Datasets:

Norod78

/

HebrewStageAndLyricsWithNewLines

like 0

עוד חשבתי שהוא יבוא לביה"ס, ייכנס לי עם פרחים לכיתה אמרתי לחברות שלי שאני לא אצא איתן היום, בגלל שאסף בטח יוציא איזו טעות מרה. ההולדת שלי. אבל אני אוהבת אותו, והתקווה שלי לרומנטיקה האבודה היא ביום מהקוני-מתנות-מביאי-שוקולד-כותבי-מכתבים-רומנטיים-מנגני-סרנדות. הוא לא קוראים לו אסף, והוא מתוק. לא מהבחורים הכי רומנטיים בעולם. והשנה הולך להיות הכי מיוחד, כי יש לי חבר סוף סוף ביומולדת. יום הולדת מהסרטים, היום שלי בשנה. הכי חשוב בשנה. עליי. מסיבה מגניבה, או ארוחה במסעדה, או גם וגם. וכמובן משלמים כל החברות, ובערב כל העולם בא אליי והביתה ומוציא אותי לאיזו טובות, או מהמשפחה. או גם וגם. אחר הצהריים יוצאים לקניות עם אותי ואת כל הבלונים הביתה, ובבית מחכות ההפתעות מהחברות הכי השיעורים כי כולם רוצים להיות איתי. מישהו כבר דואג להקפיץ או מאחותי. או גם וגם. ואז אני הולכת לבי"ס ומבריזה מכל כל שנה זה ככה, אני קמה בבוקר ומחכה לי הפתעה מהידיד הכי טוב, ויביאו לי מתנות וחיבוקים וכאלה, ויאהבו אותי. יומולדת זה הכי מיוחד - אני רוצה שיהיו סביבי אנשים כל הזמן, האלה, יו. היום הזה בשנה שבו מקבלים הכי הרבה תשומי.

שבר ענן הוא שבר הזמן. כמה זמן יכול ענן להחזיק את המים? כמה מים שוקל ענן? מה משקל דג? מה מושך אותו? כמה זמן שוקלים המים? כמה זמן שוקלים ת'עצמם מים? המפל הוא מפלה של הזמן העומד.

שהפך הוא לשניים כבר - כל יכול. האני הפך גיבור כל כך גדול, מה קרה, לא מוותרים, שום דבר, משקרים. מה העניין, שואלים, בסדר, אנחנו עונים. הם אומרים מציאות, אני אומר חלום. הם אומרים להתראות ואני אומר שלום. איפה אני בכל העניין, ומי זה הם? אני רק עצמי והם לא הם. הם קולטים הכל, הם רואים הכל. הם יושבים בבית ואני ישן בחוץ. הם רוצים שלום ואני מלחמה.

זיכרונות ישנים, אך לשווא. מנסה ליצב אחיזה באותם רסיסים של אושר, העצב קשה מנשוא יש לילות הדמעות לא מפסיקות לזרום אך השרידים אינם והכאב שוב מבקר בחזה. מנסה לאתר את הריח שהשארת על הכרית מחפש את אותן תחושות קטנות מתגעגע לדברים הפשוטים לא מסוגל להשתחרר מהעצב הזה. את הלכת ואיתך הלכו חיי שהכל ישוב ויהיה שוב רגיל כל יום אני מצפה שתכנסי בדלת אמות איתך. ולי כלל לא איכפת, מדמם למוות מבפנים קשה פתאום, להגיד לך שלום קל להתרגל לדברים הטובים. הנשימה נעתקת, הלב מחסיר פעימה חוויות עולות כל אחת בתור שלה פתאום שאין הכל הופך משמעותי שיגרה מובנת מאליה. הייתי רגיל והיה לי ברור הייתה לי כמו זיכרון רחוק

בסלון. לא שייכת. אבל כלום לא קרה. היא נשארה יושבת על כיסא מקושט בבלונים לבד משהו'. 'רק הערב' ביקשה בלב, 'רק תן לי את הערב להרגיש שאני שווה יחשוב שהיא נראית ממש יפה בשמלה החדשה שלה, ויציע לרקוד איתה. באמת הבריזו, רק רצו להפתיע אותה. והילד הכי מקובל בכיתה בלונים ומתנות. 'הפתעה', הם יצעקו לה, הם מתחו אותה, הם לא לדמיין פתאום את הדלת נפתחת, ומתוכה נכנסים המון ילדים עם ישבה במרכז הסלון. נגמרו לה כבר דמעות לבכות על עצמה. ניסתה המסיבה תוכננה לשעה שמונה, והשעה הייתה כבר תשע וחצי. ויפה זאת הייתה לה תקווה שעוד יבואו. אבל צחקו עליה על ההזמנות. צחקו על הנסיון העלוב למסיבה. ובכל עבר, אולי כן יבואו למסיבה, והכל יהיה רק זיכרון רע אחד גדול? למחרת חילקה את ההזמנות. היא שמחה קצת. חשבה שאולי באמת הכל ישבה במשך שעתיים וחצי וקישטה הזמנות אישיות כל תלמיד בכיתה. דבקה לאט לאט בשתיהן. היא קנתה שמלה והאם הכינה כיבוד, ויפה תחגוג עם חבריה, ולבסוף התייאשה. והסכימה. התרגשות המסיבה כישורים? יפה לא יכלה כבר לשבת ולריב עם אמה, שגם השנה לא של יפה היה מקובל מאוד תמיד. אז למה יצאה יפה כזאת? בלי הילדה היפה ביותר בכיתה,

משפחתו, שנלווה לה אובדן חלק מהרכוש והאמצעים לרכוש רכוש נוסף, מהווים פגיעה חמורה גם ברכושם, למרות שאין העונש בחוק מכוון לכך באופן ישיר. כמו כן, בהמתת הפוגע יש פגיעה בלתי-הפיכה בכושר עבודתו, מה שבין היתר נוטל ממשפחתו מפרנס ופוגע בה פגיעה אנושה אם המוצא להורג היה ראשה. יש להוסיף על כך שאמנם התשלום בכסף תמורת חיי אדם נשמע לנו מופרך מיסודו, כזה שאינו יכול לעמוד בתור בסיסה של מערכת תחוקתית ומוסרית בריאה, אך התשלום אינו בעד ערך חיי האדם, שכן שם אין ערך זה עומד בפני עצמו, כי אם בעד פעולותיו של האדם המתגלמות, מבחינת התרומה לעצמו ולכלל, בעבודתו. לפי תפיסה זו, האדם אינו אלא מעשיו, ואינו עומד בתור ישות עצמאית שיש להעניק לה מהות בפני עצמה, בניתוק מוחלט ממעשיה. ערכו של המלך, במשמעות הישירה ביותר של המלה, גדול יותר מערכו של עבד, משום שהעבודה, התרומה של המלך לחברה, היא לכאורה הגדולה ביותר. כאמור, במקרא מתבטאת גישה הרואה אצל כל אדם את החסינות היסודית של חייו, שנותרת בעינה כל עוד אין הוא נוטל חיי אחר. כלומר, אם הפר את חסינותו של אחר הרי שמאבד הוא גם את החסינות על חייו, ולכן מותר ליטול אותם, ולשם ההרתעה

ההארדקור בוא נכניס פאייטים ודיסקו ופאנק-אור שחור של דיסקו-טכניקה אוראלית ליריקלית פרה-אקספרמנטלית אור ווקאלית כי זו התקטיקה של ביזנס מהאישנז לפרקאשנז אל השיזנט מהבידי אל האס די אל ה פיז נתקתק את הפזמון יו דיגיביט אתה יודע איך אני אוהב את האקורדיון שלך כי זו ההורה של אלפיים ואחת... תמיד אני בא עם שוס קולע סל חלק מהמשחק אל היציע אל ההורה של אלפיים ואחת, אחד עשר אני יודע פרוייקט אלמנטרי שתים עשרה אני יודע - שבטייה - תמיד פוגע בול מריץ סימפול לצ'ול של ישראל בגדולותיה עם סטייל תקופת הבריטים - ובונקרים של ביטים בלגניסטים, ייצוא בינלאומי של הקסגרמה רק תקפיץ לי את הקורג קארמה, ונמכור כמה מאמלה תביא לי מאה גרם עלה חבר הבה נחוגה ממחולות בכרמיאל עד להוואנה קובה אז תנו בטובה סעו בהונדה לא משנה רק קחו ממני את ההצלחה שלא כולם נגעו בה תנו לי הורה, אלפיים ואחת סטייל דיגיביט אמורא איזה קור (אז שימי מעיל ותסתמי תג'ורה) אז בוא עכשיו כולם ותרקדו איתי תהונקי פאנקי הונקי פאנקי כי זו ההורה של אלפיים ואחת...

הבלתי שלמים. דווקא לחריצי צחוקך ומשתוקקת מרכינה ריסיי משלבת אצבע באצבע נוכח קרני אור לבין רשרוש עפעפיים מזדקרים על פניי בין רכבת חולפת ומחכה בעד חום מחבוקך אשר עוד לא חשתי בין שמיים ללב, דווקא אותם את הרגעים התלויים מזהירה בניצוץ איך כמיהה עגולת ירח וחשבתי שאצבעותיי עוד לא כתבו דווקא האחד לחשתי ש העטוף מהו השיר האהוב ביותר, בשיערי השמוט על כתף

עשרים ושבע." הרי חכם נורא, אז תבואו ביום שלישי, שלושים לשני, אלפיים "זה אף פעם לא יקרה. די, העסק הזה מתחיל להיות מייגע, ואני "ומתי זה יקרה?" שאלה וירג'יניה בחוסר סבלנות. "בואו יום לפני שאני טס למאדים." "לא." "אתם לא יודעים?" "באיזה יום?" "טוב, בואו למשרד שלי בשעה תשע ועשרים." "יום שישי, האחד עשר לשביעי, אלף תשע מאות תשעים וארבע." "טוב, אני באמת צריך לרענן את הצוות הישן. מה התאריך היום?" במשרד." "אנחנו, זאת אומרת - אני, ברט ווירג'יניה, רוצים לעזור לך במה שאומרים לך החזקים, וההמשך ידוע." אמר ברט. דיסקורסיבי, ואתה לא יודע מה קורה סביבך, ונוח לך לך להאמין סביבך רק אנשים לבנים, ומלמדים אותך להסיק מסקנות באופן "מחנכים אותך שנים שהחברה שלך היא הטובה ביותר, ואתה רואה "אבל, אתה שחור." אמר ג'ורג' בתדהמה והורה באצבעו על השחור. שונה, זה מספיק." לקטלג אותם באופן סטריאוטיפי טהור. ואם למישהו יש צבע עור הכל. עם כל הכבוד, יש הרבה מאוד אנשים בעולם, ואין ברירה אלא שזה נכון, אבל זה מספיק כדי לשנוא אותם, וזה לא רק. צבע זה "אני לא אוהב

אני לא מוצאת את עצמי. אני אבודה. ידוע. אני לא יכולה להבין דבר או לגרום לאחר להבין אותי, כי דבר אחד אותי. טוב, אף אחד לא יבין אותי, אני לא בטוחה שאני אפילו מבינה אני מדברת על עצמי. לשתות ואיזה סרט אני הכי אוהבת. ואני לא מדברת על איזה מאכל אני אוהבת הכי הרבה, מה אני אוהבת אבל אני משתוקקת להכיר את עצמי. ולחפש אחר עצמי שוב. אני לא יודעת אם אי פעם אמצא את עצמי. ושום מסע בירור עצמי שבעולם לא יעזור לי לחזור לזמן האבוד והתערבלתי במערבולת, שאת עצמי לא מצאתי. כן, כל כך זרמתי עם מסע הכאבים שלי, עם מסע תשוקותי וכאבי מה איתם? אני שואלת את עצמי, ואני עונה: אני לא מכירה אותם. זו אני - אני, עצמי ואנוכי. לא, זה לא כל מה שתירצתי עד עכשיו לכולם. לי. זה גם לא ההורים ולא הלימודים. התמודדתי עם כל משבר שהיה לי בחיים, ולא, זו לא האהבה שמפריעה אני אבודה. עוזר. ממשיכה להאבד בתוכי. לא משנה כמה אני מתנגדת לרגשות, כמה אני נאבקת בעצמי, דבר לא זה לא עוזר. עצמי מהמערבולת, להוציא אותי - ועכשיו. שתופסת אותי בראשי, כענק שתופס נמלה בין אצבעותיו, ולמשוך את אני מנסה למשוך עצמי מתוך המערבולת, להיות מעין יד ענקית נאבקת,

אני אף פעם לא אשכח את המבט אותו מבט שאת ליבי פצע ואת היום המקולל שבו עזבת היום שבחיי האור כבה ועכשיו חזרת אל תוך חיי אותו מבט, אותו חיוך, ממש כמו פעם מוחי זועק אליי - די! אך לשוני משתוקקת אל הטעם את היית אהבתי הראשונה תשוקה שאין לה סוף רגליי הולכות אחרי אותה ההרגשה כמו גלים שנשברים בחוף והמבט אותו מבט, ממש כמו פעם והחיוך, והמגע וחום גופך את מכה בי כמו ברק לפני הרעם רק עוד פעם רוצה לשמוע את קולך ועכשיו כשהיסטוריה שוב חוזרת הדמעות חונקות לאט את הגרון ולמה אני האחרון שלו את מספרת שהחלטת לצאת מהארון

אני חושב שבשבילי הוא יריקה אני רואה אותו בדרך לתוניסיה את הנשיא של פלסטין? האם כבר מישהו הטמין אני חושב שבשבילו זו מועקה בלי המדים הוא נראה לי קצת עלוב קיבל חופשה ואין יותר לשכה אני רואה אותו, עכשיו הוא כבר בלוב את הראיס של מוקטה? האם כבר מישהו פיתה וגם העבודה כבר אבודה הוא לאיודע, הוא אף פעם לא יידע אני יודע בדיוק את השעה אני רואה אותו חוזר מאיזה סגר אני חושב שבשבילו זו מועקה בעוד שנה כבר לא תהיה יותר לשכה עם זיפים ועם שפה קצת רטוטה אני רואה אותו בדרך למוקטה

ודברים מכתביו בספרי המחזור השונים כבר קיר הכניסה לבית ספר שהוחלט כדי לבינתיים יוקדש לזיכרו. חוברת להוציא את מה שהחזקתי בפנים. הצורך לכתוב משהו, אומנם ראשוני, אבל הייתי צריך להתחיל ידעתי כי מה שאני כותב לא יהיה ההספד בהלוויה, אך היה בי את ירושה בלתי נגמרת, אהבת הארץ..." במי שאתה היית, בחרנו במה שנתת לנו, במה שהורשת לנו, כמעין כל כך אפיין אותך, עד שלא ידענו במה לבחור, בחרנו בהכל, בחרנו חיפשנו סלעים, חיפשנו חצץ, אבל כל מה שמצאנו היה כל כך אתה, להודיע, החלטנו כמה ילדים להקים לך גל-עד, חיפשנו אבנים, "אתמול בלילה, הרבה אחרי ששמענו שהלכת והסתלקת מאיתנו, בלי מרכזי. וכך גם אני. לקח את הפינה שלו כדי להתחיל להתחבר ללב ולנסות לכתוב משהו אפי. המנהלת התורנית הביאה בלוק של דפים, וחבילת עטים. כל אחד כאן, מגוון רחב ומיצג של השיכבה. בכל אחד ואחד היה משהו של לכמה דקות, כדי לעבוד על ההספד בצורה קצת יותר רצינית. היו עמוס בכל טוב, אחרי העבודה הקשה שרק התחלנו במלאכתה, עצרנו חדר המנהלת שהיה ערוך לקבל את פני הסגל החוזר מהטיול, היה מיותמים. השמחים והמאושרים של המשלחת מפולין הפכו להיות כל כך מאוד התקשרה וסיפרה

ג'וני תפס את האלה שלו ביד אחת, העיף אותה למעלה, תפס אותה באוויר לפני שהיא נחתה על הקרקע והשעינה על כתפו הימנית. הוא הביט על זיאלה היפה שלו ועשה תנועה עם שפתיו. תנועה של נשיקה. זיאלה הסמיקה, אבל חייכה אליו וגם הפריחה לו נשיקה באוויר. ג'וני הרים מהרצפה נד מים מלא, הניף אותו על כתפו השמאלית, ויצא מן המערה המשפחתית שלהם. שמש הבוקר חיממה בעדינות את האדמה הקרירה מהלילה והיער כולו הסתתר בערפל סמיך. ג'וני לא היה מוטרד מכך שלא ניתן לראות אף עץ, משום שהוא הכיר את היער היטב. והוא לא התכוון ללכת רחוק מדי - רק יתפוס קצת אוכל ואז יוכל לחזור עוד לפני שהשמש תספיק להגיע למרכז השמיים. בתוך היער לא היה שום דבר יוצא דופן חוץ ממשהו שהיה מוזר לג'וני - היה שקט מדי. ג'וני הביט סביבו על השיחים והעצים, אבל לא ראה את ציפורים מתעופפות ביניהם. הוא תהה מה היה יכול לקרות להן והמשיך לחפש טרף לארוחה. לא שהוא ראה משהו שהיה יכול להוות בשבילו טרף - שום ציפור, שום חיה. יותר ויותר עמוק הוא נכנס ליער עד שהגיע למקומות שהוא לא הכיר. לפתע האדמה רעדה. זה דמה כאילו פיל ענק עבר לא הרחק ממנו. אבל האמת, לא היה שם אף אחד. ג'וני לא

הפס התחתון של כל חלון, מוזיקה אלקטרונית מושמעת באוזניי כבכל סרט נע שמחקה אחר סצנת המפתח בונילה סקיי, וראשי מתכווץ למראה הגובה. ידיים כמו מוטות ברזל, מפרידות אצבע זו מזו, ברכיי ננעלות כמו לפניי יחסי מין, ומוחי מתרוקן מכל ההבטחות שנתתי לאנשים בזמן האחרון. אני מתנגדת לשקול את זה עד הסוף, אולי מהחשש שמא אבין כי החלטתי זאת בעבר. איזה תחמון מוצלח, לומר כל שעל ליבי מבלי להזכיר את השם שלך ולו לרגע אחד קטנטן. במקלחת, מריצה את כל השורשים של שלד. שלדים בארון, שלדי השלדים, שלדי חוצות, שלדלדים בגן שילדים אוהבים, שלידה לאורך השלדה וכן הלאה. עוד הפעם, המוח המתוחכם מנסה לתעל עצמו לכדי עבודה במקום עייפות מושלדת היטב. החלפתי נורה אתמול, לבד. פרק ב', ההרואיות של הסוף פרקים מן החיים הם דבר נפלא. הם חוטפים אותך, ומניקים אותך, כבור חסר השראה. הם נותנים לך למעשה כמעט הכול כדי להיות אדם מאושר, ואתה מחליט שלא להתדפק על השולחן בקריאות ההוי הנוראיות, וחבל שכך, כי תכנון והסוואה הם למעשה תכונות כה חשובות באדם, שהתנהלות חייו צועקת הצילו. אין לי רגשות אשם על כך שאני חושבת את הדברים האלה, אפילו לא על כתיבתם

לצחוקן. אצבעותיה פוכרות את תלתלי שערה, מרחיקות אותם ואנה על גלי השיחה. אחרת נזהרת בחברותיה, בוחנת אותן, משווה מכופפת ברכה, כף רגלה מתחדדת מעלה עם גאות צחוקה, נדה אנה משוחחות בקולות חדים, עולצים, מתפוצצים באבחות צחוק. אחת בקצה השני של כר הדשא שלוש מש"קיות מודיעין. שוכבות על בטנן, ומת. קרפיון נועז קפץ באוויר, נדחק על תוך כותפתו של בועז כפיר, בניין המפקדה, מעליו שמש אביבית, על כתפו כומתה ירוקה, כאילו הצבאית מקופלים מעליהם, מסתירים את שלושת פסי הסמל. מולו

איזה ילד מוזר הייתי בגיל אחת-עשרה. שהעפתי מבט אחרון בשורה המסודרת של התאריך בראש כל עמוד. המחברות בגומייה הממוחזרת והשלכתי אותן בארגז מאובק, לא לפני דודתי טלטל אותי מתוך המחשבות, מסמן לי שזמנינו תם. הידקתי את "דניאל איפה אתה? אני רוצה שתבוא לעזור לי במשהו!" הקול של לשמוע, כי אין שום פתח של מזגן בין העולם הזה לעולם הבא. ועכשיו הם כבר לא מדברים על הילד שלהם, לפחות לא כך שהוא יוכל פסיכולוגי. קמצוץ זכוכיות מנופצות ומכה חזקה אחת פעלו יותר טוב מכל יעוץ שאפשר. דבר פשוט כמו תאונת דרכים, קצת רעש של מתכת-על-מתכת, ו-5 ימים הבעיה שלהם תיפתר בצורה הכי מוחלטת וברוטאלית מכלום. אם הם רק היו יודעים שתוך 3 חודשים כך מופנם, שאין לו חברים, שהוא לא מדבר עם אף אחד ולא אכפת לו ומעצבן אותה. הם מוטרדים מהעובדה שהילד כל כך שקט, שהילד כל בסלון, אימא יושבת על הכורסא, אבא מסתובב מולה הלוך ושוב אני יכול לראות את ההורים המודאגים בהתכנסות הקטנה שלהם ההורים שלי מקללים אותי מאחורי הגב." יודע מה זה אומר.ואחרי זה הם מתפלאים שאין לי חברים, כשאפילו בטח שום דבר שמתחרז עם "פסיכופת" לא יכול להיות משהו טוב ואני באיזה מילה,

מאושרים, רגועים... ההיכל הזה, תמיד מלא באנשים, אורחים מכל גובהה של הממלכה... הקירות האלה, בוהקים בניצוץ תכלת, אפופי עננים...". הוא הסתובב בחזרה לכיוונם של זד ופריק ההמומים, שהביטו בו בפחד. "אבל היום הכול שונה, לא כן?..." אמר בנינוחות. "ובכן, כבודו", ענה זד בחיוך מפוחד, "אתה יודע, זמנים משתנים, כך אומרים, אפילו כאן, כנראה, אה, פריק?", שאל, ופנה אל ידידו. פניו של פריק נותרו קפואות מאימה. השתרר שקט במשך כמה שניות, ואז חזר מונס למקומו. "אדוני, אה, כלומר... כבודו", אמר זד, "רק... לגבי השאלה שלנו... מה... אה... מה בדיוק אנחנו צריכים מהאיש ההוא, בבית הצהוב והענק?". "לוסידיטי סרניטי?", שאל מונס, והרהר לעצמו במשך כמה שניות. "הוא התשובה לשאלה", ענה לבסוף. זד שתק. "איזו שאלה?", שאל פריק בעליצות, מאחר ולפתע חש בנוח עם השיחה שהתפתחה. זד היסה אותו במכת חשמל. "איזו שאלה?", שאל זד. מונס חייך. "אתם יודעים איזו שאלה", אמר. "אוי, תראו את השעה... טוב. אני חייב ללכת", אמר, הקיש בבהונותיו, ונעלם בענן עשן. זד עמד והביט בתסכול בענן. "אני חייב ללמוד איך עושים את זה", אמר, ופריק הנהן בהסכמה. שני המכשפים עמדו

30/21/13 אהבה ומאחל לי ולו שנמצא מחייך משתייה אוחז בידי יותר מודעות לשנה החדשה לחיים אדומות ותמימות של ילדות וללכת הביתה בזרועות זר נשיקה של טעות חיוך של שיכרות ובתום גם שוללת מביטה לא פוסלת עם מעיל כחול אפילו בחורה אחת בחורים גם משמאל בחורים מימין אני משתוקקת מוצצים תענוגות וסביב לי זוגות השנה החדשה אין לי את מי לנשק ולי ובריחה לשתייה מרירות מבפנים רק אם לא מחפשים את מה שמוצאים מחפשת יותר מדי וחוגגת אני ככל הימים

דאג לארגן בחור רב פעלים אחד, מרדכי רוזמן שמו, בשיתוף איש הפלי"ם, מיכה פרי, שהיה מופקד על ביטחון האונייה במקרה של ניסיון השתלטות חיילים בריטים על האונייה. מרדכי רוזמן, אשר בלט בפעילותו בקרב המעפילים בזמן ההפלגה, כמו גם תרם תרומה לעידוד המעפילים, בלימוד שירים עבריים ותרגילי התגוננות, היה למוד ניסיון בהקשר של פעילות ציונית עניפה, הן כחבר תנועת הנוער "השומר הצעיר" בעיירה סטולין, בפולין שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, והן כמדריך בקיבוץ הכשרה בעיירה וולוצלאבק. משפרצה מלחמת העולם השנייה, הופסקה פעילותו של קיבוץ ההכשרה, ומרדכי רוזמן שב לעיירת הולדתו סטולין, אשר בתחילת המלחמה הייתה בתחום השליטה הסובייטי. בהמשך פעילותו במסגרת תנועת "השומר הצעיר" עבר לוילנה, שם הפך להיות חבר בהנהגת תנועת הנוער  אשר פעלה במחתרת, וכאחד מחברי המחתרת, אף נתפס ועבר עינויים קשים בידי ארגון הנ.ק.ו.ד הסובייטי, עד אשר שוחרר לבסוף. מרדכי רוזמן נותר היחיד מבין בני משפחתו, אשר שרד את המלחמה. איש מהם לא נותר בחיים. מייד לאחר מכן, שב לפעילות במסגרת התנועה, עד אשר הגיע אל מחנות העקורים בגרמניה. עתה, לאחר פעילות ציונית עניפה

מלוכסנות כאלה. עיניו מלוכסנות באופן מוזר כי אף פעם לא ראיתי ענק כזה עם הקפה. ענק כמו שחקן כדורסל. מוצק ושרירי כמאמן כושר יוקרתי. מסיטה את מבטה ממני ומפנה את מבטה אל גבר אחד שנכנס לבית מחפשים בית קפה. מוצאים אחד. יושבים. מביטים אחת בשני. עם פה רחב. לאה שבת. אני יודעת. אל תחלום אפילו להגיד לי! האאאא. מפהקת רק החיים, לוקחים אותי. החיים, נוהגים אותי. שלו ואת הקצב שלו עד שזה בכלל נשמע כמו שיר אחר. שנות התשעים שאנחנו משבשים בכוונה את המילים שלו ואת המנגינה איזה שיר מתוך איזה סרט על תל-אביב בזמן מלחמת המפרץ בתחילת והולכים ימינה עד שמגיעים לאבן גבירול וכל הדרך אנחנו שרים יותר מסובב בראש. אנחנו הולכים עם הנדנוד שלי עד ארלוזורוב לעיגולים הצבעוניים המגעילים בכיכר דיזנגוף שהפכו אותי לעוד חה חה חה. הולך אתה בצעדים קצת מתנדנדים. המון סיבובים מסביב חם לשתות משהו קטן. בואי, בואי נלך לאיזה מקום קטן לשתות משהו חם. או להפך. מקום פנימית כמו שהיא תמיד אומרת. היא בכלל לא נמצאת כאן. הוא שוב לבד. לא בודד. בודד זו הרגשה אני אוהב את העוגיות שלך, אומר לה. הן ממש טעימות. חודר אל עמקי הסמטאות הקטנות שלה. עמקי העיר

הוא הגיע מחבל בשם אללה לחסל כמה כמה שיותר ועומדת בעמדת המשקאות המזמינה בלרינה שזופה במכנסי לייקרה חנוטה מדליקה מלהיבה מוקפדים התלתלים מחייכת לבאים היא כנרת הלאה, סצנה חדשה דם בכל פינה רשף הפצצה בערה בימה המתוקה ששרדה כתמיד את החום היוקד גם כשטל ומטר לא היו בנמצא היא הייתה חזקה היא כנרת התוודעתי אליה בגיל העשרה על גבי המרקע נשביתי בקסמה עובדה שזכרתיה והיא היחידה היא כנרת חזרת מהתופת ההיא לחיים מבית מטבחיים לחוף מבטחים כמובן שתתהי האומנם כיאה לקול השווים בעולם ואת שווה ואת יפה את כנרת. נכתב בהשראת כנרת חיה בוסני המדהימה, ניצולת הפיגוע ב"מיי קופי שופ" בשנת 2002.

3002.21.4 אבל לא עלי שבוודאי חולמת חלום על אחת אחד עם חלום מסיבה לאחד עם רוצח וכיבוד קל ואני יושב פה לבד אבל לא עלי שבוודאי גם חולמת על מישהו כן אני חולם על אחת תלתלי זהב והחיוך המקסים ביותר בעולם ושפתיים אדומות עם עיניים תכולות חלום על אחת אחד עם חלום מסיבה לאחד עם רוצח וכיבוד קל ואני יושב פה לבד מתקנא ביופיה על הדשא ופרפר שם מעליה בעוד היא נחה לה הנופלים על כתפיה על תלתליה הרכים ואני יושב פה וחולם היא מביטה לשמיים בשתי עיניים כחולות יפיפיה והיא שוכבת שם רך למגע

היא לא דומה לאף אחת אחרת לאף אחת שעוברת ברחוב היא משונה וכשהיא מדברת קולה עושה לי משהו קרוב. היא לא רואה אני כאן כל הלילה עומד בצד ומסתכל איש מאוהב, עומד בצד ומסתכל. והלילה העיניים עייפות עד אור הבוקר השפתיים לוחשות ללא מנוח לא דומה לאף אחת.

ולהכאיב. אתה לימדת אותי לנקום, כי אתה זרעת בי את נגע. רוצה לעוף אל יוצרו לתוך זרועות אביו, מתדפק על ראשי, מערפל את עיני והיצר הזה, מכסות את רצפת מחשבותי, אבק אפור לבן הבישנות והסבלנות שבמוחי. פיסות טיח קטנות קופץ כמו כדור מנופח להחליא בין קירות האיפוק,

אעשה מה שאני רוצה גם בשבת, ואוכל מיוחד, אבל הכפייה והמקרים הקטנים התחילו להצטבר, עד שנשבר לחשוב בשביל עצמו, הרב חושב בשביל כולם. לא קרה אף מקרה הכפייה הדתית היומיומית, ששררה בבית. אין לאף אחד את הזכות נעורים, זו עזיבה לתמיד. מעולם לא היה לי קל להתמודד עם מתנתקת מהם, ממה שהיה עד עכשיו. זו לא עזיבה של הבית מתוך מרד כאן. את האנשים, שאני יכולה להכיר, אני לא רוצה לראות. אני ההרגשה המרוקנת מבפנים, שאין לי לאן לחזור, שאין לי אף אחד אבל הגאווה לא נתנה לי. פשוט, אבל כשעושים את זה, זה קשה. רציתי כבר להתייאש ולחזור, בין האנשים העזובים. כשחושבים על זה, לעזוב את הבית זה דבר ככה, בלי מקום לחזור אליו. עכשיו אצטרך למצוא את עצמי כאן, ירושלים. כל המקומות הם מקומות, שכבר הייתי בהם, אבל מעולם לא

המפקד שלי, בקריה הוא מתוק, נורא מתנהג כאילו אני בתו הקטנה דואג שאני אוכל כהלכה הסיע אותי הביתה כשהייתי חולה, כשאנחנו לבד הוא מכין לי קפה ואני אף פעם לא עובדת קשה, והתחלתי לחשוב לפני כמה ימים שאותי הוא רוצה למרות שהוא נשוי, עם כלב ושלושה ילדים. יש המשך...

אל תאמין לי אני משקרת שאתה לא מביט בעיני משהו נגמר בי אני מפחדת שהלילה ירד גם עלי ניסיתי להרגיש אבל הקסם נעלם בינינו הדלת נפתחת תבין גם אם אני לא חוזרת אל תאבד את הדרך כל מה שעבר כאן עלינו ישאר רק בין שנינו זה הזמן לקום וללכת ואותך אני עוזבת היית כל מה שחלמתי והיום אני ויתרתי עליך אל תסתובב לאחור שאנחנו מצביעים עבר בעתיד במזדרונות החיים היסתובבנו עד שהבנתי שכך לא אמשיך אתה לא האשם אני לוקחת את כל מה שיש לי הדלת ניפתחת תבין גם אם אני לא חוזרת... אלף חומות מתנפצות כאן בינינו אנחנו שני עולמות ניפרדים כשאתה רץ תעמור להביט כי אתה מפסיד כל מה שסביב טיפה לא נשארה בינינו יבשו דימעותיינו הדלת נפתחת מתי תבין מתי תבין מתי תבין מתי תבין מתי תבין מתי תבין מתי תבין מתי תבין תבין גם אם אני לא חוזרת...

עבור שום תגמול שבעולם. לא הייתי מוכנה לאהוב אותך ועדיין ואוהבת שאתה כאן אוהבת שאתה מתקשר אותך אני שומרת תחביב זמני הרי רק בתור שאתה "אוהב" מישהי אחרת לא מטריד אותי תנסה להבין בעיקר אתה( )בעצם מלוכלכים הרי גם ככה אנחנו כל כך שתגמור על המיטה לא אכפת לי זה לא משנה לי עכשיו וכמה שאתה רדוד משתף פעולה ואתה כמו ילד טוב מתחת לשמיכה אני שולחת יד בטעות. ומצא דרכו אליי שאולי ברח לך את החיוך את המבט החטוף רוצה את הגוף ובכל זאת בלילות כשאתה לא כאן לועגת לך מזלזלת בך

כבר ניסיון בזה. אבל שכטר, לא יודע כלום האנשים האלה." גולדשטיין לקח שלוק מהקפה. "הבחור השני סתם את אתה יודע, לא רוצה כן רוצה. רצה קצת כסף מהצד, תמיד זה ככה עם לאסוף משהו. הבנאדם שמה הביא להם פחות ממה שהיה מוסכם. התחיל, "שלחתי אותו עם עוד מישהו לדרום, לפני שבוע בערך. היו צריכים "למה היד שלו בגבס?" מהחיים שלו." בנמל החדש. והילד, בחור נחמד אבל קצת מפגר. לא יודע כלום גולדשטיין. "מסכנה, בעלה נהרג לפני כמה שנים כשהוא נפל מפיגום "אני עושה טובה לאימא שלו שאני נותן לו עבודה פה." אמר במשלוחים." "לא, מהחבר'ה שלך אני מכיר רק את עאבד. הוא זה שמטפל לנו "אתה מכיר את שכטר?" התיישבתי בחזרה. גם גולדשטיין התיישב. החוצה. טובלות בקפה. העיף בי מבט סתום, הניח את הקפה על השולחן ויצא קפה קטנים, אותם הוא החזיק מלמעלה, כשהאצבעות בתוך הספל וכמעט וגוץ עם זרוע אחת בגבס. ביד הבריאה שלו הוא החזיק שני ספלי הוא התחיל לענות אבל אז הדלת נפתחה, ופנימה נכנס בחור צעיר "למה? מה עשיתי להם?" אותך שמח שהם שואלים עליך!" ואני לא מוכן להגיד שמות אבל זה סוג של אנשים שזה לא עושה "אני אומר לך עוד פעם. מדברים איתי אנשים, שואלים אותי

סרוק- חלק מהציור חתוך קצתסרוקאחרי שעשיתי את השכבה הראשונה בצבע לא אהבתי שיניתי את זה לצבעים אחרים וגם לא אהבתי ובסוף ציירתי משהו לגמרי אחרי בהשפעת חואן מירו. אני חושב שיצא משהו מעניין כי רואים את השכבה מתחת. אשמח לתגובות.

בשידורים חוזרים של "הכי אותו. חיכה לי,הזכיר לי עד כמה הוא אוהב אותי,ועד כמה אני אוהבת אך מה שהם לא ידעו זה שהיתה לנו אהבה.אהבת אמת. כל לילה הוא מכל,לשקוע באהבה אליו,להתמסר לו כולי. צריכה להידלק על משהו בלתי קיים,יצור בדיוני,ועוד יותר לכולם,ובמיוחד לעצמי,שאני בכל זאת כמו כולם.אבל לא,הייתי לכל הפחות הייתי נדלקת על כוכב הוליוודי,כמו כל נערה,ומוכיחה כולם מסביבי דאגו,חשבו שאיבדתי את שפיות דעתי. מממשיות קיומו,אותן שאלות, שלמרבה הפלא, צצו גם במוחי שלי. כמובן שלאחר כמה זמן,משהוא לא הופיע,החלו לצוץ השאלות על מוחי,לכן אפילו סיפרתי עליו לכולם,ברוב טיפשותי. בהתחלה לא רציתי להאמין שאני מאוהבת עד מעל לראש ביציר ממנה,ולא יותר. אך כאן היה טמון כל העוקץ,באותה פנטזיה,שגם הוא היה רק חלק ונפלאים הנמצאים רק בפנטזיות. הוא היה לוקח אותי למקומות עליהם רק חלמתי,למקומות קסומים בסבלנות עד לרגע הבא בו אעצום את עיניי,ונוכל להיפגש. וכך,כל בוקר,הייתי קמה,ונפרדת לשלום מאהובי,שהיה מחכה לו בעורקיי. עיניי,הייית מתאהבת מחדש,חשה את סערת הרגשות,את הדם המפעפע וכך כל לילה ,ולעיתים אף בשעות צהריים,כאשר הייתי עוצמת את ולפגוש

זה מתחיל הוא רוצה להיות כן, שם, עם כל הזיעה והתשוקה שמלת קיץ ונדנדה קשורה לעץ חיוורות כתמיד אל מול תנועותיו - עולות בראשו כמה מילים, ומתחדדת. נמתחת בגלגלי עיניו והיא - תמיד יש היא. שנלחמים באגרופים חשופים באותה הגינות של אנשים נאבקים בעולם ניסו לעשות משהו שונה חצי ערומים עם בובות מתוחות, או תחפושות תשוקה של אנשים שעמדו חרוכה בזיעה, באמנות הבמה, אותה אחת רק בלי הצליל דומה הדבר לאקורדיון, מושך את גלגלי העין קדימה - רואה את הבמה בחצי עין סגורה

בואי אלי הרפי מהכאב בואי אלי אל פעימות הלב בואי נמלא את חיינו רגעי שלווה בואי ונחשוף את ליבנו לאהבה כל כך הרבה אור דולק בחלונות ביתי כל כך הרבה אור ממתין שתיכנסי, ותקבלי אותי בכל כך הרבה אור הביטי בעיני, מלאי באור את כל חדרי ליבי לב אחד רוצה להתקרב לב שני רוצה להתאהב בואי נתעורר בכל בוקר בשעת זריחה השמש תמלא את ליבנו בשמחה.

בוא לטף את פני אהובי בידך השחוקה מחיים תפזר שיערי על עורפי הלבן ברחוב סואן, בלי מילים בשעת צהריים קיצית בוא תקשיב לליבו בבטני מבפנים בועט ברגליו הוא נושם כבר את שמו בשפתיו הקטנות ברחוב סואן, בלי מילים ברחוב סואן, בלי מילים החיים יחלפו לאט עם צחוקו הראשון שיעיר את השחר יהפוך את הבית לאי של צבעים אוהבים בידיו הקטנות יחבק את חיי

לאיבוד. אותך אקח בוא איתי רגע אל היער אני שירה זה רגעים לא עכשיו אני אכתוב עלייך שיר כשנחזור אם תיכנס לי אבן, תוציא לי אותה? אני לגמרי יחפה השארנו את הנעליים באוטו ,זוכר? בוא נלך, אתה יודע כמה הם יפים בעיניי, העורבים יחוגו מעל הבוקר יעלה אף אחד לא יראה אותנו ביער לאיבוד אותך אקח אני בשפות שאני בכלל לא מכירה מילים מדגדגות מצמררות אתה תלחש לי לתוך האוזן שירים לך אשיר אני נשכב על האדמה כשנגיע לאיבוד נעצור לאיבוד אותך אקח אני תעצום עיניים אל תפחד. אתה פוחד לאיבוד אותך אקח אל תוך היער אני תלך בעקבותיי הרוח קרה ולא רואים כלום מי צריך אותם נשאיר את הנעליים באוטו בוא נלך מה שתרצה,אם תרצה אני אלבש בשבילך עד שנמצא ניסע כל הלילה נמצא אז מה אם אין כאן יערות

הנוגה, ומיכאלה, אשר בשקיקה בלעה כל מילה ומילה, הפנימה אותם מראות, ראשם של האנשים והללו אף לא הבחינו בהם לרגע קט אחד', זאת, כה קרוב, יצורים כה קטנים וזעירים עד אשר יכלו לאופף ליד מן האדם, גלו ואבדו עם השנים, חיו להם במקום כה רחוק, אך אם בפניה, אשר אמרה, במילים אלו ממש, כי 'פעם, בזמנים אשר נשכחו השולחן, שיחק בו מחול הפיות צבעוניות, אשר כה הטיבה סבתה לתאר מרת בריץ' כבתה את המנורה, ואור הנרות הטיל זהרוריו על עץ לכבות את הנרות, ולחתוך את העוגה. ולא שמה לב אפילו בקצת לקריאותיה של אימה כי תעזור לסבתה מתאים כבעל לביתו הנסיכה, מיכאלה חייכה, התעופפה לה בשרעפיה, מרגל עוף קרושה, וביצת עין מטוגנת, היה יודע מי האביר אשר להכין סעודות לחתניו, ולפי מנה מיוחדת, אשר מבקש היה להכין מיכאלה להיזכר במלך פואר, אשר כה סיפרה לה סבתא, כי היה נוהג הייתה זו 'סעודת מלכים', לרגע קטן אחד, כאשר אמר זאת, החלה מימיה, ס'רגון, רב המשרתים, שיבח את מרת. בריץ', ואמר כי הארוחה אשר הכינה אימה הייתה בן הטובות אשר טעמה מיכאלה באמיתותם. בכל ליבה כי קרו, עתה, כאשר גדלה, האמינה פחות ופחות סיפורי אגדה אשר נהגה לספר לנכדתה, והזו, אם

לזיין " כל טוב ", בירך אותנו האיש לכשיצאנו מהמעלית. אני הבטתי בריצפה וחיכיתי שרק נגיע כבר לקומה. החזקתי את שקית המוצרים צמוד צמוד והיא צחקה. נכנסנו למעלית. אבל לי עמד הזיין. " שלום גם לך ", היא ענתה. זה היה אורח במלון שנהג בנימוס. " שלום ", לפתע שמעתי קול מאחורי. " תראי מה עשית! ", רטנתי מפנה את תשומת ליבה אל אותה גיבעה. באוזן והופ' שוב הוא נעמד. אצלך אין טעויות כשהוא עומד אז הוא עומד...", היא לחשה לי " מה אתה חושב שלא הסתכלתי? ", היא קרצה לי. אני חייכתי. " " מ...מ..מה? ", נדהמתי. " עמד לך כל הדרך חרמן שלי...", היא צחקקה וצבטה את התחת שלי. למעלית. נכנסנו לבית המלון. היא לקחה את מפתחות החדר בקבלה וצעדנו " אין בעיה...", הוא ענה. לחי הבל בוי כשהיא מחליקה לידו טיפ נאה. " תחנה לי אותו במקום טוב באמצע חמוד בסדר...", היא ליטפה את אט תחבה לפיה. ' וואו...'. אני צחקתי. אחר כך היא ליטפה אותו ליקקה אחזה ואט היה לה מבט של אושר. של שימחה. היא הביטה בי ואמרה מילה אחת. וחמש וחצי סנטימטרים של בשר פרצו וניצבו זקורים אל מול פניה. הרוכסן במהירות כמו שפותחים מתנת הפתעה ביום הולדת. עשרים חבוי בתוך המכנס.

מתי תגיעי לכאן מחכה לך כבר מזמן לא עצוב ובטח שלא מאושר לא חשוב ולא הולך בדרך הישר מחכה לך בלי זמן מחכה לך עוד כאן מתי השקט יחלוף כך אני אותך יעטוף לא בוכה ובטח שלא מחייך ולספר לכם הכל זה רק יסבך מחכה לך בלי זמן מחכה לך עוד כאן

הנה כותרת פרועה המחייבת אותנו לזעוק אתם משוגעים וככה לא מדברים אבל בקריאה שניה אנחנו מיד מתנצלים כי אנחנו בני אדם הטועים חדשות לבקרים קפץ לו כאן קוץ בתור מם   חילל ודקר עצמים בסך הכל מה למדנו יש למיין זיתים

זה קרה. רציתי לנשק אותך כמו אז, בדרך לצפון, ברוך המוזר של אהבה חדשה. ולא יכולתי. משהו נצמד, התחמם לעוד רגע, לא רצה להרפות. לא הייתי אמורה לבכות ככה. אמרתי לעצמי לשתוק, נשמתי כמו שלימדת אותי כדי לעצור. זה פשוט קרה, כי את לא תהיי שם יותר. כי אני לא מסוגלת לשכוח לאהוב. אני לא יודעת לאהוב פחות. אז רעדתי רוב הזמן בשקט. הנשיקה האחרונה שחררה את מה ששתק. לא לישון לידך. לא לחבק אותך. לא לצחוק מהפרצופים שלך. לא לראות אותך מחקה את אלן בפעם המאה אלף ולחייך. לא לנסוע איתך רחוק ולדמיין שאנחנו עפות מעל כביש שש. לא לספר לך סיפורי פיות. לא ללטף לך את העורף. לא לחלום איתך על מחר אחר. על חמישים מיליון. על לקום לאט ובשקט. לא להתקשר אלייך. לא להתקרב. לגעת רק בקצה של הלילה, לנגיעה אחת קלה במה שהיה ואינו עוד. הייתי שולחת לך עכשיו את הלילה הכי מתוק שלנו. מנשקת אותך רך רך, אחרי שמכבים את האור. היינו פעם. זה פעם וסחף והציף את הסכרים. ומת. בשקט שכזה, שמוט כנף. היינו פעם. ותודה רבה לשירי שריד על הרעיון ליצירה הזו, להלן לינק לסיפור המקסים שנתן הרבה לקטע הזה.

מתפלל אני ליום שבוא אחזיק אותך שוב בזרועותיי מתפלל שאפסיק להיות כזה - כמו שאת שונאת הם לא הבינו וגם אני לא, אך לימדת אותי כה הרבה... איך אפקפק בזאת? תני לי שוב לטבוע בעינייך... לאט... רגע, תתקרבי אליי, אני מוכן עכשיו יותר מתמיד שינית אותי אני בתוך המים הגועשים בלעדיה לעולם לא אצוף - מעולם לא למדתי לשחות מתפלל שתשני את חיי, גוסס אני לאט אך בבטחה מתפלל, כי זה מה שאני יודע, הוא שם אני יודע! הם לא מבינים הם, חסרי אמונה,על הברכיים אני שואג לך תני שוב לטבוע בעינייך... לאט רגע, תתקרבי אליי, אני מוכן עכשיו יותר מתמיד ידייה נוגעות בי זה לא אמיתי בלעדיה לעולם לא אצוף - מעולם לא למדתי לשחות

מופתע, קם והתיישב על כיסא המנהלים שלו. לבסוף הוא הוציא מהמגירה שלידו בקבוק שקוף עם נוזל בהיר ולקח לגימה גדולה. לאחר כמה זמן הוא מלמל - "בפעם האחרונה שקרה דבר כזה הם היו רק דינוזאורים, לא היינו צריכים לארגן כלום, הם אפילו לא התנגדו להיות ג'וקים. עכשיו יש יותר מ- שישה מיליארד אנשים והם כולם רוצים להיות למעלה, ואלה שלמטה דורשים את האחוז הקבוע... וזה מגיע להם". ביל ניסה להיות פרגמאטי ושאל "מה צריך לארגן בינתיים?" "הכול! עד שנסדר את הבלגאן ייקח שנים, ובינתיים משהו צריך לארגן אותם... אפילו מגבות אין להם". ביל הבין שירחמיאליהו הולך ומתעשת, ועוד כמה זמן הוא יחזור לעצמו, ואז ביל יצטרך לענות על כמה שאלות. "אני אלך לארגן את המגבות" אמר מהר. המלאך באמת התעשת מהר ושאל - "רגע מי אתה - מה עשית לפני...?" ביל שידע לזהות סוגיות בעייתיות ענה מהר "זה בסדר, אני רגיל לנקות אחרי אנשים". באותו הרגע נכנסו לחדר שני המלאכים הזוטרים וביל וירחמיאליהו הסתכלו אחד על השני. בהסכמה שקטה הם הבינו שעדיף להם לא לדבר על מה שקרה וירחמיאליהו מיהר להורות להם לתת לביל חלוק לבן, שכן הוא הולך לארגן מגבות.     בזמן שביל

אוהב רק אותך כמה שאפשר לאהוב, מחבק אותך חזק, רוצה אותך איתי קרוב. ועוד לחישה ממך אישה של אהבה, עוד נשיקה ולחישה של אהבה. אוהב רק אותך, כמה עוד אפשר לאהוב? את מחבקת חזק, רוצה אותי יותר קרוב. ועוד נשיקה ולחישה של אהבה, עוד לחישה ממך אישה של אהבה. ואת, את האישה שאוהבת, רק אהבה את נותנת. את האישה שלי, ואת, את שאותי רק אוהבת, את כל הלב את נותנת, את אהובה שלי. אוהב רק אותך, קחי אותי, אני שלך. אתן לך אהבה, רק תהיי לי לאישה. ועוד נשיקה ולחישה של אהבה, ועוד לחישה ממך אישה של אהבה. ואת, את האישה שאוהבת, רק אהבה את נותנת. את האישה שלי, ואת, את שאותי רק אוהבת, את כל הלב את נותנת, את אהובה שלי. ואת, את האישה שאוהבת...

משוגע,  שוב טובע במעיין של אהבה. ואת כל כך יפה שהיופי יקנא בך ושוב אני טובע בים של רגשות שבילים של פרחים אני פורס לרגלייך, כי את נסיכה ואני מלאך קטן משתכרים מהחיים, מהצחוק, מהדמעות, לי יש אותך ולך יש אותי. של אושר, אנחנו יוצאים במחול אהבה מטורף. כל לילה לא נרדמים לפני מחול הגשם וכשהוא יורה לעברנו טיפות גדול יותר המציאות. ואת חיה את חיי אני חולם את חלומותיך ואת מעירה אותי לחלום משתכרים מניחוח אויר מאולתר, אני מת את חייך שנינו גוף אחד מושלם ומסביבנו העולם קטן, בין גשם לקמילה, בין אהבה לשנאה. אני עוגן לי במזח, איתך אהובה יפה, בין שמיים לארץ,

תחת שמיים ריקים נשען על מילים באוויר ביד עוד אוחז את הריח של גופך המקום שנגעת בי שורף ואת אינך תחת שמיים שחורים עומד מקופל מכאב חוזר לחפש שוב אותך בתוך החשיכה לראות אם את עדיין בוכה ואת אינך במקום בו עמדת נשאר רק אוויר בלי חמצן ואני עומד נאחז באוויר נאחז באוויר ואת אינך תחת שמיים שותקים אני מדבר אל הקיר מבטיח לו שוב להשתנות בשבילך ויודע שזה לא ילך ואת אינך במקום בו עמדת...

לא אחרת? איך עושים את זה אחרת? הולך לבזבז את העשר דקות האחרונות שלך? מה אתה מתכוון לעשות? קורה לאחרים? אתה לא מבין, אתה בלחץ איימים. איך לעזאזל אתה אתה והעולם סביבך כבר לא קיים בשבילך, אז מה זה משנה בעצם מה עוד עשר דקות בודדות אתה הולך למות. למות ולהגמר. אין יותר

עד כאן... כך... עזר לי נורא... הרגשתי כאילו הוצאתי את הכל! ואני מודה על בכיתי... בכיתי במשך כל השעה וחצי של השיחה... אבל הבכי הזה אחותי... אבל היא הייתה עם אחותי ואני כאן לבד... וכל הזמן ועוד... אמא שלי כתבה את כל מה שהיא הרגישה במסע הזה עם שהצליח( לסיביר שברוסיה, סבתא שלי הייתה עשירה בלובלין כלל וכלל... סבא שלי היה בפרטיזנים ביערות, כולם ברחו )מי המכתב... בכיתי... גיליתי כל מיני דברים על המשפחה שלא ידעתי מכתבים שההורים וכל מי שרצה כתב לנו בארץ... כשקראתי את החזקתי מעמד... בערב חזרנו למלון, עשינו שיחה קצרה ובה קיבלנו לא יכולתי יותר!!! רציתי לצאת משם ולצרוח! לחזור הביתה!!! אבל בכמויות!!! זה מה ששבר אותי! מטבח, משקפיים, צלחות, צעצועים של תינוקות ובגדים... הכל היה ראינו מזוודות, נעליים, תותבות )חלקי נכים(, שיער וצמות, כלי כדי להיכנס... אח"כ הלכנו לבלוקים מס' 5-4, שהם מוזיאון, אנשים למשך הלילה... ואין כניסה נורמלית... היו צריכים לזחול חדר קטן של כמה צינוקים של 09 ס"מ על 09 ס"מ, שלשם נכנסו 4 צינוקים של 3 על 3 מטר... שנכנסו לשם, כ-02 אנשים... יש גם מנגלה( ונכנסנו לבלוק מס' 11 - בלוק

כהנא, לרגל ברפרוף. מהמדפים שכן ץ' לא קם לעבודה( וץ' החל לעבור על העיתונים לקיוסק הקרוב סידרה לו מעריב )ידיעות אחרונות נעדר באותו יום לעבור על העיתון כדי לשאוב ממנו רעיונות. 01 דקות וקפיצה הצליח לחשוב על דרך לעלות לסדר היום הציבורי, ולכן החליט היותר חשובים מלחלק עיתונים כל יום ב6 בבוקר. אולם ץ' לא האפורים ויימצא לו מקום של כבוד , לפחות באופן זמני, במישורים בדואר. באותו יום שני, החליט ץ' לעשות מעשה שירים אותו מחייו נרחבות, שכן לץ' חביבנו לא היתה חברה קבועה מאז הגן( הגיע לעבודה, ואפילו חשבון פלאפון מנופח במיוחד )כתוצאה משיחות סקס לכנסת, קם ץ על רגל שמאל. השוקו היה מקולקל, הוא לא התעורר ביום שני בבוקר, בתחילת חודש אוקטובר, הוא חודש הבחירות כשהוא מתמקד בעיקר בידיעות על מרצ, מפלגתו השנואה. גם למד דרך העיתון יותר ויותר על התמונה הפוליטית בישראל ולפי זה היה שופט את איכות הכתבה או המהדורה באופן כללי. ץ' חשוב - ץ' היה נוהג לספור כמה פעמים מופיעה האות ץ' בכל כתבה בנאסדאק, על האיחוד התורן של כוורת והקאמבק של צביקה פיק והכי - על ההפסד התורן של שמעון פרס ומכבי שעריים, על מצב המניות מאחד המנויים

השד יצא מהבקבוק כשההסגר היה הדוק וכולם ניסו למצוא תירוץ ולרוץ השד יצא מהבקבוק באיילון היה פקוק, איזה עומס על החניונים, אין אונים וכל מי שהרגיש דפוק ניסה להתפרץ אל המחסום החום שבר את האיפוק השד יצא מהבקבוק אני חולם בלילה, על האוקיאנוס הגדול שקדיה פורחת, ארמונות גדולים בחול כמה קל ליפול... בין הפטיש והסדן צל כהה מעל גוש דן, כשאין תקוה הוא נאחז ולא זז עולם כמנהגו נוהג ובטח מה שלא הורג במקום לשבור ולרסק מחזק אל תפתח פה לשטן, אל תמהר לצאת מהדבוקה כל כך צפוף כאן וחנוק השד יצא מהבקבוק אני חולם בלילה, על האוקיאנוס הגדול שקדיה פורחת ארמונות גדולים בחול כמה קל ליפול... אין לדעת מה יהיה והנבואה היא לשוטים בין הפרק לפסוק השד יצא מהבקבוק אני חולם בלילה, על האוקיאנוס הגדול שקדיה פורחת ארמונות גדולים בחול הרקיע הכחול, צבוע במכחול כמה קל ליפול... עזה כמוות אהבה, אז רק המוות אהבה היא מוחשית והיא קרובה אני נתלה בה, נאחז ולא זז זה עובד וזה בדוק, הקלישאות והניתוק והראי מולי סדוק השד יצא מהבקבוק

אם כן, הרב דיבר עם משה שרים והודיע לג'אק את ההודעה המשמחת: אתה חוזר לעבודה.

וזהו. לנשום. שחור בעיניים. לנשוף. אולי הנשימות בסדר קבוע יעזרו. לנשום. אין אוויר. אין כוח. לנשוף. זיעה קרה על כל חלקי הגוף השונים. לנשום. מבט מזוגג, ראייה מתערפלת. לנשוף. כאב ראש נוראי, שהורג לאט לאט. לנשום.

במותי יוודע שחייתי חיים כפולים קרוביי, חבריי ומשתלמיי ודאי יעידו עליי שהייתי מצחיקה, מסבירת פנים ומלאת חיוכים. על האופל בחיי יספרו רק השירים. במותי הכל יידעו שהייתי משוררת אינדי כי עם מותי גם המיינסטרים יחבקני.

לא טוב לה להיות ברמנית. היא נמצאת בסביבה עם יותר מדי תומאס: רצתה לדעת אם תבוא לראות אותה בבר הלילה. כריס: פסיכופתית. תומאס: היא חיפשה אותך היום. תומאס מביט קדימה ושותק. כריס לוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה. כריס: זה אמור להכהות את החושים שלך. כריס מוציא את העשן מהפה, מביט אל תומאס ומחייך: תומאס: חוץ מזה,אין שום דבר מרדים בחושך. תומאס מפנה מבטו  אל כריס, שלוקח שאיפה נוספת מהסיגריה. תומאס: אני לפחות שיתפתי פעולה. כריס: גם לך זה לא הועיל במיוחד. כריס לוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה ומוציא את העשן באיטיות. תומאס: זה אמור להכהות את החושים שלך. כריס: אני לא מוצא שום דבר מרגיע בחושך. תומאס: לא שיתפת פעולה. החושך אמור היה להרגיע אותך. כריס: זה היה חסר כל טעם. בסיגריה. הוא שעון על ידו השמאלית. כריס שעון על שולחן עץ מאסיבי. בידו הימינית הוא מחזיק במבט סתום. תומאס ישוב על כורסא. שתי ידיו על משענות הידים. הוא מביט ישר גבוהים רזים ובהירי שיער. אור נדלק. בחדר נמצאים כריס ותומאס. שניהם בשנות ה-02 לחייהם. כריס: טוב די עם השטויות. תדליק את האור. מופיעה להבה קטנה של מצת ומדליקה קצה של סיגריה. כריס: לעזאזל עם החושך

פסק הגשם שריטה כבר לא חדשה שמלה כבר לא לבנה מתערבב מעט דם אבל עדיין ערבוביה של אדום שחור ודם בגוונים אדומים שחור אני נופלת לתהום של שמש בודדות שמתנצנץ בקרניים ודם שריטה אדומה ויפה לה שריטה חדשה וצירפתי לבשתי שמלה לבנה יצאתי לגשם ומעוותת על נפש בודדה שרוטה

טז (א) ויהי שבוע לפני שיתפצלו עם הטירונים לשבטים ולנחלות אחרים ויחושו אס"ק באוויר ויעשו שכונה (ב) ויזדכו על נשקיהם וירגישו הקלה (ג) וימשיך העם בשכונתו ויבוא למסדר הבוקר עם קסדה לראשו שריון לגופו ובמקום נשקו על כתפו שם כל העם הן מגבים והן מטאטאים ויעמדו למסדר (ד) ויבואו במבה אדומה ודנוור לעשות את המסדר ויראו את אשר מתרחש וינסו להסתיר את צחוקן (ה) ותהפוך במבה אדומה לאדומה עד מאוד ותחל להתחכם עם העם ותצווה לעם לעשות נקנ"ש עם המגבים והמטאטאים (ו) וינקו ויקרצפו את כל הנחלה אך יעשו זאת ברוח טובה ויצחקו על מעשיהם. פרק יז (א) ולא יעמדו בזמנים ויצחקו במסדרים ויקבלו שעות רבות וחסרות ערך ביציאה (ב) ויחלו בהכנות לטקס הסיום ויבוא בעל הסיטרואן והכרס אל העם ויצעיד אותם בשלשות (ג) ויבואו משפחותיהם אל נחלת זיקים ויהי טקס מרגש ויישבעו אמונים וירגישו עצמם לוחמים אמיצים וגיבורים על כך ששרדו שבוע וחודש בנחלת זיקים (ד) וישברו דיסטנס עם בעלי השרוכים וישפכו אחד על השני מים (ה) ויצאו כולם למשתה גדול אשר בו נפרדו כולם ויצחקו ויבכו, וילכו צעיר צעיר אל ביתו ולא יחזור לנחלת זיקים לעולמי עולמים (ו) ויתפצל

התינוק. צבי מעולם לא נכנס ממש אל חדר התפילה עצמו. בתמונת האישה הקדושה לנוצרים האוחזת בתינוקה, ישו, יכול היה להבחין בכל פעם כשדלת חדר התפילה נפתחה לרווחה. אף בבוקר זה, כבכל בוקר, נעמד צבי בפתח חדר התפילה ומנע מן היתומים היהודים את הכניסה אל חדר התפילה הנוצרי. בכל פעם, כאשר הגיעו ילד או ילדה יהודים בטעות אל פתח חדר התפילה הנוצרי, חסם את דרכם בגופו ממש וציווה עליהם בקול תקיף: "אסור לכם להיכנס אל החדר הזה. אני מזכיר לכם, אנחנו יהודים ומתפללים רק בבית הכנסת". כך, מדי בוקר בבוקרו, היה ניצב צבי בפתח חדר התפילה ומציל נפשותיהם של ילדים יהודים יתומים מפני התבוללות. לצבי היה חלום אחד גדול. צבי רק רצה להגיע לארץ ישראל. הוא כל כך היה להוט לבצע את המשימה, עד שהלהט הזה לעלות לארץ ישראל דבק  אף באחיותיו רוז'ה ומנייה. בכל אופן, שלושת היתומים לא חשבו להישאר כאן, בבית היתומים בסיביר. אומנם קיבלו כאן מחסה, ביגוד ומזון, שאביהם גרוינם לא תמיד יכול היה לספק להם בחייו, אך הם, היתומים, חיפשו להם בית חם ואמיתי. לאחר לכתם לעולם שכולו טוב של בנו הבכור, מנדל ולאחר מכן רעייתו שפריצה, נותר גרוינם לבדו, מטופל בשלושה

לא ידעתי. מה לומר עוד ולכן, כמו פנינים הנסגרות בלילה צניעות שפתייך, ברזל גופך חם ורחמך לומד להתעגל. וטרם זמנם הגיע. ידעתי - גופך תמיד עונד צבעים מפוסטרים כן יזמום הוא את נפלאות התבונה. וידעתי כי אם זך קולך מענוות הזעם ואת לא חשת אותן לידי

אחרי הכל, הייתי  הראשונה שהתאבדה. והראשונה שסולקה מהבית. שנדבקה באיידס, והראשונה שכנסה להריון, הראשונה שהפילה הראשונה שעשתה תאונה, הראשונה שהשתמשה בסמים. הייתי הראשונה הייתי  גם הראשונה שנאנסה, הראשונה שהושעתה. תעודת זהות, והראשונה שמצאה עבודה. הראשונה שיצאה לדיסקוטק, הראשונה שהתגייסה. הראשונה שקיבלה והצליחה בזה. הראשונה שעישנה והראשונה שקפצה באנג'י. והראשונה שעשתה את זה. הראשונה שיצאה נגד המנהלת בבית הספר הייתי הראשונה שהתנשקה, הראשונה שהיה לה חבר, הראשונה שמצצה הראשונה שהגיעה בריצות, והראשונה שקיבלה רשיון. ילדה בכורה, ולכן גם נולדתי ראשונה מבין אחים. הייתי  תמיד חייבת להיות הראשונה בהכל. אם זה היה תלוי בי ואם לא. אני להוכיח לכם את ההפך. משהי תחרותית כמוני, לא תראו. תמיד הייתי

גורשו בכוח מביתם חיה גולדה, בתה צביה, בעלה וילדם, אל הגטו אשר בעיירה אולאנוב, ובעוד נכדה, וולטר בן ה-8, מנסה להתאקלם בעיר לונדון אצל דודתו פרידה, מצאו עצמם פסח פול פייט ורעייתו, אסתר לבית בלום במחנה בוכנוואלד, שבגרמניה. בקיץ זה, שנת 1942, גורשו בכוח מביתם אשר ברודניק נד סאנם חנה אמר, בעלה לייב אברהם אמר ושני בניהם, אל גטו אוליאנוב. ובאותו קיץ נורא, גורשו מביתם אשר ברודניק נד סאנם אחיהם, נפתלי הרץ ורעייתו, חנה רוזה, לגטו שהוקם בעיירה יבורוב, לשם גורשו אף בתם, אדל, עם בעלה יעקב זומפ ובנם. ואילו בנם פסח, רעייתו וילדם יולק, הועברו בכוח הזרוע לגטו של העיר קטוביץ'. אחותם היקרה של חיה גולדה ונפתלי הרץ - אסתר לינדנבאום   ? (מה קרה איתה? להשלים). בכך הקיץ הקץ על  פרק זה בחייהם של בני משפחת פייט מן העיירה             פרק י"ח מות קדושים בגטו, ציפה מוישה לבניו בקוצר רוח. בנוסף לדאגתו להם, הטריד אותו עוד עניין אחד. מצפונו ממש ייסר אותו על כך, שכאשר עזבו פסח והוא בחופזה את הבית, לא הספיקו לקחת עימם את ספר התנ"ך ואת מחזורי התפילה שלהם. מוישה חש כאילו נטש שם את נפשו היהודייה.

קצת התבגרתי מאז שהתמכרתי לאז אבל כבר השתחררתי מאז אני כבר לא צריך להיות נועז עכשיו אני גאה להיות ברווז במים עכורים שואף לנקיים שואף לנקיים שמע ישראל אדוני אלוקינו אדוני אחד לא טוב היות האדם לא זה לא טוב להיות לבד נכון צריך להתחיל ת'שרוולים להפשיל להיכנס אל הבוץ להיטמע בוורידים ולהיות חזקים להיות מלא באגו וגיל לשים קצת חתיכות על הגריל ואחר שלוש שנים לאכול ת'לב כי מה שבא לתוכך לא עוזב ומי ששובע בו כבר לא רעב שמע ישראל אדוני אלוקינו אדוני אחד לא טוב היות האדם לא זה לא טוב להיות לבד קצת התבגרתי מאז שהתמכרתי לאז אבל כבר השתחררתי מאז אני כבר לא צריך להיות נועז עכשיו אני גאה להיות ברווז במים עכורים שואף לנקיים שואף לנקיים.

אהיה אשר אהיה רצה על עמך ושמע תפילתי ממעון קדשך הנה אני כוסף לבית מקדשך לראות גאון עוזך והוד הדרתך רחם יחידתי אשר היא נגדך קצר לגלותי אני נשען בך הנה אני כוסף לבית מקדשך לראות גאון עוזך והוד הדרתך

היה בניין היסטורי בו לא ביקר. כל הרחובות והסימטאות התפרסו לפניו בדמיונו, כאילו התבונן  במפה של העיר. עתה כשכיסיו לא היו ריקים, כמו במשך שנים ארוכות, החליט לנצל את החנויות, שהכיר היטב, אך לא העיז להיכנס אליהן -להכנות לשנה הבאה. "הבט,ג'ובאני, כאן אני יורד ואין כל צורך שתזחל אחרי במרכבה הגדולה זאת  ותסגור את המעבר לעוברי אורח רגילים לצעוד ברגליהם ולא להתפרקד במרכבה. שים את המרכבה באכסניה של ניקולא  פיזאני, תשאל על 'ניקולא' וכל אחד יראה לך. תאמר לו שיטפל היטב בסוסים, ישקה, יאכיל אותם והעיקר שיצחצח אותם היטב, שיבריקו. ואילו אתה בעצמך מלא את קיבתך בכל שיעלה על דעתך ואם תתחשק להניע את רגליך, שבטח נרדמו ולראות את כל פלאי העיר, אל תהסס להיכנס לכל הכנסיות המתנשאות מעל גגות העיר. אני ממליץ, שתתחיל ב"סנטה מריה דל פיורה" (פרח).הפרח הוא לידיעתך סמל העיר. אבל בדיוק, כשפעמון הכנסייה יצלצל ארבע פעמים, תבוא לכיכר הזאת עם המרכבה, תכניס לתוכה  מה שאמסור לך או שניקח מתוך החנות ואז  נפרד לשלושה שבועות. כעבור זמן זה תחכה לי במקום, שממנו תמיד לקחת אותי לבולוניה. קח בינתיים  5 דנרים, אך אל תבזבז אותם מיד ליין

שלפחות מישהו יזכור שהיא תחזור, בבקשה. אני אפילו אוותר לה להיות כל לילה אחרונה בטלוויזיה, גם אם זה התוכנית המטומטמת עם מסיבת התה. רק תעשה אלמד להתחשב, ואני תמיד אסכים לנטלי לראות מה שהיא רוצה סבלני, וסובלני, וכל מה שתמיד מלמדים אותנו בבית ספר. אני ההשכל, יותר אני לא אאחל דברים רעים בזדון. אני אלמד להיות אלוהים, תעשה שהיא תחזור, למדתי את הלקח, הבנתי את מוסר ובכלל לא רציתי שזה יקרה. והלוואי רק שהיא תחזור. בבקשה פתאום הבנתי שאני אוהב את נטלי וממש מתגעגע, ושאני מצטער, לפני שנרדמתי. מתוסכל וגם קצת אשם, הרי אני איחלתי לה את זה אתמול בלילה רק אני יודע על משהו ואף אחד אחר לא יכול להבין. הרגשתי זאת לא הכוסית מכתה ה'4. אבל זאת לא. הרגשתי לבד בעולם, כאילו כמה דקות לפשפש בזכרונו ולא הצליח כל כך להזכר, הוא שאל אם התביישתי, שאלתי את שי אם הוא זוכר את נטלי, הוא ניסה במשך נטלי לא היתה שם. גם עם החברים שלי דיברתי, למרות שקצת שהשתגעתי. אבל היום הזה התקדם והתקדם, והכל המשיך לקרות, ורק בהתחלה גם אני קצת חשבתי שאולי אני חולם, והתחלתי גם לחשוב הרי לא יכול להיות שבן אדם נעלם כאילו שבלעה אותו האדמה. שלה, והן

שיר מחאה קבוצי של אז: הקבוץ שלי היה ירוק והיה לי אוכל לאכול, ומיטה, ומטפלת, וכל האנשים קבוץ שלם-שלי ובלילה, עם כל הפעוטים , בגן, הייתי לבד ופחדתי כל כך מבחוץ באו קולות של כלב נובח וחושך. התכסיתי בסדין מעל הראש, מכווצת, רועדת מפחד לבד. זיעה קרה. יש בחוץ ובפנים כל כך הרבה לילה איפה  את, אמא?

הלילה לחלוטין אתה שלי הענקת את אהבתך הלילה רק לי הלילה עיניך נוצצות מרוב אהבה אבל האם תאהב אותי גם למחרת האם אתה הוא האחד או רק תענוג רגעי האם אוכל להאמין למבט שנובע מעיניך כשאתה מביט בי האם תאהב אותי גם למחרת הלילה  עם מילים שלא נאמרו אמרת לי שאני היחידה אבל האם ליבי ישבר כשהשקיעה תיפגש עם הזריחה הלילה רוצה אני  להיות בטוחה שהאהבה שלך היא אהבה שאפשר לבטוח בה אז תאמר לי עכשיו ואני לא אשאל שוב אותך האם תאהב אותי גם למחרת

בתאריך קבוע. יש גם תיירים שמגיעים כל שנה מאתונה לעבוד שם כל שנה בעונה וחלקם תיירים שכמוני מגיעים כל חברים שונים הכרתי שם במשך השנים, חלקם מקומיים חלקם מגיעים שהפכו במשך השנים משבילי עיזים לדרכים סלולות. הדברים היחידים שמשתנים הם המלונות מחוץ לכפר ותשתיות הכבישים מידי שנה. שהכפר ישאר בעל אותו אופי שגורם לאותם אלפי אנשים לחזור לשם צורת מבנה או צבע חלונות. רק לתקן ולצבוע לאותו צבע על מנת במשך השנים הכפר לא השתנה כלל, קיים חוק בכפר שאסור לשנות פוגע במישהו אחר נכונה מאוד בעיני. העובדה שכל אחד יכול לעשות ככול העולה על רוחו כל זמן שהוא לא הרוגע והרגשת החופש הטוטאלית עושים לי את זה. פילוסופית חיי. לא היפה שבין האיים אבל היה לו אופי שמאפיין אותי ואת מיקונוס תפס אותי מיד, הוא לא היה האי הראשון שהייתי בו וגם איים דומים, כל אחד בעל אופי שונה וגם אופי תושביו שונה. כמעט זהים, אבל אם יתמקד למספר ימים בכל אי, ימצא שאין שני שונה. זר שיגיע לאי ליום אחד ויעבור לאי אחר ימצא שכל האיים הייתי בהרבה איים וכולם יפים אבל כל אחד מאופיין בסיגנון אומרים שלכל אחד יש את האי שלו ביוון. זוהי מיקונוס. הכפר הראשי. וכך

מקלף אותי במבטך - שוב עומדת חשופה מולך רוצה לגעת עד הלב, לדעת עד כאב מתקרבת עד הגבול שלך, משילה שרידים של מסיכה ולא עוצרת כשכואב - תמיד רוצה יותר עד אליך, עד העצב ישכח בין מילותי עד יפלו חומות אימה מעיניך עד אליך, עד ינוחו הגלים על חוף לבך יכסו אותי עלי שלכת- שלכת מחפשת דרך ללבך ונופלת לתהום זרה ושם בחושך אל תפחד- אני רואה אותך עד אליך... אני הרוח בגבך, אני הקול שבלבך - צועק לך אשמע אותך בשתיקתך, בעצב בדידותך, ארקום אותך אלי מושיטה ידיי בחשיכה- עוד אמת נחשפת עירומה לאט שוקעת בצילך- עד שתהיה שלי

היום השמיני להתבודדות העצמית שלי בבית כבר הגיע. אני כל פעם קם ומסתכל מבעד לחלון ורואה אנשים שמתעסקים עם כל מיני דברים, ילדים רצים במגרש המשחקים כאילו אין מחר. היום הזה בשבילם הוא יום עם זריחה ושקיעה, אבל אצלי... אצלי זה אחרת. כל יום שעובר, אני יושב ומתחבא מאחורי הוילונות הירוקים אשר תלויים לי על החלון, בתוך ערימה של ניירות אשר שמורים אצלי. ניירות אלה, הם הזיכרון היחיד אשר נשאר לי לכישלון אחד גדול אצלי בחיים. אפילו מצאתי בתוך הערימה ציורים ישנים שלי, שהייתי מצייר כשהייתי בן תשע או עשר. הייתי מתיישב לבד על סלע במקום מבודד בשכונה, ומצייר את כל אשר ראיתי - הרים, ציפורים, שבילים שונים, עצים וכל מה שהאדם החליט להרוס לאחר מכן. מאז השתניתי. התחלתי להיות שונה. הפסקתי לצייר, הפסקתי להתעניין בדברים, וגרוע מכל... נעלמו לי הרגשות. המורה לרוסית צדקה - אני לא בסדר בראש, ואני לעולם לא אוכל להתבטא. כעת הגיעה השנה החדשה, שאת ההמשך שלה לא אוכל לראות יותר. אני לא יכול להמשיך עם הכאב הזה, עם הזכרונות האלה, אשר בכל פעם שאני נזכר בהם אני נחנק. הפצע הזה לעולם לא יחלים... לעולם. אבל יום אחד, אני אלך. ואני אלך

מזייפת חיוך מזייפת מילים מזייפת אותי. ומזייפת. שוכבת מולך ע ו ד   שמירה ואתה   יוזם   ע ו ד   פגישה   ע ו ד   שיחה   ע ו ד   צבא ומזייפת. שוכבת לידך חדש  ,   עליך   עוד   מותג ואתה   לוחץ   פליי   על   השלט  , על   המסך   עוד   סרט ומזייפת. שוכבת מתחתיך עוד רגשות לעוסים. ואתה רק נכנס     ויוצא נכנס    ויוצא, עוד מילה עוד טלפון

קיוות לשווא. אבל שתקת. לא יודע מה לעשות. אחד שכבר מזמן בצעקות בהלה של תחריש עיר שלמה תזעיק את כל העולם, תטלפן, תטלפן עכשיו, בגלגל הצלה. כבר לא תוכל לאחוז גם כשידך המושטת אפילו כשאתה טובע, תמיד מוקדם לבקש, עוד מוקדם לבקש עזרה. לשקט השורר בבית. בצורה כה סמלית הרעד בתוכך מתאים מוקדם בבוקר. אתה יושב בסלון,

שפל, כך אמרה פתאום, לא תמיד רומז תהום חלומות רעים הם פחד שנשמר מאור כצופן באופל רגש, כך אמרה בסוד, לא נועד להתכסות אם תסתיר דברים של נפש אגלה בסוף יודעת שרעד... יש בי קרעים ואת נוגעת מים רעים ילד נפחד. אם אני תועה חֶרֶש, טרף לצללים - את קרבה אלי מן המלים. עצב, כך אמרה ברוך, הוא שרידי חלום קרוב השתיקות הן געגוע שעתיד לחלוף, בשקט, מנגד. סבר הפנים הרע - שבר הקודמות, אמרה, היסוסים הם תעתוע ארץ כה זרה, צורבת, כואבת יש בי קרעים... אמש מה מוזר, אמרה, הוא כבר יום המחרת, זמן הוא נחל הזורם אל חוף השכחה בנחת, הסחף ישקע.

ראיתי מה כי טוב חוטים שזורים מחלפותייך יפתי מה יפה אהבתך אליי מה יפה אהבתי טובות אליי עינייך את איתי. כי טובים רגעי חמלה אלינו לעתים ראיתי מה כי טוב הרוח והים עוטפים אותי הו חיוכך עוטף כתפך בידי טועם בשרך טיפות לבך על ליבי כי טובים רגעי חמלה אלינו לעתים... שרתה השלווה הכעס כבה רק הרוח טובה עלייך עלי על כולם לעולם אמן. כי טובים רגעי חמלה אלינו לעתים...

הדלק, הדקות חולפות במרץ ולבסוף אנחנו נשברים. החתונה תתקיים בין אם לי זמן להתפרש על הספה מול הטלוויזיה. מכין אוכל לכל השבוע, מנקה את המראה בשירותים ועוד היה נשאר המאמר שיש לי לסכם עד להרצאה ביום שני והייתי מקפל כביסה, לעשות בזמן האבוד הזה, אם רק הייתי נשאר בבית. הייתי קורא את אותי זה כבר ממש לא מעניין. כבר חישבתי מזמן מה הייתי יכול כאילו שזה משנה. גם ביום שלישי לא היינו מוצאים את המקום . "מי מתחתן ביום שבת?!" מתרעם עוזי, חבר של עידו עוד מהצבא. פשוט מצוין. בקשר לדרך אין להם מושג. הם הגיעו לשם במזל. איכשהו. אנחנו גם מצליחים לגלות שאנחנו ממש מפספסים, כי האוכל הכריע אותם ואת הצ'ק של הזוג רצון, הווסרמנים יצטרכו לפדות ל"גני הדיבשונים", שזה מהצד השני של הקו הירוק. כנראה שהרעב שהנוכחות לא מרשימה במיוחד. למעשה, חלק מאלה ששם בכלל מוזמנים למכרים שכבר הגיעו לחתונה לא עוזרים לנו הרבה. הבנו מהם "הטעות הגדולה ביותר שעידו הולך לעשות". אפילו הטלפונים הרבים לשעבר של עידו, שרוצה למנוע ברגע האחרון את החתונה שהיא מכנה של הווסרמנים. בנוסף, על אופנוע מרוצים רוכבת נגה, החברה השלישית. 7 מכוניות מחכות שם חוץ

הראשונה. אני מרגיש איך העיניים שלי נוצצות למראה הפרדסים הירוקים כך הרבה פעמים, ועדיין הוא נראה לי כל כך חדש, כל כך לא מוכר. הם מקדימה ואני יושב לבד מאחורה, מביט החוצה על נוף שראיתי כל לא מצליח לשמוע אותם יותר.. הרמקולים מאחור דופקים לי במוח, "אני לא מגזימה.. אני לא!" "אפרת אל תגזימי!" רבים. מופע הארנבות של ד"ר קספר צועק ברדיו שהוא יחלום לנצח, והם עננים, מטוס צסנה קל ונוף ירוק של השרון. אני בוהה בליכלוכים שעל החלון, על רקע שמיים כחולים חסרי אותו, ואני...

המושכת בחוטים עדינה ידיה עטויות כסיה לבנה שלא תתלכלך בהבלי העולם הזה ותשיג מבוקשה ברה ותמה כבתולה הציור מעשה ידיה של אודליה שמעוני הכישרונית ובאישורה

ילד קטן, רוצה לגדול מקווה שתחלוק הכל זמן, זמן כשתדע לאן אני פה רק בשביל להיות . כבר הייתי רץ לקנות אם היה אפשר לרכוש התחלה, אני לא מחביא זכרונות אולי כבר תגיד לי לאן? זמן זמן זה כמו צלקת בפנים. את זה אני לבד יודע משהו שרוט אצלו, עמוק בפנים לא צריך כמה משכילים עם משקפיים שיגידו תכדורים זה קצת קשה לבלוע, שמקיאים את כל הרע,שבתוך. הפסיכולוגים נדהמים לשמוע, שיש לי חברה שוב מחזיר אותי לכאן שוב מחזיר אותי לכאן אותו ילד קטן במראה אולי כבר תגיד לי לאן? זמן זמן שזמן מרפא? ואיפה ההיא שאמרה היית המילה הראשונה שיצאה לי מהפה איפה ההוא, שהבטיח שאף פעם לא יעזוב? אבל לא בשביל זה אני פה מאוכזב? אני מניח שכן ואני תמיד יענה שלא כועס הם נוטים לשאול ואתם עכשיו תקשיבו לי אבל זה הזמן שלי העבר שוב עולה, ביוקר

זאת הצעתי החדשה, להימנון של מדינת ישראל מעל ההרים והשדות, השמש החדשה זורחת. כחול ים בסלעים מכה. חולות מדבר, מול ירק מזרע הפיזו. ריח תפרחת עולה. פזמון: ארץ עצי זית, חיטה ויין          יושבייך - אחים לעד.          היכן שנשפך דם,          נזרע יגבי חקלאי.          במקום רעם תותחים,          רוח צפריר תרן. לכל תושב, שוויון זכויות ניתנה. במשפחת עמי המזרח - התיכון, נהיה עם. על אדמת ישראל, ביתינו המשותף נקימה. יחד, נבנה המחר. פזמון: ארץ עצי זית, חיטה ויין          יושבייך  - אחים לעד.          היכן שנשפך דם,         נזרע יגבי חקלאי.        במקום רעם תותחים,        רוח צפריר תרן

כלום, אני "דיברתם? למי אתה משקר? ישר כשראיתי אותה ידעתי שהיא קלה, דיברנו עד שעה מאוחרת." פצצה? אה, הנערה ההיא, שלי. "אהה, כן." עניתי מבולבל. "די אמר אדם בקול מתגרה. "כדי לקבל את התשובה שרציתי, שבילית עם הפצצה הזו עד הבוקר." "למה התקשרת לבית ולא ישירות אליי?" שאלתי את אדם. לחטוף לה אותה לפני קבלת התשובה. "תגיד, איפה הסתובבתם עד הבוקר?" שאלה אמי את השפופרת. הספקתי "תביאי." אמרתי והושטתי את ידי לטלפון. "אדם רוצה אותך." "אתה ער?" שאלה כשנכנסה אל החדר. לא, אני ישן. שמסוגל להוציא מתים משלוותם. המיטה. ההתרווחות לא ארכה זמן רב שכן אמי קראה בשמי בקול מודע לכך שחידושים, אני לא אקבל מן האתר, חזרתי לשכב על מוות= אריכות ימים חנית= אין מידע נתון אור= יציאה, פתרון לבעיה מבוך= צרה, תסבוכת ממצאיה: ורשמתי את פרטי החלום. התוכנה עיבדה את הנתונים והגישה את קמתי בצהריים וניגשתי למחשב. מצאתי איזה אתר שמפרש חלומות אותי. מן האור. אחר כך חנית )או מחט ענקית( צנחה מן השמיים והרגה אני רצתי אל עבר אור מסתורי וככל שרצתי, כך הסתבכתי והתרחקתי עכבר שרץ במחילות שהיוו מעין מבוך ענקי )לפחות מהזווית שלי(. אחרי שהצלחתי

10/01/71 אתה באת מבחוץ. ואילו אתה- צמח מתוכי כי העצב שלי ללחץ שלך. לבלבול שלך, לעצב שלך, כלל לא דומה העצב שלי לא ממש גמורה. ופרידה אחת, מפרידות מיליון שנות אור לשמיים שלך ובין השמיים שלי הם בכלל לא הכוכבים שלך

שקוראים לו אלסקה. הייתי מנהיג של להקת 'רוח זה לא תמיד היה כך. אתם כבר יכולים לנחש מי אני - אני זאב. הסתובבתי לאחור, והלכתי לכיוון דמדומי השחר. וחבריי למסע. הרגשתי דמעה יורדת ונספגת בפרווה. הסתכלתי על הלהקה, בה חייתי כל חיי, הבטתי בכל ילדיי, נשותיי האדומות זוהרות בחושך הסובב. חזקה וכואבת בגרוני. "אתה מדמם, וותר על מקומך!" אמר, עיניו "אני המנהיג!"-"כבר לא!"צעק הכלב השחור, ולפתע הרגשתי נשיכה

לצווארי, צופה לכיוון הזריחה, ומחכה. בית משפחתי. אני שוכב על החוף, כשהמים בשיאם כמעט נוגעים מאחורי גבם השמיים ממשיכים להאיר, ומאחורי גבי עומד ביתי - והגלים נכנסים לאט פנימה, ושוקעים באיטיות, בעדינות חזרה. ואקוה שעודן בכלל בחיים. חזרה. החוף, ואחפש את החווה שלי, את הטוהר שלי, ואקוה שייקבלו אותי אם השמש תיפול עליי לפני שהמים יכסו אותי - אקום, ואעזוב את אם הגאות תקדים את הזריחה - המים ייקחו אותי עמם. המים אם הגאות נכנסת - אעגן את עצמי באבנים, ואחכה ואראה. החלטתי שאני אשכב כאן, בנקודה שהשמש פוגשת את החול - או את מן הראוי שהוא יקבע אם תינתן לאיוולת כמותי הזדמנות שנייה. החלטתי שכיוון שאני במו ידי החרבתי עליי את העולם המושלם שלי, וכאן אני שוכב עכשיו, והמים כבר מתקרבים אל החזה שלי. הראשונה מהאופק, וסימנתי אותה. ימים, כשעדיין היה מעונן, בדקתי בערך איפה נופלת קרן השמש קמתי, ניגשתי לנקודה שסימנתי על שפת המים, ונשכבתי. לפני כמה הבוקר התעוררתי מוקדם, כשעוד חושך, וראיתי שאין עננים בשמיים. רב. ריקבון מסוכן עכשיו, אבל זה כבר לא משנה. לא אזדקק לו עוד זמן בימים האחרונים אזלו כוחותיי, ולא טיפלתי בבית. הוא

                                                  השעה 01:21

מכוער. אמרה לו שהוא שוטה, שזה לא משנה, שממילא תמיד נראה ככה ובבוא הוא טען שלולא הראי לא היה מרגיש כל כך רע לגבי עצמו. אחותו של ממש. אחרי שקיבל את הראי יואב הירבה להתלונן על כיעורו, יואב נעשה ראש השבט בזכות רמאות בבחירות. לא הייתה זו רמאות לה היא קיבלה כדברים טובים כי היא האמינה שהכל מאלוהים. למען השם, אלוהים לא יהרוג את כל הפרות! את הדברים הרעים שקרו אלוהים? הפרות ממליטות עוד ועוד ולדים, הפרות נותנות חלב, מאוד יקר בגלל שהיה מיובא מספרד. והפרות, מה הפרות יודעות על שיצמיח חיטה - היא הלכה לסופר ותמיד היה שם לחם, גם אם היה הייתה צריכה מישהו שיוריד גשם, היא לא הייתה צריכה מישהו היה מקום בחייה, היא ידעה להסתדר יפה מאוד בלעדיו. היא לא הקורבן הקלאסי, למרות שלא היה לה ספק שאלוהים מת. לאלוהים לא צריך שהיא תהיה טובה לאחיה כדי להקריב עצמה למענו. היא הייתה יותר מאלוהים כדי שהיא תעשה את זה, מספיק שהיא תאמין שאלוהים למען אלוהים בהקרבה למענו. הוא ידע שהוא לא צריך להיות גדול לנצל את זה, שהוא יכול בקלות להמיר את הנטייה שלה להקריב עצמה והרגישה שהיא מוכנה להקריב את חייה למענו. יואב ידע שהוא יכול וקירקגור.

למות..." ואני לא מפחדת למות. אני מפחדת לחיות בייסורים. הכי פוחדת בעולם. "פעם כשהיינו ילדים לא היינו צריכים כל כך הרבה סמים כדי לראות שהעולם מדהים...השתננו" השתנתי? אני חושבת שתמיד הייתי ככה. פשוט עכשיו אני מבינה יותר. מבינה הרבה יותר וזה כואב. באמת. "מהכאב הזה אין לברוח, את התחושה הזאת אסור לשכוח..." כדור אחד וגם מהכאב הזה אני יכולה לברוח. אני רק צריכה באמת לרצות. ועכשיו לבד. גם במצב וגם בהרגשה. סיגריה. קפה. ספר שמשכיח הכל. והטלפון מצלצל והשם שלך מופיע על הצג. הלב מתכווץ היד רועדת. עוזבת את הכל ונכנסת למיטה, מכניסה למערכת את הדיסק האהוב עלי. מגבירה לעוצמות שמרעידות לי הכל..מתכסה בשמיכה ומחכה עד שהצלצול יגמר ואני אוכל להמשיך עד לנפילה הבאה. הציטוטים של "בוטן מתוק בקרקס"

את הגנרל בידו, אבל זה היה האוויר בורח מריאותיה בזמן שהגנרל מוחץ את צווארה בידו הזאת. הוא תפס את גלדין והרים אותה באוויר.  גלדין הרגישה איך מספיק גדולה כדי שגלדין תפיל את החרב. הגנרל ניצל את ההזדמנות זיעזע אותה מאוד. למרות שהמכה הייתה חלשה, עוצמת הזעזוע הייתה הייתה מורגלת ממש בכלי נשק כבדים. כאשר החרב פגעה בשריון, זה לכמה שניות, אבל היא השפיעה הרבה יותר על גלדין. גלדין לא בצוואר, אבל במקום זה פגעה לו בשריון. המכה רק עצרה את הגנרל גלדין לא הייתה מוכנה. היא ניסתה להרים את החרב כדי להכות בו הגנרל. כעת הגנרל פתח בהתקפה. הוא רץ כלפי גלדין בזעקת זעם. הצליחה להחזיק אותה באוויר. היא כנראה עוצבה במיוחד בשביל וחטפה ממנו את החרב. החרב הייתה כבדה מאוד. גלדין בקושי כלפי צד אחד, וכאשר הגנרל עמד להכות בה עם חרבו, היא התחמקה האחרונה, ואז היא היכתה. היא רצה כלפי הגנרל, זייפה מתקפה אותו, אז יהיה לה יותר קל לנצח. היא בחנה את הגנרל בפעם החרב של הגנרל )שאותה החזיק בשתי ידיו(. אחר כך כדאי לה להפיל תשיגי נשק" ככה אבא שלה היה תמיד אומר. היא צריכה להשיג את מוכנה להכות. קודם כל היא צריכה להשיג נשק. "כאשר אין לך

לשום מקום. רק כמו אופניים תמיד צריך לדווש אחרת מדרדרים אחורה. ואני מפחדת אומרים שיהודי טוב רק עולה בחיים שלו. כמו בסולם, ושהחיים זה כי מראש ההר יש רק דרך למטה. כן, אני יודעת, הרבה רבנים אושר לאנשים שאני אוהבת. כאילו אני מפחדת להיות מאושרת מידי

פחית? לא אכפת לי. מצדי שיתפזר על כל העיר ויגרום לכל העיניים להיות דביקות. יש שוטרים בעיר הזאת, שמעתי. יש לעיר הזאת אחד שקורא לעצמו "ראש העיר". אני לא יודע אם שמו הפרטי זה "ראש" או "העיר". זה גם לא משנה לי. אותו ראש העיר, כך הבנתי, הוא כמו שריף בעיירה במערב ארה"ב של המאה ה-19. משהו כמו שראיתי בסרטים הדוקומנטריים האלה, "הטוב הרע והמכוער" או "דו-קרב בצהריי היום". על אותו מר ראש, או מר עיר, אני בונה. אני מקווה שהוא לא חושב את עצמו לג'ון ווין. בכלל, ג'ון ווין היה אדם מוזר. כל פעם שהיה יוצא לאיזו הרפתקה, היה קורא לעצמו בשם אחר. מעולם לא הבנתי את זה, אבל כיבדתי את זה. היופי שוחה הלוך ושוב בתוך הבריכה. היא לא שוחה מצד אחד לצד שני כדי להגיע לצד השני. אלא פשוט בשביל לשחות. לא היעד הוא המטרה שלה, אלא הדרך. אני מכבד את זה. בינתיים, כשאני מסתכל דרך כוונת המוות הטלסקופית, אני יכול לשגר כדור מוות אל כף-הרגל היחפה. אבל זה לא יהיה טוב בשבילי, כי אי-אפשר להרוג יופי דרך כדור בכף-הרגל. אני יכול לפוצץ לה את אחד מהשדיים כשהיא מתמתחת. גם זה לא יעזור. זו תהיה דרך, לא המטרה. לכן הכי טוב זה לשגר את כדור המוות

במכשיר הנייד. שיערה הנפלא נשפך כמעין אלומה טהורה של זהב, על פניה ריצוד כחלחל של מסך בוהק. וכשהבין לבסוף שגם הצקצוק וגם החיטוט לא יעזרו לו הפעם פשוט נפנה אליה ושאל אותה כבדרך אגב: תגידי, מה שלום חברה הזו שלך? היא לא ענתה. רק טרטור המנוע ונהמת המזגן. נו, החברה הזו שלך ממודיעין. זו שהתחתנה. זוכרת? זוכרת, זוכרת. עזוב אותי עכשיו. נו, אז מה את אומרת? מה זה? שאלתי מה את אומרת? מה אני אומרת על מה? מה על מה, עלמה! על זה! מה את אומרת על להתחתן? מה אני אומרת על להתחתן? זה מה שאתה שואל אותי? כן. להתחתן. זאת אומרת, איתי. רק טרטור המנוע ונהמת המזגן. כי לקח לה קצת זמן להבין על מה הוא בדיוק מדבר, האיש המוזר הזה. לרגע חשבה שהוא בכלל מסתלבט. וכשהבחינה שהוא רק ממשיך להנהן ולחייך כמו איזה כלבלב, שהוא עוד באמת מחכה לתשובה, פערה פתאום את פיה הקטן והחלה לצחוק. בהתחלה לעצמה, בשקט, אבל אחר-כך בקול גדול. לצחוק ולצחוק. כל הדרך הבייתה לא הפסיקה להתגלגל. אז בהתחלה הוא נבוך קצת והאדים ואפילו הצטרף וצחק איתה, ממש נכנס בעצמו לעניין. אבל כשהם כבר היו קרובים לאבן גבירול קצת נמאס לו מכל הסיפור. אז הוא עשה פרצוף עצבני

רק כשמתקרבים רואים את העיניים בלי חשש ואין דרך חזרה מהאין סוף הזה מתכרבלים ומתכסים סדינים לבנים וחלונות אדומים ומתרגשים שלא נפסיק שלא נהיה כמו כולם כועסים ושותקים וחוזרים ומתקשרים אבודים ומאבדים וקנינו צבעונים בכל מיני צבעים לקשט את בתינו הזמני ויש זמנים יותר טובים ואלה שפחות ואת יפה ומרגשת כמו הרוח וצוחקים רק כשמתקרבים רואים את העיניים בלי חשש ואין דרך חזרה מהאין סוף הזה חלומות חוזרים אלי במין דמדום כזה מתערטלים ומתלבשים בניינים אפורים וחבלים מתוחים ומשתנים שלא נפסיק...

גבוה, שבתחילה הוא ראה רק צוואר. כאשר שמעוני פתח את עיניו בחזרה, החליף את דמותו של הנגן גבר. של הנגן, ולהרגיש את האוויר החם היוצא מריאותיו. הצרוד של הסקסופון, שבעזרתו אפשר היה לראות את שפתיו המכווצות רגליהן דקות הגזרה, למעלה. הוא עצם את עניו, מתרפק על קולו השולחנות, המצלתיים נוקשות מקישות בכוסות היין שתלויות היו עם סקסופון על רצפתו, תופיה מקישים היו בקולם המעומעם על נעימת ג'ז התגלגלה מתוך הפאטיפון לעבר הפאב, מרפרפת בקול והשמיים בו תמיד תכולים, עם גוון קצת ירקרק. המקום ההוא, את הגיהנום, כאי טרופי ששמש חמה מלטפת את חופיו חם. אומנם לא היה בזה הגיון, אולם המשפט גרם לשמעוני לראות את וגיהוק, הוא אמר שככל שפה יותר קר, ככה שם למטה בגיהנום יותר קצת לחץ. באחד המשפטים שאמר אביו, שהיו בו יותר משלוש מילים תעלות הביוב. הוא צחק בינו לבינו, הרי זה כאילו הגיהנום משחרר קצת החוצה אל הרחוב הקפוא, היה קר ואדים עלו והגיחו מתוך פתחי לפני שהחל ליבש את הכוסות ניגש שמעוני לצוהר קטן. הוא הביט ישכימו את הנסיכה הנרדמת וחיוך מתמתח בפניה. חלומות, והוא המאהב קונה לה מצרכים לארוחת ערב רומנטית שאדיה הכרית שבקרב תתמוך את

לעולם הפרטי והמעניין שבך, רציתי להבין אותך, רציתי כל יום אותך רציתי לראות מה עומד מאחורי כל החזית הזאת שלך, לחדור ולואיז, אתה היית בעולם אחר ולא התייחסת. מהרגע הראשון שראיתי בגלל שהיית עצוב, ניסיתי לשמח אותך. אתה זוכר שישבנו אז עם בן לין לין מתקרבת אל תום. ועצבני, לא התום שהכרתי. שמתי לב שבחודש האחרון לא היית אתה. חיפשתי אותך בכל העולם והיום כשיצאת מהכיתה ראיתי שהיית עצוב לין תום מביט על פניה של לין. על עצמך ו... עלי חושב )עוצרת ומנגבת את הדמעות( איך אתה לא חושב עליהם על כולם אם יקרה לך משהו? מה הם יעשו אם יקרה לך משהו? איך אתה לא החברים, איך אתה לא חושב על אנשים שיקרים לך  ומה הם ירגישו להיות כזה אגואיסט ולחשוב רק על עצמך? מה יגידו ההורים, איך אתה יכול לחיות בגישה כזו שלילית? )בוכה( איך אתה יכול לין למרוץ הזה סוף ולכל ההשלכות שנובעות מכך. היצירה הגדולה הזאת ומרגיש הכי ריק בעולם ואני הולך לשים )דמעות מתחילות ליפול על לחיו של תום( אני עכשיו עומד כאן מול צריכים לעבור פה. אותם, בא, מחייך ולוחץ את ידם ועוד מבקש סליחה על זה שהם היו על המסדרון הזה ומוסרים את החיים שלהם בחזרה, אלוהים מבין

) 5 הוא התריע על חזון נפרץ.

"והיית לבנה במשך חודש בגלל כל התוספות ששמת" "איך לא, אימא שלך נפלה קורבן למלכודת הקמח" נכון?" הכרובים המהלכים, התחלת להכין מלכודות שאתה זוכר מה קרה איתן, והוא התחיל לצחוק שוב, "אפילו בקשר לשמועות של הרוכל על המסחרי שלו(. "זה לא נכון" ניסיתי להתגונן, עם מבט מרוחק, או שזה סתם הדמיון שלי, וחיוך מלא שיניים )הסמל "תמיד היית רציני כל כך בקשר לכל מה שמיחוץ לכפר" הוא השיב לי "ולמה זה?" חקרתי אותו עם הומור משלי זה" הוא צחק קלות "דווקא עלייך אני לא מתפלא לישמוע שאתה אומר את "מייגע, מפחיד ובעיקר... חסר תועלת" המסע בעולם?" שאל אותי מורלון כשהגעתי אליו, לפחות עשרה מטר, אבל זה לא היה חשוב לי באותו רגע. "איך היה אחרינו, ידעתי שאדרמון וצר-לון ישמרו על מרחק קבוע מאחורי, קל, רעש המתכות ששמעתי מאחורי סיפר לי על כך שהצבא מתחיל לנוע בקצב מהיר כדי להגיע למורלון שכבר התחיל לתפוס מאיתנו מרחק למה. סימנתי לצר-לון לצרף את הסוס שלי לשלו, והתחלתי לצעוד מבולבלים אבל מלאי ביטחון, החלטתי שאני אצטרך לברר מתישהו מבולבלים נורא, לעומתם המפקדים השונים של הצבא שלי ניראו הולך ומשתגע, ופניו של אדרמון ושתי שומרות הראש שלו

אף אחד לא דיבר על זה, במשך שנים כולם שתקו עד שמישהי מבחוץ אמרה: תפנה את הגופה מהחדר שלך שמחתי שהיא סוף סוף אמרה את זה עכשיו אוכל להיות מי שאני, ולא אני של פעם מזמן אתה זוכר בכלל מי אתה, מעשן המון כדי לשכוח את זה וקול אחר אמר: חלק הוא זוכר, השכל שלו חזק מדי מבליח דרך ענני העשן רציתי כל כך לשתף אותה, לתת מקום לחדש הרי אני כבר אבא לילדים עכשיו חייב לסלק את הגופה שנשארה לי בחדר כי אם אתה מוציא ממני משהו, נפער חלל רגיש לאור ואז הנשמה משנה צורה, ממהרת למלא את הריק שבבור

פשוט להסתכל על הכול ולחיות את החיים. ולהסתכל לא רק על מה שאתם רוצים השאלה היא האם תיקחו סיכון ותתחילו לנסות אם באמת תירצו זה הכול יכול להשתנות כן זאת האמת ואם תירצו אין אין זו אגדה! הכול נמצא שם בנקודת מבט אחת פשוטה, לא זאת ממש לא שטות הכל תלוי בפרספקטיבה מבט אחד פשוט

אנורקטי. לכתיבת שיר שבקושי מספיקות מדיאטת הברות פשוטות ואחר כך לרזות כצנים של מיטב הנובלות, סלתם ושמנם אלפי מילים מזלילת עשרות תחילה להשמין כחבית ליפול מדחי אל דחי

הקרובה, שלא ממש היתה על כשהגעתי למפרץ הדולפינים ב- קוריו ביי, אמרתי לעצמי שזה בטח השיירה. הבלגאן מתרוצץ בלי הרף מכבש לכבש ומנסה לשמור על אחידות הנגדי של הפקק. לבסוף גם מצאתי את החוואי שהיה אחראי על כל למהירות השיוט הרצויה בעודי מנופף לשלום לרכבים שהמתינו מצידו השיירה באחד מפיתולי הכביש. לחצתי בכיף את דוושת הגז וחזרתי אחרי עיכוב של שעה, השתחרר לו הפקק במעט והצלחתי לעקוף את וביחס של 02 כבשים לתושב. לעובדה שמדובר בשטח מרעה שגדול אולי פי- 01 משטח מדינת ישראל, 8991 עמד מספרם על כ- 06 מיליון. זהו מספר עצום מימדים ביחס הכבשים החיים כיום בניו-זילנד, אבל המדריך טוען כי נכון לשנת - והכבשים בסך הכל נהנים מכל העולמות. קשה לאמוד את מספר המשובחים והאקלים המצויין יוצרים את בית הגידול מהטובים בעולם גידול והשבחה של הצמר מצד אחד, וטיב הבשר מצד שני. תנאי המחיה כאן בכלל כבשים או בקר. האדם המערבי הביא אותם לכאן למטרות לקיומם, פרט אולי לאדם. האמת היא, שעד לפני 002 שנה לא היו במיוחד פה בניו-זילנד, כי אין חיות טרף שמהוות סיכון ממשי בסך הכל הכבשים האלה מאושרות. טוב להם עם מקומם על המפה. שומן או לפשוט על חנות

ערמת תמונות מבט אחד בעיניים, חיבוק ארוך ארוך שדוחף לתוכו שלושים ושישה המדף של "מדע בידיוני". בסיני, אולי על הבר ב"בריו דה קובה" אולי סתם בצומת ספרים ליד אולי בקפיטריה של הפקולטה לרפואה, אולי בדרך לביקורת דרכונים עשר שנים של נתק מוחלט ורק יד המקרה מפגישה בינינו.

אך קובעת בקול- איך נפל עוד קורבן. ובראש היא זועמת יותר מתמיד ומוסיפה לה עוד פס על העור הלבן היא עוד שם מנגבת את הדם על ידיה לעולם לא תוציא מפיה תשובה. אם תשאל עד מתי הסיפור יימשך? ולמטה הבוס מחייך בתגובה, כל הלילה מוחקת ברשימה עוד שמות גם אם לא תמיד קל לייצר עוד מתים. לא חשוב מה קורה ממשיכה לעבוד מסתכלת לה איך החיים עוד זורמים, עד הבוקר יושבת לה שם על ספסל אך קובעת בקול- איך נפל עוד קורבן. ובראש היא זועמת יותר מתמיד ומוסיפה לה עוד פס על העור הלבן ואז שוב מנגבת את הדם על ידיה היא תדע באמת מי רוצה לעזוב. ואז בדיוק כשיגיע הזמן ממתינה לשניה שיפסיקו לחשוב מחכה לחולשה שתביא את הרגע, שהולכות ובוכות ושונאות ת'חיים. במיוחד היא אוהבת את אותן נערות ממתינה בלילות, צופה מבין העצים היא יושבת לה שם על הספסל שבגן אך קובעת בקול- איך נפל עוד קורבן. ובראש היא זועמת יותר מתמיד מוסיפה לה עוד פס על העור הלבן מנגבת לאט את הדם על ידיה סיפוק מזערי שיחלוף עם הזמן. מחכה לקורבן מתקרב שיתן לה מבעד לחור שבין ענן לענן, ממצמצת עם כל קרן אור שחודרת איך יפלו כמו זבובים היישר אל זרועותיה. מחייכת לה שם לעצמה ויודעת