Datasets:

Norod78

/

HebrewStageAndLyricsWithNewLines

like 0

אכתוב לך שיר ירושלים כי  רחוק  אני ממך בתוך כפר פראי ומלוכלך שורץ לי ואת שנות אור קדושה וטהורה. רחוק לי שאונך המיוחד כמו שפורפרת  חלב ממותק את מפתה מאוד אך מרתיעה בעת ובעונה אחת אז בוחר במקומה כוס מים. בוחר בנורמלי להתעורר לאי סדר קיומי בו העתיד כבש את העבר וזו עובדה ידועה אפילו משעממת. טקסים בכל מקום כל חיי  מצדיע לאבן כל אדם יושב מתחת עץ וחושב תכף שטיל יקח אותו לירח אבל הוא שתיל עדין ושברירי. קשוחתי אהובתי יפה את מרחוק אך כשכיעור מרפד את ליבי בצמר גפן מתוק אסתפק בתמונה צליל ושיר.

עניין פתולוגי. הוא לא בז לסכנות, אלא הופתע תמיד לשמוע כי יש אנשים שמתייחסים ברצינות לסכנות או סיכונים. נראה לי שיכולתי לשנות את המציאות ברגע אחד. שובל לא היה מספיק לעצור אותי. הייתי יכול להשיב את העולם לשפיותו, לפקקי התנועה, לזיהום האוויר, לעליה במחירי הנפט, לסכסוך הישראלי הערבי, למצעד הגאווה. לכל הדברים שמילאו את כותרות העיתונים עד לפני כמה שבועות ועכשיו נעלמו. הייתי יכול לעשות את זה. סביר להניח שהיו הורגים אותי, אבל הייתי זוכה לתהילת עולם. היו קוראים על שמי בתי ספר ותחנות כוח, אולי אפילו תנועות נוער במזרח אירופה. הבטתי שוב באקדח ואז החזרתי את מבטי לשובל שנראה כאילו תיכף הוא הולך לעלות בסערה השמיימה. "תהילת עולם?" לחשתי לעצמי "אשתי בטח הייתה מתפוצצת מצחוק, אם הייתה שומעת. " "מה?" שובל הסיט את מבטו מהמחשב אלי ונעץ בי מבט תוהה "הם יוותרו עליך, שוורצמן ושוורצקוף לכמה חודשים, כשאתה תנהל את הפרוייקט הזה" הוא הבטיח לי "אחר כך ממילא לא תצטרך לעבוד יותר, אני מבטיח, יהיה לנו תקציב ללא הגבלה. אתה תקבל בונוס איתו תוכל לקנות אחוזה בשוויצריה ויאכטה של שלושים מטר." "אני צריך לשאול את אישתי." אמרתי

שלא יוותר עלי. זה רק לקוות ומה שנותר לנסות לא ללחוץ מדי להביט מרחוק ובבכי שקט שיחליט שעדיין אפשר לקוות שיחליט, ובפחד כזה לקוות שעוד לא מאוחר לתקן טעויות להביט לאחור לדעת אם הוא כבר סלח רצון לבקש רצון להביע לומר - אוהבת כל כך רצון לחבק רצון להגיד ברגע אחד של שתיקה תשוקה טהורה פחד חונק ברגעי הרגשה מעיקה ברגעי מבוכה

כך מגייסים בחורות לעבודה בדירות. וכך מגייסים נערות לעבודה במשרדי ליווי. כך היה מאז ומתמיד. רק מה! לאחרונה התופעה של סחר בנשים תופסת תאוצה והרווחים העצומים של סוחרי הנשים, דוחקים את מפעילי הדירות להתפתות ולהעסיק נערות מחבר המדינות בשיטה של קנית הנערה בסכום חד-פ וגזילת שכרה למשך תקופה ארוכה שנחשבת מעין "פדיון" הוצאות הבאתה ארצה. שירותי ליווי שירותי לווי, עליהם כבר כתבו את כל מה שניתן לכתוב, לא ארחיב רק אציין את הנקודות העיקריות. יש משרדים יוקרתיים שגובים בין 500 ל 1500 שח לפגישה של שלוש שעות. יש משרדים שגובים 350 עד 600 לפגישה של שעתיים. ויש משרדים שגובים 150 שקלים לשעה אחת. ועליהם ארחיב טיפה: בחלק מהמשרדים הקטנים הללו, אלו שגובים  את המעט ביותר, מסתתרת הזוועה הגדולה. שם מרוכזות הנערות שהוכרחו להגיע לארץ ולעסוק בזנות. שם מרוכז כל סחר הנשים. והמשטרה חסרת אונים. כי כדי לתפוס אותם, יש לנקוט בהליכים מורכבים של מארבים בחדרים בבתי מלון, להתקשר להזמין נערה ולהמתין שהיא תגיע. אלו הם משרדים ניידים 3 עד 5 בחורות ברכב, שני טלפונים סלולרים וסרסור. היום הם כאן ומחר הם בשם אחר. עם הנערות ועם כל מה

להעביר בו לילה. אתה בטח רואה את ההיגיון אמר דיקון בקול מדוד ושקול. "הבחורה נכנסה לבר שלך מתוך רצון "כמו שאמרתי, אנחנו מקווים לקבל שיתוף פעולה ממך בעניין הזה." הפתוח. "למה אתה מספר לי את כל זה?" "ועכשיו שאלת השאלות." נשפתי סילון עשן החוצה מבעד לחלון להתעלם. לא ממש מחסידי השיטה הזאת." הוא חייך שוב בצהוב שיניו. בחרתי "ממה שאני קורא פה," טפח דיקון על תיק המסמכים שלו, "גם אתה "אני מבין שהשיטה הישנה של צווים ונהלים לא תופסת אצלכם?" "המשימה שלי הייתה לקבל ממך קלטת." "נכון. היא לא עניינה אותי." אמר קובי בשפתיים קפוצות. קובי'לה?" אמר, ואני מצטט: 'הבחורה כבר לא כל כך מעניינת אותי'. נכון "זה לא מה שהחבר הגמד שלך אמר לי שלשום בלילה." הטעמתי. "הוא לפנינו." חשבנו שאולי היא השאירה לנו משהו למקרה שהם יגיעו אליה אז מן הסתם גם החבר'ה שעזיקי עובד אצלם יודעים את זה עליה. שמואלביץ', זה שהפעיל אותה, נמחק. עזיקי ידע שהיא שטינקרית, אמר שטיינברג בקולו הקר והנינוח. "מן הסתם היא הייתה היסטרית. "בפעם האחרונה שראינו את הבחורה היא הסתובבה עם קלטת וידאו." שסטאס אמר. תקן אותי אם אני טועה, קובי'לה?" "החבר'ה שלך חיפשו

של הכתבת עם מנחם. דוקטור מינץ עורך מסיבה בביתו לחברים מהעבודה. האחות האתיופית אחראית למזון - מאכלים אתיופיים, ומוצאת שפה משותפת גם עם נטשה. שמואל ואהרון מחליטים לא לדבר על העניין של נטשה. במכתב חדש מבקש זוריק מאבא שלו למסור דרישת שלום לרוח'לה. דוקטור מינץ מחליט, בעצת ידידתו האתיופית לא לעשות זאת, ומתקשר לאשתו במוסקבה. כשהיא עונה הוא מנתק את הטלפון. רוח'לה, ברגע של חולשה, נכנסת ומבקשת ממר מינץ את הגיטרה של זוריק, הוא נענה ורוח'לה  מחביאה את הגיטרה בארון נסתר. דוקטור מינץ אוזר אומץ להתקשר למוסקבה ומדבר עם אשתו. הוא מתוודה בפניה שוב על אהבתו, אך מודיע שאם לא תחזור יבקש להתגרש, על מנת לפתוח בישראל פרק ב'. ובדרום אמריקה זוריק ורועי יוצאים לטרק טיפוס קשה אחרון. סבתא מודיעה לבתה במוסקבה על מחלתה הקשה. האמא מודיעה לסרג' שהיא עומדת לעזוב אותו והם עושים סקס סוער. הרופאים מצווים על רוח'לה, הנמצאת בחודש השביעי להריונה, לנוח במסגרת שמירת היריון. הכתבה הפרובוקטיבית של נטשה מתפרסמת בעילום שם, אך כתובות הנאצה הישנות חוזרות בגראפיטי שלישי על קירות הבית המשותף בבני-ברק. בתאונת טיפוס מחרידה בדרום-אמריקה

לזקנה ולחצתי על הכפתור, התחשמלתי ואיבדתי הכרה. כשהתעוררתי אחרי איזה חצי שעה, מלא יונים ניקרו אותי כי היו עליי ימבה זרעונים. צעקתי עליהם 'זה רעל, אל תגעו בזה!' אז הן התרחקו והתחילו להשתעל, לנסות לפלוט מה שאפשר. אחרי זה ביקשתי עזרה מהאנשים שהקיפו אותי וצפו במחזה ניקור הגוף שלי ואז כמובן כולם התרחקו חזרה למקום שלהם. אז דיממתי את דרכי לעזרה ראשונה. היה שם אחות צעיר-" ש:" אח" ס:" הוא זה שביקש שאקרא לו אחות. הוא התחיל למרוח על הפצעים איזה קרם, ואז שאל אותי 'למה שהיונים יידבקו אליך?' אז אמרתי לו שאיזה זקנה זרקה עליי שק זרעונים ובין-רגע נהייתה לו הבעה של זעם ראשוני על הפרצוף והוא צעק 'אתה זה שזרק לאימא שלי את המקל?!' אז אמרתי לו 'כן, איזה מטומטמת היא, הא?' אז הוא התחיל לחנוק אותי. הבנתי שאני בסכנת חיים אז שלפתי את השוקר האימתני והצמדתי אותו לאחות, ושוב חשמלתי את עצמי. אחרי שעתיים התעוררתי על החוף והרגשתי את הגוף שלי נחרך מקרינת השמש, ממש שורף. כנראה שהאחות זרק אותי החוצה לחוף כי חשב שאני כבר מת. רצתי לאחות שימרח לי משהו נגד הכוויות. הוא התנצל על החניקה ומרח לי קרם אחר. החלטתי לנקום בו. חשבתי

מסכת חיוך ערמומי, משלב את זרועותיו אזולאי, הכול יהיה בסדר שיבוא לכאן, אהלן וסאהלן, ברוך הבא. " שיומיים לפני החופש, מרוב עצבים, אני ארד לחיים שלו? שמע אותו יפה בתאים האחרים? או שאתה מפחד שאני לא אקבל אותו יפה? את פניו האטומים של אזולאי ואומר, "ואולי אתה מפחד שלא יקבלו לי כאן איזושהי הסתבכות בדיוק יומיים לפני השחרור?" הוא בוחן שלך בחיים שלי. זהו, זה כל הסיפור. רגע, רגע, אולי אתה מתכנן הסיפור, כלאי אזולאי. לא הבנתי מה פתאום ההתעניינות הגדולה יודע איפה לתקוע אותו, מה? כל התאים באגף שלך מלאים. זה כל פשוט נשארת לתורנות בשישי שבת והכניסו לך אסיר חדש שאתה לא "אהה," אומר זאבי ודופק בכף ידו על מצחו, "עכשיו אני תופס, לפני השחרור, יומיים נראים כמו שנתיים." לתא לשישי שבת, שלא תהיה לבד כל השישי שבת האלה. אתה יודע, האסיר. הנה, תראה מה שאני הולך לעשות למענך. אני מסדר לך חבר אני הייתי בגולני. סמל ראשון. אני דווקא בעדך. אני בעד שיקום לשני קווים שחורים, "שוב אתה מילל. שמע, אנחנו אחים לנשק, גם "הי, גולני," אומר אזולאי בחיוך קפוא שמצמצם את חריצי עיניו אני יוצא מכאן. אז, פשוט תשכח ממני, וזהו." לנשום. יש לי

המשפט הזה הדהד בראשה כל הזמן הזה ורק היא ידעה את האמת. כל דבר מצחיק אותך... ושוב בכתה לעצמה. המעיקות על החיים שלה היקשו עליה להירדם ושוב היא הרגישה לבד. הביתה, זפזפה קצת בטלויזיה וניסתה להירדם. אבל שוב המחשבות קבעו שמחר הן יצאו כי היום הן היו קצת עייפות. היא חזרה יותר מאוחר היא נפגשה עם חברות באיזה בית קפה קטן באזור, הן היא נכנסה הביתה, אמרה שלום לאמא, הביאה לה חיבוק. "ביי" היא אמרה בחיוך וירדה. ואז היא הגיעה התחנה שלה והיא הייתה צריכה לרדת. "לא נכון" היא אמרה ושוב צחקה. "כל דבר מצחיק אותך." "הוא הצחיק אותי" היא ענתה בחיוך. "את שוב צוחקת?" ואז שוב מישהו מלמל משהו שהצחיק אותה והיא שוב צחקה. היא אף פעם לא חשבה שהיא צוחקת הרבה אבל משום מה הם כן חשבו. שהיא לא עונה. והיא שוב חייכה, וגם הוא חייך. היא לא הבינה, "תגידי יש רגעים שאת לא צוחקת?" אותו מישהו הוסיף, ברגע שראה מצחיק. היא בעצמה לא ידעה. היא היתה עם אנשים, היה לה שם טוב והיה לה "למה את כל הזמן צוחקת?" מישהו אחר שאל. ולה לא היתה תשובה.

מספיק ציפורניים ושיניים כדי להילחם בחיות טרף, או לטרוף חיות חיות. אני משוטט כמו יצור פגיע מאוד שאוסף פירות מהעצים, מקלף קלמנטינות ונוגס בעגבניות שלמות. אני בא הביתה אחרי לילה של שכרות, מארץ החלומות בה הזיתי, מדליק לי סיגריה קטנה מחייה נפשות, ומסמן בגיר על השולחן את המקום בו עליי להציב את הכוס, כדי שתהיה בהישג יד. אני שותה את השקר הזה, שקוראים לו משקה קל, הוא מגיע בטעם תפוזים, אבל אין בו תפוזים בכלל. אני מתעורר אל הלא-נודע, אל ה-לך תדע, אם זה טוב או רע שם בלא-נודע. בן-אדם מצייר על הקירות, בן-אדם משקיף מהחלונות, ויש לו מחשבות ורצונות, כמה אהבות, כמה אכזבות. אומרים בוקר טוב, גם אם לא בטוח שהוא טוב, ואולי הוא כן. מסע מהמיטה אל השירותים להשתין את השיכר של אתמול בלילה. להסתכל על העולם ולחשוב - מה אני הולך לעשות עכשיו. חצי סיגריה הוא בהה בתקרה, הוא בהה בקיר, עם סרבל עבודה לבן-אפרפר מטונף. הוא נשען כנגד הקיר, על המיטה הנמוכה, בחוץ הרוח נשבה, ירד גשם חזק והיה ערפל, והוא מתמסטל מאצבע חשיש שמנה, בסטלה רעה. נשמעה דלת חורקת מתוך הבית, עמוק לתוך החדרים הפנימיים. אני נבהלתי, אבל הוא לא הניד עפעף. ואז

"נשמת המשנה"- מידע:

הוזכרה עד כה( היא דרך ביניים, בין מורד למתכחש לעצמו, החברה, להיות נאמן לשונותו ולהפוך למורד. והאופציה השלישית, יכול להכחיש זאת בעצמו ולהיות לא נאמן לעצמו, או לקום כנגד אז בואו נעשה סדר בתחילה הוא שונה ולא יודע למה. אחר כך הוא מואשם על שונותו. וכלפי העולם עכשיו הוא כבר פונה בתנוחה של מאשים, לא עוד והמתעצם שלו אל ליבו, כיהלום פוצע אך יקר. ורצון להעניש עצמו. מעתה הוא מאמץ את הבדידות והבידוד הקשה עתה זה פחות כואב, זה לא שולח אותו אל עצמו עם רגשות אשמה בדברים בעיניים אחרות, כאילו משהו בו מביט החוצה ולא הוא, אך ונכון, הוא עדיין עובר מחברה לחברה, ממקום למקום, ומביט כבר לא מתנצל על כך, אלא יוצא נגד בשם העוול על היותו שונה. פחם, אך קודם כל באה ההתנערות מן הסטיגמה של היותו שונה, הוא הוא סתם אחר, אלא היא כזו מכיון שהיא שונות של יהלום במכרה זה הצעד הראשון, הוא עדיין רחוק מלהבין ששונות זו אינה כזו כי כלפי כל שסובב אותו. זו את שונותו כתעודת זהות - היא פספורט אל עצמו והכרזת עצמאתו לכך שאני אסבול רק בגלל שאני שונה, או משהו בי שונה'. וקבלתו ולצאת כנגד שופטיו ומפליו להכריז: "אני בסדר", 'אני לא מוכן מצד

שלכם, אשמח לתגובותיכם! למקומות קשים לקריאה - לא לדאוג, הם צפוים לחלוף במהרה. יישמע כמו הרע במיעוטו לעומת דברים אחרים שפגשתי ברשת )כולל באמריקניזציה של ישראל, יש לו סוף טוב. גם האמצע, למען האמת, שהתברר, היה קל מאוד. מכיוון שהסיפור מתעסק, כאמור, וחצי, וסופו הוא הסיפור "פגישת מחזור". הקישור ביניהם, כפי התחלת הסיפור שנוצר היא בעצם אותו העמוד שכתבתי לפני שנתיים לנכון להודות לאיש על ההשראה. שעות ארוכות ולשפוך את חזוני על המקלדת. בהזדמנות זו אני רואה מלא בסיפורים אפוקליפטיים על עתיד המדינה, ואחד מהם, של אדם לילות שלמים בגלישה באינטרנט. האינטרנט הישראלי היה )ועודנו( עתיד המדינה. ואז, הגיעה חופשת הקיץ הקצרה שלי, שבה ביליתי עוד שנה עמוסה חלפה, שבה לא היה לי זמן להרהורים נוגים על קינג. האהובה, שאף מזכירה במקומות מסויימים את "דספריישן" של סטיוון שמות של ערים וכו'. פתח-תקווה, לדוגמא, הפכה בסיפור ישראל לכוכב על הדגל האמריקאי, על כל המשתמע מכך, כולל שינויי שבהן רגלו לא דרכה על אדמת ישראל. הרקע לסיפור היה הפיכתה של לסיפור על אדם המגיע לפגישת מחזור בבית-ספרו, לאחר שנים רבות מאוד, יש לציין, ולכן ישיבה

אל תכאבו בשבילי שמח עכשיו אנוכי אל תבקשו רחמים אשכב לי כעת לעולמים אפלה עטפה את קברי חשכה כיסתה את הגן כי שמח עכשיו אנוכי אל תרגישו עוד עצב אל תחוו כאב במקומי הכאב יתפוגג במותי המשיכי אמי בשלך אל תזכרו מהכרח בשמיים רואה אלוהים אל תעמידו פנים עלו חיוך על מותי אל תבכו על קברי תשכחו מכאב העבר אל תעצרו את מחר אמרתם רגע מאוחר אל תגידו עוד אפשר דרוך ומוכן למותי אל תקראו עוד בשמי בתוך חלום נמצא אנוכי

התקף שלי. אתה רוצה ללכת? התקף, התקף שלי. מנסה להפחיד ילדה קטנה כמו מפלצת לילה, אורב לי בפינה, תחת השמיכה אני יודעת שאתה פה התקף, התקף שלי. אני לבד, עם עצמי ליד המיטה, מתוך ראשי מחנק איום, זה סופי מוות, וקולות, ופחד תהומי התקף, התקף שלי. בכי היסטרי, דופק מואץ, זעה בידיים צמרמורות, רעידות, נקישת שיניים, פתאום מרגישה - שוב אני בחיים.

גרונה צירפה את נתניה לקהלה, קולניים וזה הכול שתשתפי גם אותי במה שקורה לה, אלא שנושאת השיחה דיברה עדיין כבר שנים אני עובדת בעזרת המילון של הגדולים, אולי הגיע הזמן נתניה חייכה אל אחותה הגדולה ואמרה לה מה איתך, מה את מתפלאת, שיונה העריכה כראוי אצל אחותה הקטנה והידועה כמחדשת מילונים, כבר שבוע היא פותחת את חרצובות לשונה העירה נתניה בעברית לדייק, אבל חזק-חזק, שישמעו כולם, עד מתי היא תלגלג על כולם, אותם, קמים לתחייה כמו תרנגולים זקנים ועושים קוקוריקו בלי מומיות כולם ביטאה ההיא את ביקורתה המוסמכת בשאט נפש, ותיארה בהערות חברתה ושבה להקשיב לזו שהמשיכה, פוחלצים אני אומרת לכם בביתנו פנימה, ויונה, במחווה נדירה של אצילות, שיתפה אותה גויס תרמה אימא מזור רצוי להרגשותינו כאשר נמצאנו רק אנחנו לפני מלחמת ששת הימים, יש יסוד סביר להניח שדווקא אבא שלכם החדשות על הנפגעים בין כוחותינו-בדימוס, ואנחנו בימי ההמתנה עכשיו, תגידי, בקיצור לא גייסו את הגנרל שלה מסרה יונה את את יונה, סיפור ארוך, אספר לך יותר מאוחר, אבל למה דווקא פרסומת לאל-על חברת התעופה הלאומית, מה אוכל אותה שאלה מרגלית תראו את כל המצעד הזה השמיעה בת

אשרי האיש אשר יודה יומם ולילה שנשמתו בלי אהבה לא די לה. רק אל תאמרי שבשבילך אדם אינני הלא תראי שגם אותך אוהב עודני. אני גבר, אני גבר, אני גבר, כן אני גבר. רק לי בציבור זכות-הדיבור ובין ידידי כבוד לי שמור אבל בביתך אני משרתך ולא אסרב למשאלתך. נאום הגבר, בי נשבעתי, לא אשוב מכל מה שאמרתי. אני גבר, אני גבר, אני גבר, כן אני גבר. אני עבדך, אני מלכך וכל עמלי רק בשבילך. בכל ימי איתך אלך, אקדיש חיי למענך. נאום הגבר... אותך מרגש, ידך מבקש, אותך מקדש ואיתך מתחדש. אותך מחבק, אותך מנשק, אותך מפנק אם לי מתחשק. נאום הגבר...

אני אהיה כל כך מאושרת אם תהיה לי פינה משלי, וגינה משלי, והגינה תהיה מלאה פרחים - נוריות, שושנים, חרציות וצבעונים, לילך וציפורנים - ואני אכיר את עונות השנה לפי פרחי הגינה. ואם ירד גשם הוא ירד מבוייש וצנוע כטל, ואם תזרח שמש היא תאיר כעולל הצוהל אל אמו. אני אהיה כל כך מאושרת אם תהיה לי פינה משלי, וגינה משלי, וילונות לבנים וכלי כסף קטנים. ובין הערביים נשב על מרפסת, מיצי ואני, מיצי ואני, ממצמצים מנומנמים, ואזנינו ערות למשב הוילונות, הו, אני אהיה כל כך מאושרת אם תהיה לי פינה משלי, וגינה משלי, וילונות לבנים וכלי כסף קטנים.

סידר לי במשרד של רואה אני יושב ליד החלון הימני ומסתכל החוצה. אחרי הצבא התחלתי לצרף אותנו לאיזה שיר דרך, או שאמא מספרת בדיחה גסה. עכשיו היא מציגה כלפי כל העולם פרצוף מעונה, כל פעם שאבא מנסה בוז לכל הסובב אותה, חוץ מלנדב לפעמים. על זה שהיא תחליט מה ללבוש וזהו זה. היא בת חמש-עשרה, מביעה ושחורת בגדים גדולים מדיי בכוונה. בטח היא התווכחה עם אמא שעה במרכז המושב האחורי יושבת עליזה, יפהפייה שחורת שיער ארוך אור לקריאת המוסף הכלכלי של החג. אובחן כגאון בגיל שמונה. צהובה, שמחזיקה פנס, שממוקם לו על המצח, הפנס מספק לו מקור משקפיים במסגרת אדומה מגניבה. מסביב לראש יש לו רצועת גומי ליד החלון השמאלי נדב, בן אחת עשרה, שיער מחומצן ועגיל. מאחור, מסודרים לפי החוכמה והכשרון, משמאל לימין. נוסעים לדוד חזי. אמא ליד ההגה. אבא במושב שלידה. הילדים

ג'וינטים והזרקנו אוזו, אני מצליח להיזכר רק בשיחה אחת עם גלעד, לא כזו שהייתם זוכרים בדרך כלל. רק שבחלוף הזמן, אותה שיחה עם גלעד קיבלה משמעויות אחרות. מיכל קיפלה את השמיכה ארבעה קיפולים שווים והניחה אותה לאוורור על החלון. היא בדיוק סיימה להתקלח וריח של שמפו ודיאודורנט נשי הדהד בחדר. אני עוד ניסיתי לגרד את קורי השינה מהעיניים בזמן שהיא התיישבה על הקצה של המיטה והתחילה לדבר. וככה הודיעה לי מיכל שהיא טסה לחו"ל. לכמה חודשים, לא יודעת כמה, שבוע אחרי השחרור. כן, היא כבר החליטה, יש אפילו כרטיס טיסה. לא, היא לא יודעת לאן או עם מי, כנראה לבד. גם אני נשארתי לבד - מיכל ואני נפרדנו באותו בוקר שבת, שבוע לפני השחרור שלה, ושבועיים לפני שטסה לאוסטרליה ואף פעם לא חזרה. בדיוק סיפרתי לשניר על הסקס עם מיכל בערב הקודם. שנינו התפתלנו מצחוק כשחיקיתי אותה גומרת, וגלעד בדיוק התיישב על הספה המשותפת. העברתי לו את הג'וינט שעישנתי, עדיין מתגלגל מצחוק. "איך אתה לא מתבייש", הוא סינן, בהתחלה לא הייתי בטוח בכלל שהתכוון אלי. "תפסיק עם זה!", הפסקתי לצחוק והסתכלתי עליו, מופתע. גלעד אף פעם לא ביקש שנפסיק, בטח לא כשדיברנו על

אולי, אני לא יודעת מה לעשות לראשונה בחיי, אני לא יודעת מה לנסות כדי להגיע אליך אליך אם רק תגיד לי איך פוגעים.. ואולי אותי אתה שומע והקול שלי בך נוגע ואולי זה רק עוד קצת, עוד רגע עד שתבחין בי, אני כאן ממזמן מזמן.. עד שתראה אותי בין כל הבלאגן... אנ'לא נופלת כל כך בקלות ובטח לא נשברת אתה מקרה בכלל לא פשוט אני לא מוותרת עליך אם רק תגיד לי מה עושים... ואולי אותי אתה שומע.... אין לי ברירה אחרת אין לי ברירה אין לי מנוחה עד שאמצא את הדרך ללב שלך ואולי...

משהו שמזין אותך עליו. מהפיגועים, מהמתים, מהלימודים, מהחיים. רק ממנו. רק לחשוב עדיין ההנאה נשארת ולא עוזבת. ולא איכפת לי מכלום, לא איכפת והנאה סדיסטית שקשה לתאר. אפילו סתם בלי לקבל כלום בתמורה, לב, השמחה והעצב מכות באותה שניה בגוף וזה גורם לטימטום חושים

והוא עף. אני חייב. אני לא רוצה לעוף, השמש בעיניו, ומחייך קצת, את לא מבינה, הוא אומר, )לפחות( כמו שאתה רוצה שיקבלו אותך? למה לא תקבל אותם )והאנשים את לבי, הוא מתפרץ( הם ניקרו את עיניך, הנשרים, למה לא תסלח לשגיונות האחרים? ולעוף. סלחת לנשרים ואתה רוצה להיות כמותם וסלחת להם, אני אומרת לו, איך הנשרים ניקרו את עיני. אני זוכר וכן, אולי יפקחו את עיני? הן רואות דברים שלא ראיתי. בהם, הן עפות גבוה ומרחיקות למקומות שלא הייתי )אני( ציפורים הן טובות, הוא אומר. )אפילו לא חצי.( להיות חצי ממה שאני. להיות כאן זה למות, הוא אומר לי בין השורות. את לא מבינה, וההנאה שבניצחון? ואי-ההסכמות לא יחסרו לך ההתנצחויות בפניהם של קרנלי והירון? מה חסר לך בפני אמך הדואגת, למה לערער חיים? למה לך לעוף? עד שהגיע לשמש? גבוה גבוה גבוה זוכר מה קרה לאיקרוס שעף זוכר מה קרה לדדלוס הראשון? היזהר, אל תעוף גבוה מדי. סטיבן, אני אומרת לו, ולפרוש כנפיים. לעזוב את דבלין להשאיר אחריו מולדת, משפחה ואמונה. רצה לעוף. דדלוס השני אני קוראת לו,

הבקשה הדומיננטית היחידה שנותרה לה - שהחוקר לא ייגע בה שוב. שאף אחד לא ייגע בה שוב. אף אחד. היא לא רצתה לחשוב אפילו על נער תלתלי הזהב. על אורן לא, רק לא הוא. מרי שתקה. כל הזמן הזה היא שתקה. רק הבקשה התרוצצה בראשה. החוקר התכופף לעבר מכשיר קשר, הרים אותו מהרצפה ומלמל משהו. למרי לא אכפת. שוטרת נכנסה לחדר החקירה לקחת את מרי. היא נגעה בה - החזיקה אותה כששתי ידיה מאחורי גבה. צורת ההחזקה של השוטרת ועצם ההחזקה בכלל, שברו את מרי לחתיכות. כמו רסיסי כוס קריסטל שנפלה על הרצפה בבית אימא. השוטרת העבירה את ידיה של מרי, שהיו מוחזקות כעת באזיקים לשני גברים בחלוקים לבנים. שני גברי החלוקים הלבנים הכניסו אותה בזהירות למעין מכונית גדולה והושיבו אותה על ספסל. מרי חשה בנוח במכונית ההיא. הספסל ודפנות הרכב היו מרופדים ונוחים. אחרי נסיעה ארוכה לקחו אותה החלוקים הלבנים האלו לחדר ריק, שום דבר מלבד כרית ושמיכה. קירותיו והרצפה היו מרופדים וכך גם הכרית והשמיכה, שהיו מונחות זו לצד זו על רצפת החדר. מרי הניחה את ראשה על הכרית, הניחה בזהירות על רגליה את השמיכה ותוך כמה שניות בודדות נרדמה לחלוטין.

זה הכל. חיוך. חיוך אמיתי. והיא את שלו. מישהו שיגלה את החיוך שלה, עמוק עמוק. מישהו שיסתכל לה בעיניים, ויראה אותה, איך שהיא מאחורי המסכות. מישהו שיסתכל לה בעיניים חיבוק גדול. מישהו שיחבק, שיגלו ביחד. שיגלה מי היא, אבל באמת.

האמת? אני אף פעם לא התעמקתי ברפואה אז אפילו לא ניסיתי להבין. את הלב כמו שמחט מפוצצת את הבלון. לעתים מאוד רחוקות בגלל מילים. שהמילים יכולות לדקור ולפוצץ אמרו שהלב שלה התפוצץ. כמו שבלון פשוט מתפוצץ. אמרו שזה קורה בבית חולים אמרו שהיא מתה. לא יודע, אולי ככה עדיף בשבילה. עוזב. הסתכלתי עליה ופתאום ראיתי שנוטף לה דם מהפה. הגב, הנחתי שהיא בוכה. אפילו הרגשתי הקלה שקצת עצוב לה שאני אם קר לה, אבל היא לא ענתה. רק הרגשתי טיפות שזורמות לי על רגע. אז חיבקתי אותה לפני שהלכתי. היא הייתה כל כך קרה, שאלתי אחרי שעתיים נמאס לי לדבר אל עצמי, או אל מי שהיא הייתה באותו מתה אבל העיניים שלה היו פתוחות. שלי. היא גם לא ענתה לי לשום שאלה. כמעט יכולתי להגיד שהיא שזה לא ילך. המשכתי לדבר איתה אבל היא פשוט ישבה ובהתה ביד אפילו לא דמעה אחת. שוב חשבתי שאולי אני אחזור בי, אבל הבנתי מונחת על הרגל שלי ולא הוציאה שום הגה. היא אפילו לא בכתה. אמרתי: "אני רוצה להיפרד". היא רק בהתה ביד ימין שלי שהייתה להיפרד, היא נראתה עצובה. לא רציתי למשוך את הזמן אז פשוט התיישבנו על המיטה שלה, נראה לי שהיא הרגישה שאני רוצה לשכב פעם אחרונה,

מוטב שלא. מה הוא מתערב בעבודה שלו, ועוד בשעות העבודה של העובדים שהוא מתייחס אליו כאל שוטה שאיננו יודע מה מונח על שולחנו ובכלל - יוסי כבר חשב על זה והחליט שראוי שלא זה ייראה כאילו ר.ו. ו-ודאי לא עלה הדבר בדעתו ואולי הוא יראה זאת בחיוב. אבל אם שליוסי יש מחשב ומקבל מזה רעיון. הוא שוקל לייעץ ליוסי להעביר כשיוסי חוזר הוא עדיין שותה לאט את הקפה הקר. הוא רואה מסוגל לומר "אבא מוסר ד"ש." ר.ו. מבין שעל תגובתו היתה להיות מעט נלהבת יותר. הוא לא "אתה נראה כמו שודד ים!" הוא יגיד. התמונה. כשהוא ישוב ר.ו. ימסור לו ד"ש מאבא. "אבא מוסר ד"ש" יוסי שוב יוצא מהחדר והולך לחדר הספרניות להראות להן את רוצה לעזור לך." "רק דע לך שאני התעלמתי מזה שהשנה אתה לא לומד. אני רק לא... ורושם בראשו. "אני שוקל את זה." "יוסי בוחן כל מילה בקפידה." - מרגיש ר.ו. "שלא תהיה הפסקה ארוכה מידי. חזור ללמוד ידידי היקר." "אה... אני עושה הפסקה. השנה." חושב ר.ו. ונלחץ מעט. "אני מבין שהשנה אתה לא לומד." "יוסי בורר כל מילה בקפידה." "אבא שלך עזר לי מאוד בזמנו." אולי בגלל זה ר.ו. עוד בעבודה. להיות טוב לאבא. לו

מהמיטה." לא האמנתי, אבל היא יצאה לעשן בסלון. כל הכבוד לאנשים האלה, שעומדים על העקרונות שלהם בכל מצב, בכל זמן ובכל מקום. בכל מקרה, עכשיו שכבתי על המיטה שלי ועישנתי את הסיגריה שלי, בלי שאף אחד יפריע לי. הנייד שלי צלצל. "הלו?" עניתי. "שוב אתה מעשן במיטה?" זה היה שלומי, חבר שלי. "איך 'תה יודע?" לא הבנתי. "אני יודע הכול, שכחת?" "תפסיק לבלבל ת'מוח, איך 'תה יודע?" "סובב ת'ראש לחלון רגע..." סובבתי את הראש, הוא עמד שם וחייך לי כמו מטומטם. ניתקתי את הטלפון. "כנס, כנס יא דביל," צחקתי. הוא הקיף את הבניין ונכנס דרך הדלת הקדמית. "בוא כנס, אני בחדר," אמרתי לו. "ללללללאאאאאא" הוא צחק. "מה קרה? אני רואה שיש לך מצב רוח." "נו בטח שיש לי מצב רוח אחי, היום אנחנו הולכים לחגוג." "אה כן? ומה אנחנו חוגגים?" "אההההה, אנחנו חוגגים יום הולדת לאהבה." "ממממהההה?" עיוותי את כל הפרצוף שלי "על מה אתה מדבר?" "אני ומירב, אהבה." "מה אהבה? אתם מכירים כולה חודש." "יפה, בדיוק היום חודש, יום הולדת לאהבה." "אההההה, הבנתי אותך. אתה מאוהב ואתה רוצה לחגוג. טוב, אני איתך." "יפה, אז תאסוף ת'עצמך לתוך מכנסיים וחולצה, ויאללה נצא."

שלא תחדל. נצמדת לאש בצרור מסעיך כדם, אך חומו חפן לבבי ואפלה אילמותך ונסתרת בהירה לי זעקתי כשמיים לא הייתי נסה משתיקותך באין מילים לו הכרתי אהבתך וידיך עשו בי ניסים

משהו תורשתי, הדיבוק לעוגות. לי לא היה זכרון מעוגת דובוש, אז אני פניתי לעוגת דיזל. שנה שלמה חלמתי על העוגה, על מרקמה ועל תוכנה, וכבר חודשיים לפני הנסיעה השנתית לאילת כבר החתמתי את הוריי על דף הכתוב בכתב יד עקום שהם מבטיחים לקנות לי עוגת דיזל. הם חתמו. חודש לפני עשיתי טבלת יאוש. שבועיים לפני - נמנעתי מממתקים, שיהיה מקום לעוגת הדיזל. שבוע לפני כל מה שדיברתי עליו היה רק עוגת הדיזל. יומיים לפני כבר הייתי ארוז לגמרי, הראשון שמוכן לצאת כבר לאילת, מוכן לסבול את חמשת שעות הנסיעה רק כדי להרגיש את טעמם הקריר של שיני המזלג בהם נעוצה עוגת דיזל על לשוני. ביום השני גררתי את אחי איתי ל''דיזל''. נכנסנו למקום וברוב-הוד הזמנו עוגת דיזל בשבילי. חמשת הדקות הארוכות ביותר בחיי באותה תקופה. תופפתי עם אצבעותיי בעצבנות על השולחן ומדי שלוש שניות הפניתי את מבטי לפתח המטבח, מחכה, מתי תגיע כבר עוגת הדיזל? הגיעה. באה מלצרית והגישה לי צלחת פשוטה ואפורה עם פרוסת עוגה קטנה, קצת רוטב וטיפונת גלידה וקצפת וללא שום קקאו. הבטתי בעוגה בהפתעה. "מה זה?" שאלתי את אחי. ''הם שינו את העוגה!'' קבעתי. נעצתי את מזלגי בעוגה וקירבתי

איכזבתי אותך?". חסר לנו אם אתה טועה". "אל תדאג" השיב ג'ק, "האם אי פעם יהושפט קורא לג'ק. "ג'ק, חסר לך שאתה טועה, אלוהים אדירים, אנו נמתין לכם כאן". נכנסנו למבנה אך לא יכולתי שלא לשמוע את כאן תאים נפרדים לכל אחד מכם, וארוניות עם בגדים לבנים נקיים, הרצינית. הוא נעצר ליד אחד המבנים, "זהו חדר המקלחות, תמצאו הייתי מזמן מתפטר" ציחקקתי, אך יהושפט עדיין לבש את ארשת פניו לאחוז במציאות. "אם הייתי יודע כי כה רבים ברחו מתחת לידיי אמרה דבר, פשוט עקבה אחרינו בולעת בעיניה כל פיסת מידע, מנסה ציין. "מוזר" מילמל גבריאל בעודו צועד מאחורי. שני עד כה לא ניסיתי לפתוח בשיחה עם יהושפט. "תודה, אך הרוב כבר היה כאן" בו הכל שהו בזמן שלא ישנו בבתיהם. "עיר למופת" יצרתם כאן" התנוסס מבנה אדיר אשר שימש כחדר אוכל, חדר דיונים ובכלל המקום מעגל, שורה של בתים אשר הרכיבו עיגול סגרו את העיר ובמרכז הוליכנו לעבר שרשרת הבתים הראשונה. אורורה היתה בנויה בצורת יהושפט ואנו מן הסתם קיבלנו את ההצעה המפתה עד מאוד. יהושפט מעט יותר נינוחים. "רצוי שתקבלו מקלחת וארוחה חמה" הציע ניכר היה לראות כי המתח שאפף את ההמון סביב לנו ירד, הכל נראו

אז נויה אמרה, "אה". אבל של בנות. שנויה זה אומר יופי אימא שלה הסבירה לה, אז מה זאת אומרת נויה? ולה קוראים נויה, אם נוי זה יופי אבל נויה לא הבינה, הם קראו לה נויה. ובגלל שהיא הייתה תינוקת יפה מאוד הוא אמר שנוי זאת אומרת יופי מה זאת אומרת נויה.

א. השמיים הם הגבול, זה מה שכולם אומרים אבל אני מרגיש אחרת זה בוער מבפנים יש הרבה מה לגלות מעבר לרקיע, ואם רק נאמין – אז לשם עוד נגיע! פזמון: בוא נטוס לחלל בלי שום פחד בכלל ונצא למסע בין כוכבים נגלה עולמות, נגלה נסתרות ונצא לסיבוב בחללית לא נביט לאחור ונצא לעזור עם גיבורי האור. ב. עולם חדש נפתח מעבר לקצה כמו ילד שנולד ואל האוויר יוצא עם קצת חום ואהבה נמיס את כל הקרח ואם נאחד כוחות את הרע ננצח! פזמון: בוא נטוס לחלל.. ג. פתאום בלב יש געגוע אל השמיים הכחולים העתיד אינו ידוע נצא ביחד בלי פחד! פזמון: בוא נטוס לחלל...

מכיר מישהו שלא עושה את זה. אני זוכר שפעם..." הוא השתתק. "אה, הם רצו לשכב איתך. גם אנחנו עושים את זה לפעמים. אני לא בשביל הכבוד, נכון?" היא הנהנה חזק יותר. "הם אמרו לך להתפשט קודם, נכון?" היא הנהנה. "ואמרו לך שזה לזה." בי משהו אלוהי. ומינו אותי ל... ל... לכוהנת. כן, ככה קוראים מלא בדם. הם ראו שלא מזיז לי שהם מכאיבים לי אז הם הבינו שיש ולמטה. סימן המסדר. הצלב האדום. טוב, גם זה היה אדום כשהיה מכל צד. אתה רואה?" היא הצביעה, "מימינה ומשמאלה, למעלה מבטו פגשו את שלה והם נתנו אחד לשני חיוך שובב. "וארבעה חתכים ועיניו נצצו למראה. "חתכו לי את הזרוע." היא חשפה את צלקתה והוא חייך חיוך זדוני "תתרכזי." "אני לא בטוחה." "איך זה קרה?" המאיים. יכולתי להתאפק." הוא ניסה להחביא את הגיחוך כשראה את מבטה "את בסדר? אם אמרתי משהו שלא במקום, אני מצטער, פשוט לא היא לא ענתה. היא עמדה שותקת. כוהנת?" הוא נגע בראשה בטפיחה קלה. "רגע, אני לא מבין, חשבת שאת הם לא צריכים כוהנים." "מה שאת שומעת, מסדרים לא ממנים כוהנים. יש להם את ראש המסדר. "מה?" "עבדו עלייך בעיניים, מותק." "מה זאת אומרת?" "ממתי מסדרים ממנים לעצמם כוהנים?"

יכולים להתחיל. אבל אבא מת. חלום שוב ושוב, מהילדות ועד היום. ייגמר. לא נראה לי שאני אצליח להגיע הביתה. אני מתעורר. אותו שאני עוד מצליח להוביל את המכונית, כי אני יודע שעוד מעט זה מצליח להוביל את המכונית, מהמושב האחורי. אני מתענג על כל רגע שזה רק עניין של זמן עד שאני אעשה. אני די מרוצה מזה שאני פשוט להשלים את הסיבוב. אני מצליח לא לעשות תאונה אבל יודע כבר הגעתי רחוק מידי. להשלים את הסיבוב, לא צריך לנסוע לאחור, מבין שכדאי שאני אנסה לחזור הביתה כי אני לא יודע לנהוג ואני שאין לי מושג איך. אני מגיע לצומת שליד המוזיאון וכעת אני תזוז וגם שלא תפגע במכוניות אחרות וגם שלא תסטה מהכביש, למרות את המכונית. אני לא יודע לנהוג. אני איכשהו מצליח שהמכונית המכונית כשאני יושב במושב האחורי. כן, אני לא נוהג: אני מוביל אני לא יודע לנהוג ויש לי עוד בעיה: אני מנסה להוביל את לקחתי את המכונית חיפושית הלבנה של אמא ונסעתי לאוניברסיטה. אבא מת. בדיוק כשהשלמתי עם היותו בן-אלמוות הוא מת.

עכשיו נפער הפחד והחושך מתכנס אל תוך שברים של מה שהיה מוטב שלכת מרעש שמהדהד בקול אבק העבר מכסה תוכניות אבודות פתאום האופק רחוק ממקומות מוכרים והחיים הפשוטים הופכים למסע ארוך לא רוצה להאמין ובא לי לצרוח מה עוד מחכה ומאיפה עוד כוח מה עוד יוכל להפר את מה שכבר קרה עכשיו הרגע ללכת ולעמוד אל מול שקיעה דועכת ובה כל האור לבדוק אולי כבר ידעתי ואין שום הפתעות אולי השקר ילך וישאיר את הסוד

מלח הארץ - מלח הארץ - למה אתה מתחבא? למה אתה לא יוצא? למה אתה שותק. אתה שיצקת נשמה - בכל רגב וסלע, בכל פיסת אדמה. אתה שהשארת אהבה - עם כל עקב - ומגע, בכל פינה חרבה. תראה - מה עושים לך, תראה - איך הורסים לך - מלח הארץ. עד מתי תראה ותדמע - ותבכה כשאיש לא יישמע - תתחיל לעשות, לפחות לנסות. אל תחכה למחר, אני סומך עליך, ולפני שיהיה מאוחר. מלח הארץ... אתה ששפכת דמעה - על כל אבן בוואדי, על כל תל - וגבעה. אתה שנטעת בי תקווה - בכל שורה משיר, בכל מילה כתובה. תראה - מה עושים לך, תראה - איך הורסים לך, מלח הארץ. עד מתי תבכה מרחוק?, עד מתי תראה ותשתוק? אם תשבר, מה יישאר?. אל תחכה למחר, אני סומך עליך ולפני שיהיה מאוחר, אני סומך עליך ולפני שיהיה מאוחר. מלח הארץ...

מאוד. חסר בית: יובל. איש: אז איך קוראים לך? דופק לי אז לפחות אני רוצה לדעת את שמך. ואם כבר אנחנו מדברים ואתה כל כך מעוניין בי לפי המבטים שאתה שמה. איזה חוצפן הילד הזה חושב שהוא ייקח לי את הדברים שלי מהפח חסר בית: סתם. איש: מה אתה מסתכל? חסר הבית: האיש לידו מסתכל עליו במבט מוזר ילד תעזוב את הפח, זה הפח שלי!! חסר הבית: חסר הבית צועק לכיוון הילד ראית את הילד הקטן שמה שמחטט בפח חסר הבית: גלידה. ברחוב אלנבי בת"א. חסר הבית מסתכל על האנשים ברחוב והשני אוכל חסר בית אחד שוכב על הספסל ולידו איש אחד, הם יושבים על ספסל חוץ, צהריים, רחוב אלנבי: סצינה 1: " אהבה וזבל ": יובל קם ממקומו והולך מהמקום. שלום, ותודה שהקשבת לסיפור שלי. יובל: לו יובל מסתכל על חסר הבית ורואה שהוא נרדם. הוא מעיר אותו אומר דמיונה של אישה עם קצת פיגור. אישה שמחפשת אחרי מכתב אהבה שלא היה מעולם ושהוא בעצם פרי שיש שם משהו זז בפנים, אני מעדיף לחשוב שזה חתול רחוב, ולא מאז אני עובר שם מדי יום. הערמה כבר גבה מאוד. לפעמים נדמה לי יובל: מטה עם הפנים שלו  ועומד להירדם. רואים את יובל יושב על הספסל וחסר הבית מתחיל להתנודד לכיוון חוץ, אחר

בא לך שאני אבוא אלייך עכשיו? אני כולה ערס פואטי אז מה אם יש עלי רעש לבן וסטאטי קרוע על התחת שלך חומד כמה את סקסית צאי מזה, יהיה טוב לא עכשיו, בובה, לא היום מה הלחץ? מה בוער? יאללה יאללה, תירגעי מותק בואי נזרום ביחד, תני לעצמך לעוף שוגר, מה קורה? יש לך את זה בייבי, חייכי את ממש מותק, אבל זה לא זה מת להזדיין איתך מה יש לכן עם ה"אני אוהב אותך" הזה? בא לי עלייך בטירוף אני מת עלייך, חולה עלייך, קרוע עלייך את ממש ממי, אבל זה לא ילך בינינו לא יודע למה, אין לי סיבה אני פשוט לא מסוגל זה לא שאני לא רוצה אני בתקופה קשה זה לא מתלבש לי עכשיו את נורמלית? מה, את מזוכיסטית? ראית מה נהיה מאלו שהיו איתי? לא כדאי לך להישאר איתי עדיף לך בלעדי, תאמיני לי למה לך, אני אהרוס לך את החיים? אני לא שווה אותך תביני, את הרבה יותר טובה ממני

שופטים א36: "וגבול האמרי ממעלה עקרבים מהסלע ומעלה" שופטים ג5: "ובני ישראל ישבו בקרב הכנעני החתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי" שופטים ו10: "ואמרה לכם אני ידוד אלהיכם לא תיראו את אלהי האמרי אשר אתם יושבים בארצם ולא שמעתם בקולי" שופטים י8: "וירעצו וירצצו את בני ישראל בשנה ההיא שמנה עשרה שנה את כל בני ישראל אשר בעבר הירדן בארץ האמרי אשר בגלעד" שופטים י11: "ויאמר ידוד אל בני ישראל הלא ממצרים ומן האמרי ומן בני עמון ומן פלשתים" שופטים יא19: "וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמרי מלך חשבון ויאמר לו ישראל נעברה נא בארצך עד מקומי" שופטים יא21: "ויתן ידוד אלהי ישראל את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום ויירש ישראל את כל ארץ האמרי יושב הארץ ההיא" שופטים יא22: "ויירשו את כל גבול האמרי מארנון ועד היבק ומן המדבר ועד הירדן" שופטים יא23: "ועתה ידוד אלהי ישראל הוריש את האמרי מפני עמו ישראל ואתה תירשנו" שמואל א ז14: "ותשבנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל מעקרון ועד גת ואת גבולן הציל ישראל מיד פלשתים ויהי שלום בין ישראל ובין האמרי" שמואל ב כא2: "ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם והגבענים לא

מול כוכבים זה קצת טפשי לעמוד מרגיש את הקצב אני מתחיל לרקוד מניחה חזה על השולחן את כולה היא השאירה מאחור ואחפש אך היא לא כאן היא הלכה והיא לא תחזור רוקד לבדי על הירח כי אין פה אף אחד שיאמר לי לחדול אני רוקד לבדי על הירח כבר שנים לבד אני כבר ילד גדול כחול כוכבים הם אנשים שמתו אנשים הם מתים כמו חול כוכבים זוהרים בחושך רוצים אל תוך תוכי ליפול אז אל תוך תוכי אזחל, אחפש את הדבר האחר לפעמים קר לי נורא, ואני מתחיל לשקר רוקד לבדי על הירח מסתובב במעגל גם שר לעצמי תראי איך שרוקד לבדי על הירח ואין פה אף אחד שרוצה לרקוד איתי תגידי לי מי ירצה לרקוד?

ומצרות כולם פוחדים מהרעות יש אנשים עם בעיות אני עייף ואת תשושה אני רועד, את מרגישה שבו הפחד כה מוכר עולם קשה זה ואכזר בו השלום אבד חבל! בזמן כזה כה מבולבל הוא גם בלב וגם בראש

.6 בסיס צבאי ענק עם חייל אחד, בודד. כאלה הם שירי האדם התלוש שמבוסס על נגיעה בה לא השגחנו במועד שמבוסס על זיכרון שמבוסס על חלום לילה סיפור שלא נגמר המבוסס על רעיון תירוצים ואילוצים, חיוכים קמוצים עזרה לנזקקים ברחובות סביון סיבות ומטרות, אובדן והשתהות קאזוס בלי מבולבל למלחמת אחים סרט פעולה בהילוך איטי איטי פקק תנועה בנשמה, תאונת דרכים כאלה הם שירי האדם התלוש

זה מקלי לי וחלילי, בשדמה וכר ארון. לי, לי, לי, לי - רון, חליל, לי! יען הד מהר לצאן. אך בסלע וארום רוח שערי יפרע. מה - יומי לי? מה לילי? זה מקלי וחלילי...

-אז ככה קוראים לזה היום? דיבורים לבקבוק קוקה קולה, אה? וואי, לא, סליחה... האמת שדיברתי אל הקוקה-קולה שלי... -סליחה את מדברת אליי? וואי, הוא נורא שזוף, הוא נורא שזוף... אבל מעורר כל פעם מחדש... וואי, נורא אטום, הוא נורא אטום... וואי, נורא טעים,הוא נורא טעים... ארוך ועבה כזה... וואי, נורא מתוק, הוא נורא מתוק... וואי, נורא רטוב, הוא נורא רטוב... שברירי סקסי כזה...

שלהם נדמה לו כמו גושי עצמיים הוא מתיישב שוב, מרים מהרצפה את הג'ינס המלוכלכים קשישה וחביבה, מפזמת בספרדית. באנחה של בדידות מעיקה ורחמים השמיכות, רועד. מחוץ לחדר הוא שומע את בעלת הפנסיון, אנדלוסית מקלל לעצמו, לובש במהירות את הגופיה הקרה וצולל בחזרה אל מתיישב בתנועה החלטית, השמיכות נושרות מפלג גופו העליון והוא מר-חמוץ בפה, טעם של פה שהיה סגור בשבע השעות האחרונות. הוא שלא יהיה הסיכוי שהיא חושבת עליו עכשיו קלוש ביותר. טעם היא רחוקה עכשיו, מאד, ובטח ישנה, אולי אפילו לא לבד. ואיך בעדינות של אשליה את גופו המתעורר. קשה ומנוכר כשבתוך השמיכות חם ונעים ושאריות של ענת מלטפות הגשם מתחזק ובחדר הלא-מחומם העובדה שהגיע זמן לקום משמעה מאבק השמיכות שעוטפות אותו. המגע המחספס של הקור גורם לו לרעוד. מתהפך על הצד, מאפשר בתנועה פזיזה לחום יקר להשתחרר מתוך טעם של נשיקת-חלום, אבל הוא לא בטוח. לזכור מה היה שם בדיוק. הוא מעביר את הלשון על השפתיים, מחפש נשאר רק עם תחושה נעימה, יודע שזה היה חלום טוב אבל לא מצליח שהיתה אינטימיות ביניהם, אבל הגשם שבחוץ מביס את התמונות והוא בלונדיני שמתנפנף מצד לצד. ענת. הם היו ביחד,

ביום מקולל פתחתי עיניים ולעיני בערה מלחמה מלחמת דמים ועשנה עד שמיים ועל מה אחיי, על מה? על אדמה ארורה שנועדה לקברים על עוד איזה שטח מקולל ובשטח הזה, באדמת פרעון ושוטים נוכל לקבור עוד חייל. מולדתי, ארצי מדממת, אנא, אל נא תתייאשי ולעומתך עומדת אני משתוממת מקווה שאולי עוד תתאוששי תוגת ישראל, תוגת נפש איומה הזועקת מליבך, מדמי בכייך איום הוא פי כמה וכמה מכאב התופת הפורצת ברחמי סלחי לי, ארץ זבת החלב את חלבך לא הצלחתי לינוק אך את טעם הפיח משדות של קרב טועם היום כבר תינוק סלחי לי אהובתי, אך חטאי הוא גדול לרגלייך הפכתי עורי כאדישה וכעת, עצבות מהולה בריקנות מכאיבה כל אבר ועצם מתישה. פעם אחרונה, מולדתי היחידה הראי לכולם עוצמתך הראי לכולם הטועים חרוצות כשחוזים הם את מר עתידך עברת כל כך הרבה, הרימי ראשך התגאי,חישלי, זיקפי גב ובבוא היום,עם חלוף המלחמה עוד תקטפי מפירות השלום הנשגב

הן רק מחביאות בושות אחרות אל תדאג אם אני מדברת שטויות אל תתייחס אם אני מתפרקת, שוב פעם מחבקת

אני, נפשי, לעולם אבדה. אך לא נוטר קהל לכאבה שתיקות, אוזניים מחרישות. צועקת, זועקת כמו פרפר אשר תלשו כנפיו עכשיו רובצת בתחתית נכספת, מבקשת אור פעם - אבדה לה נפש שדים צורחים בתוך אוזניה גוססת היא מבין צללים דממה וישימון מלאוה חולות מדבר עצמו עיניה

בואי לא נאמר דבר כשגופי נוגע בגופך יהיו לנו רגעים רכים של חסד ושל אבן כך נהיה צמודים עד יגיח לו אור אכזר בחיוורון של שחר פסלים כה רדומים בהשלמה אילמת נביט בעיניים חתומות של שיש צחור ונאהב את הדשא לעולם.

קרסטית כי אין "אז אתה יודע משהו"! מחא דימיטרי כפיים כשהסיגריה נעוצה למטה". באותו הגובה ואילו מערות קרסטיות נמשכות בצורה מדורגת מלמעלה על דולומיט והוא לא נמס במים. חוץ מזה, החללים נמצאים בערך באזור שמעל לטכניון, עם קרטון 'יגור', אבל ראבעק! כאן מדובר שאנו מכירים "שניה" הנדתי בראשי. " בהתחלה חשבתי שזו תופעה קרסטית כמו "ועכשיו יש לך מושג"? חייך דימיטרי. תהומות". עכשיו לא היה לי מושג איך גן האם מצליח לרחף באוויר מעל כאלו באבק. אבל החומר שיש שם לא מסוגל להחזיק אפילו את עצמו. עד השני. במקומות מסוימים קשה לדעת עד כמה המנהרה קיימת ולא מלאה ממה שנראה כשרשרת מחילות שמחברת כמה חללים גדולים אחד אל לכרמל הצרפתי במפלס מייצג שנקרא לו מפלס מאה ושלש עשרה, העשוי על זה חצי לילה וזה הכי חשוב. כל האזור החל מרוממה הישנה ועד " עבדתי "קודם כל זה". פרשתי לפניו את תרשימי האולטרה סוני הבינאריים. "שטויות", נאנח דימיטרי. "תמשיך"! מלמלתי נזוף. "פעם ראשונה שיש לי חצי הר גלידת וניל וחצי הר גבינה צהובה", מכיר אותך"! "זאת הסיבה שלא עלית על זה עד עכשיו" גיחך דימיטרי. " אני לי הסבר לזה ובטח לאף אחד אין". נכנסו לאזור שמשום

בואי תמה אל אהלי בואי נא, יפתי. בואי תמה אל אהלי, בואי נא, יפתי. טובו דודיך, אלופי, טובו מיין ענב. יחד האהבה נעיר זכה מכל רבב. יחד האהבה נעיר זכה מכל רבב. בואה דודי, מחמל עיני, בואה נא אל גני. בואה דודי, מחמל עיני, בואה נא אל גני. ליבי שלך ואת שלי, אביא לך אושר - רב. יחד שיר אהבה נשיר, יען לו כל לבב. יחד שיר אהבה נשיר, יען לו כל לבב.

בשעה שאחרי הלילה עוד לא הקיץ האור מטוס טס בשמים בחלון עפה ציפור והכל שומם, שומם, שותק לו והכל שומם, שומם ודומם בשעה שאחרי הלילה את קמה ועוד לא ערה לא זוכרת בדיוק מה אמרת לו לא זוכרת בדיוק מה קרה והכל שומם, שומם, שותק לו והכל שומם, שומם ודומם במקום שהריק ריק, ריק לו האהבה אין לה כתובת ושם האהבה אין לה כתובת ושם ואין לזה חשיבות עוד שמצאת בשתיקה מענה בשעה שאחרי הלילה את מכינה לעצמך ספל קפה האהבה אין לה כתובת ושם האהבה אין לה כתובת ושם

בי. כשהרגשה אחרת... בוערת לשאת כל כך הרבה קנאה אני לא יכולה וגם לא מסוגלת של כל חסרי האהבה שמתחוללת בנפשם את כל האיבה כמה כבר אפשר לסבול את מה... מה שמסביבי כדי להפסיק את מה שמסביבי לו היה זה תירוץ וקר כל כך בתוכי חם כל כך בחוץ בי. כשהרגשה אחרת... בוערת לשאת כל כך הרבה קנאה אני לא יכולה וגם לא מסוגלת של כל חסרי האהבה שמתחוללת בנפשם את כל האיבה כמה כבר אפשר לסבול הכל מעל ולא בא מבפנים... וזו רק העמדת פנים... זה כבר אינו תירוץ ורע כל כך בפנים טוב כל כך בחוץ בי. כשהרגשה אחרת... בוערת לשאת כל כך הרבה קנאה אני לא יכולה וגם לא מסוגלת של כל חסרי האהבה שמתחוללת בנפשם את כל האיבה כמה כבר אפשר לסבול את מה... מה שמסביבי כדי להפסיק את מה שמסביבי לו היה זה תירוץ וקר כל כך בתוכי

ביום שנולדת חממו פועלי האושר את כפות הידיים מול האש שהוצתה בגפרור חייך לילה , לילה אני מתהפנט מקול נשימתך כמו הייתה הבהוב מגדלור למלח שכמעט נטרף בשיני הים

גדולה מדי כל-כך של גבריאל. צליל הרימה את מבטה, ועיניה נתקלו בעיניו החביבות והמוכרות "הפתעה!" אותה. אחרי הכל, היא הייתה לו כמו אחות. כעבור שנייה התמסר לחיבוקה וחיבק אותה בחזרה. הוא מאוד אהב צליל חייכה אליו, ולפתע חיבקה אותו. בתחילה הוא הופתע, אך - וכמו שאני יודע, גם תצליחי. אני מחזיק לך אצבעות." קורים, אם גורמים להם לקרות. ואת תלחמי, ותתעקשי, ולא תוותרי את שערה באהבה, "ואת תצליחי. אני יודע שאת תצליחי. נסים "את הילדה הכי מדהימה שאי פעם הכרתי, צליל", הוא לחש לה, מלטף למצחה באותו הרוך. הוא לקח את ידה הקטנה של צליל ונשק לה באבירות, ואחר נשק גם נכנס אל תוך לבו וצבט אותו. אותו כאב קטן, אבל משום מה נעים, במיתרי לבו. כאילו שמלאך קטן וכמו ביום בו הוא הכיר אותה - הנה חזרה אליו אותה התחושה, דמעות. עיניה הכחולות, הגדולות, הביטו בו, נוצצות ומבריקות מרוב ייקח, אני אגשים את משאלתה! היא כל-כך ראויה לאהבתו..." שאצליח להגשים את משאלתה! לא משנה כמה כאב, וטרחה, ומאמץ זה כל-כך אומללה, כל-כך מסכנה! הו, גבריאל, אני כל-כך מקווה לא בגלל שאני חרדה לגורלי, אלא מכיוון שאני דואגת לה! היא כאבה. הו, אלוהים אדירים,

עד לפעם הבאה! עכשיו זה יחד. לטיפה מענגת... הקלה שוטפת. כבר לא לבד... שותים משקה. גבר בענן. אישה מאושרת. הוא מחבק. את מחובקת. הוא מחייך. את רצה. אל גבר בצד. אישה נכנסת. גבר נעמד. דלת נפתחת. הוא מעונה. את בורחת. הוא לוגם משקה. את נתקעת. נרשמת הזמנה. מכונית מתניעה. מכנס שחור, חולצה לבנה. שמלה קייצית כחולה. הוא קורא לברמנית בבר. את מתגעגעת לעורו. הוא מחכה לך כבר.

התפרצות? כולכם אתם אורחים רצויים .הרי זה הלילה שלכם.. עלו בבקשה למגדל.. אם מתוך האדמה באתם או מתוך הים - ברוכים הבאים!" חשתי רעד בכל גופי. "בוא נצא", לחש ז'קו, "היא משוגעת מסכנה." לפתע כאילו התעוררה, פנתה אלינו: "הו,סליחה, החלפתי אתכם ל.. האם אתם מהממשלה? אני לא נגעתי בחשמל.. השתמשתי בגנראטור הישן, שהיה לנו בבית, במקרה שפעם חשמל יתקלקל. אני מקווה שאני לא פגעתי באף אחד.. כולם כבר ישנים.. אך פעם בשנה.." "לא, אנחנו לא מהממשלה.. אבל למה את עושה זאת, גברת זכריאן?" "ומה לא יעשה אדם, שנתן את כל שנות חייו למגדלור? אני כאן כבר מ-1917. אז נישאתי למואיס, שהיה שומר מגדלור.הוא התגורר כאן מ-1903, כי אביו עבד כאן כשומר מגדלור.. אז לא היה עדיין חשמל. היה פנס נפט, ששמו אותו על גג מקומר בסמוך למגדל זה.. הפנס היה מכוסה בשתי זכוכיות, אחת בצבע לבן והשניה אדומה. משקלות שהיו מחוברות לשני החלקים, הניעו את הזכוכיות מעלה ומטה,מעלה ומטה..וכך היו מודיעים לספנים שהם קרובים לסלעי יפו.אחר כך התברר שלא רואים את הפנס, כי בינתיים עלו בנמל מחסנים גבוהים מהבית עם הגג המקומר.אז הקימו מגדל.על המגדל שמו פנס גאז..זה היה אחרי

מגיע חופש. כל החיים עשיתי מה שרצית אני צריכה "אבל מה איתי? את תעזבי אותי ככה לבד?" הוא בכה. המחניק הזה. אני צריכה חידושים." עניתי אם חיוך של עצבות. "אין לי מה להגיד, זה ההחלטה שלי לעזוב. נמאס לי מהמקום "נו דברי" הוא גימגם בקול חנוק מבכי. הוא שתק. אני שתקתי. אם שאלה מטומטמת אחרת!!!! תסתום ותן לי לדבר!!!" "אוף כוס עמק אולי תתן לי לענות לך במקום כל שניה לתקוף אותי הוא נבהל, התרחק כמה מטרים ממני, התיישב ושאל "מה קרה?" "אההההההההההההההההההההההההההה!!!" התיישבתי, התחלתי להתעצבן, צרחתי. "למה דווקא היום?, למה דווקא השנה?" חדשה. להבין כי הוא לא ממש נתן לי לדבר, תקף אותי כל 5 שניות בשאלה "למה??, למה את רוצה לעזוב?" התחלתי למלמל משהו, לא היה אפשר שאלה "את עוזבת? לאן?" הוא לא נתן לי לענות וישר תקף אותי בעוד עוזבת.

"תגיד... איך אתה אוהב את הקפה שלך?" ( החלטתי לשלוח לו מכתב חזרה. לקחתי דף ועט ורשמתי. אז הוא בלגניסט שיודע לסדר אחריו... הרהרתי בתוך עצמי. אותך מחדש". מהבית, איך שאת, אשים אותך בבית שלי אפרק אותך כמו לגו ואבנה אני בלגניסט, אבל יודע לסדר אחריי. ויום אחד אני אקח אותך לענות לך. "את שאלת אותי שאלה לפני שיצאת ועדיין לא עניתי. אז רציתי למחרת בדואר, חיכה לי מכתב. על המכתב לא היה שם. פתחתי את הדלת ויצאתי. הלכתי לכיוון הדלת והעפתי לכיוונו קריצה, "בלגניסט אה..?". והוא נדהם. "התקרה פשוט נופלת". הנהנתי בראשי והמשכתי את משפטו. אוויר לנשום. והתקרה..." "אני אוהב לישון על הגב, זה נותן הרגשה שהקירות מתרחקים ויש התעוותו מעט לאור השאלה שלא הבין את פשרה, אך מיד חזרו לעצמם. "על איזה צד אתה אוהב לישון בלילה?" שאלתי אותו, ופניו שיראה בי. בחן אותי מהרגע שנכנסתי. והוא ראה. הרבה יותר ממה ששיערתי שלי, לא משנה כמה ניסיתי להסתיר אותה. והוא.. לא העלים עין. הוא נכנס פנימה, וסימן לי להיכנס. הוא ראה את התשוקה בעיניים "תני לי דקה, ואני בא". "אתה". עניתי במבט ישיר לעיניו הגדולות. "ומה הפחד שלך?" יפה...". "זה תלוי אם

השקית קרועה השקית כבר לא מתעופפת שקרע אותה עד שנתקלה בילד מתעופפת ברחוב ללא תקווה ללא מטרה מתעופפת ממשיכה בדרכה לא מתייחסת מסתכלת עוברת עוברת חיים שלמים עוברת אנשים עוברת ילדים מתעופפת ברחוב

עד לכדה"א. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להקליד ונכנס גם הוא לתוך המושב. "אל תצאו במשך כל הטיסה. תיכנתי מכנסיה של המזכירה. "זה עבור האישה שמצטרפת אליי". הוא אמר. הקדמי מעור. תומר הוציא עוד כמה שטרות ושם אותם בתוך כיס מוכן לשיגור הוצא החוצה בלחיצת כפתור, והאישה התמקמה בכיסא ובורחים. הרגישו כאילו הם בורחים לחתונה. המטוס, שכבר היה גם על השמחה והספונטניות בזה שהם משאירים את כל זה מאחור מחייכים אחד לשני וצוחקים למראה האנדרלמוסיה ששררה בחוץ, אך חיוך מתוק. "יאללה, בוא". הם רצו בחזרה לחנות, תוך כדי שהם כשנגיע". לתומר היו את כל התשובות, והאישה היפה חייכה אליו עכשיו." - "אבל אין לי פה דברים" - "לא משנה, אני כבר אקנה לך מוחלטת הוא צעק לה: "בואי איתי" - "מה?!? לאן?!?" - "לכדה"א. יפה ממקודם. היא הייתה אחוזת אימה. באותו רגע ובספונטניות מיהר ולקח את המזוודות, ויצא כמו שבא. בדרך נתקל באותה אישה הוא הצליח להיכנס למלון, שבאותו רגע התמלא יותר ויותר בחרדה, בריצה, ואחרי כמה צפירות טובות של מכוניות מעופפות למיניהן המזוודות" - "טוב, אז אני מחכה" - "טוב" - "טוב". הוא יצא אחרי הכל, שניהם ידעו שזאת רק הצגה. "אני

היא לא תראה אותו יותר לעולם. תודה יפה, ונסע. לימור הביאה ליניב את הכסף והוא נכנס למכונית שלו, אמר לה במזומן מכיוון שהיא מתכוונת לנסוע לחו"ל, לחודשיים. בקלות. היא היתה צריכה להסביר למנהל הבנק שהיא צריכה סכום כזה הבנק הסמוך ולימור הוציאה כמבוקש 000,3 דולר. אומנם שלא הביא להם תאבון ענקי. אחרי הארוחה הם יצאו במכונית של יניב אל לימור ויניב אכלו את הארוחה אולי הכי טעימה שהם אכלו. כל הלחץ "ואי! תודה! אני חייב לך!" משהו ואז נלך לבנק ואני אוציא כסף. טוב?". "טוב. זה לא נראה כל כך הרבה כסף, יחסית ל- 000,01, בוא נאכל "כן. בבקשה..." "000,3 דולר?". יותר.. חשבתי שאולי גם את תוציאי קצת..." "יש לי כבר 000,7 דולר מהחסכונות שלי בבנק. הם לא מאשרים לי כסף? אתה מתכוון לזכות בפיס או משהו כזה?". "וממני אתה צריך עזרה? מאיפה אני אשיג לך עכשיו כל כך הרבה כך.". מביא להם 000,01 דולר עד מחר בצהריים, הם רוצחים אותי. פשוט לי שכסף זה הבעיה שלהם. והם איימו עלי ואמרו לי שאם אני לא התקשרו. סיפרתי להם מה קרה בתקווה שהם יסלחו לי. כי לא נראה לא חשוב. לפני שלוש שעות האנשים שביקשו ממני להעביר את הכסף בחתיכות עיתון ישנות. בטח

לא האמנתי כי יבוא זה היום עם ארצי אפגש לא רק בחלום על אדמתה אצעד ברגלי על שמיה אביט ואני חי לא האמנתי. כי תבוא השעה הברוכה, הגדולה לה ציפיתי כל חיי, כל שנות הגולה ופחד לא אדע בעד מחשבתי על ארץ האבות אשר אהבתי לא האמנתי. כי אוזני תשמע שפה עברית מכל פה מזקנים ופעוטות המסיחים זה עם זה וצלילי מולדת מכל רחבי המדינה ואיש לא מפריע לקולות הרינה לא האמנתי. כי עיניי תראנה בתי כנסת רבים יפים, זוהרים בזיו ילדים וסבים ומכל ישותם טוהר חיים רועף כטל משמים, כברכת אב ללב, לא האמנתי. והנה עליתי, לא הכל עוד ראיתי אתרים קדושים עוד לא חזיתי אך על אדמתי כבר עומדות רגלי וברוך השם, גם זה לי כבר די.

            הרי... לא היה כל כך גרוע, מה שקרה לו, לא ממש צריך להצטער על הארנב הנחמד,

רעיון חדש." והוא רשם כמעט משפט שלם בפנקסו: "כדי לא לשכוח הזה. תסלח לי רגע," אמר טמיר, "הנה, כבר עכשיו עלה בראשי רעיונות חדשים ובכדי שלא אשכח אותם, מיד אני רושם אותם בפנקס "אני רושם רעיונות שעולים לי בראש. כל הזמן מופיעים לפני לאכול אפילו פירור, והנה אני כמעט וגמרתי את הארוחה כולה." זבובים? רושם את מספר הקלוריות שאכלת? הרי עדיין לא הצלחת מה אתה רושם שם כל רגע בפנקס המרופט הזה שלך? מה, אתה סופר הנעוץ בקציצה, חוזר ושולף את הפנקס, "שמע טמיר תמיר, תגיד לי הפנקס לכיס חולצתו, ועוד בטרם הצליח להכניס לפיו את המזלג כמה שניות היה שולף את הפנקס ומשרבט בו כמה מילים, דוחף את מפות ארכיטקטוניות, אמר לו החבר, שהוטרד מאוד מטמיר זה, שכל והתנחלות בחדרים ריקים, ושמשום כך לא היה לו פנקס רעיונות אלא שהמיר את הרדיפה אחר רעיונות ברדיפה אחרי שטחי מעבדות יום אחד, כשאכל ארוחת צהרים עם חברו למחלקה בפסיכולוגיה, הוא מפיצוח. בפנקס שלו: רעיון פשוט קל לפענח, אולם רעיון עמוק ונשגב, נשגב האמונה, שמשמעות אדירה יש למה שלא הצליח לפענח. ומיד כתב ניתן לכנות, נו איך לומר זאת, קצת אידיוטי, רק חיזקה בו את התייאש. ההפך, העובדה

ותדע שאני כבר לא הבן שלך אבא,אני צועק לך תשמע אני כבר לא הילד הקטן שלא מגיב אבא,אני צועק לך תקשיב פזמון: ואני כבר לא מבין למה זה טוב הוא רק צעק,איים ולא נתן משוב לא חשב שהוא עושה משהו רע אבל הוא לא הקשיב ולא שמע רציתי רק שיגיד שהוא אותי אוהב רציתי רק פינה אחת אצלו בלב לגרום לו לראות שגם אני הבן שלו במשך השנים ניסיתי לשנות אותו ותדע שאני כבר לא הבן שלך אבא,אני צועק לך תשמע אני כבר לא הילד הקטן שלא מגיב אבא,אני צועק לך תקשיב פזמון: אבל לבו התפורר למיליארדי אבנים קטנות ניסיתי שוב ושוב לגרום לו להשתנות האהבה שאבי היה צריך לתת לי ולא רצה במשך כל חיי חיפשתי את האהבה אבל הבנתי שטעיתי כשראיתי איך שהוא לא השתנה רציתי רק את אבי לידי שידאג למשפחה איך יש כל כך הרבה אנשים רעים

ולחיות עימה בהרמוניה שלמה להסיר את מגבלות החברה איתן לעומקים ניתן לצלול מילים הן עונג גדול מכול אשר קירבתה לא חדלה מלהרטיט על אשת חייל אמיתית ולא נחדל מלבכות עת יבואו ימי הפרדות אמשיך בלעדיך לצעוד לבד ואני שואל את עצמי כיצד אין בקירבך שום שעטנז את ממיסה את הכעס והרוגז ואתך אין גבר במקום דורך השקפתי מעט על אופיך ויופיך בטח כיף איתך לחיות בנויה את לתלפיות איתך הנר בוער ולא דועך יודעת בזמן לחייך לך ישבצו מלכים על ארגמן ובוץ יש בך הכל שלגבר נחוץ

ישנתי כמה שעות , שינה מתוקה כתינוק.  השלווה הלא מוכרת הזו, ציוץ הציפורים והשקט, הרגיעו את נפשי הנסערת מהמאורעות האחרונים. זמן לא מועט יידרש לי , אני מניח, לעכל את השינויים הדרסטיים שנתחוללו בחיי. בערב יצאתי  למרכז השוקק של האי, לראות הכצעקתה. ישבתי במסעדה והזמנתי אורז עם עוף ברוטב חריף ויין. המרכז המה תיירים ומקומיים וגם ישראלים לא מעטים. חשבתי על כך שבעוד שלושה ימים מתקיימת מסיבת הפול מון המסורתית בקופנגאן, ושם זו הזדמנות מצויינת להתחיל ליצור את קשרי  הסמים שלי. אני מניח שכשאגיע, נריח אחד את השני  מרחוק כשני כלבי דם רעבים, מצורעים. אמנם המסיבה שורצת שוטרים, אבל  זה מעולם  לא הפריע לפושרים ולדילרים לחגוג שם בטירוף. טרפתי בתיאבון את העוף והאורז והמלצרית החמודה העניקה לי חיוכים נעימים לעין. לבנות בהדרגה את הכח, זה מה שדרוש לי בתקופה הקרובה. לעבוד לאט, בזהירות, בחכמה, בעורמה. את התכנית העסקית, בקווים כלליים, הכנתי עוד בארץ. עכשיו נותר לבחון כיצד יתפתחו העניינים, לנהל את הסיכונים, את התזרימים, את לוחות הזמנים.  כמו כל ארגון או מוצר חדש שמוחדרים לשוק , עליי לפעול בשקט וללא משיכת תשומת לב

אישה, זמן הולך ולא חוזר נסי הפעם לוותר כי זאת ארצה ולא יותר אישה, לא עזרו לי תפילותי בשבילי את כל חיי אקח אותך בין זרועותי אישה, הימים עוברים חולפים חלומותי לא נשכחים אישה, אישה, אישה כל ימי ולילותי אקדיש רק לך אהבותי אישה, אישה, אשה אישה, עייפתי מתחנונים הכל שמור אצלי בפנים כל שתאמרי אני מסכים אישה, בואי נחיה את העבר אל תאמרי הכל נגמר אחרי הכל אינני זר אישה, הימים עוברים חולפים...

אפגוש בסופו את את כולם. שאם אתאמץ להותיר חותם לאורך השביל בוחן את כישוריי ויש בכך תקווה מן הסתם ולפעמים יש לי תחושה שמישהו אי-שם כל- כך הרבה אמנים לוקחו מהעולם         חותם לאורך השביל.         לפנות מקומך לדור החדש.         כי למות בלי חשש, פירושו         וכל העניין אותם מצחיק           ברי-מזל הם ז"ל-בצ'יק         בישי-מזל מתים בייסורים             מיהו ז"ל בר-מזל.         על כל מילה שאיננה תקינה             אין צורך להשמיע קינה               חירות המשוררים. מחבר של שלושה שירים שאין בינם דבר

שלו? מה הוא יכול להגיד? רק "אמממ אני לא יודע, הוא פשוט נעלם" וזה סתם נשמע כאילו אבא שלו עזב אותו ולא חזר, לא כאילו הוא היה במגדלים האלה שהם נפלו... אמא אמרה ששנה הבאה נטוס למגדלים. עברה שנה ואנחנו פה והנה יש פה אנדרטה, ואני כבר ילד גדול אני יודע הרבה דברים, כמו שמתו פה יותר מ- 3000 אנשים, ושיש כמעט 1000 נעדרים ושהיה מטוס שבו הנוסעים היו גיבורים והפילו אותו לפני שהוא הגיע לבית הלבן וככה הם הצילו את הנשיא, אני חושב שמגיע שהמשפחות של האנשים האלה יקבלו איזה פרס. אני גם יודע שהילד הזה שאבא שלו נעדר כבר יודע לשחק כדור-סל כי גם אני הצלחתי ללמוד לבד ואולי אפילו החברים שלו חושבים שהוא ממש חזק כי הוא מצליח לשחק למרות שאין לו אבא ואולי בכלל אמא שלו מצאה לו אבא חדש... אני שוב מנסה להביט בפנים של אנשים והן עדיין חתומות, אני לא רואה שום תזוזה, קפואים. מוזר כי גם במקום שבו נפלו התאומים אני לא רואה תזוזה, קפוא שם, אין שאריות, הכל נקי...

30/11/1 אל תספר - שמור על דממה. שלא יציט אש בשממה. שלא יגע בך אף איש, קרח שומר אותך אדיש, הקרח של אלפי דמעות. ימיסו קרח תוך שניות, כי רחמים כל כך חמים... אל תקבל שום רחמים, ואל תתן להם לראות. תבנה מסביב לך חומות, תשרוט, תרביץ על החזה. תצעק בשקט. תתפור ת'פה. בסוף המנהרה אין אור. הם לא יבואו לעזור. תסב מאחרים פנים.

החמיאה לחברתה על הארוע, השתתפה נסיכה פרסית אמיתית. אבל היא התנהגה באצילות, ולא הקדישה הלב מכלת המסיבה. בכל זאת, לא כל יום פוגשים חתולי הרחוב האלה רצון מצידה של הג'ינג'ית. אולי בגלל שבואה הסב קצת את תשומת ליום הולדתה, הרגישה החתולה הפרסית תחושה קלה של אי שביעות למרות שהחתולה הג'ינג'ית שמחה מאוד לבואה של חברתה הפרסית הרגשה שלמען החברות היא חייבת לחרוג ממנהגה הבדלני. כל חתולי הרחוב החצופים שלבטח ישתתפו במסיבה, אבל היתה לה היא לא ממש התלהבה לצאת מהחצר המוגנת שלה וגם לא מהמחשבה על ההולדת של החתולה הג'ינג'ית שנחגג במגרש הנטוש בהמשך הרחוב. הפעם הראשונה שהחתולה הפרסית יצאה מהחצר היתה לכבוד יום רכילויות כלליות כאלה. לביקור, מספרת לה מה קורה ברחבי השכונה. מי בא, מי עזב, היתה לה גם חברה, חתולת רחוב ג'ינג'ית שהגיעה מידי פעם קרני השמש המחממות את חצר הבית. אכלה שלוש ארוחות מסודרות ביום ואת מרבית זמנה בילתה לה תחת ועדין. היא ניהלה חיים שקטים ומסודרים בלי הפתעות מיוחדות, פרווה לבנה ועשירה, עיניים כחולות, אף ורדרד ושפמפם ארוך

שחייה חיים בודדים. הכל המצאה של אשה בודדה, נסיך ונסיכה, אביר על סוסה, אהבה יש רק בספרים. את האמת אני כבר קיבלתי, הכל המצאה של בודדים, אחרי כמה זמן להבין זאת התחלתי, נסיך או אביר על סוסה לבנה. ואני גם רוצה, סיפרו סיפורים, עוד האמנתי באהבה.

תיפול אני חייב להפיל עוד קצת!! צריך להבין בגדול התחלה: בשביל להבין אותי אותה  צייר עוד ראש! ותעלה רוחה של דבורה הנביאה. בינתיים צריך להפיל עוד... לא צריך להפיל עוד ? ההתחלה היא גם הסוף אולי האושר שלי זאת הדרך ללמד את עצמי לאהוב את עצמי? להגיע לרוחניות דרך האושר? מה הקשר דבורה הנביאה... למה אני לא אוהב את עצמי?? כי אני לא אוהב את עצמי! למה אני מבקש שיעזבו אותי.. שיעזבו אותו!! אני עכשיו הילד הקטן שמבקש זאת ? מה ללמוד! אני צריך להבין שיש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד!!!!

טיפות עצובות טיפות של דמעות והגשם יורד ושוב מעונן

0002.8.03 ובסוף תגלה שזה רק אתה החיים הם מונופול, כביש או הצגה גדולים החיים מפחידים גם ככה בסופו של דבר תתאפס המקסימום שיקרה הוא שתדרס אם תשבור את הכללים וכבר לפני תחצה אבל הירוק אומר שכלום לא יקרה האיש האדום כל-כך אדיש זה כמו לעבור כביש ואת כל כחך בגאווה אתה משקיע ואז השחקן הראשי עליך מצביע גם לא יפה להפריע לקהל בצםפייה בנוף אז למה שלא תשאר עד הסוף אין לך מושג מה העלילה או התסריט קנית כרטיס למופע, די בזול יחסית ולפעמים אתה לוזר מחורבן, מהר מאד שוכח לפעמים אתה למעלה, טוב ושמח משחק המונופול החיים הם לוח משחק גדול או שמא ביטוי זה כבר נשחק?

                                                              סוג מיוחד, כאלו שלא נובלים.                       אני אביא לך זר חדש של ורדים                                         ואני?               שקיבלת מהאדם שלא שמע על המילה סיבולת                         השאירי מאחור את זר הורדים                     תארזי את הפנטזיות השנויות במחלוקת                         בסופו של הלילה הקר והבודד                   אם תתני לו ורד אחת הוא ישכח את הכאב               לכי תתווכחי עם זה שאומר שהאושר הוא רגע חולף                     היופי שלך שווה לאיזכור בכל השירים                     אילו רק יכולתי להביא לך זר של ורדים

כמו רוח משוגעת נכנסת לי אל הלב בגללך יוצא מדעת הראש כבר לא חושב אני תמיד היתי בטוח בעצמי ואת פתאום אלי הגעת הטרפת את עולמי אני בך התאהבתי ממבט ראשון כשהישתכרתי מיופיוך ברח ההיגיון כמו רוח משוגעת... היתי בעינייך רוח סערה ואותי היא סחפה אליך נערה תמיד שאת נוגעת אצלי הלב בוער ובתיבת המחשבות הבורג משתחרר כמו רוח משוגעת...

שלי. אמרתי לעצמי. אולי בפעם הבאה. המובן מאליו הוא מפלט, מפלט מחוסר התעוזה, פס היצור הוא המפלט בשלישית וגם ברביעית. יש מי שיאמר שעצוב הדבר, אך לפעמים והעברתי עוד צנצנת מיד ימין ליד שמאל, וסגרתי. וכך שוב. וכך מסוגלות לעשות כן. הנחתי שכך צריך להיות. הנחתי את הספקות בצד פתאום ופס היצור שב לנוע. כאילו מחליף את רגליי שאינן היו בעצמי חשתי כיצד רוח חמה ומוכרת נשבה אל המקום, צליל המנוע שב סותרות. התלות במוכר, בפשוט, מנעה מרגליי נוע. בעודי נאבק הבטיחו לי עתיד, שאני פה בטעות. אך המחשבות הנוגדות במהרה להוקיעו, מזכיר לעצמי ללא הרף שפעם הייתי מצליח, במה שעשיתי, הלבטים הכו בראשי בחוזקה כמנערים, אחד מכה בשני ומנסה שקעו במן דיאלוג פנימי ללא מילים שצרב לי כשיפשוף בברך. הטיטניק ועוד לויתן אחד. הרגשתי איך גופי בוגד בי, הלב והמוח הן, קפאו כקרח, קרח כ"כ כבד שהיה מטביע אף שתי אוניות כמו אחריי שרפה, זקפתי את גבי ודחקתי ברגליי ללכת משם, לעזוב. אך שכולאים אותי, אני מסוגל! שידלתי את התסכול להתמוגג כעשן חשבתי. עליי לנצל זאת, יש לי עוד זמן להמס את סורגי הברזל עמוק בתוך ליבי עד שכמעט נשפך מן הצדדים. עם זאת, עודני

עכשיו חוזר על הרגליים עדיין קצת עקום מתחיל לקום מסתכל על השמיים מיד מרים את הראש בלי לחשוש לא, זה לא כאב שקט ודממה לאחר החבטה שמקושט בבוץ עכשיו עם חיוך רחב מתרסק רק בדקתי מקרוב את הקרקע לא, לא נפלתי למרות שכך זה נראה פיזמון אני כבר לא על הרגליים תוך דקות ספורות בלי לראות שמים רגליים בינתיים משמשים כמכשולים

בלונדה עם עיניים כחולות בלונדה עם עיניים כחולות חזיון תעתועים תת-מודע פיה טובה של ילד בן 6 פנטזיה כמוסה של ילד בן 100 המממ.... בעצם זה אחד מאותם מקרים נדירים שאידיאל מתגשם במציאות ומה זה עושה לך? זה עושה אותך נורא נורא מחורמן

את אוהבת לשחות בים, אני אוהב לסחוט תפוזים את אוהבת לבכות סתם אני אוהב סתם אנשים טובים באמצע היום נשמע לי טוב את נלחמת להתגבר אני חולם להתבגר את אוהבת כשחם אני חם כי אוהב אותך באמצע התום נשמע לי טוב כמה טוב תגידי לי כמה טוב שונים באהבה שווים ברוח איך טוב היה לי איך טוב נהיה לנו אז בואי נתקרב את אוהבת לדבר תמיד חלמתי לבדר את נוהגת להתרכז אני מתרכז כשאני נוהג בך ברכות נשמע לי טוב אני נלחם עלייך שוב את מאחלת לי כל טוב את אוהבת משחקים אני חולם על השחקים איתך באמצע השמיים נשמע לי טוב

דברנו כל הלילה איך שלא הרגשנו את הזמן מביט מבעד לחלון ואת כה רחוקה מכאן אני כל כך מתגעגע קולך עדיין מתנגן אני מרגיש אותך קרוב בואי נברח לנו מכאן כל מה שיעשה לך טוב אני יודע ואם תקומי ותרצי ללכת אפול כמו עוד עלה שבשלכת חוץ ממך אין לי כלום בעולם את...הלב לא משקר יודע שזו את אני לא אוותר עלייך לעולם אני שלם איתך אוהב אותך בכל הכח כי זו את גם ייפלו שמיים ויבער הים איתך אני עוד אנצח את כולם כי בלעדייך שום דבר פה לא מושלם בעולם את כל הטוב שבעולם את מאירה לי את חיי כי את השמש והרוח שנושבת בכנפיי אוהב אותך לנצח וכשתבואי אחכה לך ואדע עד כמה את הכי שלווה וטהורה כל כך יפה כמו השבת שכבר בפתח שאם תקומי ותרצי ללכת אפול כמו עוד עלה שבשלכת חוץ ממך אין לי כלום בעולם

לכל אחד ישנה תקווה למצוא לו נשמה קרובה נוצרת מצלע של חיי והתגשמו כל תפילותי מצאתי בך אושר וגיליתי בך יושר מגע של כוח ועצמה. מצאתי בך שקט בידך המלטפת את נשמתי התאומה! אותך ברא לי אלוקים את היפה שבנשים מבטיח לך לאהוב אותך כמו מבראשית זוהי אהבה נצחית את ואני עולם אחד תמיד ביחד לא לבד כי הרי נועדנו זה לזו והאל נתן את ברכתו מצאתי בך אושר וגיליתי בך יושר מגע של כוח ועצמה מצאתי בך שקט בידך המלטפת את נשמתי התאומה! אותך ברא לי אלוקים...

גן העדן פריו נתן, שפתיים יישקו. תפוח וצילצלים, עינייך אור נגוהות, פנייך ימתקו. והארץ היתה תוהו ובוהו - באת, ועולמי נברא. פוסע בשבילייך, שוזף יופייך, ייחודך, לוטף פרחייך. צבעים של חן וחיים מקשטים בך הילה, ברוכה תהיי, כלה.

- "מה, זה עובד?" שאל את שי

הנסיכה והנסיך התכרבלו על שפת האגם ובתום אותה שעה קלה האלו נשארו לנסיכה רק עוד עשרה עלים בדיוק ובבוקר היום הבא ימים סערו גבולות הממלכה והלחימה היתה קשה ובנוסף על כל הצרות הממלכה שם היה עליו לשהות במשך אחד עשר ימים ארוכים. אותם הקרן שלו ודהר לעבר היער שלמרגלות ההר שמאחוריו שכנו גבולות האחרון לאותה חופשה נשק הנסיך לנסיכה, אסף את חרבו, רתם את חד סיפורנו מתחיל למעשה בחופשה האחרונה של הנסיך בטירה. בבוקר ולנסיך להפגש לשעה קלה וכך להקל במקצת על אותם געגועים. ובכן מגלגלת אחד מאותם עלים בנייר דק ומעשנת אותם,  היו מאפשרים לה נסיך )ושל אותה נסיכה(. ועלי אותו ורד, כאשר הייתה הנסיכה שמעבר להר, וזכר את ימיו כצעיר ובין לליבו המתגעגע של אותו וגלימה כסופה( שהיה מתגורר מרחק קצר מן הגבול של אותה ממלכה זקן לבן ארוך וגלימה מרשרשת כסופה )תמיד יש להם זקן ארוך ארוך שהרי לא היה זה סתם ורד אלא פרח מיוחד אותו קיבל מישיש בעל מתנמנמים אל מול האח העניק הנסיך ורד מוזר למראה לנסיכה. מוזר היה במילים ממש צורך. ובאחת מאותן חופשות קצרות בעודם לתת לנסיכה רק כאשר נפגשו סוף סוף שניהם אבל אז יודעים אתם לא החד קרן שלו ולכתוב

ואני הייתי מנשקת אותו חזרה - זה היה מפחיד אותו. הוא חייך, ואמר "גיבור" ממני. אמרתי לו שאני יכולה להפחיד אותו. אמרתי לו שאם למרכז - כדי לראות אם חברה שלי שם. בחניה הוא אמר לי הוא יותר הוא המשיך לנסוע. אבל דיברנו. הגענו לבית שלי, אבל הלכנו קודם קורה. פחדתי מהכל. פחדתי שאני אכנס לעוד מערכת רגשית שתפגע בי - כי זה תמיד יקרה שוב. כי פחדתי. פחדתי שאני אהרוס את הקשר הנהדר בינינו. נרתעתי מיד. כי לא ממש ידעתי איך להגיב. אמרתי משהו כמו שלא אותי וצירפת אותי. זה כמעט הסתיים בסטירה. אבל לא יכולתי. הוא אמר משפט שמזכיר קצת את על החיים ועל המוות. פשוט תפס לא יודעת. הוא התניע את האוטו נסע וחנה בצד. דיברנו קצת. ואז מבינה למה שאלתי אותו את זה. לא רציתי. או שאולי כן. אני כבר אותה תמים, ואמרתי לו שאני יודעת שהוא הולך לנשק אותי. אני לא זה, אז שאלתי אותו "אתה הולך לעשות את זה או לא?" הוא שיחק ישבנו בחניה, וידעתי שהוא הולך לנשק אותי או לפחות שוקל את כדי שהוא יסיע אותי הביתה. כמו שאומרים "טעות אנוש". היה רגע של מבוכה. וזה עבר. קמנו הכי מגעיל שיש, כדי שהוא יפסיק לחשוב על זה. וזה מה שעשיתי. שכמותי. אבל אמרתי - אם

דן היה שמו, משום שהוא דן את עצמו לחיי בדידות. מרגישים. הוא המשיך הלאה לחפש את הנבחן הבא, נראה היה שהוא שכח איך דן עמד בתוך הקופסא שלו נאלם, רדום בצורה נוחה. הנפילה הייתה שקטה כמוהו. הוא אינו קיים עוד. אינו משמיע קול. חבטה שקטה. עגבניות מתגלגלות. דם. פנייה חדה. עיקול של כביש חדש. אוטובוס שיוצא מהתחנה המרכזית. משסיים את קניותיו פנה האיש לתחנת האוטובוסים. כמו דן. הצעקות הרמות בשוק בלעו את קולו, והפכו אותו ללא קיים כמעט האיש חיכה בסבלנות, עד שהסוחר יפנה אליו. קולו כמעט לא נשמע. אדמה. האיש קנה שני מלפפונים, שלוש עגבניות, פלפל ירוק ושלושה תפוחי אף אחד. אולי הוא גר בדירת חדר עם גג דולף. אולי הוא סב לעשרים נכדים ושני נינים, ניחש דן. אולי אין לו השאר בעצמו. כיוון שהיה עד אך ורק לאפיזודות קצרות בחייהם, הוא השלים את דן אהב לנחש איזה מן חיים יש להם, לנבחנים המובחרים שלו. גר לבד. האיש מילא את תכולת העגלה במצרכים מועטים. מכך הסיק דן שהאיש האיש רעדו, והוא גרר אחריו עגלה. בימים וארשת פניו מלאי הקמטים השלווה, משכה את דן. ידיו של באחד מטיוליו בשוק בחר את האדם אותו יבחן באותו יום. האיש הבא בכל פעם שהאזין

הלילה אני מרגיש כטוררו, כטוררו שמזמר לו עוד שירים יפים כאלה. הלילה אני תוסס כטוררו אשר רוקד פסדובלה. בריקוד זה מתמזגים הקולות של הפרים ותרועות של חצוצרות בזירה. צחוקן של נערות ופרחים שהן זורקות על ראשי הבחורים בשירה. ושירה זו נמשכת לעולמי-עד וחוזרת, לדמי היא חודרת, בעורקי היא כבר זורמת. הלילה אני צועד כטוררו, כטוררו שרוקד עם עוד עלמה אחת נוספת. הלילה אני רוקד כטוררו ומנגינה פה סוחפת. בריקוד זה.... הלילה, הלילה הזה כטוררו, כטוררו שרוקד לו עוד ריקוד בדם רותח. הלילה, הלילה נפלא כטוררו אשר בכלל לא ינוח. בריקוד זה...

רק חבל שאין לי אומץ להגיד לכן... אני באמת מתכוונת לזה והפעם עם "חברות" כמוכן כבר עדיף להישאר לבד אתן מגעילות אני שונאת אותכן בדיוק ככה ! אתן כמו אוויר, בסה"כ גז מסריח שחונק אותי אל תחשבו שאתן יותר מדיי כלום !!! בדיוק כמו שאני כלום בשבילכן כמו שאני אפס בשבילכן אתן שום דבר בשבילי! מתי "הכתירו" אותכן לזה ? מי ? אתן ? ממתי ? החברות הכי טובות שלי ? למה את לא מבינה את זה ?? החברות הכי טובות שלך תחזיקי מעמד, יש לך אותנו את יכולה בלעדיו, את לא מבינה שהוא רק פוגע בך ?! למה את נותנת לו להשפיע עלייך ככה ?

שנייה, אומרים את הכל. באותו הרגע, בזכות יהודה, הבנתי הכל. דבר-מה, ככה בלי להתכוון, ובעצם במשפט קטן אחד, או במחווה של אני לא יודע. יש רגעים בחיים שילדים, או סתם שוטים, אומרים רעיונות" חיכה מספר שניות, "לאאא. עזוב, זה לא... אין לי. אין לי שתידלק, כדי שתיתן לו את הרעיון שישפר אותה כדי שתידלק. הוא צריך רעיון טוב," הוא הסתכל על המנורה שוב, כמחכה אולי "לא יודע. צריך לשפר אותה כדי שתצליח להידלק. בשביל זה אני "מה? לשפר? איך לשפר?" לא ידעתי אם לצחוק או להתעניין. אותו." "לא, המנורה היא פתרון מצוין, אבל הוא לא מוכן. צריך עוד לשפר שלך. למה אתה מתעקש ללכת איתה?" המוזרה שלי, אמרתי לו: "אז אולי המנורה היא לא הפתרון לבעיה מתוך רחמים שלא ברור לי אם יש להם הצדקה, בהתחשב בהתנהגות ראיתי אותה נדלקת. זה לא עובד ככה סתם ללכת עם המנורה." יהודה הביט בי בפה עקום מאכזבה וענה: "האמת שלא. אף פעם לא בה, "אתה הולך איתה כבר די הרבה זמן. היא באמת עזרה לך?" אותו: "תגיד, יהודה, המנורה הזאת שלך," הבטתי בידו שהחזיקה כנראה בגלל האווירה האופטימית שהשתררה בבית החלטתי לשאול נכנסנו אלי הביתה וראינו את המשחק. נגמר אחת-אפס

קורה לי הרבה פעמים שאני יושב, לא עושה כלום, בוהה באוויר וחושב. על מה? על החיים. החיים שלי, החיים בכלל, למה קורים דברים, איך הם קורים...  אבל לאחרונה אני חושב הרבה על ילדים. מה קשור? קשור הרבה. מה שאני הולך לספר לכם הולך להיות שוק בשבילכם. הסיבה שאני חושב הרבה על ילדים זה בגלל שלפני שנה וחצי אני הכנסתי מישהי להריון... 3 פעמים. כן, אתם יודעים טוב מאוד את מי. מה אני אעשה, אני אדיוט. שנינו היינו מטומטמים. הלכנו לפי השיטה של "לגמור בחוץ". חכם הא? לפני שאתם שואלים את עצמכם "למה 3 פעמים?! לא למדת מטעויות מפגר!", אני לא ידעתי על זה עד שנפרדנו. למה היא לא סיפרה לי? לא יודע. גם קנינו את הבדיקה הביתית ויצא חיובי, אבל כשהיא יצאה מהשירותים היא אמרה לי שיצא שלילי... (זאת הייתה הפעם הראשונה). אני לא מאשים אותה. לא קל לספר כזה דבר. במיוחד לא בגיל שלה... (בת 14. אל תטיפו לי על זה, אני מבקש). הפעם הראשונה הייתה לחודש וחצי, פעם שניה 3 שבועות, פעם שלישית שבוע בערך. כל פעם הייתה לה הפלה טבעית (אני לא רוצה לספר למה, משהו אישי שעבר עליה - אם היא רוצה היא תגיב פה ותסביר למה). בתכלס, אולי אתם לא חושבים שזה כזה

כמעט שנתיים אנחנו יוצאים יושבים בפאב ומכורים לסרטים תשמע הערב לא בא לי לצאת לא איכפת לי מה ש בסינמטק הערב בא לי ככה סתם לדבר יש כמה דברים שצריך לברר אל תביט בי עכשיו כמו תינוק מבוהל אלוהים אדירים תעשה את זה קל מה צריך כבר לקרות כדי לדבר לא קרה שום אסון אין לי גבר אחר הרגשות שבפנים הם אותם רגשות אך פתאום יש רצון לנסות לשנות יש מיליון דברים שרציתי לחוות מיליון אנשים להכיר ולראות ואני מרגישה שאיתך זה סגור הכל מסודר לי מדי וברור רוצה להקדיש עוד קצת זמן לעצמי להבין טוב יותר את מהות קיומי אל תתחיל לחייך אל תהיה עוקצני טוב אז פעם אחת הנושא הוא אני מה צריך כבר לקרות כדי לדבר לא קרה שום אסון אין לי גבר אחר הרגשות שבפנים הם אותם רגשות אך פתאום יש רצון לנסות לשנות ידעתי מראש שאיתך זה אבוד אי אפשר לדבר אף מילה ברצינות אתה כרגיל לא אומר לי דבר מאמין שהכל יסתדר עד מחר טוב אז אצלי מתגבשת לאט החלטה גם אם טוב לנו יחד אני ואתה לעצור לעשות פסק זמן מסוים לבדוק מחדש מה קורה לנו כאן לא דיברתי על סוף אל תכניס לי מילים מין תקופת ניסיון זה קורה לרבים נפרדים נרגעים ואחר כך

משנה, כבר אף אחד לא מריח. מופתי ובדממה מקודשת, יותר מהכל היא הייתה מסריחה, אבל מה זה ורובי מתישהו מת מאיזה חיידק בכבד, קברו אותו בטקס מרשים בסדר )ואל תשאל אותי עכשיו למה דווקא הודו הכי מסריחה( טהור אחד. כמה שהיית יותר רחוק ככה הסרחת פחות. יותר, חלק בראש, חלק בלב, חלק בידיים אבל לא נשאר סביביסט אין מה לעשות אבל אחי- לאט לאט כולם הסריחו, חלק פחות חלק מי-כוס של אישה זקנה. ללכת כמה שיותר רחוק מהצחנה שהתגברה עם השנים כמו יין טוב או בינתיים הסבביסטים שנשארו למעלה בגבעה ירדו מהצד השני שלה אומרים, סירחון שקט חודר עמוק. הם שברו שיא חדש בסירחון, בלי חרא ובלי נודים, אבל איך יצאו מהכלבוש הם היו באמת יותר ממושמעים ולא צחקו יותר, אבל זה לאיזה חודש מקסימום, למרות זאת אלה שצחקו באמת נכלאו, ושהם השמירה, יכלא" הוא היה בטוח שזה יעבוד, וזה עבד רק על חלק וגם ממנו ביותר סמכותיות סרוחה, ונפלט לו "הבא שייתפס צוחק בזמן והוא חשב וחשב וכמה שהוא היה חושב יותר ככה הפלוצים התפרצו מהעירנות של השומרים, שהוא עוד שלו וגם כדי לסגור את הקצוות הוסיף שזה מוריד בגלל זה הוא חשב איך אפשר למנוע מהם לצחוק במקום כזה חשוב -09

בה היא השפילה מבט ואמרה"לא התכוונתי "די רע אם עצמי" אמרה ועמדה שם עם הידיים מוחזקות לאחור כאילו בראש שלך איך תרגישי?" אני אגיד לך שאת לא נראית חכמה או אם פיסת אינטיליגנציה אחת "את יודעת יש לך קצת חוצפה לא הרבה קצת" התחלתי לתקוף "ומה אם זה שהיא צודקת זה דבר אחד ,אבל מי היא שתגיד לי את זה. "אתה הבן-אדם האחרון שנראה כמו לוחם" "אז למה התכוונת?" שאלתי בטון נזפני כי היא עצבנה אותי. כנראה היא הבינה מה היא אמרה "לא התכוונתי כמו שזה נשמע " העולם באמת דפוק. אחר ,אבל נשארתי מאיזו שהיא סיבה,מדי פעם זה כיף לראות עד כמה ברגע זה החלטתי לחתוך כי אין לי כוח להיות מושפל אל ידי אדם "תודה,הם גם רצו שאני אהיה קצין" אמרתי ונעלבתי. כי אני "בריא גוף". האמת הייתי חייל די טוב,הייתי גם מפקד טוב אבל לא רואים עליי אבל מה לעשות, קורים טעיות בחיים. אלימות. רפואיות וגם יש לי אופי שנמנע מעימותם ואני אדם די רגיש ששונא יש לי כרס,אני לא רץ מהר בלשון המעטה,היו לי המון בעיות לוחם: את האמת אף אחד לא מאמין שאני לוחם כי בעצם אני האנטי-תזה של אותי "איפה יופי הבלורית והתואר". "אתה לוחם" שאלה בתדהמה "אתה לא נראה לוחם" המשיכה

זה הכול, בזכותי. אם יש שמש, תשמחי זה אני, רק אני אם יש גשם, תזכרי זה הכול, בגללי. אם יש גשם, תברחי זה אני, רק אני אם יש גשם, תסתכלי להופיע. ויגרום לתשובות שיאיר במרחב לו שלחת לי כוכב שיושיע. אבל אין אף מלאך בשדים ורוחות זהו חוף שנלחם זה הכול, בגללי. אם יש גשם, אל תבכי זה אני, רק אני אם יש גשם, תסתכלי תופיע. מחכה שהשמש כשהייתי תמים והחוף עוד זוכר ברקיע. מפזר עננים שעריו לזרים בלילות הוא סוגר משמיע. בימים זיכרונות הוא כמו תווים מתנגנים

שזוכים להיוולד או לא להיוולד ויש כאלה שזוכים בחירות או לא בחירות על מצבת קבר אימי רשמתי נולדתי לשלום לאור ולמזור כל אדם נולד בחירות בשלום באור ובמזור גם אם לא בחר בחירות להיוולד