Datasets:

Norod78

/

HebrewStageAndLyricsWithNewLines

like 0

מה קורה כאשר נופל פגם כלשהו שמאיים על שלמות החברות של אחד המנויים- היינו שמאיים להוריד ממנו תואר "החבר" ואני מדבר כמובן על מנוי אחד ויחיד שעלול להפגם, והוא "עם ישראל": מה אנו עושים במקרה כזה, האם עם ישראל יורד לטמיון? על השאלה הזו משנתינו באה לענות. משנתינו באה איפה לעסוק בתיקון פגם שעלול ליפול בצלע פגם שניתן לתיקון.

נרגשים מדי. הלכנו הבייתה. אני ורן מרוב אושר לא יכולנו לישון. לכן הבאתי התחלנו בקריאת הטקסט. לקח כמה שעות )די הרבה!!!( אבל לבסוף וישר התחילו בחזרות. הראשי של לין!!!!!!! שנינו קפצנו כמו מטוטמים ושמחנו. לגלות אותם. רן היה בתפקיד הראשי של ריק ואני הייתי בתפקיד מפורסמים להצגות שלו. הוא הביא אנשים חדשים עם כישרון שאפשר כל אחד היה יכול לחשוב שהוא התפקיד המרכזי כי רובי לא לקח שלו. כולנו. הוא אמר ששמו רובי קלי. ואז הוא אמר לכל אחד מה התפקיד ואז כל השחקנים ישבו על הבמה והבמאי עלה למעלה ובירך את שיבואו. ישבנו דיברנו והלכנו לתיאטרון. עשינו חימום וחיכינו לכולם יום למחרת נפגשנו אני והוא בסטארבקס בשעה שמונה ורבע. ולשמחת שנינו גם לרן התקשרו הבייתה. רן שמח בשבילי וחזר מהר הבייתה למקרה וגם אליו התקשרו. שמחתי וקפצתי וסיפרתי לזה על רן. לא הספקתי לומר ביי והוא כבר ניתק. סקרנות לדעת מי זה וכשאני אומרת:"הלו?" עניתי בגישה שכולם עונים. אחרי שעה היינו כבר אצלי בדירה ואז הטלפון צלצל. הלכתי הבייתה ביחד עם רן ושנינו חשבנו שלא נבחרנו. מבחני הקבלה נערכו 5 שעות. ואז היא אמרה לנו איפה להיות ובאיזה שעה. ואז השמחה

שלו. הדירה הייתה מרווחת, "כלום, כלום". עניתי. "מה?" שאל סרג'יו. "לחכות פה" לחשתי לעצמי בסלסול ספרדי. אבל הוא צריך לבוא עוד מעט, אתה יכול לחכות פה". קלישאות סותרות. "חוליו לא פה" הוא אמר, "הוא באמצע עבודה, "אני, אי אפשר להתלונן, אתה יודע איך זה" הוא ציין שתי "מה שלומך סרג'יו?" "אני לא מאמין!" הוא קרא, "רוני ערד, איזה יופי". מי אני לפני שזיהה אותי. צרפתי וכתובות קעקע גדולות על זרועותיו. הייתי צריך להזכיר לו מבוגר מחוליו בכמה שנים הוא היה בחור רזה ושרירי, עם זקן אפילו במידה שהפתיעה אותי. את הדלת פתח לי סרג'יו. סרג'יו היה הדירה של חוליו וסרג'יו הייתה ממוקמת באיזור לא רע בכלל, עומדים להפגש. הרגשתי פרפרים בבטן. ואני דאגתי לו. אותו הסידור שהיה לי עם חוליו. עכשיו הם מקובל יותר, התנשקתי עם בחורה בפעם הראשונה. האוטו עזר לי, כשקיבלתי רשיון, ואת הרכב, והמוניטין שלי השתפר פלאים. הפכתי עבר איתי דירה מהבית של ההורים לפני חמש שנים. הייתי בשמינית מאז ומתמיד. נסעתי עליו מהיום שיש לי רשיון, ואפשר לאמר שהוא הישנה שלי בדרך לבית של חוליו. את האוטו הזה, נזכרתי, יש לי למחרת, שתי דקות לתוך הפסקת הצהריים, כבר

אני: אמן אני: א.ב יהושע הודיע לי שידבר על הספר של מרטין ברדיו 88 ביום ראשון הקרוב. תקשיבו ותקליטו לי היא: מרטין זוהר מהמשפחה שלך?

הולך לבד ברחובות כולי עטוף בזיכרונות איך בך אני התאהבתי ואת כבודי איבדתי את היית ועכשיו אינך נותרתי רק עם הכאב כולם ממני מתרחקים ועלינו רק מרכלים אלוהיי, במה חטאתי בסך הכל אותה אהבתי למה כל חיי סבלתי ואת כבודי איבדתי אין לי יותר תקווה אין לי עוד אהבה למה בודד נותרתי כואב לי, כואב רק לך סיפרתי את הצרות רציתי רק איתך לחיות רואה אותך רק בתמונות איך את הפרת ת'הבטחות כולם אמרו לי: היא תעזוב ואת חייך היא תהרוס לא האמנתי לסיפורים עכשיו עזבה היא לעולמים

היום לא התחשק לי לחייך לא התחשק לי לדבר לא ראיתי אל, ראיתי דרך עיניים מדברות, שפתיים זזות ולא שמעתי מילה וכבר לא עניין אותי. למה זה לא יכול להיות בסדר ולא רק לרגע. איך חיים האנשים האלה שלהם זה לא מפריע מי המוזר פה אני או הם

ומחליק הסכין ללבך... נשארה רק שנייה הפסקת לחשוב, רק רועד הסכין בידך. וכבר לא בוכה לא. אתה לא כועס, ועכשיו הוא לקח את אמך. בלי שום התראה אז, לקח את אביך מה יש לו לעשות נגדך...? פשוט לא מבין לא. אתה לא כועס, הימים, הלילות, העונות. אבל לו יש הכל הרי אין לך כלום והותיר לך רק זכרונות. שלקחה לעצמו מדבר עם האל היא הכל שהיה ויהיה. ושולחן בתוך בית היא גם עץ בחצר, היא איתך כל שנייה שתחיה. ורואה את דמותה מסתכל בשמיים למקום שחסר רחמים. למקום שבו אור, למקום שבו טוב, היא הלכה לעולמי עולמים. אבל היא לא תחזור

התפקיד שלהם. אבל מה אני לא יודע מה בדיוק ציפיתי לראות. משהו מספיק חשוב בשביל לחצתי על כפתור ההפעלה. מעניין. לי הייתה את אותה הרגשה בדיוק. יש לי הרגשה שכדאי לי לדעת כמה שפחות על העסק הזה." ויצא. "אני הולך להשגיח על הדלת." אמר איזי. "אל תבין לא נכון, אבל "חוכמולוג." מלמלתי. "לאן אתה הולך?" כשתרצה לצאת." להיכנס עמוק לאן שאתה רוצה. אני אחזיק בשבילך פנס בכניסה לבסוף איזי צחקק אחד מהצחקוקים יודעי-הכול שלו. "אתה יכול בכוח פעם אחד פעם. יספר לך בדמעות אושר איך הוא היה צריך לזרוק את הילד למים בילדיהם הקופצים למים העמוקים ללא חשש. אם תעמוד ליד האבא הוא שאתה עשוי לראות בבריכת שחייה עירונית, כשאבות מביטים בגאווה במשך רגע ארוך הרגשתי שאיזי נועץ בי מבט. זה היה מבט מהסוג דחפתי את הקלטת לווידאו. היא נבלעה בצליל מבשר-רעות. אני צריך להבין במה מדובר." "ו... אם אני רוצה להישאר על אותה פלטפורמה איתם במשחק הזה, להמשיך. בגלל זה הוא היה ממשיך. "כן?" איזי הכיר אותי מספיק בשביל לדעת מתי אני לא רוצה לדמיין איזה נזק זה יכול לגרום... וחוץ מזה..." "אני יודע. אבל הם משום מה מניחים שאני יודע כבר, כך שקשה לי "חשבתי

מהמתוכנן, בתום חמש דקות ומחצה נחת מבטה המשוטט על השידה שלימינה. השעון

הרגשתי שיש מישהו ששומר. שנותן כח. וביום כזה מעפן, בדיוק ולא שלא הייתי עדיין עייף, אבל משהו בהרגשה השתנה. פתאום והמשכתי ללכת לאוטובוס. משהו השתנה. פתאום הרגשתי יותר טוב. מהקטע. אחר כך קמתי כמו שבאה ואני נשארתי ככה לשבת עוד כמה דקות, עדיין בהלם שיחקתי אתה, ליטפתי אותה ואז היא נעלמה לתוך פרצה בגדר. הלכה הוצאתי קצת לחם שהיה לי בתיק ונתתי לה. אז היא באה, אכלה קצת, התיישבתי על המדרכה וסימנתי לה להתקרב. אז היא קצת פחדה אבל כאילו, מאיפה היא באה ככה פתאום? טוב, הורדתי את התיק, חמודה כזאת לבנה, עומדת ומסתכלת עלי. חשבתי שצוחקים עלי. קרה. ובדיוק כשאני ככה הולך, ראיתי בדרך ארנבת. כן, ארנבת צריך להשתבש - השתבש( וחשבתי לעצמי מה כבר יכול לקרות עוד שלא הלכתי לכיוון האוטובוס, הרוס מעייפות, מבואס רצח )כל מה שהיה ביום שישי אחד הייתי בדרך הביתה מהעבודה, אחרי שירדתי מטרמפ. מקרה ראשון: ובזמנים לא צפויים, ושהשאירו בי חותם עמוק. שלוש פגישות מעניינות שהיו לי עם חיות באמצע החיים, במקומות

אני צפה על המים כמו ציפור במעופה רחוקה מכם שנות אור אבל כל כך קרובה ועולה בי תכלת מתגברת אהבה היא קלה כמו נוצה מציירת עיגולים במים באבני חיי שרה שרה בשבילכם לאורך נדודיי אל אהוב ליבי חזרתי אל עדנת חיי ואתם געגועי מה שלומכם כשאצלי האהבה פורחת מה שלומכם כשדולק בי אור ואין בי פחד מה שלומכם כאן כל יום כמו חדש מה שלומכם כשליבי ליבי נישא ברוח מה שלומכם כשהתוף מכה בכח מה שלומכם יש בי מה שהו חדש מחייכת לי השמש והרוח מלטף להקות דגים קופצות כמו פעימות הלב ואנחנו שינו שוב כותבים שוכבים על החולות שתי מילים ושני שמות מה שלומכם... אם האהבה אינה נגמרת אם יש בי אורך נשימה אם בהרגשה יש עוד תקווה אם לחצות ברגש יבשות מה שלומכם...

ללא טעם של החמצה פג תוקפי רוצה להחזירני לשולח מלאך המוות הגיע תאריך לי אני מבקש. מסידרת "סוף"

כשאת תנטשי אותי ירד גשם דק שום-דבר לא יישטף מהרחובות, רק שאריות וודקה העיניים שלי כבר הפכו קטנות רעל זורם לי בעורקים. רשימת מכולת 5 המבורגר 3 סטייק 15 פיתות 300 גר' גבינה צהובה 500 גר' פסטראמה מעושנת שתייה קרה קטשופ פלפלים ירוקים חריפים פלפלים ירוקים חריפים כבושים פלפלים ירוקים חריפים כבושים בחומץ צ'יפס מוכן לטיגון שתי אצבעות חשיש 50 גר' קוק פטיש 5 ק"ג וודקה, וויסקי, סודה חבל תלייה ארון קבורה.

האשמה. כלואה בין סורגיי תמידי בו יצאתי לשיעבוד השב לבקרני זהו חג החירות החרטה. מחוללת מטר ארוך מנשוא בו יצאתי לחורף המפיץ ניחוחו באויר

אותך אני אוהבת, גם אם לפעמים נדמה שאין סימן לרגש לך אני כותבת, את כל שירי הנשמה הטהורה אותי קבלת צעירה, הן מאז אהבתי לך שמורה הד קולך בחשכה, שוב גורם לשתי רגלי לנוע אל ביתך יום חדש בחלונך, עוד מחמם אותנו ושומר אלינו ומזכיר לך, אני שלך איתך אני חומקת, מכל תלאות היום המטורף, אל השפיות שבנו ואם אני שותקת, זה לא לשווא קולי נבלע כאן בדממה פשוט רוצה רק שתשמע, איך איתך ליבי פועם לו בעוצמה הד קולך בחשכה...

מסתגר לבד בחדר ריק קירות נופלים לבן בוהק מעלי רציתי לדעת לפקוח את עיני הרעש לא נותן לישון קולות דופקים מבעד לחלון דמעותי נהר געגוע שוטף את כל חיי וכבר יכולתי לראות כל מה שיש בי בפנים, בפנים.בפנים.בפנים.בפנים. השם, השם אני בדרך אליך עם כל הרגשות הרצונות הכל שלך השם אל תסתר פניך תאיר אותי חזק באור גדול של אהבה. מסתגר לבד בחדר ריק ליבי בוער גופי שותק ונכנע אמת מתפרצת שולטת בכולי עולם לכוד מבעד לחלון הכל קפא לקול תיקתוק שעון אתה שם.. קורא לי ללכת לשוב להיות אני.. אז בחרתי לבוא עם מה שיש בי בפנים, בפנים.בפנים.בפנים.בפנים. השם, השם... בוכה ומתחנן מתי כבר תשוב אלי כבר בחרתי להיות כל מה שיש בי בפנים השם, אל תסתר פניך. תאיר אותי חזק באור גדול של אהבה.

( ולכן כדי למנוע בושה מיוחדת הוא פשוט המשיך לדבר עם הן כן היו בגילו הן בוודאי לא ירצו לדבר אתו ) כמו כל הבנות ידע שאי אפשר לדעת את הגיל של בנות בגיל הזה במדויק וגם שאם במרחק 01 מטר ממנו. הבנות נראו בערך בגילו של רועי אך רועי המרגיז בביה"ס ועל כך שקבל 06 בבוחן בתושב"ע עברו שתי בנות בכל מקרה כאשר רועי ישב עם ידידתו מלי ודבר איתה על יומו היה מוכן שיקרה לה משהו, אחרי הכול היא ידידתו הטובה ביותר ( כן מלי הייתה נורא נורא קטנה והרבה סכנות ציפו לה ורועי לא שיש לה הזדמנות לצאת למסע חקר היא תקפוץ על הזדמנות זו וכמו שיפוטה ונאמנותה הוא ידע שלמלי יש אופי הרפתקני במיוחד וברגע שמלי הייתה בתוך צנצנת כי למרות שרועי סמך לחלוטין על כושר יום אחד כאשר רועי ישב לו עם מלי , הנמלה שלו , בגינה ) כמובן בנפש. כמה שהיה רוצה לדעת , לא ידע זאת ( הם היו יותר כמו ידידים למרות שלפעמים רועי נורא רצה ) וכך גם מיכל למרות שרועי , עד חברתו של רועי מזה 4 חודשים - הם לא בדיוק היו חברים חברים כשנמאס לרועי מהטלויזיה החליט להתקשר למיכל.   מיכל הייתה הקופסה בצד והלך לראות קצת טלוויזיה. של רועי ע"י כך שלא עשתה או אמרה שום דבר

יישויות נפרדות. לא הייתה דנית ולא הייתה והמורה הושיבה אותה לידי. הכל עשינו ביחד, הכל. בעצם, ניתן החל מכיתה א', מאיזה יום שהמזכירה נכנסה עם ילדה חדשה לכיתה, שאנחנו לא נתאהב באותו בחור, אחרי שאי אפשר היה להפריד אותנו הרגע, ואולי זה מסביר את הריב, את הנתק. ואחרי הכל, איך זה בחור אחד הצליח להרוס קשר של שנים. התאהבנו בו שתינו, באותו קשה להאמין איך דווקא זה שבר את החברות שלי ושלה, איך דווקא אפשר לסלוח עליהם, כמו יונתן. אמרתי שכן, בעוד שידעתי שלא, בעוד שברור לשתינו שיש דברים שאי לדנית, הרגשה שלא יכולתי לקרוא לה בשם. היא שאלה אם סלחתי, לו למלא את כולי, לנקות את ההרגשה שמילאה אותי אחרי ששיקרתי חזרתי לגג, ונעמדתי על יד המעקה, שואפת את האוויר היבש ונותנת את הצד היפה בחיים." נאנחתי, וסיימתי את השיחה. ואולי, הם כן היו, ואנחנו זוג זקנות ממורמרות שכבר לא רואות הם לא באמת היו מאושרים כמו שאנחנו זוכרות אותם. ונשב על קפה וסיגריה, לזכר הימים ההם. הימים ההם, היא הפטירה, פטפטנו לנו עוד כמה דקות, ואז קבענו שהיא תבוא אליי היום, "כן, העיקר שהוא מאושר". בו בסוף, העיקר שהוא מאושר, לא? לסלוח אחרי כל אותן שנים

על כך אמר: זה הצדיק, זכרותו תגן עלינו. בצאנו המוגן מפני משלחת זאבים, בחכמים הנבוכים, בטלים מנידונים באישה המסורה המוסרת נפשה על גופת בעלה והוא צפה, כל השנים בכל המתרחש, צפה והתלוצץ שישמור על הצאן, שלא יעיד דבר, שישאר ליד אך זר. כך רצו יושבי עכברא כך רצו, בהסכמה שבשתיקה כך רצו האנשים כך הוא נשאר בשולי עכברא, רועה של בהמה דקה עם מתק הלילות המשולשים. היא לא רצתה שיעלם היא לא רצתה שיתרחק היא לא רצתה שיעזוב אך אותה הנערה המאורסה, אשר היתה כבר נשואה הנה הוא בנו של התלוי. הוא לא רצה שיצביעו הא לא רצה שיקשרו הוא לא רצה שיזכרו

לא רזה מדי. עיניה היו כחולות אישה. האישה הייתה עירומה לגמרי ומדהימה למדי. האישה לא הייתה בשני ולפני התקופה שבכלל היו שמות לאנשים, איש הלך בשדה, וראה

חלון סוגרת ועולם נועלת... אני,  לעבודה הולכת וכשמונית מתקרבת ואני עומדת ומחכה בגוני אדמה בעונת הסתיו פרחים קורצים מבין ענפי העצים עיניך נשואות אל הירוק מנגינה מתקרבת וכובשת ממיסה לב קפוץ כאגרוף ומנשקת שולחת קרניים חמות מתמתחת לכל פינה מניעה דפוסי הבוקר זורחת החמה קם, כשריח הדרים מרענן מלווה ועוטף. ויופיו של הבוקר המנער אגלי טל ריסי עולם נפתחים

הפוך - הפעם החמישית שראיתי אני זוכר. ישבנו לבד, וחיכינו לאוטובוס. דיברנו ככה. זו הייתה טבעתי בעיניים שלה. וכך גם הנשמה שלי. גם את הנשיקה הראשונה עיניים חומות, עמוקות, מלאות חיים. מלאות סיפורים. מלאות רגש. מדהימה. זה מה שהיא הייתה. והכי מדהים בה זה העיניים שלה. לבשה סוודר בורדו כזה, עם מחשוף לא עמוק מדי, וג'ינס כהים. כל כך מגושם. כל כך מכוער. כל כך טיפש. אבל נחזור לדוגמא. היא ללכת לאיבוד. היא נראתה כל כך חכמה. כל כך יפה. ואני הרגשתי היא הראתה לי את הכתיבה שלה. יכולתי לימוס במילים שהיא כתבה. דבר. ובהרבה יותר מדי מובנים, יותר אישה מאשר אני הייתי גבר. שלי. 61. רק נשגבת כזו, ילדית ורעננה. אבל אישה. אישה לכל הרגשתי שאין לי סיכוי. אבל פספסתי ב 11 שנים. היא הייתה בגיל כמו מצלמה. אני זוכר שחשבתי לעצמי שהיא נראית בת 72. ממש ככה. שם, כשביקרתי עם חברים, ידעתי שאני אוהב אותה. וזכרתי הכל, אני זכרתי בדיוק את הלבוש שלה. מהיום הראשון שראיתי אותה                     שאני אתן דוגמא? החיים שלי הייתי נותן בשבילה. את הכל. הכל. אם אהבתי אותה? כן. אהבתי אותה. אהבתי אותה כמו מטורף. את בלב. ששמח בחיים שלי הופך

השלמה אחזתי בספה ומשכתי את עצמי בכל כוחותיי אליה. הנחתי עליה את הראש ובכוחות משותפים עם הרגליים, היד הבריאה, והראש, טיפסתי על הספה הירוקה. התיישבתי באלכסון כדי להסדיר את הנשימה. חצי שעה אחר כך אזרתי את הכוחות להגיע אל המטבח. מתהלך כשיכור מקיר אל קיר, הגעתי לבסוף אל הכיור. פתחתי את הברז בידי הבריאה ושתיתי כמה לגימות. יותר מזה לא יכולתי להכניס לבטן. על דלת התנור שניצב דומם לצד הכיור, יכולתי לראות את השתקפותה של רוח לבנה מביטה בי מהצד השני. לא האמנתי שאני יכול להראות כל כך חיוור. הכרחתי את עצמי לשתות עוד כמה לגימות וגם בלעתי שלוש כפיות של סוכר. באותה הליכה שיכורה חזרתי לסלון ונשכבתי על הספה הירוקה. נרדמתי למספר שעות נוספות והתעוררתי מאושש בשעות הערב המוקדמות. הפעם, הקימה מהספה הייתה קלה כתמיד. חזרתי לעצמי כמעט לחלוטין, ובמצב הנתון, זה היה הישג לא קטן. אבל אני שניצחתי את הדרקון הנורא כבר בגיל תשע, לא עשיתי מההישג הנוכחי עניין גדול. מהספה הירוקה הלכתי למקום אליו רציתי להגיע עוד בליל אמש. נכנסתי לחדר של אבא והרמתי את האקדח שהיה מרוח כולו בדם. לקחתי את האקדח לאמבטיה ושטפתי אותו עד שלא נשאר

ילדה לויתן לחוף מתנפלת התקף חרדה בדרך לפגישה עיוורת סקס טוב שיספיק ליומיים נשימה עמוקה ולחזור למים איזה שפע באתר ההכרויות ממש קשה לבחור אבל קודם תמלאי את השאלון צבע עיניים? כחול צבע שיער? כחול גובה? כחול חיה אהובה? לויתן ועכשיו, כמה חשובה לך פתיחות רגשית? כן מוחלט כמה חשובה לך הרפתקנות? כן מוחלט כמה חשובה לך שמחת חיים? כן מוחלט כמה חשובה לך כמה חשובה לך הרפתקנות למה חשוב לך איפוק רגשי? כן מוחלט כמה חשובה לך שמחת חיים, צבע שיער, חיה אהובה?

החוצה היייי תרגע (תראה, אני בן אדם מסודר) תשתחרר מה אתה (יש לי משפחה) נלחץ תן לזמן הפסקה (צריך לקחת אחריות) שיזחל לידך לאט חוזר בשש הביתה, חושב זה מנוחה מאתיים הודעות מחכות במזכירה וחשבונות בתא הדואר שאותם יש לשלם האשה שלי נותנת בי מבט זועם אתה הבטחת שתצא איתי לסרט צרפתי אני נרדם בסרט, והיא לא מעירה אותי אני מתעורר בסוף, מוצא אותי לבד והשעה שלוש בלילה והבוקר כבר ירד אני הולך שעה ברגל ומגיע לדירה בבוקר אני שם בארבע ודקה שותה קפה עם סוכרזית ועוגיה תוך שתי דקות ומתעמל שמונה עשרה דקות וארבעים שניות הנהר זורם, העולם יפה (או קיי, או קיי, הבנו) השמש זורחת, הסנה בוער ציפורים שרות, העלים נושרים (זה לא כ"כ פשוט) הרוחות נושבות, הפרחים פורחים הנהר זורם (היי, תרגע), העולם יפה (תשתחרר) הרוחות נושבות (מה אתה נלחץ ?), הסנה בוער (מה אתה רוצה שאני אעשה ?) (תן לזמן)השמש נושרת (הפסקה), הפרחים נושבים, (שיזחל) ציפורים זורמות, (לידך לאט) העולם בוער מי כאן בלחץ? (העולם יפה) (הייי) אני לא בלחץ (תרגע) (העולם יפה) אני מנסה להיות מאופק (תשתחרר) (העולם יפה) דוחס ויטמינים שותה

באותו מקום כמו קודם לאחר מכן הוא התלבש. נטלי נופפה לו לשלום, והוא יצא מהחדר. הוא הניח ערמות שטרות יפה בדיוק בשקע שיצר גופה על המיטה. "שים את הכסף על המיטה" והחל לספור שטרות של 002 שקל. היו לו הרבה כאלה. חיים חייך. הוא הוציא את ארנקו מהמכנסיים ששכבו על הרצפה, "אתה מתוק" הביתה" "מצטער שאני לא יכול להשאר לראות אותך מופיעה, אני חייב לחזור צריכה לעלות לעוד הופעה." "מצטערת שאין לי זמן לעשן איתך סיגריה," אמרה נטלי, "אני נטלי הושיטה לו מגבת נקייה, הוא החל להסיר את הקונדום המשומש. "היה לי מעולה!" אמר חיים. הורודה ששכבה לרגלי המיטה. "אני מקווה שהיה לך טוב," אמרה. נטלי הפכה אותו על גבו, קמה וניגבה את גופה המיוזע עם המגבת והרגיש את הזין מתכווץ לאיטו ונפלט החוצה מישבנה. עמוק, ופלט זרע ואנחה ארוכה. לאחר מכן נשכב עליה באפיסת כוחות ועשה שמות בחור התחת שלה. כשהרגיש את זה מגיע הוא חדר עמוק השמיעה נאקות חלשות. הוא זיין אותה בחוזקה ובמהירות. השתולל מבלי להוציא את הזין ממנה, והחל לתקוע אותה בקצב מהיר. נטלי אותה, ממש הרטיטו את חושיו. לבסוף הוא השכיב אותה על גבה, שלו בעוצמה. מספר תנועות איטיות וארוכות שבהם

להתפתח זו התכלית של הקבוצה האנושית הדואלית של "גוף נשמה". זו התכלית של קבוצת האדם, ושל כל קבוצה שהוא מנוי עליה, היינו היקום כי הוא והיקום קבוצה דואלית תקנית אחת.

שנלמד בכיתה לא מענין, ומעאפן אחרי שניה משעמם כי אז, ווט?! למורים היה כבוד איך שבאו ללמד האנשים רצו ללמוד ותראו איך מורים היום עושים לך טובה היום ללמד זה לא מצווה זה עבודה אין אהבה אין כבוד כולם רוצים שינוי עומד להיות כאן אנרכיה זה חרא של עיתוי ההשפעות זה תלוי כבר הלכו שני דורות למה לקטנים יש שאיפות, שואפים לריאות עזבו את הכלליות, אני מדבר על השטויות מגרש החניה נהיה תצוגת מכוניות לפרחות קטנות שמרימות את החצאית כדי שחתיך במכונית יוכל לקלוט את החזית עולם נהיה מסומם, קוראים לזה פנאן למי יש ב.מ.ו, למי רנו מגאן כולם עם קוצים ופרנצ'יקי זקן ולפחות ארבע מאות דולר בליאבונג של בגד ים ואיך לא נמאס להם להיות אותו דבר כמו אותו פס יצור שלא נגמר אומרים החיים קשים , אז סוחבים עלק! כל מה שסוחבים זה את הסטאר טק אבל אני מהבית ספר הישן אני לא כמו כולם כאן אני מהבית ספר הישן דרוך מוכן ומזומן אני לא אחד שנעלם אני חייב לחזור לכאן... אתה והבית ספר שלך זה עמחה תדבר חזק , שמישהו יקלוט אותך וירה בך אתם קלאסים, לומדים בלט עושים שפגטים אנחנו מפשיטים כלי נשק אוטומטי אותנו לימדו

פועל יוצא מחוסר אורגזמה אחת הייתה אחרינו...אומרים שנטייתו הטבעית של הגבר

אהבו את זה. לא מזמן הייתי במסיבה בת זונה ותיקלטי ואנשים דווקא מה זה בהן. הכי בעולם אני אוהב מסיבות , בעיקר מסיבות שאני מקבל לתקלט אז אנחנו כל הזמן עושים פה רק מסיבות. ההצגה העמדה והכוסיות... כולם שמחים פה , כלומר חוץ מג'ייסון שקצת התבאס שגנבתי לו את מארלי ומשינה. מהנסון-החל מהפינק פלויד דרך האחים בלוז וטופאק וכלה בבוב ואני שם להם כל הזמן את המוזיקה שהם אוהבים שזה בערך הכל חוץ וזה התחיל להמאס , אז הם מאוד שמחו שבאתי ואני יודע לתקלט אוסטרלי, ג'ייסון קוראים לו , והוא כל הזמן שם להם רק הנסון וזימה וקצת מתחיל להמאס כי היחיד שיודע לתקלט פה זה איזה אחד מה שמצחיק הוא שהם כל יום בערב עושים פה מסיבות שחיתות,סקס מצטער למות. ויש מלא כוסיות ומלא אירופאיות וממש סבבה פה אז אני לא כל כך כמוני. לא יעשו בלגן במקומות אחרים , יענו שכל השכנים שלי בני 61 מה שהבנתי שהשכונה שלי זאת שכונה כזאת שארגנו לצעירים כדי שהם אותי לבוא. שהשכנים שלי שהסתברו להיות ממש מגניבים אירגנו ,  והם הזמינו ושמעתי קולות מעניינים- מסתבר שנפלתי על מסיבה במעיינות עדן-אותו הדבר. אחרי זה יצאתי לגינה לקטוף קצת גראס מהשיח שלי ולמגע

אם את עירומה יום וליל מכל מחלפות הגוף והחומר אם את חופשיה ומסוגלת לעוף אם את היא החירות הרוחות בך חיים הנשמות בך עפות הן החופש אם את נקייה מכל האשמות וגופך כבר לא משמש אותך להתעלויות נשגבות אם את מלאכית היודעת בלי מחשבות ורגשותייך הם סולם במעלה המעלות אזי מלאכית את וכל תפקידייך עלי אדמות לשורר שירתך להתענג על בושם פרחיו כי את היא פרי אהבותיו 12.3.13

שוטר:

25.11.2006 עדי יהוה, היא אומרת לי, על החוף מאמינים שאלוהים משאיר את האנשים בתוהו של השליטים, כדי שיבינו שאלוהים קיימים, יותר חכמים, יותר נבונים מכל הפוליטיקאים, הממשלות והמפלגות. נראה נורא מוזר, שאלוהים תכנן כאן עוד תוהו ובוהו, אחרי שכבר ברא את העולם, בראשית ברא אלוהים, ונתן להם את השמים ואת הארץ, ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי להם אור. האם אלוהים ברא את השמים והארץ ואת האור כדי להשיב את כולם אל תוהו ובוהו? למה אלוהים צריך לבנות עולם בבראשית אם הוא יודע שרק תוהו ובוהו יבוא אחריו מהבריאה שלו, סופית! לא נראה לי שאלוהים ברא עולם אחרי תוהו ובוהו מוחלט, כדי להוכיח שרק תוהו ובוהו מוחלט, בשנית ובשלישית וברביעית... הוא הוכחה לקיומו שלו. למה אלוהים, שהוא רק אהבה, זקוק למלחמה ולהרס כדי להוכיח את קיומו. מה צורך יש לו להוכיח, את מבקשת להראות שאת עדה לקיומו של יהוה. אם את מאמינה שיהוה קיים, אהיה ואת קיימת, למה את צריכה לנמק את עצם ההרס והמלחמה. מה קשר יש בין עדי יהוה מאמינים על החוף, את אומרת,                  ובין שאלוהים משאיר שליטים של הרס,      ובין כדי להוכיח שאלוהים הוא בניה של הרס

חושקת וחרמנית על הצעיר הנלהב ההוא מדמיינת את אגנו חותר בין רגליה חושבת עליו ונוגעת בעצמה במקלחת היא בשיא פריחתה המאוחרת ובעלה לא יכול אל תגיד לא יכול, הוא בכלל לא רוצה, איבד חשק אז היא נזכרת באמריקאי העשיר שידע לעשות לה טוב היא אהבה לשלוט בו באמצעות איברו בין שפתיה אבל עתה היא לא צעירה, וזמן רב לא פזלה לצדדים אבל בעלה החליט שהוא לא יכול אז היא מאוננת על הצעיר הנלהב החתיך ומשתעשעת ברעיונות בגידה מי יודע, אולי אפילו לבעלה לא יהיה אכפת, וזו לא תהיה בגידה מה, היא שייכת לו? אבל הוא ימות מדום-לב כי הוא מעשן האלמנה הצעירה יחסית תתאבל הרבה כשהיא רוכבת על אחר אולי הצעיר הנלהב החתיך או הכלב של השכן מי יידע? העונה נכונה יזכה בחולצה ותקליט אקדח וכובע-גרב או זוג גרביים מקצועיות וגיהוק שלא יוצא, כי הוא נתקע עמוק בסרעפת הרופא שהציל את חיי מת לאות הזדהות הרגתי את עצמי "שלום עולם אכזר, אני עוזב אותך היום, שלום-שלום-שלום" ושנתראה בחלום או בחלון או בבלון.

איפה אני? איבדתי את עצמי קצת?

אבל הוא הכיר אחד אחר, אדי וודר, שחיפש ברד הוט צ'ילי פפרס, עם הילל סלובק, שגם מת ממנת יתר, להצטרף אחד מייק מק'רידי, וניסו לשכנע עוד חבר, ג'ק איירונס, שהיה ג'ף וסטון היו שבורים וניסו להתאושש מהמוות של אנדרו, הם פגשו אחד, כריס קורנל. אה, כבר פגשנו את כריס למעלה. סיאטל היתה המומה ממותו של חבר טוב, בייחוד השותף שלו לדירה כמו רבים ומסוממים לפניו, בחר אנדרו בסמים ומת ממנת יתר. היתה על הסף של פריצה עצבנית למיין סטרים והצלחה מטאורית, אבל מאלפאנקשן, והקימו איתו להקה, מאד'ר לאב בון. מאד'ר לאב בון ג'ף וסטון הכירו בחור אחד, אנדרו ווד, שהיה הסולן של אחד ומרק וסטיב משכו לכיוון אחר. מרק וסטיב הקימו את מאדהאני. בסיאטל, בינתיים, גרין ריבר התפרקו כי ג'ף וסטון משכו לכיוון במיני להקות קטנות כאלה עד שהקים איתו את נירוונה. קורט הכיר באברדין בחור אחד, כריס נובוסליק, והשתעשע איתו אותו להופעה של בלאק פלאג, שהנהיג אחד, הנרי רולינס. אחד, קורט קוביין. באז הכיר לקורט את הפאנק רוק ואפילו לקח באברדין היה אחד, באז אוסבורן, שהנהיג את המלווינס והתידד עם ארם וסטיב טרנר, והקימו ביחד את גרין ריבר. היו שניים, ג'ף אמנט וסטון

וכשנפרדו דרכיהם, הוא שכב עצוב בקברו, ללא רוח... מנוח... משום ששניהם יחד היו כוח, הוא בטח ידע כאבה, גדול עד כמה... ואם תשאל אותו למה, אם היית מנתק אותם אחד מהשני, היה נמשך החוט וגורם לכאב... משום ששניהם יחד היו קשורים בלב, העיניים, כאילו מסגירות הכל... אך העיניים.. אף עגול... פנים יפות יש לה חיוך גדול, "העולם אכזר", חורקת בשיניה... יכולת לשמוע אותן צועקות... ממבט חטוף שהיית מעניק לעיניה, כל אחד מהם לבדו, היה חלש... פחד..

הייתי כל-כך רצינילי. את לא מבינה, "אתה כל הזמן צוחק עלי, לא?" ומנומס". "את ואני. אולי גם גסטון ירצה להיכנס, הוא נראה רציני "מי זה נעשה?" פרוספריטי שלא חלמנו". את נפטרת ממה שמפריע לך ואני נפטר ממה שמפריע לי מחכה לנו "מותק, למה את מחכה? קבלי כאן החלטה ונעשה ביחד אימפריה. אם מספרד". "זה אותו ברנדי שאני מוסיפה לקפה והתמצית שלי וקמח מיוחד המתכון הזה?" "נומרו אונו. שבעה כוכבים דה לוקס עם מסז'ים וספא והכל, מאיפה הפעם אני טועם אחד. "רק רגע", היא ממהרת למטבחון וחוזרת עם עוד צלחת בראוניז. גם לעצמה. צילי מגישה קפה לגסטון ומתיישבת מולי עם קפה נוסף, הפעם הכינה "אותו דבר", אני אומר, "אפילו יותר גדול". צילי ניגשת למכונת הקפה ומשם שואלת, "עוד אחד?" "יש לי בעיה עם אחים חורגים שנכנסים לי לטריטוריה". "צריך קצת התייחסות הילד", היא מאבחנת. אני מדגדג גבוה את האוויר. "א-שאנטה", קדה מולו צילי. "מרסי", הוא אומר. ואותי השאירה לבכות. ואני נרעד כמו אז כששושנה הגננת לקחה את ראובן על הידיים שולחנו של גסטון. צילי מעבירה את צלחת הבראוניז שזה עתה הניחה על שולחני אל לכיוונה אומר, "אלור, מון סוליי". "בונז'ור ז'ולי",

בכי טוב אומרים שהבכי משחרר אז אלוהים שחרר את חבלי דמעותיו, סחט את שמיכת שמיו, השקה את עשב השדה, הבהמה, האדם וכל מעשי ידיו עכשיו הוא פחות עצוב לכן השמים לא כחולים (וחוץ מזה) העולם יותר יפה

גם הכאב לא. והגעגועים לא משתנים. והדמעות הן אותן דמעות. ההרגשה היא אותה הרגשה. ואז מה אם הרוח היא מה שהמאוורר עושה. אז מה אם המוזיקה באה מהמערכת שעל הקיר. אז מה אם החושך לא אמיתי, אלא רק חלונות סגורים. אז מה אם היא רק יושבת בחדר חשוך, והרוח מעיפה את שיערה. מוזיקה בוקעת משום מקום. מחשבות רצות, זכרונות צצים.

חייל, כל התמונות מהחטיפה של נחשון עלו וצצו המתוק-מר של החיים. נהרגו באותה חטיפה, בעוד שניהם רק החלו לטעום את טעמו בשבילי הסוויץ' הוא כמעט מיידי, נחשון וניר, ניר ונחשון, פורז ז"ל, שהיה בכוח החילוץ שבא להחזיר את נחשון הביתה. הבסיסי, להראות את פניהם הנלעגות. כשנחשון נהרג, נהרג גם ניר כשמאחוריו עומדים שני עקרי לב שאפילו לא היה להם את האומץ דמותו של נחשון וקסמן ז"ל. כפות ידיים, מפוחד ולא מגולח,

גרסה ראשונה

גדול. העורך מביט בקורות פנים, חדר מערכת עיתון, יום.                                   קמת? ישנוני אחד.                                             טל שנכנס פתאום. בחדר השינה שלה ושל עמית. הוא מכווץ את עיניו כנגד האור החזק, ושולח ברק חזק לכיוונו של עמית. טל בדיוק פותחת את התריסים אלוהים מתעצבן ככל שעמית מדבר, עד שהוא מרים את ידו לבסוף חושב. אני מתגעגע וזה עושה לי עצוב ואתה עיוור מכדי לראות." סביבי או סביב הטבע שלידי, זה הם. זה כל הזמן היה הם, אני אותי באמצע הניסוי שלך ואתה אפילו לא שם לב. זה לא נסוב יותר שהחיים האלה לא יפים ואני לא מעריך אותם. זה לא זה, איבדת אליהם, אל סבא, אל טל, אל אבא ואמא. הם חסרים לי שם, זה לא לא יכול להישאר שם, כשכולם כבר כאן. אני מתגעגע, הלב שלי יוצא "אבל אתה לא יכול... כלומר, אני לא מסוגל, אני לא יכול, אני                                             עמית עמית מזדעזע. לא יודע מה לעשות.                             עוד מאה, אולי מאתיים שנים.                                           אלוהים                                           אז מתי?                  

ורץ לשחק עם הכדור השמח. מעיף מבט מהיר על כל הכדורים, הוא קם על הרגליים, משתחרר, פתאום כל שאר הכדורים מחייכים גם הם, נראה כאילו הוא עומד להשתין משמחה, חיוך גדול נפרס על אחד הכדורים, הם מתקרבים, חושב כבר כמה שעות על תכנית להשתחרר, והוא, כבול על-ידי זרועות שאותן לא חיפש, שרים ורוקדים, מסביב המון כדורים צבעוניים מסתובבים,

התאבדות. שלא הייתה זו כלל תאונה כי אם מזלך שאני היחידה היודעת את האמת, את הרי מעולם לא לקחת אחריות, כמה שהיית מפורסמת, הו מרילין, של עיתוני העולם. מרוחה כולך על העמוד הראשי אני זוכרת שראיתיך כבר למחרת, כמה אכזר היה המקרה, בפסגות חייך, מרילין, איך תפס אותך כך, הפתאומי, עד לסוף המר, מתקתקים כסירופ ואינטנסיביים, קצרים את הרי נועדת לחיות חיים אין על מה להצטער, מרילין, אל לך, לנצח תישארי צעירה. הוא עשה עמך חסד את המוות נאה לך, אין ספק, הו מרילין, ליד נקודת החן. כן, כשפתותייך הנושקות, בכתב עגלגל ומתקמר, שמך חרוט שם, ברחובות החיים. תחת שמלתך, והרוח מתדפקת כמו אז, כדמות גופך הבובתי אף מצבתך מעוצבת מרילין ראי, הבוהקת כניצוץ שבעינייך. מאבן הברקת לזכרך, אבן מתאימה יותר לא יכולתי לחשוב על

ופשוט צוחקת, לא מפסיקה לצחוק. הטעות הראשונה שלנו באירלנד. מגדיר אותה כשילוב גס של גינס, קרלסברג וקצת מיץ פותות. מסתבר שטעינו טעות מרה, תרתי משמע, לגבי הבירה, אני הייתי לדעתי( ענה לנו. "זוהי הבירה המקומית שלנו, טעים, נכון?" הברמן )הקצת פשוש "ווט דה פאק איז איט?" שאלנו במבטא אירי מצוי. חום הציף אותנו. לגימה ראשונה, לגימה שניה, לגימה שלישית, ולפתע גל עצום של )כמובן בכוס של ליטר(. בתוך שניות מספר קיבלנו את הלאגר, הבושה פשוט הזמנו בירה לכל אחד, הראשונה בטור ידיות המזיגה. הבעיה העיקרית הייתה שג'נח ואני הכרנו בעיקר גולדסטאר, ומפאת חביות בירה, וכל כך הרבה סוגי בירות לא מוכרים. אם כך, הבר הפנט אותנו, כל כך הרבה ידיות מזיגה, כל כך הרבה הכוונה. אי לכך ובהתאם לזאת אמשיך בסיפור כפי שהוא היה באמת(. בסגנון ארתור קונן דויל, סטיפן קינג ועירית לינור. וזאת לא )אני יכול להמשיך כך עד סוף הסיפור אבל אז זה יהיה סיפור באמצעות הולגרמה מיוחדת שפותחה בוויסקונסין. מילימטר קוטר, שהיה מוחבא בין הטבעת שלי לבין העגיל של ג'נח מצא את אקדח ההלם בעל משתיק הקול האימתני, ארוך הקנה, 53" הלווינית שהייתה מוסתרת אצלי בנקודת

כספי-ההימורים ובתמורה מקבלים מהפיס כסף זך. בעצתי הפכו הגובים של בני לחיילים ממש, מאבטחים. בעלי החנויות הוציאו להם תלושי-משכורת ושילמו עליהם ביטוח לאומי. לאחר תקופת-אכשרה היו ה"מאבטחים" עומדים בלשכות-התעסוקה ומקבלים דמי-אבטלה. אז איך אחרי עשרים שנה של חיילות טובה ולמידה שקדנית, אחרי עשרים שנה שלא הרמתי טלפון הביתה, הגעתי אל מאחורי הדלפק של חנות לצרכי-משרד? איך קרה שקירשנר מהפיס הוכנס אחר כבוד לניידת, והווריד הפועם בצווארו של הרצל כמעט והתפוצץ כשהתנפל בידיים פשוטות אל צווארי: "הרגת אותו, זונה, הרגת אותו. חשבת שאת יותר חכמה מכולם, שאפשר ככה ואפשר ככה. עכשיו רק הרצל נשאר. חוזה המדינה. עופי מפה לפני שאני גומר עלך!" חד וחריף ומצוחצח. הרגשתי איך החיוך שלי נפתח. בצד אחד. בצד שני. מאוזן לאוזן. "תחייכי, זונה, שיידבק לך החיוך לפרצוף." אני על תנאי עכשיו. הרצל העלה אותי למשפט וגזר את דיני. אני בגלות עכשיו. מעצר-בית בלי בית, רק החצר האחורית של אחי, הרשג"ד. מסתבר שאבא-אמא חיים בלונדון. מסתבר שהחנות עברה לאחי. איך שהזמן טס. המסחרי שנבנה על בריכות-הדגים המיובשות של בין-השיטין. שמה, או אולי להיפך. מי

לעמוד. והבטחתי לעצמי, משום הבטחתי לך, לא עוד, אבל יותר לא אוכל, אברח מרגשותי. ואני חלשה, ועומדים מול כאבם, אך השמים מתמודדים קריעת הרקיע לשניים. גורם מכאובים, כמו גשם משמים, והדם הנוטף מתוכי, של ישות שאוהבים. כי אלו הם צלילים איך זה יתכן בשמיים כה חלשים. רעש כה חזק, המבשר על בואו של רעם. עם כל ברק פחד החונק את גרוני, מראים כי הוא כואב. כל כוחות הטבע גשם, אפלה. רוח סערה, כמו מצב רוחי. יום אפרורי,

איך יכולתי שלא לספר? אוסי: לא יכולת. אני לא הייתי סולחת לך בחיים אם היית מתחתן איתי ורק אחר כך מספר לי את זה. אם היית מגלה את זה רק אחרי שהיינו מתחתנים תוך כדי שהיינו מנסים להתעבר אז אני מניחה שהייתי נשארת. בעצם, אני בטוחה. הייתי נשארת. אבל אם ניתנת לי האפשרות לבחור... אלי: את בוחרת לגמור. אוסי: אין לי ברירה. אלי: אני לא מאמין בזה. זאת את שהולכת בסופו של דבר. אוסי: אין לי ברירה אחרת. אלי: יש לך. והבחירה שלך היא אכזרית. אוסי: אלי, אל תעשה ממני כלבה. אלי: את בוגדת באהבה שלנו. אוסי: אני לא מאמינה שאתה אומר לי את זה. בבקשה אל תקשה עליי יותר ממה שקשה לי גם ככה. בבקשה אל תהיה רע אליי. (פאוזה קצרה) אלי: אני מצטער. (ניגש אליה ומחבק אותה) אוסי: אני מצטערת. (מחובקים. שתיקה ארוכה.) אלי: (מתחיל להתייפח) אל תעזבי אותי. אוסי: (ניתקת מהחיבוק. ניגשת לפינת האוכל ולוקחת את מעילה) אליק, אני פחדתי שזה מה שיקרה. אלי: אוסי, אני מתחנן. את חייבת לתת לנו את הצ'אנס הזה. אוסי: (לובשת מעילה) פחדתי לבוא בגלל זה. (מכניסה את הדיסק לכיס המעיל) אלי: אני אוהב אותך, אוסי. אוסי: אני חושבת שאני אלך עכשיו. תודה על

שהוא נולד וגדל אקזוטיים ממרכז אמריקה ולהכניס למרק בצל. אבל ההבדל הוא פרנסואה. אני פשוט לא מבין מה ההיגיון להביא כל מיני ירקות "לא נכון" הכחשתי. "כלומר כן נכון, אני אוהב, אבל אני לא כמו הגזע, זה מה שיש לכם בראש. חשבתי שאתה אוהב את דימואה". "אז אתה כמו פרנסואה", השיב רמי וזרק מבט קצר לעברו, "תורת שלנו נותנת? אני צריך להביא חארי מראג'אסטאן ובורשט מדנציג?". "כי אנחנו צרפתים", אמרתי. "אין מספיק מה להכין ממה שהאדמה את שפתינו. "למה לא?", שאל רמי. "מה רע בפיוז'ן?". פרנסואה ואני עיקמנו פיש-אנד- צ'יפס? אולי תלמד פיוז'ן בבריסל?". "ולאן תיסע?", גיחכתי, "אולי לאמריקה? אולי לאנגליה, תפתח שם אם הקטשופ והגיטרות החשמליות לא יכסו לגמרי את הכול עד הסוף". מדי פעם לפרובאנס, מאוד מאוד קצרות, אם בכלל יישאר שם משהו, לראות אותי עוד פעם יצטרך לחכות לגיחות מאוד קצרות שיהיו לי נגמרת אני עוזב את הארץ הזאת לכל-כך הרבה זמן, שמי שירצה "די, קונסטאן, די!", צעק עלי, "אני אומר לך שרק השנה הזאת הוא המשיך לנופף בזרועותיו ולצעוק בקול רם. מתברר שגיום לא הקשיב בכלל לוויכוח האמנותי שהתגלע בינתיים. "אני יודע", אמר. "אני יודע".

אפוקליפסה עכשיו. ואת שאינך. טום וויטס. זוג תחתונים אחרון )כבר שבוע(. שאריות בכיור. מצעים בני חודש. רטיבות על הקיר. ריח חמוץ בשירותים. פיסת סבון אחרונה. טלפון שותק. סכין גילוח קהה. כביסה מלוכלכת. חלב מוחמץ בקרטון.

יותר ויותר, והרי ידוע, לכולנו כאן, בתור יוצרים ותיקים, כי ומנסה, ללא הצלחה, לשכנע אותי, כך אתה מאריך את הסיפור שלך לשכנע אותי שלא לצאת..מכיוון שדבר ראשון-כל עוד אתה עומד כאן אמצע וסוף, הרי שלא היית מנסה להשקיע מאמצים כה רבים כדי הקודח..אם כל זה היה לא יותר מסיפור עלילתי, שיש לו התחלה שמאחורינו..הרי אם באמת כולנו כאן היינו יצירי דמיון במוחך הוא אומר לאלמוני בחיוך   "ואמור גם לכל אלו כאן שתחושת ניצחון או תקווה קלה התגנבה לתוכה   "אמור נא לי.." אבל הצעיר מסתובב אליו לפתע ועל פניו הבעה אשר נראית כמי מותירים לדמיון..גם לשם כך הם הלוא נקראים יוצרים,נכון..?" ולחיות חיים פשוטים ובטוחים.. את ההרפתקאות והמסעות הם אל כל האנשים המתגוררים כאן.. כולם מעדיפים להישאר במקום הזה ".. וגם אם היא הייתה קיימת הרי שאתה תהיה שם לגמרי לבדך..הבט אך הצעיר עדיין אינו מקשיב האוקיינוס..אני מפציר בך שלא לצאת לדרכך.." "אתה לא תמצא את אוטופיה..אתה פשוט תאבד בתוך ערפילי "שמע לי, אתה עושה טעות.."  קורא אליו האלמוני שנעמד מאחוריו הצעיר מגיע אל החוף ומתחיל לשחרר את חבלי הספינה. לדעת כיצד יסתיים הדבר חלק מהקהל, שעד כה

זרוע היה חרות המשפט - אני חזקה מהרוח. לבסוף הצליחה לתלות את עצמה עם סדין במקלחת בית החולים, על משותף לשתייהן ולא הצליחה להתנתק מהמוות שאפף אותה. היא חיה את כאבייה של חברתה שוב ושוב דרך היומן שהסתבר שהיה שאין מה לפחד מכך. שום רצון לצאת ולהתמודד עם העולם, למרות שניסיתי להראות לה רונית נשארה במחלקה שלי עוד שנים ספורות לאחר מיכן, לא היה בה ברחה. חוזרת מצד אבייה שעלייה האם כלל לא ידעה אלא רק לאחר שהילדה מצאו אישה מבוגרת, בודדה שסיפרה שרותי ברחה לאחר התעללות אותה כנעדרת שברחה מהבית לפני כמה שנים, כשיצרו קשר עם אימה וניתוח שלאחר המוות כדי לנסות לפענח את זהותה, הם הצליחו לאתר במשטרה הוסיפו שהוציאו את גופתה של רותי מהקבר ועשו לה בדיקות תזונה וככה הגיעה לבית החולים. בצורה זו, והסתובבה ברחובות עד שאיבדה את הכרתה כתוצאה מתת לאחר זמן מה אימצה לעצמה את דמותה של רותי, הציגה את עצמה של חברתה, אהובתה. רונית מצאה את עצמה מסתובבת ברחובות, לא מצליחה להתאושש ממותה שזו רונית. האמבולנס ובגלל הדמיון הרב בין שתי הילדות טעה בזיהוי ואמר נכנס לבדוק מה קרה ומצאה אותה תלויה, הוא גם הזמין את והתחבאה במרתף הבניין,

"לראות את פריחתך אומר לי את כל שארצה לדעת על החיים." אמר הלוחם לפרח שליד האגם שבו, השתקף הוא כילד והפרח כניצן. "לכן אני שמח שמצאתי אותך, בדיוק כמו ששמחתי לגלות את זה" משהו בזיכרון הזה לוקח אותי למקום רחוק, פעם מזמן שראיתי בחלום נדיר, כזה שזוכרים בשעה הכי קסומה, שבה הזמן עוצר ורק תנועות גופנו נותנות תחושה של מציאות את צוחקת. ואני רועד ולא יודע למה. הזמן עצר לי ככה אולי כי מצאתי סיבה לתת לו לעצור יש בחיים הרבה סיבות שעבורם הזמן יכול לעצור אבל זו נשמעת לי מופלאה מדי בכדי להיות אמיתי בכדי שאוכל להאמין לזה. מופלאה בדיוק כמוך ובדיוק כמו לחשוב שמצאתי אותך.

של אהבה חזקה. וידוי הריגה, פעם אחר פעם, הרגו את ליבי, דמעו שתי עיניי, גם בלי הגדרה, איך אהבתי בלי גבול בחלונות הסגורים של גופי, איך היכה ליבי איך שקעתי כל כך, מעולם לא הבינו לא הצטלבו ולא אהבו, נאיביות, שלא התנסו, את נושא העיניים. תמימות שלא מבינות הן דומעות ובוכות, גם לא בשעת השקיעה, לא בבוקר, עם שחר, הן לא מפסיקות, של עיניים דומעות, משלם את המחיר חטאתי בחטא אוהבים, ואני ששברתי חוקים מגלה את הכל, רוקמת בוזזת, שורקת סיפור אהבה, ועתה עלטה, רוח ערב נושבת, שקעתי בחום של עינייך, זעקתי מעוצמת אהבה לא עצמתי עיניים, ושברתי חוקים שנגעו בשלי מהצטלבות רוך שפתייך, ממבט מאוהב,

עבר כבר חצי לילה ואני כבר מוכנה, תמיד ידעת להגיד את המילה הנכונה אתה מוריד לי את הבגדים בתנועות מיומנות, אתה תוריד לי את הריח, אבל בחצאי מנות. מרגישה חצי טיפשה וחצי מטומטמת, מחייכת בלי בושה מחבקת ונרדמת. וזה רק חצי מקרה כי זאת חצי החלטה - להתאים לחלקים שלי את החצי שאתה. וזה רק חצי חיוך אבל רואים את השיניים, אני כמוך רק הפוך וזה מתאים לך בינתיים אז תחבק אותי חזק ותנשק חזק מאוד, אתה אוהב אותי רק חצי ועל השאר כבר נעבוד. מרגישה חצי טיפשה וחצי מטומטמת, מחייכת בלי בושה מחבקת ונרדמת. וזה רק חצי מקרה כי זאת חצי החלטה - להתאים לחלקים שלי את החצי שאתה. וזה רק חצי ממך כי את השאר אתה שומר, ומה יש לאנשים שלא יכולים להישאר? כי זה חצי בגללי וחצי בגללך, שאני חצי כל היום, אני צוחקת ובוכה. חשבה כבר לרגע שאם הוא מתקשר לומר לה איך הוא לא הסתדר עוד דקה שם בלעדיה. לונדון ותל אביב מעולם לא היו כל כך רחוקות כמו ברגע שהבינה שהוא מוותר עליה... אז היא יושבת על ספסל פה בגן הציבורי, כותבת לו שיר אהבה. איך הוא יגיע כמו הקיץ, זה יהיה כמו בסיפורים. איה'לה קראה קצת יותר מדי... מרגישה חצי טיפשה...

-סוניה, סוניה... -דה, דה. אבל לא עושה לך מחיר. זיון רגיל. קדימה. -סוניה, סוניה, לפחות הזיונים בלילות נשארו לנו. -אני רק לזיון. שקט. להוריד בגדים, זיון, ואז אתה לשלם. -סוניה, סוניה, את לא אוהבת אותי? -אני לאמר לאישה שלך, אם לא מפסיק. -אני אוהב אותך, סוניה. -אנחנו להזדיין, אתה לשלם. זה מה יהיה. -סוניה, סוניה, מה יהיה איתנו? -נייט. אתה מכיר כללים. -אבל אני לקוח קבוע, תעשי מחיר. -לא יכולה. אני יקר.

אני: אם את יודעת זאת בתוכך, כנראה שהיא הצליחה להחדיר בך אותן תכונות

"למה לא" ענתה הבחורה בקולה המצלצל "אני רק אזיז את החפצים התנופף לכיווני בזמן שהיא סובבה את ראשה לכיווני. - "אפשר לשבת כאן?" שאלתי את הבחורה בנימוס, השער השחור שלה שלי בבגדים. בחירת בגדים תמוה למדי, אפילו בשבילי ובשביל הטעם המוזר מעט וחולצה אדומה, עם גזרה צנועה למדי הייתי אומר. זאת הייתה בחורה צעירה. היא לבשה מכנס ירוק כהה, שהזכיר מעט מכנס צבאי, ישבתי בו כאשר נסעתי באוטובוס הזה, מתוך הרגל כנראה, ישבה על הכסא שלי, שבעצם לא היה בדיוק שלי, זה פשוט היה הכסא שתמיד הגעתי לאחורי האוטובוס, רק כדי להיות מופתע פעם נוספת. וחלקם בירכו אותי חזרה. אחרי כמה שניות, דקה או שתיים גג, לשלום מספר אנשים, הם היו נוסעים קבועים בקו הזה, ממש כמוני, והאנשים שנסעו בקו זה בדרך עלל השאירו ריק. כרגיל, בירכתי בדיוק. הלכתי לאחורי האוטובוס להתיישב בכסא בו ישבתי תמיד, חודשי שלי, תוך כדי שאני מעיר לו לו על האיחור שלו, 71 דקות האוטובוס סוף סוף הגיע, עליתי לאוטובוס והצגתי לנהג את החופשי אותי, לא יודע למה, אך עדיין לדעתי עדיף ככה. ידעתי למה אמרתי את זה בקול, אבל אני מקווה שאף אחד לא שמע "לא נורא עוד כמה חודשים החסכונות שלי

קצרה, ירדתי מהאוטו והלכתי לישון בלב כבד. טילטל אותי לחלוטין. הוא עצר לי מול בית החייל, נפרדנו בנשיקה של רגשות בין תחושת קלילות ואופטימיות לבין כבדות ומועקה. זה לפערים העצומים בין עתיד מבטיח וורוד ביחד לבין עירפול מוחלט לא הייתי בנוי לקוטביות הרגשית שאפפה את הפגישות עם יהודה, את ראייתי. בשתיקה, כשאני מביט החוצה מנסה להיאבק בדמעות שכבר החלו לטשטש העסק אז לדעתו עדיף שנוריד פרופיל. את שארית הדרך העברנו עדיין לא יודע מה הוא רוצה והוא לא מעוניין שאני אפגע מכל מלטפים זה את זה, וקצת לפני שהגענו, הטיל יהודה פצצה: הוא החזיר אותי לבית החייל, כרגיל, אוחזים ידיים בזמן הנסיעה, התעקש, אך גם אני התעקשתי. לבסוף הוא ויתר הלכנו לאוטו. הוא להיכנס לשם, בעיקר משום שהייתי לבוש מדים, ולא חשתי בנוח. הוא ונקודות הקשר הבודדות לעולם החדש יחסית עבורו. אני העדפתי לא שם ולהגיד שלום. ה"הישי" היה אז עבורו אחד העוגנים היחידים יצאנו משם, ויהודה הכריז שהוא רוצה להיכנס ל"הישי" לראות מי להמשיך להיות מאושר עם יהודה. בליבי שיתמזל מזלי ואזכה להגשים את דבריה, להמשיך לחייך, מאיתנו ענת ואמרה לי "אל תפסיק לחייך את החיוך הזה".

המטורפת הזאת "מה קרה, אלון?" בידיו. תראה מה כתוב". שחר עזב את הכלים ונכנס לחדר כשהמגבת עוד כנראה שמה שמספרים זה נכון. "שחר!". אין תגובה. "ש-ח-ר! תגיע, המחשב. אחרי שלושים דקות של שיטוט בכל אתרי החדשות באינטרנט,

הפחד של מיכל ממני התממש. עזבו את הכת, הם ועוד כל הצעירים שהיו שם. בכת, לא הביטו לי בעיניים לא דיברו איתי. אחר כך הבנתי שהם פשוט הזדיינו . למחרת השותפים שלי לדירה, שבמקרה היו גם חברים אותו לילה אני ויורי עישנו את הנשמה שלנו, וכשנגמר החומר, הדלת, יוצאים משם, וסוף סוף , בזכותה, השתחררתי מכבלי הכת. אל יורי, "בדיוק, כך גם אני" עניתי לה, ויורי הולכת אחרי אל "אני מרגישה את זה" היא ענתה. חייכתי חיוך גדול, והושטתי ידי להיות קשורה אלי בכוכבים. קמתי ושאלתי את מיכל למה היא חושבת שענבל היא זאת שאמורה וחציי השני בקוסמוס הזה. אני חושב שהיא עדיפה על ענבל, זאת שלדברי מיכל היא המושלמת לי כשמיכל נכנסה וראתה ששום דבר לא זז בחדר, היא שאלה אותי  למה הם צריכים למצוא בא פאקים, והם לא מצאו. אז הם ישבו ושתקו. הצליבה במרכז, אבל בגלל תפקיד הכסא הזה, ובגלל הוראות הגורו, במרכז וכל הכת מסביבנו. כולם מאוד אוהבים את היושבת בכורסאת טלפון הציל את מיכל, היא הלכה לחדר והשאירה אותי בצד ואת יורי מקורית וחדשה למילה יופי. ועוד שלא נדבר על סקס-הו לא!!. היא לא קיבלה את מבוקשה,  ההיפך, לכל גברי הכת היתה הגדרה בשאלה של מי מפה

כשאני מוכנה למות בשבילך? איך זה נקרא, רק ריקה כבר לא עצובה כבר לא בדיכאון רק פעימות לב מעידות על כך שאני עדיין חייה. כשכבר מתה מבפנים? איך זה נקרא, לא אכזבה לא שנאה לא אהבה כשכבר אין רגשות? איך זה נקרא, או להוציא אותך מחיי איך לגרום לך לחזור אליי איך להפסיק לחשוב עלייך איך לשכוח את נשיקותייך שלבי ממך נקרע איך לחזור אל השגרה איך לשכוח את כל הכאב איך לרפא את הפצע שבלב וברגשותיי פגעת אם אותי פתאום עזבת איך לומר שהעבר לא קיים

לא, ראשה, מתגלגל ומתהפך בתוך אפלה דביקה. לקח זמן מה עד שהכאב פג מעט. היא הרגישה שהיא נמצאת במקום לא שלה, ומחשבות חיצוניות כמו הלמו בראשה מכל הכיוונים. היא הרגישה שהיא חצויה. מצד אחד חשה עצב גדול, ומצד שני חשה שמחה גדולה. משהו בריק שסביבה היה מוכר, כאילו היא מרגישה את עצמה. בשולי ראשה יכלה לראות את עיניה ממלאות את כל שדה ראייתה. והיו עוד מחשבות מכוסות צללים. היא מצמצה בכאב וראתה מולה עובר. היא ראתה כבר תמונות אולטרסאונד של עוברים, אבל אף פעם לא ראתה עובר ממש, נח מכווץ בתוך רחם גדול וחמים. היא יכלה לחוש שהעובר שבע ורגוע, והבינה שזה חלק ממה שגורם לשמחתה הרבה. היא אהבה אותו. רצתה לגשת אליו ולחבק אותו. אבל אז חשה תחושת ניתוק מכאיבה. היא פקחה את עיניה, והביטה בגייל, שהתרחק ממנה. "את בסדר?" הוא אמר והחל לנשק את פניה, "לא רציתי להכאיב לך, אבל היה לי חשוב שתכירו זו את זה." "כן, אני בסדר," יסמין אמרה והתרחקה ממנו בכעס מה. הילד הזה עומד לקחת ממנה את גייל. "כך ראיתי אותך לפני שמונה עשרה שנים," גייל אמר ועיניו הורמו בהרהורים, "עוברית קטנה ומתוקה. הייתי כל כך נרגש לכבוד הולדת בת טיפוחי הראשונה.

כל הנקודות האלה על הפנים שלך?" שאלתי את עצמי. "זה - רק אז שמתי לב לעצמי. הוא דיי מגעיל בעצם חשבתי. - עצמי לא התבלבל ואמר בהפגנתיות שהוא "משם - לא זז". להתקלח בשקט". - "יופי, יופי" אמרתי לעצמי, "עכשיו אתה יכול ללכת, אני רוצה במיוחד. והמשיך ללעוס מסטיק בנונשלנטיות, נועץ בי מבט של עגל מטומטם - מייד שאלתי את עצמי מה הוא עושה פה. "אני גר פה" הוא ענה - "עצמי" הוא אמר. "קוראים לי עצמי". - "מי אתה?" שאלתי. - "אהלן, יא מאנייק" היא ענתה בקול צרצרי ומעצבן. - "שלום", אמרתי לה. גם היום הסתכלתי, רק שהפעם דמות מוזרה הסתכלה עלי בחזרה.

כל תחושותיו... זהו שיר שכתבתי בעקבות חלום על מלאך עצוב שגרם לי להרגיש את

סילונים של אור, משפריצים מתוך תחלואות הנפש זרמים של חסד, בוקעות מבין המילים לא יכול לפתוח את לבי לאהבה אין סביבי אהבה מרחק של קילומטרים זה לא סדום, זה גרוע מסדום בסדום היה מה ששלי - שלי, ומה ששלך - שלך פה מה ששלי - שלי, ומה ששלך - גם שלי.

לי שמץ של מושג איך ניקי הצליח כל-כך בקלות להעביר את לקו האדום-- אך עבר אותו. רז זכה לתשואות מצד חברי קבוצתו. פעמים, ובאנחה כבדה שחרר את הפטיש מידו. הפטיש נחת קרוב מאוד הגיע תורו של רז מטאקי. הוא אחז בידית הפטיש, סובב אותו מספר )פאקונג מובילים(. עדי מפאקונג זרקה את החישוק. היא פיספסה. מדי. גל מטאקי זרק את הפטיש. הוא לא עבר את הקו האדום. מדי - עובדה שתקשה על הקבוצה בשלב השני. אך זה כבר היה מאוחר קבוצת פאקונג. הוא החמיץ, ונוכח לדעת שהוא זרק את הפטיש רחוק השני. עקב הצלחתו, המשיך ניקי וזרק גם את החישוק הירוק של ואפילו לא התקרב לקו האדום. חברי קבוצת פאקונג החלו בשלב במקום בו נחת הפטיש. ערן מטאקי זרק את הפטיש שהחליק מידיו בהרבה את הקו האדום. חברי הקבוצה הריעו לניקי. ישראל תקע מוט תור פאקונג. ניקי התמתח במקומו, התרכז וזרק את הפטיש, שעבר זרק את הפטיש, שהגיע קרוב מאוד לפס האדום- אך לא עבר אותו. בתחרות זוכה במזרנים. קדימה!" רומן ניגש לנקודת ההתחלה. הוא המטבע. "פאלי" הכריז ישראל. "הקבוצה המתחילה היא טאקי, המנצחת פאלי, מה, יש לי ברירה?" אמר רומן בחיוך. ישראל הטיל את ישראל. "עץ" אמר ניקי בקול החלטי.

התנגשו בכוס ואחת בשנייה. שתיתי לאט לאט. קמתי מהכיסא הכחלחל גם לא את הכוס. ניערתי אותה בעדינות וקוביות הקרח שיקשקו כשהן תפוזים עם קרח. תמיד אהבתי. היה כל כך חשוך שלא ראיתי כלום,

לבקר את מייק בביתו. כאשר הקיש על הדלת לא נפקחה קרוב לשנה לאחר שהגיע לראשונה לפדופיליה, בערב יום שני, ניגש לזה מחר. והתופחת של יוהאלה תביא לנו עולל אין ממש הרבה עבודה. אחזור הכל, אין לי יותר מדי מה לעשות עכשיו. עד שהבטן העגלגלה אוכל רב מהמקום, ואולי אף לגדל חיות מבוייתות באיזור. אחרי נתחיל לעבד את המישורים מעבר לבית של מייק? נוכל להפיק בוודאי ...היה לי היום רעיון שאני חושב שכדאי לכתוב אותו. למה שלא

שזה קשור לאיזה קרב עתיק של האלים עם "מה זה אומר?" שאלתי בתמימות. "אף אחד לא יודע," ענה לי שנתיים לפני שעזבנו" "כן, השמש הזורחת," אמר קריון, "כמו הסמל שמצאו בתל טאמט' שווים, גם הם בצבע צהוב אדמתי. זה היה מעגל צהוב וסביבו שמונה משולשים מסודרים במרווחים הקרקע. לא על זה הסתכלו המבוגרים, אלא על צורה שהייתה טבועה על הדבר הבולט יותר היה הלוויין "ארקיאס 3" שהיה הרוס כולו. אבל הגענו לשם עם כל הילדים וראינו את הדבר שליאנרה וקריון מצאו. בטי הסתכלה עלי בחוסר אמון, "הם בטח במישור, הא?". בטי, בואו, מצאנו אותם!" ברגע שפנינו לעבר המישור שמענו את אבא שלי צועק אלינו, "אנאן, דרומית לנו, "הם בטוח יהיו שם". טעות, בואי נלך למישור שם למטה," הצבעתי לכיוון המישור שהיה "המבוגרים מחפשים למעלה בגבעות," אמרתי לבטי, "זה נראה לי עליהם בזמן שאנחנו מחפשים ועזבנו. אמרנו לאחד הילדים היותר מבוגרים, טאן, שהיה בן 21, לשמור חיפוש משלנו. אחרי חמש דקות כבר נמאס לי מלשמור עליהם אז הצעתי לבטי שנערוך ברכבי השטח. המבוגרים התחילו לחפש והשאירו אותי ואת בטי לשמור על הילדים אבל ליאנרה וקריון לא היו בסביבה. הגלגלים שלה היו מפוזרים

לשוב עם בוא הסתיו. רק אל תשכח תכתוב לה עכשיו, לקבור אותך תחתיו, ומאיים כמו העננים מכסה פנים, רק הולך וגדל, שהצל בעיניי השוקולד שלה שהפך פתאום מחניק, תכתוב כדי לא לומר לה מה שהחום הזה משתיק, תכתוב כדי  לומר לה תכתוב, כמעט ונושקים לאדמה. מטים בכבדות את הענפים הרכים, והפירות המתמלאים מיץ, את הירק המתפשט רק בכדי לחגוג את בוא האביב, מחדש, תתאהב בה שוב, תעלם לזמן מה, תן לה לנוח, באותם ימים שרביים, לא תוכל להיפרד ממנה ללא מילים. ללא אוויר לנשימה, כך סתם ברחובות, ללא מטרה, בהם התהלכתם בידיים שלובות, תחצוב את זיכרון הימים השרביים וכלבה, חבריה משפחתה, תחצוב לה את הוריה, את כל אשר תראה בעיניך. על מצבת ליבה תבוא ותחצוב בידך, תבוא עם מפסלת לביתה, תבוא אליה, ביום כזה ללא שמש בשמיים, מכסים מעל, שרק עננים ועננים

והמגעילות האלו, עונה על שאלות שאין לי מושג מי המציא אותן 4 שעות. 4 שעות ישבתי שם, מחובר לאלקטרודות הקרות לדעת מדוע, אבל התאפקתי. להתפרץ בצחוק חזק על כל הסיטואציה המוזרה שאליה התגלגלתי בלי בחזה. ממש כמו בסרטים, חשבתי לעצמי ופתאום הרגשתי דחף פתאומי מין אלקטרודות לאצבעות יד ימין, עוד אחת על הזרוע ושתיים אידיוט, רציתי להגיד לו, אבל הבנתי שעדיף לשתוק. הוא חיבר לי הוא הסביר. "מכונת אמת", חזר שוב, למקרה שלא הבנתי. אני לא וקרח, והתיישב מולי. "אני הולך לחבר אותך עכשיו לפוליגרף", משם בסוף. בסוף של מה?, חשבתי, כשבדיוק נכנס לחדר איש גבוה והשאיר אותי שם לבדי, כשהוא ממלמל משהו על כך שהוא יקח אותי הוביל אותי למין חדר קטן ומוסתר שלא ראיתי מעולם בקריה, שנפצעתי בלבנון, בפעולה של הסיירת. נכנסנו לתוך הבסיס, והוא לפני שנכנסנו אליו. הרי העברתי שם שליש שרות בערך, אחרי אפלאוז לבנה וישנה ונסענו. זיהיתי מיד את בסיס הקריה, עוד כשרביד ואני בעקבותיו. נכנסנו למכונית שעמדה שם, דייהטסו בשעה 21 הוא הזמין חשבון, שילם ובלי לומר מילה נוספת קם, השעתיים שישבנו שם, מלבד כאשר הציגה את עצמה בשם רביד. שדאג לדיבורים, ואילו

הוא אמר וקולו רטט מבכי. ומעליבה אבל בשביל אותו אדם זאת הייתה בדיוק התשובה שחיפש אולי תשובתו של הנהג הייתה נשמעת לכל אדם אחר בעולם כשטותית הנהג בצחוק. הנהג לענות " הגעת לכדור-הארץ, ברוך הבא" ובעודו אומר זאת פרץ עוד איזה פסיכי ) והרי לא חסרים פסיכים במנהטן ( ולכן החליט לפי הבעת פניו של הנהג היה ניתן להבין שהוא בטוח שהוא מדבר עם אני?" שאל את הנהג. הוא קרא לאחת מהמוניות הצהובות שעברו מולו והנהג עצר.   "היכן חי למעלה מ- 02 שנה. הייתה המומה ,   "אני לא מאמין" חשב, "אני שוב במנהטן" עיר בה הגיע לפתע לאמצע של רחוב סואן ועמוס במכוניות, ושוב הבעת פניו הוא הבין שהוא נמצא במין סמטה צדדית ומלוכלכת וכשהחל ללכת הוא שמשאלותיו מתגשמות עד שפשוט שכח שכך לא תמיד היה המצב. הראשונה (  אך משאלתו לא התגשמה. הוא היה כל כך רגיל זה , "אני רוצה פיצה" חשב ) אחרי הכול, זאת הייתה משאלתו להתקדם ובדק האם מחשבותיו עדיין מתגשמות במקום מגעיל ומלוכלך שאולי הפעם יעבור באמת לגן-עדן אך שום דבר לא השתנה, הוא החל הוא הגיע לכאן. "אני רוצה להיות בגן עדן" צעק בשנית בתקוה מיד. המקום שראה מולו היה אפל, קר ומלוכלך והאיש לא הבין למה

נחמה, לעיתים מפתיע אותי. כשההווה מוקף במשברי זיכרונות וחלומות עתידיים מעורפלים אני לא בטוחה איך אפשר לנצח במלחמה היום יומית שנולדתי אליה. כי לא תמיד יש חשק להתעקש או לבלוט או להוכיח או לנצנץ מעל לכל. לפעמים פשוט בא לי להיות אני. אני אני אני ואני. "לא נמאס לך ממני?" "את מתישה אותי לרגעים." הוא נאנח ומצית עוד סיגריה. "אז למה אתה פה בכלל?" אני נרתעת ומתרוממת ממנו, נשענת על הקיר. "כי כשאני קם לידך בבוקר אני נזכר שנרדמת בלילה לפני ואת ישנה כל-כך יפה שזה מספיק." "אז אתה איתי כי אני יפה כשאני ישנה?" אני אומרת בטון לא מבין. "אני איתך כי אין דבר שכרגע מרגיש לי יותר טוב מהרגעים האלה, כי יש יותר רע מטוב וכי אני מכיר אותך ואני יודע שאם אני הייתי מרגיש שאני מתפרק ומקיא באמצע מועדון... היית שם בשבילי." "איכס קיא." אני מעקמת את האף והוא צוחק ומתכופף אליי ומנשק אותו. כשאת בת 22 וקרמבו, לפעמים החיים שלך יכולים להראות כאילו הם הדבר הכי קשה שאדם אי פעם עבר בחייו. ורק לך כואב במחזור. ורק את לא מסתדרת עם הבוסית. ורק את רבה עם החברה הכי טובה על הבחור ההוא על הבר. ורק את משמינה מאכילת יתר של סלטים. ורק

מצפונינו, אומר לנו לסרב! כדי לא להיגאל בבוץ פשעי - הכיבוש, אין נסכים, ללבוש על גופנו מדים. לא ניתן את ידינו, לדיכוי ולהרג חסרי - תוחלת נתנער, מכל מעשה מחפיר! צו - מצפונינו, הנו - סירוב! המוסר שעל ברכיו התחנכנו, לא מרשה לנו, אחרת לנהוג. לא נצא לשרת בשטחים! לא נהיה שותפים, לרשע! אנו דורשים: להפסיק המעשה המשחיר!

למה חזרתי בכלל? הייתי פה דקה קודם ריק אחד ריק ולי מה נשאר ריקנות שנלקחת לרגעי תמימות קטנים, רגעי אושר, רגעי שנאה ריקנות תמידית שלא עוזבת את הוריד תחושה של וודאות שקטה שמתמוטטת לרגשי הריק ואולי לא רציתי להקיר דרך היקום של אנשים שלא היקרתי אם הייתי רק נחתך עולם שלם היה זורם דרכי אנדרנלין טהור בלי טיפה של דם רגש משתנה מאותה שניה אחת לאותה שניה שתבוא אחרי אחת אחת כל אחת בפרט כל אותן 06 שניות שחלפו ולא השתנו מציאות שלא היתה אותה אחת כמו תמיד התעוררתי למציאות זהה למציאות הנוכחית דקה שלא עברה כמה שנים

גבוה, כך גם ייפול הוא ראה כל דבר, הוא טעם מהכל האדם שלא יכל לסבול

המון. אתה חסר לי. תחזור כבר, לאבי, תחזור. רוצה לראות אותך כל שנייה. חושבת עלייך ללא הפסקה... לא רק אני... גם אתה. הכי חשוב, אתה מתגעגע אליי! לפחות, התקשרת. אבל העיקר שנזכרת. שאני כאן. למה לקח לך נצח, עד שנזכרת, למה לקח לך המון זמן? איך מסתדרים כולם? איך אתה מסתדר שם? מה עושים כולם? מה אתה עושה שם? ואז שאלתי, מה שלומך... חמישה ימים עד ששמעתי את קולך. תהיתי... מה קורה איתך? ארבעה ימים לא שמעתי ממך... התחושה שאין שניה לה בלעדיך. חסר לי החיוך שלך, התחושה של הביטחון בין זרועותיך. חסר לי החיבוק שלך, מדוע אינני רואה את העיניים היפות כל כך? למה המבט המושלם הלך? מדוע אתה הרחק, ולא גורם לי לצחוק?

על יד אורי, תשב אמא, כאשר היא תגמור את ההתרוצצויות שלה אל המטבח וחזרה. סמוך אליה תשב אחותי פניה יחד עם בת דודתנו חייקה. הן בוודאי תהיינה לבושות בשמלות שתפרה להן דודה רבקה שמשקיעה לשוא, מאמצים גדולים כדי להפוך אותן לתאומות. אני מניח שהשמלות תהיינה לבנות עם פרחים צבעוניים על קו החגורה. דודה רבקה היא אחותו של אבא. יחד הם עלו לארץ כמעפילים בעליה בלתי לגלית והשאירו שם משפחה גדולה שממנה לא נשאר כלום. לדודה רבקה יש כשרונות ניהוליים מפותחים (יש לה המון נסיון מעבודתה במטבח הפועלים הידוע) ולאחיה טוב הלב, יש נטיה לשמוע כל מה שהיא אומרת או קובעת. דודה רבקה החתימה אותי בינקותי  בשפע אהבה (כי אני הילד הגדול ביותר במשפחה) ואני חב לה חוב של אהבה חסרת גבולות. כשאני מגיע לחיפה בחופש הגדול, היא  דואגת לספק לי בסתר מאכלים אהובים וזה משמר בי את האהבה הזו. אני היחיד שנוהג ללוות אותה לקניות מתישות בשוק "תלפיות". למרות אהבתה הגדולה, דודה רבקה לא מרשה לי להסתובב יחף כמו שאני רגיל וזה מגביל קצת את החופש שלי. דודה רבקה תשב על יד ביתה חייקה ולידה ישב בנה הקטנציק שרוליק (שאוהב חול). שרוליק הוא ילד גדול ושמנמן שיש

ליד הטרנזיט אמר:"ילד, לך הביתה, אין לך מה לחפש כאן". ליד אותו עמוד בטון והאיש עם הזקן, הכיפה והשקית השחורה שעמד התנגשתי בעגלת קניות, וכשהגעתי לתחנה מתנשף ומזיע, עמדתי על רגלי והתחלתי לרוץ לעבר התחנה המרכזית. חציתי רמזור אדום, קמתי אבל אותי רק עניין האיש הזקן, ועכשיו שהיתה לי קריצה במלאי, כאילו שזה היה בכוונה. צועק, "חתיכת אידיוט, אתה רוצה להרוג את עצמך? אה?". הנהג ונפלתי לכביש. פיאט 721 נעצרה חמש דצימטר מעליי ושמעתי את ואני זינקתי באוויר כדי לתפוס אותה, התגלגלתי פעמיים על הרצפה פלוצים. סתם קריצה. שקית סקס זמין בשירותים, אף לא קריצה של עוד רגע המורה יושבת על לא קריצה של פיתוי, לא קריצה של מארב 27 שעות, לא קריצה של לא ואז הוא שיחרר קריצה קטנה ולא משמעותית, קריצה של יום טוב ותו מעצמו כמו פיטבול שגרם נזק בלתי-הפיך לאיזה פודל מגונדר. מרוצה "טוקר בוב" זרק לעברי- הוא תמיד אהב משחקי מילים- הוא היה פניו של מוכר העיתונים השכונתי. מבעוס מבפנים המשכתי בדרכי לקיוסק של גרצל, בדרך חלפתי על לשווא. עין ימין מרפרפת מעט בניסיון לצלול לעבר העפעף התחתון, אך עין שמאל לא מגיבה בכלל, כמו עברה תאונת דרכים

היכרתי אותה הייתה מדהימה את החושים שלי בלבלה. לא מאמין נפלתי חזק היא משחקת לי את המשחק. מתוקה אותי מדליקה ורק איתך שוב מרגיש אהבה, כמו חלום עלייך חושב לא איטלקי אבל מאהב. או או או או או לא אל תלכי מפה, או או או או או כבר משתגע, או או או או או שלי או שלו, או או או או או אנ'לא יודע. יש לה מבט חיוך מהפנט הייתי כבר חם היום זה לוהט. שוב זה קרה אני מתאהב עוד בחורה שנגעה לי בלב. מתוקה אותי מדליקה...

בתוך הערפל ההרים הסובבים עירי וראי ראי נפשי בעינך הגדולה וצנועה סגורים מרחקים עלי ביתמותם הרחבה וטוב לי טוב לי לבדי וידעת כי קנית לך עולמך ועומקו בדרך והיה כל חלק בחיים לדבר שלך הוא לבדי נשאתי על כתפי היגון הגדול זר לאחרים הייתי וקרוב אך לי אין קשר עם רע שידע שפת שירך היפה וקץ לכל ספקות וכמיה אל נערה רחוקה בתוך המרחקים חיי את חייך הסגורים את חייך הסגורים הו בלי האהבה וידעת כי קנית לך עולמך ועומקו בדרך והיה כל חלק בחיים לדבר שלך הוא לבדי נשאתי על כתפי היגון הגדול זר לאחרים הייתי וקרוב אך לי

קישור לעמוד על אלברט ז'ירו באנציקלופדיה ווקיפדיה: מומלץ לראות גם תרגומים לשירים נוספים שלו: עוד תרגום משיריו של אלברט זי'רו הלבנה, חרב מעוקלת מבהיקה נופלת מן הרקיעים בשריקה בלבו מדמה הוא כי על צווארו רועד כולו, ולפתע מתמוטט לקרקע ברכיו נוקשות כמו שוכנת בן רוח רעה נחה כמו על כרית משי שחורה הלבנה, חרב מעוקלת מבהיקה מביט הוא למעלה בפחד נורא פיירו מתרוצץ סביב ובליבו מועקה והלילה כהה כאבל, ומלא מורא תלויה כאיום, היא רוח רפאים שתוקה נחה כמו על כרית משי שחורה

בואו אל המים נגמרה התקופה של הבושה בואו אל המים נגמרה תקופת ההכחשה תלמדו אותי לשחות, לצוף לעשן ולבלות לעוף כשאני אגדל אני אהיה כמו כולם ותהיה לי אהבה גדולה שתחכה לי בעולם יהיו לי כוכבים על הג'קט הכי יפה בעיר אחד אחד אני אקטוף אותם יפים להשתמש ולהחזיר בואו אל המים ותראו שהכל אותו דבר צופו על המים ותקוו שאולי יבוא מחר ואולי בעוד שנה יבוא עטוף במתנה כשאני אגדל אני אהיה כמו כולם ותהיה לי אהבה גדולה שתחכה לי בעולם יהיו לי כוכבים על הג'קט הכי יפה בעיר אחד אחד אני אקטוף אותם יפים להשתמש ולהחזיר

לא אוהבת להגיד כן מיד רק אוהבת להתבשל עם הזמן לרגע נדמה לי שאני עדיין לא איתך ולרגע זה נדמה שאני כאן יש רגעים שאתה תוהה הקשר שלנו יש קשר כזה?! עברה עוד דקה, אני לא יכולה אחרת שוב עוד שנייה, אני לא יכולה אחרת עוד שנה, עדיין נשארת לא נשארת לא נשארת... עדיין נשארת... לא אוהבת להגיד כן מיד אני הולכת לצידך בשתיקה ואתה מדבר כל הזמן אתה כבר לא מחכה לתשובה יש רגעים שאתה תוהה הקשר שלנו יש קשר כזה?! עברה עוד דקה...

דווקא אותי, הם לוקחים. למה ומדוע, וההורים זועקים, אתמול היה פיגוע, עוד נשמה אבודה, אתמול היה פיגוע, עוד חושך, עוד צרחה, אתמול היה פיגוע, שום דבר חדש, עוד כאב והרג. עוד הרוגים, ועוד כאב. אתמול היה פיגוע, שום דבר חדש, שוב מקרה נורא. עוד אחד לרשימה.

לחדר אשר מגלה את סודות החיים. שישים פלוס, להכנס לחדר הסגור. לחדר בו יחידי סגולה נכנסים, גדולים, ריח נפתלין מהאריגים מסביב. כשהגיע תורם, והם בני מסוגרים בחדרי חדרים, מול ספרים עבים וגדולים, שולחנות שיש אונים מול המערכת, ישיבה בכלא על דבר שלא ביצעו... גאולת השמיים, ביאת המשיח, למרות שאלו היו ספוגים בכאב חוסר איך הדברים התגלגלו וגילו את דרכם, את האלוהים, את הדרך לביאת לא פעם מעלים את זכרונותיהם מהכלא. איך המורה שינה את חייהם. מצרימותיו לתוך החדר.

בך!" "חדל, עכביש שקוף", אמר הילד. "מיהו אותו איש הצל?" זעם ועלבון. עור גופו הפך שקוף וחלבי. "אני מוותר על הצער המסריח שלך!" קרא, עיניו רוטטות בדמעות "אני מצטער." "אתה יודע כמה גולגלות ילדים כבר נמעכו תחתיי?" העכביש החל לחרוק וליילל. "עבודות שחורות של איש הצל", געה. עורפו. "בטח קשה מאוד להיות יצור בלתי קונקרטי." "אין צורך להיעלב", ניחם אותו הילד והתיישב. הוא שפשף את בטנו השמנה. "ואימא שלך זונה!" נעלב העכביש וקיפל את רגליו הפרוקות תחת בחשש. "אתה עוסק באיומים יותר מאשר בפעולות קונקרטיות", אמר לו קונקרטיות. הילד שם לבו לכך שהעכביש עוסק באיומים יותר מאשר בפעולות "אבלע אותך, חרק!" רעם העכביש. לאחור. "חסר לך משהו... ברגליים", מלמל. העכביש נרתע בדילוג נוסף למחצה. הילד הביט על רגליו של העכביש. אינן ממש שחורות, הן שקופות "סתום פיך!" אך העכביש ניתר לאחור בזעם וסגר מלתעותיו בנקישה. "חסר לך משהו בפה", אמר הילד בהפתעה, יותר לעצמו מאשר לעכביש. השלים את המלאכה. כאילו שום דבר אינו נמצא במעמקי חלל הפה, כאילו אמן מרושל לא בתוך לועו הפעור של העכביש הבחין הילד בדבר מה תמוה. נראה המערה. "אין דרך חזרה!" אמר

לא כל מכשול יש בו אור ולא כל אור הוא לגמרי טהור יש אור ויש אור, יש אור של בוקר טהור, ויש בוקר שאיננו טהור, יש בוקר מוצף בזיהומי אוויר מבתי הזיקוק חברת החשמל ואחרים במפרצים של נמלי הים, הזורעים רעלים בסביבתם ובבני האדם יש אור טהור ויש אור לא טהור האחרון הוא המכשול 15.1.13

חוש ההומור שלי יחזור הוא יתגלה אם לא אחפש אני אעצור אצל הכלב לא, זה לא חומקים הם תמיד ככה, כשמחפשים וכולם צוחקים אחרי זנבו הכלב רודף איך לא נזהרתי מה עשיתי מנסה לשחזר איפה השארתי פשוט לא מוצאת

כנראה באמת נמצא לו כל הבוקר והצהריים דיברנו בכזו פתיחות וכנות שלרגע חשבתי שהייתי איתם בקשר מספר חודשים. הגעתי איתו לכזו רמה של פתיחות, שלא הייתה לי עם בחורים לא האמנתי שאחרי בקושי עשרים וארבע שעות מהרגע שפגשתי אותו, בשביל להיות אמיתי, וכרואת שחורות כפייתית חיפשתי את המשבר. מהראש שכל הפגישה איתו, והיום הזה שהעברנו היה יותר מדי מושלם שהוא מתקשר לבטל, כי בשעתיים שהתארגנתי לא יצאה לי המחשבה בתשע, צייתן כשעון, צלצל אליי עומר לחדר, הייתי בטוחה לרגע באותו מקום, שעתיים מאוחר יותר לארוחת ערב. כאילו זו הפעם האחרונה שאנחנו מתראים למרות שכבר קבענו להיפגש בשבע חזרנו אליי למלון, נפרדנו בלובי בנשיקה ארוכה וראוותנית, מה שהיה קשור למלבושים. חייבת לציין באותה הזדמנות שגם היה לו טעם איכותי במיוחד בכל אצלי מרגע לרגע כי הבחור בהחלט ידע לעשות קניות, ואני גם בדרך עצרנו במספר חנויות, לבקשתו של עומר, והקרדיט שלו רק גבר המשכנו ללכת שלובי זרועות בחזרה לכיוון הרכבת ברחוב כריסטופר. שההחייאה הזו הסתיימה בהצלחה". "אני חושב שיש לנו עוד על מה לעבוד, לפני שאני אוכל לומר מהיר, הרים אותי בידיו החסונות, נישק אותי ארוכות

חול. והוא ניסה לעצור את זה- פרץ הרגשות המטורף הזה שתקף אותו זו אהבה. זו לא הייתה פגישה מקרית. והוא הבין מה שהשמיים ניסו להגיד לו. כל השחור שמסביב.. וכמו בתיאטרון, לרגע הגלים היו על הבמה, האור הזאת, קטנה ובודדה נגעה קלות במי הים, ריפרפה באורה מול כמערבולת בגוונים של אפור- כחול בקשו להגיד לו משהו, וקרן קטנה פילחה את מסכת העננים הכבדה שהייתה פרושה בשמיים, העננים הים סער כל כך, וכשהיא הלכה  לפתע התבהרו השמיים וקרן אור זה היה על הטיילת ביום חורפי נהדר בשעות הצהריים המאוחרות. גוון עצוב כל כך... הוא איבד אותה. נתן לה ללכת... המנגינה המשיכה להתנגן בראשו אבל היא קיבלה צבעוניות, נעלמת. והוא נותר שם עומד בלי תנועה, לא מבין איך הפה פעור כמעה, מחפש אותה בזמן שהיא טובעת בתוך ים של מטריות וחלפה לה כך, כל כך במהירות, כשהוא לעומתה נעצר, עומד דומם עם הוא.." "ממש מול עינייך!" מפני הגשם המטורף הזה שניטח ואילו רק בכדי לומר לה- "הנה איטי. היא הבחינה בו וחייכה לעצמה, אבל היא )שלא כמוהו( רצה התעמעם והצעדים נעשו איטיים, כמו בסרט כשהתמונה עוברת להילוך הפסנתר את היצירה האהובה עליו שבמקרה נקראה "רומן". הכל פתאום

נתנאל ששון-מותש ממך מילים-רונן מיכאלוב לחן עיבוד והפקה מוזיקלית-מאיר משעלי זכרי את המילים, שלך תמיד לחשתי איך הייתי מתרגש, מול עינייך ספרי לי לפעמים, עליי את גם חושבת כי אני לא מפסיק לרגע, לחשוב עלייך כלום כבר לא הולך מאז, כל לילה מתארך מותש כל כך אני ממך, ואת יודעת פתאום הכל קרס סלחי לי, אך זה לא נתפס תגידי, מי זה שנכנס אל תוך חיינו תגידי לי אמרי לי כמה זמן, שמרת הכל בבטן בכל אותם לילות, כבר הרגשתי היית אך לא היית, המבטים שלך הסגירו עכשיו אחרי לכתך, מה נשאר לי תגידי לי

אנג'ילנה..." אמר הארי. הוא הביט בדין, שיימוס ונוויל. "אחר כך" אמר רון ביובש "צריך ללכת לישון" אותו בזמן שהכי רע לו. הארי לא ידע איך להסביר לה עכשיו שרק המגע שלה יכול להרגיע "אז..." מלמלה אנג'ילנה "למה...???" "והתעוררתי... ככה... ולא יכולתי... לא נשמתי..." "היה לי חלום..." הוא לחש, כך שרק רון ואנג'ילנה יכלו לשמוע הארי הרפה מהחיבוק. "מה קרה הארי?" מלמלה אנג'ילנה. הכאב בצלקת הרפה ממנו. הארי התנשם בכבדות. "אני לא מאמין..." מלמל נוויל בתמהון. הארי הצליח לנשום. "הארי..." מלמלה אנג'ילנה בקול רך ומלא בפחד. גם בגלל סיריוס... כן, הוא היה צריך את זה. הוא משך אותה לחיבוק. "הארי...!!" התחננה אנג'ילנה. הוא משך את אנג'ילנה אליו. "אה...!!" הארי ניסה לנשום, ללא הצלחה. קרה?!?!" "מה קרה לך הארי?!?!?" אנג'ילנה נכנסה ללחץ יותר גבוה "מה רק הצלקת עדיין פילחה את ראשו של הארי. מייד נעלם כל הכאב בגוף. היא תפסה אותה בידה. הארי הושיט לה את ידו. "מה קרה?!" היא שאלה בתמהון. אנג'ילנה שעטה אל הארי. דרך!!!" "הארי! היא פה!!!" קרא רון וצעק אל דין, שיימוס ונוויל "פנו רון ואנג'ילנה פרצו אל החדר. להוציא אותו מדעתו... הכאב

בכל פעם מחדש, אני מתחילה את חיי. שם בהייד פארק- תנו לי לעוף בין העלים של הסתיו. תשרפו אפרי והשליכוהו אל הנהר. קיברו אותי במרכז האגם, אך אני לעולם לא עונה להם. ליד האגם הברווזים קוראים בשמי, את דרך סרפנטיין הישנה. כשאני יושבת ומביטה על הסוסים החוצים לפעמים הייד פארק גורם לי לחייך, ומצאה את הסתיו". "משרתת צנועה שחיפשה הרפתקה תחרטו על המצבה מילים בשחור: קיברו אותי בלונדון, בה נקברו גם מלכים, את חיי שם בפארק. עיני נעצמות בחולשה, אני גומרת אני מתה על הספסל בהייד פארק, לפעמים בהייד פארק, הם נשארים ירוקים. העלים נדבקים במיליון גוונים של כתום.

במילה. או פשוט נבלעו בחזק מכל - האם לתהום של בריכת הרדדה לאן נעלמו תחושותיי ? לאן הוא הולך ? צילום גב טיילת מרוצפת אריחי חימר זוית אור ילד חינוך השולל והריחוק. והסר את יסורי החינוך חוש את צריבת התום צא והתפלש בחול בכי עלום קול. ובכיי את בכייך ילדה חתך הסכין את מרקם ההברה לו יכולתי לחוש ערוות ולד בחיוכו המבוסם. מגלה אני את ערוותי - שקרייך וצביעותך בקולפי את טלאיך, את ארורה את, המילה

מראש", הדגימה אמא, "בכל פעם "אמא", פנה דורי, "צריך להעמיד אותך למשפט על מה שאת עושה "אז זה כמו "סוף מחשבה במעשה תחילה", נפל לאמא האסימון. שצריך לדאוג לדברים מראש, ולא לחכות לרגע האחרון", הסביר גדי. של שבת צריך להכין בשישי בצהריים", הוכיחה אמא. "זה אומר טיפשה?". "אין תגובה", ענו הבנים במקהלה. "זה אומר שאת העוף אומר בכלל?". "בטח שאני יודעת!", השיבה אמא בתקיפות, "מה אני? ערב המלחמה". "אמא", פנה אליה דורי, "את יודעת מה המשפט הזה זה יום שישי לפני כניסת השבת", פירשן גדי, "כמו ערב החג או לא יודעים שאסור לטרוח גם בערב שבת, כי זה גם שבת?". "ערב שבת אותם גדי. "אני יותר חכמה מחז"ל ז"ל", אמרה מי אם לא אמא, "הם משפט של חז"ל יש משפט של חז"ל שאומר בדיוק את ההפך", לימד שרק תטרח, ולא תאכל בשבת, או בכל יום אחר", הציע דורי. "על כל משתמע מהמשפט הראשון", הסביר לה גדי. "גדי, במקרה שלך, עדיף "ומי שלא טרח בערב שבת, לא יאכל בשבת", המשיכה אמא. "כן, זה עקץ שוב דורי הרזה והשרירי, "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת". את כוחו בתירוץ עלוב. "תתחיל להטיל את כל כובד משקלך בנושא", לטמון את ידך בצלחת"... "אני עושה את מה שאני

שונה. הוא מופל, הוא מושפל, הוא וכשהאדם בצבעים אחרים? כמה שהעולם יפה ויחדיו אתם חושבים אתם נשארים פעורי-פה כשהשמש אדומה אתכם זה מדהים כשהעננים ורודים אתכם זה מפעים

אבל תזכרי שלא כל יום קורים ניסים". כאילו כדי להוכיח לקברניט שהוא טועה, נשמעה לפתע קריאה מופתעת. סגן הקברניט היה עסוק בניסיון לאסוף מידע על המתרחש בעזרת הפריסקופ של הצוללת. "קפטן," קרא, "אתה צריך לראות את זה!". הקברניט ניגש במהירות אל הפריסקופ ששידר את מה שראה למקלט טלוויזיה קטן. "זה קוד מורס," אמר בהפתעה. עינת ניגשה אל מקלט הטלוויזיה והסתכלה. "דף ועט!" ביקשה. היא רשמה במהירות על הדף את הנצנוצים שהגיעו מכיוון האי. "טקסס. מגיע מחר בלילה. פרנקלין," תרגמה בחיוך, "מי אמר שלא קורים ניסים?". "זו יכולה להיות מלכודת!" הזהיר הקברניט רוסו. "באמת קפטן," עינת נדה בראשה, "אם זו הייתה מלכודת, כבר היית יודע את זה על ידי אותות הביות של טורפדו סיני!". הקברניט הנהן. "בכל מקרה," עינת משכה בכתפיה, "אני לא מחכה לו. זרוק אותי החוצה". שני עקרבים הגיעו לבדוק את מצבו של נייתן בראדלי. הם התקדמו בזהירות, בודקים היטב את החדר שלפניהם. היה דם בחדר כמו גם סימני מאבק. אך לא נראה שום סימן לנייתן בראדלי עצמו. הם נעו החוצה בזהירות. דלת נפתחת מימינם גרמה להם להתקרב, נשקם מוכן. הם שמעו קול נדנוד מוזר, פתחו דלת אחת ואז קפץ