאים אחרים. שלחנו את עיסי בן מרים, ונתַּן בידו ברית חדשה ונשפוך רוח צדקה ורחמים על ההולכים אחריו. אך את הפרישות בדאו מלבם, כי לא צוינום על ככה, גם אינם שומרים אותה כראוי. למאמינים מקרבם נתַנו את שכרם, אבל רֻבם ירשיעו לעשות, על כן מאסתים. כח) המאמינים! יראו את אלה והאמינו בשליחו, אז ירחמכם כפלים, ישלח לכם אורו ויכפר לכם, כי סולח הוא ומלא רחמים. כט) יכירו וידעו “אנשי הכתב”, כי לא ימשלו בחסד אַלה, כי החסד בידו הוא, לתתו לטוב בעיניו. הוא אדון הכל וחסדו לעולם”. את המשא הזה נשא מחמד בקול הוד ובלשון מדברת גדלות, בהעמידו לו פנים לפי תכן הדברים אשר השמיע, ושפתיו ברור מללו בדעת נפש ורוח נכון, כמו עמד באמת בסוד אַלה ומפיהו הוציא מלים. וככלותו נבואתו יצא בראש כלם, בשובם איש לביתו ומקומו. מחמד שב אל ביתו, ועל פי פקודתו נלוה אלי אחד מעבדיו להוליכני אחריו. ויהי כקרבי אל בית מעונו, וכל תשע נשיו נשקפו בעד חלונות חדריהן, יחד אלי השגיחו אלי התבוננו. ובהביטי אליהן עוו פניהן ותשלחנה לשון – בהבינן כי כצרה חדשה הנני באה אל בית האדון אשר הן מבקשות. ואחת מנשיו, אַיִִשַׁע בת אבוּ בָכר, פגשתנו בפתח הבית ותקרא בזעם לשונה: “הראיתן? הנה זה הרועה רוח לקח לו עוד אשה חדשה! המעט לך תשע נשיך כי תשית עליהן עוד נוספות?”. פני מחמד רעמו, אבל לא ענה דבר. והעבד אשר נחני הביאני אל חחדר יפה אף נעים, אשר בחר מחמד לשבתי. אחר כן נקראתי לבוא לפניו. באתי אל חדרו, והנה הוא משתרע על מצעו וכל נשיו עומדות מסביב לו. וכראותו אותי קם ממקומו ויציגני לפני נשיו בנטותו עלי בידו, ויאמר להן בקול מושל: “רוח אַלה נחה על האשה הזאת ותשאנה אל נביאו, להתרועע אתו ולתת שעשעים לנפשו. ועל כן אני מצוה אתכן לתת לה כבוד ולחשבה כערכה!” “יודעת אני שעשעיך, איש חמדות!” – אמרה אַישע בלזות שפתים. “דומי, לשון אפעה!” – גער בה מחמד וירקע ברגלו. “בי אדוני, אשאלה נא אותך שאלה אחת ואחר אחדל!” – חננה אישע קולה בשנותה את טעמה. “שאלי ואנכי אענה!”. “הן בפיך ובשפתיך אמרת למאמיניך: “אל תרבו לכם מארבע נשים!” – ואיך תוסיף לך כהנה וכהנה?” ומחמד נבוך מאד ולא ידע מה לענות, אבל עד מהרה נמצא לו המלאך גבריאל לעזרה בצרה, – כי זה היה דרכו מדי הכָּשלו בלשונו: להתחפש ולהתנפל ארצה ולהעמיד חזון חדש, כמו נראה לו המלאך גבריאל ברגע ההוא וישם דבר אַלה בפיהו. וכן עשה גם בפעם הזאת: כי נפל פתאם ארצה, כאחוּז חלי הנכפה 53, ויעוה פניו, וילטוש עיניו, ויפרפר בכל אבריו, ויז קצף מפיהו. ואז נשמע ממנו קול פחדים, הוא קול גבריאל מלאכו, הקורא אליו לאמר: “הנביא! למה תאסור את אשר התיר לך אדונך למען הפיק רצון מנשיך?54. הנביא! הנה מלאכו ממלא את ידך להוסיף לך על נשיך את כל אשה מאמנת אשר תשא אליך את נפשה ואשר חפצת בה. ובזה לך היתרון על כל המאמינים”55. ככלותו דבריו ענתה אַישע בלעג לשונה: “האח, מה טוב המלאך גבריאל ומה גדול חסדו עליך! כי בטרם תקרא אליו יענך ומכל צרותיך יושיע”. ומחמד נעוה משמוע ויקצוף ויקרא: “ועל אפכן ועל חמתכן תִּיטב לי היהוּדיה הזאת מעשר נשים כמכן!” “יהוּדיה! – וגם אותה תקים לצרה לנו?” – קראה חפזא, אשתו השנית, בהביטה אלי בחרפה ובוז. “לא תבושי ולא תכלמי! ‒קרא מחמד בפנותו אלי בחמלה רבה – ואם תחשובנה אֵלה את מולדתך לחרפה לך, עדי נא גאון וגבה, וענית ואמרת להן: המחוקק הגדול מוּסה היה אבי אבותי, הכהן הגדול הרוּן – דוֹד זקן לי, והנביא הגדול מחמד הוא בעלי!”56. "בי נביאי הגדול! – חננתי אליו קולי – אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי את החסד אשר אבקש!” “שאלי לך, אהובתי, כאַות נפשך, ובטרם תבקשי אענה!” “אם לבך טוב על אמתך, כבדני נא נגד נשיך, ואכול בערב הזה את הארוחה אשר אכין לך בידי. ואם ינעם האֹכל לחכך, והייתי המאֻשרה בכל נשי חלד!”. “בקשתך אעשה וכל משאלותיך אמלא – ענה מחמד באהבה – כי איככה אוכל להשיב פניך היפים ריקם?” הלכתי אל בית המבשלות ואעש למחמד לביבות בתבונות כפי. וכאשר גמרתי לעשותן, הבאתין אל חדרו בפנים צוהלים, ואקרא לאמר: “אכל נא, יקירי וקדושי, מן המטעמים אשר עשיתי לך והיו מעדנים לנפשך!” “הנה אמרת אף עשית! אכן לך נאוה תהלה כי אשת חיל אַת!” – קרא בשמחה. כמעט שישב אל השלחן, ואיש צעיר לימים בא החדרה. “ברוך בואך, בַּשיר אהובי, חברי ביום קרָב! שבה לימיני ואכלת עמי מן המטעמים אשר עשתה לי אשתי החדשה57”58 – קרא מחמד כטוב לבו. בשמעי זאת ובהביטי אל העלם נבהלתי ואחז בשרי פלצות – כי היה צר לי מאד על חיי עלומיו. לאָשרי נטו צללי ערב ויהיו לי לישועה. ולולא הם שעמדו לי, אזי הכיר מחמד על נקלה בפני, כי סוד נורא כמוס עמדי. העלם שמח על הכבוד אשר נתן לו הנביא, וישב על ידו ויאכל מן הלביבות בתאות נפש, בעוד אשר מחמד אכל בלי חמדה, כי היה שָֹבע ממשתה הצהרים, ורק למעני טעם מהן מעט לבלתי הכלימני59. כמעט שעברו רגעים אחדים והעלם נתַּר ממקומו ויצעק מרה: “אוי לי כי נדמיתי!” ויתנודד ויפול לארץ, פניו קבצו פארור וקצף נראה על שפתיו מאש תפתה הלוהטת את קרביו. עוד רגע אחד נשמעה נחרתו אימה בצאת נפשו, ומשנהו כבר שכב דוּמם, כי מת לשחת. “אי שמים, מה זאת? – קרא מחמד בחרדה – גם לי רע ומר ובקרבי לא כן! בת בליעל, מה זאת עשית לנו?” – צעק בקפצו עלי בזעם אפו. אז ענקתני גאוַת נקם, ואען ואֹמר לו: “אמנם כן, נביא שקר ובליעל! אנכי שמתי מות במאכל אשר הכינותי לך, עקב אשר רמסת לארץ חיי בשפכך דמי אבי ואחי ובעלי. עתה הנני בידך, שלוף חרבך ומותתני, כי מאסתי חיי ועולם חשך בעדי!”. ומחמד הניף עלי חרבו, אך כרגע שב ונחם. “לא! – אמר באפו – מות כזה יקל לך לנשוא. אכן מוֹת תמוּתי, אבל אחרי יסורים רעים וענוּים קשים אשר תשאי כדי רשעתך!”. אז נתן אות ואחדים מעבדיו קפצו החדרה. “תפשו את הארורה הזאת! – קרא אליהם – אסרוה בחבלים והובילוה יחד עם גוית העלם המת אל אבוּ סופֿיַן אביו, והגידו לו כי היא סַבה בנפש בנו ומידה מת!”. והעבדים מהרו ויעשו כדברו. ובכן הוּבלתי עם גוית המת אל בית אבוּ סופֿין, אבי העלם האמלל. ואבו סופֿין, איש זקן בא בימים, נדיב ונכבד בעמו, ישב אז על פתח ביתו וינעים שיחה עם שכנו הקרוב לו. ובראותו את המון העם אשר התלקט סביבותינו, הולך וקרב אל ביתו, חרד חרדה גדולה ויקרא: “מה זאת?”. “הנה בנך יחידך מובא אליך!” – נשמע קול העם ברעו. ברוב עמל הצליחו עבדי מחמד להדחק בין ההמון הרב, ובהגיעם אל איש השיבה, הניחו לפניו את גופת בּשיר. “הנה הנביא שולח אליך את בנך – והאשה הזאת היא רצחתהו נפש!” – אמרו לו בשפל קולם ויפנו וילכו לדרכם. פני הזקן חורו מאד ורגליו פקו, ובהתאמצו לקום נפל על המת ארצה. ההמון הרים קול זוָעות, כלם נשאו רום ידיהם להכותני נפש. אבל אבו סופֿין התחזק ויקם בכל מאמצי כחו, ויעמוד ביני ובין העם ויאמר בקול חרד: “אנא, הרפו ממנה! הן את נפש בני רצחה, ולא לאחרים עשות בה משפט חוץ ממני!”. אז פנה אלי ויתבונן בי בעינים מפיקות מרת נפשו ויאמר: “האַת הרוצחת? לולא שמעתי זאת באזני, כי עתה חשבתיך למלאך אַלה, בשפטי למראה עיני, ולא לשד משחית, אשר השיא מות על בני יחידי – ולמה עשית זאת? מה עשה לך בני הזך והישר, הטוב והנעים, כי הקצרת חיי עלומיו?”. דברי הרכים נגעו עד נפשי וירעו לי ממדקרות חרב. “אמנם כן הוא, אב שכוּל! – השיבותי בקול יללה, בהתנפלי לפניו ובחבקי את ברכיו הרועדות – אנכי סַבתי בנפש בנך! אכן הרעותי לעשות, אבל לא בצדיה עשיתי זאת. ידעתי כי לא תנקני ומות אמות מידך; אבל בטרם תעשה נקמתך בי, אדברה נא דבר באזניך, ויהי נא חסדך לשמוע דבר התוַדוֹתי!”. “דברי, כי שומע אני!”. אז ספרתי לו את דבר שנאתי וחמסי על מחמד, אשר הכרית את משפחתי, ושבועתי ומזמתי לקחת ממנו נקמתי, ומקרה בנו האמלל אשר נספה על ידי לדאבון לבבי ומרת נפשי. כל שומעי נדו לי ועיניהם מלאו דמעה. “שמעי אשה ודעי: – קרא אבו סופין באחזו בי ברעדה – הן אַת האבדת ממני את שארית נחמתי וחלקי בחיים, ועליך איפוא להשיב לי את אבדתי! אנכי הייתי מאֻשר באבות; ששה בנים היו לי, כלם אהובים, כלם גבורים, ומכלם לא נשאר לי אף אחד לשית ידו על עיני – והנני לעת שיבתי כערער בערבה וכצפור בודד על גג. דעי לך, כי אויב בנפש הייתי גם אני למחמד בראשונה. במלחמות בָּדר ואָהוּד 60 הייתי מפקד צבא אויביו. במלחמה האחרונה נפלו חמשת בני הגדולים, יחדו הֻצעו חללים על שדה קטל, ואני נפלתי בשבי. ואחד מהנלחמים למחמד, עבאס שמו, שלף עלי חרבו להמיתני, ויתן לפני שני דרכים: לבוא בדת מחמד או למות מידו61, ואנכי חפצתי חיים, לא למעני כי אם למען בני האחרון, הצעיר, לבל ישאר עזוב לנפשו בעודנו בילדותו. ואשנה אחרי עבאס את הדבר אשר שם בפי; בטאתי בשפתי: “לַא אַלַּה אִיל אַלַּה, מַחְמַד רַסוּל אַלַּה!” 62 – ובזה באתי בקהל המאמינים, ומה נפלא המקרה, כי היד הנוקמת נקם חמשת בני, המיתה לי את בני האחרון! מאת אַלה היתה זאת ואדם מה יבין דרכו! לכן זה משפטך ממני יצא: אנכי לא אמיתך – רק זאת אני נוטל עליך: כי תשיבי לי את אבדתי! את עשקת ממני את בני, היי איפוא את לבת לי, והיתה נפשך תחת נפשו. השארי עמי, להיות לי למשיבת נפש ולכלכל את שיבתי. ותהי זאת נחמתי בעניי, ולא ירד אבו סופין השכוּל והאֹבד אָבל שאֹלה!”. כל הנצבים עלינו בכו בכי תמרורים לשמע הדברים האלה. ואנכי נרעשתי נפעמתי וכמעט יצאה נפשי בדברו. ואפול בקול בוכים על צוארי הזקן רב החסד, ואחבקהו ואמצהו כאב לי. ומחמד נפקד מהיום ההוא והלאה63 בתחלאים רעים ונאמנים, וכחו הלך ודל. הרעל לא בא אל קרבו די המיתו כרגע, אבל המעט אשר בלע, היה לו כמררת פתנים, ויאכל את קרביו ויביא רקב בעצמיו. לשוא בקש צרי למכאֹביו, לריק הרבה לו רפאות תעלה – כל רופאיו נואלו, אבדה חכמתם, וחליו גבר ומכאֹביו כבדו עד בלתי נשוא. ויהי כי קרבו ימיו למות, ויקרא אליו את שני האנשים הקרובים לו, את עלי ואת פַּדהל, ויצום לשאת אותו אל המקדש, לראות את בני עמו לפני מותו. שם עלה על הבמה, ויתפלל תפלתו הקצרה כדרכו, ואז פנה אל קהל עדתו ויקרא אליהם לאמר: "בשם אַלה הרחמן והרחום! “משלמים! היום הזה השלמתי את אמונתכם ואחן אתכם בתורת האסלם, למען תאמינו באַלה מעֻזנו. וכל העובר על דברי, בשגגה ולא בזדון, ישוב אל אַלה ונחם, כי חנון הוא ומרבה לסלוח64. הן קרוב יום מותי, עוד מעט ואינני – לכן נבואה חשבון: אם הכיתי איש מכם בחרות אפי, הנני נותן גֵוי לו להשיב לי כגמולי, ונסלח לי. אם חֵרפתי איש מכם בהתנשאי – הנני כעפר לפניו, ישיב נא חרפתו אל חיקי, ונסלח לי. אם עשקתי איש מכם בחמס ידי – הנה לפניו כל הוני ורכושי, ולקח לו את העשק אשר עשקתיו, ונסלח לי. על כל אלה לא אקצוף, כי חמה אין לי ושנאת חנם רחקה ממני”. את הדברים האלה שנה ושלש. אבל כל שומעיו החרישו, ואיש מהם לא ענה דבר. ויהי כהחלו לרדת מעל הבמה, והנה קרב אליו איש ויזכירהו להשיב לו חוב שלשה דירהם65, אשר הוא נשׁה בו. וימהר מחמד ויֹשֶב לו את חובו, באמרו: “טוב להכלם בעולם הזה מבעולם הבא!”. אחר כן התפלל בעד נשמות המאמינים אשר נפלו במלחמותיו לאמונתו, ואז צוה להוליכהו אל ביתו. הקדחת תקפתהו בחֻמה, ולזאת שם את ידיו בכלי מלא מים קרים, ופעם בפעם הניח את כפות ידיו הרטובות על מצחו הבוער כאש בקראו: “אַלה, חזקני ואמצני לשאת את חבלי המות בדעת נכונה!” בשלשת הימים האחרונים לפני מותו, צוה אל אבוּ בכר חותנו למלא מקומו בעבודת הקדש, כי לא עצר עוד כח לנוע אל מקדשו, להתפלל לפני העם כדרכו. אך ביום מותו הקשה לדרוש, כי ישובו יוליכוהו שמה, לשאת מדברותיו אל המאמינים בפעם האחרונה. בפנים לבנים כמת ובמצח קשור במטפחת לבנה, נשען על זרעות עלי ופֿדהל בא אל המקדש, והמון רב נאסף שמה, לראות את נביאם ולקחת ממנו ברכה לפני מותו. ובהביטם אליו אחז בשרם פלצות – כי היה מראהו מורה מאד. ככלות אבו בכר להתפלל, התחזק מחמד ויקם על רגליו ויעל על הבמה וישמיע בשפל קולו לאמר: "בשם אַלה הרחמן והרחום! אַלה שלח בשורה טובה! ישמעו המאמינים ויגילו ברעדה ועורם ירחב. כי זה נתיב אַלה, בו יַנחה את אשר יחפוץ, והאיש אשר יַתעהו אַלה, שולל ילך מבלי דרך. הוא משיב אליו נפשות בני האדם אחרי מותם. וגם בעודם ישיבן אליו בעת שנתם. שמרו את החקים הטובים, הנתונים לכם מאת אדונכם, בטרם תבוא עתכם פתאם מבלי הדעת. הזהרו מפני היום הממהר לבוא, בו יעלה הלב עד הגרון ויציקהו!" 66. קול מליו נחבאו, ועל פניו שכנה עננה ועיניו חשכו מפני רעיון לבו, כי אמנם קרב היום ההוא ועדיו אָתא. רגעים אחדים נשען דומם, תפוש ברוב שרעפיו בקרבו. מעט מעט התעורר ויחלף כח בעבור חושיו בו. אז החלו פניו להתאדם, ועיניו הזהירו באור נפלא, בעזוז כח דמיונו, בהתגבר עליו רוח הֲזיָתו – ויתעורר וירם בכח קולו ויקרא לאמר: “ביום ההוא יִתָּקע בשופר, וכל יושבי תבל יפלו מתים ארצה, חוץ מאלה אשר יאבה אַלה להצילם. אז יתקע בשופר שנית, וכלם יתעוררו ויפקחו את עיניהם. וכבוד אַלה עליהם יֵראה, והארץ תאיר מכבודו. אז יפָּתח ספר הזכרון לפניו, בקומו לשפוט הארץ ולהשיב לאדם כמעלליו. הרשעים יָשלכו להמונים אל הגיהנם, ויראי אַלה יובלו להמונים אל גן העדן. זה משפט הגיהנם אשר הוכן לבוגדים: רוח זלעפות מנת כוסם, ופרי עץ הזקום 67 יהיה מאכלם. כשמָרי השמן יבער בבטנם ולצמאם יַשקום מים חמים עד כי תבָּקענה מעיהם. – וזה משפט גן העדן אשר הוכן למאמינים: הם יֵשבו לבושי שש ומשי תחת עצי לוט ומטעי נכאת וצרי טוּבי המערכה – מה נעים ריחם ומה טוב צלם! ואצלם מים נאמנים ועל פלגיהם כל פרי טוב. על מטות שן ישכנו, על יריעות משי מרֻקמות זהב ופנינים. אל פיהם יעופפו עופות צלוים וכל פרי נחמד למינהו. בַּחורים טובי תאר יעמדו עליהם לשרתם ויושיטו להם גביעים וכסות יין חמר מלא מסק68; יין אשר לא ישכיר ולא יכאיב. ובתולות יפות ונעימות תהיינה להם למנה, ובאהלי אפדנם תוָעדנה להם. בתולות נצח69 אשר נבראו להם לבדנה ולא נגע בהן איש או שֵׁד. מראיהן כנגה השחר, אדמו עצם מפנינים, והן כשמים לטהר, ספיר גזרתן. עיניהן גדלות כביצי היונה ושחורות ובוערות כאבני אקדח במשכיות כסף. ולהם תהיה חמדת עולם להשתעשע – וכן יתעלסו עד בלי ירח וימלאו נפשם נעימות נצח”70… בדברים האלה נאנק הנביא דֹם, כי נִתקו זמותיו בחום לבו, בהגיע הזיָתו עד מרום קצה. וכל המאמינים עמדו כחולמים בהקיץ, פיהם פערו כמו למלקוש, רירם ירד על זקנם ועיניהם כמו יצאו מחֹריהן. – – – “שאוני והביאוני אל ביתי!” – לחשו שפתי מחמד, כי התקיפוהו מכאֹביו וכחו עזבהו כלה. ואנשיו עשו כדברו וישכיבוהו על יצועו ואַיִשַׁע אשתו שמה ראשו על ברכיה. “אַלה – כן – עם חברי71 – שם” – – – ועוד הפעם נתקו זמותיו ונחרת הגסיסה נשמעה. עוד רגע התעוֵת, ואחר שטח את ידיו וראשו נשמט אל חיק אַישע, ויגוע וימת והוא בן ששים ושלש שנה במותו72. ויושבי עיר מדינה דרשו בחזקה כי תובא גויתו אליהם לחצוב לו שם קבר, כי אל העיר הזאת החיש מפלט לו בהרדפו על צואר מאת אנשי מיכה, והם היו הראשונים אשר עמדו לימינו ומכחם שחדו בעדו. ושאלתם זו נִתנה להם, כי צדקו בדבריהם. ותובא גויתו אל העיר מדינה, ויקברוהו שם בכבוד גדול ויתאבלו עליו ימים רבים. בטרם אכלה את דברי, הנני לחות דעי ולהשמיע קשט אמרי אמת על דבר מחמד לכל תכונתו ומדותיו. הוא היה בעל קמה ממֻצעת ומבנה גֵוו איתן. ראשו רחב וזקנו עב, עיניו שחרוֹת, פניו מלאים הוד ומפיקים נעם וידידות, ושער ראשו שוה ויורד על צוארו הלבן ועל שכמו הרחב. דבריו היו מעטים, אבל מחשבותיו רבו. הוא היה טוב לב ומלא רוח חן וחנינה. בגדיו היו פשוטים וכל הליכותיו תם וענוה. כל עבודה ומלאכת בית אהב לעשות בידיו, ודרך גאה וגאון שנאה נפשו. כן היה עם כל אנשי בריתו הנאמנים לו ולדתו. רק קנאת דת וחמדת נשים, שתי אלה המדות הרעות השחיתו דרכו. בגללן התמכר לכל תועבה ויעש מעשים אשר לא יעשוּ. גם בתורתו נמצאו דברים טובים, ורבות הועילה להערבים לעזוב משובתם ולהיטיב דרכם. בה הורה למאמיניו דעת האחדות לאלהים עליון. הוא בער את הגלולים מארץ ערב ויטהר את היכל הקעבא משלש מאות האלילים אשר נמצאו בו מאז. הוא בטל מנהגים רעים אשר הסכינו אליהם מקדם, וביותר – את רצח הילדים. כי היה דרך הערבים העניים להמית את ילדיהם, מדאגה מדבר פן יחסר לחמם73. הוא הטיב מצב הנשים, אשר נענו מאד תחת בעליהן, בהחשבן בעיניהם כבהמות שדי. הוא הזהירם על פי תורתו להיות רחמנים ונדיבי לב, לתת צדקה לעניים ולסעדם ולתמכם בכל עת. גם לחוס על העבדים מקנת כספם, לבלתי רדות בם בפרך. הוא היה אומר: “התפלה תשא את האדם למעלה, הצום יביאהו עד שער השמים, והצדקה תפתח לפניו דלתיהם לבוא בם במרחביה”. ואנכי הייתי בת נאמנה לאבו סופֿין כל ימי חייו, ואנעים לו שנות זקנתו ושיבתו ככל אשר מצאה ידי. והוא זכר לי חסדי ואמונתי, וכאשר קרבו ימיו למות שמני ליורשת כל רכושו. אחרי מות האיש הטוב הזה שבתי אל אַחי בחַיבר, ופה אבלה את שנותי במנוחה, כי שפרה עלי נחלתי ומנדבת אבו סופין עשרתי, מצאתי הון לי. הנה התודיתי לפניך, בני, על כל אשר עשיתי; ידעתי כי לא יצדק פעלי בהשפטי, ובכל זאת אקוה כי לא יגדל עוני מנשוא. ובזה תמו דברי. והמגלה הזאת והצלחית אשר בה נקמתי דמי קרובינו מאת מחמד עוכר שארנו יהיו נא לך ולזרעך אחריך לזכרון עולם. מאת אמך אוהבתך ומרחמתך, צינה. שופטים ד' י“ז–כ”ג.  ↩ בני יונדב בן רכב – ירמיה ל"ה.  ↩ ש“ב כ”ג ח'.  ↩ שמות שבטים קטנים מבני עמנו שנאחזו בזמנים שונים בארץ ההיא.והרבה שבטים כאלה היו שם.בראשונה בקש מחמד קרבתם, וגם הם הביטו אליו בעין יפה.כי כגר צדק נחשב בעיניהם, בשמעם כי הוא מאמין באלהי אחד, ותמיד תהלת היהודים בפיהו. אך בהודע להם כיהוא נותן לעמו תורה חדשה אשר בדה מלבו, מאסו בו.ואז נהפך להם לאויב, אשר הפכם באפו עת גברה ידו.  ↩ ד“א שפ”ה.  ↩ Mekka– עיר מולדת מחמד.  ↩ הערת פב"י: במקור, בעמ' 206, חסרים הגרשיים השמאליים התוחמים את הנאום כולו (המורכב משני חלקים) הנפתח בגרשיים ימניים.  ↩ חזיונות.  ↩ המקרא.  ↩ סורא ו' 82; כ"א 27.  ↩ סורא כ"ח 38; מ' 38.  ↩ סורא ב' 245.  ↩ סורא ג' 31 – 40; י“ט 16 – 35; ס”ו, 12.  ↩ סורא ז' 164; כ"ט 47.  ↩ סורא ט"ז, 104 (בהערה).  ↩ שפ"ב.  ↩ Abyssynia.  ↩ באלה החל מחמד כל דבריו ואגרותיו, להאדירם בקדש.  ↩ פירוש המלה בערבית: “אמונה ומשמעת”, ובה כנה מחמד את דתו.  ↩ סורא ב', 128.  ↩ שם 241 – כן היה דברו מדי דרשו כסף למלא אוצרו.  ↩ סורא ג', 175.  ↩ ברכות פ"ט סוף משנה ח'.  ↩ חשמונאים I ב', 44.  ↩ 197,III Perceval.  ↩ שם 198 – שמו היה אסהד (הוא אריה), ורק מחמד כנהו בשם עלי (=הנעלה).  ↩ הערת פב“י: כך במקור, בעמ' 216, ונראה שיש בלבול בשם וצ”ל “נאים” (לפי תוכן הדברים) אבל בהמשך שוב מתייחסים ל“נבט” למרות חוסר ההתאמה.  ↩ בערבית פירושה: “המאמינים הנאמנים” – כן קרא מחמד להמחזיקים בבריתו.  ↩ [29]הערת פב“י: במקור, בעמ' 218, כתוב ”אהינו".  ↩ הערת פב"י: כך במקור, בעמ' 219, אבל הגרשיים מיותרים.  ↩ כן כנה מחמד את היהודים בדברו בם.  ↩ הערת פב“י: כך במקור, בעמ' 222, אבל אולי צ”ל “נבט”, כמו בשאר המקומות?  ↩ הערת פב“י: במקור, בעמ' 223, מופיע ”–" במקום הגרשיים.  ↩ כן היה מנהגו לעשות לכל אשה אשר בחר בה לקדשה לו.  ↩ סורא ג', 162 – 165.  ↩ ספר המסעות לאבן באטוּטא I, 307 – 318.  ↩ מלשון קוביא, כי מראהו כתבנית אבן הקוביא.  ↩ הכנור 169.  ↩ Tectona –עץ הודו גדול וחזק מאד.  ↩ המים ההם יאספו בבקבוקים וישלחו אל כל ארצות המחמדים.ונחשבים לסגלה יקרה לחזק את כח הזכרון, לעורר רוח השירה ולהוריד השפעה עליונה על שותיהם.  ↩ התפלה הזאת בת שבעה פסוקים היא הסורה הראשונה באלקוראן,והיא העיקר בתפלות המחמדים, וערכה רב בעיניהםכתפלת “Pater Noster” אצל הנוצרים.  ↩ כן כנה את היהודים.  ↩ כן כנה את הנוצרים.  ↩ הסורא הנ"ז בתרגום רעקקענדארף ותקוני המעתיק.  ↩ כן קרא את מלחמותיו.  ↩ לפני הלכד עיר מיכה.  ↩ בשלל אשר יחלק ביניהם.  ↩ יום התחיה.  ↩ היהודים והנוצרים.  ↩ חליפות חרף וקיץ – רמז לתחית המתים.  ↩ הערת פב"י: במקור, בעמ' 228, חסרה הנקודה (לשמירת האחדות).  ↩ אלה הם ששה נביאי העולם על פי האלקוראן: אדם, נח, אברהם, משה, ישוע, מחמד.  ↩ Epilepsia.  ↩ סורא ס"ו, 1.  ↩ סורא ל"ג, 49.  ↩ סורא מ"ט, 11 (בהערה).  ↩ Parecval III, 200.  ↩ הערת פב"י: במקור, בעמ' 232 (העמוד מסומן כ–132 בטעות), חסרים הגרשיים השמאליים.  ↩ שם. (הערת פב“י: הכוונה להערה ”Parecval III, 200").  ↩ המלחמות הראשונות שבהן נראתה ראשית גבורת מחמד וכחו לאלהיו.  ↩ שם 226.  ↩ אין אלוה מבלעדי אלוה, מחמד שליח אלוה.  ↩ (הערת פב“י: כך מופיע במקור, אבל אולי צ”ל 389?) Perceval III, 318 – 839.  ↩ סורא ה', 5.  ↩ בערך חצי זוז.  ↩ לקוטים מסורא ל"ט ומ'.  ↩ מין תמר העולה “מיסוד הגיהנם”, וממנו יוצא עשן וגפרית, וטעם פריו “כראש השטן” (סורא י“ז, 63 בהערה, וסורא ל”ז 64 –60).  ↩ Moschus.  ↩ אשר לא תהרינה ולא תלדנה ולא תדענה זקנה.  ↩ לקוטים מסורא מ“ג, מ”ז, נ“ב, נ”ה, נ"ו.  ↩ המלאך גבריאל.  ↩ שצ"ב.  ↩ סורא י"ז, 33.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/168

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p181/m169.txt

הספר הלבן של פספילד

משה בילינסון

6967447

הספר הלבן של פספילד א: סילופים ועלילות מחבּרי “הספר הלבן” של אוֹקטוֹבּר שנת 1930 שׂמוּ להם למטרה לצמצם עד כּמה שאפשר את פעוּלת היהוּדים בּארץ, להריק את המוּשׂג “הבּית הלאוּמי” מכּל תוֹכן חי בּשביל העם היהוּדי וּמכּל תוֹכן מחייב בּשביל הממשלה האנגלית ולשמוֹר על כּיבּוּש ארץ-ישׂראל לכתר אנגליה ועל כן – בּאין שוּם אפשרוּת בּין לאוּמית אחרת – לשמוֹר על המנדט הארצישׂראלי. ומכּיון שהתוֹכן היחידי של המנדט הוּא הקמת הבּית הלאוּמי, וארץ-ישׂראל נמסרה להנהלת אנגליה אך ורק בּתנאי יסוֹדי זה של סיוּע להקמתוֹ, אין אפוֹא בּרירה אחרת למחבּרי “הספר הלבן” להשׂיג את מטרתם בּלתי אם בּעזרת סילוּפים. עמל רב, כּל הנסיוֹן הרב של הפקידוּת הקוֹלוֹניאלית וכל ההסתגלוּת המיוּחדת לרוּח הזמן (עמדה להם זכוּתוֹ של השם הסוֹציאליסטי המפוּרסם אשר לראש משׂרד המוֹשבוֹת) הוּשקעוּ בּעבוֹדת הזיוּף הזאת, המתחילה בּניתוּח המנדט. למעלה מכּל ספק הוּא, כּי העיקר היסוֹדי של המנדט הארצישׂראלי הוּא: הקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי. אמנם, המפעל הזה צריך לקוּם מתוֹך שמירת הזכויוֹת האזרחיוֹת והדתיוֹת של הישוּב הערבי, ואוּלם אין זה תפקיד שני, מקבּיל לראשוֹן ושוה לוֹ, כּי אם רק תנאי לוֹ, והוּא מאבד את כּל ערכּו וחשיבוּתוֹ (מנקוּדת-המבּט של המנדט) בּוֹ בּרגע שמתעכּב מילוּאוֹ של התפקיד היסוֹדי. אדרבּא: דייקנוּת זוֹ שבּה מציינים מחבּרי המנדט את חוֹבת השמירה הזאת והוֹלכים וחוֹזרים עליה, מוֹכיחה בּעליל, כּי התכּונוּ לדבר הרבּה יוֹתר גדוֹל, רב-היקף ורב-חשיבוּת בּשביל כּל הארץ מאשר אפשר לבטא בּמוּשג מעוּרפל בּמקצת וֻבלתי-מסוּים של “הבּית הלאוּמי”. תנאים אלה, שהציג חבר-הלאוּמים להקמת מפעל-היהוּדים בּארץ, מזכּירים בּרוּחם, בּמידה ידוּעה, את החוֹזים על שמירת זכוּיוֹת המיעוּטים בּפני העם השליט בּמדינה. והנה בּ“ספר הלבן” בּוֹלט הרצוֹן להסתיר וּלטשטש את האוֹפי היסוֹדי של המנדט הארצישׂראלי וּלהוֹריד אוֹתוֹ לדרגה של מכשיר אדמיניסטרטיבי בּארץ בּעלת שני גזעים. ואת הרצוֹן הזה אין להגשים אלא על-ידי צירוּפים מסוּלפים בּניתוח הפוֹרמלי של המנדט. נוֹשא ההתחַיבוּת שבּמנדט. בּפני מי התחַיבה הממשלה האנגלית בּאמרה לסייע להקמת הבּית הלאוּמי? המנדט על רוּחוֹ ואוֹתוֹתיו ועל ההקדמה היפה שלוֹ בּדבר הקשר ההיסטוֹרי שבּין העם העברי וּבין ארץ-ישׂראל, אינוֹ משאיר כּל ספק שהוּא. נוֹשׂא ההתחַיבוּת הוּא העם העברי בּעוֹלם. ואמנם, מחבּרי “הספר-הלבן” לא רק מדבּרים על נאמנוּתם למנדט, אלא הם גם מצטטים (סעיף ג') את דברי רמזי מקדונלד בּפרלמנט האנגלי מיוֹם 3 בּאפריל, בּדבר ההתחַיבוּת הכּפוּלה של אנגליה: כּלפי העם היהוּדי וּכלפי התוֹשבים הבּלתי-יהוּדים של ארץ-ישׂראל. זאת היא הפעם האחת שהעם היהוּדי נזכּר בּ“ספר הלבן”. עוֹד בּאוֹתוֹ הסעיף השלישי כּבר מדוּבר על “הפוֹליטיקה שמטרתה להצעיד את האינטרסים של תוֹשבי ארץ-ישׂראל, כּערבים כּיהודים”. והלאה, בּכל מקוֹם וּבכל הצירוּפים, נוֹשׂא ההתחַיבוּת איננוּ העם היהוּדי אלא אך ורק התוֹשב היהוּדי, אשר לעוּמתוֹ עוֹמד התוֹשב הערבי. על-ידי כּך מסתרסת כּל דמוּת המנדט, הקוֹנפליקט בּין היהוּדים והערבים מקבּל צוּרה של ריב גזעים הדוֹמה לכּמה מריבוֹת אחרוֹת בּפינוֹת נידחוֹת. ממשלת המנדט מוֹפיעה לא בּתוֹר שליח האנוֹשוּת בּפתרוֹן שאלה היסטוֹרית עצוּמה ואיוּמה, שפעוּלוֹת נמרצוֹת, נוֹעזוֹת ורחבוֹת-ידים הוּטלוּ עליה, אלא בּתוֹר אפוֹטרוֹפוֹס על שני חלקי ישוּב אסיאתי, פרוּעים וּפראים, המתקוֹטטים בּיניהם ואין הממשלה מצוּוָה אלא להשקיט את המריבה הזאת המשוֹללת כּל טעם בּעיני אנשי-שלוֹם מיוּשבים. “הסתירה שבּין האינטרסים… בּארץ כּארץ-ישׂראל, שבּה האינטרסים… של שני חלקי האוּכלוֹסים הנם עתה שוֹנים אלה מאלה ומבּחינוֹת ידוּעוֹת גם סוֹתרים אלה את אלה” (סעיף 2) – כּך כּתוּב בּהתחלת ה“ספר הלבן”. דבר זה צריך להצדיק את חוֹסר הפעוּלה של ממשלת המנדט כּלפי הקמת הבּית הלאוּמי והסגרת כּל העמדוֹת לקנאים הערבים, אשר בּ“ספר הלבן”. המציאוּת – האינטרסים הסוֹתרים – הכריחה אוֹתה לכך. והנה לפני זמן קצר היה בּירוּר מקיף בּועדת המנדטים בּשאלה הארצישׂראלית ושם דיבּרוּ על הסתירה המדוּמה הזאת, בּדקוּ וּמצאוּ – וזה נוּסחוֹ של בּא-כּוֹח ממשלת המנדט – כּי “ההתחייבוּיוֹת המוּטלוֹת על ממשלת המנדט אינן בּלתי-מתישבוֹת זוֹ עם זוֹ בּשוּם פנים”, וּבאשר המסקנה הזאת נחוּצה למחבּרי “הספר הלבן” למטרוֹת אחרוֹת (שיווי ערכּן של שתי ההתחַיבוּיוֹת) הרי הם מוּכרחים לצטט אוֹתה (סעיף 8) מתוֹך הסכּמה גמוּרה. וּבכל זאת אין זה מפריע להם כּלל לדבּר על סתירת האינטרסים בּהתחלת הספר וגם לחזוֹר על הסתירה הזאת בּאוֹתוֹ הסעיף השמיני עצמוֹ: “שתי ההתחַיבוּיוֹת שבהן נעוּצים בּהכרח (אפילוּ בּהכרח, כּלוֹמר דבר שבּגוֹרל הוּא, דבר מחוּיב המציאוּת, שאין כּל אפשרוּת להימנע ממנוּ) אינטרסים סוֹתרים זה את זה”. חלוּקת סעיפי המנדט ל"יהוּדים" ו"ערבים". החלוּקה הזאת מוּטעית וּמלאכוּתית כּשהיא לעצמה, בּאשר אחת היא ויחידה המטרה של המנדט: הקמת הבּית הלאוּמי. כּל הסעיפים משמשים למטרה זוֹ גם כּשהם מנוּסחים בּצוּרה של הגבּלוֹת למטרה. העוּבדה שאין בּמנדט סעיפים “ערביים” מיוּחדים, ושהמשפטים המצַוים לשמוֹר על עניני הערבים כּלוּלים בּסעיפים היסוֹדיים של המנדט, מגלה למדי את כּוָנת המחוֹקק. החלוּקה אשר בּ“ספר הלבן” (סעיף 7) מטרתה להקים בּנין דמיוֹני שאיננוּ בּמנדט כּלל: שני חלקים לישוּב הארצישׂראלי ולזה וגם לזה ישנן זכוּיוֹת ועמדוֹת שהאדמיניסטרציה מצוּוה לשמוֹר עליהן, ללא תפקיד אחר. ואוּלם עיקר הזיוּף איננוּ בעצם החלוּקה בּלבד אלא בּאוֹפן החלוּקה. אֵילוּ הם הסעיפים הנקראים בּפי מחבּרי הספר הלבן “יהוּדיים” ואֵילוּ הם “ערביים”? עד עתה בּרוּר היה לכל קוֹרא בּלתי משוּחד שסעיפוֹ היסוֹדי של המנדט הוּא הסעיף השני המדבר על חוֹבת הממשלה להעמיד את הארץ בּתנאים שיבטיחוּ את הקמת הבּית הלאוּמי היהוּדי, את פיתוּח מוֹסדוֹת השלטוֹן ואת שמירת הזכוּיוֹת האזרחיוֹת והדתיוֹת של הבלתי-יהוּדיים – הוּא הסעיף היהוּדי העיקרי, על-יד הסעיף הששי, המדבּר על הקלת העליה היהוּדית ועל העזרה להתישבוּת יהוּדים צפוּפה (מתוֹך הבטחת יתר חלקי האוּכלוֹסים מקיפוּח זכוּיוֹת וּמעמד). “הספר הלבן” מעביר את הסעיפים האלה, – דוקא את אלה, לסוּג “הערבי”. הוּא קוֹרא אוֹתם בּפירוּש “סעיפי המנדט הנוֹגעים לשמירת זכוּיוֹתיו של הישוּב הלא-יהוּדי (סעיף 7). גם בּפסקה השמינית חוֹזרים על אוֹתוֹ הזיוּף ואף בּהדגשה מיוּחדת: “ראשית יש לראוֹת שסעיף 2 מטיל על בּעלת המנדט אחריוּת לשמירת זכוּיוֹתיהם האזרחיוֹת והדתיוֹת של כּל תוֹשבי ארץ-ישׂראל”. על-ידי כּך מסרס “הספר הלבן” את כּל טעם הסעיפים האלה, מעביר את מרכּז-הכּוֹבד שלהם לשטח שאינוֹ שלהם, מוֹנע מאת היהוּדים להסתמך בּדרישוֹתיהם על הסעיף “הערבי” וּפוֹטר את הממשלה מהתחַיבוּת מוּחשית וּמששית כּלפי הקמת הבּית הלאוּמי כּי מה הם הסעיפים “היהוּדיים”, הסעיפים אשר הבּית הלאוּמי היהוּדי והאינטרסים היהוּדיים נזכּרים בּהם בּאוֹפן מיוּחד? מלבד הסעיף הששי, אשר גם הוּא נעשׂה ל”ערבי" בּספר הלבן הזה, הרי הם הסעיפים על הכּרת הסוֹכנוּת היהוּדית ועל חוֹבת התיעצוּת אתה, כּלוֹמר הסעיפים שאינם ממשיים ואינם מוּחשים, וּבעצם קל מאד לממשלה ולאדמיניסטרציה לעשׂוֹתם פלסתר. מחברי הספר אינם משאירים צל של ספק בּערך הסעיפים האלה – “ההוֹראה בּדבר ההסכּם עם הסוֹכנוּת היהוּדית בּדבר מפעלים ציבּוּריים, הם רק רשוּת ולא חוֹבה”, על אחת כּמה וכמה רשוּת ולא חוֹבה היא לקבּל את עצוֹת הסוֹכנוּת בּדברים אחרים, כּלוֹמר: אם ישנם בּמנדט סעיפים מחייבים, סעיפים מעשׂיים, שתוֹכן חי להם וקשה לבטלם, הרי את הסעיפים האלה הכריזוּ כּ“ערביים” ואילוּ ליהוּדים השאירוּ את הסעיפים אשר “רשוּת הם ולא חוֹבה” והשימוּש בּהם כּוּלוֹ בּידי האדמיניסטרציה. אוֹתה מלאכת הסירוּס והזיוּף נמשכה בּכל הספר, גם כּשהוּא משתמש בּתעוּדוֹת אחרוֹת השייכוֹת לפוֹליטיקה הארצישׂראלית, וגם כּשהוּא נוֹגע בּמציאוּת הפוֹליטית והישוּבית של ארץ-ישׂראל. “הספר הלבן” של שנת 1930 נסתמך על “הספר הלבן” של שנת 1922. הדבר היה נחוּץ גם כּדי ליצוֹר רוֹשם כּאילו פַספילד הוֹלך בּעקבוֹת המסוֹרת של עשׂר השנים האחרוֹנוֹת וּבעצם אינוֹ משנה ואינוֹ מחדש כּלוּם, גם כּדי לקשוֹר את ידי הציוֹנים. אלה הלא חתמוּ על תעוּדת 1922, – ומדוּע יסרבוּ עתה לקבּל גם את תעוּדת 1930 שאינה אלא המשך לה? ועל כּן מצטט פספילד (סעיף 5ב) את “הספר הלבן” של שנת 1922 גם באחת השאלוֹת העיקריוֹת, היא שאלת העליה. בספרוֹ של צ’רציל כּתוּב: “חשוּב להבטיח שהעוֹלים לא יפלוּ למעמסה על תוֹשבי ארץ-ישׂראל וכּי לא ישללוּ משוּם חלק מהאוּכלוֹסים הנוֹכחיים את מִחיתם”. המצב בּרוּר. אם הסוֹכנוּת היהוּדית מקבּלת על עצמה אחריוּת להעסקת העוֹלים, אם ההוֹן היהוּדי והיזמה היהוּדית ייצרוֹ לעוֹלים מקוֹרוֹת-פרנסה חדשים, הרי העליה מוּתרת. התקנה קשה מאד וּבלתי צוֹדקת, באשר היא מטילה את כּל האחריוּת לעליה על היהוּדים וּלפי המנדט (הסעיף השני והשלישי) האחריוּת היא גם על הממשלה. ואוּלם התקנה בּרוּרה. פספילד מסתמך עליה וכוֹתב: “היסוֹדוֹת שנקבעוּ בקטע זה מחייבים שבּהערכת יכוֹלת הקליטה של הארץ בּכל עת שהיא, יוּבא בּחשבוֹן חוֹסר העבוֹדה שישנוֹ גם בּקרב הערבים וגם בּקרב היהוּדים”. כּדי להרשוֹת עליה חדשה לפי העיקר הזה לא מספיק שהסוֹכנוּת היהוּדית תקבּל על עצמה אחריוּת לקיוּם העוֹלים, שההוֹן היהוּדי ייצוֹר מקוֹרוֹת פרנסה חדשים, כּי אם ידָרש שגם בּקרב הערבים לא יהיוּ מחוּסרי עבוֹדה. עיקר חדש לגמרי. שוּם דבר דוֹמה לזה לא היה כּתוּב בּ“ספר הלבן” משנת 1922. וּבכל זאת כּוֹתב פספילד: “היסוֹדוֹת שנקבּעוּ בּספר הלבן של שנת 1922 מחייבים” וכו'. יהוּדים וערבים, שני חלקים של ישוּב אסיאתי, רבים בּיניהם, והממשלה נתוּנה בּין שני המחנוֹת. על מה רבים, מה תוֹבעים אלה וּמה תוֹבעים אלה? שניהם דוֹרשים מממשלת המנדט דבר אחד ושוה בּערכּוֹ השלילי: “ללכת בּדרכים שהמנדט אוֹסר אוֹתם בּפירוּש” (סעיף 3). והנה היהוּדים דרשוּ תמיד למלא את המנדט ולשמוֹר אמוּנים להתחַיבוּיוֹת בין-לאוּמיוֹת של אנגליה, והערבים דרשוּ לבטל את המנדט וּלהפר את ההתחיבוּיוֹת. וּבכל זאת “שניהם” – הערבים והיהוּדים – עוֹמדים על דרגה אחת, שניהם תוֹקפים ודוֹרשים דברים אשר לא יעשׂוּ. בּאיזה דרכים הלכוּ, בּאיזה אמצעים נאחזוּ הערבים והיהוּדים כּדי ללחוֹץ על הממשלה למען תקבל את דרישוֹתיהם הבּלתי-צוֹדקוֹת? “הספר הלבן” משתדל ליצוֹר רוֹשם, כּי שוים היוּ הדרכים והאמצעים לאלה וּלאלה. למאוֹרעוֹת אב הוּא מקדיש שתי שוּרוֹת צנוּעוֹת, ללא פירוּש כּל שהוּא, ללא הערכה כּל שהיא: “אין צוֹרך לעמוֹד כאן על המאוֹרעוֹת העגוּמים של אשתקד ועל התנאים המדאיגים שבאוּ כּתוֹצאה מהם” (2). ולא די בתיאור הזה הסוֹתם לגמרי את אֳפי המאוֹרעוֹת הפוֹליטיים שהיה להם ערך מכריע לפוֹליטיקה הארצישׂראלית. תיכף אחרי הפּסקה המחפּירה הזאת מרשים להם מחברי התעוֹדה לקבוֹל גם על היהוּדים וגם על הערבים, ללא הבדלה כּל שהיא, בּמשפט משוּתף, על אשר לא נתנוּ לממשלה עזרה מספּקת “בעבוֹדתה לשם איחוּי הקרע שבּין היהוּדים והערבים במשך חדשי המתיחוּת ואי המנוּחה שבאוּ בּעקבוֹת המהוּמוֹת של אוֹגוּסט 1929”. כּך הוּא. בּימי אוֹגוּסט עמדוּ שני מחנוֹת בּארץ הזאת: אנוּ, אשר בנוּ פרעוּ, את אחינוּ הרגוּ ועינוּ, את יצירתנוּ הרסוּ, וּמנהיגי הערבים אשר הסיתוּ לפרעוֹת וקיבּלוּ על עצמם אחריוּת מוּסרית ופוֹליטית בּעדן. אנוּ תבענוּ צדק וּמשפט והתאמצנוּ בּכל כּוֹחוֹתינוּ לבלי לתת לאש שתאחז מחדש בּארץ וּבתוֹשביה. לא אנוּ הכרזנוּ על החרם. לא אחינוּ ארבוּ בּדרכים וּבסימטאוֹת מזוּינים בּרוֹבים וסכּינים. לא אחינוּ שפכוּ דמם של מכוּבּדי הישוּב הערבי ועוֹבדיו ואף של פקידי הממשלה, גם בחדשים שלאחר מאוֹרעוֹת אב. לא עתוֹנינוּ קראו יוֹם-יוֹם לפרעוֹת חדשוֹת. אנוּ נאחזנוּ בּכל אפשרוּת של שלוֹם והבנה, אנוּ חיפשנוּ כּל סימן שהוּא של אהבה ואחוה. לא כּדי למצוֹא חן בעיני לוֹרד פספילד עשינוּ זאת אלא בגלל צו האמת הנפשית שלנוּ, אשר לה אנוּ נאמנים גם כּיוֹם הזה, ואוּלם את הציוּן להתנהגוּתנוּ שקיבּלנוּ עתה מידי לוֹרד פּספילד עלינוּ לרשוֹם לפנינוּ כּעדוּת נוֹספת לאוֹבּיֶקטיביוּת שלוֹ. בּסעיף השלישי מתאר “הספר הלבן”, בּצוּרה משוּנה בּמקצת, את דרישוֹת היהוּדים והערבים. היהוּדים תוֹבעים עליה והתישבוּת ללא מידה, הערבים דוֹרשים פרלמנט “שלם”, והממשלה אינה יכוֹלה להסכים לדרישוֹת אלה בּאשר הן סוֹתרוֹת את המנדט, שלוֹ היא נאמנה. מה היא ההקבּלה הזאת של הדרישוֹת היהוּדיוֹת והערביוֹת אם לא סירוּס המציאוּת, אשר תפקידוֹ לכסוֹת על כוָנוֹת הממשלה וכוָנוֹת “הספר הלבן” הזה? היהוּדים אמנם חששוּ מפני הפרלמנט ואוּלם הם חששוּ שמא יסגוֹר פרלמנט זה את הארץ בפני העוֹלה היהוּדי ויאסוֹר על ההתישבוּת היהוּדית. בּוֹ בּרגע שהממשלה מילאה כּבר את התפקיד המחפּיר הזה, עד כּמה שהדבר בּידיה. נעשׂה כּבר המעשׂה, המנדט כּבר הוּפר. ואם בּכל זאת הפרלמנט “השלם” לא ניתן, אין זאת כּי אם מתוֹך נימוּקים “אנגליים” בּלבד, שאין להם כּל שייכוּת למנדט ולנאמנוּת לוֹ. המשׂחק הוּא פשוּט מאד: תחת מסוה המנדט ימנעוּ מאת תוֹשבי הארץ את השלטוֹן העצמי השלם, ויחד עם זה לא ימלאוּ את התפקידים האמיתיים של המנדט. על חשבּוֹן היהוּדים ישָאר השלטוֹן השלם של הנציב האנגלי. המשׂחק הזה פשוּט הוּא מכּדי שלא יהא בּרוּר. הצוּרה אשר בּה מנסח לוֹרד פּספילד את דרישוֹת הערבים והיהוּדים היא, כּאמוּר, משוּנה בּמקצת: “לחינם ילחצוּ היהוּדים…” “אין כּל תוֹעלת גם לערבים לעמוֹד על דרישת צוֹרה של קוֹנסטיטוּציה…” וכאן שכח לוֹרד פּספילד לציין שהערבים אשר בּיקרוּ אצלוֹ בּחוֹרף שעבר, דרשו ממנוּ מלבד צוּרה ידוּעה של קוֹנסטיטוּציה גם הפסקת העליה היהוּדית ומניעת ההתישבוּת היהוּדית, ואת הדרישוֹת האלה, החשוּבוֹת מבּחינת המנדט לאין ערוֹך יוֹתר מדרישת הקוֹנסטיטוּציה, הוּא מילא בּיד נדיבה. על כּן יש כּנראה תוֹעלת “ללחוֹץ” על הממשלה האנגלית ו“לעמוֹד” לפניה על הדרישוֹת הידוּעוֹת, אלא שהלחץ צריך לקבל צוּרוֹת מסוּימוֹת, טראגיוֹת למדי, והדרישוֹת, אשר תקוה להן להתקבּל, צריכוֹת להיוֹת על חשבוֹנוֹ של מישהוּ אחר ולא על חשבּוֹן שלטוֹן אנגליה. הסירוּסים והזיוּפים של “הספר הלבן” אינם מסתפקים רק בּניתוּח התעוּדוֹת וּבתיאוּר המציאוּת הפוֹליטית. הם עוֹברים לשטח אינסינוּאציה תפֵלה ועלילוֹת כּבדוֹת כּלפּי היהוּדים, אשר אוֹתם מתאר “הספר הלבן”, אמנם בּסגנוֹן “אנגלי” ואוּלם בּרוּר למדי, כּרוֹדפי שלטוֹן, שקרנים וּצבוּעים, המדכּאים את העוֹבד הערבי וּמנשלים אוֹתוֹ מאדמתוֹ ומעבוֹדתוֹ. בּסעיף הששי מדוּבּר על הסוֹכנוּת היהוּדית: “בּיחוּד חשוּב לפַתח עוֹד יוֹתר את מאמצי הנציב העליוֹן להגיע לצוּרה של שיתוּף-פעולה והתיעצוּת יוֹתר מוּצקה ויוֹתר הרמוֹנית בּין ממשלת ארץ-ישׂראל והסוֹכנוּת היהוּדית – מתוֹך התאמה עם העקרוֹן היסוֹדי שמעמדה המיוּחד של הסוֹכנוּת… איננוֹ מזכה אוֹתה… להשתתף בּממשלת הארץ”. הבלטת “הנציב העליוֹן” וּ“ממשלת ארץ-ישׂראל”, אשר עליהם הוּטל התפקיד לפתח את היחסים עם הסוֹכנוּת, עלוּלה לעוֹרר חשד כּאילוּ מחבּרי הספר מתכּוֹננים להפסיק, אוֹ על כּל פנים להחליש, את קשרי הסוֹכנוּת עם הממשלה המרכּזית ולהגבּיר אוֹתם בּירוּשלים – דבר אשר היה עוֹמד בּהתאמה גמוּרה עם החלפת “העם העברי” בּ“תוֹשבים היהוּדים בארץ-ישׂראל”. השאיפה לשיתוּף פעוּלה “יוֹתר מוּצקה ויוֹתר הרמוֹנית” מצלצלת בּאזנינוּ, לאחר פרסוּם התעוּדה הזאת וּלאחר כּל תוֹפעוֹת הלואי של הפרסוּם הזה, כּלעג לרש. ואוּלם עיקר הסירוּס הוּא בּמלים: “מתוֹך התאמה עם העקרוֹן היסוֹדי שמעמדה המיוּחד של הסוֹכנוּת אינוֹ מזכּה אוֹתה להשתתף בּממשלת הארץ”. למה בּאה הפסקה הזאת, מה הוא הצוֹרך שדחף את מחבּרי הספר להדגשה זאת? בּסעיף השמיני יש לדבר בּירוּר מפוֹרש: “מטעם הסוֹכנוּת הוּגשוּ תביעוֹת הדוֹרשוֹת מעמד בהנהלה הכּללית של הארץ”. והנה: הדבר הזה בּשקר יסוֹדוֹ. מעוֹלם לא תבעה לה הסוֹכנוּת חלק כּל שהוּא בּשלטוֹן, וּמה יש כּאן לדבּר על “ההנהלה הכּללית של הארץ”, כּשגם הדרישוֹת האלמנטריוֹת בּיוֹתר להתיעץ עם הסוֹכנוּת בּענינים הנוֹגעים ליהוּדים מצאוּ תמיד אזנים אטוּמוֹת! השׂכר הזה לא בּא כּי אם להצדיק את “היד החזקה” נגד היהוּדים “המשתלטים”, כּביכוֹל, על הארץ כּוּלה, כּדי לתת, דרך אגב, חוֹמר נוֹסף להסתה הערבית, אשר דיבּרה תמיד על “השלטוֹן הציוֹני” בּארץ. ואוּלם גם הסירוּס הזה כּאַין וּכאפס הוּא לעוּמת העלילוֹת האחרוֹת על היהוּדים שב“ספר הלבן”. בּסעיף הששה-עשׂר מסוּפר על המצוּקה הקרקעית של הפלח הערבי – כּך וכך מחוּסרי אדמה. תיכף אחרי הסטטיסטיקה הזאת בּאה הפסקה: “לא ידוּע כּמה מאלה הנן משפחוֹת שלפנים עיבּדוּ את האדמה ואשר אבדה להם אדמתם מאז”. המבין יבין. לא יבין? מחבּרי-הספר מוּכנים לברר את הדבר בּכל הבּהירוּת הדרוּשה. בּסעיף הסמוּך, השבע-עשׂר, מסוּפר על ריבּוּי הישוּב הערבי הכּפרי, ותיכף בּאה הפסקה: “האדמוֹת, שעליהן היתה מחיתם, פחתוּ כּדי מיליוֹן דוּנם. השטח הזה עבר לידי היהוּדים”. עכשיו אין מקוֹם לספק כּל שהוּא: לא שעבוּד הדוֹרוֹת, לא בּעלי הלטיפוּנדיוֹת הערבים, לא ממשלת תוּרכּיה בּפּוֹליטיקה האנטי-סוֹציאלית שלה ולא ממשלת-המנדט בּאדישוּתה לצרכי הפלח, אלא היהוּדים, על-ידי מיליוֹן הדוּנם שלהם, גרמוּ למצוּקת הפלח, הם גזלוּ ממנוּ את אדמתוֹ! והם עשוּ זאת בּדרכים שאי-אפשר לבלי לגנוֹת אוֹתן. “הטענה, כּי פעוּלת ההתישבוּת היהוּדית על האוּכלוֹסים הערבים היתה תמיד מזיקה לאינטרסים של הערבים, איננה בּשוּם אוֹפן נכוֹנה בּשלימוּתה” (סעיף 18) – כּלוֹמר, שלא בּשלימוּתה ולא תמיד – היא נכוֹנה. אדרבא: “אחדים מן הנסיוֹנוֹת שנעשׂוּ כּבר כּדי להוֹכיח כּי ההתישבוּת היהוּדית לא הביאה לידי כּך שהאריסים הקוֹדמים של קרקעוֹת שנרכּשוּ על ידם לא הצטרפוּ למעמד מחוּסרי האדמה – נתבּררוּ לאחר חקירה כּבלתי מתקבּלים על הדעת, אם לא כּמתעים” (18). כּאן מרכּז-הכּוֹבד של “הספר הלבן” הזה. כּאן הוּטלה אשמה כּבדה בּיוֹתר נגד מפעל היהוּדים, רפש וּבוּץ, אשר גם ריח דם עוֹלה ממנוּ, כּי כּאן גם הצדקת-מה לפרעוֹת, כּאן אוּלי גם הבּיאוּר מדוּע עוֹברת התעוּדה הזאת על שפיכת דם-ישׂראל בּהצנעה מחפירה כּזוֹ. ואל תחשבוּ שהחקירה הממשלתית “גילתה” מקרים בּוֹדדים של אי זהירוּת היהוּדים אוֹ מעשׂי עוול מצדם, אשר יכוֹלים (ואוּלם יש תמיד לדוּן אוֹתם לכף חוֹבה!) לקרוֹת בּכל מפעל גדוֹל. לא כּל השיטה החדשה של ההתישבוּת היהוּדית זקוּקה לתיקוּן, בּאשר עוול טמוּן בּה והיא מוּכרחה להביא לקיפוּח העוֹבד הערבי. הן השיטה הזאת מיוּסדת על הלאמת הקרקע אשר הוּכרזה “לקנין עוֹלם לעם ישׂראל” ואסוּר למכוֹר אוֹתה (והקטיגוֹרים מוּכּי-הסנוֵרים שכחוּ לגמרי שהאיסוּר הזה קיים לא כּלפי הערבים, אלא כּלפי כּל אחד, גם כּלפי כּל איש אוֹ מוֹסד בּישׂראל) ועל קרקע הלאוֹם הזה יכוֹלים לעבוֹד רק יהוּדים. והדבר הזה עוֹמד בּסתירה גם לרצוֹן הציוֹנים לחיוֹת בּשלוֹם עם הערבים, שהוּבּע על ידי הקוֹנגרס השנים-עשר (סעיף 19) – ועל כּן היהוּדים הם צבוּעים ושקרנים, גם לסעיפי המנדט (20) – ושוּב צף ועוֹלה אוֹתוֹ הסעיף הששי המחייב את ממשלת המנדט לסייע להתישבוּת-היהוּדים הצפוּפה והוּא נהפך לפתע לסעיף המחייב את היהוּדים למכּוֹר את קרקע הלאוֹם לערבים ולהעסיק פוֹעלים ערבים – ועל כּן היהוּדים הם מפירי המנדט ומפירי השלוֹם, היהוּדים הם המתנקשים “בּזכוּיוֹתיהם וּמעמדם של החלקים האחרים של האוּכלוֹסים”. בּדרכים כּאלה, בּדרכי הזיוּף והעלילה, לוֹחם “הספר הלבן” בּבּית הלאוּמי, בּמפעל חיינוּ. מתוֹך רוֹע-לב וערמה מיוּחדת נוֹצרה כּאן רשת של דיבּוֹת העלוּלוֹת כּיוֹם הזה לפגוֹע בּיוֹתר בּמצפוּנם של קוֹראים זרים. בּימי-הבּינַים התחכּמוּ שׂוֹנאי ישׂראל וּמצאוּ דבר שהיה המתאים בּיוֹתר להלך-רוּחוֹ וּלהרגשתוֹ של איש ימי-הבּינַים: היהוּדים משתמשים בּדם הילדים הנוֹצרים מתוֹך קנאוּת דתית. איש משכּיל של ימינו יתבּייש להשתמש בּנשק הזה. ועל כּן מוּכנה עלילה מתאימה לרוּח הזמן: היהוּדים עוֹשׂים עוול לעוֹבד זר מתוֹך עיורוֹן לאוּמי-קיצוֹני. הם מנשלים אוֹתוֹ מאדמתוֹ מחרימים אוֹתוֹ וּמרעיבים אוֹתוֹ, הם שעשׂוּ אוֹתוֹ למחוּסר-אדמה וּמחוּסר-מחיה לעוֹלם. בּלב מי יקוּם הרוּח לאטוֹם בזמננוּ אנוּ, בּפני עלילה כּזאת? וּלמי יהיה פנאי ואפשרוּת לחקוֹר את העלילה וּלברר מה מן האמת בה? מי יזכוֹר את מיליוֹני היהוּדים מחוּסרי-האדמה וּמחוּסרי-המחיה, המתנַונים בּנכר? ועל כּן טרם היתה בּכל הספרוּת של שׂוֹנאי-ישׂראל ושׂוֹנאי-ציוֹן תעוּדה מסוּכּנה וּמחפירה כּ“ספר הלבן” הזה. המפעל, אשר העם היהוּדי ראה בּוֹ את תפארת יצירתוֹ, הוּבא קרבּן על מזבּחן של מטרוֹת זרוֹת. ב: העתיד הצפוי אם הספר הזה כּמוֹ שהוּא יוּנח בּיסוֹד הפעוּלה הממשלתית בּארץ-ישׂראל – מה תהיינה אפשרוּיוֹת עבוֹדתנוּ, בּיחוּד בּעליה וּבהתישבות? בּיקוֹרת חמוּרה נעשׂתה בּתעוּדה הזאת על העליה היהוּדית. התחכּמוּ וּמנו את העוֹלים שנכנסו לארץ שלא כּדין ונשארוּ שלא כּדין. לא התבּיישו להזכּיר – בּתעוּדה ממשלתית זוֹ – את המספר המפוֹרש של היהוּדים החוֹטאים האלה. דבר איוֹם קרה לממלכה: בּמשך שלוֹש השנים האחרוֹנוֹת השתקעוּ בּארץ כּשמוֹנת אלפים יהוּדים וּמצאוּ בּה את פרנסתם כּנגד רצוֹנוֹ של מר חיימסוֹן. רק לגבּי היהוּדים נעשתה הסטטיסטיקה הזאת. כּמה ערבים נכנסוּ בּזמן הזה שלא כּדין מעבר-הירדן אוֹ גם ממקוֹמוֹת רחוֹקים יוֹתר, נכנסוּ ונשארוּ ותפסוּ מקוֹמוֹת-עבוֹדה, על זה לא נאמרה בתעוּדה אף מלה אחת. הן בּית לאוּמי לעם העברי בּוֹנים בּארץ-ישׂראל, ועל כּן חוֹבה להחמיר בעליית היהוּדים דוקא – הדבר הן כּל כּך מוּבן וטבעי! מחבּרי-הספר לא הבינו אפילוּ, שהמספר הזה מעיד רק על חוֹמר-הדין המוּגזם והמוּפרז שנקטה מחלקת העליה לגבּי העוֹלים היהוּדים – הלא חוֹטאים האלה הסתדרוּ בּארץ ולא נפלו למעמסה על שוּם איש. אדרבּא: שלוֹש השנים האחרוֹנוֹת היוּ שנים של התגברוּת על המשבּר בּקרב הישוּב העברי. המסקנה ההגיוֹנית מן העוּבדה הזאת היתה צריכה להיוֹת זוֹ, שמחלקת העליה הממשלתית אינה יוֹדעת להעריך כּראוּי את אפשרוּיוֹת הישוּב, מפריעה לעליה היהוּדית ללא כּל הצדקה וּמכריחה אנשים שיש להם מקוֹם בּארץ, – ועל כּן רשוּת גמוּרה לחיוֹת בּה – להתחמק וּלהסתתר. “הספר הלבן” הוֹציא מסקנה הפוּכה: להחמיר יוֹתר, תיוָצר מכוֹנה ממשלתית מיוּחדת לבחירת העוֹלים. הם – פקידי הממשלה – ישבוּ בּתימן וּברוֹמניה, בּפולין וּבליטא, הם יחליטוּ מי מהמוּעמדים ראוּי להיכּנס ארצה. הם יבחרוּ את חברי “החלוּץ” ואת בּעל-המלאכה ואת איש המעמד הבּינוֹני אשר מוּתר לוֹ לעלוֹת. אמַת-המידה לקביעת השדיוּל תהיה מעכשיו לא אפשרוּת-הקליטה של הישוּב העברי, אלא אפשרוּת-הקליטה של הארץ כּוּלה, והגוֹרם המכריע בּעיבּוּד הזה יהיה מספר מחוּסרי-העבוֹדה בּין היהוּדים וּבין הערבים. על-ידי כּך הוּטל למעשה על היהוּדים חוֹב מיוּחד שאין לוֹ כּל זכר בּמנדט, חוֹב מיוּחד שאינוֹ חל על שוּם עם אחר כּלפי שכניו אוֹ אפילוּ כּלפי אחיו. אמנם, ישנה הכּרה ליהוּדים שהתפתחוֹת ישוּבם גוֹרמת גם להתפתחוֹת הארץ בּכללה, ואוּלם מעוֹלם לא קיבּלוּ על עצמם את ההתחַיבוּת לבנוֹת בּידיהם, וּבידיהם בּלבד, את הארץ כּוּלה, לסדר וּלפרנס את כּל תוֹשביה בּטרם שניגשוּ לסידוּר אחיהם. הדרישה הזאת, המתעלמת ממצב היהוּדים בּגוֹלה וּמכּוֹחוֹת היצירה של התנוּעה הציוֹנית, אשר למעשׂה אינם מספיקים לתפקידיה היא, הדרישה הזאת מחרידה בּאי-הצדק שבּה. מעתה יהיו מוּכרחים הרוֹצים ליצוֹר מקוֹרוֹת-פרנסה בּארץ בשביל אחיהם, להספיק קוֹדם כּל מקוֹרוֹת פרנסה לערבים, היהוּדי הבוֹנה בּית-חרוֹשת והנוֹטע פרדס יהיה מוּכרח קוֹדם כּל, וּבשוּרה הראשוֹנה, להעסיק את הפוֹעל הערבי. לא הממשלה, אשר עליה הדאגה לארץ כּוּלה, לא הישוּב הערבי אשר עליו הדאגה לאחיו מחוּסרי-העבוֹדה, אלא דוקא היהוּדי והיהוּדי בלבד הוּא יהיה מחוּיב לפי הוֹדעה זוֹ להספיק עבוֹדה לפוֹעל הערבי. עקרוֹן זה לא רק שהוּא חוֹתר תחת כּל התפיסה של הבּית הלאוּמי וּבנינוֹ, לא רק שהוא מהווה סכּנה איוּמה לנפש התנוּעה הציוֹנית, שבּשבילה העבוֹדה העברית היא גם האמצעי העיקרי לריבּוּי הישוּב וגם הדרך היחידה ליצוֹר בּארץ אוּמה עברית מחוּדשת, אוּמה עברית עוֹבדת: עִקרוֹן זה יוֹצר גם בּשביל היהוּדים, בּאשר הממשלה תפקוֹד על נוֹתן-העבוֹדה היהוּדי ועל המוֹסד היהוּדי – ורק על אלה – מי ומי צריכים להיוֹת פוֹעליהם. העִקרוֹן הזה מוּכרח להביא, בּיחוּד לאוֹר המציאוּת הערבית והמציאוּת הפקידוּתית, לעיכּוּב רציני מאד של העליה היהוּדית. כּדי להגשים את העִקרוֹן החדש “צריך לברר בּדיוּק את מספר מחוּסרי-העבוֹדה וממשלת ארץ-ישׂראל תבחן היטב את השאלה של יצירת מנגנוֹן למטרה זוֹ” (סעיף 27). וכאן תתחיל הפשרה. הממשלה תכריז על ההרשמה של מחוּסרי-העבוֹדה היהוּדים והערבים. עם היהוּדים היא תגמוֹר מהר. אין היהוּדים מעוּנינים, גם מבּחינה כּלכּלית וגם מבּחינה פוֹליטית, להרבּוֹת את מספר מחוּסרי-העבוֹדה שלהם. אדרבּא: יש להניח שהישוּב יתאמץ להעסיק את כּל היהוּדים כּך, שלא יצטרכוּ אפילוּ להתיצב לפני הלשכּה הממשלתית. ואוּלם לא כן הדבר בּנוֹגע לערבים. מחוּסרי-עבוֹדה אלה יהיוּ תמיד בּעין, יהיוּ מוּכרחים תמיד להיוֹת בּעין וּמספרם יעלה ודאי, לתמיד, על כּל אפשרוּיוֹת-הקליטה של ההוֹן היהוּדי, הלאוּמי והפרטי, גם יחד. לרשוּת הפוֹליטיקאים הערבים המעוּנינים להכשיל את העליה היהוּדית תעמוֹד תמיד חבוּרת פוֹעלים ערבים, שלא יעזבוּ את משׂרדי הממשלה יוֹמם ולילה, ואם יעזבוּם – ישָלחו אחרים בּמקוֹמם כּדי להעיד על חוֹסר-העבוֹדה השׂוֹרר בארץ, והן שוּם ממשלה לא תוּכל להילַחם בּתוֹפעה זוֹ. ואילוּ התוֹפעה “הפוֹליטית” המלאכוּתית הזאת, חשוּבה הרבּה פחוֹת מתוֹפעה אחרת – כּלכּלית-טבעית – שמוּכרחה להיוָצר בּעקב העִקרוֹן החדש. הפוֹעלים הערבים, העסוּקים עתה בּמפעלים הערביים, יעזבוּ אוֹתם, כּדי ליהפך למחוּסרי-עבוֹדה וּלקבּל על-ידי כּך עבוֹדה בּמפעלים היהוּדים, שתנאי-עבוֹדתם טוֹבים ונוֹחים לאין ערוֹך יוֹתר. יתר על כּן: כּמה פלחים יעזבוּ את כּפריהם, כּמה בּידוּאים יעזבוּ את שדוֹת-המרעה שלהם כּדי להציף את תל-אביב וּרחוֹבוֹת, את השכוּנוֹת היהוּדיוֹת של חיפה וירוּשלים ואף את נהלל וּכפר-יחזקאל בּעוֹנה שאלה זקוּקים לידים נוֹספוֹת. ואם דמיוֹנוֹ של מי שהוּא יראה לוֹ שהנה כּל ההמוֹנים האלה מצאוּ עבוֹדה במפעלים היהוּדיים – יזכוֹר-נא, כּי מלבד המוֹנים אלוּ, עוֹד חוֹנים ערבים גם בּעבר-הירדן וּבסוּריה וּבמצרים וּבארצוֹת ערביוֹת רחוֹקוֹת יוֹתר. הן הפקידים הממשלתיים, אשר עליהם יוּטל להחמיר על העליה, ישבוּ לא בּארצוֹת האלה, אלא בּורשא וּבקוֹבנה. קל לתאר מה תהיה השפעת התוֹפעה הזאת על שׂכר-העבוֹדה, על מספר שעוֹת-העבוֹדה, על ארגוּן הפוֹעל העברי ועל כּל ההישגים הסוֹציאליים שלוֹ. והן בּהישׂגים אלה היתה הערוּבּה היחידה להתקדמוּת סוֹציאלית בּארץ כּוּלה. ל“ספר הלבן” לא די בּחוֹבה (כּלכּלית? מוּסרית? סוֹציאלית?) של העבוֹדה הערבית אשר הוּא מטיל על נוֹתן-העבוֹדה העברי. למעשה הוּא מעיד בּאוֹפן בּרוּר למדי על רצוֹן מחבּרי-הספר למסוֹר את גוֹרל העליה העברית בּידי המנהיגים הערבים. הם הנם בּעלי הארץ, תוֹשביה החוּקיים, אִתם מן ההכרח להתחַשב. אם ירצוּ – יתירוּ את העליה, וּבמידה שירצוּ, ואם לא ירצוּ – ינעלוּ שערי הארץ. כּי כן כתוּב בּ“ספר הלבן” (סעיף 28): “כּל זמן שרוֹוחים חשדוֹת בּקרב הציבּור הערבי – וחשדוֹת כּאלה רוֹוחים בּאמת – כּי המשבּר הכּלכּלי שהתוֹשבים הערבים סוֹבלים ממנוּ, נגרם בעיקרוֹ על-ידי עליה יהוּדית יתרה, וכּל עוֹד קיימים נימוּקים ידוּעים שעל יסוֹדם אפשר לטעוֹן באוֹפן מתקבל על הדעת, שהחשדוֹת האלה מבוּססים היטב, יש רק תקוה מעטה לשיפוּר היחסים ההדדיים בּין שני העמים”. והן זה כּבר ידוּע, כּי על הממשלה לדאוֹג קוֹדם כּל “לשיפוּר היחסים” וּלהתאים לדאגה הזאת את כּל צעדיה, גם בּשטח העליה. ועל כּן די יהיה שיקוּם מישהוּ מהערבים ויצהיר, כּי יש לוֹ “חשדוֹת” – וגם הוֹכחוֹת מוּחלטוֹת לא תידרשנה. בּפירוּש כּתוּב: די שיהיו “נימוּקים ידוּעים שעל יסוֹדם אפשר לטעוֹן” וכו' (מה זהירה, מה בּלתי-מסוּימת, מה גמישה שׂפת הפסקה הזאת!) – כּדי שהעליה תיפסק, מהוּתם של ה“נימוּקים הידוּעים” האלה ברוּרה מן העקרוֹן של חוֹבת היהוּדים להעסיק את מחוּסרי-העבוֹדה שבין הערבים, בּטרם תינתן רשוּת ליהוּדים להיכּנס. כּל מפעל יהוּדי, חדש אוֹ ישן, גדוֹל אוֹ קטן, עירוֹני אוֹ כּפרי, אשר פוֹעלים יהוּדים בלבד אוֹ בּרוּבּם יעבדוּ בּוֹ, עלוּל, לפי רצוֹן האדמיניסטרציה וּלפי רצוֹן מנהיגי הערבים, לנתק את הקשר החי שבּין ארץ-ישׂראל והגוֹלה היהוּדית. על-ידי גוֹרל זה שנשקף לעליה, נחתך בּמידה ידוּעה גם גוֹרל ההתישבוּת היהוּדית. אמנם, בּ“ספר הלבן” נכללוֹת שתים-שלוֹש שוּרוֹת – מעין אוֹרוֹת מאוֹפל – וּבשוּרוֹת האלה יש להיאחז בּשינים ממש, כּדי להפכן למציאוּת. השוּרוֹת הללוּ אוֹמרוֹת: “המוֹסדוֹת היהוּדיים יוּכלוּ להמשיך את פעוּלוֹתיהם בּלי הפסקה” על “רזרבה של קרקעוֹת אשר טרם יֵשבוּ אוֹתם אוֹ הכשירוּם” (סעיף 23). ואילוּ גם גוֹרל האדמוֹת האלה – לא מבּחינת הבּעלוּת, אלא מבּחינת השימוּש המכּסימַלי בּהן לשם חיזוּק הישוּב העברי – איננוּ בטוּח יוֹתר. בּאוירה של ההסתה שנוֹצרה על-ידי “הספר הלבן” וּבמשטר השעבוּד שהוּא מאיים על היהוּדים, יתכן שהממשלה תסרב, מתוֹך אמתלא של חוֹסר-עבוֹדה בּין הערבים, לתת רשיוֹנוֹת כּניסה לעוֹבדים יהוּדים חדשים לשם הכשרת הקרקע וּלשם בּנין המשקים, יתכן גם שהיא תבקש להשפיע על צוּרת המשקים בּרוּח ההבחנה בּין משקי ההסתדרוּת הציוֹנית וּבין משקי פיק"א (כּמוֹ היא קוֹראה, בּשגגה, את המוֹשבוֹת שבּהן משתמשים בּעבוֹדה ערבית) ותדרוֹש מן המוֹסדוֹת המיַשבים “חוֹפש” מוּחלט למתישבים להעסיק את מי שירצוּ, ותבקש ללחוֹץ, בּכל מיני דרכים, על המתישבים, למען ישתמשוּ בּחוֹפש הזה, כּדי שתקוֹמנה על האדמה הזאת מוֹשבוֹת כּזכרוֹן יעקב ולא, חלילה, כּנהלל אוֹ אפילוּ כּמגדיאל. הקרקעוֹת שהנן כּבר בּידי היהוּדים מהווֹת גבוּל אחרוֹן לפעוּלתנוּ החפשית בּשטח זה. מכּאן והלאה: אסוּר. כּי אדמוֹת-הממשלה הראוּיוֹת לעיבּוּד אין בּנמצא כּלל וּבמידה שישנן אין הן מהווֹת ערך רב, וּבמידה שמהווֹת ערך רב, הנן נחוּצוֹת לממשלה בּשביל האריסים הערבים היוֹשבים כּבר כּיום עליהן וּלשם הרזרבה הקרקעית לדוֹרוֹת הבּאים – של הערבים. והאדמה הבּלתי-ממשלתית הראוּיה לעיבּוּד, שטחה הוּקטן בִּן-לילה בּשלוֹשה וחצי – ארבּעה מיליוֹנים דוּנם (דבר של מה בּכך) והיא בּעצם איננה מספיקה גם לתוֹשבי הכּפרים הערבים, אשר כּשליש מהם מחוּסרי-קרקע. כּל הנגב הוּצא מן החשבּוֹן. חלק גדוֹל של ארץ-ישׂראל – עבר-הירדן – הוּצא מן החשבּוֹן. והחשבּוֹן של האדמה המקוּצצה נעשׂה על שני יסוֹדוֹת מוּטעים: על יסוֹד חלקת האדמה בּת 130 דוּנם לכּל משפחה של הפלח ועל יסוֹד המחשבה שלכל משפחה כּפרית, ויהיוּ עוֹבדיה עסוּקים בּעבוֹדת-שכר בּעיר וּבכּפר – וכאלה הן אלפים מרוּבּים – נחוּץ משק אגררי שלם. אמנם ישנם סיכּוּיים לעתיד. כּדי לגלוֹת אוֹתם נחוּץ “פּיתוּח חקלאי יוֹתר שיטתי, אשר יבטיח שימוּש יוֹתר טוֹב בּקרקע (סעיף 21). אנחנוּ הכּרנוּ מזמן בּפּרוֹבּלימה הזאת על כּל חוּמרתה. עוֹד לפני פּקידי הממשלה גילינוּ את העוֹני של הפלח הערבי ואת השימוּש הבַּרבּרי בּקרקע שבּידוֹ. אנוּ הכרזנוּ, לפני מוּמחי הממשלה, על קיוּם הפרוֹבּלימה הקרקעית של ארץ-ישׂראל, שהיא גם הפּרוֹבּלימה של ההתישבוּת היהוּדית. ואנוּ אמרנוּ שמשק-הפּלח הנוֹכחי מחניק, על-ידי גידוּלוֹ, אוֹתוֹ, את הפלח, ושוֹלל מן העוֹלים היהוּדים את אפשרוּת ההתישבוּת הנחוּצה לבנין הבּית הלאוּמי, אנוּ הצבענוּ על פתרוֹן הפרוֹבלימה: אינטֶנסיפיקציה של משק הפלח על ידי שבירת המשטר הפיאוֹדלי וּבעזרת ההוֹן העוֹמד לרשוּת ההתישבוּת היהוּדית. מה עשה “הספר הלבן”? הוּא קיבּל את הרעיוֹן היסוֹדי וסתם את הדרך להגשמתוֹ. הוּא השאיר את המשטר הקרקעי הפיאוֹדלי כּמוֹ שהוּא, אדרבא: הוּא חיזק אוֹתוֹ מבחינה פוֹליטית, על-ידי הנצחוֹן העצוּם שהוּא הנחיל למנהיגוּת הערבית, וּמבחינה כּלכּלית, על-ידי סטַבּליזציה גמוּרה של היחסים הקרקעיים כּמוֹ שהם בּרגע הזה: לטיפוּנדיוֹת שאסוּר לנגוֹע בהן, אריסים שאסוּר להזיז אוֹתם, משק בּרבּרי בּאכּסטנסיביוּת שלוֹ. “הספר הלבן” אינוֹ דוֹרש דבר לא מן השכבוֹת הערביוֹת השוֹלטוֹת ולא מן הממשלה. הוּא אינוֹ תוֹבע מהן שוּם התאמצוּת ושוּם קרבּנוֹת. ויחד עם זה, על-ידי אמצעים חמוּרים כּלפי המפעל היהוּדי, על-ידי איסוּר מכירת הקרקע בּלי רשיוֹן מיוּחד של הממשלה, על-ידי הפסקת העליה העברית, הוא אוֹמר לשבוֹר את המכשיר היחידי העוֹמד לשכלוּלוֹ של המשק הארצישׂראלי. הוא מתנקש בּמקוֹר-הבּרכה לארץ כּוּלה. בּמקוֹר אשר ממנוּ נשקף לארץ-ישׂראל גוֹרל אחר מאשר לארצוֹת שכנוֹת: התפתחוֹת אוֹרגנית, לא על-ידי הוֹן זר, המנצל והמשעבּד, אלא על-ידי הוֹן הבּא לארץ לשם בּנין, והנשאר בּארץ, כּלוֹמר, על-ידי הוֹן ארצי, מקוֹמי (אם כּי מקוֹרוֹ בּחוּץ-לארץ). ארצוֹת אחרוֹת, גם פחוֹת עניוֹת מארץ-ישׂראל, מוּכרחוֹת לנוּע על פתחי מַלוים-בּריבּית אשר בּעוֹלם כּוּלוֹ, כּדי להשיג את ההוֹן הדרוּש להן. הן משעבּדוֹת את כּל אוֹצרוֹתיהן ואת עתידן ומשלמוֹת ריבּית וריבּית-דריבּית. לארץ-ישׂראל, מלבד אזוֹרים מוּגבּלים, אין סיכוּיים להשיג את ההוֹן הבּין-לאוּמי הזה, אף בּתנאים הקשים בּיוֹתר, לשם התפתחוּת אגררית וּלשם שכלוּל מצב הפלח (הן אין שכלוּל זה דוֹמה לנמל חיפה!), והנה ההוֹן הזה, הדרוּש לארץ – ולא רק הוֹן בּלבד, אלא גם סיוּע של לימוּד-חינם, של דוּגמה וּמוֹפת – עוֹמד לרשוּתה של ארץ-ישׂראל, מפני עוּבדה אחת מיוּחדת לארץ הזאת: מפני הקשר שבּינה וּבין תנוּעת-השחרוּר של העם העברי. “הספר הלבן” עשה מצדוֹ הכּל, כּדי להוֹציא את ההוֹן הזה מן החשבוֹן, כּדי להרחיק אוֹתוֹ מן הארץ. על-ידי כּך הוּא דן – בּכוָנה אוֹ שלא בּכוָנה – את הארץ הזאת למצב של שיתוּק מוּחלט, לשעבּוּד, לעוֹני, לדלוֹת, כּי מקוֹרוֹת אחרים, מלבד הרצוֹן העברי לבנוֹת בּארץ הזאת את החיים החדשים לעם העברי, אינם ולא ימָצאוּ, “הספר הלבן” כּאילוּ מרמז על מקוֹרוֹת אחרים אלוּ (סעיף 25) ואוּלם בּזהירוּת וּבסתמיוּת רבּה, וּמתוֹך הדגשה, אשר משקלה רב יוֹתר מהרמזים הללוּ, שעל ארץ-ישׂראל לשׂאת את עצמה מבּחינה פינַנסית ושרבּוֹת הן הוֹצאוֹת האדמיניסטרציה בּקשר עם מצב הבּטחוֹן. לא לשוא קיבּל ה”טיימס", האוֹרגן של השמרנוּת האנגלית, בּרצוֹן את הפוֹליטיקה הארץ-ישׂראלית של לורד פַספילד, ואוּלם בּוֹ בּמקוֹם הבּיע את ספקוֹתיו הקשים דוקא כּלפי הנקוּדה הזאת, היא הנקוּדה היחידה החיוּבית, המבטיחה דבר-מה בּכל הספר. בּכמה מקוֹמוֹת של “הספר הלבן” מפוּזרוֹת הערוֹת על אי-תוֹעלת של “לחץ”, על דיכּוּי ללא רחמים של כּל נסיוֹן לסכּן את מצב הבּטחוֹן, על הצוֹרך בּהבנה הדדית בּין הערבים, היהוּדים והממשלה, על שוּתפוּת-הפעוּלה ועל היחסים הטוֹבים בּיניהם. “הממשלה מקוה” שפרסוּם הספר הזה “יוֹעיל להשליט את המנוּחה וּלחדש את האֵמוּן אצל שני הצדדים” (סעיף 2), “יאפשר לציבּוּר הערבי והיהוּדי להתפתח מתוֹך הרמוֹניה ושלוה” (סעיף 29) – כּך מתחילה וכּך מסתיימת התעוּדה. והנה – אשר “לאי-תוֹעלת שבּלחץ” ו“דיכּוּי המהוּמוֹת”, ערך טראגי להכרזוֹת האלה לאחר הנצחוֹן הפוֹליטי העצוּם של פרעוֹת אב, נצחוֹן שאיש ממסיתי הפרעוֹת האלה לא חלם עליו. ואשר להבנה ההדדית, ליחסים הטוֹבים, לשוּתפוּת-הפעוּלה בּין הערבים, היהוּדים והממשלה, הרי אתה עוֹמד בּפני כּל הדברים הטוֹבים האלה ואינך יודע: היתכן שהאנשים כּה מוּכּי-סַנוֵרים הם, שאינם מבינים מה עשׂוּ לנוּ ולארץ כּוּלה, אוֹ היתכן שהאנשים האלה כּה אכזרים הם שיוֹסיפוּ לעג על רשע? מה הוּא מקוֹר הסכסוּך הארצישׂראלי מבּחינה פוֹליטית? מה מוֹנע את השלוֹם וההבנה ההדדית? – בּעיקר העוּבדה שהמנהיגים הערבים לא הוֹדו בּמנדט הארצישׂראלי, לא רק מצדוֹ הפוֹרמלי, אלא גם מצדוֹ המהוּתי, בּאשר לא הוֹדוּ בזכוּת היהוּדים לבנוֹת בּארץ-ישׂראל את הבּית הלאוּמי לעם העברי. מדוּע מקבּל הסכסוּך הזה צוּרוֹת כּל-כּך חמוּרוֹת? – משוּם שהמנהיגים הערבים, מתוֹך השערה “שהממשלה אתם” הסיתוּ את המוֹניהם, שהם הרוֹב בּארץ, למעשי-אלִמוּת נגד המיעוּט היהוּדי. איך אפשר היה לפתוֹר את הסכסוּך הזה? על ידי חיזוּק המיעוּט הנתקף כּנגד הרוֹב התוֹקף ועל-ידי נטיעת ההכּרה בּלבּוֹת המנהיגים הערבים, שהמנדט הארצישׂראלי – או בּמלים אחרוֹת: רצוֹן העם העברי לשוּב לארצוֹ – קיים ועוֹמד ואין סיכּוּיים ללחוֹם נגדוֹ, גם מפני שממשלת בּריטניה קיבּלה על עצמה את ההגשמה הנאמנה של המנדט. מה עשתה ממשלת המנדט בּ“ספר הלבן”? היא מנסה להצדיק את כּל האשמוֹת הערבים נגד היהוּדים וּלהוּסיף עליהן כּהנה וכּהנה. היא אוֹמרת להטיל על היהוּדים חוֹבוֹת, ששוּם ערבי לא תבע אוֹתן. היא מבקשת להעמיד את היהוּדים בּמצב של השפלה וליצוֹר בּשבילם משטר של שעבּוּד. היא קיבּלה את כּל הדרישוֹת של אנשי-הפרעוֹת וגם הוֹסיפה מצדה בּיד נדיבה. היא לא מצאה מלה אחת של גנאי לפוֹרעים בּיהוּדים. והיא הכריזה שאין מקוֹם בּארץ, לעת עתה על כּל פנים, לעליה יהוּדית, ועל כּן כּל החלוֹם ההוּא על הקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי בארץ-ישׂראל הפך לחלוֹם שוא, שאין לוֹ יסוֹד בּמציאוּת. אם יחד עם זה חסר למחבּרי “הספר הלבן” אוֹמץ-הלב כּדי להגיד בּגלוּי שאין, גם לאוֹר “הספר הלבן” הזה, הצדקה כּל שהיא לקיוּם המנדט הבּריטי, ותוֹשבי הארץ, המשוּחררים מעתה מן המעמסה של הבּית היהוּדי, צריכים לשלוֹט בּה כּטוֹב בּעיניהם, הרי זאת היא עדוֹת לאי-יוֹשר פוֹליטי אשר חוֹבת ג’ניבה לעסוֹק בּה. ואוּלם אין לה ערך כּל שהוּא בּפוֹליטיקה המעשית בּארץ. וּפירוּשה של הפוֹליטיקה הזאת הוּא: ארץ זוֹ צריכה להישאר כמוֹ שהיא, ערבית, דלה, בּלתי מפוּתחת; עוֹבדיה צריכים להישָאר משוּעבּדים לשכבה קטנה של כּלי-קוֹדש וּבעלי לַטיפוֹנדיוֹת. לאוֹר פסק-דין זה יש אמנם תקוה טוֹבה, אף בּטחוֹן גמוּר, שמנהיגי הערבים יסכּימוּ בּרצוֹן לעבוֹדה משוּתפת “מתוֹך הרמוֹניה ושלוה”, עם האדמיניסטרציה הארצישׂראלית. ואוּלם אין כּל תקוה שהמנהיגים האלה יסכּימו לעבוֹדה משוּתפת עם העם העברי. למה יעשוּ זאת? מי ומה יכריח אוֹתם? הן “הממשלה אתם” עכשיו כּבר ללא ספק כּל שהוּא, והיא מבטיחה להשתדל בּכל האמצעים וּבכל הדרכים שבּידיה להחניק את מפעל היהוּדים. החלש הוּחלש עוֹד יוֹתר – למה ירצה החזק דוקא עכשיו להתחשב בּוֹ? ואוּלי אין גם כּל תקוה שהיהוּדים יסכּימוּ, על יסוֹד “הספר הלבן” הזה, לעבוֹדה משוּתפת, מתוֹך הרמוֹניה ושלוה", בּינם וּבין הממשלה והמנהיגים הערבים. לא יסכּימוּ, באשר עליהם לחיוֹת אלא בּתוֹר אזרחים חפשים בארץ הזאת. לא יסכּימוּ, בּאשר עליהם לבנוֹת בּארץ הזאת את מפעל עמם. היהוּדים יוּכרחוּ להילַחם – מלחמה פוֹליטית וכלכּלית – בּתעוּדה הזאת. ויש עוֹד גוֹרם אחד, שאף הוּא לא יסכּים למגמוֹת ההרס של “הספר הלבן”: הארץ עצמה, השוֹאפת להתפתחוּת כוֹחוֹתיה ולשחרוּרם. הנסיוֹן הזה להסיע אוֹתה מדרך פריחתה הכּלכּלית והסוֹציאלית, שבּה התחילה ללכת הוֹדוֹת למאמץ היהוּדים, למרצם ולהוֹנם, ולדחוֹת אוֹתה שוּב לעניוּתה וּלדלוּתה שמלפני המלחמה, הנסיוֹן הזה איחר לבוֹא. הוּא לא יוּכל להצליח. שני כּוֹחוֹת דינַמיים אלה – כּוֹח השחרוּר של העם העברי וכוֹח השחרוּר של הארץ, – יתקוֹממוּ נגד “הספר הלבן” אשר בּוֹ כּלוּל גזר-דין שניהם יחד. והוֹכחוֹת אלה – לא המדיניות המסוּלפת של לוֹֹרד פספילד ולא הפיאוֹדליוּת הארצישׂראלית הגוֹססת – הן המכריעוֹת בּגוֹרל הארץ. מכּאן, מההתקוֹממוּת ההכרחית הזאת של כוֹחוֹת-החיים – סיכּוּיים לעתיד. מכּאן גם הבּטחוֹן שגזירת “הספר הלבן”, על אף כּל השלטוֹן העצוּם שבידי מחבריו, לא תקוּם ולא תהיה. י“א–י”ב חשבון תרצ"א (2–3–11.1930) את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/169

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p23/m171.txt

הקדמה לחלק השלישי

אחד העם

380425

הקדמה לחלק השלישי החלק הזה כולל כל המאמרים שפרסמתי בשם הכללי ‘ילקוט קטן’ במכה“ע ‘השלוח’, מאז נוסד מכ”ע זה, בשנת תרנ"ז, ועד עתה, ועוד איזו מאמרים, שיצאו מתחת ידי בשנים האחרונות ונתפרסמו כל אחד לעצמו, אם ב’השלוח' או בכתבי־עת אחרים. מן האחרונים הכנסתי לקובץ זה רק אלו שנראו לי ראויים לכך מצד תכנם או חשיבות נושׂאם, ויִתרם השמטתי. אבל את ה’ילקוט' נתתי פה בשלימותו, כל פרקיו על הסדר כמו שיצאו ראשונה, ואף אלו שאין נושׂאם חשוב כל־כך וכשהם לעצמם אין ערכּם מרוּבּה. וזה לפי שידעתי, כי הרבה מן הקוראים היו מחבּבים תמיד את ה’ילקוט' לא רק מפאת תכנו, כי אם גם מפאת צורתו וסגנונו, וכמה מן הבטויים שבאו בו ראשונה כבר נתאזרחו בספרותנו והיו לקנין כללי, עד שמשתמשים בהם מבלי דעת מקורם. ועל כן חשבתי, כי בצאת עתה ה’ילקוט' בקובץ אחד, ראוי לתתו כולו, כדבר אחד שלם, מבלי לנתחו לנתחים ומבלי לשנות בו הרבה, זולתי לפעמים תקון הלשון או השמטת איזו דברים, שנראו לי עתה מיותרים. ואולם בכללו אין החלק הזה אלא מלוּאים לחלק שלפניו, שיצא בשנה שעברה. שניהם כוללים מאמרים שנכתבו בתקופה אחת ודומים אלו לאלו בנושׂאיהם, אלא שבחלק הקודם נקבצו על הרוב מאמרים גדולי הכמוּת, המקיפים חזיונות שלמים, ופה אספתי את המאמרים הקטנים, שנוגעים רק בפרטים שונים מאותם החזיונות עצמם ומוסיפים ביאור להם מצד זה או זה. ואם בהקדמתי לחלק השני הוצרכתי להזכיר לקהל הקוראים, ‘כי אין כאן לפניהם אלא חצי דבר והרבה מן הסתום במאמרי החלק הזה מפורש במאמרים שיבואו בחלק שלישי’, – הנה עתה נתמלא החסרון, והרי לפני הקהל, בשני החלקים יחד, כל מחשבותי והשקפותי על חזיונות חיינו בתקופה האחרונה, מפורשות ומבוררות ככל אשר השׂיגה ידי, אם כי לא בסדר הגיוני, כשיטה אחת שלמה, כי אם זעיר שם זעיר שם, בקשר עם המעשׂים שנעשׂו בקרבּנו מזמן לזמן. ואם אולי נמצאו מן הקוראים ששׂמו לב להזכרתי ההיא ונמנעו להוציא משפט על השקפותי על פי החלק השני לבדו, – עתה הנה כל החומר בידם ויש ביכלתם, לכשירצו, לברר לעצמם באמת ובתמים מה טיבן של ההשקפות האלה, שכל־כך הרבו להאפיל על צורתן האמתית, מי בזדון ומי בשגגה, עד שכמעט יקר למצוא איש בין הקוראים, או אף בין הסופרים, שלא נלכּד ברשת זו, ליחס לי דעות ודברים שלא הגיתי ולא אמרתי מעולם. ובעת שכבר נגמר כמעט כל הספר בדפוס, קרה האסון המעציב, כי מת האיש אשר הטביע חותמו על מהלך חיינו הלאומיים בשנים האחרונות ואשר נגד דעותיו ומעשׂיו מכוּוָנים הרבה מן המאמרים הבאים בזה. אִלו היה הספר נמסר לדפוס עתה, אחרי מותו של ד“ר הרצל, אפשר שהייתי משמיט או משנה בו כמה דברים, שלא יצאו אמנם מגדר הנימוס ביחס אל החי, אבל קשים אולי לאוזן ביחס אל המת. ואולם מאחר שכבר נדפסו הדברים בעת שלא עלה על הדעת, כי כה מהר יבוא הקץ לחיי איש כמוהו, המלא עוז וכוח עלומים, – אינני מתחרט על זה, ובדיעבד נוח לי שישתמרו הדברים כמו שנודעו בקהל בשעתם ועשׂו רושם בלבבות – אחת היא, אם רושם חיובי או שלילי. ידעתי אמנם, כי בצאת הספר עתה, בעת שלא כלוּ עוד ימי הבכי והמספּד במחנה וסופרים ועסקנים שונים עדיין ‘מתחרים’ זה בזה בקול יללתם ומשתדלים לעבור איש את אחיו בהפלגות לאין קץ, – עתה קרוב הדבר, שאנשים ידועים ימצאו כאן חומר נאות למטרתם וישתמשו בו ב’כשרון' המיוחד להם. אבל לאלו איני חושש כלום ובשבילם אין כדאי לשנות אפילו קוצו של יו”ד. קלים הם מנשרים לעבור מקצה לקצה, אם אך חשים ב’חוש הריח' שבהם, כי רצונו של ההמון בכך; היום ישפילוך עד לעפר, ומחר, אם ישתנה ה’רוח', ירימוך עד לשמים; ואִלו היו מתפרסמים ברבים כמה דברים הידועים ליחידים, היה הקהל משתומם על הצביעות והחנופה השולטות עתה בעולמנו הקטן. – אך הנה יש יום, והשופט ההיסטורי, העתיד לבוא אחרינו, ישפוט את העושׂים והמעשׂים בדורנו בלי משׂוֹא פנים ובלי פניות עצמיות, – והוא אפשר שימצא חפץ במאמרים האלה דוקא בצורתם זו, כמו שנכתבו כל אחד ‘בשעת מעשׂה’, מן הקונגרס הראשון, שברא את הפּרוֹגרמא הבזילית, עד הקונגרס הששי, שעשׂה את הפּרוֹגרמא פלסתר. איני יודע אמנם, אם יתן השופט ההוא צדק לכל דברי, אבל זאת, כמדומה לי, לא יכחיש: כי אומרם לא חס על ‘כבוד שמו’ ולא חלל עטוֹ בחנופה למי שהשעה משׂחקת לו ולא ענה ‘אמן’ על ‘שקרים מוסכמים’ שדעת ההמון נוחה מהם. ובזה אמנם יכולתי להפרד מן הקוראים, אלא שמרגיש אני צורך בלבי להגיד פה גם מצדי דברים אחדים אחר מטתו של המת הגדול, אשר גם בלי ‘ספורי מעשׂיות’ נפלאים, עוד נשאר לו הרבה מאד בשביל להחָשב כאיש יחיד במינו. כמובן, אין מגמתי ‘להכניס תבן לעפריים’, להוריד גם דמעתי לתוך אותו ים של דמעות ( ה' יודע, כמה מהן אך ‘מים קרים’ ) השוטף עתה בקול רעש גדול בכל תפוצות הגולה. דמעות, אמתּיוֹת ומלאכותיות, כבר נשפכו למדי, ועתה, כמדומה לי, יותר נאה לברר לעצמנו בדעה צלולה תכוּנתה ותוצאותיה של האבדה הגדולה הזאת. גם איש צבורי, שהורגל להשתתף במעשׂי יום יום ובמלחמות הכתות עם כל החזיונות המלַוים אותם, – גם הוא יש לו לפעמים רגעים, שבהם הוא כאִלו נדחף ממקומו על ידי מקרה פתאומי, ובהתרחקו ברוחו מתחום החיים ההומים סביבו, שהוא עצמו יוצרם ויצירם, הוא מסתכל בהם כעומד מבחוץ, בעיניו של אותו השופט ההיסטורי, העתיד לראותם לא באופק הצר של ההוה בלבד, כי כחוּליא אחת, קטנה או גדולה, בשלשלת ההתפתחות הכללית של החיים הלאומיים מדור לדור. בהשקפה כזו תשתנה התמונה לגמרי. המעשׂים הפרטיים, שבהם אנו שקועים בכל נפשנו ועליהם אנו דנים ומריבים זה עם זה בהתרגשות והתמרמרות, כאִלו היו החיים והמות של האומה כולה תלויים בכך. אם מעשׂה זה או זה יֵעָשׂה באופן רצוי לפלוני או לאלמוני, – כל אלה המעשׂים הפרטיים, עם כל שאונם והמונם, יסוריהם ותענוגיהם, יתעלמו אז מן העין ולא יֵראו אלא בכללותם ואחדותם, ובכללותם ואחדותם יובנו ויֵערכו על פי הסבּות שקדמו להם ועל פי התולדות שיצאו מהם בחיי העם. והסבּות והתולדות של כל מעשׂה היסטורי הרי סבוכות הן כל־כך, עד שאי אפשר כלל לבן זמנו של המעשׂה לראותן ולהגבילן מכל צדדיהן. יש שנראים לנו המעשׂים בלתי מכוּוָנים כלל אל התכלית המבוקשת, ובכל זאת אי אפשר לאמור בהחלט, כי היתה היגיעה בהם לשוא. התעוררות הכוחות הנרדמים, קבּוצם ושמושם למטרה אחת, דבר זה לעצמו אי אפשר שיעבור בלי שום רושם בחיי העם לעתיד, אף אם זמן ידוע יֵצאו הכוחות המקובּצים במעשׂים בלתי רצויים; גם המעשׂים עצמם, אף אם בלתי רצויים הם בתור אמצעים אל התכלית, אינם משוללי התועלת לגמרי בתור נסיונות קודמים, שמהם תצא תורה לעתיד; ומה גם שבאמת, כאמור, אי אפשר כלל לראות מראש, מה יהיו תולדות כל מעשׂה לימים רחוקים. בזמנו אנו רואים אותו רק מצד אחד: מצד יחוסו הישר אל התכלית שלשמה הוא נעשׂה, ואנו דנים אותו לזכוּת או לחובה לפי היותו מסוגל או בלתי מסוגל להשׂיג את התכלית המבוקשת. אבל החיים ההיסטוריים הם מרובי צדדים מאד, ויש שאחר ימים ושנים, אחר שכבר הכּירו והודו הכל, כי לא השׂיג מעשׂה ידוע מה שרצו בעליו להשׂיג בו, – יגלה מהלך החיים, כי שלא מדעת בעליו הביא המעשׂה הזה תועלת מרובה מצד אחר לגמרי, שלא ראוהו ולא יכלו לראותו בשעתם לא העושים ולא מתנגדיהם. וכשאנו מגיעים בספר ההיסטוריא למקרים כאלה, עומדים אנו ומשתּאים ומתפלאים ואומרים בלבנו: אכן, מה נפלאה הסתבּכות הסבּות והמסובּבים בחיים האנושיים! הנה סבּות אלו ואלו הביאו בני אותו הדור לעצום עיניהם מראות נכוֹחה ולעשׂות דברים אלו ואלו, שלפי משפט השׂכל הבריא לא היה בהם אלא בזבוז הכוחות לבטלה – ואותם המעשׂים המקולקלים עצמם הולידו תולדות אלו ואלו, שלא היו כלל במחשבה תחלה ושגם הן שבו והיו לסבּות, אשר הביאו לבסוף את העם למצב חדש בדרך שלא שיערוה כלל העושׂים הראשונים בדורם… ורגע ‘היסטורי’, המעורר מחשבות ‘היסטוריות’ כאלו, הוא בלי ספק גם זה שעובר עלינו עתה, במוֹת האיש אשר נתן צורה חדשה לתנועת התחיה בעמנו ובמשך שנים אחדות הצליח לקנות לה רבבות לבבות. אם נכונה היתה דרכּו תמיד, אם האמצעים שאחז בהם היו מכוּוָנים באמת אל המטרה ואם היטיב לראות את המטרה עצמה בצורתה האמתּית – על השאלות האלה אין לי להשיב כאן, כי, עד כמה שאפשר להשיב עליהן בהוה, כבר עשׂיתי זאת באותם המאמרים המתיחסים לענין זה, שימצאו הקוראים בפנים הספר, בחלק זה ושלפניו. אבל ברגע זה הלב נמשך בעל כרחו אחר מחשבות יותר כלליות, למעלה מן המעשׂים הפרטיים של ההוה, ובכל התנגדותנו למעשׂה זה או זה, אין אנו יכולים להכחיש, כי מתוך ארבע אַמוֹת של חיי השעה אי אפשר כלל לראות תוצאותיה הרחוקות של תנועה גדולה כזו בכללותה ולהגביל בדיוק את השׂכר וההפסד של כל מעשׂה לבדו… ואולם דבר אחד הוא למעלה מכל ספק: כי לעורר בזמן קצר תנועה גדולה, ולוּ גם שטחית וקולנית ביותר, יכול רק איש שיש בו ניצוץ מאנשי־הפלאות היחידים, העומדים בעם ועם לעתּים רחוקות וכובשים להם דרך חדשה ביד חזקה. ולא עוד אלא שמתנגדים לדעותיו ומעשׂיו של המנהיג המת, כמוני, יגדל עוד בעיניהם הפלא שבעתיים: כי יכול איש אחד לקבוע בהמון לבבות אמונה חזקה בדברים שהם למעלה מן הטבע ומן השׂכל ולמשוך אליו בני עם קשה־עורף מלומד בנסיונות ללכת אחריו בעינים עצומות אל כל אשר יהיה רוחו ללכת, ואפילו במקום שתהוֹם מפסיקה בין רוחו ורוחם… ההיסטוריא יודעת אנשים כאלה, שנקבּצו בהם כל היתרונות וכל החסרונות הדרושים בשביל למשול ברוח ההמון, והם ‘מהפּכים עולמות’ בכוחם האישי, המכניע תחתיו המונים המונים, מבלי שנוכל להגיד, איך ובמה. גם ההיסטוריא שלנו אינה משוללת אנשים ממין זה, אלא שבתקופות שונות פנים שונים להם, לפי השתנות רוח העת. לפנים האמינו אבותינו, כי ה’משיח' יוציא את ארצנו מידי ה’שׂולטן' ויכנס כל פזורינו בכוח אלהי השופע עליו ממרום, ועתה קבּלה האמונה צורה אחרת, המתאימה יותר למושׂגי ההוה, אבל בעיקרה ויסודה היא היא האמונה ה’משיחית' הישנה, כלומר, האמונה בכוחו האישי של ‘אדם־עליון’ אחד, כי גדול הוא עד כדי לעשׂות את הפלא הכפול הזה: ראשונה להוציא את ארץ אבותינו – אחת היא, אם באותות ומופתים או בלחשים דיפּלוֹמַטיים – מרשות יושביה ועובדיה ולמסרה בבת אחת לרשות עם היושב מרחוק ומצפּה לישועה. ושנית, לקבּץ אל הארץ – אחת היא, אם בסיעתא דשמיא או בתחבולות אנוֹשיות – עם עני ודל המפוזר בכל קצוי ארץ, עד בלתי השאיר לו שׂריד כמעט בארצות פזוריו. רק ה’היפּנוֹס' של אדם מוכשר לכך יכול היה להביא המון רב לידי אמונה בנפלאות האלה, ורק האמונה בנפלאות האלה היא שעשׂתה את הציוניות לתנועה המונית גדולה והוציאה אותה מתוך הגבול הצר שהיתה סגורה בו לפנים, עד שנגלה איש הפלאות. כי לולא האמונה הזאת, העושׂה את הציוניות לקץ הגלות ולפתרון שאלת היהודים בכל היקפה, – הרי לא נשארה לה, להציוניות, אלא מטרתה המוסרית: להחיות לב העם ולאחדו ברוח על ידי בריאת מרכז לאומי מוחשי וחפשי, – ותנועה מוסרית כזו אי אפשר שתתפשט במהירות בכל מפלגות העם, בהיותה דורשת הכנה ידועה והתפתחות השׂכל והרגש במדה בלתי מצויה בין ההמון. כשאני לעצמי הנני מאמין על כן, כי מותו של המנהיג יגרום בהכרח התכּוצות התנועה בעתיד קרוב. יהיה ‘ממלא מקומו’ מי שיהיה – מקומו לא ימלא: אמונה אישית אינה עוברת בירושה ואינה נקנית על ידי בחירה ברוב דעות. ובאין עוד ההשפעה ההיפּנוֹטית מצד אותו היחיד שהיה מסוגל לכך, תפּקחנה עיני ההמון לראות את הדברים כהוָיתם, והאמונה בנפלאות תכּרת מעט מעט מן הלבבות. אז יפנו עורף אל הציוניות כל אלו שנמשכו אחריה רק בכוח האמונה הזאת וקווּ לישועה קרובה ומוחלטת לכל העם, ולא יישארו לה אלא אותם המועטים, שהציוניות היא להם אידיאל לאומי מוסרי, שאינו תלוי כלל בצורות החיצוניות. אבל במדה שתקטן התנועה בהיקפה החיצוני, בה במדה יגדל אז כוחה הפנימי, בהיות כל הנאמנים לה מבינים תכוּנתה ותכליתה על אמיתּוּתן, מבלי היות תלויים במקרים פתאומיים, ויותר משתפסיד בכמותה, תרויח איפוא באיכותה. הוא אשר אמרתי: סבוכות ועקלקלות הן דרכי ההיסטוריא ואין אדם יכול לעמוד עליהן מראש. אִלו באה הריאַקציה הזאת מאליה, לאט לאט, כשהיה ה’היפּנוֹס' הולך ונחלש על ידי מַהלך הענין עצמו ( וסימני ירידה זו הלא כבר התחילו להראוֹת בעת האחרונה ) – היתה מגיעה לבסוף להתּיש כוחה של עצם התנועה ואולי גם להפסיקה לזמן ידוע. אבל עכשיו שבאה הקריסיס ‘בידי שמים’, על ידי אסון פתאומי מן החוץ, לא תוכל לגעת לרעה בעצמותה של הציונות, כי אם רק בגבולותיה החיצוניים. ובמובן זה אפשר להאמין, כי עתיד המנהיג המת להיות לכוח מניע גדול, אולי יותר ממה שהיה המנהיג החי. אנשים ממין זה הם – כמו שכבר העירותי במקום אחר – דו־פרצופים: הם עצמם, בתור אנשים חיים ופועלים, אין כוחם גדול אלא לזמן קצר, כקוצר חיי האדם, ויש גם שהם מוציאים כוחם בדברים שתועלתם מוטלת בספק. אבל עיקר כוחם וערכם ההיסטורי הוא לא בהם עצמם ובמעשׂיהם שעשׂו באמת, אלא באותה הצורה האידיאלית שנותן להם דמיון העם, הרואה ב’גבּוֹריו' מה שלבו חפץ. הצורה האידיאלית הזאת, שיוֹצר לו העם ‘בצלמו’, לפי רוחו וצרכיו, היא עצמה חוזרת ונעשׂית לכוח פועל בלב העם, לעורר רגשותיו ולחַזק רצונו במלחמתו בעד קיומו והשׂגת חפציו הלאומיים. ועל כן גדול כוחו של ה’גבור' במותו מבחייו. כי בעודנו חי, הרי צורתו המוחשית, דבריו ומעשׂיו בכל יום, שׂמים גבול לדמיון העם ואינם נותנים לו לשכלל את יצירו הוא בכל השלימות הדרושה, בהיות המציאות קורעת בלי חמלה חוטי רקמתו של הדמיון ומפריעה אותו ממעשׂהו. אבל אחר מותו של ה’גבּור', כשאין מעצור עוד לדמיון העם מצד המציאות, הרי הוא הולך ורוקם את הצורה האידיאלית בכל הדרה ושלימותה, כולה אור וזוהר, מחַיה ומרוממת את הנפש וכל כתם אין בה. הרצל האיש החי – אפשר ואפשר היה לפקפק בהרבה מדבריו ומעשׂיו, ומי שלא רצה לעצום עיניו מראות נכוֹחה, מוכרח היה גם להתנגד לו לפעמים בכל תוקף, ואף להתמרמר על איזו מן האמצעים שהיה משתמש בהם. אבל הרצל הציור האידיאלי, כמו שהוא הולך ונברא עתה לעינינו ברוח העם, – מה נהדר יהיה מראהו ומה רב יהיה כוחו לחזור ולהשפיע על רוח העם עצמו, לטהרו מחלאת הגלות, לעורר בו רגש הכבוד הלאומי ולחזק שאיפתו לחיים לאומיים אמתּיים! ראשית ההשפעה הזאת כבר נראתה בעוד לא עברו גם שלושים ימי האבל; כבר שמענו, למשל, הצעה, לעשׂות זכרון לשמו ביסוד קופה לאומית מיוחדת לצרכי החנוך הלאומי בארץ ישׂראל… ועוד כאלה. והן לא כילה עוד עתה הדמיון את מעשׂהו ויצירו איננו שלם עוד, ירבו הימים, והפרצוף האידיאלי של ‘הגבור הלאומי’ יגיע לסוף שלימותו, – אז אולי יהיה גם הוא לעמנו בדורותינו מה שהיו גבּורי האומה הקדמונים לאבותינו בדורות שעברו: בו יתלה העם את האידיאל הלאומי שלו בכל זהרו וטהרתו וממנו ישוב וישאב כוח ועוז ללכת בדרכו הקשה הלאה והלאה בלי ליאות. אם גדולים מעשׂי הרצל, שנתן לנו את הקוֹנגרס, את האוֹרגניזציא, את הבּנק, את ‘הקרן הלאומית’ – אי אפשר עוד לדעת. הכל תלוי בזה, אם יתקיימו המעשׂים האלה ובאיזו צורה יתקיימו. אבל דבר אחד נתן לנו הרצל שלא מדעתו, הגדול אולי יותר מכל מה שעשׂה מדעת: הוא נתן לנו את עצמו בתור ‘נושׂא’ ל’שירת התחיה'; נושׂא שיוכל הדמיון להאָחז בו ולעטרהו בכל הסגולות הדרושות, בשביל לעשׂותו לגבּור לאומי עברי, שבּוֹ יתגבשו השאיפות הלאומיות בצורתן האמתּית… אחד העם הומיל, ר“ח אלול תרס”ד. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/171

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p57/m174.txt

לנוכח פסל אפולו

שאול טשרניחובסקי

521410

לנוכח פסל אפולו לְנֹכַח פֶּסֶל אַפּוֹלוֹ / שאול טשרניחובסקי בָּאתִי עָדֶיךָ, אֵל נִשְׁכָּח מֵעוֹלָם, אֵל יַרְחֵי-קֶדֶם וְיָמִים אֲחֵרִים, מוֹלֵךְ עַל זִרְמֵי בְנֵי-אָדָם רַעְנַנִּים, מִשְׁבְּרֵי-אוֹנָם בְּשִׁפְעַת עֲלוּמִים! אֵל דּוֹר אַדִּירִים וּנְפִילִים בָּאָרֶץ, כּוֹבֵשׁ בִּזְרוֹעוֹ גַּם גְּבוּל שׁוֹכְנֵי רָמִים לְמוֹשַׁב גִּבּוֹרִים בְּבָנָיו בַּעֲטֶרֶת עֲלֵי-הַדַּפְנָה עַל מִצְחָם הַגֵּאֶה, רוֹדֶה בֶאֱלִילָיו וְנִדְמֶה לָהֵמָּה, לָשִׁית נוֹסָפוֹת עַל סוֹד מוֹשְׁלֵי תֵבֵל; דּוֹר אֵל בָּאָרֶץ, שְׁכוּר שֶׁפַע הַחַיִּים, נָכְרִי לְגוֹי חוֹלֶה וּלְבֵית הַכּוֹאֲבִים. אֵל-נַעַר, נֶאְדָּר, רַעֲנָן, כְּלִיל-יֹפִי, חוֹלֵשׁ עַל שֶׁמֶשׁ וּמִסְתְּרֵי-חַיִּים בְּעַרְפִלֵּי הַשִּׁירָה וּבְגִנְזֵי-גְוָנֶיהָ, בְּיָם הַנִּגּוּנִים בְּאַלְפֵי גַּלֵּימוֹ; אֵל גִּיל הַחַיִּים בְּכָל עָשְׁרָם וַהֲדָרָם, תָּקְפָּם וּצְפוּנֵי מַשְׂכִּיוֹת גַּוְנֵיהֶם. בָּאתִי עָדֶיךָ, - הַאִם הִכַּרְתָּנִי? הִנְנִי הַיְּהוּדִי: רִיב לָנוּ לְעוֹלָמִים!… מִמֵּי-אוֹקְיָנוֹס בֵּין חֶלְקֵי יַבֶּשֶׁת תְּהוֹם הָרוֹבֶצֶת בֵּינֵינוּ יִבָּצֵר לְמַלֵּא עַד פִּיהָ בִּשְׁאוֹנָם וַהֲמוֹנָם. שְׁחָקִים וְרַחַב עֲרָבוֹת הֵן קָצְרוּ מֵהִשְׂתָּרֵעַ בַּפֶּרֶץ, הַמַּפְרִיד תּוֹרַת אֲבוֹתַי מִדַּת מַעֲרִיצֶיךָ. עֵינְךָ הָרוֹאָה בִי! יַעַן הִרְחַקְתִּי לֶכֶת מִכָּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וְאַחֲרַי בִּנְתִיב יֵתַע אָדָם בֶּן-תְּמוּתָה, - הִנְנִי הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבִים אֵלֶיךָ, רֶגַע בּוֹ קַצְתִּי בִּגְסִיסָה לַדּוֹרוֹת, בְּמוֹעֵד בּוֹ אֶשְׁבֹּר אֲזִקֵּי הַנֶּפֶשׁ, נַפְשִׁי הַחַיָּה, הַדְּבֵקָה בָּאָרֶץ. זָקֵן הָעָם – אֱלֹהָיו זָקְנוּ עִמּוֹ! רְגָשׁוֹת נִצְמָתִים בִּידֵי חִדְלֵי-אוֹנִים, קָמוּ לִתְחִיָּה מִמַּסְגֵּר מְאַת דּוֹרוֹת. אוֹר-יָהּ לִי! אוֹר-יָהּ! בִּי קוֹרֵא כָּל גֶּרֶם, חַיִּים, הוֹי חַיִּים! עַל עֶצֶם כָּל עוֹרֵק. אוֹר-יָהּ וְחַיִּים! וָאָבֹא אֵלֶיךָ. בָּאתִי עָדֶיךָ. מוּל פִּסְלָךְ אֶקֹדָּה. פִּסְלְךָ – סֵמֶל הַמָּאוֹר בַּחַיִּים; אֶקֹּד, אֶכְרָעָה לַטּוֹב וְלַנַּעֲלֶה, לַאֲשֶׁר הוּא נִשָּׂא בִּמְלֹא כָּל הָעוֹלָם, לַאֲשֶׁר הוּא נֶהְדָּר בִּמְלֹא כָּל הַבְּרִיאָה, לַאֲשֶׁר יֵשׁ מְרוֹמָם בְּסוֹד-סוֹדוֹת הַיְצִירָה. אֶכְרַע לַחַיִּים, לַגְּבוּרָה וְלַיֹּפִי, אֶכְרַע לְכָל שְׂכִיּוֹת-הַחֶמְדָּה, שֶׁשָּׁדְדוּ פִּגְרֵי אֲנָשִׁים וּרְקַב זֶרַע אָדָם, מוֹרְדֵי הַחַיִּים מִיַּד צוּרִי שַׁדַּי, אֵל אֱלֹהֵי מִדְבְּרוֹת הַפֶּלִי, אֵל אֱלֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה, - וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין… 1899 את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/174

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p57/m175.txt

שָׁלֹש אֲתוֹנוֹת (אַגָּדָה)

שאול טשרניחובסקי

521410

שָׁלֹש אֲתוֹנוֹת (אַגָּדָה) שָׁלֹשׁ אֲתוֹנוֹת מְשָׂרְכוֹת אֶת דַּרְכָּן, שָׁלֹשׁ אֲתוֹנוֹת – מִבְּאֵר-שֶׁבַע לְדָן: חוּמָה וּשְׁחוֹרָה וּצְחוֹרָה, – לְאִטָּן. עָבְרוּ הַשָּׁלֹש עַל-יַד צְרִיחַ מִסְגֵּד, כָּרְעָה הַשְּׁחוֹרָה, כִּי קָרְאוּ לַמּוֹעֵד. עָבְרוּ הַשָּׁלֹשׁ עַל-יַד פֶּתַח מִנְזָר, צָנְחָה הַחוּמָה מוּל אִיקוֹנִין מָשְׁזָר. עָבְרוּ הַשָּׁלֹשׁ עַל חֻרְבָּה קְדוֹשָׁה, עָמְדָה הַצְּחוֹרָה מַרְכִּינָה אֶת רֹאשָׁהּ. עַל-גַּב הַשְּׁחוֹרָה, עַל גַּבָּהּ, סַיִף רָב; עַל-גַּב הַחוּמָה, עַל גַּבָּהּ, מֻטָּל צְלָב; עַל-גַּב הַצְּחוֹרָה אַךְ שְׁטִיחַ זָהָב. אֵין כְּלוּם עַל גַּבָּהּ בִּלְתִּי אִם-הַשָּׁטִיחַ – בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ יִרְכַּב עָלֶיהָ מָשִׁיחַ. תל-אביב, 1939 את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/175

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p158/m177.txt

אניה בלב-ים

מיכה יוסף לבנזון

973591

אניה בלב-ים אֳנִיָּה בְּלֶב-יָם / מיכה יוסף הכהן לבנזון עַל גַּלֵּי הַיָּם כַּכֶּתֶם נָהָרוּ אֳנִיָּה גַלְמוּדָה כַּחֲזִיז עוֹבָרֶת, עָרִים וַהֲרִָרים הִיא תַחֲלוֹף מוּעָפֶת וּשְׁאוֹן קָרֶת אַף רִגְשַׁת יִלְדֵי חָלֶד, וּבְהָמוֹן רַבָּה בָּהּ אוֹרְחִים יִסָּעוּ זוֹ סַחֲרָם אֶל אֶרֶץ לִמְקוֹם שָׁם קֶבֶר – – – עֵינֵיהֶם תִּצְפֶּינָה וִימַלֵּל פִּימוֹ מַנְגִּינוֹת קֹדֶשׁ אַף לַחַשׁ עֲתָרֶת, גַּם עִלְזֵי נֶפֶשׁ שָׁם אַף דִּשְׁנֵי אֶרֶץ גַּם רִגְעֵי תֵבֵל בַּטּוֹב נַפְשָׁם לָנָה עוֹד יָהֵל עַל רֹאשָׁם נֵר אוֹר אֱלֹהַּ, הִתְעַנֵּג תֹּאמַר נַפְשָׁם בִּנְעִימוֹת נֶצַח; יַעַלְזוּ יָשִׂישׂוּ תֵּבֵל יִשְׁכָּחוּ וּמִמְּלוֹא לִבָּם יָרֹנוּ יִצְהָלוּ – וּשְׁנַיִם אַךְ יֵשְׁבוּ נַפְשָּם זוֹעֶפֶת שָׁבַת מֵהֶם גִּיל, מָשׂוֹשׂ אָפֵס לָמוֹ. אֵם אֲמוּלָה הִיא בֹכִיָּה נֶעֱצָבֶת, עַל רֹאשָׁהּ הִלְבִּין מִיָּגוֹן הַשַּׂעַר וּבְנָהּ לִימִינָהּ דַּכָּא וַעֲצוּב רוּחַ מִמַּדְוֵי גֵווֹ נַפְשׁוֹ תִּתְיַפֵּחַ. מֵרוּחַ עִוְעִים הוֹי תָּעָה לִבֵּהוּ, כָּל רִפְאוּת מָזוֹר אַף כָּל רַחֲצֵי מָיִם לֹא יִגְהוּ אֶת חָלְיוֹ – וּכְאֵבוֹ נֶצָח. אֵלֶּה כָּרְעוּ שָׁם בֶּרֶךְ אֶל אֵל יַעְתִּירוּ, יִקְּדוּ, יִשְׁתַּחֲווּ, יִפְּלוּ עַל אַפַּיִם; אֵלֶּה כַּהֲלוּמֵי יֵין חֶמֶר יִצְהָלוּ וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר הֵם יָרִיעוּ. אַךְ דּוּמָם כָּאֶבֶן יֵשְׁבוּ הַשְּׁנַיִם לַתְּפִלָּה וּלְצָהֳלָה לֵב לֹא יָשִׂימוּ! פֶּתַע מִכְּנַף הַיָּם נִשְׁמַע קוֹל רַעַשׁ, קוֹל הַסַּעַר יַרְעֵם עַל רַבִּים מַיִם, עַל צוּקֵי-סֶלַע גַּלִּים יִתְגַּלְגָּלוּ, נִבְכֵי מִשְׁבָּרִים יֵהֹמוּ יֶחֱמָרוּ – וּבְתִמְהוֹן-אֵימָה חִישׁ הֵקִיץ הַנָּעַר, תָּעָה לִבּוֹ בּוֹ, נַפְשׁוֹ לוֹ יָרָעָה. מֵחֶבֶל נִמְרָץ כִּהֲתָה בּוֹ הָרוּחַ, מִכְּאֵבוֹ כִּי נֶעְכָּר דּוּמָם יַבִּיעַ: "הוֹי, אִמִּי! הַאִם לֹא עוֹד תֶּאֱהָבִינִי? וּלְחֻמְלָה עָלַי לֹא חָסוּ עֵינַיִךְ? הַתְצַוִּי עַל סַעַר? יַמִּים תַּשְׁבִּיחִי? תַּצִּילִי חַיָּתִי מֵרֶדֶת שַׁחַת? אֲהָהּ, סָג כָּל אָדָם אַף הִשְׁחִית דֶּרֶךְ, וּבְחַנְפֵי אֲהָבִים יֵרָא כָל גֶּבֶר פִּיו יַחֲלִיק וַחֲמַת עַכְשׁוּב בִּשְׂפָתַיִם יִבְגֹּד כִּי יִשַּׁק, וִיחַבֵּק לִרְצֹחַ. שִׁמְעִי נַהֲמַת גַּלִּים כִּזְאֵבֵי עֶרֶב, כִּמְשַׁחֲרֵי לַטֶּרֶף יֶהְגּוּ יִנְהָמוּ – וּכְבָר הִרְחִיבוּ נַפְשָׁם, פֶּה פָעָרוּ וּלְבָרוֹת אֶל לוֹעָם נִהְיֶה כָרֶגַע. חוּסִי נָא, אִמִּי, עָלַי הַגֹּוֵעַ, הֻכָּה לִבִּי נִדְכֵּיתִי וּנְפוּגוֹתִי – הֵן עָקַת חָלְיִי כַּלְכֵּל לֹא אוּכָלָה וַאֲרוּכָה לִי יַעַל הוֹי אַךְ הַמָּוֶת!" – כֹּה בִּבְכִי תַחֲנוּנִים יָרִיעַ רֵעַ, וְהִיא תֵבְךְּ אֶל בִּכְיוֹ רוּחָהּ חֻבָּלָה וּשְׁאוֹן שַֹאֲגוֹתָם יַחַד נִתָּכוּ, – הַסְּפִינָה נִשֵּׂאת עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ, סָחוּב אַף הַשְׁלֵךְ יַפִּילֶנָּה סַעַר אֶל נִבְכֵי הַמְּצוּלָה וּמְבוּכַת זָרֶם; נִדְמוּ הַמַּלָּחִים, מָשׁוּט הֵטִילוּ, פֹּה אֶנְקַת הַגַּלִּים וִילֵל סוּפָתָה, שָׁם צוּרִים אֵיתָנִים יַטּוּ רָאשֵׁימוֹ; "הוֹי מִנְעִי נָא, אִמִּי, קוֹלֵךְ מִבֶּכִי! מַצִּיל מִצָּרָה הַמָּוֶת הִנֵּהוּ – שִׁמְעִי קוֹל הַגַּלִים, הוֹי מַה יִנְהָמוּ – לַדָּם יִשְׁאָפוּ וִישַׁחֲרוּ לָרֶצַח!" חִישׁ אֶל שֵׁן הַסֶּלַע הָאֳנִיָּה נֻפָּצָה, שָׁבַת כָּל מָשׂוֹשׂ, עִלְזֵי לֵב נָדַמּוּ, נֶאֱנָחִים וּשְׂמֵחִים יַחַד נֶאֱלָמוּ, גַּם דּוֹּמָה פָשְׁטָה עַל רַחֲבֵי הַמַּיִם, כָּל חֵיל הֲמוֹן גֶּבֶר אָבַד בַּתֹּהוּ. – את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/177

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p142/m178.txt

מֵעֵבֶר לַנָּהָר

דוד פרישמן

705482

מֵעֵבֶר לַנָּהָר זאת הפעם הלא מצַחק אני, בסַפּרי לכם את הדברים האלה, ובכל-זאת דרך עֹצב בהם… איש זקן בא בשנים עזב פתאום את דרכו, אשר הלך עליה כל הימים אשר הוא חי, ויבחר לו דרך אחרת תחתיה; ואולם לא על-פי דעות חדשות ומחשבות חדשות עשה האיש כדבר הזה, כי זר היה המעשה לרוחו ולדעתו גם עתה, ועל-כן אנכי אומר: דרך עֹצב בזה… אתמול לפנות הערב התהלכנו אני ורעי חמדת נפשי הדוקטור מַקסימיליַן פִינְקֶלְשְׁטֵין, ונצא את פני חלקת-אלכסנדר וַנֵּט אל בין שדרות-האלונים לבוא עד גן-הצמח, איש ידו אחוזה בזרוע רעהו, ושפתינו מלאו דברים ולא חדלנו אף רגע מדַּבֵּר; כי זה שנים רבות לא ראינו איש את פני אחיו, ונפשותינו היו קשורות אשה באחותה מאז ועד היום הזה, איש איש עודו בנעוריו בבית אביו. – הֶעָלִים הרעננים והירוקים אשר על פני העצים נדו נעו אנה ואנה וַיַּשיבו רוח צח, ואני עמדתי לרגעים וָאַבֵּט בפני מחמל נפשי ולא שבעתי לראות פניו, כי נהדר היה האיש למראה ויגדל וייף מאד, תחת אשר בזוי וחדל-מראה היה בעודו נער. אך פתאום והנה הדוקטור דובר אלי ושואל: – העוד תזכור את אבי? – עוד זכֹר אזכרנו היטב, וגם… – וגם את דבר הגיאוגרפיה תזכור?… – גם את הגיאוגרפיה אזכור אשר היתה לאביך לאבן-נגף ואשר היתה לפתח-תקוה לך, וגם את כל הדברים אזכור אשר קרו ואשר נעשו בימים ההם ואשר מהם תשועתך באה… – אכן גם מקרה כזה לא ישַׂמח לבב אנוש… הדוקטור על ימיני החריש פתאום ויהי חושב מחשבות, והסיגַרה אשר בפיו בוערת באש. אמנם כן! הגיאוגרפיה היתה לאבן-נגף לאביו באחרית ימיו, ועל-פיה היתה שומה כי לא היה עוד שלום לנפשו עד יום מותו; ולבנו היחיד היתה למעין-חיים, להציב לו יד ושם בחיים ולתת לו נחלה אשר שפרה עליו – ואני את אשר ידעתי אספֵּרה: אביו לא היה „דוקטור”; אביו היה ר' קלמן השדכן, והוא איש שָׂמֵח וטוב-לב, אלמן מאשתו ועני מדֻכּא אשר רק מלאכת שדכנותו הספיקה לו מעט לחם והוא חסיד את חסידי קוֹצְק, ובנו מאיר יחידו היה משוש לבו, אשר בו התפאר כל היום, כי היה הנער אחד מן העלויים, בעל פלפול וסברא, ומי אשר ראה אותו בימים ההם לא האמין כי מן העז הזה יצא מתוק ובאחריתו יהיה „דוקטור ”. ולוּ סר הנער מן הדרך ברצונו ובחפצו ללכת אחרי הבעלים החדשים, כי אז החרש החרישו כלם, ואולם הנער הזה הובא אל בית-הגימנזיום למרות חפצו ולמרות רצונו, כי אמר הנער אהבתי את בית-המדרש, לא אצא ממנו, ורק אביו בכבודו ובעצמו, בחסידותו ובצדקתו, הִגִּישׁוֹ אל הדלת אשר לבית-הגימנזיום והעביר אותו למֹלך, אם כי לבו נשבר בקרבו על מעשהו אשר עשה. – אכן יָדע ר' קלמן מאָז כי קשה זווּגו של אדם כקריעת ים-סוף, ואותו היום אשר הביא את בנו אל בית-הלמודים, קשה היה לו יותר מקריעת ים-סוף, כי מלחמה כבדה היתה בקרב לבו, והמלחמה הזאת גזרה את לבו בקרבו לגזרים, ואולם נבצרה ממנו לעשות אחרת. ובכל-זאת לא חטא ר' קלמן גם אחרי עשותו את כל זאת ויהי חסיד כבראשונה; ורק שמח וטוב-לב לא היה עוד כבראשונה, „על מצחו שכנה עב קטנה ככף איש”, כאשר יאמרו המליצים, ויגונו ומרי-לבו לא עזבוהו עוד כל הימים, וירד אל בנו אָבל שאולה… ועל-פי מי היתה שומה לעשות כדבר הזה? הלא על-פי מעט גיאוגרפיה אשר היתה נסתרת מנגד עיניו ואשר על-ידי זאת קֻפּחה פרנסתו, ועל-כן נשבע להביא את בנו יחידו אל הבית אשר בו ילמדו את כל החכמות שבעולם, ואשר לא תחסר כל בו, מן החכמות אשר בשמי השמים ועד החכמות אשר מתחת לארץ, ושם ילמד ויחקר ויהגה יומם ולילה, עד אשר יֵדע את הגיאוגרפיה על-פה, ולא יאכלו עוד אחרים את יגיעו ולא יגזלו עוד את שללו לנגד עיני השמש ולא יעשו עוד ולא יוסיפו עוד בּני עַולה לעשות עָול לבנו כאשר עשו לו… וזה הדבר: העיר קִיסְלוֹביץ במדינת פולין יושבת אל הנהר מעבר מזה, והעיר שִׁיסְלוֹביץ, מקום מגורי ר' קלמן, יושבת אל הנהר מעבר מזה – ואת הדבר הזה לא יָדע ר' קלמן, ועל-כן באו אחרים ויקפחו את פרנסתו. על משה בן-מנחם אמרו, שבכל ידיעותיו, אשר יָדע, לא ידע את דברי-הימים ותולדותיהם, ולכן אפוא לא יגדל גם עון ר' קלמן מנשוא אם גם הוא לא יָדע את אחת מן החכמות, היא הגיאוגרפיה. אבל את החֻקּים והמשפטים יָדע ר' קלמן היטב – ועל-כן יָדע כי חֹק הוא מחֻקּות בני-ישראל, אשר יקח השדכן את שכרו משני הצדדים לפי מכסת הכסף אשר יתנו נדה, ואולם אם מעבר לנהר יביא השדכן את שדוכו, בהיות הצד האחד מעבר מזה והצד השני מעבר מזה, ולקח בשכרו פי שנים. – חֹק הוא לשדכנים בקרב בני ישראל מדֹּר דֹּר. ובכן הנה בא היום ומכתב הובא אל ר' קלמן מעיר המדינה, כתוב ביד אחד מגדולי השדכנים אשר שם, והשדכן גולה את אזנו לבעבור יהיה לו לעזר מעירו במעשה שדוך, כי שם יושב הצד האחד, והצד השני יושב בעיר קיסלוֹביץ. ר' קלמן עָבד את עבודתו באמונה והשדוך נגמר, והשדכנים באו בשכרם, ויקחו איש איש את חלקו; ור' קלמן ראה כי מַרבה הוא לקחת וכי היתה הרוָחה באמתחת כספו, ויעלוז ויהי שמח וטוב-לב, ולא חקר ולא דרש ברב או במעט אם לא עשקו אותו רֵעיו. אך פתאום היתה אחרית שמחה זאת תוגה – כי באה אליו השמועה, אשר יושבת קיסלוביץ מעבר הנהר מזה ושיסלוביץ יושבת מעבר הנהר מזה, וכי התעוללו בו המחֻתּנים ויגזלו את כספו ולא נתנו לו פי שנים בשכרו, כמנהג ישראל. אז השתער, התגעש, כי חרה לו, ויבקש נוספות על חלקו. ויכתוב מכתבים אל המחֻתּן, אשר בקיסלוביץ ולא מצא ממנוּ חזוֹן; אז קם ויסע אל המחֻתּן אל ביתו ואל עירו, לקחת את אשר לו, ויצחק האיש עליו ולא ענה אותו דבר על חלומותיו ועל דבריו; או אז הועיד אותו לדין תורה, ולא קבל גם הפעם, וַיָּקם וַיָּשב אל ביתו אָבל ומר-לב ונפשו יָרעה לו מאד. – בימים ההם היה לבעל „מרה שחורה ”, ויהיו דבריו מעטים; כי תמים לב וישר-דרך היה ר' קלמן כל הימים, והוא יָדע עתה כי „עַולה ”נעשתה לו על לא דבר, ורק בזאת באתהו הרעה עקב אשר לא יָדע, והדבר הזה היה לו לראש פתנים, אשר הִרְעיל את חייו, וגם בשבתו במושב חסידים לא היה עוד עלז ושמח. – פתאום עלה על לבו רעיון זר, כי על איש כמוהו – איש בן ששים שנה ומעלה – לקום עתה וללמוד פרק אחד בגיאוגרפיה; אבל לא ארכו הימים והרעיון הזה חדל, כי ראה האיש והבין אשר לא יתָּכן כדבר הזה, ורק רעיון שני הזָר מן הראשון פי שנים בא אל לבו להציקו ולענותו: „אם אני לא ידעתי את דבר הערים למקומותיהן ולמימיהן, מדוע לא ילמד אותן בני? אם ממני גזלו לעין השמש את אשר לי, על כי לא ידעתי, מדוע לא ילמד בני לשמור את נפשו מלָכד, ולא תמצא עוד ידם להונותו? והיה באחרית הימים, אם יהיה בני שדכן כמוני – ברא כרעיה דאבוה, – והיו כל המדינות גלויות לפניו כספר הגלוי, ולא יקרנו עוד אסון ופגע כמוני… ” וגם בשבתו במושב חסידים קם באחד הימים וישמיע בפה מלא, כי מחר הוא מֵביא את בנו אל אחד המורים הנכרים אשר בעיר, ולמען אשר ילמד את „חכמותיהם”… האנשים לא האמינו למשמע אזנם, כי לא יכלו להאמין, ואולם ר' קלמן לא שת לבו אליהם, כי הוא יָדע את אשר יָדע… הגיאוגרפיה היתה לו למחִתּה על כי לא ידע אותה, ועל-כן ילך-נא בנו וילמד את כל החכמות, למען אשר יֵדע הוא את כֻּלן… אמנם לא על נקלה החליט האיש לעשות כדבר הזה, כי מלחמה גדולה היתה בלבו ימים רבים, ועל משכבו בלילות לא ראה שֵׁנה בעיניו מדי חשבו את המחשבות האלה, והוא נפל שדוד לרגלי המלחמה הכבדה הזאת ולא יכול לה. בנו היחיד מאיר הלך ללמוד „חכמות ”, ויהי אחרי-כן לדוקטור מַקסימיליַן פִינְקֶלְשְׁטֵין. אבל למן העת ההיא הלך אביו הזקן שחוח, ויגונו ומרי-לבו לא עזבוהו עוד כל הימים, וירד אל בנו אָבל שאולה… השמש באה והכוכבים יָצאוּ, ואני ורעי חמדת נפשי הדוקטור מַקסימיליַן פִינקלשטֵין התהלכנו עוד בין שדרות-האלונים עד לפני גן-הצמח אשר מחוץ לעיר, ואני כאִלם לא פתחתי פה. גם הדוקטור על יד ימיני עוד יחריש ויחשוב מחשבות, והסיגַרה אשר בפיו בוערת באש. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/178

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p137/m180.txt

קינה היא בשנת "כטל לישראל"

רחל מורפורגו

16579983

קינה היא בשנת "כטל לישראל" קינה היא בשנת "כטל לישראל" מוכן להחיות מתים נלקח ארון האלקים המכובד והענו עטרת ראשנו הדרשן המפורסם אב"ד פה טריאסטי יע"א כמהר"ר מרדכי אשכנזי ז"ל ונשמע קולו בבאו אל הקדש ויאמר: יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי לָכֵן אֶשְׂמַח כִּי רַב חֵילִי, לִבְנֵי דוֹרִי יִרְוַח לָהֶם כִּי יִנָּקוּ מַעֲשֵׂיהֶם מֵאָז נָשָׂאתִי עַל רֹאשִׁי טֹרַח צִבּוּר בְּכָל-נַפְשִׁי טוּבָם אֶדְרֹשׁ כִּבְשָׂמִים רֹאשׁ וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: קול הקהל מֵעֵת אָבַדְנוּ הָרוֹעֶה אֵיכָה נִרְבַּץ אֵיכָה נִרְעֶה; וַתְּהִי זֹאת נֶחָמָתֵנוּ כִּי הוּא שׁוֹכֵב עִם אֲבוֹתֵנוּ: העזתי פני להביא לפני אדוני אלו השטות ואם אינן ראויות להתקבל ברגלים תרמסנה וה' יברך את אדוני כל בני ביתו אמן. הקטנה שבקטנות רמה ותולעה. ה’תר"ל, 1870. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/180

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m181.txt

שלמה המלך והדבורה

חיים נחמן ביאליק

359705

שלמה המלך והדבורה א וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּשְׁכַּב שְׁלֹמֹה תַּחַת תְּאֵנָה בְגַנּוֹ, לָנוּם אֶת-תְּנוּמַת הַצָּהֳרַיִם, וּשְׁנֵי שׁוֹמְרֵי רֹאשׁוֹ עוֹמְדִים עָלָיו דּוּמָם מְרַאֲשׁוֹתָיו וּמְנַפְנְפִים בִּמְנִיפוֹת,לְהָשִׁיב מֵעָלָיו אֶת-הַזְּבוּבִים. וַיְהִי אַךְ נֶאֶחְזוּ שְׁמוּרוֹת עֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲבֹר דְּבוֹרָה קְטַנָּה מְשׁוֹטֶטֶת, וְהִיא לֹא הִשְׁגִּיחָה בַמְנִיפוֹת, וַתֵּרֵד וַתֵּשֵׁב עַל אַף הַמֶּלֶך וַתַּעַקְצֵהוּ. וַיִּיקַץ שְׁלֹמֹה וַיִּתַּר מִמְּקוֹמוֹ. וַיֵּדַע אֶת-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה לוֹ, וַיִּחַר אַפּוֹ. כִּי חַד הַכְּאֵב מְאֹד –– כְּפִי הַמַּאֲכֶלֶת! וְגַם אַפּוֹ בָצֵק וַיֶּאְדַּם כְּרִמוֹן. וַיְבַקֵּש שְׁלֹמֹה אֶת-בַּת הַמֶּרִי לְיַסְּרָה כִּזְדוֹנָה; וַיְחַפֵּשׂ וַיְמַשֵׁשׁ – וְאֵינֶנָּה, כִּי עַד כֹּה ועַד כֹּה וְהַפּוֹחֶזֶת נִמְלְטָה עַל נַפְשָׁהּ וַתֵּעָלֵם. וְאַף הַמֶּלֶךְ עוֹדֶנּוּ תּוֹפֵחַ וְצָבֶה מֵרֶגַע לְרֶגַע, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, עַד הֱיוֹתוֹ כְקִשּׁוּא. וַיִּזְעַף לֵב הַמֶּלֶךְ בְּקִרְבּוֹ וְכָל-פָּנָיו הָפְכוּ חֹמֶץ. אָז יְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ בַּחֲמָתוֹ לְהַבְהִיל אֵלָיו אֶת-כָּל-הַדְּבוֹרִים וְאֶת-כָּל-הַצְּרָעִים וְאֶת-כָּל-הַגִּזִים וְאֶת-כָּל-הַיַּתּוּשִׁים וְאֶת-כָּל-הַיַּבְחוּשִׁים וְאֶת-כָּל-הַבַּקוֹת הַדַּקּוֹת וְהַדַּקּוֹת מִן הַדַּקּוֹת אֲשֶר בְּגַנּוֹ ואֲשֶר בְּכָל-סְבִיבוֹתָיו,הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. וַיֶּחֶרְדוּ מִקִּנֵּיהֶם וּמִּכַּוְּרוֹתֵיהֶם כָּל-הַדְּבוֹרִים וְכָּל-הַצְּרָעִים וְכָּל-הַיַּתּוּשִׁים וְכָל-יֶתֶר בְּנֵי הַזַּמְזוּמִים לְמִינֵיהֶם, וַיִּנְהֲרוּ מֵאֲשֶר הֵם שָׁם מִקָּרוֹב וּמֵרָחוֹק, וַיֵּרְדוּ אֶל הַמֶּלֶךְ מַחֲנוֹת מַחֲנוֹת, הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים, כְּכוֹכְבֵי הַשָּמַיִם לָרֹב, מַלְכָּה מַלְכָּה וּנְחִילָהּ, מַחֲנֶה מַחֲנֶה וּנְגִידוֹ, וְכֻלָּם בְּהוּלִים, וְכֻלָּם הוֹמִים, וְכֻלָּם מְזַמְזְמִים, וְכֻלָּם שׁוֹקְקִים, מִשְׁתָּאִים לָדַעַת: מָה הַדָּבָר? מַה-זְּ-זֶה וְעַל מַה-זְּ-זֶה? וְהַמֶּלֶךְ בַּחֲרוֹת אַפּוֹ רָקַע בְּרֶגֶל וַיִּקְרָא: “הָס!” וְדִמְמַת אֱלֹהִים נָפְלָה פִתְאֹם בְּכָל-הַמַחֲנוֹת. אֵין נוֹדֵד כָּנָף וּמְזַמְזֵם. אָז הִכִּירוּ וַיֵּדְעוּ כֻלָּם כִּי אָכֵן גָּדוֹל וְעָצוּם הָאַף, עָצוּם וְרַב עַד מְאֹד. וְאַף הַמֶּלֶךְ פָּשָׁה בֵּינָתַים הוֹסֵף וּפָשֹׁה וַיְהִי כְּנֹאד מְמֻלָּא עַד שׂפָתוֹ חַדוּדֵי זְכוּכִית וּמְחָטִים דַּקִּים וְלוֹהֲטִים הַבּוֹקְעִים לָצֵאת. וַיִּצְעַק הַמֶּלֶךְ בִּכְאֵבוֹ וּבַחֲמַת אַפּוֹ הַבּוֹעֵר: “מִי בָכֶם בֶּן הַבְּלִיַּעַל אוֹ בַּת נַעֲוַת הִמַּרְדּוּת אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ, אוֹ מְלָאָה לִבָּהּ, לַעֲשׂוֹת לַמֶּלֶךְ כֹּה!” וּבֶאֱמוֹר הַמֶּלֶךְ “כֹּה!” וַיַּגַּע בֹּהֶן יָדוֹ אֶל הַנֹּאד, כְּמַרְאֶה בְאֶצְבַּע: רְאוּ, מָה עֹוַלַלְתֶּם לַמֶּלֶךְ! רֶגַע הֶחֱרִישׁוּ הַדְּבוֹרִים, כִּי נִדְהֲמוּ מְאֹד מִפַּחד הַמֶּלֶךְ וְגַעֲרָתוֹ; וְאוּלָם בָּרֶגַע הַשֵּנִי הִתְאוֹשְׁשוּ מְעַט, וַתַּעֲבֹר הֶמְיָה חֲרִישִׁית מִמַּחֲנֶה אֶל מַחֲנֶה, הֶמְיַת מְבוּכָה וְתִמְהוֹן לֵבָב; הוֹי, הוֹי, מִי וָמִי עָשָׂה אֶת הַתּוֹעֵבָה? מִי הוּא זְ-זְּ-זֶה וְאֵי-זְ-זְּ-זֶה הוּא? וְעַד הֵם מְזַמְזְמִים חֶרֶש וּדְבוֹרָה קְטַנָּה הִתְנַשְּׂאָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה, וַתִּישַׁר וַתָּעָף עַד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד וַתֹּאמַר: “הִנְנִי בְיָדְךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אָנֹכִי הַחוֹטֵאת!” “אַתְּ?! –– נָהַם שְׁלֹמֹה כַכְּפִיר וְאַפּוֹ כְּלַפִּיד יִבְעָר – עַל אַף הַמֶּלֶךְ? וְלֹא יָגֹרְתְּ מִפְּנֵי הָאַף?” “אַל בְּאַף, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! חָלִיָלה לְבַת אֲמָתְךָ מִפְּגֹעַ בְּזָדוֹן בְּאַף מְשִׁיחַ יְיָ, כִּי רַק מֵאִוֶּלֶת וִּמִבְּלִי דַעַת. וַאֲנִי דְבוֹרָה קְטַנָּה וְרַכָּה, יָמַי מִסְפָּר, וּסְכָלָה, סְכָלָה אֲנִי מְאֹד. לֹא לָמַדְתִּי עוֹד דַּעַת לְהַבְחִין בֵּין אַף לְפֶרַח וּבֵין אַף לְאַף. וְאַף כִּי אַף אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר רֵיחַ לו כְּשׁוֹשָׁן וּמַרְאֵה לוֹ כְּתַפּוּחַ. הֲתֵחָשֵׁב לִדְבוֹרָה בַּת לֹא בִּינוֹת לְחַטָּאת, אִם בְּשׁוּטָהּ אַחֲרֵי עֵינֶיהָ חָמְדָה רֶגַע אֶחָד בְּלִבָּהּ אַף נֶהְדָּר וּמְפֹאָר כָּזֶה, וַתַּעַט אֵלָיו לָמֹץ מִמֶּנּוּ קֹרֶט צוּף?” בְּחֹמֶץ פְּנֵי הַמֶּלֶךְ נִגְלוּ כֹּה וָכֹה שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה צִחְצוּחֵי דְבַש וַחֲצִי רֶגַע נִדְמָה כִּי בְאֶחָד מִן הַקְּמָטִים הַדַּקִים אֲשֶר מִסָּבִיב לְזָוִיּוֹת שְׂפָתָיו כְּאִלּוּ חָתְרָה לַעֲלוֹת גַּם בַּת-בַּת-שְׂחוֹק כָּל-שֶׁהִיא. אֵין זֹאת כִּי אִם יָשְׁרָה בַּת-הַדְּבוֹרָה הֶחָרוּצָה בְעֵינֵי הַמֶּלֶךְ. וְאוּלָם הַמֶּלֶךְ זָכַר כְּרֶגַע אֶת-עֱזוּז אַפּוֹ וַיִּרְעַם פָּנָיו וַיֹּאמַר: “וּמַה בְפִיךְ עוֹד, הַפּוֹחֶזֶת? רוֹאֶה אֲנִי כִּי שְׂפָתֵךְ אִתָּךְ. אֵין זֹאת כִּי אִם לָקַחַתְּ אֶת-לְשׁוֹנֵךְ מִזְּקֶנְתֵּךְ אֵשֶׁת לַפִּידוֹת, מְנוּחָתָהּ כָּבוֹד.” וְהַדְּבוֹרָה הוֹסִיפָה אֹמֶץ וַתְּדַבֵּר: “וְלוּ יְהִי כִּי חָטָאתִי, הַאֵין תִּפְאֶרֶת מְלָכִים נְשׂא פֶשַׁע? תִּקְטַן וְתִצְעַר נָא אֵפוֹא הַיּוֹם הַזֶּה בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ גַּם חַטַּאת בַת אֲמָתְךָ הַדַּלָּה כִּקְטֹן שִׂכְלָהּ וִּכְצְעֹר יָמֶיהָ וְהַאֲרַכְתָּ לָהּ אֶת-אַפְּךָ אַךְ הַפּּעַם. וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא יָבֹא יוֹם וּמָצָא אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ חֵפֶץ וּמוֹעִיל גַּם בִּקְטַנַּת אֶרֶץ כָּמוֹנִי וַהֲשִׁיבוֹתִי גְמוּל לַאֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.” הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִצְהִילוּ כֹה אֶת-לֵב הַמֶּלֶךְ עַד כִּי סָרָה כִמְעַט מֵעָלָיו כל-רוּחוֹ הָרָעָה, וּבְתִתּוֹ קוֹלוֹ בִּשְׂחוֹק עָנָה וַיֹּאמַר: “אִי עַזַּת מֵצַח? הֲבָךְ יִמְצָא הַמֶּלֶךְ חֵפֶץ וּמוֹעִיל? אִם אַתְּ תִּגְמְלִי לוֹ? נוּסִי כְרֶגַע, וְאִם אַיִן…” עוד הַדָּבָר בְּפִי הַמֶּלֶךְ וְהַדְּבוֹרָה הַקְּטַנָּה פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם וְאֵינֶנָּה. וְאוּלָם הַמֶּלֶךְ כַּאֲשֶׁר הֵחֵל לִצְחוֹק, צָחוֹק צָחַק עַד אֵין כֹּחַ, וַיּתְנוֹדֵד כְּלוּלָב בְּיַד מְנַעְנְעוֹ מֵרֹב צְחוֹק, וּבְתִתּוֹ יָדָיו עַל חֲלָצָיו קָרָא: “הוֹי, הוֹי, סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת! רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים! הַשְׁמַעְתֶּם? הִיא תָּשִׁיב גְּמוּל לַמֶּלֶךְ!…” וּכְטוֹב לֵב הַמֶּלֶך בִּצְחוֹקוֹ, וַיּּשָּׂא גַם לְכָל-הַדְּבוֹרִים בַּעֲבוּר הַדְּבוֹרָה הַקְּטַנָּה בַּת הַחַיִל וַיְּשַלְּחֵן מֵעָלָיו בְּשָׁלֹום. וְהַמֶּלֶךְ מָרַח בַּעֲצַת הָרוֹפְאִים עַל אַפּוֹ אֶת-אֲשֶׁר מָרַח, וַיֵּרָפֵא, וַיָּשָׁב אַפּוֹ וַיְהִי כְּבָרִאשׁוֹנָה. וּבְְרֹב הַיָּמִים וְלֹא זָכַר הַמֶּלֶך אֶת-בַּת הַדְּבוֹרִים וַיִּשְׁכָּחֶנָּה. ב וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַתָּבֹא מַלְכַּת שְׁבָא מֵאַרְצָהּ וְאֲנָשֶׁיהָ עִמָּהּ, וּמַשְׂאוֹתֶיהָ בְיָדָהּ, לִרְאוֹת אֶת-שְׁלֹמֹה בְּהֵיכָלוֹ וּלְנַסּוֹתוֹ בְּחִידוֹת, כַּכָּתוּב על סַפֶר מְלָכִים וְכַשּׁנוּי בְּתַרְגּוּם שֵׁנִי. וַיְהִי אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּחֲנָה אוֹתוֹ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה בְּכָל–חָכְמוֹתֶיהָ וְחִידוֹתֶיהָ וּנְכָלֶיהָ הָרַבִּים וְלֹא יָכְלָה-לּוֹ, כַּכָּתוּב, וַתְּנַס אֵלָיו בָּאַחֲרוֹנָה גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. וַתִּתֵּן בְּיַד הַנְּעָרִים וְהַנְּעָרוֹת אֲשֶׁר הֵבִיאָה אִתָּה מֵאַרְצָהּ אֲגֻדּוֹת פְּרָחִים, כֻּלָּן מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם, זוּלָתִי הָאַחַת מַעֲשֵׂה שָׁמָיִם. אַחֲרֵי-כֵן עָרְכָה אוֹתָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ מַעֲרָכָה מוּל מַעֲרָכָה וַתֹּאמַר: “הִנֵּה לְפָנֶיךָ, הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בִּידֵי הַנְּעָרִים וְהַנְּעָרוֹת אֲגֻדּוֹת פְּרָחִים, מֵהֶם פְּרָחִים חַיִים ומֵהֶם פְּרָחִים מְלֶאכֶת יַד אָדָם. הֲלֹא תַכֶּר-נָא, הַמֶּלֶךְ,לְמַרְאֶה עֵינַיִם בֵּין אֵלֶּה וּבֵין אֵלֶּה.” וּמְלֶאכֶת הַפְּרָחִים מַעֲשֵׂה הָאָדָם הָיְתָה שְׁלֵמָה וְתַמָּה עַד לְהַפְלִיא,מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת, לֹא שֻׁנּוּ בִּמְאוּמָה מִפִּרְחֵי הַשָּׂדה וְהַגַּן. וַיַּבֵּט שְׁלֹמֹה, וַיִּתְבּוֹנֵן עַד בּוֹשׁ, וְלֹא יָדַע לְהַכִּיר. וַיִּצֶר לִשְׁלֹמֹה מְאֹד וַיֵּרַע לו רָעָה גְדוֹלָה. עוֹדֶנּוּ מִתְמַהְמֵהַּ, וְהִנֵּה לָקְחָה אָזְנוֹ, אֹזֶן הַמֶּלֶךְ לְבַדָּהּ, כְּקֹל הֶמְיָה דַקָּה עוֹלֶה מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן. וַיַּסֶּב הַמֶּלֶךְ אֶת-עֵינָיו אֶל מוּל הָעֵבֶר הַהוּא, וַיִּצְהֲלוּ פָנָיו פִּתְאֹם, וַיִּלְחַשׁ לְאִישׁ יְמִינוֹ: “מַהֵר פְּתַח אֶת-הַחַלּוֹן.” הַחַלּוֹן נִפְתַּח וְאֶל הַחֶדֶר נֶחְפְּזָה לָבוֹא דְבוֹרָה קַלַּת כְּנָפַיִם, אֲשֶׁר לֹא רָאָה אִישׁ זוּלָתִי הַמֶּלֶךְ, וַתֵּרֶד הַדְּבוֹרָה כְרֶגַע וַתַּעֲמֹד עַל אַחַת מֵאֲגֻדּוֹת הַפְּרָחִים. עַל שִׂפְתֵי הַמֶּלֶךְ זָרַח צְחוֹק קַל, וּבְהוֹרוֹתוֹ בְאֶצְבַּע עַל הָאֲגֻדָּה אֲשֶׁר יָרְדָה עָלֶיהָ הַדְּבוֹרָה קָרָא בּשִׂמְחָה, לְתִמְהוֹן מַלְכַּת שְׁבָא וְכָל-הַנִּצָּבִים שָׁם: “הִיא אֲגֻדַּת הַפְּרָחִים הַחַיִים!” כָּכָה הֵשִׁיבָה הַדְּבוֹרָה גְמוּל לַמֶּלֶךְ. וּבַלַּיְלָה הַהוּא הוסיף שְׁלֹמֹה עַל מִשְׁלֵי חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר כָּתַב עַל סֵפֶר גַּם אֶת-הַמָּשָׁל הַזֶּה: בָּז לְדָבָר יְחָבֶל לוֹ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/181

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p180/m182.txt

[אמר לאשר לבבו רם]

שלמה אבן גבירול

239355

[אמר לאשר לבבו רם] וקאל איצא פי שכץ [ואמר גם כן על פלוני] È — — — / È — — — / / È — — — /È — — — אֱמֹר לַאְשֶׁר לְבָבוֹ רָם / כְּגִבּוֹר בָּא בְמַלְקוֹחַ אֱמֹר בַּמֶּה לְבָבְךָ רָם / הֲתִתְהַלֵּל בְּרָב-כֹּחַ וְאַתְּ נִבְזֶה חֲדַל אִישִׁים / וְעַם-אֶרֶץ כְּמָנוֹחַ וְאַתְּ אִילָן בְּלִי שֹׁרֶשׁ / וּבֶן-אָדָם בְּלִי-מֹחַ וְתִרְאֶה מֹץ עֲלֵי עֵינַי / וְעַל-עֵינְךָ אֲנִי חוֹחַ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/182

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p66/m183.txt

הָאֹהֱלָה (מכתב מארץ-ישראל)

יוסף חיים ברנר

939732

הָאֹהֱלָה (מכתב מארץ-ישראל) מכתב מארץ-ישראל “קול רעם הקרב על תוגרמה יריע”. ולר' שמואל מסאלוניקי שני בנים: האחד במחנה-תוגרמה והשני במחנה-האויב. ויהי הלילה… הגדודים נלחמים… אחד בגדוד זה, והשני – בשני… שניהם נופלים… “ולאור ברק היריה איש אחיו הכירו”… הזוכרים אתם את הפואימה הזאת של שאול טשרניחובסקי? “בין המצָרים”. אין כוח לפני רודף. שׁברים, שׁברים. קרעים, קרעים. צעירים אחדים בעלי לב חם מתלהבים ברוסיה: הם יעלו לעזור לממשלת תורכיה נגד רשעותה של איטליה בגלילות טריפולי הרחוקה… ובסאלוניקי, בסאלוניקי הקרובה, הנה יושבים אלפי משפחות יהודיות נתינים איטלקים, הנכונים לְפיד… ברם, באמת, ניגודים וסתירות כגון אלה בחיי לאומנו אינם רק בשעת מלחמה. הנה חוק עבודת הצבא ליהודים בשעת שלום. ביחוד ברוסיה. אחינו מתפללים שם, שלא ידחו אותם, שיקבלו אותם לעבודת-הצבא. כולנו מרגישים את כל גודל האסון, אם יקום דבר-צוררינו ב“דוּמה” הרוסית ל“פטרונו” מעבודת-הצבא. ובאותה שעה – מי כמונו יודע, כמה קשה וכמה מר לצעירי ישראל להיות כלואים בקסרקטין של נכרים, של שונאים, של טורפים… כמה כבד הדבר מנשוא להיות בידי הגויים!… אין עצה. כן, אין עצה. אבל, בכל אופן, שנלמד מכל המצב הזה איזה “מוסר-השכל” – כבר באה העת, כמדומה. והמוסר-השכל, שאני אומר, הרי הוא פשוט בתכלית הפשטות: לכל הפחות, אל-נא נבזבז את מעט כוחותינו, את מעט האנרגיה שלנו, הדרושה לנו כל-כך… ובנדון דידן, לאותם הצעירים המתנדבים, שרגש ה“יושר” בוער בהם עד כדי מסירות-נפש בפועל ממש, או שהאגיטאציה הציונית מסוג ידוע השפיעה עליהם לקשר את כל עתידנו הלאומי עם עותומניה, הייתי אומר: בני ישראל! בגליל וביהודה קודחים השומרים היהודים, מוטלים על ערש דוָי, ואין מי שיחליפם; בגליל וביהודה דרושים פועלים יהודים לעבוד על מעט הקרקע שבידינו – היכן אתם? מדוע אינכם באים הלום, הגיבורים? ואני לא בשם העתיד הייתי מדבר אליהם. מי מאתנו יודע לחזות עתידות? אבל יהיה מה שיהיה, הנה עשרות אלפים יהודים חיים פה וצריכים לחיות פה, והמלאכה מרובה… ודעו לכם – הייתי מוסיף – כל מה שנעשה בתוכנו ובשבילנו יהיה עשוי ויביא פרי, מיד או לאחר זמן: כל פועל קרקעי חדש, כל שומר יהודי נוסף, כל בחור-ישיבה, שׁיעזוב את ספסל-בית-המדרשׁ ויהָפך לאדם עובד, כל ילד שׁיוּצא מבתי ספרם שׁל המסיתים וימָסר לבתי-הספר שׁל “עזרה” או של חובבי-ציון, כל שיר יפה או סיפור הגון, שיודפס פה בלשוננו – הכל, הכל, כל קטנה צריכה להיות יקרה עלינו, כדאית וחשובה בעינינו, אם היא מוסיפה משהו לנו, לישובנו, לחינוכנו, ללשוננו, לספרותנו, אם יש בה קורט של איזו עָצמה, אם יש בה איזה זיק, איזה רוח משׁיב נפשׁ ומאריך את הנשימה… ברם, ראשינו, מנהלינו, והרבה מצעירינו היותר טובים – כלומר, אלה אשׁר עמָנו הם, פחות או יותר – לא כן יחשׁובו. מעשים קטנים בשביל ההוֹוה, בשביל היום, בשביל השעה – לא להם המה. דעת-הקהל שלנו, עד כמה שישנה, עסוקה היא בהארת “פרספקטיבות רחוקות”, בהגדרת “האידיאה הלאומית” הטהורה ובסניגוריה כלפי חוץ. חיה רעה היא הסניגוריה בחיינו! ואנחנו כל-כך הורגלנו בה, כל-כך איבּדנו כל כוחותינו עליה, עד שנדמה, כאילו כבר אין אנו יכולים לדבר אפילו בינינו לבין עצמנו מבלי שתהיינה עינינו נטויות לרושם שדברינו עושים עליהם, על החוץ… דומה, שלעשות איזה דבר פשוט בשביל מילוּי צרכינו ההכרחיים, מבלי התחשבות עם העולם שמחוץ לנו, כבר אין אנו מוכשרים כלל… ואפילו ב“ארץ-ישראל”! מצעָר הוא הישׁוב שׁלנו בארץ-ישׂראל ומרובים הם השונאים, שקמו עליו בשנים האחרונות בעתונות הערביאית, בבתי-הקהוה הערביים ובכפרים. ולא יפָּלא, לשׂנוא – זה דבר קל מאד. וביחוד את היהודים. וביחוד כשטובתם דורשת מהם להפיח את השנאה. איזה מתוֹעב-גוי, והוא יודע למשוך בעט-סופר, מוצא מאמר-שנאה, ליהודים בעתון צרפתי – והרי הוא עומד ומתרגמו תרגום חפשי לעתונו או לעתונו של חברו, היוצא פעם בשבוע באיזו מאות אכסמפלרים. היהודים עולים על הארץ לרשתה! היהודים אוכלים ומכלים כל טוב-הארץ! הכל הם קונים! הכל בידיהם! ובכלל, להיות “פטריוט” ולזרוע זרע-שנאה כלפי עמי-הנכר – כל זה הוא תמיד רחוק מהפסד וקרוב לשכר… ומדוע לא יסחרו בענין זה “אינטליגנטים” עצלים אחדים? העם הערבי, כלומר, הפלחים, בארץ-ישראל, למצעָר, אינו יודע, כמובן, לקרוא בעתונים, וּודאי עוד הרבה דורות יעברו עד שיגיע למדרגה שכזו; ואולם אם מסיתים חרוצים ידועים, מגיבורי בתי-הקהוה והקלובים, כגון הנבל הכרמלי שבחיפה, באים אליו בעצמם או שולחים אליו את שלוחיהם, לקרוא שטנה על היהודים – יש אשר הוא שומע וקולט את התורה החדשה… מחלחל ומפעפע הארס… וגדולה האימה… זהו בדרך כלל… אבל בדרך פרט, כשאנו שואלים את עצמנו: מה עלינו לעשות? כמדומה, שבשביל כל אלה שעיניהם בראשם התשובה ברורה: לאזור עוד יותר את כל כוחותינו בביסוס-מצבנו ובסידור-ענינינו בארץ, לחזק עוד יותר את כוחותינו הפנימיים על-ידי בתי-ספר חפשיים והיגיניים, על-ידי חברות להתעמלות – וכדומה מן האמצעים להגנה עצמית… לטהר את הסביבה הרקובה והחשוכה על-יד בריאת מזון רוחני, יצירת ספרות עממית ותיקון העתונות המקומית, והעיקר, להשתמש בכוחות-עצמנו בעבודה במושבות ובשמירה על פרי-עבודתנו. ואחר-כך – יהיה מה שיהיה… השנאה? אבל כלום אין אנו יודעים, מה היא השנאה אלינו? ואיזה חידוש יש בדבר? מה שיהיה עם כל ישובי היהודים שבכל הארצות יהיה גם אתנו… ואולם לא כן יחשבו העתונים אשר אתנו בארץ. ביחוד “החרות” הנחמדה, הצועקת זה כשנה בקולה הנעים ובסגנונה המיוחד על “הסכנה הנוראה” ועל התרופה היחידה: עתון יהודי בערבית! עתון ערבי, שיגן עלינו בפני שונאינו ויוציא כ“אוֹרוֹר” צדקתנו וכצהרים את משפטנו… ובכן – שוב סניגוריה! שוב הוכחות, שאנו מביאים אך טוב לארץ סלה. ואין מי אשר יעיר אזנם של אותם הצעקנים: אם באמת אנו כל-כך לאושר לערבים – למה הם אינם רואים זאת? ואם הם אינם רואים, אם הם אינם יכולים או אינם רוצים לראות? אם הם הורעלו ברעל-השנאה, עד כדי להפיח כזבים ולעקם את הישרה – איך תיפקחנה עיניהם לראות על-יד עתוננו היהודי-הערבי גרידא? הטרם נדע את כוחה והשפעתה של העתונות בכלל (אפילו באירופה, שדעת-הקהל מפותחה שם ואין מחסור במבקשי-אמת, ויהא במידה מצומצמה), אם אין כוח מסודר עומד מאחריה? כוחה של העתונות הוא ממש ככוחה של הדיפלומאטיה: דברים דיפלומאטיים, שאין תותחים מאחריהם (כמו שמצינו אצל הרצל) אינם פועלים כלום, כידוע… ומה גם העתונות בתוגרמה, שכולה פניות גלויות, שכולה “אינטרסים מיוחדים”, ודעת-קהל בלתי-משוחדה – חס מלהזכיר! אנו, בני ישראל, הן לא נוכל לארגן פלוגות, שיפוצו בכפרים ויקראו שם את דברי האמת אשר נדבר אנחנו נגד דברי השקר של צוררינו… ובכן, את מי נעביר על צדנו בכל עמלנו? את האפנדים, אולי, ששנאתם אלינו נובעת מיסודות עמוקים, אשר מים רבים של עתונות ערבית-יהודית לא יוכלו לכבותה? את האינטליגנטים הערבים בבתי-הקהוה, שפניותיהם דורשות מהם לעשות סחורה בשנאה לישראל? את מי? להעיר על מעין זה ניסה הסופר לודוויפול ב“האור” (גליונות ב‘, ה’, ח', ש"ז), אבל עוד מלתו על לשונו, והנה כמעט שקרעוהו גיבורי “החרות” כדג. אותם המתריעים על הנחיצות של עתון ערבי להגנת ענינינו, ובעיקר, על היותם ה“ראשונים” להתריע על זה, מודים, אמנם, בעצמם, כי “עתון ערבי-עברי, ולוּ יהיה כה”אוֹרוֹר" הקושטאי, לא יהיה לנו לתועלת אף במקצת והקהל הערבי יתייחס אליו מיד בתחילתו באדישות ובביטול בשביל יהדותו ומטרתו" (י“ד ממן, “החרות” גליון י”ז, ש"ז). ההצעה, על פי המהלך החדש, היא, איפוא: “לייסד עתון ערבי כללי, עתון מדיני, ספרותי, עממי, שיהיה האורגן היומי הראשון בארץ-ישראל, ושלפי מהלכו וכוחותיו יצטרכו שכנינו להתחשב אתו” (שם). תעודה חדשה ניתנה, איפוא, עלינו קומץ היהודים בארץ. תחת לרכז ולאמץ את כל כוחותינו, הכספיים והספרותיים, הדלים והמצומצמים עד מאד, בכדי לברוא עתונות עברית ראויה לשמה בשביל עצמנו, עתונות שתהיה שלנו ותספק את צרכינו אנו, ניטל עלינו לעשות בשביל הקהל הערבי מה שלא עשה אותו קהל בעצמו. כלומר: לתת לקורא הערבי, שאינו מרגיש שום צורך בעתון קוּלטוּרי, ולעתונות הערבית ההוֹוֹית, המכוּרה, הנלעגה והנשחתה, את – שמעו-נא! – את “העתון היומי, הכללי, המדיני, הספרותי, העממי”, והכל – על חשבוננו אנו! ואם תאמר: בשביל מה? בשביל שנוכל שם מזמן לזמן להדפיס מאמרי סניגוריה על עצמנו, שהאינטליגנציה הערבית, כביכול, תקנח בהם את ה“נרגילות” שלה. תפקיד חשוב! הועילו “חכמים” בתקנתם! ותו. שאלה קטנה. נשכח את כל שאיפותינו הטובות ליצור ספרות לנו לעצמנו ולא לאחרים. נניח, שיש לנו צורך בלתי-נדחה בעתון ערבי, נניח, שעתון כזה דרוש לנו כאויר לנשימה ואנו צריכים לעשותו – מי יעשהו? מי יעשה את הדבר הגדול הזה? מי יעריך עתון כזה, שתעודתו היא לחנך את האינטליגנציה הערבית? בשלמא, לעתון מוקדש לעניני היהודים בלשון הערבית עוד היו נמצאים, אולי, הכוחות הדרושים, שהלא את ענינינו שלנו יודעים אנו, פחות או יותר. אבל לערוך ולהוציא עתון מוקדש לעניני עם זר, לבוא בדברים עם “הסופרים המוסלמים” וכו' – בשביל עבודה כזאת אין אני, למשל, יודע אף איש אחד ממשפחת-הסופרים שלנו הגרים בארץ-ישראל. כותב המאמר, שהזכרתי לעיל, מבטיח, אמנם, בלשונו הזהב: “וכוחות לזה אם אין לנו, אמנם, הרבה, יש לנו די”, ואגב, מזכיר הוא את “הסופרים המוסלמים” ומסיים ב“טעמים שׁנִיים המובנים לכל מביני דבר”. כלומר: מטבעות, הונורארים. אבל מלבד “הטעמים השניים” הרי יש גם טעמים ראשונים, שלאסוננו אין מהם כל מושג לאותם ה“מביני דבר”… או אולי “קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא”? אולי אפשר היה לסמוך בדבר זה על אותם המצדדים בזכות יסוד העתון? אולי על אותו האדון ד“ר מויאל שאיים על לודוויפול: מה היית אומר, כביכול(?), לוּ רציתי גם אני לשעבד את תועלת-הישוב אל רגשי הרוגז הפרטי(!) והייתי משיב לך על לעגך בשפה הערבית אשר אני מנוסה בה?” (“החרות”, ג' ט', ש"ז) כן, אותו האדון ס"ט מנוסה הוא בלשון הערבית, ועליו אפשר היה לסמוך. בדוּק ומנוסה! ת כל מושבותינו היה מוכר, כפי שיוצא מדבריו – ואת “העתון הכללי, הספרות” וכו' בלשון שהוא מנוסה בה היה מוציא. עליו ועל חבריו אפשר לסמוך! הנסיון כבר הורה לנו… – אבל הלא צריך, סוף-סוף, להגן על עצמנו בעתונות! – יקראו אחרים – הלא אי-אפשר להחריש בעת שמעלילים עלינו עלילות… על זה – צריך להודות – ענה מר לודוויפול במאמרו ב“האור” בטוב-טעם. אני הייתי מוחק רק את ביטויו: “כיבוש העתונות הערבית”, שהוא מגוחך. אם הרצל הוצא כרוז לציונים בשעתו: “לכו וכבשו את הקהילות!”, אם הסתדרות “הפועל הצעיר” הוציאה כרוז בשעתה: “לכו וכבשו את העבודה!” (את הצלחת ה“כיבושים” ההם הן ראינו!), העל זאת מחויב מר ל. לקרוא ליהודינו הספרדים בארץ: “לכו וכבשו את העתונות הערבית?!” ומה גם אחרי שיודעי ו“מביני דבר” מהם “מצהירים”, כי זהו מן הנמנע: לא מקבלים את היהודים, בעד מאמר לטובת היהודים דורשים העתונים הערבים מאה פרנק… (ממאמרי סופרי “החרות”). אף שמאידך גיסא אותו האדון המאיים – ראש המדברים בכל הענין – מעיד את ההפך, “כי משני חדשים עד עתה נשתנה הרוח לטובה לנו אך ורק מפני שׁכּתָּבינו הטריחו את עצמם להשׁיב אל צוררינו תשובות הגיוניות נמרצות”… (שם, גליון ט'). ומעכשיו – צא ומצא את האמת!… ברם, לא זהו העיקר, כמובן, יהא לא “כיבוש”. העיקר הוא, שביד מר לודוויפול עלה להוכיח, מה שמורגש לכל אחד מאתנו, שעתון ערבי-יהודי לא יביא שום תועלת, דבר שגם הצועקים בעד התחילו להודות בו, אלא שיחד עם זה התחילו להטיף לעתון ערבי כללי, מה שאי-אפשר להוציא אל הפועל, גם אם נחפוץ, כדלעיל. והואיל וגם אנו “מנוסים”, כד"ר מויאל בלשון הערבית, שאסור ואסור לנו לבזבז את מעט כוחותינו על מיני פעולות, שלנו ולקהלנו לא יוסיפו כלום, התחילו עונים על הצעקה: “איך נחשה ולא נגן על עצמנו?” בתשובה מובנת מאליה: “אל תחשׁו! הגֵנו על עצמכם!” כתבו, אם אתם יכולים, בעתונים הערביים! כתבו עד כמה שאפשר ובמקום שאפשר! למה הבמה המיוחדת, שבוודאי לא תביא לשום תוצאות חיוביות? ואולם אם את דברי ההגנה שלכם לא מקבלים – אין להושיע. אז נשתדל לחיות גם הלאה כאשר חיינו. הנה גם בכל תפוצות הגולה, במקום שהסניגוריה פשטה בוודאי את הרגל, אין אחינו, בכל זאת, חדלים מכתוב בלשון-הארץ להגנתם במקום שהם יכולים, וכשאינם יכולים – אינם כותבים. אמנם, שם מוציאים הם בלועזית גם עתונים מיוחדים לעצמם, אבל העתונים ההם – שאכן גם עליהם יש מערערים גדולים בחוגי המשכילים היהודים היותר טובים – על כך פנים יש להם קהל יהודי, הקורא ומתחנך בהם. אולם בשביל אלפי היהודים הספרדים פה, המדברים ערבית או ז’ארגון ערבי, הרי אינכם הולכים להוציא את העתון (בשביל דוברי הישפניולית יש כבר עתונים יהודים לאומיים), אלא אך ורק בשביל הגויים, בשביל הקהל הערבי הקטן והבטל-בששים, הקורא עתונים ומתעניין בשאלות ציבוריות! ובשביל עתון כזה אין אנו יכולים ואין אנו צריכים בשום אופן ואופן להוציא את הכוחות המועטים והאמצעים החברתיים הדלים שלנו. יש לנו די עבודה נחוצה ודי צרכים עצמיים, הדורשים את מילויים, בבית, באוהל. [“הזמן”, תרע"ב; החתימה: י. ח. ברנר] את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/183

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p77/m184.txt

תתמה ידיד

וידל בנבנשתי

7927660

תתמה ידיד תתמה ידיד / וידאל בנבנשת לרב דון שם טוב תִּתְמָהּ יְדִיד בִבְגּוֹד פּוֹתִים וּבִנְשׁוֹת כָּל / חֶסֶד גְּמַלְתָּם מִבֹּקֶר עֲדֵי עֶרֶב לוּ גּוּף בְּלִי שֵׂכֶל יִשְׁמֹר בְּרִית חֶסֶד / צַוָּאר וְיָד לֻטְּשָׁה לֹא כָהֲתָה חֶרֶב את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/184

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m185.txt

משנה לעם

חיים נחמן ביאליק

359705

משנה לעם הספר הראשון אחרי כתבי-הקדש, שנשמר במקורו העברי ועמד בידי האומה מימי סדורו ועד היום – היא המשנה. התורה שבעל-פה, רוח אפיה ונשמת חייה של התורה שבכתב, אצורה ועומדת במשנה. המשנה היא הבבואה הנאמנה ורבת-הפנים של כל ארחות החיים וצורות התרבות, ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי-הקדש, ובעוד העם מעורה באדמתו. בצדו של המקרא, מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית, משמשת לנו המשנה מחצב אין-תכלה בן מעמקים עצומים של אותה הלשון העברית עצמה בפניה החדשות, כאשר נגלתה בימי חיותה האחרונים, בטרם נתקה כלה משרשי החיים הממשיים ובעוד לא נעתקה כלה מפי העם. עוד דורי-דורות יסיעו מן המחצב הזה אבנים וצרורות לבנין לשוננו ולתקומתה השלמה בפה ובכתב, הואיל ולשון המשנה, לפי כל תכונתה, קרובה לדרך המחשבה והדבור של בן זמננו קרבה יתרה מלשון המקרא. כל הסגולות האלה מזכות את המשנה להצטרף אף היא לאבני הפנה, ואולי גם אבני השתיה, של חנוך העם בכל הזמנים ומחייבות את ההשתדלות התמידית לקרב אליה את דעת העם ולבו ולהרבות בתוכו את לומדיה ושוניה. ואולם לשם כך יש לבקש ולמצוא דרכים להקלת למוד המשנה על העם ולהמתיק עליו כפי האפשר את טורח העסק בה. ואל הדבר הזה מכונת בעיקר הוצאת המשנה בצורה שלפנינו. הסבות הראשיות שגורמות להכביד על בן דורנו את למוד המשנה (הקשה גם בלא כך) מתוך הספרים המצויים בידינו עד עכשיו – מהן התלויות בצורת גוף הפנים של המשנה, ומהן – בצורת הפירושים. גוף הפְּנים של המשנה בא באותם הספרים בלא נקוד, המחיה ומאיר את הכתב והלשון1, בלא סימני הפסק נהוגים בזמננו, המסַיעים להבנת הענין, וגם בלא הגהה מספקת, המצילה מן הטעות. דרכי הכתיב אינם קבועים בו מחוֹסר כל שיטה, ופעמים הם סותרים זה את זה גם באותו הדף ובאותה משנה. על-ידי כך מתקשה, ולעתים נכשל, גם הקָריָן המובהק ביותר, וכל-שכן תלמיד שאינו ותיק, השונה תֹּאכַל תחת “תֵּאָכֵל”, “וְאָכְלוֹ” תחת “וַאֲכָלוֹ”, “אוֹכְלִים” תחת “אֳכָלים”, וכיוצא באלה קריאות משובשות, שמביאות לפרקים גם לידי חוסר הבנה, או מה שרע מזה, לידי סרוס הכונה. ביותר מצויה הטעות בקריאות המלים הזרות, בנות פרס, יון ורומי, המשוקעות במשנה לרֹב, ולא כל אדם יודע את מוצאן ומבטאן במולדתן, ובכמה מהן כבר נשתבשה המסורת לגבי הקרי והכתיב שלהן כאחד (“אולר, כרכר, ליסטים, פוחלץ, פרוזדור” תחת “אולר, כרכד, ליסטיס, פוחלין, פרוזדוד”). משבושי מסורת כאלה לא נִקו גם הרבה מלים עבריות, ואפילו מן המצויות והמפורסמות ביותר, כגון “בית השואבה” תחת “בית השאובה”, “ואין צריך לומר” תחת “ואין צורך לומר”, ועוד שבושים “קלים” מסוג זה, רובם פרי התרשלות ומעוט הקפדה, מאחר שאין בהם לכאורה – לפי הדעה השטחית – “נפקא-מינה לדינא”, מבלי שים אל לב עדות ישנה ונאמנה של חכמים על אלה “שלא הקפידו על לשונם”, כי גם “תורתם לא נתקימה בידם”. כך הוא גוף הפנים של המשנה. ואשר לפירושיה – ודאי יש בהם טובים ומועילים מאד מכמה בחינות, וכמה מהם מאירים את העינים ומפיהם אנו חיים בבירור דברי המשנה וכונתה עד היום. בזכות אלה נתפשט באמת למוד המשנה בישראל במשך כמה דורות והיה לקנין רבים. ואולם הפירושים ההם, לפי כל תכניתם, צורתם וסגנונם, הרי מכֻוָּנים היו בעיקרם לקהל התורנים חניכי בית-המדרש, אלה אשר קול התורה שבעל-פה ולשון התלמוד ודרכי משאו-ומתנו נבלעו בדמם מנעוריהם ונקלטו בלבם מאויר בית רבם. לא כן יודע ספר סתם מישראל, בן דור ימינו – הוא לא ימצא נחת באותם הפירושים, לא בארוכים שבהם ולא בקצרים. הארוכים – ארוכים יותר מדי ועמוסים ב“יתיר” ובטפל, בלשונות הגמרא ממקומות אחרים ובדברי הכרעה של הלכה למעשה, או בדברי סברא ודקדוקי פרשנות כיוצא באלה, דברים שאינם הכרח לגוף הבאור של דברי המשנה במקומה, לפי פשוטה ומשמעה, ולפיכך הם עלולים להסיח את דעת השונה הפשוט, – זה שאינו דקדקן ונוח לו בקריאה שטופה – מן העיקר. והקצרים – קצרים יותר מדי ולקויים ב“חסר” ואין אף הם עשויים להניח את דעת בן דורנו, המבקש להבין את דברי המשנה על בָריָם במקומה ומתוכה עצמה. אלה ואלה לא יכשרו לבן דורנו גם מצד סוגנונם המנומר, הזרוע כלאי לשון והמעורבב כלו בטויים ומונחים ארמיים, לקוחים מתוך המשא-והמתן התלמודי, בטויים ומונחים הזרים ברובם לבן דורנו גם מחמת ארמיותם וגם מפאת הענינים הבלולים בהם בצמצום גדול ובדרך רמז, המובן רק לבקיאים בלבד. הרצון והכונה לתת את המשנה ביד העם כספר השוה לכל נפש יודע עברית בישראל חייבו אפוא הוצאת המשנה בצורה חדשה, המתאימה יותר לטעם בני דורנו ולתביעותיו. ואת זה דִמה מוציא המשנה הזאת – הוא גם מנַקדה ומפָרשה – להשיג במהדורה זו, המתוכנת על-פי הכללים והדרכים האלה: א) גוף הפְּנים של המשנה נִתן בהוצאה זו – המכוֶּנת גם לעם, ולא לתלמידים בלבד – כשהוא מלא ושלם, בלי שום השמטות ודִלוגים כל-שהם ובלי שום שנוי סדר, אלא משנה תמימה כהויתה וכסדרה, ערוכה ושמורה בכל, כבואה בכל יתר ההוצאות השלמות. ב) הנוסח הנתון בזה הוא בדרך כלל אותו של טופס המשנה המקובל בידינו, בלי ערבוב של נוסחאות וגרסאות אחרות בגוף הפּנים. באין עד היום בידינו – לחרפת האומה כלה – שום הוצאה מדעית שלמה2 של המשנה, הוצאה בעלת נוסח קבוע, מבוקר ומזוקק על-פי כתבי-יד וספרים, לפי הדרישות החמורות של הבקורת המדעית בימינו – הוכרח המוציא “לכבוש את יצרו” ולהמנע מלהכניס את עצמו להכרעה בין ערבובית הנוסחאות והגרסאות, כדי לבחור מהן את הטובות בעיניו ולקבוע אותן לדורות בגוף הפְּנים. ולא מיראת ההכרעה, וגם לא מטעם שההוצאה הזאת היא בעיקרה עממית ולא מדעית, ואין אפוא צורך מיוחד לרדוף אחרי נוסחאות, אלא מטעם מעשי: “בחירה חפשית” כזאת, ובהוצאה המיועדת לעם, יותר משהיתה מועילה, עלולה היתה להרבות את הערבוביה, בהוסיפה טופס נוסחאי חדש של המשנה על אלה המרובים הקַימים מכבר, וּשנַים שיזדמנו ללמוד ביחד מתוך שני טפסים שונים יבואו לידי מבוכה. מטעם פשוט זה הונח בדרך כלל בתוך הפנים הנוסח הישן במקומו, וגרסאות אחרות שנראו למוציא נכונות וישרות מאלה שבגוף הפנים, ויש בהן, לדעתו, משום תקון הענין ושבח הלשון – אלה הובאו בתורת “נוסח אחר” (בראשי תיבות: נו“א, או נ”א) בתוך הפירוש שלמטה. ואולם גם בתחום הפירוש נזהר המוציא מלהרבות בדקדוקי נוסחאות, אם לא לצורך גמור – שלא להעמיס על הלומד יותר מדי. מן הכלל האמור יצאו רק מקצת מאותן הנוסחאות, שיתרונן על אלה שבגוף הפּנים מוכרע מתוכן וגלוי לעין כל, ועם זה אין בהן כדי פריצה נכֶּרת בנוסח הפּנים המקובל, כגון שהשנוי הוא קל ובלתי מורגש ביותר לאוזן, אלא עשוי מצד צורתו המבטאית להבָּלע בנעימה הקריאה – שנויי נוסחאות מסוג זה הותרו לבוא גם בגוף הפּנים. ואולם, כאמור, שנויים אלה בטלים במעוטם, וגם בכלם יחד אין כדי רושם של פגיעה בטופס המקובל3. לשם האמת על המוציא להודות כאן, כי בתחלת עבודתו עדין היתה אימת הנוסח המקובל מוטלת עליו יותר מן הראוי, ומתוך משא-פנים יש שהתעלם ממקצת נוסחאות נכונות ולא חש להביאן בפירושו. את עקבות ה“פחד” הזה – שפחת והלך אחר-כך בהמשך העבודה – יכיר המעַין במסכות הראשונות4. ג) הכתיב הנהוג ביותר בטופסים המקובלים – אלה שאינם מנוקדים – הוא המלא, זה שאותיות או“י עומדות לו במקרים רבים במקום תנועות, להורות על הקריאה הנכונה5. במקצת טופסים בא גם כתיב “מלא דמלא”6. יש מלבד זה הבדלים מסוג מיוחד בין הכתיב הנהוג בטופס הירושלמי ובין זה של הבבלי7. הצד השוה שבהם, שבכלם אין שיטה קבועה ומוחלטת ואין מִצוי המדה; על כן מרובה בפנה זו הערבוביה. קובץ קובץ – וכתיב מבולבל שלו. לא טוב מזה גם הכתיב שבטופסים המנוקדים. יש שאחזו את החבל בשני ראשיו וזוגו את הנקוד עם הכתיב המלא או גם עם ה”מלא-דמלא". ויש שמלא וחסר משמשים אצלם בערבוביה. ויש קפדנים שממצים את המדה עד תכלית, עד כדי לכתוב כל בינוני קל בצורת החסר (בֹּנה, חֹלה) לפי הכתיב המקראי8. בעל המהדורה הזאת אחז במדה בינונית. הנקוד אינו יכול, כמובן, להזדווג עם הכתיב המלא כצורתו בטופסים המקובלים מחוסרי הנקוד, אבל להגדיש את הסאה אין צורך. הבינוני הקל, וכן העתיד הקל, יש שהם באים מלאים גם בכתבי-הקדש, ואל לנו להחמיר במשנה יותר מבעלי המסורה במקרא. מטעם זה עצמו לא דחה המוציא את צורת הכתיב הבבלי מפני הנקי והקדום ממנו, מפני הכתיב הירושלמי. צורה זו נתקבלה בכל הטופסים הנהוגים במקומנו וכבר יש לה מסורת רבת שנים. על מה הקפיד בעיקר המוציא? על שיטת הנקוד שתפס בה – מאחר שתפס בה, שתהא אחת ושוה בכל הפְּנים של המשנה, מראש ועד סוף9. ד) בעיה חמורה בפני עצמה הוא דבר הנקוד במשנה, וביותר של אותן המלים שאין להן דוגמה במקרא, או שאין לתבניתן הדקדוקית הכרע מתוכן או מענינן. כאן המבוכה שלמה. המסורת הכפולה, שבעל-פה ושבכתב (הקריאה הנהוגה וקבוצים מנוקדים), לא תועיל כאן אלא מעט. לכל היותר אפשר להסתייע בה לפרקים, לצרפה לעדות אחרת – במקום שישנה – אבל לסמוך עליה בלבד אי-אפשר. ולא רק לפי שאינה מדויקת10, אלא גם מטעם שאין, באמת, למשנה מסורת אחת. מסורות הרבה לה, וחלוקות. הירושלמית שונה מן הבבלית, המזרחית מן המערבית – כמספר שבטי ישראל מספר המסורות. קשה משום כן למצוא שני קובצי משנה שוים בנקודם ושני קִבוצי ישראל שוים בקריאתם. מה לנו מלה פשוטה ומצויה ממלת “רבי”? ואף-על-פי-כן אלה קוראים ומנקדים “רַבִּי”, ואלה “רִבּי”, ויש מנקדים “רְבִי” או גם “רבִי”, ולפי עדות מלומד אחד יש קוראים “רֻבּי”, ובפי הבריות שגורה הקריאה “רֶבּי”, ובספרות הקדמונים יש למצוא סמוכים כמעט לכלם – ועתה צא והַכְרַע ביניהם! ואם במלה כזאת כך, מלה שלא פסקה מעולם מפי ישראל, ואפילו משיחת חולין ומלשונות לעז שלהם, ויש לה אפוא מסורת רצופה בדבור החי – מה יש לומר במלים לא פשוטות ולא מצויות כמוה? מה לעשות, למשל, בשמות בני שלש אותיות כגון אלו: “כרך, פלג, פרד (של רמון), קלח, קלף, שכח, שרף”? מסורת אחת נוטה לקריאה בשוא ובפַתַּח (על משקל “דְּבַש”); אחרת קוראת ומנקדת בשני סגולים (משקל פֶּעֶל); ועוד אחרת מנקדת את מקצתם כראשונה ואת מקצתם כשניה, ואת מקצתם בשני קמצין (פָּעָל); ומה לעשות בשאר המלים שקריאתן ונקודן שנויים במחלוקת? “דְּלעת, דְּלועים” כמקובל ברוב מקומותינו בקריאה השגורה, או “דַּלַּעת,דַּלועים” (על משקל “תַּפּוּחים, פַּקּועוֹת”), כדעת אחרים, או שיש לנקד את הרבים “דְּלוּעים” או “דֵּלוּעים”, כדעה עוד אחת שיש לה סמוכים באות י' הבאה בכתיב המלא של מלה זו בכמה מקומות (דילועים)? אֵיברים, או אֲברים? מאֵימתי, או מֵאֲמָתי“, או כדעה שלישית, מֵאֱמתי? בַּכִּיר, או בָּכִיר (כנגודו “אָפיל”)? בְּקעת, פְּקעת, או בַּקַּעת, פַּקַּעת? דְּמאי, או דַּמַּאי? חֲרוּבים, או חָרוֹבים? כִּתבי הקדש (כמקובל בפי כל ישראל), או כְּתָבי הקדש (כתביעת נקרנים)? שִׁטְרֵי חוב, או שְׁטָרי חוב? מֵמֶל, או מָמֵל, או מַמָּל? מֶמֶש, או מַמָּש, או מֵמַש (על משקל מֵסַב, מֵמַד)? סַכָּנה, תַּקָּלה, תַּקָּנָה, או סְכָנה, תְּקלה, תְּקנה? עֵקֶל, עֶקֶל, או עָקָל? ומה דינה של מלת “פֵּרות” בסמיכות ובנטיה: פֵּרות האילן, פֵּרותיו, כמקובל, או כנקודו של דיקן אחד בימינו: פְּרוֹת האילן, פְּרותיו? ומלת “שָׁעָה” בסמיכות ובנטיה: שָׁעַת, שָׁעֲתי, או שְׁעַת, שְׁעָתי, או שַׁעַת, שַׁעְתִּי? ומה יש לנהוג במלים הלועזיות שנתעברה צורתן, כגון “אסכרה, כלכלה (בהוראת סל), לבלר, ספסל, סרגל, פלטר, קלת, תמד” – הלנקדן לפי הקבלה המפוקפקת, או לקרבן אל מבטא מחצבתן? ואפילו בפעלים עברים פשוטים (כגון: משתצמח, משינקדו, משיקרחו, משישלק) פעמים שאין הכרע לבנינם מתוך הענין ואין אתה יודע איך לנקדם: בקל או בפִעל? בפִעל או בנפעל? ובפרט, במקום שצורת הכתיב עלולה להטעות, כגון: “משיגריעו, משיבחילו” – לכאורה, הרי צורת הפעיל לפניך, – אבל לאחר הבדיקה והעיון מתברר לך ללא כל ספק, שאין כאן אלא פִעל בהפסק (מִשֶּׁיְגָרֵעוּ, מִשִׁיְבַחֵלוּ), והיו”ד אחרי ע' הפעל לא באה אלא לסַמן ולהטעים את הצירה בהפסק, כנהוג פעמי רבות בכתיב מלא דמלא11. ומהו נקודן של אותיות השמוש בכ"ל בראש שמות עצם? הבִשוָא ותמורותיה (כדינן לפני שמות מפורשים)? במסורות השונות אין למצוא בזה שום קבע12. וכיצד מנקדין את הכנוי לנוכח בסוף שם יחיד ובסוף הפעלים: אם –ְךָ, –ֶךָ כנקודו במקרא (עבדְךָ, עבדֶךָ; יִפְקָדְךָ, יִפְקְדֶךָ), או–ָךְ (עבדָךְ, רבָּךְ, שְׁלָחָךְ, פְּטָרָךְ על דרך הארמית, כמו שבא נקודו בטופסים ישנים ובקריאתו המקובלת לפי עדות קדמונים13. הַתָּרָתָם הגמורה של ספקות ממין אלה – אם היא בכלל אפשרית – לא תבוא, כמובן, אלא אחרי חקירה ודרישה רבות עמל ובנות כחות משותפים של אנשי מדע מומחים ואחרי בדיקה מעולה ומדוקדקת והשואה של טופסי כתבי-יד ודפוסים עתיקים, ומי יודע אם גם אז לא ישארו הרבה מן הספקות ב“תיקו”. ואולם לפי-שעה, לרגל המלאכה אשר לפניו, אנוס היה הנקדן, באין ברירה, לפלס לו דרך פשרה בין המסורות השונות, וכן בין אלה ובין תביעות הדקדוק, בכח עצמו, לפי טעמו ולפי השגתו. מסורה חשודה נדחתה מפני נאמנה ממנה, והדיוטית מפני מומחית. מסורה מפוקפקת ודקדוק – הלכה בדרך כלל כדקדוק; אבל במקום שהמסורה תקיפה ופשטה בכל ישראל – נשא הנקדן פניה. הכל לפי שקול דעתו והרגשתו הפנימית. ויש להודות, כי הנקדן עד שבא להכריע בין כל הספקות, כמעט כרע הוא תחתם. כל שעת עבודתו היה בעיניו כמהלך בין הטִפין, ובדרך שכֻּלה זרועה מוקשים. הרי אין אף שורה אחת במשנה נקיה כלה מן ה“ספקות”, ופעמים הם מסוג כזה, שמביאים לידי יאוש. ואם אחרי כל היגיעה והשתדלות הנאמנה להוציא דבר מתוקן לא הושג אף חצי כונתו הטובה – אין מי שיכיר בכך ואין מי שיצטער על כך יותר ממנו עצמו. ה) לשון המשנה יש לה, כידוע, קלסתר פנים שלה, והיא נוטה בכמה דרכים מלשון המקרא. ואולם מי שיבוא למַצות על נוסח המשנה שבידנו את כל חומר הדקדוקי – על-כרחו יאמר נואש. ידי מעתיקים ומדפיסים עשו גם בפנה זו את שלהם – מדעת ומחוסר דעת – והכאיבו בשבושיהם חלקה טובה לא אחת. הם סרסו בכמה מקומות את המינים ואת הבנינים ואת הזמנים ואת סימני הרבוי. המעיין אַל יתמה אפוא כשימצא, למשל, כמה שמות (כגון: שדה, קרקע, כוס, מטבע) שמשמשים זכר ונקבה בבת-אחת, ופעמים אפילו בפסקא אחת. כיוצא בזה, אל יתפלא אם יראה שהנושא והנשוא במאמר, בין שזה השני הוא פועל ובין שהוא תואר או מספר – אינם שוים במין. אל תתמיההו גם הערבוביה השולטת בסימני הרבוי – ים, = ין, ָם, = ָן, – ֶם בשמות בכנויי הפעלים. האמצעים שבידנו לפי-שעה אינם מספיקים כדי לברר, כמה יש כאן ממנהגי הלשון וכמה מ“תקוני” המעתיקים והמדפיסים. המוציא אחז משום כן אף בנידון זה במדה בינונית והשתדל להבחין בין זרוּת שהיא בגדר נוסח ובין זו שהיא טעות ממש, טעות מוכחת ומוכרעת מתוכה. על הראשונה העיר בפירושו ואת השניה תקן. ואף כאן ברי למוציא יותר מלכל זולתו, כי בכל תשוקתו העזה למסור ביד המעיין משנה ברורה ונקית גוף – לא הצליח אלא מעט. אבל מי שמכיר את טיב העבודה הזאת ואת כל קשיה לפי מצב הדברים עכשו – הוא לא יחמיר על עוֹשׂה את הדין ולא יבוא עליו למפרע בתביעות דברים כאלה, שהיו לכתחלה מחוץ לכונתו ושהם, באמת, גם מחוץ לגבול יכלתו. ו) עיקר הקושי של הבנת המשנה – היא צמצומה. רוב עניניה הם מסקנות ומִצוּי דברים, תמצית שבתמצית, שמאחוריהם מתעלמים מדרשי הלכה ומשא-ומתן של הלכה – על-פי רוב, מסובכים מאד – שנשארו מבחוץ (ברייתות). דברי הגמרא בשני התלמודים באים למלאות ולהשלים את המשנה (כשמה: גמרא, שענינו השלמה ), לפרש – בעזרת המשניות החיצונות ובדרך השואת גופיהן זה לזה ובכח הסברא והפלפול – את סתומותיה ולגלות את המתעלם מאחוריה. והם הם הפירוש הראשון, הפירוש היסודי והעיקרי של המשנה. בלעדיהם לא ימצא כל מפרש את ידיו את רגליו. עליהם נבנו כל יתר הפירושים מאז היותם ועד היום הזה. במקום שאין גמרא משנה – שם יגשש המפרש באפלה. ואולם אפילו בעלי הגמרא, אנשי הקבלה החיה, בכל חריפות שכלם ובכל קרבתם לבעלי המשנה במקום ובזמן ובדרכי הלמוד – אפילו הם לא תמיד ירדו לסוף כונתה, והרבה מקומות יש בה שבעלי הגמרא נתחבטו לפרשם ולא יכלו להם. במקרים כאלה לא נמנעו מליישב את הדברים בדוחק, על-ידי תקונים והגהות (“חסורי מחסרא והכי קתני”) ושאר דרכי ישוב תלמודיים או גם בדרך הדרשה. המפרשים שלאחריהם אחזו דרך כלל בעקבות פירושי הגמרא, ואולם יש מהם, כהרמב“ם בדורות הראשונים והגר”א בדורות האחרונים, אשר לא חששו מנטות כה וכה מפירושי התלמוד ולגלות במשנה פנים אחרות, ובלבד שלא יבואו מתוך כך לגלות בה פנים שלא כהלכה. הפרשנות החדשה, בת הבקורת החפשית והשיטה המדעית, בשובה לדרך ראשונים, לברר את המשנה על-פי יתר ספרי התנאים (מדרשי ההלכה והתוספתא), ובהשתמשה נוסף על כך, לצורך מלאכתה, גם בכלים חדשים ובשיטות מחקר לא ידעום ראשונים, הועילה אף היא – במדה שנזקקה למשנה – להאיר בה קצת פנות אפלות – בעיקר מצד הבחנת הנוסחאות, קביעת המוקדם והמאוחר במקורות וחקר הלשון. הפירוש הקצר שבמהדורה זו לא בא בשום פנים להתחרות עם הפירושים הקודמים, או להתגדר בחידושים משלו. אדרבה, רובו ככלו נסמך על דברי הפירושים שקדמוהו, ישנים וחדשים14. כל עיקר חדושו אינו אלא בצורה ובאופן ההרצאה. בעל הפירוש הזה, בשוותו לנגד עיניו תמיד את ראש מטרתו – להקל על יודעי ספר מישראל את הבנת המשנה לפי פשוטה במקומה ומגופה ובלי דקדוקים יתרים, ובזכרו עם זה עצת חכמים הטובה: “לעולם ישנה אדם בדרך קצרה” – השתדל בכל כחו להשמר מעודף ומחוסר. מצד אחד נזהר שלא יהא הפירוש מטופל יותר מדי בענינים יתרים שיש בהם גם משום הסח דעתו של שונה טירון מן העיקר וגם משום הכבדה והטלת אימה עליו. ומן הצד השני עמל הרבה, שיהא הפירוש, עם כל קצורו וצמצומו, ברור ושלם ומספיק די הצורך להבנת דברי המשנה של בוריָם במקומם ומתוכם. עינו של השונה, בשוטטה רצוא ושוב מן הפנים אל הפירוש וחזרה – לא תעוכב אפוא בתוך הפירוש על-ידי שום ענינים טפלים: לא על-ידי לשונות מובאות ממקום אחר לשם משא-ומתן או הרחב באור, לא על-ידי הכרעת הלכה למעשה וגם לא על-ידי דקדוקים של חקרי לשון15. השונה לא ימצא שם אלא דברים הצריכים לגופם: פירוש המלות והענין 16. ולפי שהפירוש כתוב כלו בלשון משנה נקיה, בלי תערובת ארמית – יראהו השונהכהרחבה והשלמה לדברי המשנה הקצרים, כאחד מאברי גופה, שבהצטרפו אל הגוף הוא משלימו ומעמידו על מכונו. ולזה בעיקר הרי נתכון המפרש. וכדי למנוע מן הטעות יש להוסיף עוד במקום הזה ובאותו ענין, כי פשטות וצמצום אין במשמעם שטחיות. דוקא שתי התכונות האלה אינן נקנות אלא על-ידי התעמקות ויגיעת רוח מרובה. אל הדרך הקצרה מגיעים בדרך הארוכה ביותר. ואף הפירוש הנתון כאן, בכל פשטותו החיצונית וצמצומו, עבודת עיון ושקול-דעת מרובה, ולעתים גם מורכבת מאד, צפונה בו בפנים. מה שירָאה פעמים בעיני הקורא השטחי כבלי מדויק או כמיותר, או כבלי ברור ומפורש די הצורך – ימָצא אולי אחרי העיון הראוי במקורות (בתלמוד ובמפרשים) כפרי זהירות. את עקבות הזהירות הזאת ימצא השונה, המסוגל לקריאה של התעמקות, במקומות רבים. במובן זה, רק במובן זה, היתה הכונה לעשות את הפירוש “שוה לכל נפש” – לקורא הפשוט ולמעיין כאחד. עד כמה הושגה הכונה הזאת – המשפט לקהל. ז) לפני כל מסכת ומסכת הקודם מבוא קטן, מיוחד לה, מעניניה. במבוא זה מתבארים בקצרה, בראשי דברים, עיקרי הענינים הנדונים במסכת הסמוכה לו, לפי סדר בואם בפריקה, ומתפרשים גדרי ה“מונחים” (השמות התָּכניים) המרכזיים, הצירים הראשיים, שעליהם סובבים דברי המסכת. בראש כל מבוא הובאו כתובי התורה, המשמשים יסוד לעניני אותה המסכת, למען שמור על הקשר שבין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה, ובסוף כל מבוא הוסברו טעמי סמיכותן של המסכות הקרובות זו אצל זו לפי הסדר ונמוקי המוקדם והמאוחר שלהן. ח) המוציא מקוה לתת בנוספות למהדורה זו, בסופה, – אם יזכה לכך – מבוא כללי לתולדות המשנה, דרכי התרבות בימי המשנה, דרכי לשון המשנה, לוחות הערכים והשעורים (מדות, משקלות, מטבעות, זמנים), רשימת חכמי המשנה לזמניהם ולדורותיהם, רשימות המלים של המשנה ובאוריהן ולוחות ציורים לצמחים, לחיות, לכלים וכו', לוחות גיאוגרפיים לבאור גבולות ארץ-ישראל למקומותיה הנזכרים במשנה, ולבסוף, רשימת נוסחאות מתוקנות לגוף המשנה על-פי כתבי-יד ודפוסים עתיקים. אלה הם, כמדומה, כל הדברים שראוי להקדימם למהדורה זו, לשם הסבר מטרתה וטיבה, לפני צאתה לרשות הרבים. אבל יורשה נא בהזדמנות זו להוסיף עוד מלים מספר בנוגע ללמוד המשנה: יש רואים את למוד המשנה כ“יבש”, דמיונה בעיניהם כעולם מאובן ודומם. וכבר יצא אחד מבעלי הסוד הראשונים ודרש: “המן הסלע הזה נוציא לכם מים? – זו תורה שבעל-פה”. ואולם כך ישפוט רק השופט למראה עיניו בלבד. מי שלבו ער ועינו פקוחה ואזנו קשובה – הוא יגלה גם מתחת למסוות המאובנים האלה את פני החיים המופלאים, הקדמונים, המסותרים מאחוריהם, וגם מחיק “הסלע הזה” תגיע לאזניו המית מים חיים מפכים. האין ריח השדה עולה מערוגות המשנה בסדר זרעים? האין שוקי ירושלים, מבואות צפורי וסמטאות טבריה על כל המונם ושאונם ועל כל מראות חייהם העתיקים מבצבצים ועולים לעיניכם מבין השיטין של מועד, נשים ונזיקין? האין שמוע מבין טורי קדשים וטהרות קול פעמי כהנים זריזים וצעדי לויים משכימי קום בחפזם עם שחר אל ההיכל לעבודתם ולדוכנם? לא המשנה יבשה. יבשה נפשנו. ואם המשנה נראית כיבשה מבחוץ – לחה היא מבפנים. כך היא סגולתו המיוחדת, הלאומית, שלסגנון ההלכה העברית: כבישה מוחלטת של יצר ההרגשה, ואפילו הרוממה והמשולהבת ביותר, והצנעתה העמוקה של זו בגופי מעשים זעירים ובממשים קטנים. מדת צניעות היא מסוג מיוחד, צניעות יהודית, בלתי מובנת לזרים. כל פרט של הלכה פרור קטן הוא, גביש יחידי, של ענין רוחני נעלה. כך נגנזים שביבי אש, אחיהם הקטנים של הברקים, בחצצי חלמיש. אף ההלכות של המשנה, על הפרוטרוט המרובה שבהן, רסיסים קטנים הם, צרורי-צרורות, מַתַּז לוחות האבן המנופצים, שירדו באש ונתנו בקולות וברקים. קשה היא המשנה – כאביה החלמיש בלוחות אלהים ואולם כמוהו הריחה אף היא אש שלמעלה, אש הברק, וגם צפנה ממנו ניצוצות ורשפים בחיקה. רק מי שהוא מחונן בכשרון הראיה הפנימית, הוא ימצא את הגרעין הרוחני, את טפת האור, הגנוז במעמקי הקלפה הקשה של ההלכה, והוא יבין את אשר לא הבין הדרשן הנ"ל עם התאַמרו להיות כאחד “המציצים לפנים” – כי “מן הסלע הזה”, המשנה, אפשר להוציא לא רק מים, כי אם לחצוב להבות. ועוד רמז אחד בנוגע לצד החנוכי שבלמוד המשנה: היהדות בדורנו מתפרנסת בעיקר מן האגדה. צורתה המעשית הולכת ופוחתת, וגם נפחסת. הרי ידוע: כלי המעשה ששוהים בטלים, בלא שמוש, נפסלים לשמוש. יסוד החובה והכרת החובה שביהדות הולך ומתערער מתחתיה. עוד מעט והיתה לנו יהדות שכולה רשות, יהדות התלויה ב“מצב רוח, ב”אמירה בעלמא". כח הרצון הקבוצי, ועמו כשרון המעשה, הולך ותש, ולא רק בפנת הדת – בכל הפנות יש סכנה, כי גם בהתעורר הרצון לא ימצא שוב את הדרך למעשה, לפי שזו נשכחה בינתים. ההלכה, לבושה המעשי של תורת ישראל, בסגנונה “היבש”, המצומצם, הקפדני, המדויק, מועט המחזיק מרובה, בשובה לתפוס את המקום הראוי לה בסדר הלמוד של הדור הזה, וכמובן, בשיטה מושכלת ונוחה מלשעבר, וכמובן עוד, בהצטרפה עם זה לגורמי השפעה חנוכיים זולתה – הלכה זו, יש בלי ספק גם בה – ולוּ רק מצד צורתה הספרותית וכוון רוחה הכללי בלבד – כדי להטיל את חלקה אל הקלפי המשותף של יתר הגורמים, וביחד עמם להועיל הרבה להגברתו ולהעדפתו של יסוד המעשה והכרת החובה ביהדות על היסודות שכנגדו. ואל יהא הדבר קל בעינינו בדור הזה. בסיום דברי הקדמה אלה, אולי כדאי להזכיר את הנסיון שעשו בשעתו שני חברים, הסופר ר' י"ח רבניצקי ביחד עם בעל המהדורה הזאת, לאסוף ולסדר את מבחר האגדה התלמודים והמדרשים בטעם בני דורנו ולשלחה החוצה. הנסיון הצליח במדה שלא פיללו לה בעלי המעשה עצמם. “ספר האגדה” – הוא שם האוסף – פשט לרבבותיו בכל גבולות ישראל ויהי כמעט לספר התמיד על שלחן כל יודע ושומע עברית. וכמדומה שהספר עשה שליחותו. לרגלו התבצרה האגדה בהכרת דורנו כאחד מנכסי הרוח היקרים ביותר של עמנו. השפעתו של “ספר האגדה” נגלתה בחנוך קטנים וגדולים, בספרות, בסגנון. בדרך ההיא ומתוך אותה כונה נעשה הפעם שוב נסיון בהלכה. האגדה, כידוע, נמשלה ליין; ההלכה – ללחם. בעולם החומר – הלחם קודם ליין; בעולם הרוח יש אשר יהי גם להפך. ובשלח עתה מסדר המהדורה הזאת את פרי עמלו על-פני חוץ אין לו בלתי אם להתפלל: – יהי רצון שיהא מזל “הלחם” כמזל “היין”. קרלסבד,ערב ראש שנת תרצ"ב. על המדורות המנוקדות שישנן יבוא הדבור להלן.  ↩ בשנים האחרונות התחילו לעסוק בזה מקצת מחכמי הגויים, וכבר יצאו עד היום על ידם כמה מסכות במהדורה מתוקנת, וכנראה נגזר עלינו שגם בפִּנת התורה שבעל–פה תהא מלאכתנו נעשית על–ידי אחרים.  ↩ מלבד ספרי המשנה, מנוקדים ובלתי מנוקדים, של דפוסי שונים, ישנים וחדשים, היו לעיני המוציא טופסי המשנה של הירושלמי והבבלי, קובץ “מתניתא דבני מערבא” וקובץ קויפמן ז“ל. מלבד זה נסתייע בשנויי נוסחאות וחלופי גרסאות הנתונים בשולי הגליונות של המשניות הגדולות דפוס ראם בווילנא ובאלה המובאים בפירוש ”מלאכת שלמה“ שם. גוף הפּנים, הנתון במהדורה זו, נתון אף הוא – בעצת המומחה לנוסח המשנה, הפרופיסור באוניברסיטה בירושלים ד”ר י. נ. אפשטיין – על–פי זה הקבוע במשניות ווילנא הנ"ל, מהדורה שמוציאיה נתנו בה מדה יפה של שקידה וכובד–ראש.  ↩ אחד מהם הוא הנוסח המוטעה “בערבית” “בשחרית”, שנשאר, לצער המוציא, בפנים, תחת המתוקן ממנו “בערָבין”, “בשחָרין”, הנמצא בטופסי המשנה של שני התלמודים ובקצת טופסים זולתם (ברכות א‘ א’, ב').  ↩ כגון: בַנַאי, גנאי, וַדאי (וגם וודאי); טומאה, מותר (=מֻתר), כתובה; חודש, קומץ; מוקדשים, לאוכלה, צורכיו; אוכלים, עוקצים (=אֳכָלים, עֳקָצים); היתר, חיזק, קיים, חייב, כיוון, יכַוין, שינה, עדיין.  ↩ כגון: מקויים; וודאי, שֵיני, פותֵיח; זיוַוג, מזַוויג, יגריעו, יבחילו, היכניס, כיוין או גם כיווין.  ↩ כגון “הגדה, זכיי, עקיבה, יוסה, לוכל מחצליות” שבירושלמי, תחת “אגדה, זכאי, עקיבא, יוסי, לאכול, מחצלאות” שבבבלי. דרכו של הכתיב הירושלמי להשתמש בהבלעת אות א' יותר מן הבבלי, ויש שכותב “שני” תחת “שֶאֲני”, וכיוצא בזה.  ↩ כך נהוג בקצת מסכות שיצאו בשנים האחרונות על–ידי חבורה של חכמי הגויים.  ↩ חוץ מן הפירוש, הואיל ואינו מנוקד, כתיב שלו נוטה למלא.  ↩ ידועה, למשל, הקריאה ההמונית הנתונה: שְכַר, יֶרָק, יֶרָך, גָדֶר – וכלם בנפרד.  ↩ על דבר זה לא עמד המוציא בתחילה והוכשל במקום אחד – במקרה דומה לדוגמא הנ“ל – לנקד ”המַבְקִיע“ תחת ”המְבַקֵעַ“, ובמקרה אחר ”וְחָמֵצָה“ תחת וְחִמְצָה” (במ‘ דגושה ובמפיק ’). ואפשר שהוטעה במקרים כגון אלה עוד בקצת מקומות, ולא עמד על כך.  ↩ ספק זה קיים גם במקום שבא תאר בה“א הידיעה אחרי השם, כגון ”בזיתים חמרים“ – אם להשלים את ה' הידיעה בראש השם ע”י נקוד הב‘ בפתח, או שלא להשלים, שהרי בלשון המשנה אין ה’ הידיעה של התואר מחייבת ה' הידיעה של המתואר, כגון “כנסת הגדולה”.  ↩ בצורה זו הוא בא לפי המקובל בנוסח הקדושה: “נעריצֶך ונקדישֶך”, וגם בשירים השקולים לקדמונים, לצורך המשקל.  ↩ מלבד שני התלמודים מדרשי ההלכה והתוספתא היו לעיני הפרשן פירושי רש“י, הרמב”ם, הרא“ש, מהר”י בן מלכי צדק, ברטנורא, תוספות יו“ט, מלאכת שלמה (לר"ש העדני), הגר”א, תפארת ישראל, כף נחת, הרידב“ז ורבים אחרים. מתרגומי המשנה היו לעיניו מהדורת ווינה, שנת 1817; הוצאות איצקובסקי 1890; קצת מסכות הוצאת גיסין על–ידי חבר חכמים שונים, והמסכות שיצאו על–ידי החכם שטראק; והוצאת ”ילקוט“ על–פי ליוורנא, תרפ”ו.  ↩ לאלה יקבע מדור מיוחד בדמבוא הכללי למשנה, מפני החסכון. עי‘ להלן סעיף ח’.  ↩ במשנה קשה נתן פעמים גם יותר מפירוש אחד, לפי ההכרח. בפירוש המלות הלועזיות שבמשנה נסתייע הפרשן בספרי המלים של לוי, יאסטרוב, דלמן ור“ש קרויס; לצמחים – בספריו המחכימים של הד”ר ע. לֶו.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/185

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m186.txt

הם מתנערים מעפר

חיים נחמן ביאליק

359705

הם מתנערים מעפר הֵם מִתְנַעֲרִים מֵעָפָר / חיים נחמן ביאליק א הֵם מִתְנַעֲרִים מֵעָפָר, הֵם כְּבָר קָמִים מֵאֶבְלָם – וַאֲנִי בְּיוֹם קוּמָם חָלֹץ אֶחְלֹץ נְעָלַי, רֹאשִׁי אֶתֵּן בָּאֵפֶר, אֵשֵׁב יָחִיל וְדוּמָם. אִלֵּם אֵשֵׁב לִפְנֵי קִיר מִקְדָּשָׁם הָאִלֵּם, וּתְפִלָּתִי לֹא תָבֹא – אֶל-מִי וְעַל-מָה? עוֹד עַל-תִּלּוֹ מִקְדָּשָׁם – וֵאלֹהִים כְּבָר עֲזָבוֹ. אֵבֶל כָּבֵד לִלְבָבִי, יָגוֹן קוֹדֵר בִּלְבָבִי – כֻּלָּם עוֹבְרִים לְתֻמָּם, וְאָנֹכִי חֲלוּץ נַעַל אֵבֶל יָחִיד אֵשֵׁבָה, אֵשְׁבָה יָחִיל וְדוּמָם – ב וְאִם-אֶגְוַע מְזֵה חָרוֹן עַל מַפֶּלֶת מִקְדַּשְׁכֶם – יְהִי מוֹתִי דּוּמִיָּה; אַל-תַּרְגִּיזוּ עַצְמוֹתַי, אַל-תְּטַמְּאוּ אֶת-זִכְרִי בְּדִמְעַתְכֶם רְמִיָּה. שִׁבְעָה מְדוֹרוֹת לְגֵיהִנֹּם – הֵם שְׂרָפוּנִי בְּחַיָּי – יִשְׂרְפוּנִי בְּמוֹתִי, קְלוּ אֶת-לִבִּי, זְרוּ אֶפְרִי, אַךְ בְּיוֹרַת דִּמְעַתְכֶם אַל-נָא תִשְׁפְּטוּ אוֹתִי. וְאִם-אֶרְקַב בַּקֶּבֶר – הָבוּ אֶרְקַב לָבֶטַח, וְאֶחֱלֹם רִקְבוֹנְכֶם; וַאֲכוּל הַתּוֹלָעִים שִׁלְדִּי יִשְׂחַק לְאֵידְכֶם וְהִתְפַּלֵּץ לִקְלוֹנְכֶם. תרס"ח. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/186

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m187.txt

[אֲשַׁלַּח בְּכַנְפֵי]

שמואל הנגיד

467161

[אֲשַׁלַּח בְּכַנְפֵי] וְגָבְרו רֹב מַלְכֵי אַלְאַנְדָּלוּס, מִשְׁפַּחַת הַבֶּרְבֶּר וְיֶתֶר הַפָּרָשִׁים, עֲלֵיהֶם בַּקַּיִץ שֶׁל שְׁנַת תתי"ג [ 4813; 1053] וְשָׂכְרוּ הַצָּרְפָתִים לִהְיוֹת עִמָּם בְּעֶזְרָתָם וֶהֱבִיאוּם עִמָּם וְצָרוּ הָעִיר מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ. וְצָרוּ הַמַּחֲנוֹת הַצּוֹבְאוֹת מֵהַמַּעֲרָב עִם חֵיל הַבֶּרְבֶּר עַל מְדִינַת אַלְמֶרְיָה וְיָצְאוּ לִקְרָאתָם וַיֶּאֶרְבו לָהֶם חֲמִשָּׁה יָמִים קָרוֹב מֵהֶם. אַחַר כֵּן נִרְאוּ אֲלֵיהֶם וַיֵּעָרְכוּ לְהִלָּחֵם וַיִּלְבְּשׁוּ שִׁירְיוֹנֵיהֶם. וּבִרְאוֹתָם כִּי כֵן בָּרְחוּ כֻלָּם בַּלַּיְלָה בֶּהָרִים וּבַגְּבָעוֹת. אַחַר כֵּן קָרְבוּ לִקְרַאת הַשַּׂר אִבְּן אַבִּי עַמאר וְהַצָּרְפָתִים הַצָּרִים מִשֵּׁני צְדָדִים מִמִּזְרַח הָעִיר, וְכַאֲשֶׁר נִרְאוּ אֲלֵיהֶם בָּרְחוּ גַם כֵּן מִשָּׁם שֵׁנִית וְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶם עַד אֶחָד, וַיָּשׁוּבוּ כֻלָּם נִכְלָמִים אִישׁ לְאֹהָלָיו. וְאָמַר, יוֹקִירֵהוּ הָאֵל, וּקְרָאָה: זִמְרָה אֲשַׁלַּח בְּכַנְפֵי / שְׁחָרִים סְפָרִים / בְּיִשְׁעִי – וְלֹא עַל / כְּנַף הַנְּשָׁרִים, לְמַעַן בְּאֶבְרָה / יְעוּפוּן וְנִלְאִים, / וְרֻבָּם בְּעוּפָם / לְפֶרֶס מְסוּרִים; וְלֹא עַל כְּנַף עָב / אֲשֶֹר הִיא מְשׁוּכָה / בְּעֵבֶר, חֲשׂוּכָה / בְהַרְבּוֹת עֲבָרִים וְשַׁחַר, בְּפָרְשׂוֹ / כְּנָפָיו, יְמַלֵּא / בְּאוֹרוֹ כְּרֶגַע / בְּקָעוֹת וְהָרִים. אֲנִי אֶזְמְרָה לוֹ / בְּשֵׁם אֵל יְצָרָךְ / וְשָׂמָךְ מְפָאֵר / בְּאוֹרָיו יְצוּרִים. בְּךָ יוֹצְאִים אֶל / פְּעֻלָּה אֲנָשִׁים – / וְהָיוּ בְּמַסְגֵּר / אֲפֵלָה אֲסוּרִים, בְּךָ שָׁכְנָה עֵין / מְנָאֵף וְגַנָּב, / וְשָׁבוּ לְמָעוֹן / וְסֻכָּה נְמֵרִים. וְהִמְשִׁיל כְּסִילִים / בְּלַיִל, וְסַהַר / כְּרוֹעֶה יְנַהֵל / עֲדָרִים עֲדָרִים, וּבוֹ יִתְּנוּ קוֹל, / בְִּמִקְרָא וְהַלֵּל, / אֲנָשִׁים יְגֵעִים, / וְנָחִים אֲחֵרִים, וּבוֹ מַלְאֲכֵי אֵל / וּבְיּוֹם יְרוּצוּן / בְּאֵימָה לְכִסֵּא / וְקוֹשְׁרִים כְּתָרִים, שְׂרָפִים וְחַיּוֹת / מְצִיצִים לְאֵל רָם / וְעוֹנִים בְּקוֹל רָם / וְאַדִּיר, וְשָׁרִים בְּקָדוֹשׁ וְקָדוֹשׁ / וְקָדוֹשׁ אֲדֹנָי / צְבָאוֹת, מְמַלֵּא / אֲדָמָה הֲדָרִים, וְשֶׁמֶשׁ, כְּמֶלֶךְ / מְהֻדָּר, בְּצֵאתוֹ – / יְבֹואוּן מְאוֹרִים / בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, בְּאוֹרָה – גְּבָעוֹת / מְלֵאוֹת חֲרִישִׁים, / בְּחֻמָּהּ – בְּקָעוֹת / מְלֵאוֹת קְצִירִים, וְתִזְרַח – וְתַפְרַח / רְפוּאָה לְחוֹלִים, / וְתִבְרַח – וְתַצְרַח / מְדֻכָּא בְּצִירִים, וְשָׁת יָם רְחַב יָד, / רְחַב פֶּה, וְטוֹרֵף / בְּלֹא יָד, וְקוֹרֵא – / וְאֵין לוֹ דְּבָרִים, וְיִשְׁקֹט – וְלֹא תַאֲמִין בּוֹ, / וְיִסְעַר – וְתִרְגַּע, / וְלֹא תֶחֱזֶה / בוֹ סְעָרִים. וְיָצַר אֲדָמָה– / קְעָרָה לְמַכְבִּיר, / וְכֶלֶא לְמַשְׂכִּיל, / וּמַצְרֵף לְבָרִים, תְּצַמַּח וְתוֹבִישׁ, / וְתִתֵּן וְתָמִישׁ, / וְתַעְשִׁיר וְתוֹרִישׁ, / וְתוֹרִיד וְתָרִים, וּבָרָא שְׁנִיָּה – / מְנוֹחַ מְרוּדִים, / וּמִקְוֵה אֲנָשִׁים, / וְסוֹף כָּל בְּשָׂרִים, וּבָהּ יֵשׁ גְּמוּלָה / עֲלֵי טוֹב וְעַוְלָה, / וּבֵית דִּין מְשַׁוֶּה / עֲנִיִּים וְשָׂרִים. פְּרֹשׂ נָא כְּתָבַי / בְּצָפוֹן וְתֵימָן / וּמוֹצָא וְיָם עַל / בְּחִירֵי חֲבֵרִים, סְפָרִים מְרִיחִים / בְּזֵכֶר יְשׁוּעַת / אֱלֹהִים לְנַפְשִׁי, / כְּזֵכֶר כְּפָרִים, וְנֵס, שָׁת בְּמֵצַח / לְבָנָה רְשָׁמִים, / וְשָׁת עַל פְּנֵי עָשׁ / וְשֶׁמֶשׁ סְדָרִים, וּמִלֵּא לְשׁוֹנוֹת / בְּ’בָרוּךְ אֲדֹנָי' / וְהִרְבָּה בְּ’אֵין כֶּאֱלֹהִים' / אֲמָרִים, וּפֶלֶא אֲשֶׁר שָׁת / בְּלִבּוֹת כְּוִיּוֹת, / וְשָׁפַךְ מְרֵרוֹת וְעִשֵּׁן נְחִירִים, וְהוֹשִׁיב עֲנָוִים / בְּרָאשֵׁי מְרוֹמִים, / וְקָבַר גְּבוֹהִים / בְּתַחְתִּית עֲפָרִים. בְּבוֹאָם בְּאָזְנַי / הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים, / וְשִׁלְחָם לְעֵינַי / חֳמָרִים חֳמָרִים שְׁאוֹנָם כְּרַעַם / וְיָם עַל שְׂפַת יָם, / וְחֶרְדַּת אֱלֹהִים / וְאֵימַת קְבָרִים, עֲרָבִים וְהַגְרִים / וְסַרְנֵי פְּלִשְׁתִּים, / וְחִתִּים וְאַלְפֵי / סְרִיסִים וְנוֹצְרִים, וְזֶה מִמְּכוֹן אוֹר, / וְזֶה מִמְּבוֹאוֹ, / וְזֶה מִצְּפוֹנוֹ, / וְזֶה מֵחֲדָרִים, וְשׁוֹטֵף כְּנַחַל, / וְלוֹחֵךְ כְּלַהַב, / וְלוֹבֵשׁ כְּלַיִל, / וְקָם כְּהֲרָרִים, וְחָנוּ קְצָתָם / עֲלֵי הַגְּבוּל פֹּה, / וּמִקְצָת עֲלֵי / הַגְּבוּל פֹּה אֲגוּרִים, וְלֹא נָשְׂאוּ יָד / לְהָרַע כְּמוֹ מַאֲמָרָם, / עֲדֵי כִי / חֲשַׁבְנוּם פְּגָרִים, וְשַׂחְנוּ: הלֹא / לַעֲצֹר אֶת אֲנָשִׁים / חֲנִיתֶם – וְאַתֶּם / כְּהַיּוֹם עֲצוּרִים! וְלָצוּר בְּעָרִים / מְלָכִים וְשָׂרִים – / וְהִנֵּה יְשַׁבְתֶּם / וְאַתֶּם נְצוּרִים! הֲנַפְשָׁם גְּעוּרָה, / וְיָדָם אֲסוּרָה, / וְאִם כּוֹכְבֵיהֶם / בְּשַׁחַק אֲסוּרִים? הֲנָשׁוּ קְרָבִים / וְהָיוּ כְּלָבִים / בְּנָבְחָם וְשָׁתְקָם / בְּצִדֵּי חֲצֵרִים? הֲיָבְשָׁה זְרוֹעָם / וְחָלְשָׁה יְמִינָם – / וְאֵי הַהֲבָלִים / וְדִבְרֵי שְׁקָרִים? הֲלֹא אֵין בְּכָל אִי / סְפָרַד אֲשֶׁר לֹא / עֲזָרָם – וְנַחְנוּ / עֲלֵיהֶם עֲזוּרִים! וְשָׂמוּ פְּנֵיהֶם / לְהַחְרִים בְּנֵי אֵל, / אֲבָל לֹא עֲזָבָם / אֱלֹהִים לְהַחְרִים, וְשָם קַשְּׁתוֹתָם / כְּעָפָר, כְּאִלּוּ / דְּרָכוּם לְהַשְׁחִית – / וְאֵין בָּם יְתָרִים, כְּאִלּוּ רְמָחִים / בְּיָדָם – בְּיַד עָשׁ / וְכִימָה אֲשֶׁר / מֵעֲלֵיהֶם קְשׁוּרִים. וְעַפְנוּ, לְשֵׁמַע / חֲנוֹתָם, אֲלֵיהֶם, / וְטַשְׂנוּ עֲלֵיהֶם / כְּבַעַל אֲבָרִים, וּבָאנוּ בְּאוֹרֵב / חֲמִשָּׁה עֲלֵיהֶם, / וְקַמְנוּ כְּאַרְיֵה / בְּבַהְמוֹת יְעָרִים, וְהֵם יַחְשְׁבוּ כִי / אֲנַחְנוּ רְחוֹקִים, / עֲדֵי יֶחֱזוּנוּ / לְמָדוֹן סְדוּרִים, וְקַמְנוּ עֲלֵיהֶם / בְּשֵׁם אֵל, מְעוֹדֵד / עֲנָוִים וּמַשְׁפִּיל רְשָׁעִים גְּמוּרִים, בְּלִבּוֹת אֲרָיוֹת / וּפוֹרְצִים כְּחַיּוֹת / וּבִידֵי כְפִירִים / וְרַגְלֵי עֳפָרִים, וְסוּסִים נְכוֹנִים / לְיוֹם הַשְּׁאוֹנִים / לְשַׁחֵר לְבָנִים, / לְלַבֵּן שְׁחֹרִים, עֲלֵיהֶם גְּבָרִים / בְּקֶצֶף שְׂבֵעִים / וּמִיֵּין כְּעָסִים / וְקִנְאָה שְׁכוּרִים, אֲלָפִים וּמֵאוֹת, / בְּצֶלֶם וּמַרְאוֹת / מְשֻׁנִּים, אֲבָל הֵם / כְּאִיש חַד חֲבֵרִים. אֲזַי יִבְרְחוּ / בַאֲפֵלָה, וְעָזְבוּ / אֳהָלִים, וְנָסוּ / לְמִדְבַּר חֲרֵרִים. אֱלֹהִים הֱבִיאָם / לְחֶרְפָּה, וְלָשׁוּב בְּבוּשָׁה, / וּמִתַּאֲוָתָם נְעוּרִים, וְשַׁבְנוּ לְחַיִל / אֲשֶׁר נָח בְּמִזְרָח, / עֲרָבִים גְּבִירִים / וְנוֹצְרִים שְׂכוּרִים, וְחַשְׁנוּ בְּטֶרֶם / אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ מָה, / וְרַצְנוּ אֲלֵיהֶם / מְרוּצַת מְטָרִים, וְתָרִים הֱנִיאוּם / וְאָמְרוּ אֲלֵיהֶם: / דְּעוּ כִּי אֲלֵיכֶם / גְּבִירִים מְהִירִים, וְהִנָּם כְּגַלְגַּל, / יְאִיצוּן בְּמַעְגָּל, / לְבַתֵּר בְּתָרִים / וְלִגְזֹר גְּזָרִים, וְלִנְקֹב לְבָבוֹת / בְּחִדּוּד חֲרָבוֹת, / וְלָשֵׁךְ מְרִיבוֹת, / וְעַנּוֹת יְהִירִים, וְלָשׂוּם אֲנָשִׁים / בְּאֵין פֶּה וְרָאשִׁים, / וְלָתֵת קְדוֹשִׁים / בְּשַׁחַת קְבוּרִים. אֲזַי מִהֲרוּ הֵם / אֱלֵי מִבְצְרֵיהֶם / וּבָאוּ בְּמָצוֹר / וְסָגְרוּ שְׁעָרִים, וְהָיְתָה כְּלִמָּה / עֲלֵיהֶם כְּרִקְמָה / וְנָחָה אֲדָמָה / וְשָׁכְנוּ כְּפָרִים, וְנָחוּ אֲרָצוֹת / וְרַבּוּ עֲלִיצוֹת / בְּתֵבֵל וְחוּצוֹת, / וְסָרוּ מְגוּרִים, וּבָרְחוּ אֲנָחוֹת, / וְצָמְחוּ רְוָחוֹת – / וְאוּלָם יְמֵי הַשְּׂמָחוֹת / קְצָרִים. אֲרַנֵּן בְּגִילָה, / וְסִלֵּד בְּחִילָה / לְבָבִי, וְהֶעְלָה / לְמַכּוֹת מְזוֹרִים. אֲנִי שָׂשׂ בְּעָצְבָּה, / כְּאַלְיָה וְקוֹץ בָּה, / וְאַיֵּה שְׁמָנִים / וְאֵין בָּם שְׁמָרִים? וְעָשָׂה לְטוֹב אוֹת / אֱלוֹהַּ צְבָאוֹת / וְשָׁלַח רְפוּאוֹת / וְכֵהָה שְׁבָרִים. לְצוּר, הַמְחַדֵּשׁ / חֲדָשָׁיו לְנַפְשִׁי / בְּכָל יוֹם, אֲגַדֵּל / חֲדָשִׁים בְּקָרִים, וְלִשְׁמוֹ תְּהִלָּה / אֲחַבֵּר, וְזִמְרָה, / וְתִהְיֶה סְדוּרָה / בְּשִׂפְתֵי גְבָרִים, וּבָהּ אֶת מְחוֹלָם / יְטִיבוּן בְּחוּרִים, / וּבָה יִכְשְׁרוּ לַנְּעָרִים / נְעוּרִים, וְתִהְיֶה בְּנָתִיב / מְחִישָׁה לְצִירִים, / וְתִהְיֶה כְּחִתּוּל / וּמַרְפֵּא לְצִירִים, וּמִכְשֹוֹל לְסוּרִים, / וּמַחְשָׁךְ לְצָרִים, / וּבִפְנֵי חֲבֵרִים – / מְאוֹרִים וְאוֹרִים, וְדַרְבָּן לְהַשְׁקוֹת / גְּבִיעִים וְכוֹסוֹת, / וְהֵידָד לְדוֹרְכֵי / פְּרִי הַבְּצִירִים, וּמַלְמָד לְמַזְכִּיר / פְּעֻלּוֹת אֱלֹהִים, / וְכִנּוֹר לְעוֹרֵר / יְשֵׁנֵי שְׁחָרִים, וְתִכְשָׁר וְתֵאוֹת / בְּקֵץ הַפְּלָאוֹת / לְזִכְרוֹן תְּלָאוֹת / וְשַׁלֵּם נְדָרִים. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/187

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p94/m189.txt

חֶזְיוֹנוֹת וְשִׁגְיוֹנוֹת

מנחם מנדל דוליצקי

12409282

חֶזְיוֹנוֹת וְשִׁגְיוֹנוֹת חֶזְיוֹנוֹת עֲלוּמַי בִּהְיוֹתִי עוֹד רַעֲנָן כִּי אֶזְכְּרָה עַתָּה, נַפְשִׁי תָשׁוּחַ, אֵי, אֶשְׁאַל, גַּן עֶדְנִי, בּוֹ שָׁלֵו וְשַׁאֲנָן, בֵּין שְׂדֵרוֹת שׁשַׁנִּים הָלַכְתִּי לָשׂוּחַ? אֵי פִרְחֵי מֹר, כִּתְּרוּנִי מִסָּבִיב? אֵי הַדּוּדָאִים לִי בָשְׂמָם הִקְטִירוּ? אַיֵּה רוּח צַח, אֵי שֶׁמֶש הָאָבִיב, קַרְנֶיהָ אֲבִיב חֶלְדִּי בְּנָגְהָם הֵאִירוּ? אַיֵּה שְׁמֵי טֹהַר, כִּכְנַף כְּרוּב נִטָּיוּ עַל רֹאשִׁי שֶׁנִּמְלָא, טַל יַלְדוּת, טַל תְּחִיָּה? אַיֵּה כֹכְבֵיהֶם, בָּם עֵינֵי חָזָיוּ אוֹר תִּקְוֹת נְעִימוֹת, אוֹר אַהֲבָה נְקִיָּה? אֵי חֶלֶד, חָשַׁבְתִּי לְנַחַל עֲדָנִים, עַל מֵימָיו, מֵי מְנוּחוֹת, יִתְנַהֲלוּ בְנֵי אָדָם, אֲחוּזֵי יָד יַחְדָּיו כְּאַחִים נֶאֱמָנִים וִידִידֹת וְאַהֲבָה תֵּלַכְנָה עַל יָדָם? אַּיֵּה הַחֶזְיוֹנוֹת? מַדּוּעַ שַׁלָּמָּה אֶרְאֶה, הָהּ, עַתָּה רַק חֻרְבַּן נְצָחִים? שָּׁמֵם גַּן עֶדְנִי, עָטוּף מְעִיל שְׁמָמָה, וְרֹאשָׁם לאָרֶץ הוֹרִידוּ הַפְּרָחִים? לֹא עוֹד כְּמִקֶּדֶם סְבִיבוֹתַי שׁשַׁנִּים וּבָשְׂמָם יַקְטִירוּ לִי פִּרְחֵי הָאָבִיב, עָלֵימוֹ יָשִׂישׂוּ עָרִיצִים שַׁאֲנַנִּים וְלִי, עֲשׂוּק כֹּחַ, רַק חוֹחִים מִסָּבִיב. לֹא עוֹד כְּמִלְּפָנִים נַפְשִׁי שֹׁאֶפֶת רוּחַ צַח שְׁפָיִם, מְחַיֵּה לֶב גָּבֶר; אַךְ רוּחַ מוּל פָּנַי, רוּחַ זֹעֶפֶת, רוּחַ רִקָּבוֹן, כִּרְקַב עֲפַר קָבֶר… שֶׁמֶשׁ הָאָבִיב לֹא לִי עוֹד יוֹפִיעַ, עַנְנֵי אֹפֶל כִּסּוּהוּ חֳמָרִים; כְּכַנְפֵי הָעֹרֵב נָטוּי רָקִיעַ עַל רֹאשִׁי שֶׁנִּמְלָא רְסִיסֵי כְפֹר קָרִים. כָּהוּ כֹכָבַי לִי דַרְכִּי הֵאִירוּ וְתִקְוֹת הֶרְאוּנִי, אַהֲבָה וָנָחַת, עַתָּה פָּנֵימוֹ בִּלְבָבִי יָעִירוּ, רַק יֵאוֹשׁ אַכְזָרִי, רַק שִׂנְאָה נִצָּחַת… הַתֵּבֵל לְעֵינַי יַם זֹעֵף הִנֶּהָ, רוּחוֹת מִמָּרוֹם בּוֹ גַלִּים יִשָּׂאוּ, וּבְמֵי הַמֶּרְקָחָה, הַדָּגִים יֹשְׁבֶיהָ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים יִבְלָעוּ. יִתְנַשְּׂאוּ מִשְׁבָּרִים, יֹרְדִים וְעֹלִים, יֻטְלוּ בְאֵין מַעֲמָד הַדָּגִים הַקְּטַנִּים אֶל פִּיּוֹת אֹכְלֵיהֶם, הַתַּ נּ ִינִים הַגְּדֹלִים, הַשֹּׁכְנִים בַּמְּצוּלָה מִפַּחַד שַׁאֲנַנִּים… וְאַיֵּה הַחֶזְיוֹנוֹת? מָה אֲמֻלָה לִבָּתִי, אִם עַתָּה כָּל אֵלֶּה תַּחְתָּם אֶחֱזָיָה! שׁוּבָה, שׁוּבָה אֲבִיבִי, הָשִׁיבָה שַׁלְוָתִי, וּמִכּוֹס תַּעֲנוּגֶיךָ אָשׁוּב אֶרְוָיָה! הָשִׁיבָה לִּי אֻמְלָל, רוּחִי הַטְּהוֹרָה, בָּהּ קִנְּנָה אַהֲבָה וְתֻמַּת יְשָׁרִים; הָשִׁיבָה לִּי שִׁמְשִׁי, רָאִיתִי לְאוֹרָהּ, אַךְ נְעִימוֹת אֵין קֵץ, אַךְ חֵיֵּי מֵיֹשָרִים… הָשִׁיבָה לִּי לִבִּי, לֵב מָלֵא אֱמוּנָה כִּי נוֹצְרוּ לִגְדֹלוֹת הַתֵּבֵל וְהַיְצוּרִים וְכִי בָא כְבָר הָאָדָם עַד תַּכְלִית הַתְּבוּנָה: לִרְדֹּף רַק צֶדֶק בְּיָמָיו הַסְּפוּרִים… שׁוּבָה, שׁוּבָה אֲבִיבִי, לְךָ אֲיַחֵלָה, מֵעָקַת לְבָבִי, הָהּ, אֵלְכָה קְדֹרַנִּית! אַךְ אוֹיָה לִּי נוֹאָשׁ, שָׁוְא אֶתְפַּלֵּלָה גַּלְגִּלֵּי הַזְּמָן לֹא יִסַּבּוּ אֲחֹרַנִּית!… את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/189

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m190.txt

שירה בפי

שמואל הנגיד

467161

שירה בפי ולה אלי צדיק לה מדיח כאטבה בה גאון ז"ל ולו ידיד שלו שבח שבו פנה אליו גאון ז"ל שִׁירָה בְּפִי תָּמִיד מְסֻּדֶּרֶת / לָאֵל, זְבוּל תִּכֵּן בְּמוֹ זֶרֶת, מַדְמִים שְׁאוֹן יַמִּים, וּמַצִּיל מִן שֶׁבֶר סְפִינָה הַמְאֻסֶּרֶת. מִי זֶה אֲשֶׁר יָדַע הֲדַר קָדְשׁוֹ / וַיַּחֲשֹׁב נַפְשׁוֹ מְהֻדֶּרֶת? אִם בָּאֲדָמָה אֶהֱלֹּךְ – אֶרְאֶה / עַל כָּל גְּבִיר יָדוֹ מְגֻבֶּרֶת, מֵמִית, מְחַיֶּה, מַעֲשִׁיר דַּלִּים, / מַשְׁפִּיל וּמֵרִים עַד מְרוֹם קָרֶת; / 5 אוֹ אִם אֱהִי יוֹרֵד בְּיָם – אָשׁוּר גֵּאוּת, יְקָר הָאֵל מְסַפֶּרֶת: זֶה אֶל שְׁאוֹל יוֹרֵד וְיִנָּצֵּל / מֶנְהוּ בְּיוֹם רוּחַ מְסֹעֶרֶת, וָזֶה, בְּיוֹם נוֹחַ, וְעֵת הַשְׁקֵט / רוּחַ – אֳנִיָּתוֹ מְשֻׁבֶּרֶת. שָׁבַר עֲלֵי יָם חֹק, וְשָׂם עָלָיו / מַסְגֵּר וּמַנְעוּלִים לְמִשְׁמֶרֶת, אָכֵן אֲצִיל עַמּוֹ רְבִי גַאלִבּ / יָם הוּא בְּלִי מַנְעוּל וּמִסְגֶּרְת, / 10 עָטָה עֲלֵי סוּתָיו מְעִיל מוּסָר / שָׂמוֹ לְאַדַּרְתּוֹ לְאַדֶּרֶת, וּלְכָל נְטוּׁשֵׁי דָת וְנִדָּחָיו הֵבִיא בְּמָסֹרֶת וּמַחְבֶּרֶת, וּלְכָל שְׁכֵחֵי דִין וְתוּשִׁיָּה / הָיְתָה תְעוּדָתוֹ לְמַזְכֶּרֶת. שִׁמְעָה, אֲשֶׁר אַרְצוֹ סְפָרַד, אַךְ יָצָא שְׁמוֹ הַטּוֹב בְּכִנֶּרֶת, אֶרְאֶה אֲנָשִׁים יִכְתְּרוּן כֶּתֶר – / אַתָּה בְרֹאשׁ כִּתְרָם לְכוֹתֶרֶת, / 15 אַתָּה אֲשֶׁר תִּקְנֶה פְאֵר, בִּזְמַן / הוּבָא בְּשׁוּק מִקְנָה וּמִמְכֶּרֶת. כָּל שַׂר פְּשׁוּטָה הִיא שְׁנַת חַסְדוֹ, / אוּלָם שְׁנַת חַסְדָךְ מְעֻבֶּרֶת, תַּסְתִּיר בְּנֵי בִינָה חֲבֵרֶיךָ / יָדָךְ בְּרֵעָבוֹן וּבַצֹּרֶת. אָחִי, עֲדֵה מִמַּעֲשֵׂה אָמָּן / עֶדִי, וְהָיָה לְךָ לְתִפְאֶרֶת, שִׁיר הוּא, וְרֵיחַ לוֹ כְּמוֹ אַבְקַת רוֹכֵל עֲלֵי כַלָּה מְקֻטֶּרֶת, / 20 וּתְמַהּ לְטוּב טַעְמוֹ, וְשׁוּב וּתְמַהּ / אֵיכָה יְסַדֵּר שִׁיר בְּאִגֶּרֶת רֵעַ קְאַת מִדְבָּר, שְׁכַּן תַּנִּים, / גּוֹלֶה וּמִתְנוֹדֵד כְּצִפֹּרֶת. אַדִּיר, אֲשֶׁר כָּרַת בְּרִית קֶשֶׁת, / הָבֵא נְדוֹד בִּבְרִית וְיִכָּרֵת! אִם זֶה אֲשֶׁר בָּא לִי גְּמוּל חוֹבִי – / גָּלוּת תְּהִי חוֹבִי מְכַפָּרֶת! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/190

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m191.txt

בועידת הסופרים

חיים נחמן ביאליק

359705

בועידת הסופרים בועידת הסופרים / חיים נחמן ביאליק (נאום-פתיחה, ניסן תרפ"ז) הועידה הזאת היא השניה לאגודת הסופרים המחודשת, וככל ועידה הרי היא עת מפקד הכוחות שלנו. ובעת מפקד נזכיר נא כאן את אשר נעדרו מתוכנו במשך השנה ולא זכו לראות את הועידה בעיניהם. אבדות גדולות אבדו לנו במשך השנה. אחד מראשי התקופה הספרותית, שאנו ממשיכים אותה, נעדר מתוכנו: מורנו ורבנו אחד-העם. לא כאן המקום ולא עתה הזמן לדבר על גודל האבדה. אני רואה את אחד-העם כביאת מהלך חדש בספרותנו. עליתו על במת הספרות היתה בלי ספק נקודת המהפכה בכל הכוון של הספרות העברית. היו גם הולכים לפניו, כסמולנסקין ולילינבלום, שהיו ראשוני הראשונים לתקופה הזאת, אבל בימי אחד-העם בא לידי בשול פרוצס אחד מהפכני שהתחיל עוד מימי ההשכלה. עלינו לעמוד סוף סוף על אותה הנקודה המבדלת הבדל עיקרי ויסודי בין הספרות שלפני התקופה הזאת ובין זו שבאה אלינו עם ההשכלה. אין ספק שכאן היא נקודת המהפכה, כאן שנוי הערכין הגמור לכל שלשת הזרמים העקריים אשר שלטו ביהדות עד ימי ההשכלה, בספרות ובחשבון העולמי של האומה. צד שוה היה בכלם: הם הסיחו את דעתם מההויה הלאומית הממשית ושקעו את עצמם בעיקר בהויתה הרוחנית של האומה, הצרכים הארציים היו תפל להם, הם ראו את שני העולמות כנבדלים זה מזה. עולם הזה ועולם הבא, כשתי הויות שאינן מתמלאות זו מחוליתה של חברתה. אדרבא, אין אחת נבנית אלא מחורבנה או לפחות ממעוט דמותה של השנית. רק תקופת ההשכלה הסבה את פנינו כלפי החיים הארציים ותשקוד על תקנתם ביחוד, כי הם הם היסודות, מכל שיטת מחשבתם נובע הרעיון, כי שני העולמות האלה אינם שנים אלא אחד. לפיכך התחילו הם הראשונים להעמיד במרכז הדאגה לאומה את שאלת הארץ, את הצרכים הממשיים. אלא שההשכלה, לרגלי סבות שונות ומובנות, חשבה שהתקנה הזאת, תקנת החיים האלה, אפשרית גם בגולה, עד שבאו מאורעות ומסבות הזמן והעמידוה על אמתותה. הם הפכו את פניה כלפי הארץ. ובספרות באה תקופת הרעיון של התחיה הלאומית בארץ אבות. בעיקרי שיטתה והשקפתה הלאומית הרי זה המשך לדרך ההשכלה. ואולם, אם בהתחלת יצירתה של הספרות הזאת היה קולה – קול חשאי ונמוך, אם בתחילה לא העיזה עדיין לתבוע לעצמה מקום מרכזי בתוך האומה יחד עם שאר הזרמים הגדולים (אני מדבר על שלשת הזרמים שהיו בגלות בכל מאת השנים, היהדות ההלכתית של המצוות המעשיות, היהדות של ההרגשה והכונה החסידית לכל זרמיה השונים, והיהדות המחקרית, שגם היא היתה גורם גדול של התפתחות המחשבה הלאומית). כל הזרמים הללו התיחסו בבטול לצרכי העולם הזה, כל זרם לפי דרכו ורוחו שקד בעיקר על תקנת ההויה הרוחנית של האומה. וכשבאה הספרות החדשה ומרדה, הרי בתחילתה לא העיזה לרשת את מקומם של אלה הזרמים העיקריים שיש להם מסורת של כמה מאות שנה, לכל הפחות מיום צאתנו לגולה. והנה בימי אחד-העם הרגישו הכל, כי הספרות הולכת ונעשית לקול הראשון בתוך המקהלה של האומה, הולכת ונעשית לראש המדברים התופש את מקום “המזרח” של המחשבה הלאומית. כל שאר הזרמים נסוגו אחור מפני הקול הראשון הזה. ואין ספק כי זה נעשה בזכות הופעתה של האישיות האמיצה והמושלמת של אחד-העם. ואם אנחנו מאמינים ובטוחים עכשיו כי הספרות החדשה צריכה ויכולה להיות ל“יורה דעה” של העם העברי, ל“אורח חיים” שלנו, ל“שלחן ערוך” המפקח על סדר החיים הלאומיים הרוחניים וגם ל“מורה דרך” לכל המעשים הממשיים שהם היסוד לחיי הרוח – הרי היסוד והבטחון לאמונה זו באו לנו בעיקר בזכות השפעתו של אחד-העם, בזכות האישיות הכבירה, אשר במשך שלשים שנה ויותר נשא על שכמו את טורח המחשבה הלאומית, אשר היא שכוונה את לבנו לקשר עוד הפעם את המחשבה הלאומית אל יסודי החיים האנושיים של כל עם ועם, אל הארץ ואל ברכות הארץ. ואם נבוא לבקש קנה-מדה לפעלנו כאן בא"י ולכוון עבודתנו, אם נבוא לבקש קנה-מדה כדי להבחין בין עיקר ותפל, בין עבודה שיש לה ערך לתקומת האומה לדורות ובין עבודה שהיא לשעה, שעליה להיות בהיקף ולא במרכז, הרי את קנה-המדה הזה עלינו לבקש בתורתו של אחד-העם, בכוון עבודתו. – היו לנו עוד אבדות אחדות. מת השנה סופר צעיר בדמי ימיו זכריה פישמן ז"ל אשר יכול היה לעשות נפשות לסופרים העברים. הוא בקש להוציא לפועל עבודה גדולה, עבודת חיים. הספר שעמל בו כלל לקסיקון ביבליוגרפי של הספרות העברית וסופריה. בראשית עבודתו עמד ועלינו לעשות לו נפש בהזכרה זו, ולהשלים את אשר החל. מת עלינו עוד איש יקר אחד, נפש יקרה שבא אלינו מרחוק מארץ נכר. את מבחר ימיו נתן לספרות הרוסית ולמוסיקה הרוסית. אבל כחבריו שחזרו לעמם בחצי ימיהם, שב גם הוא – יואל אנגל – אלינו והעמיס על שכמו עבודה עממית ולאומית גדולה להחיות את המוסיקה העברית, את הנגינה העברית על יסודות עממיים, להחיות ולאסוף נפוצות רוחנו, לפתח את המוסיקה העממית. הוא בקש לתת בפינו זמר בתוך עבודתנו, הוא בקש להקל את חיינו, את רגעי היגון שלנו, להכניס מעט שמחה בתוך עבודתנו הקשה. לצערנו לא זכינו אנו ולא זכה הוא, לגמור את אשר החל ולהביא את עבודתו לידי גמר, אך הוא עמד על משמרתו. יזכר האיש הזה לברכה בתוכנו. מת בארץ נכריה באמריקה איש, שאמנם גמר את עבודת חייו, אבל הוא עמל כל ימיו לגדל לנו דור יודע עברית, יזכר שמו לברכה, הלא הוא שלמה ברמן. מת עלינו משורר גדול שאמנם שר את שירתו לא בעברית, אלא ביהודית, אבל הוא כולו, על פי תכונתו, על פי מבנה נפשו ועל פי כל הרהוריו ומחשבותיו, היה כולו לנו, שמו יהואש. אתם יודעים עד כמה עמל האיש הזה, אשר היה לא רק משורר גדול (אנחנו בלי ספק נצפין לדורות את שירתו שהיא כולה עברית לפי רוחה), אלא במשך עשרים שנות חיים לא פסק מלהטיף את אמתם של דברי ספר החיים שלנו, של התנ“ך. יהיה זכרו לברכה. אין אני חושב כי העבודה הכבירה שנעשתה מתוך הכונות היותר טהורות תשאר לדורות, אבל אני בטוח כי תמצית שירתו תהיה בודאי נחלה לדורות בתרגום העברי. הדור הבא ישלם לו תשלום גדול וישתדל לתרגם את מבחר שירתו היהודית ללשון-התמיד שלנו, לעברית, שהוא כ”כ אהב וכ"כ ידע אותה. יזכר לברכה חברתנו שמחוני ע"ה, זה המלומד הצעיר שהיה יכול להעשות לנו לתפארת. הוא היה ראשון, ואולי היחידי, אשר לאחר העמל הגדול שעמלנו במשך עשרות השנים לקרב את המדע העברי אל הספרות העברית ולהכניסה לתוך-תוכם של חיינו, הצליח לגשם את ההתקרבות הזאת. הוא החיה את המדע שלנו, זה שהיה חשוב בארצות אחרות ובלשונות הלועזיות. הוא החיה את המדע בשביל כל העם. מת סופר גדול ליהודים אם כי כתב בשפה נכרית, זנגויל, יזכר לברכה. הוא לא העשיר את הספרות העברית, אבל הוא העשיר את הרעיון האנושי בצבע עברי, בצבע נבואי, והוא הוסיף כבוד למחשבה העברית העולמית שלנו. אין ספק שגם מבחר יצירותיו תשארנה לדורות בבית-הגנזים של העם העברי בהעתקם לעברית. מת עוד אחד אשר בימיו הראשונים עבד עבודה נאמנה לספרות העברית. אני מדבר על פרופסור ג. זליקוביץ. אמנם בסוף ימיו עבר אל העתונות היהודית, אבל אנו נשמור לו את חסד נעוריו לעברית, אשר גם אח"כ לא חדל מאהוב אותה. ולהבדיל בין חיים ובין מתים. הכתוב אומר: “ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה”. הנה ראינו את מעשי הקוצר הנצחי, אבל ברוך השם, כי בשעה זו, אחרי הקציר הזה, עדיין קמה מלאה עומדת בשדותינו ומתנופפת בכל יופיה. אני מדבר על אותו הדור הצעיר, על תלמידי אחד-העם או בני הדור הצעיר ממנו, אשר פרחו ושגשגו לעינינו, והננו רואים אותם בעצם כוחם, בעצם בשולם, נושאים לנו את פרים, פרי ברכה ושמחה לכולנו. אני מתכוון לדור הסופרים הצעירים של עכשיו; עוד מעט, והם יעמדו בהדר חייהם, ואנחנו הרי ראינו את ראשיתם, את המשכם והנה הם לעינינו במלוא קומתם. עוד לא ראיתי את כל המפקד לכל החזית ואיני יודע אם כולם הנם פה. יש כאלה שהם רחוקים מאתנו. אינני חפץ לנסות את צניעותם של אלה שהנם כאן ולדבר עליהם במקום הזה, ואולי אין צורך לדבר עליהם מפני שיצירותיהם עצמן עדיין מדברות בעדם הרבה יותר ממה שאחד יכול לאמור עליהם. אני מדבר על אחד מראשוני המחדשים של השירה העברית, שהוא התחיל ביחד עם טשרניחובסקי (שיובלו חל לפני שנה) או שנה אחת אחריו, אני מדבר על יעקב כהן. נשלח לו ברכותינו מכאן ונברך אותו בשנות יצירה ארוכות. חברו השני שהתחיל עמו בזמן אחד ואולי בשנה אחת (צר לי שאין לנו הלכסיקון הביבליוגרפי של פישמן ז"ל!). אני מדבר על היושב כאן לחיים ארוכים, על חברי ובן-לויתי יעקב פיכמן. היה ברוך! אתם יודעים כולכם את כוחו ועבודתו אשר כמעט מחציתה, ומחציתה הטובה, שטפה ועברה לעינינו כאן בא"י. אני מברכו בשנות חיים של יצירה פוריה ויפה, לא פחות טובה מזו שעד עכשיו. נזכיר כאן את חברו, את דוד שמעונוביץ. עבודת שדהו מלאה תבואה וקמה ובכל שנה נקצור ברנה תבואת שיריו שכבר נתפשטו. חלק מהם קיים בפינו וממלא את חיינו ואת חלל חיינו כאן בא"י. נזכיר את חברם השלישי שהוא גם חברי, מפני שראיתי את כולם בהתחלתם, כשהיו עומדים על פתח הקרקע וצועקים ליציאה, – אני מדבר על חברי היקר שהוא באמת גדול וגבה-קומה – על יעקב שטינברג. הוא מדבר אליכם במסותיו העמוקות והמלאות ונותן הבעת כוחותיו בשיריו שנעשו בזמן האחרון יותר יקרים. יקרים בזמן וגם יקרים בתוכן ובעומק. אני מברך אותו שיצליח ויעמק וישגב ויגדל לעינינו עד ימי זקנה ושיבה. אני מרגיש כאן איזה רוח של ערב פסח, לא רק בחלל האויר כי אם גם באגודת הסופרים שלנו, ולבי אומר לי, כי הגיעו ימי האביב וימי הפריחה לחבר הסופרים, ימי אור משוש. אנחנו נברך מרחוק את חברנו הארז הצעיר העומד איתן וחסון בתוכנו ואולי יבוא היום שנפליא בו את כל העולם ונתגאה בהיותו בתוכנו – אני מדבר על חברי וחברנו זלמן שניאור. נברך אותו מרחוק וביחד עם זה את חברו הרחוק גם הוא ממנו את שופמן, הנמצא עכשיו בוינה. אתם יודעים כולכם את ערכו, הוא אמנם מצטין בדקות שהיא נתפשת ומובנת רק ליחידי סגולה, אבל עוד לא נעשה לקנינה של כל האומה. אתם יודעים כי אלה הגידולים של הפרדס שלנו – כל אחד נושא פריו לפי דרכו ולפי רוחו, כל אחד פרחו וצבעו שלו, כולם כאחד נוטעים ובונים את הפרדס הלאומי שלנו, פרדס הרוח, שלא נקצץ בנטיעותיו אלא נכנס אליו בשלום ונצא ממנו בברכה. אזכיר עוד את חברנו ש. ל. גורדון שבא לשבת בתוכנו. בימי המעבר לשירה החדשה הוא שר לנו שיר חדש וכבר הורגשו בשיריו רוח חדשה וצלילים חדשים. האיש הזה עמל עתה להנחיל את התנ“ך לבית הספר העברי. הוא הכניס רוח חיים, רוח שמחה לתוך למודי הילדים שלנו – יעמוד גם הוא על הברכה וירבה כוחו. לבסוף את הרחוק ביותר את השוכן מעבר לים, גם הוא אחד מן החבריא הזאת של הדור השני, אני מדבר על חברנו היקר י. ד. ברקוביץ, באמריקה. אתם יודעים כולכם מה פעל האיש הזה לא רק בתור נובליסטן מצוין ממדרגה ראשונה, אלא גם בתור מחדש הסגנון העברי, אשר שכלל אותו ע”י תרגומים מצוינים ויצירותיו המקוריות. הוא היה הממשיך של המסורת הסגנונית של מנדלי מו"ס ושל כל תלמידיו והביא אותה לידי מדרגה גבוהה מאד. נברך כאן עוד אחד מחברנו שעשה הרבה גם לספרות העברית וגם לחדוש הספרות הפדגוגית, אני מדבר על חברי י. ל. ברוך, שהוא היה מתלמידיו של אחד-העם בין הדור הראשון לחדוש השירה העברית. לא אדבר כל שבחו בפניו. שמו יעמוד על הברכה יחד עם חבריו בני תקופתו. אבל, רבותי, יחד עם הקמה המלאה הזאת שאני העברתי אתכם עכשיו בין תלמיה, הנה יש לנו עוד ערוגות ערוגות של פרחי הכהונה, בני הדור הצעיר העומד עכשיו באמצע לבלובו ונותן זמירות חדשות. יבוא יומם אחרי 15–20 שנה ואז אני מקוה שנברך אותם לחג יובלם, ואם הם נמצאים אתנו פה ובונים עכשיו, ברוך השם שזכינו לכך! כולנו יחד הזדמנו לפונדק אחד, ואנחנו נמצאים באגודה אחת כאן בא"י! האמנם פללנו ליום כזה שכל נושאים הספרות העברית ובוניה, הזקנים, אנשי המדע, והצעירים – פרחי הכהונה – כולם יהיו בבת אחת בארץ אבות? אנו צריכים לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הזה. שכחתי להזכיר ביחד עם אלה עוד סופר אחד, ברוך השם יש לנו רב, אין במה להתביש. אני בטוח אחרי אלה יהיו שכחה, לקט ופאה; השדה גדול ואפשר להטיל בו שכחה גדולה. אני רוצה להזכיר את חברנו היקר סיקו. השנה מלאו כ"ה שנה לעבודתו בתור סופר. במדה ידועה הייתי כמעט סנדק שלו, והוא יכול לסלוח לי על שהזכרתיו לאחרונה. אני מברך אותך, חברי היקר, בברכת ימים ארוכים, אורך הפנימי יאיר לך כל ימי חייך כשם שאור יצירתך יאיר את דרכנו. רבותי, אני ידעתי מראש שבתור פותח לא אגיע לידי פתיחה לעולם. הנני “ר' פתחיה” גרוע, אינני יודע לחשוב זמנים. ומה יש לעשות – הברכה כל כך מרובה שאין אנו מגיעים לידי מעשה. ועלי לקצר, כי בתור תלמידו של אחד-העם, הנני מקדים את המעשה על פני המחשבה ומקשר את העבודה הספרותית עם העבודה המעשית. נקצר איפוא בפיוט ונגש אל הפרוזה. הכונה והתכלית, עיקר המטרה שאגודת הסופרים שואפת אליה היא לא לעשות את הסופרים לעדר, שכולם ירקדו אל פי חליל אחד וירעו תחת שוט אחד של רועה אחד. להיפך, אנו רוצים ושואפים לרבוי, לאושר של ברכה ושפע. כל אחד הולך בשבילו המיוחד, בדרכו המיוחדת כאשר ברכו אלוהים, כל אחד יבקש את עצמו על פי דרכו ועל פי מתנת אלהים שנתנה לו. אין אנו רוצים אלא דבר אחד שנהיה כולנו חדורים הכרה אחת, כי הסופרים הם הם משמשי האומה וצרכיה הנצחיים. עלינו לזמר, לנגן כל אחד בכלי-זמר שלו וכל אחד צריך לזמר את הפרק שלו, אבל כל זה צריך להצטרף בסופו של דבר, כל הפרקים צריכים להארג למסכת אחת, וכל פרקי הזמרה לסימפוניה אחת. כשאתה נכנס לבית-תזמורת בשעה שהמנגנים מכוונים את כליהם וכל אחד משנן את פרקו או חלק מפרקו, הרי את הערבוביה הזאת אפשר עוד לסבול, לפעמים היא גם נעימה לאזן, כאותה ערבוביה של ערב פסח, שאתה מרגיש שסוף הערבוביה יהיה “הסדר”, שכל הקולות הללו הבודדים והמבלבלים, שהם סותרים כביכול אלה את אלה, יצטרפו לבסוף לסימפוניה אחת, כשתבוא השעה הראויה. אבל אם מזמרים באזניך מאלף אופירות כל אחד את פרקו, הרי זה לא רק צורם את האוזן ומרגיז את העצבים, אין זה כלל בגדר של זמרה. מוסיקה כזאת נוח לה שלא באה לעולם. אנו רוצים שכל מחשבותינו, כונותינו ונטיותינו המפורדים יצטרפו, אם מתוך כונה אמתית ואם שלא אמתית, בזרמים העליים, השמימיים והזרמים התחתיים והשרשיים לסימפוניה לאומית אחת, שהיא קיימה ושהיא קנינה של כל אנשי האומה בארץ אבות. זאת היא תעודת אגודת הסופרים. אל נא נרמה את עצמנו: צרכים פרופסיונליים בלבד אינם יכולים לאחד את כל המשכילים, את כל הסופרים. על הסופרים ליטול על עצמם תפקידים גדולים מאלה. אנו רוצים להמשיך את התביעה הגדולה של הספרות העברית. אנו רוצים להעשות לקול ראשון בעם העברי. אנחנו רוצים שהספרות תהיה “ארח החיים” ו“יורה-דעה” של העם העברי. העם העברי צריך להרגיש את יד הספרות הזאת ואת השפעתה על העם העברי, עד שיבין אותנו על-כרחו. אנו רוצים שירגיש אותנו העם העברי, שנחיה בו כעסיס בתוך הפרי, ולכל נקודה ותא מהויתו תחדור הספרות העברית ותשפיע על מהלך הרגשתו, על מהלך חייו. אי-אפשר לסמוך על נסים ועל חסד אלהים! רק כשתלוה אותנו בכל מפעלינו הכונה – רק אז נגיע לידי צרוף החזית, כי גם זה הוא אחד מן ההבדלים של תקופת ספרות זאת מאלה שקדמוה. הספרות העברית יודעת עכשיו את תפקידה והיא שואפת אליו בכונה. יתכן שהספרות חלשה עדיין וקולה רפה, ועל כן עושה כל אחד מה שלבו חפץ. אבל שרירות לב שכזאת אי-אפשר שתהיה, הספרות איננה יכולה להיות מופקרת באופן כזה כמו שמתארים להם אחרים, כי צריכים אנו לכוון את הספרות! תפקידנו קשה יותר מדי שנרשה לעמנו מותרות כאלה, אנחנו צריכים לחזק את הבנין שלנו שעדיין לא נבנה, לחזק את המקומות הפרוצים ביותר, לחדש את כל פני חיינו על ידי כל הצורות הספרותיות ולתקן אותם המקומות הצריכים תקון. אנו צריכים גם כן לחשבון. אי-אפשר לנו בלי חשבון, אנו צריכים למוקדם ומאוחר. אי-אפשר לבזבז כ“כ על דברים טפלים בשעה שיש כ”כ הרבה מקומות הצריכים תיקון ועזרה ראשונה. מתוך הכונה הזאת נבראה, לפי דעתי, אגודת הסופרים, רק בזה יש לבקש את הרעיון העיקרי של אגודתנו. מתוך עבודה ממושכת נוכל לסדר את חיינו, לסדר את עבודתנו בתוצאות היותר גדולות ובזבוז כוחות היותר קטן. אני מברך את הסופרים בעבודה פוריה ומאחל לכל עבדיה הנאמנים לראות בשנה הבאה במעשיהם פי הרבה משל אשתקד. אינני מתברך כי מה שנעשה זה מספיק, אבל בתור התחלה היתה לנו השנה שנה טובה. מתוך הדינים והחשבונות תשמעו מה שנעשה ותדונו על מה שצריך לעשות להבא. ומתוך ברכה שהתקוות הטובות שלנו תצטרפנה למעשה, שנעמוד בחבור עם המצב, עם דרישות החיים, עם הדרישות של בנין הארץ, הנני מברך בשנה החדשה את אגודת הסופרים בעבודה מוצלחת. (דברי נעילה) רבותי! כלנו יגעים. שני ימים ולילה עבדנו, ועבודתנו לא היתה לבטלה. אנחנו מתנועעים והולכים קדימה. לא נזדמן לי להשתתף בועידת אשתקד, אבל זוכרני את הועידות שלפניה. אני מרגיש הבדל עצום בין מה שהיה ובין מה שיש. איני יודע, אם הרבוי הכמותי והאיכותי גרם לכך. ואולי המרץ של אחדים מחבורתנו עמד לנו. על כל פנים העובדה היא, כי סופרי א“י הולכים על דרך ההסתדרות וההתגבשות. הרצונות הנפרדים והבודדים, פירודי הרצון והמעשים, הולכים עתה ומתחברים לרצון אחד כללי המוצא לו לאט לאט, קמעא קמעא, את בטויו בהתחלות של מפעלים. הבטוי היותר נאמן הוא סוף סוף המוסד – שיש בכוחו גם לפרות ולרבות. קבוץ הסופרים שלנו בא”י הולך ונעשה למוסד לאומי קבוע, ויש בכוחו, – הוא מעיז על כל פנים, – לגשת ליצירת מוסדות אחדים. כבר הקימונו שני מוסדות: “כתובים” ו“ספריה כללית”. אין אנחנו מגזימים בערכם, הם לפי שעה עוד אפרוחים, אבל אין ספק שהם יגדלו בזמן הקרוב, ויעשו קבועים. ועוד ידנו נטויה. נתקבלו החלטות על מפעלים חדשים חשובים מאד – והם יבנו! הרי לא דבר ריק הוא אם אומרים במסבה זו, כי עיני כל העברים בכל העולם נשואות אלינו. יותר מדי משתמשים בפרזה זו בכל מקום ובכל שעה. אבל דוקא כאן ורק כאן היא מקבלת את תכנה העמוק. בלי עבודתנו אין יסוד ושורש לכל עבודת הבנין. בלי עבודתנו כאן אין שום אחיזה לכל העבודה בארצות הגולה. אם לא נצליח לגלות כאן צורות של קיום אמתי ושל חיים אמתיים, סופנו להביא לידי מפח נפש ולידי יאוש את כל אלה הקשורים אתנו מרחוק ע"י החוט הנצחי הזה – החוט של הלשון העברית. לאשרנו, הננו נמצאים במצב שפיר יותר מאלה המתימרים שבידיהם היא הלשון הלאומית – לשונו של עם ישראל. אני מוצא לנחוץ להראות כאן על נקודה חשובה אחת. הרי תזכרו איך היו מתנגדינו (נקראם בשמם: האידישיסטים) אומרים עלינו, שאנו שומרים על “פיטיש”, שאנו מעמידים את כל הלאומיות שלנו, את כל ההרגשה היהודית שלנו, על הלשון העברית. אך המציאות הוכיחה את ההיפך. דוקא מה שנחשב לפני שנים אחדות דבר התלוש תלישות גמורה מן החייב, למין פיטיש ר"ל, דוקא הוא נעשה לאחת הצורות, לצורה העליונה של החיים, של חיים מצומצמים, אבל שלמים ומלאים בצמצומם, חיים של קרקע בארץ אבות. ולהיפך אותה הלשון שהתימרה ללשון החיים, דוקא היא נשארה ללא חיים: ללא צורות של חיים עבריים. אתם יודעים כי אפילו ההתמרמרות, השנאה, האיבה המפעפעות כארס במחנה שונאינו אינן אלא עדות על תגבורת חיונית בתנועתנו. הפונים כלפי רוסיה אומרים, כי רוסיה הסוביטית היא ארץ ישראל שלהם וכי הלשון היהודית היא לשון-הקודש שלהם. כך שמעתי מפי אחד מיורשי האידיאולוגיה האידישיסטית באמריקה. לידי תלישות כזאת הגיעו! אפילו לא על גחלים עומדים הם כי אם על אפר כבוי של חרבות, שהם בעצמם החריבו אותן, על חרבות חיינו. בידיהם לא נשאר כלום מכל צורות החיים, מלבד הלשון בעצמה, והם נלחמים עתה על פיטיש, הם מעמידים עתה את כל הויתם היהודית על הלשון. כך “נתחלפו היוצרות”! כי זה הכלל: כל אשר יחובר אל החיים, מובטח לו שיגדל גדול טבעי, בל יפסק. אנו היינו מחוברים תמיד אל החיים, והם אין להם בחייהם אלא לשון. לא הייתי נוגע עכשיו בענין זה, עתה בשעת הנעילה, אבל אני חושב כי יש לזה ערך מיוחד היסטורי, אשר כל הלשונות שהתנשאו לשלוט בחיי יום יום של היהודי – דוקא הן נעשות מופשטות ותלושות מחיי היהודים. צורותיהם נמסות ונעלמות, ונשארות לשון תרגום בלי כל חיוניות. להיפך – הלשון העברית הולכת ומתרקמת לתוך כל צורות החיים החדשים העבריים והיא נעשית לצורה אחת ועליונה על יתר תכונות החיים והויות החיים של העם היהודי. הדבר הזה נותן לנו בטחון גמור בנצחון מכריע, ואין לנו להתירא מפני תחרותן של לשונות אחרות, מפני המשטמה הזאת המתנכלת לגזור כליה על התרבות העברית באותה הארץ, ששם היה, ואולי גם עכשיו ישנו, רוב מנינה של האומה. ואנו יכולים לעבור בשחוק ובגיחוך גם על החוצפה הקטנה של נבובי לב וריקים אלה אשר העיזו להניף את ידם על האות העברית, שעליהם התריע הערב שטיינמן, האות העברית שכבשה את כל לשונות הדבור של העם העברי, שנכנסה למוח עצמותיהן של כל הלשונות המדוברות בעם, למן הז’רגון הגרמני ועד הז’רגון הטטרי והפרסי. ספרים רבים נדפסו בכל הלשונות האלו, ספרים בעלי תוכן עברי ודוקא באותיות עבריות. האותיות הללו, שיש להן שינים חזקות כל כך ללעוס ולעכל כל מיני לשונות מזרחיות ומערביות, אינן יראות מפני ההעזה של מופקרים ופריצים. בועידה זו הכרזנו על התחלתם של מפעלים חדשים, ומאמינים אנו כי מתוך עקשנות נזכה להגשמתם. ומי יודע אם לא הועידה הבאה תוכל להכריז על אחדים מהם בתור קיימים ועומדים. העתון “כתובים” הכניס בלי ספק חיים רבים ותנועה גדולה בתוכנו. הם שלחו חוטים למרחקים. ואם ה“כתובים” נקנים עתה ע“י שלשת אלפים איש ונקראים ע”י מספר עוד יותר גדול, הרי אנו מאמינים, כי לשנה הבאה ירבו כהמה וכהמה. ה“ספריה” תלך ותתפתח, הועד ישקוד על הרחבת הגבולים ועל הרחב בתוכן ובכוון. ונדע כולנו כי לא שררה נתנה לנו כי אם עבדות. יש לפנינו עבודה כבירה, ומן המפעלים החדשים העומדים להבנות – עיקר המרץ צריך להיות מוקדש לירחון, לבמה המרכזית, היא צריכה לשים קץ להשפעה הנפסדת של הבמות הקטנות ההולכות ומתרבות עתה בלי רעיון מרכזי אחד. הצבור שלנו, הצבור הספרותי, מוכרח לתת רעיון מרכזי לכל חיינו הרוחנים כאן בא“י. בלי הרעיון המרכזי הזה נרגיש הפקרות רוחנית בכל חיינו כאן. הוא מוכרח לשים קץ לאותם הזרמים החולניים, לאותה הספרות של נכפים וחולי נופלים שהם מרעילים את האויר בא”י, משחיתים כל טעם טוב וכל הרגשה בריאה וחוש בריא. בא“י צריך שתהיה הבמה העליונה, שמעליה ישמע הקול הראשון והרם, הקול המתריע כלפי אותם הקולות הצרודים שלפעמים נדמים לנו כקולות של שכורים. הבמה הזאת צריכה להיות המחוקקת של הטעם הטוב ושל ההרגשה הבריאה. אנו לא נעשה את האמנות ל”פטיש", לשם מופשט שאין איש יודע מה פרושו, כדוגמת “השכלה בת השמים” בשעתה, שכל נער היה מפרשה ומשתמש בה כרצונו. אנו לא נעשה את האמנות לשעיר לעזאזל. אנו דורשים הרגשה בריאה של צרכי הארץ, ואם נחיה חיים בריאים – תהיה גם האמנות בריאה. עינינו צופיות ליום הזה, ואנו רוצים להחישו. אם יהיה לכולנו רצון נאמן וחוש בריא, ימסר הבנין בידים נאמנות. בנה יבנה גם בית הסופרים! הנה שמעתם על דבר ההתחלה הטובה, שאינה קטנה כלל לגבי הצבור הקטן שלנו. ההתחלה הזאת נותנת תקוה כי הבית יכון אולי קודם מאשר פללנו. הבית הזה יהיה לגורם חדש וחשוב לקרוב הלבבות וכנוס נפוצותינו. ומי יודע אולי בשנה הבאה נזכה להועד בתוך הבית שלנו אשר יכיל את כל חברינו, איש לא יעדר. אנו קוראים לכל העומדים מן הצד: מהרו לבוא אלינו, לעזרנו בעבודתנו הקשה והאחראית, כי הגיעו ימים של אחריות כבדה וחלילה לנו להתחמק ממנה! אם לא נעשה מפעל גדול בימים הקרובים – והגיעו אז ימים קשים לא רק לנו כי אם לכל חברינו המצפים לנו מרחוק ומקרוב. ברגע זה נשלח ברכותינו ומשאלותינו לכל חברינו באשר הם שם, מעבר לים באמריקה, ולאלה הכרותים מאתנו לא רק ע“י ימים, כי אם ע”י מחיצה של רשעות ואכזריות. לחברינו ברוסיה אנו אומרים: חזקו ואמצו, עמדו על משמרתכם ואל תסוגו אחורנית! עזרוני מרחוק, כי עזרתכם לנו היא עזרתנו לכם – עזרת גומלין היא! הרבינו בברכות כלפי אלה המאושרים הנמצאים פה וכלפי החברים מרחוק. אבל ב“שמונה-עשרה” יש עוד ברכה אחת שהוסיפו חכמינו אחר כך, הלא היא ברכת המינים, זו הקללה הגדולה שעם ישראל משלש בכל יום כלפי המלשינים והזדים שהעיזו להניף את ידם המלוכלכת על קדשי האומה היותר נעלים, ואני חושב כי כלנו נצטרף לקללה הזאת; ע"י הקללה אולי נעורר את העם לשבור את המחיצה הזאת ולהמציא גאולה ופדות לאחינו המעונים היושבים סתומי פה ואסורי ידים לבלתי יכולת לנשום נשימה יהודית! ברגע זה נשלח דברנו ומשאלתנו לכל אחינו באשר הם שם, לבל יחשו ולבל יחרישו! ירימו נא את קול ההמון לקריאה גדולה אחת, להפגנה גדולה אחת כדי לפרוץ את חומת הכלא הזאת ויושם סוף-סוף קץ להתעללות שמתעללים בקדשיה של אומה שלמה! מתוך משאלה ואמונה שהשנה הבאה תהיה שנה של עבודה פוריה, של התקרבות נפשית, של עבודה משותפת – אנו נועלים את הועידה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/191

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p117/m192.txt

מעשה השגחה

יהודה שטיינברג

4526788

מעשה השגחה כל ימות הקיץ היה ליבוש ברמן נע-ונד בין הכפרים, אוכל פת במלח, שותה מי באר, מכתת רגליו, בדרכים לא-כבושות ושוכב בטחב על אדמתו של בורא-עולמות. על הגנים ועל הכרמים פרנסתו. קונה הוא פרי הגנים בכפרים בראשית ימי האביב קודם שבאו לעולם. על אחריותו של הזן-ומפרנס שחתך לו חיים בראש השנה דאשתקד עד לשנה הבאה; וחזקה שפסק לו גם קיצבה ל“חתיכת” חייו. מתפלל הוא כל ימות השנה, שישלח אלהים על שדות האיכרים וכרמיהם טל-ומטר לברכה, רוחות של נחת, חום-שמש שאינו קודח – הכל מה שצריך, בעתו ובזמנו, כדי להרבות שפע בשדות האיכרים, שהוא צריך להרוויח אצלם אותה המחיה, שקצב לו הקדוש-ברוך-הוא. ואחר-כך, לעת גמר בישולם של הפירות, הוא סובב מכפר לכפר, אוסף פירותיו שולחם העירה לאשתו. זוהי אשת-חיל העוסקת במכירתם, וכונסת מה שראוי לכניסה לימות החורף. יש לו על מי להיסמך. שונאים רבים יש לו לליבוש, שהוא יכול להתגאות בהם: סערות שאינן מצויות, שכנראה כל עיקרן לא באו אלא כנגדו, להשיל חלק הגון מציץ גנותיו, שמא יתעשר ויבוא לידי חטא. חום קודח היוצא מנרתיקה של חמה, כדי שיתעלפו העלים וילקו פירותיו; ברד קורח, שכל עיקרו לא נברא אלא בשביל לייסר את הרשעים, אבל מפני שהוא בא בערבוביה שוב אינו מבחין. השונא הגרוע ביותר הוא אצלו התולע. זוחל זה בזחלנותו עולה ומשחית, יורד ומחבל, מטיל ביצים תחת עור העצים, ולפעמים בלב הפרי. נקי-הדעת סולד מהזכירם בתפילתו להקדוש-ברוך-הוא. מעולם לא התפלל עליהם חוני המעגל, ולא כהן גדול בבית-המקדש. בשונא כזה אין כדאי להלחם אלא בכלי-זיין, שנקיי-הדעת סולדים ממנו. מראשית ימי האביב הוא מעלה עשן בגנים מתוך גללים במחילה, עד שהם נחנקים וכלים, קודם שמכניפים; מפני שאז, תולע כשהוא מכניף, הוא מסוכן ביותר. כמדומה שיותר אין לו שונאים. אבל… נגלה הדבר פתאום, שגם שכיבה על הקרקע שמה שכיבה; פת במלח היא בכלל סעודה; ולינות של נע-ונד לא יצאו מכלל ישיבה. נגזר עליו לשלחו מתוך הכפר שמצאו אותו שם. במקצת הוא גופו אשם בדבר. מכיוון שהוא מעביר על תביעותיו אצל בוראו, ומודה לו בכל יום על פרנסתו ועל חייו, הרי לך הודאת בעל-דין שגם חיים אלה הם בכלל חיים וישיבה זו היא בכלל ישיבה. מעשה שטן ניכר בדבר, שהתכוון לערב-שבת שחל אחריו סליחות. אילו התאחרו הללו… לבוא שעה אחת אחרי כן, כבר לא מצאו אותו כאן. הוא גופו נחפז לנסוע העירה להצטרף להשכמת סליחות בציבור. הוא נמלט בדרך נס, מאותם הנסים, שהקדוש-ברוך-הוא מראה לישראל בגלות, והתחבא לפי שעה. וקודם שקיעת החמה לקח מזון סעודה אחת ויצא לדרך ההולך לכפר הקרוב, שמתגורר שם יהודי אחד. מנה בפסיעות רגליו פחות מתחום שבת, עירב וקנה רשות בין קמות התירס, שעל שדות האיכרים, והתנה שיהא לו למחר משם תחום-שבת לכפר הנזכר. ודאי, שיהודי זה נוסע במוצאי-שבת –קודש לסליחות העירה ויילוה לו גם הוא. למחר לא מצא את עירובו על מקומו. קרוב לשער, שאחד האיכרים ראה מרחוק וחשד, שבקבוק דם הוא טומן שם למצות שלשנה הבאה. בדק, מצא, ואכל על השובע. אבל מה בכך? כלום ללחם ולצלי, שטמן שם, היה ליבוש זקוק? צריך לו הרחבת תחומין. יאכל שטפן את העירוב, ובלבד שיתארך התחום. והוא יצא מן הכפר ונכנס במשעול צר ונפתל בין שדרות הקמה. הוא הלך פסיעות שבתיות, טובע בברכות שדי. בחסד עליון תהיה השנה שנת שובע. לא לחינם מתפללים בקלויזים ו“תן טל ומטר.” אבל כלום כדאי הוא כל זה? כלום כדאים הללו ברכות שדי? הוא בא בשביל צר. השיבלים חסמו לפניו את הדרך, הזדעזעו, התלחשו, כאילו מתחננות ואומרות: אין אנו מניחות אותך, עד שתסכים על הברכות. הוא הביט על קומתן הזקופה ועל ראשיהן הכפופים, ועמד קצת על מקומו. חושש היה לנענע “מחובר לקרקע” בשבת. ואחר מחשבה קצרה מצא תחבולה, הצטדד והתמצע בין השיבלים, בלי געת בהן בגופו. ויצא בשלום. ושוב השתקע במחשבות, ובא לידי התרסה כלפי מעלה: “כל זה למה ומפני מה? כלום הרבה הנאה הגיע לרבש”ע. אילו הייתי אנוס ללכת עם האטפ בשבת, ולא הייתי משכים לסליחות? ומה אם יגנבו שם האיכרים את התפוחים והשזיפים הנאספים, ואני לא אוכל לשלם חובות, ואהי ‘לוה רשע ולא ישלם’?" קושיות הרבה יש לו על הרבש"ע. מתוך קושיותיו נכנס בכפר. קול נביחת הכלבים, שהתנפלו עליו מן החצרות, העירו אותו מתוך מחשבותיו. חפץ היה להרים אבן וזרוק בהם, אבל נזכר ששבת היום. חפץ הקדוש-ברוך-הוא להעמידו היום בעשרה נסיונות. הוא התחיל מבריח אותם בקול. איכרי הכפר עמדו איש בחצרו, רואים-ולא רואים, ומחייכים לעצמם. “נוח לכם, חמיים, כשאסור לי על-פי-דין לשאת מקל ולהרים אבן, אבל אילו הייתי עבריין, הייתם קוראים לכלביכם אל החצרות, כדי להצילם ממקלו של יהודי.” כך קרא עליהם, אבל קולו נבלע בנביחת הכלבים. בשעה לא טובה הגיע אל הכפר. השוטר יושב שם זה שני ימים. הוא אסף שמה לבית-הכלא את כל היהודים שמסביב. גם על היהודי היחידי שבכפר מתח את דינו. כלם יושבים בתפיסה, ועתידים למחר להישלח. מומר היה שוטר זה. הכל יודעין: קשה מומר לישראל, שום שוחד לא יקבל ממך. ראהו השוטר, והפסיק לו את הדרך. נתרבו לליבוש קושיותיו על הבורא. “איה גבורותיך, איה נפלאותיך?” הוא טוען ומתריס במחשבה. עם הערב-שמש הכניסו את ליבוש לבית-הכלא. חפץ הוא לבכות, אלא שהיהודים התפוסים מריעים לקראתו: “ברוך הבא!” מתוך חדווה. “לשמחה מה זו עושה?” “מה אתה סח ר' ליבוש? נס עשה לנו הקדוש-ברוך-הוא עמך, תשעה אנחנו בכאן. חסר היה אחד למנין של סליחות. הכל יש לנו: טלית לשליח-צבור, נרות, סליחות – רק המנין היה חסר, והשלימו הקדוש-ברוך-הוא עמך. מרובה שכרך.” תמה ליבוש ואמר: “כבשי דרחמנא. כמה גדולים מעשי השם יתברך!” כשעמדו שוב למנין, נמצא “מנין רופף.” ביניהם היה דניאל הגר, שהתגולל שיכור על הקרקע. זה היה אחד מן הגרים הזקנים, שהתגיירו במקום שהתגיירו ובסיבה שהתגיירו. וכך מידתם לסוב בעיירות ובכפרים על בתי ישראל. לאכול עד לזרא, לשתות עד לשכרה, ובני ישראל סבלנים מוחלים להם את הכול בזכות הגרות. מצאו השוטר בקילקולו וצירפו למשולחים. הוא ישן מתוך שיכרות. בדיעבד יכולים לצרפו. המנין היה מנין של דיעבד. ובלילה בסוף האשמורה שלפני האחרונה, בשעה, שצף הירח על הרקיע, ולא האיר אלא בשביל יחידים; בשעה שהחושך לא החשיך אלא על מה שאין צריך להיות גלוי; והכוכבים היו טרודים בשמיעה יותר מבשירה – יצא עומר של אור צנוע דרך החלון הקטן של בית הכלא, ובקע את החושך באווירו החילוני של הכפר. יהודים עומדים כפופים על סליחותיהם לאור נרות שעווה. ש"ץ עטוף בטלית עומד כפוף על מיטה הפוכה לעמוד ארעי. נשתנה בית-הכלא לבית-כנסת ארעי. השכינה שרויה שם בתוך טומאתם. “לך אדוני הצדקה ולנו בושת הפנים… אתה הובשת נהרות איתן.” דומה מחוץ, שנהר מפכה מים, וגלים קלים הומים בו, הולכים והומים. מצטמצמים ומתכווצים כמו מתוך חרדה הבתים הכפרניים שמסביב. צלב הזהב שעל בית-המסגד מתנוצץ לאור בית-הכלא. ההמיה העברית בוקעת ויוצאה ונספגת באויר הריק שבכפר. אילני הכרמים משתרבבים ומזדעזעים. ניעור השוטר בבית-מלונו מתוך חלום ילדות. וכשהסתכל בחלונו וראה אור שופע מתוך בית-הכלא, חרד וימהר שמה. הוא פתח את הדלת, ועמד קפוא על המפתן. אין הוא מוצא עוז בנפשו להפריע את הבוכים על סליחותיהם. ויש שנדמה לו, שכל זה אינו אלא המשך חלומו. והוא עומד קפוא, וכמדומה ששפתיו דובבות. “מומר,” לוחש אחד לחברו, “מימי ילדותו.” “מכיוון שכך הרי מניננו מנין, אליבא דכל הדעות,” מבדח השני. “אל מלך יושב על כסא רחמים… ויקרא בשם אדוני…” צריחה זו דומה שהיא מגביהה את הקוראים למעלה מעשרים אמה. “אמרינו האזינה אדוני!” צריחה זו מעידה, שהמתפללים הרגישו בקרב עדתם מציאות בוראם. המה מתנפלים עליו, כביכול, בצעקתם; בחינת “איני מניחך, עד שתפנה אלי.” “אל תשליכנו לעת זקנה.” אור נרות השעווה נתקל בלחלוחית עיני השוטר ונשבר לרסיסים מזהירים. הגבלן סובב על הגבול, שאצל הכפר, וקורא בחיל “סלושיייי!” התרנגול בוקע את האויר וקורא את קריאתו. הכל מצטרף ונבלע בהמיה צנועה זו, שמתוך בית-הכלא. נגמרו הסליחות: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא.” נחרת הגר בלעה את סופו של הקדיש. למחר לא עמד השוטר על המשולחים בשעה שיצאו. ארבעה ימים הלכו המשולחים בלווית האטפ מכפר לכפר, מתחנה לתחנה, כמנהג; ובכל עת שנזכר ליבוש בהתרסתו נגד בוראו בשבת העבר, הירהר בתשובה ואמר: בוא וראה מעשה השגחה. מה רבו חסדיך אלהים ומשפטיך תהום רבה. ונזכר בגר ובשוטר ובמנין… ובא לידי ספק: אין הוא יודע, מי השלים שם את המנין? את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/192

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p80/m193.txt

התוכל ארץ ישראל לפתור את שאלת היהודים?

נחום סוקולוב

918966

התוכל ארץ ישראל לפתור את שאלת היהודים? (פורסם ב“התקופה” כ“ט, תרצ”ו, עמ' 205–211) נוסח השאלה – בטעות יסודו. כלום יש איזו אכסיומה או דוגמה תכניתית, שקבעה להלכה פסוקה את ההשקפה, שהציונות היא “הפתרון הגמור לשאלת היהודים”? אמנם כשאני לעצמי – כך סבורני; וגם נכון הדבר, שפעם נזרקה שיחה כזו מפיו של הרצל, אבל איש לא הציע את הדבר הזה בתור עקרון, שאדם חייב להאמין בו, להוכיח את אמתתו באותו ובמופתים, ואשר מי שאיננו מאמין בו יקרא “כופר”, כמו, למשל, העיקרון, שהננו עם, ושהננו צריכם להתחדש לחיות חיי-עם נורמליים, ושהמקום הנועד לכך הוא – ארץ ישראל. הדברים האחרונים האלה הם עיקרים ברורים, מחיצות מבדילות בינינו ובין מתנגדינו; אבל כיצד תיפתר "שאלת היהודים " בכל הגולה, בהשפעת הרעיון או המפעל הציוני – דבר זה, אינני אומר, שלא חשבנו עליו, או שאנו מסיחים את דעתנו ממנו, יש לנו על אודותינו השערות ואומדנות, השקפות ותקוות; אבל אנו רחוקים עדיין מקביעת עקרונים במקצוע זה; לא לרגל הספק והנדנוד, אלא לרגל הסתמיות ורובוי המשמעויות בנוסח השאלה בעצמה. כדי להשיב על השאלה, צריך היה, ראשית כל, לברר, מה הוא המכוון המונח “שאלת היהודים”. ברי לי, שישנם רבים, שמתכוונים בכך להפרעות הנעשות כנגדנו בכמה מהארצות, וכן תהיה איפוא השאלה: אם אחרי התגשמות שלמה של השאיפה הציונית בארץ ישראל, יש יסוד נכון לבטחון מוחלט, שהגויים לא יעשו פרעות, או – (נרחיב את הענין) שלא יגזרו גזרות של חמס ושוד כנגד אחינו בארץ זו או אחרת? אך מי שהוא קל בדעתו יהין להשיב על שאלה זו, באופן דוגמטי, בהן או בלאו – הואיל שפתרון שאלה זו איננו בידינו, אלא ביד הגויים והואיל שאיננה שאלה הגיונית, אלא פסיכולוגית דקה מאד, ויש בה הרבה מן הניראסטניה; ומסופקני, אם אפילו פרויד וסיעתו יוכלו להשיב כהלכה על שאלה פסיכו-אנאליטית כזאת, בנוגע אל האוכלוסיה של הגויים; יוכלו, אם ירצו להשפיע עלינו שרשרות מלים גרמניות מורכבות לעילא ולעילא בסגנון מדעי; אבל להגיד ברור מראש את כיוון התפתחותה של פסיכולוגית המון הגויים במחנה היטלר, או במחנה דומה לו: אם יעשו פרעות כנגד היהודים שישארו בארצם, או לא? – הרי זה דבר התלוי בפסיכופאטיה, מאשר בפסיכולוגיה; ומי מאתנו יוכל להשיב תשובה על שאלה כזאת, על חשבון הגויים? ישיבו הם, אם הם יכולים – חוששני, שגם הם אינם יכולים. יש תפיסה יותר עמוקה לשאלה זו, והיא: התתמיד השנאה (שהיא סיבת הפרעות והרדיפות) כנגד היהודים, אחרי התגשמות הרעיון הציוני? כשאני לעצמי, דעתי הפרטית בנידון זה היתה נוטה תמיד לפסימיות. הרי לפני יותר מחמשים שנה הוצאתי לאור את ספרי בנוגע לשאלת היהודים וקראתיו בשם “שנאת עולם לעם עולם” – שם, שיש בו השקפת עולם שלמה. על נקודה זו אני עומד מאז ועש עתה. השנאה לישראל נובעת ממקור הרגשות, צרכים עסקים, נחלת אבות, שקרים מוסכמים, חינוך והרגל; אצל רבים – טינות שבלב, ביודעים ובלא יודעים, ממקור הדת; ואצל עוד רבים יותר – קנאה והתחרות בהשכלה, במלאכה , בפרקמטיה, הסגת גבול והפוך בחררה, ועוד אצל רבים אחרים – שנאה שבגזע מושרשת עמוק עמוק כמין אידיוסינקרסיה טבעית, שאיננה צריכה לשום נימוק, באופן שהתבטל סיבה אחת מאלף הסיבות, עוד 999 תשארנה מספיקות די והותר לשנאת עולם; ומאליו מובן, מובן שאנו דנים על דבר “עולם” במובן המסורתי: ה' אלפים תרצ"ו לבריאת העולם, ולא במובן הקוסמי, אשר יומו של הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם היה אולי אלף אלפי שנים. לנבא על מה שיהיה, אפילו הכרונולוגיה הפעוטה שלנו, בנידון השנאה לישראל, או בנידון ניגודי הגזעים או בנידון המלחמות או הדעות המתנגדות או, בכלל, הדתיות המיטפיסית והרציונליות המדעית – הריני מניח לבילאמי ולוולס. כל הנבואות האלה אינן אלא שעשועי הדמיון. בדרך ההגיון, אין נקודת סעד לנבואות כאלה זולתי העבר, זאת אומרת, אפשר רק להקיש מן העבר אל העתיד; וזהו מקום התורפה שבחקירות ממין זה, כי אפשר מאד, שהעתיד ייצר מיני כוחות וזרמים חדשים, שלא היתה דוגמתם כלל בעבר, ובכן, כשהיסוד הזה של אנלוגיה נופל – כל הבנין מתערער. הרצל לא נכנס למטאפיסיקה זו של חיטוט וניקור: מה יהי גורל רוב היהודים או מקצתם, שיישארו, אם יישארו בגלות: אם יוסיפו הגויים לרדוף אותם או לא, אם יוסיפו לשנוא אותם או לא? הוא היה רחוק גם ממגמת הסנגוריה, שהיא, לאמתו של דבר, מעבר למפתן ההכרה, מקור החקירות ממין זה. הוא דן על נגד-השמיות כמו על עובדה. כמו שאומרים בשיחתן של בריות; “קשיא על מעשה?” כך הוא, ועלינו להחליט למצוא מנוס! רוח הנבואה, שהיה בו בלי שום ספק, לא נכנס לתוך סבך החקירות על דבר “היהודים הנשארים”, ומה תהא עליהם, ואם נגד-השמיים יוסיפו לשנאם או לא? הוא רק ראה, בבהירות יותר גדולה, את נבטי ההתפּתחות של נגד-השמיות. הוא הרגיש בהיטלר, שממשמש ובא; וכל עיוניו ושאיפותיו, גם לפני הקונגרס הראשון במחברתו “מדינת היהודים” (שהיתה לאומית טריטוריאלית, ולא ארץ ישראלית בעיקרה), גם לאחרי הקונגרס, בתכנית בזיליאה – נצטמצמו ביגיעות להכין את הארץ, בלי שום שימת לב לסטטיסטיקה, כמה תוכל הארץ לקלוט, ובאיזה גבולות, אין צריך לומר: בלי שימת לב אל היהודים שישארו בחו"ל. – לא שהוא היה פחות מיצר ודואג ודווה בלב קרוע ומורתח, מכל אחד מאתנו, ביחס אל “היהודים הנשארים”, אלא שהוא לא נתן לשאלה זו לבלבל את מוחו ולהסיח את דעתו ממטרתו העיקרית. זוכרני שאפילו קישינוב בשעתה לא עשתה עלינו רושם, אנחנו כולנו, שהיינו מנוסים בצרות, היינו בכל זאת מופתעים מהרציחות בקישינוב. כל אחד מאתנו – כלום צריך אני להזכיר את ביאליק ז"ל? – “יצא מכליו” ממש. באותה שעה לא היה הרצל מופתע כלל. מובטחני, שאילו חי אתנו כיום הזה, לא היה מופתע אף מהיטלר. התפתחות זו, בכל משובתה ופראותה, נראתה לו כתולדה הכרחית ומובנת מאליה של המצב השורר. כשכתבתי אליו, מתוך הדם והאש ממש בקישינוב, מחאות והגה והי, השיבני, שצריך לסדר שם אגודה ציונית. זאת היתה האי-האיכפתיות של קנאי נשגב, “התבודדות נהדרה” בתוך שאיפה יחידה ומיוחדת, מתוך הכרה עמוקה, ששום דבר זולתה לא יועיל. מובן, שנשתוונות כזאת לגבי קטסטרופה בהווה, אינה דין שהיא גדולה פי מאה לגבי שאלה חקרנית ספיקולטיבית, אם תהיה “קישינוב” – אחרי התגשמות ציונית, או לא תהיה? אם ישנאו אותנו הקישינובים כמאז, או לא? עד כמה שאני בקי בשיטתו, בדרך מחשבותיו, ובטעמו הספרותי של הרצל, אילו חי אתנו ומישהו היה פונה אליו ושואל אותו שאלה זו, היה אומר ביושר לבו: " אני מקוה שלא יעשו פרעות, שלא ישנאו וכו' אבל אינני יודע". קרוב יותר לשאלה זו היה חברו המצויין של הרצל, מקס נורדאו אינני זוכר בדיוק, באיזה מאמר או ראיון או נאום ארעי (את הנאומים הנני זוכר במלואם) אמר, שהיהודים שישארו בגלות עתידים להתבולל כולם, וככה תיפתר שאלת היהודים. מתוך שיחות עם נורדאו יכול אני לאשר, שכך היתה דעתו: אבל הוא סתם ולא פּורש, אם אותה התבוללות – פּירושה שמד; ואם הוא היה בטוח, שאחרי השמד לא ירדפו את המשומדים ולא ישנאו אותם כמו לפנים באספּמיה ובפורטוגל. גם הוא לא הציץ בפרדס". " אין משיבין את הארי לאחר מותו“. הריני מעריץ את נורדאו תכלית הערצה; אבל אין דעתי כדעתו מפּני שני טעמים: א) אין אנו רשאים לוותר אפילו על נפש אחת מישראל, והביטול כלפי “היהודים הנשארים” הוא בעיני יחס או-לאומי. אנו חייבים לטפל ב”יהודים הנשארים“, לטכס עצה בנוגע אליהם, ולהשתדל להחזקתם ולהצלתם לא פּחות מאשר באחינו, שכבר השיגו מטרתם או מקצת מטרתם בארץ ישראל, יען כי כולנו עם אחד ו”נדחי ישראל יקבץ“; ב) כל ענין ההתבוללות אליבא דנורדאו, בנאומו ההיסטורי ובהרבה ממאמריו, נראה לי לאותו חכם כענין של היהודים. אבל נסיונות השנים האחרונות בגרמניה הראו שהשקפת נורדאו היתה חד-צדדית מאד. הניגוד להתבוללות מצד הגויים הוא הרבה יותר מוחלט ועקבי מהנטייה של היהודים להתבולל, ואיש לא יאמר עתה ש”היהודים הנשארים" יתבוללו, ונגמר הדין. אין זה תלוי בהם – יהי שם ה' מבורך, שאין הדבר תלוי בהם! שערו בנפשכם, מה יה המצב, אילו נתן היטלר את הברירה ליהודי גרמניה – להתבולל או להשתעבד לכל הגזירות ולהיגרש באופן זה או אחר מן הארץ! ישראל קדושים הם, ובוודאי שנמצא מספר ידוע של יהודים לאומניים או דתיים, שהיו בוחרים בחיים לאומיים או דתיים מבא"י מאשר בכל “סיר הבשר” של גרמניה; אבל כמה! נמצא, שגם הפתרון המיוחס לנורדאו איננו פתרון; ושמצד זה אין להחליט, ששאלת היהודים תזוז ממקומה ע"י התבוללות. הרי כל המשבר הנורא בגרמניה, יותר שהוא משבר במצב היהודים, הריהו משבר ביחס לעם הגרמני וממשלתו הנוכחית אל השיטה והמעשה של התבוללות היהודים. וכיצד אפשר, אפילו לנביא, לראות מראש, לא רק אם יתחדש או לא יתחדש משבר כזה ליהודים שישארו בארץ, בעוד דור אחד או שני דורות, אם אי אפשר לכל חכמי מזרח ומערב לדעת, אם המשבר הזה יעמוד בתקפו או יתרופף בעוד שנה אחת, בעוד חודש אחד? הרי יש לנו ענין עם תסבוכת ענקית של גורמים וכוחות, נפתולי עסקים ומעקשי מפלגות, אינסטינקטים ותאבונים, שאיפות חיוביות ושליליות, אפשרויות נצחונות ותבוסות, עליות וירידות גם ביחסי חוץ וגם ביחסי פנים; וגם אותה כמות בלתי ידועה של מאורעות, מקרים וכל מיני פגעים בלתי צפויים מראש, שלמשל, פעם אחת גדוד שחצנים מנסה לעשות “פוטש” ועמלו עולה בתוהו; ואילך – השעה משחקת לקשר שכזה, והוא תופס את הצבא, את המברק אל-החוטי, את העתונות, את צומת הטלגרפים והטלפונים, והנה הוא “האוחז ביד”. הלא בתוך פקעת זו גלולה ועטופה גם שאלת היהודים בגלות! אי אתה יכול להתירה מהקשרים והצירופים של הפוליטיקה הכללית ומצב הרוח של מלחמות ומה שאחרי המלחמות; ואי אתה יכול לפרקה מסכסוכי הכלכלה והמפלגות הכלליות הכרוכות בה. אין זו חטיבה נפרדת ושלמה לעצמה, אלא חוליה של שדרה, טבעת בשלשלת. והמתנבא על פתרונה צריך להתנבא, ראשית, על הנאציות, על הבולשביות, על הליברליות הנופלת, על הסוציאליות המסתעפת מאד, על הסיכויים של מלחמה ושלום, על עיקרון שוויון הזכויות, שהגיע לידי משבר, על הסוציאליות הממלכתית, החותרת תחת קיומו הכלכלי של עמנו, במתכוון או שלא במתכוון, באופן פאטאלי. בלי היכנס לכל השאלות האלה, תהיה תשובה קצרה, מעין “ישנאו”, “לא ישנאו”, “שאלת היהודים תיפתר”, “לא תיפתר”, “בעוד חמשים”, “בעוד מאה שנה”, וכיוצא בזה מן הנבואות – דומה לפתגמי ההובר נוסטראדאמוס", או של פיתיאה (דלפי), חברי האורים של היוונים העתיקים. עוד חכם אחד נגע בשאלה זו באופן קפנדראי ובעקיפין, והוא הקלאסיקן של חיבת ציון, ד"ר פינסקר. הוא, כרופא מובהק יותר מאשר כסופר, נתן דיאגנוזה של השנאה ליהודים: האמונה בשדים ורוחות, והאימה הקשורה בה: דימונומאניה. בני אדם עשויים לפחוד מפני כל דבר אי-טבעי. מצב עמנו הוא אי-טבעי בזה, שאין לו ארץ שלו, והוא נמצא בכל מקום. המחברת הקטנה “אוטואמנציפציה” היא באמת כתובה בטוב טעם ובהגיון, אעפּ“י שהדיאגנוזה איננה מקורית ולא מבוססת למדי.הרבה סופרים קודם לד”ר פּינסקר כבר דשו בהשערה זו. דבר זה, כיוון הדעות יקרה לעתים קרובות, אבל דא עקא, שיש לה לדיאגנוזה זה פירכא. אפיון וטאציטוס חרפו את מערכות ישראל בטרם גלינו מארצנו.השנאה ליהודים בין עובדי האלילים, ואף בין חכמיהם, לא נתמכה על אי-טבעיותם של חיי היהודים, אלא על טבעיותם. אפשר ללמוד את הסתום מן המפורש, שלפי דעתו של פינסקר, אם תהיה לנו ארץ שלנו (גם פינסקר בתחילתו לא עמד עדיין על ארץ ישראל), אז ייעשו חיינו טבעיים, ומשייעשו טבעיים – תחדל אימה זו ואז לא ישנאו אותנו. אם קבלה היא נקבל, ואם לדין יש תשובה: השנאה לישראל איננה כולה אימה מפני הרוחות והמזיקין; ואיננה יכולה תגובה לאי-טבעיותו של מצב ישראל בעולם. היו דורות, אשר אז עיקר השנאה היתה קנאת הדת. העיקר הזה חסר עתה מן הספר, ועל כל פנים נקלש והופג, והשנאה לא תמה. היו דורות, אשר אז עוררנו שנאה בכיעורנו ובקלקלתנו בגיטו. בטל הגיטו, והשנאה התגברה עוד יותר, ורוצים לחדש עלינו את הגיטו. אין איפוא שום סיבה מצד היפותיזה זו, שהשנאה תחדל עם חדול אי-הטבעיות במצבנו. אין איפוא שום הלכה פסוקה, לא מאת מוסדי הציונות, ולא מאת חובבי ציון שקדמה להם, בנוגע לשאלה, מה יהיה מצב אחינו, שישארו בחוץ לארץ – לא, שאין לנו עסק עמהם. יש ויש לנו עסק עמהם. אלא שאי אפשר להקים להם נביא להגיד עתידותיהם בקרב העמים, כמו שאי אפשר להקים נביא לגויים בעצמם, לדעת היום את אשר יקרה אותם, לא באחרית הימים, כי אם בעוד ששה חדשים. הישמיד מוסוליני את אביסיניה? היהיה מלך איטליה לקיסר אביסיניה, או – למלך איטליה ממש? היתקיים חבר הלאומים? מה יהיה גורל זכויות המיעוטים? היתקיים המיליטאריזם החדש? התבלע הסוציאליות את הדימוקראטיה, והבולשביות את הסוציאליות? התכריע בין הלאומיות הנוהה את הלאומיות המעיקה? ואם צאריך הריאקציה להפוך ידה בני כל הימים? אספו לי חסידי קדושי מגידי מראשית אחרית, להשיב תשובה ברורה, לוא רק על אחת השאלות האלה ואז אני מקבל על עצמי להשיב. נבואה תמורת נבואה גם מה יהיה מצב היהודים. וזהו הסוד שבחיי האנושיות ושבסדר הדורות, שאי אפשר לראות את הנולד –בבירור מוחלט, ורק בעד הערפל. היסוד התוסס, המניע, המרענן את החיים, הוא הבלתי צפוי. אילו היה הכל צפוי מראש, כמו במיכני של חשבון, אזי לא היה דמיון בעולם, לא היתה שאיפה בעולם, לא תאוה ולא תקוה, לא ברירה ולא רצון, והיינו כולנו מתים משעמום. די לנו, בני אדם עלובים, לדעת את כל העבר ואת כל ההווה; לדעת גם את העתיד – אינני רוצה כלל, אולי מפני ש“הענבים הם גבוהים ביותר”. ואולם, אעפ“י שאני נוטל מאת הפתגם " הציונות היא הפתרון המוחלט לשאלת היהודים” את קרני ההוד של נבואה, ואת הטענה להיחשב “כצג באיתון” של עקרוני הציונות, אני מניחו בתור פתגם, שיש בו הגיון אמת ומשפט צדק. " מקרא זה אומר דרשוני ". מי שרואה את הציונות כעין מיכאניקה בעלמא של העברה ממקום למקום, משמעותו של הפתרון המוחלט תהיה: להעביר את כל היהודים מתפוצותיהם לארץ ישראל. באופן זה אין שאלת היהודים נתרצת אלא פושטת צורה ולבשת צורה. התנגשויות והתאבקויות של עם יושב על אדמתו עם העמים הצוררים לו, שהלוואי שלא תהיינה ושנתאמץ בכל כוחנו לקדם אותן לבל תהיינה, אין בהם משום פוגרומים, אלא יש בהן משום מלחמה לאומית. אפילו השנאה, שיכולה להשתלט ושיכולה להזיק לנו הרבה ושאנו צריכים למנוע אותה ככל האפשר, אין בה משום שנאה גלותית, אלא משום שנאה פוליטית, שיש לה אופי אחר לגמרי. זהו שינוי ערכין מוחלט בנוגע לעם ישראל תושב ואזרח ביתו הלאומי בארץ ישראל. שאלת היהודים, במובן הגלותי השגור פוסקת בארץ ישראל, ותחתיה באה שאלת ההשתרשות, ההתגברות הגופנית והרוחנית, ההגנה העצמית, הקולטורה והחינוך, הביסוס הכלכלי וכו', כמשפט כל עם. בבחינה זו, גם בדעה גם במעשה, מתהווה חילוף השיטה וחילוף מעשים גמור. פוסקת הסנגוריה הנצחית, אשר כמה שאנו רוצים להיפטר ממנה בגלות, אי אפשר לנו להיפטר ממנה כל עיקר. צריכה לפסוק השתדלנות, המקפחת את עצמיותנו ואת הכוח הרוחני של עממותנו. פוסקות ההתדמות וההסתגלות, באותה המידה הרחבה, שהן מצויות וגם מתפתחות בגלות. כנגד אלה, צומחת ומתפתחת השאיפה לעצמאות טבעית, שמתבססת על הקרקע ועל הקולטורה המיוחדת. בכל אלה אין מרץ תנועתי (קינטי), אלא מרץ פוטנציאלי או כוח טמיר, שרשי, לאומי; ואין לו שום דמיון אל המקריות וערבובית האיתנים (האלמנטים) הזרים, שהם רוב הבנין ורוב הריסה של שאלת היהודים בגולה. רוצה אני לדקדק כחוט השערה, לבלי היכשל בהגזמה. אינני אומר, שהתהליך הזה בארץ ישראל הוא קל יותר מהרפתקאותיה של מה שקורין " שאלת היהודים בגלות“. להפך, חושבני, שהוא קשה יותר. מה שאני רוצה להבליט, זהו, שהוא שונה ונבדל באופיו, שהוא שואף אל מטרה אחרת, כלומר, שיש לו תכלית. דומני, שבנוגע לבית הלאומי בא”י אין מקום לשום חילוק דעות בנוגע להנ“ל, וששום בן אדם חושב לא יוכל לטשטש את הקו המבדיל בין א”י והגלות ביחס אל תכונתה האופיינית של שאלת היהודים – פה ושם. אבל “כאן הבן שואל”: וששה עשר מליון היהודים, מה תהא עליהם? וכיצד תיפתר שאלתם בזכותו של הבית הלאומי בארץ ישראל? אין חלקי עם אלה שמסתלקים באדישות ובביטול מאלה ששה עשר מליון היהודים. התיחסות כזו אני חושב לא רק כבטלנות, כדוקטרינריות נבערה, אלא גם כהשקפה אי-לאומית; ולא רק משום שארץ ישראל נבנית וצריכה להיבנות ע"י הגלות. אילו גם לא היה צורך לזיקה זו וארץ ישראל היתה יכולה להיבנות מעצמה ומגרמא דיליה, הייתי אומר, שהתפרדות הבית הלאומי מן הגולה היהודית היא התיחסות רעה מתוך דעה נפסדת – אדרבה, ארץ ישראל צריכה להיות הסמל והדגל, התוך והתמצית של האיחוי היהודי. הפתרון המוחלט היא המכאניקה, כלומר, ההעברה ממש. כמה שיעברו בני עמנו לא"י – ייבראון, כלומר, יצאו מתחום שאלת היהודים הגלותית ויכנסו לשאלת יהודים אחרת. זהו הפתרון הרדיקלי, שעליו רמז הרצל. יצאה מן הגלות וחסל. מה שחוץ לממשות זו הריהו מושג יחסי, שאי אפשר להציבו על כף היד, בבחינת “כזה ראה וקדש”. דבר זה דורש הבנה יותר עמוקה וחוש פוליטי יותר דק: המסקנה היותר חשובה שאליה אנו מגיעים על ידי הבנת שאלה זו, הקודמת לפתרונה, נוגעת אל תוכן המונח הנקרא “שאלת היהודים”. עפ“י שיטת האמנציפציה הליברלית האינדיבידואליסטית, השאלה נוגעת למספר גדול או קטן – הכמות איננה מעלה ואיננה מורידה! – של בני אדם יחידים היושבים בארצות מגוריהם, והם נרדפים ועשוקי זכויות, ואולם הם רוצים לשבת איש בארצו ולמצוא את ההגנה הנחוצה להם. פתרון השאלה הזאת היא שויון הזכויות. ואולם עפ”י תורת הלאומיות – השאלה היא יותר מקפת ויותר חודרת לעומקו של ענין: הריהי שאלת עם נרדף, הרוצה לשוב ולבנות את מולדתו ההיסטורית ודורש בשביל כך, שיישרו לו את ה“דרך לעבור גאולים”, לא בתור הגירה וחסד של הכנסת אורחים, אלא בבחינת “ושבו בנים לגבולם” 0 ריפאטריאציה). מתוך התגברותו של המרכז הזה, יחידה לאומית זו, אם יכנוה בשם “מנדט” " בית לאומי“, “מלכות”, “מדינה”, “דומיניון”, קומונוולט”, או לפי דעת הקיצונים, כביכול, “סובייט” – לא השם הוא העיקר ולא בידינו לדחוק את קץ החלטת השם: אבל העיקר הוא, שתהא יחדה לאומית זו גדולה ובטוחה ומפותחת בתכלית השלמות, ואז יש לשער, שיחידה זו, בכוחה ובגדלותה ובזכות כיבושי שלום שלה בעבודה ובקולטורה, וע“י פוליטיקה, לא צעקנית, אלא אינטנסיבית, מתמידה, מרוכזת, תקובל לתוך האריאופג של המדינות. בין שיהיה מנגנון של חבר הלאומים או מנגנון יותר פרוגרסיבי, והיא תדבר בשם הדיאספורה שלה, ואז, יש תקוה, ששאלת היהודים בכל העולם תקבל אופי אחר, ושאותם מאחינו, שהמכאניקה של שינוי-מקום והעברה ממש לא תספיק להזיזם ממקומם, ישארו בתור דיאספורה לא חסרת מגן, אלא מאוזרחת ומסודרת, זאת אומרת ברירה חפשית, אלטרנטיבה: יציאה חפשית לא”י, ברצון, בלי כפייה ואיום, ואיש וביתו ורכושו, בלי תחבולות ו“טרנספירים” , כדרך שהיוונים מאנאטוליה חזרו ליוון, וחבר הלאומים סייע בידם לחזור; ואלה אשר, מסיבה זו או אחרת, לא יכלו לחזור, או לא רצו לחזור – להניח להם לשבת בשלום ובמישור מגוריהם. הדרך לציונות רבה זהו הפתרון המוחלט לשאלת היהודים בכל היקפה, שהציונות מציעה. זאת היתה בעצם ובראשונה האידיאה של המנדט. לפיכך הותנה בהצהרת בלפור תנאי מפורש לבלתי נגוע בזכויות הפוליטיות של היהודים בעולם. איזה מובן יש לתנאי זה, זולתי שהושם לב לכך, שעל חשבון א“י בל יגע שום עם בזכויותיהם של היהודים בתפוצותיהם? זאת היתה תכנית שלמה של הבית הלאומי בא”י בצירוף ובקשר עם כל שאלת היהודים בעולם. הסיבה, מדוע הפוליטיקה המאוחרת (יותר נכון: הפרקטיקה) זזה מנקודת הראות הזאת, היא ליקוי היסוד המוסרי בפוליטיקה בין הלאומיות בכלל. אני מקוה, שאחרי כל התגובות ישוב העולם הכללי אל האידיאל הזה. בכיוון זה צריך להרבות עבודה בל העולם ובקרב התנועה הציונית. בכוון זה אין שום קרבן יקר יותר מדי להגדיל ולשפר את הבית הלאומי. זוהי ההתרה היחידה הנכונה. כ“ז מרחשון התרצ”ו את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/193

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m194.txt

עציץ פרחים

חיים נחמן ביאליק

359705

עציץ פרחים מִן הַחַלּוֹן פֶּרַח עָצִיץ כָּל-הַיּוֹם הַגַּנָּה יָצִיץ. כָּל חֲבֵרָיו – שָׁם בַּגָּן, הוּא לְבַדּוֹ עוֹמֵד כָּאן. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/194

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p153/m195.txt

צדיק ונושע

וילהלם פריי

משה מאיר אסטרינסקי

94872512

106890087

de

צדיק ונושע 1 ספרד היא הארץ אשר משנות קדם ישבו עליה מבני עמנו בשלוַת השקט ויתענגו על רוב שלום, בטרם גרשתם מעל פניה ותאמר: השמד. הארץ אשר בה התאזרו אחינו עז להגן עליה ועל מלכיה בימי מלחמה, ולהפיץ אור חכמתם עלי רחבי תבל בימי שלום, – אל הארץ הזאת נשימה פנינו עתה, נשוב נחזה את הנעשה בה לפני שנות מאות, בשבת בה דון יואן בן דון מנואל על כסא המלוכה, ודון יוסף בן-אפרים משנהו, שר אוצרו ויועצו הנאמן. בחסד המלך הזה כן רבה אמונת עבדו לו, ויעבדהו בכל לבבו בכל נפשו ובכל מאדו, וכל בני הארץ משרי המדינה עד דלת העם, שמחו על הברכה אשר אצל להם דון יוסף משנה המלך, בנדבת ידו בחסד לבבו ובאהבתו את הצדק והיושר, ויכבדוהו כלם ומישרים אהבוהו. בימי האביב לעת ערב, עוד השמש זורחת מפאת ים, וקויה האחרונים עוד כברקים ירוצצו על מימי הנהר “קוואדלקוויר”, ורוח חם עוד בוער כאש באף כל היקום, ועיני כל יושבי העיר “זעוויללא” בירת קאסטיליא כלות לנשף חשקם, אשר יביא קור בכנפיו להשיב נפשם. עיפים ויגעים ינוחו יחד מעמל היום, על מטות שן בהיכלי ענג, או על יצועי עוני בחדרי אפל, רק בבית דון יוסף עוד המנוחה נעדרה, עוד ידי שר האוצר מלאות עבודה לערוך, לכתוב, לחקור ולבקש חשבונות רבים, אלה יניח מידיו ואלה יקח אליו, ובהגיגו בם חליפות לרוחו, פעם יאירו פניו בחן ונעם, ופעם יפלו ירעמו ועליהם תלין דאגה. החדר אשר ישב דון יוסף בו, היה עדוי בהוד והדר. השלחנות מכוסים במכסות לבנות מרקמות מעשה ידי אמן, ועל החלונות צעצועים ופרחים יפים ונעימים מרהיבי עין ומשיבי נפש עומדים ערוכים ושמורים כל אחד על מקומו, עד אשר כל הנכנס אל תוך הבית, יראה ויבן כי ידים אמונות חלו בם לערכם ולסדרם על מכונם, ולהשקותם למען יציצו ויגמלו פרח; וכל אלה עשתה בכל בקר שרה בת הנשיא; וגם שלחן הכתיבה, וכל כלי הבית העריכה, רבת הערך הזאת, על מקומם באהבה וחפץ לבב. אל השלחן הערוך גליונים וספרים שונים, ישב הנשיא דון יוסף, תפוש במזמותיו, עטו בידו ועיניו על חשבונותיו, ובתו שרה נערה טובת חן ויפת מראה אשר כל רואיה חן חן יאמרו לה, היא ישבה על מקומה וידיה עושות במקלעת שער מעשה עבות ובעיניה יונים המפיקות חן ונעם הביטה באהבה אל אביה השר כי אבתה לדבר דבר עמו, אך לדאבון נפשה מדי חפצה לנסות אליו דבר, וכבר שב אביה לעשות מעשהו, ולא יכלה להפריע אותו מעבודתו ותשב למלאכתה. “כסף הרבה אבל הריב אשר היה זה לא כביר”, אמר דון יוסף במנוד ראשו, “ולא ידעתי איך יצלח לי למלא את החסרון הזה מבלי הכבד המשא על עניי העם. המלך צוני לאסוף עוד כסף הרבה הדרוש לחפץ הממשלה כעת, ומוצא לכסף אין! האם אקח מהיתומים והאלמנות את לחמם אשר יסעד את לבם לעת הערב אחרי רוב עמל היום ותלאותיו? איככה אוכל וראיתי בחבול השוטרים מהם את שלמותיהם לעורם? לא! לא! האתן בפעם הזאת מרכושי והוני ומה מני יהלך? היא…” אמר בלאט, בהביטו אל שרה, “היא משתפקת באשר יש לה, כי בלב טוב ברך ה' אותה…” בדברו כלה לכתוב, ויניח ידו האחת על השנית, וכראות שרה זאת, חדלה ממעשיה גם היא, ובפנים צוהלים נגשה אל אביה ותחבקהו בזרועותיה, וברוח חן אמרה אליו: “אבי מחמדי! זה זמן רב אותה נפשי לדבר אתך, ואתה העלמת עיניך ממני, ולא יכלתי להפיק את חפצי עד כה”. “האמיני לי בתי היקרה”! אמר יוסף אליה בנשקו לה על מצחה הזך, “כי מאד חשקה גם נפשי לדבר ולהשתעשע אתך באהבה, לו יכלתי לשמוח אתך מבקר עד ערב; אך מה אעשה? הלא גם את ידעת כי מבחר עתותי הקדשתי להצלחת בני עמנו, ולאֹשר יושבי ארצנו, כי טובם ואָשרם הם כל ישעי וחפצי, ואת בתי, בחפצך להשתעשע מעט הלא תלכי אל רעיותיך, ובהן תמצאי מרגוע לנפשך”. “כדברך כן הוא אב יקר”! אמרה שרה אל אביה בשחוק, אכן קשורה נפשי בנפש עסטעללא ידידתי, ובבואי אליה אמצא ענג לנפשי, כי בה כל חיי רוחי"! “הוא הדבר אשר דברתי” אמר דון יוסף אליה, “אכן לא גלמודה את, אחרי אשר רכשת לך אהבת רעיה נעימה כבת-המלך”. רעיה נעימה כבת-המלך". “מאד ישמח לבי ויגל כבודי באהבת רעיתי זו”! “באשר בת-מלכנו היא”? שאל דון יוסף בהביטו אליה. “לא”! ענתה שרה בגאוה, “לא באשר כי בת-מלך היא, רק בגלל נפשה היקרה ורוחה הנדיבה אשר חננה ה', על כן דבקה נפשי אחריה”. “צדקת בתי צדקת”! אמר יוסף אליה, “גם אני אשמח אגיל על אשר דבקת בעלמה נחמדה כזאת, והתחברת עם נפש יקרה אשר חלק לה ה' רוח נדיבה על כל יתר אחיותיה, אשר רק זאת לבד תתן תפארת לאדם, ולך הצדקה להתפאר על בנות גילך באהבתה לך ואף גם כי בת-מלכנו האדיר היא”! “האם לא ראית אדוני אבי”? קראה שרה “את רוב אהבת עסטעללא אלי, כי חדשים לבקרים רבה אהבתה לי, וכל דברי חפץ הדרושים לה, תראה להכין מהם גם למעני; שמע נא אבי את אשר עשתה היום בעדי ותתפלא מאד: היום לפנות בקר טרם זרחה השמש עוד אורה על הארץ, הלכתי בגן-עדנים לשוח מעט עם עסטעללא רעיתי ידידות נפשי בת המלך, כדרכי תמיד, ומצהלת פניה הכרתי כי סוד כמוס עמה, אך לא העלתהו על שפתיה, ועיני כלו לעת אשר בה נרכב יחד לעבר הנהר, כדרכנו תמיד, והנה הביא לנו העבד שני סוסי ערב שחורים כעורב ונחמדים למראה, ובתארם ויפים יחד שוו עד כי לא נכר האחד לפני השני, וטרם הבטתי עליהם ותאמר עסטעללא אלי בענות רוחה לאמר: ראי נא ידידתי! את האחד קנה לי אבי, ואנכי לא שלותי ולא שקטתי עד אשר השיגו עבדינו עוד אחד הדומה לו, אותו אצלתי לך יקירתי, עתה אמצא ענג בסוסי היקר, בדעתי כי גם אתך יש כמוהו, וברכבנו יחדו כל רואינו לא יכירונו, לא ידעו מי בת המלך ומי בת המשנה; אך השמרי נא לבלי הרים הצעיף מעל פניך, אז יתעו הרואים בי – הוסיפה אמריה בצחוק חן – וידמו כי אני היא שרה ידידת נפשי”. דון יוסף שחק מעט. ופני שרה אדמו משמחת לבב, ותקרא אל אביה לאמר: “האמן לי כי כאשר פתרה עסעטללא כן היה, ומאד התענגנו ברכבנו ברחוב העיר, בשמענו שני אנשים מתוכחים יחדו איזה מאתנו בת המלך ואיזה בת היהודי”? “והמלך”? קרא דון יוסף. “גם לב המלך טוב אלי תמיד, ומדי יראני בהיכלו יאיר פניו אלי, וישאלני לשלום אבי עבדו הנאמן”, אמרה שרה אל אביה בפנים צוהלים. “מי יתן והיה כן לבבו תמיד אלי ולא יעזוב חסדו ממני”! אמר דון יוסף. חיל אחז את שרה בשמעה את דבריו, ותקרא בחרדה: “מה זה תדבר אבי? האמנם תירא חמת אדונינו המלך”…? “שאתו לא תבעתני”, ענה דון יוסף בלב נכון, “כי תענה בי צדקתי ותם דרכי לפניו”. “אך הגידה נא לי מה ירזמון מליך הראשונים? אב יקר! אמור לי הכל על נכון, ובל תכחד ממני מאומה, כי במֹרך לבבי אראה חתת, אשמע דבריך אלה ואבהל”. “הלא ידעת בתי היקרה כי איש יהודי אנכי, וראשון לשרי המלך, בן עם בזוז ושסוי, שבע קלון וחרפה בכל ארצות תבל”. “אבל לא כאלה חלקנו פה בקאסטיליא”! אמרה שרה. “לא עתה”! ענה דון יוסף, “אבל מי יודע מה ילד יום? הן רבים שונאינו ומנדינו גם בארץ הזאת, ואיככה יוכלו לראות איש יהודי מכהן פאר במשרה נכבדה כזאת? ובתו שבעת רצון מאת רעותה בת המלך”? “ואם נמצאו בעיר הזאת אנשים מעטים כאלה”, ענתה שרה, “הלא קצור תקצר ידם לעשות מאומה נגד רצון המלך, אשר רוח נדיבתו תסמכך”! “ברוחו יכלתי לבטוח, לו היה קשה כארז, אבל לא בהיותו רך כקנה. ומלכנו דון יואן, כן הוא עמו; הן טוב לב ונדיב רוח הוא, אבל יש חליפות לרוחו ודעתו קלה מאד, ואם יקומו עלי שוטני מסביב אשר יחשבו עלי און, ויחתרו למצוא עלי תנואות ולהבאיש ריחי לפני המלך, אז מי יודע אם לא תהפך האהבה לאיבה; וגם על זאת לא אתאונן באשר כבר הסכנתי לראות תהפוכות כמו אלה, ולא לי אדאג כי אם לבני עמי, אשר עת מצוא עתה לי לעשות לטובתם ולאשרם, לתת להם יד ושם בארצנו זו, ולרומם קרנם בכבוד, ואם חלילה יהפך לב-המלך עלי לרעה, גם עליהם תעבר כוס, וכל עצותי ומחשבותי הטובות תופרנה והיו כלא היו”. פתאם נפתחה הדלת, והנה אָמַת שרה באה אל הבית. “מה זאת”? שאלה שרה אשר למורת רוח היה לה בואה עתה, “מה תבקשי ומה חפצך פה”? “הוי גברתי”! ענתה חנה, “אשה עניה עומדת בחוץ ותדרוש לאביך השר, כי דבר נחוץ לה אליו”. “אם כן”, אמר דון יוסף, “תבוא נא אל הבית ותדבר דבריה”! “אבל נתעב ונאלח מראֶהָ, לכן עצרתיה מבוא אל תוך הבית, אך היא הקשתה את ערפה לאמר: כי על פתח השער תרבץ כל הלילה, ועד בקר תחכה עדי תראנה ותשמענה; לדברים האלה נכמרו נחומי עליה”… “לכי וצוי לה לבוא אל הבית”! ענה דון יוסף אשר קצרה רוחו מרוב דברי האמה. חנה עשתה כמצות אדוניה, ועד מהרה באה אל מסדרון ההיכל אשה עניה רעת מראה ועצבת רוח, ושלשה ילדים רכים סובבים אותה, ועוד יונק על ידיה; הכרת פניה ובגדיה ענתה בה, כי יד העוני החולי והמחסור היתה בה לרעה ותשיבנה עד דכא. “מה-בקשתך אשת עוני”? שאלה הנשיא בידידות וחמלה. “על חיי וחיי ילדי אנכי מבקשת”! ענתה בקול בוכים, “הושיעה נא אדון ומושיע, חוסה עלי והצילני”. “מה לך”? קרא הנשיא אליה, “הגידי לי מה פשעך ומה חטאתך”? “חטא ופשע”? שנתה האשה את דבריו בשחוק מר, בצעדה אחורנית, “לא! לא אדוני, לא חטאתי ולא פשעתי עוד, אבל… מה אעשה”? “בארי לי אמריך אפוא, למען אדע איך לכלכל את דבריך במשפט”? קרא דון יוסף בן אפרים. “שוטריך באו היום לחבול אותי חבל”! קראה האשה העניה ותפרש כפיה, “לא, זאת לא זאת אדוני הנשיא, עוד יתרה עשו, זה כבר חבלו את כל שמלותי לעורי, עד אשר הציגוני ככלי ריק, גם את בגדי גם את כלי מגדול ועד קטן לקחו ממני, והיום באו לקחת ערבון מאתי גם את העזבון אשר הניח לי בעלי אחרי מותו – את מלונתי הישנה והדלה – בגלל נשיָם אשר הם נושים בי”. פני הנשיא חורו מעצב ויגון, ויקרא: “מי הוא זה אשר העז בנפשו לעשות הנבלה הזאת”? “הלא הוא איש צר ואויב גאנצאלא מארטין”, קראה האשה בקול מר וברוח נשברה, ונחל דמעה פרץ מעיניה, ושטף ועבר על לחייה החורים, “איש אוטם אזנו משמוע זעקת אביונים, כי לב אדם אין בקרבו ואכזרי הוא, – אמנם כן”! הוסיפה למרר בבכי, “גאנצאלא הרע הזה, חפץ לעשוק ולגזול מידי את יתר הפלטה, אשר הניח לי בעלי, המת זה איזה שנים מות גבורים בעד ארץ מולדתו, במלחמה האחרונה אשר היתה זה שנים עברו”. ככלותה לדבר עמד הנשיא דומם ולא דבר מאומה, וילך אחת הנה ואחת הנה בחדרו תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, ויבט בעינים מפיקות אהבה וחן אל בתו היחידה, אשר בין כה וכה שבה למלאכתה, ויאמר: “זה הפעם השלישית ואולי הרביעית אשר באו לאזני תנואות כאלה; אבל אם לא תושע ידי לזאת מי זה יוכל להושיע? ומדוע זה אתן בכל שנה ושנה רוב הוני ורכושי לאוצר המדינה? ועוד ימצאו שוטרים כאלה אשר ידכאו עניי עם יושבי הארץ הזאת”? – אחרי כן שאל לשמה, וישב על הכסא ויכתוב דברים אחדים על פסת ניר קטן, ויתן לה את-הספר בדברו הדברים האלה: “קחי זאת מידי, ואם יבואו אליך עבדי גאנצאלא, תתני להם את המכתב הקטן הזה, ואז בטח יסירו את ידם ממך ותשבי בביתך באין מפריע ומכלים דבר, ואם יקרך דבר-מה, תבואי אלי, ואני בכל מאמצי כחי אתאמץ להושיעך בכל אשר תמצא ידי, אך השמרי לך פן תעבירי שמץ דבר מזה על שפתיך, בל תרבי תדברי רע על אחרים, וגם אל תהללי בשער את מעשי, אז אהיה למגן לך כלכל העניים המרודים, אשר עומד אני לעזרתם כל עוד יש לאל ידי”. האשה האמללה לקחה את המכתב מיד הנשיא, ותטמון אותו בצלחת בגדה, ותאבה לנשק ידו ברגש תודה, אך הוא קרא: “הרפי ממני, לכי לך אל מקומך ולמנוחתך בשלום, וה' ישמרך מכל רע”! האשה הלכה מאתו שמחה וטובת לב. ועבדי גאנצאלא באו אל בית האשה האלמנה לעבוט עבוטה, ותתן להם את מכתב הנשיא דון יוסף בן אפרים, וירפו ממנה, והמכתב הביאו לגאנצאלא ויקרא אותו ופניו הלבינו, בין כה וכה בא צו לגאנצאלא לעמוד לפני הנשיא דון יוסף. לעת הערב בא גאנצאלא מארטין לבית הנשיא, ויקבלהו בפנים צוהלים כדרכו תמיד, וישם לו כסא לשבת, וידברו דברים הנוגעים בדברי המלוכה ובענינים מדינים, והאדון גאנצאלא הפליא לעשות בלשונו החדה, לברוא חדשות, משאות שוא ומדוחים, אשר לא היו ולא נבראו מעולם, ויספר אותם כאלו היו מאושרים ומקוימים, ואף כי היו דברים בלי סדרים, ספורים מבֻלבלים שבדה מלבו, – אך לא הצליחה לו תרמית לבבו להונות את דון יוסף הבוחן לבות וכליות, וכאשר הבין וידע להביט בעין פקוחה אל כל דרכי הממלכה, כן ידע והכיר היטב את נכלי האיש הרע הזה; ועד מהרה סכסך את שקריו, ויאמר אליו כדברים האלה: “שמע נא פקידי גאנצאלא! לשמע אזן שמעתי את מעשיך הרעים, ובעת נתתי לך את משמרת הפקודה הזאת, חשבתי כי לא תרשע, ועתה דע נא כי ערום לבך נגדי, ואין כסות לכל מחשבותיך אתי, ידוע אדע כי משוד עניים תמלא נפשך, תאכל את חיל אביוני אדם ותאמר: לא פעלתי און; ועתה אל תנסה להשלות אותי בדברי שוא ומדוחים, כי כל אלה לא יועילו לך; – אך כעת הנני נושא לפשעך אשר חטאת נגד ה', ונגד משיחו, הוא מלכנו הרחמן, לחמוס ולגזול את עניי עבדיו הנאמנים, במסים ובמכס אשר לא הוטלו עליהם, לא ממלכנו האדיר ולא ממני, ומדוע תהיה אתה לפוקה להם? אך דע לך כי פקודתך יקח אחר, ואתה לא תשוב לראות פני עוד, הרחק את עצמך מעיר הבירה “זאווילא”, לך אל אשר ישאך רוחך, ובחר לך מקום באשר תמצא; ואתה שמור מוצא פי, ואם לא, ונחמת באחריתך”! הפקודה נתנה ונפש גאנצאלא נבהלה, לבו נמס, ברכיו כשלו, ומבוכה נוראה עורה את עיני שכלו מבלי לדעת אנה לפנות, כי את אשר לא פלל מעודו קרהו, ויכף כאגמון ראשו כעבד נכנע, ולא דבר מאומה בפיו ובשפתיו! אבל בלבו חשב מחשבות עמוקות, מחשבות-און, להמציא עצה איך להפיק את מאויי נפשו להתגולל ולהתנפל בעלילות רשע, וזדון לבו השיאו למרוד באדוניו ולקשור קשר על הנשיא דון יוסף, לנקום ממנו את נקמת חרפתו בדברו אתו קשות, אשר מעודו לא הסכין לשמוע ממנו כאלה. מרחוק ישבה שרה העדינה ושמעה את דברי הגדופים אשר חרף אביה השר את האדון גאנצאלא, ותתעצב בלבבה מאד, כי בחכמת לבה הבינה לצפונות העריץ גאנצאלא, ותחקור את מחשבות לבו הרע בעמדו עוד בביתם, על כן נשארה עצובת רוח בלכת גאנצאלא מביתם. אכן שונה רוח האיש מרוח האשה מן הקצה אל הקצה, איש אמיץ-לב אם יקרה לו צרה ומצוקה, ימצא לו רוחה בתקות לבו להסב את הדבר לטוב, וינחם נפשו עדי תשוב למנוחתה. אך לא כן האשה רכת-הלבב הענוגה ועדינה, בבוא אליה דבר עצב תתעצב אל לבה, ולא תמצא מנוחה לנפשה, ואם כי בה' מבטחה, בכל זאת לא תסיר העצב מלבה… וכן היה להנשיא דון יוסף ובתו שרה הענוגה, – הנשיא שכב על משכבו ושנתו ערבה לו, אך לא כן בתו הרכה! עצבונה לא נתן פוגת לה, ולא יכלה לנוח ולשון, כי כליותיה לא נחו ולבה לא שקט, אך השכימה אל גן אביה ותתהלך בין העצים בדד, ותשפוך כמים לבה לפני אל יוצרה, ותתפלל אליו כי ישמור את אביה מיד המבקשים את נפשו לספותה, ואת עמה מיד הקמים עליהם. ואחרי כלותה את צקון לחשה, קטפה בידיה פרחי שושנה, ותלך לה בגן הנה והנה תפושה ברוב שרעפיה בקרבה, ועיניה נשואות אל זהר הרקיע, לראות בהדר תפארת השמים וכסיליהם, הירח והכוכבים אשר הגיהו עוד אורם בעצם תפארתם. 2. גאנצאלא מארטין גדל במשרה אשר על שכמו יתר מכל שוטרי הממשלה בכל ארץ ספרד, כי הנשיא דון יוסף גדלו ונשאו מעל כל השוטרים, בעד חריצותו הגדולה בעבודתו. האמנם היה האיש ההוא חרוץ במלאכתו, עבד עבודתו בשקידה, ובדעתו טוב לבב הנשיא ואמונתו לארצו ולמולדתו, הראה תמיד לפני את חריצותו הגדולה ואת אהבתו אליו, וכי דורש הצלחת המדינה גם הוא, למען יאמין הנשיא בו, כי באמונה הוא עובד אותו, ויבטח בו ויפקידהו על כל הדברים הנוגעים להממשלה; אבל בלבבו חרש עליו רעה, ויתהפך בתחבולותיו למצוא לו מקום לעולל על הנשיא עלילות ברשע ולעולל בעפר קרנו, והנשיא דון יוסף בתֻמתו לא ידע את תרמית לב הבליעל הזה, ויתהלך כרֵעַ כאח אתו, ויגל לו את כל לבו וימתיק סוד אתו בכל מעשיו ותחבולותיו. וגנצאלא היה שונא להנשיא תכלית שנאה על לא חמס בכפו, לא חשב לו למאומה את כל הטוב אשר עשה אתו, כי אש-קנאתו בערה בו, אש קנאת-הדת, מדוע זה יהיה איש יהודי קרוב למלכות? ולדעתו לא ראוי ונכון הדבר הזה, כי בארץ גדולה ונכבדה כספרד, יהיה משנה המלך איש יהודי אשר אין לו משפט וזכות בארץ, ולא הוא אשר על ברכי דת-הנוצרית נולד, ובקנאת-האולת הזאת היה גאנצאלא שונא להנשיא דון יוסף וחמתו בערה בו! – ירחים עברו ושנים חלפו, וגאנצאלא הלך עם הנשיא כאח ורֵעַ, בפיו ובשפתיו דבר אתו טובות, ואיבתו היתה טמונה בקרב לבו, אך כעת מצא לו פתחון פה להראות את שנאתו לעין כל, אחרי אשר גלה לו הנשיא חרפתו בפניו, ויבן כי עוד אין תקוה לחסדו; כי מעודו לא שמע דברים קשים ומרים כאלה מאתו, דברים אשר ירדו חדרי בטנו, ויתמרמר מאד ולא מצא נֹחם לנפשו כי אם להכין בסתר פח יקוש אשר בה יפיל את השר דון יוסף; ועד מהרה מצא מקום להשלים את חפצו זה, כי בימים האלה נסע דון יוסף על פני ערי המדינה לדבר הדרוש לחפץ הממשלה, והמלך חכה בכליון עינים, ויצו לקבל את הנשיא בכבוד והדר בשובו מדרכו, אז מצא נכון לו גאנצאלא עת מצוא להלשין לפני המלך את הנשיא, ולהביא עליו שואה לא ידע שחרה. עבר יום חלף ליל, ויום אחר בא, וקרני השמש שלחו אור יקרות על פני תבל, ושרה בת דון יוסף עומדת בביתה ועיניה כלות ומיחלות לעת שוב אביה מדרכו, ותהי נכונה לקבלהו בפנים צוהלים, כי מי לה בלעדיו? הן אמה ואחיה גועו בלא עתם ואינם! לכן קדמה עיניה אשמֻרות ביום הזה, וגם חנה אמתה קדמה לקום ממשכבה, ותרבה התכונה לקדם פני אדוניה הנשיא, ושרה ישבה בהיכל מחמדה ותעש בחפץ כפיה, ותאמר אל חנה: “היום אעדה את צוארי בחרוזי הפנינים”! “חרוזי פנינים”? קראה חנה משתוממת. “ומה זה ועל מה זה את משתוממת אשת פתיות”? קראה שרה, “את חרוזי הפנינים אשר הביא לי אבי מחמדי מארץ איטאליא בשנה העברה, האם לא תדעי כי מאד ירחב וישמח לב אבי בראותו לוית חן כזאת על צוארי”? “הפנינים יורו על דמעות”, נאנחה חנה. “אל תיראו ואל תחתי אשה טובת לב”! אמרה שרה; “יוכל היות כי דמעות יביאו, אך דמעות גיל וחדוה, כי אבכה משמחת לבי בעת אחדה בשמחה את פני אבי בשובו הביתה, האם יהיה היום הזה לי ליום עצב ותוגה? לא! לא! אכן אשה מצרה ופושקת שפתים את”! אהה גברתי! אל-תקצפי על אשר הרגזתיך היום בדברי, כי לא מלבי הוצאתי את הדברים האלה, רק אשר שמעה אזני מקול מלחשים בסתר, הה! ה' ישמור את אביך הישר באדם, יראתי מאד גברתי מלהעביר על פי את הדברים אשר שמעתי, רק שמץ דבר אגיד לך, כי אם נכונים הדברים אשר שמעתי, יראתי מאד פן תהפך שמחת היום הזה לתוגה, כי… כי איש שונא לאביך הנשיא אשר תמיד הלך תמים עמו, הרע לאביך… מדי אזכרה זאת יתר לבי ממקומו, בזכרי את רוב חסדי אביך אשר עשה עמדי ועם בעלי השוכב על ערש דוי זה לא כביר, ויתר מכל אלה עשה עם בני גאמעמץ, וכלנו רוחשים רגש תשואות חן ותודה לאביך הנשיא דון יוסף הרחמן, אך מה אוכל עשות? אכן קצרו ידי מהשיב גמול לאביך איש החסד". “הסי חנה”! אמרה שרה בחן שפתיה, “אבקשך בל תדברי כדברים האלה, הסי ודומי בל תדברי מאומה מזה! השקטי ואל תערוצי; אכן בלב טוב וברוח נכון ברכך ה' לזכור את מטיבך, והדבר הזה לי לאות אמת כי לא שכחת גם אחת מני אלף הטובות אשר עשה אבי השר לך ולביתך”! “אוי ואבוי”! קראה חנה, ותפצר בגברתה לאמר: “הרפי נא גברתי היקרה, החרישי ממני ואדברה במר רוחי! ידעתי את גודל חסדו וטובו אשר עשה עם ביתי, ואין מספר להברכות אשר עלי לברכהו, כי בכל עת אשר אזכיר את רוב טובו וגודל חסדו עמי, ובכל עת בואי אל בעלי האנוש השוכב על ערש דוי, אעלה על זכרוני איך יחמול אביך עליו ויכלכל את מחלתו, אז אשפוך את רוחי ואת נפשי בתודות לאל הרופא לכל בשר, ומקירות לבי אאצל ברכות אליפות לאביך הנשיא איש החסד”! “על כל אלה עליך להודות רק אל גאמעץ בנך יחידך”, אמרה שרה, “כי לולא הוא”… “אבל מי השיג את הפקודה בעד בני גאמעץ, ומי שם המשרה על שכמו? אם לא אביך הנחמד? גברתי יקרתי”, אמרה חנה, "אם לא היה בבית המלך אז גם עתה נער אמלל ורֹעה צאן היה, משֻׁלח ונעזב כשאר בני גילו ויאבד כן בעניו, אך עתה מה רבה שמחת גילי בראותי אותו מאֻשר לבוש בבגדי חפש כאחד אצילי העם, וכעלם רך וענוג הוא נראה לעין כל, “האח”! קראה חנה בדבריה, “לו ידעת עליצות נפשי בשוב בני גאמעץ לביתי בנשף בערב יום בהביאו שקל זהב לאביו החולה, ובאמרו: כי אחד משרי הממשלה נתן לו נדבת ידו באשר יאהבהו מאד, וכן ירבה לספר לנו את כבודו ורב גדלו אשר כל השרים ינשאוהו ויעטרוהו רצון, ואבין הנשיא דון יוסף יאהבהו, וגם המלך דון יואן ימשכהו חסד, שימי נא לבך גברתי יקרתי לדברי אלה אז לא תאמרי עוד הסי חנה”! דברי האם המאֻשרה הזאת נגעו עד לב שרה, עד כי מלאו עיניה דמעה, ותוסף חנה ותאמר: "שמעי נא גברתי לאשר אוסיף אספרה: תמול בערב הביא בני גאמעץ לביתי שקלי זהב הרבה, ואחרד מאד למראה הזהב הרב הזה, ואשאלהו: “מאין לקח לו את האוצר הגדול הזה? והוא”… “ומה היתה תשובתו”? שאלה שרה בראותה כי עצרה חנה במלים. “גאמעץ השח לארץ ראשו ולא השיבני דבר”! אמרה חנה. “אל תיראי אהובתי חנה! אל תחשבו און לבנך בדבר זה, חלילה לו לעשות עול, כי אמנם נער טוב וישר דרך הוא! – אך רב לנו לדבר עוד, כי בהרבות שיחה אתך כבר אֵחרתי המועד ללכת לאהובתי עסטעללא, אשר בטח תחכה לי”. ושרה קמה ותלבש מחלצות, ותעד עדיה ותצא ללכת אל עסטעללא בת המלך רעותה ואוהבתה. המלך דון יואן ישב בהיכלו, ולפניו עמד השר גאנצאלא מארטין…. דממה חרישית שוררת בהחדר – פתאם קם המלך בזעם אף ובחמה נוראה מעל כסאו, ויקרב ברגלים ממהרות אל גאנצאלא אשר כרע לפניו, ויאמר לו: “התוכל להראות לפני כי כל דבריך אשר אמרת כנים המה, ואין בהם שמץ דבר כזב”? “לא אך להראות לבד, אבל אם גם תבקש מאתי – הוד מלכות – להשבע לפניך על כל אלה, אשבע בשם משיחנו הקדוש על כל הדברים והאמת אשר אמרתי”! “כלה דבריך וצא”, קרא המלך, “כי אם תשבע לי כעת בכל האלות ושבועות לא אאמין בך! די והותר למדתי דעת דרכך הנפתל ועקש, כי לא ישרה נפשך בך, אחרי אשר מאד נקל לך לבטא בשפתיך ולהשבע במשיחנו; אות היא כי גם באמונתך תשקר! וביותר מכל אלה אדע ואבין מה תהפוכות דרכך בהביאך דבתך רעה, ובהלשינך בסתר את רֵעך ואוהבך התמים. אולם דע לך, אם כנים הדברים אשר אמרת, אז מהר ימות הבוגד מות נורא, ונקה לא אנקהו. אבל גם אתה תרד שאולה אם אמצא כי שקר ענית בו”. “הלא כבר אמרתי – הוד מלכות –, כי נכון אני להקים עדותי בעדים נאמנים, ונוכחת אם אמת דברי אם לא, אם אך תתן לי עת ומקום להפיק את חפצי, ואז תגָלה האמת, כשמן יצוף על המים”! “כדברך כן יהיה”! קרא המלך, “ואם תוציא את פעלך זה, ותַראה אותי באותות אמתות ומבוררות כי כנים דבריך, אז אתן לך בעד חריצותך כבוד וברכה, אך אחת אשאלך והודיעני, איך ובמה נגלו לך כל הדברים אשר היו כמוסים ממני זה כמה”? "הלא תדע – הוד מלכות – אמר גאנצאלא, "כי אנכי הייתי זה כמה שנים יועץ וחכם חרשים לדון יוסף, ואנכי עבדתיהו בלב ונפש, רק בגללך – הוד מלכות – למען עבדך באמת וישר, ורבות פעמים שמעתי מאנשים רבים מהללים אותו בשער, וגם אני לא נועזתי לחשוב תועה על איש אשר לא ידעתי את תרמית לבו על נכון, ושמתי מעצור לרוחי, ונעניתי גם אנכי לכל איש אשר הודה לשמו; לא הרביתי לספר בשבחו, אף גם לא פציתי פה לשום בו תָהלה, עד אשר חקרתי ודרשתי היטב וראיתי כי כאשר חשבתי כן היה, וכל צדקותיו הלא המה כבגד עִדים, וכל האנשים שגו בו בחשבם אותו לאיש אמת. אך לא אכביר פה ולשון כעת, הרשני נא – הוד מלכות – לשאול שאלה אחת: “מאין לקח הנשיא את כל הונו? ואי זה מקום מצא לרכוש את כל רכושו? ולמלאות את כל ביתו סגולות יקרות ואבני חפץ”? כל העֹשר הנמצא אתו רכש לו בנדבת לבו ובישרת רוחו", אמר דון יואן "בגלל רוחו היקרה ברך אותו ה' בכל משלח ידו ובכל אשר פנה הצליח, עד כי גדל מאד, ועל כל אלה אין לך להתקנא! “האם אנכי אקנא בו”? קרא גאנצאלא מרטין משתומם, “חלילה לי מעשות כדבר הזה, כי לא נופל גם אנכי ממנו גם בכסף גם בכלים, יש גם לי שדות וכרמים, צאן ובקר ועבֻדה רבה מאד, ואם גם ידיו רב לו באוצרות זהב וכסף יותר ממני, גם זה בעיני אפס ואין, אך אם תדמה מלכי כי כל הונו ורכושו הרב בא לו רק בישרת לבבו – ככל הכסף הנמצא אצל אחינו הנוצרים, – בזה כבוד מלכות שגית! ואם אמנם כי פה בעיר הבירה “זעוויללא” אשר עיניך לנכח יביטו על כל דרכי איש, ייטיב מעלליו, מיראתו פן תגלה רשעתו לעיני כבוד מלכותך, אך לא כן יעשה עם יושבי הערים האחרות, כמו לעאן, אלגארביען. ואם תחפץ להבין ולשום עין בקרת על מעשהו שמה, אז תודה לדברי, ותראה כי אין בקרבו נכונה, רק תוך והוות, כי לוחץ הוא את כל יושביהן במסים אשר לא נשמעו מעולם, כעלוקה ימץ לשד דמיהם, כל אסמי תבואותיהם יריק אל אוצרותיו, ותמיד ימצא לו תנואות להתגולל ולהתנפל עליהם באשמות ועונשים, וכל הדברים הנמצאים בהשוקים יביא לו בלי כל מחיר, וכל נכסי אחינו הנוצרים יעבט על בלי-מה, כן ידחק ויָצר להם בכל הצרות הצרורות, עד כי עוד מעט וכל קאסטיליא בידו תהיה, והוא יהיה העוצר בה”. “אם כן אפוא”, קרא המלך משתומם, “אם כנים דבריך, פליאה דעת ממני מדוע לא שמעתי עד כה מזה מאומה? מדוע לא בא לאזני אף דבר אחד מכל אשר הגדת”? “אם יפלא זאת בעיניך – הוד מלכות – בעיני לא יפלא”! קרא המלשין בנחת, “כי בערמה הוא עושה כל מעשיו, למען לא תקח אזנך אף שמץ דבר, הוא ינהג את משמרתו ביד רמה, וכל יושבי המדינה ייראו מפניו, אחרי ראותם כי אתה – הוד מלכות – תעטרהו רצון, ולכן ימצא און לו לענוש כל איש אשר יעיז פניו לדבר נגדו אף שמץ דבר רע, שבע על חטאתו, למען יראו וישמעו אחרים ויראו מפניו”. אבל לבב המלך לא נפתה בכל אלה, לכן הדיחהו בדברים מבלי תת אמון בו, אך גאנצאלא מארטין בערמתו הבין דרכו, ויחל עוד הפעם לדבר ברוח עז וגבורה, ויקרא ויאמר: “הוד מלכות! שאלה אחת קטנה אשאל מאת פני כבוד מלכותך, אחרי אמונתך בהאיש דון יוסף אמונת אמן, באמרך: כי ה' ברך אותו וכל הונו ורכושו אסף לו רק בישרת לבו, ואם כדברך כן הוא, וה' עודנו אוהב את העם הזה, מדוע נתן בלב כל העמים והשרים לשטום אותם, כי ידריכום מנוחה בכל ארצות מושבותם, ויגרשום מארצם ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, וכלם ישנאום ויתעבום, ירדפום באף ולא יתנום למצוא מנוח לכף רגלם, מדוע לא יתן ה' את חנם בעיני המלכים כי יתנו להם מנוחה בארצם?? עוד ימים יבאו וסאתם תמלא, אז תראה – הוד מלכות – את רשעתם, כי ישלח ה' חרון אפו בם, ישלך את תפארתם לארץ וישיבם עד דכא”!. “את כל אלה כבר שמעתי מפי אחרים, עת חפצו לעולל עלילות ולתעב את דון יוסף בעיני, ולא עלתה בידם, וגם זאת לא נעלם ממני, כי גם אחריך עוד יקומו אנשים צוררים כמוך ויעללו על דון יוסף ועל עמו עלילות ברשע, אך על אלה לא אענך הפעם, רק ספר נא לי מיתר הנסתרות הנגלות לפניך”? “אחרי אשר הרשית לי אדוני המלך לספר לך, אבקשך לשמוע את דברי”, אמר גאנצאלא, “נער עברי אחד נמצא בין משרתי המלך גאמעץ שמו, בן חנה אָמת שרה בת הנשיא, את הנער הזה מצא דון יוסף דרוש לחפצו לבצע זממו בו”. “את הנער הזה ידעתי היטב כי נאמן רוח הוא, וכי באמונה הוא עובד עבודתו וישר דרך הוא”! אמר המלך, “את הנער הזה מצאתי נכון לפני לאהבהו, יתר מכל משרתי ועושי רצוני”. “כדבריך כן הוא”! אמר גאנצאלא בנחת, “אכן נער טוב הוא, אך סר מדרכו הטובה, באשר הנשיא תומך וסועד את כל משפחתו במשען לחם וכל צרכיהם, ובזה תאמין לי – הוד מלכות – כי השחד יעור עיני פקחים; בו עור הנשיא גם את עיני הנער ההולך בתום, עד אשר הפך את לבו הטהור ויואל להטות אזן לכל דברי הנשיא, וישבע לו לבל יגלה מכל שמץ דבר לאיש זולתו, ואף לאמו ולבית אביו בל יגיד מאומה, ועל ידי מקרה היו לי כל הנסתרות לנגלות! הסכת ושמע נא אדוני המלך”! “נקרא נקריתי פעם אחת אל מקום אחד אשר עמד שם הנער גאמעץ עם יתר מרעיו ויתהוללו במשחק הכדורים, וגאמעץ אחז בידו שקלי זהב הרבה, ואשאלהו: מאין לקח לו את כל אלה? איך בא לו הזהב הזה, אחרי כי לא בן עשירים הוא, אך בן-עני חולה ועושה מלאכה? אחרי השאלות האלה חורו פניו, לא ידע גם הוא מה לענות לי, ויחל להתנועע ולצפצף בשפתיו, לא מצאתי בפיו מענה; וכאשר החלותי לחקרהו ולדרשהו, חרד וינע כנוע עצי יער מפני רוח, ונחל דמעות פרץ ועבר על לחייו, ויכך בכי גדול וילך לו! וזאת היא אשר פקחה עיני לראות ולהבין מה שרש דבר נמצא בו”. “אם כן אפוא, אחפץ גם אנכי לדעת זאת, ולדבר עם הנער הזה, ובטוח אנכי כי ממנו אדע האמת לאשורה”, אמר המלך אחרי הדומיה הארוכה, בעודנו פוסח על שתי הסעפים, אם להאמין בדבריו או לא, “קרא לי את העלם הזה ויעמוד לפני ואנכי אנסה להציל מפיו דבר אמת”! דון יואן אחד בפעמון, ויצלצל למען ישמעו הסריסים את קול הקורא ויבואו. “כתר נא עוד מעט – הוד מלכות” – אמר גאנצאלא, “הנח להעץ עד כי יגמל פריו, ואז…” אחרי כן הוסיף גאנצאלא ויאמר. “הלא זה ידעתי כי הכֵרה הראשונה יאכל דון יוסף על שלחן המלך אחרי שובו…” עוד לא כלה את דבריו והדלת נפתחה ומשרת המלך בא ויאמר: “דון יוסף מחכה אל מצות המלך”! ופני גאנצאלא חורו מפחד פתאם. “האם בא דון יוסף”? קרא המלך משתומם, “יבוא נא הנשיא הנה”! העבד הלך לו, ויורה דון יואן באצבעו על דלת אחת בירכתי הבית, ויאמר לגאנצאלא: “בוא נא אל חדר הזה, ומשם תרחיק ללכת מהדלת השמאלית הנפתחת אל המעלות, ושם תמצא לך דרך מבוא אל השער, וגם אתה תבוא היום אל הלחם”! גאנצאלא הרחיק משער המלך במורד הדרך, וילך לו. דון יוסף בא אל חדר המלך, ויקבלהו המלך כמשפטו תמיד בכבוד וידידות; אך כל מבין יכול לראות כי פניו אינם עמו כתמול שלשום, כי שקל בפלס דבריו אתו, ויבחן כל הגה אשר יצא מפי הנשיא. אך דון יוסף לא דבר מאומה, ולא שאל מה זה ועל מה זה? רק ספר לפני המלך כל אשר ראה ומצא על דרכו, את מעמד כל עיר ועיר ושריה, והסדרים אשר עשה בכל מקום; ואחרי כלות דברו אמר אל המלך: “כי כל מחשבת נסיעתו היתה רק לטובת ארץ מולדתו ולהצלחת המלך והמדינה”! המלך עקש שפתיו ולא דבר מאומה, אחרי כן אמר אליו: “הלא זה כבר חפצתי לראותך, ומאד אשמח כעת לראותך פה אתי, ועתה אבקשך לשבת אתי ולספר לי חדשות ונצורות אשר לקחה אזנך בימי מסעך”. “לדבר הזה יסלח נא מלכי ואדוני”, אמר דון יוסף, “הפעם הזאת לא אוכל למלאות רצונך וחפצך הטוב, כי עניתי בדרך כחי ונחוץ לי לנוח מעט מעמל הדרך, גם כלתה נפשי מאד לראות את בתי יחידתי שרה, ואחרי אשר אנוח מעט אבוא עוד הפעם אל אדוני המלך, ואגבר חיל למלא את פקודתך מלכי ואדוני, ולעמול ביתר שאת ויתר עז לטובת ארץ מולדתי”. המלך עמד נבוך רגעים אחדים, ולא ידע מה לעשות, ואחרי כן אמר: “היום אדרוש ממך להשאר עוד מעט, למען אוכל לשיח אתך ולשמוע מדברותיך”. דון יוסף עשה כמצוות אדונו המלך, ויספר לו את כל אשר ידע. אז יצא מאת פני המלך, וימהר ללכת אל ביתו ולראות את שרה בתו! ומה מאד גדלה שמחת האב ובתו בהראותם יחד בשלום! – יחד ישבו על הכסא, ושרה לא שבעה מלספר לאביה כל אשר קרה ויאת בשני השבועות אשר אֵחר בדרך; אחרי כלותה לספר הוציא דון יוסף ממלתחתו דברים יקרי ערך, סגלות בגדים יקרים ואבני חפץ; ושרה שמחה מאד לראות את מתנות אביה ותקבלם ברוב שמחה, וישבו יחדיו בשמחת נפש ובלב טוב. 3 ודון יוסף הסכין לבוא בכל יום אל היכל ארונו דו יואן מלך קאסטיליא, ותמיד היה קרוא לבוא אל המלך אל המשתה, וכן לא אחר גם היום מלבוא אל היכל מלכותו כפעם בפעם, והמלך דבר אתו טובות, ויתאמץ בכל מאמצי כוחו להסתיר את חשדו בחֻבו, והנשיא דון יוסף ישב שומם ומשתומם על מקומו, בראותו כי מקצה לשלחן ישב פקידו גאנצאלא מארטין; בראשונה לא האמין דון יוסף למראה עיניו, עד כי ראה היטב כי לא שגה ברואה וכי הוא זה, וגאנצאלא הסיר כעת גם את מסוה האהבה אשר נשא עליו בעוד אדונו דון יוסף לנגדו, ויראה לעין כל את שנאתו אליו, ויכעיסהו בכל דבריו למען הרעימו, ובגאוה וגודל לבב דבר דברים כמתלהמים יורדים חדרי בטן, ויכונן את מליו להטיל קוצים בעיני הנשיא. שלחן המלך היה ערוך בכל מיני ממתקים ומגדנות, ממבחר יבול שפאניא, והיין נתן עינו בכוסות יקרות כיד המלך; והכל הקרואים ישבו והתעלסו בשמחת היום הזה, אך דון יוסף התעצב אל לבו מאד, התבונן בהם ולא דבר מאומה, ומקרה כזה ראשון היה לו מעת היותו שר ושופט בבית המלך, לשבת קודר ועצב בהיכל המלך, – וכל ימי היותו במשמרו היה תמיד אהוב לה' ולתורתו, שמר את מצות ה' עד מאד, לא סר מהם אף צעד אחד, ועל כל אלה היה אהוב בעיני כל אדם, וגם המלך אהבהו מאד. המלך ישב על מקומו בראש השולחן ולימינו היהודי דון יוסף הנשיא, וישאו מדברותיהם בעניני המלוכה ולא שת עוד לבו לדברי נפתל ועקש אשר טפל גאנצאלא עליו. בעת דברו יחד המלך דון יואן והנשיא דון יוסף, בא אל הבית נער יפה עינים, קוצותיו תלתלים שחורות כעורב סביב לראשו, הדור בלבושו בגדי שש וארגמן המרֻקמים זהב, הולך ובא נכח פני המלך, נושא בידו קערת כסף מלאה מאכל משמנים, להעמידה על השלחן, – כל אשר הביט וראה בעינים פקוחות על פני הנער הזה, ידע והכיר היטב כי דבר איום טמון בחבו. ויהי כאשר חפץ המלך לגעת בהמאכל בכף הכסף אשר בידו, והנה כקול רעם בגלגל נשמע פתאם, קול קורא בבית לאמר: “הרף נא ידך – הוד מלכות – מהמאכל הרע הזה, וחוסה על נפשך! אהה מות! מות בסיר! מרורת פתנים במאכל”! וכל המסובים נשארו על מקומם משתוממים ומבוהלים באין אמר ודברים, רק תמהו איש אל אחיו. דון יוסף נבהל מאד למשמע אזניו, ויבט כה וכה, וכל הנאספים קמו מכסאותם, ויביטו אל גאנצאלא אשר חרד עליהם את החרדה הזאת. “על מה זה ירזמון המלים האלה”? קרא דון יוסף משתומם, אחרי אשר הביט בעיניו פעם על גאנצאלא ופעם על המלך. דממת מות שוררת בהחדר, אין דובר דבר, אחדים מהם ידעו את כל שרש דבר הנמצא פה, אך לא דבר מאומה, רק הביטו והשקיפו מה תהיה אחרית הדבר הזה! ואחרים אשר לא ידעו דבר, התפלאו מאד וחכו בכליון עינים לראות היעמדו דברי גאנצאלא, אם לא? אחרי רגעים אחדים הסב המלך את פניו על דון יוסף, ויאמר אליו בזעם אף לאמר: “אתה זמות לקפד את חיי, רק אתה דון יוסף בן אפרים!” דון יוסף אשר לא ידע מכל הנעשה, נשאר על עמדו נרעש ונבהל ולא ענה דבר, ויהי כאיש אשר אין בפיו תוכחות. בראות המלך כי אין בפיהו מענה, התעורר עוד הפעם בזעם אפו, וירזום באצבעו על קערת הכסף, ויקרא: “על ידי הארוחה הזאת אשר הביא הנער גאמעץ אל השלחן, על ידי המאכל הזה זממת לקחת את נפשי, ואת כל אלה עשית לי דון יוסף, חלף הטוב והחסד אשר עשיתי עמך ועם כל אחיך בני בריתך”? דון יוסף הגה רבות מחשבות, אחרי שמעו מאת המלך דבריו האחרונים, ויקרא ברגש לבב כדברים האלה: “אדוני המלך! הלא זה כבר ידעת את עבודתי אותך זה כמה בישרת לבי ובאמון רוחי, ולא מצאת בי עול ואון אשר חטאתי נגדך ונגד ממלכתך וה' הופיע על עצותי אשר יעצתי אותך תמיד; ועתה הנה טפל עלי איש בליעל עלילות דברים אשר לא אדע שחרם, לכן אדוני המלך אמור לי והודיעני, מי הוא זה הנבל? הודיעני נא אותו בשמו למען אדע מי הוא זה הצר הצורר אשר העז את פניו לחמוס עלי מזמות כאלה, ואשר מלאו לבו להזכיר את שמי על דבר נבלה כזה? יעמוד נא נגדי האיש אשר ירשיעני ויענה עוני בפני”!! “גאנצאלא מארטין פקידך עם בן חנה אָמת שרה בתך”! ענה המלך. “גאנצאלא”? שנה דון יוסף את דברי המלך בשחוק מכאב לב, “הה מלך אדיר! אם תאמין לדברי הנבל הזה, לא אחפוץ עוד לעמוד ולהצטדק לנגד איש נוכל ערום כמוהו, כי טוב לי למות כבן עולה, מלעמוד נגדו ולהתוכח אתו, להראות את רשעתו ותרמית לבו הרע, ולהצדיק את נפשי נגד פני רשע עריץ כמוהו”. “לא נגד גאנצאלא, רק נגדי, נגד פני מלך קאסטיליא תעמוד למשפט”, אמר המלך, "אמור, מה יש בפיך להצטדק על פשעך, דבר כי שומע אנכי "! “אדוני המלך”, קרא דון יוסף, “אין דבר בפי ומלה בלשוני להצדיק את נפשי, כי לא אדע מה פשעי ומה חטאתי; הן קורי עכביש ארג לי איש מזמות, לצודני במשטח חרמו ולהנשא אחרי מפלתי, אכן התנכל אויבי עז לעשותני מרמס לרגליו, למען ירומם עלי למען ינשא”. “אם שקר דבר עליך האיש”, אמר המלך, “אז אשבית מארץ זכרו, ועשיתי לו כאשר זמם לעשות לך, אך הלא אתה גם הללת לי כמה פעמים צדקתו מראש בטרם דעתי אותו, ותאמר: כי עבד נאמן הוא, חרוץ בכל דרכיו, וישר דרך… אתה, אתה אמרת…” “הרשני נא מלך חסד”! אמר גאנצאלא, “הרשני נא להגיד את דעתי ועצתי, אשר בזה תוכל לדעת אם כנים דברי, וגם כל ההמון הנאספים פה יראו וידעו אם יאמנו דברי אם לא”. כל המסובים נתנו עיניהם על גאנצאלא לשמוע עצתו. “דבר”! קרא המלך. “יאכל נא היהודי ממאכל תאוה הזה”! אמר גאנצאלא. דון יוסף נבוך מאד, רגליו כשלו, עשתונותיו נבוכו, וכל דמי עורקיו קפאו מרוב פחד ובהלה אשר נפל עליו פתאם. “טובה העצה היעוצה מאת גאנצאלא”, קרא המלך. “זה שנים רבות הייתי תמיד בביתך”, אמר דון יוסף, “וידעת אדוני המלך כי מעודי לא אכלתי מלחמך ולא שתיתי מיינך; וחלילה לי לחשוב בזה שמץ דבר רע, רק כי מחזיק אנכי בתורת אבותי, וכחומת ברזל עומד אנכי תמיד בעד דתי ואמונתתי, לא עברתי אף אחת ממצות ה' אלהי עד כה, וגם עתה לא אעבור ולא אסור מדרך אבותי אשר אנכי הולך בה”! וירמוז המלך לאחד מעבדיו להביא אליו כלב, ויאמר אל דון יוסף: “לא אלחץ אותך לדבר הזה, אך אנסה את הנסיון הזה בנפש חיה”. העבד מהר לעשות כדבר אדוניו, והכלב הובא, ויתן לו המשמנים לאכול, ויאכל הכלב בתאות נפש, וככלותו לאכול רבץ בירכתי הבית בקול תלונה. כל המון הנאספים עמדו דומם, ומחרישים לראות אחרית החזיון הזה, אלה התענגו על מעשה גאנצאלא, ואלה עמדו מרעידים ומחרישים בדאגם לדון יוסף מגנם מאז, ורבים אשר היו עוינים להיהודים בכלל ולהנשיא בפרט, חכו בכליון עינים לראות ולעמוד על דם הנשיא. אחרי רגעים אחדים, החל הכלב לנהום ולנוע ממקומו בחרדה, ויגרד ברגליו את רצפת הבית, ומפיו יז קצף, ויתגולל בקצר רוח על פני הרצפה, בטנו צבה ועיניו נהפכו בחוריהן, עוד רגעים אחדים היליל ברוב מכאוביו וימת. “אכן מות נמצא בהמאכל”, אמר דון יוסף במנוחה ככלות המחזה הנורה הזה, אך כל זה…" ולא נתן לו גאנצאלא לכלות את דברו, כי מצא עז ברוחו בהשלימו לעין כל את הדבר הדרוש לחפצו וילטוש עיניו לו ויקרא: "הלא אתה דון יוסף עשית את הנבלה הזאת, אתה מסכת את מי הרוש על ידי הנער גאמעץ, אשר קנית את לבבו הרך, ושוקד הוא על דבריך תמיד וירזום באצבעו על גאמעץ ויאמר: “ענה בו גאמעץ”! “אמנם, כן הדבר”! ענה גאמעץ, – וגאנצאלא רזם בעיניו אל גאמעץ לענות על דבריו ולהודות – “דון יוסף… הדיח אותי… בחלקת שפתיו… ולבי נפתה… אחריו”! ככלותו לדבר התנפל לרגלי המלך ארצה, ויספוק כפיו ויקרא ויאמר: "סלח נא לי מלך רחמן, אשר נואלתי ואשר חטאתי להפתות לדון יוסף, ואתה בטובך הגדול ובחסדך תסלח ותכפר לי על כי כסיתי ממך הדברים האלה עד כה, גאנצאלא הצדיק, ואני ודון יוסף הרשעים "! משתאה ומשתומם עמד דון יוסף, ויבט כה וכה ולא ידע עד מה, אם בהקיץ נראה לו כל אלה, או בחלום חזיון ליל? וכאיש נדהם עמד לעיני שוטניו ומשטיניו, מעבר מזה ראה את גאנצאלא הממלא פניו בוז וקלון, ומעבר מזה את מלכו ואדוניו, המלא זעם וחרון; ומדברי העם גאמעץ הָראה לדעת כי גאנצאלא הסיתו לענות בו סרה, ולא מצא עוד און לו לעמוד נגדם, ויאנק דום! ככלות הנער לבקש ולהתחנן על נפשו, אמר המלך אליו: "הנני נושא לפשעך היום, כי רק בשגגת לבך נפתית לדון יוסף, והזהב עור את עיניך ויוליכך שולל; אך תודות לאל היושב בשמים כי הסב הדבר לטוב, והציל אותי מיד מעול וחומץ אשר חפץ לקפד את חיי, לו לא חסתי על ימי נעוריך כי עתה כלה עשיתי עמך, אך השמר בנפשך ומהיום והלאה היה נזהר על דרכך לבל תשוב עוד לכסלה! אחרי כן פנה אל גאנצאלא ויאמר: “אתה גאנצאלא! אתה אשר שלח אותך ה' להיות מושיעי בעת צרה, תהיה מהיום קרוב אלי ותעמוד לפני; הנה משרת דון יוסף נתונה על שכמך, וגם זאת אעשה לך, כי אשמיע לכל גרי ארץ קסטיליא, כי אתה הצלתני מיד המבקש את נפשי לספותה, ואותך שלח ה' להיות לי מגן ומחסה בעת צרה, וכמלאך מושיע חשת להצילני, ותזהירני בעוד מועד לבל אושיט את ידי למרורת פתנים וסף רעל אשר שמו לפני; זאת אבשר בכל ארץ ממשלתי למען ידעו ערכך ויתנו כבוד לשמך ולזכרך”! גאנצאלא כרע, נפל על אפיו לפני המלך, ויתן לו תודתו בשמחת לב. "אבל את האיש המרשיע הזה, אמר דון יואן, וילטוש עיניו על דון יוסף, “הנני נותן אותו בידך, הנה הוא לך, וכטוב בעיניך עשה אתו; ועתה צוה על השוטרים ויוציאוהו מעל פני, ויתנוהו אל בית האסורים”. גאנצאלא רמז לאחדים מאנשי הצבא העומדים על המשמר, והם אצו לדבריו, ויאסרו את דון יוסף באזיקים ויוליכוהו לבית הסהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים שם. גאנצאלא השכיל להסתיר מפני המלך ושריו את שמחת לבו, באשר הצליח לבצע זממו ולכלות נקמתו באיש חרמו, ויצא מאת המלך שמח וטוב לב; ויחפוץ ללכת לביתו לספר לאשתו ולאוהביו את כל אשר קרהו, כי הפליא עצה והגדיל תושיה, והמלך גדלו ונשאו מעל כל השרים, וגם נתן בידו את שונאו ומנדו לעשות בו כטוב בעיניו; – אך המלך קראהו עוד הפעם ויאמר: גאנצאלא אהובי פקידי! הנה זאת אבקשך לעשות אתי אות לטובה, ותחוס עינך על דון יוסף לבל תצמית בבור חייו, ולהחיות את נפשו – כי מאד ידאב לבי בזכרי את אהבתי אותו; ואם אמנם ידעתי כי אמת דבריך ותוכל להתפאר כי חכמתך עמדה לך, אך אחרי שובי נחמתי בשוותי לנגדי את זכרון ימים עברו… ומי יתן ויצא דון יוסף נקי בהשפטו, או כי אהיה כחולם, ואולי גם כי תשקר בדבריך. אז אשא לך על כל… רק…" ככלות המלך את דבריו שב גאנצאלא לביתו מלא שמחה וגיל, על כי הפיק מאויי נפשו וזממי לבבו, בהפילו את דון יוסף מרום שמים אל תחתיות ארץ באין מקום! – ושרה בת הנשיא לא ידעה מכל אשר נעשה, ותשב בהיכלה ותעש בחפץ כפיה במנוחת לבב כפעם בפעם, פתאם באה אמתה חנה בוכיה מרה ומתיפחת מפרשת כפיה וצועקת מכאב לב, וראשה אחוז בשתי ידיה. “מה לך”! קראה שרה ברעדה, ותקם ממושבה. חנה לא ענתה אותה דבר. “הגידי נא לי אשת פתיות, מה זאת”? אמרה שרה, “מה קרה לך? חזקי נא את לבך והשקטי, וספרי נא לי את כל אשר קרך ואנחמך” הדברים האלה שתו עוד נוספות על תוגת חנה, ורוחה נפעמה בקרבה ונחל דמעות פרץ מעיניה, ומרוב עצבונה וצרת לבה לא יכלה להוציא אף הגה אחד מפיה. ותוסף עוד שרה לדבר אליה נעימות ונחומים, ותאמר: "אמרי נא לי אהובתי דבר מה קרך? האם מת אישך? הה! אל-תשתוחחי ואל תהמי, כי גם אנכי יודעת כמה גדול העצב והיגון הזה, גם עלי עברה כוס התרעלה באבדן אמי היקרה אשר שבה לאל זה ימים רבים; אך אל נא תבכי ותנודי למת, כי מנוחתו כבוד במרומים בצל שדי, ואחרי התלאות הרבות אשר סבל על ערש דוי, יצאה רוחו לאל יוצרה ככסף צרוף בעליל מזֻקק שבעתים; – התאוששי נא חנה ידידתי מעצבונך, וספרי לי מכל שרש דבר הנמצא אתך, למען יקל מאתך משא עצבונך, כי זאת נטע אלהים באדם טבעו, אם דאגה בלב איש ישיחנה, ואז ישוחחנה ויזנחנה, התאבי לשמוע אלי אם לא? חנה הביטה אל פני שרה הנעימה, ותאמר: “שגית גברתי במשפטך… אהה ה' אלהים…”! אבקשך חנה לבל תעלמי ממני שמץ דבר, מדוע זה ולמה את מתפרצת ותקשיחי את לבך"? שאלה שרה, “כי מה הוא העצב אשר ידכאך כעש, אשר תמאני לקבל עליו תנחומים? אנא! ספרי”! "אז נפלה חנה לרגליה ותקרא. "הה גברתי! הנה אביך… ובדברה ספקה כפיה באין אמר ודברים, ותבך מנהמת לבה ותאנק דום. "אבי! קראה שרה משתוממת, “אהה ה'! מה זאת נהיתה? אמרי לי חנה ואל תכחדי ממני דבר?! כי בנפשי הוא”! “אביך נשבה”…! קראה חנה בקול מר מתיפח, "זאת לא זאת! לא כן גברתי שרה המעֻנגה! אביך… הובא מהיכל המלך… אסור באזיקים… אל בית הסהר?! “מי העיז לעשות נבלה כזאת לאבי”? קראה שרה אשר לא האמינה למשמע אזניה, “מי הוא זה ואי זה הוא”? “גאנצאלא מארטין”! השיבה חנה אמריה לה. “אהה אבי…”! צעקה שרה בקול נורא, “אוי נא לי, מה היה לאבי”? “הנה אנכי באה כעת מרעותך עסטעללא הכבודה בת-המלך”, ספרה חנה, “אשר הבאתי לה מתנת ידך גברתי, הנתונה על ידי להביא אליה, וברדתי מעל המדרגה, והנה חזיון נורא לנגד עיני, המון אנשים עומדים ואנשי צבא חמושים יסובבו את אביך, אשר ידיו ורגליו לנחשתים הוגשו, ואשאל את פי העומדים שמה: מה זה קרה פה? וישיבוני דבר לאמר: כי היהודי דון יוסף חפץ להמית את המלך בסף רעל אשר שם בארֻחתו, וגאנצאלא מארטין יאסרהו וייסרהו למשפט”. “עתה ידעתי”! קראה שרה ותאנח במרירות, “עתה אראה כי צדקה עסטעללא רעותי בדאגתה, באמרה אלי היום בבקר, כי לא ישרו בעיניה רוב דברי גאנצאלא עם אביה המלך, ולא טוב יבשרו! הראית שמה גם את גאנצאלא”? “ראיתיו”! ענתה חנה, “הוא הלך אחרי ההמון הרב הנאסף שמה”. שרה נאנקה דום רגעים אחדים, אחרי כן קראה פתאם, “קראי נא לי אחד מעבדי, וצוי אותו לשאת אותי בכרכרה רתומה לסוסים דוהרים להריצני להיכל המלך; אך יראתי פן תמשך העת הזאת יתר מדי, טוב כי אלך ברגלי, ארוצה להמלך דון יואן, ואראה אם יאטם אזנו משמוע לזעקת נערה אֻמללה כמוני היום? קומי נא חנה ולכי עמדי”! שרה אחזה את אמתה בזרועותיה, ותאץ בה ללכת אתה; ויהי כאשר פתחו את הדלת, והנה – גאנצאלא מארטין עומד על סף הבית, ותצעד שרה אחורנית ורוחה נפעמה בקרבה, ופניה חורו מפחד, ותאחז ביד חנה בחזקה. “מה תחפץ פה”? שאלה שרה, “עלי ללכת לדרכי ואין לי עת לשמוע דבריך”! “שרה העדינה”, אמר גאנצאלא ברוח שקטה, “כעת לא תוכלי למוש מפה”. “הכה תדמה אתה”? אמרה שרה בגאוה, “ומי יעז לצות עלי מעשות דרכי”. “שאלתך פליאה דעת ממני”! אמר גאנצאלא, “האם לא ידעת ולא שמעת כי אנכי שר ויועץ, ושר הרכוש אשר למלך דון יואן מלך קאסטיליא, אנכי אנכי בא כעת לבקש ולחפש בצרור המכתבים אשר לאביך, ולקחת אותם אתי, ואנכי אצוך על כל אלה”! “ומה תעשה אם אני לא אתן לך את הכתבים אשר לאבי”; שאלה שרה בחרונה על עז פניו ולעגו לה. “אז ארבה אליך תחנונים שרה יפתי”! אנה קאנצאלא בשחוק, “ואם גם אלה לא יועילו…” “אז תקח בחזקה”, השלימה שרה דבריו בשאט נפש, “הבה, עשה כאשר צוך המלך” – ובדברה לקחה את צרור המפתחות אשר ביד, ותפתח את הארגזים אשר בשלחן הסופר; השלחן אשר ישב שם תמיד אביה דון יוסף, ותאמר בעצבות לבה: “הנה פה תמצא כל אשר אתה מבקש, ואם תחפוץ זהב וכסף לא אמנע גם אלה מאתך”! “כעת לא אדרוש מאתך לא כסף ולא זהב” אמר גאנצאלא, “ואולי עוד בימים מעטים נשוב נתראה פנים”. – ויחפש גאנצאלא בכל פנות הבית, בכל חדריו ובכל מקום הנמצא שם ספרים וכתבים, ויפתח מכתבים רבים, ויקרא בהם, רבים לקח אתו, והנשארים השיב למקומם, וככלותו לחפש ברך את הנערה לשלום, ויאמר: “חיי בטוב עדינה! אנכי אהללך לפני אביך, ואספר לו מהסגולה היקרה אשר הניח אחריו בביתו, בת יפה ישרה ונעימה, והיתה זאת נחמתו במחשכי בור כלאו”. דבריו אלה ירדו כמדקרות חרב אל לב העלמה הענוגה, ולא יכלה עוד למשול ברוחה, ותצעק צעקה גדולה ומרה, ותפול על הארץ ותתעלף. גאנצאלא הלך לדרכו, מבלי הביט אל אשר נעשה. 4. היום רפה לערוב, והלילה בא, החשך כסה ארץ, ומראש שחקים כוכבים לרבבות יציצו יחד, גם ירח יקר הולך, שפעת אורו ישלח וישליך ארצה; בחוצות העיר הדומיה שלטת, מקרה דון יוסף והשערוריה אשר היתה בבית המלך, החריד את העם כל היום ההוא, אך הלילה בא ויקם שאונם לדממה. מהם עלו על ערש יצועם טובי לב ושמחים לאיד המשנה היהודי; מהם נאנחו לרגעים על שברו. אך רֻבם שכחו בלבבם את מקרה היום העבר, ויישנו שנתם במנוחה ושלות השקט. אכן מאֻשר הוא האיש אשר נפל לו חבל השלוה והמנוחה בנעימים, שפרה עליו מנוחתו ושנתו תערב לו, לא כן חלק דון יוסף האֻמלל, כי שבע חרפה רגז ומכאובים, וגם שנתו נגזלה. בבור השבי בחדר צר ואפל, עמד דון יוסף על ספסל עץ, ויבט בעד השבכה אל הרקיע, ואל הירח אשר הסתתר כמעט בחשכת עבים. אך הוא עודנו מתבונן אל הכדור הלבן המתנוסס כאגן כסף מבעד לעבי שחקים, עד צאתו בגבורתו לשוב ולהופיע באורו הנעים, וכה היה תפוש ברעיוניו עד כי שכח מכל אשר אתו, ולא ידע עד-מה מרוחו ונפשו כי יושב הוא תפוש פה, ושומרי המלך יסובבו דלתי חדרו, אך הנחֻשתים אשר על רגליו ועל זרועותיו הזכירוהו בקול צלצלם, אשר נשמע לכל תנועה קלה – עת הניע את גופו – את המקום היושב שמה, ובאיזה מצב הוא נמצא כיום! – ואף כי היה מקום מושבו נורא מאד, בכל אלה לא נראו אותות העצב והיגון על פניו, ואנחה לא יצאה מפיו, ובדעתו תֻמתו בו לא האמין כי יצלח לגאנצאלא לכסות סודו, ולבצע זממו מבלי אשר תפקחנה עיני המלך להכיר ערמתו ורעת לבו; מבטחו בה' אמץ וחזק את לבו, בו שם תקותו כי יאמץ את ברכיו הכושלות, וחסדו לא יסיר מאתו, להצילהו מכף מעול וחומץ ויפיל אויבו אחור! – אך דבר אחד הדאיב והעציב את נפשו ורוחו למאד, בזכרו את בתו יחידתו, אז לא מצא מנוחה לנפשו, אנחות ואנקות רבות פרצו אז מלבו, ומפיו התמלטו הדברים האלה, לאמר: “בתי יחידתי! מי יתן כי תמצא גם את פה אתי ואז מאֻשר הייתי, כי החשכה כאורה היתה לי, באשר כי ביפעת פניך תאירי לי את האֹפל ותגיהי חשכי, בפניני דמעותיך החמות אשר תרדנה מעיניך יונים, תסירי מעלי את מר היגון וירוח לי אז מעתה… אהה אל אלהים…!” ויאנק דום מעט ויאמר: “אנא ה' אם חטאתי נגדך, ותשלח עלי מלאך אכזרי כגאנצאלא, להתנפל עלי על לא חמס בכפי, לבצעני ולפרפרני ולקפד חיי ביגון ומכאובים בשערי צלמות, ואפֻקד את יתר שנותי פה, לא אראה עוד את בתי האמללה אשר בה כל חיי רוחי, ולא אביט עוד את הדרה ויפיה. אנא אל עליון! גנון באברתך על שרה בתי, וחמל נא על נפשה התמימה והזכה מכל שמץ דבר רע, כשלג היורד משמים ארצה; חוסה נא עליה ושמרנה מכל רע, לבל תלכד גם היא בפח גאנצאלא מארטין הרשע העריץ, וחי חי כמוה תודך כמוני היום, והיא תודיע לדור יולד את-אמתך, סלה”! – אם תשאלני קורא יקר: איה בתו שרה? איפה מצאה מנוח לנפשה האמללה? הטה אלי אזן קשבת, ואספר לך. היא לא מהרה ללכת אל המלך, כי עזבה כחה וברכיה כשלו, באין אונים שכבה על יצועה עצובה וזעפה, נוגה ונדכאת כשושנה נובלת מחום צהרים; לו גם היה המלך לנגד עיניה, גם אז לא עצרה כח לפתוח פיה ולבקש ממנו משפט צדק; לו גם בא אביה עתה, גם אז נעתקו ממנה מלים להודות לה' על גאולתו ופדות נפשו, כי אבדה עשתונותיה וכל חושיה עזבוה, ורק רגש אחד התלקח בלב האשה הזאת כאש שלהבת, הוא רגש הנקמה לגאנצאלא צורר אביה. שרה בת הנשיא היפה-פיה ישבה בביתה, ולבה צר לה מפחד, פניה קבצו פארור, דמיונות חליפות מרגיזות לב ונפש חלפו ועברו לפניה חדשים לרגעים, חתחתים נוראים הרגיזוה, גם קול עלה נדף מבין העפאים מעבר לחלון ביתה, נדמה לה כקול רעם בגלגל, וחרדה אחזתה, ולכל המולה התפלצה עד מאד; כי בעת אשר יבוא על האדם שוד ופרץ, לרגלם יאתיו גם כן פחד ורעדה, ודברים רבים המוליכים את שכלו שולל, לראות מראות וחזיונות נוראים, המון נפלאות נוראות, נצורות ומסתתרות עד אין חקר, וכל אלה ידכאו לארץ נפש רכה וענוגה, נפש נענה. בחזיונות כאלה ישבה שרה כמתעלפת, בין המון רעיונות אין מספר נרדמה מעט בלי חפץ נשענה בראשה על ידה בפנת מטתה, פתאם הקיצה מתרדמתה ותזעק בקול מוזר מאד, כי נראתה לנגד עיניה דמות אשה אחת באה אל תוך הבית. כראות שרה את האשה, קמה ממושבה ותגש אליה, האשה הזאת היתה לבושה בבגדי נשי עם-הארץ, ראשה עטוף במכסה שחור, ורדיד ארוך כסה את פניה. “מי את”? קראה שרה. האשה הנכריה הניפה את רדידה מעל פניה, “עסטעללא”! “שרה”! נשמע משתיהם חליפות, ותחבקנה אשה רעותה ותבכינה. “בואי נא ידידתי, ושבי נא ומצאי מרגוע ואל תמררי בבכי” אמרה עסטעללא בלב נפעם, “שבי נא שרה, כי רכה וענוגה ועצובת רוח את”! ותשבנה יחדו על המטה, ויד האחת אוחזת ביד השנית, ותבטנה אשה אל אחותה רגעים אחדים באין אמר ודברים. “אולי הבאת אלי שמועה טובה? כי נערה טובה את וטוב תבשרי”! שאלה שרה, “האם באת אלי בדברים נחומים ידידתי הטובה”? “אל תאמרי לתקותך נואש”! ענתה עסטעללא, “הוחילי לאל, כי יש תקוה וישועה קרובה לבוא, ואף כי עוד אין בשורה בפי לבשרך בדבר המקרה הנורא אשר קרך, כיגם אנכי נבהלתי מאד מהשמועה לא-טובה אשר שמעתי”. “אבל הלא קרובה את אל המלך, כי בתו היחידה את! מאתך לא יסתיר כל מאומה, ואולי על אשר ידע היטב כי אהובתי את דבר לפניך סרה עלי ועל אבי, אמרי עסטעללא! אל תכחדי ממני דבר, כי נכונה אני לכל דבר אשר תוציא מפיך, על כל אברך אותך, על בשורה רעה – חלילה – כעל בשורה טובה! רק בל תעלימי ממני אף שמץ דבר, הגידי נא את אשר שמעת? כי כלתה נפשי לדעת”. “האמיני לי אוהבתך באמת”, אמרה עסטעללא, “כי אין בפי מאומה לבשרך; עוד לא שמעתי מאומה לא לשבט ולא לחסד, וכאשר אין אתי בשורה טובה לבשרך, כן אין אתי גם בשורה רעה חלילה; אך בזאת אנחמך יקרתי: כי עד מהרה – אחרי שמעי היום את המקרה הזר – חפצתי למהר לבוא אליך ולבשרך מכל אשר קרך, ולנחמך בדברי לבל תשוח עליך נפשך, בחשבי למשפט צדק כי אחרי אשר תשמעי הבשורה לא-טובה הזאת מאתי ידידתך, לא תעציבי את נפשך, כאשר תשמעי זאת מפי אחרים, אך כמתיאשת הייתי ולא ידעתי בנפשי מה לעשות, ובין כה וכה עבר היום, והלילה בא, לא יכלתי עוד לעזוב את ביתי, אחרי אשר נסגרו השערים ודלתות ההיל סֻגרו על מסגר אין יוצא ואין בא, ובחוצות העיר דומיה נוראה שוררת, יראתי מאד להלוך על פני חוצות פן יקרני אסון –. עד מהרה בא המבשר לבשרני, כי אבי מחכה לי וחפץ לדבר עמדי, ופקודתו לבל אעזוב את חדרי בעת הזאת, ובטרם קרא אותי אליו באה אלי חנה אמתך – אחרי אשר השכילה בתחבולות למצוא נתיבותיה אלי בין השומרים העומדים על המשמר – ותאמר אלי, כי כבר ידעת מכל אשר נעשה, וגם אמרה לי את אשר עשה גאנצאלא בביתך, וכי אחרי כן התעלפת וכחך עזבך מבלתי יכלת לנוע ממקומך”. “אחרי הבשורה הנוראה הזאת”, הוסיפה לספר, "שלחתי אותה לנפשה, ומחשבתי הראשונה היתה רק להחיש צעדי לבוא מהר אל אבי, לבקש ולהתחנן מאתו לספר לי את פשר דבר המקרה, אבל לדאבון נפשי גם זאת לא הצליחה בידי, כי הוגד לי לאמר: אבי ידבר כעת עם גאנצאלא ואין לו עת לדבר אתי, ומה היה לי אז לעשות – הוחלתי עד חצות הלילה, באתי אל שומר אחד אשר ידעתי כי איש אמונים הוא ורוחו נאמנה אתי, ואתחפש בלבושי נשי עם-הארץ, למען לא יכירוני רואי ולא ידעו מי אנכי, ומה שרש דבר נמצא בי! “רב תודות לך ידידתי עסטעללא”! אמרה שרה בחבקה אותה באהבה! “בכל אלה לא אמר די”! ענתה עסטעללא בצהלת פנים, "בהתודה לבד לא אֹמר הון! רק הטי נא אזן לדברי אשר אמר אליך. “כל אשר תצוי עלי אעשה”! ענתה שרה. “ויותר לא אחפץ ולא אדרוש ממך”! אמרה עסטעללא “רק לכי נא אחרי”! “אנה”? שאלה שרה בתמהון. “אל שער המלך”! ענתה עסטעללא. “האנכי אבא אל שער המלך”? שאלה שרה, “האם תלעגי לי”? “אהה”! קראה עסטעללא ואנחה הוציאה מקירות לבה, "האם אלעג לאֻמללה כמוך? חלילה לי מלשחוק לרעותי הנאמנה? הבה נלכה! כי אין לנו עוד פה להתמהמה אף רגע אחד. “ומה אעשה שם”? שאלה שרה, “ואין אוכל לבוא אל שער המלך, ולצעוד במקום אשר הדפו את אבי הנדכא וימלאו פניו קלון? ומדוע אבוא אנכי לרשת משנה קלון”! “זאת לא אחפץ”! אמרה עסטעללא במנוד ראש, "הלא תאמיני בי, כי פי המדבר אליך ושמעי נא לדברי! כי רק את טובתך דורשת אני כל הימים; ואף כי בעת הזאת, אנכי אתאמץ בכל אשר יהיה לאל ידי להושיעך ולהציל מרעה נפשך, מכף גאנצאלא הרשע וכל העוזרים על ידו; גאנצאלא הזה הוא איש רע מעללים מעול וחומץ, אכן לא שגית במשפטך אשר אמרת עליו זה כבר, כי כאיש בליעל הוא נראה לעיניך, ועתה אראה כי כאשר דמית כן היתה! ואנכי כמו כן חשבתי זה כבר ומה גם עתה! בזדון לבו לא יסוג מפני כל תועבה, לכן אירא מאד פן יגע הנבל הזה גם בנפשך שרה ידידתי, לכן היי קרובה אלי, ובטח תשבי באהלך לא יגורך רע, – ועתה קחי נא את כל בגדיך, גם את כספך וזהבך וכל אבני חפץ יחד, וגם את הספרים והכתבים הנשארים מידי גאנצאלא קחי אותם אל משכנך החדש; הן שמעתי כי קשרו כל ההמון קשר עליך ועל כל בני בריתך, ויחשבו מזמות עול לשרוף את ביתך כליל באש, – דעי נא ידידתי כי האמת והצדק מחכים עד עת מצוא, עד אשר יצאו כנגה, ואף גם כי יתמהמהו מעט, בכל זאת יחישו לבוא בעתם, כן תבוא העת אשר האמת מארץ תצמח גם לך, ואז… לדברים האלה לא יכלה שרה עוד להתאפק, ונחל דמעות פרץ מעיניה. “אל נא תבכי שרה אהובתי”! אמרה עסטעללא, “זכרי נא ידידתי כל אשר אמרתי לך, ועשי זאת מהרה, אספי בצרור כל אשר לך, ולכי עמדי, כי אחד מעבדי מחכה עליך, הליטי פניך למען לא תנכרי, וה' יעמוד לימיננו ויושיענו בעת הזאת”! “אבל המלך”? קראה שרה ברעדה. “הוא לא ידע ממך מאומה”! ענתה עסטעללא, “כי לא תצאי מפתח ביתך אשר הכינותי בערך החוצה, למען לא יראך כל איש, מלבד אשה זקנה אחת אשר יעדתי לשרתך, והיא אשה טובה ונאמנת לבב כהעבד הנאמן המחכה לך פה בחוץ, ולא יצא מפיהם כל אשר יראו וישמעו, ובטח תוכלי לבטוח בשניהם, כי ישרים ותמימי דרך המה”. שרה עמדה ותחשוב מחשבות עמוקות רגעים אחדים, ואחרי כן לקחה מהרה את צרור המפתחות, ותפתח את כל התבות אשר נמצא בהן דברי חפץ, ותצרור את כל הדברים אשר אתה בבית, גם עסטעללא הושיעה ידה לה, – ויהי כאשר באה שרה לשלחן הכתיבה אשר לאביה נבקה רוחה, ותשקע במצולות יגונותיה, אחרי רגעים אחדים החלה לבכות בקול מר ותפרש כפיה ותקרא: “אהה ה'! הן לא קצרה ידך מהושיע, גנון והצל נא את אבי מידי הקמים עליו, והשב נא אותו אלי, למען אחזה את תמונתו היקרה לי, ואשבע בנעימות את פניו”! שרה ועסטעללא הנאהבות והנעימות עמדו על פתח הדלת ללכת לדרכן, ושרה הנהלאה והאמללה הסבה פניה אחורנית, ותור בעיניה מבט אחרון על החדר היקר והנחמד אשר שם התענגה תמיד בנעימות עם אביה, וזכרון מחמדיה הרחיב פצעי לבבה, ובהבליגה מעט שאלה: “איה אמתי חנה? אנה היא באה כעת”? “אצל בנה”! ענתה עסטעללא מהרה, ותקרא ותאמר: “בואי נא ידידתי, ואל תעמיקי שאלה, הן עלינו לצאת מהרה מפה, פן נאחר צעדינו מלכת, ובין כה וכה יעלה השחר, ואנשי העיר “זעווילא” יקומו ממשכבותם לעבודתם ולמלאכתם, ואם יראונו חלילה הלא תאבד כל תקותנו”; בליל הדומיה הזה נשא אחד ממשרתי המלך חפצים רבים ברחובות העיר “זעווילא” אחרי שתי עלמות עדינות ומעֻלפות בצעיפים, כן הלכו עדי הגיעם אל שער המלך; אחדים מיושבי קריה אשר עמדו אז בפנת הרחוב השתאו והשתוממו על המראה, אבל בזכרם מהחדשות והנצורות אשר ראו עיניהם ביום העבר, לא היתה עוד זאת לפלא בעיניהם. הלילה חלף הלך לו, השחר פרש כנפיו על הארץ והיום בא, ושרה עם רעותה עסטעללא באו אל שער המלך. “וחנה? איה חנה”? שאלה שרה בתמהון. “אצל בנה”! ענתה עסטעללא. אכן היתה חנה אצל בנה גאמעץ החולה האנוש, אשר הוכה בשגעון ובתמהון לבב מאז עשותו המזמתה, ויתהפך בציריו על משכבו ולא ידע נפשו. כל קורא מבין דבר לאשורו ידע ויכיר כי הנער גאמעץ היה כלי משחית ומטה הזעם ביד העריץ גאנצאלא, ועל ידו הוציא את כל תרמיתו ונכליו לפעולת אדם; הנער הזה נתעה מגנאנצאלא בכסף אשר עור את עיניו, וישבע לו להסתיר את כל אלה בקרב לבבו, וסודו ימות אתו, ומזמתו תרד עמו שאולה. כן חשב גאנצאלא, אך אחרת יעץ אל זועם! – וגאנצאלא נתעה בשוא, וישכח כי לא תוכל נפש אדם להתהפך כחמר חותם רגע אחד, כי נֹחם ומוסר כליות לא יתנו מרגוע לנפש עושה רשע, עד אשר יגלה את נבלותו ורשעתו לעין כן, אז ימצא המתנחם נחם לנפשו, וכן היה גם עם גאמעץ העלם הרך. גאמעץ היה נער הולך בתום וישר דרך, לא יכול לשקר באמונתו; ואף כי בראשונה שמח מאד על המזמה הזאת בכל לבו לב טהור נשאר לו ולא עצר ברוחו, ולבו הכה אותו כהלם פעם על אשר עשה מעשהו זר מעשהו; תמונות וחזיונות נוראים שטו ועברו לנגד עיני דמיונו, כשעירים עלו מארץ ציה, וכליותיו יסרוהו בלי חשך עד אשר גלה עונו הטמון בחבו, טהר לבו לא נתן מעצור לרוחו הנדכא, ותכל נפשו להגיד את האמת ולהוציא יקר מזולל, – כשאון מים כבירים העולים ונדחפים על שפת הים, ובשובם לאחור ישאון ברעם ורעש, כן רגז והרעים לבב הנער גאמעץ בלי חשך, מורא ופחד מלאו את כל קרביו בגלל הרעה אשר גמל לאיש ישר ועושה טוב, לאדונו דון יוסף, לא כצדקתו וכיושר לבבו אשר עשה עמו זמן רב! ויהי כאשר הכה הנער האמלל בקדחת נמרצה, וישא קולו ויבך ויתחנן בלי חשך להביאהו אל בית אבותיו, וחפצו זה נמלא, וכעבור שעות אחדות מאז הוליכו אנשי הצבא באשמתו את אדונו דון יוסף בכבלי ברזל ברחובות העיר, הביאוהו אל בית הוריו, וישכיבוהו אצל מטת אביו החולה, ובשוב חנה אמו מעסטעללא נודע לה פתאם אסונו הנורא, ותמהר אל ביתה, ומאז נשארה שמה לכלכל את מחלת בעלה ובנה ולא שבה עוד אל גברתה שרה, ולא ידעה עד מה מכל אשר נהיתה בה! ויהי כשמוע גאנצאלא מהאסון אשר קרה להנער גאמעץ, ויסער לבו מאד על הדבר הזה, ויירא מאד לנפשו; ולא לשוא פחד, כי הוא ידע את רוח האדם, ורבות פעמים נוכח לראות, כי גם המרבה לפשוע, והמעמיק לשחת כל ימי חייו, יחרד וירגז מפחד יום האחרון, עת המות לפתח רובץ, עת אשר כל בן תמותה יבין ויכיר כי יש גבוה מעל גבוה, השופט כל יצרי מעללי איש, ומיראת העונש ותקות הסליחה והגמול ישוב ינחם כל עושה עול, ויתודה על רשעו ועל חטאתו באזני היושבים אצלו. כל אלה ידע גאנצאלא, על כן חת לבו ויירא מאד מהנער גאמעץ, פן יגלה שמץ דבר ויפילהו מהרה למשואות נצח, מרום גדולתו אשר הרימו המלך זה מקרוב, וינשאהו על כל השרים אשר אתו, בחשבו אותו למלאך מושיע, כי הוא רק הוא פדה ממות נפשו, ולו יאתה רב תודה ותהלה, ועל ידי זה כל גדולי השרים ועבדי המלך כרעו והשתחוו לפני גאנצאלא, ויתנו כבוד לשמו וישימו מרום תהלתו, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו ראה והביט המון אנשים יעמדו מרחוק ובתשואות חן ישאו לו תודה ותהלה, ואם יפתח גאמעץ את פיו, ויגלה אף דבר אחד מכל תעלומותיו, הלא יהיה כל עמלו לריק ויעולל בעפר קרנו, לכן כבוא השמועה לאזניו כי חלה גאמעץ את חליו, חכה בכליון עינים עד בוא שעת חצות הלילה, למען יוכל ללכת ולבוא בסתר אל משכן חנה, לראות מה יעשה בהנער גאמעץ. ויהי בחצות הלילה, עת עלטה וחשכה כסתה את פני הארץ, וגאנצאלא הולך ובא אל בית האשה חנה אָמת שרה, וכראות האשה האמללה את גאנצאלא בביתה פתאום, נבהלה מאד, כי לא הסכינה לראות בביתה את גאנצאלא השר הגדול, רק בבית אדונה דון יוסף ראתה אותו תמיד, ותקרא ותאמר: “אדוני גאנצאלא! מה חפצך בביתי? ולמה השפלת את כבודך לבוא אל ביתי הנמוך והשפל, הלא דבר הוא”?! גאנצאלא לא דבר מאומה, ואף את כבעו רב הנוצה ואדרתו לא הסיר מעליו, וימהר ויקרב אל המטה, אשר שכב שם הנער גאמעץ. וגאמעץ הוזה שוכב ונרדם על משכבו. וכראותו את הנער כי ישן הוא, ויאמר אל חנה: “המלך אוהב מאד את בנך, וחפץ באשרו, לכן נעצב למאד בלבבו בשמעו כי נפל למשכב, וישלח אותי אליו לבקרהו לדרוש את שלומו, ולהשיב אותו דבר”! “אהה אדוני הנדיב”! קראה חנה, “ראה נא איך הגדיל חליו! כל הערב הזה שוכב הוא כבול-עץ, וגם בפתחו שפתיו ידבר זרות ותהפוכות אשר תסמרנה שערות כל שומע”. “אל נכון ידבר מהבלי הנערים והסריסים”? שאל גאנצאלא, “דברים אשר הסכין תמיד לראות ולעשות בהיכל המלך”! “אהה אדוני”! קראה חנה, לא בדברים הנוגעים אל בית המלך, רק דברים אשר ידאיבו את נפשי למאד, פלצות תאחזני בהעלותי אותם על שפתי, כי – כי ידבר – על סף רעל – על כסף וזהב – והבטחות טובות – ופעם אחת הזכיר גם את שמך אדוני גאנצאלא"! גאנצאלא נאנק דום, ויחשוב מחשבות עמוקות מאד רגעים אחדים. ותוסף חנה לדבר עוד, ותאמר: "הנה זה כשעות אחדות עברו, ואולי זה כשעה, אשר ישכב על משכבו בנחת ובמנוחה מעט, ואנכי עמדתי אצלו, פתאם תפש ידי וילחצה בחזקה ויחל לבכות, ויקרא: אמי יקרתי! הנה עורקי לא ישכבון וכליותי לא ימנעו מליסר אותי על פשעי אשר חטאתי לה', כי רשע עריץ אנכי! – בשמעי את דבריו נבהלתי מאד, וחיל ורעדה אחזתני, ואשאלהו: “בני יקירי! מה זה היה לך? אמור לי במה פשעתי וחטאת לאלהי שמים? בשמעו את שאלתי, לא מצא עוד און לו להשיבני דבר, אך עוד מעט ויחל לדבר עוד הפעם ממרורת פתנים… סף רעל… זהב וכסף… וגאנצאלא… ועוד..” “עליך אשה קשת-רוח להביא רופא הלום, ולשאול עצתו בדבר המחלה הזאת”! אמר גאנצאלא, “אך חכי נא עוד מעט, בעוד שעה אחת יעלה השחר ויפיע אור היום, אז תמהרי לקרוא אחד הרופאים. ואני אשלם את שכרו, וכל הדרוש לחפץ בריאותו, עשי ועלי לשלם, אנכי אכלכל תוצאות חליו, אני אשא ואסבול, הן אוהב אנכי אותו, יען כי נער גבור חיל וטוב הוא, ומאד אחפץ כי ישוב ויקום מחליו ויחיה”. “אהה אדוני הנדיב”! קראה חנה, במה תוכל אשה עניה וקשת רוח כמוני היום לגמלך אדון יקר על רוב טובך וחסדך? במה אוכל להודות לך? הן קטנתי מכל החסדים אשר יעשה אדוני עמדי"! “אינני חפץ בתודתך”! אמר גאנצאלא בגאוה ובגדל לבב, “אל ידאב לבך אשה עניה על כל אלה, כי לא אדרוש תודתך מאתך, שיתי נא לבך אל בנך”. וגאנצאלא פנה עוד הפעם אל הנער ויבט אליו, ויאמר אל חנה: "תני לו צלוחית מים כי טובים המים לנפש דאבה! טובים מיין למר נפש, אולי ישתה ויקל לו. – ותמהר חנה ותתן לו צלוחית מים, ובין כה וכה נשמע קול אנחה ואנקה מהחדר השני אשר שמה שכב בעלה החולה. “התשמע את קול האנחה”? שאלה חנה את גאנצאלא במחותה במטפחתה את דמעותיה מעל לחיה, “התשמע איך ינאק אישי נאקת חולה וגוע, איך יתהפך על ערשו – ערש דוי – , ועלי היו כלנה! הה, חוס נא! רחם נא אל רחום”! “לכי אפוא אליו”! אמר גאנצאלא, “מהרי ולכי כי בנפשו הוא”! חנה עשתה כמצות גאנצאלא אליה, ועד מהרה הוציא גאנצאלא כלי זכוכית ממלתחת בגדו, וישפוך טפות אחדות אל צלוחית המים, ויגע בלאט בכתף גאמעץ אשר התעורר מתרדמתו, ויבט בעינים מלאות זועה וחרון אף על גאנצאלא. “שתה גאמעץ”! אמר גאנצאלא, “כי השתיה הזאת תהיה לך לארוכה ולרפאות לב ובשר”. "גאמעץ התעורר לקול השתיה, כמשפט כל השוכבים במחלת הקדחת הצמאים למים, ויתחזק וישב על מטתו, ויקח מידו את הצלוחית ויחל לשתות ממנה. וגאנצאלא עומד ושמח מאד בלב וקרב – אבל לריק היתה שמחתו, כי אם באו המים המאררים לתוך פיו ויהיו למרים, וישפוך מהר מפיו לארץ, ויקרא בקול מוזר מאד: “הוי! מות! … מות!… המלך חפץ במותי!… לא! לא!… גם אתה חפץ במותי!…? הא לך הכסף והזהב!. געלה נפשי בם…!” ויפול באין אונים ואומץ על משכבו ויאנק דום. אז נבהל גאנצאלא מאד ממראה עיניו וממשמע אזניו, וכפסל אבן לא יכול לנוע, ובלב חרד בקש לדעת אם שמעה אמו שמץ דבר, אחרי כן החל עוד הפעם למלא את הצלוחית מים, ולתת בם עוד טפות אחדות מזכוכית האבן אשר בצלחת בגדו, להשיב את נפש הנער גאמעץ, ובין כה וכה קפצה חנה מחדר בעלה ותאחז בזרועו, ותקרא בקול: "אהה אדוני! אוי ואבוי! הושע נא את בעלי! התפלל נא בעדו! הנהו גוע, עוד מעט ואיננו! גאנצאלא ראה כי לא יכול עוד לכלות את תרמיתו ורשעתו פה, ולא חפץ עוד לשמוע את אחרית דבריה, וילך במפח נפש, ובצאתו החוצה החיש פעמיו בלכתו, אך כאשר הרחיק ללכת מהבית הזה, עמד לשאוף רוח מעט, כי עיפה נפשו למאד. – הרוצח ומוג הלבב הזה מצא און לו לקפד את חיי הנער האמלל הרך בשנים, אשר באשמתו הלך שולל, אך כשל כחו לעמוד לראות איך ימות איש ישר ותמים דרך בהשיבו לאל רוחו! 5. עסטעללא לא נתנה תנומה לעפעפיה, כי שבעה נדודים כל הלילה, ורוחה נפעמה בקרבה מאז עזבה את שרה רעותה בחדרה בדאגת נפש ובעצבון רוח, – ותלך אל חדרה להנפש ולהרגע מעט, אך אין מנוחה לנפש דואגת! כן ישבה על משכבה ותתהפך בתחבולותיה, איך ובמה תוכל לבוא לפני המלך להצדיק את דון יוסף, ולהתחנן בעדו למען תוכל לבוא לפני רעותה שרה ליום המחרת בבקר, ובשורה טובה תהיה מוצאת בפיה. רעיונים המונים ועשתונות שונות חלפו ועברו לפניה, וידחקו ויתרוצצו יחד; רגע עלה רעיון אחד בלבבה, וכמו רגע בא רעהו וחקרו ויכחד קימו, כמה מחשבות חשבה, וכמה הכזיבה, רבבות אלפי מחזות ועצות התיצבו לנגד עיניה, ובכל אלה לא מצאה אף אחת מהנה אשר תהיה דרושה לחפצה, כה ישבה והתהפכה במזמותיה עד אשר העיר השחר, ובין כה וכה נפלה על משכבה ונרדמה מעט בלי חפץ. למחרת כאשר קמה ממשכבה העריכה לפניה את כל רעיונותיה ומזמותיה, ולא מצאה בהם חפץ, ותתעצב למאד, ותשאר הפעם אובדת עצות, עד אשר גמרה בלבה ללכת אל אביה ולהשביע אותו בשם אהבתו אותה, כי יתן לה רשיון לדבר דברים אחדים, ואחרי כן תרהיב עז בנפשה להתנפל בחמה שפוכה על גאנצאלא, ולהצדיק את הצדיק דון יוסף! אך זאת נתנה אל לבה, לבלי לכת בבקר זה אל שרה לדרוש בשלומה ולבקר בחדרה, ורק כאשר חפצה יצליח בידה, אז תבוא לפני שרה בבשורה נעימה וטובה, אשר תדשן עצמותיה ורוח נכון תחדש בקרבה, כי בטחה בלבה אשר אביה הישר יטה אזן לבקשתה, ולא יפיל מדבריה ארצה. ושרה ישבה בחדרה עצובת רוח, ובכליון עינים חכתה אל רעותה, ובראותה כי בוששה היום מלבוא, ולא הודיעה לה מכל שרש דבר, עמדה לפני חלון חדרה ותשקף בהחצר, אולי תצליח לראות את ידידתה עסטעללא, אך תקותה נשארה מעל, ותשאר כה בעצבונה. בין כה וכה בא הרשיון לעסטעללא בת המלך, לדבר עם אביה לעת הערב, ועסטעללא קלעה את שערותיה ותעדן בעדי עדיים בפרחי הוד ובאבנים יקרות, ותצו להביא לה את בגדיה החמודות, ותלבש מחלצות שני עם עדנים, בדעתה כי חפץ המלך לראותה בהדרת חן וזהר, ומה גם בעת הזאת אשר חפצה לקחת לבבו בהודה והדרה, לעורר אהבת אבות ודרוש יהיה לבקשתה. לבה נע בקרבה מפחד ובהלה, כי הלכה הפעם הזה אליו מבלי דעת אם יצליח חפצה בידה, אך מה מאד נבהלה רוחה בקרבה ולבה נבעת מפחד בבואה להיכל אביה, בראותה כי גאנצאלא מארטין עומד לפני המלך ומדבר אתו באהבה ואחוה בלי מֹרך ופחד, כאשר ידבר עם אחד העם… “מה תבקשי ומה חפצך מאתי”? שאל דון יואן את בתו בצעדה על סף הבית, עוד יום אתמול שחרתני להרשות לך לבוא לפני ולדבר אתי, וגם היום בקשת כזאת מאתי, ועתה האם לא תדעי כי דברים נחוצים כתרוני ויסובבוני היום, דברים אשר כל כבוד בית אביך תלוים עליהם, דברים העומדים ברום שמי הפאליטיק, ולא עת היא לבלות הזמן ולדבר אתך בדברי תפל כחפצך היום…" עסטעללא נבהלה מאד למשמע אזניה, ותקרא: “אבי מחמדי! נוראות נפלאתי עליך ועל דבריך הסתומים והחתומים לפני, חידות הם לי לא ידעתי אכנם; הנה באתי לפניך לדבר דברי אתך, ומאין תדע אבי כי דברי תפל הם? ואולי תמצא בדברי חפץ יותר מאשר תמצא בדברך עם…” “אם כן אפוא”? קרא המלך, אמרי לי מה שאלתך מה בקשתך? ותבט עסעטללא על גאנצאלא בעינים מפיקות חמה וקצף גדול, ותאמר אל אביה: "כל הדברים אשר יביע לך רוחי, הנה הם רק לך לבדך, ואין לזר לשמוע אותם. “האם לא תדעי בתי, כי גאנצאלא הוא הראשון לכל אוהבי”? אמר המלך בקול נגיד ומצוה, “וכל אשר יש אתך לדבר עמי יכול גם גאנצאלא לשמוע, כי כמוני כמוהו, ואין כל דבר נעלם מאתו מהדברים אשר לא נעלמים המה ממני, האם לא אבין ולא יבין גם גאנצאלא לכל מחשבותיך אתך? כי באת להצדיק את איש הדמים אשר חפץ לשלוח ידו בי, הלא הוא אבי רעותך שרה, לנקותו מפשעו הרב…” עסעטללא עמדה נבהלה ותאלם דומיה, אך ברגעים אחדים התאזרה עז, ותוסף לאמר: "אבי יקירי! לא אחפוץ להצדיק את דון יוסף אם באמת עשה נבלה ורשע, אך הרשני נא אב יקר לשאול מאתך, להגיד לי את פשר הדבר במה פשע? ומה עונו גדול מאד, מה עול מצאת בו כי הרחקתהו מביתך? האם עקש הישרה כי שמת בסד רגלו? זה ימים עברו ושנים חלפו מעת היותו משנה אצלך, האם מצאת בכל ממלכתך איש נאמן לב וטהר רוח כמוהו? ועתה הוצאת את האוהב הישן מפני החדש?! בדברה הדברים האלה ירתה בעיניה פעם על אביה ופעם על גאנצאלא. “אבל איך הרהבת בנפשך עז להגיד דעתך, ולשאול ולדבר לפני כדברים האלה”? שאל המלך בחמה גלויה. “חלילה לי אדוני אבי לחות דֵעִי אתך, וגם לא אמר קבל עצתי”. אמרה עסעטללא ברוח נמוכה, “אך אחרי ידעי בנפשי כי נקיה אנכי מעל שמץ דבר עון, ואחרי אמונתי בי כי תאמין אתה לדברי בתך יחידתך המתנפלת לפניך בבקשתה, כלכל דברי גאנ…” “האם יש בפיך תוכחות להוציא לאור צדקת דון יוסף”? שאל אותה המלך. “האם העמדת את דון יוסף על כור המבחן, ודרשת מאתו את דבר המשפט”? שאלה עסטעללא, "האם בחנת אותו בשבע חקירות ובדיקות טרם הוצאת עליו את משפטך? האם לא עבד אותך באמונה עד כה? הלא ידעת כי הוא מצא תמיד חן בעיני כל שריך ועבדיך השומעים אל דבריך, יען מה? רק בגלל ישרת לבו ואמון רוחו, ומדוע נהפך עליו האופן כעת להרחיקהו כה מלפניך על בלי-מה? “על בלי-מה”? שנה המלך את דבריה, “על החטא והפשע אשר עשה ביום אתמול, כי חפץ לקחת את נפשי”. עסטעללא לא נתנה לכלות את דבריו ותקרא: “לקחת נפשך? האם ידו עשתה את הנבלה הזאת”? “הוא ולא אחר”! השיב המלך, “אהובי גאנצאלא הראה לי את הדבר הזה לנכון, וגם הנער גאמעץ נשבע על הדבר הזה, וביותר מכל אלה הראו לדעת הספרים הנמצאים בבית דון יוסף, המכתבים יעידו ויגידו כי כנים דברי גאנצאלא וגאמעץ, ואך הוא הפושע ועושה העול גם יחד”. פלצות אחזה את עסטעללא לשמע הדברים האלה ותאמר אל לבה: “האמנם נכון הדבר כי אָשֹׁם אשם דון יוסף? אהה שרה אמללה”? כן קראה ותאנח במרירות. ודון יואן לקח מכתב משלחנו ויתן לעסטעללא בדברו הדברים האלה: “קראי נא בו, ואז תדעי ובחנתְ את הדברים. ותשימי את לבך עליהם ותודי לדברי, כי רק הוא, אבי שרה רעותך, חפץ לאבד אותי, לקפד את חיי ולמגר לארץ כסא קאסטיליא, המכתב הזה שלוח לו מאבימלך שר צבא מארוקא, קראי נא בו ויחורו פניך ותבושי עוד לפצות את פיך ולחפוץ צדקו”! עסטעללא לקחה את המכתב מיד אביה ותקרא בו, וקראה בו שתים שלש דלתות חורו פניה, וכאשר השלימה לקראֵהו אמרה ברוח שפלה ונמוכה: “אמנם איום ונורא הדבר הזה! אם אמת יהיו הדברים האלה, כי דון יוסף ידע ממכתב עמל הזה, אבל מי אמר כי כנים הדברים האלה? אולי לא ידע דון יוסף מכל שמץ דבר המכתב הזה, יוכל היות כי יד אחר שלטה, יד גאנ…” כשמוע גאנצאלא הדברים האלה חורו פניו, שפתותיו דבקו זה בזה, וראשו כפף כאגמון לארץ. אבל המלך הקשה את לבו, עמד על דעתו ולא פנה ממחשבתו, ודבריה לא פעלו על לבבו הבוער באש קנאה, ולא היה עוד בשפק על כל אשר חשב עד כה על דון יוסף, כי לא האמין בנפשו איך יוכל להיות כי איש אחר יכתוב את המכתב על שם דון יוסף ויחתום בחתימת שר הצבא של מדינת מארוקא, ויאמר אליה: “הסי בתי! חדלי לך מלדבר דברי פתיות! הן נכלי דון יוסף יצאו לאור, וברור הוא כשמש בצהרים כי ידו חלה בהעול, יכון אפוא כעת לקבל את שכרו כמפעלו, ואתְ בתי עסעטעללא אם חפצה את קרבתי ולא לאבד את חנך בעיני, הרחיקי מעליך את רעותך שרה, ולא יקָרא עוד שמך עליה, ואל אראה אותך מהיום והלאה מדברת ומתהלכת אתה, זולת זאת אין דבר, ועתה שמרי מצות אביך המלך ולכי לביתך לשלום”!. חיל אחז את עסטעללא בשמעה את דברי אביה, עיניה קמו, ברכיה כשלו לנפול ותאנק דום, ולולא היה גאנצאלא שמה, כי עתה התאזרה כחה ותכרע על ברכיה לפני רגלי אביה ותבך לפניו, עד אשר דמעותיה החמות הרטיבו את לבבו הקשה ונתן שמע לה, אך בעיני גאנצאלא לא יכלה לעשות זאת, כי נבוכה ונדהמה היתה הפעם, ומה יכלה עשות? ותשאר על עמדתה באין אונים ואֹמץ, רוחה נפעמה בקרבה, ועיניה נגרות מדמעה, ותשח את ראשה לארץ, ותצא מהיכל אביה, ובבואה לחדרה הרבתה לבכות הרבה בכה מרוב יגונה, ומאד נתעצבה ובמרירות התאנחה בזכרה את דון יוסף ורעותה שרה. – ככה ישבה עצובת לב ופוסחת על שתי הסעפים אם ללכת עוד אל שרה אם לחדל? פתאום קראה ברעדה: “אהה! אוי ואבוי! איך אבוא לפני ידידתי שרה לראות את פניה היפים אשר חמרמרו מבכי ומעצבון לב, ובשורה אין מוצאת בפי לגהות את מזורה? איך ובמה אבוא לפניה לדבר דברי? אהה! מה מאד שמח ורחב לבבי אז, טרם הלכתי לאבי, בשוותי לנגד עיני את החזיון הנעים הזה: כי אבוא לפני ידידתי שרה ובידי כוס ישועה להשקותה תחת כוס היגונים אשר שתתה לרויה, ובשמחה אפצה פי לאמר: ידידתי שרה! אביך יצא נקי – נגד ה' ונגד אנשים – בהשפטו! ויצא חפשי מבית כלאו? ועתה… – וזאת לא זאת! גם אם לוּ באמת ידעתי כי נקי הוא ואין עולתה בו, אז הלכתי למצער אל ידידתי שרה ואדברה נחומים על לבה – אבל מי יודע? אולי באמת נואל דון יוסף לעשות הנבלה הזאת ולקחת את נפש אבי…? אך מה זה יחשוב לבבי תועה? לא! לא! חלילה לבר לבב וטהר רוח כאבי שרה לעשות נבלה כזאת! ואולם זאת אשיב אל לבי: לשאול מאתה אולי ידעה שמץ דבר מכל אשר נעשה, כי לוּ נכון היה הדבר לא הסתיר סודו גם מבתו היחידה, כי אין דבר גדול או קטן אשר גרע מאתה, ובטח לא תכחד גם ממני, ותאמר לי קֹשט אמרי אמת, ואם היא תאמר לי כי שקר ענו בו המלשינים בסתר, ויד גאנצאלא העריץ משלה בו, אז אלכה עוד הפעם אל אבי, ואתחנן ואתנפל לפניו, כי יוציא לאור צדקו”. ותלך עסטעללא אל שרה ותספר לה מכל אשר קרה אותה, ואשר היה לה עם אביה המלך. ומה מאד גדל עצבון שרה בשמעה מפי ידידתה את דברי אביה אשר צוה עליה לבל תתרועע עוד עמה, ותאמר אל עסטעללא בבכי ואנקה למאד: “עתה הניחי לי ידידתי! ואלכה באשר עיני יוליכוני! הניחי לי כעת, כי אם מאת ה' יצא הדבר הזה, והוה על הוה שלח עלי, למה אפוא יבֻלע גם לך בגללי! ומדוע אמנע מאתך את טובך ואשרך? אהה ליום צרה ותוכחה כזה! לעמל נולדתי עלי ארץ ברוכה, שוד ואיד, כיד ופיד באו עלי כתֻמם יחד! לכן ידידתי הניחי לי ואלכה… אתחפש בבגדי גבר למען אתנכר, ואכתת את רגלי מכלא אל כלא, אבכה, אריד בשיחי ואבקש את אבי… הנקי האֹבד בצדקו, עד אשר אמצאהו, ואם חפצי זה יצליח ה' בידי, אז ידידתי עסטעללא…” ולא יכלה לכלות את דבריה כי נאנקה דום ותתעלף. “ותאחז עסטעללא אותה בידיה ותאמר אליה אחרי שוב רוחה לאיתנה: אל תבהלי ברוחך שרה ידידתי ואל תאמרי לתקותך נואש, כי עוד יש תקוה! כַתרי נא מעט ורוח נכון וחֻדש בקרבך, חכי נא, כי הנה נוססה בי רוח עצה, ואם עצתי תֵרצה, ואז יצא הדבר לפעולת צדק לטובתך ולטובת אביך הישר באדם, וכל אלה אם אך…” עסטעללא לא אחזה עוד בידיה ובצאת מפיה מליה האחרונים הורידה עיניה לארץ. “מתי”? קראה שרה בלב נשבר ונדכה, ומעפעפיה זרמו דמעות כנחל על לחייה, “על מה ירזמון מלַיך ידידתי? אמרי מה זאת חפצתְ לדבר”?. “מתי”? שנתה עסעטללא את דברי ידידותה, “אם – אך – נקי – אביך – מעון אשמה”!. כשמוע שרה את דבריה ותוציא את ידיה מיד עסטעללא בשאט נפש ובחרי אף, ותקרא: “האמנם גם אתְ? אהה! זאת לא עלתה על דעתי מעולם, ולא חשבתי כמו אלה עלַיך אהובתי”!. “אם כן אפוא”, ענתה עסטעללא, "שאי נא לדברי אשר הוצאתי בלי השכל ובלי חפץ, כי נבוכה נפשי מאד, ולא חקרתי את דברי טרם הוצאתי אותם מפי, אך בל ירע לך על כל אלה! כי ידידתך הייתי ורעותך אהיה וברית אהבתנו לא תופר לנצח! הרגעי נא ידידתי מעט, ואשאלך דבר אחד, רק אל נא תפצרי בי להגיד לך את כל מסתרי לבבי, ואל תאיצי לדעת מה שרש דבר נמצא בשאלתי אותך כל אלה! הגידי נא לי, אם ספר לך אביך שמץ דבר מאבימלך שר צבא מרוקא? האם הריצו מכתבים זה אל זה בימים האלה? אולי שכחת התעשתי נא ואמרי לי דבר על נכון ואל תכחדי דבר, כי אולי אמצא באחד מדבריך דבר אחד אשר בו אגול את האשמה מאביך ואפיל את גאנצאלא למשואות נצח! הלא תדעי ידידתי כי בלב טוב ברך ה' את אבי ודרוש הוא לבקשת כל איש ואיש ולא תמצאי איש אחד אשר לשוא ירבה תחנוניו לפניו, אנא שרה! שרה נשאה לשמים עיניה ותאמר בחלחלה: “הנה אשבע לך באלהים חיים! כי אבי נקי הוא מכל שמץ דבר, וכי מעודו לא הריץ מכתבים אל אבימלך”. ברגע הזה נשמע קול ענות לפני חצר המלך, ותסר עסטעללא את המסך אשר על פני החלון לראות מה קול החרדה הזאת? ותרא והנה עדת אנשים מאנשי הצבא רוכבים בסוסים, וקול צלצל החרבות וכידונים נשמע למרחוק. ובתוכם חיל רגלים חמושים בכלי נשקם המסבבים את איש אחד ההולך בבגדי נכרים לא כאנשי הארץ הזאת, ובהגיעם אל פתח שער היכל המלך עמדו כלם, ואנשי הצבא העמידו את נשקם על הארץ במערכה, והמונים המונים נהרו ונאספו מבני העיר לראות את המראה המוזר הזה, ובפה אחד קראו כלם לאמר: “אל המלך! הביאו אותו אל המלך! כי השבוי הזה הוא איש ערבי”!. ותמהר עסטעללא לרוץ מחדר שרה, ותקרב גם היא אל הנאספים לראות מה זה ועל מה זה נקבצו באו המון עם כזה לפני שער אביה המלך. שרה ישבה על מקומה, ובידיה הענוגות סמכה את ראשה; והיא תפושה ברעיונותיה מבלי הקשיב לכל הרעש והסאון הנשמע בחצר. אנשי הצבא לא אֵחרו שמה, ועד מהרה באו אל השער, ויבאו עד חדר המלך דון יואן. – בבית המלך דון יואן עמד עוד גאנצאלא מארטין, אשר נשאר שם גם אחרי צאת עסטעללא מאת אביה, וישאל אותו המלך: “מתי דברת גאנצאלא עם דון יוסף”?. “היום בבקר, אדוני המלך”! ענה גאנצאלא. “האם הכיר את המכתב, ומה ענה על זה”? שאל המלך. “לא ענה אותי דבר! אך אחרי אשר הראיתי לפניו את המכתב ממארוקא חורה פניו ונאלם דומיה”! ענה גאנצאלא. המלך ישב דומם ולא דבר מאומה, כי עלו על דעתו דברי בתו על דבר המכתב, ואחרי רגעים אחדים שאל אותו המלך: “ובמה אענשהו ואאסרהו על עונו הזה הגדול מנשוא”?. “אדוני המלך”! ענה גאנצאלא בחלקות שפתיו ובחמאות פיו, עון דון יוסף גדול שבעתים, כי אם איש אחר מיושבי מדינת שפאניא הרים ידו במלכות, לא יסרתי אותו במשפט מות, אך לא כן הוא אשר הסתיר בחֻבו את איבתו ובסתר חפץ לשלוח בך יד…" “אם כן אפוא אראה, כי לדעתך יענש במיתה משונה” אמר המלך, “כה דעתך ומשפטך גאנצאלא”?. “על דעתי כן הוא”! ענה גאנצאלא, ובתוך דבריו הוציא גליון מחיקו, ויושט אל המלך באמרו: “הנה בגליון הזה חרצתי עליו משפטו כאשר אדוני צוה עלי בהסגירך אותו בידי, ובטוח אנכי כי גם בעיני כבוד מלכותך יכשר המשפט הזה, כי משפט חרוץ הוא”!. המלך לקח את הגליון ויקרא בו, ואחרי כלותו לקרוא אמר אל גאנצאלא: “הנני גם אנכי חפץ לדבר עם דון יוסף”, וינח את הגליון על השלחן ויאמר: “מחר יובא דון יוסף אל היכלי ויעמוד לפני, ואני אדבר אתו ואראה…” ולא כלה המלך עוד את דבריו כי המון האנשים באו אל היכלו, והביאו את השבוי לפני המלך, ועל ידי זה נשבת שיחתם ומדבָרם, וילך גאנצאלא משם סר וזעף, כי נפשו ידעה לו, ממגור מסביב… 6. ועיר הבירה “זעווילא” נבוכה, סואנת בשאון ורעש, בכל חוצותיה ורחובותיה הולכים וסובבים אנשים מאנשי הצבא מיֻזנים בכלי קרב, וקול רעש הכידונים וצלצל כלי הנשק נשמעו מכל קצות העיר, ובכל ראש הומיות עומדים המונים המונים על משמרתם, כי כל עיר הבירה נבוכה מהבשורה לא-טובה אשר לקחה אזנם יום אתמול מהאנשים אשר הביאו את השבוי – הוא האיש הערבי – אל המלך, באשר נודע להם, כי המון עם רב מחיל ארץ מרוקא באו פתאום על אדמת ארץ קאסטיליא ללחום עליה ולקחת את הארץ להם לאחֻזה, ואם לא יבקשו עצה ותחבולה טרם תבוא הרעה אליהם, אז אחריתם עדי אובד! וזאת סכסכה את לב יושביה, וגם המלך נעצב מאד בידעו כי חיל עֲרָב עז ממנו, ויירא ויצר לו מאד. ביגון ועצב ישב המלך דון יואן בהיכלו, בהודע לו הבשורה הרעה, כי עם רב מאד עלה מארץ מארוקא אל ארץ קאסטיליא, ואם יבא כעת לעמוד נגדם לגרש אותם מארצם ולהכות את אויבו אחור, נחוץ לו להרבות את אנשי חילו נגד צבא רב הקמים נגדו, למען יאמצו ויחזקו לעמוד נגדם ברוב אֹמץ וכח, ולדבר הזה דרוש כסף רב, כי בלא כסף לא ימצא תושיה, ואוצר המדינה ריק אין כל בו לא כסף ולא זהב, וכל אלה לא נעלם מהמלך וידע היטב כי בכל מדינתו לא נמצא די כסף גאֻלתו; ועד כה לא ידע אף שמץ דבר אחד מכל אלה, כי בכל עת אשר היה דרוש כסף לחפץ המדינה, מצא לו הנשיא דון יוסף מקום מוצא, ואם מלחמות רבות אבדו הון רב, מצא גם דון יוסף מקום למלאות את החסרון, והמלך לא ידע מזה מאומה, וגם על יושבי המדינה לא הכביד אכפו; ועתה עת באה לו הבשורה הזאת נעצב מאד, כי לא מצא לו עצה ותושיה, ויזכור בלבו את דון יוסף, אבל מאד רע ומר היה לו לפנות אליו, ומגאנצאלא לא יכול לקוות את כל אלה, כי הוא ימלא את מקום הנשיא, ויהיה לו לישועה למצוא כסף רב הדרוש כעת, להלביש את אנשי הצבא בבגדים חדשים ולהכין כל כלי המלחמה, קשתות, חרבות, שריונים וכידונים חדשים, גם לכלכל עם רב. רגעים אחדים ישב כה המלך תפוש במזמותיו, ויחשוב על דבר דון יוסף הנשיא נאמן ביתו מקדם. – ולא כן היה דעתו ומחשבתו עתה על דון יוסף כבעת דבר עם גאנצאלא, ובחפצו להביאו אל היכלו, לא חפץ לדרוש מאתו ולראות אם אשם הוא בדבר הנבלה אם לא, רק חפץ להמתיק כעת סוד אתו ולהתיעץ על דבר מבוכתו, איך ואיה ימצא מוצא לכסף הדרוש לו כעת, עת צר לו, עת אשר שונאיו ומנדיו סבבוהו כתרוהו מסביב. אך אחרי התהפך בתחבולותיו, ראה כי לא יכול לעשות זאת ולהכניע את עצמו לפני אנשי מדינתו וכל שרי צבאותיו, פן יאמרו כי זולת היהודי לא מצא און לו, לכן היה אובד עצות הפעם, ויצו לקרוא לפניו את גאנצאלא!. ויבא גאנצאלא ויעמוד לפני המלך. ויאמר המלך אליו ברוח חן: “גאנצאלא! ראה נא כי איש מצליח אתה! הן גם אתה תחפוץ למצוא מקום ומועד להראות את אהבתך לארץ מולדתך ולאֹשר יושבי אדמתה; אך איה איפה ימצא איש עת לכל חפץ? ועתה הגיעה העת הזאת אשר בה תוכל להראות לעיני כל יושבי אדמתנו, וגם לעינַי, את אהבתך לעמך, וכי כל ישעך וחפצך רק טובת הארץ הזאת ואָשרה”! וגאנצאלא שמח לדברים האלה, ויאמר: “אם כן אפוא, אבקשך אדוני המלך להגיד לי חפצך במה אוכל להראות לפניך ולפי כל עם הארץ את כל אלה”? “האם ידעת באיזה מצב תעמוד ארצנו כעת”? שאל המלך, “עת מלחמה היא העת הזאת, עת שבתה המנוחה והמרגוע, עתות השלום והשלוה חלפו, והריב והמרד החלו להתפרץ, קרב ומלחמה פרשו מוטות כנפיהם מלוא רחב ארצנו, מלחמה לי באבימלך שר צבא מרוקא, ודברים כאלה לא יעשו ולא יצליחו באפס כסף”. “הכסף לא יעמוד לשטן לך אדוני המלך”! אמר גאנצאלא, “אחרי אשר אתה – הוד מלכות – שורר במדינה גדולה כקאסטיליא, ארץ ברוכה ומברכה ועֹשר רב נמצא בה יתר מכל שארי המדינות הנמצאות בכל הארץ, ולמי כל אוצרות קאסטיליא? אם לא לך, אדונה ומלכה”! “אוצרות קאסטיליא”, שנה המלך, “אוצרות קאסטיליא אינן בחדרי, רק בידי אצילי יושבי הארץ הזאת”! “והיהודים”? שאל גאנצאלא במהרה, כמו חכה בדברים אך לתשובת המלך, “לו אך נריק שנים או שלשה בתים מהיהודים, ואקח מהם את הונם ורכושם אשר כעפר צברו לרוב, אזי נמצא עוד יתר על המדה הדרושה לנו! לא על המלחמה הזאת אשר לא יארכו ימיה, כי גם לערוך מלחמה חמשים שנה או יותר יהיה לנו די רב מאד”! גם זאת לא זר ולא מוזר ממני"! ענה המלך, "מעולם לא מנעו היהודים את מתנת ידם להושיע בכל צרכי המלוכה ברב או במעט, וימצאו נכון תמיד לפניהם לתמוך בימיני בעת המלחמה. ואם לא תמצא את ידך לאסוף על יד סך רב איזה מאות אלפים שקל כסף, מבלי לצרור את עניי יושבי המדינה, כאשר הסכנתי עד עתה, אז אבקש מאתם והם לא ימנעו את ידם מזה, וישמעו לבקשתי כאשר שמרו עד כה פי המלך ולא המרו את פי מעולם! “אדוני המלך”! אמר גאנצאלא בשחוק, “התאמין כי הכסף אשר נתן דון יוסף לאוצר המלוכה נתן מידו? לא! לא כאשר תחשוב אדוני המלך כן הוא! היהודי הזה חבל מעניי המדינה שמלותם לעורם בעבוטם, טרם קנה אבן אחת מהאבנים היקרות אשר תשא בתו על ראשה ועל זרועותיה, ולא כן אנכי עמדי! טוב מותי מלפגוע בעניי יושבי המדינה, וטוב לי להיות צעיר עבדיך, מלצרור את אחד אביוני אדם ולהיות קרוב אליך אדוני המלך”?! המלך נשאר דומם ולא דבר מאומה. “הנה אנכי אביא לך אדוני המלך היום את כל הכסף הדרוש לחפץ המלחמה”, אמר גאנצאלא, “אך דבר אחד אשאלך ואבקשך אדוני המלך”. “אמור”! אמר דון יואן. “תן לי המלך ספר חתום בחתימת ידך, כי אחרי יצלח בידנו ונגבור חיל על אויבינו בהמלחמה הזאת, יהיה לי הרשיון לקחת את כל הכסף מיהודים אחדים אשר אקראם בשמם לפניך”. המלך ראה בעין שכלו, כי אחרי אשר ימצא את ידו לו למצוא את כל הכסף הדרוש, יעשה תושיה ויפיל את אויבו אחור בלתי שפק, ואז ישללו שלל ויבזו בז, עדי תהיינה ידיו רב לו לשלם בעל כל ההוצאות אשר יעלו בהמלחמה מבלי להציק את היהודים, ויחשוב המלך בלבו: הנה אעשה לו בקשתו זאת, אך עצתו לא תקום. – “טוב”! קרא המלך, “לך והבא אלי חמש מאות אלף שקל כסף, ואנכי אעשה כדברך, ואמלא בקשתך, עוד היום אצוה להכין לך את ספר הגלוי והרשיום נחתם בטבעתי”. “זאת לא זאת”! אמר גאנצאלא, “עוד שאלה אחת קטנה אשאל מאתך אדוני המלך, חפץ גם אנכי לצאת בראש חיל צבאיך אל מקום המערכה”! “גם את זאת לא אמנע מאתך”! אמר המלך ברוח חן, "ואם תכונן את קשתך לירות על שר הצבא אבימלך ולא תחטיא את המטרה, – ומי יתן כי ה' יגן בעדך ותפיל את שונאי ומנדי תחת רגליך, אז לא אמנע עוד ממך כל אשר תחפוץ! גאנצאלא כרע נפל לפני המלך. “את כל אלה תודיע בכל רחובות העיר זעוויללא וביתר ערי הממלכה” אמר המלך, “לאמר: כל איש אשר יפגע באבימלך שר צבא ערב, יעָשה לו כל כבוד ויקר, כי המלך יחפוץ ביקרו, וכל אשר יצא מפיו יֵעָשה”! “את מצות אדוני המלך אעשה”! אמר גאנצאלא מארטין, בעוד אשר צעד צעדים אחדים מלפניו בדברו הדברים האלה: “את הכסף הדרוש אשלח אליך בעוד רגעים אחדים על ידי אחד מעבדי, ואז אקח את רשיוני, ומחר אסע עם חיל-הצבא אל מקום המערכה”. גאנצאלא השתחוה ויכרע פעמים אחדות לפני המלך, וילך לו בשמחה ובטוב לב, כי לא פלל לנפול עוד, אחרי אשר עלה לגדולה כזאת, ולא ידע כי נכון הוא למועדי רגל! ביום הזה נקראו בכל ערי המדינה ובכל רחובות עיר “זעוויללא” כמצות המלך לאמר: “כל איש מאנשי הצבא או מתושבי הארץ אשר יצליח להמית את שר הצבא אבימלך יעשרנו המלך עשר רב, ימלא כל משאלותיו. וכל היוצא מפיו יעשה”!! גאנצאלא הביא את כל הכסף, ויקח את הספר הנחתם בטבעת המלך, ולמחרת היום בבקר נסע לשדה המערכה בחיל רב כבד מאד. ימים אחדים עברו, ושבועות נגזו וחלפו, ודון יוסף ישב תפוש עוד בבית כלאו, ועיניו כלות ומיחלות לדעת מה תהי אחרית הדבר הזה, וביותר ערגה נפשו לראות את בתו היחידה. אך אין חזון נפרץ אין קול ואין קשב, לא ידע עד מה מכל אשר נהיתה אִתה לא לשבט ולא לחסד, וזאת היתה כעת נחמתו: כי לא יראה עתה את פני העריץ גאנצאלא לנגד עיניו. והמלך ישב בהיכלו, ומחשבתו היתה רק לדעת אחרית המערכה, התעוז יד חילו אם לא? ועסטעללא ישבה בחדרה שוממה ועצובת רוח, ואת פני שרה רעותה לא ראתה זה ימים רבים, כי נכלמה לבוא לפני ידידתה שרה, ובשורה אין בפיה לבשרה דבר מה, או להביא לה תקוה טובה; אך זאת ידעה היטב כי מאד חפצה שרה לצאת מחדרה החוצה, אך יראה לנפשה פן יראוה אנשי “זעוויללא” ותהי אחריתה נגזרה, ותאמר בלבה: “שרה ידידתי! אם תלכי החוצה לבקש את אביך ותדרשי אחריו, ואם חלילה יכירו בני אנשי העיר אותך, אז לא תהיה עוד אתְ ידידתי, כי לא ירחמו עליך וישפתו נפשך לעפר מות, באמרם: כי אביך חפץ להשקות סף רעל את אבי, וגאנצאלא העריץ הוציא דבתו רעה גם עליך עדינה – עד אשר כל איש כעשיר כעני, כקטן כגדול, כעבד כנקלה, ישנאו את כל היהודים, ויתר מכל ישנאו את בית אביך תכלית שנאה, ומי לידי יתקע אם לא ימצאו אנשים מבני דלת העם, ויראו אותך נערה אֻמללה ידידתי הנעימה, ויתנפלו עליך כזאבי ערב על שה תמימה, והציגוך ככלי ריק ברחוב העיר, כי לא יחשבו אותך כעת לבת הנשיא, רק לבת איש יהודי אשר חפץ לשלוח יד במלך – אין טוב לך כי אם לשבת בסתר חדרך מבלי צאת החוצה, עד אשר יערה ממרום רוח חן ורצון עליך ועל אביך הישר באדם, ישים את החשך לאור ואור לחשך, ואז יאיר שמש הצלחתך עוד הפעם, ותרוי נחת עם אביך הנשיא”! בכל יום ויום חכתה עסטעללא לשמוע ולמצוא שמועה טובה; בכל בקר עת הקיצה ממשכבה, חכתה למצוא בשורה טובה, אך כן עברו הימים רק בתקות שוא ותוחלת ממֻשכה, ועל ידי זה מנעה רגליה מלכת אל ידידתה שרה. ויהי היום בבקר ויבוא עבד לבשר את עסטעללא כי אשה אחת חפצה לדבר אתה – האשה הזאת היתה חנה אשר כבר היא נודעה לקוראינו הנכבדים, אָמת שרה אֵם גאמעמץ – ותצו עסטעללא להעבד כי תבוא לפניה. ותבא חנה לחדר עסטעללא, ותאמר אליה: אמרי לי בת המלך, הנה אחפש את גברתי שרה, זה כשנים עשר יום אשר אבקש אותה ולא מצאתיה עוד, לא ידעתי איה איפה היא כעת ואנה היא באה, היא היתה… ואולי גם עתה היא ידידתך, אולי תוכלי להגיד לי איה אמצאנה כעת? כי דרושה היא לחפצי מאד, ונפשי כלתה לדבר אתה! “ואם לא אוכל להגיד לך מה תעשי”? שאלה עסטעללא. "אז אלך אל המלך! ענתה חנה בעז רוח. “אמרי לי חנה מה החדשות אשר בפיך? מה הנצורות הטמונות בלבך”? קראה עסטעללא, ותבט אל חנה, “האם לא תדעי כי המלך לא יטה אזן כעת לדבריך, כי הימים האלה ימי מלחמה המה…” “לא! לא אשמע לדבריך”, שסעה חנה את דבריה, “אך נכונה אנכי לרוץ ולבוא אל המלך, כי נחוץ לי לדבר אתו אם לא אמצא את גברתי שרה”. “אולי תגידי לי את דבריך אלי”? שאלה עסטעללא, “הלא תדעי כי אוהבתה ורעותה אני מני אז וכן גם עתה, וגם אנכי זה כבר אבקש רק למצוא בשורה טובה להשמיע אותה, למען אוכל לבוא לפניה, אך לא הצליח ה' בידי! ועתה הגידי נא! מה החדשות אשר יש לך להגיד לה”. ותפן חנה כה וכה ותרא כי אין איש, ותאמר: “דעי נא! בת מלך עדינה, כי דון יוסף נקי מכל עון אשמה ורצח”! “מה זה תשמענה אזני”? קראה עסטעללא, ומרוב שמחה וצהלת נפש נזלו דמעות מעיניה, “האם דבר כזה ידעת, ועד כה לא השמעת כל זאת”? “לא ידעתי מכל שמץ דבר עד כה”! ענתה חנה בנחת, “זה לא כביר… היום בבקר גלה לי בני גאמעץ את עונו וחטאת נפשו בדמעות שליש”. “ספרי נא לי”! קראה עסטעללא, “כי לא אוכל עוד לעמוד על רגלי ולהתמהמה פה עוד רגע! ספרי הכל על נכון, איך ובמה נגלה לך הסוד הכמוס הזה”? חנה הביטה אל כל עברי החדר, אחרי כן אמרה אליה: “גאנצאלא נתן כסף רב לבני גאמעץ ועור את עיניו עד אשר נתעה בשוא להעיד בדון יוסף שקר לפני אביך המלך”. חיל אחז את עסטעללא מרוב שמחה וצהלה, ורוחה קצרה מהוחיל עוד, ותשאל אותה: “מי הגיד לך את כל אלה”? “בני”! ענתה חנה, ותספר לה את כל דבר מחלת בנה, אשר תקפתהו מאז עשותו המזמתה, ואחרי הביאוהו לביתו לא מצא מרגוע לנפשו, ודבר רק מהעול והנבלה אשר עשה, ואת דבר בוא גאנצאלא אל ביתה באישון לילה ואפלה לבקר את בנה, וכל מעשהו בביתה, ובדברה על דבר מי-הרוש אשר חפץ גאנצאלא לתת לבנה, נאנחה מר, ותאמר: “זה כבר שמים וארץ נשבעו כי כל כמוס יגלה ותעלומה תצא אור, כי עוף השמים יוליך את הקול! גאנצאלא הזד הארור השבע השביע את בני בשבועת האלה לבל יגלה את הדבר הזה לאיש, אך אנכי דברתי על לבו, פתיתיהו בדברים, והראיתי לו כי ינקה ויסלח לו על כי יפר את שבועתו… אי שמים”! קראה חנה בדבריה, “הסתירי נא הדבר הזה, בל תגלי דברי לגאנצאלא גברתי העדינה! כי…” “אל-תיראי ואל תחתי חנה, דעי נא כי שכרך אתי ופעֻלתך לפני ה'”! אמרה עסטעללא, ובדברה נפלה על ברכיה, ונחל דמעות פרצו מעיני, וידיה פרשה לשמים, ותאמר: “אודה לך ה' מקירות לבי, אנכי עסטעללא בת המלך הגדול דון יואן מלך קאסטיליא, אתה בורא שמים וארץ חשך ואור, בידך הכח והגדולה העז והממשלה, אתה האל עשה פלא! גללת היום אור מפני חשך וחשך מפני אור, הנה צפונות והטמונות אשר היו חשך סתרם עד כה, יצאו לאור גדול והיו כעת לנגלות! ועתה ידעו כל העם כי דון יוסף הצדיק וגאנצאלא ומרעיו הרשעים, וראו כל בשר יחדו כי רק מאת ה' היתה זאת, ועצתו היא תקום”! ותמהר ותקם מעל הארץ ותקח את חנה בזרועותיה, ותאמר: “עתה בואי עמדי, נלכה יחדו אל גברתך”! “האם תדעי”? קראה חנה בשמחת נפש, “בטרם נלך אגיד לך דבר לאט, ואבקשך עוד הפעם, כי…” “הסי חנה”! קראה עסטעללא, "בל תדברי מאומה עם כל איש מזה, מכל אשר שמעת וראית, והאמת מידה קרנים על כל חשך ואפלה, וכל סתום וחתום תוציא לאור, ואז לא תיראי מכל… אך עתה הסי בל נעמוד פה ונלכה יחדו… ובדברה נאנחה במרירות לבה, ותאמר: “אהה ידידתי! שרה! שרה”! ותלכנה להן. ועסטעללא הובילה את חנה בחדרים שונים רחבים נחמדים למראה, פתחים ודלתות רבות נפתחו ויסגרו במפתחות מעבר החיצון, עד אשר באו במסדרון אחד אפל וקצר, ודרך בו באו אל פתח חדר אחד, ותקח עסטעללא מפתח מצלחת בגדה ותפתח בו את הדלת, ומה מאד נבהלה והשתוממה בראותה לנגד עיניה כי החדר ריק, ושרה אין בו! “אהה אל אלהים! איה ידידתי שרה? אנה היא באה”? קראה עסטעללא בתמהון לב, כי לא האמינה עוד בנפשה. “הנה פה על השלחן מכתב חתום בחתימת גברתי”! אמרה חנה ותרא בידה על השלחן. עסעטללא לקחה את המכתב מעל השלחן, ובידים רועדות קרעה את סגורו ותפתחהו, ותקרא בו כדברים האלה: "יקירתי עסטעללא! לא אמצא עוד פה מנוחה, כי המקרה אשר קרה את אבי לא יתן מנוח לנפשי להיות שוקטת במגורי, בעוד אשר אבי לא ימצא מנוחה לנפשו, בהיות עיניו כלות אלי כי לא ראני זמן כביר, לכן מצאתי נכון להרחיק נדוד מפה ולשום לדרך פעמי, ועתה הקרה ה' לידי בגדים אחרים להתלבש בהם לבל יכירוני כל רואי, וגמרתי בנפשי להניד את רגלי מעיר לעיר, ולבקש את אבי היקר לי מכל חמדת התבל, עד אשר יצליח ה' בידי למצאהו; ואולי יעמוד לי רוח והצלה מהפקודה אשר יצא מפי אביך לכל גרי קאסטיליא, אשר עתה יהיה הדבר הזה כמוס וחתום עמדי, ואם יצליח ה' את דרכי ותדעי גם אתה את חפצי. ועתה ידידתי עסטעללא חיי בטוב! ואל תדרשי עוד אחרי, ולמענך תעשי זאת, כי לך לא תיטיבי בזה ולי תעשי רעה! – שאי נא לי ידידתי על אשר לא יכלתי לברכך ולקדם פניך בתודה טרם צאתי מפה, כי כל חדרי לבבי מלאו רק אהבת אבי; לא אשמע עוד קול אחר, זולת קול אבי הקורא אלי ממקום אפל בור וצלמות, באשר הוא שם – מאתי רעותך וידידתך" שרה עסטעללא צעקה בקול מר, ודמעות באין הפוגות ירדו על לחייה, “נלכה אפוא אל המלך! בואי נא חנה”! קראה עסטעללא ותקחה בזרועותיה, ותלכנה יחדו. הנה באו אל המלך ותספרנה לו את כל אשר נודע להן, והמלך לא האמין בראשונה לכל דבריהן, עד אשר צוה להביא את גאמעץ החולה אליו ואחרי אשר שמע את דברי התודה מפי גאמעץ, אז נוכח לדעת כי דבריהן אמת וצדק. גאנצאלא ישב בהיכל שן בקצה גבול ארץ קאסטיליא, רחוק משדה המערכה, ומפנק את בשרו במשמנים ובכל מיני מגדנות ומטעמים, וייטב לבו ביין רב, לא מנע דבר מכל אשר תאוה נפשו, והמלחמה הולכת הלוך וסעור, ומעת לעת באו המבשרים להודיע לגאנצאלא ממקרי המלחמה. ויהי היום וילחמו הערביים יחד במלחמת גבורה אֹמץ ועוז, כי הערבים המה גבורים ומלֻמדי מלחמה, ושר צבאם אבימלך עומד בראשם; רבים מאנשי צבא גאנצאלא כוננו חיציהם לירות אל שר הצבא אבימלך, אך לא עלתה בידם להכניע שאונו, כי הוא עשוי לבלי חת, ויבקע בתוך החיל עם סוסו האדיר אשר הוא רוכב עליו, ומפקד את צבאו, ואף גם כי חיל שפאניא פרעו בם פרעות ויפילו עם רב מהערבים, וידי אנשי חילם רפו ונשתה גבורתם; ואבימלך אחרי ראותו כי רפו ידי אנשיו ומצבו ברע מאד, החרה החזיק לבש גבורה כמדו ושארית חמות חגר; כארי גם וכלביא התנשא, וישא מדברותיו אליהם ברוח עז וגבורה, ויאמץ את ידם למלחמה, וכמעט גברה ידם, – אבל פתאום נפל שר הצבא אבימלך מעל סוסו אחור מתבוסס בדמו, כי איש אחד גבר חיל ויור עליו מצד אחר אשר לא עמדו שם חיל גאנצאלא, ולא החטיא המטרה כי נפל מת, ואז נשמע קול הידד מחיל השפאנים כי נצחו בהמלחמה, ואנשי הצבא התחזקו ויתנפלו על האויב ביתר שאת וביתר עז, וכל הנחשלים ורפי ידים אזרו וגברו חיל, ורוח חדשה היתה בקרבם. ואנשי תוגרמה ראו כי מת גבורם, וישליכו את כלי מלחמתם, קשתות ורמחים, חרבות וקני רובה, וכל הדברים הדרושים לחפץ המלחמה, וינוסו כלם מנוסת חרב מפני אויבם, וגבורי שפאניא פרצו אל מחניהם, בזזו את שללם וישללו שלל ועם רב לקחו בשבי, – בין כה וכה באה השמש וקרניה האחרונים הפיצו והאירו על הפגרים המתים אשר נפלו בחרב, וחמרים חמרים שטחו שטוח על פני השדה, – מה מאד שמח ורחב לב גאנצאלא בשמעו את נצחון חילו, ויקרא ויאמר: איה האיש אשר המית את אבימלך הביאו אותו אלי למען נוליכהו אל המלך, והמלך יתן לו את שכרו כידו הטובה והרחבה כי כאשר יצא מפיו כן יעשה"! בין כה וכה נראה כי המון אנשים מאנשי הצבא יוליכו איש אחד לגאנצאלא מארטין, לבוש שריון מכף רגלו ועד קדקדו כובע ישועה צנופה בנוצות יפות בראשו, ידיו בבתי ברזל; ועל פניו מסוה, ואין מכיר ויודע מי הוא זה ואי זה הוא? ויהי כאשר הביאו את האיש אל גאנצאלא וישאלוהו: “מי אתה? ומי שמך כי אדע”? “אנכי אגיד את שמי ולא אכחד מי אנכי”! אמר האלמוני, “אבל לא אליך אדוני, רק להמלך, הוחילה נא אדוני עד אשר נבוא אל המלך ואז תדע גם אתה מי אנכי”! “אך לא כן אחשוב אנכי”! אמר גאנצאלא בקול נגיד ומצוה, אם לא תחפוץ להודע בשמך ולהראות את פניך, אז אראה בחזקה את פניך, כי משנה למלך קאסטיליא אנכי, ומי הקשה אלי וישלם? עליך לשמוע לכל אשר אצוה אותך, וממדברך הנאוה הכרתי ואדמה כי אחד מאצילי הארץ אתה"? “לא לך הצדקה לעשות זאת” ענה האלמוני, “הן אחת הבטיח המלך להאיש אשר יכה את אבימלך, כי כל היוצא מפיו יעשה, ולא תעוז להכביד עלי אכפך”! “יחי הגבור חיל! האח”! קראו כל אנשי הצבא כלם כאחד, “יחי הגבור…”! וקול הידד נשמע למרחוק. וגאנצאלא נואש מחפצו למורת רוחו, ויצו לחבוש את סוסו, וגם לכל שרי צבאיו וכל השרים אשר אתו צוה להתכונן לדרך, לעבור ולנסוע עם גבור החיל אל המלך, להציגהו לפניו ולבשרהו מנצחון המלחמה. – “ועתה אדוני גבור חיל”! אמר גאנצאלא אל האלמוני, “אתה תרכב לימיני, ולמען יכרעו ברך ויתנו כבוד כל יושבי עיר זעווילא גם אליך, בעברנו ברחובות העיר עד בואנו לשער המלך”. השמש זרחה על הארץ, ועם רב נוסעים ורוכבים דרך הרים ובקעות, שדות ויערים, ערים וכפרים, עד אשר באו קרוב לעיר הבירה זעווילא, שם החלו המנצחים בכלי שיר להשמיע את קולם, בקול ערב ונעים השמיעו את מנגינותיהם בקול תרועת נצחון וגבורה, וכל אנשי עיר הבירה קדמו את פניהם בכבוד ויביאום בקול צהלה אל שער העיר. סוף דבר! המלך ישב דומם, שומם ומשמים בהיכלו, בשמעו מפי גאמעץ החולה אשר חיה מחליו, כל עלילות ומזמות גאנצאלא, איך ובמה הסיתהו, וכי תמיד נתן לו מתנות רבות כסף וזהב ואבני חפץ, ובחלקת לשונו החליק אליו ויבטיחהו תמיד להרימהו לפקודה גדולה, עד כי נתעה בשוא והעיד עדות שקר על אדונו דון יוסף הישר באדם, וגם כל הזהב והכסף אשר נתן לו גאנצאלא הביאה חנה אל המלך, ותקרא בבכי ובזעקה: "אודה לאל הגומל חסד לטובים ומשלם רע לרעים, כי הוציא את הדבר לטובת דון יוסף התמים, כי לו לא יצא הדבר הזה לאור עולם, אז קצתי בחיי ואבחר מות לנפשי, מלחיות ולדעת כי על ידי בני נפל איש ישר כדון יוסף, ברשע רשע עריץ כגאנצאלא. המלך נכלם מאד בזכרו כי נתעה בשוא להאמין דברי שוא ותפל, מאיש רע ובליעל, על איש ישר ונבון דבר אוהב העם וחפץ בהצלחתם, כדון יוסף אשר עבד אותו באמונה ותם רוחו זה זמן כביר, ויאמר אל בתו: “עסטעללא בתי! הנני לכפר פני דון יוסף בן אפרים, ובטרם אבקש לנקום נקמת כבודי, בטרם איסר את הבליעל אשר הוליכני שולל בתרמיתו, בטרם כל אלה, הנה יהיה כל ישעי וחפצי לשובב לב ידידי הנאמן אלי, כי טוב וצדיק הוא ממני, וגם את בתי האירי פניך לשרה בתו, חדשי אהבתך אִתה ביתר עז, אכן דבר שפתי בזה אך למותר, כי עוד נאמנה רוחך אתה ואהבתה אליה לא שנתה מאומה, הה! לו אך יכלתי לדעת מקומה איהו, ואנה החישה מפלט לה מאז עזבה ביתה, כי רק זאת תפריע שמחתי בהתכונני לקרוא דרור לדון יוסף מחמל נפשי, לפתח חרצֻבותיו ולהוליכהו בידי אל היכל חמדתי, למען יכירו וידעו כל עמי ארצי כי עוד כבודו חדש עמדי”. כשמוע עסטעללא את דברי אביה, צהלה ושמחה בלב וקרב, ותשאלהו: “מתי תעשה את כל אלה אדוני אבי? מתי תעשה הדבר הטוב והנעים הזה”? “בעת ישוב גאנצאלא משדה המערכה”! ענה המלך. “העוד תחכה זמן רב כזה”? שאלה עסטעללא בתמהון, “העד בוא העריץ ישב ידידך דון יוסף בבור? ואולי לא תאמין עוד בצדקתו ותשוב תפסח על שתי הסעפים? ידעתי גם ידעתי כי גאנצאלא יכחיש את כל אלה בחלקת לשונו, בי אבי יקירי! שלח נא אותו היום לחפשי, ועוד בשעה הזאת, אז מאֻשרה אהיה ואודך על ישרך וטובך סלה”! המלך שמע לבקשת בתו, וילך עם שרי צבאו והנלוים אליו אל בית גאנצאלא ויעמֵד עליו שומרים, ואחרי כן הלך אל בית-הסהר אשר הנשיא דון יוסף אסור שם, ויפתח המלך את דלתות הברזל, ויולך את דון יוסף דרך רחוב העיר, למען יוכלו כלם לדרוש בשלומו, קול המנצחים והמנגנים בכלי שיר הלכו לפניהם, והמונים המונים נהרו לראות את גדולת דון יוסף, ויקראו הידד! הידד! ואנשי העיר זעווילא הלכו לבתיהם שמחים וטובי לב! ודון יוסף לא שֻׁנו פניו הרבה בבית כלאו, רק שערותיו השחורות המכתירות את ראשו גדלו פרע, פניו חורו ונפלו מעט, אך עיניו השחורות נוצצות עוד ככוכבי אור. ובבואו אל היכל המלך שאל על בתו שרה, ומה מאד נעצב אל לבו בשמעו את שמועה לא-טובה, כי לא ידעו איפה הלכה ואנה היא באה? והמלך נתן צו לבקש מהרה את שרה בת הנשיא דון יוסף, – אבל דון יוסף נעצב מאד, ויאמר בלבו: טוב היה לי לשבת בבור אסיר תקוה כי אראה עוד את בתי, מלשכון כבוד פה בהיכל המלך בתוחלת נכזבה"! וגאנצאלא בא עם כל הנלוים אליו אל העיר זעוויללא וימהר לבוא אל היכל המלך וכל השרים אחריו. והמלך דון יואן ישב על כסא מלכותו, וכל שריו ופקידיו עוטרים אותו, וגם עסטעללא ישבה על מקומה על יד המלך, כי כבר בִּשֵׂר ציר ממהר על אודות הנצחון, וכלם חכו אך אל תשובת גאנצאלא לראות את האלמוני, מי הוא זה ואי זה הוא אשר המלך יחפוץ ביקרו; ומלבד כל אנשי בית המלך חכו בכליון עינים כל יושבי זעוויללא לראות מי הוא זה אשר ימינו עשתה חיל ותפיל חלל גבור חיל כאבימלך? המלך דון יואן לא קבל את גאנצאלא בשמחה ובלב טוב, אך הנוכל עוד לא ידע, כי כלתה אליו הרעה. “מה מאד מאֻשר אנכי להודיע לך אדוני המלך”, אמר גאנצאלא, “כי אנכי, רק אנכי נצחתי על חיל הערבים, וידי עשתה חיל בהמלחמה הזאת”! “אבל איה המנצח? ומי הוא זה… אשר כונן את חצו לירות עליו ולהמיתו”? שאל המלך, הן לו יאתה הכבוד והגדולה, ואני אמלא לו את כל אשר הבטחתי בפי". וירמוז גאנצאלא בעיניו אל האלמוני, והאלמוני קרב אל המלך. ויאמר המלך אליו: “הן לא הסירות את המסוה מעל פניך אות הוא כי תבקש ממני חמלה וחנינה, אולי פושע אתה וחיבת את ראשך למלך, אשא לפשעך כעת, כי…” עוד לא כלה המלך את דברו, ויסר האלמוני המסוה מעל פניו, והנה שרה היא אשר נפלה ברגע הזה לרגלי המלך, ותקרא: צדק! צדק! חסד! חסד! אדוני המלך"! ויתנודד המלך מעל הכסא בבהלה, ויקרא: “האם לא נתעיתי בשוא? מה זה תראינה עיני”? ועסטעללא בת המלך הריעה קולה למראה ידידתה מחמל נפשה, ותקפוץ מעל מושבה בקראה: “שרה! שרה ידידתי”! ותפול על צוארה ותחבקנה בזרועותיה. והמלך וכל הסובבים אותו עמדו משתוממים, ואחרי רגעים אחדים אמר המלך אליה: “האתְּ זאת שרה העדינה בת אוהבי דון יוסף! את נצחת את המלחמה, ועתה תבקשי ממני חסד? לא! לא! אך אנכי אבקש סליחה מאתך”! שרה עמדה כמשתוממת, ותבט בפני המלך כי לא ידעה מה זה ירזמון מליו. עוד שרה עומדת ומשתוממת, ותפן כה וכה והנה… אביה דון יוסף בא אל היכל המלך. כראות שרה את אביה בהיכל המלך נאנקה דום, ולא יכלה דבר, רק אביה חבקה בזרועותיו וינשק לה, ויברך ברכת הגומל לחיבים טובים שגמלהו כל טוב, בפה מלא ובשמחת נפש, וכל העומדים שם שמחו מאד לראות את שמחת אב עם בתו, ובת עם אביה! קוראים נכבדים! איה עט סופר מהיר לתאר את שמחת שניהם, מי יוכל להביע זאת באֹמר ודברים? גאנצאלא לא יכול עוד לעמוד על רגליו למראה הזה, ברכיו כשלו, עיניו חשכו ופניו נפלו, ויצעוד צעדים אחדים אחורנית לצאת מהיכל המלך. אבל המלך הבין את מחשבתו, ויקרא אליו: "לא גאנצאלא, לא תנקה הפעם! היום נגלתה חרפתך, וכל מזמותיך ועלילותיך ביני ובין אוהבי דון יוסף לא נכחדו ממני כעת, ועתה אשלם לך כפלים ככל חטאותיך; אכן אצבע אלהים היא, והנבלה הזאת תהיה לך האחרונה, ומהיום הזה והלאה לא תסכסך עוד מריבה בין רֵעים ושרים, להרשיע את הצדיק ולהצדיק את הרשע, כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מדון יוסף לא ימוש, וברית שלומי מאתו לא תמוט! כי הגידו השמים צדקו ואמת מארץ צמחה. ודון יוסף ובתו שרה לא שמעו את כל דברי המלך אל גאנצאלא העריץ, כי יחדו הלכו באו החדרה, ושם בכו בכי רב מרוב שמחה, וידברו יחד על לבם; אך עסטעללא עמדה שמחה מאד לשמוע דברי אביה אל הנקלה, ולראות איך ירד פלאים הנוכל גאנצאלא מראש הרים על מעמקי ים צרה, ואיך אֻסר גאנצאלא בנחשתים. ויהי כאשר הוליכו אנשי הצבא את גאנצאלא אסור מבית המלך אבל וחפוי ראש, ותגש עסטעללא אל אביה המלך ותנשק את ידיו, ותאמר אליו: “אודה לה' חסדו, כי האיר על מחשכיו טרם שקע האור כלו”! מהיום הזה והלאה היתה חנה בבית שרה עם אביה השר דון יוסף, לא בתור משרתת רק כרעיה אהובה היתה עמה, וגם עסטעללא אהבה מאד את חנה, ודון יוסף הקים את הנער גאמעץ, עלפי מצות המלך, על משמרת גאנצאלא, אשר טרם עברו ימי מספר מאז בא להתפאר בזעוויללא בגבורתו ועז ידו במלחמה, ויסר ראשו מעליו על במת מטבח, ודון יוסף ובתו שרה היחידה חיו כל ימי חייהם ברוב שלום וענג, השקט ובטחה, עשר וכבוד! כה יסוכך ה' באברתו תמיד על עושי רצונו, מעתה ועד עולם! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/195

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p142/m196.txt

הַטָּבוּעַ

אלכסנדר סרגיביץ' פושקין

דוד פרישמן

7200

705482

ru

הַטָּבוּעַ אֶל-סֻכַּת אֲבִיהֶם הַנְּעָרִים חָפָזוּ, וּבְקוֹל גָּדוֹל וּבְנֶפֶשׁ נִרְעֶשֶׁת: "אָבִינוּ! אָבִינוּ! לֹא דָגִים נֶאֱחָזוּ, כִּי פֶגֶר אִישׁ חָלָל הֶעֱלִינוּ בָרֶשֶׁת”. – הַס, רֵיקִים וּפוֹחֲזִים, רַק שֶׁקֶר, רַק שֶׁקֶר! כֹּה יֶהֱמֶה אֲבִיהֶם וּפִיו לֹא יִסָּגֶר: לְרֹעַ לֵב בָּנִים שׁוֹבָבִים אֵין-חֵקֶר – רַק מַקְלִי יַגֵּדְכֶם וִידַעְתֶּם מַה-פָּגֶר! הַשּׁוֹפְטִים הֵן יַעֲלוּ אֵלַי לְחָקְרֵנִי – מִפְּנֵיהֶם עַד-נֶצַח לֹא יִפְטַר חֵלֵכָה; אֵין עֵצָה, אֵין תְּבוּנָה – הָאִשָּׁה! חִישׁ תֵּנִי הַמְּעִיל וְאֶתְעַטֵּף, אֵלֵכָה, אֵלֵכָה… אֵי נִבְלַת הַפֶּגֶר? – “שָׁם, שָׁם הִיא מוּטֶלֶת!” וְאָמְנָם עַל-שְׂפַת מֵי הַנַּחַל בַּפָּרֶץ, בִּמְקוֹם שָׁם הָרֶשֶׁת בַּמַּיִם טוֹבֶלֶת, שָׁם נִרְאָה הֶחָלָל בַּחוֹל עַל-הָאָרֶץ. מַה-נּוֹרָא הַפֶּגֶר לְמַרְאֶה-עֵינַיִם: גּוּפָתוֹ בָצֵקָה וְעֵינָהּ עֵין-תְּכֵלֶת, הַהִשְׁלִיךְ אִישׁ אֻמְלָל אֶת-נַפְשׁוֹ לַמַּיִם בְּאֶפֶס עוֹד תִּקְוָה וּבְאֵין עוֹד תּוֹחֶלֶת? אִם דַּיָּג בְּחָתְרוֹ הַגַּלִּים בְּלָעוּהוּ, אוֹ בָּחוּר כִּי-הֵיטִיב אֶת-לִבּוֹ בַיָּיִן? אִם סוֹחֵר נוֹסֵעַ גַּנָּבִים בָּאוּהוּ, וְנִזְהֹר לֹא נִזְהַר וַיּוּמַת וָאָיִן? מָה אִכָּר כִּי-יַחֲקֹר לִדְבָרִים כָּאֵלֶּה? הוּא הִבִּיט אֶל-סְבִיבָיו, הוּא הִבִּיט שָׁמַיְמָה… וַיֹּאַחז וַיִּמְשׁוֹךְ, וְיָדוֹ לֹא תֵלֶא, וַיִּסְחַב בְּרַגְלוֹ הַפֶּגֶר הַמַּיְמָה, וּמְקוֹם שֶׁשָּׁם תָּלוּל הַחוֹף, שָׁם הִדִּיחַ אֶת-גּוּפַת הֶחָלָל בַּמָּשׁוֹט לַשָּׁחַת, וַיָּשָׁט שָׁם שֵׁנִית הַגּוּף – הֵגִיחַ וַיֵּרֶד לְבַקֵּשׁ לוֹ קֶבֶר מִתָּחַת. עוֹד יָשׁוּט הַפֶּגֶר בֵּין גַּלֵּי הַמַּיִם, עוֹד יָנוּד וּכְגוּפַת אִישׁ חַי מִתְהַפֶּכֶת. הָאִכָּר יְשַׁלְּחוֹ רַק עוֹד בְּעֵינַיִם, וְאַחַר הִתְעוֹרֵר וַיִּפֶן לָלֶכֶת. "גַּם-אַתֶּם הַנְּעָרִים, הֵחָלְצוּ, עֲבֹרוּ! וּלְאִישׁ אִישׁ בַּבַּיִת צַפִּיחִית אֶתֵּנָה, רַק דֹּמּוּ וּמַחֲסוֹם לְפִיכֶם שְׁמֹרוּ, פֶּן מַכּוֹת אֲחַלֵּק כָּהֵנָּה וָהֵנָּה”. בַּלַּיְלָה הִתְנַשֵּׂא קוֹל סוּפָה סוֹעֶרֶת, וּמֵימֵי הַנַּחַל בִּשְׂעָרָה רָעָשׁוּ; כְּבָר כָּבָה גַם-לַפִּיד הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת בְּסֻכַּת הָאִכָּר וַעֲרִיפִים נִטָּשׁוּ; הַיְלָדִים נִרְדָּמִים, הָאִשָּׁה שׁוֹכֶבֶת, הָאִכָּר סָרוּחַ עַל-גַּב הַכִּירָיִם; עוֹד הוֹמָה הַסְּעָרָה – אָז אָזְנוֹ קַשֶּׁבֶת קוֹל דּוֹפֵק בַּחַלּוֹן וּבְחֹזֶק יָדָיִם. "מִי אֵפוֹא זֶה דּוֹפֵק?”– הוֹי, פְּתַח-נָא, אָסְפֵנִי! – "מִי שָׁמָּה וּמַה-זֶּה הִגִּיעַ עַל-כָּכָה? מִי אַתָּה, הַנּוֹדֵד, כִּי-לַיְלָה תְעִירֵנִי? רַק הֵבִיא בְכוֹר-שָׂטָן עַד-הֵנָּה אוֹתָכָה; אַף-אֵיפֹה אַשְׁכִּיבְךָ, לוּ אֶפְתַּח דְּלָתַיִם? וְצָרָה סֻכָּתִי כָּרֶפֶת לָעֵדֶר". וּבְעָמָל וּכְבֵדוּת וּבְעַצְלוּת יָדַיִם הִתְנַעֵר וַיִּפְתַּח אֶת-חַלּוֹן הַחֶדֶר. עוֹד נֹגַהּ הַלְּבָנָה הֶעָבִים יַחְתֹּמוּ – אַךְ מַה-זֹּאת, הֵן תְּמוּנָה לְפָנָיו עוֹמֶדֶת: אִישׁ עָרֹם, מִזְּקָנוֹ הַמַּיִם יִזְרֹמוּ, וּפְקוּחָה גַם-עֵינוֹ, אַךְ לֹא מִתְנוֹדֶדֶת; וּכְאֶבֶן נֶאֶלְמוּ אֲבָרָיו כֻּלָּהַם, וּלְמַטָּה לָאָרֶץ הוּרָדוּ יָדֵיהוּ, וּבְגוּפוֹ, שֶׁכֻּלּוֹ כְבָר בָּצֵק הַפָּעַם, נֶאֶחְזוּ סַרְטָנִים בְּמַפְּלֵי בְשָׂרֵיהוּ. אָז הֵגִיף הָאִכָּר חַלּוֹנוֹ בַכֹּחַ וַיִּסְגֹּר בְּחָפְזָה, כִּי-הִכִּיר הַפָּגֶר; וַיִּרְעָד. – רַק יֶחֱרַב לְשַׁד לָךְ וָמֹחַ! כֵּן יֶהֱמֶה בִרְעָדָה וּפִיו לֹא יִסָּגֶר; וְנַפְשׁוֹ נָבוֹקָה וְרוּחוֹ נִתָּקָה, אַף-טִלְטֵל בַּלַּיְלָה עַצְמוֹתָיו הַשָּׂעַר – וְעַד-בֹּקֶר לֹא חָדְלָה הַיָּד וְדָפָקָה עַל-דַּלְתוֹת הַחַלּוֹן, עַל-דַּלְתוֹת הַשָּׁעַר. וּבְקֶרֶב הֶהָמוֹן הַשְּׁמוּעָה עוֹבֶרֶת, וִיסַפְּרוּ: הָאִכָּר הַלָּז הַנָּגוּעַ יְחַכֶּה כָל-שָׁנָה לִתְקוּפָה חוֹזֶרֶת אֶל-בֹּא הָאוֹרֵחַ בַּיּוֹם הַקָּבוּעַ; מִבֹּקֶר כְּבָר רוּחַ הוֹמִיָּה נוֹאֶקֶת, בַּלַּיְלָה כְּקֶצֶף יִתְחוֹלֵל הַסָּעַר, אָז יַד הַטָּבוּעַ בַּלַּיְלָה דוֹפֶקֶת עַל-דַּלְתוֹת הַחַלּוֹן, עַל-דַּלְתוֹת הַשָּׁעַר. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/196

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p14/m197.txt

עיקרי התחיה

אברהם שטרן

461846

עיקרי התחיה א. העם – עם ישראל הוא עם סגולה; יוצר דת היחוד; מחוקק מוסר הנביאים; נושא תרבות עולם; גדול במסורת ומסירות הנפש; ברצון החיים וכוח הסבל; באור רוחו, בבטחונו בגאולה. ב. המכורה – המכורה היא ארץ ישראל בתחומיה המפורשים בתורה (לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, בראשית ט“ו י”ח), היא ארץ החיים, בה ישכן לבטח העם העברי כולו. ג. העם ומכורתו – את ארץ ישראל כבש ישראל בחרב. בה היה לעם ובה בלבד ישוב לתחיה. לפיכך יש לישראל ורק לו זכות הבעלות על ארץ-ישראל. זכות זו היא מוחלטת: היא לא פקעה ולא תוכל לפקוע לעולם. ד. היעוד – 1. גאולת הארץ. 2. תקומת המלכות. 3. תחיית האומה: אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה בלא תקומת המלכות. ואלה תפקידי הארגון בתור המלחמה והכיבוש: ה. חינוך – חינוך העם לאהבת החרות וטפוח נאמנות קנאית לקנייניו הנצחיים. השרשת הרעיון כי גורל העם נתון בידיו הוא. חידוש ההכרה “הסיף והספר ניתנו מכורכין מן השמים” (ויקרא רבה, ל"ה, ח') ו. אחדות – איחוד העם כולו סביב דגלה של תנועת החרות העברית. שימוש בגאוניותם, מעמדם מאודם של יחידים – וכיוון מרצם, מסירותם ולהטם של ההמונים למלחמת השחרור. ז. בריתות – כריתת בריתות עם כל המעוניינים במלחמת הארגון המוכנים לסייע לו במישרים. ח. כח – חשול הכוח הלוחם והאדרתו במכורה ובתפוצות, במחתרת ובקסרקטין, להיותו צבא-גאולה עברי על דגלו, נשקו ומפקדיו. ט. מלחמה – מלחמת תמיד בכל העומדים לשטן לקיום היעוד. י. כיבוש – כיבוש המכורה מידי זרים לאחוזת עולם. ואלה תפקידי התנועה בתור האדנות והגאולה: יא. אדנות – חידוש האדנות העברית על הארץ הגאולה. יב. משטר הצדק – הקמת משטר חברותי ברוח מוסר ישראל והצדק הנבואי, במשטר זה לא יהיה רעב ומובטל. בו יחיו חיי אחוה, כבוד ורעות כל בני האומה באשר הם בניה, אות ומופת לגויים. יג. החיאת השממות – בניין החרבות והחיאת השממות לעליית המיליונים, פרייתם ורבייתם. יד. משפט הזרים – פתרון בעיית הזרים על ידי חילופי האוכלוסים. טו. קבוץ גלויות – קבוץ גלויות שלם במלכות ישראל. טז. שלטון – האדרת העם העברי להיותו גורם צבאי, מדיני תרבותי וכלכלי ראשון במעלה במזרח ובחופי הים התיכון. יז. תחייה – החיאת הלשון העברית בפי כל העם, חידוש עצמותו ההיסטורית והרוחנית של ישראל. צרוף האופי הלאומי בכור התחיה. יח. הבית – בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה. עיקרי התחיה חוברו ע“י והיוו היסוד לאידיאולוגיה של לח”י פורסמו בגליון השני של “במחתרת”, בטאונה של לח"י. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/197

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p80/m198.txt

לְיוֹם הֻלֶּדֶת

נחום סוקולוב

918966

לְיוֹם הֻלֶּדֶת שְׁלֹש1 עֶשְׂרֵה שָׁנָה חָיִיתִי, חֵלֶק כַּבִּיר מִשְּׁנוֹת הַחַיִּים, עָפוּ כְיוֹם אוֹ יוֹמָיִם וְעַתָּה הִשְׁאִירוּ בִי זִכְרוֹנוֹת חֲלִיפוֹת וּצְבָא צָרוֹת שׁוֹנוֹת; וּמַה יּוֹעִיל בַּחַיִּים רָאִיתִי, הַכֹּל הוֹלֵךְ לְיַם הֶעָבָר. תְּהוֹם אֵין-קֵצֶה נְשִׁיָּה מְצוּלָה לְיַלְדֵי יוֹם וְכָל בְּרִיאָה. אִם כֵּן אֶחְיֶה רַק לִגְוֹעַ וְאַחַן רַק לִנְסֹעַ. זוֹ הַמַּטָּרָה וּבִלְתָּהּ אֵין דָּבָר. לְמַעַן אֶרְעַב אֲנִי חַי, וְאִם אֶרְעַב לִשְׂבֹּעַ דַּי, וְאִם אֶשְׂבַּע כְּמוֹ שֶׁיָּדִי מַּגַעַת שָׂבְעִי רַק לְרִמָּה תַּחְתַּי מֻצַּעַת, בְּעוֹד שָׁנָה יוֹם אוֹ רֶגַע הִנְנִי נָכוֹן בְּאָחֳזֵנִי הַפֶּגַע. צִפּוֹר-אוֹר אֱלֵי-חֶרֶב בֹּקֶר צָהֳרַיִם אוֹ עֶרֶב, זֶה חֵלֶק אָדָם מִבְחַר הַיְצוּרִים; בְּתַעֲנוּגוֹ הֲלֹא מָהוּל עֶצֶב, בְּזָכְרוֹ כִּי לַכֹּל – קֶצֶב; הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְלֶעָמָל אָדָם אַרְצָה שָׁלוּחַ, וּכְבָר בְּקֹהֶלֶת הַדְּבָרִים אֲמוּרִים. אֲבָל קֶסֶם נִפְלָא יֵשׁ בַּשָּׁפֶל בְּאוֹר עֵינַיִם נִשְׁכַּח עֲרָפֶל, וּבְטוּב-לֵב גַּם אָנֹכִי אֶשְׁכַּח בַּמֶּה גָּדוֹל כֹּחִי וּמֶה עָשִׂיתִי אֲנִי הָאֶפְרֹחַ. בְּשֵׁשֶׁת [בְּשֵׁשׁ] עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי נָסַעְתִּי חֲלִיפוֹת הִתְהַלַּכְתִּי, קוֹמְמִיוּת וְשָׁחוֹחַ, וּמִכָּל עֲמָלִי אָנָה הִגַּעְתִּי? אָכַלְתִּי, שָׁתִיתִי, הִתְעַנַּגְתִּי, רָוִיתִי, שָׂחַקְתִּי, יָשַׁנְתִּי, גַּם חָלַמְתִּי; פְּעָמִים לִסְבֹּל שִׁכְמִי נָטִיתִי וּפְעָמִים חָפְשִׁי, שָׂמַחְתִּי, נִכְלַמְתִּי, בָּכִיתִי, נֶעֱצַבְתִּי, קִוִּיתִי, יִחַלְתִּי; פְּעָמִים עָבַדְתִּי פְּעָמִים מָשַׁלְתִּי, וּמַה לִּי מִכָּל אֵלֶּה? אֵין שָׂרִיד, הַפְלֵא וָפֶלֶא הַכֹּל סָג, הִשְׁאִירוּ זִכָּרוֹן לְהַעֲבִירָם לְפָנַי כִּבְנֵי מָרוֹן. וְרַק אֲשֶׁר לָמַדְתִּי בַּסֵּפֶר לִי עוֹד עַתָּה, שַׁעֲשׁוּעֵי רוּחַ בִּלְתָּם, אָדָם, עָפָר וָאֵפֶר. זֹאת אָשִׂים אֶל-לִבִּי, וְלִי יָנוּחַ. לכתחילה: ששה (וכך גם להלן: “בששת (!) עשרה שנותי” וכו') והוא הנכון: אח'כ תוקן: “שלשה”.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/198

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p59/m199.txt

החידוד במדרש הכתובים

ישראל חיים טביוב

1674586

החידוד במדרש הכתובים המדרש, כלומר: פירושו של מקרא בדרך דרש, הוא, בעיקרו, הוצאת הפסוק (או חלקו) מידי פשוטו, ובבחינה ידועה: הפשטת גשמיותו – הרחקתו מן השכל, פחות או יותר, והקרבתו אל הלב, אל הרגש, אל הדמיון. ועל כן אפשר להכניס את ה“דרשה” לסוג הפיוט העברי, לחלק הפואימי. אבל מדרשו של כתוב הוא גם מפתיע אותנו תמיד, שהרי הוא מכניס בו כונה חדשה, כונה שלא פיללנו כלל, ועל כן יש לחשוב את ה“דרשה” גם לאחת מצורותיו של החדוד העברי (כי ה“חדוד” הוא, כידוע, דמיון מפתיע, השואת שני דברים, שאין לכאורה כל יחס ביניהם). וככל חדוד יש גם בדרשה המחודדת גוונים שונים, למן ההלצה המהודרה ועד הבדחנות הגסה. אלא שחדודה של הדרשה (ובפרט של מדרש אגדה) אינו יוצא, על פי רוב, מן הראש, אלא מן הלב. כמובן (או אולי אין זה מובן) אינני מתכוון למדרש הכתובים על פי ה“מדות” שהתורה נדרשת בהן. אותן ה“מדות” הן, כידוע, או כולן הגיוניות (כגון “קל וחומר”), או כולן אי-הגיוניות (כגון “גזירה שווה”); וכאלה כן אלה אינן משביעות את הנפש. הדרשה על פי ה“מדה” ההגיונית, היא יבשה יותר מדי, אין בה שום לחלוחית של שירה וגם שום קורטוב של חדוד (שהרי מכיון שהיא הגיונית, מוכרחת, אי אפשר לה להפתיע אותנו). והדרשה על פי ה“מדה” שאינה הגיונית, היא אמנם מרחיקה מן השכל מאד, אבל אינה מתקבלת גם על הלב; באי-הגיוניותה אין אפילו הפתעה; פשוט, כל בעל שכל, או בעל רגש, או בעל טעם, אוטמים אזנם משמוע אותה. וכדבר שאמר ר' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא (מנחות פט): “עקיבא, אפילו אתה מרבה “בשמן” “בשמן” כל היום כולו איני שומע לך”. אבל אני מתכוון לאותן הדרשות המוציאות את הכתוב מפשוטו לא על ידי ה“מדות” ולא על ידי “ריבויים” ו“מיעוטים” ולא על ידי דיוק במלה מיותרת (המיותרת לפי דעתו של הדורש), לא על ידי שום אחד מן הדרכים המקובלים, ה“רשמיים”, הכבושים והמשעממים הללו, – אלא על ידי דרכים חדשים, תחבולות “אי-רשמיות”, אם הורשה לאמר כך. אותן התחבולות, יש שהן דקות מן הדקות: הן עושות את האופירציה של הכנסת הכונה החדשה בקלות נעימה; אין הפסוק ואין הקורא מרגישים כלל באופירציה שנעשתה; שהרי באמת לא נתהוה שום שנוי בצורתו של הכתוב, אלא שהדורש-הפייטן או הדורש-החריף, התגנב אליו בלאט, הוציא ממנו את נשמתו הישנה ויפח בו נשמה חדשה – ואתה נפתע ונהנה בראותך כי הנשמה החדשה מתישבת בו בהרוחה, כאילו היה מיועד לה מתחילת בריאתו. ויש תחבולות שהן גסות מן הגסות. יש “אל תקרי” ו“קרי וכתיב” ויש גם סירוסי מלים. אך כאן יתכן לפעמים הכלל הישועי: התכלית מקדישה את התחבולות. דרשה יפה באמת אינה נפגמת כלל על ידי גסות התחבולה שלה, כאשר נראה בהמשך מאמרנו. ויש דרשות נפלאות (ברעיונן) שנתהוו על ידי התחבולה היותר גסה: על ידי סירוסי מלים. ולעומת זה אנו מוצאים, כי הדרשות היותר תפלות וגם היותר גסות בוחרות לפעמים בתחבולות היותר פשוטות. טבע הדבר מחייב, שמדרש-הכתובים לצרכי ההלכה (גם אם לא נוסד על ה“מדות”) אינו מצטיין לא בפיוט ולא בחדוד. ובאמת בין אלפי מדרשי ההלכה מצאתי רק כתריסר שיש בהם איזו הפתעה מעניינת, המכריחה את הקורא לעמוד עליהם קצת. ומפני מיעוטם אפטור אותם תיכף, כדי להתעסק אחרי-כן רק במדרשי אגדה (שאמנם יש בהם דרשות אחדות המשותפות גם לאגדה וגם להלכה). הנה, למשל, דרשתו הדקה של ר' יהודה בר פזי (ירושלמי סוכה נ, א): לולב היבש פסול, על שם “לא המתים יהללו יה”. אסמכתא יפה זו אינה עושה שום אונס בפסוק וכמעט שאינה מוציאה אותו מפשוטו, ובכל זאת (או דוקא משום כך) היא מפתיעה אותנו הפתעה נעימה בהשואת הלולב היבש אל המתים – השואה שיש בה גם מן הפיוט גם מן החדוד. חריפה וקרובה להלצה יותר, היא דרשתו של שמואל על דבר הלכה של רב (בבלי ברכות יא.): המתפלל, כשהוא כורע, כורע ב“ברוך” וכשהוא זוקף זוקף ב“שם”. אמר שמואל: “מאי טעמא דרב? דכתיב ה' זוקף כפופים”. ההפתעה גדולה כאן יותר, אף על פי שגם אסמכתא זו לכאורה אינה מוציאה את הפסוק מפשוטו – אלא שהיא מפשיטה את רוחניותו, את מליצתו הכוללת, ומלבישה אותו דוקא גשמיות, דברים ככתבם, לצרך הלכה יבשה. ואולם אונס לא נעשה כלל בפסוק, ואנו מרגישים איזו הנאה איסתיטית על החדוד שנתהוה בתחבולה פשוטה כל כך. יפה בפשטותה היא הדרשה שנמסרה בשם רב (כתובות יט: ועוד): “אם און בידך הרחיקהו” זה שטר אמנה, “ואל תשכן באהליך עולה” זה שטר פרוע, מובן מאליו, כי חברו של איוב לא התכוון בדבריו אלה למדרש-הלכה זה; ועל כן אנחנו נפתעים בראותנו, כי הדרשה מתישבת כל-כך יפה על לשון הכתוב ומתאימה בדיוק מצוין לכל מלה ומלה (“און”, הבל, אפס וריק, נמלץ יפה על “שטר אמנה” – שהרי לא הלוה עליו כסף כל עיקר – ו“עולה” עולה יפה לשטר פרוע). מליצה יפה אנו מוצאים במדרש-הלכה שבברייתא קדומה (סנהדרין סג ועוד): ר' עקיבא אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמים כלום כל אותו היום? שנאמר: “לא תאכלו על הדם”. זוהי דרשה מן הסוג המעולה ביותר: היא מפשיטה את הכתוב את גשמיותו, את החוק היבש שבו ומכניסה בו חוק אחר, אבל חוק המביע רעיון מוסרי מעודן, והפסוק היבש נעשה אסמכתא פיוטית מחודדת, בלי שום כפיה. דרשה נאה זו ראויה ביותר לשימת-לב בשביל דורשה: שהרי ר' עקיבא אינו כלל נאה דורש ברוב המקומות, להפך הוא בעל “מדות” מגונות (ביחוד בחבתו המשונה ל“ריבויים” ו“מעוטים”) כאשר שמענו כבר מתוך דברי ר' אלעזר בן עזריה וכאשר נשמע גם מדברי חברו, ר' ישמעאל: “וכי מפני שאתה דורש “בת” ו”בת" נוציא את זו לשרפה?!" (סנהדרין נא:). הלצה הקרובה כבר לבדחנות אפשר לראות במדרש-הלכה שבברייתא אחרת (ב"ק יא.): "מנין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו? תלמוד לומר “כסף ישיב לבעליו והמת” (לשון הכתובים במשפטים היא כך: וכי יפתח איש בור – ונפל שמה שור – בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו). כאן עשה הדורש אונס גדול בפסוק, בחוזק יד הפסיק אותו באמצע הענין כדי להסמיך עליו את ההלכה. ההפתעה גדולה מאד– כזו שבאה מתוך כל הלצה בדחנית – אבל הרגשה איסתיטית אין היא מעירה ואינה יכולה להעיר בקרבנו. ובכל זאת צריך להודות כי שנוי בחיצוניותו של הכתוב לא נעשה כלל, ועל כן אנו מתענינים קצת בדרשה זו. קרובה לה ברוחה וקרובה עוד יותר לבדחנות היא דרשתו של התנא ר' שמעון בן אלעזר בברייתא (קדושין לב (. על הכתוב “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך” אומר התנא הנ“ל: מנין לזקן שלא יטריח (את הצבור לעמוד מפניו אם הוא יכול ללכת בדרך אחרת), תלמוד לומר “זקן ויראת” (מאלהיך)! אונסו של הפסוק גדול עוד מזה של הנ”ל, אך שנוי לא נעשה גם בו. ואמנם על דורש “מאנס” ממין זה אומר התלמוד (ב"ב קיא: ועוד) “סכינא חריפא מפסקא קראי” (סכין חריף הכורת את המקראות לגזרים). כמעט בדחנות גמורה צריכה להחשב הדרשה המשונה שבירושלמי (ברכות ב, א): “ודברת בם” מיכן שיש לך רשות לדבר בם (גם באמצע קריאת שמע). אך מיכן אין לקורא רשות לחשוב, שהירושלמי מצטיין בכלל בדרשות משונות. נהפוך הוא, אמוראי ארץ-ישראל היו ברובם דרשנים בעלי טעם ובעלי הרגשה פיוטית, ואת הדרשה הנ“ל הדגשתי דוקא מפני שהיא יוצאת מן הכלל. אבל הפתעה הלא יש בה. אגב אעיר כי דרשה הנ”ל הובאה גם בבבלי בברייתא (יומא יט:) בזו הלשון: תנו רבנן “ודברת בם”, בם ולא בתפילה. הכונה, לכאורה, פשוטה: בקריאת-שמע אתה רשאי להפסיק אבל לא בתפילת שמונה עשרה. אך רש“י וכל המפרשים ביארו את המאמר ביאורים דחוקים שונים, ולא ידעו או עשו את-עצמם כלא יודעים, שבירושלמי הנ”ל נאמר הדבר בפירוש כך. ואולם שם בבלי (יומא הנ"ל) נמצאה עוד דרשה הלצית בברייתא באותו ענין, אבל ממש ההפך מהנ“ל: ר' אלעזר הסמא אומר: הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתיו ומראה באצבעותיו, עליו הכתוב אומר: “ולא אותי קראת יעקב”. כאן יש שעשוע-מלים מיוחד במלת “קראת”, וההפתעה שבה אינה פוגעת בטעם הטוב, כזו הנ”ל. ואמנם גם האמוראים הקדמונים, וגם אותם שבארץ-ישראל, יש שהיו עושים בפסוקים כטוב בעיניהם לצרכי מדרש-ההלכה. הנה דרשה אופיתבבחינה זו (ערובין נב:): אמר ר' חנינא: רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום (שבת) לא יכנס, דכתיב “אם תשיב משבת רגלך” רגלך כתיב (לשון יחיד)… איכא דאמרי אמר ר' חנינא רגלו אחת וכו' יכנס, דכתיב “אם תשיב משבת רגלך” רגליך קרינן. אם כן, על אותו הפסוק עצמו אפשר להסמיך שתי הלכות הסותרות זו את זו! ואולם במדרש-אגדה אנו מוצאים גדולה מזו. בברייתא (ב"ב טז:) “וה' ברך את אברהם בכל ר' מאיר אומר שלא היתה לו בת, ר' יהודה אומר שהיתה לו בת. הרי דבר והפוכו נדרש מפסוק אחד (כמובן, דרשתו של ר' מאיר היא הלצית). עד כה ראינו, כי מדרשי-ההלכה מן הסוג המשובח, שעליו אנו מדברים כאן, בכל זרותם לפעמים. אינם מסרסים את המלים וגם אינם משתמשים בשעשועי-מלים רחוקים ודחוקים. אך יש גם כאלה. ובתור קוריוז (ריק מכל חדוד ופיוט) אביא רק דרשה אחת לדוגמא. על הכתוב בפ' משפטים, “וכי יזיד איש על רעהו להרגו וגו'” באה דרשה הלכית משונה כזו (סנהדרין סט): דבי חזקיה תנא “וכי יזיד איש”, איש מזיד ומזריע (מוליד) ואין קטן מזיד ומזריע. ותכף אחרי זה: אמר ליה ר' מרדכי לרב אשי: מאי משמע שהאי מזיד לישנא דבשולי הוא? דכתיב “ויזד יעקב נזיד”. אותו רב מרדכי אינו מרגיש שום זרות בהעמסת דרשה משונה כזו על פסוק העוסק בענין אחר לגמרי (וכי מה ענין כח-הולדה של קטן לפסוק העוסק בהורג נפש?), אלא שהוא תאב לדעת אם “יזיד” הוא באמת “לישנא דבשולי”, ואחרי שמצא ספוק לסקרנותו זו נחה דעתו לגמרה (אך דעתו של רש“י, כנראה, לא נחה חיש מהר כל-כך; הוא משתדל להצדיק את הדרשה המשונה בדברים האלה: “וכי יזיד, מדאפקיה בלשון מזיד ולא כתיב “וכי ירשיע איש”, למימר דרוש ביה נמי האי מזיד מבשל”. ואולם על התנצלות ממין זה אומר פתגם צרפתי – שהיה ידוע אולי, גם לרש”י –: מי שמתנצל, מרשיע את עצמו –). ובאמת היו בין האמוראים (ביחוד בדורות המאוחרים) אחדים – מעטים אמנם מאד – שמרוב השתקעם בפלפולים ובחדודי-דרשות, שכחו, או גם לא ידעו, כי מדרש לחוד ופשוטו של מקרא לחוד; הם חשבו לתומם כי אין במקרא שום כונה אחרת מלבד זו שהכניס בו המדרש. מעניין מאד בנידון זה הוא מקרהו של רב כהנא והודאת-פיו. במשנה (שבת סג.) נאמר: לא יצא האיש (בשבת) בסייף וכו‘, ר’ אליעזר אומר תכשיטין הן לו. ועל זה בגמרא: מאי טעמא דר' אליעזר? דכתיב “חגור חרבך על ירך גבורהודך והדרך” (הרי הפסוק אומר בפירוש על “חרב” “הודך והדרך”, ואם כן תכשיטים הם כלי זיין, כדברי ר' אליעזר). אמר ליה רב כהנא למר בריה דרב הונא: האי בדברי תורה כתיב! הלא ברור הדבר וגלוי וידוע כי פסוק זה מכוון רק לדברי תורה: החרב אינה חרב והירך אינה ירך, והגבור אינו גבור; כי הגבור הוא תלמיד-חכם, והחרב היא פלפולא דאורייתא, והירך היא, מסתמא, הישיבה בבית המדרש וכיוצא בזה, ואם כן איך זה אפשר להביא ראיה מפסוק זה לדברי ר' אליעזר ולסייף ממש? אתמהה! רב כהנא בתומתו אינו יכול להבין זאת, והוא עומד נדהם ומשתאה ומתרגש לשמע אזניו. אז מקלח עליו איש-שיחתו סילון של צונן להרגיע את רוחו הנרגשה: “אמר ליה, אין מקרא יוצא ידי פשוטו”! כלומר: אותו הפסוק בודאי מתכוון לדברי תורה, אבל בכל-זאת הלא יש גם פשט פשוט בעולם, וגם לאותו פסוק יש בעיקרו פירוש פשוט, ובשעת הדחק אפשר להשתמש בו. אז קרא רב כהנא כאיש אשר יעור משנתו הארוכה: כד הוינא בר תמני סרי שנין (כשהייתי בן י"ח שנה) הוה גמירנא ליה לכוליה ש”ס (כבר הייתי בקי בכל התלמוד) ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא" (ורק את הדבר הקטן הזה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו לא ידעתי עד עתה). ולא זו בלבד, אלא שגם במשניות קדומות אנו מוצאים, שמדרשו של מקרא נחשב לפעמים כפשוטו. די להזכיר שהפסוק המפורסם “עת לעשות לה' הפרו תורתך” מובא כבר במשנה עתיקה (ברכות נב.) בכונתו המדרשית (ורק ר' נתן חושב לו לחובה, שם במשנה, לרמוז שהפסוק מובא כאן שלא כפשוטו, כי הוא מוסיף על דברי הסתם-משנה: “הפרו תורתך משום עת לעשות לה'”). ואמנם על הפסוק הזה (שכידוע היה לציטאטה עד היום הזה בהוראתו הדרושית) אומר רבא (שם סג.) האי קרא מרישיה לסופיה מדריש: “עת לעשות לה' מה טעם? “הפרו תורתך” (פרש"י: עתים הם לה' לעשות משפט פורענויות בעוברי רצונו משום שהפרו תורתך); מסופו לרישיה מידרש: “הפרו תורתך” משום “עת לעשות לה'” (פעמים מבטלים דין תורה כדי לעשות לה', כדי לעשות סייג וגדר בישראל; ובהוראה זו, כידוע, מצטטים אותו). רבא קורא לשני הפירושים הללו “דרשה” אף על פי שהראשון הוא, כנראה, פשוטו של מקרא (או אלי חושב רבא כי יש עוד פירוש עיקרי קבוע ומוצק למקראות: המקרא הוא מין מן, כל אחד מוצא בו טעם אחר, ופשט פשוט אינו כלל במציאות). בכל אופן צריך להודות, כי פירושו הדרושי של הפסוק הנ”ל מתקבל כל-כך יפה על לשון המקרא, בלי שום דוחק, עד שאין להתפלא כי רבים חשבו וחושבים שזה פשוטו של מקרא (וכנראה ברור מהסתם-משנה בברכות הנ“ל חשבו כך גם בעלי המשנה הנ”ל). בין הדרשות היפות המשותפות להלכה ולאגדה צריך לחשוב את הציטאטה המפורסמת: “אין חכמה ואין תבונה – לנגד ה' “, כל מקום שיש בו חלול השם אין חולקים כבוד לרב (ברכות יט וש"נ). כאן הוצא הפסוק לגמרי מפשוטו ובדרך דרוש מחודד הוכנסה בו כונה חדשה, אך בלי שום אונס ודוחק (רק שתי המלים “ואין עצה” מפריעות קצת את ההרמוניה) ועל כן הוא מתקבל גם על הלב גם על המוח. וכן גם הדרשה היפה של התנא יוסיף בר' יהודה בברייתא (ב"מ מט.) מה תלמוד לומר (ויקרא יט לו) הין צדק (יהיה לכם)? והלא הין בכלל “איפה” היה? אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. אגב אנו רואים כאן, בכמה כובד-ראש התיחסו (לכל הפחות חלק גדול של “הדורשים”) אל מלאכת הדרוש. זה התנא אינו חוטף לו קרע של פסוק ומסמיך עליו את דרשתו, בלי דאוג ל”סביבה” של המלה הנדרשת, אם עולה הדרשה יפה לה“שכנים” או לו (כמעשיהם של הרבה “דורשים”, כמו שראינו וכמו שנראה עוד “תועבות גדולות מאלה”). הוא מדייק שואל שאלה הגיונית, ואחרי שהוא מוצא את המלה מיותרת לגמרה הוא לוקח לו רשות להכניס בה רעיון יפה חדש. כי על כן אין טעמנו נפגם כלל גם מן הפגימה הקטנה שעשה הדורש במלת “הין” – התנצלותו המוקדמת של הדורש בצירוף הרעיון המוסרי שהוא מביע מחפים על האונס הקל ואנחנו מרגישים הנאה איסתיטית שלמה. אלה הם כמעט כל מדרשי-ההלכה שיש בהם – לפי טעמי – איזה חן, איזה חדוד, ובכלל איזה קו בלתי מצוי. ועכשיו הנני עובר אל מדרשי-האגדה, אל הדרשות המכוונות רק לעניני אגדה. מדרש ההלכה, כמו שמחייב טבעו, מתכוון רק לתכלית אחת: ללמוד הלכה מן המקרא או להסמיכה עליו. ואולם מדרש האגדה מסתעף לכמה סעיפים: יש שכוונתו להסמיך על המקרא רעיונות מוסריים או הערות פסיכולוגיות, עצות טובות בהויות העולם, הוראות מעשיות בעסקי הפרט והכלל; יש שהוא לומד מן המקרא או תולה בו מחקרים היסטוריים; ויש שכוונתו באמת רק לבאר את הכתובים בדרך חדוד והלצה וגם בדרך פלפול או בדרך פיוטי מיוחד, מבלי אשר יצא מזה שום מוסר, כי הדורש מתכוון רק להנות את שומעיו או קוראיו (כי סוף-סוף הדרשנים הקדמונים הללו הם אבותיהם הרוחניים של הדרשנים והמוכיחים והמגידים והמטיפים שהיו לנו בכל הדורות ועד העת החדשה בכלל: שוים הם בכוונתם ובתכליותם ושוים הם גם בדרכי-הדרוש, כאשר נראה עוד בהמשך מאמרנו). צרכיו של מדרש-האגדה מרובים, וגם (או: מתוך כך) דרכיו מרובים ושונים. מדרש-ההלכה (לא זה שמשתמש ב“מדות” ו“ריבויים ומיעוטים”), כפי שראינו מתוך הדוגמאות, אינו מעקם את הכתובים ואינו מסרס את המלים, ואפילו בלשון נופל על לשון אינו משתמש כמעט כלל. ואולם מדרש-האגדה אינו מואס בשום תחבולה, אם היא רק מביאה אל התכלית הנרצה. כדרך התגרים, שמראים את הפסולת תחילה, אתחיל באותם מדרשי-האגדה שדרכיהם לא טובים. הדרכים היותר מגונים הם: “אל תקרי” וסתם סירוסי מלים. ואמנם הדרשות היוצאות מתוך תחבולות כאלה, ברובן היותר גדול, אינן מתקבלות גם על הלב, כי הרעיון המובע בהן אינו מצוין כל-כך, שיהי בכחו להצדיק את מעשה האונס בפסוק ולחפות על כיעור הצורה. אך יש רעיונות יפים מאד, שנסמכו על מקראות דוקא בדרך מגונה. הנה, למשל, דרשתו המפורסמת של בר קפרא (כתובות ה.): “ויתד תהיה לך על אזנך” (דברים כג), אל תקרי אזנך אלא אָזנך;שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו (זוהי ה“יתד”) באזניו. אמנם, הכונה החדשה שהוכנסה בקרע-המקרא הזה אין לה באמת דבר עם ענינו של כל הפסוק, וגם בלי האופרציה שב“אזן” יש כאן הפתעה מרובה יתר מדי בשביל הטעם היפה, אבל יפיו של הרעיון מכפר על הכל. וראו נא איזה נפלאות יוכל דרשן אמן לחולל על ידי סירוס-מלה. הנה המאמר הנעלה שנמסר (גטין נו:) בשם תנא דבי ר' ישמעאל: “מי כמוך באלים ה'”, מי כמוך באלמים! (כי “באֵלִים”, בשירת הים, נכתב חסר יו"ד, ולכן הוא נדרש כמו “באלים”, באלמים). כמה עוז ותוקף ניתנה במלה המסורסת הזאת! טענותיהם וזעקותיהם של כל הנביאים – (ביחוד של חבקוק: עד אנה – אזעק אליך חמס ולא תושיע! "מה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, ותעשה אדם כדגי הים וגו') – מצאו להם את הבטוי היותר קצר והיותר חריף בדרשה מסרסת זו: מי כמוך באלמים! (יש שם בתלמוד עוד דרשה מצוינה בנידון זה אבל בלי שום תחבולת-אונס והיא נראית כפשוטו של מקרא: “מי כמוך חסין יה” (תהלים פט), מי כמוך חסין וקשה שאתה ששומע – ושותק. אבל דוקא מפני פשטותה אינה עושה רושם “חסין” כאותה המסרסת את המלה). דרשה גמורה, “למדנית” ומחודדה מאד, שנוסדה גם היא על סירוסי-מלה, היא זו של ר' לוי (האמן הגדול במלאכת הדרוש) על מאמרו המפורסם של עקביה בן מהללאל במס' אבות: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. והנה מצא ר' לוי (ירוש' סוטה, ב) את כל המאמר המוסרי הזה עם כל שלשת הדברים האלה מרומזים ומרוכזים במלה אחת: “וזכור את בוראך” (קהלת יב א): בארך (מאין באת, מטפה סרוחה), בורך (לאן אתה הולך, הקבר), בוראך (לפני מי אתה עתיד וכו'), דרשה זו מראָה את אמנתו הגדולה של ר' לוי, אך הדרשן הזה מצטיין גם בפיוטיותו וברעיונותיו הנעלים, כאשר נראה עוד להלן. גם הפתגם המפורסם “גלגל הוא שחוזר בעולם” נוסד על סירוס מלה, ומיוחס גם הוא לתנא דבי ר' ישמעאל (בעל המאמר הנפלא “מי כמוך באלמים”). על הכתוב בדבר צדקה לעניים (דברים טו, י) כי בגלל הדבר הזה (יברכך ה' וגו') שאמרו דבי ר' ישמעאל (שבת קנא:) גלגל הוא שחוזר בעולם (“בגלל” נדרש “גלגל”)1. ביחוד אהב ר' שמעון בן לקיש (ריש לקיש) את דרך הדרוש על ידי סרוסי מלים. הרבה דרשות ממין זה נמסרו לנו בשמו. אבל כמעט שאין בהן אף אחת שתוכל להדמות לדוגמאות שהבאנו למעלה. חן חיצוני בודאי אין בהן, אבל גם שכל רב אין בהן. הנה, לדוגמה, שתים מדרישותיו היותר מעולות במקצוע זה. במס' ערכין (טו:) מאי דכתיב “זאת תהיה תורת המצורע”? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (נוטריקון דחוק של “מצורע” כלומר: זה יהיה מוסרו של בעל לשון הרע שנגעים באים עליו). ובמס' ביצה (י,): נשמה יתרה ניתנה באדם בערב שבת ולמוצאי שבת נוטלים אותה ממנו, שנאמר “שבת וינפש” כיון ששבת (שעברה השבת) וי אבדה נפש (וינפש – וי נפש). בין הדרכים שאינם מהוגנים צריך לחשוב גם את התחבולה של “קרי וכתיב”. אך גם בדרך הזה (שאמנם אינה כעורה כסירוסי מלים) נאמרו דרשות יפות אחדות. למשל זו, שנאמרה בשם התנא ר' שמעון בן יוחאי (ב“מ נט. וש”נ): נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מנא לן? מתמר, דכתיב (במעשה תמר ויהודה): היא מוצאת והיא שלחה וגו' (דורש “מוצאת” כ“מוצת”; אך גם כפשוטו, בלי שנוי המלה, עולה הדרשה יפה). – או זו על הכתוב בשכור (משלי כ“ג, ל”א) “כי יתן בכוס עינו” (ב“כיס” כתיב): הוא נותן עינו בכוס, וחנוני נותן עינו בכיס (ויקרא רבה י"ב, א'), וסוף הפסוק “יתהלך במישרים” נדרש שם גם כן יפה; סוף דהוא עבר ביתיה מישרה – ריק כמישור. ולזה שייך גם דרך הנוטריקון והגימטרייא וחילופי אותיות. גם בהם יש דרשות יפות אחדות המעוררות הפתעה נעימה. כגון (ב“ר פ”ט): “וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד”, זה אדם (בהפוך אותיות “מאד”. ואולם עמוק ויפה יותר, אך בלי שום תחבולה מפתיעה, הוא מדרשו של ר' שמואל בר נחמני על אותו הפסוק בעצמו, שם “והנה טוב מאד, זה יצר הרע” – כי בלי יצר-הרע לא היה ישוב בעולם. רעיון נפלא!) – או זו על הכתוב גם כן בשכור (משלי ל"א ה): “פן ישתה וישכח מחקק”, על זה נאמר במדרש (ויק"ר יב, ד): כל השותה יין סוף שהוא שוכח ברמ“ח אברים שבו (כי “מחקק” בגימטריא רמ"ח). דרך יפה מכל הנ”ל (אם גם קרובה קצת אליהן) היא דרך לשון נופל על לשון, ושעשועי-מלים בכלל. בדרך זו נאמרו הרבה דרשות מהודרות ומחודדות, ביחוד על ידי חכמי ארץ-ישראל. והנני להביא בזה מקצת מאותן המפתיעות ביותר על ידי השחוק המחודד במלים הדומות ואינן דומות. הנה, למשל, מדרשו של הכנוי אברם העברי, מדרש כל-כך אי-בלשני וכל-כך נהדר ופיוטי. בבראשית רבה (פמ"ב, יג) “ויגד לאברם העברי”, ר' יהודה אומר: כל העולם כלו מעבר אחד והוא מעבר אחד. כלומר: כל העולם עובד אלילים, והוא המונותיאיסט היחידי. הביאור הדרושי הזה שקול כנגד כל הביאורים הבלשניים של שם “העברי”. או הרעיון החשוב המובע בדרוש קלמבורי זה על הכצוב (ישעיה א') “אם יהיו חטאיכם כשנים וגו' (ירוש' שבת ט, נ) רבנין אמרי: אם יהיו חטאיו של אדם כפי שניו – כשלג ילבינו (כלומר: אם יחטא האדם כדרך הטבע: בנעוריו חטאות נעורים, ובזקנתו חטאות זקנים, אז נקל לסלוח לו; אבל לא כשהוא חטא שלא כדרך הטבע –). כמה יפה דרוש קלמבורי זה! בענין זה יש עוד דרוש נאה בשעשוע-מלים של אמורא ארצישראלי (ב"ר כב, יא): “אשרי נשוי פשע”, אשרי אדם שהוא גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו. ומה נחמד הוא קלמבור זה (סנהדרין צז.): “ותהי האמת נעדרת” (ישעי' נ"ט, טו), אמרי דבי רב: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה. הכונה האמתית של דרש זה היא, כנראה, כך: האמת היא רק אחת, ומכיון שמתרבות כתות ומפלגות, אשר כל אחת דוגלת באמת שלה, אזי היא הולכת לה ואינה עוד כלל בעולם. רעיון מצוין מובע בדרשה קלמבורית של ר' יצחק נפחא (סנהדרין צד): “וחובל עול מפני שמן” (ישעי' י'), חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובתי מדרשות – בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ – (המזכיר לנו את פתגמם של הגרמנים על מורה-הכפר שנצח על-יד סידאן). דרשה פיוטית קלמבורית קצת נמצא בשם האמורא הבבלי רב יהודה (שאינו רגיל כלל בדברים כמו אלה). על הכתוב ביונה “וימן אלהים רוח קדים חרישית” שואלת הגמרא (גטין לא:) מאי חרישית? אמר רב יהודה: בשעה שמנשבת (היא) עושה תלמים תלמים בים (חרישית מלשון “חרישה”). ציור פיוטי יפה כל-כך אי אפשר היה לחכות כלל מאמורא יבש זה. אמנם רבה אומר לו על זה באירוניה: “היינו דכתיב “ותך השמש על ראש יונה ויתעלף?!” (כלומר: אם הרוח היתה חזקה כציורך היפה, הרי לא היה חום השמש מורגש כל-כך); אבל אף שהקושיא היא בודאי נכונה, אבל פירושו של רבה, שם, אינו פיוטי ואינו מחודד. ואנחנו מקבלים באהבה את דרשתו של רב יהודה בשביל יפיה גם אם אינה עולה יפה שם ביונה. פיוט מרובה יש בדרשה זו של אמורא ארצישראלי, שנוסדה גם היא על שעשוע מלים. על הכתוב (בתהלים): “סכותה לראשי ביום נשק” אומר ר' יוסי בר בון (ירוש' יבמות טו,ב: ביום שהקיץ נושק את החורף (כי מזג-האויר קשה אז לבריאות); דבר אחר: ביום ששני עולמות נושקין זה את זה, העולם הזה יוצא והעולם הבא נכנס (כלומר: יום המיתה). כמה שירה יש במליצה זו “יום ששני עולמות נושקים זה את זה!” (ואמנם כל הדרוש השירי הזה אינו מרומז כלל במלת “נשק” אפילו אם נבאר אותה מלשון נשיקה, ובזה משונה דרשה זו מכל אותן שהבאנו עד כה לדוגמא). סוף אדם למיתה וסוף קלמבור לבדחנות. ואף אמנם בין הדרשות הקלמבריות יש גם בדחנות לא מעט (כלומר: הדרשה עושה עלינו רושם של בדחנות, אך הדורש בעצמו לא התכוון כלל לכך; – ובכל זאת מי יודע? –). לדוגמא אביא את הדרשה המשונה הזאת, שנמסרה דוקא בשם ר' יוחנן ראש אמוראי ארץ ישראל! (נדה לא.): מאי דכתיב (בראשית ל, טז) “וישכב (יעקב) עמה בלילה הוא” מלמד שהקב”ה (“הוא”) סייע באותו מעשה, שנאמר “יששכר חמור גרם”: חמור גרם לו ליששכר (להוָלד; כי אותו הלילה של האחרות היה, וסייע הקב“ה שנטה חמורו של יעקב לאהל לאה; כך פרש”י). הקלמבור לעצמו הוא בדחני יותר מדי, אך כל הענין נכנס כבר לגבול הגסות – ועוד ערבבו בו את הקב”ה בכבודו ובעצמו! ואולם הדרכים היותר יפים שבמדרשי-אגדה הם אותם שאינם עושים שום אונס במקרא, אלא שהם מוצאים בו מלה אחת שאפשר לתלות בה את הדרשה (מבלי לשנות את משמעותה של המלה), או שעל ידי דיוק קל, על ידי הטעמה מיוחדת, על ידי ה“נגון”, וביחוד על ידי שיתוף הרעיונות והדמיונות נהפך הפסוק לאחר לגמרי, והוא מביע פתאום רעיון שלא היה עולה על דעתנו לבקשו שם. וגם בדרכי-דרוש הגיונים כאלה יש, כמובן, גוונים שונים, ואני אשתדל להביא דוגמאות מן הדרשות המעולות שבמקצוע המשובח הזה, שבו בולט החדוד המעודן ביתר עז. הנה, למשל, דרשה נחמדה ומחודדה בענין לשון הרע, שנראית בכל זאת כפשט גמור. במס' ערכין (טו: ( אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא (אחד מגדולי אמני הדרוש בין אחרוני התנאים): מאי דכתיב (תהלים ק"כ) “מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה?” אמר לו הקב“ה ללשון: כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל, כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר, – מה יתן לך ומה יוסיף לך, לשון? (כלומר: איזו שמחרה יוסיף עליך עוד? והן כל זה ללא הועיל!). כלום אין הפירוש הנפלא הזה נשמע כפשוטו של מקרא? ואף אמנם רש”י, וביחוד בעל המצודות, מפרשים כך את הכתוב לפי פשוטו. אך אנו מרגישים כי לא לכך כוון בעל המזמור, ועל-כן אנו נהנים ביותר מן הדרוש המחודד ההולם את הפסוק יפה כל כך. נאה מאד בפשטותה היא דרשתו של רב (ראש אמוראי בבל היה גם דרשן מצוין והרבה דרשות נפלאות המצטיינות דוקא בפשטותן, בחוסר כל תחבולות מלאכותיות, נמסרו לנו בשמו בתלמודים ובמדרשים) בעניני צדקה (ב“ב ח (:; “ופקדתי על כל לוחציו” (ירמיה ל, כ), אמר רב: ואפילו על גבאי צדקה. האין זה רעיון מפתיע, להכניס בין “כל לוחציו” גם גבאי צדקה? איזו הרגשה דקה היתה לו לאמורא עשיר זה (רב היה עשיר גדול) לדעת את נפש האיש שגבאי צדקה דורשים ממנו נדבה, או תרומה קבועה, והוא רוצה ואינו יכול… או רעיון יפה בדרוש פשוט כזה הנראה כפשט גמור (ב"ב טו): אמר רב יוחנן מאי דכתיב “ויהי בימי שפוט השופטים?” דור ששופט את שופטיו, אומר לו: טול קיסם מבין שיניך, אומר (זה) לו: טול קורה מבין עיניך; אמר לו: “כספך היה לסיגים” (ישעיה א'), אמר לו: “סבאך מהול במים” (שם). כמה יופי עממי יש בהרחבת הביאור של “שופט את שופטיו” (זה מזכיר לנו סצינות מ“אשמת שומרון” של מאפו). והלא זה נראה כפשט פשוט לפרש “שפוט השופטים”פירוש מחודד כזה. חריפה היא דרשתו של רב אשי (סנהדרין ז:(:כתיב “לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב” (שמות כ, כג); הוא דעץ שרי? (ושל עץ מותר?) אמר רב אשי: אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב (פרש"י: דיין שהעמידוהו על ידי שנתן ממון למלך על כך). ואין כאן “לשון נופל על לשון”; כי “אלהים” פירושו גם דיינים כידוע. מפתיעה מאד במקצוע ה”סימבוליזמוס" היא דרשתו של ריש-לקיש (סנהדרין צט:): “נואף אשה חסר לב” (משלי ו, לב) אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים (פרש"י: כמי שאין לו אשה ובועל פעמים זו פעמים זו). זהו דמיון נועז, אשר רק “אַנפאן טֶריבל” כריש-לקיש יוכל להרשות לעצמו. פשוט ומובן יותר, הוא הדמיון ההלצי בברייתא (פסחים מט:) על הלוקח בת עם הארץ לאשה, עליו נאמר: “ארור שוכב עם כל בהמה”! ואמנם פסוק זה היה לדבור הלצי בכלל. הלצה דקה מורגשת גם בביאורו הדרושי של ר' אלעזר (סנהדרין קי) על הכתוב (במעשה קורח) " ואת כל היקום אשר ברגליהם“, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. עיקר הרעיון הוא אמנם אמת לאמתו, אך בתור באור מחודד הוא נשמע קצת כהלצה. אותו ר' אליעזר עשיר מאד בדרשות נאות (בלי שום תחבולות מלאכותיות) ואינו בורח מן ההלצה גם כשהיא קרובה מאד לבדחנות. למשל, דרשתו (יבמות סג.): כל יהודי שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: “זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם” – נאמרה כנראה בדרך הלצה (דרשה אחרת שלו, שם באותו ענין: “אעשה לו עזר כנגדו”, זכה עוזרתו, לא זכה – כנגדו, היא יפה ומחודדה ואמתית, בלי ליצנות). ואולם דרשתו על המגביה ידו על חבירו (סנהדרין נח:): אין לו תקנה אלא קבורה, שנאמר (איוב כב) “ואיש זרוע לו הארץ” – זוהי כבר בדחנות מחודדת. גם הדרשה ההלצית (תענית טז:): “נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה” (ירמיה יב,ח) זה שליח-צבור שאינו הגון שמעמידים לפני התיבה – מיוחסת שם לר' אלעזר (ויש מיחסים אותה לרב). הלצית בהחלט היא האסמכתא שהביא התנא ר' אליעזר להפתגם המפורסם: “אין חכמה לאשה אלא בפלך” (יומא סו:) כתיב: “וכל אשה חכמת לב בידיה טוו” (שמות לה,כח) – אך על דרש זה כבר הארכתי לדבר במקום אחר. מעין הלצה יש גם בדרשתו של רב (ב"מ לג.): “אפס כי לא יהיה בך אביון” (דברים טו), שלך קודם לשל כל אדם (אבל הוא מוסיף תכף “כל המקיים בעצמו כך, סוף בא לידי כך” – להצטרך לבריות). דוגמא של הדרשות המפולפלות שב”פרשת דרכים" ו“אור חדש”, וכדומה. ביחוד מצטיין בדרשות הללו ריש-לקיש. הנה דוגמא אופית מכחו וגבורתו במקצוע זה, שבאה בתור תוספת תבלין דרושי-“מגידי” על דברי השיחה שבין כנסת-ישראל והקב“ה בפרשת “ותאמר ציון עזבני ה'” (ישעיה מט). במס' ברכות (לב:), אמר ריש-לקיש: ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני – אמר הקב”ה “התשכח אשה עולה”, כלום אשכח עולות אילים שהקרבת לפני במדבר? אמרה כנסת-ישראל לפניו: רבש“ע, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה: “גם אלה תשכחנה” (רמז ל“אלה אלהיך ישראל” שאמרו במעשה העגל); אמרה לפניו: רבש”ע, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני? אמר לה “ואנכי לא אשכחך” (זה מעשה סיני שנאמר בו “אנכי ה' אלהיך”). דרשה זו היא טפוסית מכמה צדדים (לא רק משום פלפולה2; אנו שומעים מתוכה את קולו של ה“מגיד” הקדמוני עם ה“נגון” המיוחד המקובל באומת ה“מגידים”, כנראה, מימי התלמוד ועד הנה. – אגב אעיר, כי החדוד המפולפל במלת “אנכי” נמצא במדרש רבה (שיר השירים רבה א, ג) בדרשה בפסוק אחר: “נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה” (תהלים עה) אלולא שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: “כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע”, היה העולם מתמוגג וחוזר לתהו ובהו, ומי ביסס העולם? אנכי, בזכות “אנכי ה' אלהיך” תכנתי עמודיה סלה3. בענין קיום העולם בשביל קבלת התורה יש לו גם לריש-לקיש דרשה מחודדת מפולפלת, קצרה ויפה. במס' שבת (פח. ועוד): אמר ריש-לקיש, מאי דכתיב “ויהי ערב ויהי בקר יום הששי” (בשאר הימים אין ה' אלא יום שני, יום שלישי וכו'), מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשי בראשית:אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו (כך הוא פירוש הכתוב: “ויהי ערב ויהי בקר” של גמר מעשה בראשית תלוי ב“יום הששי” הידוע, הוא ששה בסיון שבו ניתנה התורה). דרשה מפולפלת קצת ומחודדת הרבה דורש ר' יהושע בן לוי (כתובות ג). בפסוק “יראה בנים לבניך שלום על ישראל” (תהלים קכח), כיון שבנים לבניך (אזי) שלום על ישראל, דלא אתי לידי חליצה ויבום. זהו באור יפה מאד, שלמרות פלפולו הוא נראה כמעט כפשוטו של מקרא – מה שכמובן איננו. דרך מיוחדת במדרש הכתובים היא, לעשות את המקרא אסמכתא למשל ולפתגם עממי, מבלי לשנות מאומה בפסוק ובלי להוציאהו מפשוטו אף במקצת. אלא על ידי העמקה יתרה בענינו של הכתוב, ומתוך כך יוצאת השואה מפתיעה ומחודדת. במקצוע זה מצוינת השיחה שבין רבא ורבה בר מארי (ב"ק צב:), שהראשון משים לפני השני משל עממי והלה מוצא לו תיכף אסמכתא מחודדה במקרא. לדוגמא: מנא הא מילתא דאמרי אינשי “מלתא גנאה דאית בך קדים אמרה?” (דבר מגונה שיש בך הקדם לאמר ולהודיע): דכתיב “ויאמר: עבד אברהם אנכי” (כך התחיל אליעזר את דבריו עם בתואל ולבן), או זה: מנא הא מילתא דאמרי אינשי “מטייל ואזיל דקלא בישא גבי קנא דשרכי?” (דקל רע רגיל לילך לגדל בצד אילן סרק) – דכתיב: וילך עשו אל ישמעאל. – אך ביחוד חריפות שתי האסמכתות הללו (שעליהן הארכתי לדבר במקום אחר): מנא הא מילתא דאמרי אינשי “שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטיפי” (עיניו מצפות למעלה למרחוק למזונותיו)? דכתיב “והיטיב ה' לאדוני וזכרת את אמתך” (אלה סוף דברי אביגיל לדוד). זו אסמכתא הלצית חריפה! ועוד חריפה ממנה היא השנית: מנא הא מילתא דאמרי אינשי “שתין תכלי מטייה לככי דקל חבריה שמע ולא אכל” (ששים מכאובות באים על שיניו של השומע קול חברו שאוכל והוא עצמו אינו אוכל) – דכתיב “ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה” – וכתיב בתריה “ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה” (פרש"י: נתקנא ביצחק!). זוהי העמקה יפה בענים הכתובים ובנפש האדם גם יחד! למקצוע זה שייכת האסמכתא לפתגם העממי (סנהדרין כט): “סהדי שקרי אאוגרייהו זילי” (עדי שקר נבזים הם גם בעיני שוכריהם עצמם), דכתיב (במעשה נבות) “והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו וגו'” (איזבל בעצמה קוראה להם “בני בליעל”). לסוג זה צריך לחשוב גם את הציטאט החריף המושם בפי גבריאל כלפי הקב“ה (סנהדרין מד:): במערבא אמרי: בשעה שאמר הקב”ה ליחזקאל לך אמור להם לישראל “אביך האמורי ואמך חתית” (יחזקאל טז, ב), אמרה רוח פסקנית (גבריאל) לפני הקב“ה: – “ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל!” (למה תבזה את אברהם ושרה?). ואמנם לא לחנם שואלת על זה הגמרא בתמהון: ומי אית ליה רשותא כולי האי? (כלום יש לו לגבריאל רשות לדבר תוכחות חריפות כאלה להקב"ה?). ויש שהכתוב נדרש כאסמכתא מחודדת למעשה (או למעשים) מספורי המקרא. הלצה יפה מאד בנידון זה היא דרשתו של רב (מגילה יב:): מאי דכתיב (משלי יג) “כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת”? “כל ערום יעשה בדעת” זה דוד דכתיב (מ"א א) “יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה” (דוד לא בקש אלא נערה אחת) כל מאן דהוה ברתא אייתא נחליה (כל אב הראה את בתו לשלוחי המלך אולי תיטב בעיניו), “וכסיל יפרוש אולת”, זה אחשורוש דכתיב (אסתר ב) “ויפקד המלך פקידים ויקבצו כל נערה בתולה”, מאן דהוה ליה ברתא מטמרא מיניה (רש“י מפרש זאת ב”נאטוראליות" מעניינת: ואחשורוש כסיל צוה לקבץ את כולן, הכל יודעים שלא יקח אלא אחת ואת כולן יבעל, – לכן מי שהיתה לו בת החביא ממנו). כי בדרשה חריפה זו לא הובע כבוד גדול גם לדוד – זאת ירגיש כל בעל טעם… וכן יש שהדורש נראה כלומד רעיון מוסרי או הערה פקחית בהויות העולם מן המקרא, על ידי דיוק יפה, או על ידי ישוב סתירה בין שני כתובים ובכלל על ידי הבנה עמוקה ב”טעמא דקרא“. ולא תמיד נקל לברר, אם הרעיון היה אבי הדרשה, או שבאמת נולד הרעיון מתוך התאמצות השכל לרדת לעומק כונת הכתובים ולישב את הסתירות. רוב הרעיונות היפים הנדרשים מן המקראות הם בודאי לא תולדה אלא אב של הדרשה (כאשר ביררתי בארוכה במאמרי על “המשלים והפתגמים שלנו”), אבל יש שהפסוקים מתישבים כל-כך יפה על ידי אותו הרעיון (ורק על ידו), שנראה כמעט ברור שהדורש בא לידי הרעיון רק על ידי העיון העמוק בפשוטו של מקרא והמקראות באמת התכוונו לאותו הרעיון. הנה, למשל, הדרשה המצוינת של “תנא דבי ר' ישמעאל” (זה מקור הדרשות היותר מהודרות בכל המקצועות) בדבר השלום (ב“מ פז, וש”נ): גדול השלום שאפילו הקב”ה שינה בו, שנאמר (בראשית יח) “ותצחק שרה בקרבה – אחרי בלותי – ואדוני זקן”. והקב“ה אמר לאברהם (שם) “למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי” (שינה הקב"ה, כדי שלא תפול קטטה בין אברהם ושרה על אמרה “ואדוני זקן”). כמה יפה ביאור זה, וכמה דקות ההרגשה צפונה בו, וכמה מחודד, ועם זה כמעט מוכרח הוא, ישוב הסתירה שבין שני הפסוקים! כאן נראה כמעט כודאות, שהדורש הוציא את רעיונו היפה מתוך עיונו העמוק בפשוטו של מקרא, ולא שהרעיון הוליד את הדרוש. אמנם הסתירה שבין שני הכתובים גלויה לכל, אלא שבעלי בקרת-המקרא מישבים אותה, בודאי, בדרך שכבשוה “ליסטים” הללו: פשוט, הפסוק האחד הוא של ה”יהוהיסט“, והשני של – ה”אלהיסט“. אך לאשרנו לא היו “דבי ר' ישמעאל” מכנסיה זו, מבעלי השיטה של “חציו ליהוה” וכו‘, ועל כן זכינו לדרשה פסיכולוגית-פקחית זו, שהיא מחויבת להיות פשוטו של מקרא. וכן דרשותיו של ר’ אליעזר (שם) במעשה אברהם עם המלאכים. כתיב “ואקחה פת לחם” וכתיב “ואל הבקר רץ אברהם” – מכאן שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. כלום אי אפשר שהדורש למד זאת באמת מתוך הסתירה שבין המקראות? – ושם עוד: מאי שנא גבי אברהם דכתיב “כן תעשה כאשר דברת” (כך אמרו לו המלאכים), ומא שנא גבי לוט דכתיב “ויפצר בם מאד”? אמר ר' אלעזר: מכאן שמסרבים לקטן ואין מסרבים לגדול. הפסוקים מתבארים על ידי זה יפה מאד, אך בכל זה אינו מוכרח שהמימרא היא תולדת הביאור. גם במקצוע זה יש דרשות שמורגש בהן טעם של התול דק. למשל, דרשתו של האמורא שמואל (שאינו מצטיין אמנם כלל בדרשות מחודדות) (יומא כב:): כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מתעשר; מעיקרא כתיב (בשאול ש"א יא, ח) ויפקדם בבזק” (שברי חרסית) ולבסוף כתיב (בשאול, ש"א טו,ד) “ויפקדם בטלאים”. הרעיון הוא בודאי נכון ואמתי בכל הדורות, אך הדרשה ההלצית אינה בודאי פשוטם של המקראות. הלצה הקרובה לבדחנות היא דרשתו של רב, חברו של שמואל, גם כן במקצוע זה. בפסחים (סו:) אמר רב: כל המתיהר – אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, וראיה מדבורה, דכתיב (שופטים ה, ז) “חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל” (זו יהירות והתפארות), וכתיב (שם, יב) “עורי עורי דבורה” (כי נשתתקה מפני שנסתלקה נבואתה). הדרשה מחודדת, אבל קרובה יותר מדי לבדחנות. ויש דרשות, שאמנם מחודדות הן, ועם זה הן יכולות להחשב כפשט גמור או כפשטים יפים. כי אמנם היו בין התלמודיים הרבה בעלי הרגשה דקה מאד בלשון ובפשוטו של מקרא, ובקיאותם המפליאה עמדה להם להוכיח על נקלה את יושר דעתם בעניני הלשון והמקרא לכל מתעקש (וכזאת היו עושים בסגנון הדראסטי המיוחד להם בשעת מלחמתה של תורה. כמו, למשל (ב"מ נו:): מתקיף לה רבה בר ממל: כל היכא דכתיב “ידו” ידו ממש הוא? אלא מעתה הא דכתיב (במדבר כא, כו) “ויקח את כל ארצו מידו” הכא נמי דכל ארעא בידיה הוה נקיט לה? איזה הומור נחמד בקושיה מפוצצת זו!). הנה, למשל, הפירוש המצוין (דברים רבה ב, כד): “ירא את ה' בני ומלך” (משלי), ומלוך על יצרך (כלומר: אם תירא את ה', תהיה מלך על יצרך). מדוע לא נוכל לפרש כך את הכתוב גם בדרך הפשט, גם אם חציו השני של הפסוק (“עם שונים אל תתערב”) אינו מזדוג אז יפה עם ראשיתו? או, למשל, המימרא היפה בדבר התרעמותו של משה על הקב“ה (“ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה והצל לא הצלת”); על זה אומר המדרש (שמות רבה ג, יג):… ואף על פי כן הטיח משה דברים כלפי מעלה, ועליו נאמר (קהלת) “כי העושק יהולל חכם” (כלומר: הקצף על עושק משפט מעביר גם את החכם על דעתו). זה באמת הפשט העולה יפה ביותר לפסוק זה שבקהלת (וכמדומני שראיתי בין המבארים החדשים מי שביאר את הכתוב ככוונתו של המדרש). וכמו כן הלא ברור הוא, כי הכתוב “ולפני עור לא תתן מכשול” מתכוון בודאי גם (אם לא רק) למחטיא את חברו, כמדרשו היפה (אף-על-פי שהכותים לא קבלו את הדרשה הנבונה הזאת, ע' נדה נז.). או דרשתו של ריש-לקיש (סנהדרין ח.): “כקטן כגדול תשמעון” (דברים א, יז), שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה. אין כל ספק שהרעיון החשוב הזה בא לו לריש-לקיש מתוך העמקה בכוונת הכתוב, ואפשר מאד שהפסוק מתכוון גם לזה. ואפילו הפירוש הפולימי (המכוון להדיח כלפי הנצרות) של ר' אבהו (שמות רבה כט, סד) על הכתוב (בישעיה) “אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים”: “אני ראשון”, שאין לי אב, “ואני אחרון”, שאין לי בן, “ומבלעדי אין אלהים”, שאין לי אח – מדוע לא נוכל לפרש כן את המקרא גם לתינוקות? הלא באמת הוא פשוטו של מקרא (ואם הנביא לא התכוון לפולמוס כלפי דת זו, הלא התכוון לפולמוס כלפי דתות שבימיו, שהרי גלוי לכל שאותו הנביא הנעלם הוא איש-מלחמות לכל מיני עבודה זרה). או הדרשה הנפלאה של התנא ר' אלעזר הקפר על “חטאת הנזיר” (נדרים י. ועוד בכמה מקומות בתלמוד): “וכפר עליו מאשר חטא על הנפש” (בנזיר הכתוב מדבר, במדבר ו, יא), וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין; והלא דברים קל-וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על-אחת-כמה-וכמה.! מכאן: כל היושב בתענית נקרא חוטא. כמה “ארציות” יפה, כמה אנושיות נהדרה מורגשת בפירוש זה! וגם אם אין זה פשוטו של מקרא (כי, כנראה, מדבר הכתוב בטומאת מת של נזיר), אבל יכל הוא להיות, – ובכל אופן לא היו פירוש כזה והרגשות כאלה יכולים לעלות אלא על דעתו של איזה ר' אלעזר, כי כל זה הוא ברוחה האמתי של תורת ישראל, המתנגד כל כך לרוח השנאה לחיים הבוקע ועולה מאותה הדת הקודרת, המכונה, בלשון סגי-נהור, “דת האהבה”. העמקה יפה ב”טעמא דקרא" נמצא גם בדרשתו של ר' שמעון בן לקיש (ירושלמי סוטה ח, ט): “במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת” (ויקרא ו, יח), “שלא לפרסם את החטאים (כי עולה היא קרבן נדבה, ו“חטאת” מביאים עוברי עבירה, לכן כדי שלא לפרסם אותם היתה החטאת נשחטת במקום אשר תשחט העולה)4. וכי אי אפשר שזה הוא באמת טעמו של דבר? (התלמודיים, וביחוד התנאים הקדמונים, אותם שהבת הקמה באמה קוראה להם בבוז “פרושים” – היו מבקשים ומוצאים בתורה סימוכים לדעתם ש”גדול כבוד הבריות“, ואפילו כבודם של עוברי עבירה. ראיה מחודדה ומהודרה לזה מצא ר' יוחנן בן זכאי גם במשפט התורה על ה”גונב שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה“; אמר ר' יוחנן בן זכאי (ב"ק עט:) בוא וראה כמה גדול כבוד הבריות: שור שהלך ברגליו (ולא נתבזה בו הגנב) – חמשה, שה שהרכיבו על כתפו – ארבעה (שה שהרכיבו הגנב על כתפו וזלזל את עצמו בו, לפיכך היקל הקב“ה עליו בתשלומים; פרש”י). וכאן הגענו לאותן הדרשות הטפוסיות (שהן הפרוטודוגמא לספרות הדרוש המשובחה שבכל הדורות) המרחיבות את ביאור הכתובים על ידי השוואות ומשלים, ומתוך כך יוצא פירוש מחודד ורעיון כללי יפה גם יחד. יש שהבאור הדרושי ממין זה מצמצם את ההשואה המשלית במלה אחת של הפסוק. למשל (ב"ב ט:): אמר ר' אלעזר, מאי דכתיב “וילבש צדקה כשריון (ישעיה נט, יז), מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. זו השואה מפתיעה ומחודדת – המכניסה רעיון מוסרי חדש לפסוק זה5. וכן הבאור המשלי הזה (ירוש' סוטה א, ח): “וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה ויבואו עד כרמי תמנתה” (שופטים יד, ה), אמר ר' שמואל בר יצחק: שהיו אביו ואמו מראים לו כרמי תמנתה ואומרים לו: בני, כשם שכרמיהם זרועים כלאים כך בנותיהם זרועות כלאים. ויש שלהרחבת הביאור מוסיפים משל מהויות העולם (זה מקצוע הדרוש החביב ביותר על המון העם, ושהשתכלל ביחוד בדורות האחרונים על ידי המגיד מדובנא וכו'). צריך להודות כי לא כל המשלים הבאים בדרשות שבתלמודים הם יפים ביותר ונחוצים ביותר; כרובם אין בהם שום יופי וחדוד וגם לא צורך גדול לעצם הדרוש. אך יש, מעטים מאד, שהם יפים כשהם לעצמם והם ממתיקים ומתבלים יותר את הביאור הדרושי. ואחדים מהם, מן המצוינים שבהם, אביא לדוגמא. יעקב אמר לעשו (בראשית לג,י) “ראיתי פניך כראות פני אלהים”; על זה אומר הדרשן המצוין ר' לוי (סוטה מא:): משל של יעקב ועשו למה הוא דומה? לאדם שזימן את חברו (לסעודה) והכיר בו (האורח הרגיש בבעל-הבית) שהוא מבקש להורגו; אמר לו (האורח בערמה): תבשיל זה שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך: אמר (בעל-הבית בלבו): ידע ליה מלכא! (הוא ידוע ומקורב למלך!) מיסתפי ולא קיטל ליה (והוא נבהל ואינו הורג אותו). את הנמשל אין ר' אלעזר אומר לנו, אבל הוא מובן מאליו: יעקב רוצה לאיים על עשו והוא אומר לו בערמה: “ראיתי פניך כראות פני אלהים”, כדי להודיעו שהוא רגיל לראות מלאכים, ומתוך כך יירא עשו לעשות לו רעה. כאן יפה המשל כשהוא לעצמו, ובאור הכתוב נעשה על ידו מחודד מאד. כאשר התפלל משה בעד ישראל לאחרי מעשה העגל, התחיל תפילתו (שמות לב, יא): “למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים”. על זה אומר המדרש (שמות רבה מג, ח): מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? (הקושיא קלושה מאד וגם אי-הגיונית, שהרי כל עיקר נימוקו וטענתו של משה בתפלה זו היא רק "למה יאמרו מצרים וגו'; אך העיקר הוא התירוץ, והתירוץ יפה מאד) אלא אמר משה: מהיכן הוצאת אותם? (האם) לא ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים? (“אפיס”; כלומר: ואם כן למה אתה מתקצף על מעשה העגל?) משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות: המבוי (המקום) עשה שלו והאומנות עשתה שלה והנער כבחור עשה שלו: יצא לתרבות רעה; בא אביו ותפסו עם הזונות, התחיל האב מצעק ואומר: הורגך אני! היה שם אוהבו, אמר לו: אתה איבדת את הנער – לא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות וכו', כך אמר משה: רבש”ע, הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהם כולם עובדי טלאים – דע מהיכן הוצאת אותם – – גם כאן המשל יפה ומוסיף יופי ותבלין לביאור הכתוב. (אגב אעיר כי שמות רבה הוא מן המדרשים המאוחרים, ועל-כן הוא משונה הרבה בלשונו וסגנונו מן המדרשים האחרים; גם המשל הזה כתוב בסגנון מלא חיים – שאין דוגמתו ברוב משלי התלמוד ובמדרשים – וכדאי לשים לב לדבורים המיוחדים שבו: “המבוי עשה שלו, והאומנות עשתה שלה, והנער כבחור עשה שלו: יצא לתרבות רעה”. יש בדבורים הללו הרבה עזז וחריפות (הומאר). בדבר מעשה העגל יש עוד מדרש משלי יפה (קהלת רבה ו, יא): בתחלה אמר הקב”ה למשה (שמות ג, י) “לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי”, ובמעשה העגל אמר לו: “לך רד כי שחת עמך”! אמר משה: רבש“ע, כד אינון טבין אינון דידך, וכד אינון בישין אינון דידי? (כשהם טובים הם שלך וכשהם רעים הם שלי?), בין טבין בין בישין דידך אינון! משל למלך שהיה לו כרם ומסרו לאריס לעמול בו, כשעושה יין טוב אומר המלך: כמה חמרא דכרמי טב! וכשעושה יין רע אומר המלך: חמריה דכרמא דאריסי ביש! וכו'. כאן אין המשל נצרך כל כך לעצם הענין, אבל הוא יפה לעצמו. אותן הדרשות מן הסוג האחרון (ביאורי מקראות מתובלים במשלים) הן היותר “עממיות”, כי הן היו נאמרות בבית-המדרש בקהל עם – ממש כדרשות של ה”מגידים" בדורות האחרונים. ויש מן הדרשות הללו שהיו מין “אימפרוביזציות”, דרשות לשעתן ולמקומן (“געלענלהייטס-רעדען”), המכילות ביחוד תוכחות ל“תקיפים” שבאותו הזמן (ובפרט לבית ה“נשיאים” ו“ראשי גלותא”). האימפרוביזציות הללו חריפות מאד, ואף-על-פי שנבראו רק לשעתן, אבל הרעיונות היפים שבהם, המלובשים בצורת באורי-מקראות מחודדים, יש להם ערך קיים לדורות. והנני להביא שתים מן הדרשות-התוכחות הללו לדוגמא: במס' תענית (כד) מסופר כי בימי בצורת גזרו תענית מטעם הנשיא – “ולא אתה מיטרא”; תני תהו אושיעא זעירא דמן חברייא: “והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה” (במדבר טו, כד) – משל לכלה, בזמן שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה, עיניה טרוטות – כל גופה צריך בדיקה. את הנמשל לא הגיד “המוכיח” החריף הזה, אבל הוא מובן מאליו: מכיון ש“עיני העדה” (בית הנשיא) אינן יפות, הרי כל העם צריך בדיקה, כי כולם רעים, ולכן אין משגיחים מן השמים בתפילתם. המשל הנחמד הזה היה יכל לעלות בדמים מרובים לאותו אושעיא זעירא דמן חברייא; כי – כפי שמוסיף התלמוד לספר – באו עבדי בית הנשיא והחלו ל“צערו”; אך אנשי העיר (המון העם) הצילוהו מידם, באמרם לבני בית הנשיא: הלא הוא חרף והעליב גם אותנו, אבל מכיון שנוכחנו כי כל דבריו הם לשם שמים איננו נוגעים בו לרעה, ולכן גם אתם הרפו ממנו. – אמנם ביאור מקראות אין כאן, כי המוכיח יסד את האימפרוביזציה שלו רק על הכנוי “עיני העדה”; אך אפשר שזה היה רק חלק קטן מכל הדרשה שלו, ויתר דבריו לא נמסרו לנו, מאיזו סבה שהיא (ויש השמטות כאלה בתלמוד). ביאור-מקראות ארוך לשם תוכחה גלויה כלפי ה“נשיאים”, נראה בדוגמא השניה. בירושלמי סנהדרין (סוף פרק ב') וגם בבראשית רבה (פפ"ט, בשנויים) הובאה דרשה כזו: תרגם יוסי מעוני בכנישתא דטבריה (כלומר: יוסי מעיר “מעון” דרש בבית-הכנסת שבטבריה): “שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו כי לכם המשפט” (כך מתחילה פרשה ה' בהושע, ומן הלשון נראה שהנביא פונה לשלשה “מעמדים” שונים) – “שמעו זאת הכהנים”! למה לית אתון לעין באורייתא? לא יהבית לכון כ“ד מתנתא? (מדוע אינכם עוסקים בתורה: – “כי הכהנים הם תופשי התורה” – האם לא נתתי לכם בשביל כך כ"ד מתנות כהונה?) אמרו לו: לא יהבין לן כלום! (הכהנים עונים: בני ישראל אינם נותנים לנו מאומה). אז פונה הנביא (בשם אלהים) אל העם: “והקשיבו בית ישראל”! למה לית אתון יהבין כ”ד מתנתא דפקידית יתכון (שצויתיכם) בסיני? אמרו לו: אינון דבי נשיאה נסבו כולא! 6 (יפה היא לשון עממית זו: אותם שמבית הנשיא לוקחים את הכל). אז פונה הנביא אל ה“נשיא”: “ובית המלך האזינו! כי לכם המשפט”! לכם אמרתי “וזה משפט הכהנים”? זהו כבר שעשוע-מלים (בבראשית רבה נוסף לזה עוד שעשוע-מלים, לפיכך לכם ועליכם מדת-הדין – “המשפט” – נהפכת). כאן אנו רואים דרשה גמורה של “מגיד דניידא” (מטיף נוסע), וגם אנחנו “רואים את הקולות” ואת התנועות שהוא עושה בשעת דרשתו החריפה (ממש המגיד מקעלם לפני י"ז מאות שנה). וגם ל“דרשה של דופי”, של בקרת ותוכחה זו, יש הסטוריה שלמה, המסופרת באריכות וביתר בהירות בבראשית רבה (בירושלמי הדברים מקוטעים ובלתי מובנים – כנהוג). אותו יוסי המעוני היה בימי ר' יהודה הנשיא (“רבנו הקדוש”), ולעירו, לטבריה, בא המוכיח הנועז הזה ודרש את דרשתו המכוונת כולה כלפי בית הנשיא. שמע רבי ואיקפיד. וכשרבי, ר' יהודה הנשיא, כועס, יכול כעסו להיות מסוכן מאד להאיש שהוא מקפיד עליו – כי בתור “נשיא” היה קנוא ונוקם, למרות כנויו “רבנו הקדוש”. וכדי להציל את המוכיח המסכן מידו, נכנס אליו ריש-לקיש לפייסו. דברי פיוסו של ריש-לקיש אינם מובנים כל צרכם, אך כנראה בא ה“אנפאן טריבל” הזה מתוך פיוסו קצת לידי גנותו של הנשיא. וכך נמסרו הדברים בבראשית רבה: אמר לו ריש-לקיש: רבי, צריכים אנו להחזיק טובה לאומות-העולם, שהרי מכניסים מומסים (מומס, זה mimus של היונים, מן לץ, “קלוין”) לבתי תיאטראות וקרקסאות ומשחקים בהם, כדי שלא יהיו משיחין אלו עם אלו ויבואו לידי קטטה בטלה; – יוסי מעינאה אמר מלא דאורייתא ואקפדת עלוייהי! (כנראה יש כאן גם קצת לעג על “מגידותו” של יוסי, שנחשב בעיני ריש-לקיש כ“מומס”…) אך בזה עוד לא שככה חמתו של רבי, עד אשר הובא אליו אותו יוסי העלוב, והתחיל רבי לנסותו בדברי תורה, וכשנוכח שהוא בר אוריין הרפה ממנו. * הנה העברתי פה את רוב טוּבה של הדרשה המחודדת העתיקה, זו שבתלמוד ובמדרשים. מאותן הדרשות העתיקות נפצה כל ספרות-הדרוש הרחבה מני ים – ולפעמים גם עמוקה כים – שהיתה פרה ורבה מאד במשך יותר מאלף שנה עד ימי הדור הזה. באותה הספרות העשירה בכמות ובאיכות נצברו ערמות-ערמות של אבנים טובות ומרגליות, המחכות עדיין ל“בר-אמוראי” זריז ופקח, אשר ירד לנבכי הים הגדול הזה להעלותן לאור עולם. אין לשער, כמה דרשות מחודדות ועם זה נעלות ביפי רעיונן מכל הסוגים שהזכרתי למעלה, מונחות כאבן שאין לה הופכים, באלפי ספרי הדרוש למיניהם (ואפילו במקצוע הדרוש המפולפל של ה“פרשת דרכים” וסייעתו), שהדור הבא אחרינו בודאי לא ידע אף את מציאותן. מי יתן ותבוא תקותי, שהבעתי לפני כמה שנים, שיגשו המומחים לכך להוצאת אנתולוגיות מכל מקצועות ספרותנו הישנה, ובכלל זה גם ממקצוע הדרוש – וראו בנינו כי יש הרבה חן ושכל טוב, חדוד ופיוט באותם ה“גוילים הבלים” שהםרוקדים כנגדם ואינם רוצים, או אינם יכולים, לנגוע בם… נדפס ב“התקופה” ספר שני, תרע"ח. דרשה זו הובאה בבראשית רבה (לא, יד) בשם ר' אחא. אך בכלל אין לדעת מתוך התלמודים והמדרשים מי הם בעליו האמתים של איזה מאמר; כאשר העירותי על זה במקום אחר.  ↩ כדאי להעיר, כי כל אותה השיחה המפלפלת הובאה גם בתרגום יונתן שם בישעיה.  ↩ דרשה עוד יותר חריפה בסגנון זה ובמלת “אנכי” נתרשמה בזכרוני (בשביל חדודה המיוחד) מימי נערותי, ואם לא אשגה הובאה בספר גליצאי בשם הגר“א (אף–על–פי שאין היא לפי דרכו בבאורי התורה): נאמר ברבקה ”ויתרוצצו הבנים בקרבה“ ופרש”י על–פי הדרש, כי כשהיתה עוברת על בית הכנסת היה יעקב נדחק לצאת ובעברה על בית עבודה זרה היה עשו מתפרץ, חשבה רבקה שיש שתי רשויות, “ותאמר אם כן למה זה אנכי”? (אותו “אנכי” שבעשרת הדברות הקובע את אמונת היחוד). ותלך לדרוש את ה‘; כי ידעה ששמעון העמסוני, שהיה דורש כל אתין שבתורה, כשהגיע ל"את ה’ אלהיך תירא" פירש, אבל רבקה, מאחרי שדמתה שיש שתי רשויות הלכה לדרוש גם את ה'. זוהי לפי דעתי אחת הדרשות היותר מחודדות שבספרות הדרשנית המפולפלת, ביחוד בשביל שאינה עושה אונס בפסוק אלא בהסטוריה.  ↩ דרשה זו הובאה בבבלי (סוטה לב) בשם ר' שמעון בן יוחאי.  ↩ כי ספרות הדרוש המשובחה מלאה באורים משליים כאלה – זה ידוע לכל הבקי קצתו במקצוע זה.אך לאלה שאינם מצויים אצל ספרים כאלה הנני להביא דוגמא אחת מדרש מצוין מסוג זה וגם כן בעניני צדקה ( שכפי הרשום בזכרוני הובא בספר “מדרש שמואל” לר"ש אוזידה בשם חכם ספרדי): בתהלים נאמר “ה' צלך על יד ימינך”, כלומר: כמו שהצל מחקה כל התנועות שאברי האדם עושים, כך הקב"ה עושה כל מה שידך עושה: אם אתה תפתח את ידך (לצדקה) גם הוא יפתח את ידו לך, ואם אתה תקפוץ את ידך, אף הוא יקפוץ את ידו. זהו פירוש דרושי יפה וטוב טעם, ונראה ממש כפשוטו של מקרא.  ↩ בירושלמי באה תשובת העם בלשון זו: מלכא נסיב כולא (המלך לוקח הכל); אך בבראשית רבה נאמר בלשון שהבאתי למעלה, וזו היא הנוסחא הנכונה, שהרי הדרשה מכוונת כלפי בית הנשיא, כמו שנראה להלן, אלא שהירושלמי רצה להתאים את התשובה עם לשון הכתוב: ובית המלך… והיינו הך.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/199

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p12/m201.txt

פרח תכלת

ראובן בריינין

356423

פרח תכלת היא היתה ילדה קטנה, ואני ילד קטן. שכנים היינו. יחד שלחנו אניותינו במי מדמנה, יחד קבצנו פזורי חלומותינו הבהירים ויחד ארגנו חוט-הילדות השני ביריעת חיינו הכהים. לפעמים הייתי “חתן”, והיא – “כלה” ולפעמים הייתי מורה, מורה קפדן, והיא – תלמידה מקשיבה. עיניה היו גדולות, פיה קטן וצר. שערותיה היו שחורות, ולחייה לבנות, חוורות, כמעט שקופות. היא היתה רצה ומדלגת הרבה, ומדברת אך מעט. בשמחת לב היתה נותנת לרעיותיה הקטנות כל אשר היה לה, אך מהן לא היתה מקבלת כלום: אף לא כפתור נוצץ, אף לא שבר זכוכית. נוחה היתה לרצות וקשה לכעוס. פעם שחקנו. אני מתחפש בצורת מלמד. הנני מחזיק ספר גדול ועב בידי, ואסתר יושבת לפני כתלמידה ומתנהגת בדרך-ארץ. אני קורא, כלומר, מעל הספר הפתוח לפני, דברים שאינם כתובים שם כלל, מסביר לה, כלומר, בדברים, שאין להם כל חבור, ובעזרת אגודלי הקטן. ופתאום תלמידתי מפסיקה אותי בשאלה כזו: – היש אלהים בשמים? – גויה, – הנני צועק עליה בקצף עשוי – האינך יודעת כלל, כי יש אלהים בשמים ובארץ? – ומה עושה אלהים כל הימים? – עיניו משגיחות בכל, הוא רואה הכל, הוא יודע הכל, הוא שומע גם את שאלתך הטפשית… – ואם הוא רואה הכל ויודע הכל, – ובבות עיניה מתרחבות, – מדוע אין הוא רואה, כי ירוחמ’קה נכה רגלים הוא, ואין ביכולתו לדלג ולכרכר כמוני, כמוך? מדוע אין הוא יודע, ששרה’קה היא עורת ואין היא רואה לא את הוריה ולא את בובותיה? אדרבה, הגד נא לי! מה כתוב שם בספרך העב? – מח-אשה לך! – הייתי עונה לה בגאון ובכעס גם יחד, ואני מפסיק את משנתי אתה. אני שב להוללותי, והיא, אסתר, צוללת במחשבותיה. יושבת לה בפנה עגומה ומהרהרת וחולמת בהקיץ… *** אני נער, והיא כבר נערה. שנינו גודלנו ושנינו כבר יודעים גם עברית וגם רוסית. אין עוד אותה קרבת ילדות שהיתה בינינו לפי שנים אחדות, אף כי עוד רעים ומקורבים אנחנו זה לזו. שנינו נזהרים מעט יותר בלשוננו ובנימוסינו. בשיחתנו – יש אשר אני מתאדם לפעמים, ויש אשר היא לחייה החוורות מעלות פתאום קרום הורד. היא מדברת הרבה על אדות תפוחי אדמה, ואני – על פרחים. היא דורשת לשכניה העניים והחולים, למען עזור להם ככל אשר תוכל; ואני מבקש ודורש אחרי ספרים חדשים או אחרי חמודות הטבע. היא אוהבת את ניקראסוב, ואני – את לירמונטוב; אני – את טורגיניוב, והיא – את טשרנישבסקי. אני את שירי האביב של מיכ“ל, והיא – את ה”קוצו של יוד" של גורדון. אני – את הנביאים, והיא – את הגבורים. – “איך אתה מצייר בנפשך את הנביא?” – שאלתני אסתר פעם אחת. – ישיש, זקנו הלבן יורד על פי מדותיו הארוכות, והוא הולך יחף ובוכה על שבר עמו. – זה לא נביא! זה הוזה חסר-אונים, זה הוא רק מקונן זקן… – ואת, איך הנך מציירת בנפשך את הנביא? – איש-כח, מלא עלומים, בעל זקן שחור ועינים נוצצות מפיקות עוז; קולו חוצב להבות אש והוא שופך זעמו על העושק והמרוצה, מתקומם בחרון אפו לנגד תקיפי הארץ ומושליה, נוקם ונוטר, הורס ומחריב עולמות, למען בנותם עוד הפעם. ואז נפרדנו. היא נתגלגלה לסיבירה, על חטא שחטאה למלכות, ואני – לאחת האוניברסיטאות בארץ שויציה. כעבור מספר שנים נפגשנו עוד הפעם; זו היתה פגישה במקום אך לא ברוח. אני טוען – כלל ישראל, והיא: – ההמון היהודי. אני: – עברית היא שפתי הלאומית, והיא: – יהודית, אני: – ארץ-אבות, והיא: – שחרור רוסיה משעבוד מלכות. ובאחד הימים המעוננים נפגשנו בבירת רוסיה. שמי אפר; גשם מטפטף ופני אנשים ובתים עצובים. אך אסתר היתה בהירה, מאירה, עיניה נוצצות ושחוק נעים שפוך על פניה. עברנו על פני אשה זקנה, שהחזיקה בידיה הרועדות סל מלא פרחים למכירה. אין איש קונה דבר מידה. אז קניתי לאסתר פרח-תכלת. מתחלה סרבה, התנגדה לסימן של רוך כזה, ולבסוף נתרצתה: חסה על הזקנה העניה, וגם נפשה היתה מלאה היום פרחים חיים. אסתר לקחה את פרח התכלת מידי ותתחוב אותו במחט על שמלתה מול חזה. דבריה זרמו הפעם כנחל. היא היתה מלאה תקוה. עוד מעט, רק מעט וגאולת רוסיה, שכה חכינו אליה, הוא תבוא. החופש, שכה התגעגענו אליו, כבר עומד מאחרי כתלנו. רק עוד מעט… ופתאום הפסיקה את דבורה. היא מהרה לאיזה מקום. – “להתראות!” – קראתי. – להתראות? מי יודע אם עוד נתראה? אולי התראינו בפעם האחרונה… – בפעם האחרונה? כיצד, מדוע?… – הכל יוכל היות. המטרה כבר קרובה, רק עוד פסיעה אחת… אסתר לא כלתה את דבריה האחרונים, וכבר נעלמה במבוי אפל. כעבור שעות אחדות ראיתי עוד הפעם את אסתר באחת הרחובות. היא עמדה על חבית ומסביב לה המון גדול של פועלים. היא נאמה. קולה היה חזק ודק, כקול שריקתה של מכונת-קיטור. עיניה רבו זיקי אש… עוד לא כלתה את דבריה ואחד כדורי-המות, שירו השוטרים, אשר צמחו פתאום כמו מתחת לארץ, פלח את חזה… ופרח-התכלת כוסה דם אדום… את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/201

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p135/m202.txt

נחום סוקולוב

משה גליקסון

נחום סוקולוב נחום סוקולוב / משה גליקסון חג השבעים של נחום סוקולוב, הארי שבחבורה, נגיד הספרות העברית ונשיא האכסקוטיבה הציונית, הוא מאורע, שראוי ליחד עליו את הדבור. סוקולוב – בן שבעים. כמעט שלא יאמן הדבר, שהוא אך בן שבעים היום. הן זה יובל שנים ויותר עומד האיש במערכה, בשורה הראשונה של הספרות העברית החדשה; זה חמשים וארבע שנה הוא סופר לעמו בלשון העברית, זה חמשים וארבע שנה הוא כותב ועורך, מעורר ומסביר, הוגה ומלמד, יוצר ומדריך. הן אלפי דברים פרסם האיש: מאמרים ומסות, מחקרים ומונוגרפיות, פיליטונים ורשמי מסע, ספרי מדע וספרי שירה. הן מורה ומדריך היה האיש לעמו, למיליוני היהודים בפולין ארץ מכורתו ובארצות אחרות במשך שתי תקופות גדולות של דברי ימינו החדשים, של תקופת ההשכלה, ימי המעבר מן הגיטו אל העולם החדש, ושל תקופת התחיה, ימי צמיחתם וגידולם של חיינו הלאומיים החדשים – ועדיין אינו אלא בן שבעים? סוקולוב בן שבעים. כמעט שלא יאמן הדבר, שהוא כבר בן שבעים היום. היש עוד בינינו, בני הדור השני לציונות, אלא שהם כיום בני ארבעים וחמשים, אדם מלא כוח עלומים ואמונת עלומים, מלא חיים ומרץ וכשרון העבודה כסוקולוב? היש עוד אדם אחד בתוכנו, שאינו יודע ליאות ועיפות, אכזבה וספקנות של זקנה, אדם שהכל ניתן לו בקלות, בחדות חיים ויצירה כסוקולוב? האמנם נחום סוקולוב הוא הזקן שבחבורה? כלום לא יכחישו פניו את התאריך שבתעודת הלידה? אותה הברכה הגדולה, שנתברך בה נחום סוקולוב ושעשתה אותו לאחד מיחידי הסגולה, המעטים בכל דור ודור – ברכת השפע, עושר הרוח המופלג, עטרת הכחות הנפשיים והכשרונות הרוחניים, החופפים ומלפפים אותו בכל עת ובכל שעה, כברכת טבע לא אכזב, כאורו וכאוירו של עולם יה – ברכה גדולה זו עמדה לו במלואה גם לעת זקנה. לא כהתה עינו הרוחנית ולא נס ליחו הנפשי. עושר ושפע, נדיבות רוח של פזרן, שהברכה שרויה באוצרותיו ואינו יודע דאגת דלדול, רבוי תכנים וצורות, פנים וגוונים – זוהי תכונתו היסודית של נחום סוקולוב מאז עלותו על במת הספרות והפעולה הצבורית ועד היום הזה. זהו האיש, וזה סגנונו, מטבע חייו ויצירתו. עושר כזה הוא אמנם פעמים תקלה לאדם; פעמים שהפזרנות הנדיבה נהפכת לבזבזנות קלת-דעת. אבל אין לכלוא את הרוח הכבירה, שיש בה ממדת הגאוניות; אין לחסוך אותה ליום עברות ודלדול. השפע המבורך של גדל הרוח והעלילה לא תמיד הוא זקוק למדת החסכון והקמצנות. יש שהוא יורד יום-יום על שדה של אומה, משקה ומרוה את פירותיו ופירי פירותיו, וברכתו תוגר למעינות הישועה-היצירה של דורות, ואין יודע דרכה. סוקולוב לא היה מה שהוא, לא היה לנו אותה הדמות המופלאה בעשרה, המלבבת בנדיבותה והזורעת סביבה יום-יום ושעה-שעה מברכתה, אילו היתה בו ממדת ה“חשבון” של המכנסים ואוצרי-פירות, הדואגים יותר לנפשם, ל“השארתה”, לחלקה לעולם הבא, משהם נדחפים בכח אלמנטרי לפעולה בלתי אמצעית לתקנת הבריות, לחנוכם ולעליתם. מבחינת ה“נצח” – טוב טוב למכנסים ולבעלי החסכון, אשריהם ואשרי חלקם. אבל מבחינה אנושית פשוטה אין אנו יכולים למנוע את חבתנו מאת הבזבזנים, המפזרים את רוחם לשבעה ימים ומשבבים את נשמת שבבים-שבבים. מי יודע את פזורי-רוחו של נחום סוקולוב, מי ימנה את מספרם? במשך יובל שנים היה האיש טרוד יום-יום בפעולתו המפזרת, רבת הפנים והגוונים, לעמו ולספרותו, ולא היה סיפק בידו לרכז את רוחו ונפשו ולכוונה ליצירה האובייקטיבית השלימה, המנחילה ליוצר “חלק לעולם הבא”. אבל חלקו של סוקולוב לעולם הבא מובטח לו אם לא במפעל הרי בפעולה, אם לא ביצירה אובייקטיבית משוכללת, הרי בריתמוס המתמיד של עבודת יובל שנים, של פעולות בלתי פוסקות לקיומה ולגידולה הרוחני של האומה, אשר כל אחת מהן קבעה ברכה ויצירה לעצמה ולשעתה. כי סוקולוב היה מיוצריה ומיציריה של תקופת בינים, של בין השמשות הלאומי שלנו גם יחד. הוא היה טבוע בחותמה, כשם שהטביע בה את חותמו הוא. תקופה זו לא היתה מוכשרת ולא הכשירה אדם כסוקולוב לשלות יצירה, לרכוז שבמפעל ה“אובייקטיבי”. לשם כך היה סוקולוב יותר מדאי איש החברה; לשם כך היה חסר את האיגואיסמוס של אנשי המחנות, את מדת האינדיבידואליסמוס שלהם. יש בו אמנם בסוקולוב מדה מרובה של אופי שקט ומרץ מתמיד, המציין בעצם את היהדות הפולנית באכסמפלרים המצוינים שלה, כשם שיש בו גם מן הרכות הלירית ומאנינות הדעת, המיוחדות ליהדות זו. אבל אותו מרץ מתמיד הוקדש לעבודת-העם בתקופה טרופה של מעבר והכרת-גורל, לעבודה מפרנסת ומפוררת, המכה שרשים במעמקים, אבל רוב פירותיה סמויים מן העין. ודומה שבכל פעולתו, הספרותית והלאומית, של סוקולוב יש מעין מלחמה חשאית, סמויה מן העין, בין שני היסודות האלה: בין הפזרנות של איש השפע והדחיפה הבלתי אמצעית לפעולת יום יום, ובין נטית הרכוז והמרץ הבונה מתוך התמדה. ודומה שלעת זקנתו הולך וגובר לאט-לאט היסוד השני. לא דבר שבמקרה הוא, שדוקא בשנים האלה פרסם סוקולוב כמה ספרים, שיש בהם הרבה מן העבודה המרוכזת ועלתה לו לסוקולוב, איש האשכולות, אשר מקומו בתנועת התחיה של עם ישראל מצוין על ידי עמדה מרכזית וראשונה במעלה גם בספרות העברית וגם בעבודה הציונית, שגם עבודתו ליסודותיו הפוליטיים של הבנין הציוני הובלטה ונשאה פירות ניכרים ביחוד בתקופה האחרונה שלאחר המלחמה. עבודתו הפוליטית בצרפת, שהיתה אחד הגורמים העיקריים, אשר הביאו להסכמתה של צרפת להכרזת באלפור ולשנוי החוזה הידוע של סייקס-פיקו; עבודתו המאומצת באנגליה, על יד ד"ר ווייצמן, בתקופה שקדמה להכרזת באלפור; עבודתו הפוליטית באמריקה, שהכשירה את הקרקע להחלטה הידועה של הסינאט והקונגרס האמריקאי לטובת הבית הלאומי; עבודתו בפאריס ובג’יניבה לשם זכויות המיעוטים הלאומיים, כפי שנקבעו בכמה מחוזי השלום – כל אלה אינם אלא דוגמאות לדבר. העם היושב בציון זוכר לו לנחום סוקולוב את זכויותיו הגדולות לספרות העברית ולתנועה הציונית בעבר ומקוה לזכויות חדשות של כהנה וכהנה בעתיד. ה' שבט תרצ"א (23 בינואר 1931). את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/202

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p80/m204.txt

בלפור

נחום סוקולוב

918966

בלפור בלפור – ידיד עם ישראל / נחום סוקולוב ידיד עם ישראל! ידידים מעטים היו לנו היהודים, זעיר שם זעיר שם, מליץ אחד מני אלף, פניני טל טהור במצולת המים הזידונים, סניגורים ופרקליטים לדרוש את משפטנו ולתבוע את עלבוננו טענות-צדק ותומת לב מהלגיונות של מלאכי חבלה, בשל החמס הנעשה לנו, בתור בני אדם יחידים, נגועים ושדודים ועשוקי משפט; ויעשו לנו טובות; ואנו מחזיקים להם טובה. גם ברוכים יהיו. אפס כי הטובות ההן היו טובות קיקיון, אבק פורח וצל עובר. ידידינו ההם רצו להעמידנו בתור האדם ובחברת האזרחים, במשענת מוקקים; ויצליחו מעט, או העלו בידם חרס. ויש אשר הסירו את הכבלים מעל ידינו ורגלינו, ויטילו אותם על בבנו. ויש אשר היטיבו מעט מזעיר ליהודים, אך חצבו קבר לעם ישראל. נלאו למצוא הפתח לפתרון שאלת היהודים. מחליקים היו על השטח, וחדור לא חדרו לעומק הענין… לא באלה חלק בלפור. הוא, כמונו הציונים, צפה מתוך שפופרת אחרת ומעל מגדל צופים אחר. הם ראו מראות בשר – הוא, החוקר לכל תכלית, ראה מראות אלהים. הוא כתב את עמנו לחיים. כי על כן היה בלפור ידיד עם ישראל. על כן נתארג ונתרקם עם קורות עמנו בימינו ולעדי עד, קשור עמהן בקשר אמיץ לא ינתק. על כן שם עולם נתן לו, אשר לא יכרת. שאלת עם ישראל היתה לו הדמעה הבוערת, הדמעה מהבכי העתיק שעל נהרות בבל, יוקדת בגלגל עינה של האנושיות. בנקודה זו נתרכז. הוא ידע את כל תקפו וקושיו של הקשר הגורדי הזה; אבל הוא הבין, שאין לקשר זה מתירין באופ אחר. בולדווין, מי שהיה לשעבר נשיא המיניסטריון, קראהו במספד שקשר לו: תנא בתראה מסבי דבי אתונא ( The Last Athenian ) מפני שבלפור היה בנעוריו חבר קבוע לחברת תלמידי חכמים, שדגלו בשם אתונא. אנחנו היינו אומרים: תנא קמא לחכמים, שמסתכלים בשאלת היהודים בשום שכל, בזכזוך ונהורא. הוא התסכל בקורות היהודים לא כמו ביריד של מאורעות, לא כמו בראי-נע של חליפות חמס וחסד, אך כמו בדרמה שפניה כלפי מזרח, מסתבכת והולכת, שמחייבת את העולם בצו מוחלט, לפתור אותה כהלכה על ידי מנוח ומבטח, מרכז ומעמד לשאר עם עבר בארץ התחיה. הוא הרגיש בצערנו בזמן המלחמה העולמית [הראשונה], באותו ליל הסופה והסער אשר כיסה תבל במעטה זוועה איומה. “בראותי כל עיר” – לא על תלה בנויה, אך מובטחת לשוב ולהיבנות, ועיר אלהים, ישראל, היוכל להתקיים כחטיבה אחת בעולם? מה משפטו, מה אחריתו? לא חסדי רגע, לא הקלה או הנחה לשאלת היהודים אך כל שאלת היהודים, ויותר מדויק: שאלת עם ישראל, עמדה לפניו, עם הפתרון, שאין בו קלות ורפרוף, אבל יש בו רצינות וכובד ונצחיות – כמו בפרשה של ספר תהלים, ואם רוצים דוקא באתונה – כמו בפרק של אפלטון. דבר זה לא היה דמיון של רוזן, גחמונית של בארון, נפתול של דיפלומאט. הוי, “היורדים מצרים לעזרה”, הוי, הקושרים נימא בנימא וחבל בחבל, מלונדון לתעלת הסואץ! אל תתורו אחרי אמתלאות ועקיפין ועסקים! אל תחטטו בפרכיות ובעיות, השערות ופלפולים! הרי גם זה ראי-נע ואבן מסמא ואסמכתא בעלמא! זהו אחד מל"ב פירושים שיש להם מקום; אבל לא זה העיקר. אנחנו בנימו ונוסיף לבנות על צור איתן, על סלע ישראל. המרכז והנקודה הפנימית שבהם נקבצו כל קוי האור של בלפור היו נצח ישראל וארץ ישראל. משבר של אלפי שנים! היה רגע היסטורי אשר אז עלה המשבר הזה למרום קצו. ביתנו רטט על אשיותיו כמו על צבים, שהתחילו מזדעזעים ומקשקשים בשריונותיהם הכבדים בשממון ובבהלה. גם בשעה שבת צחוק סלסלה את שפתינו, דבר מה געה בקרבנו. שלל צבע פרחינו דהה, זיום פנה, והודם נהפך למשחית. צפרי רננות התעופפו בחוץ, ותצמדנה לכל כרכוב ולכל גזוזטרה על חלונות צוררינו. בספרינו כמעט נמחקו האותיות המזהירות לפנים ונטשטשו השורות. זרם החיים נעצר ועמד. קפאנו על שמרינו. בלילות ההם הלכנו הלוך וירוד, הלוך ודל. בלילות עמל ההם פגש פגשנו בסמטאות המעוקלות ובמבואות האפלים את העתידים לבוא, דוויים ומדולדלים, שוממים ומתנוונים, לחיים שקערורות ומקומטות, עינים מוקפות טבעות מעין התכלת, סוקרות סקירות מוצלפות אלכסון, שמלתם בלתה עליהם ורגלם בצקה, כמו מוכפנים וצמים, אלמי-ניבים, בלתי מכירים אותנו, כאנשים, שכבר מתו לפני דורות, ושכבר נהפכו לאבנים; אבל הם שתקו, אף כי הם היו החלוצים הבאים, אפס כי טרם בא העתיד והיו טופחים בידיהם על מצחם, מסתירים את פניהם במפלשי הזמן, וכמו מוטלים מתחת למים במצולת הדכיים, ברוח נמוכה ונפש שפלה, בלי ראות דבר, זולתי תחתית השרטונים וקליפות הקונכיות והשבלולים והדגים המצופים קשקשים והכבלים והעוגנים, שהספנים הנלבבים מטביעים מלמעלה, עם כל גל וגל העוברים על ראשיהם. לאי דמינו; היינו לבדנו. איש לא היה עמנו מהעמים האחרים. הכל יצא מתוכנו – לא ידענו לאן. כל קומה נכפפה, כל עין דמעה או כהתה, כל גרון ניחר, כל שפה נאלמה. היינו צרורים בצרור כתבים ישנים, שכולי מטרה ותכלית, רשים וערירים, מתחכמים דלי מעשה ואכולי רקב. ויהי בוקר! כרוזא קרא בחיל: העם היהודי! הזבול והמעון לעם היהודי! בין האגרופים המעוצמים, בין יערות הכידונים והרי הגעש, המקיאים אש וגפרית ורעם בגלגל, נשמע קול כקול נשאו צופים על ציון ועל מקראיה, כקול הימנון כנור אשר יהמה מרחוק, משפט עם עולם לא אבד עליו כלח, משפט ארץ עתיקה, עזובה ושוממה התובעת את עלבונה! קרן שמש הופיעה פתאום בחשכת ליל הצרה, ותאורנה העינים, כלהבת אש נשואה מני סער, והטובעים בעמקי מצולות עלו לגבהי מעוף נשרים, פרחו שושנים בין חריצי חומה הרוסה. לא זו השעה ולא זה המקום לזכרונות על דבר בלפור: זכרונות של הרבה שנים, שהיו שקולות כנגד הרבה מאות שנים אחרות – אף כרך גדול לא יכילם. רק אי-אלו שרטוטים, קובעי אופי ומסמני התוכן המיוחד, שמקומם יכירם בביטוי השתתפות האבל על קבר רענן אסרגל פה. דרכי בלפור ומגמת פניו במושכלות הם גלויים ונשקפים מתוך ספריו. הפילוסוף הדתי הזה היה ספקן; אבל ספקנותו לא היתה תולדת חוסר עיקרים איתנים, אלא תולדת ניגוד להצטמקות ולהתאבנות במסגרת מחניקה של פתגמים קרושים. היו בו מן הספק הדק, המעודן והנשגב של בעלי תרבות לעילא ולעילא. על כן היתה נפשו מלאה שירה וזמרה; היה בו חוש איסטניסי איסתתי, שאינו הולם פעם כפטיש, אך מכוון כל חוט שערה, כל חצי גוון וחצי צליל. ספקנותו זאת היתה לו כעין שיטה, ולה הקדיש אחד המשובחים שבספריו (1879): The defence of Philosophic Doubt. הוא אז עוד אביב ורך, וכבר נתפתחו ונתבהרו כל סימניו המיוחדים. היו השעירים המרקדים אף בשנים האחרונות מקנתרים את בלפור בשיחות בטלות ומקפחים אותו בהלכות מפלגתיות " Mr. B. cannot make up his mind " [מר בלפור אינו יכול להחליט בוודאות"]. שוטים שבעולם, הספק הוא סגולת החכמים השלמים. החכמים למחצה הם מוכנים תמיד להכריע ברגע כמימרא. הכל מסודר ובהיר במוחם; אבל סדר זה, בהירות זו היא מחמת דלות התוכן והתגבשות הגמישות המועילה. ספקן היה בלפור, ועל כן הטיל ספק בה“קיימא-לן”, שנתפשט בכל אומות העולם, כמעט בין כל בעלי הדת הנוצרית, שעם ישראל כבר עבר ובטל מן העולם. הוא כפר באמיתת כפירה זו, כמו שהטיל ספק בוודאיותן של הרבה וודאויות מדומות אחרות. משפחתו של בלפור מספרת (ויפה הזכיר זאת הד"ר ויצמן בנאומו), שלפני כל חג הלידה של הנוצרים, היה בלפור מאסף מסביב לו את כל בני המשפחה, וקורא לפניהם בכתבי הקודש מענינא דיומא, ובכל פעם עוררם לכבד את עם ישראל, אשר ממנו באה כל הברכה הזאת לעולם. נאה הוא סיפור המשפחה; יש בו תמימות, ענווה, אהבה, בטחון. אבל גדולה מזו, כשאדם מפרסם דעות כאלה ברבים, ומפיץ מעינותיו חוצה ללמד את בני האדם הרחוקים דעת ומוסר, ולא ישארו הדברים חתומים וגנוזים בקרן זוית של חוג משפחה. וזאת הלא עשה בלפור בהרבה מקומות בספריו, וביחוד במאמרו הנפלא Science and Philosophy אשר חלקים נדפסו בספר The Defence הנ"ל וחלקים בספר Foundations of Belief (שנדפס בשנת 1879) ופרקים בנאום שנשא בקונגרס הפן-אנגליקאני בשנת 1908 בלונדון, כשאמר, שלימודי המוסר של העם העברי העתיק הם נקודת השרפה, שאליהן יכונסו כל הניצוצות המבהיקים והמבריקים, כל כוחות הנפש, כל הקדושה והטהרה, ושאין אלה איזה הד גוסס רחוק, אלא דבר חי וקיים ( The Mind of A. J. Balfur, by W. M. Short, עמ' 359). ספקן היה, ועל כן הטיל ספק באפשרויות התרת שאלת עם ישראל על ידי היבלעו בגויים, השתקעותו וצללו בתהום האנושיות הסתמית, בלי שם וזכר. ליהודים נענים וחשוכי זכויות היה גם הוא למגן ולמחסה. אני מעיד שעזר לנו אבל שאלת עם ישראל נקרה במוחו. התרת שאלה זו על יד פיזור נראתה לו שסועה, גסה סחרחרת. והוא לא יכול לשער אפשרויות התרת שאלה זו באויר. בעומק מהותו היה בלפור אדון אחוזה, “לארד” שוטלנדי, איש אדמה, שוקד על קינו, איש שיש לו חלק ונחלה, בן עם גדול ושליט בתבל, איש שלא יכול היה להסתפק רק בשברי פסוקים ובקטעי מליצות נבובות על דבר הקידמה והאנושיות – בעצם טבעו היה זה איש שיש לו שרשים במציאות הממשית ובעולם. כמנהגו, למרות בדידותו הרווקית, היו לו געגועים עמוקים אל הנוה, אל המשפחה. כאן חבויה נקודת ההתאחדות בין האידיאליסטן וחובב הנוה הטבעי הארצי. בכל מדיניותו, אף בכל אימפריאליותו של בלפור מזהירה השאיפה שאינה פוסקת להשגת אידיאלים אנושיים במדינות. מצויינים בגדר זה הם נאומיו ומאמריו על דבר אמריקה (בספר האחרון הנ"ל, עמ' 1–18). כמה פעמים אמר מר: “גם האימפריה הבריטית גם הרפובליקה האמריקאית כלום הן מטרות לעצמן? הן משמשות רק אמצעים להגשים בחיים אידיאלים של צדק, סדר, יופי, מדע”! מנקודה אידיאלית זו, נסתכל בלפור גם בתחיית ישראל, שהיא הכרחית וחיובית למין האנושי. זאת היתה משאת נפשו. הוא צפה וראה את התנועה, ונפשו כלתה ונכספה באמת לראות את הדבר יוצא לפעולות בחוש ובעליל, במקום הנבחר ובתנאים מדיניים הכי נוחים. הוא היה היחיד והמיוחד אשר חבר ויתאם את פילוסופיותו האידיאלית עם מדיניותו, לא למרות היותו ספקן, אלא בכוחה ובזכותה של ספקנותו, מפני שהטיל ספק בדבר, אם טוב ונכון להיות רק פילוסוף נטול מן העולם, או להיות רק עסקן מושלך מגל אל גל. לא היתה זאת פסיחה על שתי השעיפים, אלא הכרה ברורה ושאיפה מסויימת להפוך את דו-פרצופין לפרצוף אחד. מנהיג כזה צריך להישמר ממפגע עם חרולי המעשים הקטנים, בכדי שיוכל לעקרם בשעת הכושר; הוא צריך להזהר מלהיכנס בעובי הקורה; הוא צריך להסתכל בדברים כלפי מעלה קצת, בשלוות הפילוסופים, ובאותה הג’נטלמניות, שכוחה בבטחונה ואונה במנוחתה. היו לו גם השינון והסובטיליות של הצרפתים, רק בצורה אחרת, לא כל כך מגוהצת, אבל יותר מקפת עולם, הייתי אומר: לא כל כך מסולסלת והדורית, אבל יותר פשוטה, אדירה וממלכתית. הוא היה בגופו, בנפשו, בסגנונו, בנאומיו ובספריו מקיף ונשגב, לפעמים נראה כמרפרף, אבל רפרופו זה היה בכוונה ובשיטה והכרה צלולה. גם לו היתה שאיפה נמרצת אל המוחלט, אבל יחד עם זה התחשב עם גדרי התנאים המציאותיים בדעה מיושבת ובמדרגה הכי גבוהה של מנוחת הנפש, כמעט כאחד מבעלי שיטת הסטיו בפילוסופיה היוונית. ה“אתונאי” במנוחתו האולימפית היה למופת. הוא היה רואה את כל המכשולים, והיה מזכירם ומעורר את האחרים לזכרם תמיד; אבל הם לא דלחו את זוך רוחו, ואין צריך לומר שלא העציבוהו ולא דכאו את נפשו. מררוהו ורובו בעלי חצים, אבל הוא כאילו לא ידע. צ’סטרטון סיפר באחד ממאמריו האחרונים בשבועון Illustrated London News שבלפור לא קרא שום עתון, וצ’סטרטון מוסיף על זה את הנימוק בצדו, מילתא בטעמא “מפני שהיה קורא את כתבי המלכות”. צ’סטרטון גוזמא נקט. בעיני ראיתי את בלפור קורא לפעמים איזה עתון. אבל נכון הדבר, שהוא לא פיזר את רוחו ולא ביזבז את התפעלותו בקריאת עתונים קלים ובשימת לב לכל מה שיאמרו הבריות. מתנגדיו שניסו לזעזעו היו כצפעונים המנסים לנשוך שיש. אם לפעמים – מאד רחוקות – השיב למחרפיו אז נלחם בחרב גיבור, ולא כמו שעושים האנשים הפעוטים השורטים בצפרני החתול. זה היה שיש קארארא. כך היה בלפור. הוא הסביר את דעותיו הציוניות – עם ספקותיו העדינים והמלאים חיבה אף הם, במבוא הגדול שכתב לספרי “קורות הציונות” (באנגלית). רגש הצניעות מונע אותי מכתוב על דבר ספרי ההוא, אך הכרת האחריות מחייבת אותי לציין, שבלפור היה אבי ספרי, מייסדו ומחוללו. אמנם אני טרחתי בו זמן רב, כתבתיו, הכינותיו לפני ההצהרה; אך הוא עוררני ויפצר בי להכין את הספר הזה. מכאן שוב קורץ אלינו ניצוץ פנימי מיוחד של בלפור. הוא היה חסיד נלהב של ההיסטוריה; ואם זאת היא משַמרוּת, הוא היה הגדול שבמשמרים. “לא נצליח כלום באנגליה, אם לא יבורר, שהרעיון הזה לא תמול הוא” אמר לי פעם. השיבותי בנחת: " יש הרבה תעודות מעידות על זה". נסתכל בי בעיניו הגדולות, ואמר: “אם כן חובה עליך לקרבה את המלאכה ולכתוב את ההיסטוריה”. – במשך העבודה, הראיתי לו לפרקים חלקים מגליוני ההגהה, וזוכרני פעם אחת היה לי עמו משא ומתן של סופרים, הראוי להיזכר. שפכתי לפניו את כל לבי, גליתי לו את כל ספקותי אני. אמנם עסקתי זה שנים רבות בכתיבת פרקים בהיסטוריה – אבל בנידון זה ובשעת הרת אחריות שהיתה אז, כנוגע בדבר, כציוני, היה לבי מהסס אם אוכל להיות כל כך קר ומתון ושוה-נפש, למעלה מכל מגמה, כמו שאדם צריך להיות בעבודתו במקצוע ההיסטוריה, וכמו שאני בעצמי בחקירותי בהיסטוריה במקצועות אחרים התאמצתי להיות. חוקר צריך לספר רק את העובדות כהווייתן. – “היסטוריה?” קרא בלפור בקומו מכסאו, ובהתהלכו בחדר הספרים שלו, בהתרגשות שראיתי בו רק לעתים רחוקות. “סבתא כמושה, קמוטה, ועור פניה קלף! עובדות? אבל אין עובדות מוסכמות בין כל בני האדם! כל עובדה זקוקה להיות מובנת מנקודת ראות ידועה, ואז היא עובדה. כל עובדה היא לבוש או קרום של איזה רעיון. לפיכך הרעיון הוא יותר עובדה מסכום כל העובדות. “היסטוריה לכל הדעות”, זו שאין בה מנפשו של הכותב, היא יבשה ומבולקה. החזרת עטרת העבר ליושנה אף בדמיון דורשת שיעור ידוע של יצירה, וכל מקום שיש יצירה יש בה קורטוב מנפשו של היוצר. דבר זה דורש חיבה ודמיון. הזוכר אתה את צביונו של יוליוס קיסר אצל מומסן? זהו ציור! המקורות ומראי המקומות הם דלים, אבל התמונה מלאה נפש. ואצל אחרים? זהו תצלום מדוייק, אך לא ציור. כתוב כנפשך!” אחרי עברו בדיוק נמרץ על כל גליונות ההגהה של החלק הראשון, ואחרי העירו אותי על פרטים שונים (בכלל, היה דרכו להתרומם מעל לפרטים, והיה תופס אך את הקוים הכלליים, שיש בהם נימוקי מדע או ערכי רגש גדולים, כידוע לכל מכיריו; אבל חיבה יתרה נודעה ממנו לרעיון תחיית ישראל, ובמקצוע זה עמד אז על כל תג ותג), כתב את מבואו בסגנונו הנכבד והדולחי, שכל מי שחוש בקרתו מפותח, יכול להכיר בו את רוך הלב, טהרת הנפש ורוממות הרוח, שהיו מיוחדים לאישיות הרכה והחזקה, הנהדרה והפנימית הזאת. במבוא הזה הביע את כל מחשבותיו, וגם את כל ספקותיו; אבל ספקותיו של בלפור (ביחס להגשמת הציונות) היו נוחים וחביבים מהוודאיות של אחרים. עדינות ספקנותו הכללית של בלפור קבעה חותמה על מאמר זה ביתר בהירות וצחצוח מאשר על מאמרים אחרים. עיקר ספקנותו הפילוסופית של בלפור לא היה נטוי כנגד האמונה, אך להפך, כנגד שיטת החמרנים או הממשיוניים, המתפארים שהם כבר פיענחו את כל התעלומות, וכל רז לא אנס להם ובכוח נימוק זה הם כופרים בכל הדברים הרוחניים. לעומת אלה, בלפור חוזר כמעט בכל ספריו על רעיונו המרכזי, שאפשר לנסחו באופן זה: החושים כחשים, המחשבות מכזבות, השעיפים מחליפים, הדעית תועים, השכל יסכל ובכל דעת מגרעת; ודבר הלמד מזה, שהכופר בעיקר גם הוא איננו יודע. כמו שהכוח השופט מרובה הצדדים שלו היה מוצא את חלקי הסותר ואת הצדדים הרפים של הפילוסופיה, אעפ“י שהפילוסופיה היתה המקצוע הכי חביב שלו, ככה היה צופה ומציין כל מכשול וכל מעצור בהשמת הרעיונות הגדולים, אשר לבו יהלך אחריהם, גם בשאלות החיים של העמים והמדינות. הוא היה שוקק למעשים ולמעופים נועזים לא פחות מהמעפילים האחרים. אבל האיש הזה, שנבחן בכל כך מסות, ראה יותר מזולתו את המכשולים, לפיכך היה מתון וזהיר ומאריך מאד לעמוד על בוריו של כל דבר בטרם החליט. וגם אחרי החליטו, לא חדל מראות את המעצורים ומהתחשב עמהם, לא בשביל לזוז מהמטרה, כי אם בשביל לקדם פני כל הפתעה. הוא לא היה מהדואגים, העצבנים והצעקנים, לא רק בנוגע לאנגליה, אך גם בנוגע לכל ענין עולמי אחרי, אעפ”י שהיה רואה את כל המפגעים. כן היה גם יחוסו לציונות. בכלל, היה מקבל כל שמועה בקפאון ובלי בבואה של התרגשות. הדאגות, כשרפרפו לפעמים על ראשו, מהרו לעוף ממנו והלאה, כצפרים שגולשות ומחליקות למטה מעל גבי חומה זקופה וחלקה; אך רגע אחד מנסות לעמוד, אבל ברגע משנהו הן מתעופפות הלאה למרחבי האויר. אף רגע אחד – העידה בת אחותו, הגברת דוגדיל – לא חדל בלפור לבטוח בציונות ובעם ישראל, אם אך נהיה כאיש אחד חברים. מי איננו זוכר את ביקורו של בלפור בארץ? מי איננו זוכר את חג פתיחת האוניברסיטה העברית? אז נגה שביב הנצח וההוד העולמי. הטבע בכליל יפיו ובמלוא טובו והרגע הנשגב של תחייה לאומית רוחנית נתאחדו להעמיד חזון מאין כמוהו. עזוז כל כל גדול של בהירות מילא את אופק הצפייה, עד שנדמה, שהעולם כבר איננו יודע מה לילה, ואיזה כוחות טמירים עודם צפונים בו. תועפות הרי יהודה היו מצופות אבקיקי זהב החרסה, ביניהן הדורים ורכסים, שממות דור ודור, שארית מצבות ומרים ובירניות, צוקי סלעים וגלים נצים, ועליהם מרחפת רצפית אוורירית, נוצצת ברשפים של רפל, כעין חלב כחלחל אפור, נוצץ ולוהט כל צור, וכל חלמיש יורה זיקים. מרחוק הכחילו הנירים, שדות חמד דשנים ורננים נהדרים ונאוים מחמדי בת עין, ומשם והלאה בשולי האופק הבהבו ראשי השפיים של הרי מואב, ורצועות כעין הקשת בענן נתלו מעל למדרון, ולמטה – קרתא קדישא מתנוססת בזוהר פניני-זהבי, המרטט ומשעשע על ראשי המגדלים; והלאה הלאה, מטה מטה, שם מרחוק, ים המלח רובץ בנטל-משאו רב מסתורין, שפון טמון, מראהו כנחושת קלל צהוב אמוצי, חוורין עתיק, ומלאכי עמים עוברים בסך; ידודון-ידודון, עולים ברגש במעלה הגבעה בחרדת קודש. האויר היה מלא רתת וזיע, רעווא דרעווא והתפעלות של רוממות, ונשמותינו טובלות בנוגה כצולל בעמקי ים. צמרמורת של חדוה חלפה לב כל איש, כאילו נפתחו השמים ומהיכל המשיח נוצץ זוהר קרנים, וכאילו הופיע לעינינו חזון בן אמוץ. נסו צללי הגלות, ושחר הגאולה, או אתחלתא דגאולה, נבקע. ואז עלה הארי שבחבורה על הדוכן, אדר היקר והוד מחלצות של פרופיסור! מי איננו זוכר את דמות דיוקנו, גויתו המחוטבה תבנית זקופה, גבוהה, עדינה; חסין גרמי, גבר עם גמישות ונוציות של מחולץ עצמות, מצוין באומץ וחן, וראשו נעטר בעטרת תלג חוור של שיבה, וידיו פרושות כמבשר, כמברך, כנביא, וכולו אומר כבוד? בתמהון פלא הבטנו אליו ונהרנו, כשפתח את ה“אני מאמין” שלו, לאמטויי לן מטב נהוריה. ראינו שאעפ"י שצללי ערבו כבר נטו, עודנו כשמש בגבורתו, כאילו קם לו חלד חדש, בריא ורענן בלשדי נפשו וגופו, בחום צח ורוח להבה ובמנוחה וחן טוהר ועומק הכרה, כיושב בקתדרה ומורה לרבים, וקולו כשופר של משיח, וכל דבריו סימפונית הללויה לכבוד עם ישראל, לכבוד השפה העברית, וכל הנכסים והקנינים הרוחניים, וכל ערכי תרבותנו נוספים על טרדות המזונות ועמל הכלכלה, ומזהיר אותנו, לשמור מכל משמר את רוח ישראל בפניו המיוחדים ובחותמו הקבוע בכל דבר חכמה ודעת ומלאכת מחשבת, והקהל הגדול, קיבוץ גלויות זעיר אנפין, שותים באזנים צחות-צמא, כציה עייפה אלי זרם מים חיים, כל מלה ומלה, שהוא משמיע כמונה מרגליות, וזיו האיקונין, נוגה נפש, מזהיר מעיניו הגדולות, המפיקות עדינות וצניעות, תמימות ופשטות, רוך והדר וכוח בלי מצרים. והעינים הגדולות האלה, הוי, סוקרות אלינו עתה מחוריהן, עוורות בלי ברק ובלי רגש! כבו המאורות! שם, הרחק מהמיית אדם ושאון קרת, דומם, בין רגבי עפרות, בין השדרות בחורש מצל, ינוח אדם-ביקר זה, במקום אשר היה שם אהלו בתחילה, סמוך לחבל נחלתו, כאכר על יד זעיר חלקת שדהו, לפי רצונו שהביע בחייו, על יד קבר אמו ואצל אחיו שנקטף בדמי ימיו, בכפר ארץ מולדתו שוטלנדיה אשר אהב – קבר סלע איתן כמלך קדמון, סוכת שלום ונוה מרגוע, מעולף בזהרורי אהבה בין צאצאי הטבע, זיו שדי ואכרים תמימים, אשר עמהם התהלך בין הפרקים, מדי בא לשבות מעבודתו, ויהי משוחח עמהם באחוה ובענוה, ויאהבוהו. ומן הים מנשבים רוחות קורעים בגאוותם שחקים, והשחפים מעופפים בהדר אברה ונוצה, והאלונים הזקנים מלבלבים בעפאיהם, ומלחשים על קברו את “קדיש” המולדת, ומטפטפים עליו בדמעות ענקים שפעת טל ברכה. לא קבר אשמנים הוא זה, אך גולת אריאל; לא עמק עכור וגיא צלמות, אך מגדל המאור ושער זבול. מן הקבר הזה נמתחים נימים סמויים מן העין וחזקים מכבלי ברזל לציון המתחדשת. על יד גדיש הקבר הזה עומד עם ישראל, מתאבל על מתו הגדול אבל יחיד, לא בנהי-ריק ובמספד סרק, כי אם בנדר ובשבוע לקיים ולגשם בפועל את אשר החל מלאך הברית הזה. איש הרוח, אשר היה גם איש רב פעלים ורב העליליה בעולם העשייה בקרב מסכות תבל ודרך ארץ, האיש, אשר כבוד שמו מלא כל רחבי בריטניה הגדולה, מופת הזמן והדרו וכמעט יחיד בדורו בין מנהיגי המדינות; האיש אשר עד נשיתו האחרונה, כגבור ביום קרב, לא עזב דגלו, ויהי ידיו אמונה עד בוא שמשו (המכתב האחרון בעניני המדינות אשר חתם עליו בידו היה המכתב הגלוי אל הממשלה, אשר חתם יחד עם ללויד ג’ורג' ועם הגנרל סמטס, להגן על הרעיון הציוני מפני פרשת מרגלים…) יהיה קבוע בגלגל חמה בתקופתנו. [1930] [לונדון] את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/204

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p57/m205.txt

בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַיָּשָׁן בְּתֵאוֹדוֹסְיָה

שאול טשרניחובסקי

521410

בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַיָּשָׁן בְּתֵאוֹדוֹסְיָה כְּאַגָּדָה צְנוּעָה זוֹ נוֹבַעַת מִפִּי סָבָה, שֶׁכֻּלָּהּ-כֻּלָּהּ רֹךְ וּבָאָה מִן הַלֵּב, שֶּׁאֵין שִׁלְטוֹנָהּ אַךְ בַּנִּימָה שֶׁבַּכְּאֵב, נִצַּבְתָּ, מִקְדָּשׁ מְעַט, בְּגִזְרָתְךָ הַמְחֻטָּבָה. וּבְעֵינֵי אֶשַׁק דְּמוּת כָּל-פְּלֵיטַת-זְמַן כִּכְתָבָהּ עַל-פְּנֵי כְתָלֶיךָ וְעַל-תִּקְרָתְךָ בַּחֲלֵב הַסִּיד הַמְכַסֶּה לָהּ, בִּרְצוֹתִי לְשַׁלֵּב בַּחֲרוּתְךָ מִשֶּׁכְּבָר וּגְבוּרַת יְמֵי-סְתָוָהּ. אֶל עַמוּדֶיךָ הֵם מִסְתַּכְּלִים בְּעַנְוַת-חֵן בַּבָּאִים: "שָׁלוֹם, בְּנִי! גַּם-אַתָּה בָאתָ? כֵּן? וּבְמֶשֶׁךְ מֵאוֹת דּוֹר אֲנִי רָאִיתִי רַבִּים: "בַּשְּׁבִי… נִכְבַּדֵּי-עָם… נִמְלָטִים מִן הַשְּׁמָד… הַלָּלוּ סָפוּ, שׁוּב אֵל צָצוּ – כַּעֲשַׂבִּים, מִצָּפוֹן וּמִיָּם, מִצְטָרְפִים בְּ’אֶחָד'!" 1920 את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/205

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p181/m206.txt

נוטי הקו

משה בילינסון

6967447

נוטי הקו פרק ראשון: נוטי הקו א. 1815–1831 כל פרק הזמן שמן הקונגרס הוינאי עד המהפכה של שנת 1848 – נמצאה איטליה תחת ידה הכבדה של “הברית-הקדושה”. כבאת כוחה של זו כלפי איטליה הופיעה אוסטריה. החיים המדיניים והתרבותיים היו נתונים בסד מפני חמת המושלים, אימת האפיפיור ונחת זרועם של החיילים האוסטריים. עקת המשטר היתה שונה לפי גלילות הארץ.הלחץ היה מורגש פחות בטוסקאנה: בפיימונט הפיגה את מרירותו פקידות ישרה ונבונה; בנפות אוסטריות המתיקוהו בתי-ספר מתוקנים למדי ודאגה לפיתוח המסחר והחרושת; המועקה גברה ביחוד בניאפול ובנפת האפיפיור. ואולם בכל הארץ לגלילותיה, באין פדות ביניהם, שררה צנזורה חמורה מאוד ביחס לעתונות, בין איטלקית, בין לועזית. מספר כתבי-העת היה דל מאוד (בשנת 1833 לא הגיע כדי 100 בכל הארץ) ולרובם – אופי מקצועי-טכני. אגודות ואספות מדיניות היו אסורות בהחלט, והאופוזיציה המדינית אנוסה היתה להתחפש בלבוש אגודות טכניות. שלטה בכפה משטרה פוליטית, זריזה ובקיאה, ורשתה היתה פרושה על כל החיים, בין פרטיים ובין צבוריים. בנפת האפיפיור היה השלטון המדיני מרוכז כולו בידי הכוהנים, ואמנם השפעתם של 150.000 הכהנים, הפזורים על פני כל הארץ, היתה רבה בכל מקום. הדת הקתולית היתה דת המדינה, שאר הדתות – היו נסבלות, ולעתים גם נרדפות. לכנסיה הקתולית העניקו בכל מקום זכויות יתרות. לה היו כפופים כל עניני נשואין והיתה בעלת סמכות רחבה בעניני ירושה. הכהנים לא היו כפופים לדין אזרחי. יהודים ופרוטסטאנטים לא היו רשאים להעיד בקתולים. על העתונות היתה שוּמה לא רק בקורת חילונית, אלא גם כוהנית. המוחרם מן הכנסיה היה פסול לכל תפקיד מדיני וצבורי. מוסדות נבחרים מרכזיים נעדרו בהחלט. על עניני הכספים והמסים לא חלה כל בקורת. ההנהלה העצמית המקומית, שלפנים באיטליה עלתה למדרגה גבוהה ביותר, שבה לקדמותה בימי הריסטאורציה רק במדה זעומה מאוד; היא חפשה מקום צנוע בנפות האוסטריות בלבד. שטת-חנוך נאותה במשהו היתה מצויה רק בלוֹמבארדיה וּפַּארמה. בית-משפט מכובד על הבריות היה רק בלומברדיה וטוסקאנה. בפּיימוֹנט, בנפת האפיפיור, במוֹדֵנה ובניאפוֹל נושנו החוקים ונסתבכו מאוד והמשפט הפך למספח. כמעט בשום מקום לא ביררו משפטים בפומבי ולנאשם לא הודיעו אפילו את תוכן החקירה המוקדמת. היהודים היו משוללים זכויות-אזרח, סגורים בתוך גיטו. בנפת האפיפיור נפרעו ממחללי הקודש בניקוב-לשונם, בתי- הדין ענשו את המקימים מנהגי הדת המושלמית, ענשו נשים נוצריות ששמשו מיניקות לילדים עבריים. פעמים אחדות הוחזרה האינקויזיציה על כַּנה. בפּימונט, ניאפּול וסיציליה שררו גם שרוֹר החוקים והמנהגים הפיאודליים, על דעת האצילים הקנאים והנבערים. התפתחות חיי העיר היתה קלושה מאוד, והיו רק שש ערים בנות 100.000 תושבים ומעלה. אוכלוסי שמונה הבירות גם יחד לא הגיעו למיליון אחד. לא פחות מכדי 60% של כל הישוב היו עסוקים בעבודת האדמה. עסקי-מסחר גדולים היו קיימים רק בגֵנוּאה, מלאן וליווֹרנו, ומפעלי חרושת – רק בלומבארדיה ובפּיימוֹנט. הפועלים החרשתיים, שרובם היו עסוקים בחרושת-בית, מספרם היה עוד מצער למדי, אם לא לצרף אליו את ההמון האוירי אשר בוֵנֵציה וניאפול, המחוסר כל משלח-יד מסוים – חטיבה שלילית בהחלט, בין במובן החברתי ובין במובן המדיני. מסחר החוץ לא היה רב. השיטה של מכסי הגנה, רבוי תחנות-המכס, חוסר שיטה מאוחדת במטבע ובמשקל ובמדה, תחבורה דלה, כפיפות הבנקים לממשלה – כל אלה עמדו למפגע להתפתחות חיי החרושת. אמנם, אחרי הקונגרס הוינאי עברו עוד כשתי עשרות שנים עד אשר רָגעוּ הרוחות ושַכּוּ הגלים, אשר המהפכה והאימפריה הסעירו על פני מימי איטליה העומדים. הריסטורציה, אשר ירדה כרוכה במעשי טירור, דיכוי ואכזריות, קוממה כנגדה מערכות נפגעים מרי-נפש. עוד נותרו פזורים ברחבי הארץ קבוצים בודדים של ליברלים ויעקובינים. פה ושם התלקחה שלהבת זעירה, בלתי-נראית כמעט, לאהבת המולדת האיטלקית. עוד נשארה בלבבות הצלחת הַהֳפֵכוֹת למיניהן, ולזכרן החי התלקטו קבוצות קושרים, התאגדו אגודות חשאיות, ביניהן העיקרית – אגודת הקארבונארים. מקצתן של אגודות אלו נולדו על טהרת המאסוֹניוּת או לבשו צורה מאסוֹנית; לאחרות היה פרצוף דתי-קתולי והכוהנים מלאו בהן תפקיד רב, סימן - לא לחירותם הרוחנית של הכוהנים כי אם לזיקתה של התנועה הצבורית להשפעת הכַּהֳנוּת. הנוסחות המיסטיות, המנהגים הרזיים, אָפין הרומנטי-הנסתר של האגודות הללו – כל אלה לא יכלו לכסות על דלותן הרעיונית. בניאפול התאחדו הקרבּוֹנארים עם הבוּרבוֹנים במלחמתם נגד הריפובליקה הניאפולית. יורש העצר הניאפולי, מי שהיה אחר כך המלך פרדיננד הראשון, כמוהו כיורש העצר הפּיימוֹנטי, קרלוֹ אלברטוֹ, היו חברים נכבדים לאגודה. הרוב הגדול של האגודות התלקט מבין פקידים, אישי-צבא מתקופת נפוליאון, כוהנים ואצילים. ברובן הטעימו האגודות את מסירותן לואטיקן ולנסיכים השולטים. מי מחברי האגודות רצה בקונסטיטוציה, ומי – בריפובליקה, ואחרים בפדרציה של כל גלילות איטליה ועליה לראש – האפיפיור. על איטליה מאוחדת לא דבר ולא חלם איש. בשנות 1821–1820 התלקחו, בהשפעת המהפכה הספרדית שחלה באותו זמן, שתי מרידות גדולות, העזות שבמרידות הנהוגות בידי הקרבונארים, האחת בניאפול והשניה – בפּיימונט. ספק הוא, אם ידעו המורדים עצמם מה חפצם. בניאפול אלצו המתקוממים את ההמון ואת אנשי הצבא להריע: “יחי האל, המלך והקונסטיטוציה”. וכלום הבין ההמון מה פירושה של קונסטיטוציה זו, אשר עליה לא ידעו דבר גם המנהיגים? בפיימונט אמרו להעמיד בראש ההתקוממות את יורש העצר קרלו אלברטו, אשר ברגע מכריע התכחש לתנועה. בסיציליה, אשר משם בעצם הֵקֵרָה תנועת ההתקוממות, היה לתנועה צביון בולט של התבדלות. תכנם המעורפל של הרעיונות המניעים, הפעולות הנפרדות ללא-התאם, נשיאת העין – מתוך בטחון שוא – אל המלכים והאפיפיור ותלישות גמורה מן העם – כל אלה הנחילו עד מהרה תבוסה טבעית למרידות-המהומה, הנראות לעינינו כמין תערובת צבאית-אצילית-קונסטיטוציונית ועם תבוסתן באה ריאקציה אכזרית עוד יותר. בדכוי מרידות אלה מלאה אוסטריה את התפקיד הראשי. על עצם סִפָּה של התקופה החדשה בקורות התנועה האיטלקית וכעין חוליה סינתֵּטית לשגגות העבר ולגרעיני הבאות, מופיעה ההתקוממות של 1831–1830 במודינה, פארמה, רומַניה, אוּמבְּריה ומַרקי. לגמרי מחוץ לתנועה נשארו טוסקנה, לומבארדיה, פיימונט, ניאפול ווינציה. הפעם דגלה ההתקוממות בסיסמות לאומיות. אך למעשה, בהיותה מושפעת ממהפכת יולי 1830 בצרפת – רב היה גם בה החקוי. נעדרה כל תכנית מסוימת, נעדר רצון ברור המוצק ונעדרה הכרת אחדותה של איטליה ואחדות תנועתה הלאומית. בראש ההתקוממות עמדו - כמו בשנת 1821 – הקרבונארים, שבטחו גם הפעם בנסיך-שליט, פרנצ’סקוֹ ממוֹדינה, שעזבם לנפשם ואולי גם בגד בהם, כאשר עזבם או גם בגד בהם בשעתו קרלו אלברטו הפיימונטי. ושוב, כמו בשנת 1821, נישאו העינים לעזרת נכרים בהתערבותם. גבור המרד, צֵ’רוֹ מֵנוֹטי (menotti) שהומת ביריה, ציוה לדורות הבאים: “אל תבטחו בנכרים”. התנועה, שמנהיגיה ראוה כלאומית – היתה למעשה מפוררת לגלילותיה. המדנים שבין הגלילות השונים, מגמתו של כל אחד מהם לנהל את המלחמה ברוח עניניו הנפרדים ולהִכּוֹן כמדינה בפני עצמה, ואדישות העם – כל אלה הצמיחו עד מהרה את כוח התנועה והקלו לוינא את המלאכה: לדכאה. המרידות המחוזיות הללו של שנות 1831–1830 היו אחרונות, המסימות את תקופת החקוי בקורות ההתאחדות של איטליה ופותחות בתקופה לאומית ומהפכנית. רפיון יד העם ושפל-רוחו ובשעבודו, רוחה הנסוגה של האצילות והכהנוּת, חולשת הבורגנות, שלטון המשטרה המקיף, שלטון בלי-מצרים - האפילו על איטליה עד לבלי הבחין כל זיק חיים חברתיים. ולרבים היתה איטליה נראית כנידונה לגסיסה ולהתנונות. לָמֶנֶּה (lamennais) הסופר הצרפתי הידוע בימים ההם, בבקרו את רומא בשנת 1835, מסר את רשמיו בלשון זו: “עצלות, שויון-נפש, בערות, חוסר-עבודה - אלה ידהימוך קודם כל. זה העם, הנולד, חי ומת תחת שבט הנוגש הזר, או בצל חסותם האבהית של מושלים מאחיו, זה העם, שאין לו מולדת אלא בעבר או בעתיד הנעלם, יצר לו מִשַּׁחַק ואויר, משמחות-חולין ותנומה, כעין מולדת אחרת, מולדת-קבר. כנפי-הזמן כמו קפאו על פני הארץ הזאת, בה הנשמות מתנועעות כעשבים ארוכים בבית-עלמין ומשמיעות רק צלילי-נכאים גוססים. הסתכלו בשמים מעל לשברי-אנוש אלה – רָאֹה לא תראו בהם אף קו אחד לבשורת שחר”. ולַמַרטִין (lamartin) גם הוא פיטן, סופר ועסקן מדיני צרפתי מפורסם, לא מצא לאיטליה שם אחר מאשר: “אדמת רפאים”. יאוש ומפח-נפש תקפו אותה סיעה קטנה – קטנה מאוד עדיין - בתוך האינטליגנציה האיטלקית, אשר רעמי המהפכה והאימפריה הצרפתית הקיצוה משנתה והיא צהלה לקראתם כאל שופר-גאולה, בדמוֹתה לראות את איטליה חוזרת לתפארתה הקדומה. עברה העת ההיא, כאשר בֶּקָּרִיָה, (1794–1735 ,beccaria) יוּריסטן איטלקי מצוין זה, שמלחמתו נגד משפט-המות העמיקה להשאיר את עקבותיה האצילות בקורות תקופת-ההשכלה, חזה בחלומו קץ של עבדות, ואלפיירי (1803–1749), הראשון במשוררי איטליה, אשר ניתק את מוסרות שירת-ה“חצר” החרופה, תאר במחזותיו את תכונות-הנפש הנעלות של חובבי המולדת ואת שפלות העריצים, ושר שירי-הלל לכבוש בסטיליה. הספרות של כל אותו פרק הזמן שלאחרי הריסטאורציה, הספרות המצוינת בשמותיהם של פוסקולו (1837–1778,foscollo) וליאופרדי (1837–1798 ,leopardi) ספוגה כולה יאוש מר עד מאוד. “המאורעות הכבירים מצאו את איטליה בלתי-מבוגרת ובלתי-מוכנה. ההכרה הלאומית טרם תבָּרא, טרם יקום האדם החדש. השמש אך זה האירה שִׂיאֶי הרים. נטולי-איניציאטיוה השליכו האיטלקים את יהבם תחילה על מושליהם ואחר-כך – על נכרים, נהפכו שלא בזכותם לריפובליקנים בני-חורין, ונספחו מרצונם על הפמליא של משחרריהם, למען מחוא כף כאספסוף בחצרות מלך נדיב. וכעבור ירח-הדבש, והשליט נדיב-הלב נהפך לכובש – בושו מתוחלתם”. כך מציין היסטוריון הספרות האיטלקית די-סנקטיס (de sanctis) את התקופה הזאת. פוֹסקוֹלוֹ וליאוֹפארדי הביעו ביצירותיהם את אפס-התקוה של הדור, אשר רָפָה מהושיע בעצמו את איטליה ואשר גם חזון לימים באים נסתם ממנו. אבל הלך-נפש זה גופו הלך ורקם חיץ בין איטליה הישנה - זו ממשלת כוהנים ומשטרה ועם דך, עבד נסיכיו הליברליים או האוטוקרטיים – ובין איטליה החדשה. ליאופארדי ופוֹסקוֹלוֹ ביאושם הפטריוטי פתחו דף חדש בדברי ימי איטליה. ב. 1832–1845 הדור החדש של איטליה, אשר על כתפיו הוא, בבריתו המִתְמַהְמַהַת עם הבורגנות הכובשת לה מתונות את מקומה, הוטל במאה הי"ט רוב הנטל של תנועת השחרור – דור זה גדל בעיקר על ברכי המהפכה הצרפתית והריאקציה שכנגדה, שהטביעה את חותמה על ראשית המאה. אותן התנודות והתמורות, אשר ידעה איטליה בזמן המהפכה הצרפתית, לא היה להן שורש מעמיק באדמת איטליה. הן הובאו מן החוץ, בכוח הסייף והספר הצרפתי כאחד, ועל כן גרעיניהן לא גמלו פֶרי. אפס, רָשְמָן בארץ נחרת. אנשי-צבא איטלקים נלחמו בגרמניה, ספרד, רוסיה. איטליה המשכלת קרבה למגע-יֶתֶר עם עולם-הרוח האירופי. גדלו עירותה וכשרון-תפיסתה של ההכרה החברתית האיטלקית, רחבו האפקים. אהבת עצמם של האיטלקים לָקְתָה רבות ותכופות, ביחוד בתקופה הצרפתית, ואף זו היתה נְסִבָּה לעורר את הרגש הלאומי מטשטושו. משנפלו כסאות מלכים (ואם גם בחרב זרה) משבטל השלטון החילוני של האפיפיור (ואם גם בגזירת קיסר צרפתי) והשם “איטליה” הוֹגה במפורש (אמנם בשפתי נכרים) – נשבה סוף סוף רוח אחרת. החרם – פקעה אימתו. רעיונות לחופש מדיני ולזכויות אדם נגעו באיטליה וחדרו חדור והעמיק בהכרת השדרות התרבותיות והיו לעצם מעצמיה של ההתאבקות הלאומית. אכן המאה הי"ח, זו המאה לשלטון השכל, המאה לתורת האינדיוידואליות והחמריות, לא היה בה כדי להפרות הפריה יתרה את מחשבת היעוד הלאומי האיטלקי, ועל כן אין מאה זו ממלאה אלא תפקיד מסייע בעצם הרכבת יסודותיה של התנועה הלאומית. השכל של תקופת ההשכלה הוא שכל מופשט, קוסמופוליטי, נעלה מעל גורמים היסטוריים ולפיכך – בלתי לאומי. בפני השכל המופשט הזה – כל האומות, ככל האנשים, שוות הן ושוות-ערך. החוק השכלי – חוק אחד הוא, חל על הכל והולם את כולם. למבחן השכל צריכות לעמוד מסורת עם ועם וסגולותיו, המבדילות אותו מעל שאר העמים, וכל יתר – לפי ההגיון המופשט – צריך להנטל בלי רחם. ולפיכך אין כל ענין ואין כל חשיבות לעבר הלאומי ולתכונות הלאומיות. בכל סביבה ובכל תקופה ובכל תנאי-קיום שהם – יכול וצריך אלוהי-השכל לשפוך את שלטונו. אומה, בתור יחידה קבוצית, החיה ומתפתחת עלפי חוקיה היא, היונקת את לשד החיים מתוך שרשים דוֹרִיִים, שאת מהותם לא תמיד מוכשר השכל לתפוס – אומה בבחינה זו אינה קיימת כלל לגבי תקופת ההשכלה ולא לגבי המהפכה הצרפתית. את אשר המהפכה הזאת קוראת “עם” – זו אינה אלא יחידה טריטוריאלית, אך לא אומה. אם זכתה המאה הי“ט ונעשתה ל”דור לאומים" – אין זה אלא משום שאותה ריאקציה מדינית – שגברה בשנת 1815 – באה לעולם, או הובאה לעולם, מתוך ניגוד ליסודות התפיסה הרוחנית ולזרמים הרוחניים העיקריים של דור ההשכלה והמהפכה. הַפֶשֶט הרעיוני החדש, אשר שמות הֶרדֶר, טִיק, בַירוֹן, מַנצוֹני, שַׁטוֹבְּריאן והוּגו יפארוהו בשדה הספרות; האחים שלֵגֶל, פִיכטֶה, הֵגֶל – בשדה הפילוסופיה; סֶן-סימוֹן, פוּריֶה, לֵרוֹ – במקצוע הסוציאלי; דֵי מֶסְטֶר, לָמֶנֶה – במקצוע הדת – פֶשֶׁט רעיוני זה נראה היה בראשיתו כמתנגד לכל אשר היה למהפכה הצרפתית למשאת נפש. אך עד מהרה הוברר, כי תחיה אידיאליסטית זו, בתחילת המאה הי“ט,. הבינה להתגבר על הזרמים הריאקציונים במובן הפוליטי. מה היתה זו במהותה? סיגול האידיאלים של המאה הי”ח למציאות ההיסטורית והפסיכולוגית, איכּוּל הרעיונות הנאצלים וספיגתם בדרך אורגנית. תחיה זו היא היא אשר פרנסה ממקורה את תנועות המאה הי“ט הלאומיות והחברתיות גם יחד. בעוד אשר המאה הי”ח קוממה, בשם השכל הנאצל, את היחיד נגד האלימות והעריצות של השדרות השולטות, אותה התקוממות הגלומה בתעודת “הכרזת זכויות האדם והאזרח”, – בקשה התנועה החדשה להשתחרר מן השכליות המופשטת, צִדְקָה את הדת והעריכה את חשיבותה, החזירה לרוח את ערכו לעומת השכל, תפסה את ההיסטוריה כתנועת התקדמות, קבעה בחשבון עולמה מקום לגורמים היסטוריים, לתנאי-עם ותקופה; כללו של דבר: תפיסתה לא היתה אינדיוידואלית, כי אם קבוצית, ולפיכך – לאומית, ואחר כך סוציאלית. בתורת תשובה על המטריאליות של המאה הקודמת - מפליגה ראשית המאה הי“ט לקצה האידיאליות והספיריטואליות ונוגעת עד גבול המיסטיות של ימי הבינים. במקום ההגיון המופשט בא המחקר הפילוסופי וההיסטורי. אמנם אף הוא מתגלגל ונוטה לפעמים לסברות פורחות אשר אין להן שחר. עינין מיוחד מעוררת ההיסטוריה, שכן זו משמעותה: חקר ההתפתחות, וההתפתחות הנה הרעיון היסודי אשר למאה הי”ט, הן במובן פילוסופי הן במובן חברתי-מדיני. מעכשיו מוקדשות חקירות מרובות לעברו של עם ועם. מכנסים ודורשים אגדות עממיות, שירים, מנהגים. הוגים בעבר מתוך בקשת הלאומי-המקורי, חותרים ומגיעים עד ימי הבינים ומלמדים זכות עליהם. בתורת ריאקציה כנגד תקופת המהפכה הכופרת בעיקר – מעמיקים ויורדים עד לנצרות הקדומה ומצדקים את הדת, ובמקצת – גם את הכנסיה הנוצרית. ואולם, לא חבת ההשתקעות בימי הבינים ולא צידוק הנצרות אין להם אופי מדיני - ריאקציוני, מלבד פלגים קלים, ברוח תורתם של שלגֵל ודי-מסטר, שנוצחו על נקלה. איתה אידיאה דימוקרטית, אשר המאה הקודמת אמרה להגשימה באמצעים בלתי-מספיקים, נתקימה ונשארה משאת נפשה של המאה הי“ט. אלא שמשאת-נפש זו נעתקה עכשיו לשטח חדש, פנימי יותר ורחב יותר – לשטח הלאומי והדתי. את השמות “לאום” ו”אלוהים" נושא דור זה על שפתיו באותה התלהבות ממש, שבה נשא הדור ההוא את שם ה“חופש” וה“שכל”. הנוסחה הישנה: “אחוה, שויון וחופש” נתברכה בחוליה חדשה: “חרות לאומית ועצמאות”. תביעת חופש הפרט עלתה למדרגת תביעת חופש הפרט עלתה למדרגת תביעת חופש הקבוץ, אשר ההיסטוריה יְצָקַתּוּ בצורת לאום, ודמות האנושיות שלעתיד לבוא אינה מצטיירת עוד כעדת יחידים נבדלים, שוי-ערך, שנצטרפו באקראי למנין-עולם, כי אם כמשפחת עמים בני-חורין. התעוררות ההכרה הדתית אינה מביאה לידי השלמה עם הכנסיה הרשמית, כי אם – לצורות חדשות של מלחמה בה. הקרב קוּדַּש לא בשם השכל, כי אם בשם האידיאליזם הדתי. ומתוך מזיגה רעיונית זו, מזיגת תנועת ההשכלה ומהפכה עם שוברה וסתירתה: התנועה הסוציאליסטית-הדתית, שחלה במחצית הראשונה של המאה הי"ט – קמו ונולדו כל אותן תנועות-הדור הלאומיות, וביחוד האיטלקית והגרמנית, וגם התנועה הסוציאליסטית בצורתה שלפני מרכס. אותו פֶלֶג רעיוני, שבראשית המאה הי"ט היתה לו נטיה רוֹתַעַת – נכחד עד מהרה בזרם התנועה המתבגרת, ביחוד בקרב אותם העמים, אשר המהפכה לא עשתה בהם שמות והפרובלימה הלאומית ניצבה לפניהם בחריפות. בימי תחית אירופה בגרמניה ובאיטליה נזעקו על דגל הפילוסופיה האידיאליסטית והרומנטיזם הספרותי כמעט כל כוחות העם החיוניים. באיטליה, מפני חמת המציק שהיתה שפוכה על כל פעולה ומחשבה מדינית. לבשה התנועה בתחלת בריאתה צורה ספרותית טהורה. בעצם שנת הקונגרס הוינאי יצאו לאור במילאן: ( Manzoni, (1873–1785 החשוב שביוצרי הפֶשֶט הספרותי החדש. שָלמָה תקופה אחת, ובסופה של זו כבר נעוצה תחילתה של אותה תקופה מכריעה בקורות הצבוריות האיטלקית, שנות 1846–1830, שבהן יוצקו היסודות הרעיוניים לתנועת ההתאחדות ונוצרה אותה אטמוספירה, שהכשירה את הגשמת הרעיונות האלה בתקופה הקרובה. מתחת לתגרת יד הברית הקדושה" מבינות לכל הסייגים והגדרים, למרות הכבוש הנכרי ורשעת המושלים מבני-העם, על אף האפיפיור וקנאתו הדוגמתית – נוכח כל אלה התחילו השאיפות החדשות לפלס להן נתיב. הרומנטיזם, שפירושו גם: קִרבַת מגע בין המחשבה האיטלקית והאירופית, חגג את נצחונו המלא על הקלאסיציזם, שמשמעו, אגב, – הסתגרות איטליה ברשות היחיד שלה והתנכרותה לאירופה. פרחי סופרים מתקבצים סביב כתבי העת “conciliator” (המושלים) שאמנם לא האריך ימים, במילאן; “antologia” (אנוטולוגיה) בפלורנציה, “indicator livornese” (המדריך הליווֹרני) בליווֹרנו. לאט לאט התחילו נושאים מדיניים תופשים מקום בראש בספרות צעירה זו. ביחוד לאחר שחלק מן הסופרים היה אנוס לעזוב את איטליה, ובגולה (בשויץ ובאנגליה) סרו כבלי-עטו. באלפי העתקים בכתב יד התפשטו החבורים המוחרמים בקרב הארץ. התעורר ענין מיוחד בחקירת העבר האיטלקי ושורת מלומדים אנשי-שם התמכרו לעבודה זו: קרלו טרוֹיה ( (troia בניאפול, צֵ’זרי בּאלבּוֹ (balbo) בטורין וג’ינו קאפּוֹני (capponi) בפלורנציה. המחשבה ההיסטורית חזרה על הפילוסוף האיטלקי ויקו (1744–1668), אחד הראשונים סין הוגי-הדעות האירופיים, ואולי גם אבי הרעיון, שהיסטוריה אינה גבוב מאורעות בלבד עי אם פרוצס יליד-חוק (את אשר תקרא המאה הי"ט: “פרוגרס”), ואבי המסקנה, כי “גם העמים חיים את חייהם הם כמו יחיד”. תקופה זו הצטינה גם באיטליה, כמו באירופה כולה, בפריחת מדע דברי הימים, הטבוע בחותם פטריוטי, כמעט לאומי. נוסדו בתי-מדרש ואקדמיות היסטוריות, הוצאות ספרים לפרסום תעודות היסטוריות, התפשטה ספרות זכרונות, נעשו נסיונות אחדים לכתיבת: “תולדות איטליה”, ובשקידה מיוחדת נחקרו הקומוּנות – עקבות ראשונים בחצי האי האפניני למצעדי החטיבה הבורגנית האיטלקית, האפיפיורות - בעדן פריחתה בימי הבינים, בהיותה נראית כסמל איטליה כולה, והאימפריה – כוחה ותפארת גדולתה של איטליה. נתן לב לחקור ולפרש את גדולי המשוררים האיטלקים – דאנטי וּפֶּטרארקה וגילו בהם – ובמקצת שלא כהלכה – פני נביאי ההרגשה וההכרה הלאומית. הופיע בספרות הרומן ההיסטורי, אשר בכל פרט מפרטיו שהתיחסו לתיאורי העבר – ראו רמזים מכוונים להווה, והדבר לא היה קשה ביותר, הואיל ועליות זרים וכבושיהם היו מן המאורעות המצויים בתולדות איטליה. מגורלה זה, להתפרש כלבוש סמלי להווה, לא ניצלה גם היצירה המשובחת ביצירות התקופה, הרומן “הארוסים” של מאנצוֹני. המהולל בין כותבי הרומנים בימים ההם גויראצי ( (Guerazzi העיד על עצמו בהקדמתו לאחד מספוריו, כי “מבלתי יכולת לשלוף חרב למלחמה - הוא שולף את עטו”. עת פריחה יוצאת מן הכלל היתה העת הזאת לשירה. ולא חנם היה גריבּלדי רגיל לאמור אחר-כך: “הפיטנים - יש להם חלק ביצירת איטליה”. השירה החדשה - ראש נעימותיה היה הרגש הלאומי הגובר. קשה למצוא בתקופה זו משורר מופרש מן התנועה הלאומית ועומד מן הצד; זו סחפה בזרמה את כולם. ואמנם הספרות והחיים הנם שלובים ודבוקים תכופות זו באלו. רבים מן המשוררים והרומניסטים הופיעו כאנשי המפעל המדיני. ההיסטוריון באלבוֹ הנזכר למעלה - היה בשנת 1848 מיניסטר בפיימונט, באותו זמן כהן קאפּוֹני מיניסטר בטוֹסקאנה, ובמקומו בא בשנת 1849 הרומניסטן גויראצי - מתחילה כאחד מממשל-השלושה, ואח"כ – כדיקטטור בריפובליקה הטוֹסקאנית. הפיטנים בֶּרְשֶה (Berchet) וג’וּסטי היו קרבוֹנארים שגלו לאחר מרד שנת 1821. הפיטנים פּוֹאֵרִיוֹ וּמַמֵלִי נפלו חללים בשנת 1848, הראשון בהגנת וינציה והשני – בהגנת רומא. מאציני התחיל לעלות בשלבי עבודתו הצבורית בתורת מבקר ספרותי. האחד מתוך ממשל-השנים שבוינציה בשנת 1848, טוֹמָזֵיאוֹ ׁ (TOMMASE) היה פיטן וסופר מדיני. המספר ד’אצֶליוֹ (d’Azeglio) היה אחד ממיסדי התורה הליברלית ומיניסטר בפיימונט במשך שנות 1852–1849. סילויוֹ פיליקוֹ, פיטן ודרמטורגן, השתתף בהתקוממות שנת 1821 והיה כלוא תשע שנים בבית הסוהר לאסירים מדיניים שבשפילברג. על רשימה זו אפשר להוסיף כהנה וכהנה, עדי כללה כמעט את כל עסקני תנועת ההתאחדות. פשיטא, התנועה הספרותית לא היתה כולה “מעור אחד”. הקו המבריח את כולה - רגש דתי חזק, שחותמו היה טבוע, כאמור מקודם, על התקופה בכללותה. עם זה נפלגו נושאי דגל השיר, כנושאי דגל השיר, כנושאי דגל המדיניות, לשני מחנות ראשיים: המחנה האחד, שבראשו עמד מאנצוני “אדם שנואש מכל הבלי העולם הזה ועיניו נשואות אך לשמי-על”, קרוב ברוחו להלך-המחשבה הליברלי בעניני מדינה, ומדגיש את האופי הנוצרי, הפשרני, התרבותי בלבד, האיווֹלוּציוני של התנועה. תחית העם והארץ נכללה, לאין ספק, בתעודות הזרם הזה. ברם, הדרך לתחיה זו, הדרך היחידה שהיתה נראית להם ואין זולתה – היא: חינוך היחידים על פי רוח הנצרות הכנסיתית, היודעת להכנע ולהשלים עם שעבוד פוליטי, אי-צדק סוציאלי, לחץ לאומי. יש להשתדל, בהטפת דברי שלום אל רוזני-הארץ, להקל את המצוקה בעמק הבכא, אך אין נחמת אמת לעשוקים אלה צידוק הדין והגמול לעולם הבא. “נרכין ראש בפני הדיין העליון” - המימרא הזאת של מאנצוֹני - תמצית בינת חייו היא. “הכנעו, התפללו, השלימו עם הגורל. השמים – מולדתכם. עניני העולם הזה אינם ראויים לטפול יתיר, המדע - הבל הבלים, הצדק - אחיזת עינים, כל עוד תבקשוהו עלי אדמה”. כך סכם מבקר ספרותי רדיקלי בן אותה תקופה את ההלכה היסודית בבית-מדרשו של מאנצוֹני, כפי שבאה לידי בטוי ביצירות הספרות היפה ובספרי המוסר לעם, שהיו נפוצים מאוד בעת ההיא. מלבד מאנצוֹני עצמו היה בולט בקבוצה זו סילויוֹ פיליקוֹ, מחבר שירים רבים וחזיונות אחרים, שנתפרסם בעיקר בזכרונותיו מימי שבתו בבית הסוהר לפושעים מדיניים. הזכרונות האלה “le mie prigione” (בתי כלאי) עשו בצאתם לאור רושם כביר. תוכם רצוף רגש לאומי חם, מעולף ענותנות והכנעה נוצרית, ואף על פי כן קלל אותם מֶטֶרנִיך: “קשים אלה לאוסטריה מִקְרָב אבוד”. הסיעה הספרותית, שבראשה עמדו גויראצי והפיטנים בֶּרשה וג’וּסטי, נטתה יותר לזרם הדימוקרטי-המהפכני. היא הטיפה בשפה ברורה ונמרצה יותר לאחדות איטליה ולהכרחותה של מלחמה אקטיוית בשליטים האיטלקים הריאקציוניים ובאוסטריה. דתיותה של סיעה זו אינה עולה בקנה אחד עם הכנסיה הקתולית. במקום תוכחת-השלום לתיקון המדות באים השנינה והזעם, הקצף וההתמרמרות. ותוכחה זו מכוונה לא רק כלפי המושלים, כי אם גם כלפי העם גופו, על משכו בעול משעבדיו, בין אחים ובין זרים. בשירי בֶּרשֶה, ג’וּסְטִי, מַמֵלִי, פּוֹאֵרִיוֹ – שוּקפה כבר תנועת-השחרור הדימוקרטית, מלא מוטות כנפיה, ונִכְאֵי ליאוֹפארדי ופוֹסקוֹלוֹ – נאלם הֵדָם. טבעי הדבר ומובן, כי ספרות זו אשר לרבע השני של המאה, הספרות שהיתה חדורה רגש מהפכני נאמן, לא נִקתה ממליצה והגזמה. תפארת העבר סִמְאָה את העין בזהרה - והחזרתה נראתה קרובה וקלה. בשלהי תקופה זו התחדד ביותר הרגש הלאומי; הכלים, אשר לתוכם הוצק הכוסף לחרות פוליטית, נסתימה צורתם; והיה בכל אלה כדי להשכיח את המציאות האיטלקית כמו שהיא ולנטוע אמונה, כי העם האיטלקי לא עוד יאריך רוחו בעבודתו; ובשם “עבדות” נתכונו כאן במפורש גם לשלטון העם הזר, גם לדיכוי החופש המדיני וגם לעריצות הרוחנית הקדושה, עריצות האפיפיור. במשפחת-סופרים זו, שהיתה דבוקה במשאת-הנפש האחת ואשר בה חוברו יחדיו בני ניאפוֹל וטוּרין, מילאן וגינוּאה, וינציה ופלוֹרנציה 1 – הלכה והתגשמה בפועל אחדותה הרוחנית של איטליה, כאשר נתגשמה עוד ביתר שאת וביתר עוז, בדרך מקבילה, בתוך עצם מלחמות המרד והמהפכה. המחשבה, כי עתידה משפחה זו להתפשט בכל איטליה - היתה נהירה וטבעית, ונדמה היה, כי אין ההמונים חסרים אלא תואנה והוראת נתיב להתקוממות. שגיונות-דמיון אלה מסבירים את המליצה המהפכנית הדיקלמאטורית, אשר הפליגו בה אחדים מבאי כוח הזרם הספרותי הדימוקרטי. אפס, לא על הלך-הנפש הפטריוטי לבדו חיתה הספרות של תקופה זו, ולא הוא בלבד מְשַוֶה לה את ערכה וחשיבותה. המהלך הספרותי הרומנטי, לכל גוניו וכווניו המדיניים, הוסיף לחרוש את הניר, אשר אלפיירי פתח בו וליאוֹפארדי ופוֹסקוֹלו המשיכוהו: המלחמה בַּתְּמוּטָה המוסרית, אשר עוללו 300 שנות עבדות; יצירת הטפוס האיטלקי החדש, עיצוב האדם החדש, אשר יחוש בערכו האנושי ויבין לאידיאל; הרחבת האופק הרוחני וקירוב בני הדור למגע עם מחשבת אירופה ועם המציאות האיטלקית. רק לספרות הרומנטית הזכות להקרא ספרות עממית ולאומית, במשמע רחב. בשחררה את הרומן והשירה מכבלי הקלאסיציזם – הרכינה ספרות זו את צמרותיה הרָמות לצד המוני העם, בשתי מגמות בבת אחת. רומני גויראצי וד’אצליו היו היצירות הספרותיות הראשונות שפלסו להן נתיב לחוג קוראים רחב, מחוץ לעוגת חצר המלך, המלון, אצילות משכלת למחצה ונוֹקדני-אמנות; ובספרות חדשה זו הופיע העם לראשונה כנפש פועלת. מבחינה זו, מבחינת ההשפעה על התפתחות הספרות החדשה, הִוּוּי היחס החדש מצד הקוראים אל הספרות ומצד הסופרים לתעודותיהם, מבחינת עִמוּם הספרות והפיכת פיטני-חצר לנושאי מפעל צבורי – מבחינה זו היתה למאנצוני וליצירתו “הארוסים”, אשר גבורה הראשי והיחידי כמעט הוא העם האיטלקי, יתרון ערך על כל חבריו, לרבות גם אותה סיעה, אשר במובן המדיני השמאילה ממנו. כשם שהתנועה הספרותית הטהורה נחצתה לשנים – כך נפלגה – וביתר עוז – גם התנועה החברתית-המדינית שבפרק-זמן זה לשני זרמים עיקריים, שבכל אחד מהם יש להבחין מעין שני פְשָטים. פשטי הזרם הדימוקרטי הם: האחד, אשר בראשו עמד ג’וּזֶפּה מאציני (Mazzini), והשני, שראשיו הם קרלו קַטַנֵיאוֹ (Cattaneo), וג’וּזֶפּה פֵרארי (Ferrari), ומעין זה גם בזרם הליברלי: פִּשְטוֹ של וינצֶ’נצוֹ ג’וֹבֶּרטי ( (Gioberti, ופשטו של באלבוֹ, טומאזיאו, קאפוני, ד’אצליו, ריקאזולי (Recasoli). אין זו, כמובן, אלה חלוקה סכימתית. מלבד ארבעת פשטים אלה, שהם עיקר, היו עוד פלגי-חלוֹף אחדים, פלגים לשעתם, אם גם לא נביא במנין את הפלג השמרני, שאמר לשמר ולבצר את המשטר הקיים. העובדה, כי בתוך כלל סופרי התקופה הזאת נעדרו כליל בני רומא – היא לאות עד כמה העמיקה השפעת האפיפיור להשחית. מקומם נפקד מבין העסקנים המדיניים ומעטים הם מכפי ערכם בין גבורי התנועה וקדושיה. רומא לא נתנה לא מנהיגים ולא מגשימים.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/206

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p57/m207.txt

מחמד

שאול טשרניחובסקי

521410

מחמד וְהַמִּדְבָּר אָז נִרְדָּם, וְסָבִיב אַךְ הָס, דוּמִיָּה בֶּהָדָר אֲיֻמָּה וְנִפְלָאת; וּמְלֵאֲתִי רָזִים עַרְבַת אַשְׁמַנִּים, וּמְאִירִים מִמַּעַל שָׁמַיִם שַׁאֲנָנִּים; וַיִּדֹּם וַיַּקְשֵׁב הַיְקוּם קֶשֶׁב רָב וּכְאִלּוּ הוּא הוֹחִיל לְאַלְלַהּ יִתֵּן צָו. וּפִתְאֹם – וַיַּרְעֵם הָרַעַם בַּגַּלְגַּל, בַּמִּדְבָּר מִקָּצֶה עַד קָצֵהוּ הִתְגַּלְגֵּל, וּבְרַחֲבֵי הַיְּשִׁימוֹן טָס מַכְרִיז עַל אֵיד, וּבְאַפְסֵי מֶרְחַקִּים לוֹ עָנָה הַהֵד בְּקוֹל שָׁאוֹן חֲרִישִׁי, וּכְאִלּוּ לוֹ לָעָג – וַיִּמּוֹג בַּמֶרְחַק… גּוּר-אַרְיֵה זֶה שָׁאָג! וּבְרֶגַע הָרָזִים כִּי חָלַף הַקּוֹל, בְּרֶטֶט וְחַלְחָלָה הִתְנַעֵר הַכֹּל: הַסּוּס הִטָּה אָזְנָיו וַיִצְהַל בָּרָמָה, וַיִנְחַר הַגָּמָל, וַיִּילֵל בִּדְמָמָה, וַיִנְבַּהּ הַצְּבֹעַ מֵרִבְצוֹ בַּגָּיְא. וּבְהִמּוֹג הַקּוֹל עוֹד בְּאָזְנֵינוּ הוּא חָי. וּכְרוּחַ קַר חָלַף וַיַּקְפִּיא דָמֵנוּ… אַךְ שַׁאֲנָן הַנָּבִיא אָז יָשַׁב בֵּינֵינוּ, מֵאוֹר הַיָּרֵחַ, אוֹר תְּכֵלֶת, לוֹ זִיו וַיְתַקֵּן סַנְדָּלוֹ – וּמִלָּה אֵין בְּפִיו… וַתָּשָׁב הַדְּמָמָה, וַיִּישַׁן הַמַּחֲנֶה, לֹא רָגְשׁוּ נִסֵּינוּ וַנִּדּוֹם גַּם נָחְנוּ… וַיִּשְׁבֹּת מִמְּלַאכְתּוֹ הַנָּבִיא וַיָּקָם, וְעֵינָיו מַבְרִיקוֹת, כִּבְיוֹם סַעֲרַת-נָקָם, וַיַּעַן וַיֹּאמַר: לְשָׁלוֹם לְכוּ! וַיִּגְדַּל וַיָּרָם בָּרֶגַע הַהוּא בַּיְשִׁימוֹן הֶעָטוּף תַּעֲלוּמוֹת כַּמָּוֶת, בַּעֲדַת מַעֲרִיצָיו שֶׁאוֹתוֹ סוֹבָבֶת, כִּמְחוֹקֵק הַיּוֹרֵד מֵחֹרֵב בְּסִין, כְּעַזְרַיאִיל הַמַּלְאָךְ הַבָּא בְּיוֹם הַדִּין, כַּשֶּׁמֶשׁ מִתֹּהוּ וָבֹהוּ מִתְפָּרֵץ, כְּאַלְלַהּ בְּיוֹם בְּרָאוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ. 1903 את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/207

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m208.txt

יום הששי הקצר

חיים נחמן ביאליק

359705

יום הששי הקצר (הערת המחבר: תוכן ספור־עם זה ומהלכו ניתן לי מאת אליהו לוין) א אם בערבי שבתות סתם כל הזריז משובח – ביום הששי הקצר על־אחת־כמה־וכמה! ביום הששי הקצר אסור להתרשל! התרשלות כל־שהיא – ואתה בא, חלילה, לידי חִלּוּל שבת. השׂטן הרי מקטרג דוקא בשעת הסכנה. אין אפוא שום חִדּוּשׁ בדבר, אם הרב ר' ליפא, שיחיה, יהודי חלוש וּפחדן מטבעו, התחיל להתחכם לנגד יום הששי הקצר מבּעוד שחר: מחמיר היה על עצמו! ירא וחרד הוא מאֹד מאֹד, שמא יאחר, חלילה, שעה קלה – ונמצא כל סדר יומו מתקלקל. וסדר היום של ר' ליפא אל יהא זה קל בעיניכם. צאו וחשבו: תִקּוּן חצוֹת, היינו “תקון רחל” עם “תקון לאה”; תּהִלִּים עם מעמדות; אמירות וּ“פרפראות” שלפני תפִלה וּלאחריה, תפִלה עצמה, פרקי משניות, שעור בגמרא, שנַיִם שלשה סִמנים ב“שלחן ערוך”, וּלבסוף שנים מקרא ואחד תרגום בפרשת השבוע – זהו “לה'”; ועכשו “לכם”: הַיְנוּ סעדא דלִבָא, אכילה! מה לעשות? בשר ודם! ועל כרחך אתה אוכל … אחרי חצות היום הרי לך “סדרה” חדשה: מרחץ, נטילת צִפָּרנַים, שחיקת טבק לכבוד שבת וכדומה. הוסף על זה: פסקי שאלות, ולפעמים “דין תורה”. התִגרה, כידוע, מצויה דוקא בערבי שבתות … וּבינתים – אין לך “יום”! פונה אתה לכאן וּלכאן – והנה ה“שקיעה” … אין אפוא, כאמור, שום תֵּמַהּ, אם הרב ר' ליפא התגבר כארי וקם ביום הששי הקצר כעלות השחר ותיכף לנטילת ידיים נזדרז והתחיל בעבודה מִיָּד. הלואי שיִכָּנס ויצא בשלום! חרד הוא על כל רגע קטן שלא יֵצֵא לבטלה, ועינו נתלית משעה לשעה אל אותו זקן מופלג הכבד באברים וּבשנים – זה האורלוגין העתיק, התלוי כנגדו על הקיר. מאֹד מאד ירא וחרד ר' ליפא, שמא יִגָּרע, חלילה, דבר מחוֹק יומו – ונמצא נכנס לשבת שלא מתוך דעה צלולה, חס ושלום. אבל כבר אמרו חכמים: הכל תלוי במזל! ונגד המזל, דעו לכם, אין עצה ואין תבונה ואין זריזות … שמעו נא מעשה נורא. ב לאחר שגמר ר' ליפא את כל ה“אמירות” שבהשכמה והתחיל לכוֵן לבו לתפלה – צָוְחָה פתאֹם הדלת, ואל הבית נכנס עמוד הֶבֶל ועָרֵל עמו. “מה לו לזה שהשכים לפתחי?” – תמַהּ ונבעת קצת הרב, מתכַּוֵּץ מפני גל הצִנה שבא לבית. הערל העמיד את השוט אצל המזוזה, הפשיט בתי־ידיו, ירד לתוך חיקו ולבסוף הוציא משם וּמסר ליד הרב אִגרת מקוּפּלת, קמוטה וּמלוכלכת מצדי צדדים. הרב כִּלָּה לקרוא את האִגרת ונענע בכתֵפיו: מעשֹה שֹטן …לבו הגיד לו! הנגיד ר' גֶצי, זה המוכסן העשיר שבכפר הסמוך, מזמינו ל“ברית”. “הִנֵּה כְּפִי” – כך הוא כותב בּאִגרת – “הנה כְּפִי שהוא, ר' גצי, מכניס היום את נכדו הראשון, הבכור לבתו הבכירה, בבריתו של אברהם אבינו, ‘באשר על־כן’ הוא מכבד אותו, את הרב, שיחיה, ב’סנדק'! עליו, על הרב, שיחיה, להטריח אפוא את כבודו ולרדת אל הכפר – ותיכף וּמיד. עגלת־החֹרף השלוחה עומדת וּמחכה …” המוכסן ר' גצי אמנם איננו סופר מהיר, במחילה, וּמכתביו לא ירוץ הקורא בם, אלא שנתחכם הפעם וצרף אל האִגרת שלשה פירושים מספיקים. פירוש אחד – שטר כסף חדש, בן שלשה רו"כ, נתון בתכריך, שטר “חי ומדבר”, שעבר באותו מעמד מיד ליד, מיד הערל ליד הרב, להבדיל. פירוש שני –שק מלא בולבוסין גדולים וּבצִדו כָּפוּת אַוָּז קרקרני, שמן וּמפוטם. את הזִוּוּג הנאה הזה הורידה השפחה מן העגלה – והרי הם מונחים בחדר־הבִּשול. והשלישי, ליתר בֵּאוּר – אדרת שֵׂער חמה וּרחבה עם קורדיקין של לבדים, ששלח לו ר' גצי על־ידי אותו ערל משלו, מבגדי החֹרף של ר' גצי בכבודו וּבעצמו, כדי שיתעטף בהם הרב, שיחיה, יפה יפה – ויֵחַם לו בדרך. שלשה פירושים ברורים אֵלּוּ האירו מיד את עיני הרב וּכרגע הקיף בּשֹכלו הבהיר את כל הענין. “טַה, מה לעשות”, נתאנח הרב, “בודאי כך רצונו של הקדוש־ברוך־הוא. ברית מילה, מצוָה כגון זו! … ואף־על־פי־כן צריכים להִמָּלך ברבנית”. ר' ליפא נכנס לחדר שני, אל הרבנית, ועשה שם מה שעשה ושהה שם כמה ששהה – ויצא מלובש בחלוק לבן וּבזופיצא של שבת, נכון לדרך. כאן בחדר ראשון נתעטף שוב על־גבי הזופיצא באדרת השלוחה, נעל על־גבי מנעליו השחורים את הקורדיקין הצהובים, חבש על־גבי הירמולקא את הצניף הטהור, צניף של שבת, שִׁנס את מָתניו באזור האדום של השליח איוואן – וּמהוּדר בבגדים אלו של תערובת קודש וחול עמד ר' ליפא ונשק את המזוזה ויצא את הבית. עגלת־החֹרף, שעמדה לפני הבית, היתה גדולה וּמוצעת שחת הרבה. ור' ליפא עלה ונתיַשב בתוכה ברוָחה, כזה שיושב בשלוֹ. הערל כִּסה את רגלי הרב בקַש וּבגבבא ועלה וישב אף הוא. שריקה אחת – והעגלה החליקה על־פני השלג. ג הדרך היתה טובה וחלקה והסוסה זריזה. ממש קפיצת הדרך … מִקץ שעה, עוד לא האיר היום, והרב בא אל הכפר אל בית בעלי־הברית. הקרואים כבר נתאספו. אחרי שתִיַּת חמין עמדו להתפלל בעשרה, כדין קַצָּב אחד, שבא דרך מקרה אל הכפר לקנות עגלים, נמצא בעל קול נאה, וירד לפני התיבה. ה“עברי” שלו היתה אמנם לקויה קצת. קצת טעה ב“מַשִּׁיב הרוח” וּקצת ב“טל וּמטר” – אבל אין בכך כלום. סוף־סוף רקקו ב“עלינו” ונפטרו מן התפִלָּה בשלום, וּבשעה טובה החל סדר ה“ברית”. התינוק הוכנס בּחִתּוּליו ועבר מיד ליד. הדוד מְסָרוֹ לדוד האב, דוד האב לבן האח, בן האח לאבי האב, אבי האב לאבי האם וכו' וכו' – עד שנפל אל חיק ה“סנדק” ועשו לו שם מה שעשו … לאחר המעשה חזר הדבר חלילה: שוב העלו את הגוף הקטן והאדמוני, העקוד בידיו וּברגליו והוא פועה וּמפרפר כֻּלּוֹ, וּשלחוּהוּ בדרך שבא: מחיק הסנדק לחיק האב, מיד האב ליד אבי האם, מיד אבי האם ליד אבי האב, וכן להלן – עד שחזר למקור מִחיָתו, אל מאחורי הקלעים, ושם נשתתק קצת. וכאן מגיעים לעצם העיקר – לסעודה … המוכסן ר' גצי הריהו יהודי מכניס אורח, בעל עין יפה ולב רחב מטבעו אפילו בשאר כל הימים, ועכשָו שזִכָּהוּ הקדוש־ברוך־הוא והגיעהוּ וקִיְּמהוּ לראות נכד קטן, בכור לבת הבכירה – כל־שכן וכל־שכן! וּמאליו מובן, שהיתה הסעודה “כיד המלך”: דגים, כמה שנאמר: התנינים הגדולים! בשר – עגל שלם, תריסר אוָזים וּשלשה ברבורים אבוסים! ואין צריך לומר “שאר ירקות”, כגון מיני זפק ממולאים, אלו הקיבות המפולמות ואותם החזות והלשונות והקורקבנים המטוגנים וכדומה לזה מהנהו מיני מוּלַיְתא. ועכשו הלפת! אותה הלפת המצומקת הנודעת לתהִלָּה. מניחים אנו מיני מאכל וּבאים עכשָׁו למיני משקה. ר' גצי, דעו לכם, הריהו יהודי פשוט, בלי חכמות יתֵרות. וּכשאומרים: יי“ש – פירושו: יי”ש! היינו, פשוטו כמשמעו: לא פחות מ“תשעים וחמש”, ודוקא ישן. היינו? יי“ש המשומר במרתפו קבור באדמה זה ימים ושנים, וּלכתחִלָּה – שומעים אתם – לכתחִלה נגנז לשם הנכד הראשון, שעתיד לבוא. אדרבא, ישתה נא הרב, רק עוד כוס אחת, כוס זעירה זו – גצי תקע לתוך כף ידו של הרב צנצנת בת רביעית הלוג – נא ונא! ישתה נא הרב! אל נא יתיָרֵא! וכי יי”ש הוא זה? אין זה יי"ש כלל! הרי זה שמן זית! זולף הוא לכוס ואין קולו נשמע. שמן זית זך ממש! כמו ששמו גצי! נא, לחיים, רבי, לחיים! … גצי המוכסן נתבסם. פניו השעירים והשמנים נתלהטו והבהיקו כפני מיחם מצוחצח ועיניו טבלו בשומן …פעם בפעם היה נועץ אצבע בלבו, מנקש ודובב בלשון עמוסה לעצמו: “גצי, יודע אתה? אתה הרי אתה מעתה זקן …סבא אתה! שומע אתה? חי, חי, חי, אתה נעשית סבא. ואשתך מה היא? ס־ס-סבתא! …היכן את, ס־ס-סבתא! גשי נא הלום, הסבא ישתה עמך ל־לחיים! בואי, בואי, אל נא תתבַּישי, הרב יענה אמן …לא כך, ר־ר-רבי!” וכאן תופס ר' גצי את הרב בזרוע, אוחז בכתפיו בכל כֹּחו וּמנדנדוֹ כשק של בולבוסין, וּפתאֹם נופל על צוארו וּמתחיל לנשקו בכל פה. מתוך רוב שמחה ותענוג הוא שוחק וּבוכה כאחד על הכבוד, חי־חי־חי, הכבוד שעשה ר' ליפא, הרבי שיחיה, לו לגצי, חֵי ראשו, הכבוד. ואלמלא הוא, הרבי שיחיה – הים, הים, הים … “נו, נו, דַּיֶּךָּ! לחיים” – מניח ר' ליפא את דעתו של גצי הבוכה, וגומע בזהירות גדולה מן הצנצנת, “לחיים! הבכיה למה? אין צורך בבכיה. אין צורך …” ר' גצי מתנחם וּמוחה דמעה מעל פניו בשרוֻל: “יפה אומר הרב. כמו ששמו גצי! אין צורך בבכיה. אין צורך. אלא לחיים, ושוב לחיים! ודוקא לחיים! היינו – לחיים ממש! ל־ל-לחיים של פרנסה …אוי, אוי, רבי”, וכאן מתחיל גצי בוכה שוב בדמעות שליש: “אוי, אוי, אוי, פר־ר-נ־סה! …” ור' ליפא, שהוא חלוש ורך לב בטבעו, לא יכול לראות בצערו של בעל־הבית ועשׂה עמו חסד של אמת וטעם עוד קורטוב ושוב קורטוב … וּבינתים רד היום, יום הששי הקצר. ר' ליפא שנתבסם קצת אף הוא, התעורר אמנם אחת וּשתים ונסה לעמוד על רגליו הכושלות מלפני השלחן: " אֶ־אֶ־אֶ", טען בפרישׂת כפים וּבגמגום שׂפתים, “ערב שבת! היום הקצר …” אבל ר' גצי לא יאבה ולא ישמע, ר' גצי תופסו בשתי ידים ואינו מניח. וּבשעה זו יושב לו בשלוָה בחדר־הבִּשול המחמר איוואן וּמיטיב את לבו אף הוא בסעודת המצוָה. הנאה מרובה יש לו על שעשׂו לתינוק הרך את דתו – וּמתוך חדוָה הוא משלשל לתוך גרונו רביעית אחר רביעית: אחת, אחת ואחת, אחת וּשתים … וּבתוך כך השמיע האורלוגין שלש. ר' ליפא נדחף ועמד מלפני השֻלחן בחִפּזון גדול, אבל הרגלַים אינן נחפזות כלל. וּכשעמד ונתעטף בעטיפתו הכפולה וֹּמכוּפּלת: באדרת הדובים וּבאדרת הכבשׂים ונתאזר באזור האדום והכניס רגליו לתוך שתי החביות, הקורדיקין הכבדים, שוב לא נשמעו לו הרגלים כלל וּכלל. תחת לעקור את עצמו ממקומו נחבט פתאֹם ר' ליפא במלֹא גופו המסורבל על ספסל אחד ונמצא יושב באמצע הבית. ר' ליפא מזיז את גופו: אֶ־אֶ־אֶ – וּלבטלה! אינו זז ממקומו. “השֶמן”, שבא בעצמותיו של ר' ליפא, עשה, כנראה, את שלו. ואולם ר' ליפא לא הצטער על זה כלל. אדרבא, דעתו היתה בּדֵחה ולבו טוב עליו, וּבשעה שגופו היה משתדל מתוך שטיחת כפים ונענוע אצבעות להסיע עצמו בעל־כָּרחו ממקומו – היה פיו מְצַחְקֵק מן הגרון בקול צפור דק, מְצַחְקֵק ודובב: “הי־הי־הי, ר' גצי, הרגלַיִם …” “הי־הי־הי”, שחקו כל המסובים אף הם, “הרבי! …” סוף סוף, בעזרת הנותן ליָעֵף כֹּחַ וּבעזרת מקצת מן המסובים, נעקר הגוף המסורבל ממקומו, וּשתי הבריות הנאות, הרב ר' ליפא, שיחיה, וּבן־לויָתו המחַמֵּר איוואן, להבדיל, יצאו יחדו בשעה טובה וּמוצלחת מן הבית, וּכשהם מסַיעים זה לזה ונסמכים זה על כתפו של זה טִפּסו ועלו אל עגלת החֹרף בשלום. ושוב יושב לו רבנו ברוָחה בתוך העגלה, כשגופו מעוטף ורגליו מכוסות. ושוב יושב לו איוואן על הדוכן. שריקה גדולה וּשׂמֵחה –והסוסה נשאה את הרגלים … וכאן אנו מגיעים לעיקר המעשה. ד מאותו הרגע שזזה העגלה ורבנו נתכנס באדרותיו יפה יפה – הרגיש פתאֹם כעין חום נעים, מתוק ממש כדבש, שמתפשט והולך בכל האברים. שמורות עיניו נאחזו בחבלי תנומה, וראשו התחיל מתנדנד. “הי־הי־הי, השֶמֶן!” – שׂחק הרב לתוך חיק עצמו, והרגיש כעין גרגרי חול בעיניו – “שמן זית זך! …” וּברגע שעברה העגלה את הגשר הקטן מחוץ לכפר נפלה על הרב תרדמת אלֹהים – וַיִּישָׁן. ואיוואן הערֵל עדַיִן היה יושב לו בשעה זו על דוכנו וּמסיח קצת עם הסוסה שיחה קלה, שיחת רֵעים מטוּב לב, מבטיח לה בשעת רצון כמה וכמה הבטחות טובות לעתיד לבוא, וּבלבד שתלך לה ולא תֵט מן הדרך הישר. וּבעוד שהוא מסיח עמה כך – והנה נשמטו השוט והמושכות מידו, ראשו עם מצנפת הכבשים צנח אל חיק הגלימא, וּבן־רגע – והנה הוא נוחר כ“דבר אחר” … והסוסה כיוָן שהרגישה את עצמה בת־חורין, מיד שכחה את כל דברי המוסר של בעליה ואת כל הבטחותיו הנעימות לעתיד לבוא, וּכשהגיעה לפרשת דרכים עמדה ושהתה רגע אחד, כזו שנמלכה בלבה: לכאן או לכאן? – וּפתאֹם משכה את העגלה בכל כֹּחה ונטתה, דרך פשרה, לא לכאן ולא לכאן, אלא לאמצע דַוקא, לצד השדה. וּבינתים נתענן היום והחשיך על הסוסה בדרך. השלג ירד בשפע, והוא גס ולח, מערבב את העולם ומטשטש את הדרכים. הסוסה התחילה, כנראה, לפקפק, שמא לא כהוגן עשתה, וּכבר היתה מהרהרת בתשובה, אבל מפני שלא ראתה בעיניה, עיני בהמה, תקנה לדבר, הפקירה עצמה בידי שמים והיתה מוספת והולכת לה באפלה, עצובת רוח וּקטופת אָזנים, פוסעת לה בלאט, כמו בעינים עצומות, על־גבי תִלֵּי תִלִּים של שלג וסבכי קוצים, פוסעת וגוררת אחריה את העגלה וּמה שבתוכה …וּמי יודע עד היכן היתה הסוסה מגעת, לולא אירע לה פתאֹם איזה מכשול – והעגלה נהפכה. שני הנוסעים שלנו הקיצו בבהלה רבה בתוך ערמת שלג – ומסביב להם חֹשֶךְ וַאֲפֵלה. “האי מאי?” נשתומם הרב וּפרכס לצאת מן השלג. פתאֹם זכר כל אשר נעשה וּכעין מכת קרדום כבדה הלמה בראשו: האיך, שבת! רצה הרב לצעוק צעקה גדולה וּמרה – ולא יכול. כל ישותו נתקפלה ונקרשה בתוך מחשבת אימה של מלה אחת: “שבת!” וּכשחזר אליו במקצת כֹּח הדבור – יצאה השאגה מגרונו מאליה: “איוואן! אַי וַי!” בשאגה זו, שפרצה מעומק הלב ונאמרה בשלש המלים היחידות הידועות לרבנו מלשון הערלים, היו כרוכים בה ביחד: זעקת תמרורים וּבקשת רחמים, פחד אלהים וצִדּוּק הדין, חרטה וקובלנא, ועוד כמה וכמה דברים, מה שאין הפה יכול לדבר … איוואן היה עומד בשעת מעשה וּמטפל מתוך חרוף וגִדוף בעגלה ההפוכה וּבמושכות הסבוכות. בועט היה פעם בפעם בכרסה של הסוסה הדווּיָה וּפוקד עליה עֲוֹן אבות ואמהות עד אלף דור. בגמר התקונים הזמין את ה“רַבִּין” לעליה. הרב נושא את עיניו אל הלילה: מאין יבוא עזרו? – ועזר אין. רגע עלתה במחשבה לפניו, שלא לזוז מכאן, ויהי מה. פה בשׂדה ילין וּפה ישבות. יֵהָרֵג ואל יעבור. כלום מעטים הם ה“מעשיות” בחסידים ואנשי מעשה שקָדַש עליהם היום ביערים וּבמדבריות? …הרי המעשה ב“אריאל” יוכיח! וכי לא הזמין לו הקדוש־ברוך־הוא לאותו חסיד במדבר ארי לשמירה עד “הבדלה” ולרכיבה אחר “הבדלה”? …אבל כשחזר ר' ליפא ונסתכל באפלת הלילה – מת לבו. משמאל עינו מבחנת כמין יער ממש, יער כבד ואפל, למא רעש גדול ויללת סופה, וּמקוּבּלָנוּ, סתם יער בחזקת סכנה: לסטים יש בו וחיות רעות …וּמימין – הרי שדה שומם וּרְחַב ידַיִם, עטוף כולו תכריכים לבנים. מתוך השלג מבצבצים ויוצאים מיני גולמות וּדברים גושים, שלוֹבן וּשְׁחוֹר מעוֹרב בהם ונראים כמצבות ב“בית־עולם”. השם יודע מי הם הללו: שדים, חיות, מתים, או סתם סבכי קוצים …מכל עבר וּפִנה, מתוך האפלה, ממשמשים וּבאים עליו מחנות מחנות של ברדלסים וּשפיפונים … “לאו!” חוזר בו ר' ליפא, “פִּקּוּחַ נפש דוחה שבת. ‘וחי בהם’ – ולא שימות בהם. ועל הנס אין סומכין. וּמי יודע אם כדי אני שיעשה לי נס …” ור' ליפא רואה בחוש ברדלס גדול, נורא מאד, עומד מכֻוָּן כנגדו, מתיז עליו ניצוצות מעיניו וחורק עליו שִׁנַּיִם עקומות …בּשׂרו של ר' ליפא סמר מפחד ועיניו יצאו מחוריהן … “לאו ולאו!” פוסק הרב מתוך חרדת מָוֶת וּנקישת שִׁנים, מטפס ועולה לתוך העגלה. “באמת לאמִתּוֹ, על־פי עומק הדין, איני מחויב כלל למסור נפשי על הדבר. אדרבא! נסיעה בשבת אינה אלא מדבריהם, שְבוּת, ועל השבות …” ר' ליפא נמצא יושב בינתים בתוך העגלה ממש, אלא שהיה משתדל עדין, מתוך אנחה ואנקה, לֵישֵׁב שם ישיבה דחוקה, שלא כדרכה, לשם שִׁנּוּי … העגלה שֵׂרכה דרכה בחֹשֶךְ וחלקלקות ור' ליפא “קִבֵּל שבת” בלחש, בלב נשבר ונדכא … לא עליכם, כל עובדי דרכים! ליל החֹרף נשתרבב בעיני ר' ליפא כיובל. הסוסה העלובה עָיפה כבר והלכה בלא כח. העגלה רקדה על־גבי יתדות הדרכים והרקידה עמה את גופו הרצוץ של ר' ליפא. כמעט שנתפזרו עצמותיו בדרך. אילני יער, זקנים מופלגים, רחבי ענפים וּמסובּלי שלג, עברו לעיניו בתוכחה של שתיקה וּבזעף גדול, וסבכי אלונים, קטני יער, הציצו בראשיהם המחודדים מתחת לכובעיהם הלבנים והיו תמהים וּמשתוממים: מי הוא זה ואי זה הוא אותו ר' ליפא, רב נעיר וּמרא דאתרא, אשר מלָאוֹ לבו לנסוע בשבת …קוצים וּברקנים כבשו פניהם בקרקע מבושה והרוח בין הבכאים היתה מתיפחת ובוכה: אוי אוי מֵחִלּוּל השם, ואוי אוי אוי מעלבונה של תורה! ה כּחצוֹת הלילה הגיעה סוף סוף העגלה עד בית מלון אחד, שעומד בדד על־יד הדרך והוא משוקע עד חלונותיו בשלג. הסוסה העלתה הבל וּכפור מחוספס ועָיְפה עד מָוֶת והנוסעים היו שבורים וּרצוצים. זקנו וּפאותיו וּשׂפמוֹ וראש אדרתו של הרב נעשו מקשה אחת של זכוכית. מכאן ואילך אין לנסוע בשום פנים. יצא אליהם גוי זקן, משרת האכסניא. ירד הרב אל האכסניא והעגלה נקלטה בתוך שער החצר. בחדר שנכנס בו הרב שלטו קור ושִממון ואור פגום של עששית קטנה מפוחמת. מן החדר הסמוך עלתה נחרת הבעלים הישֵׁנים. על־גבי השֻלחן עומדות שתי מנורות של נחֹשת שֶׁכָּלוּ נרותיהן, ועל־גבי המפה, בד עבה ארג יד, מפוזרים מיני פֵּרורים ועצמות, שִׁיּוּרי סעודה של ליל שבת. ר' ליפא הפך פניו, שלא להסתכל לשם, וּכשהוא קרוש כֻּלּוֹ מִקור ועמוס בבגדיו הכבדים התנפל כל עוד נפשו בו על איזה ספסל ערום וקשה הסמוך לכותל וכבש ראשו בחיק אדרותיו. “כך, הוא, הרב, חִלֵּל שבת …כמה גדול חִלּוּל השם! איך ישׂא מחר את פניו? וּמה יענה ביום־הדין? אוי אוי לאותה בושה! …” ועיני הרב זלגו דמעות. פאותיו וּזקנו וּשׂפמו הפשירו וירדו אף הם מים. ראשו של הרב ואבריו כבדים עליו כמטילי עופרת. רוצה הוא לזוז – ואינו יכול. “אפשר הגיעה שעת מיתה?” – חרד הרב חרדת מָוֶת ושִנָּיו צללו – “הן, זוהי המיתה! עת להתוַדּוֹת …” ושִׂפתי הרב החלו רוחשות וִדּוּי מאליהן. “אוי אוי, אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד …אנא, אל נא, רחם נא! רבונו של עולם, סלח וּמחל, בשׂר ודם, רִמָּה ותולעה …רגלוהי דבר נש! … אמנם חטאתי, עויתי וּפשעתי …אבל אלה הצאן, אשתי וילדי, מה חטאו?” ושעה מרובה שׂבע האומלל נדודי לילה. כל גופו שפע זעה קרה וּבעצמותיו כאש בוערת. מתוך הקדחת היה מדמדם וקורא בלחש פסוקים משונים. כורך היה ביחד לִקוטי משניות עם פסוקי חומש, מאמרי חז"ל עם דברי תפִלָּה ותחנונים – מעין “תִקון שבועות” …הרהורי דשמיא, בענין שׂכר ועונש, גֵּיהִנֹּם וגן עדן, חִבּוּט הקבר וּמלאך דּוּמָה התרוצצו בּמֹחוֹ המטורף בערבוביא יחד עם מלי דביתא: אשה אלמנה, יתומים, בת בוגרת, חזקת הרבנות, מכס השמרים … וּבהרהורים רעים כאלו התלבט הרב העלוב והיה גונח ונאנח עד עלות השחר. משעלה השחר נפלה עליו תרדמה קשה וּטרופה, תרדמת מעונה ובעל־יסורים, שבאה מתוך נשימה כבדה וּקצרה – וַיִּישָׁן. ו וּבה בשעה שהרב ר' ליפא מוטל באכסניא שוממה על הספסל, מקופל בתוך אדרותיו, כֻּלּוֹ שרוי בזֵעה וּבשִׁפעַת מים של הפשרת זקן וּפאות, רואה חלומות קשים וישן – הקדוש־ברוך־הוא יושב ברקיע ועושה את שלו: מקריא בשחר את התרנגולים וגולל חֹשך מפני אור. וכיון שקרא הגבר ודרך האשנבים הקטנים המחוּפּים כפור בקעה לתוך הבית אוֹרה חִוֶּרֶת־זועפת וּמצוננת של שחר יום חֹרֶף – מיד נתעטש פַיבקא בעל־המלון, גהק: פֶה! והקיץ משנתו. בקפיצה אחת ירד ממִטתו, נעל מגפיו הכבדים, נתן אדרתו הקצרה על כתפיו – ויצא אל החדר הגדול, לראות מי הוא זה שבא לבית מלונו בלילה. וּכשנכנס והציץ – ויהי לגולם: לפניו על הספסל נמצא מוטל סרוח במלוא אדרותיו – הרב! ר' ליפא! מִתְּחִלָּה חשב שאין זה אלא אחיזת עינים וּמעשׂה שדים. גחן והביט שוב, עִיֵּן יפה יפה: הביט מלמעלה וּמלמטה וּמן הצד – “חייכם, הרב! הוא הוא! הרי חוטמו השופר, והרי פניו פני הגרוגרת …” פיבקא היה כמטורף: “מה זאת? שבת – והרב …שִׁכּוֹר אני או משוגע …” פתאֹם טפח באגרופו על ראשו: “אי פיבקא, אי חם בן־חם! ודאי טעות יש כאן, וטעות מגונה …בחשבון ימי השבוע טעית, פיבקא! כן, כן, פיבקא, נפלת בפח, אוי לך ואוי לחייך …עם עֵשָׂו גַּרְתָּ, וּבַעֲוֹנוֹתיך הרבים החלפת סדר זמנים. אָ־אָ, מעשה יפה, ענין יפה, ביהדותי …מחר וידעה כל העיָרה …פֶה!” וכיוָן שעמד פיבקא על עיקר הדבר מיד קפץ לבער את כל סימני השבת מן הבית, קודם שיתעורר הרב ויִראֶנּוּ בקלקלתו. קודם כל, העביר מעל השלחן את מנורות הנחֹשת ואת שיורי הסעודה ואת המפה הלבנה. אחר־כך קפץ ונכנס לחדר־המשכב והבהיל את אשתו ואת בתו מן המטות: “עושו, חושו, נבלות! הייא, הייא, מגפה תהי בכן! …” “מה כאן, מי כאן?” – נתעוררה האשה בבהלה רבה. “רדי שאולה, בהמה גסה, אל נא תרימי קול! עִמדי מיד וּמהרי את החמין מתוך התנור …” שעה קלה לא ידעה מה בעלה סח. וּכשהסביר לה זה על־ידי נגיחה גדולה באגרוף את העִניָן על בוריו – קפצה ונתלבשה וּמהרה אל התנור. “הכל, הכל הוציאי, מגפה תהי בך”, קרא הבעל, “הדַּיְסָא, הפשטידא. אל העביט שפכי, אל העביט. שׂריד וּפליט אל יהי להם!” וּבן רגע נהפך כל מראה הבית ויהי לאחר. יצאה השבת וּבא החול במקומה. בתנור הגדול רחב הפה דלקה אש. המיחם הכרסתן נתמלא גחלים בוערות והחל מזמזם. נשמע קול גרזן וּפטיש בבית: המשרת יוכים עומד וּבוקע עצים ותוקע יתדות וקובע מסמרות לצורך ושלא לצורך. פיבקא בכבודו וּבעצמו עומד כפוף על הערֵבה ולש את הבצק בכל כֹּחו. הבת הבוגרת, בתולה גבוהה, נפוחת פנים וּמפוחמת, שעמדה מטושטשת באמצע הבית ולא הבינה מכל הנעשה כלום, נטלה בינתים מיד אביה המלוכלכת בבצק שתי מכות־לחי וּצביטה אחת – ועמדה לקלף בולבוסין אל תוך סיר גדול מלא מים. “קלפי, קלפי, מגפה תהי בכן!” – קורא וּמזרז פיבקא כשהוא בעצמו טורח בלישה בכל כֹּחוֹ …מצפה היה פיבקא כל רגע שיתעורר הרב – וּכשגמר את הלישה והרב לא נתעורר, נזדרז וחבש מצנפתו הבלה והמעוכה, שבצבוצי מוך מציצים מנקביה, חשׂף זרוע והתחיל להניח תפִלִּין ולומר בקול רם וּבנִגּוּן של חול את ברכות השחר. הדלת סבבה בינתים על צירה בלי הרף ואִכּרים עטופי גלימות ואחוזי שוט התחילו יוצאים וּבאים. הבית נתמלא צִנַּת שלג והבל פה ועשן מחורקא וריח גלימות עם בעיטות רגלַים ושׂיח שׂפתותַים … פיבקא מתכוֵן ועובר בתפִלָּתוֹ על־פני משכב כבודו של הרב דוקא, מזמר בקול רם וּבנִגּוּן של חול “הללויה, הללויה”. וּבשעת מעשה הוא נותן בהרב הישן עין בדקנית מן הצד, כזה שאומר: “יְשַׁן, ישן, רבי, ותערב לך. עתה איני חושש לך עוד. עתה רשאי אתה אפילו לקום …” וּבאמת, ברגע הזה הזיז הרב את גופו זיז כל־שהוא. “חזק ואמץ, פיבקא!” אמר בעל־האכסניא לנפשו, “ראה, אל נא תקלקל! …” ופיבקא נבלע מיד בעשן המחורקא וּבערב רב של גלימות, אורב משם בעין פקוחה להרב וּמזמר בנִגּוּן של חול וּבקול ענות גבורה: “הללויה, הללויה!” ז והרב שלנו כיוָן שנתעורר – כל מכאוביו הקיצו עמו: “אח, אח, אח! כל הראש לחלי וכל העצמות מרוסקות!” – זקף בקושי גדול את חצי גופו וּפקח את עיניו. מה זאת? היכן הוא? במרחץ? לא, באכסניא. היכן השבת? אין זכר לשבת! אכּרים. המונו של חול. והרי מיחם רותח שם כנגדו! “אם כן”, החרידה מחשבה איומה את כל עַצְמות הרב וּפניו המכורכמים נתכרכמו יותר, “אם כן, הייתי ישן והולך כל יום השבת וליל מוצאי שבת עמו. כאן על הספסל, לעיני פיבקא וּלעיני הגויים, הייתי מוטל וישן ‘מעת־לעת’ שלם. וּבלא קִדּוּש, וּבלא תפִלָּה, בלא הבדלה. מה אתה עושה עם ליפא, רבונו של עולם? …” אימה חשכה נפלה על הרב ויאוש גדול תקף את לבו. כמעט שנתעלף. מאד מאד המַר לו אלהים, יותר מִדַּי …“ולמה?” זעק לבו בקרבו, “אמור לי, רבונו של עולם, למה?” מתוך עב הענן של עשן המחורקא הגיח ויצא עם השוט שבידו הערל איוואן: “עת לנסוע, רבין. העגלה מוכנה”. הרבי קם לאנחוֹת ממקומו ושׂם פניו אל הפתח. נוד התנודד כשכּוֹר וּבקושי הבקיע לו דרך בין האכּרים. אצל הפתח נתקעה פתאם כף רחבה ונוקשית של פיבקא בידו: “שלום עליכם, ר־רבי!” “שלום, שלום”, נשתמט הרב ויצא בחפזון, “אין פנאי …” “שלום, שלום”, נענה אחריו פיבקא, “לך לשלום, ר־רבי, וה' יצליח דרכך …” הפרישה בשעה זו היתה יפה לשני הצדדים ואיש לא עִכֵּב בה. פיבקא מהר וסגר אחרי הבורח את הדלת בכֹח גדול, כאומר: “יברכך! …” והרב טִפֵּס ועלה במסירות נפש לתוך העגלה. “הייא, איוואן, איוואן!” – החל הרב לזרז את המחמר … מה הבהלה? לברוח? לאן? – על שאלות אלו לא היה הרב בעצמו יודע מה להשיב, אלא שבאותה שעה לא שאל ר' ליפא כלום ולא הִרבָּה חֵקר. כל מה שעשה – כאִלּוּ נעשה מאליו, בלא דעת וּבלא חשבון …אחת שאלה נפשו ועליה התפלל בכל לבו: “רבונו של עולם, עשה לי נס וישתרבב הדרך מהלך אלפי אלפים פרסא. שנים תחלופנה, יובלות יעברו – ואני אהיה נוסע ונוסע ונוסע …ואם איני כדאי – קח נא את נפשי, רִבּוֹנוֹ של עולם, מוחלני לך את הכל – וקח נפשי …” אבל תפִלָּתו של ר' ליפא לא נשמעה: העגלה נשׂאה אותו על כנפי נשרים והדרך הלטושה והחלקה קפצה כנגדו. אחרי הלילה המעונן יצאה שמש החֹרף והארץ הלבנה האירה ושׂמחה. העורבים שמנקרים בדרך פִּנּוּ מקום לעגלה המעופפת וקִבּלוּ את פניה בצריחותיהם הצרודות: קרע, קרע! בוש ר' ליפא מפני העורבים וּמִפּני זֹהַר החמה ולוֹבן השלג, כבש ראשו בחיק אדרתו ונשתקע שוב בהרהורי יאוש. וּמשעה זו ואילך לא ראה ולא שמע ולא הרגיש עוד שום דבר. הפקיד את רוחו ביד אלֹהי הרוחות ואת גופו הרצוץ בידי העגלה הטסה: “יהיה מה שיהיה …” ח וּבחצות היום, כש“הקהל” בעיָרה יצא מבית־הכנסת והלך בהדרת שבת וּבנחת בצדי הרחוב וּבאמצעו, והכל נותנים וּמחזירים “ברכת שבת” זה לזה – בו ברגע נחלצה וּבאה כנגדם מן המבוי עגלה מהירה וקלה, וּבתוכה – אוי לעינים! – הרב ר' ליפא! … את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/208

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p89/m209.txt

צִפֹּרֶת

חיים נחמן ביאליק

359705

צִפֹּרֶת כָּל-הָעוֹלָם טוֹבֵעַ בָּאוֹר וּבַשִּׁיר, אוֹצְרוֹת חַיִּים לֹא-שְׁעַרְתִּים מִסָּבִיב מִתְרַחֲשִׁים, וּבַמִּשְׁעֹל הַנִּמְתָּח בֵּין יַעַר וָנִיר שְׁנֵינוּ הוֹלְכִים וּמַחֲשִׁים. אָנוּ הוֹלְכִים וְהוֹלְכִים, לִשְׁבִילֵנוּ אֵין קֵץ, אֲפָפוּנוּ שִׁבֳּלִים, כִּתְּרוּנוּ צִפֳּרוֹת, וּבַחֲנִיתוֹת שֶׁל-זָהָב יִפְגָּעֵנוּ כָל-עֵץ וּבְצֶאֱלֵי צַמָּרוֹת. הַדְּמוּת כְּרוּב אִם עָב קַלָּה בְּרוּם עוֹלָם רִפְרֵפָה? אַךְ גַּם-הִיא חִישׁ הִפְלִיגָה לִמְדִינַת הַיָּם – וְאֶת-הִרְהוּרִי הַטָּהוֹר כָּמוֹהָ וָרָם נָשְׂאָה עִמָּהּ לָנֶצַח עַל-כְּתֵפָהּ. וְשׁוּב זֹהַר רָקִיעַ, וְשׁוּב תְּכֵלֶת בְּלִי-סוֹף, אַתְּ הוֹלֶכֶת בְּרֹאשׁ וַאֲנִי כָרוּךְ אַחֲרָיִךְ, וּבְקָמוֹתָיו הַמְלֵאוֹת הִשְׂתָּרַע הַנּוֹף, וְהַכֹּל בָּהִיר בּוֹ כְּמוֹ בְעֵינָיִךְ. רֶגַע אֶחָד לִי נִדְמָה: בַּיַּעַר הַלָּז, הַמַּאֲפִיל וּמַשִּׁיב צִנָּתוֹ עָלֵינוּ, גָּנוּז מַטְמוֹן מִסְתָּרִים, הַמְשֻׁמָּר מֵאָז וּמֵעוֹלָם לִשְׁנֵינוּ – פִּתְאֹם רָחֲפָה הַקָּמָה – וּמִפֶּה אֱלֵי-פֶה עָבַר רֶטֶט קַרְנַיִם עַל-פְּנֵי הָאוֹקְיָנוֹס. הוֹ, מִי הִשְׁלִיג עָלֵינוּ – וּבְשֶׁפַע כָּזֶה, חֵיל צִפֳּרוֹת לְבָנוֹת? וְהִנֵּה נִקְלְעָה צִפֹּרֶת כְּפֶרַח בִּקְצֵה שְׂעַר מַחְלַפְתֵּךְ הַמְפַזְּזָה עַל-הַמַּחְגֹּרֶת, וּכְמוֹ רָמְזָה לִּי: בָּחוּר, קוּם שְׁקָה-לָּהּ, וּדְמֵה אֵלַי הַצִּפֹּרֶת! אוּלָם אַתְּ – הַהִרְגַּשְׁתְּ בַּצִּפֹּרֶת וָבִי? הַהִרְגַּשְׁתְּ, כִּי גַּם-נַפְשִׁי נְתוּנָה בַשְּׁבִי, וּמְפַרְפֶּרֶת וּתְלוּאָה, וּמְצַפָּה לִישׁוּעָה בְּמַחְלַפְתֵּךְ הַקְּלוּעָה? וּבְעֵינַיִךְ שׁוּב אָצִיץ וַאֲבַקֵּשׁ שָׁם תְּשׁוּבָה – וּכְבַתְּחִלָּה הֵן צְנוּעוֹת, שְׁתֵּי יוֹנֵי הַחֵן; מַה-לִּי צְנִיעוּת עֵינַיִךְ – וּמַחְלַפְתֵּךְ מְשׁוּבָה, הִיא אוֹמֶרֶת לִי: הֵן! מַהֲרִי, מַהֲרִי, אֲחוֹתִי, נָבוֹאָה הַיַּעֲרָה, תַּחַת חֻפַּת אֲשֵׁרָיו לָךְ כָּל-נַפְשִׁי אָפִיקָה, וְאֶת-כָּל-אַהֲבָתִי הַתְּלוּיָה בְשַׂעֲרָה נָמִית שְׁנֵינוּ בִּנְשִׁיקָה. מרוזי, תמוז, תרס"ד. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/209

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p147/m210.txt

דרישה אל המתים

יוסף זליגר

12407993

דרישה אל המתים דרישה אל המתים / יוסף זליגר א טבע כל אדם לכבד את קרוביו אחרי מותם יותר מבחייהם. אף חולה או אסיר או מתיסר בענויים אחרים, אין לבנו נותננו לדון אותם כחוט השערה; כי רגש החמלה מושך אחריו גם רגש מחילה וותור ולא פעם נהפך רגש החמלה לאהבה. כך הדבר בחי, שעודנו אתנו ומגרעותיו עוד הולכות ונמשכות, ועל אחת כמה וכמה במת, שכל מומיו כבר עברו אתו ואינם. כבבית דין של מעלה כן גם בבית דין של מטה מיתה מכפרת על הכל; והפתגם השגור בפי עמנו “אחרי מות קדושים אמר” הנהו לשוח מהנסיון ונוהג בכל העמים. המעלות אשר היו לאדם נראות אחרי מותו במשקופים מגדילים וחסרונותיו נדחים ונשכחים. ואם היה באמת איש גדול בחייו, נעשית בזכרוננו תמונתו אחרי מותו נעלה ונשגבת. אין לנו סבה להתאונן על המדה הזאת, כשהיא לעצמה. כי כל המדות, אשר הטביע בנו אלהי הרוחות, גם המדה הזאת, של כבוד המתים, מכֻונת לתכלית טובה כי כל התרבויות בנויות עליה. כי רק אם הבנים מכבדים את אבותיהם אחרי מותם, הם שומרים את ה סגֻלות הרוחניות, אשר הנחילום, ומוסיפים עליהן. ולולא כן, היה כל דור זונח את אשר נעשה מכבר ובונה את הכל מחדש. ברור איפֹא, כי החבה למורשת אבות היא היסוד לבנין כל התרבות. ואם אמנם המספדים והקינות ותולדות הגדולים יוצאים בעבור זה, אף שלא מדעת, חסרים מעט במדת האמת, ההפסד יוצא בשכר; כי בכל דבר המוסר קודם לאמת וטוב לנו לשגות ולהשתלם על ידי זה מלראות נכוחה ולרדת על ידי זה באהבת הטוב והצדק. וזאת היא חובת המבקר להתגבר על רגש כבוד המתים, במקום שהוא משחד אותו, ולקרֹע את הצעיף הנפרש על הנפשות, שהוא חוקר בהן אחרי לכתן מהעולם הזה, ולחדֹר אל האמת הטהורה בלי משֹא פנים. אבל יש רעה גדולה מזאת, כי באלילות של כל העמים לוקח כבוד המתים חלק בראש. רגש הכבוד הנהו דק מאד, שאין לו שום יסוד בחושים כי אם בלב האדם. ואיש, אשר לא הכין את לבו ללטֹש ולזכך את רגשתיו ולהבדיל בין אחד לחברו, הוא מחליף בנקל כבוד אדם בכבוד האלהים; וקרובו החשוב לו, ומכל שכן אם היו בו יתרונות של חכמה או של צדק, נהפך לו אחרי מותו לאליל. לכן כל העמים בונים היכלות ומקימים מצבו ופסלים לגדוליהםאחרי מותם והולכים על קבריהם להתפלל להם. ויש חוקרים קדמוניות הסוברים, כי כל הדת איננה כי אם תולדת הרגש של כבוד המתים. בזה הנם מפריזים על המדה; אבל אמת היא, כי אלילים רבים, אשר מכבדים אותם הגוים בכל הזמנים, אינם כי אם בני אדם, אשר התעלו אחרי מותם לגבורים וקדושים. הדרישה אל המתים היתה תמיד והנה גם עתה המרכז של העבודה הדתית לכל הגוים ובכללם אף הנוצרים והמחמדים, אשר קבלו מישראל האמונה באל אחד. הנוצרים מעמידים בן אדם ויולדתו בשורה אחת עם בורא שמים וארץ ועקר קדֻשת בית תפלה בא להם מהקברות אשר בסביבו ובתוכו. במאות הראשונות לאמונתם לא בנו בית תפלה כי אם במקום שהיה שם קבר של איש, אשר מסר את נפשו על נוצריותו, למען העמיד מזבח על קברו. אחרי כן התירו להם להשתמש גם בקבר של סתם כֹמר נכבד אצלם לבנות עליו את המזבח. ועד היום אין בונים במה כי אם על קבר. גם אצל המחמדים הקברים קדושים ודבקין ומעֹרים במסגדים. ואין צריכים לאמר, כי כן היה אצל כל העמים הקדמונים וביחוד במצרים, אשר התפללו אל המלכים ואל יתר הגדולים אחרי מותם ויבנו להם צריפים 1 והיכלות. ואצלנו לא פשתה האולת הרבה בימי קדם. אמנם הנביאים מוכיחים עליה וישעיה הנביא לועג למתפללים אל המתים בעד החיים. אבל אין הנביאים מרבים לדבר על זה, שכנראה הרגישו תמיד בישראל, כי הדרישה אל המתים היא רק מולדת חוץ. וכל עוד שאיזו טפשות הנעשית בבית יעקב נושאת את חותם הזרות עליה, איננה מתאזרחת ומשתרשת בהמונים רבים. לדבר הזה הואילו הרבה דיני טֻמאה וטהרה; כי איך אפשר לקרא למת קשוד, אם הנוגע בו טמא שבעה ימים ולא יוכל לבא אל המקדש ולאכֹל קֹדש, עד אשר יטבל ויתחטא. ואיך אפשר לכהן לעשות עבודת אלוהים על הקבר, אם אסור לו לקרב אל המתים כל ימי חייו? ואיך אפשר לבנות בית כנסת על קבר אם הקבר מטמא באהל? בימי הנביאים והתנאים והאמוראים לא הלכו מעולם להתפלל על קברות הצדיקים, אף אם ידעו את מקומותיהם. אחד הטעמים, שלא חפץ יעקב אבינו להקבר במצרים, היה שלא יתפללו המצרים על קברו כמו כל קברות גדולי מצרים ויעשוהו אלוה; ומהטעם הזה נעלם מקום קבורת משה רבנו ע“ה. ואף על פי שידעו אבותינו את מקום קבורת האבות במערת המכפלה ומקום קבורת רחל אמנו בבית לחם, לא קראו למקומות האלה קדושים ולא הלכו להתפלל שמה ומכל שכן שלא קבעו שם בתי מדרשות. רק מאמרים אחדים נמצאים בספרות חז”ל, כי פלוני השתטח על קברו של פלוני, אבל אין שום זכר מתפלה. כי בוַדי הנהו מנהג יפה וכשר ללכת אל קברי הורים ומורים לכבדם ולזכֹר אותם ואת חכמתם ואת מעשיהם במקום אשר נקברו עצמותיהם, זהו כבוד האדם; ואך המתפלל אליהם, אף אם היו האמת צדיקים, הנהו עובד עבודה זרה. וגם התרוץ, שאין מתפללים אליהם להושיענו ישר, כי אם להיות לנו מליצים טובים, איננו מועיל כלום כי אם תפילה למליצים – אלילות, והרמב“ם ז”ל עשה מזה עקר חמישי של שלשה עשר עקריו. ובכל מקום, אשר נמצאה תפילה למליצים כמו “מכניסי רחמים”, “מדת הרחמים עלינו התגלגלי” וכדומה, אינן כי אם מליצות, כאשר גלו כבר הקדמונים את דעתם בזה, וחלילה לנו לקחת את הדברים כפשוטם. רק אחרי אשר חדלו דיני טֻמאה וטהרה, החלו גם אחינו להשתטח על הקברות ולהתפלל עליהם, אף על פי שחז"ל נזהרו בזה לאסֹר דברי תורה ותפלה אצל המתים בתוך ד' אמות ועל הקברות משום “לועג לרש”. למה נתפלל אל המתים ולא אל ד' אלהים חיים? ב ממאמר רבא (סוטה ל"ד:). שכָלב נשתטח על קברי אבות, ומהאגדה, שרחל מבקשת רחמים על בניה, אין להוכיח כלום, כי ראשית בל נשכח שמאגדה, האומרת איזה דבר על זמן קדמון, אין להביא ראיה על הזמן ההוא, כי אם על זמן בעל המאמר. ועכ“פ בכל תנ”ך נזכר הדבר רק לרעה בתור אחד מדרכי ע“ז. ובזמן האמוראים, אשר כבר הֻתרה קצת הרצועה, בשביל שלא נהגו עוד דיני טֻמאה וטהרה, גם כן לא מצאנו איזה דין או מנהג קבוע ללכת על קברי המתים. והעקר הוא, שלא הלכו להתפלל שמה וגם אסרו להתפלל וללמֹד תורה על הקברות ואצל המתים משום “לועג לרש”. ומה שחושבים, שכל דבר, שהוא משום כבודו של מת מֻתר, זה נאמר בדברי תורה, שמשתמשים בהם להזכיר את זכות המת בפניו “ואין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת”, אבל בתפילה, אין זה כבודו להתפלל אליו ולעשותו מתוֵך ומליץ בין אדם לבין הקב”ה. דבר שהצטער עליו יעקב אבינו ע“ה ונשמר ממנו, כנ”ל, ולכן נמצא בכָלב שנשתטח על קברי האבות וכדומה, לא ח“ו להתפלל אליהם, כי אם לדבק נפש בנפש ולעורר את הלב ע”י חבת הקֹדש וגעגועי בנים וזכרונות נשגבים. וכן מתוס' (ב“ק ט”ז: בד"ה “שהושיבו ישיבה”) ראיה נצחת, שגם בצדיק גמור כחזקיה מלך יהודה אסור ללמד על קברו. דומה לזה בתוס' (יבמות ס“א. ד”ה “ממגע ומשא”) שגם צדיקים מטמאים. ולא עוד, אלא שרק הנטיה הזאת להקדיש את הצדיקים אחר מותם ולעשותם לאלילים הוא יסוד לטֻמאת מתים. ובשביל שבני אדם עלולים יותר לעבֹד לצדיקים מאשר לבינונים, לכן בדין הוא, שטֻמאת מתים על כל סניפיה ופרטיה תהיה חמורה בצדיקים יותר מבסתם בני אדם וכבר הביע את הדעה הזאת התנא ריב"ז (ידים פ“ד מ”ו): “לפי חבתן היא טומאתן.” בקרקה עומדים דחוקים וצפופים אלפי ישראל הבאים מערי פולן לבית הקברות הקטן, לא רק אצל קבר הרמ“א ז”ל, שהמקום הזה איננו מכיל את הקהל הגדול, כי אם בכל בית הקברות, וקוראים תהילים וזֹהר ועוד דברים כנגד הדין המפֹרש שאסור לעסֹק בדברי תורה אצל הקברות. בכל זאת נזהרו שם שלא לאמר הקדיש הראשון אחרי סתימת הגולל אצל הקבר כי אם ב“אֹהל” חוץ לבית הקברות. מלפני דרשו בכל ל“ג בעֹמר דרשה לכבוד הרמ”א ז“ל בבית הכנסת שלו ולא על הקבר, אע”פ שיש מקום להתיר הספד לכבודו. המנהג הזה להפפֹך את בית הקברות לבית תפילה, הנהו חדש בשנים האחרונות. בתענית(ט“ז (:לא נאמר, שיוצאים לבית הקברות לבקש את המתים שיבקשו עלינו רחמים, כי אם יוצאים כדי “שיבקשו עלינו המתים רחמים”, מבלי לדרֹש זאת מהם. זאת איננה כי אם מליצה כמו “מכניסי רחמים” וכדומה, כמו שהעיר על זה ר' ישראל מברונא בתשובותיו. וכן הדבור, אשר שם רבא בפי כָלב “אבותי בקשו עלי רחמים” הוא כמו “שמים וארץ בקשו עלי רחמים”, (ע“ז י”ז.) וע' שם בתוספות (ד"ה “עד שאנו מבקשים עליך רחמים”), שכתבו” “לא השיבו לו כך, אלא היה אומר בלבו, שכך יוכלו להשיב”. אלא מעת שהתחילו בני אדם להרגיש במה שאומרים על הקברות תפלה ממש, ולא עוד אלא שמתפללים שם בכונה והנשים – בדמעות יותר מבבית הכנסת ופונים ישר אל המתים בתקוה, שהם יושיעום מצרתם, ראוי לבטל המנהג הזה כליל. הלא אף באסורים אחרים שמו חז“ל את עיניהם תמיד לגזֹר גזרות ולעשות משמרת למשמרת, שלֹא לבֹא לידי עברה. ועל אחת כמה וכמה באסור “לא יהיה לך אלוהים אחרים”, אשר נאמר בדבור אחד עם “אנכי”, “וכל המודה בע”ז, כאלו כופר בכל התורה כלה”, שיש להתרחק מאד מאד מכל דבר שיש בו משמץ חשש דבר הדומה לע“ז. ומה שחושבים שמֻתרלאדם לבקש את חברו להתפלל עליו, ומביאים ראיה מענין “מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים”, זה נאמר בחי, שאין האדם נוטה לטשטש את הגבולים בין כבוד אדם וכבוד אלהים באדם, שהוא רואה אותו ושומע את קולו; לא כן במת שהאדם רואה אותו רק בדמיונו ונקל לו להעלות אותו למדרגה גבוהה ולציר לו ציורים ממנו הדומים לציורי אלוהות. ולכן אצל כל העמים מהפכים לאלילים רק את המתים ולא את החיים, הנה גם אצלנו בעת אשר חי הרצל, התוכחו בפניו והעמידו למנין כנגדו אף הציונים האדוקים מאד – והיום, כל המהרהר אחריו, שטעה באיזה דבר, כבר יצא מכלל הציונות והנהו “מתבולל”, שמֻתר לקרעו כדג. כי זאת היא הנטיה של ההמון לעשות איש גדול, שאיננו עוד בעולם, לחצי אלוה. אמת שחכמי פולן האחרוניםנדחקים לישב מנהגי ההמון, אף במקום שאינם ישרים וחלקים על פי התורה והתלמוד. הם הולכים בזה בעקבות הרמ”א ז“ל, אשר מתוך אהבה כבירה ליראל הלאים את ההלכה, כאב האוהב את בנו בכל חסרונותיו, כענין שנאמר “כי נער ישראל ואהבהו”, ולכן גם בעל הב”ח ז“ל תלמיד תלמידו, מצדד בזכות המנהג ללכת על הקברות (יו“ד סוף רי”ז). אבל הוא איננו כותב שם, שיבקש אדם את המתים להתפלל עליו, אלא “להתפלל לפניו ית' על כל צרה, שלא תבא בזכות אבותיו הנקברים פה”. ומכל מקום, לו ידע באיזה אופן יתפתח המנהג הזה, בוַדי היה צועק עד לב השמים; כי הלא הוא היה רב בקרקה ועד לפני עשרים שנה לא התפללו בל”ג בעמר על קבר הרמ“א, ולו התפלל ר' יואל סירקישז”ל על קבר רבו זקנו הרמ“א, לא היו עושין אחרים; ולמה נולד המנהג הזה אתמול? ומה גדולה היא הבערות והטפשות של בני אדם הכותבים כתב בקשה ומניחים אותו על קבר הרמ”א בתקוה, כי יקום מקברו ויקרא את הכתבים האלה. ואם נדחק להתיר עוד מעט ועוד מעט, בשביל שכבר התפשט ובשביל ש“מנהג ישראל תורה הוא”, מה ישאר עוד מגוף תורת משה, אשר אמרה “לא יהיה בך… ודורש אל מתים, כי תועבת ה' כל עשה אלה”. הלא אף במצרים לא היתה דרישה אל המתים כעורה מזו. ובאמת איננו כלל מנהג ישראל, כי הקטֹלים נוסעים להשתטח על קבר סטניסלב הרבה דורות, בטרם נהגו יהודים לנסֹע לקבר הרמ“א, ואף כמה דורות, עוד בטרם נולד הרמ”א. ואם יחול פעם ז' מַי בל“ג בעֹמר ורבבות גוים ויהודים באים מפולן לקרקה לדרֹש אל המתים, לא יוכלו היהודים להתפאר, כי הם המורים והגוים התלמידים, כמו שלמדנו אותם להתפלל לד' ולתת צדקה וכדומה, כי בדבר הזה אנחנו התלמידים.הם לומדים ממנו טובות ואנחנו לומדים מהם טפשות. אי אפשר לחשות בדבר כזה, שהוא חותך בגוף אמונתנו ומשפיל אותה. ואע”פ שהמנהג לפקֹד קברי הורים ומורים הנהו מכלל מצות כבוד אבואם ומצות “והדרת פני זקן”, אין לאמר על הקברות שום תפילה, מלבד “מלא”, שהיא תפילה על המת; ויש חסידים ואנשי מעשה מחמירים, שלא לאמר אף את התפלה הזאת על הקברים כי אם עומדים וחושבים במעשי הגדולים לחיות אחריהם. יחיד: צריף OBELISK, – המו"ל.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/210

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p117/m211.txt

ניצוצים קדושים

יהודה שטיינברג

4526788

ניצוצים קדושים אילו הייתם רואים את ר' מוטיל “העובד” בחמישה עשר בשבט סמוך למנחה מאהיל בראשו ורובו על שולחן הקלויז, שפירות ארץ-ישראל פזורים עליו, מתוך הקפדה,שלא יחטפו מהם האברכים הנטפלים אליו בישיבה זו, הייתם יכולים לחשוב שהוא זולל וסובא, רחמנא-ליצלן. נוגע היה בתמרים ברפרוף, בזהירות, בדעה למפרע, ממש כמו שנוגע באיסור בר-מינן. טועה היה השטן בשעה זו, וחשב שעלתה לו לפתות את עבד אלהים זה ולהכניס בלבו זיק של תאווה לעולם השפל. אבל די היה לך לראות את החיוך ה“גלוי-וכבוש,” חיוב גאוותני, שתעה על הפנים הקפדניים של אותו האדם, וכבר הרגשת בו, שבטל הוא למפרע כל מין הנאה גשמית, שיכולה להגיע מפירות אלו לחושים הגסים. מצטער הוא ר' מוטיל, שיש פלוגתא בין הפוסקים, אם יכול אדם מישראל לברך “שהחיינו” על פירות בראייה לבד. “ניצוץ אחד, ניצוצו של ניצוץ אחד קדוש וזך טובע בבוץ של גשמיות, באכילה והנאת הגוף.” ויודע ר' מוטיל, שזהו סודה של בריאת העולם: כביכול, שביה וגלות של רצון הבורא בתוך עולמו. והוא מתאנח על הדבר ונכנע. קשה היה, לפי דעתו, ענין ההשתלשלות מן האין-סוף ברוך-הוא עד לאותו העולם העכור, אלמלא שנמצאה בינתיים ארץ-ישראל, שהיא סוף-סוף, מקודשת בעשר קדושות. ולוקח הוא את הפירות בידו ומחלקם בכוונה ובדקדוק בין האברכים. מקפיד הוא גם על חלקו, שלא יהיה פחות ממה שנתן להם. והוא נוטל את התמרה בידו ראשונה, מפני שהיא מנויה בפסוק האחרונה לשבעת המינים, ולפיכך היא חביבה עליו ביותר, ומברך עליה “שהחיינו,” ברכה ברגש, מתוך חדווה פנימית. “צדיק כתמר יפרח,” הוא מהרהר בלבו, “דשנים ורעננים.” ואין הוא מקפיד על מה שתמרה זו אינה כל-כך רעננה כפרי בן-יומו, וקמטים יש עליה כעל פני תלמיד-חכם נע ונד וכ“צדיק ורע לו.” כלום ראה מימיו תמרה בת-יומה, שידע להבדיל בינה ובין זו? רואה הוא אמנם לפעמים פירות בני-יומם. בשבת נחמו, בליל יום-טוב שני של גלויות, או כשהוא לובש בגד ישן, שהפכוהו על קרחתו ותפרוהו לו מחדש, עד שיש בו ספק “שהחיינו,” ואז הוא מהדר אחר פרי חדש לברך עליו “שהחיינו” ולצרף אליו גם את הבגד. אבל איזה דמיון, איזה ערך יש לרעננותם של הללו ולרעננותה של תמרה בחמשה-עשר? הרי לך, למשל, דובדבניות ואדמדמניות שלהם. לכאורה הן נוצצות, רכות, מלאות עסיס, יש בכוחן להעמיד אדם הדיוט בנסיון בימים שאינם ראויים ל“שהחיינו;” אבל סוף-סוף הרי הם גידולי חוץ-לארץ, רמז לדם יש בהן. זהו בוודאי מזוהמתו של “חיויא קדמאה (*הנחש הקדמוני, כינוי בתורת הקבלה לנחש שהשיא את חוה לאכול מפרי עץ-הדעת והביא בכך את המות לעולם).” יש לחשוש בהם משום “ולא תתורו.” אבל פירות ארץ-ישראל… אין ר' מוטיל ירא כלל מחשוב עכשיו בהם ובטעמם הגשמי. מאמין הוא, שאין אדם מישראל עלול לחטוא בפירות ארץ-ישראל. אין לשטן עכשיו שליטה עליהם. דומים הם עליו באיזו בחינה לנשותיהם של צדיקים. כמה שהן מתקשטות, וכל מה שהוא מסתכל בהן – אין כלום. גירא בעיני דשטנא. והוא פותח את לבבו “לדעת,” מגרה הוא בעצמו יצר התאווה בלי שום פחד. ואחר הטעימה הראשונה הוא מעביר את ידו על מצחו, ובא לידי גדלות-המוחין. טעם הפרי השפיע עליו מקדושת הארץ. ומתחיל מספר בשבח הארץ, אף-על-פי שהוא לא היה מעולם באותה ארץ-האבות. אבל מה בכך? כלום לא נהירין לו שבילי הארץ כאילו היה שם? כלום אינו יודע יותר ממי שהיה שם? כלום אינו יודע “בית-אל,” שעומדת תחת אמצע שיפועו של הסולם? ויריחו עיר התמרים, וצפת, וטבריה? בקי הוא בארץ אפילו מתוך חלום. ומשבח הארץ הוא מגיע לענין המרגלים, ומגלה בו רזין. מתקשה הוא על הדבר: אנשים, שהכתוב מעיד עליהם ועל כשרותם, כיצד נכשלו בפירות כל-כך קדושים? פירות, שהקדוש-ברוך-הוא, כביכול, משגיח עליהם מראשית השנה ועד אחריתה? ובא לידי מסקנה, שהמרגלים הללו היו גבוהים ונאצלים מכל אותו הענין הבהמי של אכילה ושתיה וצרכי הגוף, החומר שלהם הזדכך והגיע למדרגת רוחני. ולכשתרצה, זה היה עיקר עוונם, מפני שבעיקר הדבר “לא תהו בראה,” רצון הבורא הוא, שייהנו בני אדם מעולמו במותר להם, כדי שיכירוהו וידעו לשבח לפניו כדי שידעו לשאת קל-וחומר בעצמם; ומה אם ניצוץ אחד של נועם העליון שנשבה בפירות כך, אל-אחת-כמה-וכמה מקור הנועם והטוב שבאין-סוף ברוך-הוא. משיחה לשיחה, ממדרגה למדרגה הוא עובר ועולה, עד שהוא קם בהתעוררות. מעשן את מקטרתו ומתחיל מטייל לאורך הקלויז. מסלסל הוא בעצמו שהוא בן לאותה אומה, שבחר בה הקדוש-ברוך-הוא ונתן לה ארץ מקודשת ומופרשת בעשר קדושות. הוא התכסה בעשן מקטרתו. שכח את האברכים ואת הכול, משיג הוא השגות. אפילו זמן מנחה שכח. וזהו אחד ממנהגי ר' מוטיל הקבועים אצלו. כשהוא מסב בחבורת אברכים במתיבתא דפגרא, אינו מסב אלא סמוך למנחה. ירא הוא, שמא יימשך ויבוא חס-ושלום לידי הוללות, ולפיכך הוא מעמיד על עצמו זמן מנחה בחינת “שוטר.” והוא מתלהב ופוסע ומשיג השגות. האברכים הזכירו לו: “ר' מוטיל, זכה בחלקך.” והוא מביט תמה: “איזה חלק?” “חלקך בפירות. לא אכלת מהם כלום.” “לא אכלתי?” תמה ר' מוטיל ומחייך על טעותו ושכחתו. “אבל,” מסתכל הוא בעצמו, “כבר עברה השעה.” חושש הוא, שמא עכשיו אין זה אלא תאווה בעלמא. ומניע הוא עליהם ביד: “כבר הגיעה שעת מנחה.” מתביישים האברכים מלהסתכל בפירות, ומכינים את עצמם לתפילת המנחה. הנרות שעל העמוד דולקים בצינעא ובדרך-ארץ מפני חשכת הקודש של בין השמשות בקלויז, המאפילה על המתפללים מתוך התלהבות כבושה. דומה שקשה על אותם הנרות להסתכל בפניו של ר' מוטיל, העומד כפוף ועצום-עינים לפני התיבה ומנעים ברגש ומתוך עצבות תבענית: “דאמירן בעלמא ואמרו א–מן.” דומיה דובבת נפלה על הציבור הקטן, שעמדו כפופי-ראש ורגל ישרה ולחשו שמונה-עשרה. רק אלקנה אברך-המשי, חתן הגביר-דמתא, התעכב בפיטום הקטורת. והולך הוא ופוסע ממזרח למערב, מצפון לדרום ומהרהר: “לא תהו בראה. חפץ הקדוש-ברוך-הוא, שיכירו את טובו על ידי הניצוצים הקדושים.” “אנא בכח גדול ימינך… תתיר צרורה…” עומד הוא קרוב לשולחן, מושיט את ידו ומאסף את הניצוצים הקדושים של שיורי ר' מוטיל לתוך כיסונו. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/211

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p142/m212.txt

ומקלכם בידכם

דוד פרישמן

705482

ומקלכם בידכם אם גר ישראל, הנה המקל הוא הפתילה שלו. יהודי בלי מקל – היכול יכלתם לציר לכם תמונה כזאת? כמדומה לי, שאי אפשר הוא כלל. התורה אמרה כלאחר יד: ומקלכם בידכם, ומצוה זו שהחזיקו בה ישראל, החזיקו בה יותר מכל תרי“ג מצות האחרות. הן גם הנשר הגדול הרמב”ם ז"ל, כמדומה לי, איננו מונה כלל מצוה זו בין יתר המצוות, ואולם הנשרים הגדולים אינם יודעים לפעמים דבר מכל הנעשה במעמקים. בני ישראל הם עם של פוסקים לכשעצמם, ובני ישראל החזיקו תמיד את מקלם בידם; והמקל הזה מקל נודד הוא, מקל נע ונד, מקל עובר אורח, לנוע ולנוד ולעבור בו ממקום למקום וממדינה למדינה ומגוי לגוי. מראש ימות עולם ועד היום הזה, מסוף העולם ועד סופו עוברים בני ישראל והולכים ומקלם בידם. ואני זוכר עתה תקלה קטנה שמצאה אותי בעודי נער. הלילה היה ליל חורף מתוק לנפש, ופרשת השבוע היתה פרשת ”תולדות“. בין התלמידים היושבים לפני רבם אל התנור החם ישבתי גם אני, ועד היום הזה לא אבין עוד ולא אדע איזה הדרך באה עלי הרוח לשגות ככל אשר שגיתי אז. עוד אנחנו יושבים וקוראים בתורה, והנה התמלטו מפי המילים לפתע פתאום לקרוא את הפסוק שלא כצורתו, לאמר: ”ויהי יעקב איש יודע ציד איש שדה ועשו איש תם יושב אהלים”. ידידי! הלא אנשים אחים אנחנו, ולמה זה אבוש? הרבי שלח את ידו הגדולה ויכני מכה גדולה על הלחי ויתקן את השגיאה, שצריך להיות ההפך,וכי יעקב הוא התם יושב האהלים, ואתם דעו לכם ידידי,: הרבה מחלתי בימי חיי, הרבה סלחתי לאנשים אשר גמלו אותי רעה, ואולם את מכת הלחי ההיא לא מחלתי לרבי מעולם. וגם במותו כאשר נגשו אליו לבקש ממנו מחילה, לא נגשתי גם אני ולא בקשתי, כי לא נשאתי לו, אחרי אשר ידעתי כי אתי הצדק, ואחת היא לי אם כתוב כן בתורה אם לא, ואחת היא לי אם קול הפסוק צועק אלי מן החומש ממש את ההפך מאשר קראתי אני, כי אני רק לבי ידעתי,ולבי בקרבי ידע לקרוא את הנכון. אם עיני בשרי לא חזו, מזלי הזה, ולבי נבא ואני לא ידעתי מה נבא: הנער הקטן הרגיש כי אפשר הוא שיעקב הוא היושב. הוי, אירוניה גדולה! אם אשר מאז ומעולם זה אלפי שנים לא פסקו רגליו מלכת, ועליו חפצו להוציא שם כי הוא יושב עם אהלים. שאלו לנתיבות עולם והמה יגידוכם את מי ראו עם צרורות על שכמם ועם מקלם בידם; שאלו את האבק בראשי דרכים, והוא יספר לכם אם כי לא כרבות גרגרי החול אשר לו רבו גם האנשים מבני ישראל אשר דרכו אותו מדי עברם ומדי נסעם. מסביב נתיבות עולם, והיהודי עומד תמיד נכון לדרך, אומות העולם סרוחות על משכבותיהן, והיהודי הולך, הולך, הולך. ויש אשר בחצי הלילה מתוך הדממה אשמע את קול צעדיו בלכתו: אחת ושתיים, אחת ושתיים, והקול הזה יעורר הד בקרב לבי, ובטרם עוד אעשה כה וכה והנה רוח תוגה מלא את לבי זה על כל גדותיו, ואני לא אוכל לישון עוד כל הלילה. רגע אחד הוא עומד על פרשת דרכים ושואל: ועתה לאן? ואז יפנה אל מקלו, ומקלו יגיד לו. אכן נורא הוא לראות עם ההולך תמיד: ירא אנכי שרוח סנטימנטליות לובשת אותי מדי הוסיפי להגות בדבר הזה. אחדל נא. * העתים משתנות – והמקלות עמהן, מקל זה שהחזיק בו ישראל הן שני ראשים לו. האם לא ילמוד ישראל לעולם להחזיק גם הוא את מקלו בראשו השני? הלא ידעתם, ידידי! יש לנו ברוך השם מקראות גדולות עם ל“ב פרושים, ואני מעולם לא חסכתי נפשי מכל עמל ויגעתי תמיד לבקש לי פרוש חדש ואותו הפסוק עם המקל, לאותו: ומקלכם בידכם. רבונו של עולם! מה אין לך בעולמך? תחת איזה פרוש לא התענה עוד עמך ישראל אשר בחרת? יש לך באוצרך הטוב ”חד גדיא” זה הנפלא במינו, ואין לך שנה אשר לא יושם לו פרוש חדש בתכלית החדוש – ומדוע אפוא יגרע חלק פסוק זה שאני דן עליו היום? אבל אין רע. אם בין ל”ב הפרושים ההם לא מצאתי את אשר בקשתי, אלכה נא ואעשה לי פרוש בעצמי. הלא גם בל"ב השנים אשר אין אנו קובעים מסמרות, ואם בטלו, באים אנשים טובים, אלו רופאי השנים, וממלאים את החסרון. אלכה נא גם אני ואמלא חסרון מרגש. ואני זוכר גם עתה תקלה קטנה שמצאה אותי בעודי נער. הלילה היה גם הפעם ליל חרף מתוק לנפש, ופרשת השבוע היתה גם הפעם פרשת ”תולדות", – ואולם הרבי היה רבי אחר. בין התלמידים היושבים אל שולחן ה' ישבתי ונפשי בקרבי היתה באותו מעמד שאין אדם יודע אם הוא ער או ישן. אל פתאום הפסיקו לי באמצע, כי הגיעה שעתי לפסוק את פסוקי, ואהי נבוך ולא ידעתי את אשר לפני, ובטרם עוד נתתי לנפשי דין וחשבון, נשמטו מפי המילים: ”הקול קול עשו והידים ידי יעקב”. פסוק זה, כפי שפסקתי אותו אני, הוא לכל הדעות פסוק שלא כצורתו – האין זאת? ואולם רבי לא גער בי, לא קלל אותי, לא משש את לחיי אותו משוש שעל ידו אדם יכול לישב כאן ולראות את אספמיא, ותהי להפך: רבי ישב בנחת, ומחשבותיו עקמו מאד רגעים אחדים, ואחרי כן האירו עיניו פתאום מאד מאד, ואחרי כן הביט בי אותה הבטה שיש בה מאין חבוק וגפוף, ואחרי כן אמר אלי: ”בני! נבואה גדולה נזרקה היום מפיך; שותא דינוקא דאבוה דבשמיא; רק מן השמים היא; מי יתן ותתקים!” עד היום הזה אני חושד עוד את רבי, כי היה אחד מל“ו הנסתרים; לא חלילה מל”ו הצדיקים הנסתרים, כי אם להפך, מל“ו גויים נסתרים. אגב אני מגיד לכם, כי לפי הלכה ישנה, לא רק כל מה שנמצא ביבשה נמצא גם בים, כי אם גם כל מה שנמצא אצל ישראל נמצא גם אצל אומות העולם. תהיה איך שתהיה, הנשמה שהיתה לרבי – אין שום ספק בעיני – היתה נשמת גוי; כי הראיתם מעודכם יהודי, איש יהודי ממש, שיוכל להשיג ענין גדול כזה ולהבין ולהרגיש כי ”היד” היא דבר נכבד וחשוב ויקר בחיים. וכי טוב יהיה אשר גם היהודי יבוא בזמן מן הזמנים לידי הכרה זו? היהודי יודע להיות ענו, שפל ברך, שפל קול; היהודי יודע להיות איש ירא וחרד ורגז: היהודי שומע כל עלה נדף, וחושב שהוא קול כלי תותח, ומקפל את בגדו – ונס; היהודי רואה כלב, ומיד הוא משתטח על הארץ ומחכה עד שיעשה לו נס וינצל; היהודי מקיש כלב לכבוד ואומר: כל הבורח מן הכלב, הכלב רודף אחריו – ואולם לא יעלה על לבו, כי כל הרודף אחרי הכלב, הכלב בורח ממנו. הלא זוכרים אתם את האניקדוטה הישנה? משהל’ה בנו של המלמד נתעשר ועלה לגדולה והיה לאחד מאדירי לונדון, ואביו הולך ובא מאחת מערי פולין הקטנות לראותו. מכיון שראה אחרי נדודים ומלמולים רבים את פניו, נאנח, כי אין עוד לבנו שום סמן של פאה ושל זקן וגם מזוזות אין לו בחדריו, וגם מאכלות המוטלות בספק עולות על שלחנו, וגם בנוגע לסיגרות טובות אינו נזהר בהן ביותר בשבתות ובים הכיפורים שחל להיות בשבת. משה’לה! משה’לה! – קורא הזקן ומתיפח – האם נשאר לך עוד לכל-הפחות דבר מה מיהדותך? כן אבי! עוד נשאר לי דבר מיהדותי עד היום הזה; מכיון שאראה כלב, מיד אני ירא וחרד”. – זה הוא היהודי, זה הוא הנרדף; והנה בא זה ומתפלל שהגיע עת רצון, והיהודי המעוך והכתות, החלוש והכושל הלז ישתמש באגרופו וילמוד את חכמת היד? רבונו של עולם! מה ליהודי וליד? לכל היותר יודע היהודי כי נבראה יד זו בכדי לקים מ”ע להניח תפילין, עודו נער, והוא יודע כי כתיב ”ירבה” וחז"ל דורשין ”יד כהה”. היד הימנית היא רק דבר טפל ואין שוה אפילו לטפל בה. מי יודע אם לא רבי זה ואם לא אופן דבורו ההוא השפיעו עלי הרבה הרבה. מודה ומתודה אני לפניכם, ידידי, שאני איני כלל ענותן; שפלות ברך ושפלות קול לחלוטין איני יודע, ואדרבא, ירא אנכי כי תחת להיות נרדף הייתי לעיתים רודף. הוי אלי! אלי! ומה בכך אם אדם איננו סבלן ונושא עולה ונדחק לצידי דרכים, והו גם מעט רודף? ומה בכך אם אדם פוסק לעצמו לאמר: הבא להלקותך השכם והלקהו? כלבים רבים סבבוני בימי חיי, ואני נשבע לכם במקלי, כי לא השתטחתי על הארץ ולא אמרתי שום פסוק, מלבד אותו הפסוק עם המקל. עודנו נער וחברי הטיבים התפארו בי, כי כל בני הערלים שברחובי ייראו אותי, תחת אשר היה לי לירוא אותם. לזכר עולם יהיה המקל אשר בו הכיתי פעם מנין של ”שקצים” על דבר אשר לא מצאתי אצלם דרך ארץ לכבדני באותה מדה שבקשתי מהם. הנחמד מכל אנשי התנ"ך הגדולים היה לי תתמיד דוד הקטן, הוא הנער האדמוני ויפה-העינים עם מקלותיו אשר ירד בהם לקראת הפלשתי הערל גלית. נער קטן עם מקלות נגד הענק הגדול – דמי לבי התגעשו תמיד בשותי את התמונה הזאת לנגדי ובהגותי בה. ואני גם אני אז נער קטן, פרא אדם אשר ידו בכל ואשר לא בקש כלל לישב בשלוה ואשר הריע תרועות גדולות בהיות לאל ידו לשבר ולמגר ולטרוף פרוע עם קרקר. הוי אלי! עד כמה הצטערתי תמיד על דבר אשר רק הקול ליעקב ולעשו הידים ועד כמה יצאה אותה קריאה ממעמקי לבי בקראי אז: הידים ידי יעקב. באופן זה אין לי לדרוש לפניכם הרבה בכדי לבאר לכם איזה הוא הפרוש שיכול לעלות על לב איש כמוני בבואו לפרש את הכתוב: ומקלכם בידכם.הגוים אשר מסביב לנו אומרים כי רק את שלומו של העולם הם דורשים, ובכדי להביא לעולם שלום נצח כזה הם באים עלינו במקלות ומכים אותנו מעט לפי שעה – וכל זה רק למען השלום שהם דורשים. זוכר אני צורת אדם שצירה לנו המספרת הגדולה ג’אורג, סאנד, ואדם זה יראה תמיד את הגשמים שמא ירטיבוהו וילחלחוהו. מה עשה? בראותו עבים בשמים, הקדים והשליך את עצמו לתוך הנהר להחבא שם מפני הגשמים המרטיבים והמלחלחים. – יודעים, יודעים אנחנו את חסד הגוים ואת דאגתם תמיד להרבות שלום בעולם. לא מהם תבוא הישועה. ומה אני שואל מעמכם? האם אשאל הלילה כי תתגרו מלחמה בכל אשר סביבכם? כי תהיה ידכם בכל? הלא רק זאת אנכי שואל מעמכם, כי תבינו ותדעו מה זאת הגנה שאדם חייב להגן על עצמו. חייב אדם לדעת ולהרגיש כי אם אין הוא בעצמו לו, מי לו! חייב אדם מישראל לשרש מקרב לבו את המרך ואת היראה ואת הפחד, אלו המידות המנונות שהבאישו את ריחנו בכל מקום ובעיני כל אדם. אם הכוך על חיך הימנית, אז חלילה וחלילה לך לתת גם את לחיך השמאלית, ורק את מקלך קח בידך אשר בו תעשה אותות. המקל הוא דבר יקר, אם רק נדע להשתמש בו. אם יש אשר ישתמשו במקל בכדי לנסוע ולעבור בו ממקום למקום, אז עלינו לדעת כי נוכל להשתמש בו גם לצורך אחר וכי יקרא לו גם מקל חובלים – להגן איש איש על עצמו. זה הוא הכלל: אגרוף תחת אגרוף, יד תחת יד, מקל תחת מקל. היודעים אתם אפוא את הסוד היוצא לנו מן הפסוק: ”ומקלכם בידכם”, לפי הפרוש החדש של העת החדשה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/212

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p57/m213.txt

וְזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל כִּי תִּפְרוֹֹץ מִלְחָמָה

שאול טשרניחובסקי

521410

וְזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל כִּי תִּפְרוֹֹץ מִלְחָמָה וְזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל כִּי תִּפְרוֹץ מִלְחָמָה! וְעָלָה הַכֹּהֵן בְּמַעֲלוֹת הַבָּמָה, יִתְפַּלֵּל עַל הָעָם בַּשָּׂדֶה וּמִשְׁמָר, וִיפָרֵשׂ אֶת-כַּפָּיו הַשָּׁמַיְמָה וְאָמָר: "אֵל אֱלֹהִים, אֱלֹהֵי צְבָאוֹת! אַתָּה הַיּוֹדֵעַ עָבָר וּבָאוֹת, אֵי חֶרֶב תִּצְמָא וַחֲנִית אֵי תִּרְעָב, תּוֹצְאוֹת מִלְחָמָה, עֲתִידוֹת פְּנֵי הַקְּרָב; אַתָּה הַזּוֹרֵעַ עַפְרוֹת הַבַּרְזֶל וּבְמַאֲמָרְךָ וְרִיד נְחֹשֶׁת נוֹזֵל, צְרַרְתָּם אוֹצָרוֹת בְּמִכְרֶה וּמַחְצָב לָתֵת בִּידֵי עֶבֶד עוֹמֵד עַל חַיָּיו. מַדּוּעַ הִכִּיתָ אוֹתָם בְּסַנְוֵרִים, קֵהִים וְקָשִׁים כַּטְּרָשִׁים בֶּהָרִים, אֲשֶׁר לֹא יַבְחִינוּ צַדִּיק וְרָשָׁע, אוֹכְלִים בַּטּוֹבִים וַאֲשֶׁר לֹא פָּשָׁע? תֵּן אוֹן לַמַּתֶּכֶת וּנְטַע בָּהּ בִּינָה, אֲשֶׁר לֹא תִּבְגֹד בְּיָדָהּ-יְמִינָהּ, וְכַף מַשְׂטִינֵנוּ תִּדַּל וּתְאַחֵר, תִּיעַף בַּתְּנוּפָה, בַּרְזִלָּהּ יִתְפּוֹרֵר, תִּסְגּוֹר עַד תֶּלְיוֹ, עַל חִצָּיו הַקַּלִּים, יִצַּר נְדָנוֹ וְיָלִין הַכֵּלִים. "אֵל אֱלֹהִים, אֱלֹהֵי הַתְּקוּמָה! אַתָּה הַיּוֹדֵעַ נִגְעֵי הָאֻמָּה, מוֹנֶה פְּצָעֶיהָ לֹא-גְלוּדֵי דּוֹרוֹת אֶת כָּל הַנִּגְלוֹת וְהַנִּסְתָּרוֹת, וּרְקַב-בְּשַׂר לִבֵּנוּ אוֹכֵל מִבִּפְנִים, פִּשְׁעֵי רָאשֵׁי-עָם וְחַטַּאת-כֹּהֲנִים, הָסֵר מִקִּרְבֵּנוּ לֵב דַּל וְקָטָן, אֱמָר וְלֹא יִרְקוֹד בְּתוֹכֵנוּ שָׂטָן. אֲשֶׁר לֹא יַכֵּנוּ מַחֲנוֹת מַחֲנוֹת (שִׂמְחָה לְאוֹיְבֵנוּ וְעֵינָיו נֵהָנוֹת). בָּזִים זֶה לָזֶה וְאַחִים-מְשַׂנְּאִים, לְלֹא נִיב-אֶחָד וְלִלְבָבוֹת מְשֻׁנִּים. נוֹרָא, טַהֲרֵנוּ בַּדָּם, בַּמְּאֵרָה, חַדֵּשׁ נְעוּרֵינוּ כַּזִּיז בַּבְּעֵרָה. בָּעֵר מִתּוֹכֵנוּ אֶת עָשׁ-הָאָדָם, טַפִּיל-הָעֵדָה אֲשֶׁר פִּיו מְאָדָּם מִשְּׁתוֹת בִּדְלִיּוֹ הַגָּדוֹל דַּם-דַּלִּים, מַפְקִיעַ הַשַּׁעַר וְשֶׁבֶר מַעְלִים, אוֹתוֹ הַשָּׂמֵחַ לְצוֹק הָעִתִּים, הַשָּׂשׂ לְבַלְהוֹת בְּנֵי-עַמּוֹ הַנְחִתִּים בִּשְׂדֵה מִלְחָמָה וְרָמוֹת הַמִּשְׁמָר, הַשָּׂשׂ אֶל רָעָב, וּמְהוּמָה וּלְיוֹם מָר, דּוֹאֵג לְשַׁמְנוֹ וְכוֹאֵב אַךְ לְעוֹרוֹ, – יִבְעַר אֲסָמוֹ, יִבָּקַע בְּכוֹרוֹ, יִמַּק בְּמוֹ אֹסֶם וְעֵינוֹ רְעֵבָה, צְמוּק וֶשֶׁט, כְּבַד-פֶּה, צְבֵה מְעִי וְקֵיבָה!" תל-אביב, 1939 את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/213

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p48/m214.txt

מות גבורים

טוביה בן משה כץ

מות גבורים אִישׁ אֶחָד כִּי יִסְבֹּל אֵיךְ נִשְׁבַּר הַלֵּב וְאִם רַבִּים יִסְבֹּלוּ, עוֹד יִגְדַּל הַכְּאֵב וְאִם אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ מַטָּרָה לַחֵץ אֵין גְּבוּל לְשִׁבְרוֹנֵנוּ לְמַכְאוֹבֵנוּ אֵין קֵץ יִרְאֶה גִבּוֹר עַמּוֹ מֻכִּים וְנִמְרָטִים לָטֶבַח יוּבָלוּ נֶהֱרָגִים וְנִשְׁחָטִים מַר נֶאֶנְחוּ מִתִּגְרַת יַד לוֹחֲצֵיהֶם הָלֹךְ יֵלְכוּ וּבָכֹה מִמַּכַּת מְעַנֵּיהֶם וּבְשָׁמְעוֹ עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ מַר יִבְכָּיוּן רוּחוֹ תִּפָּעֶם גַּם מֵעָיו מְאֹד יֶהֱמָיוּן בְּצָרָתָם לוֹ צָר יִבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ יֵחַם לְבָבוֹ נִשְׁבַּע לִנְקוֹם דָּמוֹ וּלְהֵיטִיב מַצָּבוֹ הוּא לְבַדּוֹ יֶאְסֹר מֶרְכַּבְתּוֹ יַחֲבשׁ סוּסוֹ יִלְבַשׁ שִׂרְיוֹנוֹ, צִנָּה וְסֹחֵרָה כְּסוּתוֹ אֵשׁ הִצַּתּוּ קִנְאָה יַעְטֶה כַבֶּגֶד לִנְקוֹם דַּם עַמּוֹ יַשְׁלִיךְ נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד נַפְשׁוֹ תֵּת כֹּפֶר בְּעַד עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ נָכוֹן לָמוּת לְמַעַן הַצֵּל עֲדָתוֹ חַרְבּוֹ וְקַשְׁתּוֹ בְּיָדוֹ מְחִתָּה לֹא תְבוֹאֵהוּ תּוֹשַׁע לוֹ יְמִינוֹ אֵל שַׁדַּי לֹא יַעַזְבֵהוּ רִאשׁוֹן הוּא עַל מַצָּבוֹ מְקוֹם מָוֶת שָׁמָּה אַחֲרָיו חֵילוֹ יְמַהֲרוּ לִקְרַאת מִלְחָמָה צִנָּה וְסֹחֵרָה קֶשֶׁת וְכִידוֹן מְלֻבָּשִׁים רַבָּה הַמְּהוּמָה קוֹל רֶכֶב וּפָרָשִׁים יִרְעַם הַיַּעַר יִרְגַּז מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה פִּתְאֹם אֶרֶץ יַבָּשָׁה לְנַחַל דָּם נֶהְפָּכָה דַּם אָדָם מָטָר סוֹחֵף אֶרֶץ יִזֹּלוּ מִזֶּה וּמִזֶּה חַלְלֵי חֶרֶב יִפֹּלוּ וְהוּא בְּרֹאשׁ מַחֲנֵהוּ הָלֹךְ הָרֹג וְאַבֵּד לֹא יָחֹן פְּנֵי כֹּל גַּם רֹאשׁ צְבָאוֹת לֹא יְכַבֵּד מִגַּעֲרָתוֹ יֵחַתּוּ יֶחֶרְדוּ הַלְּבָבוֹת מֵרֹב אֵימָה הַמַּחֲנוֹת כְּמוֹ נֵד נִצָּבוֹת אַךְ לְקוֹל נָסוֹגוּ אָחוֹר חִישׁ יָנוּסוּ נִגָּפִים יִפֹּלוּ וּבְרֶגַע יָמוּתוּ גַּם שָׂרֵי צִבְאוֹתָם מִפַּחַד נָמוֹגוּ מֵרַעַשׁ הַמְּהוּמָה כַּשִּׁכּוֹר יָחוֹגּוּ מִקּוֹל צַעֲקַת חֲלָלִים יִמַּסּוּ לִבְבֵהֶם גַּם הֵם לְהִמָּלֵט עַל נַפְשָׁם, יִשְׂאוּ רַגְלֵיהֶם לָנוּס יְמַהֲרוּ עַל צַוְּארֵיהֶם נִרְדָּפִים בִּמְרוּצָתָם יִכָּשְׁלוּ בְּנוּסָם נִגָּפִים נִמְחֲצוּ נִפְגְּעוּ עַד קוּם בַּל יָכֹלוּ כְּטִיט חוּצוֹת נִשְׁחָקוּ הֲרוּגִים יִפֹּלוּ בַּגִּבּוֹר נִחֲתוּ חִצִּים מִבְּשָׂרוֹ יוֹצִיאֵם כְּלֹא הָיוּ יִהְיוּ לֹא יִרְאֵם וְלֹא יֵדָעֵם עַד הַחוֹמָה נִרְדָּפוּ בַּחוֹמָה בָּאוּ לְהָחִישׁ מִפְלָט לָמוֹ שָׁם הֵם נִכְלָאוּ מִשּׁם עַל רֹאשׁ הַגִּבּוֹר חִצִּים הִמְלִיטוּ הוּא יִסֹּב מִפְּנֵיהֶם עֵינָיו לְנֹכַח יַבִּיטוּ כִּידוֹדֵי אֵשׁ וְחִצִּים עַל פָּנָיו יַחֲלֹפוּ מִבְּשַׂר יָדָיו וְרַגְלָיו רָב דָּם יַעֲרֹפוּ לֹא יִפְנֶה אֲלֵיהֶם רַק חשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת אֵיךְ לְהַכְנִיעַ מַחֲנוֹת אֹיְבָיו הַנִּשְׂגָּבוֹת בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וּכְלָבִיא יִתֵּן בְּקוֹל מִגַּעֲרָתוֹ יֶחֶרְדוּ קָמָיו יִדְמוּ לִשְׁאוֹל בְּחַרְבּוֹ בֵּין הֲרוּגִים יָסֹל לוֹ מְסִלָּה אַחֲרָיו אֲנָשָׁיו, בַּדָּם יֵלְכוּ כְּבִיוֵן מְצוּלָה אֶל הַחוֹמָה יָשִׂים פָּנָיו שָׁם מַטָּרָתוֹ שָׁם הֶרֶג רַב שָׁם יִשְׁפּוֹךְ כַּעְסוֹ וַחֲמָתוֹ רֹאשׁ פַּרְעוֹת אֹיְבָיו עַל פְּנֵי אֶרֶץ יִזָּרוּ שָׁם חֲלָלִים יִפֹּלוּ לַאֲלָפִים נִצְבָּרוּ רִאשׁוֹן הוּא עַל הַחוֹמָה לַעֲלוֹת בְּלִי פַחַד אַחֲרָיו פְּקוּדֵי צִבְאוֹתָיו גַּם חֵילוֹ יַחַד שָׁם בְּחָזְקָה יִשָׁבֵר הַשַּׁעַר וְהָעִיר תִּבָּקַע אָז יָרִיעוּ הַחֲצוֹצְרוֹת בַּשּׁוֹפָר יִתָּקַע שָׁקְטָה הַמִּלְחָמָה נָקָם הֵשִׁיב לְצָרָיו לֹא הֵמִיר שְׁבֻעָתוֹ גַּם הֵקִים אֶת דְּבָרָיו לֹא תִהְיֶה עוֹד עֲדָתוֹ מְבוּכָה וּמְבוּסָה סָר מֵעַל עַמּוֹ עֹל וְלֹא יִהְיֶה לִמְשִׁסָּה עַתָּה יִשְׂמַח הַגִּבּוֹר בִּצַּע מַעֲשֵׂהוּ מִסָּבִיב לוֹ שָׂרֵי צִבְאוֹתָיו לְבָרְכֵהוּ אַךְ עַתָּה רָפוּ יָדָיו בִּרְכָּיו כָּשָׁלוּ מִפְּצָעָיו יִזַּל דָּם רָב, פָּנָיו נָפָלוּ מָוֶת יִרְאֶה לְנֶגְדּוֹ אַךְ לֹא יֵאָנַח לִבּוֹ רָצוֹן עַל פָּנָיו יִשְׂמַח כְּגִבּוֹר בִּמְסִבּוֹ "חֶפְצִי מִלֵּאתִי כִּי בְעַד עַמִּי נָפַלְתִּי אָנֹכִי מֵת אַךְ עַמִּי וְנַחֲלָתִי הִצַּלְתִּי". את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/214

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p106/m215.txt

הפייטן של היהדות המסורתית

זלמן אפשטיין

12407236

הפייטן של היהדות המסורתית צבורנו מיטיב לעשות, בבואו להעלות על ראש זכרונו את ר' זאב יעבץ ליום מלאת עשר שנים לפטירתו. זה היה לא רק סופר עברי בעל כשרון וטוב-טעם. היתה זו אישיות מצוינת במינה, מסוג עליון מיוחד, בעלת זוהר פיוטי נאצל. ואישיות זו לא הצטמצמה בסתר אהלה, כאשר יהיה הרבה והרבה פעמים גורלן של נפשות פיוטיות נעלות, אלא השאירה עקבותיה, עקבות האישיות, ביצירות ספרותיות שתעמודנה לאורך ימים ותשמורנה את ליחותן והשפעתן, אם לא מן הצד הספרותי במשמעו המוגבל, הרי ביתר שאת וביתר עוז מצד שביב הנוגה של האישיות היוצרת כשהיא לעצמה בכל שלמותה ותפארתה. ואת האישיות, ברום ערכה, שעל-אודותיה אנו מדברים ומרימים אותה על נס, יש להבחין לא במשמעה היום-יומי, זה של חיי המעשה והיחסים בחיי החברה, אלא במובן הסיכום הנפשי-הרוחני והיחס הפנימי להוויה, לחיי האדם בכלל וליהדות בפרט, שבה התגלתה אותה האישיות בכל עצמותה. התרבות האנושית בכללותה מסתעפת בגילומה לשני ראשים: למדע ולפיוט. אלה שונים זה מזה לא רק בהתגלמותם, אלא יש בהם גם מתפיסות שונות ונבדלות במהות החיים וההוויה. והיהדות אף היא, בהיותה יחידה של התרבות האנושית הכללית, השתעבדה לשני הסעיפים הראשיים האמורים, אם כי על פי דרך מיוחדת לה לבדה. בתקופת כתבי-הקודש, כאשר הונחו היסודות של התרבות היהדותית וטרם התגבשה לכל הופעותיה, לא הוגבלו שני הסעיפים הראשיים כל אחד ואחד במחיצתו, והכל עלה יחד בחוברת; ורק אחר-כך, כשהגיעה שעתה של התפתחות תורה שבע“פ, הובלטו שני הסעיפים בחלקות מיוחדות: ההלכה והאגדה. טרמינולוגיה זו של “הלכה ואגדה” אינה מספיקה לפי מושגי זמננו. היא מוגבלת יותר מדי בהתגלות החיצונית של הדברים. מדע ופיוט – הן הגבלות המקיפות ותופסות יותר את עצם המושגים במלואם. אך ליתר באור עלינו להביא בחשבון, כי בשעה שהתרבות העולמית, לפי התפתחותה ביחוד בתקופות האחרונות, נשענת בראשה ורובה על הדיסציפּלינה המדעית, והתפיסה הפיוטית, אם כי גם היא ישנה ואף היא מצטרפת לחשבונו של עולם, היא בבחינת פרפרת הבאה לשפר ולעדן את ההוויה האנושית, – הנה היהדות, לפי עצם בנינה ומהותה, נוסדה על התפיסה הפיוטית של החיים, והחלק המדעי בא אחרי-כן, לא בתורת כח תרבותי עומד ברשות עצמו, אלא ככח-משנה, עוזר ומסייע לחלק הראשי של היהדות, הוא החלק הפיוטי. ואולי ה”הלכה" היא סידור ההוי של היהדות, וזה הוא עולמה וחוג עבודתה. יש לשער, כי לוא נשאר עם ישראל על אדמתו ולא יצא בגולה, כי אז היתה המדעיות המוקבלת ההיא יוצאת מצימצומה והיתה מתפשטת לעבודה תרבותית כלל-אנושית, ולוא גם בגוון מיוחד, מפאת היסודות המיוחדים של היהדות. אך הגלות הזעומה והמרה נתנה יד למדעיות המוגבלת לשמור על אפיה ולהחזיק מעמד יסודי בכל חייה הרוחניים של האומה. דור הולך ודור בא. בתרבות הכללית הולכים החיים ומשתנים; מופיעות דעות חדשות לארחות-חיים חדשים; אך אותה המדעיות של העם הגולה והנידח שומרת את תפקידה ומפתח ביתה לא תצא החוצה, יען רק באופן זה היא יכולה להיות למבצר ולמשגב לאומה, לשמור על קיומה בתוך מחשכי הגלות. וזו היתה היהדות בכחה העצום והמרוכז שלה מצד אחד ובחלשת חד-הגווניות שלה והשמרנות שלה מצד אחר. והיא התקיימה ושמרה את פרצופה ואת עיקרוניה על אף כל התלאה שמסביב בכמה וכמה מאות שנים. אך באה המאה הי“ט לספירה הכללית והביאה חדשות בכנפיה לעם הגולה. הגלות אמנם על מקומה עומדת, אבל לחשכת ימי-הבינים, כפי שאפשר היה על-כל-פנים לחשוב, בא הקץ. נשבו רוחות חדשות בעולם התרבותי וגם בנאות יעקב היתה לכאורה הרווחה. ברחוב היהודים נפתחו החלונות לרוח היום ועם ישראל כאלו חדל להיות עם לבדד ישכון. בהרבה מבחירי כחותיו נספח גם הוא לתרבות כלל-אנושית, וכל צורת חייו בחומר וברוח התחילה להשתנות. ובתוך רקמת החיים החדשים, לרגל כל השינויים שבאו בתנאי הקיום מסביב, באו שעות קשות של נסיון ליהדות כולה. היא, כאמור, נוסדה על היסוד הפיוטי שבחיי האדם, אולם רגילה היתה במשך אלפי שנות קיומה, כי גם הכח המדעי של העם יוקדש לה כולו. ולא רק שלא יבוא ככח מתנגד וחותר חתירות, אך להפך, יהיה “תנא דמסייע” לחזק ולבצר ולשמור את החומות העתיקות לבל תתחללנה ולבל תתפרצנה. וכאן בא עכוב. המדעיות היהדותית בחלק גדול מהאומה סולקה הצדה ונדחקה למדרגה עוד פחות משניה, ובמקומה באה המדעיות העולמית, שבדרך כלל קשה לה, לפי סגנונה המקובל, לגור בכפיפה אחת עם היהדות על כל תכנה וצורתה מבית ומחוץ. העם בגושיו הרחבים שומר עוד את קשריו עם המדעיות היהדותית ונאמן הוא בבריתה, לבל תרד מבמת-החיים. אך הסכנה של המהפכה הרוחנית לא חלפה כולה, כל זמן שהכחות המתקדמים של האומה, וביחוד הצעירים, מתמסרים כולם למדעיות הכללית על כל מסקנותיה המקובלות באותה שעה בעולם התרבותי הגדול. בעצם הדברים אין היהדות מתנגדת למדעיות הכללית ואינה יכולה לבלי ראות את הברכה אשר בה, את נחיצותה ואת גודל ערכה בכל פינות החיים. אך היא, היהדות, בשלה, כי היסוד המוסד שבחיי האדם היא התפיסה הפיוטית לפי הוראותיה מימי בראשית בהופעות עליונות. וכפי הנראה, כפי שהורה לנו נסיון ההיסטוריה, המדעיות היהדותית בצביונה המיוחד וגם בחד-גווניותה היא נחוצה ודרושה לגרעין הפיוטי של היהדות להיות עליו סתרה ולהגן עליו בתהפוכות העתים. וזוהי איפוא הבעיה הגדולה של הדורות הקרובים: איך תסתדר היהדות במצבה החדש, באשר מדעיותה העתיקה והמקורית איננה עוד הכל-יכולה כמו לפנים ואיננה מביעה עוד בשלימות את קלסתר פרצופה הרוחני של האומה? אלה המאמינים בנצח ישראל אינם פוסקים מקוות כי עם ישראל ימצא את דרכו, וגם בשעות הקשות האלה יעמוד על נפשו ויסולל מסלה לעצמו, אשר בה ילך לבטח בשמירת קיומו המקורי, על אף כל הפגעים שמסביב. השאלה היא רק, מה תהיה מהותה של מסילה זו, שהכרח לה להסתגל לתנאי החיים, שאי-אפשר לבטלם. החרדים עוצמים עיניהם מראות דברים כהוויתם וחושבים, כי בהסתירם פניהם מתהפוכות המציאות ומחידותיה יצאו כבר ידי חובתם, והכל ילך מעצמו למישרים. אך בעלי ההכרה מסתכלים בעין בוחנת בכל ההולך ונעשה ומתרקם בעמקי החיים, ובקשר עם הסתכלות זו הם מבחינים – וגם מוכרחים להבחין, – כי היהדות בעתיד הקרוב, בהתאבקה על שמירת עצמותה, תצטרך להטעים ולהבליט ביותר את הגרעין היסודי שבה, את התפיסה הרוחנית-הפיוטית שבחיים, ולא תסתפק במדעיות המעשית של היהדות, כמו שהדבר היה נוהג עד עכשיו. ולא עוד, אלא שאת המדעיות ההיא הציגו בראש, ואת הגרעין המרכזי הרוחני, אם גם לא השמיטוהו, הרי התיחסו אליו כאל דבר פשוט וטבעי המובן למדי מאליו ואינו זקוק לא ללימוד ולא לטפוח ולא להשגחה מעולה. עכשיו ההגנה על היהדות מחייבת מהלך חדש, כיוון חדש בתרבותה העצמית של האומה. במתכוון לא נבוא להזיז את המדעיות היהדותית מבסיסה העממי ומעמדותיה שרכשה לה במשך שורה ארוכה של דורות. והיא גם יקרה וחשובה לנו למדי. אך מאליו יצא הדבר, וידו החזקה של הזמן היא שהיתה בו, כי המדעיות ההיא, הספונה לפני ולפנים ב”אוהל שם" אינה יכולה עוד לפרוש כנפיה על בית ישראל כולו לכל מפלגותיו ובאי שעריו וכחה הולך ורפה ונשאר חבוי בסתר אהלו, ואם היהדות עודנה שואפת להיות אם מחנכת ומגדלת לבניה כולם, עליה להתרכז יותר בצד הרוחני-הפיוטי, שסוף-סוף הוא הגרעין היסודי של בנין היהדות ובו, בקליטתו בנפש העממית ובפריו אשר יעשה תלוי הכל. הדברים האלה יכולים לשמש לנו מבוא להערכתו של ר' זאב יעבץ. אם הצד הפיוטי של היהדות צריך לתפוס את אחד המקומות המכריעים בהתפתחותה לעתיד לבוא, הנה בנשמתו של המוסר הזה השתקפו באיזה רוך מיוחד הזהרורים הפיוטיים שלה, – ולא של פינה זו או אחרת של היהדות, לא של מקצוע נבדל זה או זה, לא של אחת התקופות שלה, או של אחד הזרמים שעברו עליה בימי קיומה הארוך, אלא של היהדות כולה בכל היקפה ההיסטורי מהר סיני ועד הנה, כמו שהיא סדורה ושתולה וקשוטה בפרחי הוד בתוך הנפש העממית התמימה. יעבץ הוא הפייטן השלם של היהדות המסורתית, ובבחינה זו הוא לנו אחד מיחידי הסגולה בספרות העברית החדשה. פייטני העם, פייטני היהודים ודאי יש לנו גדולים וטובים מיעבץ, אבל כמה מעטים בקרבנו פייטני היהדות, שיחובבוה, שיעריצוה, שיהיו קשורים אליה ואדוקים בה, שתאיר את לבבם ותדליק בנשמתם פנימה מאור של אהבה ושל קדושה מעולם העליון. ויעבץ היה פייטן מסוג זה ליהדות המסורתית. מבחינת ההבעה הפיוטית לא הגיע יעבץ לגדולות. בשום אופן לא נוכל להציגו במובן הכשרון הפיוטי, כלומר: מבחינת ההוד והעוז וקישוטי הדבור הציורי, על מדרגה אחת עם יל“ג, לדוגמא. אבל יל”ג היה משורר גדול ליהודים ולא ליהדות. בודאי ידע אותה בכל המובנים, גם מפי ספרים וגם מן הסביבה הוילנאית. אבל לדעת דבר – אין זאת אומרת עוד לתפוס אותו בעמקי הנשמה ולדבקה בו. לעומת זאת היה יעבץ שקוע בכל נימי נשמתו ביהדות ביחידה הקיבוצית הרוחנית הזאת, ומדי דברו בה, אם גם חסרים לו הצבעים המצודדים לב שהיו ברשותו של יל"ג, הוא משפיע עלינו בעצמת ההרגשה, בחמודות הרוך והעדנה של הנשמה הפיוטית, השזורה לפי דרכה בעולם העליון של היהדות בכל קדושת המסורה. יאמרו: הרי היהדות היא בשביל היהודים ולא היהודים בשביל היהדות. ואם הפייטן שקוע בתפיסת היהדות כיחידה מופשטת, המתרוממת מעל לעם בהויתו האישית, הרי זה סימן של הזיה, של משאלת שוא ומדוחים. אבל דבר זה אינו נכון ויש בו משום קטנות ההשגה. היהדות שנתגבשה בדרך הרוחנית, שבה עבר עם ישראל בחרף נפש במשך שלשת אלפים שנה, היתה לכמות רוחנית-פיוטית כשהיא לעצמה, והיודעים אותה כל צרכה עד כדי תפיסת כל ההוד והקדושה שבה, בכל הרכבותיה ומזיגותיה עם הנביאים בראש, כורעים לפניה ברך כלפני יצירה רוחנית אדירה מיוחדת במינה, שלא היא תשתעבד לעמה, שעל ברכיו נולדה, אך עליה להסתגל לה. ויהדות זו בכחה ובאורה הרוחני-הפיוטי היא שתמשול על עם ישראל גם בדורות הבאים, אם לא על כולו, הרי על החלק הטוב והמובחר שבו, ולא תתנהו לנטות הצדה ולבחר במקומה באלהים חדשים מקרוב באו. וזהו הסוד של נצח ישראל, זו היא הערובה האמיצה לקיום האומה בכל חליפות העתים, ויהי מה. ולפני יהדות זו בהפשטתה הרוחנית-הפיוטית עומד יעבץ ביראת-הכבוד ובאהבה עזה, ובכל מה שיצא מעטו הוא מטיף לה ומחבבה ומשתדל לגלות את שפוני טמוני חמודותיה ומכמני אוצרותיה, ושפתו, בה הוא מודיע את שיח נשמתו הפיוטית, – הלא היא שפת-עבר, שפת התורה והנביאים ותהלות בן-ישי. וכמה הוא מושל בה! כמה יודע הוא להשתמש במבחר סגולותיה, כמה היא מסוגלת בפיו להשיג את מטרתו בהארת ניצוצי הנוגה של היהדות! מבחינה אמנותית, מצד עיבוד הלשון בכח של יצירה, גדולי סופרינו ומשוררינו בודאי עולים עליו. אבל סגנונו העברי מצטיין באיזה רוך דק וענוג המיוחד כמו לו לבדו. חציו שאוב ממעינות תהום רבה של הנביאים, וחציו – הד נשמתו על כל יפיה ואצילותה ורבגוונותה ודבקותה במורשה קהלת יעקב. ביצירותיו הספרותיות תופס מקום מיוחד ספרו הגדול על דברי הימים לישראל, שכתב בהרבה כרכים, רבי הכמות והאיכות. ביצירתו זו שקועה עבודה רבה וחשובה מאד גם מן הבחינה המדעית, ולא לחנם הקדיש לה מבחר שנותיו. אך בכל זאת רחוק הוא כהיסטוריון בעל מקצוע מן השלימות. ואחרת גם לא היה יכול להיות. הפייטן של היהדות המסורתית, המתגעגע על כל הופעותיה, בכל היקפה, כלום הוא יכול להסתכל בהיסטוריה של עמו כאיש מן הצד ולהוציא משפטים חותכים בלא חמלה לפי כל תביעותיו של ההגיון הקר והמפוכח? גם במלאכה מדעית זו יש צורך, אך אותה יעשו ההיסטוריונים המובהקים, הרגילים בעבודה זו, ולשם התגלות הצד העובדתי שבדברי הימים הם מכוונים את יצירותיהם. אולם כדאית היא היהדות, שלצד המבקרים החותכים כמו באיזמל את העבר הרחוק ושואבים ממנו את פסולת החיים – ימצא גם מליץ מיוחד במינו, שיגש לישישה רוחנית זו, בת שלשת אלפים שנה, בנפש חנינה, מלאה אהבה ורוך והכרת רום ערכה, ומתוך מבט שכזה יסתכל בעין חודרת בכל אשר עבר עליה וישפוט מישרים גם הוא… גם להסתכלות כזו יש ערך גדול, ביחוד מנקודת-ההשקפה הלאומית. לאדם מישראל עונג רוחני הוא ממש לקרוא את דברי הספר הזה, גם במקום שמבחינה מדעית אין להסכים למסקנותיו. כאן לא המסקנות בנוגע לעובדות הן העיקר. כאן חשובה יותר ההארה הפיוטית של כל המהלך ההיסטורי ושפעת הנועם והרוך הבאה דרך הצינור של נפש ישראלית העשירה בזהרי הפיוט העליון. לא פה המקום להסתייע בציטטות מהספר הגדול הזה, אך דוגמה אחת קטנה אביא פה, המראה באיזו דקות ועמקות תופס המחבר את היהדות המסורתית בגלוייה. הנה לפני דרך מקרה חלק ט' מספרו זה, בו הוא מביא, לרגל המלאכה אשר לפניו, דברי חז“ל מתלמוד ומדרשים. וכמה הוא יודע לבחור את התוכניים שבהם, כמה הוא יודע להסבירם ולשרטט את סגולת הרעיונות הספונים בהם! הנה הוא מביא מאמר ממכילתא, שמות, כ”ג, ה': “רשע וכשר עומדים לפניך בדין, שלא תאמר: הואיל ורשע הוא, אטה עליו את הדין – תלמוד לומר: לא תטה משפט אביונך בריבו, אביון הוא במצוות.” והמחבר הולך ומסביר, כי מאמר זה חדור מוסר עמוק ומלא רחמים לאדם הכושל לא רק במשמעו החמרי, אלא גם במשמעו הרוחני. הדרש של הכתוב הוא נפלא גם בדרך חריפותו וגם בתכנו המוסרי. מירושלמי, מכות ב‘: “שאלו לחכמה: חוטא מה ענשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה: – אמרה: הנפש החוטאת היא תמות. התורה אמרה: יביא אשם ויתכפר לו, דכתיב: ונרצה לו לכפר עליו. שאלו להקב”ה – אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר, כמו שנאמר: טוב וישר ה’, על כן יורה חטאים בדרך." מאמר אגדתי עממי, וכמה הוא יפה, וכמה עמוק תכנו! כל האטריבוטים, גם של העליון בחיי האדם, יש שאינם מספיקים, כי הם מצומצמים, וגם התורה עצמה בכל קדושתה בכלל, וצריך לפנות למקור בעצמו, לאל אלהים מקור היושר והטוב והחסד והרחמים, והוא גם יורה חטאים בדרך, לו הישועה, כי הכל ממנו והכל אליו… כך תופסת היהדות את חיי האדם. הנפש הפיוטית של המחבר מתפעלת משם “רחמנא”, שבעלי התלמוד קוראים לאלהים. מכל השמות המביעים גודל והוד ויראת הרוממות, שמספרם רב בכתבי-הקודש, בחרו אמוראי בבל בשם הרך והענוג “רחמנא”, המביע המון רחמים לכל יצור נענה. ומטעים המחבר בסגנונו המיוחד לו: “השם הזה, הנאמן והאהוב, היוצא בקדושה ובטהרה אלפי פעמים מפי רבותינו הטהורים, עדות היא לכל באי עולם, כי הם הם שמו את מדת הרחמים, מדת החסד הגמור והאהבה המוחלטת, לעצם שם ה', לראשית דרכי אלהים.” שורות אחדות כל-כך פשוטות לכאורה, אך בהם אנו שומעים דפיקת לבו של אדם בבקשו לו מחסה בסתר עליון; בהם אנו שומעים גם הד נכון ונאמן מהנשמה העממית הישראלית, בהעריכה בהרגשה חמה ונאמנה את הביטוי היהדותי “רחמנא” לשם אלהים. שמו של ר' זאב יעבץ בכלל הוא מכובד גם במערכות הספרות העברית וגם במערכות הצבור. אדם חשוב ואנין-דעת בעטו ובכל הליכות חייו, למדן מופלג בתורה ובעל ידיעות רבות חיצוניות, בעל סגנון מלוטש בעברית, מחבר הרבה ספרים בכשרון – בודאי הוא ראוי לכבוד. עוד לא העריכו אותו כראוי לו על כל עצמותו. בשביל הסופרים העברים ברובם המכריע הוא יותר מדי “מחזיק בנושנות”, יותר מדי דתי, “חרדי”, וזה מספיק להעביר קו בהערכתו בגבול ידוע. האם מבינים הם כי היהודי הזה, השייך לכאורה למערכת הסופרים העברים מהדור החדש, ראוי שישאו את שמו וזכרו בתוך גדולי ישראל של דורנו גם, ואולי עוד יותר, מנקודת-הראות של החרדים? היודעים הם להעריך את ספריו, כי כדאים הם לשימם בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות ולפנות להם מקום-כבוד בתוך כל הספרות הדתית מימות עולם? התשובה לשאלות האלה מוטלת בספק גדול… והמה, החרדים, הלא היו צריכים להבין גם זאת, כי דוקא מפני שהמנוח בצורת יצירותיו הרוחניות היה סופר עברי מהחדשים, דוקא מפני שהיה לפי כל פרצופו התרבותי איש אירופי במלוא המובן, בעל השכלה גבוהה, בעל טעם נאה לפי יפיפותו של יפת, – דוקא בשביל כל אלה עוד יגדל ערכו שבעתים בהתמסרותו המלאה ליהדות ובהשקיעו בה את כל נימי נשמתו ושאיפתו בחיים. אנשי ישראל מסוג זה הם הנחוצים כל-כך לדורותינו הבאים, והם אשר חומה יהיו על היהדות בתוך כל תחלואי העתים, אשר סביב ישיתו עליה… את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/215

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p20/m216.txt

אנכי לא יהיה לך אלוהים

אברהם אבן עזרא

270670

אנכי לא יהיה לך אלוהים אנכי לא יהיה לך אלוהים / ר' אברהם אבן-עזרא אָנֹכִי, לֹא יִהְיֶה / לְךָ אֱלֹהִים / אֲחֵרִים עַל פָּנַי! בֵּין אִם תָּבִין בְּכָל מַעֲשֶׂה, / תַּעְמֹד בְּסוֹדָם, הַבֵּט כָּל שַׁח וּמִתְנַשֵּׂא – / מִי זֶה יְלָדָם? צוּרוֹת שַׂמְתִּי סְבִיב כִּסֵּא / בִּכְרוּב, וְאָדָם וּדְמוּת שׁוֹר עִם דְּמוּת אַרְיֵה – / הֵם בַּגְּבוֹהִים / לְעֵדַי נֶאֱמָנָי. רָדְפוּ הֶבֶל אֲשֶׁר עָבְדוּ / נִבְרָא כְּמוֹהֶם, לִבּוֹת לָהֶם – וְאֵיךְ יוֹדוּ / בִּלְתִּי אֲבִיהֶם? אֵל קַנָּא הוּא – וְלֹא פָּחְדוּ / מִמַּעֲשֵׂיהֶם? שׁוֹמֵר מִצְוָה וְחֹק יִחְיֶה, / הוֹלְכִים וְנוֹגְהִים / אוֹהֲבֵי דַת סִינָי. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/216

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p142/m217.txt

תקופת תשרי

אלכסנדר סרגיביץ' פושקין

דוד פרישמן

7200

705482

ru

תקופת תשרי …כְּבָר רוּחוֹת הַחֹרֶף בִּרְגָזָה נָשָׁבוּ, כְּבָר קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ אֶת-בּוֹאָן עָזָבוּ, וּמִדַּת הַיּוֹם אַךְ מָעָטָה, קָטָנָה. הַיְּעָרוֹת נִרְדָּמוּ וּשְׁנָתָם נָתָנָה אֶת-אוֹתוֹת קוֹל-נַחֲרָם בִּשְׂעָרָה נִדְכָּאָה; הַשָּׂדוֹת מִסָּבִיב עֲרָפֶל עָטָפוּ; וּמַחֲנוֹת בַּרְבֻּרִים כְּבָר עָפוּ, חָלָפוּ מִמֶּנּוּ דָרוֹמָה: אַךְ קָרְבָה וּבָאָה הָעֵת אֵין בָּהּ חֵפֶץ, הָעֵת הַמְקֻלֶּלֶת – מַרְחֶשְׁוָן זֶה עוֹמֵד מֵאַחֲרֵי הַדֶּלֶת. מִקֹּר בָּעֲלָטָה כְבָר יֵצֵא הַשֶּׁמֶשׁ, מִשָּׂדֶה כְבָר שָׁבַת קוֹל עוֹבֵד וַיֶּרֶף; שָׁם אַחֲרֵי הַזְּאֵבָה הָרְעֵבָה מֵאֶמֶשׁ הַזְּאֵב הִנֵּה יוֹצֵא לְבַקֵּשׁ לוֹ טֶרֶף. הַסּוּס עוֹד בַּדֶּרֶךְ עֵת אוֹתוֹ יָרִיחַ יַשְׁמִיעַ קוֹל-נַחֲרוֹ – הַהֵלֶךְ יָגִיחַ אֶל-אַחַד הֶהָרִים וּבְרֶגֶל נֶחְפֶּזֶת; בַּבֹּקֶר הָרוֹעֶה אֵין יָדוֹ אוֹחֶזֶת שׁוֹט שׁוֹטֵף לְהָעִיז הַפָּרוֹת מֵרֶפֶת, וּמוֹעֵד צָהֳרַיִם עֵת אֵלָיו יַגִּיעַ לֹא אוֹתָן בַּחֲלִילוֹ הַבַּיְתָה יַסִּיעַ. הַנַּעֲרָה בַסֻּכָּה קוֹל-שִׁירִים מַטֶּפֶת, אַף-טָוָה, וַהֲמֻלַּת הַלַּפִּיד – זֶה רֵעַ לְלֵילוֹת הַחֹרֶף – בַּקּוֹל תִּשָּׁמֵעַ. וּכְבָר עַל-הַשָּׂדוֹת יִתְגָּעֵשׁ הַקֶּרַח וּכְשִׂמְלַת-הַכֶּסֶף כְּבָר אוֹתוֹ יַעֲטֹפוּ… (הֵן חִכּוּ הַקּוֹרְאִים לַחֲרוּז פֹּה – הַפֶּרַח: וִיהִי-נָא, לִקְחוּהוּ חִישׁ-מַהֵר וַחֲטֹפוּ!) גַּם-חָלְקוּ הַנְּהָרוֹת עֵת כְּפוֹר הִתְלַבָּשׁוּ מֵרִצְפוֹת הֵיכָלִים שֶׁחָלְקוּ, חֻדָּשׁוּ. וּנְעָרִים עֵינֵיהֶם גִּיל-רַנֵּן יָפִיקוּ בַּסַּנְדָּל הַמְסֻמָּר עַל-קֶרַח יַחֲלִיקוּ; וּכְיָרֵא וְנִזְהָר לַפֶּלֶג יַגִּיעַ גַּם-אַוָּז כְּבַד-בָּשָׂר וַאֲדֻם-הָרַגְלַיִם, וּבְלִבּוֹ יִתְפָּאֵר כִּי-יָשׁוּט בַּמַּיִם, אַךְ יִכְשַׁל וְיִפּוֹל; בִּבְרַק אוֹר-רָקִיעַ הַשֶּׁלֶג הָרִאשׁוֹן מִתְחוֹלֵל, פּוֹרֵחַ, וּכְפִתִּים לְרֹחַב הַחוֹף יִשְׁתַּטֵּחַ. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/217

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p18/m218.txt

בשעה זו...

אהרן דוד גורדון

399986

בשעה זו... בשעה זו… / אהרון דוד גורדון (מתוך מכתב) …בדבריך יש מעין השתוממות על אשר בשעת חירום זו 1 יכול אדם להתרכז כולו בענייניו הפנימיים ולהסיח דעתו לגמרי מן המלחמה עם כל חמודותיה ונפלאותיה. ואני מתפלא על ההפך. ובאמת מה לנו ולמלחמה באירופה? איזה חלק אקטיבי יש לנו בה? הן כל השתתפותנו בה היא רק בבחינת צאן לטבח, בשר לתותחים, וכל תוצאותיה בשבילנו – רק שכול, אלמון, יתמות, חורבן, צרות, ייסורים, ובתור הוספה עוד עלבון שאין על עפר משלו, עלבון יתום כיתמותו של צערנו הגדול, כיתמותה של נפשנו הגלותית, היתומים לא רק מנפשות קרובות, כי אם גם, אפשר לאמור, מעצמנו. דווקא שעה קשה זו, שאין לדעת כמה תימשך, ואם לא תהיה בעתיד עוד יותר קשה ­– דווקא שעה קשה זו היא בשבילנו שעה של התרכזות בעצמנו, של הסתכלות פנימית וחיצונית, של ‘נחפשה דרכינו’ – של הכשרת הקרקע לתחייה לאומית וליצירה לאומית. אין מורה ואין מחנך כייסורים גדולים, כצרות גדולות, ועלינו רק להיות תלמידים מקשיבים, לתת את נפשנו לדעת ולהבין את תורת מורנו הגדול, להבין את פירוש הייסורים ואת סוד הייסורים, כדי שלא יהיו ייסורים לבטלה. ובמובן זה גדולה, גדולה במידה שאין לשער, התורה היוצאת לנו מן המלחמה. זוהי אולי הנקודה היחידה, שאנחנו יכולים למצוא בה חיוב ידוע. קודם כל אנחנו רואים בה את עצמנו כמו בראי: יחידים, בודדים, יתומים, תועים איש לעברו; ומצד שני, המלחמה כשהיא לעצמה תורה גדולה בה, בייחוד במקום שמבקשים תחייה, חיים חדשים. המלחמה מרעישה, אבל יש בה הרבה צדדים, וכל אחד רואה בה מהרהורי לבו. רבים רואים בה, בעצם המלחמה, את סמל הגבורה, את סמל התפארה שבגבורה. אבל העיקר הוא, יש לחשוב, לא מה שיש בה, כי אם מה שיש לראות מתוכה. כי מתוכה יש לראות את הגבורה שבחיים, ויש לראות את הצער שבגבורה, זו המבקשת את תיקונה ואינה מוצאת ומוכרחה לצאת לבטלה ולבהלה. רואים אנו מתוכה כמה כוח, כמה גדלות, יש בחיים, גדלות עד לידי עירוב התחומים, או ביטול התחומים שבין החיים והמוות. איזו התעלות הנפש יש בחיים, המרימה את האדם למעלה מכל יחסים קטנים פרטיים, ואיזה יחס גדול כללי התגלה בחיים בשעת קלקלתם, בשעה שהם מתפרצים ומראים את כוחם בהריסה! וכמה גדולים, חושב אתה, היו יכולים להיות החיים, לוּ ידעו בני האדם לחיות! – אכן, כאן יש ויש לנו מה ללמוד, אם אותו הדבר שאנחנו קוראים לו ‘תחייה’, ‘חיים חדשים’, אינו מלה ריקה, אם אנחנו מסוגלים לרדת לסוף עמקו של הדבר. אנחנו, הן כל כוחנו, אם נאבה ואם נמאן, הוא רק ברוח, מאותו הטעם הפשוט, שכוח אחר אין לנו. אבל כוח זה – יאמרו מה שיאמרו – יש לנו, ובכוח זה ורק בכוח זה אנחנו קיימים עד היום. וגדול כוח הרוח, המקום שיש רוח חיה, המבקשת חיים, הרבה יותר גדול מכוח האגרוף. עֵדה לכל אחד מאתנו נפשו החיה, במידה שהיא חיה, עדים השמים העמוקים והנוגים האלה, אשר היו ימים,שהם הגידו לנו דבר מה, יותר נכון, שהם שתקו לנו דבר מה, – דבר מה, שכוחו גדול עד היום על התרבות האנושית היותר גבוהה. ועדיין בשתיקתם הם עומדים ומחכים לתלמידים מקשיבים. ודווקא מתוך רעש המלחמה המחריבה אתה שומע את שתיקתם, המלמדת פרק בהלכות יצירה ובהלכות גבורה של יצירה. ובלי כל פקפוק הייתי אומר, כי כמה שיגדל חורבננו על ידי כוחות מן החוץ, אם על ידי כך נתעורר כולנו, כל העם, בלי יוצא מן הכלל, נתעורר לחיות את כל עומק בדידותנו – כי עתה לא יצא שכרנו בהפסדנו. ‘לפום צערא-אגרא’ – גם כלל זה עדיין חי וקיים, כל זמן שחי הצער וחיה הגבורה שבצער והיצירה שבצער. ואם מפקפק אני לעתים, הרי זה רק מפני שרואה אני כי אין אנחנו תלמידים מקשיבים לחיים, זאת אומרת: לחיי עצמנו. והעיקר שחיי עצמנו אינם שווים בעינינו כלום, שכל עצמנו אינו שווה בעיניו כלום. את חורבננו הפנימי אני רואה, הקשה מכל חורבן מן החוץ. מצד אחד חורבן מתוך קטנות, כי גם בזמן הזה, אחרי כל מה שעבר עלינו, אנחנו איננו יכולים להסיח את דעתנו לרגע מהפעוטות והשטחיות היום-יומית, ולהתרומם לידי הרגשת המצב בכל היקפו ולכל עמקו. ומצד שני – חורבן מתוך ביטול עצמי, כי בבואנו לפשפש במעשינו יש בינינו שאינם מוצאים דרך אחרת אלא לבטל את עצמנו, לבטל את נשמתנו הלאומית מיום היותה עד היום, את צורתה האנושית ואפילו את מסירות נפשנו על דתנו, ואפילו את צערנו הגדול – את הכל. ועיקר כי רואים בזה איזו אמת גדולה, איזו אמת עליונה – כל כך בטלים אנחנו בעיני עצמנו, בטלים מתוך התבטלות שלא מדעת בפני אחרים, כל כך עמוקה גלותנו הפנימית! כל כך אין אנחנו מסוגלים לחיות את החיים בלי אמצעי, לחיות את האמת שבחיים ושבעצמנו. ולמה אכחד! כשאני רואה את כל זה אינני יודע מאיזה צד החורבן יותר גדול … אכן יש ויש לנו במה להסתכל ולחפש. יש ויש במה להתרכז ומה להעיר, אם אין חפצנו להחזיק במידתם של אניני-הרוח, שאין כוחם אלא בבכייה על גורלם המר. מובן שלעת-עתה אין להגיד במלים אחדות ובדברים ברורים מה עלינו לעשות, שהרי אין חיים על פי הזמנה ועל פי תכנית קבועה מראש, ואין יוצרים על פי הזמנה ועל פי תכנית קבועה מראש. בייחוד בשעה זו, שאין בטחון ביום המחר, שאין לדעת מה ילד היום. העיקר הוא, כי עלינו להרגיש בכל כוח נשמתנו, כי השעה היא שעת עבודה גדולה לנו, עבודה פנימית, אינטנסיבית, הדורשת ריכוז גמור בה והיסח הדעת, במידה שאפשר להסיח, מכל מה שאינו בידינו, מכל מה שאנחנו איננו יכולים לפעול כנגדו מלבד ב’אוי ואבוי!' וזה לפי דעתי תפקידם של הכוחות הצעירים שבקרבנו, אלא העובדים והשואפים ליצירה, שבשעה קשה זו עליהם לתת את הטון, טון של גבורה עילאה. כי לגבורה עילאה אנחנו זקוקים עתה, ומי יודע עד כמה נהיה עוד זקוקים. תרע"ו (1916) השנה השניה של מלחמת העולם הראשונה.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/218

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p66/m219.txt

בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("קובצים סוציאליסטיים יהודיים")

יוסף חיים ברנר

939732

בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ("קובצים סוציאליסטיים יהודיים") קובצים סוציאליסטיים יהודיים אידיש-סאציאליסטישע זעמעל-ביכער".1 נומער 1. סעפטעמבער 1919, ניו-יורק. בדין וחשבון אחד שבעל-פה של אדם המצוי אצל בתי-מלאכה יהודיים, שהיסוד הקואופראטיבי הוא משען להם, יסופר על ריבוי הטענות והתביעות של בחורי בני-ישראל, כשמנהל-העבודה, למשל, מעיר לעצלים שבין החברים, כי צריך לעבוד, שהרי הכל חברים, ובטלתו של אחד גורמת הפסד לכל המשק, עומדים ומקהילים קהילות על “גסות-יחוסיו”: הוא מאיים בפיטורים, בהוצאה מן הקואופראטיב? הכך יעשה אדם המתאמר לסוציאליסט? הזהו הסוציליסמוס? אופיי הדבר לאופיו של בעל-המלאכה ההמוני שלנו, יסוד קיומנו הלאומי; ומשותף הוא גם לאינטליגנט ההמוני שלנו. ולא יִפָּלא, שׁבגודל-כשׁרונו שׁל זה לתבוע, לנאום נאום ולשפוך אש וגפרית על ראש המתנגד, הרי הוא חומר-סגולה להוציא מתוכו שמשים ופקידים לסוציאליזם, אבל לא ליצור חיים קולקטיביים, מלאים איזה תוכן. מוציאי ה“זאמעל-בוך” האידיש-הסוציאליסטי הנ“ל, הנם מאותם האנשים – אנשים אשר הסוציאליזם היהודי הוא להם לא שדה-פעולה, כי אם לולב כשר עם אתרוג מהודר (על פי הכשרות הסוציאליסטית, כמובן) לנענע בהם בידים כלפי עצמם וכלפי חוץ. “דער רעוואליוציאנערער בעוואוסטזיניגער טייל פון דעם אינטרנאצניאנאלען רעוואליוציאנערען פראלעטאריאט” 2– זהו מין מבטא חוזר,איסתרא בלגינא קיש קיש קריא. הכל כל כך “ריבולוציוני”, כל כך קיצוני, שבט-הביקורת כל כך מצליף, ההשקפה ה”ריבולוציונית" היא כל כך כוללת, מקיפה, אדומה, רחבה, כביכול, עד שפשוט תענוג ואושר לחיות בעולם הריבולוציוני הזה!… חזיז ורעם! מה חסר לאלה ומה נחוץ להם? היתכן? – צועקת ה“דערקלערונג” 3“אידיש אין פאלעסטינא אונטערדריקט… (כידוע!) והמפלגה שלנו הסוציאליסטית העומדת על ההשקפה של קלאסען-קאמפף, תשתתף בקופה הלאומית ותתמוך במוסדות הציונים הבורגניים?!” – בשעה שאפשר להיקרא סאציאל-דעמאקראטישער פועלי-ציון פראפאגאנדא-קאמיטעט ולבלי לנקוף אף באצבע קטנה בשביל בניית הארץ העתידה, בשביל כניסת חברים לעבודה ממשית, כי אם לבלבל את המוחות על-דבר “פאליטישען קאמפף” באמריקה ולהיות בעת הצורך גם סוציאל-לא-דימוקרטים וגם קומוניסטים-ריבולוציונרים ממדרגה ראשונה ולשבוע רצון ולמצוא חן בעיני אלוהים ואדם – באמת, לא יתכן! אחר ה“דערקלערונג” בא אחד ומוכיח, שמלחמת-המעמדות אינה רק מלחמה על לחם. זה “לא נכון ולא מארכסיסטי”. החייט אינו רק חייט, כי אם גם אדם ובן ללאום ידוע, וכל דבר אנושי ולאומי לא זר לו. (כמה צרוף הוא “מארכסיזם” זה, שמתוכו מועמד החייט כבא-כוח המעמד הפרוליטארי וכנושא על כתפותיו את משא-העתיד!) “די בעסטע(!) מארקסיסטישע טעארעטיקער האבן דעם קלאסענקאמפף אנדערש ניט פערשטאנען. קאאוטסקי וואס רעכענט זיך פאר דען בעסטען מארקסיסטישען טעארעטיקער” 4 – – – והואיל וכך, הואיל שכל מה שמעניין את כל העם, מעניין גם את הפועל, ורק שיש לו על זה השקפתו המעמדית המיוחדה, הרי… הרי מוכח, שלא טוב לקחת חלק בקופה הלאומית ובקונגרסים… וקוֹמיס של קאוטסקי ובוּר דברוֹשוּרות זה עוד קובל במאמרו על “חוסר ההכנה התיאוריטית” של חבריו!… אחר המאמר התכסיסי שאחר כך בשאלת השתתפות פועלי-ציון בקונגרס (הפתרון הוא, מובן, שלילי: לא להשתתף!) בא מאמר על ההגמוניה הגמורה של אידיש בכל תפוצות-ישראל. תרבות, אומר בעל המאמר, אינה דבר, שאפשר להחליפו לעת-מצוא. לעם בתקופה ידועה יכולה להיות רק תרבות אחת ולא שתים; התרבות העברית פסקה; עכשיו היא אינה תרבותו של העם היהודי. וזאת אומרת, שהתרבות העברית עכשיו אינה כלל במציאות בשביל העם היהודי. כה אמר שטיינבוים (שם בעל-המאמר)! מסתמא יודע הוא מה שהוא מדבר! ואף ניר-רפלקס יודע. הוא יודע “ברור את הסיבות של האמיגרציה בעולם הקאפיטאליסטי בכלל, ובקשר עמה את האמיגראציה היהודית בפרט”, ומתוך כך “ברור לו (מה לא ברור לו?), שבמשטר הסוציאליסטי תחדל האמיגראציה”. אבל לעת-עתה, בתקופת-המעבר… הקאפיטאל הקטן… הקאפיטאל הגדול… “תורה” “תורה”! בלי “תורה” על “הקאפיטאליסמוס בכלל” – אף לא צעד! וכל זה בכדי ל“כַשֵר” את האמיגראציה היהודית לארץ-ישראל!… אבל מי שרוצה לקבל מושג מקהות שבקהות, מריקניות שבריקניות, יקרא את הריפאֶראטים ואת הריזולוציות בחלק “מפלגותינו בחוץ-לארץ”. צריך היה לבדוק את מוחותיהם של הריפֶרֶנטים והריזולוציונרים ההם. את לבותיהם – אין לבדוק: אף משהו של הרגשת-חיים-ומציאות את בהם. ואלה הגולמים, שאינם מבינים שמה ששקול ומלא תוכן בפי לֶנין, יכול להיות שׁפל ונהבל בפי קנדז’רסקי, עוד מדברים בשעת-הכושר על יצירת כלכלה יהודית, על העברת-המונים, על יסודות חדשים, על חיים ועבודה! לבסוף נספחו על ה“מאסף” שני מכתבים מאנשים פרטיים מארץ-ישראל: עדים חיים. ואמנם, לשונם של הכותבים מעידה על “הבנתם” הפועל-ציונית למדי. האחד, אורתודוכס מארכסיסטי, מתחנן בכל כוחו, שלא יתנו לקאפיטאל להיכנס אל הארץ. יִבָּנה הכל בלי קאפיטאל! כי למה להכניס את ה“צרה” הזאת, ואחר כך לבקש אמצעים להיפטר ממנה?! הרי אדם הראשון חי בגן-עדן בלי קאפיטאלים… והשני, לגיונר, מוכן ומזומן להפקיר בעד התעמולה היודישיסטית את הכל: “את זמנו, את משכורתו, ואפילו(!) את בריאותו”. לעת עתה הביא לקרבן על מזבח-האידיאל את… ה“בענדלאך” שלו. ללמדכם, שהיו לו “בענלדאך”. [“האדמה”, כסלו תר"ף; החתימה:.ח.ב.צלאל] [“קובצים סוציאליסטיים יהודיים”.]  ↩ החלק המהפכני בעל ההכרה שבקרב הפוליטאריון המהפכני הבין–לאומי."]  ↩ קול קורא]  ↩ טובי התיאורטיקנים המארכסיסטיים לא תפסו אחרת את עניין מלחמת–המעמדות. קאוטסקי שנחשב לתיאורטיקן המארסיסטי הטוב ביותר…]  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/219

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p23/m220.txt

חקוי של התבטלות

אחד העם

380425

חקוי של התבטלות את ה“עתון” הלאומי שלנו היוצא בירושלים אין מנהגי לקרוא קריאה חטופה ושטחית תיכף לביאתו, כדרך שקוראים שאר כה“ע; אלא ממתין אני עד ששעתי פנויה ודעתי צלולה, ואז אקראהו בשׂימת-לב ובכובד ראש. בתוך השיטין ובין השיטין הנני מבקש עקבות ה”שכינה" הלאומית, השוֹרה על פרי הארץ, ואעשׂה אזני כאפרכסת לשמוע, לפחות, הד דק מקולו של “הרוח הלאומי”, השוכן בארץ בכל טהרתו. ויש לפעמים אשר אאמין כי יגעתי ומצאתי את מבוקשי; אבל יש גם אשר אמצא, אע“פ שלא יגעתי, את ההפך ממבוקשי, סימנים רעים מאד המביאים לידי “מחשבות זרות”… לפני איזו חדשים נראו לי סימני תחיה לאומית במאמרים שבאו במכ”ע ההוא על דבר הזבל, ולא מנעתי את הבשׂורה הטובה גם מן הקוראים1. עתה הנה לפני (בגליון מן ז' ניסן שנה זו) ספּוּר מתורגם מצרפתית, העוסק גם הוא בענין לא נופל מן הזבל בנקיוּתו, אבל סימני תחיה אין בו כל עיקר; אדרבא… והנני מסַפּר גם זאת באזני הקוראים, כדי שישתתפו בצערי. “כמקולקלים שבהם עשׂיתם” – זהו כלל גדול בדרך התדבּקות הקולטורא של איזו אומה באומה אחרת שפלה ממנה, כל זמן שהיחס ביניהן הוא זה שקראתי במקום אחר “חקוי של התבטלות”2. האומה השפלה, בשעה שהרגישה בשפלותה לעומת רעוּתה הטובה ממנה, וב“יראת הרוממות”, המגיעה עד ל“התבטלות הישות”, היא נושׂאה עיניה אל מעשׂיה של זו, בשביל ללמוד ממנה אָרחות חיים, – עלולה היא להתפעל ראשונה וביותר לא פרישותה של חברתּה בדברים שהיא עצמה נוהגת בהם היתּר, כי אם, להפך, ממנהגי חירות, שהיא רואה בחברתּה במקום שהיא עצמה היתה משתעבּדת עד כה לחוקים המגבּילים חירותה. כי בזמן שאין האדם מכּיר אלא “אַטמוֹספירא” מוסרית אחת, זו שממלאה את העולם החברתי שלו ומקיפה אותו בכל צדדיו, הרי היא כמו טבעית לו, והוא נושׂא משׂאה בנחת וברצון ואינו מרגיש כלל בלחץ שהיא לוחצת אותו, כמו שלא ירגיש במשׂא האויר הטבעי הרובץ על ראשו. אבל בהתפרץ פתאום אל תוך עולמו זרם של אויר מוסרי חדש, מעולם אחר הגדול ורם בעיניו יותר משלו, אי אפשר שלא תחלש עי"ז אותה “הטבעיוּת” שנמצאה עד אז ביחוסו לעולמו עם כל חוקיו ומנהגיו, וממילא הוא מתחיל להרגיש בכובד המשׂא, ועיניו ולבו נמשכים מפני זה קודם כל אל צד החירות שבחיי העולם החדש, והוא מחַקה חירות זו באוַת נפש, בקלוּת דעת, בלי הבחנה בין טוב ורע, כי אם רק על סמך מה ששם עושׂים כן, ומה שעושׂים שם בודאי כשר וישר הוא… וכך אנו מוצאים כמעט תמיד, כי בהכּנס קולטורא חדשה לאיזו ארץ או אומה חשכה, – “פלגא דאחרימן”, שאין שום קולטורא נקיה ממנו, נכנס תחלה. ועל זאת מַרבּים להתאונן כל התיירים והאֶתנוֹגרפים המציירים את המצב המוסרי הנורא של אותן האומות השפלות, בארצות המזרח ואיי הים, שמזלן הרע הביאן בנגיעה עם הקולטורא המערבית. ואולם אנו בני ישׂראל אין אנו צריכים לבקש הדבר בקצוי ארץ ואיים רחוקים, כי קרוב הוא אלינו מאד. רואים אנו את אחינו מבני העירות הקטנות, שנתגלגלו לאיזו עיר גדולה של קולטורא, מיד פורקים מעליהם עוֹל תורה ומוּסר, כל אותה האַטמוֹספירא הרוחנית שהיתה נשמת אפּם לפנים, ובזה הם מאמינים שנכנסו לברית הקולטורא החדשה, אע"פ שאינם יודעים כלום מעניניה היותר עיקריים; רואים אנו גם את אלה היושבים בעריהם, כשרוח קלה של קולטורא אירופית מַתחלת לנַשב במקומם, ראשית “השׂכלתם” היא – פריצת הגדרים הישנים ופנית-עורף בקלוּת ראש להיסודות הרוחניים שעליהם היהדות קיימת מדור דור. וכל זה על הרוב לא מהכּרה פנימית אחר בחינת דברים בדעה מיושבת, כי אם רק מהתבטלות הישות של בני אדם יושבי חושך למראה עולם חדש, גדול ונהדר, הנגלה לעיניהם פתאם. – והירידה הזאת של אומה בת תרבות עתיקה, שעמים רבים מתחממים עד היום לאור הקולטורא שלה, והיא עצמה נפשה כעפר לכּל, מקבּלת בהכנעה והתבטלות כל השפעה חיצונית וקולטת את הרע תחלה, כאותם הפראים שלא ראו מאוֹרות מימיהם, – הירידה הזאת היא בודאי חזיון מעציב מאד, שכל ישרי לב, אף משאינם בני ברית, לא יוכלו לעבור עליו מבלי האָנח קשה. כשאני לעצמי אמנם הנני חי באמונתי – שהצעתיה בפרטות במקום הנזכר – כי המצב הזה עתיד להשתנות לטוב בקרבּנו, כי ברבות הימים תעבור ההתבטלות מאליה והחקוי ילבש צורה של “התחרות”. ובכל זאת לא הכחד, כי האמונה הזאת לבדה אינה מַספּקת להרגיע את לבבי. קצרי-רוח אנו בדור הזה ואין בכוחנו להסתפק עוד, כאבותינו הטובים, בנחמות של “לעתיד לבוא”; רוצים אנו לראות בנחמה, למצוא גם בחיינו בהוה איזה ניצוץ של “עצמוּת לאומית”, אשר יעיד על אומתנו העתיקה, כי עוד לא הגיע במַפּלתה למדרגת השחורים באפריקא, שעליתם לעולם הקולטורא ירידה היא להם; כי עוד כוח בה, כמלפנים, לקלוט קולטורא זרה ולתת לה פנים חדשות לפי רוחה, עד שלא יוָדע, כי באה אל קרבּה מן החוץ… והניצוץ הזה, טבע הענין מחייב, שנבקשהו קודם כל בחיים החדשים הצומחים ועולים לעינינו בארץ ישׂראל. שם, במקום לידתה והתפתחותה של הקולטורא הלאומית שלנו – כך יש לנו רשות לחשוב – שם תהא ה“ישות” הלאומית ניכּרת בכל המעשׂים, וההשפעה מן החוץ לא תבוא שם בגבולנו אלא במדה הרצויה לרוחנו הלאומי; את הטוב יקבּל אל קרבו ואת הרע לא יקבּל. ואם בלב מלא תקוה כזו אנו לוקחים בידינו פרי ספרות הארץ ומוצאים בו – את הזמה הצרפתית מוטעמת ומפורשת בכל דקדוקיה, אז אי אפשר שלא תעלה על לבנו שאלה קשה ומרה: הרוח הלאומי הזה, שאנו מתגדרים בו, הרי מימות משה ועד עתה שׂונא זמה הוא, ומה הוא איפוא נבּוּל-פה זה בלשוננו הלאומית, בבירת ארצנו הלאומית, במכ"ע לאומי שבלאומיים, – אם לא עוד הפעם “התבטלות הישות” מפני רוח זר, צרפתי, שבא לארץ והטיל זוהמא בלבבות? והרי מכאן ראיה, שגם בארץ אבותינו עבדים אנחנו ברוח, ובשפלותנו בעיני עצמנו אנו מחַקים גם פה את הרע, ואין רוחנו הלאומי יכול לעמוד בפני אויביו התּקיפים ממנו… איני יודע מה היו שאר חובבי-ציון משיבים על שאלה כזו, ואפשר שהיו קוראים לה “חתירה עמוקה” והיו גוערים בנזיפה בשואל שלא כהלכה… אבל אני מודה אני, שאם היה אדם בא ושואלני כן – וביחוד, אם היה השואל אחד מן “הקנאים” הירושלמיים, שאותו מכ"ע עושׂה בהם מלחמה תמיד בשם ההשׂכּלה והלאומיות – הייתי כובש פני בקרקע ושותק. עי' למעלה פרק ד.  ↩ “חקוי והתבוללות”. “על פרשת דרכים” I.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/220

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m221.txt

[חֲבֵרַי שֶׁעֲזַבְתִּים עַל שְׁלשׁה]

שמואל הנגיד

467161

[חֲבֵרַי שֶׁעֲזַבְתִּים עַל שְׁלשׁה] חֲבֵרַי שֶׁעֲזַבְתִּים עַל שְׁלשׁה מְצָאתִים נֶחְלְקוּ עָלַי בְּיָמַי יְשַׁר דֶּרֶךְ אֲשֶׁר שָׁתַק וְחִכָּה לְיוֹם אֶרְצֶה וְלֹא דִבֶּר בְּמוּמַי וּמִתְנַבֵּל הֱקִלַּנִי וְהִמְרִיץ לְהָרַע לִי וְגִלָּה אֶת-עֲלוּמַי וְרַאַמִי לַהֲשִׁיבֵנִי דְבָרָיו יְחַנֶּן-לִי וְאֵין חֶבְרָה לְרַמַּאי בְּיוֹם טוֹב יַחְשְׁבֵנִי לוֹ כְּבֶן-אֵם וְיוֹם רַע הוּא כְאַכְזָרִי וְאַרְמַאי. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/221

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m223.txt

גְּבָרִים בַּחֲמִשָּׁה

שמואל הנגיד

467161

גְּבָרִים בַּחֲמִשָּׁה גְּבָרִים בַּחֲמִשָּׁה נִבְ- חֲנּו אִם בָּם לְשֵׂכֶל חֹק בְּלֶכֶת וַאֲמִירָה וַ- הֲנָעַת רֹאשׁ וְאַף וּשְׂחוֹק. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/223

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p370/m224.txt

רשמי מסע מארץ-ישראל

בנימין זאב הרצל

מיכל ברקוביץ

44003

7216296

de

רשמי מסע מארץ-ישראל לא לשם ענג ולא לשם חקירה מדעית חלמנו לתור את ארץ ישראל, כי אם לשם תכלית מדינית ידועה. ואחרי שהושגה אותה התכלית, לא התמהמהנו לשוב לדרכנו. ובכל זאת עלה בידינו, גם בתור אורחים לשעה קלה, להתבונן לכמה דברים ולתת לעצמנו חשבון על מצב הענינים. מחזה מעציב הוא בפרטים הרבה, אבל ממעל למקומות החרבים והשוממים נטויה כפת-שמים זכה ומלאה זיו, ובאשר יכלה לשלוט יד האדם, עזר לה הטבע העשיר והעליז לחולל בזמן קצר נפלאות בשפע רב. תוצאת העבודה, מעשי-ידי הקולוניסטים שלנו, ביחוד של אותם העומדים ברשות עצמם, מפליאה היא. עוד נראה מסביב אדמת-טרשים יבשה, שבה נכנס גבר אמיץ כזה לפני שנים אחדות – הוא הפך את הארץ לחורשת תפוחי-זהב או לכרם פורה. בין התמונות של הכובשים הראשונים האלה, שכבשו את האדמה כבימי קדם, עשה עלי רשם מיוחד הקולוניסט ברוצי במושבה, מוצא אשר אצל ירושלם. הוא היה שכיר-יום פשוט במושבה רחובות. באחד הימים לקח את הפרוטות המעטות, שחשך מפיו וקבץ על יד, ויצא אל אדמת-טרשים זו. ומכיון שהראה אותות של חריצות ידים, תמכה אותו האגודה לקולוניזציה שבקלן בהלואת-כסף. לפני שנתים היה לו הבציר הראשון. תבואת הבציר היו חמש מאות פרנק. בשנה שלאחריה היתה התבואה פי שלש, ויש תקוה, כי תלך תבואתו הלך והתרבה, מפני שגפניו הולכות ומשתבחות. מסביב לכרמו המעובד יפה נמצאה עוד אדמה שוממה, שגם אותה תוכלנה ידים חרוצות להפוך לגן. ודוגמאות כאלה יש שם לרב, כמספר הקולוניסטים היושבים בארץ-ישראל. אנשים אמיצי-לב ונבוני-רוח, שידיהם חזקות ועיניהם מפיקות התלהבות לארץ. האכרים היהודים הם חזקים ונבונים, זה היה הרשם, שעשו עלינו בכל מקום שפגשנו אותם. כמובן הפתיעונו ביותר מחזות הטבע בשלל צבעיהם, שנגלו לעינינו בדרך מסענו המהיר. הקולוניסטים הנם, למשל, רוכבים טובים. כאשר באנו לרחובות רץ לקראתנו גדוד אנשים צעירים, עשרים וכמה במספר, שהביעו את רצונם ללוות אותנו אל המושבה. מסביב לעגלותינו רקדו כעין פנטסיה ערבית על סוסיהם הדוהרים, ועל לבנו עלה זכרון הרוכבים-הצידים שמערב הפראי באמריקה, בראותנו את הצעירים האלה, אמיצי-הלב ושזופי האויר, אשר דרכו את סוסיהם וירחיקו לרוץ השדה, רצה ושוב, עד שובם אלינו בתרועת-שמחה. חבל שלא עלה בידנו לבקר אלא מושבות מעט, אבל את האכר היהודי הכרנו לדעת. ממנו יש לקוות הרבה לעתיד. כן, מאמינים אנחנו כאז כן עתה, ולמאז היינו שם עוד גברה אמונתנו. כי הארץ הזאת, שחוננה מידי הטבע ביפי כזה, היא ארץ העתיד. החוף המלא קסם שעל יד ים התכלת יכול להעשות לארץ עדנים, בהגיע שמה שלטון התרבות של קולוניזציה כבירה. אמנם נחוץ להשקיע סכומים עצומים, נחוץ לדאוג לתקון הדרכים והבריאות בארץ בכל הסדרים היותר חדשים. אבל איזה כר נרחב יש כאן לרוח-קבלנותו קלת התנועה של עם, אשר הכיר לדעת את כל האמצעים המודרנים של עם, אשר נתחנך בכל ארצות התרבות שבעולם. ומה גדול לעתיד שכרם של עסקי הקבלנות האלה, המובנים בנקל. הכשרות כבירות בעבודה ובהון דרושות לזה, אבל תחת השמים הנהדרים האלה מתברכת העבודה בפרות נחמדים, וגם ההון רואה שכר טוב בעמלו. רשם אדיר עשתה עלינו ירושלם, גם עתה בנולותה נראים עוד עקבות יפיה מלפנים. והעיר הזאת רבת-הגבעות, המזכירה בכמה פרטים את רומא, יכולה להיות שוב מטרופולין לכל הארצות. תמונה בהירה של העיר העתידה נראה לעין, כשמשקיפים מעל הר-הזיתים. העיר הקדושה העתיקה צריכה להטהר כלה מעסקים של חול. צריך שיבדלו כל התגרנים המגואלים והצעקנים מתוך החומות האלה, הקדושות לבני כל האמונות. בתי-פועלים, דירות בזול, יש לבנות הרחק מסביב לעיר, את השוקים צריכים להעתיק מן העיר העתיקה למקורות נאותים. והעיר העתיקה המטוהרה באפן כזה תוכל להשאר אחרי כן בשביל מוסדות החסד והצדקה של כל האמונות, שהן בעצמן תחלקנה את הגבולים ביניהן בדרך שלום. כל העיר העתיקה תוכל לאט לאט להבנות מחדש על פי הגזרה שהיתה לה עד כה, אך בתנאים יותר בריאים, ולהיות לאבן נזר מיוחדה, משובצה בעשרה של עיר מודרנית וכלולה בהדרה. האם לא היה זה מצב יותר נאה בשביל הרגשותיהם, יותר מתאים עם צרכיהם של כל בני האדם החובבים את ירושלם? כל זה מתברר היטב שם בארץ למי שרואה אותה בעיניו, כאילו הוא לומד על פי הסתכלות בציורי-הטבע. ולמפעלנו יש אפי כזה, שיכולים אנו לדון עליו עם כל הנוגעים בדבר, עם כל אחד ואחד, במישרים וברוח נכונה. מי זה יכול לחלוק בדברים של טעם על הרחבת התרבות דוקא על האדמה הזאת? אמנם פחות מכל טורקיה עצמה, אם יושם לב מכל מקום לחששות מצד החקים השוררים, כמו שאנחנו מבארים תמיד את חפצנו. בשביל טורקיה תהיה הוצאת רעיוננו לפעולה באין כל ספק חזוק כחה ושלומה. בקולוניזציה, כמו שהתנהלה לפנים, יש כמה פרטים שיכלו לעורר חשד ואיבה בלב הממשלה הטורקית. אבל אנחנו הגדנו תמיד, ומגידים זאת ביתר הטעמה מאשר עד כה, כי מתנגדים אנו להתישבות אטית של קבוצות קטנות. אין לשום אדם הרשות למסור את האנשים האלה ביד גורל שאינו בטוח, רק אחרי שנכרות עם ממשלת טורקיה אמנה גמורה, יש לקולוניזציה תקוה שתצליח. העם היהודי יכול להביא לטורקיה תועלת במדה כך מרובה, עד ששאלת הפשרה אינה תלויה אלא בזמן. אולם לו גם התיחסה ממשלת טורקיה בחבה להגירה אטית של קבוצות קטנות, מבלי שתקדם לה אמנה גמורה, גם אז עלינו להתנגד בכל עז לנסיונות כאלה. אחרי שהכרנו לדעת את מצב הענינים, יכולים אנו להגיד בכל תומת לבבנו רק זאת, כי הקולוניזציה הפעוטה תדרוש קרבנות-אדם גדולים, שאין להצדיקם. הקולוניסטים הבודדים, שכל אחד מהם מבקש לו את אדמת עבודתו, נמצאים במצב טוב בערך ממצבן של אותן הקבוצות, שהוטלו לאיזו כברת-אדמה, לא תמיד בריאה, שנרכשה בעדן על ידי אחרים. כי אפשר ליבש בצות בכל חלקת-אדמה ולהכשירה לישוב, דבר זה נעלם רק מן הבוערים בעם. אבל הכשרת האדמה יכולה לבא רק על יסוד עבודות צבוריות גדולות. ולעבודות כאלה לא יספיקו האמצעים של יחידים, לו גם היותר נדיבים ועשירים. והנה יכולים אנו למסור דבר זה לעם שלם; לאותו העם, שאת מציאותו הוכחנו בתנועתנו הציונית הגדולה; העם, ששמר לאדמה השוממה והעזובה ההיא את אהבתו הנושנה, כאהבת האדם לחולה מבני משפחתו. וכן יכולים אנו להגיד בבטחה, בגלוי ובלי שום רמיזות דקות של דיפלומטיה, מה שאנו חפצים לעשות לאדמה הזאת. כי שום עם איננו נכון ואיננו יכול למסור את נפשו על תחית האדמה כהעם היהודי. שום עם לא יקדמנו, לא יקחנה מידינו, מפני שאי אפשר לשום עם להעמיד את הכח האנושי הנכון לקרבנות, ואין צריך לומר את הכסף הדרוש, כמו שיכולים לעשות זאת היהודים. אצל היהודים במצב הנוכחי נמצא רפיון-כח מדיני, העושה את התחרותם לאי-מסוכנת, בקשר עם הכח הכלכלי הדרוש. אנחנו העלינו את השאלה הזאת למעלה, וכבר מעופפת היא מעל לראשי בני האדם. הננו מלאים אמץ-רוח ותקוה חזקה. ודבר מובן הוא, כי יש לנו על מה לסמוך, אחרי שהצליח בידנו לעורר את תשומת-לבם של שני מושלים אדירים אל מפעלנו הישר. ואל יאמר או יאמין מי שהוא, כי האדירים האלה חורשים איזה מזמה רעה. הנטיה הזרה שבלב אי-אלו יהודים ללעוג לעצמם, שעל ידה נתונים אנו לשמצה, יכולה אמנם למצא גם להשתתפות זו באור של דפי לאמר: רוצים הם להפטר ממנו! אבל באמת מחשבתם היא היותר נדיבה, להרחיב את התרבות, לתת מקום מושב להמונים נודדים אמללים, להביא טובה וברכה לארץ חרבה, ולהרבות קצת, באמצעות כל אלה, את קניני האנושות באשר ובמוסר. זוהי כונת ההשתתפות, וכן אנחנו מבינים אותה מתוך רגשי תודה רבה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/224

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m225.txt

[אֲנָשִׁים לְתַגְמוּלִים]

שמואל הנגיד

467161

[אֲנָשִׁים לְתַגְמוּלִים] אֲנָשִׁים לְתַגְמוּלִים מְהִירִים אֲבָרֵר גַּם רְחֵקִים בְּהֵרָחְקִי מְצוּאִים בְּהִמָּצְאִי בְּעֵת לֹא תְהִי מוֹצֵא אֲנָשִׁים לְחֶבְרָתָךְ בְּאֵלֶּה שְׁבָה נָד מֵאֲנָשִׁים כְּישְׁבֵי אִי. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/225

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p5/m226.txt

מדורות אש

אברהם סולודר

6631385

מדורות אש מְדוּרוֹת אֵשׁ… / אברהם סולודר מְדוּרוֹת אֵשׁ יְרוֹקָה, מַרְאוֹת רַעֲנַנִּים מִבֵּין שְׁחָקִים אֲפוּרִים, וּמוֹלֶדֶת – אֶבְכָּיָה מֵרֹב גִּיל וּרְעָדָה… הַר הַחֶרְמוֹן בַּהֲדָרוֹ, סַעַר יֹפִי, נִזְרוֹ שֶׁלֶג וְלֶהָבָה, וְהוּא כֻּלּוֹ עָשֵׁן, וַעֲשָׁנוֹ תְּכֵלֶת צַחָה עוֹלָה. יְלִיד הַגּוֹלָה אֲנִי. עַתִּיק מִשְּׁדֵי אֲדָמָה וּמִבִּרְכַּת שָׁמַיִם. יְגוֹן הַלַּיְלָה סָגַר עָלַי וְעַל רְחָשָׁי. עִם הָעֶרֶב רְאִיתִים, מַחְזוֹת אֵל, וַתֵּהוֹם נַפְשִׁי, סָאַן לִבִּי הָרָעֵב לְמַרְאוֹת דָּמְעָה עֵינִי. לִי יִתְּנֵנִי רוּחַ עֶרֶב זוֹרְמָה, אֶל אִמִּי זִקְנָתִי בַּגּוֹלָה חִישׁ אָעוּפָה, אַחֲלִיק כֶּסֶף שְׂעָרָה אֶמַח דִּמְעַת עֵינָהּ: "לֹא בַחֲלוֹמוֹת שָׁוְא נִחַמְתְּ יַלְדוּתִי. כָּל חֶזְיוֹנוֹתַיִךְ, שִׁעְשְׁעוּ נַפְשִׁי וְדִמְיוֹנִי, תַּחַז עֵינִי. כֻּלָם הֵמָּה סְבִיבִי". מַזְהִיר כְּאֵגֶל טַל אֲרַצֵּד לְפָנֶיהָ, אֲנַחֵם שֵׂיבָתָה הַנּוּגָה, הַשּׁוֹמְמָה: "אֵם יְקָרָה! תִּקְווֹתַיִךְ כַּשַּׁחַר נוֹטְפוֹת הוֹד. אֲנִי נֶכְדֵּךְ, עַל אַדְמַת קֹדֶשׁ אֶדְרֹךְ. אֲנַעֵר בָּהּ מֵעָלָי אֲבַק הַנְּדוּדִים, רְסִיסֵי לָיְלָה, וּבְשִׁיר הַיּוֹם אַשְׁקֶנָּה בַּעֲלוּמָי". את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/226

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p58/m227.txt

מעשי אבות סימן לבנים

משה ליב לילינבלום

742539

מעשי אבות סימן לבנים ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות. וסוכרים עליהם יועצים להפר עצתם. ( עזרא ד', ד ה). לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה. (בבא מציעא ל:). ליהודים אורה ושמחה. כל העם נאסף כאיש אחד אל ירושלים. המזבח נבנה על מכונותיו, וברשיון כורש מלך פרס החלו להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפו לבנין ההיכל. הלוים עומדים ומנצחים על מלאכת בית ה', הכהנים מלובשים עומדים בחצוצרות, כל העם הריע תרועה גדולה. שמעו צרי יהודה ובנימין – ויהי לבם כים נגרש. בשנאתם לישראל החליטו בלבם לבטל את מלאכת הבית, אך ידעו, כי אם יתיצבו כשונאים לא ישים כל איש יהודי עליהם לב. על כן התחכמו לבוא בטענה של יראת-שמים: “נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם”. חלילה להם ממחשבות און, לבם טהור ומחשבתם קדושה והם חפצים “לבנות בית לה'”. בראותם כי ערמתם לא עמדה להם פנו להם לצד אחר, ויהיו מרפים ידי עם יהודה בתואנות ישנות, ומבהלים אותם בהפחדות, ושוכרים עליהם יועצים מחבריו של שמשי הסופר להפר עצתם. עברו כשש מאות שנה. בני יהודה בצרה גדולה. בר-קמצא, כמנהג גוברין יהודאין בזמננו, הלשין לפני קיסר הרומאים על כל העדה בכעסו על איש אחד, ויאמר כי מרדו בו היהודים. לאות כי כנים דבריו לקח מיד הקיסר עגלה משולשת לקרבן בבית-המקדש, הטיל בה מום והביאה אל המזבח. חכמי הדור, בדעתם כי “חמת מלך מלאכי מות” ובראותם את האסון הצופה לכל העם, רצו להקריבה, שהרי אין לך פקוח נפשות יותר מזה. אך ר' זכריה בן אבקולוס העמיד את דיניו הוא על דין תורה, ויען: “יאמרו בעלי-מומים קרבין למזבח”. בראותם כי המלשין נכון ללכת שנית לרומי לכלות חמתו בעם עברתו, רצו להרגו כרודף. אך ר' זכריה בן אבקולוס העמיד עוד הפעם את דיניו של עצמו על דין תורה ויען: “יאמרו מטיל מום בקדשים נהרג” (גיטין נ"ז). חכמי ישראל בדורות הבאים לא יכלו לשכוח את העון הזה לר' זכריה בן אבקולוס. כששמע ר' יוסי בן חלפתא את חסידותו של ר' זכריה בן אבקולוס, שהיה משליך בשבת מאחורי המטה עצמות וקליפין (בשעת מאכלו, בטרם חל עליהם איסור מוקצה), ענה שלא כענין אבל במרת לב: “ענונותו1 של ר' זכריה בן אבקולוס היא שרפה את ההיכל” (תוספתא שבת ט"ז, ו), כלומר: מה לנו ולחסידותו של האיש הזה שהיה בעוכרנו! ור' יוחנן, הוא ר' יוחנן שאמר על יסוד פעלו זה של ר' זכריה בן אבקולוס: “לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה”, הוסיף ואמר: “ענונותו של ר' זכריה בן אבקולוס החריבה את בתינו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו!” (גיטין שם). עברו עוד יותר מאלף ושמונה מאות שנה. בכרמים בארץ-הקדש שמחה וגיל. ישראל שמח אל גיל כעמים שמחת הבציר. “מי שלא ראה את הבציר ומעשה היין ביקב הגדול בראשון לציון לא ראה מימיו מחזה נהדר, יפה, נעלה, אשר עז לו לשמח את לב היהודי ולמלאהו רגשי קדש נעלים. הכרמים הנהדרים המשתרעים סביב המושבה על אלפי דונם, רבוא רבבות הגפנים הרעננות מכל המינים העומדות שחוח תחת משא האשכולות, הנשקפים מבעד לירק העלים – כמה עבודה, כמה כח, כמה עז ואמץ-רוח וכמה כסף הוציאו על זה! והנה המושב הנחמד, ובתוך המושב חיים, תנועה, עסק, עגלות ארוכות טעונות סלים גדולים, מלאים אשכלות בריאים ונחמדים, נמשכות ובאות מארבע כנפות המושבה; הנה עלתה העגלה עם סוסיה ורכבה על שטח המשקלת אצל הבית הקטן הבנוי ביחוד לזה, ובתנועת יד אחת של השוקל הנה הורמה כל העגלה הזאת ונשקלה עם סוסיה ורכבה… ועברה העגלה, ואחרת באה תחתיה, והלכה ובאה אל היקב, וסבוה הפועלים ותפשו בסלים, והוריקום אל תוך הפה הגדול של המכונה המרסקת, וסבו הגלגלים בכח הקיטור, ונרסקו הענבים, וירד העסיס אל תוך הבור שלמטה, והאנטל סובב ודולה העסיס עם הזג והחרצנים ומוריד אל תוך עגלות ברזל העומדות למעלה; הנה מלאה העגלה הקטנה, ואחזוה הפועלים והושיבוה על מטילות הברזל והוליכוה לדרכה, והוריקוה אל אחת הגיגיות הגדולות העומדות כהררים מסודרים בשורה… הנה רבבות דונמים כרמי הדר, הנה היין המשמח אלהים ואנשים, הנה משי, הנה עבודה ופרנסה לעניים ולפועלים; הנה בתי-ספר המפיצים השכלה, חכמה ודעת, הנה מדברים ומדברות עברית!” (“המליץ תרנ”ו, נו' 180). האין זו שמחת אין-קץ להעם האומלל, הנודד זה כאלפים שנה? האין זה מעט שלומים לאבלו על שוממות ארץ אבותיו? העל זה יחשו תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס? אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפש צרי יהודה ובנימין? “בני קרח לא מתו”. אות הוא לבני-ישראל לדורותם, כי בכל זמן שיתעוררו יחידי סגולה לעשות דבר טוב בעמם יקומו עליהם תיכף בני קרח להרעיש עליהם שמים וארץ. תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס היושבים בירושלים מעמידים את דיניהם על דין תורה: את סכלותם ופראותם הם ישימו לפנינו כדין תורה והם אומרים: יקוב ויחריב הדין הזה את כל הרי יהודה! וצרי יהודה ובנימין שבזמננו, הם “מצדיקי הרבים”, בודים כל דברי שקר מלבם ומפיצים אותם בפאסקבילים ובמגלות עפות לקרקר ולהרוס את כל דבר הישוב עד היסוד. הנה נועצו הפועלים בארץ-הקדש, אלה האומללים הנוטרים כרמי אחיהם ועובדים אותם, באין להם כרמים שלהם, לכונן להם איזו שעשועים ביום מועד, בחול-המועד של פסח, אחרי עבודת-פרך גדולה וקשה במשך ששה חדשים, ויבחרו להציג איזה מחזה, לא מחזה של שחוק וקלות-ראש, אבל מחזה עמל אבותינו בבנין הבית השני, כדרך שנהגו בכל תפוצות ישראל להציג בפורים מחזה אחשורוש. אבל דבר שהותר לכל ישראל מכמה דורות ואין מן הרבנים רואה בו שום איסור, אסור הוא בהחלט לדעת תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס, ויעמידו את דינם זה על דין תורה, ויהי דבר המחזה למקור חרפות וגדופים, וכוחים ופלפולים, והגליון אשר היה לעביט של שופכין על עורכי המחזה הנ"ל נשלח למאות על חשבון שר-צבאם של “מצדיקי הרבים” היושב בפטרבורג, ויקם שאון, ותגדל המהומה. חובשי בית-המדרש נאנחו בשברון-מתנים על הרעה הבאה על עם ה', הצבועים קללו קללות נמרצות, והנבונים בעם ראו ותמהו: האמנם הסתתרה בינת האנשים ההם ודעתם נטרפה, כי היה להם דבר הבל ושחוק תמים לאחד מגופי תורה?! הנה פלוני השוטה יצא במחול – עוד הפעם תרעש ארץ מקצף תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס. אבל, רבותי! הלא מבשרכם תראו כי גם לשוטים רשות לבוא לארץ-הקדש, ואם אתם בשטותכם רואים את כל הקולוניות כמחול אחד, והוא בשטותו יוצא במחול, סוף-כל-סוף הכל הולך ממקום אחד, משטות, וכי כדאי הוא להרעיש עולם בשביל איזו שטות? מספרים, כי פעם אחת ישב במרתף על כוס יין פלוני החזן המפורסם, וממולו שני חסידים. אמר חסיד אחד לחברו בלחישה: הרואה אתה את היושב מולנו – הוא החזן המפורסם. אז נרעש החסיד השני ויען ברגש: כן הוא, אבל אומרים עליו שהוא בעל תאות בשרים גדול! החזן שמע מרחוק את לחישתם ויאמר להחסיד: שוטה שבעולם, ומה איכפת לך אם הבעל-תאוה הוא גם יודע היטב פרק בשיר? כדברים האלה אומר גם אני: הנה רבים בעמנו השוטים, ומה בכך אם אחד או אחדים מהם הנם גם חובבי-ציון בפועל ונסעו לארץ-הקדש לעבוד אדמתה? כיוצא בזה בפורקי עול: הנה רבים בהם באירופה שאין בהם שום לחלוחית של מצוה וכל רגש יהודי; ומה זה תרעשו אם בין אלפי העולים נמצאו גם איזו מאלה האנשים אשר רוחם קר לקדשי בני-ישראל? האם לא יותר טוב הוא שלכל הפחות לבם ער לעתידות עמנו? וכי יותר טוב היה, אם היו אלה חסרי רגש הדת רחוקים לגמרי בכל הענינים מעמם? התאמרו לכלוא בהם את רוחם הטוב לעתידות ישראל, או לצוות עליהם לבלי לעלות לארץ-הקדש? הרשות בידכם לעשות כן, אם תוכלו; אבל מדוע תהיו כמשחיתים שאינם מבחינים בין טוב לרע, לעקור את הכל? הנה נוסד ביפו בית-ספר. אמת הוא כי לא על ידו יושע ישוב הארץ, ולא בלעדיו יחרב ישוב הארץ; אבל אין בעולם קבוץ אנשים מן הישוב שאין להם בית-ספר, ובכן גם ביפו נחוץ בית-ספר. אך היוכלו תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס לראות ולהחריש? הפראים ההם, אשר בימים האלה הדפיסו דברי פראות שלא נשמעו כמוהם גם בארצות הזולוסים, שיש איסור חמור, “שלא ללמוד בבתי-הספר כתב ולשון זרים ונתקבל האיסור בין עדת האשכנזים עד ביאת גואל צדק, ועל כן הנם מודיעים כי האיסור הנ”ל הוא בתוקף ועז ואין שום צד היתר לזה עד ביאת גואל צדק (רשות לפראים לקבל על עצמם גם לאבד עצמם לדעת, אבל מי הרשה להם להטיל איסור על אחרים אפילו בימיהם וכל-שכן עד ביאת הגואל?) ואין בכח שום בית-דין לבטל האיסור (על איזה יסוד הם אומרים כזאת?) הנעשה מכבר כנ“ל” (“המליץ” גליון 472). הפראים ההם, שהעמידו את דיניהם הבדוים על דין תורה, ואומרים שאין ביד כל בית-דין לבטל את שגעונם, כאילו היה זה דין תורה שאסור לבטל אותו – התנפלו בכל כחם גם על בית-הספר שביפו ומוצאים בו כל עון וכל מרי. כמדומה לי, כי אחרי שגלו תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס מירושלים אלה את שגעונם ופראותם עד מדרגה כזו, אז אי-אפשר עוד שאיזה איש שיש מעט מוח בקדקדו ישים לב לדבריהם. אך במה דברים אמורים, באנשים מהוגנים שפיהם ולבם שוים, אבל לא בצבועים וחנפים המכנים את עצמם בשם “מצדיקי הרבים”. המזיקים האלה, החפצים אך לצוד דגים במים עכורים, עומדים ומצפים לכל הגה היוצא מפי תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס, ומה שהאחרונים האלה עושים אך בכסל ותומת-לב עושים מצדיקי הרבים ברשע וחונף. “מצדיקי הרבים” אצלנו עושים במחשך מעשיהם זה חצי יובל שנים. עוד בשנת תר“ל יצאו היעזואיטים הנמולים האלה ממחבואיהם ויפיצו כתבי-פלסתר בשם: “דברי אמת, דברי שלום ואמת, מלחמה בשלום, מגד ירחים” ועוד. ראשי המדברים היו כלם נעלמים, כגנבים במחתרת, ושמותיהם הפראים היו: “דון אבנר בכברת עזה, משה דוד וואלפסאהן, רמ”ה, אבג”ד, הלום, דין בטוב החופ“ק אמון, אז”ש, מהר“ד הגאון נ”י, בהר סיני, איש ימיני, בזיח, ישר, הכותב יושר, למטה אשר“, ונראים הדברים שכל השמות האלה לא היו רמזים של שמות אנשים שונים, לא היה שם לא רב ולא גאון ואפילו חופ”ק, ואך שנים-שלשה בני בליעל קראו על פאסקביליהם שמות רבים ומשונים; כי בדעתם היטב את ערכם השפל והנבזה לא נועזו לקרוא את שמותם בגלוי על כתבי-בדיהם; כי לוּ היו בם איזו נכבדים, כי אז היו יוצאים בגלוי, כמו שיצאו בגלוי במאמריהם ב“הלבנון” בזמן ההוא. “מצדיקי הרבים” אלה מנו ספסלי בתי-הזמה (כך נראה מן המחברת “מלחמה בשלום”), עסקו במלשינות (ראה ב“המליץ” שנה עשירית צד 234 בהערה 1), הפיחו כזבים, והכל לשם ממון, כמו שגלו בפירוש בסוף המחברת “מלחמה בשלום”. בשנות תרמ“א ותרמ”ב נראתה להם תקוה להבנות מחורבנם של ישראל, ובעזבון סופר מפורסם מחכמי אשכנז נמצאו כתבים המוכיחים, כי “עבדי דבי רבי” אלה אספו כסף הרבה למטרה שלא נתקיימה ולא יכלה להתקיים… הם חשבו, כי ימים כאלה ימשכו וימלאו ביתם בצע מעשקות, אך באו חובבי-ציון ויקראו לאור עולם אידיאלים חדשים, אשר דבר אין להם עם המטרה שהציבו להם “מצדיקי הרבים” לטובתם ולהנאתם, ויראו היעזואיטים הנמולים האלה כי צידם יתמלט מידם – ויחלו לחתור חתירות בסתר תחת חובבי-ציון. לזה אמרו, כי הד“ר פינסקער ז”ל, בן בנו של הרב המו“ץ מטארנאוו, הוא קראי (??), לזה אמרו, כי פלוני ופלוני העוסקים בהישוב אפיקורסים הם, כאילו היו האחרונים האלה עזי-פנים וקשי-עורף כ”מצדיקי הרבים" לומר: “צדיקים אנחנו”, ולזה אמרו, כי הכסף לא יגיע למקומו; אך יראו להרים ראש בגלוי ויפיחו מדנים וירבו כזבים בסתר. ויהי כי נשמעו שריקות תלמידי ר' זכריה בן אבקולוס מירושלים על הישוב ועל בית-הספר – וירימו מצדיקי הרבים את ראשם, בחשבם כי עתה יש להם על מי להשען, וזה יותר משנה הנם מפיצים כל מיני כתבי-פלסתר על הישוב ועל המחזיקים בו2, על משכילי העם ועל כל דורשי טובת עמם. אך שוא פעלכם, עטלפים מתחבאים! הנה חובשי בית-המדרש במלוא מובן המלה, אלה אשר בשטותם יאמינו בכם ובשקריכם, מבלי הבין כי אנשי-לב ונכבדי עם לא יתחבאו ולא יעשו במחשך מעשיהם, הם אנשים אשר גם בלעדיכם לא יתנו להישוב אפילו פרוטה אחת, וחבתם ושנאתם במאזנים ישאו יחד. ובעלי-בינה מן הרבנים והאנשים מעולם המעשה הלא יבינו למטרתכם וידעו לערוך דברי נעלמים שפלים כמוכם כערכם באמת. שננו לשונכם, הפיצו שקרים וכזבים כהנה וכהנה, הצמידו מרמה וכל תועבה כדרככם תמיד, - אל לב אנשי תבונות לא יגיעו לעולם; ולהשוטים והצבועים המקשיבים לכם לא נשים לב, כי הם לא יועילו ולא יזיקו לנו. האמנם אומרים, כי שרי צבאות “מצדיקי הרבים” מתפארים, כי אם יהיה מרקוליס אליל המסחר בעזרם, אז יבחרו להם דרכים אחרים, יותר בטוחים להוביל אל המטרה, לעקור את חובבי-ציון בכח תקיף… על-ידי מלשינות; אך קשה לחשוב כי האנשים האלה יאמינו באמת, כי בדרכים אלה יצליחו במעשיהם. הן אמנם טפשים גדולים ישנם ביניהם, אך גם הטפשים צריכים לדעת, כי דרכים כאלה כשם שהם מסוכנים להנלחמים, כך הם מסוכנים להלוחמים. בשעה שהגישו בני-ישראל בביצאנץ לתקיפים מהם את מחלוקתם על-דבר התרגומים, אם לקרוא בצבור תרגום ארמי או תרגום יוני, היה סוף הדבר שנגזרה גזרה על קריאת התורה עצמה. בסוף האלף החמישי הלשינו הקנאים על ספרי הרמב"ם לפני הדומיניקים, ואחרי שנשרפו בגלוי הספרים ההם יצאה גזרה גם לשרוף את התלמוד. מן אז והלאה רואים אנו, כי אם תגיע איזו מחלוקת ממין זה למדרגה כזו, אז יוצאים לסוף שני הצדדים וידיהם על ראשם. ומי יתקע לידי הטפשים כי אם יצליח בידם לעקור באמת את חובבי-ציון, לא תמשוך העקירה הזו אחריה גם את עקירת החלוקה, אם בכח “גזרה שוה”, או אולי גם בהשתדלות מתנקמים מן הצד שכנגד? אלה הם מעשי צרי יהודה ובנימין שבזמננו, הקוראים את עצמם בשם “מצדיקי הרבים”. הם באים בפנים של יראת-שמים כהשומרונים לפנים, בטענת “בנין בית ה'”. ואם זאת לא תועיל – הם מרפים את ידי העם ואומרים, כי הכסף המקובץ לא יגיע למטרתו, כי השתדלות אנושית בדבר הישוב היא כפירה בהגאולה, מבהלים אותם בכל מיני פחדים: בחלול הדת, במינות, ועוד שקרים וכזבים כאלה, ושוכרים עליהם בכסף מלא יועצים להפר עצתם בכל מיני פאסקבילים, מאמרי תפל ומגלות עפות. “מצדיקי הרבים” לא יכפרו, לפחות בגלוי, בדברי חז"ל שאמרו: “ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא”. גם תעלוליהם ונכליהם רמוזים בכתבי-הקדש. אך “מעשי אבות סימן לבנים”, וקורות אבותינו סימן טוב הן לנו, כי כשם שלא השיגו הצוררים השומרונים את חפצם, כן לא תבוא גם תאות לבם של “מצדיקי הרבים”. כל דבריהם יקח רוח, וישראל יעשה חיל. הכונה היתה “קפדנותו”, כמו שבארתי במאמרי “הרגש והמצוה בענין הישוב”.  ↩ מודיעים לי, כי הנבלים האלה שלחו פאסקביל נבזה להגאון הגדול הישיש מוה' אלכסנדר משה לפידות מראסיין ובו חרפוהו ויגדפוהו בכח עזותם, ועליו זייפו חתימות נכבדים רבים מקובנה ומלודז, ובתוכם גם חתימת הרה“ג רא”ה מייזעל. הגאון נרעש מאד ואת צדו האחד אחז השבץ ועודנו חולה.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/227

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p155/m228.txt

יורשי פרעה

יצחק ליבוש פרץ

425644

יורשי פרעה שלושה מקרים קטנים קרו בעירי הקטנה. העוזר בבית הרוקח, נער יפה-עינים ובעל תלתים מסולסלים, נפל מן המדרגות בבית איש עברי. מדוע נפל מן המדרגות? יש אומרים כי אנטוני נפל בדרך הטבע: המדרגות צרות וגבוהות, הלילה היה ליל חושך; יש אומרים, כי עוד דבר אחד בגו, הוא – שהיה הנער שכּור; יש אומרים, של נפל מעצמו, כי הפילו איזה אב, הגר בבית הזה, בגלל בתו, הגרה אצלו; ויש אומרים, כי כל הסבּות האלה הולידו את מפלת אנטוני בבת אחת. המקרה השני רע עוד מן הראשון: מורה דברי-הימים בבית-הספר העממי בא אל חנוָני אחד לקנות דגים-מלוחים בהקפה, והחנוָני השיב את פניו ריקם. מדוע לא נתן החנוָני בהקפה לאדם גדול כזה דגים-מלוחים קטנים? גם בזה נפלה מחלוקת בין המסַפּרים. יש אומרים כי הסוחר הזה אינו נותן בהקפה שלום אדם, בין שהוא בן-ברית ובין שאינו בן-ברית, בין שהוא עשיר ובין שהוא עני; יש אומרים, שכל החנוָנים גדרו גדר לבלתי תת להמורה בהקפה, משום שלא שילם עוד אף חוב אחד מחובותיו הרבים; ועוד יש אומרים, שהמורה ביקש דגים-מלוחים בחנות של סחורות האַמה, על-פי טעות או על-פי סבּה אחרת, והסוחר לא יכול למלאות את חפצו. המקרה השלישי לא נופל הוא משני המקרים הראשונים. בבית אחד מבעלי-הפקודות היו משׂחקים בקוביא והיו מסובים שם יותר מאשר בבני-ברק, כי לא לבד שהגיע זמן תפילת-שחרית, אלא שגם היום השני פנה לערוב. הממונה על המסים והארנוניות היה בין הקרואים, וברשעת ה“מלך” הירוק או האדום אבּד את כל כספו. התעקש הפקיד, אך עיקש היה גם ה“מלך”, והחברים אינם מקשיבים בקול האומלל ומבקשים גם צלצול מטבעות. – הלווּני – התחנן אליהם. אך מי לא ידע, כי על ידי הלוָאה באמצע המשׂחק יתהפך הגלגל? – האם גר איש עברי בבית הזה? – שאל גוב ה-המסים. – יש – ענה בעל-הבית. ובפקודת הפקיד הבהילו המשרתים את היהודי. – הלווני כסף! – קרא הפקיד. – אדוני הנאוֹר – התחנן העברי – איככה אלווה לך, ולי אין? – שקר בפיך – קרא דורש הכסף – כל יהודי עשיר הוא! – אבל אני מלמד! – הלווני כסף! – אדוני הנאוֹר … – הלווני, כי אם לא תתן כרגע … אז העיז המלמד פניו וַיאמר: – לוּ גם היו לי כספים לא הלוויתי לך אדוני הנאוֹר; אם חבריך האוכלים והשותים והמשׂחקים אתך לא יתנו לך, איך אתן אני, אשר לא ידעתיך מתמול שלשום? המלמד היה בעל שׂכל, וַינס מנוסת חרב, טרם הבין הפקיד את שׂפתו הכבדה. מענה המלמד היה ביום השני לשׂיחה בפי יושבי קרנות, ויהללוהו מאד וַישתוממו על הבטלן. בעצם היום ההוא נפגשו בבית-המרזח גובה-המסים, מורה דברי-הימים וגם עוזר הרוקח, ויאכלו על שולחן אחד את ארוחתם, ארוחת הצהרים. ושלושתם היו זועפים. חוטם המורה הארוך והחד נגע כמעט במרק האדום, והאד העולה מן הקערה מילא והרחיב את נחיריו; גובה-המסים גזר בכל כוחו את הבשָר, עד כי נשמעה שריקת הקערה; ועוזר -הרוקח, המחכּה למאכלו, עשׂה כדורי לחם ויזרקם בשעם על השולחן. אחד הסרסורים (מאליו מובן בן-ברית) פתח בלאט את הדלת ויתחוב כמתגנב את פאת זקנו, ואחרי כן את חוטמו, ואחרי-כן גם את שתי עיניו השחורות והבולטות. – היש פה האדון מכפר-הלטאה? – איננו – ענה בעל הבית. הסרסור הוציא את ראשו מחור הפתח ויסגור את הדלת אחריו. – ישנו – אמר בעל-הבית אל שלושת האורחים – אולם הוא ביקש ממני להעלימו בחדר השני … – נוצרי מסתתר מפני עברי? – שאל המורה, ומעיניו הקטנות והאדומות התמלטו רשפי שׂנאה. – לא הנוצרי מסתתר מפני היהודי, כי אם הלוֹוה מפני המַלווה …–ענה בעל-הבית בצחוק. – ואני אומר לך – אמר המורה – כי מהיום והלאה, אם יציג איש עברי את רגלו על מפתך ביתך, אבקש לי מקום אחר לאכול … – גם אני אעשׂה כזאת – אמר גובה-המסים – אין עוד מפלט לנו מפני הארורים האלה. – גם אדוני יברח מפני היהודים? – צחק בעל-הבית – הלא בנוהג שבעולם, שהם בורחים מפניך. – לא אוכל נשׂוא אותם! – קרא גובה-המסים. – וגם אני שׂנאתי, מאסתי אותם – אמר עוזר-הרוקח. – וגם אני לא אוהב את היהודים, האומרים טריפה לכל מאכל בריא ושמן. – הם אוהבים אך את הבצלים ואת השומים, אשר כפי עדות דברי-הימים אוכלים הם מיום היוֹתם לעם. לפי דעתי, אשר אציע בשנה הבאה לפני החכמים הדורשים קדמוניות, באסיפה שתהיה בעיר הבירה, היו העברים מקריבים בבית-מקדשם כל מיני קרבנות, אך הכוהן הגדול, בבואו לפנַי-ולפנים אל קודש-הקודשים, היה מקריב מנחת בצלים ושומים מעשה מרקחת … כה דבּר מורה דברי-הימים, וגובה-המסים, עוזר-הרוקח ובעל-הבית שרקו: הפלא ופלא! – זה הוא ההבדל – אמר האחרון – בינינו ובין איש מלומד; גם אנחנו שׂונאים ומבזים את היהודים, אבל השׂנאה טבועה בלבנו מבלי דעת, והמלומד נותן טעם! עוזר-הרוקח חפץ להוציא את עצמו מן הכלל: – שׂנאתי לעם הזה איננה טבועה אך בלבי, כי אם גם במוחי. אני יודע, מפני מה שׂנאתיו ומאסתיו. – גם אני יודע! – אמר גובה המסים. – אם כך, אנשים אחים אנחנו – קרא המורה – ועלינו להתוַדע זה לזה. אני בגדד, מורה בית-הספר. – אני פרַנֶסקַא, גובה-המסים. – ואני אַנטוני, עוזר-הרוקח. שלושת האנטישמיים קמו ממושבם, ושלושת זוגי נשיקות עפו באוויר. שׂמחת כל אחד על מוצאו את מינו עלתה למעלה ראש, עד כי בגדד המורה לא הרגיש, כי משני עברי שׂער שׂפמו נוטף המרק על בגדו. גובה-המסים מחא כף, ועוזר-הרוקח ציוָוה להביא שׁיכר. – לא שׁיכר – קרא בגדד – כי אם יַיִן. אני מצווה לתת יַיִן. היהודים מקדשים על היין בכל שבת ומועד, ואנחנו נכרות ברית על היַיִן, להשמיד ולהרוג את כל היהודים ואת כל היהודיות! – שׂפתים ישק! –– קרא גובה-המסים – אני נותן יד! – גם אני אבוא אחריכם, אדוני, להשמיד ולהרוג את כל הגברים, הנשים והטף, אבל לא את העלמות; בנות ישׂראל יפות הן …על כן כורת אני ברית להרוג ולהשמיד את כל היהודים, מלבד הנשים הצעירות והיפות! היַיִן הובא. עוד הפעם עפו נשיקות, ובהריקם כוס אחרי כוס השמיעו קול הידד. האדון מכפר-הלטאה, אשר נחבא בחדר השני מפני נושיו היהודים, פתח בלאט את הדלת, ונבהל ומשתומם הביט אל היושבים סביב השולחן, וירמוז לבעל-הבית לגשת אליו. – מי הם השׂמחים על היַיִן? בעל-הבית הגיד את שמותיהם ומעשׂיהם. – אם כן אנשים אחים אנחנו! – ענה האדון, וַיגש אל השולחן: – אדונַי, קבלו נא גם אותי בחברתכם, גם אני שׂונא ישׂראל גמור, אני פוֹרסֶקא, אדון כפר- הלטאה. – וטרם קבּל מענה, קרא לבעל הבית לתת יַיִן המשתמר בקרח, וישב לימין המורה בגדד. – יחי האדון פוֹרסֶקא! – קראו המסובים. – זה לא כביר – אמר פוֹרסֶקא – הייתי בעיר הבירה וראיתי את פני הגדולים, את יועץ הסתרים בּרטינא … – שאר-בשׂרו של המיניסטר? – כן, הוא ועוד ועוד. וכולם השתוממו, על אשר לא הכּתה עוד האנטישמיות שורש בערי-המדינה. אני אמרתי להם, כי שׂונאי ישׂראל יפרחו כראש על תלמי שׂדה בכל עיר ועיר, אך אין להם התחברות … – אם כן – קרא גובה-המסים – חברתנו תהי הראשונה! – לחיי החברה! – גם אמר לי יועץ הסתרים בּרטינא, כי בקרב הימים יצא חוק חדש, לאסור על עלמות עבריות ללמוד בבית-הספר הגבוה אשר למילדות. – האח! – קרא גובה-המסים. – הידד! השמיע בגדד. אולם עוזר-הרוקח נאלם דומיה. – הלא אמרתי לכם כי מוציא אני את העלמות מן הכלל! – אמר כמתאונן. – לא אובה ולא אשמע לך! קרא גובה-המסים – אני לא אוציא את הנשים מן הכלל, עד אשר תמרנה את דתן. – כן הוא – קרא פוֹרסֶקא – החפץ לשלוח יד בעם הנבזה הזה, דמו בראשו, אם לא ישחית בראשונה את הנשים. אני אביא לכם ראיות מדברי-הימים, ואקווה כי המורה המהולל האדון בגדד לא יכחיש את דברי. הגידו נא לי, מי גנב את התרפים מבית לבן אם לא בנותיו, אשר התיהדו בהינשׂאן ליעקב? – כן הוא! העיר בגדד. – ביד מי נפל ססרא כעלותו על ישראל, אם לא ביד יעל, אשר הלמה ומחצה את רקתו ביתד הברזל! מי הכריע לטבת את הוֹלוֹפרנס? האם לא יהודית בת ישראל? – כן, כן הדבר! – מי תלה את המן על העץ? הלא אסתר, בת ישראל! ומי הפך את לב המלך קאזימיר לתת זכויות לישראל, למרות חפץ כל האצילים? האם לא אסתר השניה? – כן, כן! קרא המורה – שׂמח אני מאד, כי בא בחברתנו איש משׂכיל ויודע דברי-הימים כמוך, אבל אני אומר לכם, כי החוק החדש אשר יצא בקרוב יש לו יסוד יותר חזק! דעו לכם אדוני – הרים המורה קולו – דעו לכם, חברי היקרים, כי ההיסטוריה תשיב גמול כל עם ועם אל חיקו. לדברי-הימים נקם ושילם! “גולל אבן אליו תשוב”, אמר אחד מחכמי הבראמינים, ודבריו – אף כי הבראמינים אינם נוצרים, אבל לא יהודים – אמת וצדק, כל האוכל בוסר, אמר אחד מאבות הכנסיה, שיניו תקהינה! – אבל מורי ורבי! – קרא עוזר-הרוקח – למה לנו ההקדמה הארוכה הזאת? ספר נא לנו, מה הוא הבוסר אשר אכלו בנות ישראל? – אל תבהל ברוחך, צעיר לימים – ענה המורה – אני חפץ להגיד עוד, כי אם יתמהמה העונש, המידה כנגד מידה, חכּה לו, החוק החדש יהיה לנו לאות נאמן. המילדות העבריות חטאו לפני יותר משנות אלפים, ועתה יעלה עליהן הכורת! – ומה עשׂו לפנים המילדות העבריות? – עשׂו אזניכם כאפרכסת, הספּור אשר אני נותן לפניכם נמצא זה לא כבר על מצבה אחת עתיקה בארץ מצרים, משפחת רוטשילד בקשה לשלם מאה אלף פראנק להסתירה! – פי-פי-פי! – שרקו השומעים. – אבל לא עלתה בידה, כי בין החוקרים אשר מצאו את המצבה היה אחד משלנו, חברי ואיש בריתי, אשר כרגע שכחתי את שמו … – אבל מה הוא הספּור? – הנני ממלא את חפצך, צעיר לימים. "לפנים – חרות על המצבה – היה בארץ מצרים (היא הארץ המהוללה בפאר-עמודיה, בחרטומיה ובאשפיה ובהשׂכלתה הקדמוניה) מלך תם וישר, מלך חסד כטיטוס בזמנו. – הלא הוא פרעה - נכנס גובה-המסים לתוך דבריו – אשר הפקיד על ארצו את יוסף היהודי, כפי אשר ספּר לי אחד היהודים. – זאת לא זאת! – אמר המורה – המלך המפקיד איש עברי על ארצו, המשׂימו לנגיד על כל אוצרותיו – מלך רשע ושוטה הוא … – אבל היהודי ספּר לי כי יוסף היהודי הציל את מצרים משבע שנות הרעב. – כן יאמרו היהודים, אשר המעט להם לכחש ולזייף שטרות האצילים, כי מכחשים ומזייפים הם גם את דברי-הימים. זה הוא שקר מוחלט. על מצבה אחרת נמצא כתוב לאמור, כי ראשונה היו שבע שנות שׂובע, ובעצת החרטומים אגר פרעה את תבואות השׂדה לחשׂוך ליום רע; אך יוסף היהודי, אשר הופקד על האוצר, מכר בסתר את כל התבואות וישלחן ברפסודות, דרך ים המלח, לאחיו ולבית אביו לארץ כנען, ואת הכסף שׂם בכליו. הגיעו בעצמכם, אדוני היקרים, היתכן הדבר שיהיה עברי נגיד על אוצרות המלוכה ולא ישלח יד בגניבה? הלא גנבים הם מבטן ומלידה! – אבל המילדות! – קרא עוזר-הרוקח. – גם הן תבואנה, אולם לראשונה נשוב אל פרעה. מלך-חסד זה ראה כי היהודים שׂונאים את עבודת השׂדה ומבזים כל מלאכת מחשבת ומשלח-ידים, וכל פרנסתם היא פרנסת העלוקה, למוֹץ את דם עבדיו, ויתן צו לגרש את כל היהודים אל הפלך האחד גושן; שם חשב פרעה, יאכלו איש את בשׂר רעהו או יחלו לעבוד בשׂדה. אולם העצה הטובה והישרה הזאת לא הועילה להוַת העם הזה, כי שיחדו בכסף את השומרים על הגבול וַיפשטו כארבה על כל ארץ מצרים. אז ציוָה פרעה לבנות את פיתום ואת רעמסס. ולמען הרגילם בעבודה, ציוָה לבלתי תת להם גם קש ותבן, למען יעשׂו את הלבינים, גם שוטרים ונוגשׂים הציב עליהם לענוש קשה את כל פועל-בטל. אולם טרם נבנו השתוֹת – והיהודים הנגועים מאי-נקיון הנחילו לכל ארץ מצרים את המחלה הנוראה, ותדבק בכל עבדי פרעה, וגם בעצמו ובשׂרו … – אבל שמוֹע שמעתי – אמר עוזר-הרוקח – כי למען הירפא מצרעתו רחץ פרעה בדם עוללי ישׂראל … – כן הוא. אולם עם קשה-עורף כזה לא יאבה עוד לסלוח למלך החסד את הדבר הקטן הזה! – אלפי שנים עברו, ועוד חמתם חמת נחש! אלפי שנים. – ואני – אמר גובה-המסים – חושב לפי עניות דעתי, כי היתה לפרעה הצדקה לרחוץ בדם ישׂראל, ואך עם מורד בכל מלכות כישׂראל יוכל להאשימו. הגידו לי כמה נפשות היו במצרים? – עשׂרה מיליון, שישים רבוא, שישה אלפים, מאה וחמשים! – אמר המורה כרגע. – טוב מאד. עתה הגידו לי, האם לא בחיי המלך תלויים חיי כל העם? – בלי ספק! – ענו המסובים. – על כן הגידו לי; תנו בכף מאזנים אחת כל נפשות עבדי פרעה, ובכף השניה מאת נטפים מעוללי ישׂראל, הלא כחול ימים תכבד הראשונה! – אמת וצדק, החשבון עולה יפה! – קרא פורסֶקא – ופרעה לא חטא, וכל המאשימו אינו אלא טועה, כי האנוּס אינו בר-עונשין! ובאמת, הגידו לי מה היה לו לעשׂות? היקח את דם עבדיו? המעט שפכו הם את דמם על מזבח ארץ מולדתם? המעט ממבחר בניהם הוציאו להורג לכבוד המלכות על שׂדה-קטל? ההתלהבות לבשה גם את עוזר-הרוקח. – ועוד זאת – ענה חלקו – ההשיבו היהודים אף אחד מאלף אלפי אלפים נטפי הדם אשר מצצו מעם הארץ? – כל דבריכם – אמר המורה – אמת וצדק; אבל העיקר הוא, כי אך היהודים, אשר הם היו סבּת המחלה, היו מחויבים להמציא את התרופה לה! – שׂפתים ישק המורה! – קראו המסובים. – אך נרפאה פרעה ממחלתו, קרא לחרטומיו ואשפיו ולכל יועצי המלכות, לשית עצה ולהכרית את הצרעה הממארת מן הארץ. גובה-המסים הגביה את שכמו למעלה מצוָארו: – ולמה כל העצות והתחבולות? למה לא נתן צו לגרש את כל היהודים המצורעים? – הלא אמרתי לכם – אמר המורה – כי פרעה היה מלך חסד וַיעשׂ לפנים משורת הדין. הוא לא חפץ לגרש את כל היהודים, כי אם לרפאות את כולם מן המחלה הנוראה! וגם לרב הכולל מפלך גושן קרא לשבת באספה ולחַוות את דעתו. – ואת המלך הזה – קרא פורסֶקא – מאשימים היהודים! הוי, עם נוכל משיב רעה תחת טובה! – מעצמו מובן – ספּר המורה – כי הרב כפר בכּוֹל, וַיאמר כי סבּת המחלה לא אי-הנקיון של היהודים, כי אם האגמים וטיט היוון של הפלך גושן, וגם דבּר דברים הרבה אודות הדחקות אשר בפלך ההוא, כי צר להיהודים המקום והם צפופים שישה על אמה אחת, וגם על העניוּת דבּר; אולם שומע לא היה לו, כי אחד האשפים הוציא מחיקו ספר קטן, וממנו הוכיח על פי הסטאטיסטיקה, כי סבּת הצרעת היא הלכלוך של היהודים, ואחריו החרו החזיקו כל הכוהנים. והדבר ברור כשמש בצהרים, אמרו כולם, כי בעוד אשר נשי ישׂראל רוחצות במקווה המים בכל חודש או פעמים בחודש כמנהגן, הגברים מפחדים תמיד מפני המים ככלבים שוטים, ומלאים כל חלאה …וכל היועצים, והמלך בראשם נוכחו לדעת, כי הרב חפץ עוד הפעם לקנות בכוֹרת הזכויות בעד נזיד עדשים, ויגרשוהו מבית המועצה. – הידד! קראו המסובים – יחי פרעה! – וישתו כוס לחיי פרעה, כוס שניה לחיי חרטומיו ואשפיו, כוס שלישית לחיי כל יועצי המלך, כוס רביעית לחיי כולם יחד, וגם כוס חמישית לחיי הצרעת הממארת! אחרי כן הוסיף המורה לספר: – במקום הזה יש מחיקה גדולה על המצבה. ידידי חוקר הקדמוניות, אשר הזכרתי, חושב למשפט צדק, כי משפחת רוטשילד, אולם גם בעזרת בלייכרֶדֶר ויתר עשירי ישׂראל, שׂכרו אנשים למחוק את כל המצבה, כי נודעה להם מאז. אולם המקרה, או אצבע אלהים, הצילו את יתר הפליטה. ובכל זאת חבל על דאבדין! אחרי המחיקה הגדולה קוראים אנחנו כדברים האלה: “אז קרא פרעה למילדות העבריות ואמר אליהן: הן מושבעות ועומדות אתן להמלכות, ועל כן שיתנה לבכן לאשר אצווה: בילדכן את העבריות וראיתן על האוֹבנַים, אם בת היא ותשיבוה בשלום אל חיק הורתה, ואם בן - תשליכוהו היאורה!” הכּוֹל יודעים כי אהבת הקיצור ודברי חידוּדים היו מנהג בני-הקדם מאז, וגם פרעה לא חשב דברים כמשמעם, להטביע במים את ילדי העברים, כאשר יאמרו היהודים; כי אם למען הרגיל גם את הגברים לרחוץ, ציוָה על המילדות לשפוך עליהם מים או לטבול אותם בהיוָלדם, כאשר יעשו בני-קדר לילדיהם. ועל זה יש לי אותות ומופתים נאמנים. ראשונה: אי זה מלך שוטה יאבּד מארצו את העובדים בפרך, את בוני פיתום ואת משלמי המסים? שנית: היהודים מודים בעצמם, כי ירא היה פרעה פן יעלו היהודים מן הארץ, ואיככה יצווה להכריתם? ושלישית: היתכן הדבר, שאם יהיה בחפץ פרעה להטביע את כל היהודים, יבחר לעושׂי דברו את היהודים בעצמם? שלוש הראיות האלה הן עמודי ברזל, אשר לא יתרופפו מכל השקרים והכזבים, אשר יחפיאו הנוכלים בני ישׂראל על פרעה מלך החסד. וכה היו דבריו אל המילדות: שׂכרכן אתי הרבה מאד. מראש אני מצווה לבנות לכן בתים, ואם תעשׂו את מעשׁיכן באמונה, אעניקכן עושר רב ממכס היהודים. – מלך חסד כזה לא היה עוד מעולם! – אמר פוֹרסֶקא. – לא יהיה עוד! – אמר גובה-המסים. – נשתה עוד פעם לחייו! – קרא המורה. עתה שתו ארבע כוסות, וכולן לחיי פרעה. – ומה תדמו, אדוני היקרים – הוסיף המורה לספר – העשׂו המילדות כדברי פרעה? – בלי ספק – אמר פוֹרסֶקא – ומדוע לא? מה מהן יהלוֹך אם תרחצנה את הילדים בעד הבתים והון רב ממכס היהודים? – שגית, אדוני, מאד מאד! אי-הנקיון הוא מנהג ישׂראל, וכל מנהג תורה. על-פי דין התלמוד מחויב כל איש מישׂראל לקדש את השם על כל מנהג קל שבקלים, והמנהג הזה הוא יסוד כל תורתם! – ואז כבר היה התלמוד? – שאל עוזר-הרוקח. – לא כולו אך מקצתו, שנים או שלושה חלקים, וביניהם הלכות המוסר והלכות קידוש השם. – פי-פי-פי! – והכּוֹל כתוב על המצבה? – לא אדוני, כל זה מפורש על מצבה אחרת; אבל על הנמצאה מחדש כתוב לאמור: "היהודים אשר היו מאז עם בתוך עם, ולקהלם שלטון גדול משלטון פרעה, הפרו את עצתו, רב הכולל מפלך גושן שלח לקרוא למילדות וַיאסוף את כל הקהל אל בית-הכנסת הגדול. הרב עלה על מעלות הבימה ויתקע בשופר גדול ויקרא “חרם” על המילדות אם תשמענה בקול פרעה. – אבל – אדוננו הרב – התחננו המילדות מעזרת-הנשים, הלא יקח לו פרעה את הבתים בחזרה. אולם הרב המציא עצה ותחבולה: – את הבתים למכור בעצם היום לעבדי פרעה, ואת הכסף להלווֹת לעבדיו האחרים בנשך ותרבית. המילדות שמעו בקול הרב, ועצת פרעה נשארה מעל …" הדלת נפתחה מן החוץ, הסרסור התגנב בלאט ויעמוד תחת כיסא פֹורסֶקא. אולם המסובים, אשר התלהבו מן היין ומן הספּוּר, לא ידעו בבואו ולא שמעו את קול פעמיו. המורה מוסיף ומספר: – המצבה אומרת, כי המלחמה אשר פרצה אז בין פרעה וממשלה אחרת (מחוק במקום שם הממשלה) עמדה לפרעה לשׂטן, לבלי קחת את נקמתו מהרב הנוכל והמילדות העבריות. אולם לפני מותו ציוָה לבניו אחריו להינקם מהם בדם ואש … – ואנחנו ניקום את נקמתו! – קרא גובה-המסים. – ואנחנו יורשי פרעה! – קרא פוֹרסֶקא. – אם יורש אתה את מלך-המלכים הזה – קרא הסרסור מאחוריו – שלם לי את חובי! את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/228

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p142/m229.txt

הַזְכָּרַת נְשָׁמוֹת

דוד פרישמן

705482

הַזְכָּרַת נְשָׁמוֹת לא במתים אדבר הפעם, כי אם בנפש חיה, אשר בּעודה בחיים נעשתה לה אזכּרה ואשר כמו מת חשבוּה… והדברים האלה, אשר אנכי בא לכתוב לפניכם על הגליון, מלאים יגון ותמרורים רבים, ובעלותם על לבי והעלוּ עמהם נטפי דמעות, אשר ידבקו אל עפעפי עיני; ויש אשר אחשוב, כי מזורה על עיני רשת דקה, אשר תבדיל ביני ובין הארץ הרחבה, אשר לפני, להעיב אותה ולשפוך עליה ערפל. ובחוץ מלאה הארץ מסביב אורים גדולים ושמחה וצהלה, ויש אשר אדמה בנפשי, כי על סביבותי כל היקום ירֹן! קרני אור מתוק יורדות מתוך התכלת, אשר ברקיע ממעל, ובוקעות מבעד לחלוני ורקדו על פני הגליון הלבן, אשר לפני, ואני יודע ומבין, כי טל חיים חדשים נופל גם על לבי הנענה ופצעיו הנאמנים יחֻבּשו כמעט, ושב ורפא לו. אכן עוד רגע אחד ורוח חדשה תחלוף על פני, רוח כהה מאד, וזכרונות מלאי תמרורים באים לפתע פתאום עם קרני האור יחד, וחדרו לי אל תוך לבי ונגעו שנית אל מכותיו הטריות, אשר לא חֻבּשו עוד כליל ולא זֹרוּ עוד… איזה הדרך יעלה עמו לפעמים הבֹּקר הצח והמתוק רוח כהה ומחשבות תמרורים? על מה רואים אנחנו פעמים רבות, כי חוט הזהב היורד אלינו מן השמים יוריד עמו לפעמים זכרון מר כלענה, אשר יפרוש רשת על עינינו, להבדיל בינינו ובין הארץ הרחבה, אשר לפנינו, ולשפּוך עליה ערפל… אכן מחשבות תמרורים ירדו אלי הפעם בבקר הזה עם חוטי הזהב, אשר עשה לו, וזכרונות כבדים כעופרת תלוים בחוטים האלה והיו כעופרת גם בתוך לבי פנימה. אבל פלא הוא ויהי לי לפליאה! כי יש אשר אדַמה בנפשי והנה חדלו חוטי-הזהב לרחף לנגד עיני והיו לתלתלי שער צהוב, אשר ינועו אָנֶה וְאָנָה כנוע קרני האור… מה זאת? –מחשבות רבות מתעוררות ברגע הזה בקרב לבי וזכרונות מאליפים עולים ויורדים בו, והנה רואה אנכי עולה אלי מן הארץ תמונת א ס ת ר ואת זהב תלתליה אראה כתמול שלשום! אכן קסם על כנפי בֹקר לא עבות כזה, לקסום לנו מראות ותמונות מלאי יגון ותמרורים רבים… ואני בעלות על לבי זכרון אסתר ועלה עמה גם זכרון אביה ר' שמואל מרדכי רוֹזֶנְגּוֹלד העשיר, ואחריו רואה אנכי כיום הזה גם את תמונת הגרף האדיר, הוא הגרף וִינְצֶנְטִי שְׁטְשֶׁגוּלְסְקִי, ואחרי-כן תעלה אלי שנית תמונת רוֹזֶנְגוֹלְד העשיר, ופתאום אזכֹּר את היום, אשר שער ראשו הפך לבן בִּן-לילה, והוא אז רק כבן ארבעים שנה… ופתאום לפתע אזכור גם את חג השבועות, אשר היה בימים ההם, ואת כל אשר נעשה ביום החג השני ההוא. אל מול פני גן-היער הגדול, מקום שם יחדלו שדרות האלונים בֹאכה אל רחוב האנגלים, שם ינָשא על פני גבעה קטנה השוק הרבוע עם בתיו הקטנים והלבנים; ובצאתך את פני השוק ההוא וירדת משם אל תוך העמק מעבר מזה דרך רחוב צר, הוא רחוב היהודים או רחוב בית-הכנסת. –לפנים לא ישבו היהודים בלתי-אם ברחוב בית-הכנסת לבד, ואולם כיום הזה ינָשא מתוך בתי השוק הרבוע גם הבית הגדול והאדום, אשר בנה לו „האדון ”רוֹזנגוֹלד אל מול פני בית תפלת הקתּוֹלים „חנה הקדושה ”. ושם בקצה רחוב בית-הכנסת ירָאה הבית הקטן, אשר דלתות חלונותיו שחורות ואפלות, והן סגורות כל הימים; ואנשים זקנים יספרו לך את דבר הגרַף הזקן סטַנִיסְלַב שְׁטְשֶׁגּוּלְסְקִי, הוא דוד הגרַף היושב בתוך גן היער כיום הזה, וכי ישב הגרף הזקן בבית הקטן הזה ירחים אחדים, הוא ונערה עבריה עמו, והרב הזקן ר' משה, זכרונו לברכה, קלל את הבית הזה, ויהי הבית כמעי מפלה ואיש לא יבוא ולא ישב בו עד היום הזה. –ובעברך את פני הבית הזה ובאת אל תוך הרחוב וראית את בית-הכנסת עומד נכחך; והבית הזה בית עתיק ימים וקירותיו עשוים עץ, אשר עלה בו רקבון, וגגו מצֻפּה פּח רקוע לבן, וקירות-העץ האלה הנה הם עומדים מאות שנים הרבה ונושאים עיניהם אל העבים, והם כשואלים לדעת את רזי-העולם ואת הסודות הכמוסים שם ממעל להם… ומאחורי בית-הכנסת בין תלמי השדה הירוק –מֵימי נחל הוַרְטָה הזכים והטהורים, והם יהמו ויָשֹׁקו, יחמרו ויגעשו מאות שנים הרבה לענות על רזי-העולם והסודות הכמוסים, אשר ראשית אין להם ואין להם תכלית, ואנחנו שומעים את הקולות ואין מבין אותם מקרבנו… ואולם בשובך מזה אל השוק הרבוע על פני הגבעה, וראית בתוך העמק מעבר מזה את בית-הכנסת ובתוך העמק מעבר מזה תראה את גן-היער עם עציו הזקנים וארמונו העתיק, אשר קירותיו עשוים אבן והם עומדים גם הם מאות שנים הרבה ונושאים עיניהם אל העבים; אז יש אשר יהיה עם לבבך לשאֹל: מה מרחק, אשר בינינו פה ובין קירות העץ אשר לנגדנו שם?… ומאחורי הארמון ינהרו מֵי הוַרטה והם יהמו וישֹׁקו, יחמרו ויגעשו, לעונת אותנו דבר, ואזנינו תשמענה את הקולות האלה ואיש מתוכנו לא יבין אותם… אכן לא מחשבות כאלה עברו משכיות לבי בבקר ההוא, ביום השני בחג השבועות, בעברי את שדרות האלונים ואת רחוב האנגלים ואת השוק הרבוע ואת רחוב-בית-הכנסת הארוך. –מה לילד קטן ולמחשבות כאלה? איכה יעור בקרבו החפץ לדעת את המרחק אשר בין ארמון אציל פולני ובין בית-תפלה עתיק ימים?… לאטי התהלכתי ברחובות ההם ובהתהלכי הנחו אותי קרני האור המתוק, אשר ירדו מן השמים; ויש אשר דמיתי, כי נאחזו רגלי בסבך, ברשת אשר טמנו לי חוטי הזהב ההם ולא אמלט עוד, ויש אשר עמדתי רגע על עמדי לראות בעצים הרעננים והירוקים, אשר מלאו חיים חדשים, ויש אשר נבטתי לארץ, להתבונן אל ערמות החול הצהוב, אשר הזהירו ויצהירוּ מתחת לרגלי, וגם אלך חלונות הבתים נשקפתי, העומדים ברחוב היהודים, וארא את הסוּף הירוק, אשר מלאו החלונות לכבוד השבועות, ואת הלוחות והציורים, אשר הדביקו אותם אל לוּחות הזכוכית… לאט לאט התהלכו גם יתר המתהלכים, וכמו יספרו צעדיהם, ופניהם קדימה, הלֹך וקרב אל בית-הכנסת; ורוח קדושה, רוח שוּבָה ונחת, מרחפת כיום הזה על פני כל הרחוב ההוא; ויש אשר ידמה כל איש מן המהלכים, כי רגע אחד יתגדל ויתקדש, יתעלה ויתהדר –בעת ההיא ושמלות משי רחפו אָנֶה וְאָנָה וקשוּרים ירוקים וצהובים עפו בכתף מעל ראשי הנשים ובגדים חדשים, בּגדי חמודות, הזהירו מעל כתפות הגברים וכל הרחוב מלא תשואות; ופתאום והנה עמדו כל המהלכים רגע אחד תחתיהם, כי נגיד העדה, הוא ר' שמואל מרדכי רוֹזנגוֹלד, הולך, ולימינו הולכים שנים אנשים זקנים, איש ואשה, והם אבי ר' שמואל ואמו. אכן זקנים השנים האלה מאד והם נשענים על משענותיהם בּלכתם; ואולם אם נבּיט אל ר' שמואל מרדכי ואת פניו נראה, אז יש אשר נדמה רגע אחד כי זקן האיש הזה מאבותיו, כי על-כן זקנו לבן כֻּלו ופניו מלאים קמטים והוא עיף ויגע מאד. אבל פתאום זקף האיש את קומתו ואת ראשו הרים, ואז נתפלא וראינו, כי גבהה קומתו מאד; וברגע הזה וגם עיניו רָבוּ חִצים ותפקחנה עד מאד ותבטנה על סביבותיו כעיני המשֻׁגע, ואחרי-כן שב ויורד את ראשו ויהי עיף ויגע וילך שחוח כבראשונה. ואולם בימים ההם ואני עוד ילד קטן, אשר דברים כאלה נסתרים עוד מנגד עיניו –מה לילד לדעת על מה זרקה שיבה באיש אשר לא זקן עוד? מי יבינהו פשר-המראה, לדעת על מה יָרֹבּו עיני איש כברקים והיו כעיני המשֻׁגע?… לאט לאט התהלכתי ובשובה ונחת צעדתי על פני ערמות החול וכל קרבי בי ירֹנו; ובבואי אל בית-הכנסת ואשמע את נגינות החזן, ואת קריאת הקורא שמעתי, ואזני קשובות לקול המפטיר. ופתאום והנה קול השַׁמש קורא בכח „יזכור ”, ואני החלותי לראות ולהביט ולהבין במראה… „יזכור! ” ושמלות חדשות וקשוּרים חדשים רחפו ויעופו בצד ובכתף, ובגדי משי חדשים ומזהירים מלאו את חצר בית-הכנסת תשואות. מתוך עזרת-הנשים מהרו נשים רבות לצאת ומעל הסף מבית-הכנסת נהדפו הגברים וידחקו איש את אחיו –וכל אלה אנשים עליזים ושמחים, אנשים צוהלים וטובי-לב, אשר אב להם ואם להם! בחוץ יהולל העם, אף יגעש וירעש וכמשק גבים יהמה, ובבית פנימה ירד הענן על הקהל מן המזרח ועד המערב, מן הצפון ועד הדרום, ויראת-אלהים נופלת על כל העם ואימה חשכה וקדושה מלאה את כל הבית. לאט לאט עוברות המלים על שפתי המתפללים, והנרות הרבים עולים בלהב קול המולה דקה, והצללים רוקדים על פני קירות הבית לאטם, ותהי מסביב רוח תוגה חרישית וקדושה, והרוח הזאת נעימה ומתוקה. –האמת הדבר, כי נשמות-המתים תתאספנה אל תוך בית-הכנסת בעת העשות האזכרה? הירפאו הלבבות השבורים, אם יחבשו הפצעים אשר הֻכּו הנשמות ההן בעוד בחיים חיתן? –ואני התגנבתי ואבט בעד חור הדלת: אולי אראה את אחת הנשמות ואת תמונתה אכיר, אולי אראה גם את ר ח ל הקטנה בת רבי ומורי, אשר מתה עלינו בילדותה ואשר כמה לה בשרי ואשר ערגה לה נפשי כל הימים וגם בלילות… וכאשר עמדתי ואבט הביתה, ואחרד פתאום חרדה גדולה, ואדע כי דמַי קפאו בקרבי רגע אחד ולבי חשב להשבר; כי ראיתי את ר' שמואל מרדכי רוֹזֶנגּוֹלד, והוא עומד אל המזרח וטליתו על כתפותיו וסדר המחזור בידו; אכן שפתיו לא נעו, ורק עיניו נפקחו עד מאד ותחדֹרנה לתוך הספר אשר בידו באין אֹמר ובאין דברים… מה לר' שמואל מרדכי ולמתפללים תפלות „יזכור ”? –קרא לבי בקרבי –ואביו ואמו אַים? האם מתו… ואני עמדתי ואבט שנית בעד חור הדלת ובדקיה, וארא את אבי ר' שמואל מרדכי הישיש יושב בין העומדים ומתפללים, ואחרי-כן שבתי ונשאתי את עיני ואבט את כל קהל הנשים העומדות בחוץ ואזכור היטב, אשר באה אֵם ר' שמואל מרדכי הזקנה אל תוך עזרת הנשים פנימה ולא יצאה עוד משם. –איכה יעמוד איש עברי בבית-הכנסת בעת תפלות „יזכור ”ואָב לו ואֵם לו? האם לא ראו אותו אביו ואמו ולא גרשו אותו משם? האם ירא אותו כל הקהל ולא ערבו את לבם לגשת אליו ולצוות אותו למאת? ואת מי יזכור עתה בין המזכירים? את מי, את מי, את מי??… הוי, ילד פותה אין הבין! בעת ההיא ואני טרם ידעתי וטרם הבינותי, כי יש אשר נזכור איש והוא בספר התפלות לא נזכר ולא נפקד –כי לא באֹמר ולא בדברים נזכרנו, כי-אם בקרבנו ובלבנו… ורק מקצה שנים הרבה שמעתי וידעתי, כי עשה שמואל מרדכי ביום ההוא אַזכרה לנשמת ב ת ו… לא את אביו ולא את אמו זכר בין המזכירים, כמנהג בישראל מאז, ורק את בתו זכר –ובתו גם היא לא מתה עוד ביום ההוא ותהי עוד בין החיים… ומקצה שנים הרבה שמעתי וידעתי, כי גם התאבל ר' שמואל מרדכי על בתו זאת וישב על הארץ שבעת ימים ושבעת לילות, כמתאבל על מת… והיא חיה?… אמנם כן! בעת ההיא ובתו חיה עוד, ורק הוא אמר עליה אשר מתה עליו ולא תחיה עוד אחרי מותה –והדברים האלה, אשר אנכי בא לכתוב לפניכם על הגליון, מלאים יגון ותמרורים רבים, ובעלותם על לבי והעלו עמהם נטפי דמעות, אשר ידבקו אל עפעפי עיני; ויש אשר אחשוב כי מזורה על עיני רשת דקה, אשר תבדיל ביני ובין הארץ הרחבה אשר לפני להעיב אותה ולשפוך עליה ערפל. ובחוץ מלאה הארץ מסביב אורים גדולים ושמחה ויקר, ויש אשר אדמה בנפשי כי כל היקום ירֹן… גם ביום ההוא, יום חג השבועות, מלאה הארץ אורים גדולים מסביב, ושמחה ויקר על כל קצותיה. צפרים קטנים עפו אָנֶה ואָנָה וכנפיהן נעלסות ומלאות צבעים נהדרים, וזבוב-האביב קם ויתעופף ויחלוף על פני ויהמה אל תוך אזני ויקרא לי את סודו הנעים. –מי לא ידע את הסודות הנעימים והקדושים ההם? לב מי לא חרד ולא רהה לשמעם? אכן סוד החיים הוא, בהתחדש עלינו חיים חדשים! סוד הטבע הוא, בשובו לחדש את נעוריו כקדם! סוד הלב הנשבר הוא, בשובו להרפא ולהיות כמו חדש! –ואולם גם בבית-הכנסת פנימה נשמעו סודות כאלה, והם גם הם נעימים וקדושים, אבל מפי הנשמות המתות באים הם ואל תוך לב החיים יבואו, ויבואו מארצות החיים אשר מעבר לגבוּלותינו ובפיהן תקראנה לנו להלוך עמהן; והסודות האלה סודות המות הם, אשר מלא נעימות-נצח! סודות הטבע הם, אשר שב למנוחת עולמים באין צוחה ובאין פרץ עוד! סודות הלב הנשבּר הם, אשר לא יוסיף עוד לדאבה עד נצח נצחים! –וכל הדברים האלה נעימים וקדושים, ולבנו יחרד בנו לשמעם; ויש אשר נתאוה תאוה, כי חרדת קדש זאת לא תסוף ולא תחדל עוד מקרבנו, עד כי יחדל לבנו מִנּוֹעַ עוד, וחדלו כל הגלגלים וחדלו כל הפצעים וכל המכות אשר הֻכּה –כי נמות ולא נחיה עוד, וכי נישן את השְׁנָת הארֻכָּה, אשר אין לה קצה ואין לה אחרית… דוּמָם ועוטה על שָׂפָם עומד החזן אל השלחן וספר התורה בידו; ואחריו עומדים כל המתפללים וטליתם על כתפותיהם, ור' שמואל מרדכי גם הוא עומד ומחזורו בידו, והוא דומם כמת וגם שפתיו לא ינודו ולא ינועו. „יִזְכּוֹר אֱלֹהִים נִשְׁמַת… ” נשמת מי יזכור אלהים הפעם הזאת?… הנה הוא עומד אל המזרח ועיניו מביטות וחודרות בכח אל תוך המחזור אשר לפניו, והאותיות רוקדות לנגד עיניו. –את מי יזכור אלהים עתה? את נשמת מי יזכור? –ישאל את נפשו שנית באין אֹמר ודברים –האם את נשמת ב ת י יזכור? האותה?… לא, לא, אדני, אל שופט מישרים! היא לא תִזָּכר ולא תִפָּקד עוד לנצח מאלהי ישראל, והיה הדבר הזה לטוב לה ולכלנו הרבה יתר מאד! הן אביה הוא והיא היתה לו לבת, והוא גם הוא לא יחפץ עוד לזכור אותה, ואף גם הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ את נפשו זה מאות פעמים, אשר לא ישוב ולא יוסיף עוד לזכור אותה כל הימים אשר יחיה! האם מלא את דבריו? אם עשה כאשר נשבע לנפשו ולא זכר עוד אותה כל הימים?… –לא! –קרא לבו בקרבו בקול גדול ולא חדל –אכן כבד עון ומלא חטאים אנכי וכל קדש משחק לי, אשר אָפר את הברית ואת השבועה ולבי לא יכני על מעלי זה; ואולם נשבע אנכי כיום הזה בעמדי לפני ה', כי מן היום הזה ומעלה יסוף זכרה מקרב לבי ולא אזכור עוד אותה עד עולם!… אבל על חמתו ולמרות אפּו פרצו בקרב לבו ברגע הזה מחשבות וזכרונות רבים כפרץ מים זידונים ולא משו עוד מקרבו… ופתאום יזכור את היום אשר מתה עליו אשתו רבקה לאה, זכרונה לברכה, זה כשמונה-עשרה שנים. השלג ירד ביום ההוא ולא חדל והרוח צרר בכנפיו את הקֹר הנורא ויהמה ויגעש מעל-פני הגגות והעצים. אז הלך רגלי מחצר-המות בשובו מלכת אחרי מטת אשתו, והוא עיף ויגע עד למאד, ולימינו ולשמאלו הלכו עמו האנשים, אשר שבו גם הביתה, והוא יזכור עתה, כי התחרשו האנשים ויתלחשו, ויש אשר אמרו, כי רואים הם את פניו והנה שבה נפשו למנוחתה ותמצא נחמה. אכן בבואו הביתה ראה את היתומה, את אסתר’ל יחידתו, בלכתה לקראתו והיא מלאה טל ילדות ואביב חיים חדשים, ומראה פניה שִׁסַּע את לבו כשסע את שחיף העץ. הן קטנה היתה הנערה ביום ההוא, טרם מלאו לה עוד ארבע שנים, ואולם הרואה את פניה לא שכח עוד את הילדה עד נצח, ולא רק שער-הזהב, אשר מלאו את ראשׁה, נתנו את חִנָּהּ בעיני הרואים, ולא יפי פניה וחין פיה הקטן, ורק העינים, עיני התכלת, אשר כמוהן לא היו עוד לנערה קטנה כמוה וכמוהן לא תהיינה! והוא רק אחת יזכור, כי בבואו הביתה ובראותו את פניה החל לבכות בקול גדול, ועל הנערה התנפל ויאמצנה ויחבקנה אל לבו בידים חזקות עד כי החלה הילדה לצעוק בקול. אז עמדו כל האנשים אשר בבית ויתפללו את תפלת המנחה, והוא יזכור עתה, כי לא הרפה ממנה בכל עת התפללו, ובהיות תפלת השמונה-עשרה לקחה פתאום על זרועותיו וינשאנה ויטלטלנה, וכל הקהל ראו אותו כראות פני משֻׁגע. „ומה, אחי ורעי, מה אתם אומרים על-דבר יתומתי הקטנה הזאת? ”דִבּר אל הקהל אחת ושתים, וקולו בא אל אזניו כקול איש זר העולה מתחתיות הארץ –ואולם האנשים אשר בבית חדלו ולא ראו עוד אותו כראות את המשֻׁגע… ואחרי-כן ישוב ויזכור שנית בעברו ביום ההוא אחרי הצהרים ברחוב העיר, בשובו מחצר המות, פתת קרח ירדה על פניו ותגע אל מצחו, והוא נשא את ראשו ויבט למעלה וירא והנה עורב שחור צורח ועף מעל פני אחד הגגות ועלה על ראש המגדל, אשר לבית-התפלה „חנה הקדושה ”; ובהביטו אל המקום הזה ושמעו אזניו את קול פּעמון מורה-השעות בהכותו עד ארבע פעמים ועל שפתיו כמו שחוק יחלוף. –מדוע, ישאל את נפשו עתה, מדוע לא עזב את העיר ביום ההוא לבלתי שוב עוד אל ביתו עד עולם? ופתאום יעלו על לבו זכרונות אחרים, והוא זוכר עתה את השדכן, את יצחק-דוב, בבואו אל ביתו באחד הימים ההם ובדַבּרו אליו לאמר: „ר' שמוּאל מרדכי! הן שדכן אנכי בישראל, ואני הנה מצאתי לך „נכבדות ”לדבר בהן, אשר כמוהן לא היו עוד לתפארת ולתהלה… ”והוא לא ענה אותו דבר, ורק מכה אחת גדולה הכה אותו על הלחי ולא יסף, וכמעט נפל השדכן מלוא קומתו ארצה. –ואחרי-כן באו לו הימים, אשר גם אביו וגם אמו החלו לדַבּר על לבו, השכם ודבר, ויאלצוהו בדברים לקחת לו אשה חדשה, והוא באחת, אשר לא יוסיף עוד לקחת לו אשה עד עולם, וכל עמלם היה מֵאָפַע. אז יזכור את אמו, אשר נגשה אליו באחד הימים ההם ותדבר אליו לאמר: „בני! הן צעיר אתה לימים, עץ רך אתה, אשר עודו באבּו, הבאמת אתה אומר להיות אלמן מאשה עד עולם? ”והוא ענה אותה בפה מלא וברוח שוקטת: „כן, אמי, אלמן אהיה מאשה עד יומי האחרון! ”ואחרי-כן הוסיפה אמו ותאמר: „הן אמך אנכי, ואם אגזור עליך בגזרת כבוּד אֵם לקחת לך אשה, התמרה את פי ולא תשמע לי? ”וגם הפעם ענה אותה בשפה ברורה ובפה מלא: „אמי, חדלי לך ואַל נא תעשי כדבר הזה, כי לא א ו כ ל שמֹעַ לך! ”ויהי אלמן מאשה עד היום הזה, כאשר דבר. –האם היתה לאֵל ידו לעשות אחרת מאשר עשה? אם יָכל יכל לתת אֵם חורגת לילדה אשר כזאת? ואחרי-כן עברו ימים רבים, חלפו שנים אחדות, ושערות הזהב אשר לבתו מלאו זהב כתם על אחת שבע, ועיניה הטהורות מלאו תכלת שבעים ושבעה –ויהודים ונוצרים גם יחד נשאו את שמה תמיד על שפתיהם ותהי להם אסתר’ל או אסתר’קה למלה… אז יזכור את הימים, אשר רוח קנאה לבשה אותו תמיד בשמעו את שם אסתר’ל יוצא מפי איש או אשה, כי חרה לו אשר יוכלו גם אנשים אחרים וזרים לקרוא בשמה ולראות את פניה, ואלהים לא הבדיל אותה לו לבדו. –בימים ההם ולנערה מלאו שלש-עשרה וארבע-עשרה שנה, ובכל-זה לא חדל עוד מהציב את מטתה אצל מטתו בלילות, ויש אשר שכב כל הלילה ולא ישן, ואזניו פקוחות וקשובות לספור את נשימות אַפּה מדי תישן… מדוע, ישאל את לבו עתה, מדוע לא לקח אותה בימים ההם ולא עזב את הארץ, הוא ובתו יחד, לנוס עד קצבי הרי חֹשך ולהסתר מעיני אדם? על מה לא עלה על לבו בימים ההם, כי רעה נגד פניו, אם לא יסתיר את המרגלית המזהירה אשר לו, לבלתי תשופנה עין זר? –הרב עשרו היה לו לשטן בדרך הזה, כי לא אָבה לאַבּד את הונו ביד? האם אמת הדבר, אשר יאמרו שכניו, יהודים ונוצרים גם יחד, כי אוהב כסף הוא מאין כמוהו והכסף לבדו הוא מבחר כל סגולותיו? –הן אמת נכון הדבר, כי את כספו נתן הנשך, ומשכרתו היתה שלמה, כי לקח ולא חמל, ולא אהב להשתכר אל צרור נקוב –כל הדברים האלה אמתים ונכונים ולא יכזיבם; ואולם יקומו נא שכניו ויאמרו לו: מדוע לא סרו בכל הימים הרבים ההם אל ביתו גם בערב או בלילה בעת קחתו את בתו, את אסתר’ל, על ברכיו, ומדוע לא נסו להביט גם אל תוך לבו פנימה, למען דעת אל נכון עד כמה אהב את בתו זאת ועד כמה היה נכון בכל הימים להקריב את כל הונו ואת כל אשר לו לבל תפול אף שערה אחת משערות ראשה ארצה?… אז יזכור את האצילים הפּוֹלַנים ואת ה „פּריצים ” ואת פקידי החיל ואת כל האנשים, אשר באו אל ביתו בעת ההיא לקחת כסף בנשך; ופתאום יזכור גם את הגרַף וִינְצֶנְטִי שְׁטְשֶׁגוּלְסְקִי, אשר בא גם הוא בימים ההם, ויהי להם משא-ומתן גדל-ערך, וערכו שלשים אָחוז ממאה לשנה, והגרף ראה ביום ההוא את אסתר, ויאמר: „אדוני רוֹזֶנְגּוֹלְד! הן ידעתי, כי אוהב אתה לראות שכר טוב במסחרך, ואני לעשות רצונך חפצתי, כי על-כן נכון אני לתת לך גם שלשה אחוז ממאה לחדש – התשמע? שלשה למאה! –ורק אחת אדרש ממך ואותה אבקש, כי תתן לי את בתך, את אסתרקה! ” –והוא זוכר עתה, כי בשמעו את הדברים האלה יוצאים מפי הגרף לא זעף עליו לבו ולא עלה עשן באפו על –דבר הלצון, אשר חמד לו האדון הגרף, וכי ענה אותו בשפה ברורה וברוח שוקטת: „שלשה למאה, אדוני הגרף, ולא יותר? אכן מעט הוא, אדוני, מעט מאד! ”ורק בלילה בשבתו בדד בחדרו צעק לבו בקרבו ויכאב לו על הדברים, אשר יעיז אציל פולני לדַבּר באזני איש עברי, אשר בת לו, ואף גם זאת יזכור, כי יצא הגרף את פתח ביתו ביום ההוא ויאמר אל חְלֶבּינְסְקִי, פקיד החיל, אשר הלך עמו: „אכן האמן נא לי, אדוני, כי גם הדבר הזה יהיה לו למסחר! הן איש יהודי הוא, והיהודי נכון לעשות את כל אשר תבקש ממנו, ורק בצע כסף תן לו… ” ופתאום התיצבה תמונת נערה לנוכח עיניו, והוא כמו חיה יראנה, ויש אשר ירים את ידו לתפשה בבגדה, לבל תעזוב עוד אותו. ומדי יביט בה יראה והנה זהב שערותיה נהפך זהב על אחת שבע ועיניה מלאו תכלת שבעים ושבעה וכל יצוריה מלאו קסם על כל קצותיהם. אז יזכור את הלילה, אשר שכב על משכבו, ואסתר העירה אותו משנתו: –אבי, הישן אתה? – –מה לך, בתי, מה לך? – –אין דבר, אבי, אין דבר. – וכאשר נאֶחזו עפעפי עיניו שנית, והנה בתו קוראת אליו שנית בקול: –אבי! – –האם חלית, נשמת אפי? היכאב לך? – –לא, לא, אבי, ורק שׁאֵלה אמרתי לשאֹל מעמך… ואולם רב לי וגם שָׁאֹל לא אשאל עוד!… –שאלי, בתי, שאלי, נשמת אפי, ואני אענה – –אין דבר, אבי! ואולם… הגידה נא: האמת הדבר, אשר הזקנים יספרו באזנינו על-דבר הגרַף הזקן שטשגוּלסקי, הוא הגרף סטַנִיסְלַב, דוֹד הגרף וִינצֶנטי? האמת הדבר, כי גזל האיש הזה נערה עבריה וישב עמה בבית אשר לנגדנו, הוא הבית המחרם, וכאשר מתה הנערה פתאום קם הגרף ויוציא את שתי עיניה מחוריהן ויעש לו שתי טבעות זהב ואת העינים הביא במשבצת אל פני הטבעות, כְּשַׁבֵּץ את המרגליות, ולא הסיר עוד את הטבעות ההן מעל אצבעותיו עד יום מותו ויקבר עמהן?… –מי הגיד לך כדברים האלה, בתי? – ואולם עמקו מחשבות הנערה פתאום ולא הוסיפה עוד לענות דבר ולא שמעה עוד את הקול המדַבּר אליה, ורק הגה עבר על שפתיה: האַ?… ואחרי-כן נאלמה ולא השמיעה עוד קול וגם נשימות אפה לא נשמעו כל הלילה ההוא. אז יזכור, כי העירה אותו בתו באחד הלילות משנתו, ותשאלהו: –אבי, הישן אתה? – ואחרי-כן הוסיפה ותשאל: האמת הדבר אשר א ו מ ר י ם לי, כי היהודים יונקים את חלב הארץ, וכי גם אתה, אבי, בתתך ל ה ם כסף בנשך תאכל א ו ת ם בכל פה? אז קפאו דמי לבו בקרבו רגע אחד בדַבּר אליו הנערה את הדברים האלה, ויתגעש לבו וירגז, ויכאב לו ולא ידע על מה הוא כואב. החָטֹא יחטא, אם כספו יקח לו לממכר ולהשתכר בו? אם באמת יונק הוא את חלב הארץ, כאשר יאמרו ה ם או כאשר ישימו לו עלילות דברים באזני בתו, למען גנב את לבה? –אז יזכור, כי היה עם לבבו פתאום ל צ ו וֹ ת את בתו לבל תוסיף עוד לדבר את האנשים החטאים ההם, ולא יהיה לה עוד שיח ושיג עם האצילים ושרי החיל וכל המונם; ואולם ממחרת היום הזה ומבית שר-העיר באוּ אליו לקרוא את בתו אל המשתה, אשר עשה, ולא עמד עוד בּו רוח למנוע את בתו מן הכבוד הזה, אשר בכבודה גם לו כבוד… לא –קרא עתה לבו בקרבו קול גדול ולא חדל –לא עמד בי רוח ביום ההוא, ולא עמד בי רוח בכל הימים הרבים ההם! אני הגבר ראיתי בבוא הרעל אל תוך חדרי לבה ולא עצרתי כח למנוע אותה ממנו! אני הגבר ראיתי בקוּם עליה עדת כל המרֵעים ההם, הלא המה האצילים וה „פּריצים ”, ושרי-החיל, ולא אמרתי אליה: בתי, חדלי לך מהם, כי אני אסוך את דרכך! אני הגבר ראיתי בהחלה לקרוא ספרים וגליונות, אשר השחיתו אותה יותר מן הרעל ומכל האנשים החטאים ההם, ופי לא הניא אותה מעשות כדבר הזה! וכאשר באו הימים וכל בני העיר כבר שלחו אצבע אחריה וידברו בה בשער, ואני גם אני החלותי לראות, כי עכרו אותה וכי עשו אותה לבוגדת בעמה ובמולדתה, לשנוא את שם ישראל, גם אז לא נפתחו עוד שפתי ואנסה תמיד לצַדק את נפשה. ומי אפוא ישא היום את העון הזה? ההיא, אם אנכי?… אכן יזכור עתה, כי בא יום מר ונמהר ויריבו שניהם בחזקה והוא ענה אותה קשות: כי דברה הנערה על-דבר החיים ומה החיים דורשים מעם האדם וכי האיש אשר רק כספו היה לו לנשמת אפו לא יבין עד עולם את דבר החיים ותכליתם, ויותר מהמה קצרה בינת כל עברי לדעת את פתרון המלה „חיים ” –אז ענה אותה קשות. ואולם באחרית הדברים שב ויחנן קולו וידבר רכות ונעימות, ואחרי-כן, בהיותו לבדו בחדרו, והנה עלו הדמעות בעפעפיו ותרבצנה לפתחי עיניו, והוא לא ידע את אשר היה לו. בעת ההיא והוא יזכור פתאום, כי קראו לה הנוצרים שם חדש, אשר כמוהו לא שמע עוד מעודו, כי בחרו להם מלה חדשה: „קוֹקֶטְקָה ”, לאמר: עגבנית! אבל מה ל ו ולַדבר הזה? הן ה ו א עשה את כל אשר יעשה אב רחום וחנון לבתו יחידתו! מקרוב ומרחוק קרא לו שדכנים לדבר בה נכבדות, כאשר תאוה נפשו, ואת כל הונו אמר להקדיש לה ולאיש אשר יבחרו; ואולם ה י א השיבה פניו תמיד ריקם וכל החתנים, אשר קראו לה, לא מצאו חן בעיניה. ומדי עשותם כה וכה, וימים רבים עברו ושנה על שנה חלפה. אז יזכור את יצחק-דוב השדכן ואת הריב אשר היה לו בימים ההם עמו, כי בא אליו השדכן כפעם בפעם וידבר נכבדות בבתו; ואולם החתן אשר הביא לו הפעם לא היה עוד ממבחר החתנים, כי על-כן העוה את פניו מדי שמעו את דברי השדכן, ואז הוסיף השדכן ויאמר: ר' שמואל מרדכי! האם תשכח ולא תזכור את כל המעלות הטובות, אשר תמצא לנער הזה? האם תשכח ולא תזכור, כי חפשי הוא לביתו גם מעבודת-הצבא? ואולם בתך אסתר, הלא תדע את אשר יאמרו עליה, כי היא אין לה חֻפשה מן הצבא… ואולם השדכן לא כלה אז את דבריו, והוא זוכר, כי השליך אותו החוצה על-דבר הלצון הרע הזה, אשר חמד לו; ואף גם זאת יזכור, כי בשמעו את דברי השדכן הבין אל נכון, כי רק לנקום ממנו את נקמתו חפץ השדכן על מכת-הלחי, אשר הכה אותו באפו בשכבר הימים –אבל בלילה הזה לא ראה עוד שֵׁנה בעיניו וגם בלילות הבאים לא ישן עוד ולא ידע מנוחה בנפשו… ופתאום עלה על לבו שנית זכרון אשתו רבקה לאה ומותה, והנה היא שוכבת לפני מותה על מטתה ובאצבעותיה תקרא לו וקולה לא ישמע. ובגשתו אל מטתה ובראותו את פניה הלבנים, נאחזו דמעות בעפעפי עיניו ולא יכול להתאפק. אז תאמר אליו: „שמואל מרדכי! ”וגם קולה ישמע עוד עתה בתוך אזניו כאָז ומיתרי לבו ינועו עוד לשמעו: „שמואל מרדכי! השבעה נא לי כיום הזה, כי תהיה לאֵם לבתי… ”ואחרי-כן חדלה וקולה נהפך ויהי למחמאות ויבוא בו כמו שמן: „לא, שמואל מרדכי, לא! למה תבכה? הן לא להכאיב לך דברתי –הן אתה ידעת כי לא דברתי להכאיב לך –אַל נא תשבע לי! כי אין לי חפץ בשבועתך –וגם בלעדי תהיה לה לסתרה, כי רוח אחרת לא תוכל להיות עמך ”. ואוּלם בבוא הערב קראה לו שנית ותרזום באצבעותיה, ותאמר לו: „ובכל-זה, שמואל מרדכי, השבעה לי כיום הזה! ”והוא נשבע לה כאשר אמרה; ואולם בלילה ההוא והיא התעוררה ותשב על המטה ותבכה נהי בכי תמרורים. „הוי, יתומה עזובה וגלמודה! הן כחציר תחלוף ותיבש ואיש לא יעצור כֹח לעצור בעד הרעה –כי אֵם לא תהיה לה עוד, אשר תנחה אותה בחיים עד בלתי ימעדו רגליה… ” במה אפוא גדל עוני – ישאל את נפשו עתה ולא יחדל –במה חטאתי אנכי ובמה אָשמתי, כי כחציר חלפה ותיבש ואני לא עצרתי כח למנוע את הרעה אשר באה? הבאמת לא הייתי בכל הימים האלה אֵם לבתי? הבאמת אין איש בארץ אשר יוכל למלא את מקום האֵם המתה בנעוּריה?… אז יעברו בקרב לבו זכרונות כל שנות אלמנותו, וכפרץ מים זידונים יפרצו בו, ואת תמונת אסתר יביט עתה בהיותה לעלמה פורחת, אשר ליפיה אין ערוך עוד. בעת ההיא והגרף וִינצֶנְטִי שְׁטְשֶׁגוּלְסְקִי יבוא אל ביתו כפעם בפעם לעתים מזֻמנות ולעתים לא מזֻמנות. אמנם נכון הדבר, כי לא תֹאר ולא הדר היה לאיש ההוא, ורק האש אשר בערה בעיניו שפכה עליו לפעמים קסם הלוקח לב, ויהי כאביו וכדודו. ואולם אחת יזכור ואותה ידע אל נכון, כי בתו אסתר תעבה את צלמו תמיד ותבזהו ומדי בואו ברחה מפניו ותסתר כפעם בפעם, וגם בא היום והיא אמרה לו בפה מלא, כי לא תוכל נשוא אותו… ואחרי-כן באו הימים והיא התהלכה לשוח יום-יום בגן-היער. הבקסמים לכד אותה? אם רוחות ושדים היו לו בעזרו? לא, לא! לא אוסיף עוד לזכור אותה ואת הנעשה עוד! לא אחפוץ, לא אחפוץ! קרא פתאום בקול גדול, והמתפללים, אשר עמדו בבית-הכנסת מימינו ומשמאלו, הרימו את ראשיהם ויביטו בו… ואולם על חמתו ולמרות אפו החל שנית לחשוב את מחשבותיו וזכור את זכרונותיו, ויזכור פתאום את הלילה הגדול והנורא, אשר יצאה אסתר מביתו ולא שבה עוד אליו… ושלשה ימים ושלשה לילות בקש אותה ולא מצא, ורק מקיץ ימים באה אליו השמועה הנוראה וידע את הנעשה. וידע, כי הגרף האדיר, הוא הגרף וינצֶנטי שטשגוּלסקי, לקח אותה עמו, והיא עזבה את עמה ואת מולדתה ותדבק בדת אחרת… אז שב אל ביתו, והוא שקט ואמיץ, ויורד את היריעות, אשר על פני חלונותיו, ויפרוש שמיכות על פני המראות והגליונים התלוים בקירות חדריו, ויעלה מנורת-שמן קטנה, ויכן לו מושב על הארץ, וישב על הארץ שבעת ימים ושבעת לילות. וביום השמיני בא אליו אחד מפקידי-הצבא, הוא השר חלֶבּינְסְקִי וישאל מעמו משאת כסף בנשך, כמשפטו, והוא, היהודי, לא אבה עוד תת לו את הכסף בנשך, אשר לקח מעמו כפעם בפעם, וידרוש מעמו אחוז אחד למאה יותר מאשר לָקֹח לקַח מעמו עד היום הזה. והנוצרים והיהודים גם יחד וכל יושבי העיר אמרו, כי קשה לבו מחלמיש צור והוא אוהב כסף מאין כמוהו, וכי זכר בתו לא יבוא עוד לפניו ולא יעלנה עוד על לבו. ואולם בלילה! בלילה! מדי שכבו בדד בלילות על משכב, אז התלקחה הסערה בקרב לבו ויתגעש ויתרגז ויהי כמעט לאיש משֻׁגע… איכה עזבה אותו הבוגדה? איכה י כ ל ה לעזוב אותו? במה לקח המכשף את לבה? מה הקסם אשר קסם לה? מה עשה לה? מה עשה לה?… ואז יזכור, כי בא היום ודלת ביתו נפתחה ועל סף חדרו ראה תמונת נערה אשר תלתלי זהב לה ועיני תכלת לה, והנערה הזאת דִבּרה אליו כמתחננת: –אבי! ואולם הוא אחז אותה בזרועותיו החזקות וישליכנה החוצה ואת הדלת סגר אחריה, ואחרי-כן – –אחרי-כן יזכור רק את האחת, כי קם ממחרת היום ההוא מעל משכבו ויגש אל המראָה התלויה בקיר חדרו ויבט את פניו וירא והנה הפך שער ראשו לבן כֻּלו, ויהי לאיש שֵׂיבה –בִּן-לילה…………………….. –ר' שמואל מרדכי! ושמואל מרדכי הפנה את שכמו וירא והנה השַׁמש עומד עליו. –ר' שמואל מרדכי, ברוך אתה –ביום-טוב זה? הן כּלֵּה כּלָּה הקהל זה כבר גם את תפלת המוסף והם עוזבים את בית-הכנסת, ור' שמואל מרדכי עודנו עומד עטוף בטליתו… –מ –מ –מה?… ואחרי-כן עזב את בית-הכנסת גם הוא וילך אט ושקט וקומתו זקופה… „… מה הקסם אשר קסם לה? מה עשה לה? מה עשה לה?… ” והקהל עובר את רחוב בית-הכנסת שקט ושלו, ויעברו את הרחוב הארוך; ושמלות חדשות תרחפנה אנה ואנה וקשורים חדשים יעופו בצד ובכתף, ורוח שלום ושלוה, רוח שוּבה ונחת הולכת לפניהם ומרחפת על-פני הרחוב, ואיש עם אחיו מדַבּר זה בכֹה וזה בכֹה. –אכן רעה נגד פניו! דבּר הדיָּן בנחת וילך לימין אבי –כי מרה-שחורה לבשה אותו והוא לא יבוא עוד בדברים עם איש. ואף גם זאת ראו כי חדשה היא! הראיתם? הן לא עזב את בית-הכנסת למועד „הזכרת נשמות ”ויעמוד עם המתפללים… –אמנם אפיקורס הוא, באלהים נשבעתי כי אפיקורס הוא! –הוסיף עתה מורי ומלמדי, אשר נגש גם הוא אלינו. ור' שמואל מרדכי עודנו הולך ברחוב בית-הכנסת ומתנהל לאטו וקומתו זקופה עד למאד… „… מה הקסם אשר קסם לה? –מה עשה לה? מה עשה לה?… ” עצי הגן אשר ביער עומדים חרש ולא ינועו ודליותיהם פרושות השמימה; וצללים נטיוּ ארצה ופרושים על התלמים והערוּגות, ויש אשר ירחפו וינועו גם בכֹה וגם בכֹה; ורק כאשר יעור פתאום הרוח לעבור בין ענפי העצים, ונעו דליותיהם פעם בחזקה ופעם מעט, והתחרשו העצים והתלחשו איש עם אחיו, ואיש אל רעהו ידבר בשפתו הנפלאה. אֵלה זקנה ועבֻתּה עומדת בתוך הגן, והיא כפופה ושחוחה, ודליותיה הרחבות פורשות צל גדול על כל סביביה. מי ימנה מספר לכל הספוּרים הנפלאים, אשר שמעה הזקנה הזאת מעודה ועד היום הזה? מי ימנה מספר לכל האנשים, אשר ישבו בצלה עד היום הזה ויאָנחו, או אשר ישבו וישמחו?… על פני ירק העשב עובר הרוח, וטרפי העשב ינועו רגע אחד, ואחרי-כן ינועו גם העלים הירוקים, אשר ממעל, ואחרי-כן יהמו וירעשו בקול גדול כל ענפי העצים הגדולים הנטוים השמימה, והעצים יספר איש לאחיו את כל אשר ראו ואת כל אשר ידעו. אז יספרו איש לאחיו על-דבר גרף אדיר בין אֶחיו, אשר עינים גדולות ושחורות לו, ואשר בּא אליהם לשוח בין ענפיהם כפעם בפעם, ויש אשר נתן בשיר קולו, ויש אשר נשא קולו ויבך, פעם בהיות לבו טוב עליו והוא עלז ושמח, ופעם בהיות לבו רע עליו והוא מתאבל ונאנח! ויש אשר יבוא וישב תחתיו מאז הבֹּקר ועד הערב או מן הערב ועד הבֹּקר, והוא חולם בהקיץ ועיניו פקוחות, ופתאום יתעורר ויקום ובקול גדול יקרא: אכן מוקדי שאול בקרבי ולבי עולה בלהב! –אז יסַפּרו העצים איש לאחיו על-דבר פנים זועפים ומלאי תוגה, אשר נראו בין הערוגות כפעם בפעם, ועל-דבר תלתלי זהב ועיני תכלת, אשר היו לַפּנים האלה, ואשר נראתה התמונה הזאת אליהם יום-יום, והיא טרם תשחק, וטרם תצהל קולה, ויש אשר תבוא ותשתטח על פני ירק העשב ומצע החציר, ואת פניה תסתיר בתוך כפות ידיה הקטנות והענֻגות, ואחרי-כן ישָּׁמע קול אנחה חלושה: רזי לי, רזי לי! כי צרה כל הארץ על סביבי ורוח אין עוד על הארץ לשאַף אל קרבי!… ואחרי-כן יסַפּרו, כי באחד הימים ההם והאיש האדיר אשר לו העינים השחורות והגדולות בא ויקרא בקול גדול: אכן מלאך אלהים נראה אלי! –ואחרי-כן יספרו, כי גם הנערה אשר לה תלתלי זהב ועיני התכלת באה גם היא ותקרא בקול גדול: אכן מלאך אלהים נראה אלי! אכן יפים וטובים החיים בין המלאכים האלה!… ופתאום יהמו העצים וירעשו ויָשֹׁקּוּ, ואיש אל אחיו יסַפּר את דבר הסוד הסתום והנפלא, בהִשָּׁמע קול נשיקת שפתים, קול אדיר וקדוש, ומארבע הרוחות בא הרוח וישא בכנפיו את הד קול הנשיקה הקדושה והזכה ההיא, וישאהו למעלה למעלה עד היריעות אשר בשמים… ואחרי-כן יאָלמו רגע אחד, ואחרי-כן יסַפּרו חרש בקול מלחשים, כי בנשף בערב יום קיץ ושפתים דולקות מלאות נעימות בטאוּ חרש את המלה: „אהבתיך! ”ואחריהן ענו שפתים אחרות הדולקות ומלאות נעימות גם הן, וכמעט לא נשמע קולן בדברן, ותענינה ותאמרנה: אהבתיך! ” אז יספרו, כי באה נערה אל הגן ותקטוף לה עלים ירוקים ופרחים צהובים, ותלקט את העלים הירוקים ואת הפרחים הצהובים, והיא נוּגה וזועפת עד מאד… אז יספרו, כי נערה באה אל הגן, ותרקד ותצהל, ותהי שׂמֵחה ומלאה חיים חדשים, ותשחק ותצא במחולות, ואת העלים הירוקים, אשר נפלו מן העצים, נשקה למו פיה ואת הפרחים הצהובים חבקה באין מעצור, ותשק להם הלוך ונשוק… ואחרי-כן יסַפּרו, כי באחד הימים ההם והנערה באה בחפזון, ותקרא: פדני-נא, מלאָכי ומפלטי, פדני-נא כי נדמיתי! כי בתוך עם קשה לב אנכי יושבת והם טרם ידעו וטרם יבינו את הנעשה בקרב לב האדם פנימה. פדני-נא מלאָכי, פדני-נא! כח שנאתים ומאסתים ולבי מֻכּה לרסיסים מעֹצר רעה ויגון. פדני-נא, מלאָכי ומפלטי, פדני-נא!… ואחרי-כן יספרו חרשׁ בבֹא האיש האדיר כפעם בפעם, והוא בוכה בקול ואת שערות ראשו יגֹז כפעם בפעם, והוא קורא: „איך אעשה כדבר הזה וידי הן תקצר! –אם אקח אותה לי לאשה?… האֶשׁמע את קול מאהבי ורעי וזה לעגם אשתה יום יום? או אקחה אותה לי לאשה על אפם ועל חמתם? – ” והעצים יהמו וירעשו, ינועו ויָשֹׁקּוּ שנית, ויספרו בקול גדול את דבר הסוד הסתום בהשמע שנית קול אדיר וקדוש, קול נשיקת שפתים, ובבוא הרוחות שנית ותשאנה את הד קול הנשיקה ההוא אל תוך השמים, אשר ברקיע ממעל, ואחרי-כן בטאו שפתים דולקות ומלאות נעימות ותהיינה כמתלחשות בהשמיען את המלים הנעימות: אהבתיךְ! אהבתיךָ! הס! –ברגע הזה יספרו העצים, כי הנערה, אשר לה עיני התכלת ותלתלי הזהב, באה לשבת בתוך הארמון אשר מנגד, העומד בין עצי הגן, והוא רם וגבוה מכל העצים הרמים והגבוהים אשר בגן היער הזה. וענפי העצים ינועו עתה לאט לאט ובמסתרים יסַפּרו חרש, כי באו ימים טובים ורגעים קדושים לשני אנשים זכי-רוח וטהורי-לב, היושבים בתוך הארמון העתיק ההוא. הס! –האֵלה הזקנה הטתה ברגע זה את ראשה ותדבר אל אַלון רך וצעיר, העומד לימינה, ותאמר אליו: „בני! הן צעיר אתה לימים ואנכי ישישה, כי על-כן טח עוד לבך מהבין את כל הדברים האלה! האם תחשוב בלבך, כי הנערה אשר לה תלתלי-הזהב ועיני-התכלת שמֵחה ועליזה והיא מאֻשרת וצולחת כאשר תאמר? לא, בני! שאל-נא את פי ואגדך, כי זקנה אנכי לימים ואני אבין דברים כאלה יותר ממך. אכן מַשְׁלָה היא את נפשה ותבטח על שקר באמרה בלבה, כי אין עוד דבר לה ולאביה ולמולדתה וכי מכריה ועמה לא יִזָּכרו ולא יפָּקדו עוד לפניה –אבל הִנה ימים באים… ועצה ינועו העצים בחזקה ויסַפּרו, כי באה הנערה אל תוך הגן והיא שלֵוה ושמחה מאד, כי ביום ההוא והיא כנצר נתעב השליכה מעל פניה את אביה ואת מולדתה, את מכריה ואת עמה, ותלך ותדבק אחרי אב חדש ומולדת חדשה ותבחר לה מַכָּרים חדשים ועַם חדש. אכן חדל העם קשה הלב, אשר כפיו נגאלו בדמי נקיים, חדל העם אשר אין לו לב ואין הבין, חדל האות על מצחה כי בשכבר הימים והיא גם היא התחשבה בבנות העם הזה!… אז תט האֵלה הזקנה את ראשה ותדבר באזני האַלון הרך את דבריה לאמר: „אכן משגה עמה, בני, משגה עמה! הן רק על שוא תֵּחַשׁ רגלה והיא מַשלה את נפשה מבלי הדעת –ואולם הִנה יום בא… ” הס! –הנה העצים נעים ונדים בחזקה וכנפיהם משיקות אשה אל אחותה, והן מסַפּרות על-דבר אשת הגרף, אשר עינים תכלת לה ותלתלי זהב לה והיא יושבת בתוך הארמון אשר מנגד; ואחרי-כן יספרו, כי מלא הארמון צהלה ורנה על כל גדותיו וכי חגים ינקופו ומועדים יבואו, קול משתה וקול שמחה, קול רנה וקול זמרה מסביב; ואחרי-כן יספרו, כי אצילים ונשיאים באים אל הארמון, ויש אשר אשה גדולה תאמר לרעותה: הביטו-נא וראו את „היהודיה! ”ואחרי-כן ישובו ויסַפּרו, כי פני אשת הגרף מלאו תמיד אורים גדולים וכל קרביה רנוּ, וכי לא כלתה ולא נכספה עוד נפשה עד עולם לשוב ולזכור ימים מקדם, אשר חלפו כבר ויעברו… והאֵלה הזקנה לא תאמין, בשמעה את הדברים האלה, והיא אומרת, כי אך מַשְּׁלָה העלמה את נפשה ותבטח על שקר להשכיח את שאון לבה, והיא טרם תבין וטרם תדע עד כמה כלתה נפשה אל אביה הנותן כסף בנשך ויונק את חלב הארץ, ובכל-זה רחום וחנון הוא מאין כמוהו… ואחרי-כן ינועו העצים ויסַפּרו, כי ראו באחד הימים ההם את אשת הגרף הצהובה בשובה מן העיר אחרי לכתה לראות שם פני איש יהודי, היושב בתוך השוק הרבוע אל מול פני בית התפלה „חנה הקדושה ”, ואז היו פניה פני להבים ולבה התרגז ויתגעש בקרבה. אז תקרא בקול גדול ונורא: הנה השפלתי את גאון לבי ואלך ואבוא א ל י ו אל ביתו, ואני לא חפצתי להיות לו כנכריה; אכן הנה ערב ה ו א את לבו ויגרשני מעל מפתן ביתו כגרש את הכלב אשר השתגע ואת דלת חדרו סגר אחרי, כי על-כן נשבעתי כיום הזה לאמר: נכריה אהיה לו מן היום הזה והלאה ולכל האנשים אשר היו קרובים אלי; את איש מהם לא אדע עוד ולא אכיר איש, ואם יבוא יום ו ה ו א יבוא לפני ויכרע על ברכיו ויתחנן אלי לשמוע אותו, באלהים נשבעתי כי לא אוסיף עוד לדעת ולהכיר אותו!… והאֵלה הזקנה הפנתה את ראשה ותט אל ברוש רם הקומה, אשר עמד לשמאלה, ותאמר אליו: הידעת אל מי ירזמון מליה אלה? הלא אל אביה תדבר כדברים האלה, אל אביה, אל אביה! אכן צעירה היא לימים ובלב תמים וברוח אמונים נשבעה את שבועתה, וגם יש אשר תשמור את שבועתה זאת, ואולם אַל נא תאמין כי יוצאים הדברים מקרב לבה עמוק! לא, בני, לא! רק את נפשה היא מַשְׁלָה, ואולי לא תדע גם היא כי מַשלה היא את נפשה, והיא חושבת כי מאֻשרת היא וצולחת ולא תדע כי רעה נגד פניה, וכי יבוא יום ולבה יקרע בה לשנים-עשר קרעים –אכן הנה יום בא… הנה יום בא… ואחרי-כן יסַפּרו העצים איש לאחיו, כי עזבה האשה הצעירה את הארמון, היא ובעלה הגרף, והם לא באו עוד אל תוך הגן ימם רבים מאד מאד, כי קמו ויסעו לארצות רחוקות ומדינות נכריות, וישבו שנים רבות בארץ איטליה ובארץ יון, בארץ צרפת ובארץ ספרד וגם במצרים ובמדינות אפריקה הרחוקות. ואחרי-כן שבו האיש והאשה, והעצים יספרו, כי שמחים ועליזים היו האנשים כל הימים, והאשה שחקה כל היום בקול גדול ותשמח אל גיל תמיד, ועל לבה לא עלה כל זכרון מזכרונות הימים אשר עברו, ורק לפעמים אמרה, כי ישנו עם אחד, עם היהודים, והיא תשנא את העם הזה שנאת עולם!… אכן אשה אין לב היא! אשה עגבנית! קראו אחריה העצים בפה מלא וינועו וינודו בקול גדול… הס! הס! – מתוך הארמון אשר מנגד עולה עתה קול זמירות ומנגינות יפות, וקול מחוללים ומחוללות ישמע, וקול שחוק עליזים עולה ובוקע מבעד לחלונות הארמון, וישמעו כל עצי-הגן… אז יעזוב הרוח את ענפי העצים ויעבור מעל פני הגן אשר ביער, והעלים ישקטו וינוחו, והענפים לא ינועו ולא ינודו עוד, וישקוט כל הגן מסביב והדִּבֵּר לא נשמע –כי נאלמו העצים כלם. ובתוך הגן עמדה האֵלָה העבֻתָּה והזקנה, והיא כפופה ושחוחה, ופניה זועפים מאד מאד… היום ההוא, יום חג השבועות השני, רד מאד ונוטה אל קצהו. ברחובות העיר יהמו המון העם ופניהם צוהלים ושמחים; קול המולה ישמע מסביב, המולת בגדי-משי חדשים ושמלות וקשוּרים חדשים, העפים בצד ובכתף, והעם יהלך ברגש ובשמחה וששון. ויצא העם את פני רחוב בית-הכנסת ועבר את השוק הרבוע ואת רחוב האנגלים עד קצה שדרות האלונים, ומשם ישובו ללכת אל אשר באו. אכןהאחד לא ישוב בלכתו, והוא הולך הלוך ועבור גם את שדרות האלונים, בודד הולך בין האלונים. „מה הקסם אשר קסם לה? –ישאל את נפשו שנית ושלישית –במה לקח את לבה? –מה עשה לה? –מה עשה לה? – ”. וגם הפעם עוברות מחשבות מאליפות בקרב לבו וזכרונות רבים עולים ויורדים בו, ולנגד עיניו עוברות כל התמונות והמראות למיום מות עליו אשתו ועד היום אשר עזבה אותו אסתר בתו; וגם עתה יזכור את הימים, אשר ישב על הארץ כמתאבל ויִּשָּׁבע לנפשו לבלתי זכֹר עוד אותה לנצח והיתה לו למתה; ואחרי-כן יזכור את היום, אשר שבה אליו ותקרא לו: „אבי! ”והוא לא היה לה עוד לאב ובעצם ידיו גרש אותה מעל מפתן ביתו. –מי יאמין לו עתה את אשר נשא ואת אשר נעשה בקרב לבו ביום ההוא? מי ידע את אשר היה לו בלילה ההוא כשאר הפך שערו וילבנו פתאום? אולי רק האלהים הוא האחד היודע… אבל האם לא צוה האלהים הזה ויאמר: כרחם אב על בנים? האם לא נטל על האב לרחם על בניו בכל עת? והוא?! אם ל א רחם עליה כרחם אב על בנים? הן זוכר הוא ברגע הזה, כי את עורו קרע מעל בשרו בעצם היום הנורא ההוא וכי ימים רבים היה כחולם ביום ובלילה ולא ראה שֵנה בעיניו; ואז יזכור, כי באו לו ימים והוא את כל אשר לו יתן וגם את נפשו יתן בעד הרגע האחד, אשר יראה את פניה. –ואחרי-כן יזכור, כי באו ימים ולבו שב ויהי קשה מאבן ומחלמיש צור, ואז שב ויִּשָּׁבע, כי לא יוסיף עוד לראות פניה עד עולם. אז באו על נפשו כל מרורות חִבּוט הקבר וכל חרדת שבעת מדורי הגיהנם. ושלש וארבע שנים עברו עליו בעת ההיא: שנות עמל ותלאה, ימי רגזה ושבר-לב ורגעי דאבה ומחלת-נפש. ויש אשר עלה על לבו בימים ההם, כי לא יוסיף עוד לחיות, אם לא יראה את פניה; ואז באה לו השמועה, כי עזבה העלמה את הארץ ותלך ותשב בארצות רחוקות ובמדינות נכריות, בארץ איטליה ובארץ יון, בארץ צרפת ובארץ ספרד וגם במצרים ובמדינות אפריקה הרחוקות. הבקצוי ארצות רחוקות נאֶלצה להסתר מפניו? אם מפניו ברחה ותנס על נפשה עד ירכתי שאול? – אז יגעש לבו וירעש, ומנוחה לא באה עוד אל בתי נפשו. –לא! לא! לא! מן היום הזה והלאה לא יחפוץ עוד לראות את פניה ולא יוסיף עוד זכור אותה עד נצח! –כדברים האלה נשבע לנפשו וגם התחזק והתאמץ לשמור את שבועתו זאת. ואף אמנם עברו שבועות רבים והא באמת ובתמים לא נשא עוד את נפשו לראות את פניה וגם לבו שב למנוחתו וינח עתה מזעפו שכם אחד על כל הימים. אז בא היום המר והנמהר הזה, הוא יום חג השבועות השני. אכן יגעש בו לבו עתה והוא לא ידע ולא יזכור עוד איכה היה כדבר הזה –ורק אחת יזכור, כי כקרוא השַּׁמש היום בבקר את המלה: „יזכור! ”אז החל פתאום לזכור אותה, ויזכור אותה עם נשמות כל המתים, כזכור את המות. –האם לא מתה הנערה עליו? אם לא כמתה נחשבה לו זה מאז?… אז התלקחה פתאום בלבו תאוה עזה לראות את פניה ולשמוע את קולה, וַתְּכַל נפשו אליה וַתִּכָּסף אליה בכל עֻזה ותקפה, כאשר לא כלתה ולא נכספה עוד עד היום הזה. – – – – – – – – – – – – קול פרסות סוסים ושעטות רגליהם נשמע לפתע פתאום, ור' שמואל מרדכי נשא את עיניו ויבט על סביבותיו. מקצה רחוב האנגלים נראו שני רוכבים יושבים בסוסים ורוכבים בחפזון נמרץ; על הסוס האחד יושב איש אשר לו כתפים רחבות וראשו נשא למעלה ועל הסוס השני רוכבת אשה לבושה שמלת-רוכבים ארוכה ובידה שוט קטן. רגע אחד נחו הרוכבים וישבתו, והאשה שמה כלי-ראי על עיניה ותבט על סביביה, ופתאום ראתה את היהודי הזקן ותתאדם, ואחרי-כן החישה ותך את סוסה על השֶׁלִי במסמרות ברגליה ותרכב בחפזון נמרץ, וגם הרוכב מהר אחריה, וירכבו שניהם יחדו ויעברו את המקום, אשר שם היהודי עומד, והאשה הביטה בו מעבר פניה, ואחרי-כן מהרו שניהם וירכבו אל גן-היער, הלוך ורכוב בחפזון. גם ר' שמואל מרדכי הכיר את שנים הרוכבים, ויהי נחפז להשען אל אחד העצים לבלתי נפֹל ארצה; ואולם שפתיו הלבנות דִבּרו חרש: אכן זה הוא הגרף וזאת רעיתו הגברת… „לא! לא! לא! יותר לא אוכל לחכות עוד, כי קצרה רוחי מנשוא! ועלי לראות עתה את פניה!… ”……………………………………. בתוך הארמון אשר בגן-היער יאירו אורים רבים, ואל האולם האדום נאספו האורחים למשתה הַטֵּה. הגרף סטַנְקֶוִיטְשׁ מסלסל את שפמו ואומר: –העל-אודות היהודים תאמרו להתוַכח עמי? ואני אמרתי בלבי, כי יודע אנכי אותם הרבה יתר מכם: אין בם אף אחד אשר ישרה נפשו בו! ובדבר הזכֻיות החדשות אשר תאמרו, כי בהנתן להם הזכיות האלה ושבו והיו לאנשים טובים ישרי לב, הלא מלתי אמורה – – –ידעתי, ידעתי, ענה הגרף זַוּוֹדְנִיצִין ויעבר כף ידו על מצחו – ואני את חלקי הן הגדתי לכם ואותו אגיד לכם גם היום: אכן אֻמלל העם הזה ופגעיו רבו עד מאד! אמנם רחוק מכליותי להגיד לכם, כי העם הזה כלם צדיקים, כלם שרים, ונהפוך הוא, ורק אחת אֹמַר ואותה אֶשׁנה: אם נגיד להם ישרם ונשיב להם צדקתם להיות גם הם ככל האזרח אשר בארץ, ושבו גם הם מרֹע מעלליהם והיו כאחד ממנו. –אמנם הטיבות מאד, הטיבות אשר דברת, ענה הגרף שְׁטְשֶׁגוּלְסְקִי, אשר ישב עם אחד מזרע האצילים וידבר על-דבר הציד, אשר יהיה ביום המחרת, ולא התבונן ולא שמע היטב את כל הדברים ההם. ובעלת-הבית, היא הגבירה אשר לה עיני-התכלת ותלתלי-הזהב, קמה ותשם אש על הפַּפִּירוֹסה אשר בפיה ותאמר: –היהודים?! אמנם יודעת אנכי אותם יותר מכֻּלכם, ואני מגידה לכם, כי עם כבד-עון הוא, זרע-מרעים, לוקחי נשך, בנים משחיתים, אוהבי בצע ומעשקות! הלא תדעו כי פּי הוא המדַבּר, ואני אודה ולא אבוש, כי גם אנכי הייתי בת לעם הזה… ואולם סלחו-נא רגע אחד! קול ענות אנכי שומעת בחצר, קול הכלבים החורצים לשון… ודלת החדר נפתחה והמשרת בא. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/229

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p185/m230.txt

הכל בא בחשבון

שמואל טשרנוביץ

7049111

הכל בא בחשבון 1 ים גדול של ראשי בני אדם, ים הומה, שוקק, שואן ורועש. הכל… נחפזים, אצים, רצים, מדברים ומשוחחים. נדמה, כאלו ברצונם להשתיק את המית לבבם, כאלו רוצים הם לבלוע בצעקותיהם את היללות והגניחות, הנשמעים מכל צד. אבל לשוא. הקולות המתפרצים לפרקים מקרב הלבבות, היללות והבכיות, מתגברים ושולטים על הסביבה. אתה שומע רק אותם. הם בולעים את הכל, את הכל, מתפשטים, חודרים אל הלב, חותרים אל הנפש ועושים בה בקיעים ופרצים. אתה מסתכל אל פני האנשים, המסתובבים פה בחצר החיים-המות, בחצר בית-החולים, אתה רואה לפניך פנים נפחדים ונבהלים, חורים כפני מתים, עינים תועות וקמות, – והים הגדול שראית מרחוק נדמה לך כים הקרח. הכל קפא. נדמה לך, כי כזה הוא טבע האויר אשר פה. נדמה לך, כי כל קול, כל המיה, קופאים בתוך האויר מיד אחרי צאתם, כי כל גניחה, כל יבבה ואנחה נשארות תלויות בין השמים ובין הארץ והן מעיקות על ראשך, מכבידות עליך את הנשימה, מרעידות את האויר. ובטרם שאתה נגש לגבעת המתים –– הנך נלכד ברשת הסביבה ונעשה לגל בתוך הים הזה. הנך רועד מקרה, מהתרגשות והתרגזות, הנך רוצה לדבר, לשמוע מה שידברו אחרים ולהשתיק את סערת הלב – ואינך יכול. ובורח אתה מן החיים אל המתים. רוצה אתה להסתכל, רק להשקיף פעם ולנוס מן המקום הזה. ואתה נגש. הנה עגול רחב. כחצי גורן עגולה. העגול נעשה בגויות בני אדם שגם הם היו חיים כמונו, העומדים עליהם, ושגם אנו יכולים להיות כמוהם. גורלם – גורלנו ובמעטפות שחורות כסו החיים את המתים, אבל הנה בולטת יד מתה, חורת, והנה ראש מלא דם, והנה רגל כרותה, והנה אוזן קצוצה – ואתה עוצם את עיניך. ומסביב לעגול זה – דממה, בפני המות אין החיים רוצים להראות סמני תחיה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו מתנה זו. כעבור רגע ואתה נעשה בלי משים חוליה בתוך השרשרת, אחד מיוצרי העגול החי, אשר מסביב לעגול המת. והעגול הולך ומתפשט, הולך ומתרחב. גלי בני האדם, אשר שם במעמקי החצר, הולכים וקרבים הלום, המתים שפסקו כבר לענין את החיים, אחרי היותם לנגד עיניהם שלשה ימים, נעשו שוב גבורי הרגע. כי הנה בא יום השלומים, נמלאה סאת הצרות. ממרום, שם ממקום המשפט והיושר, מבית הנבחרים, נשלחו הלום צירים לגלות את צעיף התעלומות ולחדור לנבכי המאורעות. ציר בית הנבחרים מתיצב רגע כקופא למראה פני גבעת המתים. הוא מעיף עין של חצי העגול המת, מזדעזע ושב לעבודתו. והוא שואל את בני לויתו: – מי זה פלוני בן פלוני? רשמו: חזהו נדקר, ראשו נפץ בגרזן, עיניו נוקרו. – מי זה? אלמוני? כתבו: ידיו חוברו במסמרים אל חזהו. – זו פלונית? רשמו: הכל יבוא בחשבון!… ואתה שומע את הדברים כמו שאתה שומע קריאת פרטיכל יבש. הראשים, הידים, הרגלים, המסמרים, הגרזנים והקרדומות ובולי העץ, הפורעים –– הכל מתלכד ונבלע במוחך ואין אתה יודע כלום ואין אתה מבחין כלום, אתה זוכר רק אחת: הכל יבוא בחשבון.- --- אני הולך אחרי מנהלי בית החרושת של פולישוק. השוטר שומר על הבית, שומר באמונה. הוא שומר עתה את הרוח המילל בארבע פנות הבית השמם, את החתול הבוכה, את כנפי המות הפרושים על הבית. ואני דורך על מדרכת החצר, ואני רואה לנגד עיני את נתיב הדם. איני זקוק למנהלים. אנכי מנהל אותם. נתיב הדם הוא ינחני למקום ההרגה. מקום ההרגה איננו גדול. רק כשמונה או כעשרה אנשים נפצו את מוחותיהם אל הגרזן, רק כשמונה או כעשרה אנשים השאירו פה את דמם לירושה. רק כשמונה או כעשרה. והנה גם הירושה: בתעלה קטנה ביבשה – דם קרוש, דם אדום-שחור, מהול במוח של ראשי בני האדם, בולט על הרצפה, המלאה שברים וכלים מנופצים. ואתה זוכר את זכריה הכהן ואתה זוכר את נקמת דמי השפוך ונדמה לך פתאם, כי גם בדם הקרוש הזה יש רוח חיים, כי גם הדם הזה תוסס, הומה ושוקק ותובע לדין וקובל ושואף לנקמה. אבל חכו נא: הכל יבא בחשבון!… --- ואני נדחק לביתו של המורה איינשטיין, הקרבן היותר טראגי בפוגרום הביאליסטוקי. ולא המות עושה עלי רושם, לא היתומים החיים שנשארו, לא הנערה האמללה, הרועדת מקור ומבכי, ולא הילד האמלל, שנשאר בלי מחסה. לא מות האב הזקן ובנו שמואל – לא. כבר הסכנתי לפגוש את המות בכל עבר ופנה. אני נבהל למראה הטבע הנהדר, אשר הקיף את הבית הזה. אני נפחד ומזדעזע למראה הפרחים הפורחים בגן, האלונים היפים העבותים הנותנים ריח, למראה שדה הירק, המושך אליו את הלב. הנבלים בחרו את המקום שהטבע מגדיל בו ומרבה את התשוקה לחיים – לבצע שם את זממם, להביא שמה את המות. ואני מתבונן אל המקום, שבו נעשה הרצח. בתוך הגן שדרה נחמדה של אלונים עבותים, שענפיהם משולבים כידי ידידים, וסוככים על חלקת אדמת-דשא יפה – מקרני השמש. ועל העשב הירוק נראו עוד עקבות הדם. פה נפלה העלמה הבכירה, סוניה, לקרבן לעיני אביה הזקן, שידי הפורעים אחזו בו. נשדדה תומתה, נתחלל כבודה, ואחרי שהרוו החיות את תאותם – הומתה בענויים קשים. פה במקום החיים, בא המות בכל מוראיו הגדולים, המות היהודי!… והלב מלא על כל גדותיו רגשות נוראים, החזה מתרומם, האגרוף מונף – הוי, חכו נא, הכל יבוא בחשבון!.. --- …לכל היתה שהות בידם – מספר לי מנהלי – אתה רואה פה את החצר הגדולה הזאת? גם פנה אחת לא השאירו. כאילו חוק הוטל עליהם לבל יעברו על מעון יהודי אחד. גם אל המרתף חדרו, גם על העליה עלו. והעליה והמרתף – זהו מקום המפלט ליהודים מחמת הפורעים. בעליה הם קרובים אל האלהים, ובמרתף – אל המתים. ובלבד שלא להיות בקרבת האנשים החיים. כיצד עלו הלום? איני יודע. את הסולם לקחו להן המסתתרות והעלוהו אל העליה, גם כלים שבורים ומנופצים, שולחנות שבורים, כסאות ישנים זרקו מן העליה אל פתחה, כדי להפריע בעד הפורעים מעלות, ובכל זאת ראה והביטה!.. ואינני דורש באורים הרבה. אני שומע את הספור הנורא, רואה את כתמי הדם הקרוש ומזדעזע. שתיהן נסתתרו תחת ארובת העשן, כשהגיעה לאזנן האושה הקלה, כששמעו את צחוק הפורעים הפרוע. הן היו בטוחות עד הרגע האחרון בחייהן. לא עלה על דעתן שתפולנה גם הן בידי הפורעים. והנה נראה ראשו של אחד הנבלים והנה קפצו ועלו עוד אחדים – וכעבור רגע ושתי הנפשות מפרפרות בזרועות החזקים של הרוצחים, הממלאים בהן את תאותם, וכעבור רגע ונקצצת רגלה של העלמה, המנסה להמלט מידם, המתאבקת יותר מדי, והשניה נזרקת מן העליה אל החצר. הכל, הכל יבוא בחשבון!… --- והנה חצר המות. ואני אוטם את אזני: כל הכאב, הצער העמוק והיסורים הגדולים, כל הרגשות שכאילו קפאו למראה פני המות הנורא, התפרצו יחד והיו לצעקה אחת גדולה ומרה, צעקה-מחאה, הבוקעת שחקים. למראה פני הקברים הופרע סוד המות. הנה פה יושמו ההורים, הבעלים, הבנים, הבנות, הקרובים, החביבים, האהובים! והאבות והאמהות, האחים והאחיות, האוהבים והאהובים, הקרובים והידידים, הרעים והחביבים, הכל, התמזגו ביגון הנורא, בצער העמוק, הכל פורשים ובוכים, זה על חללו וזה על חללו. וחללים כאלה יש שמונים וחמשה. בוכים גם הרחוקים, מיללים בקול. אין בושה. בוכה זקן ונער, ילד ואשה, בוכים יהודים זקנים בעלי זקן כסף, בוכים יהודים מגולחים למשעי, צועקות בתולות, צעירות וזקנות. – הוי, אבי! – הוי, אמי! – הוי, אחי! – הוי, אהוב! והקולות מתבוללים, מתערבים, מרעישים את האזנים, חודרים אל הלב, נוקרים את המוח. ואני אוטם את אזני. והנה אני רואה את הארונות, ארונות-העץ, נושאים, זזים ממקומם. ורעד בא בקרבי: נדמה לי רגע, כי המתים קמו לתחיה, כי הם הולכים, הולכים ברמה… והנה שם הקבר, קברות האחים: בור רחב וגדול וארוך, שחפרוהו ידי האנשים, ונדמה לי, כי הפה הזה נכון לבלוע אותנו, את כלנו. הרק לשמונים וחמשת הגויות הוכן? והנה מתעצמים הקולות, מתגברים, הולכים וקרבים, ארונות המתים נגשים, אני מרגיש את הבל פי המת, אני נחרד למראה הלוע הפתוח ואני זז ממקומי, עוצם את עיני ובורח במנוסת-בהלה מעמק הרפאים. לא, איני יכול לראות עוד, לא, איני יכול. ואני רץ העירה, אני בא אל חדר הדיפוטטים של דומת הממלכה – שם, בבית האבנים, נרשם הכל בספר, נגבים עדים, נמסרים ספורים, מאורעות – כי הכל יבוא בחשבון!… --- והאם בא הכל בחשבון?… תרס"ז שופטי הפורעים שהשתתפו בטבח שהיה בביאליסטוק בשנת 1906 זכו את רוב הנאשמים והטילו קנסות קלים על מנהיגי הפרעות.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/230

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p7/m231.txt

שיחות ספרותיות

אהרן דוד מרקסון

7020587

שיחות ספרותיות לוח אחיעבר, קובץ שני 1 הלוח פותח בשיר הגדול “שירי נא, שירי, בת הלס…” מאת ישראל אפרת. בחלק הראשון “שקיעת האלים” משתקע המשורר בעולמם המיוחד של היונים אוהבי החיים בכל תקפם ומילואם. אחר כך הוא הולך ומספּר לנו איך באה הנצרות והחשיכה את מאור החיים ונטלה מהם את הודם, את זיום ואת הדרם. יפה הוא השיר הזה בתבניתו וגזרתו, וגם הרעיון הכללי שבו הנהו רעיון פילוסופי-פּיוטי יפה, ובכל זאת איננו משביע רצון ואיננו ממלא את הנפש. לא בשביל שהרעיון הכללי שבשיר הנהו כבר רעיון ישן נושן, וכבר נכתבה ספרות שלמה בענין זה. באמת אינני מן המקפּידים המחמירים על חדושו של הרעיון. ביאַליק אומר באחד משיריו “לא זכיתי באור מן הפקר, אַף לא בא לי בירושה מאָבי, כי מסלעי נקרתיו וחצבתיו מלבבי. ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר, ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא. לא שאַלתיו מאיש, לא גנבתיו – כי ממני ובי הוא”. אשריהו וטוב לו למשורר אם יש לאל ידו להביע דברים כאלה, ומעטים הם המשוררים היכולים לחזור על דבריו. אולם אין רע אם המשורר זוכה באיזה אור מן ההפקר ואם הוא שואל את ניצוצו מאחרים, ובלבד שהאור הזה ירד בתחלה אל לב המשורר ויתחבר עמו חבור אמתי ויתדבק בו דבקות עצומה עד כי יהיו לאחד, ושם יסונן ויצורף ויזוקק שבעתים בנפשו של המשורר על ידי פּרוצס כזה שעדיין לא עמדנו על טיבו ולא גלינו את סודו, כמו שלא גלינו עוד את סוד הפּחמים העוברים איזה פּרוצס במעבה האדמה עד כי הנם נהפכים לאבנים יקרות. ואחר כך יצא לנו דבר חדש ומקורי אשר לו יקרא שירה אמתית ואשר בקראנו אותו נשכח כי רעיון זה לא בלב המשורר נולד. מקוריות זו אין אני מוצא בחלק הראשון של השיר. הפילוסופיה ההיסטורית מרובה בו על השירה, ובקראי בו אינני מרגיש הרבה את רגשות המשורר שנחצבו ממקור לבו, כי-אם נזכר אָנכי בהרבה ספרים ומאמרים שקראתי בענין זה. כי יש בכחו של המשורר לעשות לנו את הקסמים האלה ההופכים כל דבר לפיוט אמתי מראה לנו החלק השני של השיר “אל מסתתר” שבו מביע המשורר בציורים והרגשות את מחאתו המפעפעת בקרבו נגד “האל המסתתר בשפריר החביון” כשהוא מציג אותו מחזה מול מחזה נגד אלי היונים הקרובים כל כך אל האדם ואל כל מאווייו הארציים. המחאה היא כל כך חיה, כל כך חזקה ונמרצה, וכל כך יוצאת מן הלב! הציורים והרגשות מלאים יופי פּיוטי, ונוגעים עד הלב. כנגד זה החלק השלישי “האמת” נופל מן החלק השני, אם גם יש בו ציורים פּיוטיים יפים. הדרשה מרובה בו גם על הפּיוט. והמשורר מבאר לנו יותר מדי. למשל, הדברים שהוא מדבר בהכנסו להיכל האמת ארוכים הם. במקומות כאלה הצמצום יפה הוא, ודברים מועטים המחזיקים את המרובה מתרשמים יותר על הלב מדרשה שלמה, שהפּיוט שבה מוטל בספק. כל השיר בכללו מצטיין בצלצול נגינתי, בשפה קלה ושוטפת, וגם בבהירות המחשבות והציורים. השיר הבא אחריו הוא “בת המלכה והמנגן”, אגדה מאת א. ליסיצקי. שיר זה מצטיין בקלילותה של השפה ושטף הריטמוס וצלצול החרוזים הנחוצים לבלדה. חסרון גדול יש בו כי המשורר מפסיק את מרוצת הספּור ומתחיל בציור בוקר אביב רענן המבלבל את קריאתו הנוחה והשוטפת ומטריד אתנו באריכותו. משוררנו ז. שניאור הוגה לנו “נכאים”. והנכאים הם נכאים טפוסיים של שניאור. מתעמק הוא בעצם ההויה ומהין הוא להעפיל ולעלות אל ראש ההר אשר שם ישכון תמיד האפס הגדול. בשיר הזה מוסר לנו המשורר את רגשות הנכאים אשר ימלאו את לב האדם ואת רגשות האפיסות אשר יעברו על נפשו כשהוא עומד לפני “הרעיון שבנצח” והוא מרגיש במציאותו של הרעיון בכל מלוא הויתו והנהו מתבטל מפּני האין-סוף הנורא אשר יזכיר לו לאדם מה חדל הוא ומה חגלים מעשיו הפּעוטים, מעשי “מנצחי-הבל ומנצחים קטנים אשר יחיו וימותו כשכורים”. ציור הטבע שבשיר עושה את הרושם המבוקש ומצליח להכניס אותנו אל תוך מהלך המחשבות שבהן השתקע המשורר. יפים ונמרצים הם הדברים שהוא מדבר על בני הנעורים, אלה “החדשים הבאים בזמזום חדש ונאחזו וינקו מן הרעיון והיו אתו גובה אחד ועומק אחד” ושאינם מרגישים עוד במציאותה של “שעת הדין… כשהתכלת תקדר, הבטחה תמוט, המלוה יגבה והקרן תחסר…” על דבר אחד יש להעיר בשיר זה. המשורר אינו מסתפּק בזה שהוא מכניס אותנו לתוך עולמו ונותן את הדחיפה למחשבותינו. דומה כי איננו בוטח בנו הרבה והוא חושש שמא נסור, חלילה, מן המסלה שהתוה הוא לנו, ולכן איננו מסתפק ברמזים ובחצאי רמזים אשר לתומם ומבלי דעת יעוררו בנו את ה“נכאים”, כי-אם הוא הולך ומבאר לנו את מסקנות הרהוריו הוא עד גמירא. הנה, למשל, בפּרק השני הוא מצליח לתאר לנו את הכח המושך אשר לאויר-הנכאים בערב קודר,כשלבנו נכנע ובעל כרחנו אנחנו הולכים ושואלים: “מאין תבוא, בן אדם, ואנה תלך?” עד כאן שירה אמתית, מכאן ואילך באור מספּיק: "מנעורים אלי זקנה וכו' " עד סוף הפּרק. מן השיר “נכאים” אנחנו באים אל השיר “נעור אל עליון” מאת הלל בבלי. יש אשר תעבור בנפש האָדם הרגשה עוכרת, כי כל העולם וכל הבריאָה הנם כבר “בלים מזוקן”. האנושיות כבר עברה את כל המדרגות, מן המדרגה היתר מזהירה והיותר מקסמת, הלא היא תקופת הילדות היותר קדומה, בשעה שהאנושיות שאך יצאה מבין הפּטיש והסדן של היוצר פּקחה את עיניה לרווחה ובעיני ילד מלאות השתוממות ופלאים הביטה אל כל ההויה הגדולה והנשגבה וכולה נתמלאָה עליצות ואושר ולבה רחש אהבה והערצה לכל מעשי היוצר, עד תקופת הזקנה והדלדול שהניחה את הכל אחריה ואין עוד לפניה לא התנשאות הנפש ולא מעוף הדמיון. באותה שעה מרגישים אנחנו כאלו אין עוד לפנינו כל צפיה ותקוה לעתיד מלא סודות ופלאים אשר יצוד את לבנו ואשר ימלא את נפשנו המית הנעורים וגעגועיהם. מביטים אנחנו מסביבותינו והנה הכל נזדקן, הכל נתמזמז, הכל נתנדף. בכל משמשו כבר ידים, הכל נעשה כבר חולין, חולין. באותה שעה תהמה נפשנו על עלבון החיים, על עלבון היצירה והיוצר, ולבנו נוהה אחרי איזה דבר שלא עדה עליו המהלך האנושי בכל נפתולי ארחותיו, ואשר טוהר הילדות עדיין חופף עליו כביום נתינתו מאת היוצר, ואשר יכיל בקרבו את כל הרעננות, את כל משובת-הילדות ואת כל חופש-הרצון ותקיפות-הדעת שנפח בה היוצר. ובשעה זו אם יקרה מקרנו לשוטט על שפת הים ועינינו תראינה “ים נערץ וחסון מזדקר בגאון לפניו, רן רננת חופש וגבורת מרומים וענות התהומות משמיע, מתגעש ונלחם אל חופי מבטחים ואם נצח את גבולם לא יעבור”, אז נשיר מבלי דעת ביחד עם המשורר את השיר “נעור אל עליון” “שפּחד ורחב לבו למראה הענק המסתער, פּעם בו דופק היצירה מחדש ואון-העולמים בו פּרח, כי הכיר את רוחו מימים קדמונים, שמים וארץ בם ברא מרחפת עדיין על פני מים – ומיחלה לאדונה גואלה…” את הרגש הזה מביע לנו השיר באופן יפה, בהיר ונמרץ. היוצר העליון יוצא לחפש את “עקבות נשמתו האובדה”. הוא מוצא כי רוח היצירה הטהורה נתנדף מן הכל. בכל הוא מוצא רוח-חולין, או גם רוח זוהמה, רוח זקנה מנוולת ומנולת. הוא בא אל הים, היצור הנצחי עם כל שאונו והמונו, אשר מעולם לא פסק משירתו מיום ברא אלהים אותו ועד עולמי עולמים לא יחדל. הוד-הקדומים המרחף על היצור הענק הזה בא אל לב היוצר ומוסך בו נטפי תנחומים. הוא רואה את עצמו עוד הפּעם כבאותו היום הגדול, יום היצירה החדשה והרעננה. השיר בכללו הנהו בהיר ונמרץ כל כך עד כי הנני נוטה להאמין כי החלק האחרון שלו "ואם יש אשר תצא אל גדות ים לשוטט וכו' " עד הסוף הנהו למותר. המשורר הצליח לעורר בלבנו את הנעימה והיא כבר הולכת ומתנגנת בלבנו מאליה. המשורר ב. נ. סילקינר הוא כמעט היחידי בכל הלוח המנעים לנו נעימה לאומית שהשעה צריכה לה בשירו “לארצי”. נפש האומה הישראלית מלאה וספוגה לא רק רגשות צער ויגון, יסורים ומכאובים, כי אם גם רגשות זעם, משטמה ונקמה, קללות ודמעות, אנחות ומחאות נגד כל העולם הגדול המצליב אותנו ועומד על דמנו זה אלפי שנה. חוט זה הולך ונמשך בנשמתנו הלאומית, החל ב“נהרות בבל” וב“שפוך חמתך”, שיר זה שאנחנו חוזרים עליו דוקא בלילה היותר נאצל והיותר חגיגי, וכלה בשירי הצער והזעם של ביאַליק והבאים אחריו. בשביל זה היחס שלנו אל העולם הגדול הוא תמיד נמתח, רגשני, חולני, מלא אי-אמונה גם בחסידי אומות העולם וחשד וחרדת-לב לכל מלה היוצאת לא רק מפּיות משטינינו ומקטרגינו, כי-אם גם מפּיות אוהבינו המלמדים עלינו סנגוריא. זוהי הפּסיכולוגיה הגלותית עם כל מרירותה וכעורה. ובכל שעה שאנחנו מחשבים חשבונה של נפשנו הלאומית מנקרת בלבנו השאלה: אם, איך ומתי נרפא מן הפסיכולוגיה הארורה הזאת גם כשנזכה לשוב לארץ אבות ולבנות שם מרכז עברי ולהיות עם ככל העמים היושבים על אדמתם? האם נוכל אז להשלים עם כל העולם כולו ולברוא יחס נורמלי ומבריא מבלי כל עקבות הגלות? בשעה זו כמה אָנו מתפּללים בלבנו כי בשובנו ארצה יסיר ה' מקרבנו את הלב הגלותי ויתן לנו לב בריא ומלא טוב ואורה מבלי כל שמץ של מרירות הגלות שהשרישו בנו מהרסינו ומחריבינו! וברגעים כאלה, רגעים של כספון וגעגועים, מה מאד תכלה נפשנו לשמע מלת תנחומים והבטחה יוצאת מן הלב כי אמנם החזיון הגדול הזה בוא יבוא, כי אוירא דארץ ישראל יטהר ויזכך את נשמתנו הלאומית מכל משא הגלות המעיק עליה! מה מאד תאוה נפשנו לנבואה קטנה כי בשוב ה' את שיבת ציון נהיה כמתעוררים מאיזה חלום מכוער ומבהיל שהעיק על לבנו בכל ליל הגלות והנה אנחנו מקיצים בלב טוב אל יום טוב והגות צלילה ונאצלת, וכל החלום הנורא גז וימחה כענן בוקר. ואת הרגש הזה ואת ההבטחה הזאת אנחנו מוצאים בשיר הקטן והנחמד “לארצי”. צנוע ועדין הוא משורר זה בכל רעיונותיו הפּיוטיים. הוא איננו מרעים נפלאות ברעיונות-עולם מפוצצים ומדהימים. מסתפּק הוא ברגש דק וחשאי, והקורא הרגיל בדבורים צעקניים וצלצולי פעמונים כבדים ידמה כי לית ביה מששותא. גם בשיר הזה הולך לו המשורר בדרכו. בדברים פשוטים וחמים, זכים ועדינים הוא עומד לפני שער ארצנו ומבטיח לה בחגיגיות צנועה כי “מלאכיו המלוים, טפוחי-תוגתו, לא יעברו את גבולה לרע”. את “קללת המשטמה” “והנקמה האיומה”, את “הדמעה הצרופה באש נפשו” בכל הדורות, את “האנחה הנסתרה מרוחו ההומיה”, את כל אלה צלמי הבלהות של הגלות מסר על דרכו למדבר ולזעות הישימון, “לגלי הים ולשואת ליל אמש”, ולמען ארצו נכון הוא לסלוח גם “לעולם הגדול שהיה לו כשאול”. המשורר ברוב ענותנותו מטיל ספק בנפשו אם “מריח תקוה שוב תפריח” ואם “לבבו ששמם נצנים יפריח”. לנו אין אף צל ספק בזה. השיר “מבין עבים” של א. דומניץ מנסה לשיר לנו את שירת הבודד הגדול הנמצא בתוך להקת ננסים קטנים. “הרים גבנונים”, אופקי מיסתורין", “סהר, מלא געגועים ענוגים וחורים”, “אל בודד בהיכלו בלי רעה”, “שממון של הוה משעמם בין עבים”, אלה הם מנת חלקו של הבודד הגאה הזה. וכשהוא יורד אל השפלה ומנסה להרים עמו את אחד הננסים אזי מנת חלקו הוא צחוק פּרא, שאון, יריקה בחמה, אבנים וכו'. כך נאה לו וכך יאה לו לבודד הגאה. הוא חש ומכיר תמיד שהוא גדול, והכרתו זו מזכירה לו בכל רגע כי עדת ננסים תסובבהו והיא ממררת את חייו עד היסוד. ובהרימו את הננס למרום מרגיש ננס זה ומרגישים גם כל הננסים את יחסו אליהם והוא לוקח מידיהם כפלים בכל חטאותיו. הוא מקלל את נפשו ואת יומו. הוא מביט אל האל הבודד והוא רואה בצלמו את צלם דמותו הוא ושנא ישנא אותו… אוי לו לבודד זה שלקה בגאות ויהירות כזו וגם בהכרת ערך עצמו ואין בו אף ניצוץ של נביאות במובנה האנושי. “בעל עמקי עינים ורום מצח גאה” הוא, אלא שלבו קר ככפור… לכאורה ספּור ישן נושן הוא השיר, אלא שפּה ושם מנצנצים בו זהרורי פּיוט יפים ומבריקים, כולו כתוב ברגש ובסגנון נאה. מעלותיו אלה נותנות לו לשיר זה יותר מזכות הקיום. נעימה שונה בתכלית השינוי עוברת בשיר “ברכתי על ראשכם” מאת ש. האלקין. הוא מתאר לנו בתאור פּיוטי חם וענוג את “אצילי הרוח הנדיבים” אשר “את אשם, זו טוב לה שקוע מחלל וענה ביד זרים, לפּידים לפּידים יחלקוה לנפשות הקופאות ממגור” וישכיחו אותם “את פּחד המות ואת תהו החיים”. המשורר שולח את ברכתו מקרב לבו הרגש אל אלה “הזונחים את מקדש נשמתם וחשים לרוחת אחיהם”. מרגישים אנחנו ביחד עם המשורר את “קדושי כיסופיו הסתומים, את טהורות דמעותיו עם ערב”, ואת “רעד לבבו הפוחד כה פלאים ורוהה רענן מעוצר תשוקתו לערות את שירו החוצה”. מרגישים אנחנו במשורר צעיר זה את הרוך ואת העדנה ואת הצניעות והרטט המיוחדים לנשמת “האשה הנצחית”. לחלק השירים אשר בלוח אפשר להוסיף גם את “פּרקי השירה” מאת י. קצנלסון. כשאָנו חפצים לחדור אל מסתרי השירה וסודותיה הנו מוצאים מכשולים גדולים ורגלינו מתנגפות על הרי נשף. צריך לעמוד על כוונתו של המשורר ולמצוא את הרעיון ואת הרגש הפּיוטי שהיה עם לבו להוציא ולתת לנו. אולם בזה מונח קושי גדול. על הרוב יקרה כי מבינים ומרגישים אנחנו דברי השירה לא כמו שהיה בלבו של המשורר כי נבין אותו. לפעמים קרובות אנחנו שומעים תלונות מאת משוררים גדולים כי הקוראים הוציאו מדבריו מה שאין בהם, או גם ההיפך ממה שיש בהם. איבסן, למשל, עומד וטוען כי בשום אופן איננו יכול להבין מדוע לא יקראו את ה“פיר גינט” שלו אלא כמו פואימה לירית. ומדוע ישתדלו כולם, לפי דעתו, לעקם את הכתובים, ולהוציא מן החזיון שלו מה שלא חשב ולא עלה על דעתו להכניס בשעת יצירתו של החזיון. במי האשם איפוא האם באיבסון שיצר החזיון באופן מטעה כזה שבדרך קריאתנו יתעה אותנו ויוליכנו להכניס כונות זרות בדבריו, או בנו הקוראים, שחכמה זו, קריאת שירים, נשגבה ממנו? באמת, גם המשורר וגם הקוראים צדיקים בריבם. אמנם נכון הדבר כי בשעה שהמשורר יוצר את יצירתו הפּיוטית יש לו איזה רעיון או רגש ידוע שהוא חפץ להביע אותו, ורק אותו, הבעה מלאה ושלמה. אולם היוצר הוא השליט על יצירתו רק כל עוד שלא נתן לה תמונה פּיוטית מוחשית. אָז רק אָז יכול הוא לעמוד על גבה ולהתוות לה את הדרך אשר בה תלך. אבל מכיון שיצאה מתחת ידו של היוצר הרי היא כצפּור דרור זו המעופפת לכל אות נפשה ואיננה מקבלת עוד כל מרות. כך היא תכונתן של כל היצירות הגדולות. מכיון שיצאו לאויר העולם הן מאירות ומבריקות ומתנוססות בכמה מיני מראות וגוונים שהיוצר לא ידע שחרן בשעת יצירתו. ובעל כרחו של היוצר הנן ניתנות להדרש ולהיות מובנות בכמה פּנים, והן הולכות ומשפּיעות עלינו כל מיני השפּעות. יצירת המשורר האמתי היא בנדון זה כמו הטבע בעצמו, שכל אחד ואחד מושפּע ומתפּעל ממנו באופן אחר, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. י. קצנלסון בפרקי שירה אשר לפנינו מוסיף על זה ואומר: “ואולם מחר כי אקראנו ומצאתי בו הגיגי לב אחרים, לגמרי אחרים. כך המה השירים היותר טובים. כשמים הם, המדברים אלינו מתוך עבי כסף המשתנים רגע רגע. כמו ימי הנצח הם השירים הללו, כימים השולחים את הגלים על פּניהם ומתוים להם רגע רגע נתיבות אחרות”. אולם לא כל הקושי מונח בהבנת השירים וסוד כונתם. יש דבר יותר קשה מזה, והוא לדעת איך ומתי לקרוא דברי שירה, למצוא את מצב הרוח שבו היה המשורר ברגעים ידועים ולעמוד על סוד נשמתו ולהרגיש כל מה שעבר עליו ברגעים ידועים ובמצבי-רוח ידועים עד אשר בא וכתב מה שכתב. דבר זה הוא לא רק קשה כי אם גם אי אפשר לפעמים. כי יש אשר לעולם לא נצליח לעמוד על סוד יצירתו של המשורר והלך רוחו. ויש אשר דברי המשורר מתרוצצים ומתלבטים בקרבנו מבלי אשר נחדור אל סוד נשמתם, ופתאום, בזמן מן הזמנים, נגיע לאיזה מצב רוח ידוע ומאורעות נפשיים ידועים והנה נפתחו לפנינו שמי השמים של השיר והננו רואים את מראות האלהים אשר בתוכו. ב“דניאל דירונדה” מלמד מרדכי את הילד הקטן כהן שיר עברי אָרוך על פּה. הילד משנן ויודע כבר את כל השיר מבלי הבן אף מלה אחת. מרדכי איננו חושש לזה. הוא אומר: “יבואו הדברים בלב הנער, וסוף השביב אשר בדברים לבוא, ואַף אם יתמהמה לפעמים בוא יבוא”. כזה וכזה יקרה לכל אחד מאתנו, והאיש אשר הצליח לעבור אותו הפּרוצס הרוחני אשר עבר בו המשורר עד אשר כתב את שירו, הוא, ורק הוא, יודע איך לקרוא אותו. אחת היא לנו איזה פּשט או כונה יכניס בעצם השיר, או אם לא יכניס בו כל פּשט וכונה. “ביום אחד קראתי את “שיר השירים. ואני טרם אדע היטב את פּשר המלים של השירה הנשגב הלזו, ובכל זאת הבינותיו. למחרתו של אותו יום ערב שבת היה, וישבתי שם לפני רבי ושמעתי מפּיו את “שיר השירים אשר לשלמה” ודוקא עם באור המלים, וחדלתי להבינו…” כך מספּר לנו י. קצנלסון ב”פּרקי שירה" שלו. כמה פּשוטים וכמה אמתים הם הדברים הללו! לא הכונה והפּשט הם העיקר כי אם נשמתו של המשורר ומצב רוחו וכל נפתולי לבו שהביאו אותו לידי יצירה הם הם העיקר. והאיש הכותב על איזה משורר גדול ומספּר לנו כיצד הגיע לקרוא את השיר ולהתפּעל ממנו משורר לנו באמת שיר חדש. הפּתגם הקדמון כי קריאת שירים היא חכמה איננה מספקת לנו. אנחנו נוסיף ונאמר כי קריאת שירים הנה – שירה. ושירה כזו נתן לנו י. קצנלסון ב“פרקי שירה” שלו. הציור “על שיא הגלים” מאת ה. סיקלר כתוב ביד עדינה של אמן. הסופר מביא את שתי הנפשות הפועלות בציורו למצב כזה שהנהו מעל למקום ולזמן ומעל כל מפעלות בני האדם הרגילים וחיי יום-יום השכיחים שלהם, והוא פּותח לפניהם את שערי הנצח והנשגב שבנצח לרגע קל. הכל הנהו טבעי בציור. אין בו כל אותן ההגזמות וההפלגות הידועות של המספּרים ההולכים בדרך הכבושה בבואם לרגע נשגב כזה. הסופר מוליך אותנו בהדרגה מתונה מן הרגעים הראשונים שיש בהם רק סקרנות של אנשים צעירים מהולה במעט עגבניות בריאה וטבעית, דקה ועדינה, עד בוא רגעי הרומנטיות הטבעית המוכרחת לבוא בהשארם לבדם בלב הים עין בעין עם הטבע. ואחריהם רגעי הפּחד והבהלה בהרגישם את הסכנה הצפויה להם, עד רגעי העיפות והמנוחה הכבירה “התוקפת את בני האדם בעמדם על סף הנצח”. השיחות מצטיינות בטבעיותן כמעט בכל הציור. היחס המיני שבין האיש והאשה הוא יחס ישר וטבעי, בריא ומבריא, וניכר כי הסופר שאב אותו ישר מן החיים. כך מדברים וכך מתנהגים בני אדם משני המינים שמדותיהם ונימוסיהם מזוקקים ומצורפים בכור הקולטורה והציביליזציה. יש גם חסרונות קלים, טכניים, בציור זה, אלא מפּני שאינם נוגעים הרבה לגוף הציור ואינם מספּיקים לקלקל את הרושם הכללי לכן לא כדאי להתעכב עליהם ולטפּל בהם. דבר נחמד מצד יפיו הפּיוטי והמוסרי שבו הוא הציור “ביהודה ובגליל” של ד. בן-גוריון. האמת ניתנה להאמר, כשאנחנו באים לקרוא ספּור מחיי ארץ ישראל, תפּול מבלי משים מידנו אמת המדה הספרותית שהננו רגילים למוד בה את ערך כל דבר ספרותי. וכשאנחנו קוראים את הציור הזה בפעם הראשונה הננו משתקעים כל כך באהבת המולדת המצוירה ב“יהודה ובגליל”, אהבה ישרה וטבעית ונקיה מכל פּלפּולים עמוקים וויכוחים נפתלים, והננו צוללים כל כך בשירתה ובחלומה של המולדת עד כי איננו יודעים אם המולדת החביבה שפכה עלינו את הקסם או כשרונו של המחבר. אולם אחרי קראנו אותו פּעמיים ושלש – ואיך אפשר לבלי קרוא אותו פּעמים רבות – הננו מוכרחים להודות כי מלבד קסם המולדת וכחה והשפּעתה עלינו, הנה היתה כאן גם יד הסופר לברוא את כל הלהטים האלה. הסגנון היפה, החם והמלבב, ההרצאָה הקלה והשוטפת, אהבת המולדת התמימה והטהורה שבה נכתב כל הציור, אשר כל מלה ומלה טבולה ושרויה באהבה זו, כל אלה היו מדברים גם אל לב קורא מן החוץ הרחוק מאהבת המולדת שלנו. כל מאורע ומאורע שבו מסופּר בחבה יתרה ובטבעיות נפלאה, מן הלילה הראשון תחת שמי ארץ ישראל עד מאורע הרובים החדשים שהשיגו הפּועלים העברים ושהשתעשעו בהם כילדים קטנים המשיגים צעצוע חדש הקונה את לבם. כל שורה ושורה שבציור מוסרת לנו את תולדות הישוב החדש הרבה יותר מאלפי ספרים של כותבי-היסטוריה מומחים. וכשאָנו גומרים לקרוא ציור זה לא יתקפנו רוח יאוש ומרה שחורה מפּני המכשולים הגדולים והנוראים המונחים על דרכנו. להפך, רוח גבורה ואומץ-לב תתחיל לפעם אותנו. מרגישים אנחנו בכל מלוא הויתנו, כי שני הקברים הקדושים האלה הנם יסוד מוסד למלדת הישנה-החדשה שלנו. נפרדים אנחנו מן הציור באמונה שלמה כי לא לחנם נשפך דמם של שני הקדושים האלה ועוד רבבות קדושים בארץ המולדת, ולבנו מלא ההכרה העמוקה כי “יש טעם למותם כמו שהיה טעם לחייהם”. הספּור “אחת ושנים” מאת מספּרנו הידוע אברהם שוער הוא היותר גדול בכמותו שבלוח. הספּור בכללו הנהו יפה. השתלשלות המאורעות והתפּתחותם הנן טבעיות ברובן והולכות למישרים, ורק לפעמים רחוקות רגלינו נתקלות באבני נגף טכניות. טבעו והלך-נפשו של אברשקה החוטף; תכונתם של רבי שמואל ראש הישיבה ובתו, אהבתה של זו אל דוד החסון הכביר וכל מסבותיה וגלגוליה; נשואיה ליוסף העדין והרך, החלש והרזה; חיי השניות שלה עד גמירא. הכל מסופּר בדרך נאה ובסגנון מלא חום ואהבה ליצורי הספּור ולכל מקריהם. אולם אחרי אשר גמרנו לקרוא אותו לא נוסיף לקרוא אותו עוד פּעם. אחרי ככלות הכל נעשה ונמצא כי ספּור זה איננו מלמד אותנו כל דבר חדש בחיינו שלא ידענו לפני זה וכמעט שאיננו מוסיף מאומה על רכושנו הרוחני. כל הטפוסים שבו הנם ישנים, או גם ישנים-נושנים. הרבה מן העובדות המסופּרות בו כבר נשנו וחזרו ונשנו בספרותנו באופנים שונים ובסגנונים שונים. הרבה סצינות נמצאות בו היו כבר לקנין הרבים בספרות הכללית, וכל סופר וסופר זוכה מן ההפקר ומשתמש בהן. אלא כי צריך לתת גודל למספּר, כי הצליח לזרוק עליהן אבק דק של חדוש ולפעמים עלה בידו לכסות בסגנונו היפה על חלודת הישן שעלתה בהן, עד כי אפשר לנו לקרוא אותן עוד פּעם בספור זה וגם להתענג עליהן. צריך לציין כי המספּר מצליח תמיד כשהוא מספּר לנו את העובדות כשהן לעצמן. מכיר הוא הכרה אמנותית ויודע הוא איך להשתמש בהן לצורך התמונה הכללית, אולם כנגד זה נכשל הרבה בשיחות חיות. שם הוא מגדיש את הסאה לעתים קרובות, ויש שהשיחות יוצאות מגדר הטבעיות והריאליות ואינן מתאימות לתכונת הנפש המדברת. כשרון אמתי יש לו למספּרנו אלא שחסר לו העוז והאומץ לנער מעליו את משא המסור והמקובל בספרות היפה לצייר את הכל עד “זיבולא בתרייתא”, לצורך ושלא לצורך. הציור האחרון בלוח הנהו “המסבאה” של י. אפּטושו. באמת צריך לעבור בשתיקה על ציור זה, אבל מכיון שציורים ממין זה אינם חזיונות בודדים וארעיים בספרות כי אם הופעות קבועות ותמידיות לכן נחוץ להתעכב עליו, ללמד לא רק על ציור זה בלבד כי אם גם על הכלל כולו. כנראה לא נחה דעתה של מערכת הלוח בזה שהיה הלוח קב ונקי ושדעתם של נקיי הדעת לא תהא סולדת בקחתם אותו בידיהם, כי אם יגעה והשתדלה כי יהיה הלוח “עם אלהים ועם אנשים” וכי יהיה דבר השוה לכל נפש, כל לרבות אותה הנפש הנמבזה והמזוהמה המחטטת ונוברת בחלאה ובאשפּה ואין דעתה מתישבת עליה עד שהיא מוצאת את חפצה, ולפיכך, זיכתה אותנו בציור “המסבאה”. הקורא נקי הדעת ירק יירק בבוז ובגועל נפש אחרי קריאתו וילך לדרכו בחפּזון כאָדם המתרחק מגל אשפּה שריחו נודף. אולם בכל זאת אפשר לנו ללמד זכות על הציור, כי בעצם הנהו ציור נחמד, אלא שהאשם איננו בו כי אם במקום אשר הדפּיסו אותו. באמת, מקום הציור איננו כלל בלוח אחיעבר. המחבר היה צריך להדפּיס אותו ב“פּאָליס גאַזעט” הידוע. יש בלוח אחיעבר הרבה מאמרים מדעיים, ספרותיים וזמניים, שנושאיהם נכבדים ומענינים, הן מצד עצמם והן מצד התועלת השמושית שאפשר לנו להוציא מהם, באשר כי משתדלים הם להפיץ אור על כמה וכמה חזיונות מחיינו בעבר ובהוה, ואפשר וראוי לנו להוציא מהם את הלקח הנחוץ לנו לעתיד. נתחיל במאמר הראשון “לשאלת בקורת המקרא” מאת ד"ר דוד ניימאַרק. לא נבוא בטרוניה עם החכם המופלג הזה על אשר אנחנו, הקוראים העברים, מוחזקים ועומדים בעיניו לבורים ועמי הארצות גמורים גם באלפא-ביתא של בקורת-המקרא החדשה, עד כי הוא מטריח את עצמו ומושיט לנו את כל האלפא-ביתא של חכמה זו בקנה. סלח נסלח לו, יען כי בודאי אין כונתו להשפּיל את כבודנו בזה, כי אם ללמד אותנו בינה בענינים כאלה. אחרי אשר הוא עובר בסקירה כללית יפה על יסודות בקורת המקרא הוא בא גם אל הצד המעשי שבדבר, היינו: איך ללמד את התנ“ך בבתי הספר לחרדים ולריפורמים. זוהי באמת שאלה מכאיבה העומדת ודורשת ממנו בכל יום: פתרוני! כל משכיל וכל מורה ומחנך מתלבט בשאלה זו ולפיכך כשהגעתי אל המאמר הזה קויתי בצדק כי חכם מופלג זה יאיר את עינינו ויעזור לנו בבירורה של פּרובלימה קשה זו. אולם תוחלתי נכזבה. את ענין למוד התנ”ך אצל החרדים הוא פּוטר בשורות אחדות. “את זה ידע גם רבן של המתנגדים”. אולם כנגד זה הוא מטייל ארוכות וקצרות ומטפּל הרבה בשאלת למוד כתבי הקודש בבתי הספר אשר למתקנים. כדרכו תמיד, הוא מטפּל בשאלה זו בעיון ובכובד ראש, כראוי והגון לתלמיד חכם שכמותו, ואין כל ספק כי עבודתו זו תביא פּרי הלולים… בנוגע לגוף המאמר אפשר להעיר כי המחבר השמיט במאמרו את לימוד כתבי הקודש מתוך השקפה ספרותית-אמנותית. כבר הוכיחו חכמים יהודים ונוצרים שלפעמים ראו אלה הלומדים מתוך השקפה זו מה שלא ראו החכמים והמלומדים היותר חריפים ושנונים בכל אזמלי הבקרת שלהם. ידוע הוא כי הסופר האמן חודר לפעמים אל תוך סודות הנפש של אָדם פּרטי או של עם שלם הרבה יותר מן המלומדים המנתחים את הכל באיזמל המדע, וספר הספרים הנהו בלי ספק התפּתחות ספרותית לא פחות מאשר הנהו התפּתחות דתית והיסטורית. מאולטן ועוד רבים כתבו ספרים נכבדים בענין הזה והאריכו לבאר את ערך היסוד הזה בלימוד כתבי הקודש. כדי לסיים בכי טוב, לכבודו של החכם המופלג הזה, נאמר כי הצליח באופן עמוק וחודר לעמוד על סוד שלמות היהדות בתור חזיון היסטוריה שכל החוליות שבו מצטרפות לשלשלת שלמה אחת וכשם שאי אפשר להבין את ספרות ימי הבינים, מבלי כל הבנה קודמת בספרות העתיקה כן הדבר גם להיפך. סוד זה שכל ספרות ישראל מראשיתה ועד סופה הנה חטיבה אחת, “נמצא מסוים”, לא נתגלה לרבים מן החכמים הנוצרים. עוד מעלה יש במאמר זה. הוא מדבר את כל דבריו בענין בקורת המקרא מבלי כל סימן של הכנעה והתבטלות מפּני המלה האחרונה של בקורת המקרא היוצאת מבית מדרשם של החכמים הנוצרים. זוהי מדה בלתי מצויה בין יתר החכמים היהודים כשהם עוסקים בחכמה זו. יפה ממנו השכיל ד"ר מ. רייזין במאמרו על יצחק ווייז לראות את הנגעים האמתים אשר בהיכל המתקנים. הוא איננו מתבייש ואיננו מתירא להגיד לנו דברים ברורים כי היהדות הריפורמית כחה הולך ותש מיום ליום. הוא היטיב להדגיש כי סבת התנגדותם של החרדים לתיקונים בדת היא כי תנועה זו באה אלינו על ידי דחיפה מן החוץ, ובשום אופן לא יכלו החרדים להסכים כי גורלה של הדת הישראלית יחתך על ידי הגויים אשר בקרבם אנחנו יושבים. אולם כנגד זה לא הדגיש באופן מספּיק את המניע הלאומי שגרם לדלדולה של הריפורמה. כי לו היתה הריפורמה רק תנועה דתית ביסודה כי אז אפשר מאד שהיתה תופסת מקום נכבד בחיי עם ישראל, כמו החסידות בשעתה, שלכאורה היתה גם היא ריפורמית בנוגע להרבה סעיפים דתיים, אלא שלא זזה מן הבסיס הלאומי, ולכן לא יכלו לה גם הגאון מוילנא וחבריו, והצליחה לשנות במדה מרובה הרבה מערכי היהדות. חוש הקיום הלאומי, נצח ישראל, הוא חזק ומפותח בעם ישראל, ותמיד ידחה בשתי ידים כל תנועה מתנגדת לקיום הלאומי. ובאמת, כפי שמעיד ד"ר רייזין בצדק במאמרו, נעשו כבר תיקונים רבים בבתי הכנסיות של החרדים באמריקה, ואין כל ספק כי התיקונים היו הולכים ומתרבים, הולכים ומשנים מעט מעט את צורתה של היהדות אלא שפחד הריפורמה הקשורה ואחוזה בשלילה הלאומית של עם ישראל תלוי מעל לראשיהם כחרב שלופה, ותחת סף הכרתם מקננת היראָה שמא יוליכו התקונים הקטנים והקלים לכפירה בנצח ישראל. הסופר הנכבד השכיל גם כן להעמיד בקרן אורה את ערכו האמתי של המתקן ווייז והפשיט ממנו את כל הגוזמאות וההפלגות שהלבישו אותו תלמידיו ומעריציו. עדיין הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים בנוגע לווייז, אולם ממה שגילה לנו אנחנו רואים את ווייז קצר-הראי וצר-המבט בנוגע למהות היהדות וגורלה ועתידותיה; את ווייז הבינוני בתור יוצר דעות חדשות ומכניס זרם מחשבות חדשות לתוך הריפורמה; את ווייז המצוין במדותיו התרומיות הנפלאות ובכח דיבורו החלק והשוטף ובאנרגיה הנמרצה, שהם, ורק הם, עשוהו לדברן הדור. מר מ. שיינקין משתדל במאמרו “עתידותיה של השפה העברית” לישב את שאלת ריב הלשונות האומללה על יסודות מעשיים. מובן כי הוא מוכרח לבוא לידי מסקנות ידועות לנו מראש, אבל המשא ומתן שלו איננו מוצק ואיתן מתחלתו ועד סופו. ראשית, הנהו מקטין את כח התנועה האידישיסטית באמריקה וביתר הארצות. עובדא היא כי פּטריוטי האידיש בתור שפה לאומית הולכים ומתרבים בכל הקיבוצים היהודים. ה“קולט” האידישיסטי החל לחדור גם אל תוך תוך אלה הקיבוצים שהסופר מעיד עליהם בבטחה יתרה כי מדברים הם יהודית מחמת אונס, בשביל שאינם יודעים שפה אחרת. כמובן אין סכנה בזה לקיום השפה העברית בעתיד הרחוק, אולם אי אפשר להקטין את הקושי ואת העמל ואת הצרות שתנועה זו תגרום למהלך התנועה הלאומית, ואין כל תועלת להקטין את הרעה. המריבות האחרונות בארץ ישראל בשביל הלשון מראות ברור כי התנועה האידישיסטית היא יותר חזקה ויותר חוצפּנית ותבענית ממה שחושב הסופר הנכבד. גם המדעיות שבהוכחותיו צולעת על ירכה במקומות אחדים, והודאיות שלה מוטלת בספק גדול. למשל, בדברו על אדות התפצלות השפה היהודית לדיאלקטים שונים בארצות הגלות השונות הוא שוכח כי דבר זה יקרה גם לשפה העברית כאשר תשוב ותהיה שפה מדוברת בפי כל העם. באמת, הסבה לזה כי השפה העברית נשארה בשלמותה ולא נשתנתה שינויים עיקריים מימות התנ“ך והתלמוד עד עכשיו היא רק בשביל שלא דברו בה ותמיד נשארה רק שפת הספר בלבד. ויפה אָמר לץ אחד, כי הסימן היותר מובהק והראיה היותר נצחת כי השפה העברית מתה, כי עדיין אנחנו מבינים הבנה מספקת את התנ”ך שנכתב לפני אלפי שנים, כי בשפה חיה לא יוכל בשום אופן לקרות דבר כזה. באו וראו כי זה רק שנים אחדות שהתחילו מדברים עברית בארץ ישראל וכבר יש הבדל דמינכר בין שפת הארץ לשפת הגלות. זאת ועוד אחרת. הסופר מראה כי השפה היהודית הולכת וקולטת הרבה מלים אנגליות ובזה תאבד לה עצמיותה מעט מעט. דבר זה עדיין צריך עיון. אי אפשר לחשוב דבר זה לחולשה. כן עשו וכן תעשינה כל השפות שבעולם, גם היותר עשירות שבהן. ובכל זאת לא אבדה להן עצמיותן, באשר האורגניזמוס הפּנימי של השפה מסגל את המלים החדשות אל המבנה המיוחד שלה ואל דרכי ביטויה. המקום החלש באמת שבתנועה האידישאית הוא בזה שהנם, ברצון או באונס, מחייבי הגלות. אַחרת אינם יכולים להיות, באשר כי כל הקולטורה היודית הנה כולה ילידת הגלות, ואי אפשר לה להתכחש לצור מחצבתה. מחולשה זו תוצאות לסתירות פנימיות ולערבוביה גדולה במוחות האידישיסטים, ובזה כבר מונחה “ההתחלה של הסוף” לכל ה“עבודה הזרה” הזאת. כאן היה הסופר הנכבד יכול להרחיב את הדבור ו“להלום את המסמר על ראשו”, ולהראות לכל את ערוות התנועה. ודוקא דבר זה לא השגיח הסופר להטעים הטעמה יתרה ולהוציא את התולדות ההגיוניות והפסיכולוגיות המוכרחות. כל זה הוא בנוגע לחלק הראשון של המאמר, לחלק “בגולה”. בחלק השני “בארץ ישראל” עומד הסופר על קרקע יותר מוצקה וכמעט שאין כל פּרץ נבעה בהנחותיו ובהוכחותיו. מערכת הלוח חפצה להאיר את עינינו גם בשאלה הבוערת העומדת על פּרק היום, שאלת הבולשביות. ולכן הואילה לתת לנו את המאמר “הבולשביות והיהודים” מאת א. ש. זאַקס. ומכיון שטרחה לתרגם מאמר זה הרי יש לנו הצדקה לצפות כי מאמר זה יהי באמת “מאיר עינים” בנידון זה. ואמנם בהתחלת המאמר אנחנו מוצאים דברים נכוחים ונמרצים בנוגע לזה כי יש ליהודי הזכות להביע את רגשותיו ודעותיו כרצונו. שומעים אנחנו בו מחאה סוערת וצודקת נגד העבדות והשפלות הנטועה בלב אחינו היהודים, ביחוד העשירים ואלה שעלו לגדולה, העומדים ומתנצלים לפני כל העולם על החטא שחטא עם ישראל כי רבים מבניו נספחו אל הבולשביות ואל יתר התנועות הקיצוניות והרדיקליות. אין כל ספק כי ליהודי בתור איש יש הצדקה המוסרית להספח אל איזה זרם או תנועה שבעולם, ואם הנהו יהודי כזה שאנושיותו קדמה ליהדותו אז בודאי יש לו הזכות להשתתף בכל תנועה חברתית, אם גם ביסודה היא מתנגדת ניגוד גמור אל היהדות ורוחה, ואין כל כוח מוסרי שיעכב על ידו. כל זה הוא טוב ונעים ונחמד. אולם אחרי הקדמתו זו בא הסופר למצא סמוכין לבולשביזם מן התורה ולהראות כי בתור יהודי עליו להיות דוקא בולשביק ולא עוד אלא כי עליו להתגאות כי יהודים עומדים בראש התנועה הזאת. דבר זה צריך קצת עיון. ואם נעיין קצת בדבר אז נמצא על נקלה כי באמת אין ליהדות, בתור השקפה דתית או לאומית, כל נקודת מבט וכל יחס ישר לא רק בנוגע לבולשביזם כי אם גם בנוגע לכל סדרי-חברה או לכל תקונים סוציאליים-כלכליים, וכל הבא לשפּוט את הבולשביזם בתור תקון כלכלי מנקודת מבט יהודי הרי הוא בעינינו כאותו התלמיד היהודי שהטיל עליו המורה לכתוב חבור על הפּיל והלך וכתב חבור על “הפּיל ויחסו ליהודים”. היהדות, בכל צורותיה השונות, דרשה תמיד צדק, צדק חברתי מוחלט, ותמיד העמידה נביאים שתבעו את עלבון הצדק ועמדו לימין הנדכאים והנלחצים. אבל צדק יכול לשלוט בכל סדר חברתי שהוא, אם רק לא יעקמו בני אדם את הכתוב ולא יעשו את תורתם פלסתר כי אם יקיימו אותה בכל פּרטיה ודקדוקיה, ועשוקים ונלחצים ימצאו בכל סדר חברתי, גם ביותר אידיאלי, ותמיד תהיה האנושיות זקוקה ללוחמים ולנביאים שיעמדו לימין אלה הנדכאים בתגרת יד התקיפים מהם. ויען כי היהדות דורשת צדק כללי המיוסד על רגש היושר שבנשמת האָדם ושיש לו בסיס פּסיכולוגי בחיי האדם לכן לא יכלה להניח את תורתה ואת השקפת-העולם שלה על איזה סדר חברתי שהוא, לוא גם היותר טוב בשעתו. כי-אם השתדלה תמיד להסתגל לכל המצבים ולכל הסדרים החברתיים ולעמוד ממעל להם. הכרת היהדות היתה תמיד כי כל סדר חברתי אינו נצחי וסופו להתמוטט ולנפול וסדר אחר חדש יבנה על משואותיו. ידע ידעה תמיד כי חוק השינוי האַכזרי והמוחלט ידו בכל ואין חכמה ואין עצה ואין תבונה לעצור את מהלכו. ולכן בנתה את מצודתה בנפש האָדם שהנה אחת מראש הדורות ועד סופם. בשביל זה היו הנביאים “עובדי האדם” היותר גדולים שקמו לעולם, ולא עובדי סדרים ומצבים ידועים. מזה יוצא לנו כי כל תנועה חברתית להטבת מצבם הכלכלי של בני האָדם הנה לא יהודית ולא אַנטי-יהודית, ולכן, לוא היתה התנועה הבולשביסטית רק תנועה הבאה לשנות את סדרי החברה וערכיהם החמריים ולבער את הלחץ הכלכלי וכל הרעות המסתעפות ממנו אז היה באמת כל יהודי רשאי להיות בעדה או כנגדה, הכל לפי אמונתו בסדר החדש עד כמה הוא אפשר ורצוי ומתאים אל מטרתו, מבלי לגעת בזה כל נגיעה ישרה ביהדותו, אבל גם אז אי אפשר היה לסופרנו להחליט כי בתור יהודי עליו להיות דוקא בולשביק. אין סמוכין לבולשביזם מן התורה. מבחינה עיונית אפשר למצוא סמוכין בתורה לקצת סוציאַליזם. אפשר למצוא רמזים בתורה ובתלמוד כי למדינה יש כח ידוע לכפות את דעתה על היחיד ולהכניע אותו במדה ידועה אל הכלל ולהכריח אותו להקריב לה חלק מפרטיותו. אבל אי אפשר למצוא אף רמז קל שבקלים כי התורה מכחישה את זכות האָדם הפּרטי ואת חוק הרכוש הפּרטי, וזה הלא הנהו אחד מיסודות הקומוניזם הטהור כמו שהשתדלו הבולשביקים לבאר אותו להלכה ולמעשה. אולם נניח כי יעלה ביד איש אחרי נבירות וחטוטים ובעזרת דרכי הגיון עקשים ונפתלים ופלפּולים עקומים כי הבולשביזם בתור רפואָה כלכלית יסודתו ביהדות ובתור יהודי צריך להיות בולשביק וגם מצות-עשה היא להתפּאר כי פּרי הלולים זה הנהו פּרי הרוח העברי וכי דור דור ודורשיו: “משה היה אדון המחוקקים וכו' וכו' ומבשרי הסדר החדש הם שוב יהודים: טרוצקי, לווין, זינוביוב ועוד ועוד…” כדברי סופרנו הנכבד. אבל לצערנו הבולשביזם הנהו הרבה יותר מתנועה כלכלית. ראשית, הבולשביזם הנהו השולל היותר גדול של הלאומיות והכופר היותר גדול בנחיצות לאומים נפרדים, ובזה הלא יש כבר יחס שלילי ישר וסתירה פּנימית בין הבולשביזם והיהדות, שהיסוד הלאומי הנהו נשמת נשמתה מיום היותה ועד היום הזה. שנית, הבולשביזם, בין כמו שהוא על הניר ובין כמו שהבולשביקים מוציאים אותו לפעולה בימינו ולעינינו, בא גם בשם אידיאל מוסרי ועומד הוא וטוען כי הפּסוק “צדק צדק תרדוף” הוא נר לרגליו, אלא שהצדק שלו איננו כללי ואיננו מוחלט כאותו הצדק של היהדות כי אם מוגבל ונוטה לצד אחד, וזהו שוב ניגוד יסודי ופנימי בינו ובין היהדות. ולפיכך מוכרחים אנחנו לבוא לידי המסקנא כי אין כל יסוד לדבריו של הסופר הבא לכרוך את שתי התורות, תורת היהדות ותורת הבולשביזם, ולאכלן ביחד. ואם סופרנו קורא להתנצלות היהודים העשירים והגדולים עבודת עבדות ושפלות אזי נקרא אנחנו לדבריו הוא הוללות, פּרי הגיון עקום או פּרי אי-הגיון. כל הדברים האלה נאמרו רק מבחינה עיונית. אולם אם נעזוב לרגע את הצד העיוני ונבוא להתבונן כיצד הבולשביזם מתגשם במעשה על ידי הדיקטטורה שלהם לטובתו ולתועלתו של העם הרוסי ועל ידי הקומיסרים היהודים לטובתם של היהודים שברוסיה, אזי נבוא לידי מסקנא כי אויב איום ונורא, משמיד ומהרס, ליהודים וליהדות גם יחד, כבולשביזם זה זה לא קם לנו זה מאות בשנים. כדי לדון את סופרנו לכף זכות הנני חפץ להאמין כי בשעה שכתב את דבריו אלה עדיין לא הגיע אליו שמץ דבר מכל המעשים הנעשים לרוסים בכלל וליהודים בפרט תחת ממשלת הבולשביקים, ולכן הוא עומד ותובע בתום לבב ובנקיון כפים את הזכות לכל יהודי לבטא את ה“אני” שלו במלואו, והוא עומד ומוכיח כי “ממשלה של סוציאליים יהודים וממשלה של בעלי רכוש נוצרים – איזו מהן רצויה לנו? – הוא אומר: נוחה לנו הראשונה מן האחרונה”. אמת הדברים כי לא היו כל פּרעות וטביחות תחת ממשלת הבולשביזם. אולם אין כל צורך בפרעות וטביחות. על פּי השיטה הבולשבית ישמדו היהודים והיהדות מתחת שמי ה' ממילא, בלי כל כונה להזיק להם, כי אם בדרך הלוכה הטבעי של תורה זו. גם אנחנו מודים כי כל בן חורין גמור יש לו הזכות לביטוי ה“אני” שלו. אולם אם ה“אני” הזה הנהו מקודש ברוח היהדות המסורתית מימות הנביאים ועד היום הזה, אזי יבחל “אני” זה בתנועה זו שאיננה נופלת במעשי החמס והרצח נגד מתנגדיה גם ממשלת ניקוליי השני, ושהיהודים המשתתפים בה רצים “כעבדים לפני מרכבת האדון או מאחריה”, ושכליון גמור לעם העברי נשקף מהם. שם ד“ר ג. דייטש ושם מאמרו “הפילוסופיה של הפּרק האחרון בהיסטוריה” עוררו את התקוה כי נמצא בו דבר נכבד. אולם באמת קשה לדעת מה בא חכם מובהק זה להשמיענו. ראשית הוא בא בהקדמה ארוכה לבאר לנו מה היא פילוסופיה של היסטוריה, ומביא משל ממעשה דרייפוס. אפיריון נמטייה לחכם זה על טוב לבו ללמדנו בינה, ובהיות לבנו מלא על כל גדותיו רגשות הכרת-טובה לא נתרעם עליו על אשר הוא עומד ומלמד אותנו דברים כאלה כאלו היינו תינוקות של בית רבן שלא שמעו את המלים היסטוריה ופילוסופיה של היסטוריה מימיהם. מדה זו, לחשוב את הקורא העברי לנעור וריק איננה מיוחדת רק לו, כי-אם מקננת בהרבה מגדולינו, וכבר נגענו בזה בהערותינו על מאמרו של ד”ר ניימארק. אחרי הקדמה “מחכימת פּתי” זו הוא בא אל הפילוסופיה של הפּרק האחרון בהיסטוריה הישראלית והוא מראה לנו את הפּרוצס הידוע של “פּוחת והולך” בנוגע ליהדות ולהשכלה. אינני יודע דבר שהמליצה “קמחא טחינא” מתאימה לו יותר מדבר זה. על זה יכול להעיד כל קורא עברי, גם הפּחות שבפּחותים. גם התשובה לדברים אלה היא ברורה וידועה. כל עוד שבני ישראל נמצאים בגלות תחת השפּעת עמים זרים העולים עליהם בקולטורה ותרבות, בודאי שהפּרוצס יהיה תמיד “פּוחת והולך” עד שיגיע לידי שמד, או עד שתתחיל רוח חדשה מנשבת ותביא אותם אל המחנה. וכשיהיו בני ישראל בארצם או באיזה גיטו בארץ אחרת ויחיו חיים מיוחדים בלי לחץ מן החוץ, גם אָז בודאי שהיהדות תשתנה ותלך מדור לדור, אלא שמהלך ההשתנות יהיה לא “פּוחת והולך” כי אם “מתפּתח והולך”. יש כשרון נפלא ביהדות לפשוט צורה וללבוש צורה. צורה ולא חומר. החומר ישאר תמיד בעינו. תמיד יהיה חוט עובר בכל דורות היהדות ובכל מהלך התפּתחותה. כל הדברים האלה ידועים היום גם לבר בי רב דחד יומא בעניני היהדות, וכאן עומד חכם מובהק זה ומעמיד פּני תם ושואל: מה יהיה הסוף? וגומר בהלצה כי גם הוא איננו יודע. תשובה זו נאה היא לריפורמי מושבע המרגיש כי הקרקע מתמוטטת תחת רגליו, באשר כי התנועה הלאומית מצד אחד וההתבוללות מצד שני השאירו את התנועה הריפורמית פּשוטה ועורה, וחיה היא עכשו חיים מנוולים ומעוררים גועל נפש, אבל איננה נאה כלל וכלל לחכם מובהק כד"ר דייטש. אבל מובטחנו בו כי גם הוא יודע כמונו כולנו כי “נצח ישראל לא ישקר”, וכי רווח והצלה יעמוד תמיד ליהדות מאיזה מרכז חדש, והשינויים בדתיות ובנימוסיות לא יפעלו לרעה עליה כי אם, להיפך, יחדשו את נעוריה תמיד. כולנו מאמינים בחוק השינוי המוחלט ובחוק ההתפּתחות הטבעית, אבל איננו מאמינים בחוק הגויעה והאפיסה, בחוק של “פּוחת והולך” עד גמירא. הנה למשל, בנוגע לדתיות רואים אנחנו כי בימי תקופת בית שני התגברה הדתיות מפּני סבות שונות ועלתה הרבה מעלות על תקופת בית ראשון. בכלל אי אפשר לנו לדעת מה שתעשה ותחדש יהדות בריאה ושלמה ונורמלית על אדמתה בתוך אוירה המיוחד לה, וכל הבא לדרוש בענין זה ולשער השערות ולהניח הנחות הרי זה מניח את כשרונו ואת עבודתו המדעת על קרן הצבי. ולחנם משתדל ומתיגע החכם המובהק הזה למצוא מה הוא עיקר היהדות, הלאומיות, הדתיות או איזה יסוד אחר? עיקר היהדות הוא – היהדות. כשהשעה צריכה לכך אזי הדתיות מתגברת ועולה, וכש“נצח ישראל” מרגיש כי זו איננה מספקת הרי היסוד הלאומי בא ונוטל חלקו בראש. הכל תלוי בחוש הקיום החזק והנצחי הנטוע בעמקי נשמתה של האומה הישראלית. מלבד המאמרים הנזכרים יש בלוח מאמרים אחדים המשתדלים להפיץ אור על חזיונות קולטוריים וספרותיים ועל ספרים שונים בעבר ובהוה שזכו להיות לטפוסים מיוחדים בספרותנו, וגם מאמרים אחדים המשתדלים לבקר ולמצוא חשבון צדק בהופעות ידועות בחיינו. המאמר “לתולדות התיאַטרון היהודי” מאת מ. זייפירט יש בו הרבה דברים מענינים. ראשית הוא מספּר לנו הרבה דברים נכבדים בנוגע לבית היוצר של נשמת התיאטרון היהודי. אולם עוד יותר מזה מענין הוידוי הנפשי של הסופר שהעניות העבירה אותו על דעתו הספרותית ועל טוב טעמו והכריחה אותו להעשות שותף לליטיינר – הורביץ – שייקיוויץ וכל כת דילהו, והוא נאבק בכל כחו עם ה“סטרא-אחרא” של האמנות לבל ישקיע אותו בנ' שערי טומאָה של “שונד”. ולסוף, כשנמלט מידו, הוא מברך מקרב לבו “ברוך שלא עשני חוזה חזיונות!” וידוי זה יקר לנו מאד גם מצד ערכו המוסרי לכל קורא שיש אלהים, אלהי האמנות, בלבו וגם לאלה העוסקים במלאכת כתיבת חזיונות וכל דברי ספרות. אחרי קראנו את המאמר הזה איננו מתפּלאים עוד על החזיון המוזר כי אלה המספּרים את תולדות התיאטרון היהודים כשהם מגיעים לבית מדרשם של ליטיינר – הורביץ – שייקיוויץ אינם מונים גם את זייפירט בתוכם. באמת הצדק אתם. זייפירט היה ביניהם, אבל לא היה אחד מהם. הם עשו את מעשיהם מתוך רצון פּנימי ו“כשרון” אמתי למיני חזיונות כאלה, והוא עשה את מעשיו מתוך אונס והכרח, ולבו היה מכה אותו בשעת מעשה. הם היו בכל מחשבותיהם והרגשותיהם חלק מן הקהל הגדול אשר לשמו ועל חשבונו עשו את כל “מעשי התעתועים” שלהם, והוא היה אדם שהיה לו רגש הכבוד גם לו לעצמו וגם לקהל היהודי ששמו מנואץ בפי כל הבריות הללו. במאמרו “עניני ספרות” נוגע ד"ר נ. טורוב בפצעים מכאיבים בספרותנו. הוא מדבר על היחס האי-נורמלי והחילוני שבין סופרינו, על מכת הכתבנים השורצים ורביםעד לבלי כלכל, על טיב העריכה ומיני העורכים, על הסופרים הצעירים המשתדלים לעשות בלהטי הלשון והסגנון לתפוס את הקוראים בלבם כשאין להם באמת דבר-מה להגיד להם. כל הדברים האלה הם גלויים וידועים לכולנו ואין מי שיחלוק עליהם. אולם כאן צריך להעיר על דבר אחד, ולא עוד אלא כי נחוץ להעיר ולחזור להעיר בכל מקום שימצא השקר המוסכם הזה. הגיעה השעה להפּטר מן המכה הזאת בספרותנו. בכל פּעם שבא סופר משלנו להראות על איזה נגע בבית ספרותנו איננו שוכח להראות באצבע כי נגע זה מיוחד לנו, ורק לנו, וכי כדבר הזה לא נשמע ולא נראה בכל לשון וספרות שבעולם. נעימה זו תמצאו כמעט בכל מאמר. היא עוברת כחוט השני בשורות ובין השורות. וכל כך חדרה נעימה זו אל תוך ספרותנו עד כי גם סופר מובהק ונקי הדעת כד"ר טורוב איננו יכול להשתחרר ממנה. הנה, למשל, בא הוא להראות את נגע הכתבנים שופכי-הדיו והמלהגים אשר בספרותנו, הרי הכל טוב ונכון, אלא שאיננו שוכח להוסיף את הדברים: “מסופקני אם יש עוד ספרות בעולם אשר הכניסה אליה תהיה קלה כל כך כמו הכניסה לספרות העברית”. דרשה זו נאה היתה לפני שלשים שנה, בשעה שרוב הקוראים העברים היו חובשי בית המדרש שלא ראו מאורות מימיהם. אָז היה אפשר לבוא ולספר להם את הגדולות והנפלאות אשר בעולם הגדול, שהכל שם מתוקן ומשוכלל על צד השלמות, אבל לא עכשו, כשכל קורא עברי מצוי גם אצל הספרות הכללית ויודע הוא כי הרבה מן הנגעים הנראים בספרותנו נמצאים גם שם, ואין כל צורך להשפּיל את כבוד הספרות העברית בעיני הקוראים העברים. מה שנחוץ עכשו להגיד לקוראינו הוא כי כל המכות הנמצאות בספרותנו נמצאות גם שם בעולם הגדול, חוץ מן המכה הזאת, היינו: לחזור באזניהם בכל עת ובכל שעה כי אשמנו מכל עם בושנו מכל ספרות וכל הקינה הידועה. זוהי באמת מחלה ממארת שדבקה גם בסופרינו וגם בקוראינו ושאין דוגמתה בכל אומה ולשון. כל אחד מהם עומד ומדמה ומשוה כל חזיון ספרותי אצלנו לזה שכמותו בספרות הכללית ותמיד הוא בא לידי אותה המסקנא הידועה המכאבת ומשחתת כל חלקה טובה בספרותנו ואוכלת את תמצית יצירתנו מנפש ועד בשר, היינו: כי אנחנו הננו השפלים והירודים בין הספרויות. הנה, למשל, בנוגע למכת הכתבנים די לכל קורא בלתי משוחד להכנס אל איזו ספריה שהיא ולבחון ולבדוק את האיצטבאות המלאות ספרים אין קץ, ואָז יראה ויווכח בכמה עמל ויגיעה יעלה לו למצוא ספר הגון במלוא מובן המלה בין כל המון הספרים שיצאו מידי כתבנים. אפשר כי אצלם הסמרטוטים האלה יש להם צורה יותר נאה ויותר לוקחת את העין, אבל התוך שבהם אחד הוא. רובם ככולם הנם מהמין הידוע שאדם כתבן קורא מאה ספרים משל אחרים ואחר כך הוא יושב וכותב את הספר המאה ואחד משלו, ובא הכתבן השני והמשיך את העבודה וקרא מאה ספרים ואחד וכתב את הספר המאה ושנים משלו. ולמה לנו להשפּיל את כבודנו בעינינו אָנו ובעיני הקוראים ולקונן תמיד כי עולמנו אָנו אפס ואין הוא לעומת העולם הגדול? מה שנוגע לעריכה ולעורכים טעות היא לחשוב, כי שם בעולם הגדול הכל טוב ונחמד. עורך אַנגלי מפורסם התוודה בספרו בהתגלות לבו כי משפּטם של העורכים על סופרים צעירים הנהו על פּי רוב משפּט מעוקל, והנם נכשלים הרבה מאד כשהנם באים לדחות או לקרב. להיפך, בענין זה נרהיב לומר, כי רוב עורכינו בהיות שהעריכה היא להם גם אידיאל לבנות את הספרות העברית ולעשותה מתוקנת ומשוכללת עד כמה שידם מגעת, הנם מטפּלים בכתבי-יד בכלל ובכתבי צעירים מתחילים בפרט הרבה יותר מן העורכים שלהם שהעריכה איננה עוד להם אידיאל כי אם עבודה ספרותית תמידית ומיכנית. ועל כתב יד של סופר מתחיל הנם מביטים בקנה המדה של סנסציה ומשתדלים הם רק למצוא אם יכול הוא למשוך את לב הקוראים ולהגדיל את מספּרם. אין כל ספק כי בנידון זה מחייבים רוב עורכינו את רוב עורכי אומות העולם. חביבנו “הזקן” הידוע מ. ווינטשבסקי שב אל המחנה “והוא מרגיל את עצמו לכתוב עברית על ניר אמריקאי כמו שהיה רגיל לכתוב על ניר גרמני” וזהו חזיון משמח מאד. ברוך בואו של הזקן החביב, ויהי רצון שישאר במחננו לאורך ימים. חביב עלינו לשמוע את הזקן מדבר אלינו בעברית עוד הפּעם, אולם קשה לנו מאד להסכים לדבריו על “מל”ל ויחוסו אל הסוציאליזם". וביחוד את דעתו של “הזקן” על מכתבו של לילינבלום שכתב לו בהתגלות לבו. לפי דעתנו אָנו יש בחיי כל איש צעיר תקופה שבה הוא מרגיש פּתאום כי צר לו המקום בתחום עולמו ועמו וחפץ כביר מתעורר אָז בלבו לחבק זרועות עולם באיזה רעיון נצחי רם ונשא. אם יקרה מקרהו של צעיר זה להיות עברי ומזלו גרם לו לסבול הרבה מאד בחומר וברוח ונוסף לזה הנהו מטבעו תמים, ישר וטוב לב באמת, אזי הוא תופס בשולי הסוציאליזם המבטיח צדק מוחלט ויושר גמור לכל הנדכאים והמעונים. אולם תקופה זו איננה מאריכה ימים. אותו החפץ הכביר לחבק זרועות עולם חולף ועובר עם עבור תקופת הנוער וחום הנעורים. ובפרט כשצעיר זה רואה את התנועה הסוציאלית כמו שהיא הולכת ומתגשמת בחיים הממשיים אָז בודאי שהתלהבותו מתקררת עד מדרגת האפס. אחת היא מה הן הסיבות הגורמות לאופן התגשמותה של תנועה זו, אם זוהי תולדה מוכרחת של כל תנועה עממית, כמו שמשתדל “הזקן” להוכיח, או כי זה מוצא ברברי של מלחמת-המעמדות. העיקר הוא שהאילוזיה של ימות המשיח מתמזמזת ונעלמת, וממילא תבוא אז ההתפכחות הגדולה והיקיצה מן החלום הנעים, וביחד עם אלה תשוב אותה ההרגשה העמוקה שקדמה בבריאתה בנפשו של הצעיר לבריאתו של הסוציאליזם, וזוהי כי יש בעולם אומה סחופה ודוויה שלא רק שאין לה כל תקוה להגאל על ידי התנועות החדשות כי אם גם תעבור ותבטל מן העולם על ידיהן, ויותר שתהא תנועת-הגאולה קיצונית ומחזקת בכלל “יקוב הדין את ההר” יותר תגדל הרעה לעם ישראל החפץ להשאר חטיבה מיוחדת בתוך שאר העמים (הבולשביזם ברוסיה יוכיח על זה כמאה עדים נאמנים). ומהלך-נפש זה, או קרוב לזה, עבר גם בחייו של לילינבלום. אבל בשום אופן לא היה סוציאליסט במובן הידוע והמקובל, ובשום אופן לא היתה לו הפּסיכולוגיה הפּרולטרית ואהבת הפּרולטריזם לשמה אשר בלעדי אלה אי אפשר לו לאדם להיות מקושר קשר של קיימא עם תנועה זו. בנוגע לטענותיו של מל“ל נגד הסוציאליזם, וביחוד נגד נושאי דגל הסוציאליזם ונגד כל “מעשי התעתועים” שלהם, צר לנו להגיד כי “הזקן” כמעט שלא ענה עליהם במאמרו. הוא אומר לנו בסוף מאמרו כי “כל דרדק מחדרו של מארקס היה אומר לו שכל תנועה עממית גדולה התחילה באופן זה”. אבל השאלה היא: האם כשרה ורצויה היא התחלה זו. ואם אין התחלה אחרת מלבד התחלה ברברית זו? מנויה וגמורה היא בסוד רבים מחכמי התורות החברתיות כי אין התקדמות ושנויים לטובה באים לעולם אלא על ידי ריבולוציה, ואין ריבולוציה בלי”דם ואש ותמרות עשן“. מדוע? יען כי כך עשו כל הדורות. ולפיכך מביטים הם על חזיון זה כעל חזיון טבעי שאין לשנותו, וכבר היה להם ה”חזיון" למדע, ומנקודת מבט מדעי זה הם מביטים על כל המעשים שמקורם ב“פּסיכולוגיה ההמונית העורת” ופוסקים הם בהחלט כי כך צריך להיות ואחרת אי אפשר להיות. אולם עוד יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר, כי מדע זה אין לו כל יסוד בנשמת האדם, וכי כל המהפּכות שהיו בעולם בצורתן הידועה מקורן הוא במצבים חיצוניים שאפשר לשנותם, ולפיכך אפשר כי כאשר תתפּתח נפש האדם למעלה למעלה אז תמצא את הדרך לעשות מהפכות ושינויים עיקריים בלי דם ואש ומעשה חמס ורצח כי אם על ידי “מלחמה בשלום”. ואין כל פּלא אם נמצאים אנשים שאינם חפצים ואינם יכולים להשלים עם הרעיון כי האדם נברא לכתחלה להיות טרף לשני איזה “פּרוצס היסטורי” עוור, ולכן אין להתפּלא אם נפש תמימה וישרה כזו של מל“ל, שהפּסיכולוגיה הפּרולטרית לא עוורה את עיניו ולא קלקלה את שורת הדין שלו, היתה סולדת מכל תנועה המכריחה מעשים כאלה ומניחה אותם ליסוד שלה. איש כמל”ל ראה בתנועה זו רק התגברות מפלגה אחת על השניה, אבל בשום אופן לא יכול לראות בה את “ימות המשיח” אשר יסירו את לב האבן מקרב האנושיות ויתנו לה לב בשר. “הזקן” מבטיח לשוב בקרוב לענין זה. הלואי שישוב, כי אם הבין מל“ל את מלחמת המעמדות או לא, אם חוג מבטו היה צר ומוגבל או לא, טענותיו שטען במכתב ל”זקן" לפני שנים רבות עומדות בעינן גם היום ומחכות הן לתשובה יותר מכרעת ויותר נצחת מזו שהננו מוצאים במאמר אשר לפנינו. “בשנות חרום” מאת נ. אלפסי הוא מאמר מלא בקורת זעומה על מצב היהדות באמריקה. צריך להודות, כי הביקורת היא נכונה וצודקת, ומעלה יתרה לה כי לא נכתבה לשם קנטור כי אם ברוח מלא אהבה וכאב לאומי. הסופר הנכבד הולך ומונה את היצירות שיצרה היהדות באמיריקה במשך ימי המלחמה, ואין לו למבקר זה אלא מה שעיניו רואות. אבל זה איננו קריטריון נכון למוד על ידו את התפּתחות היהדות באמריקה. יהדות זו היא עכשו במצב ההתהוות. חמרי-יצירה וגלמי-מעשים הולכים ומרפרפים בחלל העולם ועדיין לא התלכדו ולא הצטרפו לגופים מוצקים. ולא עוד אלא כי חמרים הרבה יש בהם כח-דוחה פּנימי שאיננו נותן להם להתגלם ולהתחבר עם יתר החמרים. למשל, הקונגרס היהודי לא הצליח במשלחתו בשביל שאין לעת עתה במה משותפת שעליה וממנה יוכלו הרדיקלים מצד אחד והמתבוללים מצד שני וכל יתר הכתות השונות לבוא לעמק השוה עם הלאומיים ולעבוד עמהם שכם אחד. ההגנה כנגד האויב הכללי מבחוץ, שמר שמ“ר משתדל להוכיח כי יכול הוא לשמש לבימה מוצקת לכל הכתות, איננה מספּיקה, כנראה, להביא את התכלית הנרצה. האגפים השונים שלנו אינם מכירים עדיין את האגף הלאומי לגוף הנושא בקרבו את תמצית נשמת האומה והמכיל בקרבו את הכח החיוני שבו, ולכן אין תעודה מרכזית ואין רעיון מרכזי בקונגרס היהודי. כיצא בזה הוא גם ה”רעליף" ויתר המוסדות העממיים הגדולים. אולם ההכרה הלאומית הולכת ומתגברת בין היהודים באמיריקה, אם גם אי אפשר עוד להראות באצבע על מופתים חותכים וממשיים, ויש לשער כי במשך הזמן יהיו הלאומיים רוב מנין וממילא גם רוב בנין בכל המעשים הצבוריים. בכלל עושה מאמר זה רושם של “נאום הקטיגור”, ומקומו היה מכירהו יותר בעתון שבועי הנותן השקפות וסקירות כוללות מזמן לזמן, השקפות התופסות הרבה ענינים חשובים וכוללת אותן יחד. אבל יצירה פּובליציסטית שמתוך השלילה יצא לנו גם דבר חיובי ושתראה לנו לא רק את המוגמר כי אם גם את המתהוה איננו בשום אופן. אחד המאמרים הנכבדים שבלוח המשתדל להפיץ אור על חזיון ספרותי הוא המאמר “הזר” מאת י. ז. פרישברג. הוא מטפל בחזיון הספרותי הנקרא דוד פרישמאן, ולא בכל החזיון מרובה הצדדים והגוונים הזה כי אם רק בחלק ממנו, היינו: דוד פרישמאן בתור מבקר ומקומו בבקורת העברית. פרישמאן בתור הופעה ספרותית היה לנו תמיד לחידה סתומה שבפתרונה היינו מתלבטים ימים רבים. בימים הראשונים לצאתו על במת הספרות ברעם וברעש להלחם עם “התהו ובהו” ששלטה אז בספרותנו היה בעינינו כ“עלוי” ספרותי והבטנו אליו כאל “ענפאנט טעריבל” שלנו, שהכרת כחות עצמו הגדולים והעצומים לאין חקר ממלאה אותו ודוחפת אותו לעשות מעשים כבירים וגם לדבר דברים המעוררים פּחד וגם בהלה בלב השומעים. מי מאתנו איננו זוכר את טפוס העילוי של בית המדרש הממלל רברבן וניצוצות ניתזין מפּיו בחמת רוחו והוא מתרומם ומתגדל על כל הלומדים, ועל הרבנים והגאונים ידבר נוראות ונפלאות. ר' יצחק אלחנן הנהו בור שאיננון מבין גם את פּשט הגמרא, ור' חיים מבריסק הוא עם הארץ גמור שאיננו מבין גם משנה כהלכתה, וכל העם היו רואים את הקולות ואת הלפּידים והיו נרתעים ברתת וזיע, אולם גם הערץ העריצו את העילוי הצעיר שאורייתא קא מרתחא ליה לבטא בשפתיו דברים כאלה, ולבם היה מלא תקוה כי העילוי הזה יהיה לרב ולגאון בישראל. גם דבריו על הציוניות הם, לכאורה, נכונים וצודקים, אלא כשאָנו מסתכלים בציוניות לאור המעשים שנעשו במחנה הציוניים בימים האחרונים אָנו רואים עוד הפּעם כי יש הרבה יסודות באויר שהם עדיין במצב ההתגבשות וההתגלמות, ואי אפשר עוד להחליט את אפין וצורתן. פּלא הוא כי הסופר הנכבד השמיט לגמרי את החנוך הלאומי שעלה בימים האחרונים מדרגות הרבה, לא רק בזה שנתרבו בתי ספר מתוקנים בכל המרכזים אלא גם בזה שהדרישה על חנוך לאומי מתוקן הולכת וגדלה, והאויר נעשה יותר מוכשר לעבודה יותר פּוריה. וכשהגענו עכשו אל המאמר “הזר” המטפּל בחידה זו קראנו אותו בחשק רב ובעיון גדול. ואמנם נמצאים בו הרבה דברים החודרים אל עצם הענין. בדברים שנונים הוא מתאר את הנזק הגדול שהביא פרישמאן לספרותנו בהשפּילו את כבודה בעיני הקוראים והסופרים שהושפּעו מדבריו. כמה יפים וקולעים אל המטרה הם דבריו כשהוא מבאר את יחוסו של פרישמאן ללילינבלום: “מה רחוק הוא – הוי, מה רחוק! – מלהבין את הנפש הפּצועה והעמוקה הזאת, שנפתלה נפתולי אלהים בדרכה – דרך בקשת האמת! אותו לילינבלום שבעיני מסתכל מבפנים הוא בבחינת “מחולל מפּשעי הדור ומדוכא מעוונותיו”, שבאמת האלהים והשטן נלחמים בנפשו; שינוי דעותיו, חטאתו ותשובתו הם באמת מחזה היסטורי נשגב – סמל מכאוביו ועינויי הנפש של דור שלם, – בעיני פרישמאן הוא אָדם מבולבל וחסר-דעת שבשנה פּלונית הוא כותב כך ובשנה אחרת הוא שוכח וסותר את דברי עצמו. “חטאות נעורים” שבו נצטלמו בכל פּרטיהם מסבותיה וגלגוליה של תקופה סוערת ורועשת בישראל, לגבי פרישמאן – אינו אלא ספר שנקרא במספּר שעות או ימים. והרי הוא, פרישמאן, מתגעגע כל כך על האמת היצירית! והרי הוא מתפּעל כל כך כשהוא מוצא בספרי הגויים את האדם. “רבונו של עולם”, הוא קורא “מה מוכרח היה אדם לשאת ולסבול בקרבו… אדם כזה הוא משורר. את זה אני מבין…” ובכל זאת לא הבין את האדם שבלילינבלום…” כאן אנחנו רואים את הסופר המביט על חזיון ספרותי בפרספּקטיבה ההיסטורית הנכונה. כאן אנחנו שומעים דברי סופר שהשפּעתו ויניקתו מן הספרות העברית קודמות להשפּעתו ויניקתו מספרות הגויים. הוא מראה לנו גם את חטאו של פרישמאן בזה שהעמיד את כל ספרותנו על ההשפּעה, ודוקא על ההשפּעה מן החוץ, ואת הבטלנות המסתעפת מזה שהכניס אל תוך ספרותנו. אבל מה הוא המפתח לכל החזיון הזה? סופרנו הנכבד מכחיש בפה מלא כי יש בפרישמאַן שמץ מצרות עין וכו'. אחת מראיותיו היא כי בדברים כאלה אי אפשר לו לאדם לבצר מקום בראש במשך עשרות שנים. שכח סופרנו כי הרבה גרמו ל“בצרון” הזה סגנונו היפה והמבריק, השנון והמקסים, של פרישמאַן ואופן הרצאתו המיוחד, המצודדים את לב הקורא כל כך עד שלא בהכרתו הוא בולע בנעימה את כל דבריו, גם אותם הדברים שבודאי ובודאי היה מוחה כנגדם בכל עוז לוא נאמרו בסגנון פּשוט והרצאה שכיחה. סגנונו והרצאתו הם הם שעוורו את עיני הקוראים וסלפו גם את מחשבות המשכילים והנבונים שבהם. אולם נניח כי צדק סופרנו בנוגע לישרת לבו הספרותית של פרישמאן. אבל הרי השאלה עומדת במקומה. שמא הוא הכוח השלילי הנטוע בטבעו לראות רק את הצד החלש והגרוע שבכל דבר? אבל, ראשית מדוע הוא מצליח תמיד למצא את המאורות הגדולים אשר בספרות הכללית ואיננו מצליח למצא אף שביב קטן בספרותנו אנו? ושנית, הלא פרישמאן זה כשהוא בא לכתוב את ספּוריו ושיריו ופיליטוניו הנהו כולו מלא חיוב, כולו מלא אור ספרותנו כיתר סופרינו הגדולים, ומדוע נתכה חמת ה' רק על המבקר שבו? שמא תאמרו כי הוא מדבר את דבריו המרים והמחפירים מתוך אהבה עמוקה לספרותנו וקנאת האמנות העברית אכלתהו, והנהו בזה בבחינת יל"ג שהמטיר את חציו והרעים את רעמיו על ראשנו מאהבתו הגדולה שאהב אותנו? אולם הלא גורדון זה כתב לנו גם את השיר הנפלא “אחותי רוחמה” ולא אחת ושתים מסך נטפי נוחם בלבנו וגם שלח את כל מגפותיו אל לבות שונאינו ומנדינו, בעוד אשר מפרישמאַן לא שמענו אף פעם אַחת כי ישפוך את רגשות אהבתו בדברים חיוביים. כאן המקום להביא ציטטה מוצלחת ממאמרו של פרישברג המראה לנו את תכונתו של פרישמאן בנידון זה: “ויש אשר, לכאורה, רוח שמחה שורה על פרישמאן והוא מתחיל להתפּעל גם ממשורר עברי. “והן זוכר אתה היטב כי כשנתגלה אלינו, למשל, ביאליק, או אפילו משורר אחר קטן הימנו, מיד תפש אותך בלבך ולשכח לא יכלת עוד בשום אופן לא אותו ולא את שירו”. כשאתה נתקל בדברים אלו הנך עושה את אזנך כאפרכסת. הרי קולו של פרישמאן מדבר אליך, הוא ולא אחר. אָמנם אין הוא רואה כאן “אותן התהומות העמוקות והחשכות הקרואות גיטה או בירון”; אין הוא בא לידי שכחת עצמו כקריאות מעין: “הוי אלי, פּחד אבי ואמי, אלהי אורי ולילותי”, וכדומה מן הפרזות השכיחות אצלו ביד רחבה כשנפשו טובלת באורה של ספרות הגויים; – אבל מכל מקום הרי יש “תפישה בלב” ו”אי אפשר לשכח", ומי יודע מה יבא עוד… ואתה עוצר את נשימתך וקורא הלאה; אבל הקול… קולו של פרישמאן… אינו עולה כי אם יורד דרגה אחת: "היה שם איזה דבר שלחש לך באזנך כי עסק לך פּה עם ענין אמתי, שאיננו מזויף “… יהא כך! גם זו לטובה, ואתה מוסיף לקרא, והנה… הקול יורד פּתאם דרגות רבות, יורד ואיננו עולה שוב: ואפילו אם השיר לא היה מן המשובחים ביותר, ואפילו אם היו לך עליו אלפי טענות…” כאן אנחנו רואים את פרישמאן המושבע ועומד לדבר השכם והערב ולשנן לנו כי הגדול שבגדולינו לא ידמה ולא ישוה לגדוליהם הם; את פרישמאן המתהלך תמיד בפנים זעומים ואיננו מרשה לעצמו אף לרגע להראות פּנים שוחקות. ליזר יענקל, אביו של הירשלי ב“עמק הבכא”, איננו מגלה את אהבתו לבני ביתו, ותמיד הוא מתהלך לפניהם בפנים זעומים. אבל יש שעה כזו שגם ליזר יענקל זה יוצא מגדרו ומתגלה בכל רגשותיו החבויים, בשעה שאחד מבניו חולה על ערש דוי, ומדוע לא גלה לנו פרישמאן את רגשות אהבתו וחבתו אף פּעם אחת? סופרנו הנכבד מוצא את התשובה לכל הפּליאות האלה בזה שהנהו “זר” בספרותנו, "ושמחת הזר איננה שלמה לעולם. בעצם תענוגיו יש לו עין לראות את אלפי הפּגימות וכו' " אולם, כמו שהזכרנו למעלה, פרישמאן המספּר והמשורר איננו זר כלל וכלל, כי אם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. כמנדלי, פּרץ, ביאליק וכו' שאב גם הוא ממקורות היצירה העברית ועשה בהם נפלאות. האמנם, הנהו בעל דו-פרצופים, פרישמאן האָמן ופרישמאן המבקר? על שאלה זו לא מצאנו תשובה נכונה גם במאמר זה. לאחרונה נוסיף כי סופרנו הנכבד מודד את פרישמאן האמן באותה המדה הזעומה שהוא מודד את פרישמאן המבקר, וכאן יש טעות עיקרית. הוא מקטין את ערכו של יצירותיו החיוביות של פרישמאן ופוסק הלכה כי “הקובץ הקטן של ספּורים קלים ויפים הנהו הוספה חשובה לספרות בני הנעורים שלנו”. לאט לך, סופר חביב! ספּורים כעין “שלשה שאכלו”, “כהן בבית הקברות”, “מצוה” ועוד יהיו תמיד לנס בספרותנו לגדולים לעולם ועד. הוא פּוסק הלכה כי שיריו של פרישמאן הנפ רק “פיליטונים שנכתבו בשורות מדודות ובחרוזים יפים ומצלצלים”. חזור בך, סופר חביב! שירים כ“משיח” או כהבלדות היפות והמקסימות המיוסדות על האגדה העממית הטהורה ושהצליח כך כך לשפּוך עליהם אור יקרות וחום נפש של פּייטן בחסד עליון, אי אפשר לבטל בדבורים קלים אחדים. הם ישארו תמיד נכסי צאן ברזל בספרותנו, ודוקא בספרות לגדולים. לא בפרישמאן האשם אם סגנונו המלבב והמקסים המלא רומנטיות רעננה השובה את הלב הצעיר הכשירה את יצירותיו להיות חומר מובחר מן המובחר לקריאה גם לנערים וילדים. רגש של נעימות וקורת רוח מהול בעצב ומרירות הנפש תוקף אותנו בשעה שאנו קוראים וחוזרים וקוראים את “הדפים המקוטעים” של זקן סופרנו באמיריקה ראובן בריינין. לרגע הננו מדמים כי שבו אלינו ימי הנעורים ושוב הננו יושבים בבית המדרש ושותים בצמא את דברי הסופר הזה שהיה אחד מבוני הספרות החדשה. אותו הסופר שקנה את לבנו לאהבה את סגנונו הפּשוט והבהיר, הרך והנעים, שזהרורי רגשות וניצוצות מחשבה נתזים ומרצדים פּה ושם על פּני שטח הפּשטות והבהירות. קוראים אנחנו את הדפּים המקוטעים, והנה הקול קול בריינין הידוע לנו והחביב עלינו כל כך מ“גסיסת הסופר” עד היום. כמדומה כי אין סופר אחר בספרותנו שכחו גדול כל כך ב“שיחות טרקלין” ספרותיות, המרפרפות בנעימות ובלבוב כזה על פּני אנשים וספרים, מעשים וחזיונות, כראובן בריינין. והשיחות הן שיחות פּשוטות של תלמיד חכם שאינן צריכות עיון, כי נקראות הן מאליהן בעונג. גם בדפּים המקוטעים האלה אפשר למצוא הרבה דברים פשּוטים, לכאורה, אבל יפים הם ומלבבים. כמה פּשוט ונאה הוא הספּור שהוא מספּר לנו איך לימד את ידיו לכתוב בהיותו ב“חדר”. כמה רגש יש בדבריו שהוא מדבר על הכנר הידוע חפץ, ועוד כאלה. אולם רגש מר ומעציב ממזמז ומנדף את חלומנו היפה כשאָנו קוראים ומרגישים כי בריינין זה משתדל למתוח קו ולהגיע אל ה“סך הכל” של חייו בספרות ובצבור. האמנם זקנה רוחנית קפצה עליו וידיו כבדו מזוקן להוסיף לכתוב לנו מאותם הדברים שהיה רגיל לכתוב לנו שנים רבות, דברים שהיו מלאים תמיד אמונה בכחות עצמו ובכחות ספרותנו ושאיפה חזקה ונמרצה לראות את ספרותנו בשכלולה ובהדרה? קשה לנו להאמין דבר זה. מכאיב לנו מאד להשלים עם הרעיון הזה. ממשיכים אנחנו את קריאתנו והננו מגיעים לדברים שפּלט עטו בדפים האלה, והדברים האלה עושים עלינו רושם מעציב ומדכא: “עלי נפל הגורל להספּיד את כל אחד מחברי בכתב ובפה בשנים האחרונות: – הספּד אחר הספּד. הנני חי כיום בחוג סופרים ועסקנים, לוחמים וחולמים, שכבר הלכו למנוחות עולמים. מלא אני עוד מרוחם ומהויתם. כצללים הם עוטרים עלי ואני נתון בעולם שכבר גז, שכבר התנדף ונתעלם לנצח”. האפשר הדבר כי עלינו לקבל את הדברים האלה כצורתם ולהשלים עמהם? האפשר כי צללי העבר האלה מזקינים את הסופר בלא עת? חפצים אנחנו להאמין ולקוות כי ככחו אז כחו גם עתה לעמוד בשורות הראשונות של הבונים והלוחמים בספרות העברית. אחרי עברנו על כל הלוח הנו באים לידי מסקנא כוללת כי הוא גדול בכמותו וגם נכבד באיכותו, בתור קובץ ספרותי. הסתדרות אחיעבר שהוציאה את הלוח והעורך מר מ. ליפסון בודאי ובודאי שהם ראויים ל“יישר כח” יוצא מן הלב בעד מתנה זו שזיכו בה אותנו. כה לחי, עד הלוח השלישי! ערוך ע“י מ. ליפסון, הוצאת הסתדרות ”אחיעבר“, ניו–יורק, תרפ”א.  ↩ את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/231

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m232.txt

זֹהַר לְרָקִיעַ

שמואל הנגיד

467161

זֹהַר לְרָקִיעַ זֹהַר לְרָקִיעַ וְלַשֵּׂיבָה זֹהַר וְעַל דִּבְרֵי אֱמֶת זֹהַר וּלְנַעֲרָה מֹהַר וּמַתָּן אֶל- הַטּוֹב לְדוֹבֵר הָאֱמֶת מֹהַר וּלְאִישׁ מְרִי סֹהַר וּפֶה לִלְשׁוֹן אָדָם חֲכַם-לֵבָב כְּמוֹ סֹהַר וּלְאֵם אֱמֶת יַלְדֵי אֱמֶת וּכְאֵם עַוְלָה יְהוּ בָנִים אֲשֶׁר תַּהַר. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/232

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m234.txt

[אִם יִמְנְעוּ]

שמואל הנגיד

467161

[אִם יִמְנְעוּ] אִם יִמְנְעוּ אֵת שֶׁאֱלָתָךְ רִיב עִם נַפְשָׁךְ וְעִם מוֹנַעֲךָ אַל תָּרֶב אִם תִּפְגְּשָׁה אִישׁים בְּכַעַס תֵּקַל אֶצְלָם וְעָוֶל עַל-לְשׁוֹנָךְ יִרֶב. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/234

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p76/m235.txt

רָחֵל

ש' בן־ציון

2905102

רָחֵל /חֲזוֹן-הַיָּמִים/ שְׁאוֹן-כְּנָפַיִם יָטוּשׁ יָבֹא – בְּנַהֲמַת-יָם וִילֵל-יְשִׁימוֹן עַל מְעוֹנִי תִּתְחַבֵּט סְעָרָה, וְקִינַת-מָרוֹם בִּמְשׁוֹךְ-חֲלִילִים תְּיַבֵּב עִמָּהּ בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה. קָרְבָה, לִמְרַאֲשׁוֹתַי יָשְׁבָה הַזְּקֵנָה וְנֶאֱלָמָה עָלַי תִּשְׁתּוֹחָח… הֵנִיפָה יָד וְכָנָף שְׁחוֹרָה – צָפוּ דוֹרוֹת אַלְפֵי שָׁנָה, מְסוֹרוֹת-עוֹלָם קָמוּ קָפְאוּ, הָיוּ רֶגַע אֶחָד כַּבִּיר-כָּבֵד בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה… וּבַחֲשֵׁכָה עָלַי תִּשְׁתּוֹחַח שְׁכִינַת-אֵלֶם, נֶאֶנְחָה פָעַם, – נִשְׁמַת רוּחָהּ עָלַי הִלְהִיבָה אֵשׁ שְׁחוֹרָה, וְנֶעֶרְמוּ יוֹבְלוֹת עַל הַמּוֹקֵד. שְׁכִינַת-אֵלֶם, שְׁכִינַת-עַמִּי עָלַי נִצָּבָה – כֹּהֵן קוֹדֵר עַל עוֹלָתוֹ… יִקַּד רֹאשִׁי, וּבַבְּעֵרָה, מְדוּרַת-נַפְשִׁי, צַלְמֵי-קֶדֶם וְצִלְלֵי-הֹוֶה נֶעְתָּמִים יְרַחֵפוּ. שְׁכִינַת-עַמִּי, שְׁכִינַת-אֵלֶם עָלַי תִּשְׁתּוֹחָח – וּבַחֲשֵׁכָה וּבַסְּעָרָה יְדַבְּרוּ יָמִים. א הַקֶּבֶר אֲשֶׁר בְּדֶרֶךְ בֵּית-לֶחֶם – נוֹדֵד-קְדוּמִים, נוֹדֵד עוֹלָם עָמַד פֹּה בְדֶרֶךְ עָצְבּוֹ, טָמַן פֹּה חֶמְדַּת-יָמָיו, חֶמְלַת-נַפְשׁוֹ, אוֹר כָּל חַיָּיו הַעֲגוּמִים. בְּיָדָיו כָּרָה אֶת הַקֶּבֶר, כָּרַע, חָבַק אֶת הַגּוּף שֶׁקָּרַת-מָוֶת צִפְּדַתְהוּ, אֵת רַעְיָתוֹ עֲלוּבַת-הַמַּזָל חָבַק, נָשָׂא בִזְרוֹעוֹתָיו – וַיּוֹרִידֶנָּה… כִּסָּה בֶעָפָר עַל הַנֶּפֶשׁ, אֵם-הָרַחֲמִים, גָּלַל אֶבֶן, אֶבֶן גְּדוֹלָה, וַיַּצֵּב עָלֶיהָ מַצֵּבָה וְעִם בְּנֵי-אוֹנָהּ, הַיְתוֹמִים, פָּנָה דוּמָם, הָלַךְ לוֹ… וְאֶבֶן-שָׂדֶה, בְּלִי שֵׁם וּכְתֹבֶת, עֲזוּבָה עָמְדָה שָׁם בַּשָּׂדֶה, תּוּגַת-נְצָחִים לֹא נֻחָמָה לְכָל הַשָּׁנִים, אִלֶּמֶת דּוֹמֶמֶת עַל הַצַּעַר שֶׁאֵין הַלָּשׁוֹן יְכוֹלָה לְהַגִּידוֹ – תּוּגַת-הָעוֹלָמִים בִּבְדִידוּתָהּ… וְהַשָּׁנִים תַּעֲבֹרְנָה, כְּמַחֲנֶה זֶה שֶׁל צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת, זוֹ אַחַר זוֹ תַחֲלֹפְנָה – וְדוֹמֵמָה וְגַלְמוּדָה הִיא הָאָבֶן… יִרְאֶנָּה כּוֹכָב, כּוֹכָב נוֹפֵל, וְהוֹרִיד עָלֶיהָ בִּכְאֵב עֶלְבּוֹנוֹ דִמְעַת אִשּׁוֹ – וְיֵעָלֵם. תַּעֲבֹר נֶפֶשׁ, נֶפֶשׁ נִדָּחָה עֹטְיָה מִדְבָּר, וְעָמְדָה וְתָמְכָה רֹאשָׁהּ בְּרֹאשׁ הָאֶבֶן, וְזָלְגָה חֶרֶשׁ דִּמְעַת עַיִן – וְאָבָדָה… וְדוֹמֵמָה הִיא הָאֶבֶן בִּיגוֹן הַחַיִּים וְהַמָּוֶת… וְהִנֵּה פָרַץ מִסְפֵּד, יִלְלַת-עָם – עַל הַקֶּבֶר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת תִּזְעַק קִינָה בְּאַלְפֵי קוֹלוֹת: קוֹל אִמּוֹת סוֹפְדוֹת וּמְבַכּוֹת וְקוֹל יַלְדֵיהֶן גּוֹעֶה עִמָּן כִּבְנֵי-צֹאן, קוֹל בַּחוּרִים בְּאֶנְקַת-כְּאֵבָם וּמְרִי-נַפְשָׁם, קוֹל בְּתוּלוֹת בְּאַנְחָתָן הַנֶּעֱצָרָה וּמְתַנָּה בּשֶׁת עֲלוּמֵיהֶן, וְקוֹל זְקֵנִים יִרְעַד יָרִיד בְּשַׁאֲגָתָם הַנִּתָּכָה. שָׁם אֲסוּרִים יִתְגּוֹלָלוּ, בְּדַם פִּצְעֵיהֶם יִתְעַטָּפוּ, כַּבְלֵיהֶם תַּחְתָּם יְצַלְצְלוּ וְיַחֲרֹקוּ, קוֹל הַשּׁוֹט עַל גַּבָּם יַצְלִיף, וְהֵם – לִבּוֹתֵיהֶם אֶל הָאֲדָמָה, אֶל הַקֶּבֶר וְאֶל הַמַּצֵּבָה יְדֻבָּקוּ, וְאִישׁ בְּקוֹלוֹ, אִישׁ בִּכְאֵבוֹ וּבְשֶׁפֶך נַפְשׁוֹ מָרָה-מָרָה יְקוֹנֵנוּ, וְאֶל אִמָּם, אֵם-הָרַחֲמִים, כְּעוֹלְלִים כֵּן יִקְרָאוּ, יַעֲרֹגוּ, יְעֹעֵרוּ – והיא נעורה לעיניהם מן הקבר אז עלתה, עב צחורה כן נצבה, עמדה האם על הבנים – – – ובהתאבך תימרות-עשן ולהבי-אש מן הקדש, בעלות החרבן שם מרחוק, מהר-האלהים ועיר ומלכותו, – היא התנשאה לעיניהם, וכקול החליל בתאניה יצאה יבבה ותלך בדממת השמים, הלך-הלך לכל מרחבם – – – וַתִּתְנַשֵּׂא אָז הַבְּכִיָּה. כִּבְכִי-נְהָרוֹת בְּלִי הֲפוּגוֹת הִשְׁתַּפְּכָה, מֵהָרֵי-יְהוּדָה וְהָעֲבָרִים עַד הָרֵי-אֶפְרַיִם-וְנַפְתָּלִי הִיא נִסְחָפָה, נֶחְבְּטָה בַּלְּבָנוֹן וַאֲרָזָיו וְנִזְרְקָה אָחוֹר עַל הַחוֹלוֹת וְסַלְעֵי-מִדְבָּר וַתַּך כַּיָּם בַּיָּם הַגָּדוֹל, וַתֵּלֶךְ סָחֹף וְעָבֹר עִם בְּכִי יַחַד כּוֹכְבֵי-מָרוֹם וּשְׁאוֹן יַחַד גַּלֵּי-יָם, וְכָל הָאָרֶץ זָעָה נָעָה עַל קְבָרֶיהָ – – אָז יַעֲלוּ כָּל הָאָבוֹת, טָסוּ-רָחֲפוּ יְשִׁישִׁים עִם עָבֵי-חֲזִיזִים וְקִרְעֵי-עָשָׁן-וְלֶהָבוֹת, וְעַל אֵל בַּשָּׁמַיִם מִשְׁבְּרֵי הַיְלָלָה הָמוּ, בָּכוּ וַיִּרְעָשׁוּ בִּבְכִי הַחֻרְבָּן וְהַגָּלוּת… הֲלֹא הִיא הַקִּינָה חוֹלְלוּהָ אֲבוֹת-הָעוֹלָם, נְבִיאֵי-עֶלְיוֹן בְּחֶבְלָם הַגָּדוֹל עוֹרְרוּהָ, הִיא שֶׁהֵטִילָה נַחֲשׁוֹל בָּעוֹלָם וַיְהַלֵּךְ קוֹלָהּ בִּשְׂפַת-כָּל-עָם לְכָל הַדּוֹרוֹת, כִּי גָדַל אֲבֵל-גּוֹי-אֶחָד זֶה וַיְהִי מִסְפֵּד-נְצָחִים לְכָל הַיְקוּם וּבוֹרְאוֹ יַחַד בּוֹ בַלָּיְלָה. וְאַף הוּא מִמָּרוֹם בְּהֶמְיַת-תְּהוֹמוֹת תָּבֹא אָז אַנְחָתוֹ חֶרֶשׁ – – וַיִתְאַפֵּק עֶלְיוֹן וַיָּקָם וְאֶל הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים קָרָא, – וּכְחַשְׁרַת-עָבִים לוֹהֲטִים בָּאֵשׁ, עָמְדוּ, כָּל אַבִּירֵי יִשְׂרָאֵל וְרוֹעָיו סָבִיב… כֻּלָּם פְּרוּעֵי-רֹאשׁ-וְזָקָן הִבִּיטוּ אֶל יְיָ, וְתַאֲנִיָּתָם נֶעֶצְרָה אֵימָה – – – וְהִנֵּה קוֹלוֹ, קוֹל-דְּמָמָה, קוֹל-אָבֵל נִלְאֶה בִיגוֹנוֹ נִשְׁמַע – קוֹל יְיָ בַּאֲמָרָיו יַעַן: “שׁוּבוּ… אַל-נָא תִרְאוּנִי בְחָרְבָּנִי… שׁוּבוּ… גַּם אֲנִי אָשׁוּב, אֵלְכָה-לִי אָבֹאָה בְמִסְתָּרִים שֶׁלִּי. חֶשְׁכַת-כָּל-הַקְּבָרִים אָשִׁית סְבִיבוֹתָי… כִּי אַף אָנֹכִי עִמָּכֶם בַּצָּרָה, עַד בֹּא יוֹם… שׁוּבוּ לִמְנוּחַתְכֶם, שׁוּבוּ”… וַיָּשׁוּבוּ, – וַתַּעֲמֹד הָאָרֶץ רֵיקָה וַעֲזוּבָה, שׁוֹמֵמָה וְדוֹמֵמָה – – – אַךְ נֶפֶשׁ אַחַת עוֹד תֵּתַע בֵּין הֶהָרִים וַעֲלֵיהֶם תָּרִיד בִּיגוֹנָהּ. כְּיוֹנָה שַׁכּולָה, אַלְמָנָה נוֹדֶדֶת מֵאֲרֻבָּתָהּ, נָעָה נָדָה הִיא בְהֶמְיָתָהּ, לֹא תִמְצָא מָנוֹחַ. כִּבְכִי-פֶּלֶג מְפַכֶּה עֲלֵי חָצָץ – קוֹל-בִּכְיָהּ יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִדּוֹם. – “שׁוּבִי, נַפְשִׁי, לִמְנוּחָיְכִי, שׁוּבִי גַם אַתְּ, רָחֵל…” קָרָא לָהּ עַתִּיק יוֹמִין: – " שׁוּבִי, שׁוּבִי, רָחֵל, וּתְנִי לָהֶם, לָאָרֶץ וְשָׁמַיִם, לִשְׁתֹּק בִּיגוֹנָם עַד בּוֹא עֵת…" אַךְ הִיא – דַּם-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ לֹא יִתֵּן דֳּמִי לָהּ, וּתְרַפְרֵף עַל הַשְׁמָמָה… בּבְכִי תַעֲלֶה הָרִים וְתֵרֵד בְּקָעוֹת, תְּרַחֵף בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּעָב גַּלְמוּדָה אַחֲרֵי הַסְּעָרָה, מִסְתַּכֶּלֶת בְּמֶרְחָבוֹ שֶׁל עוֹלָם – בָּנֶיהָ אֵיפֹה הֵם?… וּבַחֲשׁוֹת הַכֹּל, קוֹל הַתּוּגָה נִשְׁמָע בָּאָרֶץ; בּוֹדֵד יְחִידִי יְהַלֵּךְ בִּילֵל-יְשִׁימוֹן, כָּל-הַיּוֹם יְהַלֵּךְ בְּאֵין מַעֲנֶה. וּבַלַּיְלָה, בְּשָׁעָה שֶׁכָּל-הָעוֹלָם נוֹפֵל נִרְדָּם בַּעֲמָלוֹ, – וְהָלַךְ הַקּוֹל בִּדְמָמָה וּבָא כִנְגִינַת אֵם דּוֹאֵבָה עַל עֲרִיסַת יַלְדָּהּ הֶחוֹלֶה, הוֹלֵךְ וּמוֹשֵׁךְ עִמּוֹ קִינָה מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵהֶם… תִּשְׁמָעֶנּוּ אַךְ נְשָׁמָה נִדָּחָה, נֶפֶשׁ אֲמוּלָה מִתְגַּעְגַּעַת – וְעָנְתָה בַאֲנָחָה. וִיהוּדִי נוֹדֵד, אוֹבֵד בַּנֵּכָר, מִבֵּין הָעֲרָבִים עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל יַקְשִׁיב – וְהִכִּיר בַּקּוֹל, כִּי קוֹל אִמּוֹ הוּא הַהוֹלֵךְ מִצִּיּוֹן, הוֹלֵךְ וְנוֹשֵׂא בְּכִיָּה לְכָל הָעוֹלָם… “רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה הִנָּחֵם” – שִׁבְעִים שָׁנָה… וְהִנֵּה קוֹלוֹת זִמְרָה בַּשְּׁמָמָה, תְּרוּעָה עוֹבֶרֶת בְּאֶרֶץ-תֹּהוּ – קוֹל תְּרוּעַת הַבָּנִים, שְׁזוּפֵי הַנְּדוּדִים וּצְמוּקֵי הַיִּסּוּרִים, שֶׂשָּׁבוּ לִגְבוּלָם הַשּׁוֹמֵם, קוֹל הַתִּקְוָה, תִּקְוַת עֲנִיִּים נִדָּחִים, נִשְׁמַע בָּאָרֶץ הַנִּחָרָה עַל פֶּחָמֶיהָ – הֲזֹאת הִיא הַיְשׁוּעָה וְזֹאת הַנֶּחָמָה, שִׁלּוּמֵי הַהֶרֶס וְהַהֶרֶג הַהוּא?… יְתוֹמִים מְרוּדִים, אֲסוּפֵי עָמָל וּתְלָאָה עוֹשִׂים שִׂמְחָה וְתִקְוָה… פֹּה, בְּמָקוֹם זֶה שֶׁאִמּוֹתֵיהֶם אוֹרְרוּ אֶת הַחַיִּים בְּאֶנְקַת-בָּשְׁתָּן הָאַחֲרוֹנָה, וְאֶנְקַת-אֲבוֹתֵיהֶם כַּשּׁוֹפָר הַקּוֹרֵא חֵרֶם-עוֹלָם הָלָכָה – הֵם בְּקוֹל צָרוּד יְשׁוּעָתָם זוֹ יְרַנֵּנוּ וְרוֹאִים בְּנֶחָמָה… נֶחָמָה עֲלוּבָה יוֹצֵאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים, כְּשֶׁדִּמְעוֹת עֶלְבּוֹנָהּ תְּלוּיוֹת בֵּין רִיסֵי עֵינֶיהָ וְזַעֲקַת כְּאֵבָהּ עֲצוּרָה בֵין שִׁנֶּיהָ… וְאֵם הַחֶמְלָה, הֲרַת-הָרַחֲמִים יָרְדָה אֲבֵלָה אֱלֵי קִבְרָהּ וַתִּסְתַּתֵּר מֵרְאוֹת וּמֵהֵרָאוֹת בְּתוּגַת כָּל-הַמַּעֲשִׂים וּגְמוּל הַחַיִּים וְאוֹנָם, – וְהָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ לְיוֹבְלוֹתָיו… ב יוֹבְלוֹת הוֹלְכִים, יוֹבְלוֹת בָּאִים – וּלְרוּחַ הַיּוֹם וּלְרוּחַ הַלַּיְלָה קוֹל הַחַיִּים מִתְהַלֵּךְ וְנִשָּׂא הֵדוֹ וְעָבַר מֵעַל לַקְּבָרִים כְּשִׁיר שֶׁל שִׁגָּעוֹן בְּצַהֲלָתוֹ וְיִלְלָתוֹ. קוֹל עֲנוֹת – קוֹל שִׂמְחוֹת-רֶגַע בְּצִוְחָתָן-פֶּרֶא וְקוֹל אַנְחוֹת עֳנִי וּמַכְאוֹב, צוֹרְרֵי-אָדָם תָּמִיד. קוֹל שְׁרִיקוֹת תַּאֲוָה צְמֵאָה וְשִׁכּוֹרָה וּמַשַׁק גַּפַּיִם מִתְנוֹפְפוֹת לִתְעוּפַת מָרוֹם, מִתְנוֹפְפוֹת וְנוֹפְלוֹת… קוֹל מִלְחָמוֹת וּבַהֲלוֹתֵיהֶן – קוֹל נַפְתּוּלֵי הָאָדָם הַמִּתְאַבֵּק וַעֲמָלוֹ תֹהוּ הַמְעַרְבֵּב אֶת הָאָרֶץ – קוֹל עֲנוֹת – וְהִנֵּה דְמָמָה… דְּמְמַת יְשִׁימוֹן מִתְעַלֵּף קָמָה בְאֶרֶץ הַחַיִּים – הַחֻרְבָּן הַשֵּׁנִי וְגָלוּתוֹ הַשְּׁלֵמָה עָבָר וַיַּשְׁלֵךְ הָס – – – – מִבַּלְהוֹת-הַדְּמָמָה וְאֵימַת-אֵין-קוֹל הֵקִיצָה רָחֵל וַתֵּצֵא, – וּמִסָּבִיב, אַחֲרֵי כְלוֹת הַכֹּל, אַחֲרֵי הַטָּבַח… טֶבַח טָבַח הָאָדָם בָּאָדָם, טֶבַח אָבוֹת וְאִמּוֹת עַל בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם, טֶבַח זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת עַל נֶכְדֵי טִפּוּחֵיהֶם,– וְאֵין עוֹד אַף תִּינוֹק אֶחָד נוֹחֵר וּמְפַרְכֵּס בְּדָמוֹ, וְאֵין עוֹד אַף עֵגֶל אֶחָד גּוֹעֶה בַּצָּמָא וְעוֹרֵג אֱלֵי אִמּוֹ – אָפְסוּ הַחַיִּים. אַךְ פְּזוּרֵי עֲצָמוֹת וְגִידִים סְרוּחִים עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת נִשְׁאָרוּ, וְעַל שְׁיָרֵי סְעוּדָה אֵלוּ, שֶׁהוֹתִירוּ פִרְאֵי-הַשָּׂדֶה וְדוֹרְסֵי-הָעוֹף, אַךְ זְבוּבִים וְיִתּוֹשִׁים בְּזִמְזוּם-תְּנּומָה יְזַמְזֵמוּן… סְבוּאָה וּמְמֻחָיָה נִרְדְּמָה הָאָרֶץ, שִׁכּוֹרַת-הַדָּמִים וּמְסֹאֶבֶת-הַמֹּחוֹת הַנִּרְמָסִים, הִיא הִתְגַּלְּעָה בְּבָשְׁתָּהּ עַל אֲבָנֶיהָ וְקוֹצֶיהָ הַנֶּעְתָּמִים וְלֹא תֵדָע… הָיָה אָדָם – אֵין אָדָם, וְהַשָּׁמַיִם – שָׁמַיִם כְּשֶׁהָיוּ. זְעַק וְהֵילֵל, הָטִיחַ רֹאשְׁךָ בַסְּלָעִים וְנַפְּצֵהוּ, קְרַע לִבְּךָ וְהַשְׁלֵךְ בְּתָרָיו בֵּין בִּתְרֵי הַחוֹמוֹת הַקְּרוּעוֹת – וְהָיָה רַק מַאֲכָל לַתַּנִים וְלַנְּחָשִׁים, וְאֹזֶן לִשְׁמֹע וְעַיִן לִרְאוֹת וְנֶפֶשׁ אַחַת לָחוּשׁ אֶת מַכְאוֹבֶיךָ – אַיִן, אָיִן!… אֶרֶץ גְּזֵרָה… נִתְּכָה “הַגְּזֵרָה” נִתָּכָה וַתַּחֲרֵם וַתַּשְׁמֵד וַתְּבַעֵר, וְכָל-הַנִּשְׁאָר נִפָּץ וַיִּפֹּל תַּחְתָּיו וַיִּדֹּם בְּמַפַּלְתּוֹ – וְאֵין קוֹרֵא “מַדּוּעַ?” וְאֵין שׁוֹאֵל “לָמָּה?”… וְרָם הוּא הָרָקִיעַ, זַךְ וּמִתְנַשֵּׂא בִתְכֶלְתּוֹ עַל הַכֹּל, וְשִׁמְשׁוֹ שׁוֹמֵר חֻקּוֹ, זוֹרֵחַ בִּגְזֵרָה וְשׁוֹפֵעַ אוֹרוֹ מִלֵּב הַשָּׁמַיִם – מַזְהִיב אֶת הֶחֳרָבוֹת, כַּאֲשֶׁר הִזְהִיב הֵיכָלוֹת. “גְּזֵרָה” הִיא – וְהַכֹּל שׁוֹתֵק בִּגְזֵרָה וְדוֹמֵם בַּמָּוֶת… דּוֹמֵמָה הִיא גַם אֵם-הָרַחֲמִים. דּוּמָם תַּעֲמֹד עַל קִבְרָהּ וְעַל שִׁבְרָה – מַצֵּבָה עַל גַבֵּי מַצֵּבָה עוֹמֶדֶת, שְׁמָמָה וּדְמָמָה. כְּיוֹנָה שְׁבוּרַת כָּנָף הִיא מִדַּדָּה אֶל הֶהָרִים וְקִנֵּי-סָלַע. כָּל הַקִּנִּים, כָּל נְאוֹת-מִשְׁפָּחָה, מִשְׁפְּחוֹת בֵּית-יַעֲקֹב אֲשֶׁר יַחַד חָיוּ, יַחַד שָׂמָחוּ, יַחַד נֶאֱנָחוּ וּדְבוּקֵי דְאָגָה וְאַהֲבָה פֹּה הִתְהַלָּכוּ וַיַּעַמְלוּ יַחַד בָּאָרֶץ – כֻּלָם כֻּלָם נֶהֶרְסוּ, הַקִּנִּים עַל צִפֳּרֵיהֶם וְגוֹזְלֵיהֶם נֶהֶרְסוּ וַיִּדָּמוּ… יְפֵי אָדָם – תִּינוֹקוֹת מַחֲמַדֵּי לֵב וָעָיִן, אֲשֶׁר הוּחַמּוּ בְתַעֲנוּגִים, הֹרוּ בְעֶצֶב, נוֹלְדוּ בַחֲבָלִים, גֻדְּלוּ בְצַעַר וּבְרַחֲמֵי אָבוֹת; תִּפְאֶרֶת עָם וְרֵאשִׁית אוֹנוֹ – הַגִּבּוֹרִים, אֲשֶׁר חֻשְּׁקוּ אַהֲבָה, הוּרְמוּ עֹז וָזָמֶר, אַדִּירֵי הַנְּקָמָה, נִשְׁרֵי הַחֵרוּת; כְּבוֹד אֲנָשִׁים – נְצִיבֵי עֶלְיוֹן, נְשִׂיאֵי הַמַּחֲשָׁבָה, חַמֵּי לְבָבוֹת שׁוֹאֲפֵי מָרוֹם וְקָדוֹשׁ; הַכֹּהֲנִים וְכָל-אֲשֶׁר קָרְאוּ אֶל יְיָ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, לָחֲמוּ וַיִּצְעֲקוּ בְקִנְאָתָם וֶאֱמוּנָתָם: “הוֹשַׁעְנָא!” – הִנֵּה הִנָּם פַּחֲמֵי גוּפוֹתָם הַשְּׂרוּפוֹת בֵּין אוּדֵי מִקְדָּשָׁם וּמִשְׂגַּבָּם, וְאֵין אַף אֶחָד אֲשֶׁר יֵאָנַח עַל הַשְּׂרֵפָה וְיָנוּד לַחֶרְפָּה וְלַכְּלִמָּה… כְּלִמַּת אָדָם וְקִלְלַת אֱלֹהִים מוּטָלָה בִּפְנֵי הַשָּׁמַיִם וְהֶהָרִים סָבִיב, וְרָחֵל פַּרְשָׂה כַפֶּיהָ – וַתִּדֹּם… תַּמּוּ בְנֵי אוֹנָהּ וְאֵינָם, תַּם הֶחָזוֹן בְּאֶרֶץ עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ – גְּזֵרָה נִּגְזְרָה, כִּי רָקֹב תִּרְקַב אֶרֶץ בִּיגוֹנָהּ וַאֲכָלָה כַּעַס עֲמָלָהּ וְהָיְתָה כְלֹא הָיָתָה – וְהֵם אֵינָם עוֹד – – – וְהִנֵּה רוּחַ יָם בָּאָה, בְּנִקְרוֹת הַקִּירוֹת תָּפוּחַ, תֶּהֱמֶה בֵין הַחוֹמוֹת הַנֶּהֱרָסוֹת – קוֹלוֹת מֵרָחוֹק עַד חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם תִּשָּׂא תָבִיא: קוֹל אַנְחוֹת חוֹלִים מְפַרְפְּרִים בִּנְחֻשְׁתַּיִם וּכְבָלִים, קוֹל בְּנֵי-אָדָם נִצְלִים עַל הַגֶּחָלִים, שַׁאֲגַת כְּפִירִים רְעֵבִים וּצְמֵאִים וְאֶנְקַת חֲלָלִים שְׁסוּעִים וְנִקְרָעִים, עִם אַנְחַת נְפָשׁוֹת אֲנוּסוֹת וּרְצוּצוֹת הַטֻּמְאָה, נֶחֱנָקוֹת וּמְפַרְסְּוֹת בִּזְרוֹעוֹת תַּאֲוָה הוֹמִיָּה-אַכְזָרִיָּה, – קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמָא נִשָּׂא בָהֵד, וְקוֹל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל וְזַעֲקָתוֹ יַעַן עִמּוֹ: “יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד!” – – – שָׁמְעָה רָחֵל – וּכְצִפּוֹר פְּצוּעַת חֵץ הִתְרוֹמְמָה, מֵעַל לֶחֳרָבוֹת טָשָׁה – וְלָאָרֶץ עַל חָזֶהָ נָפְלָה… פַּרְשָׂה כַפֶּיהָ עַל הָאֲבָנִים וְעַל הָעֲצָמוֹת וַתִּזְעָק: “יַעֲקֹב!… לָמָּה תֶחֱשֶׁה, יַעֲקֹב?! – וּבָנֵינוּ בוֹעֲרִים עוֹד בְּיִסּוּרֵיהֶם, בּוֹעֲרִים, בּוֹעֲרִים וְאֵינָם אֻכָּלִים!…קוּמָה יַעֲקֹב, הָעִירָה! יַחַד שָׁמַיִם נִדְאֶה, רָקִיעַ אַחַר רָקִיעַ נְבַקַּע, עַד לְאֵל מִסְתַּתֵּר נַגִּיעַ, נִתְחַבֵּט לְפָנָיו… אוֹ בְרַגְלֵי כִסְאוֹ שְׁנֵינוּ נֹאחַז – וְרָעָשׁ… יַעֲקֹב!!” – – – וּמִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם נִגְלָה יָצָא… מִבֵּין כַּסְפֵּי עָבִים כְּעָנָן מוּפָז עָלָה אַבִּיר, הוֹפִיעַ יַעֲקֹב, וּכְעַרְפְּלֵי טֹהַר אַחֲרָיו שְׁנֵים-עָשָׂר בָּנָיו, שִׁבְטֵי-יָהּ כֻּלָּם עוֹלִים… בְּדִמְדּוּמֵי תְכֵלֶת יִצְעָדוּ, שָׁטִים עוֹבְרִים בְּשִׁירָה, – יָשִׁיר יַעֲקֹב בַּמְרוֹמִים, וּבָנָיו אַבִּירֵי-יִשְׂרָאֵל יַעֲנוּ לוֹ בְקוֹל: "בְּאֶרֶץ-שִׁבְיָה וְחַבְלֵי-בוֹר, / אַשְׁרֵי מֵתִים בַּיְיָ. בִּמְצוֹלוֹת-יָם וְנִבְכֵי-תְהוֹמוֹת, / אַשְׁרֵי מֵתִים בַּיְיָ. בְּלַהֲבוֹת-מְדוּרוֹת וְגַחֲלֵי-אֵשׁ, / אַשְׁרֵי מֵתִים בַּיְיָ. בְּפִי-אֲרָיוֹת וּמַלְתְּעוֹת-נְמֵרִים, / אַשְׁרֵי מֵתִים בַּיְיָ. בְּטֻמְאַת-גּוֹיִים וְאַכְזְרֵי-אָדָם, / אַשְׁרֵי מֵתִים בַּיְיָ. בְּעִנּוּיֵי-חַיִּים וְיִסּוּרֵי-גְסִיסָה, / אַשְׁרֵי מֵתִים בַּיְיָ. אַךְ קְדוֹשִׁים יֵדְעוּ תַעֲנוּגֵי-מָוֶת, / אַשְׁרֵי מֵתִים בַּיְיָ." וְשִׁירַת קְדוֹשִׁים זוֹ אִשֵּׁי מָרוֹם הִלְהִיבָה: נִדְלָקִים עֲנָנִים וּבְאוֹר נְפָשׁוֹת זַכּוֹת יַבְהִיקוּ, וְנֶאְדָּמִים שָׁמַיִם בִּדְמֵיהֶם שֶׁל לְבָבוֹת טְהוֹרִים הַצָּפִים עִם חַכְלִיל שֶׁמֶשׁ, שׁוֹטְפִים מְרוֹמִים בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, וַחֲיָלִים וְחַיּוֹת כֻּלָּם שׁוֹתְקִים וּבוֹעֲרִים בַּשִּׁירָה… שִׁנְאַנֵּי שַׁחַק בְּאֵימָה וּדְבָקָה יַקְשִׁיבוּ – וְצַעֲרוֹ שֶׁל עוֹלָם אַף הוּא נִדְבָּק וּמִשְׁתַּתֵּק… וְכִתּוֹת כִּתּוֹת שֶׁל כְּרוּבִים, תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית עֶלְיוֹן, צָפִים עוֹלִים. כְּגֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת פְּנֵיהֶם, פְּנֵי תְמִימִים, וְהֵם מְרַפְרְפִים בְּכַנְפֵי-סַפִּירִים וְאֶקְדָּח, מְרַפְרְפִים, לוֹחֲשִׁים וְרוֹמְזִים זֶה לָזֶה: “אַשְׁרֵי מֵתִים בַּיְיָ, כִּי לָהֶם חַיֵּי הָעוֹלָמִים.” וּמִתְמוֹגֵג צַעֲרוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹלֵךְ וּמִזְדַּכֵּךְ בְּאֵד שֶׁל זָהָב, וּלְעֻמָּתוֹ חֶדְוַת-הָעוֹלָם מֵרָחוֹק מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל הוֹפִיעָה… לְאוֹרוֹ שֶׁל הַמַּעֲרָב הַמִּתְלַבֶּה גִּנְזֵי מִזְרָח נִצְנֵצוּ… וּכְמַשּׂוּאוֹת-אֵשׁ רְחוֹקִים מִבֵּין עַרְפְּלֵי-עֶרֶב חֶבֶל-נְבִיאִים-אֶרְאֵלִים מֵהַר-הָעֲבָרִים עָלוּ. וְעַל כַּפֵּיהֶם מֶלֶךְ בְּהוֹדוֹ יִשָּׂאוּ, בְּתַעֲלוּמוֹת הַמֶּרְחָק טָמִיר יְרוֹמְמוּהוּ, מֶלֶךְ הַגְּאֻלָּה, גְּאֻלַּת כָּל הָעוֹלָם וִישׁוּעָתוֹ, מֵעַרְפְּלֵי כְפוֹר וְעָבוֹת רְחוֹקִים חָזוּי… וְהוּא תִינוֹק מִתְעַטֵּף בְּפֻרְפִּירָה שֶׁל מַלְכוּת וּפָנָיו לֹא יֵרָאוּ, אַךְ פַּז נִזְרוֹ מִן הָעֲרָפֶל מִתְנוֹצֵץ, בּוֹעֵר וּמִתְעַלֵּם בַּמֶּרְחַקִּים, וּלְפָנָיו דֶּגֶל יְשׁוּעָתוֹ מִתְנוֹפֵף… יֶעֱרַב הַשָּׁמֶש – וּמִמִּזְרָח, מִמִּזְרָח תִּקְוַת הָעוֹלָם לוֹחֶשֶׁת בְּאוֹר הַגָּנוּז, אוֹר הַנֶּעֱלָם, אוֹר יִשְׂרָאֵל בֶּחָזוֹן – מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ – – – … וְשַׂרְפֵי-קְדֻשָּׁה מִמַּעֲרָב, וּכְרוּבֵי-תוֹחֶלֶת מִמִּזְרָח אֶת אֵם-הָרַחֲמִים, אֵם-יִשְׂרָאֵל הַנֶּאֱלָמָה, מֵעַל הֶחֳרָבוֹת הֵרִימוּ וּבְרוּחַ-הָעַרְבַּיִם לִמְנוּחָתָה נְשָׂאוּהָ. ג – – – אֶלֶף שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וְעוֹד כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים, – שָׁנִים בְּלי תַכְלִית, שָׁנִים שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף… וְכַמָּה יָמִים, אוֹי, בְּכָל-שָׁנָה וְשָׁנָה, וְכַמָּה, אוֹי, כַּמָּה יִסּוּרִים לְכָל-יוֹם וָיוֹם!… וְסָפַרְתָּ לְךָ יֶרַח יָמִים, וְיָצָאתָ בְצֵאת הַיֶּרַח וְהָלַכְתָּ אֶל בֵּין הֶהָרִים בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה. וְהָלַכְתָּ – וּפָגַשְׁתָּ אֵי-אֵלּוּ נְפָשׁוֹת, נְפָשׁוֹת בּוֹדְדוֹת נוֹדְדוֹת שָׁם תַּעֲבֹרְנָה, גְּוִיּוֹת שֶׁשַּׁחוּ מִסֵּבֶל וּתְלָאָה דֶרֶךְ תְּגַשֵּׁשְׁנָה, תִּדֹּדְנָה, וְעֵינֵיהֶן הָרַכּוֹת טְעוּנוֹת הָעֶצֶב וּדְלוּקוֹת הַנֹּהַּ… נֶפֶשׁ נֶפֶשׁ פְּלֵטַת הַצָּרָה וְהַבֹּשֶׁת מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה יָצָאָה – וַתֵּלֶךְ בִּדְמִי יְגוֹנָהּ וַתֵּלֶךְ בְּגַעְגּוּעֵי אֱמוּנָתָה… בָּאָה בְדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, וְעוֹד אָחוֹת, אוֹ שְׁתַּיִם, לְצָרָה אֵלֶיהָ נִדְבָּקוּ, וְיַחַד יִדּוֹדוּן בְּדֶרֶךְ עֶצֶב זוֹ, סְלוּלַת הַדּוֹרוֹת – דֶּרֶךְ קְדוּמִים, דֶּרֶךְ בֵּית-לֶחֶם… וְכָל-נֶפֶשׁ מַשָּׂא לִבָּה אִתָּה תִּשָּׂא, כִּי כָל-לֵב נֹאד שֶׁל דְּמָעוֹת – דִּמְעוֹת-לֶקֶט הֵן, שֶׁלֻּקְּטוּ מֵאֵת עַם עָנִי וְיָתוֹם, עַם נָפוֹץ וְנוֹדֵד, הַנּוֹשֵׂא בְעֹל גָּלוּת וּבְעַוְלוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֶה אֶלֶף שָׁנִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וְעוֹד כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים… יִדּוֹדוּן… וְהַרְרֵי-עַד מִסָּבִיב יַעַמְדוּ יִשְׁתָּאוּ לִיגוֹן-עַד זֶה, יָגוֹן נוֹדֵד שֶׁאֵינוֹ פוֹסֵק… וּלְאָן הֵן הַנְּפָשׁוֹת, נוּגֵי-בְנֵי אָדָם? אָנָה יִשְׂאּו צַעַר עַמָּם וְלִבָּם – נֹאד שֶׁל דְּמָעוֹת? לֹא לִנְשִׂיאֵי הָרִים מְעֻטְּרֵי זַיִת, הַמַּעְפִּילִים לִרְאוֹת מֵרֹאשׁ דוֹרוֹת וְעַד אַחֲרִית, לֹא לְסַלְעֵי-מָגוֹר, שֶׁעַל הַגְּבָעוֹת הִזְדַּקָּפוּ וּבְמוֹרָא-עוֹלָמִים וְגַאֲוַת-מַהְפֵּכָה הִתְקַדָּרוּ – לֹא לָהֶם תִּפְנֶה בְסֵבֶל יְגוֹנָהּ נֶפֶשׁ דּוֹאֵבָה עֲלוּבָה, אַךְ אֶל גַּל אֲבָנִים זֶה שֶׁעֲלֵי קֶבֶר, אֶל "נֶפֶשׁ " זוֹ הָעוֹמֶדֶת שָׁם כַּעֲנִיָּה, כְּאַלְמָנָה עַל יַד דֶּרֶךְ מְצַפָּה – שָׁמָּה, שָׁמָּה יוּבָא כָל-לֵב דַּוָי. בָּאֲפֵלוֹת, בְּצֵל כִּפָּה קוֹדֵרָה שָׁם אֶבֶן עֲנִיָּה נִצָּבָה – אֶבֶן אֱמוּנָה, מִשְׁמֶרֶת עַם עָנִי נוֹשֵׂא צַעֲרוֹ שֶׁל עוֹלָם – אֶל זוֹ מַצֶּבֶת-הָרַחֲמִים וְהַגַּעְגּוּעִים, שָׁם בְּמִסְתָּרִים, יִדְבַּק חָזֶה בְּעָצְמַת-מַכְאוֹבוֹ, בְּלַהַב-אֱמוּנָתוֹ וּמַאֲוַיֵּי-תוֹחַלְתּוֹ וְשָׁפַךְ אֶת לִבּוׁ וְנָסַךְ נֶסֶךְ דִּמְעָתוֹ וְדִמְעַת עַמּוֹ אֲשֶׁר אָסָף… אֶבֶן, אֶבֶן, אֶבֶן! אַתְּ פְּקוּדַת-הַדּוֹרוֹת, קְדוּשַׁת הַתּוּגָה! בָּךְ כָּבַשְׁנוּ פָנֵינוּ הָעֲלוּבִים, וּמַכְאוֹבֵי כְלִמָּתֵנוּ, כְּלִמַּת הָעוֹלָם, בְּאַנְחָתֵנוּ לָךְ לָחַשְׁנוּ, וּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל – כַּמָּה נָסְכוּ עָלַיִךְ דִּמְעוֹת-תְּחִנָּה וְשָׂחוּ לָךְ נִגְעֵי-כָל-דּוֹר, עֲמַל-כָּל-אִישׁ, עִצְּבוֹן-אָבוֹת-וְאִמּוֹת וְיִסּוּרֵי-הַבָּנִים, הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדוֹלִים, וָאַתְּ – מַה-תַּעֲנִי, אָבֶן? מַה תַּגִּידִי לָאֵלֶּה? – – – … בְּדִמְמַת הַלַּיְלָה, בִּנְפֹל הַתַּרְדֵּמָה בְּשָׁעָה שֶׁרַק נְזִירֵי-הַתּוּגָה עֵרִים יְחִידִים, תּוֹעִים וְחוֹלְמִים רָזֵי-עֲתִידוֹת, חוֹזִים מִתֹּהוּ וְאוֹרָה עֲמוּמָה עוֹלָמוֹת לֹא-הָיוּ וְנֶחָמוֹת לֹא-בָאוּ – בְּדִמְמַת הַלַּיְלָה, תֵּצֵא תַּעֲלֶה אֵם יִשְׂרָאֵל, תַּעֲמֹד תִּשָּׁעֵן עַל מַצַּבְתָּהּ, וְהִיא מַקְשִׁיבָה בַדּוּמִיָּה… נֵר-שֶׁמֶן צָנוּעַ, יַד-אֱמוּנָה הִדְלִיקָה, מוֹרֶה בְקַוּוֹ עַל אֵיזוֹ “פִתְקָה”, עַד דּוֹמֵם לַצָּרָה וְלַגָּלוּת, שֶׁהוֹתִירָה אֵיזוֹ נֶפֶשׁ נִדְכָּאָה נִכְמָרָה – מוֹרֶה וְרוֹמֵז לָהּ בִּשְׁתִיקָה: “רְאִי גַם רְאִי. אֵם… רְאִי וּדְעִי!…” וְאֵם הָרַחֲמִים – דּוֹמֵמָה הִיא עוֹמֶדֶת עֲלֵי קִבְרָה רוֹאָה וּמַקְשִׁיבָה… בְּהֵדוֹ שֶׁל יוֹם תַּקְשִׁיב, כְּשֶׁהוּא תוֹעֶה בַּמָּרוֹם וְנָמוֹג בְּמֶרְחֲבֵי-בֹּהוּ, בֵּין הַכּוֹכָבִים… הוּא הוֹלֵךְ וְקוֹבֵל וּמְסַפֵּר בַּמָּרוֹם מַעֲשֵׂי כָל-יוֹם; כּוֹכָבים בִּרְעָדָה יִשְׁמָעוּ, וּכְרוּבִים – דִּמְעוֹתָם כַּטַּל עֲלֵי אֶרֶץ יֵרֵד. שׁוֹמַעַת הִיא הָאֵם – וְיוֹדַעַת הִיא בְּצַעֲרָם שֶׁל בָּנִים…" "… שָׂרָף מִתְעוֹפֵף – הֲלֹא הוּא מִיכָאֵל שַׂר יִשְׂרָאֵל – וְשִׁירוֹ אֵשׁ, מַגְבִּיהִי מְרוֹמִים וּמַרְעִישׁ עֶלְיוֹנִים: הָבוּ לַנְּשָׁמוֹת, בְּנֵי-אֵלִים! הָבוּ לַנְּשָׁמוֹת, שַׂרְפֵי-שָׁחַק! הָבוּ לַנְּשָׁמוֹת דְּבֵקוֹת-שַׁדַּי, / הָבוּ לַנְּשָׁמוֹת-מְאוֹרוֹת!! נִשְׁמוֹת-אַהֲבָה, נִשְׁמוֹת-קְנָאוֹת, נִשְׁמוֹת-יִשְׂרָאֵל – דּוֹלְקוֹת בְּחִשְׁקֵי-יִסּוּרִים, בְּמַאֲוַיֵּי-מָרוֹם-וְקָדוֹשׁ, טוֹבְלוֹת בִּנְהַר-דִּי-נוּר / וּמַעֲרִיצוֹת וְאוֹמְרוֹת שִׁירָה בְּחֶמְדַּת-מָוֶת, בִּמְסִירַת-נֶפֶשׁ – בִּ“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל”!! וְרוּחוֹת וְקוֹלוֹת בָּאִים נִשָּׂאִים: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל!” – הֵם טָסִים, דָּאִים, וּכְצִפָּרְנֵי נְשָׁרִים עַל כֵּפֵי-צוּרִים, בְּצִפּוּי הָרָקִיעַ יְחַטְּטוּ, יְנַקֵּרוּ. שׁוֹמַעַת הָאֵם אֶת זֹאת – וְיוֹדַעַת הִיא כֹּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל…" "… צְלִיל כְּבָלִים וַחֲרִיקַת טַבְּעוֹתֵיהֶם, – מִקְוֵה-עֻזֵּנוּ, נַעֲרַץ-הַדּוֹרוֹת, מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ שָׁמַע וַיִּנָּעֵר!… מְפַרְפֵּר הוּא אֲסִיר-הָעוֹלָם בִּכְבָלָיו, מְפַרְפֵּר – וְאֵינוֹ שׁוֹמְטָם, מְפַרְכֵּס – וְאֵינוֹ קוֹרְעָם… וְגָדַל הַצַּעַר וְעָצַם מְאֹד. סְתוּם-פֶּה עוֹמֵד כָּל-הַיְקוּם וְאֶנְקָתוֹ חֲנוּקָה, – אֵין קוֹל וְאֵין אֲנָחָה, רַק נִשְׁמַת הַגִּבּוֹר תִּשְׁאַף בַּלַּיְלָה, תִּשֹּׁם בָּרוּחַ, מַכָּה גַלִּים בַּאֲפֶל-חֲלָלוֹ שֶׁל הָעוֹלָם, וְנִגְרָרוֹת שַׁלְשְׁלָאוֹת וּמְצַלְצְלוֹת, נִמְתָּחוֹת וְחוֹרְקוֹת בְּכָל-חֻלְיוֹתֵיהֶן… וְנוֹרָאָה הַשָּׁעָה. עֲצוּמָה וּכְבֵדָה – וּמִי יִשָּׂאֶנָּה? – שׁוֹמַעַת הָאֵם – וְיוֹדַעַת הִיא, כִּי יֵשׁ גּוֹאֵל, וְגָאָל… וְדוּמָם תִּשָּׂא גַם חֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ… צִיר-הַצִּירִים יֹאחַז תֵּבֵל, דְּחַק גְּאֻלָּה עֲצוּרָה וּכְבוּשָׁה, וְרָחֵל – עֵינֶיהָ לַמָּרוֹם, סוֹבֶלֶת בְּאַהֲבָה וּמְצַפָּה נֶאֱלָמָה…" “כָּכָה תַקְשִׁיב, כָּכָה תִשְׁמַע בְּכָל-לָיְלָה, וְאֶל לֵב מָלֵא-רַחֲמִים תִּסְפֹּג צַעַר כָּל-הַדּוֹרוֹת וְיִסּוּרֵיהֶם, תִּשָּׂאֵם בְּחֻבָּה, וְהִסְתַּנְּנוּ שָׁם בְּעֶצֶב, בִּכְאֵב-אַהֲבָה וְגַעְגּוּעֵי-נֶצַח, וְהָיוּ לְנִטְפֵי תִקְוָה וְתַנְחוּמִים לְמָרֵי-נֶפֶשׁ… וְכָל-הַבָּא וּמִשְׁתַּטֵּחַ עַל הַקֶּבֶר – וְהֵינִיק אֶת נַפְשׁוֹ מִשַּׁד תַּנְחוּמֶיהָ וְהִתְנַחֵם וְהֶאֱמִין, כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמִים, כִּי לֹא תַמָּה יְשׁוּעָה, וְהָלַךְ וְהֵבִיא נֶחָמָה זוֹ לְאֶחָיו בּכָל-מָקוֹם שֶׁהֵם, – וְהֶאֱמִינוּ גַם הֵם וְהוֹחִילוּ כֻלָּם, זֶה אֶלֶף שָׁנִים וְעוֹד כַּמָּה וְכַמָּה מֵאוֹת בַּשָּׁנִים” – – – – – – וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ… וְהַרְרֵי-עַד יַעֲמֹדוּ, עוֹד יִשְׁתָּאוּ לְקֶבֶר עָנִי זֶה, שֶׁזִּכְרוֹ נֶצַח. וּמִמֶּרְחַקִּים, מִבֵּינוֹת לֶהָרִים הַתְּמֵהִים, מִזֹּךְ-הָעֲרָפֶל, הַר-הֶהָרִים נִשְׁקָף, הַר הָעֲבָרִים, – אַף הוּא כָל-הַיּוֹם יַבִּיט בְּדֶרֶךְ בֵּית-לֶחֶם. מַבִּיט הוּא, מְיַחֵל וּמְצַפֶּה – עַד הֻצַּת בּוֹ אֵשׁ-קְנָאוֹת וּבָעֵר כַּעֲרֵמַת-גֶחָלִים בִּתְכֵלֶת הָרָקִיעַ וְצַלְמֵי עֲנָנָיו… בּוֹעֵר, קוֹדֵחַ הַר-דִּי-נוּר, עַד שֶׁהַלַּיִל בְּנֵצַח יְגוֹנוֹ יְשׁוּפֶנוּ. וְקָדַר וְכָבָה בַחשֶׁךְ – – – – ד אֶלֶף שָׁנָה וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת שָׁנִים וְעוֹד כַּמָּה וְכַמָּה בַשָּׁנִים… וְכַמָּה בַשָּׁנִים תִּקְווֹת נִכְזָבוּ, וְכַמָּה, אוֹי כַּמָּה, מַשְׂאוֹת-נֶפֶשׁ צָלָלוּ, צָלְלוּ כַעֹפֶרֶת בְּרֹב הַיָּמִים!… יָמִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף… וּכְבָר כָּבְדוּ מִזֹּקֶן כַּנְפֵי כָּל חָזוֹן, בָּלְתָה נָבְלָה הַתּוֹחֶלֶת, וְקוֹל הַנֶּחָמָה – אַךְ נַחֲרַת-גְסִיסָה… אַחֲרוֹנֵי יָמִים, הַעֲרֵב זְמַנִּים – וְהַחשֶׁךְ כִּסָּה אָרֶץ… וּמָה, אֵם-הָרַחֲמִים, מַה תַּקְשִׁיבִי בָאֹפֶל? מָה עוֹד יִשָּׂא וְיָבִיא אֵלַיִךְ הַהֵד?… קוֹלוֹת קְדוּמִים… מְצוּקוֹת כָּל הַדּוֹרוֹת, בִּעוּתֵי כָל הָעִתִּים הֶעֱלָה הַשָּׂטָן, וְהִנֵּה – “קוֹל דָּמִים צוֹעֲקִים”… זַעֲקוֹת הַצַּעַר וְאַנְחוֹת הַבּשֶׁת יֶאֶנְקוּ מִן אֲדָמוֹת, יִצְעֲקוּ – אַךְ בַּמָּרוֹם הַכֹּל נִדְמֶה וְאֵין עוֹד עוֹנֶה… אַף מִיכָאֵל שַׂר יִשְׂרָאֵל נִדְמֶה, שִׁירוֹ אֵשׁ אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ עוֹד אֶת יִסּוּרֵי הַחַיִּים וְהַמּיתָה. וּמָשִׁיחַ – הוּא אַךְ צִלְצֵל בִּכְבָלָיו, וַיִּדָּמוּ… וּדְמָמָה בַמְּרוֹמִים כְּאִלּוּ נִתְרוֹקְנוּ, וִילָלָה יְתוֹמָה תוֹעָה, אוֹבֶדֶת בַּשָּׁמַיִם מִבְּלִי מְצֹא לֹא מִדַּת-הָרַחֲמִים וְלֹא מִדַּת-הַדִּין… וּבָאָרֶץ? הִנֵּה הָאָרֶץ, הִנֶּהָ – אֶרֶץ-קְדוּמִים, אֶרֶץ עֲלוּמִים, אֶרֶץ-אָבוֹת… הִנֵּה סַלְעֵי-שֵׂיבָה הָהֵם, וַעֲלֵיהֶם עוֹד חֲלוֹם-הָעֲלוּמִים וְגַעְגּוּעֵי-אֵם צְעִירָה יָרֵחַ מִשָּׁמַיִם יִסָּךְ, וְעָבוֹת-כְּרוּבִים בְּדִמְמַת מְיַחֲלִים נִשָּׂאִים – הֲיֵשׁ עוֹד תּוֹחֶלֶת לָאָרֶץ וְחֶסֶד בַּמָּרוֹם? – וְהַחֲרָדָה וְהַשּׁוֹאָה מֵאַיִן תָּבֹא בְּיִלְלַת הַיֵּאוּשׁ וְצַעֲקוֹת הָרֶצַח? הָס… שְׁתֵּי כְנָפַיִם כַּבִּירוֹת עוֹלוֹת מִן הַצָּפוֹן כַּעֲתֶרֶת הֶעָשָׁן, נִפְרָשׁוֹת, נִמְתָּחוֹת, מַאֲפִילוֹת – כָּנָף מִזֶּה חֶבְרוֹנָה וְכָנָף מִזֶּה הֶרָה הָעֲבָרִים מַפְרִישׁוֹת חֲשֵׁכָה… וְרֹאשׁ לָהֶן קוֹדֵר שֻׁלַּח מִבֵּין הָאֲגַפָּיִם וַיִּפֶן וַיַּבֵּט אֶל אֶרֶץ בְּאִשּׁוֹ הַזְּעוּמָה, וּפָנָיו נַעֲווּ: – “אָח-חַה-חָה!” – נָאַק שְׂחוֹקוֹ כְּקוֹל יַנְשׁוּף אָיֹם וַיַּעֲבֹר בַּגַּלְגַּל הַנִּדְהָם… נֵעוֹר סַמָּאֵל וַיְקַשְׁקֵשׁ כְּנָפָיו בְסוּפָה וּכְעַיִט עֲלֵי טַרְפּוֹ יִסְתּוֹבֵב בָּעֲלָטָה וְנָאַק וְלָעַג, וְאַחֲרָיו שׁוּעָלִים יְלֵיל-יְשִׁימוֹן יְעֹעֵרוּ, – וְשָׂחַק וְהֵילֵיל הַלַּיְלָה לְכֹל אֲשֶׁר הָיָה וַאֲשֶׁר יִהְיֶה: – "תּוֹחֶלֶת וָחָסֶד… הוֹחִילוּ, מְיַחֲלֵי עוֹלָם, כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ! – נוֹתֵן מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת לְחַיֵּיכֶם הַמְשֻׁנִּים וַיַּעַשׂ לָכֶם צַוָּארִים לִשְׁחִיטָה, פָּנִים לִרְקִיקָה, גֻּלְגָּלוֹת לְנַפֵּץ וְלִבּוֹת חֲרֵדִים – לְקָרְעָם כַּדָּג… "הוֹחִילוּ לָאֵל, אֲשֶׁר גִּדֵּל לָכֶם תִּפְאֶרֶת-בַּחוּרִים – לְמַהְפֶּכֶת וְלִתְלִיָּה, וַיָּרֶם בְּתוּלוֹת בְּהוֹד יָפְיָן – לִנְבָלָה וְלִמְדוּשָׁה, וְגִבּוֹרִים וּקְדוֹשִׁים הֵקִים מִבְּנֵיכֶם – כִּי אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְקִנְאָתָם יֹאכֵלוּ, וַיֶּרֶב לָכֶם קְדֻשּׁוֹת מִדּוֹר דּוֹר – לְחַלֵּל אִשָּׁה בִרְעוּתָהּ. "בִּגְבוּרָתוֹ – אֵם עַל פְּרִי בִטְנָה תְּרֻטָּשׁ, וּדְמֵי יֶלֶד בְּחֵיק אִמּוֹ יִשָּׁפֵךְ, אָבוֹת מֵעַל בָּנִים יִקָּחוּ, וּבָנִים מֵעַל אֲבוֹתָם, – מְפַזְּרָם בָּעוֹלָם, וְאִלְּמִים, גַּלְמוּדִים וְנִשְׁכָּחִים יִתְעוּ יִדְעָכוּ, וַאֲכָלוּם כַּעֲסָם וְנַוְלוּתָם כַּתּוֹלָעִים בִּבְשַׂר הֶחָי… "יַגְדִּיל חַסְדּוֹ – וְלִמֵּד לְשׁוֹנָם לְרַנֵּן וּלְחַנֵּן בְּכָל-לָשׁוֹן עַל פַּת-לֶחֶם וּגְמִיאַת-מָיִם, עַל צֵל-קוֹרָה וְאוֹר-נֵר, וְשָׁמְעוּ נְדִיבֵי-עַמִּים וְהִתְעוֹרְרוּ וְעָשׂוּ לָהֶם חֶסֶד וּצְדָקָה, כַּאֲשֶׁר אָהֵב… “הוֹי, אָח-חַה-חָה!! – אַשְׁרֵי הַמְחַכִּים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ!” – – *** סֹעֲרָה פֵּרְשָׂה אֵם-הָרַחֲמִים כַּפֶּיהָ… יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְנֶה, אֶל הָרֵי חֶבְרוֹן וַעֲבָרִים תִּשָּׂא עָיִן, וְהֵם מִתְכַּסִּים בשּׁוֹאָה, מִתְעַלְמִּים מִן הָעַיִן כְּלֹא הָיוּ – וּלְבַדָּה הִיא… הָעֲלָטָה בְּיִלְלַת-שַׂחֲקָהּ סוֹעֶרֶת לוֹעֶגֶת, וְגָבַר סַמָּאֵל וְכָל-פָּרִיצֵי הַחשֶׁךְ מִסָּבִיב יֶהֱמָיוּן… – וְאַתָּה מִיכָאֵל, אוֹר-יִשְּׂרָאֵל, אַיֶּכָּה?! בֵּין אַבְנֵי הַמָּקוֹם שָׂרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב לוֹאֵט שָׁם פָּנָיו בִּכְנָפָיו, וְהֵן רוֹפְפוֹת וְרוֹתְתוֹת עָלָיו כְּכַנְפֵי צִפּוֹר גוֹסֶסֶת… – לָמָּה תֶחֱשֶׁה? – מַה-נִּדְמֵיתָ, עָזִּי וְזִמְרָתִי בַלֵּילוֹת?!… – “כִּי אָזְלַת יָד… שָׁבְתָה שִׁירַת עַמִּי, כִּי רָקַב וְנָבַק כָּל-לֵב – וַיִּשָּׁאֵר אַךְ הַכְּאֵב”… – וְהַגּוֹאֵל – הַעוֹד לֹא הוּצַק וַיִּקֶשׁ בְּפַטִּישֵׁי הֶעָמָל וְהָאָוֶן, כִּי יָקוּם יָרֹעַ נְחֻשְׁתָּיו וִינַתֵּק מוֹסֵרוֹת? – – “כְּבָר הֻתְּרוּ אֲסוּרָיו. הֻתָּרוּ, וַיְשֻׁלַּח לַחָפְשִׁי – וְנִדָּח בְּבָשְׁתּוֹ כָמוֹנִי, תּוֹעֶה הוּא בֵין הָרֵי יְהוּדָה וְאֶפְרָיִם, עַל מוֹשְׁבוֹת יִשְׂרָאֵל” – – *** וְשָׂחַק וְהֵילֵל הַלַּיְלָה לְכָל אֲשֶׁר הָיָה וַאֲשֶׁר יִהְיֶה. … בּוֹשָׁה וַחֲפֵרָה כוֹרַעַת הָאֵם, הִסְתִּירָה פָנֶיהָ: "וּמֶה? הֲרַק חֲלוֹם עִוְעִים חָזִיתִי כָּל-הַיָּמִים?… הֲזֶה הוּא חֲלוֹם אַלְפֵי הַשָּׁנִים וְזֶה פִתְרוֹנוֹ?… “וְלָמָּה, בְּנֵי אוֹנִי, נִחַמְתִּיכֶם רְמִיָּה מִדּוֹר דּוֹר, וְלֹא מַתֶּם כְּמוֹת הָאָדָם?… וְלָמָּה רָוִיתִי צַעַר רוֹתֵחַ וָאֶצְּקֶנּוּ בְדִמְעוֹת תִקְוָה, וּלְשׁוּם מָה קִבַּלְתִּי בְאַהֲבָה יִסּוּרֵי-עוֹלָם וַהֲפַכְתִּים רַחֲמִים?…” וְרַחֲמֵי כָל-הַדּוֹרוֹת בְּלֵב הָאֵם נִכְמָרוּ עַד כִּי בָעָרוּ, וַתְּהִי כְאֵשׁ עֲמוּמָה הַקּוֹדַחַת מִתּוֹךְ הֶעָנָן – – – וַיְהִי כִי נִצְּבָה וַתְּגַל פָּנֶיהָ – וְהִנָּם דּוֹלְקִים אֵימָה… דְּלֵקָה נָפְלָה בְרַחֲמֵי-עוֹלָם וַיִּתְלַקָּחוּ!… וְעִם הָרַעַם אִמְרָתָה רָעָדָה: "רַב לִי… עַל מִרְמַת כָּל הַדּוֹרוֹת וְחֶרְפָּתָם, דּוֹר אַחֲרוֹן עַתָּה בְאַחַת יִנָּחֵם… נֶחָמָה אַחֲרוֹנָה עַתָּה בִי נוֹצְרָה – וַאֲלֵיכֶם, בָּנַי, עֲלוּבֵי דוֹר-דּוֹר, עַתָּה בְּאוּר אִשָּׁהּ אֱשָׂאֶנָּה – נֶחָמָה-נְקָמָה – – וּבַת-לַבָּה הִגְבִּיהָה עוּף – וַתִּנָּשֵׂא בְסַעֲרַת הָעֲלָטָה וַתִּבְקַע כַּבָּרָק – וַתַּעֲבֹר יָם. – אֵם-נְקָמות! אֵם-נְקָמות הוֹפִיעָה לְיִשְׂרָאֵל!! *** ה אֵם-נְקָמות, אֵם-נְקָמות הוֹפִיעָה – וַאֲנַחְנוּ כֻלָּנוּ רְאִינוּהָ – – גַּם אָנֹכִי רְאִיתִיהָ: רְאִיתִיהָ עַל תַּהֲלוּכוֹת הֲמוֹנִים, עֶדְרֵי בְנֵי-אָדָם – וְהִיא מְרַחֶפֶת עַל דִּגְלֵיהֶם חֲמוּצֵי הַדָּם; רְאִיתִיהָ עַל יְלָדִים – תִּינוֹקוֹת יוֹצְאִים מִבֵּית-רַבָּם, הוֹלְכִים בְּשִׁירָה וְנוֹפְלִים בְּגַחֲלֵי אֶקְדּוֹחַ וְרַעֲמֵי תוֹתָח; רְאִיתִיהָ טָשָׁה עַל גוּפוֹת מוֹשְׁלִים קְרוּעוֹת וּמְבוּסוֹת בַּחוּצוֹת וְעַל בָּרֶקָדוֹת הַנִּבְנוֹת וְנֶהֱרָסוֹת בְּתוֹךְ נַחֲלֵי דָם וְשִׁבְרֵי אָדָם – רְאִיתִיהָ – וְהִיא מוֹצִיאָה אֶת בָּנֶיהָ לְגַרְדּוֹם, לִתְלִיָּה, וְלִירִיָּה, וְלֹא תֵדַע רַחֵם! וְנֶאֱבַק הָאָדָם בָּאָדָם, וְנָפְלוּ שְׁנֵיהֶם חֲבוּקִים וּמִתְבּוֹסְסִים אִישׁ בְּזִרְמֵי דָמוֹ וְדַם רֵעֵהוּ הָרוֹתֵחַ – וְהִיא עוֹד עֲלֵיהֶם בּוֹעֶרֶת… וְגָסְסוּ חֲרוּקֵי-שֵׁן וְשָׁאַפוּ… תִּפַּח נַפְשָׁם, וְנִקְמָתָם לֹא רֻוָּיָה!… רְאִיתִיהָ אַף גַּם שְׁמַעְתִּיהָ; שְׁמַעְתִּיהָ בְּמַפַּץ בָּמְבָּאוֹת וּבְהֶרֶס חוֹמוֹת וָחֵיל – וַתִּרְעַם: “נָקָם וָמָוֶת!” שְׁמַעְתִּיהָ מִתְּרוּעַת מִלְחָמָה, מִשִּׁירֵי מֶרֶד, מִשַּׁאֲגַת חֵרוּת, מִנִּבְחַת שִׁעְבּוּד – וְהִיא צוֹרַחַת: “אַךְ נָקָם!” – שְׁמַעְתִּיהָ גַם בַּזְּעָקָה הַחוֹצֶבֶת לַהַב: “פּוֹעֲלֵי עוֹלָם הִתְאַחָדוּ!” – וְהִיא עֲלֵיהֶם מַאְדִּירָה בְקוֹל: “לַעֲשׂוֹת נְקָמָה!!” תְּרוּעוֹת שׁוֹנוֹת עַל כָּל-לָשׁוֹן וְעַל כָּל-שְׂפָתַיִם דּוֹלְקוֹת תִּצְוַחְנָה – אַךְ קוֹל-לֵב אֶחָד פּוֹרֵץ מִן הַגָּרוֹן – לֵב נוֹאָשׁ בּוֹעֵר בְּחֶרְפָּה, שׁוֹאֵג בְּרֶצַח:“נְקַם גָּלוּת, נְקַם אָבוֹת וּבָנִים מִדּוֹר דּוֹר!”… רְאִיתִיהָ, שְׁמַעְתִּיהָ: בְּרֹאשׁ אֶחָד מִבָּנֶיהָ הַמֻּפְקָרִים תְּנַפֵּץ עֲשָׂרָה רָאשִׁים, וְאֶת הַשְּׂרִידִים, פָּרִיצֵי-אֱנוֹשׁ, מַחֲרִיבֵי-עוֹלָם, תְּשַׁלַּח בַּמְּדִינוֹת כַּצְּרָעוֹת הַלָּלוּ, כִּזְבוּבֵי-מָוֶת תּוֹסְסֵי-אֶרֶס וְנוֹשְׂאֵי-חַבָּלָה – הֶרֶס וְהֶרֶג בְּעָרִים וּכְפָרִים וְכִלָּיוֹן חָרוּץ לְבֵית-יַעֲקֹב בַּנְּקָמָה – – – וְהוֹלֵךְ הַמָּוֶת שְׁנוּן הַמַּלְתָּעוֹת, קֶבֶר-פִּיו פָּעוּר, וּבִשְׁאוֹל-גְּרוֹנוֹ נַחֲרַת דָּמִים שׂוֹחֶקֶת… *** רָאִיתִי אֶת הַמָּוֶת וְאֶת הַכִּלָּיוֹן וָאֹמַר: “הִנְנִי אֶפֹּלָה… אַךְ אֶפְּלָה נָא עַל אֶרֶץ-חֲלוֹמוֹתַי וְגַעְגּוּעֵי נְעוּרַי”… מִיַּלְדוּתִי לָהּ קִוִּיתִי, נְשָׂאתִיהָ בְלִבִּי וּבַלַּיְלָה עַל מִשְׁכָּבִי לָהּ שָׁרָה נִשְׁמָתִי, דִּמִּיתִיהָ, שִׁוִּיתִיהָ לְעֵינֵי רוּחִי – עַתָּה אֶפְּלָה נָא עָלֶיהָ וְאֹמְרָה: "מוֹלֶדֶת-רוּחִי, אֶרֶץ תִּקְוָה כוֹזֵבָה! אֶת-דָּמִי הַפַּעַם בְּפָנַיִךְ אֶשְׁפֹּכָה – סִבְאִי, אֶרֶץ, וּדְעִי, כִּי נֶאֱמָן הָיִיתִי גַם אַחֲרֵי נִכְזָבְתְּ – סִבְאִי וּדְעִי כִּי חָנָפְתְּ! – "חֲלוֹם-זָהָב מְשַׁכֵּר וּמַדּוּחֵי תוֹחֶלֶת מֵעִמֵּך לָעוֹלָם נָשָׂאנוּ – עַתָּה יִטּשׁ נָא הַדָּם מִלֵּב קֹוַיִךְ עַל חוֹלוֹתַיִךְ, צִיּוֹן! וְיָעִידוּ שָׁמַיִם וְיַגִּידוּ: פֹּה נוֹלְדוּ חוֹלְמֵי הָעוֹלָם, תּוֹעֵי-הַתִּקְוָה, וּפֹה הָשְׁלְכוּ פִגְרֵיהֶם, עֵדֵי הָרְמִיָּה וְדִרְאוֹן הַזְּמָן. “וְאֵדֵי בַלָּהוֹת מִדָּמֵינוּ יַעֲלוּ וְהִבְעִיתוּ מֵרָאשֵׁי הָרִים כָּל-בָּאֵי-עוֹלָם, וְיָדְעוּ כִּי שֶׁקֶר כָּל-חֲלוֹם, כִּי אָבְדָה כָל-תִּקְוָה לָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ”. *** וָאֵרֵד הַיָּמָּה וָאֶסַּע וָאָבֹא גוֹלֶה, סַר וָמָר אַרְצָה הָאָבוֹת. – – – וְלָמָּה זֶה תִּתְיַפִּי, אֶרֶץ חֲנֵפָה? – חִדְלִי מֵרֹב כְּשָׁפָיִךְ! לָמָּה תִפְרְשִׂי זַכֵּי שָׁמָיִךְ, תַּעְטִי אַרְגָּמָן וְצִבְעוֹנֵי כָל-זֹהַר? וּזְהַב חוֹלֵךְ מַה-תְּרַפְּדִי, תַּצִּיעִי, תָּנִיפִי – מִשְׁכַּב דּוֹדִים תַּחֲלִיקִי? – גַּם בִּמְנִיפוֹת תְּמָרִים תְּנוֹפְפִי עַל פָּנָיִךְ, גַּם בִּפְרָחִים וְשׁוֹשַׁנִּים כְּכַלָּה תִּתְעַדְּנִי וּבְרֵיחַ תַּפּוּחִים עוֹד תִּשְׁתַּכָּרִין – חִדְלִי בוֹגֵדָה!… מַה-כְּזָבִים עוֹד תָּפִיחִי בִמְשׁוּבַת רוּחוֹתַיִךְ מְפֻנְּקֵי חֵיקֵךְ, מַטְמוֹן זָרִים?! יְדַעְתִּיךְ! הִנֵּה הִנֵּךְ קַרְקַע בְּתוּלָה, אַדְמַת חֶמְדָּה, נוֹדֶפֶת אָבִיב – אַךְ מַה-תָּעִירִי וּמַה-תְּעוֹרְרִי? אֵילוּ חוּשִׁים תֹּאבִי תְחַדְּשִׁי בִי בִקְסָמָיךְ? אִישׁ מָצוֹק אָנִי, בֶּן עַם גּוֹלֶה וְנוֹאָשׁ, וּכְבָר נִקְרַע לְבָבִי בְקוֹצֵי הַצָּרָה וְהָאָוֶן – לֹא אָחוּשׁ לָךְ! וְאֶת-מֹחִי – אוֹתוֹ לֹא תַכְחִישִׁי גַם בְּחֵן-הוֹרִים, בְּרִגְשֵׁי-מוֹלֶדֶת וּשְׂפוּנֵי קְדֻשָׁה… … הָרִים מְעֻלָּפִים רָזֵי-שָׁמַיִם וְעַרְפְּלֵי-דוֹרוֹת, טְמוּנֵי-מְעָרוֹת מְעוֹן-חוֹזִים, עוֹרְקֵי-צִיָּה… מַה-תַּבִּיטוּ בִי תִּשְׁאָלוּ: “מַה-לְּךָ יָתוֹם נָע וָנָד?”… לֹא אֹבֶה, לֹא אֶשְׁמַע! לֹא אֶשְׁמַע בְּמַשַּׁק נַחֲלֵי אֵיתָן שׁוֹאֲגִים כְּאַלְפֵי אֲרָיוֹת, כִּתְרוּעַת מַכַּבִּים בְּיוֹם קְרָב, לֹא אֶרְאֶה בְסַלְעֵי-מָגוֹר, צוּרֵי-שַׁדָּי, עֲלֵיהֶם שִׁמְשׁוֹן וְאֶחָיו הַדָּנִים טִפְּסוּ וַיְדַלֵּגוּ, – לֹא יָדַעְתִּי אֶת-אֲבוֹתַי, אֲשֶׁר פֹּה נָפְלוּ, נִקְבָּרוּ, לֹא רְאִיתִים! – אֶת-בְּנֵיהֶם אֲנִי רוֹאֶה, תּוֹלָעֵי-יַעֲקֹב אֵלּוּ וְרִמַּת בְּשָׂרוֹ! וְאַתֶּם, הַשָּׁמָיִם – הוֹ, שְׁמֵי לַיְלָה אֵלּוּ מְאַחֲזֵי הָעֵינָיִם! – עַד אָן תְּרַמּוּ בְעֶדְנַת-תַּפְנוּקֵיכֶם, בְּרִמְזֵי כּוֹכְבֵיכֶם וְלֹא תֵבוֹשׁוּ?… עַד אָן תּוֹנוּ בְנֵי-אָדָם, כִּי זַכּוֹתֶם, כִּי רוֹמַמְתֶּם, כִּי קְדַשְׁתֶּם, כִּי שַׁאֲנַנְתֶּם? אַתֶּם, אַתֶּם, עוֹכְרֵי עַמִּי! אַתֶּם שֶׁגִּדַּלְתֶּם לָנוּ חוֹלְמֵי-עוֹלָם, חוֹזִים הוֹזֵי-תִקְוָה לַבֶּהָלָה וּלְדֵרָאוֹן!… …אֶל הַיָּם! אֶל הַיָּם, הָרוֹתֵחַ בְּקִצְפּוֹ תָמִיד, אָטוּשָׁה! כִּפְרִיץ חַיּוֹת אִתּוֹ יַחַד אֶשְׁאַג לָיְלָה, – עִם כַּעֲסוֹ כַעֲסִי אֶשְׁלַח, כִּי לִבִּי כְלִבּוֹ יִרְעַשׁ! הַיָּם – גַּם אוֹתוֹ, מְכַשֵּׁפָה, יִשַּׁנְתְּ וַיֵּרָדֵם לְרַגְלָיִךְ. גַּם עָלָיו נָסַכְתְּ קְסָמַיִךְ, וְהוּא דוֹבֵב לָךְ אַהֲבָה מִן הַחֲלוֹם, וְעוֹרוֹ רוֹעֵד לוֹ עֶדְנָה, מִצְטַמֵּק וּמְרַטֵּט בְּאוֹר כּוֹכָבִים וְיָרֵח… וְאוֹרוֹת, אוֹרוֹת תּוֹעִים, שָׁם מֵרָחוֹק, יְרַפְרְפוּ, יְשַׂקֵּרוּ וְשַׁרְבִיטֵי נֹגַהּ מֵרָחוֹק יִשְׁלָחוּ… אֶת מִי תַעֲלִי שָׁם בִּקְסָמָיִךְ? אֳנִיּוֹת הֵן, וּמִשָּׁם הֵן בָּאוֹת… בָּאוֹת וְנוֹשְׂאוֹת שְׂרִידִים-מְרוּדִים – “וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם”… בָּנִים מִפְּלֵיטֵי הַהֶרֶג, שְׂרִידֵי הַשִּׁגָּעוֹן וְהַנְּקָמָה… – הוֹ, אֻמְלָלִים! גַּלְמוּדִים-יְחִידִים, מִי קְרָאֲכֶם הֵנָּה וַתָּבֹאוּ? – אָנֹכִי, אָנֹכִי קְרָאתִים – קוֹל מִמֶּרְחַב-יָם וּמַאֲפֶל-לַיְלָה בַּטּוּחוֹת יַעֲנֶה: – הֵנָּה קְרָאתִים, וְהֵמָּה יָבוֹאוּ…" – לָמָּה? – “כִּי לֹא תַם עוֹד הֶחָזוֹן… עוֹד חָזוֹן לְיִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַזֹּאת, עוֹד חָזוֹן לוֹ בַּתֵּבֵל כֻּלָּהּ” – – וּלְעֵינַי חָזוֹן, – אִישׁ שֵׂיבָה קוֹדֵר, וְגֹבַהּ לוֹ וְגַוַּן-תְּכֵלֶת לוֹ בְזֹהַר הַכּוֹכָבִים, וּקְוֻצּוֹתָיו-כֶּסֶף עַל שֶׁכֶם וְחָזֶה יִשְׁתַּלְשָׁלוּ. פֶּלַח יָרֵחַ מְאָדָּם בְּחֶשְׁכַת הֶעָנָן מֵאֲחוֹרָיו יֵרֵד, כְּגַחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת הַיָּמָּה שׁוֹקעַ – וְהוּא נִצָּב… מִשֵּׂיבַת-גְּבִינָיו וְרִיסָיו הַמְעֻבּוֹת עֵינֵי-עֲלוּמִים בְּנָגְהָן נִשָּׂאוֹת וְאֶל הֶהָרִים, תַּעֲלוּמוֹת מֶרְחַקִּים, מִזְרָחָה תַּבֵּטְנָה… וַאֲנִי נוֹפֵל בְּקִסְמֵי הֶחָזוֹן, לִבִּי הֹלֶם פָּעַם, לִבִּי בְּאַלְמוּת-עֲלוּמִים אֶל לֵב הָאֲדָמָה יִדְפֹּק – אֲדָמָה נֶחָמָה… כתוב ראשונה באב-אלול התרס"ו, יפו. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/235

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m236.txt

חכם חשוב

שמואל הנגיד

467161

חכם חשוב חָכָם חֲשׁוֹב / ר' שמואל הנגיד חָכָם חֲשׁוֹב פֶּתִי כְּיֶלֶד אֲשֶׁר לֹא גָּדַל בְּחֹזֶק יָד אֲבָל בַּחֲנִינָה אִם לֹא תְּאַשֵּׁר אַט מַעְוַת פְּתָיִים אַצְתָּ וְאִבַּדְתָּ פְּרִי הַתְבוּנָה. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/236

https://raw.githubusercontent.com/projectbenyehuda/public_domain_dump/master/txt/p49/m237.txt

חכם ומשתמר

שמואל הנגיד

467161

חכם ומשתמר חָכָם וּמִשְׁתַּמֵּר אֲשֶׁר נִלְכַּד פִּתְאֹם בְּיַד רָעָה כְּמוֹ נָגַע חוֹתֵר וּמִתְמַלֵּט כְּמוֹ בָרָק יִקְרַע פְּנֵי עָבִים בְּמוֹ רָגַע. את הטקסט לעיל הפיקו מתנדבי פרויקט בן־יהודה באינטרנט. הוא זמין תמיד בכתובת הבאה:https://benyehuda.org/read/237