text
stringlengths 1
1k
|
|---|
שנראתה מחשבותיו. "אתה חוסם את היציאה, אתה מוכן לזוז?" אמרה לה עלמה להיות ש..." חשב לעצמו תומר, אך מישהו ברוב חוצפתו קטע את רגיל ומעופף בארץ פנטזיה. "מוזר" חשב לעצמו תומר. "איך יכול התייחסו לאותו יום שאמור להיות לחוץ ומלא חשש לסתם עוד יום שקיות מרחפות לצידם ומכוניות מעופפות נשארו בעינם. הכל תומר אף עוד יותר. ההמון שרגילים להסתובב ברחובות פנטזיה, עם וקיבלה תיירים. תומר החליט לצאת, וכשני מטר לאחר הכניסה נדהם התנהגו עוזרות המלון כאילו זה יום עבודה רגיל, והקבלה המשיכה תומר נדהם למראה עיניו. כשירד במדרגות לכיוון חדר הקבלה בדרך לפנטזיה. שהוא מרגיע את עצמו עם נשימות שלמד בחוג יוגה האחרון, בהפלגה "אני רק ארד למטה ואבדוק מה קורה." הבטיח לעצמו תומר, תוך כדי מתאים לביקור. ואפילו לשנייה. איך המצב בשטח. הוא החליט לבקר קצת את פנטזיה. כאילו שזה זמן רעות. "מה אני אמור לעשות?" אמר לעצמו תומר. הוא החליט לבדוק הכחולים שבצד היום הופכים לאט לאט לשחורים, כאילו מבשרים על "לא יכול להיות שזה קורה". אמר לעצמו תומר. לפתע נראה שהעננים תופעות הלוואי הנלוות לה. תומר. השפעת הסם הנקרא פנטזיה החלה להתפוגג, ואיתה גם |
אנו טרודים מדי במהירות מסחררת. אני מנסה לתפוס כמה מהן. אומרים שאנשים עכשיו אני מעביר הילוך. המחשבות מתחילות להתרוצץ במוחי במזג אוויר. אפורים הופיעו, מאיימים איום סתום, אך זו שלווה שאינה תלויה הנה היא באה, השלווה. הצוואר מתרומם לראות את השמים. עננים והמילים שייצאו יהיו כל כך זרות לי, כאילו קראתי אותן משיחון. אבל איך לפתוח את הפה? שתייה קרה מסתיר לי את הנוף. מסתיר? לי? הייתי אומר לו לזוז, דקות/שנים השתמשתי בהן, לאה מן המאמץ, פוקח את עיניי. רוכל עם נעצמות. כלום, אין מחשבות בראשי. מנסה לשחזר מילים שלפני מבקש את הזווית הנוחה להדלקת הסיגריה. המאמץ מעייף, העיניים השיעמום רחוק ממני, כמרחק המשמעות. המונוטוניות, צלילי הרגאיי רודפים זה את זה ללא שינוי. ענן מקבל משמעות. הנוף מתקבע בעיניים, החוף מתמזג עם המים. הנה היא מאיטה את פעימות הלב. פרקי אצבעותיי נעים בקושי. כל לשלום וממשיכות במעופן. המוזות, חולפות על פניי, מתלחשות האחת עם רעותה, מנופפות לי עפעפיי והיא ממשיכה לנוע אל אדם ראוי ממני. בנות לווייתה, אותה בפתח, אך היא חומקת לבלי שוב. שולי אדרתה מדגדגים את מנסה להכריח את עצמי לישון, אך הגוף בשלו. |
האחרון שאפשר לצפות ממנה לאמר בשיחה יהיה "הי". היא אשה שלא אוהבת להסתבך במילים ארוכות. הדבר השני שאף פעם לא יפתיע אותי באילנה זה צרות והבן שלה, הצרות פשוט מתמגנטות אליו, אולי זה בגלל שהוא הילד הכי חנון לא רק בבית הספר שלו אלא בכל השכונה. אני נהנית לחשוב שאולי יום אחד אני אמצא רעיון גאוני שיעזור לו אבל עד עכשיו הוא פשוט לא הופיע או שפשוט לא התאמצתי מספיק... "בסדר אילנה, אני רק מתלבשת ובאה." "תודה נשמה, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך. אוי, ואם שכחתי לאמר אז הי." השיחה נותקה. באותו יום בערב, כשחזרתי הביתה, קראתי בעיתון על שני בריונים ששברו לילדה קטנה שתי צלעות בגלל שהיא סירבה לשכב איתם. אני חושבת לעצמי, מה יקרה אם דבר כזה יקרה לנדב, כלומר לא שירביצו לו מכות אם לא יסכים לשכב עם מישהו (אם כי יש לציין שהוא בחור שחיפון עם שיער שחור ארוך ובמבט מוטעה ניתן לחשוב שהוא בת), אבל מה יקרה אם פעם אחת הוא באמת יכנס למצב בלתי הפיך, רק אתמול חטף פנס בעין מבחור בפיצוחיה ליד. רגע... יש לי רעיון... "רוקח! את שוב מאחרת!" ושוב ירקת לי בפנים, אתה הבוס הכי זבל שהיה לי בחיים, איך אתה מצפה ממני להיות כאן בשמונה |
"הלך לעולמו שופט העליון בדימוס יעקב מלץ... לאחר שלקה באירוע לבבי": הנפש יוצאת. פלינדרום: הלב מתהפך, נכפה תם, בלה. את כל שונאיי הזמנתי לאירוע לבבי (הם התקשו להתאושש מזה). |
ולמציאות נגמר לי כבר הכוח. בחורה עם אלכוהול עושה לשכוח מחפש עכשיו מישהי קלה. אני לא רוצה את כל מה שהיה, היתה תקופה יפה, אבל, כבר השתנינו. עזבי אותי לבד, זה לא טוב לשנינו, את לא יודעת על מה לבקש סליחה. להתגבר "אני רוצה להיות איתך..." שאת לא מצליחה ואת בוכה אני לא יכול לאמר לך מה קרה. השגרה הפכה לפגע רע, מנסה הכי חזק כדי לשכוח. לאן בורחים כשהאויב בתוך המוח? ובגללו אני מרגיש כל-כך רזה. הוא לא יצא משם גם אם אני רוצה נמצא בתוך התא, עמוק, רוצה לצרוח. הזיכרון הזה רוצה לצאת, לברוח, אני חסר אונים, קטן כמו תולעת. צועק לך תעצרי, אבל את לא שומעת, לא נותנת לי זמן להצטער. את עוזבת אותי כל-כך מהר, זו שעת סליחה - אני שקט, בפנים אני צורח. |
שאני אוהב. כל שיר ברדיו הוא קונצרט לכבודך. כל משב רוח ליטף גם את פנייך. כל פעם שאני רואה את הירח אני חושב: עליו היא הסתכלה. אולי מסתכלת עכשיו. אולי דרך הירח אוכל... ולו רק לרגע... לגעת בנשמתך. להיות מעורב בתאים במוחך שזוכרים אותי, להיות חי. מה אתה רוצה? לראות אותה. מה תעשה? אלך אלייה. מתי? מחר. למה לא היום? מאוחר. יעמוד לך האומץ? יעמוד לי האומץ כי לא נשאר כלום. הכל שחור חוץ מלהבת האור שלה. כי חיי... מה שנשאר, ריקים בלעדייה. ובלעדייה המוות שלי יהיה ריק. לא אמרתי לה אני אוהב, ואני מת סתם. אני רוצה שהיא תבוא אל קברי ותחייך לזיכרוני במוחה. אני רוצה שהיא תחשוב: הוא אהב אותי, עכשיו אוהב גם? איפה הוא עכשיו? אני רוצה דמעה מעינה אל השיש של המצבה שלי. אני רוצה שאם היא מעשנת, והיא לא, שתצית סיגריה ואני אהיה בעשן. אלטף פנייה, אומר לה: סיגריה אחרונה, מותק. רק לזכרי. כי... את יודעת... מי שמעשן סיגריה אחת, יש לו סכנה מוחשית שיעשן כל ימיו כל הדרך אל הקבר, שמתקרב, ומתקרב, בכל שאיפה מהסיגריה המקוללת והמענגת כאחת. תן סיגריה, תן עונג, תן מוות. הכל באחד. כן. אלך אליה. סיגריה היסטורית זו שאני זורק נתנה לי |
האם הוא יהיה שונה?. מדמיין את המחר, מהרהר על החיים, חושב על העולם, שוכב לי על הגב, המצב אבוד. אין דרך חזרה המשולש מתחיל לקרוס, צלע מתפרקת, ואחריה השנייה, הכל אובד - ואיננו. אין שליטה, כבר אין תזוזה, והכל חומק בין האצבעות, כבר אין שלווה, לשמוע עם מוזיקה קלאסית - טרגית חזקה. |
הכאב זורם ונוזל לו מבין אצבעותי מחליק בחמימות ובאיטיות לאורכה של זרועי החשופה. טיפטוף הכאב מזרועי פוגע בריצפה ומתרסק. צעקה אשר נפלטת אל חלל האויר וקורעת אותו עוצרת את הזמן לשנייה. סיבוב חד אחורה, חיי אל מול עיניי. ילד קטן שרץ לו לאורך השדרה ונופל בין העצים. אוטובוס מתפוצץ וחתיכות אדם עפות על פניי. השד אשר נכנס לגופי ותלש מנפשי את התקווה. הולך לאיבוד בגן הציבורי ואדם בא ונוגע. חוזר לבית שחור, בפחד מהחגורה. חיי אל מול עיניי. חייל על מדים, רץ עם החברים. חבר שצועק ונופל, ספוג בדם. אותו אני רואה למחרת היום, בארון. חיי אל מול עיניי. צרחות קורבנות מנפצות את החלום ומחזירות למציאות. אקדח אשר מוצמד לרכה, הכדור כבר בקנה מאיים לצאת. הורידים נחתכו בעזרת סינית או יפנית נחמדה. השחור חוזר ומכסה את הכל. נעלם. חיי אל מול עיניי. הכאב מפסיק וחודל. הנוזל השחור מתקשה על זרועי, מתאמץ להתקדם עוד מעט. חיי כבר חדלו להיות. |
.............21.............. ואחד שמתרוצץ לו כל הזמן מחוג קטן |
רוצה לבקש מכם סליחה לזכור לקיים כל הבטחה להיטיב עם עצמי, על שום מי, על שוב מה אומרים: בקיץ הזה תהיה מלחמה לאהוב אותך כמו שלא אהבתי עד כאן לשים את כל הקלפים על השולחן לתת את כולי עד צאת הנשמה אומרים: בקיץ הזה תהיה מלחמה לחלץ חיוכים מאחיי בקהל מי יודע איך שוב נתראה, אם בכלל חיינו תמיד תלויים על בלימה אומרים: בקיץ הזה תהיה מלחמה להספיק לנגן את כל השירים שיישלחו להדהד בלבבות אחרים אפילו שיר כזה לא שיר נחמה אומרים: בקיץ הזה תהיה מלחמה האם זה רציני, או שנזעקתי לשווא? כל מה שדיברו - האם נופל כבר עכשיו? אשב במקומי, אצפה בדממה אומרים: בקיץ הזה תהיה מלחמה אם אספיק לנגן את כל השירים האם יזכו להדהד בלבבות חברים? אפילו שיר כזה לא שיר נחמה ראו, הקיץ עובר אולי בקיץ הבא |
נלהבת, "ממש ברוק? בתקופה של לואי ה-13? דו-קרב, משרתים, אהבהבים?" "כן, ממש ברוק," ג'ורג' אישר, מרוצה מהתלהבותה, "לא הייתי מוסקטר, אבל הכרתי אותם היטב, כלומר, את הארבעה." "מה?! הם באמת היו קיימים, כל הארבעה? וחברים?" "כן." "מה," יסמין המשיכה, להוטה, "ולואי ה-14, וה-13, ממש הכרת אותם?" "לא ממש," ג'ורג' ענה בצניעות. "אני כן," אברדין העירה. "אבל ראיתי אותם כמה פעמים," ג'ורג' המשיך, "איזה מכוער לואי ה-14 היה! אבל מה, היה לו חתיכת זין, אני אומר לכם! ראיתי אותו פעם במיטה, אחרי שמתתי." ג'ורג' מת בן עשרים ממכת חרב בדו קרב. "... ועד היום יש לי לפעמים כאב בחזה, שזה דבר נורא." בן סיפר שחי בתקופה הויקטוריאנית, אבל אחרי ג'ורג' דבר לא הפליא אותה. אך גם התקופה הזו עניינה אותה, והיא התקיפה את בן עם, "'אליס בארץ הפלאות'! 'שלושה בסירה אחת'! ג'יין אוסטן!" והוא חייך קצת, ואמר שלא הכיר את מר ג'רום ואת מר דודג'סון באופן אישי, אבל שמע שאליס לידל היתה סנובית קטנה. הוא מת משחפת בגיל 17, וזה יכול להסביר את מראהו החיוור והשביר. גייל היה האחרון שחלק את סיפורו. יסמין הקשיבה לו בריכוז, אבל התאכזבה, כי הסיפור |
חלפה לה, וגם מטוס, והשיחים הדיפו ריח חריף. היא הייתה מבושמת, ואני הייתי חזק. בואי ניפגש בראשון לראשו שנת אלפיים ועשר. אני אחכה לך ליד הבודקה, תזהי אותי לפי המבט החיוור והסיגריה, והזמן שנתן בי את אותותיו, בפנים שהכרת. תיפגשי אותי בודד בצומת דרכים, ולך בוודאי יש קריירה ומשפחה. את תגיעי במכונית גדולה עם צמיגים חדשים, ותחני אותה בחנייה הקטנה ליד הבודקה. אם זה יהיה קיץ את תהיי בסנדלים, בחורף נעלי עקב קצר. לבושה היטב צבעים רכים מבד נוח, שרשרת חרוזים גדולה לצוואר. את השמנת, אני אחשוב, אבל את נראית בריאה. את תחייכי אליי חיוך מאולץ, ותגידי מילה, ואני אגיד הברה. הכפר יעמוד דומם ורועם לנוכח שתיקתנו. אחרי שתלכי את תבכי, ולא תדעי למה. אני זה שירצה למות לרגע, רק כדי לחוש את מכת הכאב הסופי חורקת לי בעצמות. |
קבקבים אבל לא התכוונתי לכתוב עלייך על איזו מתכת קשה שחורה אולי חיי הלילה במרכז העיר על נשים קשוחות ומפתות, שמסובבות את הגברים על האצבע זה לא הסיפור אלא על נשים שרצו להיות כאלו, אבל הסתובבו בבתים עם רולים בשיער, וקבקבים עם פוסטרים של זמרים וכוכבי-קולנוע מרוחים על הקירות עם לשון חדה ופחדים פנימיים הן עישנו מגיל צעיר, ולבשו בגדים לא חושפים אבל צמודים הן נראו כמו מחופשות לנמרות איפור בעיניים, ליפסטיק, וסיגריה בזווית הפה נשארו בתים מעולפים בהם הן מלקטות את השאריות כבר לא מעשנות, כבר לא מתאפרות גרות מול הטלוויזיה ובין הסירים אבל לא על זה רציתי לכתוב. אבטיחים גברתי, לאן את הולכת? שכחת את האבטיח שילמת לי ולא לקחת לא תרצי מתוק-מתוק? אני לא מבין את האנשים האלה כסף לא גדל על העצים גם לא אבטיחים שילמה לי לפי קילו והלכה בלי האבטיח מה יש להגיד על זה? הייתי מחזיר לה את הכסף, אם רק הייתה מבקשת אפילו הצעתי, אבטיח או חזרה הכסף לא, אני לא מבין נתנה לי כסף ולא לקחה הכסף חזרה גם לא האבטיח אני לא מקבל כסף ללא תמורה מצידי אינני קבצן אני מתפרנס בכבוד לא עשיר אבל מסתדר מה אני אעשה עם הכסף הזה אני לא משתמש בכסף |
אחרי מותי אל תאמרו הוא היה דברו הווה הוא כעת אני אקשיב אחרי מותי שירו לי נגנו לי את מנגינותיי האהובות את מזמורי אל תבכו 13.5.2008 |
והימים ימים של סתיו , הכל קפוא עכשיו או שהכל מואר ורק אני בוחר להתעלם והחיפוש אחר האהבה , אינו נגמר רק המרדף האין סופי הזה מותיר אותי שומם ואת נראית כמו מלאך , שבא לגאול אותי אבל לבך אינו נמצא איתי הוא שייך לאחרים וזה נכון יהיו כאלה ,שייקנו לך תכשיטים והם יאמרו לך כמה את יפה , ואיך הכל בסדר ואז יסתירו את כנפייך ויבנו סביבך קירות אבל אף אחד מהם לא ישיר לך את עצמו כמוני . וכל מילות האהבה נראות ריקות עכשיו האש שבערה הכי חזק ,כבתה הכי מהר ובעולם בו פרפרים עפים ליום אחד ושום דבר כמעט אינו בנוי כדי להישאר ואת נראית כמו מלאך , שבא לגאול אותי אבל לבך אינו נמצא איתי הוא שייך לאחרים וזה נכון יהיו כאלה שייקנו לך תכשיטים והם יאמרו לך כמה את יפה , ואיך הכל בסדר ואז יסתירו את כנפייך ויבנו סביבך קירות אבל אף אחד מהם לא ישיר לך את עצמו כמוני . |
הפינה-לוחמים קלטים אגדתיים מהמאה ה- 21 )מחזור שירי פיניאן(. ומלבינות. הולכות והנערות שוקטות בה נמים הפינה אל מצודת גרינאן כל הדרך על נעלי החדשות מותירות סימנים זוהרים הטיפות קפאו בשביל המערות חריצים בלשוני עד כי יכולתי לבקוע בה הפכה המוזיקה כה סמיכה בחורף |
זה החיים שלנו ככה מאמי, אני אוהב אותך עדיין האני, ומחכה ליום שאת כבר תחזרי, ובלילות שאנו לא ביחד, צללים תופסים אותי נכנס בי פחד, יבוא היום שאת אלינו תחזרי. ואז תביני שאיני איני יכול אל תעזבי, איני יכול אל תוותרי, מה את רוצה עוד ממני? זה החיים שלנו. מי נתן לי את הלב שלך אני לבד עצוב כל כך, אנא אפנה, אשא קולי, זה החיים שלנו. כן, עוד יבוא היום שלנו טוב לי והאהבה תציף ואת תהיי לי, והמזל שוב מעלינו ירחף. עברו שנתיים זה נראה כמו אלף, היו לנו ימים טובים מאלה אם תחפשי אותנו שם, את תמצאי. ואז תביני שאיני... |
ו6. נחש את אתר הקק"ל? הסבר: תחום הקק"ל מופיע בצורתו האנגלית ואלו ארגון זה הוא ו7. נחש כיצד מופיע ארגון חב"ד העולמי והישראלי ברשת? 8. מהי הכתובת של האתר רשמי של מדינת ישראל? הסבר: האתר הוא ממשלתי ישראלי ומכאן כתובתו. ו9. מהי הכתובת של שער הרשת וואלה? |
והעולם מתפוצץ לנגד עיני. נשאר מעט זמן, לפעול בלי לחשוב יותר מידי מה שהודחק מתפרץ החוצה, האלוהים של עצמך. שליטה מוחלטת, חופש אינסופי בנשימות קצובות אך חנוקות מנצלת את האפשרות אורגזמה חייתית, נשמה של בהמה מרטיט כל נים וכל עצב רק אז העולם משתלח בגופך |
ואני הרי שכחתי שלא אוכל לברוח מעצמי היא אינה יודעת שהיא בעצם אני היא יושבת על הנייר הלבן לגמרי אדישה אך היא אינה זזה ואינה מגיבה קיוויתי שתהיה לפחות קצת יותר מוצלחת ממני חשבתי לרגע שתהיה יותר טובה ממני לא תוכל לראות את היופי ידעתי שלא תוכל להבין כמוני מחשבות מעורפלות שמטרידות את מנוחתי כאב של שנים שצרור בנפשי ואז נזכרתי בכל הדברים שלא נתתי לה אולי תחשוב שהיא לא שווה חשבתי לרגע שלא תרגיש בנוח חשוב לי שתדע להעריך כמוני את שמסביבי רציתי שיהיו לה את כל המידות שאהבתי בי לא מושלמת ולא רעה בדיוק במידה חשבתי שתהיא תהיא בדיוק כמוני |
אבל לא תמיד מראה. הוא אוהב את כולם לו. לא רוצה שאף אחד יעזור את הכאב שלו. לא נותן שירגישו, פעם לא מחייך. פעם מחייך, מתקרב לא מתקרב נוגע לא נוגע, אבל לא יכול. לברוח, מנסה להתנתק, מתרחק כל-כך פעם לא אוהב. פעם אוהב, מתקרב לא מתקרב |
אחרי שגילתה ששיקרתי. אני לא יליד 57'. באסה. תואר ראשון בהסטוריה כללית. יצאנו פעם-פעמיים והיא עזבה אותי להפתעתי הרבה התקשרה מישהי בשם סיגל, דווקא חמודה, יפה, עם הטובות שלי: יליד 57'. טלפון: 221559-350 התייאשתי. החלטתי לפרסם מודעה בעצמי ולהכניס את כל התכונות במודעה שהיא סבתא ל- 3 נכדים. כנראה שכחה. באסה. חום-דבש, 56.1 מ'. נשמע לא רע. התקשרתי. היא רק לא ציינה גרושה + 2, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה, שיער אדמוני, עיניים בלית ברירה המשכתי לחפש מודעות. הופה ! המין הנשי בלבד. באסה. דו-מינית, אבל אחרי שיצאנו פעמיים היא החליטה לערוק לכיוון אבל מה, היא נמשכת מינית לנשים ... לסבית. יותר נכון לומר גרה בוילה בהרצליה פיתוח. אבא מנכ"ל חברת מחשבים, אמא רופאה. קצר, עיניים ירוקות. 07.1 מ', חזה מושלם, אף סולד, גוף פיצוץ. התקשרתי. יצאנו פעם-פעמיים. היא הייתה מושלמת. שיער בלונדי סטודנטית למדעי המדינה, 62, נראית טוב, טלפון: 7013119-90. המשכתי לחפש מודעות, עד שנתקלתי במודעה כזו: היה לה אופי חרא. באסה. בסביון עם האבא שלה, מנתח פלסטי, ועם אמא עורכת דין. אבל מה, כחולות. 76.1 מ', חזה מדהים, גוף עוד יותר מדהים. |
שלך הוא בחר לעזוב וכנראה שהיו לו סיבות מספיק טובות לעזוב, אבל רעים, פשוט לא. אומרות לי שהוא מניאק, אבל אני לא יכולה לחשוב עליו דברים כמו תירוץ. החבר הכי טוב שלי אומר לי שהוא שמוק, והחברות שלי הוא, הסיבה לפרידה לא נשמעת לי סיבה מספיק אמיתית, נשמע לי לי פה, אבל בפנים עמוק בלב, משהו אוכל אותי ומה שאוכל אותי זה רבים, עכשיו אני ואמא חברות ואני ואבא מסתדרים טוב והכל נחמד הפעם עשיתי עם זה משהו, עכשיו טוב לי בבית, עכשיו אנחנו לא לצדי אני פשוט הייתי שותקת שוב, אבל לא, הפעם אני דיברתי, הוא ידע שאני מתמודדת עם זה רק כי הוא לצדי ואם הוא לא היה בסה"כ חצי שנה שאני מחויבת לגור בבית הזה, הוא ידע! צריכה לחיות איתו באותו בית, אורי ידע טוב מאוד שנשארה לי אני צריכה להסתכל לאבא שלי בעיניים אחרי כל מה שהוא עשה, אני לחיות עם זה כל יום,אלא אני! מה גדול עליך?! מה?! אתה לא צריך להתמודד עם זה, אתה לא צריך שעובר עליי. "זה גדול עליי" הוא אומר לי ואני פשוט לא מאמינה, לפי מה שהוא אומר הוא עזב בגלל שהוא לא יכל להתמודד עם מה הוא עזב אותי. יחליט שהוא עוזב אותי, וזה בדיוק מה שקרה. מתחילת הקשר שלי איתו,שיסתובב לו איזה |
עליהן לבכות. ועכשיו נותר יצירות שפעם היו יפות, שוכבת במחלקה של עוד המון רזים, אני בבית החולים, אבל מה זה עוזר? ויוני השמן אותי אוהב. רזיתי הרבה, רזיתי המון, והמאכלים ממני היו יוצאים. אני ביליתי בשירותים ומאז שלוש פעמים ביום, אני בסך הכל יצירה שיצרו! את המילים שאמרו, את מכות הכאב את מה שהיה באמת בתוכי. רק לא יכולתי להקיא, ואת הטחול. את העוגה, את הכל, את הנשמה הקאתי, דחפתי את המקל לגרוני עד שהקאתי. הלכתי לשירותים ומברשת שיניים לקחתי, הלוואי שיכולתי מה להיות לבחור. התבוננתי בחלון, וראיתי ציפור, עד שלא נשאר מקום. ואני זללתי את הכל, בואי תשבי הכנתי עוגה, חזרתי הביתה ואימא אמרה, וצוחקים ליצירה אלוהית בפנים? באיזה זכות כולכם באים, אני יצירה של אלוהים! וסך הכל מי אני? אני בטוחה שעל חיי משפיעות. מכות כואבות, מכות נפשיות, לא מכות על גופי, הלכתי הביתה לאחר המכות, ומאחוריי עמד בניין רב קומות. הם אמרו שאני מסתירה את הנוף, וגם יעל עמדה לפניי, אך גם היא צחקה על פניי, ושיר היא לא ילדה שקרנית. היא אמרה שאני אהיה דוגמנית, כשלבשנו שמלות של אחותי, ושיר שהייתה פעם בביתי, והמציא בדיחות. צחק עליי, ויוני השמן |
אחליט אני אולי לפעול בשיקול דעת מוטעה. אני לא יודעת עד כמה המגמה יותר מידי ביג-דיל, אבל מצד שני אם אני לא אעשה מזה עניין, מתאים רק תקשורת או גיאוגרפיה. אני נוטה לחשוב שאני עושה מזה שמעניין אותם, שלא נדבר על מב"ר כי להם כבר בחרו מראש שלהם שאמא שלהם רוצה..., או אלה שאומנות זה בדמם ובנפשם וזה כל מה שהם הולכים ללמוד ביולוגיה, כי הם רוצים להיות רופאים או בגלל עניין המגמות מטריד אותי כל כך בעוד שאחרים כבר מזמן יודעים שאני אוכל לחשוב בעתיד. כי זה מה שמטריד אותי, בלשון המעטה. ארוכת טווח כל כך ולכן, אני מתרכזת בהווה ולא חושבת על מה לצרות כמו שהיו לי אז כדבריה של היועצת. לדאבוני אין לי ראיה אני אסתכל בתחושת נוסטלגיה וגעגועים עזים על הזמן הזה ואתפלל בטוחה, כמו שגדולים ומנוסים ממני אמרו, שבעוד עשור או שניים לתיכון )כן, משמעותי מאד אפילו(, בחירת המגמה וכדומה. אני ראשונה, אהבה ראשונה, מחזור ראשון, המעבר המשמעותי בין חטה"ב "גיל ההתבגרות" כמה נפלא )לא לפי סדר כרונולוגי(: נשיקה הבאה שנה"ל תשס"ג. בכל מה שנחליט לעשות, או בקיצור- על בחירת המגמות שנלמד שנה חשבתי לעצמי לפני שהיועצת סיימה לברך אותנו על המשך |
הלילות לבנים כבר שבועיים ימים שהיו פיצוצים ועשן ואני זוכר אותם שירים ישנים ששרתם לי כדי שאישן באותם הימים עוד היינו תמימים כשגדלנו הפסקנו לשאול מה עושים העצים איך נופלים הפרחים שנבטו והקדימו לנבול כל השירים ששרתם לי אז מקבלים משמעות אחרת בקצה המנהרה יש אור מנגינה אחת שלא נגמרת רק תחבקו אותנו שלבית נחזור ואז בין דמעה לחיוך נוכל אולי לספור כמה איבדנו הלילות לבנים השמיים השחורים מפיח הגז שנפל הרחובות מתרוקנים הופכים יתומים ונשאר לעמוד רק חייל הוא עדיין לא נח גם כשהשמש תזרח הוא שומר בלילות לבנים ובראש מתנגנים אותם שירי הילדות בליווי קולות תותחים כל השירים ששרתם לי אז... |
האם תצליחו לשרוד כולם? בני האדם אשר מצויים על העולם לשרוד את הד-כ-א-ו-ן את מה שמחלחל בתוכנו.. לשרוד ירידות עליות. לשרוד את הקשיים הרבים.. לשרוד אותם בשלווה בחיבה באין סוף אהבה... |
נפגשנו רק לפני שש שעות, וכבר את על סף הטרגדיה. קרה משהו, נכון, אך כמות הדמעות די בה כדי להטביע את שבדיה. וואלק לפני שש שעות רקדת יופי, בלטת נפלא במרכז המועדון, ליד יופייך הרגשתי כמו ענאן קופי אך ניגשתי מלא בכוונות הזדון. היית מטושטשה, בקושי הרמת זוג עיניים, ואני כבר חשבתי ליסוג אך השיכור שבי חשק מערכת שיניים ונמלאתי להט כבשן מלך עוג שאלתי "נצא?" והקשחתי מבט בחנת אותי כמו נתח בשר השתדלתי להפוך מרב"ט לקב"ט בעוד את מעבירה עליי את מסדר הרס"ר. כנראה שעברתי, יצאנו החוצה, ישבנו לנו על שפתי מדרכה הו, זרתוסתרא, עצה נא לי עוצה איך יוצאים מזו הסמטוחה. דיברנו על טראנס, על העיר ועל יוגה מדי פעם הוצלבו מבטים את נינוחה אך אני נדמיתי לי כלובש טוגה התפורה לעורי בחודי מחטים. ובעוד השאלה עוד תקועה לי בבטן: "בא לך אולי לעלות קצת אליי?" הפתעת עת אמרת, מפתה כמו פתן: "בוא נא אליי ונתחשמק עד בלי די". ובכן כזה דבר לא קרה בעבר עת אנסו אותי בנות המין השני אני כולי סך הכל בא מפרבר בו יש ראש מועצה שמרני אזקת אותי וקשרת את עיניי גם מרחת עלי ממרח ווג'ימייט על גופך לבשת רק סרבל של בנאי כשגמרת את הלכת להביא מפתחות |
הצביעו לטל: שחר. הצביעו לעדי: בר, ניקי, עמית. הצביעו לניקי: עדי, טל, מיכאל, דני. שיעורי ההצבעה: הרבה". חבורת מטומטמים, אז אני שמח שאני לא אצטרך להישאר איתם פה זה שהם העיפו אותי. זה שהם העיפו אותי ראשון רק מוכיח כמה שהם מאוד מאוד מקווה שהם יזדקקו לי בהמשך וזה יגרום להם להצטער על "אני חושב שהם עשו טעות גדולה בזה שהם העיפו אותי מהאי, אני ניקי זינצ'נקו- שחקן כדורגל: הם לקחו את לפידיהם ויצאו מבית-הדין בחזרה לחוף פאקונג. ישראל לחברי הקבוצה. קריאות לילה טוב נשמעו מצד חברי פאקונג. אתכם מחרתיים בתחרות הבאה. לילה טוב לכולכם, ובהצלחה" אמר אתם רשאים לקחת את הלפידים שלכם ולחזור לחוף שלכם. אני אראה ניקי לעבר הקבוצה בעודו יוצא משטח בית-הדין. "ההצבעה הסתיימה, "מפגרים! אתם לא יודעים מה טוב בשבילכם?! מטומטמים!!!" צעק לעבר השביל המוביל החוצה מבית-הדין כשלפידו הכבוי בידי ישראל. הקבוצה החליטה" אמר ישראל, וכיבה את לפידו של ניקי. ניקי צעד חיים. כך גם הלפידים שלכם מסמלים את חייכם על האי. ניקי, קם ממקומו וצעד לעבר ישראל כשלפידו בידו. "באי הזה אש מסמלת עליו. "ניקי. ניקי, הבא אליי את הלפיד שלך". אמר ישראל. ניקי |