text
stringlengths 1
1k
|
|---|
כואב. רק עומד באותה תנוחה קפואה עם המתפסים נעולים ביד אפילו לא בודק. מעצור? פתאום שקט. אבל מה זה בכלל משנה עכשיו? אסור לירות ככה, לא תישאר לי תחמושת. למה אוטומט? אתה שואל את עצמך תוך כדי. בטן-חזה-צוואר-נחיר-גבה-היו היה מפרצון קטן בשיער... פספוס-פספוס-פספוס-פספוס-פספוס... לתקן ימינה ולמטה: בזה אחר זה אל תוך רקמות חיות, מפלחות כתף-צוואר-אוזן-פספוס! לקולות התרמילים המופעלים בקנה ומעיפים קליעים בקצב מדהים השחורה המתמוטטת דרך הרשף המסנוור היוצא מהסטרשף, טוב, עכשיו בזמן שנשאר אפשר להתרווח ולהרגע ולהביט בדמות שצריך לעשות, והפעם זו לא מטרת קרטון, מישהו עכשיו ימות. 453.0 שניות להבין שזה הרגע שבו לוחצים על ההדק וזה מה למצב הלא נכון תוך כדי הרמת הקנה בכיוון כללי לדקירה... 687.0 שניות לוקח לאגודל למצוא את הניצרה ולהעביר אותה הפקודות הנוירולוגיות אל היד. 3423.0 שניות עד שמגיעה הפקודה הראשונה בשרשרת 432.0 שניות לקחת החלטה להגיב דווקא בירי, צריך עצור סיסמא? 654.0 שניות למח לעקל: זה לא הוא! סכנה! סכנה! 637.1 שניות לוקח לשאול "שולצמן? זה אתה?!" תוך העיין ולעשות שם את מה שפוטונים עושים. לטווח של 3 |
והעיניים נעצמות. הגוף מרגיש רפוי הכאב נעלם, ולאט לאט הכל משתחרר שישמע אותי וייקח את כל הכאב מפה. רק אני צועקת לאלוהים אף אחד לא מקשיב. אף אחד לא שומע הדם אדום כהה. מסתכלת במראה ורואה את כולי מכוסה דם. פוחדת שלא אקום שוב לעולם. אך פוחדת מנסה לעצום עיניים, כואב עד מוות. כאב עז תופס אותי, |
אולי כשאמות יבקרו בשדות יבולי רואים זרים תועים כמותי יפשפשו בתנובתי האיובית במרכולתי המלנכולית יבקרוני רבות כמות שאני, הפרברי, הרביתי לעשות לבדוק בציציות של החיים אולי כשאמות יבקרוני בשדות יבולי רואים זרים תועים זולתי |
הגלים, שקועים במחשבות , נתונים במעין מצור, כמו אי בים כן אנחנו כאן עם המדורה הפינג'אן והקפה, לכודים בבועה של זמן, בלי דאגות בלי מחשבות מיותרות, רק אנחנו שרידי המדורה והים, תקועים כמו עצם בגרונו של הנצח במאבקו עם הזמן, גם אם לאיטו גובר הזמן, הכוכבים מחווירים ברקיעה, זריחה, הנצח הובס ויום חדש הגיע, יעל מנערת את החול משערה, דוד שופך חול על הגחלים הגוססות במאמצי בעירה אחרונים, שמוליק וענת קמים לאיטם ללכת ומה שמותיר אותנו, אותי ואותך, יושבים על חוף ימה של אילת, מביטים בזריחה, אוחזים יד ביד. יום חדש הגיע, אינני יודע אם כדי, אם אני רוצה לקום וללכת? אינני יודע, איני יודע אם אני רוצה להמשיך, להמשיך... להמשיך מה בעצם? איני יודע אולם כל מה שאני רוצה הוא להמשיך לשבת כאן איתך, ולחכות לנצח, שיזרח. |
הזמן לא ירפא הפצע לא יגליד את מה שלא תצעק אף אחד לא יגיד איך חלפו שנים השבט חוזר אל השדות האדומים |
ריחות, ניחוחים, שבועות ונישוקים, יופייך העורג, נאווה ורכה, לרגעי אושרי הסגולה. אהביני כנועם אביב נהדר, בלב חם וחיוך משובה. כאלילה בת אלמוות, אל כפוי הטובה. יומי מר כל כך אוהב אותך. הטרוף שוכן בלא מדיד, אותך, ממאן להפסיד. |
עווית שנייה בולעת את העולם. בעווית תרנגולת בולעת גרעין. מישהו אוהב אותי ומגן עליי. ששומע, מלמלת תפילה שישמע מי החלל נפרש לעינינו. אל חור שחור בואקום אדיר מגנט רב עוצמה מושך באימה יש כוח מטהר. מביטה במפלצת פנים מול פנים לא אזיז שערה. השד יושב על החזה של הלילה הכנעתי נשמתי לכוחות האופל שיתקתי גופי |
בילי, אתה לא עושה לי את היום אתה לא רומנטי, אתה לא שרמנטי אתה לא מבין אותי אתה לא עדין, אתה לא אמין, אתה לא מגרה אותי בילי, אתה לא עושה לי את היום יום אחד אתה תבין שאני לא בשבילך, יום אחד אתה תתעורר. יום אחד אתה תראה שאני לא מתאימה, יום אחד אתה תלך לדרכך... בילי, אתה לא עושה לי את היום אתה לא עשיר, אתה לא ישיר, אתה לא מוכשר, אתה לא ישר אתה משקר, אתה ממהר, אתה לא עובר...לא לא לא בילי, אתה לא עושה לי את היום |
הטוויסטים של הגיטרות בעינטוז, וידיים נשלחות קדימה בתחינה אלימה, כגבר אל אישה קשה ואהובה. ממטרות שמימיים נפתחות בסחרחרת ומתיזות עלינו מים, ואנו פותחים את הפה ושותים בצמא את המים החיים ואת המוסיקה המתוקה-חמוצה ישר לגרונות כמו בירה, אלכוהול, חומצת לימון. שלוליות צומחות תחת הרגליים, והאוויר מתוק. הסולן מגהק ונשפך כמו מים, מפל בוקע מאחורי הבמה ויוצר ערפל מים דקיק. חצוצרות מורמות באוויר. מנסר הגיטרות פוצע על המיתרים את אצבעותיו, וכולנו מוצצים את האצבעות בכאב. צלופחים נעים בשמיים, הגרונות שרים והלבבות מאושרים. |
בינתיים אני רואה איך הים בא לי לקחת אותך לאיזה מקום. את שמנה מדי, את צריכה לרזות. אותה לשירותים כמו גורל תל-אביבי שאין להימנע ממנו. בא לי להגיד לך משהו, ילדה. פוקחת חצאי עיניים - מתי הוא ייקח והקצביות קשות לה. ומשוגעת והנערה בקושי זזה. רואים עליה שהתנועות המהירות פועל עליה. מזיזה את גופה באטיות בקצב הריקוד. המוזיקה זורמת המממ. יוצא אליה החוצה. מחזיר אותה למועדון. הסם האסור עדיין וווואוווההה. משם. לבדה בסוף הטיילת בדרך ליפו ומחכה לך שאתה תבוא לאסוף אותה ווואאאאווו. עוד צעקה של פחד יש בשתיקתה של נערה צעירה שעומדת הצנחן של אלפרון. ואוווו... ואווו. אלפרון. עמיר מולנר. מחבלים מוסלמים מתאבדים. הבן תל-אביב כעבור מספר שבועות. נמלט מהזירה וככל הנראה ניסה לחמוק דרך הים. גופתו נשטפה לחוף פלייס ואילו שריף לא הצליח להפעיל את חגורת הנפץ שלו. הוא לארץ באמצעות דרכוניהם הבריטים. חניף פוצץ את עצמו בפאב מייקס שריף, שגויסו על ידי החמאס בבריטניה. השניים הצליחו לחדור הפיגוע ביצעו שני מחבלים מתאבדים, אסיף מוחמד חניף ועומר חאן מחולון, רן ברון מתל-אביב וקרוליין דומיניק הס מתל-אביב. את בפיגוע בפאב המייקס פלייס |
לכבוד מסיבת יום ההולדת בגן. הסיפור הוקרא על ידי ביום הולדתו החמישי של ניצן, בגן "חבצלת", רמת השרון) |
- 0002-01-12 - לא מצאתי, לא עכשיו, לא מחר וגם לא בעבר. אך זה לא עזר, את עצמי סחרר והבהיל, אך אותי לא הפיל המטאור שעבר פה כלל בי לא פגע העולם סובב באלכסון משוגע עוד לא מצאתי עצמי בשום אדם. מחפשת אותי פה, לפעמים שם אחרי אויר לפעמים הולכת בחוטים של בובה אני נמשכת אם לא פה, אז איפה ? אני פה אך לא פה, וריח של תכלת שבא באביב |
ולהירדם. פשוט, לעצום עיניים ולהיפצע לחפש סיבה במקום לנבור בעצמי ובלילה ומגמגם מצולק צולע סתום עין גידם ברגעים כאלה אני רוצה להיות למה היא לא רוצה אותי מעולם לא היה הבעיה. הוא אבל אני רוצה שתביני- ועכשיו את איתו )פעם חשבתי שזו דווקא את החולפת ( רוח מצב משב רוח שתעשה לך טוב מחמאה עט שיכתוב ציפוי נעים לשמיכה כרית נוחה כלבלב מקשקש בזנב שהנעים את זמנך בזמנים טובים הייתי זבוב שהטריד את מנוחתך הייתי זבוב או לעמוד על שלי(. )או לקלל אותך או לאהוב אותך ללכת לישון או לעשות את הדבר הנכון או לבכות או כל הבנות זונות ואחרי ליטר בירה לקבוע ש לצאת לפאב עם כמה חברים או לסדר את החדר כולל כל המגירות או לשתות קולה ולאכול ופלים בא לי עכשיו נתפוס מרחק. אולי מקווה כי הפעם נבין עד כמה אנו מזיקים לעצמנו בסוף מוקדם מידי, עוד התחלה הסתיימה שיר לפעם הבאה |
לחלוטין. הוא ידע שברגע שהוא לא ישמע את הרעש הוא ישתגע מדאגה ויתחרפן מזמזם לו באוזניים, הוא רצה שהרעש יפסיק להטריד אותו, מצד שני עצם את עיניו ונשען אחורה, מנסה להירגע מעט, בעוד רעש המטוס פעם הוא העז להביט מעבר לחלון, לראות ארץ שלמה מתחתיו. הוא אלעד ישב עם גב דבוק למושב, כל תנועה נוספת נראתה מיותרת, מדי המטוס כבר היה מעט אחרי המראה. טיסה, הוא אמור להצטרף אליו בעוד יומיים. הימצאו באירועים חשובים, כמו אותו יום הולדת, קנה לאלעד כרטיס הולדת, עכשיו הוא בן 61, סוף סוף. אבא שלו, שהיה מפורסם בחוסר יום..." אלעד ישב במטוס ומילמל לעצמו, שילשום לאלעד היה יום |
עד גדרות התיל הגענו מביטים בעיניים היודעות מותן שומעים זעקתן האחרונה. מדוע רגלינו עוצרות מהלכן ידינו מניפות רק שלטים? כבר לא גובהן של חומות חודם של ברזלים אומרים לנו עד כאן. גופנו כבר נסקל באבנים בשרנו נצרב בברזל מלובן. מדוע מעשינו עדיין שותקים פינו מלאנו מים כמו מעולם קולנו לא נשמע לחיים ולחופש לנתץ כבלים מעשה חיות מסוג אדם? המשעבדים עדיין מדברים בשפתנו לשוננו דבוקה לחיכם. מהם שחרור וחופש אם חיים ומות ביד הלשון ובלשוננו הגענו עד הלום? |
בא לעזרתי. ראיתי את הירח נולד ועולה מעלה, מאיר את הרחוב למול פנסי רחוב צהובים ואספלט שומם. יללתי וזעקתי, אבל אף אחד לעשות משהו. הלכתי והלכתי, נדמה שעד אין סוף, בחצרות ובגינות, |
חשבתי ומצאתי, לדבר אחד אנחנו ערוכים, לשאול שאלות, ולהיוותר בחוסר הוודאות. |
בית ספר לציור המורה שלי |
שאנטי שאנטי שאנטי שאנטי שאנטי ביום שלישי יושבים כולם בשאנטי ביום שלישי יושבים כולם בשאנטי יש שוב תכזינה בחצר של זכי מעבירים מיד ליד את הנרגילה לועסים גת לצלילי המנדולינה שאנטי שאנטי... ריחות של חילבה ומרק עולים ממש כמו אז בבית ההורים מהדהדים אל על זמירות של יודה וברקע זימזומים של החבריה שאנטי שאנטי... מלמעלה יש מרבד של כוכבים והלילה שעוטף אוויר קסמים לכאן מכל הארץ הם באים לזכור ולשמר תמיד ת'שורשים שעת חצות הולכת מתקרבת רק עוד דקה באווירה אוהבת סופגים לאט לאט מעט שלוות אלוה לא רוצים על עזיבה עכשיו לשמוע שאנטי שאנטי... |
היא לא אוהבת לא אוהבת איש ביבי מתנגן ברקע החדר מתמלא בקרח הרעד חלף הוא שר אצלה כמו לב שנדם, וכל שנותר הוא זכרון מעומעם היא לא זוכרת מי אתה בקושי יודעת מי היא היא הבטיחה...כן אתה הסכמת...ו אולי אבדה אמונה חלחלה בדרך אכזבה, תמיד חצי כוס ריקה לא, לה אין את המלאה קינג עוד ברקע הרעד חלף הוא שר, כן כן הרטט פסק |
התרחקנו מעט נדמה איפה את? כיף בהגדרה שטוחה- אך הייתה קרבה אחרת פעם שונה מתחלף כה דינמי יש בי צורך ואין עוד לכיוון הניכור מן החשיפה פסענו אחורה לא משהו שאפשר למדוד בתהליך פנימי |
כביש שש לכיוון דרום. אחת ושלושים בצהריים. גבר כבן ארבעים וחמש נוהג משאית איסוזו ומוביל צינורות ברזל שאורכם שלושה מטר וקוטרם מאה מילימטר. לא פעם הוא מעיר את עצמו בנהיגה, ברגעים בהם האנרגייה מאיימת לצנוח, בהמרת מטרים למילימטרים. זה שומר עלי ערני ובנוסף מפעיל אצלי תאים אפורים, הוא אומר לזיווה אשתו אהובתו, אם בתו. ככה היא מופיעה אצלו בנייד. אשתי אהובתי אם מוכן שהיא תצלצל שמונה פעמים ביום. אוהב לשמוע את ההלו שלה ואת הנשימות הקטנות שלה בין המילים. בעיקר עכשיו, כשהיא נושאת בבטנה עוד ילד אהבה כבר שמונה חודשים. הם יודעים שזה בן והם מבסוטים עד השמיים. הוא אמור לספק את הצינורות עד ארבע וחצי לדרום ים המלח. יש לו מספיק זמן. הנה מצלצלת אשתו אהובתו אם בתו. הוא מתופף על ההגה, מוריד מהירות, לוחץ על הכפתור ועונה לה כן אשתי אהובתי אם בתי. שומע את הנשימה שלה. היא עוד לא אמרה הלו. הוא כבר יודע לזהות שמשהו שונה. הכל בסדר היא עונה. יש לה שקט כזה בקול. כמו רוצה להרגיע את עצמה ואותו. קדימה יקרה שלי הוא אומר, ספרי לי. ירדו לי המים, היא אומרת והוא שומע את החשש בקולה. הוא מחפש שול מספיק רחב לעצור בו ומוצא. היא |
מאיר: |
ראשון כשהוא בא הביתה, אמא שלו תפסה אותו ואמרה: "שהבן |
כמובן, תשלחנה לייצג אותנו בכבוד )?( בחוצלארץ. אתמול בלילה עוד תחרות יופי )טופי( הסתיימה לה, והנבחרות |
שלושה אנשים, גם הם במעילים עבים. "איזה יופי," היא המשיכה, "ידעתי שהמצאתם כאן משהו יפה. תראה איזה בית קפה נחמד, ויקטור, ואיזה אנשים נחמדים יש בו!" היא ניגשה אל שולחן קרוב לחלון ובני לווייתה בעקבותיה. גייל התבונן בהם בדאגת מה, אך תוך שניה פנה, שוב רגוע, כשמלצר בחליפה הושיט לאורחים החדשים תפריטים. "הם חשו באנרגיה של המקום," הוא הסביר ליסמין, "אנחנו הרוחות יכולות לחוש באנרגיות של מקומות שרוחות אחרות המציאו ולבקר בהם. כמובן שאפשר לשים שלט 'אסור להפריע' אם רוצים פרטיות." "אבל אנג'ל הוא לא מקום מומצא," יסמין התנגדה, "הוא קיים. אמא ואני..." "כן, אני יודע," גייל קטע אותה באופן נואש, "אני מכיר את אנג'ל האמיתי, את יודעת, אבל אנחנו לא יכולים לאכול שם. המצאתי את בית הקפה הזה, שנראה בדיוק כמו אנג'ל, כדי שתרגישי בנוח... כמו ששמעת, יש יתרונות בלהיות מת. אחד מהם הוא שאת חופשייה לגמרי לעשות ככל העולה על רוחך. היתרון הגדול ביותר הוא, שאת מסוגלת לראות אנשים שבחיים לא היית מסוגלת כשהיית בחיים והיה לך גוף..." "אני ביקרתי אצל בראד פיט כבר כמה פעמים," אברדין קטעה אותו, "למעשה, פעם אחת ראיתי אותו מתקלח. |
באותה "התקופה" עורכת איתך העיתונאית שרה יוכבד ריגלר ראיון, שמתפרסם באתר "אש", שמזדמן לי לבקר בו, שעיני נופלות דווקא על המאמר הזה, שיוצר איתך קשר בעקבותיו שעל המייל שלי אתה עונה למחרת. |
שיכרון וזיכרון ישן עד ישן מאוד מחלחל בנימים ומותיר אחריו שבילים וסימנים לא קל לוותר להרים ידיים היה פעם הס מלהזכיר אבל היום אחרי כך וכך שנות דור כדאי לוותר ואפילו לא לזכור. |
אבן קוראת לי שיכור כשאני ניגף בה קיר צורח אידיוט ואני מתנצל, משיח רכוב על חמור ופניו תעתוע מטיל את צילו על הדלת בצלם נביא, שכוב במיטה פני אל הקיר צילי מתפכח לצלם אנוש עם בקבוק מאומץ בחיבוק לגופי |
בזמן. יש רעש מתגבר של אדמה רועדת אתה ואני נופלים ונופלים ונופלים עמוק לתוך תהום לבנה. הרעש מחריש את אוזניי עד שאינני יכולה עוד - ונפסק בבת אחת. האור כבה. אני מתעוררת לידך. אנחנו שוכבים אחד מול השנייה, ידי בידך. עיניך בעיניי. נשימותינו מדודות. הכל שקט כל כך. ואז אני שומעת אותה, שוב מוסיקה נפלאה, עשויה צלילי פסנתר עדינים, מתנגנת בנועם באוזניי. אתה מושיט ידך לפניי ומלטף אותי. אצבעותייך נרטבות מעיניי. |
שלכם? אז יש כמה שלא חזרו. הם לא ידעו מה הורס אנשים. שיש אנשים שלא חוזרים. שזה לא חוקי. שזה נזק. להבנתנו. וכל המשפטים האלה של המבוגרים. שזה דופק ת'מוח. שזה ולא חזרו. אבל התחושה. התחושה. אי אפשר לתאר במילים. זה מעבר כלום. כלום. פשוט כלום. אולי חוץ מהחיילים האלה שנדפקו חזק בסתם קיר. אז למבוגרים אין מילה לומר בנושא. הם לא מבינים הטיח המדהימים האלה. והצורות. והצבעים. וכל היופי הזה שמצוי לסתם קיר הזה. אפשר להגיע למשהו אמיתי. לדבר האמיתי. לקילופי מקולף. טיח. לבנים. זה הכל. אבל עם קצת עזרה אפשר להגיע מעבר אין כלום. קיר נראה לנו כדבר מובן מאליו. קיר. לבן. קיר על זה אני רואה את העולם שלנו. והוא כל כך ריקני וחסר משמעות. משהו שיעזור לנו לראות מעבר. מעבר לעולם העלוב שלנו. כשאני לא שלנו. לא מסוגל להגיע להארה כזאת בלי משהו. בלי עזרים. בלי לא תנסו. המוח האנושי לא מסוגל לזה. המוח האנושי. הגאווה המדהים הזה, העולם החדש הזה. לא תוכלו לדעת מה שאני יודע אם אבל לא מספיק כדי להגיע לגילוי ולהרגשה של להיות חלק מהעולם דבר כל כך יפה? אפילו שזה סתם קיר. לצערי מוח האדם כל כך חכם, פשוט הופך ליצירת מופת. לדבר שאתה |
אגסים, ואחרים שופעים פוריות. אחר קטן והשלישי כמו דובדבן. כתפיים, זרועות, צווארים ארוכים. פה אחד גדול ותאוותני, פה שלוש נשים אבל לא. הקלוקל ששתתי קודם ומדיר שינה מעיני, משבש את רוחי? שלוש נשים ממעמקי הים, שפשפתי את עיני,שמא הוזה, שמא היין ,פקוחות ומביטות בו. שיער,כצבע הערמונים המתפצחים באש המדורה, ועיניה גדולות גולשים אל כתפיה, ותלתל אחד שובב לופף את שדה. והשלישית, חומת ילידת כובש ויקינגי קדום. השנייה, שיערה תלתלי נחושת בוהקים יפות. שרות בקולות ערבים, האחת שיערה חלק וצהוב, כמו הייתה שלש נימפות, מחצית גופן העליון מחוץ למים הרדודים. שלוש נשים אימצתי עיני לראות בחשיכה. הטיתי אוזני לשמוע בדממה והשירה חלשה , אך ברורה. שירתן של נשים, ואז שמעתי שירה. של קיטונו. ובין החול הרך, הרשתי לעצמי לנשום אוויר שאינו האוויר הדחוס אבל היות והספינה עגנה על החוף ורק בריכות רדודות היו בינה לאחר שלגמתי כמות לא מבוטלת של יין. כי אסור לצאת בלילות ירח מלאים אל סיפון האוניה ,ובוודאי לא הלילות עגנה הספינה על חופו של אי.היה זה ליל ירח מלא, ידעתי "אז, בדרכי חזרה מעכו,מהנמל הפיזאנטי, בים האמצעי , באחד לורנזזו |
את כל שאר החצים. ולתוכו הוא ימשיך לספוג במסיבה הגדולה של האלים קופידון הולך לחגוג במישהי לא בשבילו. קופידון בעצמו התאהב כי הוא נפגע מחציו שלו לקופידון כואב הלב, אך לבו וחציו עייפים. בעיניו מבטים שמחים מבלי לומר ברכת שלום קופידון קופץ מאליו רק האנשים היפים. על דברים כאלה בוכים על מה שנראה כחלום קופידון שומר דמעותיו מוכנים להיות מועפים. באשפתו כולם מונחים ובקצם ממתק אדום |
"אף אחד לא בורח ממך מתוקה, למה את כל הזמן אומרת את זה?" אני אף פעם לא מבינה מה אתם מוצאים בי, חלקכם מנסים להסביר חלקכם מסתבכים ולא יודעים להסביר את זה במלים. אתה למשל. שאלתי אם להעלם מהחיים שלך, אתה כמובן לא יודע מה להגיד. הכרחת אותי להגיד את כל הדברים שלא רצית לשמוע. אני בוכה. אתם לא מבינים שהדבר שהכי עושה לי רע זה כשאני גורמת למישהו אחר להרגיש רע. "זה לא אשמתך" זה לא עוזר! הגיע הזמן שתבינו את זה כבר. אתם לא קולטים בכלל איך הראש שלי עובד. "אני אוהב אותך" באיזהשהוא שלב אמרת שדי, שנראה לך שעדיף שתלך, והרמתי את התיק שלי וחשבתי בקול על זה שאני לא אחבק אותך עכשיו, ובסוף רק נגעתי קלות ביד שלך, יותר לא נוגעת מאשר כן וישר כף היד שלי היתה בתוך שלך, למרות שכל הזמן לא רצית לגעת. לפני שבאמת הלכתי סוף סוף אמרת רק מלה אחת "חבל" כל מה שאני אמרתי לפני זה היה "לילה טוב". באחד הרגעים כששאלתי אם אני היחידה שצריכה סגריה, אפילו שיתפת פעולה וצחקת. אחר כך סתם עצבנתי אותך עם הבדיחות שלי והתעצבנת למרות שהסברתי לך דקה לפני זה שירשתי את זה מאבא שלי, שמאז שאני זוכרת את עצמי הוא תמיד היה מתחמק מכל דבר בבדיחה. וכל |
דברים שלמדה מ או אפילו השפעתה של המטפלת בנשימות. לאט לאט התמונה על האונס הולכת ומתבהרת... האם לזה התכוון המלאך ? בוודאי !!! כתבתי לך הבוקר מכתב בסעיפים (הכוונה למכתב למעלה עם 9 הסעיפים, א.ז) הוא הגיע אליך? מה היה בטיפול? ישבתי שם בלב כבד בתהליך של הטיפול עלתה בי ההבנה לדרך בה התנהלו חיי בשנים האחרונות ובכלל כמה אני מחניקה את מיכל העוצמתית והיצירתית ובשאורח החיים הנוכחי שלי אני מובילה את עצמי לדישדוש אינסופי אודי דיבר על הכאב של לנסות להגיע אלי בחודש האחרון בלי להרגיש שאני נותנת לו הערכה ועלה בו הכאב של אביו שלא העריך אותו מעולם זו התחלה לטיפול אם נכון לי אני לא יודעת לאן הדבר יכול להוביל השמחה שלי והתשוקה הלכו מאודי אבל נשארה לי אכפתיות אליו כמו של אמא מול ילד פצוע וקשה לי לפגוע בו אי אפשר לרצות את כולם אבל כשקראת לי על מיכאל (אמ"א) שאמר לנו לפזר אהבה חשבתי על כל הנתינות שהייתי רוצה לתת אני מתגעגעת אליך אבל גם חוששת ואולי עייפה מהאכזבה של ללכת אחרי הלב ב4 שנים האחרונות וכ"כ להפגע אני נובלת הערב כמו שמש שוקעת אני מרגישה שהאנרגיה שלך נעלמת ממני אני מבינה אותך אתה מאוד חשוב לי אני לא |
שאלון לא נמצא. הוא מותח את היד שמחזיקה את האקדח ותופס את הקת של האקדח בשביל לייצב את ידו. הוא מתקדם בחדרים תוך שהוא מנסה להפחיד את אלון. האדם בשחור: זה כאב כשהיא מתה נכון? בטח חשבת להתנקם אבל לא ידעת איך... כמה קשה אתה חושב שזה למצוא איזה נהג שיכור ולמקם אותו בדיוק במקום הנכון, אתה רק צריך לתת לו מספיק כסף ותמריץ. פלאשבק, פנים, מטבח. שני אנשים יושבים ליד השולחן, האחד לחוץ ומבוגר יחסית ולשני לא רואים את הפנים. ברקע ישנם שני ילדים, הם ממלמלים אחד לשני השני מסיט את מעילו ואקדח מופיע מתחת לבית השחי שלו. המבוגר בולע את הרוק ומהנהן בראשו. האדם בשחור: הוא נכלא ונעלם, אבל למי אכפת? הוא שירת את מטרתו. וגם אתה עוד מעט תיעלם. כמובן, יש לי עוד כמה שאלות. נגיד, תמיד רציתי לדעת איך ברחת מפוקס ריבר? היית בכלא הכי שמור... האדם בשחור נעמד ליד הסלון, הוא שומע רחש ומפסיק לזוז. מאחוריו חושך. הוא מחפש אחרי תנועה אבל שום דבר לא זז. מהחשיכה מגיחה דמותו של אלון, הוא מצמיד לו סכין לצוואר {הומאז' ל"ליאון"}. אלון: לא מלדבר הרבה זה בטוח, עכשיו בוא נראה את האקדח הזה. האדם השחור מעביר לו את האקדח, ואלון דוחף אותו |
שאתה רוצה לראות ומדודים. אולי בכל זאת אני אשאר בקרבת הבית שלך. אולי בכל זאת אני הולכת לכיוון הבית. מסתובבת בחזרה. הולכת 01 צעדים קטנים הייתה התחפושת שלך לאותו הערב. לאותו הערב שבסוף לא היה שלנו. טוב? למה ניסית בתשוקה כזאת עמוקה לנשק אותי שוב? אולי זאת למה היית כ"כ נחמד במסיבה ההיא? למה היית איתי שהרגשתי לא האדישות שלך גוברת על שלי בהרבה. דבר שלא האמנתי שיכול להיות. להיות. כזה יחס מגעיל ממישהו כ"כ נאהב אף פעם לא חוויתי. בשביל הארוך הזה ולא מפסיקה לחשוב עד כמה אכזרי אתה יכול אני לא עצובה. אני עדיין בתוך מסכת האדישות שלי. אני הולכת לא כועסת. הערב שלנו - שלא ציפיתי שיתקיים, אכן היה כציפיותיי. אבל אני יהיה כמו שהיה? או הערב יהיה קסום יותר, מה שקשה להאמין. מה יהיה, מה היה - ואיך זה יימשך. איך יתגלגל הערב שלנו. האם |
אני מפנה מקום בפה לנשיקות שלך מפנה מקום מסביב לשתיקות שלך מפנה מקום בלב ללחיצות שלך מפנה מקום בבטן שאוכל לבלוע אותך אני מפנה מקום בתיבה למכתבים שלך מפנה מקום בראש לשדים שלך מפנה מקום בלחי לסטירות שלך כל כך הרבה מקום ואת בשלך את בשלך כל כך הרבה מקום את יכולה להישאר לישון ואם תהיי לגמרי שלי לא יישאר מקום בשבילי אני מפנה מקום בארון לבגדים שלך מפנה מקום באלבום לתמונות שלך מפנה מקום מול האור לצללית שלך מפנה מקום בחושך לנשימות שלך אני מפנה מקום על הכר לשערות שלך מפנה מקום בפינה לכפכפים שלך מפנה מקום שאליו אוכל לברוח איתך כל כך הרבה מקום ואת בשלך... |
התעוותו ואיך אנשים טובים נגמרו. כמו להתעטף בשמחת פוך ישנה. איך הזמנים השתנו, איך הנופים ומשוחרר. ללא כל הזוהמה, השחיתות והריקבון של העולם הזה. זה רציתי לחזור לשם. לעצור הכל ופשוט להיות ילד. תמים, חופשי בחנות צילום עוד יותר ישנה ממחלקת אבדות. המסרטה וצללתי דרכה את תוך הילדות. מצאתי דרך לראות את תוכנה במסע שלי. מכאן לשם, משם לכאן. אני חופר כעט בעברי. לקחתי את בקופסה לזמן מה בבית. עכשיו אני לא חושב על העתיד, מתרכז רק הייתה אחת. נעתי ממקום למקום כמו נווד. בלי חיים שאותם ארזתי מרכזית אחרת. אנשים נעים מנקודה לנקודה ממטרה למטרה. ולא לא הסופית. לא רציתי לרדת אבל לא הייתה ברירה. כאן זו תחנה חול והרים. הגשם פסק והטמפרטורות עלו. הגענו לים, לתחנה הראשונה. לאחת כמה שעות הנוף התחלף לאבנים צהובים וגבעות של הנוף, מזווית שונה, כאילו אני בארץ אחרת מביט בעצים בפעם המסרטה, לא ציפיתי שתעבוד אך היא בכל זאת פעלה. צילמתי את ממנו לאחר עשר דקות של נסיעה. בחוץ נחשף נוף ירוק. הוצאתי את עליתי על האוטובוס. הגשם עדין מכה על החלון. ניגבתי את האדים "לאן שלא יהיה." "לאן, שאלה האישה אפרת השער מעבר לחלון הקופה?" שביקש כל |
זה הכל בזכות רינה. שלושה ילדים מקסימים, וכששואלים אותם איך הם נפגשו הם עונים - מאושרים עד לשמיים. לאחר שלושה חודשים הם התחתנו ונולדו להם עד לשעות הצהרים המאוחרות. הם בילו את כל היום ביחד והיו לילה סוער ולפנות בוקר נרדמו זו בזרועות השני, וישנו חבוקים למחרת. היא הזמינה אותו לעלות אליה לדירה, הוא הסכים. הם בילו החזיר אותה הביתה. הם התנשקו במכונית והוא הבטיח להתקשר אליה הערב הם היו צמודים, דיברו, שתו רקדו ונהנו. לאחר המסיבה הוא ידידים שמצאו האחד את השניה לאחר שנים רבות של חיפושים. כל דבר אחד, אני מאשר/ת. הם חיבקו האחד את השני, כאילו היו שני הוא הגיע. היא חיכתה לו בכניסה. הם החליפו חיוכים, ומבטם אמר רק זיכרון עמום מלפני כל כך הרבה שנים. לפני רגע הוא היה מוטרף בגלל רינה, ועכשיו היא הייתה בשבילו וחייך לעצמו, זה לא יאומן איך החיים משתנים להם ככה בשניות, כך. הוא סגר את הטלפון, ונכנס לחדר האמבט, הוא עמד מול המראה, לא הייתה מוכנה שאותו זר מקסים שנכנס לחייה כהרף עין יעלם גם להמשיך לדבר אתו, היא לא רצתה לסיים את השיחה הזו סתם כך, היא הדברים שהיא לא יכלה לוותר עליהם ככה סתם, היא הייתה חייבת הוא מה |
חברי בגדו בי הפנו לי עורף אני הולך והכאב מושך בים של קנאים מפלס לי דרך תקווה גדולה אושר מחפש יום אחד פתאום באמצע הדרך פגשתי בן אדם עומד ומחייך אומר אלי אל תכרע ברך המשך בדרכך בדרכך המשך והדרך נמשכת לא נגמרת הכאב הולך וגובר חי שמים עובר בי רטט אומר אני לעצמי אל תישבר אני הולך והכאב אינו שוכך אך למאות הכל ממשיך ומחייך המחשבות רצות בלי הרף היש בכוחי לחכות ליום אחר בעזרת חבר ויראת שמיים תלכנה הצרות ואהיה שוב כמו דג במים חברי עזר לא הטיל ספק ידע בבוא העת שאוכל שוב לזנק אמר אלי הבט אל תיכנע המשך בדרכך וקולך שוב ישמע |
81 באוקטובר 7002 - עצמון נפטר סתם מה עכשיו מישהו שואל - דבר לא נקלט. מת. סוף. רות. עבור. קולות שווא דיבור מתמולל. זועקת עצור. משאית נוסעת אחור תמונה כמהה להתיישר. קודח המוח לשווא נפטר! מת! |
מיום שאני איתה ביום שאותה פגשתי חיי כמו היו לכלום לא את זה חיפשתי ברגע זה השתנה החום שכה רציתי הלך ונמוג עם הזמן לא לזה ציפיתי מה קורה רציתי רק קפה זה חזק זה לא מרפה בחיוך אמרה "אתה יפה" וסתמה לי את הפה... יאללה תעלמי אל תשאירי מחט לא רוצה אותך עוד בחיי יאללה תעלמי את כמו קוץ בתחת לא רוצה אותך הספיק לי די. מכל הנשים כולן אותה שתמיד ביקשתי אמרתי מצאתי טוב לא על זה חלמתי יום שאני איתה ביום שאותה פגשתי נפלתי לבור עמוק עוד לא התאוששתי מה קורה... |
שמחזיק אותי בחיים כאן בחורשה הזאת זה רק השוקו שאתה מביא לי. אתה יודע את זה, נכון?" אמרה לו כמעט בלי להביט בפניו. הוא הנהן. "אני יודע, מימי, אני יודע. את לא צריכה להגיד לי, אני מבין." אמר בשקט. "יופי. אז נתראה בשבוע הבא?" "כן." "אני אחכה לך." אמרה, והוא היה נותן הכל כדי שהיא תתכוון לזה ולא ל"אני אחכה לשוקו שתביא לי." כך, פחות או יותר, היתה נראית הפגישה שלהם כל שבוע, גוגו היה מביא לה שוקו ומקנא בו. מי היה מאמין שיום יבוא והוא, גוגו שהיה אלוף הכיתה בקפיצה בחבל, ושכולם צפו לו עתיד מזהיר, יקנא בשוקו? הוא חזר לבית שלו ותוך כדי צפיה בתוכנית טבע על גידול עצי מנגו במרכז הונולולו הוא שחזר בזכרונו את פגישתם הראשונה. זה היה בערך בחצות, והוא חזר בדיוק מפגישה נוראה ואיומה עם בחורה שדודה שלו החליטה שהוא נורא מתאים לה ושהם חייבים להיפגש. הוא היה בדרך הביתה ועבר ליד בית החולים לחולי נפש שהיה מול הבית שלו כשפתאום הוא שמע שריקה קטנה, כאילו מישהו קורא לו. הוא הסתובב וראה עיניים מציצות אליו מעבר לשיח שליד הגדר של בית החולים. הוא היה משוכנע לחלוטין שהוא חולם חלום ושזה לא קורה באמת, אבל כשהוא צבט את עצמו |
קוצר רוח שונה לגמרי, מסוקרן, כבורסאי למראה הבחורה הרוקדת על הבמה ועינייה הבוהות בחלל הריק אך הרושם המוטעה יפה היה מזה הנכון, ובו, דומני, יש לדבוק. כך טעינו ומילות השיר כלל אינם הפיוטים שהנחיל לו מוחנו הטועה, בהם דיימנו לשמוע בשיר מילים מרגשות אך בשמיעה נוספת נתברר כי במחשבותיי וכהרף עין מבזיק במסלולו אל עבר יעדו. כאותם פעמים נשימותיי. אותו רגש, ניצוץ של אפשרות שכמו מצית פתיל נעלם שכזה, רעיונות אחרים פרי שרעפי הסבואים העלו עכשיו את מקצב לבוא בשערי מוסד שכזה? הייתי מסופק אך לאה מכדי לבחון רעיון החדר וייתכן שלא, האם חזה מעורטל יהיה הדבר היחיד שיניע אנשים על הבמה, היה זה רגש זר במחוזותיי, שונה ודאי מזה הממלא את בעשנה המתאבך של הסיגריה מיתמר מעל המאפרה, אך משראיתי אותה מעורטלות שלא נדמו כעדיפות בהרבה על בהייה בכוס הבירה שלי או וקלע קרוב יותר. הבמה הצרה ידעה כבר מספר מכובד של נערות קרא לי אחד מחבריי וטעה, "אתה סתם רגיש מידי..." ביאר אחר שלא מילאני שעמום לבחוש קלות בקרביי לכדי בחילה קלה , שמרן, מורם מקהל. המקום, מועדון החשפנות, השכיל באותם הרגעים בודדים ראשי האנשים מנסה לצפות במלוא החזיון של |
והצאצאים שבים בדיוק אל מקום בו היו ההורים.) מובן שרק הזכר החזק כובש את הטריטוריה. מוכרות לי מלחמות זכר בזכר משנה שעברה בהן הם חגו בספירלות למרומים התנגשו זה בזה והחזק היה שב אל פיסת המדרכה או הדשא שלו, כשהוא מרוט ומסמורטט לאחר קרב בשחקים. גם השנה ניסתי להתקרב אל הפרפר. הושטתי יד לכיוונו, בתחילה הוא זז באי נוחות אך לא עף כשניסיתי שנית קפץ וניתר אל כף ידי המושטת 20 סמ מעליו. הוא התיישב על היד לכמה שניות וניצל אותי כמקפצה כדי להלחם באחיו שחג מעל. אני משער שזה אח כי אין שום סיבה למה לתפוס טריטוריה כה מסוכנת כצומת מדרכות . השוני בצבע, בין כתום לאדום,נובע מזווית שונה של החזרת קרני השמש!! הצבע האדום משך את תשומת ליבי . ב24.1.2007- על המדרכה, מאה מטר מביתי נמצא פרפר נימפית מת. בתחילה חששתי שזה הוא זרובבל ידידי, אבל לשמחתי ראיתי אותו אתמול על המדרכה שהיא הטריטוריה שלו, חי יפייפה ושלם (28.1.2007) חלפה שנה והגיע מספר שניים, זכר נאה שהתיישב באותה צומת מדרכות -4.11.2007 . ב-8.3.2008. נצפתה הזדווגות שלהם על הדשא של בתי במרחק מ'200 מטר. את התמונה שבה מספר שתיים יושב על פני כדי לישון צילמתי באפריל |
היו לך ימים עצובים שאותם את זוכרת ועם זכרונות כואבים, לבדך מסתגרת. יפים החיים כמו שמיים אז למה תרימי ידיים? אין שמחה בדמעות ולא נחת-רוח לא נמצא נחמה אם נאמר רק לברוח. בתוך הבית את מסתגרת ולא יוצאת משם ומתבדרת. כן, יפים החיים כמו שמיים ואת עדיין עוצמת עיניים. חבל על הזמן שעובר בעודך מסתגרת כי עוד יום יבוא ויתברר כי אפשר גם אחרת. יפים... |
לא זוכר יותר מדי, שכבתי שם, מים רותחים נכנסו לי לאוזן... זחלתי על שש למה שנראה כמו הכניסה לאמבטיה... התרומממתי, |
וקהל המתפללים התכנס סביב וכל אחד נידב הצעה לעזרה ביידיש. כבמטה קסמים הגיע אמבולנס של טיפול-נמרץ וכבר היינו בתוכו בנסיעה טרופת צפירות והבהובים אדומים. "הוא נגמר לי בידיים!", צעק החובש לנהג והמשיך לטפל במכשיר החמצן. סבא היה לבן תחת מסכת הפלסטיק השקופה שהורכבה על פניו. "זוז הצידה!", קרא החובש לעומתי, "אני עומד לתת לו הלם חשמלי". במיומנות רבה טיפל החובש במכשירים והפעיל אותם בזריזות. סבא זינק עם ההלם החשמלי ופקח את עיניו. "אתה פה, אהוד?", חייך, "חשבתי שאני כבר לבד. תן לי את היד שלך". נתתי לו את ידי. "אתה לא תשכח, נכון אהוד?", אמר סבא בחולשה. "אתה תחפש אותו ותמצא, כן?" "את מה, סבא?", שאלתי. סבא לא ענה. עיניו היו עצומות וגופו התרפה. "זהו!" אמר החובש, "אקס!". הוא בדק את הדופק וחזר ואמר: "זהו! אין מה לעשות". "מה, מה אמרת?", נחרדתי. "אין מה לעשות. הוא נפטר!". האמבולנס הגיע לחדר המיון והחובש שאל אותי: "זה קרוב שלך?". "כן. זה סבא שלי", עניתי. "אז אני מציע שתרד ותטלפן למשפחה ותודיע מה קרה". ירדתי מבולבל לחלוטין מהאמבולנס ומצאתי עצמי בשירותים מקיא ומקיא בלי הפסק. שטפתי את פני והגעתי איכשהו |
ההחלטה שאני צורחת כבר כל כך הרבה זמן. קטנטנות מוחבאות מאחורי רעמה גדולה של תלתלים בצבע שחור, עיינים גדולות וחומות שאינן יודעות מה הן רואות, אוזניים איזה פלא - לא ג'וינט אחד ואפילו לא כוסית קטנה תרמו לכך. את היכולת לחשוב בבהירות. הראש נהייה כבד מרגע לרגע ותראו |
מליל מהפינה החשוכה ביותר שצלח בידי למצוא בלשתי בציפייה אחר החוגגת עולצת שסיפקו לי חבריי אמש להמצא במקום מסוג זה. למחרת שבתי אל המועדון, בגפי הפעם, נבוך ומבויש בהעדר האמתלה בשקיעתו מטה ורגליי מתרוממת מהרצפה. למטה. האם תהרוג אותי הנפילה? שאלתי עצמי שוב בשעה שחזי המשיך גבולותיה של המרפסת וממרום הקומה השלישית עיניי נטועות במדרכה נלחצת אל המתכת הקרה ופלג גופי העליון רוכן קדימה וחוצה את ידיי שעונות על המעקה הברזל וגופי אט אט נוטה קדימה, בטני אוויר?. כיצד ייתכנו ידיים שלוחות קדימה באהבה כה טהורה, החובקות אך פוליטיקאים מנשקי תינוקות, כיצד תיתכן גוויעתו של רגש כה כנה? רמקוליהן המרעימים, עולם של נערות מתאפרות בשירותים, של רדוד וחסר חשיבות, עולם זה של מכוניות ספורט צהובות על עובדים חרוצים, האם יימצא הבדל? כיצד בעולם זה, טפל כל כך, נעלמה זו בפינת הרחוב. מכונית חלפה ברחוב, בליינים חרוצים או בה נכנסת למכוניתה, הזכרתי לעצמי כתמיד ומבטי נח על הכביש בו הנצחי גם בשעות הזריחה לאפוף את אוזניי השיכורות. כאן צפיתי בצעד מסוחרר קמתי ופתחתי את דלת המרפסת, מניח לשאון העיר על כתפיה הדקות יצאה מחיי. קולה הקר |
ועכשיו צפוף לה בגוף. מגרדת את העור, לקלף אותו. רוצה לשפוך את כל נוזלי-הגוף הפנימיים לרצפה. "זונה, בן-זונה, מזדיין, מאונן, חרא, בן-כלבים," הייתה מקללת אותי, מה אכפת לי. הקריז יעבור, הקריז יעבור, חשבתי לעצמי. משהו היה לא בסדר. משהו בעולם לא בסדר היום, הוא קבע. הוא לקח את כל הכדורים שהיה צריך, הוא עשה מקלחת, הוא שם מוסיקה טובה, הוא אכל טוב, שתה טוב, התפייס עם האקסית, התעמל, עשה סקס עם האקסית, נח, יישן, התעורר, אכל, שמע מוסיקה, הכין לו אחלה קפה... משהו לא בסדר. הוא ישב על הרצפה מובס. מוסיקה התנגנה והוא עישן סיגריות. הוא הסתכל על הבית שלו, זה מקום טוב. הוא חשב לעיין בספר בצורה קלילה, אבל לא קלט את האותיות. הוא הדליק טלוויזיה וזה עשה לו סחרחורת. הוא החליט לשוחח עם עצמו. הוא עמד מול המראה ודיבר אל עצמו, ודיבר. ושאל את הדמות מה לא בסדר כשהוא הבין. הבבואה במראה הסתכלה עליו במבט אטום. הוא עשה בדיקה יסודית וגילה שהפתח לנשמה, העיניים, נעלמו לו, ובמקומם יש גולות דומות לעיניים המקוריות. קופיקו ישב על המיטה כשסיגריה כבויה משתרבבת משפתיו, מצחו הכהה חרוש קמטים, והוא מביט בי בשקט ובעניין. הדלקתי את |
מרגיז באים הרבה בשיעמום. נעים בין אירועים שאתם מחשיבים למשמעותיים בחייכם, החלטיים מספיק בשביל לחיות, אתם פשוט מעבירים את שנות חייכם אתם, לא רק שלא החלטיים מספיק בשביל להתאבד, אתם גם לא אבל הסוג שלך, גם בו יש מן ההתאבדות, הדחקת חלומות, נו באמת! והם גם מרגישים כעס על כולם חוץ מעצמם. מהמתאבדים המופרעים האלה, שגם הם לבדם גומרים על החיים שלהם, הסוג שלך מאוד מעצבן אותי, אמנם לא הכי, כי אי אפשר להתעלם אותן, ובגסות שכזו! אמורות להיות לך מינימום עוד שש שנים לחיות, אבל אתה פספסת מלהגשים אותם, רק קיצרת את תוחלת ימיך, אתה הרי יודע שהיו לעזוב אותך. אבל שכחת דבר אחד, החלומות הללו הם אתה, וכשנמנעת חייך, דחפת את הראש לאדמה, מנסה להתעלם מהם, ובכך לגרום להם לא העזת, לא הגשמת את החלומות שהיו נצורים בך במשך 87 שנות הזקנה. אבל, עכשיו אתה מת, והאהובה היחידה שנשארה לך היא החרטה לא היית עושה בשביל קת'רין? היית מוכן למות למענה! אוהב, אבל היא לא משתווה לגומות הנפלאות האלו של קת'רין. מה נישואים, אבל לא עשית את זה. הסתפקת באפרת, שאמנם אתה מאוד בבטן... היא היתה האהבה הכי גדולה שלך. כמעט והצעת לה איך היית מרגיש |
שינה בציטוטיו את השם ל"אברהמוב" כך שהקשר בין אברהמוף לאברהמוב מנותק במדיה המודרנית ובגוגל. לאחרונה עלה בדעתי להדפיס את יומן המסע במחשב ולהתקין אותו באתר. התיאורים ביומן המסע גרמו לי להרהורים רבים. עלה בדעתי, כי רבים מהנוער נוסעים היום למזרח הרחוק ולדרום אמריקה, מסעות שהם כטקסי מעבר, ואילו רבים אחרים מהמבוגרים נוסעים היום לחפש את מקורותיהם במקומות לידתם. והנה אבא שלי, שעל פי דרכונו נולד בהרט בשנת -1905, עשה את מסע המקורות שלו יחדיו ובמשולב עם טקס המעבר שלו כבר ב-1928 כשהיה רק כבן 23, ומי יודע מה חשב לעצמו ומה עלה בדעתו כששב לאפגניסטן הארץ בה נולד. על כך לא סיפר לי. ובכלל, לא נהוג היה בביתנו ללוש ברגשות ולדון בהם. אותי היום מפליאים חוסר הפחד, וגם הארץ ללא גבולות שנסע בה במכונית-מונית חבוטה במשך שלושה שבועות לכיוון מזרח בשבילים וכבישים ללא דרך ללא הפרעה, ובוודאי שלא במטוס כבימינו, וחצה ארצות מוסלמיות שהיום הן ארצות החיזבאללה והטליבן והטרור הפונדמנטליסטי עד שהגיע למחוז חפצו ללא פגע, כשהשקפת עולמו המתקדמת המודרנית שקיבל בחינוך בירושלים עיר הקודש בידו. צעיר כל כך היה אז וחי בעולם כה שונה |
שונאת להתמודד עם פרידה... לפעמים אין ברירה. רגע אחרון עם שתיקה אחרונה ועולם משתנה עם דמעה חצופה. שתיקה אחרונה עם מבט לא מבין ולב שנשבר עם מילה מכאיבה. כל אלה הם פרידה בשבילי. ומה בשבילך? כעס ובכי וחוסר-הבנה, ואכזבה ושנאה והכי אהבה. לרצות לדבר ולרצות גם לשכוח או לשתוק למרות הרצון לצרוח. כל אלה הם פרידה בשבילי. ומה בשבילך? |
פיילקה ברוסית - סיגלית. והכל לרגלינו מוכר ומנוכר גם היום. נאחזות אין אונים בקרקע השום דבר פרחי לילך פעוטים, גבעולם מצוייץ בקוצי הצבר, כי אני איני יודעת לאן או מתי הגענו או נבוא ותחלמי שיש מקום קרוברחוק גם לנו סיגלית שלי תישני לך טוב ועמוק וכך גם הישראליות הכי גסה לא תדבק לגמרי בנו אמרו שעגורים הרעישו עולמות במעופם כל סתיו כשהכלבים רדפו בעקבותיו איך לושינקה לא חיכתה שהושרו בפי כל והרעידו אצלי את הדופק אספר לך כיצד נחקקו על לוח המלים המתורגמות ניגוני בילורוס, בשפת משלי קרילוב, להריח פירושקי ודג מלוח בקרן זווית של רחוב, בכל שעות היום נוכל לשמוע ומבעד לחלונות ביתנו השתיים, הו גם ללא וודקה כה סמוקה סיגלית קטנה מבושמת בפרץ צחוקה אבל פיילקה הן את, זאת לא יכחד מעיני המריחים גם היא תשרת בקודש לוי הילדה תקרא על שם אביה, אמרו בטון אגבי סיגלית זהו פשר השם שמשרד הפנים סרב שתשאי - סבא, חציו כאן חציו במרחק, התמיד ושתק לא סבא דיבר, אבא הוא שסיפר נגללו כה יפים לאוזני הבת הקשובה שהייתי וימים רבים של תחרויות שחייה בבריכות הרציפים סבא נער, שנטש הכל והלך לעבוד כמו גדול כסבל בנמל פעם הם באו לתל-אביב מעבר |
עם הכאב אני מציק לך וכואב עוד יום תוהה מתחמק לו ועובר ואיך את ככה מלאת תקווה ואיך את ככה, את כל כך שקטה דממה עוטפת ואותי היא מביכה רכות של ילד ממלאת את השתיקה ואיך את ככה מלאת תקווה ואיך את ככה, את כל כך שקטה ואיך את ככה, אני כל כך רוצה אותך. |
לא אלוהים לא קיים קיים אצלך אלוהים אם הוא בתוכך ולא רק בכתובים לא נותן דבר לכל מי שלא בוראהו בתוכו לא נשימה ולא שליטה ואין לו אין לו כל רציה ואין בו שמחה ובכול רק מחאה אלוהים לא קיים אלא בניצוץ האהבה כישמואהבה אין בו חרון ואין בו אף ואין בו חסדים ולא קדושה אם לא בראנו אותה בתוך הנשמה קדושה קדושה קדוש/ה היא אהבה אלוהית ואין בלתה הכול אהבה גם במחאה מתוכה שופע אורה ונחמה רק אהבה אין אלוהים בלי אהבה מתוכה החום החוכמה, האמת לאמיתה מתוכה זורע טבע והרמוניה מתוכה ינבעו זרמי האנרגיה אלוהים לא עושה דבר, כלום, ריק הוא רק אך ורק מעניק אהבה. |
( לפני שמתחיל לשתות ) זה ... לא מסוכן ? גלינה: ( בגיחוך ) זה סירופ הכי טוב מה יש . תכף לעשות ריאקציה. נו, עכשיו מהר לשתות איגור: הכל ? גלינה: הכל , הכל איגור: את לא חושבת שהכמות מוגזמת ? ( מנענעת ראשה בשלילה . מרוקן את הבקבוק בהבעת סלידה ) הכל למען אהבתך , גלינקה ? גלינה: אתה לחכות כאן עד אני לחזור ( בהעיפה לעברו מבט מוזר ) או,בוז'ה ! ( יוצאת ) איגור: אני חייב להישאר ולהבהיר את העניינים שלי עם סשה אחת ולתמיד סשה: ( שומעים את קולו מן החדר הסמוך ) נחמה , איפה את ? יש חדש לספר לך נחמה: ( שומעים את קולה ) אני תכף באה ,סשה איגור: הו, לא ! ( אוחז בביטנו ) זה שוב מתחיל ( יוצא בחיפזון בשחררו את מכנסיו) סשה: ( נכנס ) נחמה, אני לחכות לך במעבדה נחמה: ( נכנסת כשהיא מושכת אחריה את איגור המחזיק את מכנסיו ) הנה , סשה, תראה מה מצאתי סשה: ( בחיוך סרקסטי) איגור ! מה אתה לעשות כאן ? איגור: נסחבים , אתה לא רואה ? נחמה: הטבריש הזה ניסה לברוח אבל נפל לי ישר לידיים . סשה: ( בחשדנות בולטת ) למה אתה להחזיק ככה |
והאבן הכבדה חזרה לשכון בו. המשיכה טלי בדרכה, ולאחר זמן מה שמעה קול יללה דק עולה מצד הדרך. נעצרה והביטה. ארנבון קטן, חום-אפרפר, היה מוטל בצד הדרך, זעיר, עיוור, מיילל בקול דק-דקיק. השתופפה טלי בצדו. "אה, ארנבון קטן," אמרה, "נשארת לבד? איפה אמא שלך? איפה אבא שלך? בטח באו ציידים וירו בהם, לקחו אותם והשאירו אותך לבד-לבד. מי יטפל בך עכשיו?" באצבע קלה נגעה טלי בעורו חסר הפרווה של הארנבון, ושתי דמעות, עגולות וחמות, עלו בעיניה, זלגו על לחייה ונטפו על הארץ. הן השתקעו באדמה, ממש בפתח חור בארץ, ופתאום יצאה ועלתה מהחור ארנבת גדולה ולבנה. היא הניעה באוזניה הוורודות, מצמצה בעיניה הוורודות, ואז פנתה וניגשה אל הארנבון, ליקקה אותו בכל גופו ורבצה בצדו. הארנבון העיוור החל לזחול ולהתקרב אליה, גישש בבטנה עד שמצא פטמה והחל לינוק. טלי הביטה בפליאה. "הנה, מצאת לך אמא!" קראה בשמחה וספקה את כפיה. אבל אז שוב חזרה האבן הכבדה אל לבה, והיא חשבה, "אבל איפה אמא שלי? מי יבוא אליי לחבק אותי?" טלי המשיכה בדרכה, עיניה שוב יבשות מדמעות. היא הלכה והלכה עד שראתה לפניה מגרש כדורגל ובו ילדים משחקים. בצד המגרש עמד ילד בודד |
למה כל כך עצוב לי ולמה תמיד כואב כמה את חסרה לי כמה אותך אוהב קולך נשמע עכשיו מתוך חלום איתך לבד ורוח מלטפת את פני מלאך בלבוש לבן הכין לך כתר מזהב ואת הלכת השארת אותי לבד אני מרגיש שאת חומקת מבין ידי אני מרגיש שאת עוטפת רגשותי אני מרגיש שאת חומקת מבין ידי אני מציע לך לא כדאי אני מציע לך לא כדאי אך למה כל כך עצוב לי... כוכב רוקד מעל בין הסלעים עד ראש ההר לראות כל מהלך שאת עוברת באביב כמו בסתיו עם הפריחה הלכת מכאן בשקט שהורס אותי כל ערב אני מרגיש שאת חומקת מבין ידי אני מרגיש שאת עוטפת רגשותי אני מרגיש שאת חומקת מבין ידי אני מציע לך לא כדאי אני מציע לך לא כדאי אך למה כל כך עצוב לי... |
ופה נשמעת נהמת חיה ושם נשמע צליל פרסה... פה נשמעת שאגה ושם נשמעת יללה נוגה... הדי צלילים ברוח נישאים אל החופש המיוחל. |
קרוב הוא היום |
על המטרה. המשימה מפציץ שהטיל את הפצצה על הירושימה, תפקידי היה מפציץ ראשי. אנשי צוות של בטי הגדולה. בטי הייתה מפציץ בי - 93, אותו בפעם הראשונה שנפגשנו הייתה בשנת 44. אני הייתי אחד מתוך עשרת שונא אותו אך לא יכול בלעדיו הוא החצי השני שלי. ליבו. הוא אינו חלק ממני אך יחד עם זאת הוא תמיד איתי, אני הקפואה פוגעת בצווארי וקולו החרישי לוחש באוזני את אשר על ומאיימת לבלוע אותי. הוא מחבק אותי בידיו הקרות, נשימתו |
שירה, סירנה וסרנדה, יולי, חורף. בבית, הבאת את הווילונות הוורודים, כמו אלה שיש אצל נוח. מהבית, וסדינים, ופעם אחת, כדי שיהיה לנו נורא טוב ושנרגיש אוהב אותך יוצאת מהאמבטיה בבית המלון, תמיד את מביאה מגבת ואז קצת יותר, ובכלל, כל יום נגמר במקלחת של מים, לבד. ואני בשקט. כשאני צועק את אומרת שאני משקר, ואני אוהב אותך יותר, ומצחצחות שיניים, אני מנסה כשאני אוהב אותך להגיד לך את האמת לי ולך, וכל המילים הקטנות האלה שבקושי אומרות, אוכלות, שתמיד נופל על משהו חד שנקרא סכין, כמו נחתך מבפנים, לשניים, ב-49', ורק שלא תחשבי שאני סוס, אולי את חושבת שהייתי אביר, אביב מוצפת, במים, בנמלים של אנשים. בחורף, יולי, קר כמו אני מרגיש כל כך ריק, עוד יום, עוד שעה, עניין של דקות עד שתל כל כך ריק, מבפנים, אין לי מה לומר, באמת, אם היה לי... אבל אני אוהב אותך כשאת מלאה, וכל כך קשה למלא אותך, אני מרגיש עם ביצה, ואני כבר לא אבעט בחתולה. יולי, חורף 49'. אחרי זה. קחי את האצבע שלי ותלקקי לי אותה, כמו גלידה, טוסט משאירים על האצבעות את הטעם שלהם, שאותו אפשר ללקק שבועיים בצבע. ולא צריך לשטוף את הידיים אחרי האוכל, כי ההיבסטרים |
סגול כהה לי בנשמה דם ויזע ודמעות ולא אדע למי ולמה ומה כדאי בכלל לראות סגול כהה לי בנשמה קצף ים ואוניות ובבית אבי האדמה זועקת שיר שיר המעלות שיר המעלות ליופי ולתום שיר המעלות היום ובכל יום שיר המעלות פה לכל כאב שיר המעלות לך מכל אוהב יכול אדם לחיות מאה ואת עינייך לא לראות יכול אדם לחיות מאה ובבנייך רק לטעות סגול כהה לו כל היום שחור כמעט בלי לראות ולכל הבא קורא שלום שלום בשיר המעלות שיר המעלות ליופי ולתום... |
לאותה האהבה... עם אותו הגעגוע ועל אותם הלבבות על כוכב קטן שמאור ירח לי נוצץ על כתפך המוכתמת בדמעה על ערב של אהבה מיוחדת על החיבוק שלך, והערב כל מה שאני חושבת זה המלאים בגעגוע. את הימים והלילות לכל הגברים והנשים, מלמעלה, שיאיר משם החזרתי הכוכב לשמים, כשבאת אליי הערב ולאור ירח נצצה... שממני טפטפה היא על כתפך וירדה לי דמעה אחת קטנה, אני נרגעתי לצידך ונגענו ואהבנו, ואמרת, וחיבקת, וכשבאת אליי הערב ואותי שוב תנשק. שוב תחבק, תגיע ואותי כמו אז נורא רציתי שפתאום נורא התגעגעתי. תבין לקחתי רק אחד. קטפתי לי אתמול כוכב התגעגעתי. וקצת בכיתי. דמיינתי שזה אתה קרבתי אל ליבי, אחזתי אותו בשתי ידי לקחתי רק אחד. |
אביב תשס"ב לאן כל זה מוביל? זקן, חרד, שואל, וכבר הזיכרונות רצים, ולב שדה פרגים שבשולי השביל: קטום, אטום, קשה. וסומק וטנקים נוהמים, ונפץ פתאומי שוב ענני אבק שבמזרח. מזקין. זוכר, תוהה ומפלל: צעירה עודה, אבל הלב צללים אל המדרון. העין של חרציות-הבר כבר מרכינים הנחל מתרוקן, והראשים הצהובים פעמוני מעוג אפיל. ערוץ גושי העולש המכחיל, ומוורידים באביב המאוחר הזה פורחים שיר ממקראה ישנה |
את הלב המושלם. עד שלבסוף אצייר אמשיך כך לעולם אבל אני לא מתייאש האחר קצת לא מובן. אחד יצא עקום מעט השני יותר מדי קטן אחד יצא גדול מדי לא הציור של חיי. ואף אחד לא מושלם שזורמים מידיי יש עשרות לבבות תמיד אדום על לבן. תמיד דף חלק להעביר את הזמן |
תפקחי את עינייך אל מול הלבן שינצוץ, ובעינייך תכלת הביטי היטב בשמש היוקדת שפשפי את עינייך בשקט וכתום יתווסף לו ללקט טיילי קצת ברוח המלטפת את שערך ומבליטה באדום כל נגיעה בנשיותך, כל טיפוח חושניותך מצמצי בלי הרף עד החום יצטנן והקור יחדור תחת עורך ובלי מגעך יזרום דמך הכחול ובאצילותך התמימה סגול יהפוך וידבוק בצניעותך עד העוקץ ורגלייך בירוק מטיילות והטל מרטיב לו רגלייך ולפתע הגשם זורם לו פתאום, וזולג לו מבין שתי עינייך הרימי מבטך אל מול האביב חייכי והשתלבי בפריחה, ראי נא עד כמה צבעונית את, ויפה. |
כבר ירד הערב עוד יום חולף אורות בעיר נוסע במכונית בדרך פותח חלון נושם אוויר אני חוזר אלייך את מחכה עם חיוך בפנים חיבוק בשתי ידיים ושוב עולים הריגושים רוח חמה על פני שוכב ורואה אותך את נעמדת ומראה שופע מתוך עיני איתך ביחד זה סיפור ידוע את הטעם של החיים אני כמו ילד חושב שיודע הלב לא נותן הסברים עד מדברים על אהבה זה זמן שנמשך אחר כך מבינים מוסיף כל פעם מחדש עוד גחלים והם שוב לוהטים רוח חמה על פני... |
השנים פירכסו את פני פירכסו את פני בזכרון אהבות וענדו לראשי חוטי כסף קלים עד יפיתי יפיתי מאוד בעיני נשקפים הנופים ודרכים שעברתי יישרו צעדי צעדי עייפים ויפים-ויפים אם תראיני תראיני עכשיו לא תזכור את תמולייך אני הולכת אלי אני הולכת אלי בפנים שביקשת לשווא שהלכתי אלייך |
מתרחשת במקום ציבורי, הפעם הם נפגשים באחת הדירות. של מי? מה זה כבר משנה, העיקר שנח, ושמתאים, ושהחתול מגרגר בהנאה. העיקר שמשהו התחיל, שעיצוב פנים הדירות של שני האנשים האלה השתנה, התאים את עצמו למציאות החדשה. ומה בעתיד? לא יודע, הסיפור מספר על ההווה, לא על העתיד. אבל לי, אישית, יש הרגשה טובה לגביו. |
עוד לפני שמצאתי אותך הפחד לאבד אותך למרות שאת לא מדברת איתי בכלל הפחד לישון בלי לשמוע את קולך אפילו שאת נמצאת מאות קילומטרים ממני הפחד לא לראות אותך למרות שאת לא שלי הפחד לאבד אותך משהו שכתבתי ב- 01 שניות בשיעור הסטוריה |
שפתיים ובציפייה לטוב שיבוא לשנינו אתה, שהיית לי אהוב היית לי חיי היית לי הכל זה סתם טאבו של החברה. בגידה אמיתית. לפני ימים אחדים חשתי מהי בגידה, לא בגידה רומנטית כמו שמבטיחים לילדים קטנים יהיה טוב, אני חוזרת שוב ושוב על המילים כאילו מבטיחה לעצמי ואז מה עוד אוכל לבקש? אני עוד מעט גם אסיים את התיכון ואז אהיה חופשיה אפילו יש אהבה באופק. הכל רץ מסביבי,אנשים מעריכים אותי! אוהבים אותי! אני מרגישה שאני חיה,וזה הכי טוב שיש. ואני מאושרת מכל שנייה של מחשבה על אותו האנגאובר נוראי, איזה פאקינג ביג האנגאובר מחכה לי מחר שלא נדע... הייתי בפאב נהדר עם חברים. היה טוב יש לי בחילה, לפעמים צריך לדעת לא לשתות |
והארי צפו בהרמיוני כשהיא הולכת לעבר מגורי הבנות עם מפלצת התה מלוך-נס שבא לביקור. הם נפרדו ממנה לשלום והתכוונו ללכת לכיוון האגם כדי לשתות תה תוכניות מוזרות לגביי,אני זזה." "כן" אמרה הרמיוני בקול שקט "נזכרתי שקבעתי עם לבנדר ,יש לה |
מקשיב לרדיו במכונית, שומע שיר עצוב של ג'ניס דופק על עץ, מחליף גלגל, משליך כדור של טניס בכל סיפור שמסתיים שומעים בסוף צלילי גיטרה והעולם נסגר פתאום בכל עוצמת הסערה את פותחת ת'חלון, בוכה על איש, על בית אני חולם עלייך עוד ואור פנייך קיץ וזה עם הבוזוקי מנגן לי על הבוקר קורע לי את הלב איך כמה את מושכת בדיוק שאת הולכת על זה אני חושב ערב יורד, לא תשובי יום של עצבות, כך כתוב לי תני לחבק אותך אמש וזה לא עוזר, וזה לא עוזר ערב יורד, לא תשובי יום של עצבות, כך כתוב לי ועוד תקופה מסתיימת כמו הילוך חוזר, כמו הילוך חוזר ועקב המצב בחוץ אני יוצא לאט מדעתי יום של עצבות, שכחתי שוב לחבק אותך כשיצאתי מקשיב לרדיו במכונית מולו רוחות הסתיו המתגברות כשאני בצד, שמאל או ימין, קשה לי ת'אמת לראות ירח שוב עובר בצומת עננים ממה אני מפחד אם לא רק מעצמי וזה עם הבוזוקי מנגן לי שיר עצוב כי כולנו קצת דומים וכמה את מושכת בדיוק כשאת הולכת אבסורדי לפעמים ערב יורד לא תשובי יום של עצבות כך כתוב לי תני לחבק אותך אמש וזה לא עוזר, וזה לא עוזר ערב יורד לא תשובי יום של עצבות כך כתוב לי ועוד תקופה |
הגברים שלך למוות יש שמועות עלייך בכל העיר "כן, אתה יודע, אתה יודע שיריתי בכל אוהביי למוות." אני אפנה לך מקום במיטתי כדי להתאהב בך. ================================ כל יום בשבוע אימא מכבסת ועושה את זה מספיק זמן לייאש אותי מדברת על כל הטעויות שאני עושה אבל הם לא יודעים שאני על קוק אתם לא יכולים להחזיק בי יותר, אתם לא... שלג לבן, אני מתרומם מכאן אהובה הולכת, אהובה באה, משאירה אותי ברחוב וזה שיר הלבבות הלבנים כוס קפה רותח ששורף אותי מבפנים אתם לא יכולים להחזיק בי יותר, אתם לא... ======================= משהו יקר נוגע בנפשי אני יודע שאני יודע, אבל אני לא יודע אני יכול למשש אותו בקצות אצבעותיי הוא מכיל אותי הלוואי שיכולתי להיות נשיקה עכשיו תודעתי מבולגנת נורא. ====================== יש צרות וזה רע מאוד נשרפה לי המכונית על הכביש בצומת קסטינה פניתי שמאלה על הפסים ונתקלתי באלוהים של הגבהים זה לא מוזר נורא ולא רע שהלכה לי המכונית בפנייה הוא אמר שזה מה שקורה, כשאתה אמור להיתקל באלוהים של הגבהים. =========================== התעלפתי בבוקר, והיום שיקר לי, אבל הפעמון... בדידות זה קצת מזכיר לב של גבר, |
וגם אני מקווה בשבילה. מעין תקווה, אתם יודעים. היא מקווה שהיא עכשיו תגיע לאנשהו. אותה רק לבית הספר לרפואה, מתפרש שוב על פניה. לה שהיא לא תשלם לבית הספר לבלט בשום פנים ואופן ושהיא תשלח הילדותי שלה, שיצא מהמחבוא שהתחבא בו לראשונה כשאמא שלה אמרה משכרת אותה, והיא נופלת. ושוב היא קמה, כמו שדה. החיוך בפח שלא רוקנו אותו כבר שבועיים. היא רצה במורד הרחוב, הרוח מה שהיא רואה. היא אפילו טורחת לצאת החוצה ולבעוט בלי רחמים היא פתאום רצה אל המטבח, חוטפת לידיה את המטאטא ושוברת את כל לא שגרתי," היא חושבת לעצמה. לה. השמלה פוגעת באגרטל, והאגרטל נופל ונשבר. "סוף סוף משהו השמלה שלה מתנפנפת בלא-אוויר שיש בחדר, ומתקמטת. לא שאיכפת פחות אידיוטי מהחיוך הקודם. אור קטנות וחסרות משמעות. היא שוב מחייכת, הפעם חיוך הרבה היא נראית זוהרת, יחסית לאור העמום ש-"מציף" את החדר ב-5 קרני האחים והאחיות שלה. היא מתחילה לרקוד עם עצמה, מול הראי. השרוטים כל כך שלה, שהם בני 52 שנה לפחות, והם עוד רצו בין כל היא מכבה את הטלוויזיה, ושמה על הפטיפון את תקליטי הויניל נאנחת בזלזול. את זה ולאכול את זה והכי חשוב- לקנות את ההוא. "אה", היא מה |
כבר עייפתי, די לי, די. גם עייפו מנגינותי - כבר עייפו כולן ממילחמה. מקצבי מטח וצרור מחיוך שלא יחזור מקולות של רעם ואימה. בליבי מיתר ניעור, שר הוא שיר עליז על צרור - צרור פרחים ולא צרור מרגמה. די לי בשירי עשן לא על תותחים ודם - לא אוכל לשיר על מילחמה. שיר עולה מתוך גרוני מזמר על רימונים. רימונים על עץ, לא של עשן... כבר עייפתי, די לי, די. גם עייפו מנגינותי - כבר עייפו כולן ממילחמה. שיר על אם ושיר על אב ועל נער מאוהב שאינם זוכרים עוד מהו קרב... וליבי נושא קולו: אנא, כן, תאמר שלום. רק תאמר שלום, לא מילחמה... כבר עייפתי די לי די |
ויש טעויות שכבר אי אפשר לשנות. היא סתם כבשה. כבשה מבחירה אפילו. ולבנה? רק הולך כצאן לטבח. אפילו שבחרה לא ללכת אל השוחט, היא הבינה שמי שהולך עם העדר, היא חזרה אל העדר, בוכה, אבל רק מבפנים. מאז לבנה עוד לא חשבה שוב על קורס טיס. את רוצה לעזוב? ממני עוזבים רק אל השוחט!" "את?! טייסת?! את בקושי מצליחה להסתדר ככבשה בעדר! הרועה כמעט והתפוצץ מרוב זעם. קורס טיס", ענתה בלי היסוס. "בכדי לממש את הפוטנציאל הגלום בי ולהספיק להגיע לאיתורים של "ומה פשר הדרישה התמוהה הזו? לבנה?" כבשה לבדה עדיפה אי כבשה בכלל. הרועה הופתע. ידוע לכל כי עדיפה כבשה בעדר על כבשה לבדה. ועל "רועה רועה! אנא שחרר אותי מהצאן!" שמדברות עברית. או לחילופין רועה המדבר בכבשית, ולכן אמרה לו: מנהרות ישירות מישראל לפולין, ניתן ואף רצוי לצפות לכבשים לכל התמהים, בדפיוצר הזוי בו פיג'אמות הן קלפטומניות וקיימות היא קמה בוקר אחד והלכה לרועה הצאן. כבשה, אבל כבשה עקשנית. בכל זאת, התקוות שלה לא נשברו בכזו קלות, היא הייתה אולי לפחות בעדר היא חלק ממשהו. סתם ככה לעזוב, זה לא קל שם בחוץ לבדה. חיי העדר קשים, אבל בצורה מסויימת לבנה ידעה שהם צודקים. אחרי |
את לי מכאיבה כמו שאת אוהבת זכרותי זוקרת משכרת מצמיתה תשוקותיי האפלות פסגותיי אדמוניות נישאות לסוד שפתייך עצמותייך הנושכות לוהבות בסכינים עצבים חורכות חותכות קול זעקותיי שופע גניחותייך אושר איש אהבתו יודע את למכאוביי עינוגיי יוקדת |
3 .יפ .מא טמרופמילים ולחן: משה לסקי כלי נגינה: משה לסקי |
"האם את מרוצה מן האהבה שלך ? האם תרצי לחוותה שוב ?" רדא: "לחוות שוב במובן שיהיה עלי לרדת שוב ולהתגלגל בישראל ? אוי לא ! זה אני באמת לא רוצה. אני מעדיפה שבדיה או נורבגיה. משהו שקט, פינלנד כזה או ניו זילנד, כבודו. את המתח של החיים בישראל זה לא לעצבים שלי. גם באוסטרליה אפשר לאהוב את העולם והטבע והאנשים ולעזור להם בסבלם". נשיא: "בסדר, זה תלוי בהחלטות שלך, ובהבנתך את התקדמותך. מה שיתאים לך, נבדוק ונראה אם גם מתאים לנו. (מתבונן בחכמים, יש הסכמה). נראה לך עכשיו קטע אחר מחייך, אולי לא ממש ישיר אלייך, אבל נרצה שתתקדמי ממנו אל עתידך מן העבר המוכר לך. [{(רואים את קטע שבו נרצח יונס. בחור צעיר ממוצא אירופאי, מחכה לו בפינת רחוב. שואל אותו: רוצח: "אתה יונס בן מרים ויהושוע, שנשוי לרדא בת כולתום ויהודה?" יונס: (פוחד מאוד) "כן". רוצח: (מאיים עם אקדח) "אתה בן לאמא יהודיה ואבא נוצרי ?" יונס: "כן". רוצח: (מאיים יותר) "איך העזת להתחתן עם מוסלמית ?" יונס: (פוחד מאוד) "קודם כל היא לא מוסלמית, היא בת לאבא יהודי, ככה ששנינו חצי יהודים, ושנינו חצי ערבים, כי גם האמא שלה ערביה וגם אבא שלי ערבי, אז אנחנו מאותו |
גבר, בחלקת אישה שיער שיבה, עלי שלכת גם אם הדרך היא קשה איתך אני רוצה ללכת בשמחתם של אחרים עזרי לי, שאוכל לשמוח תמתיקי לי את החיים תחליקי לי מבט נינוח רק בחלקת אישה וכל המשמעות נמצאת באדמה קדושה למדתי שאין אמת בדרכם הישנה על פניהם של נחלים פורייה ודשנה עברתי על פני ארץ חלקת אישה כל כך רוצה לשמוח בחלקי לתקוע היתד, באדמתי החדשה לנטוע בך שקד לגעת, להפרות אותך שנים אני נודד |
10/9/4 שמילאו המשך קיומי. אל אותן תשובות תמימות וההתרגשות מעלה נושר ושקיעות, קרבני אל תחושת הראשוניות המוליכות רטט וזיעה. אל אותן שאלות לא פתורות והותירו חיספוס קל, קרבני אל אותם שחלפו עטורי התהייה והרוך. אל הלילות הלבנים רוויי ההתרגשות והסומק, |
לחן : נתן שחר היו ימי תלאות שלטו כאן התורכים נראה אז פיינברג אבשלום דוהר על סוס אביר פניו לעוד מבצע בדרך לקהיר בדרך לקהיר פזמון: היום בזכרון הקשישה בשעת ערביים בדממת כרמים רוקמי חלום נראית הרחק , על סוס דוהר דמותו של פיינברג אבשלום לוחם איש נילי הוא היה עשוי ללא מורא כערבי נראה לבוש בלב הישימון מתי מספר ידעו , זה פיינברג אבשלום |
עמדה נערה מול הכותל שפתיים קרבה וסנטר. אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן, אבל השתיקה עוד יותר..." אמרה לי: "ציון הר הבית" שתקה לי: "הגמול והזכות", ומה שזהר על מצחה בין ערביים היה ארגמן של מלכות. הכותל - אזוב ועצבת, הכותל - עופרת ודם. יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם. עמד הצנחן מול הכותל, מכל מחלקתו רק אחד אמר לי: "למוות אין דמות אך יש קוטר - תשעה מילימטר בלבד..." אמר לי: "אינני דומע", ושב להשפיל מבטים, "אך סבא שלי, אלוהים היודע, קבור כאן בהר הזיתים". הכותל - אזוב ועצבת... עמדה בשחורים מול הכותל אמו של אחד מן החי"ר. אמרה לי: "עיני נערי הדולקות הן ולא הנרות שבקיר". אמרה לי: "אינני רושמת שום פתק לטמון בין סדקיו. כי מה שנתתי לכותל רק אמש, גדול ממילים ומכתב". הכותל - אזוב ועצבת... עמד מול הכותל עימנו הרב הישיש בתפילה. אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו" ושב, ונזכר, לא כולם. עמד בדמעה מנצנצת יחיד בין עשרות טוראים. אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם, כולכם כוהנים ולווים הכותל אזוב ועצבת... |
איך זה אמור לעזור לי לפענח את מייק, ומה הוא עושה לי בחיים. "זהו?" שאלתי אותו, מחכה לעוד. "זהו." הוא אמר. "ומה אני אמור ללמוד מזה?" שאלתי אותו. "תלמד מה שתרצה ללמוד," הוא אמר לי וקם: "לי זה כבר לא משנה. כפי שאמרתי לך, מאז לא ראיתי את שלומיאל, ועד היום לא יצא לי לפגוש אפילו לא מפלצת אחת, ואת האמת, טוב לי ככה." עם המילים האלה הוא עזב את הדירה שלי. לעזאזל אתו, לעזאזל לעזאזל לעזאזל. הוא לא עזר לי בכלום, להיפך - הוא רק הפך את כל המקרה ליותר מסתורי, יותר מסובך, והשאיר אותי עם יותר שאלות ללא מענה ממה שהיו לי כשפניתי אליו מלכתחילה. כשסיפרתי לדוקטור אורנשטיין ענת על הסיפור שמנחם סיפור, ועל איך שזה השאיר אותי הרבה יותר מתוסכל, הוא הסתכלה עליי במבט רעבתני בעיניים. ואז קרה משהו לא צפוי. היא הניחה את היומן שלה על השולחן לצידה, קמה, והתחילה להתפשט. ניסיתי להסתכל הצידה. זה היה מחזה לא נעים, דוקטור אורנשטיין ערומה. כפי שכבר אמרתי, היא הייתה אישה גדולת ממדים ולא מושכת במיוחד. "אתה יודע משהו?" היא שאלה אותי כשהיא התירה את החזייה שלה וזרקה אותה על הרצפה: "אני הולכת לספר לך עכשיו למה באמת הלכתי ללמוד |
אתה יפיוף שרמנטי חושב את עצמך למין אביר רומנטי שאין דומה לך אבל אני אומרת כדאי שתתעורר אני לא מסתנוורת מכל זיוף זוהר. אין מצב שאלך איתך כמו בובה על חוטים. אתה תמיד בורח מקשר אמיתי פוחד ולא יודע איך לאהוב אותי קשה לך לומר לי דברים מתוך הלב פתאום אתה כמו זר לי שבא ושוב עוזב. אין מצב שאלך איתך כמו בובה על חוטים. |
לא הספקתי לעבור על כל הפרות, אלך הביתה בלי פרה. ובסופו של דבר, השוק ייסגר, ואני, איכר כלכוליתי רגיל, שעוד את הביטוי "לטחון מים". זה להיט לשנים. השלוק בין השיניים, והסיטואציה אולי תתן לי את ההשראה להמציא שאני אבהה בעוד כמה פרות חדשות מובלות לשוק, אני אגלגל את אני אצטרך לקחת שלוק של מים מהנאד שלי, כדי לא להתייבש, ובזמן שיהיה לי חול כמעט אבקתי כמו חול ים ביד, אז אני אפזר אותו. כפות הידיים שלי, האבן תהפוך לחול, וגם הגרגירים יתפוררו, עד מבט לא מברך במיוחד, אז מן הסתם- היא פסולה. תחת הלחץ בין שתי לחתיכות ואז לגרגירים, בזמן שאני מסתכל על עוד פרה, שנותנת בי ארים אבן חול ואתחיל ללחוץ עליה ולמעוך אותה, לפרק אותה ואני אצטרך לעשות משהו עם עצמי כדי שכל הגוף לא יירדם, אז אני להמשיך לבדוק. בקלות בסוף היום. ועוד מליון סיבות טובות מאוד, אז אני אצטרך ונזכר באחו של פעם. כי יכול להיות שאוכל להשיג אותה יותר מוצאת חן בעיני רק בגלל שאני נהיה נוסטלגי כשאני מסתכל עליה, עוד לא עברתי על כל הפרות וכל הזמן מגיעות חדשות. כי אולי היא שתמצא חן בעיני, אבל אני לא אבחר בה, אני אסמן אותה לאח"כ, כי בסופו |
אני לא יודעת... אני מחפשת תשובה, אני מקווה למצוא אותה. מה אני עושה כאן , מה אתה עושה כאן, מה את עושה כאן ??? לא הפכנו לרובטי אדם, רק הפסקנו לחשוב ....... במנות על גבי מנות של תעסוקה מכנית כלשהי מנסים להפסיק את השעמום האין סופי הזה מתחרים על דברים שבכלל אנחנו לא רוצים מנסים להיות הכי טובים מתאהבים מזדיינים ואנחנו כל כך עסוקים במה שאנחנו עושים: לומדים עובדים אלוהים איפה אתה? או שאני סתם מתעלמת מכל מה שרע ?? אבל עכשיו יותר טוב לי ... זה חלק מגיל ההתבגרות או מה, לעזאזל, תגידו לי, מה???? אני מנסה למצוא משהו אבל אני לא יודעת מה ואין לי הסבר כולם אומרים לי למה רע לך?? כל החיים לפנייך אני רק בת 61 וחצי כל כך כואב לי בלי שום דבר לפעמים אני ריקה כל כך רק גוש חרא גדול אני רוצה לפעמים לברוח מכל העולם שלנו שהוא בעצם לא עולם! אין לי פה מקום |
מעבר לקצה הגג, היא אפילו לא אל רותם ואז, במפתיע, העיף אותה חזרה אלי, לא הייתי מוכן לזה, בעיני האיילה הגדולות שלה , וצחקתי. טל התכונן לזרוק אותה שוב זקפה קשה עד כאב. כשזרקתי אותה חזרה אל אורן, ראיתי את הבהלה טל ומטל אלי, כל דחיפה מזרימה עוד דם לכיוון הזין , שפיתח אותה חזרה אל אורן, שהתחיל עוד סיבוב, ממנו אל רותם, מרותם אל שלי התחיל לעמוד. טל העביר אותה אלי, היא הפסיקה לחייך. הדפתי היא חייכה, מן גיחוך שיכור כזה. כשרותם דחף אותה אל טל, הזין אותה, חייך לעברנו, ואז, בתנועה פתאומית, אותה לכיוון רותם. בצעד האחרון היא מעדה ונתלתה על אורן בשביל לא לפול, אורן תפס אורן בצעדים איטיים ומהוססים, היא הסריחה מוודקה זולה וגראס, צעירה, כמעט ילדה, יפה, מאוד יפה. היא התחילה ללכת לכיוון עד למעלה. איך שעלינו ועמדנו על הגג, יצאה מבין הצללים בחורה שם קצת עד שמצאנו סולם שעולה לגג, טיפסנו בו את שלוש הקומות, הסתובבנו בעיר בלי מטרה, ונכנסו לאיזה מפעל נטוש. הסתובבנו בסוף החורף כבר לא הצלחנו לחשוב על אף אחד להיכנס בו, מלהיטפל קצת למנודים של בית הספר, לא ביצע שום פשע. כוסאמק, הקורבן האחרון שלנו היה הערס הראשי של |
לך תסביר לה.. ולמה אלוהים לא נכנס בפתח? מה זה טבח ומה זה אטום מה קורה לילדים, למה אנשים מתים למה פצצות נופלות משמיים כחולים למה ההרס למה אנשים זועמים "למה?" ובעיניים פעורות שואלת... צופה איתך בטלויזיה |
של קופאין. על הקפה, חשבה מק'קול במעורפל, אמרו שהוא יחזיק אותך ער בכל מקרה. אם לא הקופאין והריצות התכופות לשירותים, הטעם המחריד יחזיק אותך ער. טעם איום כזה היה לבלדה על קיי.ג'יי לו היו לשירים טעם. עינת התמוטטה אל הרצפה לפני שני הגברים שהתקרבו אליהן בזהירות. "תעשה משהו אהוד," חשבה דרך טמטום חושים דומה לשיכרון, "הם אפילו לא מחזיקים אקדחים!". עינת התאמצה לשווא לקום בזמן שרגליה של ג'וליאנה בגדו בה והיא נפלה. הדבר האחרון שראתה לפני שהאפלה תפסה אותה היה מבטה של עינת הנעוץ בשני הגברים. ג'וליאנה ראתה את המוות בכבודו ובעצמו צוחק מתוך פניה שטופי הפלצות של עינת. זה היה מבע של סוף העולם. זה היה מבע של אימה טהורה. מיגי "ברח מיגי ברח!!!" מלותיה של עינת הדהדו באוזניי בזמן שרגליי נשאו אותי הרחק ממנה. "הם מגרביל!" היא צעקה לפני זה. מגרביל? יחידה ג'? כאן? מה הם רוצים ממני? שאלות רבות נוספות ניקרו במוחי בזמן שנכנסתי לתוך מונית והוריתי לנהג לנסוע לקניון. 'הם בוודאי בדקו איפה אנחנו שוהים' החלטתי, 'אני הייתי עושה את זה! הקניון מלא אנשים. הם לא יעשו שם כלום'. הייתי צריך לעצור ולחשוב. התיישבתי בבית קפה של |
אני ממתין את מחכה אני עכשיו ברגעי שלווה... עד כמה את אוהבת להביט על פניי אני מסמיק את בוכה אתן לך סיבה ורצון וחיבה רק השארי הלילה כדי ללחוש באוזניי משחקת משחק להפסיד זה כואב ואת שוב מנצחת אני שוב נכנע שאראה ואתרשם שיהיה למה לקוות את אוהבת את זה והרבה תלטפי את גופך בתנועות קצרות ותראי לי עד כמה את אוהבת אותי תלטפי ברכות את שפתיי וראשי מפחד להכאיב לך שנית את ילדה מוזרה רכושנית אשתלט על הפחד ואת עוד פעם תרצי תתפשטי והפעם ארסן את עצמי לא יכול בלעדיך ואת לא בלעדיי מאונן על פנייך ועוצם את עיניי אז תפסיקי לפתח תקוות את תדעי שארצה זה יהיה כמו אות אם בכלל לחכות ממשיכה לקוות ובנתיים דמעות בעינייך נקוות את כבר לא יודעת מה עליי לעשות מרגישה אבודה בין כל ההצפות אל תבכי אני כאן אוהב רק אותך ילדה מתוסכלת הקיץ חלף את נתונה ברגעים של שלווה בואי אלי ונעשה אהבה ואת מחייכת למשמע צליל מוכר סימני מצוקה המרתף האפל והקר האור עולה זה השחר הוא לא כל כך השתנה - שחרית קול קורא מסביב מקהלה קטנה צפרדעים ליד שלולית עדינות סמויה אכזריות גמורה החלטה שגויה כמעט שטות |
לי נשארו מקסימום שנתיים לחיות. ואני? לך זה יעבור. עשיתי את זה מחורבן! עשיתי את זה לא טוב, פגעתי בך, אבל נפרדתי ממך במגושם. רציתי להשאיר אותך בתור זיכרון טוב, לא יכולתי לחשוב שתרחמי עלי. בוכה ואומרת "יהיה בסדר, אנחנו נעבור את זה ביחד". לא יכולתי להישאר ולשמוע אותך בוכה, לא יכולתי לסבול לראות אותך מגיבה. פשוט אזרוק לך את זה בפנים. ידעתי שאם אני אעמוד מולך, אני אגיד לך הכול, אני יודע. אני עומד למות. ואת זה לקבל אני ממש לא מסוגל. רק לרחם, על זה אסור לחשוב בכלל!! ולזרוק אותו? הרי הוא כל כך מסכן )האומלל...(. לעולם אסור לפגוע בו, עוזרים לו. תומכים בו. מה עושים כשבן הזוג או כשה'חבר' עומד למות? ל'אמיצה אבל אומללה'. ויותר מזה - אני יודע שזה היה הופך אותך לעצובה, אלא שתישארי. לא שתעזבי אותי, פחדתי. לא הצלחתי. אבל לא יכולתי להגיד לך את זה. מקסימום יש לי שנתיים לחיות. אני עומד למות. יש לי בעיה גנטית במח העצמות. לא, זה לא מדבק! אבל לגיל 62 - אין לי שום סיכוי שבעולם. אולי גם לגיל 52, הרופאים אומרים שסביר להניח שאני אגיע לגיל 42, יש לי עודף מטורף של טסיות דם. |
עיבוד - להקת התבלינים. נמס מהחום ושורף בעיניים, עוד לילה כזה ואני משותק. שורף בגרון וצורב בשפתיים, אצלי הכל כבר מנותק. כואב לי הראש וצועק לשמיים מלוכלך מעצמי ומרגיש מטופש. מנסה להחזיק את עצמי בידיים, רואה הכל קצת מטושטש... מזמן הכל כבר משובש. פזמון: אני לא רוצה להיות עוד אחד שהתפקשש לו. אני לא רוצה לראות את עצמי על הרצפה. אני לא רוצה לחצות את הגבול לאפלה מוחלטת. אני לא רוצה ליפול כ"כ... בסך הכל - רוצה אותך! אומרים "מטורף - לא רואה בעיניים", סותמים לי ת'פה ועוצרים לי ת'דם. תחושה של בדידות, כאבים ובנתיים... אני לא חושב על זה ודי.. אני לא חושב שזה כדאי. פזמון. תקתוק השעון מהדהד באוזניים, הזמן מתקרב ואני לא מוכן. ניסיתי הכל כך נראה ועדיין ממשיך להיות לא מאושר... מחפש אותך מחר. פזמון. |
שרתי כבר את לי מלכת היופי שרתי לך תמיד יפה שלי לקנות לך יהלום מזמן קניתי רק לשמח את ליבך אהובתי את האור שדרכי האיר לבטח חציתי יבשות וגם ימים מהחוף של פורטוגל ועד לנצח את הסיבה שלה חיכיתי זה שנים מכל אותם הפזמונים איתך נשארתי ומכל לילה רק אלייך אני שב את צליל מיתר את כל שירי אני לך שרתי וארגש גם בעתיד כמו בעבר מכל אותן הנערות אותך בחרתי להיות לי לאישה ואם לילדי מכל אותן היצירות איתך ניצחתי, על היצירה שלי כל חיי בעירי הכל חשוך ירד הלילה, ורק אצלי הכל זוהר פה משמחה כי בלעדייך לא יכול מתגעגע מה לעשות אני חייל של אהבה מציאות אחרת לי מזמן סידרת לי בזמן שבו פגשתי בך לראשונה כשיצאת אלי מחלונך ידעתי שזה הרגע בו ראיתי בך אישה מכל אותם הפזמונים... |
ברגע כאוב... ולמה הדיסקמן תמיד קופץ אז למה קופצות רק מחשבות רעות המחשבה רק טרודה ההליכה כה קשה, מאז שעזבתם, אך הכה זר, אל המקום המוכר, ואני אלך לי לבד, לא הכל כה מואר אז למה כמו ענן שתמיד נושב, כמו חבר שלא עוזב, מחזה מרהיב, צל ברור אנחנו הרחוב, הכי מואר בכל השכונה, לא טעה, שתיקן את הפנסים, אבל דוד, בתחילה, חשוך ומנוכר אל הדרך הביתה, והמשכתי לנשוב, |