text
stringlengths 1
1k
|
|---|
המשפטים. בסופו של יום, כאשר כבר היה מותש מעבודת ניירת ומצליליהם מחרישי האוזניים של מקשי מכונת הכתיבה השחורה, עליה עמל במשך היום במרץ רב, שב תשוש אל חדרו ואל רעייתו. גלה לעולם לא התלוננה בפני יעקב יצחק על כי בילה את רוב שעותיו במשרדו של עו"ד שלוסברג. ידע ידעה כי נישאה לבחור מלומד, אשר נכון לו עתיד מזהיר, והיא השתדלה לתמוך בו ולעודדו. לכן, התנחמה בימי השישי והשבת, שאז התאפשר לה לשהות במחיצתו זמן רב, יחסית. אומנם, יעקב יצחק היה תשוש ממש בהגיע יום השישי, אך עצם העובדה שהשיל מעליו את כל ענייני העבודה עם היכנס השבת, היסבה לו הקלה רבה. הינה, ילך הוא למקווה, ירחץ עצמו ויתבשם, ילבש את חליפתו הטובה ויפנה אל בית הכנסת לתפילת ערב שבת. אחר כך יחזור אל רעייתו ואל ארוחת ליל השבת, ואף יזכה לשוחח מעט עם גלה, לשאול לשלומה וכיצד עבר עליה השבוע. בדרך כלל, היה נרדם תוך כדי שיחה עימה, כלˉכך היה יגע ותשוש. למרות שגלה לא הלינה על העדרויותיו הרבות, היה יעקב יצחק מודע לכך, כי רעייתו זקוקה לחברתו יותר מתמיד, גם בשל מצבה המיוחד. מדי פעם נהג להתבונן בה, בשעה שלא חשה בכך, ובגזרתה המשנה צורתה עם כל חודש שחלף. |
התיישב מולי, קוטע את חוט המחשבה כרגע בברמרטון?". זקרתי גבה בהפתעה. "אלסקה, מיין ונבדה, למה? מה אתה מתכנן?" שאלתי. "אנחנו הולכים לחטוף אחת ונצטרך את העזרה שלך!" לברידג'ס הייתה הנטייה לדבר באופן ישיר מדי בזמנים לא נוחים. "אתה השתגעת??" שאלתי, "אתה הולך לנסות אולי גם לחטוף את חיל-האוויר מספר 1 באותו זמן? להשתלט על הבית הלבן ולקחת את הרכיכה שיושב שם בתור בן ערובה? החיים זה לא הוליווד!". "אני יודע" ענה ברידג'ס בנימה רצינית עד טירוף. "רוד, אתה הולך לאיים על המדינה בטילים גרעיניים??? אתה מטורף!!! החיים זה לא הוליווד!" חזרתי על עצמי. האיש השתגע עד העצם או מה? הוא נד בראשו ואמר, "ידעתי שתבין למה אני מתכוון גם אם אני לא אפרט. אתה צודק, כמובן, החיים הם לא הוליווד. אפ'חד לא יפרוץ לצוללת ושום גיבור יחיד לא יעצור אותנו. וזה לא יהיה מצב של 'איימנו-בילפנו-הם-קלטו-אותנו-נשברנו-הושמדנו. זה יהיה איימנו-שיגרנו-אחד-השמדנו-עשר-ערים-שברנו-אותם-הם-נתנו-את-מה-שביקשנו-התחמקנו מעונש". הוא חייך והסביר לי על מפגשו על שר ההגנה של סין ואז פירט את תוכניתו. אז אולי הוא לא היה מטורף כל-כך. התוכנית הייתה מעולה. כמובן |
קריוקי יומהולדת, כי פשוט לא ידעתי לשמוח אחרת |
הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, אל מרחב הרובד השביעי. רבנו הקדוש הצליח בתוכניתו עד לגבול מסוים עד מאוד... הדבר נשא פרי עד לפרק הזמן של האמוראים, ואף לחלק מתקופת הגאונים או אז הכל נעצר באחת. באנו אנו, הדור החדש המתקדם המתורבת הטכנולוגי, התוודענו ככל הדורות אל התורה שבעל פה, והיא הביאה אותנו לאחר כבוד, מעולמינו המתקדם המתורבת והטכנולוגי, ישירות אל רחבי הרובד השישי נכנסנו לשם ונפלנו, מיד, ללא התעכבות. וכמובן לא הרגשנו לא בכניסתנו ולא בנפילתנו כאן טמון האסון של הדור הזה. על מנת לעמוד על יסודות נפילתנו ומה שגרם לה, יש לחזור אל נקודות החיבור בין הרבדים, ובמיוחד לנקודת החיבור בין הרובד החמישי לרובד השישי. הרובד החמישי, או כמו שקראתי לו ''החוליה החמישית'' - (היכן שגר אריסטו והמוזיקאי והגנב היסודי והוגה הדעות...) עם הרובד השישי - (מקום מושבה היוקרתי של ''הכנות''). אנחנו נכנסנו בעזרת התורה שבעל פה שהתוודענו אליה ואף התמכרנו לה, נכנסנו כאמור ישירות אל הרובד השישי, ונפלנו משם מיד אל הרובד הרביעי לפני שהספקנו להעמיק אל החשכה... מדוע? מה קרה! בשביל להיכנס לעומק האבחנה, עלי לחזור כאמור אל נקודת |
כפי רק אז אתה שם לב למישהו מנגן בחליל אי-שם בין בתי הטמפלרים אמרת בעבר לחברתך ששמיים כאלה יש רק בירושלים ואתה צודק. המשטח, משקיף על הכול בתאורה הכחלחלה שארגנה לך השמש השוקעת- הזורם בעורקיך הולך הרבה אחורה באילן-היוחסין. אתה מתיישב על עליו. אתה מטפס בקלילות יחסית היות ועשית זאת מגיל צעיר, הדם אשר יוצרים סולם, המוביל למשטח אשר ממש מזמין אותך להתיישב אותך עם עץ- עץ ותיק יומין ועליו ניתן להבחין בקרשים ממוסמרים אבל השביל לא מוביל אותך לצד השני של החורשה, הוא בחר להפגיש בקרקע עוקבות אחרי תוויו. את אחד השבילים שחוצים אותה ואתה מתחיל לפסוע באחד מהם, עיניך אתה חולף ליד חורשה מוכרת ובוחר לקצר דרכה- עיניך מזהות מייד נושנה שפסה מהעולם געגועים לרוות מגפנו של יהונתן ובני-דורו. לתקופה בה בכלל לא התקיימת עדיין, געגוע לאווירה ארצישראלית האנשים אשר מקיפים אותך לעולם לא יבינו מה עובר עליך- כיסופים איך הוא ריק- כבר שכחנו כיצד לשחק." פתאום בדידות מציפה אותך. מאיזה שיר רוק "ילד סינטטי כבוי מול מסך שדולק, תסתכל לרחוב כאשר אתה רואה בית חם ממקומך הקריר אך נעים. אז מהדהד בך משפט מרעיף מבטים לעבר חלונות הבתים |
הֵם עוֹמְדִים מְחַיְּכִים לִפְנֵי הַתַּפְאוּרָה הָאָב, הָאֵם וְהַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה לְבוּשִׁים בִּבְגָדִים הֲדוּרִים מְסֹרָקִים לְמִשְׁעִי הַצַּלָּם אָמַר לָהֶם קֹדֶם "חַיְּכוּ בְּבַקָּשָׁה" הוּא גַּם עָש-ָה פַּרְצוּף מַצְחִיק כְּדֵי שֶׁהַיַּלְדָּה תִּצְחַק. הֵם ש-ַחְקָנִים טוֹבִים הַחִיּוּךְ שֶׁעַל פְּנֵיהֶם נִרְאֶה מְשַׁכְנֵעַ לְמַדַּי בְּהִתְחַשֵּׁב בְּכָךְ שֶׁעַל בִּגְדֵיהֶם יֵשׁ טְלַאי-צָהֹב. גַּם לַגֵּטוֹ שֶׁל הָעִיר הַפּוֹלָנִית יֵשׁ טְלָאִים-צְהֻבִּים שֶׁל מָגֵן-דָּוִד תְּפוּרִים עַל שָׁמַיִם שֶׁמְּסָרְבִים לְחַיֵּךְ וּטְלָאִים-צְהֻבִּים חַסְרֵי-פָּנִים פּוֹעֲרִים לְפֶתַע אֶת פִּיהֶם לְלֹא אַזְהָרָה מֻקְדֶּמֶת וְטוֹרְפִים אֶת הָעוֹנְדִים אוֹתָם. |
על השפתיים והכנסתי לה ברכייה באזור החלציים. הלחי שלה והזזתי את שערה מפניה. הסתכלתי לה בעיניים נשקתי לה וכלתי היפה החלה לצעוד לקראתי. היא הגיעה אלי, ואני ליטפתי את המגעיל שהבאנו לאורחים, ונעמדתי במקומי. המוסיקה החלה להתנגן שבשמיים. קניתי לי איזה פולקה עסיסי, כדי לא לאכול את האוכל הגעתי לחופה, בירכתי את כל האורחים, את הרב, הכומר ואת אללה שלי. מוכן, גם שמלתה היפה והלבנה והטוקסידו הסגול, אדום, לבן, ירוק להזמין גם את המכשפה מהדרום, הצפון, המערב ומבורמה. הכל היה אפילו את איש הפח שידענו שממילא לא יוכל להגיע. ולא שכחנו לה בטן קצת עגלגלה, לא בכוונה. הזמנו את כל החברים שלנו, יכולה להכשל. התחלתי לתכנן איתה את החתונה ובטעות בדרך עשיתי לה כסף, ואני אעשה אותה נחמדה. כבר הייתה לי תכנית, תכנית שלא אני הסכמתי, חשבתי מה כבר יכול להיות רע, היא נראית לא רע, יש על יד, מה עם ידה של בתו. קומות שש עשרה עד שמונה מאות ושתיים, הוא אמר שאם כבר מדברים שפינו אותו לבית החולים ,שאני בידיי החשופות בניתי לו את שרירי אף מפותחים כל כך, אבל המלך המסכן שבר את ידו. לפני הסטירה, שלא ממש ידעתי, הוא הכניס לי אגרוף באף. מזל שיש |
כך בשנינו כך איתך ונזכר והלב מתרגש ופועם לא נותנות לי מנוח מסתחרר מנסה להתייצב שצופה, והאיר גם אותנו אור כשוף לריקוד הירח מאירות משביבי זכרונות נעימים פזורות בסלון כדוריות של זכוכית שנשכח, שטוף זיעה מחלום התעוררתי לפתע |
אתה חומק ממבטי וקורא בשמי, ואני מהסה דמעות קרות נקוות בזוית עיני. אתה מבחין ואוחז בידי, ושנינו יקרת לי באותו היום, כאילו ילדתי אותך, ילד שלי. ואיך נשכבתי מעלייך ונשקתי למצחך ולשערך ולעינייך, כי כל-כך והקור משתק וגבעולי הדשא דוקרים ובדמדומי השחר, בגדים שרויים בערבוביה וכך גם גופותינו שלנו, ואתה היית לי לילד. איך שחבקתי אותך אליי ואיך שהתמקמת לך על בטני וקראת לי אימא איך שהיינו רק הכוכבים, הדשא, אני ואתה אתה זוכר את היום ההוא, בטיול לדרום? מחפשת בכל הכוח, אבל לא מוצאת. ילד שלי... למצוא את המשהו הזה, החלק הזה בראש שאמר לי שהגיע הזמן לחתוך, אתה קם ומגיף את התריסים. קר לי כל-כך מבפנים, ואני מנסה שעוד יש לנו לעשות. וביערות עבותים ודרכים ארוכות יד ביד בשדות מוריקים וזריחות צבעוניות. כל-כך הרבה שמשות זוהרות יש לנו עוד כל-כך הרבה שקיעות יפות לראות ביחד ילד, זה לא יכול להיגמר עכשיו בארגמן כחול כמו שאתה כל-כך אוהב... שלנו, משחק מכור מראש. והערב כל-כך יפה היום והשמש שוקעת |
תסתכל לי בעיניים, אדוני הנבחר אני אזרח קטן שמפחד מהמחר רוצה שתענה לי, בלי לשקר לאן אתה בורח, לאן ת'ממהר? הרחוב מעוצבן, הרחוב בדיכאון איך בחרנו שוב באדם הלא נכון?! לפני הבחירות, אתה הגון וישר מספר לכולם, כמה אתה מוכשר מביא תעודות, מסמכים, קבלות על פעילות חברתית, על טוהר המידות הרחוב מעוצבן, הרחוב בדיכאון איך בחרנו שוב באדם הלא נכון?! אה, אה, הלכה המדינה! נסיעות לחו"ל, חופשות ללא גבול תקציבי עתק למטרות ייעול רכב מהודר, לכבוד השר עם שמירה אישית על גוש הבשר! הרחוב מעוצבן, הרחוב בדיכאון איך בחרנו שוב באדם הלא נכון?! אה, אה, הלכה המדינה! נטולי רגשות, חסרי רחמים במלונות פאר, חמישה כוכבים עם אנשי עסקים, עם פושעים על רמה אתם עושים קומבינות על חשבון המדינה! אה, אה, הלכה המדינה! הרחוב מעוצבן, הרחוב בדיכאון איך בחרנו שוב באדם הלא נכון?! |
אבל הן לא מפריעות לי לחיות את החיים לי יש בעיות משני הסוגים חלקן קלות, חלקן קשות לכל אדם יש בעיות ואתה תגיד, מה ניתן לשפר בו מה טוב בך, ומה לא כדי שכל אחד יכול להגיד לדעתי, את הבעיות יש להציג ויש אנשים, שאותן לא מראים בעיות יש לכל האנשים כי הן יכולות לדכא אותך, וזה אסור אם בעיותיך משפיעות עליך, הדבר חמור כדי שלא ישפיעו עליו על כל אדם, להתמודד עם בעיותיו אבל תאמינו לי, הן לא מפריעות לי לחיות לי יש בעיות, רבות, ומגוונות זה לא עניין, של להיות או לא להיות |
כאן תבונה אחד צופה בכוכב הארץ המרחק הוא אלפיים וחמש מאות שנות אור בית ראשון נפל היום עבור כאן תבונה שניים צופה בכוכב הארץ המרחק הוא אלפיים שנות אור בית שני נפל היום עבור כאן קודקוד עיר שלם בידינו בית שלישי לפנינו הדגל הניפו הדגל הניפו היום |
זרם חינוך חדש נחנך זה מקרוב: 'זרם העובדים', הדבר נעשה כתגובת נגד לחינוך הדתי. במקום 'בית-ספר' נקראו המוסדות 'בית-חינוך' כדי להדגיש שלא רק השכלה יקנו בהם אלא גם ערכים, ערכי תנועת הפועלים. 'בית-החינוך א' של זרם העובדים' הלך ונבנה לא רחוק מביתנו בשכונת בית מעון. עליתי לכיתה ז' וזה נראה מאוחר כדי לשנות שיטת חינוך, אבל אימא התלהבה מהרעיון שנלמד פחות תנ"ך ובזמן שיתפנה נלמד דמוקרטיה, סוציאליזם, וצדק חברתי. ומה שחשוב יותר, יתכן שבבית ספר חדש ובאווירה אחרת אהיה פחות אומלל, וזה בערך מה שקרה. למרבה האירוניה מי שאמור היה לחולל את המפנה הדרמטי, ומונה להיות מנהל בית הספר, היה המורה שהטיל את מוראו על התלמידים כולם. גונדלמן, ממציא שיטת הדגש. הוא לא היכה תלמידים על ידיהם, גם לא הוריד להם סטירות לחי ואפילו לא משך באוזניהם, הוא המציא שיטת ענישה מיוחדת: הוא הכה באצבע מכופפת מכה אכזרית בקרקפת. אני לא יודע אם ניפץ אי פעם גולגולת, אבל ללא ספק גרם ללא מעט 'בלוטות' בקרקפות של תלמידיו. רק הבנים זכו 'לדגשים'. את הבנות חיבק בכל הזדמנות וליפות והנבחרות הראה כוכבים בלילה. הרגלים אלה צריך היה לשנות. מספר חדרי |
באיחור והשפלה בציבור משהו כזה. אף פעם לא הצלחתי בלהתיר את הקשרים. בהמוני קשרים, מחורזים בחרוזים ומהודקים בדבק שלוש שניות או בסופו של דבר. מילת המפתח היא התמדה. נעליים, שרוכים קשורים להסתכל במראה. זה קצת קשה, אבל אחרי תרגול של חודשים מצליחים פצעיי. אחר כך ארוחת בוקר, אחר כך צחצוח שיניים מהיר מבלי אני מתמתחת וצונחת חזרה למיטה, מתכרבלת בשמיכה ומלקקת את הסוואה ליליים. |
ומהרגע הראשון הבנתי שזה לא קל. אני רק כותבת את מה שאני מרגישה. הנייר. אני פה ואני לא יודעת מה אני כותבת ואני אפילו לא מסתכלת על דבר? תראו את השמיים, הפרחים ובציפורים שמצייצות, הם שמעו אותו לא תבינו איך הם התחננו לחייהם. |
אבל בסוף זה הגיע, וכשזה הגיע, זה היה כמעט הלם פיזי שמשתק לך הארץ. הוא היה אומר "תכתבי על זה שיר" וממשיך לקרוא במוסף כלכלה של אז תקחו את זה ותכפילו בארבע, וזה המצב שלי. אם אבא היה פה המורה!( ולא ידעת איפה לקבור את עצמך, כי ברור שלא למדת. את קינת דויד, ואת עמדת "כמו יתומה" )זה מה שהמורה אמרה! שהייתה לך בכיתה ו' או ז', שהיית צריכה לעמוד ולדקלם בעל-פה ומנסה לחשוב מה לעזאזל מפריע לך. משהו שמזכיר את ההרגשה לו לאיזה עולם אחר, כאילו לא קיים, ואת שוכבת לבד על המיטה איך אני שונאת את הרגעים האלה - כשהמוח שלך פשוט בוגד ונעלם אני גם לא טיפוס שיילחץ ממבחנים או משהו כזה. לי, וברור שגם הלהקה המסריחה הזאת לא ממש מעניינת אותי יותר. יותר חשוב מכל השטויות האלה היומיומיות. כי דנה לא כזאת חשובה הייתי ערה מאה אחוז, ולא ידעתי מה לעשות. זה חייב להיות משהו לגמרי. אבל זאת הייתה תחושה מעיקה כזאת, שהפכה לי את הלילה ללבן למרות שאיתי אמר שהייתי "דווקא בסדר" - והיו עוד מלאן סיבות. לשים אותן בתיק( והייתה ההופעה ביום לפני שממש התפקששה לי - הקסטות שלא החזרתי לדנה כבר שבועיים )כל פעם אני שוכחת מחדש בראש את כל הסיבות |
על נזקי המלחמה במריחואנה. כשאמרתי שהמריחואנה את השליטה בה מידי החברה. ומשום שהוצאת תופעה חברתית אל מחוץ לחוק, מוציאה פעמים רבות תשומת הלב מהסכנות האמיתיות. משום שהן מבזבזות משאבים יקרים. אלו מלחמות חינם, אבודות וגם מזיקות. משום שהן מסיטות את שיחי קנאביס במרפסת ביתם. אפשר לעקם את ידה של נאפסטר, ולצאת אפשר לרדוף אחרי סוחרי הסמים, אבל לא אחרי האנשים שמגדלים בסדרי גודל כאלו במסגרת האמצעים המוגבלים של גורמי האכיפה. סיכוי. העובדות כבר נקבעו בשטח - אי אפשר להילחם בתופעות ההבדל בין הסם הטבעי לדיגיטלי, הוא שרוב הלוחמים במריחואנה המלחמה בעיצומה. אמיתי שהטכנולוגיה הזו גרמה. יש תיאוריה, ועד שלא הוכח אחרת זכויות היוצרים, אבל לרוב אינם היוצרים עצמם. ושוב, בדומה מוזיקה חוקית. בניגוד למריחואנה, כדאי לזכור, למוזיקה דומה לזה שקיבלה המריחואנה במשך שנים רבות. המעורבים בעניין, ששימוש בסם אחד מוביל בהכרח לשימוש בסמים אחרים. נותרה בלתי חוקית, משום שחלק מהמעורבים בעניין שבויים בתפיסה מהחוקרים שערכו אותם ממליצים להשתמש בה. ובכל זאת, המריחואנה תופעות לוואי או נזקים מצטברים, בהצלחה כה מועטה שחלק קולות בעד התרת |
כי הניצוץ שבעינייך, היה לי להשראה. הרי פאר - אין פאר הוא, אם הוא לא קשור אלייך. ובדממה הומה, אקריאו בפנייך יום אחד אכתוב לך שיר ללא מלים עכשיו זה יפה. כנראה בגללך לפנייך היו אלה סתם דברי סרק באותיות של אקורדים אני כותב את שמך על דף חלק, עם עט חזק שיר חדש להקליט ואתחיל עוד היום ובלתי הנתפס אחזור אל עולם הדמיון שוב לחיות את חיי על פי אותו התסריט ובכל עת שארגיש שנמאס הממטיר בי חצים את חיי אני עובר - במבוך הגורל כחומר ביד היוצר בעולם הגשמי את כל החסר לא אוכל לתאר נגמרו המלים! מעכשיו זה רשמי. מתהווים, מסתדרים במרחב בלי מיקום תווי המופת בדמיוני נרקמים נחצבים הפסלים בהרי היקום ובהרף - קופצות המלים, מתנגנים הצלילים אני בעצם רואה השתקפות של עצמי אבין - שבמבט זה שלך על קירות דמיוני אל עבר תמונתך התלויה עם כל מבט חטוף שאשלח כי הניצוץ שבעינייך, היה לי להשראה. הרי פאר - אין פאר הוא, אם הוא לא קשור אלייך. ובדממה הומה, אקריאו בפנייך |
הוא ממשיך לנעוץ. אין טעם להמשיך לנעוץ בו את החנית, ג'ו. אבל הוא ממשיך לנעוץ. אמרתי: "נכון." הוא אמר: "הוא ממילא מת." אמרתי לו: "אין טעם להמשיך לנעוץ בו את החנית. אין טעם." החנית. נכנסת בליבו ויוצאת מכתפו, אבל הוא ממשיך לנעוץ. ג'ו, האכזר. הוא נועץ בו את החנית. היא אין טעם להמשיך לנעוץ בו את החנית. אין טעם. ולעולם אינם שבים. לעולם אינם שבים. מלקקים נפש אני הולך לטייל בהרים רחוקים מאוד, לטפס לפסגות בהן דובים את לא יכולה להמשיך להקשיב לי, נכון? את יכולה לראות, שכולנו עצובים. זה נכון שאין מי שיכתוב הספד. אבל, כדי שאני אוכל לראות אותך. זה נכון שהוא מת, תקשיבי. תעמדי רגע קרוב יותר אלי, בהספד אמרתי עליו את הדברים הבאים: "כן, המוסיקה ממש זרמה ממנו!" "יותר אלוהים? שטויות." ידע יותר טוב להסתדר עם אנשים. היה בו יותר אלוהים." הספורות שראיתי אותו, כדי להבין שהוא דועך. זה לא שהוא פעם " אני ראיתי אותו דועך? אני ראיתי אותך דועך. הספיקו לי הדקות ידע יותר טוב להסתדר עם אנשים. היה בו יותר אלוהים. הספורות שראיתי אותו, כדי להבין שהוא דועך. זה לא שהוא פעם אני ראיתי אותו דועך? אני ראיתי אותך דועך. הספיקו לי |
הסיגריה שלי לפני האוכל. טיפות טחינה מטפטפות לה מהפיתה על השולחן. אני מנגב אותן. עכשיו אופירה מנסה לשים לב שלא יטפטף לה טחינה, אבל מטפטף לה בכל זאת. היא לוקחת נייר ומנגבת, כמו שהיא בוודאי מנגבת ת'תחת. כשנופלת לה חתיכת שווארמה על השולחן, היא לוקחת אותה ושמה בפה. 2000 2008 |
בדקות שרע לי, ואת חסרה לי והלב מפר את כל השקט ורואה אותך עוזבת את חיי אל תוך הערפל את נעלמת וחלפו כל הימים ורק הדימדומים מעלים כאב שלא נגמר. לא אדע לאן, לאן אם הלכת לי לעולם ואולי, אולי את עוד אוהבת לא אדע לאן, לאן, אחפש אותך בלעדייך, בלעדייך, אין לי עולם... וחולף עוד קיץ, ונטוש הבית ואני נלחם אותך לשכוח הפרחים נבלו, הלב עודו כואב בים הזכרונות מכה בכוח וחלפו כל הימים ורק הדימדומים מעלים כאב שלא נגמר. לא אדע לאן... |
מגרוני. שנובע, אללי אפילו זיופך לא ישרוף דבר כי את אשר לנו תזייפי לטרף התמימות. וחיות הבר משחרות הניכור אופף אך הזיוף מתחזק אשר רק לנו. צפון בחדרינו לא יכסו את אשר וטריקת דלת התשוקה בורות התקווה גדרות - אהבה - נכזבת חומת - הפחד תסכולי - המסך אך כל כסותי חינוכינו, במעגל תפל ומוליך שולל. ותחוגי סביב עצמך תכסי עינייך בסרעפן תחקי חיות בר, צבועים |
10.9.31 רוברט הרצליה שקיעה ... ראיתי, חוויתי, בשלווה, ציפיתי, בחוף, אני? המתנתי, שלך?" או שלי לא ידעתי, "לו ראיתי זריחה, לא היה. מעולם בעולם אין צדק, ושלך. שלי הפרדה, גדולה, מן החיים ענקית אדומה. מפרס לבן מול שקיעה, גל... ועוד צוחק לגורל. בקצב שוחק, משחק, הים, שותק, גחלי האתמול... עטופים באפור מימין, ומשמאל, האש. אך דועכת ובלב. בערה בחזה, פי יבש, |
מוכן לצאת שוב ולהתמודד עם העולם. כעת הגיע הזמן לסיים. העור שלך אדום, נקי, מצוחצח, חדש. אתה לעצמך מנגינות שאתה אוהב. אתה חופשי. אתה אדם חדש. מהם את פגעי העיר. נהנה לשמוע את המים פוגעים ברצפה ולזמזם ומלטף את עצמך, נהנה לחוש את המים זורמים בין שערותיך ומנקים אדים. נעים לך. אתה לבד ללא כל עין בוחנת, אתה אוהב את עצמך החובות, האלימות, השלום, המלחמה. הכל. במקלחת מתחילים לעלות החיבה. האוזניים נשטפות ואיתן כל הצרות ששמעת שיש לך ולאחרים, גרונך מתנקה מכל מה שאמר היום, הקללות, הרכילויות, או דברי החניכיים. השיניים מבריקות, ריח הפה מתחלף בריח מנטה אוורירי. אתה לוקח מברשת שיניים, מצחצח את שינייך עד שכואבות לך נרגעים, משתחררים. הסבון ממלא את הנחיריים בריח עדין וטבעי. מה שפיזי ונפשי. אתה עוצם את העיניים ומתמכר. לאט לאט השרירים הזיעה. כל מה שלא שייך לגופך ונמצא עלייך. הם מורידים את כל ממך את כל החיידקים שדבקו בגופך, את פירורי האוכל, האבק, במשרד, או את ההתרוצצות שלך ממקום מסריח אחד לשני. הם לוקחים ה"בוקר טוב" העקום של הבוס, את הישיבה הלא נוחה בכיסא המסתובב שוטפים ממך את כל הלכלוך שספגת מהעולם. הם סופגים |
אני עדיין מחכה לפעם הבאה. ואני יושבת ריקה ואתה נעלם לך בדממה גם אם זה נגמר נוטפת זיעה רטובה אירוטית ויוצרים סופה כשחושיי מתערבלים בעיניים קרועות לרווחה וגורם לי לצרוח בועט בי חזק מבפנים מיוחמת כשאתה מחזיק אותי קשורה |
5791 |
בשעמום. האמת, גם להשתעמם זה נורא משעמם. אבל לא רואה בזה שום טעם, אז אני פשוט ממשיך לשבת ולשקוע השלישי. נראה לי שאני אמור באיזה שהוא שלב גם לשתות או לאכול, משהו אחר חוץ מלבהות בו ולא מצליח ואז מבין שנכנסתי לשלב אני בוהה בכתם על הקיר של הסלון שלי. מנסה להיזכר מתי עשיתי מתחילה לדאוג. אני מהנהן באדישות. מתנצל ואומר שהוא חייב ללכת, העבודה מחכה לו וגם החברה כבר הזאת, שמתרגשים משטויות כבר הרבה זמן לא מעניינים אותי. תומר הטלוויזיה. האמת שזה רק מתוך הרגל כי כל האנשים הקטנים בקופסא לדירה שלי ואני מיד תופס את מקומי הקבוע על הכורסא מול גם אם הייתי רוצה. כבר הספקתי לשכוח מה הלך שם. אנחנו נכנסים חזרה הביתה ומנסה לברר מה היה שם. אני לא ממש יכול לענות לו שירגיש שהוא פסיכולוג טוב. אחרי שזה נגמר, תומר לוקח אותי אירועים, רגשות. אני עונה לו לפעמים, כדי שירגיש טוב עם עצמו, סוף הוא מתחיל לדבר. שואל אותי כל מיני שטויות על אנשים, וכך גם הפסיכולוג. נראה לי שהוא כבר ראה מקרים כמו שלי. סוף לו בלובי, עצבני ודואג, מחכה שאני אצא כבר. אני לוקח את הזמן אני אצל הפסיכולוג. לא מרצוני, תומר גרר אותי לפה. הוא יושב במיטה |
חמש שעות ללידה. זה הבן אדם העשירי היום שרואה לי את הכוס. זה כל מה שעינת מצליחה לחשוב. עד היום חמישה אנשים ראו אותו. ארבעה גברים ואישה אחת. הגניקולוגית שלה. אמא שלה דווקא המליצה לה על הגניקולוג שלה "שהוא ממש מקסים" אבל עינת לא בטחה בחבר של ההורים שלה עם הכוס שלה. ובטח לא רצתה לקבל טלפונים מאמא שלה בנוסח "עוד פעם דלקת בדרכי השתן? מתי תפסיקי עם השטויות שלך כבר? אמרתי לך, אם הוא רוצה מין אנאלי הוא לא מכבד אותך, ואם הוא לא מכבד אותך הוא לא יתחתן איתך. את לא נהיית צעירה מיום ליום את יודעת". עינת הייתה רוצה שפעם אחת יהיה לה אומץ להגיד לאמא שלה "גם את", ולראות אותה נאלמת, ואחרי זה נעלמת לחדר שלה כי היא כועסת. והיא צריכה שיפייסו אותה. לא שמישהו פעם בא לפייס את עינת. לא. היא הייתה צריכה להבין לבד שהם לא התכוונו ושזה לא משנה. לא אמא שלה. היא צריכה לשמוע את המילים כדי לקבל. "אחחח!!" עינת נאנחת, פחות צועקת ממה שחשבה. הציר הגיע בדיוק בזמן להעיף את אמא שלה מהראש שלה. "זה כואב חמודה?" האחות שואלת אותה, מחזיקה ביד שלה. משונה. לפני רגע היא נראתה קשוחה ורעה. "כן" עינת מהנהנת, נאחזת ביד, מתפנקת לרגע להיות |
לעזאזל. אתה שבמרומי שמיי שיחזיקו חזק מה שבחוץ רוצה ידיים מה שבפנים רוצה שמיים שכולם זוכרים שכח הליל את הריקוד שמיים כחולים העולם מחכה כבר לא רק שלי החלום לנטוף מלבי דמעות תמשכנה שציירתי בלבי לא מופיע במפה האי שנוצר הבנתי מה חסר ותמיהות תתקבלנה ושאלות נשאלות נוצרו כאילו רק היום פתוחים כאילו רק היום בשמיי השירה דואה השמיכה נופלת מעליי בלילות חמים כאילו רק אתמול פתוחות כאילו רק אתמול בזרועותיי השירה נוחתת השמיכה נופלת מעליי |
היא ראתה אותו,יושב עם חברים שלו,בלי אף אחת איתו. היא התייאשה מלחכות לו והלכה בחזרה למקום עם חברה שלה, כשלפתע חשוב-שאותה חברים שלו כן יאהבו. שהיא תהיה יותר יפה ממנה,יותר רזה ממנה,יותר זוהרת,והכי יבוא, או יותר גרוע,לפחד מלראות אותה ביחד איתו. היא פחדה היא התעצבה,רצתה שהוא יבוא כבר והחלה לפחד. לפחד שהוא לא "תפסיקי להיות מושפלת" הם אמרו לה. היא סחבה את חברות שלה לחכות איתה ביחד בכניסה והם התעצבנו. להיות אופנתי,היא חשבה. אותו.היא חיפשה אותו בין כולם ולא מצאה,כנראה שגם הוא רוצה אז היא השקיעה,בשביל הפעם האחרונה,הפעם האחרונה שהיא תראה עליה,ככה זה היה תמיד. כדי שכולם יזכרו אותה ככה.היה לה חשוב מה שאחרים יגידו היא התרגשה,התלבשה יפה,בתקווה להיראות יפה וזוהרת כמה שאפשר, הגיעה עם כולם,ועוד מהמקדימים. היא ניסתה להגיע באיחור אופנתי אבל כולם חשבו כמוה אז היא |
במבוכה, לאדון וגברת מאלפוי הארונות היא לבשה גלימה כחולה כהה שדראקו זיהה כגלימה שראה פעם באחד למדי. מבולבלת גלתיאה עומדת בפינת הדלת ואת ג'יני נכנסת לחדר האוכל, נראית לראות את באותו רגע נשמע רשרוש מכיוון הפתח. דראקו הסב את ראשו כדי "אני חושב שהם בסדר" אמר דראקו, נזכר באפס הממשמש ובא בלחשים. ההורים שלו. הן היו נדירות-אך היו קיימות. סבל את "והציונים שלך?" המשיכה נרקיסה. היו פעמים בהם דראקו פשוט לא "בסדר אימא" נאנח דראקו. "אימך שאלה אותך משהו, תענה" אמר לוציוס בקול תקיף. מבטים בצלחת הריקה שלו. כסוף ונועץ טיפשי כשישב בחדר האוכל המפואר, לובש גלימה שחורה עם אבזם הוא הרגיש "אז דראקו איך בבית הספר?" ניסתה נרקיסה. דראקו משך בכתפיו. דראקו התיישב באמצע הדרך בין שני קצות השולחן. ומעוטר במיוחד. לוציוס ונרקיסה כבר ישבו שם, בשני קצותיו של שולחן ארוך שולחנות וכיסאות מעץ כהה ודיוקנאות של אבות המשפחה על הקירות. נרות, החדרים היותר-גדולים של הטירה, עם נברשות מפוארות שבתוכם המון היה אחד הוא ירד אל חדר האוכל של אחוזת מאלפוי. חדר האוכל של האחוזה טובה שלו, אם כי לא גלימת טקס. זה מה שהוא עשה. היותר- בסגנון, |
אל... אף אחד לא עצר אותה לומר לה: עד היום, לשאלה שטורדת את חייה. היא תמצא את התשובה היא יודעת שתגיע. היא תגיע. ובעיניה, בכח המחשבות שלה כמו שכבר עושה שנים היא תחצוב, תשרוט בסלע, נותר לה רק להבין עכשיו את שתיקתו. יודעת. את שתיקתה היא כבר מבינה, ואולי לפשר הדממה שלו. לשורש שתיקתו הרועמת אליה, אולי היא אף תגיע שלא אליה. את מגעו, קולו, את החיוך שלו, ותשרוט לה מהאבן והיא תמיד תבוא לשם יטשטש עקבותיו הנחלשים, עוד מעט שוב ירד הגשם על הסלע היא היום מולו את השאלות שותקת. לעולם לא בשבילה. אך הוא מעולם לא, היא תמיד היתה שלו ובשבילו, לא אסף אותן אליו. הוא לא חש בהן בכלל, דרך שתי עיניה. שנשרו מעומק נשמתה החוצה, רסיסי טיפות קטנות ואדומות, היא השאירה על קליפת הסלע בעודו. מנסה לספוג את הזכרונות ממנו, בשדה שגם הוא הצטמק עם השנים. שלא מגיב אליה, מצמידה לחייה אל הסלע הקריר, |
כשמרגישים רע ממש בקשר לעצמך. והיא הייתה שם, קורבן? כן, אני יודעת. זה קטנוני, מגוחך ומוגזם מאוד. אבל ככה זה התחלתי לרקוד. איפשרה לי לראות שהיא פחות טובה ממני. צנום ונראה כאילו לא יוכל להשתייך לשום מקום בשביל החלב שלנו, התמונה הכללית, אשר הראתה את הדבר בדמות אדם שהיה נמוך מדי, להתקרב, נדף ממנו ריח חריף, כאילו נחפף ברפת. לחקות פן טוב בצורה גרועה במיוחד. כשעשיתי את הטעות של להיות צהוב, יושב ישר, בצורה קווית, ובאופן כמעט פאתטי, מנסה שאת כל הלכלוך שהעולם ברא, בעת ובעונה אחת. השער, אשר מתיימר הפרצוף שלה היה יכול להכיל גן חיות, קניון שכונתי קטן, ומסתבר שפתיה העצומות והנוזליות קרובות מדי לאף, והמקום הלא מנוצל על בהשוואה לגבות העבות ולאף, שחדותו מסכנת אותך באיבוד עין. העיניים בצבע חום בוץ היו קרובות מדי אחת לשנייה וקטנות מדי בצורה אינדיאנית ולא שווה ביותר, גרמו לי לקחת צעד אחד אחורה. גבוהה מכמות הסינים בעולם. צבעי השחור/אדום/זהב שכיסו את פניה של מונק. כמות המוגליות בחצ'קונים שכוסו במייק אפ זול, הייתה מראה הפרצוף שלה גרם לי לצעוק באימה שהזכירה את ציור ה"צעקה" קלה שמאלה. כאן, נפסקו האביזרים והחלה |
חלון נפתח לבד האוויר נושם במקומי את אוהבת אותי ממש ממש כמו שאני אותך כל הכמעט נגמר כל מה ששלי איתי יש שריטות על העדשה פצעים מהשנה האחרונה הנה אני שם מרחק של נס מכאן הנה אני שם מרחק של נס מכאן אני זוכר שבכיתי כל הלילה על הברכים שלי שנשארתי לישון בחדר שלך כשגליה נכנסה להריון כל בוקר חלון נפתח לבד האוויר נושם במקומי את אוהבת אותי ממש ממש כמו שאני אותך הנה אני שם מרחק של נס מכאן |
ומלחמון אחרי צניחה מגבהיו הרבים של המפל, וגלגול בזרם גם את לחמון ההולך עמו היה גורף השיטפון, דבר לא היה נשאר המחשבות הטורדניות שגרמו לו לצאת מביתו לעת עתה. אילו בזמן ההוא היה בא שיטפון כמו כלום היה לוקח את עשהאל עם עוד רגע ונעלמה השמש והמראה חזר להיות אפרורי ושטוח כמקודם. ומחליט בחייו בכמה דברים. אולי יבין איך הוא רוצה ובוחר ומחליט, אם אכן הוא רוצה ובוחר בעצמו, על מה הם נסמכים, ממה הם נדאגים ופוחדים, אם יכיר, לאשש את ידיעתו מנין באים כמה דברים פעוטים מאלה שהוא מכיר להיות ומנין הוא מכונה שרק פועלת את פעולתה. אולי אם יצליח ידיעתם אולי יבוא לו הרעיון מאין ועד היכן באמת נתון לו החופש את מה שיש ואת מה שאין ולדעת שאלו מרכיביו. אין בלתם. מתוך בו מה שיש, אין בו מה שאין, השאלה היא עד כמה הוא יכול להכיר החיה הפשוטה בנחל שמאחוריו וכמו החיה הצועקת בשמים מעליו, יש שהעניין הזה, להיות לחיה פראית, הרי לא ייתכן, אבל הנה כמו ובשכוך הצעקה כשהאוויר אזל מריאותיו שאף ונח ואמר בלבו הזה על כנפי הסערה". "עורבים בואו קחו אותי, אני רוצה לחיות אתכם עכשיו את הרגע יותר, בלי לרצות כלל שום דבר, הוא נתן שם על המקום |
כ6 דקות ,מוסיפים את החלב המהול במים ומערבבים מעט,לאחר מכן שופכים -חותכים את החתול לשתיים ומוציאים את כל האיברים הפנימיים ניתפס יותר מאחד אפשר להכין עוד )1 חתול לכל ליטר בירצפת( בכל כניסה לכלוב,כפיתיון ומחכים שבאחד הכלובים ייתפס חתול,אם אופן ההכנה: -תנור תעשייתי -סכין קצבים כלים- -2 בלנדר פלסטיק איכותי מחברת קנייד שנסגרו עקב בעיות תברואה( -002 מ"ל יין לבן שהקיאו 5 קופי מעבדה )להשיג בכל החנויות -21 עכברים ננסיים דורסים ממאדים שכווצו וצופו בשוקולד לבן -4/3 ליטר חלב מהול במים מצרכים: )המתכון באדיבות כת השטן המקומית( בויל-סטון,לונדון( מאת גיל רובין )שף מסעדת 'קנטאקי פרייד צי'קן',רחוב 'מתכון מהמטבח של אימא לבירצפת קלאסית- |
אלברט שבות: שבוע טוב ד"ר מלמד-כהן, תודה על התרתך, שמחתי מאוד על כך. את ההתכתבות פרסמתי כאן: אם תרצה- ניתן להמשיך ולענות לי דרך המייל, או אתה יכול בוודאי לפרסם את תשובתותיך בהמשך כאן באתר ישירות. היום החלטתי להתחיל ולחקור אודות השם רחמים מלמד-כהן, וכצעד ראשון שמתי את שימך במנוע החיפוש האינטרנטי של ג'וגל, והגעתי לשיר הזה, שכתבת בשנה שעברה אם איני טועה. אני מבקש להתחיל את "הפרוייקט" שלי (שיעניין אותך ללא ספק בהמשך) בשיר הזה, ברשותך: יהי רצון אלוקים איכה ! יהי יהי רצון יהי רצון מלפניך עשה שלום ממרומיך הופע בעולמך יהי רצון יהי יהי רצון יהי רצון מלפניך למען ברואיך למען ישראל בחיריך יהי רצון יהי יהי רצון יהי רצון מלפניך הוכח ליקיריך ירושלים עירנו - עירך יהי רצון יהי יהי רצון יהי רצון מלפניך רפא חולי עמך ברואיך - בצלמך יהי רצון יהי יהי רצון יהי רצון מלפניך ענני: אשמור על משפחתך וכי בי ירבו ימיך יהי רצון יהי יהי רצון יהי רצון מלפניך ממני, אל תסתר פניך למען אספר תהילתך יהי רצון אלוקים ! איכה בתוכי הנך יהי רצון מלפניך יהי רצון יהי (מחבר: רחמים מלמד-כהן) ----- שבוע טוב / אלברט שבות |
תראו לי את העולם שכה אהבתי לשנוא שמעתי שהוא שונה עכשיו לוחשים שאני שונה עכשיו ובזמן האחרון המציאות עדין עגומה אולי אנחנו פחות יושבים על שפת הים וכבר אחרי חצות יושבים ליד הנחל וכבר הרבה אחרי מנגן לי "דברים שרציתי לומר לך" אם רק הייתי יודעת אם רק הייתי שומעת מה הייתי אומרת, מה היית יודע העצים עדין שואלים השמים לפעמים עדין אפורים אבל אצלי פחות עכשיו ובזמן האחרון לוחשים והבנתי כל מיני דברים לומדת אותך לומדת ממך מרגישה רק לפעמים קצת לא שייכת כשאחרי חצות ואנחנו שנינו רק מתעוררים והעיניים הירוקות מה שהן עושות לי אם רק הייתי יודעת אם רק הייתי שומעת מה הייתי אומרת הו, מה שהיית יודע |
כשאוכל לדבר איתך מבלי לדבר יותר מדי אני כל הזמן מדבר רוצה להיות ברור כשתסתובבי בתנועה חדה ותראי לי את הגב בלילה אני אדע שזה רק כי ככה נוח לך לישון גלגלים גלגלים הראש שלי מכונה אני נעול בתוך מה שבכלל עוד לא קרה גלגלים גלגלים הראש שלי תאונה אני נעול בתוך מקום שאת בכלל לא מכירה כשאוכל להסתכל עליך בלי לחשוב יותר מדי נשב קרוב לשאוף אחד את השנייה ויהיה בטוח כמו מקלט גם כשמלחמה בחוץ וקרוב, גם מתוך שינה ונהיה כאן הכי כאן ועכשיו שרק אפשר... גלגלים גלגלים הראש שלי מכונה אני נעול בתוך מה שבכלל עוד לא קרה גלגלים גלגלים הראש שלי תאונה אני נעול בתוך מקום שאת בכלל לא מכירה תראי, איזה בלאגן יפה עשינו כאן תראי, איזה בלאגן ונשחק קלפים כי לפעמים יהיה משעמם כמו ביום כיפור אני רוצה להשתעמם איתך הכי בעולם |
יש לי בלב דבר שנקרא בדידות לא יודעת למה מרגישה בפנים קרירות.... צריכה אהבה חיבה של בן אדם אוהב צריכה מגע חיבוק מכל הלב... לא רוצה לוותר ולא רוצה לברוח אך כרגע רואה שלא נותר לי הרבה כוח.... לאט לאט נסחפת לבור יותר ויותר יוצרת לעצמי חור שחור ונסחפת אחריו עד שכבר לא רואה את האור.... מקווה שמשהו יקרה שישנה את הכיוון.... רוצה שמישהו יבוא ויציל אותי מהכל.... לפעמים נמאס לפעמים כואב אך הרצון לשרוד עדיין קיים בלב... כרגע מרגישה רוח חזקה שסוחפת אותי ברגליי וידיי תופסת בי מנסה להחזיק בכל דבר שיכולה אך מרגישה שעוד מעט נהיית יותר חלשה... קוראת לעזרה אך אף אחד לא שומע לא רואה כשאני בוכה כשמתחננת לאהבה אך עדיין בלב קיימת תקווה... תקווה שמישהו יבוא ויוציא אותי משם כי אם לא המעבר שלי נחסם... |
את האמת שהוא גילה לתדהמתו רק עכשיו ש"האמת אינה קיימת". ושם מהעומק האין סופי של האכזבה הוא מכריז בקול חלוש, מי שמועד בדרכי האהבה נופל אל העומק האין סופי שלה- האכזבה. לפעמים האהבה היא האמת הכי עמוקה ומימושה היא אמת הכי מסעירה. אנחנו תמיד רוצים להיות בתוכה אך היא תמיד מתחמקת מאיתנו. . לפעמים האמת היא חלקלקה כמו נחש ומפתה כמו אישה- יפה וחושנית אמת אחרת. בכל רגע ,יש לנו את האמת הנכונה לנו ובאותו רגע למישהו אחר באה בועה אחרת. לפעמים האמת מתנהגת כמו בועות סבון. בועה באה מתפוצצת ובמקומה ולפעמים אפילו לדחוף אותו בעדינות אל תוכה בכוח. ואלינו מוטל לכוון אותו ולהדריך אותו לכיוון של אותה האמת . ואילו האחר לא יודעה, האחר עדיין לא מצא אותה. הנכונה, האמת הנצחית, האמת האוניברסאלית. אנחנו נאבקים עליה ונלחמים, כי בטוחים שהאמת שלנו היא האמת לפעמים אנחנו שוכחים את החיים בדרכינו למצוא אותה. ואנחנו חופרים יום וליל לחפש אותה. מתחת לכל הסלעים. אנחנו מחפשים את האמת שלנו, כאילו זו אבן זהב, הנמצאת אי שם אחרת. אך כשאנחנו מתאכזבים, אנחנו חיש רצים לחפש את האמת בחוויה האמת, האהבה היא אמת. לפעמים אנחנו חושבים שמצאנו |
והבקבוק תובע את המגע החם של יבלות ידי--- ואנוכי, אינני עוד ילד מופקר... כבר לא עולל רך בשנים... על שכמי נושא את החוב המוסרי כלפיו ואני כבר לא ילד הבקבוק הוא לא יתום |
סגול טורקיז ולבן סביבי כבמעין מנהרת זמן מערבלת פתאום לא רק הגוף יותר קל, אלא גם הראש מתחיל להתרוקן. צבעים אחרי שקלטתי שאני כבר מת ואין דרך חזרה, נכנסתי למעין טראנס. הדם שנפרד ממני וזורם מחוץ לגופי באטיות. אחרי ההפרדה הזו, הייריה כבר לא מרגישים את הכאב, אבל אני עדיין יכול להרגיש את יכולתי לראות את הגופה שלי, בחדר של אבא ואמא. שותת דם. אחרי מהגוף, הכל נעשה קל יותר וגם אני. התחלתי מרחף על האוויר המוות, ואני, עכשיו אני יודע. בהתחלה הרגשתי את עמצי מתנתק לא היה העולם הזה. עולם המתים. כל אחד רוצה לדעת איך זה אחרי |
הזאת... כי זה פשוט לא נשמע לה הגיוני, היא לא יכולה לעכל את הידיעה שידריך אותה, למישהו שיחזיק לה את היד ויעזור לה לעבור את זה. לה את האומץ, את הנחישות, היא אובדת עצות, היא זקוקה למישהו והיא תמשיך לסבול, היא תמשיך להתייסר, כי הפעם זה מיוחד, אין עצמה שהיא באמת אוהבת אותו, שהוא באמת כל כך חשוב לה. היא יודעת שזה לא אפשרי, היא אפילו לא מסוגלת להודות בפני וזה לא עוזר, הן ממשיכת לרדת... מולה, והיא מתחילה לבכות ולבכות, היא מנסה לעצור את הדמעות היא מתייסרת כל יום מחדש, היא שוכבת לישון ורואה את הפנים שלו הם אפילו לא ידידים שיכולים סתם לדבר. היא תאהב כל כך, וכל כך הרבה זמן, ואין לה דרך להתקרב אליו, היא אף פעם לא חשבה שזה יקרה, שדווקא את הבנאדם הספציפי הזה, זה ככה? אבל היא פשוט לא מצליחה להבין... לזה הסבר, כנראה! היא חושבת כל פעם מחדש מה היא עשתה לו, למה יודעת למה, היא חושבת וחושבת, והיא פשוט לא מבינה! אולי אין "שונאת" אותו, הוא באמת שונא אותה. זה תמיד היה ככה, היא לא יודע, ובחיים לא ידע. הם "שונאים" אחד את השני, לפחות היא אבל אז היא מבינה שאותו בנאדם שהיא כנראה אוהבת כל כך, לא אותם ביחד, מחובקים, |
יש לי סיפור איתה יש לי סיפור עם עצמי אני לא זוכר מה משניהם דמיוני לא, זה לא עוזר להסתכל בראי יש לי חלום ישן יש לי מיטה ענקית ואני יכול לטייל בה שנים בלי לפתוח את העיניים שלי יש לי כאן מקום לחיים יש לי כאן מקום לנשום |
לילות נטולי שינה על שהינו נטול זהות, אני הנערה בתיכון שנאבקת על זכותה לצעוק כשם שהיא נאבקת על ציוניה, אני הילד בן ה-18 לבוש המדים שבידו את מפקידה כלי הריגה ושולחת לאבד חייו כדי להרוות בדם את אדמת הבטון התאוותנית וחסרת הרגשות שלך. והנה אני צועק לך, בגרון ניחר, למען תשמעי. כולנו בנייך, ואת כולנו את שוכלת בחדווה כעורב הטורף את גוזליו. את מעוורת עינינו עם סנוורי שנאה, ואנו צועדים כמריונטות בדרך-ההפקר העקומה שהתווית לנו ויורים לכל עבר, רק שאיננו רואים לאן.טובחים איש ברעהו משום שאין סומא מבדיל בין רע וצר, וכך כולנו מדומים לאויבים, ואת בת-בריתנו היחידה. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי את עמדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני, ערכי לפני שולחן נגד אחיי, דישנת ראשי בדם כוסי לעולם לא תרווה צימאון נקמתי... ואוסיף ואלחם באלו שהיו אחיי אך הפכת בערמומיות ליריביי. נערוך לכבודך חגיגות טבח וננהל טקס בו נקריב לך יוני שלום ואת מיטב בכורותינו - הכל לכבודך, הכל בשבילך. הכל עבור אדמתנו הקדושה, שתהיי ארץ גאה, ארץ זבת דמעה ודם. נבנה קברים של שיש לייפות רחובותייך ונשתול מוקשים למכביר בכל שדה, ויהי לנו בית עברי |
מסתובבים ומדברים בגסות עם בחורות והחברים שלי היו יכולים להרים אותי על כיסא, אבל הם מתים, אין וגם לא יהיה. לי, המסיבות. כל המתנות שהייתי יכול לקבל, העוגות שאימא שלי הייתה מכינה כבר שישה ימי הולדת בערך אני כאן... יום הולדת.... ממישהו. חסרי משמעות כמו נסיעה באוטובוס או לקבל מתנת יום הולדת ולארוחות סביב השולחן, אני מתגעגע אפילו לעבודה ולסתם דברים אני מתגעגע למוזיקה ולטלוויזיה, אני מתגעגע להורים שלי שאולי יחכה לי שם הניעו ממוחי את מחשבות המילוט שלי. אזחל דרכו אמצא את דרכי החוצה, אבל פחדתי, המחשבות על מה מחדש שאפול לתוכו, פעם חשבתי שאולי אפשר להימלט דרכו, אולי אם גם אני צריך להיזהר מהחור הזה, הוא די גדול וכל יום אני מפחד כנראה שהן נפלו לחור הניקוז שבו אני עושה את הצרכים שלי. בטוח שאכלתי הרבה יותר. אם לפחות הייתי מוצא את כל הגולגלות אבל מצאתי רק שלוש ואני מאוד הבנתי שזה חסר סיכוי כאן בחושך. פה לפי העצמות, זאת אומרת, גופה כל חצי שנה בערך, אבל מהר העצמות שלהם עדיין מפוזרות כאן ופעם ניסיתי לספור את הזמן שלי אותו נא. מסוגל לאכול בן אדם אחר ואחרי שהוא נרדם אני הורג אותו ואוכל פעם בחצי שנה בערך |
נשפטו כל אחד ל8 שנות מאסר בפועל לאחר שהורשעו, אפילוג: מועדון "המוסד" ברחוב קיבוץ גלויות 94 בת"א קורבן לאונס ע"י דביר אלוני וחברו אבי פיטמן, בסמטה מאחורי מתוך פרוטוקל הראיון הפסיכולוגי שנערך עם אדווה מלמד, שנפלה החדר באגרופיה[" האלה!!!!!....הבני זונ...]נשברת ופורצת בבכי, מכה על רצפת התעלפתי....והתעוררתי בבית החולים....הבני זונות בתחת, בתוך הכוס שלי!!!...כל אחד בתורו...ועזבו אותי שם, מרביצים לי כל הזמן....בסוף הם גמרו, כל אחד בתורו....בפה, ניתקתי את עצמי מהגוף, כמעט נפלתי לתרדמה אם הם לא היו ותנועת הבוכנה היציבה שלהם...לצעוק כבר הפסקתי מרוב יאוש, רק כבר לא שינה הרבה....מעבר לזה אני לא זוכרת הרבה חוץ משני אלה אותי...בעיקר כי זה עצבן אותו, ואז היד שוב עפה, למרות שכאב פשוט לא קורה...ואז הקאתי, זה העיר אותי...או כמה שזה העיר אונסים את אדווה מלמד בסמטה חשוכה ואני צופה בזה מבחוץ, זה לעשות?!...התנתקתי מזה....פשוט ריחפתי החוצה מהגוף...שני בנים מעיזה לנשוך לו את הקטן הוא כבר יטפל בי...מה כבר יכולתי הראש שלי ודחף את הזין שלו לתוך הפה שלי...כשהוא צועק שאם אני לפנים...הרגשתי את האף נשבר...צעקתי |
זה זמן שהרגשתי רע. מועקה, או תעוקה, או איך שתקראו לזה. אפשר להגיד שכאב לי הלב, אבל זה נשמע קצת פולני מדי, וזה מבלי להיות פוליטיקלי קורקט, כי אין לי שום דבר נגד פולנים. אני בעצמי, וחבריי הטובים ביותר... הלכתי לקרדיולוג. מבלי להתחבט יותר מדי הוא קבע שזה גידול, וכמו בהרבה מקרים כאלה, צריך לבצע כריתה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, הישרתי אליו מבט ואמרתי : "תשמע, זה לא יכול להיות, הלב שלי נקרע כבר מזמן". הוא הביט בי במבט מהול בחמלה, ואולי קצת התנשאות ואמר : "את בשלב ההכחשה. אני יכול להפנות אותך לפסיכולוג מצוין. הוא מתמחה במקרים כאלה, אולי הוא יוכל לעזור לך להשלים עם היותך חסרת לב". חד וחלק. ניסיתי להעלות את אופציית ההשתלה, אבל הוא פסל זאת במחי יד ואמר, שההמתנה לניתוחים כאלה ארוכה, ולי כבר אין זמן, וכמעט בלתי אפשרי למצוא תורם תואם-תאום, עם לב מתאים. מי בכלל רוצה לב של מישהו אחר. לפני ששירכתי רגליי החוצה הוא אמר : " יש לך שבוע. אחרי זה כבר לא יהיה לך לב". ברחוב בחוץ, הכל היה כמו חצי שעה קודם, לפני שנכנסתי לבניין. נהגים רבו על חנייה בצעקות, אמהות רדפו אחרי ילדיהן עם הבמבה. זוגות הלכו חבוקים |
הדלתות וכשהמוסד לביטוח לאומי ממול נפתח ידעתי שעוד מהרחוב שישנו על מכסה המנוע שלי בלילה כבר קמו, הטל הצטבר על כבר שלושה אביבים רצופים. זה היה בוקר רגיל של מרץ. החתולים שלו - שם הוא נתקע לפני שלוש שנים, כמו אישה שנשארת בת ארבעים שלי, שיסביר לו כמה דברים על החיים ממרומי ה 071 אלף קילומטר מנפנפת בביטול באחד מהמגבים העייפים שלי ומפנה אותו לספידומטר אם מישהו באותו הבוקר היה אומר לי שהכל עומד להשתנות, הייתי הגדר, ובחריקת צירים אחרונה אחזיר את נשמתי לבורא. מאד - אשבוק ואובל אל מגרש הגרוטאות לקבורה בצד הנכון של רק ליום בו, כמו הקטר הישן בשיר של אריק לביא, שאגב אהוב עלי הריגושים השתלטו עלי, למה כבר יכולה מכונית זקנה כמוני לצפות? שעברנו ליד מוסך ירקתי נגד עין הרע. אפשר להגיד שהחיים נטולי האחרונים עברתי למרות שהייתי כבר עם גלגל אחד בחוץ, וכל פעם שלדה כדי להתאים גם לחניות הכי קטנות, את חמשת הטסטים מאד להחזיר להם אהבה. הקפדתי להניע גם בבקרים הקרים, כיווצתי לי טינה, ואהב אותי למרות הגיל והצבע הדהוי. אני מצדי השתדלתי הזוג הצעיר שקנה אותי במקום הטיול הגדול לארצות הברית לא נטר שעוד זוכרות איך היה |
-אהבה- כבר לא. אולי אף פעם. לא יכול להיות. -פרידה- חצי- חצי. שווה בשווה. כלבה לי, כלבה לך, שתיהן אצלי. (טוב שאין ילד, הראש לך, הלב לי.) -בדידות- געגועים. חבל שדחינו את זה כל כך. יותר טוב. לבד, שלם יותר. מוקדש לאסי, אחותי, על צעדים אמיצים בחייה. אני גאה בה כ"כ |
אל אלוהי שמיים מה חסר לי בחיים? אם יש לי קנקן עם מים ולחם כה טעים? אל אלוהי שמיים מה נדרש לו, לאדם מלבד אהבה בשניים אושר וקשר דם? אל אלוהי בני החלד שמור מקום לי בין באיך, אך פלא על כל פלא שמור לי עכשיו וכאן. עוד אבוא בשעריך אבל עוד יש לי זמן. איזה עולם בראת לכולם איזה עולם נתת בחינם כשבני אדם יהיו לבני אדם אז עולמך יהיה מושלם. |
רחוקות בתוכו. ורק מורידת הגשם שלו , מבעד לציניות המגוננת שלה ודווקא בגללה, מצליחה להרכיב את הנוסחה המדויקת כל כך של החומר הזה ולאפשר לו להשתחרר בנפשו. הזמן עובר חולף והיא איתו. אט אט השקט הרועש בראשו התחלף לו במנגינה נעימה. שעתיים קודם לכן, בנקודה הכי דרומית שהוא יכול היה להיות בה, שכל אחד יכול להיות בה, הוא החליט את ההחלטה הזו, שבאותו רגע נראתה הגיונית. למעשה, היא הדבר הכי רחוק מהגיון. הגיון לא נכלל בה. אולי יגון, כן. אבל הרגיש לו נכון לפחות לנסות. כרמל הייתה מאושפזת שבועיים ברצף. זה לא היה שונה ממשך הזמן באשפוזים אחרים שלה, אך הפעם היא סבלה יותר. הגוף שלה נחלש. כל משפט שהיא הוציאה מהפה לווה בהתנשפות כבדה. כל פעולה שלה התישה אותה. הגוף שלה ויתר. הרוח הלוחמנית של הבן אדם הזה שפעם אמר לו שרק מי שמעז ינצח, הרוח נשברה. כרמל נכנעה, הוא ידע. הכאב ניצח אותה. וכמה שהוא היה מוכן, אתה אף פעם לא באמת מוכן. ביום הראשון לאשפוז הוא נזכר בקטע שהוא כתב פעם על מותו של אדם צעיר ועל המשמעות העמוקה של זה: אדם |
אז כמה אני חם מאחד עד חמש? הייתי אומר חמש! - חם אש! מדליק את האור, באתי חושך לגרש פיט לא צנוע אני לא מתבייש, כובש כל הר געש, עושה פה רעש כל מילה זה סוכר, כל משפט דבש כבר לא מסתכל על כולם מהצד רק רואה איך הבס לא מחזיק מעמד כי כשאני אתן לכם ת'בום כל אחד יכיר ישראל על הרגליים - יש כאן אש באוויר! אני מביא מהפכה, ילד תבין ת'תמונה מהיום כולם יודעים אני הכי חם במדינה! אני רואה אותך מולי ומנסה לגעת תגידי באת לפה לבד אני רוצה לדעת אני שולט ברחבה ואני לא מתבייש כי פה כולם הרי יודעים שאני חם חם אש חם חם חם חם אש חם חם חם חם אש חם חם חם חם אש חם חם חם חם אש סוף סוף מישהו חדש בביצה מה-פ' אל ה-י' אל ה-ט' מה יצא$ אני חם לך תביא לי את ה-MIC בריצה כמה דקות אני מטיל את הפצצה אז יאללה קום או שתקום בכוח אני הגעתי את המסיבה לפתוח חמודות לא נותנות לי מנוח אבל אני כאן לא מתכוון לברוח מי שולט על הבמה באמת? מי מוכיח שההיפ הופ לא מת? היפ הופ אלקטרוני, הבס פה בועט DJ שים לי את הסאונד החורט SET מקדם אותי וגם את המחתרת, בוערת יודעת הנה האמת מדברת יודע שאני בוער אז אל תתחכם אני הוא זה ששורף |
העולם הזה שזז מהר לא מוותר ולא עוצר הולך רחוק ואז חוזר הולך אחד אז יבוא אחר כמו שבאנו ככה נעזוב בנתיים נזהרים שלא מדי קרוב לא לראות ולא לחשוב להרים את הראש ולהמשיך לסחוב גם אני באותו מקום עזוב מה מחר תן לעבור את היום חבל דק על פני תהום מתחת לשמיים בשחור ואדום כי אני רק מה שאני כן לא מה שאני לא עכשיו אתה רואה אותו עכשיו כבר לא הנה אני שם הינה אני פה ואם אלך עד לאן אבוא ואני נשאר אני תמיד מי שאני נאמן לעצמי בנופלי ובקומי ולא כל מה שטוב בשבילך הטוב בשבילי כי כולנו אחים האחד לשני לא עושה מה שממני מצפים מעביר את החיים שלי כמו בפיקניק לא צריך הרבה מה שיש מספיק לי שלוק של אוזו וניגוב מפול מצרי יש לי אנטי לסטנדרטי סימנו אותי באיקסים לא רודף ממון רודף אחרי השליפצס שורף עלים במשטרה אני חשישניק לא יוצא בזול יצאתי מהביזנס אני חבר בחברת עצמי לא מחפש צרות הן מוצאות אותי לא מתערבב עם המי והמי ואם לא אני לי מי לי מי ואני נשאר אני... מי אני ראפר ג'יגני עצבני מי אני תרומה למדע הבדיוני מי אני יש לי קצב ועשב ריחני מי אני מה אני מי אני אני אראה לכם איפה השמש זורחת איפה נופל |
פצועים ואין עדיין נתונים המידע זורם. הצופים יעודכנו בהמשך. עכשיו הבין כי גם בקשת אימו, המפצירה בו רבות לבוא לבית הוריו לביקור דחוף ונתן הסכמתו לאימו מרגיעה בהבטחתו. ספק החל לכרסם אם יעלה בידיו לעמוד בהבטחת דבריו , גם שידע אזעקתו לביקור בית דחוף תמיד הייתה כרוכה באירוע חריג, וכי עליו להתייצב. עתה עוד נותרו מספר שעות שינה. התקשר הזמין השכמה לשעה מוקדמת,ופרש לישון. תולה מבטו בתקרה זה שזכר. בשעה שהתעורר לצלצול ועייפותו רבה: "אדוני השכמה. השעה 5," בעייפות כמותה לא ידע זמן רב, התגלח, התקלח וחש רעננות-מה. עתה היה סקרן מה אירע ובפרט מדוע זומן ליותם בשעה וכפיפות תפקידו הייתה נתונה בלעדית למשה וממודרת בנוהלים נוקשים מיתר המחלקות. חששותיו החלו לחלחל, בעודו נוטל ומניח ביצה קשה מיני סלטי ירקות והגבינה במגש. מניח שתי כפות קפה שחור בכוס ומוזג מהמיחם, מים רותחים. יושב לאכול הרהר מדוע משה לא יצר עימו קשר. גם שהיו מנועים בנהלים ברורים מיצירתם בדרכים גלויות וגם בקו טלפון ישיר שאינו מאובטח אסורים. לגם את כוס הקפה בתנועות נמהרות ויצא מהמלון. הניע את רכבו מרחק נסיעה קצרה למתחם המשרדים |
זוכר אחי ת'בלק ג'ק, באמסטרדם העיר? ניקו תג'מג'ם פה עוד ליין לא אנושי החלונות סגרו מזמן ואין כבר מי שיחבק הזמן דוחק אני צוחק זוכר אחי ת'סקס בוטיק, בתל אביב העיר? מרגיש הכי בבית כשארקטיק משמיעים נכון, היו תקופות קשות אבל הצלחתי לעלות במדרגות מוזג עוד שוט... אוו היי!! |
אך אתמול פעימותיו חוללו בה אש אך היום פעמיו דולקים אחריה והיא בעקבות האהבה הולכת וכבה. הך מחר לא תהא עוד פעם. שריפה. |
ואני לא מבין איך זה קרה אני יושב בתחנת משטרה, אנ'לא עשיתי כלום ואני לא זוכר מה היא אמרה כן ולא זאת אותה תשובה, אנ'לא עשיתי כלום בתחנה של משטרה אני קשור לכיסא, עלי המנורה את לא תוציאי ממני הודאה אפשר כוס מים? אני צמא נורא היא אבודה, היא בודדה לעיתים היא מתבלבלת בין עובדה לעובדה היא העבודה ואני האובד מטוטלת מטוטלת כבד כבד ואני לא מבין... מהון להון, תגיד עליון אני הורדתי מחירים ללא שום הגיון ואני שרתי לה שירים, איך אני שרתי עליון שהקירות בחדר יסדקו אם לא נכון תראי אותי, אני, אדם אמיתי אמנם פתחת לי את הדלת, אבל סגרת לי אותי את אלילת שקרים, יודעת מה אומרים אש נדלקת רק כשמשחקים בגפרורים ואני לא מבין... |
שקטטטטט!!!!!!!! שקט, למה אתה לא חוזר? שקט.. שקט.. בורח ומסתתר אך קולות אחרים הורסים את השקט על שלי עצמי איני שולטת, אבל בתוך הראש, מיילל ובוכה ובא לי לצרוח, והקול לא יוצא לא עוזב, לא נעלם וזולגות, והרעש עוד שם יש כבר סדק בראש, המחשבות נוזלות ריבים שלמים סוערים שם בתוך והוא לא בא, הבריז לי קשות ואני מחכה, ימים ולילות לא מגיע, למרות שהבטיח שהוא כמו השלום וכמו המשיח לא לדבר, שקט, שקט מתוק שקט ושקט ופשוט לשתוק לא נפסקים יש צרחות, צעקות, מריבות הראש מתפוצץ מכאבים, כשבפנים מספר וחולק עם כל זה וכל זאת מדבר ופותח תיבות כואבות הפה הורג את הנשמה הלב אומר שקט ואני פשוט עונה.. |
כשהלכתי ממך לא ידעתי איך מסתדרים עם הפחד כן, אני זוכר ת'מבט הזה שחדל מלשמוח כל הזמן אני חושב איך זה הפסיק להיות מנסה לראות איך היינו הלילות שלך מלטפים אותך מקלים על הפחד שעדיין זוכר שהיה טוב יותר אם את כאן אז תדעי לך עם כל הכוח אני זוכר איך את היית שלי |
עוד אחד משיריי הרבים המולחנים. |
אבל הכי מעניין אותי מה אתה - מרגיש כלפיי. מעניין אותי איך מרגיש צבי כשהוא נטרף על יד נמר מעניין אותי איך מרגיש נמר כשהוא טורף צבי מעניין אותי איך מרגישים כשמצליחים ובגדול מעניין אותי אם כריש מתאהב מעניין אותי איך מרגיש הומלס מעניין אותי איך מרגישה האישה שעברה ניתוח לשינוי מין מעניין אותי איך מרגיש ילד בלי חברים מעניין אותי על מה נשיא ארצות הברית חושב מעניין אותי איך זה לקבל מדליית זהב מעניין אותי עם מי אתחתן מעניין אותי איך מלחינים שיר מעניין אותי מה יקרה לי מחר מעניין אותי איך מרגישים כשעפים מעניין אותי על מה דגים חושבים מעניין אותי למה מתים מעניין אותי מה אהיה כשאגדל מעניין אותי מה חושבים עליי מעניין אותי מה יש אחרי החיים מעניין אותי אם יש חייזרים מעניין אותי איך מרגיש שחקן כשדוחים אותו מעניין אותי מה אמא של הכלה מרגישה כשבתה מתחתנת |
עד סוף הימים..... אהיה כאן.... לא תגיע..... גם אם בכלל גם אם עד בוש.... אחכה..... רוצה אותך חופשי.... לכבול... לא ארצה לא תחפוץ באהבתי... לא לרצות לגעת.. לא להבין לא לגמוע גם אם תבחר אבין.. לעולמי עד.... ששלך.... למה הכוונה.... שתבין היטב אהיה פשוטה... לא אברור מילים עוד ועוד... גומע ארעד למבט אסגיר תחושה אהיה ערומה... מחלצותי... |
מאמין באהבה. עוד אני, הרי, לא, )ומשום מה( תודה פלטתי תלך עד הסוף 03 דולר עלובים אמרה שתמורת עוד שהרווחתי בחמש שעות מלצרות כסף רצתה, עבור מציצה התפלאה ששאלתי |
היתה ילדה כל-כך טובה שהתחשק לי לבכות. בכיתי קצת. לשנייה. "אתה בוכה, פצוע שלי," היא התכופפה וחיבקה אותי. "נפצעתי," אמרתי והתחלתי לבכות. "שש..." היא אמרה, "זה בסדר. עכשיו אתה בסדר." היא התיישבה על המיטה וליטפה לי את הראש. "ככה יותר טוב?" היא אמרה. הנהנתי. היא המשיכה ללטף לי את הראש. "אחר-כך אני רוצה להגיד לך משהו," היא אמרה. |
יהיה ישר בעיניים. ובראש שלי נהיה שקט. לא שמעתי אותה, לא שמעתי את ללכת לרקוד. אבל אז, היא לקחה לי את היד והסתכלה לי סוף סוף הטרק של הזריחה, לחצתי לו את היד, חייכתי לילדה והתכוונתי כבר כששם את האחות הקטנה שלו בצריף נעול רחוק מהבית? על רקע צלילי עובדים. אמרתי לו שאותו דבר גם הם. מה הבן שלו חשב לעצמו, לי שאנחנו היהודים המשוגעים, קשה להבין אותנו איך אנחנו החמולה שלו למסיבה, אבל הוא היה מבסוט לקבל את הילדה שלו. אמר לקחת אותה. לא נעים, זה עלה לו יותר מ-005 שקל להיכנס עם כל כשכבר עלה השחר, הגיע אבא שלה עם עוד איזה עשרה ערבים כדי תחזור הביתה לאמא. בפה. הילדה בתוך הראש שלי אמרה לעצמה שבסוף הכל יגמר והיא בתוכה, עדיין שם. הופתעתי מזה לא הרגשתי שום צורך לשים אותו לכיסים של המעיל, ואז שמתי לב שחתיכת הנייר המקופלת עם הקרטון הילדה, שלא התייחסתי אליו בכלל. מהקור, הכנסתי את הידיים עמוק שלנו. אבל אני הייתי כל כך מבסוט מעצמי, שפתרתי את הבעיה עם מביא ערבים זרים למסיבה, עוד יעשו לנו פיגוע, והכל על המצפון לפאראנויות שחבל על הזמן. צעק עליי שאני דפוק בראש ומה אני בני סתם חייך באדישות וחזר לרקוד. אבל אודי התחיל |
אדרנלין, כולי מוצף אדרנלין, ורועד - מפחד, מהתרגשות, מבלבול הריצפה. וברקע יריות "טרררררר", "טרררררר", "טררררר". כיוון, חלקם נופלים ומצטרפים לאנשים אחרים שכבר שוכבים על מחלקו השני של הקיר. מסביבי המולה - אנשים צורחים ורצים לכל |
של כל שחיתות )בין מחשבתית ובין יותר מאשר פילוסופיה שנוצרה כנגד שחיתות המחשבה המופשטת אך שהתאוריה המדעית היא פיקציה לשונית, ואין יצור מעורר רחמים פילוסופיית מדע אבסורדית יותר אחרי הירושימה מאשר זו האומרת המצדקת את כל השקפות העולם האפשריות כתוצרי שפה גרידא. אין אין יצירה מגוחכת יותר אחרי זוועות השואה מאשר פילוסופיה במופעיו הרבים )דוידסון, פטנם, רורטי(, הינה יצור מוזר ביותר. במחשבת ממשיכיו הדקונסטרוקציוניסטים ובפרגמטיזם האמריקאי הפוזיטיביסטים הלוגיים, האקסיסטנציאליזם של סרטר, ששולטת כיום פילוסופיה זו, שביטוייה המובהקים בעקבות ויטגנשטיין נוצרו ע"י הסוג הפשוט ביותר - שרירותיות הכוח והיצרים. טיעון רציונאלי. מהי האובייקטיביות הוא עניין לשרירותיות מן לאובייקטיביות הוא עניין של שרירות ובשום פנים לא עניין של פירוש הדבר הוא פשוט וחד משמעי: הפיכתה של שפה ועולמה והטיעון למענה יהיה מיותר. בתוך השפה הזו עצמה, אך אז היא חייבת להיות כבר מקובלת אחרת הטיעון יהיה חיצוני ולכן בלתי אפשרי או שהטיעון יהיה ינוסח בשפה ולכן בתוך השקפת עולם מסוימת, אך אם זו תהיה שפה בלתי אפשרי בעליל - הטיעון הרציונאלי. הטעם |
פשטתי את המקטורן והעפתי אותו לכל הרוחות. ככל שהגלים והרוח גברו כך המוזיקה התחזקה וככל שהמוזיקה גברה כך זזתי יותר. לבסוף פרצתי בריקוד מטורף לקול מוזיקת הרוק הרועשת כשעל החוף נשברו גלים בגובה של שני מטרים. זרקתי את כל מה שרק יכולתי והרגשתי מאושר. רקדתי כשעל גופי תחתונים. הורדתי מעלי את התחתונים ונכנסתי לים. צללתי. צללתי עמוק והבטתי בדגים השלווים, בתוך הים היה שקט לא יאומן וכל כך שונה. הבטתי בדגים ולאחר זמן מסוים גדלו לי סנפירים. לאחר שינויים נוספים גיליתי שאינני אלא קרפיון. שמחתי אבל היה חסר משהו. נכנסתי לרשת דייגים. לאחר שחזרה לי הכרתי, מצאתי עצמי על דוכן מוקף ברוכלים. לבסוף קנתה אותי גברת זקנה, שהפשיטה את עורי, ריסקה אותי ועשתה לי כל מיני דברים חולניים שקשה לי לתאר במילים, ולבסוף הוסיפה לי גזר ורוטב רוטט ומגעיל. אז הבנתי שאני גפילטע פיש. שכבתי על צלחת ליד שתי פרוסות גזר וסלק מסריח והונחתי לפני ילד תמים בן עשר שבכלל לא אהב גפילטע פיש, אבל התבייש לומר, ולכן הוא זרק אותי לכלב. שעתיים אחרי שהכלב אכל אותי, הוא חירבן אותי על הדשא בגן הציבורי. כל יום ישבתי על ספסל ירוק בפארק אשר מתחת למשרד |
נקי ממס נכנס לפה כל חודש, גולדשטיין, איש קטן ומדובלל-בקצוות עם עיני פלדה, ודיבר עם אמבטיה מצוי, ואת רובו מילא שולחן כתיבה ענקי מאחוריו ישב פתחתי את הדלת. המשרד היה קטן ודחוס, טיפה יותר גדול מחדר מאחורי כולם וזה מתחיל לעצבן אותי. עושה רושם שהוא מכיר את הבעיות שלי. כרגיל, אני צעד אחד שאני אצטרך להוציא ממנו בעורמה פרטים שהוא לא ירצה לנדב, אבל עאבד אומר שגולדשטיין מחכה לי. זה קצת משנה את התמונה. חשבתי מכבה את הטלפון אז כל העולם יושב על התחת ומחכה?" נסע איתו, אז שמישהו יתקשר לוסרמן! מה יש לכם אתם, ג'יהאד אחד שנייה לפני שנכנסתי למשרד נשמעה מלמטה הצעקה המהדהדת: "וסרמן אימון קרב מגע בריא ובאופן כללי הייתה תחושה של בית מטבחיים. השנייה. האוויר בפנים היה דחוס, הריח היה כמו אולם ספורט אחרי נכנסתי למחסן ועליתי במדרגות למשרד של גולדשטיין בקומה בקומה הראשונה, יש לנו שמה משלוח של בלוני גז." "במשרד, הוא מחכה לך. תיזהר במדרגות ותעשה לי טובה, אל תעשן "איפה גולדשטיין?" והמשיך לנגב את מצחו המיוזע. "הוודקה בסדר, זה הקפה שנגמר לי." אמרתי. עאבד צחק בקול רם שלמה." הוודקה? וואלה, לפני אולי חמישה ימים הורדתי |
ייצטרך סקרניות התחננו להסכמתו, אבל, מעולם לא הסכים, אבל.. הוא לא חברויות מאחורי גבו לא פעם וחלקן אף הובאו לידיעתו: ילדות שינה, במיצוי הגופניות. אגון הרגיש בילדותו נחשק ואף הוצעו לו בשיאה ממש כמו שהחלימה באה לפנות בוקר - ברגעים האחרונים של בכוח של המהירות רגע לפני שהיא דועכת - כשהיא בשלהיה אבל היא שהן מתנפחות מהאוויר האגור בהן - כי אסור לאבד אוויר כשרצים, בתחושה של המהירות, בפעימות הלב המואצות, בלחיים הסומקות מרוב אגון קפץ הכי הרבה לרוחק וגם רץ הכי מהר. הוא היה מאוהב החלטתי להכנס לחיים, של אנשים אחרים. המערה. את הכאב הזה לא רואים, את הכאב הזה מרגישים. באותו יום מי שפעם היית, הדים שהולכים ומתרחקים ככל שאתה קרב לפתח הוא כל המגיע לתנוכי אוזניך וכל המגיע אלה אלה הדים חלושים של ב"לא-להפסיק", אלא ספקות לגבי שפיותך כל מה שאתה יכול לשמוע אור ראשון מבלי לדעת למה בכלל התחיל לנבוח אבל החלטי תהיות לגבי היותך מת או חי, אלא כלב הנובח בנביחות קצובות עד אותך בשנתך, בעוד סביב מיטתך ולמטה בחצר אתה יכול לשמוע לא לה נצח, הכאב המקובע הוא הכאב האמיתי: הכאב השקט, זה הממית העבר בהווה ואת ההווה בעבר, חיה שבזה |
שהוא מכיר את בן-ששון, יכול לסדר לך את זה בסקונדה, יא בלטאה." וככה עברו עלי איזה עשרים שנים. "מושון מושון" ראיתי של מתנענעים העניינים. "מושון מושון" החבאתי את הפתגם הנ"ל בתוך סיפון. "סיפון סיפון" הלכתי לחלפון - סידר לי טלפון. "הלו מושון?" סי? "הפתגם שמצאת שווה ל- דם-דגדגדם-דם-דגדם." הלכתי למסעודה שטיינהאוז מהפיתוח - קיבלתי גם דירה, וגם חשבון חובות פתוח. מזה אולי תפסת, יא מושון מושון, שפתגם - אפילו טוב - נשרף על הלשון. אח, יא פאפא יא פאפא, פתגם יפה "אם אין אני לי מי לי". "חס וחלילי-לילי." פתגם יותר חזק אפילו מפסוק. "אבל אם היית צריך, מושון, לחיות מזה הפסוק" כן? "היית מקבל" מה הייתי מקבל? "היית מקבל כזה חזוק. אה אה אה אקי סלבורנדו אי טרחנדו על אה דיה די ערב שבת, פואדה קומך על אה דף די שבת." "תתן תרגום דחוף בגוף המשפט." מי שטורח בערב שבת - אמרו חכמינו - אוכל בשבת. אוכל בשבת. אוכל בשבת. נכון שזה פתגם עם ריח של שיר השירים - "עם פתגם כזה אתה לא צריך חברים". "מי שטורח בערב שבת" זה פתגם מאוד מסורתי. לא רק מסורתי, אפילו הסתדרותי. איי. "תגיד מה קרה- איפה לוחץ- ספר לנו, בוטון." מה יש פה לספר? |
מהלך על המים (שירת היקוקו) נולדתי עני בשקיפות גדרות תיל ספוג דם חלומות סורגים ומוקשים עד אין-מה חונכתי גדלתי ספרטני למען ילדיי מהלך על יובלות רשפי אש ועל מים ברפש זוך-אל ובחול טוב-אני ילדיי ורעיי גדלו תכלת אופק נושמים נושקים ארגמן שקיעתי בלי משים או בטעם בחיוך מפוזר מדי פעם בפעם בצעד בוטה ובוטח דורכים על ראשי... 10.6.2013. |
באופן מושלם. תוך שאני מתמסר בליקוק הערווה שהפעם אצליח להסיח דעתה מתוכניותיה המקוריות והנה בעוד דקות לכם....חחחח(.ככל שהדרמתי עם לשוני כך גאתה תשוקתה וכבר סברתי חייבים להיות יסודיים יותר )תשאלו כל חתול ויגיד שטרם היה מוכר לי. ליקוק דבש איננו דומה לליקוק יין- כאן כבר למשעי עד אל שפת הפות, כדי ליצור לעצמי עילה להתקרב לדגדגנה הטעם...יצקתי ממנו על שדיה, לאורך ביטנה ועל ערוותה המגולחת גורם לה עונג. מצאתי על העגלה קערית דבש והחלטתי לשנות את וליקקתיה בתנועות ארוכות והרגשתי שחספוס לשוני על עורה הענוג ההיפראקטיבית שלי אף פעם לא אכזבה. הגזמתי בתנועות הלשון על ביטנה, לתוך טבורה. כאן הרגשתי על הסוס , כי הלשון שיתפה פעולה, אף השתרעה על גבה ואפשרה לי לחזור על הפעולה גם כנראה שפעולה מסוג כזה הייתה במילא בתוכנית עבודתה עליי שכן להציל את כבודי ויזמתי שפיכת היין על שדיה והתחלתי ללקקה. להתחרות בה באופן ההגשה החושני והמגרה של הפירות ואז החלטתי החל תהליך האכלה הדדי של פירות העונה, ולסירוגין- לא הצלחתי לא עכשיו" ובמקביל הגישה אל פי ענב אדום וגדול מהקערה. כאן היעד אל שפתיה , שמה אצבעה על שפתיי ואמרה: |
בית א כל דקה איתך שווה מיליון מילים וכמו בכל בוקר מודה לאלוקים ששלח אותך אליי והכניס בי את השקט ובכל פעם לצידך פשוט מתרגשת אני יודעת שאתה בחרת בי מכולם ויודעת שאתה עושה את זה מושלם ... פזמון אז בוא בוא ותן לי אהבה שהעולם ידע שאני שלך חבק אותי חזק ולא תיהיה לבד אני יודעת שאתה אתה הוא האחד בית ב איתך יש מין תחושה כזאת שלא עוברת ליהיות לצידך זאת הרגשה אחרת האהבה איתך עושה טוב מבפנים זה אתה שבזכותו יש חיוך על הפנים אתה נותן לי את הכוח חשק להמשיך ויודעת שאותי איתך אתה צריך... פזמון אז בוא בוא ותן לי אהבה שהעולם ידע שאני שלך חבק אותי חזק ולא תיהיה לבד אני יודעת שאתה אתה הוא האחד |
איזה פלא, איזה פלא אם ישנם לילות כאלה אם אפשר עוד לנסות הורה שכזאת הורה עורי! עורי הורה! אם פרצנו לא נחזרה העפילי נא איתי הורה הורתי! הי בחור הכל יכול הב נא זמר למחול מפוחית מפוחית שיר אחד יחיד הי! עוד נזכרה עוד נזכרה את שיריך אמא הורה עוד אזכר אותך היטב אמא שבלב! איזה פלא, איזה פלא.. את היא שהסערת ביחד אש מחול ואש קדחת והעלת על המוקד מעגל רוקד הי! |
בממלכה. באת אליי. לקחת רכבת. המרחק מצטמצם, ואתה כמו שועט אליי ואני בלי להתלבט מצפה שתגיע. לא יודעת מה יהיה, הכוונה עומדת מול עיניי גלויה ואיתנה. אתה חושק בי. רוצה לגעת בי, בתוכי אך לא בנשמתי. והנה הגעת. אוספת אותך, שוכחת אותי ונוסעת. חוף ים של פעם. קוברת בחול זכרונות ישנים של אהבה תמימה, אהבת ילדים. רוח. מחמם אותי בזרועותיך, מלטף את שדיי כמו בלי משים, גופי מתנועע בקצב המתאים. מתקדמים אחורה. פעם נטרפת, פעם טורפת. ואתה כבר חובש עטרת מפלסטיק משובח, מגן דמי מתגלגל ומנופח. נמשך בחומר סיכה ומסתלסל בראווה. הזמן שאול, היום משוגע, המלאכה מרובה. חייבים למלא את סיפוק המלכה. הרגע נמשך, הרגע גומר, את מקדשך יבנה לו אחר. הס, הס, אסתר... בינתיים תעטי את מה שיישאר. |
ולאחר חודש של הכרות כבר כבוד לכול חיילי העיר ואילו אני תפסתי את מרכזו. שם גם הכרתי כול האנשים הכירו אותי ורכשו לי כבוד ופאב השכונתי הוקם קיר לעיירה. המשכורת הייתה בסדר ומנהל העבודה היה מתחשב ונחמד. שנה לאחר שחזרתי התחלתי לעבוד במפעל קטן לעיבוד עצים מחוץ מולדתו. פתוחות, גיבור מלחמה עטור עיטורי גבורה החוזר בכבוד לעיר שהוא כה אוהב. בבית, עיר קטנה בטנסי, קיבלו אותי בזרועות את אירופה החרבה מאחורי, אשאיר גם אותו שם, סביב הסבל והחורבן אל החזרה הביתה התלוותה תחושת הקלה גדולה, חשבתי שכאשר אשאיר לי את אשר על ליבו ואילו אני הייתי עושה כבקשתו. נגמר, אך אני ידעתי את האמת, הוא היה שומר עלינו, מצחקק ולוחש וזנב מחורר לגמרי. טייסים אחדים טענו כי לבטי יש מזל שלא לאחר אחת הפצצות על ברלין הצלחנו לחזור לבסיס ללא שני מנועים כול המשימות הבלתי האפשריות, נותרנו כול הצוות של בטי בחיים. באירופה נשארתי עוד שנה וחצי, עד תום המלחמה. בדרך נס, למרות את מי שנשקף אליי ממנה. הפכתי לאדם אחר. רב על המסלול, הלכתי אל חדרי ושם הבטתי אל המראה, לא זיהיתי המבט שבעיניהם, מבט אשר ידעתי שנשקף גם מעיניי. לא נשארתי זמן רחוקים, |
קורה לכם לפעמים, כשאתם נוסעים באוטובוס לעבודה, ללימודים... מהרהרים בשיגרת השבוע האחרון, נזכרים בלקוח הזוי או במרצה פסיכופט... מחייכים לעצמכם... זה מזכיר כל כך סיטואציה דומה לפני קצת יותר מחצי שנה... מצחיק... נדמה לכם שזה היה עם אלון, תומר, עידו... אלון היה חמוד מתמיד באותו היום וגם בפעם ההיא עם המקרה של הגלידה, פיצה, פסק זמן... שוכחים לגמרי את היסטוריית הכעסים והדמעות. זה מחזיר אתכם גם לאחת הפגישות הראשונות שלכם, הוא כבש את הערב בחוש ההומור, במבט, חיוך... אתם מהרהרים... אתם מבינים פתאום שכבר עשר דקות שלמות אתם מהרהרים במחשבות על אלון, ככה בלי להתכוון. מעניין אתכם לדעת אם גם אלון מהרהר לפעמים בכם, אם גם הוא נזכר מידיי פעם במקרה עם הגלידה ובכלל איזה כייף לאלון שעשר דקות שלמות מישהו חושב עליו! מעניין אם מישהו חושב עליכם עכשיו, נוסע באוטובוס ומחייך לעצמו כשהוא נזכר באיזו פעם ששתיתם בירה, יין, ויסקי ביחד. איך הייתם רוצים לדעת... לקרוא בכל פעם את מחשבותיו של מישהו שהיה חושב עליכם. בטח זה היה גורם לכם לאושר רב! אתם שוב מהרהרים... שוב מחייכים לעצמכם ממש כאילו אתם באמת יכולים לקרוא את מחשבתו |
ואותי לא יפסיקו לחנוק. אבל רק הוורדים, שותים וגדלים לשים קץ לצמא הארוך הייתי רוצה קצת מים לשתות במיוחד שאני רק קוץ צהבהב. לגדול בין ורדים זה קשה לי בכל הפרחים, שגדלים כאן יחדיו |
לא חולה מין או נפש או כל דבר שבסגנון, הכל }}}גרסא 2 נטולת דמיון למציאות, עקרונות רגשיים או מין. סליחה על קודם. |
ואולי זו רק הבדידות אשר מטרפת את דעתי. ומוכן להתייצב מולי, לאהוב אותי ולהתמסר לי. ומופיע שוב באנשים שונים. אבל אף פעם לא הוא, כולו ובשלמותו, בתצורות מתצורות שונות ולובש מני תחפושות מכל הסוגים, ומסתתר ובכל יום האדם הזה חולף מולי, ומבלבל את דעתי. והוא בא יכולה להתמסר. עד שרק הוא מבין את הבדידות. גם לאלה וכמובן שגם לאלה אינני הזה אינו מיועד להם אלא לאדם אחר, שהוא כה שונה ממני ומכל אדם להם לחלוק איתי איזו מחלה נדירה וסופנית. כאילו ידעו שהחום לפת הלחם היחידה שלהם. וחלקם דווקא דוחים אותו כאילו הצעתי שמורעף עליהם שלא בצדק כמו קבצנים שחיכו למנת הסם שלהם, או וחלקם אף פושטים את זרועותיהם ומקבלים בשמחה את החום הזה לאותו אדם )שקיומו מוטל בספק( על כל מני עוברי אורח תמימים. הזאת, אני מוצאת את עצמי מרעיפה פתאום את כל מצבור האהבה שלי דומה לי, עד שרק הוא יכול לחוות איתי ביחד את הזוגיות המבודדת ועכשיו כשנגמרו לי כוחות הנפש מלחפש את האדם הזה, שהוא כל כך שלנו, בשיתוף פעולה מלא של שנינו. ביחד, שנחגוג אותה בקן האהבים המשותף רק לנו, בכוך החמים אותנו ביחד משאר העולם, ליצור איזו בדידות משותפת שנבכה עליה אחרת, |
אם הם רק היו יודעים ששלומי היה מרמה אותו בשש בש כל הזמן. מתערבים. אם אריה רק היה מסביר להם פעם אולי הם היו מבינים אותו ולא היה שונה. אשמתו, אולי הם היו מכניסים את שלומי לבידוד במקום אריה, הכל שקרה לו, למרות שהוא היה הולך מכות עם שלומי זו לא היתה חשבתי שזה לא יהיה הוגן כלפי אריה, כי באמת לא הגיע לו מה כבר לא פנטזתי על אריה וטלי, עכשיו הייתי מפנזטז עלי ועליה, אחרי שהיא שמעה על מה שקרה לאריה. הייתי עכשיו גם מדבר עם טלי, היא הייתה באה לפעמים לדבר איתי אהבו את זה במיוחד, אבל לי לא היה אכפת. עכשיו במקום לדבר עם אריה הייתי מדבר עם עצמי, והאחראים לא כל פעם שיכולתי. אף פעם לא סלחתי לאחראים על מה שהם עשו לאריה, והתנקמתי בהם תורי ללכת מכות עם שלומי אחרי כל משחק. שתיתי את המרק שלי וחזרתי לשחק שש-בש עם שלומי. עכשיו זה היה אריה, נח שם רק קנקן ריק על המיטה. לחייך. נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת, אבל כשנכנסתי לחדר, במקום של אריה וידעתי שאני כבר שם, מזה הרבה זמן הרשיתי לעצמי אותו להגיד לו שמצאתי צבע מאכל בחדר האוכל, ראיתי את דלת חדרו של אריה, כבר תכננתי איך אני הולך לספר לו שבאתי לראות את וסגרתי את הדלת. |
מעל הסיפון הביט בי ירח הבטיח לי בוקר יפה לחש לי: "הלילה יהיה לך שמח תשתי רק עוד ספל קפה" שתיתי אחד שתיתי גם שניים עם רוח הים הקלילה מליון כוכבים נצנצו בשמיים ספרתי כמעט את כולם גלים לבנים רקדו על המים צינה אחזה בגופי קזינו סואן בער שבעתיים בצליל מכונות הימורים מעל הסיפון האיר הירח באור סנוורים מהפנט שתיתי הפוך, שלשלתי מטבע ומשהו החל לצלצל "היי ליידי, זכית ב- 800 דולר תראי הירח המום אספי את הכסף, מלאי את הכובע הכי טוב עכשיו זה לקום" מעל הסיפון השקיף הירח הביט בעיניי וחייך הלילה היה בהיר וזורח הבוקר היה קצת יותר. |
שרק הולכים ומתחדשים שהם הלל אל החושים חיים טרופים ומקודשים אהיה לך ים של ריגושים מי באר אל לב צמא שריאותייך ממלא אני רואה ולא נראה וכשאהיה - גם לא אהיה שסביב ליבך התרוממה קריסתה של החומה תמרות עשן ומהומה אהיה לך אופק מלחמה איתך - אם את לא מתנגדת... חשמל ברקים- ואש רוקדת הצוק שאת עליו עומדת אהיה לך אדמה רועדת חיה פצועה בטירופה מפולת שלג בתנופה שריפה לוהטת חשופה אהיה גם לב ליבה של הסופה מקום למצוא לך מנוחה צילו של הר או מערה סימון אל דרך בטוחה שובר גלים בסערה רוח ערב מרגיעה אגם חלק,בלי הבעה שלכת כשהיא מגיעה ואהיה לך גם שקיעה מוצא נהר שאת חוצה אני אהיה עכשיו זריחה אני אהיה עכשיו צמיחה אני אהיה עכשיו פריחה נופים אל מול עינייך הבוהקות אהיה נחלים בוואדיות אהיה עצים בראש גבעות |
יש לי דמעה בעין אני זוכר עדיין את ליל הספר את הלכת ואני בינתיים מחכה רק לך אני עצוב כל כך אני רוצה להיות איתך. אני שוב נזכר באותם הימים ואראה לך שוב את אותם כוכבים. |
ליפני התחרות קראתי לינור, לנצח! אני למדתי המון בשלושת החודשים הללו, וגם טיאמו למד לא לא, שנינו ידענו שזה מאוד חשוב לשנינו, לא רק להשתתף אלה גם עברו שבועיים שלושה כמעט חודש, אך אני לא ויתרתי וגם טיאמו מתוק, נתראה מחר בלילה!" אמרתי לו בבטחה וחזרתי לביתי, וכך טיאמו לתאו, הורדתי מימנו את כל הציוד והברשתי אותו "ביי בחזרה ועליתי על טיאמו. לאחר שעה של נפילות ומכות החזרתי את והתחלנו להתאמן בפעמים הראשונות נפלתי ונפלתי, אך מיד קמתי אנחנו חייבים לעשות את זה!" לחשתי לו, שמתי לו את הרתמה את טיאמו מן התא שלו "אני מצטערת שאתה עובד כפול, חמוד, אבל שחפרו כמה כלבים,ומאז אני משתמשת בה כדרך סודית שלי, הוצאתי על החווה, לי הייתה דרך סודית להיכנס מתחת לאסם הייתה מנהרה סיפרתי לאף אחד על מעללי. בלילה התגנבתי דרך החלון שלי ורצתי יותר טוב וגם אוהב אותי יותר!" בערב חזרתי לביתי, אך לא חשבתי לעצמי, "למה רן כן ואני לא?! הרי טיאמו מכיר אותי הרבה עליתי על בית העץ שבגינה של ביתי ובכיתי שם, "זה לא פייר!!!" פייר!" קטעתי אותה והלכתי. לא הלכתי לבית הספר באותו היום, לנו מספיק זמן, ורן כבר מנוסה בתחרויות מסוג זה" "זה לא |
שהחלקתי והתנגשתי חזיתית בזכוכית השקופה. גוף זר, ערום וורדרד עומד שם רק הספקתי להשמיע צעקה לפני שכחתי מהפתק הצהוב וכשפתחתי את הדלת השקופה של המקלחון וראיתי מרוב טשטוש לא ראיתי את השמלה הזרוקה ליד הכיור . הבגדים בדרך . עשר היתי בבית . כרגיל זוחלת לעבר המקלחת , משילה מעלי את "אנחנו שם דגנית" חייכתי אליה חזרה . פה " היא אמרה לי עם חיוך. " אני כבר מתה להכיר את רחלי, את מדברת עליה מאז שהתחלת לעבוד היא הזכירה לי את ארוחת הערב שהיא מארגנת מחר . ביציאה מהמכון נתקלתי בדגנית, הבוסית שלי . ימי ראשון הכי קשים לי תמיד . העברתי 3 שיעורים . אירובי וספינינג , ושוב אירובי. " מצטערת אם איחרתי" חייכתי . כשהגעתי הכיתה כבר היתה מאורגנת . כולם עומדים ומחכים רק לי . העברתי להילוך חמישי . שלי מתחיל עוד שעה. השעון צלצל שוב. שכחתי לכבות אותו . השעה כבר 4 וחצי . השיעור השיער הגלי היפה שלה בריח תותים. ופשושון. חייכתי, באמת מקווה שיהיה לי יום כתום . כתום כמו חייכתי וניסיתי להיזכר מתי התחלנו לקרוא אחת לשנייה פשושית מקווה , אוהבת , פשושית" . תמיד ותדחפי את הדלת השקופה הצידה ו...... תופתעי לטובה אני מעבודה ותרוצי לעבר |
מידיעה שכזאת. אם יש לך הרבה זמן אז תבנה תוכניות, אני חושב שלפי ההיגיון בכל מקרה עדיף לדעת מתי נמות כי אפשר אני לא חושב שיש מישהו בעולם שעושה את זה... יומי האחרון". האם אני מנצל את החיים או כדברי המשורר "חי כל יום כאילו הוא ואז אני שואל את עצמי, מה יקרה אם אני אמות מחר? שבא להם... מתגייסים, הם היו נוסעים לחו"ל או מבלים כל היום או עושים מה אילו הם ידעו שהם ימותו אחרי השחרור הם הרי בטוח לא היו שהשתחררו ואז שאלתי את עצמי: יצא לי לקרוא על חיילים שנהרגו בתאונת דרכים שבוע לאחר זה מוזר כמה חשובה לנו האשליה הזאת שאנו לא נמות בזמן הקרוב. מחר... האם הייתם רוצים לדעת זאת? אם יכולתם לדעת מתי תמותו, בעוד שנה או 01 שנים או אולי האופי. אני לא בטוח שאפשר לבחור במה להאמין, אני חושב שזה בא עם המצב והמקום שבו אתה נמצא. וזה נכון. שאין דבר עדיף יותר או פחות - הכול תלוי באיך אתה מנצל את כאלו שמצליחים להעלים את ההרגשה הזאת כמעט לגמרי ותמיד מבינים שחשים אותה כל הזמן, כל חייהם הם פספוס אחד גדול מבחינתם ויש יכולים עכשיו לעשות... אני שונא את ההרגשה הזאת. יש כאלו לא פוגשים... שתמיד יש משהו לעשות שעדיין לא עשיתם |
מחול צעקתי, הנגיעה הקלה בכתף הכניסה בי פלצות. הסתובבתי בבהלה, כאילו רק עכשיו פספסתי את מה או יותר נכון את מי שחיפשתי. עץ עשויה היטב, בנייה עצמאית. ועדיין הייתה נעה מצד אל צד היו חוטים לאריגה. הסתובבתי בחזרה לדרכי מולי הופיעה נדנדת החוטים החדשים, ניראה כאילו מזמן לא הייתה עבודה בצריף ולא ניגרה מעיניה שהתעוררו לחיים הייתה היא כחיה מטורפת מלפפת את חוטים רבים וכל פעם צצו בידיה חוטים חדשים. תאוות הבצע הטרייה של הצריף. בפנים העבודה הייתה מרובה, אישה בתקופת הבלות ארגה החלטית והמשכתי בדרכי, פתחתי את הדלת של הצריף ועמדתי במפתנו טירוף אחרי החץ, נעצרתי. מולי עמד צריף ישן ורעוע. הייתי ציירתי בדמיוני קן ישר כביכול כהמשך לחץ. התרוצצתי כאחוזת החצים ולעקוב אחריו. הלכתי לכיוון הכללי של החץ שבחרתי, ושולחים עצמם לכיוונים שונים. החלטתי באותו הרגע לבחור באחד באדמה. ושם על גזעו העבה היה חרוט שמי וחצים שמתחברים אליו ראשי. נעמדתי מול עץ אחד ממוצע בעל ענפים ארוכים שנגעו קלות עבות הלכתי וטיילתי בין העצים הישישים המאיימים להתרסק מעל הלכתי לאיבוד, התרחקתי רבות מהיעד המקורי שלי, הגעתי ליער חדשים שמנסים לחזק את |
שונה כל כך ממה שהכרתי, טוב, נגיד, את ניחוח תה הלואיזה שהיא בישלה לי. מוזר היה לי להריח את אתה לשתות תה איתי, כן ?!" היא משכה אתי למטבח, שם כבר הרחתי קיינה - ליבן, ואני חזרתי על דבריה בנימה מרגיעה. "טוף, עכשיו הזזתי את הכסא ויצאתי מהחדר, "הכל בסדר עכשיו ?" שאלה גברת לעצמי בסיפוק. אבוד. סידרתי את התחתונים המיושנים וסגרתי את הארון, חייכתי אתפס. אני לא מאמין שאוכל להפסיק, זה מה שאני, בשבילי זה חזקה, שאני יודע ששום דבר לא יוכל לגרום לי להפסיק, גם אם ביד, הריגוש שהתחושות הללו מעבירות בי והעוצמה שלהן כל כך המדגדג של לפני שמגיעים לשיא ואז הרגע שבו אני מחזיק את השלל הכי אוהב במקצוע, הסיפוק האורגזמי ממש של ההצלחה, הריגוש במבט מלטף ומייד זרקתי את הקופסה לתיק שלי. אלה הרגעים שאני פתחתי את הקופסה לשנייה כדי לזכות את השרשראות והטבעות שבפנים תכשיטים קטנה עטופה קטיפה בצבע בורדו נגלתה אלי, כן, זה הדבר, תחתוני נשים מעומלנים ומיושנים. הרמתי את הערמה וקופסת המהירה ביותר, אחרי כמה שניות, המכשיר צפצף מול ערמה של זה אולי לא הדרך היעילה ביותר לגלות תכשיטים אבל בוודאי המיטה וסרקתי את המגירות עם גלאי המתכות שלי |
או ליפול בלי דרך חזרה רוצה לקום כמו גיבורה רוצה לעקור את הבדידות בנשיקות רוצה לעקור את הכאב בצרחות רוצה להוציא את העצב בשירה אלא גם את הלבלוב לא רוצה להרגיש רק את השלכת לא רק מבחוץ רוצה שמבפנים יהיה לי חם שמתוך המוח תצא, שתתפוס אותי, שתכסה בתוך סופת חושים מטורפת רוצה להימצא להרגיש את העצמות שלאט מתפוררות בעיניים עצומות לקחת נשימה עמוקה לפגוע ברצפה הקרה |
להמשיך בצמיחה. והתקווה הזו, היא שנותנת לו את הכוח שמהם תבוא הישועה כעץ המביט בעננים, ויודע שתהיו שלא ייפסקו, ולא יעזבו. היא תזרום בדמך כאנרגיות אך אם תהיה מספיק חזק היא דורשת זאת בבכי, בבדידות האהבה לא צריכה לבוא על סיפוקה. |
היו ימים בהם הייתי הולך עד אוראנוס על האוויר לאוהבך. ואת ששמת אותי כמטרה לאהבתך התמסרת כמו שאת מתמסרת לכל משימה עד כלות הנשמה. העולם מלא עוולות ואת אינך יכולה עמם לחיות חייבת לתקן לנסות צדק לרדוף. אהבתי בך את פשטות הליכותייך הראש הפתוח וחוכמת החיים שלך. רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון שדלי לא מתאים לבתולה בכלל. |
הלכנו שיעור ספורט... הלכתי עם חיוך לבית ספר, בתוספת העניין שבגלל הגשם התבטל לנו כולם מהמיטות פתחנו את הדלת ובהינו בגשם... אח!! איזה ריח!! מסורת אצלנו במשפחה, להסתכל מהדלת על הגשם הראשון, אז קמנו כיף! היורה! אני רצה להעיר את ההורים שלי ואת אחותי, זו מן את החלון ומריחה את הריח שאני הכי אוהבת בעולם!! גשם!! איזה אני מתעוררת בערך בחמש בבוקר מרעש דפיקות על החלון, אני פותחת פרק 31 |
... עצובה. מפני שאמא שלי תמיד הייתה הכי יפה במשפחה, ולא תמיד הייתה הכי והמסנוור הזה. באמת משנה וכולנו עוצרים נשימה ומודים לאלים על החסד המתוק לטעמי, הגדר מהוקצעת מדי, אבל כשאמא שלי שמחה, שום דבר לא שנייה של התפעלות. לכיוון ההפוך, על הגדר וממלמלת "איזה יופי..." רק לשבריר המכורכמות שלה מתיישרות כאילו הייתה באמת עליזה והיא מצביעה שפעם היו כאן רק כורדים, ו"הנה פחון, יה"ל, את רואה?" הפנים אבל כשאנחנו עוברים בשדי תרומות, ואבא עסוק בלספר שוב איך המרירות נוטפת ממנה כמו מוגלה מפצע מוזנח. ורע, בגלל זה קוראים לה כמו שקוראים לה. כשאמא באה איתנו היא לא מחייכת אף פעם. לאמא שלי תמיד קשה |
תמיד כשזה מגיע אתה קופא מקור עכשיו אתה מבין שתאלץ לבחור זה גן המבוכה וכולו מלא שבילים אתה עומד נבוך ואין לך מילים אם רק תביט למעלה תראה שם מגדלור שמה איש היער הוא פה בשביל לעזור לך לבחור עכשיו זה הפחדים להיכן אני הולך קול פנימי שובר במקום אתה דורך זה אותו זקן יועץ לי בוא נחזור אחור תזכיר לך ולו שאת החושך דוחים רק עם קצת אור תאלץ לבחור. |
קצת תשומת לב ואת חמש עשרה דקות התהילה שלהן, בתוכנית לחוואים אמריקאים משועממים, או לאמהות שמאסו בחיי השגרה שלהן הגיוני, דברים כאלה רואים רק בטלוויזיה. זה יכול לקרות רק ליבי סרב להאמין. חזרתי ואמרתי לעצמי, שזה לא ייתכן, זה לא עלי. הרגע, ניסיתי למצוא איזה סדר או הגיון במהלך האירועים שעבר שנשבה על החתכים הגסים בפני. חסר נשימה מהחוויה שעברתי זה איילון לכיוון צפון. מכוניות מצפצפות עברו לידי ואיתן רוח קרה |
החורף מתקרב. מדוד, זה לצד זו. הם הותירו את אם-השבט עומדת קפואה, בוהה בהם הולכים משם, בצעד וגאנה אמרה, "אנחנו הולכים לגור בלי שבט." אם-השבט הביטה בו בלי להבין. הולכים למצוא מערה." גון אמר, "ניף לא מעניין אותנו. גם לא שבטים אחרים. אנחנו זה מה שאת רוצה עכשיו, כן, גאנה?" ואולי תצטרפו אליו? תלכו ביחד לחפש את השבט ששולט בו גבר? כי אם-השבט צחקה בלגלוג, "ומה, אתם הולכים ביחד לחפש את ניף? "הוא איתי," אמרה גאנה, "ואני איתו." בגאנה. "אז מה," אמרה, "עכשיו הוא הבעל שלך? הבעלים שלך?" נסיון אחרון, חשבה אם-השבט. היא מתחה את שפתיה בלעג והביטה מחכה להזדמנות. גור נמרים צעיר בידיים, ולא צריך לקבל נשיכה כדי לדעת שהוא רק סלידה, אבל אני יודעת בעצמות. אני יודעת את זה כמו שמחזיקים קורה אי פעם, הו, לא, עצם הרעיון כל כך לא טבעי שזה מעורר בי ידי הגבר ההפכפך, הנע ונד הזה. כי ככה הם. לא שראיתי את זה כן, זה אולי מתחיל ככה, אבל בסוף את תמצאי את עצמך נשלטת על ניף שמסוכנים. זה אנשים כמוהו. וצריך להגיד לה. להבהיר לה. זה בגללו. לא הייתי צריכה להביא אותו לשבט. זה לא אנשים כמו "כי ככה החלטנו. כי ככה אני רוצה." אמרה גאנה. |