text
stringlengths 1
1k
|
|---|
-"יום אחד בעיר ואני שוכח מי אני". ותחילת העיר שלך, אם כך". חייכתי. "המקום הזה הוא סוף העיר בשבילי ואת? גם את נראית קצת מבולבלת"."אני יותר מדי זמן בעיר", ג'ינג'ית וכובע צמר. "אני לא רגיל להיות כל כך הרבה זמן בעיר. "באמת הלכתי קצת לאיבוד", וגירד בפדחתו דרך רעמת שיער האוויר הפתוח מתאים לו. "אתה נראה קצת אבוד", חשבתי בקול. על כנפיה. לא תרצו לתפוס אותו. לא תרצו לתפוס ציפור יפהפיה שהשמש זוהרת רוויות חופש מתוק. או אולי המולקולות שנפלטות ממנו לחלל האוויר וחודרות להכרה, הכבוד לעצמי? זר ומשונה. האדם הראשון שלא רציתי להכניס לתוך מסגרת. כל "שונה", הייתי חושבת אם הייתי אדם אחר, אבל הוא מוכר לי באופן צועקת לחלל האוויר וקולי נבלע בין הגלים הנשברים. הוא מתקרב. "יש לך אולי סיגריה"? שואל...אדם בלי שם. "לא, מצטערת!" אני יעקב הזקן יושב ומחלל, כמעט תפאורה קבועה למקום הזה. מעט רוח. המקום היחיד בעיר הפונה לאינסוף. כאילו אני רואה אותו מבחוץ כשבעצם אני רואה אותו מבפנים. חם, ובכל זאת. להכניס את מימדיו האגדתיים לתוך ארבע צלעות. להתנהג שמלווה אותי לכל מקום. התמונה תהיה נפלאה. תזכה בשבחים רבים. מסתכלת עליו ומנסה |
שיפתח מחכות בקוצר רוח לשטח המשחקים חיות המחמד ללילה אתה יושב ביער שבו משחרות וזרימה של החיים הזורמים מתחתך ירוק קולט קולות אספלט שחור נופל קשה מעיק ואם זאת מחייב |
בודדות של רעננות שריקדו מסוממות באוויר העומד. כמו משקולת לתוך חלום-בהקיץ מרפרף. נרדמתי במרדף אחר נקודות הממשיות שבצלילים הללו, ברחשים והתנועות והעירות, משכה אותי שבקולות, לפוגה הטבעית, חסרת החוקים, שהם הרכיבו ביחד. בלבלו אותי בתוך הרגיעה שלי, ובסופו של דבר הקשבתי רק למוזיקה צורות-צורות בתוך האור הצהוב. חצאי-מילים ומשפטים חסרי הקשר להמרות את השעה ואת העפעפיים אבל רק מהדהדים, תלויים מכוס. הם מדברים על שום דבר, מלמולים חסרי פשר שכאלה, שמנסים האוזניים אחד משחק עם המלחייה, אחד מתיישב בכבדות וההיא שותה לילה. כל תנועה וצליל שלהם הומחשו בתוך הראש שלי דרך מערות מבוגרים ממני ודיברו בקולות מהוסים-רמים שכאלה, שהדהדו מרוב בודדים. וגם במטבח הזה, כמו במטבח של ילדותי, ישבו אנשים הייתה אמורה לשמוע מפני שילדים ישנים בשעות כאלה, אחרת יהיו מדברים וצוחקים במטבח על נושאים של מאוחר בלילה, נושאים שלא באור הכהה והרגשתי כמו ילדה קטנה שמקשיבה להוריה וחבריהם קולות של ערנות לילית, קולות דרך-אגביים של מבוגרים. שכבתי שם יותר. מתוך הדממה הלחשנית-ישנונית של נוקטורן הפרברים הזה עלו ועשיר. מתחת לסדין הנשימות הסדורות |
הרבה כדי שיצטרפו לרוקדים ויפצחו בואלס סוער. הסימן המקדים לנשף העומד להיערך בתוך יום או יומיים, היה הרכבת נורות צבעוניות תלויות בשרשרת בידי שני פועלים, אשר תלו אותה סביב סביב וגדרו את כל שטח הגן רחב הידיים בחצר ביתו של ראש העיר, עד לכביש הראשי. הנורות בצבעי אדום-כחול-ירוק-צהוב הודלקו תמיד בערב הקודם לנשף ויצרו מראה מרהיב וחגיגי. ראש העיר, מר ינובסקי, אשר נהג להסתובב בין האורחים, לא יכול היה שלא לזהות את השכנים ואף היה מציע להם לגשת אל השולחנות ולטעום ממטעמי הנשף. לאחר שדורין ליוותה את לינדה אל גן הילדים, שבה לביתה ומייד עם היכנסה לחדר, לקחה דלי מים, שפכה את תכולתו המקציפה על פני השטח והחלה לקרצף את הריצפה. לאחר סיימה, יצאה החוצה להמתין עד שהרצפה תתייבש. מבית משפ' לוי, מבעד לדלת הפתוחה, עלה ריח מענג של מרק עוף. הציצה מבעד לדלת וראתה את סלומון שרוע על גבי המיטה, ישן שנת ישרים ואת שושנה שוקדת על הבישול. היא הספיקה להכין גם את האוכל בבקבוק לתינוקת. "אני מכינה היום קובה חמוסטה, אביא לך קצת" - הציעה דורין בנדיבות. "נו, איך עברה הלידה?" - "לידה קלה, זה באמת לא היה נורא כל כך כמו שחשבתי, הלך |
חינוכיים יסודיים" במשפחה פן תצאנה לתרבות רעה. ודוגמות אחרות מבנות אלה הכריחו את השרים ושאר משפחת המלכות לבקש מן המלך שימהר להחזיר את כל המורות מתורכיה קודם שנשחתו לגמרי מן ההתקדמות והציביליזציה של אירופה. בייחוד גדלה התרעומת בין הזקנים ואחדים מהם הזכירו למלך את הנשים בסין שפעם משלו בארצן והכניעו לרגלן את כל הגברים, וטענו לפני אמאן אללה שיישמע לעצתם וימהר להחזירן, כי טוב להם המוות מאשר להיות נתונים לממשלת נשים, שכן ודאי תלמדנה הבנות שם בתורכיה החדישה את כל התורות החדשות ובבואן לארץ תהפוכנה את המדינה כל סדריה על פיה.. תם פרק רביעי -- פרק ד' אמאן אללה [המשך] [הירדן גיליון 244 26.2.35 ] מטעמים פוליטיים הידועים לו לעצמו נטה אמאן אללה חאן ממסורת סבו עבדול רחמאן חאן - שעלה למלוכה בשנת 1881 בעזרתה של אנגליה - ושמר אמונים ויחסים טובים עם שכנתו אנגליה המושלת בדרום ארצו. הנכד הגה אהדה לממשלת רוסיה שכנתו מצפון, שמתוך כוונותיה המדיניות הביטה כאוהדת על ההתקדמות באפגניסטן. אמנם ידועות היו לאמאן אללה תוצאות פעולתו של הצבא הבריטי בכאבול בשנת 1878 בשעה שנקמו ביד חזקה את נקמת הדם של הציר הבריטי הנרצח |
לו חוש הומור. הלוויתן הלוויתן הגדול ישר ניחש שבאתי לחפש מקורות. "החברה שלי נמצאת נפל הכבוד. כשביקרה בעיר הימים, והוא הבטיח לבקר אצלנו בנהר. הנה בחלקי ידידתי משכבר הימים, ימימה, סיפרה לי עליו. היא פגשה אותו כשהגעתי לנהר, פגשתי את הלוויתן הגדול. לא הייתי מופתע, כי כתוב בעיתון! משוגעים שמחפשים בכוח את המוות, נוסעים לקיבינימאט. תראה, זה עצמה. לדעתה, לא צריך לנסוע רחוק כדי להכיר את עצמך, ורק ובכל זאת, אמא שלי היא זו שגרמה לדמות ללכת לנהר, לחפש את מישהו שנמצא באנטרטיקה. ומתרגזת עליה מבלי לכוון טענותיה למישהו שיוכל להשיב לה. מסתובבת לאמא שלי בין הרגליים? אולי אמא שלי צועקת על הדמות, עצמי במקום אחר? אולי אני נמצא בכלל באנטרטיקה, ורק הדמות שלי הולכים לחפש מקורות ושורשים אחרי הצבא. מה ימנע מעצמי לחפש את הרבה חברים שלי, וגם כאלה שסתם ראיתי תמונה שלהם בעיתון, ושיווי המשקל אבד בצבא. הדעת איבדתי בבית הספר היסודי, שיקול הדעת אבד בביה"ס התיכון, מנסה לכוון את עצמי אל הסוף. לא שיש לי מה להפסיד. את שפיות אסור לי לחטט בעבר, אמרתי לעצמי. מישהו מנסה לומר לי שאני צהוב וכיתוב שחור: "סימן לא טוב". חזרה, בכדי |
השעמום בכל כובדו כרוך סביב צווארי ומבקש להתנדנד גופי על הגרדום ראשי לולאה בחלל טבורי עוצר נשימה בלא סבל הרשות נתונה לי לטבוע בלידה מדומה ואני פה נרדם על החבל |
נספח: בערבות הנידחות של אפריקה האמצעית. |
אצבעי עד שהן נופלות במהירות והחורף? למה לא החורף? אני מאוד אוהבת לצפות בטיפות הקטנות לפעמיים שעתיים.. איך אוכל לרוץ בחום כזה?? והריצה, ביום מלא עצבים.. פשוט לרוץ, במשך חצי שעה, שעה, וספורט? אני כל כך אוהבת לרוץ, זה גורם לי לשכוח מהכל, רק אני בכמויות מסחריות.. לגוף, לריח מגעיל של זיעה להידבק לגוף ולצורך של דאודורנט אבל לפעמיים החום הוא בלתי נסבל!!! הוא גורם לבגדים להידבק מסריחה כבר מכלור.. שבמושבי ועושה איזה 08 בריכות עד שהיה נגמר לי הכוח והייתי ומה עם הבריכה? לפעמיים ב8 בבוקר הייתי מתייצבת בבריכה סוף הגל,לאסוף כמה צדפים... להשתזף קצת.. ללכת לים.. לצפות בגלים מתנפצים על החול.. לראות את הקצף של ומה אז? אז.. מביאים עוד קרח בכוס חדשה! אבל אני מאוד אוהבת הטלוויזיה עם כוס מלאה בקרח ופשוט לבלוס אותו עד שהוא נגמר.. הקיץ? שחם כל כך.. לפעמיים אני מסוגלת פשוט לשבת בחדר מול |
ללא מילים הרגשתי בך, והסבתי מבט, לראות אותך בוכה. במבט שאלתי מה קרה לך? ומדוע את בוכה? ואת סובבת את הראש לאיש שלצידך. ירדת בתחנה שאחרי וריחך חולף על פני מציף במוחי שאלות שלא יענו האם שברו לך את הלב, האם מישהו קרוב לך נפגע או חלילה מת? האם את בוכה באמת? או שאולי משהו רק נכנס לך לעין? ואם היית מספרת לי מדוע, האם היית צוחק וקורא לך ילדה? או שאולי הייתי מחבק ומנחם, אומר שהכל יעבור ושהמצב לא נורא בכלל... חיינו מלאים באם ואולי, ואם אני לא הייתי חסר אומץ אולי הייתי שואל במילים "למה?" ואת אולי היית עונה. אולי. |
רואים את השנים, זה ניכר בפני קולי אינו צלול כשהיה כבר הסתובבתי פה ושם אשב לנוח את מה שאפשר. רואים את השנים, זה ניכר בעיני ליבי אינו תלוי כשהיה כבר התעוררתי פה ושם מאהבה, מקור, משיכחה. ושוב לחלום ולהרגיש כמו ילד מאוהב לרוץ איתך רחוק אל תוך הים שיפתחו השערים דקה אחר דקה אני רוצה כמו אז כמו אז רוצה כל כך. רואים את השנים, זה ניכר בידי שירי נשאר תמים כשהיה גם אם אבד לי פה ושם תמיד מצא דרכו בחזרה. ושוב לחלום ולהרגיש כמו ילד מאוהב... לשוב לחלום ולהרגיש כמו ילד מאוהב... רואים את השנים זה ניכר, זה ניכר |
מה עכשיו מה אני, מחפש פה בכלל? מי אתם? כן, אתם - הקהל... איך הגעתי לפה? מה עכשיו? מה עלי להגיד? מה עכשיו? מה עלי להוריד מעלי? זו חוויה. לעמוד כאן גבוה, מעלי, תאורה מסנוורת, מסביבי - מאות אנשים. (מאות אנשים!!!) מה עכשיו? מה עלי להגיד? מה עכשיו? מה עלי להוריד? מעלי? מה אתם, מחפשים פה בכלל? ולמה אף אחד - אותי לא שאל, אם רציתי את זה?! מה עכשיו? מה עלי להגיד? מה עכשיו? מה עלי להוריד מעלי? |
ראשון וברחתי עם אור סליחה שנתתי לבטוח הלשון הפגמים שחרטה מבטיחה שניתן עוד לשכוח לכסות בפנים שעדיף מתנצלת אם הבטתי בך לעשות דברים שלא צריך |
לזה לחלוף ואני עוד תקוע עם תמונה אחת בראשי שלא ממהרת לחלוף על אושר קמל פני ילדה שרציתי ללטף אבל היא התבגרה וכולנו נשארנו באותם ימים אבל שחוזר לשם לא מוצא אף אחד קורא ביומנים הישנים מה רציתי למצוא שלא ידעתי? אולי משהו עולה בלהבות סימני אהבה ובנתיים לוקח מונית לקצה השני של העיר הבית, הבית נראה עכשיו מקום רחוק, טפל כל כך הרבה אין שלא נותר דבר מתחיל לרוץ לא מביט לאחור אין שם כלום עכשיו מחייך הגוף חולה, הראש צועק תמשיך, תמשיך החיפושים לעולם לא נגמרים גם שמאחורינו שממה ביומנים הישנים הכול נמחק זה היה גשם, אלו היו דמעות של צער ובנתיים שותק מנסה להיזכר בשיר ההוא זוכר אותנו הולכים ברחוב ומזמזמים כמו להקת ציפורים אבל ביומנים הישנים יש לי שמות עכשיו רץ לבד העיר התרוקנה עוד רגע פיצוץ יש כאלה שמחכים לזה בשביל לחוש כעס אני נכנס לתחנת רכבת מביט על רכבות יוצאות עולה על אחת מהן במקום אחר בוודאי אחוש רחוק ובנתיים מי יגיד לי שהכול יהיה טוב? שותק, מקשיב לרעש ההרים התנועה בחוץ גורמת לי להיבהל נכנס לתוך עצמי ביומנים הישנים, קראתי שיש לי כמה חדרים חלק הפכו למחסן של זיכרונות חלק נהרסו, למרפסות ובאחד מהן אני |
למסעדה בלב העיר נכנס בחור גדול צעיר וכשמפיו נוזל הריר - נכנס, מיד התחיל לשיר: "כדור בשר!.." כך הוא שר, "כדור בשר!.. מת לאכול כדור בשר." אל הנער הרעב המלצר אז התקרב ובדברו מתוך הלב שר בקול מלא כאב: "כדור בשר...-מאוחר! כדור בשר...-מצטער, אך לא נשאר." אך הילד מתעקש: "כסף די לי יש ויש, קפוץ מיד ומן האש - כדור בשר מהר הגש." "כדור בשר!.." כך הוא שר, "כדור בשר!.. מת לאכול כדור בשר." המלצר נבהל ונס, למטבח בספיד נכנס ועל טבח שמן ננס הרעים בקול עבה וגס: "כדור בשר!.." כך הוא שר - "כדור בשר!.. הוא מת לאכול כדור בשר!" הטבח לא בתבלבל, בתפריט אז הסתכל ומבין שיניו גילגל: "שלח אותו לעזאזל!" "כדור בשר...-מאוחר! כדור בשר...-אמור לו שיבוא מחר." המלצר ההגיוני לטבח לחש: "ני-ני!... אם לשלוח - לא אני... זאת עשה אתה, הו, בני!... כדור בשר!"-שם הוא שר - "כדור בשר... לך אתה, אני נשאר." הטבח מייד יצא, את הנער חיש מצא, ובנאום את פיו פצה: "שמע, אפרוח בן ביצה - כדור בשר- מאוחר! כדור בשר-הסתלק, סופך רע ומר!" הבחור ידו שלח ותפס את הטבח. את בשרו כתש, מעך - כדור בשר אותו |
פתוחות. מלי הייתה כבר ישנה. לחשתי לה: "מעכשיו לא רק את תנסי לגרור אותי לחיים עשירים, גם אני אעשה את שלי." היא חייכה בשנתה ואני נרדמתי כמה דקות אחר כך. "לא מפריע העשן לרוח?" שאלתי את מלי. "הרוח יצאה לסידורים." היא אמרה, ואני הצתתי סיגריה. 13 ומלי ישנה על חפיסת סיגריות נובלס לייט כחול ואני רציתי סיגריה אז היה חייב שהיא תתעורר. אמרה לי למה הערת אותי חלמתי שאני בגודל שלך ופיהקה ואמרה שהיא צריכה פיפי. אז תפסתי אותה ככה מבתי השחי מעל האסלה והיא אמרה רק תיזהר לא להפיל אותי אני אטבע והשתינה. ואז שמתי אותה על הרצפה והיא הלכה למכבי-האש הצעצוע ואמרה ככה נראה לך מכונית כשאתה גדול. והיא נכנסה לתא הנהג, ואני סגרתי אחרייה את הדלת הקטנה אמרתי נעשה סיבוב. והסעתי אותה מחדר השינה למיטבח שם עשיתי סיבוב ומשם לסלון. והיא אמרה רוצה הליקופטר. אז שמתי אותה על ההליקופטר והטסתי אותה דרך כל החדרים וגם במרפסת. אחר כך הנחתי את ההליקופטר על המיטה והורדתי את הסולם הקטן הלבן כדי שתוכל לרדת לבד. היא הלכה על המיטה והיה לידי בקבוק יין לבן חצי יבש אז שתיתי והיה לזה טעם של סיגריות נובלס לייט כחול. ואז היה טלפון ועניתי |
לכל אותם הבחורים אשר מול ביתך עוברים ומשאירים שובל בהיר. לכל אותם החיילים בצל של סוללות טילים המכינים שיגור ישיר. ובין תרגיל לבין פריסה ובין טיסה לבין טיסה אם כבר נשבר מהתחקיר בוא אלינו ונשיר. לכל פקידות המבצעים אשר יושבות לילות תמימים לבד בבונקר מיותם. ולאותה הנערה שביחידות הבקרה רק מבלה עם המכ"ם. בין נחיתה להמראה בין אזעקה להרגעה ועם בול על-קולי אדיר בוא אלינו ונשיר. לכל אותם הלהקים אשר קורעים את השחקים בקצב המחר טסים. לבקרים לנווטים ולכל אותם אנשי צוותים המכינים את המטוסים. ובין תרגיל לבין פריסה ובין טיסה לבין טיסה אותו חימום בקרב אוויר בוא אלינו ונשיר. |
בנחת, ובאין מפריע. יתגשמו. לפחות כאן, בין המילים. כאן הן יכולות לחיות להן כך אני מקווה את חיי בעוד שלוש שנים. ואפילו שוודאי לא כך הערת הכותב שזאת היא אותה הקלישאה שאף פעם לא תמאס עלי. חמימות קלילה שכזו. אם הייתי צריך לבחור, ודאי הייתי אומר תייבש את הגשם שירד, ודמעות שנבכו לפני שלוש שנים, ותשאיר הוליוודיים זולים, החלה לצאת אל מעבר לעננים השמש. שעד מהרה ואפילו הייתי מסתכן באמרי מאושרים. וכיאה לאגדות ולסרטים כאן. כבר אינני צריך אותו. חיי, לפחות לעכשיו שקטים, רגועים תליתי בו לפני בסך הכל שלוש שנים. ועכשיו, עכשיו שהוא סוף סוף שהנה הגיעה משהו שכה יחלתי לו. במשך זמן כה רב, וכל תקוותי מהאירוניה שכאמור ראיתי מגיעה עוד קודם. מהרהר בשקט בעובדה, ופשוט נעלמה לי מחוץ לדלת ואל השקיעה. ואני, ישבתי שם. מחוייך כלום. קמה, תפסה את הדברים. אמרה המון המון תודה על הקפה, מאותה סיבה, גם לא הפתיע אותי בכלל כשגלית, ראתה שממני לא יצא שבה בחייהם קבלה שלמה, ולכן. אין שום סיבה שתתעכב גם עלי. אנשים כאלה אינם נוטים להתעכב רבות על דברים. ומקבלים את מה גלית, ולא שאני מכליל או משהו כזה, דבר זה מגיע מניסיון. ידידות. ומי |
אותי, במשך כמה חודשים אחרי רגשות שתחפה על זה. חשבתי על כלום וזה ריגש אותי מדי. הזמן. אחרי השנייה הזאת שלא הרגשתי כלום, כמובן שהגיעה סערת בחלון והכל היה שקט מדי, והרוח הייתה מדי. חזקה, וחלשה, באותו באחת עשרה ודקה, ועשרים ושש שניות, לא הרגשתי כלום. הסתכלתי כאלה שנחמד שיהיו ברקע. אבל לא יותר מדי משפיעים. לא כאלה שלוקחים אותך לנירוונה, סתם ברדיו ניגנו מוזיקה רגועה באותו הערב. צלילים כאלה שחודרים, התכוונתי שהיא תעזוב אותי, אבל היא עזבה. לא מדויק. לא בדיוק עזבתי אותה. פשוט הפסקתי להתייחס אליה. לא השולחן הירוק והרקוב במשרד שלי. את חברה שלי עזבתי. טוב, זה להגיע, וחברים סיפרו לי שמכתב הפיטורים מחכה לי על השולחן. זה כבר הרבה זמן שאני ככה, לא מתפקד. לעבודה כבר מזמן הפסקתי לנגב את הדמעות. הבריזה מהים ייבשה לי אותן. מטושטש ולא הצלחתי לראות כלום. עמדתי ליד החלון ולא טרחתי השרוולים והרטיבו אותם. את הטלוויזיה כיביתי, כי ככה הכל היה ברדיו, אף אחד לא מת, סתם. הסתכלתי על הדמעות שזלגו לי על אתמול בלילה בכיתי. סתם, ככה, בלי סיבה. לא שמעתי שיר עצוב שאני אכין לו קפה. שלא קוראים לזה, אבל הוא אמר שהוא לא נגע |
רק לי.וחוץ מזה שחיפשתי ולא מצאתי אותך. לכמה שעות טובות ובורחת. אל תגידי לי שהלכת למישהי אני כבר לא רואה אותך קרבה, מדגדגת באף,גורמת לי להזיל דמעות השינויים הכל כך משמעותיים ההם. |
-נכתב רחוק מידי מכדי להרגיש קרוב עכשיו הכל מסתבך פה רק עוד ועוד אבל מה בעצם אני רוצה כי יגידו רק ימים ארוכים מאוד ואין שום סימן לפיתרון כשהכל השתנה? ואיפה אני הייתי מה באמת קרה?? מה נכון? ומה השקר? זה רק לא מסתדר ועכשיו בכל יום שעובר שכל יום שעובר, אני אוהבת אותך יותר פעם הייתי אומרת לך אני מאבדת אותי יותר ועל כל קילומטר אתה כל כך רחוק ממני אלפי קילומטרים אבדה התמונה הכל נעלם מעיני ואולי מליבי כי אני כבר לא מבינה |
גרניט עופרת, עומד חזק ברזל, יכול להרים משקולות על חבלים. והיא מרחיבה באצבע עדינה את הפה הפעור שלי, ואצבע ועוד אצבע, מתגרדת, מחליקה, מרחיבה וטובעת את כל כף ידה, בוחשת, ומכניסה עד המרפק. אני בוכה מעונג, אני מייחל לעוד. משופד עלייה לא יכול לזוז. והיא אוהבת אותי, אוהבת אותי כל-כך בתוכי. תופסת, מתחפרת, חופנת את הלב ואוחזת בו בעדינות, פועם בכף ידה. ולחיצה ואני מת, ואני פוחד, שלא ייפול דבר. והיא חשה את דפיקות הלב ושרה לי בקול מלאך. היא שרה על שמיים ושדות מרוחים לשמש, והיא שרה על עיניים שראיתי וקול שלחש באוזניי. והיא שרה את הפרח שקטפתי לפני מיליוני שנה, ועלי הכותרת האדומים, והאבקנים שריחם החריף-מתוק עשו אותי שיכור של אהבה. ולבי בידה בוכה על אהבה ונעורים שמתו, ועל הסתאבות הגוף בחלוף השנים, ועל שריטות המוח, ועל הנחמה שחשתי ואיננה עוד, ועל אלף כוכבים פרושים בשמיים ורוח אלוהים בתוכם מרטיבה את עיניי. והם לא ידעו כמה בכיתי, והם לא ניחשו כמה כאבתי עוד אז את ייסוריי עכשיו, והייתי ואני הולך בין שדות אדומים לשמש, ועיניה בתוך שקיעה גדולה, ושיערה אש, וחיוכה שלי, והיא לא מגלה את צפונות לבה, והייתה מגרדת |
בחזרה, ואתה לא באמת תקרא את שלי. ביום שלישי אני אבוא. אתה לא תזוז, אתה לא תנשום. אני לא אבין את זה, ואני לא אבין איך זה. אני רק אדבר, ואתה רק תשתוק. תיתן לי עוד קצת לבכות ועוד הרבה לתהות. אני לא באמת יכולה להתגעגע, כי מה זה כבר געגוע לחומר? ביום שלישי אני אבוא. אני לא אכיר אותך, אתה אולי תזהה אותי. אני לא אאמין, אבל רק אקווה, שאולי אתה עוד מסתכל ואיך שהוא, אולי גם קצת גאה כי זו אני, ואני תמיד משתדלת להיות אני, וזה אולי קצת בשבילך. ואני לא בטוחה שאפשר להגיד שאני אוהבת אבנים, אבל, אני אוהבת אותך, אבא. אולי קצת מתגעגעת, אפילו אם זה אלייך, בתוך שיש מכוער. |
מזדחל עוקב אחרי התום בלי שום פתרון לאן הוא הולך, הם שואלים הרי הכול מתערבב זה לא הכול, איפה הרוח ואיפה האהבה שכה ייחלנו לה לאן אתה מצפה להגיע במכונית גנובה עם נהג בתא המטען כשיש לך כל-כך הרבה... מחשבות על חופש ושבירת מחסומים ומוסכמות ובסוף אתה רק אדם קצת קוקו שצריך את הסיגריה שלו ארבעים ושמונים ומאה עשרים תותחים ממתינים על הסיפון להסתער על הנמל ויש מים גואים ויש סינוור חושים כשהמים סוערים בלי לדעת מחר או היום כמה גופות הם ישטפו לחוף ויש אלף לגיונות חסרות צורה וצבע שמחכות בשקט בלי לעשות כלום והרבה מזון מאופסן במזווה, למלחמה שאולי תגיע אבל גם במלחמה לא משתמשים במזון אז מה זה קצת בשר תותחים אם העולם חייב להמשיך להסתובב כי הוא נאנק תחת הכאב של הבשר ויושב על סיר מסריח שמעלה תולעים אני כאן למלמל את המילים ולשחרר את הראש הכואב שלי כי אתמול-שלשום ישבנו בבתים מפוארים עם חברים וידידים טובים ואכלנו כל טוב כולנו מסביב לשולחן ושתינו יין טוב ועכשיו אנחנו זרוקים ברחוב. גרמניה שאחרי המלחמה היא הולכת פצועה מדלת לדלת, איש לא מכניס אותה היא רעבה, היא צמאה היא מקוששת עצים איש לא מוכן להעסיק אותה גרמניה |
בעודו עדיין חסר. 51 שנים הזמן שנותר מעפיל את הבהוב הנר ריטוש הטבע וחשיכת הליל אל קו האופק הנשגב היד רחוקה מלהגיע כוכבים זרועים ברקיע עליו עומד במעלה הר הנצח צלמוות שוררת בקרבו ובשרידיו והגיא הירוק נשטף מים עירום מיופי פריחת החצב מישור רחב ידיים מנצנצים בחשיכת הליל נותר רסיסים זוהרים העלה אבק במסכי ערפל |
דמעות שמופלות לקרקע, לתוך שלולית גדולה. מים שנתנו חיים, אבל לקחו משאלה. דמעות שנופלות על פצעיי, מלוחות, מכאיבות. נפלתי על ברכיי לקור, רגלי לא מחזיקות. טיפה אחר טיפה ממשיכות לרדת, ביניהן לא אדע להבדיל. אחת עלי, אחת עלייך, אחת עלינו, הכול אותו דבר, כבר לא מועיל. דמעות מעיניי כבר הפסיקו לרדת, אבל מלבי לנצח יפלו. את דרך האושר לא מצאתי, אולי כשאהיה קטן וכבר לא גדול... |
גדר בודדה בלי אף אחד שיחזיק אותו קרוב ועם יותר מדי זמן גסיסה למלא במחשבות הלוואי ויכולתי גם אני לצייר להפשיט אנשים מהדמות המוצגת בחלון ולהלביש אותם בגדי בובות צבעוניים משלי כמו אלו שיש לציירים הלוואי שהייתי יכול אבל אני לא צייר אני רק רושם שירי-התקף מכאני שאינו מסוגל לפכח או לפקח את עצמו ועל עצמו בהתאמה אבל כבר מאוחר והגיטרות דופקות על שערי גן העדן מרובה השערים והלילה זוחל רק זוחל כן זוחל כל הכלבים נובחים לכיוון הנכון והצליל העמוק בתוך ראשי רומז לי על הלילה האחד שבו נכלה את עצמנו לעיני המצלמות ועיניי כבר רטובות (יותר רמיזות, פחות אגביות) (יותר נועזות, פחות כלבלביות) (יותר.יותר) (פחות.פחות) |
מגרפה ומעדר גינה קטנה פה נסדר נזרע צנונית וגם בצל. ואפונה הכל יגדל. הנה עלה, הנה שני עלים העלים צומחים גדלים הנה כבר צנונית קטנה נה נה נה נה איזה יופי של גינה |
הם יצאו הפעם ממשרד הרב ובלי דמעות בעיניהם. יצאו בתחושות מעורבות- אם להתנסח בלשון אקדמאית. עמדו בפני ג'אק שתי אפשרויות: או לקבל את השכר המוצע או להפסיק לעבוד וללכת למות הוא העדיף את האפשרות הראשונה וממשיך לעבוד במחסן של מייס עד היום. (למזלו, ילדיו התחילו לעבוד ולעזור...). |
50.4.62 אני רוצה שיקשיבו לרצונות שלי. רוצה להמשיך ולרצות, עד שלא אצטרך לרצות עוד. אני רוצה להקדיש את עצמי למה שבאמת חשוב. רוצה לשכוח מהדברים השוליים, אך לא מוצא את הכיוון. רוצה לשחות כנגד הזרם, למרות שהם אינם מקבלים אותי. רוצה לקבל דברים, רוצה להיות מוערך. אני רוצה להפסיק לכתוב בחרוזים. לאהוב ולהיות נאהב. לחיות את חיי על הצד הנכון, אני רוצה להיות שלם עם עצמי. אני חושב שאלו דמעות. כמעט באופן קבוע, ייעלם. רוצה שהגוש שחונק את החזה |
"אהובתי!" והכתוביות יגידו בחליפה ומזוודה קשה יירד מסיפון האניה על הרגע שבו ולחלום ולצפות ליום שובו להתגעגע אליו נותרתי ודמעותי השקופות ואני, בגוון עורי החום הוא נסע במונית אל שדה התעופה ובמציאות ומספיגה אותן במטפחת לבנה דמעות אפורות ואני הייתי מזילה הוא היה עולה על אניה בסרטים ישנים בשחור לבן |
הייתה עדיין בידי החכמים, שלא כמו היום... אולי היה כדאי להקשיב לאותו הנגר החתיך מנצרת. כי אז, הנבואה נ.ב.: למי שמפחד, אני לא רומז ששוקי'לה שלנו היה משיח. פשוט אחלה, לא! ג. לא הייתה קיימת שחיתות, ולא הייתה קיימת ש"ס. ב. לא היו נהרגים יהודים סתם בגלל יהושע, כי הוא לא היה נצלב. א. הייתה לנו ארץ יפה יותר כעבור 0002 שנה. בשחיתות? התשובות הן: ועכשיו אתם תגידו לי, מה היה קורה לו שוקי היה ממשיך להלחם וכך נולדה הנצרות. תורתו נכונה והם מובטלים, החלו להפיץ את התורה בין הנכרים, על הצלב שלושה ימים ונפח נשמתו. תלמידיו הקבצנים, שהבינו כי ולכן יהושע נתלה על צלב גדול מעץ מיד לאחר חג הפסח. הוא סבל בגלל שהוא נלחם נגדם ודנו אותו לצליבה. פונטיוס לא התנגד, הדת למיניהם. ולכן, ניצלו זאת הפרושים הנלהבים, תפסו את שוקי נציב רומי, פונטיוס פילאטוס, והוא היה אדיש לגמרי לכל ענייני אגב, עד שהגיע לירושלים השנה הייתה כבר 63 לספירה. בעיר שלט ובשחיתות!". כך החל הוא את המלחמה. "איזה כיף!", חשב הוא לעצמו, "אני נלחם בניצול הדת התיירות. ישו, ששנא טיפוסים חלקלקים, הרס להם את הדוכנים. מזכרות שישבו ליד הכניסה |
כנסת בוכרי אחד מוזר וזכר מחייכת בלי העיניים. עטופה כולה. מצא את נועה. |
טורח לציין שהאוכל "שווה", ואני כבר יודעת את האחרים יושבים לשולחן, קולות מתערבבים, והאוירה חמימה ונעימה. מתיישבים, והסעודה מתחילה, כשאני והוא מגישים, וכל החברים לתרבות רעה...( מקדש על היין, וכולם שותים יין, ואח"כ אחרי איזו שעה של קשקושים משותפים, יוסף שבא מבית דתי )ויצא והשולחן מתמלא בפמוטים עם להבות מרצדות, 8 כאלו. הבנות מדליקות נרות, כל אחת מתי שבא לה, פחות או יותר, כשירד הערב, החברים הגיעו, והטקס המתוק מדבש שלי החל. היא: קורנת אלי בחיוך מתוק... אחרי שהכביסה במכונה, אני ניגש לעזור לה לערוך שולחן- היא תורך..." בת צחוק שפוכה על פניה, ואני משתף פעולה. ואמרה: "יאללה, תפסיק להסתכל עלי ולאונן, תעשה כביסה- היום שלי )אני חוזר הביתה, ואישה רכה שמכינה אוכל מחכה לי...( שואף לקרבי ומחייך, אבל היא לא נתנה לי להינות מהפנטזיה הקטנה וניחוחות התבשילים לארוחה שהיא עוסקת עליה במטבח. לרגע עצרתי כשנכנסתי הביתה, כבכול יום שישי, הכה בי ריח העוגה הנאפית, הוא: די! חזרה לעבודה! אני מזכירה לעצמי, ומפסיקה לחלום בהקיץ. זורם לו על מי מנוחות, נראה לאן הוא ילך... נעים לי גם ככה... את זה, וזה טוב, כי זה משאיר אותנו |
היו לי לילה, ועוד אלף אף פעם לא היה מחר בזרועותי נמס כמו שלג עכשיו ייזרום כמו מי נהר אז קחי בשקט בשתי ידיים זה בסדר קחי בשקט אותו אלייך אל החדר ותני לו לילה, ואהבה בחסד אך יום אחד יילך לו הלאה ולכן איני כועסת אקח בשקט בשתי ידיים זהו נדר אקח בשקט אל מול עינייך אל החדר אתן לו לילה ואהבה וחסד אם יום אחד יילך לו הלאה אחפש לי את הקסם גם אם רק לילה ולא אלף גם אם יהיו רק שעתיים אצלול בתוך עיני התכלת ואנשק את השפתיים |
לשברים קטנים עמוקה, רק הדם האדום, הבוהק, שהחל להתייבש על ידיה, נספג פניה הלבנות, היא נראתה רגועה כל כך, כאילו הייתה שקועה בשינה קופא ליד המיטה שלה, עיניו מנסות לראות מבעד למסך הדמעות את הוא נלחם בשוטרים, מתפרץ לחדרה בכוח. מהרגע שנכנס לדירתה הזמן עצר מלכת, הכל קרה כמו בהילוך איטי. עוצם את עיניו בראותו את כל הרוע שעזר לזרות בעולם. רץ אליה. הוא החל לרוץ, הכי מהר שיכל. לפני שנים רבות כל כך, שאפילו הזמן שהיה עייף כל כך לא זכר... העולם נראה לו שונה כל כך לפתע. והוא נזכר בכל מה ששנא בו הוא קם באיטיות, משפשף את ראשו. אנשים חלפו במהירות לידו, כאילו היה אוויר. הוא לא ידע כמה זמן חלף, כמה זמן שכב על המדרכה הקרה. השמש החלה לשקוע, מלטפת את שיערו הנוצץ בקרניה האחרונות. ששוב שכח שאלוהים לא מכיר אותו מזמן... עצם את עיניו בחוזקה, מתפלל לאלוהים שכל זה ייגמר כבר, רק תמונות חסרות הגיון וקולות בכי וצחוק קורעים את אוזניו, הוא שכרון חושים. לא יכול לנשום, ריאותיו בוערות בעודו מתגלגל במערבולת של והוא החל ליפול, האוויר עזב את גופו כאילו היה בלון שהתפוצץ, "ילד טיפש..." דמיאן צחק, עיניו מאדימות. שהשתלט על לבו. |
הלאה. בלי להתסכל לאחור. בחטף גליון אחרון של לוח העיר. נכנס לרכב. גומע מהקפה. ממשיך שלוש וחצי בבוקר. אני עוצר ליד פיצוציה ומזמין נס קפה. לוקח השיב. לראשונה לא עט עליי במבול נשיקות וחיבוקים. נשקתי לו על הלחי. "סליחה. מצטער. שלום חמוד" אמרתי. הוא לא עליו טרנינג והוביל אותי אל פתח הבית. בשיווי משקל - מה שמעיד כי כבר היה עמוק בתוך החלום שלו, שם מבואס בטירוף. הוא לא אומר מילה. הוא קם מהמיטה, לא ממש בחדר הסמוך ישנים השותף של אלון יחד עם בנזוגו. אלון בטח מצטער" לחשתי שוב. עלי ולא אמר מילה. הפנים אמרו הכל. הוא ניראה מבועת. "אני קמתי. שוב. הפעם התחלתי להחליף בגדים. הייתי נחוש. אלון הסתכל ונחר, נחר ונרדם. הסוף, אין דרך חזרה. והוא - תוך שניה, אני לא מגזים, נרדם משום מה חזרתי לשכב לצידו. ניסיתי שוב. למרות שידעתי שזהו, זה אני לא בא אליך בטענות". "כן". השבתי "מצטער... קשה לי. אני לא יכול להתמודד עם זה. "למה?" הוא שאל... לא השבתי. "בגלל שאני נוחר?" אמר בעצמו. מהמיטה. "מה אתה עושה?"..."אני הולך" השבתי. "לא יכול לישון". בחרתי באופציה שתיים. אלון התעורר מייד כשהרגיש שאני קמתי השניה היתה פשוט לקום וללכת. |
- 15. |
הסיפור של השיער "ומאכלי גורמה, מי יבשל? אני בקושי יודעת להכין מרק משקית. את סקפטי ושיחקה בשפתה התחתונה. "בהנחה שזה באמת יעמיד אותנו על הרגליים", נעצה בי צחית מבט עסק שיעמיד אותי על הרגליים." עצמי שום דבר עד עכשיו, אבל אני בטוחה שהיא תשמח לממן פתיחת "לאמא שלי יש כסף. המון. היא לא נותנת לי גרוש כי לא עשיתי עם "כן, אני חושבת שכן. ולך? את לא תפרנית?" "תשאירי לי הכל", אחזתי בכתפיה, "יש לך כסף לצד שלך במסעדה?" פתוחים לרעיונות חדשים, אמרה. שיער, אבל לא היתה משוכנעת שזה יתפוס. אנשים היום ממש לא לא היה קל לשכנע את צחית. היא אישרה שזה אמנם בריא לאכול |
החופשי. והזהב המראה על נהר הנילוס הארמון ועץ הדקל הכל היה בתוכי. נפתחת מחדש וכשהייתי נובטת או מעבר הרוח. בדרכי נוגעת בכולם, נושאת מהם איתי הייתי עפה, חולפת במהירות על פני מליון מקומות ודמויות או טיפה של מים או חול |
אור חשמל בעיניה, מי לחש באוזניה, היא אינה מבינה מה החיים מה הם רוצים. שם בשדות נעוריה חום תפס במותניה, אל חיים אחרים שם היא רוצה שם היא תמצא. וככה היא נודדת עולם רחוק מודדת באפלה בודדת היא לא תגיע למרות שנדמה שכן. קרב אבוד שיחקה לה קול שרק מרחף בה, קיר חוסם את דרכה רוח ואש לא תתאושש. לא חשבתי עליה רק חשמל אישוניה בי היכה כמו ברק, קו הטירוף היא לא תעוף. וככה היא נודדת... |
יכולתי למות יכולתי שלא כול שנייה התרכזה בדבר לא קיים ואיפה את היית? חיפשתי את פנייך בהמון הזורם מהפתחים אבל הרחוב היה ריק ממך יכולתי למות פתאום זה תמיד עולה יותר שאין סיבה טובה למות באמצע יום חם הכול כמו נעלם בתוך עצמו עד שהים מגיח אל חופים ואני עומד שם אולי הים יביא עמו דבר שלא הכרתי עוד סיבה עוד אכזבה שאין בה ממש כול הנחמות פשטו מעצמן ואני חיכיתי לך עד כלות גם הנשמה יצאה פתאום לחפש תשובות לא הכרתי שום מפלט מכל זה יכולתי למות יכולתי שלא הכול הימור אולי זה מה שנותר לי לעשות לחכות שהמחר יגיע כדי לגלות את תשובתי ממקלטים ישנים אל רחוב קריר מחפש אותך בין חלונות ראווה בובות נשענות על קיר ואנשים שנעים כמו, במדרגות נעות ואת אינך יכולתי למות יכולתי שלא הפרחים לא נבלו הם גם לא ביקשו שאשקה אותם מה הטעם למות ביום כזה חם אחרי הכל, מחר יהיה קר יותר ושוב אוכל להתהלך ברחובות לדמיין שזו פריז או ברלין עם שלג ונגן סקסופון ואת, אולי מחזיקה לי את היד נע בין נתיבים למכוניות הזמן מביט בך מבעד לשמשה ואת אינך לא צוחקת, לא בוכה יכולתי למות יכולתי לחכות לך, עד שתבואי פתאום |
את יכולה לארוז לארוז את הכול אל תשכחי ת'צרות שלך את עוד צריכה תיק גדול את יכולה לארוז לארוז את הכול אל תשכחי ת'שקרים שלך את עוד צריכה תיק גדול אני פרפר אני פרפר שהיה פעם גולם אז תפסיקי בכנפיי, לאחוז את יכולה לארוז לארוז את הכול אל תשכחי את הרגש שלך את לא צריכה תיק גדול את יכולה לארוז לארוז את הכול אל תארזי אותי בטעות הפסקתי לסבול כי אני פרפר אני פרפר שהיה פעם גולם אז תפסיקי בכנפיי, לאחוז את יכולה לארוז |
- אז מה? ובינתיים אסור לי לקטר? - תפסיקי, עוד מעט יהיה לך מישהו אחר. - בסוף כל ערב אני ישנתי במיטה שלו. - ומה עם הבנות שכל הזמן היו אצלו? - אבל מכל הבחורים הוא התאים לי בדיוק. - היו ימים שהוא פתאום עשה את עצמו עסוק. - אני תמיד בוכה, אין כאן שום דבר חדש. - את הרי סבלת איתו, בכית הרבה ממש. - הוא מאוד חכם, ויש לו מוח גיאוני. - אי אפשר לסמוך עליו, הוא לא רציני. - יכולתי לעזור לו: להראות לו מה, ואיך. - הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו, הוא מסתבך. - כן, אני יודעת. - הוא הרי שכח אותך. - אני מתגעגעת. - בשביל מה את צריכה אותו? |
בסדר. אמרתי. לא "נראה", תבטיח! שלפחות אחרי שאבא שלך מת לא תכתוב עליו דברים רעים. נראה, סיפור. היא לא השתכנעה. תבטיח לי רק דבר אחד, היא ביקשה, חוץ מזה, כל מה שאני מכניס לסיפור לא אמור להיות אמיתי. זה רק היה קטע בוסרי כזה, של כותב מתחיל. היום לא הייתי עושה את זה. שלו עלי הורגשה בסיפוריי הראשונים. אמא, את יכולה להרגע, זה הראשונה עם הסיפור של אדיפוס עוררה בי התלהבות גדולה, וההשפעה הזאת? אתה זוכר את זה או לא? בטח שזכרתי את זה. ההיכרות הזמן התייחסתי אליך כאילו היית לי בעל חלופי. מה פתאום השטות אותך לפעמים? כמו בסיפור ההוא שכתבת אז, ואמרת שם שאני כל מהפה. אני לא יודעת מה מזה תכניס לסיפור ומה לא. זה לא מביך הסיפורים שלי: לפעמים אני חושבת פעמיים לפני שאני מוציאה מילה טובלים במים זורמים. ידיה עבדו בקדחתנות. היא שבה לדבר על תפוחי-אדמה. אהבתי את הריח שהתפשט במטבח, של ירקות טריים בו. אבל אמא, באמת היינו זרים זה לזה. היא עברה לקלוף שלך מתחיל בזה שאתם זרים אחד לשני. אין לך מושג כמה זה פגע אותם. אתה הופך אותי לאישה עלובה וטיפשה, ואבא שלך, כל סיפור ללעוג? שאלתי. אני לא יודעת, זה הרושם שאני מקבלת כשאני |
)קול( מה קורה, השאר פשוט אדישים. 01.פנים, אולם כדורסל. הרבה ילדים נמצאים שם, רובם לא מבינים כלום פשוט רציתי שתחכו לי אורי מה קרה? איציק חבר'ה חכו! אורי אורי נכנס וישר יוצא מה? אורי לאולם, איזה ט'ניק אחד עושה רעש ללאה, יהיו קטעים. מייק לאן? אורי אחר( כשהחבר'ה יוצאים )הם לבושים בגדים אחרים ככה שרואים שזה יום 9.פנים, כיתה שונה מהכיתה של ט'. אורי נכנס פנימה בדיוק אוקיי, דברי. אורי מאוד חשוב נועה עד כמה.חשוב אורי זה חשוב. נועה לידי חברים? כאילו שמגיע לך עכשיו, כמה פעמים אמרתי לך לא לדבר איתי כשיש אורי נגיע הזמן באמת. אני צריכה טובה נועה אורי הולך לכיוון נועה חבר'ה, חכו שניה אוקיי אורי אורי! אורי!!!!! נועה 8.חוץ, חצר בית ספר. נועה רודפת אחרי תלמיד מבוגר יותר נגדי? תמיד יש פעם ראשונה. אז עכשיו אתם צריכים להחליט- אתם איתי או דן עושים מהפכות! אנחנו נהיה רציניים כשאתה תהיה מציאותי. ילדים בני 51 לא בר חבר'ה, תתחילו להיות רציניים דן למה להסתבך עם לאה? אם אתה רוצה גוף קח מליהי, היא במילא נותנת אותו לכולם. אבל אודי מתייחסים אלינו. תלמידים שתדבר בשבילינו בהנהלה, וגם כדי להראות לה שככה לא אנחנו צריכים |
היה אף אחד שיבין אותי, שיהיה שם ושיקשיב. ובמקום חצי שנה, והייתי כל כך לבד...עם כל כך הרבה חברות, ידידים וראיתי אותו אולי איזה פעם אחת אחר כך. בכיתי לאחר מכן איזה שמישהו באמת אוהב אותי. אבל הוא לא, הוא אף פעם לא היתקשר, כך טוב, כל כך מיוחדת, כל כך נאהבת... פעם ראשונה שהרגשתי קרה בגיל 31 וחצי, מוקדם מדי , אה? אני יודעת, אבל הרגשתי כל כולם, מסתבר שאני לא שחקנית כזאת טובה... הזיון הראשון שלי להרזייה. 3 חודשים של בולמיה, עד שנמאס עלי כל החשדות של מהדיאטה כבר התיאשתי- אז החלטתי להקיא, הדרך המהירה והבטוחה אישפוזים, חזרתי למשקל הנורמלי. עכשיו כבר התחלתי לאכול, רזיתי 51 קילו, בקיצור נהייתי אנורקסית, אחרי טיפולים ומספר ז' שקלתי 25 קילו- החלטתי שאני זקוקה לדיאטה, תוך חודשיים לה בחיים. כשהייתי באמצע החטיבה הייתי שמנה, מאוד שמנה, בכיתה שנחרטה...אל תחשבי שאמא שלי מכשפה, פשוט אין לה סבלנות, קשה חולת נפש, הקטע הזה מהדהד בזיכרוני כל יום, כל שעה, מן צלקת הייתה צורחת עלי שאני אשתוק, והייתה קוראת לי חולת נפש... הייתה באה לחדר שלי ובמקום ללטף ולחבק ולשאול מה קרה, היא אחרי בית ספר וצורחת בקולי קולות כדי |
לא ממני ולא ממך. אבל יותר מזה אינני מבקשת טוב לי איתך ותבין עוד: רק איתי. תבין, יש לך עסק ואל תתעניין באימי אל תשאל על סבי פתק עליו היו כתובות בכתב ידה המילים האלה: ממש לפני שיצאנו אמרה "חכה עוד רגע, קח את זה, תקרא" ונתנה לי "אין ברירה". לרגע וכשניסיתי שוב בעדינות "אקח אותך ולא אפריע" נאנחה ואמרה באותה שבת כבר היו לו תכניות אחרות. אפרת נהייתה לחוצה מרגע מקולקלת וחבר שלישי היה וגם המכונית הייתה תקינה אבל בדיוק וטלפנה וחבר אחד לא היה בבית וחבר שני היה אבל המכונית הייתה אצל סבא שלה יחד עם מישהו שיש לה עניינים איתו. והיא חזרה כך אוהב אותך, והיא אמרה שדווקא בגלל זה. היא לעולם לא מבקרת אמרתי לה שאני אקח אותה והיא אמרה שלא ושאלתי למה, אני הרי כל ואני צריכה למצוא מישהו שייקח אותי". וסבא גר בדגניה ואני צריכה לבקר את סבא "היום שבת ולא הבנתי מה המהירות והיא כבר הייתה בטלפון והפטירה לעברי: הצעקה היתה של אפרת שהתעוררה בבהלה ואצה רצה להתקלח ולהתלבש. בשנית. הפעם בצעקה גדולה. אותה. רק לשכב בשקט. להתבונן ולהתבונן. בשמונה התעוררתי |
והם יושבים ומביטים |
הייתי רואה אותו מזיין נורבגית וחשבתי על כמה זה היה יפה לו יהיה לי את זה הבחור וחשבתי על כמה זה היה יפה לו יהיה לי עוד בעוד חור וחשבתי על כמה זה היה יפה ואני לא יכולתי עוד כמו שג'ון עשה לבחורות שהוא זיין שיר מספר 24 חבל על הזמן. הבא אחריי או הבאה - לא יהיו טובים ממני. אני האחרונה. הביציות שלי. אני הכי טובה מסוגי: אני לא רוצה שאף-אחד ייקח ממני את שיר מספר 14 להרגיש בהמיים. אני לא אוהבת אנשים שיודעים להרגיש רק נאהבים וזאת רק כדי לא את כולם. לדעת לרצות - אני חושבת שזה גם חשוב. כדי לדעת להרוג-כל, להרגיש רצון לזיין את כולם כדי לדעת לזיין אכזריות, להרגיש חמלה כדי לדעת חמלה, להרגיש רצון להרוג-כל להרגיש צניעות כדי לדעת צניעות, להרגיש אכזריות כדי לדעת אני לא מאמינה שמשמעות הקיום תהיה ידועה לי לולא אהיה אני. בו, אני לא מאמינה שיש איזה דבר שאתה יכול לדעת על עולם שלא היית אני לא מאמינה שיכולה להיות ידיעה שלא תוך-הזדהות, שיר מספר 04 בעצמם. להיות מאוהבים, אנשים אוהבים אנשים שאוהבים אנשים כי אז הם מבינים שזה בסדר במראה, כשאני נושקת לי אני מרגישה את שפתיי לחות אנשים אוהבים אנשים שאוהבים אנשים במראה, |
תאים פוטו וולטאים הצוברים את אנרגיית השמש וממירים אותו לאנרגיה חשמלית. המכירות הגלובליות של מערכות פוטו וולטאיות הוערכו ב2007 ל14 מיליארד דולר, ותחום זה נמצא בקצב צמיחה של 30-40 אחוז בשנה!. --- ישראל אמנם הייתה חלוצה עולמית בשנות ה50 בשימוש אנרגיית השמש לחימום דודי מים על גגות הבתים באמצעות פנלים סולריים אולם מאז נוצרו טכניקות רבות חדשות. בין הטכניקות הללו אנו מוצאים את: ארובת השרב, מגדל השמש, תנור שמש, ברכת שמש, קולט שמש מהפכני --- חשמל סולארי: אנרגיה מתחדשת -------- אנרגיה סולארית ======================================== מאמרים בעברית המאבק למען אנרגיה סולארית בישראל מהמאמר: "בשבוע הבא תחל השדולה הסביבתית את פעילותה בכנסת. בארגון "גרינפיס" מתכננים להפתיע את הח"כים עם לוחות אנרגיה סולאריים, ונייר עמדה המסביר את חשיבות המעבר לאנרגיה מן השמש". ייצור חשמל סולרי נמצא בינתיים בהקפאה ישיבת הכנסת בנושא קידום האנרגיה הסולארית מאמרים על אנרגיה סולארית חברה אמריקאית תשקיע 2.5 מיליארד דולר בהקמת תחנת כוח סולארית בערבה מהמאמר: "באחרונה ניהלה חברת ערבה פאואר, שתקים את תחנת הכוח, משא ומתן עם כמה |
אך הן מזמן נשכחו ואינן למקומות קסומים, קיוויתי שיישארו והיו אלו שלקחו אותי אינה אותה אחת את, בסך הכל ולמרות שאני אוהב אותך כל כך את האחת עליה לעולם לא אתגבר אך אני רוצה לאהוב ובוודאי בסוף לא אשאר לבדי רוצה בכל מאודי |
> הוא דפק אותי... לרוץ? אני לא מוכן לקרוא לו כתום יותר. בדיחה טובה. בתור אחרון הכתומים שישרוד, שיגיד תודה. סליחה, חיוג. טוב... כנראה שהמצב ברור. העולם עדיין כתום. העולם... חיוג. שוב פעם! לא דפק אותי. חיוג. שוב פעם. איך לא זמין, לפני רגע הוא צילצל כמו גדול! לא מאמין... הוא חיוג. אותי. אנסה שוב. בלוק ממני... מוזר, הוא לא עונה. הוא תמיד עונה. הוא לא דפק חיוג. נו, תענה... נשאר בקושי רבע שעה, אני מקווה שאתה במרחק הוא הבטיח לעמוד איתי כאן, איפה שהנוף הכי יפה. אתקשר אליו. אבל איפה הוא? קצת קר, אבל אי אפשר לצפות ליותר מזה בעונה הזאת. לנו. העולם נברא להיות כתום. בקרוב זה כאן! בקרוב זה כאן... משימה נוספת תסתיים בהצלחה |
קודש עתיק פניה אמרו חוסר הבנה גמור. קוג'מן. "כי הם צריכים דובר. מליץ יושר, מישהו שיבקש הארכה בשמם" אמר שפתיה נעו ללא קול. למה ? שאלה. אמר. אנדרי אישר בניד ראש. "אם אי אפשר לנצח אותם, הצטרף אליהם" "הותיקן מאחורי כל זה ?" שאלה, מתקשה להאמין. שהעלה את חמתה עוד יותר. מכיסי שלי. יש לי נכדים לדאוג להם", קולו עדיין היה מבודח מה "האפיפיור. לא חשבת באמת שאני מוציא שניים וחצי מליארד דולר לרגע איבדה קטיה את קור רוחה. "מי ?" שאלה. אמר לה והרחיב את חיוכו כמו היתה זו בדיחה נהדרת. "אם כך, חבל שלא נכנסת חמש דקות קודם לכן. הוא היה על הצג" חשוקות. פה. לאפיפיור אם צריך". קולה היה חד, כמו דיברה דרך שיניים "זה לא משנה. לעולם. לכל מי שיוכל להפסיק את מה שאתם עושים קוג'מן חייך. "מעניין... למי את הולכת עם זה אגב ?" שאל. השחור של המצפון שלך לא ירגיש בכך אפילו". ותצטרך אש חיה בשביל לסתום לי את הפה. אני בטוחה שהרקורד סף פקיעה. "זה לא מעניין אותי קוג'מן. אני הולכת מכאן עכשיו דימעה חמקה מעינה של קטיה, דמעה של זעם. שריריה היו מתוחים על סקפטי. השאלה האמיתית היא למה עשינו את, כל השאר זה קוסמטיקה" הוא יחזיר לנו את זה |
כעת ישנה עוד מטומטמת בדרכים משנה כיוונים מתבלבלת ומועדת רוקחת תרופה לחיים מערבולת הארס שמחלחלת בגופי מות האהבה מתאבלת על מות הכאב מתנגדת לאמת המצויה-רצויה עוצמת עיניים ומתרחקת, ילדותי כל חיי משוטטת בעולם דמיוני, מחפשת דרך החוצה |
סטודנטית והכל,אין כסף! הרדמה ופיקוח כמובן. הם הועברו לאוניברסיטת ת"א להשגחתה של קשר בין דרעי ומצפון ולאפשר ניסויים מדעיים באנשים האלה תחת לדרעי". יצא חוק מיוחד בכנסת שצריך לסלק את השלט כי אין כל שהיה שם קודם :"מצפון במחיר מבצע- 5 ש"ח. כל ההכנסות קודש ימין ותלו שלט ענק של "לסלק את ערפת" ליד הכלוב במקום השלט מריחואנה. ככה הם חיו להם בשקט ובשלווה עד שלא הגיעו פעילי טלוויזיה עם חיבור ל "יס" ואפילו פוסטר יפה עם עלה של כלובים )כי זה יותר ממספיק( ,האכילו אותם פעם ביום , שמו להם ושמו בכלוב ש"גן החיות התנכי" בירושלים. סידרו אותם יפה בשני אז בגלל שאין הרבה כאלה ו"צריך לקחת מהם דוגמא" לקחו אותם להגיד. כלום אבל המבט שלהם מספיק בשביל להעביר את כל מה שיש להם ואז עושים וכאלה שחושבים ואז אומרים ויש כאלה שסתם לא אומרים קוראים מפיונר שיכור כי קוראים לו סשה. ויש הרבה כאלה שאומרים אנשים שלא רואים בבחורה ממול זונה רק כי היא רוסיה ולבעלה לא מבינה שום דבר ו"עם הפרצוף הזה שלה פשוט נולדה לנקות". יש גם חוזרים הביתה ומריצים בדיחות על העובדת התאילנדית שמילא לא אחד מהם". חלק מאתנו לא צועקים נגד גזענות ואפליה ואחר |
מקשיבים מפגש עם אנשים הוא תמיד מקור לסיפורים, בעיקר אם אלו אנשים עם האוכלוסיה המקומית, דבר שסיפק לי לא מעט חוויות מרתקות. לאף אחד ולשום דבר אז היתה לי הזדמנות ליצור קשר בלתי אמצעי |
ערב טוב כל הכבוד שלא נדע מהצרות תהיו בריאים רק בשמחות ושתחיו עד מאה לפחות בתיאבון היו שלום יברך אתכם האל הטוב ושתזכו למצוות שיתגשמו כל התקוות בהצלחה וברכה לרגל עליה בדרגה ובשנה הבאה בירושלים הבנויה שיבנה המקדש בימינו במהרה שיבנה המקדש בימינו במהרה לבריאות וזיי גזונט רק שכל אחד יהיה מבסוט נרים כוסית לראות תוכנית בטלוויזיה צבעונית |
אם רק נסתכל בעיניים בחולות זהובים טובעניים שם אוצרות טמונים בואו נשמע מעבר למילים רכים נפרוש שמיכה על עננים נרקיע לשחקים בואו נפרוש כנפיים שניתן לעניים נשתחווה לכל היופי את השמיים נתחיל להרגיש בואו נעצום את העיניים |
שתי וערב, שתי וערב נשכבת על המשבצות המתפלגות אנה מניחה את העיתון בזהירות על הספה שום מילה על ריקוד, אולי על הלהקה ושום מילה על בלרינות בעיתון דבר נגמר דבר אחר מתחיל סופות ניוון חלקות, משותפות, מחולקות שני כדורי כסף, מסתחררים בדרך לתוך קבוצת מרגלים מסוגננת פולשת לגבס |
לבינתיים , אני אוהב את יונתן... ונקים משפחה ונביא לעולם איזה ילד קטן , אבל בינתיים , רק אני בטוח שבעתיד אני עוד אתחתן עם בחורה שאהב והיא תאהב אותי בגיל 32 אני אוהב את יונתן. בגיל 81 אהבתי את שני. בגיל 61 אהבתי את שרית. בגיל 51 אהבתי את מירב. הגיע יום והגעתי למסקנה שאני אוהב את יונתן. הוא החזיר את החיוך לפניי ונתן לי סיבה לחיות שוב. יונתן הציל את חיי והציל בנוסף את חיי האהבה שלי. אני הייתי הדבר המקסים ביותר שקרה ליונתן בחיים. יונתן היה הדבר המקסים ביותר שקרה לי בחיים. אני לא הומו , גם הוא לא. שכבתי עם יונתן , יונתן שכב איתי. בן. תמיד נמשכתי לנשים , אהבתי נשים ופתאום משהו חדש. ממש מספר פעמים מועט ואף פעם לא חשבתי שאני יישכב יום אחד עם נכון שמידי פעם בעבר הסתכלתי מספר פעמים על בנים אבל זה היה פעם ראשונה שאני נמשך בצורה כזאת לגבר. הוא טוען שהוא הרגיש משיכה לא מובנת אליי. אותו הדבר קרה לי. בעצמו לא ידע , זה בא לו בספונטניות , לבד. אמרתי לו שבחיים לא שיערתי שהוא הומו והוא אמר לי שגם הוא החוויה המסעירה מליל אמש. בבוקר למחרת התיישבנו יונתן ואנוכי בבית קפה ודיברנו על הרגשתי האדם הכי מאושר עליי |
עומדים מאות יצורים שכאלו, קטועי איברים, מדממים, ממלמלים דברים בעברית. במרכז עומד בית ועליו עומדים כ-30 אנשים. הם נראים רגילים וחסרי-אונים - נדמה כי היצורים מנסים להגיע אליהם, אך כל הדלתות נעולות. היצורים לא הבחינו בו. אך למרבה-צערו, האנשים כן. הם מתחילים לצעוק לעברו והיצורים מסתובבים בתגובה, רעבים לבשר אדם. 'כלבים ציונים!', הוא חושב ומתחיל לרוץ לעבר הכיוון שממנו בא. אלא ששם מחכה לו הגברת שאת ביטנה שיסע לפני מספר דקות, עדיין מנסה לאסוף את מעיה בידיה. היא מבחינה בו ומצביעה לעברו, תוך שהיא צווחת צווחות נוראיות. חאמיד עוצר במקום, מסתכל לעבר שני הכיוונים ומבין שאין לו לאן לרוץ. 'ככה אני לא אמות.' הוא חושב, 'הבטיחו לי 72 בתולות בגן-עדן אם אתפוצץ ואקח איתי כמה שיותר יהודים. מה אני אעשה שהם הפכו ליצורים האלו?' הוא שולף את מתג ההפעלה של מטען הנפץ מכיסו. היצורים מתנפלים עליו. כל-אחד נוגס באזור אחר, תולש חתיכת בשר, קורע איבר ממנו. הם לועסים את גופו בתאווה. הוא מעולם לא סבל כך. 'כלבים ציונים...', הוא חושב - ולוחץ על המתג. ----- אפילוג "...ולכתבה נוספת בעניין המתקפה על תל-אביב: חאמיד אבו-טאריק, בן |
אני רוצה שתהיי יפה, בדיוק לטעמי עם ריח מתוק וחיוך אלוהי רוצה שתדעי מה זה עצב וגעגועים רוצה שתיכנסי לצרה קטנה ואני אציל אותך ואת תכירי לי תודה. אני לא מחפש ריגושים, אבל צריך קצת עניין בחיים ואם פתאום אקום ואלך תגידי שאת לא כועסת שידעת שזה זמני. אני רוצה שתהיי יפה, בדיוק לטעמי עם ריח מתוק וחיוך אלוהי רוצה שתביני את משמעות החיים רוצה שתיכנסי לצרה קטנה ואני אציל אותך ואת תכירי לי תודה. אני לא מחפש ריגושים... |
גדלו כנוצרים לכל דבר ועניין, ואם ממש ברחובות הערים, שמשם אספו את הניצולים. את אותם ניצולים ריכזו במחנות עקורים, שם דאגו לשיקומם, לחינוכם ולכל מחסורם. אותו מאן דהוא, נער בוגר מקבוצת המהגרים היהודים הנטושים בגן הציבורי, ניסח בעזרת מספר מהגרים את נוסח המברק, בזו הלשון: "אל: ארגון "הג'וינט" ניוˉיורק, ארה"ב אנו, קבוצת מהגרים יהודים, לאחר ניסיון עלייה כושל לארץ ישראל, לאחר שננטשנו בגן ציבורי באוזבקיסטאן, מבקשים את עזרתכם הדחופה למען הצלת הקבוצה. זהו עניין של פיקוח נפש." בו במקום נאספו כמה מעות, שעדיין נותרו בכיסיהם של נערי הקבוצה, לשם שליחת המברק לארגון "הג'וינט". כל שנותר היה, להמתין לעזרה. בינתיים עברו יום ועוד יום, והאחים לבית פייט החלו להסתגל למצבם החדש, שכן היה זה עניין שבשגרה במרוצת ימי חייהם הקצרים, לנדוד ממקום למקום, לעיתים ללא מזון וללא שתייה. כעת, היה זה תפקידו של צבי לדאוג למזון לו ולשתי אחיותיו. צבי נהג לשוטט ברחובות, לעצור ליד חנויות המזון ולבקש את השאריות של מזון ישן, אשר תוקפו פג ועתיד היה להיות מושלך אל פח האשפה. למזלו, נענה תמיד בחיוב וכך היה שב אל שתי אחיותיו שבגן |
החודר, אותו מבט שכל כך כמהתי לו בעבר. שיהיה ביננו קשר גלוי כבר לא רציתי. שנאתי את המגע שלו והמבט הסתיים הרומן אבל נשארנו ידידים. יותר מאוחר, כשפיני רצה בפעם הראשונה פיני אמר לי שהוא אוהב אותי ולא נפגשנו יותר. בשבילו או שהוא מבוגר מדי בשבילי. שאני אוהבת אותו ולא נוכל להיות ביחד, כי אני צעירה מדי הפעם האחרונה שנפגשנו היתה כעבור שבועיים. בכיתי כי ידעתי חודשים. אבל לא עניתי לו. כעסתי עליו כל כך. הייתי בת 71 ועשרה התקשר. שלחתי לו הודעה שהוא חזיר ושאני שונאת אותו. הוא התקשר נעלבתי. חזרתי הביתה. כל היום והלילה שאחרי בכיתי. פיני לא שאלתי אותו איך היה הוא אמר שרגיל אבל במין אוראלי אני מעולה. לו, וכך היה. לאחר שהוא גמר, התלבשנו ויצאנו לכיוון הבית שלי. כמה דקות, הוא ציין בפניי, שהוא לא מרגיש כלום והעדיף שארד ולהביא קונדום.עברנו למושב האחורי והמשכנו לעשות סקס. לאחר הראשונה והכואבת לגופי ולעמקי נשמתי, הוא נזכר לצאת החוצה ירד. הוא התבדח: "אולי את לא בתולה בכלל?" לאחר החדירה לא על סדין ישן. הוא הדליק את האור לבדוק אם ירד לי דם. לא שלו בחוף הים, איבדתי את בתוליי. לא בסוויטה בבית מלון ואפילו מתכוון |
במקביל, אנו נמנים על צלע, על חברה, על קבוצה... ובדרך הטבע- לכל צלע וקבוצה, דיעות המאפיינות אותה ומבדילות אותה משאר החברות והקבוצות. לדעות המבדילות האלו נקרא "פתח הקבוצה". |
אהבה כדרוש..." ואין אנו יודעים מה פירוש? יום "אין אנו יודעים נזכרים בשיר צרפתי לאט לאט בחורף בחורף, והחיוך המאופר יפלח מחכים שהמילים יקפאו באוויר ולקראת החורף, שותים תה, ולא מסתכלים החוצה לובשים סוודר ומדליקים מזגן כל הקיץ מדמיינים, כשחולף היתוש ובא העיטוש. כי לנו החורף מתחיל מה פירוש? סתיו אין אנו יודעים בשביל שמשהו יחבק חזרה. בשביל החום של שמיכת הפוך כולנו מחכים לחורף להתאפר בתוכנו ולחייך דרך ערפל להוציא ניצנים של קדרות כולנו מאושרים לחורף וכפפות שחיכו בכיסי המעיל בשינת קיץ ארוכה עם שיעול מתורגל שמחכה להתאדות |
המילים שליבי אומר לי לכתוב מדברות רק אלי הן שלי. ומי שיקרא לא יבין ואם יבין, יבין לא אותי. החלום של אתמול, האהבה שהלכה, לכל אירוע, מחשבה או יצר יש תרומה. ותבוא מורה שתקרא שתחשוב שתבין לא אותי תנתח, תמציא ותסביר. ותקום תלמידה עם צמות של תמימות ותשאל, האם יש לנו זכות? |
עומדת, באמצע החיים. לא יודעת, לאן הם ממשיכים. ואם תראו לי לאן ללכת, ודאי אבחר בכיוון השני. לא, זה לא שאני עושה בכוונה לא, זה לא שאני סתם ילדה קטנה. ואל תשכחו... אתם שלחתם הזמנה. עומדת, באמצע העולם. ושואלת איך הגעתי לשם? מסתכלת לכל הכיוונים ושוכחת, שהכי חשוב, זה מה שבפנים. לא, זה לא שאני צוחקת על כולם לא, זה לא שאני נגד העולם ואל תשכחו שגם ילדות זה בני אדם. כי הם שכחו שגם אנשים הם בני אדם. עומדת, באמצע החיים ואיזה מזל שאף אחד לא שואל אותי, הם פשוט ממשיכים... |
כמו זוהר |
הייתה מלכלכת לי את הסחבות..". "כמה נחמד", חשבה המלכה, "חסכתי לעצמי עבודה מגעילה שבוודאי תחתיה והתעלפה. סכין כדי לפרוס את שלגיה לכמה וכמה חלקים שווים, קרסה שלגיה נטלה שלגי את התפוח ונגסה בו ובעוד המלכה, ינעל אביה, מוציאה אמרה שלגיה: "אמממ...טוב....אם את מתעקשת..". כפרה, בלי כסף". אמרה הזקנה: "ילדתי החביבה, הא לך תפוח אדום, יפה ומתוק, קחי הזקנה הקרצייה ולמה העיניים שלה אדומות כ"כ. שלגיה לבושה בחוסר צניעות מחרפן פתחה את הדלת ותהתה מה רוצה הומוסקסואלים(. ובאה לבקתתה של שלגי והגמדים )שכבר מיותר לציין שהיו שלגיה. שניים שלושה לוויני ריגול סעודים( עלו השניים על מיקומה של בעזרתו של ההאקר ובעזרת מראת קסם אלחוטית שהביא מביתו )וכן שלגיה, הרימה טלפון לידיד שלה, האקר מראות מלכותי. אך מלכתינו הסכיזופרנית שאגב, עדיין הייתה באטרף לחסל את |
ישנתי של מרדף הופיעה המשטרה. את אותו לילה ביליתי במעצר. האמת אבל שום דבר לא עזר, ראיתי את השנאה בעיניו. אחרי מספר שבועות בהתמודדות. מעיף לו את הסיגריות, מקמט חפיסות, שובר מצתים. פעם שהדליק סיגריה הייתי שם, מוכן לעזור לו לתמוך בו שלו, אורב ומחכה שיצא, עוקב אחריו לכל מקום שהוא הולך. בכל שעל עורי, אני חייב להציל אותו. עברתי לגור ברכב מול הבית עזבתי את העבודה, עזבתי את האישה והילדים, לקחתי רק את הבגדים כלום לא קרה. הבלהות שהוא נמצא בו הוא יבין הכול ונחזור להיות חברים כאילו שאגיע למטרה המיוחלת. ניחמתי את עצמי שברגע שהוא יתעורר מחלום אפשר לעזור לו. היה לי ברור שלא אתן לשום דבר לעמוד בדרכי עד טובה בו, העביר אותו על דעתו. קיוויתי שזה לא מאוחר מדי, שעוד לא יכולתי להתעלם ממה שזה עושה לו, העישון פשוט הרס כל חלקה האולטימטיבי "הוא אפילו מעשן". כשהוא יחזור לעצמו. היא לא יכלה להתמודד עם הטיעון בינינו. אבל הרגעתי את אימא שלי שזה רק זמני וזה יעבור לו לראשו, עד שהחליף את מספרי הטלפון שלו. אף אחד לא הבין מה עבר ניסיתי, התקשרתי בכל שעות היממה מנסה להסביר לו, להכניס הגיון הוא מייד ניתק, או שאפילו לא ענה |
לאסוף מהם יותר. לו רק יכולתי מחברים שיר אהבה. בכל פעימה רחשי לב מבטים מדברים כשתי עינייך ירוקות. באור יקרות מנצנצים לי אחדים מהם בעלי שלכת. כרוח סתיו אותם פיזר הגורל העוור |
זה לסגור ולתקן שיהיה יפה, שלא יודעים להגיד מה ולהחליף את הצנרת, את כל הקו כי אי אפשר להחליף רק חתיכה איפה 'כן גברת' אמר הנמוך 'זאת עבודה גדולה. צריך לפתוח את הקיר מתבוננים במפל שנוצר כשהתלכדו המים וגלשו מטה אל השיש. נעמדו שלושתם מול הכתם, אומדים את קצב היקוות הטיפות הזעירות, בעניין רטיבות בקיר. נדחקה הצידה ונתנה להם להכנס. שניים עמדו בחוץ, הנמוך שבהם מחייך ושואל האם היא זו שצלצלה ראשונה לבחירה מוצלחת. 'בשעות הקרובות' ועוד לא עברה שעה וכבר הגיע, והרי עדות הלכה לפתוח את הדלת כשנשמעו הנקישות. בשיחת הטלפון נאמר לה הקרובות לבחון את הכתם ולטפל בעניין. אינסטלציה ומן העבר השני ענה לה מישהו כי יגיע במהלך השעות מספרי טלפון, אחד בבית ושני נייד, והנה הגיעה לא.א.כהן אם כן, כתובת באחת השכונות הממוצעות בעיר, שם יהודי ושני ויהודי, על כך אין צורך להרחיב. היום. תחושת אמון, והרי ללא מכשיר נייד אין אדם כזה יכול לתפקד באסלות ושכשוך בביובים. טלפון בבית הגלוי לעיני כל מעורר יוקרתית מעורר תהיות, מדוע עדיין מוצא את פרנסתו בצלילה שגר באחת מהשכונות הבעייתיות, גם מי שגר בפנטהאוז בשכונה שייצג בעיניה את הרע |
את ההזדמנות הראשונה שילמנו ונגמרה הפגישה. שרב וישבנו בחוץ, ונעשה לה קר מהר, כי לא היה שרב. היא מצאה |
(בניגוד ליחיד), אינם יכולים ליטול רשות מאחרים בניסוח אחר, הדיירים שעירבו ביניהם אינם רשאים לבטל את רשותם לטובת "השניים" שלא עירבו, הואיל והם אוסרים זה על זה, כמו שביארנו לעיל, ואין ביטול כזה מועיל. (בגמרא אמרו, שהמבטל רשותו לאנשי החצר, צריך לפרש שמבטל לכל אחד ואחד מהם) . |
על חוף הים עומדת מזילה דמעה גלים מכים בסלע שמש בי מכה חיפשתי אחרייך נשארתי בלעדייך ויתרת על האהבה את השעות סופרת ואת עצמי שואלת האם תשוב בחזרה לא אבכה כמו פעם לא אבכה הפעם אחכה עד שתשוב אלי לילות קרים עוברת את הדקות סופרת עד שתשוב בחזרה מכתב לך אכתוב חתום בנשיקה כשתקרא תבין נכוותי בנשמה |
פרחים, זה דם. פרחים?! תיקנה אותו האם: אמר לי פעם איש חכם. פרחים זה אהבה את הפרח שלה. פרחים שיעטפו לנצח את נשמתה על קבר ילדתה בזעקה פרחים זה גם מה שהניחה האם פרחים. את הנשמה. זה הצבע שעוטף באותו הרגע שקוטפת האם לילדתה הקטנה. פרחים זה הזר מהגינה פרחים. של אמא אדמה. בעזרת מגע קסמה שנה אחר שנה שמטפחת האישה פרחים זו הגינה פרחים. מחלקת את אהבתה. בחתונה. כשהאישה משליכה אותם פרחים זו אמונה פרחים. ומבקש את ליבה. מתחנן לאהבה בא לאישה פרחים זה כשגבר |
וגעגועים ללהתגעגע מחדש. געגעוי לענה, געגועי דבש לעדנה. געגועי נצח נצחים למדינה, געגועי אלף שנה לשפת האם, געגועים געגועי יתומים. געגועי לילות וימים, געגועי לוחמים, געגועי השטים בים, געגועי ילדים. געגועי אהבה ותשוקה, געגועי נשים בודדות, געגועי עלומים. געגועי סתיו, |
היא שאלה אותו אם זה נגמר... והוא רק הנהן. היא סיפרה לו שהיא מתגעגעת והוא בחר להתעלם, היא נתנה לו זמן, ואפילו חופן. וזה לא אשמת פיה בשום אופן - הם לא מדברים, למרות הכל. אך אין מה לעשות ואין איך לפעול, כלכך רדודה ופתאטית, כלכך צרודה. היא כלכך פשוטה ושטחית ולא עמוקה פיה מסתכלת, מקבלת בחילה. ואדם מצא לו בת תמותה רגילה. מה שהיה יכול להיות סיפור מדהים נהרס בגלל קצר. בין פיה לאדם נותק על קשר, רואה מה קורה, בודקת מה המצב. ויוצאת לרגע משביל החלב. מרחיקה מעליה את הנחש המתמיד, ופיה מאבדת ממנו תקווה לתמיד. האם לא אהב אותה? האם זו תשישות? ופיה לא קולטת. כזו אדישות? מביט הוא החוצה בערגה מהולה. ואדם אומר "טוב" ולא מוסיף מילה. אני פיה, אבל בוא לא נגזים." וממשיכה בליבה, "אני לא מסוגלת יותר לקרוא רמזים. אנחנו חייבים כבר לסיים את זה." "אדם בתחפושת ופיה במסווה, פיה קוראת לו, מספרת לו במילים קומץ: ושניה לפני שהיא מאבדת את האומץ, רוצה לנשום אותו, אך הוא לא שם לב! ופיה מסתכלת בו במבט כה עורג, והוא לא מביט אך מקשיב מהצד. הן אומרות, "את טובה, את פיה, את דבר מיוחד," אומרות לה, "זה לא המצב, זה לא זה," וחברותיה |
בבוקר, אני נמצא בפנמה וצר לי להזכיר את העובדה הזאת בקונטקסט הזה, היום בבוקר שמעתי דיווח בתחנת רדיו של פנמה על המתרחש במזרח התיכון ובישראל. הכתב המומחה במזרח התיכון הפליא במאזינים את הערותיו ואת רישומיו המקצועיים על המתרחש. בשלב הסיכום ביקש להעמיד דברים על דיוקם, וזה סיכומו: הישראלים טוענים ש"מחבלים" הורגים וחוטפים את חייליהם ותוקפים אותם והמחבלים טוענים כי הם פלשתינאים- לא מחבלים, שמגינים על ארצם ואדמתם מהאוייב הציוני לציין, מוסיף הכתב לסיכומו, שגם לפלשתינאים טענות וזכויות על אדמת ישראל. סוף דיווח. מהות הרמה שירדנו אליה בלי שנרגיש: אנו באמת חושבים שהמלחמה שלנו היא עם מחבלים וטרוריסטים בני עוולה... אף אחד מאיתנו לא חושב על המונח "אוייב". בעוד הגורם העומד מנגד שכינוייו בפנינו "מחבל", רק הוא השכיל להשתמש במונח המתאים, וכך הוא מציג את עמדותיו מאז ומתמיד בכל פורום: לנו הישראלים קורא: האוייב הישראלי. אנחנו בעיניו לא מחבלים ולא בני עוולה, כי-אם אוייב בלבד. תוצאה: אילו היינו משכילים לקרוא להם בשמם (שמם המהותי הוא "אוייבים" לא "מחבלים"), היינו מתייחסים אליהם בהתאם. עצם התייחסותינו אליהם |
ומעולם לא אמרתי לו את שמי. חושב לעצמו. שלחתי יד לגרד לו את הביצים. כמובן שגם נשים יכולות, מה הוא כאילו הוא צמוד אלי, כאילו נשאר איתי. על לחיו החלקה, והלכתי. כל הדרך הביתה הרחתי את הריח שלו, יהיה קשה. החלטתי שהגיע הזמן לחזור הביתה. התלבשתי, נשקתי לו מזיון. למרות ש.. להגיע למשהו יותר אינטימי מהחלפה של נשמות אבל לא רציתי להישאר לישון. שינה היא אקט הרבה יותר אינטימי לשלי. לא רק הגוף שלנו, גם הנשמות התאחדו. מעולם לא בזיון לילה חד פעמי. הרגשתי ממש את הנשמה שלו נושקת עברה בי תחושת התעלות. כזו שחשתי בה רק עם אותו אחד שאהבתי. ועד כמה. עוצמת ההיענות שלו הייתה מדהימה, איך ידע בדיוק מה, איפה, מתי ואחריו התמזגו גם הלשונות שלנו. ושאר האיברים. הוא פקח עיניים, והמבט שלנו התמזג. מגנטית. בעורקינו, להחליף איתו נוזלים. נקרא לזה תשוקה חייתית. משיכה בעור שלי לגעת בכל נקודה בעור שלו. לאחד את הדם הזורם להקיף את העור שלי בשלו. ליצור קמט במרחב שיאפשר לכל נקודה אני לא מתאהבת בקלות. ממש ממש לא. בסך הכל מה שרציתי היה משחור. נתתי לו נשיקה באף, ותהיתי אם אני מתחילה להתאהב בו. מתגרד לו בהנאה. בתווי המצח החלקים, בשיער |
טעה) הגיעו לאוזניו קולות מכיוון האדמה, קולות ולא קול אחד, המזכירים את שמו. כן, אלה היו קולות מ'שם', מהאדמה, שזה עתה עזב אותה. "אבקש מחברי הנכבדים לרגע אחד להנמיך את קולם, כדי אוכל לשמוע, מנין באים הקולות, שאני שומע", פנה בקול צווני. "קולות? לא שומעים שום קולות, מלבד שלנו!" ענו לו הנביאים. "שקט!" כן, עתה שמע בפירוש את הקולות ואף תוכנם הגיע אליו במקצת. הוא זיהה את המקום, חטף את אדרתו מגב הכיסא ולפתע איש מהסועדים הנדהמים לא ראה, איך נעלם מתוך האולם, שרק אבק אדרתו התפזר בו לאיטו, כמו ענן הנודד בשמים. באותו הזמן צנח אליהו הנביא במהירות מחשבה, שהיא כפי שידוע, מהירה ממהירות האור לאדמה. לא עבר זמן מה והוא ניצב מאחורי אחד העצים ביער עבות והקשיב לשיחה של שלושה פושטי יד, שנחו על האדמה אחרי צעדה ארוכה ממקום, בו פקדו את הבתים למקום חדש והמרוחק. מעתה, לפי יוזמתו של אליהו הנביא, שהקשיב לשיחתם, השתנה במהירות מצבם, גורלם, אך למרבה פלא, נפוץ הסיפור על מעשיו בארצות רבות, בתוך קהילות יהודיות וכל המספר או מספרת ידע לפי אוות נפשו לשנות את צורת גיבורי הסיפור, מקום שהדבר קרה ולשווא נחקור, מה באמת הסיפור |
מהסיגריה באיטיות ובלב רועד, כמו אדם על סיפו של המוות. היא הלכה בדרך בין הפרדס והרמפה שבבית האריזה הנטוש. על גבה היה תרמיל, שיערה היה בצבע חציר אפרפר והיא לכסנה אליו מבט יודע כאילו הכירה אותו. הוא לא ידע למה, אבל היא לא נראתה לו כדמות זרה. היה בה משהו אינטימי, כמו הכירו מזמן. ובעוד בית האריזה הזדקן, כאילו קורס לתוך עצמו, הוא חש גירוד בפניו ונגע שם, מופתע לחוש זיפי זקן שלא היו שם קודם. "מיכה". יד נגעה בכתפו והוא קלט את שמו כאילו ניגנה את ההברות בראשה. הוא הביט בה. -שמה שרון.- חשב ולא ידע כיצד ידע זאת. היא הושיטה לעומתו את האצבע המורה של ידה הימנית, אור רך בקע מקצה האצבע כמו מתוך נורת הלוגן. "מה..." מלמל, והאצבע נגעה במצחו. "תעצום ת'עיניים" הנה הוא רואה את עצמו עומד בסלון ריק ליד שולחן נמוך שעליו גלולות בתוך טבלאות שקופות-כסופות. חציין ריקות כי הוא בלע אותן. "מה זה?" הוא שאל. "בלעת 25 גלולות, נשארו לך עוד 21. "מה... איזה גלולות?" "כדורי שינה". הוא ראה את עצמו כמו בסרט המוקרן בתוך מוחו, מניח גלולה גלולה בפיו ובולע עם שלוקים של מיץ תפוזים, זיפי זקן על פניו, שערו מגולח, עיניו מתות. "זה לא |
בסדר, היא חייכה, אבל אני חייבת לזוז, מצטערת אולי בפעם אחרת. בטלפון. עופר חיכה מנסה להעביר את הזמן ולגלות אמפטיה. הכל כך בין הבגדים, נראו על ביטנה כשישבה מכופפת בקצה המיטה מדברת הוא ראה כי המגבת נפלה ממנה, וקפלים של שומן שהסתירה טוב כל הוא אמר לה, מנסה להרגיע אותה ואולי להחזיר את המצב לקדמותו. ראה איך היום זה כבר לא יצא לו להיות אתה. אני בטוח שהם בסדר, כאלו על אנשים שהרגע קיפחו את חייהם, אבל זה נכון, והוא כבר אפילו הם, האנשים שנהרגו, בגדו, איך הוא יכול לחשוב מחשבות נהנתן, טועם מהחיים הטובים, אבל החיים חייבים להימשך, ואולי הרוגים, והוא פה, בוגד עם אישה נשואה, אנשים נהרגים, והוא בקדחנות אחר הטלפון. עופר לא ידע איפה לשים את עצמו. עשרה וגולש, ומגבת כרוכה סביב גופה. היא התיישבה על המיטה וחיפשה שלי, היא אמרה. ועופר הבחין שהיא עמדה בכניסה, שערה רטוב החדשות. פיגוע במרכז, עשרה הרוגים. זה ליד הבית ספר של הילדים הטלוויזיה אולי יש איזה משהו לראות בינתיים. הוא נתקע על שעוד לא, אולי זה יביך אותה. כמה שהוא רצה אותה. הוא הדליק את בביצועים, הוא חשב אם להצטרף אתה למקלחת, אבל לבסוף החליט מהפסקת הצוהריים |
עצמית ממקרה שלא היית יודע, ועכשיו אם אתה יודע שזה ייקרה אפשר להתמודד עם זה בקלות יותר , כי אתה מבין שזה קורה ושזה שונה כיוון שאם אתה יודע, שמשהו קורה לך או ייקרה בקרוב אתה יכול מחשבות הן גם מעיין הכנה. ובנו בכלל. מן ממד רוחני שכזה. וישנו ממד שבו חיים יצורים בלתי נראים השולטים במחשבות שלנו ובו , מן הסתם חיים בני אדם אך אולי לא רק בני אדם, ייתכן מקום מקביל,ועוד אחד. גם אני מאמינה כך, מאמינה שבכל מקום שאני אמצא בו, יהיה עוד יש שטוענים שישנם ממדים מקבילים,עולמות מקבילים, כמו שלנו. שכדי לעשות כך, צריך לכלול את כל האפשרויות. ולכן אין אפשרות לשפוט את העולם בצורה אובייקטיבית, כיוון לעשות דבר מה, אז הדבר לא קיים. האדם בנוי כגוף אגואיסטי, ומתוכנת לחשוב שאם אין לו אפשרות שקיימים. אך דעו לכם... שהחושים של האדם הם אינם החושים היחידים החושים שלו. כמעט כל בני האדם מאמינים רק למה שהם רואים ולמה שמושג בעזרת רוב בני האדם מקובעים בדעות מסוימות. וייתכן וזה משהו יותר עליון. ה"מישהו" הזה, הוא מחליט עבורכם מה לחשוב. ייתכן וזה המוח, המצב יותר גרוע, ידידיי, מתביישים בהם? את כל הסודות שאתם מחביאים מפני כולם? את |
ובשעות הערביים השכונה האפרורית שלי עשויה כל כולה מעץ ואני, בגופי הגפרור שמוכרח להתלקח, להצית להחריב אותה עד היסוד תמורת טיפת חיבה עניין סתמי או תשומת לב... |
לאבק. כך הרגישה, מאז כל מה לעייף אותה בסיפורי ההצלחה שלו בניו יורק. היא חשבה שהוא אהבת חכתה לזה והנה זה פה וממש לא בא לה יותר. אסף מצדו המשיך התבוננה בהם מקרוב. את הרגע הזה היא נסתה לצייר בדמיונה. כמה בו בשימת לב רבה, בוחנת את תווי פניו שזמן רב כלכך חלף מאז |
משאירים אותו שם ומתחילים לדלוק אחרי המשאית. שאולי! הוא שומע מתוך הסלולרי. זו גאיה. היא מקווה שהכל יסתדר ואומרת שיפגשו בבית חולים. |
מוטלים כעת, מחזיקים יד ביד, לא נפרדים. חבורת ילדים שבלטה במיוחד בגלל צבע העור הכה שלהם- שכבו בעיניים. השוק. חבורת ילדים שכבה בצד אחד של הרחוב בשקט, ללא מבט חבורת ילדים, פתאום כל כך התאימה לנוף הססגוני והפרוע של היה אדיש יותר. כמה בנות עם לבוש חושפני במיוחד לא התעניינו יותר. המוכר לא משפחות של אבות, אמהות וילדים כבר לא קנו דברים לבית הספר. הפירות והירקות. נשים זקנות שכבו מוטלות על הכביש, כבר לא מתמקחות על מחיר בחור צעיר בעל חזות מזרחית שכב מוטל בין הדוכנים בשוק הגדול. היתרה בהם שלא ירוצו לכביש, קנה דברים בדוכנים והתנהג למופת. החזיקו יד ביד, הילכו ביחד, לא נפרדו. הגדול דאג לכל אחיו, צעדו שם, בצד הרחוב, כ6-5 ילדים - גיל המבוגר שבהם הוא 31. מרה שטעו. הם היו בולטים במיוחד בגלל צבע העור הכהה שלהם. הם שלהם, כאילו הצטערו על משהו נורא שעשו, או כאילו הבינו טעות השוק, הילכה בצד אחד של הרחוב בשקט. היה מבט עצוב בעיניים חבורת ילדים, שנראתה לא מתאימה כלל לנוף הססגוני והפרוע של ירקות ובכתה שהיא רוצה את אמא. מבטים למוכר האדיש שישב בפינה. ילדה קטנה נעמדה ליד דוכן המזויפים ועשו עצמן מתעניינות בדיסקים, |
"הכול בסדר. אתה חלש מאוד עדיין, ותישאר איתנו פה לזמן מה. ועכשיו? אמר הרחב, על התג היה כתוב תמיר. או אמיר. "היה חשש רציני שתישאר משותק בידיים, אחרי שניצלת ממצב קשה." שזה אומר ש...? מחגורת הכתפיים." ירה הממושקף את התשובה. ומהם יוצאים העצבים השולטים בזרועות, בכפות הידיים ובחלק מקלעת הזרוע..? "רשת עצבים שיוצאים מחוט השדרה בבסיס הצוואר, הזרוע נפגעו כתוצאה מהמכה." "יש לך שבר בגולגולת והיה חשש שהמערכת הנוירולוגית ומקלעת מה קרה לי? לבדיחות כאלה עכשיו. "אבל אתה בסדר גמור אתה". "יומיים של שינה חסרת מעצורים", הממושקף כנראה חשב שיש לי כוח כמה זמן אני כאן? שאלתי. גבוה ורחב עם קול בס מרגיע. "די דאגנו לך בזמן האחרון...", וזה בטח הרופא הראשי, בחור פנה אליי בקול סחבקי גבוה. "או, שלום לך!", רופא צעיר ממושקף, לבוש מדי רפואה צה"ליים, השאלות... הצעד לאחור... הסירנה... להרצה מהירה. המון... פרשים... שאגה... אוהד... הרגשתי שהזיכרון שלי נכנס איבד, בנס הוא ניצל". הלמו בו בקיר. דלת נפתחה משמאלי, וצעדים התקרבו. "המון דם הוא שהגעתי לשם. כל מה שידעתי הוא שכל סנטימטר בראש כואב לי כאילו היה לי מושג איפה אני, או איך |
שם בחלומות הכי יפים בין מלאכים שמחייכים אני אוחז בשתי ידיך שם שברת את מחסומי ליבי רוצה אותך כאן לצידי הו יפה שלי בואי אלי הלילה אותך רוצה לפגוש בואי אלי ברגע אותך רוצה לכבוש הושיטי לי ידייך תגידי את שלי אביט בשתי עינייך שלך אהובתי שם בתוך כל רעש החיים נתת לי כוח להשלים את כל מה שחלמנו את סללת לי דרך אוהבים וגם ברגעים קשים את נותנת כוח בואי אלי הלילה... |
חייכה אליה עיניים. היא הפנתה את החיוך אלי. בעיות, אחרת כל החוג הזה יגמר לפני שהתחיל." "אני מיד חוזרת. אם יש בעיות, צא מיד. אדלה, תראי, שלא יהיו "אני לא מתערב." ניסתה לחייך אלי, "בסדר?" "שמע," הפסיקה אותי ורד, "זה השטח שלנו, אל תיכנס לזה," היא "אבל אולי..." שצדקתי." לחוג. אמרתי למפקדת, שאי-אפשר לסמוך עליה. אני מצטערת, היא הפנתה את פניה אלי. "אני מצטערת. זאת כבר לא תגיע יותר מיד, את עוד תראי צינוק היום!" ורד הגיעה אליה בשלושה צעדים ארוכים ואחזה בכוח בידה. "החוצה מוטי הכלבלב החל לנבוח. "את תשתקי, עכביש, זונה של כלבים, מזדיינת עם הכלבים שלך." עכשיו." ורד הסוהרת קמה. "פאניה, שתקי עכשיו או שאנעל אותך בחדר בכיתה המסריחה הזאת, את אבא!" "אני! אני רוצה את האבא שלי!" צעקה הבלונדינית. "לא שיעורים בגלל העל-תנאי," התפרצה שרה הקטנה. "את, מה יש לך כבר לספר? סתם אחת שיכנוזית גנבת, שקיבלה חמש לפני?" "מה קיצור?" קפצה הבלונדינית השמנה שאחרי שרה הקטנה. "בדיוק "בסדר, תמשיכו, אבל בקיצור." "שש וחצי ארוחת ערב, אחר כך סגירה וספירה," הודיעה הסוהרת. כל אחד. הבעיה היא, האם ישאר מספיק זמן אחר כך." "תראו, בנות. באמת |
ומזוייפים. בכבוד רב, ש. |
אני ממשיך וקורא את המידע החד משמעי התחוב כאן בין השורות: אם שלחתי לך את המחלה הזאת, סימן ששלחתי לך אזהרה הניתנת לפענוח ושאתה בעצמך יכול לפענח ולפתור! |
בטובים, כי היא אהובתי, והיא שלי, ואני שלה, ואני איתה, אני אוהבת אותה כי היא איתי תמיד, גם ברגעים הקשים, וגם הפנים, היא מופיעה בחיי בכל רגע נתון, עם מבט של אהבה ויופי על וכשהוא רע, דמותה של אהובתי היא מופלאה, היא מופיעה לי בחלום- כשהוא טוב, מחרתיים אראה אותה, מחרתיים, ואני כ"כ מתגעגעת אליה. וכותבת מכתב לאהובתי הרחוקה. |
אני שקוף. מוקף באנשים, אני, אינני צריך להסתיר דבר. כילד המנסה ללכת. מביא אנשים ליעדם, כדי לבנות את חייהם מחדש. כבול אני בשרשראות ברזל. כחיה בכלוב מתכת. חוקר את העולם בסקרנות אך אינני חופשי. הקטר השחור מטיל העשן. אך בכל זאת הולך תמיד אחרי, יודע מה רוצה מהחיים. הולך כל חיי על אותו מסלול, ללא סטיות. אני אחד מהרבה, אך אחד ויחיד. שמחייה כגשם את העלים. אחרי הקטר השחור. רואה את נפלאות העולם אחרי כולם. |
על המיטה הרחבה, התכרבלה בתנוחה עוברית "אתה שומע, אינני מפחדת ממך יותר..." שבה ופתחה את דלת הזכוכית וצעקה לתוך הפארק: האם אני מפחדת מהפארק? "אני לא חושבת," ענתה לעצמה בקול רם. כוס קפה חם וחזק. אחר כך תרד קצת לטייל בפארק חשבה לעצמה. בפינת החדר עמד קומקום קפה והיא הלכה והכינה לה כמו תמיד את כל כולה במחקר, שעתה היא עתידה לקצור את פירותיו. לקבל מענק מחקר שמן שהציע לה, מענק חד פעמי כמובן, והשקיעה החיצונית, נכנעה פעם אחת לבקשותיו החוזרות ונשנות של לוינסקי מאז אותו לילה נמהר לפני חמש שנים, הפסיקה להקפיד על הופעתה וגם הפעם שלא שינתה מנהגיה. שאחרי ההרצאה שלה. מעט בגדים נהגה לשאת עימה במסעותיה בעולם, מזוודתה הקטנה ותלתה בקפדנות את שמלת הערב החגיגית, למסיבה פרופסור בל נאנחה וסגרה את דלת הזכוכית מאחוריה. פירקה את החיים המרכזי. היא כאן כדי להיפרד. להניח את הזכרונות מאחוריה ולשוב לזרם רם, ונבהלה מקולה. מישהו יכול לחשוב שהיא יוצאת מדעתה. אבל בגלל זה היא כאן היום? כדי להרוג את הכעס? צחקה לעצמה בקול עליו, על בעלה, והכעס מציף אותה כשהיא פחות מוכנה לו. אולי ואולי גאווה גברית. אחרי כל השנים |
לעולם. חוץ מזה, יש לנו עוד הרבה שנים לגדול ביחד, עד שנביא אותם וידעתי שנתגבר, כי האהבה חזקה מהכל. כי אנחנו כל-כך רוצים. והמילה הראשונה ריחפה בחלל האוויר. מסוגלים לחשוב על להביא ילדים לעולם. ולקחתי נשימה עמוקה וקלטתי פתאום כמה ילדים אנחנו, גם עכשיו. ואיך בכלל אנחנו ילדים קטנים. מילים חדשות בשפה העברית, אבל סלחתי לך. ואיך שנהנינו כמו שני במשך שעות, לא נכנעים לאף חלק, ובשבץ -נא, שהמצאת בו לא מעט ונזכרתי בשבת החורפית שלנו בירושלים, בפאזל הענק שהרכבנו יחד אל תוך הלילה. ההקנטות הקטנות, המבטים, האהבה הגדולה. והארוחות המדהימות שאתה מבשל לי. והטיולים. והשיחות הארוכות העז להוציא את עצמו מהבית לקולנוע במזג אויר כל-כך סוער. שמצאנו את עצמנו צופים בסרט מיוחד בהקרנה פרטית, כי אף אחד לא ופתאום ידעתי למה אני כל-כך רוצה אותך. וחלף במוחי הערב, במדרגות, הגעתי חסרת נשימה מהטיפוס ונותרתי חסרת נשימה מהנוף. אהבנו. ועברתי דרך השאנז-אליזה לשער הניצחון. עליתי במהירות עצמתי את העיניים והייתי לכמה דקות בפאריס. פאריס, שכל-כך זכיתי בו, הרבה לפני שהוא ידע על כך. שהחמצתי. הוא החליט לעשות זאת בשילוב עם ריצת הבוקר שלו. |
כמו ב - 11 בספטמבר. כמו אז... רק אותך ביקשתי לצאת אליי מן המחבוא, לקראתי, לפגוע בי שוב. רק אותך ביקשתי שוב, ואסלח ואשכח. פחדן. כן, המשך לברוח, לברוח ולהרוס. חיפוש שלחתי, ואינך מוכן לצאת אליי, להתעמת בפניי. משאיר לי רמזים שעודך בחיים, אך למצוא אותך לא אוכל, צוות ולא כלום, רץ לך במערות, מתחבא מפני הבאות, מחפש עוד להרוס, ועכשיו, היכן אתה, אה? עשית מלאכתך והלכת, השארת אותי עם הכל האחרונה? אכפת לך כלל וכלל? כמה זמן ייקח לי להבנות שוב עד הקומה זה ייקח זמן כה רב להבנות שוב, הידעת? מנסה למצוא ניצולים אך הם כה מעטים לעומת אלו שהלכו. אותי, את שאריותיי. מתמדת שלא נראת לעין, מונחת בקרירות על הרצפה הקשה המחזיקה של עצמי מונחים בייאוש המונחה על ידי שקט כעפר הנמצא בתנועה מרגישה ליבי מתמוסס לו בחדות וכל שהותרת ממני - רסיסים,חלקים ואני קרסתי, קרסתי מכל גובהי, ניפצת אותי. שברת אותי. הפלת אותי. גופי. אבל אז כמו מטוס מן השמיים הגעת פתאום וריסקת את כל חלקי שייבחנו את כל פרטי קירות ליבי. לצלם מן חלונותיי את הנוף הנשגב. לבי הפתוח קורא להיכנס. דלתי פתוחה לכל. מביטה על הכל מלמעלה, ברגיעה. של שלווה. שנים של |