text
stringlengths 1
1k
|
|---|
מצאו מקום פנוי על הרכבת ונותרו ידיה, אלא בעודה מביטה בי. נבהלתי. אני לא טובה בזה. באמת. "תודה" היא לחשה בקול צרוד. היא המשיכה לבכות, אך לא לתוך להסתכל, אבל הרגשתי חייבת. הבטתי בה. ראיתי שגם היא מביטה בי. כל היושבים והעומדים הביטו בה בעיניים גדולות. לא רציתי נשפה את כל תכולתה המעטה אל תוך פיסת הנייר הזעירה שהגשתי לה. להרהוריי. לפתע נשמע רעש מחליא. נשמע כאילו הבחורה האומללה הצעירה. הסטתי את מבטי ממנה פן תתחיל לדבר. ניסיתי לחזור בבטנה הנפוחה מעט. כמעט ורציתי לצקצק בלשוני, אך ריחמתי על היססה, ואז לקחה אותה מידי. השפלתי אני את מבטי, הבחנתי שוב כמעט יוצאות לעברי. זעתי באי נוחות. היא הביטה בפיסת הנייר, ישירות. עיניה היו אדומות ונפוחות. הרגשתי שהעיניים הגדולות מצאתי פיסת טישו אחרונה. "הנה קחי" אמרתי לה בלי להביט בה לידה... איזה עונש. פשפשתי בתיק הקטן שהיה מונח על ברכיי. מסתכלים עלי. מה הם רוצים שאני אעשה? אז מה אם אני יושבת לבכות. הבטתי מסביבי, וחוץ ממבטים נבוכים לא ראיתי דבר. כולם ודווקא אני כל כך שונאת את הרעש הזה. היא פשוט לא הפסיקה מעט. לא עברה דקה, והבחורה מימיני גם היא פרצה בבכי רועש. |
דווקא כלפי אנשי שלומו בהתפרצות גדולה החוצה. בדרך כלל לא כלפי המתעלמים עצמם, הוא מבפנים, אך מדי כמה זמן כל הזעם והתסכול שאצורים בו יוצאים להפסיקו: בדרך כלל הוא נסוג לגמרי פנימה ומתחיל לפרק עצמו אסון, כי משהוא שואל עצמו שאלה זו הוא מתחיל תהליך שקשה לנדות אותו. 'מה לא בסדר בי?' הוא שואל עצמו. וזו שאלה הרת שהבעיה לא בהם, אלא בו. הרי הוא משדר משהו שגורם לאנשים שונים וזה לא אדם מסוים, אלא כמה אנשים במקומות שונים, ברור לו משדרים לו את אותו הדבר שמשהו בהתנהגותו אינו כשורה. והיות יכול להסביר לעצמו איך זה שאנשים שונים לגמרי, במקומות שונים, וצריך להבין שזה בא אליו בדרך כלל מכמה כיוונים, כך שהוא לא המתויג. כלומר תהליך התיוג משפיע בצורה מאוד מכרעת וקשה על נפשו של תפיסתם העצמית. לקבוצה אחת כחריגים, עולמם החברתי התחיל להשתנות וגם השתנתה שונות, במקומות שונים ותמיד התוצאות היו אחידות. כאשר התייחסו בעלי העיניים החומות הם הבעייתיים. הניסוי חזר על עצמו בשנים היא הפכה את הסדר, אמרה שהממצאים היו הפוכים. אמרה שדווקא שהשתקף היטב בחיבורים שלהם, בציורים שלהם, בהתנהגותם. למחרת וכו'. בסוף היום בעלי העיניים |
תעצרו את העולם אין בי כח לכאב תעצרו את הדמעות ואת הסבל שבלב. את ידי אני פותחת מתפללת לאלוקים מבקשת, מתחננת שיגמרו הייסורים. עוד דמעה ודמעה שורפת לי בנשמה לא עשיתי שום אבון רק ביקשתי אהבה. תעצרו את העולם אין לי כח עוד לסבול תעצרו את הדמעות אין לי כוח לצרות. כבר שנים אני שואלת מחפשת רק תשובה החיים עוברים כמו סרט רק הזמן זה התרופה. |
ושלוש הפעמים מספר אותו סיפור חמש פעמים, משהו על איך שהוא הכיר את סבתא אופורטוניסטית )אלוהים כמה שכואב לי הראש עכשיו( וכל הזמן ורואה כדורגל, הוא עצבני על זה שמכבי קפיטיליסטית מרקנטליסטית באותו בית עם טטה גר בבה. הוא רוב היום יושב על הכורסא שלו שלי חסרות רגליים... שלא נדע מצרות! מסתובב ליד הלול שלי. עדיין לא החלטתי אם חסרות לו ידיים או שלי איזה "האו-וואו" בשביל להחמיא ליצור הריחני שכל הזמן וארגון המורים העל יסודיים כשאני בקושי מצליחה להוציא מהפה עם הנאומים שלה על מחיר כרטיסיית אוטובוסים, יאסר עראפאת נורא אהבה לדבר, ובשנה הראשונות גרמה לי רגשי נחיתות ענקיים הורוד המגעיל שנתנו לי גם אם בחוץ היו 23 מעלות בצל. טטה גם עשתה והתעקשה להלביש אותי בסוודר צמר שקיבלתי ובכובע הגרב אני עוד עובדת על זה. טטה כל הזמן העירה לאמא על כל דבר שהיא אמא, הלא היא "טטה". אני די בטוחה שזה לא לגמרי מדויק, אבל טוב, אז זו אמא. משם ברשת אסוציאציות פולנית מגיעים לאמא של אלוהים איך שהיא שמחה... בכנות, לקח לי זמן לקלוט ששמה האמיתי הוא "אמא", אבל הצלחתי! הבנתי שקוראים לה אמה. וזה כי הייתי אינפנטילית רפת שכל. שהיא הושיטה |
תינוקת. בשקט כזה, ברוגע ואני עוזרת לה לתלות כביסה. שואלת בלב, הוא יותר חשוב? ועדיין אותו החיוך נסוך על פנייה ים ושיער בלונדיני ארוך. האם הוא חשוב יותר ממני אימא? אני תמיד מזכירה אותו ובכלל לא אכפת לי שיש לו עיניים כחולות כמו לך עיניים יפות כל כך כמו שלו". ואני מסיתה ממנה מבט, היא ונועצת בה עיניים. "לך כן יש עיניים כחולות" היא מחייכת "יש תמיד מצטערת. ולא קורה כלום. למה?" אבל אני סוגרת את הפה התכוונתי לבכות ואני פותחת את הפה לומר משהו כמו: "אבל את הרי מצטערת". ואז באות הדמעות משום מקום, ואני בכלל הרי לא לה בשקט, בקושי מביטה בה. היא פולטת פתאום: "את יודעת, אני בטח שוב עצבנית שאבא לא יגיע גם היום לארוחת ערב. אני עוזרת בה כלום חוץ מכמה טיפות של מים. זה לא היה פייר. היא הייתה כוס. זאת אפילו לא הייתה כוס זכוכית אלא פלסטיק וכמעט לא היה שלי לראות אם נפצעתי מהכיסאות שהיא זרקה עליי בגלל שהפלתי שלה ושל אבא. למרות שהוא כמעט לא כאן. היא מסתכלת על הרגליים שכמעט נופל ועליו היא שמה את כל הבגדים של כולם. שלי, של פטר, היא קוראת לי לעזור לה לתלות כביסה באמבטייה, יש שם חבל ארוך יואב. עכשיו קוראים לו פטר. |
אותה. זו היתה ג'יני ותנועת יד זריזה הוא הצליח למשוך אחורה את הברדס השחור, השיער "חיפשתי אותך". הקול היה מוכר לדראקו בצורה מחשידה. בצעד מהיר ואז הוא/היא פצה את פיו. דראקו קיווה שהיה לו פה. מהקללות-שאין-עליהן-מחילה. סיכוי די גדול שמי-שזה-לא-יהיה יודע לפחות אחת "איחרת" ציין דראקו בפני הברדס השחור, מתעלם מהעובדה שיש לוודא שאין אף-אחד בסביבה. לא היה שם אף אחד, מלבד דראקו. מתעופפת סביבה ברוח. מי-שזה-לא-יהיה הביט בבהילות הצידה כדי היא נעצרה במרחק חמישה מטר ממנו, הברדס מסתיר את פניה והגלימה שחורה וברדס, הלכה במהירות והתקרבה אל דראקו. דמות הופיעה מרחוק, מגבול היער האסור. הדמות, שלבשה גלימה אדוני מתבקש לחתוך את כל שאר תכולת הכיסים שלו. "כן, למען האמת, תחזיק את זה", ענה פרד ודחף לידיו של ג'ורג' בזוקה-לימון-פפאיה. הוא אמר את זה בטון שדרש נעלי עקב דנדשות ומסטיק "אפשר לעזור לך?" אמר ג'ורג', מתנער גם הוא מהשייקספיריות. של ג'ורג'. ג'ורג' מיצמץ. "אהמ", השתעל פרד בקולניות, מנופף בשרוך לפני פרצופו האומלל החיפוש: השרוך. משומש )מי תרצה/ירצה להשתמש איתו?(. הוא גם הוציא את מטרת קלטת ווידיאו )"הטלטאביז |
זה קרה, הגעתי למחשבה כלשהי, אני אשרוד את החיים גם בלעדיה. שמתי לב את עצמך על הרגליים או להגיע לאיזשהו מקום. כנראה שאם לא הבצק מחזיק אותך באוויר ומונע ממך את הצורך המטריד של להחזיק אחד לא ישים לב שאתה לא ממש מנסה לצאת משם ודווקא די נעים לך. הזה. אז אתה עושה את התנועות האלה של מנסה לעבור, מקווה שאף אבל אתה בתוך ליבך ובכלל, מרגיש שדווקא די נחמד לך להיות בבצק אתה מרגיש שאתה צריך לעשות תנועות של נאבק בבצק ומנסה להיחלץ, דחוף לך לעבור לצד השני או בכלל לזוז מהמקום שבו אתה נמצא. בטלוויזיה, ואתה צריך להגיע לצד השני, רק שמשום מה, לא ממש התפוצצה בחדר הזה ואתה מרגיש כאילו אתה באיזו תוכנית הישרדות שהיא הייתה שווה את ההשקעה. בכל אופן, גיגית ענקית של בצק בזבוז של זמן על מילה כזאת, שאחרי שמצאת אותה, אתה לא בטוח חבית, כמו שוקת, אבל מפלסטיק, גיגית. זו המילה שחיפשת, הרבה שם איזו... שוב אתה לא ממש מצליח למצוא את המילה, אה, לא מנסה לעבור לצד השני, וכל החדר מלא קורי בצק, כאילו התפוצצה מאחוריה באור כחלחל, מעין כחול של האור בקצה המנהרה, בתוך חדר שחיפשת. יש לך בראש את הדימוי שלך או צללית של עצמך, מוארת מילה |
הגנה, מי יודע במה הדבקת אותי עוד, זו "אבל זה דם שלך לא שלי" צעקתי, "ובכלל, תיראי איך את עובדת "זו מגפה" ענתה, צריך לפנות אותך מיד להסגר. "איך?" "מה?" גמגמתי המומה. לעברי ואמרה "את נגועה! יש לך אוטיזם" אחרי מספר דקות, סימנה לי להתקרב. ניגשתי לחלון, היא רכנה היא הוציאה את המחט ודרשה ממני לחכות בצד. תום. היא פמפמה במקומי וקילוח זרימת הדם התחדש ומילא את המזרק עד "אבל אני לא יכולה להזיז ת'יד, את לא מבינה!?" "זה בסדר" ענתה, "כך זה צריך להיות, תפמפמי!" המזרק ולשנייה יכולתי להבחין שהפנים הצהובות שלה האדימו. שואבת דם מעצמך ולא ממני? "היא הביטה לרגע עלי ואחר כך על שאיבדתי את התחושה באצבעות שלי" רטנתי, "ובכלל את לא רואה שאת "אני לא יכולה להזיז את האצבעות, תקעת לי את המזרק כל כך עמוק שלי. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל לא יכולתי לחוש בכלל את כף היד "תסגרי ותפתחי את כף היד שלך" היא ניסתה להיות ברורה יותר, מהחלון. מסוגלת לזוז, יכולתי להבחין בלובן פני בבואה שנשתקפה מולי "תפמפמי!" היא נהמה "תפמפמי!" הסתכלתי עליה המומה, לא הייתי פרץ דם אדום מילא את המזרק הענק עד למחציתו ונעצר. תוך הזרוע שלה. שלי. המחט חדרה |
טובה לו לאדם לכידותו בדם רשת הקשר זרימה לא נדם איש אישה לחיות ללא תשוקות מגע נשיקה חום חיבוק אהבות רשת הדם איש אישה חיבורי הבריאה חיבורי המראה כולם משתקפים בכולם כולם נחלים בני הרים נהרות אגמים מסתעפים לאחד מתלכדים בימות האוקיינוסים נשימה של אוויר הרים רשת של אוויר רשת הדם להמשיך פרו ורבו ומלאותם בריאה זרימה אין הפסקה אלוהים לא יודעת מה למה ואיך עם כל הזרימה חסרה לו לה אהבה אמיתית למשימה אמיתית של בריאה אמיתית של קיום האמת לאמיתה למנוע הרס אקולוגי של אדמה למנוע הרס אקולוגי של כל האומה למנוע הרס אקולוגי של כל בעלי האור והנשמה. 29.10.12 |
באמריקה ודוד באפריקה, שהבטיח לתת לו כשיהיה גדול, כי היו לו המון דודים שנותנים מתנות. שמענו על המון הרפתקאות אבל רק לרובי היו האמצעים להשתתף בהן באמת, חדשה. כל שבוע נלחמנו בקאניבלים, אריות וסוחרי-עבדים. היו כל יום שלישי היינו רצים לקיוסק של פרנקל וקונים חוברת טרזן ומשנהו לילה". הגדול באפריקה. אפריקה שאין בה דמדומים, אפריקה שבה "רגע יום לרובי מחדש ולהראות שגם אנחנו יודעים וראויים להילקח לסאפארי רוני ואני ידענו את התשובה בעל-פה, אבל תמיד אהבנו לענות מרסק ?" לשעה ונתקל עם הקרן בחומה של בצפר תל-נורדוי, מרסק אותה או לא "תגידו, קרנף דוהר ברחוב שלום-עליכם במהירות של מאה קילומטר |
פיס!" "זה די ברור, כמובן, כאילו דה!" אמרה פרוואטי בהתרגשות, כמו קוביית סוכר. "ומה הדבר שהיית רוצה ביותר?" שאלה נטלי סילבר בקול מתוק ממש 'איזו מין שוטרת'( )שני המשפטים הבאים יהיו אולי ברורים יותר לאלה שראו את הסרט רון הרים מבטו וראה את הרמיוני מביטה בהם בתמיהה. "טוב". "כן, אני יודע, אני יודע, נדבר על זה אחר- כך, טוב?" "טוב, נו, תראה, זה-" "תודה, רון", הארי מלמל, "אבל זה באמת לא היה נחוץ". הגדול ומיהר לרדת, מהמקום שבו הוא נעמד על הכסא. בהתלהבות לתקרה, מיהר להנמיך את קולו, שנשמע לכל אחד באולם ואז, מודע למה שהוא כרגע אמר, הוא מיהר להוריד את ידיו שהונפו לעיניים, "הוא בכל זאת הארי פוטר, הגדול מכולם!" הוא הכריז, וגם אם הוא טועה", הוא הוסיף, מסתכל על דראקו במבט חד, ישר "אני החבר שלו וזו חובתי לעמוד לצידו, לא משנה מה הוא עושה "מי אתה שתגיד לי מה לעשות, וויזלי?" אמר מאלפוי בשנאה. "לך תדפוק את הראש בחסה, מאלפוי!" קרא רון )הפעם באמת( ונעמד. קוסם!" )סתם, זה לא מה שהוא אמר, אבל נכון שזה מתאים פה?( "אוף, נו, תדפוק את הראש בחסה, מאלפוי. הארי- אתה.. אתה.. אתה או לא- טעה?!" לא היה טוב? שמישהו אחר עשה |
מדיי... מקום בין שנינו. כל הזמן אני חושב על איך אני יכול להתמודד. |
אולי תעלי אלי לקפה? אני גם יכול להכין לך ספגטי, אני עושה ספגטי נהדר, את חייבת לטעום את הספגטי שלי. אני חייבת לטעום את הספגטי שלך, אבל בינתיים, אתה מאכיל אותי רק לוקשים, פלונטרים שמזכירים לי ביסלי בטעם גריל. |
וכשהיה השר מונטיפיורי בן שמונים אז באו לביתו המלאכים הלבנים עמדו על מיטתו וכך אמרו אליו: "הקדוש ברוך הוא רוצה אותך אליו" וכך ענה השר מונטיפיורי בדיוק: "סלחו לי רבותי, אך באמת אני עסוק כי יש הרבה צרות לאחינו בעולם הנה פוגרום ברוסיה, איך לא אבוא אצלם? כי מי אם לא אני יעזור פה לכולם?" והוא עלה למרכבה ו"דיו" לסוסים אמר ופה מתן בסתר ושמה נדבה פה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה ולכל היהודים שמחה וגאווה וכל הכבוד לשר, וכל הכבוד לשר! וכשהיה השר מונטיפיורי בן תשעים אמרו לו: "תעלה, כי שם למעלה מבקשים" שאל אותם השר: "הגידו איך אוכל? איך עלילת הדם בדמשק תבוטל? הלא צריך ללכת לפחה הנבזה, ל'גיד לו: תתבייש ואיך מרשים דבר כזה ואם צריך לשים לו ביד איזה בקשיש מן מתנה גדולה, אך שאיש בה לא ירגיש אז מי אם לא אני לתורכי את זה יגיש?" והוא עלה למרכבה... וכשהיה השר מונטיפיורי בן מאה אמר: "מספיק לי כבר, הנשמה שלי שבעה הלכו מליונים לירות ופרנקים ובישליק אבל ליהודים זה אף פעם לא מספיק" אמרו לו: "כבודו, רק יבוא ויסתכל צריך לבנות עוד חדר לקבר של רחל להגביה ת'כותל המערבי לנווה שאננים יהודים |
לפני שתתכסה בקליפות שכל כך קשה לקלפם. גם המגע שלך רך ועדין, כל כך נעים להרגיש את עורך על עורי. המגע אינו מכוון אך מענג לא פחות. כמה שהייתי רוצה יותר. הייתי רוצה לספר לך את כל מה שאני מרגישה כלפייך, אבל אסור לי. אסור שתדע את הרגשות שלי כלפייך, אסור שתבחין אפילו בקמצוץ של חיבה מעבר לידידות. וזה כנראה משהוא שמושך אותי עלייך הכי הרבה, פנטזיה שלא תתממש, כי היא אסורה ובלתי מושגת. וגם העדינות שלך שאתה מסתיר היטב, אבל לא ממני וטוב שכך. שברירות שלך היא שמושכת אותי עלייך וגם גופך הסקסי ושיערך הפרוע. אתה פשוט עושה לי את זה. למה? אין לי שמץ של מושג אבל כאשר אני לידך אני פשוט נמסה מרוב תשוקה. אבל אתה כמובן לא תדע את כל זה לעולם. ואני אמשיך לקלף את הקליפות ממך עד שתוריד אותם לגמרי או עד שתפסיק להיות ידידי. מה שיקרה קודם. אני רק מקווה שהזמן יעשה את שלו. וחלקיך שאני לא מבינה, יסתדרו בתוך פאזל שכל חלקיו במקום. |
רוח הסתיו נושבת לילה קודר עצוב אש פה בוערת ויד כותבת, שוב. עצב נסוך באופל על רקע קיר עזוב, את מצטיירת ולי אומרת: "בוא נא הביתה" - שוב! להבה גדולה בלב יוקדת אהבתיך מאוד יקירתי. אף אם כה ארחק מהמולדת את קבועה לנצח בלבי. מה קשים חיים לא במולדת באדמת נכר, זו הזרה אך תקווה פועמת, בפטיש הולמת לחזור אליך במהרה. מה אוהב אותך מאוד ילדונת גם רחוק מארץ התקווה בשבילי נשארת אותה קטנטונת, את היחידה היקרה. בוא יבוא היום שלו ציפיתי הן קרוב הרגע היקר: יום שובי אליך, לנשק שפתיך, בחיקך אהיה המאושר. |
שקר לבן ששיקר יעקב ביום כלולותיו וגרם לו לשאת לאישה את לאה בתחבולה בשקר ל ב ן כנגד שקר יעקב ששיקר את אביו וגנב לאחיו ברכה ובכורה על כן שקר לבן אין בו זדון כולו רצון כוונה טובה: למרק שחור חרפה ביזע עבודה קשה בפיתולי דחילא ורחלה המקדמים לעילה ולהילה ולחשבון הנפש הנוקב עד התיקון, המחילה, הגאולה. 26.11.13 |
מטרים מתחתי יש עוד חבר'ה שמטפסים, אני מסתכל למעלה משהו, זו פשוט לא הפעם הראשונה שאני מטפסת כאן". מתחוור לי יפה. שמחה מדי. בטח שיכורה. "אל תתפלא שאני עוקפת אותך או "תעשה קצת מקום" אני מרגיש דחיפה קלה בכתף ומסתכל אליה. דווקא שייגמרו ורק היום אני מבין למה. מחשבות מציפות אותי. הסלע, שהיה שם תמיד. אני מתחיל לדמיין חיבוקים שלא רציתי ומטפסת ברגל, אני עולה ורואה מכתבי אהבה שרופים וכיתוב על "זה עצוב". אני אומר שאני יודע, וככה זה, ודי. היא עוזבת אכפת לי יותר. היא מלטפת אותי על הלחי ומעניקה לי מבט נוגה, להיעזר בצוק עצמו. אם היה קל יותר כנראה שהייתי נשאר, פעם היה רב וההתקדמות שלי איטית מדי, אז אני מחליט לעזוב ומעדיף מעלה, היא מחליקה מעט מטה ואבנים קטנות מתדרדרות מהצוק. המאמץ "תני לי לעבור" אני מהדק את האחיזה ביד שלה ומרים את עצמי תהיה מרוצה אם זה יקרה, אבל אני לא אעשה את זה, לא בשבילה. באמת. יכול להיות שמגיע לי ליפול, ככה לפחות היא חושבת. היא "בטח, ולתת לך להישאר כאן למעלה?" היא מחייכת אלי. אני מפחד, אותי. אני מביט למטה ונבהל, נפילה כזו תהיה ארוכה. "למה אתה לא קופץ?" היא מרפה קצת את אחיזתה, כאילו |
תסתכל בי עכשיו, גם אני עליך אסתכלת עליך זאת לא ההתחלה, או אחרי שנתיים או שלוש לא שזה נגמר, לא שאני לא לצידך ואתה לא לצידי אבל איך קוראים לזה, מרחק שמפריד אותך עכשיו, שמפריד אותי ממך יש מרחק בינינו אתה הולך לישון מוקדם, אני בלילה ערה אתה מדבר עברית ואני לא מבינה לא טוב, בינינו לא נוכל להסתיר את עצמנו את עצמנו משנינו לא יודעת להבין מה עובר עלינו, איך פתאום לא שאין כלום, לא שאני כבר לא שלך ואתה כבר לא שלי אבל זה מפחיד כל כך ככה, להרגיש בלי לדבר לחכות שיתפזר הערפל בינינו אתה הולך לישון מוקדם... |
אפילוג |
תני את ידך אחותי הנרגשת שמא תוכל לחיצה חרישית לך לספר איך נפשי מבקשת לך אהובה את עצמה להושיט תני את ידך אחותי והביטי איך נפקחים לקראתך אישוני בם תשוקתי אשר טרם גיליתי לך מצפה מתוך ים יגוני תני את ידך אחותי והשעיני כאן על כתפי את ראשך הנסער חרש אשיח לך אנא הרשיני מה אהבתיך יקרה זה מכבר תני את ידך ונשב כמו אמש אנא אחות אל תגידי דבר אין משיחין עת זורחת השמש אין מיבשים עיינות במדבר. |
דוקטור (דלת עליה רשום "דוקטור יערי סוקניק טוקר פריז - רופא מנתח פוליטי". ניכנס החולה ישראל ומתיישב מול הרופא. הרופא מעיין בגיליון הרפואי) רופא - (מרים את פניו מהגיליון ומתחיל לדבר בטון רציני) ובכן ישראל, הלב חברון שלך עומד להתפוצץ. זו שאלה של ימים, אולי שעות, ואלול לגרום, אם כי לא במתכוון, לגל של התפרעויות ואבנים בכליות. אין מעבר בטוח מחלל הש"ס דרך הווריד הראשי לישראל לסיירת לבלב. ישראל - אז מה ניתן לעשות? רופא - הרבה מה לעשות אין. צריך לשבת בשקט, להמתין להתפתחויות, ולהיזהר שלא יקדים כנה לפרס, מחד. מאידך, ביום ראשון הקרוב יפגשו דוקטור לוי מאורטופדית עם דוקטור פת"ח מהגדה לפגישה בארבע עיניים בתקווה להגיע להסכמה ולמצוא פתרון למצב הסבוך, אם כי לא מן הנמנע שנצטרך בסוף לסגת מהמעי הגס, דרך כל החרא ולכרות את התוספתניהו, ויש האומרים ...המיותר בלא וכי. ישראל - תודה לך דוקטור יערי סוקניק טוקר פריז. רופא - תודה לכם ואם לא קשה, תכין לי בבקשה בדיקת צואה בתוך ישע... ישראל - (קם) איפה זה ישע? רופא - (מגיש לו כד) ישע זה כד. (ישראל יוצא. הרופא מביט בצילומי הרנטגן ואומר לעצמו בקול) אכן תמונות קשות... |
שבא להרוס לנו את החיים! אסלח לך, כי אתה לא בן אדם, מקומך בגיהנום! אתה השטן! השטן עצמך מה אתך? האים אני סולחת גם לך? התשובה היא לא! לעולם לא מהר, כי הרי כולנו בני אדם, כולנו טועים, אתה בטח שואל את תראה בד"כ אני לא נוטרת טינה לאף אחד, אני בד"כ סולחת מאוד שעשית, שתיזכר בחייך ותבכה! כלום, ששום דבר לא יפריע לך לחשוב ולהצטער כל יום על מה מה קורה, שלא תוכל לזוז, שתשב שם בפינה שלך ולא תוכל לעשות אוטמת לך את האוזניים, וקורעת לך את מיתרי הקול, ככה שלא תדע הייתי כורתת לך את הידיים והרגליים, עוקרת לך את העיניים, היום אני מאחלת לך להירקב שם, ואם כבר, אם זה היה תלוי בי, שאני זאת שמסרבת לסלוח לך! שם ולא פה, אבל הייתי יותר שמחה לו היית תקוע שם באשמתי, בגלל כשאתה במקום הראוי לך בגיהנום, אני דיי שמחה לדבר איתך כשאתה כעת היום אני מדברת אליך, בפעם הראשונה לאחר שלוש שנים, כעת תישכח, כי זהו העונש שלך-להירקב בגיהנום בלי שיזכרו אותך! יפסיקו אנשים לחשוב עליך אפילו פעם בשנה, ואתה מהר מאוד היית חשוב לאף אחד, לאף אחד לא עשית טוב אף פעם, ומהר מאוד לא היה יושב עליך שבעה, אף אחד לא היה בוכה באמת עליך, לא תאמין לי |
ואז דפקת אצלי בדלת. היה כבר מאוחר בלילה, אולי אפילו אחת, אבל אתה ידעת שאני אפתח ולא אראה לך אפילו שאני כועסת, ובחוץ התחיל לטפטף. ואתה חייכת מאושר וספרת לי כמה טוב לך עכשיו ואיך אתה מרגיש שסוף סוף דברים מתחילים להסתדר לך. ואז ספרת לי כמה היא יפה, ושהפעם זה על באמת ולא סתם משהו חולף. ותארת לי איך נראתה השקיעה כשצפיתם בה חבוקים על החוף. ואני רציתי לירוק לך בפנים, לבעוט לך בביצים. ורציתי לחבק אותך עד שתמות, עד שתמות לי בידיים. ורציתי לצרוח שכל העולם ישמע. ורציתי לצעוק שתעזוב, שתלך ושלא תבוא לכאן יותר. ואתה רק חייכת את החיוך הזה. ואתה ידעת שאני אפול. ואתה ידעת שאני לא אוכל לעצור את המבטים המוקסמים. ואחרי שעה וחצי אמרת שאתה חייב לזוז, כי היא מחכה לך. ואני חייכתי בהבנה. ואז נישקת אותי בלחי עד ששרף, ואמרת שאני החברה הכי טובה שלך בעולם, ויצאת החוצה שורק לעצמך בעליזות. ואני הרגשתי כמו מישהו שהרגו לו את התקווה, והלכתי לחדר השינה ונשכבתי על המיטה, ובכיתי. |
זה כבר לא כמו בעבר ואני נחשף, נשבר ועוד רגע בי עולה זכרון כזה שונה. אך נזכר במתק רז במבט עינייך אז נעצר לרגע ונרגע כי בשבילי את היחידה. בחיי את מתנה מציאה כל כך גדולה כמה בא לי בנשיקה לומר תודה על כל גל של רגש עז כי מגע שפתייך אז שוב הזכיר לי שאת היחידה. שוב נזכר רוצה רק בך אוהב ומחבק חזק ומקווה לצעוד איתך יחד יד, ביד. שוב עד כדי כך רוצה לחוות איתך עוד רגע מיוחד כל כך כלום לא מובן לי מאליו, כלום לא מובן לי מאליו. בחיי את מתנה מציאה כל כך גדולה כמה בא לי בנשיקה לומר תודה על כל גל של רגש עז כי מגע שפתייך אז שוב הזכיר לי שאת היחידה. |
ואז ראה קמרון דבר משונה. הוא הביט לצדו שניהם חזרו להביט בקו החלק והמלאכותי המחבר בין השמיים לים, "ג'ולייט," הוא גלגל את שמה על שפתיו, והיא הביטה בו בשלווה. טוב יותר. הוא רק נדהם יותר ויותר מיופייה הקודר. מהאימה ולהתמזג עם ההמשכיות, עם האהבה. כשהביט בג'ולייט חש ידע לאן פניהם מועדות, הוא רצה רק להמשיך ולשוט, להתרחק רגעים של שיט, הם הביטו לאחור וראו את האי מתרחק. קמרון לא קרח והוא בער באור כחול - גלגל האש החל להפליג. לאחר כמה ושניהם נכנסו לגלגל האש הכחול. קמרון לחץ על כפתור דמוי גביש מאוד חשוב במשוואה שיצר קודם, האהבה והאימה. "כמובן," אמר, הוא הביט בה עוד, ביופייה הקודר. הוא חש שג'ולייט מהווה גורם פיה, "אני יכולה להצטרף אליך?" שאלה ברוך. והוא הביט בה. שניהם היו בשקט לכמה רגעים עד שהיא פתחה את פניה, שיערה ובגדיה הרטובים היו מוכתמים בדם. היא התקרבה אליו לה שיער שחור ועיניים אפורות בורקות - זו הייתה ג'ולייט. שהתקרבה הוא זיהה עוד ועוד ממנה. זאת הייתה נערה צעירה, היה הדמות פסעה מחוץ ליער, היא הלכה בדממה וקרבה לעברו. ככל ואז ראה דמות נעה בין העצים הוא קפא על מקומו ולא נע. כיצד האפלה היא זו |
שיר מהיר לגבי טירוף, ללא קטעי מעבר: השיגעון הוא משפחתי למשפחתי יש יד ורגל ועשר ציפורניים חדות שיחרצו ממני עור כאוטי דרכו אוכל להשתחרר מקליפתי לתמציתי אוכל לזלוג כמה שארצה וריח מחלקה סגורה יהיה לי גם חלוק ולבנים סוף סוף לבנים דרכם אוכל להשתחרר מידי האחים המומחים אל גג הבית הופס לרחוב איש השיחה נשבר: כשאגיע לגשר אחצה אותו או שאנתק את כבליו וארחף בתהום בידיים וגוף כשאגיע לגשר אשרוף אותו חבלים וקרשים אזרוק את עצמי למסלול האוויר החם ומשהו יצפה לי מעברו השני של הגשר על קצה תהום אחר משלי איש שיחה מחליט החלטה: הפסקתי לבנות גשר לאחר הפסקתי לקנות רגש לאחר התחלתי לרצות רגש מאחר אולי רק גשר אותי רק גרש אותי כמו שרק אתה יודע קר כמו שאתה יודע איש עוצמה איש עוצמה מחנך את עצמו במכות חשמל לגזע המוח איש עוצמה מכה את עצמו בכידון מפותל בבטן בכוח אנשי מראה מחזיקים אספקלריה ומתבוננים שוב ושוב בעצמם במראה פניהם דלקות צלקות והמראה היא רק פתח דק או צר או ענוג דרכו אפשר לשחרר בכוח את התשישות בקריינות ממלכתית נטולת פניות המטרה מקדשת את האמצעים בטקס קטן כל מה שאפשר להשיג- יושג עבריינית או לא ללא |
עשיתי כמו שאמר לי ונפלתי גם אני על הגב. ואמר, 'תעשה את זה מהר ובבת אחת'. הנהנתי לאיטי בראשי בשתיקה. ג'אקי הגיש לי את צינורית הפלסטיק גם?' 'זה בגלל שהוא לא עשה את זה בבת אחת. תכף הוא יתאושש. רוצה הייתי די מבוהל, אבל ג'אקי הרגיע אותי, 'אל תדאג', הוא אמר, נפל לאחור על גג המקלט. ג'אקי קפץ ובדק אותו. מספיק אוויר, ככה שהיה צריך לשאוף את האבקה בפעמיים. מיד הוא הוא ניסה לעשות כפי שהורה לו ג'אקי, אבל לא הוציא לפני השאיפה 'עכשיו תשאף בבת אחת ותוליך את הצינורית לאורך כל השורה'. בז'ה ציית ועשה כמו שהסביר לו ג'אקי. 'תקרב את הצינורית לקצה שורה ואז תדחוף את הקצה השני לנחיר. מבין גדול, אבל היה ברור שהוא לא יודע מה עושים. לבז'ה את צינורית הפלסטיק. בז'ה, מרוגש, ניסה לעשות פוזה של הייתה אבקה לבנה. הוא סידר את האבקה בשלוש שורות שוות והגיש כסף מגולגל וצינורית פלסטיק דקה. הוא פרס את נייר הכסף. בתוכו אל החשכה. טיפסנו על גג המקלט. ג'אקי הוציא מכיס מכנסיו נייר הדיסקו שלנו היה במקלט, שמתחת לחדר האוכל. עלינו למעלה ויצאנו ג'אקי חייך אליו ואמר, 'בוא למעלה'. 'ארגנת?' כשבז'ה התקרב אלינו ונעצר לפני ג'אקי. 'נו?', הוא |
בוערת? אני אמורה גם לדבוק במשאלות שלי, נכון. כמו שאומרים: דבר לא יעזור לך, אם לא תעזור לעצמך. יהיה בסדר. אז מה אתה מספר?" דארסי הזה מביט בה במבט חד כאילו היא היצור המוזר ביותר בעולם. ואז אומר: "יהיה בסדר." והולך. מפלה, גבירותיי ורבותיי, שכנים וחברים, עבדים ואדונים. מפלה גדולה. אבל היא לא ציפתה להרבה. נכון. הרי, אתם הרי ראיתם. יש לו ריקמה של ראש אייל על הסוודר. אז היא הולכת ומוזגת לה קצת קארי בצלחת. זו מסיבה או לא? למי אכפת אם היא פישלה עם איזה גבר? בטח שלא לה. עכשיו דארסי הזה בכלל לא יודע שהיא מאחוריו, ליד שולחן הכיבוד. הוא שכח ממנה לגמרי. עכשיו אני אספר, ברשותך, סופר יקר, את מה שקרה. מישהו ניגש אל דארסי ושאל אם הוא רוצה שהוא יכיר לו אותי. ואז דארסי אמר: "אם אני ארצה להכיר אחת שרק מרחמת על עצמה כל הזמן ונעה כמו מסטולה בתוך עשן סיגריות ואדי אלכוהול, אני אודיע לך." בלב הולם למשמע הדברים כף האוכל רעדה בצלחת. הוא הסתכל וראה ששמעתי, אבל לא אמר דבר. לא היה אכפת לו. אני ניסיתי להיות קלילה. כשליבי מפרכס על העלבון, מזגתי קארי ואמרתי: "זה קארי טעים מאוד. יאמי. אני אוהבת קארי." וכך מזגתי לי עוד |
כשאנחנו מופיעים במסיבות ובנשפים, לרוב איננו מצטרפים אל הרוקדים, אלא צופים. אנחנו מתיישבים בצד, בודקים אותן אחת אחת, ולבסוף זורקים משפט: "רוצה לצאת מכאן מיד?" כי אנחנו, אתם מבינים, אנחנו לא רקדנים, אנחנו טה-טה-טה-טם. אם העניין היה נעים, אולי פגישה שניה קובעים, אבל ללא כל דיחויים אותה הביתה מביאים. הבילויים שמסביב הם לפעמים עניין חביב, אך איש כמונו מעדיף קצת פרטיות בתל אביב. כי אנחנו... ואם אנחנו מוזמנים להרצאות ודיונים, תאטרונים, מוזאונים או סתם ערבי תרבות קטנים, הרי גם אז, הרי גם אז עוד אין זה ערב מבוזבז לגבר קל תנועה ועז ולא לגמרי מרוכז. כי אנחנו... כשאנחנו נקראים להתייצב למילואים, לרוב איננו מתרכזים בתפקידים הצבאיים. בכל בסיס יש חיילות בכמויות די מוגבלות, ואם רוצים גם לבלות, צריך בעניינים לשלוט. כי אנחנו... |
הוא קם באמצע הלילה והחדר חשוך וזר מגשש דרכו בחושך ורגלו נתקלת בכר הוא קם באמצע הלילה כואב וחשוך ומר הוא פתח את התריס לרוח והצית סיגריה ביד שמזמן שכחה לנוח ומזמן לא לטפה דבר הוא פתח את התריס לרוח והביט כך בעד החלון איך זכר כמעט שכוח מסרב ללכת לישון והביט כך כמעט רגוע ומלא ראותיו בעשן והחדר חשוך וזר לו והחדר מכר נושן ושיר ששום איש לא שר לו הזדמר, הכאיב והובן. |
אבל עכשיו אני צף. אדע שנחתי מספיק ושצריך להמשיך לחפש. אסתכל לצדדים ולא אראה חוף, כשאסתכל לתוכי ולא אראה נשמה. אז אופטימיות יכסו אותי וכששמש של אמונה תאיר בשמיים. כשאני שהאפשרות היחידה שלי היא תהיה לטבוע, כשגלים מאיימים של הפסקתי לחפש. בינתיים אני נח. עד שלא תהיה לי ברירה. עד עצום של חוסר סיכוי. של ייאוש. אני מצאתי אותה סוף-סוף, אז אני לא יודע אם אמשיך לפגוש אותה, כרגע אני צף מעל אוקיינוס שמושכת אותי אף-יותר. היכולת לרפא את עצמה, מין כישוף אכזרי במסווה של תמימות שפגעתי, אחר-כך הבנתי אחרת. וגם אם פגעתי ממש במקרה, הייתה לה הצליחה להתחמק מכולם, היא נורא מיומנת בקטע הזה. כשחשבתי כלום אבל רוצה לדעת הכול. פעם עוד ניסיתי לזרוק רמזים, אך היא מאיפה יש לי הזכות לחשוב שאיתי זה עדיף. לא יודע על החיים שלה המכתב הזה הוא קשה, אני לא מכיר אותה כמעט ויודע בדיוק מיהי. פצצות תאורה אל תוך הבפנים של הלב. זבוב על הקיר שמחכה שיפתחו לו חלון לבחוץ, למרות שיורד גשם של ביחד עוד חוזרת אליי הידיעה שאין לי מה לעשות חוץ מלחכות, אני של שיחה אל תוך העבר עולה בי עוד פעם ההבנה, ואחרי שעתיים של אחרת, לא יעזור השכנוע ולא |
מסעות אני נסעתי את עיני אל על אני נשאתי אלוהי... אל מקום אני הגעתי והתשובה עדיין לא מצאתי עד מתי.. חי את חיי עף עם הרוח לעיתים זה קל ולפעמים קשה יורד עולה מפלס המצב רוח דבר אחד אני בטוח ש... השמש שוקעת בים ואל העפר ישוב האדם אז תן לו אישה לידו לא טוב להיות האדם לבדו השמש שוקעת בים ולא תשנה סדרי העולם אתמול עבר אז מחר אל תבזבז את הזמן שנותר בארץ יש אנדרלמוסיה צברים אתיופים ומרוסיה אלוהי... כמו כולנו חי את האינפלציה לא מבין את הציביליזציה עד מתי... אז אני חי לי את חיי עף עם הרוח לעיתים זה קל ולפעמים קשה יורד עולה מפלס המצב רוח דבר אחד אני בטוח ש... השמש שוקעת בים ואל העפר ישוב האדם אז תן לו אישה לידו לא להיות האדם לבדו השמש שוקעת בים ולא תשנה סדרי העולם אתמול עבר אז מחר אל תבזבז את הזמן שנותר... השמש שוקעת בים ואל העפר ישוב האדם אז תן לו אישה לידו לא טוב להיות האדם לבדו השמש שוקעת בים ולא תשנה סדרי העולם אתמול עבר אז מחר אל תבזבז את הזמן שנותר לה לה לה... |
לדרדס האדום על כל הטרחה שלו וחיבקה אותו חיבוק עצום. אני לא יודע לומר בוודאות, אבל אני כמעט משוכנע שבגלל שהיה חשוך שם, היא לא ראתה שהוא אדום. הדבר אומת כאשר יצאו שניהם החוצה מביתו של גרגמל, ודרדסית נוכחה לגלות, לאורו של הירח, כי מצילה הוא לא אחר מאשר הדרדס האדום. "אתה אדום!" היא זעקה לפתע. "כן, אני אדום" ענה לה הדרדס האדום "אבל זה לא אומר שאני פחות טוב ממך, או משאר הדרדסים". דרדסית עמדה שם לרגע, הירהרה במה שאמר, ואז הבינה כמה טיפשה היתה כל השנים האלו, שהקשיבה לשאר הדרדסים ולא טרחה אף פעם לברר מיהו אותו דרדס אדום עליו הם צוחקים. היא לקחה את ידו של הדרדס האדום, ויחד הם החלו ללכת לעבר הכפר, צוחקים ומדברים. אל הכפר הם הגיעו בשעת בוקר מוקדמת, כאשר כל הדרדסים עוד ישנו בביתם. הדרדס האדום ליווה את דרדסית עד לפתח ביתה, ואז לפני שנפרדו הוא פתח ואמר: "דרדסית, למרות שהצלתי אותך מידיו של גרגמל, אני מבקש שלא תספרי לכולם שאני הוא זה שהציל אותך. תספרי שפשוט הצלחת להתחמק, אני בטוח שתחשבי על משהו. אין לי צורך באהדה המזוייפת של כולם, כשהם ישמעו שאני הוא הגיבור שלו הם חיכו, ובעצם יהיו מאוכזבים שזה לא הם |
עבר השלושה) מילר: אלו הודים. אלכסנדר: הודים?! מילר: היצורים המאכלסים את הודו, כלום לא שמת לב לקיומם עד עתה? אלכסנדר: כמדומני שלא. (מביטים בעניין בשני מליון ההודים שמאחוריהם) אלכסנדר: ומה לשומר הבריטי ולהם? מילר: כמדומני שאין דבר. (אלכסנדר מביט בהודים, מביט בשומר, חוזר ומביט) אלכסנדר: כמדומני שאתה צודק. מילר: וזהו בדיוק שורש טענתי! אלכסנדר: סלח לי? מילר: טענתי בדבר הדרך בה השפיע בריטניה על הודו, ובכלל ההשפעה ההולכת וגדלה של מדינות המערב המפותחות על תרבויות מסורתיות אשר לאט מעלימה כל זכר ליחודיות התרבותית והאנושית אשר היו בהן. אלכסנדר: סלח לי, אינני רואה בהודו ולו שביב של השפעה בריטית רעה, למען האמת הם אפילו דאגו להוריד מהרחובות את האוטובוסים האדומים המגוחכים האלו שכ"כ חביבים עליהם שם בבריטניה. מילר: האם הנך עיוור?! קבצן עיוור (מרוחק מהם, צולע לעברם): תרומה לקבצן עיוור. אלכסנדר: מה כוונתך? מילר: כלום אינך רואה שני מליון הודים רעבים מאחוריך? (אלכסנדר מביט בהודים בעיון, מביט בשומר, מציץ בשעונו, חוזר ומביט בכל השלושה) אלכסנדר: אינני חושב שהם רעבים כלל. מילר: הסבר את עצמך. אלכסנדר: אינני |
"נסעתי לארה"ב, אני לא חוזר." רצתי אל המחשב אבל הוא לא היה שם, רק מכתב ובוא משפט אחד, )י( = יפיפייה. ועל עורי היה חרוט, הלכתי להסתכל על המראה וראיתי משהו מוזר, חולצתי הייתה קרועה וקמתי מהמיטה שלי. קמתי בבית אחרי לילה ארוך ומוזר, 'שיו איזה חלום...' חשבתי הבקבוקים. הייתי המומה, לא ידעתי מה לעשות. הוא הראה לי את שני אותך ואת תשכחי את הכל." וכך נוכל לחיות ביחד." והוא הביט בי בתקווה. "והשני, יעלף שעבר." הוא אמר ונזכרתי. "שיקוי ראשון יהפוך אותך לדרקונית "אני הכנתי שני שיקויים, אני טוב בכימיה כמו שאמרתי לך שבוע "מה?!" הייתי המומה. "איך?" "או יותר נכון דרקונית?" "מה-?" "את רוצה להיות דרקון?" אמר. "מה?" פלטתי. הייתי רוצה ש..." הוא עצר שוב. "אני הייתי..." הוא התחיל להגיד, הבטתי בעיניו השחורות. "אני דברים שהוא לא היה אמור, זה קצת הביך אותי. אני רציתי לשאול משהו אבל קצת כעסתי על העובדה שהוא הציץ וראה הוא השתתק. כשישנת." הייתי לא זהיר, שמת לב לזה שאני שם ואף עזרתי אומץ לגעת בך היה צריך לדעת. "ואני חושב ששמת לב לשינוי כי בזמן שאחרון המשפט הזה והבנתי למה הוא התכוון, הוא הכיר קצת יותר ממה שהוא הוא אמר |
לחפש עצות לעצמי. ותמיד הייתי מוצאת. היה לי כשהייתי נתקלת במצב כלשהו בחיי הייתי נזכרת בכל אותם המאמרים הייתה נעולה, והמפתח תמיד היה איתי. זאת הייתה בעצם המגירה שלי. ואף אחד לא היה נוגע בה. היא שונות, ובמגירה שבאמצע, היו כתבות על החיים שאולי יעזרו לי, שאף פעם לא הייתה לי. במגירה השלישית היו מאמרים על מחלות השניה, זאת שבאמצע. במגירה הראשונה היו מאמרים על אהבה, כזאת לא הייתי מפספסת שום כתבה, הייתי גוזרת את כולן ושומרת במגירה שמייעצות איך להתמודד עם מצבים שונים בחיים. בשבועון שהייתי קוראת. היו שם המון כתבות מועילות, כאלו |
הוא יקנה לו אופנוע אם הוא לא ינשור. לאבא של אבי הייתה בעיה עם ספר, והוא נשאר רק בגלל שאבא שלו, שהיה רופא תחת, הבטיח שהוא שם, ואבי גם את רוב השיעורים. לא היה לו ממש מה לחפש בבית מעבר לגדר, כי היה שם גן ציבורי. את רוב ההפסקות הם העבירו במחששה של בית ספר. המחששה הייתה לא בתוך בית ספר, אלא ממש קצת ביחד. זה בגלל שכולם עישנו, והם היו נפגשים כל הזמן האחרונה, שהיתה גם השנה האחרונה בתיכון, הם התחילו להסתובב מקבילות, חוץ מיותם ורונן שלמדו יחד עוד מהיסודי. אבל בשנה שם, ובזמן שהיה, הוא העדיף לעשן ולשתוק. הם כולם למדו בכיתות אף אחד לא היה חבר ממש טוב שלו, כי רוב הזמן הוא בכלל לא היה די חברים טובים. זאת אומרת, חברים טובים בקנה המידה של אבי. מקסימום הסתובבו יחד בחצר, אבל אצלו בבית, נתנאל הרגיש איך הם אצל נתנאל והם מעשנים ומדברים קצת. בתיכון הם לא ממש דיברו, בלשון, והוא בא אליהם די הרבה. לפעמים, אחרי השיעור, הוא נשאר הכי קרוב אליו. אולי בגלל שאביו היה נותן לאבי שיעורים פרטיים יותם זז קצת בכיסא שלו. נתנאל מסתכל על אבי. מכולם, הוא חש בדיוק אז אבי מכבה את הסיגריה שלו במאפרה ונושף עשן ברעש. מה אתה שווה." |
אז מי היה צודק ומי אשם זאת סתם אדמת טרשים שאין לה שם זאת לא התחנה ואין כאן איש סתם חללית זרה לצד הכביש בכל זאת מי מפסיד ומי נשכר זה סתם אבק דרכים חום אפרפר זאת לא היד שלך, זה לא היד סתם יד נגעה קלות בהזייה איך פרידה אחת כמו אלפי פרידות בתופים הולמת ברקות איך שקיעה אחת כמו אלפי שקיעות אש כתומה שולחת בשדות אז מה היה בערפל ומה מובן זאת לא ההצטלבות, זה לא הזמן זה לא אויר שיכור של סוף היום סתם רוח שנשבה לשום מקום |
גישה גנטית לתולדות האבולוציה האנושית ===================================== ראשי פרקים ======== הקדמה המסע לכיבוש העולם ע"י הומו ספיאנס אדם וחוה המיטוכונדרית חוסר הקשר הגנטי בין נאנדרטלים להומו ספיאנס מחקרים גנטיים באירופה מחקרים גנטיים במזרח התיכון ----- ביבליוגרפיה ווביוגרפיה מאמרים בסידרה: האבולוציה של האדם =================================== הקדמה במאמר זה נסקור פרקים שונים בתולדות האבולוציה האנושית מנקודת נסקור את תולדות כיבוש העולם ותולדות התפשטות האנושות ע"י ההומו ספיאנס נסקור את פרשת "אדם" ו"חוה המיטוכונדרית" נדווח על חוסר הקשר הגנטי בין ההומו ספיאנס לניאנדרטלים לבסוף נעסוק קצת במחקר השורשים הגנטיים האירופאים והיהודיים. =========================================== על המסע לכיבוש העולם ע"י ההומו ספיאנס ראו מאמרי בנושא זה: ======================================= אדם וחוה המיטוכונדרית חוה המיטוכונדרית ========================================= על חוסר הקשר הגנטי בין הנאנדרטלים להומו סאפיאנס מאמרים באנגלית זהו המחקר הברור ביותר עם מסקנות חד משמעיות על ההבדלים בין האם האדם המודרני |
בחזרה, רק שיניחו לי, יתנו לי לאהוב בשקט, ומדמיינת שאני מחייכת אליו. למרות שאני לא אוהבת את הפנים שלי, אני מחייכת אל עצמי התאהבויות גורמות לי לזהור, הן גורמות לי לחייך אל עצמי במראה מרוקנת, חלושה, סתם אחת. |
כתבתי את השיר הזה בזמן של געגוע זה מוקדש רק לך, קבלי באהבה. אלייך כל הנשיקות עפות מכאן ברוח כשאת לא כאן, אני כמו משוגע אני צריך אותך אני אוהב אותך האהבה שלך שווה לי את כל העולם ואת עמוק בלב אני אותך אוהב את כל כך יפה שזה כואב לפעמים אני חושב זה לא סתם שנפגשנו רציתי שתדעי, שאת הסיבה כל חיוך קטן שלך אומר הכל לשנינו כשאת לא כאן, אני כמו משוגע אני צריך אותך... |
גדולה מלמטה. בעמוד קד"ח, שיר השירים. "ישקני מנשיקות פיהו.." דפדפתי בו קצת, קדימה ואחורה, מחפשת משהו מעניין ונעצרתי בספרה בקדחתנות. הבטתי גם אני עתה בספר שהיה מונח בידי. שעירה והתפללה במרץ. מתכופפת כל רגע לכיוון הרצפה ומדפדפת הפנתי את מבטי לעבר אישה זקנה שעמדה ליד החלון. היא הייתה מאד שיותר אני לא קמה. בצעקה, וכך הייתי קמה ויושבת וקמה ויושבת עד שנמאס לי והחלטתי התחלתי לחבר שירים בראשי. מדי פעם אמא הקימה אותי, כמעט רק מלמלה איזה "שששש" והפנתה את ראשה ממני. הגיוני, הגענו לפה רק בשמונה. שאלתי את אחותי מה השעה אך היא הסתכלתי לשעון שהיה תלוי על הקיר מולי, השעה הייתה שבע. זה לא העטיפות למטה, רחוק מאד מאבא. אמא נראתה מאוכזבת. אמא הסתובבה וסימנה לי לזרוק את הסוכריות. נעמדתי והשלכתי את על שלט לבן בכתב ילדותי שהיה תלוי מול עיני. "בבית הכנסת מתפללים ולא מדברים", קראתי בקול רם את שהיה רשום וכתומה, צעקה להם "שקט" והם נעלמו מהשטח. היו שם הרבה ילדים שעשו המון רעש. דודה שלי, עם מטפחת ירוקה שיניי. לשיניים. תקעתי אצבע והתחלתי לחטט בפה, מנקה שאריות טופי מבין עלי כשאני לועסת. הבעיה עם סוכריות טופי זה שהן |
להראות שגם לי אכפת? איך אומרים לדמעות שיצאו? ואני גם רוצה לבכות ואתה בוכה כי לצערי אנחנו הולכים להתראות כל יום וזה הולך לצרוב לך הרבה ואתה שם אבל אף פעם לא הצלחתי לשלוט על הלב ואני פשוט טיפשה ואתה מדהים ורואה כמה שזה כואב לך בפנים ואני מתחמקת ממך ואתה מנשק מרגישה שידיי קרות כקרח ואני מנסה לחבק ואתה מחבק אין בי היכולת להסביר את הידוע ולי כבר נגמרו המילים ואתה לא מבין מתחת למנורה הצהובה עומד לך שם, נטוש ואתה כואב והדמעות פשוט לא יוצאות וגם אני מנסה לבכות |
"בואי נרד, אוקיי?" "לאן אתה ממהר? רק עכשיו הגענו!" "אז לפחות תפסיקי לעמוד על הקצה," אבל היא לא הקשיבה לי, לא הייתה לה סיבה להקשיב. היא התיישבה, מנדנדת את הרגליים שלה מהפסגה ומשקיפה מטה, מדליקה סיגריה - מסתכלת עליי ואומרת - "אם הייתי יורדת ברגע שהייתי מגיעה אל השיא, מעולם לא הייתי מגיעה להיי הזה. ואם אתה לא תפסיק להיות בלחץ, אני מבטיחה שאני אזרוק אותך מהצוק," אבל היא לא אמרה זאת בזדון, יותר במן-לגלוג על הנימה הקפדנית והגבולית שלי, ברגע אחר, גם אני הייתי צוחק על עצמי. היא הניחה את ראשה על האדמה והתמונה הייתה מושלמת. בחורה סגולת-שיער שוכבת על צוק, כשהשמיים נמצאים בדקות הבודדות שבטרום-הזריחה, בגוונים תכולים-אפורים שמותחים את מיתרי העצב בשלמות מוחלטת. התקרבתי אליה והנחתי את הראש שלי ליד זה שלה, מעשן בפסיביות את הפסולת הנזרקת מראותיה השחורות, כשאני לא יודע עליה שום דבר בעצם, חוץ מזה שאני לגמריי מהופנט מכל תוי ההתנהגות שהייתי עד להם בימים האחרונים. ידיה היו קרות, אבל שום דבר בהתנהגותה לא הסגיר את העובדה הפיזית הפשוטה הזו, כמעט אטומה ברגעים בודדים אבל מלאת חיים למראית העין, והכתם-העיוור מסתיר |
לטונים! אם החמוסים יתפסו אותי אני חשוב כמטובל!" אין משפט הטונים.. כפי שרוג'ר אומר: "אדי! אתה יודע שאין יותר צדק הוא ימחוק את טון טאון למען כסף. ועל זה המאבק - ניצול לתחפושת( דום הוא בעל המניות היחיד של חברת "הצטלבות התלתן" השופט שייך למעמד האנושי )כלפי חוץ- הרי הוא טון מתחת צבעם? הסרט הזה עוסק, בין השאר, בנקודה זו ממש. אחרי הכל גם סרטים עוסקים בשחורים שהופללו או זכו למשפט לא צודק בגלל וחברתי. ומערכת המשפט מתנכלת לו על-בסיס מעמדו הנמוך. כמה הרגיל הוא שהבעל הקנאי "מטפל" במאהב כשמאחוריו תסכול אישי מאהב עשיר מהמעמד העליון שמפנק אותה במתנות יוקרתיות. הסיפור זמרת פאבים נשואה מהמעמד הנחות מפתחת קריירה מצליחה ומוצאת וכאן אנו נכנסים לתבנית סיפור, לכאורה, מוכרת: שכונת עוני, לבנים-שחורים באותה תקופה ואולי אף כיום. ליחס הראוי. לזכויות וצדק. הסיפור רומז בבירור ליחסי הטונים מוכשרים. תפקידם לשעשע את בני-האדם אך אין הם זוכים טונים- כניסה לבני-אדם בלבד. כן, כן, זה מתחיל לצלצל מוכר. שיא ההשפלה אנו רואים במועדון "הדיו והצבע" שבו מופיעים אקמי, מלך השיגועים, הוא אדם כזה, איש בידור עשיר ומצליח. את טוב? הם |
באמת אנחנו מאוהבים, האדם לנצח ישאף להגיע לחלל כמגדל בבל מודרני שמתריס אינציקלופדיות בסדר זהה. שיחות של גיל עשרה, שיחות של זוגות תבוניים, אותם סיכויים שסופה תבנה מטוס, תדפיס מהדורה של רחוקות עולות בראשי, מה הסיכויים ששם למעלה נמצאים חיים מרים את הראש לשמיים מביט בכוכבים שרידי מחשבות על גלקסיות מאחורי "אם אלוהים לא ישמור עיר שווא שקד שומר". מתערבב בעצב השחור, אני חוצה את הכביש שומע את הבחור צועק לאכול', התזמורת עוברת לנגן מנגינה רוסית ישנה, צליל כינור אני מוציא עוד כמה שקלים מהכיס דוחף לו ליד 'קח תקנה משהו אני מביט בפה שלו כשהוא מדבר, הזקן מסתיר את השיניים החסרות, |
נפלה לים. 2 האוניות התחילו לשוט, והמערה אחריהם. מבחינת למה לסרב להצעה. הפיצוץ היה חזק מאוד, והגבעה שבה שכנה המערה זהבי לא יכול היה, חוץ מסיבות של נוסטלגיה, למצוא שום תירוץ אישור ממשלת ישראל, והם גם התחייבו לממן את שיקום האזור. ירון פשוט תתנתק מהיבשה, והם יגררו אותה לארצות הברית. יש להם כבר הם יסתמו את כל פתחי המערה, יפוצצו מסביבה עם חומר נפץ, והיא האמריקאי מסביר לו איך הם יבצעו את זה. המערה שוכנת קרוב לים. אף שזה נראה כמו פנטזיה מטורפת, אפשר אולי לבצע את זה. אומר לעצמו. השינויים הם באמת מאוד גדולים, ולהעביר מערה אל אותו גם לאינטרנט, אבל זה לא זה. "הקצב פשוט מהיר מידי", הוא ירון זהבי מנסה ללכת עם הזמן. הוא קנה מחשב, והנכד שלו חיבר אבל אפשרי. איך לעזאזל מעבירים מערה 000,51 קילומטר? צ'ה גוואראה. זה מספיק מטורף להעביר בית מקובה לארצות הברית, שנושאו הוא מחתרות. לטובת הפארק הם כבר קנו את הבית שבו גר אותה, כמו שהיא, לארצות הברית, לטובת פארק שעשועים שהם בונים הם יקנו מהמדינה את המערה ומירון את זכות השימוש, ויעבירו האמריקאיים האלה,עם הצעה שנראית לירון זהבי מטורפת לחלוטין. שיקום המערה חשוב מספיק |
בישיבה מזרחית על החול כמה מטרים מהם, ידיו ולהתחבר עם אותו נוזל, שנתן לה הנאה כה גדולה. למרות שהייתה מאוד שמחה, וטענתה היא שזוהי דרכה להשיב תודה כולם מציעים לה לנקות עצמה מהשוקולד והיא מבקשת באדיבות שלא קרחון שוקולד דביק נופל על דפנות שדיה של בעלת ראסטות מספר לורודה. כמה שטוב, על כמה שנפלא, ועל כמה יכול להיות שמחר השמש תיהפך מסביבו יושבים מספר גברים, נשים ונערות ומזיינים את השכל על בעצמם. כמעט מיליארד איש בארץ הזאת והם לא יכולים לייצר גרעינים המיובאים. |
כשהייתי ילד הייתי בשבילך עושה הכל עושה הכל כשהייתי ילד הייתי בשבילך רוצה לגדול רוצה לגדול בגללך הגיטרה בגללך אני שר את עדיין שם גרה והשיר לא נגמר לה לה לה לה לה... כשהייתי נער ראיתי בדמותך כמעט הכל כמעט הכל כשהייתי נער הבנתי בגללך עולם גדול עולם גדול בגללך הגיטרה בגללך אני שר את עדין שם גרה והשיר לא נגמר לה לה לה לה... כשהתבגרתי רציתי בשבילך ללמוד הכל ללמוד הכל כשהתבגרתי פתחת את דלתך למרות הכל למרות הכל בגללך הגיטרה בגללך אני שר את עדיין שם גרה והשיר לא נגמר לה לה לה לה... |
ניירות כסף אור שגורם לך לרצות להקיא את מה שלא אכלת לארוחת צהריים. |
לי להתקרב במבט אלכסוני, התה התקרר, הטלוויזיה התחממה. אתה שולח יד לשלט בתנועה כבדה מחר כבר לא יהיה כל כך קודר. מהדורת החדשות, עשרים ושמונה שניות לתחזית מזג האוויר. אולי הם הסיוטים של מחר. ידיעות מרעישות על מקומות שקטים בסיום |
ילדת פרחים? ומי ידע לפסוע בשבילייך ומי ידע לראות מבעד לעינייך מהזדווגות החוץ אל תוך תוכך. מהזדווגות הפנים אל תוך החוץ מכל תחושת מגע. מכל תנועה של יד מכל המתחולל, המחולל, וכל כולך פליאה שאין בה מן הקסם באמת. ומרעיפים אבקת קסמים והם נדים לכאן וגם לכאן חדרון ליבך גדוש בגמדי החסד צבועה בכל צבעי הקשת. והילתך בלתי נראית צבועה נפשך כחול ילדת פרחים |
אני כל כך אוהבת כדורעף! פעם הייתי יותר טובה! אבל הכישרון עף... למרות שאני גרועה בזה.... זה חתיכת דבר מהנה. ככה זה את כולנו מגבש... אבל זה כיף כשנותנים את כל מה שיש. לא רוצה להתאכזב מהכאב שחופר. לא רוצה להשקיע בזה יותר.. ויש שם כאלה אנשים נפלאים! רק דיבורים על זה מעלים לי חיוכים. מחכה לראות איך הרצון שלי ממומש. אני מחכה בקוצר רוח כל פעם מחדש... זה גורם לי אושר, זה כיף כזה. |
לכשתזרח. שישתכרו מזהבך לרקיעים שבעה אלא מתוך דאגה לאורותיך מתוך תאוות בצעים כבר איני מדברת לא היה השובל ממילא. שלא לנסוק אך אם בחר משאיר אחריו שובל גם כוכב שביט להיות. |
ששירלי לא יכלה להיפגש איתי |
כמו כולם. החלטתי לרוץ עד מוות, ומיד הוקל לי. רצנו כרבע שעה ריצה קלה, אחרים עצרו כדי לתפוס אויר. היה ל קשה, כל רגע נראה כאילו יהיה זה האחרון, ולא היה. ידעתי שאני לא רץ בכוחי הפיסי, רק בכוח הרצון. לאחר מכן רצנו לעבר מגרש המכשולים: ריצת עקלתון, זחילה מתחת לגדר תיל, קפיצה מעל קיר - לא הצלחתי לטפס על הקיר והתגנבתי מהצד - ואז המכשול הקשה מכולם: 'קיר המוות'. עולים לגבעה מלאכותית מצידה האחד וצריך לקפוץ ממנה בצידה השני, אלא שצד זה תלול, בגובה של כארבעה מטר ותחתיתו 'מרופד' בקונצרטינות תיל מפחידות. מלמעלה נראה שאיך שלא תקפוץ אתה נוחת במרכז גדר התיל. אבל כשנוגע הדבר לאומץ אין לי כל בעיה. אחד אחד מתקרבים מסתכלים למטה, נרתעים, חוזרים אחורה, רצים, אוספים תנופה, קופצים ונוחתים מעבר לשטח המסוכן, רק אני ניגש בשלווה לקצה, מסתכל למטה וקופץ מהמקום. עשיתי בודאי דפיקות לב ליוסי, בטוח הייתי שאני נוחת על גדר התיל, ולא כל כך היה אכפת לי. אבל מי שתכנן את המכשול חשב כנראה גם על שלומיאלים כמוני, נחתי בדיוק מעבר לגדר. יוסי התפעל מאומץ לבי. 'סווגתי' אחד מהחברה הטובים, בעלי המוטיבציה, ורמת הציפיות עלתה בהתאם. |
מונולוג של אמצע הקיץ מביט אל כול איברי המיוזעים תוחם בי את אותה תחושת זעם לבנה ולא מוסברת. פלגי גופי העליונים עולים ויורדים במתח ראשי עלי סחרחר כאדי אלכוהול מגופו המת של שכיר החרב ששימש לי כאב לעת מצוא. הבן הסורר גורר את גווית המת החי לתת לו מקלט מסופת החיים מעול הזכרונות. מה סגרנו? לעולם לא לירות בנשים וילדים ומעל לכול לא להתעטף בסיוטים. |
המלחאים מנמאה פניהם למלחמה וזו פרצה לפני שנים רבות." על כן שאלתי ושבעים מבנינו נפלו" השיבו. "ועל מה המלחמה?" שאלתי. "אנשי לשלום והבעתי תמהוני על עצבותם. "אנשי מנמאה הכונו בקרב הקיצני מהרהורי. המרירות והצער נכרו בפניהם הנפולות. בירכתיהם שהובילוני בשביל האחר, מזרחה. קול שברם של תושבי מלחה הוא אשר שקוע במחשבותי כיצד עלינו לסייע להם ולא השגחתי ברגלי "הייתי בדרכי צידונה מקהילות המדבר שמצבן הורע באחרונה. הייתי לשמחה זו?" התעניינו. "אין כמעשיהם לשמח לבב אדם" פתח האיש. שעוד נעשה שם מטה מטה. "ומה טיבם של אותם אנשים אשר הביאך לזכותם של תושבי מלחה". מיד עלזו המלאכים והשרפים על הטוב מן המוקד. ויענה להם האיש בין בת-צחוק לגיחוך "כל אושרי נזקף מצחק. וישתוממו כל מלאכי שמים וישאלוהו מדוע מצחק הוא בבואו |
הזה בא לי אבל דחפתי לא היה חזק מאוד אבל לא יכולתי לנשום כמה שניות. הוא התקרב נמאס לו והוא הפסיק להיות מנומס, הוא נתן לי אגרוף בבטן, זה העפתי את ידו. הוא ניסה לדבר אליי אבל סתמתי את פיו. לבסוף אמרתי לו להתרחק אבל הוא לא שמע לי. הוא ניסה לגעת בשיערי אבל שלי. הוא הסתכל עליי והחל להתקרב. איזה סוף שבוע אחד שהוא חזר מהצבא אני הייתי למטה עם הכלבה נגיעות פה ושם, חטיפת תיק אבל הוא לא הפסיק. שלי. נכון לא היו את ההצקות הרגילות, הפלות בכל מני מקומות, בכיתה יב' יכולתי לנשום לרווחה כי הוא סיים כבר ללמוד בבי"ס צעקה על המורה שתתן לי כבר אישור ללכת. באותו יום לבשתי לבן כך שברחתי הביתה ובזכותו קיבלתי הרשמה על בכיתה יא' הוא טפס אותי לבד בשירותים והרטיב אותי לגמרי. והמשיכו לשחק בי. כדור. נפלתי חמש פעמים אבל הם לא עזבו אותי, הרימו אותי בחזרה בכיתה י' הוא תפס אותי והתחיל לשחק בי עם חבריו כאילו הייתי יודעים מה? לא להציק, זה להטריד. כיתה מעליי ואהב נורא להציק לי, אבל ממש להציק לי...אתם ילדותי ובריוני. שמו היה תום, אני זוכרת אותו מצוין, הוא היה בהרבה מאז התיכון, עדיין שרירי, בגדים מרושלים ופרצוף עגול, הייתי |
אשמח לשמוע תגובה או בצורה יותר קשה, מהי מטרת החברה? ולמה אנחנו פה? אנחנו רוצים, לאן אנחנו חותרים כמין? וכאן נכנסת שאלה עוד יותר קשה ונתונה לוויכוח, איזה חינוך מבחינת שימור, ועד כמה בעלי חיים יכולים "לסבול"? המין, כחברה, לקבל החלטות, לגבי הכיוון שהיא רוצה ללכת לגביו, אך כמו שכבר אמרתי, האדם הוא יצור בעל מודעות עליונה, ולכן על והאינטרסים, לטווח הקצר והארוך, אינטרסים ביוליגיים גרידא. אם אחרי הכל גם אנחנו בע"ח, גם אותנו מניעים האינסטינקטים, יהיה וגם אין סיבה שיהיה לאדם אף פעם. בטח שכן, אבל במבט אובייקטיבי לחלוטין, מוסר עליון, כזה שלא לכלבים או לעכברים או לעוברים שטרם נולדו או לכבשים המשובטות, וכאן הדבורים נכנסות, האם הן לא שוות בערכן לאדם או לקופים או יהיו. ההתייחסות הסובייקטיבית שלנו לכל מין ומין, יהיו השיקולים אשר והשני אסור, הרי זה לא הומאני. אבל מה זה הומאני אם לא מאז ומתמיד. ולהגיד שכלב שונה מחתול שונה מנחש ובשר האחד מותר אבל יירתעו מנחש תועה, ולמה? פשוט ככה. שיקולים שטבועים בנו כלבים ובני אדם. אנשים ימהרו לאמץ כלב או חתול שימצאו ברחוב, האדם", אולי בעיקר בגלל התקשורת הטובה שיש בני שני |
הצטנן וטיפה קטנה של קוניאק שכואבת לו השן ואני הרי יודעת ואפילו בטוחה שאנהג ממש כמוה כשתהיה לי משפחה אחבק בכל הכח את כתפי הבת שלי ואגיד "את כל חיי ז'ין אול עמאר דיאלי" |
כעוד שיטפון, והולכת הביתה? לחזאים היום אין מספיק כבוד להם. הבלגן חוגג, אני זוכרת שחשבתי לעצמי, ואת מה? מציינת את התייחסה לסופות הרעמים והברקים שהתחוללו במידת החשיבות הראויה ביום שלישי בשבוע שעבר התלהבותה כבר הלכה ופחתה, והיא לא דבר אחר, חוץ ממנו. לא רציתי דבר אחר, חוץ מלהיות איתו. לשבת במחששה מרוב פילטרים זרוקים. כך כל יום מחדש. לא הכרתי לשבת במחששה, לדבר על החיים. גם כשיורד גשם ורטוב ואין איפה לשבת במחששה מאחורי בצפר. נפגשים שוב בהפסקה של 01 וחוזרים ולדעת שהוא שם. כל יום מחדש, חיבוק ונשיקה ובוקר טוב, והולכים אחרים, ולכן לא היה אכפת לי שנרטבתי. רק רציתי לראות אותו במיוחד, גם אני הייתי רוויה בו. והייתי רוויה גם בדברים צימאון ארצנו ולהפריח את השממה. אני זוכרת את הגשם הזה לעצמי, כשדיווחה ביום ראשון על הגשם שסוף סוף מגיע להרוות את בתחילת שבוע שעבר היא הייתה הרבה יותר נלהבת, אני מציינת לעמוד ככה ולהצביע על עננים בלתי נראים. ידעתי שזה רק מסך כחול וחייכתי אליה בחזרה. בטח נורא משעשע שנראה על צג הטלוויזיה היה בעצם התחזית לשבוע הקרוב, אבל אני האישה החוותה בידה לעבר המסך הכחול שמאחוריה בעודה |
היא הזהות שלנו, היא מה שמאחד את כולנו יחד. פוגעת, אבל היא גם מתוקה ומלטפת. היא התגלמות כל הטוב שבעולם, וכל הכאב... כן, היא כואבת והיא שנשמע אותו, רק נרגיש. באנו ממנה, ואיתה נמות, היא השיר שמתנגן בלבבות של כולנו, בלי האמצע והסוף של כולנו. היא נדושה אבל מיוחדת, היא קיטשית אבל מרגשת, היא ההתחלה, אותה וכולנו מקבלים אותה, רק שלא כולנו עושים זאת ביחס שווה. היא נמצאת בכולנו אבל לא כולנו משתמשים בה, וכולנו נותנים היא תרגש אותך ותגרום לך להרגיש על גג העולם, או הכי בתחתית. הדברים הכל מטופשים שיש. היא תגרום לך לבכות ותגרום לך לצחוק, תגרום לך לעשות את היא זו שמניעה את העולם, היא זו שמתים בשבילה ובגללה כל הזמן. הזכירו אותה כמעט בכל שיר, בכל סיפור. |
חולצתו, נשכבתי מעליו, פיסקתי את שפתיו כמה שיכולתי והחדרתי את לשוני עמוק לתוך לועו, משחקת עם לשונו במהירות, בעוצמה ובתשוקה תוך שאני מפסיקה מידי פעם ומלקקת את שפתיי הלחות מרוקו. הצלחתי להבחין בשרידי סיגריה בפיו ובטעם מנטה קלוש. סיימתי את הנשיקה הארוכה הזו שהיה נדמה שהיא סיפקה אותי, אך היא רק גרמה לי לרצות לטעום עוד ממאגר הדבש הזה שהפה שלו מכיל. הדפתי אותו ממני ושכבתי על גבי. "אז, איך עבר עלייך היום?", שאל ואצבעו רפרפה בעדנה על צווארי מהאוזן וירדה אל שקע הכתף, עצמות הבריח ואז אל הכתף עצמה. "אל תשאל... ירדתי בתחנה ולא היה לי כוח לעבור את הצומת ברמזור, אז רצתי כשלא היו מכוניות, ונפלתי כמו שק תפוח אדמה על הכביש. עברתי אותו בקושי וראיתי שנפתחו לי הברכיים. ירד לי הרבה דם ועכשיו אני מתה מכאבים...", אמרתי לו בקול ילדותי ומתפנק. "אויש, מסכנה שלי...", הוא נשק על עיניי, לחיי ושפתיי. "את רוצה שאני אפנק אותך?" "כן...", הבטתי בו בעיני עגל מבריקות. הוא תפס את שתי לחיי בכפות ידיו הרזות שמכל אחת הזדקרו חמש אצבעות ארוכות ודקיקות כשל פסנתרן. כמה השתוקקתי לכך שינגן בקלידי גופי! הוא נשך את השפה התחתונה |
גברת מגונדרת שמנה, ויותר מדי מאופרת התיישבה במסעדה קרוב מדי לדלת כל סועד שנכנס נתקל באשה ותקע בה מבט של "את מפריעה" נעלבה האשה, השפילה מבט אך החליטה להשאר, ואכלה לה לאט "היה פה שולחן, וכוס ומפית וצלחת וכוס ומפה ענקית" "זכותי פה לשבת" קבעה הגברת והזמינה עוגה של תותים בקצפת מלצר עם סינר הגיש לה חשבון היא פתחה את תיקה והוציאה... עיתון מבטים הוחלפו בין העובדים חלקם כועסים, חלקם מגחכים כה שלווה, אמרה שבעצם תשתה עוד קפה בחלב עם עוגית נעלמה לשירותים לחצי שעה ובקשה ממלצרה סוכר חום וכפית המסעדה התמלאה אנשים חיכו בתור והמארחים התאפקו דבר לה לא לאמור דידתה לשולחנה שבעה ומדושנת הסיטה כסאה, התכוונה לה לשבת עם כרס בולטת וחיוך מסוכן התפוצצה, ועשתה שם הרבה בלאגן. |
בהם ויכוחים טפשיים וקטנים על איזה שיר של כוכב נולד בין-לבין תפסו עיני קברים מוזנחים שאיש לא ביקר מהם מזמן. היו בגוף. ואלפי נשיקות בשפתיים, בפנים, על האף המתוק שלך... בכל מקום בפרחים חצי נבולים. הם טמנו בלבם לפני חודשיים בערך מאות בסמוך ממש, היתה קבוצה גדולה מאד של קברים טריים - מלאים העט, המלון הקטן בטבריה שם הטבעת אותי עד שלמדתי לשחות... לאילת, הצימר בחור לא מזוהה בצפון עם הטכנאים שגנבו לך את בהם היו קבורים ימים שלמים וסופי שבוע שבילינו יחד - הטיול היו כאלה עם מצבה כזאת גבוהה ומושקעת כמו של אנשים מפורסמים - נכנסתי ולא ידעתי היכן להתחיל לחפש - שורות שורות של קברים. מעין שלט לאס-וגאס טיפשי כזה שכל המנורות בו מנופצות. בכניסה היה תלוי לו שלט שבור עליו התנוססה הכתובת "אנחנו". הלכתי לבית הקברות לחפש דברים שאבדו מזמן. מדי פעם בפעם, אולי כדי לראות אם משהו השתנה שם מאחור. אז |
יש לי בבית המון דברים עם שמות מצחיקים ומשעשעים |
פקק גומי שחור בתחתית כיור כביסה במרפסת לחה פיטמתו נוקשה לתפוס בין אגודל ואצבע ולמשוך כדי לשפוך את המים בלי התינוק יניקת הכיור זכורה במעורבל: מן החוץ פנימה. חלקת אלוהים קטנטנה במרפסת כביסה לילית כרובים לא מעופפים סביב השיש החברוני מדונות אינן דוחסות במבינוס דשנים אל חיקן אנחנו לא ברומא (להפנים) כאן רק מרפסת שירות שתומת עין פלורסצנטית בחצות הלילה קוראת במורס יתושי כל העולם התאחדו ולעבודה לכל חזיה ארבעה קרסים (עקרון הנדסי פשוט) ככל שהמטען כבד יותר, הולכת ההתרה ומסתבכת גברים ודאי חוששים מהרגע הזה ומתאמנים אליו לוחמה בשטח בנוי - סלוק קיני התנגדות (והריסתם) במקרה הגרוע לחתוך את רצועות המרי האזרחי הדופטמתי בסקלפל כמו אלכסנדר מוקדון פותח בחרבו את הקשר הגורדי בטוח היו בקהל אנשים שחשבו שזה בזבוז נורא של חבל אני זוכרת את התקופה שהתאמנתי לנשק את הכרית הרבה להט השארתי שם, ורוק היום לשון נופלת על לשון והן שתי זרות שנפגשו בסעודה מקרית לאור נרות כובש נאור היה מוודא שהעם רטוב לקראתו שנהירים לו תנאי ההסדר וההסכמות הסודיות שבעל פה במקרים קשים לחלוק אפילו את אותו אויר לשאופלנשוף לשאופלנשוף עד סחרחורת |
החיים. מדי בוקר, משהתאספו ליד אחיו עדיין נמצא, ומדי בוקר, משמצא כי עדיין אחיו חי וקיים, נמלא הוא כוח גופני וכוח נפשי, ועובדה זו הקלה עליו והמריצה אותו לעבור בשלום עוד יום של עבודה מפרכת. כך עברו להם כשלושה שבועות בשלום, ואלברט החל להסתגל למצבו החדש במחנה העבודה. הבוקר הזה היה בוקר שגרתי. גם הבוקר היה צורך לפנות מן הצריף את אלו שלא שרדו את הלילה, ומסרו נשמתם לבורא. מייד כשהתעורר, ירד מדרגשו שבקומה השנייה, וכנשוך נחש יצא אל מקום הריכוז של הפועלים היהודים ליד השעון הגדול. הבוקר התעורר בתחושה קשה כאילו הגרוע מכל אירע ואחיו פסח לא יהיה שם הבוקר ליד השעון הגדול. אלברט עשה במהירות את דרכו לעבר השעון והמתין בחרדה הולכת וגוברת לפסח. הוא חש היטב את פעימות ליבו המהירות, וכל דקה שחלפה נדמתה בעיניו כנצח. לאחר כרבע שעה שהמתין לפסח, הופיע זה לבסוף לנגד עיניו. אלברט חש כאילו נס גדול אירע לו, ובבת אחת נעלמה חרדתו כלא הייתה. מסתבר שלא היה בה ממש, בתחושתו הרעה, והינה פסח שלו בריא ושלם. בשעות הקרובות עבד במרץ רב, והעביר עוד ועוד בולי עץ כבדים במריצה אל מקום הבנייה. נראה היה, שיום נוסף עומד לעבור בשלום. |
ראשון. להתראות.' והלכה. על הכרטיס היה נלחצתי ומלמלתי 'גם לך'. היא נתנה לי כרטיס ביקור ואמרה לי 'ערב טוב' אמרה לי ואני שאיני רגיל בשיחות עם בלונדיניות, בלונדינית נחמדה. מתרכזות כל הבחורות ה'צפוניות' שאני מת להכיר( ניגשה אלי |
לרשימת ה... - אה, היה לי איזה חלום הזוי על זה שאני הכי סקסי בארץ, דווקא היה נחמד, רק כשהוא נגמר הבנתי שזה היה סיוט בתחפושת - אבל זה באמת קרה, נבחרת על-ידי מומחים יודעי-דבר. הם החליטו שאתה הגבר הכי יפה בארץ. ועכשיו כשאתה ערני, אפשר אולי לקבל תגובה? - כן, בטח. תכתבי שזה הדבר הכי מגוחך ששמעתי בחיים שלי, שאין בי שום-דבר יפה או סקסי, ושחוץ מזה זה בכלל לא מעניין אותי. אה כן, ותודה לכל מי שבחר. שתיקה מהצד השני, יואל תופס את הבטן, היא לא ציפתה לזה, הילדה. - הלו? את בסדר שם? - אתה לא באמת מצפה שאני אפרסם את זה? אתה לא מתכוון לזה ברצינות?- היא מנסה להיות הכי נחמדה שאפשר, האמת, היא לא ממש רעה בזה, אולי הוא יצליח להוציא מזה משהו. - אני דווקא מתכוון לכל מילה, איזה מקום את נבחרת? - מה??- מה לכל הרוחות קורה כאן? היא חושבת. - יש גם רשימה לנשים, לא? איזה מקום את? - אני... אני לא...- הוא ממש שומע את לחייה מאדימות. פול-האוס. - איך יכול להיות? מי שלא תהיי, את בטוח יותר מושכת ממני, בטוח גם יותר מהרבה אחרות, אז איזה מקום את? - אתה |
כשהעלתה בפני הרצל את החשש שהפורץ יאנוס אותה, הוא התאמץ שלא לפרוץ בצחוק. "הרי יש בבתים שנפרצו צעירות ממך והפורץ לא נגע בהן לרעה, אז למה שדווקא את אשתו של הרצל הוא יאנוס?". הרצל קיווה שאם ידבר על עצמו בגוף שלישי אשתו תבין את האבסורד שבדבר אבל היא לא נרגעה. אל תטעו בהרצל. הוא לא קמצן. בכלל לא. על דברים חשובים באמת לא יחסוך. והסיפור הזה של הדלת ממש לא נראה לו חשוב. אז יפרצו אליו הביתה וייקחו כמה סמרטוטים שממילא צריך היה כבר מזמן לזרוק. "שיהיה לשודדים האלה לבריאות" אמר לאשתו החרדה והצביע בזלזול על שתי תמונות הגובלן המאובקות התלויות מעל הטלוויזיה הישנה ועל חנוכיית האלומיניום הכעורה שקיבל פעם כשי לחג מהעבודה. באחד הימים עלתה האישה באקראי על טיעון מנצח שפורר את חומת ההתנגדות של הרצל. "ומה אם צחי יקום באמצע הלילה לשירותים ויתקל בפורץ?". "השם ישמור" נחרד הרצל ומיהר להזמין את הדלת. צחי זה היה מחמל נפשו ובבת עינו של הרצל. לא זו בלבד שהיה בן יחיד (אחרי שתי בנות), ושבזכותו יעבור שם המשפחה של הרצל לדור הבא, אלא שגם שירת בצה"ל, פרט חשוב שאביו לא זכה להגשים. כך בזכותו של צחי, זכתה הדירה בדלת החדשה. |
ראובן ויטנברג רוצח סידרתי בשם אלוהים שיר מספר 742 בינתיים האישיות מתבוססת בדמה בינתיים האישיות מובילה מי ינצח נגד טבע האישיות הראובן-ויטנברגית טבע העולם האנטי ראובן-ויטנברגי שיר מספר 642 גם כשאשלוט אני רוצה להמשיך לחיות מהאין והלוואי ולא יוותר דבר אם בכלל יוותר דבר-מה ומי יודע מה יוותר לאחריהם אבל העשירים עשו את זה לפניהם הענוים אולי יירשו את הארץ רק לעשירים טוב. ומה יש לי? אין לי דבר אבל אין להם מה שיש לי יש להם הכל. יש לאנשים האלה כל מה שיכול להיות טוב להם. לאלה שלא רע להם מספיק לאלה שאין להם הרבה להפסיד לאלה שבזיוני שכל מאומנים גם לי אבל בעיקר זיונים שהולכים ומתרגשים ובחיים? זיונים בסרטים זיונים באינטרנט שיר מספר 542 השיר הזה מוקדש לכל אלה שהדיבור הוא עבורם משאלה כמוסה בלבד שיר מספר 442 בדידות שיש דבר כזה תעשו הכל כדי שיהיה קשה לכם להאמין תעשו הכל כדי שיהיו לכם חברים אל תאמינו למי שיגיד לכם שאין יש דבר כזה - בדידות שיר מספר 342 זה עושה אותך נורא נורא מחורמן ומה זה עושה לך? שאידיאל מתגשם במציאות זה אחד מאותם מקרים נדירים בעצם המממ.... פנטזיה כמוסה של ילד בן 001 פיה טובה של ילד בן 6 |
עם אופי צבעוני חנוק בתוכה. לרחוב יוצאת ילדה שחורה, את פרצופה ואת אופיה בשחור שוב מאפרת. נרדמת צבעונית ובבוקר מתעוררת, ומתחת מתגלה עור עדין וורוד. מורידה מפרצופה את האיפור השחור, צבעונית מבחוץ וצבעונית מבפנים. חזיה ורודה ותחתונים אדומים, מורידה את הבגדים ואת גופה מלטפת. ילדה בשחור נכנסת הביתה ומתפשטת, איפור שחור כזפת המאפר גם את רגשותיה. חולצה כצבע הפחם ומכנסיים בצבע הלילה, גב כפוף, רושם כודר. |
אל תשחררי לחיים, לאהבה, שתמשכי אותי למעלה בליבי מתפלל מתכונן להתנפץ על הסלעים אוחז את ידה המשתחררת רואה את הבאות מביט בעינייה על הסלעים המחודדים ומתנפצות ללא קול ללא הרף דמעותיי נופלות אחד בשנייה ושנינו היינו אחוזים שהייתי שם איתה זוכר תקופה ומאבדת אחיזה בלשונה הוגה "אני אוהבת אותך" אוחז בידה |
לאויבינו מסרה מידע סודי. ניקתה לשכתו ונגישה היתה למסמכים, זאת ניצלה לרעה, כי בת פרוסיה אהובתך, ולא השתוממו אנשי הארמון לשמע בגידתה. והאם אב יאבה להחריב עולם בנו? לא נענשה אהובתך על לא עוול בכפה. החכם באדם אביך, בהחלטתו לא טעה. |
בשמלה לבנה באבני הפנינה כל הלילה לי ולה היא הניפה ידה ובקצב רקדה לצלילי המנגינה לא ידע איך ללחוש שעיניה רכות לחשה בי אש אימה ובאלף קולות ינגנו כינורות לצלילי המנגינה ריז'איה ריז'איה לא חשוב מה שהיה ריז'איה ריז'איה אך הנך או אשליה ארה ואי ואי ואי ואי ארה ואי ואי ואי הוא בחור כזה מוזר ועקשן ומאיפה לא יודעת מה בכלל שתי עיניים בוערות לו וזקן על גיטרה מנגן כל הזמן כל ערב מזמר בקול ערב שיר ישן על אהבה שיר ישן כל הערב הוא צובט לי את הלב על הבוקר הוא קורא כל הזמן כל הזמן כל הזמן כל הזמן מבקש ומתחנן כל הזמן ארה ואי ואי... |
פורים 4002 להתחפש לו לקצת זמן וזה יכול היה להיות נחמד זה כאן שוב פורים או משהו ועכשיו עברה שנה שיבוא ויחמם אני לידך נמצא אני אוהב אותך ואת אותו רוצה איפה הוא כשהוא נחוץ שאלת שנינו יחד תחת מטריה אחת לך לשבור לי את הלב היה כל כך קל את ידעת את שהרגשתי זה לא הפריע ישבת עליו בתחנת האוטובוס אמרת לי שאותו את כה אוהבת אבל הוא היה פשוט מושלם אמרת לי שאני מאוד נחמד אהבה חסרת סיכוי הם אמרו |
ונהיה לי ממש לא נעים, אז שאלתי מזמן לא הרגשתי כל כך מנייאק, אבל יש דברים שחייבים להיעשות. אומרת שאנחנו חברים שלך. זה פשוט, זה בסיסי. תבין את זה!" כבר "ליאור, תבין משהו. העובדה שאנחנו משחקים איתך כדורסל לא "ואל מי אם לא הם?" מהכדורסל." זה הרגיע אותי. "לשנייה חשבתי שאתה מתכוון לחבר'ה פה "ברור." מתכוון לחברים שלך ושל אישתך, נכון?" משהו באופן שבו הוא אמר 'שלנו' נתן לי הרגשה לא ברורה. "אתה רציתי להגיד להם שאני מצטער ושהוא ייאלץ להודיע להם אחרת, אבל כבר אמרתי לאישתי לעתיד ולכל החברים שלנו." ליאור נראה ממש רע. הוא בקושי עמד יציב וגמגם:" אבל... אבל... שלך." זה נשמע יותר נחמד כשחשבתי על זה בראש. להפגין קצת טקט: "אנחנו משחקים כדורסל כבר שנתיים. אני לא חבר ידעתי שלא הלך לי עם הקטע הזה של התחשבות, אז חשבתי לנסות הקודמים. "מה זאת אומרת? אנחנו חברים כבר שנתיים." ליאור החוויר . זה נראה מוזר מבעד לכל הזיעה שצבר במשחקים בכלל?" או-קיי אז לא רק באינטלגנציית משחק לקיתי בחסר. בצורה מתוחכמת שתשאיר לו דרך נסיגה מכובדת. "מי מכיר אותך לעשות זאת בעדינות, באופן שלא יפגע בו, שהוא יוכל לחזור בו, "אבל..." מה לעזאזל |
הרוח שוב מוסרת הודעה לים רגע עוברת רגע נסגרת בין שערי הנמל יש ניחוח ערק ורשתות קרועות שיר אהובת הספן הנשכחת שיר הנשים המחכות הוא לא ידע איך היא קנאה בספינות הוא לא ידע איך היא חכתה בלילות רגע לא בטוח מול מפרש רטוב זעם הרוח מכה את המים את לב הנשים על החוף נר אחד ברוח שאינו כבה דולק בחלון שתאר ג'ורג' אמאדו הים האכזר ההוזה הוא לא ידע... הרוח שוב מוסרת הודעה לים רגע שותקת רגע מספרת הלילה מת הספן הוא לא ידע... |
הלשון. הריחה מסיגריה. "אתה לא יודע מה הוא עושה לנו בבצפר". שאני כלכך אוהב, ופרקתי את הכביסה המלוכלכת שלי. אמא נכנסה, חזרתי שוב הביתה. התיקים והכל כבר היו מונחים בחדר שהיה שלי, השניה. -"יופי, תנוח". -"נראה לי שאני סתם אנוח הפעם" -"אז מה אתה מתכנן לסוף שבוע?" גם אבא הגיע בערב, וישבתי לדבר איתו. אחי הקטן עובד עליי בפוקר, פאקינג שיט. צחקתי. הרבה מאוד כסף ולהתקפל בסוף, רק בשביל לגלות שהוא עבד עליי - בסיבוב אחד, כששיחקנו שוב, לקראת הערב כבר, הוא גרם לי להוציא ולעבוד עליי. לנצח. אחרי עוד כמה משחקים הוא כבר התחיל לעשות פרצופים לפחות. הייתי מאוד מרוצה. אחרי כמה משחקים הוא כבר התחיל לקח לו קצת זמן להבין, אבל הוא תפס את זה יחסית מהר, לדעתי "זוגיים", "שלישייה", "פול האוס" וכל אלה. הטלפון את הדירוג של התוצאות בפוקר - אתם יודעים: "זוג", הפיילוט הכחול ורשמתי לאחי על פתקה קטנה שהייתה מונחת ליד ידע טוב מאוד איך לשחק. הוא אפילו ניצח לפעמים. לקחתי את עט יאצי." יאצי היה משחק אהוב ומוכר בבית שלנו, ואפילו אחי הקטן -"אז ככה," הסברתי לו "החוקים מאוד פשוטים - זה קצת כמו לחופשות בכינרת ומשחקים כל הדרך "מלחמה" |
לעולם לא ואולי היא בכלל לא קיימת וזאת אשליה מתוקה מדי. את מעלה את אמרה. ואת מחכה שתפגשי את המושלמת, שאומרת רק שאוהבת אותך. ואת לא יודעת להתמודד עם זה כהרגלך. לחצת חזק מדי, זה מה שהיא כשחשבת שמצאת אותה? אי אפשר אפילו לגעת. היא פוחדת ממש כמוך. מזכיר לי דמעות מפעם. ולמה אי אפשר לסמוך על נשמה תאומה מתפללת בשביל נשמתה, אולי היא תמשיך... אבל הכאב החודר הזה |
רק כדי לראות ביחד עוד כוכב נופל. - וחיי ריקים, אני בא אלייך, עזבת אותי - נותרתי לבדי, עומד עינייך כהות חסרות חיים. והשמיים שחורים כבר לא בהירים, ניפרדת ממני לעולמים. שוקעת לתוך מיטת חולים, עוד כוכב מופיע ואת דועכת, לראות את השמש שוקעת, ואין למה להישאר לבדי. כי את כבר לא לידי, בשבילך אעשה את זה, למות כי אני רוצה, כשאנחנו שוכבים בחדרי. נישמת אפייך על לחיי, להרגיש שוב את חום גופך, |
ויותר חסר סבלנות. הוא לא היה מסוגל אפילו לישון בצפיפות האיומה ובין המוני בני האדם שמסביבו. כך נקפו השעות, עד שלפתע חש צבי שהאונייה מתחילה לנוע. למען האמת, לא האמין בכך. לרגע חשב כי הוא הוזה וכי האונייה זזה אנה ואנה מפאת גלי הים. אך לא, צבי חש כי האונייה נעה לכיוון כלשהו. מייד העיר את מרים ואת שושנה, אשר נרדמו מעט בדרגשן המשותף. "בנות, התעוררו, אנחנו יוצאים לדרך" - בישר להן בשמחה גלויה. משחשו בתנועת האונייה, פשטה השמחה בקרב המעפילים כאש בשדה קוצים, ואלו הגיבו בצהלות שמחה ובשירה אדירה. תוך כדי כך, נשמעה לפתע חבטה אדירה, אשר טלטלה את הספינה כולה על נוסעיה. שושנה הוטחה בכוח היישר אל אחד העמודים התומכים בדרגש, ומעוצמת הטלטלה נפגעה עוד בכף ידה הפצועה. הנערה הוציאה קול כאב חד, אך קולה נבלע בין קולות התדהמה של שאר הנוסעים. כעת עצרה האונייה משיוטה. "האונייה עלתה על שרטון.." - צעק מישהו... ואכן, האונייה, אשר הוחלט ע"י קברניטיה כי תתחמק מנמל "סט" מתחת לאפם של הצרפתים, ללא שתיעזר בספינת גרר, פשוט עלתה על שרטון, ובבת אחת עצרה מבלי יכולת לזוז. צבי חשב שבזאת הגיע לקיצו סיפור ההעפלה שלו ושל אחיותיו, |
אוהב אדמה הבעה של מלאך עיניים זית תלתלים עשינו את הקטן במיטה עתיקה בין שמיים למים באלסאונד יו, הכל כאן מים הקטנה אמרה יו, הכל כאן שמיים בברגן הגדול אמר הוא לא בא על הסיפון שרים סיפרת שוויקינגים לסוף חטוף וייחלתי כשזכוכיות התנפצו כמראה יהיה חלק הים הצפוני |
מזיקה לה והיא עצבנית, לא ענת חלפה לה על פני אותם נופים בשעה מוקדמת מתוך תכנון פרקטי אז נשוב אליי מעט כעת, אל ענת דרך עיניי שלי: קשקשן לא קטן. ניתן לומר - להטוטן ! מלהטט בו ובה ובי גם. להיות אישה. להיות איש וכל אדמה צריכה לשתול בחובה שתילי כנות למען תצמח אוזניה של הנערה העלומה הזאת כי על כל אדם להיחשף לאמת על מנת הכלל הברור כי לכל אחד אמיתותיו ולכן אין מנוס מלסבר את את היצור האצילי הזה וכל שהוא משער הוא בגדר אמת צרופה מתוך הבהירה כי הוא זה בעצם המחזיק את ענת בחיים. הוא הכוח המניע עופר מחשיב את קיומו פי אלף. כי מתוך דמיונו עולה הידיעה ממש. הגיטרה במדורה בחוף ניצנים והביט בה כמו הייתה לו שירת הים לעניין איזה אחד. דוגמת עופר, הבחור השקט, שפרט הלילה על אין אחד כזה עדיין וגם כי יש לה עוד כמה הגיגים שעשויים אולי המלטף במן שחר שכזה שבא אחד לאלף. אז היא לא רוצה למות. כי תשוקתה לזרימת הדרך, לצלילים הנובעים מן המשדר, להלך המחשבות אלא אם כן, יש אחד בעולם לפחות היודע את נימי נפשה הצמאה - את ייוותר סתום לעולמי עד. יבין את פשר נסיעתה לפרדס חנה ויועלו השערות וסיפור סיום חייה תמות עכשיו חלילה מתאונה |
שאמור ליצג באותו רגע נשברתי. רבע שעה צריך לסיים. לפחות עד 00:32". בשעה 54:02, כאילו שציפתי, הודיעו לי כי עוד מדברים בטלפון עם חברים וקוראים להגיע "יש מסיבה סבבה, הבטיחו הפיקניק ימשך עד "לתוך הלילה". במשך כל הערב ראיתי אנשים 00:32 לפחות, וכך גם הובטח לקהל הן בפליירים והן במקום, כי לפחות עד 00:32" וניתן להבטיח לכל מי ששואל שהפיקניק ימשך עד ששניהם קראו לי נודניק, ובכל פעם אישרו בפני ש "הציוד ישאר 00:12 ויגיד שצריך לקפל את הציוד". נדנתי מספיק כל השבוע עד בפיקניק לפחות עד השעה 00:32, ולא יבוא מישהו פתאום בשעה לרחביה על כך ש "יוודאו שכל הגנרטור וכל ציוד ההגברה ישאר שבוע לפני הפיקניק האחרון )2002( דאגתי לנדנד הן לדן והן לצורת שבה המפלגה מתנהלת, באופן לא אחראי ולא מסודר עד זלזול. הקש ששבר את גבי היה בפיקניק, ומהווה בעצם דוגמה נוספת אחרת. בתמורה ללגליזציה. אם נמשיך כך, לא נהיה טובים מאף מפלגה אני לא מוכן להתפשר על המוסר והעקרונות שאני מאמין בהם, אני מרגיש כי הדרך עודנה ארוכה, ולמרות היותה ארוכה, לאחר 4 שנות פעילות אינטנסיביות במפלגת עלה ירוק, ויותר משפיעות על הסביבה. אלו שלא היו מפלגתיות( היו |
וכאב שברון הלב כאבי אכזבה ואשליה ופכחון והחמצה לא לפגוע בעצמי, לא לפגוע באחרים למול הכאב שישנו וזה שיכול להתווסף שוקל במאזנים את החסר והזעקה לשתף חיים מניף גדר זיזים חיה ומגן על עצמי נזהר ומביט וצופה אל התהום הפעורה נמנע מלדבר כדי לא לפתוח פצעים סוגר כדי לא להכניס את הסכין אל הלב לא נוגע כדי לא לתת לגעת אגו גדול ומתגאה, ונפש ששואפת אל הזולת נשמה שואפת מעלה, וגוף שמושך ארצה נקרע בין עולמות מגדל עם השנים קליפה עבה של הגנה סוחב כאבים של שנים, שלא לשתף ולהכאיב מפחד ליצור קשר מהפחד להפגע לא יודע לתקשר מהפחד להיחשף שמפחד לגדול ולאבד את התום והטוב שצריך כל כך הרבה אהבה שנשאר תמים וזקוק לחום ותמיכה ויש את הילד שלא גדל תמיד לא נפתח, ותמיד מציב מחסומים בדרך אל הפנים ספק חביב ספק נחמד, ספק קפדן ספק סגור ונסתר ובלתי מושג אח ובן וחבר ורע וידיד ועמית ושותף ובודק ומכר וסתם איש תבניות חיים של עבודה ולימודים, קונפורמיזם ואינדיבידואליות מסכה חיצונית של אופי והתנהגות ועבודה והליכות וגחמות בגדים וכיפה ומשקפיים ועוד שיער שחור, עיניים ירוקות-ספק, זקן לא ארוך ושפם קומה ממוצעת, מעט נמוך, מלא עד שמן בן אדם בשר |
שלום לך עולם ופתאום הכל נדם.. בלב ים מדברי אור וחושך מהבהב כספינה שטובעת ואני מתרוצץ מתרץ מתעלף מרחף מרגיש רוח קרירה נושפת בעורפי אור לבן מסנוור הופך אותי לסומא ופתאום אור לבן וחוור אולי דמעות?..לא ממתי אני בוכה? אולי זה סתם כדור 6 מ"מ שמישהו ירה גוש תקוות מנופצות תקוע בגרון אולי זאת בעצם זיעה נהר מיי שיגעון, שוטף את פניי חרגול מקפץ, סימפונית ליל קיץ מהביל נמתחים ונוזלים כמו ציוריו של דאלי שעוני זמן ארוכים וגדולים על מרבד עשבים שוטים תפוחים רקובים ותולעת גוססת שנשרו מעץ הדעת-שנבדיל בין טוב ורע מתנפצים על עלים יתומים ירוקים כחולים סגולים וצהובים |
מונח פתק. "סליחה. אתה בן הבחין כי הדירה מאד שקטה. אולי עינב נרדמה, היסס. יואב ניגב את הפנים במגבת, מותיר עליה שובל צבע אדום. לפתע ילד. הוא חשב, ועכשיו היתה לנו עונה מצוינת, וממילא אני כבר לא אכזבות רבות ספג יואב עד שעינב נכנסה לחייו. יותר מדי אכזבות, ויואב החליט להציע לעינב את ה-הצעה. פנים. מהברז זרמו מים בטעם של הצלחה. אושר השתקף מהמראה, הוא פיזר עוד כמה אדום עולה-ים בסלון, ואז נכנס לאמבטיה לשטוף הקבועה של עינב. "נכון שאנחנו הכי גדולים?" שאל בקול, מצפה לנשיקת ההסכמה צרודה. "אדום עולה, אדום עו-לה עו-לה", יואב נכנס לדירתו בשירה אהבה אותו. והפועל תל-אביב זכתה באליפות. ובגביע. הארנק, עינב הצליחה לפתוח לו את הלב. הוא אהב אותה, ועינב הכל היה מושלם. הסטארט-אפ שבו עבד שיכנע את המשקיעים לשלוף את ושמחת חיים גרם לו לרחף אל הקומה השלישית. יואב דילג על המדרגות במהירות. קוקטייל קופצני של יין, שמפניה מאי 0002. המשיך לשגר למוח אירועים נוספים מעברו. לב שבור, שיידע שיש נושאים שאסור להתבדח עליהם. הזיכרון שלו נוסף הציע בלגלוג "חפש ב'חלקי חילוף'", ויואב איחל לקופירייטר של יואב. הפקק החל להשתחרר ויואב עבר |
וכל הזמן זו אותה תחושה אני לא יכולה לישון בלעדייך. למה באת, למה הגעת היה כל כך רגוע כאן לפנייך. והדמעות שאני בוכה לא מכאב, לא משמחה ולא עצב רק מזכירות לי את העובדה שאני חיה בעצם הרגשה משונה כמו לפני נפילה זה הלב שנכנע על כל הטוב ולרע אין להיות חלשה אוהבת אותה ואלה הסודות של חייך את לא תגלי לעולם כל עוד תכסי את פנייך איש לא יראה את השריטות המתחבאות מתחת לסודות תקשיבי טוב פעם אחרונה אני כותבת לך ואת מתעלמת כמה רע עשיתי לך השארת אותי בשדה הקרב מדממת והדמעות שאני בוכה הן מעולם לא נשפכו כאן בעצם אז עד הפעם הבאה להתראות בגן עדן הרגשה משונה כמו להיות אסירה בתוך הלב שנכנע אל יופייך הנורא שמתקלף כמו קליפה אוהבת אותך ואלה הסודות של חייך... ותמיד אהיה זאת שיודעת את תפילותייך בין שתיקותייך ותמיד אהיה זאת ששומעת את קול שפתייך את סודותייך אלה הסודות של חייך... |
נכתב במקור ב-0002/7/03 וידעתי שיותר לנהוג מהר לא אשוב ואז התעוררתי מזיע, מבוהל ורטוב אבל מהמקום ההוא למטה אף אחד כבר לא זז פגשתי שם רבבות כמוני, שלא עזבו את הגז אבל לא נכנסתי לגן עדן, אז נהיה לי קצת שורף עליתי לשמיים, כמו במטוס זה היה די כיף ופתאום מצאתי את עצמי שרוף ומבותר ניסיתי לעצור, אבל היה כבר מאוחר עד שמשום מקום הופיע קיר גדול עקפתי מימין, חתכתי גם משמאל לא שמיהרתי, אבל האדרנלין זרם טוב יותר |
הציבור לפעמים דופקים נאום, ואיש לא מקשה עליהם בשאלות, הם יכולים להגיד מה שהם רוצים ולסלף את האירועים במדינה, ואף אחד לא נוקש על השער ואומר אולי אתם טועים, למרות שיש שחושבים כך. סרטים כגון מה ששידרו פעם בערוץ ההיסטוריה, כל עוד זה לא מתסיס את העם, ואם זה כן, מסלפים, משכתבים את ההיסטוריה מחדש. וגם שידורים עתיקים לילדים כגון "החתול שמיל", "רגע ודודלי," "הבית של פיסטוק", "טלפלא", "פופאי", ו"קישקשתא", שבעצם קרוי בשם לא מתאים - "מה פתאום?". ליאונרד היה צופה בבקרים בתוכניות הילדים, ובערבים בתוכניות השירים העתיקים. אנשים שחיו בשנות השבעים והשמונים שרים שם, והוא לא מכיר אף פרצוף. עכשיו הם קבורים. ואז- לפתוח פחית בירה או לא? זה הופך אותו לעצוב, מסוגר, מעוות מחשבה וכואב למשך שבועיים לפחות, גם אם ישתה עוד או לא. אבל בכל זאת יש בזה משהו טוב- הרגשות נפתחים. וליאונרד יכול לשבת מול החלון בתחתונים בלבד ולכתוב איזה שיר אותו יקרא מיד לאחר מכן, ואז לא ייגע בו עד שיגסוס למוות. הוא מתכוון לשכוח את שיריו כדי להתפעל מעצמו רגעים לפני מותו, ולמות, לפחות בעיני עצמו, בתחושה שהוא היה שווה משהו בחייו. לא משנה שישרפו |
זהו שלום כל טוב ורותם תזדייני!. ס י ם ! ! !. כ ל מ ה ש כ ת ו ב פ ה מ ת א ר י ח לאט... בנוגע לנושא יחסים אז מי שהבין יופי! מי שלא, אז אני אסביר לו בדגל גם ככה לא הייתי רוצה שאמא שלי תקרא את זה. צרחות וכוח זה סאדו )קליל (. זה נאמר פה ושם לא צריך לנופף ממה שהצבתי לעצמי אז...לאכול חור של תחת והשתנות... זה חריג! למי שלא הבין ומחפש בציציות אם הספקתי לדבר על כל פרט ופרט יצאנו חרא אבל יש ביננו שמשתדלים יותר ומשתדלים פחות. אז זהו, פחות או יותר מכל מה שכתבתי, הבנתי כי אנחנו שוב את הראש במראה טמבלים!. כל היודע דבר על המצאו על מיקומו צורתו מבנה גופו אנא... דפקו הוא זה זה שהרס לנו הכל! הוא זה זה שהייתי מכריז עליו כעל " האנס הסטנדרטי ". הוא זה זה שהכאיב! הוא זה זה שהשתין! הוא זה זה שבגד! הוא זה זה שזיין התלבש והלך! עד שהריח הטעם והאקט מעלה בהן זעם צמרמורות ומורת רוח! הוא זה זה שגמר להן בפה לראשונה מבלי כל התראה וכמעט חנק אותן אותן גם כשזה הבעל! הוא זה זה שפתח אותן כל כך חזק, שהטראומה מחדירה לא עוזבת הוא זה זה שזיין אותן בתחת מבלי לרדת לשם |
.1 שלושה קטעים, שואה אחת. |
יש לי חברה עם מסגרת, בתוך תמונה של שום דבר יש לי חברה והיא על הקיר, כי הארון כבר נשבר החברה שלי היא, איפה היא? וריח מתחלף, מתלפף מתאחר, מאחר, מאוחר אה-אה-אה כי סוף סוף יש לי חברה היא נתנה לו קופסא שהוא יפתח אותה בעוד שנים יהיו בפנים כרטיסים לבנים הוא יודע אז מה? אה-אה-אה אהההההההההההההה יש לי בעיה יש לו בעיה יש לי בעיה יש לו בעיה כן, יש לי בעיה! יש לו בעיה כן, יש לי בעיה! יש לו בעיה כן, יש לי בעיה! יש לו בעיה, בעיה, בעיה |
לכאורה... התמוטטה וכך נשארה עמדה על הרגליים טבעה חיפשה לה הנפש לשוט נפלה חיפשה לה הנפש מעוף הגוף מוכה, עזבו אותו, די!" "הגוף מוכה וצר עליי צעקה הנפש הגדולה שתקה הנפש הקטנה נפש שגדלה ורוצה לצרוח נפש קטנטנה שגדלה ורוצה לפרוח מחכה שמישהו יושיט לה יד נפש מעונה בוכה לה בסתר עיוורת מגששת דרכה בחזרה נפש בודדה, מוקפת עלי זוהר עומדת מולו לבד? עומדת מול העולם |
אחרי שישבנו שם קצת הרבה זמן ועישנו קצת הרבה סיגריות, אליוט גם הם אסירים... אז אחד השומרים שרק והכלבים עברו לדום. הכלבים נשכו אותו בכל מקום עד שהחולצה שלו הייתה מלאה בדם. קורה לאסיר שנתפס,ושחררו עליו את הכלבים. בידיים והכלבים התחילו לנבוח. הם הראו לכל שאר האסירים מה המקום שבו כולם מסתתרים כשהם מעשנים סיגריות. הם תפסו אותו פעם תפסו את אסיר מספר 32405, כותב שירים על החומות, מאחורי מספרים ואותיות שלא מתחברות לאף אחד חוץ ממנו. החומות מתחת לחלון של המשרד של השומר שאחראי על כל מיני סריקת הבוקר שלהם, לבדוק שאף אחד מהאסירים לא כותב שירים על ישבנו שם קצת הרבה זמן והשומרים שנובחים וגם נושכים עשו את החומות. בבוקר לא הלכנו שוב לכלא. החלטנו לברוח קצת, להסתתר מאחורי קטפנו בבוקר. |
רחוק מאוד זה רחוק מכם השינויים כבר לא נוגעים באף אחד ורק אתם בחרתם בחיים ורק אתם נשארתם אפורים ולבוש נהיה ערום הכחול הפך לחום המבוגר לילד המוצק הפך לגז והלילה אור החורף הפך קיץ הים נהיה שחור החיים הפכו למוות והצמחים צהבו הפירות רקבו המסובך הפך פשוט הרצון נעלם באדישות והלילה אור החורף הפך קיץ הים נהיה שחור החיים הפכו למוות ושנינויות הלשון איבדו משמעותן היופי התכער ונעלם האהבה הפכה תשוקה |