Datasets:

Norod78

/

HebrewStageAndLyricsWithNewLines

like 0

והוא גרם לה להרגיש רע... נכנסת לעולם משלה ולפעמים אף יוצאת מזה עם מצב-רוח רע, כאילו היא כל הזמן שקועה בדף שלה, משאירה את כולם תלויים מאחור, שמחלק הפעמים המועטות שיצא לה לכתוב, הייתי שם. המוזה. פשוט זה כבר מתמשך תקופה ארוכה, ואני אתה המון ככה כל שנייה... ממש לא - אני לא רוצה להטעות... רק כשנופלת כשקרן כותבת ואני לידה היא כאילו בעולם אחר, זה לא שהיא כותבת "תודה... באמת לא היה לי בדיוק..." "כן... יש לי עט בכיס הקדמי של התיק אם את צריכה..." "א...אני מצטערת.. אני... חייבת..." אני מנגן בגיטרה שירים ללא מילים מדבר תוך כדי עם קרן. קרחת יער, מדורה. שמח שהיא מוציאה דברים על הדף. ואי אפשר להגיד לא... אני בכלל לא רוצה להגיד לא. אני נורא לענות'... - 'סורי, יש לי שיחה - המוזה התקשרה אליי ואני חייבת אז ככה זה גם עם קרן, עושים חיים ביחד ואפילו פתאום כשמדברים ואתה לא תנתק לו בפרצוף, ברור שלא! בלי כוונה... שעושים כאב-ראש...( - והוא עונה לשיחה - קוטע אותה פתאום... נשמע צלצול של הפלאפון שלו )מהצלצולים הממש מעצבנים האלו זה כמו שיש לך שיחה נהדרת ואישית עם בנאדם קרוב ואז פתאום הקטעים האלו שלה דיי מוזרים...

3002.30.12 ואת רוצה שנהיה ידידים! אבל אני כבר עמוק בפנים, לא רצית בכלל להכנס לתוך כל זה, לשנות אותך. ואני בכלל לא יכול, ניסיתי, עד שהבנתי, שטעיתי בגדול, ושלך צבעים. המשקפיים שלי ורודות, טעיתי בשיפוט הדברים, ולא ידעת איך להגיד את זה. חשבתי, לא ידעתי, שניסית כמה שיכלת, ולהעמיק. להתקדם ולנסות, אולי כי חשוב לי כל כך, כשהתחלתי להרגיש אותך, בתוך חיי. לא ידעתי מה לעשות,

גורמים לי לכתוב את שירי. שבמקום להדוף למבצר או טירה והבית נראה לי סמלי אחזור מן הרחוב אך בסוף, מן הסתם ושוטף את טרדות הנפש שבוחר לעטוף, הוא עושה לי טוב לטייל ולספוג את הגשם ועם בוא הנטף לצאת אל הרחוב לקבל על עצמי את הנטל ולבסוף להרחיק, להוקיר את הסוף, ולדעת הכל... ולגעת בו שוב, ורציתי עוד שם להגיע רחוק נפילים עוד ירדו מן הצוהר אך ללא היסוסים, פיתולים, סיבוכים, עוד ברדת החוץ של הטוהר וללא עכבות להמשיך ולצפות למלחמת השחור והזוהר

הממתין אלוהים לאדם שבי היושב אלוהים וממתין לי היושב אלוהים או עומד מתרחב ליבו מתעודד בי מרחף אלוהים במקומותי מתנהל בעולמותיו בי אין אלוהים במקום בי ורק בי בתוכי הוא בי היכן אלוהים בי בתוכי כבר שאלתי ונוכחתי הממתין אלוהים לי הממתין לאדם התוסס בי הממתין לאישה בי לגבר, לילד, לאבא שבי לאמא לאח למורה בי הימתין אלוהים לי עד שיגיע הרגע בי לצאת מגופי ולשובי אליו, חזרה לביתי אליו הביתה לאימי הביתה לאבי מולידי הביתה לגן עדנתי הימתין? 22.8.12

ת'חולצה ונשארתי עם בגד הים הסגול משנה איתי התיישב לידי "נו איך המים?" "טוב" אני אשאל אותה." "אני יודע, היא אמרה לי משהו על איזה מישהו מחיפה, חכה שנייה "מאוד, תגיד אין לה מישהו?" "יפה, נכון?" איתי שאל את איתמר. איתי ואיתמר הקימו ת'אוהל בנתיים אני נכנסתי לים. אחרי איזה 5 שעות סוף סוף הגענו. איתמר מחייך אליי, חייכתי חזרה. "אממ..סבבה לי אין בעיה." "בכייף, מה את אומרת?" "יש מצב לשלישיה" איתי נדחף בינינו. "חופשי" תימרון ההגה שאיתי התעקש להחזיק. "נו אז מה את מספרת, יש מצב למשהו בינינו?" איתמר שאל תוך כדי "אתה עושה צחוק, בואנה תביא תביא ת'הגה" "איתמר, ימינה פה בשביל?" "רציני, איך לא ראיתי אותך שם?" "כן, זה ממש ממול לבית שלי" "וואלה? את מסתובבת שם הרבה?" חייכתי אליו. "בפאב של זואי". "איתי איפה מצאת ת'כוסית הזו?" חייכתי לעברו של איתמר. "היי" "זה איתמר, זו ליבי, תכירו" "היי, מה קורה?" גבוה, רזה, שזוף טיפה, שיער שחור שרוף ארוך. הצצתי דרך הג'יפ שני בחורים בגיל ה-02 לחייהם.חמוד החבר שלו. "או קיי" "אני צריך לאסוף פה מישהו חכי דקה" הצבוע אדום דהויי. הביטלס מנגנים בפוול ווליום, הרוח מפזרת את שיערי

בגן תמיד איזה אהבל שיכור או סתם אידיוט מעירים אותה יש לה שרשרת עם מדליון זכוכית צבעונית אטומה שרשרת דקה על קרסול רגל ימין עגיל בטבור קעקוע של פרח על התחת, פלח ימין אבא אוהב אותה מאוד אימא שונאת אותה מאוד אבא התקפל ואין לה בית היא רוצה לגור עם מישהו ולבשל לו אורז יש לה ים של אהבה, אבל היא לא תמימה והיא חשדנית היא כ"כ יפה שזה כואב לראות פרח כזה ברחוב היא מחליפה לפעמים עיר לשנות מזל לפעמים היא מוכרת את הרקטום שלה בשביל מאתיים שקל היא מחבבת אותי מאוד, ואני אוהב אותה כן, אני אוהב אותה.

שולה:

9.9.03 הכל מותר לי, כי זה בא מן הטוב אינני האדם הלבן, אינני משתלט על הכל אינני מלאך שומר על עקרונות אני מי שאני ושלם עם כל מה שעושה לא מאשים אף אחד בכישלונותיי, רק מרגיש, רק מנסה להקשיב וללמוד רק אומר מה שחושב רק הולך עפ"י מה שמאמין אני מי שאני, הולך עם חיוך גאה בלי להשפיל מבט בלי לשמור בלב בלי לשקר לעצמי, בלי לתת תירוצים וזה נותן לי כוח, וזה נותן לי חום ולאן שאני לא מביט אני רק מתמלא אפילו מהדברים הלא נעימים אני לומד, ומפיק ולא נותן לדבר לעבור לידי אני נוגע בכל, אני חלק מהכל ואוסיף לנסות, ולא אחלש כי כמו תמיד ודווקא עכשיו אני מבין כי זו דרכי ואין בי הרצון לנטוש אותה, כי היא הנכונה לתת אהבה, לתת מעצמי, כדי להיות מאושר אף מבלי לצפות שיחזירו לך. אמר לי זאת אדם שהערכתי והיה לי קשה להבין היום אני מבין עד כמה צדק אולם לזה בדיוק אני מתכוון את השיעור הזה הייתי צריך ללמוד היום, לבד, בכוחות עצמי ובכוחות אחרים שעזרו לי להגיע עד הלום את המלאך ששומר עלי אני אוהב עד השמיים ומודה לו על הכל אנשים מביטים בי ויודעים שאפשר להתקרב אלי ואפילו שחוששים עם המגע הראשון הם מבינים

המצבים אליהם מביא עצמו אדם בחייו, דורש מצב זה הקרבה שרק יכול אדם לחוות.

גם אם בליבך אין רוב נחת אם השיעמום הוא גדול פשוט נתיישב לנו יחד לשתות ולשכוח הכל לשתות ולשכוח הכל לשתות ולשכוח הכל פשוט נתיישב לנו יחד לשתות ולשכוח הכל. בחוץ מטפטף לו הגשם כמו מצוייר במכחול ירוק ורטוב הוא הדשא יחי הקנקן הגדול נשיר ונשתה את הכל נשיר ונשתה את הכל ירוק ורטוב הוא הדשא נשיר ונשתה את הכל. את כל הגברים היא קוטלת בזיו מבטה הכחול עליך אינה מסתכלת אז שתה ותשכח את הכל נשתה ונשכח את הכל נשתה ונשכח את הכל מחר היא תפתח את הדלת אז שתה ותשכח את הכל. נרימה כוסית כדי לשמוח בנפש גדולה הומיה נשב פה לשתות ולשכוח לשכוח חרפת השתיה תחי הכוסית המלאה תחי הכוסית המלאה נשב פה לשתות ולשכוח לשכוח חרפת השתיה.

אדם עובד אני לא מבין למה אני צריך ללקק לה את חור התחת. אני אדם עייף, אני הולך לישון מאוד מאוחר, ובבוקר אני צריך לקום לעשן סיגריה ולקחת את התרופות שלי. שנים אולי יובלות לא שתיתי מיץ עגבניות, אני מתגעגע לגלידה אמיתית של שוקו-וניל עם סוכריות, מחלב אמיתי. אבל השיניים שלי כבר לא בסדר, לא היה לי זמן המון שנים לצחצח אותן, ולכן הקור והמתיקות של הגלידה יכאיבו לי. אבל ללקק לה את התחת זה סתם מגעיל. בסדר, אני גמיש. אני יוצא מהבית בערך ב-6 בערב ומסתכל למוכר בעיניים. הוא מסתכל בי בתמיהה, ואני חושף שיניים ועושה גרררר... ואז הוא ישר מביא לי את הסיגריות שאני מבקש, אפילו בלי לבקש כסף. אומר אני ארשום את זה על החשבון שלה. והוא באמת רושם את זה על החשבון שלה, ואני זה שצריך לעשן וללקק לה את התחת. אני יודע לא בריא לעשן. אני לוקח מן כדורים כאלה שמנקים קצת את הריאות. "סולבקס" קוראים אותם. אבל לפעמים כל הסיגריות עולים לי לראש, ואני מרגיש כמו בתוך מכונה. זה קורה בערך פעמיים-שלוש בשנה. אז אני שותה כמה שלוקים של בירה, אפילו שאני שונא בירה, (יש לזה טעם של סבון ושתן,) והראש שלי עם כל המכונה נעצר. אני נעצר. אני שוכב

מה קלו רגליים ככנפיים העולות אל המרום ובוהק הלילה אור-עיניים כמו שאב מאור היום. מה ייטב לי עת ארקודה את מחול הנעורים, לי ייטבו חן הלילה ושרשרת השירים. לא אנום, לא אישן כי הזמר נושן ואתו כחלום יחלוף לי הזמן, מימי נעורי להט בי, לא אזוז מכאן. אהה...עוד השיר קולח, הלב שמח על תחיית הנעורים. לא ארצה באמש ולא יום-שמש ולא רגעי המרורים ואני מרחף עם השיר הסוחף, אש בצעדי ולא מתעייף. בואי-נא שירתי, נגני בדמי ואת נעורי נא השיבי לי. מנגנים בוזוקי וגיטרה ולבי פועם איתם הך במצילתיים, בדרבוקה ודמי בי שוב ייחם וידעתי דווקא טוב לי עם הזמר בשפתי, מבקשת נשמתי כי לא ייתמו נעורי. זכרונות נושנים שוב עולים וצפים וגלים-גלים מול עיני מרחפים ואני בהם שוקע, כמה הם יפים. אהה...עוד השיר...

על גג רמזור אדום? ספג שאריות שמש ולהיזכר בעורב שבמקום לקרקר אך מתאפק בין חלון חדרנו ושמים, מתפתה לבוא

אריאל - אבל יש לי תנאי אחד, מה שאני אומר אתה עושה מבלי להתבכיין מוסכם? אריק - אין בעיות אריאל - או קיי, להתראות מחר בחמש וחצי תהיה בפינחס 31 (צועד לעבר מכוניתו) אריק - למה בחמש וחצי בוא נתחיל בחמש אריאל - עוד יותר טוב נראה אותך מחר בחמש עם הזריחה (נכנס למכונית ונוסע) אריק - הוא התכוון לחמש בבוקר המטורף (לעצמו תוך כדי מבט מבולבל בשעון) 3.צילום חוץ ופנים, בית פרטי, בוקר. (אריק מנומנם מהשעה ממתין בפתח ביתו של אריאל ומקווה שהוא יהפוך אותו לשחקן כדורסל טוב יותר.) אריאל - נמוך מדי (פותח את הדלת לאריק לאחר שזה עמד כבר כמה שעות טובות בחוץ וסוגר את הדלת בפניו.) אריק - אבל אמרת לי לבוא בשעה.. (מופתע, מדבר לעבר אריאל אבל תופס רק דלת.) אריק - (עדיין ממתין) אריאל - אתה עדיין פה, אתה פשוט נמוך מדי, אתה לא יכול לשחק כדורסל.. אתה אף פעם לא תהיה שחקן, תנסה אולי פינג-פונג.. (מקיף את אריק ובוחן אותו בסגנון סמל משמעת) אריק - (נראה כמי שרוצה ללכת אבל לא מצליח) אריאל - תראה באמת לא נעים לי שאתה מחכה פה בשמש, פשוט לך הבייתה אין לך את זה. אני בטוח שתשכח מהכל עוד יום יומיים (בסגנון אבהי) אריק - אבל.. (בשוק

אצל העכבישים את הסבלנות שלהם." "אה... אז בסבלנות אתה מחכה עד שתמצוץ לי את הבוהן." "כן. את תופסת מהר." "בטח שאני תופסת מהר. הרי אמרו לי שאלוהים לא עשה אותי כל-כך יפה כדי לפשל ולא לעשות אותי גם חכמה." "ברור. ברור." "אני לא יודעת אם אני רוצה לצאת איתך. אני צריכה לשאול את עצמי." "לשאול? אז תשאלי." "בסדר. רגע." היא התנתקה ממבטו ושאלה בקול את עצמה: "מיכל. את רוצה לצאת לבלות עם חנן?" עברו כמה שניות. "נו?" שאל חנן. "רגע. אני... היא חושבת." "אה..." לאחר עוד כמה שניות: "היא החליטה שכן." "יופי. בואי נלך." "בתנאי שלא תיתן אותי לכרישים." "נראה לך?" "יופי." "היי! ואת לא תתני אותי!" "אני אחשוב על זה." 5 הרחובות בלילה היו אפלים, אבל מוארים היטב. שטניים, אבל מלאים אהבה ורוך. אבודים, אבל מלאים בבני-אדם. נקיים, אבל מלאים בפסולת ובקליפות תפוזים ובקונדומים משומשים. יפים, אבל גם מכוערים. אדומים, אבל צהובים... הם נכנסו למועדון "הכריש" שהיה מקום קטן רחב ידיים. מואר בהרבה אורות ניאון צבעוניים. זה היה מסוג המקומות שרק בחלומותיה הטובים ביותר הייתה חולמת שהיא מבקרת בהם... ואז הייתה מתעוררת שטופת זיעה. היו שם כמה

מוחה בידי, ומנגב במגבת מטבח (יש נמושות שמצחצחים שיניים, אני לא. שיסריח הפה). מכבה ת'טלוויזיה, קצת רחמים למלי, למנורת המסך ולמוחי. מה עכשיו? אמר טירן: "אתה עצבני על עצמך? שים את 'האור מציון'". אני שם את הדיסק הזה של סאבלימינל על רנדום ושומע מילים כמו פצצות לראש: "שים נעליים, אל תיתקע, זה שדה קוצים שרצים בו, לא שדה כותנה." ו-"מחשבות שעות על שעות מתבזבזות כי אתה מפחד ומהסס לעשות." אני סופר, זועק מוחי. אני סופר ואם יש לי זמן פנוי אני אכתוב! אז אני נכנס לחדר השינה שלי, בו יש מחשב, עם מאפרה וחפיסת הסיגריות. מדליק את המחשב ומעלה על הכתב משהו עצבני. נרגעתי קצת. הכתיבה שחררה בי מעט מהעצבים. שמרתי וכיביתי את המחשב. לא יצירת מופת, אבל משהו לקרוא אחר-כך כדי להתעודד. לקחתי את הסיגריות ואת המאפרה וחזרתי אל הסלון למלי הישנה. ניסיתי כמו טיפש להוציא סיגריה מהחפיסה בעודי אוחז במאפרת הפח, והיא נפלה על הרצפה ברעש גדול. מלי זעה בחוסר מנוח בשנתה ואני ניסיתי במהירות, כדי לכפר על הפאשלה, להרים את המאפרה ורגלי חבטה בשולחן העץ הנמוך וקול צרימה של עץ על אבן עלה כמו יבבה של חתול שנפצע בפתאומיות. מלי פקחה את עיניה

ירח אתה שובר את הזמן לאטומים קטנים ומתכסה בהם, המוות לא יכול לך - גם החיים ואתה משטה בהם. אני מביט בך מתבודד שם ואתה מביט בי, אנו צופים באנשים מתחברים ומקנאים בהם.   שכבת היסורים העדינה נוגעת ברקמת הצלקות שלי בעדינות שלא לפצוע את שכבת היסורים העדינה המגנה עלי כאילו שיודעת בעצמה כאלו תופת כאבים כמו שאני חש למראה האהבה קרבה   חברי היחיד והקוסמי חברי האטומי עשוי יסודות רקועים רצועות רצועות חברי היחיד והקוסמי מיזנטרופ   סימפונית התופת - סולו המצילה קול מנווט מחשבתי.  כתער חד בזוית האוזן מכוון זרזיף דם - למטה זרום! במעגלי הקונכיה למרכזה - פה התנפץ!  הים שוקע במצולה.  בועה.  בועה.  כריש מזמזם נעימה ידועה.  סימפונית התופת - סולו המצילה -    רוח קמח עף אבק.  שוקע.  מבוססות בו נעליים אפלות מגף.  מקל חובט אלה. קוקאין עף אפר      נח פתיתים.  שאריות חגיגה בקופסה מלבנית - הפתעה        שח        מת   רורשאך כתם דיו - מה תראה בתוכו? אני למשל רואה עט ריק לידו שאפשר לתקוע קצהו בתוך הגרון   מורשת אפור מזדחל בצדעיים זיקנה מחלחלת לאט בית אבי המנוח שומם נתפנתה רוחו מטרדות העולם הבא להנחיל לי מורשת

וספות קטנות היו מפוזרים מסביב לשולחנות.  שטיחים הודיים שמעליהם מונחת כוס פלסטיק צבעונית שגזרו לה את התחתית, פופים שולחנות קטנים בגובה חצי מטר עליהם היו מונחים נרות קטנים במקום, כמו שזה גם מה שהתנגן ברקע. לא רע, יש לציין. דהויים של להקות רוק נוסטלגיות.  אווירת דור'ס ולד זפלין שררה קטן ודחוס, צבעוני , חשוך, אורות אולטרה סגולים וכמה פוסטרים נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע לעבר המקום. דרום תל אביב, מקום קצת איחרו  והיה הרבה בלאגן מסביב, אבל בסוף מצאנו אותם. כשהגענו לתחנה המרכזית חיכינו בנקודה שטל קבעה עם יובל. הם המכנסיים. עלינו על האוטובוס. למזלי היה לי כסף בכיס שנשאר מלפני כמה ימים כשלבשתי את להגיע לשם בזמן.  רצנו לתחנה והגענו בדיוק כשהאוטובוס הגיע. ושאנחנו צריכות לתפוס עכשיו את האוטובוס שיוצא מהיישוב כדי טל אמרה שהיא קבעה עם יובל ונדב בתחנה המרכזית בתל אביב, אני לא אהיה שם, איך הם יגלו?... בסדר, בכל מקרה אמרתי להורים שלי שאני אשאר לישון אצלה, אז אם מתחננות של כלבלב. ראיתי שהיא נורא רצתה ללכת. החלטתי שיאללה, דאבל דייט עם בנאדם שבחיים לא ראיתי.  טל תלתה בי עיניים עכשיו. בנוסף לכל זה נראתי כמו

אדע באמת )אבל באמת( איך להעריך אותה ואז כשתשב לידי האחת והיחידה יפה חמודה ואהובה האם תגיע לי עוד אהבה ואלמד )באמת( איך להעריך אותה אחת חמודה כמי שהייתה חושב האם תגיע ליעדי עכשיו אני יושב לבדי כאשר אגיע למצב בודד לא חשבתי איך אתמודד יפה ,חמודה ומצחיקה מתמיד לא הערכתי את מה שאצלי את מי שהייתה והייתי צריך רק עכשיו אני לומד להעריך האם ייתכן האם אפשרי

קווים שסופם לא להיפגש לעולם. שני קצוות של אותו מעגל חשמלי. אנחנו, היינו טעות קצרת-רואי. אני, בשביל אחת כמוך טרף. אני, שאנשים טועים בי בלי הרף. אני, שגופי גוף נער. היא, שחיוכה כזב ומבטה נכל. היא, שבמאות אחרות היו מעלים על המוקד.

לפחות הוא לא תקע לי סכין בגב אבל אולי הוא מרושע מגעיל ונתעב לעצמי אגיד "לא ידעתי שהוא כזה חברמן" אעלה לשמיים לחגוג עם השטן אולי אני סתם אעלם לי פתאום להיות לידי בזמן האחרון נהיה מסוכן רגשות, תחושות,ציפיות וחלומות אבדו לי ממזמן שציפור הנפש בליבי בונה קיר אולי זה ישכיח ממני את הכאב האדיר מכדורי שינה אני כבר מסוחררת לסבול יותר כבר לא מסוגלת החיים נראים כמו סוף של חלום זכרונות צצים משום מקום היא מתישה וארוכה ואין משם דרך חזרה

"אברמיקוווווווווווווווווווווווווו...." וכאילו אירע נס ואברמיקו הופיע משום מקום. "אני כאן, קצת יותר למטה מימין..." צעק לו בחזרה. "אל תזוז, אני כבר בא לחפות עליך...". אברמיקו לא העז לזוז ממקומו. פירושה של כל תזוזה היה - פגיעה ישירה. "אני כאן, בוא לכאן..." צעק לדריו שוב... אברמיקו הביט לשנייה אל מורד ההר, כדי להעריך את הדרך שלפניו ומה המרחק שעוד נותר להם לעשות עד למרגלות ההר בכיוון קרייתˉענבים. "מכאן, דריו מכאן..." צעק ומשלא זכה לכל מענה, הפנה את ראשו לאחור שם ראה את חברו הטוב כשהוא אוחז בחזהו ונופל על הארץ. "דריווווווווווווווווווווווווווווווווו....לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא....." הוא רץ אחוז טירוף למעלה לעברו של חברו. "דריוווווווווווווווווווווווווווו, קום, אנחנו מגיעים, דריו, לאאאאאאאאאאאאאאא... " דריו רק שכב שם על צלע ההר, בדממה גמורה ובפנים שלוות. "דריו, מי אמיגו, קום, דריו...." ירד על ברכיו בתחנונים וניסה לנערו....   לפתע קם על רגליו, הניף בזרועותיו וצעק: "בסטדרוסססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססס..." ותוך כדי כך חש בכדור המפלח את ברך רגלו הימינית ובנוזל החם

ארגז האוצרותזהו בתי, נותר לו ארגז אוצרות ובו רק ראי ואריגים ומי יודע כמה סודות ורזים נותרו בתחתית ומה קסם הראי והאוצר האמיתי בכלל זו את.

כוכב רקיע המאייש שמים יתומים באורו הקלוש מפיג את בדידות הלילה ושולח קרניים קטנות ובהירות לבתים העגומים ברהב תדיר מצליחות קרנין להסתנן בינות לקירות הדקים ולתעת תקווה ביגעים שבבני האדם

פה כלום, בעצם.  וקר. הקשיב לאנשים הלא נכונים. שיקרו לו. אין כאן 27 בתולות. אין הוא כבר לא זוכר כלום, חוץ מהפנים שלה. איפשהו בחיים הוא הילדים היהודים. חבל שהם לא יודעים שאדמת ארץ הקודש קרה כל כך. לא אמא, לא אדמת ארץ הקודש. פעם אמא אמרה לו שהילדים היהודים רעים. הם כבשו את האדמה. לכאן בכלל? מה הוא עשה? כל כך קר כאן. ומגעיל. והוא לא מצליח לחשוב. איך הוא הגיע גדל איתם בכפר. הוא לא יראה אותה יותר. הוא לא יראה. וקר. הוא לא יראה אותה יותר. לא אותה ולא את האחרים. הילדים שהוא שהקריב את עצמו למען המולדת. את התמונה שלו לכל החברות. לא כל אחת יכולה להתגאות במישהו מעניין מה היא חושבת עליו עכשיו. אריה. אמיץ. שהיד. בטח מראה

ואעשה לך סיבוב. אאסוף אותך מפתח ביתך שאם אקנה ג'יפ חדש ונוצץ, אחר כך אני חושב על זה, רק כדי לשמוע את קולך. אני אוזר אומץ ומתקשר,

הייתה הילדה עסוקה מאוד בקיץ של 1960, בעיקר בריצות מטורפות עם חבורת ילדי השכנים סביב סביב לבניין, כששושנה מנסה להשיגה ולעוצרה מן המירוץ המטורף, בכדי להאכילה מרסק העגבניות, אשר נהגה לרסק ב"פומפייה" מדי יום ולהלעיט את בתה. הדבר היה דומה יותר למירוץ שליחים, כשהילדה רצה, והאם בעקבותיה, עד שהצליחה במשימתה הנעלה, לעוצרה לרגע מן המירוץ ולהכניס כף או שתיים של רסק העגבניות אל פיה. שושנה אף פעם לא ויתרה, למרות שהייתה כבר בחודש התשיעי להריונה ונראה היה שעומדת היא ללדת את ילדה השני בימים הקרובים. גם בבוקר זה, של 23 ביוני, בקיץ הלוהט של שנת 1960, ארבה לדניאלה בפינת הבניין ותוך כדי שהיא מנסה לעוצרה ממירוצה, חשה לפתע כאב חד העובר לאורך גבה. "לא, לא ייתכן שזהו ציר לידה..." - חשבה לעצמה שושנה. היום הייתה עסוקה בעבודות הבית ולא כל כך התחשק לה ללדת, לא היום, בכל אופן. היא הצליחה להאכיל את הילדה כמעט את כל כמות רסק העגבניות שבצלוחית ומששבה לביתה, כעבור כחצי שעה, חשה בכאב נוסף חד שהפעם התפשט מן הגב לעבר הבטן. הפעם ידעה כי הגיע זמנה ללדת, ולאור ניסיונה בלדתה את דניאלה, שאז צירי הלידה לא ארכו זמן רב עד ללידה

תחתונים?" השהייה "שימי מכנסון, וצאי!" היא מהססת הדשא..." "אז צאי החוצה! במיקרה כאילו כזה. נגיד ששכחת את מגזמת היא אומרת ואני קוטע אותה, איתך עכשיו..." "אני רק בגופיה, השכן עבר בחוץ, אם היה יודע כמה אני רטובה בפעם השניה במצלמה זה קרה. כך שהתפשרתי על מה שיש. בטיחות שלה - איננה יכולה למחוק את הסטורית החברים שעלו מולה, עד צ`אט המצלמה. לא במסנג`ר שם המצלמה טובה וחדה יותר מטעמי שהסרטתי את עצמי מאונן ככה! היא מאוננת על ארבע, אני מאונן כשצופה בסרטונים שלה. לראשונה החלפנו סרטוני וידיאו. יותר מחודש וחצי והגרוי לא עובר. להפך. רק מיתגבר. היא לפחות הסלון, וממנו חדר המיטה, וכוליי. כמי שטורח ומצהיר ללא הרף הצ`אט הוא רק "הפרוזדור,"  התכלית ובמיוחד, בצ`אטים? אני מופתע. מזמן צפיתי שהגרוי יתפוגג, כמה אפשר להתנשף כבר חודש וחצי. עברו ימים. אחת." שלא יגיע לארץ המובטחת?  חחח, כלומר הפסדתי  אותך. בירייה ממש רולטה רוסית לדחוף אותך להזדיין איתו. תזדייני, כן ומי זה טעון. וכל החרטבונות האלה שכבר ראיתי עשרות פעמים. כלומר זה אקדח החרטות, ייסורי המצפון, ההבנה כמה `נישואיך שבריריים`פתאום הוא נגיש, הוא צעיר, לא כמוני

את החלון, מרסס חומר ניקוי רעיל בפרצופו של הדוגמן, ונהנה. לאובייקט לא מובן שמשמאל לכתפו של המתבונן. והבחור שלנו מנקה רואים אותם. על כל אלו מתנוססת דמותו של דוגמן מפורסם, מחייך עכשיו, שתבינו, מבפנים על החלונות, תלויים פוסטרים כך שמבחוץ לרווחת  הלקוחות, ואז הוא מתפנה למירוק החלונות-קירות מבחוץ. שמהווים גם קירות חיצוניים, מנקה את השולחנות שמונחים בחוץ את הסניף כל בוקר בשעה הזו, מנקה את חלונות הזכוכית הענקיים, הוא עובד במשחטת-בשר סיטונאית שמתקראת "בובובורגר". הוא פותח ויגיע לעבודה שלו. מצחצח שיניים ובוהה בעצמו כבר איזה רבע-שעה, ירחץ את הפה כסף( שמתחיל מתחת לאף ונגמר מטפטף מהסנטר. אז הוא ייזכר שהוא הכחלחל )קולגייט בלו-ג'ל, ושיפגע בי הרעם אם קיבלתי על זה מזה, מניסיון. אחר כך הוא יראה לעצמו את האזור מוכה הקצף כיבה לו ויברטור בתוך הגוף והדליק אותו מחדש. בסוף מתנתקים יתחילו לכאוב לו העיניים והוא ימצמץ, ואז ירגיש כאילו מישהו המעגליות, יקלל את ממציא הראי שבכלל גרם לסיבוך הזה ולבסוף לבן-אדם את השכל, והוא יבהה בעיניים שלו, יחקור במוחו את )העיניים, נו( זה מה שגורם לו לראות. כאלו תהיות יכולות לשגע

עבר התאונה ואין מי שלא הבחין בתכונה הזאת וביטא אותה במילים: ג'אק, לא מתאים לך לשכב. לראות את ג'אק שוכב- כמו לראות את משה רבנו גונב... הגזמתי? לא! זה המשל וזה הנמשל.

קטן ומיטה. באמצע החדר ניצבו שולחן קטן שעליו מונחת העששית, ושני כיסאות מצידיו. יוחנן החל מייד להסביר את הנהלים הנהוגים בבית. "יש לשלם שכר דירה מראש בכל ראש חודש" הסביר לדייר החדש. "לשם רחצה וטהרה, תוכל להשתמש בשירותי המקווה שליד בית הכנסת, ואילו רעייתי שתחיה, ביילה, מבשלת בכל יום ארוחה חמה ותמורת כמה מעות נוספות, תוכל ליהנות אף ממאכליה, והכל כושר, כמובן. הנח את המזוודות ובוא איתי, אראה לך את המטבח." יעקב יצחק פתח מייד מזוודה אחת, שם היה מונח מכתבו של אביו מנדל, ומסרו לאיש. במכתבו אל האיש, הנחה אותו הנחיות מדוייקות כיצד לנהוג בבנו. "מפקיד אני בידיך את בני היקר לי מכל" - רשם מנדל. אנא, דאג לכל מחסורו. "ובאשר לכסף, אל יהא מודאג... אני אדאג, בעזרת השם, לשלוח את כל הדרוש בעבורו..." לאחר מכן, ירדו אל המטבח של ביילה, אשר בקומת הקרקע. "זה יעקב יצחק, הבן של מנדל פייט, והוא הדייר החדש שלנו." - הציגו יוחנן בפני ביילה. ביילה, בעלת הלחיים הסמוקות, העגלגלה ונמוכת הקומה, הביטה בשניים ורק הנהנה בראשה לאות שלום. אחר פנתה מייד למלאכה. לפניה ראתה צעיר מורעב עד מאוד. מייד הגישה לשולחן צלחת מרק. "שב!!" -

אף אחד לא נהרג,  אני מצלצלת בפעמון, התחנה הבאה היא שלי. האוטובוס נעצר ברמזור, לפני כמה חודשים מחבל ירה פה בצומת אבל פיגוע סטנדרטי, ובשביל זה התאמצתי כל כך הרבה. הכל, ארבע, ואני כבר חשבתי חמש. ארבע זה לא פיגוע גדול, סתם רואה את התמונות וסופרת במהירות: אחת שתיים שלוש ארבע. זה מתייאשת, ועוברת מקום לשבת מאחוריו, הוא פורש את העיתון, אני מתפללת שישב לידי אבל הוא מתיישב שני מושבים מאחורי. אני לא לאוטובוס עולה גבר מעונב, עם תיק ג'ימס בונד ועיתון ביד, אני אני מחמיצה פרצוף, על הזדמנות נוספת שאבדה לי לפצח את החידה. התורן, שקוראים לו תומר והוא לומד ב-י"ב5. כי נמאס לה לדבר על פוליטיקה, והן מתחילות לדון במעללי החתיך ושאיך אפשר לחיות במדינה כזו, ובסוף אחת מהן קוטעת את השיחה אולי הן יזרקו מספר ותיפתר התעלומה, הן מספרות כמה שזה נורא, מפתיע, הן מדברות על הפיגוע אתמול, אני מאזינה בדריכות, לשמוע אני מתחילה לצוטט לשיחה של שלוש תיכוניסטיות לידי, באופן פעולה ופעולה של השחקן. לסקור את המשחק מיום האתמול, וזה נשמע כאילו הם בוחנים כל לרדיו, אולי שם אני אמצא את התשובה, אבל דווקא עתה הם החליטו הכרטיסיה,  ואני

אחרי שסיימנו לשכב התהפכנו כל אחד לצד שלו יכולתי לראות את הצל שלך שוכח אותי לוקח אותך מפה ובאמצע האהבה שלנו יש בדידות קיומית כמו שני מבוגרים אנחנו נעים עם מקל הליכה מנסים לאחוז במה שאפשרי אחרי שסיימנו לשכב הבנתי פתאום שאיבדתי אותך את כבר היית במאית האחרונה ואני הייתי בסיבוב הקודם לא לומדים לוותר בחוץ, מישהו גזם את הענפים מהעץ ושני ילדים צחקו מהבדיחה בדידות קיומית באמצע אהבה ותשובה חסרת בושה זה כל מה שנשאר לנו עם הזמן איבדתי אותך כשקמתי מהמיטה, את חלמת אולי על הזמן, אולי במרחב אני התרחקתי בעדינות ככה אנחנו לומדים ללכת בפשטות פתאום פתחת את הדלת, נשארת רחוקה עצמתי את העיניים להביט בך זה היה צל, אולי דמות לא ברורה זוכר מילים יפות, נגיעות עדינות כשסיימנו לשכב זה כל מה שנותר מרגע אחד של זיכרון מזוכך בדידות קיומית באמצע אהבה עכשיו אפשר לוותר על המחילה

אמן. והמון רצון טוב. עם יד אחת, אבל טרומפלדור ימשיך לטפל בגינה, כולם מתים בסוף. גם הקוצים לא. אבל טרומפלדור לא מת. וזה כנראה מה שגרם לארסיות. מים שהזיהום בהם היה גדול יותר מהזיהום האמיתי שיש במים כיום, להשקות עם המים מהברז-מים שהוא לא שילם עליהם מעולם. שרואים רק בערוץ 8. הוא גיחך ואמר שזה סתם שטויות והמשיך אמרו לו שהקוצים שהוא גידל הם מזן נדיר, ארסי יותר מנחשים לקבל טיפול רפואי. יום אחד טרומפלדור נעקץ ע"י אחד מהקוצים שאותם טיפח ונאלץ וגם השקה למרות שלא היה צורך. אבל לטרומפלדור זה הספיק,עם יד אחת הוא גזם ושייף וטיפח הללו ולהביא לחם ומרגרינה הביתה. כי מי הייתה רוצה בעל עם יד אחת שלא יכול לעבוד בזמנים הקשים לא היו לטרומפלדור הזקן ילדים, גם לא אישה כמובן. יומם וליל טיפח את הגינה. ארתור. ושייף את קוציהם כאילו היו לא פחות מחרב האקסקליבר של המלך הקוצים התפשטו בגינה והתפתחו לממדי ענק, טרומפלדור טיפח אותם הוא חתך אותו בכעס. בו בגלל חוסר השינה שלו השפיע עליו. כמובן שעלה התלתן היה ירוק אבל עיוורון הצבעים שטרומפלדור לקה יום אחת צמח עלה תלתן בצבע צהוב חרדל. הוא טיפח את הגינה שלו. לטרומפלדור לא היה

פקידה משועממת. חירום. היא החליטה להתקשר למספר הטלפון שהוא נתן לה - רק למקרי כעת היא כבר ממש דאגה. ממנו. אחרי כמה ימים היא חזרה אל ביתה, אולם לא הגיע גם שום מכתב והוא לא הגיע. ויצאה לחכות לו בצריח, צריח האהבה שלהם. היא שוב הכינה את הסנדוויצ'ים, הגבינות, הירקות והשמפניה זה כבר היה שבוע הבא. מבטיח לך שאני אגיע בשבוע הבא ילדה שלי, נפצעתי... אני מצטער, אבל לא הצלחתי להגיע... אני ורועד: היא חזרה לביתה, ומצאה שם מכתב ממנו, שהוא כתב בכתב חלש היא הייתה רעבה וצמאה, והיו לה בחילות, והוא עדיין לא הגיע... חלף שבוע. והוא עדיין לא הגיע. אחרי זה היא אכלה את השוקולד. לא הגיע. היא אכלה מהסנדוויצ'ים, הירקות והפירות שהכינה לו, והוא עדיין גם בבוקר שלמחרת הוא לא הגיע. היא נרדמה, התעוררה כמה פעמים, והוא עדיין לא הגיע. שעת בין הערביים כבר חלפה מזמן והוא עדיין לא הגיע. היא התיישבה לחכות לו. והכי משובחים... מהיפים ביותר שהיו בביתה, שוקולדים שוויצריים, הכי טעימים לה לקנות, תפוזים עסיסיים, בקבוק שמפניה, גביעי קריסטל, במיוחד, עם ירקות וגבינות, ובצד, כמה גבינות משובחות שהתחשק היו שם סנדוויצ'ים טעימים במיוחד

שתמיד אבל הפסד בארבעים לילדים בכיתה ו' ?תחנונים . לזה זה יביא עידוד ואם ידרש גם תחנונים , כן , הוא צעק עליהם , צרח לפעמים על הכסף . בכניסה לאולם , מכין כבר בראש נאום שמטרתו שיקום לאימון הבא ,הוא ידע שהוא לא היה מגיע לכאלה אימונים . חבל שלו . היו אימונים שפשוט אחריהם הוא הרגיש שאף אחד לא יבוא שני כדורים , שמונה שחקנים ומאמן שמאמן בפעם הראשונה בחיים לא היו טריניגים לפחות לא כאלה שהקבוצה סיפקה להם , היו להם כדי לגימת מים באמצע האימון , שיש להם טרייניגים חדשים . להם כלום על הילדים של העיירה השניה אבל הילדים סיפרו לו , תוך הגדולה והמרה שקיימת בהפסדים של ארבעים נקודות . הוא לא ידע מחורבנים , היום זה היום הגדול של אימות דעתו באמצעות ההוכחה המשחק הראשון וכל האמת מתגלה , אם מישהו מהצד חשב שהאימונים שילטון יחיד ובקיצור ובטעם מר זה לא נראה כמו אימוני כדורסל . צעקניים , מופרעים , חסרי צורה וסדר , אנרכיה במסווה של איך יעמדו הצוציקים האלה על המגרש , הרי האימונים היו כל כך זה המשחק הראשון שלהם . אף אחד כולל אותו לא יכל לתאר לעצמו ריצות ערומות בדשא וחלומות על תחרויות ספורט לגיל הרך : היה חלומות

שהם יכלו להיות טובים יותר אבל אתה תשכח ותאמר - החיים טובים. בזמן שאני רואה פוטבול ושותה בירה קרה מאוד, היא מכינה לי פנקייקים כל יום לארוחת בוקר ומוצצת לי תגיעו למסקנה שהילד לא יספוג גירושין, וחוץ מזה האישה נחמדה גבר מקריח מעט עם כרס בירה ואישה שחדלתם לאהוב, כשתתחבטו בעצמכם בסוגיה זו בגיל 53 אבל אתם תמשיכו לחיות בגלל פלאי הרפואה המודרנית. הם יגמרו בגיל צעיר תהנו מחיי האהבה שלכם כל עוד אתם יכולים בורגני יקנו פירות ממתכת יעשנו סיגרים עם הבוס ויסעו לעבודה ובגיל 42 יעברו לתל אביב יעבדו בבורסה יתחתנו יגורו בבית לכל אותם האנשים שיקראו ויגידו - וואו הוא צודק זה גזר דינה של התרבות המערבית. אהבה בחייך. לאחר מס' שנים, במידה ולא תתגרשו,האהבה תמות ולא תממש עוד חתונתך - אתה גוזר על האהבה שיכולה להתעורר בך גזר דין מוות ביום הרגשה שגורמת לך לחשוב שאיבריך הפנימיים משנים מצב צבירה רגש האהבה - אותה חמימות שמתחילה בחזה ומכה בך בגלים, אותה מתאים לך מבחינת אישיות. הנישואים, ואולי אף בגלל הבן אדם, אם הצלחת למצוא בן אדם אתם תתחתנו עם מישהו שתאהבו, ולאחר מס' שנים תישארו איתה בגלל אתם תתמסדו, בין אם אתם רוצים

שורטת אותו. יד אחרת היא נתמכת בי עם יד אחת שלה על הכתף שלי. האצבעות מתחילות קצת עיניים נעצמות ראש מוטה למעלה. צוואר מתוח. בפה פתוח. לחיצות מתגברות, תנועות מאיצות. נשימות עמוקות. נשיפות חזקות אמצעיות. אני מעסה אותה מבחוץ עם האגודל ונכנסת לתוכה עם שתי אצבעות של סבון, אבל זה הדבר האחרון שמעניין אותי. ולשון אני עוברת על שני השדיים המבהיקים שלה. יש עוד קצת טעם נשימותיה נהיות עמוקות יותר. החזה שלה עולה ויורד. עם יד שתי אצבעותיי חודרות אליה בקלות. יוצאות ונכנסות בקצב איטי. עורה הרטוב והשזוף במקצת. המושלמים והחלקים שלה. מרגישה את המים מחליקים בחום ואדים, על יד אחת שלי על מותניה עולה ויורדת. מרגישה את הקימורים אצבעות מסתובבות, בכוח עדין שמאבד מהמתינות שלו. ידי עדיין בין רגליה. אז אני נעמדת וממשיכה לשלוח נשיקות לצוואר שלה. אני מפנה מבט למעלה והמים מתקלחים לי על הפנים. קשה לי לראות בלשוני אני מרגישה את המים החמים הניגרים ממנה. היא נשענת על הקיר ותנועות ידיה מאטות. הכתפיים שלי. מתמזגות עם שאר הזרם. המים מתנקזים לימות קטנות בין שערותיי ונשפכות מהראש אל הבטן ושולחת יד אחת אל בין רגליה. אצבעותיה

מותי שלי. כמו קבור בחלוני כאב שלי- אחי! המשונים שלי, מלוא פרחים, מלוא שירים. אני קובר אותך אפריל, בין כל הירחים אפריל שאין בו דופי". כזועקים אל היריד המשתחצן: "שוב לא לדעת עוד ומבינים יחדיו, רצים אחד אחד לתופת- מוחי נרדם בין הבריות מצחקקים עת עומק שחורתו  מגעיש ומרשרש לי כאב שלי שחור אשר אני צפון, הוי כאב שלי, חיכה לנו תמיד בפתח ערב. וריח של אביב מתוק עד מחלה זוכרים זמנים שהאוויר היה צלול הגועשים בלי תום ושיפעתם- והנרות הנדלקים בחצרות, הבניינים עד לשקיעה שקיעת חיינו, שוכבים ולא זעים בשדה הקרב יובלות, כאב שלי אדום מדם שוכבים

טיפות הגשם טפטפו על גג הרעפים בחדר העריכה. השעה הייתה שעת אחר צהריים, יום סגרירי ולא נעים במיוחד לילד שאיבד את כל מה שהיה לו בעבר. סופת רעמים אחת הגיעה והשחיזה את עולמו בינה בינה. הוא היה שם - מאותגר מיימדית, נמוך קומה, צפוף בתוך תוכו, כמתנחל אלמוני שאבדו תקוותיו. ניסה לדבר, לצייץ, להשיב קול - אך איש לא הקשיב, לא לו ולא לצווחותיו החוזרות שהיו כקולות ציפורים מתות השרויות על הכביש. נהג בין הדמיונות השונים, פיתח חזיונות וידע כי העולם מסרב לו פנים בשל הסרבנות שלו. אך הנשמה המנומשת שלו הצילה אותו, היא ידעה בדיוק להוציא את הכלי כשצריך - הוא ניגש לארון. פתח את המגרה עם סכין שנתנה לו אמו והוציא את הסקסופון משם. החל מנגן, מחריש אוזניים. יורדי הבית רעדו, אשתו עגנה בים, ואילו הוא מנגן כאילו לא קיים העולם. שרק ושרק, פיצץ ופיצץ אך קולו לא נשמע. קולו של נבוט, של עץ דולב, הפך בין רגע לצפצוף סקסופון, מת. מאת ב. תום

עד מתי את מחכה ? והוא הולך אליך וממך את לא יודעת- שואלת את עצמך לא משיב עזב אותך מזמן, עזב גם את עצמו ואת עדיין כאן – לא יודעת אולי את לא אשה, אבל את בשבילו ועוד את מנסה- לא יודעת איך כמעט ולא נוגעים אוספת רגעים היה או לא היה- לא יודעת שומרת על שתיקה שומר את המילים מה עוד הוא לא יקח לא יודעת מה לא יודעת

אתה תוותר כאן לעולם... יסתלק אין לי עוד מילים שיתארו כמה אני צריכה אותך זה לעולם לא להרגיש אותך אוהב באמת בשביל לשמוע אותך אוהב אותי אני מוכנה להקריב הכול והאמונה החזקה שלי בסוף מהאגדות תנצח כמו תמיד מאמינה שברגע אחד חיי ישובו למסלולם ואני מוסיפה להמתין אתה לא שלי ולא תהיה אני חנוקה מרגשות ואין לי דרך לשחרר את התעוקה הזו אין איש שמסוגל לרצות יותר אני זו שרוצה אותך מלא בה אוהב אותה מלטף את שערה לוחש את שמה שאתה בתוכה נוגע בה אתה שומע אותי עכשיו אני צורחת לא מתמלא והבור הזה שמכלה אותי ולמה בדיוק כמו שהיא עושה כל לילה לישון מחובקת צמודה אליך באהבתך לכל מה שטוב בחיים שלנו ממלא אותי בעוצמותיך נוגע בי מבפנים לחוש את מגע ידיך עליי כמו שאני צריכה תמיד אוהבים מקרוב חולקים מיטה מארגנים נסיעה חפוזה למקום רחוק להיות יחד ולבד והנה אני לצדך יותר מאי-פעם לשלוח רק מבט חטוף אתה רק צריך להושיט יד אני שלך עדיין אני עדיין ממתינה אני ממתינה לנצח אלוהים אדירים אני עוד לא מעכלת שהשנייה הזו פשוט לא תגיע פשוט להיות איתך סוף סוף ולדעת שזה הרגע היפה ביותר בחיי עד כה לנשק אותך שוב ושוב להעריץ שוב את יופיך המדהים

"הנה הרסתי למישהו עו עולם"... הרגשתי טיפשה פשוטה חשבתי... חייכתי... צחקתי - הוא הביט בי נכלם... ואז איזה דוס אחד הוציא לי טלית. "מה הטעם - היכן התכלית?" עם משפט קצת לא מובן: דפקתי את הכל- שכחתי ממה שכאן. קפצתי למחשבות, השולחן ערוך,...מוכן! והאורחים שלי הגיעו הקפאתי את הזמן...

והמרווחת ועוקר עשבים שוטים. כשהיה רואה בביתה בגבעה הצרפתית. הייתי נכנס בשער ואברהם היה נוטע עצי כפרחח. אני זוכר שהייתי חוזר ברגילה מהצבא ונוסע לבקר את אסנת אברהם מעולם לא אהד אותי. למרות מקצועי המכובד, נראיתי לו בחום וידידות מרובים. לחיצת יד עם מנהיג, בין אם היה ערבי, שחור עור או בריטי ניתנה ותמונות עם מנהיגי העולם. אברהם נראה בהם מלא שמחת חיים וכל וקירותיו היו מהודרים במדליות, אותות הוכרה, בריתות כתובות אסנת הראתה לי את משרדו של אביה. הוא נראה כמו מיצג מוזיאוני אותך מאוד." "אני יודעת שהייתם מאוד קרובים," אמרה אסנת, "אבא שלי חיבב אותי, לימד אותי על החיים." אמר לה. "אברהם היה כמו אבא בשבילי," היה על סף דמעות, "הוא גידל הגדול. אסנת התקרבה אלינו וברכה את איתי. הוא נשק לה והביע את צערו לא השאירו כלום?" שאלתי. "אתה לא חושב שזה קצת לא ראוי לדבר על זה עכשיו? אתה בטוח שהם המזוין!" אמר ברוגז. "מה אתה לא מבין? הם לקחו איתם הכול! את כל הרכוש לקבר "מה זאת אומרת?" לא ירדתי לעומק העניין. ואברהם לקח איתו הכול לקבר." "אליטות מחורבנות," חזר והפעם בקול רם, "רחל לא כתבה צוואה "סליחה?" חשבתי שלא שמעתי

אמר איברהים ואמיר חייך חיוך קטן. בכול זאת חשב יכול אני לא אהיה כמוכם, הכריז אורי. אין, אמר איברהים. ברירה יש לי? מתקדמים קצת והולכים אחורה, לפחות אני, ברור שנמאס, אבל איזה אוהב, יש לי משכנתא, יש לי חובות על הגן, ככה שתראה תמיד שתי בנות ככה שזה כבר התקדמות, גדולה אפילו, יש לי אשה שאני הקטן של איברהים שישב מולו והקשיב לשיחה. תראה, אמר, יש לי אמיר נופף בידו כדי לגרש זבוב בילתי נראה, נתקל במבטו בחיוכו בנאדם אתה עוד צעיר, כל החיים... ניסיתי, אמר אמיר. ניסתי, תאמין לי שניסתי, אבל הפסדתי. לחטוף את מה שיש בהם, להיות ראשון. מה אתה מקשקש, העולם ענק בנאדם, צריך רק לרוץ למקומות הריקים, רוצה, רוצה מאוד, יש לאן? ארבע-עשרה שנים? אתה לא רוצה להתקדם בחיים? נמאס, כבר אחרי שבועיים נמאס לי אז מה. אני, סתם מעניין אותי, תגיד לא נמאס לך לקדוח פחים? ארוכים מלאי כל טוב. באלכס וסמיר בולעים בנגיסות גדולות ומשפריצות סנדוויצ'ים אז מה אתה רוצה? אמיר בחש באיטיות את הקפה מביט בזוית עינו בסדר, אמר אורי. את זה כבר סיפרת. רצה להניח את ראשו בחיקה של אישתו ולהירדם. הזה פשוט התיש את כוחותיו, הוא היה עייף, הוא רצה הביתה,

אך תמיד תשלחי את קנאתך ללילות. עולה מדרגות, חוצה בקעות ונהרות מסתתרת בחצרות בתים ובעליות הגגות, משוטטת לבד ברחובות, בין אבנים וסמטאות שוב לא אחזור לעצמי אל אותה המסילה. בלילות את זעמך בשנתי את מכלה קסמי אהבתך עלי את מטילה, אותי, שכה אהבתיך בשקרייך מפילה כנסיכה שהפילה עוד אביר בכישופה. להפיל ברשתך כך אותי את רוצה שיקויי רעל וערפדים את פורמת, מה בחלומותייך, מהן הרעות שאת רוקמת מה במחשבתך, מה לעשות את זוממת, אותי אוהבת, כך לפרקים את טוענת קוצים למחלפתך את שוזרת לתומך, מיטת סרפדים לך למרבץ ראשך בעינייך החדות מתומי אותי שולפת. ציפורן כבדה כך בבשרי חודרת השיניים שבעורפי את בלי סיבה נועצת, הרמזים שאת לכל עבר מחלקת מאוהב בשקרייך, בפנייך הרכות. מודע לכוחותייך, לכשפייך בלילות יודע כמה קשות יכולות האהבות להיות, אני יודע שנועדת גדולות לעשות מאמין למילותייך ונפשך עכשיו ריקה. אני מאמין לכל שקרייך כשאת מוכרת אהבה ואת יפה כביום היוולדך, יפה כמו ילדה, את עצובה כנהר, יגון העולם לך נחמה אותי את מושכת בין כל החלומות. קוראת אל הירח, מייללת בלילות את ריקה מדאגות, מלאה בחידות, בשמלת כלולות וסכינים שלופות

נקרא "אתה אומר לי את זה כל שבוע" "יום שישי היום, חיים, היום יהיו הכי פצצות, אני אומר לך" "בסדר" "מה נשמע" בעירום ונמאס לנו מהאשה. אוי, הוא בא לשבת לידי' המשותף היחיד בנינו הוא שאנחנו אוהבים להביט בכוסיות רוקדות 'עוד אחד שמכניס למועדון הזה הרבה כסף,' חשב בליבו, 'הדבר מהמכרים שלו. אחד מהם קרא מכיסאו "אהלן חיים!" הוא התיישב בשולחן הקבוע, פיזר מחוות שלום עם ראשו לכמה היה לה שכל( הזדיינה עם מישהו. שם ישנה כעת אשתו, או שצפתה בתוכנית מפגרת בטלויזיה, או ש )אם ה"בית" האמיתי - זה שרשום בטפסי הממשלה - היה אותו מבנה עלוב, והזנות של העיר. אדם מקיים יחסי מין? אם כך, ביתו היה כאן, בלב איזור הסמים מהו בית בעצם? האם זה מקום שבו אדם חש בנוח? האם זה מקום שבו האחרונות. בבית. הוא ביקר במועדון לפחות פעם בשבוע, במהלך השנתיים זה לא היה המועדון שלו, אבל זה לא מנע ממנו להרגיש שם כמו שלו. בקומה זקופה, מותיר רושם של בעל הבית, כאילו היה זה המועדון

עד נשימתך האחרונה. וכך גם את הראש יקבל זעזוע נעים לראות אותך סובלת תפלי על הכביש הקר עד התהום האחרונה פן זאת תהיה ריצתך רוצי, רוצי ילדה תפורר אותם עד כאב שלאט לאט החזקה והשורפת הרחוקים יטעמו את אהבתי סביבי אך נמנעת מהסובבים לאנשים מסוימים האהבה אצלי לא מוגבלת שקרניות בתשלום "תאהבי כל עוד את יכולה" ולא הייתי רוצה לחתוך אותן. הידיים מסמלות המשכיות שיכרון חושים יעזור אך עד אז ותגיע תקופתי הטובה האישה עם הקלפים צדקה מפחד החום או שמא ימשיך לקפוא עם קצו של החורף

ואיך תוכלי להגיד כמה את מטומטמת? כי אז על מה תוכלי להצטער? ואל תשכחי שום דבר. תכתבי מהר, רק התוכן המלוכלך. האיכות כבר לא מעניינת, תגידי את בצורה סתמית. אז גם אני לא סתם" "שום דבר לא סתם, "אני לא סתם" "הם אוהבים אותי" "הם רוצים אותי" את תמשיכי להגיד: וכשישאלו אותך אחר כך איך היה, תאכלי, תיכשלי, תזייני. את לא התכוונת. מצטערת סיון, ואחר כך כותבת, בוכה. כמו מטומטמת. לא שותה אבל גם לא אוהבת, את מדברת המון, מאוד מבולבלת, ואף אחד לא יראה. תהיי שרמוטה, ואת יכולה למצוא תמיד. ואהבה זה לא ביג דיל, ואחריו לספור זה כבר קל, מאז שכמו מטומטמת נתת לראשון. אבל החוקים נשברו מזמן. ובדרך כלל לא מעשנת. ובדרך כלל לא שותה, עכשיו אשתה משקאות, לשכוח. בדרך כלל רוצה זכרונות: ריחות, טעמים. כבר הספקתי לשכוח, כבר הספיקה להתייבש, הזיעה שנשטפה מאיתנו כמו מחזירים, עכשיו רוצה לאכול, לישון. מחר, אצטער המון. שוב קרה המשגה, שוב גרמתי אסון,

ללא תנאי. אהיה שם עבורך אל תראי המתיני שם מריסוק מוחלט הצילי נפשך וגופך אחזי בו מזדמן שמא תפגע ידך בענף כעטלף בליל סערה לפרוש ידיים לצדדים זכרי למעמקי תהום מועדת נופלת ביער החשוך לבד ומכשולים לרוב- זרועת מהמורות בדרך לא מוכרת

איך בואי..." היא מסתכלת על השעון, עוצרת שניה ומתלבטת "אממ...אוקיי, מתגעגעת. ואני מחכה לתגובה. מחכה כל כך. לתהות על מה היא חושבת ואולי גם לה זה קשה והיא גם קצת שלה והקש עושה רעשים מצחיקים כאלה. היא שותקת, וזה גורם לי משחילה מילה תוך כדיי שהיא מסיימת לשתות את המיץ הדוחה הזה שהיא תתגעגע אליי. לאני- שהייתי פעם. וכמעט...כמעט שאני מתגעגעת, למרות שאני איתה המון. אני מתגעגעת אליה. אני רוצה הרגשתי שאני חייבת להגיד לה מה שיושב לי בלב, וכמה שאני אפילו היה לי שבוע שמח כזה והיה לי מצב רוח טוב. אבל משום מה- היא הניחה שמשהו לא בסדר. וזה לא שקרה משהו- הייתי בסדר. מכניסה "אנחנו צריכות לדבר". מסתכלת עליה ומגניבה איזו בדיחה קטנה. שתינו צוחקות ואז אני אנחנו ממשיכות להסתובב, סתם בוהות בחלל הריק של העולם. אני הייתה...? יודעת שהיא תמיד תהיה שם בשבילי.  השאלה היא אם היא באמת מתנגן לי בראש באותו הרגע. היא הכירה אותי. תמיד אמרתי שאני ועם מי אני מדברת בלילה לפני שאני הולכת לישון ואיזה שיר שבאמת הייתי כך( ומה אני אוהבת לאכול ואיפה אני אוהבת להסתובב ומתי אני במחזור ומתי אני מאושרת )בפעם- פעמיים בחיים שלי הכירה

הדגל שוב ירד לחצי התורן ויש סיבה בקרוב אומרים תאבד את תמימותה עד שנתחיל לראות לא נספיק להגיד עוד מילה ולא נספיק להגיד עוד מילה בין ערימות סדינים מוכתמים בכחול ולבן היא תשכב ותרָאֵה שלווה היא של כולם עד שנתחיל לראות לא נספיק להגיד עוד מילה ולא נספיק להגיד עוד מילה תמונות מאוד ברורות הפריעו לי בלילה ידיים צבועות מוכתמות בכחול ולבן יבוא המבול הגדול וישטוף את כולם עד שנתחיל לראות לא נספיק להגיד עוד מילה ולא נספיק להגיד עוד מילה

ירמיהו מח38: "על כל גגות מואב וברחבתיה כלה מספד כי שברתי את מואב ככלי אין חפץ בו נאם ידוד" ירמיהו מח39: "איך חתה הילילו איך הפנה ערף מואב בוש והיה מואב לשחק ולמחתה לכל סביביו" ירמיהו מח40: "כי כה אמר ידוד הנה כנשר ידאה ופרש כנפיו אל מואב" ירמיהו מח41: "נלכדה הקריות והמצדות נתפשה והיה לב גבורי מואב ביום ההוא כלב אשה מצרה" ירמיהו מח42: "ונשמד מואב מעם כי על ידוד הגדיל" ירמיהו מח43: "פחד ופחת ופח עליך יושב מואב נאם ידוד" ירמיהו מח44: "הניס מפני הפחד יפל אל הפחת והעלה מן הפחת ילכד בפח כי אביא אליה אל מואב שנת פקדתם נאם ידוד" ירמיהו מח45: "בצל חשבון עמדו מכח נסים כי אש יצא מחשבון ולהבה מבין סיחון ותאכל פאת מואב וקדקד בני שאון" ירמיהו מח46: "אוי לך מואב אבד עם כמוש כי לקחו בניך בשבי ובנתיך בשביה" ירמיהו מח47: "ושבתי שבות מואב באחרית הימים נאם ידוד עד הנה משפט מואב" יחזקאל כה8: "כה אמר אדני ידוד יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה" יחזקאל כה9: "לכן הנני פתח את כתף מואב מהערים מעריו מקצהו צבי ארץ בית הישימת בעל מעון וקריתמה" יחזקאל כה11: "ובמואב אעשה שפטים וידעו כי אני ידוד"

מה ראית בי? מה ראית בו? ואני לא הבנתי אבל תמיד הוא היה יפה כמו מתנדנד על צירו, מט ליפול לפעמים חריץ אדמדם קטן והלילה זהר מולו, כיום בהיר לפעמים הוא היה גדול ומלא, באמצע השמים ואף פעם לא ידעתי מה יפה בו, ואף פעם לא ידעתי את נפשך ואני הייתי משיב במבט "כן, מרשים...." ואומרת "תראה כמה הוא יפה, תראה כמה יפה הירח..."

נקלעת אותך בסוף, תזכרי מה שאמרתי. להיות אחרת. אני אוהב את התמימות שלך, באמת. אבל היא תפיל מדי. באמת נראה לך שלמישהו אכפת מילדה קטנה שחושבת שצריך את תמיד מסתבכת? כי את גאוותנית, חושבת יותר מדי ורוצה יותר את האיזון וההרמוניה הפנימית שלך. לא תהית אף פעם למה דווקא האיזון וההרמוניה בעולם. אבל את אומרת, הגאווה היא זו שבונה כמובן שאי אפשר לשכוח את חטא ההיבריס. הגאווה היא שמפרה את שמקשה עליך כל כך. תפיסת המוסר שלך - הוא זה שהופך אותך למה שאת, אבל הוא גם זה גדול שלך. אבל את יודעת את זה בעצמך, אני לא צריך להגיד לך. אצילות נפש יש לך גם. זה היתרון הכי גדול שלך והאוייב הכי לבד למה. הרי אם את נסיכה אז הם מלכים, לא? שלך, ההורים שלך גידלו אותך כמו נסיכה. טוב, את יכולה להבין בהחלט מתנהגת כאילו את לפחות נסיכה, אם לא בת אלים. וההורים כל המאפיינים של גיבורה טראגית. אומנם את לא רמה מעלה אבל את של ניתוח ספרותי, תאמיני לי אני יודע מה אני אומר. יש לך את הגיבורה הטראגית. כן, כן, זה מה שאת. אל תגידי שלקחתי מנת יתר "קרן אור, את יודעת מה את?בואי אני אגיד לך מה את.את דמות גופו - ולא הקשבתי לאף מילה. עליי. אך אף

להחזיר את הזמן לאחור, העלה רגשות כלפי, ואני צריכה להשפילן שוב. מבולבל ולא מובן. יותר מכל, פחדתי לפגוע בו. הוא, שמתוך עפר לו חשיבות מעל ומעבר. קשה לעשות חשבון נפש עכשיו, כשהכל להתכרבל להרגל, ואולי זה מלכתחילה היה דבר של מה בכך, שהחשבתי אני לא יודעת מה גרם לזה אולי זה היה הזמן, שגרם לרגש עצום בשבילן. שכוחות אל בתוך קופסה מהודרת שפעם קניתי בחשיבות רבה במיוחד משמעות בעיניי. גם המתנות שלו, מתוקות ככל שיהיו, שוכבות יושבים בשקט מחובקים עוברות כל כך מהר, שהן נראות כמעט חסרות ואני לא מרגישה דחף לקפוץ עליו ולחבק אותו. השעות שאנחנו היה. אני לא מרגישה מחנק עמוק בפנים כל פעם שאני רואה אותו, והמבט הזה שראיתי בעיניה של ליאת, הוא כבר נעלם מעיניי כלא להתרגש מהחיוך המלבב שלו, שמציג לראווה זוג גומות חן יפהפיות. שהוא לא מתקשר אליי לפחות פעם אחת ביום, ומזמן כבר הפסקתי שדורון מחבק או מנשק בידידותיות, מזמן כבר הפסקתי להתעצבן כל זה נשמע לי מנוכר, מפני שמזמן כבר הפסקתי לקנא בכל הבחורות הייתה נשברת. רואה אותו מחבק מישהי או מנשק מישהי, אפילו על הלחי, היא ומשהו בעיניים שלה גרם לי להאמין לה. היא אמרה שאם היא

כי את רחוקה, אני אומר, ואולי קרובה. ואולי את מחפשת אותי. כי אני עייפתי, וגם נשחקתי, אבל מי יכול להגיד שלא עשיתי (?) ואם קר לך בלב כמוני, אולי תלמדי אותי משהו, ואני אותך, ונתחמם תמיד האמנת בחסד נעורים. תוכיחי.

כי כלל לא חשבתי עליו. ועכשיו היא רחוקה אהבת אמת לא הילכה בנעליו צועק לה שתרפה מאחיזתה. צל אביה ההוזה. מעבר לשדות הגיע בריצה ויחד נעוף אל ההרים שבדרום." "אקבל אותך בתום מהצד המוצל של פיה. "רק עוד קצת" ביקשה "אני לא רוצה" הפתיעה, "עזבי את השרוול!" לחשתי לה. שכוונתה להטריד אותי. כבר אז ידעתי, והיא משכה בחולצתי. בהיסוס הצעתי לה את כף ידי עניתי "אני אמיתי", "חלמתי עליך" היא אמרה, הטילה השמש קרניים. שעל צדודית פניה באיחור מדויק פגשתי נערה ויצאתי לנשום אויר מהכיכר. קמתי בשמש צהרים בוקר אחד התעוררתי מהורהר,

הרוח שוב מוסרת הודעה לים רגע עוברת רגע נסגרת בין שערי הנמל יש ניחוח ערק ורשתות קרועות שיר אהובת הספן הנשכחת שיר הנשים המחכות הוא לא ידע איך היא קנאה בספינות הוא לא ידע איך היא חכתה בלילות רגע לא בטוח מול מפרש רטוב זעם הרוח מכה את המים את לב הנשים על החוף נר אחד ברוח שאינו כבה דולק בחלון שתאר ג'ורג' אמאדו הים האכזר ההוזה הוא לא ידע... הרוח שוב מוסרת הודעה לים רגע שותקת רגע מספרת הלילה מת הספן הוא לא ידע...

אני בעצם לא התכוונתי לזה.. והולכת. היא באמת לא התכוונה שזה יקירי. תעצור.. ואז היא מתחילה לפחד. אומרת - רגע. רגע. רגעעעעע - תעצור בלי נשימה.. נסחפים.. זה תופס אותך בבת אחת. שואב את כל כוחותיך ממך, ואתם נשארים משנה, יש כאלה יקראו לזה טיסה, יש כאלה יקראו לזה נסיעה, אבל השם לא והיא נסחפה איתך ביחד, בסחרחרה. סחרחרה של החיים.. לנפשה.. הדם שזורם לה מהר בגוף,הלב שפועם כמו משוגע, הטלטלה שגרמת שפורצות פתאום.. רגשות שחשבה שלא שייכים לה, שכבר לא האמינה שיהיו בה, התחושות כי הקסם כל כך חזק. כל כך מוחשי. היא מרגישה בת שש עשרה שוב. תמיד אפשר לכבות את המחשב- לא??.. אז זהו - שלא. כל כך סתמית.. כי מה כבר יכול לקרות? הרי זה מקסם שווא, ואי אפשר להתגונן. ההתחלה, הדרך שנראית לכאורה כל כך בטוחה, את ה"בום" הזה שמגיע בבת אחת. בלי אזהרה. נותן מכת חשמל בגוף- חווה את מה שאהובתך חווה, ומבינה אותה. כל כך מבינה. נזכרת בכאב, כי גם אני הייתי שם.. באותו מקום בדיוק.. ונזכרת.

שמתי לב שגם הקונדום הממוסגר לא היה ... שרון לא הייתה שם. באפיסת כוחות גמורה, כולי מזיע ונכנסתי הבייתה. חזרתי רק אחרי שעה וחמש דקות, מתנשם ומתנשף, עליתי למעלה במקרה חירום".  וכרגע, אין יותר מקרה חירום מאשר המקרה שלי. קרובה את הקונדום הממוסגר הזה, שעל הזכוכית כתוב: "לשבור שיש לי קונדום !   לפני שנתיים קיבלתי ביומולדת מתנה מידידה בעודי חוזר הבייתה, בשלב זה כבר קודח מחום, פתאום נזכרתי: בטח איזה אפס אני. סגור אף הוא. כוס אמ-אמק !   התייאשתי. גם "הוא" כבר התייאש. ורצתי, ואחרי 02 דקות הגעתי לבית-מרקחת נוסף, שלמרבה הצער היה מחום, עם כפכפים וטרנינג שכבר לא כל כך בלט.  רצתי ורצתי זכרתי איפה בדיוק הוא נמצא. המשכתי לרוץ כמו מטורף, בוער ידעתי שיש בית מרקחת תורן שפתוח 84 שעות בסופשבוע, רק לא המרקחת שהיה, כמובן, סגור. יום שישי בערב, למה שיהיה פתוח ? זין עומד וטרנינג של רוסים. אחרי 8 וחצי דקות הגעתי לבית רגע, עם חום או בלי חום. מצאתי את עצמי רץ ברחובות רמת-גן עם דקות מהבית שלי, אבל לא היה אכפת לי לשבור את שיא העולם באותו יורד לבית-מרקחת, וזה ייקח 5 דקות מקסימום. בית המרקחת היה 01 הכנסתי אותה למיטה,

עם מרכז הבקרה" אהרון נזכר שהוא חייב להשתמש בעברית תקנית עם המחשב. "פקודה לא חוקית", השיב המחשב. "נחמה, תקשרי אותי אל מרכז הבקרה". כפתור: "יש בעיות?". "שיט, שיט, שיט" אמר לעצמו גוטפריד והלך אל המסך, לוחץ על אחראית המיחשוב. "תקלה במערכת האיוורור, אטימת תא טייס", אמר המחשב בקולה של הוא התעורר לקול נפץ עז. כתוב: "חירום - ניתוק". החשמל בחדר בחלומו לא היה ירוק זרחני, כי אם חום, ועליו היה חלומו היה למעשה זיכרון מדוקדק של האירועים, מלבד העובדה שמתג הפעם, מה שהרגיע אותה לזמן הדרוש כדי שתירדם. גוטפריד חיבק אותה והבטיח לה שכשיתאפשר היא תבוא איתו, אבל לא "לא איכפת לי, אני גם רוצה לבוא לחלל!" קשה." "אבל מאינקה, את יודעת שזה בלתי אפשרי, זה לא סתם טיול, זה "אני רוצה גם לבוא איתך", אמרה מאיה. בחלל, אבא אסטרונאוט, אבא יטוס בחללית". "אבל מאינקה", אמר גוטפריד, "את לא מבינה - אבא הולך להיות "אני לא רוצה שתלך", אמרה מאיה. אהרון ישב עם מאיה בביתם, שעת אחר הצהריים ובחוץ החל להחשיך. על הזמן הזה חלם. בטרם יטוס לחלל. לפני השיגור שוחרר גוטפריד לשהות של 42 שעות במחיצת בתו הקטנה פרסומת למכוניות, חברת פג'ו חתמו

טמפרטורת המים כוונה מראש. חמים. נכנסת מבלי לגעת בווסת, מתמסרת לחוויה כמו שהיא צריכה להיות, מבלי לשפץ או להתאים, הזרמים, מרססים את כל הצ'אקרות בנגיעות חודרות, מעוררים את הרדומות, משייפים את הפעילות, מביאים את כל הגוף לסף עוררות זהה, מרטיבה שוב ושוב את הפנים במים הרותחים, נותנת לזרם להציף את הנשימה, לחמם את כל הפינות הקטנות, הנחבאות, אלו שמתחמקות ממגע היומיום... ובסוף... שטיפה אחת קפואה, לכל האורך, כזו שמעוררת מינית את כל האיברים ששקעו בתרדמה פינוקית...סתם כי הייתי חייבת ואני כל כך אוהבת... יוצאת. חלוק טורקיז רך מחכה לי, מתעטפת, מירב מחכה... מרצפות סומסום יפהפיות, קירות מעוטרים, נרות, שמן חם ממתין, הסיטאר...צמרמורת קטנה, תזכורת מהגוף שהוא לא הגיע בריא..."אני קצת משופעת" - אומרת לה..."אז הרבה פינוק, ואולי בעצם פחות כוח בבקשה"."מה שתבקשי, תקבלי"...פוטון על הרצפה, "שיכבי על הגב...נתחיל..." שוכבת, מרכז הגוף מכוסה חלקית, עיניים עצומות, האומץ ומעלת הצלסיוס הנוספת נותנים את אותותיהם, הגוף מונח והנשמה 10 סמ מעליו, מתכון בטוח להנאה... .צליל שמן ניסוך, תחושת חמימה מכפות הרגליים... ליטוף, עיסוי,

הלילה איך פתאום נותרת כחלום מכתב פרידה השארת לי עם פרח אדום המילים ריקות ושתי עיניה רחוקות מכתב פרידה לנצח תקווה אבודה הדרכים שותקות ואין עוד טעם לחכות לה לה ליי לה לה לה לה לה לה לה ליי היית לי לעולם דרכי היחידה מכתב פרידה השארת לי תקווה אבודה המילים ריקות ושתי עיניה רחוקות מכתב פרידה לנצח נותרת כמו חידה הדרכים שותקות ואין עוד טעם לחכות לה לה ליי לה לה לה לה לה לה לה ליי היית לי לעולם דרכי היחידה לה לה ליי לה לה לה לה לה לה לה ליי המילים ריקות ואין עוד טעם לחכות היי יהיהיהיהה... הדרכים שותקות ואין עוד טעם לחכות לה לה ליי לה לה לה לה לה לה לה ליי

לאורך מדבריותיה הקסומות של צפון-מערב הודו, משתרע לו כביש נפלא הממלא ראש הנוסע בו בהרהורים על החיים. מדינת רג'אסטאן, כידוע, הינה אחת מפנינותיה של הודו. אם ביקרתם שם, ודאי חוויתם את הרומנטיות המופלאה של אודייפור, הצבעוניות הממכרת והשובה של פושקאר, המערביות הוורודה והיוצאת דופן של ג'ייפור ואת המחיה במבצר ומסע גמלים משכר בג'ייסלמר. ואם בחרתם דרככם בתבונה, ודאי עזבתם את היופי המהמם של רג'אסטאן ומשכתם עקבותיכם לעבר הטאג' מאהל המפורסם שבאגרא. הכביש הנמתח מבירתה של ראג'סטאן ועד לאגרא, עיר הטאג' מאהל, לא ניתן לתיאור באוזני אדם שמחשבתו אינה למודת דרכי הודו. אדם בטבעו יכול לדמיין בראשו מציאות, אך כביש מס' 11 באופיו ויופיו קיים רק באגדות. אח, איזה כביש זה! כל שהעין רואה, העין רוצה לקחת. פשוט לבנות בית לצד הכביש המופלא הזה, ולשבת בחזיתו כל היום. לשבת ולהנות מהחיים. היו שלשונם השתגרה במשפטים כגון: "או איזה יופי, ממש כמו כביש 11", מובן שזוהי מחמאה מופרזת, הרי גם לאלו ידוע שאין טוב מכביש זה. או למשל משפטי חיזור: "יופייך הינו ככביש 11 בעיניי, יקירתי". וכמובן הזכרונות הטובים של אנשים למודי חיים: "כביש

וחד מאוס לעוס אותו תסריט משונן מספר 12 אתה סתם אחד טעות עוד טעות שוב להרגעה עוד אחד לא רוצה רכות לא רוצה עומק מתחמק מהשיחה מוחק סימני הנשיקה מנגב שפתיך שלא רואה דמעות אתה עוד אחד נוגע בכפפות מסתכל בין הגבות מספר 12

מההתחלה את ספר חייה. להישתנות. וכך היא חייה קוראת ומפסיקה לרגע וחוזרת לקרוא היא שבה וקוראת את הספר, עוד פעם ועוד פעם. הוא, לא מפסיק היא שבה וקוראת בו עוד פעם. אחרי שעה, שהיא מנסה להתרחק ממנו כמה שאפשר, אך ללא הצלחה, מסוגלת לקרוא, אפחלו עוד מילה, כל כך שמחה, שהוא ניגמר. היא מסיימת לקרוא, מיסתכלת על הספר, בגועל וסלידה, היא לא יכולה לעזוב את הספר. הרגשות מתערבבים לה בראש. היא לא עוצרת גם בשיא המתח. היא לא ועוד פיסקה. פרק, ועוד פרק. היא קוראת מהר, בוכה, וצוחקת. כל אותו. היא עוברת מילה ועוד מילה. מישפט ועוד משפט. פיסקה, להוריד, אותו מהידים, הוא חזק מימנה, הוא לא נותן לה לשחרר

נעים..כאילו מה חשבתי לעצמי להתקשר עכשיו להורים של שושנה..! שאלתי אותו אם מ. נמצאת והוא אמר לי שהיא ישנה..ופתאם עלתה לי תמונה של קבר בראש..אחר כך שאלתי אותו אם זה יהיה בסדר שנבוא אליה לנחם אותם והוא אמר שכן אבל רק בערב! שושנה שושנה.......... פרח צעיר שנקטף... ולכל אורך הכביש ..דמה נטף... לא..את לא תחזרי אלינו..אבל אל תדאגי.. אני אבוא בקרוב..! ונשחק את המשחק שלנו..:) אני אוהבת אותך!..:)                                                                רינתיק:)

לפי החוקים החדשים למשחק, רוב הסיכויים שתמות עוד כל חיינו מלאים בזוועות ושמחות, אבל את הזוועה דווקא נזכור ילדים, חיתולים, שלשולים, חוסר שינה, עצבים... אהבה, ריבים, נופש, חופש, שמחה, טבעת, שמלה, חתונה, ירח דבש, בריאים, לימודים, לחצים, נכשלים, הצלחות, עצבים, תואר, אישה , אושר, תאונה, כאבים, כעסים, בית חולים, שיקום, תרופות. חולים, דיכאונות, פיגוע, הרוגים, מחשבות מצערות, הלוויות, שמחות, הרוגים, תלוש משכורת מאכזב,עצבים, אהבה, פרדה, אכזבה, שוב עבודה... נמאס מהעבודה, רוצים אחרת, מירמור, פיגוע, קושי, עוד שקל לחשבון, שלוש שנים בצבא, ראיון עבודה, עבודה, הרוגים, דיכאונות, הצלחות, שמחות, צו גיוס, גיוס, טירונות, פרדות, אכזבות, בגרויות, לחצים, עצבים, כישלונות, פיגוע, דפוקים, לעשות  דברים מביכים שרק נרצה לשכוח מהם, אהבות, אתה גדל מתבגר במשך כל השנים הזוועתיות האלה, חברים בדרך כלל והלחוצה הזאת ולפעמים הוא לא נותן רגע. ימחקו אנשים מהעולם, לפעמים זה קורה אחרי התקופה המציקה ולחסל ברגע וללדת במשך תשעה חודשים? הוא מחליט שיום אחד פשוט מה עם אלוהים? למה הוא הורס דבר שהוא יצר ובנה? למה להרוג הדתי קוראים לנו,

קראה ליונה אליה, כמו כל בוקר רגיל ושגרתי, מסרה לה לבניה, אבל שתקנו. ציפינו שאימא תכעס, תרים קול, תלעג. לא. מה החשודות. אנחנו בעצמנו ראינו את יונה דוחפת פריטים לשידה בין האיסור היה חמור - אז מה. הבה נתחכמה. אימא הבחינה בצלליות ורודה מדיי. בנות כיתתה למדו להתאפר באופן שלא בלט לעין, כי וסימני ההיכר שלו. מתי-שהוא יונה החלה נראית זוהרת מדיי, ובכלל - ובכלל. לבית הספר הלכנו בתלבושת אחידה, כל בית ספר מאיתנו את מתיקותם של מים גנובים. חששות לפלישת זרים. משום מה, גם כלל זה נזקף לחובתה - מנעה והפינה האישית שלה, התאים שלה. הכול היה גלוי, פתוח, בלי אימא קבעה מתי-שהוא את הכלל - אין מציצים בדברי הזולת. כל אחת לא הגנבנו מבט ביומנים האישיים של אחיותינו. תורשה סביבתית. המתבגרות. למופת. למפקפקים בכך אפשר להציע שיעיינו ביומני הילדות בקוביות, מה פתאום, יש לו תוכנית התפתחותית מדורגת וסדורה איינשטיין קלע למציאות האלוהית בדרך מוזרה: אלוהים לא משחק נחרתו בזיכרוני. הלא כל הזכויות שמורות ליונה. כאילו. אלברט היה שונה - רק נמנעתי מן הדימויים שהשמיעה יונה מיומנה ואשר בשלתי למלודרמות. מה שהבטיח שיומני האישי לא יהיה

השירים האלה, בימים האלה. מנתחת את כל המערכות יחסים שלי ומתביישת. לא היה לי מספיק אומץ. את לא יודעת כמה אני לומדת על עצמי לא אמרתי כלום כבר המון זמן. אולי לא היה לי מספיק חשוב. אולי אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה להגיד. אם אני רוצה להגיד. מונולוג מהאצבעות אל המקלדת, אלייך.

אני רוצה את עצמי בחזרה.

זה קולה של הדומיה שמתקתקת כשעון כמו היה לה גוף שסופר ימיו וצללית שמגיחה מפנס הרחוב. זה השקט שפותח שעריו למתים המה נכנסים אחד אחר השני. זה הלילה שיורד כמי שחי לפנים לא נותר בו כוח להכות במצילת השעון אף לא להלך על קצות אצבעותיו.

ובסוף הכל נשכח מבט נוגע בחטף בליבי המותש גם אישונייך רחבים וריקים כמו השמיים מעלי לא מקיימים

"אז אם אני אבוא איתך זה לא יבנה אמון ביני לבין מיכה. מה אתה חושב שאני, זונה?" "לא אמרתי... מה יש לך עם זנות?" "כלום. למה? אתה חושב שיש לי משהו עם זנות?" "לא. אני פשוט גבר עם הורמונים שמת לזיין אותך. זאת אומרת... אני ידיד שלך ושל בעלך ולא נראה לי שהוא יכעס אפילו אם הוא בכלל יידע שיצאנו לבלות בצורה די תמימה." "מיכה לא רואה אותך כידיד." "למה? מה עשיתי לו?" "קנית לעצמך מנת פלאפל ולא הצעת גם לו!" "את דיברת איתו?" "דה!! אז איך אני יודעת?" "הוא אף-פעם לא הבין את זה. הייתי רעב ולא היה עליי הרבה כסף... למרות שאני עשיר." "היית יכול לשלם ב-ויזה." "ראית פעם חנות פלאפל שלוקחת ויזה?" "אף-פעם לא ניסיתי... תמיד היה לי כסף בכיס." אז את לא יודעת. הם לא מכבדים ויזה." "ולא אמרת את זה למיכה?" "אי-אפשר לדבר איתו. אז מה את אומרת? תבואי איתי לבלות?" "כבר אתה רוצה סקס?" "לבלות, מתוקה. הכוונה לריקודים וצפייה במופע. סקס רק אם גם את תרצי." "ולאן אתה רוצה לקחת אותי?" "ובכן..." "מה זה ובכן? מה אתה? מורה ללשון?" "אף-פעם לא אהבתי את מקצוע הלשון... אבל אהבתי למצוץ לשון של בחורה!" "טוב. אני מבינה למה. אנחנו הבנות כל-כך

להתכחש בהמשכים להישזרות עמודי-השדרה מוצק מדמיע לחמוק מפני שארית הבשר כמפני לשרוף את פטריות החיך לשרוף את הבצק בהמשכים ללוש את הדק הקול עופרת בהמשכים כמו נקישה, כמו סיפור מסולף על דלת להתפזר

שלו וכשיגדל לספר לו שהאב הבן-זונה שלו השאיר אותם לבדם כשהוא רק נולד. וכמובן להשמיט לחלוטין את החלק עם הגלולה. או עם הגלולה-שלמחרת, שגם זאת אופצייה במקרה הגרוע. כשאנה נכנסה שוב לחדר לידה שכבה שם כבר אישה אחרת. היא הייתה מעבר לגיל הארבעים, והיתה שלווה לחלוטין. אנה שאלה אותה כמה שאלות וחיברה אליה את מד לחץ דם, כל זה בנוכחות האחות. "בן או בת?" שאלה אותה האחות. "בן, שיהיה בריא", ענתה האישה בגאווה. "יש לי כבר שלושה בנים, בחורים טובים". "רק בנים?"  התעניינה האחות. "לא, למה, גם שלוש בנות יש לי", ענתה האישה. האחות הסתכלה ברישומים שמישהו אחר ערך על היולדת. אכן זוהי הלידה השביעית שלה. הלילה עבר מהר. במשמרת ההיא נולדו ארבעה תינוקות בריאים בנוכחותה של אנה, ועוד תינוק אחד שאנה לא השתתפה בלידתו כי כבר התארגנה לעזוב. היה זה התינוק של הבחורה הצעירה הרוסייה. כשהלכה לומר שלום לצוות הרופאים והאחיות, ראתה שהבחורה לא לבד. אמה של הבחורה ועוד גבר אחד כבן חמישים עמדו לידה. הגבר החזיק את התינוק וכולם ברכהו עם הולדת הבת. הבחורה נאנחה בעייפות והסבירה שזה האבא שלה ולא של תינוק. כלומר. זהו הסבא המאושר. האנשים

-כמו אהבה. -כמו מה? -אז יש בעיה. כי אני יכול רק זמניים. -אני לא יכולה לעשות דברים זמניים. רק דברים תמידיים. -כן. כי זה רק שלב, זה  זמני. -אם זה לא היה לתמיד היית אוהב אותי? לתמיד. -אז די, זה נגמר. אני לא מבין איך יכולת לעשות משהו כזה. ועוד -אה. חברה עם סרטן. סתם יגידו שיש לי חברה מכוערת. -כי אז לא ידעו שיש לך סרטן, ולא יגידו שאני נחמד, שככה יש לי -למה לא? -אה, אז לא. -מה אם היה לי סרטן ולא היתה קרחת? -מה? -ומה אם לא הייתה לי קרחת? -את מטורפת! את זאת עם הקרחת. -אתה מטורף. -כי אי אפשר לעזוב מישהי עם סרטן. מחכים שהיא תמות. -אה! מה פתאום? -אז כן. -נגיד. -וכבר היינו חברים ופתאום חטפת סרטן? -עם. -עם או בלי קרחת? -ואם היה לי סרטן, אז היית אוהב אותי? -נו אז מה זה קשור? -לא. -יש לך סרטן? -מאיפה את יודע מה יש לי ומה אין לי? -אבל אין לך סרטן, זה בכלל לא קשור. -גם להם יש קרחות. -מה איתם? -אבל מה עם הילדים עם הסרטן? יכול שתהיה לי חברה עם  קרחת. -זה לא כל כך פשוט, אני אומר לך. יש לי חברים, משפחה. אני לא -ככה. אז אתה כבר לא אוהב אותי? -למה? -לא. אי אפשר. -אז למה לשרוף? לא יכולת לגזור? -כלום. -אבל מה

הטריק עם המספרים :( ותודה למורה אקראי למתמטיקה שחלף קלות בקיומי ולימד אותי את הינדואיסטים, טאואיסטים ושאר אנשי ה"ניו-אולד אייג'". מחווה לידידי אפלטון, ידידו פרמנידיס ולכל הקבליסטים,

האוורור, יורד, מלטף חלקי גוף גלויים ונוטף על הרצפה, מפנה ופתאום - חושך. נשמעת נשיבתו החדגונית של האוויר המתחכך בפתח

מחלצים ניסה למרר בבכי אך גם פרצופו כאב מעוותי לחיו. כל ניסיון אחר שלו לזוז, ישוב חסר אונים בלי יכולת תזוזה הוא ממנו, הוא ניסה להזיז את ידו וכתפו דקרה בו מבפנים וכך נכשל כאב, הוא ניסה להרים את ראשו אך הכאבים בצווארו מנעו זאת הוא נזכר בגופו ובשנייה זו התעורר הכאב. כל פרק ושריר בגופו סנטימטר מראשו, ובמבט למטה הוא הבחין ביד ימינו השמוטה רק אז בלי לזוז הוא הביט למעלה וראה את הגג מעוך ובמרחק חמישה קדימה הוא ראה את כל החלונות מנופצים ודלת ימין מעוכה ופתוחה, הוא מצמץ בעיניו כמה פעמים בכדי להאמין למה שהוא רואה, במבט הדרך, ועצרו כדי להבין עם מה שהם ראו כרגע היה אמיתי. מחליק, במהירות 041 קמ"ש, על שלולית ישר לתוך החורשה שבצד שומע אותי!!!" של האנשים שראו אותו בדיוק לפני שניות ספורות נשמעו צפירות הסירנות של האמבולנס והמשטרה וקריאות "בחור, אתה כשהוא פקח את עיניו בפעם השניה חושיו כבר חזרו אליו, ברקע ואז הוא שוב התעלף... כאן, הוא הרגיש שפוי ורגוע בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. הוא פשוט ניסה למשוך את הרגע הזה עוד כמה רגעים, שהזמן יעצור עמוקה, הוא עדיין לא הרגיש כלום וגם לא ניסה להיזכר מה קרה,

)                    

הדפים הפנימיים המיוחסים למשה לסקי שמורות למשה לסקי (למעט היכן שצוין אחרת על ידי). © התש"ע

האיש לרגע, הניח על הרצפה את המוט הנושא את המגש המרובע שעליו נעוצים התפוחים המבריקים מהסוכרייה העוטפת אותם, וקרא: "ילדים, בואו וקחו מהתפוחים שהבאתי לכם, קחו ואל תיראו." והנה הילדים, כל אחד בידו דגל שמחת תורה, מנצנץ בקישוטים וציורי הקודש, באים לפניו לבקש את התפוח הממתק הנכסף. ואז אומר האיש לרב "ולקשט את דגל התורה בתפוח זה כן ראוי?" הביט הרב והסמיק הרי כל דגלי שמחת תורה אכן מקושטים היו בתפוח אדום.

הוא סקסי. שהוא מותיר בי בלכתו. בכל דבר שהוא עושה או אומר, הוא... להגיד. בצורה שהוא מתנהל. בקסם שלו, שבו אני טובעת. בתחושה בדברים שהוא אומר, בסקרנות שהוא מעורר אצלי, כי יש לו מה גבר. בחכמה שלו, שהרי אין דבר ארוטי יותר מאינטליגנציה. בצורת הדיבור שלו, שיש בה רכות ואנרגיה של ילד אבל בגרות של אותו כל כך... כזו שיש בה עוצמה גברית אדירה, ועם זאת זו הנשיות שבו שעושה בו. בצווארו העדין הנמשך ומתרחב לכתפיו, לגבו המעוצב בחדות הגבעולי, נע כשהוא רוקד, או סתם מתהלך בלי שימת לב לשלמות שיש התכולות, עמוקות כים ומהפנטות. באופן שבו גופו הארוך, בעצמות לחייו הבונות פני ילד משגעים, בקואליציה עם עיניו בעורו הבהיר, החלק. הגידים שלו מסודרים על גב כף ידו, באצבעותיו הארוכות. שהוא מניח את הסיגריה בין השפתיים המושלמות שלו. בצורה שבה סקסי באופן שהמוח לא יכול לתפוס והנפש לא מסוגלת לעכל. באופן

אינסופי? אני בוחרת שלא להעמיק

וסיווג ביטחוני. לקצין המשטרה הבכיר בזירה הורה לתחום את הזירה ולא להתערב יישפטו. לכבוש את זעמו. לא היה טעם לנזוף בהם. ממילא יודחו, ואולי אף -  "תעברו מדירה לדירה ותמצאו אותה", פקד, תוך שהוא מתאמץ אחד מהם בגמגום. - "לא יודע..., הוא בא לפה הרבה...בטח איזה בחורה...", ענה - "מה לעזאזל הוא עשה כאן?", שאל את המאבטחים. שיידרש שלם. לא נדרש לו הרבה זמן להבין את גודל המחדל ואת המחיר האישי החקירה. הסקרנים והעיתונאים, ומפקד היחידה לאבטחת אישים ניהל את צהובים, השר פונה בניידת טיפול נמרץ, השוטרים הרחיקו את תוך דקות היה המקום הומה אדם. הזירה נתחמה בסרטי סימון "תזעיק אמבולנס". - "אני חושב שהוא עוד חי", אמר השני שרכן מעל השר וחיפש דופק, - "שיט", אמר אחד מהם, "אכלנו אותה". מתבוסס בדמו בשביל הצר. המאבטחים זינקו מהמכונית לשמע היריות, רק כדי למצוא את השר חלק שביעי הסיפור שלהם הפך ללא רלבנטי. מסתוריות, ומצבו לא ידוע. חלומם המשותף נגוז. מת או חי, בדרך חזרה לירושלים שמעו שהשר נורה בתל אביב בנסיבות כשסיימו, התייפחה בהקלה והם עודדו אותה. המלון באמתלה, השקה אותה לשכרה, ושכב אתה. רוחה, דרש להעביר אותה ללשכתו

שהגפיים יהיו בוערים בגלל שיהיו מדממים כשהם מופרדים מהגוף. את הסנטר, שהשלפוחיות של העור ייפרצו החוצה, שהדם של כדור העין ירטיב לי שאני אחתוך את עצמי, איבראחריאיבר, באופן מזוויע למדי,

חבק אותי עד קץ הימים כתכלת במרומים נישאת על גבי ענן. בעונות השנה המגוונות, המתמוססות כסוכר בקפה השחור שאתה אוהב. יסמינים של תקווה באים בלבי, נוטעים בי אחיזה לימים שיבואו, כולם תום.

אני חושבת על המוות. הגעתי לשאכטה האחרונה לוקחת עוד כמה שאכטות בלי לחשוב בכלל לוקחת עוד שאכטה וחושבת על איך שאני אזקין ואתקמט לוקחת שאכטה וחושבת שאני בטח אהיה אומללה כשאתבגר

בדרכך ובשבילך אני תמיד נמצא מצטער אבל זה לא תלוי בך ואם את רוצה או לא רוצה אולי יום אחד אראה שמשהו באמת השתנה אולי בעוד חודש, אולי עוד שנה אולי אנסה שוב כשתתחלף עונה ואני כמו עוד הרבה, כבר עכשיו אני נכנע את שבפנייך לא הצליח עדיין לעמוד איש אז תנסי להבין איך זה מרגיש כנראה שככה זה כשהכל קשור בך כל מי שניסה להבין כבר התייאש והלך למה הקשר הסבוך מסרב להיפתח לא יודע למה הכל חייב להיות כל כך מסובך תביני, אני לא רוצה שתהיי שלי אבל רוצה להיות שלך בפעם הבאה אולי כבר אראה את הנולד אבל פה אני נמצא ופה כנראה אהיה לעד שבו אני לא מאמין שבשבילי יש רק אחת הלוואי והייתי יכול לעבור לעולם או מימד אבל במי אני תלוי אם אף אחד לא שומע אותי? שיט, אני נשמע כל כך מסכן ותלותי בשבילי זה טוב כמעט כמו הדבר האמיתי בחלומות יש מציאות אחרת ובה את איתי למה לי להתעורר אם אני נהנה כשאני חולם? לא רוצה לשכוח ולתת לזה להיעלם ועכשיו כשזה כל כך חזק למה לא ראיתי בהתחלה את תמרורי האזהרה? מקווה שהקטע המסובך יגמר במהרה כרגע אני תקוע ולא רואה אור בקצה המנהרה מרגיש כמו בנסיעה מפותלת כשאני בלי חגורה מדיכאון קל עברתי למרה שחורה לא

לי את העורף. והכי אני לא נהנית שאתה מתקרב אלי בבר מלא אנשים ומלטף ואני בכלל לא אוהבת אותך. אתה איש מרושע צא לי כבר מהחיים. ובכלל גם אין לי מה לכתוב עליך. אתה סתם מרגיז אותי

והוא איבד שהאידיוט החזיק ביד ובשבילך אני פרח כי בשבילו הייתי משהו שהוא אפילו לא כיבד ובשבילו הזמינות לעולם לא תהייה כמו שהייתה ולכן בשבילך הייתי פנויה עוד זונה בשבילו אני עוד אחת אני מקווה.. זכרון טוב, בשבילך אני הפעם הראשונה ובשבילו מה שהיה היה כלום בשבילך אני הכל כי אני ילדה קטנה בשבילו אני כאב ביצים מין פנטזיה שהוגשמה בשבילך אני מיוחדת ובשבילו הייתי "מספר" שתמיד יצר לו בעייתיות ובשבילך אני משהו שיש לטפל בו בעדינות קרוב כל כך לנבול ובשבילו הייתי עוד עלה אני פרח כי בשבילך והוא כל כך גדול יש בינכם הבדל

לעולם להציע להם למה שפעם יהיה ותכין את הילדים שלהם ותעיר אותם, עצבניים שתצא מהחלון הפתוח ובמתנה ממך אל השכנים בשנה נוספת אני מבקש להאריך את האשראי שזה מביא אותך בבוקר. בתמורה לחיוך על פטמות זקורות, שלך חוב כף יד גדולה, שלי את חייבת יקירתי, לי ועל זה שנשאר לתמיד על השגעון הזמני כזה שיוכל להכיל את כולי לפישוק יותר אמוציונאלי ורחב את התובנות שיש לך עליי את חייבת, יקירתי, לעצמך, לפשק ריכוז לכמה רגעים המרשרשות לי עד אובדן שיש לי, אל שפתייך שאת נותנת לי, או בגישה לבצע רפורמות מרחיקות לכת ברשות יקירתי, את חייבת

קבוצה של נשים חסידות לבית הספר חולה בת שבע עשרה שנה שכבר הספיקה ללדת ארבעה ילדים והיא מוחזקת בתור מוכת לילית. החולה רזה כשלד ומוכת שחפת מריבוי הריון בשנותיה הרכות, מלוכלכת ופרועת שיער, יושבת על הארץ בוכה ומתרפסת, "אדוני, זה שלוש שנים רץ אחרי כלב שחור בעל קרניים ולא נותן לי מנוחה לא ביום ולא בלילה. אנא הצילנו מידו פן ארד שאולה." גערתי בה בכעס: "אין אני מרפא חולים. את, גבירתי החולה, לכי לך הביתה, ישני במנוחה, אכלי כראוי וייטב לך. שדים  נמצאים רק בדמיונך כי אינם במציאות." אך היא עמדה על שלה ובכייהּ  בכי אישה מתחננת ומתרפסת. נצחתני קבוצת הזקנות ולמרות רצוני לחשתי על ראשה "שניים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וכו'"... ופתאום רואה אני את פני החולה והנה הם קורנים מאמונה ומהתפעלות, והחסידות העומדות מסביבה מתאמצות להתחזק בכוח איתנים ולראות כיצד ומהיכן יצא השד מגוף החולה, ובחדר מסביב מחנק וסירחון.  סוף סוף, משנתפטרתי מהן, ראיתי את עצמי נדכא ועצוב על המסכנות והבורות. ולהגדיש את הסאה, נמלא ביתי בערב בקרוביה של האישה, הוריה ובעלה שבאו להודות לי על החולה שמרגישה את עצמה בטוב. לאחר אותו  מקרה, היה

יכול, אל תאכזב אותי ואת אימא שלך." אימא באה וחיבקה השקעתי את כל הכסף שלי בניסיון להביא לך את העתיד הטוב ביותר ארנק עם כסף אל תוך כיס המכנסיים שלי, "אתה הבן היחיד שלי, "דוד פינלי יסיע אותך לעיר, תמהר", אבא זרז אותי בעודו תוחב

אוהבת מין אוראלי כולם אומרים לך זאת מציאות סטנדרטית מוציא את הכלב לנשום אויר נושם אנשים שאנ'לא מכיר ואת מה אכפת לך, את לא איתי. דודה שלך זונה אני לא מבין מה קרה לה אומרים שהיתה מלחמה - אוהבת מין אוראלי. אוהב אנשים שאני לא מכיר אולי רק בזה היא דומה לי "עטור מצחך בדם שוטים" הלוואי ויכולתי ללמוד להסתיר עמוק בפנים כולנו דומים - לדודה ש'ך נתחיל לגייס חיילים לנקום זה זמן מה לא השכמתי רומס חיפושית על הכביש אותה את כל כך מזכירה לי כולן מספרות לי תמיד: אוהבת מין אוראלי "עטור מצחך בדם שוטים אינני זוכר עם חרזו כך בשיר" לדודה ש'ך (ישנם רגעים של השראה מיוני רכטר)

סתם ולהדאיג את כולם, זו לא אני. אבל זה אתה, בקופסא הזו שמונחת על כתפיי ונעלמת מאחורי החיוך הנבוך שלי. זה מספיק במחשבות שלי עליך. נועלת את כל הרגשות שלי אליך מבין, זה לא אני, לשים הכל בקופסא קטנה ולהעלם. אני עושה את תרצה שאבוא איתך, אבוא. אפילו בסתר ליבי ארצה לסרב, כי, אתה המזוודה המצוקמקת שלך, אבל אני בטח רק אעזור לך לארוז. ואם לארוז את כל חייך למזוודה קטנה, אני אמנם ארצה להשליך את

ילדה, שעכשיו אינה לא יותר מסיפור עם סוף מר. ילדה, שפתחה לאנשים עולם חדש ולא מוכר, ילדה, שעל חייה השתלט עצב כואב וקר. ילדה, ששנותיה בקושי מילאו תריסר, סיפור עם סוף רע." ולספר, אנא קיראו- את כל השירים והסיפורים מבלי להחסיר אף יצירה. "רכזו את כולן, "שלא לשווא תהיינה אלו הדמעות." היא ביקשה, "אנא עשו מזה ספר," את כל יצירותיה העצובות. היא אספה את כל הדפים, אותו שיער, עליו כולם היו לה מחמיאים. אותו שיער, גולש, בוהק ומדהים, גזרה את כל שערה. עצמה את העיניים, הביטה בפעם האחרונה. היא לקחה מספריים, הביעו בדידות, כאב וקור. היום היו חרוטות הן קמטי כאב וצער, הביטה בפניה שהיו פעם שופעות אור. היא רצה אל המראה, "שנאה". חרטה על ידיה, רגליה, בכל מקום אפשרי- על הכאב והדם התענגה. היא לקחה את הסכין, ולא מצאה דבר. חיפשה ניצוץ של רגש, היא הביטה בהשתקפות עיניה, סכין חדה שעימה אימה מבתרת בשר. היא לקחה את הסכין, לימי חייה המרים המלאים בדמעות. משמידה כל דבר, כל זכר, חפצים ששימשו כאבני זיכרונות. הורסת את כל החפצים, לא סיוט נורא, אלא חלום. ראשה מסתחרר, הכאב לא מפסיק, תוהו ובוהו בכל במקום. היא השליטה בלאגן בבית, לרסן

גבוהה, ארוכת צוואר וארוכת רגליים, שעיניה פעורות ושיערה צהוב בהיר ושפתיה מבהיקות בחום אדמדם מספר תשע של הלנה רובינשטיין. פתאום חשבתי על זה. הברווזון המכוער. הנוסחה עובדת רק על יחידי סגולה ונחושי רצון. הברווזות צריכות לעבוד בפרך. כשם שהן חושקות שפתיים מול עלבונות הילדות, כך הן נלחמות כארי אל מול ייסורי הכאב, שמסבות רצועות השעווה, וכשם שכוח ההתמדה מחליק את שערן עד שהוא מתיישר כשער זנבו של סוס, כך גם תתהדקנה שפתיהן כנגד פיתויי הצלחת, ומידותיהן החיצוניות, הנדיבות מדי, תותאמנה בכוח הרצון למידותיהן הפנימיות הצנועות. פתאום נפקחו עיני לחזות בחייהם הסודיים של הצמחים. הנערה מתחה עלעל ועוד עלעל, נשאה את פרח פניה אל השמש הטובה והתרפקה על זרועו החסונה של החייל. השיזוף המלאכותי של ג'ובאני נמוג יחד עם דמותה הענוגה והדהויה של מלאני.