text
stringlengths 1
1k
|
|---|
אדוני האל שבשמים הנה אני, מבטיח ומקיים, לא אני לא ממש קוסם, אני רק אחד שמתעורר כמו כולם. אדוני האל שבשמים הנה אני, מבטיח ומקיים, לא אני לא רוצה להיות קוסם, אני רק רוצה להיות בגובה העיניים. בבקשה תן לכולם טיפה של הגיון, בבקשה תן לכולם טיפה של רצון,, תן לבני האדם לב אוהב הם צריכים אותו מאוד, ותודה לכם אדון וגברתי נעים לי מאוד. אדוני האל שבשמים הנה אני, שמח בחלקי אני יודע אדוני, שאני פרח סגול בגינה של פרחים אדומים. אדוני האל שבשמים הינה אני, שמח בחלקי כי גם היום אדוני, אני עומד מול המראה ומכריז, אני אוהב אותי. בבקשה תן לכולם טיפה של הגיון... |
אלברט לא ידע אם יוכל להחזיק מעמד. כך המתין כשנייה או שתיים, אך נראה כי המכה האחת עשרה מאחרת לבוא. כבדרך נס, פסקו השניים להכותו ואלברט נצטווה לשוב לעבודתו - קבורת המתים במרומי ההר שליד מחנה ברשוב. "גיי, גיי, אתה יכול לחזור לעבודה" - פקד להכותו - אולי כילו את כל זעמם על גבם של הקודמים לו בתור, או שמא תש כוחם. בשארית כוחו, התרחק משתי חיות הטרף הזועמות עד כמה שניתן, ושב לקבור את מתיו. במשך שמונה חודשים נמשכו הסבל והפחד של הבחור היהודי הצעיר אלברט ניווירט - שמונה חודשים של שהייה במחנה הריכוז בעיירה ברשוב, אשר דמו בעיניו לשהייה בגהינום עצמו. הפחד היה קשה מכל. היה זה פחד איום ונורא, כשל חיה נרדפת העומדת ליפול בידי ציידיה - פחד מפני אובדן החיים בידי אחת מחיות הטרף הנאציות האחוזות טירוף, אשר בכל רגע ורגע עלולות לגדוע את חייו בלחיצת הדק מוטרפת אחת. בבוקר חורפי אחד של חודש נובמבר1944, שוב נשמעה הוראה צעקנית ברמקולים: "כולם לצאת מהצריפים ולהתרכז ליד המשאיות". אלברט לא ידע אם לשמוח על כך שהינה, הוא עוזב את הגהינום הזה ששמו "מחנה ברשוב", או להיעצב על כך שהמעבר הוא אומנם מעבר מגהינום אחד, אך מי יודע |
גמור", סברה אמא. "כמו והטיפשות, אבל הוא לא בטוח לגבי היקום...", גילה גדי. "אמא, איינשטיין אמר פעם שיש שני דברים אינסופיים- היקום טעותו, "אז אתה אומר שהשם הכי נפוץ בעולם זה מוחמד צ'אנג?". מישהו שהשם משפחה שלו זה צ'אנג?", ניסתה אמא להעמיד את גדי על שיכחה, שכיח זה נפוץ", הסביר. "אז איך זה שאף פעם לא פגשתי שם משפחה נפוץ, לא שכיח", תיקנה אותו. "שכיח לא בא מהמילה חוץ מישראל. שם המשפחה השכיח בעולם זה צ'אנג". "אבל דיברנו על "תפסיקי להיות פרובינציאלית", כעס עליה גדי, "יש עוד מדינות לגדי, "תכף תגיד לי שהשם משפחה הכי נפוץ בעולם זה לא כהן". מדושן עונג. "נחזור לענייננו", פסק דורי. "גדי", פנתה אמא הדיברות?", חקר. "לא, אבל קראתי את הספר", השיבה אמא בחיוך "הסרט: השבטים האבודים"... ראית בכלל את הסרט, "עשרת "זה לא "הסרט: הדיברות", זה "עשרת הדיברות"! בטח ראית גם את זה". "יש את זה בסרט ההוא, "הדיברות", חשפה אמא את מקורותיה. "המצרים של אז לא היו מוסלמים", לימד גדי, "אבל יפה שידעת את במצרים, הוא הרג רק כאלה שקראו להם מוחמד?", הסיקה אמא. בכור מוסלמי קוראים מוחמד". "אז כשאלוהים הרג את כל הבכורים אמא את |
אאסוף תלתל תלתל לכדי אישה יוצרת. אתעטף בגעגועי חיבוקים. זכרונות חיוכים. זוויות עיניים לא מותירות ברירה. החיוך מתפרש על פניי בין דמעות של כאב. אינסופי, כמוה. |
לעצמי, לפחות שאני אהיה גם ערנית... שהשארתי אחריי והרתחתי מים לקפה. אם אני כבר ערה, חשבתי כשהתעוררתי עליתי לכיסא, ניגשתי למטבח, ניקיתי את הבלגאן אני לא זוכרת עוד כמה זמן בכיתי אבל מתישהו נרדמתי. ולמה הוא... למה הוא מת?" גלגלים ולסבול ככה? ניסיתי להרגיע אותו? למה אני חייבת להיות תקועה עכשיו בכיסא התנדנדתי במיטה כמתפללת בשכיבה, "למה לא עצרתי בעדו, למה לא "לממממההההה???" צעקתי, גרוני נחנק מהדמעות. "למה? למה? למה?" לעבור למקום אחר. היה מוכן לוותר על זה. הוא אהב את האנשים שם יותר מדיי בשביל הפסיק לדבר עם המג"ד שלו על כמה הוא רוצה לחזור לגדוד, הוא לא זה היה בשבועיים האחרונים לקורס קצינים, אני זוכרת שהוא לא מכולם. כל כך אהבתי אותו. הוא היה החבר הראשון שלי, אהבת חיי הגדולה אחריו?" לאוטו כשהוא כל כך עצבני? למה הייתי חייבת להיכנס לרכב מה שקרה? למה לא יכולתי להגיד לו שאני לא מוכנה שהוא ייכנס על שלי ולהגיד לו שהוא לא נוסע מכאן עד שאנחנו לא מדברים על צריכים? לא הייתי אמורה לנסוע איתו בכלל. למה לא ידעתי לעמוד איפה כל האנשים שאני עזבתי הכל ובאתי להיות איתם כשהם היו לאחרים, להיות שם בשביל כל מי שהיה |
עייניך מספרות, ילדה יפה שלי" כבר זמן רב ישקפו לי דבר מהסמוי ממני. "אל תגידי לי דבר רק לה מלהתקל בעיניי מלהתפס במבטי, חוששת שעיניה שמימלא כבויות רגעים ארוכים הייתה מסתכלת על נקודה אחת ולא זעה ממנה, חלילה בלשונה ולהכוותה רק שלא ללכלך את סביבתה. ביותר שדבר לא יפרוץ ולא יכתם בגדה בנוזל החם כמעדיפה ללקות את התה לגרונה וכך רק מבליעה בתוכה עוד ועוד בזהירות גדולה קוביות הסוכר של אימי שהייתה נוהגת לסוגרן בפיה ודרכן לערות בהשמע קולה החשאי כל כך והמתוק כל כך. הוא, הזכיר לי את בחיוך קטנטן של סוד גדול, הייתי מתייאש מחיפושי כל פעם מחדש בהגהים הבודדים שהוציאה לעיתים נדירות מפיה שהיה תמיד סגור וכך בשקט מופתי הייתה רק שוקטת עוד יותר. אני שחיפשתי לי מזור המשכו האין סופי. רק שלא אתקל אפילו לא בקצוותו של החוט, רק שלא אגלה מקצהו את חוט ועוד חוט בסדר מרשים לפקעת הנערמת עד להעלמת החוט מעיני, הנצחית כאילו אין דבר בתוכו. במיומנות נפלאה הכניסה ילדתי עוד עוד סוד בקופסאת ליבה הקטן שמעולם לא התפקע ושמר על שלוותו תקוות והיא מצידה הייתה ממשיכה במלאכתה המסורה ומוסיפה לקשור סודותיה הצרורים אחד בשני והשני באחד. אבל, |
כשוקלת, משועשעת, את הצעתי. לא ידעתי איך לפרש את החיוך שלה, האם מצאתי חן בעיניה או שמא לגלגה על חוצפתי, להזמין אותה הביתה כבר בפגישה הראשונה. "בסדר, מה כבר יכול לקרות", צחקה לפתע והושיטה לי את ידה (את מה שקיוויתי שיקרה, אתם ודאי יכולים לתאר לעצמכם). עלינו אל הדירה שלי. מיד עם כניסתנו לדירה המחוממת, הורידה את מעילה טיפני (ההורים שלה עלו מארצות הברית) ונותרה בשמלת תכלת, עם מחשוף מדהים, שהחמיאה לעורה השזוף. "בעיקר צחקנו עד עכשיו. אתה חייב לספר לי משהו אישי על עצמך", תבעה ממני לפתע. "טוב", עניתי משועשע, "תני לי רק לחשוב על זה קצת..." השתתקתי, מחוייך, במשך כדקה. "הו, מצאתי מה אני רוצה לספר לך. אני אוהב מוזיקה, בעיקר בלוז ורוקנ'רול. אני מסוגל להקשיב לפינק פלויד שעות. את רוצה משהו באמת אישי? כשהייתי ילד הייתי חנון רציני. כבר מהילדות אני אוהב לקרוא. בעיקר אהבתי לקרוא כשהייתי נער את הספרים של גו...", השתתקתי לפתע. "לא, אידיוט!!!", צרח קול בראשי, "איך יוצאים מזה עכשיו?! ממש לא מתאים לפגישה ראשונה לספר שאני אוהב לקרוא פורנו!!!" היא נעצה בי את המבט הנוקב ביותר שאשה יכולה לנעוץ בגבר והשתררה שתיקה |
והוצאתי מלח ופלפל שחור טחון וטרי. ואז אני טחנתי את הבשר עם זית וכוס מים וכף פפריקה מתוקה ומחיתי זיעתי בידיים חשופות. תבלינים מרוקאית שקוראים אותה "ראס אל חנות" וביצים וכפות שמן וצרור פטרוזיליה קטן ומלח ופלפל שחור טחון וטרי וכף תערובת לחם לבן השרתי אותן במים וסחטתי אותן היטב. הוצאתי שיני שום אני הוצאתי בצל גדול וחתכתי אותו לרבעים. חתכתי כמה פרוסות תל אביב: "הסוודר הסוודר שכחת ללבוש את הסוודר!" ואימא שלי רודפת אחרי כמו פולנייה קלאסית ברחובות החשוכים של הבדיחות הפולניות. אני יוצאת החוצה עם החברות שלי שמרית ונוגה זוכרת איך אימא שלי רצה אחרי בחורף שעבר עם סוודר כמו בכל כמו כופתאות או כיסנים או רגל קרושה או הדיאבל יודע מה.. אני גוש של בשר טרי שאימא שלי קנתה אתמול במטרה להכין משהו פולני שלי מכינה. אני הוצאתי מהמקרר עשר לבבות ארטישוק, אני הוצאתי החלטתי להכין לעצמי לבבות ארטישוק כמו שאחת מהאחיות של אבא מהכיתה שלי. שניהם תשעים אחוז זבל" אני מספרת את הבדיחה הזאת לאחד השאקלים "אתה מכיר את הבדיחה יריב על מה משותף לארטישוק ולמרוקאי? שלי עם מחשבות על הקיפוח ועל שארית הפליטה .. האסלה, אני פשוט ניצלתי |
כך הלך לו הגמד, ויחד עמו הלכה גם משמעות החיים. הרגה אנשים, שכולם נלחמו אחד בשני. מלחמה, באשמת מי מת הגמד, ובאשמת מי הוא לא דיבר. מלחמה זו עלה הגמד הקטן לגן העדן של הגמדים, ובין כל אומות העולם פרצה ביומו, עד שיום אחד, הוא מת. כך ישב לו הגמד, הזדקן לאט כשחייו היו נתונים בסכנה מדי יום ועכשיו חישבו על זה, מה יהיה אז? באמת- מה? משמעות החיים אז... לא ידעו בעולם מה לעשות כדי שהגמד ידבר, הרי שכשידעו את אך דבר לא עבד, הגמד פשוט לא דיבר! אישתו... איומים, מכתבים עם אנתרקס, חטפו את ילדיו, ניסו לרצוח את כך, יום אחד, התאחדו להן אומות העולם כנגד הגמד הקטן, שלחו לו עם אשתו הגמדה וילדיו. הגמד הקטן סירב באצילות לכל אלו והמשיך לחיות את חייו הקטנים כדי לדעת את משמעות החיים. באו אל הגמד הקטן בחורות יפות והציעו לו עינוגים שונים, והכל שילחש להם באוזן, מהי משמעות החיים. באו אל הגמד אנשי עסקים והציעו לו כסף וניירות ערך, רק כדי באוזן, מהי משמעות החיים. באו אליו ראשי ממשלה והציעו לו תפקידים, רק כדי שילחש להם החיים. |
אפילו את שלי. ביום רביעי העירייה תיקח את הזבל. כל-כך קשה, ילדה ביזארית מחורבנת. חכמה, כמה פוטנציאל, וכמה חבל לנו עליה. למה הכל חייב להיות ופולניה אחת צועקת, שירים של עוזי חיטמן וקולות של חיות, ילדה בשם כלב, פעם דרסו אותו אופניים, רעש של דלתות נופלות במלחמה עליי - ילדה מפגרת מתוקה - ובייבי-סיטר ג'ינג'ית עם כלב קטן הבטן, ופעם כשהחזקתי את הנורה הדולקת בסלון, איך האחות הסתכלה המון כלבלבים קטנים מגומי, כאלו שמצפצפים כשלוחצים להם על הכי-יפים-בעולם לפי ספרים קצרים לילדים עם הורים משכילים ממש, אריזות צלופן צבעוניות שפעם היתה בהן מתנה וציורים של טרפנטין. ילדה ביזארית מחורבנת. ריקים וזכוכיות קטנות-קטנות שאפשר לדרוך עליהן בלי לצעוק וריח שלמה של פרגים ועוגת דבש ועוגה שהיא לא ממש שוקולד, ובקבוקים מזרק אדרנלין מוטל על השולחן, וקצפת ואבוקדו וקטורת ואדנית אתגעגע. אני אורזת אותך למקרה שיום אחד אצטרך, וזורקת למקרה שיום אחד את השקיות המאורגנות שלי. מהם לא מרגיש. אבא אמר לסדר, אני צועקת להם, רוקעים והורסים תזמורת שלמה של אנשים שלא שם מוחאים כפיים לפי קצב שאף אחד א-סימטרית, שרופה בשוליים. ארבעה ארגזים |
והם חזרו יחד, יד ביד לשיעור. "תרגיש חופשי להתקשר אלי, נקבע אולי משהו..." עוד חיוך שוב שתיקה נחנק. אגליו, שערות עורפו, כפות ידיה. מתערבל מתערבב נאסף. חופש. לסתותיה, עיניה הכחולות. החל לטבוע. נחנק, נשתנק, נשאב, נמצץ. בידיה המיוזעות. זיפי שמו החלו מתערבלים בשפתיה הרכות. "אני הולך" הוא נשם עמוקות, אך ללא הועיל. היא חפנה את פניו אני הולך "מה?" "אני חופשי" אני חופשי "מה קרה?" היא שאלה ונרתעה לאחור, ידה עוקבת אחריה. "חופש" ממני! לכי! לכי! תני לי לברוח... חופש חם לי, חם לי! תני לי ללכת. אני רוצה לברוח. תעזבי אותי! לכי זיעה. ידה החליקה במורד זרועו ואחזה את כף ידו. שוב טבע בים של תדאג, לא אכפת לי" "אני צריך לשתות" "אני אבוא איתך" "לא... לא צריך..." "אל וסנטרה נותר אחוז בכף ידו. עיניה הכחולות חנקו אותו. מים נעים לו. וכשהגיע לאות פ' רצה לנשק אותה בחזרה, אך חזר בו היא נישקה אות אות בנפרד. מגע שפתיה הרכות בידו הבוערת היה לא "רוצה נשיקה?" חופש הוא שוב ניסה להתחמק אך אחיזתה נתהדקה. נחמד..." "מה כתבת פה?" תני לי ללכת "מה? חופש? זה מה שכתוב שם? "לא נורא" "זה קצת מזוהם לא?" "עיפרון" "איך עשית את זה?" מה |
בשלב מסויים אעצור אבצע סקירת פני השטח אתן לגאות מעשיי לחלחל בי כמו הר אתבונן בהתהוותי מעץ ואל עץ תוחחו שורשיי בשטף מעשיי שנוהר אנא באדוות |
לחדול מלהיות כה נואש.... מכונת תקליטים נושנה לשמוע קול עם דבש כוס של פטל לשתות והדוי את האסון להיות בו רוגע |
ולעוזרו הראשי ולכותב הבקשה בלשון הטורקית, לשוער, שנתן לך להיכנס ולהגיש את הבקשה, לשוטר, שלא שמע עדיין על פסק-הדין שהוצא לטובתך. ולכל חייל, שהיה נכנס למושבה, לביתך, כשחרב טורקית עקומה למותניו או פגיון או רק שפם גדול, אימתני ומבקש:"אק-מק" או שאינו אומר מאומה ולא זז ממקומו עד.. עד שקיבל.. נו, אתם כבר תפסתם מה זה "בקשיש". עתה תוכלו כבר לגשת לקורס למתקדמים בלימוד הלשון הטורקית. ורק אל תשאלו אותי -כמה ? אין מחירון! הכל תלוי למי נותנים! לאיש פשוט אפשר לתת "פלוס" עשוי נחושת, אך אדם מכובד מקבל רק אלטונים או דוקטים או חתיכות או פלורינים או פרחים או ציקנים או ריאלים או שאהים או טריפים או לכל הפחות "כיס", שבו 500 גרוש עותמניים. ואל תנסו עתה ללמוד את לוח המטבעות. תנו "בקשיש", כמו שאומרים בעין יפה ויהיה לכם טוב. לכם ולמשפחתכם ולמכיריכם. הבקשיש פותר את כל הבעיות! בימים אלה יכולת לקנות במכירה פומבית את משרת ראש-העירייה ואז הייתה לך רשות למכור את כל המשרות השייכות לעירייה, כגון מזכירים, גזברים, פקידים, ראשי המועצה ועוד. ואם היה נמאס לך כבר לתת בלי הרף "בקשיש", או שלא היה לך עוד, וסירבת ודרשת צדק, |
תוהות רגע, סוקרות. ואז היא מסירה את נעלה השנייה, וכבר חולף מבטה מעליי. גרביים נמשכות במהירות, מכנסיים מופשלים, חולצה מתקלפת מגופה. ועירומה רעננה בתולית היא צועדת אל חדר המקלחת, עומדת תחת זרם המים המלטף את גופה. אני קרב ומביט בה. היא מתמכרת למים ולרכותם, והם מחליקים על עורה בגלים קטנים, נושרים מגופה. אני שולח יד רועדת אל ירכה הרעננה ומלטף. היא לא שמה ליבה אליי, מכורה למים. בזעם עצור המתפרץ בתוכי אני מטיל את עצמי עלייה במים. חופן את רכותה, נושק בחמדה לצווארה, מכנסיי מופשלים בפראות, אוחז בישבנה, נכנס לתוכה, נשרף בתוכה, נמסך במים הזולגים מגופה וזורם איתם. הסאגה הוא שלה דובדבנים זולגים סירופ אדום. -זה לא מה שאתה רוצה, מחמדי?- מיכה לא שמע את הקול שדיבר הרחק מכאן, אבל איכשהו זה הגיע אליו ללא מילים. כן, זה מה שהוא צריך. משהו קורה כאן וזה לא אמיתי. אולי הוא הוזה. אולי נשם אדים משכרים. הוא דחף את חופן הדובדבנים לפיו, טוחן ובולע. סירופ סמיך נוזל משפתיו. מתיקות קשה ומחליאה עמדה רגע בקיבתו, כאילו שטפה את כל גופו, מציפה את נימי הדם הזעירים ביותר. ולפתע בבום אדיר היא פרצה לראשו, מסחררת אותו בהרגשה |
הלימודים שכרתי עם חברה שלי הוליווד, את העולם. המון כשרון. ממש האמנתי בעצמי, חשבתי שאני הולך לכבוש את להופיע במדורי הרכילות ובביקורות קולנוע. כולם הסכימו שיש לי התחילו להקרין בהצגת חצות בסינמטק ופה ושם השם שלי התחיל שלי נראו אמיתיים, כאילו עשו אותם בחו"ל. את אחד הסרטים שלי הייתי טוב. כשכולם עשו סרטים קצרים בנאליים ומשעממים הסרטים אחרי הצבא הלכתי ללמוד קולנוע, כדי לנסות משהו חדש. גם שם הספר. להוציא תמונות מדהימות והמורה ישר ארגנה תערוכה שלי בבית נפלא, כותב, כל מה שתרצו. כשקנו לי מצלמה, אחרי שבוע התחלתי כולם תמיד אמרו שאני נורא מוכשר. הייתי מצייר נהדר, רוקד חוגים כדי לטפח את הכשרונות האלו, ואי אפשר להגיד שזה לא עזר. |
לתפקד באופן נורמלי... אני מאחלת לך שתכאב, כמו שאני כואבת... אפילו חצי מהכאב שלי |
עליהם הדברים עד כה. בהסברים ואת מה שהיה לי לספר למיה, ניתן כבר להסיק מרוח הקתרזיס שהתחלתי בו וכך מצאתי עצמי מספר לה....לא אלאה אף אחד אולם כשם שמיה לא ציפתה להסברים כך רציתי אני להמשיך בתהליך שדרכו רגליהן עליו. באימותיהן הנישפחות תחת שיהפכו אותן לאלילות ויסגדו לעפר מופרעים ורעבים לתשומת לב שולטים שלטון אלים וחסר מעצורים במהותה וכל גבר ילד במהותו וכך ניסדר עולמנו המחורבן - ילדים מיה לא ציפתה להסברים. היום אני כבר יודע שכל אישה היא אם שהכירה לי אותו. בחיוך של טוב לב ונענע בראשו. ברגע ההוא הודיתי לאלוהים יכול להמשיך הלאה בחיי. בזווית העין ראיתי את הולגר. הוא הביט קילוגרמים הוסר מעל כתפי. לראשונה מזה זמן כה רב הרגשתי שאני של מיה הרגשתי תחושת הקלה ושחרור כאילו משא של עשרות פסק וכשהרמתי את ראשי והבטתי בחמלה האינסופית שנשקפה מעיניה כפי שידוע לכל - הדברים הטובים מסתיימים להם מהר יחסית. הבכי ושאינני ילד עוד. ולכתוב מוזיקה כי כבר אינני תמים מספיק, כי נשמתי הושחתה שם. בין זרועותיה של מיה. בכיתי על כך שידעתי שלעולם לא אוכל לשוב אהבתי הנכזבת שהשארתי כביכול מאחורי וששבה מעשה שטן אלי שם כל אלו |
כשאת עוברת - זה הכי גדול בעולם כשאת חוזרת - זה הכי גדול בעולם כשאת נשארת - זה הכי גדול מתמסרת - הכי גדול כשאת גומרת - זה הכי גדול בעולם. כשאת נפגעת - זה הכי גדול בעולם ואם יש כעס - זה הכי גדול בעולם כשאת נלחמת - זה הכי גדול מתנקמת - זה הכי גדול כשאת נרגעת - זה הכי גדול בעולם את יודעת - זה הכי גדול כשאת נוגעת - זה הכי גדול אבל הפעם - זה הכי גדול בעולם. הכי גדול בעולם |
כמו בראשונה. הוא לא יהיה שופע, אבל לנצח, המעיין אולי ישוב לזרום, עצוב. של רצון לחבק ולראות שוב, ושל דמעות שמעורבבות עם חיוך פוסק. הם לא היו אותם המים. מים אחרים. אלו היו מים של געגוע לא שוב. אבל עכשיו, עברו מספר שנים. ולאט לאט מי המעיין התחילו לזרום השארת אותנו לבד, בלי יד מנחמת ומבט מלטף. לבד. יותר בין הקירות הלבנים. כמו שליבך לא פעם יותר והצחוק המתגלגל לא רעם המים לא זרמו יותר, מנקים כל חשש מהלב, כשלא היית יותר, לא היו עוד מים במעיין. פלג המים איבד את קיסמו, כמו שעיניך איבדו את בת הצחוק. כמו שנדמו פעימות ליבך. רשרוש המים על האבנים החקלקלות פסק בהדרגה, כשאתה התחלת לדעוך, המעיין דעך. מחשבותינו, וליבנו. על האבנים החקלקלות, נשמע בעינינו, קולות הרשרוש של המים הזכים |
אני מסתכלת לך בעיניים ומסמנת לך שכן. "מור, את אוהבת אותי?" שתיקה. "את אוהבת אותי?" לא רוצה שתהיה כמוהו, כמו הבן זונה!" "אני מפחדת", אני מגמגמת ומתחילה לבכות מחדש, "אני מפחדת, אני אני מסתובבת אליך... אני לא יכולה יותר. אתה מלטף את לחיי, מוחה את הדמעה שנעצרה. - עוד אחת ועוד אחת ועוד... אני לא יכולה לספר לך... ובינתיים, דמעה מתחילה לזרום, ואחריה שתיקה. שאני אוהב אותך?" "מור... מור, תגידי לי עכשיו... בבקשה... למה היה חשוב לך שתיקה. "מור..." אני שונאת אותך, אבל כל כך אוהבת. המבט שלי לא לכיוונך, אני לא יכולה להסתכל עליך. אתה מתיישב לידי על המיטה ומסתכל עלי... ופתאום, בלי אזהרה, אתה נכנס לחדר. בו, ילדה, נשארת, בגפו נתמכת", חושבת מה אני עושה. אני בחדר עכשיו, ברקע אני שומעת את היהודים/הזמן שלך, "תבטחי מאוהבת! אסרתי על עצמי להתאהב עוד פעם מחדש, והנה, אני פה עכשיו, שכמו הקודם, אתה גם תבגוד בי ותשקר לי... ידעתי שאם אני אגיד לך את זה, אני אפול עמוק, ופחדתי, פחדתי לא יכולתי לחיות עם המחשבה שאולי, אולי אני אוהבת אותך. הייתי צריכה לחשוב... יום למחר, לא הגעתי לבית הספר... ברחתי... לא יכולתי יותר. |
קבל עכשיו באהבה את כל מה שניתן לך. |
שאהבנו רגליו משרך ודרכו עודה עלומה, ובאין אהבתו לרפא מכאובך- קבלי נא, ואהביני, מרים. © נובמבר 2002/ יולי-אוקטובר 2003 |
יוצא, טורק את הדלת, ומתחיל ללכת לכיוון המדבר. היית כל כך קרוב, אבל לאן שרצית כבר לא תגיע. לאבא. בכאב, בהבנה, באהבה ובסליחה. |
עברו כבר עשר דקות והוא בטח מתקשר אלי הביתה מהדירה ליד. בסך הכול. החדר מרושת. הזאת ולישון, רק לישון. ספרתי כמה קופסאות טישו יש בחדר. שלוש התיישבתי על הספה וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה לשכב על הספה עשיתי את זה בכל זאת. וחשבתי שאני עושה משהו אסור. שידעתי שהדלת פתוחה תמיד ושמותר לי להיכנס קודם ולחכות, הדירה ליד, אבל אף אחד לא ענה. נכנסתי בכל זאת. זה היה לפני פתאום נזכרתי בפעם שהייתי בחדר שלו בלעדיו. צלצלתי בפעמון של אהמ. למה? אבל אני רוצה. אתה לא חייב. אני צריך לשמור עלייך. מה? צריך לשמור עלייך. אפשר סוף סוף לארוז בחזרה. הוא יהיה דמות האב שלי מעכשיו, והוא יודע את זה. את אבא שלי זהו. את הדברים האלה עלי. לעזאזל. הייתי אצל הפסיכולוג הקודם שלי חצי שנה והוא לא יודע ניסיתי עם בנים. אני רוצה בנות. היה לך קצת עם בנים או עם בנות? מה השאלה? בנים? בנות? היה לי קצת. אין לי. היה לך? יש לך? מה איתו? סקס. ושמירה הדוקה. וכל זה בשביל להרגיש. ובראש חשבתי על איך בכלל באתי אליו כדי לאבד שליטה תחת פיקוח כבר רוצה לאבד שליטה. ואני דווקא יודעת מה זה ואני לא מפחדת מזה. הגעתי לשלב שאני אז את מטומטמת. את פשוט לא |
מסתכל על מערומיי ללא בושה. אני מכסה בבהלה את ערוותי והוא מרים את עיניו אל הכוכבים ואומר: "זה בסדר, זה בסדר, כולנו עירומים לפני האל." ואז מוריד את מבטו אליי ושואל: "יש לך סיגריה?" "כן." ועליי להסיר את ידיי מערוותי כדי להביא לו אותה מהתיק, אך אני עושה זאת. אם הוא ינסה משהו אני אגבור עליו. משום מה הוא לא לוקח. "אתה לא רוצה?" "תציתי לי אותה." אז הוא סוטה שרוצה לטעום את הרוק שלי. אני מציתה את הסיגריה והוא נוטל אותה ומשחרר עשן בזולה. "אתה יכול להשאיר אותי לבד?" "יש לך נשמה צעירה." "למה אתה מתכוון?" "אני מדבר על גלגול נשמות. את אוהבת מישהו?" "כן." "הוא בחיים שלך?" "בדרך כלל כן, אבל הוא נעלם בזמן האחרון." "אל תוותרי עליו. אל תשכחי, עוד מעט מתים." התחלתי לפחד. "מה זאת אומרת?" הוא מביט שוב ללא בושה בגופי העירום. סוקר אותו, בוחן אותו. אני מרגישה שאני נאנסת. "כולם מתים בסוף." ולוקח שלוק מהסיגריה. "ככה זה..." "אז תנצלי את החיים. את בחורה יפה, כל אחד ירצה אותך. אני בטוח שאין לך אופי חרא, אז..." בלי לסיים את המשפט הוא תולה עיניים בכוכבים ואומר: "הייתי מנסה להתחיל איתך לו הייתי צעיר בכמה שנים. אבל אני |
נפנפתי אותם בתירוצים עלובים, שאני לומדת ברצינות תהומית למבחן הקרב ובא והן כה התפלאו שאני משקיעה, עד שעזבו אותי לנפשי. זה בדיוק הדבר האחרון שהייתי צריכה, שיעזבו אותי לבד עם עצמי וההתמכרות שלי. אני יודעת שאני מדרדרת מדחי אל דחי, מכורה למוות כמו לסיגריות ובגדים, אבל זאת אני, נועה, שבמקום להתמודד עם המציאות, בוכה על אנשים בסיטונאות. חשבתי שאוכל להפסיק, אבל רגע אחד בתחילת השבוע, בו הרגשתי תשישות ולא נסעתי לבית העלמין השכם בבוקר, נראה לי כמו ייסורי נצח. נתקפתי רעידות, קשיי נשימה שהתייצבו רק ברגע שירדתי למטה וליטפתי מודעות אבל. דווקא ביום שלישי, יום לפני המבחן הגורלי, אחרי מרתון סוחט בהחלט של הלוויות מגוונות, התעייפתי מכל ההצגות והאמת, כבר לא נשארו לי דמעות. הסוללה התרוקנה לחלוטין. גררתי את עצמי בחוסר חשק, להלוויה של בחור צעיר מענף ההייטק, שנהרג בתאונת דרכים בכביש הערבה. אמרתי לעצמי, "יאללה נועה, עוד אחת בשביל הרוגע, נסגור את היום יפה ונלך לנוח". מסתבר שהעייפות והשחיקה גרמו לי לזייף. לא השקעתי כמו קודם ולכן, הגיע הרגע שלי ליפול לקרשים. עם המזל שלי, מאמצע השומקום, הגיע החבר של הנפטר שקלט צ'יק |
כף הרגל "אני רואה שישתלם לי לקחת אותך תחת חסדיי", מלמל. מומחית. הוא עצם עיניו והתמכר למגעי. ולהעניק לו מסאז' איכותי לכף הרגל כאילו הייתי רפלקסולוגית הרמתי את כף רגלו הגדולה והתחלתי ללטף אותה, למולל אצבעותיה והנחתי אותה בצד, מאונכת למיטה ב-09 מעלות בדיוק. במאמץ מה, לאחר מכן הגרב הלבנה. תחבתי אותה היטב לתוך הנעל הרמתי את כף רגלו הימנית והתרתי את שרוכי נעליה. הנעל נשלפה התיישבתי על ישבני כנגד הרצפה הקרה ונשענתי על המיטה בגבי, סובלת סיגריות ואת ריחן המבאיש, לא העזתי לומר מילה כנגד זה. הוא התרווח על כיסאו, לוקח שכטה אחת אחרי השניה ואני, שאיני "כן, אדוני", אמרתי בריגוש. באמצעותו תהיה אישית מידי. מעתה ואילך, שמך יהיה ג'י. מובן?" "לא, גילי זה לא מתאים. זה שם פרטי מידי והפנייה אלייך "גילי", אמרתי בשקט. "יפה, יפה, אה..." הוא הביט בי בחיוך מעושה ומרוצה מעצמו. הוא התיישב וסימן באצבעו על מקומי על הרצפה. במהירות הבזק התרוממתי ממקומי והבאתי לפני ישבנו את הכסא שלו. הוא חייך ואז הוסיף כלאחר יד: "הרגליים שלי כואבות". "מוכנה, אדוני!", אמרתי בקול. "לא שמעתי" "מוכנה, אדוני", השבתי בשקט. "מוכנה, מה?", שאל |
עוד רגע הדלת תיפתח ותיכנס היפה בנשים לנשק אותי על העיניים ועל השפתיים ועל המצח, ולהגיד לי שאני ילדה טובה, ומגיע לי נשיקה. היא יכולה לצרוח שעות נוספות, אבל אני לא אוותר לה, אני אגרום לה לרחוץ את האסלה והג'יפה מהרצפה, והיא תשמע לאימא שלה ולא תעשן בשירותים, כי זה נדבק לכל הרטיבות הזו שם, ונהיה בוץ של אפר מגעיל, שאחרי זה אני צריכה לנקות שעה את כל הלכלוך הזה שהיא עשתה. גם לא יותר מדי מרשים כאן שהיא תוכל לבוא ולהגיד לי - אימא, תעשי אוכל. אימא, תשטפי כלים. אימא - לכי לקניות. אימא - אני רוצה להיות לבד. אימא - המוזיקה לא רועשת... בטח שהיא רוצה להיות לבד, מה היא עושה שם - אהבה עצמית, או במילים קצת יותר גסות, היא עושה ביד, כלומר מאוננת. אני מעדיפה לקרוא לזה אהבה עצמית. ולמה לא, גם אני הייתי מאוננת בגילה, עד שאבא שלה ז"ל עשה לי כל-כך טוב, וכל-כך הרבה זמן, שהעונג יצא לי מהאוזניים, ואחרי שהוא חלה והלך, לא היה לי חשק לאף אחד, אפילו לא עם עצמי. דווקא הייתי ילדה מאוד שובבה כשהייתי קטנה, והיא חושבת שאני זקנה משעממת כזאת, שבטח לא קיבלה זין בחיים שלה. אם היא הייתה קצת יותר חכמה, היא הייתה צריכה להבין שאני |
שש בבוקר מטושטש יכולתי להרגיש ולא ראיתי את האיש שעבר האיש עם המכתב אמרו לי פעם שאם עצוב תסגור את הדלת ותסגור את החלון ותישן ועבר האיש עם המכתב ולא ראיתי איך עבר (מהרחוב אך תוך הגן ומשם לכיוון הים אל הבניין ההוא למעלה) תשע בבוקר, מכולת עצובה אותם דברים אבל עם משהו קטן שעבר האיש עם המכתב כל היום והוא לא בא הוא לא נראה כל כך חשוב ונתפס ליד הדלת ואם אני נהיה עצוב ונשאר מכתב אז אני כותב אליו |
מבפנים. מעולם לא שמה ראשה על הכר. מעולם לא הלכה היא לישון להשגיח על כולם, לשמור ולהגן מכל משמר. נשארה הנסיכה תמיד עם עין אחת פקוחה- וכשהלכו בני הארמון לישון שינה ערבה, פתוחות, מכניסות ומזמינות, מעולם לא נסגרות. מביטה בבני ממלכתה בעיניים כחולות צלולות, גם כשכאבו לחייה, לחייך לא הפסיקה.. מעולם לא פסקה, את עצמה היא הכריחה לכל המבקשים והלא מבקשים. מרחיקה את שני צידי שפתותיה לחיוך רחב ונעים אשר היו מגיעים מרחוק, להתבונן ביופיה מספר רגעים , כה יפה הייתה היא בעיניי כל הבאים ושבים, לא יהיה זה מובן מאליו שתהיה נסיכה? ולה שמלה רחבה תכשיטים יקרים ותסרוקת גבוהה . ואם לה כתר, הרי לא היא בת מלוכה? וכל שראו ידעו זאת- הרי כתר עטר את ראשה. |
במדינת אוזבקיסטן שבין הרי דיג'אן בגבול הודו ואפגניסטן. שוכן כפר אחד, נידח מבודד, מגיעים אליו רק במטוס מיוחד. בלילה דממה, ציוץ לא נשמע, הכפר וההר אפופים תרדמה. ואי שם בשדה, מורחק מנודה, טרקטור קטן בין שבילים מדדה. יושב על הטרקטור בחור מגודל, לנהוג כך נראה לעולם לא יחדל, נקרה הוא בשם 'יעקוב הזמר' מניין הוא, איש לא יודע לומר. מפויחות הפנים משומנת היד, תקלה יש בטרקטור מתקן הוא מיד, כמוהו אין איש שיודע בכפר, לחלץ את הטרקטור מבוץ ועפר. בכל האיזור איש לא ידע את סודו, ועד כמה רחוק הוא נמצא מעיר מולדתו, איך אותו הטילה רכבת רוסית, לכאן בדרך ניסית. ועם הטרקטור יוצא הוא יומיום לעבוד קשה ואיום. נהג הוא לשיר מנגינות עריבות בלילות, למרחקים הן היו נשמעות ומצלצלות. צלליות אנשים שם היו מתכנסות, מקשיבות ואינן תופסות, מיהו זה ה'טאג'יק' המוזר מבטו אליהם לא הוחזר. כי בלילות תקפו אותו הגעגועים, לא להרים ולא לטאג'יקים פראיים, מתגעגע היה לביתו, להוריו, לבית שאולי כבר חרב. לישיבה שבה הוא נהג לבלות בלימוד, בימים ובלילות. 'אמר רבא' 'אמר רב פפא' ואילו אביי אחרת חושב, קושיא חדשה הוא מיישב, מביא ראיה והכל מתיישב. |
שנתנו לי פה בכלא של המדינה על המיטה הכפולה המאגניבה עושה כאילו אני נוהג עכשיו אני בבית הסוהר והטבעתי אותם אחרי הפעם החמישית לקחתי אותם לים כי ההורים שלהם כבר מתים מזמן ופוצצתי להם את שגרת החיים לקחתי כמה טילים מהערבים כי אין עוד בית חולים! הילדים של הטסטרים בטח עכשיו מתים אבל הם לא קורים ואותי הם מכשילים! על דברים מזויינים שהם חושבים שקורים הכשילו אותי כבר 4 פעמים! כי ההורים שלהם הם זונות מחורבנים ודרסתי את הבית שלהם - כשהם בפנים אחרי שלקחתי סמיטריילר מההורים כי עכשיו הם בבית חולים הילדים של הטסטרים בטח ממש ממש מסכנים אבל איכשהו מגיעות לכל הרוחות! שטויות מחורבנות שלא באמת קורות מכשילים על כל מיני שטויות כי ההורים שלהם בני בני זונות ועשו להם מעשים במקלחות דחפו אותם הרבה במדרגות אחרי שהרביצו להם הרבה בפנים הילדים של הטסטרים בטח ממש דפוקים שהן לא אמורות לקרות כל הטעויות המחורבנות שקורות מכשילים על הטעויות כי ההורים שלהם זונות ובהם כל הזמן גוערים אותם בטח תמיד מכים כי עליהם תמיד כועסים |
מדובר בענבר קסם לא מוסבר מחובר לענבר דופק לב מוגבר זאת ענבר פרח בר פרח הצבר עם ענבר לא נשבר היא נווה מדבר היא כל כך מתוקה היא ענבר הדבש נשימה ארוכה מעיין שלא ייבש לי היא מחכה בחיוך נרגש ובקול צחוקה הבטחה ליום חדש מדובר בענבר.. אור גלים גלים בחיוך שלה יש לה תלתלים שהרוח סלסלה איך הלב מחלים כשאני מולה בכמה מילים זוהי התורה כולה |
2002.7.1 הוא אמר את זה בקול רם. אבל חשבתי שגם ככה כל הדברים האלה לא יתגשמו "אבא מותר רק משאלה אחת" דברים,לא מחליט על משהו אחד, רציתי להגיד לו אמא מעירה לו והוא מתקן את עצמו, מתחיל להגיד אלף ואחד למה דווקא כסף? תבקש שנהיה בריאים, מאושרים, משהו... אני צוחקת ממבוכה. "הרבה כסף". אמא אומרת לו שלא יגיד בקול רם, כי המשאלה לא תתגשם והוא צועק אבא אומר "הרבה כסף". |
סתם. הכל כנראה כל כך מיותר. אבל ניסיתי אחרת, אולי בכל זאת ועדיין לא נראה כי יצא משהו. לחפש . את מה שנדמה שאמרו לי בהתחלה. התעייפתי, לא היה לי כוח. למרות שרציתי משהו מנע מבעדי - הסתבכתי. ולא ידעתי עד כמה. רגעים אבל גם אז ידעתי שזה ימשיך. מאז הכל התחיל לזרום. לפעמים עצר לפני הנפילה הגדולה לכמה אותה תחושת בלבול לא מוסברת. כן זה הדבר הראשון. מן בלבול שכזה. אולי בעצם זוכר... מאותו רגע לא זוכר דבר, גם בזה לא בטוח אבל נדמה ככה. בחרתי. אני נכנס. "זה לא חייב להיות לנצח..." שכחתי , אמרו לי לפני, "שתרגיש שמיצית אתה יודע למי ללכת." פשוט זה קרה בטוח אם זה היה לא זוכר מתי לא יודע איך ולמה נבחרתי החלטתי נסחפתי. |
הרופא הזהיר אותה: שאם לא תפחית משקל צפויה לה דלקת פרקים קשה האישה העבה נכנעה לדרישה באהבה והורידה הרבה במשקל ועכשיו לי הרבה יותר קל במשגל כל אימת שאני מתחת והיא מעל. |
לזרועות זו, ונרדמנו מחובקים. להתנדב, ואף לאחר שהתגייסתי, מדי ערב, בין אם בשמונה ובין אם מתי סיים הוא לשחק ביליארד ואני לעבוד, או הוא לעבוד ואני השלמנו. שכבנו. אהבנו. יצרנו לעצמנו איזושהי שיגרה. לא משנה להשתנות ללא הפסקה. נסענו. טיילנו. בכינו. צחקנו. רבנו. הייתה לי, הכריח אותי להנות משטויות, להפוך לספונטנית, האושר שחלמתי עליו, הוא נתן לי במתנה את הילדות שמעולם לא להבהל, מבלי לברוח, מבלי לעצור את עצמי, ואותו. גל היווה את היכולת שלי לזרום איתו במישור הפיזי, כמו גם ברגשי, מבלי מפני שהוא היחיד שלא הביע עניין מלא. הסיבה האמיתית הייתה נראיתי טוב, הייתי חופשיה ובריאה. בחרתי בו מבין שלושה, ולא ועם עמרי גם כן. כל העולם היה פרוש בפניי, שפעתי ביטחון עצמי, כשהקשר שלי עם גל התחיל, עוד הייתי מעורבת בקשר עם בחור אחר, לאהוב אותו רק כי הוא שם. חששתי לאהוב אותו רק כי הוא שם. לאהוב אותו רק כי הוא שם. בעצמי. ברחתי. כמו תמיד. מתוך הרגל. מתוך פחד לפגוע ולהפגע. מעשיי, את העובדה שבילבלתי אותו, ואת זה שהייתי מבולבלת לחלוטין. בסופו של אותו ערב חשתי בחילה, שנאתי את מילותיי ואת שקר, המילים או שמא המעשים. הללו, היו |
בית א': בתוך עולם של דמעות, אני מוצא פינה שקטה לכתוב לך, לדעת שאתה שומר על העם שלך מלמעלה נותן תקוות לאמהות חד הוריות לתינוקות בעגלות ולסבים בבית אבות אני יודע שאתה מקשיב לכל ילד בישראל שבוכה לך על כמה שקשה להתרגל שאסור להיחלש, אסור ליפול להתייאש העם היהודי עומד זקוף על קו האש מניף ת'דגל וצועק איך לא נפסיק להלחם המדינה שלי בחדשות שלכם! אז בוא נראה אתכם, תראו על מה מדובר אצלכם צבע אדום נשאר נעול בקלמר זאת מלחמה יומיומית, הגנה על המולדת או הגנה על אימא שיושבת ודואגת מתפללת לך, שתשמור על חיילינו ילדינו בחזית אז תחזיר אותם אלינו! פזמון: רק תפילה אשא, הו אלי, אלי שהשמש תעבור עלי ותראה לי שוב את משעולי הו אלי, אלי, רק תפילה אשא שהשמש תעבור עלי ותיקח אותי אל המסע בית ב': אני חי בישראל, ואני גאה בזה הארץ הקדושה, האדמה, להיזכר בזה כחול לבן, מדי זית על המטוס נזכרים שאין כמו בבית כי כל מה שכולם אומרים, אנחנו לא שומעים כולם לא רוצים אותנו, אבל אנחנו נכנסים כולם מעיפים אותנו, אנחנו מחזירים מכניסים לנו מכות, אז מכניסים ת'חיילים הם לא יורידו את הכבוד של העם הנבחר |
ונמצאת בקומה, המשכתי ללכת, מאמץ את עיניי בניסיון לייצר קריצה מסכנה. לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. מישהוא ומקשה עליך. קריצה מזורגגת אחת ולא היה לי לתת. תמיד שיש לך רצון טוב בא קריצה". והחזיר לי את הכסף. "אני לא רוצה כסף" -אמר- "אני רק רוצה אותי הושטתי לו קצת ג'ובות שהיו לי וכבר באתי ללכת אבל הוא עצר ומתנתק וגם עכשיו הוצאתי את הארנק. מה איכפת לי לתת כסף? אני נותן בדר"כ אני נותן כסף למי שמבקש מתוך תחושה שיש לי על מה לכסות חסר השיניים. הסתכלתי וקראתי בהן את הבקשה לנדבה, עוד לפני שפתח את פיו שנהיה הווה המסתכם בסיוט יומיומי ועוד רגע יהפוך עתיד. את שלי. פשוט עמדתי במקום מסתכל בעיניים הכואבות ומלאות העבר להתעלם כדי לא לבייש, לא יכולתי להוריד את העיניים כשמבטו פגש בחצי עין פקוחה הוא שלח מבט לעברי, ולמרות שבדר"כ אני משתדל קפלי המכנס. אני חושב שלא היתה לו רגל, או שהוא החביא אותה טוב טוב בין שלי. איש זקן ישב שעון על עמוד בטון בתחנה המרכזית, ממש ליד הבית |
פרופ' עזמה ענה להרבה שאלות שהוצגו לו הן לגבי השואלים הישראלים והן לגבי השואלים מרחבי העולם. הוא הציג את נתוניו אשר בהחלט הרשימו את כל הצופים. בעקבות ההרצאה החליטו מספר ארכאולוגים בינם ד"ר דני שנהב, לצאת לאזור ולנסות למצוא ממצאים ארכאולוגיים שינסו לאושש את ההשערה שאמנם היו אלו ישובים יהודיים בעבר. (המציאות מראה שהקשר הגנטי ביננו לערבים נמצא כבר בשנת 2000 ראה: ) ======================================= חברה זו נמצאת בדימונה ונוצרה כתוצאה של שיתוף פעולה של מדעני אוניברסיטת באר שבע ומדרשת שדה בוקר וכן מדענים מאוניברסיטת ת"א והאוניברסיטה העברית בירושלים. החברה היא בבעלות פרטית, כאשר לאוניברסיטאות הנ"ל ישנן חלק ממניות החברה. החברה החלה מפטנט ישראלי ליצור מזלט"ים זעירים שאינם נראים והאוספים מידע בתחומים שונים ברחבי העולם. לחברה, שלה לקוחות רבים ברחבי העולם, חלקים שונים: חלק צבאי העוסק במעקב אחר ארגוני טרור, חלק מדעי העוסק במעקב אחרי טכנולוגיות וחידושים מדעיים, חלק עסקי העוקב אחר עולם העסקים וחלק מחקר ופיתוח העוסק באלגוריתמים המתמודדים עם מציאת מידע משמעותי וקשרים משמעותיים |
לוקחים פסולת מעורבבת, דוחפים למערבל הנורה מורה איגנישן! הרפש מצלצל מחשבה מקורית על מה שהיה אתמול ועל מחר בשניות משוכפלת לדף עמדה שנתלה בכל כיכר הכל חוזר וממוחזר, כן ככה זה הולך היום אני, אתה, השיר הזה, הווילה הכל חוזר וממוחזר חלילה כדורי עופרת חלקים שניקבו כמה ריאות לשרשרת חיננית הופכים, הצלחה מול המראות הכול חוזר וממוחזר, כן ככה זה הולך היום אני, אתה, השיר הזה, הווילה הכול חוזר וממוחזר חלילה שם של ילד שנקטף, די, אבד, הוא מת מוענק לבא בתור בתקווה שהיה פחות בולט |
עוזי וזימרת יה ויהי לי לישועה עוזי וזימרת יה ויהי לי לישועה. |
זוכר תזכירי לי מי את? ישבתי וחישבתי במחשבון כמה זמן עבר הצג הראה לי מספר הורדתי אותו מהזמן הנוכחי הצג הראה לי מספר אחר אני לא זוכר את המספר האחר אולי חלמתי אותו אולי חלמתי אותך אני לא זוכר את החלום. |
היחיד שהיה לו להגיד הוא התחיל לצבור תאוצה , אבל הבעיה היחידה שלו הייתה שלא היה ההילה שלה , אלא הידיים ... אבל כשהוא הבחין שהוא מתקרב למדרכה הוא הבין שזו לא ממש הייתה הרגיש את ההילה שלה "נשענת" על הגב שלו. את הזמן שלי..." עכשיו רק כמה סנטימטרים הפרידו בניהם. הוא באותה צורה מוזרה עם השפתיים. "טוב, אני רואה שאתה לא מעריך לאחר כמה דקות ,שבשבילו עברו כמו שעות, היא דיברה שנית ושוב הסתובב. היא איזה מלאך או מה שזה לא יהיה, זה לא הפריע לו . ושוב הוא "נו," ,היא גערה בו, "למה אתה מחכה?". הוא לא הגיב. אז מה אם המילים, כמו בפרסומת של "ורטרס אורגינל" . את שפתיה והתחילה לדבר , אבל משום מה השפתיים שלה לא תאמו את עמדה הרבה יותר קרוב אליו , מספר צעדים ספורים ממנו. היא פתחה הוא שוב הסתכל לאחור אבל הפעם הופתע לגלות שהאישה הגבוהה המלצרית. תבוא המלצרית ותנגב אותו משם. ועכשיו, לבסוף, הוא משחק בתפקיד אותו. כל העולם תמיד התייחס אליו כמו איזה כתם קפה, שבעוד רגע לו כמו כתמי קפה ,מתקבצים בתחתית הבניין. וזה לשם שינוי ריצה כל כך נעימה , אבל גם זה לא ממש הפריע לו. האנשים מלמעלה נראו הוא אף פעם לא ראה את מגדל השלום |
© 50/40/01 נצור חיוכך ותן לייחל. ואתה, ירח שעל הכל מסתכל, אביא לך הבשורה באביונה. אהיה לך מזון לתשוקה, אהיה לידך בגבור הפעימה, אצפה לך בכל פינה, שתוכלי לצרפני לרשימת כיבושייך. רק כמתמסטל מפיתוייך- לא ככובש אבוא לרגלייך ויודע שמולך אשחק הבלתי-נמהר, הוא שומע את דמי השר, הוא שומע כוונותיי עלייך. מציץ עלי בדרך אלייך- בא ושב, בא ושב, צוחק לו הירח באשנב, |
ביום הראשון של הסתיו כשתעורר אני אהיה רק שקע בכרית היא בטח ירדה לקנות מיץ גזר אתה תהרהר ולא תבין שהלכתי לתמיד תכין קפה של בוקר ראשון של סתיו ואת הפתק שהשארתי תגלה כשתחפש את החלב ביום הראשון של הסתיו אני עוזבת אותך יואב הלך הבית במושב הלכו גם הקניות בשילב כי מהיום הראשון של הסתיו כבר לא נסגרת כמו אשנב ולא איכפת לי מעכשיו אם יואב כבר לא יאהב ביום הראשון של הסתיו אני מנסה למחוק את יואב מתוך הפלאפון כנראה שלא ידעתי בדיוק, מה בדיוק אני עושה כי כל השיחות מופנות פתאום למשיבון יוצאת אל הרחוב ביום ראשון של סתיו ומפרגנת לעצמי שלושה סמבוסק באבולעפיה ובניו ביום הראשון של הסתיו אני עוזבת אותך יואב הלך הבית במושב ולא ניקח מאס.או.אס כלבלב כי מהיום הראשון של הסתיו כבר לא זרה כמו תותב ולא איכפת לי מעכשיו אם יואב כבר לא יאהב וכמה טוב לי לבדי חורשת על הוי.או.די יוצאת לשופינג שחבל עם חבר הומוסקסואל ברגעים בהם הלב קצת נעצב אני חושבת לעצמי זה רק היום הראשון של הסתיו אני הולכת ממך יואב הלך הבית במושב וגם הירח דבש בחוף השנהב וחשוב לי מאוד יואב שנישאר ידידים |
כבר אין סיכוי לזה. )מבלי להסתובב( אריאלה ושיהיה לך יום טוב. )כאילו בתמימות( מוני אל הדוקטור. מוני קורא אחריה: אריאלה נעצרת וחוזרת אל שולחנה. היא לוקחת את הכרטיס ונכנסת אל תשכחי את הכרטיס. מוני |
לאיתי שלי |
© 50/50/71 כי עבד לתאוותך אנוכי. עמדך אגנוב שעה לעינוגים בלורית שמש אוחז בידי, עז-גאולה אצעד אלייך עם שירי "שאתה מגיע - עבורי זה יום חג". כי הרי בעצמך אמרת: לקראת בואי אותך לעבוד, לבשי שמלתך כלילת ההוד |
אליך אלוקי אשא תפילה בך רק אתנחם עד סוף ימי ואנא אל תשכח יש בי תקווה מבלעדיך מהם לי חיי עלי חלפו רגעים ללא תקוה היית למשענת ולאמונה נופל וקם ושוב נופל וקם אבל תמיד נשען על חסדיך תשובה ניסיתי קצת מעט מדי קיבלתי יסורים באהבה השחר יעלה ויום חדש יביא איתו אור לנשמה לאן אלך ואנא אני בא כל יום יום שעה אחר שעה אם יש בי כוח לעשות תשובה אנא תן לי חלק לעולם הבא תשובה ניסיתי קצת מעט מדי... |
הוא מעז. הוא עם הגב אליי. אני מחזיקה את הסכין ביד, מאגרפת אותה חזק... אך אני מרפה, בדיוק רגע לפני. אני רק בת שמונה ותשעה חודשים. אני לא מבינה מה אני עושה... אני בת 13. בחורשה השקטה ליד הבית. סוף סוף אני לבד, אתו, והוא מסתכל לי בעיניים. והוא מספר לי דברים. גורם לי לחייך, אחרי הרבה מאוד זמן. ואז הוא אומר משהו, בטעות. עוד לא מספיק להתנצל. מחייך בחולשה, מבין. ואני, נוקשה פתאום, בקול לא שלי, אני אומרת, "תשתוק, אידיוט. שלא תשלה את עצמך לרגע שאני באמת מתכוונת לזה. מעולם לא רציתי אותך. תסתלק." והוא קם, לאט, והוא הולך, ואני מביטה באדם היחיד שהצלחתי לאהוב לגמרי, בשלמות כזאת, אני מביטה בו מתרחק והולך. אני בת 16, ו- לא! אני לא אראה עוד מזה! אני לא ארשה לזה לקרות! מה קורה? מה זה כל הדברים האלה? מדוע אני רואה אותם שוב? זה בכלל לא נכון... אני... אני לא הייתי עצמי בכל הרגעים האלה, בכלל לא חשבתי, לא התנהגתי כמו מישהי נורמלית. זה היה... זה היה הדחף הזה, הנורא המרושע שגרם לי לעשות הכול. אני לא... לא התכוונתי... אני כמעט בוכה. כמעט שוב. אני מצטערת. קר לי מאוד... אני הייתי רעה. רעה. ואיומה. ופגעתי בכולם, |
מחשבה כמו "איזה מסעדה גרועה היינו בה היום", שינה. בהתחלה חשבתי שאי אפשר באמת לחשוב, כמו בסרטים, שעולה עכשיו באמת... למי יצא אי-פעם לשבת ולחשוב? בשביל זה יש נדודי |
כשעלה ראשון נושר מהעץ וענן אפור ברקיע אז אני יודע שהסתיו כבר הגיע כשהרוח שורקת בחוץ והימים עוברים כך ביעף אז אני יודע שהקיץ חלף כן, איך הימים עוברים עלי ועלייך יום ועוד יום שנה ושנה מביט לאחור, נשאר רק זיכרון של פנייך ניבטים אלי מתוך תמונה כשהבוקר מנסה לעלות וצובע לאט את החושך אז אני שוב יוצא אל הדרך לבד מחפש אותך אבל לא מוצא, אולי גם את אותי מחפשת לא יכול להיות שזה כבר נגמר כן, איך עברו השנים, עלי וגם עלייך יום ועוד יום, שנה ושנה מביט לאחור, נשאר רק זיכרון רחוק של פנייך ניבטים אלי מתוך תמונה מה נשאר בסוף? רק זיכרון רחוק... |
ההמונים יקומו בשצף-קצף נחשול-המאבק ישטוף את העולם. כל בנק כל מפעל תתפוס יד עובדת שום מחסום בדרכה לא יוקם. תיקחו דוגמה מתוניסיה המורדת! רק על הבריקדות הצדק יושג. הקפיטליזם זאת שיטה מנוונת כאלף אריות זעמנו ישאג. תחי רוח-אוקטובר המתעוררת! הקץ לאדישות ולשתיקה! פועלי-ישראל ופלסטין מתרדמה עורו! צאו אל הקרב, אל המהפכה! גם בורגנות ישראלית, גם פלסטינית - אותו חרא שניהם. לעמלי-ישראל ופלסטין אותו אויב קפיטליסטי הילחמו יחד אתם! אין פתרון לא בעבודה לא בפת"ח, לא בליכוד וחמאס. לניצחון מהפכת-הפועלים הכלל-פלסטינית! שלטון האדונים ייפס! בהתפרץ הר-הגעש המהפכני תרעש הארץ ההמונים ייקחו בכוח את לחם-חוקם. בעשירים יבטל הצורך כל העושר יהיה של כולם. במאוד ואון ניקח את המושכות לידיים כל אבן-נגף מולנו תימס. הקץ לקפיטליזם ולעושק ים-המהפכה יירגז. מלחמת-האזרחים העולמית כבר בדרך הלמות-תותחיה עוד נשמע. כל השלטון לסובייטים! אין לנו אחרת תקווה! |
האם זה נגמר אחרי שהכל יצא? הפחד שלה גובר ואין לו מוצא, אבל זה גם לא הגיוני. זה גם לא בדיוק היא, אבל כל כך פיתאומי. אולי זה אמיתי, למה לעזאזל אני לא מבינה. לאהבה לבריחה? ובה צומח איזה צימאון. לנו זה נראה כמו שיגעון, כמו רוח רעה. זה רודף אותה, מה ומי או מאיפה בא? |
בשוק. סעדיה שבעה נחת )ועושר( וכנראה גם אביו, וסעדיה?! סעדיה עדיין אמר סעדיה בגאון. כך עבר שבוע ועוד שבוע שנה ועוד שנה. אמו של אמו. "מאיפה השגת את כל הכסף הזה?!", שאלה בתמיהה. "הרווחתי!" חזר סעדיה לביתו עם הכסף שקיבל. למראה הכסף הרב בידו התפלאה האישה הזקנה להצעתו של האיש, ורבים נהגו כמוה. בסוף אותו יום "גבירתי הנכבדה, אולי תרצי אבוקדו?" לשמע הגבר הצעיר נענתה שכדי לשבות את לב העוברים והשבים יש להקנות יחס אישי לכל אחד. אבוקדו?" צעק בקול, אך תשובות לא נשמעו באופק. סעדיה הבין סעדיה באותו בוקר. כשהגיע לשוק החל מיד במלאכה. "מי רוצה ורץ לשוק. קשה יהיה לתאר את המחשבות שהתרוצצו במוחו הזעיר של היה לקראת צאתו לשוק. כשהגיע היום המיוחל, נישק סעדיה את אמו כל ימי השבעה ישב סעדיה וחשב על הצלחותיו בתחום האבוקדו, להוט החווירו וליבו הפסיק מפעום. סעדיה גאווה. "אין בעיה אבא! אני אמכור אבוקדו!" פניו של אביו כתפיך, אל תאכזב אותי." לשמע המילים האחרונות התמלא ליבו של להאכיל את משפחתי. ועתה אני הולך למות, עול הפרנסה מוטל על מאז ומעולם הייתי שוחט. כסף רב לא הרווחתי, אך מספיק בכדי בי?!" שאל סעדיה, אך תשובה לא |
ממש יודע עד כמה היא עמוקה. |
הבת זונה... גמר לי את הוודקה. אבל זה לא הדבר שהטריד אותי כל - כך, מה שכן הטריד אותי, הוא המחשבה ננהלה לי במוח למספר דקות ונעלמה. רוצה אותי ?? חזרתי למיטה וחשבתי, אולי הוא נהנה לקלל אותי, אולי הוא בעצם הסמיק טיפה והלך. הוא נעלב כי ראה שאני לא מבינה את חוש ההומור שלו, עשה פרצוף, צעקתי עליו שאני לא בן זונה אלא בת זונה ואמר לי שאני בן זונה... ואני כילדה, כשאשה גאה ניצבתי מולו, תירוץ חדש לקום להסתובב או לאכול משהו. בכל אופן, הוא נכנס מהפעמים הללו שלא היית רוצה שיפריעו לך ושלא חיפשת כל פעם |
ולא מוצא שום שריד משנינו. מחפש בין הספות אני רואה אותך, מפשפש בבגדים ומתבוננת לתקרה. אני סופרת חריצים בקיר והמשפטים שלך כבר לא חובשים הילה לראשם אתה נשמע אחרת לגמרי |
יחזרו היא משלימה עם עצמה. היא את שלה כל כך הרבה דברים עצובים גדלים על האדמה והאדמה שותקת ומביטה אמא אדמה בטח מתהפכת בתוך איזה מכתש כשהיא מתעמקת בגורלה... |
תתעורר?" חצי שואל, בוחר לסובב את הברז רק חצי סיבוב, אולי את הזרם השוצף מהם, כמעט חש באדים ואז נעצר, תוהה, "היא כלפי מטה בזמן שהוא הושיט יד לכיוון ברז המים, כמעט שומע כבר מבט ארוך בעצמו הופסק לאחר שניות אחדות והתחתון החליק שוב הוא לבש אותו. משהו בזה שהיא פה, אפילו שהיא ישנה, גורם לו לחוסר נוחות, לכן בגלל שהיא שם. לפני כן האימון עצמו היה בעירום תמיד ועכשיו, עליו. נזכר שלבש אותו כאשר ירד מהמיטה, לא בטוח למה, מעכל שזה מוריד את התחתון שלבש, נעצר לשניה, חושב למה בעצם התחתון חש כל שריר בגופו עושה כרצונו ואז החל מתקדם לכיוון המקלחת, מלאה לוקחת כמה שניות והוא עושה אותה באיטיות, מעצב את עצמו, מזכיר לעצמו תמונה של שימפנזה באמצע היער. ההתישרות לעמידה בודק אותם, ואז בזינוק שקט, כמו נמר, עומד כפוף על הרגליים. על שרירי הבטן שלו, עובר ריבוע אחר ריבוע, לוחץ אותם מעט, כמה דקות מאוחר יותר, הוא סתם שוכב על הריצפה, מקיש בקלילות הראשונה נוחתת על הריצפה, ממתינה לחברותיה שלא מאחרות להגיע. ומתחילה ליצור טיפות. "דמעות של מאמץ", מחייך לעצמ,ו כאשר שוב מרפה, נהנה מכל רגע, חש את הזיעה סביב הכתפיים מתגברת כלפי מעלה, |
שנשרע על קו וחיילי משמר מכל קצוות האירופה העתיקה, למען ילמדו את תורת היותו תלמיד האקדמיה, הגיעו שכירי חרב, פלאדינים, לוחמים אל האקדמיה הצבאית, מוסד ההשכלה בו למד השליח הראשון בעת - בה הוכשרו מפקדי המחר של צבאות האימפרייה הנושנים. האדם, שהביאו לפריצת דרך בהבנת האדם ותכליתו, והאקדמיה הצבאית בה נבדקה התנהגותם של אנשים רבים, ואובחנו דפוסי ההתנהגות של מגוונים, ואלה נכתבו על ידי טובי העסק, האקדמיה לפסיכולוגיה - בה הובאו לידי כתב כתבי חכמה ומחשבת חיים רבים על נושאים ומצאו פתרון גם למחלות האיומות ביותר, האקדמיה הפילוסופית - האקדמיה לרפואה - בה הוכשרו רופאים בעלי יד גדולה אשר זיהו רבים היו מיני מוסדות ההשכלה הגבוהה בעיר גשרי ג'יידזן: הקמת מוסדות ההשכלה של אימפריית ארכיוסאס בעיר גשרי ג'יידזן. חברי האחווה הסכימו עם דבריה של קינתייה, והביאו לפועל את עיר בעלת תכלית ייסוד מפוארת, ראויה לתפארת מוסדות ההשכלה". חברי אחוות ג'יידזן האיתנה - היא-היא תכליתה של ייסוד העיר. מוסדות ההשכלה הגבוהה. שנית כל, מיום הוולדנו, הרי ידענו אשר לתיאור וזה מקנה את חוזק היד של האימפרייה וגודל חשיבותם של אשר מפגינים חיילי |
בדיחות, ואני הייתי נקרע מצחוק, לא כי אבא שלי המציא אותן, אלא כי הן באמת היו מעולות. אני זוכר שפעם היה לו שפם, כשהייתי ממש ממש קטן. לא זוכר מתי הוא נעלם. "הם שוב הציקו לך?", שאלה אימא. לא עניתי. "אני רוצה להתקלח", אמרתי, כאילו לא שמעתי את השאלה בכלל. "אם אתה רוצה להתקלח, סימן שכן", היא אמרה ולפני שהספקתי להגיד משהו, היא אמרה לי להיכנס למקלחת, ושהיא כבר תדבר על זה בערב עם אבא, כשהוא יבוא, ושאין מה לעשות, חייבים לדבר עם ההורים של אורי, או איכשהו לשים לזה סוף. אמרתי לה שלא תגיד כלום לאבא, והיא צעקה שאני לא אגיד לה מה לעשות, אז התעצבנתי מאוד וצעקתי בחזרה שהם גם ככה צודקים במה שהם אומרים, ואבא שלי באמת ערבי מסריח. אז היא נתנה לי סטירה מצלצלת, שסובבה לי את הפנים. והיא הייתה ממש המומה, ואמרה שאני בחיים לא אעיז להגיד את זה ליד אבא, ושאני בחיים לא אעיז לחשוב את זה, אפילו לא בלב. הלחיים שלי נעשו כולן חמות ואדומות, אבל הפעם לא בכיתי. נמאס לי מלבכות היום. ישבתי באמבטיה המון זמן, עד שהעור שלי ברגליים ובידיים נעשה קמוט כמו עור של זקן. בטח לסבתא שלי יש כזה עור. מצד אבא לא נשארו סבים חיים (או שהוא סתם |
במידה ולא מוגדר מנצח, המלחמה לא יכולה להסתיים למצוא גיבורים מזדמנים, או כאלה ששמם מוזכר בהתפעלות עד עצם לדעתי הוא זה שלא הוגדר המנצח. הלא לכל קרב בהיסטוריה הצליחו שלו והכל זורם בנחל השלווה והביטחון, אם כי הדבר הנורא מכל השקטה. אין יותר מדי עימותים, אין האשמות, כל אחד חי בעולם לעת עתה המצב נמצא ברגיעה מסוימת. אני קורא לזה המלחמה גדולה ומאיימת. בצורה גורפת ומאשימה בשם מלחמה. אחרי הכל, מלחמה זו מילה חשבתי לקרוא לזה באופן שונה, לא רציתי להסתכל על חוסר ההבנה ששמתי לב לקיומו של המאבק - המלחמה קיבלה גושפנקא רשמית. שאני הייתי האחד שהכריז מלחמה מלכתחילה - רק בגלל העובדה להיזכר בפעם הראשונה שבה הבחנתי בהתחלת המאבק. אני מאמין פשוט השתדלתי יותר מדי, רציתי שכולם יצאו נשכרים. אני מנסה שניסיתי - רק אלוהים יוכל להעיד בשמי שלא חדלתי מלנסות. אולי "הם נלחמו ביניהם ולא היה דבר אשר יכולתי לעשות. ניסיתי, באמת וגוף, מודע ותת מודע. כינויים שונים: אגוס ופתוס, רגש והגיון, רוח וחומר, נפש למסגר אותן ולהכניס את המשמעות שלהן להגדרות, אשר להן אם ניתן לחלק את שתי הקטגוריות ולהפריד ביניהן, אפשר יהיה |
הכי קרוב לשלמות שאפשר. אני פשוט יודע שזה רגע מדהים, וכשהנשימות שלנו נעות בקצב אחיד, מיוחד, והחורף מוודא שהאוהבים לא יתנתקו זה מזה, כשהשמש והכוכבים נושקים קלות לירח, כזאת שלא מסתיימת לעולם. איבדנו את עצמנו במערבולת מסרבים לעזוב, אנחנו נצמדנו אחד לשני, כשהכל מסביב נהיה קר ואפור, אנחנו רק התקרבנו, בזמן שהכל מסביב הלך וקפא, כשבלילה הקר ההוא, ממלאת את כל מחשבותי. שוב מבצבצת לה בראשי, חמים אחד באוזני השני, באוויר הקר, נושפים אדים התמונה של שנינו מחובקים והשפיות היא רק ממני והלאה, נראה רחוק כל כך, |
מוחא כפיים ויוצא מהאולם. אני הולך למאחורי הקלעים, חייב להבין מה לעזאזל קורה שם, אני נכנס מאחת הדלתות שבצידי האולם, ונכנס לתוך מסדרון של חדרי איפור למיניהם, אני נכנס לחדר שעליו כתוב "חדר וועידות, הלבשה, והסנפה ראשי". בתוכו אני רואה את שני הליצנים מחליפים תלבושות, "תגידו, מה לעזאזל עשיתם שם?" אני שואל אותם, "למה אתה מתכוון?" הם מיתממים, "הקטע עם התינוק אני מתכוון!" אני עונה להם בחריפות, "הוא, הכל בסדר איתו" הוא אומר ומצביע לי על התינוק שיושב בקצה החדר כשסיגר תקוע לו בפה "אפקטים זולים" השני מוסיף. "מה לעזאזל אתם עושים כאן?" אני שואל אותם, "תיאטרון" הם עונים לי, כמה צפוי, בתיאטרליות. "זה לא תיאטרון" אני עונה להם, "נכון, זה תיאטרון אלטרנטיבי" הם עונים לי, "זו תרבות שלמה" אחד מהם אומר לי, "רוצה להצטרף אלינו?" הוא שואל ואני נד בראשי ומסתובב ללכת, "רק הלילה" הוא אומר לי, "רוצה לעשות איתנו סיבוב?" הוא שואל, 2 דקות אחר כך, אנחנו במכונית. בתוך המכונית אני יושב, הם נוסעים להם, מדברים בינם לבין עצמם עם עיניהם ותנועות ידים איטיות, ריח חזק של אף פעם נישא באוויר המכונית, כרגע אני יותר מוקסם ממודאג. |
עדיין מספר הרוצים להיטיב את מצבם. אף סטטיסטיקאי עדיין לא קבע כמה עמים חיים רק בחלק של רוסיה הנקרא "סיביר". לאתנוגרפים ידועות 24 קבוצות אתניות מקוריות, שמהן מתבלטים הבוריאטים, היאקוטים, הטובינים, הבאקאסים, האלטאים ועוד ועוד, כל אחת אחרת בלשונה המובנת רק לה, בונה אוהלים בשלג, מגדלת איילי צפון, צדה דובים לבנים ושועלים לבנים ונלחמת יום יום באקלים האכזרי. אנשים אלה, די בפנייה פשוטה של הצאר והם יעזבו מיד את האוהלים הקרים ואת האיילים הצפוניים, ייקחו בידיהם חניתות עץ חדות ויצעדו בהתלהבות אחרי מנהיגם לארץ לא נודעת, שאין בה קור, שאנשים חיים בה בתוך בתים ומחממים אותם בתנורים ובעיקר לא סובלים מרעב. קריאה אחת של הצאר וכמו נמלים מיד יופיעו לא מיליון אחד של מתנדבים, אלא מיליונים. הן נחליט מיד, שלא נכוון את ה"קאטאפולטות" שלנו על ארץ הצאר ונניח לו לנהל את ארצו במשך מאות שנים, בדיכוי אוכלוסייה עובדת ובטיפוח אצילים, החיים על חשבוני." "הורדת אבן מלבי", נאנח המלך, "ומה דעתך על אנגליה?" "אני חושב שגם באנגליה לא ניגע. אנגליה מוקפת כולה מים ואפילו אם נוכל לפגוע בקאטאפולטות שלנו, לעולם לא נוכל להתגבר על מרחבי |
זרוק את עצמך דרך החלום החוצה זרוק את עצמך, רק את עצמך, החוצה זאת לא זכוכית נשברת ולא מדף נופל זה רק הצליל הראשון - לישון קח את עצמך, רק מאהבה הביתה קח את עצמך, רק את עצמך, הביתה זאת לא זכוכית נשברת... and I said on and on לישון שלח את עצמך כמו מעטפה על מים שלח את עצמך, שלח לשנת אלפיים ומעל הבית, צוחקים האלים תסתכל למטה ילדים ישנים לפני הצבא, לפני בית הספר ומעל הכל, לפני החיים and I said on and on לישון |
לעזאזל? חודשיים שלמים אני יושבת פה עם החברות חלב חם, הפעם הוספתי קצת קוקוס, חוץ מהקינמון של קודם. לא ידעתי איך לענות לו, אז הלכתי למטבח ושוב הבאתי לו את אותו "הכל בגללך" הוא הטיח בי, שלא לומר ריסס החוצה את המילים. הסטירה. הוא לא ענה, המבט שלו היה מקפיא וחשבתי שהנה הנה מגיעה להסתכל ימינה ושמאלה ולהיזהר?" "שוב פעם נדרסת?" שאלתי אותו. "עלוב שכמותך, אתה לא לומד האחרונה. אור מנסים להבין איך הצומת הזה נעשה כל-כך מסוכן בתקופה ועכשיו כל מיני מומחים כאלו עם קסדות צהובות וג'קטים מחזירי- שבו היתה התאונה לפני חודשיים היתה עוד אחת. חסמו את הצומת, ואז נזכרתי בחדשות ששמעתי ברדיו בדרך הביתה. בדיוק באותו מקום היה לי כוח להתחיל איתו בשיחות נפש. השכבתי אותו במיטה שלי כשהעיניים שלי פקוחות לכל הכיוונים ורק מחפשות אותו, אבל לא רציתי להגיד לו שאני רואה הכל, ובטח בתקופה האחרונה, נכנסת." "אני שוכב פה כבר חודשיים, את אף פעם לא רואה אותי כשאת "כמה זמן שכבת פה ליד הדלת? יורד גשם בחוץ" שכמוני, גם הוא בדרך-כלל מעדיף ויסקי. והכנתי לו כוס חלב חם עם קינמון. מוזר, הוא לא התנגד, למרות לא בא לי להתעסק עם רגשי הנחיתות שלו |
מקוטעת- שלנו. דרך החריצים ישנה דמות ויוצרים סורגים שמקיפים אותי. מרובע ריבוע עיגול חוברים והקרמיקה ננעצת בשניי. נושכת שפתיי בציפייה שאולי לעולם לא תבוא אך הלהבים חותכים אותי. מנסה להסתובב לפנות אלייך ומאחוריי אתה. |
פסיעה אחת קדימה ושתיים לאחור משהו בי פנימה עוצר ומסרב לגמור צעד של לשכוח ושניים של לזכור רגליי רוצות לברוח אבל הלב רוצה לחזור אין לי כח אין מנוח - אין איך לשכוח? גם נגד וגם בעד ולעולם לא אלמד מול עיני האופק הולך ומתרחק לילה בא וחושך את סימני הדרך מוחק פעם ועוד פעם הקרב הזה ניטש רעם ועוד רעם ושוב הכל נתחיל מחדש אין לי כח... |
חושך כיסה את השביל הישן קפאו הטיפות, קפא גם הזמן חיפשתי מילים שקולן כבר נדם לא רציתי לשקוע איתן אז באתי למצוא דרכים חדשות שבילים לבנים, רוחות לוחשות נופים ירוקים נפרשים לרגלי והאור מבריק בעיני שואפת אלי את היופי שכאן ולא מחפשת מה שלא קיים עוזבת מעגל בלי תכלית ובלי סוף נוסעת לאן שכבר טוב לאן שכבר טוב בבוקר נגלו קרני אור ראשונות פקחתי עיני מאתמול של תלאות אתמול שנראה כמו רק חלום שנמוג בשמחה של היום כשיצאתי מדרך שאין לה מוצא כשקמתי לצאת אל המסע כשהשלתי מעלי כאב זכרונות אז יכולתי להתחיל ולראות להתחיל ולראות את היופי שכאן למה לחפש את מה שלא קיים אם אמשיך לקוות ולטוות חלומות לא אפנה להקשיב ולראות את מה שכבר טוב |
משהו בחושי האנשים מעד בדעתי הצרובה לחש לי עיוורון עצר מהאור במכוון. השבילים נעדרו מהדרך פסיעות רגליים יחפות לעבר צברי הכוכבים למשך השעה הזאת. נחש גדול רושף שמיים פתלתל כלהבות הזמן נישא בעול השנים מעבר למניפות התרבות. אחר כך אחזתי בכוחותי להושיעני מהבלי האמת כמפץ של אור כוכבים כרעד שמלתה של היפה בבנות. |
4002/3/8 יהוא, "והוא בשיגעון ינהג". צוברים בליסטראות ליום המרד, מונים גדמי ענף הנכרתים, מעמיקים שרשם אל סלע, אבל עצי הדומיה על קו פרשת המים מתרפס כעם. רופס באין אוניך- ארץ, צא ואסוף לעג נכרים להיותך כאב, למד שפת תחנונים לישע זר בלהג תקיפים, חורכי דין-דל לנשף הבשרים בהסכמי בלי-מה. עדת צבועים בעקב שלל שופטים, אם שב בנך מדרך בעולם, למדנו דבר צביעות, בניך, מזונות - קפד ראש בתחילה לאתננך. שעלובי עולם רחצו את גוף אמך צואה, ליום יהוא. ראוי! ראוי אתה. שנא עצמך בטרם האחר יצא בקללתך. שוק המראות מבצע - שתיים במחיר אחת, ספרי כזב עשה לך באין מוסף לערך. בבצע סם, ביוקר בקבוקי שכחת יומך. צחוק תצחק בעולמי זימה פלי-קלים מחה תמחה את זכר עם וארץ מנעורים מכור תמכור נשק, מידע לעמלק, לרצח אחיך ארורים, עדי בואם בקהל הצרכנים. שנאה נוחשת אין רגליים בשווקים היום ליום יהוא. צוברים בליסטראות ליום ההוא. אומרים לרוח ביניהם דברים של חשכה, אוספים חידות יגון בהחטבם לבעור, |
במיון הפרידו בינינו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה בהכרה. חיכינו לאמבולנס. אבל היא לא יכלה לעמוד על הרגליים. ניסיתי להקים אותה חשבתי שלא נפגעה קשה. אשתי ישבה לידי. סיפר ברדיו, בערך במלים הבאות: מתה היום, 3002.01.01, מפצעיה. בעלה, בקול שקט ונטול רעידות, |
עוד מעט אתחיל לדבר איתך מחוץ לדלתיים סגורות לא עוד הפתעות בחדרי מדרגות ללא שאריות וחלקי גופות מעת לעת התנפצות בקצהו של טיול מרוקן בחוץ |
צבעתי את השמש בלבן את האנשים באדום ואת האדמה בשחור בעיניים פקוחות מתרוצצות לחפש עוד עוד אנשים לצבוע באדום עוד מנות מדודות של דופמין השלכה של החלפה של כאב נפשי לכאב פיזי על כל אותם אנשים הרגשה עילאית צבעתי את השמש באדום את האנשים בלבן האדמה השחורה כוסתה באדום של דם האנשים ובלבן, הגופות העיניים נחות מתמקדות הידיים רועדות הוורידים כבר מזמן בולטים האצבעות דרוכות משהו חסר לא מספיק צבעתי את השמש בשחור גם האנשים נראים חשוכים האדמה כבר ספוגה העיניים מצטמצמות מחפשות עוד להרגיע את הראש להרוס להשמיד ולתת לזה להגליד להרגיש את החום שלהם בפעם האחרונה רגע לפני רגע לפני שזה מתפרץ מתוכי רגע לפני שאני רוצח |
לחבק אותו ולאהוב אותו, כי הוא שומר עלינו. |
בטוח שאני מוכן לצאת אליו... העולם האמיתי עומד לקבל אותי בזרועות פתוחות... אני עדיין לא מהלך החיים שלי וזה קצת מפחיד לחשוב בצורה כזו... הרבה שאלות מציפות את ראשי עכשיו... אלו החלטות שישפיעו על כל לפתח איתה מערכת יחסים )אני בספק לגבי זה אבל מי יודע(? כלכך מהחברים? מהמשפחה? מה יקרה אם אני אתאהב שם במישהי ואתחיל בחו"ל שלוש שנים שבהם אני אלמד ואעבוד בחופשים? להיות רחוק התחלתי לחשוב על זה ממש ברצינות היום. האם אני מוכן לחיות אוכל גם לעזור". זה. "גם ככה שכר לימודים לשלוש שנים יש. )מסבא וסבתא( ואני אמא אמרה לי לאחר שיצאנו מבית החולים שאולי באמת אני אלמד את שהבנתי שבארץ יהיה לי מאוד קשה ללמוד את זה. בביה"ס בפינת החי וזה היה מין חלום קטן כזה שהתפוגג לאחר למה לא בעצם? תמיד אהבתי חיות. הייתי אחראי על החיות גם ההתבוננויות שאומר בצורה נסתרת: "נו! למה לא?" אמא כמה פרטים על הלימודים וכו' היא התבוננה בי. זה היה מסוג איתו מתלמדת נחמדה שסיימה שם לפני שבועיים. לאחר ששאלה אותם אמא שאלה את ד"ר אלון איפה הוא למד. הוא השיב שבסלובקיה והיתה מה הדרישות העצומות. שלי רצתה ללמוד את זה בארץ ונאלצה לוותר על החלום שלה |
קצרים. באתי לכאן כדי לקבל השראה", אמרתי והעמסתי על הכתף גם את הרצועה של הנרתיק של הגיטרה. "ב-באמת?", הוא אמר בעיניים נוצצות, "ג-ג-גם אני כ-כ-כותב סיפורים ק-ק-קצרים. ז-זה כיף!". "על זה אני לא אתווכח", חייכתי. הוא צחק. התחלתי לצעוד לכיוון האוטובוס, והוא דדה בעקבותיי. עליתי על המדרגה הראשונה של האוטובוס וחיכיתי שהאישה ההיספאנית שלפני תסיים להעביר לנהג את דמי הנסיעה. בינתיים ליקטתי מהכיס את המטבעות, שהכנתי מבעוד מועד בבארט, דולר ושלושים סנט בדיוק. רגלי ריחפה מעל המדרגה העליונה לפני המישורת כשלפתע קפאתי במקום. "א-א-אתה רוצה להיות ח-חבר שלי?", הוא שאל מאחורי בקול רועד. זה היה מוזר. שמעתי את המילים, הבנתי אותן, אך הן נשמעו לי זרות, לא הגיוניות, כמעט בשפה חייזרית. הייתי משוכנע שאוזניי הטעו אותי. נפניתי לאחור. תוך כדי כך, עקב הדוחק, התרמיל והגיטרה פגעו בשמשה הקדמית של האוטובוס בקול חבטה עמום. איכשהו הצלחתי בכל זאת להשלים את הסיבוב. הסתכלתי ממרומי המדרגה למטה, עליו. הוא עמד שם על המדרכה מתחתי והחזיר לי מבט. שתי ידיו היו חבויות מאחורי הגב, על פניו חיוך מבויש. הוא נראה כמו נתין שמבקש מהמלך |
שהפעם אני די שוב הרעש המעצבן והמחריש אוזניים של הבוקר. אתם כבר יכולים אונים ובתנועת ראש חדה כלפי מעלה צעקתי: "לא!!!" האחרונה ונתתי לה להעלם מעולמי לעד בין ידיי. הרגשתי חסר היה פתוח קצת, העברתי את אצבעותיי על שפתיה הרכות בפעם לצאוורה. על פניה הייתה שריטה ארוכה ועניה היו סגורות. רק פיה סימני חיים. סובבתי אותה עם יד אחת ועם השניה אחזתי מתחת גופה. כשהתקרבתי אליה פניה היו כלפי הרצפה והיא לא הראתה עשיתי דבר במרחק של כמה צעדים. שברי זכוכית זעירים נחו על יד לי תחושה שיכלתי למנוע את התאונה אבל לא, אני עמדתי ניצב ולא שלה הספיק להסתובב לאחור ואז זה קרה. הכל נראה כה איטי והייתה בעיניה, היא מסתכלת קדימה ופתאום חריקת בלמים מזעזעת. רק הראש האספלט האינסופי, הולכת לה לאיטה ומביטה עלי בחיוך וניצוץ האפור שזהר באור הירח. אני רואה נערה - מישל, היא חוצה את בתמונה ראיתי לילה, שחור ועמוק, גשם שוטף נופל על האספלט החלום, אותה התמונה פעמים רבות בשחור לבן כמו סרט אימה. זיעה קרה התפשטה על מצחי, קשה היה לנשום וכל הלילה חזר אותו "אנחנו כבר נדבר מחר," שמעתי את אימא מאחורי גבי. שעכשיו אני הולך לישון," הצהרתי והסתובבתי |
היה קולה של מיקה. שהמשיך להפריע. עד שכרית נוספת נחתה על ראשי שהבהירה לי ושקט וריקנות חוזרים למלא את ראשי, חוץ מאיזה זמזום מונוטוני כל המחשבות האלו חלפו לי בראש והרגשתי שחום נעים שב ומתפשט בי ישוב?! להעביר תקופה כזאת? בכל זאת - לא חבל על הזמן שחולף לו ולא רצוי( ולטייל קצת בעולם. אבל האם זה אומר שעד הטיול אני צריך לי מטרה מולי, לחסוך מספיק כסף בשביל לעוף מפה )לכמה שנים והמיטה הפכה להיות הדרך הכי קורצת לשרוף את הזמן, נכון, הייתה כל הדברים שהיו מעניינים אותי פעם נראו פחות מושכים פתאום וכמו שיעבור מחר, בלי שום דבר חדש ומעניין שיקרה בו. אליו הוא סתם עוד יום - לא רע ולא טוב - שיעבור כמו אתמול מה שכן חשתי הייתה אדישות, מין הרגשה כזו שכל יום שאני קם - כל מה שלא הרגשתי עכשיו. התעוררות כייפית כזאת בכל המערכות ואתה מרגיש חי וחזק ואנרגטי מצד שני, טוב בטח לא היה לי - מי לא יודע שטוב לו, יש שינה. נוראי כזה שלא במקום וחוסר מנוחה שמלווה בחוסר ריכוז וחוסר לוקח ללב - בחורות. וחוץ מזה כשזה היה בא הייתי מקבל מין מרץ ידעתי, זה היה קורה מסיבה מסוימת- בד"כ מהדבר היחידי שאני באיזשהו מקום הרגשתי שחסר לי טעם |
שנינו צחקנו. תפסנו מונית ונסענו. מצפה לחיבוק כזה ממנו. אמא שלי בוודאי מתחילה לדאוג. הוא צחק ושאל אם גם אמא שלי הוא שאל אותי אם קר לי ואמרתי לו שלא ושכדאי שנמהר הביתה כי תמיד היה קיים(. התחלתי לצחוק לעצמי ולשבור קצת את המתח שנוצר )אבל תיאורטית להשלים את הרגע הכמעט מושלם. עמדנו מחובקים כרבע שעה כשאז תמיד אותן דמויות והן תמיד נפרדות בתחנת רכבת ישנה ומלוכלכת. הכל היה אפלולי וכהה מסביב, כמו בסרט משנות החמישים שהדמויות הוא לא עזב, נשארנו מחובקים. שאם יעזוב אותי ברגע לא מתאים אני פשוט אתמוטט. הרגשתי שכל עצם בגוף שלי, עומדת להתפרק מרוב התרגשות וידעתי נשמתי לרווחה כשאנחנו עדיין מחובקים, צמודים, לא עוזבים. "אני שמחה שאתה כאן". הנחתי את ידיי על מותניו בחיבוק צמוד ומתמשך. הנשימות הקצרות אבל עמוקות וחזקות. על צווארי, מצד שמאל. יכולתי להרגיש את הלב שלו. שמעתי את אחת במותן ואחת מעל כתף ימין. הוא התכופף קצת והניח את ראשו הוא התקרב בצעד אחד ולאט לאט שם את שתי הידיים שלו מסביבי. המשכנו להסתכל אחד לשני בעיניים. "קרן.. אני ... כאן" לא חייכנו יותר. העיניים שלו נפתחו והסתכלו לתוך שלי. כאילו מתחברים. לא |
לעד אשאר בצד? האם אזכה בך שוב? ילדותי, נשארתי רק עם אמא למה לא באת לבקר? מתחמקת מזכרונתיי היכן את מתחבאת? ילדותי, |
תרגע נשמה קח פרי ותהיה לי בריא העצבים פוקעים עוד רגע יגמרו החיים תפסיק לבכות ותאכל פרילי. "הורייך לא רוצים בי נשמה שלי" יש לי ספריי נגד קרציה שמוצצת לי ת'דם פזמון: מה יהיה זה לא לעיניין ואל תאמרי שאני כמו מסיקה חי במציאות מדומה קניתי לך קילו תותים במקום מכונות של מלחמה חומוס עושים באהבה או שלא עושים בכלל הלו ילד תבין דבר... בני 71 לאן אתם ממהרים? רוצה לגמור את הערב מתחת לסדינים על הבנות עושה רושם שיש לו רשיון עוד עבדאי ניכנס למועדון שוב אבא של משה כהן שיחק קלפים הפנים מעוותות מפחידות ילדים החינוך על הפנים מחסני תאורה כי כל השאר חושך יוצא מתוך מנהרה אל תוך ענן של אובך מפציץ ת'רחבה בבס גבוה ופול וליום טונים שולח עוד טופס טוטו אשליית המליונים משבת לשבת עוד טון של גרעינים פזמון: ומה יהיה כולם שואלים מפרפר את כולם כמו יוסי בניון. מחדיר לך אותו עמוק כמו ג'חנון אמיל אמבמבה זה טוב זה אסם ברוגז ברוגז לא רוצה שולם מצלם אותך בעירום כמו צלם פפארצי מנגב לך ת'דמעות כמו שלמה ארצי כמו איציק קלה מחפש את הדרך בין מכשולים כמו פינוקיו על בובה של חוטים ושר לך כמו קובי פרץ "את כמו אש" פותח ערוץ 6 שוב |
מספיק חזק בשביל להקיף לספק את האוויר הזה עוד לא ייצרו מטוסים מספיק גדולים בשבילה, האוויר הרגיל הזה: היא צריכה אוויר מיוחד. ובשביל אבל 02 דקות אחרי שהוא הלך זה נגמר. אין האוויר הזה טוב מנסבל, כל שניה של הרחה סיפקה לה חמצן אולימפוס לבערך 02 דקות זול. אבל זה היה סם. וזה היה שם כדי להפוך את הערב להרבה יותר אל קירבה ככל שיכלה. זה לא היה ריח טבעי. זה גם לא היה בושם נחיריה אל מה שאיתרה כמקור החזק ביותר של ניחוחו ושאפה אותו בטוחה שהוא אשכנזי. כל פעם שבעלה לא הסתכל היא קירבה את בזיון. היא קלטה כל כך מעט ממנו אמש כשסעדו יחד, עד שלא הייתה שדות האילוזיום: שם היא הייתה. למחרת. שום דבר מיני לא היה השלווה שוחקת. השכנים מפריעים. תהיה. הראש של גדול היוצרים אי-פעם. מדוע לא הנחתם לי?" תהיה גם ירטיטו'. וטוב שכך. מדוע כל היום להסתובב ככה, ברעש גדול, מעל 'לכתוב עוד ועוד יצירות מופת שאיש לא ייקרא ולב איש לא אי-עמידתכם במקום, שכנים ארורים?! מדוע לא הנחתם לי לכתוב, הרבה טופפתם לכם שם למעלה וכעת נפלתם, האין הדבר אלא עונש על להיות מובך יותר ממני. אבל תהיה בי גם איזו שמחה לאיד "כל כך הרעש. ומי יותר יובך? בטוח |
הזה שלך", אמרה. ניגשנו לפתוח את הדלת האחורית. הילדות עדיין נראו מבוהלות, אך ניכר שהן בוטחות בנו. ראיתי מייד שהן לא נפגעו מהירי. אביטל אמרה להן באנגלית מלווה בתנועות ידיים, שהכל בסדר ואין מה לדאוג ושאנחנו חברים שלהן. הן הביטו אחת בשניה והנהנו. היא ליטפה את פניהן והגישה להן משהו לשתות. הבטתי סביב מחוץ לג'יפ. "אביטלי, יש באוטו בגדים נורמליים שהכנתי להן. תני להן להתלבש, נעביר כאן את הלילה ולפנות בוקר הכל יהיה טוב יותר". הבנות התלבשו ובאתי גם אני לומר להן שלום. אני חושב שאביטל התחבבה עליהן די מהר, כי נראה היה שתחושת ביטחון ורוגע נמהלת אט אט על פניהן הצעירות. אביטל הגישה להן שתיה ואוכל שהכנתי מבעוד מועד ברכב, ואחר התיישבנו, אני והיא, בקדמת הרכב, שותים משקה קל בשתיקה. "לקחתי בחשבון שהבני זונות ינסו להתחכם", אמרתי לה. "אני גאה בך מאוד, רק שתדעי". היא הביטה בי ועיניה נצצו. "הן כאלה מתוקות. אחת מהן ממש מזכירה לי את אחותי ענבל, כשהייתה בגילה". "חוץ מהעיניים המלוכסנות", צחקתי. היא נראתה מהורהרת. "מוזר שהן לא מתנגדות לנו או מנסות לברוח או משהו", אמרה. "הן מבינות שביחס למקום שהן היו בו, הן |
שלו היה מלא 'הלב שלו התפוצץ מרוב, שהוא היה טוב, ובגלל זה הוא מת'. מיד אחר כך, הוא נפטר. ממני למסור לך אותה'. 'זה מויקטור', אמרה בקול שבור, 'הדבר האחרון שאמר, זה לבקש כשאימא הגישה לי מעטפה חומה גדולה. |
ומיד אני בא. תגידי לי משהו מתי שכואב לה ואיך שכואב לי קהל מאזינים ואיך שהיא שרה נוגעת בפנים דרך הטלפון בכל מיני צבעים וצפרניים יפות עם משפטים חכמים טל מיוחדת וקצת צפוניות וזאת טל שלי עם חגורת הצניעות וזאת טל שלי ורודה, מתוקה דייאטה של חסה מקווה שאני יפה קמה בבוקר בכל מיני צבעים וצפרניים יפות עם משפטים חכמים טל מיוחדת וקצת צפוניות וזאת טל שלי עם חגורת הצניעות וזאת טל שלי שלא תינמס וכשיורד גשם יפה יותר יבש שער של נסיכה בכל הגוונים וחולצות מדהימות 27 סוגים |
אטוש את טירופי האנוכי כשאזדקק לאבקה החומה הזאת משאירה כמות מזערית למאוחר יותר, ועוד... מוסיפה עוד קפאין. לוגמת. מניחה את העט. |
בקשתה. משם הגענו לניו יורק. אני זוכר איך ברחוב 42 גנבו לנו את כל כספינו. השעה הייתה שתיים בלילה, שעה לא מומלצת במיוחד להסתובב בניו יורק. אחר כך נסענו לירושלים וקנינו בית עם שמונים ושלושה חדרים עם הכסף שהצלחנו להרוויח בניו יורק ממכירת חשיש. שנה לאחר מכן נולד אידילינו, הבן הראשון שלנו אידילינו גדל במהירות מופרזת ובגיל שנתיים הוא כבר היה בן עשרים, בגיל שלוש הוא כבר היה בן ארבעים וכשהגיע למצוות הוא כבר נראה כמו זקן בן שמונה מאות שלושים, הרופאים לא הצליחו להסביר את פלא הישארותו בחיים. הוא היה ילד שובב מאוד ואחרי ארבע שנים הוא כבר היה ידיד קרוב של כל אנשי הממשלה, הוא היה ילד קואדרו שהצליח לדבר עם ארבעה אנשים בו בזמן ולהימצא במקומות שונים, גם לפלא הזה לא מצאו הרופאים הסבר, הוא היה מסוגל להימצא באלפי מקומות בבת אחת, הוא עזב את הבית כשהיה בן חמש ומאז לא דיבר אתנו. אחרי שש שנות נישואין מליסה ואני החלטנו להתגרש. הגירושים נגרמו בגלל ההשכמה המוקדמת של שמונים ושניים החתולים שהיו בביתנו, היא התעקשה להעיר אותם בשעה שש ושלושים בבוקר ואני רציתי שהיא תעיר אותם בשעה שמונה וארבעים, הוויכוח הזה נמשך שנתיים |
הם בתוך משהו שאין להם עליו שליטה. לצאת מהבית...ובכלל לא יודעים מה ההבדל בין טוב ורע- ואז מתפייסים ועושים אהבה, אורגיה ליתר דיוק והם גם ממעטים לא מעצמם והם רבים עם עצמם ומזיינים אחד לשני את הצורה לב בודד...הם נושכים, הם אלימים והם מוגנים מהעולם אבל ולכל אחד ואחת יש לב ויותר קשה לשבור כמה לבבות מאשר איכותיים. היום הם כמה אנשים ולכל אחד יש שיניים בנפרד והיה לו לב טוב רך שנשבר מאד בקלות והיו לה חיים-חיים לא היה חשוף לכל חולירע ולכל בת זונה ולא היו לה שיניים חדות פעם היה לכמה אנשים שם רגיל אבל זה לא הלך כי האיש הרגיל |
.02 והשבים על פניה. כדי הליכה. יורם מאחוריהן. מסתובב לנועה. זו מחייכת לעוברים דליה מחווירה עוד יותר, ואורית תופסת בזרועה, תומכת בה תוך מסתכלים בהם בתמיהה. חיילים עוברים על פניהם תוך שיחה אישית מחייכת ביניהם. סביבן יש רשת המונעת התפזרות הזכוכיות במקרה של התנפצות. בטלפון. ישנה תחושה של הליכה בסיבובים. אור ממנורות רגילות שוכבים על המיטות. מדברים זה עם זה, קוראים עיתון, מדברים רב זרוק על הרצפה. חיילים רבים נמצאים בחדרים. יושבים או לחדרים קטנים ודחוסים במיטות צבאיות, ארגזי תחמושת וציוד אישי מסדרונות קצרים ומעוגלים, חסרי חלונות, מהם ישנן כניסות פנים מוצב יקינטון. אותו הזמן. |
לא אני לא חולמת על אביר וסוס לבן לא רוצה כאן שום גבר שיקבע את המשחק אני לא אחת שמוותרת עושה רק מה שהיא רוצה אולי אני נמצאת בסרט אתם אצלי בהצגה אני אוהבת רק בנות מה לעשות הן הכי יפות הכי שוות אז תנו לי כבר לחיות ולהנות אוהבת רק בנות כולם אומרים יהיה בסדר זה רק הגיל זה ישתנה לא מבינים שכך נולדתי ולעולם זה ישאר אמא אותי כבר מקבלת ואבא מחבק זה החיים שלך יבינתי תמיד נתמוך ונחזק אני אוהבת רק בנות מה לעשות הן הכי יפות הכי שוות אז תנו לי כבר לחיות ולהנות אוהבת רק בנות |
יכול היה לשבת במועדון, להתכווץ מול מסך הטלוויזיה, לראות את הפנים המורעלות בנעורים תמימים של חבריו וחברותיו לקבוצה, לשטוף את הפנים בכיור, לענות לטלפון ולקרוא למה שמו, מישהו רוצה אותך. או לשבת כמו חבילת סמרטוטים גאה במיטה עם איזה ספר של ז'ול וורן או מייקל קרייטון, להבטיח הבטחה שבוודאי לא תתממש שלא ייקרא יותר אף ספר פילוסופיה בחייו, הרי כולם מטורפים כמו ניטשה, את התנ"ך יותר קל לקרוא. ולשקוע אולי למין סהרוריות, חצי שינה, חצי חלום, כש-ורד תפרוץ פתאום כמו רוח סערה, תגיד -תן לי רגע להיות פה, אני מתחבאת.- אבל הוא מתחת לשמיים פרוץ אל שדות ובתים נמוכים רחוקים, מדליק עוד סיגריה, המנטול הזה עושה לו בחילה אבל מתעקש, ושט אל הדרך לאן שתוביל אותו לא נורא, אולי יימצא נערה רועדת ויתנחם קצת בתוך שאיפת החיבוק והמגע שלו, תיתן לו אולי את נשיקת המוות על מצחו שאלייה התפלל ימים כה רבים, והוא יהיה מסומן כאדם קיים, ולא כעוד אחד מיני רבים ממיליוני האנשים בארץ הזו. האדמה לא תבלע אותו גם אם יירצה, ולכן הוא אפילו לא מבקש. רוח קרה מתחילה לנשוב מצפון, גשם בוודאי יבוא, גם אם כנראה לא יהיה כבד. אז הוא פונה משם בתוך עשן |
מיני מיהרה מייד לעלות בגרם המדרגות, וקול הבכי הלך ושכך אט אט, עד אשר פסק לגמרי. בשובה לאחר מספר דקות, נראתה יורדת בגרם המדרגות בזהירות רבה, צעד אחר צעד, כשהיא אוחזת בזרועותיה תינוק כבן 4 חודשים. לבסוף, משהגיעה מטה, הציגה בגאווה את התינוק פרסי בפני דודו, נפתלי הרץ. נפתלי הרץ לא ידע נפשו מרוב התרגשות. הוא נטל בזהירות את התינוק מזרועותיה של מיני, והחל לנשקו ולברכו, בעוד מקס, אייב ומיני מביטים בהם בהתרגשות. בכל אותו הלילה לא עצמו שלושת האחים עין. הם שוחחו עוד ועוד, העלו זיכרונות מימי ילדותם, ובכל פעם שנזכרו בהוריהם פסח ומרים, צצה לחלוחית בעיניו של אייב, אשר איבד את אימו ואביו בילדותו. הוא התגעגע אליהם, לאימא ואבא. כן, אימא ואבא היו חסרים כאן להשלמת התמונה המשפחתית. לבסוף, משכמעט והסתיימה החשיכה והבוקר עמד לעלות, נרדמו השלושה לאחר לילה מרגש, לילה של איחוד. בשבוע שלאחר מכן, עבר נפתלי הרץ להתגורר בדירת חדר משלו, אשר שכר אצל אחת המשפחות היהודיות שבמקום, וכן החל לעבוד בעבודה של הדבקת טאפטים אצל לקוחות העסק של מיסטר סמית'. אומנם, הייתה זו עבודה פיזית קשה, ונפתלי הרץ כבר לא היה אותו בחור צעיר |
אז מה עם החיים נתנו לך מכות?! ילדה, תפסיקי לבכות! אהבה רק יוצאת לא נכנסת בחוץ בועה נוראית עוטפת בכמויות גדולות אצלך בלב ומפעל קטן לייצור כאב בחדרי ליבך החשוכים פרחי התקווה קמלים אולי תראי מה קורה לך... ילדה, תפתחי ת'עיניים אולי תשמעי, הגורל צועק לך! |
והוא בארגון ניאו נאצי רצחני שיר סיום- הוא ילד הוא יהודי לא, אנחנו שומרים כשרות ואנס אתם באים אחר כך לאכול אייזה בייקון פנחס הם יוצאים בצהלה מהחדר קולותיהם נשמעים מרחוק יאאלה אחריי!.....נו פנחס איפה זה ואנס יש לי גם קולה! פנחס לא יודע..... ואנס היי, בואו אליי הביתה אני חושב שאבא שלי ישן פנחס הולכים לשחוט יהודי! ואנס מה זה? פנחס או.קיי אתה בפנים! עכשיו נעשה את טקס הקבלה ואנס יש לי הרבה מידע פנימי, אני יכול לעזור לכם! פנחס ואנס מביט בו בעצבים, הוא מתיישב ושתק )קם ומרים אגרוף לאוויר( ידעתי! ג'אנס משתלטים על העולם פנחס מה זה אומר? ואנס כן, ואבא שלי עם העמותה הסודית המוזרה שלו...מעע פנחס באמת? ואנס ואם עוד פעם אני אראה את וודי אלן אני אשבור משהו!!! עם מסורת מפוארת שרק הם שמעו עליה, תעמולות, אף ארוך אז, זהו שאני מכיר יהודים הם חבורה של קוצים בתחת פנחס איתם אחרי שאנחנו הורגים אותם לפרקי זמן קצרים, לאנס פה מכיר אותם יותר טוב קצת הוא מזדיין ואנס תראה, הכרת פעם יהודי? פנחס אה? ואנס אבל אתה לא מבין גם אני שונא יהודים פנחס אתה רואה פנחס מה היהודים גורמים לנו לעשות? ואנס היי ואנס! זה אח שלך! יאנס |
בן-אדם ומורה." התחייכה. "למדתי הרבה מאוד, דוקטור, בעיקר את ההבדל בין שלי?" "את," פנה אליה, מצביע עליה במקלו הלבן , "ומה את למדת מהסדנא המילים הגבוהות התעופפו בחלל האולם, עד שנחתו בקרבתה. "הגיע העת לסיים. אשמח לשמוע דעתכם על הסדנא ומה למדתם ממנה." המחוגים. בדיוק בעשרה לשלוש, הניח ידו על שעון העיוורים, ומישש את הסדנא זרמה כמתוכנן. המורה הדגול, כמו לפני שנים, במיטבו. זרועו וכך נכנסו לתוך אולם ההרצאות. את הדלת. להפתעתה, עתה עטה על פניו חיוך כובש לב, הגיש לה את "הגענו," אמר הנהג, ודמם את המנוע. מיהרה לפתוח למורה הדגול גם כשהיה כבר יישוב בתוך המונית, לא פוסק משך כל הנסיעה. אבותיה ואת כל מי שאי פעם קרב אליה. קולו צורמני, הולך ומתגבר המומה וחפויית ראש, בעוד המורה הדגול מקלקל אותה, את אבות אבל אז נשטפה בזרם קללות שלא היה מבייש תגרן בשוק. עמדה שם מיהרה וזינקה ממונית, מתנצלת ומנסה להסביר את סיבת האיחור, עומדת לפני ביתו של המורה, חמש דקות אחרי השעה המוסכמת. עיכב אותה גם תקר לא מוזמן בגלגל המונית. כך מצאה את עצמה תאחר. אבל כדרכם של חיים, התנועה בבוקר סואנת, ולרוע מזלה הזמינה מונית, שעה לפני תחילת |