Datasets:

Norod78

/

HebrewStageAndLyricsWithNewLines

like 0

שבגלל שגורש מגוש קטיף הוא לא יכול להתגייס. במקום זה הוא התנדב בארגונים שונים. ועבד בעירייה קצת זמן (ממש הרוויח גרושים). ואז התחילה המלחמה, והגיעו כל הפליטים מהצפון. הוא בא לפה כל יום בערב ונשאר עד הלילה לחלק אוכל. לרובם לא נשאר בכלל כלום. הטילים לא הרסו בהתחלה כל כך הרבה אבל אחרי כמה ימים האנשים השתגעו במקלטים, וכאקט של מחאה יצאו ובזזו הכל. הרסו שכונות שלמות ובתים. והטילים עזרו להם. ועכשיו לרוב האנשים כבר אין לאיפה לחזור. כל יום דניאל בא דרך משהו אחר: בימים ראשון ושלישי הוא בא  מטעם ארגון צדקה, וביום שני הוא בא מטעם קהילה יהודית שחיה בקנדה. בימים רביעי שישי ושבת הוא בא מטעם העירייה. וביום חמישי הוא מכין בבית כריכים ובא מטעם עצמו. נכון שהוא לא מכין את הכריכים הכי טעימים בעולם- אבל לאנשים שבכיכר ממילא אין כלום. ליה ראתה פתאום ילד סוחב ארגז פלסטיק אדום עם סנדוויצ'ים בתוכו. היא ועוד לפחות 20 אנשים התנפלו עליו. הוא חילק לכולם ולא שאל מי הם בכלל. או אם הם "שייכים" לכיכר. ליה חיכתה בסבלנות שההמולה תתפוגג. ההתנפלות על האוכל הזכירה לה נורא את הסיפורים ששמעה בבית הספר היסודי על הגטאות. על

צעדים, צעדים של אנשים עייפים, הולכים לאט, גוררים את רגליהם ומתנשמים בכבדות. ממול היה הר גבוה, לבן. שיפוע תלול הוליך אל ההר מצידו. גם בצד השני, הנסתר מעט, היה שיפוע. שיירה אינסופית של אנשים עייפים, טיפסה בשביל המוליך למעלה. היו שם אנשים ונשים מבוגרים וצעירים, ואפילו תינוקות. הם הלכו לאט, עיניהם לקרקע, איש איש לבדו. מלבד אנחות  ונשימות כבדות, לא נשמע קול אחר. רק קרקוש גרירת הרגליים מילא את האוויר. ברקע, ממקום אחר, נישאו באוויר צחקוקים של תינוקות, אולם, קולות אלה לא הגיעו לאוזני ההולכים בשיירה המטפסת בהר. צחוקי התינוקות עלו מעברו השני של ההר. הילד היפנה את עיניו אל מקור הצחוקים ושאל את המכשף: "אפשר לראות מה הם הצחוקים? כאן נורא עצוב!". "בסדר!", ענה המכשף. הם ריחפו אל השיפוע שמעבר להר. הילד ראה שם מגלשה. תינוקות צוהלים גלשו בה, אל שפת ים האינ-סוף, ושם, למטה, ניתזו הגלים הלבנים בקצף, שעה שהתינוקות פגעו במים. למטה, חיכה לתינוקות מכשף אחד, מבוגר. הוא נטל כל תינוק בידיו, קירב אצבע לאגודל, והצליף קלות על שפתו העליונה של כל תינוק. אחר כך ניפח בועה, הושיב עליה את התינוק בעדינות, ונשף קלות.

.7 ונעלם. תופס מקום בין שורות המחברת אך הוא עולה ונחשף מתוכי איש לא לימד אותי מהו מעולם לא כתבתי שיר

גם כפות אין והמזלג הקטן, של העוגות, לא יעזור. הוא סגר את המגירה ופתח את הקופסא של הקפה. לקפה הייתה ארומה נעימה וכך, בעזרת ניעור עדין של הקופסא, הוא שפך קצת קפה לכוס. הכמות נראתה  כמו כפית קפה. הוא סגר את הקופסא ושם אותה בתוך הארון, איפה שהקופסא הקודמת עמדה. סוכר הוא שם באותה צורה, רק בכמות גדולה יותר. הקומקום סיים את מלאכת ההרתחה ומיקי מזג מים בתוך תערובת הקפה והסוכר. איך לערבב את כל זה? המזלג הקטן של העוגות! כבר הרבה זמן תהה מתי ישתמש בו. הוא ערבב וזרק את המזלג לכיור. על השולחן הייתה מונחת מאפרה מלוכלכת אך ריקה וקופסת הסיגריות הכמעט גמורה. סיגריה עם קפה, אחלה דרך לסיים יום. חבל שהוא אף פעם לא סיים ככה את היום. הוא הסתכל על השעון וראה שהשעה, בפעם הראשונה, הייתה שעת ערב מאוחרת. מיקי פיהק והדליק את הסיגריה. הקפה היה ממש חם והוא שתה אותו לאט לאט. בהתאם הוא גם עישן את הסיגריה שלו לאט. אחרי כמה דקות הוא כיבה את הסיגריה וסיים את הקפה בשלוק גדול. הוא קם מהכיסא וניגש לשים במערכת את הדיסק החדש. הוא הגביר את הווליום עד שהגיע למצב חריג. אבל גם ככה אף אחד לא יתלונן. לאחר מכן חזר למטבח ונעמד מול

הוא אוהב רק אותה מסתובב במקום רחוק כותב לה שהוא שלה היא אוהבת אותו מבטיחה לעולם ועד שהיא תחכה רק לו כל יום היא כותבת שק של מכתבים כל פעם מספרת איך היא שלו לעולמים הוא מוצא עבודה בניו יורק הגדולה קשה לחיות שם ללא פרוטה היא כבר לא מבינה איך חלפו חודשים שלמים והיא לא שמעה מילה כל יום היא כותבת שק של מכתבים כל פעם מספרת איך היא שלו לעולמים היא פוגשת סופר מהפרק החמישי יודעת שאין אחר הוא פוטר כבר בסתיו את עיניה הסגלגלות רואה בחלומותיו כל יום הוא כותב לה שק של מכתבים כל פעם מספר לה איך הוא שלה לעולמים.

קייט דינסון ברגע לאחר שהיא רצחה את פגי ופיטר וולטרס.

האבנים והאדמה. החליטו לשתוק הרי לא כך סתם שאולי עדיף שאת סיפורם לא אשמע ולעצמי אמרתי אך לפתע נדמתי ואת פי פתחתי לשאול שפתיה אבנים פי האדמה אז נעמדתי בפתח באר ולבטח להם המון סיפורים כאן כבר מיליוני שנים הרי היא והאבנים את המתרחש מעליה לבל תשמע את אוזניה כיסתה לה פה וחוכמה וזה נראה שהאדמה לא כך סתם שותקים שהאבנים

התקרה, וכשהוא שוכב כך, מרחף על גבו בחדר המגורים, הוא מצמיד את עצמו לתקרה, בידיו, דרך בטנו ואז אוזן ימין. הוא עוצם עין אחת ומשאיר את השנייה פקוחה. הוא מנסה לנחש מה עושה הזקן כרגע וממקם את עצמו בתיאום מושלם תחת המיקום המדויק בו מונח הזקן על המיטה הגבוהה. הוא משאיר את עצמו כך כמה דקות ואז מרחף לאטו מטה, בחזרה לספה בה ישבת עד לפני רגע. את תפקידך תמלאי נאמנה, מביטה מעלעלת, אם תניחי יד קרירה על ערפו. מגע אחד וכבר תועבר אלייך טרנסצנדנטלית המחשבה הנקייה שהרשה לעצמו רק עתה. ידך ננשכת מעצמת המחשבה ואת מנסה להשיב אותה בחזרה לעורפו כדי לשדר מסר מפייס, אך כבר שעה מאוחרת בארמון הקר של ידידנו ואין להפריע למהלך העניינים. השכן הצעיר קם מספת ההמתנה וצועד מהר ומנתר לכיוון מגירות המטבח. הוא עומד זקוף וקפוץ מול מגירת המטבח העליונה ופותח אותה ברגע אחד. בין שלל המזלגות הבוהקים הוא בוהה בסכין קהה וארוכה והנה שוב צלילים מן הקומה מלמעלה, הפעם הזאת גבוהים וקרועים. הסכין בידו מפוארת. הוא מאזין לצלילים ומזהה את הפרק השני. ייסורי ישוע וקרבנו מתנגנים לאיטם בשעה שהוא עושה את הדרך המהירה ממטבח דירתו החוצה לחדר

היום לא ממש בא לי." לא בא לי כבר שבועיים לצאת, מאז לך?" הוא שאל אתארגן ו...אמממ... אני מזה רוצה לצאת! התגעגעתי לארץ... בא "טוב אני צריך ללכת לפרוק את התיקים ואני מת למקלחת אז אני להתערב." עניתי בכניעה והוא נראה מרוצה... בנים. "טוב, סליחה. אלו החיים שלך ואתה יודע מה אתה רוצה ולי אסור שאני אומר לך." הוא נראה נעלב מעט אז אמרתי סומכת עלי? רואה זה בגלל שהלכתי. עכשיו את כבר לא בטוחה במה "מה את כל כך לחוצה?! אמרתי לך שאני אסתדר נכון? ממתי את לא יותר מתמיד. קיוויתי רק שאני אצליח להסתיר ממנו את מה שקרה. הוא הדבר היחיד שיכל להציל אותי בזמנים האלו והייתי זקוקה לו וצעקתי עליו, למרות שבתוכי שמחתי מאוד שהוא חזר יותר מוקדם, לכל העולם ותתחיל להתרכז בעצמך ובחיים שלך!!!" התעצבנתי אתה הבטחת שלשם שינוי פעם אחת בחיים שלך תפסיק לחשוב ולדאוג סיכמנו שאתה תלך ללמוד שם ושאתה תשקיע כדי שיצא ממך משהו!!! ואם יהיה עכשיו משהו שלא תבין מהדפים מה תעשה? גפן אנחנו "מה?! לא היית צריך לעשות את זה! הלימודים שלך יותר חשובים! בכלל..." הוא ענה לי. זה לא צריך להיות חומר כל כך קשה. גם המורה אישר לי את זה אז ההשלמות ואמרתי לו

בלבי כלל אין חרטה! אך הנורא מכל- והכל נעשה במחשבה תחילה. אבל מעולם לא היה טוהר במעשיי שהמטרה מקדשת את אמצעיה. מהדהד ומשכנע אותו קול בראשי וחוזר שוב ושוב וכאילו דבר לא בא אל קרבו. כמו גוף שאוכל ואוכל אף פעם אינו יודע שובע היצר הוא שמניע אותי הו אלי כמה שקרים! אף רימיתי, שיקרתי ופני אחר ברבים הלבנתי כי בחבר אוהב בגדתי אל לך מלסלוח ולמחול. אל לך מלהפגין רחמיך כלפיי ורבים עד לאין ספור,

להתרחק, היא ואני. ברגשות שלי כלפיו. טובים. לא הייתי בטוחה ברגשות שלו כלפי אבל הייתי בטוחה אבל בינתיים המצב בינינו היה לא ממש מוגדר. היינו ידידים ממש שלי. שהיינו חברות טובות. ידעתי שאסור לי לעשות כלום עם הרגשות לחשוב עליה, להיזכר בה, באיך שהיא תמכה בי כל הזמן. כל התקופה לעשות אבל דבר אחד היה לי ברור: מה שאני לא עושה אני חייבת הבכי שלי רק התגבר. אני כ"כ אוהבת אותו. וממש לא ידעתי מה העיניים ואמר "יהיה בסדר, את לא חייבת לספר לי". הוא ליטף לי את הלחי במגע הרוך המדהים והמלטף שלו, נישק לי את "אני באמת מעדיפה לא לדבר על זה". אמרתי שנזלה לי דמעה מהעין. לא יכולתי להגיד לו. רוצה שהוא יידע. לא יכולה לתקוע לה סכין בגב. אני ידעתי את זה וידעתי שהיא לא לא ידעתי מה להגיד לו. מצד אחד, יש לו זכות לדעת מצד שני אני הוא הסתכל עליי בעיני כלבלב שלו. "אני לא מבין, איך תפגעי בה? ואיך זה קשור אלינו?" אמרתי לו. בה". "אומנם התרחקנו אבל היא עדיין חברה שלי ואני לא יכולה לפגוע תומך. לא יכולתי לעמוד בהן. הוא היה כזה מתוק, כ"כ מבין, לא לוחץ, "אני מבין". הוא הסתכל עליי בעיניים המדהימות שלו.

שמש חורפית שמש חורפית צהובה הסתננה אל תוך חדרי גיששה דרכה בביישנות בין שלבי התריס השליכה פס זהוב על המיטה וטיפסה על השידה אולי כי רצתה להעיר את הבובה שישנה במיטתה ראתה שאיש אינו מפריע וקפצה לתוך הדלי קצת קריר ולא מפתיע טבילת מים ראשונה צעקה נפלטה מפיה בשל הקור שפשט ברגלה הזדרזה ונכנסה מתחת לשמיכה ליטפה את בטני דגדגה את אוזני ונשקה לעיניי אשר קרצו אליה בשמחה היי אורחת חביבה אל תסתרי ממני רק ילד קט אני הי לי חברה

80.3.01

משהו פה שוב נרטב. עיצרו את הסתיו. רגע. דרך טיפות הגשם. ובהיתי בדמעה שקופה הבטתי מבעד לזגוגית ניגשתי לחלוני השנה יצאתי החוצה. לא הפעם. עוד שובל של חור שחור. מזנבת מאחור בהשרכות מפרכת של כאבים ישנים המשמימה עד דמע בכרוניקה הבנאלית, הרומנטית דרך דמעה שקופה בוהה בטיפות גשם מבעד לזגוגית חלוני לא עוד אביט מבפנים יהיה לי סתיו אחר. כך החלטתי

-

מרימה את עצמי באיטיות מהמיטה אך בנחישות. יש מקומות שלא יש התחלות של יום ששוות את כל ההמשך שלו. כי יום שמתחיל לאחר שלוש שעות שינה נדון לכישלון מתחילתו, אבל יום שלם של תחושת התרסקות פיזית מרוב עייפות. מצד אחד, ידוע

להיפסק, ושום סבון לא שוטף את ההרגשה את הפחד ואת החטא שבלהתאהב, כי אהבה היא סוג של חטא, זוהי תאווה ותשוקה ובעיקר חולשתו של אדם- והחולשה הפרטית שלה. כמה היא רוצה להפוך למים, לחלק של נהר שישטוף אותה הרחק, במקום בו שום אדם לא ימצא אותה, להפוך לחלק מהטבע, ולהיטהר מכל שקר קטן, כל שגיאה וכל חטא שהשאירו סימנים כה רבים בגופה בכל שנות חייה, היא מקנאה להם, למים הצלולים, הם כל הזמן נעים, לעולם לא נקשרים למקום, לאדם, פשוט זורמים. אך למרות הרצון שלה לזרום היא צוללת חזרה למציאות שהיא רצתה כל כך לשכוח. היא יוצאת מהאמבט אל כיוון החדר ולרגע נדמה שהאדים הולכים אחריה, אבל הם כמו כולם, נעלמים באמצע הדרך ומשאירים אותה בכוחות עצמה-לבדה, להתמודד עם אותה מציאות שלא יכלה להתמודד גם כאשר הם היו לצידה. היא נכנסת לחדר, נופלת למיטה ונותנת לשיגעונות הקטנים שלה להיכנס עמוק בתוכה, מבטה כבר לא כשהיה הוא מרמז כי משהו לא בסדר, מציאות שלא תוכל להתמודד איתה עומדת בפתח, היא שמה כוס מים קרים לצידה כדי שלא תצטרך לקום מהמיטה, שם היא מרגישה הכי בטוחה, היא עוצמת עיניים והתמונות שרצות לה בראש מערערות אותה, וכך היא נרדמת, כשלנגד

ביש גדא עיסוקיו מן המת, ויצא בשערי בית העולמים ובדרכו לביתו נתן עינו בריבה נאה וחסודה שחצתה את נתיב צעדיו. אף כי הסבה מבטה בתחילה,  די היה בחצי המבט כי יבוא בקרבה אותו הריגוש ששמו ניתן לעלות על דל השפתיים אך לא על הכתב. חזר ביש גדא לביתו כפי שיצא שכלוב צלעותיו פנוי ומרוקן מאותו ריגוש זר  ואף מרוקן מהריגוש  המוכר.

להם קופסה ריקה ואמו אמרה לו שיש להם כנגד הזרם ולא סתם צפה לה באדישות כפי ששאר הנמלים עושות. היה מוכן להישבע באותו רגע שהנמלה אכן ניסתה לשחות בכל כוחה ולכן הוא קפץ במהירות והציל את הנמלה ממש ברגע האחרון - רועי חשיבות רבה לנמלה כי פשוט לא היה לו איכפת אך משהו בלבו צבט המערבולת שבקצה. רועי שהיה במצב רוח רע שכזה במילא לא יחס רועי שישנה נמלה במים האדומים האלה שהתקדמו במהירות לעבר בדמו עשו את דרכם לעבר החור המאיים שבקצה האמבטיה ולפתע ראה רועי הלך לאט ובכאבים לאמבטיה ושטף את רגלו , המים שנספגו יכול לעבור רגע אחד מבלי להסתבך???  עכשיו לך להתרחץ! ". אמרה לו אמו " שום דבר אינך מסוגל לעשות כמו שצריך? , אתה לא רגלו של רועי הייתה מלאה בדם ואבנים וכאשר הוא הגיע לביתו צחוקם של הילדים. והלך לו באיטיות ובכאבים בחזרה לביתו כאשר ברקע נשמע קול לבכות אבל הוא התבייש אז הוא פשוט הרים את אופניו העקומים האבנים פגעה במטרתה ורועי נפל בחוזקה על האספלט. רועי רצה עם אופניו הילדים החלו משליכים אבנים על גלגלי אופניו ואחת ע"י כך שהחבורה תזרוק עליו אבנים.  ואכן כאשר רועי עבר לידם פוליטיקאים ( ובכן אותו מנהיג החליט

פולי עמד בלהט על כך שישלחו נציג למשפחת החייל הרוסי, למרות שהוא ויתר מראש על קולות המגזר הרוסי. בסוף הוא אפילו התנדב ללכת בעצמו. כלי התקשורת חגגו על ביקורו, ושאלו לגבי הגיור, והיחס שלו אל הגיור, ופולי ניצל את כישרון האומנות שירש מאביו לומר דברים מאוד חדים מבלי שיאמר ולו דבר אחד בעל משמעות. פולי דיבר בגאווה על הכבוד הגדול שהעלייה הרוסית מביאה למדינה, ועל הכבוד של המדינה שמסוגלת להעניק לעולים חדשים תנאים שמכבדים אותם. הוא סיים את דבריו, וחש גאווה ממלאת אותו. הוא עשה את הדבר הנכון, הוא לא פחד מכלי התקשורת, הוא עמד מולם בעוז, ואמר את אשר על ליבו. כמו ילד קטן, הוא רצה לשוב הביתה ולמצוא את הגאווה משתקפת בעיניה של מדי. לקבל את אישורה. כמה קל להתרגל לדברים טובים, חשב. אבל כשמדי שמעה את הנאום של פולי, היא לא היתה גאה בו. תמונות של רופאים עובדים כפועלי זבל, מרכזי קליטה מלאים, בקבוקי אלכוהול גמורים, נערים רוסיים במוסדות רצו מולה. היא לא נזקקה למראה כדי לראות אותם. הם טבועים עמוק בתוכה. וכשפולי חזר מניחומיו ושאל "נו, נו, ראית אותי בטלוויזיה?" מתרגש כמו נער בר מצווה לאחר הדרשה, היא לא ענתה לו. "מה,

לשחיטה, כמי ששולט בשטחי מיראה ושדות. כמי שסבל בנישואיו והתגרש. מי יודע, אולי הוא באמת מתאים למיכל ויביא לה את האושר המגיע לה ? אולי באמת הוא ישתנה ויתחתן איתה ויקח על עצמו את כל העול המשפחתי המשותף לשניהם. והאם היא תסכים ? היא בשניות הפרדוקסאלית שלה ובניגודים הפנימיים שלה, והגאווה הנשית שבתוכה... חדוה היא בת כ 70 שנים, חברה משותפת של מיכל ושלי, הכרנו אותה בהרדוף. אישה חכמה עם המון ניסיון בזכות סיפור אהבה מדהים שחוותה בבריסל, בלגיה. היא אומרת שהיתה מגרשת את אודי מייד, אילו ראתה שהוא מתיחס ככה לילדיה. מתעלם מהם. מיכל הרי חייתה כבר עם אודי 4 שנים במושב בגליל. היו יחד, כעסו, נפרדו, נעלבו. לא ממש גרו ביחד. היא נעלבה מהיחס שלו לילדיה ומהבגידות שלו. הוא נעלב מהכעסים של מיכל, מההעלבויות שלה. מהקנאות שלה, שלא השתלבה עם ילדיו. בגללה, בגללם. מי יודע. קשה לה להיפרד ממנו. קשה לה לשוב אליו. לכן לקחה לה אותי. מישהו פחות או יותר בגילו של אודי, מבוגר ממנה ב 16 שנים, כדי לעורר את קנאתו. לבדוק אם ישוב אליה. אם אודי יראה שאני אוהב אותה. הוא יעשה מעשה שישיב אותה אליו. או אז היא אכן תלך איתו. יש בזה אולי

תולעי המשי... באמת הגיע לו שזה יקרה. כאילו ידע לאורך כל הדרך, מאותה נקודה קרה לו אינו אמיתי. לא כיוון שזה לא באמת קרה, אלא משום שלא ממנה. ברגע זה הבין שכל הזמן קיננה בו התחושה שדבר מכל אשר הופתע ממשהו, היה זה רק מהעובדה שלא נהרג מהיריה, אלא רק נפגע הדבר המוזר היה, שדרור מוצקי לא הופתע כלל וכלל מהמצב. אם אכן הוא. השמאלי - זה שנפגע ממנה - נאלץ בלית ברירה להתיחס אליה גם שבמפגין לא התעלם מהיריה כלל וכלל היה לא אחר מאשר עכוזו להתענין בדבר - להפך, רצה להשתעמם כדי להרדם - אך כשהבין שמי דרור מוצקי כמעט והתפתה ללכת בעקבות שני אלה, שכן לא רצה להתערבל בין חולותיו עד שגוועה כלא היתה. למדבר. הוא אמנם שמע את היריה, אך נתן לה להתהדהד בתוכו, מילימטר ממקום מרבצו. אחריו, ניתן היה לראות שלא אכפת היה היה מישהו שלא שמע זאת בכלל - היה זה הוא. הוא לא זז אפילו וייחו היה הראשון להתעלם מהרעש. מיד ניתן היה להבחין בכך שאם תכנית מילוט מפני ערנותו של מוחו שלו עצמו, נשמעה לפתע יריה. דרור מוצקי שאין שום סכוי שזה ילך. אך עוד לפני שהספיק לחשב ממנה יצאו בריצה קלה שני כבשים לבושי מדי שוטרים, כבר הבין לעזור. התפתח ויכוח

וחגורות עור הרחיב את נחיריה. על המדפים היו מסודרים עשרות זוגות מכנסיים, כולם בגוונים שונים של כחול. רק פה ושם השתרבב אל תוך אחת הערימות הכחולות זוג מכנסיים שחור. הזבן, שיער שחור חלק ועגילי כסף גדולים ועגולים באוזניים, ניגש ושאל אם היא צריכה עזרה. היו לו רגליים ארוכות ועיניים שחורות והמיניות הישירה שלו הביכה אותה. בלי להביט אליו הסבירה לו מה היא מחפשת ושמחה שיש לה כובע להתחבא תחתיו. הוא, לעומת זאת, דווקא הביט ישר אליה כששאל אותה מה המידה שלה. לרגע חשבה לוותר על כל העסק ולצאת משם, אבל אז נזכרה בכסף ובאבא שלה שטס עכשיו באוירון. שלושים-ושמונה, אמרה, והסתכלה לו חזרה ישר לתוך העיניים. אדום? שאל, מצביע על הערימה הקטנה של מכנסיים אדומים שעמדה לידה. שחור! ענתה והתרחקה לכיוון מוט ארוך עליו היו תלויות חגורות. מותן גבוהה או מותן נמוכה, שאל. נמוכה, ענתה. הוא בחר זוג מכנסיים מהמדף ונתן לה. היא לקחה אותם ונכנסה לתא. בתנועות מדודות תלתה את המעיל ואת הכובע על וו שהיה צמוד לקיר תא המדידה, חלצה את נעלי הספורט המרופטות שלה והניחה אותן בפינה. בעודה סוקרת את גופה במראה פשטה מעליה את המכנסיים, קיפלה והניחה

אני שלך, ואתה שלי. "שלום אני הראל" הצגת את עצמך. שהתייחס אלי כלבנאדם. ישר התחברנו, ביום הראשון שהגעתי לפנימיה אתה היית היחיד שנינו בפנימיה, בלי הורים, בלי אחים, לבד. כל העבר שלנו עולה לי בראש מציף אותי בגל חדש של דמעות. אוהב שמחבקים אותך שאתה בוכה. אתה שוב מתחיל לבכות, אני רוצה להתקרב אבל אני יודעת שאתה לא לי!" "איך אני לא אבכה? אני לא רוצה לאבד אותך! אתה הדבר היחיד שיש חייכתי, אתה תמיד חושב כמוני.. "ירוק ואדום לא הולכים יחד" "אל תבכי" אתה אומר לי. העיניים שלך היו כ"כ אדומות, כ"כ נוגדות את הכחול היפה שלך. הרמת את עיניך מהרצפה והסתכלת לי בעיניים. "כן" אמרת בקול שבור. הנהנת. "הרופא בטוח?" שאלתי מנסה למצוא מילוט. יכולה יותר לראות אותך ככה, חסר אונים. אני מביטה עליך, דמעות עולות בעיניי, אני מסתכלת לצדדים, לא ישבת מולי, ראשך בין ידייך, שקט. משמעות בשבילי. שיר שאהבתי מהרגע ששמעתי אותו לראשונה אבל לא חשבתי שתהיה לו מתנגן השיר החדש מהפרוייקט של עידן רייכל.

מחתרתיים, אימו נפטרה לפני שבוע ואשתו עזבה אותו עם הילדים  לפני והמכונית... במרוץ הזה הפרארי תנצח אני בטוח!- חשב לעצמו, להתמודד לבד עם הבעיות שלי! הם לא יכולים לעזור, רק הניצחון אותה מלאכים... שילכו להזדיין, אני הגיע לשם לבד, שיתנו לי הם כולם חושבים שהם יכולים לעזור לי! זין! הם כולה משחקים אחד... ואז כל האחרים עם האמונות שלהם יוכלו לנשק לי תתחת...

אין אהבה בלי פגיעה אין מערכת יחסים בלי להיפגע העולם עשוי כך עם כל הכבודה כולם נפגעים במוקדם או במאוחר ולכן הכל בנוי על יש מחר יש שמש ויש ייאוש, יש אור ויש ישות חלק בלתי נפרד מהמילה אהבה זו פגיעה, היפגעות היעלבות כי אין אהבה טהורה אילו הייתה אהבה טהורה... אולי היא לא הייתה אהבה שכזו שאת כל כך מצפה לה היא הייתה טהורה מלאכית אלוהית. 27.5.12

בפרס  השחקן הטוב ביותר לדרמה קומית. בפוטו פיניש מטורף על פרס האמי, וספלינטר.. הוא גם היה זוכה אם זה היה תלוי בי הדרדסים וצבי הנינג'ה היו מועמדים גב לגב כבר להנות . תענוג  היה לפתוח אתם את היום, אפילו מהחדשות בערבית התחלתי קבוצות ערביות מהליגה השניה, היתי מחכה להם, מחכה להם  כמו טריפ, על רקע שפה זרה ומגעילה, וסיקורי ליגה מאוד מענינים של ומחכה כבר שהדרדסים יתחילו להתרוצץ לי על המסך כמו באיזה היא היתה בדיוק אחרי החדשות בערבית, ואני היתי כוסס ציפורנים פעם את הזמן מהר, לפני שהתחילו לטחון אותה איזה 5 פעמים ביום. מעבירה לי את הזמן במהירות עצומה, כמו שהסדרה חברים העבירה לי רק בשביל לראות את הסדרה הזאת הדרדסים היתי קם, היא פשוט היתה על אופניים וכולם קמים לעבודה וממש קר. כל יום היתי מתעורר בבוקר מוקדם, בשעות האלה שהזקנים נוסעים

הרגליים שלי בריר." הוא מרים את ראשו. "הייתי שורף את העולם בשבילך, ואז הורג אותך ומשתין על הקבר שלך. את בת השטן." "כן," היא מחייכת, "הבת היחידה. אז אל תרגיז את אבא שלי, תולעת." היא באה מכוכב התשוקות והפחדים שלו. היא באה לבקר והיא חורכת את האדמה שלו. "בא לך להזדיין, שרמוטה?" "עכשיו אני מעדיפה לעשות ביד לכלב, יא מזדיין בתחת." הוא שם מטאל במערכת והרים את השמיים. מרלנדה היא שמעה את המוסיקה שלו והדליקה סיגריה. היא ידעה, העולם סובב סביב המין. בתחפושת של שליטה. בתחפושת של אהבה. (פוי.) בתחפושת של חיים. המין מכיל את כל בני-האדם. המין מוצץ עולמות. כשהייתה זונה של סאדו-מאזו ראתה גברים סוגדים אליה כמו לאלה קדמונית ורעה שהם אוהבים. הם ליקלקו לה בעודה מצליפה בהם בשוט מפוצל בעל חרוזי מתכת. הם שתו את השתן שלה, הם התחננו שתסובב להם את שק האשכים 360 מעלות. והם קראו לה "אלה," כפי שהיא תרשה. תנפחי לי את הפנים באגרופים, אלה גדולה. תעקרי לי את הציפורניים, אלה יפיפייה. תתקעי לי מקל של מטאטא בתחת עד שאני אבכה, אלה אדירה. תהרגי אותי בכאב... תהפכי אותי לשלך ושלך בלבד. פליז תני לי ללקק את כפות רגלייך... בבקשה,

מתחרמן, אין דרך יפה יותר לכתוב את זה, ובעצם למה לחפש דרך כזו ?

שבו יש נמל דייגים קטן שהתרחב לנמל ושקטים. אי מופלא. רוב שטחו הררי ומפורץ למפרצים יפים עם מים כחולים

עם טליה אנקום בכולם, עם טליה ידעו אני לא סתם. כאילו אם טליה איתי, סימן שיש בי קצת צ'ארם. עם טליה אנקום בכולם! טליה תהיי לי פגיון, טליה תהיי לי פתיון, טליה תהיי כפדיון על ליבך. עם טליה אכה בכולם, שוק על ירך. שוק על ירך, טליה איך זה מרגיש בחיקי. ספרי להם, ספרי, אל תחסכי דבר. שוק על ירך, טליה בי מתחכחת, רק בי. ספרי להם, ספרי אל תתביישי לי עכשיו. עם טליה אנקום בכולכם, עם טליה אהייה משלכם. כאילו עם טליה שלי, סימן שיש בי קצת חן. עם טליה אכה בכולכם! אכה ללא רחם. שוק על ירך טליה איך זה מרגיש בחייקי ספרי להם, ספרי אל תחסכי דבר. שוק על ירך, טליה בי מתחכחת רק בי ספרי להם, ספרי אל תתבישי לי עכשיו. עם טליה אנקום בכולם!

לא רק מתעקשת גם מתווכחת על זה שאת לא או כן מתעקשת מתווכחת בעקשנות ובביטחון חסר ביטחון מוחלט על עצמך ועל האמת ועל הצורך לכתוב ועל חוסר הכתיבה של הביטחון העצמי שלך שאיבדת בכתיבה של עצמך בויכוח אם היית עקשנית או לא התווכחת... 18.2.13

בעין יפה חיבוקים וטפיחות על השכם שבוצעו לפני קהל רב, אז הם עברו ללואיזיאנה שבארצות הברית, ושם אורחי הפונדק לא ששונה במהותו ממה שעשינו עד כה". שהמריץ את אורח הכבוד שלו "לעבור למקום אחר, ולעשות משהו חדש, 'הארבי' סינגלטון מאס בעסקי הפונדקים - והוא תמיד היה זה ומספר האנשים השוכנים בפונדק לזמן מה רק הלך וגדל. אבל ג'ון הם היו יכולים להישאר שנים באוסטרליה העסק היה מצליח למדי, ולטפיחות על השכם שבוצעו לפני קהל רב, כמחווה של גבר אל גבר. המקומיים האוסטרליים ששרצו בפונדק היו רגילים לחיבוקים בתחילת דרכם המשותפת הם היו בברסיבן, אוסטרליה. ושם, עצמו להיות אורח הכבוד, בכל מקום ובכל זמן. הפונדק 'הארבי הארוך' ותמיד היה זה ג'ורג' וולפינג שקיבל על נשותיהם מידי פעם, אולם תמיד היה זה ג'ון 'הארבי' שהיה לו את הם היו ביחד במקומות שונים, והגורל הירשה להם להחליף את בעליו, אל תוך שטחו של הפונדק. פעם שג'ורג' וולפינג דחק את אחד מזוג מגפי העץ שלו, בתוספת סנטימטר באויר, מעל קרקעית הפונדק, ולהטיחו חזרה לקרשים בכל והחסונות את היקף מותניו של ג'ורג' וולפינג, להניפו עשרים הימים. ג'ון 'הארבי' סינגלטון נהג להקיף בזרועותיו

אחד לשני על השכם, וצעדתי אל החופה. אני רק זוכר פלאשים, מלמולים של הרב, כוס נשברת וכולם מחבקים אותנו. חיבוקים מזיעים של חברים שלי, שלה, של דודים, נשיקות של דודות, ואני מחייך ואומר תודה. ״איזה זוג יפה״, ״אתם מקסימים ביחד״, ״קדימה, עכשיו ילדים״, ואני רק מהנהן ומחייך. הכל כל כך נכון, הכי נכון שבעולם. כולם רקדו, כולם שתו, הברמן חילק צ׳ייסרים. הזעתי, יצאתי לשאוף אוויר, הדלקתי סיגריה, איתי הצטרף, הוא לא דיבר, רק הניח את ידו על כתפי, ועישנו ביחד, שתקנו. עופרי נולדה שנה אחרי, ילדה יפייפיה, שטנית, עיניים ירוקות, את הבריתה עשינו במקום הכי נכון, עם המנות הכי נכונות, וכולם הביאו את הצ׳ק הכי נכון. אמרתי את הדברים הנכונים על הבמה, היא חייכה אלי, העיניים שלה נצצו כמו אז בחוף. עמדנו בחוץ, דיברנו על הדברים הנכונים, עומר דיבר על העבודה הנכונה החדשה שלו, רון דיבר על המניה הנכונה החדשה שלו, ורק איתי שתק. הוא לא רצה לדבר על הדוקאטי החדש הממש לא נכון שלו, או על הבחורה הממש לא נכונה החדשה, או על הארץ החדשה שהוא כבש על שני גלגלים. שוב נשארנו אני והוא, הפעם הוא חייך, אמר מזל טוב מהלב, אמר שהוא שמח בשבילי, הוא

---===--- את מה שבעבר רחוק הגדרת כנוגע. מתחת לבגדים של מלך ותשכח את עור הדוגמנית, החיווריין כל כך אז את ידך קרב, לטף את המסך באור אשר מוטח, ואישונים פוצע. וכי הסרט הוא תמונות שהודבקו לבינתיים מכדי ההבנה שהתמונות הן נפרדות עדיין אורות שמרצדים, מהר מכפי תפיסת העין והתחושה, ששום דבר אינו מזעזע. שמסרב להימחק, אפילו שבסיסו עצוב ונמרחות, כבסרט פורנוגרפי, על חיוך חצוף

בוודאי. מוריה )מתפרצת(: בחיים  לא! אריה )לאחר רגע של חשיבה(: אם כן המסקנה ברורה תתחתן עם אבא שלה ,ברח ומצא לך סנאי או קוף להתייחד איתו. כפיר: אני עוד אחזור )למוריה( עוד לא גמרתי איתכם. )כפיר יוצא ,מוריה עצובה( אריה: למה את בוכה? מוריה: כנראה שלא בכיתי מספיק שהטיפש הזה ממשיך לרדוף אחריי. אריה: אני לא מגן עלייך? מוריה: שיפסיק לעצבן אותי. אריה: עוד כמה ימים נשכב במיטה ונצחק עליו . מוריה: כמה ימים , נשמע כמו נצח... אריה: את  טום קרוז ואני ניקול.... את ניקול קידמן ואני טום קרוז. מוריה: אני לא דמות בקולנוע והחיים שלי לא יסתיימו עוד 90 דקות. אריה: יש לנו אהבת אמת , אהבה מהסוג שרק בסרטים אפשר לראות. אריה : )לאחר רגע של ריקוד ומחשבה(  יש לי רעיון. מוריה: איזה רעיון? אריה: אני לא בטוח שתאהבי אותו. מוריה: תנסה. אריה: בואי נברח. מוריה: נברח? לאן? למה? אריה: אם את לא רוצה לברוח אז אני מבין. מוריה: לא ,לא אני רוצה אני לא יכולה יותר עם הכפיר הזה, לאן נברח? אריה: לאילת. מוריה: לאילת? לכמה זמן? אריה: כמה זמן שנצטרך. מוריה: ונחזור לכאן? אריה: מתי שהם יבינו שאנחנו ביחד. מוריה: אני לא יודעת. אריה: תראי ,

20. נער ונערה המיומנות המינית של עלם הייתה ללא דופי והגר ניצלה אותה בכל הזדמנות. כאשר נזכרה בתכלית שלמענה יצאה וסיכנה את חייה הפרטיים, נתקפה ייסורי מצפון. האם רון ויובל יסלחו לה אי-פעם. מזמן ויתרה על הימרה לטפל בפפניק, הוא היה זה שטיפל בה ולא תמיד בכפפות של משי. בכל פעם שיצא עם חבריו לפאב נשארה לבד בטירה המבודדת, ולא הבינה מה יש לה לחפש כאן. וכאשר חזר שיכור, הופיע זעפן, לעג, איים וניתץ פה ושם צלחות יקרות. ידו הונפה לא אחת, אלא שחששו שזה יסיים את היחסים ביניהם, מנע ממנו להכותה. זקוקה הייתה למשחק של 'איבוד-שליטה' אבל לאמתו של דבר היה זה הדבר שחששה ממנו יותר מכל. ערב שקט במיוחד, הגשם רפרף קלות על הגג והתריסים המוגפים, ובבית היה חם ונעים, עצלות התפשטה בגופה, היה זה אחד מאותם הערבים המשפחתיים שהדבר המסעיר ביותר שיכול אתה לקוות שיקרה בהם הוא 'כוס תה' מהביל. "אני רוצה לדבר עם פפניק," ניסתה לעורר אותו לשיחה הוא הביט בה מופתע: "ועם מי יש לי הכבוד?" "למה אתה מתכוון, אתה לא מכיר אותי?" אמרה בהיסוס. "ואת לא מכירה אותי?" חייך בטוב לב, "ודאי שאני ולאדימיר, או כפי שמכנים אותי החברה, ולאד." "אני

משחק הכדורגל בעודי מהרהר בסוגיה הסבוכה הזאת נשמעה נקישה בדלת. דניאל לעיני מצלמות הכבישים בדרך איילון." על התאונה הקטנה שעברתי היום ועל האישה החפה מפשע שהרגתי למערכת המשפטית, לא עברתי עבירת תנועה ולא הלכתי לדווח במשטרה וחשבתי לעצמי, "אני שאול אוחיון, עורך דין במקצועי שייך נראתה כאילו עבר עליה טרקטור או משהו בגודל הזה. ישבתי בבית לבית החולים בשעה 00:41 ויצאתי משם רק ב-00:02 בערב. היא של ממתינים, כנראה כולם עברו היום תאונות דרכים. נכנסתי איתה בבית החולים "שערי צדק" בירושלים ביחידת הטראומה היה תור ענק בסיפור הזה. הזה, זה תיק סבוך מדי ולא רציתי לקחת אחריות על לייצג את עצמי חשבתי לרגע שהעניין יכול להיגמר על הצד הטוב ביותר בסיפור עורכי דין ותביעה רצינית ולמרות שאני עורך דין במקצועי לא לעניין הזה, העניין יכול היה בקלות להיגמר בבית המשפט עם כך חשבתי כשקרה לי המקרה, נורא פחדתי מההשלכות שהולכות להיות אותה לבית החולים. לפחות יטפלו בה ולא ישאלו אותי יותר מידי שאלות. טוב אני לוקח על הריגה, אבל אם אקח אותה לבית החולים ליחידת הטראומה אז לקחת אותה לבית החולים הקרוב? אם אדווח למשטרה הם יעצרו אותי מה אני

כמה שאני רוצה. ואני יכול להסתכל לך בתוך העיניים מיטה. ארון מהקיבוץ, שתי תמונות מהגלבוע, פוסטר של אריק ובנץ, דיסקים של לאונרד כהן, קטן. יש חדר אחד, הלבד שנזרק לך מכל קיר ופרצוף, המרוץ הבלתי נגמר, בתוך הסוליטר האין-סופי הזה וכמה טוב, כמה טוב ירושלים מתי אני כבר בא? תל אביב מאסה בי ואני מאסתי בה, כמו חיידק אני בתוך גופה.

יום חמישי יצאתי עם חמי 'יעקב דויד דהאן' לסיבוב קניות אט, אט הקהל מתפזר לעבר דוכני השוק השונים. מהשלולית. בחשיבות רבה לקהל.  תופס את האדם במכנסיו ומושך אותו "להתפזר", להתפזר אמרתי", אני אטפל בעניין". אומר השוטר הקשוח סיגריה בפרצוף". הוא פונה לעבר השוטר ומצביע על אדם העומד בקהל. "הוא תקע לי "חכה, אתה כבר תשלם לי על זה"!!.  צועק האדם השוכב בשלולית. שוטר קשוח מזדמן למקום וצועק על הקהל: "לפזר את ההפגנה", שבור ועגבניות מפוזרות סביבו. גופו. גופייתו הדהויה קרועה ומלוכלכת מהבוץ. לרגליו ארגז עץ מסביב לאדם ששוכב בשלולית גדולה של מים ובוץ ורועד בכל חלקי

המגיבים "רננה", גדעון לופס", "אביונה" קופר. בתגובות של ה"רשע" ממליץ לקרוא גם את תגובותיהם של מי שהשטויות האלה מוצאות חן בעיניו יכול למוצאם במדורו של "הכאב שבאכילת גלידה". מצויין עם גלידת ביצים". "אכן כן" נאנח המזריע "חבל שלא הוצאת את הפלאסק, אלכוהול הולך שזו גלידה שהמבשלת החרוצה השאירה עבורו. המבועת שהוא הוא זה שאכל בטעות את הצהבהב לבנבן הזה כי חשב לו המזריע ובכה על אובדן החומר היקר. לאחר שנשאל הודה השומר המתוקה שרק אנשי לילה מכירים. הוא רץ לכוון המזכירות, שם עמד זעקת השבר של המזריע היתה כל כך רמה שאברשה הקיץ משנת השומרים רבים הוא מצא רק גוש גלידה צהבהבת משהו, עם טעם מוזר אך סביר. אלא זלילה במטבח, הוא שם פעמיו אל המקרר ושם לאחר חיטוטים לאחר שאברשינו הבין שהלילה לא תבוא יוז'קתו ושוב לא נשארה לו המאהבים הגדולים באמת. את מרכולתו בפריזר הגדול והלך שמח וטוב לב לנום את שנת מלא מכל טוב. לאחר שהשביע את רעבונו, הניח תחליף הפרים האנושי לנשנש. להפתעתו של אליל המבכירות לא היה גבול כאשר מצא מקרר לאחר שקיבל חדר ממרכז המשק, הלך למטבח לראות אולי נשאר משהו יום אחד בשעה המאוחרת הגיע למשק המזריע האיזורי

כן, רק אני אך הסיפוק של היצר הוא אני ואני ואני הסיפוק של היצר, זה נשמע די טיפשי תגידו מה, רק מה מנפחים דברים כדי שיהיה על מה לדבר עבדים של הרגל, צפויים כמו החמה הכל שטויות, העיקר שיצא לי מה זה טעים עולם שלם של רגשות, אך על זה לא מדברים יושבים, שותים קפה ומעשנים, מקשיבים לאחרים ברפרוף ומאושרים בטירוף סבים במעגל של רכילות זעירה, זו השכנה מלמטה והשכן שממול זה הכלב של הבן, או אולי החתול ולבשו וקנו צעקו ודרשו מה רצו, מלמלו מה עשו, מה אמרו ואני כמובן, אני מלפנים ואשתי, בעלי, הילדים, הנכדים ושוב אני ואני, כן, רק אני, רק אני מרוכזים בעולם פצפון של דיבור וקנאה עסוקים בעצמם, מלטפים בהנאה כולם באותו מקום, רק פרצופים אחרים לכולם אותו סיפור, רק השמות שונים זה אני ואני ואני ואני מה אמרתי, מה מצאתי מה רציתי, מה ביקשתי מה ראיתי, מה קניתי מה עשיתי, מה לבשתי

ומחוללת צליל מסוים. שפתי הנגן הנושפות אל הפיה, משמשות כלשונית רוטטת, המרטיטה את הטרומבון מפיק את צליליו עפ"י עקרון הטור ההרמוני: הנגינה. בקצהו של המסוט נמצא שסתום מים להוצאת נוזלים המצטברים במהלך שימון. החיכוך בין החלק הפנימי והחלק החיצוני של המסוט מוקטן ע"י הטונאליות של הצליל. שבתנועת יד יכול הנגן להניע את המסוט מטה ומעלה ובכך לשנות את מדויק של הכלי. העליון לתחתון, צינור זה נקרא צינור כיוון, והוא מאפשר כיוון הפעמון הנו פומה גביעית )כמו בחצוצרה( ובקצהו השמאלי )עפ"י הטרומבון עשוי מתכת פליז ו בנוי מפעמון וממסוט )שחיל או זחיח לטרומבון 3 שמות בעלי מקורות שונים:

טומי: (בוכה שוב) החרדים אשמים! סבאריק: לא רק טומי. גם באזורים בלי חרדים יש אבטלה, לא רק החרדים הורסים את מדינתנו הנפלאה. טומי: אבל הם גם, הם גם! סבאריק: בסדר טומי, הם גם אבל לא רק.(טומי מאושר עד הגג) כלבמופז: ובל נשכח גם את גורם ההרתעה(כולם מסכלים עליו בתימהון שוב. פאוזה)   סבאריק: אמרתי שבעקבות הניסיון המוצלח בזירה הבטחונית החלטנו להרחיב את המדיניות הממשלתית גם לגורמי האבטלה. פודלים: וואף וואף, סבאריק החכם באבטלה לבד נלחם. ביביהו: פודלים טיפשים שעושים חרוזים, אל תשכחו שלתוכנית שותף גם ביביהו! סבאריק: נכון מאוד, ועכשיו ספר להם ביביהו על התוכנית. ביביהו: הנה התוכנית הכלכלית הגאונית לה שותף סבאריק הגיבור וגם ביביהו. כי ביביהו הוא חשוב. כפי שאמר קודם סבאריק החלטנו להרחיב את המדיניות הממשלתית בשטחים אל עבר הבעיה הכלכלית. כבר ברגעים אלו מתכונן צה"ל לבצע סיכולים ממוקדים במאורות אבטלה קשות. ידם של אנשי אופקים, שדרות ודימונה הגוזלים את כספי המדינה כבר לא תהיה יותר על העליונה. כלבמופז: ובל נשכח גם את גורם ההרתעה... סבאריק: נכון מאוד כלבמופז. הפעם צדקת בהחלט. כלבמופז: (מאושר עד הגג) נכון מאוד,

מפסק מתכת קר לתוכי. אני זועקת זעקה ארוכה, וקרסוליי לפינות וגם את שאר הבנות. רגליי פסוקות, ואחד משכיבים אותי על שולחן מתכת קפוא, קושרים את פרקי ידיי הם גוררים אותי ואת נורה ועוד חמש בנות לחדר ענק וקר. הם וממלא את פי. הסיוטים גודשים את שינתי. את היצור הנורא עם הצבת בידו. אני מרגישה את הדם זורם על עורי קשה לי לישון. בכל פעם שעפעפיי מוגפים על ראי עיניי, אני רואה לילה טוב", היא אומרת ונרדמת מיד. מזרונים נקיים. פעם  ביותר מידי זמן", היא עונה. "ועכשיו, ואז שוב הופכת כשהדם מתייבש. פעם בכמה זמן הם נותנים לנו מפה, אז אני פשוט שוכבת על המזרן ומדממת עליו. למחרת הופכת לאחר ניסויים אכזריים, אבל הבינו. ממילא אנחנו לא ממש זזות בזמן זה או אחר במחזוריות קבועה, הם הבינו שזה טבעי. כמובן או תחבושות. הבנתי שפעם הם נבהלו מזה, אבל כשראו שכולן מקבלות כשיש לנו, אנחנו סובלות מהכאבים בשקט, וכמובן שאין פה טמפון "אין לנו ממש מחזור. הם שיבשו את כל המערכת ההורמונלית שלנו. "מה באמת אתן עושות בזמן המחזור?", אני שואלת. "זה לא ענייני", היא עונה קצרות. "אז למה את לא מספרת להן?" נוראה. הן חדשות, הן עדיין לא יודעות את זה"

הם עושים את עצמם מתים כשבסוף ששניהם נשארים בחיים שסיכמו ביניהם לפני קרב גלדיאטורים במיטה עוד מעט היא ואני קולוסאום טלוויזיה דלוקה שתפתיע שתחדש לי מהפרובינציות אל רומא מאחור כמו שאני בא לתל אביב אני בא לאישה ישנה קטנה אחת ילדה ויש לה דרומית לה אישה יפה כשהיא בטלה כמו העיר גם היא וצריך להקדיש לה שורה מסננת היטב מרפסת גונחת תחת החוץ

היום נהיה לאחרים - איש לא יכירנו כל העיר יצאה לרחוב לקבל פנינו התקשטו הרחובות, הבתים הוארו תינוקות יצאו לרחוב, בית לא נשארו. גיל, מחול ושמחות, כל העיר צוהלת דידל דידל דודל, דידל דידל דו דידל דידל דו.

נקווה שלא יזהו אותי ככה. לפני שיצאתי בדקתי את הסלולרי. כתב מידיעות וכתב ממעריב, אמא, נוגה, מירה, מישהו מההפקה של תיק תקשורת ואיציק ששון. הלו צרפתי, הוא לחש כמו תמיד, שתיים שתיים ואתה חייב לי שמונה מאות אלף, יא כלב. ההצגה שלך לא עושה עליי רושם, אני רוצה את הכסף מחר. אצלי במשרד בשמונה. אחרת אתה באמת תשתגע. יש? איזה ילד בהה בי, כנראה זיהה. אני ניתקתי מגע. טוב, אולי משקפי שמש בשדה התעופה לפנות בוקר בחורף קצת מחשידים. הורדתי אותם. היו לי עיניים כחולות, דווקא מצא חן בעיניי. בביקורת הכרטיסים ביקשתי מהפקידה לא לדבר. היא קרצה אליי ורק אמרה לי שהיא ובעלה רואים אותי בכל ערב והיא מקווה שהכל יהיה בסדר. בדיקה אחרונה של הסלולרי: אמא שוב, מסכנה. אתקשר אליה בגוביינא כשאגיע להודו. נוגה מתנצלת שוב בדמעות, יומן הבוקר של רשת ב', ספי מהמילואים, מיכה. יאללה גבר, סע, שיהיה בהצלחה. דבר אתי אם תוכל. ואל תדאג - הסוד שלך נשאר אתי, ככה סוליקו. מתוך "יצפאן", ערוץ 3, הוט 12 בפברואר, 22:10 מערכון. "- כבוד ראש הממשלה, מהי תגובתך באשר לחקירת בנך גלעד?" - שתיים שתיים שתיים שתיים - אני מבין שכבודו מושפע מהאירוע של איתן

מאיפה עד איפה צומח הקשר - שבין אדם לעצמו? מהיכן עד לאן פורחת לה חרש, שירה שהיא כל עולמו? מאופק לאופק מלב עדי לב, נובטים געגועים לאיטם. צובטים את הלב, צובעים את האופק, קושרים אותי בבריתם. ויד, כך לפתע, יוצאת מאי שם: פורמת, קורעת החוט. וכל שנטווה בעמל, ביגיעה - אבוד.

האחד בכיתת היורים. יוצאי דופן הם ככדור עקר זיופי המפלט מספיקים. רק נגד הקיר אני מסרב להאמין בכך. אין זו רחצה - לעברי יתר על המידה.

באמצע הלילה אני מתעורר למראה ברוש עטור שמש על כתף ההר מעל מנזר סנטה קתרינה אצל הקפלה הקטנה במרומי סיני תלמידיי שועטים במעלה לפסגה ואני נטוע נפעם אצל הברוש ירוק-עד כמו נצח חייו ונצחו כלפי שמיא ידי שלוחה אל הספר על השידה לצדי הברוש עוד מוריק בי מאז ועד צהלות התלמידים רוחפות ממעל אני קורא.

וטוב לי לפעמים כשרע. והם יודעים את זה. ואני אוהבת אותם. הם שומרים עליי כדי שאני אדע להתמודד איתם. והם שומרים עליי, לא שאני לא אעשה שטויות, ואני אוהבת אותם, הכי בעולם, ומעריכה אותם מאוד. להתחבר לעצמי לרגע ולהציא מעצמי קצת רגש. וכל פעם כשהם נכנסים לחיים שלי מחדש, איכשהו אני מצליחה אולי אפילו שניים. ואני אף-פעם לא האמנתי בדברים האלו, אבל יש לי מלאך שומר. אבל יש לי הרגשה מוזרה שזה לא צירוף מקרים אפילו לא יודעת למי או למה ואני פתאום התמלאתי בגלים של אהבה פתאום החל טפטוף, ואז טיפות גדולות וחזקות זאת באמת סצינה מוזרה.. פפפ... אז את פשוט לא מכירה. "יופי, זאת יעל שאני מכירה" "אני אצליח במבחן" "לא, תגידי- אני אצליח במבחן" "יופי, אני לא אכשל במבחן, מרוצה?" "חשיבה חיובית זאת הדרך. תגידי שתצליחי במבחן ותצליחי." המורה שלי ללשון אמרה לי אף-פעם אי אפשר לדעת. אולי קצת יותר שמחה. ואני הייתי קצת פחות עצובה. 12-61 מעלות ובתחזית אמרו שיהיה יום קר והיום בבוקר קמתי, שתיתי תה מול הטלוויזיה ונרדמתי. אח"כ הצלחתי לשכנע את אבא שאני הולכת להופעה של ברי סחרוף כנראה באמת משהו דפוק אצלי בראש. אמרתי בלב תודה לגשם.

מקשיבה לשקט הוא לא נגמר. נשארת ערה עד מאוחר. מזדחלת אל תוך הסדקים, אתה פותח לי ואני נכנסת אל הלבד. איתך, איתי לבד. מציגה אותי לראווה מתחלפים הפנים - העטיפה. אני משנה צורות כמו עננים רוצה להיות יפה בשבילך. איתך, איתי יפה. המילים שלך טובות מטפטפות מהר מידי מוקדם מידי. אני הולכת לקראת אסון אני עושה לך מקום האימה סותמת לי את הנשימה. חדש זה טוב מפחיד זה טוב.

כנראה שזה מה שמגיע לי. אז מה יהיה? לא יודע. כבר נמאס לי מהכול. מהכול! הכול בסדר? שאלה המלצרית. כן. אתה רוצה להזמין? אולי עוד מעט. אנחנו באמצע משהו. אנחנו? היא הביטה לעבר הכיסא שמולי וחייכה במבוכה. הוא היה ריק. המאפרה גם הייתה ריקה. הסתכלתי שוב על התחנה וגם היא הייתה ריקה. רק חתול אחד ישב בה. הכול בדמיון, כרגיל, מלמלתי לעצמי. אוטובוס עבר ברחוב ומהחלון ראיתי את העלמה החסודה, מחזיקה סידור קטן וממלמלת גם כן. אולי גם היא הייתה מדומיינת, אבל היא נראתה נורא נורא חמודה.

זכרתי לשעות ושבתי לאותו מקום חייכתי במבט גרום דליל בדמי הרגש כיביתי את הנר שכבר שכח מבלי לישאול דיברתי עד הלום לתוך מראה אומרת נצח הופכים באדמה קשה , סדוקה  צמאה למים ינוחו הם איתי על מישכבי בבליל צורח פתחתי צוהר לשדי מעמקים עם ליל מסמר קטן נוסף אל צלב המיסכנות שלי לגמתי שטות ממעיין הלא נורמלי וההמון הריח דם קברתי בפניי את התחושה כחיץ נעלם שטפוני מבקרים להשכיר כאב קטן ורגש טוב שלחתי ידיים לאחוז ואבד לי

מאתנו. "ל-למה לא ל-להגיד לה", הוא קפא לשניה ואז המשיך, "ש-שהיא יפה. ת-ת-תראה איז-זו יפה ה-היא... ה-היי, תס-תסלחי לי ר-רגע", הוא פנה אליה. היא הרימה את המבט מהספר בו הייתה שקועה והביטה בו בשאלה. הוא הסתכל עליה לרגע מבלי להגיד דבר ואז החל שוב לדבר, "ש-שלום לך. את ב-בחורה מאוד י-יפה. את נר-נראית לי מאוד נח-נחמדה." הבחורה הסמיקה עד לשורשים וכנראה גם מעט מעבר לזה. כבמטה קסם לחייה נצבעו על ידי צייר בלתי נראה באדום לוהט. "תודה", היא לחשה וקברה את עצמה שוב עמוק בין דפיו של הספר שקראה.

יותר מכולם. ואותו אני רוצה וכל הכאב נעלם מבט אחד שלו ומוחה את הדמעות. הוא מביט בי ועיניים מבריקות עם שיער כהה וארוך שייכנס לי לחיים. רק דבר אחד אני רוצה אבירות של אצילים עם כל ייחודו שונה מכל האחרים. הוא כל כך מיוחד כה חיוור ובגדיו שחורים הוא כל כך מיסתורי הוא ברכות נוגע. במיתרי ליבי ומראה משגע עם אופי כובש ושובר לו לבבות. הוא מסתובב בגלימתו ועיניים בהירות

איי, ליבי ליבי.... אבל מבפנים? אני יודע שהעולם הזה נראה כ"כ פשוט, אני יודע דברים שלא נוגעים לתמימים. אך אני יודע דברים שאחרים לא יודעים.. אני נראה מאושר מבחוץ. יכולים להיות שני הפכים.. צריך לדעת שאנשים מבחוץ ומבפנים, צריך להיכנס למוחי כדי לראות את הדברים.. העולם הזה הוא דבר נורא.. לא- חבר'ה, אתם טועים.. אנשים שחושבים שהעולם הזה הוא רצף של חיוכים. אני רואה כ"כ הרבה אנשים תמימים.. אז- חייהם ישתנו לעולם.. כי אם לרגע המחשבה שאני חושב תעלה במוחם, מסכנים, הם לא מבינים.. אני צוחק לי בשקט ואומר, כשאנשים אומרים לי שהם נהנים מהחיים... אני שואל את עצמי- מה אני עושה כאן? כשנערים ונערות חושבים על לאיזה מסיבה ללכת? אצלי המחשבות הם עצומות. אך אצלי המחשבות נודדות רחוק מכאן, אנשים חושבים שטוב לי, אנשים חושבים אותי לבנאדם שמח, את השמחה שמוצגת בתוכי. אני מראה לאחרים את השמחה שבי... אני רוצה לבכות- אך לא מצליח. איי ליבי ליבי... ליבי ליבי, אך יותר מבמוחי- בליבי... הרבה שאלות עולות במוחי... למה אני צריך תמיד לחשוב על עתיד העולם? למה אני חייב להיות שונה מכולם? ואני רואה רק עצב ושכול? למה כשאחרים מסתכלים הם

בוא ניגע, יש הרבה אפשרויות בסודות יש את הקטע במבחן שאתה אומר שאין כבר מה לעשות לעשות קרחת, לגדל שיער, אולי ציפורן ארוכה בזרת באיזה מקום, הוא אומר, אנחנו חייבים למרוד אז תן לי דקה להירדם בשיעור שלך תני לי דקה לישון בשיעור שלך הרי את יודעת, הרי אתה יודע, שאתמול השתכרנו נורא זרוע ופיל, ש.ב על הקיר, מעמוד עד עמוד זה כולל? אז מתי אני וכל החברים יהיה לנו זמן לטייל הם פותחים מפעל ציונים, מעולם לא ביקשתי את זה לא הייתי ממליץ לאף-אחד להיות חביב המורה.

תמיד ארצה להיות שם ולהחזיק את ידך. ואף אחרי שאתגבר כבר ובכל אשר אלך תמיד ארצה להיות שם ולהחזיק את ידך וכשתפסעי אל החופה ותנשקי את אהובך תמיד ארצה להיות שם ולהחזיק את ידך ואם לא תרציני ותבקשיני לעזוב אותך לנפשך תמיד ארצה להיות שם ולהחזיק את ידך וגם כשאין איש בסביבה ואת חשה לבדך תמיד ארצה להיות שם ולהחזיק את ידך

זה, במרוצת השנים הפכת לאיזה קדוש שכזה, ואני? אני הייתי החברה של כמוך. מעצבן. כל-כך קדוש. האף שלי וניסיתי למשוך אבל הן נצמדו באופן על טבעי שכזה. ממש דרכן לכרית שלי, מסרבות להיפרד מציפוי הפלאנל שלה. עיקמתי את מושלכים בכל מקום, שיערות שנשרו מהראש שלך ומהזקן שלך מצאו להסתכל מסביב. הפכת את החדר הזה לשלך עם הזמן, חפצים שלך מאיפה זה נפל עלי פתאום. צחקקתי לעצמי בשקט של החדר והמשכתי השבתי במין פרץ התלהבות נדיר שכזה. רציתי לגהץ אותה. לא יודעת "מה?" שאלת אותי בקול תוהה, "אני אגהץ לך אותה! את ההילה!" אותה", צעקתי לך, בקול, מנסה לפלס דרך מבעד למים הרוחשים. מימיני מונחת ההילה שלך, כולה מקומטת ומרוטה. "אני אגהץ לך יום אחד. שומעת את המילמולים המתמשכים שלך במקלחת, אתה עוד תשגע אותי מהחדר, הסיגריה כבר מצאה לה מנוחה על הדשא של השכנים. אני אליי, אני לא יודעת למי אתה מדבר. העשן התפוגג לו בינתיים של קטשופ עם וודקה. אצלך זה יותר וודקה. אבל אתה כבר לא מדבר אותה על הרגליים", אמרת לי בגאווה, בולע בעצמך כמות לא מבוטלת קראתי לזה קטשופ של קפיטריות בבתי ספר תיכוניים. "זה מחזיק כוס גדושה של קטשופ מהול בוודקה. היא

לא? מה הוא עושה שם בפנים, הוא תמיד נועל את הדלת, זו תהיה חוצפה בנוסף לשתקנות שלה היא גם מפחדת ממנו, אז אין לה אומץ לשאול מבפנים הכל דועך, היא עוד מעט תשים לב. רק שיעבור לה ההלם. היא רוצה לספק אותו. לספק אותו, נו בטח, רק שלא יעזוב אותה, למקרה שייצא ויפתיע. אז הוא כותב והיא אוכלת ותכף נרדמת, מדי פעם היא מתקלחת, שלא יזכור, הוא מנותק לגמרי. הוא יהיה סופר מפורסם "כמו ההוא... נו..." הוא לא זוכר, בטח הכל תלוי במוזה. ביום -לכל היותר, וגם בהפוגות האלו הוא לא עושה הכל בשבילה, בהפוגות שבין לבין, הוא נהיה אובססיבי ומראה עצמו פעם, פעמיים היא יושבת שם, ומחכה. כבר הפסיקה לעבוד, העיקר שתוכל לראותו שעות על כל מקרה... היא מצטיידת באוכל ושמיכה. קבוע. לפעמים הוא מסיים אחרי דקה -שתיים, לפעמים זה לוקח לו כשהוא מסתגר בחדר, היא מחכה לו מחוץ לדלת, זה כבר הפך למנהג שוכח. כבוד ומודעות עצמית וגם כלפי הסביבה. אבל משום מה אותה הוא הוא לא מסוג האנשים שיפתחו לזרים את הדלת עם תחתונים, יש לו שהכי מציק לה. להיות סופר, וכך היא נשארת לבד, בצד... והוא לא מרגיש, זה מה הם דווקא מסתדרים, חוץ מהתקופות בהן הוא מסתגר, הוא רוצה

ששלו. הוא חלק כמשי אפילו יותר ממני - אני מקנאת בו על כך, אני עם כל נשימה שהוא שואף עמוק לריאותיו. הוא לא שרירי בכלל, אבל הוא שכב על ידי, תמיד נהניתי להסתכל על החזה שלו עולה ויורד בשקרי היופי והשיזוף שיעלם אחרי יומיים. השמש ליטפה את העור שלי בקרניים רכות, מלטפות, אשר מכשפת אותי שנגלוש למעשי אהבה מתחת לפוך החם... הרחצה נגמרה בשבוע שעבר, והחלטנו לגנוב עד מספר ימי שמש לפני שכבנו על הגב בחוף הים בהרצליה, היה שקט מידי משום שעונת

אני לא מתרגשת, אני לא מרגישה. אני חושבת אחרת, הקצוות התעגלו מחוסר צורה לתנוחה של כניעה, מחוסר צורה לתוך הסכמה, הקצוות התעגלו לסערה קוצנית של בילבול. רגשות לא יהפכו עוד הבעה משעממת של עיגול, קיצוניות של משולש הפכה ל הקצוות התעגלו לחשוב ככה. ויצרו מעגל, זה לא אותו דבר מחשבות מתעקלות - אחורה פנו הקצוות התעגלו משמעויות במילים - התבהרו. אפילו הכתב שלי, לא אותו דבר דברים שהיו - לא היו,

לפח ! מוצאים את דרכם בקשת ומייד שמסיים מכיר מישהו שכותב שיריו אחרי מותי בבשר?! אם בכלל - ואולי הזמן המתאים לפרסמם בלקרוא את שיריי? כמה כבר ימצאו סיפוק בלראות עצמי איזה "משורר" - רק שלא אחטא משלהם... שיוצרים בזרימתם אפיקים כאפיקי נגב למים מההרים לפעמים כמה שש לקראתה לשמי יה זועקת כתקיעת שופר מתחננת פורצת כתיבתי משוועת בנופלי לתוהו ללא שביל בישימון כמעיין חתום יש והיא מחייכת... מאירה לי לפעמים מתבוננת בשלוה הזדככות תפילה וידוי נוקבת, בצפיה פנימית

חג החירות כולנו מסובים כמו אותו חד שקנה אבא בתרי זיזי משפחה מזווה של זיכרונות קושיות יותר מכוסות יין. זה מתחיל תמיד מחשבון נפש, שנמשך לתענית שמתחלף באבל על מישהו יקר שקודש ונענה מתישהו פורץ המרד מתישהו צריך לשים מסיכה לצאת לחירות להתייחד עם המתים להכריז על עצמאות לבכות את הבית שאבד. יהודים.

נורמאלית, אני נמצאת במקום הכי יפה בעולם, אני עושה את מה שטוב לי, ואני מאושרת! וזהו. זה הסיפור שלי על הקסם שלי ועל הדרך שבה הצלחתי למצוא את האושר. זה לא היה לפני הרבה שנים או אולי כן, אני חושבת שכן. כי כבר גדלתי מאוד ואני גם לא גרה בחדר שלי. אני גרה בבית חולים, ויש לי שתי שותפות מופרעות בחדר. הן כל הזמן צורחות. הן טוענות שאני צורחת. כי לפעמים פרפרית מוציאה אותי מדעתי, היא מלווה אותי לכל מקום, ואומרת לי עם מי לדבר ועם מי לא. אבל אני סומכת עליה כי היא דואגת לי. היא עוזרת לי לשמור על הפרטיות שלי ולא להכניס אף אחד שאני לא רוצה. רק מי שאני מזמינה נכנס לעולם שלי. קסם, כבר אמרתי?

איתי קשר בזמן הקרוב, והזמן שמחכה רק ל"אחת", אבל אני. אני חייב שמישהי תיגאל אותי כבר לסיים עם זה. כולם מכירים אותי בתור גיא הרומנטיקן, האחד אליי יהיה מאוכזב טיפה מהעניין, אני בעצמי אהיה. אבל אני חייב זה לא מספיק, אז היא מדברת כמו פרחה. אני יודע שכל מי שקרוב היא בכלל לא גרה בתל אביב, היא גרה 35 קמ"ש צפונית ממני. ועם מעדיף להחביא אותה, וכמה שיותר רחוק מהבית שלי. אפרופו בית, חור שיצאנו, שיראו ויקנאו שיש לי חברה כוסית. אבל נועה?! אני אבל אני לא מסוגל. ברונית הייתי מתגאה, רציתי לדחוף אותה לכל חברים שלי כל הזמן לוחצים עליי שאני אביא להראות להם אותה. ועכשיו אני יכול להיגאל מהבתולין רק בעזרת נועה. אבל נפרדנו. והיא כמובן, תחזיר לי. למיטה אני אגיד לה כמה שאני אוהב אותה וכמה שטוב לי איתה, רומנטית, עם הרבה נרות, שהיא תלבש משהו סקסי ולפני שנכנס אהבתי אותה המון. תמיד תיארתי שהפעם הראשונה תהייה מאוד הייתי בטוח שהפעם הראשונה שלי תהייה עם רונית, היא יפיפייה, צוחקת. אף אחת חוץ מרונית. היא גם לא צחקה ממנה. אני דווקא ממש אוהב אותה, אבל אף אחת לא כמו לכל בחורה, סיפרתי לה את הבדיחה הידועה שלי על הסרטן, אבל

לה ריח של סיגריות מהפה". הייתה נחמדה אבל החצאית שהיא לבשה הייתה קצרה מדי ותמיד היה למטה, נחה לו ליד עין שמאל  והוא אמר "כן, הכרתי אותה, היא גדולה, מהדמעות המעצבנות האלה שקיימות אבל לא ממש זולגות "שלגיה ושבעת הגמדים" כשהיא סיימה להקריא את הסיפור, דמעה העבר הייתה כשהוא שמע את אישתו מקריאה לבנו הקטן את הסיפור אדם הספיק להתחתן להוליד שני ילדים והזמן היחידי שהוא דיבר על הייתה די רחוקה. תובע על הוצאת דיבה כל מי שהזכיר שהוא בה מארץ אחרת שבטח משפטים, ותוך שש שנים כבר נחשב לעורך דין מבוקש. עכשיו הוא כשסיים )תוך שנתיים וחצי( את לימודיו בתיכון החל ללמוד צ'אווקרית. הודית, יפנית, רוסית, ושניים מהניבים הפחות מוכרים של צרפתית, איטלקית, גרמנית, לטינית, ערבית, עברית, סינית, ללמוד שפות, תוך כמה שנים הוא הספיק ללמוד אנגלית, ספרדית, פיסיקה וכימיה וספרות וביולוגיה והיסטוריה, אך הכי הוא אהב ובקלות. כל המורים שלו אמרו שהוא מבריק ומהיר תפיסה. הוא למד ואת המינהגים של האנשים, הוא החל ללמוד ותפש דברים במהירות עברו שנים והאיש הנורמלי, שעכשיו קוראים לו אדם, למד את השפה האיש הנורמלי ידע טוב מאוד שהאדם חשב שהוא

מצליח לתת למטומטם כמוני לנשום בבטחון מתוק שרק בגללך עם חיוך מתחבא של חלום ואולי את עדיין תישני אותך אראה דבר ראשון ומחשבה שבבוקר הבא עם חיבוק ונשיקה ולישון ואולי תבואי הלילה בו נשבעתי, נדרתי, לחלום... כשידי על לבך במקום שתי נגיעות בלי לנשום שתי דמויות כמו חלום מצליח לתת למטומטם כמוני לנשום בבטחון מתוק שרק בגללך עם חיוך מתחבא של חלום ואולי את עדיין תישני אותך אראה דבר ראשון ומחשבה שבבוקר הבא עם חיבוק ונשיקה ולישון ואולי תבואי הלילה שדולק רק בשביל שניים ומסתכל כמו מתפלל אל הנר ועכשיו עליי בינתיים לפעמים הן עלייך כי אני שוב נתקע במחשבות שניות שעוצרות מלכת מרגיש כמו נתפס באשליות כבר הרבה זמן ככה מצליח לתת למטומטם כמוני לנשום בבטחון מתוק שרק בגללך עם חיוך מתחבא של חלום ואולי את עדיין תישני אותך אראה דבר ראשון ומחשבה שבבוקר הבא עם חיבוק ונשיקה ולישון ואולי תבואי הלילה שגרמו לי להשאר הלילה לבדי סתם נעלמו עם כמה מילים או להתחשב בי בלי לחשוב עלייך שהתרסקו, נשברו, הישתנו בלי לחשוש רגעים מתוכננים לכל דקה דברים שסגורים מראש

וטעויותיה על אחרים, בגלל גאווה ויהירות שקיבלה מהוריה, וחוסר ביטחון מאותה סיבה. ואילו הוא בגלל נחמדותו נופל ברשתה. הוא חלש יותר ולכן היו אמורים להיוולד להם שני זכרים, אך בגלל הדומיננטיות שלה, הוא מסרב להכניס לה את הזרע, ומוציא ברגע האחרון... מונע ממנה את טעם הבריאה של החיים ולכן הוא מאבד את טעם החיים בעצמו, והתאונת דרכים על האופנוע שלו היא למעשה צורה של התאבדותו בגלל השליטה שלה בו.]}) תוך כדי מהלך הלימוד שלנו את החיים הנוכחיים שלהם בדליית אל כרמל. שניהם נמצאים במעקב ומודרכים על ידי מורים במעלה החמישית והרביעית, המנסים להראות להם את הקטעים מהחיים שלהם, כדי שיבינו מה עליהם לתקן ?! וכיצד !? אך באותה עת יש מדריכים המכינים אותם לקראת הגלגול הבא שלהם. איש איננו מנסה להסביר להם היכן טעו !!!  עליהם לגלות זאת בעצמם... [{(מראים להם קטעים מהחיים שלהם בעבר וגם גלגולים קודמים שבהם היו חיות אדם, נלחמו בקרבות ואכלו בשר אדם. ושניהם חיים כל הזמן בפספוס, כי לא הצליחו לממש משפחה וילדים בגלגול הנוכחי. מה לא עובד בזוגיות שלהם ?}]) המדריכים מכינים אותם למפגש עם 24 החכמים הזקנים, עליהם להיות הכי אמיתיים

מְבַקֶּשֶׁת לְהַרְפּוֹת מֵאֲחִיזָה (הָרֵי חֶבֶל  הַטַּבּוּר נִצְחִי) רוֹאָה אֵיךְ מִתְחַזְּקִים שֶׁרִירֵי הַכְּנָפַייִם עֵרָה לַבַּשְׁלוּת לַמּוּכָנוּת מָחָר   בַּפִּילָטִיס אֲבַקֵּשׁ לְחַזֵּק אֶת שֶׁרִירֵי הַגַּעֲגוּעַ

3 .יפ .מא טמרופהקירות חונקים אך המרחבים מסחררים עד לאובדן שליטה הסבלנות שנוטשת לשבת במקום אחד ואותו קיר שתמך נהפך לסוגר אותה מנגינה שנעמה הפכה לנשק דוקר תחושה של חוסר שקט של תזוזה שלווה שנוסעת אימה שפוסעת ולוחצת בנשמה עוטפת בדממה. כסכין הפולחת כלבה רותחת ומשאירה חשש לתת עוד חלק שיאבד לעד.

ו"גזענות", הם אספו עובדות חשובות ונתונים חשובים על הנושאים ולביקורת". למרות שהם לא השתמשו בביטויים כמו "אפליה" הפלסטינים והספרדים ב-8491, ומכאן שמה - "מחברות למחקר ושרה קציר. הקבוצה התחילה לפרסם "מחברות" על מצבם של סבירסקי, פרופסור באוניברסיטת חיפה, וביניהם דבורה ברנשטיין זוהי קבוצה של אשכנזים פרוגרסיביים שצמחו סביב ד"ר שלמה 4. קבוצת "מחברות למחקר ולביקורת" מתאפיין בתחושת העליונות שלו והשני בנחיתות ]43[." מנטליות "פרימיטיבית" תפצל את החברה לשני מחנות, כאשר האחד לסיכום, פרופסור סימון הזהיר ש"קליטתם של מאות אלפים עם מערביים בתקווה לשלב אותם בתוך החברה האשכנזית. הייתה "צורך תרבותי", שמגמתו הייתה להשריש בספרדים ערכים האשכנזית. המשתתפים בדיון הזה ביטאו את הדעה ש"קליטת הספרדים" הספרדים. הם גם הביעו את הפחד מהסכנה האפשרית של רדיפת התרבות פטרנליסטיים ובאחרים מקננים רגשות של עליונות וזילות כלפי מאמרים אלה מבטאים את אחדות הדעים האשכנזית: אחדים מהם היו תכונות חיוביות שיש לספרדים בניגוד לאשכנזים." לטוב לב וליופי, ולבביות מקורית ביחסים בין-אישיים - אלה כולן של "המנטליות הפרימיטיבית", כמו "דת

העבודה עצמה הים. בתוך המסעדה גם הכל כריות ושולחנות בגובה הברכיים. באחת המסעדות שם, בלו לגון. מבחוץ יש כריות, צליות על שפת ישראלים, כמו בכל חור במזרח. זה הבית בחדש שלי.  מצאתי עבודה הרבה זמן עד שהסתדרתי שם, בחוף בשם פטונג בתאילנד, הרבה פלוס המענק שחרור והכל, אמרתי שלום לכולם ועפתי למזרח. לא לקח תוך יומיים כבר לא הייתי בארץ, לקחתי את כל הכסף שהיה לי, שיגיעו אלי"... "אני חייב לברוח מפה, אין מה לעשות, זה רק שאלה של זמן עד עלי...  מה איתך?" "כלא אני מאמין, בינתיים אני פה עד שיחזרו הבדיקות, הלך "פאק! בנדל הבן זונה, אז מה אתה הולך לעשות?" זוכר שדיברנו על זה?" "משטרה צבאית יכולה עדיין לעצור אותך חצי שנה אחרי השחרור, לא יכולים לגעת בי" "אבל הם כבר לא יכולים לעשות לי כלום, השתחררתי כבר, הם לא עליך". בדיקות וחלק מהאנשים התחילו לדבר, ואתה יודע שכולם ידעו "מה זאת אומרת?"    "בנדל משת"פ, הוא הלשין על כולם, עשו לנו "הפילו אותי, נראה לי שגם אתה בדרך" יומיים אחרי שהשתחררתי מהצבא מיקי התקשר אלי בבהלה

בלילות החמים כשאני לא נרדם רק שוכב והוזה בהקיץ ועל הקירות צלליות של חיות אור ירח אלי שוב מציץ מחשבות נוראות שוב חולפות בראשי את גופי מכסה הזיעה חריקות התריסים שאותי מקפיצים הם הכל בתת הכרה בתת הכרה! בתת הכרה! בבקרים אני קם עייף כמו סמרטוט מתרחץ והולך לעבוד מתוך המכונות שוב צצוץ הדמויות שבלילה אותי מטרידות מחשבות נוראות שוב חולפות בראשי את גופי מכסה שוב זיעה יבבת מנועים, חריקת המכונה הם בכל בתת הכרה בתת הכרה! בתת הכרה! (אני פה, לא לפחד בוביק) בתת הכרה! בתת הכרה! בערב בפקק התנועה הנצחי דמדומים ואורות של שקיעה צופר מכונית שנשמע כמו צרחה שוב מקפיץ אותי לתקרה הביתה מגיע עייף וסחוט מחפש במטבח ארוכה ועל הצלחת מוטלת בדד בטטה קרה בטטה קרה! בטטה קרה! בטטה קרה! בטטה קרה! בטטה קרה! בטטה קרה! (היי חברה, לאן אתם הולכים? השיר הזה עוד לא נגמר. בבקשה, לחזור) בטטה קרה! בטטה קרה! (מה? מי זה?) בטטה קרה! בטטה קרה!

שיר עתיק אשר ידענו מכבר יעלה ושוב יושר וטעמו מתוק מדבש עתיק אבל כל יום חדש בואו ונשיר את השירים עד בלי די כי רק לך ארצי מולדתי כל שירי לא נותקה עוד השרשרת השירה גוסרת והזמר שב אלי בואו ונשיר כולנו יחדיו כי הלב לזמר שר והוא עולה ומתנגן שלנו הוא כאז גם כן בואו ונשיר... בואו נשלב רעים יד ביד בן ובת יחדיו נצעד נשלח השיר מעבר ים אלי ילדי כל העולם בואו ונשיר...

יחלו את חייהם נהרגו בימים הראשונים למלחמה ועכשיו נותרו כלות/אלמנות. חרושת הסיפורים כבר החלה להסתובב בעיר על כלות צעירות שחתניהן לא ידעה אם יחזור וכיצד. לא ידעה אז שחצי שנה תחלוף עד שיחזור. יגיעו לחיפה. שנת הלימודים כבר נפתחה אבל בעלה היה מגוייס. חורף שהיו נחוצים לה. איש לא ידע עד מתי תשאר בשפלה, מתי מחברתה הטובה  שתעלה עמה לחיפה על מנת לקחת לפחות כמה בגדי החדשים - ללא מעיל אפילו. הכל בארגזים בדירה השכורה. ביקשה בגדיה, כל הספרים, כל רכושם הצעיר שנאסף באהבה לקראת חייהם בינתיים הגיעו הגשמים, החורף התגנב לו די במפתיע והיא - כל עומד לעבור עליה. כך נשארה. כלה צעירה, בבית הורי בעלה, ללא עבודה, ללא שמץ של מושג מה מהוריו ואחיותיו ונעלם. המדים שהיו מקופלים אצל אמו בארון , חיבק אותה ארוכות, נפרד ישמור על קשר. לא סיפר לאן הולך אולי עוד לא ידע, רק לקח את לבסיס בקרבת מקום. בצהריים חזר. סיפר שמגייסים את כולם והוא השתחרר לא מכבר משרות קבע. השאיר אותה אצל הורי בעלה ונסע נקרא להתייצב ליחידה. מפקד סוללה צעיר של תותחי נ"מ שרק יום הכיפורים ובבוקר הטלפון. חמישה שבועות שהוא כבר מגויס. ירדו לשפלה לחוג עם

לסימן הדרך האחרון היגעתי! הצלחתי לשחזר את הרגע "ההוא" ואת המקום ההוא... הייתי במקום אחר שונה לגמרי... עם תיאורה שונה, ובתנאים שונים. הייתי רגוע, נינוח, יושב בנינוחות בשקט - שקט נפשי, הייתי וכאילו בבית קיץ בודד על אי בודד, עצים ריחניים סביבי, ואני מטייל קמעה ונח קמעה כשאני מטייל אני חושב, ואת העלאת המחשבות שלי על נייר אני מנצל ברגע ישיבתי, בכיסא נוח, יפה ומהודר. אלה הם התנאים שהצלחתי להיזכר בהם, וכך הגעתי לידי פיתרון מסויים, שבעזרתו אולי אוכל לשכתב את אבחנתי אודות המשנה, ולהגיע אל נשמתה... אולי אם אצליח לשים את עצמי שוב במקום ההוא, אוכל לקרוא שוב את המידע הזה, לתפוס אותו חזק - ולהחזיק בו עד להעלותו על נייר בשפה שלי, בשפה האנושית.

שתי מזוודות, חלום אחד, ישם של תקוות. באתי לכאן, עיניים לציון מצפות. סוגר מעגל: 360 מעלות. מתחיל את הכל מאפס בלי חרטות. צעד גדול, השארתי מאחור את הכל, אני פה! לא מוותר! אין סיבה שאפול. מאבק, התחלה, כשלון, נפילה, כל מסע מתחיל בצעד, כל מפל בטיפה. אז נלחמתי לבד, לא ביקשתי טובה מאף אחד. חצי טיפשות, חצי גאווה. ושיקרתי, שלא ידעו כמה קשה: שי איתם צוחק ולבד הוא בוכה. היום מחייך, תראו איך התקדם... כח זורם, בוורידים דם של לוחם. התמדה, מהשפל אל הפיסגה. אמיתי, לא שכח מאיפה הוא בא. דוגל במילה, בדרך ישרה וכנה, נושם היפהופ, בשבילי דלת פתחה. נתנה פרנסה, 12 שנה היא עם שי, אז ראפ אני עושה, היפהופ אני חי! פזמון: ראפ אני עושה, היפהופ אני חי צדק מושבט, כח על עם כסף מושחט, ידע מופחת, עגל הזהב מקושט. רד למקלט, אין ערעור על מה שהוחלט, אובך כבד, שדה הראייה מעוות. מהפך, מה קורה מעבר קו המשטח? גלילאו רק סיפר על המקום הוא נרצח. עוד מספר, את דעת המשטר הוא סתר. נשארה רק היסטוריה שהיום תסופר. נשק קר מצוי בין ידיים חמות. דם הרבות מציף גם ערים ושדות. אין הוכחות, בשטח עדויות נמחקות. אין תשובות, רק שתיקות

בינות לעצי האורן השחורים היכן שהרוח שורקת בסבכי התיל  צלליות צלבים בכי תנים קורע את החושך המר אור מרצד לרגע פולש לדממה שחורה חושף פנים לבנות קרועות לרווחה שירת קינה דקה עולה מתוך ההבל ידי אדם מושטות לתפוש את הנפש הבוכה! עד מתי ! ארץ טרופה בשגעון יהודיה עד מתי ! סמלים,שמות,קברים,נביאי שקר, ישאו שם אלוהים לשווא, הווה ! היום מחליף קציר המוות את שירת החיים!

תבלע אותנו ואת כל חטאינו ונבער בבטנה באש הגיהנום! כך גם היא - האדמה תהפוך לנו לאויב טבעי, ללא הרף וללא כל התחשבות בתוצאה ברעם וברקים מהשמיים, ירעיד את האדמה הקרועה אותה השחתנו כמו שאומרים: "הגלגל תמיד מסתובב" -  רק הפעם הוא ינחת עלינו לנסות ולשנות את דרכינו החוטאות ורק זכו לבוז ולעג, כי כך גם הם ניסו לבקש מאתנו - לא פעם ולא פעמיים! איני בטוח שמישהו מקשיב ויענה לתחנוניי,או בוחר להתעלם מהם, אולי מקווה לזכות למחילת העולם המורעל , מהגורל המר, אשר יפקוד את כולם בסופו של דבר, זועק אני אל השמיים כנוע על הברכיים, אולי מקווה להינצל למורת רוחנו, כאילו שום דבר לא קרה ומעולם הוא לא נברא! כואבות לא הצליחו לשנות מאומה, ואנו המשכנו במלאכתנו אולי כל אותם האסונות שפקדו את שערינו ומעוז חפצינו והיו לנו למכות דרך הישר אך לשווא! במשך כל אותם אלפי שנים ניסו הם להחזיר אותנו אל המוטב, אל לשנות לטוב - אולי לרע יהיה יותר קל! לקח להם למעלה אלפי שנים להבין שאת טבעו של האדם לא ניתן ובא, ולהסתתר מהגורל המר, כי זהו חרון שמיים, יום הדין אשר קרב יודע אני לבטח שלא כך יהיה הדבר ואף אחד לא יצליח להימלט אשר חושבים שיצליחו

מיועדים לשימור הזן הגרמני. הפלוסים הנפלאים של שני גברים חסונים, בוגרים ובעלי הכסף של ואן גארט, הגנים המיוחדים שהצליחה גרטה לשכפל, בנוסף עשיר ובעל השפעה. כולם ממוצא גרמני. סוציופתיות. גרטה היתה מומחית לשכפול גנים וואן גארט היה איש העולם. פלויד היה רוצח סדרתי בעל גנים טובים, ללא עבר של תומס היה גבר כבן 53, שנעצר כחמש פעמים על השארת ממזרים ברחבי המושלכים לרכב. תומס גרינג, פלויד הארד, גרטה אודניה ושרבר ואן גארט היו זמן, מכאן הסיק כי הם חיים, פשוט מעולפים. בתחילה חשש כי השליכו עליו גופות, אבל בשרם החם נשמר לאורך חריקה, כלי הרכב עצר, ואז הרגיש כי מושלכים עליו אנשים. מהר מאוד. הריח הגובר הזכיר לו חומרי נפץ ומריחואנה. הוא שמע נואל, עיניו עצומות, הרגיש כי מכניסים אותו לכלי רכב ונוסעים שסטון שלח לעברו מבט חומצי, שסילק אותו הרחק משם. אדוארד ישב עוד דקות ספורות ליד סטון והביט בו בחמלה, עד לארי במבטא בריטי מעושה ויצא את המסעדה. "האויב של האויב שלי, חבר שלי. אל תשכח את זה מארק." סינן שום סיבה לחיות, גם לא נקמה." שנגררתי למלחמה נגדכם, אני לא שווה את זה, חוץ מזה, אין לי "מה איכפת לך בכלל?!" שאל סטון

השיער שירד על מצחו הגבוה שיווה לו מראה של בן כפר טיפוסי. היה מנגב את הזיעה מהמצח והרקות ומערה לפיו את המים מחיוך של ג'ריקן. אמרה מה לך עתיד, אמר מה לי הווה. לא הבינה. פעם עמדה מחוץ לחלון המקלחת כשהוא התקלח. ניסתה לדמיין מה קורה שם. מה חושב נער כשהוא מתקלח? בכפר החשיכה סמיכה. אפשר לראות את הבנות באור זהוב שמגיעות בזוגות או בשלשות ליהנות מיופיו הגברי של שומר הבודקה, ולמצוא את החייתיות המנומסת מבין שורות המילים הנמסות בין שפתיו ועצמות לחייו. מכונית שמגיעה באישון לילה, נבדקת ומוחזרת אל השולח. סיגריה מהבהבת באחד החלונות קומה שנייה. אנשי עמל כפיים בוגרים מסתובבים ריקים מכובד בגדיהם על סנדלים או נעלי בית מגומי ומגששים את הכפר בשנתו הבלתי-עיוורת. והיא, המוצפת בעור וזיעה פותחת איבריה אל אור הירח ומקעקעת את זה ההווה כלאחר יד, כי אין דבר אחר. מכוניות טסות מעל הגשר, מטוסים בשמיים, כוכבים כ-חול בעיניי המסתכל. מישהו רץ אל החופש, מישהו חוזר אליו, מישהו רץ בחלום אחר בובת סמרטוטים. "תעשה לי מקום", היא מבקשת, ומחליקה במערומיה לתוך הסדין שלו. הוא מבלבל את עצמו עם שאלות ותהיות והיא נצמדת אליו, מחפשת

שווה. מהבית זונות שרצה לקנות את התסריט, שיבוא לפה נראה מה הוא אבל עדיף לחיות את זה מאשר להיות מפורסם כמו המליין ההוא ועל יבגני ועל הנובלס, ועל השכונה. על זה כתבתי את כל התסריט, על ביטון ואשתו עליה השלום שרה, מנהל את המקום. עכשיו במסעדה למעלה, וכשהוא ישן, יבגני החייל הבודד שהוא אימץ שאשתו מתה הוא לא חוזר הביתה יותר, הוא מכר אותו והוא גר ישבתי אולי עד חמש בבוקר אצל ביטון, הוא אף פעם לא סוגר, מאז נובלס, ביטון, אני אחזיר לך מחר." עישנת, סמים?" "סיגר", עניתי לו, "סיגר מגעיל וגדול, תביא בכיף". ביטון שאל: "מה זה הריח של הסיגריה המקולקלת, מה השווארמה שלו. "עזוב ביטון, אני תכף מקיא, רק באתי להירגע, "אולי איזה מנה עם זה?" ביטון שאל, כשהוא משנן את סכין ואמרתי "ביטון - בירה." הלכתי ברגל אולי שעתיים עד השכונה, נכנסתי לשווארמה של ביטון ליצור רושם, צבוע שכמוני. הנהג שלו הסיע אותי לרמת אביב, שם סיפרתי לו שאני גר כדי כמעט והקאתי לפני שיצאנו. דפקו לי את השכל. היין היה סוג של לבן, אבל נוטה לירוק, כל הזונות שם נראה לי מהטעם הדוחה של הרוטב, בקושי הצלחתי מרוב החמיצות של זה. הסלמון היה נורא, ניסיתי לאכול רק

אתה אחד, יחיד ומיוחד. מהערב הראשון, ידענו שזה לעד. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל מההתחלה זה הרגיש כדבר הנכון. הבהרתי "יש לי חבר, וזה רציני" אמרת "לא דואג, את דעתך תשני" אמרתי "לא בוגדת! זה לא בשבילי" אבל איך בגדתי בכל האמונות שלי... נשקתי לשפתיך, והראש התנגד. הגוף נמשך, וההיגיון נשאר בודד. השכל פרח-ברח מהחלון הפתוח, ואני פשוט נסחפתי על גבי הרוח. אהבה אסורה. מתוקה. מלוחה. ימים של שקרים,לילות של בריחה. אוהבים ושונאים, סולחים אך רבים למרות הכל עוד נשארנו קרובים. דרכינו נפרדו והצטלבו בכל מיני קצוות עולם. אבל מה שהיה עמוק בלב לא נעלם.

כבדות כאלו... הרעש מסביב, רק את הצעדים שלו והצעדים שלי מהדהדים על המדרכה אנחנו מתחילים ללכת בשקט ואני כאילו חי בבועה ולא שומע את כזה, מקפל את כל השטויות שלו בתוך הארגז ומרים. האיש, שאני לא יודע אפילו איך קוראים לו, מחייך אליי חיוך טוב אז אני מסכים. אנשים חושבים ואני מנחש למה. זה דווקא די מעניין אותי ומסקרן, שאני אבוא אליו, אבל אני דווקא די חכם, בניגוד למה שאולי כמה כן, ככה סתם פתאום. אני המום. אני לא יודע למה בכלל הוא רוצה הוא מציע לי, שאבוא איתו לביתו. שהוא מתעניין בי. מה אני לא מובך, כי נעים לי להסתכל עליו, וזה מעניין אותי אנחנו מסתכלים אחד על השני במין שתיקה מוזרה כזאת, אבל משום אני שם לב שזה גורם לי להתגרות עוד יותר. הוא מעורר את תשומת ליבי לזקפה הענקית שלו מתחת למכנסיים שלו. מסתכל לצדדים. כשהוא שם לב שאין אף אחד באזור ושהרחוב ריק, מרגיש שהוא עומד לי. אני מביט בו בהבעת הפתעה. פתאום הוא פתאום אני קולט שהוא נוגע לי בזין. אני לא יודע למה, אבל אני שאני אשים לב ואז יותר ויותר למעלה. אני מביט בו, ביד שלו שעולה למעלה ויורדת. בהתחלה כזה בלי את הסנדל השני. פתאום היד שלו עולה בלי קשר לכלום

כל ילד קט שרק נולד   תן ידך אל השלום כי יקר הוא   מפז ובשבילך הוא יגיע הלום רק היד שלא נגעה מעולם באבן רק היד הזו תשמור על השלום

אני אשב ואספר את השלום עלי-אדמות בו ישבתי תחת עץ תמרים ולעסתי אותם והיו לי תותים, מלא תותים, וגם קלמנטינות ואבטיחים מבשילים בעת שחר רומנסה קטנה על לב שבור אבל זה לא משנה אי-אפשר לחיות בלי להיסדק אני ממשיך וטוב לי לתת מעצמי כמה מילים אני הרגליים חסרות מנוח, מקפל ומנדנד ואין מקום לרגליים שלי אני שותה סודה אם אין בירה שחורה וטוב לי להתקלח ולהרגיש נקי אני מתעורר סהרורי אין לי לב לכל האכזריות שהעולם מביא איתו קל להגיד אני אוהב, אבל אני לא בדיוק (רק בערך) את השקע שהשאיר ישבנך על הספה (יא שמנה) את בדל הסיגריה שלא שמרתי את המילים שמזמן שכחתי את יפה ואת מיוחדת, אבל אין חדש בזה (כמעט כולן כאלה) הם צועקים כולם אל השמיים ומפנים זעם זה אל זה אני טוב לי להתפנן מה שיהיה - יהיה, לא אכפת לי כלום אני יכול לישון, רק שתהיה לי מיטה עם מצעים נקיים ופוך, וכרית נוחה כי אני בסדר עם עצמי לא מחפש את הרעב, אין בי רעב רק רוצה להיות עד שלא אהיה כל השאגות לא חודרות אל לבי אני עייף ואני מובס אבל שמח ואין לי כוח לחפש את האישה שלי אני מעדיף כוס סודה עם קרח וטיפת לימון אז אני אשב ואספר ומי שרוצה יקשיב הלב שלי שבע עד

ממה אתה בורח ממה אתה פוחד אתה פה לא אורח אינך זמר נודד (ממה אתה בורח-מילים: אורי חיימוב לחן: יורם חיימוב) אנא אלי אם בא יומי לפני לכתי מבקש אני אך לא עלי כי רב רב לי די כי כשלו ברכי ועייפה נפשי כי עלי צרי ניצנים רכים רחם על זאת ומכל רע אותם שמור אהיה אני אני כפרתם היה אתה כאב להם היה איתם אהיה אני כפרתם היה אתה כאב להם היה איתם (אנא אלי- מילים: אביהו מדינה לחן: עממי) היא לא יודעת היא שומעת רק שמועות מאחרות איני יכול עוד לענות אני כלוא בין הקירות את דמעותיה היא אוספת לבדה רוצה לבכות ואני פה רק חושב מלא תקוות. היא לא יודעת היא שומעת שמועות מאחרות איני יכול עוד לענות אני כלוא בין הקירות את דמעותיה היא אוספת לבדה רוצה לבכות ואני פה רק חושב מלא תקוות (היא לא יודעת-מילים: אמיר בורנשטיין לחן: מרקו בכר)

בשפתיי החשוקות אני אומר אלפי שתיקות

שתהיה

חייתי אם כן את המידע הזה וקיבלתי אותו באופן מובן, אך לא מאליו: מישהו, היינו, עמל בשלב מסויים על העברת המידע באופן שארגיש בו ובפרטיו ובשלביו מישהו לימד אותי שיעור פשוט והעביר אותי משלב התינוקות שמקבל את הכל כברור מאליו, אל הרמה המתקדמת בה מכיר את השלבים בפרוטרוט, מהיכן נוצר האוכל המוגש אלי ע"י אימא, מהיכן נקנה, כמה עולה, ממה מורכב, וכמה צריך ליזון ממנו, מתי ואיך...

חברי אומרים שהיא אסור? שניהם הניעו בראשם כאחד. אז כעת אתם תנחשו למה עשיתי את אתם יודעים שאני התחתנתי עם אמכם למרות שהייתה נוצרית וזה החל לזחול לתוכה... למראה זעתי הקרה. גירדתי בפדחתי כדי שישועה תצמח משם, ורעיון הפעם אביכם יסביר לכם, והרחיקה כסאה לפינת החדר כשהיא מגחכת בהקשר לעצמו והוא בחר לדלג עליה(. חנה צמצמה את מבטה ואמרה: יהודים אז מה יהיה? )קשה היה לו להוסיף את המילה להתחתן שאנחנו יודעים שאמא נוצריה וגם אנחנו בגלל זה נחשבים ללא לאמו: אמרו בבית הספר שיהודים אסור להם להינשא לגוים ובגלל מראה עד מאד. דביר שהיה הבוגר פתח ואמר בפנותו מתוך הרגל בשכל", והן אני והן חנה ידענו שבכיתותיהם ישנן כמה ילדות יפות משום שכמו שגרישה היה אומר שהם הגיעו לגיל שבו "הגנים מזמזמים שמעלה סומק על הלחיים בגיל זה שלהם. כנראה שהשאלה נולדה במוחם שהם נדברו ביניהם לעמוד כתף אל כתף אחיו מתי שישאלו שאלה ואכן עברו שלש שנים ושניהם כאחד התייצבו בפנינו. כנראה משם אתי בחדר, פסקתי! וחנה הרימה את ידה לשבועה צופית! ותפקידו של הגבר הוא להסביר לבניו  דרך גבר בעלמה! את תשבי שאלותיהם יהי מעשיות יותר וגם ישענו על אספקטים מיניים,

באים לקחת שלי בתוך החדר הלבן ]שלי[, החדר, כשהוא צבוע, ופורצת בצחוק מתגלגל, אני משתוללת בטירוף צריך צבע, אני אומרת לעצמי, צריך המון צבע, אני חושבת על היו מלא בובות, וספרים....והוא היה צבוע, ואז אני יודעת... אני כבר חושבת איך לעצב לי אותו...נזכרת בחדר שפעם היה לי, ואז הם זורקים אותי לחדר, אני מבלה פה כל כך הרבה! הפיג'מה, הפיג'מה הלבנה, אני רואה אותה הרבה בזמן האחרון. הם מנסים לתפוס אותי, לרסן אותי, להלביש אותי בפיג'מה, שוב נכנסת לאמוק מטורף... אני לא משוגעת! לא משוגעת! לא ! לא! לא משוגעת! אני צועקת... אותו. אני, לבד, ברגע של אטרף חולני, לקחתי זוג מספריים וחתכתי פרועות, כמעט כמו השיער שלי, רק שאין שיער, גזרתי אותו אתמול, אני מוצאת את עצמי במיטה, רואים שהשתוללתי, השמיכות מבולגנות, ואז אני מתעוררת... לא מראה מלבב במיוחד. נמרח סביב על הכל... יודעת, אני כבר מדמיינת את ההתפוצצות, את ההתנגשות, את כל הדם את הנמלים שמטיילות על פניו, או שזה רק הדמיון שלי, אני לא לראות הכל, לדעת הכל, אני כבר רואה את הסלע מקרוב, כמעט רואה את העיניים, אבל הן לא נותנות, הן מתעקשות להשאר פקוחות, חד,  יודעת שאם אמשיך

© 20/30/40 מהשתוקקות עזה לאהבתך. בנחיריים רוטטים מריחך ובעמקייך אשקע, אסייר בידיי בכל גבעה, ועד קודקוד, אלטפך בעיניי מקרסול ואפנקו כפי שבחזיונות הגעגועים דמיינתי לעצמי. רוצה שוב שבמלוא אהבתך יתמסר גופך לי בשפתייך הרכות והחמות, בכל גופי, רוצה שוב שבמלוא אהבתך תנשקי אותי מעומק נשמתך שהתחברה לנשמתי, רוצה שוב שבמלוא אהבתך תצחקי עמי בעינייך שמבטן כה חסר לי, רוצה שוב שבמלוא אהבתך תביטי בי אני מלין, דרך-אגב. גם על מרוץ הזמן שיחדיו- שאינך לידי, זוחלים הימים מוגזם לחלוטין, זמן הגעגועים

צריכה זיונים!" "על מה אתה מסתכל? אתה נמשך אליי? אתה רוצה לזיין אותי? בוא תזיין אותי, שרמוטה. בוא. רק בשביל זה אתה טוב. התחתנתי עם זין. זין!" "2 וחצי ילדים, מכונית משפחתית, שלושה חדרים, משכנתה, מנורת שולחן, תואר בזיוני-שכל, אישה שנייה, מרלבורו, טוטו, לוטו, חצילים!" "נלחמתי בארגנטינה, רוסיה, יפן, צ'כוסלובקיה. הייתי מוכתר הכפר, אדון העולמות, אשת השטנים, יקירת הערפדים. רקדתי עם זאבים ולחשתי לסוסים. השתכשכתי במסמרים חלודים, הצלתי כדורים פורחים ועולמות נובלים, נלחמתי לצד אלוהים! ומה קיבלתי? אותך."    

בפולין[ רחמנינוב. אנחנו רואים את דב, כילד קטן, פוסע לצד אימו ברחוב ומחשיך. קולות הגן הלאומי מתחלפים בצלילים מתוך סימפוניה של ]הצד השמאלי של הבמה מואר הדרגתית, בעוד שהצד הימני הולך תמונה שניה דב קיאט דב קיאט דב

נדם המשורר שבי איני יכול, רוצה, לכתוב יותר נכון איני צולח למלאכה - העדינה שבשזירת מילים. אצבעותי גסות, והמילים רכות הן והחיבור חייב להיות מושלם. ידי גסות למלאכה כמו זו איני מוצלח בלחבר "דברים" ואפיית מעדנים אינה לפי כוחי היא בפרט מעדני מילים אשר תקרא האצולה שפתי האצילים שפתיים עדינות הן רכות הן כשפתיי נשים ואיך אני איכר פשוט אעז לקצור מילים ולהגיש להם? המשורר שבי נדם, עלבו בי, איני יוצלח יותר לכתוב שירה הייתה לי אהבה אך היא נטשתני הלכה אל מישהו אחר, אך לו רק נשארה לי מוזה יכול להיות שעוד היה לי מענה. נכון היו זמנים והשירים נבעו ממני הייתי אז אפרוח מאוהב - צעיר ביחסי ציבור איני יודע מי? ומה? ואיך? אולם מאז אני כבר התבגרתי שכחתי את עיקר החלומות מצאתי אהבה, חשבתי שמצאתי, ומסתבר שגם המוזה בת האצולה - הגיע לבקר אצלנו, לשהות לראות ולהרגיש, לדעת מה זאת אהבה. מאז עבר הזמן, איני ישן, אני רוצה להתפרץ, לצעוק על העולם: אני עוד כאן!!! אל תשכחו אותי!!! אולם קולי אינו נשמע עוד. ידי הצמיחו יבלות, העט מלאה בחלודה, הדיו יבש ועת אני עוד מנסה לכתוב נשמעת חריקת ציפורן על הדף כחריקות ההציר על השעון

ואיתו או בלתו ועדיין ישנו. ואני, מי אני, שחוזר על גופו ויוכל כנראה, כי איננו ישנו אני יכול אמר הבודהה ואיננו של שכנו, אוכל תאנים. גם אני אינני, אמר הענק, בגנו, כולם חולפים מעלי, אינני יכול.