b68385edb5609514aeba9b05b95bb88a6284c7483d8a6562e61459b30a1c808a

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,17 @@
+Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary
+לחם שמים, הקדמה לפירוש המשנה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים, הקדמה לפירוש המשנה
+
+<b>בשם ה' עושה שמים וארץ:</b> 
+<b>בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורה תמימה. </b>
+<b>בא"י אמ"ה אשר נתן לשכוי בינה ולפתאים ערמה לנער דעת ומזימה:</b> 
+<b>בא"י אמ"ה הנותן ליעף כח. ולאין אונים ירבה עצמה:</b> 
+<b>כה אמר </b>העבד הנכנע <b>יעב"ץ</b> קטן שבתלמידי החכמים צעיר אנכי לימים על כן זחלתי ואירא מחוות דע. פן יחסדני שומע. איך ערב לבי להוסיף או לגרוע. ולהעלות על ספר מה שנפל בחלקי בלמדי המשניות ובפירושיהן אשתעשע. בפרט שפעמים רבות נתווכחתי עם הפרשן הגדול באחרונים החכם המובהק בתי"ט ז"ל שהוא כמעין הנובע. ומקובל מאד למעיינים ושמעו גדול בדורינו כי השערת שכלו אל השערה קולע. ואף אם התנצלות מחברים המשיגים לקודמים בזמן ומעלה באין מונע. נודעת בפתחי ספריהם (עיין בהקדמת ס' מג"א לר"י ליאון וזולתו רבים מאד המרחיבים פה ומאריכים לשון התנצלותם) ומה מתוק מדבש אמרי נועם מראש המדברים הרז"ה ז"ל בפתיחתו לספר המאור הכוללת כל יופי. ועמה סרה תלונת המקנאים (בספרים חדשים) ומטילי דופי שדי עפרא לפומיה דאויב והוי גירי בעיניה דשטנא והאי לישנא בישא כל לשון תקום אתו ירשיע. ובחבל לשונו ישקיע. דעת מבין בו תנוח ותרגיע. מכל מקום ביותר מהמה אני צריך להזהר מדבת עם פן אהיה כמתעתע. כי יודע אני בעצמי שאין בי לא תורה ולא חכמה ועלומת"י קמה ומכתונת הדעת נפשי ערומה. מפגעי נגעי בני אדם כל היום דוה יושבת ושוממה. והלואי אזכה להבין בכל מקום עומק דעת הגאון בתי"ט כ"ש דברי הקדמונים. אשר לבם כפתחו של אולם נותני לחמנו ומימיהם נאמנים. ובביתי אין לחם ואין שמלה אנכי איש רש ונקלה אחוז בחבלי בו"ז הבלי הזמן בלתי נאמן. ומה שכתבתי לעצמי כתבתי דרך לימודי. אני לבדי. בלי דקדוק חברים ופלפול תלמידים בעונותי שרבו הרחיקו ממני אוהב ורע. ומתוך טרדות רבות הנצבות עלי היו כולנה ספו שנה על שנה. כמה יגיעות הייתי יגע. החורש והזורע. המלבן והמנפץ והצובע. שובט ומדקדק ופוצע. כמו פולח ובוקע. ואהי כל היום נגוע בתוכחות על עון יסרוני כליותי קלני מראשי ומזרוע. רבים קמים יחד באו גדודים לעשות בשרי חדודים ודם יעלע. את קובעת כוס מרורות ילדי יום שתיתי רויתי את שמריה אגמע. הייתי כשיכור נתבלבלה מחשבתי ונטרפה דעתי לקורות מתרגשות מתחדשות יום יום ויד הזמן עלי חזקה לא השיב ידו מבלע. את נאות יעקב צנוף יצנפני כדור מטולטל וגולה ומורק מכלי אל כלי ומארץ אל ארץ אחרת הולך ונוסע. כאילו העולם צר אצלי ולא מצאתי מקום יכילני להניח לי מעצבי ויגוני למצוא מרגוע. עד אמצא מקום לה' להסתפח בד"א של הלכה מקום חשוב ובמזל קבוע. בגלל זה כשל בעוני כחי ויבש מוחי ולכל בהן חיי רוחי והחליש מאד יסוד בנין גופי הרעוע. קראתי לרעיוני ואינם ובבתי כלאים החבאו ובני סרעפי סוגרו על מסגר ובמאסר באו. ואני בתוך נדחק ונלחץ בינתיים רובץ בין המשפתיים בעצלתים רובע. תחת משאי שאיני יכול לעמוד בו בהטותי שכמי לסבול עול תורה ועול ד"א והיו בידי לאחדים רוכבים צמדים. כי את עול סובלו הגיעני כפו"ל ומשולש כעבות העגלה ועובי המרדע. ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות מעט זה וזה לא עלתה בידי להשלים רצוני למלא תאותי ולהשקיט המייתי להשיג שלמות ולמחוז חפצי להגיע. הייתי בגבר אין איל פוסח על שני הסעיפים ופוסע. להביא טרף לביתי על ירכי הייתי צו��ע. מחוק התורה פורע. ועונתה גורע. ואם אחרוש בבקרים לרגעים אפקדנה. ואותה יום יום אדרוש כבר בי רב דחד יומא יום ליום יביע. למה ממעשי תפריע. ולעתים מזומנות אקום ואתעודד לשלם חובותי והקפותי לפרוע. והנה אינני בגדר מחברי ספרים רק אדון ואובין כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע וקוצר הבנתי מודיע. וכאמרם ז"ל עה"פ אם נבלת בהתנשא וח"ו לא מדעת גסה כל רוחי אביע. כי לא כן אנכי עמדי לאשר בחנני וידע דרך עמדי קולי ברחובות אשמיע. ולכל עובר ושב בחור ושב אפגיע. ואתנפל על ברך כורע. ואתפלל תפלה קצרה קודם שאכנס לבה"מ שלא תצא תקלה מתחת ידי ואל יכשלו בי בני אדם לשלוח יד לשונם זאת להם תחת גאונם ואל ישיחו בי יושבי שער יסיתוני חנם לבלוע. אבל ידינוני לזכות כי תורה היא וללמוד אני צריך ולא עצרתי כח למשול ברוחי לכבוש נבואת שכלי הצר והקצר מהשתרע. ובכל מקום אשר לא השיגה יד הבנתי לירד לסוף דעת קדושים חקרי לב רבותינו ז"ל שקדמוני אומר באימה בבעת ברתת ובזיע. נעניתי לכם עצמות קדושות ונפשות טהורות תרשוני לומר דבר ממה שלמדתוני אהגה כיונה מיראתם נגד עיני תמיד ואחשוד חסרון דעתי מהכוות בגחלתם ומחזיקנא טיבותא לרישי דמגרמיה כרע במודים דרבנן כרע כחיזרא זקיף כחיויא כנחש מרתיע. ואף גם זאת אינני מסופק בחסד עליון שלפעמים עלו במצודת עיוני הדל דברים נכונים עם שלא שמשתי חכמים הרבה (כי אבא מארי הגאון ז"ל נפרד ממני עודני באבי ולא זכיתי ללמוד לפניו כראוי כל צרכי ליהנות מאורו להגיה חשכי. רק מעט השמן שסך לי בילדותי בטרם היותי לאיש היא שעמדה לי לאחוז באומנות אבותי כפי מיעוט הכרתי וקוצר הבנתי ומתוך דוחק התלאות אשר בו נמצאתי) הלא בספריהם המלמדים לאדם דעת בדקתי עד מקום שיד השגתי מגעת. כי מששתי את כל כליהם כפי אשר הכילני הזמן ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ששנינו אפי' א' שיושב ועוסק בתורה המקום קובע לו שכר ואגרא דשמעתא סברא. ואין אדם שליט ברוחו להכניס ולאגור דבריו מפני איש שר וגדול בתורה. ולהתעורר במקום שנראית לו סתירה. כי לבי אנסני ומוחי אשר לא ניתן בי לבטלה הכריחני. והגדתי היום שאינני כפוי טובה בהיות הגאון המפרש הנזכר אור עיני. ובאמת הוא יפה ללב מבין ונחמד להשכיל להטיב. והרוצה להחכים בתורה ולהשלים נפשו ידבק במשניות עם פי' הרע"ב וישמש לבן ענ"ק הוא האדם הגדול בתי"ט לטייל אחריו בדיבוריו ארוכות וקצרות שהוא רב ומורה ומעמיד על האמת והיושר. וכולל רוב עיקרי דיני תורה שבע"פ. אמנם לאשר כבדה המלאכה על הגאון כי רבה היא מלאכת העתקותיו התמצית מכל המפרשים שקדמוהו כי קבצם כעמיר גורנה. מלבד חדושיו ופשו פירושיו מי מנה. השאיר עוללות כנוקף זית לשמיר ושית. ואולי מן השמים הניחו מקום לבאים אחריו לחקור ממסך. עם שאין להתגדר במלאכה כזאת לו יתאמתו כל השגות האחרונים לראשונים להם כי יעברו בסך. אחר שמצאו הכל כשולחן ערוך בלי עמל ויגיעה. ואין נמלט משגיאה. אך ההבדל בין רב למעט (כדבר החכם הגדול הרב המובהק רמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשניות) הנה יאתה תהלה לפעולת הקדמונים לרגל המלאכה גדולה היא אלי זכו וזיכו את הרבים והועילונו שלא נמשש כעור באפלה לגודל חסרון דעתנו וכובד עול גלות ומזונות המתגבר בכל יום והפורק עול תורה ומונע שקידת הלימוד והעיון כאשר ידוע הוא לכל רואה שמש. ומבחין בין בוקר לאמש. כי לולי ה' שהיה לנו בגלותנו שהעמיד לנו חכמי דור ודור אשר השאירו אחריהם ברכה ונתנו נפשם ומאודם לבאר לנו כל דבר קשה וסתום. ��דאי היה לנו חזות הכל כדברי הספר החתום. ואנחנו בדור זה האחרון הגרוע ופחות שכמוהו לא היה מלפנינו מה נעשה במקרא ומשנה וגמרא ושאר ספרי הקודש אם היינו ח"ו נעדרים מפרושי הקדמונים. האם היינו יכולים ליהנות מזיו זוהר ספרינו הקדושים דרך נקב צר ממחט סדקית כהשג יד שכלנו ובינתנו. ואיך יתכן שנהיה כפויי טובה וטבועי' בטיט הסכלות הגמור שלא להחזיק להם טובה ולהגדיל איפת מעלתם חלף עבודתם ותאותם ללמדנו להועיל בכל יכלתם. וכ"ש שגנאי כפול היות האדם חכם בעיניו להשיב דבר בטרם ישמע באזני שכלו ולבבו יבין היטב לרדת לסוף דעת האומר וידע לפני מי הוא עומד ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון פן יהיה לבוז כי יבוא רעהו וחקרו ולא יתייאש מן הפורענות. על כן יש לכל אדם לחשוד שכלו הקצר טרם יגש להקריב לחם שערים ולהשיב אמרים נגד רבותינו המפרשים הטובים הקודמים ההרים הרמים והמה חכמים מחוכמים. ואם נתאמתה השגיאה להם מזה ידון כל הולך בתומו. ק"ו בעצמו. ויבין לאחריתו. שלא ישען על בינתו. ויבטח כי רב כחו להשיג בדברים נכוחים. האף בלב עולות מחים. מקובלים ונוחים שמנים ממוחים. תחת חלב חטה יוציא חוחים. אם יביאוהו בחחים וילכד ברשת זו טמן ובפחים. ואם אבנים גולל מיד נימוחים. (וכדרך שאירע לרוב לגדולי הדורות בכמה מהמקומות אשר יחשבו להשיג לקודמיהם. ונהפוך הוא אשר ישלטו היחידי"ם ברבי"ם וגדולים הקמים עליהם לבטל דבריהם כמבואר ליוצא ונכנס בספריהם) אך מה יעשה זה שלא מצא עדים וראיה שדעתו מנצחים. ואיך ישחית הוד יפעת שפעת מדעתו באין מכריח אחרי עשותו המוטל עליו לחקור היטב בחלקי הסותר. למען תהיה תורת ה' בפיו מן המותר. בפיו תמתיק והדברים שמחים. שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב ומה נעים כי ישמרם בבטנו. ומה יועיל אם יכחידם תחת לשונו. דבש וחלב אשר מצא ליהנות בהם בני אדם אם מיץ חלב לא יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם נעכר לרפוש ברגליו מי מעיינו לבנים בעכורים. אם ינטשו מים קרים זרים ברים צחים. אשר חלק לו הי"ת בבינה להגדיל תורה להפליא תושיה להעמיק עצה. לחלקם ולהפיצם בישראל יפוצו חוצה. ולא יהיו לו לבדו כי אם להשפיע לאחרים מהודו. בכל אשר תמצא ידו. אפס כי לא תהיה תפארת אדם ללבוש שמלת אשה כי אם אשה עצור"ה ועינה צרה באורחים. לא כן דרך גבר קרא גברא בחיל לכו לחמו בלחמי כל דכפין ייתי וייכול הא לחמא עניא ודין גרמא חייא. אם שמן אם רזה הרי שלי שלו לפניו בשלו הוא רשאי לקרב או לרחק אשרי ייבחר ויקרב לומר כזה ראה וקדש הוא הקדוש ויבוסם ויערב כמנחת רקיקין חלות בלולות ומצות משוחים. ואת הבלתי נרצה יזרה לרוח משפט וברוח בא"ר ודי עולה כולה כליל לאישים נכבדים המכוונים לבם לשמים יעלה על מזבח דעתם ויצר"ף בהבל פיהם לריח ניחוחים. מעתה איזה פתחון פה נשאר עוד למקטרג ומערער אשר יוציא כל רוחו. יסגור על איש מלהגיד לאדם ישרו הולך נכוחו. הלא אם באמת ובתמים ידבר. לפי שכלו יהולל אם חיילים יגבר. ואם טעה בשיקול דעתו. אין להאשימו והנה שכרו אתו. שכוונתו לשמים ולפעמים תחת החרס ימצא מרגלית סוף דבר אחר כוונת הלב הדברים אמורים ובלבד שיכוין אדם דעתו לשמי' ותורה מונחת בקרן זוית. כל הרוצה לזכות יבוא ואפילו קטן שבקטנים יוכל למצוא טענות נכונות על אביר שבאבירים ואין משוא פנים בתורה ומלאכת שמים זוהי חובה על כל איש אשר נשאו לבו ונדבה רוחו. לפי כוחו. ידקדק בדברי הקודמים ועל שרשי רגליהם יתחקה. ונקה לא ינקה. לדעת מאין יצא להם לראשונים ז"ל מה שאמרו וביררו. אם בנו או סתרו. ואם מסכימים מכל צד לכוין יפה אל מרכז האמת שהוא כנקודה למקיפה. או הלכו סביב לה על השפה. והשאירו הרמון בקליפה. וכסף סיגים על חרס מצופה יביא הכל בכור הבחינה. ויחזיר למכתשת שכלו הדק היטב ויטחון קימחא טחינא. וירקד בנפה. עד תצא אמרתם צרופה. החזקה היא אם רפה. ובזה יהיה נהנה מיגיעו ויומתק לחכו ולא ידמה לבקר אוכל תבנו וימלא קדים בטנו לבלוע עסה בלוסה בלי לעיסה ישבע בחרפה. ואם ככה יתנהג בלי ספק מן השמים יאירו עיניו בהרבה דברים פעם לבנות פעם לסתור או לפרש פירוש אחר ולהוציא דבר מתוך דבר הן כל חדש לעשות פרי למאכל ועלהו לתרופה. וריחו נודף מזה בעודף ולהציל הנרדף מן הרודף ללחום את מושל במלחמות תנופה. את והב בסופה. (ולא יצטרך לאבד הזמן יקר המציאות בשגעונות והבלים הרבה ע"פ המצאות חדשות בדרשו' דברו קשות ופשתה מספחת הפשטים מסרמיסין וסרמיטים. מיום שגברו בעלי הלשון ואגרופה של חנופה. על החלוקי"ם אנו מצטערי' ועל החדושי"ם אנו בושים חללו תורה השחיתו התעיבו הפסידו הדרה ויכבו מאורה. שמו גפנה לשמה ותאנתה לקצפה. ותהי האמת נעדרת. כביצה מוזרת. ושאריתה כאוד מוצל משריפה. נפש היפה גומעה חיה או שורפה) ואל תסתכל בקנקן חדש או ישן מלא ריקן ואל תתמה על כלי אין חפץ בו אל תביט אל מראהו נבזה וחדל אישים תולעת יעקב האם יעלה אבר כנשרים. ונמלה קלה עשה תעשה לה כנפים כנפי יונה נחפה. בכוס"ף נמרץ לרוץ על ההרים כאחד הצבאים. שאול ישאלו וכן התמו הגם שוע"ל בנביאים. ואם יעלה שועל ופרץ בחומה נשגבה להשיב את האריות ולבאים. והחלש בדעת יאמר גבור אני לנצח את החזקים והבריאים. אכן הלא ראו מימיהם צב"י קיץ והוא ארי סבל נושא משאות בר ולהם אבירים לבו כלב האריה נחל נובע מקור חכמה מעין מי נפתוח פתוח כפתחו של אולם אשר ממנו ישקו האדירים. רבו שתו ואכלו מפתו ומפריו לקחו ונפקחו עיניהם כי טעמו מדבשו בקצה המטה ראו נא ליהודים היתה אורה. כי מאתו תצא תורה. אף כי כאן הב"ן שוע"ל חנוני מקיף נושא ונותן באמונה. מאשר הקיפה לו החכמה מעט הדבש מחלבה ומשמנה. ומגוית הארי רדה הדבש כי גדול שמו אצלה כאשר היתה באמנה. אתו לקנין עצמי קנה חכמה קנה בינה. ואם לפעמים בחמשה דברים האב זוכה לבנו לא יפלא כי ימצא א' מהנה. אשר תהיה לו למנה. ותורה חוזרת על אכסניא שלה. אשר לבם שמו שמו"ר משכן לה ובאו עמה בברית. כי לא תעזוב זרעו מלבקש לחמה של תורה להוציא יקר מזולל לתת לו שם ושארית. וגם כבר ארז"ל עתידין אילני סרק שיוציאו פירות. להצמיח לחם מן הארץ גלוסקאות נאות מעפרות. ובזאת יכופר עון יעקב וזה כל פרי הסר משם כל זה נקו"ד ותלו"י בכזבים ותלו"י בעזי"ם וגבורים בעלי תריסין שבה"ה לפרשו כיד ה' הטובה. ואין כילות למעלה להשפיע על קטני ארץ שפע רצון ונדבה. הנמלה עם לא עז חלק לה בבינה תכין בקיץ לחמה. מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו כי מי נתן ל<b>שכוי</b> בינה או מי שת בטוחות חכמה. לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזימה. בסתום חכמה יודיענו לאור יוציא תעלומה. והנה הרב ז"ל מברטנורה. מקבלת רבותינו שקדמוהו כתב עיקר כתובה. (לכלת משה משנה התורה הזאת מאורסה לקהלת יעקב. היא הכלה הכלולה שצריך לתקנה בקשוטיה. ככלה תעדה כליה אשה עדיה וכלה קישוריה. בתולות אחריה. רעותיה הנה הברייתות והתוספתות ושמועות שבתלמוד מובאות לה לשמשה בנות מלכים ביקרותיה) והתוספת מרובה. על כן נתעורר הגאון בתי"ט ז"ל. אסף וקיבץ ולקט כל פירות נדוניא דהנעלת ליה נכסי צאן ברזל מאת אילי הארץ לקח. מאדירי הרואים בשושנים מבושמים שמן מרוקח. ואוסיף לה מדיליה וכתב לה תוספת. מתוק מצוף דבש ונופת. ואם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ואנשי מופת. עדיין מעולם לא יצאה הכלה באפריון מבושמת כל צרכה מתחת ידיהם. לקשטה בכל תכשיטין שבפנים ושבחוץ. כי היה להם דבר המלך נחוץ. ולא עליהם המלאכה לגמור. שדבר זה אין גמרו בידי אדם כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ע"י הנביאים כתוב לאמר. וכבר הסכימה החכמה האלהית למען לא יתפארו עליה כל חכמי קדם. כי באו עד קצה ולתכליתה השיגה ידם. שזה א"א ומחק הנמנע הרחק מאד מאדם הנרדם. ואף בחכמי אדום וישמעאל המתייגעים בטבעיות ולמודיות הרבה יותר נתגלה לאחרונים. אשר מלפנים לא ידעום ולא שערום הקדמונים. עם קדימתם בזמן ובמעלה כי לעולם יש מקום להתגדר המאוחר לאשר קדם. (בדברים המבוארים בשכל אנושי ומידי דתלי בסברא) וזה לא מחכמה נוספה ושכל יותר חזק למתאחרים שהפך זה נגלה. אבל לקלות ההצעות הראשונות והיסודות הנמצאים אצלינו בשכבר טרחו בהם הקודמים בכל לבבם ובכל מאודם. ולא הספיק להם הזמן שבו כל חפץ נשלם פרש רשת לרגלם ולכדם. לכן בדרך הטבע בכל תושיה מחקרית יתגלע יד הזמן וכל חכמה ומדע באורך הימים יתרחבו נקבי שכיות חמדתה. לפי רוב השנים תרבה מקנתה. לרוב ההבחנה בדברי ידועיהם ולא מתה החכמה עמהם. כי לא ניתנה הארץ להם לבדם. לדון ביחידי ע"פ גזירתם של מחברי ספרים להיות כל איש שורר בבית חבורו ודתיהם שונות בלי הסכמת רוב החכמים היודעים את דבר המשפט בין ריב לריב ובין דם לדם. (וה"ט דקיי"ל הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך שנסתמו צנורות החכמה. ודבר ה' יקר לא בשמים היא האר"ש ניתנה לבני אדם ללמדם מלחמה. להביא איש טרף לביתו בעמל ועבודה רבה ואי לא לאי לא אכיל ולא יטעם כל מאומה). מעתה אל יפטור אדם עצמו בטענה מוטעת. להקל מעליו הטורח להתפתות בעצת היצר המדיח למשוך עון בהבל"י השוא כאילו אתה חוטא נפשך להרהר אחר דברי הקודמים (הבאים אחר חתימת חזון התלמוד) כאוכל מעץ הדעת. ומי מפתאים אשר לא ישמע אליו לדבר הזה להשליך מעליו משא החקירה והדרישה אשר העמיסהו והכבידו עליו המסית והנפתים קוראי"ם ושונים הולכים לתומם לא ידעו במה יכשלו ואם הרעה אליהם נוגעת. ולנבון נקל להכיר בזיוף הטענה אל יאמן בשוא נתעה ויידע כי בנפשו הוא להבין האלהים נתנה בו. לדעת בין טוב לרע ובין אמת להפכו חכמת אלהים בקרבו. כי רוח היא באנוש מאל אחד בראנו. אב אחד לכולנו. ולב מבין עשה בקרבנו. לא נתכוין בו להיות לב אבן משולל השכל אשר היא צורתו צלם אלהים ודמות תבניתו. להשכיל באמתו ודברי תורתו. זאת ישיב אל לבו אם לא עלי המלאכה לגמור גם אינני רשאי ליבטל הימנה. בל ימנענה כסות ועונה. לבקרים יפקדנה לרגעים ישקנה. להצמיחה ולהולידה לעטרה ולהדרה. להספיק צרכיה לעבדה ולשמרה. לשמור את דרך עץ החיים הנצחיים. להוציא לחם מן הארץ ודגן שמים. הוא הלחם אשר נתן ה' ליושבים לפני ה' לאכול לשבעה. לחם הנבלע באיברים שאינו מוציא סובין אפילו קימעא. אשר אכל איש תם דבר שנצטער עליו אותו צדיק אבינו זקן כשביקש לאכול לא כיון כ"א על לחם רוחני מזון הנפש שהוא באמת הלחם לאכול. שלא היה רעב ללחם החמרי המתהפך בבטן המלאה קיא צואה והיה לעיכול"י וכך היה אומר ובגד ללבוש התעלה על דעתך שהבגד איננו ללבוש. הא אין לך לומר אלא שכיון למלבוש הידוע חלוקא דרבנן שאין בו אימרא. כתנות אור בתי הנפש המחלצות והמעטפות בגדי הארגמן ותכלת עמרא. טלית של בנאים. להוציא בגד עדים ובגד בוגדים בגדים הצואים. הנה לזאת קראתי שם חבורי זה <b>לחם שמים</b>. שיורד מן השמים להמטיר על אר"ש לא איש אכן כנמלים אשר יכינו בקיץ לחמם לחם יומים. שאדם אוכל מפירותיו בעוה"ז והקרן קיימת לעולם הבא. שמור למועד וצבא. כל ימי צבאי אייחל בגלות החל. לסולח ומוחל. ירצה פעלי. יראה עניי ועמלי. ואל יפן למעללי אם חטאתי אללי לי. במה אכף לה' לכפר עון עלומי. כי הבל ימי. הירצה ה' באלפי אילים בעגלים בני שנה. ותור ובן יונה. האקדמנו בקטורת ולבונה. אם לא על שכמי אשא ואקריב לחמי תודה שהביאני אל בית אמי. ובשבתי וקומי. ולילי ויומי אשלם תודות לנותן לחמי. הרועה אותי מעודי והוא ית' יהא עמי. ועם פי בנאומי. לברד טעמי. לזכות את הרבים עמי ולאומי. ולא למען ספר שמי. הוחל לקרוא בשם זה ספרי הלזה. במתכוין בעצם וראשונה. עם שנרמז בו במקרה בלי כוונה. בר"ת (לחם שמים) <b>ח</b>יבור <b>ל</b>משנה <b>ש</b>חיבר <b>מ</b>הר"ר <b>י</b>עקב <b>מ</b>אלטונה. גם נכלל בו שם המקום בית לחם אשר בהגר המדינה. חובר בו חלק מסוים ממנו וקצת מציאותו שם קנה. (ובהיותי עומד לשרת בק"ק עמדין יע"א השלמתי בס"ד חלק זה הראשון במהדורא תנינא). ומעיקרי הוראותיו עוד באשר הוא כמו הלחם שנעשה אחר כמה יגיעות זריעה קצירה וברירה והרקדה ואפייה אחר הטחינה. ככה נברר ונטחן עד אשר דק ונאפה מאפה תנור השכל ובמרחשת הבחינה. עד שיצא גלוסקא יפיפיה סעדתא דלבא וראוי לברך עליו ברכת מזונא. בריך רחמנא מריה דהאי פתא דיהיב כי הך ריפתא לעניא ומסכנא. (ואל יהי פתי קל בעיניך כי לחם עצלות לא אכלתי כ"א בזעת אפי ויגיע כפי. גם תדע נאמנה. שקלקלה לפעמים תקנה. וכמשל הקדמוני אין דבר רע שאין יוצא ממנו טוב ככה ראיתי אני כי חסרוני וקוצר הבנתי ומיעוט ידיעתי. הן הנה היו סבה אל שלא הייתי עד ממהר לקבל בשכלי כל אשר אמצא כתוב למחברים אחרונים להאמין בהם בלי בחינת והבנת הלב ולחזור עליו כמה פעמים טרם אחליטהו למאמר צודק מכל צד נקי מכל שגיאה. עם היותו דבר פשוט מאד אצל בני גילי ולגדולים ממני. לא יכולתי לפטור עצמי ורעיוני מהעביר עליו עיוני. להיות לחולשת השגתי כל דבר קטן גדול הוא אלי וגבשושית קטנה גדולה כהר אצלי. ולא ערב לנפשי מה שלא בחנתיו ונסיתיו בחדרי לבבי כי יראתי מאד ממקרי ההטעאה הנופלים בהקש ניצוחי כי רבים המה. וכמה פעמים בא לידי כזה כי מה שחשבתיו לפום ריהטא לדבר פשוט היותו מאמר גוזר ומופת חותך ומושכל ראשון. אחר שנסתכלתי בו יפה ראיתי והנה הוא מרמה ומשגה רחוק ממרכז האמת. וזה סבת מה שתראה לגדולי המחברים שנפלו ברשת השגיאה ואל תבהל על זה לבך יהגה אימה איה שוקל וסופר מוצל מטעות ומה יעשו קטני ארץ. כי גדולתם גרמה להם כמ"ש רז"ל לפום חורפה שבישתא. או מעקת הזמן כי אין כל העתים שוות לטובה ולא בכל שעה הלב פנוי לירד לעומק העיון ושמעתא בעיא צילותא. ותהי כשגגה שיוצא מלפני השליט בחפזו ולפום ריהטא). ומשיתופי לחם ענין מלחמה לחם שערים מדהרות (לחם) אבירים ללחום את מושל מלחמת מצוה להחזיק במחלוקת שהיא לשם שמים לישא וליתן באמונה. ומצירופיו מלח שאינו חסר מלח ותבלין בשמים ראש מור ולבונה. וחמל מחל כי הוא יחמול עלי ללמוד זכות לפני קוני ימחול לעוני יסלח נא ולא אקח בשנה. ואקח את ספר המקנה. מקנה קניני רב מניני ובניני. ואזמין בו הקרואים אל הלחם ואעש להם כרה. אשר כרי"תי וקריתי לי עליית קיר קטנה. כי על כן באתי בצל קורתי להרויח לי מצרתי. למען היות לי תחנה. להעביר ז��וני להניח לי מעצבי ומיגוני. להשביע נפש נענה. ובכן אשא כפי אל אל בשמים אשר לו נאוה תהלה. הוא אלהי חסדי יקדמני יאיר עיני ויסיר מתחת ידי המכשלה. ומענה לשון ממנו אשאלה. לבוא אל הביאור להשיב אמרים אמת בדעת צלולה. ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה. 
+הנה נא הואלתי לדבר בהקדמה. בדרך צחות בארוכה ולשון רכה ואמירה נעימה. אף כי אני אוהב הקיצור מאד כאשר יראה המעיין בספרי כי לא הוגעתיו בשפת יתר והסתפקתי בו בהכרחי בכל היכולת ונשמרתי ממלה א' שאינה צריכה כי אין רצוני לבונן האבנים. מ"מ לא מנעתי פרי עטי בעתו עת להאריך ולהרחיב התנצלותי אשר כתבתי לי בילדותי. ולא חדלתי לתת מתקי ותנובתי. להראות נוי נועם לה"ק. אחלי אדוני הקורא אל יבעט בקריאתה ואל תהי מגלה זו בעיניו קלה. כי מלבד אשר לעתות הפנאי כד חליש לבא מגרסא תתענג נפשו בה. עוד יצא לו ממנה תועלת נכבד להלהיב נפש המעיין ולהקיצה מתרדמתה. לאהוב החקירה לשגות באהבתה. וידינני לזכות יזכרני לטובה. ולא ירדפני עד חובה. אך יוסיף בי אהבה וחבה. והיה שכרי וגמולו ישולם לו בזה ובבא. הטיבה ה' לישרים בלבותם בשפע רצון ברכה ונדבה. והיו כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו. ותשרה ברכה במעשי ידינו. אוכי"ר: 
+<b>הקדמה "מהדורא תנינא" מאת הגאון המחבר זצוק"ל</b> 
+<b>אל עין הקורא</b> 
+נאם יעב"ץ בהיות שהפצירו בי אוהבי ורעי להוציא לאור הדפוס חלק א' מחיבורי ראיתי לתת את שאלתם ולעשות בקשתם עם היות שאיני כדאי. ולא עלה על לבי לחבר חיבור רק מה שכתבתי לעצמי כתבתי בהיותי נלחץ להשלים הביאור במקום שלא הספיקו לי דברי מי שקדמני. ובחסד עליון הוטב בעיני לומדים שראו אצלי מה שהעליתי על ספר. ואמרתי אם לא יועיל לגדולים ממני לא יזיק לאשר כגילי ולפחותי המעלה כמוני. והשי"ת יודע כי תכלית כוונתי לשמים לעורר לב החושקים להבין אמרי בינה כוונת המשנה על הנכונה. וח"ו לא נתכוונתי להתגדר במלאכתי לעשות לי שם תפארת חלילה. לא בי היא לא תואר ולא הדר ומן אז חדלתי מהיות לאיש שור"ר ומור"ה. בפרט אחר שפגעוני ימים רבים ומעודי עד היום לא ראיתי בטובה. ולא עמדתי יום א' בשלוה. על כן נתעב בעיני כל הכבוד המדומה אכן מלאכת שמים היא זו ומלחמת מצוה. (והכתוב צווח כל אשר תמצא ידך בכחך לעשות עשה. וכיוצא בזה נמצא הרבה בספרים. וכאשר הרביתי לחשוד עצמי ושכלי ואמרתי למנוע מזה. נזכרתי דברי החסיד בח"ה כמה שכלים אבדו בעבור המורא וכמה חסרונים גרם אותם הפחד ואמר מן הזהירות שלא תרבה להזהר ושאם היה כל מתעסק בענין מעניני הטובה שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו לא היה מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ש שהאריך עוד בלשון הזהב ואיה פה מתוק מזה) ולא יכולתי להתאפק לכל הנצבים עלי לעבור על דברי חברי ששאלו כהוגן. והרי שלי שלהם לפניהם קמא קמא דמטי אמטי ואייתי לקמייהו. ומכאן מודעא רבה שאינני אומר לקבל דעתי אלא אדברה כל הרוצה להשיב ישיב ואחזיק טובה וחינות למי שיצילני מן השגיאה ויעמידני על האמת מלבד מה שיהא מושבר על זה מאת הבורא ית'. ולאלה הסבות בעצמם לא השתדלתי הרבה להשיג הסכמת הרבנים על ספרי (אף שכבר נמלכתי ברבותי רבנים גדולים שבדור אחר שנגמר רובו של ספר כדי להעיד ע"פ הראייה ועדיין לא באתני תשובתם) כי על הרוב תכליתן אינו כי אם להגדיל ולפאר מעלת המחבר בתוארים ולמען ספר שמו (כי ישראל קדושים הם ולא ישיגו גבול עולם להזיק למחבר אשר עמל בו) ולא לבי הלך בגדולות ונפלאות ממני כגמול עלי אמו. ועוד ��י הרבה פעמים נכשלו המסכימים במה שלא ראו הספר. ואחר שראוהו השיגתם החרטה. לכן לא תהא ח"ו המכשלה הזאת תחת ידי. שאין אומרים למי שלא ראה את החידוש שיבוא ויעיד. ואין פנאי ליושב על כסא הרבנות לעיין בכל הספר על רגל א'. וכל מגמתי להשמר מן המכשול. לכן הצגתי דברי אלה לפני כל הלומדים המשכילים שבדור. המה יביטו יראו בו לפי הפנאי ויחקרוהו מראש עד סוף. ואם ימצאוהו טוב ואז יסכימו עליו, שהוא ראוי לעיין בו אז אשמח ואתן הודיה להשי"ת על חלקי. ואחזיק טובה מכופלת להמסכימים אשר ימלאו ידיהם לה'. להעיד על האמת כמו שהוא. וכמו כן יהא משובח אצלי מאד מי שיעמידני על האמת ואודה על האמת. ודברי אלה ואלה אי"ה אעלם על מזבח הדפוס אם יזכני השי"ת בחסדיו להשלים ביאור הסדרים האחרים. ומעתה אני מתחנן אל המעיין בספרי זה באולי המצא ימצא כדברי באיזה מפרש אשר קדמני ואנכי לא ראיתיו עד ככה. השי"ת יודע כי לא היה עמי כי אם ספרו של בתי"ט. ולא היה עיוני אלא בו ובמפרשים שהביאם הוא ז"ל. ולא היו במקום שחברתי הספר פירושים אחרים מצויים לי ולא ידעתי מהם כל עיקר. חלילה לעשות בנפשי שקר. להתלבש בטלית של אחרים ולבזבז יגיע זולתי לקוראו על שמי לא תהא כזאת בישראל. חס לזרעא דאבא חף אנכי מעון זה בידיעתי. ואם לפעמים אחרי החיפוש מצאתי למחברים כדברי. לא מפני זה מחקתי מה שכתבתי וכל שכן שהנאני כי ראיתי דאתא לידי כמה פעמים שכיוונתי לדעת גדולים ת"ל. אך לא הכחדתי אמרי קודש והעמדתי המעיין על זה. וענתה בי צדקתי ביום מחר כי נקי אנכי מאשם זה. ואמנם ידעתי שבאו בדפוס איזה פירושים חדשים על משניות. אכן סהדי בשחקים כי עדיין לא מצאתי שעת הכושר להשיגם ולעיין בהם. ואם יהיה ה' עמדי לחזור על משנתי אעבור עליהם ואשים עין עיוני גם על דבריהם. וארשום מהנמצא בהם מסכים לדברי או מתנגד. ואלמלא שראיתים ועיינתי בהם קודם הדפסת ספרי. לא ימלט שהיה ספרי זה מתגדל מתרבה ומתעבה על ידי כך. ואולי הייתי ג"כ משנה דברים או חוזר בי בדבר מהדברים שכתבתי (כי אינו מהנמנע ולא גנאי ופחיתות שכבר נמצא לחכמי התלמוד שהודו ולא בושו לחזור מדבריהם במהדורא בתרא. ומה אנו מה חיינו אנן יתמי דיתמי כאצבע בקירא לסברא). אלא שעדיין לא היה אפשר זה. ואין מההכרח לחקור אחר כל הספרים הנמצאים (ולא עדיפי מברייתא דאמרינן בכמה דוכתי ברייתא לא שמיע ליה) והנדפסים יום יום לעיין בכולם. עוד אני מדבר בתפלה ומתחנן לאהוב הקורא שאל יכשל ביתדות הדרכים ואל יחשדני כמראה גדולה בהיות שתפסתי לפעמים לשון השגה על גדולי עולם שקטנם רחבה ממתני ועבה. וצפרנם מכרסי טובה. ומי יתנני מצע תחת כפות רגליהם. מאן יהיב לן מעפרייהו דרבנן קדישי ומלינן עיינין. אך אהבת האמת עשתה זאת וילדות היא שהיתה בי והעזתי פני ברבותי נ"ע. לא ברמות רוחא ח"ו כי אם בלשונות מורגלים בתלמוד שנשתמשו בהם קדושי עליון. ועכ"ז נמלכתי וחזרתי בי שאין להשתמש בשרביטם ומחקתי הרבה בעוברי שנית על דברי. ואשר נשארו מעט מהרבה לא בזדון כמגרה מדון רק בשגיאה ושכחה. (ועכ"פ אין תפיסה משום צד על הדברים הנאמרים לצחות יעויין בתשו' מהרי"ט בחי"ד וכמו שאין לעשות עיקר מהשבחים והתוארים ההולכים ע"ד זה הנאמרים לא באמת ולא בצדקה. כמ"ש מיטב השיר כוזבו). וכבר הודעתי למעיין הידיד בהקדמתי שפלות רוחי ונמיכות נפשי בפיקוק חליותי. ואחר כל ריבוי התנצלותי שעשיתי איני מכריח אותו להודות בהנחתי על פני עקשותו כמ"ש הרמב"ן בפתיחת המלחמות שאין לנו ראיות מופ��יות אבל הסברות הקרובות לצורת השמועה הן הראויות לקרב. ובעזה"י תפסתי דרך קצרה שיהא המועט מחזיק את המרובה. בלשון צח ומבואר ובמקומות לא מעטים סמכתי על המשכיל ומבין דבר מתוך דבר. ולא הלכתי אחרי הקוצרי"ם. למלא ספרי מיגיע אחרים ועמל זרים. לא אהיה חמור נושא ספרים. לא אשים ידי למו פי עדיי לבלום במתג ורסן לא אשמרה לפי מחסום בהיות צדיק בריבו לנגדי בעוד שדי עמדי ויראתו לנגדי תמיד לא אחריש דבר גבורות וחין ערכו. כאשר יחרוש החורש בבקרים. לא אבוא בפטפוטי דברים. ולא יראה ולא ימצא בי לחם חמץ כי אם לחם חם הבא מן החדש עיסה שנילושה בשמן החקירה ודבש המוח ויין המדע ונערבה בזעת הדעת ונקטפה במימי השכל בזיע אפים ויגיע כפים. וכל מעייני בו לברר וללבן כל הנוגע למשנה ושיהא לשונה מכוון בלי יתרון וחסרון אף על זה פקחתי עיני לתקן קריאת המלות המסופקות וכתבתי הנלע"ד כשנזכרתי: 
+ויה"ר שיערב לחמנו ויעלה לרצון לריח ניחוח לשמים ונפשי את ה' ברכי. על העבר אותו הללי ושבחי. כעל כל אשר גמל עליכי. רחצי הזכי. דבר חין ערכי. וחיכך כיין הטוב בדמי בקשתך בבכי ותחנונים מסכי. וכמים לבך נוכח פני ה' שפכי. יסלח לכל עוניכי. ירפא לכל תחלואיכי. יגאל משחת חייכי. חסד ורחמים יעטריכי. ישביע בטוב עדייך תתחדש כנשר נעורייכי. ובקשה על העתיד לא יחסר לחמי לאורך ימים. שבתי בבית ה' לי אמר צדקות ועוז נפשי תדרכי. ועליו יהבך השליכי. לא תפחדי ולא תכשלי בכל אשר תלכי. ויהי נועם ה' עלינו. ויכונן מעשה ידינו. יהי שם ה' מבורך. ומרומם על כל ברכה ותהלה. נצח ועד סלה. <b>בילא"ו יילא"ו</b> ותהי השלמתו טו"ב מנחם לסדר אר"ש אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על האר"ש הטובה אשר נתן לך: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,20 @@
+Lechem Shamayim, Introduction to Mishnah Commentary
+לחם שמים, הקדמה לפירוש המשנה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim,_Introduction_to_Mishnah_Commentary
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים, הקדמה לפירוש המשנה
+
+<b>בשם ה' עושה שמים וארץ:</b> 
+<b>בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורה תמימה. </b>
+<b>בא"י אמ"ה אשר נתן לשכוי בינה ולפתאים ערמה לנער דעת ומזימה:</b> 
+<b>בא"י אמ"ה הנותן ליעף כח. ולאין אונים ירבה עצמה:</b> 
+<b>כה אמר </b>העבד הנכנע <b>יעב"ץ</b> קטן שבתלמידי החכמים צעיר אנכי לימים על כן זחלתי ואירא מחוות דע. פן יחסדני שומע. איך ערב לבי להוסיף או לגרוע. ולהעלות על ספר מה שנפל בחלקי בלמדי המשניות ובפירושיהן אשתעשע. בפרט שפעמים רבות נתווכחתי עם הפרשן הגדול באחרונים החכם המובהק בתי"ט ז"ל שהוא כמעין הנובע. ומקובל מאד למעיינים ושמעו גדול בדורינו כי השערת שכלו אל השערה קולע. ואף אם התנצלות מחברים המשיגים לקודמים בזמן ומעלה באין מונע. נודעת בפתחי ספריהם (עיין בהקדמת ס' מג"א לר"י ליאון וזולתו רבים מאד המרחיבים פה ומאריכים לשון התנצלותם) ומה מתוק מדבש אמרי נועם מראש המדברים הרז"ה ז"ל בפתיחתו לספר המאור הכוללת כל יופי. ועמה סרה תלונת המקנאים (בספרים חדשים) ומטילי דופי שדי עפרא לפומיה דאויב והוי גירי בעיניה דשטנא והאי לישנא בישא כל לשון תקום אתו ירשיע. ובחבל לשונו ישקיע. דעת מבין בו תנוח ותרגיע. מכל מקום ביותר מהמה אני צריך להזהר מדבת עם פן אהיה כמתעתע. כי יודע אני בעצמי שאין בי לא תורה ולא חכמה ועלומת"י קמה ומכתונת הדעת נפשי ערומה. מפגעי נגעי בני אדם כל היום דוה יושבת ושוממה. והלואי אזכה להבין בכל מקום עומק דעת הגאון בתי"ט כ"ש דברי הקדמונים. אשר לבם כפתחו של אולם נותני לחמנו ומימיהם נאמנים. ובביתי אין לחם ואין שמלה אנכי איש רש ונקלה אחוז בחבלי בו"ז הבלי הזמן בלתי נאמן. ומה שכתבתי לעצמי כתבתי דרך לימודי. אני לבדי. בלי דקדוק חברים ופלפול תלמידים בעונותי שרבו הרחיקו ממני אוהב ורע. ומתוך טרדות רבות הנצבות עלי היו כולנה ספו שנה על שנה. כמה יגיעות הייתי יגע. החורש והזורע. המלבן והמנפץ והצובע. שובט ומדקדק ופוצע. כמו פולח ובוקע. ואהי כל היום נגוע בתוכחות על עון יסרוני כליותי קלני מראשי ומזרוע. רבים קמים יחד באו גדודים לעשות בשרי חדודים ודם יעלע. את קובעת כוס מרורות ילדי יום שתיתי רויתי את שמריה אגמע. הייתי כשיכור נתבלבלה מחשבתי ונטרפה דעתי לקורות מתרגשות מתחדשות יום יום ויד הזמן עלי חזקה לא השיב ידו מבלע. את נאות יעקב צנוף יצנפני כדור מטולטל וגולה ומורק מכלי אל כלי ומארץ אל ארץ אחרת הולך ונוסע. כאילו העולם צר אצלי ולא מצאתי מקום יכילני להניח לי מעצבי ויגוני למצוא מרגוע. עד אמצא מקום לה' להסתפח בד"א של הלכה מקום חשוב ובמזל קבוע. בגלל זה כשל בעוני כחי ויבש מוחי ולכל בהן חיי רוחי והחליש מאד יסוד בנין גופי הרעוע. קראתי לרעיוני ואינם ובבתי כלאים החבאו ובני סרעפי סוגרו על מסגר ובמאסר באו. ואני בתוך נדחק ונלחץ בינתיים רובץ בין המשפתיים בעצלתים רובע. תחת משאי שאיני יכול לעמוד בו בהטותי שכמי לסבול עול תורה ועול ד"א והיו בידי לאחדים רוכבים צמדים. כי את עול סובלו הגיעני כפו"ל ומשולש כעבות העגלה ועובי המרדע. ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות מעט זה וזה לא עלתה בידי להשלים רצוני למלא תאותי ולהשקיט המייתי להשיג שלמות ולמחוז חפ��י להגיע. הייתי בגבר אין איל פוסח על שני הסעיפים ופוסע. להביא טרף לביתי על ירכי הייתי צולע. מחוק התורה פורע. ועונתה גורע. ואם אחרוש בבקרים לרגעים אפקדנה. ואותה יום יום אדרוש כבר בי רב דחד יומא יום ליום יביע. למה ממעשי תפריע. ולעתים מזומנות אקום ואתעודד לשלם חובותי והקפותי לפרוע. והנה אינני בגדר מחברי ספרים רק אדון ואובין כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע וקוצר הבנתי מודיע. וכאמרם ז"ל עה"פ אם נבלת בהתנשא וח"ו לא מדעת גסה כל רוחי אביע. כי לא כן אנכי עמדי לאשר בחנני וידע דרך עמדי קולי ברחובות אשמיע. ולכל עובר ושב בחור ושב אפגיע. ואתנפל על ברך כורע. ואתפלל תפלה קצרה קודם שאכנס לבה"מ שלא תצא תקלה מתחת ידי ואל יכשלו בי בני אדם לשלוח יד לשונם זאת להם תחת גאונם ואל ישיחו בי יושבי שער יסיתוני חנם לבלוע. אבל ידינוני לזכות כי תורה היא וללמוד אני צריך ולא עצרתי כח למשול ברוחי לכבוש נבואת שכלי הצר והקצר מהשתרע. ובכל מקום אשר לא השיגה יד הבנתי לירד לסוף דעת קדושים חקרי לב רבותינו ז"ל שקדמוני אומר באימה בבעת ברתת ובזיע. נעניתי לכם עצמות קדושות ונפשות טהורות תרשוני לומר דבר ממה שלמדתוני אהגה כיונה מיראתם נגד עיני תמיד ואחשוד חסרון דעתי מהכוות בגחלתם ומחזיקנא טיבותא לרישי דמגרמיה כרע במודים דרבנן כרע כחיזרא זקיף כחיויא כנחש מרתיע. ואף גם זאת אינני מסופק בחסד עליון שלפעמים עלו במצודת עיוני הדל דברים נכונים עם שלא שמשתי חכמים הרבה (כי אבא מארי הגאון ז"ל נפרד ממני עודני באבי ולא זכיתי ללמוד לפניו כראוי כל צרכי ליהנות מאורו להגיה חשכי. רק מעט השמן שסך לי בילדותי בטרם היותי לאיש היא שעמדה לי לאחוז באומנות אבותי כפי מיעוט הכרתי וקוצר הבנתי ומתוך דוחק התלאות אשר בו נמצאתי) הלא בספריהם המלמדים לאדם דעת בדקתי עד מקום שיד השגתי מגעת. כי מששתי את כל כליהם כפי אשר הכילני הזמן ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ששנינו אפי' א' שיושב ועוסק בתורה המקום קובע לו שכר ואגרא דשמעתא סברא. ואין אדם שליט ברוחו להכניס ולאגור דבריו מפני איש שר וגדול בתורה. ולהתעורר במקום שנראית לו סתירה. כי לבי אנסני ומוחי אשר לא ניתן בי לבטלה הכריחני. והגדתי היום שאינני כפוי טובה בהיות הגאון המפרש הנזכר אור עיני. ובאמת הוא יפה ללב מבין ונחמד להשכיל להטיב. והרוצה להחכים בתורה ולהשלים נפשו ידבק במשניות עם פי' הרע"ב וישמש לבן ענ"ק הוא האדם הגדול בתי"ט לטייל אחריו בדיבוריו ארוכות וקצרות שהוא רב ומורה ומעמיד על האמת והיושר. וכולל רוב עיקרי דיני תורה שבע"פ. אמנם לאשר כבדה המלאכה על הגאון כי רבה היא מלאכת העתקותיו התמצית מכל המפרשים שקדמוהו כי קבצם כעמיר גורנה. מלבד חדושיו ופשו פירושיו מי מנה. השאיר עוללות כנוקף זית לשמיר ושית. ואולי מן השמים הניחו מקום לבאים אחריו לחקור ממסך. עם שאין להתגדר במלאכה כזאת לו יתאמתו כל השגות האחרונים לראשונים להם כי יעברו בסך. אחר שמצאו הכל כשולחן ערוך בלי עמל ויגיעה. ואין נמלט משגיאה. אך ההבדל בין רב למעט (כדבר החכם הגדול הרב המובהק רמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשניות) הנה יאתה תהלה לפעולת הקדמונים לרגל המלאכה גדולה היא אלי זכו וזיכו את הרבים והועילונו שלא נמשש כעור באפלה לגודל חסרון דעתנו וכובד עול גלות ומזונות המתגבר בכל יום והפורק עול תורה ומונע שקידת הלימוד והעיון כאשר ידוע הוא לכל רואה שמש. ומבחין בין בוקר לאמש. כי לולי ה' שהיה לנו בגלותנו שהעמי�� לנו חכמי דור ודור אשר השאירו אחריהם ברכה ונתנו נפשם ומאודם לבאר לנו כל דבר קשה וסתום. ודאי היה לנו חזות הכל כדברי הספר החתום. ואנחנו בדור זה האחרון הגרוע ופחות שכמוהו לא היה מלפנינו מה נעשה במקרא ומשנה וגמרא ושאר ספרי הקודש אם היינו ח"ו נעדרים מפרושי הקדמונים. האם היינו יכולים ליהנות מזיו זוהר ספרינו הקדושים דרך נקב צר ממחט סדקית כהשג יד שכלנו ובינתנו. ואיך יתכן שנהיה כפויי טובה וטבועי' בטיט הסכלות הגמור שלא להחזיק להם טובה ולהגדיל איפת מעלתם חלף עבודתם ותאותם ללמדנו להועיל בכל יכלתם. וכ"ש שגנאי כפול היות האדם חכם בעיניו להשיב דבר בטרם ישמע באזני שכלו ולבבו יבין היטב לרדת לסוף דעת האומר וידע לפני מי הוא עומד ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון פן יהיה לבוז כי יבוא רעהו וחקרו ולא יתייאש מן הפורענות. על כן יש לכל אדם לחשוד שכלו הקצר טרם יגש להקריב לחם שערים ולהשיב אמרים נגד רבותינו המפרשים הטובים הקודמים ההרים הרמים והמה חכמים מחוכמים. ואם נתאמתה השגיאה להם מזה ידון כל הולך בתומו. ק"ו בעצמו. ויבין לאחריתו. שלא ישען על בינתו. ויבטח כי רב כחו להשיג בדברים נכוחים. האף בלב עולות מחים. מקובלים ונוחים שמנים ממוחים. תחת חלב חטה יוציא חוחים. אם יביאוהו בחחים וילכד ברשת זו טמן ובפחים. ואם אבנים גולל מיד נימוחים. (וכדרך שאירע לרוב לגדולי הדורות בכמה מהמקומות אשר יחשבו להשיג לקודמיהם. ונהפוך הוא אשר ישלטו היחידי"ם ברבי"ם וגדולים הקמים עליהם לבטל דבריהם כמבואר ליוצא ונכנס בספריהם) אך מה יעשה זה שלא מצא עדים וראיה שדעתו מנצחים. ואיך ישחית הוד יפעת שפעת מדעתו באין מכריח אחרי עשותו המוטל עליו לחקור היטב בחלקי הסותר. למען תהיה תורת ה' בפיו מן המותר. בפיו תמתיק והדברים שמחים. שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב ומה נעים כי ישמרם בבטנו. ומה יועיל אם יכחידם תחת לשונו. דבש וחלב אשר מצא ליהנות בהם בני אדם אם מיץ חלב לא יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם נעכר לרפוש ברגליו מי מעיינו לבנים בעכורים. אם ינטשו מים קרים זרים ברים צחים. אשר חלק לו הי"ת בבינה להגדיל תורה להפליא תושיה להעמיק עצה. לחלקם ולהפיצם בישראל יפוצו חוצה. ולא יהיו לו לבדו כי אם להשפיע לאחרים מהודו. בכל אשר תמצא ידו. אפס כי לא תהיה תפארת אדם ללבוש שמלת אשה כי אם אשה עצור"ה ועינה צרה באורחים. לא כן דרך גבר קרא גברא בחיל לכו לחמו בלחמי כל דכפין ייתי וייכול הא לחמא עניא ודין גרמא חייא. אם שמן אם רזה הרי שלי שלו לפניו בשלו הוא רשאי לקרב או לרחק אשרי ייבחר ויקרב לומר כזה ראה וקדש הוא הקדוש ויבוסם ויערב כמנחת רקיקין חלות בלולות ומצות משוחים. ואת הבלתי נרצה יזרה לרוח משפט וברוח בא"ר ודי עולה כולה כליל לאישים נכבדים המכוונים לבם לשמים יעלה על מזבח דעתם ויצר"ף בהבל פיהם לריח ניחוחים. מעתה איזה פתחון פה נשאר עוד למקטרג ומערער אשר יוציא כל רוחו. יסגור על איש מלהגיד לאדם ישרו הולך נכוחו. הלא אם באמת ובתמים ידבר. לפי שכלו יהולל אם חיילים יגבר. ואם טעה בשיקול דעתו. אין להאשימו והנה שכרו אתו. שכוונתו לשמים ולפעמים תחת החרס ימצא מרגלית סוף דבר אחר כוונת הלב הדברים אמורים ובלבד שיכוין אדם דעתו לשמי' ותורה מונחת בקרן זוית. כל הרוצה לזכות יבוא ואפילו קטן שבקטנים יוכל למצוא טענות נכונות על אביר שבאבירים ואין משוא פנים בתורה ומלאכת שמים זוהי חובה על כל איש אשר נשאו לבו ונדבה רוחו. לפי כוחו. יד��דק בדברי הקודמים ועל שרשי רגליהם יתחקה. ונקה לא ינקה. לדעת מאין יצא להם לראשונים ז"ל מה שאמרו וביררו. אם בנו או סתרו. ואם מסכימים מכל צד לכוין יפה אל מרכז האמת שהוא כנקודה למקיפה. או הלכו סביב לה על השפה. והשאירו הרמון בקליפה. וכסף סיגים על חרס מצופה יביא הכל בכור הבחינה. ויחזיר למכתשת שכלו הדק היטב ויטחון קימחא טחינא. וירקד בנפה. עד תצא אמרתם צרופה. החזקה היא אם רפה. ובזה יהיה נהנה מיגיעו ויומתק לחכו ולא ידמה לבקר אוכל תבנו וימלא קדים בטנו לבלוע עסה בלוסה בלי לעיסה ישבע בחרפה. ואם ככה יתנהג בלי ספק מן השמים יאירו עיניו בהרבה דברים פעם לבנות פעם לסתור או לפרש פירוש אחר ולהוציא דבר מתוך דבר הן כל חדש לעשות פרי למאכל ועלהו לתרופה. וריחו נודף מזה בעודף ולהציל הנרדף מן הרודף ללחום את מושל במלחמות תנופה. את והב בסופה. (ולא יצטרך לאבד הזמן יקר המציאות בשגעונות והבלים הרבה ע"פ המצאות חדשות בדרשו' דברו קשות ופשתה מספחת הפשטים מסרמיסין וסרמיטים. מיום שגברו בעלי הלשון ואגרופה של חנופה. על החלוקי"ם אנו מצטערי' ועל החדושי"ם אנו בושים חללו תורה השחיתו התעיבו הפסידו הדרה ויכבו מאורה. שמו גפנה לשמה ותאנתה לקצפה. ותהי האמת נעדרת. כביצה מוזרת. ושאריתה כאוד מוצל משריפה. נפש היפה גומעה חיה או שורפה) ואל תסתכל בקנקן חדש או ישן מלא ריקן ואל תתמה על כלי אין חפץ בו אל תביט אל מראהו נבזה וחדל אישים תולעת יעקב האם יעלה אבר כנשרים. ונמלה קלה עשה תעשה לה כנפים כנפי יונה נחפה. בכוס"ף נמרץ לרוץ על ההרים כאחד הצבאים. שאול ישאלו וכן התמו הגם שוע"ל בנביאים. ואם יעלה שועל ופרץ בחומה נשגבה להשיב את האריות ולבאים. והחלש בדעת יאמר גבור אני לנצח את החזקים והבריאים. אכן הלא ראו מימיהם צב"י קיץ והוא ארי סבל נושא משאות בר ולהם אבירים לבו כלב האריה נחל נובע מקור חכמה מעין מי נפתוח פתוח כפתחו של אולם אשר ממנו ישקו האדירים. רבו שתו ואכלו מפתו ומפריו לקחו ונפקחו עיניהם כי טעמו מדבשו בקצה המטה ראו נא ליהודים היתה אורה. כי מאתו תצא תורה. אף כי כאן הב"ן שוע"ל חנוני מקיף נושא ונותן באמונה. מאשר הקיפה לו החכמה מעט הדבש מחלבה ומשמנה. ומגוית הארי רדה הדבש כי גדול שמו אצלה כאשר היתה באמנה. אתו לקנין עצמי קנה חכמה קנה בינה. ואם לפעמים בחמשה דברים האב זוכה לבנו לא יפלא כי ימצא א' מהנה. אשר תהיה לו למנה. ותורה חוזרת על אכסניא שלה. אשר לבם שמו שמו"ר משכן לה ובאו עמה בברית. כי לא תעזוב זרעו מלבקש לחמה של תורה להוציא יקר מזולל לתת לו שם ושארית. וגם כבר ארז"ל עתידין אילני סרק שיוציאו פירות. להצמיח לחם מן הארץ גלוסקאות נאות מעפרות. ובזאת יכופר עון יעקב וזה כל פרי הסר משם כל זה נקו"ד ותלו"י בכזבים ותלו"י בעזי"ם וגבורים בעלי תריסין שבה"ה לפרשו כיד ה' הטובה. ואין כילות למעלה להשפיע על קטני ארץ שפע רצון ונדבה. הנמלה עם לא עז חלק לה בבינה תכין בקיץ לחמה. מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו כי מי נתן ל<b>שכוי</b> בינה או מי שת בטוחות חכמה. לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזימה. בסתום חכמה יודיענו לאור יוציא תעלומה. והנה הרב ז"ל מברטנורה. מקבלת רבותינו שקדמוהו כתב עיקר כתובה. (לכלת משה משנה התורה הזאת מאורסה לקהלת יעקב. היא הכלה הכלולה שצריך לתקנה בקשוטיה. ככלה תעדה כליה אשה עדיה וכלה קישוריה. בתולות אחריה. רעותיה הנה הברייתות והתוספתות ושמועות שבתלמוד מובאות לה לשמשה בנות מלכים ביקרותיה) והתוספת מרובה. על כן נתעורר הגאון בתי"ט ז"ל. אסף וקיבץ ולקט כל פירות נדוניא דהנעלת ליה נכסי צאן ברזל מאת אילי הארץ לקח. מאדירי הרואים בשושנים מבושמים שמן מרוקח. ואוסיף לה מדיליה וכתב לה תוספת. מתוק מצוף דבש ונופת. ואם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ואנשי מופת. עדיין מעולם לא יצאה הכלה באפריון מבושמת כל צרכה מתחת ידיהם. לקשטה בכל תכשיטין שבפנים ושבחוץ. כי היה להם דבר המלך נחוץ. ולא עליהם המלאכה לגמור. שדבר זה אין גמרו בידי אדם כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ע"י הנביאים כתוב לאמר. וכבר הסכימה החכמה האלהית למען לא יתפארו עליה כל חכמי קדם. כי באו עד קצה ולתכליתה השיגה ידם. שזה א"א ומחק הנמנע הרחק מאד מאדם הנרדם. ואף בחכמי אדום וישמעאל המתייגעים בטבעיות ולמודיות הרבה יותר נתגלה לאחרונים. אשר מלפנים לא ידעום ולא שערום הקדמונים. עם קדימתם בזמן ובמעלה כי לעולם יש מקום להתגדר המאוחר לאשר קדם. (בדברים המבוארים בשכל אנושי ומידי דתלי בסברא) וזה לא מחכמה נוספה ושכל יותר חזק למתאחרים שהפך זה נגלה. אבל לקלות ההצעות הראשונות והיסודות הנמצאים אצלינו בשכבר טרחו בהם הקודמים בכל לבבם ובכל מאודם. ולא הספיק להם הזמן שבו כל חפץ נשלם פרש רשת לרגלם ולכדם. לכן בדרך הטבע בכל תושיה מחקרית יתגלע יד הזמן וכל חכמה ומדע באורך הימים יתרחבו נקבי שכיות חמדתה. לפי רוב השנים תרבה מקנתה. לרוב ההבחנה בדברי ידועיהם ולא מתה החכמה עמהם. כי לא ניתנה הארץ להם לבדם. לדון ביחידי ע"פ גזירתם של מחברי ספרים להיות כל איש שורר בבית חבורו ודתיהם שונות בלי הסכמת רוב החכמים היודעים את דבר המשפט בין ריב לריב ובין דם לדם. (וה"ט דקיי"ל הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך שנסתמו צנורות החכמה. ודבר ה' יקר לא בשמים היא האר"ש ניתנה לבני אדם ללמדם מלחמה. להביא איש טרף לביתו בעמל ועבודה רבה ואי לא לאי לא אכיל ולא יטעם כל מאומה). מעתה אל יפטור אדם עצמו בטענה מוטעת. להקל מעליו הטורח להתפתות בעצת היצר המדיח למשוך עון בהבל"י השוא כאילו אתה חוטא נפשך להרהר אחר דברי הקודמים (הבאים אחר חתימת חזון התלמוד) כאוכל מעץ הדעת. ומי מפתאים אשר לא ישמע אליו לדבר הזה להשליך מעליו משא החקירה והדרישה אשר העמיסהו והכבידו עליו המסית והנפתים קוראי"ם ושונים הולכים לתומם לא ידעו במה יכשלו ואם הרעה אליהם נוגעת. ולנבון נקל להכיר בזיוף הטענה אל יאמן בשוא נתעה ויידע כי בנפשו הוא להבין האלהים נתנה בו. לדעת בין טוב לרע ובין אמת להפכו חכמת אלהים בקרבו. כי רוח היא באנוש מאל אחד בראנו. אב אחד לכולנו. ולב מבין עשה בקרבנו. לא נתכוין בו להיות לב אבן משולל השכל אשר היא צורתו צלם אלהים ודמות תבניתו. להשכיל באמתו ודברי תורתו. זאת ישיב אל לבו אם לא עלי המלאכה לגמור גם אינני רשאי ליבטל הימנה. בל ימנענה כסות ועונה. לבקרים יפקדנה לרגעים ישקנה. להצמיחה ולהולידה לעטרה ולהדרה. להספיק צרכיה לעבדה ולשמרה. לשמור את דרך עץ החיים הנצחיים. להוציא לחם מן הארץ ודגן שמים. הוא הלחם אשר נתן ה' ליושבים לפני ה' לאכול לשבעה. לחם הנבלע באיברים שאינו מוציא סובין אפילו קימעא. אשר אכל איש תם דבר שנצטער עליו אותו צדיק אבינו זקן כשביקש לאכול לא כיון כ"א על לחם רוחני מזון הנפש שהוא באמת הלחם לאכול. שלא היה רעב ללחם החמרי המתהפך בבטן המלאה קיא צואה והיה לעיכול"י וכך היה אומר ובגד ללבוש התעלה על דעתך שהבגד איננו ללבוש. הא אין לך לומר אלא שכיון למלבוש ה��דוע חלוקא דרבנן שאין בו אימרא. כתנות אור בתי הנפש המחלצות והמעטפות בגדי הארגמן ותכלת עמרא. טלית של בנאים. להוציא בגד עדים ובגד בוגדים בגדים הצואים. הנה לזאת קראתי שם חבורי זה <b>לחם שמים</b>. שיורד מן השמים להמטיר על אר"ש לא איש אכן כנמלים אשר יכינו בקיץ לחמם לחם יומים. שאדם אוכל מפירותיו בעוה"ז והקרן קיימת לעולם הבא. שמור למועד וצבא. כל ימי צבאי אייחל בגלות החל. לסולח ומוחל. ירצה פעלי. יראה עניי ועמלי. ואל יפן למעללי אם חטאתי אללי לי. במה אכף לה' לכפר עון עלומי. כי הבל ימי. הירצה ה' באלפי אילים בעגלים בני שנה. ותור ובן יונה. האקדמנו בקטורת ולבונה. אם לא על שכמי אשא ואקריב לחמי תודה שהביאני אל בית אמי. ובשבתי וקומי. ולילי ויומי אשלם תודות לנותן לחמי. הרועה אותי מעודי והוא ית' יהא עמי. ועם פי בנאומי. לברד טעמי. לזכות את הרבים עמי ולאומי. ולא למען ספר שמי. הוחל לקרוא בשם זה ספרי הלזה. במתכוין בעצם וראשונה. עם שנרמז בו במקרה בלי כוונה. בר"ת (לחם שמים) <b>ח</b>יבור <b>ל</b>משנה <b>ש</b>חיבר <b>מ</b>הר"ר <b>י</b>עקב <b>מ</b>אלטונה. גם נכלל בו שם המקום בית לחם אשר בהגר המדינה. חובר בו חלק מסוים ממנו וקצת מציאותו שם קנה. (ובהיותי עומד לשרת בק"ק עמדין יע"א השלמתי בס"ד חלק זה הראשון במהדורא תנינא). ומעיקרי הוראותיו עוד באשר הוא כמו הלחם שנעשה אחר כמה יגיעות זריעה קצירה וברירה והרקדה ואפייה אחר הטחינה. ככה נברר ונטחן עד אשר דק ונאפה מאפה תנור השכל ובמרחשת הבחינה. עד שיצא גלוסקא יפיפיה סעדתא דלבא וראוי לברך עליו ברכת מזונא. בריך רחמנא מריה דהאי פתא דיהיב כי הך ריפתא לעניא ומסכנא. (ואל יהי פתי קל בעיניך כי לחם עצלות לא אכלתי כ"א בזעת אפי ויגיע כפי. גם תדע נאמנה. שקלקלה לפעמים תקנה. וכמשל הקדמוני אין דבר רע שאין יוצא ממנו טוב ככה ראיתי אני כי חסרוני וקוצר הבנתי ומיעוט ידיעתי. הן הנה היו סבה אל שלא הייתי עד ממהר לקבל בשכלי כל אשר אמצא כתוב למחברים אחרונים להאמין בהם בלי בחינת והבנת הלב ולחזור עליו כמה פעמים טרם אחליטהו למאמר צודק מכל צד נקי מכל שגיאה. עם היותו דבר פשוט מאד אצל בני גילי ולגדולים ממני. לא יכולתי לפטור עצמי ורעיוני מהעביר עליו עיוני. להיות לחולשת השגתי כל דבר קטן גדול הוא אלי וגבשושית קטנה גדולה כהר אצלי. ולא ערב לנפשי מה שלא בחנתיו ונסיתיו בחדרי לבבי כי יראתי מאד ממקרי ההטעאה הנופלים בהקש ניצוחי כי רבים המה. וכמה פעמים בא לידי כזה כי מה שחשבתיו לפום ריהטא לדבר פשוט היותו מאמר גוזר ומופת חותך ומושכל ראשון. אחר שנסתכלתי בו יפה ראיתי והנה הוא מרמה ומשגה רחוק ממרכז האמת. וזה סבת מה שתראה לגדולי המחברים שנפלו ברשת השגיאה ואל תבהל על זה לבך יהגה אימה איה שוקל וסופר מוצל מטעות ומה יעשו קטני ארץ. כי גדולתם גרמה להם כמ"ש רז"ל לפום חורפה שבישתא. או מעקת הזמן כי אין כל העתים שוות לטובה ולא בכל שעה הלב פנוי לירד לעומק העיון ושמעתא בעיא צילותא. ותהי כשגגה שיוצא מלפני השליט בחפזו ולפום ריהטא). ומשיתופי לחם ענין מלחמה לחם שערים מדהרות (לחם) אבירים ללחום את מושל מלחמת מצוה להחזיק במחלוקת שהיא לשם שמים לישא וליתן באמונה. ומצירופיו מלח שאינו חסר מלח ותבלין בשמים ראש מור ולבונה. וחמל מחל כי הוא יחמול עלי ללמוד זכות לפני קוני ימחול לעוני יסלח נא ולא אקח בשנה. ואקח את ספר המקנה. מקנה קניני רב מניני ובניני. ואזמין בו הקרואים אל הלחם ואעש להם כרה. אשר כרי"תי וקריתי לי עליית קיר קטנה. כי על כן באתי בצל קורתי להרויח לי מצרתי. למען היות לי תחנה. להעביר זדוני להניח לי מעצבי ומיגוני. להשביע נפש נענה. ובכן אשא כפי אל אל בשמים אשר לו נאוה תהלה. הוא אלהי חסדי יקדמני יאיר עיני ויסיר מתחת ידי המכשלה. ומענה לשון ממנו אשאלה. לבוא אל הביאור להשיב אמרים אמת בדעת צלולה. ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה. 
+הנה נא הואלתי לדבר בהקדמה. בדרך צחות בארוכה ולשון רכה ואמירה נעימה. אף כי אני אוהב הקיצור מאד כאשר יראה המעיין בספרי כי לא הוגעתיו בשפת יתר והסתפקתי בו בהכרחי בכל היכולת ונשמרתי ממלה א' שאינה צריכה כי אין רצוני לבונן האבנים. מ"מ לא מנעתי פרי עטי בעתו עת להאריך ולהרחיב התנצלותי אשר כתבתי לי בילדותי. ולא חדלתי לתת מתקי ותנובתי. להראות נוי נועם לה"ק. אחלי אדוני הקורא אל יבעט בקריאתה ואל תהי מגלה זו בעיניו קלה. כי מלבד אשר לעתות הפנאי כד חליש לבא מגרסא תתענג נפשו בה. עוד יצא לו ממנה תועלת נכבד להלהיב נפש המעיין ולהקיצה מתרדמתה. לאהוב החקירה לשגות באהבתה. וידינני לזכות יזכרני לטובה. ולא ירדפני עד חובה. אך יוסיף בי אהבה וחבה. והיה שכרי וגמולו ישולם לו בזה ובבא. הטיבה ה' לישרים בלבותם בשפע רצון ברכה ונדבה. והיו כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו. ותשרה ברכה במעשי ידינו. אוכי"ר: 
+<b>הקדמה "מהדורא תנינא" מאת הגאון המחבר זצוק"ל</b> 
+<b>אל עין הקורא</b> 
+נאם יעב"ץ בהיות שהפצירו בי אוהבי ורעי להוציא לאור הדפוס חלק א' מחיבורי ראיתי לתת את שאלתם ולעשות בקשתם עם היות שאיני כדאי. ולא עלה על לבי לחבר חיבור רק מה שכתבתי לעצמי כתבתי בהיותי נלחץ להשלים הביאור במקום שלא הספיקו לי דברי מי שקדמני. ובחסד עליון הוטב בעיני לומדים שראו אצלי מה שהעליתי על ספר. ואמרתי אם לא יועיל לגדולים ממני לא יזיק לאשר כגילי ולפחותי המעלה כמוני. והשי"ת יודע כי תכלית כוונתי לשמים לעורר לב החושקים להבין אמרי בינה כוונת המשנה על הנכונה. וח"ו לא נתכוונתי להתגדר במלאכתי לעשות לי שם תפארת חלילה. לא בי היא לא תואר ולא הדר ומן אז חדלתי מהיות לאיש שור"ר ומור"ה. בפרט אחר שפגעוני ימים רבים ומעודי עד היום לא ראיתי בטובה. ולא עמדתי יום א' בשלוה. על כן נתעב בעיני כל הכבוד המדומה אכן מלאכת שמים היא זו ומלחמת מצוה. (והכתוב צווח כל אשר תמצא ידך בכחך לעשות עשה. וכיוצא בזה נמצא הרבה בספרים. וכאשר הרביתי לחשוד עצמי ושכלי ואמרתי למנוע מזה. נזכרתי דברי החסיד בח"ה כמה שכלים אבדו בעבור המורא וכמה חסרונים גרם אותם הפחד ואמר מן הזהירות שלא תרבה להזהר ושאם היה כל מתעסק בענין מעניני הטובה שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו לא היה מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ש שהאריך עוד בלשון הזהב ואיה פה מתוק מזה) ולא יכולתי להתאפק לכל הנצבים עלי לעבור על דברי חברי ששאלו כהוגן. והרי שלי שלהם לפניהם קמא קמא דמטי אמטי ואייתי לקמייהו. ומכאן מודעא רבה שאינני אומר לקבל דעתי אלא אדברה כל הרוצה להשיב ישיב ואחזיק טובה וחינות למי שיצילני מן השגיאה ויעמידני על האמת מלבד מה שיהא מושבר על זה מאת הבורא ית'. ולאלה הסבות בעצמם לא השתדלתי הרבה להשיג הסכמת הרבנים על ספרי (אף שכבר נמלכתי ברבותי רבנים גדולים שבדור אחר שנגמר רובו של ספר כדי להעיד ע"פ הראייה ועדיין לא באתני תשובתם) כי על הרוב תכליתן אינו כי אם להגדיל ולפאר מעלת המחבר בתוארים ולמען ספר שמו (כי ישראל קדושים הם ולא ישיגו גבול עולם להזיק למחבר אשר עמל בו) ולא לבי הלך בגדולות ונפלאות ממני כגמול עלי אמו. ועוד כי הרבה פעמים נכשלו המסכימים במה שלא ראו הספר. ואחר שראוהו השיגתם החרטה. לכן לא תהא ח"ו המכשלה הזאת תחת ידי. שאין אומרים למי שלא ראה את החידוש שיבוא ויעיד. ואין פנאי ליושב על כסא הרבנות לעיין בכל הספר על רגל א'. וכל מגמתי להשמר מן המכשול. לכן הצגתי דברי אלה לפני כל הלומדים המשכילים שבדור. המה יביטו יראו בו לפי הפנאי ויחקרוהו מראש עד סוף. ואם ימצאוהו טוב ואז יסכימו עליו, שהוא ראוי לעיין בו אז אשמח ואתן הודיה להשי"ת על חלקי. ואחזיק טובה מכופלת להמסכימים אשר ימלאו ידיהם לה'. להעיד על האמת כמו שהוא. וכמו כן יהא משובח אצלי מאד מי שיעמידני על האמת ואודה על האמת. ודברי אלה ואלה אי"ה אעלם על מזבח הדפוס אם יזכני השי"ת בחסדיו להשלים ביאור הסדרים האחרים. ומעתה אני מתחנן אל המעיין בספרי זה באולי המצא ימצא כדברי באיזה מפרש אשר קדמני ואנכי לא ראיתיו עד ככה. השי"ת יודע כי לא היה עמי כי אם ספרו של בתי"ט. ולא היה עיוני אלא בו ובמפרשים שהביאם הוא ז"ל. ולא היו במקום שחברתי הספר פירושים אחרים מצויים לי ולא ידעתי מהם כל עיקר. חלילה לעשות בנפשי שקר. להתלבש בטלית של אחרים ולבזבז יגיע זולתי לקוראו על שמי לא תהא כזאת בישראל. חס לזרעא דאבא חף אנכי מעון זה בידיעתי. ואם לפעמים אחרי החיפוש מצאתי למחברים כדברי. לא מפני זה מחקתי מה שכתבתי וכל שכן שהנאני כי ראיתי דאתא לידי כמה פעמים שכיוונתי לדעת גדולים ת"ל. אך לא הכחדתי אמרי קודש והעמדתי המעיין על זה. וענתה בי צדקתי ביום מחר כי נקי אנכי מאשם זה. ואמנם ידעתי שבאו בדפוס איזה פירושים חדשים על משניות. אכן סהדי בשחקים כי עדיין לא מצאתי שעת הכושר להשיגם ולעיין בהם. ואם יהיה ה' עמדי לחזור על משנתי אעבור עליהם ואשים עין עיוני גם על דבריהם. וארשום מהנמצא בהם מסכים לדברי או מתנגד. ואלמלא שראיתים ועיינתי בהם קודם הדפסת ספרי. לא ימלט שהיה ספרי זה מתגדל מתרבה ומתעבה על ידי כך. ואולי הייתי ג"כ משנה דברים או חוזר בי בדבר מהדברים שכתבתי (כי אינו מהנמנע ולא גנאי ופחיתות שכבר נמצא לחכמי התלמוד שהודו ולא בושו לחזור מדבריהם במהדורא בתרא. ומה אנו מה חיינו אנן יתמי דיתמי כאצבע בקירא לסברא). אלא שעדיין לא היה אפשר זה. ואין מההכרח לחקור אחר כל הספרים הנמצאים (ולא עדיפי מברייתא דאמרינן בכמה דוכתי ברייתא לא שמיע ליה) והנדפסים יום יום לעיין בכולם. עוד אני מדבר בתפלה ומתחנן לאהוב הקורא שאל יכשל ביתדות הדרכים ואל יחשדני כמראה גדולה בהיות שתפסתי לפעמים לשון השגה על גדולי עולם שקטנם רחבה ממתני ועבה. וצפרנם מכרסי טובה. ומי יתנני מצע תחת כפות רגליהם. מאן יהיב לן מעפרייהו דרבנן קדישי ומלינן עיינין. אך אהבת האמת עשתה זאת וילדות היא שהיתה בי והעזתי פני ברבותי נ"ע. לא ברמות רוחא ח"ו כי אם בלשונות מורגלים בתלמוד שנשתמשו בהם קדושי עליון. ועכ"ז נמלכתי וחזרתי בי שאין להשתמש בשרביטם ומחקתי הרבה בעוברי שנית על דברי. ואשר נשארו מעט מהרבה לא בזדון כמגרה מדון רק בשגיאה ושכחה. (ועכ"פ אין תפיסה משום צד על הדברים הנאמרים לצחות יעויין בתשו' מהרי"ט בחי"ד וכמו שאין לעשות עיקר מהשבחים והתוארים ההולכים ע"ד זה הנאמרים לא באמת ולא בצדקה. כמ"ש מיטב השיר כוזבו). וכבר הודעתי למעיין הידיד בהקדמתי שפלות רוחי ונמיכות נפשי בפיקוק חליותי. ואחר כל ריבוי התנצלותי שעשיתי אי��י מכריח אותו להודות בהנחתי על פני עקשותו כמ"ש הרמב"ן בפתיחת המלחמות שאין לנו ראיות מופתיות אבל הסברות הקרובות לצורת השמועה הן הראויות לקרב. ובעזה"י תפסתי דרך קצרה שיהא המועט מחזיק את המרובה. בלשון צח ומבואר ובמקומות לא מעטים סמכתי על המשכיל ומבין דבר מתוך דבר. ולא הלכתי אחרי הקוצרי"ם. למלא ספרי מיגיע אחרים ועמל זרים. לא אהיה חמור נושא ספרים. לא אשים ידי למו פי עדיי לבלום במתג ורסן לא אשמרה לפי מחסום בהיות צדיק בריבו לנגדי בעוד שדי עמדי ויראתו לנגדי תמיד לא אחריש דבר גבורות וחין ערכו. כאשר יחרוש החורש בבקרים. לא אבוא בפטפוטי דברים. ולא יראה ולא ימצא בי לחם חמץ כי אם לחם חם הבא מן החדש עיסה שנילושה בשמן החקירה ודבש המוח ויין המדע ונערבה בזעת הדעת ונקטפה במימי השכל בזיע אפים ויגיע כפים. וכל מעייני בו לברר וללבן כל הנוגע למשנה ושיהא לשונה מכוון בלי יתרון וחסרון אף על זה פקחתי עיני לתקן קריאת המלות המסופקות וכתבתי הנלע"ד כשנזכרתי: 
+ויה"ר שיערב לחמנו ויעלה לרצון לריח ניחוח לשמים ונפשי את ה' ברכי. על העבר אותו הללי ושבחי. כעל כל אשר גמל עליכי. רחצי הזכי. דבר חין ערכי. וחיכך כיין הטוב בדמי בקשתך בבכי ותחנונים מסכי. וכמים לבך נוכח פני ה' שפכי. יסלח לכל עוניכי. ירפא לכל תחלואיכי. יגאל משחת חייכי. חסד ורחמים יעטריכי. ישביע בטוב עדייך תתחדש כנשר נעורייכי. ובקשה על העתיד לא יחסר לחמי לאורך ימים. שבתי בבית ה' לי אמר צדקות ועוז נפשי תדרכי. ועליו יהבך השליכי. לא תפחדי ולא תכשלי בכל אשר תלכי. ויהי נועם ה' עלינו. ויכונן מעשה ידינו. יהי שם ה' מבורך. ומרומם על כל ברכה ותהלה. נצח ועד סלה. <b>בילא"ו יילא"ו</b> ותהי השלמתו טו"ב מנחם לסדר אר"ש אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על האר"ש הטובה אשר נתן לך: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,288 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin
+לחם שמים על משנה ערכין
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל </b>לאתויי בי"ג ויום א' כו'. ונראה שצ"ל בן י"ב ויום א' כו' תי"ט. <b>אומר</b> אני. בדיוק הוא. מ"ש בן י"ג. ולרבותא. דאפילו הוא בר י"ג. כי לא הביא שתי שערות. נמי דינא הכי. דודאי חד דינא הוא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הנכרי </b>עיין במגדל. גולות מים. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הגוסס </b>המעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה. תרגום על צד תאמנה. על גססיהן. 
+<b>וכן </b>בגמרא דפרק בא סימן. שנושאות אחיהן על גססיהן (והוא מלשון לאידך גיסא. שהוא הצד ולפי שנושאות על שני צדדים. לכן הוא לשון רבים) והיינו חזה. 
+<b>ולא נערך </b>עתי"ט בשם התו'. דגוסס נודר ומעריך. ומסייע להו תי"ט מדלא תנן אלא לא נידר ולא נערך. <b>ולאו</b> דיוקא הוא. דבודאי לא משכחת בגוסס. דלהוי נודר ומעריך. שהגוסס הגמור. אי אפשר לו לברר דבריו ולהוציא המלות בשפתיו. והאי לאו בר הפלאה הוא. לא בדבור ולא במחשבה. משו"ה לא תני ליה תנא. ולא חש לה הר"מ. ומלישנא דתנא ברא נמי לא תידוק מידי. כמו שהרגיש תי"ט. 
+<b>ואיברא </b>סיפא דמתני' משמע לפום ריהטא כתו'. מדרי"א נודר ומעריך ומקדיש. ואפי' ת"ק נמי מודה ליה. כדאי' בהדיא בגמ'. בנודר ומעריך ומקדיש כ"ע לא פליגי. <b>מיהו</b> נ"ל. דלא קאי אלא איוצא ליהרג. אבל גוסס. פשיטא דלאו בר הכי הוא. וכי איתיה בר דעת. ומצי עביד הכי. א"כ ודאי אינו גוסס. ונידר ונערך ג"כ. שאינו אלא חולה. <b>ואפילו</b> הוא מסוכן. נ"ל שיש לו ערך. ואע"ג דאינו בכלל העמדה. מידי דהוי אתינוק. <b>וכתבתי</b> במגדל שגם הטריפה נערך. <b>מכל</b> מקום יש לתמוה על תי"ט. דלא דייק מסיפא. דלכאורה משמע הכי להדיא. 
+<b>בפירוש </b>רע"ב. וגובה מן היורשים. היינו שירשו נכסיו. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ישבה על המשבר</b> פירש"י קודם שנגמר דינה. וליתא. דאיוצא ליהרג קאי. כו'. וה"ט דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין כו' תו'. 
+<b>ואני </b>אומר. מאן יימר. דילמא גזרת הכתוב היא. כדמרבינן מגם שניהם. ואי בתר טעמא אזלינן. ודרשינן טעמא דקרא. אמינא היינו טעמא. משום שהיא וולדה חטאו (דמה"ט ולד הנוגחת והנרבעת אסור שהיא וולדה נגחו ונרבעו) דולד ירך אמו <b>ומ"מ</b> אינו נהרג עמה. אלא כשנגמר דינו עמה. דאתרבי בהדה. דעדיין הוא כגופה. משא"כ אם נעקר לצאת קודם שנגמר דינה. כבר הוא גוף אחר נבדל בפ"ע. אבל אחר שנגמר דינה. הרי היא והוא כנהרגין חשובין. כדלעיל. ולפיכך אם באו לה אח"כ חבלי לדה. אין מושיבין אותה על המשבר. כך נ"ל עיקר כדעת רש"י. 
+<b>נהנין בשערה</b> לאו שערה ממש כו' דכתיב ותמת שם כו'. <b>עמ"ש</b> בס"ד בשי"ע (סמ"א). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פחות מסלע והעשיר</b> לאו דווקא פחות מסלע. אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד. מגלגלין עליו את הכל. תו'. <b>פירוש</b> לדבריהם. אפי' נתן כל הערך שהעריכוהו חוץ מסלע. שאם העריכו הכהן חמש. ונתן ארבע. והעשיר. מגלגלין עליו כל ערך עשיר. ומשלים ארבעים וששה. ואתאן לרבנן. 
+<b>נותן חמשים</b> משלים עד חמשים. 
+<b>אין פתח בטועה</b> עיין תי"ט שהרכיב פיר"מ עם פירוש רש"י. ואינם עולים בקנה אחד. צ"ע. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא מוסיפין על שש </b>שמא כנגד ששת ימי החול. וכנגדן המלאכים בעלי שש כנפים. שבכל כנף אומרים שירה יום אחד מן השבוע. ובשבת א"ל כנף לומר ע"י שירה. ואז מכנף הארץ זמירות שמענו. כמ"ש תו' בפאר"מ בשם המדרש. 
+<b>ולא מוסיפין על י"ב </b>אפשר היה לומר בו עוד טעם. כנגד י"ב חדשי השנה. 
+<b>ובשנים עשר יום</b> שבהם גומרין ההלל כו' ור"ח דאקרי מועד. לא אקדיש בעשיית מלאכה כו'. 
+<b>אע"ג </b>דאין בו בטול מלאכה. כמו בח"ה. כמ"ש רע"ב מ"ב פ"ד דמגלה (ועמ"ש שם בס"ד). 
+<b>מ"מ </b>אינו אלא כח"ה. ואע"ג דאית ביה מוסף. בח"ה דפסח נמי אית ביה מוסף. 
+<b>ובשחיטת פסח שני</b> בודאי לא סגי דלא הוי מי שהיה טמא או בדרך רחוקה. משו"ה פסיק ותני. 
+<b>ושמא </b>הא דתנן ובי"ב יום בשנה. לאו דווקא בחיוב. אלא בדרך אפשרי. וקמ"ל בי"ב. ולא יותר. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לוים היו</b> סבר מעלין מדוכן למעשר כו' ומשמע דלא ס"ל מעלין. אף ליוחסין תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. אטו לוים לא מיוחסים נינהו. הא ודאי כי קאמר מעלים למעשרות. כ"ש ליוחסין. ובגמרא לשון אריכא הוא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אין פוחתין מששה טלאים </b>צ"ע מ"ט הפסיק בזו. בין מניני כלי הזמר. שהתחיל בהן. 
+<b>כדי לשבת ובי"ט</b> כו' לסימנא בעלמא נקטיה. דהא תמידים ומוספים טובא הוו. גמרא. 
+<b>ונ"ל </b>ה"פ. ודאי מוספין לא צריכי בקור ד' ימים. דהא אף בב"בג. לא גמיר ג"ש אלא בתמיד. ואין לך בו אלא חדושו. מניין לנו להוסיף עליו. אלא דלא ליקשי לך לישנא דמתניתין כדי לשבת. דמשמע ששה טלאים מספיקים לכל הקרבנות של שלשה ימים אלו. דהא סתמא תנן. ולא פריש תנא כדי לתמידים של כו'. אהא קמקשי טובא הוו עם מוספין. ומשני. סימנא בעלמא. ולעולם אתמידין לחוד קאי. 
+<b>אין פוחתין משתי חצוצרות </b>קראי כתיבי בהדיא. עחי' גמרא בס"ד. 
+<b>ותו </b>דלא סגי בלא"ה לשופר של ר"ה דמקדש. דבעינן שתי חצוצרות מן הצדדים. וקרא נמי אצטריך לחצוצרות דתעניות. <b>וליכא</b> למידק מ"ט לא נסיב תנא שני שופרות לתעניות. דשופר כיון דאיתיה בגבולין. לא נקטיה הכא. <b>עי"ל</b> דלא מני הכא. אלא צרכי העבודה. עמ"ש שילהי תמיד בס"ד. 
+<b>ומוסיפין </b>כו'. בגמרא מפרש עד ק"ך. והרמ"כ שאין מוסיפין יותר <b>אפשר</b> שהוא רמז לחצוצרות דמשה שנשתמש בהן כל ימי חייו. שהן ק"ך. ולא נשתמש בהן אדם אחר. אלא המה מידו נגזרו. ובא הרמז כנגד זה. שלא עמדו חצוצרות ראשונות בעולם יותר משני חיי משה. כי עמו ספו תמו. 
+<b>מתשעה כנורות</b> עיין חידושי גמרא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>עיין </b>שם. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בחולת המחוז</b> כרע"ב פ"א מקום שלא היו שדותיהן חשובים. <b>לפ"ז</b> יותר טוב לפרש חולת. מלשון חול הים. ר"ל ארץ של חול. שאינו מגדל פירות. וכמדומה שראיתי בספר כפתור ופרח. שיש בקעה רחבה על שפת ים הגדול. היא בעלת חול. שעליה התכוון כאן. ואף אם לא מצינו בלשון מקרא שם זה במשקל נקבי. אין בזה תימה וחידוש. שכמוהו נמצא לרוב בלשון חכמים. 
+<b>בזרע חומר שעורים </b>והוא במדתו רע"ד על רע"ד אמה. <b>וצ"ע</b> אם היא פחות משעור זה מה דינו. 
+<b>סבסטי </b>היא שומרון. ועליה אמר הנביא ושמתי שומרון למטעי כרם. 
+<b>פגם </b>שמין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה. <b>אע"ג</b> דחייב גם על שלא כדרכה. אפ"ה איכא קורת רוח לבועל את שאינה פגומה. שחביבה עליו. והנאתו מרובה. יתר מאד מבועל פגומה. שהיא מאוסה ומגונה בעיניו. אע"פ שלענין סתם ביאה של בתולה. דא ודא אחת היא. מ"מ אינה דומה הנאה דבעילת אהובה. לשל שנואה. שנפשו בחלה בה. ורגזה ארץ תחת שנואה כי תבעל. 
+<b>באונס ובמפתה להקל ולהחמיר </b>יש כאן פעמים קולא. אם אנס או פתה גדולה שבכהונה. אע"פ שבנות משפחתה גובין ארבע מאות זוז בכתובתה (כאותה ששנינו פ"ק דכתובות מ"ה) אינו נותן אלא חמשים סלעים. כמו שנותן לקטנה פחותה שבישראל. ופעמים חומרא. כשאנס ופתה קטנה בישראל ופחותה. שנותן חמשים. כדרך שנותן לגדולה וחשובה שבכהונה. 
+<b>הכל לפי המבייש כו'. </b>וצ"ע אמאי מפרש דין הבושת. ולא הפגם תי"ט. <b>ונ"ל</b> פשוט. שהוא בכלל לפי המתבייש. כי הגדולה ודאי נפגמת יותר. שוב ראיתי שכ"כ תו' בכתובות בפירוש. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שמע העני ואמר מה שאמר זה עלי </b>נותן ערך עשיר. <b>נראה</b> פשוט. הוא הדין איפכא. עני שאמר ערכי עלי. שמע העשיר. ואמר מה שאמר זה עלי. אינו נותן אלא ערך עני. <b>אלא</b> חדא נקט לרבותא. אע"ג דלא אפשר ליה האידנא. צריך לשלם כשיעשיר. וצריך בדיקה בספרים. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ילד מבן ך' עד בן ס' כו' </b>לשון רש"י <b>לרבותא</b> נקטה. וה"ה בן י"ג משנעשה איש דאיתיה בנדר. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ושוקל </b>כו'. עתי"ט ויתכן בעיני שהרמב"ם מפרש ושוקל דמתני' מלישנא שקל קלא ופתק ביה כו'. 
+<b>במ"כ </b>הוא דרך זר ועקש. רחוק מאד לפרש כך. חס ליה להר"מ משבוש כזה. 
+<b>אבל </b>א"צ לדחוק לגמרי. כי לדרכו ז"ל דיבר התנא על שם התכלית. שהוא תחלת המחשבה. לפיכך הקדימו. עם היותו סוף המעשה. וכך היא סברת ר"א בתו'. אע"פ שלא עלה על דעתו להוציא הלשון ממשמעותו. וכר"י צריך באור. ואין כאן מקומו. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שאין דמים למתים </b>עיין קול רמ"ז. מ"ש על תי"ט. אבל הטעם כדפרש"י. דמחוסר אומדנא כו' אין הנדר חל על ממונו. שאין דמים למתים. כי לא במותו יקח הכל. <b>גם</b> אנכי ככה דמיתי. <b>אמנם</b> להלן מ"ה גבי מת השור. לא משמע הכי בפירוש רע"ב. וק"ל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ערך ראשי וערך כבדי עלי </b>כו'. נקט הכי בדווקא. דלא סגי בהו עד דאמר ערך כל הראש כל הכבד. <b>אבל</b> אמר ערך חצי הראש. בלא מוח וחצי כבד. שלא במקום מרה וחיותא. לא כלום הוא. משא"כ באבר שהנשמה תלויה אפי' בנקיבתו. כגון הלב והריאה. גם האומר ערך חצי לבי. או חצי ריאתי עלי. נותן ערך כולו. 
+<b>זה הכלל </b>לאתויי כל האיברים שהנשמה תלויה בהם. שאם אמר דמי חצי כבדי עלי. נותן דמי כולו. לשון רע"ב לקח מפירוש ר"מ. <b>ולא</b> נודע מנין לו. והוא נגד האמת. שהרי אין חצי כבד מטריף. אם אינו במקום מרה וחיותה. ובפרק מש"א מוכח בהדיא. דאין חלוק בין אדם לבהמה בענין זה. 
+<b>ושמא </b>מפני הספק. מ"מ נותן ערך כולו. כי לא פורש על איזה חצי נתכוין. צ"ע. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>חייבי חטאות </b> וחטאת נזיר. הואיל ולאו לכפרה אתיא כו'. <b>עמו"ק</b> א"ח (סי' א'). 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שום היתומים</b> עתי"ט בשם הר"ן מ"ט נזקקין לכתובת אשה. שאם אין אנו נזקקין. הרי היא נמנעה מתחלה לבוא ונמצאת מפסידתם (כצ"ל) מזונות ע"כ. 
+<b>ועוד </b>על כרחך אתה נותן לה או כתובתה. או מזונותיה. שאל"כ מה תאכל. 
+<b>ומכריזין בבוקר ובערב </b>בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. ב) עתי"ט בשם התו'. שאין לפרש בשעת הוצאת פועלים מביתם ליכנס למלאכתם כו' שאין דרך לעשות כן שיתבטלו ממלאכתן. <b>ר"ל</b> אם ילכו בבוקר לראותה בשעה שיוצאין למלאכתן הרי מתבטלין. <b>אבל</b> איני רואה מה המונע לפרשו כסדר השנוי וכמשמעו. והיינו בבוקר בשעת הוצאת פועלים כפשטו. וכמש"ה יצא אדם לפעלו. אז אומר לפועלים שיירוה לי בעת הפנאי שלכם. אם בצהרים לעת האוכל. או לעת ערב. ובערב שומע קול הכרוז שנית. ונזכר מה שאמר להם בבוקר. הולך ושואלם. והרי זה נכון. מהצורך לדוחק. 
+<b>כשיגרשנה ידירנה</b> כתו' תימה לרבי למה ידור כו' והלא אינו רוצה שתגבה. <b>פירוש</b> לדבריהם. שאם היה רצונו שתגבה כתובתה. לא היה מקדיש. למה לו לעשות קנוניא. אלא ודאי סבור היה שהקדש מפקיע שעבודה. ונתכוין להפסידה כתובתה. לפיכך הקדיש תחלה. ואח"כ גירשה. שאם היה מגרשה תחלה. על כרחו צריך לתת כתובתה. <b>ותרצו</b> דחיישינן שמא אחר שהקדי�� נתחרט שיצא ריק מנכסיו. לפיכך עתה מתחרט עושה קנוניא. לכן מגרשה ורצונו להחזירה. וכיון דחיישינן לקנוניא כו'. 
+<b>קנוניא </b>הוא כמו בלע"ז לטיני. קאנפענציע הוא לשון התאחדות בין שני צדדים בהבטחת קשר ענין. התחייבות זה לזה. וסילוק זה מזה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הקדיש תשעים כו'. </b>ע"פ רע"ב עד אבל אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב לא גבי מנייהו. <b>דבר</b> זה צריך באור רחב. אם היו מרובין בשעת הלואה. ונתמעטו. או מעוטין. ונתרבו. ביוקר. או ע"י ירושה. וכיוצא בזה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נותנין לו שני כלי אומנות </b>נראה בטעם הדבר. שאם ישבר או יתקלקל האחד. ישאר לו עוד אחד. <b>אכן</b> יש כלים. צריכין להיות כפולים בהכרח. כענין מעצדים. שהן מה שקורין הובי"ל בל"א. שצריך לו אחת גדולה. שאינה מחלקת היטב. רק נוטלת השפאים הגסים. מה שקשה מאד להטעות עם הדקה ממנה. שהיא משווה ומחלקת היטב. וכן מגרות. צריכות שתים לחרשי עץ אחת גדולה. שנוסרין בה שני בני אדם כאחד. ואחת קטנה. שמשתמשין בה ביד אחת. לחתוך דבר קטן ודק. ושמא לכך נסיב להו תנא. ודווקא הני וכל דדמי להו. דלא סגי בלא"ה. לאפוקי מידי אחרינא. דלא צריך כולי האי לתרי מאני מנייהו. כגון מקבת. דבחד מצי למעבד כל מאי דצריך ובעי. לא יהבינן ליה אלא חדא. אע"ג דאיתנהו בכמה גווני. וכן פטיש ובן פטיש. וכדתנן ספכ"ט דכלים וצריך עיון. 
+<b>חרש נותנין לו שני מעצדים ושתי מגרות </b>ז"ל תי"ט לסימנא בעלמא. וכן לכל הכלים שצריך לאומנותו זאת. אך ראיתי בארץ רוסיא שא"צ לכלים אחרים עכ"ל. <b>לא</b> ידענא לצייר. איך אפשר לעשות מלאכה בלי מקבת או פטיש. שהוא ודאי כלי ראש וראשון לכל מלאכת חרש. בלעדו לא ירים איש עושה מלאכה את ידו. לפעול כל מאומה. במלאכות ואומנות הראשיות. <b>רק</b> את זה ראיתי בארץ הגר. שיש להן פטיש או קופיץ וקרדום. בשני ראשים. האחד עושה מעשה פטיש. והצד השני חד מלוטש. פועל מלאכת סכין ומגירה ומעצד. כי בו בלבד בוקע חותך ונוסר. ומשווה ומחליק ומייפה הלוח. כבמעצד. <b>אי הכי</b> קשיא ודאי. מ"ט שבקיה תנא להאי. דלא אפשר בלא"ה. ונסיב להני דאפשר בלא הם. אי לאו משום דנקיט בדדמי. והוא הדין לאינך דדמיין להו. משא"כ פטיש ומקבת. כיון דבחד סגי. לא תני ליה. אע"ג דלא אפשר בלא הוא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מעלין </b>לשון עילוי. ידוע ורגיל במשנה ותלמוד. כמו הקדש עילוי. דשילהי פ"ח דמכלתין (ומ"ג פ"ו דתמורה) אכן מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון. וכן רבים. ותי"ט נדחק בחנם. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בצבע </b>כתי"ט ויראה דבגדים צבועין. קרוים צבע בלשון משנה. ואולי ישתנה משקלו כו' עכ"ל. <b>ואינו</b> כן. אבל בגמרא פ"ט דקמא משמע דצבע לשון תואר. גרסינן. בשקל גנב. והוא הצובע שעושה מלאכת הצביעה. 
+<b>שצבען לשמן</b> הא דבעי הכא מעשה בגופייהו. ולא כייל להו עם סנדלים בחדא. והול"ל ולא בכסות וסנדלים שלקחן לשמן. <b>אורחא</b> דמילתא נקיט. משום שהאשה חייבת לעשות בצמר. ומיירי בכסות שעשתה. <b>ורבותא</b> קמ"ל נמי בהכי אגב אורחא. דמשו"ה לאו דידה נינהו. עד שיעשה מעשה ויצבעם. ולא סגי במאי דעבדה אדעתא דידה. אלא עד שיעשה הוא מעשה המוכיח לשמן. <b>וכהאי</b> גוונא סגי. אע"ג דאינו אלא צבע. שוב אין לו זכות באותו צבע. ואע"פ שלא עשה מעשה בגוף הבגד. קס"ד דלא נפיק מרשותיה. קמ"ל דהצבע מושך הכסות אחריו. <b>והשתא</b> הוה אתי שפיר טפי. לישנא דצבע בשש נקודות. אי לאו דלישנא דגמרא הנ"ל. לא משמע הכי כנ"ל. אלא באומן של מלאכת צביעה עסקינן. שהוא המקדיש והמעריך. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אבל ההקדש מחשב חדשים </b>ז"ל הגמרא. ת"ר כו'. מנין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה. היכי דמי. כגון דאקדשה בפלגא דארבעין ותמני. ר"ל וחשב לו הכהן מכל מקום. 
+<b>פירוש </b>שאם אתה רוצה. אגזבר קאי. דהוא כהן ההחשב לו השנים. דבדידיה תליא מילתא. שאם רואה ריוח להקדש בחישוב חדשים לשנה. הרי זה מחשב. כדתנן אבל ההקדש מחשב חדשים. והיינו בין לקולא בין לחומרא. רק שיהא תועלת להקדש. יכול ורשאי לעשות כן. 
+<b>לחומרא </b>כיצד. כגון שהקדיש בפרדסות סבסטי. ודכותה. ובא לגאול פחות משתי שנים לפני היובל. יש לו להקדש לחשב החדשים שיצאו ביציאה גמורה. ולא מיפרקא אלא בחמשים כסף. כדפרש"י במתני'. <b>ולקולא</b> היכי דמי. כגון שהקדיש שדהו מפני רעתה. שאינה שוה דמי יציאתה. ואין הנאה להקדש אם תשאר ביד הגזבר. ועכשיו אם יחשב חדשים שיצאו ביציאה גמורה. ודאי לא יגאלוה הבעלים בחמשים כסף. ויהא ההקדש נפסד. אם נחמיר בכך. לכן נתנה תורה רשות אפי' לחשב חדשים להקל. דהיינו כה"ג. דחושב החדשים להקל. דהיינו כה"ג. דחושב החדשים הבאים. לשנה. והוו להו שתי שנים לפני היובל. ומיפרקא בשתי סלעים ותרי פונדיונין. כיון דניחא ליה להקדש בהכי. אע"ג דהויא רווחא דידיה כדפרש"י ההא. ור"ל דרווחא דמקדיש. <b>והא</b> הוא דקמפרשא הך ברייתא טפי ממתני'. 
+<b>ובהכי </b>ניחא טפי דנקט תלמודא דאקדשה כו'. אע"ג דודאי לאו בהקדש תליא מילתא. אלא בשעת גאולה כמ"ש תו'. מ"מ מילתא אגב אורחא הוא דנקט. דכה"ג לא חייס המקדיש על נכסיו. ועביד לאקדושה אפילו פחות משתים שנים. ונכון הדבר בעז"ה. <b>ונתיישב</b> פירש"י היטב. שלא יהיו דבריו סותרין זה את זה. וממילא גם הר"מ (פ"ד מה"ל ערכין הלכה ח') מוצל מהשגת הר"א. שחשדו מסתירה רצה לשבש הספרים. ובמ"ש בס"ד נתבאר שגרסתו ישרה. אין בה נפתל ועקש. ודברי ר"מ נכוחים למבין. דוק. 
+<b>נותן בזרע חומר שעורים</b> עמש"ל פ"ג מ"ב. 
+<b>בשעת היובל </b>עתי"ט בשם תו'. דמפרש בשנת היובל שנה שאחר היובל. <b>ויש</b> לו חברים גם במקרא. ע"ס מלכים (אכ"ב) עה"פ בשנת י"ז ליהושפט. וזולת ע"פ לס"ע. גם בתורה מצינו עוד גדולה מזו בשנת הארבעים. והוא מופלגת ממנה הרבה לפניה (עיין בספר אם לבינה. ולעיל פי"ד דזבחים) ככה יתכן גם לאחריה. 
+<b>גאלה אחר וגאלה מידו </b>אינו יוצאה מידו ביובל. עתי"ט שהביא ברייתא דת"כ. דאייתי תלמודא לענין יובל שני. דמתניתין דלקמן. ורצה להוכיח ממנה בענין יובל ראשון. דאיירי תנא הכא. וערבב הדברים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הגיע היובל ולא נגאלה</b> נראה פשוט שפירותיה עד היובל. להקדש בדק הבית. 
+<b>עד שיגאלנה אחר</b> צ"ע הגואל ביובל שני ובשלישי. איך הוא גואלה אליבא דר"א. אם בחמשים שקל לכל יובל. או בחד חמשים שקל סגי ליה. 
+<b>רא"א לא נכנסין כו'. </b>וטעמא דר"א דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל. משמע כשתצא מיד הגואל כו' אבל בצאתו מיד הקדש לא משמע. דאכתי לא אשמעינן קרא הקדש יהא יוצא ביובל מכח בדק הבית. עכ"ל רש"י בגמרא. <b>ונ"ל</b> כוונתו לומר אע"ג דכי נפיק לכהנים נמי קודש הוא. דהכי כתיב והיה בצאתו ביובל קודש לה'. א"כ במילתא קמייתא קאי. דמעיקרא קודש. והשתא קודש. משו"ה לא אצטריך קרא לאשמועינן כיון דלאו יציאה הויא. להכי קאמר דמכל מקום שני כחות הן בהקדש. ואכתי הוי צריך לאשמועינן דיוצא ביובל מכח הקדש בדק הבית. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כהנים כו'. </b>ערע"ב. אבל ישראל כו'. <b>ע"ל</b> ריש פרקין. בתי"ט ד"ה בשעת היובל. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשעה שאין יובל נוהג. </b>כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד כו' רש"י. וכתו' דניחא השתא דמיירי בזמן הבית. <b>ואכתי</b> לא ניחא. דהא בימ�� צדקיהו כבר גלו. ועדיין היה דין עבד עברי נוהג. ככתוב בדברי ירמיהו (סל"ד) שלדברי הכל אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. <b>ועל</b> כרחך אתה אומר שחזרו וירמיהו החזירן. ומשו"ה לא. אוקמה בבית שני. שמא נתכוין על אחר שגלו קודם שחזרו. 
+<b>אלא כביצה. </b>ר"י סבר כביצה נמי פרקינן. (אע"ג דלית בחומשו ש"פ) גמרא. 
+<b>עיין </b>לשון תו' עד ונראה דכביצה היינו ש"פ. <b>זה</b> מדויק. לפי מ"ש בס"ד רפ"ט דשביעית. שנמצא ככר בפונדיון. הלקוח מנחתום. שוה איסר. והוא שמונה ביצים. (כמ"ש רפ"ט דעירובין) והפרוטה היא אחד משמונה באיסר האיטלקי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>נותנין שלשים.</b> אבל פרוטה לא בעו למיתב. מה נפשך אי בתר שומא דידהו אזלינן. לא צריך אלא ך"ה ופרוטה. אי בתר מאי דשמה היאך ניזיל. הא לא שויא אלא ך"ה. ובהדי חומשיה לא הוי אלא שלשים. 
+<b>ונראה </b>שהוא הדין אם אמרו בעלים תחלה בעשרים ועוד שלש פרוטות. אין הבעלים נותנין בסוף אלא שלשים. ואין מחשבין פרוטות. עד שיאמרו בעשרים ועוד ארבע פרוטות. כדי שיהא בחומשו פרוטה. אז נחשבת לקרן. ואם אחד מוסיף על הקרן עם חומשו. אומרים הגיעתך. וכל עוד שאין השומא של זה מגיע. לקרן וחומש של בעלים. צריכין הבעלים לתת כשומא של זה. וחומש של שומא שלהם. <b>נמצא</b> כששמוה בעלים בעשרים ופרוט' או שתים ושלש. ואחד אומר בעשרים וחמש הבעלים נותנין שלשים. ואם שמוה בעשרים ועוד ארבע פרוטות. והלה שמה בך"ה. הבעלים נותנין שלשים ואחד. <b>וטעמא</b> דלא יהבינן להאיך דאמר בך"ה. אפילו לא אמדו בעלים אלא בעשרים ופרוטה. היינו משום דקמשתרשא ליה להיאך פרוטה. דהויא ממונא לגבי הקדש. ומעל הלה. כדתני בהזהב. הנהנה ש"פ מההקדש מעל. משא"כ בעלים. דלא משתרשי בהכי. דהא קיהבי טפי. אמאי דשיימוה. משו"ה הך פרוטה לא חשיבא ממונא דהקדש. ולא מתהנו מידי. עד דאמרי טפי מעשרים. ארבע פרוטות. דהשתא ודאי חשיב ממונא גבי בעלים נמי. משום דאיתיה בתוספת חומש. דאין חומש פחות מפרוטה. משו"ה כה"ג נעשה קרן. ולא סגי דלא יהבי קרן וחומש דידהו. וגם מה שהוסיף אחר על הקרן. <b>אבל</b> כל כמה דליכא בשומא דבעלים ד' פרוטות. ליתינהו בתוספת חומש. משו"ה בציר מארבע פרוטות. לא מיחשב קרנא. וכיון דהקדש אינו מפסיד מקרן. תו לא צריך. <b>וי"ל</b> בד"א. דלעולם צריכין בעלים לתת גם הפרוטה ופרוטות שהוסיפו. ולא חש למתנינהו. כדלא חש לה מעיקרא. וכי היכי דלא דק בפרוטה לחומרא. ה"ה לקולא לא דק. אע"ג דמשכחת נמי טפי מפרוטה. דממילא משמע. שצריך לתת שומא. וחומש שרצה להוסיף מתחלה. ודוק. 
+<b>ודינר. </b>עיין רע"ב. <b>ואע"ג</b> דהכי אוקי לה תלמודא. איכא למידק. דהויא לה משנה שאינה צריכה. ומאי רצו ולא רצו. הא היינו הך דרישא. ובבא יתירא היא לגמרי. 
+<b>הילכך </b>אמינא אנא. דאפ"ה לא נפקא מתניתין מפשטה. דקמ"ל נמי. אם רצו בעלים להוסיף. וגם לתת חומש. לעולם מוסיפין. ואין הלה יכול לעכב. כך נראה לי. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המחרים </b>כו' עבדו. אע"ג דעבד עברי גופו קנוי. כדאמרינן פ"ק דקדושין. 
+<b>מכל </b>מקום אין לאדון רשות למכרו לאחר. כמו בהמה. 
+<b>רבי אומר נראין כו'. </b>ומ"ש הרע"ב מדנחית ר' לפרושי מלתיה דר"ש. ש"מ דהלכה כר"ש. ואיכא למדחי דלהכי נחית דלא תקשה עליה כו' ע"כ תי"ט. 
+<b>לא </b>הבנתי זה. ואיה מצא סוגיא כיוצא בה. שטורח רבי לפרש דברי תנא. אע"פ שאינו סובר כמותו. רק שלא יקשה עליו מאומה. דבר זה צריך עדות וראיה. ועוד יש לתמוה גם על הרע"ב גם על הר"מ. מי הזקיקם לכך. דרבי לפרושי נחית. וכ"ש לומר שרבי לא באר דעתו. אדרבה כך היה לו לומר. שרבי ודאי באר דעתו. שהלכה היא. שהרי אמר נראין דברי ר"י בקרקעות. שאף ר"ש מודה לו. ונראין דברי ר"ש במטלטלין. שטעמו ונימוקו עמו. א"כ פשיטא הילכתא כוותיה. ובכל מקום הלכה כדברי המכריע. <b>ואלמלא</b> נתן רשות להגיה. הייתי מוחק מלת לא. וצריך להיות ורבי באר דעתו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>חרמי כהנים. </b>שהחרימם ישראל לתנם לכהנים. 
+<b>אי נמי </b>אפילו החרימום כהנים. דאע"ג דתנן לעיל הכהנים אינן מחרימין. היינו סתם חרמים. ואליבא דחכמים. דבמשנה דלקמן אבל לא במפרש שמחרים נכסיו לכהנים. שמא ניתנים לכהנים אחרים. ואין להם פדיון. 
+<b>ריבב"א סתם חרמים לבד"ה </b>תימה דלא מפלגי הכא. כדתנן התם (פ"ב דנדרים) סתם חרמים ביהודה מותרין כו'. <b>ולפום</b> ההיא. איתא להא ולהא. וריב"ב דבח"ל הוה. בנציבין (מדינת אשור. ועתו' ר"פ) משו"ה קאמר סתם חרמים לבד"ה. דהו"ל דומיא דאנשי גליל. שאין מכירין את חרמי הכהנים. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אינו פטור לגאול פחות משתי שנים</b> ואם מחזירה לוקח קודם. עובר הוא והמוכר בעשה. 
+<b>ונ"ל </b>דווקא להחזירה בדמי מקנתו. או בגירוע. אינו רשאי בתוך זמן זה. אבל לתתה לו במתנה. נראה שאינו אסור. <b>ושמא</b> אחר שקנאה לשתי שנים. וחל הקנין לשני תבואות. כה"ג נמי שרי לפדותה בתוך שתי שנים. אינו אסור אלא למכור מתחלה לפחות. דהא לא גמרינן מקראי אלא שתהא מכורה וקנויה לשתי שנים. והא בהכי איקיים ליה קרא כדכתיב. וצ"ע. 
+<b>כתי"ט </b>ד"ה היתה. צ"ל בהכי לא תנן דאין עולה כו'. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלא עם הראשון</b> כפי חשבונו עם הראשון נותן לשני ונוטל שדהו. <b>ואין</b> לשני על הראשון כלום. זה נראה פשוט. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כמין רבית ואינה רבית</b> אתיא כר"י דס"ל צד אחד בריבית מותר. עיין בגמרא. 
+<b>שנה ועבורה</b> בין בשנה פשוטה. בין כו'. כצ"ל בפירוש רע"ב. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עיר שגגותיה חומתה </b>(וכן בברייתא שבגמרא. ולא שור איגר היינו הך. כמו מאיגרא רמא). 
+<b>נ"ל </b>דתני הכי לרבותא. אע"ג דכותלי הבתים שוים וישרים. שאין אחד נכנס ואחד יוצא. וכן בגובה שוין הן. שכל כותלי הבתים מגיעין לגגותיהם בשוה. אין אחד מעדיף על חברו. באופן שהגגים נראים כאילו הם גג אחד. וכותלי הבתים יחד נראין כחומה אחת ממש. והגגין מוכיחים שנראין כאחד. משו"ה נקטינהו. <b>ושמא</b> אפילו אין לבתים כתלים לצד חוץ. אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וגוד אחית מחיצתא. 
+<b>ושאינה מוקפת </b>וכו' אבל המוקפת מיב"ן אע"פ שא"ל עכשיו. לרע"ב. <b>ואזדא</b> לה בשטת ראב"י דבגמרא דס"ל ק"ר קדשה לע"ל. ולפ"ז צ"ל במ"ש כגון קצרא כו' לא אלו בלבד. <b>ותי"ט</b> קמפרש לה אליבא דרישב"י דס"ל לא קדשה. ולא חלי ולא מרגיש. ובאמת גם הר"מ בחבור נראה כמזכה שטרא לבי תרי אך היא דעת שלישית כעין פשרה. אבל הראב"ד השיגו כדין. ועמ"ש בחי' גמרא שכיוונתי לדעתו ת"ל ומסייע ליה הא דתנן מימות יב"ן. דאתיא ככ"ע. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתי החצרים</b> שאין לעיירות חומה. כפירש"י אבל נ"ל ט"ס. וצ"ל שאין להם חומה כעיירות. תי"ט. <b>לא</b> הבנתי הגהה זו. אטו הני מתוותא דלית להו חומה. לאו עיירות נינהו. והכתיב מערי הפרזי. בערי הפרזות. ובריש מגלה תנן עיירות דלאו מוקפות. ובפ' הדר עיירות של בורגנין וס"ר עיירות בהר המלך היעלה על הדעת שהיו להן חומות. 
+<b>אולם </b>ההפרש שבין עיירות ובין הכפרים. הוא שהעיירות גדולות מהכפרים. גם בתיהם מסודרים. בנוים. זה אצל זה. ולהנה רחובות ושווקים מיושרים. משא"כ בכפרים שבתיהם מפוזרים ומפורדים. אחד הנה ואחד הנה. בלי חוצות. ולא בנינים נאים. גם בתיהם קלים ודלים. מעשה חומ�� לבנים. לא בנין אבנים. <b>ונראה</b> דלפום ריהטא אתהפכא ליה לתי"ט. לשון רש"י נכון. ותי"ט מטעי קטעי. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אינו גואל כסדר הזה</b> נראה דקאי אדלעיל שלהי פ"ז. והוא סדר הכתוב בלוים. ותלמודא לא קבעי אלא לפרושי דלא ליתו למטעי. <b>מיהו</b> תנא ודאי דייק. משו"ה משנה לא זזה ממקומה. כדפרישנא זימנין טובא. 
+<b>מגרש </b>מקום פנוי מכלום. לשון רע"ב. לקוח מפירש"י. <b>לכאורה</b> משמע דיוקא דסוף לישניה. אבנין וזריעה בלחוד הוא דקפיד. ובנטיעה ליכא קפידא. <b>וקשיא</b> לרישא. דמשמע פנוי לגמרי בעי מהוי. להכי פריש בהדיא בסוטה פ"ה. שגם מאילנות היה פנוי. <b>איברא</b> אכתי איכא למימר. שאין נוטעים בו אילנות כפרדס. אבל מטע אילנות לטיול. ואבורנקי להסתופף בצלם. וכדרך שעושים לפני כרכים גדולים בארצות האלה. זהו ודאי נוייה של עיר. כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם (ישעיה ז') שמא היה מותר. וע"פ רש"י ד"א עה"פ בשלכת מצבת. דמסייע לי ודאי. וצ"ע. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,291 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Arakhin
+לחם שמים על משנה ערכין
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Arakhin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל </b>לאתויי בי"ג ויום א' כו'. ונראה שצ"ל בן י"ב ויום א' כו' תי"ט. <b>אומר</b> אני. בדיוק הוא. מ"ש בן י"ג. ולרבותא. דאפילו הוא בר י"ג. כי לא הביא שתי שערות. נמי דינא הכי. דודאי חד דינא הוא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הנכרי </b>עיין במגדל. גולות מים. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הגוסס </b>המעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה. תרגום על צד תאמנה. על גססיהן. 
+<b>וכן </b>בגמרא דפרק בא סימן. שנושאות אחיהן על גססיהן (והוא מלשון לאידך גיסא. שהוא הצד ולפי שנושאות על שני צדדים. לכן הוא לשון רבים) והיינו חזה. 
+<b>ולא נערך </b>עתי"ט בשם התו'. דגוסס נודר ומעריך. ומסייע להו תי"ט מדלא תנן אלא לא נידר ולא נערך. <b>ולאו</b> דיוקא הוא. דבודאי לא משכחת בגוסס. דלהוי נודר ומעריך. שהגוסס הגמור. אי אפשר לו לברר דבריו ולהוציא המלות בשפתיו. והאי לאו בר הפלאה הוא. לא בדבור ולא במחשבה. משו"ה לא תני ליה תנא. ולא חש לה הר"מ. ומלישנא דתנא ברא נמי לא תידוק מידי. כמו שהרגיש תי"ט. 
+<b>ואיברא </b>סיפא דמתני' משמע לפום ריהטא כתו'. מדרי"א נודר ומעריך ומקדיש. ואפי' ת"ק נמי מודה ליה. כדאי' בהדיא בגמ'. בנודר ומעריך ומקדיש כ"ע לא פליגי. <b>מיהו</b> נ"ל. דלא קאי אלא איוצא ליהרג. אבל גוסס. פשיטא דלאו בר הכי הוא. וכי איתיה בר דעת. ומצי עביד הכי. א"כ ודאי אינו גוסס. ונידר ונערך ג"כ. שאינו אלא חולה. <b>ואפילו</b> הוא מסוכן. נ"ל שיש לו ערך. ואע"ג דאינו בכלל העמדה. מידי דהוי אתינוק. <b>וכתבתי</b> במגדל שגם הטריפה נערך. <b>מכל</b> מקום יש לתמוה על תי"ט. דלא דייק מסיפא. דלכאורה משמע הכי להדיא. 
+<b>בפירוש </b>רע"ב. וגובה מן היורשים. היינו שירשו נכסיו. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ישבה על המשבר</b> פירש"י קודם שנגמר דינה. וליתא. דאיוצא ליהרג קאי. כו'. וה"ט דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין כו' תו'. 
+<b>ואני </b>אומר. מאן יימר. דילמא גזרת הכתוב היא. כדמרבינן מגם שניהם. ואי בתר טעמא אזלינן. ודרשינן טעמא דקרא. אמינא היינו טעמא. משום שהיא וולדה חטאו (דמה"ט ולד הנוגחת והנרבעת אסור שהיא וולדה נגחו ונרבעו) דולד ירך אמו <b>ומ"מ</b> אינו נהרג עמה. אלא כשנגמר דינו עמה. דאתרבי בהדה. דעדיין הוא כגופה. משא"כ אם נעקר לצאת קודם שנגמר דינה. כבר הוא גוף אחר נבדל בפ"ע. אבל אחר שנגמר דינה. הרי היא והוא כנהרגין חשובין. כדלעיל. ולפיכך אם באו לה אח"כ חבלי לדה. אין מושיבין אותה על המשבר. כך נ"ל עיקר כדעת רש"י. 
+<b>נהנין בשערה</b> לאו שערה ממש כו' דכתיב ותמת שם כו'. <b>עמ"ש</b> בס"ד בשי"ע (סמ"א). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פחות מסלע והעשיר</b> לאו דווקא פחות מסלע. אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד. מגלגלין עליו את הכל. תו'. <b>פירוש</b> לדבריהם. אפי' נתן כל הערך שהעריכוהו חוץ מסלע. שאם העריכו הכהן חמש. ונתן ארבע. והעשיר. מגלגלין עליו כל ערך עשיר. ומשלים ארבעים וששה. ואתאן לרבנן. 
+<b>נותן חמשים</b> משלים עד חמשים. 
+<b>אין פתח בטועה</b> עיין תי"ט שהרכיב פיר"מ עם פירוש רש"י. ואינם עולים בקנה אחד. צ"ע. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ולא מוסיפין על שש </b>שמא כנגד ששת ימי החול. וכנגדן המלאכים בעלי שש כנפים. שבכל כנף אומרים שירה יום אחד מן השבוע. ובשבת א"ל כנף לומר ע"י שירה. ואז מכנף הארץ זמירות שמענו. כמ"ש תו' בפאר"מ בשם המדרש. 
+<b>ולא מוסיפין על י"ב </b>אפשר היה ��ומר בו עוד טעם. כנגד י"ב חדשי השנה. 
+<b>ובשנים עשר יום</b> שבהם גומרין ההלל כו' ור"ח דאקרי מועד. לא אקדיש בעשיית מלאכה כו'. 
+<b>אע"ג </b>דאין בו בטול מלאכה. כמו בח"ה. כמ"ש רע"ב מ"ב פ"ד דמגלה (ועמ"ש שם בס"ד). 
+<b>מ"מ </b>אינו אלא כח"ה. ואע"ג דאית ביה מוסף. בח"ה דפסח נמי אית ביה מוסף. 
+<b>ובשחיטת פסח שני</b> בודאי לא סגי דלא הוי מי שהיה טמא או בדרך רחוקה. משו"ה פסיק ותני. 
+<b>ושמא </b>הא דתנן ובי"ב יום בשנה. לאו דווקא בחיוב. אלא בדרך אפשרי. וקמ"ל בי"ב. ולא יותר. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לוים היו</b> סבר מעלין מדוכן למעשר כו' ומשמע דלא ס"ל מעלין. אף ליוחסין תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. אטו לוים לא מיוחסים נינהו. הא ודאי כי קאמר מעלים למעשרות. כ"ש ליוחסין. ובגמרא לשון אריכא הוא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אין פוחתין מששה טלאים </b>צ"ע מ"ט הפסיק בזו. בין מניני כלי הזמר. שהתחיל בהן. 
+<b>כדי לשבת ובי"ט</b> כו' לסימנא בעלמא נקטיה. דהא תמידים ומוספים טובא הוו. גמרא. 
+<b>ונ"ל </b>ה"פ. ודאי מוספין לא צריכי בקור ד' ימים. דהא אף בב"בג. לא גמיר ג"ש אלא בתמיד. ואין לך בו אלא חדושו. מניין לנו להוסיף עליו. אלא דלא ליקשי לך לישנא דמתניתין כדי לשבת. דמשמע ששה טלאים מספיקים לכל הקרבנות של שלשה ימים אלו. דהא סתמא תנן. ולא פריש תנא כדי לתמידים של כו'. אהא קמקשי טובא הוו עם מוספין. ומשני. סימנא בעלמא. ולעולם אתמידין לחוד קאי. 
+<b>אין פוחתין משתי חצוצרות </b>קראי כתיבי בהדיא. עחי' גמרא בס"ד. 
+<b>ותו </b>דלא סגי בלא"ה לשופר של ר"ה דמקדש. דבעינן שתי חצוצרות מן הצדדים. וקרא נמי אצטריך לחצוצרות דתעניות. <b>וליכא</b> למידק מ"ט לא נסיב תנא שני שופרות לתעניות. דשופר כיון דאיתיה בגבולין. לא נקטיה הכא. <b>עי"ל</b> דלא מני הכא. אלא צרכי העבודה. עמ"ש שילהי תמיד בס"ד. 
+<b>ומוסיפין </b>כו'. בגמרא מפרש עד ק"ך. והרמ"כ שאין מוסיפין יותר <b>אפשר</b> שהוא רמז לחצוצרות דמשה שנשתמש בהן כל ימי חייו. שהן ק"ך. ולא נשתמש בהן אדם אחר. אלא המה מידו נגזרו. ובא הרמז כנגד זה. שלא עמדו חצוצרות ראשונות בעולם יותר משני חיי משה. כי עמו ספו תמו. 
+<b>מתשעה כנורות</b> עיין חידושי גמרא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>עיין </b>שם. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>בחולת המחוז</b> כרע"ב פ"א מקום שלא היו שדותיהן חשובים. <b>לפ"ז</b> יותר טוב לפרש חולת. מלשון חול הים. ר"ל ארץ של חול. שאינו מגדל פירות. וכמדומה שראיתי בספר כפתור ופרח. שיש בקעה רחבה על שפת ים הגדול. היא בעלת חול. שעליה התכוון כאן. ואף אם לא מצינו בלשון מקרא שם זה במשקל נקבי. אין בזה תימה וחידוש. שכמוהו נמצא לרוב בלשון חכמים. 
+<b>בזרע חומר שעורים </b>והוא במדתו רע"ד על רע"ד אמה. <b>וצ"ע</b> אם היא פחות משעור זה מה דינו. 
+<b>סבסטי </b>היא שומרון. ועליה אמר הנביא ושמתי שומרון למטעי כרם. 
+<b>פגם </b>שמין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה. <b>אע"ג</b> דחייב גם על שלא כדרכה. אפ"ה איכא קורת רוח לבועל את שאינה פגומה. שחביבה עליו. והנאתו מרובה. יתר מאד מבועל פגומה. שהיא מאוסה ומגונה בעיניו. אע"פ שלענין סתם ביאה של בתולה. דא ודא אחת היא. מ"מ אינה דומה הנאה דבעילת אהובה. לשל שנואה. שנפשו בחלה בה. ורגזה ארץ תחת שנואה כי תבעל. 
+<b>באונס ובמפתה להקל ולהחמיר </b>יש כאן פעמים קולא. אם אנס או פתה גדולה שבכהונה. אע"פ שבנות משפחתה גובין ארבע מאות זוז בכתובתה (כאותה ששנינו פ"ק דכתובות מ"ה) אינו נותן אלא חמשים סלעים. כמו שנותן לקטנה פחותה שבישראל. ופעמים חומרא. כשאנס ופתה קטנה בישראל ופחותה. שנותן חמשים. כדרך שנותן לגדולה וחשובה שבכהונה. 
+<b>הכל לפי המבייש כו'. </b>וצ"ע אמאי מפרש דין הבושת. ולא הפגם תי"ט. <b>ונ"ל</b> פשוט. שהוא בכלל לפי המתבייש. כי הגדולה ודאי נפגמת יותר. שוב ראיתי שכ"כ תו' בכתובות בפירוש. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שמע העני ואמר מה שאמר זה עלי </b>נותן ערך עשיר. <b>נראה</b> פשוט. הוא הדין איפכא. עני שאמר ערכי עלי. שמע העשיר. ואמר מה שאמר זה עלי. אינו נותן אלא ערך עני. <b>אלא</b> חדא נקט לרבותא. אע"ג דלא אפשר ליה האידנא. צריך לשלם כשיעשיר. וצריך בדיקה בספרים. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ילד מבן ך' עד בן ס' כו' </b>לשון רש"י <b>לרבותא</b> נקטה. וה"ה בן י"ג משנעשה איש דאיתיה בנדר. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ושוקל </b>כו'. עתי"ט ויתכן בעיני שהרמב"ם מפרש ושוקל דמתני' מלישנא שקל קלא ופתק ביה כו'. 
+<b>במ"כ </b>הוא דרך זר ועקש. רחוק מאד לפרש כך. חס ליה להר"מ משבוש כזה. 
+<b>אבל </b>א"צ לדחוק לגמרי. כי לדרכו ז"ל דיבר התנא על שם התכלית. שהוא תחלת המחשבה. לפיכך הקדימו. עם היותו סוף המעשה. וכך היא סברת ר"א בתו'. אע"פ שלא עלה על דעתו להוציא הלשון ממשמעותו. וכר"י צריך באור. ואין כאן מקומו. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שאין דמים למתים </b>עיין קול רמ"ז. מ"ש על תי"ט. אבל הטעם כדפרש"י. דמחוסר אומדנא כו' אין הנדר חל על ממונו. שאין דמים למתים. כי לא במותו יקח הכל. <b>גם</b> אנכי ככה דמיתי. <b>אמנם</b> להלן מ"ה גבי מת השור. לא משמע הכי בפירוש רע"ב. וק"ל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ערך ראשי וערך כבדי עלי </b>כו'. נקט הכי בדווקא. דלא סגי בהו עד דאמר ערך כל הראש כל הכבד. <b>אבל</b> אמר ערך חצי הראש. בלא מוח וחצי כבד. שלא במקום מרה וחיותא. לא כלום הוא. משא"כ באבר שהנשמה תלויה אפי' בנקיבתו. כגון הלב והריאה. גם האומר ערך חצי לבי. או חצי ריאתי עלי. נותן ערך כולו. 
+<b>זה הכלל </b>לאתויי כל האיברים שהנשמה תלויה בהם. שאם אמר דמי חצי כבדי עלי. נותן דמי כולו. לשון רע"ב לקח מפירוש ר"מ. <b>ולא</b> נודע מנין לו. והוא נגד האמת. שהרי אין חצי כבד מטריף. אם אינו במקום מרה וחיותה. ובפרק מש"א מוכח בהדיא. דאין חלוק בין אדם לבהמה בענין זה. 
+<b>ושמא </b>מפני הספק. מ"מ נותן ערך כולו. כי לא פורש על איזה חצי נתכוין. צ"ע. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>חייבי חטאות </b> וחטאת נזיר. הואיל ולאו לכפרה אתיא כו'. <b>עמו"ק</b> א"ח (סי' א'). 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שום היתומים</b> עתי"ט בשם הר"ן מ"ט נזקקין לכתובת אשה. שאם אין אנו נזקקין. הרי היא נמנעה מתחלה לבוא ונמצאת מפסידתם (כצ"ל) מזונות ע"כ. 
+<b>ועוד </b>על כרחך אתה נותן לה או כתובתה. או מזונותיה. שאל"כ מה תאכל. 
+<b>ומכריזין בבוקר ובערב </b>בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. ב) עתי"ט בשם התו'. שאין לפרש בשעת הוצאת פועלים מביתם ליכנס למלאכתם כו' שאין דרך לעשות כן שיתבטלו ממלאכתן. <b>ר"ל</b> אם ילכו בבוקר לראותה בשעה שיוצאין למלאכתן הרי מתבטלין. <b>אבל</b> איני רואה מה המונע לפרשו כסדר השנוי וכמשמעו. והיינו בבוקר בשעת הוצאת פועלים כפשטו. וכמש"ה יצא אדם לפעלו. אז אומר לפועלים שיירוה לי בעת הפנאי שלכם. אם בצהרים לעת האוכל. או לעת ערב. ובערב שומע קול הכרוז שנית. ונזכר מה שאמר להם בבוקר. הולך ושואלם. והרי זה נכון. מהצורך לדוחק. 
+<b>כשיגרשנה ידירנה</b> כתו' תימה לרבי למה ידור כו' והלא אינו רוצה שתגבה. <b>פירוש</b> לדבריהם. שאם היה רצונו שתגבה כתובתה. לא היה מקדיש. למה לו לעשות קנוניא. אלא ודאי סבור היה שהקדש מפקיע שעבודה. ונתכוין להפסידה כתובתה. לפיכך הקדיש תחלה. ואח"כ גירשה. שאם היה מגרשה תחלה. על כרחו צריך לתת כתובתה. <b>ותרצו</b> דחיישינן שמא אחר שהקדיש נתחרט שיצא ריק מנכסיו. לפיכך עתה מתחרט עושה קנוניא. לכן מגרשה ורצונו להחזירה. וכיון דחיישינן לקנוניא כו'. 
+<b>קנוניא </b>הוא כמו בלע"ז לטיני. קאנפענציע הוא לשון התאחדות בין שני צדדים בהבטחת קשר ענין. התחייבות זה לזה. וסילוק זה מזה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הקדיש תשעים כו'. </b>ע"פ רע"ב עד אבל אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב לא גבי מנייהו. <b>דבר</b> זה צריך באור רחב. אם היו מרובין בשעת הלואה. ונתמעטו. או מעוטין. ונתרבו. ביוקר. או ע"י ירושה. וכיוצא בזה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נותנין לו שני כלי אומנות </b>נראה בטעם הדבר. שאם ישבר או יתקלקל האחד. ישאר לו עוד אחד. <b>אכן</b> יש כלים. צריכין להיות כפולים בהכרח. כענין מעצדים. שהן מה שקורין הובי"ל בל"א. שצריך לו אחת גדולה. שאינה מחלקת היטב. רק נוטלת השפאים הגסים. מה שקשה מאד להטעות עם הדקה ממנה. שהיא משווה ומחלקת היטב. וכן מגרות. צריכות שתים לחרשי עץ אחת גדולה. שנוסרין בה שני בני אדם כאחד. ואחת קטנה. שמשתמשין בה ביד אחת. לחתוך דבר קטן ודק. ושמא לכך נסיב להו תנא. ודווקא הני וכל דדמי להו. דלא סגי בלא"ה. לאפוקי מידי אחרינא. דלא צריך כולי האי לתרי מאני מנייהו. כגון מקבת. דבחד מצי למעבד כל מאי דצריך ובעי. לא יהבינן ליה אלא חדא. אע"ג דאיתנהו בכמה גווני. וכן פטיש ובן פטיש. וכדתנן ספכ"ט דכלים וצריך עיון. 
+<b>חרש נותנין לו שני מעצדים ושתי מגרות </b>ז"ל תי"ט לסימנא בעלמא. וכן לכל הכלים שצריך לאומנותו זאת. אך ראיתי בארץ רוסיא שא"צ לכלים אחרים עכ"ל. <b>לא</b> ידענא לצייר. איך אפשר לעשות מלאכה בלי מקבת או פטיש. שהוא ודאי כלי ראש וראשון לכל מלאכת חרש. בלעדו לא ירים איש עושה מלאכה את ידו. לפעול כל מאומה. במלאכות ואומנות הראשיות. <b>רק</b> את זה ראיתי בארץ הגר. שיש להן פטיש או קופיץ וקרדום. בשני ראשים. האחד עושה מעשה פטיש. והצד השני חד מלוטש. פועל מלאכת סכין ומגירה ומעצד. כי בו בלבד בוקע חותך ונוסר. ומשווה ומחליק ומייפה הלוח. כבמעצד. <b>אי הכי</b> קשיא ודאי. מ"ט שבקיה תנא להאי. דלא אפשר בלא"ה. ונסיב להני דאפשר בלא הם. אי לאו משום דנקיט בדדמי. והוא הדין לאינך דדמיין להו. משא"כ פטיש ומקבת. כיון דבחד סגי. לא תני ליה. אע"ג דלא אפשר בלא הוא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מעלין </b>לשון עילוי. ידוע ורגיל במשנה ותלמוד. כמו הקדש עילוי. דשילהי פ"ח דמכלתין (ומ"ג פ"ו דתמורה) אכן מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון. וכן רבים. ותי"ט נדחק בחנם. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בצבע </b>כתי"ט ויראה דבגדים צבועין. קרוים צבע בלשון משנה. ואולי ישתנה משקלו כו' עכ"ל. <b>ואינו</b> כן. אבל בגמרא פ"ט דקמא משמע דצבע לשון תואר. גרסינן. בשקל גנב. והוא הצובע שעושה מלאכת הצביעה. 
+<b>שצבען לשמן</b> הא דבעי הכא מעשה בגופייהו. ולא כייל להו עם סנדלים בחדא. והול"ל ולא בכסות וסנדלים שלקחן לשמן. <b>אורחא</b> דמילתא נקיט. משום שהאשה חייבת לעשות בצמר. ומיירי בכסות שעשתה. <b>ורבותא</b> קמ"ל נמי בהכי אגב אורחא. דמשו"ה לאו דידה נינהו. עד שיעשה מעשה ויצבעם. ולא סגי במאי דעבדה אדעתא דידה. אלא עד שיעשה הוא מעשה המוכיח לשמן. <b>וכהאי</b> גוונא סגי. אע"ג דאינו אלא צבע. שוב אין לו זכות באותו צבע. ואע"פ שלא עשה מעשה בגוף הבגד. קס"ד דלא נפיק מרשותיה. קמ"ל דהצבע מושך הכסות אחריו. <b>והשתא</b> הוה אתי שפיר טפי. לישנא דצבע בשש נקודות. אי לאו דלישנא דגמרא הנ"ל. לא משמע הכי כנ"ל. אלא באומן של מלאכת צביעה עסקינן. שהו�� המקדיש והמעריך. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אבל ההקדש מחשב חדשים </b>ז"ל הגמרא. ת"ר כו'. מנין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה. היכי דמי. כגון דאקדשה בפלגא דארבעין ותמני. ר"ל וחשב לו הכהן מכל מקום. 
+<b>פירוש </b>שאם אתה רוצה. אגזבר קאי. דהוא כהן ההחשב לו השנים. דבדידיה תליא מילתא. שאם רואה ריוח להקדש בחישוב חדשים לשנה. הרי זה מחשב. כדתנן אבל ההקדש מחשב חדשים. והיינו בין לקולא בין לחומרא. רק שיהא תועלת להקדש. יכול ורשאי לעשות כן. 
+<b>לחומרא </b>כיצד. כגון שהקדיש בפרדסות סבסטי. ודכותה. ובא לגאול פחות משתי שנים לפני היובל. יש לו להקדש לחשב החדשים שיצאו ביציאה גמורה. ולא מיפרקא אלא בחמשים כסף. כדפרש"י במתני'. <b>ולקולא</b> היכי דמי. כגון שהקדיש שדהו מפני רעתה. שאינה שוה דמי יציאתה. ואין הנאה להקדש אם תשאר ביד הגזבר. ועכשיו אם יחשב חדשים שיצאו ביציאה גמורה. ודאי לא יגאלוה הבעלים בחמשים כסף. ויהא ההקדש נפסד. אם נחמיר בכך. לכן נתנה תורה רשות אפי' לחשב חדשים להקל. דהיינו כה"ג. דחושב החדשים להקל. דהיינו כה"ג. דחושב החדשים הבאים. לשנה. והוו להו שתי שנים לפני היובל. ומיפרקא בשתי סלעים ותרי פונדיונין. כיון דניחא ליה להקדש בהכי. אע"ג דהויא רווחא דידיה כדפרש"י ההא. ור"ל דרווחא דמקדיש. <b>והא</b> הוא דקמפרשא הך ברייתא טפי ממתני'. 
+<b>ובהכי </b>ניחא טפי דנקט תלמודא דאקדשה כו'. אע"ג דודאי לאו בהקדש תליא מילתא. אלא בשעת גאולה כמ"ש תו'. מ"מ מילתא אגב אורחא הוא דנקט. דכה"ג לא חייס המקדיש על נכסיו. ועביד לאקדושה אפילו פחות משתים שנים. ונכון הדבר בעז"ה. <b>ונתיישב</b> פירש"י היטב. שלא יהיו דבריו סותרין זה את זה. וממילא גם הר"מ (פ"ד מה"ל ערכין הלכה ח') מוצל מהשגת הר"א. שחשדו מסתירה רצה לשבש הספרים. ובמ"ש בס"ד נתבאר שגרסתו ישרה. אין בה נפתל ועקש. ודברי ר"מ נכוחים למבין. דוק. 
+<b>נותן בזרע חומר שעורים</b> עמש"ל פ"ג מ"ב. 
+<b>בשעת היובל </b>עתי"ט בשם תו'. דמפרש בשנת היובל שנה שאחר היובל. <b>ויש</b> לו חברים גם במקרא. ע"ס מלכים (אכ"ב) עה"פ בשנת י"ז ליהושפט. וזולת ע"פ לס"ע. גם בתורה מצינו עוד גדולה מזו בשנת הארבעים. והוא מופלגת ממנה הרבה לפניה (עיין בספר אם לבינה. ולעיל פי"ד דזבחים) ככה יתכן גם לאחריה. 
+<b>גאלה אחר וגאלה מידו </b>אינו יוצאה מידו ביובל. עתי"ט שהביא ברייתא דת"כ. דאייתי תלמודא לענין יובל שני. דמתניתין דלקמן. ורצה להוכיח ממנה בענין יובל ראשון. דאיירי תנא הכא. וערבב הדברים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הגיע היובל ולא נגאלה</b> נראה פשוט שפירותיה עד היובל. להקדש בדק הבית. 
+<b>עד שיגאלנה אחר</b> צ"ע הגואל ביובל שני ובשלישי. איך הוא גואלה אליבא דר"א. אם בחמשים שקל לכל יובל. או בחד חמשים שקל סגי ליה. 
+<b>רא"א לא נכנסין כו'. </b>וטעמא דר"א דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל. משמע כשתצא מיד הגואל כו' אבל בצאתו מיד הקדש לא משמע. דאכתי לא אשמעינן קרא הקדש יהא יוצא ביובל מכח בדק הבית. עכ"ל רש"י בגמרא. <b>ונ"ל</b> כוונתו לומר אע"ג דכי נפיק לכהנים נמי קודש הוא. דהכי כתיב והיה בצאתו ביובל קודש לה'. א"כ במילתא קמייתא קאי. דמעיקרא קודש. והשתא קודש. משו"ה לא אצטריך קרא לאשמועינן כיון דלאו יציאה הויא. להכי קאמר דמכל מקום שני כחות הן בהקדש. ואכתי הוי צריך לאשמועינן דיוצא ביובל מכח הקדש בדק הבית. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כהנים כו'. </b>ערע"ב. אבל ישראל כו'. <b>ע"ל</b> ריש פרקין. בתי"ט ד"ה בשעת היובל. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשעה שאין יובל נוהג. </b>כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד כו' רש"י. וכתו' דניחא השתא דמיירי בזמן הבית. <b>ואכתי</b> לא ניחא. דהא בימי צדקיהו כבר גלו. ועדיין היה דין עבד עברי נוהג. ככתוב בדברי ירמיהו (סל"ד) שלדברי הכל אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. <b>ועל</b> כרחך אתה אומר שחזרו וירמיהו החזירן. ומשו"ה לא. אוקמה בבית שני. שמא נתכוין על אחר שגלו קודם שחזרו. 
+<b>אלא כביצה. </b>ר"י סבר כביצה נמי פרקינן. (אע"ג דלית בחומשו ש"פ) גמרא. 
+<b>עיין </b>לשון תו' עד ונראה דכביצה היינו ש"פ. <b>זה</b> מדויק. לפי מ"ש בס"ד רפ"ט דשביעית. שנמצא ככר בפונדיון. הלקוח מנחתום. שוה איסר. והוא שמונה ביצים. (כמ"ש רפ"ט דעירובין) והפרוטה היא אחד משמונה באיסר האיטלקי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>נותנין שלשים.</b> אבל פרוטה לא בעו למיתב. מה נפשך אי בתר שומא דידהו אזלינן. לא צריך אלא ך"ה ופרוטה. אי בתר מאי דשמה היאך ניזיל. הא לא שויא אלא ך"ה. ובהדי חומשיה לא הוי אלא שלשים. 
+<b>ונראה </b>שהוא הדין אם אמרו בעלים תחלה בעשרים ועוד שלש פרוטות. אין הבעלים נותנין בסוף אלא שלשים. ואין מחשבין פרוטות. עד שיאמרו בעשרים ועוד ארבע פרוטות. כדי שיהא בחומשו פרוטה. אז נחשבת לקרן. ואם אחד מוסיף על הקרן עם חומשו. אומרים הגיעתך. וכל עוד שאין השומא של זה מגיע. לקרן וחומש של בעלים. צריכין הבעלים לתת כשומא של זה. וחומש של שומא שלהם. <b>נמצא</b> כששמוה בעלים בעשרים ופרוט' או שתים ושלש. ואחד אומר בעשרים וחמש הבעלים נותנין שלשים. ואם שמוה בעשרים ועוד ארבע פרוטות. והלה שמה בך"ה. הבעלים נותנין שלשים ואחד. <b>וטעמא</b> דלא יהבינן להאיך דאמר בך"ה. אפילו לא אמדו בעלים אלא בעשרים ופרוטה. היינו משום דקמשתרשא ליה להיאך פרוטה. דהויא ממונא לגבי הקדש. ומעל הלה. כדתני בהזהב. הנהנה ש"פ מההקדש מעל. משא"כ בעלים. דלא משתרשי בהכי. דהא קיהבי טפי. אמאי דשיימוה. משו"ה הך פרוטה לא חשיבא ממונא דהקדש. ולא מתהנו מידי. עד דאמרי טפי מעשרים. ארבע פרוטות. דהשתא ודאי חשיב ממונא גבי בעלים נמי. משום דאיתיה בתוספת חומש. דאין חומש פחות מפרוטה. משו"ה כה"ג נעשה קרן. ולא סגי דלא יהבי קרן וחומש דידהו. וגם מה שהוסיף אחר על הקרן. <b>אבל</b> כל כמה דליכא בשומא דבעלים ד' פרוטות. ליתינהו בתוספת חומש. משו"ה בציר מארבע פרוטות. לא מיחשב קרנא. וכיון דהקדש אינו מפסיד מקרן. תו לא צריך. <b>וי"ל</b> בד"א. דלעולם צריכין בעלים לתת גם הפרוטה ופרוטות שהוסיפו. ולא חש למתנינהו. כדלא חש לה מעיקרא. וכי היכי דלא דק בפרוטה לחומרא. ה"ה לקולא לא דק. אע"ג דמשכחת נמי טפי מפרוטה. דממילא משמע. שצריך לתת שומא. וחומש שרצה להוסיף מתחלה. ודוק. 
+<b>ודינר. </b>עיין רע"ב. <b>ואע"ג</b> דהכי אוקי לה תלמודא. איכא למידק. דהויא לה משנה שאינה צריכה. ומאי רצו ולא רצו. הא היינו הך דרישא. ובבא יתירא היא לגמרי. 
+<b>הילכך </b>אמינא אנא. דאפ"ה לא נפקא מתניתין מפשטה. דקמ"ל נמי. אם רצו בעלים להוסיף. וגם לתת חומש. לעולם מוסיפין. ואין הלה יכול לעכב. כך נראה לי. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המחרים </b>כו' עבדו. אע"ג דעבד עברי גופו קנוי. כדאמרינן פ"ק דקדושין. 
+<b>מכל </b>מקום אין לאדון רשות למכרו לאחר. כמו בהמה. 
+<b>רבי אומר נראין כו'. </b>ומ"ש הרע"ב מדנחית ר' לפרושי מלתיה דר"ש. ש"מ דהלכה כר"ש. ואיכא למדחי דלהכי נחית דלא תקשה עליה כו' ע"כ תי"ט. 
+<b>לא </b>הבנתי זה. ואיה מצא סוגיא כיוצא בה. שטורח רבי לפרש דברי תנא. אע"פ שאינו סובר כמותו. רק שלא יקשה עליו מאומה. דבר זה צריך עדות וראיה. ועוד יש לתמוה גם על הרע"ב גם על הר"מ. מי הז��יקם לכך. דרבי לפרושי נחית. וכ"ש לומר שרבי לא באר דעתו. אדרבה כך היה לו לומר. שרבי ודאי באר דעתו. שהלכה היא. שהרי אמר נראין דברי ר"י בקרקעות. שאף ר"ש מודה לו. ונראין דברי ר"ש במטלטלין. שטעמו ונימוקו עמו. א"כ פשיטא הילכתא כוותיה. ובכל מקום הלכה כדברי המכריע. <b>ואלמלא</b> נתן רשות להגיה. הייתי מוחק מלת לא. וצריך להיות ורבי באר דעתו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>חרמי כהנים. </b>שהחרימם ישראל לתנם לכהנים. 
+<b>אי נמי </b>אפילו החרימום כהנים. דאע"ג דתנן לעיל הכהנים אינן מחרימין. היינו סתם חרמים. ואליבא דחכמים. דבמשנה דלקמן אבל לא במפרש שמחרים נכסיו לכהנים. שמא ניתנים לכהנים אחרים. ואין להם פדיון. 
+<b>ריבב"א סתם חרמים לבד"ה </b>תימה דלא מפלגי הכא. כדתנן התם (פ"ב דנדרים) סתם חרמים ביהודה מותרין כו'. <b>ולפום</b> ההיא. איתא להא ולהא. וריב"ב דבח"ל הוה. בנציבין (מדינת אשור. ועתו' ר"פ) משו"ה קאמר סתם חרמים לבד"ה. דהו"ל דומיא דאנשי גליל. שאין מכירין את חרמי הכהנים. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אינו פטור לגאול פחות משתי שנים</b> ואם מחזירה לוקח קודם. עובר הוא והמוכר בעשה. 
+<b>ונ"ל </b>דווקא להחזירה בדמי מקנתו. או בגירוע. אינו רשאי בתוך זמן זה. אבל לתתה לו במתנה. נראה שאינו אסור. <b>ושמא</b> אחר שקנאה לשתי שנים. וחל הקנין לשני תבואות. כה"ג נמי שרי לפדותה בתוך שתי שנים. אינו אסור אלא למכור מתחלה לפחות. דהא לא גמרינן מקראי אלא שתהא מכורה וקנויה לשתי שנים. והא בהכי איקיים ליה קרא כדכתיב. וצ"ע. 
+<b>כתי"ט </b>ד"ה היתה. צ"ל בהכי לא תנן דאין עולה כו'. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלא עם הראשון</b> כפי חשבונו עם הראשון נותן לשני ונוטל שדהו. <b>ואין</b> לשני על הראשון כלום. זה נראה פשוט. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כמין רבית ואינה רבית</b> אתיא כר"י דס"ל צד אחד בריבית מותר. עיין בגמרא. 
+<b>שנה ועבורה</b> בין בשנה פשוטה. בין כו'. כצ"ל בפירוש רע"ב. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עיר שגגותיה חומתה </b>(וכן בברייתא שבגמרא. ולא שור איגר היינו הך. כמו מאיגרא רמא). 
+<b>נ"ל </b>דתני הכי לרבותא. אע"ג דכותלי הבתים שוים וישרים. שאין אחד נכנס ואחד יוצא. וכן בגובה שוין הן. שכל כותלי הבתים מגיעין לגגותיהם בשוה. אין אחד מעדיף על חברו. באופן שהגגים נראים כאילו הם גג אחד. וכותלי הבתים יחד נראין כחומה אחת ממש. והגגין מוכיחים שנראין כאחד. משו"ה נקטינהו. <b>ושמא</b> אפילו אין לבתים כתלים לצד חוץ. אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וגוד אחית מחיצתא. 
+<b>ושאינה מוקפת </b>וכו' אבל המוקפת מיב"ן אע"פ שא"ל עכשיו. לרע"ב. <b>ואזדא</b> לה בשטת ראב"י דבגמרא דס"ל ק"ר קדשה לע"ל. ולפ"ז צ"ל במ"ש כגון קצרא כו' לא אלו בלבד. <b>ותי"ט</b> קמפרש לה אליבא דרישב"י דס"ל לא קדשה. ולא חלי ולא מרגיש. ובאמת גם הר"מ בחבור נראה כמזכה שטרא לבי תרי אך היא דעת שלישית כעין פשרה. אבל הראב"ד השיגו כדין. ועמ"ש בחי' גמרא שכיוונתי לדעתו ת"ל ומסייע ליה הא דתנן מימות יב"ן. דאתיא ככ"ע. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>בתי החצרים</b> שאין לעיירות חומה. כפירש"י אבל נ"ל ט"ס. וצ"ל שאין להם חומה כעיירות. תי"ט. <b>לא</b> הבנתי הגהה זו. אטו הני מתוותא דלית להו חומה. לאו עיירות נינהו. והכתיב מערי הפרזי. בערי הפרזות. ובריש מגלה תנן עיירות דלאו מוקפות. ובפ' הדר עיירות של בורגנין וס"ר עיירות בהר המלך היעלה על הדעת שהיו להן חומות. 
+<b>אולם </b>ההפרש שבין עיירות ובין הכפרים. הוא שהעיירות גדולות מהכפרים. גם בתיהם מסודרים. בנוים. זה אצל זה. ולהנה רחובות ושווקים מיושרים. משא"כ בכפרים שבתיהם מפוזרים ומפור��ים. אחד הנה ואחד הנה. בלי חוצות. ולא בנינים נאים. גם בתיהם קלים ודלים. מעשה חומר לבנים. לא בנין אבנים. <b>ונראה</b> דלפום ריהטא אתהפכא ליה לתי"ט. לשון רש"י נכון. ותי"ט מטעי קטעי. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אינו גואל כסדר הזה</b> נראה דקאי אדלעיל שלהי פ"ז. והוא סדר הכתוב בלוים. ותלמודא לא קבעי אלא לפרושי דלא ליתו למטעי. <b>מיהו</b> תנא ודאי דייק. משו"ה משנה לא זזה ממקומה. כדפרישנא זימנין טובא. 
+<b>מגרש </b>מקום פנוי מכלום. לשון רע"ב. לקוח מפירש"י. <b>לכאורה</b> משמע דיוקא דסוף לישניה. אבנין וזריעה בלחוד הוא דקפיד. ובנטיעה ליכא קפידא. <b>וקשיא</b> לרישא. דמשמע פנוי לגמרי בעי מהוי. להכי פריש בהדיא בסוטה פ"ה. שגם מאילנות היה פנוי. <b>איברא</b> אכתי איכא למימר. שאין נוטעים בו אילנות כפרדס. אבל מטע אילנות לטיול. ואבורנקי להסתופף בצלם. וכדרך שעושים לפני כרכים גדולים בארצות האלה. זהו ודאי נוייה של עיר. כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם (ישעיה ז') שמא היה מותר. וע"פ רש"י ד"א עה"פ בשלכת מצבת. דמסייע לי ודאי. וצ"ע. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,355 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot
+לחם שמים על משנה בכורות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שהיוצא כו'. </b>מ"ש רע"ב וחלב האדם מותר. כשפורש אבל לא פירש אסור מדרבנן. <b>כתב</b> הרא"ש דטעמא משום דאתי לאחלופי בבהמה טמאה. כיון דאין דרך לאכול בשר אדם. <b>ר"ל</b> מן החי. ומן המת אסור גם בהנאה. <b>וטפי</b> הוה ליה. למימר דאתי לאחלופי בחלב בהמה טמאה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מפריש טלה אחד לעצמו</b> צ"ע מ"ט לא אמרינן הכא נמי. אם בא לצאת ידי שמים חייב. כי ההיא דאיני יודע אם הלויתני שלהי קמא. 
+<b>וי"ל </b>שאני התם. דספק הבא בידי אדם הוא. שהרי נפל לו ספק בדעתו שמא ארע שהלוהו ושכח. מכלל שיש מקום לדבר. שיפול בו הספק. לכן לבו נוקפו משא"כ כאן הוי ספק הבא בידי שמים. ואין לבו נוקפו כלל. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בחיה</b> צבי ואיל. בקמץ היו"ד כו'. אבל איל שהוא מין בהמה. כולם היו"ד חרוק"ה. אם לא באס"ף תי"ט. <b>טעות</b> כי לא תקמ"ץ בו היו"ד לעולם. אלא האל"ף שלו נקמצת באס"ף. 
+<b>ולא בכוי</b> ש"מ דאיכא כוי בדקה כמו בגסה. דאי לאו הכי צריכא למימר. וכ"מ מדר"א שהוא ספק (והיינו הנולד מצבי הבא על התישה. או מתיש הבא על הצביה) כדאמרינן לענין או"ב. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>פסק רע"ב </b>אין הלכה כרשב"ג. <b>צ"ע</b> מ"ט. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וחכ"א אי אפשר</b> קשיא לי. נהי דכה"ג לא אפשר לצמצם. מיהא אי איתא לדתני ההוא סבא (מנחות דלד"א) האיכא לאשכוחי בשני ראשין כאחת. ואיתא לדר"י הגלילי. ואמאי לא אשתמיט תנא לאשמועינן. <b>שמא</b> זהו שהביאו לר"מ ז"ל להשמיט דין בכור שיש לו שני ראשין לענין פדיון. כמ"ש במקומו בס"ד. ועיין ברכות הורי. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בנות שלש ודאי לכהן</b> עשי"ע (ספ"א). 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ותולש השער</b> עמ"ש בס"ד בהשמטת לחם שמים ח"א פ"ד דפאה. <b>וכתב</b> תי"ט ז"ל. ואיכא למידק אמאי תנן שער. דהא בצאן צמר מקרי. 
+<b>לזה </b>אני אומר. לא של כל צאן קרוי צמר. כי של עזים נמי לא צמר הוא. אלא נוצה של עזים מקרי. וגם שער הוא. כמו דפרה ושור. אבל הא דקתני בזכר של רחלים. ושערו. היינו משום שאינו נגזז (לפי שבכור היה) ושערו. מגודל וארוך. לפיכך הוא מדולדל. הילכך קרי ליה שפיר שער. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>פטור אתה</b> פירש"י וזה שהאכילה לכלבים איהו דאפסיד אנפשיה. <b>עיין</b> חי"ג בס"ד. 
+<b>שאתה מומחה</b> מ"ש רע"ב ברפ"ג דסנהדרין דאפילו נשא ונתן ביד פטור. <b>נ"ל</b> טעמא משום קנסא. שהיה לו ללמוד. שכל ישראל חייבין לידע המשניות. שהן פירוש התורה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הנוטל שכר לדון כו' </b>דכתיב ראה למדתי אתכם מה אני בחנם כו'. <b>פשוט</b> שהוא הדין לכל הוראות של תורה שאין רשאי להורות בשכר. דזיל בתר טעמא. <b>ורבותא</b> נקט תנא לדון. אע"ג דאית ביה דררא דממונא. ס"ד כיון דנהנה בע"ד מדבר שבממון. מהני נמי להדיין בשכר טרחיה. קמ"ל. וק"ו לשאר הוראה דאיסורא והתרא. 
+<b>ועתי"ט </b>ובתורת שוחד אפי' לזכות את הזכאי כו'. 
+<b>יותר </b>מזה אמרו. אפילו שקיל מתרווייהו. אסיר אם אינו שכר בטלה דמוכח <b>ז"ל</b> רע"ב וברבני אשכנז ראיתי שערוריה שלא יבוש הרב לטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד. והעדים החותמים על הגט שני זהובים כו'. ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס. לפי שהוא יודע שאין נותנין גט בעירו שלא ברשותו. ונותן הגט בע"כ צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט שהוא פסול דהא תנן הנוטל שכר לדון כו' עכ"ל. <b>הרבה</b> לענות על רב. ולא ידענא למאי ניחוש לה (אם אמנם מ"ש בשם רמ"א שלא אמר כלום כו'. ואינו אלא למוד בעלמא. <b>זה</b> אינו מספיק לייפות כחא דהתרא. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד בשכר כל עקרו אסור הוא. דהכי ילפינן מקרא אשר למדתי כו'. לכן עדיין צריכין אנו למודעי. ובמ"ש בס"ד מבואר היטב) האי לאו דינא הוא. וכי היכן מצינו בתורה שבכתב או שבע"פ שמוטל על הרב ומורה. לסדר נתינת גטין. והלא מדינא דמתני' האיש כותב את גטו. ויכול לגרש את אשתו בינו לבינה. בפני עדים שירצה (ואפילו עדים לא כתיבי באורייתא. דלא איברו סהדי אלא לשיקרא). ואינה אלא תקנת חכמים מפני תקון העולם כדי שלא יקלקלנה. ואין כתיבת ונתינת גט בכלל דינים לגמרי. <b>אלא</b> אם ארעו ספקות בדיני גטין. והוצרכו לשאול את פי החכם. בזה ודאי נראה פשוט. שחייב לפסוק הדין ולהורות בחנם. בלי שום שכר. כדרך שאמרו בדיני ממונות ובהוראות איסורים כדלעיל. <b>וכן</b> לדון בין איש לאשתו. אם צריך להוציאה בגט. או לקיימה (וכן הדבר בהוראת קדושין. עגונות וזקוקות). ודיני נדה וכתמים משפט אחד להם. שמחויב המורה הבקי לדון להורות ולפסוק על פי התורה בלי שום שכר כסף עובר. אע"פ שיצטרך להאריך העיון כפי עומק הענין. 
+<b>משא"כ </b>להתעכב בסדורו של גט כתיבתו ונתינתו. אין זה כלל מעסקי החכם (ולדבריו. גם הסופר יהא אסור לטול שכר כתיבה) רק מנהג הוא שנהגו בדורות אחרונים. למנוע נתינת גט אם לא ע"פ חכם העיר ובפומבי. מפני חומר הענין שארז"ל כל מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין אל יהא לו עסק עמהן. שיכול להרבות ממזרים בישראל לפיכך נהגו ישראל קדושים לתת הגט בפני הרב המורה דווקא. כדי להשמר מן המכשול. גם שאם יארעו בו ספיקות ועכובים. כשיצטרך הדבר לישאל שיהא החכם מזומן שם להודיעם איך להתנהג. שלא יתקלקל הגט ויבוא לידי שיהוי ועיכוב ודחוי ועיגון. ביחוד בדורות אחרונים שהוסיפו חומרות הרבה בנתינת ויצטרך להתעכב בסדור נתינת הגט כמה שעות. אין מן הדין והחיוב שיטריח עצמו הרב בעסק זה. שלא הטילה עליו תורה כלל. ובדין הוא שיטול שכרו משלם. שמתעכב בו לפעמים זמן רב ובטורח גדול. ובימי חכמי התלמוד מצאנו שהיו ממנין חכם מיוחד לסדר גטין. כדאמרינן רב אחי הוה ממונה אגטי. שהיה מסודר לדבר זה בלבד. מהטעם הנ"ל. ולא היו מטילין עסק זה אפילו על חכם הממונה בעיר לדון ולהורות. כי אין זה מדבריו המוטלין עליו. (על זו וודאי ידוו כל הדוים. שידעתי גם בילדותי (לפני דורי זה בזקנותי. פשיטא לא אכשור דרי. עכשיו זוהי כל חכמתם וחריצותם) מרבני אשכנז זקנים. גם שהיו חסידים יושבים בתענית מדי יום ביום. ודבר זה היה להם כחיוב. לטול שכר על עיונם בהוראת שאלת נשים ואפילו שהיו עשירים. שרי להו מרייהו. כבר ראיתי מי מהם בספר שו"ת שחיבר. שהפציר מאד לחתור דרך התר לאשה מוצאת דם כל פעם בבדיקה. הלך אחר שיחה נאה. כל המקל לו מגיד לו. ודחה בקנה רצוץ דברי האוסר. גם אל דבר חכם רופא ישראל לא שמע להחמיר. ונרגש כי רק נטיית דעתו אחר השכר עשתה זאת. כפי שהגידו לי אחרים. גם שמעתיו מפי חתנו. ואין צ"ל מן אותם הממלאים כרסם בתענוגות ב"א. ונטרפה דעתם בי"ש ומ"ד. שמלא מוחם. והיה יין וחליל משתיהם. וכחגים ינקופו כל ימיהם. וכל העולם דומה כמישור בעיניהם. בשכרם שאוכלים תדיר בעוה"ז מפרי פי מעשה הודאותיהם. כענין אותו המאורע שבקד"ח. אטו בשופטני עסקינן. אלה ודאי אין דיניהם דין. וכל מעשיהם בטלים וכלים בעשן מאליהם. ועשי"ע ואג"ב דפו"ח גם בהשמטה) עליהם צוח הנב��א כהניה במחיר יורו. (אע"ג דאמרינן האי צ"מ כל מילי דמתא עליה רמיין) כנ"ז. וכי תעלה על דעתך שלא נטל שכר על מינויו זה. ולפ"ד הרע"ב אם היה נוטל שכר על זאת. גט שסדר בטל הוא ח"ו. ישתקע הדבר. <b>הרי</b> אמרו אפילו בדין ועדות. אם היה זקן ומתבטל ממלאכתו. נותן לו שכר בטלתו. <b>איברא</b> בהא משמע דשפיר קאמר. שלא יעשה הרב עצמו כמוכס העומד מאליו. ושאין לו קצבה. אלא צריך להשוות בו המדה (וכענין ששנינו באילא. שהתירו לו חכמים ליטול ארבע איסרות בדקה וששה בגסה. אע"ג דלא דמי. התם איכא חשדא. הכא ליכא חשדא. ונפיש בטירחא טובא) לעשות לו שכר דבר קצוב ע"פ טובי העיר. כדי להתרחק מן הכיעור. וכדרך מנהג קהלות שבישראל. להעמיד שכר קצוב לרב. בעד סידור קידושין. מאי שנא הא מהא. ולא עלה ע"ד אדם שיהא נקרא גזלן בשביל כך. ואע"פ שאין בו צורך כל כך לרב ומורה. ולא טורח. ובע"כ הוא דיהיב. עאכ"ו בסדור גט. דמדעתיה יהיב ליה אגר טרחיה. מיראת העונש הגדול. שיוכל לבוא לנותן הגט. בלי השגחת הרב. שאין כאן בית מיחוש משום דררא דממונא. ודאיסורא. ושרי ליה מריה לרע"ב שהפריז על המדה. להוציא לעז על גטין הראשונים דסדרו קמאי וקמאי דקמיה נגרי בני נגרא. ושקלי אגרא ופגרא. ולית דחש לה. אע"פ שהמונע ומוותר על שכר טרחתו. כמו שהיה נוהג אמ"ה זצ"ל. בודאי שכרו אתו. ועליו תבוא ברכת טוב. וברוך שהצילני מזה. מ"מ לא נמנעתי מללמד זכות בדבר אמת. כל זה ברור בעזה"י. <b>אך</b> מ"ש תי"ט בשם מהרמ"א לדחות דברי הרע"ב. משום דסדור הגט אינו אלא למוד בעלמא. אין זה מספיק כלל. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד כל עצמו. הוא שאסור בשכר. כדילפינן ראה למדתי אתכם. על כן אין זה בנותן טעם. <b>אכן</b> מ"ש בעזה"י מתוקן יפה. דשאני למוד תורה. מטורח ובעול במעשה בדבר הרשות. <b>הא</b> למה זה דומה. למי שצריך למעקה לתפלין למזוזה לסוכה ודומיהם. האם יצטרך ללכת ולהראות המעשה בפועל. ולהטריח עצמו בכך. ולעמוד עליהן עד שיצא כלי ובנין למעשהו. וכן הענין בכתיבת ס"ת תפלין ומזוזות. מי יאמר להטיל שחובה על החכם והרב המורה. שילך ויעמוד על הסופרים. וישגיח עליהן שיהו נעשין כהלכתן. וכן אתה אומר בכל המצות המעשיות בכלל. שיש בהן טורח פעולה ויגיעה. שאין זה מוטל על הלומד תורה ומורה החכמה בלבד והידיעה (עם שבודאי צריך שיהא עינו ולבו על זה וכל כיוצא בו. לחוש לתקנת הצבור. שיזכו בתורה ובמצות. ושיהיו נשמרים מכל מכשול ושלא יצא דבר שאינו מתוקן מת"י העוסקים במלאכת שמים. ע"י חקירה ודרישה. אם עושים באמונה. זה ודאי מוטל עליו. ואמרינן (ערובין [מו"ק ו' ע"א]) ש"מ צ"מ במתא כל מיני דמתא עליה רמיין. אבל אינו מחויב לבטל מלמודו ללכת אצל העוסקים להספיק צרכי וכלי תשמישי המצ' לרבים ללמדם האומנות. אם לא לתלמידים היושבים לפניו ועוסקים באותן הלכות. אז ודאי הוא צריך ללמדם גם אופן עשיית תשמישי מצות וכל השייך להם ג"כ. בלי מחיר כסף). 
+<b>אולם </b>בעד כתיבת השו"ת רשאי לטול כדי הוצאה הצריכה לתת לסופר להעתיק (שאין המורה מחויב להוציא על זה מכיסו כלום. רק על טרחתו בלבד אינו רשאי לקחת מאומה בשכרו. אלא לא ירויח ולא יפסיד). שגם בימי חכמי התלמוד היה קצוב שכר כתיבת פס"ד בזוז (כסף מדינה) כדאיתא בבתרא (דקנ"ה) שטרא דמר בזוזא. זה היה שכרו של סופר הב"ד. ואם מרבים שכר לסופריהם וחזניהם ושמשים נענשים. כמ"ש בבני שמואל (פב"ב דנה"א) <b>כללא</b> דמילתא. סדר כתיבת הגט ונתינתו בפועל. וכן נתינת קדושין. אין בזה שייכות לדין ולמוד. ומותר לקבל עליהן שכר כמה דבעי. רק שיהא מרצון הנותן. או ע"פ מנהג בני העיר. <b>אמנם</b> להורות בשאלות וספקות הנולדות בין בדיני קדושין בין בדיני גטין כתובות חליצות והדומה להם. הכל חייב המורה ללמוד בחנם. ואסור לטול עליהן שכר כל שהוא. בין קצוב בין שאינו קצוב. במקומו ושלא במקומו. בזה אין ספק. אלא שבעו"ה נתקלקלו הדורות. משרבו בעלי הנאה. נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם. 
+<b>ועדיין </b>נשאר לבאר. מה טיבו של היתר שכר עדי גט. דלכאורה בהא שפיר קאמר רע"ב. ומ"ש האחרונים להתנצל בזה. אינו מתקבל בדעת הישר. <b>איברא</b> לכי מעיינת בה. משכחת דמשום שכר עדות נמי ליכא קפידא בגט. מידי הוא טעמא. דהנוטל שכר להעיד עדותו בטלה. אלא משום חשדא. משא"כ האידנא בסתם גט הניתן בפומבי דלא שייך למחשדינהו כלל. אנן וכ"ע סהדי. ולא אצטריכו הני. אלא ליחודי ולאזמוני להו. ומה טעם לא יטלו שכר בטולם. במקום שאין חשד ופקפוק לעז של שקר כל עיקר. <b>הא</b> ודאי שבקה למתניתין דמוקמא נפשה. בעדות דבר שבצינעא כה"ג דווקא הוא דאסור לקבל שכר. <b>ואם</b> ידענו שנטל שכר להעיד. ואין אנו יודעין באמתת הדבר. דהיינו שיש מקום לספק בעדות זו הנחשדת. אז היא לבטלה. <b>משא"כ</b> בגט הנסדר וניתן בפרהסיא. שאין שייכות לחשד. וזה דבר ברור בטעמו ועד לעצמו. ובזה א"צ לדחוק כלל. ולית בה חששא. 
+<b>גם </b>אין דומה הנוטל שכר להעיד מה שיודע כבר ואינו נוטל שכרו רק בשביל העדתו בלבד. זהו שאסרו. משא"כ במקבלין שכר הליכה שהוזמנו לבוא לראות. ולידע. למען יוכלו להעיד כשיצטרכו לעדותן. שזה אינו נוטל שכר עדות. אך שכר טרחא שהולך ומתבטל. כדי לראות אמתת הענין. 
+<b>ואמנם </b>לענין מ"ש הר"מ בפ"ג מהל' ת"ת. ובס"ד המשנה פ"ד דאבות. עמ"ש בס"ד שם בעץ אבות. באורך וברוחב. <b>אבל</b> האחרונים שהשיגו עליו. ערבבו שני ענינים נפרדים. רחוקים זה מזה מאד. לא יקבלו השואה. 
+<b>מקלה </b>מלשון אשר קלם מלך בבל באש. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>עורות של נקבה </b>ות"ק סבר דילמא חתיך כו' וכי משיילי ליה מה חתוך זה. לפי שהחתוך ניכר שאינו דומה. <b>ונ"ל</b> דה"פ. דכי שיילי ליה. הא לא דמי חתוך זה למקום נקבות. הוא משיב עכברים אכלוה למקום הנקבות. ומפני שהיה מאוס בכך. חתכתי מקום אכילת עכברים. לפיכך אינו דומה. ואידך סבר. אפ"ה מידע ידיע וק"ל. 
+<b>וצואי </b>נקטיה לרבותא. אע"ג דהוה ליה טירחא. 
+<b>ולא </b>מיבעיא צמר שמכבנין אותו למילת. שלא היה צואי מעולם. והיינו דלא קאמר מצואי. כדי לרמוז על שני מיני צמר בלשון קצרה. 
+<b>גם </b>יש במשמעו. והיה צואי בשכבר. ועכשיו נתלבן. כמו שנמצאים רבים דוגמתו במקרא. כוי"ו דוירד מעשות החטאת. קצפת ונחטא. וירום תולעים ויבאש. וכן ומצאון ווי"ן נוספים. כמו ואיה וענה והדומים. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>רש"א כו'. </b>כרע"ב והלכה כר"ש. <b>הכי</b> מוכח בגמרא בעובדא דההוא טבחא. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ב"ה מתירין </b>עמ"ש שלהי פרקין בס"ד. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הצורם </b>עיין מטפחת (ח"ב סכ"ד). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>היה בכור</b> איל מנגח כו'. לרש"י. 
+<b>לא </b>אדע מדוע איל. ולא שור נגח. ושמא אורחא דמילתא היא. כי שור המועד לנגח. מסוכן הוא. ואין אדם ערב לגשת אליו לבעוט בו. גם קשה לעשות בו מום בבעיטה. 
+<b>רמ"א החשוד ע"ד </b>כו'. צריך לדעת ולזכור דכל חשוד דהכא. דאפניגו ביה אי מהימן לגבי אחריני. <b>היינו</b> דווקא שאינו חשוד רק על הנאת עצמו. דאע"ג דחטא. ישראל הוא. ואיכא למימר אע"ג דחשיד גבי דידיה לא חשיד להכשיל לאחרים. שאין אדם חוטא ולא לו. ומאן דפליג סבר כיון דנחשד על הדבר. והוא דבר קל בעיניו ומזלזל בו. תו לא מהימן עליה לגמרי. ושייך ביה חשדא אפילו לגבי אחריני. <b>אבל</b> במומר להכעיס. אף רק לדבר אחד. ודאי לכ"ע לא מהימנינן ליה ביה. וכדקיי"ל דכוותה גבי שחיטה. ודבר פשוט הוא. דלאו ברשיעי עסקינן הכא. אלא במאי דמורי ביה היתרא. דוק ותשכח. ולא תטעה ותשכח. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא ישחוט אלא ע"פ מומחה </b>נראה דר"י נמוקו עמו. בהא נמי. טעמא רבה אית בה. משום דאי שרית להו. אתו למשרי נמי מומין שאינן מובהקין. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מכרוהו </b> אבשר קאי. והגהה שבתי"ט מוטעת. הוא בינה דייק. ולא דק. 
+<b>מכרוהו לנכרים </b>כרע"ב. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים. דבכור תמים אסור בהנאה. 
+<b>משו"ה </b>לא מיתני ליה ישלמו לו דמי טרפה בזול. כיון דהנאתו אסורה. הרי הם כאילו לא קבלו מאומה בעד הבשר שמכרו ממנו. ולא סגי דלא מהדר כל הדמים שלקח במכירה. <b>וכתי"ט</b> ואני תמה. שאע"פ שאסור בהנאה. אינו תופס דמיו כו'. 
+<b>ואני </b>אומר לו יהי כדבריו. שאין הדמים שקבלו אסורים בהנאה. מ"מ אין אלו דמי המקח. אלא כמתנה חשובים. וכהפקעת מלוה דנכרי דשריא. איך שיהא. הנך זוזי לאו דמי בשר הבכור נינהו. אלא מציאה הן. הילכך מיבעי ליה ודאי לאהדורי ללוקחים. דמי זבינא כוליה. על כל פנים. כך נ"ל. <b>משו"ה</b> לא תני ליה גבי בכור. כדפרישית אליבא דרע"ב. וא"צ לדחקו של תי"ט. 
+<b>וראיתי </b>בקרמ"ז. שהשיב על דתי"ט וז"ל. לק"מ. דאע"ג דאינו תופס דמיו. מ"מ לכתחלה אסור למכרו. ולא נחשדו ישראל על כך. ע"כ. <b>ולא</b> ידע מאי קאמר. דהא במכרו עסקינן. דכוותה בבכור הלוקחים שמכרוהו לגוים. בחזקת בעל מום מוכרים אותו. ולא עבדי איסורא. אמאי לא תנייה. אם לא כדתי"ט. שנהגו בו סלסול. או כדאמינא בס"ד. <b>ורמ"ז</b> לא ידע בשותא דמפרשים הכא. כד ניים ושכיב אמרה להך מילתא. 
+<b>ועדיין </b>צריך לבאר. דמכל מקום גם מ"ש תי"ט. לפי שישראל קדושים. ומחבבים דבר שהיה עליו קדושה. שלא להאכילו לנכרי ולכלב. 
+<b>לא </b>דייק. שאי אפשר לומר כך בהחלט. דהא תנן ב"ה מתירין. לכתחלה הוא ודאי. 
+<b>הא </b>אין לך לומר אלא כלשון הזה. דווקא להמנות נכרי עם ישראל לטפלו עמו. הוא דשרו ב"ה. מיהא למכרו לגוי. לא שרו אליבא דכ"ע. <b>ותדע</b> דהא בהדיא תנן חוץ מן הבכור כו' שאינו נמכר באטליז ולא נשקל בליטרא. הא קמן דאפילו למזבן לישראל לא מזלזלינן ביה כולי האי. ובן נח מדקדק אפילו על פחות מש"פ. סתמיה מקפיד על המשקל ואזיל שקיל בליטרא. ואפילו לא תקיל ליה. הרי זה ודאי חשוב כמוכרו באטליז. דמאי שנא. וזלזול גדול הוא זה. יותר ממוכרו לישראל באטליז. <b>לכך</b> נראה בעיני שזה שחשב התי"ט שחדש דבר מדעתו. אינו סלסול רצוני וחפצי בלבד. ומשום מילתא דלא שכיחא. גרידא. אלא דינא דמתני' הוא. דכה"ג ודאי זלזול גמור הוא דהוי. 
+<b>ישלמו לו דמי הטרפה </b> שהיא נמכרת בזול. כלומר שכן דרך טרפה שנמכרת בזול. והא ודאי שאם מכרוהו ביוקר. שמחשבין כפי הדמים שקבלו. עכ"ל תי"ט. <b>ואף</b> שהוא אצלו ז"ל ודאי לא ברירא לי כולי האי אע"ג דלכאורה הכי הוא. כי היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חברו. <b>מ"מ</b> יש לומר. כיון דקנסוהו רבנן. ואפקרוהו אפילו לקרן הנאכל. השתא נמי דהדר ליה קרנא. מיהא טפי לא בעו לשלומי ליה. וזכו הלוקחים בשבח וריוח. כיון דעבד איסורא וחשב להכשילם. <b>ותו</b> הא דינא נמי הוא. מידי דהוה אמוכר יפות ונמצאו רעות. דלוקח יכול לחזור. לא מוכר (עמ"ש בס"ד שם). 
+<b>א"כ </b>תמה על עצמך. מצינו חוטא נשכר. אלא הכא נמי המקח קיים. קנו ומחזיר אונאה. וכי זבני. דידהו זבני. וברשותייהו אייקור. ואין לו אלא דמי טרפה. כן נראה יותר (עמש"ל גדולה מזו) ומתניתין נמי דיקא. מדלא מפליג בדידה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הסחוס </b>ע"ל תי"ט בדל אוזן מתורגם חסחוס. <b>א"כ</b> הה"א שרשית. כמדומה ר"ל. לפי שאותיות הגרון מתחלפות. או רוצה. שתהא הגרסא כאן במשנה ג"כ חסחוס. בחי"ת כפילה בתיבה. <b>ושניהם</b> לא יתכנו (אף אם ודאי נמצא בתלמוד לרוב). ה"א וחי"ת מתחלפין. לא שייך כאן גם בלתי ה"א הידיעה יש כאן זרות כפול. <b>וא"צ</b> לומר כן. כי אות הכפל נופלת (בין בראשית תיבה. בין באמצע תיבה) פעמים רבות. וסובלת חסרונה והשמטתה בעברית וארמית. בין במקרא. בין במשנה וגמרא. דוק ותשכח טובא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שחור ונכנס בלבן </b>הכי גרסינן. ולא גרסינן ב"פ בשחור. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>חוטמו שנפגם כו'. </b>אבל נקבה מחיצה החולקת את החוטם. אינו מום. <b>תדע</b> שהרי נוקבין אותה לנוי. לתלות בו נזמי האף. 
+<b>שפתו כו'. </b>כלומר חודה החיצון. <b>נראה</b> היינו מקום שכלה האודם. ומתחיל העור. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>נפגם הזובן </b>אבל ניטל לא. וא"ת. שהרי בטרפות אתה מוצא כן. בניטל הטחול. תי"ט. 
+<b>לא </b>דק. התם לא הדר חלים טחול. אלא אע"פ שנטול הוא. ואינו חוזר לעולם. חיה היא הבהמה (ואפי' האדם בלי טחול. חי) וכאן דבר אחר הוא. צריך שיהא לה זובן. מידי הוא טעמא. אלא משום דהדר בריא. הילכך לא דמי לגמרי. 
+<b>במוקדשין </b>לאפוקי בכור דקדיש מאליו (גם לא נכלל במוקדשין אלא נקבות. כמש"ל (זבחים ספ"ג) אע"ג דמצוה נמי להקדישו בפה. משא"כ בנקבה. לא משכחת לה. אלא מוקדשת בפה דווקא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>א"ל אלא ביצה אחת </b>עמ"ש בס"ד בספר אגרת בקורת. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>יבלת </b>אפילו היא בלובן כו'. <b>לשון</b> רע"ב. לקוח מפיר"מ. <b>ותמיהא</b> דלא אתי כמסקנא דסוגיא דגמרא. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>שאינו מגיע לערקוב</b> נראה שהעי"ן תחת האל"ף שבארכובה. אותיות הגרון מתחלפות. אלא לפי שיש בארכובה פרקים. לפיכך יחדו לזה שבאמצע הירך (כדמפרש ואזיל) משקל שם בפ"ע. מ"מ נגזר הוא ממנה. לפי שהוא חלק ידוע שבה. 
+
+Mishnah 12
+
+<b>ובעל יבלת. </b>פרע"ב בלובן שבעין ואין בה שער. <b>וליתא</b> אליבא דסוגיא דגמרא. כמש"ל מ"י. 
+<b>וזקן </b>עמ"ש בס"ד ליישב תמיהת התו' זבחים (דנ"ט סוף ע"ב) שנדחקו בחנם יע"ש. 
+<b>ושנעבדה בו עברה. </b>דת"ר כו' והרע"ב לא דקדק בלשונו. שמתחלה כתב שרבע את האשה. ואח"כ שנרבע תי"ט. <b>וי"ל</b> דדייק שפיר. מילתא אגב אורחא קמ"ל. לא שנא רבע. ל"ש נרבע. מיפסל. <b>ואע"ג</b> דהכא בזכר עסקינן. אתיא כי הא דכתיבנא פ"ז דסנהדרין מ"ד. דחייבין גם על הבהמה בשני משכבות. וה"ה ברובע זכר דבהמה. דחייב. ונפסל לקרבן. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואם יש לו כשר </b>קמ"ל אפילו אינה אלא שטה אחת בלבד כשר. ואי מרישא. הו"א אפילו יש לו הרבה. אלא שחסרה לו שטה. פסול. צריכא. 
+<b>שגביניו שוכבים </b>שערות גביניו ארוכים ומוטלים על עיניו. כענין רבי יוחנן כדאיתא בגמרא שלהי קמא (גבי עובדא דר"כ) ואיהו מחמת זקנה הוא דהוה ליה הכי. <b>וזקן</b> גרידא. אע"ג דלא הוי בעל מום. אבל אם נולד בו כזה מחמת זקנה. נראה דהוי מום גמור. ואפילו בשנמצאו כך בבחור בעל מום הוא. ואע"פ שיכול לספר אותם. ולקחת מהם מה שהוא יותר מהראוי להם. משמע דמ"מ לא נקרא מום עובר בכך. הכי מוכח קצת סתמא דמתני'. מדלא מפלגא. ועדיין צ"ע בחבור הר"מ. שמא אם יוכל להסתפר ולחזור מראית עיניו גם זהו פסול החוזר להכשרו. ולא פסול אלא כל זמן ששוכבים ור"י שאני דאזקין ליה טובא. וקשיא ליה. תספורת כה"ג. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>זוגדס </b>בתלמודא גריס זוגדם. <b>והוא</b> נוטריקון. שתי מלות. ר"ל זוג דומה ושוה. ע"פ רע"ב המכוון ע"ד סגי נהור. וק"ל. <b>ולפי</b> גרסת הספר בסמ"ך. יל"פ מורכב מלשון ארמי ולטיני ר"ל זוג דוס זוג. ידוע בלשון חכמים. מורה על דבר כפול. ודוס. הוא שלים בלע"ז. ר"ל זוג בלתי מתאחד. אבל הוא בעל זוג משונה. חלוק לשנים נפרדים. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שאזניו קטנות</b> אבל גדולות לא קתני. <b>ובפ"ג</b> דלעיל (גבי בהמה. וכולן פוסלין באדם) תנינן נמי אזנו אחת קטנה ואחת גדולה. ואילו גדולות. לא שמעינן לגמרי. <b>וצ"ע</b> דהא גבי אדם. אזנים גדולות. הן מגונות. ונחשבות מום אף להדיוט. יותר מקטנות. אדרבה נוי הוא להם. והגדולות הן כשל חמור. גם לא הודיעונו שעורן של קטנות. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אלא ביצה אחת</b> עמ"ש בס"ד באגרת בקורת. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואין ארכובותיו נושקות זו לזו</b> לפירש"י דלעיל בהעיקל. אע"פ שאינן עקומות. זו אין צריך לומר זו קתני. <b>איברא</b> יש לפרש המקיש. לא מחמת עיקום. אלא כמו המתחרד. וכענין שכתוב וארכובתיה דא לדא נקשן. 
+<b>השולט בשתי ידיו </b>דוק מנה. הא אטר. לכ"ע הוי מומא. <b>וצ"ע</b> אמאי לא תנייה בהדיא. ותני ושייריה לתנא דברייתא. מיהו מכללא משתמע שפיר. 
+<b>ר' פוסל</b> נ"מ טובא לכמה הלכתא בדאוריי' גם לענין חייב מיתה שייכא פלוגתייהו. ע"פ הבונה. והלכה כחכמים בכ"מ ועמו"ק א"ח (סכ"ז) מאי דשייך תו להך פלוגתא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>וטרפה</b> ויש טרפות פסולין באדם ודאי. כגון חתוכת רגל. או יתרת רגל. וכן בכל היתרים וחסרים אבר שבגלוי. 
+<b>אלא </b>דהנהו לאו משום טרפות מפסלי. אלא מתורת מומין שבגלוי. והכוונה כאן. על טרפה שבסתר בלבד. <b>אבל</b> כל שאר טרפות שבגלוי. נ"ל שאין נמלטין מדין מומין. דוק ותשכח. כך נ"ל מבלי עיון. ועדיין צריך בדיקה בספרים. 
+<b>עד שידיר הנאה </b>והוא שידיר ע"ד רבים שא"ל התרה. כ"פ רע"ב צ"ע. <b>ונ"ל</b> שבוש. דלפום מאי דמסיק. דצריך לפרש הנדר. א"צ שידור עד"ר. דלא צריכינן להכי. אלא למ"ד א"צ לפרט. 
+<b>וראיתי </b>שגם בפי' הר"מ כן הוא וממנו לוקח. ולא דק. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הבא אחר הנפלים</b> אחר הנפל הו"ל למימר. כדמסיים ואמר שיצא ראשו. לשון יחיד. <b>דילמא</b> קמ"ל בהכי. אפילו אירע כמה זימני. דינא הכי. 
+<b>שיצא ראשו חי</b> שהיו תואמים. אחד מהם לא כלו חדשיו. יצא ראשו חי. והחזירו. וקדמו אחיו ויצא <b>כגון</b> שהראשון הוציא ראשו סוף שמונה. ואחר יצא אחיו בתחלת תשעה. וכמ"ד יולדת לתשעה. יולדת למקוטעין. <b>א"נ</b> בנשתהה הולד אחר חברו. וכדאיתא בפ' המפלת. מעשה ונשתהה שלשה חדשים (וכדתנן נמי פ"ב דכריתות). 
+<b>איברא </b>לא ידענא מאי דוחקיה. אמאי לא מפרש כפשוטו בלא תאומים. שאפילו אח"כ יצא כולו מת. וגם כבר הוציא ראשו חי. אעפ"כ הבא אחריו בכור לנחלה. <b>ושמא</b> משום דקבעי לאשמועינן. דאפי' לא יצא אלא ראשו חי קודם אחיו. הבא אחריו אינו בכור לכהן. <b>וש"מ</b> אע"ג דאמרינן טפה אחת היא ונחלקה לשנים. <b>מ"מ</b> אפשר להיות האחד כפל. והשני בן קיימא. שאפילו מת השני מיד אחר שנולד. הרי הוא בכור לנחלה (וכן נוחל ומנחיל בן יומו) דחשיב שפיר בן קיימא. ואין נמשך אחר אחיו כלל. <b>ומכאן</b> תשובה למ"ש בי"ד (סי' שע"ד) בתאומים שמת אחד מהם תוך שלשים כו'. 
+<b>ולאו </b>ק"ו הוא. אם בבני יום אחד. אין האחד נגרר אחר חברו. בבן שלשים גמורות. לא כל שכן. ועמ"ש שם בס"ד במו"ק. ולקמן מ"ד. 
+<b>בן שמונה חי</b> כתבתי במגדל. פשוט שחייב בפדיון. 
+<b>והיוצא מחותך </b>לכאורה נראה. דהכא מיירי בבן שמונה. הוא דבראש לחוד לא סגי. כפירוש רע"ב. <b>אבל</b> בן תשעה. הא פריש לעיל. דכי יצא ראשו. פוטר. ואפילו החזירו. <b>ודילמא</b> ��נחתך במעי אמו. גרע. 
+<b>עד שיפטרו </b>אקרא קאי. דאינו פוטר עד שיפטור רחם בישראל. <b>ולא</b> ידענא אמאי לא ידע מר. תי"ט. לפרושי. <b>ודנקיט</b> תנא לשון רבים שיפטרו. אוולדי שפחה ונכרית קאי. 
+<b>נתגיירה מעוברת כו'. </b>אותו ולד בכור לכהן. ולא לנחלה. דכיון דהורתו שלא בקדושה. לאו בר נחלה הוא. <b>ונראה</b> פשוט דאף הבא אחריו אינו בכור לנחלה. דהא לאו ראשית אונו הוא. 
+<b>וה"ה </b>דאפילו לידתו של ראשון שלא בקדושה. ועיין בגמרא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא לנחלה</b> משמע דיוצא דופן חי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נותן חמש סלעים</b> אע"ג דהנולד בשני ראשין נותן עשרה סלעים לכהן. ולאפוקי מר"י הגלילי. דפרק שני משנה ב'. 
+<b>האב פטור</b> המע"ה. <b>ש"מ</b> בהדיא. דכי הוי ודאי בכור. חייב בפדיון. ואינו נחשב נפל. אע"פ שאחיו התאום מת בחזקת נפל. אינו גורר את אחיו החי אחריו. דלא כש"ע (י"ד סימן שע"ד) וטעות הוא שם ודאי. כמ"ש גם האחרונים ז"ל. והרי מכאן ראיה ברורה. עמש"ל ריש פרקין בס"ד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוך שלשים </b> כלומר בתוך שלשים ויום אחד כו' תי"ט. <b>ולא</b> ראה משנה השנויה כאן להלן משנה ו'. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עד שיאמרו לו שלא נפדה </b>ה"ג רש"י. וקפריש דהכא לא שייך למימר עד שיביא כהן ראיה. דהא יכול לומר לו הבן. לכהן דעלמא יהביה אבא. 
+<b>לכאורה </b>קשיא האי לישנא כחומץ לשיניים. דמי לא עסקינן דמייתי ראיה דלא יהיב. לשום כהן בעולם. בעדים דאמרי לא זזו ידינו מתוך ידו אחר שלשים עד שמת. והא לא קאמר אלא שיביא ראיה שלא נפדה כלל. <b>וגם</b> יכולני לומר שלא יוכל לדחות לכהן לומר לכהן אחר נתן אבא. דילמא מיירי במכירי כהונה. שעשו את שאינו זוכה כזוכה. וכגבוי דמי ולכן לא יוכל לשנותו. <b>הילכך</b> מ"מ איני רואה הכרח לדחות הגרסא האחרת. כמדומה שהיא הקדומה והמוחזקת. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי </b>עמ"ש בס"ד פ"ק דחלה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ולא בראוי כבמוחזק</b> הא דקשיא לתי"ט לישנא יתירא דכבמוחזק. מיושב עם מ"ש רע"ב לאתויי כו' וק"ל. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>יחזיר לבני משפחה </b> עמ"ש בס"ד בשי"ע (ס"ג). 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בבקר ובצאן </b>בזכרים ובנקבות. <b>ולא</b> אצטריך לפרושי. דבקר וצאן הכי משמע. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הירדן מפסיק</b> לפי מה שראיתי בדברי כותבי הארצות ימים ונהרות. אין רחבו של ירדן אלא חמשים אמה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הלוקח או שנתן לו במתנה </b>בגמרא ילפינן לה. מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך. מה בניך אינו בלקיחה ובמתנה כו'. 
+<b>תמיהא </b>לי טובא. למאי אצטריך להאי דוחקא יתירא. והאיכא ילפותא עדיפא. מעשר תעשר. בשני מעשרות הכתוב מדבר. אחד מעשר דגן. ואחד מעשר בהמה. דמהאי טעמא. אינו מתעשר הישן על החדש. <b>אי</b> הכי. מניה נגמר נמי פטורא דלקוח ומתנה. דמדאורייתא הני פטירי ממעשר דגן. דדרשינן זרעך ולא לקוח. ולא מיחייבי לקוח ומתנה במעשר דגן אלא מדרבנן. ולהא ודאי לא אתי קרא למעוטי. אם כן אמאי דחיק לאשכוחי קרא אחרינא דלא שייך ביה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל שמתה אמו</b> עמ"ש בס"ד בחי' גמרא חולין (דלח"ב) ובהגהותי לסהר"מ בפ"ג מהלכות אסורי מזבח. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלש גרנות </b>עמ"ש בס"ד בלח"ש ח"א רפ"ג דשקלים. 
+<b>רמ"א באחד באלול ר"ה </b>וחמשה לפני ר"ה וחמשה לאחר ר"ה. אין מצטרפין. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>פטורים </b>עתי"ט ובשי"ע (סקנ"ח). 
+<b>המעושרים </b>גם המנויין קרויין מעושרין לעיל. דתנן שמנאם רבוצים כו' ה"א מעושרים. לפי שגם הם מקבלי פעולת העישור. וכענין תבואה המעושרת. 
+<b>מן המעושרים לתוכן</b> כההיא דתנן לעיל. לא סקרו בסיקרא. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,358 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot
+לחם שמים על משנה בכורות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bekhorot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>שהיוצא כו'. </b>מ"ש רע"ב וחלב האדם מותר. כשפורש אבל לא פירש אסור מדרבנן. <b>כתב</b> הרא"ש דטעמא משום דאתי לאחלופי בבהמה טמאה. כיון דאין דרך לאכול בשר אדם. <b>ר"ל</b> מן החי. ומן המת אסור גם בהנאה. <b>וטפי</b> הוה ליה. למימר דאתי לאחלופי בחלב בהמה טמאה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>מפריש טלה אחד לעצמו</b> צ"ע מ"ט לא אמרינן הכא נמי. אם בא לצאת ידי שמים חייב. כי ההיא דאיני יודע אם הלויתני שלהי קמא. 
+<b>וי"ל </b>שאני התם. דספק הבא בידי אדם הוא. שהרי נפל לו ספק בדעתו שמא ארע שהלוהו ושכח. מכלל שיש מקום לדבר. שיפול בו הספק. לכן לבו נוקפו משא"כ כאן הוי ספק הבא בידי שמים. ואין לבו נוקפו כלל. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בחיה</b> צבי ואיל. בקמץ היו"ד כו'. אבל איל שהוא מין בהמה. כולם היו"ד חרוק"ה. אם לא באס"ף תי"ט. <b>טעות</b> כי לא תקמ"ץ בו היו"ד לעולם. אלא האל"ף שלו נקמצת באס"ף. 
+<b>ולא בכוי</b> ש"מ דאיכא כוי בדקה כמו בגסה. דאי לאו הכי צריכא למימר. וכ"מ מדר"א שהוא ספק (והיינו הנולד מצבי הבא על התישה. או מתיש הבא על הצביה) כדאמרינן לענין או"ב. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>פסק רע"ב </b>אין הלכה כרשב"ג. <b>צ"ע</b> מ"ט. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וחכ"א אי אפשר</b> קשיא לי. נהי דכה"ג לא אפשר לצמצם. מיהא אי איתא לדתני ההוא סבא (מנחות דלד"א) האיכא לאשכוחי בשני ראשין כאחת. ואיתא לדר"י הגלילי. ואמאי לא אשתמיט תנא לאשמועינן. <b>שמא</b> זהו שהביאו לר"מ ז"ל להשמיט דין בכור שיש לו שני ראשין לענין פדיון. כמ"ש במקומו בס"ד. ועיין ברכות הורי. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בנות שלש ודאי לכהן</b> עשי"ע (ספ"א). 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ותולש השער</b> עמ"ש בס"ד בהשמטת לחם שמים ח"א פ"ד דפאה. <b>וכתב</b> תי"ט ז"ל. ואיכא למידק אמאי תנן שער. דהא בצאן צמר מקרי. 
+<b>לזה </b>אני אומר. לא של כל צאן קרוי צמר. כי של עזים נמי לא צמר הוא. אלא נוצה של עזים מקרי. וגם שער הוא. כמו דפרה ושור. אבל הא דקתני בזכר של רחלים. ושערו. היינו משום שאינו נגזז (לפי שבכור היה) ושערו. מגודל וארוך. לפיכך הוא מדולדל. הילכך קרי ליה שפיר שער. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>פטור אתה</b> פירש"י וזה שהאכילה לכלבים איהו דאפסיד אנפשיה. <b>עיין</b> חי"ג בס"ד. 
+<b>שאתה מומחה</b> מ"ש רע"ב ברפ"ג דסנהדרין דאפילו נשא ונתן ביד פטור. <b>נ"ל</b> טעמא משום קנסא. שהיה לו ללמוד. שכל ישראל חייבין לידע המשניות. שהן פירוש התורה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הנוטל שכר לדון כו' </b>דכתיב ראה למדתי אתכם מה אני בחנם כו'. <b>פשוט</b> שהוא הדין לכל הוראות של תורה שאין רשאי להורות בשכר. דזיל בתר טעמא. <b>ורבותא</b> נקט תנא לדון. אע"ג דאית ביה דררא דממונא. ס"ד כיון דנהנה בע"ד מדבר שבממון. מהני נמי להדיין בשכר טרחיה. קמ"ל. וק"ו לשאר הוראה דאיסורא והתרא. 
+<b>ועתי"ט </b>ובתורת שוחד אפי' לזכות את הזכאי כו'. 
+<b>יותר </b>מזה אמרו. אפילו שקיל מתרווייהו. אסיר אם אינו שכר בטלה דמוכח <b>ז"ל</b> רע"ב וברבני אשכנז ראיתי שערוריה שלא יבוש הרב לטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד. והעדים החותמים על הגט שני זהובים כו'. ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס. לפי שהוא יודע שאין נותנין גט בעירו שלא ברשותו. ונותן הגט בע"כ צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט שהוא פסול דהא תנן הנוטל שכר לדון כו' עכ"ל. <b>הרבה</b> לענות על רב. ולא ידענא למאי ניחוש לה (אם אמנם מ"ש בשם רמ"א שלא אמר כלום כו'. ואינו אלא למוד בעלמא. <b>זה</b> אינו מספיק לייפות כחא דהתרא. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד בשכר כל עקרו אסור הוא. דהכי ילפינן מקרא אשר למדתי כו'. לכן עדיין צריכין אנו למודעי. ובמ"ש בס"ד מבואר היטב) האי לאו דינא הוא. וכי היכן מצינו בתורה שבכתב או שבע"פ שמוטל על הרב ומורה. לסדר נתינת גטין. והלא מדינא דמתני' האיש כותב את גטו. ויכול לגרש את אשתו בינו לבינה. בפני עדים שירצה (ואפילו עדים לא כתיבי באורייתא. דלא איברו סהדי אלא לשיקרא). ואינה אלא תקנת חכמים מפני תקון העולם כדי שלא יקלקלנה. ואין כתיבת ונתינת גט בכלל דינים לגמרי. <b>אלא</b> אם ארעו ספקות בדיני גטין. והוצרכו לשאול את פי החכם. בזה ודאי נראה פשוט. שחייב לפסוק הדין ולהורות בחנם. בלי שום שכר. כדרך שאמרו בדיני ממונות ובהוראות איסורים כדלעיל. <b>וכן</b> לדון בין איש לאשתו. אם צריך להוציאה בגט. או לקיימה (וכן הדבר בהוראת קדושין. עגונות וזקוקות). ודיני נדה וכתמים משפט אחד להם. שמחויב המורה הבקי לדון להורות ולפסוק על פי התורה בלי שום שכר כסף עובר. אע"פ שיצטרך להאריך העיון כפי עומק הענין. 
+<b>משא"כ </b>להתעכב בסדורו של גט כתיבתו ונתינתו. אין זה כלל מעסקי החכם (ולדבריו. גם הסופר יהא אסור לטול שכר כתיבה) רק מנהג הוא שנהגו בדורות אחרונים. למנוע נתינת גט אם לא ע"פ חכם העיר ובפומבי. מפני חומר הענין שארז"ל כל מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין אל יהא לו עסק עמהן. שיכול להרבות ממזרים בישראל לפיכך נהגו ישראל קדושים לתת הגט בפני הרב המורה דווקא. כדי להשמר מן המכשול. גם שאם יארעו בו ספיקות ועכובים. כשיצטרך הדבר לישאל שיהא החכם מזומן שם להודיעם איך להתנהג. שלא יתקלקל הגט ויבוא לידי שיהוי ועיכוב ודחוי ועיגון. ביחוד בדורות אחרונים שהוסיפו חומרות הרבה בנתינת ויצטרך להתעכב בסדור נתינת הגט כמה שעות. אין מן הדין והחיוב שיטריח עצמו הרב בעסק זה. שלא הטילה עליו תורה כלל. ובדין הוא שיטול שכרו משלם. שמתעכב בו לפעמים זמן רב ובטורח גדול. ובימי חכמי התלמוד מצאנו שהיו ממנין חכם מיוחד לסדר גטין. כדאמרינן רב אחי הוה ממונה אגטי. שהיה מסודר לדבר זה בלבד. מהטעם הנ"ל. ולא היו מטילין עסק זה אפילו על חכם הממונה בעיר לדון ולהורות. כי אין זה מדבריו המוטלין עליו. (על זו וודאי ידוו כל הדוים. שידעתי גם בילדותי (לפני דורי זה בזקנותי. פשיטא לא אכשור דרי. עכשיו זוהי כל חכמתם וחריצותם) מרבני אשכנז זקנים. גם שהיו חסידים יושבים בתענית מדי יום ביום. ודבר זה היה להם כחיוב. לטול שכר על עיונם בהוראת שאלת נשים ואפילו שהיו עשירים. שרי להו מרייהו. כבר ראיתי מי מהם בספר שו"ת שחיבר. שהפציר מאד לחתור דרך התר לאשה מוצאת דם כל פעם בבדיקה. הלך אחר שיחה נאה. כל המקל לו מגיד לו. ודחה בקנה רצוץ דברי האוסר. גם אל דבר חכם רופא ישראל לא שמע להחמיר. ונרגש כי רק נטיית דעתו אחר השכר עשתה זאת. כפי שהגידו לי אחרים. גם שמעתיו מפי חתנו. ואין צ"ל מן אותם הממלאים כרסם בתענוגות ב"א. ונטרפה דעתם בי"ש ומ"ד. שמלא מוחם. והיה יין וחליל משתיהם. וכחגים ינקופו כל ימיהם. וכל העולם דומה כמישור בעיניהם. בשכרם שאוכלים תדיר בעוה"ז מפרי פי מעשה הודאותיהם. כענין אותו המאורע שבקד"ח. אטו בשופטני עסקינן. אלה ודאי אין דיניהם דין. וכל מעשיהם בטלים וכלים בעשן מאליהם. ועשי"ע ואג"ב דפו"ח גם בהשמטה) עליהם צוח הנביא כהניה במחיר יורו. (אע"ג דאמרינן האי צ"מ כל מילי דמתא עליה רמיין) כנ"ז. וכי תעלה על דעתך שלא נטל שכר על מינויו זה. ולפ"ד הרע"ב אם היה נוטל שכר על זאת. גט שסדר בטל הוא ח"ו. ישתקע הדבר. <b>הרי</b> אמרו אפילו בדין ועדות. אם היה זקן ומתבטל ממלאכתו. נותן לו שכר בטלתו. <b>איברא</b> בהא משמע דשפיר קאמר. שלא יעשה הרב עצמו כמוכס העומד מאליו. ושאין לו קצבה. אלא צריך להשוות בו המדה (וכענין ששנינו באילא. שהתירו לו חכמים ליטול ארבע איסרות בדקה וששה בגסה. אע"ג דלא דמי. התם איכא חשדא. הכא ליכא חשדא. ונפיש בטירחא טובא) לעשות לו שכר דבר קצוב ע"פ טובי העיר. כדי להתרחק מן הכיעור. וכדרך מנהג קהלות שבישראל. להעמיד שכר קצוב לרב. בעד סידור קידושין. מאי שנא הא מהא. ולא עלה ע"ד אדם שיהא נקרא גזלן בשביל כך. ואע"פ שאין בו צורך כל כך לרב ומורה. ולא טורח. ובע"כ הוא דיהיב. עאכ"ו בסדור גט. דמדעתיה יהיב ליה אגר טרחיה. מיראת העונש הגדול. שיוכל לבוא לנותן הגט. בלי השגחת הרב. שאין כאן בית מיחוש משום דררא דממונא. ודאיסורא. ושרי ליה מריה לרע"ב שהפריז על המדה. להוציא לעז על גטין הראשונים דסדרו קמאי וקמאי דקמיה נגרי בני נגרא. ושקלי אגרא ופגרא. ולית דחש לה. אע"פ שהמונע ומוותר על שכר טרחתו. כמו שהיה נוהג אמ"ה זצ"ל. בודאי שכרו אתו. ועליו תבוא ברכת טוב. וברוך שהצילני מזה. מ"מ לא נמנעתי מללמד זכות בדבר אמת. כל זה ברור בעזה"י. <b>אך</b> מ"ש תי"ט בשם מהרמ"א לדחות דברי הרע"ב. משום דסדור הגט אינו אלא למוד בעלמא. אין זה מספיק כלל. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד כל עצמו. הוא שאסור בשכר. כדילפינן ראה למדתי אתכם. על כן אין זה בנותן טעם. <b>אכן</b> מ"ש בעזה"י מתוקן יפה. דשאני למוד תורה. מטורח ובעול במעשה בדבר הרשות. <b>הא</b> למה זה דומה. למי שצריך למעקה לתפלין למזוזה לסוכה ודומיהם. האם יצטרך ללכת ולהראות המעשה בפועל. ולהטריח עצמו בכך. ולעמוד עליהן עד שיצא כלי ובנין למעשהו. וכן הענין בכתיבת ס"ת תפלין ומזוזות. מי יאמר להטיל שחובה על החכם והרב המורה. שילך ויעמוד על הסופרים. וישגיח עליהן שיהו נעשין כהלכתן. וכן אתה אומר בכל המצות המעשיות בכלל. שיש בהן טורח פעולה ויגיעה. שאין זה מוטל על הלומד תורה ומורה החכמה בלבד והידיעה (עם שבודאי צריך שיהא עינו ולבו על זה וכל כיוצא בו. לחוש לתקנת הצבור. שיזכו בתורה ובמצות. ושיהיו נשמרים מכל מכשול ושלא יצא דבר שאינו מתוקן מת"י העוסקים במלאכת שמים. ע"י חקירה ודרישה. אם עושים באמונה. זה ודאי מוטל עליו. ואמרינן (ערובין [מו"ק ו' ע"א]) ש"מ צ"מ במתא כל מיני דמתא עליה רמיין. אבל אינו מחויב לבטל מלמודו ללכת אצל העוסקים להספיק צרכי וכלי תשמישי המצ' לרבים ללמדם האומנות. אם לא לתלמידים היושבים לפניו ועוסקים באותן הלכות. אז ודאי הוא צריך ללמדם גם אופן עשיית תשמישי מצות וכל השייך להם ג"כ. בלי מחיר כסף). 
+<b>אולם </b>בעד כתיבת השו"ת רשאי לטול כדי הוצאה הצריכה לתת לסופר להעתיק (שאין המורה מחויב להוציא על זה מכיסו כלום. רק על טרחתו בלבד אינו רשאי לקחת מאומה בשכרו. אלא לא ירויח ולא יפסיד). שגם בימי חכמי התלמוד היה קצוב שכר כתיבת פס"ד בזוז (כסף מדינה) כדאיתא בבתרא (דקנ"ה) שטרא דמר בזוזא. זה היה שכרו של סופר הב"ד. ואם מרבים שכר לסופריהם וחזניהם ושמשים נענשים. כמ"ש בבני שמואל (פב"ב דנה"א) <b>כללא</b> דמילתא. סדר כתיבת הגט ונתינתו בפועל. ו��ן נתינת קדושין. אין בזה שייכות לדין ולמוד. ומותר לקבל עליהן שכר כמה דבעי. רק שיהא מרצון הנותן. או ע"פ מנהג בני העיר. <b>אמנם</b> להורות בשאלות וספקות הנולדות בין בדיני קדושין בין בדיני גטין כתובות חליצות והדומה להם. הכל חייב המורה ללמוד בחנם. ואסור לטול עליהן שכר כל שהוא. בין קצוב בין שאינו קצוב. במקומו ושלא במקומו. בזה אין ספק. אלא שבעו"ה נתקלקלו הדורות. משרבו בעלי הנאה. נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם. 
+<b>ועדיין </b>נשאר לבאר. מה טיבו של היתר שכר עדי גט. דלכאורה בהא שפיר קאמר רע"ב. ומ"ש האחרונים להתנצל בזה. אינו מתקבל בדעת הישר. <b>איברא</b> לכי מעיינת בה. משכחת דמשום שכר עדות נמי ליכא קפידא בגט. מידי הוא טעמא. דהנוטל שכר להעיד עדותו בטלה. אלא משום חשדא. משא"כ האידנא בסתם גט הניתן בפומבי דלא שייך למחשדינהו כלל. אנן וכ"ע סהדי. ולא אצטריכו הני. אלא ליחודי ולאזמוני להו. ומה טעם לא יטלו שכר בטולם. במקום שאין חשד ופקפוק לעז של שקר כל עיקר. <b>הא</b> ודאי שבקה למתניתין דמוקמא נפשה. בעדות דבר שבצינעא כה"ג דווקא הוא דאסור לקבל שכר. <b>ואם</b> ידענו שנטל שכר להעיד. ואין אנו יודעין באמתת הדבר. דהיינו שיש מקום לספק בעדות זו הנחשדת. אז היא לבטלה. <b>משא"כ</b> בגט הנסדר וניתן בפרהסיא. שאין שייכות לחשד. וזה דבר ברור בטעמו ועד לעצמו. ובזה א"צ לדחוק כלל. ולית בה חששא. 
+<b>גם </b>אין דומה הנוטל שכר להעיד מה שיודע כבר ואינו נוטל שכרו רק בשביל העדתו בלבד. זהו שאסרו. משא"כ במקבלין שכר הליכה שהוזמנו לבוא לראות. ולידע. למען יוכלו להעיד כשיצטרכו לעדותן. שזה אינו נוטל שכר עדות. אך שכר טרחא שהולך ומתבטל. כדי לראות אמתת הענין. 
+<b>ואמנם </b>לענין מ"ש הר"מ בפ"ג מהל' ת"ת. ובס"ד המשנה פ"ד דאבות. עמ"ש בס"ד שם בעץ אבות. באורך וברוחב. <b>אבל</b> האחרונים שהשיגו עליו. ערבבו שני ענינים נפרדים. רחוקים זה מזה מאד. לא יקבלו השואה. 
+<b>מקלה </b>מלשון אשר קלם מלך בבל באש. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>עורות של נקבה </b>ות"ק סבר דילמא חתיך כו' וכי משיילי ליה מה חתוך זה. לפי שהחתוך ניכר שאינו דומה. <b>ונ"ל</b> דה"פ. דכי שיילי ליה. הא לא דמי חתוך זה למקום נקבות. הוא משיב עכברים אכלוה למקום הנקבות. ומפני שהיה מאוס בכך. חתכתי מקום אכילת עכברים. לפיכך אינו דומה. ואידך סבר. אפ"ה מידע ידיע וק"ל. 
+<b>וצואי </b>נקטיה לרבותא. אע"ג דהוה ליה טירחא. 
+<b>ולא </b>מיבעיא צמר שמכבנין אותו למילת. שלא היה צואי מעולם. והיינו דלא קאמר מצואי. כדי לרמוז על שני מיני צמר בלשון קצרה. 
+<b>גם </b>יש במשמעו. והיה צואי בשכבר. ועכשיו נתלבן. כמו שנמצאים רבים דוגמתו במקרא. כוי"ו דוירד מעשות החטאת. קצפת ונחטא. וירום תולעים ויבאש. וכן ומצאון ווי"ן נוספים. כמו ואיה וענה והדומים. 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>רש"א כו'. </b>כרע"ב והלכה כר"ש. <b>הכי</b> מוכח בגמרא בעובדא דההוא טבחא. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ב"ה מתירין </b>עמ"ש שלהי פרקין בס"ד. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הצורם </b>עיין מטפחת (ח"ב סכ"ד). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>היה בכור</b> איל מנגח כו'. לרש"י. 
+<b>לא </b>אדע מדוע איל. ולא שור נגח. ושמא אורחא דמילתא היא. כי שור המועד לנגח. מסוכן הוא. ואין אדם ערב לגשת אליו לבעוט בו. גם קשה לעשות בו מום בבעיטה. 
+<b>רמ"א החשוד ע"ד </b>כו'. צריך לדעת ולזכור דכל חשוד דהכא. דאפניגו ביה אי מהימן לגבי אחריני. <b>היינו</b> דווקא שאינו חשוד רק על הנאת עצמו. דאע"ג דחטא. ישראל הוא. ואיכא למימר אע"ג דחשיד גבי דידיה לא חשיד להכשיל לאחרים. שאין אדם חוטא ולא לו. ומאן דפליג סבר כיון דנחשד על הדבר. והוא דבר קל בעיניו ומזלזל בו. תו לא מהימן עליה לגמרי. ושייך ביה חשדא אפילו לגבי אחריני. <b>אבל</b> במומר להכעיס. אף רק לדבר אחד. ודאי לכ"ע לא מהימנינן ליה ביה. וכדקיי"ל דכוותה גבי שחיטה. ודבר פשוט הוא. דלאו ברשיעי עסקינן הכא. אלא במאי דמורי ביה היתרא. דוק ותשכח. ולא תטעה ותשכח. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לא ישחוט אלא ע"פ מומחה </b>נראה דר"י נמוקו עמו. בהא נמי. טעמא רבה אית בה. משום דאי שרית להו. אתו למשרי נמי מומין שאינן מובהקין. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מכרוהו </b> אבשר קאי. והגהה שבתי"ט מוטעת. הוא בינה דייק. ולא דק. 
+<b>מכרוהו לנכרים </b>כרע"ב. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים. דבכור תמים אסור בהנאה. 
+<b>משו"ה </b>לא מיתני ליה ישלמו לו דמי טרפה בזול. כיון דהנאתו אסורה. הרי הם כאילו לא קבלו מאומה בעד הבשר שמכרו ממנו. ולא סגי דלא מהדר כל הדמים שלקח במכירה. <b>וכתי"ט</b> ואני תמה. שאע"פ שאסור בהנאה. אינו תופס דמיו כו'. 
+<b>ואני </b>אומר לו יהי כדבריו. שאין הדמים שקבלו אסורים בהנאה. מ"מ אין אלו דמי המקח. אלא כמתנה חשובים. וכהפקעת מלוה דנכרי דשריא. איך שיהא. הנך זוזי לאו דמי בשר הבכור נינהו. אלא מציאה הן. הילכך מיבעי ליה ודאי לאהדורי ללוקחים. דמי זבינא כוליה. על כל פנים. כך נ"ל. <b>משו"ה</b> לא תני ליה גבי בכור. כדפרישית אליבא דרע"ב. וא"צ לדחקו של תי"ט. 
+<b>וראיתי </b>בקרמ"ז. שהשיב על דתי"ט וז"ל. לק"מ. דאע"ג דאינו תופס דמיו. מ"מ לכתחלה אסור למכרו. ולא נחשדו ישראל על כך. ע"כ. <b>ולא</b> ידע מאי קאמר. דהא במכרו עסקינן. דכוותה בבכור הלוקחים שמכרוהו לגוים. בחזקת בעל מום מוכרים אותו. ולא עבדי איסורא. אמאי לא תנייה. אם לא כדתי"ט. שנהגו בו סלסול. או כדאמינא בס"ד. <b>ורמ"ז</b> לא ידע בשותא דמפרשים הכא. כד ניים ושכיב אמרה להך מילתא. 
+<b>ועדיין </b>צריך לבאר. דמכל מקום גם מ"ש תי"ט. לפי שישראל קדושים. ומחבבים דבר שהיה עליו קדושה. שלא להאכילו לנכרי ולכלב. 
+<b>לא </b>דייק. שאי אפשר לומר כך בהחלט. דהא תנן ב"ה מתירין. לכתחלה הוא ודאי. 
+<b>הא </b>אין לך לומר אלא כלשון הזה. דווקא להמנות נכרי עם ישראל לטפלו עמו. הוא דשרו ב"ה. מיהא למכרו לגוי. לא שרו אליבא דכ"ע. <b>ותדע</b> דהא בהדיא תנן חוץ מן הבכור כו' שאינו נמכר באטליז ולא נשקל בליטרא. הא קמן דאפילו למזבן לישראל לא מזלזלינן ביה כולי האי. ובן נח מדקדק אפילו על פחות מש"פ. סתמיה מקפיד על המשקל ואזיל שקיל בליטרא. ואפילו לא תקיל ליה. הרי זה ודאי חשוב כמוכרו באטליז. דמאי שנא. וזלזול גדול הוא זה. יותר ממוכרו לישראל באטליז. <b>לכך</b> נראה בעיני שזה שחשב התי"ט שחדש דבר מדעתו. אינו סלסול רצוני וחפצי בלבד. ומשום מילתא דלא שכיחא. גרידא. אלא דינא דמתני' הוא. דכה"ג ודאי זלזול גמור הוא דהוי. 
+<b>ישלמו לו דמי הטרפה </b> שהיא נמכרת בזול. כלומר שכן דרך טרפה שנמכרת בזול. והא ודאי שאם מכרוהו ביוקר. שמחשבין כפי הדמים שקבלו. עכ"ל תי"ט. <b>ואף</b> שהוא אצלו ז"ל ודאי לא ברירא לי כולי האי אע"ג דלכאורה הכי הוא. כי היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חברו. <b>מ"מ</b> יש לומר. כיון דקנסוהו רבנן. ואפקרוהו אפילו לקרן הנאכל. השתא נמי דהדר ליה קרנא. מיהא טפי לא בעו לשלומי ליה. וזכו הלוקחים בשבח וריוח. כיון דעבד איסורא וחשב להכשילם. <b>ותו</b> הא דינא נמי הוא. מידי דהוה אמוכר יפות ונמצאו רעות. דלוקח יכול לחזור. לא מוכר (עמ"ש בס"ד שם). 
+<b>א"כ </b>תמה על עצמך. מצינו חוטא נשכר. אלא הכא נמי המקח קיים. קנו ומחזיר או��אה. וכי זבני. דידהו זבני. וברשותייהו אייקור. ואין לו אלא דמי טרפה. כן נראה יותר (עמש"ל גדולה מזו) ומתניתין נמי דיקא. מדלא מפליג בדידה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הסחוס </b>ע"ל תי"ט בדל אוזן מתורגם חסחוס. <b>א"כ</b> הה"א שרשית. כמדומה ר"ל. לפי שאותיות הגרון מתחלפות. או רוצה. שתהא הגרסא כאן במשנה ג"כ חסחוס. בחי"ת כפילה בתיבה. <b>ושניהם</b> לא יתכנו (אף אם ודאי נמצא בתלמוד לרוב). ה"א וחי"ת מתחלפין. לא שייך כאן גם בלתי ה"א הידיעה יש כאן זרות כפול. <b>וא"צ</b> לומר כן. כי אות הכפל נופלת (בין בראשית תיבה. בין באמצע תיבה) פעמים רבות. וסובלת חסרונה והשמטתה בעברית וארמית. בין במקרא. בין במשנה וגמרא. דוק ותשכח טובא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שחור ונכנס בלבן </b>הכי גרסינן. ולא גרסינן ב"פ בשחור. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>חוטמו שנפגם כו'. </b>אבל נקבה מחיצה החולקת את החוטם. אינו מום. <b>תדע</b> שהרי נוקבין אותה לנוי. לתלות בו נזמי האף. 
+<b>שפתו כו'. </b>כלומר חודה החיצון. <b>נראה</b> היינו מקום שכלה האודם. ומתחיל העור. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>נפגם הזובן </b>אבל ניטל לא. וא"ת. שהרי בטרפות אתה מוצא כן. בניטל הטחול. תי"ט. 
+<b>לא </b>דק. התם לא הדר חלים טחול. אלא אע"פ שנטול הוא. ואינו חוזר לעולם. חיה היא הבהמה (ואפי' האדם בלי טחול. חי) וכאן דבר אחר הוא. צריך שיהא לה זובן. מידי הוא טעמא. אלא משום דהדר בריא. הילכך לא דמי לגמרי. 
+<b>במוקדשין </b>לאפוקי בכור דקדיש מאליו (גם לא נכלל במוקדשין אלא נקבות. כמש"ל (זבחים ספ"ג) אע"ג דמצוה נמי להקדישו בפה. משא"כ בנקבה. לא משכחת לה. אלא מוקדשת בפה דווקא. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>א"ל אלא ביצה אחת </b>עמ"ש בס"ד בספר אגרת בקורת. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>יבלת </b>אפילו היא בלובן כו'. <b>לשון</b> רע"ב. לקוח מפיר"מ. <b>ותמיהא</b> דלא אתי כמסקנא דסוגיא דגמרא. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש. 
+
+Mishnah 11
+
+<b>שאינו מגיע לערקוב</b> נראה שהעי"ן תחת האל"ף שבארכובה. אותיות הגרון מתחלפות. אלא לפי שיש בארכובה פרקים. לפיכך יחדו לזה שבאמצע הירך (כדמפרש ואזיל) משקל שם בפ"ע. מ"מ נגזר הוא ממנה. לפי שהוא חלק ידוע שבה. 
+
+Mishnah 12
+
+<b>ובעל יבלת. </b>פרע"ב בלובן שבעין ואין בה שער. <b>וליתא</b> אליבא דסוגיא דגמרא. כמש"ל מ"י. 
+<b>וזקן </b>עמ"ש בס"ד ליישב תמיהת התו' זבחים (דנ"ט סוף ע"ב) שנדחקו בחנם יע"ש. 
+<b>ושנעבדה בו עברה. </b>דת"ר כו' והרע"ב לא דקדק בלשונו. שמתחלה כתב שרבע את האשה. ואח"כ שנרבע תי"ט. <b>וי"ל</b> דדייק שפיר. מילתא אגב אורחא קמ"ל. לא שנא רבע. ל"ש נרבע. מיפסל. <b>ואע"ג</b> דהכא בזכר עסקינן. אתיא כי הא דכתיבנא פ"ז דסנהדרין מ"ד. דחייבין גם על הבהמה בשני משכבות. וה"ה ברובע זכר דבהמה. דחייב. ונפסל לקרבן. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואם יש לו כשר </b>קמ"ל אפילו אינה אלא שטה אחת בלבד כשר. ואי מרישא. הו"א אפילו יש לו הרבה. אלא שחסרה לו שטה. פסול. צריכא. 
+<b>שגביניו שוכבים </b>שערות גביניו ארוכים ומוטלים על עיניו. כענין רבי יוחנן כדאיתא בגמרא שלהי קמא (גבי עובדא דר"כ) ואיהו מחמת זקנה הוא דהוה ליה הכי. <b>וזקן</b> גרידא. אע"ג דלא הוי בעל מום. אבל אם נולד בו כזה מחמת זקנה. נראה דהוי מום גמור. ואפילו בשנמצאו כך בבחור בעל מום הוא. ואע"פ שיכול לספר אותם. ולקחת מהם מה שהוא יותר מהראוי להם. משמע דמ"מ לא נקרא מום עובר בכך. הכי מוכח קצת סתמא דמתני'. מדלא מפלגא. ועדיין צ"ע בחבור הר"מ. שמא אם יוכל להסתפר ולחזור מראית עיניו גם זהו פסול החוזר להכשרו. ולא פסול אלא כל זמן ששוכבים ור"י שאני דאזקין ליה טובא. וקשיא ליה. תספורת כה"ג. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>זוגדס </b>בתלמודא גריס זוגדם. <b>והוא</b> נוטריקון. שתי מלות. ר"ל זוג דומה ושוה. ע"פ רע"ב המכוון ע"ד סגי נהור. וק"ל. <b>ולפי</b> גרסת הספר בסמ"ך. יל"פ מורכב מלשון ארמי ולטיני ר"ל זוג דוס זוג. ידוע בלשון חכמים. מורה על דבר כפול. ודוס. הוא שלים בלע"ז. ר"ל זוג בלתי מתאחד. אבל הוא בעל זוג משונה. חלוק לשנים נפרדים. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שאזניו קטנות</b> אבל גדולות לא קתני. <b>ובפ"ג</b> דלעיל (גבי בהמה. וכולן פוסלין באדם) תנינן נמי אזנו אחת קטנה ואחת גדולה. ואילו גדולות. לא שמעינן לגמרי. <b>וצ"ע</b> דהא גבי אדם. אזנים גדולות. הן מגונות. ונחשבות מום אף להדיוט. יותר מקטנות. אדרבה נוי הוא להם. והגדולות הן כשל חמור. גם לא הודיעונו שעורן של קטנות. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אלא ביצה אחת</b> עמ"ש בס"ד באגרת בקורת. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואין ארכובותיו נושקות זו לזו</b> לפירש"י דלעיל בהעיקל. אע"פ שאינן עקומות. זו אין צריך לומר זו קתני. <b>איברא</b> יש לפרש המקיש. לא מחמת עיקום. אלא כמו המתחרד. וכענין שכתוב וארכובתיה דא לדא נקשן. 
+<b>השולט בשתי ידיו </b>דוק מנה. הא אטר. לכ"ע הוי מומא. <b>וצ"ע</b> אמאי לא תנייה בהדיא. ותני ושייריה לתנא דברייתא. מיהו מכללא משתמע שפיר. 
+<b>ר' פוסל</b> נ"מ טובא לכמה הלכתא בדאוריי' גם לענין חייב מיתה שייכא פלוגתייהו. ע"פ הבונה. והלכה כחכמים בכ"מ ועמו"ק א"ח (סכ"ז) מאי דשייך תו להך פלוגתא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>וטרפה</b> ויש טרפות פסולין באדם ודאי. כגון חתוכת רגל. או יתרת רגל. וכן בכל היתרים וחסרים אבר שבגלוי. 
+<b>אלא </b>דהנהו לאו משום טרפות מפסלי. אלא מתורת מומין שבגלוי. והכוונה כאן. על טרפה שבסתר בלבד. <b>אבל</b> כל שאר טרפות שבגלוי. נ"ל שאין נמלטין מדין מומין. דוק ותשכח. כך נ"ל מבלי עיון. ועדיין צריך בדיקה בספרים. 
+<b>עד שידיר הנאה </b>והוא שידיר ע"ד רבים שא"ל התרה. כ"פ רע"ב צ"ע. <b>ונ"ל</b> שבוש. דלפום מאי דמסיק. דצריך לפרש הנדר. א"צ שידור עד"ר. דלא צריכינן להכי. אלא למ"ד א"צ לפרט. 
+<b>וראיתי </b>שגם בפי' הר"מ כן הוא וממנו לוקח. ולא דק. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הבא אחר הנפלים</b> אחר הנפל הו"ל למימר. כדמסיים ואמר שיצא ראשו. לשון יחיד. <b>דילמא</b> קמ"ל בהכי. אפילו אירע כמה זימני. דינא הכי. 
+<b>שיצא ראשו חי</b> שהיו תואמים. אחד מהם לא כלו חדשיו. יצא ראשו חי. והחזירו. וקדמו אחיו ויצא <b>כגון</b> שהראשון הוציא ראשו סוף שמונה. ואחר יצא אחיו בתחלת תשעה. וכמ"ד יולדת לתשעה. יולדת למקוטעין. <b>א"נ</b> בנשתהה הולד אחר חברו. וכדאיתא בפ' המפלת. מעשה ונשתהה שלשה חדשים (וכדתנן נמי פ"ב דכריתות). 
+<b>איברא </b>לא ידענא מאי דוחקיה. אמאי לא מפרש כפשוטו בלא תאומים. שאפילו אח"כ יצא כולו מת. וגם כבר הוציא ראשו חי. אעפ"כ הבא אחריו בכור לנחלה. <b>ושמא</b> משום דקבעי לאשמועינן. דאפי' לא יצא אלא ראשו חי קודם אחיו. הבא אחריו אינו בכור לכהן. <b>וש"מ</b> אע"ג דאמרינן טפה אחת היא ונחלקה לשנים. <b>מ"מ</b> אפשר להיות האחד כפל. והשני בן קיימא. שאפילו מת השני מיד אחר שנולד. הרי הוא בכור לנחלה (וכן נוחל ומנחיל בן יומו) דחשיב שפיר בן קיימא. ואין נמשך אחר אחיו כלל. <b>ומכאן</b> תשובה למ"ש בי"ד (סי' שע"ד) בתאומים שמת אחד מהם תוך שלשים כו'. 
+<b>ולאו </b>ק"ו הוא. אם בבני יום אחד. אין האחד נגרר אחר חברו. בבן שלשים גמורות. לא כל שכן. ועמ"ש שם בס"ד במו"ק. ולקמן מ"ד. 
+<b>בן שמונה חי</b> כתבתי במגדל. פשוט שחייב בפדיון. 
+<b>והיוצא מחותך </b>לכאורה נראה. דהכא מיירי בבן שמונה. הוא דבראש לחוד לא סגי. כפירוש ר��"ב. <b>אבל</b> בן תשעה. הא פריש לעיל. דכי יצא ראשו. פוטר. ואפילו החזירו. <b>ודילמא</b> בנחתך במעי אמו. גרע. 
+<b>עד שיפטרו </b>אקרא קאי. דאינו פוטר עד שיפטור רחם בישראל. <b>ולא</b> ידענא אמאי לא ידע מר. תי"ט. לפרושי. <b>ודנקיט</b> תנא לשון רבים שיפטרו. אוולדי שפחה ונכרית קאי. 
+<b>נתגיירה מעוברת כו'. </b>אותו ולד בכור לכהן. ולא לנחלה. דכיון דהורתו שלא בקדושה. לאו בר נחלה הוא. <b>ונראה</b> פשוט דאף הבא אחריו אינו בכור לנחלה. דהא לאו ראשית אונו הוא. 
+<b>וה"ה </b>דאפילו לידתו של ראשון שלא בקדושה. ועיין בגמרא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא לנחלה</b> משמע דיוצא דופן חי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נותן חמש סלעים</b> אע"ג דהנולד בשני ראשין נותן עשרה סלעים לכהן. ולאפוקי מר"י הגלילי. דפרק שני משנה ב'. 
+<b>האב פטור</b> המע"ה. <b>ש"מ</b> בהדיא. דכי הוי ודאי בכור. חייב בפדיון. ואינו נחשב נפל. אע"פ שאחיו התאום מת בחזקת נפל. אינו גורר את אחיו החי אחריו. דלא כש"ע (י"ד סימן שע"ד) וטעות הוא שם ודאי. כמ"ש גם האחרונים ז"ל. והרי מכאן ראיה ברורה. עמש"ל ריש פרקין בס"ד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בתוך שלשים </b> כלומר בתוך שלשים ויום אחד כו' תי"ט. <b>ולא</b> ראה משנה השנויה כאן להלן משנה ו'. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>עד שיאמרו לו שלא נפדה </b>ה"ג רש"י. וקפריש דהכא לא שייך למימר עד שיביא כהן ראיה. דהא יכול לומר לו הבן. לכהן דעלמא יהביה אבא. 
+<b>לכאורה </b>קשיא האי לישנא כחומץ לשיניים. דמי לא עסקינן דמייתי ראיה דלא יהיב. לשום כהן בעולם. בעדים דאמרי לא זזו ידינו מתוך ידו אחר שלשים עד שמת. והא לא קאמר אלא שיביא ראיה שלא נפדה כלל. <b>וגם</b> יכולני לומר שלא יוכל לדחות לכהן לומר לכהן אחר נתן אבא. דילמא מיירי במכירי כהונה. שעשו את שאינו זוכה כזוכה. וכגבוי דמי ולכן לא יוכל לשנותו. <b>הילכך</b> מ"מ איני רואה הכרח לדחות הגרסא האחרת. כמדומה שהיא הקדומה והמוחזקת. 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי </b>עמ"ש בס"ד פ"ק דחלה. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ולא בראוי כבמוחזק</b> הא דקשיא לתי"ט לישנא יתירא דכבמוחזק. מיושב עם מ"ש רע"ב לאתויי כו' וק"ל. 
+
+Mishnah 10
+
+<b>יחזיר לבני משפחה </b> עמ"ש בס"ד בשי"ע (ס"ג). 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בבקר ובצאן </b>בזכרים ובנקבות. <b>ולא</b> אצטריך לפרושי. דבקר וצאן הכי משמע. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הירדן מפסיק</b> לפי מה שראיתי בדברי כותבי הארצות ימים ונהרות. אין רחבו של ירדן אלא חמשים אמה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>הלוקח או שנתן לו במתנה </b>בגמרא ילפינן לה. מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך. מה בניך אינו בלקיחה ובמתנה כו'. 
+<b>תמיהא </b>לי טובא. למאי אצטריך להאי דוחקא יתירא. והאיכא ילפותא עדיפא. מעשר תעשר. בשני מעשרות הכתוב מדבר. אחד מעשר דגן. ואחד מעשר בהמה. דמהאי טעמא. אינו מתעשר הישן על החדש. <b>אי</b> הכי. מניה נגמר נמי פטורא דלקוח ומתנה. דמדאורייתא הני פטירי ממעשר דגן. דדרשינן זרעך ולא לקוח. ולא מיחייבי לקוח ומתנה במעשר דגן אלא מדרבנן. ולהא ודאי לא אתי קרא למעוטי. אם כן אמאי דחיק לאשכוחי קרא אחרינא דלא שייך ביה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל שמתה אמו</b> עמ"ש בס"ד בחי' גמרא חולין (דלח"ב) ובהגהותי לסהר"מ בפ"ג מהלכות אסורי מזבח. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלש גרנות </b>עמ"ש בס"ד בלח"ש ח"א רפ"ג דשקלים. 
+<b>רמ"א באחד באלול ר"ה </b>וחמשה לפני ר"ה וחמשה לאחר ר"ה. אין מצטרפין. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>פטורים </b>עתי"ט ובשי"ע (סקנ"ח). 
+<b>המעושרים </b>גם המנויין קרויין מעושרין לעיל. דתנן שמנאם רבוצים כו' ה"א מעושרים. לפי שגם הם מקבלי פעולת העישור. וכענין תבואה המעושר��. 
+<b>מן המעושרים לתוכן</b> כההיא דתנן לעיל. לא סקרו בסיקרא. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Chullin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,380 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Chullin
+לחם שמים על משנה חולין
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל שוחטין </b>עיין לשון רע"ב. עד אבל אם אין יודעין בו שיודע ה"ל שחיטה כו' בודקין אותו. ואם יודע ה"ל שחיטה. שחיטתו כשרה. ע"כ. <b>משום</b> דיוקא אצטריך. למימרא דמיהו לכתחלה לא. גזרה שמא ישכחו לבדקו. <b>ודילמא</b> היא גופה נמי קמ"ל. דשחיטתו כשרה. ולא גזרינן דילמא משתלי. ולא קנסינן בדיעבד. <b>ולענין</b> נשים ועבדים בשחיטה ערפ"ג דזבחים. ומו"ק ס"א. ובחי' על הרא"ש. 
+<b>שחיטת נכרי </b>עתי"ט בשם רש"י ובשם ר"י. דלא בר זביחה הוא. ותקשי חרש. עמ"ש בס"ד במו"ק לי"ד. 
+<b>הסומא </b>ע"ש בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הכל שוחטין </b>לרע"ב לאתויי מומר. 
+<b>פירוש </b>לתאבון. אבל להכעיס. אפילו בעברה אחת. הרי הוא כגוי לכל דבר. <b>וכן</b> מי שאינו חושש לשחיטה כשרה. אע"פ שאינו עושה להכעיס. דינו כלהכעיס. והיינו נמי דינא דקראים האידנא. ולא כמ"ש הרע"ב בסמוך. ע"פ הר"מ במשניות (וכבר חזר בו בחבורו ונתן להם דין כותים כו'). <b>ודבר</b> תימה הוא שהרי הם עוברין על כמה איסורי סקילה וכרת. אצ"ל לאוין. נגד קבלת חז"ל. והרי הם מומרים להכעיס ודאי. ושחיטתן נבלה. כמי שאינו בתורת זביחה פשוט בעיני. 
+<b>ומינה </b>דמחלל שבתות בפרהסיא. ואצ"ל עובד ע"ז שלא מאונס. דלא שנא להכעיס. או שלא להכעיס. כולה חדא מילתא היא. ודינו כגוי לכל דבריו. <b>משא"כ</b> האנוס על עסקי נפשות. אע"ג דעבר אעשה דונקדשתי בתוך ב"י. ודאי דינו כישראל לכל דבר. 
+<b>ובכל שוחטין </b>עמו"ק (ס"ו) בס"ד. 
+<b>ובקנה </b>ע"ש. בס"ד. <b>ומ"ש</b> הרע"ב ואתי למעבד חלדה. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. דכי מינקבי סימנים. תו לא שייכא חלדה. לא מעלה ולא מורדת. 
+<b>והשנים </b>עמו"ק בס"ד. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כשר בפרה</b> ע"ק רמ"ז מ"ה ועשי"ע (ספ"א). 
+<b>טהור בכלי עץ </b>פשוטיהן טהורים מדאוריי' הר"מ. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק ריש ה"ל חנוכה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כ"מ שיש מאון אין חליצה</b> הך מאון וחליצה לאו בחד גוונא איירי. אלא הא כדאיתא. והא כדאיתא. דהיינו מאון בקדושי קטנה דרבנן. וחליצה דהכא לזיקת קטנה. שקידושיה דאורייתא עסקינן. כגון שקבל בה אביה קדושין. דזקוקה היא ליבם דבר תורה. ואצטריך קרא למעוטה מחליצה עד שתגדיל. <b>אבל</b> קטנה שהשיאוה אמה ואחיה. דמדאורייתא אין קדושיה קדושין. ולא זקוקה ליבום. ודאי לא מיירי מנה. אלא אם רוצה ממאנת ביבם. ואי לא מיאנה. חולצת אפילו כשהיא קטנה. 
+<b>איברא </b>איכא למימר. אפ"ה מדרבנן לא תחלוץ עד שתגדיל. משום לא פלוג. דלא לימרו כל קטנה יוצאה בחליצה. 
+<b>י"ט שחל בע"ש תוקעין</b> אע"ג דתקיעה בי"ט ודאי אסירא משום שבות. <b>גזרה</b> דרבנן בעלמא היא. שמא יתקן כלי שיר. הם אמרו והם אמרו. אינהו אסרי לה. ואינהו שרו במקום הצורך. <b>והא</b> דבחל במ"ש אין תוקעין. אמאי. לתקע כי היכי דלידעו דשרו בשחיטה לאלתר. <b>היינו</b> משום דאין דוחין שבות להתיר. הכי מסקינן בגמרא שלהי פרק ואלו קשרים. <b>ובהכי</b> ניחא לי מה שנתקשו בו התו' ר"פ החליל. במאי דאשכחן הכא דתקיעה דחיא י"ט. ואילו התם. תקיעה דמצוה לשמחת בית השואבה. לא שרו לה. ונדחקו בטעם הדבר. 
+<b>איברא </b>אליבא דתלמודא דשבת דאייתינן. אתי שפיר. דלא שרו לה אלא דווקא לאפרושי מאיסורא. ולהפריש את האדם מן העברה. אבל במקום מצוה. מצינו שהעמידו דבריהם. אפילו לדחות מ"ע של תורה. מפני שבות של דבריהם. כדמסקינן בהאשה רבה. קום עשה שאני. וחשו יותר שלא לעבור בידים אפילו אשבות דרבנן. כ"ש שלא התירוהו בשביל עשה של דבריהם. כגון תקיעה לשמחת בית השואבה. אע"ג דאסמכוה אקרא. 
+<b>והא </b>ודאי שמחת י"ט עדיפא. מנה. דהיא מ"ע גמור של תורה. ומצינו שחששו לו חז"ל הרבה. דלא ליתו לאמנועי משמחת י"ט. ואעפ"כ לא ראו להתיר בשבילה שבות דתקיעה. ק"ו שלא לדחותו מפני שמחת בה"ש. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>השוחט </b>דיעבד כו'. והשתא סיפא שנים אוחזין דלכתחלה כו' תי"ט. <b>ואינו</b> מוכרח. דכוותה שנים אוחזין כו' ושוחטין. דכל היכא דהפעולה מאוחרת לפועלה. דיעבד משמע. דוק ותשכח. 
+<b>ומההיא </b>דתנן התם ומרק אחר שחיטה על ידו. ליכא למשמע מידי. דהתם שאני. דאתעביד ליה הכשר שחיטה בחד. להכי אפילו בקדשים שרי לכתחלה נמי. <b>ותו</b> איכא למימר. בההיא ודאי קדשים קילי. משום דלא סגי בלא"ה. משא"כ בחולין. דלא לדם הוא צריך. ולעולם אימא אפילו כה"ג. לכתחלה לא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נפלה סכין </b>מידו אחר שהתחיל לשחוט. 
+<b>אם יש בסכין מלא צואר </b>לא קאימנא עלה שפיר בטעמא דמילתא. מה בין הוליך ולא הביא כו'. ובין הוליך והביא. 
+<b>ובאוחז </b>סימנין בידו. כמדומה יכול לשחוט שפיר בכל גוונא וצ"ע. 
+<b>אע"פ </b>ששחטה כדרכה. דבר זה קשה הציור הוא שתשחוט הסכין בדרך נפילתה. שחיטה הגונה. בלי דרסה וחלדה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>עחי"ג </b>ועל הרא"ש. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כשרים</b> ואין אומרים כבר מתו קודם שחיטה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שנים אוחזין בסכין ושוחטין </b>ע"ל מ"ב. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אין שוחטין לגומא </b>ריקנית. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נקובת הושט </b>מסקינן בגמ' דר"ע שנאה קודם חזרה. משום פסוקת הגרגרת צריך לומר כן. אבל נקובת הושט לעולם אימא אפילו קודם חזרה נשנית ודוק. עמ"ש בס"ד על הרא"ש פרק השוחט (דקמט"א). 
+<b>המסס וב"ה </b>ז"ל תי"ט. צ"ע דלפי סדרן ה"ל למתני ב"ה והמסס ע"כ. <b>אשתמיטיה</b> הא דאמר אביי שילהי פב"מ. דהני תלת מילי אשתני שמייהו מכי חרב בה"מ. הובלילא בי כסי. בי כסי הובלילא. הא בהדיא דכסדרן תני להו. ולפום שמייהו כדמעיקרא. והאידנא הוא דאשתני. להכי מפרשינן להו איפכא. איברא מתניתין מקמי דחרב בה"מ איתניא. כדמוכח בדוכתי טובא. ומשנה לא זזה ממקומה. 
+<b>דרוסת הנץ כו'. </b>גבי עוף הוה שייך למתני כו' תו'. <b>אגב</b> קאתי לאשמועינן. דאין לנץ ולגס דריסה אלא בעוף. לא בבהמה. אפי' הגס בדקה לא. 
+<b>כל שאין כמוה חיה </b>נראה דאתי לאשמועינן אף על גב דזמנין חיה. כדאייתי תלמודא שילהי פרקין. והלא יש שמתקיימות שלש שנים. לא חיישינן למעוטא דמעוטא דלא שכיח. וטרפה היא מ"מ. ואע"פ שהיא חיה בפנינו. וכמ"ש הר"מ ג"כ שיש מהן שיכולין לחיות עפ"ד הרפואה. וכן מעידים בנפחתה גולגולת וקנה ונקבו דקין. כמ"ש הרשב"א בת"ה. וכ"כ בתשו' לענין יתרת. <b>קמ"ל</b> דהא לאו מילתא שכל מדות חכמים כך הן. לילך אחר הרוב שמתים בטרפות הללו. אע"פ שמעוטם מתקיימין. לכן אמרו כל שאין כמוה חיה טרפה. אף שזו חיה עם טרפותה כמה שנים. אין בכך כלום. מאחר שחברותיה אינן חיות כמוה באופן זה. הרי זו בטלה במעוטה. ונגררת אחר הרוב. וכן נמצא בכל הענינים דברים יוצאים מגדר הטבעי. עיין אגרת בקורת (דכ"א) ואין צורך לומר שאין חוששין למעשה נסים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הכתה חולדה</b> וכ"ש אם הוכתה ממי שהוא גדול מחולדה. <b>וה"ה</b> למוכה. דלא שנא בין קטן לגדול ממנה. וניכא לפלוגי בה בין דק לגס. כמו בדרוסה. 
+<b>נקב הקורקבן </b>עיין לשון ר"ן בתי"ט. דאי מחמת קוץ ודאי טרפה. <b>אניקב</b> חיצון ולא פנימי קאי. אבל פנימי בלא חיצון ודאי כשר. אף מחמת קוץ. ולישנא קטיעא נקט תי"ט. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר"א אפילו ניטל </b>הא דדייק תי"ט. לרבנן דפליגי עליה. הו"ל למתנייה באלו טרפות <b>לאו</b> דיוקא הוא. דהא ודאי כחה דהתירא עדיף. ולמתני פלוגתייהו בתרווייהו. פשיטא דלא מילתא היא. דהא כולהו בבי אצרוכי מצרכינן להו. 
+<b>יצאו בני מעיה ולא נקבו </b>איכא למידק לישנא יתירא דנקט ולא ניקבו. פשיטא דבהכי מיירי. דאל"ה. אטו משום דיצאו נמי. לתכשרי. 
+<b>וי"ל </b>דאשמעינן בהכי מילתיה דרב דמייתי תלמודא. ל"ש אלא שלא היפך בהן. אבל הפך בהן טרפה. משום דבכלל נקובי הוא. דסופו לינקב ודאי. כמ"ש התו'. <b>היינו</b> דקמפרש תנא בלישנא אריכא. שאינה כשרה ביצאו מעיה. אלא בשלא נקבו דווקא. דהיינו שלא נתהפכו. דכנקובים חשובים. דנקובים ממש. פשיטא דלא אצטריכא ליה. ושפיר הוא. דליכא מילתא בגמרא. דלא רמזה רבי במתני'. כדפרישנא בדוכתי טובא בס"ד. 
+<b>ומה </b>ששנה זה בעוף. אע"פ שבהמה ועוף שוין בו. <b>ע"ל</b> ר"פ. הביא תי"ט בשם רש"י. טעם נכון. משום דבודאי לא אצטריך אלא לאשמועינן היתירא בעוף. היכא דלא ניקבו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה סימני. צ"ל ודמה טעון כיסוי. 
+<b>כל עוף הדורס </b>עחי"ג (דס"א ס"א). 
+<b>הדורס </b>עחי"ג (דנג"א) על מ"ש תו' ד"ה שאר. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת </b>סירכא דקרא נקט. והאמרינן בגמרא דלא אצטריך לגופיה. דכל שיש לו קשקשת. יש לו סנפיר (וצ"ל אע"פ שאין רואין בו סנפיר. רק קשקשת בלבד. אנו מתירין אותו. ואומרים שכבר היו לו והשירן. או עתיד לגדלן) ולא כתביה רחמנא אלא משום יגדיל תורה דלא ליתי למטעי. <b>אפ"ה</b> איכא למידק. אכפל תנא ונסיב סנפיר כדי. ולא סמיך אההיא דתני התם בפרק בא סימן. כל שי"ל קשקשת י"ל סנפיר. <b>ויש</b> ליישב קצת. דאשמעינן אגב אורחא מילתא דאיתא בת"כ. דקשקשת אחת תחת סנפירו בעינן. <b>ובהכי</b> אתי שפיר יתורא דקרא. למילף דקשקשת בצד סנפיר בעינן. ודילמא היינו נמי דכתיב סנפיר באוריי'. להגדיל תורה דקאמרינן. 
+<b>עי"ל </b>לדעת הר"מ. דס"ל כל שאינו בצורת דג (כגון חיות גדולות עם קטנות שבים) הרי הוא בכלל שרץ המים. כמ"ש פ"ב מה"ל מ"א. משמע דלהכי כתבינהו רחמנא להני תרי סימני דגים. למימרא דלא סגי בלא"ה. עד דאיכא תרוייהו ודאי. לאפוקי בריות שבים שהן בצורת חיות. ולא בצורת דגים נינהו. <b>והא</b> דאמרינן פ"ב דע"ז. חמרא דימא שרי. תורא דימא אסיר. וסימנך טמא טהור. 
+<b>על </b>כרחך צ"ל. חמרא דימא. אית ליה סנפיר וקשקשת. משו"ה שרי. דהו"ל צורת דגים. משא"כ תורא דימא. אע"ג דאית ליה קשקשת. לא משתרי בהכי. דבכהאי גוונא לא מסהיד סימן קשקשת אסנפיר. אלא בריה בפ"ע הוי. ולא בכלל דג הוא. <b>וכמו</b> שאין הקשקשים שברגלי העופות. מועילין להן להעיד על טהרתן. כיון דלאו מינא דדגים נינהו. הכי נמי הני חיות שבים. שאינן באין בשני סימנין. לאו מין דג הן. ואולי ג"כ מהרקק נבראו כעופות. היינו דכתב סנפיר וקשקשת בסימני דגים. דודאי תרווייהו אצטריכו. דאל"ה לאו דגים מיקרו. וקאתי תנא ופריש. ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. ולא קאמר ובבריות המים. או לימא וכל אשר במים. אשר לו סנפיר וקשקשת. כלישנא דקרא. אלא לאשמועינן דבדגים דווקא קמיירי דאית להו תרתי סנפיר וקשקשת. בין שישנן לפנינו בין שהשירום ושעתידים לגדלם. מיהת תרוייהו בעינן. משא"כ שאר בריות המים. שידועין בסימן אחד בלבד. אפילו הוא קשקשת. לא בכלל דגים הוא. כיון שאין לו שני הסימנין בשום פעם (דהכלל כל שי"ל קשקשת כו'. לא נאמר על מה שאינו מין דג) והרי זה מדויק ונכון בענין. <b>וקמ"ל</b> נמי תנא דמתני' הא דתניא בברייתא שאפילו א"ל ע��שיו אלא לאחר זמן. או שהפילן בים. הוו נמי סימני טהרה. דמשו"ה האריך. ונקט לישנא דקרא כל אשר לו סנפיר וקשקשת. ולא קיצר בלשונו לומר. ובדגים סנפיר וקשקשת. למימרא דכל שי"ל הסימנין הללו. בכל אופן שהוא. בין שהם לפנינו וראינום. או שידענו בודאי שישנן בהם בשום זמן. דיו. אבל כל שאינו בעל שני סימנים הללו כלל. לאו בכלל מין דגים הוא. 
+<b>רי"א שני קשקשים </b>עתי"ט בשם הר"ן דמתיבת קשקשת הכפולה קילוף. <b>ואי</b> תקשי לך. א"ה מאי קאמר תלמודא. אי לא כתב סנפיר. הו"א מאי קשקשת סנפיר. והיכי אפשר למטעי. אי מגופה שמעת לה. דהתיבה עצמה אין לה משמעות אחר. 
+<b>הא </b>לאו מילתא. הר"ן לא קאמר אלא שכפל שורש המלה מורה על שנים. ואי לא הוה כתיב סנפיר. אדרבה הוה משתמע שפיר. מאי קשקשת סנפיר. שכן הוא זוגי. לעולם אין לך דג בעל סנפיר. שאין לו שני סנפירין לפחות. אבל בתר דכתיב סנפיר. ידעינן דקשקשת הן הקבועים בו. וילפינן מכפילת המלה. דבעינן לא בציר משנים. 
+<b>והשתא </b>ניחא נמי. הא דמייתי בת"כ. זכר לדבר ושריון קשקשים. משום דאכתי איכא לדיוקי מנלן דסנפיר הפורח בהן. דילמא בקושטא אפכא הוא. סנפיר הוא הקבוע בו. ודי באחד. דמשו"ה כתיב ביה לשון יחיד. וקשקשת הוא הפורח בהן. דמשו"ה כפול הוא. לפי שהוא זוגי. להכי מייתי ליה נמי קרא דשריון קשקשים. דמשמע טובא ודאי. הא על כרחך לאו כנפים דפריחה נינהו. דאינהו לא טפי מתרתי הוו. אלא ודאי דקביעי וקיימי בגוויה הוו. כמו בשריון. ומדלא כתב רחמנא סנפיר וקשקשים. שמעינן דל"צ טובא כמו במלאכת שריון. מ"מ לא בצירן מתרי. מדכתיב קשקשת כפול העי"ן. והיינו תרי. טפי לא בעינן. מדשני קרא בדבוריה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מן הטחול </b>לשון רע"ב ולהכי נקט טחול וכליות. מידי דלא מיטרפא בהו. וכתב תי"ט ותמיהני. דבמ"ב לעיל כתב ניקב הטחול טרפה. ומי גרע ניקב מנחתך. והכי איתא התם כו'. הא קמן דליתא להא עכ"ל. 
+<b>אשתמיטתיה </b>מסקנא דסוגיא דתלמודא. דלית הילכתא כר"ע. דניקב בקולשיה ודאי כשרה. ואפילו בסומכיה. אם אינו נקב מפולש. כשרה. וכמ"ש גם הרע"ב לעיל. א"כ בחנם תמה תי"ט ואין מקום לדבריו. <b>גם</b> נעלם ממנו שינויא בתרא דשנינן התם. ניקב לחוד. נחתך לחוד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>טהורה עד שיצא הולד </b>היינו שיוציא רוב פדחתו. כדתנן בהמפלת. עמ"ש בס"ד מ"ד פרק ז' דאהלות. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>קורעו ומוציא דמו </b>אבל לחתוך אבר אבר ממנו לא. <b>הכי</b> משמע בבתרא דיומא (פע"א) דלא סגי ליה בלא קריעה. 
+<b>קרעה ומצא בו ב"ט חי טעון שחיטה. </b>עתי"ט שהקשה בשם הדרישה. מאי קמ"ל פשיטא. ונדחק מאד ליישב דהו"א שהתורה התירה מה שבבהמה בלא שחיטה. ע"כ. <b>ואי</b> אפשר לשמוע דבר זה. אטו מי עדיף מאיבריה. וכי באיזה סימן יוכשר. ולא התירה תורה טהורים אלא בסימנים. ואף הם אינן ניתרים אלא בשחיטה. <b>ולי</b> נראה. דקמ"ל ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. וש"מ דאף השוחט את הטרפה. ומצא בה ב"ט חי. לכ"ע ניתר בשחיטת עצמו. ואפילו לדברי המתיר. כדאמר רבא בגמרא. 
+<b>היינו </b>דהאריך בלשונו לפי שלא נשחטה אמו. טעון שחיטה. דאע"ג דקיי"ל שחיטת אמו מטהרתו. אפ"ה כי ליתא לשחיטת אמו. מהניא ביה שחיטת עצמו. והוא הדין לשחיטת טרפה. דכליתא דמיא. ולא מהניא ביה ולא מידי. וזקוק לשחיטת עצמו. שהרי לא נשחטה אמו. שחיטה המתרת באכילה. הוי ליה דומיא דקרעה. שעושה אותה טרפה. דוק. <b>א"נ</b> קמ"ל. דשחיטה מועלת בו. ס"ד לא תהני ביה שחיטה. כיון שמתה אמו. עובר ירך אמו הוא. ואיידי דתני רישא טעון. או לא. תני נמי סיפא האי לישנא. 
+<b>והוי </b>יודע שכל הדינים השנויים כאן בבהמה גסה. שכנגדם בבהמה דקה. היולדת לחמשה. דין בן ארבעים. כדין בן שמונה. ובן חמשה. כבן תשעה. לענין התרתו ע"י שחיטת אמו. או ע"י שחיטת עצמו. ולמחלוקתו של ר"מ וחכמים. כדאיתא בתמורה (די"א ע"ב) והתימה שלא זכרוהו המחברים כלל. ועשי"ע (סך"ה). 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מן הארכובה ולמטה כשרה </b>עיין לשון רע"ב עד. היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש. <b>לפי</b> פירוש זה. מן הארכובה ולמטה. היינו בארכובה עצמה. <b>וממנה ולמעלה</b> היינו בפרק האמצעי. <b>א"כ</b> לא הוי למעלה דומיא דלמטה. שזו בפרק של ארכובה. וזו בפרק אחר שלמעלה ממנה. ולפירוש הרא"ש בתשובה. ניחא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מפני דרכי האמורי</b> פירש רש"י וכתיב ל"ת כמעשיהם. ואינו מקרא כו' וצריך להגיה במקומו תעשה תעשו כו' (והוגה כמעשיהם לא תעשו) כ"ה לשון תי"ט. <b>במ"כ</b> שמא שכח מקרא שכתוב בפרשת הנה אנכי שולח מלאך (שמות כ"ג). 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אותו ואת בנו </b>עתי"ט שטת המפרשים. דס"ל שאינו נוהג בזכרים. והיא גם שטת ת"א. עיין גל עד. 
+<b>וכ"ע </b>בתי"ט ומיהו כו' דלר"י כו' מספקא לן כו' הילכך. אי ודאי לן שהוא אביו. אסור לשחטן ביום אחד. <b>והיכי</b> דמי. נ"ל היינו שראינו שרבע השור את אמו של זה. ומן אז שמרוה בבית. שלא עלה עליה זכר אחר (או שלא היו שם זכרים מצויים לה כלל) עד מלאת תשעה ירחים. שכלו לו חדשיו. חזקה שזה אביו. ולאשתהי לא חיישינן. כדלא מספקינן דכוותה באדם. אפילו לדין מיתה בודאי מחזקינן ליה. אע"ג דשכיח ביה אשתהי. ולפד"ז סופג ארבעים. גם על האב. 
+<b>ושניהם סופגים </b>מ"ש תי"ט אליבא דרמב"ם נ"ל הראשון חייב כרת. בלא התרו בו. 
+<b>מלבד </b>שהוא דוחק נגלה. לאוקמה למתני' בתרי טעמי בחד בבא. עדיין צ"ע אי חייב כרת בדלא אתרו ביה. אע"ג דקמי שמיא גליא ולא אברו סהדי אלא לשקרי. או משום דילמא אשתלי ועבד ולא אדעתיה. אפ"ה נ"ל יותר שגם לדין שמים. צריך התראה. שתהא דעתו מיושבת עליו. ואינו עושה אלא להכעיס. אף אם ה' חוקר כליות ולב. מ"מ אינו בא בטרוניא עם בריותיו. במקום שיש לחוטא התנצלות לומר שלא במרד ובמעל עשה. וכן נראה מן הכתוב הרבה כמה התראות הוצרכו הנביאים לעשות קודם שנתחייבו ישראל. אלא שי"ל רבים שאנו. <b>ולמאי</b> נ"מ בהך פסקא דדינא. עיין השמטה דשלהי מכות. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואם קדם השני </b>עד שלא נשאל הדבר. זכה. 
+<b>וקמ"ל </b>דכהאי גוונא לא קנסינן ליה. ולא דיינינן ביה דינא דגרמי. <b>מיהו</b> בדעבר על דברי ב"ד. נ"ל בר נדוי הוא. ומיבעי למקנסיה עד דמפייס לב"ד. ומפצי לחבריה. 
+<b>ונ"ל </b>דפירוש רא"ש חלוק על פרש"י בזה דלרש"י סתמא דמתניתין משמע בין לקח מאחד בין לקח משנים. אי אתו לקמן לדינא. אמרינן ראשון ישחוט. ואם קדם השני ושחט קודם שנשאל הדבר לב"ד. זכה. <b>אבל</b> לרא"ש דווקא בקנו שניהם מאחד. אין השני רשאי לשחוט תחלה ע"י שאלה. אורויי לא מורינן ליה. <b>מיהו</b> נראה דמודה נמי. אם קדם השני כה"ג בלי שאלה. זכה. שאין לומר בחנם לצדדין קתני. אבל בקנו משנים. ס"ל דאין נזקקין לתובע תחלה לשחוט. וק"ל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ומודה ר"י </b>כתו' תימה למאן מודה. דאימתי דר"י לפרש. <b>ולי</b> נראה אע"ג דאימתי דר"י לפרש הוא בא לדברי ת"ק. דלא כדסבר תנא דסדר מתניתין. וקאתי איהו לפרושי למילתיה דת"ק. ולא לפלוגי עליה. מ"מ פליג אליבא דת"ק. ואהא קאי ומודה. למען דפליג עליה אליבא דת"ק. 
+<b>את האם לחתן כו'. </b>עיין רע"ב. דאורח ארעא לעשות סעודה בבית החתן. <b>עמ"ש</b> בס"ד בדרוש שמש צדקה. תמצא דברים נחמדים. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אבל לא במוקדשין </b>דאמר קרא חיה או עוף. מה חיה אינו קודש <b>אע"ג</b> דאיתינהו בקדשי בדק הבית. <b>לאו</b> בני אכילה נינהו. 
+<b>במוקדשין </b>חטאת העוף ועולת העוף. <b>אע"ג</b> דנוחר ומעקר לא בעי כיסוי אפילו בחולין. והא קתני להו בסמוך (מ"ב) <b>היינו</b> משום דאסורים באכילה. ומליקה שריא לכהנים. וגבי כיסוי דם לא כתיב אלא שפיכה. משו"ה צריכא. 
+<b>ואם שחטו אין מכסין דמו </b>ואע"ג דעוקר ד"ת כו' תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי עקירה איכא הכא חיה אמר רחמנא. ולא בהמה. ולא ספק (דוגמא ממזר ודאי הוא דל"י כו'. ודכוותה טובא אע"ג דספיקא דאוריתא לחומרא. רבנן הוא דאחמור. לעשות סיג לתורה. הם אמרו. והם אמרו ולא גזרו היכא דמתיא לידי קולא. דלא ליפוק מנה חורבא. משו"ה לא צרכינן לההיא דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כסהו הרוח חייב לכסות </b>כה"ג נראה. מי ששפך יכסה. ואם קדם אחר וכסה. חייב לשלם עשרה זהובים. <b>מ"מ</b> בנתגלה שלא בפני השוחט. מספקא לי אי מיחייב לאודועיה ברישא. 
+<b>בדם בהמה או חיה</b> עמ"ש בס"ד במו"ק לטי"ד (סך"ח). 
+<b>בדם חיה</b> דם היקז של חיה. <b>ואיכא</b> טובא כדלעיל מ"ב. וכן של חיה טמאה. וכ"כ הר"מ. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושאינו מגדל צמחים כו', </b>עמו"ק לטי"ד (סך"ח). 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ובמוקדשין</b> ואיך נהגו בק"פ. <b>עמ"ש</b> בס"ד פרק ז' דפסחים. ובשי"ע (סי"א). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שולח אדם ירך </b>שלמה. ולא חתוכה. 
+<b>ובמקום </b>שמכריזין ולא הכריזו. אי נמי בפני ישראל היודע שבחזקת כשרה שגר לו. 
+<b>ולנכרי </b>רבותא קמ"ל. אע"ג דטעי וסבר שהיא כשרה לגמרי. אפ"ה שרי משום דמטעי נפשיה. אבל חתוכה אסור בכה"ג. משום דאסור לגנוב דעת הבריות. <b>והוא</b> הדין דבישראל שלמה שריא. 
+<b>וחתוכה </b>פשיטא אסורה. משום מכשול נמי. אם לא הודיעו. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אם יש בה בנ"ט </b>ולא שערוה חכמים לכל ירך בהחלט. להודיענו זה. אם יש בה בנ"ט אם לא. דהא אינהו קים להו בשעורא כה"ג. ובקיאי טפי מנן. כדחזינן בזרוע בשלה דמשם למדוה לשער בששים. <b>וא"ל</b> לפי שאין כל הירכות שוות. דיש ירך עבה ושמנה. ויש רזה וכחושה. יש בעלת בשר הרבה. וגיד שלה דק. ויש להפך כחושת בשר. וגיד שלה עב וגס. דא"ה בזרוע נמי נימא הכי. והיכי גמרי מנה. <b>אלא</b> נ"ל מפני שלפעמים היא חתוכה. וצריך שיעור מיוחד לפי מה שנחתך ממנה. ואז אין מועיל לה השעור שיתנו בשלמה. להכי מילתא ספיקא נקטו. וכללו דינה בדרך קצרה כאחת. כך נראה לי. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>והרוטב בנ"ט </b>עמ"ש בס"ד פ"י דתרומות מ"ח. <b>ומ"ש</b> רע"ב וביצה שיש בה אפרוח כו' צריכה ס"א כנגדה. עתי"ט בשם כ"מ. <b>ודבריו</b> דחוקים דא"ה בכל מידי דלא מיבטיל גופיה. ליבעי ס"א. 
+<b>ויש </b>לרמב"ן ז"ל. טעם אחר יפה מאד. שהחמירו בביצים מפני שאין כולן שוות בגדלן. לכן הוסיפו להן אחת. <b>ונ"מ</b> לדינא. עיין עלית המלאכה (דשצ"ב) ועיין קונטרס שלל ביצים. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ועדיין בהמה טמאה מותרת להם </b>אע"פ שקיימו כל התורה. וכן בפירוש אמרו גם בזאת. עה"פ וטבוח טבח והכן. טול ג"ה בפניהם. 
+<b>וקשיא </b>בין לר"י בין לרבנן. דמשמע לכ"ע הוה שריא להו בהמה טמאה. ולמר אף ג"ה. <b>יש</b> לומר. לפי שלא היו מצווים ועושים. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מותר בבשר דגים </b> אע"ג דבלשון תורה ודאי מיקרי בשר. כדכתיב אם את כל דגי הים יאסף להם וגו'. ואתה אמרת בשר אתן להם. <b>כיוצא</b> בו הנודר מן המבושל. מותר בצלי. אע"ג דקרא לצלי נמי מבושל קרי ליה. דכתיב ויבשלו את הפסח. לשון מקרא לחוד. ולשון בני אדם לחוד. וכמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לא קרעו אינו עובר עליו</b> בלב עוף. אבל בלב בהמה חייב כרת. 
+<b>צ"ע </b>דהא דם שבשלו הוא. 
+<b>המעלה את העוף </b>לעיל הו"ל למתנייה. גבי פלוגתא דב"ש וב"ה. אלא משום דדמי למאי דסליק מניה. דאינו עובר. 
+<b>אינו עובר </b>עליו בל"ת. <b>אינו</b> יכול לבוא לידי ל"ת. <b>ועל</b> כרחך הכי הוא פירישו. דאטו המעלה בשר בהמה עם גבינה על השולחן. מי קעבר אמידי. או אי קאכיל בשר עוף בחלב. מי איכא מ"ד דעובר בלא תעשה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ר"ע אומר </b> לפלוגי אדריה"ג קאתי. משו"ה נקט תנא הך לישנא. 
+<b>חיה ועוף אינם מן התורה</b> נראה דלא שנא בשר חיה בחלב בהמה. ל"ש בשר בהמה בחלב חיה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אם יש בנ"ט </b>ה"ז אסורה. באכילה בלבד. 
+<b>ולענין </b>קיבה עצמה. עמ"ש רע"ב בשם רש"י. דחלב גמור הוא. ומותר להעמיד בו. כל שלא נמלח בעורו. דין חלב גמור יש לו לכל דבר. 
+<b>והיינו </b>נמי דלא שרי להעמיד בעור הקיבה. מטעם חלב מתה ושחוטה. ככחל דלעיל מ"ב. וכמ"ש בס"ד במו"ק לטי"ד (ספ"ז). 
+<b>אבל </b>אין לו דין מעמיד לאסור בכל שהו. מטעם שכתב רע"ב. <b>ועוד</b> שאינו דרך בשול שאסרה תורה בבב"ח. אלא דרך שרייה. דמדאורייתא שרי. משא"כ בעור קיבת נבלה. שאסרו מחמת עצמן מן התורה. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>השוחט בהמה טמאה כו' מפרכסת </b>עשה אזנך כאפרכסת. ושמע מ"ש בס"ד בשי"ע (ססמ"א). 
+<b>עור האדם</b> עשי"ע שם. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>חוץ מעור האדם</b> עתי"ט ולכאורה גמרא ערוכה היא בפ' לולב וערבה בהנהו תרי מיני. משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא. אלא שאין למדין הלכה מאגדה. ועשי"ע סי' הנ"ל באורך. גם למ"ש תי"ט בשם תו' דהכא ודנדה. ע"ש. 
+<b>עד שיתיז ראשה</b> היינו שחיטת שני סימנין (משום דסתם שחיטה אינה אלא ברוב שנים). והכא בטעמא דאינה בשחיטה. אף מעוט סימנין שחיטה קרי לה. אבל שחיטה גמורה. היא התזת הראש כבס"פ השוחט. ועספ"א דאהלות. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בכור שנתערב </b>ערע"ב ותי"ט <b>ולדידי</b> חזי דלא צריכינן לדחוקי דמיירי שנתערב בב"מ דווקא. אלא שכבר נשחטו כולן ואין המום ניכר. שסימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה. 
+<b>ואם אמר חוץ מן המתנות </b>עמו"ק י"ד (סס"א) <b>ומ"ש</b> רע"ב ואפילו הוא כהן. אם הוא טבח ממתינין לו ב' ג' שבתות. אע"פ שרואין אותו מוכר בשוק. אפ"ה איכא למימר דלדידיה קשחיט ואתותר. דלא הוה צריך לכולי האי ומזבין המותר. והני מילי עד שתי שבתות. בכפר. שאין שם אוכלי בשר מרובין. אין תולין שישחוט יותר מזה לעצמו. וישתייר כל פעם. ויוכל להגיע לו מזה הפסד מרובה. אף כי לנותר בבשר. שאין לו חפץ בו. שבודאי הוא אוכל המנות היפות. ומניח הגרועות. ולא יהו לו קונים מצויים. במשום שאין רוב עם. לפיכך יותר משני שבתות. ודאי שוחט כדי למכור הכל על מנת להרויח. ואינו עושה מעותיו אנפרות. ובכרכים דשכיחי אינשי טפי. מזדבן אפילו נתן מים ע"ג בשר. מ"מ טפי משלש שבתות. לא. דכולא האי לא שדי אנש זוזי בכדי. עיין גמרא ריש כתובות ושלהי עוקצין. <b>שם</b> ואם קבע כו' אין ממתינין (צ"ל) לא רצה לתן מנדין אותו. <b>אזדא</b> לטעמיה דכתב ריש פרקין דלקמן ע"ש. אבל תמה אני איך נהוג במתנות בימי רע"ב. ובאתריה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מן הפרק </b>כו' עתי"ט משמא דגמרא להביא צמר שבראשי כבשים. <b>פירוש</b> דבר זה קשה עחי' גמרא. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>למ"ש </b>תי"ט בטעם הדבר שלא הודו חכמי הדור לרש"י במ"ש דלא נהוג עלמא במתנות. <b>עמ"ש</b> בחי"ג בס"ד פשר דבר הגון. ועפ"ז לא טרח הרע"ב בכדי בהא. משום דבא"י כתב פירושו למשנה. 
+<b>אלא</b> כו' עמ"ש תי"ט בענין בגדי שרד. <b>עם</b> שכך פירש"י מדעת עצמו לפי פשוטו של דבר. 
+<b>מ"מ </b>אין ��ן דעת רז"ל. ואשתמיטתיה לתי"ט גמרא פ"ז דיומא (עב"ב). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>משקל חמש סלעים</b> הך שעורא אשכחנא נמי. במעשה ידי אשה לבעלה. 
+<b>לא הספיק לתנו לו עד שצבעו פטור </b>נ"ל לתת טעם הגון לדבר. משום דבעינן שיתן לו כדי לעשות בגד לשירות. <b>ומכי</b> צבעו תו לא חזי לבגדי כהונה של כהן הדיוט. שכולן לבנים. כמו בגדי לבן דכ"ג בי"כ. כמ"ש הר"מ בה"ל כ"ה. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואינו נוהג אלא כשאינו מזומן </b>כי יקרא קן. גי' פרט למזומן. 
+<b>שקננו בפרדס </b>נ"ל כה"ג דהו"ל חצר שאינה משתמרת. אפי' הוגבהה האם מעליהם. ואפי' שלחה אם חזרה. חייב לשלח אף מאה פעמים. דבחצר שאינה משתמרת בעינן תרתי. עומד בצד שדהו. ואומר זכתה לי שדי. משו"ה כל כמה דלא לקח הבנים ולא אמר מדי. אכתי לא קנינהו. ולא מזומן נינהו. ועיין ח"מ (סרס"ח) ושמא אפילו באמירה בעלמא. אע"ג דקני קנין גמור. לא הוי מזומן. דמדשבק להו התם. הוו להו הפקר. דוק. וצ"ע שם ובסרס"ח. ובמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קן מכל מקום</b> אע"ג דקן תרתי משמע. כדאיתא ריש קנין. <b>הכא</b> נמי לא בציר מתרי. אם ואפרוח. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אפילו לטהר </b>בגמרא אוקי לה בנטלה ע"מ לשלחה. ופירש"י דא"נ לא משלחה. לאו ליכא. דבהתר לקחה. עשה הוא דאיכא. וסד"א הואיל כו' גדול שלום כו'. והאי מצורע כיון דכמה דלא מיטהר אסור בתש"ה (אזלא כמ"ד מוחלט אסור בתש"ה) מה"ד ליתי עשה דידיה ולדחי עשה דשלוח הקן. קמ"ל. <b>וא"ת</b> היכי ס"ד דלדחי. והא אפשר לקיים שתיהן. שימתין המצורע עד שימצא קן ממקום אחר להטהר בו. <b>וי"ל</b> דמיירי בעני שאי אפשר לו לקנות כלום. <b>אי נמי</b> כיון דהשתא לית ליה אחרינא. כל שהויי מצוה לא משהינן. 
+<b>ואף </b>העכוב והאחור מיקרי דיחוי מצוה. כן הוכיחו התו' בשבועות (ריש ד"ג) מכאן. וכן משמע ריש מגלה ובדוכתי טובא. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,383 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Chullin
+לחם שמים על משנה חולין
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Chullin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל שוחטין </b>עיין לשון רע"ב. עד אבל אם אין יודעין בו שיודע ה"ל שחיטה כו' בודקין אותו. ואם יודע ה"ל שחיטה. שחיטתו כשרה. ע"כ. <b>משום</b> דיוקא אצטריך. למימרא דמיהו לכתחלה לא. גזרה שמא ישכחו לבדקו. <b>ודילמא</b> היא גופה נמי קמ"ל. דשחיטתו כשרה. ולא גזרינן דילמא משתלי. ולא קנסינן בדיעבד. <b>ולענין</b> נשים ועבדים בשחיטה ערפ"ג דזבחים. ומו"ק ס"א. ובחי' על הרא"ש. 
+<b>שחיטת נכרי </b>עתי"ט בשם רש"י ובשם ר"י. דלא בר זביחה הוא. ותקשי חרש. עמ"ש בס"ד במו"ק לי"ד. 
+<b>הסומא </b>ע"ש בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הכל שוחטין </b>לרע"ב לאתויי מומר. 
+<b>פירוש </b>לתאבון. אבל להכעיס. אפילו בעברה אחת. הרי הוא כגוי לכל דבר. <b>וכן</b> מי שאינו חושש לשחיטה כשרה. אע"פ שאינו עושה להכעיס. דינו כלהכעיס. והיינו נמי דינא דקראים האידנא. ולא כמ"ש הרע"ב בסמוך. ע"פ הר"מ במשניות (וכבר חזר בו בחבורו ונתן להם דין כותים כו'). <b>ודבר</b> תימה הוא שהרי הם עוברין על כמה איסורי סקילה וכרת. אצ"ל לאוין. נגד קבלת חז"ל. והרי הם מומרים להכעיס ודאי. ושחיטתן נבלה. כמי שאינו בתורת זביחה פשוט בעיני. 
+<b>ומינה </b>דמחלל שבתות בפרהסיא. ואצ"ל עובד ע"ז שלא מאונס. דלא שנא להכעיס. או שלא להכעיס. כולה חדא מילתא היא. ודינו כגוי לכל דבריו. <b>משא"כ</b> האנוס על עסקי נפשות. אע"ג דעבר אעשה דונקדשתי בתוך ב"י. ודאי דינו כישראל לכל דבר. 
+<b>ובכל שוחטין </b>עמו"ק (ס"ו) בס"ד. 
+<b>ובקנה </b>ע"ש. בס"ד. <b>ומ"ש</b> הרע"ב ואתי למעבד חלדה. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. דכי מינקבי סימנים. תו לא שייכא חלדה. לא מעלה ולא מורדת. 
+<b>והשנים </b>עמו"ק בס"ד. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כשר בפרה</b> ע"ק רמ"ז מ"ה ועשי"ע (ספ"א). 
+<b>טהור בכלי עץ </b>פשוטיהן טהורים מדאוריי' הר"מ. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק ריש ה"ל חנוכה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כ"מ שיש מאון אין חליצה</b> הך מאון וחליצה לאו בחד גוונא איירי. אלא הא כדאיתא. והא כדאיתא. דהיינו מאון בקדושי קטנה דרבנן. וחליצה דהכא לזיקת קטנה. שקידושיה דאורייתא עסקינן. כגון שקבל בה אביה קדושין. דזקוקה היא ליבם דבר תורה. ואצטריך קרא למעוטה מחליצה עד שתגדיל. <b>אבל</b> קטנה שהשיאוה אמה ואחיה. דמדאורייתא אין קדושיה קדושין. ולא זקוקה ליבום. ודאי לא מיירי מנה. אלא אם רוצה ממאנת ביבם. ואי לא מיאנה. חולצת אפילו כשהיא קטנה. 
+<b>איברא </b>איכא למימר. אפ"ה מדרבנן לא תחלוץ עד שתגדיל. משום לא פלוג. דלא לימרו כל קטנה יוצאה בחליצה. 
+<b>י"ט שחל בע"ש תוקעין</b> אע"ג דתקיעה בי"ט ודאי אסירא משום שבות. <b>גזרה</b> דרבנן בעלמא היא. שמא יתקן כלי שיר. הם אמרו והם אמרו. אינהו אסרי לה. ואינהו שרו במקום הצורך. <b>והא</b> דבחל במ"ש אין תוקעין. אמאי. לתקע כי היכי דלידעו דשרו בשחיטה לאלתר. <b>היינו</b> משום דאין דוחין שבות להתיר. הכי מסקינן בגמרא שלהי פרק ואלו קשרים. <b>ובהכי</b> ניחא לי מה שנתקשו בו התו' ר"פ החליל. במאי דאשכחן הכא דתקיעה דחיא י"ט. ואילו התם. תקיעה דמצוה לשמחת בית השואבה. לא שרו לה. ונדחקו בטעם הדבר. 
+<b>איברא </b>אליבא דתלמודא דשבת דאייתינן. אתי שפיר. דלא שרו לה אלא דווקא לאפרושי מאיסורא. ולהפריש את האדם מן העברה. אבל במקום מצוה. מצינו שהעמידו דבריהם. אפילו לדחות מ"ע של תורה. מפני שבות של ד��ריהם. כדמסקינן בהאשה רבה. קום עשה שאני. וחשו יותר שלא לעבור בידים אפילו אשבות דרבנן. כ"ש שלא התירוהו בשביל עשה של דבריהם. כגון תקיעה לשמחת בית השואבה. אע"ג דאסמכוה אקרא. 
+<b>והא </b>ודאי שמחת י"ט עדיפא. מנה. דהיא מ"ע גמור של תורה. ומצינו שחששו לו חז"ל הרבה. דלא ליתו לאמנועי משמחת י"ט. ואעפ"כ לא ראו להתיר בשבילה שבות דתקיעה. ק"ו שלא לדחותו מפני שמחת בה"ש. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>השוחט </b>דיעבד כו'. והשתא סיפא שנים אוחזין דלכתחלה כו' תי"ט. <b>ואינו</b> מוכרח. דכוותה שנים אוחזין כו' ושוחטין. דכל היכא דהפעולה מאוחרת לפועלה. דיעבד משמע. דוק ותשכח. 
+<b>ומההיא </b>דתנן התם ומרק אחר שחיטה על ידו. ליכא למשמע מידי. דהתם שאני. דאתעביד ליה הכשר שחיטה בחד. להכי אפילו בקדשים שרי לכתחלה נמי. <b>ותו</b> איכא למימר. בההיא ודאי קדשים קילי. משום דלא סגי בלא"ה. משא"כ בחולין. דלא לדם הוא צריך. ולעולם אימא אפילו כה"ג. לכתחלה לא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נפלה סכין </b>מידו אחר שהתחיל לשחוט. 
+<b>אם יש בסכין מלא צואר </b>לא קאימנא עלה שפיר בטעמא דמילתא. מה בין הוליך ולא הביא כו'. ובין הוליך והביא. 
+<b>ובאוחז </b>סימנין בידו. כמדומה יכול לשחוט שפיר בכל גוונא וצ"ע. 
+<b>אע"פ </b>ששחטה כדרכה. דבר זה קשה הציור הוא שתשחוט הסכין בדרך נפילתה. שחיטה הגונה. בלי דרסה וחלדה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>עחי"ג </b>ועל הרא"ש. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כשרים</b> ואין אומרים כבר מתו קודם שחיטה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שנים אוחזין בסכין ושוחטין </b>ע"ל מ"ב. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אין שוחטין לגומא </b>ריקנית. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נקובת הושט </b>מסקינן בגמ' דר"ע שנאה קודם חזרה. משום פסוקת הגרגרת צריך לומר כן. אבל נקובת הושט לעולם אימא אפילו קודם חזרה נשנית ודוק. עמ"ש בס"ד על הרא"ש פרק השוחט (דקמט"א). 
+<b>המסס וב"ה </b>ז"ל תי"ט. צ"ע דלפי סדרן ה"ל למתני ב"ה והמסס ע"כ. <b>אשתמיטיה</b> הא דאמר אביי שילהי פב"מ. דהני תלת מילי אשתני שמייהו מכי חרב בה"מ. הובלילא בי כסי. בי כסי הובלילא. הא בהדיא דכסדרן תני להו. ולפום שמייהו כדמעיקרא. והאידנא הוא דאשתני. להכי מפרשינן להו איפכא. איברא מתניתין מקמי דחרב בה"מ איתניא. כדמוכח בדוכתי טובא. ומשנה לא זזה ממקומה. 
+<b>דרוסת הנץ כו'. </b>גבי עוף הוה שייך למתני כו' תו'. <b>אגב</b> קאתי לאשמועינן. דאין לנץ ולגס דריסה אלא בעוף. לא בבהמה. אפי' הגס בדקה לא. 
+<b>כל שאין כמוה חיה </b>נראה דאתי לאשמועינן אף על גב דזמנין חיה. כדאייתי תלמודא שילהי פרקין. והלא יש שמתקיימות שלש שנים. לא חיישינן למעוטא דמעוטא דלא שכיח. וטרפה היא מ"מ. ואע"פ שהיא חיה בפנינו. וכמ"ש הר"מ ג"כ שיש מהן שיכולין לחיות עפ"ד הרפואה. וכן מעידים בנפחתה גולגולת וקנה ונקבו דקין. כמ"ש הרשב"א בת"ה. וכ"כ בתשו' לענין יתרת. <b>קמ"ל</b> דהא לאו מילתא שכל מדות חכמים כך הן. לילך אחר הרוב שמתים בטרפות הללו. אע"פ שמעוטם מתקיימין. לכן אמרו כל שאין כמוה חיה טרפה. אף שזו חיה עם טרפותה כמה שנים. אין בכך כלום. מאחר שחברותיה אינן חיות כמוה באופן זה. הרי זו בטלה במעוטה. ונגררת אחר הרוב. וכן נמצא בכל הענינים דברים יוצאים מגדר הטבעי. עיין אגרת בקורת (דכ"א) ואין צורך לומר שאין חוששין למעשה נסים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הכתה חולדה</b> וכ"ש אם הוכתה ממי שהוא גדול מחולדה. <b>וה"ה</b> למוכה. דלא שנא בין קטן לגדול ממנה. וניכא לפלוגי בה בין דק לגס. כמו בדרוסה. 
+<b>נקב הקורקבן </b>עיין לשון ר"ן בתי"ט. דאי מחמת קוץ ודאי טרפה. <b>אניקב</b> חיצון ולא פנימי קאי. אבל פנימי בלא חיצון ודאי כשר. אף מחמת קוץ. ולישנא קטיעא נקט תי"ט. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר"א אפילו ניטל </b>הא דדייק תי"ט. לרבנן דפליגי עליה. הו"ל למתנייה באלו טרפות <b>לאו</b> דיוקא הוא. דהא ודאי כחה דהתירא עדיף. ולמתני פלוגתייהו בתרווייהו. פשיטא דלא מילתא היא. דהא כולהו בבי אצרוכי מצרכינן להו. 
+<b>יצאו בני מעיה ולא נקבו </b>איכא למידק לישנא יתירא דנקט ולא ניקבו. פשיטא דבהכי מיירי. דאל"ה. אטו משום דיצאו נמי. לתכשרי. 
+<b>וי"ל </b>דאשמעינן בהכי מילתיה דרב דמייתי תלמודא. ל"ש אלא שלא היפך בהן. אבל הפך בהן טרפה. משום דבכלל נקובי הוא. דסופו לינקב ודאי. כמ"ש התו'. <b>היינו</b> דקמפרש תנא בלישנא אריכא. שאינה כשרה ביצאו מעיה. אלא בשלא נקבו דווקא. דהיינו שלא נתהפכו. דכנקובים חשובים. דנקובים ממש. פשיטא דלא אצטריכא ליה. ושפיר הוא. דליכא מילתא בגמרא. דלא רמזה רבי במתני'. כדפרישנא בדוכתי טובא בס"ד. 
+<b>ומה </b>ששנה זה בעוף. אע"פ שבהמה ועוף שוין בו. <b>ע"ל</b> ר"פ. הביא תי"ט בשם רש"י. טעם נכון. משום דבודאי לא אצטריך אלא לאשמועינן היתירא בעוף. היכא דלא ניקבו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה סימני. צ"ל ודמה טעון כיסוי. 
+<b>כל עוף הדורס </b>עחי"ג (דס"א ס"א). 
+<b>הדורס </b>עחי"ג (דנג"א) על מ"ש תו' ד"ה שאר. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת </b>סירכא דקרא נקט. והאמרינן בגמרא דלא אצטריך לגופיה. דכל שיש לו קשקשת. יש לו סנפיר (וצ"ל אע"פ שאין רואין בו סנפיר. רק קשקשת בלבד. אנו מתירין אותו. ואומרים שכבר היו לו והשירן. או עתיד לגדלן) ולא כתביה רחמנא אלא משום יגדיל תורה דלא ליתי למטעי. <b>אפ"ה</b> איכא למידק. אכפל תנא ונסיב סנפיר כדי. ולא סמיך אההיא דתני התם בפרק בא סימן. כל שי"ל קשקשת י"ל סנפיר. <b>ויש</b> ליישב קצת. דאשמעינן אגב אורחא מילתא דאיתא בת"כ. דקשקשת אחת תחת סנפירו בעינן. <b>ובהכי</b> אתי שפיר יתורא דקרא. למילף דקשקשת בצד סנפיר בעינן. ודילמא היינו נמי דכתיב סנפיר באוריי'. להגדיל תורה דקאמרינן. 
+<b>עי"ל </b>לדעת הר"מ. דס"ל כל שאינו בצורת דג (כגון חיות גדולות עם קטנות שבים) הרי הוא בכלל שרץ המים. כמ"ש פ"ב מה"ל מ"א. משמע דלהכי כתבינהו רחמנא להני תרי סימני דגים. למימרא דלא סגי בלא"ה. עד דאיכא תרוייהו ודאי. לאפוקי בריות שבים שהן בצורת חיות. ולא בצורת דגים נינהו. <b>והא</b> דאמרינן פ"ב דע"ז. חמרא דימא שרי. תורא דימא אסיר. וסימנך טמא טהור. 
+<b>על </b>כרחך צ"ל. חמרא דימא. אית ליה סנפיר וקשקשת. משו"ה שרי. דהו"ל צורת דגים. משא"כ תורא דימא. אע"ג דאית ליה קשקשת. לא משתרי בהכי. דבכהאי גוונא לא מסהיד סימן קשקשת אסנפיר. אלא בריה בפ"ע הוי. ולא בכלל דג הוא. <b>וכמו</b> שאין הקשקשים שברגלי העופות. מועילין להן להעיד על טהרתן. כיון דלאו מינא דדגים נינהו. הכי נמי הני חיות שבים. שאינן באין בשני סימנין. לאו מין דג הן. ואולי ג"כ מהרקק נבראו כעופות. היינו דכתב סנפיר וקשקשת בסימני דגים. דודאי תרווייהו אצטריכו. דאל"ה לאו דגים מיקרו. וקאתי תנא ופריש. ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. ולא קאמר ובבריות המים. או לימא וכל אשר במים. אשר לו סנפיר וקשקשת. כלישנא דקרא. אלא לאשמועינן דבדגים דווקא קמיירי דאית להו תרתי סנפיר וקשקשת. בין שישנן לפנינו בין שהשירום ושעתידים לגדלם. מיהת תרוייהו בעינן. משא"כ שאר בריות המים. שידועין בסימן אחד בלבד. אפילו הוא קשקשת. לא בכלל דגים הוא. כיון שאין לו שני הסימנין בשום פעם (דהכלל כל שי"ל קשקשת כו'. לא נאמר על מה שאינו מין דג) והרי זה מדויק ונכון בענין. <b>וקמ"ל</b> נמי תנא דמתני' הא דתניא בברייתא שאפילו א"ל עכשיו אלא לאחר זמן. או שהפילן בים. הוו נמי סימני טהרה. דמשו"ה האריך. ונקט לישנא דקרא כל אשר לו סנפיר וקשקשת. ולא קיצר בלשונו לומר. ובדגים סנפיר וקשקשת. למימרא דכל שי"ל הסימנין הללו. בכל אופן שהוא. בין שהם לפנינו וראינום. או שידענו בודאי שישנן בהם בשום זמן. דיו. אבל כל שאינו בעל שני סימנים הללו כלל. לאו בכלל מין דגים הוא. 
+<b>רי"א שני קשקשים </b>עתי"ט בשם הר"ן דמתיבת קשקשת הכפולה קילוף. <b>ואי</b> תקשי לך. א"ה מאי קאמר תלמודא. אי לא כתב סנפיר. הו"א מאי קשקשת סנפיר. והיכי אפשר למטעי. אי מגופה שמעת לה. דהתיבה עצמה אין לה משמעות אחר. 
+<b>הא </b>לאו מילתא. הר"ן לא קאמר אלא שכפל שורש המלה מורה על שנים. ואי לא הוה כתיב סנפיר. אדרבה הוה משתמע שפיר. מאי קשקשת סנפיר. שכן הוא זוגי. לעולם אין לך דג בעל סנפיר. שאין לו שני סנפירין לפחות. אבל בתר דכתיב סנפיר. ידעינן דקשקשת הן הקבועים בו. וילפינן מכפילת המלה. דבעינן לא בציר משנים. 
+<b>והשתא </b>ניחא נמי. הא דמייתי בת"כ. זכר לדבר ושריון קשקשים. משום דאכתי איכא לדיוקי מנלן דסנפיר הפורח בהן. דילמא בקושטא אפכא הוא. סנפיר הוא הקבוע בו. ודי באחד. דמשו"ה כתיב ביה לשון יחיד. וקשקשת הוא הפורח בהן. דמשו"ה כפול הוא. לפי שהוא זוגי. להכי מייתי ליה נמי קרא דשריון קשקשים. דמשמע טובא ודאי. הא על כרחך לאו כנפים דפריחה נינהו. דאינהו לא טפי מתרתי הוו. אלא ודאי דקביעי וקיימי בגוויה הוו. כמו בשריון. ומדלא כתב רחמנא סנפיר וקשקשים. שמעינן דל"צ טובא כמו במלאכת שריון. מ"מ לא בצירן מתרי. מדכתיב קשקשת כפול העי"ן. והיינו תרי. טפי לא בעינן. מדשני קרא בדבוריה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מן הטחול </b>לשון רע"ב ולהכי נקט טחול וכליות. מידי דלא מיטרפא בהו. וכתב תי"ט ותמיהני. דבמ"ב לעיל כתב ניקב הטחול טרפה. ומי גרע ניקב מנחתך. והכי איתא התם כו'. הא קמן דליתא להא עכ"ל. 
+<b>אשתמיטתיה </b>מסקנא דסוגיא דתלמודא. דלית הילכתא כר"ע. דניקב בקולשיה ודאי כשרה. ואפילו בסומכיה. אם אינו נקב מפולש. כשרה. וכמ"ש גם הרע"ב לעיל. א"כ בחנם תמה תי"ט ואין מקום לדבריו. <b>גם</b> נעלם ממנו שינויא בתרא דשנינן התם. ניקב לחוד. נחתך לחוד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>טהורה עד שיצא הולד </b>היינו שיוציא רוב פדחתו. כדתנן בהמפלת. עמ"ש בס"ד מ"ד פרק ז' דאהלות. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>קורעו ומוציא דמו </b>אבל לחתוך אבר אבר ממנו לא. <b>הכי</b> משמע בבתרא דיומא (פע"א) דלא סגי ליה בלא קריעה. 
+<b>קרעה ומצא בו ב"ט חי טעון שחיטה. </b>עתי"ט שהקשה בשם הדרישה. מאי קמ"ל פשיטא. ונדחק מאד ליישב דהו"א שהתורה התירה מה שבבהמה בלא שחיטה. ע"כ. <b>ואי</b> אפשר לשמוע דבר זה. אטו מי עדיף מאיבריה. וכי באיזה סימן יוכשר. ולא התירה תורה טהורים אלא בסימנים. ואף הם אינן ניתרים אלא בשחיטה. <b>ולי</b> נראה. דקמ"ל ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. וש"מ דאף השוחט את הטרפה. ומצא בה ב"ט חי. לכ"ע ניתר בשחיטת עצמו. ואפילו לדברי המתיר. כדאמר רבא בגמרא. 
+<b>היינו </b>דהאריך בלשונו לפי שלא נשחטה אמו. טעון שחיטה. דאע"ג דקיי"ל שחיטת אמו מטהרתו. אפ"ה כי ליתא לשחיטת אמו. מהניא ביה שחיטת עצמו. והוא הדין לשחיטת טרפה. דכליתא דמיא. ולא מהניא ביה ולא מידי. וזקוק לשחיטת עצמו. שהרי לא נשחטה אמו. שחיטה המתרת באכילה. הוי ליה דומיא דקרעה. שעושה אותה טרפה. דוק. <b>א"נ</b> קמ"ל. דשחיטה מועלת בו. ס"ד לא תהני ביה שחיטה. כיון שמתה אמו. עוב�� ירך אמו הוא. ואיידי דתני רישא טעון. או לא. תני נמי סיפא האי לישנא. 
+<b>והוי </b>יודע שכל הדינים השנויים כאן בבהמה גסה. שכנגדם בבהמה דקה. היולדת לחמשה. דין בן ארבעים. כדין בן שמונה. ובן חמשה. כבן תשעה. לענין התרתו ע"י שחיטת אמו. או ע"י שחיטת עצמו. ולמחלוקתו של ר"מ וחכמים. כדאיתא בתמורה (די"א ע"ב) והתימה שלא זכרוהו המחברים כלל. ועשי"ע (סך"ה). 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מן הארכובה ולמטה כשרה </b>עיין לשון רע"ב עד. היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש. <b>לפי</b> פירוש זה. מן הארכובה ולמטה. היינו בארכובה עצמה. <b>וממנה ולמעלה</b> היינו בפרק האמצעי. <b>א"כ</b> לא הוי למעלה דומיא דלמטה. שזו בפרק של ארכובה. וזו בפרק אחר שלמעלה ממנה. ולפירוש הרא"ש בתשובה. ניחא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מפני דרכי האמורי</b> פירש רש"י וכתיב ל"ת כמעשיהם. ואינו מקרא כו' וצריך להגיה במקומו תעשה תעשו כו' (והוגה כמעשיהם לא תעשו) כ"ה לשון תי"ט. <b>במ"כ</b> שמא שכח מקרא שכתוב בפרשת הנה אנכי שולח מלאך (שמות כ"ג). 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אותו ואת בנו </b>עתי"ט שטת המפרשים. דס"ל שאינו נוהג בזכרים. והיא גם שטת ת"א. עיין גל עד. 
+<b>וכ"ע </b>בתי"ט ומיהו כו' דלר"י כו' מספקא לן כו' הילכך. אי ודאי לן שהוא אביו. אסור לשחטן ביום אחד. <b>והיכי</b> דמי. נ"ל היינו שראינו שרבע השור את אמו של זה. ומן אז שמרוה בבית. שלא עלה עליה זכר אחר (או שלא היו שם זכרים מצויים לה כלל) עד מלאת תשעה ירחים. שכלו לו חדשיו. חזקה שזה אביו. ולאשתהי לא חיישינן. כדלא מספקינן דכוותה באדם. אפילו לדין מיתה בודאי מחזקינן ליה. אע"ג דשכיח ביה אשתהי. ולפד"ז סופג ארבעים. גם על האב. 
+<b>ושניהם סופגים </b>מ"ש תי"ט אליבא דרמב"ם נ"ל הראשון חייב כרת. בלא התרו בו. 
+<b>מלבד </b>שהוא דוחק נגלה. לאוקמה למתני' בתרי טעמי בחד בבא. עדיין צ"ע אי חייב כרת בדלא אתרו ביה. אע"ג דקמי שמיא גליא ולא אברו סהדי אלא לשקרי. או משום דילמא אשתלי ועבד ולא אדעתיה. אפ"ה נ"ל יותר שגם לדין שמים. צריך התראה. שתהא דעתו מיושבת עליו. ואינו עושה אלא להכעיס. אף אם ה' חוקר כליות ולב. מ"מ אינו בא בטרוניא עם בריותיו. במקום שיש לחוטא התנצלות לומר שלא במרד ובמעל עשה. וכן נראה מן הכתוב הרבה כמה התראות הוצרכו הנביאים לעשות קודם שנתחייבו ישראל. אלא שי"ל רבים שאנו. <b>ולמאי</b> נ"מ בהך פסקא דדינא. עיין השמטה דשלהי מכות. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ואם קדם השני </b>עד שלא נשאל הדבר. זכה. 
+<b>וקמ"ל </b>דכהאי גוונא לא קנסינן ליה. ולא דיינינן ביה דינא דגרמי. <b>מיהו</b> בדעבר על דברי ב"ד. נ"ל בר נדוי הוא. ומיבעי למקנסיה עד דמפייס לב"ד. ומפצי לחבריה. 
+<b>ונ"ל </b>דפירוש רא"ש חלוק על פרש"י בזה דלרש"י סתמא דמתניתין משמע בין לקח מאחד בין לקח משנים. אי אתו לקמן לדינא. אמרינן ראשון ישחוט. ואם קדם השני ושחט קודם שנשאל הדבר לב"ד. זכה. <b>אבל</b> לרא"ש דווקא בקנו שניהם מאחד. אין השני רשאי לשחוט תחלה ע"י שאלה. אורויי לא מורינן ליה. <b>מיהו</b> נראה דמודה נמי. אם קדם השני כה"ג בלי שאלה. זכה. שאין לומר בחנם לצדדין קתני. אבל בקנו משנים. ס"ל דאין נזקקין לתובע תחלה לשחוט. וק"ל. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ומודה ר"י </b>כתו' תימה למאן מודה. דאימתי דר"י לפרש. <b>ולי</b> נראה אע"ג דאימתי דר"י לפרש הוא בא לדברי ת"ק. דלא כדסבר תנא דסדר מתניתין. וקאתי איהו לפרושי למילתיה דת"ק. ולא לפלוגי עליה. מ"מ פליג אליבא דת"ק. ואהא קאי ומודה. למען דפליג עליה אליבא דת"ק. 
+<b>את האם לחתן כו'. </b>עיין רע"ב. דאורח ארעא לעשות סעודה בבית החתן. <b>עמ"ש</b> בס"ד בדרוש שמש צדקה. תמצא דברים נחמדים. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אבל לא במוקדשין </b>דאמר קרא חיה או עוף. מה חיה אינו קודש <b>אע"ג</b> דאיתינהו בקדשי בדק הבית. <b>לאו</b> בני אכילה נינהו. 
+<b>במוקדשין </b>חטאת העוף ועולת העוף. <b>אע"ג</b> דנוחר ומעקר לא בעי כיסוי אפילו בחולין. והא קתני להו בסמוך (מ"ב) <b>היינו</b> משום דאסורים באכילה. ומליקה שריא לכהנים. וגבי כיסוי דם לא כתיב אלא שפיכה. משו"ה צריכא. 
+<b>ואם שחטו אין מכסין דמו </b>ואע"ג דעוקר ד"ת כו' תי"ט. <b>לא</b> ידענא מאי עקירה איכא הכא חיה אמר רחמנא. ולא בהמה. ולא ספק (דוגמא ממזר ודאי הוא דל"י כו'. ודכוותה טובא אע"ג דספיקא דאוריתא לחומרא. רבנן הוא דאחמור. לעשות סיג לתורה. הם אמרו. והם אמרו ולא גזרו היכא דמתיא לידי קולא. דלא ליפוק מנה חורבא. משו"ה לא צרכינן לההיא דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כסהו הרוח חייב לכסות </b>כה"ג נראה. מי ששפך יכסה. ואם קדם אחר וכסה. חייב לשלם עשרה זהובים. <b>מ"מ</b> בנתגלה שלא בפני השוחט. מספקא לי אי מיחייב לאודועיה ברישא. 
+<b>בדם בהמה או חיה</b> עמ"ש בס"ד במו"ק לטי"ד (סך"ח). 
+<b>בדם חיה</b> דם היקז של חיה. <b>ואיכא</b> טובא כדלעיל מ"ב. וכן של חיה טמאה. וכ"כ הר"מ. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושאינו מגדל צמחים כו', </b>עמו"ק לטי"ד (סך"ח). 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ובמוקדשין</b> ואיך נהגו בק"פ. <b>עמ"ש</b> בס"ד פרק ז' דפסחים. ובשי"ע (סי"א). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שולח אדם ירך </b>שלמה. ולא חתוכה. 
+<b>ובמקום </b>שמכריזין ולא הכריזו. אי נמי בפני ישראל היודע שבחזקת כשרה שגר לו. 
+<b>ולנכרי </b>רבותא קמ"ל. אע"ג דטעי וסבר שהיא כשרה לגמרי. אפ"ה שרי משום דמטעי נפשיה. אבל חתוכה אסור בכה"ג. משום דאסור לגנוב דעת הבריות. <b>והוא</b> הדין דבישראל שלמה שריא. 
+<b>וחתוכה </b>פשיטא אסורה. משום מכשול נמי. אם לא הודיעו. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אם יש בה בנ"ט </b>ולא שערוה חכמים לכל ירך בהחלט. להודיענו זה. אם יש בה בנ"ט אם לא. דהא אינהו קים להו בשעורא כה"ג. ובקיאי טפי מנן. כדחזינן בזרוע בשלה דמשם למדוה לשער בששים. <b>וא"ל</b> לפי שאין כל הירכות שוות. דיש ירך עבה ושמנה. ויש רזה וכחושה. יש בעלת בשר הרבה. וגיד שלה דק. ויש להפך כחושת בשר. וגיד שלה עב וגס. דא"ה בזרוע נמי נימא הכי. והיכי גמרי מנה. <b>אלא</b> נ"ל מפני שלפעמים היא חתוכה. וצריך שיעור מיוחד לפי מה שנחתך ממנה. ואז אין מועיל לה השעור שיתנו בשלמה. להכי מילתא ספיקא נקטו. וכללו דינה בדרך קצרה כאחת. כך נראה לי. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>והרוטב בנ"ט </b>עמ"ש בס"ד פ"י דתרומות מ"ח. <b>ומ"ש</b> רע"ב וביצה שיש בה אפרוח כו' צריכה ס"א כנגדה. עתי"ט בשם כ"מ. <b>ודבריו</b> דחוקים דא"ה בכל מידי דלא מיבטיל גופיה. ליבעי ס"א. 
+<b>ויש </b>לרמב"ן ז"ל. טעם אחר יפה מאד. שהחמירו בביצים מפני שאין כולן שוות בגדלן. לכן הוסיפו להן אחת. <b>ונ"מ</b> לדינא. עיין עלית המלאכה (דשצ"ב) ועיין קונטרס שלל ביצים. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ועדיין בהמה טמאה מותרת להם </b>אע"פ שקיימו כל התורה. וכן בפירוש אמרו גם בזאת. עה"פ וטבוח טבח והכן. טול ג"ה בפניהם. 
+<b>וקשיא </b>בין לר"י בין לרבנן. דמשמע לכ"ע הוה שריא להו בהמה טמאה. ולמר אף ג"ה. <b>יש</b> לומר. לפי שלא היו מצווים ועושים. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מותר בבשר דגים </b> אע"ג דבלשון תורה ודאי מיקרי בשר. כדכתיב אם את כל דגי הים יאסף להם וגו'. ואתה אמרת בשר אתן להם. <b>כיוצא</b> בו הנודר מן המבושל. מותר בצלי. אע"ג דקרא לצלי נמי מבושל קרי ליה. דכתיב ויבשלו את הפסח. לשון מקרא לחוד. ול��ון בני אדם לחוד. וכמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לא קרעו אינו עובר עליו</b> בלב עוף. אבל בלב בהמה חייב כרת. 
+<b>צ"ע </b>דהא דם שבשלו הוא. 
+<b>המעלה את העוף </b>לעיל הו"ל למתנייה. גבי פלוגתא דב"ש וב"ה. אלא משום דדמי למאי דסליק מניה. דאינו עובר. 
+<b>אינו עובר </b>עליו בל"ת. <b>אינו</b> יכול לבוא לידי ל"ת. <b>ועל</b> כרחך הכי הוא פירישו. דאטו המעלה בשר בהמה עם גבינה על השולחן. מי קעבר אמידי. או אי קאכיל בשר עוף בחלב. מי איכא מ"ד דעובר בלא תעשה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ר"ע אומר </b> לפלוגי אדריה"ג קאתי. משו"ה נקט תנא הך לישנא. 
+<b>חיה ועוף אינם מן התורה</b> נראה דלא שנא בשר חיה בחלב בהמה. ל"ש בשר בהמה בחלב חיה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>אם יש בנ"ט </b>ה"ז אסורה. באכילה בלבד. 
+<b>ולענין </b>קיבה עצמה. עמ"ש רע"ב בשם רש"י. דחלב גמור הוא. ומותר להעמיד בו. כל שלא נמלח בעורו. דין חלב גמור יש לו לכל דבר. 
+<b>והיינו </b>נמי דלא שרי להעמיד בעור הקיבה. מטעם חלב מתה ושחוטה. ככחל דלעיל מ"ב. וכמ"ש בס"ד במו"ק לטי"ד (ספ"ז). 
+<b>אבל </b>אין לו דין מעמיד לאסור בכל שהו. מטעם שכתב רע"ב. <b>ועוד</b> שאינו דרך בשול שאסרה תורה בבב"ח. אלא דרך שרייה. דמדאורייתא שרי. משא"כ בעור קיבת נבלה. שאסרו מחמת עצמן מן התורה. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>השוחט בהמה טמאה כו' מפרכסת </b>עשה אזנך כאפרכסת. ושמע מ"ש בס"ד בשי"ע (ססמ"א). 
+<b>עור האדם</b> עשי"ע שם. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>חוץ מעור האדם</b> עתי"ט ולכאורה גמרא ערוכה היא בפ' לולב וערבה בהנהו תרי מיני. משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא. אלא שאין למדין הלכה מאגדה. ועשי"ע סי' הנ"ל באורך. גם למ"ש תי"ט בשם תו' דהכא ודנדה. ע"ש. 
+<b>עד שיתיז ראשה</b> היינו שחיטת שני סימנין (משום דסתם שחיטה אינה אלא ברוב שנים). והכא בטעמא דאינה בשחיטה. אף מעוט סימנין שחיטה קרי לה. אבל שחיטה גמורה. היא התזת הראש כבס"פ השוחט. ועספ"א דאהלות. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בכור שנתערב </b>ערע"ב ותי"ט <b>ולדידי</b> חזי דלא צריכינן לדחוקי דמיירי שנתערב בב"מ דווקא. אלא שכבר נשחטו כולן ואין המום ניכר. שסימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה. 
+<b>ואם אמר חוץ מן המתנות </b>עמו"ק י"ד (סס"א) <b>ומ"ש</b> רע"ב ואפילו הוא כהן. אם הוא טבח ממתינין לו ב' ג' שבתות. אע"פ שרואין אותו מוכר בשוק. אפ"ה איכא למימר דלדידיה קשחיט ואתותר. דלא הוה צריך לכולי האי ומזבין המותר. והני מילי עד שתי שבתות. בכפר. שאין שם אוכלי בשר מרובין. אין תולין שישחוט יותר מזה לעצמו. וישתייר כל פעם. ויוכל להגיע לו מזה הפסד מרובה. אף כי לנותר בבשר. שאין לו חפץ בו. שבודאי הוא אוכל המנות היפות. ומניח הגרועות. ולא יהו לו קונים מצויים. במשום שאין רוב עם. לפיכך יותר משני שבתות. ודאי שוחט כדי למכור הכל על מנת להרויח. ואינו עושה מעותיו אנפרות. ובכרכים דשכיחי אינשי טפי. מזדבן אפילו נתן מים ע"ג בשר. מ"מ טפי משלש שבתות. לא. דכולא האי לא שדי אנש זוזי בכדי. עיין גמרא ריש כתובות ושלהי עוקצין. <b>שם</b> ואם קבע כו' אין ממתינין (צ"ל) לא רצה לתן מנדין אותו. <b>אזדא</b> לטעמיה דכתב ריש פרקין דלקמן ע"ש. אבל תמה אני איך נהוג במתנות בימי רע"ב. ובאתריה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מן הפרק </b>כו' עתי"ט משמא דגמרא להביא צמר שבראשי כבשים. <b>פירוש</b> דבר זה קשה עחי' גמרא. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>למ"ש </b>תי"ט בטעם הדבר שלא הודו חכמי הדור לרש"י במ"ש דלא נהוג עלמא במתנות. <b>עמ"ש</b> בחי"ג בס"ד פשר דבר הגון. ועפ"ז לא טרח הרע"ב בכדי בהא. משום דבא"י כתב פירושו למשנה. 
+<b>אלא</b> כו' עמ"ש תי"ט בענין בגדי שרד. <b>עם</b> שכך פירש"י מדעת עצמו לפי פשוטו של דבר. 
+<b>מ"מ </b>אין כן דעת רז"ל. ואשתמיטתיה לתי"ט גמרא פ"ז דיומא (עב"ב). 
+
+Mishnah 2
+
+<b>משקל חמש סלעים</b> הך שעורא אשכחנא נמי. במעשה ידי אשה לבעלה. 
+<b>לא הספיק לתנו לו עד שצבעו פטור </b>נ"ל לתת טעם הגון לדבר. משום דבעינן שיתן לו כדי לעשות בגד לשירות. <b>ומכי</b> צבעו תו לא חזי לבגדי כהונה של כהן הדיוט. שכולן לבנים. כמו בגדי לבן דכ"ג בי"כ. כמ"ש הר"מ בה"ל כ"ה. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואינו נוהג אלא כשאינו מזומן </b>כי יקרא קן. גי' פרט למזומן. 
+<b>שקננו בפרדס </b>נ"ל כה"ג דהו"ל חצר שאינה משתמרת. אפי' הוגבהה האם מעליהם. ואפי' שלחה אם חזרה. חייב לשלח אף מאה פעמים. דבחצר שאינה משתמרת בעינן תרתי. עומד בצד שדהו. ואומר זכתה לי שדי. משו"ה כל כמה דלא לקח הבנים ולא אמר מדי. אכתי לא קנינהו. ולא מזומן נינהו. ועיין ח"מ (סרס"ח) ושמא אפילו באמירה בעלמא. אע"ג דקני קנין גמור. לא הוי מזומן. דמדשבק להו התם. הוו להו הפקר. דוק. וצ"ע שם ובסרס"ח. ובמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קן מכל מקום</b> אע"ג דקן תרתי משמע. כדאיתא ריש קנין. <b>הכא</b> נמי לא בציר מתרי. אם ואפרוח. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>אפילו לטהר </b>בגמרא אוקי לה בנטלה ע"מ לשלחה. ופירש"י דא"נ לא משלחה. לאו ליכא. דבהתר לקחה. עשה הוא דאיכא. וסד"א הואיל כו' גדול שלום כו'. והאי מצורע כיון דכמה דלא מיטהר אסור בתש"ה (אזלא כמ"ד מוחלט אסור בתש"ה) מה"ד ליתי עשה דידיה ולדחי עשה דשלוח הקן. קמ"ל. <b>וא"ת</b> היכי ס"ד דלדחי. והא אפשר לקיים שתיהן. שימתין המצורע עד שימצא קן ממקום אחר להטהר בו. <b>וי"ל</b> דמיירי בעני שאי אפשר לו לקנות כלום. <b>אי נמי</b> כיון דהשתא לית ליה אחרינא. כל שהויי מצוה לא משהינן. 
+<b>ואף </b>העכוב והאחור מיקרי דיחוי מצוה. כן הוכיחו התו' בשבועות (ריש ד"ג) מכאן. וכן משמע ריש מגלה ובדוכתי טובא. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Keritot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,181 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Keritot
+לחם שמים על משנה כריתות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שלשים ושש כריתות</b> שאם עשאן בהעלם אחד כו' ולאו דווקא כו'. תי"ט <b>י"ל</b> דווקא ודווקא. דהא שייר טובא. מיהת לא בצרן. וק"ל. 
+<b>ובעל אוב</b> והנפש אשר תפנה וגו'. <b>עיין</b> מ"ש בפ"ד מיתות בס"ד. 
+<b>אוב </b>וידעוני בכלל. ונקט אוב ראשון במקרא. רע"ב. <b>ולא</b> קתני הכא (כבעלמא) נמי ידעוני. לרמוז שאינו חייב אלא אחת על שניהם. אע"פ שאם עשה אחד מהם. איזה שיהא. חייב. 
+<b>פגול </b>מ"ש בפירוש רע"ב או חוץ למקומו. שבוש וצריך למחקו. 
+<b>והמפטם הקטורת</b> והוא שיעשנה להריח בה. ואע"פ שלא הריח (ואפילו הריח אין בו ממש) נמצא מתחייב על המחשבה בלבד. <b>ונראה</b> דבעי אמירה מיהא. דהיינו מחשבה בכ"מ במשנה. 
+<b>והמריח </b>פטור. בין בקטורת בין בשמן המשחה דקול מראה וריח אין בהם מעילה. ולא שום חיוב. אלא איסורא בעלמא. 
+<b>כרמ"ז </b>יש שואלין. מצינו במשניות שנויים כל העונשים שבתורה. מיתות ב"ד ומלקיות וכריתות. ולמה לא שנה התנא גם מיתות בידי שמים. <b>ונעלם</b> מהם וממנו. שכבר שנאם מפוזרים. הלא הם ספ"ט דסנהדרין. ושילהי סנהדרין וזולת. ומפני שאין בהם מעשה לאדם. לא טרח לקבצם יחד. 
+<b>הפסח </b>עתי"ט. עד אילו היה ענינו שמירת קיום ועשית הדבר. א"כ יתחייבו פסחי דורות בכל עבודות של פ"מ. <b>אין</b> טעם בדברים הללו. כמבואר למעיין מיד. <b>אמנם</b> נדחק בחנם. כי אדרבה ודאי ענינו של פסוק זה. הוא שמירת קיום ועשיית דבר המצוה דפסח. וארישא דענינא קמהדר קרא. אלקיחת פסח ושחיטתו לדורות (לא אכולה ענינא קאי. דכוותה אשכחן טובא בקראי) אי הכי מאי קושיא. הא השמר דעשה הוא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועל שגגתן </b>לרש"י. דם. כסבור טחול. 
+<b>הול"ל </b>כבד. כדאמרינן כל מאי דאסר לן רחמנא שרא לן. אסר לנא דם. שרי כבדא. 
+<b>ועיין </b>רע"ב וז"ל. אבל האומר מותר כו' שעוקר כל הגוף. אנוס הוא ופטור. 
+<b>דכוותה </b>בהוראת ב"ד פ"ק דהוריות. וכן אתה מוצא בזקן ממרה. <b>עיין</b> לשון תי"ט ד"ה ועל. 
+<b>והבא על הבהמה </b>ואח"כ נודע לו דבהמה היא. 
+<b>זה </b>דבר קשה הציור. אלא בתוך שינה. או בכלבים קטנים ששכבו עם אדם במטה. 
+<b>ע"ש מעלה </b>כסבור בהמות אלו של צבור מותרות בבמות. <b>צ"ע</b> א"כ הוי ליה אומר מותר. דאניס הוא. <b>ע"ש</b> והרמ"פ אפילו לא שמע מעולם נמי חייב. <b>עיין</b> ס' באר שבע (דל"ב בראשו. ודל"ג ע"ג) שהאריך פה הרחיב לשון על פירש"י. ופשיטא ליה דהוה שלא כמסקנת הגמרא. ודחי ליה לרש"י מקמי הרמב"ם. ומסיק לולי דמסתפינא כו' אלא דברי תלמיד טועה הם. <b>איברא</b> אע"ג דאיהו לא חזי. מזליה חזי. שפיר עבד דמסתפי. אגב חורפיה שבשתא. ולא עיין בה אלא כדניים ושכיב. אדרבה מהכא (מסוגיא דגמרא. ומסקנא דטרח ואייתי בידיה בסב"ש) סייעתא לפירש"י. דהא הכא פריש תלמודא. דמיירי בבעיא דרבא. וההיא בעיא. לא בתינוק שנשבה היא. כמ"ש תו' שם בהדיא. והוא מוכרח. ולעולם אימא לך. אומר מותר לגמרי. אנוס הוא דהוי. <b>ולק"מ</b> לפירש"י. מרמב"ם ותו'. גברא אגברא קרמית. מי מדחי גברא מקמי גברא. והנה ברור הדבר. שזה המחבר פוסל פירוש רש"י. במומו. 
+<b>וחכ"א אף המגדף. </b>עתי"ט שכתב ונ"י מאי ק"ל לרש"י כו' עד ואלא מיהת מתני' דלעיל כו' ר"ע היא. <b>לא</b> אבין לו. ולא ידענא מאי קשיא ליה ארש"י. כמדומה אגב שטפיה אתיא ליה. ולא עיין בה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רשב"ג </b>הוא ר"ש הנהרג. בנו של ר"ג הזקן. שהוא נכדו של הלל הזקן. 
+<b>ברבעתים </b>מקובץ מן רביעית. כמ"ש פ"ק דעדויות. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והפילה בתוך שמונים נקבה </b>דבזכרים ליכא למימר הכי כו'. וטעמא דאטו ברשיעי עסקינן תי"ט. 
+<b>ולא </b>ידע מאי קאמר. דכי נמי ברשיעי עסקינן. בזכרים מי משכחת לה מפלת תוך מלאת אלא מיא בעלמא. ואחר מלאת. מי איכא מ"ד דלא בעיא לאתויי קרבן אחר. <b>ומה</b> זה ענין להמפלת אחר טומטום ואנדרוגינוס. דאי נמי ברשיעי עסקינן. והוה ליה ספק אחר מלאת דזכר. או תוך מלאת דנקבה. <b>ואב"א</b> ההיא נמי לאו ברשיעי איירי. ולא קבעי למימר אלא אחר ארבעים וטפי נמי. ור"ל אחר נ"ד יום. רק שיהא תוך שמונים של הספק. הוא דמביאה קרבן על הנפל הבא אחריו. מפני הספק. ואינו נאכל. משא"כ תוך מלאת דזכר. אין מציאות לנפל. ואם נתעברה בימי טומאה דזכר (בין במזיד בין בשוגג איך שאירע) והפילה אחר מלאת. מביאה קרבן ונאכל. 
+<b>שעשה בה המזיד כשוגג כו'. </b>עתי"ט עד והיינו דכתב הרמב"ם שהיא חייבת מלקות על השוגג כמזיד כו'. <b>שמא</b> יכול שיחזק סברתו. משום דאתקוש עבד ושפחה לבהמה. עם הדומה לחמור. (ושכח דאתקוש לאשה. לענין מצוה ולכל עונשין שבתורה) ובהמה הנרבעת נסקלת. אפילו שהיא שוגגת. <b>אי הכי</b> אפילו היא אנוסה נמי. דהא בהמה אף האנוסה בסקילה. איברא טעותא היא ודאי בפירוש ר"מ דשבת. כמ"ש שם בס"ד. ותי"ט במילי דכדי קטרח. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כל שחציה כו' דר"ע </b>אתיא כדרבה ב"ר הונא בתר חזרה. עיין פרק השולח מ"ה. ועמ"ש שם בס"ד. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מה אם ירצה לומר מזיד הייתי </b>עמ"ש בס"ד ריש מכות. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד' חטאת </b>חד משום י"כ. וכגון שאכל כוליא בחלבה. גמרא. <b>משום</b> דבעי לאוקמי לכולהו איסורי בחד כזית חלב. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>עתי"ט </b>סד"ה ואשת. ז"ל ולא דק הר"ב במ"ש א"נ ומחלק לעשות בזה ב"פ כו' והא בלא הא לא סגיא. <b>אומר</b> אני מ"ט לא. הא קבעי לאשמועינן. אפי' את"ל דאין קדושין תופשין בממזרת. אכתי איכא לאשכוחי התרא לדידיה ולדידהו. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עתי"ט </b>סד"ה ואפילו ז"ל. וגם אקבע איסורא פירוש שעשה בבה"ש קרוב למ"ש דאקבע איסורא כל היום. 
+<b>צ"ע </b>לר"י במשנה דבסמוך דנד"ה פטור אף בשניהם אסורים. כ"ש באחד מותר. ומשמע דהכא כ"ע מודו. <b>גם</b> צ"ע. אי חשיב כה"ג אקבע איסורא. א"כ מי נימא נמי. כי אתרמי דהויא חתיכה של חלב לפניו היום. וחתיכה של שומן מחר (או אפכא) ואכל אחת מהן. ואינו יודע באיזה יום אכל. שאחת היתה לפניו היום. והשנית ביום אחר. דחייב נמי באשם תלוי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שבת וי"כ ועשה מלאכה בה"ש </b>מזו המשנה קצת סיוע. לדעת הסוברים דקיי"ל עירוב והוצאה לי"כ. וכמסקנא בגמרא דמכלתין (די"ג) ולא דחיה בעלמא היא (אע"ג דביומא דהוא עיקר י"כ. קבע תלמודא לדרפרם סתמא) <b>מדסתם</b> לן תנא הכא. משמע דבכל מלאכה מל"ט מלאכות. יש חיוב חטאת בי"כ כמו בשבת. וכפשטא דמתניתין דאין בין דפ"ק מגלה. דמוכחא נמי הכי. 
+<b>ויש </b>לדקדק מה ענין אשם תלוי לכאן. הרי שנינו חייבי אשמות תלוין שעבר עליהן י"כ פטורין. <b>ואפילו</b> אי איירי בשחל י"כ קודם שבת. הא נמי תנן שכל היום מכפר. ואפילו בא לידו ספק עברה עם חשכה. ובה"ש נמי היינו עם חשכה. ותנינא י"כ מכפר עד שתחשך. <b>ועוד</b> בין השמשות ספק הוי. ושמא יום הוא. וכבר כיפר לו י"כ כפרתו. ואיך אפשר לחייבו חטאת להביא חולין לעזרה. <b>ואם</b> איתא דמשום ספק. חייביה ר"א. אשם תלוי הוא דבעי אתויי. <b>מיהו</b> בגמרא שילהי פ"ק דשבועות. קאמר תלמודא. משכחת לה דאכל סמוך לשקיעת החמה. דלא הוה שהות לכפורי ליה (ועיין גמרא דמכלתי�� דז"א) משמע שאין י"כ מכפר אלא כשעבר עליו רגע מן היום אחר שעשה העברה. ואתיא שפיר הך דהכא. 
+<b>איברא </b>אכתי ההיא לא ניחא. דאי הכי. היכי נתרגם מתניתין דשלהי מכלתין. דקפסיק ותני. מי שבא לידו ספק עברה אפילו עם חשכה. פטור. שכל היום מכפר. מוכח בהדיא דליכא לאשכוחי לחיובא בי"כ. אפילו בא חטא לידו בסוף היום. ולא נשאר ממנו כלום אחר שחטא. אעפ"כ היום מכפר. באותה שעה שחטא בה. והכי נמי מוכח מההיא דבבא בן בוטא. שלא היו מניחין אותו להביא אשם תלוי ביום שאחר י"כ. עד שיכנס לספק. הא קמן דחטא של י"כ לא משכחינן לגמרי. דלהוי צריך כפרה אחריתא. 
+<b>ושמא </b>יש לחלק בין כפרת שוגג. דמספיקא לא מחייבינן ליה לאתויי קרבן. ובין כפרה דמזיד אליבא דרבי. דבעי דווקא עצומו של יום. ולא ידענא טעמא לפלוגי בכה"ג (ואי משום כרת דיומיה. איכא לאוקמה בשמת בו ביום) ועכ"ז לא הועלנו בהבנת משנתנו. 
+<b>וי"ל </b>מי לא איכא בבא בן בוטא. דקאי כוותיה דר"א. והיינו דקמשתבע המעון הזה אילו היו מניחין לי הייתי מביא. דהא ודאי איהו מודה די"כ מכפר אשוגג. אלא ע"כ דאיהו הכי ס"ל. דאף ספק דשוגג. אין לו בו כפרה. אלא בשעבר עליו קצת מן היום. ואחר שבא הספק לידו. משו"ה לדידיה מיקרי נמי נכנס לספק סמוך לשקיעת החמה. וה"ה וכ"ש ודאו דשוגג. שאינו מתכפר בו בהודע לו חטאתו. אלא ע"י חטאת. וכיון דבה"ש ספק הוא לר"א. נמצא ממ"נ חייב חטאת. כיון שעכ"פ לא עבר עליו רגע בי"כ. אחר שבא לידו חיוב חטאת. והיינו כדאוקימנא. דאקלע י"כ מקמי שבת (וצ"ל דלישנא דמתניתין לא דיקא) נמצא ר"א ובבא ב"ב אמרו ד"א. אע"ג דבבא לא עבד בה עובדא. שלא לעבור על דברי חבריו. ודילמא. ודאי עדיף ליה נמי. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהנפש יוצאה בו </b>הא דמקשי תי"ט אפסק הר"מ בדם שחיטה כל זמן שיש בו אדמימות. 
+<b>לא </b>ק"מ. דלא אדר"ל בהקזה סמיך. אלא משום דמשמע ליה הא דתנן שהנפש יוצאה בו. לא קאי אלא אדם הקזה בלבד. ולא כמ"ש תו'. ולישנא הכי משמע ודאי. <b>ויש</b> לי להביא ראיה ג"כ. מהא (דריש מכלתין דד"ב) דמוקמינן ג' כריתות שבדם. חד לדם חולין. וחד לדם קדשים. וחד לדם כיסוי. ודווקא בדם קדשים מצינו שיש קפידא בדם שנפש יוצאה שמכפר. ככתוב כי הדם הוא בנפש יכפר. משא"כ דם שחיטת חולין. דאתרבי אפילו אינו דם הנפש. <b>וכן</b> דם כיסוי. לא בעינן דם הנפש. כמו ששנינו דם שעל הסכין חייב לכסות. ואתרבי לכרת. הא ודאי לא קפדינן אלא אמראה אדמימות דבעי ודאי. כדילפינן מנין לדם שהוא אדום כו'. <b>אבל</b> סתמא דגמרא דחולין כל מראה אדמימות כו'. אינו ענין לכאן. דהא מוקמינן ליה בצללתא דדמא. <b>וא"נ</b> כדס"ד דתלמודא מעיקרא. בנתערב במים איירי. בין הכי או הכי. דילמא בדם שהנפש יוצאה בו קמיירי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מביא שלש חטאות</b> א"ל רבא לר"נ וליתי נמי אשם ודאי (עמ"ש בס"ד בחידושי גמרא) דנותר דקודש הוא. א"ל דלית ביה ש"פ. והא מעיקרא דאית ביה ש"פ. ב) א"ל ההיא חתיכה דלאו נותר. והא יש אוכל אכילה אחת דקתני ביה נותר. ואשם. א"ל ההיא בגסה. והא בדקה. אי נמי (כצ"ל לדעתי) ההיא בימות הגשמים. והכא בימות החמה. גמרא. וראית הכל נבוכים בה. 
+<b>ונ"ל </b>ברור שכך פירושה. ההיא בגסה כפירש"י אכילה גסה שאכל הרבה. ר"ל אע"ג דלא אכל עד שקץ במזונו. כאכילה גסה דעלמא אלא אכילה גסה דהכא שאכל הרבה. יותר משיעור אכילה סתם. שהיא בכזית. והוא אכל הרבה. דהיינו לפחות שתי זתים או יותר. ואתיא כר"ז דלעיל (דיד"א) דאוקמה לההיא שאכל כוליה בחלבה. דקרי לה גסה. משום דהויא לה בציר מככותבת (שהוא שני זיתים) דאיירי התם לענין י"כ. ולא סגי בלא"ה. לאפוקי הכא. דאיירי בסתם אכילה בכזית. שהוא הפחות שבשיעורים (וסגי ליה הכא לענינא דמתני') והיינו דקה. <b>ואע"ג</b> דלקמן בעי תלמודא לאוקמה לדהכא. נמי באכל כוליא בחלבה. אליבא דר"ש. <b>הא</b> לא קיימא במבקנא. זה ישר ונכון. 
+<b>ולשון </b>רש"י ג"כ מדויק באופן זה (ועיין עוד מ"ש בחידושי גמרא להבנת לשון רש"י). 
+<b>ולכאורה </b>י"ל בגסה. בשר בהמה גסה. ובדקה בשר דקה. שזה מתקיים. וזה אינו מתקיים. וכך שמעתי מי שרצה לפרש כך. 
+<b>אבל </b>טעות הוא. לפי שאין בחטאות הנאכלות גסה. אלא כולן ממיני הדקה הן. וכן אשמות. ואע"ג דאיכא נמי נותר דשלמים. מיהא מסתברא. מילתא פסיקא נקט. ר"ל נותר אחד שוה לכל הקרבנות. <b>ותו</b> מאי פסקא. דלוקי התם דווקא בגסה. והכא בדקה דווקא. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ישפך </b>לדבר הכל. <b>כתי"ט</b> צ"ל דעבדי מניה. 
+<b>והבשר </b>עתי"ט. עד הא זבח פסול ממש הוא. <b>שמעתי</b> ולא אבין מה הוקשה לו. מעיקרא פשיטא ליה. דלא הוי חולין בעזרה. א"כ זבח כשר הוא. והדר קאמר הא זבח פסול הוא ממש. הרי אלו שני הפכים בנושא אחד. מי ראה כזאת. מי שמע כאלה. ובזה הרחיב לשון וטרח בכדי. 
+<b>בא"ד </b>והשתא קשיא אדרב אשי כו'. הא זבח פסול ממש הוא. <b>גם</b> בכאן יש סתירה תוך כדי דבור. דקאמר הא זבח פסול הוא כו'. משום דגמר ומקדיש. הא גופה קשיא. וכן כפל ושלש. 
+<b>עוד </b>בסא"ד. ומעיקרא ל"ק דלא חולין בעזרה הן. אלא קדשים גמורים. דגמר ומקדיש. 
+<b>וא"כ </b>מאי טעמייהו דרבנן. בתלוי משנשחט כו'. דיצא לבית השרפה. דודאי ככ"ע אתיא. דנ"פ רבנן. הא ע"כ צריך נמי לטעם דמתחזי כו'. ולא סגי בלא"ה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עיין </b>מו"ק (ס"א) ולעיל פ"ד מ"ב. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>חייבי אשמות תלוין פטורים </b>בחי' גמרא רציתי לומר דווקא אם נודע לו ספקו אחר יוה"כ. הוא דפטורין. אבל אם נודע הספק קודם יה"כ. ונתחייב באשם תלוי. אפשר שחייב להביאו לאחר יוה"כ. מאחר שכבר נתחייב בו. ונעשה אצלו חובה כקרבן ודאי. <b>איברא</b> פשטא דמתניתין לא משמע הכי. מדסתם סתומי ולא מפליג. ובגמרא (דו"א) נמי משמע דליכא לפלוגי כדאמרן. מדאקשי מספק יולדת ושארא. דספיקייהו מקמי יוה"כ אתיידעו. 
+<b>ואי הכי </b>איכא למבעי. אם נתחייב באשם תלוי. קודם יוה"כ. והפריש לאשמו. ועבר עליו יוה"כ. מה יעשה בו. שהרי יוה"כ כפר כפרתו <b>ושמא</b> ירעה אליבא דרבנן. 
+<b>אפילו עם חשכה</b> ע"ל פ"ד משנה ב'. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>תקבר</b> רבנן גזור. ואסרוה בהנאה שמא קודש היא. וקודש שאיני נאכל. אסור בהנאה אחרת. שאין מאכילין קדשים לכלבים. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,184 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Keritot
+לחם שמים על משנה כריתות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Keritot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שלשים ושש כריתות</b> שאם עשאן בהעלם אחד כו' ולאו דווקא כו'. תי"ט <b>י"ל</b> דווקא ודווקא. דהא שייר טובא. מיהת לא בצרן. וק"ל. 
+<b>ובעל אוב</b> והנפש אשר תפנה וגו'. <b>עיין</b> מ"ש בפ"ד מיתות בס"ד. 
+<b>אוב </b>וידעוני בכלל. ונקט אוב ראשון במקרא. רע"ב. <b>ולא</b> קתני הכא (כבעלמא) נמי ידעוני. לרמוז שאינו חייב אלא אחת על שניהם. אע"פ שאם עשה אחד מהם. איזה שיהא. חייב. 
+<b>פגול </b>מ"ש בפירוש רע"ב או חוץ למקומו. שבוש וצריך למחקו. 
+<b>והמפטם הקטורת</b> והוא שיעשנה להריח בה. ואע"פ שלא הריח (ואפילו הריח אין בו ממש) נמצא מתחייב על המחשבה בלבד. <b>ונראה</b> דבעי אמירה מיהא. דהיינו מחשבה בכ"מ במשנה. 
+<b>והמריח </b>פטור. בין בקטורת בין בשמן המשחה דקול מראה וריח אין בהם מעילה. ולא שום חיוב. אלא איסורא בעלמא. 
+<b>כרמ"ז </b>יש שואלין. מצינו במשניות שנויים כל העונשים שבתורה. מיתות ב"ד ומלקיות וכריתות. ולמה לא שנה התנא גם מיתות בידי שמים. <b>ונעלם</b> מהם וממנו. שכבר שנאם מפוזרים. הלא הם ספ"ט דסנהדרין. ושילהי סנהדרין וזולת. ומפני שאין בהם מעשה לאדם. לא טרח לקבצם יחד. 
+<b>הפסח </b>עתי"ט. עד אילו היה ענינו שמירת קיום ועשית הדבר. א"כ יתחייבו פסחי דורות בכל עבודות של פ"מ. <b>אין</b> טעם בדברים הללו. כמבואר למעיין מיד. <b>אמנם</b> נדחק בחנם. כי אדרבה ודאי ענינו של פסוק זה. הוא שמירת קיום ועשיית דבר המצוה דפסח. וארישא דענינא קמהדר קרא. אלקיחת פסח ושחיטתו לדורות (לא אכולה ענינא קאי. דכוותה אשכחן טובא בקראי) אי הכי מאי קושיא. הא השמר דעשה הוא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועל שגגתן </b>לרש"י. דם. כסבור טחול. 
+<b>הול"ל </b>כבד. כדאמרינן כל מאי דאסר לן רחמנא שרא לן. אסר לנא דם. שרי כבדא. 
+<b>ועיין </b>רע"ב וז"ל. אבל האומר מותר כו' שעוקר כל הגוף. אנוס הוא ופטור. 
+<b>דכוותה </b>בהוראת ב"ד פ"ק דהוריות. וכן אתה מוצא בזקן ממרה. <b>עיין</b> לשון תי"ט ד"ה ועל. 
+<b>והבא על הבהמה </b>ואח"כ נודע לו דבהמה היא. 
+<b>זה </b>דבר קשה הציור. אלא בתוך שינה. או בכלבים קטנים ששכבו עם אדם במטה. 
+<b>ע"ש מעלה </b>כסבור בהמות אלו של צבור מותרות בבמות. <b>צ"ע</b> א"כ הוי ליה אומר מותר. דאניס הוא. <b>ע"ש</b> והרמ"פ אפילו לא שמע מעולם נמי חייב. <b>עיין</b> ס' באר שבע (דל"ב בראשו. ודל"ג ע"ג) שהאריך פה הרחיב לשון על פירש"י. ופשיטא ליה דהוה שלא כמסקנת הגמרא. ודחי ליה לרש"י מקמי הרמב"ם. ומסיק לולי דמסתפינא כו' אלא דברי תלמיד טועה הם. <b>איברא</b> אע"ג דאיהו לא חזי. מזליה חזי. שפיר עבד דמסתפי. אגב חורפיה שבשתא. ולא עיין בה אלא כדניים ושכיב. אדרבה מהכא (מסוגיא דגמרא. ומסקנא דטרח ואייתי בידיה בסב"ש) סייעתא לפירש"י. דהא הכא פריש תלמודא. דמיירי בבעיא דרבא. וההיא בעיא. לא בתינוק שנשבה היא. כמ"ש תו' שם בהדיא. והוא מוכרח. ולעולם אימא לך. אומר מותר לגמרי. אנוס הוא דהוי. <b>ולק"מ</b> לפירש"י. מרמב"ם ותו'. גברא אגברא קרמית. מי מדחי גברא מקמי גברא. והנה ברור הדבר. שזה המחבר פוסל פירוש רש"י. במומו. 
+<b>וחכ"א אף המגדף. </b>עתי"ט שכתב ונ"י מאי ק"ל לרש"י כו' עד ואלא מיהת מתני' דלעיל כו' ר"ע היא. <b>לא</b> אבין לו. ולא ידענא מאי קשיא ליה ארש"י. כמדומה אגב שטפיה אתיא ליה. ולא עיין בה. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>רשב"ג </b>הוא ר"ש הנהרג. בנו של ר"ג הזקן. שהוא נכדו של הלל הזקן. 
+<b>ברבעתים </b>מקובץ מן רביעית. כמ"ש פ"ק דעדויות. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>והפילה בתוך שמונים נקבה </b>דבזכרים ליכא למימר הכי כו'. וטעמא דאטו ברשיעי עסקינן תי"ט. 
+<b>ולא </b>ידע מאי קאמר. דכי נמי ברשיעי עסקינן. בזכרים מי משכחת לה מפלת תוך מלאת אלא מיא בעלמא. ואחר מלאת. מי איכא מ"ד דלא בעיא לאתויי קרבן אחר. <b>ומה</b> זה ענין להמפלת אחר טומטום ואנדרוגינוס. דאי נמי ברשיעי עסקינן. והוה ליה ספק אחר מלאת דזכר. או תוך מלאת דנקבה. <b>ואב"א</b> ההיא נמי לאו ברשיעי איירי. ולא קבעי למימר אלא אחר ארבעים וטפי נמי. ור"ל אחר נ"ד יום. רק שיהא תוך שמונים של הספק. הוא דמביאה קרבן על הנפל הבא אחריו. מפני הספק. ואינו נאכל. משא"כ תוך מלאת דזכר. אין מציאות לנפל. ואם נתעברה בימי טומאה דזכר (בין במזיד בין בשוגג איך שאירע) והפילה אחר מלאת. מביאה קרבן ונאכל. 
+<b>שעשה בה המזיד כשוגג כו'. </b>עתי"ט עד והיינו דכתב הרמב"ם שהיא חייבת מלקות על השוגג כמזיד כו'. <b>שמא</b> יכול שיחזק סברתו. משום דאתקוש עבד ושפחה לבהמה. עם הדומה לחמור. (ושכח דאתקוש לאשה. לענין מצוה ולכל עונשין שבתורה) ובהמה הנרבעת נסקלת. אפילו שהיא שוגגת. <b>אי הכי</b> אפילו היא אנוסה נמי. דהא בהמה אף האנוסה בסקילה. איברא טעותא היא ודאי בפירוש ר"מ דשבת. כמ"ש שם בס"ד. ותי"ט במילי דכדי קטרח. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>כל שחציה כו' דר"ע </b>אתיא כדרבה ב"ר הונא בתר חזרה. עיין פרק השולח מ"ה. ועמ"ש שם בס"ד. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מה אם ירצה לומר מזיד הייתי </b>עמ"ש בס"ד ריש מכות. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ד' חטאת </b>חד משום י"כ. וכגון שאכל כוליא בחלבה. גמרא. <b>משום</b> דבעי לאוקמי לכולהו איסורי בחד כזית חלב. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>עתי"ט </b>סד"ה ואשת. ז"ל ולא דק הר"ב במ"ש א"נ ומחלק לעשות בזה ב"פ כו' והא בלא הא לא סגיא. <b>אומר</b> אני מ"ט לא. הא קבעי לאשמועינן. אפי' את"ל דאין קדושין תופשין בממזרת. אכתי איכא לאשכוחי התרא לדידיה ולדידהו. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עתי"ט </b>סד"ה ואפילו ז"ל. וגם אקבע איסורא פירוש שעשה בבה"ש קרוב למ"ש דאקבע איסורא כל היום. 
+<b>צ"ע </b>לר"י במשנה דבסמוך דנד"ה פטור אף בשניהם אסורים. כ"ש באחד מותר. ומשמע דהכא כ"ע מודו. <b>גם</b> צ"ע. אי חשיב כה"ג אקבע איסורא. א"כ מי נימא נמי. כי אתרמי דהויא חתיכה של חלב לפניו היום. וחתיכה של שומן מחר (או אפכא) ואכל אחת מהן. ואינו יודע באיזה יום אכל. שאחת היתה לפניו היום. והשנית ביום אחר. דחייב נמי באשם תלוי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שבת וי"כ ועשה מלאכה בה"ש </b>מזו המשנה קצת סיוע. לדעת הסוברים דקיי"ל עירוב והוצאה לי"כ. וכמסקנא בגמרא דמכלתין (די"ג) ולא דחיה בעלמא היא (אע"ג דביומא דהוא עיקר י"כ. קבע תלמודא לדרפרם סתמא) <b>מדסתם</b> לן תנא הכא. משמע דבכל מלאכה מל"ט מלאכות. יש חיוב חטאת בי"כ כמו בשבת. וכפשטא דמתניתין דאין בין דפ"ק מגלה. דמוכחא נמי הכי. 
+<b>ויש </b>לדקדק מה ענין אשם תלוי לכאן. הרי שנינו חייבי אשמות תלוין שעבר עליהן י"כ פטורין. <b>ואפילו</b> אי איירי בשחל י"כ קודם שבת. הא נמי תנן שכל היום מכפר. ואפילו בא לידו ספק עברה עם חשכה. ובה"ש נמי היינו עם חשכה. ותנינא י"כ מכפר עד שתחשך. <b>ועוד</b> בין השמשות ספק הוי. ושמא יום הוא. וכבר כיפר לו י"כ כפרתו. ואיך אפשר לחייבו חטאת להביא חולין לעזרה. <b>ואם</b> איתא דמשום ספק. חייביה ר"א. אשם תלוי הוא דבעי אתויי. <b>מיהו</b> בגמרא שילהי פ"ק דשבועות. קאמר תלמודא. משכחת לה דאכל סמוך לשקיעת החמה. דלא הוה שהות לכפורי ליה (ועיין גמרא דמכלתין דז"א) משמע שאין י"כ מכפר אלא כשעבר עליו רגע מן היום אחר שעשה העברה. ואתיא שפיר הך דהכא. 
+<b>איברא </b>אכתי ההיא לא ניחא. דאי הכי. היכי נתרגם מתניתין דשלהי מכלתין. דקפסיק ותני. מי שבא לידו ספק עברה אפילו עם חשכה. פטור. שכל היום מכפר. מוכח בהדיא דליכא לאשכוחי לחיובא בי"כ. אפילו בא חטא לידו בסוף היום. ולא נשאר ממנו כלום אחר שחטא. אעפ"כ היום מכפר. באותה שעה שחטא בה. והכי נמי מוכח מההיא דבבא בן בוטא. שלא היו מניחין אותו להביא אשם תלוי ביום שאחר י"כ. עד שיכנס לספק. הא קמן דחטא של י"כ לא משכחינן לגמרי. דלהוי צריך כפרה אחריתא. 
+<b>ושמא </b>יש לחלק בין כפרת שוגג. דמספיקא לא מחייבינן ליה לאתויי קרבן. ובין כפרה דמזיד אליבא דרבי. דבעי דווקא עצומו של יום. ולא ידענא טעמא לפלוגי בכה"ג (ואי משום כרת דיומיה. איכא לאוקמה בשמת בו ביום) ועכ"ז לא הועלנו בהבנת משנתנו. 
+<b>וי"ל </b>מי לא איכא בבא בן בוטא. דקאי כוותיה דר"א. והיינו דקמשתבע המעון הזה אילו היו מניחין לי הייתי מביא. דהא ודאי איהו מודה די"כ מכפר אשוגג. אלא ע"כ דאיהו הכי ס"ל. דאף ספק דשוגג. אין לו בו כפרה. אלא בשעבר עליו קצת מן היום. ואחר שבא הספק לידו. משו"ה לדידיה מיקרי נמי נכנס לספק סמוך לשקיעת החמה. וה"ה וכ"ש ודאו דשוגג. שאינו מתכפר בו בהודע לו חטאתו. אלא ע"י חטאת. וכיון דבה"ש ספק הוא לר"א. נמצא ממ"נ חייב חטאת. כיון שעכ"פ לא עבר עליו רגע בי"כ. אחר שבא לידו חיוב חטאת. והיינו כדאוקימנא. דאקלע י"כ מקמי שבת (וצ"ל דלישנא דמתניתין לא דיקא) נמצא ר"א ובבא ב"ב אמרו ד"א. אע"ג דבבא לא עבד בה עובדא. שלא לעבור על דברי חבריו. ודילמא. ודאי עדיף ליה נמי. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהנפש יוצאה בו </b>הא דמקשי תי"ט אפסק הר"מ בדם שחיטה כל זמן שיש בו אדמימות. 
+<b>לא </b>ק"מ. דלא אדר"ל בהקזה סמיך. אלא משום דמשמע ליה הא דתנן שהנפש יוצאה בו. לא קאי אלא אדם הקזה בלבד. ולא כמ"ש תו'. ולישנא הכי משמע ודאי. <b>ויש</b> לי להביא ראיה ג"כ. מהא (דריש מכלתין דד"ב) דמוקמינן ג' כריתות שבדם. חד לדם חולין. וחד לדם קדשים. וחד לדם כיסוי. ודווקא בדם קדשים מצינו שיש קפידא בדם שנפש יוצאה שמכפר. ככתוב כי הדם הוא בנפש יכפר. משא"כ דם שחיטת חולין. דאתרבי אפילו אינו דם הנפש. <b>וכן</b> דם כיסוי. לא בעינן דם הנפש. כמו ששנינו דם שעל הסכין חייב לכסות. ואתרבי לכרת. הא ודאי לא קפדינן אלא אמראה אדמימות דבעי ודאי. כדילפינן מנין לדם שהוא אדום כו'. <b>אבל</b> סתמא דגמרא דחולין כל מראה אדמימות כו'. אינו ענין לכאן. דהא מוקמינן ליה בצללתא דדמא. <b>וא"נ</b> כדס"ד דתלמודא מעיקרא. בנתערב במים איירי. בין הכי או הכי. דילמא בדם שהנפש יוצאה בו קמיירי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>מביא שלש חטאות</b> א"ל רבא לר"נ וליתי נמי אשם ודאי (עמ"ש בס"ד בחידושי גמרא) דנותר דקודש הוא. א"ל דלית ביה ש"פ. והא מעיקרא דאית ביה ש"פ. ב) א"ל ההיא חתיכה דלאו נותר. והא יש אוכל אכילה אחת דקתני ביה נותר. ואשם. א"ל ההיא בגסה. והא בדקה. אי נמי (כצ"ל לדעתי) ההיא בימות הגשמים. והכא בימות החמה. גמרא. וראית הכל נבוכים בה. 
+<b>ונ"ל </b>ברור שכך פירושה. ההיא בגסה כפירש"י אכילה גסה שאכל הרבה. ר"ל אע"ג דלא אכל עד שקץ במזונו. כאכילה גסה דעלמא אלא אכילה גסה דהכא שאכל הרבה. יותר משיעור אכילה סתם. שהיא בכזית. והוא אכל הרבה. דהיינו לפחות שתי זתים או יותר. ואתיא כר"ז דלעיל (דיד"א) דאוקמה ��ההיא שאכל כוליה בחלבה. דקרי לה גסה. משום דהויא לה בציר מככותבת (שהוא שני זיתים) דאיירי התם לענין י"כ. ולא סגי בלא"ה. לאפוקי הכא. דאיירי בסתם אכילה בכזית. שהוא הפחות שבשיעורים (וסגי ליה הכא לענינא דמתני') והיינו דקה. <b>ואע"ג</b> דלקמן בעי תלמודא לאוקמה לדהכא. נמי באכל כוליא בחלבה. אליבא דר"ש. <b>הא</b> לא קיימא במבקנא. זה ישר ונכון. 
+<b>ולשון </b>רש"י ג"כ מדויק באופן זה (ועיין עוד מ"ש בחידושי גמרא להבנת לשון רש"י). 
+<b>ולכאורה </b>י"ל בגסה. בשר בהמה גסה. ובדקה בשר דקה. שזה מתקיים. וזה אינו מתקיים. וכך שמעתי מי שרצה לפרש כך. 
+<b>אבל </b>טעות הוא. לפי שאין בחטאות הנאכלות גסה. אלא כולן ממיני הדקה הן. וכן אשמות. ואע"ג דאיכא נמי נותר דשלמים. מיהא מסתברא. מילתא פסיקא נקט. ר"ל נותר אחד שוה לכל הקרבנות. <b>ותו</b> מאי פסקא. דלוקי התם דווקא בגסה. והכא בדקה דווקא. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ישפך </b>לדבר הכל. <b>כתי"ט</b> צ"ל דעבדי מניה. 
+<b>והבשר </b>עתי"ט. עד הא זבח פסול ממש הוא. <b>שמעתי</b> ולא אבין מה הוקשה לו. מעיקרא פשיטא ליה. דלא הוי חולין בעזרה. א"כ זבח כשר הוא. והדר קאמר הא זבח פסול הוא ממש. הרי אלו שני הפכים בנושא אחד. מי ראה כזאת. מי שמע כאלה. ובזה הרחיב לשון וטרח בכדי. 
+<b>בא"ד </b>והשתא קשיא אדרב אשי כו'. הא זבח פסול ממש הוא. <b>גם</b> בכאן יש סתירה תוך כדי דבור. דקאמר הא זבח פסול הוא כו'. משום דגמר ומקדיש. הא גופה קשיא. וכן כפל ושלש. 
+<b>עוד </b>בסא"ד. ומעיקרא ל"ק דלא חולין בעזרה הן. אלא קדשים גמורים. דגמר ומקדיש. 
+<b>וא"כ </b>מאי טעמייהו דרבנן. בתלוי משנשחט כו'. דיצא לבית השרפה. דודאי ככ"ע אתיא. דנ"פ רבנן. הא ע"כ צריך נמי לטעם דמתחזי כו'. ולא סגי בלא"ה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>עיין </b>מו"ק (ס"א) ולעיל פ"ד מ"ב. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>חייבי אשמות תלוין פטורים </b>בחי' גמרא רציתי לומר דווקא אם נודע לו ספקו אחר יוה"כ. הוא דפטורין. אבל אם נודע הספק קודם יה"כ. ונתחייב באשם תלוי. אפשר שחייב להביאו לאחר יוה"כ. מאחר שכבר נתחייב בו. ונעשה אצלו חובה כקרבן ודאי. <b>איברא</b> פשטא דמתניתין לא משמע הכי. מדסתם סתומי ולא מפליג. ובגמרא (דו"א) נמי משמע דליכא לפלוגי כדאמרן. מדאקשי מספק יולדת ושארא. דספיקייהו מקמי יוה"כ אתיידעו. 
+<b>ואי הכי </b>איכא למבעי. אם נתחייב באשם תלוי. קודם יוה"כ. והפריש לאשמו. ועבר עליו יוה"כ. מה יעשה בו. שהרי יוה"כ כפר כפרתו <b>ושמא</b> ירעה אליבא דרבנן. 
+<b>אפילו עם חשכה</b> ע"ל פ"ד משנה ב'. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>תקבר</b> רבנן גזור. ואסרוה בהנאה שמא קודש היא. וקודש שאיני נאכל. אסור בהנאה אחרת. שאין מאכילין קדשים לכלבים. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,24 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim
+לחם שמים על משנה קינים
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה קינים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עולת </b>העוף למעלן יש לתת בו סימן קצר וכולל יותר משל המפרש. והוא לזכור רק שלשה עיינין. ממילא ידעינן ההפך במקביל. וק"ל. 
+<b>אחד חטאת</b> לשון זכר. קאי על העוף. ולקמן קרי לה פרידה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שתי קנים</b> לשון חכמים הוא. ובתורה קן לשון זכר הוא. 
+<b>שנתערבה בחובה</b> כלומר בשתי קנין סתומות של חובה. <b>גופי</b> הלכות קונין יש לדקדק בהן הרבה. אלא לפי שאין בהן מקרא ולא תלמוד. אלא דבר מועט. לא ראיתי להעמיק העיון בהן בסברות חלושות. עד ירחיב ה' לי. אדברה וירוח לי. 
+<b>בסיום </b>המסכתא <b>כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת</b> עיין רע"ב ותי"ט מ"ש בשם הר"מ. ואינו נוח לי. והרי הוא סותר בזה מ"ש בה"ל דעות. עיין תא ד' לנוה חכם שלנו. והוא אמנם דבר ידוע. בהחלש הגוף. יחלשו כחות הנפש כמו כן ובהכרח יסבלו גם החושים הפנימים בטול מלאכתם. כאשר ירבצו החושים החיצונים תחת משאם. שהם נקשרים זה בזה. <b>אכן</b> זקני תורה עוד ינובון בשיבה טובה. דשנים ורעננים ושכלם שלם דומה לענבים בשולות. מלא מדרישת החכמה ונסיונות הזמנים. שבלו בהם ימיהם. לכן רוב שנים יודיעו חכמה לחכמים. ותושיה לרוב יודיעו זקנים מלאי ימים. משא"כ זקני ע"ה שכלו ימיהם בהבל. השחיתו גופם ושכלם. לכן מתטפשים בהתמעט כחם נפשם באה בכבל. ידאגו לימי הרעה בבוא להם חבל ולב חכמים שהיה תמיד בבית אבל. והכינו צידה לרוב לא ימותו כמות נבל. יקוו לאור באור החיים הנצחיים בלי צער. לא יכשל עוד כח הסבל. לכן בזקנותם דעתם מתיישבת עליהם ישלחו שרשיהם על יובל. ועליהם לא יבל. 
+ברוך שעזרני לסיים סדר קדשים. ועבודות סדורות. ערוכות ושמורות. בחצרות קטורות. דביר ועזרות. ולהאיר המנורות. והיו למאורות. הוא יעזרנו על דבר כבוד שמו החל וגמור גם. סדר טהרות. להשכיל להבין ולהורות. ללמוד וללמד לשעה ולדורות. ונזכה ונשוב לשקוד על משמרת הטהרה על אדמת הקודש בימינו בקרוב. לראות כהנים בעבודה ולוים על דוכן וישראל במשמרות. אמן כן יאמר ה' להחזיר מהרה העטרות. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,27 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim
+לחם שמים על משנה קינים
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Kinnim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה קינים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עולת </b>העוף למעלן יש לתת בו סימן קצר וכולל יותר משל המפרש. והוא לזכור רק שלשה עיינין. ממילא ידעינן ההפך במקביל. וק"ל. 
+<b>אחד חטאת</b> לשון זכר. קאי על העוף. ולקמן קרי לה פרידה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>שתי קנים</b> לשון חכמים הוא. ובתורה קן לשון זכר הוא. 
+<b>שנתערבה בחובה</b> כלומר בשתי קנין סתומות של חובה. <b>גופי</b> הלכות קונין יש לדקדק בהן הרבה. אלא לפי שאין בהן מקרא ולא תלמוד. אלא דבר מועט. לא ראיתי להעמיק העיון בהן בסברות חלושות. עד ירחיב ה' לי. אדברה וירוח לי. 
+<b>בסיום </b>המסכתא <b>כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת</b> עיין רע"ב ותי"ט מ"ש בשם הר"מ. ואינו נוח לי. והרי הוא סותר בזה מ"ש בה"ל דעות. עיין תא ד' לנוה חכם שלנו. והוא אמנם דבר ידוע. בהחלש הגוף. יחלשו כחות הנפש כמו כן ובהכרח יסבלו גם החושים הפנימים בטול מלאכתם. כאשר ירבצו החושים החיצונים תחת משאם. שהם נקשרים זה בזה. <b>אכן</b> זקני תורה עוד ינובון בשיבה טובה. דשנים ורעננים ושכלם שלם דומה לענבים בשולות. מלא מדרישת החכמה ונסיונות הזמנים. שבלו בהם ימיהם. לכן רוב שנים יודיעו חכמה לחכמים. ותושיה לרוב יודיעו זקנים מלאי ימים. משא"כ זקני ע"ה שכלו ימיהם בהבל. השחיתו גופם ושכלם. לכן מתטפשים בהתמעט כחם נפשם באה בכבל. ידאגו לימי הרעה בבוא להם חבל ולב חכמים שהיה תמיד בבית אבל. והכינו צידה לרוב לא ימותו כמות נבל. יקוו לאור באור החיים הנצחיים בלי צער. לא יכשל עוד כח הסבל. לכן בזקנותם דעתם מתיישבת עליהם ישלחו שרשיהם על יובל. ועליהם לא יבל. 
+ברוך שעזרני לסיים סדר קדשים. ועבודות סדורות. ערוכות ושמורות. בחצרות קטורות. דביר ועזרות. ולהאיר המנורות. והיו למאורות. הוא יעזרנו על דבר כבוד שמו החל וגמור גם. סדר טהרות. להשכיל להבין ולהורות. ללמוד וללמד לשעה ולדורות. ונזכה ונשוב לשקוד על משמרת הטהרה על אדמת הקודש בימינו בקרוב. לראות כהנים בעבודה ולוים על דוכן וישראל במשמרות. אמן כן יאמר ה' להחזיר מהרה העטרות. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Meilah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,151 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Meilah
+לחם שמים על משנה מעילה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מעשה דמים </b>לא קתני דמים בק"ק כו'. אלא מעשה דמים בפועל. <b>לאפוקי</b> ממ"ש תו' כאן בגמרא יע"ש. 
+<b>ואין מועלין בבשר </b>איידי דמותר נמי באכילה. 
+<b>ובקדשים קלים כו' ואין מועלין בבשר </b>הא איסורא איכא. אר"ח ליוצא. ור"ע הוא. וקמ"ל זריקה מועלת ליוצא להתירו באכילה. 
+<b>נמצא </b>כו'. לפי מש"ל אתי שפיר. ב) דמשו"ה הדר תנייה. לאשמועינן דמעשה דמים דווקא הוא. דלא נטעי לפרושי. כל העומד לזרוק. כזרוק דמי. קמ"ל דלא פליגי בה. אלא דבר פסוק וברור הוא. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הוזה דמה </b>שלשה מיני מתן דמים יש. אמנם הם מזה בר"ת. האחד הוא מיצוי. בעולת העוף כובש בית השחיטה. וממצה דמו על קיר המזבח. השני הוא זריקה. בכלי. בדם זבחים. יש מהם למעלה. ויש למטה. השלישי. הזייה. בחטאת בהמה. היא באצבע. ויש על הקרנות. ובחטאת העוף אוחז בעורף וממצה דמה. ע"י התזה על קיר המזבח. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שיותך</b> עתי"ט. שכתב דה"ג שיתוך הוי"ו אחר התי"ו. <b>איני</b> יודע מה הרויח בכך. וכי אם המלה מחסרי פ"א יו"ד. לא יתכן ג"כ לומר שיתוך. בפלס יקום גוי. יגוש את. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לשתין </b>יסודות. והוא לשון ארמית תסכני. אשתית לי כו' תי"ט. <b>הביא</b> עצות מרחוק. גם אינן מהענין. <b>וקרוב</b> אלינו הדבר מאד בלשון העברית ביחוד. כי השתות יהרסון נפלו אשיותיה. <b>גם</b> בארמית יש לו מקרא. ואושיא יחיטו. וממנו גם בלשון משנה שתיה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בנביה </b>בבי"ת גרסינן. וכה"ג הערוך ורד"ק. כמ"ש בס"ד פ"ג דע"א. והוא האמת. 
+<b>הקדיש תרנגולת כו' חמור </b> רבותה אשמעינן דאפילו בהני דלאו בני מזבח נינהו. תפסה בהו נמי קדושת דמים למזבח. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מים </b>כו' כסדרן נקטינהו. ברישא נסיב יסוד המים. הוא הראשון בבריאה. אחריו יסוד העפר. שנתהוה מן המים. כי לשלג יאמר הוי ארץ (ממנו הוא חומר הזבל) ומתוך המים נראתה היבשה. אחר זה אחז האויריים (עופות) שהם מיסוד הרוח. והעופות שוכנים בו. אחריהם תפס גידולי יסוד האש. שמקורו השמש. והוא מגדל הפירות. ממגד תבואות שמש. אח"כ הצמחים הקטנים. העשבים. הנה הכל מסודר יפה. כסדר היסודות מלמטה למעלה. 
+<b>ואחרים מתנדבין כן. </b>לא נתקררה דעתי בשני הפירושים שאמרו בזה המפרשים. <b>ולא</b> נכנסו באזני מחמת שלשה דוחקים זרים וקשים. אם מחמת הענין בעצמו. כאשר יעיד המעיין הישר. שאינו מתקבל בשכל כלל. ועוד מפני הלשון. מה זה שבחר התנא כאן במלת אחרים לפי דבריהם. ועוד לכל האופנים. מלת כן. אין לה באור והבנה לגמרי. ואיך נתפייסו בכל אלה הריחוקים. <b>אבל</b> לענ"ד. אין צורך לכל הלחץ הלז. אלא ודאי תנא דינא אתי לאשמועינן. ואין הלשון יוצא מפשטו וממשמעותו. כי ואחרים הללו. נכרים הם. כלישנא דמתניתין פ"ק דבכורות ופ"ה מ"ו (ובפכ"ה במתניתיה דלוי) בבשול שאחרים אוכלים אותו. ובגמרא פ"ב דר"ה דאחרים עשו לו. <b>וקמ"ל</b> דנכרים אע"פ שנודרים נדרים כישראל. יכולין ורשאין להתנדב כן. שלא יהא ההקדש חל על החלב. בין במעשר. בין במוקדשין. לפי שבאמת אינן בתורת מעשר. נמצא שאינה אלא נדבה בעלמא. וכן הנדרים ונדבות שלהן. אינן קדשים גמורים כשל ישראל. שהרי אין מועלין בהן. כדאיתא ריש תמורה (ועיין זבחים דמה"א) והא חלב מוקדשין כו' אף בישראל אין בהן מעילה. משו"ה לא אחמירו בה בשל גוי. אף כי בולד. זה ברור כפתור ופרח. ומסוד ה' ליראיו הוא. <b>ואם</b> יש לך חיך בריא. תטעום טעם כעיקר מתוק מדבש. ופירושנו הלז עוד. דכיון דאסמכוה אג"ש. דיליף מבכור דכולו קדוש. והשתא אחרים דאימעיטו מבכור. כבריש בכורות. להכי ולד מעושר ומוקדש דידהו. לא אתי מבכור. וכיון דאפילו בישראל אינו אלא חומרא גרידא. משום אכחושי מצוה. דוק. בדגוי לא גזרו. 
+<b>מעושרת </b>למאי דקשיא לתי"ט. עמ"ש בס"ד מ"ז פ"ט דבכורות. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מעין שיצא מתוך שדה הקדש </b>לשון רע"ב. רבותי פרשוה לי. כגון דמעין של חולין נובע בשדה דהדיוט כו'. פירש"י הוא כך. <b>ולא</b> ראיתיו עד הנה לשום מפרש זולתו. <b>ולשון</b> הר"מ בחבורו כלשון משנתנו. סתמו כפירושו ומשמעו. בנובע מתוך שדה הקדש עסקינן. <b>ולא</b> ידענא מנא ליה לרש"י הא. ואפילו תימא בהוקדש המעיין. מחובר הוא. ואינו נאסר. כדאיתא בגמרא פ"ה דמכלתין (ודכותה בע"ז דנט"א) כל שכן אי איירי במעין שיצא בתחלה דודאי אין בו מעילה. דהו"ל דבר שלא בא לעולם. ואין מעילה בשבח הקדש. כדתנן לעיל בבור ואח"כ נתמלא מים. כ"ש במעין הנובע. 
+<b>ועוד </b>שאין יחיד יכול להקדישו. דאפילו נבע ברשותו. מתנאי שהתנה יהושע. שבני העיר מסתפקין בו. 
+<b>זקנים </b>אין זקנים אלא זקני תורה. שקנו חכמה. 
+<b>הודיעך </b>שלא הדיוטות היו העושים כך. שאין לסמוך עליהם. אלא אנשים חכמים ונבונים עשו כן. שיש ללמוד מהם הלכה למעשה רב. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הפגול והנותר כו'. </b>אבל לענין אכילה אי איכא פחות מכזית פגול. ונותר משלים לכזית חייבים עליו משום פגול כו' וא"ל רבי דאי הוה חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין. וחייב עליו משום נותר ומשום פגול רש"י. וצ"ל דלא לחייבו בשתים שא"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור. אלא לענין מלקות. לחייבו אם התרה בו משום נותר. או משום פגול. תי"ט. 
+<b>נלע"ד </b>דלא דק. שאם כדבריו. ברוב ומיעוט נמי תקשי. וכן בשוה ושוה. ולענין התראה אחת. אלא ודאי כיון דמצטרף. הדר הוה ליה כי חד גופא. אלא שהמיעוט נמשך אחר הרוב. והרי הוא כמוהו. <b>א"כ</b> במקום שהם שני חלקים שוים. שאין לאחד יכולת לגרור חברו אחריו. מטעם מיעוט. שהוא טפל ובטל אצל הרוב. ורחמנא אמר דלצטרפי. הילכך. כזית נותר יש כן. כזית פגול יש כאן. כדרך שאם התרו בו משום אחת איזה שהיא. אתה מחייבו אחת. משום שיש כאן כשיעור מתורת צירוף. באיזו שהיא. הרי שכל הזית נעשה כולו פיגול. ונעשה כולו נותר. לפיכך אם התרו בו משום שתים. חייב שתים. שהרי יש כאן שתים. זה ברור. ותי"ט לא העמיק כל צרכו. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ובמלא לוגמיו</b> ונ"א <b>וכמלא</b> ותרויהון לא הניין. <b>והנכון</b> ולמלא לוגמיו. וצריך בדיקה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>הערלה וכלאי הכרם מצטרפים </b>כו'. שאם אכל חצי שיעור כו'. א"נ ערלה וכלאי כרם מעורבים שנפלו לתוך היתר מצטרפים כו'. רע"ב. <b>סותר</b> לדברי עצמו פ"ב דערלה. עמ"ש שם בס"ד. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תן להם חתיכה</b> כו' כתב תי"ט לרמב"ם. בד"א כשהיו החתיכות מקדשי ב"ה. אבל אם היו בשר עולה. לא מעל אלא האוכל בלבד כו'. <b>צ"ע</b> דהא מכי אגבהוה שליח ואורחים. קנו לה לחתיכה. אפילו לא אכלוה. <b>וי"ל</b> דמיירי שנטלוה ברשותו של בע"ה. וכיון שאין שם הוצאה ושינוי רשות. לא מעלו אלא בהנאה. ולא משכחת לה בחתיכה אלא דרך אכילה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וחכ"א עד שיוציא את כל הכיס </b>וא"ת ולבטיל ברובא (וכ"ש דקשיא אדר"ע. דמחייב קרבן מיד. כיון שהוציא את הראשונה) וי"ל דדבר שיש לו מתירין הוא. שיכול לחללו. כן כתבו תו'. ודחו זה. דכיון דדשיל"מ אין איסורו אלא מדרבנן היכי נחייביה בקרבן מעילה. דלייתי חולין לעזרה. 
+<b>ואולי </b>יש לומר בזה. דר"ע ס"ל חולין בעזרה נמי לאו דאורייתא (ומביא אשם ואינו נאכל) וחכמים דהכא דפליגי עליה. נמי מהאי טעמא. משום דס"ל חולין בעזרה דאורייתא (איברא בהוציא כל הכיס. ודאי חייב בקרבן. כדבעינן למימר) <b>ואת</b> שפיר דלא תקשי נמי. מדתנן התם בכריתות פ"ה. ר"מ מחייב על ספק מעילה אשם תלוי ואין מביא מעילתו. דהיינו קרבן מעילה עם הממון. עד שתתודע לו. ויביא אשם. והכא משמע דאספק נמי מייתי. אלא דהכא משום דאמור רבנן דלא לבטיל. הדר הוה ליה כפוגע בגופו של איסור (דוק ותשכח דכוותה טובא) וכדפרישית. 
+<b>שוב </b>העלו התו' ארוכה למחלת הקושיא הנ"ל. משום דמטבע חשיב ולא בטיל. ומה שיש לעיין בזה. כבר כתבתי להליץ בעד התו'. שמוכרחים לומר אליבא דר"ע. דד"ח אין לו בטול מדין תורה (עיין בספר שאילת יעב"ץ סקנ"ח באורך) ורבנן דהכא נמי ס"ל הכי. בד"ח דאסור מדאורייתא. ולא בטיל דבר תורה. בדנהנה ממנו. מיהא דלא למחשביה כדליתיה לגמרי. בהוציא כל הכיס. 
+<b>אפילו </b>לכשתמצי לומר. בעלמא לא ס"ל ד"ח אסור מן התורה. הכא היינו טעמא דלא בטיל. כיון דמאיסורי הנאה הוא. ואפילו לא היה דבר חשוב. אינו בטל. שהרי נהנה מן האיסור ודאי ע"י ריבויו. וסייעתא לרש"י. דס"ל בכל איסורי הנאה. שאסור לאדם אחד ליהנות מן התערובת. וזה נ"ל עיקר. 
+<b>ובהכי </b>ניחא לי נמי. מה דהוה קשיא לי תו טובא. אמאי דתרצו תו'. דסלע חשיב ולא בטיל. דהוא נגד תלמוד ערוך (בכורות ד"נ ע"א) בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם. מפני כספה וזהבה של ירושלם. ומקשי תלמודא אטו ירושלם רובא דעלמא. ומשנינן אלא בקשו לאסור דינרא הדריינא שיפא. ופירש"י שרובן של אותן דינרים. מירושלם באו מן הלשכה. ולפיכך היו בדין לאסור. אלא שמצאו נהם מקרא להתר. שמע מנה בהדיא אי לאו דרובא הוה. לא חיישינן ליה. <b>א"כ</b> על כרחך לומר אחת משתים. או שמטבע אינו דבר חשוב ובטל. או שדבר חשוב מתבטל מן התורה. שלא כדברי התו' על כל פנים <b>אבל</b> לפי שכתבתי לעיל בדעת התו'. דמשו"ה לא בטיל הכא. מאחר שבודאי נהנה מן הדבר האסור בהנאה. לא קשיא מידי. דהתם אינו אלא ספק וק"ל. 
+סליקא לה מעילה 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,154 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Meilah
+לחם שמים על משנה מעילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Meilah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>מעשה דמים </b>לא קתני דמים בק"ק כו'. אלא מעשה דמים בפועל. <b>לאפוקי</b> ממ"ש תו' כאן בגמרא יע"ש. 
+<b>ואין מועלין בבשר </b>איידי דמותר נמי באכילה. 
+<b>ובקדשים קלים כו' ואין מועלין בבשר </b>הא איסורא איכא. אר"ח ליוצא. ור"ע הוא. וקמ"ל זריקה מועלת ליוצא להתירו באכילה. 
+<b>נמצא </b>כו'. לפי מש"ל אתי שפיר. ב) דמשו"ה הדר תנייה. לאשמועינן דמעשה דמים דווקא הוא. דלא נטעי לפרושי. כל העומד לזרוק. כזרוק דמי. קמ"ל דלא פליגי בה. אלא דבר פסוק וברור הוא. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הוזה דמה </b>שלשה מיני מתן דמים יש. אמנם הם מזה בר"ת. האחד הוא מיצוי. בעולת העוף כובש בית השחיטה. וממצה דמו על קיר המזבח. השני הוא זריקה. בכלי. בדם זבחים. יש מהם למעלה. ויש למטה. השלישי. הזייה. בחטאת בהמה. היא באצבע. ויש על הקרנות. ובחטאת העוף אוחז בעורף וממצה דמה. ע"י התזה על קיר המזבח. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>שיותך</b> עתי"ט. שכתב דה"ג שיתוך הוי"ו אחר התי"ו. <b>איני</b> יודע מה הרויח בכך. וכי אם המלה מחסרי פ"א יו"ד. לא יתכן ג"כ לומר שיתוך. בפלס יקום גוי. יגוש את. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לשתין </b>יסודות. והוא לשון ארמית תסכני. אשתית לי כו' תי"ט. <b>הביא</b> עצות מרחוק. גם אינן מהענין. <b>וקרוב</b> אלינו הדבר מאד בלשון העברית ביחוד. כי השתות יהרסון נפלו אשיותיה. <b>גם</b> בארמית יש לו מקרא. ואושיא יחיטו. וממנו גם בלשון משנה שתיה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בנביה </b>בבי"ת גרסינן. וכה"ג הערוך ורד"ק. כמ"ש בס"ד פ"ג דע"א. והוא האמת. 
+<b>הקדיש תרנגולת כו' חמור </b> רבותה אשמעינן דאפילו בהני דלאו בני מזבח נינהו. תפסה בהו נמי קדושת דמים למזבח. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מים </b>כו' כסדרן נקטינהו. ברישא נסיב יסוד המים. הוא הראשון בבריאה. אחריו יסוד העפר. שנתהוה מן המים. כי לשלג יאמר הוי ארץ (ממנו הוא חומר הזבל) ומתוך המים נראתה היבשה. אחר זה אחז האויריים (עופות) שהם מיסוד הרוח. והעופות שוכנים בו. אחריהם תפס גידולי יסוד האש. שמקורו השמש. והוא מגדל הפירות. ממגד תבואות שמש. אח"כ הצמחים הקטנים. העשבים. הנה הכל מסודר יפה. כסדר היסודות מלמטה למעלה. 
+<b>ואחרים מתנדבין כן. </b>לא נתקררה דעתי בשני הפירושים שאמרו בזה המפרשים. <b>ולא</b> נכנסו באזני מחמת שלשה דוחקים זרים וקשים. אם מחמת הענין בעצמו. כאשר יעיד המעיין הישר. שאינו מתקבל בשכל כלל. ועוד מפני הלשון. מה זה שבחר התנא כאן במלת אחרים לפי דבריהם. ועוד לכל האופנים. מלת כן. אין לה באור והבנה לגמרי. ואיך נתפייסו בכל אלה הריחוקים. <b>אבל</b> לענ"ד. אין צורך לכל הלחץ הלז. אלא ודאי תנא דינא אתי לאשמועינן. ואין הלשון יוצא מפשטו וממשמעותו. כי ואחרים הללו. נכרים הם. כלישנא דמתניתין פ"ק דבכורות ופ"ה מ"ו (ובפכ"ה במתניתיה דלוי) בבשול שאחרים אוכלים אותו. ובגמרא פ"ב דר"ה דאחרים עשו לו. <b>וקמ"ל</b> דנכרים אע"פ שנודרים נדרים כישראל. יכולין ורשאין להתנדב כן. שלא יהא ההקדש חל על החלב. בין במעשר. בין במוקדשין. לפי שבאמת אינן בתורת מעשר. נמצא שאינה אלא נדבה בעלמא. וכן הנדרים ונדבות שלהן. אינן קדשים גמורים כשל ישראל. שהרי אין מועלין בהן. כדאיתא ריש תמורה (ועיין זבחים דמה"א) והא חלב מוקדשין כו' אף ��ישראל אין בהן מעילה. משו"ה לא אחמירו בה בשל גוי. אף כי בולד. זה ברור כפתור ופרח. ומסוד ה' ליראיו הוא. <b>ואם</b> יש לך חיך בריא. תטעום טעם כעיקר מתוק מדבש. ופירושנו הלז עוד. דכיון דאסמכוה אג"ש. דיליף מבכור דכולו קדוש. והשתא אחרים דאימעיטו מבכור. כבריש בכורות. להכי ולד מעושר ומוקדש דידהו. לא אתי מבכור. וכיון דאפילו בישראל אינו אלא חומרא גרידא. משום אכחושי מצוה. דוק. בדגוי לא גזרו. 
+<b>מעושרת </b>למאי דקשיא לתי"ט. עמ"ש בס"ד מ"ז פ"ט דבכורות. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מעין שיצא מתוך שדה הקדש </b>לשון רע"ב. רבותי פרשוה לי. כגון דמעין של חולין נובע בשדה דהדיוט כו'. פירש"י הוא כך. <b>ולא</b> ראיתיו עד הנה לשום מפרש זולתו. <b>ולשון</b> הר"מ בחבורו כלשון משנתנו. סתמו כפירושו ומשמעו. בנובע מתוך שדה הקדש עסקינן. <b>ולא</b> ידענא מנא ליה לרש"י הא. ואפילו תימא בהוקדש המעיין. מחובר הוא. ואינו נאסר. כדאיתא בגמרא פ"ה דמכלתין (ודכותה בע"ז דנט"א) כל שכן אי איירי במעין שיצא בתחלה דודאי אין בו מעילה. דהו"ל דבר שלא בא לעולם. ואין מעילה בשבח הקדש. כדתנן לעיל בבור ואח"כ נתמלא מים. כ"ש במעין הנובע. 
+<b>ועוד </b>שאין יחיד יכול להקדישו. דאפילו נבע ברשותו. מתנאי שהתנה יהושע. שבני העיר מסתפקין בו. 
+<b>זקנים </b>אין זקנים אלא זקני תורה. שקנו חכמה. 
+<b>הודיעך </b>שלא הדיוטות היו העושים כך. שאין לסמוך עליהם. אלא אנשים חכמים ונבונים עשו כן. שיש ללמוד מהם הלכה למעשה רב. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הפגול והנותר כו'. </b>אבל לענין אכילה אי איכא פחות מכזית פגול. ונותר משלים לכזית חייבים עליו משום פגול כו' וא"ל רבי דאי הוה חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין. וחייב עליו משום נותר ומשום פגול רש"י. וצ"ל דלא לחייבו בשתים שא"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור. אלא לענין מלקות. לחייבו אם התרה בו משום נותר. או משום פגול. תי"ט. 
+<b>נלע"ד </b>דלא דק. שאם כדבריו. ברוב ומיעוט נמי תקשי. וכן בשוה ושוה. ולענין התראה אחת. אלא ודאי כיון דמצטרף. הדר הוה ליה כי חד גופא. אלא שהמיעוט נמשך אחר הרוב. והרי הוא כמוהו. <b>א"כ</b> במקום שהם שני חלקים שוים. שאין לאחד יכולת לגרור חברו אחריו. מטעם מיעוט. שהוא טפל ובטל אצל הרוב. ורחמנא אמר דלצטרפי. הילכך. כזית נותר יש כן. כזית פגול יש כאן. כדרך שאם התרו בו משום אחת איזה שהיא. אתה מחייבו אחת. משום שיש כאן כשיעור מתורת צירוף. באיזו שהיא. הרי שכל הזית נעשה כולו פיגול. ונעשה כולו נותר. לפיכך אם התרו בו משום שתים. חייב שתים. שהרי יש כאן שתים. זה ברור. ותי"ט לא העמיק כל צרכו. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ובמלא לוגמיו</b> ונ"א <b>וכמלא</b> ותרויהון לא הניין. <b>והנכון</b> ולמלא לוגמיו. וצריך בדיקה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>הערלה וכלאי הכרם מצטרפים </b>כו'. שאם אכל חצי שיעור כו'. א"נ ערלה וכלאי כרם מעורבים שנפלו לתוך היתר מצטרפים כו'. רע"ב. <b>סותר</b> לדברי עצמו פ"ב דערלה. עמ"ש שם בס"ד. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>תן להם חתיכה</b> כו' כתב תי"ט לרמב"ם. בד"א כשהיו החתיכות מקדשי ב"ה. אבל אם היו בשר עולה. לא מעל אלא האוכל בלבד כו'. <b>צ"ע</b> דהא מכי אגבהוה שליח ואורחים. קנו לה לחתיכה. אפילו לא אכלוה. <b>וי"ל</b> דמיירי שנטלוה ברשותו של בע"ה. וכיון שאין שם הוצאה ושינוי רשות. לא מעלו אלא בהנאה. ולא משכחת לה בחתיכה אלא דרך אכילה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וחכ"א עד שיוציא את כל הכיס </b>וא"ת ולבטיל ברובא (וכ"ש דקשיא אדר"ע. דמחייב קרבן מיד. כיון שהוציא את ��ראשונה) וי"ל דדבר שיש לו מתירין הוא. שיכול לחללו. כן כתבו תו'. ודחו זה. דכיון דדשיל"מ אין איסורו אלא מדרבנן היכי נחייביה בקרבן מעילה. דלייתי חולין לעזרה. 
+<b>ואולי </b>יש לומר בזה. דר"ע ס"ל חולין בעזרה נמי לאו דאורייתא (ומביא אשם ואינו נאכל) וחכמים דהכא דפליגי עליה. נמי מהאי טעמא. משום דס"ל חולין בעזרה דאורייתא (איברא בהוציא כל הכיס. ודאי חייב בקרבן. כדבעינן למימר) <b>ואת</b> שפיר דלא תקשי נמי. מדתנן התם בכריתות פ"ה. ר"מ מחייב על ספק מעילה אשם תלוי ואין מביא מעילתו. דהיינו קרבן מעילה עם הממון. עד שתתודע לו. ויביא אשם. והכא משמע דאספק נמי מייתי. אלא דהכא משום דאמור רבנן דלא לבטיל. הדר הוה ליה כפוגע בגופו של איסור (דוק ותשכח דכוותה טובא) וכדפרישית. 
+<b>שוב </b>העלו התו' ארוכה למחלת הקושיא הנ"ל. משום דמטבע חשיב ולא בטיל. ומה שיש לעיין בזה. כבר כתבתי להליץ בעד התו'. שמוכרחים לומר אליבא דר"ע. דד"ח אין לו בטול מדין תורה (עיין בספר שאילת יעב"ץ סקנ"ח באורך) ורבנן דהכא נמי ס"ל הכי. בד"ח דאסור מדאורייתא. ולא בטיל דבר תורה. בדנהנה ממנו. מיהא דלא למחשביה כדליתיה לגמרי. בהוציא כל הכיס. 
+<b>אפילו </b>לכשתמצי לומר. בעלמא לא ס"ל ד"ח אסור מן התורה. הכא היינו טעמא דלא בטיל. כיון דמאיסורי הנאה הוא. ואפילו לא היה דבר חשוב. אינו בטל. שהרי נהנה מן האיסור ודאי ע"י ריבויו. וסייעתא לרש"י. דס"ל בכל איסורי הנאה. שאסור לאדם אחד ליהנות מן התערובת. וזה נ"ל עיקר. 
+<b>ובהכי </b>ניחא לי נמי. מה דהוה קשיא לי תו טובא. אמאי דתרצו תו'. דסלע חשיב ולא בטיל. דהוא נגד תלמוד ערוך (בכורות ד"נ ע"א) בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם. מפני כספה וזהבה של ירושלם. ומקשי תלמודא אטו ירושלם רובא דעלמא. ומשנינן אלא בקשו לאסור דינרא הדריינא שיפא. ופירש"י שרובן של אותן דינרים. מירושלם באו מן הלשכה. ולפיכך היו בדין לאסור. אלא שמצאו נהם מקרא להתר. שמע מנה בהדיא אי לאו דרובא הוה. לא חיישינן ליה. <b>א"כ</b> על כרחך לומר אחת משתים. או שמטבע אינו דבר חשוב ובטל. או שדבר חשוב מתבטל מן התורה. שלא כדברי התו' על כל פנים <b>אבל</b> לפי שכתבתי לעיל בדעת התו'. דמשו"ה לא בטיל הכא. מאחר שבודאי נהנה מן הדבר האסור בהנאה. לא קשיא מידי. דהתם אינו אלא ספק וק"ל. 
+סליקא לה מעילה 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Menachot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,343 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Menachot
+לחם שמים על משנה מנחות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עלה בידו גרגיר מלח</b> עמו"ק א"ח (סתנ"ה). 
+<b>כיצד הוא עושה </b>עלח"ש רפ"ה דיומא. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה. </b>רבי מאיר אומר. כצ"ל. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר"א פוסל </b> עתי"ט עד וי"ל דאיירי נמי בחוץ למקומו. <b>ופגול</b> בכלל פסול. ואין פסול בכלל פגול. כך נ"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא מלח </b>איידי דקתני בכולהו דיעבד. תני ביה נמי הכא. וה"ה דלכתחלה נמי לא צריך. דלא נאמר מלח אלא בקרבן. דהיינו קומץ. 
+<b>והן בולעות </b>עתי"ט עד מ"מ דעבה בלע טפי. 
+<b>איברא </b>אפכא מסתברא. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עיין</b> לשון הר"מ. שהועתק בתי"ט. <b>ולא</b> זכר שגם ה"ל ס"ת לא דברה מהם המשנה. <b>ונראה</b> שהיו מניחים דברים הללו לסופרים. שהיא מלאכתן המיוחדת להם. והם שחברו בהן מסכת סופרים. 
+<b>תפלה </b>עמ"ש בס"ד במו"ק. א"ח סך"ה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קרבו כבשים בלא לחם </b>שהרי לא הי"ל לחם אלא מן. רע"ב. 
+<b>קשיא </b>לי היאך א"כ קרבו תמידין במדבר. ומוספין דבעו נסכים. ולחם הפנים שעשו במדבר. ולמ"ד קרבו גם נסכים במדבר. מהיכן היו באים. וצ"ל בודאי. שממה שתגרי או"ה היו מביאים להם. <b>שוב</b> ראיתי שגם תו' נתעוררו במקצת. ומ"ש הם צ"ע. 
+<b>וכל האמור בת"כ לא קרב במדבר </b>וזה קבלה בידו הר"מ. <b>תמהתי</b> על עצמת חכמת הר"מ (ותי"ט שנמשך אחריו. ולא חלי ולא מרגיש) שלא ראה את זה מן המקרא שצווח כך. כי בת"כ לא נזכרו קרבנות צבור. רק שנים אלו. עומר ושתי הלחם (שתלאן הכתוב זה בזה. וכחד חשיבי) וכתוב בהם ביאה לארץ. וכתיב ועשיתם ביום הניפכם. וכתיב והקרבתם על הלחם. משא"כ קרבנות המוספין שבחומש הפקודים. לא נזכר ביאה וישיבה. זה פשוט מבואר במקרא. ולא מפי הקבלה. ולכן אמרו ר"ש כדבר ידוע וברור. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נלושות בפושרין</b> עפרע"ב עלח"ש פ"ב דפסחים. <b>מיהו</b> טעמא בעי אמאי נלושות בפושרין. וקצת טעם יש בגמרא. והיינו נמי טעמא דלתיתה שריא. 
+<b>ושמא </b>מים צוננים מפסידים הפת. ובעינן במנחה. למשחה לגדולה. וזה נראה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אלו מנחות</b> בגמרא שלנו פרק ו' הוא פרק ז' אח"כ נשנה זה הפרק אלו מנחות. שביעי למנין פרקי המסכתא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>יציקה</b> עתי"ט לשון רש"י יהא מתן שמן בכלי קודם לעשייתה. <b>פרש"י</b> דייק שפיר וכיון דהכא לאו בסדר עבודות עסקינן. ולא קבעי אלא לאשמועינן כמה מיני עבודות יש בה. נסיב למתנות השמן למפרע. משום דבמנחה גמורה מיירי קחשיב להו כסדרן לאחור. שהיציקה ע"י נגמרה כהלכתה. ובלילה לפניה. ומתן שמן בכלי. כבר קדם לשלשתן. משא"כ במנחת העומר. דסדר עבודותיה נקט ואתא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>נסכים שקדשו בכלי</b> עתי"ט מה שתמה על הכ"מ. שכתב ממשנתנו למד הר"מ שמשקדשו בכלי יפסלו בלינה. דהא מפרשינן למתני' דה"ק. נעשה כמו שנפסלו בלינה. <b>ולא</b> ידענא מאי קושיא. מ"מ שמע מנה דנפסלין בלינה נמי. אם לא קרבו עם הזבח. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל קרבנות כו'.</b> מ"ש תי"ט <b>לקח</b> מתו'. וע"ש. 
+<b>וכולן כו' אלא מן המובחר </b>ארישא קאי וכולן. בר מעומר ושתי הלחם. שמצותן מן הקרוב לירושלם. כדתנן במכלתין פרק יו"ד. 
+<b>מכמס ומזוניחה </b>לא מצאנום במקרא. מ"מ מן הסתם נראה שהם מקומות בא"י. ויגיד עליו רעו ג"כ. 
+<b>שניה להן כו'. </b>וכדבעינן למימר נמי בס"ד (ופשיטא דפרות א"י ותבואתה משובחות משל ח"ל) (וכן בסי' ך"ז. יהודה וא"י המה רוכליך בחטי מנית). 
+<b>אי הכי </b>קשיא רישא. דקתני שבאין מח"ל. וצ"ל הא דקאמר שאינן באין אלא מן המובחר. לאו דווקא. אלא בדאפשר הוא. מיהו בדלא אפשר ובדיעבד. באין מכל מקום. 
+<b>חפרים </b>כ"ה הגירסא הנכונה ודאי. כי עיר היא לבני יששכר. בס' יהושע (ס"ט) וכתוב בחלקו ואת הארץ כי נעמה. 
+<b>ואם התליעה סולת </b>ופיר"מ בהתליעה רוב חטה אחת כו'. <b>לא</b> כן פירש"י ולישנא משמע כרש"י. עחי"ג בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אנפיקנון כו' פסול</b> צ"ע אם גם למנורה פסול (אע"ג דבעינן זך כתית למאור ולא למנחות) אחר שאין פסול אלא מחמת טעמו. ובמאור לאו בתר טעמא אזלינן. ודווקא בזך כתית איכא קפידא במאור. שדולק יפה יותר. <b>א"כ</b> אם לא מצא אלא אנפיקנון. והוא זך כתית. שמא כשר הוא למנורה. <b>לפ"ז</b> מצינו חומר במנחות מבנסכים. 
+<b>שנשרו במים </b>עתי"ט שכתב דלא קאי אדריה"ג דפ"ק דבכורים. דס"ל שאין ואי לא עלייהו קאי. אהייא קאי. 
+<b>רגב בעבר הירדן </b>צ"ע אי פליג ר"ש אדריה"ג דפ"ק דבכורים. דס"ל שאין מביאין בכורים מעבר הירדן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>משלישה ומאמצעה </b>ונ"ל דמאמצעה קאי אמשלישה. כלומר מאמצע השליש האמצעי תי"ט. 
+<b>אין </b>טעם וריח בפירוש זה. כי א"כ היה די לו שיאמר מאמצעה. <b>אלא</b> נראה ה"פ. מתחלת שלישה התחתון. או מאמצעה (של חבית) לכל היותר. ולא למעלה מאמצעה. ששם קרוב לפיה הוא. ומתערבים הקמחים. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רביעית מים למצורע </b>עמ"ש בס"ד בשי"ע (סקל"ח). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבל אין מערבין </b>עלח"מ. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל קרבנות כו' שהן זבח </b>לאפוקי עוף. שאינו זבח בלשון תורה. עתי"ט ריש מכלתין. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>חוץ כו'. </b>נראה פשוט דשעירי ע"א אין בהן סמיכה. אע"פ שכתב הר"מ שהן שוין לכל דבריהם. דלא גמירי אלא שתי סמיכות בצבור. וי"ל דכר"ש אמרה לשמעתיה. צ"ע. 
+<b>חוץ מן הבכור כו' </b>שנאמר קרבנו כו' לשון הר"מ. 
+<b>והוא </b>מגומגם. אין בו טעם. איברא מעקרא קבעי תלמודא למילף מיעוטא מתלתא קרבנו יתירי. ונ"ל פירושו דווקא קרבן המיוחד לו שמביאו ברצונו. אע"פ שאינו חייב בו. לאפוקי הני דאין באין בנדר ונדבה. <b>והיינו</b> משום דהוה ס"ד לאתויינהו בק"ו משלמים. מיהו במסקנא דאיפריך ק"ו. לא צריך למיעוטא. קראי אסמכתא בעלמא. ולא להכי הוא דאתו. <b>ולא</b> הבינותי מ"ש התו' תימה נילף מהקשא דכל הקרבנות. כדדרשינן ביום צותו כו'. <b>ותרי</b> תמיהי נינהו. חדא דהא אין כל הקרבנות טעונין סמיכה. ותו דמביום צותו נמי לא קדריש לכל הקרבנות (הא ודאי ליתא וק"ל) אלא להקיש בכור ומעשר לשלמים בלחוד. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>והאשה </b>עתי"ט משם התו' וא"ת ולמה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה. ת"ל דמצות עשה שהז"ג היא כו'. <b>ונ"ל</b> ליישב. אב"א אליבא דמ"ד נשים סומכות רשות. אתא קרא למעוטינהו מסמיכת קרבן אנשים. וקמ"ל דאין הבעלים יוצאין בסמיכה דידהו. אע"ג דבלא"ה אמעיט שליח. ס"ד יד אשה כיד בעלה. דאשתו כגופיה דמיא וכדאיתא בגמרא. 
+<b>אי נמי </b>אפילו בקרבן דידהו. אינן רשאות לסמוך. דהויא עבודה בקדשים. כמ"ד סמיכה בכל כחו בעינן. לאפוקי ממ"ד נשים סומכות רשות. אצטריך לאשמועינן דליתינהו בסמיכה כלל. והכי משמע בפ"ב דחגיגה דאפילו למ"ד רשות. אינן רשאות לסמוך בכל כחן. ועמו"ק (סי"ד) ובשי"ע (סימן ל"ו). 
+<b>ועוד </b>נ"ל דלא דמיא סמיכה לאינך מ"ע שהז"ג דנשים פטורות. לא אמעיטו אלא ממצות מוחלטות. דלא סגי דלא נעביד להו. אבל מסמיכה ודכותה דשירי מצוה נינהו ולא מעכבי. לא אמעיטו מה"ט. עד דממעט להו קרא בהדיא. 
+<b>וסמיכה שירי מצוה </b>עיין עשרה הלחם (סוף סשי"ע סל"ז). 
+<b>ותכף </b>עמ"ש ריש ביצה. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשלשה </b>זה פשוט דקצירה (וכל המלאכות הללו בכלל. עד מצות קמיצה) לא בעיא כהונה. אלא נעשית ע"י שלשה ב"א שלוחי ב"ד אפילו מישראל. שמתמנין ע"פ ב"ד. ושכרן מתרומת הלשכה. שקונים בעד מעות התרומה. התבואה מבעלי השדות. רפ"ד דשקלים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מגנות צריפין </b>בגמרא מוכח דגגות נקרא. <b>ונ"ל</b> משום שהצריפין אין להם גגין (כמ"ש פ"ב דסוכה) אלא מהצריפין עצמן הן גגיהם. על שם כך נקרא המקום שעשוי כן. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>בית דין</b> של כהנים. 
+<b>בא השמש </b>לידע שכבר הוא לילה ודאי. כדי שלא יתחלל י"ט. <b>ושבת זו</b> ג"כ אומרים מטעם זה לידע ולהודיע שכבר נכנס שבת. למען ידעו ויבינו העומדים שם. שדוחה את השבת. ולא את י"ט. והואיל ועושה כך. עושה עוד פומבי לדבר. בשאלת ג"פ על כל דבר ודבור. 
+<b>שהיו אומרין אין קצירת העומר במי"ט </b>עיין רע"ב שכתב ומסורת בידינו דהאי ממחרת השבת היינו ממחרת יט"א של פסח. כו' וכ"מ בספר יהושע ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וגו'. <b>ואע"פ</b> שט"ו נקרא מחרת הפסח. בתורה פרשת מסעי. <b>עתו'</b> קדושין (דלז"ב) וברד"ק ס' יהושע ולפי דבריו אין ראיה מהפסוק הזה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>והשאר נפדה </b>ואיך נפדה. <b>נ"ל</b> כמו שעושין במותר קטורת. עפ"ד דשקלים. מ"ה. כך עשו בזה. מחללים מעות הקוצרים שעסקו במלאכת העומר. וכיוצא בהן. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלא ברצון חכמים </b>ש"מ דאף בזמן הבית. לא עצרו כח החכמים. למחות ביד העם. מעבור על גזרותיהם. וכן עוד להלן מ"ח. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אין מביאין מנחות ובכורים כו' קודם לעומר</b> ואם הביא פסול. ז"ל תי"ט. וקשיא תינח חדש כו'. אבל בכורי פירות ונסכי יין דמעולם לא נאסרו. אמאי אם הביא פסול. ובגמרא כו' ארנב"י לדברי יב"ן נסכים בכורים (רש"י פירש יין שבכר כו'. ול"נ דתרתי קאמר נסכים ובכורים. וכ"מ מלשון רש"י עצמו בסמוך) שהקריבם קודם לעומר כשרים. דהא כ"ש הוא דהני ל"א כלל. וכרש"י והא דקתני מתני' ואם הביא פסול. לאו אביכורים דפירות האילן קאי ע"כ. אבל הר"מ העתיק המשנה כלשונה. וכן פסק בנסכים. וקצת תימה שלא העתיק דין בכורים. בה"ל בכורים עכ"ד <b>ולענ"ד</b> כולן אינן מכוונים כלל כי אמנם מה שהוקשה לו בתחלה בכורי פירות ונסכים דלא נאסרו. אמאי אם הביא פסול. 
+<b>אשתמיטתיה </b>שאין מביאין בכורים אפילו קודם לעצרת. וזה אינו מטעם איסור חדש דהדיוט כלל. אלא משום דשתי הלחם איקרו בכורים. ועומר נמי איקרי מנחת בכורים. וזה איסור כולל גם לפרי אילן כדילפינן מבכורי מעשיך. בפרק כל הקרבנות. <b>א"כ</b> לסתמא דמתני'. ודאי לא קשיא מידי. דמתני' לא איירי אלא במנחות. ובכורים דומיא דמנחות. ולא מיירי תנא דידן בנסכים כלל. <b>ותנא</b> דווקנא הוא. דמשו"ה נמי נסיב בכורים במיצעא. ולא הוו צריכי ליה לגמרי למתנינהו הכא. דבקרבנות עסקינן. ובכורים לאו מידי דקרבן נינהו. ואי באגב נקטינהו. הול"ל לבסוף. אלא לאורויי דבמנחות של בכורים איירי דווקא. דלא תיסק אדעתין. דקבעי למיסר לאתויי מנחות קודם העומר. אפילו מן הישן (אע"ג דכל הקרבנות באין מן החדש ומן הישן. סד"א קודם לעומר באותו יום. לא יביא כלל שום מנחה אפילו דתמיד) משו"ה קמפרש מנחות ובכורים. ר"ל מנחות של בכורים. דאע"ג דאין מביאין בכורים אפילו קודם עצרת. דילמא לקרבן משרי שרו. קמ"ל דלמנחות נמי אין מביאין כו'. 
+<b>ואי נמי </b>בבכורים ממש משתעי. מ"מ לא קמיירי אלא מבכורים דומיא דמנחות. כדפרישית. משא"כ בבכורי פירות. לא איירי לגמרי. דתקשי ליה אמאי אם הביא פ��ול. דאיכא למימר הכי. וא"ל הכי. <b>אב"א</b> כדפשיטא ליה לרנב"י. דכיון דלא נאסרו להדיוט כלל. עדיפי מבכורי מנחות. וכשרים קודם לעומר בדיעבד. 
+<b>או דילמא </b>בהא תנא דמתני' לא ס"ל כוותיה. ושמא איפכא הוא אליבא דסתם מתני'. ר"ל. דבכורי נסכים לא מיבעיא דפסילי קודם לעומר. אלא אפילו קודם עצרת נמי מיפסל פסילי. ושאנו בכורי נסכים. דלא תלי פסולא דידהו בחודש דנאסר להדיוט. אלא מקרא אחרינא נפק אסורייהו. להכי לא מהני מאי דלא נאסרו להדיוט מעולם. דגזרת הכתוב היא שלא יביאו שום בכורים. לא קודם עצרת. וכ"ש קודם לעומר. דאית בהו איסור כפול אפילו לגבוה. ואצ"ל בכורים דעלמא שיש בהם איסור חמור קודם העומר. ופסולין נמי. כל זה ברור מאד. <b>והשתא</b> מ"ש תי"ט. דתרתי קאמר נסכים ובכורים. ליתא לגמרי. אלא דווקא נסכים של בכורים. ומטעמא דאמרן. ואפילו במשנה קתני ובכורים. בהו נמי הכי איכא לפרושי. דר"ל מנחות והן בכורים וכדפרשינן שפיר. ומרש"י דבגמרא לא משמע מידי. לפום מאי דכתיבנא. אלא דייק כוותי ודאי וק"ל. <b>וכיון</b> שזכינו לכל זה. גם דר"מ מתיישבים יפה. וא"צ לדחוק בהם כלל. כמ"ש תי"ט. והאריך בדברים שאינם של טעם. דסלקא ליה מתני' בקושיא. ושאין לה טעם לחלק. וכקושיא דר"ט. וכל אלה דברים בלתי נשמעים. <b>אבל</b> טעם לשבח יש בדבר. ורנב"י נמי לא אמרה אלא אליבא דיב"ן. ולית הילכתא כוותיה. אלא כסתמא דמתני' דדייקא טובא. דנסכים שאנו וחמירי כמש"ל. וכס"ד. משום דלא הותרו מכללן לגבוה. ולא שייכי בהדיוט. וכענין ששנינו אין מזבח יוכיח שאין לו עור מכל מקום. הרי הכל מתוקן בטוב טעם <b>ונתגלת</b> טעמו של הר"מ. שלא הוצרך להביא שקודם עומר אין מביאין בכורים. מאחר שכבר כתב שאין מקבלין אותן אפילו קודם לעצרת. לא אפשר. שהרי נפסדים עד אחר עצרת. ומתניתין לא מתוקמא אלא במנחות שהן בכורים. ודייק טפי ותו לא מידי. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>עתי"ט </b>בשם תו'. ועמ"ש בס"ד רפ"ח. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>מן הלח </b>עתי"ט לשון רש"י בפירוש החומש בעוד הכר מלא. <b>הוא</b> מלשון כר נרחב. 
+<b>נקצר ביום כשר </b>עש"י (סל"ד). 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שתי הלחם </b>עתי"ט שתמה על התו' בחנם. כי ראית התו' ודאי טובה מחותה שהביא הוא. שכן מפורש בה שתי לחם. <b>גם</b> מ"ש שכינוי יחסר מוסב על האדם. 
+<b>אינו כן. </b>שא"כ יהיה פועל עובר. ואינו אלא בודד. והעד. אל יחסר המזג. וכן יחסרו לחם ומים. בודד כחברו בצורה. ויחסרו המים. וכן כל הנגזרים משורש זה. בודדים הם. וכ"כ קמחי. ועוד אם כדבריו. שהכנוי מוסב על האדם. לא יחסר לחם מיבעי ליה למימר. 
+<b>נלושות א' א' </b>אינן נלושות עסה אחת לחלקה לחצאין. אלא עושה אותן שתי עסות מתחלתן. 
+<b>שבעה ארבעה עשרה חמשה </b>כל הני דתנן הכא סתמי. טפחים נינהו. וגרסינן להו בה"א. לבר מארבע ושבע דאצבעות. דלשון נקבה נינהו. 
+<b>שתי הלחם ארכן שבעה כו'. </b>ל"ל לתת טעם בזה. ע"ד הנעלם. <b>כי</b> שתי הלחם בעצרת. רומז לזווג הקדוש הידוע בחכמת האמת. שנעשה ביום מתן תורה. אחר ספירת שבעה (שבועות) נקיים. שנטהרה האשה לבעלה. ונכנסו לחופה בחודש שמזלו תאומים. והיו תואמים כאיש והלויה שלו. ונשלמו תקוניהם בשבעת ימי הבנין. המשלימים קומתם כנודע. <b>לכן</b> ארכן שבעה. ורחבן ארבעה כנגד ארבע אותיות הוי"ה. וקרבנותיהם כמו כן ארבע. אבל הן אצבעות. כנגד ארבע אותיות דידה אדנ"י. כי אצבע אלהי"ם היא. כל זה בחינת זו"ן. <b>אמנם</b> בשבת. יש בחינת תקון אריך. בכללות ה' פרצופין. וע"ש כך נקראין לחם הפנים (כמ"ש שיהיו לו פנים הרבה) ולכן היו שנים עשר חלות. כמנין ז"ה אלי. שכולל י"ב ��לכסונות. והיו שתים מערכות. שש המערכת דאריך. ושש דזעיר. הנודע בשם שש קצוות. והיו ארכן עשרה. נגד יס"ב. וכן מספר אותיות מילוי שם הוי"ה. ורחבן חמשה. לרמוז על כללות פרצופי האצילות הקודש. וקרנותיהן שבע אצבעות. בבחינות זו"ן. שבעה ימי הבנין. <b>והוא</b> שבא ר"י לפרש. בסימנו הנפלא באותיותיו המחכימות. כי זד"ד נוטריקון זה דודי. כי אז נעשים דודים. וגי' ט"ו כשם י"ה. שממנו הזווג וקניית המוחין כידוע. ושל לחם הפנים. סימנו יה"ז. כמנין ך"ב אותיות התורה. כללות עולם האצילות. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא סדור קנים כו' דוחה </b>עמ"ש בס"ד פ"ה דפסחים מ"ט. 
+<b>ונותנן לארכו של שולחן </b>עתי"ט שדבריו מתמיהים וזרים מאד בעיני. <b>והעיקר</b> לדעתי כמ"ש תו'. <b>ומה</b> שהוקשה לתי"ט. מ"ט קפיד ?דלנחו לאורך השולחן. <b>מלבד</b> שהמשנה פירשה את הדבר כמ"ש גם הוא ז"ל. ופשוט <b>עוד</b> טעם גדול יש בדבר. שלא יכלו להניחם אצל השולחן לרחבו. כדי שלא יעכבו על שמונה כהנים הנכנסים בשבת. לסדר הלחם וליטלו. 
+<b>כל הכלים כו' לארכו של בית </b>לענין ארון. עמ"ש בס"ד בלח"ש פ"ה דיומא. ולענין מנורה בקונדרס בנין בית הבחירה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>חל להיות ע"ש </b>מ"ש תי"ט. כיון דהכא ממעשה רב. ליכא למימר ע"פ מחלוקת שנויה. 
+<b>אומר </b>אני משום זה אינו בגדר נמנע. שכבר מצינו מעשים רבים שנויים במחלוקת (עמ"ש בס"ד בתי"ט סימן קל"א. דקכה"א). 
+<b>גם </b>הר"מ לא אמר אלא שאינו דבר ראוי. מ"מ אינו בהחלט. וקמ"ל תנא. שאם יארע. כך יפה להם לבבליים. ואין מזה ראיה שאירע. 
+<b>נאכל לערב </b>אפילו בי"כ בעצומו של יום משכחת לה. בכהנים חולים (בחולה שיש בו סכנה. ואפי' מבושל נמי) ואפ"ג דכל שאינו ראוי לעבודה. אין לו בבשר. מ"מ לחולה מסוכן ראוי הוא. בין ברצון החולק בבשר. בין שלא ברצון. אם מפני פקוח נפש. ואם מפני הפסד קדשים (אחר שמותר הוא באכילה היום. מוטב להאכילו מזה) נוטלין ממנו בע"כ. <b>ואפילו</b> בכ"ג עצמו שעבד. ועשה את השעיר. אח"כ נפל למשכב. עד שמאכילין אותו איכא לאשכוחי. אלא דבכה"ג לא קמיירי. אלא במידי דפסיקא. 
+<b>הבבליים </b>ע"ש ששנואים הם מת"ח שבא"י. (עמ"ר דאיכה) <b>ולא</b> הבינותי שנאה זו מה טיבה עם אכילת בשר חי. שהרי מצינו גם לחכמי התלמוד שהיו רגילים באומצא (שאינו אלא בשר חי. דוק ותשכח) כדאיתא טובא. וכן נראה משם. שהבבליים היו רגילים בו. והיא היתה טעימת שחרית שלהם. כדמוכח פ"ק דקדושין (דף ו'). 
+<b>וצ"ל </b>אע"פ שהיתה אכילה נאותה לבבליים. לבני א"י שנואה היתה. והכי אשכחן ברי"וח. דרייק מכותח דבבלאי פ' חבית. ור"ז קרי להו נמי בבלאי טפשאי. דאכלי נהמא בנהמא. 
+<b>אוכלין אותו חי </b>אב"א בכ"ג שעבד גופיה איירי. ואב"א בכהנים אחרים ובין ברצונו של כ"ג. בין שלא ברצונו משמע דעבדי הכי. וכדכתיבנא לעיל. 
+<b>כשהוא חי </b>מ"ש תי"ט מן המליחה. <b>אינו</b> צריך. כי גם בחומץ יכולין לצמתו. ובודאי בלא"ה היו צריכין לצמתו בחומץ. שבאופן אחר אינו נאכל לשום אדם. אלא לחיתו יער. 
+<b>ועתו' </b>פסחים (דעד"ב) ד"ה אסמיק. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>יניהנה לשבת הבאה </b>צ"ע אם נפטרו בכך מלסדר לחם אחר. כפי הכתוב ביום השבת ביום השבת יערכנו וגו'. וארבע מערכות אין השלחן מחזיק. כדלעיל. גם יש בו משום בל תוסיף. 
+<b>שאפי' היא על המזבח כו'.</b> עחי"ג פ"ג דיומא. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי י"ל פדיון </b>אבל לא נטמאו. אע"פ שלא קדשו בכלי. אין פודין אותן. רע"ב. <b>הא</b> דלא כשמואל. דאמר אפילו טהורין נפדין. דקדושת דמים נינהו. ונטמאו ל"ד. אלא איידי דסיפא. <b>ובגמ'</b> אר"פ אי שמיעא לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבד"ה אין פודין אותן אלא למזבח כו' ואע"ג דקדושת דמים היא הואיל וטהורים הם. הוה הדר ביה. ולא היא שמיעא ליה ולא הדר ביה. לאו אמרת התם (בעופות ועצים כו' דלעיל) כיון דלא שכיחי. לא מפרקי. הכא נמי כיון דשכיחי מומין כו'. 
+<b>לכאורה </b>איכא תמיהא רבתא. דאי הכי נפיל מר שמואל ברברבתא. השתא אפילו מתני' לא שמיעא ליה. דבהדיא שמעינן דאין יוצאין מיד מזבח. <b>וז"ל</b> בחי"ג. והא דתנן בפ"ד דשקלים (מ"ד) המקדיש נכסיו. והיו בהן כו' יינות שמנים ועופות. רא"א ימכרו לצרכי אותו המין וליכא דפליג עליה. <b>לא</b> קשיא לשמואל. ההיא במכירה בעלמא איירי בלי שומא. אשמעינן התם ר"א קולא דמכירה. כדי שלא להוציאם מיד מזבח. והכא אשמעינן שמואל חידושא. דע"י פדייה דהיינו העמדה והערכה של כהן. נפדים ויוצאים לחולין. דקדושת דמים ודאי פקעה ע"י פדיון ד"ת בכל גוונא. אלא דבמידי דלא שכיח. אמור רבנן דלא מפריק. אבל בהני דשכיחי. אוקמוה אדאוריי'. דבפדייה נפקי לחולין. ותנא דשקלים. משום תקנת המזבח. אמר בהני נמי. מוטב ימכרו בלי קפידא אדמייהו. ושפיר דמי. כי היכי דלא ליפוק מיד מזבח. מיהא מודה. דאי בעי. פריק להו. ולא פליגן ר"א ושמואל. אלא מר אמר חדא. ומר אמר חדא. 
+<b>ודילמא </b>איכא למימר התם למקדיש גופיה דווקא הוא דמיתניא. וכי תנן הכא המנחות והנסכים כו'. לגזבר תנן כאותה ששנינו אחיה על הנסכים דוק. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>יביא כבש </b>גדול או קטן. יוצא בו. עד שיהא בן שנה שלמה. יותר מזה. אינו יוצא בו. עפ"ק דפרה. 
+<b>איל </b>כתב תי"ט והו"ל לרע"ב לפרש בן שתי שנים כדתנן פ"ק דפרה. <b>ואני</b> אומר לא הוצרך לפרש את המפורש. אלא מה שלא נתפרש עדיין. 
+<b>שעיר </b>עזים. בן שתי שנים. כ"ה לשון רע"ב. 
+<b>ולא </b>ידעתי למאי דייק. אי אקרא קאי לפרושי. כל היכא דכתיב שעיר עזים. הא אשכחן דשעיר עזים ודאי אינו אלא בן שנה. כמ"ש רש"י בפרק שני שעירי (דסה"ב) אלא על כרחך לשון בני אדם הוא. חלוק משל תורה. <b>א"כ</b> שעיר לחוד נמי הכי הוא. ומניין לו לומר כלשון הזה. <b>שמא</b> לא נתכוין אלא לפרש שעיר מהו. לומר שהוא מן העזים. אע"ג דלישנא לא משמע הכי. גם הוא שלא לצורך. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>הוא ונסכיו</b> היין והסולת. תי"ט. 
+<b>מדוע </b>לא זכר גם השמן בכלל. שהרי הוא נכלל בנסכים. שכח ז"ל דברי עצמו מ"ד. פ"ט דלעיל. 
+<b>עגל </b>בנדבה איתיה. כדאיירי ביה תנא הכא. <b>אבל</b> בחובה לא אשכחן. אלא חטאת שעה במלואים. ועספ"א דתמורה. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>עתי"ט </b>לשון הר"מ. שמזכיר כת קבטנר. ונמצאים עוד היום במצרים אומה נקראת קאבטן. הם מגזע מצריים הקדומים. שנשאר בידיהם לשון מצרי הקדמון. והיינו דאמרינן גפטית לגפטיים. כי אותיות החיך מתחלפות. וכפי מ"ש סופרי אומות הם על דעת נוצרים כעת. אך יש חילוקים ביניהם. ובין הנוצרים המערביים. כי הם נמולים. גם בשאר דברים הם מחולקים. 
+<b>לא ישחטו במקדש בירושלם </b>באותו דור. וכשרים לע"ל. <b>אבל</b> אותם ששמשו לע"א. גם לעתיד בבית השלישי שיבנה ב"ב. פסולים הם ככתוב בספר יחזקאל. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,346 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Menachot
+לחם שמים על משנה מנחות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Menachot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עלה בידו גרגיר מלח</b> עמו"ק א"ח (סתנ"ה). 
+<b>כיצד הוא עושה </b>עלח"ש רפ"ה דיומא. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>במשנה. </b>רבי מאיר אומר. כצ"ל. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר"א פוסל </b> עתי"ט עד וי"ל דאיירי נמי בחוץ למקומו. <b>ופגול</b> בכלל פסול. ואין פסול בכלל פגול. כך נ"ל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא מלח </b>איידי דקתני בכולהו דיעבד. תני ביה נמי הכא. וה"ה דלכתחלה נמי לא צריך. דלא נאמר מלח אלא בקרבן. דהיינו קומץ. 
+<b>והן בולעות </b>עתי"ט עד מ"מ דעבה בלע טפי. 
+<b>איברא </b>אפכא מסתברא. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עיין</b> לשון הר"מ. שהועתק בתי"ט. <b>ולא</b> זכר שגם ה"ל ס"ת לא דברה מהם המשנה. <b>ונראה</b> שהיו מניחים דברים הללו לסופרים. שהיא מלאכתן המיוחדת להם. והם שחברו בהן מסכת סופרים. 
+<b>תפלה </b>עמ"ש בס"ד במו"ק. א"ח סך"ה. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קרבו כבשים בלא לחם </b>שהרי לא הי"ל לחם אלא מן. רע"ב. 
+<b>קשיא </b>לי היאך א"כ קרבו תמידין במדבר. ומוספין דבעו נסכים. ולחם הפנים שעשו במדבר. ולמ"ד קרבו גם נסכים במדבר. מהיכן היו באים. וצ"ל בודאי. שממה שתגרי או"ה היו מביאים להם. <b>שוב</b> ראיתי שגם תו' נתעוררו במקצת. ומ"ש הם צ"ע. 
+<b>וכל האמור בת"כ לא קרב במדבר </b>וזה קבלה בידו הר"מ. <b>תמהתי</b> על עצמת חכמת הר"מ (ותי"ט שנמשך אחריו. ולא חלי ולא מרגיש) שלא ראה את זה מן המקרא שצווח כך. כי בת"כ לא נזכרו קרבנות צבור. רק שנים אלו. עומר ושתי הלחם (שתלאן הכתוב זה בזה. וכחד חשיבי) וכתוב בהם ביאה לארץ. וכתיב ועשיתם ביום הניפכם. וכתיב והקרבתם על הלחם. משא"כ קרבנות המוספין שבחומש הפקודים. לא נזכר ביאה וישיבה. זה פשוט מבואר במקרא. ולא מפי הקבלה. ולכן אמרו ר"ש כדבר ידוע וברור. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>נלושות בפושרין</b> עפרע"ב עלח"ש פ"ב דפסחים. <b>מיהו</b> טעמא בעי אמאי נלושות בפושרין. וקצת טעם יש בגמרא. והיינו נמי טעמא דלתיתה שריא. 
+<b>ושמא </b>מים צוננים מפסידים הפת. ובעינן במנחה. למשחה לגדולה. וזה נראה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אלו מנחות</b> בגמרא שלנו פרק ו' הוא פרק ז' אח"כ נשנה זה הפרק אלו מנחות. שביעי למנין פרקי המסכתא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>יציקה</b> עתי"ט לשון רש"י יהא מתן שמן בכלי קודם לעשייתה. <b>פרש"י</b> דייק שפיר וכיון דהכא לאו בסדר עבודות עסקינן. ולא קבעי אלא לאשמועינן כמה מיני עבודות יש בה. נסיב למתנות השמן למפרע. משום דבמנחה גמורה מיירי קחשיב להו כסדרן לאחור. שהיציקה ע"י נגמרה כהלכתה. ובלילה לפניה. ומתן שמן בכלי. כבר קדם לשלשתן. משא"כ במנחת העומר. דסדר עבודותיה נקט ואתא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>נסכים שקדשו בכלי</b> עתי"ט מה שתמה על הכ"מ. שכתב ממשנתנו למד הר"מ שמשקדשו בכלי יפסלו בלינה. דהא מפרשינן למתני' דה"ק. נעשה כמו שנפסלו בלינה. <b>ולא</b> ידענא מאי קושיא. מ"מ שמע מנה דנפסלין בלינה נמי. אם לא קרבו עם הזבח. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל קרבנות כו'.</b> מ"ש תי"ט <b>לקח</b> מתו'. וע"ש. 
+<b>וכולן כו' אלא מן המובחר </b>ארישא קאי וכולן. בר מעומר ושתי הלחם. שמצותן מן הקרוב לירושלם. כדתנן במכלתין פרק יו"ד. 
+<b>מכמס ומזוניחה </b>לא מצאנום במקרא. מ"מ מן הסתם נראה שהם מקומות בא"י. ויגיד עליו רעו ג"כ. 
+<b>שניה להן כו'. </b>וכדבעינן למימר נמי בס"ד (ופשיטא דפרות א"י ותבואתה משובחות משל ח"ל) (וכן בסי' ך"ז. יהודה וא"י המה רוכליך בחטי מנית). 
+<b>אי הכי </b>קשיא רישא. דקתני שבאין מח"ל. וצ"ל הא דקאמר שאינן באין אלא מן המובחר. לאו דווקא. אלא בדאפשר הוא. מיהו בדלא אפשר ובדיעבד. באין מכל מקום. 
+<b>חפרים </b>כ"ה הגירסא הנכונה ודאי. כי עיר היא לבני יששכר. בס' יהושע (ס"ט) וכתוב בחלקו ואת הארץ כי נעמה. 
+<b>ואם התליעה סולת </b>ופיר"מ בהתליעה רוב חטה אחת כו'. <b>לא</b> כן פירש"י ולישנא משמע כרש"י. עחי"ג בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אנפיקנון כו' פסול</b> צ"ע אם גם למנורה פסול (אע"ג דבעינן זך כתית למאור ולא למנחות) אחר שאין פסול אלא מחמת טעמו. ובמאור לאו בתר טעמא אזלינן. ודווקא בזך כתית איכא קפידא במאור. שדולק יפה יותר. <b>א"כ</b> אם לא מצא אלא אנפיקנון. והוא זך כתית. שמא כשר הוא למנורה. <b>לפ"ז</b> מצינו חומר במנחות מבנסכים. 
+<b>שנשרו במים </b>עתי"ט שכתב דלא קאי אדריה"ג דפ"ק דבכורים. דס"ל שאין ואי לא עלייהו קאי. אהייא קאי. 
+<b>רגב בעבר הירדן </b>צ"ע אי פליג ר"ש אדריה"ג דפ"ק דבכורים. דס"ל שאין מביאין בכורים מעבר הירדן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>משלישה ומאמצעה </b>ונ"ל דמאמצעה קאי אמשלישה. כלומר מאמצע השליש האמצעי תי"ט. 
+<b>אין </b>טעם וריח בפירוש זה. כי א"כ היה די לו שיאמר מאמצעה. <b>אלא</b> נראה ה"פ. מתחלת שלישה התחתון. או מאמצעה (של חבית) לכל היותר. ולא למעלה מאמצעה. ששם קרוב לפיה הוא. ומתערבים הקמחים. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>רביעית מים למצורע </b>עמ"ש בס"ד בשי"ע (סקל"ח). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אבל אין מערבין </b>עלח"מ. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל קרבנות כו' שהן זבח </b>לאפוקי עוף. שאינו זבח בלשון תורה. עתי"ט ריש מכלתין. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>חוץ כו'. </b>נראה פשוט דשעירי ע"א אין בהן סמיכה. אע"פ שכתב הר"מ שהן שוין לכל דבריהם. דלא גמירי אלא שתי סמיכות בצבור. וי"ל דכר"ש אמרה לשמעתיה. צ"ע. 
+<b>חוץ מן הבכור כו' </b>שנאמר קרבנו כו' לשון הר"מ. 
+<b>והוא </b>מגומגם. אין בו טעם. איברא מעקרא קבעי תלמודא למילף מיעוטא מתלתא קרבנו יתירי. ונ"ל פירושו דווקא קרבן המיוחד לו שמביאו ברצונו. אע"פ שאינו חייב בו. לאפוקי הני דאין באין בנדר ונדבה. <b>והיינו</b> משום דהוה ס"ד לאתויינהו בק"ו משלמים. מיהו במסקנא דאיפריך ק"ו. לא צריך למיעוטא. קראי אסמכתא בעלמא. ולא להכי הוא דאתו. <b>ולא</b> הבינותי מ"ש התו' תימה נילף מהקשא דכל הקרבנות. כדדרשינן ביום צותו כו'. <b>ותרי</b> תמיהי נינהו. חדא דהא אין כל הקרבנות טעונין סמיכה. ותו דמביום צותו נמי לא קדריש לכל הקרבנות (הא ודאי ליתא וק"ל) אלא להקיש בכור ומעשר לשלמים בלחוד. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>והאשה </b>עתי"ט משם התו' וא"ת ולמה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה. ת"ל דמצות עשה שהז"ג היא כו'. <b>ונ"ל</b> ליישב. אב"א אליבא דמ"ד נשים סומכות רשות. אתא קרא למעוטינהו מסמיכת קרבן אנשים. וקמ"ל דאין הבעלים יוצאין בסמיכה דידהו. אע"ג דבלא"ה אמעיט שליח. ס"ד יד אשה כיד בעלה. דאשתו כגופיה דמיא וכדאיתא בגמרא. 
+<b>אי נמי </b>אפילו בקרבן דידהו. אינן רשאות לסמוך. דהויא עבודה בקדשים. כמ"ד סמיכה בכל כחו בעינן. לאפוקי ממ"ד נשים סומכות רשות. אצטריך לאשמועינן דליתינהו בסמיכה כלל. והכי משמע בפ"ב דחגיגה דאפילו למ"ד רשות. אינן רשאות לסמוך בכל כחן. ועמו"ק (סי"ד) ובשי"ע (סימן ל"ו). 
+<b>ועוד </b>נ"ל דלא דמיא סמיכה לאינך מ"ע שהז"ג דנשים פטורות. לא אמעיטו אלא ממצות מוחלטות. דלא סגי דלא נעביד להו. אבל מסמיכה ודכותה דשירי מצוה נינהו ולא מעכבי. לא אמעיטו מה"ט. עד דממעט להו קרא בהדיא. 
+<b>וסמיכה שירי מצוה </b>עיין עשרה הלחם (סוף סשי"ע סל"ז). 
+<b>ותכף </b>עמ"ש ריש ביצה. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשלשה </b>זה פשוט דקצירה (וכל המלאכות הללו בכלל. עד מצות קמיצה) לא בעיא כהונה. אלא נעשית ע"י שלשה ב"א שלוחי ב"ד אפילו מישראל. שמתמנין ע"פ ב"ד. ושכרן מתרומת הלשכה. שקונים בעד מעות התרומה. התבואה מבעלי השדות. רפ"ד דשקלים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מגנות צריפין </b>בגמרא מוכח דגגות נקרא. <b>ונ"ל</b> משום שהצריפין אין להם גגין (כמ"ש פ"ב דסוכה) אלא מהצריפין עצמן הן גגיהם. על שם כך נקרא המקום שעשוי כן. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>בית דין</b> של כהנים. 
+<b>בא השמש </b>לידע שכבר הוא לילה ודאי. כדי שלא יתחלל י"ט. <b>ושבת זו</b> ג"כ אומרים מטעם זה לידע ולהודיע שכבר נכנס שבת. למען ידעו ויבינו העומדים שם. שדוחה את השבת. ולא את י"ט. והואיל ועושה כך. עושה עוד פומבי לדבר. בשאלת ג"פ על כל דבר ודבור. 
+<b>שהיו אומרין אין קצירת העומר במי"ט </b>עיין רע"ב שכתב ומסורת בידינו דהאי ממחרת השבת היינו ממחרת יט"א של פסח. כו' וכ"מ בספר יהושע ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וגו'. <b>ואע"פ</b> שט"ו נקרא מחרת הפסח. בתורה פרשת מסעי. <b>עתו'</b> קדושין (דלז"ב) וברד"ק ס' יהושע ולפי דבריו אין ראיה מהפסוק הזה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>והשאר נפדה </b>ואיך נפדה. <b>נ"ל</b> כמו שעושין במותר קטורת. עפ"ד דשקלים. מ"ה. כך עשו בזה. מחללים מעות הקוצרים שעסקו במלאכת העומר. וכיוצא בהן. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלא ברצון חכמים </b>ש"מ דאף בזמן הבית. לא עצרו כח החכמים. למחות ביד העם. מעבור על גזרותיהם. וכן עוד להלן מ"ח. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אין מביאין מנחות ובכורים כו' קודם לעומר</b> ואם הביא פסול. ז"ל תי"ט. וקשיא תינח חדש כו'. אבל בכורי פירות ונסכי יין דמעולם לא נאסרו. אמאי אם הביא פסול. ובגמרא כו' ארנב"י לדברי יב"ן נסכים בכורים (רש"י פירש יין שבכר כו'. ול"נ דתרתי קאמר נסכים ובכורים. וכ"מ מלשון רש"י עצמו בסמוך) שהקריבם קודם לעומר כשרים. דהא כ"ש הוא דהני ל"א כלל. וכרש"י והא דקתני מתני' ואם הביא פסול. לאו אביכורים דפירות האילן קאי ע"כ. אבל הר"מ העתיק המשנה כלשונה. וכן פסק בנסכים. וקצת תימה שלא העתיק דין בכורים. בה"ל בכורים עכ"ד <b>ולענ"ד</b> כולן אינן מכוונים כלל כי אמנם מה שהוקשה לו בתחלה בכורי פירות ונסכים דלא נאסרו. אמאי אם הביא פסול. 
+<b>אשתמיטתיה </b>שאין מביאין בכורים אפילו קודם לעצרת. וזה אינו מטעם איסור חדש דהדיוט כלל. אלא משום דשתי הלחם איקרו בכורים. ועומר נמי איקרי מנחת בכורים. וזה איסור כולל גם לפרי אילן כדילפינן מבכורי מעשיך. בפרק כל הקרבנות. <b>א"כ</b> לסתמא דמתני'. ודאי לא קשיא מידי. דמתני' לא איירי אלא במנחות. ובכורים דומיא דמנחות. ולא מיירי תנא דידן בנסכים כלל. <b>ותנא</b> דווקנא הוא. דמשו"ה נמי נסיב בכורים במיצעא. ולא הוו צריכי ליה לגמרי למתנינהו הכא. דבקרבנות עסקינן. ובכורים לאו מידי דקרבן נינהו. ואי באגב נקטינהו. הול"ל לבסוף. אלא לאורויי דבמנחות של בכורים איירי דווקא. דלא תיסק אדעתין. דקבעי למיסר לאתויי מנחות קודם העומר. אפילו מן הישן (אע"ג דכל הקרבנות באין מן החדש ומן הישן. סד"א קודם לעומר באותו יום. לא יביא כלל שום מנחה אפילו דתמיד) משו"ה קמפרש מנחות ובכורים. ר"ל מנחות של בכורים. דאע"ג דאין מביאין בכורים אפילו קודם עצרת. דילמא לקרבן משרי שרו. קמ"ל דלמנחות נמי אין מביאין כו'. 
+<b>ואי נמי </b>בבכורים ממש משתעי. מ"מ לא קמיירי אלא מבכורים דומי�� דמנחות. כדפרישית. משא"כ בבכורי פירות. לא איירי לגמרי. דתקשי ליה אמאי אם הביא פסול. דאיכא למימר הכי. וא"ל הכי. <b>אב"א</b> כדפשיטא ליה לרנב"י. דכיון דלא נאסרו להדיוט כלל. עדיפי מבכורי מנחות. וכשרים קודם לעומר בדיעבד. 
+<b>או דילמא </b>בהא תנא דמתני' לא ס"ל כוותיה. ושמא איפכא הוא אליבא דסתם מתני'. ר"ל. דבכורי נסכים לא מיבעיא דפסילי קודם לעומר. אלא אפילו קודם עצרת נמי מיפסל פסילי. ושאנו בכורי נסכים. דלא תלי פסולא דידהו בחודש דנאסר להדיוט. אלא מקרא אחרינא נפק אסורייהו. להכי לא מהני מאי דלא נאסרו להדיוט מעולם. דגזרת הכתוב היא שלא יביאו שום בכורים. לא קודם עצרת. וכ"ש קודם לעומר. דאית בהו איסור כפול אפילו לגבוה. ואצ"ל בכורים דעלמא שיש בהם איסור חמור קודם העומר. ופסולין נמי. כל זה ברור מאד. <b>והשתא</b> מ"ש תי"ט. דתרתי קאמר נסכים ובכורים. ליתא לגמרי. אלא דווקא נסכים של בכורים. ומטעמא דאמרן. ואפילו במשנה קתני ובכורים. בהו נמי הכי איכא לפרושי. דר"ל מנחות והן בכורים וכדפרשינן שפיר. ומרש"י דבגמרא לא משמע מידי. לפום מאי דכתיבנא. אלא דייק כוותי ודאי וק"ל. <b>וכיון</b> שזכינו לכל זה. גם דר"מ מתיישבים יפה. וא"צ לדחוק בהם כלל. כמ"ש תי"ט. והאריך בדברים שאינם של טעם. דסלקא ליה מתני' בקושיא. ושאין לה טעם לחלק. וכקושיא דר"ט. וכל אלה דברים בלתי נשמעים. <b>אבל</b> טעם לשבח יש בדבר. ורנב"י נמי לא אמרה אלא אליבא דיב"ן. ולית הילכתא כוותיה. אלא כסתמא דמתני' דדייקא טובא. דנסכים שאנו וחמירי כמש"ל. וכס"ד. משום דלא הותרו מכללן לגבוה. ולא שייכי בהדיוט. וכענין ששנינו אין מזבח יוכיח שאין לו עור מכל מקום. הרי הכל מתוקן בטוב טעם <b>ונתגלת</b> טעמו של הר"מ. שלא הוצרך להביא שקודם עומר אין מביאין בכורים. מאחר שכבר כתב שאין מקבלין אותן אפילו קודם לעצרת. לא אפשר. שהרי נפסדים עד אחר עצרת. ומתניתין לא מתוקמא אלא במנחות שהן בכורים. ודייק טפי ותו לא מידי. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>עתי"ט </b>בשם תו'. ועמ"ש בס"ד רפ"ח. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>מן הלח </b>עתי"ט לשון רש"י בפירוש החומש בעוד הכר מלא. <b>הוא</b> מלשון כר נרחב. 
+<b>נקצר ביום כשר </b>עש"י (סל"ד). 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שתי הלחם </b>עתי"ט שתמה על התו' בחנם. כי ראית התו' ודאי טובה מחותה שהביא הוא. שכן מפורש בה שתי לחם. <b>גם</b> מ"ש שכינוי יחסר מוסב על האדם. 
+<b>אינו כן. </b>שא"כ יהיה פועל עובר. ואינו אלא בודד. והעד. אל יחסר המזג. וכן יחסרו לחם ומים. בודד כחברו בצורה. ויחסרו המים. וכן כל הנגזרים משורש זה. בודדים הם. וכ"כ קמחי. ועוד אם כדבריו. שהכנוי מוסב על האדם. לא יחסר לחם מיבעי ליה למימר. 
+<b>נלושות א' א' </b>אינן נלושות עסה אחת לחלקה לחצאין. אלא עושה אותן שתי עסות מתחלתן. 
+<b>שבעה ארבעה עשרה חמשה </b>כל הני דתנן הכא סתמי. טפחים נינהו. וגרסינן להו בה"א. לבר מארבע ושבע דאצבעות. דלשון נקבה נינהו. 
+<b>שתי הלחם ארכן שבעה כו'. </b>ל"ל לתת טעם בזה. ע"ד הנעלם. <b>כי</b> שתי הלחם בעצרת. רומז לזווג הקדוש הידוע בחכמת האמת. שנעשה ביום מתן תורה. אחר ספירת שבעה (שבועות) נקיים. שנטהרה האשה לבעלה. ונכנסו לחופה בחודש שמזלו תאומים. והיו תואמים כאיש והלויה שלו. ונשלמו תקוניהם בשבעת ימי הבנין. המשלימים קומתם כנודע. <b>לכן</b> ארכן שבעה. ורחבן ארבעה כנגד ארבע אותיות הוי"ה. וקרבנותיהם כמו כן ארבע. אבל הן אצבעות. כנגד ארבע אותיות דידה אדנ"י. כי אצבע אלהי"ם היא. כל זה בחינת זו"ן. <b>אמנם</b> בשבת. יש בחינת תקון אריך. בכללות ה' פרצופין. וע"ש כך נקראין לחם הפנים (כמ"ש שיהיו לו פנים הרבה) ולכן היו שנים עשר חלות. כמנין ז"ה אלי. שכולל י"ב אלכסונות. והיו שתים מערכות. שש המערכת דאריך. ושש דזעיר. הנודע בשם שש קצוות. והיו ארכן עשרה. נגד יס"ב. וכן מספר אותיות מילוי שם הוי"ה. ורחבן חמשה. לרמוז על כללות פרצופי האצילות הקודש. וקרנותיהן שבע אצבעות. בבחינות זו"ן. שבעה ימי הבנין. <b>והוא</b> שבא ר"י לפרש. בסימנו הנפלא באותיותיו המחכימות. כי זד"ד נוטריקון זה דודי. כי אז נעשים דודים. וגי' ט"ו כשם י"ה. שממנו הזווג וקניית המוחין כידוע. ושל לחם הפנים. סימנו יה"ז. כמנין ך"ב אותיות התורה. כללות עולם האצילות. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>לא סדור קנים כו' דוחה </b>עמ"ש בס"ד פ"ה דפסחים מ"ט. 
+<b>ונותנן לארכו של שולחן </b>עתי"ט שדבריו מתמיהים וזרים מאד בעיני. <b>והעיקר</b> לדעתי כמ"ש תו'. <b>ומה</b> שהוקשה לתי"ט. מ"ט קפיד ?דלנחו לאורך השולחן. <b>מלבד</b> שהמשנה פירשה את הדבר כמ"ש גם הוא ז"ל. ופשוט <b>עוד</b> טעם גדול יש בדבר. שלא יכלו להניחם אצל השולחן לרחבו. כדי שלא יעכבו על שמונה כהנים הנכנסים בשבת. לסדר הלחם וליטלו. 
+<b>כל הכלים כו' לארכו של בית </b>לענין ארון. עמ"ש בס"ד בלח"ש פ"ה דיומא. ולענין מנורה בקונדרס בנין בית הבחירה. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>חל להיות ע"ש </b>מ"ש תי"ט. כיון דהכא ממעשה רב. ליכא למימר ע"פ מחלוקת שנויה. 
+<b>אומר </b>אני משום זה אינו בגדר נמנע. שכבר מצינו מעשים רבים שנויים במחלוקת (עמ"ש בס"ד בתי"ט סימן קל"א. דקכה"א). 
+<b>גם </b>הר"מ לא אמר אלא שאינו דבר ראוי. מ"מ אינו בהחלט. וקמ"ל תנא. שאם יארע. כך יפה להם לבבליים. ואין מזה ראיה שאירע. 
+<b>נאכל לערב </b>אפילו בי"כ בעצומו של יום משכחת לה. בכהנים חולים (בחולה שיש בו סכנה. ואפי' מבושל נמי) ואפ"ג דכל שאינו ראוי לעבודה. אין לו בבשר. מ"מ לחולה מסוכן ראוי הוא. בין ברצון החולק בבשר. בין שלא ברצון. אם מפני פקוח נפש. ואם מפני הפסד קדשים (אחר שמותר הוא באכילה היום. מוטב להאכילו מזה) נוטלין ממנו בע"כ. <b>ואפילו</b> בכ"ג עצמו שעבד. ועשה את השעיר. אח"כ נפל למשכב. עד שמאכילין אותו איכא לאשכוחי. אלא דבכה"ג לא קמיירי. אלא במידי דפסיקא. 
+<b>הבבליים </b>ע"ש ששנואים הם מת"ח שבא"י. (עמ"ר דאיכה) <b>ולא</b> הבינותי שנאה זו מה טיבה עם אכילת בשר חי. שהרי מצינו גם לחכמי התלמוד שהיו רגילים באומצא (שאינו אלא בשר חי. דוק ותשכח) כדאיתא טובא. וכן נראה משם. שהבבליים היו רגילים בו. והיא היתה טעימת שחרית שלהם. כדמוכח פ"ק דקדושין (דף ו'). 
+<b>וצ"ל </b>אע"פ שהיתה אכילה נאותה לבבליים. לבני א"י שנואה היתה. והכי אשכחן ברי"וח. דרייק מכותח דבבלאי פ' חבית. ור"ז קרי להו נמי בבלאי טפשאי. דאכלי נהמא בנהמא. 
+<b>אוכלין אותו חי </b>אב"א בכ"ג שעבד גופיה איירי. ואב"א בכהנים אחרים ובין ברצונו של כ"ג. בין שלא ברצונו משמע דעבדי הכי. וכדכתיבנא לעיל. 
+<b>כשהוא חי </b>מ"ש תי"ט מן המליחה. <b>אינו</b> צריך. כי גם בחומץ יכולין לצמתו. ובודאי בלא"ה היו צריכין לצמתו בחומץ. שבאופן אחר אינו נאכל לשום אדם. אלא לחיתו יער. 
+<b>ועתו' </b>פסחים (דעד"ב) ד"ה אסמיק. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>יניהנה לשבת הבאה </b>צ"ע אם נפטרו בכך מלסדר לחם אחר. כפי הכתוב ביום השבת ביום השבת יערכנו וגו'. וארבע מערכות אין השלחן מחזיק. כדלעיל. גם יש בו משום בל תוסיף. 
+<b>שאפי' היא על המזבח כו'.</b> עחי"ג פ"ג דיומא. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי י"ל פדיון </b>אבל לא נטמאו. אע"פ שלא קדשו בכלי. אין פודין אותן. רע"ב. <b>ה��</b> דלא כשמואל. דאמר אפילו טהורין נפדין. דקדושת דמים נינהו. ונטמאו ל"ד. אלא איידי דסיפא. <b>ובגמ'</b> אר"פ אי שמיעא לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבד"ה אין פודין אותן אלא למזבח כו' ואע"ג דקדושת דמים היא הואיל וטהורים הם. הוה הדר ביה. ולא היא שמיעא ליה ולא הדר ביה. לאו אמרת התם (בעופות ועצים כו' דלעיל) כיון דלא שכיחי. לא מפרקי. הכא נמי כיון דשכיחי מומין כו'. 
+<b>לכאורה </b>איכא תמיהא רבתא. דאי הכי נפיל מר שמואל ברברבתא. השתא אפילו מתני' לא שמיעא ליה. דבהדיא שמעינן דאין יוצאין מיד מזבח. <b>וז"ל</b> בחי"ג. והא דתנן בפ"ד דשקלים (מ"ד) המקדיש נכסיו. והיו בהן כו' יינות שמנים ועופות. רא"א ימכרו לצרכי אותו המין וליכא דפליג עליה. <b>לא</b> קשיא לשמואל. ההיא במכירה בעלמא איירי בלי שומא. אשמעינן התם ר"א קולא דמכירה. כדי שלא להוציאם מיד מזבח. והכא אשמעינן שמואל חידושא. דע"י פדייה דהיינו העמדה והערכה של כהן. נפדים ויוצאים לחולין. דקדושת דמים ודאי פקעה ע"י פדיון ד"ת בכל גוונא. אלא דבמידי דלא שכיח. אמור רבנן דלא מפריק. אבל בהני דשכיחי. אוקמוה אדאוריי'. דבפדייה נפקי לחולין. ותנא דשקלים. משום תקנת המזבח. אמר בהני נמי. מוטב ימכרו בלי קפידא אדמייהו. ושפיר דמי. כי היכי דלא ליפוק מיד מזבח. מיהא מודה. דאי בעי. פריק להו. ולא פליגן ר"א ושמואל. אלא מר אמר חדא. ומר אמר חדא. 
+<b>ודילמא </b>איכא למימר התם למקדיש גופיה דווקא הוא דמיתניא. וכי תנן הכא המנחות והנסכים כו'. לגזבר תנן כאותה ששנינו אחיה על הנסכים דוק. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>יביא כבש </b>גדול או קטן. יוצא בו. עד שיהא בן שנה שלמה. יותר מזה. אינו יוצא בו. עפ"ק דפרה. 
+<b>איל </b>כתב תי"ט והו"ל לרע"ב לפרש בן שתי שנים כדתנן פ"ק דפרה. <b>ואני</b> אומר לא הוצרך לפרש את המפורש. אלא מה שלא נתפרש עדיין. 
+<b>שעיר </b>עזים. בן שתי שנים. כ"ה לשון רע"ב. 
+<b>ולא </b>ידעתי למאי דייק. אי אקרא קאי לפרושי. כל היכא דכתיב שעיר עזים. הא אשכחן דשעיר עזים ודאי אינו אלא בן שנה. כמ"ש רש"י בפרק שני שעירי (דסה"ב) אלא על כרחך לשון בני אדם הוא. חלוק משל תורה. <b>א"כ</b> שעיר לחוד נמי הכי הוא. ומניין לו לומר כלשון הזה. <b>שמא</b> לא נתכוין אלא לפרש שעיר מהו. לומר שהוא מן העזים. אע"ג דלישנא לא משמע הכי. גם הוא שלא לצורך. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>הוא ונסכיו</b> היין והסולת. תי"ט. 
+<b>מדוע </b>לא זכר גם השמן בכלל. שהרי הוא נכלל בנסכים. שכח ז"ל דברי עצמו מ"ד. פ"ט דלעיל. 
+<b>עגל </b>בנדבה איתיה. כדאיירי ביה תנא הכא. <b>אבל</b> בחובה לא אשכחן. אלא חטאת שעה במלואים. ועספ"א דתמורה. 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>עתי"ט </b>לשון הר"מ. שמזכיר כת קבטנר. ונמצאים עוד היום במצרים אומה נקראת קאבטן. הם מגזע מצריים הקדומים. שנשאר בידיהם לשון מצרי הקדמון. והיינו דאמרינן גפטית לגפטיים. כי אותיות החיך מתחלפות. וכפי מ"ש סופרי אומות הם על דעת נוצרים כעת. אך יש חילוקים ביניהם. ובין הנוצרים המערביים. כי הם נמולים. גם בשאר דברים הם מחולקים. 
+<b>לא ישחטו במקדש בירושלם </b>באותו דור. וכשרים לע"ל. <b>אבל</b> אותם ששמשו לע"א. גם לעתיד בבית השלישי שיבנה ב"ב. פסולים הם ככתוב בספר יחזקאל. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Middot/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,226 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Middot
+לחם שמים על משנה מידות
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מידות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשלשה מקומות </b>בעיני נראין דברי המפרש. שהיו שומרים ביום ובלילה. שלא כרע"ב ותי"ט. אדרבה ביום יותר נכרת. הגדולה והכבוד. 
+<b>והלוים </b>נתבאר בד"ה (א' ט'). שהיו באים לשבעת הימים מעת אל עת. שהיו הלוים נחלקין לעשרים וארבע משמרות. כמו הכהנים. והיו משמרות הלוים ג"כ חוזרות חלילה. לשמור כל משמר שבתו. כמו הכהנים. כמ"ש ריש תמיד. <b>ונראה</b> שגם הלוים היו חלוקים לבתי אבות. מכל בית אב היו ממנים שומרי השערים והפנות. לשמור משמרת כל בית אב יומו. כענין בתי אבות של כהנים לעבודה דבר יום ביומו. גם מהם לקחו שומרי שלשה המקומות. לכל יום. מבית של אב אותו יום. שבודאי לא היו יכולים אנשי משמר אחד להתמיד בשמירתם כל השבוע. אף לא יום אחד רצוף. אלא ודאי היו גם בני בית אב מתחלקים לכתות. ומתחלפים לשעות במשמרו'. ולא נזכר ג"כ כמה אנשים היו בפקודת משמר משמר. או היה רק אדם אחד שומר. וכ"מ בגמרא דריש תמיד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>איש הר הבית </b>נראה שהוא הממונה על הפיסות. והוא הסגן. 
+<b>מחזר על כל משמר ומשמר </b>בין של כהנים בין של לוים. עמ"ש בס"ד רפ"ה דשקלים. 
+<b>ואבוקות דולקות </b>בשבת. מדליקן מע"ש. אבל נכרי לא היה יכול להדליקן (אפילו את"ל שאין שבות כזה במקדש) שהרי אין הנכרי רשאי להכנס שם. לכן אם ארע שכבו. היה מוכרח ללכת ולחזר באפלה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>משמש כניסה ויציאה</b> ע"ל פ"ב מ"ב בס"ד. 
+<b>קפונוס </b>נ"ל שהוא לשון הקף ופניית שמאל בדרך נוטריקון (ואף אם תהא מנה יוונית. אין זר לדרשה כך. עיין מ"ש בעלית הלשון לבית מדות שלנו בעזה"י) כענין הרכבת שם קפנדריא (ואף היא מלה יונית בעצם) וזה לפי שלא היו לכניסה ויציאה. רק שני שערי חולדה. והקפונוס עשוי לצורך מי שארעו דבר שמקיף לשמאל כמש"ל רפ"ג. וכמו שפירשתי שם בס"ד. 
+<b>בן לוי לוקה </b>עמ"ש בי"ד פ"ה דשקלים. 
+<b>הם אומרים </b>שאר משמרות. דבהו קעסיק וקאי. אינהו דקאמרי הכי. כלומר ע"י נעורו. והיו מזדרזים שלא יעבור גם עליהם כוס. שוט שוטף כי יעבור. 
+<b>ראב"י אומר </b>כו' דילמא פליג את"ק. וקמ"ל דלא עבדי תרתי עונש ממון וגוף. אלא היה די באחד ומעשה רב. 
+<b>טדי </b>נ"ל דבר נאה בבאור המלה. שלא יכלו לה המון המפרשים. <b>והיא</b> לדעתי מורכבת. כמו טנדו. שפירושו גוף זוגי. טן. גוף. דו. שנים (כמו דו פרצופין) מקוצר מן דיו. דיופרא דיופולי דיוסטר. וכן רבים. ופעם ישתמשו במלת די לבד. ויעזבו הוי"ו. והרי די ודו. הוראה אחת להן. בשגם היו"ד קודמת במלת דיו. מלבד שאותיות הנוח מתחלפות. ולפי זה יהא טדי. כמו טנדי. רק שהנו"ן חסרה. כמנהגה לפול מן התיבה במקומות רבות. ותהיה מובלעת בדג"ש הדלי"ת. ובאורו שער עשוי מגוף זוגי. היינו משתי אבנים מוטות. שמהם הוא עשוי. הרי זה ישר נכון לענין. וא"כ הטי"ת פתוחה. <b>גם</b> לגרסת ראבי"ה ברי"ש. יכולני לומר שהוא מלשון טור בארמי. תרגום של הר. על שם שנראה כתל עגול. או יהא מלשון טירה. טירת כסף. אך הגירסא בדלי"ת מכוונת מאד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שער הדלק </b>הראבי"ה כתב. שמעתי שהיו מביאין דרך אותו השער אש כו'. <b>ולא</b> נהירא. שהרי מבית המוקד היו מביאין האש. להצית המערכה. והוא בצפון. 
+<b>אחת מימינו ואחת משמאלו </b>עמש"ל על ציור המקדש. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלישי לו שער בית המוקד </b>כצ"ל. במשניות של תי"ט נשמטה תיבת שער. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>טלאי </b>עפד"ה היה ראוי להיות טלי. בפלס קני מנורה. אלא שלשון חכמים הוא להמיר ארש הנחים זה בזה. ויש לו חבר לחילוף כזה גם במקרא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>שני שערים</b> עתי"ט שהעתיק לשון המפרש דגמרת תמיד. וז"ל א"נ דסמיכי אהדדי. <b>לא</b> ידעתי פירושו. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ישנים שם</b> עיין ריש תמיד. 
+<b>איש כסתו בארץ</b> עיין לעיל מ"ט. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>המפתחות תלויות בה </b>נראה שאלו המפתחות של בית המוקד הם. ובודאי שהיו נועלים אותו בפנים. כמ"ש גם תי"ט ופשוט הוא מאד. גם מוכרח מההיא דתנן בריש תמיד הממונה בא ודופק עליהם. 
+<b>נתן כסתו עליה ישן לו </b>על הטבלא. וכסתו כנגד ראשו. <b>וזה</b> כדי שלא יגביה אחד הטבלא. ויקח השלשלת ויפתח השער שלא מדעתו. <b>וצ"ל</b> שמקום הטבלא בחלק החול שבבית המוקד. וכן שכיבת פרחי כהונה דלעיל שם היתה. כי ישיבה ושכיבה. חדא מילתא היא. וכמ"ש ריש תמיד. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מקום שהיה רוב מדתו כו'. </b>כתי"ט על בש"ג שגגה יצאה מלפני השליט. כשכתב שאמצע הר הבית לא היה מסוכך מפני המזבח. והרי אין המזבח אלא בעזרה. <b>ולא</b> ידעתי מקום להשגתו זאת. שהרי בודאי המקדש וכל העזרה. בהר הבית הן עומדין. ובשם הר הבית. נכללין. והנה במשנתנו. הר הבית ת"ק אמה. וחשבון זה עם העזרה שבתוכו הוא. ובלי ספק לא נתכוין בש"ג באמרו אמצע הר הבית. רק על מקום העזרה בלבד. שהיא אמצעו של הר הבית. בערך הפנוי המקיפה. 
+<b>ומש"ע </b>תי"ט. שאין כל הר הבית מסוכך. אלא ע"ג האצטבאות והן בצדדין. לא באמצע <b>שגה</b> ברואה. וממקום שבא. יקבל תשובה. דהאמרינן עלה. הר הבית סטיו לפנים מסתיו היה. א"כ כולו עשוי אצטבאות. ממילא כולו מקורה. וכן משמע מההיא דתנן בתענית פ"ג. שירדו כל ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. ואין סברא שהצדדין יחזיקו כל ישראל. <b>וכן</b> מוכחא ההיא דכת ראשונה ישבה לה בהר הבית. בשחיטת פסח שחל להיות בשבת. <b>ועם</b> שיש לדחות ולומר. התם ודאי מעשה נסים הוה. <b>מיהא</b> בההיא דתענית ליכא למימר הכי. <b>ועוד</b> הרי לא הוזכרו שם אצטבאות. אלא הר הבית. סתמא כפירושו. שהוא כולו. <b>ותו</b> הרמב"ם נפק לאפיה. דבהדיא כתב בפ"ה מה"ל בית הבחירה. שכולו מקורה היה. והוא האמת. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומקיפין ויוצאין דרך שמאל </b>נראה לי הכי פירושו. שני שערי חולדה שהיו עשוין לכניסה ויציאה. היה אחד שבימין. לכניסה. והשני שלצד מערב שהוא משמאל הנכנס. ליציאה. ומי שארעו דבר. היה מקיף מבחוץ. עד שמגיע לשער חולדה שבשמאל. ונכנס דרך שם (ושמא יצא דרך הקיפונוס. אלא שאין אחריות זה עלינו. תנא לא איירי אלא במנהג כניסה. ביציאה לא קמיירי כל אחד עושה ונוהג בה כרצונו. רק שאין עושין אותו קפנדריא. אם לא הנכנס שלא לעשותו קפנדריא) כמש"ל פ"א מ"ג בס"ד. ובזה מיושב כל מה שהקשה תי"ט. <b>איברא</b> רע"ב ודאי לא דק. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>לפנים ממנו סורג </b>מ"ש תי"ט על הרא"ש שכתב הסורג נעשה להתיר טלטול בשבת. היאך טלטלו כת ראשונה פסחיהם להר הבית. לכן נראה לו דטלטול לא היה צריך שום דבר כו'. ושבות במקדש לא גזרו. <b>במ"כ</b> לא אמר כלום בזה. כי מה ענין שבות במקדש. שהותר לכהנים לצורך עבודה דווקא. ואין הר הבית. מקדש. ואין בכאן צורך עבודה. ואפילו לכהנים במקדש. שבות שאינה צריכה. לא התירו. וא"כ מדוע לא יעשו מתחלה. היקף המתיר כמו בגבולין. שלא יוכרחו להתיר שבות שלא לצורך. וכבר חזר בו למטה מזה. אלא שלא ביאר ולא האיר דבריו. 
+<b>אמנם </b>מ"ש להליץ בעד הרא"ש. שדבריו סמוכים ביושר על מ"ש הר"מ כו'. לפי שחוצה מן החיל היה הסורג ושם ישבו בין החיל והסורג. 
+<b>דברים </b>הללו יש בהם משום מחוסרי אמנה ונעדרי הבנה. כי היכן מצא מקום פנוי בין חיל לסור��. מה שלא נשמע ולא נראה לשום מפרש. אלא הכל שוין בכך שמן הסורג עד העזרה נקרא חיל (וערש"י פ"ק דיומ') כמפורש גם בר"מ עצמו רפ"ו. ושם ס"פ תמיד נשחט שנינו. יצאה כת הראשונה להר הבית בידוע שאין זה החיל. ולא לפנים מן הסורג. אלא חוצה לו. כמו שפרשה משנתנו באר היטב. 
+<b>א"ה </b>הדרא קושיא לדוכתה. מאי קסבר הרא"ש בכת זו. שהוציאו פסחיהן בשבת. חוץ מן הסורג. 
+<b>וי"ל </b>קצת. דס"ל התם שאני. משום דלא אפשר שיעמדו כל ישראל עם פסחיהם לפנים ממחיצת הסורג. משו"ה הותרה אז השבות הזאת. דלא סגי בלא"ה. 
+<b>איברא </b>למאי דכתיבנא לעיל. דכל הר הבית מקורה היה. נמי לא קשיא איך הוציאו פסחיהם לשם. משום דאויר כרמלית קרויו מתירו בודאי. אע"ג דר"ה מקורה כרמלית הוי. בכרמלית הקירוי מועיל. אפילו במקצתו מיתרו. וכ"ש שמתירו. <b>א"כ</b> עדיין יש לקיים מ"ש הרא"ש. כי י"ל מתחלת בנינו של הר הבית לא קירוהו עד אחר זמן. והסורג עשו מיד כשהתחילו לבנות המקדש. כך אני אומר לכבוד הרא"ש. ועיין מ"ש בקונטרס בנין בית הבחירה. 
+<b>אמנם </b>ודאי שאין שורש לדבר זה. והיקף הר הבית מחיצה גמורה היא לכל דבריה. כי אפילו אם הוקף תחלה אח"כ ישב. הוי מוקף לדירה. מאחר שבלי ספק הוקף על דעת ליישבו. דכה"ג מהני נמי. כמ"ש בס"ד במו"ק הלכות שבת. והלכות מגלה. 
+<b>אולם </b>מ"ש הר"מ בפ"ה דב"ה. החיל גבהו עשר אמה. <b>טעות</b> דמוכח הוא. כי מנין לו זה. מה שלא נזכר בשום מקום. גם אי אפשר. שהרי קרקע עזרה אינו מגביה מן החיל. אלא בי"ב מעלות. שגבהן שש אמות בכלל. וכן מוכרח עוד מחשבון ך"ב אמות במשנה ד'. אצל כהן השורף. לפיכך תיבת גבהו שבחבור הר"מ. ט"ס הוא. וצריך למחקו. 
+<b>אך </b>מ"ש בפ"ו שהחיל במישור. עד העזרה. אינו סותר למ"ש בפ"ה. דמשמע דסבר דחיל חומה הוא. וכמ"ש גם בפירושו פ"א דמכלתין. אלא איתא להא ואיתא להא. כי מן הסורג עד חומת עזרה. נקרא חיל (וכל שטח הר הבית מישור שוה עד העזרה. ומקום היה בו למושב סנהדרין בשוי"ט. כמ"ש בפרק הנחנקין) על שם החומה שלפנים ממנו. ששוה עם קרקע העזרה. וגבהו שש. כשיעור זקיפת ההר שם. והיינו ודאי חיל דקרא. ובר שורא דגמרא. שזו הקטנה עשויה להחזיק עפרורית ההר שלא יפול. ועל שפתו בנויה חומת העזרה הגבוהה. שהיתה עשרים בגובה. לפחות כמדת גובה שעריה. והוא שורא. זה ברור. <b>ודברי</b> תי"ט כאן מעורבבים מאד. כי אחר שהבין מדעתו שהקטנה עשויה לחזוק הקרקע. שלא יפול העפר ויזיק לגדולה. כמו שהוא באמת ודאי. איך אמר אח"כ תוך כדי דבור. שהיא מבפנים לחומת העזרה. ושם אין לדאוג שיפול העפר מן הרצפה. אלא מבחוץ בשפוע ההר. היא נעשה. ומה תועיל חומה הקטנה לזה. הלא אדרבה כל מה שיוסיפו בנין מבפנים סמוך לחומה. יכביד עליה ויגרום מפולת עפר השפוע שמבחוץ. 
+<b>אלא </b>מבחוץ היה צריכין להחזיק יסוד החומה הגדולה. שלא תפול החומה תחתיה. מחמת שפוע ההר שהוא רפוי. לכן בנו לו חומה קטנה להחזיק יסוד החומה. <b>ועוד</b> שאם לא כן. אכתי קשיא. היכי משכחת לה חומה שוה לקרקע העזרה. הא אין אלו אלא דברי תימה. ואעפ"כ חשב התי"ט שמצא סתירה לדברי הר"מ. וכל דבריו סתורים וכלים מאליהם. שעומדים על יסוד נופל. 
+<b>ואע"ג </b>דלישנא דרש"י אטעייה לתי"ט. ע"כ שבקיה דדחיק ומוקי נפשיה. דקרי לפנים נגד החיל. ואי אפשר לומר בענין אחר. דוק בלשון רש"י ותשכח. <b>שוב</b> מצאתי בערוך. שכתב בערך סרג. שהחיל הוא כותל גבוה יותר מן הסורג. ובערך חיל מוכח. דהחיל הוא מקום חוץ לעזרה. תפס ג"כ החבל בשני ראשיו. כמדומה כי בשטתו הלך הר"מ. לאחוז בזה ובזה. <b>ועל</b> כרחנו לומר שאין הדברים סותרים זה את זה. ואין לך אלא כמו שפירשנו. שהכל מכוון וישר בעזה"י. 
+<b>ושלחה </b>רוחב המעלה כלפי פנים. היה חצי אמה שהוא שעור רגל. <b>אמנם</b> משך מעלה זו באורך ורוחב ההר. לא נזכר. וסתמו כפירושו שהיו מעלותיו מקיפות אותו סביב סביב מארבע רוחות. ועכ"פ בכל צד מזרח. היו המעלות משוכות ומתפשטות על כל פני כולו. <b>שוב</b> ראיתי בתי"ט. שכן פירש"י. 
+<b>מוטות </b>לא ידעתי פירושו. לשון ר"ש המפרש. <b>ולי</b> פשוט. שהוא לשון נטיה. כלומר נטויות בשפוע. ונשענות זו על זו. לא כמו שאר מזוזות שערים. שעומדות זקופות נפרדות זו מזו. והמשקוף מונח עליהן ומחברן. <b>אבל</b> אלו רק שתי אבנים היו. נסמכות אחת על חברתה בנטייה. כזה # וכך הלשון מכוון וברור. 
+<b>שנחושתן מצהיב </b>דוגמתן מצינו בכלים שהיו בבית ראשון. נחושת מוצהב טובה שנים חמודות כזהב. ככתוב בספר עזרא (ס"ח). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ורואה בפתחו ש"ה </b>ע"ל הר"מ בתי"ט ומסיים ביה. ואם היה גבהו של כותל פחות. יהא הנראה מפתח ההיכל יותר בלי ספק. וזה ענין מבואר. ובעונותי וחולשת השגתי. לא נתבאר לי זה. 
+<b>ולא </b>ירדתי לסוף דעתו כלל. כי מה הלשון אומרת. לפיכך צריך שיהא הכותל שלמעלה של שער שושן נמוך כו' ואמרו שהוא נמוך מעשרים אמה דרך משל. כנראה מכוונתו ששער שושן הוא הנמוך מעשרים. וא"כ הוא סותר לשון המשנה. שהרי כבר שנינו למעלה כל השערים והפתחים גבהם עשרים אמה. ולא הוציאו שער שושן מן הכלל. רק את כתלו. והוא בנין החומה שעליו אמרו שהיו נמוך (ר"ל משאר כתלים) ולא נזכר שהיה השער נמוך מעשרים. וגם סותר ד"ע שהקדים ואמר וגבהו של שער ך' אמה. אלא שהוסיף בלשונו שתי תיבות (על הרוב) ולא ידעתי מהו הנרצה בשתי תיבות הללו. קצרה יד השגתי מהכיל. ואף אמרו בסוף לשונו נמוך מעשרים. דרך משל. אף שתים אלו חדל דעתי להשכיל. ולהבין המשל. ולא ממשל משלים הוא התנא. אולם מודה אני שלא זכיתי לירד גם לעומק סוגית הגמרא דיומא בזה. של דברי החולקים על ראב"י. דאמרינן דאיכא פלגא דאמתא דמתחזי לי' פתחא. על כרחנו צריך לומר שהיה שפולו של הר המשחה שלה עם שפולו של הר הבית. אך גבהו פחות מגובה קרקע ההיכל כשלש וארבע אמות כמדת גובה אדם בינוני בכדי שיוכל להסתכל ביושר דרך הפתחים נגד עיניו ולראב"י שהיה הכהן מביע ממעל וגבהו של שער שושן. הלא על. כרחנו נאמר שהיה הר המשחה גבוה קרוב לגובה קרקעיתו של היכל. רק פחות ממנו אמה או קצת יותר. <b>א"כ</b> יש כאן מחלוקת במציאות. ואין א"כ הדבר תלוי במחלוקתם של חכמים וראב"י בלבד. כי הלא הכל לפי גבהו של הר המשחה. לכן איני בוש לומר פליאה דעת ממני. חומה נשגבה לא אוכל לה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>דרומית מזרחית</b> כו' עיין יומא (נח"ב). 
+<b>וחלקה היתה </b>עזרת נשים היתה חלקה. שלא היה שם בנין בכתליה. רק בארבע מקצועותיה. אח"כ הקיפוה כצוצטרא. בכתליה סביב מבפנים והיא היתה ודאי כעין מעקה (גאלריע בלע"ז) אבל לעזרה. היה חומה סביב לה. <b>ולא</b> הבינותי. לשון הר"מ בזה. שהציג בתי"ט לפנינו פה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>עזרת </b>כתב ראבי"ה מצאתי נקוד העי"ן בסגו"ל (כמו עזרת אבותינו) וכן נראה דשם דבר הוא. לשון עזרה. עזר (וסיוע) כו'. 
+<b>אשתמיטתיה </b>קראי דיחזקאל (מ"ג) ואע"פ שי"ל. שמא מכל מקום בסמיכות תסוב העי"ן בסגו"ל. כמו מן עגלה. עגלת צב. אעפ"כ יותר נראה קריאת העולם. שלא לשנותה בסמיכות. כמו מערת המכפלה. תעלת הברכה. מצדות סלעים. 
+<b>שער העליון </b>כתב ראבי"ה. דבירושלמי שהוא שער המזרח. ושנקרא שער העליון שהוא למעלה בקדושה כו'. ונדחק מאד בלי טעם. <b>גם</b> התי"ט סגר עליו המדב"ר. לשון הירושלמי. והשיאו לדבר אחר. שלא עלה על הדעת. <b>אבל</b>) בחנם הפליגו שני הגדולים הללו לדרך רחוקה בוקה ומבולקה. וכוונת הירו' רצויה. דאתי כראב"י דלעיל. דמעלה היתה בין עזרת ישראל לעזרת נשים. וזה ברור בלי שום דחק. <b>וזה</b> ודאי אינו שער העליון דתנן הכא שבדרום. כי אותו של היוצאין למלא מים לנסך בחג מפורש בפ"ה דסוכה. שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים. ושם נקרא העליון. בבחינת התחתון שכנגדו. כמ"ש שם בס"ד. <b>ויע"ש</b> סבת שינוי היציאה להבאת המים. מן הכניסה וההבאה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המזבח כו'. </b>היה מביא דפוס מרובע כו'. <b>עביו</b> של קרש הדפוס. לא נתפרש. <b>ונראה</b> שסתמו לא היה פחות מאמה. כמ"ש בתשובה בס"ד (עשי"ע סק"ח) 
+<b>ושם </b>בארתי ג"כ. שאחר ששפכו הקוניא לתוך המלבן. שהוקשה ונקפא המוצק. נטלו דפוס המלבן של עץ ממנו. באופן שנשאר המזבח גוף אחד חלק. כולו מקשה אחת של התוך הנ"ל. בלי שום חפוי עץ מבחוץ. ע"ש דברים נכוחים בעזה"י. 
+<b>כתי"ט </b>ד"ה המזבח שלא היה קרן כו'. צ"ל שלא היה יסוד. 
+<b>עלה כו' וכנס כו' </b>אם חשקה נפשך בתורה לשמה. ללמוד להבין ולהשכיל דבר אמת לאמתו. בתבנית המזבח ביחוד. עמוד על קונטרס בנין בית הבחירה שלנו (שבסוף ספר לחם שמים ח"א) תמצא חידושים רבים יפים וטובים. אשר לא שערום המחברים מלפנים. ויהיו מעדנים לנפשך. 
+<b>וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו</b> קרא אשכחו ודרוש. ושלמה לא הבין לדרשו. כך לשון רש"י. <b>כונתו</b> על דרך שאמרו. ראשונים הניחו מקום להתגדר בו. לכן לא נתנו לו לב מן השמים להבינו ולדרשו כך. אבל ודאי שהבין יפה. לפי מה שהיה ראוי למזבח באותו זמן ולשעתו. בבית ראשון ודאי כך היה אהוב וחביב לפני המקום. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ובקרן</b> קרן זוית. <b>ועיין</b> בנין בית הבחירה. ובציור דמות המזבח שבראש ספר לח"ש ח"א. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>עיין </b>שם. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מבקעת בית כרם</b> כפי הנראה בדברי ירמיה הנביא (רס"ו) הוא מקום קרוב לירושלם. 
+<b>וחופרים </b>במערופות של עץ. כך נראה לי. 
+<b>ומלבנים אותו פעמים בשנה </b>נפלאת היא זאת בעיני. איך לא היו צריכים לכך כל יום וכל שעה. מאחר שכל גופו של מזבח עשוי מהיתוך קוניא. והאש תוקד בו תמיד. איך אפשר א"כ שלא נפגם תמיד בכל עת ובכל רגע. מן האש האוכלת בו. ומתיכה את הקוניא ושורפתו ולפחות פוגמתו. גם המגרפות וצנורות שגורפין בהן את האיברים והעצמות וגחלים ועצים הסדורים במערכה. אי אפשר מבלי שיהו פוגמים את הקוניא בגרירה מועטת. ופגימת המזבח בכל שהו כדי חגירת צפורן. ואם אמנם כסידו של מזבח שיעור פגימתו בכזית או בטפח. עם כל זה דבר זר הוא שלא יפגם ויפסל תדיר. אם לא בדרך פליאה נשגבה. לא אוכל לה. אלא בשנאמר שהיו בקיאים באומנות עשיית קוניא חזקה משונה משלנו. מעשה מקשה בלתי נתפס ואין האש שולטת בה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הכיור היה בין האולם ולמזבח </b>עיין מ"ש בס"ד פ"ג דיומא משנה י'. 
+<b>וי"ב מעלות </b>אורך המעלות. לא הזכירה המשנה. ויראה שסתמן כפירושן. שלא היו אלא כנגד פתחו של אולם. וכמ"ש בס"ד ביומא שם. ונראה שהיו כחצי עגול. כענין ששנינו. לעיל פ"ב מ"ה. לא היו פרושות אלא מוקפות. 
+<b>אמה אמה ורובד שלש</b> באמת נוסחת רע"ב ופירושו בה. לא הבינותי. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש. ועמ"ש בקונטרס בנין בית הבחירה פ"ו. גם פירוש רא"ש במשנה זו אינו מובן לי. וה' יערה עלינו רוח ממרום. להשיג כוונת משנתנו בדרך אמת וישר. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מלתראות </b>עתי"ט שכתב. דלא אסרה תורה אלא דומיא דנטיעה שהוא בולט. וחשב להסתייע מלשון הר"מ. <b>ולפי</b> דרכו זה. אומר אני דנפקא ליה לר"מ מדשני קרא וכתב ביה לשון נטיעה. למילף דלא נאסר אלא דומיא דנטיעת אילן. <b>איברא</b> מהא ליכא למשמע כולי האי. דאיכא למימר לגופיה אצטריך. להורות על חומר איסורו. שאם עושה. נחשב כנטיעת אשרה. <b>ואי</b> משום דאשכחן הכא. דאשתרי. הך אסורא לזמנין. <b>נ"ל</b> דלא אתסר אלא שלא לצורך. ולכן הותר מלבן של עץ לצורך עשיית המזבח. ואע"פ שהיה בולט (עשי"ע סק"ח) והיינו נמי טעמא דבימה של עץ שהיו עושין בעזרה. למלף במוצאי שביעית. לקריאת התורה בהקהל. דשריא. אלא דאפשר לומר באלה. משום שאינן אלא לפי שעה הותר. שוב מצאתי כן לראב"ד בפ"ו מהלכות ע"ז. אך בה"ל ב"ה יש לו ד"א. ועיין פרק בתרא דמכלתין. 
+<b>ובודאי </b>דהיכא דלא אפשר בלא עץ. לא אסרו (דלדברי הר"מ אינו אלא הרחקה דרבנן) ופשיטא שאי אפשר לבנות תקרה בלי קורות עץ. ולא נאסר השקוע בבנין. אלא הבולט בלבד מפני מראית העין. ואף הוא הותר לצורך כמ"ש במשנה הסמוכה. 
+<b>אמלתרא </b>נוטריקון מתרין מלין. מעל תרלא. שהיא עשויה מעל השער למעלה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>וכלונסות של ארז</b> מ"ש כ"מ דלא קבועים ממש קאמר. <b>נ"ל</b> דאין צורך לכך. כי מה שהוא צריך לבנין בהכרח. ודאי לא אסרו <b>ותסברה</b> ראשי פספסין דלעיל פ"ב מ"ו ופ"ד דלקמן מ"ה. מאי איכא למימר. אף דרביעין של ארז דפ"ג דתמיד. ניחא. 
+<b>ובאמת </b>תמה אני איך נסתבכו בכך גדולי עולם ולא שמו על לב להסתכל בבנין שלמה שרובו ככולו מעץ ארז. ככתוב ויספון את הבית גבים ושדרות בארזים. וכתוב ויאחוז א"ה בעצי ארזים. ויבן את קיר הבית בצלעות ארזים. עד קירות הספון צפה עץ. ויבן את עשרים אמה בצלעות ארזים. וארז אל הבית פנימה שני כרובים עצי שמן. דלתות עצי שמן שתי דלתות עצי ברושים. ולחצר הגדולה טור כרותות ארזים. אמנם בזו אמרו רז"ל שלמה שקעיה בבנינא. <b>אך</b> בבנין ב"ש. ונדבך די אע חדת, ולא שקעוה בבנינא. מא"ל. <b>הא</b> אין לך לומר אלא שאזהרת לא תטע לך בנין של עץ. נוסף על הבנין העקרי. וגם זה אינו אסור אלא בלתי שקוע בבנין. היינו דומיא דנטיעה <b>וכל</b> זה לא נאסר. אלא מעזרת ישראל ולפנים. מקום עבודה. 
+<b>וזהו </b>שנרמז ג"כ בכתוב אצל המזבח (כמ"ש בס"ד בהגהות לחבור הר"מ בה"ל בנין ב"ה) ובכן נסתלק מעלינו עול עשיית בימה של עץ שעושין למלך בשמטה. כי היא היתה בעזרת נשים. 
+<b>מעשה היה ונמנו עליה ג"מ כהנים לפנותה </b>ז"ל בחי"ג. עם שאמרו בגמרא גוזמא. נ"ל שאינו דבר בדוי לגמרי ח"ו. אלא כך הוא האמת. שנמנו עליה גמ"כ לפנותה בזה אחר זה. שאם נתייגעו בה קצתם. יבואו קצת מאלו הנמנים תחתיהם. לעסוק כולם בפינויה. וזה אינו דבר רחוק כלל. והגוזמא היא רק בענין המשמעות הרהוט לכאורה. כאילו הנראה הוא לומר שבבת אחת עסקו בה לפנותה. <b>וזה</b> אמנם מה שלא נזכר כאן בבאור. אלא שיש לטועה שיטעה בכך. לז"א שמובן זה הוא גוזמא והבאי. וכן צריך לבאר כל הגוזמות שנזכרו במשנה (גם בכתוב. ביותר זרות מתמיה לפום ריהטא) חלילה למקראי קודש וללשון חז"ל המקודש משפת שקר ולשון רמיה. ודעת לנבון נקל. להבין ענין הגוזמא בפשט ע"ד העברה. עם היות בו בודאי גם בחינה מיוחדת אמיתית לעצמה. מי כהחכם יודע פשר דבר. לא נפל דבר אלהי במקרה חלילה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>עיין </b>בנין בית הבחירה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>וראשי פספסין מבדילין כו' </b>ותמיהני למ"ש דשתי פרוכות היו מבדילות בעליה. ומשמע דרב אתמר בגמרא וליכא למימר תנאי היא עכ"ל תי"ט. <b>ולא</b> ידעתי טעם דבריו. דהא ודאי פליגי בה תנאי. כדאיתא פ"ה דיומ�� במשנה. דר"י סבר לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד. ונימוקו עמו. ורב כי קאמר לה. אליבא דרבי מאיר התם. דשתי פרוכות הוו למטה. וכן למעלה. <b>מיהא</b> הך תנא דידן. בפלוגת' לא קמיירי. ונקט מילתא פסיקא. דלכ"ע הבדלה הואי בעליה נמי. <b>מיהו</b> למ"ד פרוכת אחת הואי. לא מפסקא פרוכת אלא בצד אחד (דהיינו כפי הנראה צד החיצון) על כל פנים צריכה עוד הבדלה אחרת. בצד השני של עובי אמה טרקסין. שהפרוכת עביה טפח בלבד. ובהכרח היה צריך הכר קורה מצד שני של עובי האמה. לזה היו ראשי פספסין מבדילין. זה ברור. וכך אני אומר אליבא דר"י <b>איברא</b> יכילנא תו לשנויי שינויא רויחא דאתי אליבא דכ"ע. והכא אבנין שלמה קאי. דסליק מניה בקראי דאייתי במתניתין דלעיל. איירי השתא נמי. והתר ודאי אצטריכו להו תרווייהו. לפום מאי דכתיבנא בס"ד ביומא. דהוי בבנין שלמה נמי פרוכת דבבא (כמו שהוא מקרא מלא) וכמו שהוא תלמוד ערוך בפינו. והיינו ההיא דרב דאייתי תי"ט. דמוקי ליה תלמודא בפרוכת דבבי. 
+<b>א"כ </b>אותן שתי פרוכות בין שלמטה בין שלמעלה. לא היו אלא כנגד הפתחים בלבד. לקלוט ביניהן אויר אמה טרקסין. הפנוי שכנגד הפתח. וראשי פספסין היו מבדילין. משני צדדין של פרוכת דעליה (לפי שפרוכת של עליה. מכוון כנגד פרוכת דפתח של בית. לא יותר) <b>ואמנם</b> לפי מה שהעליתי ביומא דאמה טרקסין היתה הולכת על פני כל הגובה. ומבדלת גם בעליה. <b>נוקי</b> למתניתין דהכא בבית שני. דלא הוה אמה טרקסין. ואע"ג דהוו שתי פרוכות למעלה כמו למטה. מ"מ לא היו רחבות כל כך. ולא מגיעות בעליה עד הכותלים) אילך ואילך. שהפספסין יוצאין מן הכתלים בצפון ובדרום. ומגיעין עד הבדלת הפרוכת. ושם מפסיקין בין הקודש לבין קודש הקדשים. במקום שאין פרוכת. <b>נמצא</b> ששני מיני הבדלות היו צריכין להיות שם בלי ספק. ולא היה אחד מהם לבטלה. כך היו למעלה ולמטה בבית שני דלא הואי אמה טרקסין מכל מקום אין הפרוכות מכסות כל רוח מזרחית. אלא כנגד הפתח בלבד. וגפופין יוצאין מזה ומזה בשני צדי השער. מכותלי צפון ודרום. עד הפרוכות מקום אמה טרקסין. זה ברור בס"ד. <b>ומ"ש</b> תי"ט. אין בו טעם כל עיקר. 
+<b>בתיבות </b>נראה שהיו לתיבות הללו פתחים וחלונות. שבהם קבועים דלתות ותריסין קטנים לכל רוח. לשגרן ולפתחן לעת הצורך. באיזה צד שיצטרכו. ובעת שהיו משלשלין את האומנים. היו התיבות סגורות מכל צד סביב וכשהגיעו התיבות נגד המקום שנודע להם מתחלה לכל אשר ימצא שם בדק. פתחו האומנים את דלתי הפתחים. או הסירו תריסי חלונות שכנגד פניהם בצמצום. באופן שיוכלו לפשוט שם את ידיהם למלאכה הצריכה. לא יותר מהושטת היד. נוכח הפנים בלבד. לא יכלו להביט הנה והנה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>וההיכל </b>לתי"ט חז"ל רגילים לקרוא כל הבנין בשם היכל. ר"ל. כל בנין היכל עם האולם. <b>והיינו</b> משום דס"ל לתנא דידן קדושת היכל ואולם אחת היא בחדא חשיב להו. וככה תראה עוד להלן רפ"ה דתנן וההיכל מאה. הרי מבואר שקורא גם לאולם בשם היכל. מטעם זה שאמרתי. 
+<b>האוטם </b>מה שגמגם התי"ט על שכתב הכ"מ להשוות דברי הר"מ בחבורו עם פירוש הר"ש. שסובר האוטם הוא מפתן גבוה שש מקרקע האולם. ועשוי מעלות ומורדות לעלות בהן מהאולם להיכל ולירד ממנו לאולם. ואמר דליתא לדעת הר"מ שכתב בהדיא שהאולם וההיכל בשוה. 
+<b>יש </b>ליישב ולומר. שהאוטם הזה מבחוץ מגביה הוא הבנין. באופן שנראה עולה שש אמות. ויורד בפנים. רצוני לומר שהבנין האטום הלז עמוק שם בארצו של הר. שהעמיקו בו בנין סתום בלי חלל. רק ממולא באבנים. באופן שאם קודרין באותם. ימצא תחתית ההיכל עם תחתיתו של אולם בשוה. 
+<b>ובזה </b>האופן לא יועיל מה שעשיתי סמוכות לדתי"ט בקונטרס בב"ה לבטל דכ"מ. שהשוה דר"מ לדר"ש. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אמה טרקסין </b>לא ידענא מאי קחשיב תנא. 
+<b>אי </b>דבית ראשון. הלא מפורש כתוב. והבית אשר בנה וגו' ששים אמה ארכו. הרי אין שם באורך ההיכל עם בקה"ק רק ששים. הלא בהכרח אמה טרקסין שהיתה שם (כמ"ש בגמרא פ"ה דיומא) מכלל אורך הששים היתה. <b>ואי</b> בבית שני קאי. כמו שהוא ענין מסכתא זו. א"כ מה טיבה של אמה טרקסין. שלא היתה בו כמ"ש ביומא שם. <b>ועל</b> כרחנו נאמר. שפירוש אמה טרקסין. כל מה שכנגד אותה אמה. כמ"ש בחידושי גמרא בס"ד. <b>ועיין</b> עוד בקונטרס בנין בית הבחירה פ"ד. 
+<b>טרקסין </b>ע"פ רע"ב. והערוך מפרשו בלשון יון. פנים חוץ. <b>ואפשר</b> לי לפרשו שתי מלות ארמיות. טרק סין. סין הוא טיט. ומצוי הוא בת"י. טרק. כפירושו של רע"ב. ור"ל סגור בנין טיט ולבנים. 
+<b>האולם עודף </b>כו' עיין קונ' בב"ה פ"ד הלכה ח'. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל העזרה מעזרת ישראל </b>ולמעלה קחשיב. שהיא סתם עזרה מוחלטת בשם זה. ולא נכללה בה עזרת נשים. שהיא קל"ה על קל"ה. שהיא אינה נקראת עזרה בלי שם לווי ונשים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>והמותר </b>עיין תי"ט. שהאריך להכריח דעתו שהמותר נחלק לחצאין שוין. בין הננסין ובין כבש ולכותל. עד דאי תימא שאין הנותר מחולק לחצאין. הו"ל לתנא לפרש. <b>ולדידי</b> איפכא מסתברא. מדלא פריש תנא הני אמות הנותרות נמי. משמע ודאי דלאו לחלקן לחצאין קאמר. אלא מובלעים בפזור. ולא שוה בשוה. וכן משמעות הלשון. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שש לשכות היו בעזרה </b>ועזרה זו הסתמית שהיא עי"ש כנ"ל. ממוצעת בין ע"נ וע"כ. כי בע"נ אין מקומן של לשכות כאלו. שצריכות הן לעבודת המזבח. והיו בצדו. גם נזכר לעיל מעשה בנין ע"נ ולשכותיה. בע"נ. ואין עוד זולתן בה.. גם חשבון שטחה של ע"כ. שנה עוד בפרק זה מ"ב דלעיל. לא נשאר בה מקום פנוי ללשכות. הא ודאי אין זו אלא עזרת ישראל. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לשכת העץ </b>עתי"ט שהאריך ליישב קושיות הראב"ד. ומסיק כדמסיק תעלא מבי כרבא. באמת נפשי בחלה בחלומותיו ודברי רעיוניו. בתתו סבה (גנובה מרוח העולה. ודמיון רצוני בלי טעם וריח) לקריאת שם בעלמא. ולא מן השם הוא זה ולא קריאה של חבה. <b>אכן</b> לדעתי א"צ לייגע עצמנו כל כך בשביל קושיא זו. עמש"ל פ"ג בס"ד. שעיקר בנין הבית היה מארז. <b>לכן</b> גם זו הלשכה נקראת לשכת העץ כפשוטו ומשמעו. ולאפוקי משאר לשכות שאין ארז נראה. אלא מחופה זהב. ובזו היה העץ בלי חפוי. וזה ודאי כדי שלא תזוח דעתו של כ"ג עליו. זה בלי ספק טעם לשבח. 
+<b>לשכת כ"ג </b>בגמרא דע"ז (יז"א) מיבעיא. אי שרי למעבד בהכ"ס לכ"ג. מאתנן זונה. וכתבו תו' דמדאורייתא פשיטא דשרי. <b>עמ"ש</b> בחי"ג שם שדבריהם תמוהים. <b>וצ"ע</b> מ"ט נקט תלמודא בהכ"ס לכ"ג. ולא מספקא ליה אפילו לכהן הדיוט. אי שרי. דעכ"פ בהר הבית היה שם בכ"ס. כמ"ש במכלתין רפ"א. <b>ואי</b> משום דההוא במחילה היה שלא נתקדשה. דהא לכאורה משמע. לשכת פלהדרין אע"ג דבעזרה קיימא. לא נתקדשה בקדושת עזרה. מדתנן הביאוהו לבית הפרוה ובקודש היתה. וכן ממ"ש שהיתה בית דירה לכ"ג. ובבית הפרוה לא היו עושים בה"כ כלל. <b>ולענין</b> הלכה אם הותר דבר זה. עמ"ש בקונטרס בב"ה פ"א ובהגהותי. ובנוספות שלי על קצור ציצת נובל בס"ד. 
+<b>לשכת הגזית </b>עתי"ט. <b>וצ"ל</b> שהיתה מתפשטת במקצוע צפונית מערבית שלה. חוץ לעזרה ומתעקמת ונכנסת לעזרה. במקצוע מזרחית דרומית שלה. נמצא שעומדת באלכסון. לא בקו ישר עם כותל צפוני של עזרה. <b>זה</b> מוכרח מאד. מההיא ד��קן יושב במערבה. פייס במזרחה. 
+<b>הגזית </b>תמיה אני על שם זה. דודאי משמע שמאבני גזית היתה בנויה. <b>וקשיא</b> לר"י. דס"ל אבנים שלמות דברים ככתבן. ומהכרעת רבי שאמר נראין דר"י באבני מקדש (עם שבקונטרס בנין ב"ה רציתי לפרש. שהיתה בנויה מאבנים במדות גזית בלבד. לא נתקררה דעתי בכך). 
+<b>והתימה </b>שלא נגע בזה אחד מהמחברים ומפרשים שראיתי. ואי משום שהיתה חציה בחול. אכתי לא ניחא. דודאי לא מסתבר למימר שהיה בנינה חלוק. חציה מאבנים. וחציה מעץ גם לא יהא שמה נאה לה. 
+<b>וי"ט היו עושין </b>עתי"ט. <b>וקצת</b> משמע דאסנהדרין קאי. ויש לפרש וי"ט היו עושין היום ההוא. שלא מצאו פסול בו. עשוהו סנהדרין היושבת ודנה את הכהונה. מרוב שמחתם שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן. ונצולו מאחריות זה באותו יום. לפיכך חשבוהו לי"ט. 
+סליקא לה מסכת מדות 
+<b>בלוח </b>הציור שעשה תי"ט לתבנית המקדש. יש לי לפקפק במ"ש (בסי"ב י"ג) ושתי לשכות הי"ל לשער נקנור אחת מימינו. והיא לשכת פנחס המלביש. ואחת משמאלו והיא לשכת עושי חבתין. נראה שהיה מפרש לימינו. ולשמאלו של הנכנס דרך השער. <b>ולא</b> ידעתי מניין לו. וסתמו כפירושו משמע ימינו ושמאלו של שער. דמניה משתעי. והוא דרום וצפון של עולם. שקרוים ימין ושמאל בכל מקום. כמו באיוב (כ"ג) תלים (פ"ט). 
+<b>בציור </b>הנ"ל חקק בית המוקד בשבוש. כי צריך להיות חוץ לעזרה בהר הבית. שתי לשכותיו בקודש. ושתים בחול. והוא הכניס כולן בעזרה. <b>גם</b> הכיור. לא הניחו במקומו האמיתי. כי צ"ל משוך כלפי דרום. כבין האולם ולמזבח. לא בין אולם ולמזבח. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,229 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Middot
+לחם שמים על משנה מידות
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Middot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מידות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בשלשה מקומות </b>בעיני נראין דברי המפרש. שהיו שומרים ביום ובלילה. שלא כרע"ב ותי"ט. אדרבה ביום יותר נכרת. הגדולה והכבוד. 
+<b>והלוים </b>נתבאר בד"ה (א' ט'). שהיו באים לשבעת הימים מעת אל עת. שהיו הלוים נחלקין לעשרים וארבע משמרות. כמו הכהנים. והיו משמרות הלוים ג"כ חוזרות חלילה. לשמור כל משמר שבתו. כמו הכהנים. כמ"ש ריש תמיד. <b>ונראה</b> שגם הלוים היו חלוקים לבתי אבות. מכל בית אב היו ממנים שומרי השערים והפנות. לשמור משמרת כל בית אב יומו. כענין בתי אבות של כהנים לעבודה דבר יום ביומו. גם מהם לקחו שומרי שלשה המקומות. לכל יום. מבית של אב אותו יום. שבודאי לא היו יכולים אנשי משמר אחד להתמיד בשמירתם כל השבוע. אף לא יום אחד רצוף. אלא ודאי היו גם בני בית אב מתחלקים לכתות. ומתחלפים לשעות במשמרו'. ולא נזכר ג"כ כמה אנשים היו בפקודת משמר משמר. או היה רק אדם אחד שומר. וכ"מ בגמרא דריש תמיד. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>איש הר הבית </b>נראה שהוא הממונה על הפיסות. והוא הסגן. 
+<b>מחזר על כל משמר ומשמר </b>בין של כהנים בין של לוים. עמ"ש בס"ד רפ"ה דשקלים. 
+<b>ואבוקות דולקות </b>בשבת. מדליקן מע"ש. אבל נכרי לא היה יכול להדליקן (אפילו את"ל שאין שבות כזה במקדש) שהרי אין הנכרי רשאי להכנס שם. לכן אם ארע שכבו. היה מוכרח ללכת ולחזר באפלה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>משמש כניסה ויציאה</b> ע"ל פ"ב מ"ב בס"ד. 
+<b>קפונוס </b>נ"ל שהוא לשון הקף ופניית שמאל בדרך נוטריקון (ואף אם תהא מנה יוונית. אין זר לדרשה כך. עיין מ"ש בעלית הלשון לבית מדות שלנו בעזה"י) כענין הרכבת שם קפנדריא (ואף היא מלה יונית בעצם) וזה לפי שלא היו לכניסה ויציאה. רק שני שערי חולדה. והקפונוס עשוי לצורך מי שארעו דבר שמקיף לשמאל כמש"ל רפ"ג. וכמו שפירשתי שם בס"ד. 
+<b>בן לוי לוקה </b>עמ"ש בי"ד פ"ה דשקלים. 
+<b>הם אומרים </b>שאר משמרות. דבהו קעסיק וקאי. אינהו דקאמרי הכי. כלומר ע"י נעורו. והיו מזדרזים שלא יעבור גם עליהם כוס. שוט שוטף כי יעבור. 
+<b>ראב"י אומר </b>כו' דילמא פליג את"ק. וקמ"ל דלא עבדי תרתי עונש ממון וגוף. אלא היה די באחד ומעשה רב. 
+<b>טדי </b>נ"ל דבר נאה בבאור המלה. שלא יכלו לה המון המפרשים. <b>והיא</b> לדעתי מורכבת. כמו טנדו. שפירושו גוף זוגי. טן. גוף. דו. שנים (כמו דו פרצופין) מקוצר מן דיו. דיופרא דיופולי דיוסטר. וכן רבים. ופעם ישתמשו במלת די לבד. ויעזבו הוי"ו. והרי די ודו. הוראה אחת להן. בשגם היו"ד קודמת במלת דיו. מלבד שאותיות הנוח מתחלפות. ולפי זה יהא טדי. כמו טנדי. רק שהנו"ן חסרה. כמנהגה לפול מן התיבה במקומות רבות. ותהיה מובלעת בדג"ש הדלי"ת. ובאורו שער עשוי מגוף זוגי. היינו משתי אבנים מוטות. שמהם הוא עשוי. הרי זה ישר נכון לענין. וא"כ הטי"ת פתוחה. <b>גם</b> לגרסת ראבי"ה ברי"ש. יכולני לומר שהוא מלשון טור בארמי. תרגום של הר. על שם שנראה כתל עגול. או יהא מלשון טירה. טירת כסף. אך הגירסא בדלי"ת מכוונת מאד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שער הדלק </b>הראבי"ה כתב. שמעתי שהיו מביאין דרך אותו השער אש כו'. <b>ולא</b> נהירא. שהרי מבית המוקד היו מביאין האש. להצית המערכה. והוא בצפון. 
+<b>אחת מימינו ואחת משמאלו </b>עמש"ל על ציור המקדש. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>שלישי לו שער בית המוקד </b>כצ"ל. במשניות של תי"ט נשמטה תיבת שער. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>��לאי </b>עפד"ה היה ראוי להיות טלי. בפלס קני מנורה. אלא שלשון חכמים הוא להמיר ארש הנחים זה בזה. ויש לו חבר לחילוף כזה גם במקרא. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>שני שערים</b> עתי"ט שהעתיק לשון המפרש דגמרת תמיד. וז"ל א"נ דסמיכי אהדדי. <b>לא</b> ידעתי פירושו. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>ישנים שם</b> עיין ריש תמיד. 
+<b>איש כסתו בארץ</b> עיין לעיל מ"ט. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>המפתחות תלויות בה </b>נראה שאלו המפתחות של בית המוקד הם. ובודאי שהיו נועלים אותו בפנים. כמ"ש גם תי"ט ופשוט הוא מאד. גם מוכרח מההיא דתנן בריש תמיד הממונה בא ודופק עליהם. 
+<b>נתן כסתו עליה ישן לו </b>על הטבלא. וכסתו כנגד ראשו. <b>וזה</b> כדי שלא יגביה אחד הטבלא. ויקח השלשלת ויפתח השער שלא מדעתו. <b>וצ"ל</b> שמקום הטבלא בחלק החול שבבית המוקד. וכן שכיבת פרחי כהונה דלעיל שם היתה. כי ישיבה ושכיבה. חדא מילתא היא. וכמ"ש ריש תמיד. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מקום שהיה רוב מדתו כו'. </b>כתי"ט על בש"ג שגגה יצאה מלפני השליט. כשכתב שאמצע הר הבית לא היה מסוכך מפני המזבח. והרי אין המזבח אלא בעזרה. <b>ולא</b> ידעתי מקום להשגתו זאת. שהרי בודאי המקדש וכל העזרה. בהר הבית הן עומדין. ובשם הר הבית. נכללין. והנה במשנתנו. הר הבית ת"ק אמה. וחשבון זה עם העזרה שבתוכו הוא. ובלי ספק לא נתכוין בש"ג באמרו אמצע הר הבית. רק על מקום העזרה בלבד. שהיא אמצעו של הר הבית. בערך הפנוי המקיפה. 
+<b>ומש"ע </b>תי"ט. שאין כל הר הבית מסוכך. אלא ע"ג האצטבאות והן בצדדין. לא באמצע <b>שגה</b> ברואה. וממקום שבא. יקבל תשובה. דהאמרינן עלה. הר הבית סטיו לפנים מסתיו היה. א"כ כולו עשוי אצטבאות. ממילא כולו מקורה. וכן משמע מההיא דתנן בתענית פ"ג. שירדו כל ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. ואין סברא שהצדדין יחזיקו כל ישראל. <b>וכן</b> מוכחא ההיא דכת ראשונה ישבה לה בהר הבית. בשחיטת פסח שחל להיות בשבת. <b>ועם</b> שיש לדחות ולומר. התם ודאי מעשה נסים הוה. <b>מיהא</b> בההיא דתענית ליכא למימר הכי. <b>ועוד</b> הרי לא הוזכרו שם אצטבאות. אלא הר הבית. סתמא כפירושו. שהוא כולו. <b>ותו</b> הרמב"ם נפק לאפיה. דבהדיא כתב בפ"ה מה"ל בית הבחירה. שכולו מקורה היה. והוא האמת. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומקיפין ויוצאין דרך שמאל </b>נראה לי הכי פירושו. שני שערי חולדה שהיו עשוין לכניסה ויציאה. היה אחד שבימין. לכניסה. והשני שלצד מערב שהוא משמאל הנכנס. ליציאה. ומי שארעו דבר. היה מקיף מבחוץ. עד שמגיע לשער חולדה שבשמאל. ונכנס דרך שם (ושמא יצא דרך הקיפונוס. אלא שאין אחריות זה עלינו. תנא לא איירי אלא במנהג כניסה. ביציאה לא קמיירי כל אחד עושה ונוהג בה כרצונו. רק שאין עושין אותו קפנדריא. אם לא הנכנס שלא לעשותו קפנדריא) כמש"ל פ"א מ"ג בס"ד. ובזה מיושב כל מה שהקשה תי"ט. <b>איברא</b> רע"ב ודאי לא דק. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>לפנים ממנו סורג </b>מ"ש תי"ט על הרא"ש שכתב הסורג נעשה להתיר טלטול בשבת. היאך טלטלו כת ראשונה פסחיהם להר הבית. לכן נראה לו דטלטול לא היה צריך שום דבר כו'. ושבות במקדש לא גזרו. <b>במ"כ</b> לא אמר כלום בזה. כי מה ענין שבות במקדש. שהותר לכהנים לצורך עבודה דווקא. ואין הר הבית. מקדש. ואין בכאן צורך עבודה. ואפילו לכהנים במקדש. שבות שאינה צריכה. לא התירו. וא"כ מדוע לא יעשו מתחלה. היקף המתיר כמו בגבולין. שלא יוכרחו להתיר שבות שלא לצורך. וכבר חזר בו למטה מזה. אלא שלא ביאר ולא האיר דבריו. 
+<b>אמנם </b>מ"ש להליץ בעד הרא"ש. שדבריו סמוכים ביושר על מ"ש הר"מ כו'. לפי שחוצה מן החיל היה הסורג ושם ישבו בין החיל והסורג. 
+<b>דברים </b>הללו יש בהם משום מחוסרי אמנה ונעדרי הבנה. כי היכן מצא מקום פנוי בין חיל לסורג. מה שלא נשמע ולא נראה לשום מפרש. אלא הכל שוין בכך שמן הסורג עד העזרה נקרא חיל (וערש"י פ"ק דיומ') כמפורש גם בר"מ עצמו רפ"ו. ושם ס"פ תמיד נשחט שנינו. יצאה כת הראשונה להר הבית בידוע שאין זה החיל. ולא לפנים מן הסורג. אלא חוצה לו. כמו שפרשה משנתנו באר היטב. 
+<b>א"ה </b>הדרא קושיא לדוכתה. מאי קסבר הרא"ש בכת זו. שהוציאו פסחיהן בשבת. חוץ מן הסורג. 
+<b>וי"ל </b>קצת. דס"ל התם שאני. משום דלא אפשר שיעמדו כל ישראל עם פסחיהם לפנים ממחיצת הסורג. משו"ה הותרה אז השבות הזאת. דלא סגי בלא"ה. 
+<b>איברא </b>למאי דכתיבנא לעיל. דכל הר הבית מקורה היה. נמי לא קשיא איך הוציאו פסחיהם לשם. משום דאויר כרמלית קרויו מתירו בודאי. אע"ג דר"ה מקורה כרמלית הוי. בכרמלית הקירוי מועיל. אפילו במקצתו מיתרו. וכ"ש שמתירו. <b>א"כ</b> עדיין יש לקיים מ"ש הרא"ש. כי י"ל מתחלת בנינו של הר הבית לא קירוהו עד אחר זמן. והסורג עשו מיד כשהתחילו לבנות המקדש. כך אני אומר לכבוד הרא"ש. ועיין מ"ש בקונטרס בנין בית הבחירה. 
+<b>אמנם </b>ודאי שאין שורש לדבר זה. והיקף הר הבית מחיצה גמורה היא לכל דבריה. כי אפילו אם הוקף תחלה אח"כ ישב. הוי מוקף לדירה. מאחר שבלי ספק הוקף על דעת ליישבו. דכה"ג מהני נמי. כמ"ש בס"ד במו"ק הלכות שבת. והלכות מגלה. 
+<b>אולם </b>מ"ש הר"מ בפ"ה דב"ה. החיל גבהו עשר אמה. <b>טעות</b> דמוכח הוא. כי מנין לו זה. מה שלא נזכר בשום מקום. גם אי אפשר. שהרי קרקע עזרה אינו מגביה מן החיל. אלא בי"ב מעלות. שגבהן שש אמות בכלל. וכן מוכרח עוד מחשבון ך"ב אמות במשנה ד'. אצל כהן השורף. לפיכך תיבת גבהו שבחבור הר"מ. ט"ס הוא. וצריך למחקו. 
+<b>אך </b>מ"ש בפ"ו שהחיל במישור. עד העזרה. אינו סותר למ"ש בפ"ה. דמשמע דסבר דחיל חומה הוא. וכמ"ש גם בפירושו פ"א דמכלתין. אלא איתא להא ואיתא להא. כי מן הסורג עד חומת עזרה. נקרא חיל (וכל שטח הר הבית מישור שוה עד העזרה. ומקום היה בו למושב סנהדרין בשוי"ט. כמ"ש בפרק הנחנקין) על שם החומה שלפנים ממנו. ששוה עם קרקע העזרה. וגבהו שש. כשיעור זקיפת ההר שם. והיינו ודאי חיל דקרא. ובר שורא דגמרא. שזו הקטנה עשויה להחזיק עפרורית ההר שלא יפול. ועל שפתו בנויה חומת העזרה הגבוהה. שהיתה עשרים בגובה. לפחות כמדת גובה שעריה. והוא שורא. זה ברור. <b>ודברי</b> תי"ט כאן מעורבבים מאד. כי אחר שהבין מדעתו שהקטנה עשויה לחזוק הקרקע. שלא יפול העפר ויזיק לגדולה. כמו שהוא באמת ודאי. איך אמר אח"כ תוך כדי דבור. שהיא מבפנים לחומת העזרה. ושם אין לדאוג שיפול העפר מן הרצפה. אלא מבחוץ בשפוע ההר. היא נעשה. ומה תועיל חומה הקטנה לזה. הלא אדרבה כל מה שיוסיפו בנין מבפנים סמוך לחומה. יכביד עליה ויגרום מפולת עפר השפוע שמבחוץ. 
+<b>אלא </b>מבחוץ היה צריכין להחזיק יסוד החומה הגדולה. שלא תפול החומה תחתיה. מחמת שפוע ההר שהוא רפוי. לכן בנו לו חומה קטנה להחזיק יסוד החומה. <b>ועוד</b> שאם לא כן. אכתי קשיא. היכי משכחת לה חומה שוה לקרקע העזרה. הא אין אלו אלא דברי תימה. ואעפ"כ חשב התי"ט שמצא סתירה לדברי הר"מ. וכל דבריו סתורים וכלים מאליהם. שעומדים על יסוד נופל. 
+<b>ואע"ג </b>דלישנא דרש"י אטעייה לתי"ט. ע"כ שבקיה דדחיק ומוקי נפשיה. דקרי לפנים נגד החיל. ואי אפשר לומר בענין אחר. דוק בלשון רש"י ותשכח. <b>שוב</b> מצאתי בערוך. שכתב בערך סרג. שהחיל הוא כותל גבוה יותר מן הסורג. ובערך חיל מוכח. דהחיל הוא מקום חוץ לעזרה. תפס ג"כ החבל בשני ראשיו. כמדומה כי בשטתו הלך הר"מ. לאחוז בזה ובזה. <b>ועל</b> כרחנו לומר שאין הדברים סותרים זה את זה. ואין לך אלא כמו שפירשנו. שהכל מכוון וישר בעזה"י. 
+<b>ושלחה </b>רוחב המעלה כלפי פנים. היה חצי אמה שהוא שעור רגל. <b>אמנם</b> משך מעלה זו באורך ורוחב ההר. לא נזכר. וסתמו כפירושו שהיו מעלותיו מקיפות אותו סביב סביב מארבע רוחות. ועכ"פ בכל צד מזרח. היו המעלות משוכות ומתפשטות על כל פני כולו. <b>שוב</b> ראיתי בתי"ט. שכן פירש"י. 
+<b>מוטות </b>לא ידעתי פירושו. לשון ר"ש המפרש. <b>ולי</b> פשוט. שהוא לשון נטיה. כלומר נטויות בשפוע. ונשענות זו על זו. לא כמו שאר מזוזות שערים. שעומדות זקופות נפרדות זו מזו. והמשקוף מונח עליהן ומחברן. <b>אבל</b> אלו רק שתי אבנים היו. נסמכות אחת על חברתה בנטייה. כזה # וכך הלשון מכוון וברור. 
+<b>שנחושתן מצהיב </b>דוגמתן מצינו בכלים שהיו בבית ראשון. נחושת מוצהב טובה שנים חמודות כזהב. ככתוב בספר עזרא (ס"ח). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ורואה בפתחו ש"ה </b>ע"ל הר"מ בתי"ט ומסיים ביה. ואם היה גבהו של כותל פחות. יהא הנראה מפתח ההיכל יותר בלי ספק. וזה ענין מבואר. ובעונותי וחולשת השגתי. לא נתבאר לי זה. 
+<b>ולא </b>ירדתי לסוף דעתו כלל. כי מה הלשון אומרת. לפיכך צריך שיהא הכותל שלמעלה של שער שושן נמוך כו' ואמרו שהוא נמוך מעשרים אמה דרך משל. כנראה מכוונתו ששער שושן הוא הנמוך מעשרים. וא"כ הוא סותר לשון המשנה. שהרי כבר שנינו למעלה כל השערים והפתחים גבהם עשרים אמה. ולא הוציאו שער שושן מן הכלל. רק את כתלו. והוא בנין החומה שעליו אמרו שהיו נמוך (ר"ל משאר כתלים) ולא נזכר שהיה השער נמוך מעשרים. וגם סותר ד"ע שהקדים ואמר וגבהו של שער ך' אמה. אלא שהוסיף בלשונו שתי תיבות (על הרוב) ולא ידעתי מהו הנרצה בשתי תיבות הללו. קצרה יד השגתי מהכיל. ואף אמרו בסוף לשונו נמוך מעשרים. דרך משל. אף שתים אלו חדל דעתי להשכיל. ולהבין המשל. ולא ממשל משלים הוא התנא. אולם מודה אני שלא זכיתי לירד גם לעומק סוגית הגמרא דיומא בזה. של דברי החולקים על ראב"י. דאמרינן דאיכא פלגא דאמתא דמתחזי לי' פתחא. על כרחנו צריך לומר שהיה שפולו של הר המשחה שלה עם שפולו של הר הבית. אך גבהו פחות מגובה קרקע ההיכל כשלש וארבע אמות כמדת גובה אדם בינוני בכדי שיוכל להסתכל ביושר דרך הפתחים נגד עיניו ולראב"י שהיה הכהן מביע ממעל וגבהו של שער שושן. הלא על. כרחנו נאמר שהיה הר המשחה גבוה קרוב לגובה קרקעיתו של היכל. רק פחות ממנו אמה או קצת יותר. <b>א"כ</b> יש כאן מחלוקת במציאות. ואין א"כ הדבר תלוי במחלוקתם של חכמים וראב"י בלבד. כי הלא הכל לפי גבהו של הר המשחה. לכן איני בוש לומר פליאה דעת ממני. חומה נשגבה לא אוכל לה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>דרומית מזרחית</b> כו' עיין יומא (נח"ב). 
+<b>וחלקה היתה </b>עזרת נשים היתה חלקה. שלא היה שם בנין בכתליה. רק בארבע מקצועותיה. אח"כ הקיפוה כצוצטרא. בכתליה סביב מבפנים והיא היתה ודאי כעין מעקה (גאלריע בלע"ז) אבל לעזרה. היה חומה סביב לה. <b>ולא</b> הבינותי. לשון הר"מ בזה. שהציג בתי"ט לפנינו פה. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>עזרת </b>כתב ראבי"ה מצאתי נקוד העי"ן בסגו"ל (כמו עזרת אבותינו) וכן נראה דשם דבר הוא. לשון עזרה. עזר (וסיוע) כו'. 
+<b>אשתמיטתיה </b>קראי דיחזקאל (מ"ג) ואע"פ שי"ל. שמא מכל מקום בסמיכות תסוב העי"ן בסגו"ל. כמו מן עגלה. עגלת צב. אעפ"כ יותר נראה קריאת העולם. שלא לשנותה בסמיכות. כמו מערת המכפלה. תעלת הברכה. מצדות סלעים. 
+<b>שער העליון </b>כתב ראבי"ה. דבירושלמי שהוא שער המזרח. ושנקרא שער העליון שהוא למעלה בקדושה כו'. ונדחק מאד בלי טעם. <b>גם</b> התי"ט סגר עליו המדב"ר. לשון הירושלמי. והשיאו לדבר אחר. שלא עלה על הדעת. <b>אבל</b>) בחנם הפליגו שני הגדולים הללו לדרך רחוקה בוקה ומבולקה. וכוונת הירו' רצויה. דאתי כראב"י דלעיל. דמעלה היתה בין עזרת ישראל לעזרת נשים. וזה ברור בלי שום דחק. <b>וזה</b> ודאי אינו שער העליון דתנן הכא שבדרום. כי אותו של היוצאין למלא מים לנסך בחג מפורש בפ"ה דסוכה. שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים. ושם נקרא העליון. בבחינת התחתון שכנגדו. כמ"ש שם בס"ד. <b>ויע"ש</b> סבת שינוי היציאה להבאת המים. מן הכניסה וההבאה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המזבח כו'. </b>היה מביא דפוס מרובע כו'. <b>עביו</b> של קרש הדפוס. לא נתפרש. <b>ונראה</b> שסתמו לא היה פחות מאמה. כמ"ש בתשובה בס"ד (עשי"ע סק"ח) 
+<b>ושם </b>בארתי ג"כ. שאחר ששפכו הקוניא לתוך המלבן. שהוקשה ונקפא המוצק. נטלו דפוס המלבן של עץ ממנו. באופן שנשאר המזבח גוף אחד חלק. כולו מקשה אחת של התוך הנ"ל. בלי שום חפוי עץ מבחוץ. ע"ש דברים נכוחים בעזה"י. 
+<b>כתי"ט </b>ד"ה המזבח שלא היה קרן כו'. צ"ל שלא היה יסוד. 
+<b>עלה כו' וכנס כו' </b>אם חשקה נפשך בתורה לשמה. ללמוד להבין ולהשכיל דבר אמת לאמתו. בתבנית המזבח ביחוד. עמוד על קונטרס בנין בית הבחירה שלנו (שבסוף ספר לחם שמים ח"א) תמצא חידושים רבים יפים וטובים. אשר לא שערום המחברים מלפנים. ויהיו מעדנים לנפשך. 
+<b>וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו</b> קרא אשכחו ודרוש. ושלמה לא הבין לדרשו. כך לשון רש"י. <b>כונתו</b> על דרך שאמרו. ראשונים הניחו מקום להתגדר בו. לכן לא נתנו לו לב מן השמים להבינו ולדרשו כך. אבל ודאי שהבין יפה. לפי מה שהיה ראוי למזבח באותו זמן ולשעתו. בבית ראשון ודאי כך היה אהוב וחביב לפני המקום. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ובקרן</b> קרן זוית. <b>ועיין</b> בנין בית הבחירה. ובציור דמות המזבח שבראש ספר לח"ש ח"א. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>עיין </b>שם. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>מבקעת בית כרם</b> כפי הנראה בדברי ירמיה הנביא (רס"ו) הוא מקום קרוב לירושלם. 
+<b>וחופרים </b>במערופות של עץ. כך נראה לי. 
+<b>ומלבנים אותו פעמים בשנה </b>נפלאת היא זאת בעיני. איך לא היו צריכים לכך כל יום וכל שעה. מאחר שכל גופו של מזבח עשוי מהיתוך קוניא. והאש תוקד בו תמיד. איך אפשר א"כ שלא נפגם תמיד בכל עת ובכל רגע. מן האש האוכלת בו. ומתיכה את הקוניא ושורפתו ולפחות פוגמתו. גם המגרפות וצנורות שגורפין בהן את האיברים והעצמות וגחלים ועצים הסדורים במערכה. אי אפשר מבלי שיהו פוגמים את הקוניא בגרירה מועטת. ופגימת המזבח בכל שהו כדי חגירת צפורן. ואם אמנם כסידו של מזבח שיעור פגימתו בכזית או בטפח. עם כל זה דבר זר הוא שלא יפגם ויפסל תדיר. אם לא בדרך פליאה נשגבה. לא אוכל לה. אלא בשנאמר שהיו בקיאים באומנות עשיית קוניא חזקה משונה משלנו. מעשה מקשה בלתי נתפס ואין האש שולטת בה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>הכיור היה בין האולם ולמזבח </b>עיין מ"ש בס"ד פ"ג דיומא משנה י'. 
+<b>וי"ב מעלות </b>אורך המעלות. לא הזכירה המשנה. ויראה שסתמן כפירושן. שלא היו אלא כנגד פתחו של אולם. וכמ"ש בס"ד ביומא שם. ונראה שהיו כחצי עגול. כענין ששנינו. לעיל פ"ב מ"ה. לא היו פרושות אלא מוקפות. 
+<b>אמה אמה ורובד שלש</b> באמת נוסחת רע"ב ופירושו בה. לא הבינותי. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש. ועמ"ש בקונטרס בנין בית הבחירה פ"ו. גם פירוש רא"ש במשנה זו אינו מובן לי. וה' יערה עלינו רוח ממרום. להשיג כוונת משנתנו בדרך אמת וישר. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>מלתראות </b>עתי"ט שכתב. דלא אסרה תורה אלא דומיא דנטיעה שהוא בולט. וחשב להסתייע מלשון הר"מ. <b>ולפי</b> דרכו זה. אומר אני דנפקא ליה לר"מ מדשני קרא וכתב ביה לשון נטיעה. למילף דלא נאסר אלא דומיא דנטיעת אילן. <b>איברא</b> מהא ליכא למשמע כולי האי. דאיכא למימר לגופיה אצטריך. להורות על חומר איסורו. שאם עושה. נחשב כנטיעת אשרה. <b>ואי</b> משום דאשכחן הכא. דאשתרי. הך אסורא לזמנין. <b>נ"ל</b> דלא אתסר אלא שלא לצורך. ולכן הותר מלבן של עץ לצורך עשיית המזבח. ואע"פ שהיה בולט (עשי"ע סק"ח) והיינו נמי טעמא דבימה של עץ שהיו עושין בעזרה. למלף במוצאי שביעית. לקריאת התורה בהקהל. דשריא. אלא דאפשר לומר באלה. משום שאינן אלא לפי שעה הותר. שוב מצאתי כן לראב"ד בפ"ו מהלכות ע"ז. אך בה"ל ב"ה יש לו ד"א. ועיין פרק בתרא דמכלתין. 
+<b>ובודאי </b>דהיכא דלא אפשר בלא עץ. לא אסרו (דלדברי הר"מ אינו אלא הרחקה דרבנן) ופשיטא שאי אפשר לבנות תקרה בלי קורות עץ. ולא נאסר השקוע בבנין. אלא הבולט בלבד מפני מראית העין. ואף הוא הותר לצורך כמ"ש במשנה הסמוכה. 
+<b>אמלתרא </b>נוטריקון מתרין מלין. מעל תרלא. שהיא עשויה מעל השער למעלה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>וכלונסות של ארז</b> מ"ש כ"מ דלא קבועים ממש קאמר. <b>נ"ל</b> דאין צורך לכך. כי מה שהוא צריך לבנין בהכרח. ודאי לא אסרו <b>ותסברה</b> ראשי פספסין דלעיל פ"ב מ"ו ופ"ד דלקמן מ"ה. מאי איכא למימר. אף דרביעין של ארז דפ"ג דתמיד. ניחא. 
+<b>ובאמת </b>תמה אני איך נסתבכו בכך גדולי עולם ולא שמו על לב להסתכל בבנין שלמה שרובו ככולו מעץ ארז. ככתוב ויספון את הבית גבים ושדרות בארזים. וכתוב ויאחוז א"ה בעצי ארזים. ויבן את קיר הבית בצלעות ארזים. עד קירות הספון צפה עץ. ויבן את עשרים אמה בצלעות ארזים. וארז אל הבית פנימה שני כרובים עצי שמן. דלתות עצי שמן שתי דלתות עצי ברושים. ולחצר הגדולה טור כרותות ארזים. אמנם בזו אמרו רז"ל שלמה שקעיה בבנינא. <b>אך</b> בבנין ב"ש. ונדבך די אע חדת, ולא שקעוה בבנינא. מא"ל. <b>הא</b> אין לך לומר אלא שאזהרת לא תטע לך בנין של עץ. נוסף על הבנין העקרי. וגם זה אינו אסור אלא בלתי שקוע בבנין. היינו דומיא דנטיעה <b>וכל</b> זה לא נאסר. אלא מעזרת ישראל ולפנים. מקום עבודה. 
+<b>וזהו </b>שנרמז ג"כ בכתוב אצל המזבח (כמ"ש בס"ד בהגהות לחבור הר"מ בה"ל בנין ב"ה) ובכן נסתלק מעלינו עול עשיית בימה של עץ שעושין למלך בשמטה. כי היא היתה בעזרת נשים. 
+<b>מעשה היה ונמנו עליה ג"מ כהנים לפנותה </b>ז"ל בחי"ג. עם שאמרו בגמרא גוזמא. נ"ל שאינו דבר בדוי לגמרי ח"ו. אלא כך הוא האמת. שנמנו עליה גמ"כ לפנותה בזה אחר זה. שאם נתייגעו בה קצתם. יבואו קצת מאלו הנמנים תחתיהם. לעסוק כולם בפינויה. וזה אינו דבר רחוק כלל. והגוזמא היא רק בענין המשמעות הרהוט לכאורה. כאילו הנראה הוא לומר שבבת אחת עסקו בה לפנותה. <b>וזה</b> אמנם מה שלא נזכר כאן בבאור. אלא שיש לטועה שיטעה בכך. לז"א שמובן זה הוא גוזמא והבאי. וכן צריך לבאר כל הגוזמות שנזכרו במשנה (גם בכתוב. ביותר זרות מתמיה לפום ריהטא) חלילה למקראי קודש וללשון חז"ל המקודש משפת שקר ולשון רמיה. ודעת לנבון נקל. להבין ענין הגוזמא בפשט ע"ד העברה. עם היות בו בודאי גם בחינה מיוחדת אמיתית לעצמה. מי כהחכם יודע פשר דבר. לא נפל דבר אלהי במקרה חלילה. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>עיין </b>בנין בית הבחירה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>וראשי פספסין מבדילין כו' </b>ותמיהני למ"ש דשתי פרוכות היו מבדילות בעליה. ומשמע דרב אתמר בגמרא וליכא למימר תנאי היא עכ"ל תי"ט. <b>ולא</b> ידעתי טעם דבריו. דהא ודאי פליגי בה תנאי. כדאיתא פ"ה דיומא במשנה. דר"י סבר לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד. ונימוקו עמו. ורב כי קאמר לה. אליבא דרבי מאיר התם. דשתי פרוכות הוו למטה. וכן למעלה. <b>מיהא</b> הך תנא דידן. בפלוגת' לא קמיירי. ונקט מילתא פסיקא. דלכ"ע הבדלה הואי בעליה נמי. <b>מיהו</b> למ"ד פרוכת אחת הואי. לא מפסקא פרוכת אלא בצד אחד (דהיינו כפי הנראה צד החיצון) על כל פנים צריכה עוד הבדלה אחרת. בצד השני של עובי אמה טרקסין. שהפרוכת עביה טפח בלבד. ובהכרח היה צריך הכר קורה מצד שני של עובי האמה. לזה היו ראשי פספסין מבדילין. זה ברור. וכך אני אומר אליבא דר"י <b>איברא</b> יכילנא תו לשנויי שינויא רויחא דאתי אליבא דכ"ע. והכא אבנין שלמה קאי. דסליק מניה בקראי דאייתי במתניתין דלעיל. איירי השתא נמי. והתר ודאי אצטריכו להו תרווייהו. לפום מאי דכתיבנא בס"ד ביומא. דהוי בבנין שלמה נמי פרוכת דבבא (כמו שהוא מקרא מלא) וכמו שהוא תלמוד ערוך בפינו. והיינו ההיא דרב דאייתי תי"ט. דמוקי ליה תלמודא בפרוכת דבבי. 
+<b>א"כ </b>אותן שתי פרוכות בין שלמטה בין שלמעלה. לא היו אלא כנגד הפתחים בלבד. לקלוט ביניהן אויר אמה טרקסין. הפנוי שכנגד הפתח. וראשי פספסין היו מבדילין. משני צדדין של פרוכת דעליה (לפי שפרוכת של עליה. מכוון כנגד פרוכת דפתח של בית. לא יותר) <b>ואמנם</b> לפי מה שהעליתי ביומא דאמה טרקסין היתה הולכת על פני כל הגובה. ומבדלת גם בעליה. <b>נוקי</b> למתניתין דהכא בבית שני. דלא הוה אמה טרקסין. ואע"ג דהוו שתי פרוכות למעלה כמו למטה. מ"מ לא היו רחבות כל כך. ולא מגיעות בעליה עד הכותלים) אילך ואילך. שהפספסין יוצאין מן הכתלים בצפון ובדרום. ומגיעין עד הבדלת הפרוכת. ושם מפסיקין בין הקודש לבין קודש הקדשים. במקום שאין פרוכת. <b>נמצא</b> ששני מיני הבדלות היו צריכין להיות שם בלי ספק. ולא היה אחד מהם לבטלה. כך היו למעלה ולמטה בבית שני דלא הואי אמה טרקסין מכל מקום אין הפרוכות מכסות כל רוח מזרחית. אלא כנגד הפתח בלבד. וגפופין יוצאין מזה ומזה בשני צדי השער. מכותלי צפון ודרום. עד הפרוכות מקום אמה טרקסין. זה ברור בס"ד. <b>ומ"ש</b> תי"ט. אין בו טעם כל עיקר. 
+<b>בתיבות </b>נראה שהיו לתיבות הללו פתחים וחלונות. שבהם קבועים דלתות ותריסין קטנים לכל רוח. לשגרן ולפתחן לעת הצורך. באיזה צד שיצטרכו. ובעת שהיו משלשלין את האומנים. היו התיבות סגורות מכל צד סביב וכשהגיעו התיבות נגד המקום שנודע להם מתחלה לכל אשר ימצא שם בדק. פתחו האומנים את דלתי הפתחים. או הסירו תריסי חלונות שכנגד פניהם בצמצום. באופן שיוכלו לפשוט שם את ידיהם למלאכה הצריכה. לא יותר מהושטת היד. נוכח הפנים בלבד. לא יכלו להביט הנה והנה. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>וההיכל </b>לתי"ט חז"ל רגילים לקרוא כל הבנין בשם היכל. ר"ל. כל בנין היכל עם האולם. <b>והיינו</b> משום דס"ל לתנא דידן קדושת היכל ואולם אחת היא בחדא חשיב להו. וככה תראה עוד להלן רפ"ה דתנן וההיכל מאה. הרי מבואר שקורא גם לאולם בשם היכל. מטעם זה שאמרתי. 
+<b>האוטם </b>מה שגמגם התי"ט על שכתב הכ"מ להשוות דברי הר"מ בחבורו עם פירוש הר"ש. שסובר האוטם הוא מפתן גבוה שש מקרקע האולם. ועשוי מעלות ומורדות לעלות בהן מהאולם להיכל ולירד ממנו לאולם. ואמר דליתא לדעת הר"מ שכתב בהדיא שהאולם וההיכל בשוה. 
+<b>יש </b>ליישב ולומר. שהאוטם הזה מבחוץ מגביה הוא הבנין. באופן שנראה עולה שש אמות. ויורד בפנים. רצוני לומר שהבנין האטום הלז עמוק שם ב��רצו של הר. שהעמיקו בו בנין סתום בלי חלל. רק ממולא באבנים. באופן שאם קודרין באותם. ימצא תחתית ההיכל עם תחתיתו של אולם בשוה. 
+<b>ובזה </b>האופן לא יועיל מה שעשיתי סמוכות לדתי"ט בקונטרס בב"ה לבטל דכ"מ. שהשוה דר"מ לדר"ש. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>אמה טרקסין </b>לא ידענא מאי קחשיב תנא. 
+<b>אי </b>דבית ראשון. הלא מפורש כתוב. והבית אשר בנה וגו' ששים אמה ארכו. הרי אין שם באורך ההיכל עם בקה"ק רק ששים. הלא בהכרח אמה טרקסין שהיתה שם (כמ"ש בגמרא פ"ה דיומא) מכלל אורך הששים היתה. <b>ואי</b> בבית שני קאי. כמו שהוא ענין מסכתא זו. א"כ מה טיבה של אמה טרקסין. שלא היתה בו כמ"ש ביומא שם. <b>ועל</b> כרחנו נאמר. שפירוש אמה טרקסין. כל מה שכנגד אותה אמה. כמ"ש בחידושי גמרא בס"ד. <b>ועיין</b> עוד בקונטרס בנין בית הבחירה פ"ד. 
+<b>טרקסין </b>ע"פ רע"ב. והערוך מפרשו בלשון יון. פנים חוץ. <b>ואפשר</b> לי לפרשו שתי מלות ארמיות. טרק סין. סין הוא טיט. ומצוי הוא בת"י. טרק. כפירושו של רע"ב. ור"ל סגור בנין טיט ולבנים. 
+<b>האולם עודף </b>כו' עיין קונ' בב"ה פ"ד הלכה ח'. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל העזרה מעזרת ישראל </b>ולמעלה קחשיב. שהיא סתם עזרה מוחלטת בשם זה. ולא נכללה בה עזרת נשים. שהיא קל"ה על קל"ה. שהיא אינה נקראת עזרה בלי שם לווי ונשים. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>והמותר </b>עיין תי"ט. שהאריך להכריח דעתו שהמותר נחלק לחצאין שוין. בין הננסין ובין כבש ולכותל. עד דאי תימא שאין הנותר מחולק לחצאין. הו"ל לתנא לפרש. <b>ולדידי</b> איפכא מסתברא. מדלא פריש תנא הני אמות הנותרות נמי. משמע ודאי דלאו לחלקן לחצאין קאמר. אלא מובלעים בפזור. ולא שוה בשוה. וכן משמעות הלשון. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שש לשכות היו בעזרה </b>ועזרה זו הסתמית שהיא עי"ש כנ"ל. ממוצעת בין ע"נ וע"כ. כי בע"נ אין מקומן של לשכות כאלו. שצריכות הן לעבודת המזבח. והיו בצדו. גם נזכר לעיל מעשה בנין ע"נ ולשכותיה. בע"נ. ואין עוד זולתן בה.. גם חשבון שטחה של ע"כ. שנה עוד בפרק זה מ"ב דלעיל. לא נשאר בה מקום פנוי ללשכות. הא ודאי אין זו אלא עזרת ישראל. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לשכת העץ </b>עתי"ט שהאריך ליישב קושיות הראב"ד. ומסיק כדמסיק תעלא מבי כרבא. באמת נפשי בחלה בחלומותיו ודברי רעיוניו. בתתו סבה (גנובה מרוח העולה. ודמיון רצוני בלי טעם וריח) לקריאת שם בעלמא. ולא מן השם הוא זה ולא קריאה של חבה. <b>אכן</b> לדעתי א"צ לייגע עצמנו כל כך בשביל קושיא זו. עמש"ל פ"ג בס"ד. שעיקר בנין הבית היה מארז. <b>לכן</b> גם זו הלשכה נקראת לשכת העץ כפשוטו ומשמעו. ולאפוקי משאר לשכות שאין ארז נראה. אלא מחופה זהב. ובזו היה העץ בלי חפוי. וזה ודאי כדי שלא תזוח דעתו של כ"ג עליו. זה בלי ספק טעם לשבח. 
+<b>לשכת כ"ג </b>בגמרא דע"ז (יז"א) מיבעיא. אי שרי למעבד בהכ"ס לכ"ג. מאתנן זונה. וכתבו תו' דמדאורייתא פשיטא דשרי. <b>עמ"ש</b> בחי"ג שם שדבריהם תמוהים. <b>וצ"ע</b> מ"ט נקט תלמודא בהכ"ס לכ"ג. ולא מספקא ליה אפילו לכהן הדיוט. אי שרי. דעכ"פ בהר הבית היה שם בכ"ס. כמ"ש במכלתין רפ"א. <b>ואי</b> משום דההוא במחילה היה שלא נתקדשה. דהא לכאורה משמע. לשכת פלהדרין אע"ג דבעזרה קיימא. לא נתקדשה בקדושת עזרה. מדתנן הביאוהו לבית הפרוה ובקודש היתה. וכן ממ"ש שהיתה בית דירה לכ"ג. ובבית הפרוה לא היו עושים בה"כ כלל. <b>ולענין</b> הלכה אם הותר דבר זה. עמ"ש בקונטרס בב"ה פ"א ובהגהותי. ובנוספות שלי על קצור ציצת נובל בס"ד. 
+<b>לשכת הגזית </b>עתי"ט. <b>וצ"ל</b> שהיתה מתפשטת במקצוע צפונית מערבית שלה. חוץ לעזרה ומתעקמת ונכנסת לעזרה. במקצוע מזרחית דרומית שלה. נ��צא שעומדת באלכסון. לא בקו ישר עם כותל צפוני של עזרה. <b>זה</b> מוכרח מאד. מההיא דזקן יושב במערבה. פייס במזרחה. 
+<b>הגזית </b>תמיה אני על שם זה. דודאי משמע שמאבני גזית היתה בנויה. <b>וקשיא</b> לר"י. דס"ל אבנים שלמות דברים ככתבן. ומהכרעת רבי שאמר נראין דר"י באבני מקדש (עם שבקונטרס בנין ב"ה רציתי לפרש. שהיתה בנויה מאבנים במדות גזית בלבד. לא נתקררה דעתי בכך). 
+<b>והתימה </b>שלא נגע בזה אחד מהמחברים ומפרשים שראיתי. ואי משום שהיתה חציה בחול. אכתי לא ניחא. דודאי לא מסתבר למימר שהיה בנינה חלוק. חציה מאבנים. וחציה מעץ גם לא יהא שמה נאה לה. 
+<b>וי"ט היו עושין </b>עתי"ט. <b>וקצת</b> משמע דאסנהדרין קאי. ויש לפרש וי"ט היו עושין היום ההוא. שלא מצאו פסול בו. עשוהו סנהדרין היושבת ודנה את הכהונה. מרוב שמחתם שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן. ונצולו מאחריות זה באותו יום. לפיכך חשבוהו לי"ט. 
+סליקא לה מסכת מדות 
+<b>בלוח </b>הציור שעשה תי"ט לתבנית המקדש. יש לי לפקפק במ"ש (בסי"ב י"ג) ושתי לשכות הי"ל לשער נקנור אחת מימינו. והיא לשכת פנחס המלביש. ואחת משמאלו והיא לשכת עושי חבתין. נראה שהיה מפרש לימינו. ולשמאלו של הנכנס דרך השער. <b>ולא</b> ידעתי מניין לו. וסתמו כפירושו משמע ימינו ושמאלו של שער. דמניה משתעי. והוא דרום וצפון של עולם. שקרוים ימין ושמאל בכל מקום. כמו באיוב (כ"ג) תלים (פ"ט). 
+<b>בציור </b>הנ"ל חקק בית המוקד בשבוש. כי צריך להיות חוץ לעזרה בהר הבית. שתי לשכותיו בקודש. ושתים בחול. והוא הכניס כולן בעזרה. <b>גם</b> הכיור. לא הניחו במקומו האמיתי. כי צ"ל משוך כלפי דרום. כבין האולם ולמזבח. לא בין אולם ולמזבח. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Tamid/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,331 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Tamid
+לחם שמים על משנה תמיד
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הצעה למסכת תמיד</b>
+<b>ידוע </b>מה שאמרו רז"ל שאמר הקב"ה לאברהם אבינו. כבר תקנתי להם סדר מעמדות כו' ואמרו כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה כו'. וע"ע בהצעה לפני מסכת מדות. לפיכך לא לריק הוא יגיענו בה ועמלנו בסדר עבודה. 
+<b>יש לידע </b>המפרש למסכת תמיד בש"ס. אינו פירש"י אלא של רבי שמעיה תלמידו של רש"י. 
+<b>בית הניצוץ </b>אית דמפרשי שהיה גבוה ופתוח נגד רוח מזרח. והיו נצוצי חמה מכים עליה. והשאר היו נמוכים. שלא זרחה עליהם השמש. 
+<b>זקני בית אב</b> המשמר היה מתחלק לשבעה בתי אבות כמנין ימי השבוע. רע"ב. 
+<b>ובגמרא </b>שילהי מנחות (דקז"ב) משמע. שלא היו אלא ששה בתי אבות. כמנין ימי החול (וכן הוא בירושנמי ספ"ה דשקלים) ופירש"י שם בשבת כולן שוין. וכפרש"י שלהי פרק מקום שנהגו (והכי מוכח התם) וס"פ נושאין. 
+<b>ונראה </b>שר"ל. כל בתי אבות של משמר העובד אותו השבוע. שוין בשבת. כדרך שכל המשמרות שוות ברגלים. וצ"ע מניין. 
+<b>אמנם </b>בתוספתא דתענית. ובר"מ ה"ל כלי המקדש. יש דרך אחר. שלא כדברי זה. ושלא כדברי זה. ומשמע שאין כל המשמרות חלוקין לחלקים שוים. אלא יש מהן לשלשה ולארבעה וכו'. גם שאינן שוין בשבת. ועיין ד"ה (א"ט) משמע כרע"ב. וצ"ע בירושלמי פ"ד דתענית. 
+<b>וצריך </b>לדעת ג"כ. ששתי משמרות קבועות היו שם בשבת. אחת משמשת שחרית. ואחת ערבית. כמ"ש בס"ד שילהי סוכה. 
+<b>א"כ </b>כשאנו אומרים כל בתי אבות שוין בשבת. כל בתי אבות של משמר היוצא. שוין בשל שחר. ושל הנכנס שוין בערב. 
+<b>וזקני בית אב ישנים שם</b> כתי"ט בחציה שבחול. 
+<b>ולא </b>משמע הכי לשנא דמתניתין. דמוקף רובדין סביב מארבע רוחותיו משמע ודאי. ועלה קאי. ישנים שם. סתמא אכולהו קאמר. <b>ואין</b> נראה לומר. משום שהרובדים היו זיזין בנוים בכותל בולטים לאויר הלשכה. הי"ל דין עליות שלא נתקדשו. דליתא. אלא כדבעינן למימר בס"ד. 
+<b>איש כסותו בארץ </b>בהא ודאי נ"ל בחציה שבחול. שראשי פספסין מבדילין. כמ"ש פ"ק דמדות. היינו משום שהילדים רגילים בטומאה (כדאיתא בהישן דמשו"ה לעולם חולצין) והיינו דמסיק הכא ארע קרי כו'. מאי דלא שייך בזקנים. אבל משום שכיבה גרידא ודאי ליכא קפידא. דשכיבה אינה תשמיש של גנאי. <b>תדע</b> מדדייק תלמודא (קידושין עח"ב) אקרא דשמואל שוכב בהיכל. והא אין ישיבה בעזרה כו'. תיפוק ליה דתשמיש גנאי הוא. ואסור אף למלך בעזר' אצ"ל. בהיכל. <b>ותו</b> דהא ודאי אף לשכה הפתוחה לחול בלבד. לא גרעא מהר הבית גרידא. דאסור בו כל תשמיש של בזיון. כמו ששנינו לא יכנס אדם להר הבית במקלו כו'. <b>איברא</b> בית המוקד בחציו של חול. נמי פשיטא דחמירא קדושתיה מהר הבית. אפ"ה שכיבה שריא ביה. ש"מ דלא מקריא תשמיש גנאי. ומעתה יש ק"ו לעליה דבית הכנסת שלנו. אבל תשמיש של גנאי. ודאי אסור בהם. ודלא כמרדכי שהביא ב"י בא"ח סקנ"א. כמ"ש שם במור וקציעה בס"ד. 
+<b>ומניחין אותן תחת ראשיהן </b>לא תחת ראשיהן ממש. לפי שאסור להשתמש בהן שלא בשעת העבודה <b>שמוש</b> הגוף של לבישה. והצעה לשכיבה והדומה. רפ"ז דיומא. ועיין עוד פרק קמא דמדות בס"ד. 
+<b>וב"כ של כבוד היה שם </b>באותה מחילה שלא נתקדשה. ועמ"ש בס"ד שילהי מדות. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הממונה על הפייסות</b> מתיא בן שמואל היה נקרא. 
+<b>בא </b>מדרך הר הבית. 
+<b>ודופק </b>על שער בית המוקד הפתוח לחול. ששני שערים היו לו כדתנן מ"ז פרק קמא דמדות. 
+<b>יבוא ויפיס </b>אחר תקנה נשנית מ��נה זו. וקסמיך תנא דידן. אההיא דתנן התם ברפ"ב דיומא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נטל את המפתח </b>סתמא משמע דאיהו ניהו הממונה דלעיל. <b>ולא</b> אותו ממונה שעל השערים. דאחרינא הוא. ובן גבר שמו. במשנה דשקלים רפ"ה. <b>ומשו"ה</b> נמי לא היה צריך להגביה הטבעת. שמפתחות שערי העזרה הגדולה מונחים תחתיה. אבל זה מפתח קטן של פשפש. לא היו מצניעין אותו שם. אלא היה מזומן בידיהם. כמו אותו של שער הפתוח לחול. שבודאי היה מוכן אצלם. כדי לפתוח מיד. כשיבוא הממונה וידפוק. כך זה של פשפש. 
+<b>אלו הולכין כו'. </b>ע"פ רע"ב. <b>צ"ע</b> היכן היו אלו האכסדראות. ומדקאמר דרך המזרח ודרך המערב. ולא צפון ודרום. נראה שבית המוקד היה עומד כנגד י"א אמה של עזרת ישראל. דוק. והיו אלו מצד מערב. מקיפין והולכין שלש רוחות. עד שהגיעו למזרח אצל אחיהם. שהלכו לצד מזרח דרך קצרה. שהם לא הוצרכו. ללכת רק בצד צפון. ומשם פונים למזרח. ופוגעים אלו באלו. 
+<b>שלום הכל שלום </b>לפמ"ש רע"ב אין כאן כפל לשון. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בין הכבש למזבח כו' </b>ע"ל המפרש בתי"ט. עד אצל מקום שכלה הכבש. <b>ר"ל</b> שכלה הכבש אצל המזבח. ששם עושה זויות חדודה. באותה קרן היתה מחתה מונחת. נמצאת בזה נתונה היא בין כבש למזבח. במערבו של כבש. ובדרומו של מזבח. 
+<b>ולא נר בידו </b>עתי"ט. דמשום שהלך יחידי הו"א שהיה נר בידו. קמ"ל דלא. <b>ברם</b> טעמו בצידו שינוי. שלא היה צריך לכך. לאפוקי מאותם שנחלקו לכתות דלעיל. שהיו הולכין באכסדראות ומקיפין את העזרה באפלה. כי שם לא יוכלו לראות אור המערכה. לפיכך היו צריכין לאבוקות. 
+<b>מוכני לכיור </b>עיין בפרע"ב שfתב. ורמב"ם אמר שהמוכני הוא כלי סביב לכיור כו' ושם היו מניחים המים בלילה כו'. <b>דברים</b> זרים אני רואה כאן. וגם תי"ט לא חלי ולא הרגיש. <b>שוב</b> עיינתי בחבור הר"מ ומצאתי הראב"ד הרגיש בו. ועכ"מ שם. 
+<b>וחתה </b>לא פחות מקומצו. ולא יותר ממלא המחתה. 
+<b>למזרחו של כבש</b> כעשר אמות. ע"ל המפרש (בתי"ט) וק"ל לרבנן דלא מיקרי השלכה בפחות מן ך' אמה. <b>לא</b> כן. אלא יותר משלשים אמה. היה מרחק השלכה זו. כדאיתא פק"ק (דסד"א). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ראוהו כו' נטלו </b>כל היכא דתני כה"ג לשון רבים. כל כהני בית אב שוים בדבר. 
+<b>וקדשו </b>לשון המפרש. הואיל ורוצין לקדש ידיהם ורגליהם לצורך עבודה. רשאים ללכת בין האולם ולמזבח. <b>עמ"ש</b> בס"ד מ"י פ"ג דיומא. 
+<b>סודרין אותן בסובב על הכבש </b>כך הוא בגמרא ובת"כ. <b>ורע"ב</b> לקח פירושו מפיר"מ. 
+<b>ולא </b>אדע מנין לו. <b>אבל</b> זה אמת. שלא היו סודרין אותם בכבש למטה מן הסובב. ששם לינה פוסלת (לכן מ"ש המפרש בזה. דכבש כמזבח לכל מילי. ליתא) אלא דווקא מן הסובב ולמעלה דינו של כבש כמזבח. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>וברגלים לא היו מדשנין אותו </b>לפמ"ש ריש מדות שמקום המזבח אינו מקורה. <b>אירע</b> בזה נס יותר גדול. ויקר בעיני מכל הנסים שנזכרו במקדש. שעל כרחך לא שלט שם הרוח הנושב. ולא גשמים יורדין עליו. עם היותו מגולה לאויר. שאלמלא כן. לא היה אפשר לעמוד בעזרה. מפני האפר שהיה מתפזר על פני כולה. בעת שכל ישראל נמצאים בעזרה להראות את פני ה'. וגם בסוף הקיץ. ימי גשמים הם ורוחות נושבות מצויות תדירות. אעפ"כ הניחו כרי הגדול של אפר. ולא הזיק להם. איה איפה נס גדול מזה. וצ"ל שנכלל בולא נצחה הרוח את עמוד העשן. שגם האפר בכלל זה. ועמ"ש שם בפ"ה דאבות בס"ד. 
+<b>מימיו לא נתעצל הכהן כו' </b>מי שמוטל עליו לעשות. המפרש. <b>נראה</b> שרצה לומר אע"פ שבודאי אין פייס לדבר זה. מכל מקום לא היו מניחין לעשותו. כי אם על ידי כהני בית אב בלבד. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>האליתא </b>הוא מלשון גמרא מפשת אלוותא. וקרוב ללשון משנה. באלה (פ"ו דשבת. עמ"ש שם. ובפי"ו דכלים) שהוא המקל. ואלו הם קסמין דקין. יאמר ממנו אליתא. לקטנותה. כמנהג הנשון להאריכו. שיורה על קטנותו (ע"ד בד בודידה) ויתרבה. כמ"ש בפ"ג דפרה באליתות. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>משוך מן הקרן </b>כאן צריך להיות נקודה מפסקת. וכלפי צפון ארבע אמות דקאמר. מכוליה מזבח קחשיב. וכך צריך להגיה בלשון תי"ט. חוצה מאלו הד"א יסוד סובב קרן והלוך מיד. וכ"ה לשון רש"י. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מי שוחט</b> עמ"ש מ"ג פ"ב דיומא בס"ד ורפ"א דזבחים. 
+<b>והגרה </b>כתי"ט על רע"ב ולא דק. <b>עמ"ש</b> בס"ד ביומא פרק ב'. 
+<b>זכה מי שזכה </b>מ"ש רע"ב מי שעלה לו הפייס זורק. עמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ללשכת הכלים</b> צ"ע אם היא אותה של פ"ז דשקלים. ואף היא סתומה ונעלמה. לא נודע איה איפה מקומה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ננסין</b> שלא היו גבוהים כשאר עמודים. 
+<b>ורביעית </b>כמו מאת רביעית (מלכים א"ז) פירוש חתיכת עץ מרובעת. וי"ג ורביעים. ל"ר זכרי. ושמא על שם שמונחים רובעים על עמודים. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מקדימין </b>לפני עשיית התמיד. כסדר מערכה. הטבה קודמת לדם התמיד. 
+<b>וארבעה כלים </b>תמיהא לי טובא. שלא הזכירו במשנה כלל מהבאת פך שמן למנורה. ומי הוא המביאו עם שמן המאור. ואם מסתמא המיטיב הנרות. הוא מביאו עמו. מ"מ דבר תמוה. שהזכירו הטפל. והעיקר לא נזכר כל עיקר. 
+<b>הטני </b>לתת בו דישון מזבח הפנימי. 
+<b>והכוז </b>לתת בו דשון המנורה. 
+<b>מחזיק שלשה</b> (כצ"ל. ונשמט במשניות של תי"ט). 
+<b>קבים וחצי </b>הם אחד מי"ב של חמש סאים גחלים. שהיו צריכין לקטורת. ש"מ שיעור אפר. בערך הגחלים שמהם נעשה. הוא אחד משנים עשר. אבל אין כל העצים שוים. 
+<b>דומה לתרקב גדול </b>עתי"ט. שיש כאן שבוש גרסא. <b>ונ"ל</b> סבת השבוש לסופר. מחמת קתון השנוי בצדו. כי גם הוא משוער המדה. כמו ששנינו בכלים רפי"ד. ועם כל זה שנה בו התנא גדול. וצריך לומר. לפי שמשתנה בשטחו ובצלעיו. על כן יש ממנו נראה גדול. ויש קטן. עם היות שניהם מחזיקים מדה אחת בשוה. לכן לשון גדול אצל כלי מדה. אין זר אתנו. מטעם זה (לא כמו שחשב תי"ט) רק מחמת היות הטני קטן מתרקב האמיתי. לפיכך דעתי נוטה להחליטו לט"ס. בסבה הנ"ל שנתנה מכשול לסופר המעתיק. <b>אמנם</b> אינו הכרח כל כך. כי לפי מה שכתבתי גם זה מתיישב בדוחק. ועוד מה שהוא קרוב למדה. נקרא כך בשם המדה ההיא הקרובה אליו. כאילו הוא שלם המדה. רק שזה נקרא גדול. וזה קטן. להבדיל ביניהם. כמו שנהוג גם בלשון בני אדם לומר חצי מדה גדול. חצי מדה קטן. וכן אומרים פרסה גדולה וקטנה. וכן בחלקיה. גדול וקטן שם הוא. כידוע בכל הלשונות. הלכך מ"ש תי"ט אין בו ממש. גם העד שהביא מפ"ה לא כיון עדותו. וערבך ערבא צריך. אך לפמ"ש שם בעזה"י. יצדק שם בטוב. 
+<b>לקתון גדול של זהב </b>נראה דהיינו קתון שמקדש כ"ג ממנו. <b>והיינו</b> נמי גדול. לפי שהוא צריך לפחות להיות מחזיק מים הרבה. לקדוש ידים ורגלים. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>בא לו </b>נראה שהממונה על נעילת השערים. דפ"ה דשקלים. הוא שבא לפני השנים הנ"ל. היינו דקתני בא לשון יחיד. 
+<b>שער הגדול שנפתח</b> נראה שהיו תוקעין לפתיחת שער ההיכל. כאותה ששנינו שילהי סוכה. ולאו דווקא לשערי העזרה. ועמש"ל דסתם שערים. כל שערי המקדש במשמע. והתקיעה היתה תר"ת בחצוצרות של כסף. ועל ידי כהנים היתה נעשית ואין פוחתין משתים. <b>וצ"ע</b> היכן עמדו התוקעים. אם על שולחן החלבים. או על מעלות האולם. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>גביני</b> ולפי שאותו האיש ששמו היה גביני. הוא בלבד שהיה קולו כל כך חזק. לפיכך כרוז. קמ"ץ חול"ם. בפלס גדול קרוב. וכן בארמית. וכרוזא קרא בחיל. בתוספת אלף כמנהג. מזכירו בשמו. 
+<b>החליל </b>בשנים עשר ימים בשנה. 
+<b>הצלצל </b>בכל יום. עפ"ב דערכין. 
+<b>מכוור </b>יעזר. תרגום ירושלמי מכוור. 
+<b>קול של כ"ג בשעה שמזכיר את השם </b>כו' שהכהנים והעם העומדים בעזרה היו אומרים בשכמל"ו כו'. ועל אותו קול הוא אומר כן. אלא שמיחסו לכ"ג ראש המדברים. ואין נראה שיהא קול של כ"ג לבדו כו'. דדילמא לא הי"ל קול גדול. תי"ט. <b>ונראה</b> שר"ל. כי מאחר שגם הכהנים והעם אומרים עמו אז. מנין לנו לומר שקולו של כ"ג בלבד הוא שנשמע. שמא קול המולה גדולה בקול מחנה אלהים. קול המון ישראל הנאספים אז שם. הוא שגרם השמעת הקול בשעה ההיא למרחוק. וכן דייק התי"ט עוד מלשון בשעה. ולא אמר התנא כשמזכיר השם. <b>והם</b> מילי דכדי במ"כ. לית בהו מששא לגמרי. חדא. דהכהנים והעם עונין אחריו תנן. נמצא אחר שפסק קולו של כ"ג ענו הם אחריו. ואם אתה אומר שמחמת קול העם הרב שהיה אז באותה שעה. נשמע הקול עד למרחוק. הרי זה קול העם. ולא קולו של כ"ג. והוא הפך לשון התנא ברור מלל. קולו של כ"ג. ואיך יתלה בו וייחס אליו. מה שאין לו חלק בו בעצם. ועוד אשתמיטתיה לתי"ט הא דאיתא בפ"ק דיומא ובפ"ג. וכבר אמר אנא ה' ונשמע קולו בירחו. הרי מבואר שלא מחמת קול העם הרב כי חזק הוא. אמרו כך. אלא דווקא על קול כ"ג לבדו נתכוונו. שהרי העם לא ענו דבר אחר אמרו אנא השם. עד שסיים הפסוק כי ביום הזה יכפר וגו'. ומעתה נסתר גם הדיוק שבנה מלשון בשעה. כי הלא ודאי היה צריך לומר כן. מפני שמיד באמרו אנא. היה נשמע הקול בירחו. לפיכך תפס לשון כולל. הטפל עם העיקר. שהוא הזכרת השם. והסבה להרמת הקול. לכן תלה בו. וזה לפ"ד התי"ט. שחושב שיש בלשון זה משמעות משך זמן דווקא. מה שאינו כן באמת. כמו שיוצא הרגיל בלשון משנה הרבה לשון בשעה. בלי שיורה משך. 
+<b>עוד </b>חשבתי בכוונת תי"ט הסתומה בכאן. שמא נתכוין לומר. מאחר שכהנים גדולים משתנים תמיד. אינו נראה שיהא המכוון על קול כ"ג לבדו. ואע"פ שהיה צריכים למנות כ"ג. הגדול גם בכח. מ"מ רחוק הוא שכל הכהנים גדולים יהיו כל כך גבורי כח ואדירים בקול חזק נשמע תמיד מרחוק עשרה פרסאות בשוה. שמא היו לפעמים איזה כ"ג שלא הי"ל קול גדול. ותו דתנא בבית שני קאי. דלא הוו מוקמי כהאי גוונא. ר"ל גדול מאחיו דווקא. אלא הכסף יענה את הכל. ולא את הקול. <b>וגם</b> זה אינו כלום. כי מי הגיד לו ששנה התנא דברי וי"א. להיות כלל לכל כהנים גדולים ובכל זמן. שאין בכלל זה אלא מה שבפרט. ר"ל אותו הכ"ג שהיה לו קול אדיר וחזק. הוא שהיה קולו בהזכרת השם שומעין מירחו. בודאי אין כל כ"ג בכלל הזה. אבל כל בעל קול. ישנו בכלל. כל זה פשוט. 
+<b>אכן </b>עדיין לא נתקררה דעתי בענין הלז. כי ודאי צריך טעם. מדוע נשמע ונעשה כל הדבר הגדול הזה בדברים השנויים כאן. בירחו דווקא. לא זולת. ואם באמת הקול נשמע בעשר פרסאות רחוק מירושלם. לחזקו וכחו הגדול והעצום. הלא ישמעוהו בכל העיגול של מרחק הזה סביב ירושלם. והיו המקומות רבות מאד שומעי קולו. למאות ולאלפים. ולמה לא השמיענו כזאת בזולת ירחו לבדה. הלא דבר הוא. וזה יקשה לכל הדברים הנזכרים בענין זה במשנתנו. <b>הילכך</b> נראה לי. שאין הדבר טבעי. לא מחמת חוזק הקול הגדול ותעצומו. כי לא שייך לומר כן בקול החליל והצלצל. אבל הוא דרך פלא. אמנם המקום ירחו הוא הגורם להשמיע ולהודיע כל האותות הגדולות האלה. בהיותו מקום מקודש שני לירושלם. ��אשון לכיבוש הארץ. ושם היה משכן ללהקת בני הנביאים בימי אליהו ואלישע. ולסנהדרין גם אחר החורבן ולחכמים בעלית גוריא (סנהדרין יא"א) גם אחר החורבן. וכבר הפליג גם יוסיפון מגדולת מעלת תהלת המקום ירחו לרה"ק ולק"ה. וכן היה שם קבוץ למעמדות. 
+<b>לבאור </b>פירוש משנה זו קראתי בשם <b>נר תמיד</b> 
+
+Mishnah 9
+
+<b>שתי נרות מזרחיות </b>ע"פ רע"ב האי תנא סבר נרות מזרח ומערב מונחים. <b>עמ"ש</b> בס"ד בקונטרס בנין בית הבחירה פ"ג. <b>ולמ"ד</b> צפון ודרום היו מונחין. צע"ג היכי עביד הטבת חמש נרות. ושתי נרות. ובעזה"י כבר בארנו. דיבר זה היטב הדק בסדר עבודה שלנו בבית אל. יע"ש. 
+<b>שם </b>עביד רובא. <b>ר"ל</b> רובא דאפשר. 
+<b>שם </b>ואע"ג דכתיב בהיטיבו הנרות כו' הכי עדיף שלא להיטיב כ"א נר אחד כו' ולהניח השני שלא להיטיבו עד הערב. <b>אני</b> אינני אומר כן. כי מדוע לא נאמר. שמכל מקום לעולם גם בו מתקיימת מצות הטבה אף בשחר. כי לא ימלט מהיות בו פחם. אחר שדלק כל הלילה. עם שלא כבה בנס. לא יוכרח מזה שלא יעשה פחם בראשו. והיה הכהן הזוכה בו. מטיבו בהסרת הפחם ממנו עכ"פ. 
+<b>וכך </b>אני אומר גם בכל הנרות. הן בחמש שמיטיב תחלה. והן במזרחי. שאם מצאן דולקין בשחר. אינו מכבן. אלא מקיים בהן מצות הטבה. בהסרת הפחם מראשי פתילות. ודיו. שעל שם כך נקראת הטבה בעצם. כמש"ע להלן בס"ד. 
+<b>עיין </b>בפירוש רע"ב. ז"ל ומה שמיטיב חמש של צד מערב תחלה. ולא חמש של צד מזרח. ולבסוף שתים של מערב. ומהם הי"ל להדליק. ולא עביד הכי. משום דכתיב להעלות נר תמיד כו' אמרה תורה קבע נר כו'. <b>ואני</b> אומר. בלא"ה לא קשיא מידי. דאם מצא שתי מזרחיות דולקות. מדוע יכבם. ועל כרחו הוא צריך לעבור עליהן להניחן דולקין. ולדשן המערביות. וכשמצאן שכבו. אומר אני. אין הכי נמי מדשנן תחלה. שלא לעבור על המצוה. <b>ואי</b> קשיא הכי קשיא. הגע בעצמך שלא כבו כולן. הרי מכל מקום מתחיל לדשן מערביות. דבודאי בחד גוונא עביד כל זימנא. ואע"ג דלא אתפרש בהדיא במתניתין. משום דלא שכיחא וסתמא כפירושו. והשתא תקשי כהאי גוונא אמאי קעבר על המצוה. להכי אהני מאי דמסיק. משום כו' אמרה תורה קבע נר כו'. 
+<b>מצאן שכבו מדשנן כו'. </b>לא שהיה נותן פתילה ושמן חדשים כו' שהרי לעולם אין מטיבין שתי מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד. רע"ב. 
+<b>אומר </b>אני מי יגיד לנו. שאם אירע שכבו. שלא ייטיב ויחזור וייטיב. ובראשונה אינו נותן בה אלא מעט שמן. ואחר דם התמיד. חוזר להיטיב שתי נרות. שנותן בהן שמן כמדתן. ובזה סרו כל תמיהות רשב"א. 
+<b>אולם </b>לברר הדברים כשמלה חדשה. אציג פה השגותי על פירושו של רשב"א בתשובותיו. שהעתיקו תי"ט בקצור. ומימי לא ראיתי דבר זר ומר כמוהו. מה גם לגדול כמותו. אף אם הלך בעקבות רבו הרמב"ן ז"ל. שעוות עליו את הדרך. והילך מה שכתבתי בס"ד על סדר דברי רשב"א בתשובותיו (סימן ש"ט) ואסמוך על המעיין אשר ירצה לעמוד על שרשי הדברים ולירד לעומקן. שיקח ס' תשובות הנ"ל לפניו. אז ישכיל ויבין. כי אין להטריח על המעיין ולהכפיל הדברים. ודרך קצרה בחרתי. 
+<b>ז"ל </b>רשב"א שנינו בתמיד כו'. ואמת כי לפי פשטן של דברים נראה. שהמשנה שבפרק החלו. וברייתא דת"כ. פליגן אמשנה דפרק א"ל הממונה. וכ"כ הרמב"ן ז"ל. ע"ש דרמי מתניתין וברייתא אהדדי. ומשבש לברייתא. וסמי יתה מקמי מתניתין. <b>ואשתמטיתיה.</b> דלאו ברייתא לחוד היא. אלא מתני' ומתני' היא. וכמ"ש רשב"א. ומתוך כך יצא לדון בדבר חדש. אשר כל שומעו ישתאה וישתומם על המראה. ובמחילת כבודם. דהנהו תרי גברי רברבי. כוותייהו דרמב"ן ור"ש תלמידו. טר��י בכדי ואשתבוש. 
+<b>וברירא </b>מילתא טובא דלא קשיא מידי. ואין כאן סתירה כלל. והא דתנן בפ"ג. איירי כשבא להיטיב חמש נרות בתחלה. קתני מצא שתי מזרחיות דולקות. מדשן השאר. הם החמש שמיטיב ראשונה. ומניח אלו השנים דולקין. עד בוא עת הטבתן. אחר דם התמיד כמצותן. לכן כשמצאן שכבו. מדשנן ומדליקן. לפי שאין עכשיו עיקר מצות הטבתן בעצם (רק על פי המקרה שכבו. ומצותן שיהו דולקין עד שתגיע עונת הטבתן העצמית) אח"כ מדשן החמש כמצותן. ומניחן לאלו השנים דולקין. עד אחר דם התמיד. 
+<b>ועסק </b>התנא בסדר תמיד השחר כהלכתו (שהתחיל בו) עד שמגיע להטבת שתי נרות. בפרק ששי. אחר שגמר עבודת התמיד. חזר להטבתן של שתי נרות הנשארות. והוצרך לפרש דינן. ואמר נכנס מצא שני מזרחיים דולקין. מדשן המזרחי. ומניח המערבי דולק. והיינו בזמן שהשכינה שורה בישראל. כמו שכתוב בפירוש שהביא רע"ב בשם ר"ב. והכל ברור בלי גמגום. ולא חלו עליו פקפוקי רשב"א כל עיקר. אבל פירושו של רשב"א רחוק וזר. אין לו מקום ולא ציור בשכל הישר. במחילת כבודו הרב נשתבש מאד בכאן. והפך הענינים. ריחק את הקרוב. וקירב את הרחוק בזרוע. לא ראיתי כהנה לרוע. והנני משיב בעזה"י על כל חלומותיו ודבריו. 
+<b>הנה </b>מה שחשב לבטל דברי הר"מ. בהטבה שהיא הדלקה. אע"פ שאין זה מענין המבוקש בכאן. שאינו אלא לבאר המשניות בלי סתירה. 
+<b>אומר </b>אני. שגם בזה לא אמר כלום. ודעת הר"מ עיקר בעיני. וכך הוא הענין. הטבה האמורה בתורה. אינה אלא הכשר הארת הנרות שידליקו יפה. שהוא הטוב שלהן בודאי. וכן הוא ענין הטוב הראשון האמור בתורה. וירא אלהים את האור כי טוב. וכה"א ומתוק האור וטוב. וכוונת הכתוב בנרות בהיטיבו. הוא התקון (כדברי אונקלוס) והוא שישתדל הכהן המיטיב שיאירו הנרות היטב תמיד. כל היום גם כן. כי מדליקן בערב בתחלה. והולכין ודולקין כל הלילה. עד שנעשה פחם בראשן של פתילות. ומחשיך אור הנרות. שאינו מאיר יפה בבוקר. לפיכך הזהיר הכתוב. שייטיב אותן בבוקר. כדי שיהא אורן מאיר ומבהיק בטוב. כמו בשעת הדלקה. <b>וזה</b> לפי שעל פי הרוב לא כבו בבוקר. אמנם אם כבו. בודאי צריך לדשן ולהיטיב ולהדליק. והדלקה זו בכלל ההטבה. שכל עיקר המכוון בזה. אינו אלא לגרום הארת הנרות היטב כנזכר. <b>ואין</b> סתירה ממה שאמרו בפש"מ מטיבה ומדליקה. כי לפעמים נקראת הפעולה על שם התחלתה והזמנתה. וכמו שעל כרחך אתה אומר בלשון דשון. שהוא בעצם וראשונה מורה על הסרת הדשן בלבד. ואע"פ כן קורא התנא להטבה. שהיא בעצם מלוי שמן ונתינת פתילה חדשה. ג"כ דשון. למה שהוא הכשר ההטבה. הקודם לה בהכרח. על כן יכלול הדשון גם ההטבה. כל שכן לשון הטבה שכל עיקר הוראת המלה. אינו אלא הטבת האורה כנ"ל. שתכלול גם את ההדלקה לפעמים. והכל לפי הענין והמקום. שמוזכר שם הדבר. הנה הוא יורה על אמתת באורו. וזהו שאמרו בהתכלת אי לאו הדלקה מאורתא. הטבה בצפרא מהיכא (ר"ל הטבה המוכרחת) כי הנחתה הראשונה. היא הסרת הפחם. כדי שיאירו הנרות היטב. 
+<b>ותמה </b>על עצמך. אם אפשר לומר בענין אחר. כי אם יעלה על הדעת שאינה אלא נתינת שמן ופתילה חדשים (כי הדישון אינו נכלל בה בעצם) א"כ אדרבה הא לא מקשי מידי הטבה מהיכא. וק"ל. לכן אינה אלא ראיה לסתור. 
+<b>ותו </b>ההיא דפרק שתי מדות נמי קשיא עליה. דכי כבה נר נדשן השמן כו'. ועל כרחך ביום הוא. כשנכנס להיכל בשחר לדשן המנורה. דבלילה ליכא לאוקמה. כי מי הביאו לכהן להיכל בלילה. ששער ההיכל סגור. ואינו נפתח אלא ביום. גם אין שם אדם בלילה. שאסור ליכנס לתוכו ביאה ריקני��. שהיא בארבעים. הרי מכאן ראיה מפורשת לדעת הר"מ. שכל נר שהוא. אם כבה ביום. מיטיבו ומדליקו. ומוכרחים אנו לומר. שכששנה התנא הטבת הנרות. דרך קצרה שנה. וכלל בזה גם ההדלקה וכנזכר. וזה ברור מאד שהביא רשב"א ראיה ועדים לחובתו. ודברי הר"מ בכאן הם דברי אלהים חיים (ועמש"ע בהצעה בב"ח לס"ע דמנחה) ומצאתי און לו עוד. בר"מ פ' אמור (דפח"ב) פקודא לסדרא כהנא בכל יומא בוצין כו'. עד ולאדלקא לון בכל יומא תרין זמנא. 
+<b>ומ"ש </b>עוד. וגם מכאן אנו למדים. שאם מצאן שכבו אינו זקוק להן עד הערב. שאילו כן. היה נותן בהן שמן כדי מדת יום ולילה. שהתורה לא תסמוך על הנס. כו'. ע"כ. 
+<b>גם </b>בזה לא אמר כלום. כי בודאי לא היו בזיכי השמן מחזיקין כי אם חצי לוג. כמדה הראויה להם מערב עד בוקר. ועל כרחך כך הוא. כי בלי ספק היו ממלאין אותן בשמן. ולא נותנין בהן שמן פחות משעורן ומדתן. שאפילו להדיוט אין עושין כן. אלא היו בזיכי הנרות עשוים מכוונים למדת השמן (הוא שאמרו תן לה מדתה. כענין ששנינו בכף דקטורת. וכך היה מדתה) שהוא חצי לוג לכל נר מפני נר מערבי. להראות עדותו. שאם היה מחזיק שמן יותר מהצריך להדלקת הלילה. לא היתה עדותו נכרת. אפילו אם היו מחסרים המדה. כי לא יאמינו הרואים. ויאמרו בודאי מלאו המדה. לפיכך הוא עודנו דולק גם ביום. ועוד שאינו נאה לפחות מן השמן די מלוי הבזך. כנז"ל. על כן בהכרח היה נעשה הנר מכוון למדת חצי לוג. ופשיטא היו הנרות כולן שוין במדתן. לא אחד גדול ואחד קטן. אלא מדה אחת קצב אחד לכולהנה. לכן לא היה אפשר לתת בה שמן. אלא לכדי הדלקת לילה בלבד. ואעפ"כ אירע לפעמים שדלקו גם ביום. אם לפי שנעשה נס בכולן. מחמת חבה יתרה מן השמים (שדלקו יותר מהראוי. עם שבודאי לא דלקו כל כך זמן רב. כמו המערבי) או מחמת הפתילה. שאי אפשר שתהא מכוונת לעולם בשוה. והיתה פעם דקה מפעם אחר. 
+<b>ומ"ש </b>בשאר הנרות אם מצאן דולקין. מניחן דולקין עד הערב. <b>ליתא</b> כי על כרחו צריך הוא להיטיב הנרות בהפסקה. וליכא דפליג בהא. אם לא שנאמר כי די בהסרת הפחם בלבד. כמש"ל שגם זה קרוי הטבה. 
+<b>וכך </b>אני סובר. שאם מצא שיש בהן שמן כדי לדלוק עד הערב. שאירע בהן נס ג"כ. אז ודאי מניחן. ואינו מכבן. אבל זקוק הוא מכל מקום לחלק ההטבה כדינה והלכתה. דלא סגי בלאו הכי. 
+<b>ומ"ש </b>ואם מצאן שכבו. מדשן כו' ונותן לתוכן שמן כו' וזוהי הטבתן. <b>כבר</b> אמרנו והוכחנו בבירור שטעות הוא בידו. אלא צריך להדליקן ג"כ. <b>גם</b> מן הספרי אין לו ראיה מכרחת. כי יל"פ שומעני שיהו דולקין לעולם. שצריך עכ"פ שיהיו הנרות עשויות למדת יום ולילה. באופן שידליקו לעולם כל הלילה וכל היום. או שמא יכול הבטיחה התורה הנס והעדות בכל הנרות. כמו בנר מערבי. לכך נאמר מערב. עד בוקר. יכול יכבם אם דלקו ביום. מחמת שנעשה בהם נס. או בטבע כנ"ל. ת"ל כו'. 
+<b>לומר </b>שאין צריך לכבותן כל זמן שיוכלו להאיר היטב. ותספיק להם הסרת הפחם. להיטיבן בבוקר כחמור. חוץ מנר המערבי. שבו היתה ההבטחה. שיאיר תמיד יום ולילה בלי הפסק. שלא יכבה כל זמן ששכינה שרויה בישראל. 
+<b>ומש"ע </b>ונ"ל שסמך הרב על מ"ש בפרק שת"מ. נר שכבה נדשן השמן כו'. כו' כיצד עושה כו'. <b>כן</b> אני אומר. ודאי שעל זה סמך. והוא עד אמת ונאמן. וכמ"ש עכשיו הרשב"א עצמו. והוסיף שמן מבושם בנר ההוכחה. וטוב טעם להכריח שטת הר"מ. ועל מה זה נטה ממנה. ודחק עצמו להעמיד אותה שמועה בשתי מזרחיות. מי ישמע לו לדבר הזה. שאינו במשמע כלל. והדברים ברורים כמשמעם. 
+<b>ואמנם </b>מ"ש בשתי מזרחיות שצריכין לידלק לעולם. <b>במ"כ</b> נשתבש מאד כמש"ל. 
+<b>מה </b>שחשב להסתייע מלשון העלאה דבין הערבים והטבה בבוקר. כבר זכרנו למעלה. שאין מזה סיוע. כי ההעלאה שהיא הדלקה ודאי. הכרחית היא בערב. ובבוקר אינה הכרחית. אלא להטבה הוא צריך על כל פנים. שכולל תקון הנרות שיאירו יפה. אם ע"י הסרת הפחם בלבד. או הדלקה מחדש. הכל אחד. קרוי הטבה. אלא לפי שבבוקר. הדלקה ממש אפשרית. לא מחויבת. שאם מצאן דולקין מניחן. לפיכך נשתמש בשם הטבה בבוקר. מכל מקום אינה אלא הארה דווקא. 
+<b>ומ"ש </b>בפירוש אותה ששנינו מצא שני מזרחיים דולקות. שלפי שאין השני מערבי אלא בהצטרפות הראשון. ע"כ צריך שיהא גם המזרחי דולק תמיד. <b>זה</b> הבל נגלה. ואיני יודע מה הכריחו לבקש לו דרך עקלתון. חוץ לכבודו. בהיות הדרך הישרה כבושה לפניו. כי אי אפשר בענין אחר. אלא להניח שתי מזרחיות דולקין. כדי להפסיק בהטבה כהלכת'. ולקיים הטבת שתי הנרות לעצמן. לא כולן בפעם אחת. 
+<b>ומ"ש </b>וה"ה לכל השאר כו' אינו מדשן. <b>אינו</b> כן. אלא ודאי לעולם צריך לדשן על כל פנים. והוא הסרת הדשן כנ"ל. דלא סגי בלא"ה. לחלקן לשתים. <b>וששנינו</b> מניח אלו דולקין. היינו בלי שידשן ויסיר דשנן. אלא מניחן דולקין כמו שהן. בלי שום תקון. עד אחר דם התמיד. אז מדשנן או מטיבן. כפי הצריך להם כנ"ל. <b>וכל</b> זה. לפי שצריך שתהא הפסקה משמשת. בין הטבת חמש נרות. להטבת שתי נרות. ובין שתהא ההטבה דשון בלבד. או שיצטרך לתת שמן ופתילות חדשים ולהדליקן. הכל אחד. מכל מקום ההפסקה במקומה עומדת. ואינה מתבטלת בשום אופן. דהילכתא גמירי לה. 
+<b>מש"ע </b>משום סיפא נקטיה כו' משא"כ בשאר לפי שאינו זקוק להן להדלקה. 
+<b>כבר </b>ראית שאין לו על מה שיסמוך. גם מסברא אינו נראה כלל. שאם מצא קצתן של נרות דולקין. וקצתן כבוים. שיניח אלו ואלו כמו שמצאן. נמצאו לפעמים דלוקין וכבוין. מעורבין אלו באלו. ואין הדעת נותן שיניחום כך. השתא לפני מלך ב"ו אין עושין כן. עאכ"ו לפני מלך הכבוד. שאין זה נאה. <b>לכן</b> מה שמפרש משנתנו לצדדין קתני. אין לו טעם. 
+<b>ומש"ע </b>ומ"מ תנא דהכא פליג אתנא דסדר יומא דאילו כו'. אדרבה תחלה הי"ל לדשן השאר. <b>במ"כ</b> נתבלבל מאד. וכבר תבין ממה שכתבתי למעלה. ששגגה גדולה היא בידו. אבל אי אפשר בענין אחר. 
+<b>ולכן </b>מה שכתב דבר בדוי. דלתנא דתמיד משמע. דלא מפסיקין בשום עבודה בין הטבה להטבה. וחשב לתת טעם לפגם אליבא דר"ל. 
+<b>אין </b>מהצורך להשיב על זה. שהוא דלא כמאן. ועל החלוקין אנו מצטערים. חלילה להוסיף מחלוקת חדש. בין מתניתין דתמיד לדסדר יומא. מה שלא עלה על דעת בעל התלמוד. <b>והבל</b> אחד מושך הבל אחר עמו. שרצה לומר עוד. א"נ דילמא ס"ל הטבת שתי נרות קודמת להטבת חמש. <b>באמת</b> בושני מדברים הללו. והנה הכל הבל ורעות רוח. 
+<b>והאחרון </b>הכביד. מש"ע לבדות פירוש זר ומבולבל מאד. במתניתין דפרק החלו עולין כו'. דמוקי לה בהטבה דערב. <b>פליאה</b> נשגבה על נר ישראל. כרשב"א בדורו שיכשל בשגיאות רבות ונפלאות כאלה. אילמלא ניתנו בדפוס. לא יאומנו כי יסופרו על תלמיד קטן. במ"כ הרב חריפא סכינא מפסקא למתניתין בתרתי. אינו אינש דעלמא אמרה. אמינא ליה מאן הא דלא חש לקמחיה. אכתי לא שלימא לה סדרא דעבודת השחר. דבה עסיק וקאי. וקפסיק ברישא לכולהו מילי דתמיד של שחר. כדקתני החלו עולים כו'. דסיומא דסדר עבודת השחר הוא. מאי איריא דשביק לה. ונסיב לשל ערב. <b>ותו</b> אטו בהא אתחיל בה בערב. הרי כאן ראש בלא רגל. ורגל בלא ראש. מי שמע כזאת. וכל זה בלי צורך כלל וכלל. שהדבר ברור דסדר עבודה דתמיד של ��חר נקיט ואתי. והשתא קפריש היכי עביד בשתי נרות. שהניחן דולקין לפני דם התמיד. ואכתי לא עביד להו הטבה. היינו דקאמר האידנא אחר הקרבת התמיד. מי שזכה בדשון מנורה. נכנס מצא שתי מזרחיות. 
+<b>אלא </b>הכא במאי עסקינן. בהטבת שתי נרות דשחר. שאחר גמר עבודת התמיד שהפסיק בין הנרות. חזר להטבה זו השנית. וקמפרש. שאם מצאן דולקין עדיין. מדשן המזרחי מכל מקום. מפני שאין סומכין בו על הנס. שידליק וילך כל היום. שלא הובטח נס העדות אלא במערבי בלבד. לפיכך מדשן למזרחי. וסתמו כפירושו שמדליקו גם כן. כמו שכתבתי לעיל. שהתנא אוחז דרך קצרה. רצוני לומר תחלת התקון והכל בכלל. אבל המערבי מניחו דולק כמו שהוא. כי בו סומכין ודאי על הנס שיבוא על כל פנים. דמעיקרא בזמן הנס איירי תנא. 
+<b>ומסיים </b>שממנו מדליק כו'. טעמא דמילתא הוא. מה טעם סומכין במערבי על הנס. מפני שהוא העיקר. שהוקבע להתחיל בו. ולסיים בו. ובין הערבים מתחיל ההדלקה ממנו. והוא האחרון בדשון. 
+<b>ואם </b>נפשך לומר. דמיירי בהטבה דערב נמי באגב. פריש הכי. מעיקרא נסיב תנא דידן הטבת שתי הנרות דשחר. עד שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים. הכל כמו שפירשנו. אח"כ חזר לשל בין הערבים. כאומר עד כאן עסקנו בשל שחר. אכן בין הערבים כבר מצאו שכבה לעולם בכל זמן. לפיכך מדליקו ממזבח העולה. וזה עולה כהוגן. <b>אבל</b> אין צורך לכך. משום דסיפא כשפסק הנס איירי. בין כך או כך. אין כאן סתירה בין המשניות. <b>ואין</b> להאריך עוד. שכבר הכל מבואר היטב. שבחנם טרח רשב"א והפליג לדרך רחוקה ודחוקה. וכל דקדוקיו מיושבים היטב. על פי דרכנו הנ"ל. שהוא דרך רבינו ברוך שהעתיקו רע"ב. והוא המחוור עם מה שתקננו בס"ד. 
+<b>ומ"ש </b>השואל שנית. והודה לו הרשב"א במקצת. שלהעמידה בכבתה בלילה אפשר לו. 
+<b>כבר </b>ראית שאי אפשר לשמעו. <b>אך</b> מה שהוסיף בתשובתו הזאת השנית. לדרוש הלשון ששנינו בין הערבים. משמש שני ענינים. נדרש לפניו ולאחריו. <b>לא</b> הוסיף ולא חידש. אלא תימה על תימה. וזרות כפול ומכופל וכל זה למה. 
+<b>אחר </b>שעזרני הי"ת להשיב על כל דברי רשב"א בסימן ש"מ מתשובותיו. אבוא להשיב ידי כבוצר על סלסלות. לעיין במה שכתב עוד הרב מזה בסימן מ"ט (שהוא אחרונה כדברי תי"ט) לראות אם נשארו בו עוללות. כנוקף זית זך כתית למאור נר תמיד להעלות. 
+<b>מ"ש </b>שמא תנא דתמיד סבר דלא מפסקינן העבודה כלל. וסבר כר"י. <b>מפני</b> שהוקשה לו מה שמקדים הטבת שתי נרות כו'. <b>דבר</b> זה אינו. טעות הוא בידו. כמש"ל בס"ד. <b>ומ"ש</b> וראיתך ממערכה דאביי לא צדקת בה כו'. 
+<b>אומר </b>אני צדקה ממנו. דלא מסתבר למימר אדמפליג במידי אחרינא. פליג נמי בהא והא חזינן לרבנן ואבא שאול דפליגי נמי. מודו מיהת בהפסקה. ומי יקבל ממנו את זאת. לחדש מחלוקת שלא עלה על דעת אדם מעולם ועל החלוקין אנו מצטערין. <b>ומ"ש</b> להוכיח סברתו מן המקשה. שלא היה סבור שיהא מפסיק נרות בעבודה. 
+<b>פליאה </b>דעת ממני שיאמר אדם גדול כדבר הזה אשר אין לו שחר. פשיטא כל סתם מקשן ע"ה. ואין הכי נמי מיטעי קטעי אוף הכא. ולא ידע לפרושי מידי. וקשיין ליה מתנייתי. <b>ואדדחיק</b> רשב"א נפשיה לעיונא פילא בקופא דמחטא. לידוק מסוגיא דפרק א"ל הממונה דיומא. דקושטא ודאי הכי הוא. דלא אפשר בלא הפסקה לר"י מיהא. מדקבעי ר"פ למימר דנקדום דם התמיד להטבת חמש. ואהדר ליה אביי. א"ה אפסוקי במאי מפסקת להו. ואי איתא לימא ליה ר"פ. מאי קושיא. דילמא א"ש לית ליה הפסקה כלל. וקם ליה בשטת תנא דסדר תמיד. ומדלא אסיק ר"פ אדעתיה. לאותביה מידי מהא. שמ�� מנה ליתא לגמרי. ולא ס"ד דלבטלה הפסקה כלל אליבא מאן דהו. ומני מתניתין דתמיד. <b>מ"ש</b> עוד אמרתי דילמא ס"ל הטבת שתי נרות קודמת לחמש כו' ואיזו קושיא סותרת זה. 
+<b>ודאי </b>אין צורך לקושיא. כי הוא דבר בטל מאליו וסתור מעצמו. <b>ומה</b> שהאריך להוכיח סתירת דעת החכם השואל. שאין הפסקה בשל ערב. 
+<b>באמת </b>כך אני סבור. שאין חלוק בין שחר לערב בזה. משום דסתם לן רבי. ושתק נמי האי תלמודא. ולא אשתמיט לאשמועינן בשום דוכתא כה"ג. ואין לחדש דבר מעתה. ולבדות מלבנו חלוק שלא נזכר עד עתה. ואתי שפיר נמי אליבא דר"ל. <b>אלא</b> מיהא. אי אזלינן בתר טעמא דר"י משמע ודאי ממילא. דליתא להפסקה אלא בבוקר. היכא דגלי קרא. וכל מה שהרבה והפציר הרשב"א לדחות דברי השואל. בגילא דחיטתא לא מידחו. ויש בהן טעם לשבח. ובדברי רשב"א לא מצאתי טעם כל עיקר. <b>ואיך</b> שיהא אינו נמלט מתמיהא. דאזיל בתר איפכא. דבשחר דבהדיא אתמר אליבא דכ"ע. דאיכא הפסקה ודאי. ודלא אפשר בלאו הכי. <b>חידש</b> לנו סברא בדויה. לומר דתנא דתמיד לא סבר לה. <b>וקמהדר</b> אשינויי דחיקי. לאוקמה דלא כמאן. ומפיק נפשיה לבר מהילכתא. לסתור ולא לקיים דברי חכמים. <b>ובשל</b> ערב דלא אדכר כלל. פשיטא ליה דאית ליה לתנא דתמיד הפסקה. 
+<b>ומהדר </b>אפירכי ודחויי. במילי דכדי. דלא עבידי לתרוצי סוגיא. 
+<b>שוב </b>טרח מאד נסתור דעת החכם השואל. שהיה סבור שאין הפסקה בנרות דערב. וחשב להוכיח זה. ממשנה דקטורת של בין הערבים היתה קרבה בין איברים לנסכים. וקשיא ליה להשואל נסכים אימת עביד להו. ופשיט ע"כ מקמי נרות. דאי באמצע. הפסקה בשתי עבודות מי איכא. אלא ודאי מקמי נרות. והנה הקטורת קודמת להן. א"כ אין הקטורת בין הנרות. <b>ר"ל</b> משום דליכא למימר נסכים בתר נרות. דהאמרינן אין לך עבודה כשרה מערב עד בוקר אלא זו בלבד. והפסקה בשתי עבודות ליכא לדעתו. נמצא שאין הפסקה בנרות דערב כלל. <b>ולזה</b> האריך רשב"א בתשובות חבילות. שאין דעת השואל צודקת. והראשונה יפה השיב. שא"כ אין הקטורת סמוך להעלאה כלל <b>אבל</b> מש"ע. וא"ת אם נסכים אחר שתי נרות. א"כ מצינו עבודה שכשרה מערב עד בוקר חוץ מזו. <b>ומשני</b> אנן בעבודת יום קאמרינן. <b>ולא</b> סלקא ליה שפיר דהא נסכים הבאים עם הזבח. אינן קרבין אלא ביום. 
+<b>א"כ </b>עד השתא בכדי טרח מר. <b>וכ"ע</b> אלא אני סבור. שאפילו את"ל שהנסכים באין אחר הקטורת וקודם שתי נרות. אין אני קורא כאן הפסקת שתי עבודות. שאין הנסכים עבודה שלמה בפ"ע. אלא חלק מחלקי התמיד. <b>ואין</b> ממש בדברים הללו. כי מדוע לא יחשבו נסכים עבודה בפ"ע. הלא זה זבח. וזו מנחה. ודאי קרבנות חלוקין לגמרי הן. אע"פ שהן עכשיו באין עם הזבח. א"כ מאי בצירותייהו מקטורת הבאה אצל הזבח בסמוך לו. לפני הנסכים. ואעפ"כ אינה נחשבת חלק. אלא עבודה לעצמה ומפסקת. א"כ נסכים ודאי לא גריעי מנה בהא. והויא לה הפסקה בשתי עבודות. 
+<b>איברא </b>הני תרי גברי רברבי. אשתמיט להו גמרא דפרק תמיד נשחט דמסקינן פסח אחר נרות. ואע"ג דכתיב אותו. ההוא למעוטי עבודה שבפנים. דהיינו קטורת. <b>א"ה</b> לעולם אימא לך נסכים אחר נרות. וכסדרן בשחר. דנסכים מאוחרים לנרות. הכי נמי בערב. מצותן אחר הנרות. כיון דעבודת חוץ נינהו. כפסח. ואין לחדש דבר זר מעתה. וכל זה. למאי דסבר השואל. שאי אפשר להפסיק בשתי עבודות. 
+<b>אבל </b>עם היות שיש לו הודאת רשב"א בזה. כאילו הוא דבר פסוק. שלא תהא הפסקה אלא בעבודה אחת. ולפיכך הטריח עצמו מאד. לעשות נסכים חלק מן התמיד. שהוא דבר בטל מאיליו. כנ"ל. אמנם אני אומר. כל הטורח הזה למה. מנין לנו זה. וכי מה בכך. אם שתי עבודות מפסיקות. והיכן נזכר דבר זה שלא תפסיק יותר מעבודה אחת. ואם בשחר לא היתה מפסקת יותר מעבודה אחת. ההיא משום דלא אפשר. למר כדאית ליה. דם קודם לנרות. משום דמכפר עדיף. ליתא אלא קטורת לחודה. ולמר נרות קודמות לדם. דשרי בבוקר. חד דגזירי עצים להטבת חמש. ומפרש קרא דבהיטיבו יקטירנה. כסדרו דווקא. משו"ה מסתייה להפסקה בעבודה אחת. דליכא לאשכוחי טפי (אע"ג דאי הוה אפשר לאפסוקי בתרתי ואפילו בתלתא. טפי עדיף) משא"כ בין הערבים. דאיכא לאפסוקי לנרות בשתי עבודות. דילמא הני עדיף. 
+<b>ותדע </b>על כרחך לשטת רשב"א. לית לן בה. אדרבה לא אפשר בבציר משתי עבודות להפסקה דערב. דהא ס"ל דבדם מפסיק להו. נמי בשחר אליבא דא"ש. והא ע"כ קטורת נמי מפסקא. דבערב מודה א"ש. דמקטיר אח"כ מיטיב. משום דכתיב אותו. כדאיתא. אי הכי ודאי לא סגי בלא הפסקת שתי עבודות גמורות שלמות בפ"ע והיכי מתרץ לה הרשב"א. <b>אלא</b> מאי אית לך למימר בבציר מעבודה אחת לא סגי להפסקה. אבל טפי שפיר דמי. ואפילו טובא מעלי. אדרבה הכי עדיף. להיות ההפסקה נכרת. הא בהדיא. דמדויל ידיה משתלים הרשב"א. שלא היה לו להודות להנחת השואל. שבדה דבר מלבו. מה שאין לו שורש וענף. ואין צורך לדחותו בגילא דחיטתא. דממילא נפיל יסודו שבנה עליו. 
+<b>אבל </b>אנו. עם שדעתנו נוטה לקיים ההפסק'. גם בשל ערב כדינה. שלא לחלוק עלינו את השוין (וכן קבענו בסדר עבודה שלנו. ויעוין שם. שהוספתי לקח טוב בס"ד) <b>אבל</b> לא לבדות דבר חדש. להקדים גם נסכים לשתי נרות. כדעת רשב"א. דס"ל הבערה דערב לחלק יצאה גם בזו. לא שמיע לי ולא ס"ל כוותיה. אני לקיים דברי חכמים באתי. לא להוסיף חלוק ושינוי מדעתי. 
+<b>ומה </b>שהתעצם לעורר מדנים על הפירוש שמצא השואל והנאהו. ואמר ראה כמה מן התמיהות יש בפירוש זה. אם בשל שחר קאמר שמדשן את המזרחי. כלומר שמכבהו כו'. א"כ איך תלה טעם הנחת המערבי דולק כו'. <b>כבר</b> השבתי על זה. <b>ומ"ש</b> ועוד כשמצא את המזרחי שכבה. למה מדשנו ומדליקו כו' ואם מפני שתהא ההפסקה נכרת. אין אלו אלא דברי תמה. וכי עמידת הנר דולק מגלה על ההפסקה. אדרבה היה יותר חיוב ההפסקה (כצ"ל) ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמשה. ועכ"ז מסלק ידו ממנו כו'. כי היוצא ורואה כו' סבור. <b>במ"כ</b> פטומי מילי נינהו. וכי מה היכר יש בין כבוי לכבוי. אך בין דולק לכבוי. יש היכר. כמו בין אור לחושך. על כן גנאי להאריך בכך. 
+<b>מלבד </b>שנטפל בדבר שאין לו עיקר כלל. וכי מי הוא הרואה שיחוש לו. כי לא נכנס עמו אלא המדשן מזבח. שנטל הטני והשתחוה ויצא. ולא שהה שם לראות תקון הנרות. <b>ואם</b> ת"ל שעיין אחר המדשן לראות מעשיו כל מה שיוכל עודנו שם. אין לחוש לטעותו. כי הוא יודע ומכיר ובקי בעבודה בלי ספק. 
+<b>מש"ע </b>ועוד אם אינו מדליקו אלא מחמת הכר זה אדרבה לא היה לו לדשנו עדיין. אלא ידליקנו באותו שמן ישן ובאותה פתילה ישנה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. כי אם היה בו שמן בנר. לא היה כבה. 
+<b>ועוד </b>הרי אמרו נדשן השמן נדשנה פתילה ונפסלו. שאינן ראוים עוד להדלקה. אלא על כרחו צריך הוא לשמן ופתילה חדשים. וכמ"ש כבר באורך. 
+<b>מש"ע </b>ועוד אם אתה אומר כן. נמצא מדליק את המזרחי לערב בפתילה ושמן ישנים. 
+<b>מנין </b>לו לומר כן. ומי הזקיקו לכך. <b>אני</b> אומר לערב נותן שמן ופתילה חדשים. ואפילו בכל פעם ביום. כשכבה במקרה וצריך להדליק. אי אפשר בישן. כל שכן בערב. שהוא זמן העלאה של תורה. צריך לומר כן. <b>לכן</b> מש"ע. ועוד הרי שחסרה המדה לערב כו'. <b>הם</b> דברים מחוסרי הבנה. כי פשיטא חוזר ומדשן לערב כל הנרות. ומיטיבן ומדליקן. והני מילי מרפסן איגרי. 
+<b>מ"ש </b>ועוד שכשמצאן שכבו מדשן את השנים בתחלה. ואלו דשון החמשה צריכין לעשות תחלה. <b>כבר</b> הושב. ובחנם נדחק בעבורה. 
+<b>ושכתב </b>עוד. ועוד שיש תמה במ"ש בעל הפירוש הזה שאף כשהיו הנרות דולקין מכבן כו'. <b>באמת</b> אין צורך לומר כן. ובלאו הכי ניחא כדפרישית בס"ד. <b>מש"ע</b> ומ"ש במנחות נר שכבתה נדשן שמן כו' ופרשת בנרות של לילה. כבר ראית בתשובתי. שאני דחיתי אותו פירוש. מפני שאין נראה שיהא צריך להיטיב כו'. אלא חוזר ומדליקו באותו שמן כו'. <b>כבר</b> הושג. 
+<b>כתב </b>עוד. עוד דבר מתמיה ראיתי במ"ש כו' עד פתחת בתרתי. וסיימת בחדא כו' והנה זה מעורבב. <b>ואני</b> אומר. אין כאן ערבוב כלל. ואינו מבטל את השורה. כי לעולם שני הנרות צריכין דשון ודאי. הא כדאיתא והא כדאיתא. 
+<b>מזרחי </b>מדשן לגמרי. שאפילו לא כבה. מכבהו. מפני שעתיד ליכבות מיד. לפי שאין הנס מצוי בו. והעומד לכבות ככבוי דמי. ועכשיו היא מצות הטבתו. ואין נכנסין בכל שעה להיכל (שאפילו כ"ג עובר על ביאה ריקנית. משום ואל יבוא בכל עת אל הקודש) כל שכן אם כבר כבה. שצריך דשון הטבה והדלקה. וכנ"ל. <b>אבל</b> המערבי שמצאו דולק. מניחו דולק. מפני שבו היה הנס. מכל מקום מתקיימת בו ג"כ מצות ההטבה. ע"י הסרת הפחם שבראשו. כדי שיאיר היטב. שהיא הטבה האמורה בתורה. בעצם וראשונה. וכמש"ל בס"ד. והנה הכל מתוקן ומתובל בטוב טעם. 
+<b>ובעל </b>הפירוש אמנם נדחק בחנם. כי לעולם היתה מתקיימת גם הטבת שתי הנרות. אפילו בזמן הנס. כל שכן אחר שפסק הנס. 
+<b>עוד </b>כתב. עוד כתבת שנתקשה בעיני בעל הפירוש מ"ש מדשן המזרחי כו'. ואנן שתי נרות בעינן כו' ותירץ שהמשנה נאמרת כל זמן שהיה של מערבי קיים אבל כשאינו קיים. מדשן שניהם כו'. ואין אלא דברי נביאות כו'. עד זה דבר שאין השכל מודה לו. ולא הדעת מקבלו. <b>ואני</b> אומר. בודאי כך הן באמת דברי נביאות. מאותן שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני. <b>ותמה</b> על הרשב"א שמגבב דברים ומביא עלינו. הלא דעת שפתי התנא ברור מללו בשתי המשניות בשוה. ברישא איירי בשעת הנס. והדר נסיב שלא בשעת הנס. וזה דבר מיושב ונכנס באוזן השומעת. אבל שטת הרשב"א אין לה תפיסה בשכל ולא מתקבל כלל בדעת. 
+<b>מש"ע </b>מאי מצאו כו'. היה לו לומר מצאן שכבו כמ"ש בפ"א. <b>לק"מ</b> דבפרק ראשון דשניהן שוין (בין בזמן הנס. בין אח"כ) בדשון והדלקה. קתני מצאן. <b>איברא</b> באידך פרקא. דאפילו בזמן הנס אין שניהן שוין. שאע"פ שמצאן דולקין. מדשן המזרחי. ואינו מניח דולק אלא מערבי בלבד. שפיר מיתני ליה מצאו למערבי שכבה ג"כ. מדשנו כו'. דמניה סליק. ופשיטא דה"ה למזרחי. <b>אלא</b> דלא אצטריך ליה. דהא אפילו לא כבה. מכבהו ומדשנו. אלא מערבי אצטריכא ליה. דביה קאי. ולבעל הפירוש הנ"ל. בלא"ה לא מצי למתני מצאן שכבו. דלא מיתני ליה מדליקן בתר הכי. דלית ליה הדלקה במזרחי האידנא <b>ברם</b> לדידי איתה לעולם. אפ"ה ניחא כדפרישית. 
+<b>מש"ע </b>ובהדיא הו"ל למתני. שלא בזמן הנס כו' <b>הם</b> דברים של מה בכך. ואי דייקינן כולי האי. לא תנינן. אטו הא לחוד צריך לפרושי במשנה. 
+<b>ומש"ע </b>ולמה מכבה דילמא חזר הנס. <b>יש</b> להשיב שזה ניכר מיד בנר. אם כבר כלה השמן. בידוע שבטל הנס. ואם לאו. בודאי אינו מכבהו. ואומר אני שמניחו דולק לעולם. כשמוצא הנר מלא שמן. <b>אבל</b> כשרואה שכלה השמן והלך לו בהדלקה אז ודאי רואין אותו כאילו כבוי כבר. ואין ממתינין לו עד שיכבה מאליו. שהרי אין נכנסין להיכל בכל שעה שירצה הכהן. אלא בשעת עבודה בלבד. וכמש"ל בס"ד. <b>ובזה</b> נסתלק כל מה שערער הרשב"א. ונתבטל פירושו מעיקרו. 
+<b>מש"ע </b>אני אומר שבשחר מניח הכוז כו' (מ"ש בתשו' גם בערב מערכת. נ"נ שצ"ל מקטורת וק"ל) <b>כל</b> דבריו בכאן מבולבלים תכלית הבלבול. במ"כ מעוות עלינו את השמועות הישרות. וכל המשנה על הסדר שנויה. ואין הענין סובל כלל מה שרצה. ויטול מה שחדש. להפך ולסרס בלי שום צורך כלל. גם הכוז אינו עשוי לשמן הנקי. אלא לשמן השריפה ופתילות הישנות. וכמ"ש כל המפרשים. <b>ומ"ש</b> ותדע לך כו'. וכי ליכנס שניה כו' הוא צריך. <b>ודאי</b> צריך וצריך. משום הדרת מלך. טובים השנים. 
+<b>ומ"ש </b>אלא שלעולם שני אלו מקדמין. 
+<b>זה </b>נעדר הבנה. והמשנה פשוטה כלשונה. 
+<b>ברוך </b>המאיר במו אופל. דברי קונטרס הלז עיינתי וכתבתי בימים שהייתי כלוא בביתי בחצר המטרה (לחץ בלב אויבי. לא הסחתי דעתי מאומנותי ולא יצא בשביל כך מלבי) עד אשר ירא ה' וירב ריבי. על אודות בית יהונתן הסופר (קמיעות) כי אותו שמו לבית הכלא לבא בדבר ה' מחשבות ערומים מפר. גומץ חופר. גם כי אשב בחושך ה' אור לי. כי אתה תאיר נרי. וה' יגיה חשכי. לזאת שם עולם אתן לו. הראוי ונאה לו. 
+<b>נר תמיד </b>שאין לו הפסק. אור לא נעדר היפה לבדיקת חמץ ולבער שאור. כי נר מצוה ותורה אור. השבח והתהלה לאדיר ונאור. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ראשו לדרום ופניו למערב </b>השוחט עוקם את ראשו כו'. הכי מוקמינן לההיא דתנן פ"ג דיומא. 
+<b>אברא </b>למ"ש המפרש כאן. אין צורך לומר כן. אלא התם בפר שעומד בין האולם ולמזבח. נמצא זנבו לצד מזבח. ואינו דרך כבוד. מה גם שמא ירביץ גללים. <b>ברם</b> כבש התמיד. בצפון קאי ליה. אינו צריך עקימה. רק שיהא צוארו שהוא בית שחיטתו למערב. וראשו מושכב פשוט מתוח פונה לדרום. אלא שערפו לצד מזרח. וצוארו פונה לצד שכינה. <b>ודילמא</b> היינו נמי עוקם את ראשו דהתם בפר. אינה אלא הפיכת צואר למערב בלבד. והכא והתם חדא מילתא היא. 
+<b>על טבעת שניה </b>עתי"ט שהביא מ"ש סמ"ג בטעם הדבר. שלא יאפינו כתלי ההיכל והאולם. 
+<b>לא </b>הבינותי זה כלל. כי מה ענין כתלי היכל ואולם. לעכב זריחת השמש בבוקר. ולהאפיל על מכבש הנשחט אז בצפון העזרה סמוך למערב. ואמנם על של בין הערבים. ודאי מאפילים המה גם בעד טבעת שניה. של אותה קרן מזרחית. 
+<b>בא לו כו'. </b>עתי"ט ז"ל ובגמרא דיומא פריך כו'. <b>איברא</b> כל ההוא שקלא וטריא. אליבא דר"ש איש המצפה. אסיק לה תלמודא. עמ"ש שם בחי"ג בס"ד. ברם לתנא דידן לא צריכנא להא. דודאי מאי דסמיך ליה עביד ברישא. דאל"ה. הויא לה העברה על המצוה. כ"ש אי עסקינן דשחיט במזרח כנגד הפתח. כמ"ש תו' שם. <b>אבל</b> זה אי אפשר מפני הטבעות. 
+<b>נותן מזרחה צפונה </b>תחלה. אחר ששחט תמיד של שחר. לרע"ב. <b>וא"צ</b> לומר בשל ערב. דהתם קאי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא היה שובר את הרגל </b>עתי"ט שהעתיק לשון המפרש. עד לפי שאותו הרגל נקוב ברגל אחר. נ"ל שצ"ל תחוב ברגל אחר. 
+<b>התר את הכרעים </b>עתי"ט. עד ולכך יתכן לומר דהירכים עד מקום הכריעה קורא כרעים <b>ואינו</b> לשון מדויק. כי הירך הוא פרק עליון של רגל. אולי צריך להגיה לשון תי"ט. וצ"ל דהברכים עד מקום הכריעה כו'. והיא ארכובה התחתונה. <b>ובס"ע</b> נמשכתי אחר לשונו זה. <b>ושוב</b> דקדקתי יותר וראיתי שאינו נכון. משו"ה הדרנא בי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואצבע הכבד</b> נראה שהוא החלק הקטן של כבד. המתפרד ממנו כמו בוהן של יד. 
+<b>נקב את החזה</b> בלי שום צלעות. וזה החזה אינו כחזה דשלמים הנתן לכהנים. עפא"ט (דמה"א). 
+<b>מחצי כב�� ולמטה במערבו </b>לענין מ"ש רע"ב אבל בשבתות כו' <b>עמ"ש</b> בס"ד שלהי שקלים. ובהקדמת ס"ע דמוסף שבת. בבית האלהי. 
+<b>וירדו </b>מהכבש. 
+<b>ללשכת הגזית </b>עיין שלהי מדות. ולדברי רש"י פ"ב דיומא. היתה בנויה בגובה. <b>ומה</b> שלא קראו וברכו והתפללו בעזרה עצמה. שבה עומדים עכשיו לפני ה'. <b>נ"ל</b> הטעם משם דדחיקא להו עזרה. שהיא מלאה מישראל וכהנים. העוסקים בצרכי מזבח ומקדש. דאוושי טובא. וק"ש ותפלה בעו כוונה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>דומה לתרקב גדול</b> עתי"ט קורהו גדול בערך הדמיון כו'. <b>עמש"ל</b> פ"ג מ"ו. שאין צורך לדחוק כך. וכאן יתפרש בטוב. שנראה גדול. מחמת היותו רחב וקצר. כדי שיחזיק בתוכו הבזך בריוח. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושלשה דברים היתה משמשת </b>נראה שכל אלה השלשה דברים. היו נעשין בפעם אחת. כי בשמיעת קול המגרפה שנעשית עכשיו. כשהגיעו אלו בין האולם. אז כהנים רצים להשתחות ולוים לדבר בשיר. כי סמוכים היו עושים קטורת ואיברים ושיר הנסוך. יבאתה שעה עצמה. היו ג"כ מעמידין את הטמאים בש"מ. מחמת שלא היו נכנסין לעבודה. כאחיהם. וכל עבודת התמיד בשעה אחת היתה נעשית. כדתנן ר"פ תמיד נשחט. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שממנו מדליק המנורה בין הערבים </b>כל זה הלשון הוא מאמר אחד נקשר. <b>כך</b> הוא העקר. אע"פ שכבר הסברתי פנים קצת גם להבנת הרשב"א. שבין הערבים נמשך למטה אל מצאו שכבה. עפ"ג בקונטרס <b>נר תמיד</b> שבארתי הענין כל צרכו בעזה"י. ודחיתי שטת הרשב"א. והשכותי מעלי תלונת התי"ט. שהלך לו בדרך רשב"א. כסבור שאינו רשאי לנטות ממנה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ורדדן </b>כרע"ב ולא היה רדוד גחלים ביוה"כ. <b>צ"ע</b> מנליה הא. ואי מסברא. הא ודאי אפכא מסתברא. שבי"כ היה הצורך יותר גדול לרדוד. מאחר שהגחלים מונחים במחתה. ואם היו צבורים בה כגל משופע. הלא היו מתפזרים הגחלים עם הקטורת. ונשפכים יחד ונופלים לארץ. אמנם ודאי לא היה אפשר אז לעשות רדוד גחלים בפנים. שבמחתה היה מקטיר. ובכף מלא קטורת שבידו השמאלית. אי אפשר לו לעשותה. <b>אלא</b> שעדיין אני אומר מתחלה כשחתה הגחלים ובשעה שהניח המחתה על הרובד הרביעי בעזרה. אז היה מרדדן בצנורא. ומשווה פניהם של גחלים. שלא יתפזרו ושלא תפול הקטורת ותושלך ארצה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ונותנו לאוהבו או לקרובו </b>שבא עמו להיכל לצורך כך. לפיכך אינה ביאה ריקנית. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הפרוכת </b>עמ"ש בס"ד משנה א' פרק ה' דיומא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>עמדו הראשונים לדרום אחיהם</b> נראה משום דהני עבדי עבודות חשובות. משו"ה עדיפי וקיימי לימין דאחריני. <b>ולא</b> קאמר הכא לימין. דלא תימא שהיו עומדים ופניהם להיכל. ואחוריהם לעזרה. שהיא מזרח ההיכל. אלא כאן שהיו מברכין את העם. היו פניהם נגד העם. נמצא ימינם לימין העולם לדרום. והיינו נמי דקרי להו ראשונים. במעלה. 
+<b>כנגד כתפותיהם כו' </b>עמו"ק א"ח סקכ"ח. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>בזמן שכ"ג </b>עתי"ט פ"ב דחגיגה. ד"ה ואין כ"ג. מ"ש בשם הירושלמי. 
+<b>והסגן בימינו</b> דמצדד אצדודי. 
+<b>תקעו </b>כו'. הכל בחצוצרות בלבד. <b>ולא</b> מצינו שופר בעבודת המקדש. 
+<b>באו ועמדו </b> נראה שהם אותם השנים שבידיהם החצוצרות. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לחי העולמים </b>עיין בתי"ט. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דעתו ז"ל בכל מ"ש בזה. במ"כ כל דבריו אינן אלא תימה לענ"ד (גם הביא הפסוק בחי העולם בשבוש. כאילו כתוב בחי העולמים) ונראים כסותרים זא"ז שהוא ז"ל סובר בפשט הכתוב בחי העולם דדניאל שהוא סמוך משם חיים לשון רבים. שהיה ראוי ליכתב בחיי העולם. הכוונה לש"י שהוא חיים ש�� העולמים. והוליד מזה לבטל דעת האומר חי העולמים. אחר שחי בפת"ח אינו סמוך ויהיה ענינו העולם שהוא חי. ואין העולם חי. אלו דבריו ז"ל. <b>והם</b> פליאה נשגבה בעיני. במה ראה על ככה לומר כן. מאחר שהוא ז"ל תופס לעיקר בחי העולם. שהוא ב"ד של חיות. נגזר מן חיים ונשתנה בסמיכות. איה מצא א"כ בשם התואר או פועל בינוני שישתנה בסמיכות בזאת הגזרה. ואין זה שינוי השם (הרבים) גורם לקרו"א גזרת התוארים והפועלים והבודדים. או שמות נפרדים. בשינוי בהסמכם. והוא פשוט מאד וידוע. והנה במשקל זה כל חבריו. כמו יד עב. וכן בכל המשקלות רבים מאד. שלא ישתנה בהם היחיד הסמוך. יד אהרן. בעב הענן. דם הפר. קו המדה. וזולתן הרבה בנחים ובכפולים. ולא אחד בהם ששב צרו"י בהסמכו. אף שישתנה בקיבוץ. כמו ידי משה. דמי אחיך. דגי הים. על כן ברור מאד. שאין שום אות ומופת. מהשתנות השמות בקיבוצם. לשישתנו ביחיד. ופשוט הוא. שכך תוכל לומר חי העולמים בפת"ח. ויהיה ענינו האל החי של העולמים. וכן חי העולם. הוא סמוך לעולם. בין שיהא בציר"י או בפת"ח. אין הפרש. אלא שבצירי. הוא שם בריבוי. רצוני כמו חיים. ואשר בפת"ח. הוא תואר היחיד ענינו החי של העולם. 
+<b>ועם </b>שמצאנו חי ה'. שאינו סמוך. אין זה ראיה שלא יבוא סמוך לעולם בשום מקום. שלפעמים יבוא המתואר על התואר. ולפעמים הוא דבוק לדבר אחר. והיינו הא דאמרינן בגמרא דריש פסחים. דמעיקרא ס"ד דאור בוקר הוא שם התואר עם המתואר. האור הוא בוקר. ומשנינן דה"פ. אור של בוקר. שהוא ש"ד סמוך. והרבה במקרא כיוצא בהם. פעם יבוא התואר עם שם העצם המתואר בו. ופעם יסמך לדבר אחר. שייוחס אליו. וכן חי ה'. ענינו חי שהוא ה'. וכשהוא אומר חי העולם. ענינו חי של העולם. בדמות סמוך. בין יהיה חי שם או תואר וכנזכר. <b>א"כ</b> לפ"ז אין לו סיוע מהרמב"ם ז"ל. אף לפי הבנתו בדבריו. שסבור בחי שהוא שם דבר. כשנסמך לאחד מהנבראים הוא בציר"י. מהטעם שהזכיר. שהם וחייהם שני דברים: אבל מלת חי כשהיא תואר. כבר תהיה נסמכת באופן שאמרנו. דהיינו חי העולם או העולמים. שענינו החי האמיתי שבעולמים. הוא האל ה' יתברך. רק חי פרעה. לא היה אפשר לאמר בפת"ח. וק"ל. 
+<b>ועוד </b>תימה גדולה שמדברי הרמב"ם ז"ל יש ראיה ברורה. לסתור דעת הרב תי"ט. שהרי לדעתו של הר"מ (שהיא פשוטה ומאומתת למבינים בלי ספק) חיי הנבראים והמלאכים בכללם. נפרדים הם מהם. שהם וחייהם אינם דבר אחד. שעל כן מטעם זה באו בציר"י בכל מקום. להורות על פירודם. שאינם חיים אמתיים בהחלט. 
+<b>ולפי </b>דברי בתי"ט. היתה שבועת המלאך בחיי העולם. ומבואר מדברי הר"מ ז"ל הנזכר. שחיי העולם והעולמים. הם כחיי המלאכים ושאר הנבראים. שהם וחייהם שנים. וכן הוא פשוט. ואין א"כ חיותם דבר אמיתי בחיוב. והיאך נשבע בו המלאך. הלא נודע את אשר פירשו רש"י ז"ל פרשת מקץ. שלכן נשבע יוסף בחי פרעה. לפי שכיון לשקר. ודוק. 
+<b>ומ"ש </b>הרב תי"ט. שהמכוון בחי העולמים שהוא הבורא. זהו מאמר סותר את עצמו. על פי פירושו בכתוב הנזכר. בדרך שיסכים לדעת הרמב"ם הנזכרת. שהרי דעתו בחיי פרעה. וכן של המלאכים והעולמות. כל שהוא נברא. חייו מקריים. ואינם עצם אחד בהם. שחייהם נשואים עליהם דרך מקרה. למה שאינם מחוייבי המציאות. ולכן הם צרויי"ם. לפי שאינם דבר מחויב ואמיתי בעצם. ואיך יאמר שהוא השי"ת. ויתעלה מזה עילוי רב. ואע"פ שהשי"ת הוא סבת חיי כל הנמצאים. כענין ואתה מחיה את כולם. להיותו ית' סבה רחוקה לכל כמ"ש סבת הסבות יתברך וית"ש לעד. אין זה המכוון בחיי העולם. שאם בבחינה זו. אף הוא יתברך חיי פרע��. ודוק. 
+<b>אלא </b>ודאי אין פירוש הכתוב כמ"ש הרב תי"ט. גם לא דרך הרמב"ם ז"ל דרכו. וכרחוק מזרח ממערב רחק מחשבות הר"מ ממחשבותיו. ואף הר"ש ארקוולטי. לא עמד על דעת הר"מ בזה ולא ירד לסוף דעת בעל העקדה. כי מה שהשיב עליו הרש"א. אין תשובתו ממין הטענה. מה שטענו לא הודה. ומה שהודה לו לא טענו. שהרי טענת בעה"ע ז"ל היא שלא ימצא בלה"ק בגזרת חיים שם נפרד (וכמ"ש גם רד"ק עם שכבר חשב כך רי"ח אך בחי הפתוח. לא עלה כך ע"ד אדם מעולם) והרש"א השיבו ממי הים (שמלבד שאין זו תשובה כי אין לדמות הגזרות זו לזו בזה הענין. כי מה שימצא באחד. לא יחויב המצאו באחרת) שהוא ג"כ בלתי נפרד. והוא שם הרבים ממש. כמו מים בתשלומו. כאשר תאמר מן שמים. שמי השמים. וכן חי פרעה. שם הרבים הוא. והראוי חיי. כמו חיי שרה. ואין זה שם נפרד. אלא לשון רבים. רק שהוקל בסמיכות. 
+<b>אכן </b>ברורה דעתו של בה"ע. והמה לא ידעו דרכיו. על כן רחקו מעליו. וגם הוא ז"ל ידע שיצדק לומר חי בסמיכות. ולא על חי שבציר"י. נתקשה בה"ע לדעת הר"מ. אלא על חי הפתוח. לפי שהוא ז"ל הבין בדעת הר"מ. שחי בפת"ח. הוא שם נפרד מן חיים שם הריבוי. ולא אותו שבציר"י. עד"ז בנה המופת להשיב עליו. שאם כדברי הר"מ. שלכן הוא אומר חי פרעה בציר"י. לפי שחיי הבעלי חיים עם עצמן. שני דברים הם. נמשך מזה. שסבור הר"מ בפירוש הכתוב חי פרעה. שהוא שם המקרה. כאילו כתוב חיי פרעה. ויחוייב ג"כ מזה המאמר. שחי ה' הפתוח. יהא ג"כ שם דבר של חיות. לא לשון בינוני או תואר. שנראה ודאי. שאופן שמוש לשון זה של שבועה בכל מקום שנאמר. דרך אחד לו. שימושו והוראתו שוה. בכל המקומות שכתוב כלשון זה. רצוני. שאם המכוון בחי פרעה. שהיתה השבועה בחייו של פרעה המקריים. כמו כן לשון הכתוב חי ה'. כך יתפרש בהבדל הרצון בו. שהיא שבועה בחי של ה'. כלומר חיותו שהיא עצמותו. ונולד לנו מזה שמלת חי בפת"ח. על כרחך הוא שם נפרד. מקיבוץ חיים שם הרבים. שזה היחיד ממנו. שבא בפת"ח. לדעת הר"מ. לפי שהשי"ת הוא וחייו אחד. על כן נאמר בו יתברך השם דבר של חיות בלשון יחיד. <b>ועל</b> זה יפה השיב בה"ע. שלא ימצא בלה"ק שם נפרד (וזה אמנם סוד מס"ת. וכן בשם שמים שלא יתפרד. המ"י) ר"ל לשון יחיד מן חיים. שהוא שם בלשון רבים מקובצים. ולא נמצא ממנו הנפרד האחד במקרא. כמו שלא נמצא בגזרות מים ושמים. לשון יחיד הנפרד מהם. וכשנפלה מהם המ"ם בסמיכות. ונאמר מי הים. שמי השמים. עדיין הם עומדין בהוראתן הראשונה. שהם שמות בדרך הריבוי. אלא שהוקלו בסמיכות. וזה ברור בלי ספק בעולם. שזוהי כוונת בה"ע. והם דברים נכונים. 
+<b>ולא </b>נעלם מבה"ע. שיתכן לומר חי בציר"י. על משקל מי. אך זה איננו נפרד. אלא שם הרבים כשהיה. אבל דעתו של בה"ע היא. כשבאו בכתוב בלשון שבועה. בין בציר"י אי בפת"ח. אינם שמות דברים. כי אם פועלים בינונים או תוארים. ויפורש חי פרעה. כמו שחי פרעה בזמן. לא שבחייו נשבע. וחי ה'. ג"כ פירושו כמו שהשי"ת חי וקים לעולם. ולא נשבע בחייו של השי"ת. ונמצא חי בציר"י ג"כ. שהיא בינוני. כמו וחי אחיך עמך. פעל עבר. והעבר והבינוני שוים בבעלי הכפל (כה"ד רד"ק במכלול ובשרשים. שחי שרשו חיי) וכן חי בפת"ח. לפעמים ישמש במקום בינוני. כמו וחי עמך. או תואר הילוד החי. וזוהי דעתי בחי העולם שבדניאל. שלא נשתנה מפני הסמיכות. ואיננו ש"ד בלשון רבים סמוך. כי אפ בינוני או תואר (שהוא החי הנמצא. ואין בעולם עוד חי אמיתי זולתו) כחי בפת"ח. ויתחלפו. כמו גיא בציר"י. וגיא בפת"ח. הבאים זה תחת זה. 
+<b>וא"כ </b>כך י"ל חי העולם בפת"ח. כמו בציר"י אדרבה. הפתוח הוא ל��ון יותר מבורר. שהכוונה בו ודאי על השי"ת. משא"כ חי בציר"י. שכבר ישמש שימוש ש"ד בלשון רבים. ואז אין הכוונה על השי"ת בהחלט. כי בסתם לא יתואר השי"ת בשהוא חיי הנבראים המקריים (אלא הוא מחיה את כולם. מסבב חייהם. ומקנה אותם חיותם. ע"ד ותחיינה את הילדים. בבחינת הסבה. עם שאינה דומה סבה קרובה ובלתי עצמית. לרחוקה ראשונה ועצמית. מובן לחכמי לב) וכמ"ש לעיל שהיא דעה אמיתית אצל החכמים כולם. ופשיטא לדעת הרמב"ם. שהוא טעות. שחי בציר"י. לעולם מורה על חיות מקרי בלבד המובן אצל כל החיים המהלכים תחת השמש ונבראו עמו. ועוד כדברי המזרחי אינו כ"א הוראת מקום (עם שדבריו צ"ע). 
+<b>ותמה </b>על עצמך. עד שהיה נבוך הרב תי"ט. להביא לו סמך ראיה מן המקרא. מדוע לקח כתוב זה המסופק מאד. והנה יש לנו כתוב הדר ברור ביותר. וגם הוא נמצא בדניאל (ד') ולחי עלמא שבחת והדרת. שהוא פתוח. וזו היא ודאי ראיה שאין עליה תשובה. וכלום נשאר עוד פתחון פה אחרי זאת. ובודאי אילו זכו המפקפקים ומסופקים לזכור מקרא זה. לא היו מגמגמים עוד בדבר. 
+<b>ואין </b>להתעקש מלקבלו לפי שהוא לשון תרגום. שזה. שטות למסרב. שהרי ראינו ששוה כאן הארמי ללשון עברי ולא נשתנה כל עיקר. והלא בלי ספק יותר נכון וברור ללמוד ממנו. מאחר ששם הוא ג"כ נסמך לענין שבח וקילוס. שלא יתכן בשום אופן בלתי להשי"ת לבדו. כמו שהוא הענין גם במטבע ברכות. משא"כ בלשון שבועת המלאך כנזכר. ואין להרהר עוד מעתה. שגם הרב תי"ט ודאי היה חוזר בו אילמלא ראה זה. 
+<b>ועוד </b>אני תמה. מי הביא כל הבלבול הזה. ומי הגיד להם. כי אל האמור כאן מופסק משם חי שעמו. ומדוע לא נאמר. שהם סמוכים דבוקים חזרו למלת העולמים. ר"ל אל חי. של העולמים. והלא באו מדובקים יחד כמה פעמים. ובכל מקום שנמצא אל חי. פתוח הוא. 
+<b>גם </b>כך העידו בשם הגאון המופלא מהר"ל מפראג ז"ל רבו של התי"ט. ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וכ"ש שיש לנו להאמין לקול האות האחרון שחזר בו בתי"ט (והדר ביה בתר דקבלה מרביה) וכפי מה שהעידו שני עדים והם בעדותן זאת אינן נוגעין. וכך משמע לי בהדיא במדרש הנעלם. פרשת חיי שרה (ד' אמשטרדם דק"ל ע"א בסופו) וכן בזוהר תולדות (דקלה"ב) ועוד בזוהר ויצא (דקסד"א) וריש פרשת מקץ (דקצג"ב) ובפ' ויגש (דרז"ב) וכן עוד שם בסיום סדרא (דריא"ב בראשו) ובזוהר תרומה (ח"ב דקלח"א) ובהקדמת הזוהר (ד"ו) וכן מצאתי ג"כ בספר החיים. עיין במערכת המדות שכתב בשם שערי צדק (וכן ראיתי עתה בעיני בספר שצ"ד. מפורש כתוב. שלא יקרא בחי העולמים. אלא בחי העולמים. ר"ל פתוח. והרי זה מבואר שנמנע לקרותו בציר"י. וכך הוא בעיני כחרוף. שנראה כמאמין ועובד לרבוי ח"ו. והבן) וכן מפרשי ספר המערכת (דעז"א) כתבו בפשיטות שצ"ל בפת"ח. וכן מפורש עוד בריש שער שני מספר שערי אורה ע"ש. תהלה לאל חיי שהאיר עיני. והזמין לי עדים נאמנים לדברי. ונמצאו דברי חכמים הקדומים חיים וקיימים. ועוד הארכתי בספר לו"ש. והוספתי נופך על תשובות באנשי און כח גבורת מלאכת הדקדוק מהרש"ת ובע"ת. יעויין משם. 
+סליקא לה מסכת תמיד 
+הצעה למסכת מידות 
+<b>עיין </b>מה שהקדים הר"מ למסכתא זו. מענין התועלת הנמשך לנו מלמוד ענין זה. עתה בגלות. ומ"ש עליו תי"ט. <b>לכאורה</b> משמעות לשונם נוטה לומר שלעתיד יעשו בני ישראל אשר היו בימי יחזקאל. השומעים את דברי נבואתו בענין הבית השלישי. את הבנין ההוא. המה יבנוהו בידיהם. בצורתו ותכונתו אשר למדו אז מפיו. ככה יעשוהו בפועל לעתיד. והנה עם שסימנים מצא לו הר"מ. ע"פ פשוטו של מקרא (בס"י סמ"ג) שכתוב וישמרו את כל צורתו ואת חוקותיו ועשו אותם (וכן למד רד"ק משם ראיה לת"ה) אבל יש להפליא. איך נעלם מר"מ ורד"ק ונלוה עליהם התי"ט. מה שארז"ל. שהבית השלישי לא יהא מעשה ידי אדם (כמ"ש רש"י ותו' פל"ה) וכל המדרשים מלאים מזה. שאינו אלא בנין בידי שמים (אע"פ שיחזור גשמי בלי ספק. כענין הלוחות שירדו מן השמים. ונתגשמו באויר העולם התחתון הזה. ככה יהא בהמ"ק העתיד בלי ספק. ע"ס שמוש) ולא חלו בו ידי ב"ו. ויורידהו ה' בנוי ומשוכלל פתאום. כי יהא נצחי לא יחרב עוד. ולא ישלוט בו אדם כראשון (אם ה' לא יבנ' בית שוא עמלו בוניו) ואף את"ל שיבנה ע"י אדם הלא ודאי לא יבנה אלא ע"י אליהו ז"ל ומשיח. כ"ש אחר שידענו שאין בנין ב"ש דומה לשלישי. רק בדברים מעטים. הא ודאי לא יבנה ולא יעשה הבנין הנכון והנשא ההוא. אלא ע"י רם ונשא וגבוה מאד. <b>אלא</b> העקר ההוא בכוונת למוד מסכתא זו. שמצוה לעסוק בתורת הבנין. ונחשב כאילו עוסקים בבנינו בפועל. כענין קריאת פרשת קרבן ולמוד סדר קדשים שנחשב כהקרבה ממש. ולהקרבה הלא צריך בית. וגם כדי שנזכור תמיד ונצפה שישוב ויבנה בית שלישי. ב"ב. ולא נתייאש ולא נסיח דעתנו מהגאולה וישועה הקרובה. <b>ובאמת</b> יש לשום לב. מה ראו חכמים על ככה לגלות קלוננו. להזכיר מה שאבדנו בעוננו. להיות חרפה לשכננו. וקלסה לגויי הארצות. לשחוק וללעג מרבה להכיל. להעלות על שפתנו. ולזכור באור בנין בית תפארתנו. השמם והחרב בחטאינו. הלא טוב לנו לשתוק ממנו. כשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו. כוסה קלון ערום וחכם יחשב. <b>על</b> כן אני אומר. כל זמן שאנו עוסקים בתורת בנינו. הרי הוא כאילו לא חרב. ועדיין עומד בנוי על מכונו. להקריב בו ג"כ בשלום פרים שפתנו אתנו. ע"ד שאמרו ז"ל כל העוסק בתורת עולה. כאילו הקריב עולה (ולכונה זו קראתי שם חידושי להלכות בית הבחירה <b>בנין בית הבחירה</b> ר"ל שבלמוד הלז אנו בונים אותו ממש. נוסף על הוראתו הפשוטה. שהוא מלמד איכות הבנין) והעוסק בלמוד בנינו. בונהו באמת בשמים מעלותיו וצורותיו הרוחניות. והגדתו על ארץ יסדה להחיש צאתו לפועל. לכן המזכירים את ה'. אל דמי לכם עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ. כי על פי הדברים האלה כרתי ברית לעיני להתבונן על פתולה אלהים נפתלתי ירושלם הבנויה כעיר שחוברה קרית מלך רב. לחקור מצבה וגבולה הרריה ויסודיה אגלה בעזה"י. להבין בעבר. ולקחת ממנו שמץ דבר נשמע בה לעתיד. שתהא עכ"פ דוגמא מעין ירושלם הישנה הקדומה. וכמצוה עלינו בכתוב. סובו ציון והקיפוה וגו' למען תספרו ליום אחרון. כן יזכנו הי"ת ברחמיו לראות בטוב ירושלם ותחז בציון עינינו. אל ה' אלהינו. עד שיחננו. כי"ר אמן. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,334 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Tamid
+לחם שמים על משנה תמיד
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Tamid
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הצעה למסכת תמיד</b>
+<b>ידוע </b>מה שאמרו רז"ל שאמר הקב"ה לאברהם אבינו. כבר תקנתי להם סדר מעמדות כו' ואמרו כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה כו'. וע"ע בהצעה לפני מסכת מדות. לפיכך לא לריק הוא יגיענו בה ועמלנו בסדר עבודה. 
+<b>יש לידע </b>המפרש למסכת תמיד בש"ס. אינו פירש"י אלא של רבי שמעיה תלמידו של רש"י. 
+<b>בית הניצוץ </b>אית דמפרשי שהיה גבוה ופתוח נגד רוח מזרח. והיו נצוצי חמה מכים עליה. והשאר היו נמוכים. שלא זרחה עליהם השמש. 
+<b>זקני בית אב</b> המשמר היה מתחלק לשבעה בתי אבות כמנין ימי השבוע. רע"ב. 
+<b>ובגמרא </b>שילהי מנחות (דקז"ב) משמע. שלא היו אלא ששה בתי אבות. כמנין ימי החול (וכן הוא בירושנמי ספ"ה דשקלים) ופירש"י שם בשבת כולן שוין. וכפרש"י שלהי פרק מקום שנהגו (והכי מוכח התם) וס"פ נושאין. 
+<b>ונראה </b>שר"ל. כל בתי אבות של משמר העובד אותו השבוע. שוין בשבת. כדרך שכל המשמרות שוות ברגלים. וצ"ע מניין. 
+<b>אמנם </b>בתוספתא דתענית. ובר"מ ה"ל כלי המקדש. יש דרך אחר. שלא כדברי זה. ושלא כדברי זה. ומשמע שאין כל המשמרות חלוקין לחלקים שוים. אלא יש מהן לשלשה ולארבעה וכו'. גם שאינן שוין בשבת. ועיין ד"ה (א"ט) משמע כרע"ב. וצ"ע בירושלמי פ"ד דתענית. 
+<b>וצריך </b>לדעת ג"כ. ששתי משמרות קבועות היו שם בשבת. אחת משמשת שחרית. ואחת ערבית. כמ"ש בס"ד שילהי סוכה. 
+<b>א"כ </b>כשאנו אומרים כל בתי אבות שוין בשבת. כל בתי אבות של משמר היוצא. שוין בשל שחר. ושל הנכנס שוין בערב. 
+<b>וזקני בית אב ישנים שם</b> כתי"ט בחציה שבחול. 
+<b>ולא </b>משמע הכי לשנא דמתניתין. דמוקף רובדין סביב מארבע רוחותיו משמע ודאי. ועלה קאי. ישנים שם. סתמא אכולהו קאמר. <b>ואין</b> נראה לומר. משום שהרובדים היו זיזין בנוים בכותל בולטים לאויר הלשכה. הי"ל דין עליות שלא נתקדשו. דליתא. אלא כדבעינן למימר בס"ד. 
+<b>איש כסותו בארץ </b>בהא ודאי נ"ל בחציה שבחול. שראשי פספסין מבדילין. כמ"ש פ"ק דמדות. היינו משום שהילדים רגילים בטומאה (כדאיתא בהישן דמשו"ה לעולם חולצין) והיינו דמסיק הכא ארע קרי כו'. מאי דלא שייך בזקנים. אבל משום שכיבה גרידא ודאי ליכא קפידא. דשכיבה אינה תשמיש של גנאי. <b>תדע</b> מדדייק תלמודא (קידושין עח"ב) אקרא דשמואל שוכב בהיכל. והא אין ישיבה בעזרה כו'. תיפוק ליה דתשמיש גנאי הוא. ואסור אף למלך בעזר' אצ"ל. בהיכל. <b>ותו</b> דהא ודאי אף לשכה הפתוחה לחול בלבד. לא גרעא מהר הבית גרידא. דאסור בו כל תשמיש של בזיון. כמו ששנינו לא יכנס אדם להר הבית במקלו כו'. <b>איברא</b> בית המוקד בחציו של חול. נמי פשיטא דחמירא קדושתיה מהר הבית. אפ"ה שכיבה שריא ביה. ש"מ דלא מקריא תשמיש גנאי. ומעתה יש ק"ו לעליה דבית הכנסת שלנו. אבל תשמיש של גנאי. ודאי אסור בהם. ודלא כמרדכי שהביא ב"י בא"ח סקנ"א. כמ"ש שם במור וקציעה בס"ד. 
+<b>ומניחין אותן תחת ראשיהן </b>לא תחת ראשיהן ממש. לפי שאסור להשתמש בהן שלא בשעת העבודה <b>שמוש</b> הגוף של לבישה. והצעה לשכיבה והדומה. רפ"ז דיומא. ועיין עוד פרק קמא דמדות בס"ד. 
+<b>וב"כ של כבוד היה שם </b>באותה מחילה שלא נתקדשה. ועמ"ש בס"ד שילהי מדות. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>הממונה על הפייסות</b> מתיא בן שמואל היה נקרא. 
+<b>בא </b>מדרך הר הבית. 
+<b>ודופק </b>על שער בית המוקד הפתוח לחול. ששני שערים היו לו כדתנן מ"ז פרק קמא דמדות. 
+<b>יבוא ויפיס </b>אחר תקנה נשנית משנה זו. וקסמיך תנא דידן. אההיא דתנן התם ברפ"ב דיומא. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>נטל את המפתח </b>סתמא משמע דאיהו ניהו הממונה דלעיל. <b>ולא</b> אותו ממונה שעל השערים. דאחרינא הוא. ובן גבר שמו. במשנה דשקלים רפ"ה. <b>ומשו"ה</b> נמי לא היה צריך להגביה הטבעת. שמפתחות שערי העזרה הגדולה מונחים תחתיה. אבל זה מפתח קטן של פשפש. לא היו מצניעין אותו שם. אלא היה מזומן בידיהם. כמו אותו של שער הפתוח לחול. שבודאי היה מוכן אצלם. כדי לפתוח מיד. כשיבוא הממונה וידפוק. כך זה של פשפש. 
+<b>אלו הולכין כו'. </b>ע"פ רע"ב. <b>צ"ע</b> היכן היו אלו האכסדראות. ומדקאמר דרך המזרח ודרך המערב. ולא צפון ודרום. נראה שבית המוקד היה עומד כנגד י"א אמה של עזרת ישראל. דוק. והיו אלו מצד מערב. מקיפין והולכין שלש רוחות. עד שהגיעו למזרח אצל אחיהם. שהלכו לצד מזרח דרך קצרה. שהם לא הוצרכו. ללכת רק בצד צפון. ומשם פונים למזרח. ופוגעים אלו באלו. 
+<b>שלום הכל שלום </b>לפמ"ש רע"ב אין כאן כפל לשון. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בין הכבש למזבח כו' </b>ע"ל המפרש בתי"ט. עד אצל מקום שכלה הכבש. <b>ר"ל</b> שכלה הכבש אצל המזבח. ששם עושה זויות חדודה. באותה קרן היתה מחתה מונחת. נמצאת בזה נתונה היא בין כבש למזבח. במערבו של כבש. ובדרומו של מזבח. 
+<b>ולא נר בידו </b>עתי"ט. דמשום שהלך יחידי הו"א שהיה נר בידו. קמ"ל דלא. <b>ברם</b> טעמו בצידו שינוי. שלא היה צריך לכך. לאפוקי מאותם שנחלקו לכתות דלעיל. שהיו הולכין באכסדראות ומקיפין את העזרה באפלה. כי שם לא יוכלו לראות אור המערכה. לפיכך היו צריכין לאבוקות. 
+<b>מוכני לכיור </b>עיין בפרע"ב שfתב. ורמב"ם אמר שהמוכני הוא כלי סביב לכיור כו' ושם היו מניחים המים בלילה כו'. <b>דברים</b> זרים אני רואה כאן. וגם תי"ט לא חלי ולא הרגיש. <b>שוב</b> עיינתי בחבור הר"מ ומצאתי הראב"ד הרגיש בו. ועכ"מ שם. 
+<b>וחתה </b>לא פחות מקומצו. ולא יותר ממלא המחתה. 
+<b>למזרחו של כבש</b> כעשר אמות. ע"ל המפרש (בתי"ט) וק"ל לרבנן דלא מיקרי השלכה בפחות מן ך' אמה. <b>לא</b> כן. אלא יותר משלשים אמה. היה מרחק השלכה זו. כדאיתא פק"ק (דסד"א). 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ראוהו כו' נטלו </b>כל היכא דתני כה"ג לשון רבים. כל כהני בית אב שוים בדבר. 
+<b>וקדשו </b>לשון המפרש. הואיל ורוצין לקדש ידיהם ורגליהם לצורך עבודה. רשאים ללכת בין האולם ולמזבח. <b>עמ"ש</b> בס"ד מ"י פ"ג דיומא. 
+<b>סודרין אותן בסובב על הכבש </b>כך הוא בגמרא ובת"כ. <b>ורע"ב</b> לקח פירושו מפיר"מ. 
+<b>ולא </b>אדע מנין לו. <b>אבל</b> זה אמת. שלא היו סודרין אותם בכבש למטה מן הסובב. ששם לינה פוסלת (לכן מ"ש המפרש בזה. דכבש כמזבח לכל מילי. ליתא) אלא דווקא מן הסובב ולמעלה דינו של כבש כמזבח. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>וברגלים לא היו מדשנין אותו </b>לפמ"ש ריש מדות שמקום המזבח אינו מקורה. <b>אירע</b> בזה נס יותר גדול. ויקר בעיני מכל הנסים שנזכרו במקדש. שעל כרחך לא שלט שם הרוח הנושב. ולא גשמים יורדין עליו. עם היותו מגולה לאויר. שאלמלא כן. לא היה אפשר לעמוד בעזרה. מפני האפר שהיה מתפזר על פני כולה. בעת שכל ישראל נמצאים בעזרה להראות את פני ה'. וגם בסוף הקיץ. ימי גשמים הם ורוחות נושבות מצויות תדירות. אעפ"כ הניחו כרי הגדול של אפר. ולא הזיק להם. איה איפה נס גדול מזה. וצ"ל שנכלל בולא נצחה הרוח את עמוד העשן. שגם האפר בכלל זה. ועמ"ש שם בפ"ה דאבות בס"ד. 
+<b>מימיו לא נתעצל הכהן כו' </b>מי שמוטל עליו לעשות. המפרש. <b>נראה</b> שרצה לומר אע"פ שבודאי אי�� פייס לדבר זה. מכל מקום לא היו מניחין לעשותו. כי אם על ידי כהני בית אב בלבד. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>האליתא </b>הוא מלשון גמרא מפשת אלוותא. וקרוב ללשון משנה. באלה (פ"ו דשבת. עמ"ש שם. ובפי"ו דכלים) שהוא המקל. ואלו הם קסמין דקין. יאמר ממנו אליתא. לקטנותה. כמנהג הנשון להאריכו. שיורה על קטנותו (ע"ד בד בודידה) ויתרבה. כמ"ש בפ"ג דפרה באליתות. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>משוך מן הקרן </b>כאן צריך להיות נקודה מפסקת. וכלפי צפון ארבע אמות דקאמר. מכוליה מזבח קחשיב. וכך צריך להגיה בלשון תי"ט. חוצה מאלו הד"א יסוד סובב קרן והלוך מיד. וכ"ה לשון רש"י. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מי שוחט</b> עמ"ש מ"ג פ"ב דיומא בס"ד ורפ"א דזבחים. 
+<b>והגרה </b>כתי"ט על רע"ב ולא דק. <b>עמ"ש</b> בס"ד ביומא פרק ב'. 
+<b>זכה מי שזכה </b>מ"ש רע"ב מי שעלה לו הפייס זורק. עמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>ללשכת הכלים</b> צ"ע אם היא אותה של פ"ז דשקלים. ואף היא סתומה ונעלמה. לא נודע איה איפה מקומה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ננסין</b> שלא היו גבוהים כשאר עמודים. 
+<b>ורביעית </b>כמו מאת רביעית (מלכים א"ז) פירוש חתיכת עץ מרובעת. וי"ג ורביעים. ל"ר זכרי. ושמא על שם שמונחים רובעים על עמודים. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>מקדימין </b>לפני עשיית התמיד. כסדר מערכה. הטבה קודמת לדם התמיד. 
+<b>וארבעה כלים </b>תמיהא לי טובא. שלא הזכירו במשנה כלל מהבאת פך שמן למנורה. ומי הוא המביאו עם שמן המאור. ואם מסתמא המיטיב הנרות. הוא מביאו עמו. מ"מ דבר תמוה. שהזכירו הטפל. והעיקר לא נזכר כל עיקר. 
+<b>הטני </b>לתת בו דישון מזבח הפנימי. 
+<b>והכוז </b>לתת בו דשון המנורה. 
+<b>מחזיק שלשה</b> (כצ"ל. ונשמט במשניות של תי"ט). 
+<b>קבים וחצי </b>הם אחד מי"ב של חמש סאים גחלים. שהיו צריכין לקטורת. ש"מ שיעור אפר. בערך הגחלים שמהם נעשה. הוא אחד משנים עשר. אבל אין כל העצים שוים. 
+<b>דומה לתרקב גדול </b>עתי"ט. שיש כאן שבוש גרסא. <b>ונ"ל</b> סבת השבוש לסופר. מחמת קתון השנוי בצדו. כי גם הוא משוער המדה. כמו ששנינו בכלים רפי"ד. ועם כל זה שנה בו התנא גדול. וצריך לומר. לפי שמשתנה בשטחו ובצלעיו. על כן יש ממנו נראה גדול. ויש קטן. עם היות שניהם מחזיקים מדה אחת בשוה. לכן לשון גדול אצל כלי מדה. אין זר אתנו. מטעם זה (לא כמו שחשב תי"ט) רק מחמת היות הטני קטן מתרקב האמיתי. לפיכך דעתי נוטה להחליטו לט"ס. בסבה הנ"ל שנתנה מכשול לסופר המעתיק. <b>אמנם</b> אינו הכרח כל כך. כי לפי מה שכתבתי גם זה מתיישב בדוחק. ועוד מה שהוא קרוב למדה. נקרא כך בשם המדה ההיא הקרובה אליו. כאילו הוא שלם המדה. רק שזה נקרא גדול. וזה קטן. להבדיל ביניהם. כמו שנהוג גם בלשון בני אדם לומר חצי מדה גדול. חצי מדה קטן. וכן אומרים פרסה גדולה וקטנה. וכן בחלקיה. גדול וקטן שם הוא. כידוע בכל הלשונות. הלכך מ"ש תי"ט אין בו ממש. גם העד שהביא מפ"ה לא כיון עדותו. וערבך ערבא צריך. אך לפמ"ש שם בעזה"י. יצדק שם בטוב. 
+<b>לקתון גדול של זהב </b>נראה דהיינו קתון שמקדש כ"ג ממנו. <b>והיינו</b> נמי גדול. לפי שהוא צריך לפחות להיות מחזיק מים הרבה. לקדוש ידים ורגלים. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>בא לו </b>נראה שהממונה על נעילת השערים. דפ"ה דשקלים. הוא שבא לפני השנים הנ"ל. היינו דקתני בא לשון יחיד. 
+<b>שער הגדול שנפתח</b> נראה שהיו תוקעין לפתיחת שער ההיכל. כאותה ששנינו שילהי סוכה. ולאו דווקא לשערי העזרה. ועמש"ל דסתם שערים. כל שערי המקדש במשמע. והתקיעה היתה תר"ת בחצוצרות של כסף. ועל ידי כהנים היתה נעשית ואין פוחתין משתים. <b>וצ"ע</b> היכ�� עמדו התוקעים. אם על שולחן החלבים. או על מעלות האולם. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>גביני</b> ולפי שאותו האיש ששמו היה גביני. הוא בלבד שהיה קולו כל כך חזק. לפיכך כרוז. קמ"ץ חול"ם. בפלס גדול קרוב. וכן בארמית. וכרוזא קרא בחיל. בתוספת אלף כמנהג. מזכירו בשמו. 
+<b>החליל </b>בשנים עשר ימים בשנה. 
+<b>הצלצל </b>בכל יום. עפ"ב דערכין. 
+<b>מכוור </b>יעזר. תרגום ירושלמי מכוור. 
+<b>קול של כ"ג בשעה שמזכיר את השם </b>כו' שהכהנים והעם העומדים בעזרה היו אומרים בשכמל"ו כו'. ועל אותו קול הוא אומר כן. אלא שמיחסו לכ"ג ראש המדברים. ואין נראה שיהא קול של כ"ג לבדו כו'. דדילמא לא הי"ל קול גדול. תי"ט. <b>ונראה</b> שר"ל. כי מאחר שגם הכהנים והעם אומרים עמו אז. מנין לנו לומר שקולו של כ"ג בלבד הוא שנשמע. שמא קול המולה גדולה בקול מחנה אלהים. קול המון ישראל הנאספים אז שם. הוא שגרם השמעת הקול בשעה ההיא למרחוק. וכן דייק התי"ט עוד מלשון בשעה. ולא אמר התנא כשמזכיר השם. <b>והם</b> מילי דכדי במ"כ. לית בהו מששא לגמרי. חדא. דהכהנים והעם עונין אחריו תנן. נמצא אחר שפסק קולו של כ"ג ענו הם אחריו. ואם אתה אומר שמחמת קול העם הרב שהיה אז באותה שעה. נשמע הקול עד למרחוק. הרי זה קול העם. ולא קולו של כ"ג. והוא הפך לשון התנא ברור מלל. קולו של כ"ג. ואיך יתלה בו וייחס אליו. מה שאין לו חלק בו בעצם. ועוד אשתמיטתיה לתי"ט הא דאיתא בפ"ק דיומא ובפ"ג. וכבר אמר אנא ה' ונשמע קולו בירחו. הרי מבואר שלא מחמת קול העם הרב כי חזק הוא. אמרו כך. אלא דווקא על קול כ"ג לבדו נתכוונו. שהרי העם לא ענו דבר אחר אמרו אנא השם. עד שסיים הפסוק כי ביום הזה יכפר וגו'. ומעתה נסתר גם הדיוק שבנה מלשון בשעה. כי הלא ודאי היה צריך לומר כן. מפני שמיד באמרו אנא. היה נשמע הקול בירחו. לפיכך תפס לשון כולל. הטפל עם העיקר. שהוא הזכרת השם. והסבה להרמת הקול. לכן תלה בו. וזה לפ"ד התי"ט. שחושב שיש בלשון זה משמעות משך זמן דווקא. מה שאינו כן באמת. כמו שיוצא הרגיל בלשון משנה הרבה לשון בשעה. בלי שיורה משך. 
+<b>עוד </b>חשבתי בכוונת תי"ט הסתומה בכאן. שמא נתכוין לומר. מאחר שכהנים גדולים משתנים תמיד. אינו נראה שיהא המכוון על קול כ"ג לבדו. ואע"פ שהיה צריכים למנות כ"ג. הגדול גם בכח. מ"מ רחוק הוא שכל הכהנים גדולים יהיו כל כך גבורי כח ואדירים בקול חזק נשמע תמיד מרחוק עשרה פרסאות בשוה. שמא היו לפעמים איזה כ"ג שלא הי"ל קול גדול. ותו דתנא בבית שני קאי. דלא הוו מוקמי כהאי גוונא. ר"ל גדול מאחיו דווקא. אלא הכסף יענה את הכל. ולא את הקול. <b>וגם</b> זה אינו כלום. כי מי הגיד לו ששנה התנא דברי וי"א. להיות כלל לכל כהנים גדולים ובכל זמן. שאין בכלל זה אלא מה שבפרט. ר"ל אותו הכ"ג שהיה לו קול אדיר וחזק. הוא שהיה קולו בהזכרת השם שומעין מירחו. בודאי אין כל כ"ג בכלל הזה. אבל כל בעל קול. ישנו בכלל. כל זה פשוט. 
+<b>אכן </b>עדיין לא נתקררה דעתי בענין הלז. כי ודאי צריך טעם. מדוע נשמע ונעשה כל הדבר הגדול הזה בדברים השנויים כאן. בירחו דווקא. לא זולת. ואם באמת הקול נשמע בעשר פרסאות רחוק מירושלם. לחזקו וכחו הגדול והעצום. הלא ישמעוהו בכל העיגול של מרחק הזה סביב ירושלם. והיו המקומות רבות מאד שומעי קולו. למאות ולאלפים. ולמה לא השמיענו כזאת בזולת ירחו לבדה. הלא דבר הוא. וזה יקשה לכל הדברים הנזכרים בענין זה במשנתנו. <b>הילכך</b> נראה לי. שאין הדבר טבעי. לא מחמת חוזק הקול הגדול ותעצומו. כי לא שייך לומר כן בקול החליל והצלצל. אבל הוא דרך פלא. אמנם המקום ירחו הוא ��גורם להשמיע ולהודיע כל האותות הגדולות האלה. בהיותו מקום מקודש שני לירושלם. ראשון לכיבוש הארץ. ושם היה משכן ללהקת בני הנביאים בימי אליהו ואלישע. ולסנהדרין גם אחר החורבן ולחכמים בעלית גוריא (סנהדרין יא"א) גם אחר החורבן. וכבר הפליג גם יוסיפון מגדולת מעלת תהלת המקום ירחו לרה"ק ולק"ה. וכן היה שם קבוץ למעמדות. 
+<b>לבאור </b>פירוש משנה זו קראתי בשם <b>נר תמיד</b> 
+
+Mishnah 9
+
+<b>שתי נרות מזרחיות </b>ע"פ רע"ב האי תנא סבר נרות מזרח ומערב מונחים. <b>עמ"ש</b> בס"ד בקונטרס בנין בית הבחירה פ"ג. <b>ולמ"ד</b> צפון ודרום היו מונחין. צע"ג היכי עביד הטבת חמש נרות. ושתי נרות. ובעזה"י כבר בארנו. דיבר זה היטב הדק בסדר עבודה שלנו בבית אל. יע"ש. 
+<b>שם </b>עביד רובא. <b>ר"ל</b> רובא דאפשר. 
+<b>שם </b>ואע"ג דכתיב בהיטיבו הנרות כו' הכי עדיף שלא להיטיב כ"א נר אחד כו' ולהניח השני שלא להיטיבו עד הערב. <b>אני</b> אינני אומר כן. כי מדוע לא נאמר. שמכל מקום לעולם גם בו מתקיימת מצות הטבה אף בשחר. כי לא ימלט מהיות בו פחם. אחר שדלק כל הלילה. עם שלא כבה בנס. לא יוכרח מזה שלא יעשה פחם בראשו. והיה הכהן הזוכה בו. מטיבו בהסרת הפחם ממנו עכ"פ. 
+<b>וכך </b>אני אומר גם בכל הנרות. הן בחמש שמיטיב תחלה. והן במזרחי. שאם מצאן דולקין בשחר. אינו מכבן. אלא מקיים בהן מצות הטבה. בהסרת הפחם מראשי פתילות. ודיו. שעל שם כך נקראת הטבה בעצם. כמש"ע להלן בס"ד. 
+<b>עיין </b>בפירוש רע"ב. ז"ל ומה שמיטיב חמש של צד מערב תחלה. ולא חמש של צד מזרח. ולבסוף שתים של מערב. ומהם הי"ל להדליק. ולא עביד הכי. משום דכתיב להעלות נר תמיד כו' אמרה תורה קבע נר כו'. <b>ואני</b> אומר. בלא"ה לא קשיא מידי. דאם מצא שתי מזרחיות דולקות. מדוע יכבם. ועל כרחו הוא צריך לעבור עליהן להניחן דולקין. ולדשן המערביות. וכשמצאן שכבו. אומר אני. אין הכי נמי מדשנן תחלה. שלא לעבור על המצוה. <b>ואי</b> קשיא הכי קשיא. הגע בעצמך שלא כבו כולן. הרי מכל מקום מתחיל לדשן מערביות. דבודאי בחד גוונא עביד כל זימנא. ואע"ג דלא אתפרש בהדיא במתניתין. משום דלא שכיחא וסתמא כפירושו. והשתא תקשי כהאי גוונא אמאי קעבר על המצוה. להכי אהני מאי דמסיק. משום כו' אמרה תורה קבע נר כו'. 
+<b>מצאן שכבו מדשנן כו'. </b>לא שהיה נותן פתילה ושמן חדשים כו' שהרי לעולם אין מטיבין שתי מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד. רע"ב. 
+<b>אומר </b>אני מי יגיד לנו. שאם אירע שכבו. שלא ייטיב ויחזור וייטיב. ובראשונה אינו נותן בה אלא מעט שמן. ואחר דם התמיד. חוזר להיטיב שתי נרות. שנותן בהן שמן כמדתן. ובזה סרו כל תמיהות רשב"א. 
+<b>אולם </b>לברר הדברים כשמלה חדשה. אציג פה השגותי על פירושו של רשב"א בתשובותיו. שהעתיקו תי"ט בקצור. ומימי לא ראיתי דבר זר ומר כמוהו. מה גם לגדול כמותו. אף אם הלך בעקבות רבו הרמב"ן ז"ל. שעוות עליו את הדרך. והילך מה שכתבתי בס"ד על סדר דברי רשב"א בתשובותיו (סימן ש"ט) ואסמוך על המעיין אשר ירצה לעמוד על שרשי הדברים ולירד לעומקן. שיקח ס' תשובות הנ"ל לפניו. אז ישכיל ויבין. כי אין להטריח על המעיין ולהכפיל הדברים. ודרך קצרה בחרתי. 
+<b>ז"ל </b>רשב"א שנינו בתמיד כו'. ואמת כי לפי פשטן של דברים נראה. שהמשנה שבפרק החלו. וברייתא דת"כ. פליגן אמשנה דפרק א"ל הממונה. וכ"כ הרמב"ן ז"ל. ע"ש דרמי מתניתין וברייתא אהדדי. ומשבש לברייתא. וסמי יתה מקמי מתניתין. <b>ואשתמטיתיה.</b> דלאו ברייתא לחוד היא. אלא מתני' ומתני' היא. וכמ"ש רשב"א. ומתוך כך יצא לדון בדבר חדש. אשר כל שומעו ישתאה וישתומם ��ל המראה. ובמחילת כבודם. דהנהו תרי גברי רברבי. כוותייהו דרמב"ן ור"ש תלמידו. טרחי בכדי ואשתבוש. 
+<b>וברירא </b>מילתא טובא דלא קשיא מידי. ואין כאן סתירה כלל. והא דתנן בפ"ג. איירי כשבא להיטיב חמש נרות בתחלה. קתני מצא שתי מזרחיות דולקות. מדשן השאר. הם החמש שמיטיב ראשונה. ומניח אלו השנים דולקין. עד בוא עת הטבתן. אחר דם התמיד כמצותן. לכן כשמצאן שכבו. מדשנן ומדליקן. לפי שאין עכשיו עיקר מצות הטבתן בעצם (רק על פי המקרה שכבו. ומצותן שיהו דולקין עד שתגיע עונת הטבתן העצמית) אח"כ מדשן החמש כמצותן. ומניחן לאלו השנים דולקין. עד אחר דם התמיד. 
+<b>ועסק </b>התנא בסדר תמיד השחר כהלכתו (שהתחיל בו) עד שמגיע להטבת שתי נרות. בפרק ששי. אחר שגמר עבודת התמיד. חזר להטבתן של שתי נרות הנשארות. והוצרך לפרש דינן. ואמר נכנס מצא שני מזרחיים דולקין. מדשן המזרחי. ומניח המערבי דולק. והיינו בזמן שהשכינה שורה בישראל. כמו שכתוב בפירוש שהביא רע"ב בשם ר"ב. והכל ברור בלי גמגום. ולא חלו עליו פקפוקי רשב"א כל עיקר. אבל פירושו של רשב"א רחוק וזר. אין לו מקום ולא ציור בשכל הישר. במחילת כבודו הרב נשתבש מאד בכאן. והפך הענינים. ריחק את הקרוב. וקירב את הרחוק בזרוע. לא ראיתי כהנה לרוע. והנני משיב בעזה"י על כל חלומותיו ודבריו. 
+<b>הנה </b>מה שחשב לבטל דברי הר"מ. בהטבה שהיא הדלקה. אע"פ שאין זה מענין המבוקש בכאן. שאינו אלא לבאר המשניות בלי סתירה. 
+<b>אומר </b>אני. שגם בזה לא אמר כלום. ודעת הר"מ עיקר בעיני. וכך הוא הענין. הטבה האמורה בתורה. אינה אלא הכשר הארת הנרות שידליקו יפה. שהוא הטוב שלהן בודאי. וכן הוא ענין הטוב הראשון האמור בתורה. וירא אלהים את האור כי טוב. וכה"א ומתוק האור וטוב. וכוונת הכתוב בנרות בהיטיבו. הוא התקון (כדברי אונקלוס) והוא שישתדל הכהן המיטיב שיאירו הנרות היטב תמיד. כל היום גם כן. כי מדליקן בערב בתחלה. והולכין ודולקין כל הלילה. עד שנעשה פחם בראשן של פתילות. ומחשיך אור הנרות. שאינו מאיר יפה בבוקר. לפיכך הזהיר הכתוב. שייטיב אותן בבוקר. כדי שיהא אורן מאיר ומבהיק בטוב. כמו בשעת הדלקה. <b>וזה</b> לפי שעל פי הרוב לא כבו בבוקר. אמנם אם כבו. בודאי צריך לדשן ולהיטיב ולהדליק. והדלקה זו בכלל ההטבה. שכל עיקר המכוון בזה. אינו אלא לגרום הארת הנרות היטב כנזכר. <b>ואין</b> סתירה ממה שאמרו בפש"מ מטיבה ומדליקה. כי לפעמים נקראת הפעולה על שם התחלתה והזמנתה. וכמו שעל כרחך אתה אומר בלשון דשון. שהוא בעצם וראשונה מורה על הסרת הדשן בלבד. ואע"פ כן קורא התנא להטבה. שהיא בעצם מלוי שמן ונתינת פתילה חדשה. ג"כ דשון. למה שהוא הכשר ההטבה. הקודם לה בהכרח. על כן יכלול הדשון גם ההטבה. כל שכן לשון הטבה שכל עיקר הוראת המלה. אינו אלא הטבת האורה כנ"ל. שתכלול גם את ההדלקה לפעמים. והכל לפי הענין והמקום. שמוזכר שם הדבר. הנה הוא יורה על אמתת באורו. וזהו שאמרו בהתכלת אי לאו הדלקה מאורתא. הטבה בצפרא מהיכא (ר"ל הטבה המוכרחת) כי הנחתה הראשונה. היא הסרת הפחם. כדי שיאירו הנרות היטב. 
+<b>ותמה </b>על עצמך. אם אפשר לומר בענין אחר. כי אם יעלה על הדעת שאינה אלא נתינת שמן ופתילה חדשים (כי הדישון אינו נכלל בה בעצם) א"כ אדרבה הא לא מקשי מידי הטבה מהיכא. וק"ל. לכן אינה אלא ראיה לסתור. 
+<b>ותו </b>ההיא דפרק שתי מדות נמי קשיא עליה. דכי כבה נר נדשן השמן כו'. ועל כרחך ביום הוא. כשנכנס להיכל בשחר לדשן המנורה. דבלילה ליכא לאוקמה. כי מי הביאו לכהן להיכל בלילה. ששער ההיכ�� סגור. ואינו נפתח אלא ביום. גם אין שם אדם בלילה. שאסור ליכנס לתוכו ביאה ריקנית. שהיא בארבעים. הרי מכאן ראיה מפורשת לדעת הר"מ. שכל נר שהוא. אם כבה ביום. מיטיבו ומדליקו. ומוכרחים אנו לומר. שכששנה התנא הטבת הנרות. דרך קצרה שנה. וכלל בזה גם ההדלקה וכנזכר. וזה ברור מאד שהביא רשב"א ראיה ועדים לחובתו. ודברי הר"מ בכאן הם דברי אלהים חיים (ועמש"ע בהצעה בב"ח לס"ע דמנחה) ומצאתי און לו עוד. בר"מ פ' אמור (דפח"ב) פקודא לסדרא כהנא בכל יומא בוצין כו'. עד ולאדלקא לון בכל יומא תרין זמנא. 
+<b>ומ"ש </b>עוד. וגם מכאן אנו למדים. שאם מצאן שכבו אינו זקוק להן עד הערב. שאילו כן. היה נותן בהן שמן כדי מדת יום ולילה. שהתורה לא תסמוך על הנס. כו'. ע"כ. 
+<b>גם </b>בזה לא אמר כלום. כי בודאי לא היו בזיכי השמן מחזיקין כי אם חצי לוג. כמדה הראויה להם מערב עד בוקר. ועל כרחך כך הוא. כי בלי ספק היו ממלאין אותן בשמן. ולא נותנין בהן שמן פחות משעורן ומדתן. שאפילו להדיוט אין עושין כן. אלא היו בזיכי הנרות עשוים מכוונים למדת השמן (הוא שאמרו תן לה מדתה. כענין ששנינו בכף דקטורת. וכך היה מדתה) שהוא חצי לוג לכל נר מפני נר מערבי. להראות עדותו. שאם היה מחזיק שמן יותר מהצריך להדלקת הלילה. לא היתה עדותו נכרת. אפילו אם היו מחסרים המדה. כי לא יאמינו הרואים. ויאמרו בודאי מלאו המדה. לפיכך הוא עודנו דולק גם ביום. ועוד שאינו נאה לפחות מן השמן די מלוי הבזך. כנז"ל. על כן בהכרח היה נעשה הנר מכוון למדת חצי לוג. ופשיטא היו הנרות כולן שוין במדתן. לא אחד גדול ואחד קטן. אלא מדה אחת קצב אחד לכולהנה. לכן לא היה אפשר לתת בה שמן. אלא לכדי הדלקת לילה בלבד. ואעפ"כ אירע לפעמים שדלקו גם ביום. אם לפי שנעשה נס בכולן. מחמת חבה יתרה מן השמים (שדלקו יותר מהראוי. עם שבודאי לא דלקו כל כך זמן רב. כמו המערבי) או מחמת הפתילה. שאי אפשר שתהא מכוונת לעולם בשוה. והיתה פעם דקה מפעם אחר. 
+<b>ומ"ש </b>בשאר הנרות אם מצאן דולקין. מניחן דולקין עד הערב. <b>ליתא</b> כי על כרחו צריך הוא להיטיב הנרות בהפסקה. וליכא דפליג בהא. אם לא שנאמר כי די בהסרת הפחם בלבד. כמש"ל שגם זה קרוי הטבה. 
+<b>וכך </b>אני סובר. שאם מצא שיש בהן שמן כדי לדלוק עד הערב. שאירע בהן נס ג"כ. אז ודאי מניחן. ואינו מכבן. אבל זקוק הוא מכל מקום לחלק ההטבה כדינה והלכתה. דלא סגי בלאו הכי. 
+<b>ומ"ש </b>ואם מצאן שכבו. מדשן כו' ונותן לתוכן שמן כו' וזוהי הטבתן. <b>כבר</b> אמרנו והוכחנו בבירור שטעות הוא בידו. אלא צריך להדליקן ג"כ. <b>גם</b> מן הספרי אין לו ראיה מכרחת. כי יל"פ שומעני שיהו דולקין לעולם. שצריך עכ"פ שיהיו הנרות עשויות למדת יום ולילה. באופן שידליקו לעולם כל הלילה וכל היום. או שמא יכול הבטיחה התורה הנס והעדות בכל הנרות. כמו בנר מערבי. לכך נאמר מערב. עד בוקר. יכול יכבם אם דלקו ביום. מחמת שנעשה בהם נס. או בטבע כנ"ל. ת"ל כו'. 
+<b>לומר </b>שאין צריך לכבותן כל זמן שיוכלו להאיר היטב. ותספיק להם הסרת הפחם. להיטיבן בבוקר כחמור. חוץ מנר המערבי. שבו היתה ההבטחה. שיאיר תמיד יום ולילה בלי הפסק. שלא יכבה כל זמן ששכינה שרויה בישראל. 
+<b>ומש"ע </b>ונ"ל שסמך הרב על מ"ש בפרק שת"מ. נר שכבה נדשן השמן כו'. כו' כיצד עושה כו'. <b>כן</b> אני אומר. ודאי שעל זה סמך. והוא עד אמת ונאמן. וכמ"ש עכשיו הרשב"א עצמו. והוסיף שמן מבושם בנר ההוכחה. וטוב טעם להכריח שטת הר"מ. ועל מה זה נטה ממנה. ודחק עצמו להעמיד אותה שמועה בשתי מזרחיות. מי ישמע לו לדבר הזה. שאינו במשמע כ��ל. והדברים ברורים כמשמעם. 
+<b>ואמנם </b>מ"ש בשתי מזרחיות שצריכין לידלק לעולם. <b>במ"כ</b> נשתבש מאד כמש"ל. 
+<b>מה </b>שחשב להסתייע מלשון העלאה דבין הערבים והטבה בבוקר. כבר זכרנו למעלה. שאין מזה סיוע. כי ההעלאה שהיא הדלקה ודאי. הכרחית היא בערב. ובבוקר אינה הכרחית. אלא להטבה הוא צריך על כל פנים. שכולל תקון הנרות שיאירו יפה. אם ע"י הסרת הפחם בלבד. או הדלקה מחדש. הכל אחד. קרוי הטבה. אלא לפי שבבוקר. הדלקה ממש אפשרית. לא מחויבת. שאם מצאן דולקין מניחן. לפיכך נשתמש בשם הטבה בבוקר. מכל מקום אינה אלא הארה דווקא. 
+<b>ומ"ש </b>בפירוש אותה ששנינו מצא שני מזרחיים דולקות. שלפי שאין השני מערבי אלא בהצטרפות הראשון. ע"כ צריך שיהא גם המזרחי דולק תמיד. <b>זה</b> הבל נגלה. ואיני יודע מה הכריחו לבקש לו דרך עקלתון. חוץ לכבודו. בהיות הדרך הישרה כבושה לפניו. כי אי אפשר בענין אחר. אלא להניח שתי מזרחיות דולקין. כדי להפסיק בהטבה כהלכת'. ולקיים הטבת שתי הנרות לעצמן. לא כולן בפעם אחת. 
+<b>ומ"ש </b>וה"ה לכל השאר כו' אינו מדשן. <b>אינו</b> כן. אלא ודאי לעולם צריך לדשן על כל פנים. והוא הסרת הדשן כנ"ל. דלא סגי בלא"ה. לחלקן לשתים. <b>וששנינו</b> מניח אלו דולקין. היינו בלי שידשן ויסיר דשנן. אלא מניחן דולקין כמו שהן. בלי שום תקון. עד אחר דם התמיד. אז מדשנן או מטיבן. כפי הצריך להם כנ"ל. <b>וכל</b> זה. לפי שצריך שתהא הפסקה משמשת. בין הטבת חמש נרות. להטבת שתי נרות. ובין שתהא ההטבה דשון בלבד. או שיצטרך לתת שמן ופתילות חדשים ולהדליקן. הכל אחד. מכל מקום ההפסקה במקומה עומדת. ואינה מתבטלת בשום אופן. דהילכתא גמירי לה. 
+<b>מש"ע </b>משום סיפא נקטיה כו' משא"כ בשאר לפי שאינו זקוק להן להדלקה. 
+<b>כבר </b>ראית שאין לו על מה שיסמוך. גם מסברא אינו נראה כלל. שאם מצא קצתן של נרות דולקין. וקצתן כבוים. שיניח אלו ואלו כמו שמצאן. נמצאו לפעמים דלוקין וכבוין. מעורבין אלו באלו. ואין הדעת נותן שיניחום כך. השתא לפני מלך ב"ו אין עושין כן. עאכ"ו לפני מלך הכבוד. שאין זה נאה. <b>לכן</b> מה שמפרש משנתנו לצדדין קתני. אין לו טעם. 
+<b>ומש"ע </b>ומ"מ תנא דהכא פליג אתנא דסדר יומא דאילו כו'. אדרבה תחלה הי"ל לדשן השאר. <b>במ"כ</b> נתבלבל מאד. וכבר תבין ממה שכתבתי למעלה. ששגגה גדולה היא בידו. אבל אי אפשר בענין אחר. 
+<b>ולכן </b>מה שכתב דבר בדוי. דלתנא דתמיד משמע. דלא מפסיקין בשום עבודה בין הטבה להטבה. וחשב לתת טעם לפגם אליבא דר"ל. 
+<b>אין </b>מהצורך להשיב על זה. שהוא דלא כמאן. ועל החלוקין אנו מצטערים. חלילה להוסיף מחלוקת חדש. בין מתניתין דתמיד לדסדר יומא. מה שלא עלה על דעת בעל התלמוד. <b>והבל</b> אחד מושך הבל אחר עמו. שרצה לומר עוד. א"נ דילמא ס"ל הטבת שתי נרות קודמת להטבת חמש. <b>באמת</b> בושני מדברים הללו. והנה הכל הבל ורעות רוח. 
+<b>והאחרון </b>הכביד. מש"ע לבדות פירוש זר ומבולבל מאד. במתניתין דפרק החלו עולין כו'. דמוקי לה בהטבה דערב. <b>פליאה</b> נשגבה על נר ישראל. כרשב"א בדורו שיכשל בשגיאות רבות ונפלאות כאלה. אילמלא ניתנו בדפוס. לא יאומנו כי יסופרו על תלמיד קטן. במ"כ הרב חריפא סכינא מפסקא למתניתין בתרתי. אינו אינש דעלמא אמרה. אמינא ליה מאן הא דלא חש לקמחיה. אכתי לא שלימא לה סדרא דעבודת השחר. דבה עסיק וקאי. וקפסיק ברישא לכולהו מילי דתמיד של שחר. כדקתני החלו עולים כו'. דסיומא דסדר עבודת השחר הוא. מאי איריא דשביק לה. ונסיב לשל ערב. <b>ותו</b> אטו בהא אתחיל בה בערב. הרי כאן ראש בלא רגל. ורגל ��לא ראש. מי שמע כזאת. וכל זה בלי צורך כלל וכלל. שהדבר ברור דסדר עבודה דתמיד של שחר נקיט ואתי. והשתא קפריש היכי עביד בשתי נרות. שהניחן דולקין לפני דם התמיד. ואכתי לא עביד להו הטבה. היינו דקאמר האידנא אחר הקרבת התמיד. מי שזכה בדשון מנורה. נכנס מצא שתי מזרחיות. 
+<b>אלא </b>הכא במאי עסקינן. בהטבת שתי נרות דשחר. שאחר גמר עבודת התמיד שהפסיק בין הנרות. חזר להטבה זו השנית. וקמפרש. שאם מצאן דולקין עדיין. מדשן המזרחי מכל מקום. מפני שאין סומכין בו על הנס. שידליק וילך כל היום. שלא הובטח נס העדות אלא במערבי בלבד. לפיכך מדשן למזרחי. וסתמו כפירושו שמדליקו גם כן. כמו שכתבתי לעיל. שהתנא אוחז דרך קצרה. רצוני לומר תחלת התקון והכל בכלל. אבל המערבי מניחו דולק כמו שהוא. כי בו סומכין ודאי על הנס שיבוא על כל פנים. דמעיקרא בזמן הנס איירי תנא. 
+<b>ומסיים </b>שממנו מדליק כו'. טעמא דמילתא הוא. מה טעם סומכין במערבי על הנס. מפני שהוא העיקר. שהוקבע להתחיל בו. ולסיים בו. ובין הערבים מתחיל ההדלקה ממנו. והוא האחרון בדשון. 
+<b>ואם </b>נפשך לומר. דמיירי בהטבה דערב נמי באגב. פריש הכי. מעיקרא נסיב תנא דידן הטבת שתי הנרות דשחר. עד שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים. הכל כמו שפירשנו. אח"כ חזר לשל בין הערבים. כאומר עד כאן עסקנו בשל שחר. אכן בין הערבים כבר מצאו שכבה לעולם בכל זמן. לפיכך מדליקו ממזבח העולה. וזה עולה כהוגן. <b>אבל</b> אין צורך לכך. משום דסיפא כשפסק הנס איירי. בין כך או כך. אין כאן סתירה בין המשניות. <b>ואין</b> להאריך עוד. שכבר הכל מבואר היטב. שבחנם טרח רשב"א והפליג לדרך רחוקה ודחוקה. וכל דקדוקיו מיושבים היטב. על פי דרכנו הנ"ל. שהוא דרך רבינו ברוך שהעתיקו רע"ב. והוא המחוור עם מה שתקננו בס"ד. 
+<b>ומ"ש </b>השואל שנית. והודה לו הרשב"א במקצת. שלהעמידה בכבתה בלילה אפשר לו. 
+<b>כבר </b>ראית שאי אפשר לשמעו. <b>אך</b> מה שהוסיף בתשובתו הזאת השנית. לדרוש הלשון ששנינו בין הערבים. משמש שני ענינים. נדרש לפניו ולאחריו. <b>לא</b> הוסיף ולא חידש. אלא תימה על תימה. וזרות כפול ומכופל וכל זה למה. 
+<b>אחר </b>שעזרני הי"ת להשיב על כל דברי רשב"א בסימן ש"מ מתשובותיו. אבוא להשיב ידי כבוצר על סלסלות. לעיין במה שכתב עוד הרב מזה בסימן מ"ט (שהוא אחרונה כדברי תי"ט) לראות אם נשארו בו עוללות. כנוקף זית זך כתית למאור נר תמיד להעלות. 
+<b>מ"ש </b>שמא תנא דתמיד סבר דלא מפסקינן העבודה כלל. וסבר כר"י. <b>מפני</b> שהוקשה לו מה שמקדים הטבת שתי נרות כו'. <b>דבר</b> זה אינו. טעות הוא בידו. כמש"ל בס"ד. <b>ומ"ש</b> וראיתך ממערכה דאביי לא צדקת בה כו'. 
+<b>אומר </b>אני צדקה ממנו. דלא מסתבר למימר אדמפליג במידי אחרינא. פליג נמי בהא והא חזינן לרבנן ואבא שאול דפליגי נמי. מודו מיהת בהפסקה. ומי יקבל ממנו את זאת. לחדש מחלוקת שלא עלה על דעת אדם מעולם ועל החלוקין אנו מצטערין. <b>ומ"ש</b> להוכיח סברתו מן המקשה. שלא היה סבור שיהא מפסיק נרות בעבודה. 
+<b>פליאה </b>דעת ממני שיאמר אדם גדול כדבר הזה אשר אין לו שחר. פשיטא כל סתם מקשן ע"ה. ואין הכי נמי מיטעי קטעי אוף הכא. ולא ידע לפרושי מידי. וקשיין ליה מתנייתי. <b>ואדדחיק</b> רשב"א נפשיה לעיונא פילא בקופא דמחטא. לידוק מסוגיא דפרק א"ל הממונה דיומא. דקושטא ודאי הכי הוא. דלא אפשר בלא הפסקה לר"י מיהא. מדקבעי ר"פ למימר דנקדום דם התמיד להטבת חמש. ואהדר ליה אביי. א"ה אפסוקי במאי מפסקת להו. ואי איתא לימא ליה ר"פ. מאי קושיא. דילמא א"ש לית ליה הפס��ה כלל. וקם ליה בשטת תנא דסדר תמיד. ומדלא אסיק ר"פ אדעתיה. לאותביה מידי מהא. שמע מנה ליתא לגמרי. ולא ס"ד דלבטלה הפסקה כלל אליבא מאן דהו. ומני מתניתין דתמיד. <b>מ"ש</b> עוד אמרתי דילמא ס"ל הטבת שתי נרות קודמת לחמש כו' ואיזו קושיא סותרת זה. 
+<b>ודאי </b>אין צורך לקושיא. כי הוא דבר בטל מאליו וסתור מעצמו. <b>ומה</b> שהאריך להוכיח סתירת דעת החכם השואל. שאין הפסקה בשל ערב. 
+<b>באמת </b>כך אני סבור. שאין חלוק בין שחר לערב בזה. משום דסתם לן רבי. ושתק נמי האי תלמודא. ולא אשתמיט לאשמועינן בשום דוכתא כה"ג. ואין לחדש דבר מעתה. ולבדות מלבנו חלוק שלא נזכר עד עתה. ואתי שפיר נמי אליבא דר"ל. <b>אלא</b> מיהא. אי אזלינן בתר טעמא דר"י משמע ודאי ממילא. דליתא להפסקה אלא בבוקר. היכא דגלי קרא. וכל מה שהרבה והפציר הרשב"א לדחות דברי השואל. בגילא דחיטתא לא מידחו. ויש בהן טעם לשבח. ובדברי רשב"א לא מצאתי טעם כל עיקר. <b>ואיך</b> שיהא אינו נמלט מתמיהא. דאזיל בתר איפכא. דבשחר דבהדיא אתמר אליבא דכ"ע. דאיכא הפסקה ודאי. ודלא אפשר בלאו הכי. <b>חידש</b> לנו סברא בדויה. לומר דתנא דתמיד לא סבר לה. <b>וקמהדר</b> אשינויי דחיקי. לאוקמה דלא כמאן. ומפיק נפשיה לבר מהילכתא. לסתור ולא לקיים דברי חכמים. <b>ובשל</b> ערב דלא אדכר כלל. פשיטא ליה דאית ליה לתנא דתמיד הפסקה. 
+<b>ומהדר </b>אפירכי ודחויי. במילי דכדי. דלא עבידי לתרוצי סוגיא. 
+<b>שוב </b>טרח מאד נסתור דעת החכם השואל. שהיה סבור שאין הפסקה בנרות דערב. וחשב להוכיח זה. ממשנה דקטורת של בין הערבים היתה קרבה בין איברים לנסכים. וקשיא ליה להשואל נסכים אימת עביד להו. ופשיט ע"כ מקמי נרות. דאי באמצע. הפסקה בשתי עבודות מי איכא. אלא ודאי מקמי נרות. והנה הקטורת קודמת להן. א"כ אין הקטורת בין הנרות. <b>ר"ל</b> משום דליכא למימר נסכים בתר נרות. דהאמרינן אין לך עבודה כשרה מערב עד בוקר אלא זו בלבד. והפסקה בשתי עבודות ליכא לדעתו. נמצא שאין הפסקה בנרות דערב כלל. <b>ולזה</b> האריך רשב"א בתשובות חבילות. שאין דעת השואל צודקת. והראשונה יפה השיב. שא"כ אין הקטורת סמוך להעלאה כלל <b>אבל</b> מש"ע. וא"ת אם נסכים אחר שתי נרות. א"כ מצינו עבודה שכשרה מערב עד בוקר חוץ מזו. <b>ומשני</b> אנן בעבודת יום קאמרינן. <b>ולא</b> סלקא ליה שפיר דהא נסכים הבאים עם הזבח. אינן קרבין אלא ביום. 
+<b>א"כ </b>עד השתא בכדי טרח מר. <b>וכ"ע</b> אלא אני סבור. שאפילו את"ל שהנסכים באין אחר הקטורת וקודם שתי נרות. אין אני קורא כאן הפסקת שתי עבודות. שאין הנסכים עבודה שלמה בפ"ע. אלא חלק מחלקי התמיד. <b>ואין</b> ממש בדברים הללו. כי מדוע לא יחשבו נסכים עבודה בפ"ע. הלא זה זבח. וזו מנחה. ודאי קרבנות חלוקין לגמרי הן. אע"פ שהן עכשיו באין עם הזבח. א"כ מאי בצירותייהו מקטורת הבאה אצל הזבח בסמוך לו. לפני הנסכים. ואעפ"כ אינה נחשבת חלק. אלא עבודה לעצמה ומפסקת. א"כ נסכים ודאי לא גריעי מנה בהא. והויא לה הפסקה בשתי עבודות. 
+<b>איברא </b>הני תרי גברי רברבי. אשתמיט להו גמרא דפרק תמיד נשחט דמסקינן פסח אחר נרות. ואע"ג דכתיב אותו. ההוא למעוטי עבודה שבפנים. דהיינו קטורת. <b>א"ה</b> לעולם אימא לך נסכים אחר נרות. וכסדרן בשחר. דנסכים מאוחרים לנרות. הכי נמי בערב. מצותן אחר הנרות. כיון דעבודת חוץ נינהו. כפסח. ואין לחדש דבר זר מעתה. וכל זה. למאי דסבר השואל. שאי אפשר להפסיק בשתי עבודות. 
+<b>אבל </b>עם היות שיש לו הודאת רשב"א בזה. כאילו הוא דבר פסוק. שלא תהא הפסקה אלא בעבודה אחת. ולפיכך הטריח עצמו מאד. לעשות נסכים חלק מן התמיד. שהוא דבר בטל מאיליו. כנ"ל. אמנם אני אומר. כל הטורח הזה למה. מנין לנו זה. וכי מה בכך. אם שתי עבודות מפסיקות. והיכן נזכר דבר זה שלא תפסיק יותר מעבודה אחת. ואם בשחר לא היתה מפסקת יותר מעבודה אחת. ההיא משום דלא אפשר. למר כדאית ליה. דם קודם לנרות. משום דמכפר עדיף. ליתא אלא קטורת לחודה. ולמר נרות קודמות לדם. דשרי בבוקר. חד דגזירי עצים להטבת חמש. ומפרש קרא דבהיטיבו יקטירנה. כסדרו דווקא. משו"ה מסתייה להפסקה בעבודה אחת. דליכא לאשכוחי טפי (אע"ג דאי הוה אפשר לאפסוקי בתרתי ואפילו בתלתא. טפי עדיף) משא"כ בין הערבים. דאיכא לאפסוקי לנרות בשתי עבודות. דילמא הני עדיף. 
+<b>ותדע </b>על כרחך לשטת רשב"א. לית לן בה. אדרבה לא אפשר בבציר משתי עבודות להפסקה דערב. דהא ס"ל דבדם מפסיק להו. נמי בשחר אליבא דא"ש. והא ע"כ קטורת נמי מפסקא. דבערב מודה א"ש. דמקטיר אח"כ מיטיב. משום דכתיב אותו. כדאיתא. אי הכי ודאי לא סגי בלא הפסקת שתי עבודות גמורות שלמות בפ"ע והיכי מתרץ לה הרשב"א. <b>אלא</b> מאי אית לך למימר בבציר מעבודה אחת לא סגי להפסקה. אבל טפי שפיר דמי. ואפילו טובא מעלי. אדרבה הכי עדיף. להיות ההפסקה נכרת. הא בהדיא. דמדויל ידיה משתלים הרשב"א. שלא היה לו להודות להנחת השואל. שבדה דבר מלבו. מה שאין לו שורש וענף. ואין צורך לדחותו בגילא דחיטתא. דממילא נפיל יסודו שבנה עליו. 
+<b>אבל </b>אנו. עם שדעתנו נוטה לקיים ההפסק'. גם בשל ערב כדינה. שלא לחלוק עלינו את השוין (וכן קבענו בסדר עבודה שלנו. ויעוין שם. שהוספתי לקח טוב בס"ד) <b>אבל</b> לא לבדות דבר חדש. להקדים גם נסכים לשתי נרות. כדעת רשב"א. דס"ל הבערה דערב לחלק יצאה גם בזו. לא שמיע לי ולא ס"ל כוותיה. אני לקיים דברי חכמים באתי. לא להוסיף חלוק ושינוי מדעתי. 
+<b>ומה </b>שהתעצם לעורר מדנים על הפירוש שמצא השואל והנאהו. ואמר ראה כמה מן התמיהות יש בפירוש זה. אם בשל שחר קאמר שמדשן את המזרחי. כלומר שמכבהו כו'. א"כ איך תלה טעם הנחת המערבי דולק כו'. <b>כבר</b> השבתי על זה. <b>ומ"ש</b> ועוד כשמצא את המזרחי שכבה. למה מדשנו ומדליקו כו' ואם מפני שתהא ההפסקה נכרת. אין אלו אלא דברי תמה. וכי עמידת הנר דולק מגלה על ההפסקה. אדרבה היה יותר חיוב ההפסקה (כצ"ל) ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמשה. ועכ"ז מסלק ידו ממנו כו'. כי היוצא ורואה כו' סבור. <b>במ"כ</b> פטומי מילי נינהו. וכי מה היכר יש בין כבוי לכבוי. אך בין דולק לכבוי. יש היכר. כמו בין אור לחושך. על כן גנאי להאריך בכך. 
+<b>מלבד </b>שנטפל בדבר שאין לו עיקר כלל. וכי מי הוא הרואה שיחוש לו. כי לא נכנס עמו אלא המדשן מזבח. שנטל הטני והשתחוה ויצא. ולא שהה שם לראות תקון הנרות. <b>ואם</b> ת"ל שעיין אחר המדשן לראות מעשיו כל מה שיוכל עודנו שם. אין לחוש לטעותו. כי הוא יודע ומכיר ובקי בעבודה בלי ספק. 
+<b>מש"ע </b>ועוד אם אינו מדליקו אלא מחמת הכר זה אדרבה לא היה לו לדשנו עדיין. אלא ידליקנו באותו שמן ישן ובאותה פתילה ישנה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. כי אם היה בו שמן בנר. לא היה כבה. 
+<b>ועוד </b>הרי אמרו נדשן השמן נדשנה פתילה ונפסלו. שאינן ראוים עוד להדלקה. אלא על כרחו צריך הוא לשמן ופתילה חדשים. וכמ"ש כבר באורך. 
+<b>מש"ע </b>ועוד אם אתה אומר כן. נמצא מדליק את המזרחי לערב בפתילה ושמן ישנים. 
+<b>מנין </b>לו לומר כן. ומי הזקיקו לכך. <b>אני</b> אומר לערב נותן שמן ופתילה חדשים. ואפילו בכל פעם ביום. כשכבה במקרה וצריך להדליק. אי אפשר בישן. כל שכן בערב. שהוא זמ�� העלאה של תורה. צריך לומר כן. <b>לכן</b> מש"ע. ועוד הרי שחסרה המדה לערב כו'. <b>הם</b> דברים מחוסרי הבנה. כי פשיטא חוזר ומדשן לערב כל הנרות. ומיטיבן ומדליקן. והני מילי מרפסן איגרי. 
+<b>מ"ש </b>ועוד שכשמצאן שכבו מדשן את השנים בתחלה. ואלו דשון החמשה צריכין לעשות תחלה. <b>כבר</b> הושב. ובחנם נדחק בעבורה. 
+<b>ושכתב </b>עוד. ועוד שיש תמה במ"ש בעל הפירוש הזה שאף כשהיו הנרות דולקין מכבן כו'. <b>באמת</b> אין צורך לומר כן. ובלאו הכי ניחא כדפרישית בס"ד. <b>מש"ע</b> ומ"ש במנחות נר שכבתה נדשן שמן כו' ופרשת בנרות של לילה. כבר ראית בתשובתי. שאני דחיתי אותו פירוש. מפני שאין נראה שיהא צריך להיטיב כו'. אלא חוזר ומדליקו באותו שמן כו'. <b>כבר</b> הושג. 
+<b>כתב </b>עוד. עוד דבר מתמיה ראיתי במ"ש כו' עד פתחת בתרתי. וסיימת בחדא כו' והנה זה מעורבב. <b>ואני</b> אומר. אין כאן ערבוב כלל. ואינו מבטל את השורה. כי לעולם שני הנרות צריכין דשון ודאי. הא כדאיתא והא כדאיתא. 
+<b>מזרחי </b>מדשן לגמרי. שאפילו לא כבה. מכבהו. מפני שעתיד ליכבות מיד. לפי שאין הנס מצוי בו. והעומד לכבות ככבוי דמי. ועכשיו היא מצות הטבתו. ואין נכנסין בכל שעה להיכל (שאפילו כ"ג עובר על ביאה ריקנית. משום ואל יבוא בכל עת אל הקודש) כל שכן אם כבר כבה. שצריך דשון הטבה והדלקה. וכנ"ל. <b>אבל</b> המערבי שמצאו דולק. מניחו דולק. מפני שבו היה הנס. מכל מקום מתקיימת בו ג"כ מצות ההטבה. ע"י הסרת הפחם שבראשו. כדי שיאיר היטב. שהיא הטבה האמורה בתורה. בעצם וראשונה. וכמש"ל בס"ד. והנה הכל מתוקן ומתובל בטוב טעם. 
+<b>ובעל </b>הפירוש אמנם נדחק בחנם. כי לעולם היתה מתקיימת גם הטבת שתי הנרות. אפילו בזמן הנס. כל שכן אחר שפסק הנס. 
+<b>עוד </b>כתב. עוד כתבת שנתקשה בעיני בעל הפירוש מ"ש מדשן המזרחי כו'. ואנן שתי נרות בעינן כו' ותירץ שהמשנה נאמרת כל זמן שהיה של מערבי קיים אבל כשאינו קיים. מדשן שניהם כו'. ואין אלא דברי נביאות כו'. עד זה דבר שאין השכל מודה לו. ולא הדעת מקבלו. <b>ואני</b> אומר. בודאי כך הן באמת דברי נביאות. מאותן שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני. <b>ותמה</b> על הרשב"א שמגבב דברים ומביא עלינו. הלא דעת שפתי התנא ברור מללו בשתי המשניות בשוה. ברישא איירי בשעת הנס. והדר נסיב שלא בשעת הנס. וזה דבר מיושב ונכנס באוזן השומעת. אבל שטת הרשב"א אין לה תפיסה בשכל ולא מתקבל כלל בדעת. 
+<b>מש"ע </b>מאי מצאו כו'. היה לו לומר מצאן שכבו כמ"ש בפ"א. <b>לק"מ</b> דבפרק ראשון דשניהן שוין (בין בזמן הנס. בין אח"כ) בדשון והדלקה. קתני מצאן. <b>איברא</b> באידך פרקא. דאפילו בזמן הנס אין שניהן שוין. שאע"פ שמצאן דולקין. מדשן המזרחי. ואינו מניח דולק אלא מערבי בלבד. שפיר מיתני ליה מצאו למערבי שכבה ג"כ. מדשנו כו'. דמניה סליק. ופשיטא דה"ה למזרחי. <b>אלא</b> דלא אצטריך ליה. דהא אפילו לא כבה. מכבהו ומדשנו. אלא מערבי אצטריכא ליה. דביה קאי. ולבעל הפירוש הנ"ל. בלא"ה לא מצי למתני מצאן שכבו. דלא מיתני ליה מדליקן בתר הכי. דלית ליה הדלקה במזרחי האידנא <b>ברם</b> לדידי איתה לעולם. אפ"ה ניחא כדפרישית. 
+<b>מש"ע </b>ובהדיא הו"ל למתני. שלא בזמן הנס כו' <b>הם</b> דברים של מה בכך. ואי דייקינן כולי האי. לא תנינן. אטו הא לחוד צריך לפרושי במשנה. 
+<b>ומש"ע </b>ולמה מכבה דילמא חזר הנס. <b>יש</b> להשיב שזה ניכר מיד בנר. אם כבר כלה השמן. בידוע שבטל הנס. ואם לאו. בודאי אינו מכבהו. ואומר אני שמניחו דולק לעולם. כשמוצא הנר מלא שמן. <b>אבל</b> כשרואה שכלה השמן והלך לו בהדלקה אז ודאי רואין אותו כאילו כבוי כבר. ואין ממתינין לו עד שיכבה מאליו. שהרי אין נכנסין להיכל בכל שעה שירצה הכהן. אלא בשעת עבודה בלבד. וכמש"ל בס"ד. <b>ובזה</b> נסתלק כל מה שערער הרשב"א. ונתבטל פירושו מעיקרו. 
+<b>מש"ע </b>אני אומר שבשחר מניח הכוז כו' (מ"ש בתשו' גם בערב מערכת. נ"נ שצ"ל מקטורת וק"ל) <b>כל</b> דבריו בכאן מבולבלים תכלית הבלבול. במ"כ מעוות עלינו את השמועות הישרות. וכל המשנה על הסדר שנויה. ואין הענין סובל כלל מה שרצה. ויטול מה שחדש. להפך ולסרס בלי שום צורך כלל. גם הכוז אינו עשוי לשמן הנקי. אלא לשמן השריפה ופתילות הישנות. וכמ"ש כל המפרשים. <b>ומ"ש</b> ותדע לך כו'. וכי ליכנס שניה כו' הוא צריך. <b>ודאי</b> צריך וצריך. משום הדרת מלך. טובים השנים. 
+<b>ומ"ש </b>אלא שלעולם שני אלו מקדמין. 
+<b>זה </b>נעדר הבנה. והמשנה פשוטה כלשונה. 
+<b>ברוך </b>המאיר במו אופל. דברי קונטרס הלז עיינתי וכתבתי בימים שהייתי כלוא בביתי בחצר המטרה (לחץ בלב אויבי. לא הסחתי דעתי מאומנותי ולא יצא בשביל כך מלבי) עד אשר ירא ה' וירב ריבי. על אודות בית יהונתן הסופר (קמיעות) כי אותו שמו לבית הכלא לבא בדבר ה' מחשבות ערומים מפר. גומץ חופר. גם כי אשב בחושך ה' אור לי. כי אתה תאיר נרי. וה' יגיה חשכי. לזאת שם עולם אתן לו. הראוי ונאה לו. 
+<b>נר תמיד </b>שאין לו הפסק. אור לא נעדר היפה לבדיקת חמץ ולבער שאור. כי נר מצוה ותורה אור. השבח והתהלה לאדיר ונאור. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ראשו לדרום ופניו למערב </b>השוחט עוקם את ראשו כו'. הכי מוקמינן לההיא דתנן פ"ג דיומא. 
+<b>אברא </b>למ"ש המפרש כאן. אין צורך לומר כן. אלא התם בפר שעומד בין האולם ולמזבח. נמצא זנבו לצד מזבח. ואינו דרך כבוד. מה גם שמא ירביץ גללים. <b>ברם</b> כבש התמיד. בצפון קאי ליה. אינו צריך עקימה. רק שיהא צוארו שהוא בית שחיטתו למערב. וראשו מושכב פשוט מתוח פונה לדרום. אלא שערפו לצד מזרח. וצוארו פונה לצד שכינה. <b>ודילמא</b> היינו נמי עוקם את ראשו דהתם בפר. אינה אלא הפיכת צואר למערב בלבד. והכא והתם חדא מילתא היא. 
+<b>על טבעת שניה </b>עתי"ט שהביא מ"ש סמ"ג בטעם הדבר. שלא יאפינו כתלי ההיכל והאולם. 
+<b>לא </b>הבינותי זה כלל. כי מה ענין כתלי היכל ואולם. לעכב זריחת השמש בבוקר. ולהאפיל על מכבש הנשחט אז בצפון העזרה סמוך למערב. ואמנם על של בין הערבים. ודאי מאפילים המה גם בעד טבעת שניה. של אותה קרן מזרחית. 
+<b>בא לו כו'. </b>עתי"ט ז"ל ובגמרא דיומא פריך כו'. <b>איברא</b> כל ההוא שקלא וטריא. אליבא דר"ש איש המצפה. אסיק לה תלמודא. עמ"ש שם בחי"ג בס"ד. ברם לתנא דידן לא צריכנא להא. דודאי מאי דסמיך ליה עביד ברישא. דאל"ה. הויא לה העברה על המצוה. כ"ש אי עסקינן דשחיט במזרח כנגד הפתח. כמ"ש תו' שם. <b>אבל</b> זה אי אפשר מפני הטבעות. 
+<b>נותן מזרחה צפונה </b>תחלה. אחר ששחט תמיד של שחר. לרע"ב. <b>וא"צ</b> לומר בשל ערב. דהתם קאי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>לא היה שובר את הרגל </b>עתי"ט שהעתיק לשון המפרש. עד לפי שאותו הרגל נקוב ברגל אחר. נ"ל שצ"ל תחוב ברגל אחר. 
+<b>התר את הכרעים </b>עתי"ט. עד ולכך יתכן לומר דהירכים עד מקום הכריעה קורא כרעים <b>ואינו</b> לשון מדויק. כי הירך הוא פרק עליון של רגל. אולי צריך להגיה לשון תי"ט. וצ"ל דהברכים עד מקום הכריעה כו'. והיא ארכובה התחתונה. <b>ובס"ע</b> נמשכתי אחר לשונו זה. <b>ושוב</b> דקדקתי יותר וראיתי שאינו נכון. משו"ה הדרנא בי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואצבע הכבד</b> נראה שהוא החלק הקטן של כבד. המתפרד ממנו כמו בוהן של יד. 
+<b>נקב את החזה</b> בלי שום צלעות. וזה החזה אינו כחזה דשלמים הנתן לכהנים. עפא"ט (דמה"א). 
+<b>מחצי כבש ולמטה במערבו </b>לענין מ"ש רע"ב אבל בשבתות כו' <b>עמ"ש</b> בס"ד שלהי שקלים. ובהקדמת ס"ע דמוסף שבת. בבית האלהי. 
+<b>וירדו </b>מהכבש. 
+<b>ללשכת הגזית </b>עיין שלהי מדות. ולדברי רש"י פ"ב דיומא. היתה בנויה בגובה. <b>ומה</b> שלא קראו וברכו והתפללו בעזרה עצמה. שבה עומדים עכשיו לפני ה'. <b>נ"ל</b> הטעם משם דדחיקא להו עזרה. שהיא מלאה מישראל וכהנים. העוסקים בצרכי מזבח ומקדש. דאוושי טובא. וק"ש ותפלה בעו כוונה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>דומה לתרקב גדול</b> עתי"ט קורהו גדול בערך הדמיון כו'. <b>עמש"ל</b> פ"ג מ"ו. שאין צורך לדחוק כך. וכאן יתפרש בטוב. שנראה גדול. מחמת היותו רחב וקצר. כדי שיחזיק בתוכו הבזך בריוח. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ושלשה דברים היתה משמשת </b>נראה שכל אלה השלשה דברים. היו נעשין בפעם אחת. כי בשמיעת קול המגרפה שנעשית עכשיו. כשהגיעו אלו בין האולם. אז כהנים רצים להשתחות ולוים לדבר בשיר. כי סמוכים היו עושים קטורת ואיברים ושיר הנסוך. יבאתה שעה עצמה. היו ג"כ מעמידין את הטמאים בש"מ. מחמת שלא היו נכנסין לעבודה. כאחיהם. וכל עבודת התמיד בשעה אחת היתה נעשית. כדתנן ר"פ תמיד נשחט. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שממנו מדליק המנורה בין הערבים </b>כל זה הלשון הוא מאמר אחד נקשר. <b>כך</b> הוא העקר. אע"פ שכבר הסברתי פנים קצת גם להבנת הרשב"א. שבין הערבים נמשך למטה אל מצאו שכבה. עפ"ג בקונטרס <b>נר תמיד</b> שבארתי הענין כל צרכו בעזה"י. ודחיתי שטת הרשב"א. והשכותי מעלי תלונת התי"ט. שהלך לו בדרך רשב"א. כסבור שאינו רשאי לנטות ממנה. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ורדדן </b>כרע"ב ולא היה רדוד גחלים ביוה"כ. <b>צ"ע</b> מנליה הא. ואי מסברא. הא ודאי אפכא מסתברא. שבי"כ היה הצורך יותר גדול לרדוד. מאחר שהגחלים מונחים במחתה. ואם היו צבורים בה כגל משופע. הלא היו מתפזרים הגחלים עם הקטורת. ונשפכים יחד ונופלים לארץ. אמנם ודאי לא היה אפשר אז לעשות רדוד גחלים בפנים. שבמחתה היה מקטיר. ובכף מלא קטורת שבידו השמאלית. אי אפשר לו לעשותה. <b>אלא</b> שעדיין אני אומר מתחלה כשחתה הגחלים ובשעה שהניח המחתה על הרובד הרביעי בעזרה. אז היה מרדדן בצנורא. ומשווה פניהם של גחלים. שלא יתפזרו ושלא תפול הקטורת ותושלך ארצה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ונותנו לאוהבו או לקרובו </b>שבא עמו להיכל לצורך כך. לפיכך אינה ביאה ריקנית. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הפרוכת </b>עמ"ש בס"ד משנה א' פרק ה' דיומא. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>עמדו הראשונים לדרום אחיהם</b> נראה משום דהני עבדי עבודות חשובות. משו"ה עדיפי וקיימי לימין דאחריני. <b>ולא</b> קאמר הכא לימין. דלא תימא שהיו עומדים ופניהם להיכל. ואחוריהם לעזרה. שהיא מזרח ההיכל. אלא כאן שהיו מברכין את העם. היו פניהם נגד העם. נמצא ימינם לימין העולם לדרום. והיינו נמי דקרי להו ראשונים. במעלה. 
+<b>כנגד כתפותיהם כו' </b>עמו"ק א"ח סקכ"ח. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>בזמן שכ"ג </b>עתי"ט פ"ב דחגיגה. ד"ה ואין כ"ג. מ"ש בשם הירושלמי. 
+<b>והסגן בימינו</b> דמצדד אצדודי. 
+<b>תקעו </b>כו'. הכל בחצוצרות בלבד. <b>ולא</b> מצינו שופר בעבודת המקדש. 
+<b>באו ועמדו </b> נראה שהם אותם השנים שבידיהם החצוצרות. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>לחי העולמים </b>עיין בתי"ט. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דעתו ז"ל בכל מ"ש בזה. במ"כ כל דבריו אינן אלא תימה לענ"ד (גם הביא הפסוק בחי העולם בשבוש. כאילו כתוב בחי העולמים) ונראים כסותרים זא"ז שהוא ז"ל סובר בפשט הכתוב בחי העולם דדניאל שהו�� סמוך משם חיים לשון רבים. שהיה ראוי ליכתב בחיי העולם. הכוונה לש"י שהוא חיים של העולמים. והוליד מזה לבטל דעת האומר חי העולמים. אחר שחי בפת"ח אינו סמוך ויהיה ענינו העולם שהוא חי. ואין העולם חי. אלו דבריו ז"ל. <b>והם</b> פליאה נשגבה בעיני. במה ראה על ככה לומר כן. מאחר שהוא ז"ל תופס לעיקר בחי העולם. שהוא ב"ד של חיות. נגזר מן חיים ונשתנה בסמיכות. איה מצא א"כ בשם התואר או פועל בינוני שישתנה בסמיכות בזאת הגזרה. ואין זה שינוי השם (הרבים) גורם לקרו"א גזרת התוארים והפועלים והבודדים. או שמות נפרדים. בשינוי בהסמכם. והוא פשוט מאד וידוע. והנה במשקל זה כל חבריו. כמו יד עב. וכן בכל המשקלות רבים מאד. שלא ישתנה בהם היחיד הסמוך. יד אהרן. בעב הענן. דם הפר. קו המדה. וזולתן הרבה בנחים ובכפולים. ולא אחד בהם ששב צרו"י בהסמכו. אף שישתנה בקיבוץ. כמו ידי משה. דמי אחיך. דגי הים. על כן ברור מאד. שאין שום אות ומופת. מהשתנות השמות בקיבוצם. לשישתנו ביחיד. ופשוט הוא. שכך תוכל לומר חי העולמים בפת"ח. ויהיה ענינו האל החי של העולמים. וכן חי העולם. הוא סמוך לעולם. בין שיהא בציר"י או בפת"ח. אין הפרש. אלא שבצירי. הוא שם בריבוי. רצוני כמו חיים. ואשר בפת"ח. הוא תואר היחיד ענינו החי של העולם. 
+<b>ועם </b>שמצאנו חי ה'. שאינו סמוך. אין זה ראיה שלא יבוא סמוך לעולם בשום מקום. שלפעמים יבוא המתואר על התואר. ולפעמים הוא דבוק לדבר אחר. והיינו הא דאמרינן בגמרא דריש פסחים. דמעיקרא ס"ד דאור בוקר הוא שם התואר עם המתואר. האור הוא בוקר. ומשנינן דה"פ. אור של בוקר. שהוא ש"ד סמוך. והרבה במקרא כיוצא בהם. פעם יבוא התואר עם שם העצם המתואר בו. ופעם יסמך לדבר אחר. שייוחס אליו. וכן חי ה'. ענינו חי שהוא ה'. וכשהוא אומר חי העולם. ענינו חי של העולם. בדמות סמוך. בין יהיה חי שם או תואר וכנזכר. <b>א"כ</b> לפ"ז אין לו סיוע מהרמב"ם ז"ל. אף לפי הבנתו בדבריו. שסבור בחי שהוא שם דבר. כשנסמך לאחד מהנבראים הוא בציר"י. מהטעם שהזכיר. שהם וחייהם שני דברים: אבל מלת חי כשהיא תואר. כבר תהיה נסמכת באופן שאמרנו. דהיינו חי העולם או העולמים. שענינו החי האמיתי שבעולמים. הוא האל ה' יתברך. רק חי פרעה. לא היה אפשר לאמר בפת"ח. וק"ל. 
+<b>ועוד </b>תימה גדולה שמדברי הרמב"ם ז"ל יש ראיה ברורה. לסתור דעת הרב תי"ט. שהרי לדעתו של הר"מ (שהיא פשוטה ומאומתת למבינים בלי ספק) חיי הנבראים והמלאכים בכללם. נפרדים הם מהם. שהם וחייהם אינם דבר אחד. שעל כן מטעם זה באו בציר"י בכל מקום. להורות על פירודם. שאינם חיים אמתיים בהחלט. 
+<b>ולפי </b>דברי בתי"ט. היתה שבועת המלאך בחיי העולם. ומבואר מדברי הר"מ ז"ל הנזכר. שחיי העולם והעולמים. הם כחיי המלאכים ושאר הנבראים. שהם וחייהם שנים. וכן הוא פשוט. ואין א"כ חיותם דבר אמיתי בחיוב. והיאך נשבע בו המלאך. הלא נודע את אשר פירשו רש"י ז"ל פרשת מקץ. שלכן נשבע יוסף בחי פרעה. לפי שכיון לשקר. ודוק. 
+<b>ומ"ש </b>הרב תי"ט. שהמכוון בחי העולמים שהוא הבורא. זהו מאמר סותר את עצמו. על פי פירושו בכתוב הנזכר. בדרך שיסכים לדעת הרמב"ם הנזכרת. שהרי דעתו בחיי פרעה. וכן של המלאכים והעולמות. כל שהוא נברא. חייו מקריים. ואינם עצם אחד בהם. שחייהם נשואים עליהם דרך מקרה. למה שאינם מחוייבי המציאות. ולכן הם צרויי"ם. לפי שאינם דבר מחויב ואמיתי בעצם. ואיך יאמר שהוא השי"ת. ויתעלה מזה עילוי רב. ואע"פ שהשי"ת הוא סבת חיי כל הנמצאים. כענין ואתה מחיה את כולם. להיותו ית' סבה רחוקה לכל כמ"ש סבת הסבות יתברך וית"ש לעד. אין זה המכוון בחיי העולם. שאם בבחינה זו. אף הוא יתברך חיי פרעה. ודוק. 
+<b>אלא </b>ודאי אין פירוש הכתוב כמ"ש הרב תי"ט. גם לא דרך הרמב"ם ז"ל דרכו. וכרחוק מזרח ממערב רחק מחשבות הר"מ ממחשבותיו. ואף הר"ש ארקוולטי. לא עמד על דעת הר"מ בזה ולא ירד לסוף דעת בעל העקדה. כי מה שהשיב עליו הרש"א. אין תשובתו ממין הטענה. מה שטענו לא הודה. ומה שהודה לו לא טענו. שהרי טענת בעה"ע ז"ל היא שלא ימצא בלה"ק בגזרת חיים שם נפרד (וכמ"ש גם רד"ק עם שכבר חשב כך רי"ח אך בחי הפתוח. לא עלה כך ע"ד אדם מעולם) והרש"א השיבו ממי הים (שמלבד שאין זו תשובה כי אין לדמות הגזרות זו לזו בזה הענין. כי מה שימצא באחד. לא יחויב המצאו באחרת) שהוא ג"כ בלתי נפרד. והוא שם הרבים ממש. כמו מים בתשלומו. כאשר תאמר מן שמים. שמי השמים. וכן חי פרעה. שם הרבים הוא. והראוי חיי. כמו חיי שרה. ואין זה שם נפרד. אלא לשון רבים. רק שהוקל בסמיכות. 
+<b>אכן </b>ברורה דעתו של בה"ע. והמה לא ידעו דרכיו. על כן רחקו מעליו. וגם הוא ז"ל ידע שיצדק לומר חי בסמיכות. ולא על חי שבציר"י. נתקשה בה"ע לדעת הר"מ. אלא על חי הפתוח. לפי שהוא ז"ל הבין בדעת הר"מ. שחי בפת"ח. הוא שם נפרד מן חיים שם הריבוי. ולא אותו שבציר"י. עד"ז בנה המופת להשיב עליו. שאם כדברי הר"מ. שלכן הוא אומר חי פרעה בציר"י. לפי שחיי הבעלי חיים עם עצמן. שני דברים הם. נמשך מזה. שסבור הר"מ בפירוש הכתוב חי פרעה. שהוא שם המקרה. כאילו כתוב חיי פרעה. ויחוייב ג"כ מזה המאמר. שחי ה' הפתוח. יהא ג"כ שם דבר של חיות. לא לשון בינוני או תואר. שנראה ודאי. שאופן שמוש לשון זה של שבועה בכל מקום שנאמר. דרך אחד לו. שימושו והוראתו שוה. בכל המקומות שכתוב כלשון זה. רצוני. שאם המכוון בחי פרעה. שהיתה השבועה בחייו של פרעה המקריים. כמו כן לשון הכתוב חי ה'. כך יתפרש בהבדל הרצון בו. שהיא שבועה בחי של ה'. כלומר חיותו שהיא עצמותו. ונולד לנו מזה שמלת חי בפת"ח. על כרחך הוא שם נפרד. מקיבוץ חיים שם הרבים. שזה היחיד ממנו. שבא בפת"ח. לדעת הר"מ. לפי שהשי"ת הוא וחייו אחד. על כן נאמר בו יתברך השם דבר של חיות בלשון יחיד. <b>ועל</b> זה יפה השיב בה"ע. שלא ימצא בלה"ק שם נפרד (וזה אמנם סוד מס"ת. וכן בשם שמים שלא יתפרד. המ"י) ר"ל לשון יחיד מן חיים. שהוא שם בלשון רבים מקובצים. ולא נמצא ממנו הנפרד האחד במקרא. כמו שלא נמצא בגזרות מים ושמים. לשון יחיד הנפרד מהם. וכשנפלה מהם המ"ם בסמיכות. ונאמר מי הים. שמי השמים. עדיין הם עומדין בהוראתן הראשונה. שהם שמות בדרך הריבוי. אלא שהוקלו בסמיכות. וזה ברור בלי ספק בעולם. שזוהי כוונת בה"ע. והם דברים נכונים. 
+<b>ולא </b>נעלם מבה"ע. שיתכן לומר חי בציר"י. על משקל מי. אך זה איננו נפרד. אלא שם הרבים כשהיה. אבל דעתו של בה"ע היא. כשבאו בכתוב בלשון שבועה. בין בציר"י אי בפת"ח. אינם שמות דברים. כי אם פועלים בינונים או תוארים. ויפורש חי פרעה. כמו שחי פרעה בזמן. לא שבחייו נשבע. וחי ה'. ג"כ פירושו כמו שהשי"ת חי וקים לעולם. ולא נשבע בחייו של השי"ת. ונמצא חי בציר"י ג"כ. שהיא בינוני. כמו וחי אחיך עמך. פעל עבר. והעבר והבינוני שוים בבעלי הכפל (כה"ד רד"ק במכלול ובשרשים. שחי שרשו חיי) וכן חי בפת"ח. לפעמים ישמש במקום בינוני. כמו וחי עמך. או תואר הילוד החי. וזוהי דעתי בחי העולם שבדניאל. שלא נשתנה מפני הסמיכות. ואיננו ש"ד בלשון רבים סמוך. כי אפ בינוני או תואר (שהוא החי הנמצא. ואין בעולם עוד חי אמיתי זולתו) כחי בפת"ח. ויתחלפו. כמו גיא בציר"י. וגיא בפת"ח. הבאים זה תחת זה. 
+<b>וא"כ </b>כך י"ל חי העולם בפת"ח. כמו בציר"י אדרבה. הפתוח הוא לשון יותר מבורר. שהכוונה בו ודאי על השי"ת. משא"כ חי בציר"י. שכבר ישמש שימוש ש"ד בלשון רבים. ואז אין הכוונה על השי"ת בהחלט. כי בסתם לא יתואר השי"ת בשהוא חיי הנבראים המקריים (אלא הוא מחיה את כולם. מסבב חייהם. ומקנה אותם חיותם. ע"ד ותחיינה את הילדים. בבחינת הסבה. עם שאינה דומה סבה קרובה ובלתי עצמית. לרחוקה ראשונה ועצמית. מובן לחכמי לב) וכמ"ש לעיל שהיא דעה אמיתית אצל החכמים כולם. ופשיטא לדעת הרמב"ם. שהוא טעות. שחי בציר"י. לעולם מורה על חיות מקרי בלבד המובן אצל כל החיים המהלכים תחת השמש ונבראו עמו. ועוד כדברי המזרחי אינו כ"א הוראת מקום (עם שדבריו צ"ע). 
+<b>ותמה </b>על עצמך. עד שהיה נבוך הרב תי"ט. להביא לו סמך ראיה מן המקרא. מדוע לקח כתוב זה המסופק מאד. והנה יש לנו כתוב הדר ברור ביותר. וגם הוא נמצא בדניאל (ד') ולחי עלמא שבחת והדרת. שהוא פתוח. וזו היא ודאי ראיה שאין עליה תשובה. וכלום נשאר עוד פתחון פה אחרי זאת. ובודאי אילו זכו המפקפקים ומסופקים לזכור מקרא זה. לא היו מגמגמים עוד בדבר. 
+<b>ואין </b>להתעקש מלקבלו לפי שהוא לשון תרגום. שזה. שטות למסרב. שהרי ראינו ששוה כאן הארמי ללשון עברי ולא נשתנה כל עיקר. והלא בלי ספק יותר נכון וברור ללמוד ממנו. מאחר ששם הוא ג"כ נסמך לענין שבח וקילוס. שלא יתכן בשום אופן בלתי להשי"ת לבדו. כמו שהוא הענין גם במטבע ברכות. משא"כ בלשון שבועת המלאך כנזכר. ואין להרהר עוד מעתה. שגם הרב תי"ט ודאי היה חוזר בו אילמלא ראה זה. 
+<b>ועוד </b>אני תמה. מי הביא כל הבלבול הזה. ומי הגיד להם. כי אל האמור כאן מופסק משם חי שעמו. ומדוע לא נאמר. שהם סמוכים דבוקים חזרו למלת העולמים. ר"ל אל חי. של העולמים. והלא באו מדובקים יחד כמה פעמים. ובכל מקום שנמצא אל חי. פתוח הוא. 
+<b>גם </b>כך העידו בשם הגאון המופלא מהר"ל מפראג ז"ל רבו של התי"ט. ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וכ"ש שיש לנו להאמין לקול האות האחרון שחזר בו בתי"ט (והדר ביה בתר דקבלה מרביה) וכפי מה שהעידו שני עדים והם בעדותן זאת אינן נוגעין. וכך משמע לי בהדיא במדרש הנעלם. פרשת חיי שרה (ד' אמשטרדם דק"ל ע"א בסופו) וכן בזוהר תולדות (דקלה"ב) ועוד בזוהר ויצא (דקסד"א) וריש פרשת מקץ (דקצג"ב) ובפ' ויגש (דרז"ב) וכן עוד שם בסיום סדרא (דריא"ב בראשו) ובזוהר תרומה (ח"ב דקלח"א) ובהקדמת הזוהר (ד"ו) וכן מצאתי ג"כ בספר החיים. עיין במערכת המדות שכתב בשם שערי צדק (וכן ראיתי עתה בעיני בספר שצ"ד. מפורש כתוב. שלא יקרא בחי העולמים. אלא בחי העולמים. ר"ל פתוח. והרי זה מבואר שנמנע לקרותו בציר"י. וכך הוא בעיני כחרוף. שנראה כמאמין ועובד לרבוי ח"ו. והבן) וכן מפרשי ספר המערכת (דעז"א) כתבו בפשיטות שצ"ל בפת"ח. וכן מפורש עוד בריש שער שני מספר שערי אורה ע"ש. תהלה לאל חיי שהאיר עיני. והזמין לי עדים נאמנים לדברי. ונמצאו דברי חכמים הקדומים חיים וקיימים. ועוד הארכתי בספר לו"ש. והוספתי נופך על תשובות באנשי און כח גבורת מלאכת הדקדוק מהרש"ת ובע"ת. יעויין משם. 
+סליקא לה מסכת תמיד 
+הצעה למסכת מידות 
+<b>עיין </b>מה שהקדים הר"מ למסכתא זו. מענין התועלת הנמשך לנו מלמוד ענין זה. עתה בגלות. ומ"ש עליו תי"ט. <b>לכאורה</b> משמעות לשונם נוטה לומר שלעתיד יעשו בני ישראל אשר היו בימי יחזקאל. השומעים את דברי נבואתו בענין הבית השלישי. את הבנין ההוא. המה יבנוהו בידיהם. בצורתו ותכונתו אשר למדו אז מפיו. ככה ��עשוהו בפועל לעתיד. והנה עם שסימנים מצא לו הר"מ. ע"פ פשוטו של מקרא (בס"י סמ"ג) שכתוב וישמרו את כל צורתו ואת חוקותיו ועשו אותם (וכן למד רד"ק משם ראיה לת"ה) אבל יש להפליא. איך נעלם מר"מ ורד"ק ונלוה עליהם התי"ט. מה שארז"ל. שהבית השלישי לא יהא מעשה ידי אדם (כמ"ש רש"י ותו' פל"ה) וכל המדרשים מלאים מזה. שאינו אלא בנין בידי שמים (אע"פ שיחזור גשמי בלי ספק. כענין הלוחות שירדו מן השמים. ונתגשמו באויר העולם התחתון הזה. ככה יהא בהמ"ק העתיד בלי ספק. ע"ס שמוש) ולא חלו בו ידי ב"ו. ויורידהו ה' בנוי ומשוכלל פתאום. כי יהא נצחי לא יחרב עוד. ולא ישלוט בו אדם כראשון (אם ה' לא יבנ' בית שוא עמלו בוניו) ואף את"ל שיבנה ע"י אדם הלא ודאי לא יבנה אלא ע"י אליהו ז"ל ומשיח. כ"ש אחר שידענו שאין בנין ב"ש דומה לשלישי. רק בדברים מעטים. הא ודאי לא יבנה ולא יעשה הבנין הנכון והנשא ההוא. אלא ע"י רם ונשא וגבוה מאד. <b>אלא</b> העקר ההוא בכוונת למוד מסכתא זו. שמצוה לעסוק בתורת הבנין. ונחשב כאילו עוסקים בבנינו בפועל. כענין קריאת פרשת קרבן ולמוד סדר קדשים שנחשב כהקרבה ממש. ולהקרבה הלא צריך בית. וגם כדי שנזכור תמיד ונצפה שישוב ויבנה בית שלישי. ב"ב. ולא נתייאש ולא נסיח דעתנו מהגאולה וישועה הקרובה. <b>ובאמת</b> יש לשום לב. מה ראו חכמים על ככה לגלות קלוננו. להזכיר מה שאבדנו בעוננו. להיות חרפה לשכננו. וקלסה לגויי הארצות. לשחוק וללעג מרבה להכיל. להעלות על שפתנו. ולזכור באור בנין בית תפארתנו. השמם והחרב בחטאינו. הלא טוב לנו לשתוק ממנו. כשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו. כוסה קלון ערום וחכם יחשב. <b>על</b> כן אני אומר. כל זמן שאנו עוסקים בתורת בנינו. הרי הוא כאילו לא חרב. ועדיין עומד בנוי על מכונו. להקריב בו ג"כ בשלום פרים שפתנו אתנו. ע"ד שאמרו ז"ל כל העוסק בתורת עולה. כאילו הקריב עולה (ולכונה זו קראתי שם חידושי להלכות בית הבחירה <b>בנין בית הבחירה</b> ר"ל שבלמוד הלז אנו בונים אותו ממש. נוסף על הוראתו הפשוטה. שהוא מלמד איכות הבנין) והעוסק בלמוד בנינו. בונהו באמת בשמים מעלותיו וצורותיו הרוחניות. והגדתו על ארץ יסדה להחיש צאתו לפועל. לכן המזכירים את ה'. אל דמי לכם עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ. כי על פי הדברים האלה כרתי ברית לעיני להתבונן על פתולה אלהים נפתלתי ירושלם הבנויה כעיר שחוברה קרית מלך רב. לחקור מצבה וגבולה הרריה ויסודיה אגלה בעזה"י. להבין בעבר. ולקחת ממנו שמץ דבר נשמע בה לעתיד. שתהא עכ"פ דוגמא מעין ירושלם הישנה הקדומה. וכמצוה עלינו בכתוב. סובו ציון והקיפוה וגו' למען תספרו ליום אחרון. כן יזכנו הי"ת ברחמיו לראות בטוב ירושלם ותחז בציון עינינו. אל ה' אלהינו. עד שיחננו. כי"ר אמן. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Temurah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,135 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Temurah
+לחם שמים על משנה תמורה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל </b>לאתויי יורש. היכא דלא אמר המקדיש כל הרוצה להמיר. יבוא וימיר. 
+<b>לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור </b>כולהו דישראל. <b>אבל</b> כהנים בשל עצמן ממירין בכולן. וכן בשל ישראל כי אמר הרוצה להמיר ימיר. 
+<b>רש"א אין ממירין אלא אחד באחד </b>שנא' בהמה בבהמה. לא בהמה בבהמות כו'. א"ל מצינן בהמות שקרוין בהמה. שנאמר ובהמה רבה. ור"ש בהמה סתם לא אקרי. <b>תימה</b> והכתיב בהמה ורמש. האדם והבהמה אל ירעו. ודכותה טובא. <b>ואי</b> הואי התם. אמינא טעמייהו דרבנן. דאמרי לר"ש. אטו כי כתיב בהמות. מי לא משמע נמי בהמה חדא. דכתיב הנה נא בהמות אשר עשיתי. בהמות הייתי עמך. שאל נא בהמות ותורך. בהמות שדה תערוג. הא בהדיא טובא. דבהמה מיקריא בהמות. אלא לא שנא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עתי"ט </b>ד"ה אין. דרמי תו' דיומא. על תו' דסוכה. <b>לא</b> ידע מר דשל יומא הן של מהר"מ מרוטנבורג. כמו שנראה מתוכם בפירוש. ושל סוכה. מבעלי תו' אחריני נינהו. גברא אגברא קרמי. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שזמנן קבוע</b> לא בחדא מחיתא מחתינהו. דחבתי כ"ג זמנם קבוע בכל יום. ופר יוה"כ קבוע לו יום מיוחד בשנה. <b>מ"ש</b> הרע"ב הלכה כר"מ. בראותי כן תמהתי לפום ריהטא. דלא שייך בהא פיסקא דהלכה. כיון דליכא מאן דפליג אלא בטעמא. 
+<b>איברא </b>גברא רבה אמר מילתא. לא תהוי חוכא. תיתי לי דכי שכיבנא נפק לאפאי דמתריצנא לה שפיר. דצריכא רבה ולפני ולפנים צריכא. דנ"מ מנה טובא מהני תרי טעמי לדינא נמי. מלבד דאיכא למטעי בטעמא דת"ק. דתלי טעמא דדחיה בקרבן צבור. דנפק מנה חורבא. דאתי למשרי פר העלם. ושעירי ע"א דצבור. לדחויי שבת וטומאה. <b>תו</b> איכא נפקותא טובא בדינא אליבא דהילכתא. בפר יה"כ אם שחטו ומת. מי מקרי חטאת שמתו בעליה. ולמיתה אזלא. והיינו כר"מ. דס"ל קרבן יחיד הוא. משא"כ לת"ק. דחשיב ליה קרבן צבור. נפק שני בדמו. <b>תו</b> נ"מ לבעיא דר"א. אם עושה תמורה. כדאיתא בגמרא דפרק הוציאו. ואע"ג דלא סלקא הכי במסקנא. מיהו צריכא וצריכא. <b>אלא</b> דאכתי קשיא עליה דרע"ב. מנליה למפסק הלכתא כיחידאה. אע"ג דסתם מתניתין ר"מ. <b>ועוד</b> דלפום מסקנא דההיא סוגיא. ל"פ בה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ר"א </b>חשב תי"ט להוכיח שהוא רבי אלעזר בלי יו"ד. מחמת שראוי להקדים הקודם בזמן. ואינה ראיה. עמ"ש בס"ד בשי"ע (סקל"א דקכד"א). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו </b>ש"מ בשל ישראל. אין עבודתה שלו. ליתנו לבן בתו או לבן אחותו כהן <b>ודלא</b> כרש"י לקמן פ"ז מ"ג. אלא של משמר היא. והן מפיסין ביניהן. כמ"ש פ"ב דיומא משנה ז'. ועמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>הרי אלו כבכור כו'. </b>אפילו לאחר שנפל בהן מום ונפדו כו' ואגב ריהטיה כתב ונפדו. דהא תנן בסיפא ואין נפדין לשון תי"ט. <b>ולא</b> הבינותיו. דהא דתנן אין להן פדיון. פירושו. ולא מהני להו. דאפילו נפדו. כדלא נפדו דמו. ואינהו נמי הכי קאמרי. אפילו כו' ונפדו. לאו מידי הוא. וצ"ע. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהיתה מעוברת</b> בבהמה לא מצינו שנתנו חכמים שיעור לימי גמר צורת הולד (כי באשה שיערו ארבעים יום. פחות מזה. מיא בעלמא נינהו) <b>ונראה</b> דבהכרת העובר תליא מילתא. דהא מעוברת בעינן (ומקמי הכי ודאי לא מצי מקדיש. דהו"ל דבר שלא בא לעולם) כדתנן. א"כ בהכרח צריך שיוודע עוברה. 
+<b>ושמא </b>בשליש ימי עיבורה. ניכר הוא. כמו באשה. היינו בגסה שלשה חדשים. ��בדקה. חמשים יום. ומהכרת עובר ואילך. הו"ל בא לעולם. כמ"ש פ"ג דקדושין (ועמ"ש בס"ד פ"ט דבתרא) <b>ובת</b> כמה תהיה הבהמה לחוש לעבורה. ולא קודם. ערפ"ג דבכורות. ואם טינפה דקה. או ילדה. ובגסה שילדה. או שהפילה שיליא. אין לחוש לעבור עד אחר שלשים יום. 
+<b>אם זכר עולה </b>לרש"י ורע"ב דבכור לא קדיש אלא ברחם. <b>ר"ל</b> בצאתו מרחם. דכתיב פטר רחם בשעה שפוטר את הרחם. 
+<b>ואם נקבה כו' </b>בבהמת קדשים איירי. ובהקדישה ואח"כ נתעברה. 
+<b>ואם נקבה זבחי שלמים כו' </b>הכא דלמיתה אזיל. רשאי לשנותו אף לשלמים. <b>ובהכי</b> ניחא דלא תקשי רישא. עולה אין. שלמים לא. דלא שרי לנחותיה מקדושתיה. 
+<b>אם זכר עולה</b> כו' אע"ג דיכול לעשותו שלמים כו'. תי"ט. <b>ר"ל</b> בבהמת קדשים. א"נ בחולין. שאינה מבכרת. כך נ"ל לדחוק לפרש כוונתו. אע"פ שאינו נראה כן מלשונו הסתום. ונדמה תמוה לכאורה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אתנן כלב</b> הילך טלה ותלין כלבתך אצלי. רש"י. <b>נראה</b> הוא הדין אם אמר הילך טלה. ותלין שפחתך. אצל כלבי. הרי זה האתנן מותר. שאין זנות לבהמה. 
+<b>שנים ולא ארבעה</b> שניהם דכתב קרא פלגינן. משום דמייתר לגמרי. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה ול"ד. צ"ל דאפילו להדיוט אסר ר"א. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הקדש עילוי </b>כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן מסיים בה רש"י כדי שיטול את העור. ותו' כ' דלא נהירא כו'. 
+<b>דעדיפא </b>הו"ל למימר. דבורכא היא. עיין לעיל פ"ג מ"ד. 
+<b>בפירוש </b>רע"ב ד"ה הקדש. צ"ל אם נדר נותן דמיו. ואם נדבה נותן טובתה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>וכן חיה </b>כו' אע"ג דלא אתי לאחלופי. תשרף. שכך היא המדה. דלא פלוג רבנן. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>חמץ בפסח ישרף. </b>עמ"ש בס"ד בלחם שמים פ"ב דפסחים. ובמור וקציעה (סתמ"ו). 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,138 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Temurah
+לחם שמים על משנה תמורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Temurah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל </b>לאתויי יורש. היכא דלא אמר המקדיש כל הרוצה להמיר. יבוא וימיר. 
+<b>לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור </b>כולהו דישראל. <b>אבל</b> כהנים בשל עצמן ממירין בכולן. וכן בשל ישראל כי אמר הרוצה להמיר ימיר. 
+<b>רש"א אין ממירין אלא אחד באחד </b>שנא' בהמה בבהמה. לא בהמה בבהמות כו'. א"ל מצינן בהמות שקרוין בהמה. שנאמר ובהמה רבה. ור"ש בהמה סתם לא אקרי. <b>תימה</b> והכתיב בהמה ורמש. האדם והבהמה אל ירעו. ודכותה טובא. <b>ואי</b> הואי התם. אמינא טעמייהו דרבנן. דאמרי לר"ש. אטו כי כתיב בהמות. מי לא משמע נמי בהמה חדא. דכתיב הנה נא בהמות אשר עשיתי. בהמות הייתי עמך. שאל נא בהמות ותורך. בהמות שדה תערוג. הא בהדיא טובא. דבהמה מיקריא בהמות. אלא לא שנא. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עתי"ט </b>ד"ה אין. דרמי תו' דיומא. על תו' דסוכה. <b>לא</b> ידע מר דשל יומא הן של מהר"מ מרוטנבורג. כמו שנראה מתוכם בפירוש. ושל סוכה. מבעלי תו' אחריני נינהו. גברא אגברא קרמי. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שזמנן קבוע</b> לא בחדא מחיתא מחתינהו. דחבתי כ"ג זמנם קבוע בכל יום. ופר יוה"כ קבוע לו יום מיוחד בשנה. <b>מ"ש</b> הרע"ב הלכה כר"מ. בראותי כן תמהתי לפום ריהטא. דלא שייך בהא פיסקא דהלכה. כיון דליכא מאן דפליג אלא בטעמא. 
+<b>איברא </b>גברא רבה אמר מילתא. לא תהוי חוכא. תיתי לי דכי שכיבנא נפק לאפאי דמתריצנא לה שפיר. דצריכא רבה ולפני ולפנים צריכא. דנ"מ מנה טובא מהני תרי טעמי לדינא נמי. מלבד דאיכא למטעי בטעמא דת"ק. דתלי טעמא דדחיה בקרבן צבור. דנפק מנה חורבא. דאתי למשרי פר העלם. ושעירי ע"א דצבור. לדחויי שבת וטומאה. <b>תו</b> איכא נפקותא טובא בדינא אליבא דהילכתא. בפר יה"כ אם שחטו ומת. מי מקרי חטאת שמתו בעליה. ולמיתה אזלא. והיינו כר"מ. דס"ל קרבן יחיד הוא. משא"כ לת"ק. דחשיב ליה קרבן צבור. נפק שני בדמו. <b>תו</b> נ"מ לבעיא דר"א. אם עושה תמורה. כדאיתא בגמרא דפרק הוציאו. ואע"ג דלא סלקא הכי במסקנא. מיהו צריכא וצריכא. <b>אלא</b> דאכתי קשיא עליה דרע"ב. מנליה למפסק הלכתא כיחידאה. אע"ג דסתם מתניתין ר"מ. <b>ועוד</b> דלפום מסקנא דההיא סוגיא. ל"פ בה. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ר"א </b>חשב תי"ט להוכיח שהוא רבי אלעזר בלי יו"ד. מחמת שראוי להקדים הקודם בזמן. ואינה ראיה. עמ"ש בס"ד בשי"ע (סקל"א דקכד"א). 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו </b>ש"מ בשל ישראל. אין עבודתה שלו. ליתנו לבן בתו או לבן אחותו כהן <b>ודלא</b> כרש"י לקמן פ"ז מ"ג. אלא של משמר היא. והן מפיסין ביניהן. כמ"ש פ"ב דיומא משנה ז'. ועמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>הרי אלו כבכור כו'. </b>אפילו לאחר שנפל בהן מום ונפדו כו' ואגב ריהטיה כתב ונפדו. דהא תנן בסיפא ואין נפדין לשון תי"ט. <b>ולא</b> הבינותיו. דהא דתנן אין להן פדיון. פירושו. ולא מהני להו. דאפילו נפדו. כדלא נפדו דמו. ואינהו נמי הכי קאמרי. אפילו כו' ונפדו. לאו מידי הוא. וצ"ע. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שהיתה מעוברת</b> בבהמה לא מצינו שנתנו חכמים שיעור לימי גמר צורת הולד (כי באשה שיערו ארבעים יום. פחות מזה. מיא בעלמא נינהו) <b>ונראה</b> דבהכרת העובר תליא מילתא. דהא מעוברת בעינן (ומקמי הכי ודאי לא מצי מקדיש. דהו"ל דבר שלא בא לעולם) כדתנן. א"כ בהכרח צריך שיווד�� עוברה. 
+<b>ושמא </b>בשליש ימי עיבורה. ניכר הוא. כמו באשה. היינו בגסה שלשה חדשים. ובדקה. חמשים יום. ומהכרת עובר ואילך. הו"ל בא לעולם. כמ"ש פ"ג דקדושין (ועמ"ש בס"ד פ"ט דבתרא) <b>ובת</b> כמה תהיה הבהמה לחוש לעבורה. ולא קודם. ערפ"ג דבכורות. ואם טינפה דקה. או ילדה. ובגסה שילדה. או שהפילה שיליא. אין לחוש לעבור עד אחר שלשים יום. 
+<b>אם זכר עולה </b>לרש"י ורע"ב דבכור לא קדיש אלא ברחם. <b>ר"ל</b> בצאתו מרחם. דכתיב פטר רחם בשעה שפוטר את הרחם. 
+<b>ואם נקבה כו' </b>בבהמת קדשים איירי. ובהקדישה ואח"כ נתעברה. 
+<b>ואם נקבה זבחי שלמים כו' </b>הכא דלמיתה אזיל. רשאי לשנותו אף לשלמים. <b>ובהכי</b> ניחא דלא תקשי רישא. עולה אין. שלמים לא. דלא שרי לנחותיה מקדושתיה. 
+<b>אם זכר עולה</b> כו' אע"ג דיכול לעשותו שלמים כו'. תי"ט. <b>ר"ל</b> בבהמת קדשים. א"נ בחולין. שאינה מבכרת. כך נ"ל לדחוק לפרש כוונתו. אע"פ שאינו נראה כן מלשונו הסתום. ונדמה תמוה לכאורה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אתנן כלב</b> הילך טלה ותלין כלבתך אצלי. רש"י. <b>נראה</b> הוא הדין אם אמר הילך טלה. ותלין שפחתך. אצל כלבי. הרי זה האתנן מותר. שאין זנות לבהמה. 
+<b>שנים ולא ארבעה</b> שניהם דכתב קרא פלגינן. משום דמייתר לגמרי. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה ול"ד. צ"ל דאפילו להדיוט אסר ר"א. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>הקדש עילוי </b>כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן מסיים בה רש"י כדי שיטול את העור. ותו' כ' דלא נהירא כו'. 
+<b>דעדיפא </b>הו"ל למימר. דבורכא היא. עיין לעיל פ"ג מ"ד. 
+<b>בפירוש </b>רע"ב ד"ה הקדש. צ"ל אם נדר נותן דמיו. ואם נדבה נותן טובתה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>וכן חיה </b>כו' אע"ג דלא אתי לאחלופי. תשרף. שכך היא המדה. דלא פלוג רבנן. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>חמץ בפסח ישרף. </b>עמ"ש בס"ד בלחם שמים פ"ב דפסחים. ובמור וקציעה (סתמ"ו). 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,464 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim
+לחם שמים על משנה זבחים
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה זבחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים: 
+<b>כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן </b>כייל בין שינוי קודש. בין שינוי בעלים. דבתרווייהו הזבחים כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. כדפריש הרע"ב בסמוך. גבי פסח וחטאת. דפסילי בתרווייהו. <b>והא</b> דשינוי בעלים פוסל. או אינו מרצה. אינו אלא בזריקה. כגון ששוחט או מקבל ומוליך קרבן ראובן. על מנת לזרוק דמו לשם שמעון. הכי איתא בהדיא בגמרא (דד"א) דשינוי בעלים אינו בארבע עבודות. לפי שאין כפרה אלא בדם. והוא הקובע שם בעלים שמתכפרין בו. 
+<b>עוד </b>צריך לידע. דשינוי קודש. ישנו בצבור כביחיד (וכל הזבחים שהן כשרין ביחיד שלא לשמן. כשרין בצבור. והחטאת פסולה בשניהן בשינוי קודש) משא"כ בשינוי בעלים. דליתיה בצבור. לפי שכולן בעליו. ולכן אינו פוסל אפילו בחטאת שלהן. <b>ומ"ש</b> הרע"ב ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים. אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן. עלו לצבור. שהשחיטה מושכתן כו'. <b>לשונו</b> זה לקוח מפירוש הר"מ. ופשוט שכוונתו במה שאמר. אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן. היינו שלא לשם צבור. אלא לשם יחיד (דשינוי קודש. ודאי איתיה בצבור כביחיד. כדאמרן. אלא לשינוי בעלים נתכוין) דמיקרי נמי שלא לשמן. ודייק לה שפיר. מדתנן שלא עלו לבעלים. דלא אצטריך. מסתייה דלימא שלא עלו לשם חובתן. ופשיטא דחובה אקרקף גברא רמי. אלא הא אתא לאשמועינן. דשני לן בשינוי בעלים. בין זבח דאית ליה בעלים מיוחדים. לזבח שיד הכל שוין בו. <b>ובהא</b> אתי שפיר דלא קשיא קושית התו'. שדקדקו מנא ליה לתלמודא שינוי בעלים. דקאמר אשכחן שינוי קודש. שינוי בעלים מנליה. משמע דאמתני' קאי. וכולה מתני' לא משתמעא כלל שינוי בעלים. ונכנסו בדוחק <b>ואליבא</b> דהר"מ ניחא טפי. דודאי אמתני' קאי. דקשיא ליה לתלמודא נמי. לישנא לבעלים וצריך לומר דאתי לפלוגי בשינוי בעלים. בין יחיד לצבור. שמעת מנה. דפשיטא ליה לתנא דידן שינוי בעלים נמי הוי שינוי. להכי פריך מנא ליה. 
+<b>וצריך </b>עיון אי איתא לפלוגתא דב"ש וב"ה. דרפ"ד לקמן. בנזבחים שלא לשמן. 
+<b>שנזבחו </b>הוא הדין למליקה בעוף. כדתנן בפ' ששי דמכילתין. וגם עופות בכלל זבחים בלשון חכמים. משא"כ בלשון תורה. עיין מ"ש מנחות פ"ט מ"ו. 
+<b>החטאת באה על חטא </b>איכא דאין באין על חטא חטאת יולדת ואשם מצורע כו' תו'. 
+<b>ובאמת </b>גם הן באין על חטא. אע"פ שאינו מבואר בכתוב. כבר בארוהו חכמים באגדה. כדאיתא בפ' המפלת. ובפ' יש בערכין. ובכמה מקומות. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>עזריה </b>ובס' יוחסין כתוב. שהוא אביו של ר"א בן עזריה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שבעים ושנים זקן </b>עמ"ש בס"ד פ"ק דהוריות מ"ד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ובהלוך </b>עבודה היא שהרי פסולה בזר. ש"מ שכל הכשר בזר. לאו עבודה. וקשיא שחיטה. תי"ט <b>ולא</b> קשיא מידי. שאני שחיטה. דאע"ג דמעטה קרא דלא בעיא כהונה. אבל מכל מקום עבודה שאי אפשר לבטלה היא. וכי אמרינן דעבודה הכשרה בזר לאו עבודה לענין מחשבה. היינו דווקא בעבודה שאפשר לבטלה. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כרע"ב </b>דכתב ובא השמש וכ"כ הר"מ כלומר וטהר מכלל שהוא טמא כו' ותימה דבריש ברכות מפרש וטהר יומא. תי"ט. <b>לק"מ</b> שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ותרתי שמעינן מנה. מדכתיב וטהר. ולא כתיב וחשך היום או ויחשך היום. הא ודאי אגברא קאי. מיהו מדלא כתיב ויטהר. דרשינן נמי וטהר יומא. מיהת לא נפיק קרא ממשמעותיה לגמרי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>והזורק </b>באיזו זריקה אמרו. עיין לקמן ריש פ"ד. <b>ונראה</b> הוא הדין לענין פסולא דשלא למקומן. כמו שכתבתי שם בס"ד. 
+<b>כמצותו </b>ז"ל תי"ט פי' רע"ב דגבי פגול כתיב לא ירצה. כדכתיב גבי כשר ירצה לכפר רש"י. ולא ידעתי למה לא כתב לרצונכם תזבחוהו כו' ע"כ. <b>לא</b> ידע מר שאין כפרה אלא בדם. ובמתיר עסקינן. ועוד ירצה מירצה גמרינן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לאכול כחצי זית </b>בפיר"מ. וז"ל ראוי לידע בכאן שאם חשב על חצי זית (חוץ לזמנו ועל חצי זית) חוץ למקומו. ועל חצי זית חוץ לזמנו. כך נ"ל להגיה. שחסר מלשונו. מה שסגרתי כאן בין חצאי לבנה. עם שהלשון אח"ז בין שקדמה כו'. הוא קצת קשה להבין לפ"ז. אולי נשמטו עוד איזה מלות בהעתק. אך מ"מ גם הוא אמת. כי בין שמחשבת שני חצאי זיתים היו בהפסק מחשבת פסול דחצי זית ביניהם. או לא הפסיקם מחשבה דחצי זית פסול. הכל אחד לדינא. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשרה </b>ערע"ב דמשום טמאין בלבד נקט דיעבד. <b>ותו</b> בקדושין (דעו"ב) כתבו. דלכתחלה אין שוחטין אלא מיוחסין. ועיין מה שכתבתי בפ"י יוחסין בס"ד. ובמו"ק (י"ד ס"א) ובתשובה כ"י. ובהגהותי על רא"ש ריש חולין. 
+<b>ובעבדים </b>אפי' כנענים שמלו וטבלו. אבל שחיטת נכרי. (נ"ל גם גר תושב בכלל) נבלה. כמ"ש ריש חולין. 
+<b>אפילו בקדשי קדשים </b>לענין שחיטת פר יום הכיפורים. עיין מ"ש בס"ד מ"ג פ"ד דיומא. 
+<b>ולענין </b>פר המשיח. עיין מ"ש בפירוש פרק אלו מקומן (בבית אל) <b>ונראה</b> דשעירי ע"ז. צריכין ג"כ כהנים לשחיטתן. לכתחלה מיהת. כדכתיב גבי חינוך הבית בימי חזקיהו. ויגישו את שעירי החטאת וישחטום הכהנים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המוקדשין </b>כל כי האי לישנא מיירי בנקבות. 
+<b>וזה </b>מפני שהיא וולדה הרי הן מוקדשין לשמים. כמו ששנינו פ"ג דתמורה. להכי קתני לה נמי בל"ר. משא"כ בזכר. תני לשון יחיד. השוחט את הזבח. ולא תני השוחט קדשים. דהו"א קדשים דעלמא. ומילתא אגב אורחא אשמעינן. דולדותיהן כיוצא בהן. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ב"ש כו' </b>שאם נתנן מתן אחת כפר. הך פלוגתא שייכא נמי בפסולא דשלא לשמן. ודחוץ למקומן. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ומנחת נסכים </b>עתי"ט ועמ"ש בס"ד מ"ה פ"ג דיומא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה פרים כו' אבל בשר הנשרפין כו'. צ"ל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>רש"א </b>עיין בגמרא גירסא אחרינא. נומי ר"ש. 
+<b>העצים והלבונה </b>כו' אין חייבין עליהן משום טומאה. לא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף כו' הר"מ ולא פירש בחבורו ספי"ח מה"ל פהמ"ק. תי"ט. 
+<b>ר"ל </b>דשם לא פירש רק טומאת הגוף לחוד. 
+<b>כ"ע </b>תי"ט. ומ"ש רע"ב ורבנן פליגי עליה ומרבו לטומאה מקרא. ומסיק שם הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דדרשה גמורה היא. ואני תמה עליו דבהדיא כתב בפ"ו מה"ל אסורי מזבח דטומאתן מעלה דרבנן בעלמא. וכפירש"י עכ"ל. 
+<b>ולענ"ד </b>האמת הברור. דהר"מ ס"ל ילפותא דוהבשר דרשה גמורה היא. ושני ליה בין קדושת פה לקדושת כלי. דאפילו רבא מודה בקדשו בכלי. דנעשו כמי שקרבו כל מתיריו. כדאיתא במכלתין (דל"ד) ובמנחות (דק"א) ונסתלקה קושית התו' על רש"י. 
+<b>איברא </b>בפסחים פרק כל שעה בקדושת פה איירי. כדאיתא התם בהדיא. ומשו"ה אמרינן מעלה דרבנן היא. ודוק. 
+<b>ועל </b>כרחך לומר כן. דהא הר"מ שם בפי"ח מהל' פהמ"ק הלכה י"ב. כתב בהדיא. האוכל מלבונת המנחה שנטמאת אחר שקדשה בכלי לוקה. <b>ודלא</b> כמ"ש הכ"מ. דלרבא אסמכתא בעלמא דרשה דוהבשר. ולא היא דבטומאת בשר בקדשו בכלי מודה רבא. ובהלכות אסורי מזבח פ"ו הלכה ח'. ודאי בקדושת פה לחוד איירי <b>וראיתי</b> בלח"מ שם שפירש דבריו מדאורייתא מקבלין טומאה. והשיג על הכ"מ. שסבור בו שלא נתכוין אלא למעלה. <b>אמנם</b> בזה יפה כיון הכ"מ. שבודאי א"א לפרש דברי הר"מ באופן אחר. 
+<b>ברם </b>בראש אותו פרק. דעתו מבוארת ג"כ דשניא ליה בין קדושת כלי. דמהניא בכל הני נמי מדאורייתא. <b>דוק</b> בדבריו הלכה ד' וה' ותשכח. דשמעתתיה דהר"מ. טוביינא דחכימי דייקי טובא. ולית בה ספיקא. 
+<b>ובלח"מ </b>לא נהירא ליה הך שמעתא. ולפום ריהטא לא דק. וכן כל הגדולים לא דקו בה. דהר"מ אליבא דרבא אמרה לשמעתיה. והיא גם כן שטת רש"י. והדברים עתיקים ומים עמוקים. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הזבח </b>צ"ל היינו עולה. דבזבחים הנאכלים לא משכחת ששה דברים. דהא נאכלים צלי והפסח אינו נאכל אלא צלי. ושמא אאימורין נמי קאי לשם ריח (דבהו כתיב ודאי ריח ניחוח) לאפוקי כבבא. אע"ג דלא שייך בהו כולי האי צלייה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל </b>הפרק מבואר אצלינו יפה בבית אל. 
+<b>בצפון </b>מ"ש הר"מ שצפון הוא ששים אמה וחצי. <b>הוא</b> אליבא דרבי. ויעוין מ"ש בס"ד מ"ב בתרא דמדות. ומ"ח פ"ק דכלים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קרנות ע"ד מתנות </b>לענין מתן דמים דקרנות היכי עביד. עמ"ש בחי"ג (נד"ב) בס"ד. שהתו' ל"ד בהשגתם על רש"י. 
+<b>לענין שני כבשים קטנים </b>עמ"ש בס"ד בשאילת יעב"ץ (סקי"ב וקט"ו). 
+<b>דרומית מזרחית </b>כתי"ט ואף שקרן הוא לשון זכר כו'. <b>לא</b> נודע לי איה מצא זה החדוש. ונדמה כאילו לא קרא מקרא מימיו. הלא כתוב בתורה בפרשת ועשית מזבח. תהיינה קרנותיו. ובנביאים רמה קרני. נגדעה קרן מואב. הקרנות ארבע. ארבע קרנות. ובכתובים תרוממנה קרנות צדיק. ותרם כראם קרני. תרום קרננו. קרנו תרום בכבוד. הקרן הגדולה. קרן אחת מצעירה. והקרנים גבוהות. וישבר את שתי קרניו. וזולתם. הרי שאינו אלא לשון נקבה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בכל מקום בעזרה </b>כתי"ט ויל"ד אמאי שינה הכא ונקט בעזרה. <b>ולא</b> הבינותי מה שרצה ליישב דסריך בלישניה דפ' בתרא. והא אכתי סביך וסריך בפשרא הוא. אמאי תני נמי בעזרה. והתם נמי היא גופה קשיא. ואמאי נמי לא סריך הכא בחד לישנא. והרי אלו דברים בטלים מעצמן. 
+<b>אבל </b>כי מעיינינן בה. משכחינן מרגניתא. דהיינו דתניא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש. כהנים אוכלין שם קק"ד. ואין שוחטין שם קק"ל. דהתורה ריבתה חצרות הרבה לאכילה. אבל לא לשחיטה. כדאיתא בגמרא דפרקין (דקו"א) <b>ורמזה</b> תנא דידן במתני'. דדיקא נמי. דמשו"ה תנן גבי אכילה לפנים מן הקלעים. דכייל בהך לישנא כל מה שבתוך היקף קלעים. הוכשר לאכילה. אף מה שאינו נקרא עזרה. אלא לשכות. משא"כ בשחיטה. שלא הוכשרו לה לשכות. להכי תני בעזרה. למימרא דכל מקום שנקרא עזרה דווקא. אבל לא לשכות. שאינן בכלל עזרה. הרי זה כפתור ופרח. <b>והיינו</b> נמי דדייק תנא שילהי מכילתין. למתני לישנא דלפנים מן הקלעים. אפילו בירושלם ובבית עולמים. משום דהתם באכילה גרידא עסקינן. והיינו דאמינא זימנין טובא. דליכא מילתא בברייתא דלא רמזה רבי במתניתין. 
+<b>שוב </b>ראיתי להרמ"ז שכתב ליישוב דקדוק הנ"ל. וז"ל דלפנים מן הקלעים הוא אפילו עזרת נשים. שהרי הנשים אוכלות גם כן. אבל עזרה סתם היא עזרת ישראל. <b>ואשתומם</b> על המראה. דקטעי בתרתי. זיל קרי בי רב הוא דכל היכא דתנן לפנים מן הקלעים. אינו אלא כסתם עזרה. ואין זה צריך לפנים. וערש"י קדושין (דכ"ב). 
+<b>והראיה </b>שהביא. לחובתו הביאה. דהא כי תנן ונאכלים לפנים מן הקלעים. לזכרי כהונה תנן. לא לנשים. ואיך טחו עיניו מראות הדבר שהוא עוסק בו. ומשיב דבר בטרם ישמע ולבבו יבין. זה פלא גדול. דילמא כי שכיב וניים אמר לה. ולא עיין בה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ונאכלות </b>כ"ה בספרינו. וי"ג ונאכלין. ומפרשי לה על השירים. ודוחק. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לשלשה דברים </b>שהיו עולים וחוזרים לעקב. <b>עמ"ש</b> בס"ד בשי"ע (סקט"ו). 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט ולפ"ז כבש קטן היה ג"כ לשמאל כו'. דאלת"ה כשמגיע לקרן מערבית דרומית. צריך לחזור על עקבו ע"כ. <b>ור"ל</b> דהא אנן ויורדין דרך שמאל תנן. <b>ומש"ע</b> דאותו כבש שני של שמאל מוגבה ועולה עד הסובב. <b>כיוונתי</b> לדעתו בזה. יעוין מ"ש בס"ד שם (סימן קטו"ז) מבואר יפה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואינו מבדיל</b> כתי"ט בשם רש"י חותך שדרה. חוט שדרה. ומפרקת בלא רוב בשר כו' דאי חתיך רוב בשר הו"ל מתה. ע"כ. <b>אבל</b> פסיקת החוט אינה אלא טרפה. ומהניא ביה שחיטה. והוא הדין מליקה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה פסל </b>ער"פ דלקמן. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וקדשים בחוץ </b>אע"ג דסתמא איירי דאיקדישו בחוץ (דהלל הוא דס"ל מביא אדם בהמה לעזרה ומקדישה. וצריך לדחוקי דלא להוי בכלל מעייל חולין לעזרה. עתו' רפא"ד) ולא באו לקודש. אפ"ה קרי להו פסולן בקודש <b>ואילו</b> מלק קדשים בחוץ. אפי' הובאו והוקדשו בעזרה. לא מקרו פסולן בקודש. <b>ש"מ</b> לאו דווקא בקודש. וצ"ע. 
+<b>מלק בסכין </b>דלא מליקה ולא שחיטה היא. מפני שמחליד. מפני שדורס. <b>אבל</b> מליקה שהיא בעצמו של כהן. <b>אע"ג</b> דשוחטין בצפורן תלושה. לא מפסדא בחלדה ודרסה. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שנתערבו בחטאות </b>ה"ק שנתערבו בהם חטאות כו'. והא דלא קתני הכי. לשון חכמה הוא דנקט. ואתא לאשמועינן טעמא מאי לא בטילי אפילו באלף. משום דלעולם מיעוטא דידהו חשיב כרובא דעלמא. איידי דחשיבי. הו"ל רוב בנין ורב איכות ענין. עם היותם מעטי הכמות במנין. 
+<b>ובנרבע </b>כרע"ב או שהיה הנרבע של עכו"ם. שנאסר לגבוה. ולא הדיוט. <b>עיין</b> תשובת אמ"ה ז"ל (ספ"ד). 
+<b>ובמוקצה </b>שהפרישוהו לקרבן עכו"ם. בתמורה מפרש דבעי נמי שעבדו בה. פירוש שעשו בה מלאכה. כגון אם היה שור וחרשו בו לשם עבודת אלילים. או שה וגזזוהו לשמה. 
+<b>ובמוקצה ובנעבד </b>שניהם מותרים להדיוט שאין ב"ח נאסרין. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>זה יקרב לשם מי שהוא </b>וה"מ בקרבנות נשים כו'. אבל בקרבנות אנשים דבעו סמיכה. לא (רע"ב) אלא ירעו. <b>ונראה</b> דמיירי בדקיימי בעלים הכא. דאל"ה אין סמיכה מעכבת. דהא ערל וטמא משלחין קרבנותיהם. וכן שנינו השולח חטאתו ממד"ה כו'. <b>וא"ת</b> א"כ. יסמכו בעלים כולם על כל אחד מקדשים הללו. <b>י"ל</b> משום דבעינן סמיכה בכל כחו. וכי סמיך הך אזבח דלא דידיה. קעביד עבודה בקדשים. כדאמרינן בפא"ד גבי נשים סומכות רשות. <b>עיין</b> תי"ט תי"ט בשם תו'. ז"ל וכתבו עוד. אע"ג דמצינו ששנים מביאים קרבן בתנאי כו'. <b>ר"ל</b> וכיון דמביא בתנאי. דאי אפשר בסמיכה. כמש"ל (וכ"מ מפ"ה. אע"ג דלא קיי"ל הכי. מיהו משום בטול סמיכה. ליכא דחש) זהו דיוק התו'. <b>ולא</b> הבינותי מ"ש תי"ט והרמב"ם כתב. תקנה אחרת. שיתן האחד חלקו לחברו. ונ"ל שלמד כן מדר"ש כו'. <b>כי</b> דר"מ צ"ע רב מנליה הא. ובמאי קמיירי. אי בקרבן חובה. שהפרישו לחטאתו ולאשמו. מי מצי ליתנו או למכרו לאחר. להקריבו לכתחלה שלא לשם בעליו (אפילו בשאר זבחים. אע"ג דבדיעבד. אם שחטן כהן שלא לשמן. כשרין. ואפ"ה לא יצא י"ח. כ"ש בחטאת דפסול נמי. וכן אשם כמדת ר"א) ואי נמי בנדר ונדבה מיירי. אפילו דמצי עביד הכי. מ"מ נראה דלא יצא בכך ידי נדרו ונדבתו. והול"ל שצריך שיביא אחר מביתו. 
+<b>ותי"ט </b>נראה שהבין בדעת ר"מ. שאחר שנתן הא' לחברו חלקו וסמך עליו. חוזר חברו ונותן לו. וסומך עליו גם הוא (מה שלא נזכר בדברי רמב"ם) ולא דמי לגמרי לההיא דכריתות. התם בתנאי עסקינן. אי דמר היא. לא דמר. דבחטאת איירי. ואין שנים מתכפרים בה. הכא כי קיהיב חלקו. כולהו דחד נינהו. 
+<b>חוץ מן החטאת והאשם </b>שהחטאת אינה אלא נקבה. מלבד שעיר נשיא כו' ומשו"ה אצטריך לפרש דחטאת אינה לעולם איל. ולא סגי במאי דפירש חטאת אינה אלא נקבה ע"כ תי"ט. 
+<b>ואכתי </b>לא ניחא. דהאיכא נמי אשמות כבשים. אשם נזיר ואשם מצורע. ואיכא חטאות שעירים. שעירי ר"ח ודרגלים וי"כ. מלבד שעיר נשיא. דהני והני זכרים נינהו. <b>אבל</b> יש קצור בפירוש רע"ב. גם בגמרא יש השמטה. וצ"ל כמה שהגהתי בגמרא שלי. אינה אלא נקבה. צריך להוסיף בו. ואי שעיר נשיא הוא. מ"מ מינכרי דהאי שיער. והאי צמר. והמפרשים נסתבכו בלשון הגמרא. ולא ידעו להלום אותו. ומקרוב בא לידי ס' צ"ק וראיתי שהגיה ג"כ כמוני. 
+<b>וראיתי </b>לרמ"ז שהוקשה לו. אמאי נקיט תלמודא חטאת נשיא דלא שכיח. ושביק שעירי רגלים דתדירי. ונכנס בדוחק עצום. <b>ולדידי</b> ל"ק מידי. דבקרבנות צבור ליכא לאשכוחי תערובת עולה בחטאת. דהאי צמר והאי שיער. <b>ותו</b> אשתמיטתיה דקרבנות צבור לב ב"ד מתנה עליהן. וסכין מושכתן למה שהן (במכלתין דו"ב) ע"ש בתו' פירוש הערוך. והשתא היכי מצית לאשכוחי תערובת בקרבנות צבור. בחטאת ועולה דידהו. ליכא כדאמרן. ואי בחטאת דידהו. ועולת נדבה. עדיין אין שם חטאת עליה. ויקרבו שניהם לעולה. זה לשם מי שהוא וזה לשם מי שהוא. ותעלה אחת לקיץ המזבח. א"נ הויא לה הך דצבור. כתמידין שלא הוצרכו לצבור. שנפדין תמימים. 
+<b>הילכך </b>האי דאתערב ליה שעיר של עולה בשעיר דצבור. יתן דמי השעיר דצבור לקופה. והוא יקריב שניהם עולות נדבה שלו. <b>וזה</b> ברור. דלא שייך לגמרי עירוב בקרבנות צבור. שלא הוקבעו אלא משחיטה ואילך. וכולה מתני' בקרבנות יחיד איירי. <b>והא</b> דאותיב אביי מברייתא דקרבן צבור וקרבן יחיד שנתערבו. הא מתרצינן לה בשחוטין ע"ש (דעה"א) ואני מוסיף בה. דעל כרחך בחיין ממש ליכא לאוקמה. דע"כ קרבן צבור בקרבן צבור. מי איכא לאשכוחי שנתערבו חיין. אלא כבשי עצרת בעולות. ומה נפקא מנה. מתן דמי עולה ושלמים שוה. הא ע"כ מוקי נפשיה בכוסות. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וכולן שפקעו </b>עיין לח"ש ריש ברכות. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כלי הלח </b>פירוש קערות. כפירש"י. ותמיהני שהרי ז"מ הלח היו במקדש כו' תי"ט. 
+<b>לא </b>ידענא מאי קשיא ליה. וכי מדות שנו כאן. הלא לא שנינו אלא כלים. והיינו דדחקיה לרש"י. וכדכתב רש"י גופיה. דמשו"ה נקט תנא כלי הלח (ולא מדות כמו ביבש) דכייל כולהו כלים דלח. דטובא נינהו (משא"כ ביבש. שאין כלים. אלא מדות בלבד) וכ"מ בגמרא בהדיא. דאמ"ש ל"ש אלא מדות. ש"מ דרישא דכלי לח מקדשין את הלח. בקערות ומזרקות נמי איירי. וזה פשוט. ותי"ט לא עיין בה. 
+<b>ולא </b>ידענא נמי מאי ניחותא בפיר"מ. <b>גם</b> מ"ש תו' על רש"י לק"מ. דביסא הא כבר פירשה רש"י בהקומץ. שבו בוללין המנחה. א"כ כלי לח הוי. ומכתשת נמי לא תהוי תיובתיה. עיין שבועות (יא"א) וע"ש בתו' ד"ה מ"מ. וכן משולחן ובזיכין כו'. לק"מ ע"פ סוגיא דגמרא דשבועות. דוק. 
+<b>כלי הקודש שנקבו </b>כו'. אבל אין מתקנין את שבריהן כו'. 
+<b>ומכתשת </b>דשלחוה חכמים לתקן שבירתה (רפ"ב דערכין יט"ב) לא קשיא. דלא נתקדשה. כדכתבו תו' בפ"ק דשבועות. 
+<b>א"נ </b>משום דהיתה מפטמת ביותר. וכך נ"ל עיקר. זיל בתר טעמא דאין עניות כו'. והך דמשה עדיפא. והיינו נמי עשירותה (דכוותה אשכחן בדלתות ניקנור. שלא נשתנו להיות של זהב דיקיר. אגב חשיבותייהו) <b>ותו</b> דהיתה עושה מעין מלאכתה הראשונה. גם קודם התקון. משו"ה לית לן בה. ולא הוי להו למיחש לתקונה. אי לאו דגרועי הוו מגרעי לה האומנין. <b>ומ"ש</b> רע"ב וכל פגימה הפוגמת בסכין של שחיטה. פוסלת במזבח. עחי"ג שם בס"ד. ובקונטרס בנין ב"ה פ"ב. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מוספי שבת קודמין למוספי ר"ח </b>לפי מ"ש רש"י ורע"ב וע"פ מה שפירש הריקו"ר. עתי"ט כאן. ולח"ש ריש ברכות. צריך לומר על כרחנו שהיו נזהרים שלא יביאו המוספין של ר"ח. עם מוספי שבת כאחד. אלא המתינו עד שקרב מוסף שבת תחלה. <b>שאם</b> הביאום יחד. אז היו מוכרחים להקדים מוסף ר"ח מפני השעיר. ולפחות להקריב השעיר לבדו תחלה. שהחטאת קודמת לעולם. כמו ששנינו להלן. <b>ואולי</b> אם הביאוהו עם תמיד השחר בבת אחד. היה צריך ג"כ להקריב שעיר ר"ח תחלה מה"ט. ואע"ג דאמרינן שלא יהא דבר קודם לתמיד ש"ש דכתיב העולה. עולה ראשונה. זהו לכתחלה. היכא דאפשר. משא"כ בשהחטאת עומדת שם. לא סגי בלא"ה לאקדומה ועיין יומא (לד"א) ובסוגיא דהכא. מיהו במוספי ר"ח ור"ה. ודאי ליכא קפידא אי אייתי תרווייהו כחדא. מ"מ של ר"ח קרב תחלה לעולם. דאית ביה נמי שעיר חטאת. ואיהו תדיר. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שלמים של אמש</b> ז"ל בחי"ג. פשטה דמתני' משמע ודאי דלענין אכילה איירי השתא. איזה קודם. הכי מוכח מסדורא דמתני'. דאפסיק מענינא דלעיל. דאיירי בהקרבה. <b>ותו</b> מדלא נסיב האדנא אלא הני דבני אכילה נינהו. <b>איברא</b> לישנא דרש"י לכאורה לא משמע הכי. אלא בדין קדימת הקרבה קמיירי השתא נמי. 
+<b>וקשיא </b>מאי טעמא אפסיק תנא בדין קדימת אכילה. וגם לשונו של רש"י קשה להלמו. דמפרש שבאו אמש לעזרה ושהו עד היום ושחטן כו'. דזלזול להשהותן כו' הואיל ובאו ראשון <b>ותמיהא</b> לי טובא. אי משום שקדמו לבוא בעזרה. מאי איריא של אמש. ותו אי שחטן תחלה. צריכא למימר דקודמין לד"ה. ואפילו באו היום. מי איכא למימר דפליגי רבנן כה"ג. עלח"ש ריש ברכות וכנז"ל. <b>ובתר</b> קחזינא תיוהא. שהוסיפו לבאר כוונת רש"י במ"ש דזלזול הוא כו'. לפי שצורת הבשר מתקלקלת כו'. <b>ולא</b> ידעתי מה הזקיקם לכך. כי אין לזה הוכחה בפירש"י כלל. אדרבה הלשון מוכיח דלא באכילה קמיירי. כהבנת התו'. אלא אהקרבה קאי. כדמסיים הואיל כו' יקרבו ראשון. וקמ"ל דהקודם בהבאתו. קודם להקרבתו. בדשוין בקדושה. ובאינן שוין. מפלג פליגי הי מנייהו קדים. וצ"ע במפרשים. ואין לי פנאי לעיין בהם. 
+<b>ועתה </b>ראיתי בתי"ט שהרגיש ג"כ על פירש"י. אבל לא העיר עליו מ"ש. וצל"ע. 
+<b>של אמש קודמין </b>עתי"ט שהעתיק לשון תו'. אלא ה"ט דשלמים של אמש א"ל התר אכילה אלא עד הלילה. עד וחטאת ואשם של יום עד בוקר כו' וכן לר"מ כו' שהרי קרב זמנו ע"כ. <b>אגב</b> שטפיה אתיא ליה. דלישנא דר"מ בדינא דרישא קאי. בשלמים ושלמים. ואליבא דהילכתא. ולישנא דתו'. אליבא דר"מ הוא. לפרושי למילתיה קאתו. 
+<b>וחכ"א החטאת קודמת </b>רבותא היא. אע"ג דשלמים קדמו מאמש. ויש לחוש לקלקול הבשר ולהביאו לבית הפסול. <b>חטאת קודמת</b> מטעמא דקאמרי. ואצ"ל אם באו שלמים היום לפני חטאת. שאין חוששין לשלמים. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>רשאין לשנות באכילתן. </b>ואפי' לאכלן חיין. אם דעתם יפה. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בפירוש</b> רע"ב יש השמטה. וכצ"ל משהופשט טעון כבוס. דמשהופשט הוי ראוי לקבל טומאה. אם חשב עליו כו'. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מגעילן. </b>עתי"ט לשון הר"מ שהמלה מגזרת געלה נפשי. <b>ויותר</b> היה לו להביא המקרא. כי שם נגעל מגן. ר"ל פלט שמנו שנמשח בו. שהוא ממש מענין הזה שנשתמשו בו חכמים בזה השורש. וכן מזה עוד שורו עבר ולא יגעיל. כלומר לא יפליט הזרע. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מ"ש </b>תי"ט כאן. <b>יו"ד קרת</b> קחזינא הכא. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>נשרפין בבית הבירה. </b>ע"ל רע"ב עד שבהר הבית והוא בית המקדש. נראה ברור שט"ס וצ"ל והוא בית הבירה. כלומר ואף הוא בכלל בית הבירה. וכן יראה מפיר"מ. ובכדי טרח תי"ט לפרשו. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רא"א אף המנסך מי חג בחג </b>עתי"ט שנתקשה לו לשון הר"מ. שכתב ר"א סבר חייב מן התורה כו' ואפילו נסך מעוט. ואין הדבר כן שאינו אלא הל"מ. ואם נסך ג' לוגין בחוץ חייב לד"ה. וקשיא ליה מ"ש הל"מ מדאורייתא. <b>ואולי</b> י"ל בדוחק דלר"א חמיר ליה הל"מ כשל תורה ממש. וכיון דאית ליה רמז בתורה. שעורו בכל שהו. ולחכמים הל"מ כעין תורה דווקא. הוא דדינו כשל תורה. מיהו בציר מהכי לא. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>נתן שניהם כו' </b>מ"ש תי"ט ולג"ה י"ל דכולהו גווני קתני. 
+<b>דכוותה </b>ר"פ אותו ואת בנו ושלהי נדרים. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>משהוקם המשכן </b>היינו בשמיני למלואים. כדאיתא בברייתא דעשר עטרות. ראשון לכהונה. ועמ"ש בס"ד בחלק הדרושים. על מאמר ר"ע אקלע לגינזק. 
+<b>וימי </b>אוהל מועד במדבר ארבעים שנה. הכי איתא בגמרא אמתני' דהכא. <b>וכתבתי</b> בחי"ג וצ"ע. הלא כל ימי עמידת ישראל לא היו מגיעים לשלשים ותשע שנה. כי בשנה שניה נשתלחו מרגלים. ומשילוחן עד סוף ימי המדבר. שלשים ושמנה שנה מפורש בתורה. וכן מוכיחים דברי כלב. דמייתי תלמודא בסמוך. הרי לא שלמו ל"ט שנה ליציאת מצרים. עד פסח שעשו ישראל בגלגל. נמצאו ימי אוהל מועד במדבר. שלשים ושמנה שנה. כלו באחד בניסן. אחר מיתת משה. <b>וי"ל</b> בדוחק שבעל שמועה זו נמשך אחר לשון הכתוב. שעמדו ישראל במדבר ארבעים שנה. אע"פ שאינן אלא ל"ט שנים בדיוק (ובע"כ נפרשהו כאילו היו כתוב עד מ' שנה. ומשמעו ולא עד בכלל. או על דרך במספר ארבעים. מספר שסמוך (או סוכם) לארבעים. קרי להו ארבעים. עלה קאי תנא דברייתא. דלא דק נמי כקרא דלא דייק בכה"ג. וסמיך אארבעים דקרא (שר"ל ל"ט) דגרע מנייהו חדא. ודכוותה אשכחן תו גבי מרגלים. דמני להו קרא ארבעים שנה יום לשנה. ואינן אלא שלשים ושמנה בצמצום. וזה חידוש יותר נפלא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>באו לגלגל</b> עם אוהל מועד. אבל הארון בשכם היה. ובנו לו מקדש. 
+<b>וימי </b>גלגל כו' ושבע שחלקו סברא בעלמא. (רש"י בגמרא הכא) וז"ל בחי"ג. <b>ונראה</b> לי סברא אלימתא היא. לפי שהם לא הוצרכו לאבד זמן בכיבוש. כי מיד שבאו אל עיר נתנה ה' בידם בלי טורח מלחמה. ובכל מקום אשר דרכה רגלם. נכבשה הארץ לפניהם בלי עכוב. לא היו צריכין אלא ללכת שמה בלבד. וכשעור זמן זה בעצמו הוצרכו כמו כן. לחילוק הארץ. שהתהלכו בה לארכה ולרחבה. כמפורש בכתוב. לכן משך זמן זה כזה בשוה. זה פשוט וברור מאד בס"ד. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ויריעות מלמעלה </b>יריעות המשכן פרוסות שם למעלה במקום הגג. כמו במשכן. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>באו לנוב </b>הביאו שם אוהל מועד. <b>אע"פ</b> שהיו הארון בקרית יערים. ובבית עובד אדום בימי נוב וגבעון. <b>אח"כ</b> בא הארון לעיר דוד היא ציון עד שבנה שלמה בית המקדש. והכניסו במקומו אל הדביר הוא בקה"ק. <b>ויש</b> לתמוה כל השנים הללו שהן יותר על ששים. היאך עשו עבודת יה"כ. כי הזיות פר ושעיר. בין הבדים היו נעשות. וכן הקטורת דלפני ולפנים שם היתה נעשית. כמ"ש וכסה ענן הקטורת את הכפורת. <b>על</b> כרחנו צריכין אנו לומר ששני ארונות היו. אחד ללוחות שלמות. ושני לשבורות. והיה עכ"פ אחד מהם עומד שם במקום שהיתה הבמה הגדולה. <b>כי</b> אי אפשר שלא קרבו חובות שקבוע להם זמן. כל אותן השנים. דאפלו ר"ש מודה בחובות דקבוע להן זמן. <b>ואע"ג</b> דבבית שני ודאי לא היה ארון (כמ"ש פ"ה דיומא. עלח"ש שם. ובבנין בית הבחירה פ"ד במהדורא כ"י). <b>התם</b> הוה מקום מקודש לקודש (כדאיתא במנחות. סוף דךז"ב) דהיינו מקום הארון. אף דליכא ארון. 
+<b>וימי </b>נוב וגבעון נ"ז שנה. עתי"ט החשבון. דמסיים בשנה הרביעית לשלמה. <b>ואם</b> אז התחיל איסור הבמות. צ"ל שבנה המזבח תחלה. <b>ושמא</b> גם היכל ובקה"ק בכלל. בנה בשנה אחת. הראשונה לבנינו של בית. <b>אע"פ</b> שלא השלים כל הבנין עד כלות שבע שנים. ועוד חצי שנה עסק בגמר תקונו וקשוטו. <b>מ"מ</b> במה שהיה צריך לעבודה ההכרחית. ודאי היה זריז ומהיר במלאכתו. שלא לעכב ההקרבה. וכענין שעשו עולי הגולה. שמיד בבואם לארץ. בנו המזבח והקריבו עליו. אע"פ שעדיין לא נבנה הבית. עד עשרים שנה אחר זה. וכן עשו אחר חורבן ב"ש. לא פסקו מלעשות קרבן פסח. כמ"ש פ"ז דפסחים. ועשי"ע (ספ"ט). 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בפירוש</b> רע"ב ד"ה וכלי שרת. צ"ל ובגדי שרת. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,467 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Zevachim
+לחם שמים על משנה זבחים
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Zevachim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה זבחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים: 
+<b>כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן </b>כייל בין שינוי קודש. בין שינוי בעלים. דבתרווייהו הזבחים כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. כדפריש הרע"ב בסמוך. גבי פסח וחטאת. דפסילי בתרווייהו. <b>והא</b> דשינוי בעלים פוסל. או אינו מרצה. אינו אלא בזריקה. כגון ששוחט או מקבל ומוליך קרבן ראובן. על מנת לזרוק דמו לשם שמעון. הכי איתא בהדיא בגמרא (דד"א) דשינוי בעלים אינו בארבע עבודות. לפי שאין כפרה אלא בדם. והוא הקובע שם בעלים שמתכפרין בו. 
+<b>עוד </b>צריך לידע. דשינוי קודש. ישנו בצבור כביחיד (וכל הזבחים שהן כשרין ביחיד שלא לשמן. כשרין בצבור. והחטאת פסולה בשניהן בשינוי קודש) משא"כ בשינוי בעלים. דליתיה בצבור. לפי שכולן בעליו. ולכן אינו פוסל אפילו בחטאת שלהן. <b>ומ"ש</b> הרע"ב ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים. אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן. עלו לצבור. שהשחיטה מושכתן כו'. <b>לשונו</b> זה לקוח מפירוש הר"מ. ופשוט שכוונתו במה שאמר. אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן. היינו שלא לשם צבור. אלא לשם יחיד (דשינוי קודש. ודאי איתיה בצבור כביחיד. כדאמרן. אלא לשינוי בעלים נתכוין) דמיקרי נמי שלא לשמן. ודייק לה שפיר. מדתנן שלא עלו לבעלים. דלא אצטריך. מסתייה דלימא שלא עלו לשם חובתן. ופשיטא דחובה אקרקף גברא רמי. אלא הא אתא לאשמועינן. דשני לן בשינוי בעלים. בין זבח דאית ליה בעלים מיוחדים. לזבח שיד הכל שוין בו. <b>ובהא</b> אתי שפיר דלא קשיא קושית התו'. שדקדקו מנא ליה לתלמודא שינוי בעלים. דקאמר אשכחן שינוי קודש. שינוי בעלים מנליה. משמע דאמתני' קאי. וכולה מתני' לא משתמעא כלל שינוי בעלים. ונכנסו בדוחק <b>ואליבא</b> דהר"מ ניחא טפי. דודאי אמתני' קאי. דקשיא ליה לתלמודא נמי. לישנא לבעלים וצריך לומר דאתי לפלוגי בשינוי בעלים. בין יחיד לצבור. שמעת מנה. דפשיטא ליה לתנא דידן שינוי בעלים נמי הוי שינוי. להכי פריך מנא ליה. 
+<b>וצריך </b>עיון אי איתא לפלוגתא דב"ש וב"ה. דרפ"ד לקמן. בנזבחים שלא לשמן. 
+<b>שנזבחו </b>הוא הדין למליקה בעוף. כדתנן בפ' ששי דמכילתין. וגם עופות בכלל זבחים בלשון חכמים. משא"כ בלשון תורה. עיין מ"ש מנחות פ"ט מ"ו. 
+<b>החטאת באה על חטא </b>איכא דאין באין על חטא חטאת יולדת ואשם מצורע כו' תו'. 
+<b>ובאמת </b>גם הן באין על חטא. אע"פ שאינו מבואר בכתוב. כבר בארוהו חכמים באגדה. כדאיתא בפ' המפלת. ובפ' יש בערכין. ובכמה מקומות. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>עזריה </b>ובס' יוחסין כתוב. שהוא אביו של ר"א בן עזריה. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שבעים ושנים זקן </b>עמ"ש בס"ד פ"ק דהוריות מ"ד. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ובהלוך </b>עבודה היא שהרי פסולה בזר. ש"מ שכל הכשר בזר. לאו עבודה. וקשיא שחיטה. תי"ט <b>ולא</b> קשיא מידי. שאני שחיטה. דאע"ג דמעטה קרא דלא בעיא כהונה. אבל מכל מקום עבודה שאי אפשר לבטלה היא. וכי אמרינן דעבודה הכשרה בזר לאו עבודה לענין מחשבה. היינו דווקא בעבודה שאפשר לבטלה. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כרע"ב </b>דכתב ובא השמש וכ"כ הר"מ כלומר וטהר מכלל שהוא טמא כו' ותימה דבריש ברכות מפרש וטהר יומא. תי"ט. <b>לק"מ</b> שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ותרתי שמעינן מנה. מדכתיב וטהר. ולא כתיב וחשך היום או ויחשך היום. הא ודאי אגברא קאי. מיהו מדלא כתיב ויטהר. דרשינן נמי וטהר יומא. מיהת לא נפיק קרא ממשמעותיה לגמרי. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>והזורק </b>באיזו זריקה אמרו. עיין לקמן ריש פ"ד. <b>ונראה</b> הוא הדין לענין פסולא דשלא למקומן. כמו שכתבתי שם בס"ד. 
+<b>כמצותו </b>ז"ל תי"ט פי' רע"ב דגבי פגול כתיב לא ירצה. כדכתיב גבי כשר ירצה לכפר רש"י. ולא ידעתי למה לא כתב לרצונכם תזבחוהו כו' ע"כ. <b>לא</b> ידע מר שאין כפרה אלא בדם. ובמתיר עסקינן. ועוד ירצה מירצה גמרינן. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>לאכול כחצי זית </b>בפיר"מ. וז"ל ראוי לידע בכאן שאם חשב על חצי זית (חוץ לזמנו ועל חצי זית) חוץ למקומו. ועל חצי זית חוץ לזמנו. כך נ"ל להגיה. שחסר מלשונו. מה שסגרתי כאן בין חצאי לבנה. עם שהלשון אח"ז בין שקדמה כו'. הוא קצת קשה להבין לפ"ז. אולי נשמטו עוד איזה מלות בהעתק. אך מ"מ גם הוא אמת. כי בין שמחשבת שני חצאי זיתים היו בהפסק מחשבת פסול דחצי זית ביניהם. או לא הפסיקם מחשבה דחצי זית פסול. הכל אחד לדינא. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשרה </b>ערע"ב דמשום טמאין בלבד נקט דיעבד. <b>ותו</b> בקדושין (דעו"ב) כתבו. דלכתחלה אין שוחטין אלא מיוחסין. ועיין מה שכתבתי בפ"י יוחסין בס"ד. ובמו"ק (י"ד ס"א) ובתשובה כ"י. ובהגהותי על רא"ש ריש חולין. 
+<b>ובעבדים </b>אפי' כנענים שמלו וטבלו. אבל שחיטת נכרי. (נ"ל גם גר תושב בכלל) נבלה. כמ"ש ריש חולין. 
+<b>אפילו בקדשי קדשים </b>לענין שחיטת פר יום הכיפורים. עיין מ"ש בס"ד מ"ג פ"ד דיומא. 
+<b>ולענין </b>פר המשיח. עיין מ"ש בפירוש פרק אלו מקומן (בבית אל) <b>ונראה</b> דשעירי ע"ז. צריכין ג"כ כהנים לשחיטתן. לכתחלה מיהת. כדכתיב גבי חינוך הבית בימי חזקיהו. ויגישו את שעירי החטאת וישחטום הכהנים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>המוקדשין </b>כל כי האי לישנא מיירי בנקבות. 
+<b>וזה </b>מפני שהיא וולדה הרי הן מוקדשין לשמים. כמו ששנינו פ"ג דתמורה. להכי קתני לה נמי בל"ר. משא"כ בזכר. תני לשון יחיד. השוחט את הזבח. ולא תני השוחט קדשים. דהו"א קדשים דעלמא. ומילתא אגב אורחא אשמעינן. דולדותיהן כיוצא בהן. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ב"ש כו' </b>שאם נתנן מתן אחת כפר. הך פלוגתא שייכא נמי בפסולא דשלא לשמן. ודחוץ למקומן. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ומנחת נסכים </b>עתי"ט ועמ"ש בס"ד מ"ה פ"ג דיומא. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>תי"ט </b>ד"ה פרים כו' אבל בשר הנשרפין כו'. צ"ל. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>רש"א </b>עיין בגמרא גירסא אחרינא. נומי ר"ש. 
+<b>העצים והלבונה </b>כו' אין חייבין עליהן משום טומאה. לא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף כו' הר"מ ולא פירש בחבורו ספי"ח מה"ל פהמ"ק. תי"ט. 
+<b>ר"ל </b>דשם לא פירש רק טומאת הגוף לחוד. 
+<b>כ"ע </b>תי"ט. ומ"ש רע"ב ורבנן פליגי עליה ומרבו לטומאה מקרא. ומסיק שם הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דדרשה גמורה היא. ואני תמה עליו דבהדיא כתב בפ"ו מה"ל אסורי מזבח דטומאתן מעלה דרבנן בעלמא. וכפירש"י עכ"ל. 
+<b>ולענ"ד </b>האמת הברור. דהר"מ ס"ל ילפותא דוהבשר דרשה גמורה היא. ושני ליה בין קדושת פה לקדושת כלי. דאפילו רבא מודה בקדשו בכלי. דנעשו כמי שקרבו כל מתיריו. כדאיתא במכלתין (דל"ד) ובמנחות (דק"א) ונסתלקה קושית התו' על רש"י. 
+<b>איברא </b>בפסחים פרק כל שעה בקדושת פה איירי. כדאיתא התם בהדיא. ומשו"ה אמרינן מעלה דרבנן היא. ודוק. 
+<b>ועל </b>כרחך לומר כן. דהא הר"מ שם בפי"ח מהל' פהמ"ק הלכה י"ב. כתב בהדיא. האוכל מלבונת המנחה שנטמאת אחר שקדשה בכלי לוקה. <b>ודלא</b> כמ"ש הכ"מ. דלרבא אסמכתא בעלמא דרשה דוהבשר. ולא היא דבטומאת בשר בקדשו בכלי מודה רבא. ובהלכות אסורי מזבח פ"ו הלכה ח'. ודאי בקדושת פה לחוד איירי <b>וראיתי</b> בלח"מ שם שפירש דבריו מדאורייתא מקבלין טומאה. והשיג על הכ"מ. שסבור בו שלא נתכוין אלא למעלה. <b>אמנם</b> בזה יפה כיון הכ"מ. שבודאי א"א לפרש דברי הר"מ באופן אחר. 
+<b>ברם </b>בראש אותו פרק. דעתו מבוארת ג"כ דשניא ליה בין קדושת כלי. דמהניא בכל הני נמי מדאורייתא. <b>דוק</b> בדבריו הלכה ד' וה' ותשכח. דשמעתתיה דהר"מ. טוביינא דחכימי דייקי טובא. ולית בה ספיקא. 
+<b>ובלח"מ </b>לא נהירא ליה הך שמעתא. ולפום ריהטא לא דק. וכן כל הגדולים לא דקו בה. דהר"מ אליבא דרבא אמרה לשמעתיה. והיא גם כן שטת רש"י. והדברים עתיקים ומים עמוקים. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הזבח </b>צ"ל היינו עולה. דבזבחים הנאכלים לא משכחת ששה דברים. דהא נאכלים צלי והפסח אינו נאכל אלא צלי. ושמא אאימורין נמי קאי לשם ריח (דבהו כתיב ודאי ריח ניחוח) לאפוקי כבבא. אע"ג דלא שייך בהו כולי האי צלייה. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>כל </b>הפרק מבואר אצלינו יפה בבית אל. 
+<b>בצפון </b>מ"ש הר"מ שצפון הוא ששים אמה וחצי. <b>הוא</b> אליבא דרבי. ויעוין מ"ש בס"ד מ"ב בתרא דמדות. ומ"ח פ"ק דכלים. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>קרנות ע"ד מתנות </b>לענין מתן דמים דקרנות היכי עביד. עמ"ש בחי"ג (נד"ב) בס"ד. שהתו' ל"ד בהשגתם על רש"י. 
+<b>לענין שני כבשים קטנים </b>עמ"ש בס"ד בשאילת יעב"ץ (סקי"ב וקט"ו). 
+<b>דרומית מזרחית </b>כתי"ט ואף שקרן הוא לשון זכר כו'. <b>לא</b> נודע לי איה מצא זה החדוש. ונדמה כאילו לא קרא מקרא מימיו. הלא כתוב בתורה בפרשת ועשית מזבח. תהיינה קרנותיו. ובנביאים רמה קרני. נגדעה קרן מואב. הקרנות ארבע. ארבע קרנות. ובכתובים תרוממנה קרנות צדיק. ותרם כראם קרני. תרום קרננו. קרנו תרום בכבוד. הקרן הגדולה. קרן אחת מצעירה. והקרנים גבוהות. וישבר את שתי קרניו. וזולתם. הרי שאינו אלא לשון נקבה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>בכל מקום בעזרה </b>כתי"ט ויל"ד אמאי שינה הכא ונקט בעזרה. <b>ולא</b> הבינותי מה שרצה ליישב דסריך בלישניה דפ' בתרא. והא אכתי סביך וסריך בפשרא הוא. אמאי תני נמי בעזרה. והתם נמי היא גופה קשיא. ואמאי נמי לא סריך הכא בחד לישנא. והרי אלו דברים בטלים מעצמן. 
+<b>אבל </b>כי מעיינינן בה. משכחינן מרגניתא. דהיינו דתניא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש. כהנים אוכלין שם קק"ד. ואין שוחטין שם קק"ל. דהתורה ריבתה חצרות הרבה לאכילה. אבל לא לשחיטה. כדאיתא בגמרא דפרקין (דקו"א) <b>ורמזה</b> תנא דידן במתני'. דדיקא נמי. דמשו"ה תנן גבי אכילה לפנים מן הקלעים. דכייל בהך לישנא כל מה שבתוך היקף קלעים. הוכשר לאכילה. אף מה שאינו נקרא עזרה. אלא לשכות. משא"כ בשחיטה. שלא הוכשרו לה לשכות. להכי תני בעזרה. למימרא דכל מקום שנקרא עזרה דווקא. אבל לא לשכות. שאינן בכלל עזרה. הרי זה כפתור ופרח. <b>והיינו</b> נמי דדייק תנא שילהי מכילתין. למתני לישנא דלפנים מן הקלעים. אפילו בירושלם ובבית עולמים. משום דהתם באכילה גרידא עסקינן. והיינו דאמינא זימנין טובא. דליכא מילתא בברייתא דלא רמזה רבי במתניתין. 
+<b>שוב </b>ראיתי להרמ"ז שכתב ליישוב דקדוק הנ"ל. וז"ל דלפנים מן הקלעים הוא אפילו עזרת נשים. שהרי הנשים אוכלות גם כן. אבל עזרה סתם היא עזרת ישראל. <b>ואשתומם</b> על המראה. דקטעי בתרתי. זיל קרי בי רב הוא דכל היכא דתנן לפנים מן הקלעים. אינו אלא כסתם עזרה. ואין זה צריך לפנים. וערש"י קדושין (דכ"ב). 
+<b>והראיה </b>שהביא. לחובתו הביאה. דהא כי תנן ונאכלים לפנים מן הקלעים. לזכרי כהונה תנן. לא לנשים. ואיך טחו עיניו מראות הדבר שהוא עוסק בו. ומשיב דבר בטרם ישמע ולבבו יבין. זה פלא גדול. דילמא כי שכיב וניים אמר לה. ולא עיין בה. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ונאכלות </b>כ"ה בספרינו. וי"ג ונאכלין. ומפרשי לה על השירים. ודוחק. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לשלשה דברים </b>שהיו עולים וחוזרים לעקב. <b>עמ"ש</b> בס"ד בשי"ע (סקט"ו). 
+<b>ומ"ש </b>תי"ט ולפ"ז כבש קטן היה ג"כ לשמאל כו'. דאלת"ה כשמגיע לקרן מערבית דרומית. צריך לחזור על עקבו ע"כ. <b>ור"ל</b> דהא אנן ויורדין דרך שמאל תנן. <b>ומש"ע</b> דאותו כבש שני של שמאל מוגבה ועולה עד הסובב. <b>כיוונתי</b> לדעתו בזה. יעוין מ"ש בס"ד שם (סימן קטו"ז) מבואר יפה. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואינו מבדיל</b> כתי"ט בשם רש"י חותך שדרה. חוט שדרה. ומפרקת בלא רוב בשר כו' דאי חתיך רוב בשר הו"ל מתה. ע"כ. <b>אבל</b> פסיקת החוט אינה אלא טרפה. ומהניא ביה שחיטה. והוא הדין מליקה. 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה פסל </b>ער"פ דלקמן. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וקדשים בחוץ </b>אע"ג דסתמא איירי דאיקדישו בחוץ (דהלל הוא דס"ל מביא אדם בהמה לעזרה ומקדישה. וצריך לדחוקי דלא להוי בכלל מעייל חולין לעזרה. עתו' רפא"ד) ולא באו לקודש. אפ"ה קרי להו פסולן בקודש <b>ואילו</b> מלק קדשים בחוץ. אפי' הובאו והוקדשו בעזרה. לא מקרו פסולן בקודש. <b>ש"מ</b> לאו דווקא בקודש. וצ"ע. 
+<b>מלק בסכין </b>דלא מליקה ולא שחיטה היא. מפני שמחליד. מפני שדורס. <b>אבל</b> מליקה שהיא בעצמו של כהן. <b>אע"ג</b> דשוחטין בצפורן תלושה. לא מפסדא בחלדה ודרסה. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שנתערבו בחטאות </b>ה"ק שנתערבו בהם חטאות כו'. והא דלא קתני הכי. לשון חכמה הוא דנקט. ואתא לאשמועינן טעמא מאי לא בטילי אפילו באלף. משום דלעולם מיעוטא דידהו חשיב כרובא דעלמא. איידי דחשיבי. הו"ל רוב בנין ורב איכות ענין. עם היותם מעטי הכמות במנין. 
+<b>ובנרבע </b>כרע"ב או שהיה הנרבע של עכו"ם. שנאסר לגבוה. ולא הדיוט. <b>עיין</b> תשובת אמ"ה ז"ל (ספ"ד). 
+<b>ובמוקצה </b>שהפרישוהו לקרבן עכו"ם. בתמורה מפרש דבעי נמי שעבדו בה. פירוש שעשו בה מלאכה. כגון אם היה שור וחרשו בו לשם עבודת אלילים. או שה וגזזוהו לשמה. 
+<b>ובמוקצה ובנעבד </b>שניהם מותרים להדיוט שאין ב"ח נאסרין. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>זה יקרב לשם מי שהוא </b>וה"מ בקרבנות נשים כו'. אבל בקרבנות אנשים דבעו סמיכה. לא (רע"ב) אלא ירעו. <b>ונראה</b> דמיירי בדקיימי בעלים הכא. דאל"ה אין סמיכה מעכבת. דהא ערל וטמא משלחין קרבנותיהם. וכן שנינו השולח חטאתו ממד"ה כו'. <b>וא"ת</b> א"כ. יסמכו בעלים כולם על כל אחד מקדשים הללו. <b>י"ל</b> משום דבעינן סמיכה בכל כחו. וכי סמיך הך אזבח דלא דידיה. קעביד עבודה בקדשים. כדאמרינן בפא"ד גבי נשים סומכות רשות. <b>עיין</b> תי"ט תי"ט בשם תו'. ז"ל וכתבו עוד. אע"ג דמצינו ששנים מביאים קרבן בתנאי כו'. <b>ר"ל</b> וכיון דמביא בתנאי. דאי אפשר בסמיכה. כמש"ל (וכ"מ מפ"ה. אע"ג דלא קיי"ל הכי. מיהו משום בטול סמיכה. ליכא דחש) זהו דיוק התו'. <b>ולא</b> הבינותי מ"ש תי"ט והרמב"ם כתב. תקנה אחרת. שיתן האחד חלקו לחברו. ונ"ל שלמד כן מדר"ש כו'. <b>כי</b> דר"מ צ"ע רב מנליה הא. ובמאי קמיירי. אי בקרבן חובה. שהפרישו לחטאתו ולאשמו. מי מצי ליתנו או למכרו לאחר. להקריבו לכתחלה שלא לשם בעליו (אפילו בשאר זבחים. אע"ג דבדיעבד. אם שחטן כהן שלא לשמן. כשרין. ואפ"ה לא יצא י"ח. כ"ש בחטאת דפסול נמי. וכן אשם כמדת ר"א) ואי נמי בנדר ונדבה מיירי. אפילו דמצי עביד ה��י. מ"מ נראה דלא יצא בכך ידי נדרו ונדבתו. והול"ל שצריך שיביא אחר מביתו. 
+<b>ותי"ט </b>נראה שהבין בדעת ר"מ. שאחר שנתן הא' לחברו חלקו וסמך עליו. חוזר חברו ונותן לו. וסומך עליו גם הוא (מה שלא נזכר בדברי רמב"ם) ולא דמי לגמרי לההיא דכריתות. התם בתנאי עסקינן. אי דמר היא. לא דמר. דבחטאת איירי. ואין שנים מתכפרים בה. הכא כי קיהיב חלקו. כולהו דחד נינהו. 
+<b>חוץ מן החטאת והאשם </b>שהחטאת אינה אלא נקבה. מלבד שעיר נשיא כו' ומשו"ה אצטריך לפרש דחטאת אינה לעולם איל. ולא סגי במאי דפירש חטאת אינה אלא נקבה ע"כ תי"ט. 
+<b>ואכתי </b>לא ניחא. דהאיכא נמי אשמות כבשים. אשם נזיר ואשם מצורע. ואיכא חטאות שעירים. שעירי ר"ח ודרגלים וי"כ. מלבד שעיר נשיא. דהני והני זכרים נינהו. <b>אבל</b> יש קצור בפירוש רע"ב. גם בגמרא יש השמטה. וצ"ל כמה שהגהתי בגמרא שלי. אינה אלא נקבה. צריך להוסיף בו. ואי שעיר נשיא הוא. מ"מ מינכרי דהאי שיער. והאי צמר. והמפרשים נסתבכו בלשון הגמרא. ולא ידעו להלום אותו. ומקרוב בא לידי ס' צ"ק וראיתי שהגיה ג"כ כמוני. 
+<b>וראיתי </b>לרמ"ז שהוקשה לו. אמאי נקיט תלמודא חטאת נשיא דלא שכיח. ושביק שעירי רגלים דתדירי. ונכנס בדוחק עצום. <b>ולדידי</b> ל"ק מידי. דבקרבנות צבור ליכא לאשכוחי תערובת עולה בחטאת. דהאי צמר והאי שיער. <b>ותו</b> אשתמיטתיה דקרבנות צבור לב ב"ד מתנה עליהן. וסכין מושכתן למה שהן (במכלתין דו"ב) ע"ש בתו' פירוש הערוך. והשתא היכי מצית לאשכוחי תערובת בקרבנות צבור. בחטאת ועולה דידהו. ליכא כדאמרן. ואי בחטאת דידהו. ועולת נדבה. עדיין אין שם חטאת עליה. ויקרבו שניהם לעולה. זה לשם מי שהוא וזה לשם מי שהוא. ותעלה אחת לקיץ המזבח. א"נ הויא לה הך דצבור. כתמידין שלא הוצרכו לצבור. שנפדין תמימים. 
+<b>הילכך </b>האי דאתערב ליה שעיר של עולה בשעיר דצבור. יתן דמי השעיר דצבור לקופה. והוא יקריב שניהם עולות נדבה שלו. <b>וזה</b> ברור. דלא שייך לגמרי עירוב בקרבנות צבור. שלא הוקבעו אלא משחיטה ואילך. וכולה מתני' בקרבנות יחיד איירי. <b>והא</b> דאותיב אביי מברייתא דקרבן צבור וקרבן יחיד שנתערבו. הא מתרצינן לה בשחוטין ע"ש (דעה"א) ואני מוסיף בה. דעל כרחך בחיין ממש ליכא לאוקמה. דע"כ קרבן צבור בקרבן צבור. מי איכא לאשכוחי שנתערבו חיין. אלא כבשי עצרת בעולות. ומה נפקא מנה. מתן דמי עולה ושלמים שוה. הא ע"כ מוקי נפשיה בכוסות. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>וכולן שפקעו </b>עיין לח"ש ריש ברכות. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כלי הלח </b>פירוש קערות. כפירש"י. ותמיהני שהרי ז"מ הלח היו במקדש כו' תי"ט. 
+<b>לא </b>ידענא מאי קשיא ליה. וכי מדות שנו כאן. הלא לא שנינו אלא כלים. והיינו דדחקיה לרש"י. וכדכתב רש"י גופיה. דמשו"ה נקט תנא כלי הלח (ולא מדות כמו ביבש) דכייל כולהו כלים דלח. דטובא נינהו (משא"כ ביבש. שאין כלים. אלא מדות בלבד) וכ"מ בגמרא בהדיא. דאמ"ש ל"ש אלא מדות. ש"מ דרישא דכלי לח מקדשין את הלח. בקערות ומזרקות נמי איירי. וזה פשוט. ותי"ט לא עיין בה. 
+<b>ולא </b>ידענא נמי מאי ניחותא בפיר"מ. <b>גם</b> מ"ש תו' על רש"י לק"מ. דביסא הא כבר פירשה רש"י בהקומץ. שבו בוללין המנחה. א"כ כלי לח הוי. ומכתשת נמי לא תהוי תיובתיה. עיין שבועות (יא"א) וע"ש בתו' ד"ה מ"מ. וכן משולחן ובזיכין כו'. לק"מ ע"פ סוגיא דגמרא דשבועות. דוק. 
+<b>כלי הקודש שנקבו </b>כו'. אבל אין מתקנין את שבריהן כו'. 
+<b>ומכתשת </b>דשלחוה חכמים לתקן שבירתה (רפ"ב דערכין יט"ב) לא קשיא. דלא נתקדשה. כדכתבו תו' בפ"ק דש��ועות. 
+<b>א"נ </b>משום דהיתה מפטמת ביותר. וכך נ"ל עיקר. זיל בתר טעמא דאין עניות כו'. והך דמשה עדיפא. והיינו נמי עשירותה (דכוותה אשכחן בדלתות ניקנור. שלא נשתנו להיות של זהב דיקיר. אגב חשיבותייהו) <b>ותו</b> דהיתה עושה מעין מלאכתה הראשונה. גם קודם התקון. משו"ה לית לן בה. ולא הוי להו למיחש לתקונה. אי לאו דגרועי הוו מגרעי לה האומנין. <b>ומ"ש</b> רע"ב וכל פגימה הפוגמת בסכין של שחיטה. פוסלת במזבח. עחי"ג שם בס"ד. ובקונטרס בנין ב"ה פ"ב. 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מוספי שבת קודמין למוספי ר"ח </b>לפי מ"ש רש"י ורע"ב וע"פ מה שפירש הריקו"ר. עתי"ט כאן. ולח"ש ריש ברכות. צריך לומר על כרחנו שהיו נזהרים שלא יביאו המוספין של ר"ח. עם מוספי שבת כאחד. אלא המתינו עד שקרב מוסף שבת תחלה. <b>שאם</b> הביאום יחד. אז היו מוכרחים להקדים מוסף ר"ח מפני השעיר. ולפחות להקריב השעיר לבדו תחלה. שהחטאת קודמת לעולם. כמו ששנינו להלן. <b>ואולי</b> אם הביאוהו עם תמיד השחר בבת אחד. היה צריך ג"כ להקריב שעיר ר"ח תחלה מה"ט. ואע"ג דאמרינן שלא יהא דבר קודם לתמיד ש"ש דכתיב העולה. עולה ראשונה. זהו לכתחלה. היכא דאפשר. משא"כ בשהחטאת עומדת שם. לא סגי בלא"ה לאקדומה ועיין יומא (לד"א) ובסוגיא דהכא. מיהו במוספי ר"ח ור"ה. ודאי ליכא קפידא אי אייתי תרווייהו כחדא. מ"מ של ר"ח קרב תחלה לעולם. דאית ביה נמי שעיר חטאת. ואיהו תדיר. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>שלמים של אמש</b> ז"ל בחי"ג. פשטה דמתני' משמע ודאי דלענין אכילה איירי השתא. איזה קודם. הכי מוכח מסדורא דמתני'. דאפסיק מענינא דלעיל. דאיירי בהקרבה. <b>ותו</b> מדלא נסיב האדנא אלא הני דבני אכילה נינהו. <b>איברא</b> לישנא דרש"י לכאורה לא משמע הכי. אלא בדין קדימת הקרבה קמיירי השתא נמי. 
+<b>וקשיא </b>מאי טעמא אפסיק תנא בדין קדימת אכילה. וגם לשונו של רש"י קשה להלמו. דמפרש שבאו אמש לעזרה ושהו עד היום ושחטן כו'. דזלזול להשהותן כו' הואיל ובאו ראשון <b>ותמיהא</b> לי טובא. אי משום שקדמו לבוא בעזרה. מאי איריא של אמש. ותו אי שחטן תחלה. צריכא למימר דקודמין לד"ה. ואפילו באו היום. מי איכא למימר דפליגי רבנן כה"ג. עלח"ש ריש ברכות וכנז"ל. <b>ובתר</b> קחזינא תיוהא. שהוסיפו לבאר כוונת רש"י במ"ש דזלזול הוא כו'. לפי שצורת הבשר מתקלקלת כו'. <b>ולא</b> ידעתי מה הזקיקם לכך. כי אין לזה הוכחה בפירש"י כלל. אדרבה הלשון מוכיח דלא באכילה קמיירי. כהבנת התו'. אלא אהקרבה קאי. כדמסיים הואיל כו' יקרבו ראשון. וקמ"ל דהקודם בהבאתו. קודם להקרבתו. בדשוין בקדושה. ובאינן שוין. מפלג פליגי הי מנייהו קדים. וצ"ע במפרשים. ואין לי פנאי לעיין בהם. 
+<b>ועתה </b>ראיתי בתי"ט שהרגיש ג"כ על פירש"י. אבל לא העיר עליו מ"ש. וצל"ע. 
+<b>של אמש קודמין </b>עתי"ט שהעתיק לשון תו'. אלא ה"ט דשלמים של אמש א"ל התר אכילה אלא עד הלילה. עד וחטאת ואשם של יום עד בוקר כו' וכן לר"מ כו' שהרי קרב זמנו ע"כ. <b>אגב</b> שטפיה אתיא ליה. דלישנא דר"מ בדינא דרישא קאי. בשלמים ושלמים. ואליבא דהילכתא. ולישנא דתו'. אליבא דר"מ הוא. לפרושי למילתיה קאתו. 
+<b>וחכ"א החטאת קודמת </b>רבותא היא. אע"ג דשלמים קדמו מאמש. ויש לחוש לקלקול הבשר ולהביאו לבית הפסול. <b>חטאת קודמת</b> מטעמא דקאמרי. ואצ"ל אם באו שלמים היום לפני חטאת. שאין חוששין לשלמים. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>רשאין לשנות באכילתן. </b>ואפי' לאכלן חיין. אם דעתם יפה. 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>בפירוש</b> רע"ב יש השמטה. וכצ"ל משהופשט טעון כבוס. דמשהופשט הוי ��אוי לקבל טומאה. אם חשב עליו כו'. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>מגעילן. </b>עתי"ט לשון הר"מ שהמלה מגזרת געלה נפשי. <b>ויותר</b> היה לו להביא המקרא. כי שם נגעל מגן. ר"ל פלט שמנו שנמשח בו. שהוא ממש מענין הזה שנשתמשו בו חכמים בזה השורש. וכן מזה עוד שורו עבר ולא יגעיל. כלומר לא יפליט הזרע. 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>מ"ש </b>תי"ט כאן. <b>יו"ד קרת</b> קחזינא הכא. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>נשרפין בבית הבירה. </b>ע"ל רע"ב עד שבהר הבית והוא בית המקדש. נראה ברור שט"ס וצ"ל והוא בית הבירה. כלומר ואף הוא בכלל בית הבירה. וכן יראה מפיר"מ. ובכדי טרח תי"ט לפרשו. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>רא"א אף המנסך מי חג בחג </b>עתי"ט שנתקשה לו לשון הר"מ. שכתב ר"א סבר חייב מן התורה כו' ואפילו נסך מעוט. ואין הדבר כן שאינו אלא הל"מ. ואם נסך ג' לוגין בחוץ חייב לד"ה. וקשיא ליה מ"ש הל"מ מדאורייתא. <b>ואולי</b> י"ל בדוחק דלר"א חמיר ליה הל"מ כשל תורה ממש. וכיון דאית ליה רמז בתורה. שעורו בכל שהו. ולחכמים הל"מ כעין תורה דווקא. הוא דדינו כשל תורה. מיהו בציר מהכי לא. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>נתן שניהם כו' </b>מ"ש תי"ט ולג"ה י"ל דכולהו גווני קתני. 
+<b>דכוותה </b>ר"פ אותו ואת בנו ושלהי נדרים. 
+
+Chapter 14
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>משהוקם המשכן </b>היינו בשמיני למלואים. כדאיתא בברייתא דעשר עטרות. ראשון לכהונה. ועמ"ש בס"ד בחלק הדרושים. על מאמר ר"ע אקלע לגינזק. 
+<b>וימי </b>אוהל מועד במדבר ארבעים שנה. הכי איתא בגמרא אמתני' דהכא. <b>וכתבתי</b> בחי"ג וצ"ע. הלא כל ימי עמידת ישראל לא היו מגיעים לשלשים ותשע שנה. כי בשנה שניה נשתלחו מרגלים. ומשילוחן עד סוף ימי המדבר. שלשים ושמנה שנה מפורש בתורה. וכן מוכיחים דברי כלב. דמייתי תלמודא בסמוך. הרי לא שלמו ל"ט שנה ליציאת מצרים. עד פסח שעשו ישראל בגלגל. נמצאו ימי אוהל מועד במדבר. שלשים ושמנה שנה. כלו באחד בניסן. אחר מיתת משה. <b>וי"ל</b> בדוחק שבעל שמועה זו נמשך אחר לשון הכתוב. שעמדו ישראל במדבר ארבעים שנה. אע"פ שאינן אלא ל"ט שנים בדיוק (ובע"כ נפרשהו כאילו היו כתוב עד מ' שנה. ומשמעו ולא עד בכלל. או על דרך במספר ארבעים. מספר שסמוך (או סוכם) לארבעים. קרי להו ארבעים. עלה קאי תנא דברייתא. דלא דק נמי כקרא דלא דייק בכה"ג. וסמיך אארבעים דקרא (שר"ל ל"ט) דגרע מנייהו חדא. ודכוותה אשכחן תו גבי מרגלים. דמני להו קרא ארבעים שנה יום לשנה. ואינן אלא שלשים ושמנה בצמצום. וזה חידוש יותר נפלא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>באו לגלגל</b> עם אוהל מועד. אבל הארון בשכם היה. ובנו לו מקדש. 
+<b>וימי </b>גלגל כו' ושבע שחלקו סברא בעלמא. (רש"י בגמרא הכא) וז"ל בחי"ג. <b>ונראה</b> לי סברא אלימתא היא. לפי שהם לא הוצרכו לאבד זמן בכיבוש. כי מיד שבאו אל עיר נתנה ה' בידם בלי טורח מלחמה. ובכל מקום אשר דרכה רגלם. נכבשה הארץ לפניהם בלי עכוב. לא היו צריכין אלא ללכת שמה בלבד. וכשעור זמן זה בעצמו הוצרכו כמו כן. לחילוק הארץ. שהתהלכו בה לארכה ולרחבה. כמפורש בכתוב. לכן משך זמן זה כזה בשוה. זה פשוט וברור מאד בס"ד. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ויריעות מלמעלה </b>יריעות המשכן פרוסות שם למעלה במקום הגג. כמו במשכן. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>באו לנוב </b>הביאו שם אוהל מועד. <b>אע"פ</b> שהיו הארון בקרית יערים. ובבית עובד אדום בימי נוב וגבעון. <b>אח"כ</b> בא הארון לעיר דוד היא ציון עד שבנה שלמה בית המקדש. והכניסו במקומו אל הדביר הוא בקה"ק. <b>ויש</b> לתמוה כל השנים ��ללו שהן יותר על ששים. היאך עשו עבודת יה"כ. כי הזיות פר ושעיר. בין הבדים היו נעשות. וכן הקטורת דלפני ולפנים שם היתה נעשית. כמ"ש וכסה ענן הקטורת את הכפורת. <b>על</b> כרחנו צריכין אנו לומר ששני ארונות היו. אחד ללוחות שלמות. ושני לשבורות. והיה עכ"פ אחד מהם עומד שם במקום שהיתה הבמה הגדולה. <b>כי</b> אי אפשר שלא קרבו חובות שקבוע להם זמן. כל אותן השנים. דאפלו ר"ש מודה בחובות דקבוע להן זמן. <b>ואע"ג</b> דבבית שני ודאי לא היה ארון (כמ"ש פ"ה דיומא. עלח"ש שם. ובבנין בית הבחירה פ"ד במהדורא כ"י). <b>התם</b> הוה מקום מקודש לקודש (כדאיתא במנחות. סוף דךז"ב) דהיינו מקום הארון. אף דליכא ארון. 
+<b>וימי </b>נוב וגבעון נ"ז שנה. עתי"ט החשבון. דמסיים בשנה הרביעית לשלמה. <b>ואם</b> אז התחיל איסור הבמות. צ"ל שבנה המזבח תחלה. <b>ושמא</b> גם היכל ובקה"ק בכלל. בנה בשנה אחת. הראשונה לבנינו של בית. <b>אע"פ</b> שלא השלים כל הבנין עד כלות שבע שנים. ועוד חצי שנה עסק בגמר תקונו וקשוטו. <b>מ"מ</b> במה שהיה צריך לעבודה ההכרחית. ודאי היה זריז ומהיר במלאכתו. שלא לעכב ההקרבה. וכענין שעשו עולי הגולה. שמיד בבואם לארץ. בנו המזבח והקריבו עליו. אע"פ שעדיין לא נבנה הבית. עד עשרים שנה אחר זה. וכן עשו אחר חורבן ב"ש. לא פסקו מלעשות קרבן פסח. כמ"ש פ"ז דפסחים. ועשי"ע (ספ"ט). 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>בפירוש</b> רע"ב ד"ה וכלי שרת. צ"ל ובגדי שרת. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,265 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah
+לחם שמים על משנה ביצה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ביצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ביצה שנולדה בי"ט. </b>הכא בי"ט שלאחר השבת עסקינן. וכתב התי"ט והא דנקט יו"ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר י"ט. דהו"א דווקא שבת סעודתו בעיא הכנה. אבל י"ט שאחר השבת לא ליתסר דכחול שויוהו עכ"ל: 
+<b>ולא </b>נהירא סברא זו דהא פירש"י ז"ל די"ט נמי איקרי שבת. ומן ג"כ לא היה יורד בו כדכתב הרי"ף פ' ע"פ. ולא כ"ש הוא אם י"ט אינו מכין לשבת ק"ו לשבת שאינו מכין לי"ט. וכחול ליכא למימר דשויוה. דהא סעודתו חשיבא. והצריכה הכתוב ג"כ הכנה. כדפירש הרי"ף: 
+<b>ולענ"ד </b>נראה לומר הא דלא נקט שבת. דהו"א טעמא דמתני' לאו משום הכנה. אלא כאידך אמוראי למר משום פירות הנושרין. ולמר משום משקין שזבו. ותני שבת כי היכי דליתי י"ט במכ"ש. דהא סתם לן תנא גבי י"ט. כר"י דאית ליה מוקצה. דסברא איכא דאית לאחמורי בי"ט דקיל. דלא ליתו לזלזולי ביה. וקס"ד דמאן דאית ליה מוקצה די"ט חמיר כ"ש נולד. משו"ה תני י"ט. לאגמורן טעמא דלאו משום גזרה דרבנן. אלא משום הכנה. ותני י"ט וה"ה לשבת: 
+<b>ונפקא </b>מנה לענין דינא בי"ט ושבת סמוכין. דנולדה בזה אסורה בזה. דזה אינו אלא אליבא דרבה. אבל לר' יוחנן דלית ליה הכנה דרבה. הא ס"ל לקמן נולדה בזה מותרת בזה: 
+<b>וא"ל </b>אי הכי כדפרכינן כולהו כר"נ לא אמרי. נפרוך נמי ארבה מ"ט לא אמר ככולהו. ולישני תלמודא דמתני' קשיתיה. הא לאו מילתא היא. דניחא ליה בשינויא חדא דשייך אליבא דכולהו מ"ט לא אמרו כר"י וכר"י. ולרבה לחוד אין הכי נמי דמצי למידק ממתני' ודוק: 
+<b>לא תאכל. </b>אע"ג דאסורה נמי בטלטול. אגב דב"ש נקטיה לרבותא תו'. ולא שייך למידק א"ה טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. דהא ודאי כחא דהיתירא עדיף כדמשמע בגמ': 
+<b>והא </b>דלא קתני אוסרין ומתירין עיין בתו'. ולי נראה דמשום הכי נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. כדאיתא בסוגיא דר"פ כ"ש. והשתא אתי שפיר טפי דלהכי לא תני אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. דמאן דשרי שרי אף באכילה ומאן דאסר אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא הוא וכ"ש לטלטול שלא לצורך. והרי זה נכון בס"ד: 
+<b>ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת </b>נראה ליתן קצת טעם לשיעורין הללו אליב' דב"ש. דכיון דדייקי מקרא דשיעורו של זה לא שיעורו של זה. מסתברא דשאור סגי ליה בכזית כיון דחימוצו קשה. וראוי לחמע בו כמה עיסות. אבל חמץ דאינו ראוי לכך. ואינו עומד כי אם לאכילה. ליבעי ככותבת דאית ביה ייתובי דעתא וחשיב: 
+<small>משנה לחם<br><b>לפי </b>שראיתי לא רבים יחכמו לא לחמו בלחמי לחם חמודות ואמרו נשחיתה עץ בלחמו. ועתה שחקו עלי שעירים דבית הכסא. תלמידי תרביצאי דבי מר שמואל. וא"ל ההוא שידא יונתן בבאא אית להו בבא דבעל דבבא. ותרעא דדרתא לית להו. על כן שמחו בשטות עצמן. בההיא ביצה מוזרתא. כמו זר נחשב בעיני חכמים בעיניהם. ושדו תפלא בכולא. לכן אטרוף הביצה בפניהם. וע"כ יודו שאני רבה דרבם. <b>הילך </b>לשוני בלח"ש רפ"ק דביצה. והא דלא קתני אוסרין ומתירין. עיין בתוספות. ולי נראה דמשו"ה נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כו'. והשתא א"ש טפי. דלהכי ל"ק אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. מאן דשרי. שרי אף באכילה. ומאן דאסר. אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא היא. וכ"ש לטלטול שלא לצורך עכ"ל. ולעג הסכל הלץ על זה. שלדעתו המזוהמת. אין זה שייך אלא בדברי תורה. לא בדברי חכמים. איהו בדידיה לשטותיה אזיל. שמלעיג על ד"ח ומתלוצץ בתורה שבע"פ (ובאמת הוא בער וכסיל לא יבין את זאת. פה טמא יאמר כן. שגם מתורה שבכתב עושה חוכא וטלולא ומהפך דא"ח. אסור לספר הימנו. שכל העולם דומה עליו כמישור. והכל שוה אצלו) אבל המאמין בתורה שבע"פ כבתורה שבכתב. הוא יבין וישכיל. כי התורה נקראת אחת. אחת היא לאומה לכתוב ולמסורת. כמש"ה כולם נתנו מרועה אחד. אל אחד נתנן. פרנס אחד אמרן. מפי אדון כל המעשים. וכתוב כפי התורה אשר יורוך. ובמשנה (שלהי בכורות) א"כ למה נאמר שלש גרנות. הרי הלשון אחד. ושוה עם מ"ש ר"א. כ"מ שנאמר לא תאכל כו'. מה בין זה לזה. ובר"פ המנחות והנסכים פריך תלמודא אדתנן שנטמא משקדשו בכלי פשיטא כו'. סד"א הואיל ובעל מום טמא. טמא נמי כבעל מום דמי כו'. קמ"ל דלא כהאי טמא קרייה רחמנא. הרי שלשון משנה ולשון כתוב אחד הוא לרז"ל בלי הפרש. ובריש פסחים שקיל וטרי תלמודא דף שלם להקשות מלשון הכתוב על לשון התנא. ומסיק דבדרבנן נמי איכא קפידא ודיוקא כבלישנא דקרא. ומייתי לה קרא. ובגמרא ריש מציעא. מקשי תלמודא מי מצית למימר בראיה קני. והא"ר ומצאתה דאתאי לידיה משמע. הא קמן בהדיא דמקשינן בפשיטות מלישנא דקרא אלישנא דמתני'. והתם הוא דשנינן אין מציאה דקרא כו' מיהא תנא לישנא דעלמא נקט כו' דמכי חזי לה סבר כו'. והך טעמא מישך שייך התם. דבלישנא דעלמא קמיירי. שזה אומר אני מצאתיה. דרובא דעלמא לא גמירי ולא דייקי לישנא. והך שינויא לא שייך הכא כלל. דלאו בלישנא דעם הארץ מיירי. הכא בלשנא דתנא עסקינן דדייק טובא. לשון בני אדם ודאי לא דמי ללשון משנה. כדמוכח בנדרים בכ"מ שהולכין בהם אחר לשון בני אדם. אע"פ שאינו מסכים עם לשון חכמים. דדייקי טפי. כדתנן בבחירתא מלא הין מים שאובין אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו. ופ"ג דמקואות ל"א מטילין כו'. א"ל לא כך ולא כך אמרו אלא שנפלו. וכן הרבה. ותמה על עצמך. וכי כעור היה לומר בפירוש. בש"א מותרת באכילה. ובה"א אסורה. כמו ששנו בהרבה מקומות דוגמת זה (ובלשון זה א"צ נדחוק ולומר. איידי דב"ש נקטי ב"ה נמי הך לישנא. אבל אסורה הוא לשון כולל) או הול"ל לפרושי אוסרין אף בטלטול. אם לא נתכוונו בקצור הלשון לכלול בו דבר אחר. והדבר ברור שבודאי נתכונו לרמוז בלשון זה. גם איסור הטלטול. כי מה להם להשתמש בלשון תאכל ולא תאכל. דמשמע לכאורה לא סגי דלא תאכל. לב"ש. ולב"ה הוה משמע דלא תאכל לעולם. אלא ודאי סמכו על כללו של ר"א. דלא תאכל כייל נמי איסור הנאה ר"ל טלטול ודכוותיה. ואף הנגיעה במשמע. ולכן עכשיו אני אומר שהוא דבר ברור בלי ספק. והוא ד"א עם תרוצו של ר"י בתוספות. רק שבתרוצו נשאר גמגום. דב"ה נקטי לישנא איידי ב"ש. שהוא דוחק מבואר. ולדידן ניחא. <b>עוד </b>הקשה המלגלג הרעב (לד"א) ונקשה. וכי ערלה אסורה בטלטול בשוי"ט. <b>ולא </b>יכולתי להבין אם היה סומא כשאמר זה. שלא ראה לא ידע מה שלפניו בגמרא. אין מטלטלין אותה לכסות בה הכלי. וכן תוספות זכרוהו בפירוש (אף שכמדומה גם מבתי"ט נשמט דבר זה. שאם לא כן. לא היה צריך להראות מקום לפ"ג. מה שמפורש לפנינו במקומו). <b>אמנם </b>ביצה זו שנולדה היום. חמורה משאר מוקצה. שאין לו שורש מן התורה. לפיכך מותר בנגיעה. משא"כ ביצה זו. אפילו בנגיעה אסורה. ואי תימא משום דעגולה ומתנועעת בנגיעה. הנה שהמשיג הלז לא ידע לא תלמוד ערוך ולא ש"ע. ומעוור עיני תלמידיו השוטים ובורים תו שמא אהניא ליה שטותיה דמזלזל בד"ח. ולא על המלגלג אני כועס. אלא על המברך און. החושב ללמוד ממנו. ואומ�� דבר בשמו. אטו בשופטני עסקינן. הרי אמר לכל סכל. הוא שאין לו חלק ונחלה בתורה. <b>בוא </b>ואראך סכלות העורים הנמשכים אחריו. שאפילו לא היה מפורש כאן איסור טלטול. מבואר הוא (שדבר האסור באכילה והנראה. אסור אף בטלטול. בשוי"ט) במשנה שלמה פרק מפנין במוקצה הקל ממנו. שהרי שנינו שם. אבל לא את הטבל כו'. והלא דברים ק"ו. מה אם טבל שבפירוש אמרו טבל מוכן הוא אצל שבת כו' וכן חבריו. ערלה וכיוצא בה. שאיסורי הנאה ואין התר לאסורן. לא כ"ש שאסורין בטלטול. דלא חזיא למידי. וגרעא מאבנים ועפר. <b>הנה </b>ברור שלא ידע ספר. והייתי יכול להרחיב הענין יותר. אלא שאינו ראוי להאריך בכך. וכבר מבואר הדבר די והותר. א"כ מה שמץ דבר נשמע בה בביצה זו. הלואי שתהא זאת בלבד טעותי. אזי ודאי אשמח ואתן הודיה על חלקי כל כי הא מילתא לימרו משמאי. כל מן דין סמוכו לנא. נמצאת ביצה מוזרת זו נפש היפה תאכלנה וראויה לגמעה חיה (אף אם דינקותא היא כד הוינא טליא טובא. טעם זקנים יש בה) כ"ש שהיא צלויה (דטבא ביעתא מגולגלתא משיתא גייסי כרבנן דסודרייהו כדרבנן. ולא ידעי ברוך שאמר כו') דבר חשוב היא ואינה בטלה באלף מקשנים עקשנים. שאינם במקרא ולא במשנה וגמרא וסברא. לא תסמכו לן מן סרמיסין. המסרסין הלכות ושמועות כורתין ביצה ועושין סריסין. כהנהו ביעי חשילתא יאני דיחמורתא. דקשי בהו האי סתם מקשן. הכוי הגדול הזה. הנותן ביצה בצד המחם בשביל שתתגלגל. ומפקיענה בסותרין. דהנהו דחפו גונדא. <b>אשר</b> שמענו והוגד לנו כי עתה מקרוב נעשה חובר חבר גם בהוראה כו'. עיין בקונטרס שלל ביצים במו"ק א"ח ראש ח"ב. שם תראה נפלאות מתורתו הכוזבת. על שפתו כאש צרבת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וחמץ בככותבת </b>אליבא דכ"ע כותבת עדיפא מכזית. דב"ש לקולא. <b>ואם</b> היא כותבת הגסה. עיין גמרא בתרא דיומא (עט"ב).</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>שאפר כירה מוכן הוא. </b>כתב הרע"ב ואפר כירה מוכן הוא עכ"ל. 
+<b>נראה </b>שא"צ לשנות הלשון בשביל זה דה"נ מתפרש שפיר בלישנא דמתני'. ומודים אהנך תרתי מילי קאי. כלומר ומודים שאם שחט כו'. ומודים ג"כ שאפר כירה מוכן הוא. שאפילו שנחלקו ב"ש וב"ה בעפר תיחוח. אם מוכן הוא לכתחלה. מ"מ בזה שוין דהוי מוכן אף לכתחלה. והשתא ב"ש וב"ה אהא נמי קיימי. ואצ"ל כלשון הרע"ב דלאו אמילתייהו קאי: 
+<b>ובגמרא </b>לא איתא הכי. אלא פרושי קמפרש דלאו טעמא קיהיב לדלעיל. אלא מילתא באפי נפשיה היא. דבהא נמי מודו ב"ש וב"ה. וכבר עזרנו השי"ת במקומות מן המשנה. ליישב הלשון כמות שהוא. בלי תיקון תוספת   וגרעון. אע"ג דלכאורה משמע בגמ' דמשבשתא היא. וכאן כמו כן לא אעלים עיני ממנו ואצא בו ידי חובתי: 
+<b>ונ"ל </b>בס"ד ליישב עוד באופן אחר דאפשר דטעמי' נמי קאמר. דמתני' אתיא אליבא דרבה. דס"ל דווקא אי מצינן למימר ליה שחוט מיד. והדר חפור וכסה. דכבר יש לו עפר למטה. הוא דשרינן ליה כדמסיק תלמודא. (וה"נ סליק פירושו דהרע"ב וק"ל) אלא דקשיא עליה דרבה דא"ה אתי לאמנועי משמחת י"ט. כדמהדר ליה רב יוסף עיין בגמ': 
+<b>וזהו </b>שבא בעל המשנה לתרץ. דלא תקשה לך השוחט דרישא. דעל כרחך לאו דיעבד הוא. אלא לכתחלה אמרינן ליה זיל שחוט והדר חפור וכסה. ואיפכא לא אע"ג דאתי למימנע ולא שחיט. משום דהרי אפר כירה מוכן הוא. ומצוי לו כדי ליתן ממנו עפר למטה. אף על פי שברוב לא יספיק האפר כירה. לכדי צורך כיסוי דלאחר שחיטה. דהא קודם סעודה קיימינן דשוחט עכשיו לאכילתו. שעדיין אין בכירה אלא מעט מה שנשאר מעו"ט אחר גריפת הדשן. מכל מקום לעולם נשאר קצת. כדי שיוכל ליתן ממנו למטה לפני שחיטה ודוק. (ומהכא נשמע נמי הא דמפלגינן בין הוסק מעי"ט להוסק בי"ט. שלא פירשו לנו רבותינו מנא ליה לרב ומהיכא דייק לה. דהא מתני' סתמא איתניא. אלא מדאיירי קודם שעת אכילה. דהאידנא הוא דקשחיט ומכין סעודתו. ונתבאר אגב גררא טעם נכון וסמך לחילוק זה ממשנתינו): 
+<b>וכיון </b>דלעולם מצוי מעט אפר כירה דמעי"ט. הויא מילתא דלא שכיחא כי לית ליה עפר למטה. משו"ה לא חיישינן לה: 
+<b>ואליבא </b>דרב יוסף נמי איכא לפרושי למתני' הכי דטעמא הוא דקיהיב. ואב"ה קאי דאמרי לא ישחוט אא"כ הי"ל עפר מוכן. ולא חיישי לביטול שמחת י"ט. דחשו לה רבנן טובא. היינו טעמייהו דב"ה. לפי שאפר כירה מוכן הוא ברוב פעמים. והיכא דליתיה. מיעוטא דלא שכיח הוא. ולא חשו להא. והרי זה ודאי כפתור ופרח. בישוב לשון המשנה כהווייתו בלי שום דוחק ושינוי כלל. אלא שבעל התלמוד לא ראה להאריך בכך. והניח לנו פרט ועוללות בכרם המשניות כמלונה במקשה. לעמול ולטרוח בהם ולקבל שכר על הפרישה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ קאי ובמקראות דבר מצוי ורגיל הוא אצל הפשטנים אב"ע ורד"ק. לדרשן במושך עצמו ואחר עמו.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>לא את הקטן</b> דח"פ למולו. <b>וקשיא</b> לי. הא מאי הוצאה היא. אפילו בשבת שריא לכ"ע. ומי איכא מ"ד באדם. דאין חי נושא א"ע. עמש"ל בר"פ מפנין. <b>ושמא</b> משום דלאחר מילה חולה הוא. מחמרי ב"ש. ואצטריכא לב"ה. אבל התוספות דחו פירושו. ומוקמי למתניתין בלטיילי (משמע בכל קטן) הוא דשרו ב"ה. וכ"ש דתקשי להו. <b>ולי </b>נראה דמיירי בקטן בן יומו. וכההיא דתנן ר"פ המוצא תפלין. וכן בנו נותנו לחברו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה. </b>לפי שאין חיוב תרומה אלא בכרי ואין ממרחין בי"ט כדפי' הרע"ב. וכתב בתי"ט אע"ג דבירק מילוי כלי סגי. ירק דחיוב תרומתו דרבנן לא איירי (כצ"ל) עכ"ל. ר"ל דאה"נ דמעשר ירק מגביהין אותו בי"ט: 
+<b>והכי </b>משמע מדאיתא בגמרא דפ' בתרא עלה דמתניתין דמשילין דאין מגביהין תרומה ומעשר בי"ט [ד' ל"ו ע"ב]. ל"ש אלא כו' אבל פירי דטבילי האידנא. משמע דכל הפירות שנטבלו בי"ט הם בכלל זה. אע"ג דפריש התם כגון חלה. לאו דוקא אלא דוגמא נקט. וכל דדמי ליה דטביל האידנא בי"ט. וכן משמע נמי הכי בגמרא גבי איסורייתא דחרדלא. ולא תיקשי א"כ מצינו תרומ' שזכאי בהרמתה. דודאי אשכחן תרומה דזכאי בהרמתה: 
+<b>וזה </b>מקום תימה על הרב בתי"ט דדחיק נפשיה משום דמעשר ירק דרבנן לא איירי ביה. משמע דתרומת דגן שהיא מן התורה לא משכחת דזכאי בהרמתה. והא ליתא ולא תימא איסוריית' דחרדלא דווקא. דאתי כשטת הראב"ד וסיעתו. דס"ל שאין תרומה מן התורה אלא של דגן תירוש ויצהר. אבל אילנות וזרעים אין להם תרומה אלא מדרבנן. דודאי פירי דטבילי בי"ט אפי' דתבואה אית לן דזכאי בהרמתה. למאן דס"ל יש תרומה במלילות. ושפיר משכחת אליביה תרומה שזכאי בהרמתה. גם בשיבלין שתרומתן מן התורה. כדמוכחא כולה סוגיא דהכא: 
+<b>כללא </b>דמילתא כל פירי דטבילי בי"ט. ואפי' למ"ד אין תרומה במלילות. וכגון שמירח בשוגג דטבל האידנא. נ"ל ג"כ דזכאי בהרמתה. ואע"ג דלא הוה דעתיה עליה מאתמול. כה"ג דמירח בי"ט שוגג. לאו מוקצה הוא. דלא גרע מטבל: 
+<b>וגם </b>קודם מירוח ראוי לעשר השיבלים. אלא שאין חייבין המלילות במעשר. ולא הוקבעו   נענין שלא לאכול מהן עראי. שעדיין לא חל חיוב מעשר עליהן. ומ"מ יכול להפריש מעשר ותרומה בשיבלין. כדתנן בפאה [פרק ה' משנה ב'] מעש' שבולת ונותן לו. והכי שמעינן נמי מההיא דבן לוי שהקדים ב��יבלים. דעל כרחך מעשר הוא ונפטרו השיבלים שנתעשרו עליהן. ואע"ג דלכתחלה לא. אפ"ה כיון דאם עבר ותקנו מתוקן. מוכן הוא אצל שבת ולא אקצייה: 
+<b>ותו </b>כגון פירי דטיבלן האידנא. לאתויי נמי דבר שנגמרה מלאכתו. ועדיין מותר לאכול ממנו עראי. שלא ראו פני הבית. ורצה לאוכלו בשבת דקובעת למעשר. [ביצה דף ל"ד ע"ב]. דהשתא טביל ביומיה. שיכול לתרום בשבת: 
+<b>וההיא </b>דתנוקות שטמנו שלא יאכלו למ"ש עד שיעשרו [מעשרות פרק ד' משנה ב'] לפי שהוקבעו מאמש. ע"י שייחדום לשבת. דאתיא כב"ה דמחייבין בכלכלת שבת. דס"ל היחוד לשבת קובע למעשר ביומו. משו"ה תאנים דתנוקות. בשבת לא יאכלו מהם כלל. דטבילי להו מאתמול: 
+<b>וכלכלת </b>שבת. לב"ש דפוטרין בחול. כשיגיע שבת מתקנה ואוכלן. דהשתא טבילא לה האידנא. ולב"ה דמחייבין בחול. הוי איפכא. אם לא תיקנן מע"ש. לא יאכל מהן בשבת. כיון דטבילי להו מאתמול: 
+<b>והיינו </b>נמי עובדא דר' ינאי דפרק האשה רבה. [דף צ"ג ע"א]. דאייתי ליה אריסיה כנתא דפירי. ועישר עליהן ממקום אחר שלא מן המוקף. משום דהוו מייחדי לשבת. לא היה יכול לתקנן בשבת. אי נמי התם מיירי שראו פני הבית. אבל אי לא יחדינהו לשבת לא הוקבעו מאמש. ולכ"ע מפריש מהן מעשרותיהן בשבת ודוק: 
+<b>וא"כ </b>זה ששנינו בדמאי [פרק ד' משנה ד'] מי שקרא שם והיה כהן או עני למודים אצלו יבואו ויאכלו. אבל להוליך לא שרי. אע"ג דאיירי בקרא שם. שהותר לו להפריש בשבת. צ"ל משום דהוי כהורמו מאמש. כיון שכבר קרא שם. ובהא מודו ב"ה שאין מוליכין. אבל בתרומה שזכאי בהרמתה ע"י שנטבלה בי"ט וכגווני דאמרן. הא על כרחך לומר כשזכאי בהרמתה כן זכאי בהולכתה: 
+<b>ודאתאן </b>עלה דכל פירי טבילי האידנא בי"ט. מותר להגביה מהן תרומה ומעשר. ומינה מה דלא איטבל בי"ט. אפי' מעשר ירק דרבנן אסור. כיון שאפשר לעשרו קודם י"ט. נא פלוג רבנן ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ בהרמתה. ודקאמרי ב"ה שאינו זכאי בהרמתם. היינו כדמסיק תלמודא.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ר"ג אומר אף מדיח ושולה. </b>כתב הרע"ב אין הלכה כר"ג: 
+<b>ולא </b>ידעתי מניין לו. דהא בגמ' מייתי עובדא נמי. וקיי"ל מעשה רב. ומשמע אפילו היכא דפליגי רבים על היחיד יש לעשות כמעשה. וכן אין לומר מדלא מייתי תנא הך עובדא במתני' לא משגחינן ביה. דהא ודאי ליתא כדמוכח רפ"ב מדליקין וצ"ע. ותו מדפריש תלמודא למילתיה דר"ג. ש"מ הילכתא כוותיה. שוב ראיתי בב"י (סי' תק"י) שהביא בשם ר"י דפסק כוותי'. וכתב שטעמו כמו שאמרתי בעזה"י והנאני: 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אבל לא תבואה. </b>פירש הרע"ב שצריכה טחינה. ואין טוחנין בי"ט. והקשה בתי"ט א"כ לישתרי בהטייה. מידי דהוי אשחיקת מלח דודאי שהוא תולדה דטוחן עכ"ל: 
+<b>ולא </b>נהירא מה שתפס לודאי דשחיקת מלח היא תולדה דטוחן. דלדעתי לא הצריכו למלח שינוי. אלא דלא ליהוי כעובדין דחול. אבל לא מפני שהיא ממלאכת הטחינה. דאין טחינה באוכלין. ודמחייבינן בפרים סילקא בפרק כלל גדול [דף ע"ד ע"ב] ע"ש פירושו ברא"ש: 
+<b>ועוד </b>נ"ל שאין טחינה אלא בגידולי קרקע. (וער"פ בכל מערבין) כדקיי"ל בדישה. [שם דף ע"ה ע"א] וחד טעמא אית בהו דממשכן גמרינן דוק וברור. וא"כ אע"פ ששחיקת סממנין. ולכשתמצי לומר אפי' של תבלין יש בה משום טחינה. אבל דמלח לא: 
+<b>ועוד </b>אף אם היה מקום לדבריו. מכל מקום קושיתו בלא"ה לא קשיא כלל. דמאן לימא לן דלא אישתרי בהטיה. ושמא אפי' בלא הטיה נמי שרי. בריחיים של יד קטנה. כמו של פלפלין דאין לך שינוי גדול מזה. והכי משמע נמי מדברי הר"ן דמייתי להו הרב תי"ט בדבור זה וק"ל 
+<b>וכן </b>במכתשת קטנה לכ"ע שרי. כדמוכח מלשון הרב המגיד דבתי"ט בסמוך. דמשמע דלא פליג ת"ק עליה דר"ש. דרשאי לכתוש חטים במכתשת קטנה. אלא דמר אזיל בתר רובא דלא עבדי הכי. משו"ה ס"ל דאין משלחין אותה. דלא חזיא למידי ביומה לרובא דעלמא. ומר סבר כיון דחזי למיעוטא משלחין. מיהת בטחינה מעוטה ובשינוי לא פליגי דשריא: 
+<small>משנה לחם<br><b>ור"ש מתיר בתבואה </b>עמ"ש בחי' על הרא"ש.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>כל שנאותין. </b>עי' תי"ט שהביא מ"ש התו' דנהי דשבת וי"ט לאו זמן תפילין הוא. מ"מ ליכא איסורא להניחן ע"כ. וכתב ע"ז האמת פירשו דשבת לאו זמן תפלין. אבל לא דלמ"ד זמן תפילין דכ"ש דשרי. אלא איפכא דלמ"ד זמן תפילין אסור. גזרה שמא תיפסק רצועה כו'. ומהשתא הך סתמא דלא כהילכתא שפסק הרע"ב בר"פ בתרא דעירובין עכ"ל: 
+<b>ומחמת </b>זה נכנס בדוחק. ולא ידענא מאי קשיא ליה. ואמאי אתיא ליה הך סתמא דלא כהילכתא. דאפי' תימא שבת וי"ט זמן תפילין הוי. מ"ט ליתסר הכא. הא בי"ט קיימינן. דכי נמי תיפסק לו רצועה מאי הוי. (אפי אי איירי במוליכן לר"ה) הא מן התורה כל הוצאה מותרת. ולא שייכא ההיא גזרה. אלא בשבת שאם תיפסק לו בר"ה ויביאן. אתי לידי חיוב חטאת ואיסור סקילה. משא"כ כאן דאפי' איסור לאו גרידא ליכא. דשלא לצורך לגמרי נמי מדאורייתא משרי שרי. דאמרינן מתוך. אלא דחכמים הצריכו צורך קצת. דלא ליתי לזלזולי ביה: 
+<b>ואף </b>בשבת לא גזרו במקום פסידא. כי התם בבתרא דעירובין. דמשום כבוד התפילין לא חשו לההיא גזרה. ושרו להכניסן זוג זוג [עירובין דף צ"ה ע"א]. (דלא קאתי הרע"ב התם אלא לפרושי. מ"ט אסור להניחן בשבת. שלא במקום הצלה) כל שכן הכא דליכא למגזר מידי: 
+<b>ותו </b>דאפי' שבות דרבנן בעלמא נמי לא שייך הכא. דכי נמי מפסקא ליה רצועה ואזיל וממטי להו. לא הוי שלא לצורך לגמרי. דהא אכתי חזו ליה. ומצנע להו לבתר י"ט. דמתקן להו ומיצרך צריכי: 
+<b>מיהא </b>פשיטא דכי אמרינן דאף למ"ד לאו זמן תפילין הוא שרי. אף על גב דהוי שלא לצורך כלל. דאף שלא תיפסק לו רצועה. מיהת מפיק לר"ה מידי דלא צריך בי"ט. ואפ"ה שרית ליה. לאו כל דכן הוא דשרי למ"ד זמן תפילין הוא. דהשתא מיהת מצוה קעביד. ולכשתפסק נמי לא עבד איסורא. ושלא במתכוין הוא. מי איכא למימר דליתסר. והרי זה ברור מאד. ודברי התי"ט כאן במ"כ בטלין מעיקרן: 
+<b>ומה </b>שהחליט לאמת דשבת וי"ט לאו זמן תפילין. ליתא לשיטת רש"י והרע"ב. כמ"ש בס"ד בר"פ בתרא דעירובין. ע"ש ותנוח דעתך בעזה"י: 
+<b>ומ"ש </b>עוד הרב תי"ט בשם הרב"י כיון דאיכא שמחת י"ט בשילוחן. שפיר הוי לצורך י"ט. ולשיטתו הא דתנן והן לצורך המועד פירושו בי"ט. אבל בהג"א מפרש כל שנאותין ממנו בחה"מ. ולאתויי תפילין שנאותין מהן בחש"מ. אומר אני שפירושו של הרב"י יותר מרווח מפי' של בהג"א. שלפי דעת הג"א נמצאו הי"ט חלוקין בדבר זה. די"ט של עצרת ואחרון של חג אינן ראויין לשלוח בהן תפילין. והא ודאי לא מסתבר וק"ל. ולענין דינא דהנחת תפילין בח"ה עמ"ש עוד בס"ד בחיבורי לא"ח (סי' ל"א): 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לא יבשל עליו בתחלה. </b>כתב בתי"ט בשם הר"ן ולפירוש קמא דטעמא דעירוב תבשילין משום כבוד שבת אפ"ה מוטב שלא יתעדן שבת א' כו' עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>דומה לזה מצינו [מועד קטן דף י"ד ע"א] שאסרו לגלח במועד. כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. ומחמת זה מניחין אותו בנוולו ברגל. וכל מדות חכמים כן משום קנס: 
+<small>משנה לחם<br><b>בדג </b>צלוי או מבושל. <b>וביצה</b> צלויה או מבושלת. <b>שעליו</b> נ"ל היינו שמונחת עליו. או בצדו שנאכלת עמו. וכן אפילו שבורה או טרופה ונקרשה. והיתה כמין כובע. אבל הטרופה וטוחה על הדג. הרי הוא כתבשיל אחד (עם הדג. או הבשר שמוטחת עליו) נחשב בכל מקום. כיון שהאחד מתקן את חברו. וצריכים זה לזה. כחד חשיבי. דומיא דעסה ומים ומלח. דשלהי מכלתין. ובפ"ג דט"י. דהוי חבור. עמ"ש שם בס"ד. וכן אתה מוצא בדיני ברכת המזונות. שאפילו הקמח. נעשה טפל. כשבא לתקן התבשיל. ובטיל לגביה. וכן הדין לענין שני תבשילין דעט"ב. עפ"ד דתענית. אע"ג דהתם לקולא. והכא לחומרא. בהך מילתא שוו להדדי. לכן נ"ל. דרש"י הכא. לא דק. ואגב שטפיה אתיא ליה מ"ש תי"ט בשמו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בי"ט (וה"ה בשבת. וכמסקנא דגמרא אליבא דרבנן. דמתוקמא כולה מתניתין בשבת. ואפילו לפום אוקמתא דבי"ט איירי כולה ורבי היא. ודאי דשרי להשיק מי החג גם בי"ט. אע"ג דרש"י מפרש לה בשבת לרווחא דמילתא. ולא דווקא הוא. כמ"ש שם בחי"ג בס"ד). <b>ע"ר </b>ס"פ הגהה. נכתב בצדו. <b>וז"ל </b>הישיש המופלג התורני כמהר"א אפטרוד. מ"ש הה"מ בפ"ב דביצה יש סתירת משניות מכאן ופרק בתרא דמקואות. בעיני לא יפלא. כי י"ל לב"ש דאמרי לא יפים ברעים כו' ופירשו כו'. שאין השקה מועלת. אלא מין עם מינו. יפים ביפים. אדקדק בדקדוק הגמרא. כיון דאית ליה יפים. נ"ל למעבד להו השקה. ועכצ"ל דיש הפרש מה בין יפים ליפים. כגון דמים שמשיק המה מבארות הטובים יותר לשתות ממים שהוא משיקן בהם. ומותר להשיק בהם כי לא אסרו ב"ש אלא יפים במרים וסרוחים. וכמו שמחלק הרב המחבר עצמו בין רעים לרעים. א"כ הכא נמי וזה דבר פשוט. ומ"ש הרב המחבר דאיירי במי החג שנטמאו. לפע"ד הוא דוחק. חדא מאי אצטריך לאשמעינן דשוין. מהיכי תיתי יאסרו ב"ש להשיק מי החג. כיון דאין כאן אלא איסור שבות. וקיי"ל דאין שבות במקדש. וגם אין טומאה שכיחא במקדש ולא בי"ט כדמשני בגמרא שם. וא"כ אין צריך לשנויא דמזהר זהיר בהו. ועוד מאי משני וכיון דלית ליה מזהר זהיר. אי איירי במי החג. הא תנן סוכה (דמ"ח) נשפכו או נתגלתה ממלא מן הכיור. וא"כ ה"ה נטמאו. ועכצ"ל דזה לא קאי אלא לב"ה ולא לב"ש. כי לא איירי במי החג. ומ"מ ל"ק אף לפי סברת הרב המחבר. כיון דלב"ש אין משיקין אלא יפים ביפים. א"כ זהו גופו מילתא דלא שכיחא כיון די"ל מים יפים למה להשיק בהם. ואם עשה כן מ"מ מילתא דלא שכיחא היא. וכיון דשנינן אליבא דב"ה כיון דמזהר זהיר הוה מילתא דלא שכיחא. ולא גזרו בה רבנן. ה"ה לב"ש נמי כיון דס"ל אין משיקין אלא יפים ביפים הוה מילתא דלא שכיחא. ומ"ש בד"ה אלא פשיטא וכו' עד ולא דמי לגזרה שגזרו משום ד"א שלא יטעו בו. כיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף בדמיון מוטעה יע"ש. נ"ל דריש פרק הדר יש סתירה לסברתו. ושבת דיד"א דע"ש עכ"ה. <b>ואשיב </b>על ראשון ראשון. מ"ש לחלק בין יפים ליפים זה דבר פשוט. ימחול לי כי בעיני אינו אלא מקושר. כגט קרח מכאן ומכאן לקיימו אי אפשר. לא שוה לי ולא ישר. <b>ודק"ל</b> יפים ביפים ל"ל למעבד השקה (אע"פ שאין אחריות דבר זה עלינו) אומר אני דלא דק. מי לא עסקינן במקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות. דלא אפשר ליה למשקל מנייהו דלא ליפסיל המקוה. ולעולם יפים ביפים בשוין דווקא הוא דשרי לב"ש. ואי איתא דאיכא לפלוגי בשוין גופייהו. הו"ל לתלמודא לפרושי בהדיא. אי דאית ליה יפין כי הני דמשיק להו. <b>ותו </b>אי ס"ד דיפים ביפים כה"ג שרו. ע"כ צ"ל משום דלא קפיד עלייהו. א"כ הכא נמי לא מזהר זהיר בהו. כיון דאית ליה יפים אחריני דלית בהו קפידא. <b>ומה</b> שראה בספרי שחלקתי ג"כ בין רעים לרעים. וסבור הוא לחלק כמו בין יפים ליפים. לא ראה יפה. כי אני לא חלקתי כלום לענין דינא אליבא דב"ש. דלעולם כל מין רעים איך שהם אין משיקין ביפים. כל היכא דשייך קפידא. וה"ה ליפים ביפים דלא. היכא דקפיד עלייהו. דאל"ה. ל"ל דמשיק. וכל כה"ג מיקרו רעים. אע"ג שמתוקים הם. מ"מ לגבי הני דמשיק להו (להנאתו היתרה) רעים נינהו. ואסרי ב"ש בכל גוונא דלא שוו להדדי ואין לחדש דבר מעתה בין יפים ליפים להקל. הרי מה שפשוט לו הרגל (דבר) תחלת כניסתו למבוא עקום. שדינו כסתום וא"ל מקום. <b>מעתה </b>נבוא לעובי הקור"א (שהעמיד למבוי זה) משום היכר בעלמא ומשום יגדיל תורה. מ"ש מ"צ לאשמעינן דשוין מה"ת יאסרו ב"ש להשיק מי החג כו'. <b>לא</b> כך אני אומר. אלא אפילו לב"ה אצטריך. משום דשבות שא"צ לא התירו. והא אפשר במי כיור. קמ"ל. <b>ותמה</b> אטו לא שמיע ליה. כמה שבותין שלא התירו (עיין שלהי עירובין ופ"ג דפסחים) ואפילו למאי דקסבר בדעתי. מה בכך אי קמ"ל מידי באגב. דכוותיה אשכחן טובא. ותו משום סיפא. דאבל אין מטבילין אצטריכא ודאי. ע"כ אין זה דקדוק של כלום. <b>שוב </b>נתעסק להביא ההיא דסוכה. ולשונו מגומגם מאד. והיה צריך לפרש דבריו. וכנראה מכוונתו. שא"א לאוקמה במי החג. דא"כ. כי נטמאו הרי מי הכיור מצוים. ולא מזהיר זהיר בהו. <b>אבל</b> במ"כ הוא לא נזהר בעיונו. ומגבב דברים ומביא עלינו. וא"כ קשיא מתניתין. מ"ט לא תני לה התם. נטמאו. אלא ודאי צ"ל. כמ"ש שם במקומו בלח"ש. ומדוע העלים עיניו ממנו. <b>ולטעמיה </b>תיקשי ליה נמי גמרא דאייתינן דמשיקן אפילו בשבת. הא ודאי צ"ל. דאית בהו סברא דמזהר זהיר (אע"ג דלא חלה עלייהו גזרת ב"ש. בהשקה דמין במינו) כמ"ש בלח"ש בטוב טעם. <b>ומה</b> שהוליד מזה עוד לשון חגר. ופוסח על שתי סעיפים. ארכביה אתרי ריכשי. מעיקרא בעי למימר. דסוגיא דהכא לא קאי אלא לב"ה. כדסא"ד דהמשיב ראשונה הנזכר בספרי (וכבר היה ממי ללמוד ולקחת מוסר) וכדחזי מאי סלקא ביה. הדר מזכי שטרא לבי תרי. ועושה מערכה על הדרוש. להשיבו על זה לא צריכא דמערי. ומ"ט טרח בכדי. והא משנינן לה שפיר בס"ד. ותו לא מידי. <b>ומש"ע </b>לסתור מ"ש בלח"ש. וחזיתיה לדעתיה דבתרתי פליג עלואי. חדא. במ"ש דכי אתרמי איכא למיחש. ואהא קיימא ראיתו מר"פ הדר (אע"ג דאתהפכא ליה בסדרא) ותשובתו בצדו. מי לא איכא ר"מ דקאי כוותי. וקיי"ל נמי כוותיה. ואפילו תיתי דלא כהלכתא. לא נ"מ מידי. אלא אליבא דב"ש הוא דאמרי. ועוד רוצה להשיג. על מ"ש דל"ד לגזרה שגזרו משום ד"א כו'. שעל זה חלה קושיתו מההיא דגזרו ב' גזרות. <b>ולאו </b>מילתא היא. דהתם משום דאי לא הא לא קיימא הא. וכה"ג איכא טובא דחדא גזרה היא. אבל הכא. ודאי גזרה לגזרה היא. ול"ג. <b>וז"ל </b>הקפו"מ דקו"אב התורני רופ"ב בכלל שאר שאלות (עיין השמטות מו"ק א"ח) ששאלני בכתב (אחר שהודיעני שיש לו איזה מעות להרצותן אלי. ואמרתי לו שיעלם על ספר בדיו). <b>באשר </b>שאין מסרבין לגדול כמותו י"ב. בטלתי מפני רצונו רצוני. לכתוב לו מה שנראה לענ"ד. בדבר קושיא גדולה ועצומה. שהקשה מר בספרו הקדוש לח"ש. בפרק ב' משנה ג' דביצה. וי"ל אפילו לדברי הר"מ והרא"ש ז"ל שפירשו שהוא הל"מ דהכי גמירי להו לב"ש דאין משיקין אלא מין עם מינו. מ"מ לק"מ אליביה דב"ש דמאי דמוקי בגמרא דאין לו מים אחרים. היינו אליביה דב"ה. שהוא סובר כלים מלפני שבת. דגזרינן שמא יעביר כו'. כמו שאמרו בגמרא ומ"מ לא גזרו נמי גבי מים כמו שהקשו בתוספות ד"ה נגזור השקה וצ"ל כתירוצם ז"ל דבהשקת מים אין להוט כ"כ. ולפי זה סיפא דמתניתין דקתני אבל לא מטבילין הוא מיותר דאם בכלי לבד גזרינן כ"ש דגזרינן אם שניהם טמאים אע"כ דקתני סיפא אגב רישא ונקטי בגמ' ואי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה פי' פשיטא שלא שייך למגזר שמא יעביר כיון שאין צריך להם ואינו להוט ולאו משום אסורא קאמר דאה"נ אפילו אית ליה מים יפים דמותר להשיקם דלא שייך גזירה כלל בהו ולא שייך נמי למיגזר השקה אטו הטבלה אע"כ דמיירי דלית ליה וה"א דשייך להוט כמ"ש התוספות. אבל לב"ש דס"ל הכל מלפני השבת אפילו אדם ע"כ לא ס"ל הטעם שמא יעביר אלא משום דמחזי כמתקן ולא אמרינן אדם נראה כמקר לדידיה מיירי מתניתין דאית ליה מים יפים ואה"נ דדבר פשוט הוא שמותר להשיק ותני רישא משום סיפא דאיצטריך לאשמעינן אבל לא מטבילין דסד"א דאגב המים מותר להטבילן ולא מחזי כמתקן ובקשתי להודיעני אם ישרו דברי בעיניו ואם שגיתי אתי תלין. ומה שתירץ מר בספרו הנ"ל דמיירי אליביה דב"ש במי החג שנטמאו תינח אליבי דרבנן דמתניתין איירי בשבת. אבל אליביה דרבי דמוקמינן לה לקמן בגמרא דמתניתן איירי בי"ט ויכול לשאוב מים מן השלוח וא"כ יש לו מים אחרים מקרי וצ"ע. עכ"ל. <b>תשובתי </b>בקצרה. מה שחתר מ"כ למצוא גם הוא דרך שכבשוה המשיבים שקדמוהו שרצו לפרש הגמרא אליבא דב"ש דווקא. מרוקא חדא תפיתו. ובחד מחתא מחיתו. ולסופא דסוגיא לא נחיתו. כבר ימצא די השב לו בספרי ובתשובת השגה הנ"ל. לכן נלאתי נשוא לטפל עוד בדברים בטלים מעצמם וכלים מאליהם. ואין שונין ומפרשים לחכם. <b>ומה</b> שחשב לחדש דבר מעתה. עפמ"ש תו' וכתב מ"כ ז"ל ולפ"ז סיפא דמתניתין כו' הוא מיותר כו'. <b>באמת</b> הני מילי מרפסן איגרי. ואי דייקינן כי האי לא תנינן איברא ליתיה לדיוקיה לגמרי. ולא היא אין כאן יתור ולא כ"ש. דסד"א אגב השקה שריא נמי הטבלה. אפילו אליבא דב"ש הוה אמינא בכה"ג לא מיחזי כמתקן. וה"נ לב"ה איצטריך. דלא נימא אגב מימיו לא שייכא גזרה. כיון דלא שרי אלא ע"י השקה. מדכר דכיר. קמ"ל דלא. <b>ומה</b> שרצה להמשיך עפ"ד פירוש חדש בסוגיא דגמרא הני למה לי למעבד לה השקה. פירוש פשיטא דלא שייך למיגזר שמא יעביר כו'. ולא משום אסורא קאמר. <b>אין</b> כדאי להשיב על זה. שמהפך קערת כסף הפשט. ומחה משמעות הסוגיא על פיה כדבר אשר אין לו שחר. ואין הדעת סובלתו שחושב דברי הגמרא חסף די פחר. <b>ומה </b>שהשיב על תירוצי. דמיירי במי נסוך דחג שנטמאו. ואמר מ"כ תינח אליבא דרבנן כו'. אבל לרבי איירי בי"ט ויכול לשאוב כו' יש לו מים אחרים מיקרי. <b>אמרתי </b>שגם זה הבל. כיון דלכתחלה איכא קפידא למלא מן השלוח דווקא. משו"ה ודאי משיקן גם אם ארע בי"ט. <b>תדע</b> דאל"ה. תקשי לך בשבת נמי. מאי כולא האי. דשרו להו השקה. ימלא מן הכיור. כמו בנשפכה ובנתגלתה. הא על כרחך כל כמה דאפשר מהדרינן אמי שילוח (ועמש"ל בתשובה למהרא"א) ואי שרו משו"ה השקה בשבת. בי"ט לא כ"ש. זה פשוט וברור. ורש"י פכ"ש דנקט שבת. לא דווקא. כמ"ש בחי"ג שם בס"ד. <b>ותו</b> מי לא עסקינן בדאין שהות לחזור ולהביא מן השילוח. כגון שנטמאו היום. סמוך לשעת הנסוך. באופן שאין פנאי לדבר. ואי אפשר להביא אז מן השילוח שחוץ לעיר. ובעסק גדול היה נעשה (ועוד הא אליבא דב"ש נמי קיימינן השתא. וב"ש לית להו מתוך. לא שרו הוצאה בי"ט לצורך מצוה. כדתנן בס"פ אין מוציאין את הקטן כו'. וגם זה כפתור ופרח) וכיון שהדבר נחוץ. פשיטא שמשיקן בי"ט. כמו בשבת. דמאי שנא. הרי נתיישב תירוצי דבר דבור על אפניו בס"ד. ותו לא מידי.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>כלים מלפני השבת. </b>לענין תמיהת התי"ט על הרמב"ם. והשגת רש"ל להרב"י. עמ"ש מרי זקני הגאון החסיד שבכהונה בש"א (סימן ט"ו): 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ושוין שמשיקין את המים. </b>כתב הרע"ב ז"ל מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי כו' ונותנן במקוה מים. מלוחים עד שנושקים מים למים ונמצאו זרועים ומחוברים. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה עכ"ל. והוא מפירש"י: 
+<b>ועל </b>כרחנו צריכין אנו לתת טעם לדבר זה. דאטו זריעה מי לא חמירא מטבילה. דמיחזי כמתקן מנא לחוד. ולא מלאכה היא. ואעפ"כ אסרוה לטהר בה הכלים הטמאים: 
+<b>אבל </b>טעמו של דבר למדנו בגמרא. דהשקה מילתא דלא שכיחא היא. משו"ה לא גזרו בה. ולא שנא בתורת טבילה או בתורת זריעה היה מותר מטעם זה. לא הוצרך רש"י לומר מתורת זריעה. אלא משום שלא מצינו טבילה עולה לאוכלין ומשקין לטהרן מטומאתן. לכך פירש לך שזה אינו מתורת טבילה שתועיל אף לאוכלין ולשאר משקין. אלא בתורת זריעה. ולא זריעה ממש. אלא ר"ל שנעשין ע"י ההשקה מחוברין במים שבקרקע. ופנים חדשות באו לכאן וק"ל: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט בד"ה שמשיקין על דנקט הרע"ב מים מלוחים עיין עליו. תלה הדבר ברמב"ם. מה שהוא תלמוד ערוך לפנינו. דהכי איתא בהדיא בגמרא אמתניתין אי דאית ליה מים יפים. הני למה ליה למעבד השקה אלא דלית ליה: 
+<b>ובאמת </b>יפלא בעיני ואשתומם כשעא חדא איך אפשר זה. שא"כ מצינו סתירה מבוארת בין שתי משניות שלמות. שהרי שנינו באחרון דמקואות [משנה ו']. בש"א אין מטבילין רעים ביפים. ואילו הכא תנן ושוין שמשיקין. הרי זה דבר נפלא מאד. והתימה שלא הרגיש בזה אחד מהמפרשים שבאו לידי: 
+<b>ואין </b>מקום להתעקש ולומר דהתם במקואות בהטבלה אגב כלי איירי. דלהכי נקיט מטבילין ולא משיקין. כי זה ודאי שיבוש מוחלט. דאי לטעם שכתב שם הר"ש. דטעמייהו דב"ש דילמא חייס עלייהו דלא ישיקם היטב. כי היכי דלא ליגעו בהדי הדדי. הא ודאי דלא שנא בכלי טמא או בכלי טהור. ואי להר"מ דמפרש התם. דסברי ב"ש דאין מועלת השקה כי אם דווקא במין עם מינו. פשיטא דלא שייך לפלוגי. ומאי שנא משיקן בכלי טמא או בטהור הכל שוה. מיהת בין למר בין למר ליכא מאן דסליק אדעתיה לפלוגי בהכי: 
+<b>והא </b>דנקט התם מטבילין ולא משיקין. זה פשוט מאד דהכא הוא דאיצטריך ליה למיפלג בדידה. דדווקא בהשקה הוא דשוין ושריא אליבא דכ"ע משא"כ בהטבלה דאסירא. אבל התם דהשקה והטבלה חדא מילתא נינהו. לאותו ענין שנחלקו בו שם ב"ש וב"ה. לא איצטריך ליה למינקט דווקא השקה. ואדרבה בהכי אשמעינן רבותא אליבא דב"ה דאפי' הטבלה שרו. מכל מקום פשוט מאד דבכל גוונא פליגי התם. א"כ היכי קאמר הכא בפשיטות דשוין ב"ש עם ב"ה להשיק מים יפים ברעים. זה חידוש זר שבקושי ימצא כמוהו בכל הש"ס. ושאלתי דבר זה לחכמים ואין פותר: 
+<b>אבל </b>בעניותי משמים זכו לי ליישבו. דאליבא דב"ש הכא במאי עסקינן במי החג שנטמאו דאע"ג דהמים שמשיק בהם יפים לשתייה. מ"מ אינן ראויין לניסוך. דבעינן מי שילוח מדכתיב ממעייני הישועה. ודקאמר תלמודא הכא אי דאית ליה מים יפים. אליבא דב"ה אתי שפיר כמשמעו. ולב"ש נמי ניחא דאיירי בהאי גוונא. דתרווייהו יפים הן דראוים לשתייה. ומין א' נינהו. אלא דהנך לא חזו ליה כנזכר. וכה"ג נמי לאו יפים מיקרו למילתא דקבעי להו: 
+<b>ואפ"ה </b>פשיטא דמשיקין בהן. דהא ודאי לא שייך טעמא דילמא חייס עלייהו. אלא במרים ומתוקים. או חמין וצונן. שאלה משנין טעמן של אלה. או מפיגין צנתן. משא"כ בכה"ג דלא צריכי ליה לשתייה. וקבעי לאטבולינהו ולטהרינהו. הדר הוה ליה כהשקה דעלמא. אדרבה הא חמירא ליה בודאי. ומין במינו נמי הוי כדאמרן ולית בה ספיקא. דבין כי אזלינן בתר שמא. או בתר טעמא [ע"ז דף ס"ו ע"א] חד מינא נינהו: 
+<b>והא </b>נמי פשיטא דאית בהו הך סברא דמיזהר זהיר בהו ושרי להשיקן בי"ט. משום דהו"ל מילתא דלא שכיחא. והכי איתא נמי בהדיא בגמרא דפרק כל שעה (דף ל"ד:) דמי חג שנטמאו משיקן בשבת. ע"ש ברש"י. והרי זה נכון מאד בעזה"י. ואינני מסופק שכיוונתי האמת ת"ל. ועכ"ז יש להפליא איך לא שת לבו אח' מהמחברים לעורר דבר זה. ובפרט בתי"ט דהוא מרא דתלמודא. ולו יד ושם במשניות עשר ידות. איך לא חלי ולא מרגיש: 
+<b>והקשיתי </b>קושיא הנ"ל לרבנים גדולים. ולא מצאו ידיהם ורגליהם להשיב. שרים עצרו במלים. (הגה"ה אחר זמן רב שכתבתי זה. הרציתי קושיא זו לאחד מרבני הזמן ולא מצא מענה. והלך ממני משתומם. וכשחזר לביתו עיין בדבר. השיב לי תשובה זו. לכבוד אהו' אדוני ומורי ח"ד גברא רבה ריכא ובר ריכא. ה"ה הרב המובהק כו' כמוהר"ר יעקב נר"ו כו'. אמנם היטב חרה לי על הקושיא גדולה בעיניו קודש שהקשה אותי וכשבאתי למלון פניתי לתור ולתרצה. ותמיהני נשגבה איך מותיב תיובתא לרבי שסתר דברי עצמו בשני משניות בדבר הפשוט מאד ולא ניתן ליכתוב מרוב פשיטתו שכאן במסכ' י"ט לא נחית להשמיענו דיני מקואות רק אמר ששוין ב"ש וב"ה שמשיקין בי"ט ולכל חד כדאית ליה לב"ש דווקא יפים ביפים ולב"ה אפי' יפים ברעים. ושם במס' מקואו' ביאר פלוג' דב"ש וב"ה בזה. והש"ס דקאמר דלית ליה מים יפים. עם שי"ל דגם לב"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צורכו הצריך לו לי"ט זולתי אם ישיק גם אלו המים יפים. ואם ישתמש מן המים היפים שבמקוה קודם שישיקן אפשר שלא ישאר שיעור מקוה. אך פשוטו הפשט וריהטא דגמרא אינו אלא לב"ה דלב"ש גם אדם אסור לטבול. אלא דקאמר דכ"ע אפי' ב"ה מודו דכלים לא בי"ט. ועל זה שקיל וטרי עד דמסיק דלית ליה. ולב"ש כולהו אמוראי ס"ל דטעם משום מתקן בין אדם ובין כלים ולא ס"ל דנראה כמיקר ופשוט הוא לענ"ד ואם שגיתי אתי תלין. ובר מן דין ומן דין לק"מ אפי' לב"ש אפילו אי לית ליה מים יפים כלל יותר מאלו. דהא מאי דס"ל לב"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה כמבואר שם. וא"כ הכא דמזהר זהיר בהו והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן גם גזרה זאת האמורה שם וברור כשמש. עכ"ל המשיב אשר יצא לו שם היותו חריף ובקי חובר חברים מחוכם. ולא פרסמתי שמו דלא ניחא לי בזילותיה בפרט שהוא אוהבי ומחו'. וחביב עלי כגופאי. ולא היה כדאי להציג דברים כאלו כאן. להעלותם על ספר ולהשיב עליהן. כי באמת חוששני מחטאת איבוד הזמן היקר וטורח בחנם. כי כל תלמיד מתחיל ישיבהו על עקב בשתו: 
+<b>אמנם </b>להיות תוכחה לנמהרי לב. הרוצים להשיג ולעקם הישרה בלי בחינה ודעה ברורה. על כן לא חסתי על הוצאה וטרחא. והעמדתי פה דבריו כהוייתן. ומה לעינים שכך רואות ממי שמכונה בשם ת"ח. יתעסק בדברים בטלים כאלה אחר עיון. ולא יעלה בידו להבין דברים פשוטים על אמיתתן. כי מה שכתב בתחלה דכאן לא נחית להשמיענו כו'. ולכל חד כדאית ליה לב"ש דווקא יפים ביפים. ולא ידע מאי קאמר. דא"כ קשיא קושית הגמרא. אי דאית ליה יפים כו'. ותו דאי מיירי לב"ש במשיק יפים ביפים. אי הכי הו"ל מילתא דשכיחא. ומאי טעמייהו דשרו. ולא גזרו השקה אטו הטבלה: 
+<b>ומה </b>שהוסיף באמרו עם שי"ל דגם לב"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צרכו. גם זה הבל. דאי הכי מאי יפים דקאמר. כיון דהני והני שוין נינהו. הכי איבעי ליה למימר אי דאית ליה מים טובא: 
+<b>ומש"ע </b>אך הפשוטו וריהטא דגמרא אינו אלא לב"ה כו'. נראה שרצה לומר דלב"ש באמת לא שריא השקה בי"ט. כי היכי דאסרי אף טבילת אדם. והוא הדין לכל הטבילות דאית בהו משום מתקן. הנה טרחתי לפרש דבריו שאין להם מובן. והם שקר מוחלט. והפך ההבנה בלשון המשנה הברור ומבואר לתשב"ר על פיה. וגנאי לטפל בזה. שהלשון בעצמו אינו סובל ביאור אחר. כי אם דווקא ששוין בזה ב"ש וב"ה שמשיקין ושאין מטבילין: 
+<b>ומש"ע </b>ובר מן דין כו' דלק"מ דהא מאי דס"ל לב"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה. וא"כ הכא דמזהר זהיר בהו. והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן אף גזרה זאת' האמורה שם וברור כשמש עכ"ד. מה אומר לדברים הללו. אולי לא זרחה לו השמש. ולא ראה מאורות האמת מימיו. ואינו מבדיל בין בוקר לאמש. אם זה ברור לו כשמש. כי לו יהי כדבריו שהטעם פשוט שם משום גזרה. ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו אותו גזרה. א"כ ישמיע לאזנו מה שמוציא מפיו. דמ"ט אמרינן הכא דמזהר זהיר בהו. והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. משום דאי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה. אי הכי התם נמי דפליגי במשיק מים יפים ברעים. על כרחך משום דלית ליה מים יפים כי הכא. וא"כ אמאי אסרי התם ב"ש. הא הויא מילתא דלא שכיחא. דלא גזרו גם אותה גזרה: 
+<b>אלא </b>פשיטא דזה שיבוש שלא יעלה על לב בר דעת. דהתם על כרחין בהא קמפלגי. אף דהיא מילתא דלא שכיחא. דמאן דחייש שמא לא ישיקם היטב. מאי שנא מילתא דשכיחא מדלא שכיחא. מיהת כי איתרמי דעביד הכי איכא למיחש. ולא דמי לגזרה שגזרו משום דבר אחר שלא יטעו בו. דכיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף ד"א בדמיון מוטעה. ואין להאריך כי זה ברור יותר משמש. לכן כהו עיניו מהביט בחילוק זה האמיתי: 
+<b>וכל זה </b>פשוט מאד אף לפי דעת המשתבש הלזה. החושב שדברי הר"ש ז"ל שם כאילו ניתנו מסיני. דגזרה היא ואין להרהר אחריה. כי אמנם אין הכל מודים לו להר"ש ז"ל בזה. כאשר הודעתיך למעלה: 
+<b>אבל </b>לדברי הר"מ והרא"ש ז"ל הויא הילכתא בלא טעמא. אלא הכי גמירי לה ב"ש הל"מ. דאין משיקין אלא מין עם מינו. ולאו משום גזרה. ומה ישיב א"כ המשיב הנ"ל לפ"ד הר"מ בזה. עם שבאמת לענ"ד אין הכרח לזוז מפי' הר"ש. מחמת הקושיא שהקשה עליו הרא"ש דהתינח במשיק מים יפים ברעים. שייך לומר משום ההיא גזרה. מיהא רעים ביפים הא אסרי נמי ב"ש. ומאי איכא למימר הא ודאי לא שייכא הך גזרה. דילמא לא ישיק יפה עכ"ד הרא"ש ז"ל: 
+<b>ולדידי </b>אי משו"ה לא איריא. דרעים אין פירושן דאינן ראויין לכלום. דא"כ למאי משיק להו. אטו בשופטני עסקינן. אלא הכא במאי עסקינן במים מרים ומלוחים שהן לרפואה בלבד. ולהכי קרי להו רעים. דלשתייה לחוד רעים נינהו. ומכל מקום חשובים הן וצריכים לו לרפואה. כמו חמי טבריא. וזולתן ממי מעיינו' מלוחים וחמוצים שאינן עומדים לשתיית כל אדם: 
+<b>והשתא </b>אתי שפיר דברעים ביפים. נמי איכא למיחש הך חששא גופה. דילמא חייס עלייהו. ולא משיק להו להדיא. דלא יתערבו ויופסדו מתשמישן. כך נ"ל ליישב פי' הר"ש ועכ"פ צריכין אנו למה שכתבתי לעיל שהוא האמת הגמור שאין בו דופי. ועל מה זה חרה לו להמשיב הנ"ל שבחר בדרכי חושך קי"א תחת יופי הכי אמרתי רבי לא שנה משנתו בדיוק ונכשל בסתירה ח"ו ותשק ידי לפי. ואם דבר ריק הוא ממנו הוא וחובה עלינו להשתדל בכל כחינו לתרץ המשניות הנראות כסותרות. אך לא בדברי תוהו חלילה כי אם בדברים מיושבים ונוחים הנשמעים בשופי. ואם היטב חרה לו על שלא זכה להציץ באור האמת. בדין הי"ל שיכעוס על מלמדיו דאלפוה שיקרא ותלו ליה כיפי. הנה הצגתי זאת לאות ולמופת. לזכרון וטוטפת. בין עיני הקופצים להשיב דבר בטרם ישמעו ויבינו. ולא ששתי ח"ו בתקלת האיש הזה. אדרבה צער גדול היה לי על זה בפרט שהוא אוהבי. והגיעו אלי דבריו ע"י אדם רשום כמתהדר ומתפאר עלי. ושש כמוצא שלל רב. ולשמחה מה זו עושה. אין זו כ"א דעת גסה. ע"כ הגה"ה): 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו. </b>כתב בתי"ט ה"ה לפניו וידיו וחדא נקט ואפשר לרבותא דלרחוץ הרגלים בחמין הוא דבר שוה לכל נפש יותר מפניו וידיו עכ"ל:   
+<b>ואני </b>אומר א"כ מתני' טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. ויותר נראה דכחא דהיתירא אשמעינן. דאפי' להנאת הרגלים דלא חשיבא כולי האי ואינה שוה לכל נפש (שרי לב"ה). צא וראה א' ממאה שרוחצין רגליהם בחמין. ואין רגילין בו בארצנו רק המפונקים. אבל ברחיצת הידים והפנים בחמין הכל רגילים בה בכל שבת וי"ט: 
+<b>ותו </b>קמ"ל דהנאת אבר א'. נמי שרו ב"ה. וכ"ש לפניו ידיו ורגליו בכלל. דדמי קצת להנאת כל גופו דיותר סברא להתיר. כדאי' בגמרא. והא דאסור לרחוץ כל גופו משום דלא שוה לכל נפש: 
+<b>ובאמת </b>אף שלפ"ד בתי"ט משמע בפשיטות דלב"ה אפילו לידיו לחוד או לפניו לחוד שרי. אנכי לא ידעתי היכן מפורש להתיר לפניו או לידיו לבד. ובפרק כירה לא משמע מידי ע"ש. והרי לדברי עצמו ז"ל. לרחוץ ידיו בחמין אינו שוה לכל נפש. וכך אני אומר. אע"פ שכבר כתבתי שיש סברא (בדרך הו"א) דרחיצת רגלי' לא שכיח' כולי האי. מ"מ גם זה אמת להלכה. דרחיצת הרגלים בחמין יותר הוא ראוי לכל נפש. וכי הא דאמרינן גבי צבי צריך לכל נפש קאמינא. וכמ"ש בעזה"י בהלכות יו"ט מילתא בטעמא. דרחיצת רגלים בחמין יותר ראוי להתיר. אבל רחיצת ידים והפנים. הדין נותן שהוא שלא לצורך. שאפילו המעונגים אין דרכן לרחוץ ידיהם בחמין בכל יום. ואף בדבר הצריך לקצת בני אדם. אלא שאינו שוה לכל אדם. לא הותרה ההבערה. ומה נשתנה כאן. וצ"ע על לשון הש"ע (סימן תקי"א): 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועושין מוגמר בי"ט וחכ"א </b>צ"ע מאי טעמייהו דרבנן דאסרי. אע"ג דאינו אלא למעונגים מאי שנא מהא דלעיל מ"ה. דשרו ב"ה חמין לרגליו בכל גוונא משום עונג. וטעמא משום דאמרינן מתוך. וקיי"ל כוותייהו. <b>וכן</b> אתה מוצא בהוצאה (פ"ק מ"ה) דשרינן כל הוצאה. אפילו אינה של אוכל נפש. רק שיהא קצת צורך היום. ודלא כב"ש. והא ודאי כי אמרינן מתוך בהוצאה והבערה. האי מתוך שוה בתרוייהו לגמרי. <b>א"כ</b> תמה על עצמך. מה אם שם דצורך מצוה (אע"ג דצורך גבוה אימעיט מלכם) אמרינן מתוך כב"ה. הכא דלצורך נפש הוא. לא כ"ש דנימא מתוך. הא מילתא דתמיהא טובא. <b>לכן</b> לכאורה היה נ"ל דחכמים דהכא בשטת ב"ש קיימי. ודר"ג בהא כב"ה אזדא. <b>לפ"ז</b> יש לתמוה על פסק הטור בזה. וצריך תלמוד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועושין גדי מקולס בל"פ וחכ"א </b>הא נמי תמיהא לי טובא. מכדי תנן התם מעשה בר"ג שא"ל לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח. הרי שבזמנו של ר"ג עדיין היו עושין ק"פ ממש. אי הכי מאי טעמייהו דרבנן דאסרי. מי נימא דלא פליגי לדרייהו כלל. אלא לדרא בתראה. כשתגבר גזרת המלכות. או לישראל שבח"ל הדברים אמורים. אע"ג דסתמא תנן. או דילמא בסוף ימי ר"ג נשנית משנה זו. אחר שכבר גזרה מלכות שלא יעשו עוד פסח בירושלם. <b>אי נמי</b> ההיא קודם חורבן איתניא. והך בתר חורבן. ע"ל רפ"ג דשקלים. ושי"ע (ספ"א).</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>ומקרדין </b>לשון התי"ט כתב הרע"ב אף על גב דעביד חבורה וכן לשון רש"י במשנה. אבל בגמ' פירש הך חששא דחבורה בקירוד איתא עכ"ל. כוונתו דבפירש"י שבגמרא משמע דאינה אלא חששא. ולא ודאי עביד חבורה כדמשמע מפירש"י במשנה. ומשו"ה כ' על פירש"י שבגמרא דנימוקו עמו. דאי כפירושו במשנה הא מודה ר"ש בפסיק רישיה. וא"כ ראב"ע כמאן. אבל גם פירש"י במשנה מסכים הולך אל מקום א' עם כוונת פירושו שבגמרא. והא דקאמר ואף על גב דעביד חבורה.. ה"פ אע"ג דאינו נזהר וזימנין דעביד חבורה: 
+<b>בי"ט. </b>כתב בתי"ט מדאיצטריך למיתני בי"ט. ש"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו לאו בי"ט אלא בשבת וכן פירשה רש"י והר"ן בשבת. ומכאן נ"ל ראיה גמורה למאן דס"ל דאין מצווין על שביתת בהמה בי"ט כו'. ותיובתא למאן דאמר [עיין פר"ח סימן תצ"ה] שביתת בהמה אסור גם ביו"ט והטור מכללן עכ"ל: 
+<b>ואומר </b>אני צריכין אנו לחוש לדברי רבותינו ז"ל המחמירין בה. כעדותו של הרב"י והסכמתו שכל הפוסקים שוים בה לאיסור. והנה לדעתי אין מכאן דמדומי ראיה ולא בדקדוקו של הרבתי"ט כלום. דאיכא למימר לעולם חכמים דפליגי עליה דראב"ע. אסרי אפי' בי"ט. ולא תני לה. להודיעך כחו דראב"ע דאף בשבת שרי. ולא תני שבת ברישא. משום רבותא לאשמועינן דרבנן אסרי אפילו בי"ט. וזוהי דעת הטור במשנתינו ופירושו בהו זך ונקי: 
+<b>ולא </b>תיקשי עליה אמאי איצטריך למיתני בי"ט בסיפא. דאי לא הוה תני הכי. הו"א דרישא נמי בי"ט לחוד הוא דפליגי. (כדאיירי הכא במכילתין) אבל בשבת אימא מודה להו ראב"ע לרבנן. ומדסיפא בי"ט. שמעת מנה לסתמא דרישא אליבא דראב"ע. דאפילו בשבת פליג ודוק: 
+<b>אי נמי </b>משום רישא איצטריכא. כיון דשמעינן להו לראב"ע ורבנן דפליגי התם בבמה בהמה [ד' נ"ד ע"ב] ברצועה בשבת. ופליגי נמי בי"ט כדתנן הכא. סד"א דבכולהו תלת מילי פליג ראב"ע בשבת נמי. משו"ה תני גבי קירוד בי"ט. דקמ"ל דלא ס"ל כר"ש בדבר שאינו מתכוין. אלא גבי י"ט דקיל וק"ל. וכל זה שלא כפירש"י והר"ן: 
+<b>איברא </b>אפי' לשיטתייהו. ליכא סייעתא להתי"ט לחלוק על הסכמת ראשוני הפוסקים מחמת דקדוק הקל. דאפילו תימא בי"ט מודו רבנן ברצועה דשריא. היינו משום דאע"ג דמחמרי' בשבת בנוי ובנטירותא יתירתא. אפ"ה בי"ט לית לן בה כיון דאית ביה קצת צורך. (לנוי או לנטירה כל דהיא) אמרינן מתוך והא ודאי דלא עדיפא שביתת בהמה. משביתת אדם דבשבת בכרת. והותרה לו ההוצאה בי"ט לצורך כל דהו. אבל שלא לצורך כלל. להוציא משא על הבהמה בי"ט. או לחמר אחריה. לעולם אימא לך דאסור בי"ט כמו בשבת. וכפשטא דסתמא דמתני' דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ודוק: 
+<b>ומ"ש </b>הרב"י אליבא דהמקילין. דס"ל דלא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה דגבי י"ט. אלא הארבעים מלאכות כו'. אינו נוח לי דמאן פליג להו בהכי. ותו דאי דווקא למאי דמיקרי מלאכה דחייבין עליה בשבת אתי קרא. לכתוב לא תעשה מלאכה. כל לאתויי מאי. ועוד אף בשבת מלאכה היא ואסורה. אלא שאין חייבין עליה: 
+<b>ועוד </b>אי אפשר לומר כן דהא בהדיא מרבי במכילתא (הביאה רש"י פ' בא) אקרא דלא יעשה בו מלאכה לא תעשה ולא יעשה גוי מלאכתך. הרי שאפילו מלאכת ישראל ביד גוי. נאסרה בי"ט כמו בשבת. אע"פ שאין מוזהרין על שביתתו. כ"ש בהמה דמוזהר בשבת על שביתתה. לא כל שכן דאסירא מיהא במלאכת ישראל. דהיינו להביא עליה משאוי בי"ט. כדרך שאסורה בשבת: 
+<b>אבל </b>האמת הברור שנצטוינו גם על שביתתה של בהמה בי"ט כמו בשבת. דאפילו את"ל דאינו נכלל באזהרת לא תעשה מלאכה. אעפ"כ נאסרה מהכתוב ושמרתם. דכולל אף השבותין. וכן למדו רז"ל [שבת ד' קי"ד ע"ב] עוד משבתון שבות. דאע"ג דלענין השבותין אסמכתא בעלמא היא. מ"מ לשביתת בהמה ילפותא גמורה היא: 
+<b>ואי נמי </b>תיהוי דרבנן. ודאי דלא גרע מכל השבותין. ואסורא מיהת בי"ט נמי. לאפוקי מדעת המתירין דשרו לה לגמרי. אמנם העיקר שאסורה ד"ת. ויש להסכים גם דעת הרמב"ם ז"ל לדעת הנז': 
+<b>ומה </b>שכתב בפ"ה דהל' י"ט אין מוניכין משאוי על הבהמה בי"ט שלא יעשה כדרך שעושה בחול. דלכאורה משמע דס"ל שאינו אסור אלא מדבריהם. דמיחזי כעובדין דחול. איברא בקושטא בהא דכתיבנא לעיל ניחא. דאתי כשיטת כל הפוס' שחששו לשביתת בהמה בי"ט מן התורה וכנז'. והא דאיצטריך לטעמא דעובדין לחול. כדפרישית משום דלצורך היה מותר ודאי. דלא אמירא שביתת בהמה מדאדם שהותרה לצורך י"ט. ומ"מ נאסר מדרבנן כל היכא דמיחזי כעובדא דחול. כשאינו באוכל נפש עצמו. ואף בכה"ג לפעמים הצריכו שינוי. וכן הדבר בשביתת בהמה דמיירי אפילו לצורך היום. דמדאורייתא הוה שרי. ורבנן גזרו בה משום דמיחזי כעובדא דחול ולעולם בנושאת משוי שלא לצורך היום כלל. זה אסור כמו בשבת. ואפי' אינו מחמר אחריה. וכן עיקר ודוק: 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>עגלה של קטן. </b>כתב הרע"ב ומיוחדת לו לישב עליה וכ"כ רש"י. וכתבו התו' ול"נ דמאי קמ"ל וכו' לכנ"ל דהיינו כלי שעושין לקטנים להתלמד להילוך כו' עכ"ל. וכדבריהם מוכח בגמ' כו' דהא סמיך עליה ולרש"י יושב עליה מיבעי ליה. ועוד דלא צריך לפרושי עכ"ל תי"ט: 
+<b>מ"ש </b>על לשונו של הרע"ב ומיוחדת לו לישב עליה שכך כתב רש"י. אינו בהחלט. לפי שלשון הרע"ב אינו מכוון עם לשון רש"י. שלא הזכיר ומיוחדת לו לישב עליה. אלא ומיוחדת לישיבה. ר"ל גם לישיבה. דעת רש"י שלפעמים יושב עליה. ועשויה ג"כ לשחוק בלא ישיבה. דוק בלשונו במס' שבת (דסו"א) ותמצא שכן הוא: 
+<b>ואזדא </b>לה קושית התו' והוכחת התי"ט. דמשום הכי בעינן נמי סמיכה. דר"ל אפילו כי שחיק ביה. תורת מדרס עליה. מחמת הסמיכה. ואין אומרין לו עמוד. דבשחוק נמי להכי עבידא. ועל פירוש התו' קשה לי דהא אפילו לרבא התם. כל לתרוצי סוגיא עביד טהור. והך נמי להכי עבידא ודוק: 
+<b>ואינה נגררת. </b>לשון הרע"ב בשבת וכ"ה לשון רש"י. ותמיהני למה להו לפרושי הכי. דאי משום דתנן וניטלת בשבת כו' אבל באיסורא הוי רבותא דאפילו בי"ט אסור עכ"ל התי"ט: 
+<b>דעתו </b>במשנתינו לאסור אף בי"ט דבר שאינו מתכוין. ולא הביא ראיה ומניין. ולא עוד שדבריו אינן אלא תימה על הני תרי תנאי רש"י והרע"ב. אע"ג דמתני' כוותייהו דייקו כמ"ש הוא ז"ל עצמו. ועוד תפשת מרובה לא תפשת. ומאין לגדוש המדה לאסור דבר שאין מתכוין גם בי"ט. וכל המחמיר עליו ראוי ללמד. ואף דרבי יהודה ודאי בי"ט נמי מחמיר בדבר שאינו מתכוין. כדמוכח בדוכתי טובא. מכל מקום תנא דידן לא ס"ל כוותיה בהא: 
+<b>אבל </b>הוא הדבר אשר דיברתי למעלה. דלא קאי ראב"ע כר"ש אלא בי"ט. ועלה אמרינן הלכה כר"ש משום דראב"ע מודה לו. אבל בשבת דלא מודי ליה ראב"ע כדפרישית לעיל לית הילכתא כוותיה: 
+<b>והשתא </b>ניחא דאתי סתמא דהכא אליבא דהילכתא (משא"כ לפירוש התי"ט הוא נגד ההלכה הפסוקה כר"ש. כדאיתא בהדיא בגמרא) והיינו דקשיא ליה לרש"י דאיכפל לפרושי דבשבת דווקא איירי מתני'. דאע"ג דמוקמינן לה בגמרא כר"י דשמעינן ליה דבר שאינו מתכוין אסור. אפ"ה מדריש' סתמא איתניא. ש"מ דסתם לן תנא לענין זה גבי שבת כר"י. דקאי ראב"ע בשיטתיה והילכתא כוותיה. כדפסקינן גבי י"ט כר"ש משום דראב"ע מודה לו. ודוק היטב כי נכון הדבר מאד. עם היות שהפוסקים (עיין א"ח סימן של"ז) פסקו כר"ש אף בשבת. מ"מ מתני' דהכא סברה כדאמרן. והפוסקים נסמכו על סוגיות אחרות דמוכחי כר"ש: 
+<b>ואי </b>לאו דמסתפינא הוה אמינא דצ"ע מנ"ל למפסק כר"ש אפילו בשבת. דלענ"ד עיקר סמיכתם בזה הוא אהא דאמר אביי [שבת ד' כ"ב ע"א] כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת. ולא השגיחו שסותר לכללא דהלכתא כרב באיסורי [בכורות ד' מ"ט ע"��] אף שי"ל בזה דטעמייהו משום דקיי"ל הלכה כבתראי. מאביי ורבא ואילך. ואיכא נמי מעשה רב: 
+<b>אך </b>לפמ"ש אינו מוכרח דשמואל יסבור כר"ש גבי שבת. כיון דלא פסיק הילכתא כוותיה אלא משום דראב"ע מודה לו. והכא לא קמודי: 
+<b>והנהו </b>עובדי דפ' ב"מ [ד' כ"ט:] דגרר ספסלי לעילא מר"י. נמי מוכחי דבשבת קיי"ל כר"י. ולא צריכינן לאפושי בפלוגתא. ואף על גב דאיתותב ר' ירמיה רבה. היינו במאי דקאמר אליבא דר"ש בלחוד. אבל לענין דינא לא. דוק ותשכח שיש מקום לדברינו: 
+<b>והנה </b>במדליקין מנר לנר נמי לא עבדינן כרבה. כדכ' התו' פ' ב"מ [ד' כ"ב ע"ב ד"ה מאי]. ונקטי' בה כרב דהילכתא כוותי' באיסורי. עיין שם ברא"ש ותדע: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין צדין. </b>פירש הרע"ב דצידה דמי לקצירה וקצירה לא הותרה. וכתב בתי"ט טעם האיסור דדמי לעובדין דחול וכן צידה אסרו שלפעמים שתעלה מצודתו דגים הרבה ודמי לעובדא דחול הרא"ש עכ"ל: 
+<b>אבל </b>אין זו שיטת רש"י ותו'. דלדידהו איסור צידה מן התורה. ופירושו של הרא"ש הנז' דחוק קצת. דנראה דאין כל כך טירחא בצידה אחת. ולפי דרכו ז"ל י"ל יותר בלשון זה שמא יצוד כחושים ויניחם. ויחזור לצוד אחרים שמנים וטובים מהם. וחיישינן לאפושי בטירחא. או דילמא משכח כולהו כחושים ומנח להו. ואתי לאימנועי משמחת י"ט: 
+<b>ותו </b>קשיא לי על פירוש הרא"ש דמשום דמיחזי כעובדא דחול. לא הוה לן לאסור בספק נצודו מעי"ט. דלא מסתברא לאחמורי כולי האי. דלא דמי למוקצה ונולד. דאע"ג דאיסורי דרבנן נינהו עבדינהו כשל תורה להחמיר בספקן משום דהו"ל דשיל"מ. ועשאום כגופו של איסור. משא"כ אי אמרינן דלא נאסרה צידה. אלא משום דלזימנין שקיל טובא ומיחזי כעובדין דחול. דהיא גופה גזרה למיסר נמי היכא דלא שקיל אלא מאי דצריך ליה. והיכי ניקו ונגזור בספיקיה נמי: 
+<b>ותו </b>כה"ג לא הוה אסרינן ליה משום שאינו מן המוכן. דהא כיון דמדאורייתא לאו איסורא קעבד מוכן הוא. כדאמרינן גבי טבל הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן מוכן הוא [שבת ד' מ"ג.] ואמאי אסרינן הכא אף באינו יודע אם נצודו בי"ט. ואפי' בטלטול קאסר ת"ק משום ספק מוכן. הלא אפילו ודאי יש לו להיות מוכן: 
+<b>ועוד </b>אם כדברי הרא"ש דאין איסורא אלא מדבריהם כנז'. ונימא נמי דמשו"ה הוו להו מוקצין. כיון דרביע עלייהו איסורא דרבנן. אי הכי הו"ל למשרינהו ע"י הזמנה. אפילו בביברין כשמכירן בסימנין. וזה לא עלה על דעת אדם מעולם. מכל האמור נ"ל דפי' רש"י ותו' עיקר. ולכן פשוט דהזמנה נמי לא מהני בהו: 
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>אלא שאין רצוני לקבל הימנו </b>מ"ש רע"ב משום שהיה שונאו. <b>אינו</b> נראה לי. שאם היה הגוי שונאו לא היה מביא לו דורון. וגם אם היה מתחלה שונאו. ועכשיו נהפך לאוהב (או אפילו חשש שמא שם בו ס"מ. מדוע לא יקבלנו. יזהר שלא לאכלו) למה יתגרה בו. והלא אז"ל שלשה אין מתקנאין בהן. גוי קטן כו'. והתירו לקבל דורון מגוי ביום אידו. אע"פ שאסור ליהנות ממנו. כי היכי דלא ליהוי ליה איבה. <b>הילכך</b> יראה לי שכך היה מעשה. שהביא הדגים דורון ביום אדו. ולא רצה ר"ג ליהנות מהם. מחמת איסור הנאה דיום אדיהן (עי"ד סקמ"ח) ואמר ר"ג לבני ביתו מותרין הם. אלא לפי שאין רצוני לקבל ממנו הנאה זו. לפיכך אסרם לעולם. ולא נזכר כאן שהחזירם לו. אולי איבדם ודחאם לבור כלאחר יד (כההוא עובדא דרי"נ) כדי שלא יהנה מהם. והתנא קיצר בדבר שאינו מענין המשנה בכאן. שלא הוצרך כאן אלא להודיע ההתר מצד י"ט.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אין זה מן המוכן. </b>עמ"ש אבא מארי הגאון ז"ל (בתשובה סימן פ"ה): 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר </b>. כתב תי"ט ותמיהני דמשנה שאינה צריכה היא עכ"ל. וי"ל קצת דמתני' לעיל בבני חבורה המקפידין זע"ז איירי. והכא מיירי בסומך על הטבח שיתן לו בשר בדינר כמו שירצה. ולא יקפיד על חסר ויתר. אפ"ה לא שרי משום דאסור להזכיר דמים: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין. </b>כתב תי"ט בשם הר"ן וז"ל וכ"ש גירושין דלא סגי אלא בכתיבה. וגם צריך שיהא נכתב בו ביום. ומשו"ה לא חש למיתנייה. ומיהו בתוספתא תני לה עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>דהא דאיצטריך ליה לתנא ברא למיתני גירושי'. היינו גירושי' דעבד דלא בעי' כתיבה בו ביום. וקיי"ל האומר לעבדו בכל ל' שמשמ' שמוציאו מרשותו יצא לחירות. וכופין הרב לכתוב לו גט שחרור. וקמ"ל אע"ג דהשטר אינו מעכב. ליכתב בו ביום. מ"מ אסור לשחרר עבדו בשבת אפילו בכה"ג. דהיינו בפה ובאמירת הרי אתה בן חורין. כיון שעי"ז מתחייב לכתוב לו שטר. והרי הוא מוציאו בזה מרשותו לרשות עצמו: 
+<b>ואין </b>לומר דאי משו"ה אכתי לא צריכא. דהא משחרר עבדו עובר בעשה. וכיון דעבירה היא. פשיטא דלא איצטריכא. דהא משכחת לה נמי משום מצוה. כגון לצרפו לעשרה [גיטין ד' ל"ח ע"ב]: 
+<b>ושמא </b>כה"ג באמת מישרא שרי. וכדעת ר"ת [ד' ל"ו ע"ב ד"ה והא] באין מקדשין. דבמקום מצוה כגון שאין לו בנים שרי. (ועמ"ש בס"ד ריש יומא דזימנין ודאי משכחת לה דשרי לקדש בשבת). ואפשר ג"כ לומר דאפילו אליבא דרש"י הא נמי שרי. כיון שהיא מצוה עוברת. ולא דמי לקידושי אשה וק"ל: 
+<b>א"כ </b>היינו טעמיה דתנא דידן דלא תנייה. משום דלא פסיקא ליה. כיון דבמקום מצוה מותר: 
+<b>ואפי' </b>גירושי אשה נמי הוה מצי למיתני. וכגון שכבר כתב הגט. ולא הספיק ליתנו לה עד שחשכה. דליכא למיחש לכתיבה אפ"ה אסור. אלא מהך טעמא דאמרן לא נסיב לה רבי. כיון דליתה נמי מילתא פסיקתא. דבשכיב מרע דתקיף ליה עלמא שרי. להכי לא תני לה: 
+<b>ובהכי </b>ניחא לן נמי מאי דאיכא למידק תו במתני' מיכדי תני כל הני דאסירי משום דדמו למקח וממכר. ומקח וממכר גופיה אינו אלא מדברי סופרים שמא יכתוב. ואמאי שביק   ליה. ולא אשמעינן ברישא אין קונין בהדיא. אלא מטעמא דפרישית דתנא דידן לא נקיט הכא. אלא כל הני דאפילו במקום מצוה מיתסרי כשיטת רש"י ז"ל. וקנין דמצוה משכחת בשבת. בקונה בית בא"י וכותבין עליו אונו (שהוא גמר קנינו ודוק) אפילו בשבת: 
+<b>והך </b>דגירושין בתוספתא שבידינו בדקתי ולא מצאתיה. אבל חפשתי ומצאתי שגם התו' הביאוה בריש הזורק (דעז"א) ושם ראיתי אחרי רואי שת"ל כיוונתי לדעת התו'. שגם הם ז"ל כתבו שם בזה הלשון. דמשו"ה לא תני בפ' משילין אין מגרשין. משום דשכיב מרע שרי לגרש. וגם משם נלמוד לקנין דמצוה דשרי בשבת. כההוא עובדא דשכיב מרע דאמר רבא ליקניא לההוא דוכתא: 
+<b>והצריך </b>אלי עיון בדבר זה. מה ראו על ככה שלא להתיר טלטול הגט. שאיני יודע לו שבות. אלא מפני שאינו ראוי לו בו ביום. ומחמת שאמרו אין מגרשין. ואע"פ שהם התירוהו בשכיב מרע. ומדוע לא העמידו דבריהם בקנין: 
+<b>אולי </b>י"ל בזה דטלטול הוי מעשה בידים וחמיר טפי דדחי שבת בקום עשה. ואף על גב דאינו אלא מדרבנן. דמשו"ה אשכחן דאחמירו בהנך שבותין טפי. ואפילו במקום כרת. ומצינו שקוראין לשבות שעושהו בידים. דיחוי שבת. כאותה ששנינו שילהי יומא [דף פ"ג ע"א]. החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו שספק נפשות דוחה את השבת: 
+<b>ואע"ג </b>דבקנין נמי בעינן חזקה. מיהו בכל דהו סגי לה. כדתנן [בבא בתרא ד' מ"ב ע"א] נעל גדר פרץ כל שהו הרי זו ��זקה. ולא מינכרא מילתא באחודי דשא. למקרייה מידחי שבת בידים ולא חיישינן לה: 
+<b>אי נמי </b>שאני מקח וקנין דמדברי קבלה גמרינן לה כמפורש בכתובים בדברי נחמיה. ודברי קבלה כד"ת דמו ולא צריכי חיזוק. אבל טלטול דמוקצה מד"ס הוא. וכל מדבריהם צריך חיזוק יותר [יבמות ד' ל"ו ע"ב]. ושני התירוצים נראים אמיתיים: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ עצמו. נ"ב <b>אי נמי</b> אליבא דשמואל דס"ל המפקיר עבדו. יצא לחירות. וא"צ גט שחרור. צריכא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסמוך (וכדדייקינן ריש המפקיד. למה ליה למתני בהמה. למה ליה למתני כלים).</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. </b>פשיטא דבבהמה חיה עסקינן הכא: 
+<b>איברא </b>מסתברא דהוא הדין לשחטוה בעלים בי"ט. ולא היה דעתם מעי"ט למכור ממנה. וכגון שאינם טבחים מוכרי בשר. ונמלכו ונתנו ממנה בי"ט לאחרים. אינם יכולים להוליך הבשר אלא כרגלי הבעלים. והא אפילו לר' אושעיא דבגמרא. דס"ל דאפי' בהמה מותרת. משום דיש ברירה בדרבנן. היינו בשנים שלקחו בשותפות דיש לשניהם חלק בה מעי"ט. אלא שלא הוברר חלקם מבע"י. אמרינן יש ברירה. משא"כ בכה"ג דלית ליה זכייה בגווה כלל מעי"ט (ועיין לקמן מ"ז): 
+<b>ואע"ג </b>דהקונה מטבח השוחט למכור. מותר להוליך הבשר עמו והרי הוא כרגליו. ההיא משום דמעי"ט הוה דעתיה אלקוחות ואוקמיה ברשותייהו: 
+<b>ובהא </b>דכתיבנא איכא למימר דהשתא אתי שפיר דנקט תרתי הבהמה והכלים. ולא סגי ליה בכלים לחוד כדתנן בסמוך. אלא דהכא קבעי לאשמועינן דאפילו בהמה דחזיא למשחטה ולמפלגה. אפ"ה היא כרגלי בעלים. וכל שכן כלים דלא למפלגינהו קיימו. ותני נמי כלים. למימרא דבבהמה מיהת דומיא דכלים מיירי. דהיינו דלא קיימא מעו"ט למכירה. ולא הוה דעתיה עילוה למפלגה בהדי אחריני. אבל אי דעתי' עלה מעי"ט. שריא לכל אדם כרגליו. וכדאמר שמואל בשור של פטם. ומהכא דייק לה שמואל לדעתי: 
+<b>והשתא </b>ניחא לן נמי סיפא. דנקטה כלי' לחוד אבל בהמה לא. משום דכלים פסיקא ליה דהרי הן כמקום שהולכין כשאינן מיוחדין לא'. אבל בהמה אע"ג דבחייה ודאי נמי אינה אלא כמקום שהולכין. לפי שעדיין החלקים ביחד. וכל א' מעכב על חברו. מכל מקום אם שחטוה. כל א' יכול להוליך מנתו כרגליו. כר' אושעיא דס"ל בהמה נמי מותרת. (וכוותיה פסקו גדולי הפוסקים. וצע"ג על הש"ע שפסק שלא כמותו. וגבי שור פטם וכן בקצב המוכר בשר פסק שיכולין הלקוחות להוליכן כרגליהם. ולדעתי זו סתירה מבוארת. שאם בלוקח בי"ט. שהרי לא היה לו בו שום זכייה מעי"ט. אמרינן יש ברירה. ק"ו לשותפים דאית להו זכייה בגווה מבע"י. דאית לן למימר יש ברירה. וזה ק"ו שאין עליו תשובה לענ"ד. ודוק). משו"ה לא מיתני ליה לתנא הכא נמי הבהמה. דלא הויא מילתא פסיקתא כדרישא. ודוק היטב: 
+<b>הרי אלו כמקום שהולכין </b>עיין פירוש הרע"ב וכפירש"י. ונראה פשוט דהוא הדין אם מצעו את התחום לא יזיזום ממקומם. ודקא מפרשי לה בהך גוונא. היינו משום דלישנא דכמקום שהולכין. משמע דמיירי בדאיכא מקום שהולכין כולן לשם. ומוליכין אותו עמם. ואי בגוונא דאמרן הא לית להו כלל מקום שהולכין כולן. דמקומו של זה אינו מקומו של זה. וקבעי לאשמועינן גוונא דהתירא. ומכללא שמעינן לאיסורא. הוכא דאין הולכין: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כרגלי אנשי אותה העיר. </b>עמ"ש תי"ט בשם הרשב"א. וכתב דאפשר לומר שגם רש"י יסבור כן. והא ליתא עיין עירובין. (דמה"ב) ששם כתב רש"י בפירוש כדעת הטור: 
+<b>ולכן </b>נראה יותר דרש"י חדא נקט. דאין עירובו מועיל להוליך המים כרגליו של מערב. וממילא שמעינן נמי דאם עירב א' מהן. הם מעכבים עליו. והוא מעכב על ידיהן. שלא להוליכן רק למקום שכולן הולכין. דמידי הוא טעמא דהוא נאסר להוליכן חוץ לאלפיים. אלא משום דאין ברירה. א"כ הוא הדין שאנשי העיר נאסרין להוליכן למקום שאין המערב יכול לילך: 
+<b>ואפשר </b>יש לומר כך גם בדעת הטור. אלא דאי הכי ודאי קשיין פסקי אהדדי. דמאי קסבר אי ס"ל אין ברירה. אם כן מ"ט פסק כר"א. דחבית ובהמה מותרת. דיש ברירה כדכתיבנא לעיל. ואי ס"ל יש ברירה. אי הכי מאי טעמיה דפסק הכא. דהמערב אינו יכול להוליכן. אלא כרגלי אנשי העיר: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,268 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Beitzah
+לחם שמים על משנה ביצה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Beitzah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ביצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ביצה שנולדה בי"ט. </b>הכא בי"ט שלאחר השבת עסקינן. וכתב התי"ט והא דנקט יו"ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר י"ט. דהו"א דווקא שבת סעודתו בעיא הכנה. אבל י"ט שאחר השבת לא ליתסר דכחול שויוהו עכ"ל: 
+<b>ולא </b>נהירא סברא זו דהא פירש"י ז"ל די"ט נמי איקרי שבת. ומן ג"כ לא היה יורד בו כדכתב הרי"ף פ' ע"פ. ולא כ"ש הוא אם י"ט אינו מכין לשבת ק"ו לשבת שאינו מכין לי"ט. וכחול ליכא למימר דשויוה. דהא סעודתו חשיבא. והצריכה הכתוב ג"כ הכנה. כדפירש הרי"ף: 
+<b>ולענ"ד </b>נראה לומר הא דלא נקט שבת. דהו"א טעמא דמתני' לאו משום הכנה. אלא כאידך אמוראי למר משום פירות הנושרין. ולמר משום משקין שזבו. ותני שבת כי היכי דליתי י"ט במכ"ש. דהא סתם לן תנא גבי י"ט. כר"י דאית ליה מוקצה. דסברא איכא דאית לאחמורי בי"ט דקיל. דלא ליתו לזלזולי ביה. וקס"ד דמאן דאית ליה מוקצה די"ט חמיר כ"ש נולד. משו"ה תני י"ט. לאגמורן טעמא דלאו משום גזרה דרבנן. אלא משום הכנה. ותני י"ט וה"ה לשבת: 
+<b>ונפקא </b>מנה לענין דינא בי"ט ושבת סמוכין. דנולדה בזה אסורה בזה. דזה אינו אלא אליבא דרבה. אבל לר' יוחנן דלית ליה הכנה דרבה. הא ס"ל לקמן נולדה בזה מותרת בזה: 
+<b>וא"ל </b>אי הכי כדפרכינן כולהו כר"נ לא אמרי. נפרוך נמי ארבה מ"ט לא אמר ככולהו. ולישני תלמודא דמתני' קשיתיה. הא לאו מילתא היא. דניחא ליה בשינויא חדא דשייך אליבא דכולהו מ"ט לא אמרו כר"י וכר"י. ולרבה לחוד אין הכי נמי דמצי למידק ממתני' ודוק: 
+<b>לא תאכל. </b>אע"ג דאסורה נמי בטלטול. אגב דב"ש נקטיה לרבותא תו'. ולא שייך למידק א"ה טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. דהא ודאי כחא דהיתירא עדיף כדמשמע בגמ': 
+<b>והא </b>דלא קתני אוסרין ומתירין עיין בתו'. ולי נראה דמשום הכי נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. כדאיתא בסוגיא דר"פ כ"ש. והשתא אתי שפיר טפי דלהכי לא תני אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. דמאן דשרי שרי אף באכילה ומאן דאסר אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא הוא וכ"ש לטלטול שלא לצורך. והרי זה נכון בס"ד: 
+<b>ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת </b>נראה ליתן קצת טעם לשיעורין הללו אליב' דב"ש. דכיון דדייקי מקרא דשיעורו של זה לא שיעורו של זה. מסתברא דשאור סגי ליה בכזית כיון דחימוצו קשה. וראוי לחמע בו כמה עיסות. אבל חמץ דאינו ראוי לכך. ואינו עומד כי אם לאכילה. ליבעי ככותבת דאית ביה ייתובי דעתא וחשיב: 
+<small>משנה לחם<br><b>לפי </b>שראיתי לא רבים יחכמו לא לחמו בלחמי לחם חמודות ואמרו נשחיתה עץ בלחמו. ועתה שחקו עלי שעירים דבית הכסא. תלמידי תרביצאי דבי מר שמואל. וא"ל ההוא שידא יונתן בבאא אית להו בבא דבעל דבבא. ותרעא דדרתא לית להו. על כן שמחו בשטות עצמן. בההיא ביצה מוזרתא. כמו זר נחשב בעיני חכמים בעיניהם. ושדו תפלא בכולא. לכן אטרוף הביצה בפניהם. וע"כ יודו שאני רבה דרבם. <b>הילך </b>לשוני בלח"ש רפ"ק דביצה. והא דלא קתני אוסרין ומתירין. עיין בתוספות. ולי נראה דמשו"ה נקט תאכל ולא תאכל. דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כו'. והשתא א"ש טפי. דלהכי ל"ק אוסרין ומתירין. דקבעי לאשמועינן דבתרתי פליגי. מאן דשרי. שרי אף באכילה. ומאן דאסר. אסר אף לסמוך בה כרעי המטה. דהנאה בעלמא היא. וכ"ש לטלטול שלא לצורך עכ"ל. ולעג הסכל הלץ על זה. שלדעתו המזוהמת. אין זה שייך אלא בדברי תורה. לא בדברי חכמים. איהו בדידיה לשטותיה אזיל. שמלעיג על ד"ח ומתלוצץ בתורה שבע"פ (ובאמת הוא בער וכסיל לא יבין את זאת. פה טמא יאמר כן. שגם מתורה שבכתב עושה חוכא וטלולא ומהפך דא"ח. אסור לספר הימנו. שכל העולם דומה עליו כמישור. והכל שוה אצלו) אבל המאמין בתורה שבע"פ כבתורה שבכתב. הוא יבין וישכיל. כי התורה נקראת אחת. אחת היא לאומה לכתוב ולמסורת. כמש"ה כולם נתנו מרועה אחד. אל אחד נתנן. פרנס אחד אמרן. מפי אדון כל המעשים. וכתוב כפי התורה אשר יורוך. ובמשנה (שלהי בכורות) א"כ למה נאמר שלש גרנות. הרי הלשון אחד. ושוה עם מ"ש ר"א. כ"מ שנאמר לא תאכל כו'. מה בין זה לזה. ובר"פ המנחות והנסכים פריך תלמודא אדתנן שנטמא משקדשו בכלי פשיטא כו'. סד"א הואיל ובעל מום טמא. טמא נמי כבעל מום דמי כו'. קמ"ל דלא כהאי טמא קרייה רחמנא. הרי שלשון משנה ולשון כתוב אחד הוא לרז"ל בלי הפרש. ובריש פסחים שקיל וטרי תלמודא דף שלם להקשות מלשון הכתוב על לשון התנא. ומסיק דבדרבנן נמי איכא קפידא ודיוקא כבלישנא דקרא. ומייתי לה קרא. ובגמרא ריש מציעא. מקשי תלמודא מי מצית למימר בראיה קני. והא"ר ומצאתה דאתאי לידיה משמע. הא קמן בהדיא דמקשינן בפשיטות מלישנא דקרא אלישנא דמתני'. והתם הוא דשנינן אין מציאה דקרא כו' מיהא תנא לישנא דעלמא נקט כו' דמכי חזי לה סבר כו'. והך טעמא מישך שייך התם. דבלישנא דעלמא קמיירי. שזה אומר אני מצאתיה. דרובא דעלמא לא גמירי ולא דייקי לישנא. והך שינויא לא שייך הכא כלל. דלאו בלישנא דעם הארץ מיירי. הכא בלשנא דתנא עסקינן דדייק טובא. לשון בני אדם ודאי לא דמי ללשון משנה. כדמוכח בנדרים בכ"מ שהולכין בהם אחר לשון בני אדם. אע"פ שאינו מסכים עם לשון חכמים. דדייקי טפי. כדתנן בבחירתא מלא הין מים שאובין אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו. ופ"ג דמקואות ל"א מטילין כו'. א"ל לא כך ולא כך אמרו אלא שנפלו. וכן הרבה. ותמה על עצמך. וכי כעור היה לומר בפירוש. בש"א מותרת באכילה. ובה"א אסורה. כמו ששנו בהרבה מקומות דוגמת זה (ובלשון זה א"צ נדחוק ולומר. איידי דב"ש נקטי ב"ה נמי הך לישנא. אבל אסורה הוא לשון כולל) או הול"ל לפרושי אוסרין אף בטלטול. אם לא נתכוונו בקצור הלשון לכלול בו דבר אחר. והדבר ברור שבודאי נתכונו לרמוז בלשון זה. גם איסור הטלטול. כי מה להם להשתמש בלשון תאכל ולא תאכל. דמשמע לכאורה לא סגי דלא תאכל. לב"ש. ולב"ה הוה משמע דלא תאכל לעולם. אלא ודאי סמכו על כללו של ר"א. דלא תאכל כייל נמי איסור הנאה ר"ל טלטול ודכוותיה. ואף הנגיעה במשמע. ולכן עכשיו אני אומר שהוא דבר ברור בלי ספק. והוא ד"א עם תרוצו של ר"י בתוספות. רק שבתרוצו נשאר גמגום. דב"ה נקטי לישנא איידי ב"ש. שהוא דוחק מבואר. ולדידן ניחא. <b>עוד </b>הקשה המלגלג הרעב (לד"א) ונקשה. וכי ערלה אסורה בטלטול בשוי"ט. <b>ולא </b>יכולתי להבין אם היה סומא כשאמר זה. שלא ראה לא ידע מה שלפניו בגמרא. אין מטלטלין אותה לכסות בה הכלי. וכן תוספות זכרוהו בפירוש (אף שכמדומה גם מבתי"ט נשמט דבר זה. שאם לא כן. לא היה צריך להראות מקום לפ"ג. מה שמפורש לפנינו במקומו). <b>אמנם </b>ביצה זו שנולדה היום. חמורה משאר מוקצה. שאין לו שורש מן התורה. לפיכך מותר בנגיעה. משא"כ ביצה זו. אפילו בנגיעה אסורה. ואי תימא משום דעגולה ומתנועעת בנגיעה. הנה שהמשיג הלז לא ידע לא תלמוד ערוך ולא ש"ע. ומעוור עיני תלמידיו השוטים ובורים תו שמא אהניא ליה שטות��ה דמזלזל בד"ח. ולא על המלגלג אני כועס. אלא על המברך און. החושב ללמוד ממנו. ואומר דבר בשמו. אטו בשופטני עסקינן. הרי אמר לכל סכל. הוא שאין לו חלק ונחלה בתורה. <b>בוא </b>ואראך סכלות העורים הנמשכים אחריו. שאפילו לא היה מפורש כאן איסור טלטול. מבואר הוא (שדבר האסור באכילה והנראה. אסור אף בטלטול. בשוי"ט) במשנה שלמה פרק מפנין במוקצה הקל ממנו. שהרי שנינו שם. אבל לא את הטבל כו'. והלא דברים ק"ו. מה אם טבל שבפירוש אמרו טבל מוכן הוא אצל שבת כו' וכן חבריו. ערלה וכיוצא בה. שאיסורי הנאה ואין התר לאסורן. לא כ"ש שאסורין בטלטול. דלא חזיא למידי. וגרעא מאבנים ועפר. <b>הנה </b>ברור שלא ידע ספר. והייתי יכול להרחיב הענין יותר. אלא שאינו ראוי להאריך בכך. וכבר מבואר הדבר די והותר. א"כ מה שמץ דבר נשמע בה בביצה זו. הלואי שתהא זאת בלבד טעותי. אזי ודאי אשמח ואתן הודיה על חלקי כל כי הא מילתא לימרו משמאי. כל מן דין סמוכו לנא. נמצאת ביצה מוזרת זו נפש היפה תאכלנה וראויה לגמעה חיה (אף אם דינקותא היא כד הוינא טליא טובא. טעם זקנים יש בה) כ"ש שהיא צלויה (דטבא ביעתא מגולגלתא משיתא גייסי כרבנן דסודרייהו כדרבנן. ולא ידעי ברוך שאמר כו') דבר חשוב היא ואינה בטלה באלף מקשנים עקשנים. שאינם במקרא ולא במשנה וגמרא וסברא. לא תסמכו לן מן סרמיסין. המסרסין הלכות ושמועות כורתין ביצה ועושין סריסין. כהנהו ביעי חשילתא יאני דיחמורתא. דקשי בהו האי סתם מקשן. הכוי הגדול הזה. הנותן ביצה בצד המחם בשביל שתתגלגל. ומפקיענה בסותרין. דהנהו דחפו גונדא. <b>אשר</b> שמענו והוגד לנו כי עתה מקרוב נעשה חובר חבר גם בהוראה כו'. עיין בקונטרס שלל ביצים במו"ק א"ח ראש ח"ב. שם תראה נפלאות מתורתו הכוזבת. על שפתו כאש צרבת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וחמץ בככותבת </b>אליבא דכ"ע כותבת עדיפא מכזית. דב"ש לקולא. <b>ואם</b> היא כותבת הגסה. עיין גמרא בתרא דיומא (עט"ב).</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>שאפר כירה מוכן הוא. </b>כתב הרע"ב ואפר כירה מוכן הוא עכ"ל. 
+<b>נראה </b>שא"צ לשנות הלשון בשביל זה דה"נ מתפרש שפיר בלישנא דמתני'. ומודים אהנך תרתי מילי קאי. כלומר ומודים שאם שחט כו'. ומודים ג"כ שאפר כירה מוכן הוא. שאפילו שנחלקו ב"ש וב"ה בעפר תיחוח. אם מוכן הוא לכתחלה. מ"מ בזה שוין דהוי מוכן אף לכתחלה. והשתא ב"ש וב"ה אהא נמי קיימי. ואצ"ל כלשון הרע"ב דלאו אמילתייהו קאי: 
+<b>ובגמרא </b>לא איתא הכי. אלא פרושי קמפרש דלאו טעמא קיהיב לדלעיל. אלא מילתא באפי נפשיה היא. דבהא נמי מודו ב"ש וב"ה. וכבר עזרנו השי"ת במקומות מן המשנה. ליישב הלשון כמות שהוא. בלי תיקון תוספת   וגרעון. אע"ג דלכאורה משמע בגמ' דמשבשתא היא. וכאן כמו כן לא אעלים עיני ממנו ואצא בו ידי חובתי: 
+<b>ונ"ל </b>בס"ד ליישב עוד באופן אחר דאפשר דטעמי' נמי קאמר. דמתני' אתיא אליבא דרבה. דס"ל דווקא אי מצינן למימר ליה שחוט מיד. והדר חפור וכסה. דכבר יש לו עפר למטה. הוא דשרינן ליה כדמסיק תלמודא. (וה"נ סליק פירושו דהרע"ב וק"ל) אלא דקשיא עליה דרבה דא"ה אתי לאמנועי משמחת י"ט. כדמהדר ליה רב יוסף עיין בגמ': 
+<b>וזהו </b>שבא בעל המשנה לתרץ. דלא תקשה לך השוחט דרישא. דעל כרחך לאו דיעבד הוא. אלא לכתחלה אמרינן ליה זיל שחוט והדר חפור וכסה. ואיפכא לא אע"ג דאתי למימנע ולא שחיט. משום דהרי אפר כירה מוכן הוא. ומצוי לו כדי ליתן ממנו עפר למטה. אף על פי שברוב לא יספיק האפר כירה. לכדי צורך כיסוי דלאחר שחיטה. דהא קודם סעודה קיימינן דשוחט עכשיו לאכילתו. שעדיין אין בכירה אלא ��עט מה שנשאר מעו"ט אחר גריפת הדשן. מכל מקום לעולם נשאר קצת. כדי שיוכל ליתן ממנו למטה לפני שחיטה ודוק. (ומהכא נשמע נמי הא דמפלגינן בין הוסק מעי"ט להוסק בי"ט. שלא פירשו לנו רבותינו מנא ליה לרב ומהיכא דייק לה. דהא מתני' סתמא איתניא. אלא מדאיירי קודם שעת אכילה. דהאידנא הוא דקשחיט ומכין סעודתו. ונתבאר אגב גררא טעם נכון וסמך לחילוק זה ממשנתינו): 
+<b>וכיון </b>דלעולם מצוי מעט אפר כירה דמעי"ט. הויא מילתא דלא שכיחא כי לית ליה עפר למטה. משו"ה לא חיישינן לה: 
+<b>ואליבא </b>דרב יוסף נמי איכא לפרושי למתני' הכי דטעמא הוא דקיהיב. ואב"ה קאי דאמרי לא ישחוט אא"כ הי"ל עפר מוכן. ולא חיישי לביטול שמחת י"ט. דחשו לה רבנן טובא. היינו טעמייהו דב"ה. לפי שאפר כירה מוכן הוא ברוב פעמים. והיכא דליתיה. מיעוטא דלא שכיח הוא. ולא חשו להא. והרי זה ודאי כפתור ופרח. בישוב לשון המשנה כהווייתו בלי שום דוחק ושינוי כלל. אלא שבעל התלמוד לא ראה להאריך בכך. והניח לנו פרט ועוללות בכרם המשניות כמלונה במקשה. לעמול ולטרוח בהם ולקבל שכר על הפרישה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ קאי ובמקראות דבר מצוי ורגיל הוא אצל הפשטנים אב"ע ורד"ק. לדרשן במושך עצמו ואחר עמו.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>לא את הקטן</b> דח"פ למולו. <b>וקשיא</b> לי. הא מאי הוצאה היא. אפילו בשבת שריא לכ"ע. ומי איכא מ"ד באדם. דאין חי נושא א"ע. עמש"ל בר"פ מפנין. <b>ושמא</b> משום דלאחר מילה חולה הוא. מחמרי ב"ש. ואצטריכא לב"ה. אבל התוספות דחו פירושו. ומוקמי למתניתין בלטיילי (משמע בכל קטן) הוא דשרו ב"ה. וכ"ש דתקשי להו. <b>ולי </b>נראה דמיירי בקטן בן יומו. וכההיא דתנן ר"פ המוצא תפלין. וכן בנו נותנו לחברו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה. </b>לפי שאין חיוב תרומה אלא בכרי ואין ממרחין בי"ט כדפי' הרע"ב. וכתב בתי"ט אע"ג דבירק מילוי כלי סגי. ירק דחיוב תרומתו דרבנן לא איירי (כצ"ל) עכ"ל. ר"ל דאה"נ דמעשר ירק מגביהין אותו בי"ט: 
+<b>והכי </b>משמע מדאיתא בגמרא דפ' בתרא עלה דמתניתין דמשילין דאין מגביהין תרומה ומעשר בי"ט [ד' ל"ו ע"ב]. ל"ש אלא כו' אבל פירי דטבילי האידנא. משמע דכל הפירות שנטבלו בי"ט הם בכלל זה. אע"ג דפריש התם כגון חלה. לאו דוקא אלא דוגמא נקט. וכל דדמי ליה דטביל האידנא בי"ט. וכן משמע נמי הכי בגמרא גבי איסורייתא דחרדלא. ולא תיקשי א"כ מצינו תרומ' שזכאי בהרמתה. דודאי אשכחן תרומה דזכאי בהרמתה: 
+<b>וזה </b>מקום תימה על הרב בתי"ט דדחיק נפשיה משום דמעשר ירק דרבנן לא איירי ביה. משמע דתרומת דגן שהיא מן התורה לא משכחת דזכאי בהרמתה. והא ליתא ולא תימא איסוריית' דחרדלא דווקא. דאתי כשטת הראב"ד וסיעתו. דס"ל שאין תרומה מן התורה אלא של דגן תירוש ויצהר. אבל אילנות וזרעים אין להם תרומה אלא מדרבנן. דודאי פירי דטבילי בי"ט אפי' דתבואה אית לן דזכאי בהרמתה. למאן דס"ל יש תרומה במלילות. ושפיר משכחת אליביה תרומה שזכאי בהרמתה. גם בשיבלין שתרומתן מן התורה. כדמוכחא כולה סוגיא דהכא: 
+<b>כללא </b>דמילתא כל פירי דטבילי בי"ט. ואפי' למ"ד אין תרומה במלילות. וכגון שמירח בשוגג דטבל האידנא. נ"ל ג"כ דזכאי בהרמתה. ואע"ג דלא הוה דעתיה עליה מאתמול. כה"ג דמירח בי"ט שוגג. לאו מוקצה הוא. דלא גרע מטבל: 
+<b>וגם </b>קודם מירוח ראוי לעשר השיבלים. אלא שאין חייבין המלילות במעשר. ולא הוקבעו   נענין שלא לאכול מהן עראי. שעדיין לא חל חיוב מעשר עליהן. ומ"מ יכול להפריש מעשר ותרומה בשיבלין. כדתנן ��פאה [פרק ה' משנה ב'] מעש' שבולת ונותן לו. והכי שמעינן נמי מההיא דבן לוי שהקדים בשיבלים. דעל כרחך מעשר הוא ונפטרו השיבלים שנתעשרו עליהן. ואע"ג דלכתחלה לא. אפ"ה כיון דאם עבר ותקנו מתוקן. מוכן הוא אצל שבת ולא אקצייה: 
+<b>ותו </b>כגון פירי דטיבלן האידנא. לאתויי נמי דבר שנגמרה מלאכתו. ועדיין מותר לאכול ממנו עראי. שלא ראו פני הבית. ורצה לאוכלו בשבת דקובעת למעשר. [ביצה דף ל"ד ע"ב]. דהשתא טביל ביומיה. שיכול לתרום בשבת: 
+<b>וההיא </b>דתנוקות שטמנו שלא יאכלו למ"ש עד שיעשרו [מעשרות פרק ד' משנה ב'] לפי שהוקבעו מאמש. ע"י שייחדום לשבת. דאתיא כב"ה דמחייבין בכלכלת שבת. דס"ל היחוד לשבת קובע למעשר ביומו. משו"ה תאנים דתנוקות. בשבת לא יאכלו מהם כלל. דטבילי להו מאתמול: 
+<b>וכלכלת </b>שבת. לב"ש דפוטרין בחול. כשיגיע שבת מתקנה ואוכלן. דהשתא טבילא לה האידנא. ולב"ה דמחייבין בחול. הוי איפכא. אם לא תיקנן מע"ש. לא יאכל מהן בשבת. כיון דטבילי להו מאתמול: 
+<b>והיינו </b>נמי עובדא דר' ינאי דפרק האשה רבה. [דף צ"ג ע"א]. דאייתי ליה אריסיה כנתא דפירי. ועישר עליהן ממקום אחר שלא מן המוקף. משום דהוו מייחדי לשבת. לא היה יכול לתקנן בשבת. אי נמי התם מיירי שראו פני הבית. אבל אי לא יחדינהו לשבת לא הוקבעו מאמש. ולכ"ע מפריש מהן מעשרותיהן בשבת ודוק: 
+<b>וא"כ </b>זה ששנינו בדמאי [פרק ד' משנה ד'] מי שקרא שם והיה כהן או עני למודים אצלו יבואו ויאכלו. אבל להוליך לא שרי. אע"ג דאיירי בקרא שם. שהותר לו להפריש בשבת. צ"ל משום דהוי כהורמו מאמש. כיון שכבר קרא שם. ובהא מודו ב"ה שאין מוליכין. אבל בתרומה שזכאי בהרמתה ע"י שנטבלה בי"ט וכגווני דאמרן. הא על כרחך לומר כשזכאי בהרמתה כן זכאי בהולכתה: 
+<b>ודאתאן </b>עלה דכל פירי טבילי האידנא בי"ט. מותר להגביה מהן תרומה ומעשר. ומינה מה דלא איטבל בי"ט. אפי' מעשר ירק דרבנן אסור. כיון שאפשר לעשרו קודם י"ט. נא פלוג רבנן ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ בהרמתה. ודקאמרי ב"ה שאינו זכאי בהרמתם. היינו כדמסיק תלמודא.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ר"ג אומר אף מדיח ושולה. </b>כתב הרע"ב אין הלכה כר"ג: 
+<b>ולא </b>ידעתי מניין לו. דהא בגמ' מייתי עובדא נמי. וקיי"ל מעשה רב. ומשמע אפילו היכא דפליגי רבים על היחיד יש לעשות כמעשה. וכן אין לומר מדלא מייתי תנא הך עובדא במתני' לא משגחינן ביה. דהא ודאי ליתא כדמוכח רפ"ב מדליקין וצ"ע. ותו מדפריש תלמודא למילתיה דר"ג. ש"מ הילכתא כוותיה. שוב ראיתי בב"י (סי' תק"י) שהביא בשם ר"י דפסק כוותי'. וכתב שטעמו כמו שאמרתי בעזה"י והנאני: 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אבל לא תבואה. </b>פירש הרע"ב שצריכה טחינה. ואין טוחנין בי"ט. והקשה בתי"ט א"כ לישתרי בהטייה. מידי דהוי אשחיקת מלח דודאי שהוא תולדה דטוחן עכ"ל: 
+<b>ולא </b>נהירא מה שתפס לודאי דשחיקת מלח היא תולדה דטוחן. דלדעתי לא הצריכו למלח שינוי. אלא דלא ליהוי כעובדין דחול. אבל לא מפני שהיא ממלאכת הטחינה. דאין טחינה באוכלין. ודמחייבינן בפרים סילקא בפרק כלל גדול [דף ע"ד ע"ב] ע"ש פירושו ברא"ש: 
+<b>ועוד </b>נ"ל שאין טחינה אלא בגידולי קרקע. (וער"פ בכל מערבין) כדקיי"ל בדישה. [שם דף ע"ה ע"א] וחד טעמא אית בהו דממשכן גמרינן דוק וברור. וא"כ אע"פ ששחיקת סממנין. ולכשתמצי לומר אפי' של תבלין יש בה משום טחינה. אבל דמלח לא: 
+<b>ועוד </b>אף אם היה מקום לדבריו. מכל מקום קושיתו בלא"ה לא קשיא כלל. דמאן לימא לן דלא אישתרי בהטיה. ושמא אפי' בלא הטיה נמי שרי. בריחיים של יד קטנה. כמו של פלפלין דאין לך שינוי גדול מזה. והכי משמע נמי מדברי הר"ן דמייתי להו הרב תי"ט בדבור זה וק"ל 
+<b>וכן </b>במכתשת קטנה לכ"ע שרי. כדמוכח מלשון הרב המגיד דבתי"ט בסמוך. דמשמע דלא פליג ת"ק עליה דר"ש. דרשאי לכתוש חטים במכתשת קטנה. אלא דמר אזיל בתר רובא דלא עבדי הכי. משו"ה ס"ל דאין משלחין אותה. דלא חזיא למידי ביומה לרובא דעלמא. ומר סבר כיון דחזי למיעוטא משלחין. מיהת בטחינה מעוטה ובשינוי לא פליגי דשריא: 
+<small>משנה לחם<br><b>ור"ש מתיר בתבואה </b>עמ"ש בחי' על הרא"ש.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>כל שנאותין. </b>עי' תי"ט שהביא מ"ש התו' דנהי דשבת וי"ט לאו זמן תפילין הוא. מ"מ ליכא איסורא להניחן ע"כ. וכתב ע"ז האמת פירשו דשבת לאו זמן תפלין. אבל לא דלמ"ד זמן תפילין דכ"ש דשרי. אלא איפכא דלמ"ד זמן תפילין אסור. גזרה שמא תיפסק רצועה כו'. ומהשתא הך סתמא דלא כהילכתא שפסק הרע"ב בר"פ בתרא דעירובין עכ"ל: 
+<b>ומחמת </b>זה נכנס בדוחק. ולא ידענא מאי קשיא ליה. ואמאי אתיא ליה הך סתמא דלא כהילכתא. דאפי' תימא שבת וי"ט זמן תפילין הוי. מ"ט ליתסר הכא. הא בי"ט קיימינן. דכי נמי תיפסק לו רצועה מאי הוי. (אפי אי איירי במוליכן לר"ה) הא מן התורה כל הוצאה מותרת. ולא שייכא ההיא גזרה. אלא בשבת שאם תיפסק לו בר"ה ויביאן. אתי לידי חיוב חטאת ואיסור סקילה. משא"כ כאן דאפי' איסור לאו גרידא ליכא. דשלא לצורך לגמרי נמי מדאורייתא משרי שרי. דאמרינן מתוך. אלא דחכמים הצריכו צורך קצת. דלא ליתי לזלזולי ביה: 
+<b>ואף </b>בשבת לא גזרו במקום פסידא. כי התם בבתרא דעירובין. דמשום כבוד התפילין לא חשו לההיא גזרה. ושרו להכניסן זוג זוג [עירובין דף צ"ה ע"א]. (דלא קאתי הרע"ב התם אלא לפרושי. מ"ט אסור להניחן בשבת. שלא במקום הצלה) כל שכן הכא דליכא למגזר מידי: 
+<b>ותו </b>דאפי' שבות דרבנן בעלמא נמי לא שייך הכא. דכי נמי מפסקא ליה רצועה ואזיל וממטי להו. לא הוי שלא לצורך לגמרי. דהא אכתי חזו ליה. ומצנע להו לבתר י"ט. דמתקן להו ומיצרך צריכי: 
+<b>מיהא </b>פשיטא דכי אמרינן דאף למ"ד לאו זמן תפילין הוא שרי. אף על גב דהוי שלא לצורך כלל. דאף שלא תיפסק לו רצועה. מיהת מפיק לר"ה מידי דלא צריך בי"ט. ואפ"ה שרית ליה. לאו כל דכן הוא דשרי למ"ד זמן תפילין הוא. דהשתא מיהת מצוה קעביד. ולכשתפסק נמי לא עבד איסורא. ושלא במתכוין הוא. מי איכא למימר דליתסר. והרי זה ברור מאד. ודברי התי"ט כאן במ"כ בטלין מעיקרן: 
+<b>ומה </b>שהחליט לאמת דשבת וי"ט לאו זמן תפילין. ליתא לשיטת רש"י והרע"ב. כמ"ש בס"ד בר"פ בתרא דעירובין. ע"ש ותנוח דעתך בעזה"י: 
+<b>ומ"ש </b>עוד הרב תי"ט בשם הרב"י כיון דאיכא שמחת י"ט בשילוחן. שפיר הוי לצורך י"ט. ולשיטתו הא דתנן והן לצורך המועד פירושו בי"ט. אבל בהג"א מפרש כל שנאותין ממנו בחה"מ. ולאתויי תפילין שנאותין מהן בחש"מ. אומר אני שפירושו של הרב"י יותר מרווח מפי' של בהג"א. שלפי דעת הג"א נמצאו הי"ט חלוקין בדבר זה. די"ט של עצרת ואחרון של חג אינן ראויין לשלוח בהן תפילין. והא ודאי לא מסתבר וק"ל. ולענין דינא דהנחת תפילין בח"ה עמ"ש עוד בס"ד בחיבורי לא"ח (סי' ל"א): 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לא יבשל עליו בתחלה. </b>כתב בתי"ט בשם הר"ן ולפירוש קמא דטעמא דעירוב תבשילין משום כבוד שבת אפ"ה מוטב שלא יתעדן שבת א' כו' עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>דומה לזה מצינו [מועד קטן דף י"ד ע"א] שאסרו לגלח במועד. כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. ומחמת זה מניחין אותו בנוולו ברגל. וכל מדות חכמים כן משום קנס: 
+<small>משנה לחם<br><b>בדג </b>צלוי או מבושל. <b>וביצה</b> צלויה או מבושלת. <b>שעליו</b> נ"ל ה��ינו שמונחת עליו. או בצדו שנאכלת עמו. וכן אפילו שבורה או טרופה ונקרשה. והיתה כמין כובע. אבל הטרופה וטוחה על הדג. הרי הוא כתבשיל אחד (עם הדג. או הבשר שמוטחת עליו) נחשב בכל מקום. כיון שהאחד מתקן את חברו. וצריכים זה לזה. כחד חשיבי. דומיא דעסה ומים ומלח. דשלהי מכלתין. ובפ"ג דט"י. דהוי חבור. עמ"ש שם בס"ד. וכן אתה מוצא בדיני ברכת המזונות. שאפילו הקמח. נעשה טפל. כשבא לתקן התבשיל. ובטיל לגביה. וכן הדין לענין שני תבשילין דעט"ב. עפ"ד דתענית. אע"ג דהתם לקולא. והכא לחומרא. בהך מילתא שוו להדדי. לכן נ"ל. דרש"י הכא. לא דק. ואגב שטפיה אתיא ליה מ"ש תי"ט בשמו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בי"ט (וה"ה בשבת. וכמסקנא דגמרא אליבא דרבנן. דמתוקמא כולה מתניתין בשבת. ואפילו לפום אוקמתא דבי"ט איירי כולה ורבי היא. ודאי דשרי להשיק מי החג גם בי"ט. אע"ג דרש"י מפרש לה בשבת לרווחא דמילתא. ולא דווקא הוא. כמ"ש שם בחי"ג בס"ד). <b>ע"ר </b>ס"פ הגהה. נכתב בצדו. <b>וז"ל </b>הישיש המופלג התורני כמהר"א אפטרוד. מ"ש הה"מ בפ"ב דביצה יש סתירת משניות מכאן ופרק בתרא דמקואות. בעיני לא יפלא. כי י"ל לב"ש דאמרי לא יפים ברעים כו' ופירשו כו'. שאין השקה מועלת. אלא מין עם מינו. יפים ביפים. אדקדק בדקדוק הגמרא. כיון דאית ליה יפים. נ"ל למעבד להו השקה. ועכצ"ל דיש הפרש מה בין יפים ליפים. כגון דמים שמשיק המה מבארות הטובים יותר לשתות ממים שהוא משיקן בהם. ומותר להשיק בהם כי לא אסרו ב"ש אלא יפים במרים וסרוחים. וכמו שמחלק הרב המחבר עצמו בין רעים לרעים. א"כ הכא נמי וזה דבר פשוט. ומ"ש הרב המחבר דאיירי במי החג שנטמאו. לפע"ד הוא דוחק. חדא מאי אצטריך לאשמעינן דשוין. מהיכי תיתי יאסרו ב"ש להשיק מי החג. כיון דאין כאן אלא איסור שבות. וקיי"ל דאין שבות במקדש. וגם אין טומאה שכיחא במקדש ולא בי"ט כדמשני בגמרא שם. וא"כ אין צריך לשנויא דמזהר זהיר בהו. ועוד מאי משני וכיון דלית ליה מזהר זהיר. אי איירי במי החג. הא תנן סוכה (דמ"ח) נשפכו או נתגלתה ממלא מן הכיור. וא"כ ה"ה נטמאו. ועכצ"ל דזה לא קאי אלא לב"ה ולא לב"ש. כי לא איירי במי החג. ומ"מ ל"ק אף לפי סברת הרב המחבר. כיון דלב"ש אין משיקין אלא יפים ביפים. א"כ זהו גופו מילתא דלא שכיחא כיון די"ל מים יפים למה להשיק בהם. ואם עשה כן מ"מ מילתא דלא שכיחא היא. וכיון דשנינן אליבא דב"ה כיון דמזהר זהיר הוה מילתא דלא שכיחא. ולא גזרו בה רבנן. ה"ה לב"ש נמי כיון דס"ל אין משיקין אלא יפים ביפים הוה מילתא דלא שכיחא. ומ"ש בד"ה אלא פשיטא וכו' עד ולא דמי לגזרה שגזרו משום ד"א שלא יטעו בו. כיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף בדמיון מוטעה יע"ש. נ"ל דריש פרק הדר יש סתירה לסברתו. ושבת דיד"א דע"ש עכ"ה. <b>ואשיב </b>על ראשון ראשון. מ"ש לחלק בין יפים ליפים זה דבר פשוט. ימחול לי כי בעיני אינו אלא מקושר. כגט קרח מכאן ומכאן לקיימו אי אפשר. לא שוה לי ולא ישר. <b>ודק"ל</b> יפים ביפים ל"ל למעבד השקה (אע"פ שאין אחריות דבר זה עלינו) אומר אני דלא דק. מי לא עסקינן במקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות. דלא אפשר ליה למשקל מנייהו דלא ליפסיל המקוה. ולעולם יפים ביפים בשוין דווקא הוא דשרי לב"ש. ואי איתא דאיכא לפלוגי בשוין גופייהו. הו"ל לתלמודא לפרושי בהדיא. אי דאית ליה יפין כי הני דמשיק להו. <b>ותו </b>אי ס"ד דיפים ביפים כה"ג שרו. ע"כ צ"ל משום דלא קפיד עלייהו. א"כ הכא נמי לא מזהר זהיר בהו. כיון דאית ליה יפים אחריני דלית בהו קפידא. <b>ומה</b> שראה בספרי שחלקתי ג"כ בין רעים לרעים. וסבור הוא לחלק כמו בין יפים ליפים. לא ראה יפה. כי אני לא חלקתי כלום לענין דינא אליבא דב"ש. דלעולם כל מין רעים איך שהם אין משיקין ביפים. כל היכא דשייך קפידא. וה"ה ליפים ביפים דלא. היכא דקפיד עלייהו. דאל"ה. ל"ל דמשיק. וכל כה"ג מיקרו רעים. אע"ג שמתוקים הם. מ"מ לגבי הני דמשיק להו (להנאתו היתרה) רעים נינהו. ואסרי ב"ש בכל גוונא דלא שוו להדדי ואין לחדש דבר מעתה בין יפים ליפים להקל. הרי מה שפשוט לו הרגל (דבר) תחלת כניסתו למבוא עקום. שדינו כסתום וא"ל מקום. <b>מעתה </b>נבוא לעובי הקור"א (שהעמיד למבוי זה) משום היכר בעלמא ומשום יגדיל תורה. מ"ש מ"צ לאשמעינן דשוין מה"ת יאסרו ב"ש להשיק מי החג כו'. <b>לא</b> כך אני אומר. אלא אפילו לב"ה אצטריך. משום דשבות שא"צ לא התירו. והא אפשר במי כיור. קמ"ל. <b>ותמה</b> אטו לא שמיע ליה. כמה שבותין שלא התירו (עיין שלהי עירובין ופ"ג דפסחים) ואפילו למאי דקסבר בדעתי. מה בכך אי קמ"ל מידי באגב. דכוותיה אשכחן טובא. ותו משום סיפא. דאבל אין מטבילין אצטריכא ודאי. ע"כ אין זה דקדוק של כלום. <b>שוב </b>נתעסק להביא ההיא דסוכה. ולשונו מגומגם מאד. והיה צריך לפרש דבריו. וכנראה מכוונתו. שא"א לאוקמה במי החג. דא"כ. כי נטמאו הרי מי הכיור מצוים. ולא מזהיר זהיר בהו. <b>אבל</b> במ"כ הוא לא נזהר בעיונו. ומגבב דברים ומביא עלינו. וא"כ קשיא מתניתין. מ"ט לא תני לה התם. נטמאו. אלא ודאי צ"ל. כמ"ש שם במקומו בלח"ש. ומדוע העלים עיניו ממנו. <b>ולטעמיה </b>תיקשי ליה נמי גמרא דאייתינן דמשיקן אפילו בשבת. הא ודאי צ"ל. דאית בהו סברא דמזהר זהיר (אע"ג דלא חלה עלייהו גזרת ב"ש. בהשקה דמין במינו) כמ"ש בלח"ש בטוב טעם. <b>ומה</b> שהוליד מזה עוד לשון חגר. ופוסח על שתי סעיפים. ארכביה אתרי ריכשי. מעיקרא בעי למימר. דסוגיא דהכא לא קאי אלא לב"ה. כדסא"ד דהמשיב ראשונה הנזכר בספרי (וכבר היה ממי ללמוד ולקחת מוסר) וכדחזי מאי סלקא ביה. הדר מזכי שטרא לבי תרי. ועושה מערכה על הדרוש. להשיבו על זה לא צריכא דמערי. ומ"ט טרח בכדי. והא משנינן לה שפיר בס"ד. ותו לא מידי. <b>ומש"ע </b>לסתור מ"ש בלח"ש. וחזיתיה לדעתיה דבתרתי פליג עלואי. חדא. במ"ש דכי אתרמי איכא למיחש. ואהא קיימא ראיתו מר"פ הדר (אע"ג דאתהפכא ליה בסדרא) ותשובתו בצדו. מי לא איכא ר"מ דקאי כוותי. וקיי"ל נמי כוותיה. ואפילו תיתי דלא כהלכתא. לא נ"מ מידי. אלא אליבא דב"ש הוא דאמרי. ועוד רוצה להשיג. על מ"ש דל"ד לגזרה שגזרו משום ד"א כו'. שעל זה חלה קושיתו מההיא דגזרו ב' גזרות. <b>ולאו </b>מילתא היא. דהתם משום דאי לא הא לא קיימא הא. וכה"ג איכא טובא דחדא גזרה היא. אבל הכא. ודאי גזרה לגזרה היא. ול"ג. <b>וז"ל </b>הקפו"מ דקו"אב התורני רופ"ב בכלל שאר שאלות (עיין השמטות מו"ק א"ח) ששאלני בכתב (אחר שהודיעני שיש לו איזה מעות להרצותן אלי. ואמרתי לו שיעלם על ספר בדיו). <b>באשר </b>שאין מסרבין לגדול כמותו י"ב. בטלתי מפני רצונו רצוני. לכתוב לו מה שנראה לענ"ד. בדבר קושיא גדולה ועצומה. שהקשה מר בספרו הקדוש לח"ש. בפרק ב' משנה ג' דביצה. וי"ל אפילו לדברי הר"מ והרא"ש ז"ל שפירשו שהוא הל"מ דהכי גמירי להו לב"ש דאין משיקין אלא מין עם מינו. מ"מ לק"מ אליביה דב"ש דמאי דמוקי בגמרא דאין לו מים אחרים. היינו אליביה דב"ה. שהוא סובר כלים מלפני שבת. דגזרינן שמא יעביר כו'. כמו שאמרו בגמרא ומ"מ לא גזרו נמי גבי מים כמו שהקשו בתוספות ד"ה נגזור השקה וצ"ל כתירוצם ז"ל דבהשקת מים אין להוט כ"כ. ולפי זה סיפא דמתניתין דקתני אבל לא מטבילין הוא מיותר דאם בכלי לבד גזרינן כ"ש דגזרינן אם שניהם טמאים אע"כ דקתני סיפא אגב רישא ונקטי בגמ' ואי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה פי' פשיטא שלא שייך למגזר שמא יעביר כיון שאין צריך להם ואינו להוט ולאו משום אסורא קאמר דאה"נ אפילו אית ליה מים יפים דמותר להשיקם דלא שייך גזירה כלל בהו ולא שייך נמי למיגזר השקה אטו הטבלה אע"כ דמיירי דלית ליה וה"א דשייך להוט כמ"ש התוספות. אבל לב"ש דס"ל הכל מלפני השבת אפילו אדם ע"כ לא ס"ל הטעם שמא יעביר אלא משום דמחזי כמתקן ולא אמרינן אדם נראה כמקר לדידיה מיירי מתניתין דאית ליה מים יפים ואה"נ דדבר פשוט הוא שמותר להשיק ותני רישא משום סיפא דאיצטריך לאשמעינן אבל לא מטבילין דסד"א דאגב המים מותר להטבילן ולא מחזי כמתקן ובקשתי להודיעני אם ישרו דברי בעיניו ואם שגיתי אתי תלין. ומה שתירץ מר בספרו הנ"ל דמיירי אליביה דב"ש במי החג שנטמאו תינח אליבי דרבנן דמתניתין איירי בשבת. אבל אליביה דרבי דמוקמינן לה לקמן בגמרא דמתניתן איירי בי"ט ויכול לשאוב מים מן השלוח וא"כ יש לו מים אחרים מקרי וצ"ע. עכ"ל. <b>תשובתי </b>בקצרה. מה שחתר מ"כ למצוא גם הוא דרך שכבשוה המשיבים שקדמוהו שרצו לפרש הגמרא אליבא דב"ש דווקא. מרוקא חדא תפיתו. ובחד מחתא מחיתו. ולסופא דסוגיא לא נחיתו. כבר ימצא די השב לו בספרי ובתשובת השגה הנ"ל. לכן נלאתי נשוא לטפל עוד בדברים בטלים מעצמם וכלים מאליהם. ואין שונין ומפרשים לחכם. <b>ומה</b> שחשב לחדש דבר מעתה. עפמ"ש תו' וכתב מ"כ ז"ל ולפ"ז סיפא דמתניתין כו' הוא מיותר כו'. <b>באמת</b> הני מילי מרפסן איגרי. ואי דייקינן כי האי לא תנינן איברא ליתיה לדיוקיה לגמרי. ולא היא אין כאן יתור ולא כ"ש. דסד"א אגב השקה שריא נמי הטבלה. אפילו אליבא דב"ש הוה אמינא בכה"ג לא מיחזי כמתקן. וה"נ לב"ה איצטריך. דלא נימא אגב מימיו לא שייכא גזרה. כיון דלא שרי אלא ע"י השקה. מדכר דכיר. קמ"ל דלא. <b>ומה</b> שרצה להמשיך עפ"ד פירוש חדש בסוגיא דגמרא הני למה לי למעבד לה השקה. פירוש פשיטא דלא שייך למיגזר שמא יעביר כו'. ולא משום אסורא קאמר. <b>אין</b> כדאי להשיב על זה. שמהפך קערת כסף הפשט. ומחה משמעות הסוגיא על פיה כדבר אשר אין לו שחר. ואין הדעת סובלתו שחושב דברי הגמרא חסף די פחר. <b>ומה </b>שהשיב על תירוצי. דמיירי במי נסוך דחג שנטמאו. ואמר מ"כ תינח אליבא דרבנן כו'. אבל לרבי איירי בי"ט ויכול לשאוב כו' יש לו מים אחרים מיקרי. <b>אמרתי </b>שגם זה הבל. כיון דלכתחלה איכא קפידא למלא מן השלוח דווקא. משו"ה ודאי משיקן גם אם ארע בי"ט. <b>תדע</b> דאל"ה. תקשי לך בשבת נמי. מאי כולא האי. דשרו להו השקה. ימלא מן הכיור. כמו בנשפכה ובנתגלתה. הא על כרחך כל כמה דאפשר מהדרינן אמי שילוח (ועמש"ל בתשובה למהרא"א) ואי שרו משו"ה השקה בשבת. בי"ט לא כ"ש. זה פשוט וברור. ורש"י פכ"ש דנקט שבת. לא דווקא. כמ"ש בחי"ג שם בס"ד. <b>ותו</b> מי לא עסקינן בדאין שהות לחזור ולהביא מן השילוח. כגון שנטמאו היום. סמוך לשעת הנסוך. באופן שאין פנאי לדבר. ואי אפשר להביא אז מן השילוח שחוץ לעיר. ובעסק גדול היה נעשה (ועוד הא אליבא דב"ש נמי קיימינן השתא. וב"ש לית להו מתוך. לא שרו הוצאה בי"ט לצורך מצוה. כדתנן בס"פ אין מוציאין את הקטן כו'. וגם זה כפתור ופרח) וכיון שהדבר נחוץ. פשיטא שמשיקן בי"ט. כמו בשבת. דמאי שנא. הרי נתיישב תירוצי דבר דבור על אפניו בס"ד. ותו לא מידי.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>כלים מלפני השבת. </b>לענין תמיהת התי"ט על הרמב"ם. והשגת רש"ל להרב"י. עמ"ש מרי זקני הגאון החסי�� שבכהונה בש"א (סימן ט"ו): 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ושוין שמשיקין את המים. </b>כתב הרע"ב ז"ל מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי כו' ונותנן במקוה מים. מלוחים עד שנושקים מים למים ונמצאו זרועים ומחוברים. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה עכ"ל. והוא מפירש"י: 
+<b>ועל </b>כרחנו צריכין אנו לתת טעם לדבר זה. דאטו זריעה מי לא חמירא מטבילה. דמיחזי כמתקן מנא לחוד. ולא מלאכה היא. ואעפ"כ אסרוה לטהר בה הכלים הטמאים: 
+<b>אבל </b>טעמו של דבר למדנו בגמרא. דהשקה מילתא דלא שכיחא היא. משו"ה לא גזרו בה. ולא שנא בתורת טבילה או בתורת זריעה היה מותר מטעם זה. לא הוצרך רש"י לומר מתורת זריעה. אלא משום שלא מצינו טבילה עולה לאוכלין ומשקין לטהרן מטומאתן. לכך פירש לך שזה אינו מתורת טבילה שתועיל אף לאוכלין ולשאר משקין. אלא בתורת זריעה. ולא זריעה ממש. אלא ר"ל שנעשין ע"י ההשקה מחוברין במים שבקרקע. ופנים חדשות באו לכאן וק"ל: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט בד"ה שמשיקין על דנקט הרע"ב מים מלוחים עיין עליו. תלה הדבר ברמב"ם. מה שהוא תלמוד ערוך לפנינו. דהכי איתא בהדיא בגמרא אמתניתין אי דאית ליה מים יפים. הני למה ליה למעבד השקה אלא דלית ליה: 
+<b>ובאמת </b>יפלא בעיני ואשתומם כשעא חדא איך אפשר זה. שא"כ מצינו סתירה מבוארת בין שתי משניות שלמות. שהרי שנינו באחרון דמקואות [משנה ו']. בש"א אין מטבילין רעים ביפים. ואילו הכא תנן ושוין שמשיקין. הרי זה דבר נפלא מאד. והתימה שלא הרגיש בזה אחד מהמפרשים שבאו לידי: 
+<b>ואין </b>מקום להתעקש ולומר דהתם במקואות בהטבלה אגב כלי איירי. דלהכי נקיט מטבילין ולא משיקין. כי זה ודאי שיבוש מוחלט. דאי לטעם שכתב שם הר"ש. דטעמייהו דב"ש דילמא חייס עלייהו דלא ישיקם היטב. כי היכי דלא ליגעו בהדי הדדי. הא ודאי דלא שנא בכלי טמא או בכלי טהור. ואי להר"מ דמפרש התם. דסברי ב"ש דאין מועלת השקה כי אם דווקא במין עם מינו. פשיטא דלא שייך לפלוגי. ומאי שנא משיקן בכלי טמא או בטהור הכל שוה. מיהת בין למר בין למר ליכא מאן דסליק אדעתיה לפלוגי בהכי: 
+<b>והא </b>דנקט התם מטבילין ולא משיקין. זה פשוט מאד דהכא הוא דאיצטריך ליה למיפלג בדידה. דדווקא בהשקה הוא דשוין ושריא אליבא דכ"ע משא"כ בהטבלה דאסירא. אבל התם דהשקה והטבלה חדא מילתא נינהו. לאותו ענין שנחלקו בו שם ב"ש וב"ה. לא איצטריך ליה למינקט דווקא השקה. ואדרבה בהכי אשמעינן רבותא אליבא דב"ה דאפי' הטבלה שרו. מכל מקום פשוט מאד דבכל גוונא פליגי התם. א"כ היכי קאמר הכא בפשיטות דשוין ב"ש עם ב"ה להשיק מים יפים ברעים. זה חידוש זר שבקושי ימצא כמוהו בכל הש"ס. ושאלתי דבר זה לחכמים ואין פותר: 
+<b>אבל </b>בעניותי משמים זכו לי ליישבו. דאליבא דב"ש הכא במאי עסקינן במי החג שנטמאו דאע"ג דהמים שמשיק בהם יפים לשתייה. מ"מ אינן ראויין לניסוך. דבעינן מי שילוח מדכתיב ממעייני הישועה. ודקאמר תלמודא הכא אי דאית ליה מים יפים. אליבא דב"ה אתי שפיר כמשמעו. ולב"ש נמי ניחא דאיירי בהאי גוונא. דתרווייהו יפים הן דראוים לשתייה. ומין א' נינהו. אלא דהנך לא חזו ליה כנזכר. וכה"ג נמי לאו יפים מיקרו למילתא דקבעי להו: 
+<b>ואפ"ה </b>פשיטא דמשיקין בהן. דהא ודאי לא שייך טעמא דילמא חייס עלייהו. אלא במרים ומתוקים. או חמין וצונן. שאלה משנין טעמן של אלה. או מפיגין צנתן. משא"כ בכה"ג דלא צריכי ליה לשתייה. וקבעי לאטבולינהו ולטהרינהו. הדר הוה ליה כהשקה דעלמא. אדרבה הא חמירא ליה בודאי. ומין במינו נמי ��וי כדאמרן ולית בה ספיקא. דבין כי אזלינן בתר שמא. או בתר טעמא [ע"ז דף ס"ו ע"א] חד מינא נינהו: 
+<b>והא </b>נמי פשיטא דאית בהו הך סברא דמיזהר זהיר בהו ושרי להשיקן בי"ט. משום דהו"ל מילתא דלא שכיחא. והכי איתא נמי בהדיא בגמרא דפרק כל שעה (דף ל"ד:) דמי חג שנטמאו משיקן בשבת. ע"ש ברש"י. והרי זה נכון מאד בעזה"י. ואינני מסופק שכיוונתי האמת ת"ל. ועכ"ז יש להפליא איך לא שת לבו אח' מהמחברים לעורר דבר זה. ובפרט בתי"ט דהוא מרא דתלמודא. ולו יד ושם במשניות עשר ידות. איך לא חלי ולא מרגיש: 
+<b>והקשיתי </b>קושיא הנ"ל לרבנים גדולים. ולא מצאו ידיהם ורגליהם להשיב. שרים עצרו במלים. (הגה"ה אחר זמן רב שכתבתי זה. הרציתי קושיא זו לאחד מרבני הזמן ולא מצא מענה. והלך ממני משתומם. וכשחזר לביתו עיין בדבר. השיב לי תשובה זו. לכבוד אהו' אדוני ומורי ח"ד גברא רבה ריכא ובר ריכא. ה"ה הרב המובהק כו' כמוהר"ר יעקב נר"ו כו'. אמנם היטב חרה לי על הקושיא גדולה בעיניו קודש שהקשה אותי וכשבאתי למלון פניתי לתור ולתרצה. ותמיהני נשגבה איך מותיב תיובתא לרבי שסתר דברי עצמו בשני משניות בדבר הפשוט מאד ולא ניתן ליכתוב מרוב פשיטתו שכאן במסכ' י"ט לא נחית להשמיענו דיני מקואות רק אמר ששוין ב"ש וב"ה שמשיקין בי"ט ולכל חד כדאית ליה לב"ש דווקא יפים ביפים ולב"ה אפי' יפים ברעים. ושם במס' מקואו' ביאר פלוג' דב"ש וב"ה בזה. והש"ס דקאמר דלית ליה מים יפים. עם שי"ל דגם לב"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צורכו הצריך לו לי"ט זולתי אם ישיק גם אלו המים יפים. ואם ישתמש מן המים היפים שבמקוה קודם שישיקן אפשר שלא ישאר שיעור מקוה. אך פשוטו הפשט וריהטא דגמרא אינו אלא לב"ה דלב"ש גם אדם אסור לטבול. אלא דקאמר דכ"ע אפי' ב"ה מודו דכלים לא בי"ט. ועל זה שקיל וטרי עד דמסיק דלית ליה. ולב"ש כולהו אמוראי ס"ל דטעם משום מתקן בין אדם ובין כלים ולא ס"ל דנראה כמיקר ופשוט הוא לענ"ד ואם שגיתי אתי תלין. ובר מן דין ומן דין לק"מ אפי' לב"ש אפילו אי לית ליה מים יפים כלל יותר מאלו. דהא מאי דס"ל לב"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה כמבואר שם. וא"כ הכא דמזהר זהיר בהו והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן גם גזרה זאת האמורה שם וברור כשמש. עכ"ל המשיב אשר יצא לו שם היותו חריף ובקי חובר חברים מחוכם. ולא פרסמתי שמו דלא ניחא לי בזילותיה בפרט שהוא אוהבי ומחו'. וחביב עלי כגופאי. ולא היה כדאי להציג דברים כאלו כאן. להעלותם על ספר ולהשיב עליהן. כי באמת חוששני מחטאת איבוד הזמן היקר וטורח בחנם. כי כל תלמיד מתחיל ישיבהו על עקב בשתו: 
+<b>אמנם </b>להיות תוכחה לנמהרי לב. הרוצים להשיג ולעקם הישרה בלי בחינה ודעה ברורה. על כן לא חסתי על הוצאה וטרחא. והעמדתי פה דבריו כהוייתן. ומה לעינים שכך רואות ממי שמכונה בשם ת"ח. יתעסק בדברים בטלים כאלה אחר עיון. ולא יעלה בידו להבין דברים פשוטים על אמיתתן. כי מה שכתב בתחלה דכאן לא נחית להשמיענו כו'. ולכל חד כדאית ליה לב"ש דווקא יפים ביפים. ולא ידע מאי קאמר. דא"כ קשיא קושית הגמרא. אי דאית ליה יפים כו'. ותו דאי מיירי לב"ש במשיק יפים ביפים. אי הכי הו"ל מילתא דשכיחא. ומאי טעמייהו דשרו. ולא גזרו השקה אטו הטבלה: 
+<b>ומה </b>שהוסיף באמרו עם שי"ל דגם לב"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צרכו. גם זה הבל. דאי הכי מאי יפים דקאמר. כיון דהני והני שוין נינהו. הכי איבעי ליה למימר אי דאית ליה מים טובא: 
+<b>ומש"ע </b>אך הפשוטו וריהטא דגמרא אינו אלא לב"ה כו'. נראה שרצה לומר דלב"ש באמת לא ש��יא השקה בי"ט. כי היכי דאסרי אף טבילת אדם. והוא הדין לכל הטבילות דאית בהו משום מתקן. הנה טרחתי לפרש דבריו שאין להם מובן. והם שקר מוחלט. והפך ההבנה בלשון המשנה הברור ומבואר לתשב"ר על פיה. וגנאי לטפל בזה. שהלשון בעצמו אינו סובל ביאור אחר. כי אם דווקא ששוין בזה ב"ש וב"ה שמשיקין ושאין מטבילין: 
+<b>ומש"ע </b>ובר מן דין כו' דלק"מ דהא מאי דס"ל לב"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה. וא"כ הכא דמזהר זהיר בהו. והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן אף גזרה זאת' האמורה שם וברור כשמש עכ"ד. מה אומר לדברים הללו. אולי לא זרחה לו השמש. ולא ראה מאורות האמת מימיו. ואינו מבדיל בין בוקר לאמש. אם זה ברור לו כשמש. כי לו יהי כדבריו שהטעם פשוט שם משום גזרה. ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו אותו גזרה. א"כ ישמיע לאזנו מה שמוציא מפיו. דמ"ט אמרינן הכא דמזהר זהיר בהו. והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. משום דאי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה. אי הכי התם נמי דפליגי במשיק מים יפים ברעים. על כרחך משום דלית ליה מים יפים כי הכא. וא"כ אמאי אסרי התם ב"ש. הא הויא מילתא דלא שכיחא. דלא גזרו גם אותה גזרה: 
+<b>אלא </b>פשיטא דזה שיבוש שלא יעלה על לב בר דעת. דהתם על כרחין בהא קמפלגי. אף דהיא מילתא דלא שכיחא. דמאן דחייש שמא לא ישיקם היטב. מאי שנא מילתא דשכיחא מדלא שכיחא. מיהת כי איתרמי דעביד הכי איכא למיחש. ולא דמי לגזרה שגזרו משום דבר אחר שלא יטעו בו. דכיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף ד"א בדמיון מוטעה. ואין להאריך כי זה ברור יותר משמש. לכן כהו עיניו מהביט בחילוק זה האמיתי: 
+<b>וכל זה </b>פשוט מאד אף לפי דעת המשתבש הלזה. החושב שדברי הר"ש ז"ל שם כאילו ניתנו מסיני. דגזרה היא ואין להרהר אחריה. כי אמנם אין הכל מודים לו להר"ש ז"ל בזה. כאשר הודעתיך למעלה: 
+<b>אבל </b>לדברי הר"מ והרא"ש ז"ל הויא הילכתא בלא טעמא. אלא הכי גמירי לה ב"ש הל"מ. דאין משיקין אלא מין עם מינו. ולאו משום גזרה. ומה ישיב א"כ המשיב הנ"ל לפ"ד הר"מ בזה. עם שבאמת לענ"ד אין הכרח לזוז מפי' הר"ש. מחמת הקושיא שהקשה עליו הרא"ש דהתינח במשיק מים יפים ברעים. שייך לומר משום ההיא גזרה. מיהא רעים ביפים הא אסרי נמי ב"ש. ומאי איכא למימר הא ודאי לא שייכא הך גזרה. דילמא לא ישיק יפה עכ"ד הרא"ש ז"ל: 
+<b>ולדידי </b>אי משו"ה לא איריא. דרעים אין פירושן דאינן ראויין לכלום. דא"כ למאי משיק להו. אטו בשופטני עסקינן. אלא הכא במאי עסקינן במים מרים ומלוחים שהן לרפואה בלבד. ולהכי קרי להו רעים. דלשתייה לחוד רעים נינהו. ומכל מקום חשובים הן וצריכים לו לרפואה. כמו חמי טבריא. וזולתן ממי מעיינו' מלוחים וחמוצים שאינן עומדים לשתיית כל אדם: 
+<b>והשתא </b>אתי שפיר דברעים ביפים. נמי איכא למיחש הך חששא גופה. דילמא חייס עלייהו. ולא משיק להו להדיא. דלא יתערבו ויופסדו מתשמישן. כך נ"ל ליישב פי' הר"ש ועכ"פ צריכין אנו למה שכתבתי לעיל שהוא האמת הגמור שאין בו דופי. ועל מה זה חרה לו להמשיב הנ"ל שבחר בדרכי חושך קי"א תחת יופי הכי אמרתי רבי לא שנה משנתו בדיוק ונכשל בסתירה ח"ו ותשק ידי לפי. ואם דבר ריק הוא ממנו הוא וחובה עלינו להשתדל בכל כחינו לתרץ המשניות הנראות כסותרות. אך לא בדברי תוהו חלילה כי אם בדברים מיושבים ונוחים הנשמעים בשופי. ואם היטב חרה לו על שלא זכה להציץ באור האמת. בדין הי"ל שיכעוס על מלמדיו דאלפוה שיקרא ותלו ליה כיפי. הנה הצגתי זאת לאות ולמופת. לזכרון וטוטפת. בין עיני ה��ופצים להשיב דבר בטרם ישמעו ויבינו. ולא ששתי ח"ו בתקלת האיש הזה. אדרבה צער גדול היה לי על זה בפרט שהוא אוהבי. והגיעו אלי דבריו ע"י אדם רשום כמתהדר ומתפאר עלי. ושש כמוצא שלל רב. ולשמחה מה זו עושה. אין זו כ"א דעת גסה. ע"כ הגה"ה): 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו. </b>כתב בתי"ט ה"ה לפניו וידיו וחדא נקט ואפשר לרבותא דלרחוץ הרגלים בחמין הוא דבר שוה לכל נפש יותר מפניו וידיו עכ"ל:   
+<b>ואני </b>אומר א"כ מתני' טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. ויותר נראה דכחא דהיתירא אשמעינן. דאפי' להנאת הרגלים דלא חשיבא כולי האי ואינה שוה לכל נפש (שרי לב"ה). צא וראה א' ממאה שרוחצין רגליהם בחמין. ואין רגילין בו בארצנו רק המפונקים. אבל ברחיצת הידים והפנים בחמין הכל רגילים בה בכל שבת וי"ט: 
+<b>ותו </b>קמ"ל דהנאת אבר א'. נמי שרו ב"ה. וכ"ש לפניו ידיו ורגליו בכלל. דדמי קצת להנאת כל גופו דיותר סברא להתיר. כדאי' בגמרא. והא דאסור לרחוץ כל גופו משום דלא שוה לכל נפש: 
+<b>ובאמת </b>אף שלפ"ד בתי"ט משמע בפשיטות דלב"ה אפילו לידיו לחוד או לפניו לחוד שרי. אנכי לא ידעתי היכן מפורש להתיר לפניו או לידיו לבד. ובפרק כירה לא משמע מידי ע"ש. והרי לדברי עצמו ז"ל. לרחוץ ידיו בחמין אינו שוה לכל נפש. וכך אני אומר. אע"פ שכבר כתבתי שיש סברא (בדרך הו"א) דרחיצת רגלי' לא שכיח' כולי האי. מ"מ גם זה אמת להלכה. דרחיצת הרגלים בחמין יותר הוא ראוי לכל נפש. וכי הא דאמרינן גבי צבי צריך לכל נפש קאמינא. וכמ"ש בעזה"י בהלכות יו"ט מילתא בטעמא. דרחיצת רגלים בחמין יותר ראוי להתיר. אבל רחיצת ידים והפנים. הדין נותן שהוא שלא לצורך. שאפילו המעונגים אין דרכן לרחוץ ידיהם בחמין בכל יום. ואף בדבר הצריך לקצת בני אדם. אלא שאינו שוה לכל אדם. לא הותרה ההבערה. ומה נשתנה כאן. וצ"ע על לשון הש"ע (סימן תקי"א): 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועושין מוגמר בי"ט וחכ"א </b>צ"ע מאי טעמייהו דרבנן דאסרי. אע"ג דאינו אלא למעונגים מאי שנא מהא דלעיל מ"ה. דשרו ב"ה חמין לרגליו בכל גוונא משום עונג. וטעמא משום דאמרינן מתוך. וקיי"ל כוותייהו. <b>וכן</b> אתה מוצא בהוצאה (פ"ק מ"ה) דשרינן כל הוצאה. אפילו אינה של אוכל נפש. רק שיהא קצת צורך היום. ודלא כב"ש. והא ודאי כי אמרינן מתוך בהוצאה והבערה. האי מתוך שוה בתרוייהו לגמרי. <b>א"כ</b> תמה על עצמך. מה אם שם דצורך מצוה (אע"ג דצורך גבוה אימעיט מלכם) אמרינן מתוך כב"ה. הכא דלצורך נפש הוא. לא כ"ש דנימא מתוך. הא מילתא דתמיהא טובא. <b>לכן</b> לכאורה היה נ"ל דחכמים דהכא בשטת ב"ש קיימי. ודר"ג בהא כב"ה אזדא. <b>לפ"ז</b> יש לתמוה על פסק הטור בזה. וצריך תלמוד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועושין גדי מקולס בל"פ וחכ"א </b>הא נמי תמיהא לי טובא. מכדי תנן התם מעשה בר"ג שא"ל לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח. הרי שבזמנו של ר"ג עדיין היו עושין ק"פ ממש. אי הכי מאי טעמייהו דרבנן דאסרי. מי נימא דלא פליגי לדרייהו כלל. אלא לדרא בתראה. כשתגבר גזרת המלכות. או לישראל שבח"ל הדברים אמורים. אע"ג דסתמא תנן. או דילמא בסוף ימי ר"ג נשנית משנה זו. אחר שכבר גזרה מלכות שלא יעשו עוד פסח בירושלם. <b>אי נמי</b> ההיא קודם חורבן איתניא. והך בתר חורבן. ע"ל רפ"ג דשקלים. ושי"ע (ספ"א).</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>ומקרדין </b>לשון התי"ט כתב הרע"ב אף על גב דעביד חבורה וכן לשון רש"י במשנה. אבל בגמ' פירש הך חששא דחבורה בקירוד איתא עכ"ל. כוונתו דבפירש"י שבגמרא משמע דאינה אלא חששא. ולא ודאי עביד חבורה כדמשמע מפירש"י במשנה. ��משו"ה כ' על פירש"י שבגמרא דנימוקו עמו. דאי כפירושו במשנה הא מודה ר"ש בפסיק רישיה. וא"כ ראב"ע כמאן. אבל גם פירש"י במשנה מסכים הולך אל מקום א' עם כוונת פירושו שבגמרא. והא דקאמר ואף על גב דעביד חבורה.. ה"פ אע"ג דאינו נזהר וזימנין דעביד חבורה: 
+<b>בי"ט. </b>כתב בתי"ט מדאיצטריך למיתני בי"ט. ש"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו לאו בי"ט אלא בשבת וכן פירשה רש"י והר"ן בשבת. ומכאן נ"ל ראיה גמורה למאן דס"ל דאין מצווין על שביתת בהמה בי"ט כו'. ותיובתא למאן דאמר [עיין פר"ח סימן תצ"ה] שביתת בהמה אסור גם ביו"ט והטור מכללן עכ"ל: 
+<b>ואומר </b>אני צריכין אנו לחוש לדברי רבותינו ז"ל המחמירין בה. כעדותו של הרב"י והסכמתו שכל הפוסקים שוים בה לאיסור. והנה לדעתי אין מכאן דמדומי ראיה ולא בדקדוקו של הרבתי"ט כלום. דאיכא למימר לעולם חכמים דפליגי עליה דראב"ע. אסרי אפי' בי"ט. ולא תני לה. להודיעך כחו דראב"ע דאף בשבת שרי. ולא תני שבת ברישא. משום רבותא לאשמועינן דרבנן אסרי אפילו בי"ט. וזוהי דעת הטור במשנתינו ופירושו בהו זך ונקי: 
+<b>ולא </b>תיקשי עליה אמאי איצטריך למיתני בי"ט בסיפא. דאי לא הוה תני הכי. הו"א דרישא נמי בי"ט לחוד הוא דפליגי. (כדאיירי הכא במכילתין) אבל בשבת אימא מודה להו ראב"ע לרבנן. ומדסיפא בי"ט. שמעת מנה לסתמא דרישא אליבא דראב"ע. דאפילו בשבת פליג ודוק: 
+<b>אי נמי </b>משום רישא איצטריכא. כיון דשמעינן להו לראב"ע ורבנן דפליגי התם בבמה בהמה [ד' נ"ד ע"ב] ברצועה בשבת. ופליגי נמי בי"ט כדתנן הכא. סד"א דבכולהו תלת מילי פליג ראב"ע בשבת נמי. משו"ה תני גבי קירוד בי"ט. דקמ"ל דלא ס"ל כר"ש בדבר שאינו מתכוין. אלא גבי י"ט דקיל וק"ל. וכל זה שלא כפירש"י והר"ן: 
+<b>איברא </b>אפי' לשיטתייהו. ליכא סייעתא להתי"ט לחלוק על הסכמת ראשוני הפוסקים מחמת דקדוק הקל. דאפילו תימא בי"ט מודו רבנן ברצועה דשריא. היינו משום דאע"ג דמחמרי' בשבת בנוי ובנטירותא יתירתא. אפ"ה בי"ט לית לן בה כיון דאית ביה קצת צורך. (לנוי או לנטירה כל דהיא) אמרינן מתוך והא ודאי דלא עדיפא שביתת בהמה. משביתת אדם דבשבת בכרת. והותרה לו ההוצאה בי"ט לצורך כל דהו. אבל שלא לצורך כלל. להוציא משא על הבהמה בי"ט. או לחמר אחריה. לעולם אימא לך דאסור בי"ט כמו בשבת. וכפשטא דסתמא דמתני' דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ודוק: 
+<b>ומ"ש </b>הרב"י אליבא דהמקילין. דס"ל דלא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה דגבי י"ט. אלא הארבעים מלאכות כו'. אינו נוח לי דמאן פליג להו בהכי. ותו דאי דווקא למאי דמיקרי מלאכה דחייבין עליה בשבת אתי קרא. לכתוב לא תעשה מלאכה. כל לאתויי מאי. ועוד אף בשבת מלאכה היא ואסורה. אלא שאין חייבין עליה: 
+<b>ועוד </b>אי אפשר לומר כן דהא בהדיא מרבי במכילתא (הביאה רש"י פ' בא) אקרא דלא יעשה בו מלאכה לא תעשה ולא יעשה גוי מלאכתך. הרי שאפילו מלאכת ישראל ביד גוי. נאסרה בי"ט כמו בשבת. אע"פ שאין מוזהרין על שביתתו. כ"ש בהמה דמוזהר בשבת על שביתתה. לא כל שכן דאסירא מיהא במלאכת ישראל. דהיינו להביא עליה משאוי בי"ט. כדרך שאסורה בשבת: 
+<b>אבל </b>האמת הברור שנצטוינו גם על שביתתה של בהמה בי"ט כמו בשבת. דאפילו את"ל דאינו נכלל באזהרת לא תעשה מלאכה. אעפ"כ נאסרה מהכתוב ושמרתם. דכולל אף השבותין. וכן למדו רז"ל [שבת ד' קי"ד ע"ב] עוד משבתון שבות. דאע"ג דלענין השבותין אסמכתא בעלמא היא. מ"מ לשביתת בהמה ילפותא גמורה היא: 
+<b>ואי נמי </b>תיהוי דרבנן. ודאי דלא גרע מכל השבותין. ואסורא מיהת בי"ט נמי. לאפוקי מדעת המתירין דשרו ל�� לגמרי. אמנם העיקר שאסורה ד"ת. ויש להסכים גם דעת הרמב"ם ז"ל לדעת הנז': 
+<b>ומה </b>שכתב בפ"ה דהל' י"ט אין מוניכין משאוי על הבהמה בי"ט שלא יעשה כדרך שעושה בחול. דלכאורה משמע דס"ל שאינו אסור אלא מדבריהם. דמיחזי כעובדין דחול. איברא בקושטא בהא דכתיבנא לעיל ניחא. דאתי כשיטת כל הפוס' שחששו לשביתת בהמה בי"ט מן התורה וכנז'. והא דאיצטריך לטעמא דעובדין לחול. כדפרישית משום דלצורך היה מותר ודאי. דלא אמירא שביתת בהמה מדאדם שהותרה לצורך י"ט. ומ"מ נאסר מדרבנן כל היכא דמיחזי כעובדא דחול. כשאינו באוכל נפש עצמו. ואף בכה"ג לפעמים הצריכו שינוי. וכן הדבר בשביתת בהמה דמיירי אפילו לצורך היום. דמדאורייתא הוה שרי. ורבנן גזרו בה משום דמיחזי כעובדא דחול ולעולם בנושאת משוי שלא לצורך היום כלל. זה אסור כמו בשבת. ואפי' אינו מחמר אחריה. וכן עיקר ודוק: 
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<b>עגלה של קטן. </b>כתב הרע"ב ומיוחדת לו לישב עליה וכ"כ רש"י. וכתבו התו' ול"נ דמאי קמ"ל וכו' לכנ"ל דהיינו כלי שעושין לקטנים להתלמד להילוך כו' עכ"ל. וכדבריהם מוכח בגמ' כו' דהא סמיך עליה ולרש"י יושב עליה מיבעי ליה. ועוד דלא צריך לפרושי עכ"ל תי"ט: 
+<b>מ"ש </b>על לשונו של הרע"ב ומיוחדת לו לישב עליה שכך כתב רש"י. אינו בהחלט. לפי שלשון הרע"ב אינו מכוון עם לשון רש"י. שלא הזכיר ומיוחדת לו לישב עליה. אלא ומיוחדת לישיבה. ר"ל גם לישיבה. דעת רש"י שלפעמים יושב עליה. ועשויה ג"כ לשחוק בלא ישיבה. דוק בלשונו במס' שבת (דסו"א) ותמצא שכן הוא: 
+<b>ואזדא </b>לה קושית התו' והוכחת התי"ט. דמשום הכי בעינן נמי סמיכה. דר"ל אפילו כי שחיק ביה. תורת מדרס עליה. מחמת הסמיכה. ואין אומרין לו עמוד. דבשחוק נמי להכי עבידא. ועל פירוש התו' קשה לי דהא אפילו לרבא התם. כל לתרוצי סוגיא עביד טהור. והך נמי להכי עבידא ודוק: 
+<b>ואינה נגררת. </b>לשון הרע"ב בשבת וכ"ה לשון רש"י. ותמיהני למה להו לפרושי הכי. דאי משום דתנן וניטלת בשבת כו' אבל באיסורא הוי רבותא דאפילו בי"ט אסור עכ"ל התי"ט: 
+<b>דעתו </b>במשנתינו לאסור אף בי"ט דבר שאינו מתכוין. ולא הביא ראיה ומניין. ולא עוד שדבריו אינן אלא תימה על הני תרי תנאי רש"י והרע"ב. אע"ג דמתני' כוותייהו דייקו כמ"ש הוא ז"ל עצמו. ועוד תפשת מרובה לא תפשת. ומאין לגדוש המדה לאסור דבר שאין מתכוין גם בי"ט. וכל המחמיר עליו ראוי ללמד. ואף דרבי יהודה ודאי בי"ט נמי מחמיר בדבר שאינו מתכוין. כדמוכח בדוכתי טובא. מכל מקום תנא דידן לא ס"ל כוותיה בהא: 
+<b>אבל </b>הוא הדבר אשר דיברתי למעלה. דלא קאי ראב"ע כר"ש אלא בי"ט. ועלה אמרינן הלכה כר"ש משום דראב"ע מודה לו. אבל בשבת דלא מודי ליה ראב"ע כדפרישית לעיל לית הילכתא כוותיה: 
+<b>והשתא </b>ניחא דאתי סתמא דהכא אליבא דהילכתא (משא"כ לפירוש התי"ט הוא נגד ההלכה הפסוקה כר"ש. כדאיתא בהדיא בגמרא) והיינו דקשיא ליה לרש"י דאיכפל לפרושי דבשבת דווקא איירי מתני'. דאע"ג דמוקמינן לה בגמרא כר"י דשמעינן ליה דבר שאינו מתכוין אסור. אפ"ה מדריש' סתמא איתניא. ש"מ דסתם לן תנא לענין זה גבי שבת כר"י. דקאי ראב"ע בשיטתיה והילכתא כוותיה. כדפסקינן גבי י"ט כר"ש משום דראב"ע מודה לו. ודוק היטב כי נכון הדבר מאד. עם היות שהפוסקים (עיין א"ח סימן של"ז) פסקו כר"ש אף בשבת. מ"מ מתני' דהכא סברה כדאמרן. והפוסקים נסמכו על סוגיות אחרות דמוכחי כר"ש: 
+<b>ואי </b>לאו דמסתפינא הוה אמינא דצ"ע מנ"ל למפסק כר"ש אפילו בשבת. דלענ"ד עיקר סמיכתם בזה הוא אהא דאמר אביי [שבת ד' כ"ב ע"א] כל מילי דמר עב��ד כרב לבר מהני תלת. ולא השגיחו שסותר לכללא דהלכתא כרב באיסורי [בכורות ד' מ"ט ע"ב] אף שי"ל בזה דטעמייהו משום דקיי"ל הלכה כבתראי. מאביי ורבא ואילך. ואיכא נמי מעשה רב: 
+<b>אך </b>לפמ"ש אינו מוכרח דשמואל יסבור כר"ש גבי שבת. כיון דלא פסיק הילכתא כוותיה אלא משום דראב"ע מודה לו. והכא לא קמודי: 
+<b>והנהו </b>עובדי דפ' ב"מ [ד' כ"ט:] דגרר ספסלי לעילא מר"י. נמי מוכחי דבשבת קיי"ל כר"י. ולא צריכינן לאפושי בפלוגתא. ואף על גב דאיתותב ר' ירמיה רבה. היינו במאי דקאמר אליבא דר"ש בלחוד. אבל לענין דינא לא. דוק ותשכח שיש מקום לדברינו: 
+<b>והנה </b>במדליקין מנר לנר נמי לא עבדינן כרבה. כדכ' התו' פ' ב"מ [ד' כ"ב ע"ב ד"ה מאי]. ונקטי' בה כרב דהילכתא כוותי' באיסורי. עיין שם ברא"ש ותדע: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אין צדין. </b>פירש הרע"ב דצידה דמי לקצירה וקצירה לא הותרה. וכתב בתי"ט טעם האיסור דדמי לעובדין דחול וכן צידה אסרו שלפעמים שתעלה מצודתו דגים הרבה ודמי לעובדא דחול הרא"ש עכ"ל: 
+<b>אבל </b>אין זו שיטת רש"י ותו'. דלדידהו איסור צידה מן התורה. ופירושו של הרא"ש הנז' דחוק קצת. דנראה דאין כל כך טירחא בצידה אחת. ולפי דרכו ז"ל י"ל יותר בלשון זה שמא יצוד כחושים ויניחם. ויחזור לצוד אחרים שמנים וטובים מהם. וחיישינן לאפושי בטירחא. או דילמא משכח כולהו כחושים ומנח להו. ואתי לאימנועי משמחת י"ט: 
+<b>ותו </b>קשיא לי על פירוש הרא"ש דמשום דמיחזי כעובדא דחול. לא הוה לן לאסור בספק נצודו מעי"ט. דלא מסתברא לאחמורי כולי האי. דלא דמי למוקצה ונולד. דאע"ג דאיסורי דרבנן נינהו עבדינהו כשל תורה להחמיר בספקן משום דהו"ל דשיל"מ. ועשאום כגופו של איסור. משא"כ אי אמרינן דלא נאסרה צידה. אלא משום דלזימנין שקיל טובא ומיחזי כעובדין דחול. דהיא גופה גזרה למיסר נמי היכא דלא שקיל אלא מאי דצריך ליה. והיכי ניקו ונגזור בספיקיה נמי: 
+<b>ותו </b>כה"ג לא הוה אסרינן ליה משום שאינו מן המוכן. דהא כיון דמדאורייתא לאו איסורא קעבד מוכן הוא. כדאמרינן גבי טבל הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן מוכן הוא [שבת ד' מ"ג.] ואמאי אסרינן הכא אף באינו יודע אם נצודו בי"ט. ואפי' בטלטול קאסר ת"ק משום ספק מוכן. הלא אפילו ודאי יש לו להיות מוכן: 
+<b>ועוד </b>אם כדברי הרא"ש דאין איסורא אלא מדבריהם כנז'. ונימא נמי דמשו"ה הוו להו מוקצין. כיון דרביע עלייהו איסורא דרבנן. אי הכי הו"ל למשרינהו ע"י הזמנה. אפילו בביברין כשמכירן בסימנין. וזה לא עלה על דעת אדם מעולם. מכל האמור נ"ל דפי' רש"י ותו' עיקר. ולכן פשוט דהזמנה נמי לא מהני בהו: 
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>אלא שאין רצוני לקבל הימנו </b>מ"ש רע"ב משום שהיה שונאו. <b>אינו</b> נראה לי. שאם היה הגוי שונאו לא היה מביא לו דורון. וגם אם היה מתחלה שונאו. ועכשיו נהפך לאוהב (או אפילו חשש שמא שם בו ס"מ. מדוע לא יקבלנו. יזהר שלא לאכלו) למה יתגרה בו. והלא אז"ל שלשה אין מתקנאין בהן. גוי קטן כו'. והתירו לקבל דורון מגוי ביום אידו. אע"פ שאסור ליהנות ממנו. כי היכי דלא ליהוי ליה איבה. <b>הילכך</b> יראה לי שכך היה מעשה. שהביא הדגים דורון ביום אדו. ולא רצה ר"ג ליהנות מהם. מחמת איסור הנאה דיום אדיהן (עי"ד סקמ"ח) ואמר ר"ג לבני ביתו מותרין הם. אלא לפי שאין רצוני לקבל ממנו הנאה זו. לפיכך אסרם לעולם. ולא נזכר כאן שהחזירם לו. אולי איבדם ודחאם לבור כלאחר יד (כההוא עובדא דרי"נ) כדי שלא יהנה מהם. והתנא קיצר בדבר שאינו מענין המשנה בכאן. שלא הוצרך כאן אלא להודיע ההתר מצד י"ט.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אין זה מן המוכן. </b>עמ"ש אבא מארי הגאון ז"ל (בתשובה סימן פ"ה): 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר </b>. כתב תי"ט ותמיהני דמשנה שאינה צריכה היא עכ"ל. וי"ל קצת דמתני' לעיל בבני חבורה המקפידין זע"ז איירי. והכא מיירי בסומך על הטבח שיתן לו בשר בדינר כמו שירצה. ולא יקפיד על חסר ויתר. אפ"ה לא שרי משום דאסור להזכיר דמים: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין. </b>כתב תי"ט בשם הר"ן וז"ל וכ"ש גירושין דלא סגי אלא בכתיבה. וגם צריך שיהא נכתב בו ביום. ומשו"ה לא חש למיתנייה. ומיהו בתוספתא תני לה עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>דהא דאיצטריך ליה לתנא ברא למיתני גירושי'. היינו גירושי' דעבד דלא בעי' כתיבה בו ביום. וקיי"ל האומר לעבדו בכל ל' שמשמ' שמוציאו מרשותו יצא לחירות. וכופין הרב לכתוב לו גט שחרור. וקמ"ל אע"ג דהשטר אינו מעכב. ליכתב בו ביום. מ"מ אסור לשחרר עבדו בשבת אפילו בכה"ג. דהיינו בפה ובאמירת הרי אתה בן חורין. כיון שעי"ז מתחייב לכתוב לו שטר. והרי הוא מוציאו בזה מרשותו לרשות עצמו: 
+<b>ואין </b>לומר דאי משו"ה אכתי לא צריכא. דהא משחרר עבדו עובר בעשה. וכיון דעבירה היא. פשיטא דלא איצטריכא. דהא משכחת לה נמי משום מצוה. כגון לצרפו לעשרה [גיטין ד' ל"ח ע"ב]: 
+<b>ושמא </b>כה"ג באמת מישרא שרי. וכדעת ר"ת [ד' ל"ו ע"ב ד"ה והא] באין מקדשין. דבמקום מצוה כגון שאין לו בנים שרי. (ועמ"ש בס"ד ריש יומא דזימנין ודאי משכחת לה דשרי לקדש בשבת). ואפשר ג"כ לומר דאפילו אליבא דרש"י הא נמי שרי. כיון שהיא מצוה עוברת. ולא דמי לקידושי אשה וק"ל: 
+<b>א"כ </b>היינו טעמיה דתנא דידן דלא תנייה. משום דלא פסיקא ליה. כיון דבמקום מצוה מותר: 
+<b>ואפי' </b>גירושי אשה נמי הוה מצי למיתני. וכגון שכבר כתב הגט. ולא הספיק ליתנו לה עד שחשכה. דליכא למיחש לכתיבה אפ"ה אסור. אלא מהך טעמא דאמרן לא נסיב לה רבי. כיון דליתה נמי מילתא פסיקתא. דבשכיב מרע דתקיף ליה עלמא שרי. להכי לא תני לה: 
+<b>ובהכי </b>ניחא לן נמי מאי דאיכא למידק תו במתני' מיכדי תני כל הני דאסירי משום דדמו למקח וממכר. ומקח וממכר גופיה אינו אלא מדברי סופרים שמא יכתוב. ואמאי שביק   ליה. ולא אשמעינן ברישא אין קונין בהדיא. אלא מטעמא דפרישית דתנא דידן לא נקיט הכא. אלא כל הני דאפילו במקום מצוה מיתסרי כשיטת רש"י ז"ל. וקנין דמצוה משכחת בשבת. בקונה בית בא"י וכותבין עליו אונו (שהוא גמר קנינו ודוק) אפילו בשבת: 
+<b>והך </b>דגירושין בתוספתא שבידינו בדקתי ולא מצאתיה. אבל חפשתי ומצאתי שגם התו' הביאוה בריש הזורק (דעז"א) ושם ראיתי אחרי רואי שת"ל כיוונתי לדעת התו'. שגם הם ז"ל כתבו שם בזה הלשון. דמשו"ה לא תני בפ' משילין אין מגרשין. משום דשכיב מרע שרי לגרש. וגם משם נלמוד לקנין דמצוה דשרי בשבת. כההוא עובדא דשכיב מרע דאמר רבא ליקניא לההוא דוכתא: 
+<b>והצריך </b>אלי עיון בדבר זה. מה ראו על ככה שלא להתיר טלטול הגט. שאיני יודע לו שבות. אלא מפני שאינו ראוי לו בו ביום. ומחמת שאמרו אין מגרשין. ואע"פ שהם התירוהו בשכיב מרע. ומדוע לא העמידו דבריהם בקנין: 
+<b>אולי </b>י"ל בזה דטלטול הוי מעשה בידים וחמיר טפי דדחי שבת בקום עשה. ואף על גב דאינו אלא מדרבנן. דמשו"ה אשכחן דאחמירו בהנך שבותין טפי. ואפילו במקום כרת. ומצינו שקוראין לשבות שעושהו בידים. דיחוי שבת. כאותה ששנינו שילהי יומא [דף פ"ג ע"א]. החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו שספק נפשות דוחה את השבת: 
+<b>ואע"ג </b>דבקנין נמי בעינן חזקה. מיהו בכל דהו סגי לה. כדתנן [בבא בתרא ד' מ"ב ע"א] נעל גדר פרץ כל שהו הרי זו חזקה. ולא מינכרא מילתא באחודי דשא. למקרייה מידחי שבת בידים ולא חיישינן לה: 
+<b>אי נמי </b>שאני מקח וקנין דמדברי קבלה גמרינן לה כמפורש בכתובים בדברי נחמיה. ודברי קבלה כד"ת דמו ולא צריכי חיזוק. אבל טלטול דמוקצה מד"ס הוא. וכל מדבריהם צריך חיזוק יותר [יבמות ד' ל"ו ע"ב]. ושני התירוצים נראים אמיתיים: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ עצמו. נ"ב <b>אי נמי</b> אליבא דשמואל דס"ל המפקיר עבדו. יצא לחירות. וא"צ גט שחרור. צריכא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסמוך (וכדדייקינן ריש המפקיד. למה ליה למתני בהמה. למה ליה למתני כלים).</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. </b>פשיטא דבבהמה חיה עסקינן הכא: 
+<b>איברא </b>מסתברא דהוא הדין לשחטוה בעלים בי"ט. ולא היה דעתם מעי"ט למכור ממנה. וכגון שאינם טבחים מוכרי בשר. ונמלכו ונתנו ממנה בי"ט לאחרים. אינם יכולים להוליך הבשר אלא כרגלי הבעלים. והא אפילו לר' אושעיא דבגמרא. דס"ל דאפי' בהמה מותרת. משום דיש ברירה בדרבנן. היינו בשנים שלקחו בשותפות דיש לשניהם חלק בה מעי"ט. אלא שלא הוברר חלקם מבע"י. אמרינן יש ברירה. משא"כ בכה"ג דלית ליה זכייה בגווה כלל מעי"ט (ועיין לקמן מ"ז): 
+<b>ואע"ג </b>דהקונה מטבח השוחט למכור. מותר להוליך הבשר עמו והרי הוא כרגליו. ההיא משום דמעי"ט הוה דעתיה אלקוחות ואוקמיה ברשותייהו: 
+<b>ובהא </b>דכתיבנא איכא למימר דהשתא אתי שפיר דנקט תרתי הבהמה והכלים. ולא סגי ליה בכלים לחוד כדתנן בסמוך. אלא דהכא קבעי לאשמועינן דאפילו בהמה דחזיא למשחטה ולמפלגה. אפ"ה היא כרגלי בעלים. וכל שכן כלים דלא למפלגינהו קיימו. ותני נמי כלים. למימרא דבבהמה מיהת דומיא דכלים מיירי. דהיינו דלא קיימא מעו"ט למכירה. ולא הוה דעתיה עילוה למפלגה בהדי אחריני. אבל אי דעתי' עלה מעי"ט. שריא לכל אדם כרגליו. וכדאמר שמואל בשור של פטם. ומהכא דייק לה שמואל לדעתי: 
+<b>והשתא </b>ניחא לן נמי סיפא. דנקטה כלי' לחוד אבל בהמה לא. משום דכלים פסיקא ליה דהרי הן כמקום שהולכין כשאינן מיוחדין לא'. אבל בהמה אע"ג דבחייה ודאי נמי אינה אלא כמקום שהולכין. לפי שעדיין החלקים ביחד. וכל א' מעכב על חברו. מכל מקום אם שחטוה. כל א' יכול להוליך מנתו כרגליו. כר' אושעיא דס"ל בהמה נמי מותרת. (וכוותיה פסקו גדולי הפוסקים. וצע"ג על הש"ע שפסק שלא כמותו. וגבי שור פטם וכן בקצב המוכר בשר פסק שיכולין הלקוחות להוליכן כרגליהם. ולדעתי זו סתירה מבוארת. שאם בלוקח בי"ט. שהרי לא היה לו בו שום זכייה מעי"ט. אמרינן יש ברירה. ק"ו לשותפים דאית להו זכייה בגווה מבע"י. דאית לן למימר יש ברירה. וזה ק"ו שאין עליו תשובה לענ"ד. ודוק). משו"ה לא מיתני ליה לתנא הכא נמי הבהמה. דלא הויא מילתא פסיקתא כדרישא. ודוק היטב: 
+<b>הרי אלו כמקום שהולכין </b>עיין פירוש הרע"ב וכפירש"י. ונראה פשוט דהוא הדין אם מצעו את התחום לא יזיזום ממקומם. ודקא מפרשי לה בהך גוונא. היינו משום דלישנא דכמקום שהולכין. משמע דמיירי בדאיכא מקום שהולכין כולן לשם. ומוליכין אותו עמם. ואי בגוונא דאמרן הא לית להו כלל מקום שהולכין כולן. דמקומו של זה אינו מקומו של זה. וקבעי לאשמועינן גוונא דהתירא. ומכללא שמעינן לאיסורא. הוכא דאין הולכין: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כרגלי אנשי אותה העיר. </b>עמ"ש תי"ט בשם הרשב"א. וכתב דאפשר לומר שגם רש"י יסבור כן. והא ליתא עיין עירובין. (דמה"ב) ששם כתב רש"י בפירוש כדעת הטור: 
+<b>ולכן </b>נראה יותר דרש"י חדא נקט. דאין עירובו מועיל להוליך המים כרגליו של מערב. וממילא שמעינן נמי דאם עירב א' מהן. הם מעכבים עליו. והוא מעכב על ידיהן. שלא להוליכן רק למקום שכולן הולכין. דמידי הוא טעמא דהוא נאסר להוליכן חוץ לאלפיים. אלא משום דאין ברירה. א"כ הוא הדין שאנשי העיר נאסרין להוליכן למקום שאין המערב יכול לילך: 
+<b>ואפשר </b>יש לומר כך גם בדעת הטור. אלא דאי הכי ודאי קשיין פסקי אהדדי. דמאי קסבר אי ס"ל אין ברירה. אם כן מ"ט פסק כר"א. דחבית ובהמה מותרת. דיש ברירה כדכתיבנא לעיל. ואי ס"ל יש ברירה. אי הכי מאי טעמיה דפסק הכא. דהמערב אינו יכול להוליכן. אלא כרגלי אנשי העיר: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,192 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah
+לחם שמים על משנה חגיגה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל חייבי בראייה. </b>עיין פי' הרע"ב. ונ"ל אליבא דרבינא ולמשנה אחרונה. הכל לאתויי אף הדרים בחו"ל. אם יש להם קרקע. עמ"ש בס"ד בחי' פ"ק דפסחים ובמ"ו פ"ג דפאה: 
+<b>נשים ועבדים. </b>כתב בתי"ט יש להקשות דכולהו תני בלשון יחיד חוץ מנשים ועבדים כו'. ולא הבינותי דברי התו' שכתבו וז"ל לא שייך להקשו' אמאי נשים לשון רבים וקתני קטן חרש לשון יחיד כדדייק פ"ק דנדה (דף ח') מדהכא תני קטנות והכי תני אשה. דהכא תרי עניני. ולא דמי חד לאידך דחרש ושוטה פטור מכל המצות. וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק"ו דנשי פטורות ע"כ. וק"ל דהתם בקטנות. ואשה טפי הוו תרי עניני דקטנות לענין מיאון ואשה לענין עיגון. ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה עכ"ל: 
+<b>הוצרכתי </b>להעתיק לשון התו' שבאמת קשה להולמו ומ"מ אומר אני אע"פ שדבריהם סתומים קצת כוונתם רצויה. ובודאי א"א לפרשם כהבנת התי"ט. שנראה מדבריו כאילו רצו לתת טעם שחרש וקטן שני ענינים הם. ועל כן הקשה עליהם דקטן ג"כ פטור מטעם שוטה: 
+<b>ולפ"ז </b>יותר הי"ל לתמוה עליהם. שהרי תירוצם הוא כמודה במה שלא טענוהו. דהא לא קשיא להו אלא דלא תני לשון יחיד באשה כמו חרש וקטן. ומה הועילו בזה שחרש וקטן הם שני ענינים. אדרבה חרש וקטן נשנו שניהם בלשון יחיד בשוה: 
+<b>אלא </b>כך הוא פירוש דבריהם דהכא תרי עניני. רצונם לומר חש"ו ענין אחד. ונשים ענינא אחרינא דחרש שוטה לא דמו לנשים. דאינהו פטירי מכל המצות. משא"כ נשים דאיתנהו במצות. והדר קאמרי דקטנים נמי לא דמו הכא לנשים. אע"ג דקטנים נמי אתו לכלל מצות. אפ"ה לא שוו לנשים דפטורות מן התורה. ופטורא דקטנים רק מק"ו. משו"ה לא דמיאן להדדי: 
+<b>והשתא </b>לק"מ מ"ש התי"ט דהתם הוי טפי תרי עניני. דכוונת התו' תרי עניני בנדון א'. כי הכא דכולהו אנדון דראייה קיימי. וחלוקין בטעם פיטור שלהן. והכי קאמרי בשלמא התם בנדה. כך היה יכול לומר נשים דעלמא. כמו קטנות דעלמא והיינו ענין א'. שאין מקום לחלוק ביניהם בלשון. אבל כאן בנדון זה לפי שאין פיטור שלהן ענין א' שוה בטעם. כמו שביארו. משו"ה דמי לתרי עניני. ודוק היטב שבזה יבואו דבריהם על נכון: 
+<b>ולענ"ד </b>נראה לומר דקטן בלא"ה לא דמי לאשה. משום דהאיכ' קטן דחיובי מיחייב בראייה כדמפרשא סיפא דמתני'. משו"ה קתני קטן לשון יחיד. למימרא. דלא כולהו קטנים איתנהו בכללא דרישא. וממילא צוותא דחרש שוטה. דשכיחי בכל דוכתא גבי קטן. גרמא להו דמיתנו נמי בלשון יחיד. אע"ג דליכא לפלוגי בהו מידי: 
+<b>והיינו </b>נמי דאהני לטומטום ואנדרוגינוס. דנסיב להו יחידאי משום בת בוקתא. לאפוקי נשים ועבדים דליכא לאיפלוגי בהו. ואף למשנה ראשונה דאיכא חציו עבד וחציו בן חורין דמיחייב. אפ"ה תני עבדים. איידי דתני נשים דאתקוש להדדי. ובנשים אין חילוק כלל. ודרך התנא לשנות נשים דעלמא. להכי סירכיה נקיט. אבל אינך דמתני' החיגר והסומא כו' לא בעי לאורוכי בלישנא טובא: 
+<small>משנה לחם<br><b>הכל </b>עיין שאילת יעב"ץ (סימן קכ"ג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בראיה </b>לא אתפרש משך שעורה. ומתי ביום. <b>ונ"ל </b>שאין לה שעה קבועה. אבל ודאי צריכה להיות בשעת הבאת הקרבן. כמפורש בכתוב ולא יראו פני ריקם. אע"פ ששאר קרבנות משלחין אותן ע"י אחר. אם ירצו. מה שאין כן בראיה. <b>מ"מ</b> נראה משמסר קרבנו לכהן בעזרה. א"צ להמתין שם עד שיקרב. אם קשה עליו להתעכב. וצריך בדיקה בספרים. <b>וכ��</b> היום כשר. אע"ג דלא תנן לה ספ"ב דמגלה. אבל בלילה. פשיטא לי דלא יצא. דלאו שעת ראיה היא (כדפטרינן מוראיתם כסות לילה. ה"נ יראה דומיא דיראה. אע"ג דממעטינן מניה סומא נמי) ולא חזיא להקרבה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>הראייה. </b>לשון הרע"ב גדול הבא להיראות וכפירש"י. דלשיטתיה אזיל דמפר' לראייה דרישא. אראייה דעזרה בלחוד. משום סיפא דאיזהו קטן. דלא מיתוקם ליה אלא בראיית פנים. דס"ל קטן לאו בר אתויי קרבן הוא. (עמ"ש בריש שקלים) איברא לדברי התוס'. מייתי ליה נדבה עיין שם. וצ"ל שאביו מתנדב בשבילו. ומביא קרבן על ידו. שהרי עדיין לא הגיע לעונת נדרים: 
+<b>הראייה מעה כסף. </b>הוקשה לי מאד מה יביא במעה כסף. והלא אין פחות בבהמות מכבש בן שנה והוא בסלע. כדתנן בבתרא דמנחות [ד' ק"ז ע"ב]: 
+<b>ואין </b>לומר שיביא בן עוף דא"כ הוא סותר למאי דאיתא בגמרא דמכילתין כמ"ש בסמוך. גם הלום ראיתי אחרי רואי לרמב"ם ריש הל' חגיגה. שכתב עולת ראייה באה מן העוף. (ונרא' ודאי דממשנתינו למדה. כמו שאבאר בסמוך בס"ד): 
+<b>אבל </b>מפרשיו תמהו עליו מאד. שהוא שלא כדברי הברייתא שהובאה בגמרא. בסוגיא דהכא דאיתביה ר"ל לר"י. ולא יראו פני ריקם בזבחים. ולא בעופות ולא במנחות. ולא העלו בידם כי אם שינוי נוסחא רצינית. מה שלא יתכן לענ"ד. 
+<b>גם </b>בהלכות ק"ה פ"ד כתב כן. שהגוזלות היו צריכין לראייה. וכתב שם המפרש משום דאין לו שיעור מן התורה. וע"כ הוא אפי' מן העוף. אע"פ שחכמים נתנו בו שיעור מעה כסף: 
+<b>ולא </b>ידעתי מה יועיל אחר שחכמים נתנו שיעור לדבר. אין הכרח שיוכל להביא אפילו עוף. וכ"ש שאי אפשר לומר כן שהרי הם אמרו שאינו יוצא ידי חובתו בעוף כבברייתא הנז'. ועוד במ"כ פירוש של טעות הוא שאפילו מן התורה שאין לו שיעור. אינו מוכרח שיוכל להביא עוף. דאטו בפחות משוה פרוטה נמי מצי מייתי מן התורה. מאחר שאין לו שיעור: 
+<b>אלא </b>ודאי פירוש הדבר שאמרו הראיון אין לו שיעור מן התורה. הרצון שאין שיעור לשיווי המעות של הקרבן. באותו מין שהוא מחויב להביא דהיינו בהמה בראוי למזבח כמאמרם. בזה אין קפידא אם יביא גדול או קטן שמן או כחוש. אבל לעולם אימא לך עולת בהמה דווקא. מיבעי ליה לאתויי אפילו מן התורה: 
+<b>אמנם </b>הנלע"ד משה אמת ותורתו אמת שאין בה דופי ובכל מקום שנטה מני הדרך הכבושה לרבים. בירר לו דרך ישרה מטעמים ונימוקים עמוקים. והכא היינו טעמיה דרבינו משה דלא חש להך ברייתא. דתנא ברא הוא דתני לה. ומאן לימא לן דמיתניא בי ר"ח. כיון דר' לא שנאה ר"ח מנ"ל. דהא חזינן בשלמי שמחה דלא סתים לן תנא. וקפריש יוצאין י"ח כו' לא בעופות ולא במנחות. ומדשתיק ברישא גבי עולות ראייה דבאות מן החולין. ולא אישתמיט לפרושי הכין. ש"מ על כרחך דתנא דידן לית ליה הא. אלא ס"ל בכל עולות יוצאין: 
+<b>ותו </b>משום דהוה קשיא ליה הא דאמרן. היאך איפשר לו שיביא עולת בהמה במעה. דסתם זכר בן שנה אינו בפחות מסלע כדמוכח בכמה דוכתי. ואע"ג דגבי חטאת אמרינן דאפילו בדנקא יוצא יד"ח וכן בפדיון פטר חמור בדיעבד יוצא בפטרוזא בדנקא. אינה מצוה מן המובחר. (ובחטאת לכשת"ל אפילו לכתחלה. היינו משום שבדין הוא שלא יהא קרבנו מהודר וחוטא בל יתנאה ומ"מ אין האמת כן) והיכי ליקו רבנן וליתקני דליפקו י"ח בשה קטן וכחוש. חס להו לרבנן קדישי. דמילט לייט נביאה הקריבהו נא לפחתך: 
+<b>ותו </b>דבדנקא נמי לא מצי מייתי. דעולה היא ובעיא נסכים. וא"כ בציר ליה שיעורא דמעה כסף. ולא סגי ליה אפילו לשה כחוש וקטן בזול. כיון דמחייב לאתויי נסכים בהדה: 
+<b>אלא </b>ע"כ לומר דהך ברייתא דאין יוצאין אלא בזבחים. הא מני ב"ש היא דעדיפא להו אכילת גבוה. וס"ל דראייה שתי כסף. ומציא לאתויי מבהמה בתרי דנקא. עולת צאן בינונית היא ונסכיה: 
+<b>ולא </b>תיקשי אליבא דב"ש. חגיגה במעה היכי משכחת לה. דהא ל"ק מידי חדא דשלמים לא צריכי נסכים. ועוד שאני שלמים דאיתנהו בטפלה למעות מעשר. משא"כ בעולה שלא הזכירו בה טפלה כלל. ואין מביאין ממעשר אלא דבר הנאכל. לאפוקי עולה דכולה כליל כדכתבו התו': 
+<b>משו"ה </b>לא אפשר אליבא דב"ה במעה. אלא בעולת העוף. דסגי ליה בשמינית הדינר. (כדמוכח מגר שמפריש רובע לקינו. והקלו מאד בגר העני בזמן הזה. והוסיפו עליו מעט לעולי רגלים. שהובטחו בלא יהיה בך אביון אם עושים רצונו) שהוא קרוב ממעה שהיא שתות: 
+<b>ואין </b>מביאין נסכים עם העוף. ואתיא ברייתא דלעיל אליבא דב"ש. ואינה משנה. ומשו"ה פסק הרמב"ם דלא כוותה. אלא כפשטא דמתני' כדפרישית. והרי זה כפתור ופרח בדעת רבינו אור ישראל. ודברים אמיתיים הם נכונים בטעמן. נכוחים למבין וישרים: 
+<b>וליכא </b>למדחי היכי איכא למימר דהך ברייתא ב"ש היא. מדמהדר ר"י לר"ל בעיקר הרגל. דהיינו י"ט הראשון כפירש"י. והשתא אי ב"ש היא. עולה בי"ט מי אית להו. דאי משום הא לא איריא דדיחויא בעלמא הוא. ובלא"הא לא קאי ללישנא בתרא. ואף להך לישנא נדחה בריית' זו מהלכה ודוק היטב. 
+<b>ותו </b>אית לי לאפוכי בזכותיה דרמב"ם ז"ל בהא דמאן חכים כהרמב"ם דרב גובריה. וראה שלא למדה ברייתא זו דין זה בק"ו. (שבודאי אין כאן ק"ו. דאיכא למיפרך עלה טובא וק"ל) וגם לא בשום א' מהמדות שהתורה נדרשת בהם. ואינ' אלא סברא בעלמא. להכי מסתברא ליה דאינה מעיקר הדין. ואף מי ששנאה לא שנאה אלא למצוה מן המובחר. אחר שלא הוציאה אותו בא' מן המדות. (ואף שאמרה וכן בדין. אין זה מן המדה. ולא לימוד גמור. ויש לנו הרבה כיוצא בו דוק ותשכח). א"כ איך אפשר לומר דסברה הברייתא דאין יוצאין בעופות מדין תורה. שתאמר לפ"ז לא מצא בהמה כי לא השיגה ידו. אעפ"כ לא יביא עוף וישב בטל. דמניין לומר כן לעקור עשה גדול כזה. בסברא בעלמא שיש לדחותה הרבה: 
+<b>אלא </b>ע"כ הברייתא ג"כ לא אמרה אלא למצוה לא לעכב כנז'. דהיינו דווקא כשידו משגת להביא בהמה. יש לו להביאה. אבל לא משורת הדין הגמור. דהשתא אתי שפיר דלא תסמייה להך ברייתא. ול"ק עלה מכל הני מילי דאמרן. ולכן זכה הרמב"ם ז"ל בדינו זה. שלא חשש לה. ואין לתפוס עליו אפילו תפיסה קלה. על שלא ירד לחלק בין מצוה מן המובחר ובין הנידון בהשג יד. דכיון דהילכתא למשיחא היא. לא חש לפרושי כולי האי: 
+<small>משנה לחם<br><b>כן. </b>וריב"א יוכיח. שוב הראוני מ"ש תו' פג"פ (דקסז"ב) ושמחתי שכיוונתי לדעתם. גם שם ראיתי שהרבה מדברי נכלל בדבריהם.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>התר נדרים פורחים באויר </b>כו'. <b>יש</b> לדקדק פתח בלשון יחיד. וסיים בלשון רבים. ועוד דקמסיים וא"ל על מה שיסמוכו. הא תו למה לי. <b>וי"ל </b>דהכי פירושא דפורחים באויר. אנדרים דסליק מניה קאי. וטעמא קיהיב. מה טעם בהתרת נדרים. ומי נתן כח זה לחכמים. מאחר שא"ל ע"מ שיסמכו. הילכך פתח בחכמה. התר. נדרים שהם פורחים. ר"ל התרת נדרים אינה. אלא מפני. שהנדרים פורחים. שאינם אלא דבור בעלמא. ואין בהם מעשה שיחזיקם. אלא דרחמנא אחשביה. דעקימת שפתיו הוי מעשה. מיהו אתי ומבטל דבור. ועוד שאפילו הדבור הוא חלוש מאד. מאחר שאינו בכוונה וישוב הדעת. במחשבה נכונה. כי על כן אין להתיר רק בפתח וחרטה דמעיקרא דווקא. שהנדר נעקר מת��לתו. כאילו נהפך הנודר לאיש אחר. ואנוס היה בראשונה מחמת כעסו. ועשה מה שעשה בבהלה ובחפזון. וכתיב האדם בשבועה. וה"ה לנדר. <b>ומה"ט</b> דנ"ד א"צ התרה. ואפילו הנתרים. צריכין להיות כעין אותו דנ"ד. שע"י פתח וחרטה איגלאי מילתא למפרע שלא היתה דעתו מיושבת עליו בשעה שנדר. <b>לפיכך </b>אף הן נעקרין בדבור. ע"י אחרים המחלים לו. שמבררים אנסו וטעותו (וכדא"ל לבך עלך) <b>אבל</b> הוא לא יחל לעצמו. שקרוב הוא אצל עצמו. ואינו רואה חובה לעצמו לכך החמירה עליו תורה. ואעפ"כ תוך כדי דבור. יכול לחזור בו ולמחול לעצמו. שעדיין ברור לו הדבר שלא נדר בכונת הלב. <b>היינו</b> דקאמר התר נדרים הוא בנדרים שפורחים באויר. ולכן אל תתמה שאין להם מקרא. וא"ל ע"מ שיסמכו. כי כמקרה הנדרים. כן מקרה התרם. זה נכון בעזה"י. <b>ולהבנת</b> המפרשים המופשטת. צ"ל שלא דק התנא בלשון פורחים. חלילה לומר כן. <b>ובס"ת </b>י"ל עפמ"ש רז"ל הנודר כנודר בחיי המלך. דהיינו אם לבינה. כי היא אם כל חי. והיינו פורח באויר. הילכך י"ל התרה. ברזא דה' צבאות יעץ ומי יפר. וה"ק אין להם על מה שיסמכו. היינו רזא מה שמו. והבן.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה. </b>ז"ל הרע"ב רמב"ם פירש במעשה בראשית החכמה הטבעית ומעשה מרכבה מציאות האל ותואריו כו' ואין נראה כו' אלא מעשה מרכבה הוא שע"י הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר וצופין איך משמרות מלאכים במעמדן והיכל לפנים מהיכל כעין שסוכין ברוח הקודש ע"כ. פירוש זה לקוח מדברי רב האי גאון. הובא לשונו בספר עין יעקב: 
+<b>ואני </b>אומר שדעת שניהם ז"ל שוה ולדבר אחד נתכוונו. שהנכון במעשה מרכבה שהוא לימוד חכמת הקבלה הידועה. כמו בספר הזוהר והבהיר. ובה נכלל הלימוד המעשי שהוא על ידי הזכרות שמות שהזכיר הרע"ב. וכן מה שנעשה ממנה ע"י כוונת שמות בפסוקים ויחודים. כדרך שהיה עושה האר"י ז"ל. או העיון בה והלימוד בלבד בחכמה האמיתית. ההוא יקרא מרכבה: 
+<b>וע"כ </b>גם דברי הרמב"ם אמת. שהיא ידיעת מציאות האל ית' ותואריו. שהם עיקר החכמה. ובה יוודעו באמיתות תארי האל ב"ה. עם השתלשלות העולמות. עם שבאולי לא נתכוין לה הרב המובהק רמב"ם ז"ל. ולא הגיעה אליו הקבלה הזאת. שלא נתפרסמה בימיו. מ"מ דבר ה' בפיו אמת. וגם בנגלה דא ודא אחת היא. והמשכיל יבין: 
+<b>ונ"ל </b>שחז"ל מצאו לו מקרא מן הכתובים שקראוהו מרכבה. שכן מפורש בד"ה (א' כ"ח) ולתבנית המרכבה הכרובים וגו' ודוק. ולכן הנוסח שלפנינו במרכבה היא הנכונה. ול"ג במעשה מרכבה: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט על הרע"ב שכתב מעשה מרכבה הוא ע"י שמות כו' יש בו דוחק דלא דמי מעשה דגבי מרכבה למעשה דגבי בראשית עכ"ד. כמדומה שלא נתכוין בלשונו של הרע"ב. וחשב שכוונת הרע"ב לפרש מעשה דמרכבה. על מעשה ההזכרה וההשבעה בשמות: 
+<b>וליתא </b>דלא כיון לכך. אלא לומר שמעשה מרכבה. הוא שרואין ויודעין איך תבנית המרכבה עשויה. דהיינו מעמדן של מלאכים והיכלות היאך הן סדורין. והרי מעתה מעשה מרכבה דוגמת מעשה בראשית: 
+<b>ודקאמר </b>הרע"ב שע"י הזכרת שמות. אטעייה להרב תי"ט ז"ל. דלאו היינו המעשה דמרכבה. אלא לאסבורי היכי עבדי קאתי. ולהודיענו האך יכולין לעמוד על דבר כזה שאינו מושג בידיעה מוחשת. כענין מעשה בראשית. שהוא מה שנעשה תחת השמש. אחר הבריאה והויית העולמות. משא"כ מעשה מרכבה. שאינו מעשה גשמי. ולא יושג בחקירה טבעית חושיית. אם לא ע"י אמצעות ההשבעה. הפועלת הפשטת הגשמות קרוב למדרגת הנבואה. ועל ידיה משיגים השגה רוחנית. שאין לה מבוא באנושיות: 
+<b>ומש"ע </b>תי"ט ע�� דברי ר"ת. ע"ש שאין לו הבנה כלל. כי מה לימוד שייך בכח פעונה של שמות. שאינו דבר הנקנה ע"י ידיעת הפעולה ההיא. שנעשית מעצמה. ע"י הזכרת השמות כהוגן. ופשוט שהאיסור הוא ללמוד אופן קריאתו והגיונו האמיתי הנעלמת באמת: 
+<b>ותמה </b>אני אם יש בדור מי שיודעו על אמיתתו. ולא זה בלבד שאפילו ימצא. עדיין צריך הכנת הגוף וזכות הנפש. עם כוונה עצומה וטהורה. כי בזולת זה לא יפעל מאומה. וכן כתוב בזוהר שהבלתי ראוים אינם פועלים ולא נפעלים מהשמות: 
+<b>אא"כ היה חכם ומבין מדעתו. </b>צ"ע אם מותר לדרוש במרכבה. לשנים שיש בהם מדות הללו. שהם חכמים ומבינים. מי נימא רבותא הוא דקמ"ל ביחיד. דאפ"ה לא סגי עד שיהא חכם כו'. ולעולם בכה"ג שרי אפילו לב': 
+<b>והכי </b>מסתברא לכאורה. דמאי שנא לא' או לב'. או דילמא ביחיד דווקא דבחד הוא דשרי כה"ג. אבל טפי לגמרי לא: 
+<b>ובגמרא </b>הכי משמע. דמפיק לה מקרא אחד שואל ולא שנים שואלין. איברא דאיכא למימר היינו דווקא כששניהן שואלין זא"ז הוא דלא. אבל אם אחד דורש לבדו. מותר אף לשנים לשמוע ולהבין מדעתן: 
+<b>וא"כ </b>הוא ממילא הרווחנו טעם יפה להא דקתני בשלשה בשנים ביחיד. ולא לשלשה כו' בלמ"ד. כדאוקי תלמודא. היינו טעמיה משום דמיירי שהם דורשים וחוקרים זה עם זה ביחד. ושואלין זא"ז ואין האחד דורש לבדו. והאחרים שומעין ושותקין ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>מה למטה</b> פרע"ב מתחת לארץ. לא ידעתי לו חבר בזה הדבר. ומה ענין לאזהרה בכך. והלא לד"ה עולם ככדור. וגלגל חוזר (כמו שהודו חכמי ישראל. וא"ף למ"ש גלגל קבוע. מ"מ מקיף הוא את הארץ. ועמ"ש במטפחת ח"ב בס"ד) א"כ למטה תחת הארץ כנגדו. שמים וגלגלים יש. ורש"י פירש למטה מהן. כנראה דעל ראשי החיות קאמר. דאין דורשין מה למטה. ולא ידענא נמי מה היא. והא בהדיא אמרינן ע"כ יש לך רשות לדבר. <b>ולפי</b> ע"ד ראשי החיות הארבע. הם ארבעה עולמות אבי"ע אע"ג דחיון ידיען בבריאה וביצירה. אבל ראשי ושרשי החיות באצילות. מושרשים בחגת"ם כנודע. ורקיע שלמעלה מראשיהן ידוע בס"ה ובכאר"י בע"ק. וא"ק יושב עליו. בו אין רשות לדבר (ובזה מוצלים בעלי הקבלה העוסקים בחכמת האמת בדברים שהם כבשונו של עולם) ולא למטה. היינו למטה מנוקבא דתהומא רבא. והוא מרומז גם במענה ה' לאיוב. הבאת עד נבכי ים. הנגלו לך שערי מות וגו'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>רתוי לו שב"ל </b>בבאור לשון זה נגלית ערות התועב חיון שר"י. בספרו הפסול שהציב לו יד תחלת פיהו סכלות ורשע הוללות. להכך דא"ח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>הטבעית. נ"ב (עיין לזה בדרשות הר"ן. הובאו דבריו בשל"ה מסכת פסחים שלו (דקעה"א) יע"ש באורך. גם במטפחת (ח"ב ס"מ) ובשלה"א ובמזבח גדול ובספר שמוש פושעים נכשלו בלשון ס"ה והאר"י. ולא הבינו עצתם. <b>ומה</b> מאד תמהתי על פקחים המניחים לחם ומזון הגוף והנפש. והולכים אל המים המדומים מקום אבני שיש טהור. חשבום למים קלים. שהולכים למקום נמוך. בור ריק מודיעות התומה. פתיות בל ידעה מה. מכל חלקי הנגלה וידיעת המעשי ההכרחי וממלבושיה של תורה ערוה וערומה. כל דבר חכמת בינה לא חלק לה מאומה. והולכים לכרוע על ברכיהם לבע"ל. לשתות מים מתוקים בלב איש. בס"ה וכאר"י אוי לכסילים נחלו אולת בידיה תהרסנו. עיין ספרי שמוש. על כן יצאו לתרבות רעה. כי לא שמרו מה שלמדונו רז"ל בתורה שבע"פ במשנה זו ובגמרא שעליה. בתנאים הצריכים למי שירצה לעמוד בסוד ה' והראוי למסור לו סתרי תורה פן יהרסו אל ה'. לראות כל איש אשר בו מום. נרדף מרוח עועים ובעל שעמום. וע"ל ריש פאה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מטבילין </b>כו' עיין מטפחת ח"ב סע"ב.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>אוכלין כו' בידים מסואבות </b>עמו"ק (סקס"ג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אבל לא בקודש </b>מ"ש התי"ט דההיא לא פסיקא ליה. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק (סתר"ג) ובודאי דברי התוספות כאן דחויים הם. <b>גם</b> התי"ט בפ"ח דמקואות נתעלם ממנו דבר זה בשרשו. כמ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר השבת. </b>הקשה בתי"ט בשלמ' שלמי חגיגה דלא דחו דיליף מוחגותם. אלא עולת ראיה מ"ט לא דהרי קבוע להם זמן. וכי תימא כיון דאית להו תשלומין כל שבעה. דאם איתא דמשום הא לא דחו. לא איצטריך קרא לשלמי חגיגה דג"כ יש להם תשלומין. עיין סיום לשונו שהקשה כן דווקא על התוס'. אבל לפי מה שכתב הרמב"ם נ"ל דהיינו נמי טעמא דקרא דצוה לחוג שבעה ולא שמונה עכ"ד: 
+<b>ואני </b>אומר התו' נמי ס"ל מ"ש הרמב"ם. דמשום דאית להו תשלומין. לא מיקרו קבוע להם זמן ולא דחו שבת. עיין פסחים (דף ע' ע"ב) תוספות ד"ה ואנן טעמא דפרושים. והא דקאמרי התם (דע"וב) דאין הטעם תלוי בתשלומין אלא בכתוב. היינו משום דאי לאו קרא דוחגותם. הוה אמינא דאפ"ה מיקרי קבוע לו זמן: 
+<b>וכן </b>העיקר דלהכי איצטריך קרא לחגיגה דלא דחיא. דלא תימא דמיקרי קבוע לה זמן. כיון שאם עבר הרגל ולא חג. שוב אינו חייב באחריותו. והוא מעוות לא יוכל לתקון. וכדאמרי ב"ה לב"ש בגמרא דביצה (ד"כ) וילפינן מקרא דלא חשיבא קבוע לה זמן. לענין לדחות שבת. וה"ה לעולת ראיה דלא דחיא מהאי טעמא. כיון דגלי קרא דמידי דאית ליה תשלומין לא דחי: 
+<b>ולחנם </b>הבדיל הרב תי"ט בין הרמב"ם והתו' בטעמו של דבר. אף שאפשר שחלוקין בגירסת הגמרא הנזכר. וגם זה אינו מוכרח לפמ"ש וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה שביהודה. בכדי נ"ב כדעת התי"ט. <b>ודע</b> שלכל זה לא הוצרכנו אלא לעולי רגל ברגליהם. שנטמאו בגוש ארץ העמים. וצריכין הזאה שלישי ושביעי. כמו ששנינו במ"ב בפ"ז דנזיר. <b>אבל</b> המהלך בקרון. משמע בגמרא דנזיר דטהור. דאאוירא לא גזרו. <b>ואפילו</b> למ"ד גזרו אאוירא נמי. איכא לאשכוחי בשדה תיבה ומגדל. <b>משו"ה</b> תמיה לי טובא. מ"ש ה"ר אלחנן דצריך הזאה גו"ז. דאפילו למ"ד. אוהל זרוק. לאו שמיה אוהל. היינו לטמא טומאה קלה. משא"כ טומאת שבעה. ודאי לא מטמא. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>נאמנים </b>עתי"ט משם התו'. דהוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו. <b>גם</b> זה למותר בעיני. אלא כי אמר שיחדו מהימן. דאימת קודש עליו. מכל מקום.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ בטעמו. נ"ב<b> אחרי</b> שנים רבות זכני השי"ת לספר כפתור ופרח. ומצאתי שהר המודיעית ודאי הוא למזרח ירושלם. כנראה למי שיעיין בו בפי"א. אלא שהוא ז"ל אומר שמודיעית לחוד. ומודיעים לחוד. וצ"ל שהיה גורס גם כאן מודיעים.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>הוחזק לחולין אסור למעשר </b>בטבילה איירי כמ"ש הרע"ב. אבל בנט"י דחולין סגי אף למעשר ולתרומה כמו שכתבו התו'. 
+<b>והא </b>ודאי אתי שפיר למאי דפרישנא בס"ד במ"ב פ"ח דברכות. דתנא דידן סבר דבעינן כוונה לנטילה. ועדיפא מטבילה דחולין דלא בעיא כוונה [חולין ד' ל"א ע"א] משו"ה ניחא דהנוטל ידיו לחולין. שוב אינו פוסל את התרומה. ואין צורך לדחוק כלל. וסייעתא לדידן: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>שומרים (ככתוב ויעמד השוערים וגו' ולא יבוא טמא לכל דבר. ד"ה ב' כ"ג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שלא תגעו בשולחן</b> שמגביהין אותו כו'. וא"ל ראו חבתכם לפני המקום סלוקו כסדורו. <b>צריך</b> לומר שהיה יוצא ממנו הבל.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת חגיגה וסדר מועד ותם נשלם ספר משנה לחם (אף אם נשאר בו עוללות השמטות רבות. עוד לאלוה מלין. עוד חזון למועד) לבב אנוש סועד. ברוך שאכלנו משלו לחם חמודות כפול. ויעקב קרא לו גל (עיני ואביטה נפלאות מתורתך) עד הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף אתה היודע ועד. והראני בנחמת ציון וירושלם כי עת לחננה כי בא מועד כי"ר אמן:</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אחוריים ותור ובית הצביטה. </b>כתב הרע"ב כל תשמיש חשוב כלי בפ"ע שאם נטמאו אחוריו במשקין לא נטמא תוכו עכ"ל. ור"ל שאינו מטמא מה שבתוכו. אבל הכלי מ"מ צריך להטביל כולו. ואין טבילה עולה לו לחציו. כבפכ"ה דכלים: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אוכלים אוכלין נגובים בידים מסואבות. </b>מי שתחב לו חבירו כו' ע"י כוש או כרכר גמרא. ופירש"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה. וק"ל דלא מצינו ידים יטמאו לכלים. אלא נראה דאורחא דמילתא נקט עכ"ל תי"ט: 
+<b>וקשה </b>בעיני לדחות דברי מאור עינינו רש"י ז"ל בשתי ידים: 
+<b>ושמא </b>י"ל בזה דעבוד רבנן היכרא. לתרומה דאקילו בה לאכול עמה חולין בידים מסואבות. ואמרו שיאכל ע"י פשוטי כלי עץ כדי שיזכור. ויזהר שלא יגע בידו בתרומה. כשיאכל עמה חולין. (או שיכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור או כל דבר. כאותה ששנינו פ"ח [משנה י"א] דכלים. והרוק חשוב משקה. ויטמא לכלי וק"ל). והשתא דעבדו ליה תקנתא למיכל דווקא בפשוטי כלי עץ מידכר דכיר: 
+<b>שוב </b>ראיתי שדברי רש"י תלמוד ערוך הם. בגמ' דפרק אין דורשין (ד"כ ע"א) דתניא התם גבי סל ומגריפה. היה בלבו על הסל ולא על המגריפה. ומוקמינן לה באומר בלבי היה לשומרו מדבר המטמאו ולא מדבר הפוסלו דמגריפה טמאה. ואף על גב דכלים אין מקבלין טומאה מולד הטומאה. אלא ממשקין שהן תחלה: 
+<b>ואין </b>לומר שנטמאת המגריפה במשקין כדכתבו התוספות שם. דאי הכי לא הוי קרי ליה דבר הפוסלו דמשקין נעשין תחלה לעולם. אלא ודאי לא שנא משקין. ל"ש דברים הפוסלים. דסתמא קאמרינן מדבר הפוסלו. ואפ"ה מגריפה עם שהיא כלי מקבלת טומאה: 
+<b>וטעמא </b>כדכתב רש"י שם דלכתחלה אסור להשתמש בה טהרות. אף על פי שאין המגריפה אלא פסולה. ויש לה דין רביעי. ואין רביעי עושה חמישי. אף על פי כן לכתחלה אסור: 
+<b>אי נמי </b>נפקא מנה לאוכל הדבוק בה. שהוא פסול באכילה. ע"י חיבור המגריפה. נעשה האוכל של קודש כמוהו. (כך נ"ל לפרש דאין לומר דחייש רש"י לדילמא נגע דבר הפוסל גם בדבוק במגריפה. דאם כן למאי נ"מ מגריפה טמאה. אי לאו דמגריפה מייתא טומאה לדבוק בה זה פשוט. ותו אכתי תיקשי ליטמא נמי מה שבסל ודוק) זהו העולה מפירש"י שם. והוא דבר ברור ומוכרח דע"כ מהני פסולא לאוכל. ודברי הרמב"ם בזה בסוף הל' מטמאי משכב ומושב צע"ג. כי מ"ש הכ"מ שם הוא דוחק עצום שא"א לאומרו (עיין זבחים דצט"ב): 
+<b>וזכינו </b>שיפה פרש"י כאן דבדווקא נקטו כוש וכרכר. ומשום דפשוטי כלי עץ נינהו. והרמב"ם בפי"ב מהל' אבות הטומאות אוסר אפילו בכוש אלא שהוא יש לו פירוש אחר בזה: 
+<b>ועוד </b>יש לזכותו ממ"א שהרי מדברי ב"ש בגמ' פ"ח דברכות [ד' נ"ב] כדמקשינן לדידהו דניטמו ידים לכוס. ומהדרינן אין שני עושה שלישי בחולין. שמענו דלב"ה נמי כלי מקבל טומאה מידים בתרומה. ומ"ש שם הכ"מ בשם הרי"ק דב"ה לטעמייהו דב"ש קאמר. אין נראה כן מהגמרא. דהא לא קמפלגי אלא באם מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאין ודוק. צ"ע: 
+<b>ומ"מ </b>ראשון נ"ל עיקר. דהיכירא הוא דעבדי בהכי. כשיאכל ע"י פשוטי כלי עץ שמתוך כך יזכור. וכאותה שאמרו שילהי הניזקין [דף ס"ב ע"א] בחבר העושה עיסתו של ע"ה ומפריש חלתו בטהרה. שמניחה בכפישה או באנחותא. שהן פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה. כי היכי דליהוי ליה היכרא לע"ה. ולא יגע בתרומה עצמה. דאי משום טומאה דע"ה לא הוה צריך לכלים דלאו בני קבולי טומאה. דע"ה אינו מטמא כלים כמו שאינו מטמא בהסט. כדכתבו שם רש"י ותו' שאינו כזב ודוק. והכא נמי דכוותה והוא הנכון: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שביהודה נאמנין. </b>עיין פירוש הרע"ב וכתבו התוספ' אבל צ"ע היאך עולין לרגל מן הגליל. הא כיון דאפסקיה רצועה נטמא. ותירץ בתי"ט שהקילו לגבי עליית הרגל כדלקמן מ"ו שהם אמרו והם אמרו עכ"ד: 
+<b>ואינו </b>מספיק כלל דאין ענין טומאת ע"ה לכאן. דקילא טובא וקלישא טומאתיה. ושאני נמי תרומה דחמירא להו בלא"ה. ומשום דקאמר איהו מיהת. ומסהיד אטהרתה: 
+<b>ותו </b>טעמא רבה אית בה. כדי שלא יהא כל א' בונה במה לעצמו. ועוד התם ברגל עצמו קיימינן דחזקתן טהורין מכל הלין א"א להחמיר שם. 
+<b>אבל </b>כאן לאיזה הכרח יקילו בטומאת ארץ העמים החמורה. שהוא ספק גמור של תורה והרי יכול לטהר עצמו. ויקדימו בני הגליל עלייתן. בכדי שיקבלו הזאה לפני הרגל ומה המונע: 
+<b>לכן </b>לא יכולתי לירד ג"כ לסוף דעת התו' בקושיא זו. ואי איתא דאינן יכולין להקדים עלייתן כל כך. (מה שנעלם ממני באמת ומדוע לא. ובגמרא דמ"ק פ"ג מוכח דל' יום קודם הרגל מתחילין לעלות. עמ"ש בס"ד בחי' פ"ק דפסחים) אולי י"ל שמותרין ע"י בדיקה. כדרך ששנינו בטומאת בית הפרס שבודקין לעושי פסח (בבתר' דאהלות [משנה ד']) ואעפ"י שהוחזקה טומאה ודוק. אבל אין נראה שלא יעמידו דבריהם כאן ויתירוה בכדי: 
+<b>אבל מניחה לגת הבאה. </b>ע"ה היודע דין זה מניחה. אבל חבר שעבר וקיבל בעיא היא בגמ'. רצונך לידע אם נפשטה במסקנא. עמ"ש בס"ד במ"ט פ"ו דדמאי: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מן המודיעית ולפנים. </b>יש לדקדק דלא תני וכמדתה לכל רוח כו' ונראה בעיני שכן היו מוכרי קדרות שוכנים באותו מחוז עכ"ל תי"ט: 
+<b>קושטא </b>קאמר דודאי אי אפשר להיות באופן אחר. וטעמא רבה אית בה משום דאין עושין כבשונות אלא למזרח העיר. כדאית' בתוספת דפרק לא יחפור. וכדתנן נמי גבי בורסקי התם [דף כ"ה ע"א] במתני' דטעמא חדא היא. מפני שרוח מערבית קשה. ומוליכה את הריח רע והעשן למרחוק חוץ לעיר. אבל רוח מזרחית נוחה כמ"ש רש"י ותו' שם: 
+<b>ולכן </b>בודאי לא היו יכולים להיות כבשונות לכל רוח. ומודיעית במזרחה של ירושלים היתה לפ"ז. וכמדומני שכן משמע בס' יוסיפון או זולתו שקראתיו ושכחתי. שהר המודיעית הוא למזרח ירושלם. והרי זה א"כ דבר מוכרח וברור בטעמו: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואומרים להם. </b>לכהנים ע"ה ההולכים להיכל להשתחוות. כ"פ רש"י ותו': 
+<b>וששנינו </b>בפ"ג דיומא [ד' ל' ע"א] אין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול. וכ"ש להיכל. שאפילו בין האולם ולמזבח אינן רשאין לבוא. ואפילו טבלו אם לא קדשו ג"כ ידיהם ורגליהם. והבא שם רק בלי קידוש אפילו הוא כ"ג מפציעין את מוחו. כדאיתא בתוספתא דכלים הביאוה התו' רפ"ק דיומא [ד' ה' ע"ב ד"ה להביא] עאכ"ו להיכל ובלי טבילה שהוא נמנע: 
+<b>צריך </b>לומר שלא היו חוקרין על כך. אלא הכהנים נאמנון עליו. ואפי' היו מעמידים שומרים שמא לא השגיחו היטב. וכמ"ש שם לשמעון הצנוע אלא שלא מצאך בעל הפול: 
+<b>אך </b>לא ידעתי מהו הדוחק להעמידה דווקא בכהנים ע"ה. דאי בדידעי בהו. ודאי דאפי' ברגל אין מניחין אותן ליכנס להיכל. אלא דלא ידעי בהו. וכיון דכהנים ע"ה חשידי אהכי דיכנסו להיכל בטומאה אף שהוא בכרת. ישראל ע"ה נמי פשיטא דחשידי ולא ידעי או דלא חיישי לאיסור ביאה דהיכל. ודילמא אגב איצצא דחקי ועיילי ולא ידעי בהו: 
+<b>מפני שהן מצופין. </b>התי"ט האריך לשון על הפ"א שזכר הרע"ב בשם הר"מ ז"ל שהוא ע"פ האב"א דבגמרא: 
+<b>ולדעתי </b>הוא טורח בחנם. כי הכוונה פשוט' שחכמים באו ליתן טעם לטהרתן של מזבח הזהב והנחושת לומר שאין השם גורם שאע"פ שנקראין מזבח הזה והנחושת וראויין לקבלת טומאה. אעפ"כ טהורין מפני שהן מצופין בלבד. ואינן עשויין עשת נחושת וזהב אלא מצופין הן בלבד על דבר אחר: 
+<b>וה"ק </b>הרע"ב נמי דטעמא דטהורין לפי שהן מצופין. דבשלמא אי הוו גופן דמתכות היו טמאין ככלי שטף. משא"כ עכשיו שאין גופן מתכות. שכל עצמן אינן אלא עץ. וכ"ע העשוי לנחת ג"כ אינו מטמא: 
+<b>ותלמודא </b>נמי אתי שפיר. דהכי קאמרי ליה רבנן לר"א. מה דעתך דנקטת טעמ' דשהן כקרקע. משום דאל"ה הוו טמאין בודאי מחמת הציפוי. לא היא אילמלא לא היו מצופין אלא עשויין מקשה. היית צריך לכך. אבל מפני שהן מצופין בלבד טהורין בלא"ה. ובכן אשרי מסכת חגיגה שיצאה בטהרה. יהר"צ שנזכה לבנין בית הבחירה. דביר ואולם מזבח ועזרה. בריך רחמנא דסייען מריש עד כען: 
+סליקא לה מסכת חגיגה בס"ד 
+בנל"ך ולאע"י 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,195 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Chagigah
+לחם שמים על משנה חגיגה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Chagigah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הכל חייבי בראייה. </b>עיין פי' הרע"ב. ונ"ל אליבא דרבינא ולמשנה אחרונה. הכל לאתויי אף הדרים בחו"ל. אם יש להם קרקע. עמ"ש בס"ד בחי' פ"ק דפסחים ובמ"ו פ"ג דפאה: 
+<b>נשים ועבדים. </b>כתב בתי"ט יש להקשות דכולהו תני בלשון יחיד חוץ מנשים ועבדים כו'. ולא הבינותי דברי התו' שכתבו וז"ל לא שייך להקשו' אמאי נשים לשון רבים וקתני קטן חרש לשון יחיד כדדייק פ"ק דנדה (דף ח') מדהכא תני קטנות והכי תני אשה. דהכא תרי עניני. ולא דמי חד לאידך דחרש ושוטה פטור מכל המצות. וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק"ו דנשי פטורות ע"כ. וק"ל דהתם בקטנות. ואשה טפי הוו תרי עניני דקטנות לענין מיאון ואשה לענין עיגון. ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה עכ"ל: 
+<b>הוצרכתי </b>להעתיק לשון התו' שבאמת קשה להולמו ומ"מ אומר אני אע"פ שדבריהם סתומים קצת כוונתם רצויה. ובודאי א"א לפרשם כהבנת התי"ט. שנראה מדבריו כאילו רצו לתת טעם שחרש וקטן שני ענינים הם. ועל כן הקשה עליהם דקטן ג"כ פטור מטעם שוטה: 
+<b>ולפ"ז </b>יותר הי"ל לתמוה עליהם. שהרי תירוצם הוא כמודה במה שלא טענוהו. דהא לא קשיא להו אלא דלא תני לשון יחיד באשה כמו חרש וקטן. ומה הועילו בזה שחרש וקטן הם שני ענינים. אדרבה חרש וקטן נשנו שניהם בלשון יחיד בשוה: 
+<b>אלא </b>כך הוא פירוש דבריהם דהכא תרי עניני. רצונם לומר חש"ו ענין אחד. ונשים ענינא אחרינא דחרש שוטה לא דמו לנשים. דאינהו פטירי מכל המצות. משא"כ נשים דאיתנהו במצות. והדר קאמרי דקטנים נמי לא דמו הכא לנשים. אע"ג דקטנים נמי אתו לכלל מצות. אפ"ה לא שוו לנשים דפטורות מן התורה. ופטורא דקטנים רק מק"ו. משו"ה לא דמיאן להדדי: 
+<b>והשתא </b>לק"מ מ"ש התי"ט דהתם הוי טפי תרי עניני. דכוונת התו' תרי עניני בנדון א'. כי הכא דכולהו אנדון דראייה קיימי. וחלוקין בטעם פיטור שלהן. והכי קאמרי בשלמא התם בנדה. כך היה יכול לומר נשים דעלמא. כמו קטנות דעלמא והיינו ענין א'. שאין מקום לחלוק ביניהם בלשון. אבל כאן בנדון זה לפי שאין פיטור שלהן ענין א' שוה בטעם. כמו שביארו. משו"ה דמי לתרי עניני. ודוק היטב שבזה יבואו דבריהם על נכון: 
+<b>ולענ"ד </b>נראה לומר דקטן בלא"ה לא דמי לאשה. משום דהאיכ' קטן דחיובי מיחייב בראייה כדמפרשא סיפא דמתני'. משו"ה קתני קטן לשון יחיד. למימרא. דלא כולהו קטנים איתנהו בכללא דרישא. וממילא צוותא דחרש שוטה. דשכיחי בכל דוכתא גבי קטן. גרמא להו דמיתנו נמי בלשון יחיד. אע"ג דליכא לפלוגי בהו מידי: 
+<b>והיינו </b>נמי דאהני לטומטום ואנדרוגינוס. דנסיב להו יחידאי משום בת בוקתא. לאפוקי נשים ועבדים דליכא לאיפלוגי בהו. ואף למשנה ראשונה דאיכא חציו עבד וחציו בן חורין דמיחייב. אפ"ה תני עבדים. איידי דתני נשים דאתקוש להדדי. ובנשים אין חילוק כלל. ודרך התנא לשנות נשים דעלמא. להכי סירכיה נקיט. אבל אינך דמתני' החיגר והסומא כו' לא בעי לאורוכי בלישנא טובא: 
+<small>משנה לחם<br><b>הכל </b>עיין שאילת יעב"ץ (סימן קכ"ג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בראיה </b>לא אתפרש משך שעורה. ומתי ביום. <b>ונ"ל </b>שאין לה שעה קבועה. אבל ודאי צריכה להיות בשעת הבאת הקרבן. כמפורש בכתוב ולא יראו פני ריקם. אע"פ ששאר קרבנות משלחין אותן ע"י אחר. אם ירצו. מה שאין כן בראיה. <b>מ"מ</b> נראה משמסר קרבנו לכהן בעזרה. א"צ להמתין שם עד שיקרב. אם קשה עליו להתעכב. וצריך בדיקה בספרים. <b>וכל</b> היום כשר. אע"ג דלא תנן לה ספ"ב דמגלה. אבל בלילה. פשיטא לי דלא יצא. דלאו שעת ראיה היא (כדפטרינן מוראיתם כסות לילה. ה"נ יראה דומיא דיראה. אע"ג דממעטינן מניה סומא נמי) ולא חזיא להקרבה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>הראייה. </b>לשון הרע"ב גדול הבא להיראות וכפירש"י. דלשיטתיה אזיל דמפר' לראייה דרישא. אראייה דעזרה בלחוד. משום סיפא דאיזהו קטן. דלא מיתוקם ליה אלא בראיית פנים. דס"ל קטן לאו בר אתויי קרבן הוא. (עמ"ש בריש שקלים) איברא לדברי התוס'. מייתי ליה נדבה עיין שם. וצ"ל שאביו מתנדב בשבילו. ומביא קרבן על ידו. שהרי עדיין לא הגיע לעונת נדרים: 
+<b>הראייה מעה כסף. </b>הוקשה לי מאד מה יביא במעה כסף. והלא אין פחות בבהמות מכבש בן שנה והוא בסלע. כדתנן בבתרא דמנחות [ד' ק"ז ע"ב]: 
+<b>ואין </b>לומר שיביא בן עוף דא"כ הוא סותר למאי דאיתא בגמרא דמכילתין כמ"ש בסמוך. גם הלום ראיתי אחרי רואי לרמב"ם ריש הל' חגיגה. שכתב עולת ראייה באה מן העוף. (ונרא' ודאי דממשנתינו למדה. כמו שאבאר בסמוך בס"ד): 
+<b>אבל </b>מפרשיו תמהו עליו מאד. שהוא שלא כדברי הברייתא שהובאה בגמרא. בסוגיא דהכא דאיתביה ר"ל לר"י. ולא יראו פני ריקם בזבחים. ולא בעופות ולא במנחות. ולא העלו בידם כי אם שינוי נוסחא רצינית. מה שלא יתכן לענ"ד. 
+<b>גם </b>בהלכות ק"ה פ"ד כתב כן. שהגוזלות היו צריכין לראייה. וכתב שם המפרש משום דאין לו שיעור מן התורה. וע"כ הוא אפי' מן העוף. אע"פ שחכמים נתנו בו שיעור מעה כסף: 
+<b>ולא </b>ידעתי מה יועיל אחר שחכמים נתנו שיעור לדבר. אין הכרח שיוכל להביא אפילו עוף. וכ"ש שאי אפשר לומר כן שהרי הם אמרו שאינו יוצא ידי חובתו בעוף כבברייתא הנז'. ועוד במ"כ פירוש של טעות הוא שאפילו מן התורה שאין לו שיעור. אינו מוכרח שיוכל להביא עוף. דאטו בפחות משוה פרוטה נמי מצי מייתי מן התורה. מאחר שאין לו שיעור: 
+<b>אלא </b>ודאי פירוש הדבר שאמרו הראיון אין לו שיעור מן התורה. הרצון שאין שיעור לשיווי המעות של הקרבן. באותו מין שהוא מחויב להביא דהיינו בהמה בראוי למזבח כמאמרם. בזה אין קפידא אם יביא גדול או קטן שמן או כחוש. אבל לעולם אימא לך עולת בהמה דווקא. מיבעי ליה לאתויי אפילו מן התורה: 
+<b>אמנם </b>הנלע"ד משה אמת ותורתו אמת שאין בה דופי ובכל מקום שנטה מני הדרך הכבושה לרבים. בירר לו דרך ישרה מטעמים ונימוקים עמוקים. והכא היינו טעמיה דרבינו משה דלא חש להך ברייתא. דתנא ברא הוא דתני לה. ומאן לימא לן דמיתניא בי ר"ח. כיון דר' לא שנאה ר"ח מנ"ל. דהא חזינן בשלמי שמחה דלא סתים לן תנא. וקפריש יוצאין י"ח כו' לא בעופות ולא במנחות. ומדשתיק ברישא גבי עולות ראייה דבאות מן החולין. ולא אישתמיט לפרושי הכין. ש"מ על כרחך דתנא דידן לית ליה הא. אלא ס"ל בכל עולות יוצאין: 
+<b>ותו </b>משום דהוה קשיא ליה הא דאמרן. היאך איפשר לו שיביא עולת בהמה במעה. דסתם זכר בן שנה אינו בפחות מסלע כדמוכח בכמה דוכתי. ואע"ג דגבי חטאת אמרינן דאפילו בדנקא יוצא יד"ח וכן בפדיון פטר חמור בדיעבד יוצא בפטרוזא בדנקא. אינה מצוה מן המובחר. (ובחטאת לכשת"ל אפילו לכתחלה. היינו משום שבדין הוא שלא יהא קרבנו מהודר וחוטא בל יתנאה ומ"מ אין האמת כן) והיכי ליקו רבנן וליתקני דליפקו י"ח בשה קטן וכחוש. חס להו לרבנן קדישי. דמילט לייט נביאה הקריבהו נא לפחתך: 
+<b>ותו </b>דבדנקא נמי לא מצי מייתי. דעולה היא ובעיא נסכים. וא"כ בציר ליה שיעורא דמעה כסף. ולא סגי ליה אפילו לשה כחוש וקטן בזול. כיון דמחייב לאתויי נסכים בהדה: 
+<b>אלא </b>ע"כ לומר דהך ברייתא דאין יוצאין אלא בזבחים. הא מני ב"ש היא דעדיפא להו אכילת גבוה. וס"ל דראייה שתי כסף. ומציא לאתויי מבהמה בתרי דנקא. עולת צאן בינונית היא ונסכיה: 
+<b>ולא </b>תיקשי אליבא דב"ש. חגיגה במעה היכי משכחת לה. דהא ל"ק מידי חדא דשלמים לא צריכי נסכים. ועוד שאני שלמים דאיתנהו בטפלה למעות מעשר. משא"כ בעולה שלא הזכירו בה טפלה כלל. ואין מביאין ממעשר אלא דבר הנאכל. לאפוקי עולה דכולה כליל כדכתבו התו': 
+<b>משו"ה </b>לא אפשר אליבא דב"ה במעה. אלא בעולת העוף. דסגי ליה בשמינית הדינר. (כדמוכח מגר שמפריש רובע לקינו. והקלו מאד בגר העני בזמן הזה. והוסיפו עליו מעט לעולי רגלים. שהובטחו בלא יהיה בך אביון אם עושים רצונו) שהוא קרוב ממעה שהיא שתות: 
+<b>ואין </b>מביאין נסכים עם העוף. ואתיא ברייתא דלעיל אליבא דב"ש. ואינה משנה. ומשו"ה פסק הרמב"ם דלא כוותה. אלא כפשטא דמתני' כדפרישית. והרי זה כפתור ופרח בדעת רבינו אור ישראל. ודברים אמיתיים הם נכונים בטעמן. נכוחים למבין וישרים: 
+<b>וליכא </b>למדחי היכי איכא למימר דהך ברייתא ב"ש היא. מדמהדר ר"י לר"ל בעיקר הרגל. דהיינו י"ט הראשון כפירש"י. והשתא אי ב"ש היא. עולה בי"ט מי אית להו. דאי משום הא לא איריא דדיחויא בעלמא הוא. ובלא"הא לא קאי ללישנא בתרא. ואף להך לישנא נדחה בריית' זו מהלכה ודוק היטב. 
+<b>ותו </b>אית לי לאפוכי בזכותיה דרמב"ם ז"ל בהא דמאן חכים כהרמב"ם דרב גובריה. וראה שלא למדה ברייתא זו דין זה בק"ו. (שבודאי אין כאן ק"ו. דאיכא למיפרך עלה טובא וק"ל) וגם לא בשום א' מהמדות שהתורה נדרשת בהם. ואינ' אלא סברא בעלמא. להכי מסתברא ליה דאינה מעיקר הדין. ואף מי ששנאה לא שנאה אלא למצוה מן המובחר. אחר שלא הוציאה אותו בא' מן המדות. (ואף שאמרה וכן בדין. אין זה מן המדה. ולא לימוד גמור. ויש לנו הרבה כיוצא בו דוק ותשכח). א"כ איך אפשר לומר דסברה הברייתא דאין יוצאין בעופות מדין תורה. שתאמר לפ"ז לא מצא בהמה כי לא השיגה ידו. אעפ"כ לא יביא עוף וישב בטל. דמניין לומר כן לעקור עשה גדול כזה. בסברא בעלמא שיש לדחותה הרבה: 
+<b>אלא </b>ע"כ הברייתא ג"כ לא אמרה אלא למצוה לא לעכב כנז'. דהיינו דווקא כשידו משגת להביא בהמה. יש לו להביאה. אבל לא משורת הדין הגמור. דהשתא אתי שפיר דלא תסמייה להך ברייתא. ול"ק עלה מכל הני מילי דאמרן. ולכן זכה הרמב"ם ז"ל בדינו זה. שלא חשש לה. ואין לתפוס עליו אפילו תפיסה קלה. על שלא ירד לחלק בין מצוה מן המובחר ובין הנידון בהשג יד. דכיון דהילכתא למשיחא היא. לא חש לפרושי כולי האי: 
+<small>משנה לחם<br><b>כן. </b>וריב"א יוכיח. שוב הראוני מ"ש תו' פג"פ (דקסז"ב) ושמחתי שכיוונתי לדעתם. גם שם ראיתי שהרבה מדברי נכלל בדבריהם.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>התר נדרים פורחים באויר </b>כו'. <b>יש</b> לדקדק פתח בלשון יחיד. וסיים בלשון רבים. ועוד דקמסיים וא"ל על מה שיסמוכו. הא תו למה לי. <b>וי"ל </b>דהכי פירושא דפורחים באויר. אנדרים דסליק מניה קאי. וטעמא קיהיב. מה טעם בהתרת נדרים. ומי נתן כח זה לחכמים. מאחר שא"ל ע"מ שיסמכו. הילכך פתח בחכמה. התר. נדרים שהם פורחים. ר"ל התרת נדרים אינה. אלא מפני. שהנדרים פורחים. שאינם אלא דבור בעלמא. ואין בהם מעשה שיחזיקם. אלא דרחמנא אחשביה. דעקימת שפתיו הוי מעשה. מיהו אתי ומבטל דבור. ועוד שאפילו הדבור הוא חלוש מאד. מאחר שאינו בכוונה וישוב הדעת. במחשבה נכונה. כי על כן אין להתיר רק בפתח וחרטה דמעיקרא דווקא. שהנדר נעקר מתחלתו. כאילו נהפך הנודר לאיש אחר. ואנוס היה בראשונה מחמת כעסו. ועשה מה שעשה בבהלה ובחפזון. וכתיב האדם בשבועה. וה"ה לנדר. <b>ומה"ט</b> דנ"ד א"צ התרה. ואפילו הנתרים. צריכין להיות כעין אותו דנ"ד. שע"י פתח וחרטה איגלאי מילתא למפרע שלא היתה דעתו מיושבת עליו בשעה שנדר. <b>לפיכך </b>אף הן נעקרין בדבור. ע"י אחרים המחלים לו. שמבררים אנסו וטעותו (וכדא"ל לבך עלך) <b>אבל</b> הוא לא יחל לעצמו. שקרוב הוא אצל עצמו. ואינו רואה חובה לעצמו לכך החמירה עליו תורה. ואעפ"כ תוך כדי דבור. יכול לחזור בו ולמחול לעצמו. שעדיין ברור לו הדבר שלא נדר בכונת הלב. <b>היינו</b> דקאמר התר נדרים הוא בנדרים שפורחים באויר. ולכן אל תתמה שאין להם מקרא. וא"ל ע"מ שיסמכו. כי כמקרה הנדרים. כן מקרה התרם. זה נכון בעזה"י. <b>ולהבנת</b> המפרשים המופשטת. צ"ל שלא דק התנא בלשון פורחים. חלילה לומר כן. <b>ובס"ת </b>י"ל עפמ"ש רז"ל הנודר כנודר בחיי המלך. דהיינו אם לבינה. כי היא אם כל חי. והיינו פורח באויר. הילכך י"ל התרה. ברזא דה' צבאות יעץ ומי יפר. וה"ק אין להם על מה שיסמכו. היינו רזא מה שמו. והבן.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה. </b>ז"ל הרע"ב רמב"ם פירש במעשה בראשית החכמה הטבעית ומעשה מרכבה מציאות האל ותואריו כו' ואין נראה כו' אלא מעשה מרכבה הוא שע"י הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר וצופין איך משמרות מלאכים במעמדן והיכל לפנים מהיכל כעין שסוכין ברוח הקודש ע"כ. פירוש זה לקוח מדברי רב האי גאון. הובא לשונו בספר עין יעקב: 
+<b>ואני </b>אומר שדעת שניהם ז"ל שוה ולדבר אחד נתכוונו. שהנכון במעשה מרכבה שהוא לימוד חכמת הקבלה הידועה. כמו בספר הזוהר והבהיר. ובה נכלל הלימוד המעשי שהוא על ידי הזכרות שמות שהזכיר הרע"ב. וכן מה שנעשה ממנה ע"י כוונת שמות בפסוקים ויחודים. כדרך שהיה עושה האר"י ז"ל. או העיון בה והלימוד בלבד בחכמה האמיתית. ההוא יקרא מרכבה: 
+<b>וע"כ </b>גם דברי הרמב"ם אמת. שהיא ידיעת מציאות האל ית' ותואריו. שהם עיקר החכמה. ובה יוודעו באמיתות תארי האל ב"ה. עם השתלשלות העולמות. עם שבאולי לא נתכוין לה הרב המובהק רמב"ם ז"ל. ולא הגיעה אליו הקבלה הזאת. שלא נתפרסמה בימיו. מ"מ דבר ה' בפיו אמת. וגם בנגלה דא ודא אחת היא. והמשכיל יבין: 
+<b>ונ"ל </b>שחז"ל מצאו לו מקרא מן הכתובים שקראוהו מרכבה. שכן מפורש בד"ה (א' כ"ח) ולתבנית המרכבה הכרובים וגו' ודוק. ולכן הנוסח שלפנינו במרכבה היא הנכונה. ול"ג במעשה מרכבה: 
+<b>ומ"ש </b>בתי"ט על הרע"ב שכתב מעשה מרכבה הוא ע"י שמות כו' יש בו דוחק דלא דמי מעשה דגבי מרכבה למעשה דגבי בראשית עכ"ד. כמדומה שלא נתכוין בלשונו של הרע"ב. וחשב שכוונת הרע"ב לפרש מעשה דמרכבה. על מעשה ההזכרה וההשבעה בשמות: 
+<b>וליתא </b>דלא כיון לכך. אלא לומר שמעשה מרכבה. הוא שרואין ויודעין איך תבנית המרכבה עשויה. דהיינו מעמדן של מלאכים והיכלות היאך הן סדורין. והרי מעתה מעשה מרכבה דוגמת מעשה בראשית: 
+<b>ודקאמר </b>הרע"ב שע"י הזכרת שמות. אטעייה להרב תי"ט ז"ל. דלאו היינו המעשה דמרכבה. אלא לאסבורי היכי עבדי קאתי. ולהודיענו האך יכולין לעמוד על דבר כזה שאינו מושג בידיעה מוחשת. כענין מעשה בראשית. שהוא מה שנעשה תחת השמש. אחר הבריאה והויית העולמות. משא"כ מעשה מרכבה. שאינו מעשה גשמי. ולא יושג בחקירה טבעית חושיית. אם לא ע"י אמצעות ההשבעה. הפועלת הפשטת הגשמות קרוב למדר��ת הנבואה. ועל ידיה משיגים השגה רוחנית. שאין לה מבוא באנושיות: 
+<b>ומש"ע </b>תי"ט על דברי ר"ת. ע"ש שאין לו הבנה כלל. כי מה לימוד שייך בכח פעונה של שמות. שאינו דבר הנקנה ע"י ידיעת הפעולה ההיא. שנעשית מעצמה. ע"י הזכרת השמות כהוגן. ופשוט שהאיסור הוא ללמוד אופן קריאתו והגיונו האמיתי הנעלמת באמת: 
+<b>ותמה </b>אני אם יש בדור מי שיודעו על אמיתתו. ולא זה בלבד שאפילו ימצא. עדיין צריך הכנת הגוף וזכות הנפש. עם כוונה עצומה וטהורה. כי בזולת זה לא יפעל מאומה. וכן כתוב בזוהר שהבלתי ראוים אינם פועלים ולא נפעלים מהשמות: 
+<b>אא"כ היה חכם ומבין מדעתו. </b>צ"ע אם מותר לדרוש במרכבה. לשנים שיש בהם מדות הללו. שהם חכמים ומבינים. מי נימא רבותא הוא דקמ"ל ביחיד. דאפ"ה לא סגי עד שיהא חכם כו'. ולעולם בכה"ג שרי אפילו לב': 
+<b>והכי </b>מסתברא לכאורה. דמאי שנא לא' או לב'. או דילמא ביחיד דווקא דבחד הוא דשרי כה"ג. אבל טפי לגמרי לא: 
+<b>ובגמרא </b>הכי משמע. דמפיק לה מקרא אחד שואל ולא שנים שואלין. איברא דאיכא למימר היינו דווקא כששניהן שואלין זא"ז הוא דלא. אבל אם אחד דורש לבדו. מותר אף לשנים לשמוע ולהבין מדעתן: 
+<b>וא"כ </b>הוא ממילא הרווחנו טעם יפה להא דקתני בשלשה בשנים ביחיד. ולא לשלשה כו' בלמ"ד. כדאוקי תלמודא. היינו טעמיה משום דמיירי שהם דורשים וחוקרים זה עם זה ביחד. ושואלין זא"ז ואין האחד דורש לבדו. והאחרים שומעין ושותקין ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>מה למטה</b> פרע"ב מתחת לארץ. לא ידעתי לו חבר בזה הדבר. ומה ענין לאזהרה בכך. והלא לד"ה עולם ככדור. וגלגל חוזר (כמו שהודו חכמי ישראל. וא"ף למ"ש גלגל קבוע. מ"מ מקיף הוא את הארץ. ועמ"ש במטפחת ח"ב בס"ד) א"כ למטה תחת הארץ כנגדו. שמים וגלגלים יש. ורש"י פירש למטה מהן. כנראה דעל ראשי החיות קאמר. דאין דורשין מה למטה. ולא ידענא נמי מה היא. והא בהדיא אמרינן ע"כ יש לך רשות לדבר. <b>ולפי</b> ע"ד ראשי החיות הארבע. הם ארבעה עולמות אבי"ע אע"ג דחיון ידיען בבריאה וביצירה. אבל ראשי ושרשי החיות באצילות. מושרשים בחגת"ם כנודע. ורקיע שלמעלה מראשיהן ידוע בס"ה ובכאר"י בע"ק. וא"ק יושב עליו. בו אין רשות לדבר (ובזה מוצלים בעלי הקבלה העוסקים בחכמת האמת בדברים שהם כבשונו של עולם) ולא למטה. היינו למטה מנוקבא דתהומא רבא. והוא מרומז גם במענה ה' לאיוב. הבאת עד נבכי ים. הנגלו לך שערי מות וגו'.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>רתוי לו שב"ל </b>בבאור לשון זה נגלית ערות התועב חיון שר"י. בספרו הפסול שהציב לו יד תחלת פיהו סכלות ורשע הוללות. להכך דא"ח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>הטבעית. נ"ב (עיין לזה בדרשות הר"ן. הובאו דבריו בשל"ה מסכת פסחים שלו (דקעה"א) יע"ש באורך. גם במטפחת (ח"ב ס"מ) ובשלה"א ובמזבח גדול ובספר שמוש פושעים נכשלו בלשון ס"ה והאר"י. ולא הבינו עצתם. <b>ומה</b> מאד תמהתי על פקחים המניחים לחם ומזון הגוף והנפש. והולכים אל המים המדומים מקום אבני שיש טהור. חשבום למים קלים. שהולכים למקום נמוך. בור ריק מודיעות התומה. פתיות בל ידעה מה. מכל חלקי הנגלה וידיעת המעשי ההכרחי וממלבושיה של תורה ערוה וערומה. כל דבר חכמת בינה לא חלק לה מאומה. והולכים לכרוע על ברכיהם לבע"ל. לשתות מים מתוקים בלב איש. בס"ה וכאר"י אוי לכסילים נחלו אולת בידיה תהרסנו. עיין ספרי שמוש. על כן יצאו לתרבות רעה. כי לא שמרו מה שלמדונו רז"ל בתורה שבע"פ במשנה זו ובגמרא שעליה. בתנאים הצריכים למי שירצה לעמוד בסוד ה' והראוי למסור לו סתרי תורה פן יהרסו אל ה'. לראות כל איש אשר בו מום. נרדף מרוח עועים ובעל שעמום. וע"ל ריש פאה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מטבילין </b>כו' עיין מטפחת ח"ב סע"ב.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>אוכלין כו' בידים מסואבות </b>עמו"ק (סקס"ג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אבל לא בקודש </b>מ"ש התי"ט דההיא לא פסיקא ליה. <b>עמ"ש</b> בס"ד במו"ק (סתר"ג) ובודאי דברי התוספות כאן דחויים הם. <b>גם</b> התי"ט בפ"ח דמקואות נתעלם ממנו דבר זה בשרשו. כמ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר השבת. </b>הקשה בתי"ט בשלמ' שלמי חגיגה דלא דחו דיליף מוחגותם. אלא עולת ראיה מ"ט לא דהרי קבוע להם זמן. וכי תימא כיון דאית להו תשלומין כל שבעה. דאם איתא דמשום הא לא דחו. לא איצטריך קרא לשלמי חגיגה דג"כ יש להם תשלומין. עיין סיום לשונו שהקשה כן דווקא על התוס'. אבל לפי מה שכתב הרמב"ם נ"ל דהיינו נמי טעמא דקרא דצוה לחוג שבעה ולא שמונה עכ"ד: 
+<b>ואני </b>אומר התו' נמי ס"ל מ"ש הרמב"ם. דמשום דאית להו תשלומין. לא מיקרו קבוע להם זמן ולא דחו שבת. עיין פסחים (דף ע' ע"ב) תוספות ד"ה ואנן טעמא דפרושים. והא דקאמרי התם (דע"וב) דאין הטעם תלוי בתשלומין אלא בכתוב. היינו משום דאי לאו קרא דוחגותם. הוה אמינא דאפ"ה מיקרי קבוע לו זמן: 
+<b>וכן </b>העיקר דלהכי איצטריך קרא לחגיגה דלא דחיא. דלא תימא דמיקרי קבוע לה זמן. כיון שאם עבר הרגל ולא חג. שוב אינו חייב באחריותו. והוא מעוות לא יוכל לתקון. וכדאמרי ב"ה לב"ש בגמרא דביצה (ד"כ) וילפינן מקרא דלא חשיבא קבוע לה זמן. לענין לדחות שבת. וה"ה לעולת ראיה דלא דחיא מהאי טעמא. כיון דגלי קרא דמידי דאית ליה תשלומין לא דחי: 
+<b>ולחנם </b>הבדיל הרב תי"ט בין הרמב"ם והתו' בטעמו של דבר. אף שאפשר שחלוקין בגירסת הגמרא הנזכר. וגם זה אינו מוכרח לפמ"ש וק"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>סד"ה שביהודה. בכדי נ"ב כדעת התי"ט. <b>ודע</b> שלכל זה לא הוצרכנו אלא לעולי רגל ברגליהם. שנטמאו בגוש ארץ העמים. וצריכין הזאה שלישי ושביעי. כמו ששנינו במ"ב בפ"ז דנזיר. <b>אבל</b> המהלך בקרון. משמע בגמרא דנזיר דטהור. דאאוירא לא גזרו. <b>ואפילו</b> למ"ד גזרו אאוירא נמי. איכא לאשכוחי בשדה תיבה ומגדל. <b>משו"ה</b> תמיה לי טובא. מ"ש ה"ר אלחנן דצריך הזאה גו"ז. דאפילו למ"ד. אוהל זרוק. לאו שמיה אוהל. היינו לטמא טומאה קלה. משא"כ טומאת שבעה. ודאי לא מטמא. ודוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>נאמנים </b>עתי"ט משם התו'. דהוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו. <b>גם</b> זה למותר בעיני. אלא כי אמר שיחדו מהימן. דאימת קודש עליו. מכל מקום.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ בטעמו. נ"ב<b> אחרי</b> שנים רבות זכני השי"ת לספר כפתור ופרח. ומצאתי שהר המודיעית ודאי הוא למזרח ירושלם. כנראה למי שיעיין בו בפי"א. אלא שהוא ז"ל אומר שמודיעית לחוד. ומודיעים לחוד. וצ"ל שהיה גורס גם כאן מודיעים.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>הוחזק לחולין אסור למעשר </b>בטבילה איירי כמ"ש הרע"ב. אבל בנט"י דחולין סגי אף למעשר ולתרומה כמו שכתבו התו'. 
+<b>והא </b>ודאי אתי שפיר למאי דפרישנא בס"ד במ"ב פ"ח דברכות. דתנא דידן סבר דבעינן כוונה לנטילה. ועדיפא מטבילה דחולין דלא בעיא כוונה [חולין ד' ל"א ע"א] משו"ה ניחא דהנוטל ידיו לחולין. שוב אינו פוסל את התרומה. ואין צורך לדחוק כלל. וסייעתא לדידן: 
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>שומרים (ככתוב ויעמד השוערים וגו' ולא יבוא טמא לכל דבר. ד"ה ב' כ"ג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שלא תגעו בשולחן</b> שמגביהין אותו כו'. וא"ל ראו חבתכם לפני המקום סלוקו כסדורו. <b>צריך</b> לומר שהיה יוצא ממנו הבל.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת חגיגה וסדר מועד ותם נשלם ספר משנה לחם (אף אם נשאר בו עוללות השמטות רבות. עוד לאלוה מלין. עוד חזון למועד) לבב אנוש סועד. ברוך שאכלנו משלו לחם חמודות כפול. ויעקב קרא לו גל (עיני ואביטה נפלאות מתורתך) עד הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף אתה היודע ועד. והראני בנחמת ציון וירושלם כי עת לחננה כי בא מועד כי"ר אמן:</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אחוריים ותור ובית הצביטה. </b>כתב הרע"ב כל תשמיש חשוב כלי בפ"ע שאם נטמאו אחוריו במשקין לא נטמא תוכו עכ"ל. ור"ל שאינו מטמא מה שבתוכו. אבל הכלי מ"מ צריך להטביל כולו. ואין טבילה עולה לו לחציו. כבפכ"ה דכלים: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אוכלים אוכלין נגובים בידים מסואבות. </b>מי שתחב לו חבירו כו' ע"י כוש או כרכר גמרא. ופירש"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה. וק"ל דלא מצינו ידים יטמאו לכלים. אלא נראה דאורחא דמילתא נקט עכ"ל תי"ט: 
+<b>וקשה </b>בעיני לדחות דברי מאור עינינו רש"י ז"ל בשתי ידים: 
+<b>ושמא </b>י"ל בזה דעבוד רבנן היכרא. לתרומה דאקילו בה לאכול עמה חולין בידים מסואבות. ואמרו שיאכל ע"י פשוטי כלי עץ כדי שיזכור. ויזהר שלא יגע בידו בתרומה. כשיאכל עמה חולין. (או שיכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור או כל דבר. כאותה ששנינו פ"ח [משנה י"א] דכלים. והרוק חשוב משקה. ויטמא לכלי וק"ל). והשתא דעבדו ליה תקנתא למיכל דווקא בפשוטי כלי עץ מידכר דכיר: 
+<b>שוב </b>ראיתי שדברי רש"י תלמוד ערוך הם. בגמ' דפרק אין דורשין (ד"כ ע"א) דתניא התם גבי סל ומגריפה. היה בלבו על הסל ולא על המגריפה. ומוקמינן לה באומר בלבי היה לשומרו מדבר המטמאו ולא מדבר הפוסלו דמגריפה טמאה. ואף על גב דכלים אין מקבלין טומאה מולד הטומאה. אלא ממשקין שהן תחלה: 
+<b>ואין </b>לומר שנטמאת המגריפה במשקין כדכתבו התוספות שם. דאי הכי לא הוי קרי ליה דבר הפוסלו דמשקין נעשין תחלה לעולם. אלא ודאי לא שנא משקין. ל"ש דברים הפוסלים. דסתמא קאמרינן מדבר הפוסלו. ואפ"ה מגריפה עם שהיא כלי מקבלת טומאה: 
+<b>וטעמא </b>כדכתב רש"י שם דלכתחלה אסור להשתמש בה טהרות. אף על פי שאין המגריפה אלא פסולה. ויש לה דין רביעי. ואין רביעי עושה חמישי. אף על פי כן לכתחלה אסור: 
+<b>אי נמי </b>נפקא מנה לאוכל הדבוק בה. שהוא פסול באכילה. ע"י חיבור המגריפה. נעשה האוכל של קודש כמוהו. (כך נ"ל לפרש דאין לומר דחייש רש"י לדילמא נגע דבר הפוסל גם בדבוק במגריפה. דאם כן למאי נ"מ מגריפה טמאה. אי לאו דמגריפה מייתא טומאה לדבוק בה זה פשוט. ותו אכתי תיקשי ליטמא נמי מה שבסל ודוק) זהו העולה מפירש"י שם. והוא דבר ברור ומוכרח דע"כ מהני פסולא לאוכל. ודברי הרמב"ם בזה בסוף הל' מטמאי משכב ומושב צע"ג. כי מ"ש הכ"מ שם הוא דוחק עצום שא"א לאומרו (עיין זבחים דצט"ב): 
+<b>וזכינו </b>שיפה פרש"י כאן דבדווקא נקטו כוש וכרכר. ומשום דפשוטי כלי עץ נינהו. והרמב"ם בפי"ב מהל' אבות הטומאות אוסר אפילו בכוש אלא שהוא יש לו פירוש אחר בזה: 
+<b>ועוד </b>יש לזכותו ממ"א שהרי מדברי ב"ש בגמ' פ"ח דברכות [ד' נ"ב] כדמקשינן לדידהו דניטמו ידים לכוס. ומהדרינן אין שני עושה שלישי בחולין. שמענו דלב"ה נמי כלי מקבל טומאה מידים בתרומה. ומ"ש שם הכ"מ בשם הרי"ק דב"ה לטעמייהו דב"ש קאמר. אין נראה כן מהגמרא. דהא לא קמפלגי אלא באם מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאין ודוק. צ"ע: 
+<b>ומ"מ </b>ראשון נ"ל עיקר. דהיכירא הוא דעבדי בהכי. כשיאכל ע"י פשוטי כלי עץ שמתוך כך יזכור. וכאותה שאמרו שילהי הניזקין [דף ס"ב ע"א] בחבר העושה עיסתו של ע"ה ומפריש חלתו בטהרה. שמניחה בכפישה או באנחותא. שהן פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה. כי היכי דליהוי ליה היכרא לע"ה. ולא יגע בתרומה עצמה. דאי משום טומאה דע"ה לא הוה צריך לכלים דלאו בני קבולי טומאה. דע"ה אינו מטמא כלים כמו שאינו מטמא בהסט. כדכתבו שם רש"י ותו' שאינו כזב ודוק. והכא נמי דכוותה והוא הנכון: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>שביהודה נאמנין. </b>עיין פירוש הרע"ב וכתבו התוספ' אבל צ"ע היאך עולין לרגל מן הגליל. הא כיון דאפסקיה רצועה נטמא. ותירץ בתי"ט שהקילו לגבי עליית הרגל כדלקמן מ"ו שהם אמרו והם אמרו עכ"ד: 
+<b>ואינו </b>מספיק כלל דאין ענין טומאת ע"ה לכאן. דקילא טובא וקלישא טומאתיה. ושאני נמי תרומה דחמירא להו בלא"ה. ומשום דקאמר איהו מיהת. ומסהיד אטהרתה: 
+<b>ותו </b>טעמא רבה אית בה. כדי שלא יהא כל א' בונה במה לעצמו. ועוד התם ברגל עצמו קיימינן דחזקתן טהורין מכל הלין א"א להחמיר שם. 
+<b>אבל </b>כאן לאיזה הכרח יקילו בטומאת ארץ העמים החמורה. שהוא ספק גמור של תורה והרי יכול לטהר עצמו. ויקדימו בני הגליל עלייתן. בכדי שיקבלו הזאה לפני הרגל ומה המונע: 
+<b>לכן </b>לא יכולתי לירד ג"כ לסוף דעת התו' בקושיא זו. ואי איתא דאינן יכולין להקדים עלייתן כל כך. (מה שנעלם ממני באמת ומדוע לא. ובגמרא דמ"ק פ"ג מוכח דל' יום קודם הרגל מתחילין לעלות. עמ"ש בס"ד בחי' פ"ק דפסחים) אולי י"ל שמותרין ע"י בדיקה. כדרך ששנינו בטומאת בית הפרס שבודקין לעושי פסח (בבתר' דאהלות [משנה ד']) ואעפ"י שהוחזקה טומאה ודוק. אבל אין נראה שלא יעמידו דבריהם כאן ויתירוה בכדי: 
+<b>אבל מניחה לגת הבאה. </b>ע"ה היודע דין זה מניחה. אבל חבר שעבר וקיבל בעיא היא בגמ'. רצונך לידע אם נפשטה במסקנא. עמ"ש בס"ד במ"ט פ"ו דדמאי: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>מן המודיעית ולפנים. </b>יש לדקדק דלא תני וכמדתה לכל רוח כו' ונראה בעיני שכן היו מוכרי קדרות שוכנים באותו מחוז עכ"ל תי"ט: 
+<b>קושטא </b>קאמר דודאי אי אפשר להיות באופן אחר. וטעמא רבה אית בה משום דאין עושין כבשונות אלא למזרח העיר. כדאית' בתוספת דפרק לא יחפור. וכדתנן נמי גבי בורסקי התם [דף כ"ה ע"א] במתני' דטעמא חדא היא. מפני שרוח מערבית קשה. ומוליכה את הריח רע והעשן למרחוק חוץ לעיר. אבל רוח מזרחית נוחה כמ"ש רש"י ותו' שם: 
+<b>ולכן </b>בודאי לא היו יכולים להיות כבשונות לכל רוח. ומודיעית במזרחה של ירושלים היתה לפ"ז. וכמדומני שכן משמע בס' יוסיפון או זולתו שקראתיו ושכחתי. שהר המודיעית הוא למזרח ירושלם. והרי זה א"כ דבר מוכרח וברור בטעמו: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ואומרים להם. </b>לכהנים ע"ה ההולכים להיכל להשתחוות. כ"פ רש"י ותו': 
+<b>וששנינו </b>בפ"ג דיומא [ד' ל' ע"א] אין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול. וכ"ש להיכל. שאפילו בין האולם ולמזבח אינן רשאין לבוא. ואפילו טבלו אם לא קדשו ג"כ ידיהם ורגליהם. והבא שם רק בלי קידוש אפילו הוא כ"ג מפציעין את מוחו. כדאיתא בתוספתא דכלים הביאוה התו' רפ"ק דיומא [ד' ה' ע"ב ד"ה להביא] עאכ"ו להיכל ובלי טבילה שהוא נמנע: 
+<b>צריך </b>לומר שלא היו חוקרין על כך. אלא הכהנים נאמנון עליו. ואפי' היו מעמידים שומרים שמא לא השגיחו היטב. וכמ"ש שם לשמעון הצנוע אלא שלא מצאך בעל הפול: 
+<b>אך </b>לא ידעתי מהו הדוחק להעמידה דווקא בכהנים ע"ה. דאי בדידעי בהו. ודאי דאפי' ברגל אין מניחין אותן ליכנס להיכל. אלא דלא ידעי בהו. וכיון דכהנים ��"ה חשידי אהכי דיכנסו להיכל בטומאה אף שהוא בכרת. ישראל ע"ה נמי פשיטא דחשידי ולא ידעי או דלא חיישי לאיסור ביאה דהיכל. ודילמא אגב איצצא דחקי ועיילי ולא ידעי בהו: 
+<b>מפני שהן מצופין. </b>התי"ט האריך לשון על הפ"א שזכר הרע"ב בשם הר"מ ז"ל שהוא ע"פ האב"א דבגמרא: 
+<b>ולדעתי </b>הוא טורח בחנם. כי הכוונה פשוט' שחכמים באו ליתן טעם לטהרתן של מזבח הזהב והנחושת לומר שאין השם גורם שאע"פ שנקראין מזבח הזה והנחושת וראויין לקבלת טומאה. אעפ"כ טהורין מפני שהן מצופין בלבד. ואינן עשויין עשת נחושת וזהב אלא מצופין הן בלבד על דבר אחר: 
+<b>וה"ק </b>הרע"ב נמי דטעמא דטהורין לפי שהן מצופין. דבשלמא אי הוו גופן דמתכות היו טמאין ככלי שטף. משא"כ עכשיו שאין גופן מתכות. שכל עצמן אינן אלא עץ. וכ"ע העשוי לנחת ג"כ אינו מטמא: 
+<b>ותלמודא </b>נמי אתי שפיר. דהכי קאמרי ליה רבנן לר"א. מה דעתך דנקטת טעמ' דשהן כקרקע. משום דאל"ה הוו טמאין בודאי מחמת הציפוי. לא היא אילמלא לא היו מצופין אלא עשויין מקשה. היית צריך לכך. אבל מפני שהן מצופין בלבד טהורין בלא"ה. ובכן אשרי מסכת חגיגה שיצאה בטהרה. יהר"צ שנזכה לבנין בית הבחירה. דביר ואולם מזבח ועזרה. בריך רחמנא דסייען מריש עד כען: 
+סליקא לה מסכת חגיגה בס"ד 
+בנל"ך ולאע"י 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,438 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin
+לחם שמים על משנה עירובין
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה עירובין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>אמה </b>ע"פ רע"ב שהאמה בטפח שוחק <b>הוא</b> מלשון ימלא שחוק פינו. ונקרא הטפח כן על דרך ההשאלה. כאילו ישחק הטפח. ותגיע לו שמחה בגדלו והרבות כמותו. וההפך טפח עצב. נעצב על חסרונו. וסימן בכל עצב יהיה מותר.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אר"ע ע"ז וע"ז נחלקו. </b>כתבו התו' דלא שייך לאקשויי טעמא דב"ש אתי לאשמועינן דכיון דא"ק אמר לא נחלקו. בדין הוא להשיב ולומר נחלקו: 
+<b>ולכאורה </b>יש לתמוה מה הועילו בזה דהדרא קושיא את"ק וכמ"ש בתי"ט. איברא כי מעיינינן שפיר קאמרי התו'. דודאי את"ק ליכא לאקשויי טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. דהא איכא למידק נמי אמאי נקט לישנא יתירא על מה נחלקו כו'. הא ת"ק דלעיל נמי מודה בהא. ואי איתא דלא אתי ההוא תלמיד אלא לאשמועינן דהושוו בפחות. הכי איבעי ליה למימר לא נחלקו בפחות ותו לא. אלא ודאי טעמייהו דב"ה אתי לאשמועינן. דאיהו קאתי לפרושי למילתי' דת"ק דתני פלוגתייהו סתמא. וקס"ד דה"ק לא נחלקו בפחות מד"א. אלא בד"א הוא דפליגי. ומיהא ברחב יותר מודו ב"ה לב"ש. משו"ה אצטריך ליה לאשמועינן תרתי דבפחות לא נחלקו. ומד' ועד עשר נחלקו. למימרא דלב"ה ד' ועשר שוין. והשתא שפיר אתי לאשמועינן טעמייהו דב"ה. משו"ה לא קשיא להו להתו' מידי אההוא תלמיד. והשתא ניחא דאר"ע נמי לא תיקשי כיון דעליה קאי. ולא ניחא ליה למשבק לההוא תלמיד למקבע שבישתיה: 
+<small>משנה לחם<br><b>הכשר </b>מושאל מלשון הכתוב. הכשר חכמה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לחי </b>ידמה היותו מלשון לחי החמור. לפי שהוא דוגמת הלחיים. שהם מעמידי הפה. וסוגרין אותו. כך הוא הלחי למבוי. ואפשר הוא מענין לוח. חתיכת עץ או אבן. אע"פ שהוא משורש אחר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לחי </b>שיעורו עיין לקמן מ"ו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וקורה </b>שעור רחבה. מפרש להלן. <b>גם</b> לעביה נתנו שיעור. בחוזק החומר שממנה נעשית. אבל לא נזכר בו שיעור כמותו. <b>וארכה</b> על פני רוחב המבוי. <b>וכל</b> פחות משלשה. כלבוד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וב"ה </b>עתי"ט משם כ"מ. שכל דבר שאינו מפורש בתורה. אע"פ שמקובל מסיני כו' מיקרי ד"ס. <b>ויפה</b> כיון. <b>לפי</b> שכך אמרו שיעורין ודכוותייהו. בית דינו של יעבץ תקנום. ונקראו סופרים בכתוב. ומשפחות סופרים יושבי יעבץ. וכבר כתבתי במ"א בזה. להחזיק דעת הר"מ בזה. ונימוקו עמו. <b>שהוא </b>הפעולה בכח השם. ר"ל שהוא נתר. וכ"ה דרך חז"ל ברוב המקומות. כמו שהוא גם מדרך המקרא. ומשוגע הדפיס שהוא נתר. מה שלא נמצא בשום נוסח.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כל שיש בהיקפו ג' טפחים יש ברוחב טפח. </b>אע"פ שלפי חשבון המצומצם יחסר האלכסון שליש שביעית כמ"ש התי"ט בשם הה"מ: 
+<b>י"ל </b>בזה לפי ששיערו בטפחים שוחקים. והיא גופה חומרא. ואם החמירו במחיצות עצמן לא החמירו בקורה דרבנן. ואע"ג דלא פלוג בשיעורי המחיצין וחציצין שכולן שוחקות. מ"מ בקורה עגולה סגי בג"ט שוחקות. דהוי אלכסונן טפח עצב. דוק ותשכח. וכיון דהוי טפח כל דהו סגי לה בהכי. משו"ה לא דקו בה לקולא: 
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>לחיים </b>במשקל צביים מן צבי. ואע"פ שמלת והלחיים בכתוב נעה בשני יו"דין זהו מפני שהלחיים הם שנים בזוג. שכן הוא מנהג לה"ק. באיברים זוגים וכלי הזוגות. לדבר בם בלשון שנים כמו עינים אזנים ידים רגלים מספרים אבנים. אבל הלחי דמשנה. יחיד הוא (ומאי לחיים דהכא. לחיים דעלמא) ולאפוקי מדר"א מ"ב ד��עיל. ועוד נכון הוא שלא יתערב עם לחיים דקרא.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>שיירא </b>ואם צריכין לערב ערובי חצירות. או לפטרו. כדין מחנה דלקמן שילהי פרקין. עיין א"ח סימן שס"ו.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>שעור חבלים</b> פירוש שעור שלשת החבלים יחד. <b>ועבים</b> שהוא האלכסון. וקוטר השעור. צ"ל יתר על טפח. באופן שאלכסון של כל חבל. שלישית טפח מרווח.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>במחנה </b>אין מחנה פחות מעשרה. עא"ח סשס"ו.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>חגורה. </b>נ"ל דנקט חגורה לאשמועינן דהכא לכ"ע בהקפת חבלים סגי. אע"ג דאיכא מאן דאמר ס"פ דלעיל דמחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה. שוב ראיתי שכן פירש"י חגורה של חבלים. ולא ידעתי מה טעם פירשו התו' מחיצה דמשמע דווקא מחיצה גמורה ממש. דאל"כ מה חסר להם בפירש"י. ומי סני למימר כלישנא דרש"י. והוא מכוון במשמע המלה. והא בודאי סגי בהקף חבלים כדמסקינן שילהי פרקין דלעיל: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר' יהודה אומר אפי' בבית הקברות. </b>עיין מ"ש הרע"ב ז"ל ורבנן סברי אדם מקפיד על עירובו כו'. נמצא משתמש באיסורי הנאה עכ"ל. מדלא מפלגינן מידי משמע דסתמו כפירושו דבמניחו בקרקע בה"ק. כסתם מניח עירוב תחומין שאינו צריך לבית או לבנין: 
+<b>ותימה </b>דהא קיי"ל בפ' נגמר הדין [סנהדרין ד' מ"ז ע"ב]. דקרקע עולם מותר לאתהנויי מניה. ושרייה שמואל לקבריה דרב דהוו נסבי מניה עפרא לאשתא מהאי טעמא. ואפי' בקבר לא אסרינן אלא בקבר בנין ותלוש ולבסוף חברו. דאית ביה תפיסת ידי אדם: 
+<b>ונ"ל </b>דמכל מקום הכא אסרי רבנן. כיון דבעינן בית שביתה. ולכן מקומו של עירוב תופס ד' אמות. וכדפירש"י כמה פעמים דלדידיה הוה להו כמאן דמלו דמו. דזהו ביתו שקנה בקניית עירובו זה. והו"ל כאילו מוקף מחיצות. וא"כ אע"פ שבאמת אינו נהנה אלא מקרקע עולם. כיון שטעם התרת העירוב כאילו קנה כאן בית לצורך שביתתו. רואין אותו כאילו הוא נהנה משל בנין ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>פ"ד ודוק. נ"ב. <b>ואם</b> קברי גוים ג"כ אסורין בהנאה. עשי"ע (סמ"א).</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבל לא בטבל. </b>הוה קשיא לי טובא. הא שמעינן ליה לתנא דידן דס"ל כל שהוא משו' שבות לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה. כמו הכא בעירובי תחומין דק"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה. אם כן הא מצי לעשוריה וחזי ליה: 
+<b>ומשנינא </b>דלרבנן לא אמרינן הואיל אלא דווקא מידי דחזי השתא. אע"ג דלא חזי לדידיה. אי חזי לאחריני. כדמאי דחזי לעניים. אמרי מיגו בעשיר. אבל טבל לא חזי לגמרי. ושוב מצאתי בתו' כדברי: 
+<small>משנה לחם<br><b>שם. </b>לגמרי. <b>והא</b> דאמר טבל מוכן הוא אצל שבת. היינו לענין מבטל כלי מהיכנו דשבות שאין בו מעשה הוא. (עחי"ג כירה מג"א).</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>נתנו בבור. </b>שבכרמלית. וקשיא לפלוג וליתני באילן גופיה עכ"ל בתי"ט: 
+<b>ונ"ל </b>דקושטא דמילתא דאילן דרישא נמי בכרמלית איירי. ותדע דהא אפי' ת"ק דידן דפליג אר"א דלקמן במתני' לא שרי שני שבותין. ולא ס"ל באבד המפתח ה"ז עירוב. אלא משום דס"ל כלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל. א"כ הכא באילן דאיכא איסור כרמלית ותשמיש דאילן. אמאי שרי למטה מעשרה לכ"ע. אלא ודאי כדאמרן דהכא כולה מתני' בכרמלית עסקינן: 
+<b>ודקאמר </b>תלמוד' לעול' דקאי בר"ה היינו לאפוקי רה"י. דלא תיקשי מה לי למעלה מה לי למטה. ולפום מאי דאקשי ליה אי בעומד בר"ה הא קמשתמש באילן. ולא אסיק אדעתיה שבות דכרמלית. שני ליה דאי משו"ה לק"מ. דס"ל כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש. ומיהו למסקנ' דקיי"ל בשני שבותין אפי' רבי מודה. כדמוכח בבבא דלקמן. אין הכי נמי דמיתוקמא בבא דרישא נמי באילן שבכרמלית. ודוק כך נ"ל ברור. והכי משמע נמי ממ"ש התו' בשם ר"י בד"ה הא קמשתמש באילן: 
+<b>אפי' גבוה מאה אמה </b>. ואין למטה רוחב ד' דלאו רה"י הוא. אע"ג דלמעלה רחב ד' עכ"ל הרע"ב וכפרש"י. ולאו היינו דר"י ב"ר יהודה בנעץ קנה ובראשו טרסקל דהוי רה"י. דהא אמרינן דטעמיה משום דהדרן מחיצתא. והכא לא הדרן: 
+<small>משנה לחם<br><b>למעלה מי"ט </b>עחי"ג בס"ד. ואשתמיט לרע"ב ותי"ט. כולה סוגיא דצריכא רבה. עמו"ק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>נתנו בבור </b>ע"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"ד הדרן. ועמו"ק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הקונדס </b>נ"ל שהוא יחיד מן קונדיסין. גמרא פ"ק דסוכה.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ונטמאה </b>. שנמצא עליה שרץ ספק היה עליה בין השמשות. אי נמי בב' כתי עדים: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>ולמחר הויא </b>כו' <b>צ"ע</b> בגמרא דר"ה (לב).</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>והפליגה ספינתם בים</b> בגמרא מוקי לה ברקק פחות מעשרה. <b>ואינו</b> דוחק כל כך. אע"ג דקרי ליה ים. כי ברוב המקומות ספינות הפורשות לים. מן הנהר המושך אליו הן פורשות. ורוב נהרות בתחלת משיכתן. אצל הערים היושבות על שפתן. שם אינן עמוקים הרבה. בפרט הספינות הגדולות הפורשות בים. על פי הרוב אין תחתיהן גבוה מקרקע המים י"ט. וכשהן טעונות לא יוכלו לקרבה אל הנמל כלל. מפני שנוגעות בקרקע.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>והיינו בתוך התחום </b>. מוקי לה בגמרא במהלכת ברקק שאינו עמוק עשרה. אבל למעלה מעשרה קיי"ל דאין תחומין. לפי שטת רוב הפוסקים. דאע"ג דהיא בעיא דלא איפשיטא. הו"ל ספקא בדרבנן ולקולא. דהליכת חוץ לתחום בכרמלית אינה אלא מדרבנן. לדעת הרמב"ם בתשובה באגרתו משום דלא דמי לדגלי המדבר: 
+<b>וצ"ע </b>מנ"ל. דלא מצינו שהזכירו דגלי מדבר אלא לענין ר"ה לחייב על העברת ד"א. אבל חוץ לתחום דאיסורו משום הליכה מרובה מה לי בר"ה או בכרמלית. אדרבה נראה דטפי אסירא במקום שאין רבים מצויין. דהא הליכה דחוץ לתחום ממחנה ישראל גמרינן. והתם חוץ למחנה דאינו דומה לדגלי המדבר הוא דנאסר. אף על פי שהדעת נוטה קצת למ"ש הרמב"ם ז"ל. לפי שלא נאסרה ההליכה כל שהיא ברה"י. שאם שבת בעיר גדולה כאנטוכיא מהלך את כולה. אבל באמת אינה כל כך ראיה דעיר מוקפת חשובה מקום א' ואיסור הליכה נפיק מקרא דאל יצא איש ממקומו. משא"כ בכרמלית דוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"ד דוק. נ"ב <b>ותדע</b> עוד מהא דמיבעיא לן אם יש תחומין למעלה מעשרה. ולא איפשיטא. ואם איתא דלא נאסר חוץ לתחום אלא בר"ה דווקא. תיפוק ליה דאין ר"ה למעלה מעשרה. ומקום פטור הוי. והא ודאי לא דמי לדגלי המדבר. ומ"ט מספקא לן. ש"מ על כרחך דלא ס"ל לסתם תלמודא הכי. <b>ולא</b> מספקא ליה אלא בלמעלה מעשרה. אי מקרי הליכה. מיהא בלמטה מעשרה. לא מספקא מילתא. אפילו הוי נמי מקום פטור. או כרמלית דעדיפא ודאי. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סת"ד) ודוק.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ונכנס </b>לעיר. במתכוין. עחי"ג.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>אלא ד"א</b> לכל רוח. וטעמייהו דרבנן בהא. נ"ל דנפקא להו מקרא יתירא. דלכתוב שבו איש תחתיו ותו לא. או נכתוב שבו איש במקומו. אל יצא איש ממקומו. למה לי. ריבתה לו תורה מקום.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>א"ל אלא ד"א </b>עתי"ט בשם תו'. דקומתו ש"א בינוני ג"א בלא ראשו. <b>הכי</b> מוכח נמי בהדיא בגמרא ר"פ מש"א. דמשח ארבע גרמידי כו'.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>העני מערב ברגליו. </b>הא דכתב הרע"ב שוין באומר שביתתי במקום פלוני שאינו קונה אא"כ הוא עני או בא בדרך שאין עמו פת. ופירש בתי"ט דה"ק או בא בדרך אע"פ שיש עמו פת הוי כמי שאין עמו פת. הואיל בדרך הוא וחשכה לו כדמסיק עכ"ל: 
+<b>קושיא </b>קאמר לענינא דמסיק. דאיירי בחשכה לו בדרך. מיהו מדנקט הרע"ב תרתי עני או בא בדרך. משמע דס"ל דעני קונה באומר שביתתי במקום פלוני. אפי' יש שהות ביום שיכול להגיע שם בנחת. אפ"ה א"צ אלא אמירה בעלמא. דאל"ה מאי איריא דהוא עני. הא אפילו נהוי נמי עשיר קנה במקום שאמר. דהו"ל עני לגבי מקום פלוני. דלא בעינן שיגיע לשם בפועל. אלא כדי שיגיע. (ובאמת דהכי משמ' מפי' הר"מ ז"ל. דכל שאינו יכול להגיע לשם מבע"י בלי שירוץ. עני קרי ליה. משום דלא אפשר ליה לאמטוייה לפת להתם בהליכה בינונית. ואליביה חדא קתני זוהי שאמרו העני כו'. דעני היינו דאינו יכול להגיע לשם. אבל להרע"ב תרתי למה ליה. דמאי נפקא מנה שהוא עני. תיפוק ליה משום דא"א לו להגיע לשם. והו"ל נמי עני לגבי אותו מקום): 
+<b>אלא </b>ודאי כדאמרן דס"ל לעני הותר לקנות באמירה בכל גונא. אפי' איכא שהות ביום טובא. ואהא קאי נמי דקאמר או בא בדרך ואין עמו פת. דר"ל ג"כ מי שהוא בדרך אע"ג דהוא עשיר בביתו. אלא שבדרך אכל כל לחמו ואין עמו פת עכשיו. אע"פ שעדיין יש שהות לערב בפת או ברגל. הרי דינו כעני כיון שהוא עני באותה שעה. וקונה עירוב באמירה אפ לו במקום פלוני. וה"ה לעשיר בדרך אלא שאינו יכול להגיע. והא דמסיק והאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה אא"כ יש שהות כו'. קמהדר אעשיר הקונה באמירה מפני שאנו יכול להגיע לשם מבע"י. דהו"ל עני. ואשמעינן השתא דל"ת שאינו יכול להגיע כלל. אלא מ"מ צריך שהות כדי לרוץ ולהגיע לשם. קודם שעת קניית עירוב. ומדה זו שוה בין בעני בין בעשיר. אבל חומר בעשיר לענין שאם יש שהות הרבה. שאז צריך עכ"פ לערב ברגליו או בפת. משא"כ בעני שדיו באמירה ודוק היטב: 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>מעברין </b>ע"פ רע"ב. והוא מלשון חכמים שהרגילו לקרות לאשה הרה. עוברה. וימצא ממנו במקרא פעל יוצא לשון זכר. שורו עבר. ע"ש התכלית.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כמין טבלא מרובעת </b>עתי"ט פירש"י ומ"ש הב"י בלשונו קטנה ר"ל בת אלפים. דאי בפחות מאלפים כו'. <b>דברים</b> אלו אין להם הבנה. והב"י האריך בחנם בדברים פשוטים. ולבסוף עמד על כוונת רש"י ור"י. שהיא פשוטה מאד. שבעיר קטנה נמצא רוחב תחומיה אינן אלא כרוחב העיר ודאי. וארכן אלפים לכל רוח. <b>ולא </b>ידעתי מה בקש ורצה תי"ט בכאן. ואפילו סוף דברי ב"י לא ראה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>ולביתו יותר</b> בגמרא היכי משכחת לה. <b>משום </b>דס"ד. אי במזרח. במזרח ביתו. א"כ ה"נ במערב. במערב ביתו. מיהו איכא לפרושי במערב. בערך המקום שעומד שם בלבד. <b>ונראה </b>דהיינו דמוקי לה באלכסונא ודוק. ועפרש"י שכתב אבל בעומד בביתו. ר"ל סמוך לביתו. לאפוקי בא בדרך.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>שאפילו סוף מדתו כלה במערה. </b>עפ"י הרע"ב וצ"ל שכלה באמצע מערה אבל בסופה גם למודד נותנין אלפים חוצה לה כמ"ש לעיל מ"ז: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הדר. </b>מ"ש הרע"ב ישראל יכול לבטל כו'. ויהיה הוא אסור לטלטל בחצר עכ"ל: 
+<b>איכא </b>לאוקמיה בשנים האוסרים זה על זה. דחד לגבי חד לא הוי אורח. משו"ה הוא אסור. אפילו ברשות חברו. ואפילו ביטל גם רשות ביתו. ואפי' תימא דמיירי בחד גבי רבים. הא דאסור לטלטל בחצר. היינו מביתו. וכשלא ביטל רשות ביתו. כדלקמן מ"ג: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. </b>וכמו שאם שכח בית בחצר מלערב. אוסר על החצר כשלא נשתתפו. שהרי אין להם על מה שיסמכו כולן. ולא אזלינן בתר רובא דעירבו. דאפ"ה רשות א' שלא עירב עמהן אוסר עליהן. כך דין חצרות עם המבוי. שאם שכח חצר א' ולא שיתף במבוי. הרי רשות החצר אוסרת על בני המבוי. ואי אפשר להן לסמוך על השיתוף. אע"פ שרוב החצרות שתפו. כיון שיש ביניהן רשות חצר א' שלא נשתתפה עמהן. שאוסרת עליהן כמו שאוסר בית א' בחצר. ולא אזלינן בתר רובא: 
+<b>וא"א </b>להם לסמוך על העירוב שעירבו החצרות בפני עצמן. כמו שסומכין בני החצר על השיתוף. כששכח א' מהן שלא עירב. דלא דמי דהשיתוף מערב את כל בני החצר במבוי. ומן הדין לא היו צריכין עירוב לגמרי כשנשתתפו. אלא שלא לשכח את התינוקות. והיכא דרובא עירבו וכולן שיתפו. תו ליכא למיחש. משא"כ כששכח חצר אחד לשתף. איך אפשר לסמוך על עירובן שעירבה כל החצר לעצמה. ונשאר רשות כל חצר חלוק בפ"ע. ואין להם על מה שיסמכו כולן ביחד: 
+<b>אבל </b>אין הכי נמי דאם לא עירבו החצרות כל א' בפ"ע. אלא נתנו עירובן בא' מהן ועירוב א' לכולן. כה"ג שפיר מצו למסמך על עירובן. לרש"י דס"ל שמניחין שיתוף גם בבית שבחצר. ועירוב דפת ודאי עדיף משאר שיתוף. וכיון דלא אסתלקו להו מהדדי. הרי עירוב זה עולה להן במקום שיתוף. כי היכי דסומכין על שיתוף במקום עירוב בכה"ג. ולאו ק"ו הוא. אם על שיתוף סומכין כולן. כל שכן על עירוב. דאינו אלא בפת. אלא משום דלא מיירי במתני' בפתוחות זו לזו. כדכתב הרע"ב לעיל. ולא מצו לערובי דרך פתחיהן. משו"ה לא משכחת לה עירוב א' לכל החצרות. שיסמכו עליו במקום שיתוף. ולכן שנינו אסורין במבוי סתמא ודוק: 
+<b>ותו </b>קמ"ל בהא דתנן שהמבוי לחצרות כו' כהא דפירש הר"י דאם לא שכחו כל בני חצר. אלא א' מהן בלבד שלא נשתתף עמהן במבוי. אינו אוסר. כמו שא' מאנשי הבית שלא נתן עירוב. אינו אוסר אם עירבו כל הבתים. כך החצרות נחשבים לבתים ואין חוששין לבית שבחצר שלא שיתפו אם שיתפו כל הבתים: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>למעלה מעשרה </b>ע"פ הרע"ב. ומכאן ראיה למ"ש הטור א"ח סימן תל"ג.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>ורחב ארבעה</b> דפחות מארבעה הוי מקום פטור. <b>לא</b> תטעה ללמוד מזה. דכותל ומחיצת רה"י שאינה רחבה ארבעה. אין לו דין רה"י. דבהדיא אמרינן בהזורק (דצט"א) לאחרים עושה מחיצה. לעצמו לא כל שכן. וזה אפילו בר"ה. אלא לא אמרו כן אליבא דר"י אלא ברשויות דרבנן. אבל לא להקל בשל תורה. שהזורק מר"ה ע"ג כותל זה. ודאי חייב. שיש לו דין רה"י גמור לכל דבריו. <b>ולרב</b> אדרבה פחות מארבעה חמיר אף ברשויות דרבנן. שאפילו שני רשויות של יחיד אוסרין זה על זה. ואסור לטלטל מזה לזה בלי עירוב. מחמת שנראין כשני רשויות. <b>והחמירו</b> בזה מברשויות של תורה. משום שחז"ל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה כדאיתא בגמרא מיהו לכ"ע אין ספק דמחיצת רה"י כרה"י. בין יש בה ארבעה. בין אין בה ארבעה. ואף אם אין בחלל ארבעה כי אם ע"י צירוף מחיצה. הרי זו רה"י גמורה. כמ"ש בס"ד במו"ק סימן שמ"ה.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>עתי"ט </b>לישנא דגמרא. אבל לענין חציצה <b>היינו</b> בטול מחיצה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדדלים. </b>מ"ש התי"ט שכ"כ התו' לענין אחר דמודה ר"י. ודאי לאו מילתא היא לאוכוחי מנה. דהכא נמי סברי התו' דמודה ר"י. דהא ליתא. עיין בהאומר (דסד"ב) דכתבו בהדיא לענין שיתופי מבואו' וע"ח כר"י. ולא דמי לההיא דרפ"ח דמילתא אחריתא היא וק"ל: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מניח את החבית. </b>בסוף אלפים. וצריך שתהא שם כל בין השמשות. כדרך שנתבאר בפרקים דלעיל: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מזון שתי סעודות. </b>שצריך לו לשבת. כתבתי"ט וא"ת כו' דחייב בג' סעידות כו' ולימא מסייע להו לפוסקים שפסקו דיוצאים במיני תרגימא לסעודה ג' עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דלהפוסקים דיוצאין במיני תרגימא מי ניחא. אמאי לא מצרכינן הכא נמי ג' סעודות ואטו במיני תרגימא מי לא מערבין בהו. והתנן בכל מערבין כו'. וקתני הכא מניח את החבית. ע"כ פשיטא דמהכא ליכא למשמע לא תיובתא ולא סייעתא. דא"כ שמע מנה נמי דלא בעינן פת כלל לשום סעודה דשבת. והא בודאי בורכא אלא קל הוא שהקלו בעירוב: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ששכחו ולא עירבו. </b>כתב התי"ט דאילו לא עירבו כלל לא הוי שייך למימר ששכחו עכ"ל. ואפ"ה אשכחינן לתנא דברייתא דתני ששכחו ולא עירבו ולגמרי משמע. עיין בגמ' דפרק כל גגות (דצא"ב): 
+<small>משנה לחם<br><b>ומרפסת </b>נ"ל שהיא מלשון מרפש רגל (יחזקאל ל"ד) על שם שהרבה פתחי עליות פתוחים לה. ונעשית למדרך רגל רבים. העוברים עליה תמיד. נראה כאילו נרפסת ונרמסת תחתיהם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ששכחו ולא ערבו </b>עתי"ט שנדחק מאד ליישב יתור הלשון. וכן דחק בפירוש הכתוב ולא זכר שה"מ גו'. <b>ואני</b> מפרש ולא זכר בפעל. ר"ל בכוונה לא רצה לזכרו ולדבר ממנו. להעלות שמו על שפתו. ונמנע מלהזכירו לטובה. מחמת רשעתו. ועל ידי זה. וישכחהו. יצא זכרונו מלבו לגמרי. וכן פירשו חז"ל. זכור בפה. אל תשכח בלב. כלומר ע"י שתזכור בפה. תעשה רושם. שלא יבוא לידי שכחה. משא"כ כשתהיה הזכירה במחשבה בלבד. אינה בטוחה מהשכחה. זה פשוט וברור. ופירושו של התי"ט בכתוב. דחוק וזר. <b>ולענין</b> לשון המשנה. פשוט בעיני שר"ל. אע"פ שרגילים לערב כל פעם. ולא בכוונה ומזיד לא ערבו. רק מקרה קרה להם פעם ע"י שכחה בלבד. מ"מ כך הוא דינם.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומרפסת. </b>ז"ל התי"ט צריך לחלק בין מרפסת דהכא ודלעיל לפי' השני שכתבתי שם כו'. אלא דלעיל מיירי במרפסת העשוי לדירה עכ"ל: 
+<b>אבל </b>לפירושא קמא ניחא דמיירי דליכא דיורין במרפסת. ובני עליות הן שעירבו לעצמן. ושכחו מלערב. עם אנשי החצר. והיינו שלא עשו שיתוף. דמרפסת אע"ג דלית בה דיורין. מ"מ בעיא נמי שיתופי לפי שהיא רשות אחרת לעצמה. משותפת לכל דרי העליות. דומיא דחצר דבעיא שיתוף. אע"פ שכבר עירבו לעצמן כל דרי הבתים. וחצר לאו בת דירה היא. אפ"ה אוסרת על חצר אחרת שעמה במבוי. אם לא נשתתפו ביחד. הכי נמי מרפסת וחצר לא סגי להו בלא שיתוף. משום בני העליות אע"ג דמרפסת לא חזיא לדירה. והא דתנן לעיל ששכחו ולא עירבו. ר"ל ולא נשתתפו. והכי אשכחן דמפרש תלמודא (דצא"ב): 
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>אצל בתו </b>עמ"ש בס"ד פ"י דבתרא. ובשי"ע (סל"ב).</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שלא היה בה כשיעור. </b>עבתי"ט שכתב ולמאי דאמרן כו' שיש להם דין המקו' שהם עוברים בו. וא"כ כי באו מי האמה הזאת מכרמלית כו'. אמאי לא תסגי לה בכותל שע"ג טפי מבור שבין ב' חצרות כו' עכ"ל: 
+<b>ולק"מ </b>דבור בכל מקום סתמו עמוק עשרה. ורה"י הוא לעולם בין שהוא ברה"י בין בר"ה. כדכתיבנא במ"ד פי"א דשבת. וה"ט דלעיל שתי רשויות הן. אע"פ שהכל רשות א' היא דבר תורה שהחצרות עם הבור רה"י הן. וראויין לערב זה עם זה. לפיכך מצא מין את מינו. ונאסרו זה על זה כשלא עירבו. אם לא עשו מחיצה. משא"כ כאן באמת המים שאינה עמוקה עשרה. דבחצר דינה כחצר. והכא לא איירי כי אם בחצר גופה שהיא רשות אחת שאין לחוש שילך הדלי לרשות אחרת וימלא שם. ואפשר דסמוך לכניסה ויציאה. היכא דאיכא למיחש להכי. אין ה"נ דאסור. והכי משמע בגמרא: 
+<b>מיהא </b>בחצר אחת שעירבה קיימינן. ובאמה שאין בה כשיעור שנידונת כמוה. משום מאי תיתסר. ואי משום דבאין מכרמלית. הא אסיקנא בגמרא דאין חורין לכרמלית. (ואין ספק שלא עמד בתי"ט על מסקנת הגמרא. שא"כ לא היה כותב מה שכתב). ואי נמי מר"ה קאתו. הא קיי"ל חורי ר"ה לאו כר"ה דמו. ואף למ"ד דיש חורין לר"ה ולכרמלית. הא אוקמה למתני' במופלגת וכדפרי' ולית בה ספיקא. ואשמיטתיה סוגיא דתלמודא בהא ודוק: 
+<b>וכללא </b>דמילתא דמשום דעריבי מיא ליכא קפידא. דבהא ודאי כ"ע מודו דהיכר מחיצה כל דהו סגי. דקל הוא שהקלו במים. והוא הדין דכותל שע"ג נידון משום מחיצה. א"כ לא צריך מחיצה לגמרי לענין זה. אלא במקום שיש לחוש שיעמוד ברשות זה וימלא מים מרשות אחרת. והיינו ההיא דבור. משא"כ כאן דמיירי באופן שממלא ברשותו. ובכה"ג לא איכפת לן במים מהיכן שיבואו. מהתחלת זחילתן ומקורם. דמים ע"ג מים היינו הנחתן. וקנו מקומן בכל מקום שהן. ולא צריכי למחיצה. דמחיצה לא מהניא בהו אפילו של ברזל כדאי' בגמ' דפ' מי שהוציאוהו (דמח"א): 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>לקמור. </b>חבריו תמצא רפ"ה דאהלות ומ"ז פי"ו דכלים ומ"ב פי"ח שם. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>גבוה עשרה או נמוך </b>עתי"ט דוחק. <b>ואני</b> אומר פירוש גבוה. יותר משאר בתי העיר עשרה. וכן נמוך. בערך הרוב הוא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וכן מבוי שנטלו קורותיו או לחייו. </b>כתב רש"י דגרסינן נטלה קורתו או לחיו. והוסיפו התו' לבאר דאע"ג דאליבא דר"י קיימינן. ואשכחן לדידיה דמבוי ניתר בב' קורות או ב' לחיים. מ"מ למה ליה למינקט קורותיו או לחייו. כיון דבחד מיתסר כמ"ש בתי"ט בשמם: 
+<b>ולענ"ד </b>אין זה מוכרח ויש להעמיד הגירסא הישנה בטוב. די"ל לרבותא דשריותא דאותה שבת נקטינהו וק"ל: 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מכניסן זוג זוג. </b>כתב תי"ט ותימה דהכא פסק הרע"ב כת"ק כו' וא"כ ס"ל דשבת זמן אפילין. ובפ"ג דברכו' מפרש דשבת לאו זמן תפילין ונמצאו שתי הלכות פסוקות דסתרן אהדדי עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר דפירש"י ורע"ב מדידהו אדידהו לק"מ דהתם בפמ"ש לא אצטריכו לשבת לאו זמן תפילין. דבלא"ה ניחא פירושא דמתני' דהתם. במאי דקיי"ל לילה לאו זמן תפילין ובהא לחוד סגי. ולא נקטי לה אלא לרווחא דמילתא באשגרת לישן ואליבא דמאן דס"ל. א"כ הלכות אהדדי לא קשיין. דהא דנשי פטירי מתפילין משו' דהו"ל מ"ע שה"ג מחמת פטור דלילה. ולעולם שבת זמנם הוא כדפסקינן הכא. ואין איסור להניחן אלא מדרבנן. ואע"ג דבהל' תפילין נקטו מקצת הפוסקים לאיסורא מטעם שהן עצמן אות. כבר ביארתי בעזה"י שם (במו"ק סי' כ"ט) דמדאורייתא לא מיתסרי משו"ה: 
+<b>והא </b>דהקשה עוד בתי"ט מהלכה פסוקה אחרת דהטור בא"ח (סימן ל"ד) פסק שיוכל להניח ב' זוגות תפילין. הא נמי לא קשיא מכמה אנפי אי בעית אימא כדעת קצת פוסקים שם דהא דשרי להניח אותן ב' זוגות. משום דחד מנייהו פסילי. משא"כ כאן דבכולהו כשרים עסקינן. ואב"א כדכתיבנא התם בס"ד דאפילו תימא בתרווייהו כשרין נמי ליכא בל תוסיף כל היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [סוכה ד' ל"א ע"ב] ואפ"ה איכא איסורא מדבריהם. דקאסרינן הכא היינו נמי משום ב"ת דרבנן ושני לן בין ב"ת דדבריהם. לב"ת דאורייתא. דעד כאן לא אמרינן לעבור בזמנן לא בעי כוונה [ר"ה דף כ"ח ע"ב] אלא בלעבור אב"ת דבר תורה. אבל לעבור אב"ת דרבנן ודאי בעי כוונה: 
+<b>ואתי </b>שפיר דהא דשרינן התם היינו משום דמתנה שאין כוונתו לצאת י"ח כי אם בזוג א' שהוא אליבא דהילכתא כמבואר שם. אבל הכא לא מצי לאתנויי בהדיא שאינו רוצה לצאת אלא בא' מהם. דא"כ הו"ל לאידך משוי בודאי. משו"ה לא אפשר. וזה כפתור ופרח: 
+<b>עי"ל </b>ע"פ מה שכתבתי שם בסס"י י"א בס"ד דהא דאמרינן לעבור בזמנן לא בעי כוונה. היינו אליבא דמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה. ואנן קיי"ל כמ"ד צריכות כוונה. יע"ש: 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב דחכמים גזרו שמא תיפסק לו רצועה. אתי לפרושי מ"ט אסרי להניחן בשבת אי קייל דזמן תפילין הוא. ומ"מ הכא   גבי הצלה לא חשו להך גזרה. ועמ"ש בס"ד שילהי פ"ק דביצה. וכמדומה שהתי"ט שם לא ירד לסוף דעת רע"ב בזה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>והא דהקשה עוד בתי"ט (ר"ל בכח דבריו ישנה לקושיא זו. עם ששתק ממנה בתי"ט מלזכרה בפירוש. דממילא משמע ומכללא. וק"ל. שלא על הקושיא המבוארת בלשונו של תי"ט נתכוונתי. ולשוני יורה כחץ יגיד. ויעיד כוונתי הרצויה. למבין גלויה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ יע"ש. נ"ב (ואף למאי דסא"ד דהתי"ט. דבמסקנא לכ"ע שבת לאו זמן תפלין לק"מ. דאין צורך לומר דלפ"ז פליגי בדר"ש. אלא דכ"ע ס"ל יש מקום לשני זוגות. ואפ"ה לת"ק לא שרי אלא זוג אחד. דבדין הוא אפילו זוג אחד לא. אלא משום דבחול אורחיה דמצוה בהכי. לא חשיב משוי. ומשום בל תוסיף ליכא. אי משום דלאו זמניה. אי משום דכוונה מיהת בעי לעבור שלא בזמנן. משא"כ בשני זוגות. דחד מנייהו ודאי משוי הוי. הכי הו"ל להרב למימר. דהוו מיתרצן פיסקי שפיר. <b>ובלא"ה</b> דבריו תמוהין. דלמאי צריך תרתי. דהיינו לכ"ע לאו זמן תפלין. וקמפלגי בדר"ש. הא אפילו בחדא מהנך. נמי מיתוקמא פלוגתייהו. וק"ל. איברא מיחוורתא. כדשנינן. בשיטתא דשבת זמן תפלין. דניחא טובא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכן בנו. </b>עמ"ש בס"ד מ"ב פי"ח דשבת: 
+<small>משנה לחם<br><b>לחצר החיצונה </b>סתמו כפירושו. שהעומד בחוץ. נותנו לחברו העומד בחצר. ואע"פ שהיא רה"י גמורה. <b>ותיובתא </b>דתרי גברי רברבי. הט"ז ורש"ל. כמ"ש בס"ד במו"ק סשמ"ט.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ גוונא. נ"ב <b>ולא</b> ניחא לי. לאוקמה ברק רוק תפל. דחזי לעבוריה על גבי כתם. כדאיתא פ"ט דנדה. ודומיא דמי רגלים. דתנן לעיל פ"ט. חדא. דההיא יחידאה הוא דקאמר לה. ותו. אפילו לר"י גופיה. הא לא שמעינן ליה דמחייב אלא במי רגלים ואינך דקתני התם. ולא אמר הכי בכולהו שבעה סממנין דמעבירין על הכתם. גם דוחק עצום הוא לפרש רק. דווקא בשלא אכל ולא טעם עדיין כלום (ועטא"ח סימן שנ"ה לענין צואה) <b>ועפמ"ש</b> לא יקשה ג"כ על פסקו של הטור. שסותר לפסק הלכה. בטהרות פ"ח. וק"ל. ועמ"ש בס"ד במו"ק סימן חר"ג. <b>עוד </b>יש לדקדק. היאך יתחייב על הוצאת רוק בפיו. הא תנן המוציא בפיו פטור. <b>וצ"ל</b> דווקא מידי דלא אורחיה. מה שאין כן ברוק דאורחיה הוא. הו"ל מוציא כדרך המוציאין. <b>וצ"ע </b>מ"ט לא נקט תנא צואה נמי. והו"ל למסתם לא יעמוד אדם בר"ה ויעשה צרכיו ברה"י כו'. דכייל קטנים וגדולים. <b>ולפום</b> מאי דכתיבנא לעיל ניחא. דמשתין דווקא. <b>איברא </b>בש"ע פסק בשני מקומות לאיסור. <b>וצ"ל</b> אליביה. כדשנאי מעיקרא.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וישתין בר"ה. </b>דמפיק מרה"י לר"ה ואם השתין חייב חטאת עכ"ל רע"ב. 
+<b>וא"ת </b>מי רגלים למאי חזו. הא תנן פ"ט דשבת מי רגלים כדי לכבס פי שבכה או כדי להעביר על הכתם דהוי שיעורא זוטא טובא. ואפי' למאן דמפרש התם בגמרא [שבת דף צ' ע"א] דמ"ר עד מ' יום דווקא (ע"ש בתו') משמע דאין חייבין על הוצאת כל מי רגלים. מ"מ לא יהו אלא שופכין דברביעית. ושפיר משכחת במשתין שיעור רבי��ית: 
+<b>אבל </b>ברק איני יודע ליישב. (ואולי בבולע לתוך פיו מלא לוגמיו משקין ופולטן איירי. אלא דכה"ג לא מיקרי רק. והכי נמי משכחת לה במקיא. ואין כל זה במשמע לשון רק) ובגמרא אמתני' דהכא בתרווייהו איתא חייב חטאת: 
+<b>ואולי </b>י"ל כיון דקפיד עליה חשיב אפילו בציר משיעורא. וסתמא כר' יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה. ולא בעי שיעורא ומידי דחזי. (עמ"ש בס"ד רפ"ט דשבת) ואפי' באצולי טינוף לחוד מחייב. כדאי' בגמר' דפ"ק דשבת (דיא"ב): 
+<b>ולפ"ז </b>כולה מתני' ר"י היא. והיינו דתנינן ר"י אומר אף משנתלש רוקו בפיו. דה"ק שר"י אומר אף משנתלש רוקו כו' דהיינו אאצולי טינוף נמי מחייב: 
+<b>ובזה </b>יש סיוע ג"כ לפסקו של הטור כאן דפסק הילכתא כיחידאה. אלא ודאי משום דס"ל דסתמא דמתני' דהיינו בבא דרישא נמי אליבא דר"י סתם לן תנא. והרבה במשנה דוגמתו (עבתי"ט בתרא דביכורים ומ"ש בס"ד שילהי ברכות): 
+<b>א"נ </b>אפילו תימא ככ"ע. ורוק למאי חזי. לכסות בו צואה כל שהו. להתיר לקרות ולהתפלל כנגדה. אך לפירוש זה צ"ל דאינו חייב אלא בצריך לו לרוק לצואה המונחת שאי אפשר לבטלה באופן אחר. שזולת זה אינו עומד לכך ואפי' מצניעו בטלה דעתו. אבל לפירושא קמא שפיר מיתוקמא מתני' כסתמה בכל גוונא: 
+<small>משנה לחם<br><b>נופו </b>נראה כי בלשון חז"ל. שם נוף. מיוחד לסוף הענף וקצהו הנוטה לארץ. להבדילו מן עצם הענף. שהוא מתפשט אם לרוחב האילן. או עולה בזקיפה <b>והכא</b> במאי עסקינן בנוף סמוך לקרקע. ובאמצעית הענפים גבוהים יותר מקומת אדם. באופן שיכולים להלך תחתיהם ולטלטל.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>מטלטלין תחתיו. </b>עבתי"ט שהעתיק לשון הרמב"ם שממלא בדיו ועליו וקושרן בארץ. וכתב עליו ולא הבינותי איך קושרן בארץ. ומתוך כך נכנס לדוחק והחליף המלה באחרת. ואיני יודע מי הכניסו לכך ומה בינה יתרה צריך לזה שקושרן ע"י יתדות תקועין בארץ ובזה א"צ להגיה: 
+
+Mishnah 9
+
+<b>של פטמים. </b>הפ"א פתוח"ה והטי"ת דגושה וכן צמרים והם תוארים על משקל גנבים: 
+<b>שהיה בירושלים. </b>דכרמלית היא. כתב התי"ט ורש"י שפירש שמערבין כולה אלא שלא עירבו היינו לפי פירושו כו'. ודוחק לומר שאם היתה יכולה לערב כולה שלא עירבו. ולהרמב"ם ניחא שאינה יכולה להתערב כולה עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר ולטעמיה להרמב"ם מי ניחא. ליעבד לה שיור דמילתא זוטרתי היא. ומה שהוסיף בתי"ט לומר שלא עירבו כלל. כדי שלא יבואו להוליך במקום שלא עירבו. זהו דבר שא"א לשומעו שהרי בית א' הוי שיור. ובקל היו יכולים להניחו בקצה העיר במקום שלא יהו נכשלין בו. וע"כ הוא דבר בטל. שאם כדבריו ביטלת תורת עירוב מעיר של רבים. אלא ודאי מאי אית לך למימר אליבא דרמב"ם פשיטא כיון שיכולין לערב. באמת עירבו ועשו שיור. ושוק של פטמים באותו שיור היה שדינו ככרמלית. וזהו שאמר הר"מ לפי שהיא של רבים לא היתה מעורבת ר"ל כולה וסמך לו על העיקרים שכבר זכר כך אליבא דרש"י נאמר שעירבו כל המבואות חוץ מאותו שוק. אולי ע"י שכחה. כדאשכחן טובא כה"ג במשנה וגמרא לעיל. וזימנין נמי דמתקלקל העירוב ומיפסיד ולאו אדעתייהו. ודילמא הכי הוה מעשה מעתה אין דוחק לגמרי בפירש"י. ומפ"ה דפסחים אין ראיה דאיכא   למימר דההיא לאחר שנפרצו בה פרצות שתורת ר"ה עליה כמ"ש שם בס"ד. ועמ"ש רפ"ד דר"ה ובמס' מדות: 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>מחזירין רטייה במקדש. </b>שהוצרך לסלקה שלא תהא חוצצת. דחציצה פוסלת דבעינן ולקח הכהן כפירש"י. ואע"ג דקיי"ל לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה. לא דמי להכא עמ"ש התו' גבי עובדא דיש��כר איש כפר ברקאי. ומ"ש בס"ד בביאור אותו מאמר: 
+<b>יבלת. </b>פירש"י יבלת שם דבר לאותו מום ואינו שם תואר כיבלת דקרא. וכתב התי"ט ולא ישתנה משקלו (ר"ל במשנתנו לא ישתנה נקודתו מהתואר שבכתוב) כי נמצא ש"ד ע"ז המשקל כמו אדרת צמרת יבשת עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר אדרת איננו ש"ד. אבל גם הוא שם תואר נקבי לגפן. והשם מזה הענין אדר היקר או אדירות. אולי נתכוין הרב לאדרת שער. וככה יבשת הנה הוא תואר לארץ. והשם מזה הענין <b>יבושת</b>. ואולי גם בלשון המשנה נקרא השם יבולת אחרי שאינו נקוד. ועל משקלו יכולת קטורת: 
+<b>ויותר </b>נאות היה לדרכו של בתי"ט להביא רעיו ממשקל הדגוש גחלת בהרת ודומיהם. אלא שי"ל דשאני הני דלית בהו תואר וא"צ להבדיל ביניהם. כמו שהצטרכנו בגזרה זו הנדרשת. ומי יודע אם לא בא בהם הפת"ח בפ"א הפעל מפני אות גרונית הנמשכת כדי להרחיב עליה: 
+<b>ואמנם </b>נמצאים דגושים גם משאינם בעלי עי"ן גרונית כמו דלקת צמרת. אלא שבהם יש מקום למין הטענה הקודמת. שלא הוצרכו להבדל מבלי המצא התואר בגזרתם משא"כ בגזרת יבלת אחרי נמצא בה התואר. יתכן להבדיל בינו ובין השם: 
+<b>לכן </b>נ"ל שגם בלשון המשנה ישתנה השם ביו"ד השואי"ת. ויהא ע"מ דבלת תאנים עצרת עשרת. ולפ"ז נאמר בקיבוצו (במס' נגעים פ"ו) אף <b>היבלות</b>. היו"ד בשו"א והבית קמוצה. וזה על שני המשקלות. רצוני בין אותן הבאין בפת"ח פ"א הפעל ודגושי העי"ן. ובין הבאין בשו"א ורפויים. כמו שתאמר מן בהרת בהרות שאין הבי"ת סגול"ה אלא בסבת אות גרונית שאחריה. ומן עשרת עשרות ופתחות העי"ן להרחיב על אות הגרון. ככה נאמר בריבוי <b>יבלות</b> מנפרד <b>יבלת.</b> וכן נראה יותר שהשם בזה הענין מן הרפויים. ולא שיהו השם והתואר שוין בקריאתם כדעת התי"ט. וגם הלום ראינו שאותן התוארים פתוח"י פ"א הפעל. ישתנה בהם השם להבדיל ביניהם. מה לנו לילך אחר הזרים רצוני אותן שלא נמצא להם התואר (שאינם מצויים) ואין צריכים להשתנות. ואפילו היה מדרך לשון המקרא שהשם והתואר ישתוו בענין. רגילים חז"ל להפריד ביניהם ולייחד לכל א' שם לעצמו מאותה הטענה שזכר בתי"ט שלשון חכמים לחוד. וכן הוא על הרוב המציאו הלשון המיוחד לצרכם להבדיל בין ההוראות המשותפות באותו ענין בלשון המקרא. ועשו זה בחכמה כדי להקל על התלמידים להכיר מיד הענין הנדרש. וזהו שחידשו משקל תרם וזולתו כאשר כבר זכרתי במקומות מהגהות התפלה בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>יבלת </b>צ"ע האי יבלת היכי דמי. אי בקרבן תמיד ומוסף. וליכא אחריני. בכלי אמאי לא. ואסור. לגמרי משמע. אפילו אם אי אפשר ביד. <b>ושמא</b> בנדרים ובנדבות. ובי"ט קאי. ולמ"ד קרבין בי"ט. א"נ בתמיד ודכוותיה ובדאיכא אחריני מיירי. וקמ"ל דאפ"ה ביד שרי. ולא צריך לאהדורי אאחריני.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>שער. נ"ב (הלא גם הוא אינו ש"ד אלא תואר בלבד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וזה (ר"ל שהבי"ת נקמצת ברבוי. זה ישתתף בשני המשקלות. אמנם יובדלו בנקוד פ"א הפעל).</small>
+
+Mishnah 14
+
+<b>בגלגל. </b>כתב הרע"ב אבל בשאר בורות אסור משום גזרה כו' ובמקום דליכא למגזר כו' מותר עכ"ל. הכי איתא בגמרא אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא אמר מ"ט גזרו רבנן כו' הכא לא גינה ולא חורבא איכא. ודכוותה אשכחן לאמימר בהמצניע (דצה"א) ועמ"ש בתו' פב"מ (דכט"ב) ד"ה גזרה עיליתא דשישא: 
+
+Mishnah 15
+
+<small>משנה לחם<br><b>שלא לשהות הטומאה</b> עמ"ש בס"ד במו"ק ריש הלכות חנוכה.</small>

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,441 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Eruvin
+לחם שמים על משנה עירובין
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Eruvin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה עירובין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>אמה </b>ע"פ רע"ב שהאמה בטפח שוחק <b>הוא</b> מלשון ימלא שחוק פינו. ונקרא הטפח כן על דרך ההשאלה. כאילו ישחק הטפח. ותגיע לו שמחה בגדלו והרבות כמותו. וההפך טפח עצב. נעצב על חסרונו. וסימן בכל עצב יהיה מותר.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אר"ע ע"ז וע"ז נחלקו. </b>כתבו התו' דלא שייך לאקשויי טעמא דב"ש אתי לאשמועינן דכיון דא"ק אמר לא נחלקו. בדין הוא להשיב ולומר נחלקו: 
+<b>ולכאורה </b>יש לתמוה מה הועילו בזה דהדרא קושיא את"ק וכמ"ש בתי"ט. איברא כי מעיינינן שפיר קאמרי התו'. דודאי את"ק ליכא לאקשויי טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. דהא איכא למידק נמי אמאי נקט לישנא יתירא על מה נחלקו כו'. הא ת"ק דלעיל נמי מודה בהא. ואי איתא דלא אתי ההוא תלמיד אלא לאשמועינן דהושוו בפחות. הכי איבעי ליה למימר לא נחלקו בפחות ותו לא. אלא ודאי טעמייהו דב"ה אתי לאשמועינן. דאיהו קאתי לפרושי למילתי' דת"ק דתני פלוגתייהו סתמא. וקס"ד דה"ק לא נחלקו בפחות מד"א. אלא בד"א הוא דפליגי. ומיהא ברחב יותר מודו ב"ה לב"ש. משו"ה אצטריך ליה לאשמועינן תרתי דבפחות לא נחלקו. ומד' ועד עשר נחלקו. למימרא דלב"ה ד' ועשר שוין. והשתא שפיר אתי לאשמועינן טעמייהו דב"ה. משו"ה לא קשיא להו להתו' מידי אההוא תלמיד. והשתא ניחא דאר"ע נמי לא תיקשי כיון דעליה קאי. ולא ניחא ליה למשבק לההוא תלמיד למקבע שבישתיה: 
+<small>משנה לחם<br><b>הכשר </b>מושאל מלשון הכתוב. הכשר חכמה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לחי </b>ידמה היותו מלשון לחי החמור. לפי שהוא דוגמת הלחיים. שהם מעמידי הפה. וסוגרין אותו. כך הוא הלחי למבוי. ואפשר הוא מענין לוח. חתיכת עץ או אבן. אע"פ שהוא משורש אחר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לחי </b>שיעורו עיין לקמן מ"ו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וקורה </b>שעור רחבה. מפרש להלן. <b>גם</b> לעביה נתנו שיעור. בחוזק החומר שממנה נעשית. אבל לא נזכר בו שיעור כמותו. <b>וארכה</b> על פני רוחב המבוי. <b>וכל</b> פחות משלשה. כלבוד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וב"ה </b>עתי"ט משם כ"מ. שכל דבר שאינו מפורש בתורה. אע"פ שמקובל מסיני כו' מיקרי ד"ס. <b>ויפה</b> כיון. <b>לפי</b> שכך אמרו שיעורין ודכוותייהו. בית דינו של יעבץ תקנום. ונקראו סופרים בכתוב. ומשפחות סופרים יושבי יעבץ. וכבר כתבתי במ"א בזה. להחזיק דעת הר"מ בזה. ונימוקו עמו. <b>שהוא </b>הפעולה בכח השם. ר"ל שהוא נתר. וכ"ה דרך חז"ל ברוב המקומות. כמו שהוא גם מדרך המקרא. ומשוגע הדפיס שהוא נתר. מה שלא נמצא בשום נוסח.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>כל שיש בהיקפו ג' טפחים יש ברוחב טפח. </b>אע"פ שלפי חשבון המצומצם יחסר האלכסון שליש שביעית כמ"ש התי"ט בשם הה"מ: 
+<b>י"ל </b>בזה לפי ששיערו בטפחים שוחקים. והיא גופה חומרא. ואם החמירו במחיצות עצמן לא החמירו בקורה דרבנן. ואע"ג דלא פלוג בשיעורי המחיצין וחציצין שכולן שוחקות. מ"מ בקורה עגולה סגי בג"ט שוחקות. דהוי אלכסונן טפח עצב. דוק ותשכח. וכיון דהוי טפח כל דהו סגי לה בהכי. משו"ה לא דקו בה לקולא: 
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>לחיים </b>במשקל צביים מן צבי. ואע"פ שמלת והלחיים בכתוב נעה בשני יו"דין זהו מפני שהלחיים הם שנים בזוג. שכן הוא מנהג לה"ק. באיברים זוגים וכלי הזוגות. לדבר בם בלשון שנים כמו עינים אזנים ידים רגלים מספרים אב��ים. אבל הלחי דמשנה. יחיד הוא (ומאי לחיים דהכא. לחיים דעלמא) ולאפוקי מדר"א מ"ב דלעיל. ועוד נכון הוא שלא יתערב עם לחיים דקרא.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>שיירא </b>ואם צריכין לערב ערובי חצירות. או לפטרו. כדין מחנה דלקמן שילהי פרקין. עיין א"ח סימן שס"ו.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>שעור חבלים</b> פירוש שעור שלשת החבלים יחד. <b>ועבים</b> שהוא האלכסון. וקוטר השעור. צ"ל יתר על טפח. באופן שאלכסון של כל חבל. שלישית טפח מרווח.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>במחנה </b>אין מחנה פחות מעשרה. עא"ח סשס"ו.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>חגורה. </b>נ"ל דנקט חגורה לאשמועינן דהכא לכ"ע בהקפת חבלים סגי. אע"ג דאיכא מאן דאמר ס"פ דלעיל דמחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה. שוב ראיתי שכן פירש"י חגורה של חבלים. ולא ידעתי מה טעם פירשו התו' מחיצה דמשמע דווקא מחיצה גמורה ממש. דאל"כ מה חסר להם בפירש"י. ומי סני למימר כלישנא דרש"י. והוא מכוון במשמע המלה. והא בודאי סגי בהקף חבלים כדמסקינן שילהי פרקין דלעיל: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ר' יהודה אומר אפי' בבית הקברות. </b>עיין מ"ש הרע"ב ז"ל ורבנן סברי אדם מקפיד על עירובו כו'. נמצא משתמש באיסורי הנאה עכ"ל. מדלא מפלגינן מידי משמע דסתמו כפירושו דבמניחו בקרקע בה"ק. כסתם מניח עירוב תחומין שאינו צריך לבית או לבנין: 
+<b>ותימה </b>דהא קיי"ל בפ' נגמר הדין [סנהדרין ד' מ"ז ע"ב]. דקרקע עולם מותר לאתהנויי מניה. ושרייה שמואל לקבריה דרב דהוו נסבי מניה עפרא לאשתא מהאי טעמא. ואפי' בקבר לא אסרינן אלא בקבר בנין ותלוש ולבסוף חברו. דאית ביה תפיסת ידי אדם: 
+<b>ונ"ל </b>דמכל מקום הכא אסרי רבנן. כיון דבעינן בית שביתה. ולכן מקומו של עירוב תופס ד' אמות. וכדפירש"י כמה פעמים דלדידיה הוה להו כמאן דמלו דמו. דזהו ביתו שקנה בקניית עירובו זה. והו"ל כאילו מוקף מחיצות. וא"כ אע"פ שבאמת אינו נהנה אלא מקרקע עולם. כיון שטעם התרת העירוב כאילו קנה כאן בית לצורך שביתתו. רואין אותו כאילו הוא נהנה משל בנין ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>פ"ד ודוק. נ"ב. <b>ואם</b> קברי גוים ג"כ אסורין בהנאה. עשי"ע (סמ"א).</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>אבל לא בטבל. </b>הוה קשיא לי טובא. הא שמעינן ליה לתנא דידן דס"ל כל שהוא משו' שבות לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה. כמו הכא בעירובי תחומין דק"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה. אם כן הא מצי לעשוריה וחזי ליה: 
+<b>ומשנינא </b>דלרבנן לא אמרינן הואיל אלא דווקא מידי דחזי השתא. אע"ג דלא חזי לדידיה. אי חזי לאחריני. כדמאי דחזי לעניים. אמרי מיגו בעשיר. אבל טבל לא חזי לגמרי. ושוב מצאתי בתו' כדברי: 
+<small>משנה לחם<br><b>שם. </b>לגמרי. <b>והא</b> דאמר טבל מוכן הוא אצל שבת. היינו לענין מבטל כלי מהיכנו דשבות שאין בו מעשה הוא. (עחי"ג כירה מג"א).</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>נתנו בבור. </b>שבכרמלית. וקשיא לפלוג וליתני באילן גופיה עכ"ל בתי"ט: 
+<b>ונ"ל </b>דקושטא דמילתא דאילן דרישא נמי בכרמלית איירי. ותדע דהא אפי' ת"ק דידן דפליג אר"א דלקמן במתני' לא שרי שני שבותין. ולא ס"ל באבד המפתח ה"ז עירוב. אלא משום דס"ל כלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל. א"כ הכא באילן דאיכא איסור כרמלית ותשמיש דאילן. אמאי שרי למטה מעשרה לכ"ע. אלא ודאי כדאמרן דהכא כולה מתני' בכרמלית עסקינן: 
+<b>ודקאמר </b>תלמוד' לעול' דקאי בר"ה היינו לאפוקי רה"י. דלא תיקשי מה לי למעלה מה לי למטה. ולפום מאי דאקשי ליה אי בעומד בר"ה הא קמשתמש באילן. ולא אסיק אדעתיה שבות ד��רמלית. שני ליה דאי משו"ה לק"מ. דס"ל כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש. ומיהו למסקנ' דקיי"ל בשני שבותין אפי' רבי מודה. כדמוכח בבבא דלקמן. אין הכי נמי דמיתוקמא בבא דרישא נמי באילן שבכרמלית. ודוק כך נ"ל ברור. והכי משמע נמי ממ"ש התו' בשם ר"י בד"ה הא קמשתמש באילן: 
+<b>אפי' גבוה מאה אמה </b>. ואין למטה רוחב ד' דלאו רה"י הוא. אע"ג דלמעלה רחב ד' עכ"ל הרע"ב וכפרש"י. ולאו היינו דר"י ב"ר יהודה בנעץ קנה ובראשו טרסקל דהוי רה"י. דהא אמרינן דטעמיה משום דהדרן מחיצתא. והכא לא הדרן: 
+<small>משנה לחם<br><b>למעלה מי"ט </b>עחי"ג בס"ד. ואשתמיט לרע"ב ותי"ט. כולה סוגיא דצריכא רבה. עמו"ק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>נתנו בבור </b>ע"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"ד הדרן. ועמו"ק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הקונדס </b>נ"ל שהוא יחיד מן קונדיסין. גמרא פ"ק דסוכה.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ונטמאה </b>. שנמצא עליה שרץ ספק היה עליה בין השמשות. אי נמי בב' כתי עדים: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>ולמחר הויא </b>כו' <b>צ"ע</b> בגמרא דר"ה (לב).</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>והפליגה ספינתם בים</b> בגמרא מוקי לה ברקק פחות מעשרה. <b>ואינו</b> דוחק כל כך. אע"ג דקרי ליה ים. כי ברוב המקומות ספינות הפורשות לים. מן הנהר המושך אליו הן פורשות. ורוב נהרות בתחלת משיכתן. אצל הערים היושבות על שפתן. שם אינן עמוקים הרבה. בפרט הספינות הגדולות הפורשות בים. על פי הרוב אין תחתיהן גבוה מקרקע המים י"ט. וכשהן טעונות לא יוכלו לקרבה אל הנמל כלל. מפני שנוגעות בקרקע.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>והיינו בתוך התחום </b>. מוקי לה בגמרא במהלכת ברקק שאינו עמוק עשרה. אבל למעלה מעשרה קיי"ל דאין תחומין. לפי שטת רוב הפוסקים. דאע"ג דהיא בעיא דלא איפשיטא. הו"ל ספקא בדרבנן ולקולא. דהליכת חוץ לתחום בכרמלית אינה אלא מדרבנן. לדעת הרמב"ם בתשובה באגרתו משום דלא דמי לדגלי המדבר: 
+<b>וצ"ע </b>מנ"ל. דלא מצינו שהזכירו דגלי מדבר אלא לענין ר"ה לחייב על העברת ד"א. אבל חוץ לתחום דאיסורו משום הליכה מרובה מה לי בר"ה או בכרמלית. אדרבה נראה דטפי אסירא במקום שאין רבים מצויין. דהא הליכה דחוץ לתחום ממחנה ישראל גמרינן. והתם חוץ למחנה דאינו דומה לדגלי המדבר הוא דנאסר. אף על פי שהדעת נוטה קצת למ"ש הרמב"ם ז"ל. לפי שלא נאסרה ההליכה כל שהיא ברה"י. שאם שבת בעיר גדולה כאנטוכיא מהלך את כולה. אבל באמת אינה כל כך ראיה דעיר מוקפת חשובה מקום א' ואיסור הליכה נפיק מקרא דאל יצא איש ממקומו. משא"כ בכרמלית דוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"ד דוק. נ"ב <b>ותדע</b> עוד מהא דמיבעיא לן אם יש תחומין למעלה מעשרה. ולא איפשיטא. ואם איתא דלא נאסר חוץ לתחום אלא בר"ה דווקא. תיפוק ליה דאין ר"ה למעלה מעשרה. ומקום פטור הוי. והא ודאי לא דמי לדגלי המדבר. ומ"ט מספקא לן. ש"מ על כרחך דלא ס"ל לסתם תלמודא הכי. <b>ולא</b> מספקא ליה אלא בלמעלה מעשרה. אי מקרי הליכה. מיהא בלמטה מעשרה. לא מספקא מילתא. אפילו הוי נמי מקום פטור. או כרמלית דעדיפא ודאי. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סת"ד) ודוק.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ונכנס </b>לעיר. במתכוין. עחי"ג.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>אלא ד"א</b> לכל רוח. וטעמייהו דרבנן בהא. נ"ל דנפקא להו מקרא יתירא. דלכתוב שבו איש תחתיו ותו לא. או נכתוב שבו איש במקומו. אל יצא איש ממקומו. למה לי. ריבתה לו תורה מקום.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>א"ל אלא ד"א </b>עתי"ט בשם תו'. דקומתו ש"א בי��וני ג"א בלא ראשו. <b>הכי</b> מוכח נמי בהדיא בגמרא ר"פ מש"א. דמשח ארבע גרמידי כו'.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>העני מערב ברגליו. </b>הא דכתב הרע"ב שוין באומר שביתתי במקום פלוני שאינו קונה אא"כ הוא עני או בא בדרך שאין עמו פת. ופירש בתי"ט דה"ק או בא בדרך אע"פ שיש עמו פת הוי כמי שאין עמו פת. הואיל בדרך הוא וחשכה לו כדמסיק עכ"ל: 
+<b>קושיא </b>קאמר לענינא דמסיק. דאיירי בחשכה לו בדרך. מיהו מדנקט הרע"ב תרתי עני או בא בדרך. משמע דס"ל דעני קונה באומר שביתתי במקום פלוני. אפי' יש שהות ביום שיכול להגיע שם בנחת. אפ"ה א"צ אלא אמירה בעלמא. דאל"ה מאי איריא דהוא עני. הא אפילו נהוי נמי עשיר קנה במקום שאמר. דהו"ל עני לגבי מקום פלוני. דלא בעינן שיגיע לשם בפועל. אלא כדי שיגיע. (ובאמת דהכי משמ' מפי' הר"מ ז"ל. דכל שאינו יכול להגיע לשם מבע"י בלי שירוץ. עני קרי ליה. משום דלא אפשר ליה לאמטוייה לפת להתם בהליכה בינונית. ואליביה חדא קתני זוהי שאמרו העני כו'. דעני היינו דאינו יכול להגיע לשם. אבל להרע"ב תרתי למה ליה. דמאי נפקא מנה שהוא עני. תיפוק ליה משום דא"א לו להגיע לשם. והו"ל נמי עני לגבי אותו מקום): 
+<b>אלא </b>ודאי כדאמרן דס"ל לעני הותר לקנות באמירה בכל גונא. אפי' איכא שהות ביום טובא. ואהא קאי נמי דקאמר או בא בדרך ואין עמו פת. דר"ל ג"כ מי שהוא בדרך אע"ג דהוא עשיר בביתו. אלא שבדרך אכל כל לחמו ואין עמו פת עכשיו. אע"פ שעדיין יש שהות לערב בפת או ברגל. הרי דינו כעני כיון שהוא עני באותה שעה. וקונה עירוב באמירה אפ לו במקום פלוני. וה"ה לעשיר בדרך אלא שאינו יכול להגיע. והא דמסיק והאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה אא"כ יש שהות כו'. קמהדר אעשיר הקונה באמירה מפני שאנו יכול להגיע לשם מבע"י. דהו"ל עני. ואשמעינן השתא דל"ת שאינו יכול להגיע כלל. אלא מ"מ צריך שהות כדי לרוץ ולהגיע לשם. קודם שעת קניית עירוב. ומדה זו שוה בין בעני בין בעשיר. אבל חומר בעשיר לענין שאם יש שהות הרבה. שאז צריך עכ"פ לערב ברגליו או בפת. משא"כ בעני שדיו באמירה ודוק היטב: 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>מעברין </b>ע"פ רע"ב. והוא מלשון חכמים שהרגילו לקרות לאשה הרה. עוברה. וימצא ממנו במקרא פעל יוצא לשון זכר. שורו עבר. ע"ש התכלית.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כמין טבלא מרובעת </b>עתי"ט פירש"י ומ"ש הב"י בלשונו קטנה ר"ל בת אלפים. דאי בפחות מאלפים כו'. <b>דברים</b> אלו אין להם הבנה. והב"י האריך בחנם בדברים פשוטים. ולבסוף עמד על כוונת רש"י ור"י. שהיא פשוטה מאד. שבעיר קטנה נמצא רוחב תחומיה אינן אלא כרוחב העיר ודאי. וארכן אלפים לכל רוח. <b>ולא </b>ידעתי מה בקש ורצה תי"ט בכאן. ואפילו סוף דברי ב"י לא ראה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>ולביתו יותר</b> בגמרא היכי משכחת לה. <b>משום </b>דס"ד. אי במזרח. במזרח ביתו. א"כ ה"נ במערב. במערב ביתו. מיהו איכא לפרושי במערב. בערך המקום שעומד שם בלבד. <b>ונראה </b>דהיינו דמוקי לה באלכסונא ודוק. ועפרש"י שכתב אבל בעומד בביתו. ר"ל סמוך לביתו. לאפוקי בא בדרך.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>שאפילו סוף מדתו כלה במערה. </b>עפ"י הרע"ב וצ"ל שכלה באמצע מערה אבל בסופה גם למודד נותנין אלפים חוצה לה כמ"ש לעיל מ"ז: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>הדר. </b>מ"ש הרע"ב ישראל יכול לבטל כו'. ויהיה הוא אסור לטלטל בחצר עכ"ל: 
+<b>איכא </b>לאוקמיה בשנים האוסרים זה על זה. דחד לגבי חד לא הוי אורח. משו"ה הוא אסור. אפילו ברשות חברו. ואפילו ביטל גם רשות ביתו. ואפי' תי��א דמיירי בחד גבי רבים. הא דאסור לטלטל בחצר. היינו מביתו. וכשלא ביטל רשות ביתו. כדלקמן מ"ג: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. </b>וכמו שאם שכח בית בחצר מלערב. אוסר על החצר כשלא נשתתפו. שהרי אין להם על מה שיסמכו כולן. ולא אזלינן בתר רובא דעירבו. דאפ"ה רשות א' שלא עירב עמהן אוסר עליהן. כך דין חצרות עם המבוי. שאם שכח חצר א' ולא שיתף במבוי. הרי רשות החצר אוסרת על בני המבוי. ואי אפשר להן לסמוך על השיתוף. אע"פ שרוב החצרות שתפו. כיון שיש ביניהן רשות חצר א' שלא נשתתפה עמהן. שאוסרת עליהן כמו שאוסר בית א' בחצר. ולא אזלינן בתר רובא: 
+<b>וא"א </b>להם לסמוך על העירוב שעירבו החצרות בפני עצמן. כמו שסומכין בני החצר על השיתוף. כששכח א' מהן שלא עירב. דלא דמי דהשיתוף מערב את כל בני החצר במבוי. ומן הדין לא היו צריכין עירוב לגמרי כשנשתתפו. אלא שלא לשכח את התינוקות. והיכא דרובא עירבו וכולן שיתפו. תו ליכא למיחש. משא"כ כששכח חצר אחד לשתף. איך אפשר לסמוך על עירובן שעירבה כל החצר לעצמה. ונשאר רשות כל חצר חלוק בפ"ע. ואין להם על מה שיסמכו כולן ביחד: 
+<b>אבל </b>אין הכי נמי דאם לא עירבו החצרות כל א' בפ"ע. אלא נתנו עירובן בא' מהן ועירוב א' לכולן. כה"ג שפיר מצו למסמך על עירובן. לרש"י דס"ל שמניחין שיתוף גם בבית שבחצר. ועירוב דפת ודאי עדיף משאר שיתוף. וכיון דלא אסתלקו להו מהדדי. הרי עירוב זה עולה להן במקום שיתוף. כי היכי דסומכין על שיתוף במקום עירוב בכה"ג. ולאו ק"ו הוא. אם על שיתוף סומכין כולן. כל שכן על עירוב. דאינו אלא בפת. אלא משום דלא מיירי במתני' בפתוחות זו לזו. כדכתב הרע"ב לעיל. ולא מצו לערובי דרך פתחיהן. משו"ה לא משכחת לה עירוב א' לכל החצרות. שיסמכו עליו במקום שיתוף. ולכן שנינו אסורין במבוי סתמא ודוק: 
+<b>ותו </b>קמ"ל בהא דתנן שהמבוי לחצרות כו' כהא דפירש הר"י דאם לא שכחו כל בני חצר. אלא א' מהן בלבד שלא נשתתף עמהן במבוי. אינו אוסר. כמו שא' מאנשי הבית שלא נתן עירוב. אינו אוסר אם עירבו כל הבתים. כך החצרות נחשבים לבתים ואין חוששין לבית שבחצר שלא שיתפו אם שיתפו כל הבתים: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>למעלה מעשרה </b>ע"פ הרע"ב. ומכאן ראיה למ"ש הטור א"ח סימן תל"ג.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>ורחב ארבעה</b> דפחות מארבעה הוי מקום פטור. <b>לא</b> תטעה ללמוד מזה. דכותל ומחיצת רה"י שאינה רחבה ארבעה. אין לו דין רה"י. דבהדיא אמרינן בהזורק (דצט"א) לאחרים עושה מחיצה. לעצמו לא כל שכן. וזה אפילו בר"ה. אלא לא אמרו כן אליבא דר"י אלא ברשויות דרבנן. אבל לא להקל בשל תורה. שהזורק מר"ה ע"ג כותל זה. ודאי חייב. שיש לו דין רה"י גמור לכל דבריו. <b>ולרב</b> אדרבה פחות מארבעה חמיר אף ברשויות דרבנן. שאפילו שני רשויות של יחיד אוסרין זה על זה. ואסור לטלטל מזה לזה בלי עירוב. מחמת שנראין כשני רשויות. <b>והחמירו</b> בזה מברשויות של תורה. משום שחז"ל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה כדאיתא בגמרא מיהו לכ"ע אין ספק דמחיצת רה"י כרה"י. בין יש בה ארבעה. בין אין בה ארבעה. ואף אם אין בחלל ארבעה כי אם ע"י צירוף מחיצה. הרי זו רה"י גמורה. כמ"ש בס"ד במו"ק סימן שמ"ה.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>עתי"ט </b>לישנא דגמרא. אבל לענין חציצה <b>היינו</b> בטול מחיצה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדדלים. </b>מ"ש התי"ט שכ"כ התו' לענין אחר דמודה ר"י. ודאי לאו מילתא היא לאוכוחי מנה. דהכא נמי סברי התו' דמודה ר"י. דהא ליתא. עיין בהאומר (דסד"ב) דכתבו בהדיא לענין שיתופי מבואו' וע"ח כר"י. ולא דמי לההיא דרפ"ח דמילתא אחריתא היא וק"ל: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מניח את החבית. </b>בסוף אלפים. וצריך שתהא שם כל בין השמשות. כדרך שנתבאר בפרקים דלעיל: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>מזון שתי סעודות. </b>שצריך לו לשבת. כתבתי"ט וא"ת כו' דחייב בג' סעידות כו' ולימא מסייע להו לפוסקים שפסקו דיוצאים במיני תרגימא לסעודה ג' עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דלהפוסקים דיוצאין במיני תרגימא מי ניחא. אמאי לא מצרכינן הכא נמי ג' סעודות ואטו במיני תרגימא מי לא מערבין בהו. והתנן בכל מערבין כו'. וקתני הכא מניח את החבית. ע"כ פשיטא דמהכא ליכא למשמע לא תיובתא ולא סייעתא. דא"כ שמע מנה נמי דלא בעינן פת כלל לשום סעודה דשבת. והא בודאי בורכא אלא קל הוא שהקלו בעירוב: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ששכחו ולא עירבו. </b>כתב התי"ט דאילו לא עירבו כלל לא הוי שייך למימר ששכחו עכ"ל. ואפ"ה אשכחינן לתנא דברייתא דתני ששכחו ולא עירבו ולגמרי משמע. עיין בגמ' דפרק כל גגות (דצא"ב): 
+<small>משנה לחם<br><b>ומרפסת </b>נ"ל שהיא מלשון מרפש רגל (יחזקאל ל"ד) על שם שהרבה פתחי עליות פתוחים לה. ונעשית למדרך רגל רבים. העוברים עליה תמיד. נראה כאילו נרפסת ונרמסת תחתיהם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ששכחו ולא ערבו </b>עתי"ט שנדחק מאד ליישב יתור הלשון. וכן דחק בפירוש הכתוב ולא זכר שה"מ גו'. <b>ואני</b> מפרש ולא זכר בפעל. ר"ל בכוונה לא רצה לזכרו ולדבר ממנו. להעלות שמו על שפתו. ונמנע מלהזכירו לטובה. מחמת רשעתו. ועל ידי זה. וישכחהו. יצא זכרונו מלבו לגמרי. וכן פירשו חז"ל. זכור בפה. אל תשכח בלב. כלומר ע"י שתזכור בפה. תעשה רושם. שלא יבוא לידי שכחה. משא"כ כשתהיה הזכירה במחשבה בלבד. אינה בטוחה מהשכחה. זה פשוט וברור. ופירושו של התי"ט בכתוב. דחוק וזר. <b>ולענין</b> לשון המשנה. פשוט בעיני שר"ל. אע"פ שרגילים לערב כל פעם. ולא בכוונה ומזיד לא ערבו. רק מקרה קרה להם פעם ע"י שכחה בלבד. מ"מ כך הוא דינם.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומרפסת. </b>ז"ל התי"ט צריך לחלק בין מרפסת דהכא ודלעיל לפי' השני שכתבתי שם כו'. אלא דלעיל מיירי במרפסת העשוי לדירה עכ"ל: 
+<b>אבל </b>לפירושא קמא ניחא דמיירי דליכא דיורין במרפסת. ובני עליות הן שעירבו לעצמן. ושכחו מלערב. עם אנשי החצר. והיינו שלא עשו שיתוף. דמרפסת אע"ג דלית בה דיורין. מ"מ בעיא נמי שיתופי לפי שהיא רשות אחרת לעצמה. משותפת לכל דרי העליות. דומיא דחצר דבעיא שיתוף. אע"פ שכבר עירבו לעצמן כל דרי הבתים. וחצר לאו בת דירה היא. אפ"ה אוסרת על חצר אחרת שעמה במבוי. אם לא נשתתפו ביחד. הכי נמי מרפסת וחצר לא סגי להו בלא שיתוף. משום בני העליות אע"ג דמרפסת לא חזיא לדירה. והא דתנן לעיל ששכחו ולא עירבו. ר"ל ולא נשתתפו. והכי אשכחן דמפרש תלמודא (דצא"ב): 
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>אצל בתו </b>עמ"ש בס"ד פ"י דבתרא. ובשי"ע (סל"ב).</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שלא היה בה כשיעור. </b>עבתי"ט שכתב ולמאי דאמרן כו' שיש להם דין המקו' שהם עוברים בו. וא"כ כי באו מי האמה הזאת מכרמלית כו'. אמאי לא תסגי לה בכותל שע"ג טפי מבור שבין ב' חצרות כו' עכ"ל: 
+<b>ולק"מ </b>דבור בכל מקום סתמו עמוק עשרה. ורה"י הוא לעולם בין שהוא ברה"י בין בר"ה. כדכתיבנא במ"ד פי"א דשבת. וה"ט דלעיל שתי רשויות הן. אע"פ שהכל רשות א' היא דבר תורה שהחצרות עם הבור רה"י הן. וראויין לערב זה עם זה. לפיכך מצא מין את מינו. ונאסרו זה על זה כשלא עירבו. אם לא עשו מחיצה. משא"כ כאן באמת המים שאינה עמוקה עשרה. דבחצר דינה כחצר. והכא לא איירי כי אם בחצר גופה שהיא רשות אחת שאין לחוש שילך הדלי לרשות אחרת וימלא שם. ואפשר דסמוך לכניסה ויציאה. היכא דאיכא למיחש להכי. אין ה"נ דאסור. והכי משמע בגמרא: 
+<b>מיהא </b>בחצר אחת שעירבה קיימינן. ובאמה שאין בה כשיעור שנידונת כמוה. משום מאי תיתסר. ואי משום דבאין מכרמלית. הא אסיקנא בגמרא דאין חורין לכרמלית. (ואין ספק שלא עמד בתי"ט על מסקנת הגמרא. שא"כ לא היה כותב מה שכתב). ואי נמי מר"ה קאתו. הא קיי"ל חורי ר"ה לאו כר"ה דמו. ואף למ"ד דיש חורין לר"ה ולכרמלית. הא אוקמה למתני' במופלגת וכדפרי' ולית בה ספיקא. ואשמיטתיה סוגיא דתלמודא בהא ודוק: 
+<b>וכללא </b>דמילתא דמשום דעריבי מיא ליכא קפידא. דבהא ודאי כ"ע מודו דהיכר מחיצה כל דהו סגי. דקל הוא שהקלו במים. והוא הדין דכותל שע"ג נידון משום מחיצה. א"כ לא צריך מחיצה לגמרי לענין זה. אלא במקום שיש לחוש שיעמוד ברשות זה וימלא מים מרשות אחרת. והיינו ההיא דבור. משא"כ כאן דמיירי באופן שממלא ברשותו. ובכה"ג לא איכפת לן במים מהיכן שיבואו. מהתחלת זחילתן ומקורם. דמים ע"ג מים היינו הנחתן. וקנו מקומן בכל מקום שהן. ולא צריכי למחיצה. דמחיצה לא מהניא בהו אפילו של ברזל כדאי' בגמ' דפ' מי שהוציאוהו (דמח"א): 
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>לקמור. </b>חבריו תמצא רפ"ה דאהלות ומ"ז פי"ו דכלים ומ"ב פי"ח שם. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>גבוה עשרה או נמוך </b>עתי"ט דוחק. <b>ואני</b> אומר פירוש גבוה. יותר משאר בתי העיר עשרה. וכן נמוך. בערך הרוב הוא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וכן מבוי שנטלו קורותיו או לחייו. </b>כתב רש"י דגרסינן נטלה קורתו או לחיו. והוסיפו התו' לבאר דאע"ג דאליבא דר"י קיימינן. ואשכחן לדידיה דמבוי ניתר בב' קורות או ב' לחיים. מ"מ למה ליה למינקט קורותיו או לחייו. כיון דבחד מיתסר כמ"ש בתי"ט בשמם: 
+<b>ולענ"ד </b>אין זה מוכרח ויש להעמיד הגירסא הישנה בטוב. די"ל לרבותא דשריותא דאותה שבת נקטינהו וק"ל: 
+
+Chapter 10
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מכניסן זוג זוג. </b>כתב תי"ט ותימה דהכא פסק הרע"ב כת"ק כו' וא"כ ס"ל דשבת זמן אפילין. ובפ"ג דברכו' מפרש דשבת לאו זמן תפילין ונמצאו שתי הלכות פסוקות דסתרן אהדדי עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר דפירש"י ורע"ב מדידהו אדידהו לק"מ דהתם בפמ"ש לא אצטריכו לשבת לאו זמן תפילין. דבלא"ה ניחא פירושא דמתני' דהתם. במאי דקיי"ל לילה לאו זמן תפילין ובהא לחוד סגי. ולא נקטי לה אלא לרווחא דמילתא באשגרת לישן ואליבא דמאן דס"ל. א"כ הלכות אהדדי לא קשיין. דהא דנשי פטירי מתפילין משו' דהו"ל מ"ע שה"ג מחמת פטור דלילה. ולעולם שבת זמנם הוא כדפסקינן הכא. ואין איסור להניחן אלא מדרבנן. ואע"ג דבהל' תפילין נקטו מקצת הפוסקים לאיסורא מטעם שהן עצמן אות. כבר ביארתי בעזה"י שם (במו"ק סי' כ"ט) דמדאורייתא לא מיתסרי משו"ה: 
+<b>והא </b>דהקשה עוד בתי"ט מהלכה פסוקה אחרת דהטור בא"ח (סימן ל"ד) פסק שיוכל להניח ב' זוגות תפילין. הא נמי לא קשיא מכמה אנפי אי בעית אימא כדעת קצת פוסקים שם דהא דשרי להניח אותן ב' זוגות. משום דחד מנייהו פסילי. משא"כ כאן דבכולהו כשרים עסקינן. ואב"א כדכתיבנא התם בס"ד דאפילו תימא בתרווייהו כשרין נמי ליכא בל תוסיף כל היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [סוכה ד' ל"א ע"ב] ואפ"ה איכא איסורא מדבריהם. דקאסרינן הכא היינו נמי משום ב"ת דרבנן ושני לן בין ב"ת דדבריהם. לב"ת דאורייתא. דעד כאן לא אמרינן לעבור בזמנן לא בעי כוונה [ר"ה דף כ"ח ע"ב] אלא בלעבור אב"ת דבר תורה. אבל לעבור אב"ת דרבנן ודאי בעי כוונה: 
+<b>ואתי </b>שפיר דהא דשרינן התם היינו משום דמתנה שאין כוונתו לצאת י"ח כי אם בזוג א' שהוא אליבא דהילכתא כמבואר שם. אבל הכא לא מצי לאתנויי בהדיא שאינו רוצה לצאת אלא בא' מהם. דא"כ הו"ל לאידך משוי בודאי. משו"ה לא אפשר. וזה כפתור ופרח: 
+<b>עי"ל </b>ע"פ מה שכתבתי שם בסס"י י"א בס"ד דהא דאמרינן לעבור בזמנן לא בעי כוונה. היינו אליבא דמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה. ואנן קיי"ל כמ"ד צריכות כוונה. יע"ש: 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב דחכמים גזרו שמא תיפסק לו רצועה. אתי לפרושי מ"ט אסרי להניחן בשבת אי קייל דזמן תפילין הוא. ומ"מ הכא   גבי הצלה לא חשו להך גזרה. ועמ"ש בס"ד שילהי פ"ק דביצה. וכמדומה שהתי"ט שם לא ירד לסוף דעת רע"ב בזה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>והא דהקשה עוד בתי"ט (ר"ל בכח דבריו ישנה לקושיא זו. עם ששתק ממנה בתי"ט מלזכרה בפירוש. דממילא משמע ומכללא. וק"ל. שלא על הקושיא המבוארת בלשונו של תי"ט נתכוונתי. ולשוני יורה כחץ יגיד. ויעיד כוונתי הרצויה. למבין גלויה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ יע"ש. נ"ב (ואף למאי דסא"ד דהתי"ט. דבמסקנא לכ"ע שבת לאו זמן תפלין לק"מ. דאין צורך לומר דלפ"ז פליגי בדר"ש. אלא דכ"ע ס"ל יש מקום לשני זוגות. ואפ"ה לת"ק לא שרי אלא זוג אחד. דבדין הוא אפילו זוג אחד לא. אלא משום דבחול אורחיה דמצוה בהכי. לא חשיב משוי. ומשום בל תוסיף ליכא. אי משום דלאו זמניה. אי משום דכוונה מיהת בעי לעבור שלא בזמנן. משא"כ בשני זוגות. דחד מנייהו ודאי משוי הוי. הכי הו"ל להרב למימר. דהוו מיתרצן פיסקי שפיר. <b>ובלא"ה</b> דבריו תמוהין. דלמאי צריך תרתי. דהיינו לכ"ע לאו זמן תפלין. וקמפלגי בדר"ש. הא אפילו בחדא מהנך. נמי מיתוקמא פלוגתייהו. וק"ל. איברא מיחוורתא. כדשנינן. בשיטתא דשבת זמן תפלין. דניחא טובא.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכן בנו. </b>עמ"ש בס"ד מ"ב פי"ח דשבת: 
+<small>משנה לחם<br><b>לחצר החיצונה </b>סתמו כפירושו. שהעומד בחוץ. נותנו לחברו העומד בחצר. ואע"פ שהיא רה"י גמורה. <b>ותיובתא </b>דתרי גברי רברבי. הט"ז ורש"ל. כמ"ש בס"ד במו"ק סשמ"ט.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ גוונא. נ"ב <b>ולא</b> ניחא לי. לאוקמה ברק רוק תפל. דחזי לעבוריה על גבי כתם. כדאיתא פ"ט דנדה. ודומיא דמי רגלים. דתנן לעיל פ"ט. חדא. דההיא יחידאה הוא דקאמר לה. ותו. אפילו לר"י גופיה. הא לא שמעינן ליה דמחייב אלא במי רגלים ואינך דקתני התם. ולא אמר הכי בכולהו שבעה סממנין דמעבירין על הכתם. גם דוחק עצום הוא לפרש רק. דווקא בשלא אכל ולא טעם עדיין כלום (ועטא"ח סימן שנ"ה לענין צואה) <b>ועפמ"ש</b> לא יקשה ג"כ על פסקו של הטור. שסותר לפסק הלכה. בטהרות פ"ח. וק"ל. ועמ"ש בס"ד במו"ק סימן חר"ג. <b>עוד </b>יש לדקדק. היאך יתחייב על הוצאת רוק בפיו. הא תנן המוציא בפיו פטור. <b>וצ"ל</b> דווקא מידי דלא אורחיה. מה שאין כן ברוק דאורחיה הוא. הו"ל מוציא כדרך המוציאין. <b>וצ"ע </b>מ"ט לא נקט תנא צואה נמי. והו"ל למסתם לא יעמוד אדם בר"ה ויעשה צרכיו ברה"י כו'. דכייל קטנים וגדולים. <b>ולפום</b> מאי דכתיבנא לעיל ניחא. דמשתין דווקא. <b>איברא </b>בש"ע פסק בשני מקומות לאיסור. <b>וצ"ל</b> אליביה. כדשנאי מעיקרא.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>וישתין בר"ה. </b>דמפיק מרה"י לר"ה ואם השתין חייב חטאת עכ"ל רע"ב. 
+<b>וא"ת </b>מי רגלים למאי חזו. הא תנן פ"ט דשבת מי רגלים כדי לכבס פי שבכה או כדי להעביר על הכתם דהוי שיעורא זוטא טובא. ואפי' למאן דמפרש התם בגמרא [שבת דף צ' ע"א] דמ"ר עד מ' יום דווקא (ע"ש בתו') משמע דאין חייבין על ה��צאת כל מי רגלים. מ"מ לא יהו אלא שופכין דברביעית. ושפיר משכחת במשתין שיעור רביעית: 
+<b>אבל </b>ברק איני יודע ליישב. (ואולי בבולע לתוך פיו מלא לוגמיו משקין ופולטן איירי. אלא דכה"ג לא מיקרי רק. והכי נמי משכחת לה במקיא. ואין כל זה במשמע לשון רק) ובגמרא אמתני' דהכא בתרווייהו איתא חייב חטאת: 
+<b>ואולי </b>י"ל כיון דקפיד עליה חשיב אפילו בציר משיעורא. וסתמא כר' יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה. ולא בעי שיעורא ומידי דחזי. (עמ"ש בס"ד רפ"ט דשבת) ואפי' באצולי טינוף לחוד מחייב. כדאי' בגמר' דפ"ק דשבת (דיא"ב): 
+<b>ולפ"ז </b>כולה מתני' ר"י היא. והיינו דתנינן ר"י אומר אף משנתלש רוקו בפיו. דה"ק שר"י אומר אף משנתלש רוקו כו' דהיינו אאצולי טינוף נמי מחייב: 
+<b>ובזה </b>יש סיוע ג"כ לפסקו של הטור כאן דפסק הילכתא כיחידאה. אלא ודאי משום דס"ל דסתמא דמתני' דהיינו בבא דרישא נמי אליבא דר"י סתם לן תנא. והרבה במשנה דוגמתו (עבתי"ט בתרא דביכורים ומ"ש בס"ד שילהי ברכות): 
+<b>א"נ </b>אפילו תימא ככ"ע. ורוק למאי חזי. לכסות בו צואה כל שהו. להתיר לקרות ולהתפלל כנגדה. אך לפירוש זה צ"ל דאינו חייב אלא בצריך לו לרוק לצואה המונחת שאי אפשר לבטלה באופן אחר. שזולת זה אינו עומד לכך ואפי' מצניעו בטלה דעתו. אבל לפירושא קמא שפיר מיתוקמא מתני' כסתמה בכל גוונא: 
+<small>משנה לחם<br><b>נופו </b>נראה כי בלשון חז"ל. שם נוף. מיוחד לסוף הענף וקצהו הנוטה לארץ. להבדילו מן עצם הענף. שהוא מתפשט אם לרוחב האילן. או עולה בזקיפה <b>והכא</b> במאי עסקינן בנוף סמוך לקרקע. ובאמצעית הענפים גבוהים יותר מקומת אדם. באופן שיכולים להלך תחתיהם ולטלטל.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>מטלטלין תחתיו. </b>עבתי"ט שהעתיק לשון הרמב"ם שממלא בדיו ועליו וקושרן בארץ. וכתב עליו ולא הבינותי איך קושרן בארץ. ומתוך כך נכנס לדוחק והחליף המלה באחרת. ואיני יודע מי הכניסו לכך ומה בינה יתרה צריך לזה שקושרן ע"י יתדות תקועין בארץ ובזה א"צ להגיה: 
+
+Mishnah 9
+
+<b>של פטמים. </b>הפ"א פתוח"ה והטי"ת דגושה וכן צמרים והם תוארים על משקל גנבים: 
+<b>שהיה בירושלים. </b>דכרמלית היא. כתב התי"ט ורש"י שפירש שמערבין כולה אלא שלא עירבו היינו לפי פירושו כו'. ודוחק לומר שאם היתה יכולה לערב כולה שלא עירבו. ולהרמב"ם ניחא שאינה יכולה להתערב כולה עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר ולטעמיה להרמב"ם מי ניחא. ליעבד לה שיור דמילתא זוטרתי היא. ומה שהוסיף בתי"ט לומר שלא עירבו כלל. כדי שלא יבואו להוליך במקום שלא עירבו. זהו דבר שא"א לשומעו שהרי בית א' הוי שיור. ובקל היו יכולים להניחו בקצה העיר במקום שלא יהו נכשלין בו. וע"כ הוא דבר בטל. שאם כדבריו ביטלת תורת עירוב מעיר של רבים. אלא ודאי מאי אית לך למימר אליבא דרמב"ם פשיטא כיון שיכולין לערב. באמת עירבו ועשו שיור. ושוק של פטמים באותו שיור היה שדינו ככרמלית. וזהו שאמר הר"מ לפי שהיא של רבים לא היתה מעורבת ר"ל כולה וסמך לו על העיקרים שכבר זכר כך אליבא דרש"י נאמר שעירבו כל המבואות חוץ מאותו שוק. אולי ע"י שכחה. כדאשכחן טובא כה"ג במשנה וגמרא לעיל. וזימנין נמי דמתקלקל העירוב ומיפסיד ולאו אדעתייהו. ודילמא הכי הוה מעשה מעתה אין דוחק לגמרי בפירש"י. ומפ"ה דפסחים אין ראיה דאיכא   למימר דההיא לאחר שנפרצו בה פרצות שתורת ר"ה עליה כמ"ש שם בס"ד. ועמ"ש רפ"ד דר"ה ובמס' מדות: 
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+
+
+Mishnah 12
+
+
+
+Mishnah 13
+
+<b>מחזירין רטייה במקדש. </b>שהוצרך לסלקה שלא תהא חוצצת. דחציצה פוסלת דבעינן ולקח הכהן כפירש"י. ואע"ג דקיי"ל לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה. לא דמי להכא עמ"ש התו' גבי עובדא דיששכר איש כפר ברקאי. ומ"ש בס"ד בביאור אותו מאמר: 
+<b>יבלת. </b>פירש"י יבלת שם דבר לאותו מום ואינו שם תואר כיבלת דקרא. וכתב התי"ט ולא ישתנה משקלו (ר"ל במשנתנו לא ישתנה נקודתו מהתואר שבכתוב) כי נמצא ש"ד ע"ז המשקל כמו אדרת צמרת יבשת עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר אדרת איננו ש"ד. אבל גם הוא שם תואר נקבי לגפן. והשם מזה הענין אדר היקר או אדירות. אולי נתכוין הרב לאדרת שער. וככה יבשת הנה הוא תואר לארץ. והשם מזה הענין <b>יבושת</b>. ואולי גם בלשון המשנה נקרא השם יבולת אחרי שאינו נקוד. ועל משקלו יכולת קטורת: 
+<b>ויותר </b>נאות היה לדרכו של בתי"ט להביא רעיו ממשקל הדגוש גחלת בהרת ודומיהם. אלא שי"ל דשאני הני דלית בהו תואר וא"צ להבדיל ביניהם. כמו שהצטרכנו בגזרה זו הנדרשת. ומי יודע אם לא בא בהם הפת"ח בפ"א הפעל מפני אות גרונית הנמשכת כדי להרחיב עליה: 
+<b>ואמנם </b>נמצאים דגושים גם משאינם בעלי עי"ן גרונית כמו דלקת צמרת. אלא שבהם יש מקום למין הטענה הקודמת. שלא הוצרכו להבדל מבלי המצא התואר בגזרתם משא"כ בגזרת יבלת אחרי נמצא בה התואר. יתכן להבדיל בינו ובין השם: 
+<b>לכן </b>נ"ל שגם בלשון המשנה ישתנה השם ביו"ד השואי"ת. ויהא ע"מ דבלת תאנים עצרת עשרת. ולפ"ז נאמר בקיבוצו (במס' נגעים פ"ו) אף <b>היבלות</b>. היו"ד בשו"א והבית קמוצה. וזה על שני המשקלות. רצוני בין אותן הבאין בפת"ח פ"א הפעל ודגושי העי"ן. ובין הבאין בשו"א ורפויים. כמו שתאמר מן בהרת בהרות שאין הבי"ת סגול"ה אלא בסבת אות גרונית שאחריה. ומן עשרת עשרות ופתחות העי"ן להרחיב על אות הגרון. ככה נאמר בריבוי <b>יבלות</b> מנפרד <b>יבלת.</b> וכן נראה יותר שהשם בזה הענין מן הרפויים. ולא שיהו השם והתואר שוין בקריאתם כדעת התי"ט. וגם הלום ראינו שאותן התוארים פתוח"י פ"א הפעל. ישתנה בהם השם להבדיל ביניהם. מה לנו לילך אחר הזרים רצוני אותן שלא נמצא להם התואר (שאינם מצויים) ואין צריכים להשתנות. ואפילו היה מדרך לשון המקרא שהשם והתואר ישתוו בענין. רגילים חז"ל להפריד ביניהם ולייחד לכל א' שם לעצמו מאותה הטענה שזכר בתי"ט שלשון חכמים לחוד. וכן הוא על הרוב המציאו הלשון המיוחד לצרכם להבדיל בין ההוראות המשותפות באותו ענין בלשון המקרא. ועשו זה בחכמה כדי להקל על התלמידים להכיר מיד הענין הנדרש. וזהו שחידשו משקל תרם וזולתו כאשר כבר זכרתי במקומות מהגהות התפלה בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>יבלת </b>צ"ע האי יבלת היכי דמי. אי בקרבן תמיד ומוסף. וליכא אחריני. בכלי אמאי לא. ואסור. לגמרי משמע. אפילו אם אי אפשר ביד. <b>ושמא</b> בנדרים ובנדבות. ובי"ט קאי. ולמ"ד קרבין בי"ט. א"נ בתמיד ודכוותיה ובדאיכא אחריני מיירי. וקמ"ל דאפ"ה ביד שרי. ולא צריך לאהדורי אאחריני.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>שער. נ"ב (הלא גם הוא אינו ש"ד אלא תואר בלבד).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וזה (ר"ל שהבי"ת נקמצת ברבוי. זה ישתתף בשני המשקלות. אמנם יובדלו בנקוד פ"א הפעל).</small>
+
+Mishnah 14
+
+<b>בגלגל. </b>כתב הרע"ב אבל בשאר בורות אסור משום גזרה כו' ובמקום דליכא למגזר כו' מותר עכ"ל. הכי איתא בגמרא אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא אמר מ"ט גזרו רבנן כו' הכא לא גינה ולא חורבא איכא. ודכוותה אשכחן לאמימר בהמצניע (דצה"א) ועמ"ש בתו' פב"מ (דכט"ב) ד"ה גזרה עיליתא דשישא: 
+
+Mishnah 15
+
+<small>משנה לחם<br><b>שלא לשהות הטומאה</b> עמ"ש בס"ד במו"ק ריש הלכות חנוכה.</small>

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Megillah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,288 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Megillah
+לחם שמים על משנה מגילה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מגילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מימות יהושע. </b>כתב הרע"ב כדי לחלוק כבוד לא"י כו'. לקח זה מהרמב"ם. ועמ"ש בזה בס"ד בביאורי לטא"ח (סי' תרפ"ח): 
+<small>משנה לחם<br><b>כרכין </b>קורין. ע"ד ותעל שועת העיר השמים. קול הקריה הומה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כפרים </b>עיין פרש"י. ומקרא מלא הוא בידינו בשמואל עד כופר הפרזי. מכלל דכפרים בכלל פרזים נינהו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כפרים </b>הפ"א בקמ"ץ. ככתוב נלינה בכפרים. וכך אנו שונין. אע"פ שכבר נמצא גם במשקל אחר. נקוד חיר"ק. ונועדה בכפירים. אינו ברור שיהא שם מקובץ מענין זה. ולפי משקלו יהא הנפרד כפיר. ואינו במציאות. אבל משקל כפרים. אע"פ שגם הוא קשה לגזור ממנו היחיד. כי ידמה א"כ היותו כפר כולו קמוץ. בפלס חכם דבר. מ"מ יש לומר שנקבץ מהנפרד כופר הקודם. ויש לנו דוגמתו. כפרים עם נרדים. מחובר מהנפרד אשכול הכופר. וכן בקרים מן בוקר. בשמים מן בושם. אוהלים מן אוהל ואולם כפר שם הנפרד. אנו קורין הכ"ף בשו"א. והפ"א פתוח"ה. ככתוב וכפר העמוני. יהושע י"ח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>דכשחל י"ג לבני כפרים בשבת. נ"ב (ר"ל בעת שחל כך. ולא נקיטנא לבני כפרים. לומר שזהו זמנם. אלא משום דלא שייך אלא לגבי כפרים. ובדיעבד קאמינא. כדפרישנא יאות בסיפא דלישנא. ובחנם הוקשה לשוני זה לבן אחותי. באמרו דלעולם לא יחול זמן קריאה לבני כפרים א"ל בב' וה'. <b>והא</b> בהדיא אמינא דבאם אירע שלא קראוה כו' שמא הותרה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובאמת </b>אע"פ דבלשון שמא וספק אמרתי. סברא ברורה היא. דהא צריכין שיהו פנוין בי"ד. ואם לא קראו ביום כניסה. מ"ט לא יקראו אפילו בשבת. כיון דגזרה דרבה לא שייכא בהאי גוונא. על כן אני אומר שישו בני מעי. אם ספקות שלכם כך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מקדימין ליה"כ </b>ע"פ רע"ב שכתב והכפרים אינן בקיאין כ"כ לקרות. וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר. והוא פירש"י. <b>ואיכא</b> למידק. היאך יוצאין בני הכפרים ידי חובתן. ע"י אחד מבני העיר. שאינו מחויב בו עכשיו. <b>וצ"ל</b> כיון שבשעת הדחק יוצאין אף בני עיירות. אם מקדימין לקרות ביוהכ"נ. כמו שכתבתי בס"ד במו"ק (סתרפ"ו) דהכי ודאי מסתברא. דלא גרעי בני עיירות מבני כפרים. שהתירו להם להקדים מפני הצורך. <b>ושמא</b> מטעם זה בדיעבד יוצאין בכך. אף שלא לצורך. משו"ה גברא מיחזי חזי. ובר חיובא מיקרי. ומצי מפיק לאחריני. אע"ג דאיהו לא נפיק בהכי האידנא. דלא מיכוין לצאת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכי </b>מתכוין איהו לדידיה נמי. משמע לי דנפיק בהכי בדיעבד כדכתיבנא. ואית ליה מיהדר מיקרי בי"ד בלא ברכה. הכי חזי לן בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואיברא </b>הר"ן ז"ל כתב. דמשמע ליה דאחד מבני העיר אינו פוטרן לבני כפרים. משום דהו"ל שאינו מחויב בדבר. והכי איתא בהדיא בירושלמי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואף </b>לפ"ז יכולני ליישב פירש"י ז"ל. דהא מיהא בעונים אחריו מה שהוא אומר. סגי. דודאי לא עדיפא מהלל ובה"מ דאורייתא. דאשה. וקטן מוציאין לגדול כה"ג. כ"ש למ"מ דרבנן. ועמ"ש בס"ד במו"ק (א"ח סקפ"ט) וזה פשוט ומספיק שלא לדחות דברי רש"י. <b>אלא</b> שיש לעיין איזה צורך הכריחו לרש"י ז"ל. לפרש שהכפרים צריכין לאחד מבני העיר שיקראנה להם. כי לענ"ד נראה שא"צ לומר כן. ואפילו תימא שגם הם בקיאין לקרותה. מ"מ מוכרחים לבוא לעיר. כשמקדימין לקרותה שלא בזמנה. משום דקיי"ל מגלה שלא בזמנה. בעשרה. ובכפרים לא שכיחי בי עשרה טובא (דאי אית בהו עשרה בטלנים. הרי דינן כעיר גדולה) ולכן אחר שהתירו להם להקדים. נדחו ליום הכניסה. דאתו בלא"ה למיקרי בספרא. <b>והיינו</b> נמי. משום דאין קורין בתורה בפחות מעשרה. על כן באין לעיר ביום הכניסה לעולם. ולא משום חסרון בקיאות. וזה ברור לע"ד. באופן שאין הכרח כלל. לומר שצריכין דווקא שיקראנה להם אחד מבני העיר. אלא הן מתקבצין בעיר למנין עשרה. לפי שאינן מצויין הרבה ביחד בכפרים כאמור. <b>ובודאי</b> אף בני העיר מצטרפין עמהם לעשרה. דמשום פרסומי מילתא בעלמא. בעינן כנופי בי עשרה. <b>והשתא</b> לא מוכח מידי מהכא. אי מקרי כה"ג שאינו מחויב בדבר. ולא נחתינן להך ספיקא. דמשמע דתלמודא דידן לא ס"ל הכי. מדשתיק מנה, <b>ושמע</b> מנה חדא. וחדת היא במתניתין. דהכין הילכתא. שלא בזמנה ודאי צריך לאהדורי אבי עשרה. כדאיתא בגמרא. ורמיז לה רבי נמי. כדפרישנא טובא דכוותה בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מה </b>שתפס בתי"ט על לשון הרע"ב. במ"ש כדי שיהו פנויין. דלא קאי במסקנא. <b>לא </b>הבינותי. כי היכן מצא כלשון הזה בגמרא. וכדי שיהיו פנויין. הכי נמי משמע. דתקנתא דכפרים היא. מפני שמספקן. וצריך א"כ שיהו פנויין. וק"ל אין להאריך.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>חל להיות בע"ש עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום. </b>כתב הרע"ב שאין קריאת מגילה בשבת גזרה שמא יטלנה בידו ויעבירנה דהכל חייבין בקריאת המגלה ואין הכל בקיאין כדאיתא בגמרא. וקשיא לי א"כ למה קורין בס"ת בשבת. וניחא לי במ"ש הטור דהקור' הפרשה צריך לסדר אותה תחלה כו' ואם כן כל הקוראין בקיאין. עכ"ל בתי"ט: 
+<b>ומלבד </b>שתירוצו זה דחוק ואינו מתקבל כלל. וכ"ש למנהגינו שמקרין את מי שיודע כמי שאינו יודע שהוא שקר במ"כ (והלואי שיהו מיעוטא דמיעוטא מהחזנים וש"ץ בקיאין בדורינו זה. ואולי יאמר הרב בזה שתקנתם קלקלתם. שאחר שאין חוששין לדקדק בקריאתם. שוב אין לגזור שמא יעבירו ברשות הרבים. א"כ לא העלה תשובה לטענתו. וחזרה הקושיא למקומה למה חששו במגילה יותר. אלא שגם זה הבל. שלעולם תקנת חז"ל עומדת וקיימת. אף אם בטל הטעם שמחמתו גזרו ותקנו. אין בידינו לבטלו. והגע בעצמך הרי שאין לנו ר"ה גמור. ואעפ"כ אסור): 
+<b>נ"ל </b>שאינו עולה יפה. דאדרבה כיון דבמגילה אין הכל בקיאין ולא רגילין בה כלל. כמו בס"ת שיותר הכל בקיאין בה קצת מיהא. א"כ פשיטא שצריך לסדר אותה תחלה. כדי שיהא בקי לקרותה כהוגן: 
+<b>ואין </b>לומר דמגילה שאני שאין מדקדקין בטעיותיה כדאיתא בירושלמי. א"כ כ"ש תמה על עצמך מהו הבקיאות שגזרו בעבורו. אלא ודאי אף שיצא בדיעבד. מכל מקום לכתחלה צריך לקרותה כתיקונה ובטעמיה כמו בס"ת. (ואפשר גם בס"ת אינה מעכבת קריאת טעות כגון חילוף יהודים ביהודיים וק"ל. אע"פ שכמדומני כבר כתבתי פנים להפך) וא"כ הדבר פשוט דבעיא סידור: 
+<b>אבל </b>אני אומר ליישב באופן אחר דבקריאת התורה ליכא למיגזר. כיון שאינה אלא בעשרה ולציבור זריזין מסורה. אבל קריאת מגילה בזמנה. דאפילו ביחיד שפיר דמי. ולכל מסורה. שייך למיגזר:   
+<b>ועוד </b>מפני נשים שחייבות בה ג"כ. והן קלות הדעת. ודוק דהיינו דאמרינן הכל חייבין בקריאתה. שהוא ודאי יתור לשון לכאורה. ולפירושינו מדוקדק מאד ונכון. והטעם אמת בלי פקפוק: 
+<b>ויש </b>להרוויח וללמוד מתירוצי זה דבר חדש. הילכתא למשיחא בזמן שישראל שרויין על אדמתן. דכשחל י"ג לבני כפרים בשבת. כיון שאין קורין אותה אלא בעשרה. יכולין לקרותה בשבת. כיון שאינה מסורה ליחיד לכל איש בביתו. הדר הויא לה כקריאת התורה. וכערבה דלשלוחי ב"ד מסו��ה [סוכה ד' מ"ג ע"ב]. ומתני' תקנתא דכפרים אשמעינן אבל אם אירע שלא קראוה ביום כניסה שלהם שמא הותרה להם ודוק היטב: 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב מ"מ אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת וסעודת פורים כו' ולכ"ע אין עושין אותה בשבת עכ"ל. עיין בספר עיבור שנים הנקרא תיקון יששכר: 
+<small>משנה לחם<br><b>ומוקפין בו ביום</b> בגמרא אמרו הטעם. מה כל שנה אין מוקפין קודמין לעיירות כו'. וכתב תי"ט ולא ידעתי מי הכריע להר"ן לתת טעם אחר. שבו קריאה לרוב העולם ע"כ. <b>ולענ"ד</b> פשוט שהוצרך לכך. דאי לאו האי טעמא. דילמא נימא מה כל שנה זמנו של זה לא זמנו של זה. וידחו א"כ גם עיירות. או יקדימו מוקפין. ומה ראית. אלא על כרחך. משום דהכי מסתברא. מוטב ידחו מוקפין לבדם. וכיון דאידחו. אוקמינהו איום קריאה לרוב העולם.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>והקהל. </b>פירש הרע"ב וחייבים להביא טפם ובשבת א"א וכ"כ רש"י. וטעמא אף על גב דנושא חי פטור כו'. ועוד שאם הוא קטן שאינו נוטל א' ומניח א' אפשר דחייב. וטף לא באו אלא ליתן שכר למביאיהן. וא"כ אפילו הוא קטן מאד יש שכר למביאיו ומביאין אותו עכ"ל בתי"ט: 
+<b>והנה </b>מ"ש בקטן שאינו נוטל ומניח דאפשר דחייב. כבר כתבתי דליתא. עיין פי"ח דשבת מה שכתבתי שם: 
+<b>ומש"ע </b>ואפי' קטן כמות שהוא יש שכר למביאי'. הא נמי לא נהירא ולא ברירא כלל, וטפי משמע דליכא מצוה אלא בקטנים שהגיעו לחינוך: 
+<b>הגהה </b>(ואין לטעון א"כ מהו ששאלו טף למה באין. תיפוק ליה לחנכן כמו בכל המצות. שאין זה כלום דלא שייך חינוך אלא במצוה עצמה. וכאן אין ההליכה גופה מצוה כראיית פנים בעזרה. שכל עיקר מצוה זו לשמוע משנה תורה. ומאחר שאין בהם דעת לשמוע. אין בהליכתם מצוה. וחינוך זה למה.: 
+<b>ועוד </b>לא מצינו חיוב מצוה בקטנים מן התורה. וכל חינוך מצוה שבקטנים. מדבריהם הוא בכל מקום. ולזה יפה שאל טף למה באין. ר"ל למה הזהירה תורה להביא. ותורה לא ציוותה על החינוך בחיוב מיוחד. אלא ע"כ ליתן שכר למביאין הוא. וזה אמת וברור: 
+<b>והשתא </b>מצינן למימר דבאמת בלא"ה שייך בהקהל חינוך. והיתה השאלה למה הצריכה תורה להביאן להזהיר על כך. ולעולם לא חייבה תורה ולא חכמים בהבאת קטני קטנים. ליתן עליהם שכר למביאין. אלא כקטנים דראייה. ושקלי אגרא עלייהו. כיון דלא מצו אזלי לחודייהו. אבל לא מסתבר לגמרי להביא העוללים ויונקי שדים לעזרה מפני הכבוד וק"ל. ואת מי יורה דעה יבין שמועה. גמולי מחלב עתיקי משדים. וגנאי הוא בלי ספק מה שאינו מהצורך לבאר. על כן אין דעתי מקבלת זה: 
+<b>וכן </b>יש להוכיח מדהשיב רבי תחת ב"ה. (רפ"ק דחגיגה) [ד' ו' ע"א] משמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו. וליקשי ר' לנפשיה ולב"ה מי ניחא. תינח בראייה דפטור. בהקהל מאי איכא למימר אמאי איפטר ליה. שלא העלתו חנה עד מלאת לו שתי שנים: 
+<b>אע"פ </b>שאם תעמוד למנין אי אפשר שלא חלה בהם שנת השמטה. אליבא דר"י דס"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. דסוגיא דגמרא דפ"ק דע"ז דייק כוותיה. וכן פסקו התו' בר"ה [ד' ט' ע"א ד"ה ולאפוקי] ושם במס' ע"ז [ד' ט' ע"ב ד"ה האי]. דוק ותשכח מכוון לשנת השמטה. שהרי עלי נמנה לשופט שנת תת"ל לאלף הג'. צא מהן תמ"ח שנים שעברו מהן במצרים. ובמדבר ארבעים. וי"ד שכבשו וחלקו. סך תק"ב שנה שלא מנו שמטין. ומשנת תק"ג התחילו למנות. נשארו שכ"ח לתשלום תת"ל. עשה מהם שמטות. ש' שנים הן שש יובלות. שקול שית שני שדי אפרטי. וכ"ח כלים בשמטו'. נמצאת שנת תת"ל ששית לשבוע. ובו בפרק נפקדה חנה. וילדה בפסח לתקופות הימים. וראוי היה להעלותו בחג. במוצאי שמטה. שהיו לשמואל שנה ומחצה:   
+<b>ואפיל�� </b>תאמר עלי שנתמנה בשנת תת"ל. קדם לפקידת חנה שנה. לא היה פחות מבן חצי שנה דוק היטב ותמצא: 
+<b>ואם </b>היה יכול להתברר שעמד עלי בתחלת שנת תת"ל. היה קשה אליבא דרבנן. דסברי שנת חמשים אתה מונה ולא חמשים וא'. ובזה אין אנו צריכין לכל הטורח. שהחשבון פשוט ששנת תת"ל היא שנת השמטה: 
+<b>ובאמת </b>שכן הוא הדבר שהרי בר"ה נפקדה חנה [ר"ה ד' י"א ע"א]. ובו ביום נמנה עלי. כדברי התו' [ד' ה' ע"ב ד"ה ומי] בתענית ורש"י בנזיר (דה"א): 
+<b>ואין </b>לדקדק מלשונו שם שמנכה שנה לעיבורו. דעל כרחין הך פקידה שתתעבר. כך נגזר עליה בר"ה. לא שנפקדה מיד. דמנא ליה לרש"י הא. ואדרבה הנך פקידות שוות נינהו וגמרן מהדדי. וכמו שבפסח נולד יצחק. הכי נמי משמע קרא דלתקופות הימים. דאפרוס הפסח קאי: 
+<b>ולא </b>בא שם רש"י אלא לכוין החשבון. על ידי שצריך עכ"פ לנכות שנה לעיבורו. דלא קחשיב לה. כיון דאינה שלמה. ולא שנולד בסופה. וא"כ שנה ראשונה שלו תת"ל. והיא שנת השמטה לרבנן. ובסופה היה לשמואל כששה חדשים: 
+<b>אלא </b>שעדיין יש מקום למתעקש שאין הכרח לדעת הנז'. ואולי יאמר שקיבל נשיאותו באמצע השנה לבריאת העולם. או בסופה שהוא זמן הקהל. לכן בקשנו חשבונות רבים. דאם כן פשיטא דתיקשי עליה דר"י. דסוגייא כוותיה אזלא. במה נפטרו חנה ושמואל מהקהל. ועל כרחך הו"ל לרבי לאסוקי אדעתיה. דשאני שמואל דמשום מפנקותא יתירתא. איפטר ליה אפילו מהקהל. וכ"ש מראייה ולא תידוק מדי: 
+<b>אע"כ </b>פשיטא ליה לר' נמי דגמרינן ראייה ראייה מהקהל. לענין זה דלא מיחייבי קטנים. אלא דומיא דראייה. ור"ל שלא מג"ש גמורה. אלא כאסמכתא. וקצת נראה כן מסוגיית הירושלמי אף שאין כן דעת התו': 
+<b>אי נמי </b>קטנים הללו. שבראייה הן חייבים רק מדבריהם. בהקהל חייבין מן התורה. כנלע"ד דברים ברורים ומוכרחים <b>ע"כ הגה"ה</b>): דומיא דראייה דליתא לחיובא גבי קטנים. אלא בקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות. וכה"ג בשבת שרי אפילו לכתחלה. ותיובתא כלפי שנאיה דרש"י ז"ל : 
+<b>ועוד </b>לפי מה שכתבתי בס"ד בפ' מפנין. דליכא חיוב חטאת בקטן כל שהוא בן שמונה. ואפילו הוא חולה ליכא אלא איסורא דרבנן. ואין נראה שמפני זה ידחו זמן הקהל. וגם אפילו היה מצוה אף בקטנים מאד כדבריו ז"ל. אחר שאפשר להם לקיים המצוה בגדולים קצת. ולהניח בבית הטף הקטן מאד. למה נדחה המצוה מעיקר זמנה ונחמיצנה. ולכן נראה שטעמו של הירושלמי עיקר: 
+<b>אלא פריעה ופרימה. </b>כתב בתי"ט אבל לענין וטמא טמא יקרא שוים הן כו'. וז"ש התו' פ"ק דמ"ק דבימי חלוטו צריך פריעה ופרימה וטמא טמא יקרא לפום ריהטא כתבו כן עכ"ל: 
+<b>ובמחילת </b>כבודו לא כן הוא. אך בדיוק כתבו כך כנראה שם והאמת אתם. ואיהו ז"ל הוא דלא דק בהא. דמה צריך המוסגר לכך. והלא כל עיקר שהצריכו הכתוב לזה הוא. כדי שיהו טהורים פורשים ממנו. כדאיתא במ"ק (דה"א) שטומאה קוראה ואומרת פרוש: 
+<b>ומטעם </b>זה נתרבו כל הטמאים לקריאה זו. להודיע לבני אדם שיזהרו מלהטמא בהם: 
+<b>וא"כ </b>ודאי דבר זה בטל הוא לומר שאף המוסג' טעון קריאה זו. שהרי הוא סגור ומובדל ומופרש בלא"ה. וזה ברור שאין כאן מקום לקריא' כלל אצל המוסגר. לא לבד שאי אפשר לומר שחייב בה. שזה טעות מוחלט כמו שביארנו בס"ד: 
+<b>אלא </b>אפילו רשות נמי לא הוי. רצוני אע"ג דאמרינן נמי [שם ד' ה' ע"א] שיש לו להודיע צערו. כדי שרבים יבקשו עליו רחמים. אפ"ה במוסגר. הא נמי לא שייך לגמרי. כי איך יקרא ויודיע שכבר הוא טמא. ועדיין לא הוחלט לטומאה. ואינו נקרא טמא עד שיטמאנו הכהן. בפה דווקא. ככתוב טמא יטמאנו וכ"ה בת"כ. וכל ימי הסגירו אעפ"י שמטמא. מכל מקום אין טומאתו מוחלטת. ואין לו להחליט טומאתו מעצמו. משום אל יפתח אדם פה כו'. וכאותה ששנינו בנגעים [פ' י"ב משנה ה']. אע"פ שהוא חכם כו'. אל יגזור ויאמר נגע נראה לי. ע"ש. וכן הוא כאן כנ"ל ברור בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>איזו היא עיר גדולה. כל שיש בה עשרה בטלנים </b>נ"ל ברור. דהיינו טעמא דמילתא. דכיון דאיכא בי עשרה בבי כנישתא. דלא אתו למתא לגמרי. א"כ בהני מיהת לא שייך טעמא דדחיית כפרים ליום הכניסה (עמש"ל מ"א) ופשיטא דאינהו קרו לה בי"ד. בעיקר זמנה. דכל בי עשרה. צבורא מיקרי. ומהיכא תיתי לידחו. <b>ולדידהו </b>גופייהו. ה"נ דלא אצטריך תנא לאשמועינן מידי. דמאן אפקינהו מפרזים דכתיבי במגלה. ומסתברא דבעשרה סגי. ואי לאו הכי. מאי שיעורייהו. ותפסת מרובה לא תפסת. להכי אוקמינהו אשיעור חבר עיר. <b>אלא </b>כי אצטריכא ליה. משום הנך שאר בני כפרים. דאע"ג דאכתי חקלאי נינהו. ודיקולא מצוארייהו לא נחית. להספיק לבני כרכים. קמ"ל דמ"מ כולהו גרירי בתרייהו די' בטלנין דתו לא מהני להו טעם שיהו פנויין צרכי כרכין. <b>ולא</b> אכפת לן לגמרי בתקנתא דהני ודהני. אפילו שיהו שאר בני הכפר שאינן בטלנין מרובין. אין הולכין בו אחר הרוב. אלא הרוב נמשך אחר המעוט. <b>והטעם</b> לפי שזמן אחד תקנו להם. וזמנו של זה אינו זמנו של זה. על כן אי אפשר שיקראוהו במקום אחד בשני פרקים. דוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בחיוב מיוחד ואפילו אם תמצא לומר דמצות חינוך מן התורה. מכל מקום ודאי ליכא חיובא דחנוך. אלא בבן חמש או בן   שש בכל המצות המעשיות. עמ"ש בס"ד במגדל (ברכת גבעון תעלה ג') ומו"ק א"ח (סי"ז).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ זה. ואפילו ממצות המעשיות. פטור הקטן הצריך לאמו. <b>ולא</b> קיי"ל כשמאי דספ"ב דסוכה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומותרין בהספד ותענית </b>עיין בגמרא שילהי פ"ב דתענית. ובמ"ש בס"ד במו"ק ר"ס תרפ"ו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אבל </b>י"ד וט"ו אסורין בהסו"ת. לבני כרכין ועיירות בשניהם. כדאיתא בגמרא. <b>מ"מ</b> דיני אבלות נוהגין בהם. עמ"ש שילהי מ"ק.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>אלא קרבן</b> ע"פ רע"ב. <b>וה"ה</b> לענין ביאת מים חיים זה וזה שוין.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולאו </b>שיורא הוא. כיון דטומאתן שוה. הכי נמי טהרתן. וחדא מילתא היא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ בעזה"י נ"ב <b>ולא</b> שיורא הוא. דבחד קרא כתיבי. ונקט תנא לרישיה דקרא. וכמו שצ"ל לענין עטיה על שפם. כמ"ש תי"ט. <b>מיהו</b> איכא למידק. דהא לענין שילוח נמי שוין. ואמאי שביק ליה תלמודא. מאי שייר דהאי שייר. <b>וי"ל</b> דשייר נמי תשמיש המטה. ומתניתין דלא כר"י. ולא כרבי. ולא כר"ח. אלא כריבר"י. דס"ל מוחלט נמי אסור בתש"ה.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>אף הספרים כו' אלא יוונית </b>אין מגלה בכלל זה. <b>ע"ל</b> רפ"ב. <b>וכן</b> אינה שוה להם לטמא את הידים. עמ"ש בפ"ד דידים בס"ד.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>עפ"א </b>דיומא. ופ"ב דמכות מ"ו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>פר הבא על כל המצות </b>שזדונן כרת ושגגתן חטאת.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>עייין </b>קונטרס בב"ה פ"ד.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>היה כותבה. </b>בירושלמי דייק ממתני' דמלאכה בפורים שריא. ודחי ומוקים לה בי"ד לבני כרכים.: 
+<b>והוא </b>פלא לכאורה. דמאי שיאטייהו דבני כרכי'. לקרות המגילה בי"ד. לצאת בה י"ח הא אינהו בני ט"ו נינהו. ומאי קמ"ל במתני' דיצא: 
+<b>ואין </b>לומר דמיירי בי"ד שחל בע"ש. דמוקפין נמי קרו בי"ד. חדא דאי הכי מעייל נפשיה בפלוגתא. דהאיכא ר' יוסי דנימוקו עמו. דס"ל כרכין נדחין ליום הכניסה. ותו דאי קרו בי"ד הא ודאי איתסרו להו נמי במלאכה. כיון דהשתא ע"ש זמנם הוא. דיום קריאה נאסר במלאכה: 
+<b>גם </b>אין לומר דאיירי בבן כרך שהלך לעיר וקרא עמהן. דהיכי דמי אי דעתיד לחזור. הרי קוראה כמקומו. ומה לו לקרותה עם בני העיירות. ואי דאין עתיד לחזור בו ביום. דע"כ בעי למקרי עמהם בי"ד. משום דפרוז בן יומו קרוי פרוז. א"כ הרי הוא כפרוז לכל דבריו. וצריך לנהוג בו י"ט בי"ד. לענין עשיית מלאכה נמי. אי אית' דאסירא. כמו שנוהג בקריאת המגילה. דהאידנא פרוז הוא לא מוקף. זה פשוט מאד. (וכמו שבן א"י הנמצא בח"ל בי"ט שני של גליות. ואין דעתו לחזור שנאסר במלאכה כמותם) [פסחי' ד' כ"א ע"א]: 
+<b>ועוד </b>אי איתא דבהכי עסקינן. מאי איריא דדחיק לאוקמה למתני' בהני גווני דאמרן. דהיינו בנדחה מיומו. או ממקומו. דלא שכיתי כולי האי. ואיכפל תנא לאשמועינן כה"ג סתמא. טפי הו"ל לאוקמה בבני כפרים דמקדמי טובא. ואינהו ודאי לא אתסור במלאכה דהכי מסתברא טפי. ומאי דוחקיה דהירושלמי: 
+<b>אלא </b>ודאי צ"ל א' משתים. אי בעית אימא אפי' בני כפרים נמי מיתסרי במלאכה ביומייהו. ואי נמי לא מיתסרי. כיון דלא קביעי ושכיחי. בהו לא קמיירי. א"כ כל שכן שלא נתכוין לדרכים הללו שזכרנו: 
+<b>אבל </b>תדע באמת מן השמים זכו לי במציאה. וד"ת עניים במקומם. ועשירים שלא במקומן. דאזדא לטעמיה דאיתא בירושלמי ריש שקלים. במקום שנהגו לקרותה בשני ימים קורין. וס"ל דמיירי במקום שנהגו. ובבני כרכים עסקינן. וכיון דנהגו חיובא רמי עלייהו. דלהכי איצטריך תנא דידן לאשמועינן אם יצא וק"ל: 
+<b>גם </b>צ"ל דס"ל כשינויא קמא דגמרא דילן. דאפי' תימא מלאכה נמי קבילו עלייהו. הני מילי ביומיה אבל לא ליאסר בשניהם. ותלמודין לא צריך להך אוקמתא. דמסיק מלאכה לא קבילו עלייהו אפילו ביומיה: 
+<b>ועוד </b>נראה דאפי' להאיבעית אימא דלעולם נהוג. אפ"ה הא ודאי לא גרע מנטיעה של שמחה. והך כתיבה נמי דשמחה היא. וגם בלא"ה מסתברא דכתיבה כי הך שריא. אפילו למאי דנהוג איסור במלאכה. משום שהיא לצורך היום. דאפילו במועד איכא מרבוותא דשרו כה"ג. והרי בע"פ ובט"ב. כל כתיבה מותרת. אף שהמלאכה אסורה בהם: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ כמותם. נ"ב והכי איתא נמי בהדיא בגמרא ספ"ק דתענית. דבני חמיסר וקרו בארביסר. אסורין כבני ארביסר בתענית. וה"ה למלאכה. למאן דלא מפליג בינייהו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>טפי. וכדמוכח נמי ממתניתין דאע"פ שאמרו מקדימין. מותרין בהסו"ת. כל שכן במלאכה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>קורין (והכי איתא נמי במסכת פרק בתרא (הלכה ח) <b>ונראה</b> שהיה קורין אותה בברכה. מדאצטריך לאשמועינן. דהא אי בעי למקרי כולא שתא. מי לא קרי. וכן מוכח לישנא דיצא דתנן. ומסייעא למ"ד מברכין על המנהג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אם כיון לבו. יצא </b>קמ"ל אע"ג דקרי לה פסוקא פסוקא. ומפסיק בכתיבה או בדרשה והגהה. בנתיים.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הכל כשרין. </b>כתב הרע"ב לאתויי נשים. עיין בגמרא (דד"א) תו' ד"ה נשים חייבות במ"מ. וברא"ש שם ומ"ש בס"ד: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולמוספין. </b>דכתיב דבר יום ביומו. נדפס בתי"ט זה"ל וצ"ע דתיפוק ליה מביום צותו עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>דלק"מ ולטעמיה לידוק אמתני' אמאי תני למוספין כלל. דהא קרבן הן. וכל עבודות הקרבנות כבר שנויות במשנתינו בסמוך. דמשו"ה לא תני נמי תמידין לדעתי. עמ"ש בס"ד בשלהי פרקין: 
+<b>אלא </b>הכי פירושו דודאי משום שמצותן ביום. לא איצטריך למיתני מוספין כדפי'. דלהא אין הכי נמי דלא בעינן קרא אחרינא. דמביום צותו נפקא לכל הקרבנות [זבחים ד' צ"ח ע"א]. אלא דסד"א דיש להם זמן מיוחד ביום. ר"ל דווק' לאחר התמיד וקודם לו פסול. משו"ה איצטריכא ליה לאשמועינן. דאף הן כשרים כל היום. ולהכי מיבעי ליה קרא יתירא. לאורויי דמצותן כל היום ונכון דוק: 
+<b>ואפי' </b>אי אתיא מתני' כר' יהודא [ברכות ד' כ"ו ע"א]. דקרבן מוסף אינו קרב אלא עד שבע שעות. וכמ"ש לקמן בעזה"י. שפיר מיתני ליה לתנא שמצותן כל היום. כיון שהתחיל משהאיר המזרח. ונמשך עד רובו של יום: 
+<b>ובד"ה ולמוספין. </b>כתב תי"ט בשם הר"ן ותמידין לא תני. דשל שחר זמנו עד ד' שעות או עד חצות. ושל בין הערבים ליתיה אלא מז' ולמעלה עכ"ל: 
+<b>כבר </b>זכרתי למעלה שנ"ל מטעם אחר לא שנה תמידין. לפי שלא הוצרכו לכך. אחר ששונה כאן כל עבודות הקרבנות. ואפילו היתה מצותן כל היום לא היה שונאן. אבל משום שאין מצותן נמשכת עד תשלום כל היום. לא היה נמנע התנא: 
+<b>ותדע </b>דלא חייש תנא להכי. דהא משמע פ' ת"ה דהלכה כר"י בשל מוספין עד ז' שעות ותו לא. דאין מוסף קרב אחר ז'. ותנן בבחירתא כוותיה. ואפ"ה תנן הכא ולמוספין. אלא כמו שפירשנו למעלה דכל היום. משמע מתחלת יום. תיכף משהאיר היום אפילו קודם הנץ החמה. ולאפוקי נמי לילה דלא. דמתניתין לא אתיא לאשמועינן. אלא דמעמוד השחר יום הוא. לכל הדברים שמצותן תלויה ביום דווקא. ומהמשך הזמן לא קמיירי. דאיכא טובא דאין מצותן כל היום כולו. אע"פ שמצותן ביום. כגון תמיד עד ד' שעות [ברכות ד' כ"ו ע"ב]. והרי פסח שאין מצותו אלא בין הערבים: 
+<b>וא"כ </b>היכי קתני זה הכלל כו'. והא לאו כללא הוא וצ"ל דאין למדין מן הכללות. ולדידן ניחא דפסח נמי כשר כל זמן שהוא יום. ואפי' שקעה חמה. כל שלא הגיע צאת הכוכבים: 
+<small>משנה לחם<br><b>בסם </b>פריש רע"ב שורש עשב. לקח זה מפירוש הר"מ. <b>אבל</b> לפירש"י ד"ה הוא. ממיני המחצבים. ואין לו עקר ושורש בעשבים. כי הוא נמצא במוצאי המתכות. וכן הקנקנתום. <b>ותי"ט </b>הרכיב שני הפירושים. ולא דק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ותו לא (ר"ל דנקרא פושע) שאין מוסף קרב אחר שבע שעות (כצ"ל) ותנן בבחירתא. נמחק כדמוכח ר"פ תמיד נשחט. ומהתם שמעינן ודאי דהלכה כר"י בזמן הקרבת מוספין. לא כרבנן דפליגי דס"ל דקרבי כל היום. ואפ"ה כו'.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל הלילה כשר לקצירת העומר. </b>עמ"ש בס"ד בתשו': 
+<b>זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. </b>לאתויי סידור שני בזיכין גמרא ונראה לו דשייר נמי משיחה שבעה וריבוי דחינוך כ"ג. שאינן כשרין אלא ביום. כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' כלי המקדש: 
+<b>דבר שמצותו בלילה. </b>לאתויי אכילת פסחים. ושייר נמי קריאת מגילה וק"ש דלילה כך נ"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ בתשו'. והוא הדין לספירת העומר. דכשרה כל הלילה. עא"ח (סתפ"ח).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ המקדש. <b>וא"כ</b>. תו דבר שמצותו ביום. נסוך המים בחג. אבל אינו כשר כל היום. שאין מנסכין המים. אלא בתמיד של שחר. <b>גם</b> מעשי פרה אינן אלא ביום. ובכלל הקרבנות היא. דחטאת קרייה רחמנא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ נ"ל. נ"ב <b>אע"ג</b> דאיכא למימר דשיירינהו משום דבק"ש פליגי בה. ובפלוגתא לא קמיירי. ומגלה דלילה. משמע לקצת רבוותא דאין עיקר מצותה אלא ביום. כמ"ש התו' וכן נראה ג"כ מממשנתנו. דנקטה ביום. ודלילה שבקה. <b>אפ"ה</b> שפיר אתו בזה הכלל. כיון דרבנן נמי כר"ג ס"ל בק"ש מדאורייתא. ומגלה נמי מיהת רבנן רמו חיובא אף בלילה. <b>וניחא</b> בהכי. דלא תיקשי מאי שייר דהאי שייר. <b>תדע</b> דאל"ה. אכילת פסחים נמי לאו שיורא הוא. דמדרבנן ודאי אין הפסח נאכל אלא עד חצות לכ"ע. כמ"ש ריש ברכות. <b>ואפשר </b>לומר. משום דשייר נמי ספירת העומר. כמש"ל. ואיברא הפוסקים מיפלג פליגי בה נמי. <b>ותו</b> שייר מצות ראיית פנים בעזרה. עמ"ש ריש חגיגה ס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואיכא </b>תו דבר שמצותו בלילה. נסכים. וכן מלוי המים דנסוך בחג. ומלוי וקדוש מי חטאת. וכשרים כל הלילה.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בני העיר שמכרו. </b>עמ"ש בס"ד בביאורי לטא"ח (סי' קנ"ג). שם הארכתי במה שנוגע להבנת משנה זו ושלאחריה: 
+<b>בדמיו. </b>כתב תי"ט אע"ג דרחובה לשון נקבה. ואפשר דרחובה קרינן במפיק עכ"ל: 
+<b>וכן </b>עיקר שקריאת התיבה במפיק. והסיפא מוכחת דקאמר לא יקחו את הרחוב ולא הרחובה. ולא נמצא משקל זה בעברי רצוני שלא יתכן לנו לגזור מן החמור חמורה כמו שלא יתכן לגזור הזכר מן הנקבה ולא נאמר בכזה דבורה דבור ודוק. אלא שלחז"ל היתה רשות נתונה מן [השמים] כמ"ש כמה פעמי' אין לך אלא כמו שאמ' הבו דלא להוסיף. אף שימצא דוגמתו בלשון חכמי' כאמרם <b>חמורה</b>. מ"מ בזאת הגזרה לא ימצא שם דבר נקבי פשוט בלי כינוי. בחול"ם עי"ן השורש רק בק"ח כמ"ש <b>רחבה</b> שאחורי הבתים. ולא אמר בשום מקום <b>רחובה</b>. וגם הגורס בדמיה אינה שונה אלא במפיק וכבר נודע כללו של הראב"ע כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. ואף שהונח שם נקבי מיוחד בסימן ה"א הנקבה. אין בכך כלום. ואולי אינו סימן נקבה. אלא למשך כמצוי במקומות הרבה. וע"כ מאן דתני הכי או הכי לא משתבש: 
+<small>משנה לחם<br><b>א"כ אף לא מעיר גדולה כו'. </b>עתי"ט לשון גמרא. עד ולא משכחת מכירה בבה"כ. <b>כלומר</b> משום דשל עיר קטנה. לא יספיק לעיר גדולה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועוד אר"י </b>יל"פ אמתניתין דריש פרקין קאי. דקאמר חדא לחומרא. אין מוכרין של רבים ליחיד. אלא משום דתו' גרסי בההיא ר"מ. משו"ה כתבו מ"ש.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>בחנוכה בנשיאים</b> עתי"ט. ומקרא מלא הוא בידינו. שנתחנך בו הבית בשניה. כמ"ש בס"ד במו"ק סתר"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתעניות </b>ע"ל מ"ד בתי"ט משמא דגמרא. דבתעניות שעל דברי הבצרות והצרות. ליכא קריאה בשחרית. <b>ומהתם</b> נשמע דהיכא דקרו בתענית שחרית. אין מפסיקין. אלא קורין כסדרן. ובמנחה מענין התענית. <b>ומזה </b>אני תמה על מנהגנו שקורין בכל התעניות שחרית ומנחה ויחל. ולדעתי אינו נכון בשום פנים לדחות פרשת השבוע שחרית. האידנא דקרינן ולא מעיינינן במילי דמתא בבי כנישתא.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>קראה אחד. </b>בציבור . נראה לי ואיצטריך למיתנייה לאשמועינן דיצא הוא. והשומעים ממנו. דהו"א במגילה לא יצא השומע. דהא מברכינן על מקרא מגילה: 
+<b>אף </b>על גב דבתורה דווק' א' קורא וכל העם שומעין הכא סד"א דבעינן מצות קריאה דווקא. וכל א' צריך לקרותה לעצמו. ולא סגי בשמיעה. משום פרסומי ניסא. קמ"ל. ולא זו אף זו קתני: 
+<b>אי </b>נמי מילתא אגב אורחה קמ"ל. (והך תנא סתמא בי"ד קאי. בזמן עיקר מצותה) דבזמנה אפי' ביחיד כרב. ואף רב אסי מודה לו. דבדיעבד מיהא כי ליכא עשרה שפיר דמי. וליכא מילתא בגמרא. דלא רמזה רבי במתניתין. דאשמעינן הכא דבדיעבד מיהת יצא. אם קראה אפי' היחיד לבדו: 
+<b>והשתא </b>תרי מילי נינהו. דקראה א'. לא הוי דומיא דקראוה שנים. ויצאו דקתני. כל חד כי אורחיה. הא כדאית' ביחיד. והא כדאיתא בצבור. ותרווייהו מיצרך צריכי. דחדא לאשמועינן. דלא בעינן עשרה לעיכובא. ואידך דאפי' שנים קורין אותה בציבור. ונפקי כולהו: 
+<b>ובשבת במנחה </b>כתב הרע"ב ז"ל נמי סמוך לחשכה הוא כפירש"י. ור"ל דאיכא נמי ביטול. דמחשיכין על התחום כבספכ"ג דשבת: 
+<b>והחותם. </b>כתבתי"ט נראה דמשו"ה נהיגי עלמא למיקרי אדם חשוב באחרונה. ועוד שהאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כו'. ואעפ"י שעכשיו נתבטל המנהג עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר מה צורך לתלות במנהגות שעברו ובטלו. ותלמוד ערוך הוא בידינו אחרון שקרא ד' משובח משום דמעלין בקודש. א"כ אף כאן אחרון חביב כדאמרינן בעלמא נמי: 
+<b>ועוד </b>מצינן למימר דכל סיום מצוה עדיף מתחלתה שכן אין המצוה נקראת אלא ע"ש הגומרה [עיין סוטה דף י"ג ע"ב] וכתיב נמי טוב אחרית דבר מראשיתו. ומסכים עם מ"ש המפרשים בשמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן. [מנחות דף ל' ע"א] שר"ל גדול שבציבור. וכן המנהג לחזר אחר הסיום. ולקנותו בדמים יקרים. ועושים סעודה לגמרה של תורה כבמדרש: 
+<small>משנה לחם<br><b>אין מפטירין </b>עיין גמרא דשבת (כד"א) ובתו'. שם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואין קורין פחות מעשרה</b> רמז נאה לדבר עיין בית תפלה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין פורסין על שמע. </b>עמ"ש בתי"ט במ"ב שלא נתבטל דין עובר לפני התיבה. אם יארע שנמצאו עשרה שהתפללו ביחיד. ועדיין לא שמעו מש"ץ קדיש וקדושה. ות"ל שכיוונתי לדעתו ז"ל בזה. שכבר כתבתי כן בביאורי לטא"ח (סי' ס"ט). בפשיטות ע"ש: 
+<b>ואין קורין בתורה פחות מעשרה. </b>כתב הרע"ב דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה מה להלן עשרה שאין עדה פחותה מעשרה. התי"ט האריך להוכיח השמטת הלשון בפי' הרע"ב והחליט המאמ' להטעות פירושו באמרו אבל ודאי דטעותא הוי בידיה: 
+<b>ואני </b>איני רואה מקום הטעות שבד' הרע"ב. שהרי מפורשים היטב דגמר תוך תוך. ולא צריך לג"ש דעדה עדה. כיון דע"כ התם גבי קרח לא הוו בציר מעשרה. דמשו"ה נקראו עדה: 
+<b>וא"ל </b>דילמא בעינן טפי אי מהתם גמרינן. הא לאו מילתא דתפשת מרובה לא תפשת ואיזה שיעור לדבר. הא אין לך ללמוד אלא שאין עדה פחותה מעשרה וכלשון הרע"ב ז"ל וזה פשוט. ואע"ג דבתלמודא איתא נמי לג"ש דעדה עדה. לרווחא דמילתא הוא. ולא רצה הרע"ב להאריך בכך מאחר שאינו צריך. ועוד שסמך על המבין כדרך המפרשים הטובים: 
+<b>ואין אומרים ברכת אבלים. </b>כתב בתי"ט והיה נ"ל דתנחומי אבלים היינו ברכה שכנגד המנחמי'. ומשו"ה אין שורה פחותה מעשרה כו'. ובטי"ד (סימן שע"ט) כתב והאידנא אין לנו ברכת שורה ולא ברכת רחבה נראה מזה כמו שכתבתי אלא דבגמרא דכתובות פ"ק [דף ח' ע"ב] ברכה בשורה מי איכא וצ"ע עכ"ל: 
+<b>ודבריו </b>תמוהים במ"כ. דודאי אין הלשון סובל לפרש תנחומי אבלים. על ברכה שכגד המנחמים. ואי אפשר להשמע כלל. ודקשיא ליה מ"ט לא ליעבד בפחות מעשרה. אם אין שם ברכה. הא לאו מילתא. דלא גרע מעמדו יקרים עמודו. דבבציר מעשרה לאו אורח ארעא. הכי נמי שורה לא עבדי פחות מעשרה: 
+<b>וע"ש </b>בטור (סי' שע"ו) באריכות מהו ענין השורה. ושהיו מאריכין שם בכבוד המת ושבחו. וניחום אבליו. ומזכירין ג"כ משבחו של מקום. ועושין אותה במקום מעמד ומושב ומספד. וכל זה פשיטא דאינו ראוי בפחות מעשרה. אף שלא היו חותמין לברך בשם. כמ"ש שם הטור משמו של הרמב"ן ז"ל בפירוש: 
+<b>והיינו </b>נמי דאיתא בגמרא הנ"ל ברכה בשורה מי איכא. דפירושו ברכה בשם כדינה. אבל בלי ספק היו מקלסין בה להשי"ת בדברי שבח. כמו האל הגדול ברוב גדלו. ומברכין בשורה להאבלים. דהיינו נמי תנחומי אבלים. שאומרים להם תתנחמו ותתברכו מן השמים. כדרך ששנינו בפ"ב דסנהדרין. והיא היא ברכת שורה דנקט הטור (סימן שע"ט). דר"ל ברכת נחמה בלי הזכרת השם: 
+<b>וזוהי </b>ששנינו בפ"ג דמ"ק [דף כ"ז ע"א]. ואין אומרים ברכת אבלים במועד. (דהיינו ברכת רחבה שהיא בשם) אבל עומדין בשורה ומנחמין. הרי בבירור ממשנה שלמה שהשורה היא בלי ברכה. ואינה אלא תנחומין לאבלים כדפירשו הכא. ולישניה דהרע"ב אתי שפיר כפשטיה ומשמעותיה: 
+<b>תשעה וכהן. </b>ובתו' ק"ל אמאי לא בעי י"א דאין ב"ד שקול עכ"ל. ושמא י"ל בזה שאם היו שקולים הכהן מכריע. דלהכי אחשביה רחמנא לאומדן דעתו: 
+<b>ואדם </b>שאמר דמי עלי שמין אותו כעבד כמה יפה למכור בשוק כלשון הרע"ב. וכתב בתי"ט ור"ל ע"ע כמה הוא שוה להמכר כו'. והקשו בתו' דקרא בעבד כנעני הוא דכתיב ומנ"ל דעבד עברי איתקש עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידעתי מניין לו זה דנישום כעבד עברי. הא מסתברא דליתא. אלא ככנעני בעי למישיימיה. כיון דאקדיש כל הדמים שהוא שוה. ובידוע שהכנעני שוה יותר בשוק מהעברי. שהקונה ע"ע קונה אדון לעצמו [קידושין דף כ' ע"א]: 
+<b>ותדע </b>עוד דהכי הוא. דהא שמין אותו כמה הוא יפה להמכר בשוק. וע"ע אי אפשר למוכרו בשוק. כדאיתא בספרי שלא ינהוג בו מנהג בזיון לא יעמידנו על אבן הלקח. ולכן א"א לעמוד על כל שיוויו. והרי א"כ ההקדש נפסד. אע"כ כדאמרן. דנישום הוא כעבד כנעני. אילו היה עומד על אבן הלקח. ונמכר לעבודת עבד. וזה ברור לענ"ד: 
+<b>ומעתה </b>נראה דקושית התוס' לא קשיא כלל. דאטו מי קאמרינן דעברי איתקש לנחלה. אלא הכא היינו טעמא משום דלא סגי בלא"ה. וכן אמרו בשומת ניזקין ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>מעמד ומושב </b>במקום שלא נהגו. אין רשאין לנהוג כן. כדמוכח בגמרא ר"פ המוכר פירות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>השם. נ"ב (דכוותה רפ"ה דתמיד. ברכה למשמר היוצא).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>תשעה </b>עיין הגהה שבתוך ספר תי"ט ס"פ שילהי מכילתין.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>לא יפחות משלשה פסוקים. </b>ואם פיחת אם יצא בדיעבד. עמ"ש בס"ד בביאורי לטא"ח (סקל"ז): 
+
+Mishnah 5
+
+<b>המפטיר בנביא. </b>כתב הרע"ב מי שרגיל להפטיר בנביא וכן לשון רש"י ז"ל. וכלומר מי שעתיד להפטיר דמסתמא פריסת שמע קודם שקורין בתורה הוא עכ"ל בתי"ט: 
+<b>ולי </b>נראה לטעמיה דאינצויי אין צורך לדוחק זה. ואתיא מתני' כפשטה ומאי דמוקדם מוקדם. שאני אומר גם אחר קריאת התורה היו פורסין. לאותם שלא שמעו ברכת התורה. וכן נוהגין גם עתה. והרב תי"ט עצמו כך כתב לעיל: 
+<b>ונ"ל </b>דלטעמא דאינצויי לא משום כבוד לחוד דעבדינן ליה למפטיר. אלא מאחר שזכה בברכות ההפטרה. גומר הברכות שאחריהן. וכמו שמצינו הלכה בסעודה [ברכות דף מ"ב ע"ב]. והוא מברך על המוגמר. אע"פ שאין מביאין אותו אלא אחר הסעודה ע"ש הטעם. הכי נמי הכא היינו טעמא דמתני' שהמפטיר זוכה בכל הברכות הללו השנויין לפי שהוא האחרון. על כן הוא הראוי יותר מהקודמים לו. ופריסת שמע ג"כ לאחר מכן היא באה לפ"ז: 
+<b>והכי </b>מסתברא דבימיהם שהיו אומרים גם ברכה של יוצר בפריסת שמע. אפי' שמעו ברכו בעת קה"ת. מ"מ היו צריכין עדיין לפרוס שמע לאותן שלא שמעו ברכת יוצר בעשרה: 
+<b>וגם </b>מ"ש בכוונת רש"י באומרו רגיל להפטיר. שר"ל על שם העתיד. וכלומר שזוכה מתחלה בפריסה ע"ש סופו. לפי שעתיד להפטיר. הוא דוחק מוחלט. והוציא בזה לשונו הזך מפשטו ומשמעותו. ואולי דעת אחרת עמו בזה. כמ"ש בסמוך בעזה"י: 
+<b>והוא נושא את כפיו. </b>לשון בתי"ט משום סיפא נקט ליה דקטן לא. א"נ שהוא המתחיל ע"כ. משום דקשיא ליה דתני מילתא יתירתא דלא צריכא. פשיטא בלא"ה נמי נושא כפיו וחיובי מיחייב: 
+<b>ואנא </b>אמינא לא קחזינא הכא יו"ד קרת. האלהים צריך למימתחה כמורדייא דלברת. ותמה על עצמך מאד איך לא הוקשה לו ביתר עז בהפך. ששנו כאן הוא עובר לפני התיבה ונושא את כפיו. אתמהה לא כן תנינן בפ' אין עומדין. העובר לפני התיבה אפי' אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. וע"כ יותר נראה דמשבשתא היא כמשנת בן תדל. ואמנם לא מחמת זה דחינוה בשתי ידים ומללמד זכות עליה לא נחדל: 
+<b>ואפשר </b>אדרבה מתוך זה נתגלה לנו פירושה של משנתינו. דקמ"ל אע"ג דקיי"ל בעובר לפני התיבה. אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. אלא א"כ הבטחתו שחוזר לתפלתו. ומשמע דאם יש שם כהן שלא הוא. אע"פ שמובטח בעצמו לחזור לתפלתו. לא ישא את כפיו. משו"ה איצטרי' לאשמועי' הכא. דזה העובר לפני התיבה מחמת שהפטיר בנביא. אינו בדין זה. ונושא כפיו בהבטחה ולא דמי לאחר העובר לפני התיבה שלא זכו לו. ושאני הך דבין לטעמא דיקרא או דאינצויי. לא ראו לבטלו מנשיאות כפים. מאחר שבטוח. כיון דאית ביה נמי הני טעמי. וגם כדי שלא יהא נמנע לעתיד מלהפטיר. אם יצא שכרו בעבור לפני תיבה. בהפסדו שמונעין ממנו נשיאות כפים עשה דאורייתא וזה דבר נכון לחלק בין הפרקים: 
+<b>או </b>שמא זהו שאמרו רש"י והרע"ב המפטיר בנביא שרגיל להפטיר. ור"ל שכיון שרגיל הוא יהיב דעתיה. ומזדהר ויודע בטוב לחזור לתפלתו. ולכן התירו כאן למפטיר העובר. שישא כפיו מכל מקום ולא מפלגינן ביה דצ"ל דווקא הבטחתו שחוזר לתפלתו. דמסתמא בקי הוא ובוטח להיות חוזר לתפלתו. וגם זה הגון: 
+<b>אי נמי </b>לפי מה שפירשנו אנחנו שם בפא"ע בס"ד דאם אין שם כהן אלא הוא   דווקא תנן. דאז אינו נושא כפיו אלא בהבטחה. אבל ביש כהני' חוץ ממנו לא בעינן הבטחה. אפי' אין שם אלא הוא. ומטעמים הנ"ל אי משום יקרא ואי משום ניצויי. מוקמינן ליה אדין תורה דחזקתו בטוח. וכטעמא דילן התם דביש שם כהני'. עולה לדוכן ולא חיישינן להבטחה. כיון שהוא מחוייב בדבר מן התורה: 
+<b>והכא </b>נמי כיון דתקון ליה רבנן נ"כ. כל דתקון כעין דאורייתא תקון. [גיטין דף ס"ה ע"א]. דנושא כפיו מן הסתם. ולא בדקינן ליה בהבטחה. אפי' בחד דאין קורא כהנים. ואינו נושא כפיו אלא מדרבנן. כמו שכתבתי שם. ואם משום דשאני מפטיר כיון דרגיל. מובטח קרינן ליה בסתמא וכדלעיל. משו"ה אפי' אין שם כהן אלא הוא. לעולם ישא כפיו. אע"ג דלא ידעינן ביה בודאי שבטוח לחזור לתפלתו: 
+<b>ובין כך </b>או כך לא משנה שאינה צריכה היא. ולא כדי נסבה. אבל צורך גדול היה לו לתנא לשנותו. וכפתור ופרח הוא בעיני בקיום הגירסא. ואין להאריך במה שנגלה מהדוחק והקושי שבפירוש התי"ט. ואם ישנה לגירסא זו מן השמים זכו לנו ליישבה כנ"ל כי קרוב הוא: 
+<b>אך </b>אגב שיטפא הצצתי בס' הרי"ף. וכמדומני דלא גרס לה. ומדפיסים חדשים מקרוב באו שהגיהו והוסיפו בו לשון זה. שהוא נושא כפיו. והמה ישאו עון טעותם. שלא ראו יפה. שבכוונה נשאו רוח ההשמטה. ואחר הערה זו מעתה אני במקומי איני מרחקה ואיני מקרבה בזרוע. לא סמינן לה ומיגמר לא גמרינן מנה. אלא תהא מונחת עם שאר הספיקות עד שיבוא אליהו: 
+<b>שוב </b>זכיתי ללמוד מדברי התו' והר"ן ז"ל. עוד ישוב אחר הגון בגרסתינו הנז' שלא תהא כמשנה שאינה צריכה. וטובא קמ"ל דנושא כפיו בקביעות כשהוא גדול. אע"פ שלא נתמלא זקנו עדיין שאינו רשאי לישא כפיו בקבע. אם לא באקראי. (לפ"ד התו') אע"פ שהגדיל. עד שיתמלא זקנו. כדאי' פ"ק דחולין [דף כ"ד ע"ב] משא"כ במפטיר דלא קפדינן אנתמלא זקנו. מ"מ נושא כפיו בקביעות: 
+<b>ובזה </b>מכוונים ג"כ דברי רש"י הנז'. במ"ש הרגיל להפטיר. דה"ט דהתירו לזה. כיון שרגיל להפטיר בקבע. לכן עובר גם לפני התיבה בקבע. אע"פ שאחר אינו רשאי. אלא כנז' כמו בנושא כפיו דשוין הן לענין זה: 
+<b>ולפי </b>מה שאכתוב בסמוך בס"ד. איכא לשנויי תו. דקמ"ל דנושא כפיו אפי' אינו עדיין גדול כל כך שיתמלא זקנו. וגם יש שם כהנים אחרים זולתו. אעפ"כ הוא נושא כפיו ודוק. והרי זה נכון מאד. גם מ"ש בתחלה דברים נכונים והגונים הם. כולם נכוחים למבין: 
+<small>משנה לחם<br><b>והוא עובר </b>כו'. עיין גמרא.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>קטן אינו נושא את כפיו </b>. כתבו התו' דשלש חלוקות יש בדבר. דהיינו קטן שלא הביא שתי שערות נושא כפיו בחברת הגדולים כדי לחנכו. ובהכי מיירי ההיא דלולב הגזול [דף מ"ב ע"א]. שהיודע לישא כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ודפסלינן הכא קטן מיירי בשאין גדולים עמו. וההיא דחולין דבעי מילוי זקן. מיירי לישא כפיו תדיר בקביעות. אבל באקראי בעלמא יוכל לישא כפיו. אע"פ שלא נתמלא זקנו. כדי לאחזוקי נפשיה בכהני עכ"ד: 
+<b>ואני </b>תמה על זה כי איזה קצבה יש בדבר להקרא אקראי. ולא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין. גם הדמיון שהביאו מצוערי הלויים נראה דלא דמי כלל ע"ש במקומו ודוק: 
+<b>ואילולי </b>דבריהם ז"ל הייתי אומר בהפך. דההיא דחולין דבעינן מלוי זקן. היינו בדאיכא כהנים אחרים גדולים. דהנח לציבור שכבודם בגדולים. ואפשר דאה"נ דלא פסיל. אלא שאין הציבור או אחיו הכהנים מניחין אותו. דומיא דאיתא התם גבי עבודה. דמשיביא שתי שערות כשר. ואין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים: 
+<b>אבל </b>כשאין שם אחר אלא הוא. אזיל ליה כבוד ציבור. כי היכי דלא תתבטל נשיאת כפים. ומוקמינן ליה אדיניה. דכשר משהביא שתי שערות. אע"פ שלא נתמלא זקנו. כיון דלא אפשר שאני: 
+<b>והכא </b>אי בעית אימא. בקטן שלא נתמלא זקנו איירי. ואינו נ"כ דתנן. היינו במקום גדולים כההיא דחולין. ואב"א בקטן ממש. וכל שכן ניחא דפסול נמי הוי. ואפי' עם גדולים לא. אדרבה מיגרע גרע. וההיא דס"פ לולב הגזול בשבקי ויודע בלבד איירי. אע"פ שעדיין לא נשא כפיו. כיון דחכים כולי האי. בקי נמי בשמירת תרומה בטהרה ודוק: 
+<b>סומא פורס שמע ומתרגם. </b>. אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא כפיו. ה"ג הרי"ף. וטעמא דכולהו פירשתי בעזה"י בביאורי. ובתשו' באורך. ולא כמ"ש בפי' רש"י שסביב הרי"ף שלא כמפורש בפנים. דנ"ל איזה תלמיד טועה כתבו. ובודאי אינו מפירש"י כלל. דבגמרא דילן ליתיה. ולא ידענא מאן קבע להנהו מילי. ומאן לימא לן דבר סמכא הוה. עמ"ש שם באורך בס"ד. ומשם תראה ג"כ טעם הספרים דל"ג לה אע"פ שלד"ה אין שייכות לסומא בקה"ת: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כהן שיש בידיו מומין. </b>כתב הרע"ב וכן בפניו וברגליו. והיינו משום דמדינא צריך לישא כפים יחפי רגל. עמ"ש בס"ד בביאורי לטא"ח (סי' קכ"ח) וצ"ב. וצ"ל דפוחח ע"כ אינו אלא שבגדיו קרועים וכפי' התו': 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אף יחף לא יעבור </b>מכאן יש לי ראיה ברורה לדעת הרמב"ם. שעכ"פ במקום שנהגו לילך ולעמוד יחף בפני הגדולים. שמותר לעשות כן בתפלה. ולדעת הטור חובה היא כמ"ש בא"ח סי' צ"ח. והרב"י תמה עליו שם. והרי ראיה גמורה ממשנתנו זאת. דלכל אדם מיהת מותר לעבור יחף. ואפשר מצוה נמי איכא כדעת הטור. וטעם גדול יש בדבר כמ"ש בביאורי לטא"ח (סי' צ"א וצ"ב): 
+<b>סכנה </b>עמ"ש הרע"ב והמפרשים. ואפשר עוד לומר שבשעת השמד שנו כאן. שגזרו כל המניח תפלין ינקרו את מוחו. והיו מוסרין עצמן עליה. ולפי שהמצוה מגינה בעידנא דעסיק בה. וכענין שסיפרו מאלישע בעל כנפים [שבת דף מ"ט ע"א]. שמצאו סרדיוט ונעשה לו נס ונדמו לכנפי יונה. כדאי' בגמרא דר"פ ר"א דמילה. אבל זה שאינו עושה מצוה. מכ��יס עצמו בסכנה בחנם. זהו שאמרו סכנה. כי האו"ה לא יבחינו בכך. ויחשבו שבהם תפילין כשרים. ויסתכן בעצמו ולא קיים המצות שאלמלא קיימה. לא היה בא לידי סכנה. דכוות' ההוא עובד' דר"ט דריש ברכו' [דף י' ע"ב] עמ"ש שם בס"ד. שוב מצאתי כן בתו' ואולי כבר ראיתיו ושכחתי: 
+<b>הרי זה דרך המינות </b>לפי מה שכתבתי בפי' סכנה דלעיל. ניחא דלא קאמר הכא נמי סכנה. דכה"ג יודעים שאינו מקוים מצות תפלין בכך. ואינו נתפס למינות בשבילו. שהרי דרך המינות הוא כן: 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב במקום שמוחו של תינוק רופס. כתב תי"ט שהוא ענין רכיכות. ול"נ שהוא מענין מרפש רגל ורבים חבריו. והם לשון רמיסה ודריכה. וכן בארמי בב"ר דין רפס מדבית אבא. והדורך ורוקע ברגליו עושה נקישה וקפיצה. וכך הוא מוחו של תינוק הרפה דולג ודופק. כמורגש במישוש היד: 
+<b>על בית אונקלי. </b>כתב הרע"ב על בית יד המלבוש מבחוץ. והכתוב אומר לך לאות ולא לאחרים וכפרש"י. היינו דאיכא בין הא ובין בבא קמייתא. דלעיל איירי במניחה על פס ידו. והכא במניחה על הזרוע. כנגד הקיבורת למעלה מבגדיו: 
+<b>אלא </b>. דקשיא לי דהא מסקינן במנחות (דף ל"ז:) דבמקו' לך לאות אתמר. ואף על פי שהן מגולים לית לן בה. ומשו"ה לכאורה היה נראה דאין זו כוונת רש"י. אלא ה"פ דנתנה על בית יד מבחוץ. לאפוקי דלא נתנה בפס ידו מבפנים. ובלי מלבוש. והיינו דאיכא בין ההיא לדהכא. ומסייע לישניה דרש"י דנקט בית יד ולא בית זרוע: 
+<b>איברא </b>דא"ה לא ידענא מ"ט התם קרי לה דרך המינות. והכא דרך החיצונים. להכי מסתברא כדפרישית מעיקרא. והיינו דקרי ליה דרך החיצונים. כדכתב הר"ן שאינו עוקר הג"ש. דהא מניח' במקום קיבורת כמ"ש התי"ט בשמו. ומנא ליה להר"ן הא. אלא ודאי משום דתלמודא דמנחות דלעיל דחקיה. דבודאי בהכי נמי מיקיים קרא: 
+<b>ורש"י </b>לאו דווקא קאמר משום לך לאות. אלא משום דדמי קצת. ומשו"ה לא שרי אלא מפני אונס מכה. כמ"ש בס"ד בטא"ח (סימן כ"ז). ולכן זה שעושה כן שלא מאונס. אלא להראות נויין לבר. שציפן זהב. ה"ז דרך החיצונים מכל מקום. אף על פי שבמקום אונס מיהא יוצא כה"ג. ומסייעא למ"ש בבאורי עיין שם. 
+<b>אלא </b>דאכתי לא ניחא לי איך אפשר לומר דיצא בזה בדיעבד היכא דלא אפשר. תינח דנתנה על בית אונקלי. מיהא ציפן זהב. מאי איכא למימר. והא קיי"ל ציפן זהב פסולין. [סנהדרין דף מ"ח ע"ב]: 
+<b>ואפשר </b>שאין פיסולן אלא מדבריהם וצ"ע ועמ"ש בס"ד בביאורי הנז' (סי' ל"ב): 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא. </b>נראין דברי בעל הערוך ותרגום המיוחס ליב"ע (ואינו לו כדמוכח מגמרא דריש מגילה וק"ל) דמוקמי לקרא בישראל שבא על הכותית כמ"ש בתי"ט משמם. והיינו נמי דתנא דבי רבי ישמעאל דאיתא בתלמודא. ודלא כפירוש רש"י: 
+<b>ואיברא </b>דהכי הוא. ושבקיה לקרא דדחיק ומוקי נפשיה. דהא במולך ממש לא מסתברא דמאי בעי הכא בפ' עריות. ואין כאן מקומו באמצען דעריות מלפניו ולאחריו. והכי מפרשי לה אינהו נמי באיסור ביאה: 
+סליקא לה מסכת מגילה בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>על קן צפור יגיעו רחמיך </b>עמ"ש בס"ד בחי"ג בלח"ש (דקט"ב שכ"א) דריש מכילתין וק"ל ולדעתי חובר אחר חתימת התלמוד בימי הגאונים.</small>

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,291 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Megillah
+לחם שמים על משנה מגילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Megillah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מגילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מימות יהושע. </b>כתב הרע"ב כדי לחלוק כבוד לא"י כו'. לקח זה מהרמב"ם. ועמ"ש בזה בס"ד בביאורי לטא"ח (סי' תרפ"ח): 
+<small>משנה לחם<br><b>כרכין </b>קורין. ע"ד ותעל שועת העיר השמים. קול הקריה הומה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כפרים </b>עיין פרש"י. ומקרא מלא הוא בידינו בשמואל עד כופר הפרזי. מכלל דכפרים בכלל פרזים נינהו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כפרים </b>הפ"א בקמ"ץ. ככתוב נלינה בכפרים. וכך אנו שונין. אע"פ שכבר נמצא גם במשקל אחר. נקוד חיר"ק. ונועדה בכפירים. אינו ברור שיהא שם מקובץ מענין זה. ולפי משקלו יהא הנפרד כפיר. ואינו במציאות. אבל משקל כפרים. אע"פ שגם הוא קשה לגזור ממנו היחיד. כי ידמה א"כ היותו כפר כולו קמוץ. בפלס חכם דבר. מ"מ יש לומר שנקבץ מהנפרד כופר הקודם. ויש לנו דוגמתו. כפרים עם נרדים. מחובר מהנפרד אשכול הכופר. וכן בקרים מן בוקר. בשמים מן בושם. אוהלים מן אוהל ואולם כפר שם הנפרד. אנו קורין הכ"ף בשו"א. והפ"א פתוח"ה. ככתוב וכפר העמוני. יהושע י"ח.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>דכשחל י"ג לבני כפרים בשבת. נ"ב (ר"ל בעת שחל כך. ולא נקיטנא לבני כפרים. לומר שזהו זמנם. אלא משום דלא שייך אלא לגבי כפרים. ובדיעבד קאמינא. כדפרישנא יאות בסיפא דלישנא. ובחנם הוקשה לשוני זה לבן אחותי. באמרו דלעולם לא יחול זמן קריאה לבני כפרים א"ל בב' וה'. <b>והא</b> בהדיא אמינא דבאם אירע שלא קראוה כו' שמא הותרה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובאמת </b>אע"פ דבלשון שמא וספק אמרתי. סברא ברורה היא. דהא צריכין שיהו פנוין בי"ד. ואם לא קראו ביום כניסה. מ"ט לא יקראו אפילו בשבת. כיון דגזרה דרבה לא שייכא בהאי גוונא. על כן אני אומר שישו בני מעי. אם ספקות שלכם כך.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מקדימין ליה"כ </b>ע"פ רע"ב שכתב והכפרים אינן בקיאין כ"כ לקרות. וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר. והוא פירש"י. <b>ואיכא</b> למידק. היאך יוצאין בני הכפרים ידי חובתן. ע"י אחד מבני העיר. שאינו מחויב בו עכשיו. <b>וצ"ל</b> כיון שבשעת הדחק יוצאין אף בני עיירות. אם מקדימין לקרות ביוהכ"נ. כמו שכתבתי בס"ד במו"ק (סתרפ"ו) דהכי ודאי מסתברא. דלא גרעי בני עיירות מבני כפרים. שהתירו להם להקדים מפני הצורך. <b>ושמא</b> מטעם זה בדיעבד יוצאין בכך. אף שלא לצורך. משו"ה גברא מיחזי חזי. ובר חיובא מיקרי. ומצי מפיק לאחריני. אע"ג דאיהו לא נפיק בהכי האידנא. דלא מיכוין לצאת.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכי </b>מתכוין איהו לדידיה נמי. משמע לי דנפיק בהכי בדיעבד כדכתיבנא. ואית ליה מיהדר מיקרי בי"ד בלא ברכה. הכי חזי לן בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואיברא </b>הר"ן ז"ל כתב. דמשמע ליה דאחד מבני העיר אינו פוטרן לבני כפרים. משום דהו"ל שאינו מחויב בדבר. והכי איתא בהדיא בירושלמי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואף </b>לפ"ז יכולני ליישב פירש"י ז"ל. דהא מיהא בעונים אחריו מה שהוא אומר. סגי. דודאי לא עדיפא מהלל ובה"מ דאורייתא. דאשה. וקטן מוציאין לגדול כה"ג. כ"ש למ"מ דרבנן. ועמ"ש בס"ד במו"ק (א"ח סקפ"ט) וזה פשוט ומספיק שלא לדחות דברי רש"י. <b>אלא</b> שיש לעיין איזה צורך הכריחו לרש"י ז"ל. לפרש שהכפרים צריכין לאחד מבני העיר שיקראנה להם. כי לענ"ד נראה שא"צ לומר כן. ואפילו תימא שגם הם בקיאין לקרותה. מ"מ מוכרחים לבוא לעיר. כשמקדימין לקרותה שלא בזמנה. משום דקיי"ל מגלה שלא בזמנה. בעשרה. ובכפרים לא שכיחי בי עשרה טובא (דאי אית בהו עשרה בטלנים. הרי דינן כעיר גדולה) ולכן אחר שהתירו להם להקדים. נדחו ליום הכניסה. דאתו בלא"ה למיקרי בספרא. <b>והיינו</b> נמי. משום דאין קורין בתורה בפחות מעשרה. על כן באין לעיר ביום הכניסה לעולם. ולא משום חסרון בקיאות. וזה ברור לע"ד. באופן שאין הכרח כלל. לומר שצריכין דווקא שיקראנה להם אחד מבני העיר. אלא הן מתקבצין בעיר למנין עשרה. לפי שאינן מצויין הרבה ביחד בכפרים כאמור. <b>ובודאי</b> אף בני העיר מצטרפין עמהם לעשרה. דמשום פרסומי מילתא בעלמא. בעינן כנופי בי עשרה. <b>והשתא</b> לא מוכח מידי מהכא. אי מקרי כה"ג שאינו מחויב בדבר. ולא נחתינן להך ספיקא. דמשמע דתלמודא דידן לא ס"ל הכי. מדשתיק מנה, <b>ושמע</b> מנה חדא. וחדת היא במתניתין. דהכין הילכתא. שלא בזמנה ודאי צריך לאהדורי אבי עשרה. כדאיתא בגמרא. ורמיז לה רבי נמי. כדפרישנא טובא דכוותה בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מה </b>שתפס בתי"ט על לשון הרע"ב. במ"ש כדי שיהו פנויין. דלא קאי במסקנא. <b>לא </b>הבינותי. כי היכן מצא כלשון הזה בגמרא. וכדי שיהיו פנויין. הכי נמי משמע. דתקנתא דכפרים היא. מפני שמספקן. וצריך א"כ שיהו פנויין. וק"ל אין להאריך.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>חל להיות בע"ש עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום. </b>כתב הרע"ב שאין קריאת מגילה בשבת גזרה שמא יטלנה בידו ויעבירנה דהכל חייבין בקריאת המגלה ואין הכל בקיאין כדאיתא בגמרא. וקשיא לי א"כ למה קורין בס"ת בשבת. וניחא לי במ"ש הטור דהקור' הפרשה צריך לסדר אותה תחלה כו' ואם כן כל הקוראין בקיאין. עכ"ל בתי"ט: 
+<b>ומלבד </b>שתירוצו זה דחוק ואינו מתקבל כלל. וכ"ש למנהגינו שמקרין את מי שיודע כמי שאינו יודע שהוא שקר במ"כ (והלואי שיהו מיעוטא דמיעוטא מהחזנים וש"ץ בקיאין בדורינו זה. ואולי יאמר הרב בזה שתקנתם קלקלתם. שאחר שאין חוששין לדקדק בקריאתם. שוב אין לגזור שמא יעבירו ברשות הרבים. א"כ לא העלה תשובה לטענתו. וחזרה הקושיא למקומה למה חששו במגילה יותר. אלא שגם זה הבל. שלעולם תקנת חז"ל עומדת וקיימת. אף אם בטל הטעם שמחמתו גזרו ותקנו. אין בידינו לבטלו. והגע בעצמך הרי שאין לנו ר"ה גמור. ואעפ"כ אסור): 
+<b>נ"ל </b>שאינו עולה יפה. דאדרבה כיון דבמגילה אין הכל בקיאין ולא רגילין בה כלל. כמו בס"ת שיותר הכל בקיאין בה קצת מיהא. א"כ פשיטא שצריך לסדר אותה תחלה. כדי שיהא בקי לקרותה כהוגן: 
+<b>ואין </b>לומר דמגילה שאני שאין מדקדקין בטעיותיה כדאיתא בירושלמי. א"כ כ"ש תמה על עצמך מהו הבקיאות שגזרו בעבורו. אלא ודאי אף שיצא בדיעבד. מכל מקום לכתחלה צריך לקרותה כתיקונה ובטעמיה כמו בס"ת. (ואפשר גם בס"ת אינה מעכבת קריאת טעות כגון חילוף יהודים ביהודיים וק"ל. אע"פ שכמדומני כבר כתבתי פנים להפך) וא"כ הדבר פשוט דבעיא סידור: 
+<b>אבל </b>אני אומר ליישב באופן אחר דבקריאת התורה ליכא למיגזר. כיון שאינה אלא בעשרה ולציבור זריזין מסורה. אבל קריאת מגילה בזמנה. דאפילו ביחיד שפיר דמי. ולכל מסורה. שייך למיגזר:   
+<b>ועוד </b>מפני נשים שחייבות בה ג"כ. והן קלות הדעת. ודוק דהיינו דאמרינן הכל חייבין בקריאתה. שהוא ודאי יתור לשון לכאורה. ולפירושינו מדוקדק מאד ונכון. והטעם אמת בלי פקפוק: 
+<b>ויש </b>להרוויח וללמוד מתירוצי זה דבר חדש. הילכתא למשיחא בזמן שישראל שרויין על אדמתן. דכשחל י"ג לבני כפרים בשבת. כיון שאין קורין אותה אלא בעשרה. יכולין לקרותה בשבת. כיון שא��נה מסורה ליחיד לכל איש בביתו. הדר הויא לה כקריאת התורה. וכערבה דלשלוחי ב"ד מסורה [סוכה ד' מ"ג ע"ב]. ומתני' תקנתא דכפרים אשמעינן אבל אם אירע שלא קראוה ביום כניסה שלהם שמא הותרה להם ודוק היטב: 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב מ"מ אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת וסעודת פורים כו' ולכ"ע אין עושין אותה בשבת עכ"ל. עיין בספר עיבור שנים הנקרא תיקון יששכר: 
+<small>משנה לחם<br><b>ומוקפין בו ביום</b> בגמרא אמרו הטעם. מה כל שנה אין מוקפין קודמין לעיירות כו'. וכתב תי"ט ולא ידעתי מי הכריע להר"ן לתת טעם אחר. שבו קריאה לרוב העולם ע"כ. <b>ולענ"ד</b> פשוט שהוצרך לכך. דאי לאו האי טעמא. דילמא נימא מה כל שנה זמנו של זה לא זמנו של זה. וידחו א"כ גם עיירות. או יקדימו מוקפין. ומה ראית. אלא על כרחך. משום דהכי מסתברא. מוטב ידחו מוקפין לבדם. וכיון דאידחו. אוקמינהו איום קריאה לרוב העולם.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>והקהל. </b>פירש הרע"ב וחייבים להביא טפם ובשבת א"א וכ"כ רש"י. וטעמא אף על גב דנושא חי פטור כו'. ועוד שאם הוא קטן שאינו נוטל א' ומניח א' אפשר דחייב. וטף לא באו אלא ליתן שכר למביאיהן. וא"כ אפילו הוא קטן מאד יש שכר למביאיו ומביאין אותו עכ"ל בתי"ט: 
+<b>והנה </b>מ"ש בקטן שאינו נוטל ומניח דאפשר דחייב. כבר כתבתי דליתא. עיין פי"ח דשבת מה שכתבתי שם: 
+<b>ומש"ע </b>ואפי' קטן כמות שהוא יש שכר למביאי'. הא נמי לא נהירא ולא ברירא כלל, וטפי משמע דליכא מצוה אלא בקטנים שהגיעו לחינוך: 
+<b>הגהה </b>(ואין לטעון א"כ מהו ששאלו טף למה באין. תיפוק ליה לחנכן כמו בכל המצות. שאין זה כלום דלא שייך חינוך אלא במצוה עצמה. וכאן אין ההליכה גופה מצוה כראיית פנים בעזרה. שכל עיקר מצוה זו לשמוע משנה תורה. ומאחר שאין בהם דעת לשמוע. אין בהליכתם מצוה. וחינוך זה למה.: 
+<b>ועוד </b>לא מצינו חיוב מצוה בקטנים מן התורה. וכל חינוך מצוה שבקטנים. מדבריהם הוא בכל מקום. ולזה יפה שאל טף למה באין. ר"ל למה הזהירה תורה להביא. ותורה לא ציוותה על החינוך בחיוב מיוחד. אלא ע"כ ליתן שכר למביאין הוא. וזה אמת וברור: 
+<b>והשתא </b>מצינן למימר דבאמת בלא"ה שייך בהקהל חינוך. והיתה השאלה למה הצריכה תורה להביאן להזהיר על כך. ולעולם לא חייבה תורה ולא חכמים בהבאת קטני קטנים. ליתן עליהם שכר למביאין. אלא כקטנים דראייה. ושקלי אגרא עלייהו. כיון דלא מצו אזלי לחודייהו. אבל לא מסתבר לגמרי להביא העוללים ויונקי שדים לעזרה מפני הכבוד וק"ל. ואת מי יורה דעה יבין שמועה. גמולי מחלב עתיקי משדים. וגנאי הוא בלי ספק מה שאינו מהצורך לבאר. על כן אין דעתי מקבלת זה: 
+<b>וכן </b>יש להוכיח מדהשיב רבי תחת ב"ה. (רפ"ק דחגיגה) [ד' ו' ע"א] משמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו. וליקשי ר' לנפשיה ולב"ה מי ניחא. תינח בראייה דפטור. בהקהל מאי איכא למימר אמאי איפטר ליה. שלא העלתו חנה עד מלאת לו שתי שנים: 
+<b>אע"פ </b>שאם תעמוד למנין אי אפשר שלא חלה בהם שנת השמטה. אליבא דר"י דס"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. דסוגיא דגמרא דפ"ק דע"ז דייק כוותיה. וכן פסקו התו' בר"ה [ד' ט' ע"א ד"ה ולאפוקי] ושם במס' ע"ז [ד' ט' ע"ב ד"ה האי]. דוק ותשכח מכוון לשנת השמטה. שהרי עלי נמנה לשופט שנת תת"ל לאלף הג'. צא מהן תמ"ח שנים שעברו מהן במצרים. ובמדבר ארבעים. וי"ד שכבשו וחלקו. סך תק"ב שנה שלא מנו שמטין. ומשנת תק"ג התחילו למנות. נשארו שכ"ח לתשלום תת"ל. עשה מהם שמטות. ש' שנים הן שש יובלות. שקול שית שני שדי אפרטי. וכ"ח כלים בשמטו'. נמצאת שנת תת"ל ששית לשבוע. ובו בפרק נפקדה חנה. וילדה בפסח לתקופ��ת הימים. וראוי היה להעלותו בחג. במוצאי שמטה. שהיו לשמואל שנה ומחצה:   
+<b>ואפילו </b>תאמר עלי שנתמנה בשנת תת"ל. קדם לפקידת חנה שנה. לא היה פחות מבן חצי שנה דוק היטב ותמצא: 
+<b>ואם </b>היה יכול להתברר שעמד עלי בתחלת שנת תת"ל. היה קשה אליבא דרבנן. דסברי שנת חמשים אתה מונה ולא חמשים וא'. ובזה אין אנו צריכין לכל הטורח. שהחשבון פשוט ששנת תת"ל היא שנת השמטה: 
+<b>ובאמת </b>שכן הוא הדבר שהרי בר"ה נפקדה חנה [ר"ה ד' י"א ע"א]. ובו ביום נמנה עלי. כדברי התו' [ד' ה' ע"ב ד"ה ומי] בתענית ורש"י בנזיר (דה"א): 
+<b>ואין </b>לדקדק מלשונו שם שמנכה שנה לעיבורו. דעל כרחין הך פקידה שתתעבר. כך נגזר עליה בר"ה. לא שנפקדה מיד. דמנא ליה לרש"י הא. ואדרבה הנך פקידות שוות נינהו וגמרן מהדדי. וכמו שבפסח נולד יצחק. הכי נמי משמע קרא דלתקופות הימים. דאפרוס הפסח קאי: 
+<b>ולא </b>בא שם רש"י אלא לכוין החשבון. על ידי שצריך עכ"פ לנכות שנה לעיבורו. דלא קחשיב לה. כיון דאינה שלמה. ולא שנולד בסופה. וא"כ שנה ראשונה שלו תת"ל. והיא שנת השמטה לרבנן. ובסופה היה לשמואל כששה חדשים: 
+<b>אלא </b>שעדיין יש מקום למתעקש שאין הכרח לדעת הנז'. ואולי יאמר שקיבל נשיאותו באמצע השנה לבריאת העולם. או בסופה שהוא זמן הקהל. לכן בקשנו חשבונות רבים. דאם כן פשיטא דתיקשי עליה דר"י. דסוגייא כוותיה אזלא. במה נפטרו חנה ושמואל מהקהל. ועל כרחך הו"ל לרבי לאסוקי אדעתיה. דשאני שמואל דמשום מפנקותא יתירתא. איפטר ליה אפילו מהקהל. וכ"ש מראייה ולא תידוק מדי: 
+<b>אע"כ </b>פשיטא ליה לר' נמי דגמרינן ראייה ראייה מהקהל. לענין זה דלא מיחייבי קטנים. אלא דומיא דראייה. ור"ל שלא מג"ש גמורה. אלא כאסמכתא. וקצת נראה כן מסוגיית הירושלמי אף שאין כן דעת התו': 
+<b>אי נמי </b>קטנים הללו. שבראייה הן חייבים רק מדבריהם. בהקהל חייבין מן התורה. כנלע"ד דברים ברורים ומוכרחים <b>ע"כ הגה"ה</b>): דומיא דראייה דליתא לחיובא גבי קטנים. אלא בקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות. וכה"ג בשבת שרי אפילו לכתחלה. ותיובתא כלפי שנאיה דרש"י ז"ל : 
+<b>ועוד </b>לפי מה שכתבתי בס"ד בפ' מפנין. דליכא חיוב חטאת בקטן כל שהוא בן שמונה. ואפילו הוא חולה ליכא אלא איסורא דרבנן. ואין נראה שמפני זה ידחו זמן הקהל. וגם אפילו היה מצוה אף בקטנים מאד כדבריו ז"ל. אחר שאפשר להם לקיים המצוה בגדולים קצת. ולהניח בבית הטף הקטן מאד. למה נדחה המצוה מעיקר זמנה ונחמיצנה. ולכן נראה שטעמו של הירושלמי עיקר: 
+<b>אלא פריעה ופרימה. </b>כתב בתי"ט אבל לענין וטמא טמא יקרא שוים הן כו'. וז"ש התו' פ"ק דמ"ק דבימי חלוטו צריך פריעה ופרימה וטמא טמא יקרא לפום ריהטא כתבו כן עכ"ל: 
+<b>ובמחילת </b>כבודו לא כן הוא. אך בדיוק כתבו כך כנראה שם והאמת אתם. ואיהו ז"ל הוא דלא דק בהא. דמה צריך המוסגר לכך. והלא כל עיקר שהצריכו הכתוב לזה הוא. כדי שיהו טהורים פורשים ממנו. כדאיתא במ"ק (דה"א) שטומאה קוראה ואומרת פרוש: 
+<b>ומטעם </b>זה נתרבו כל הטמאים לקריאה זו. להודיע לבני אדם שיזהרו מלהטמא בהם: 
+<b>וא"כ </b>ודאי דבר זה בטל הוא לומר שאף המוסג' טעון קריאה זו. שהרי הוא סגור ומובדל ומופרש בלא"ה. וזה ברור שאין כאן מקום לקריא' כלל אצל המוסגר. לא לבד שאי אפשר לומר שחייב בה. שזה טעות מוחלט כמו שביארנו בס"ד: 
+<b>אלא </b>אפילו רשות נמי לא הוי. רצוני אע"ג דאמרינן נמי [שם ד' ה' ע"א] שיש לו להודיע צערו. כדי שרבים יבקשו עליו רחמים. אפ"ה במוסגר. הא נמי לא שייך לגמרי. כי איך יקרא ויודיע שכבר הוא טמא. ועדיין לא הוחלט לטומאה. ואינו נקרא טמא עד שיטמאנו הכהן. בפה דווקא. ככתוב טמא יטמאנו וכ"ה בת"כ. וכל ימי הסגירו אעפ"י שמטמא. מכל מקום אין טומאתו מוחלטת. ואין לו להחליט טומאתו מעצמו. משום אל יפתח אדם פה כו'. וכאותה ששנינו בנגעים [פ' י"ב משנה ה']. אע"פ שהוא חכם כו'. אל יגזור ויאמר נגע נראה לי. ע"ש. וכן הוא כאן כנ"ל ברור בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>איזו היא עיר גדולה. כל שיש בה עשרה בטלנים </b>נ"ל ברור. דהיינו טעמא דמילתא. דכיון דאיכא בי עשרה בבי כנישתא. דלא אתו למתא לגמרי. א"כ בהני מיהת לא שייך טעמא דדחיית כפרים ליום הכניסה (עמש"ל מ"א) ופשיטא דאינהו קרו לה בי"ד. בעיקר זמנה. דכל בי עשרה. צבורא מיקרי. ומהיכא תיתי לידחו. <b>ולדידהו </b>גופייהו. ה"נ דלא אצטריך תנא לאשמועינן מידי. דמאן אפקינהו מפרזים דכתיבי במגלה. ומסתברא דבעשרה סגי. ואי לאו הכי. מאי שיעורייהו. ותפסת מרובה לא תפסת. להכי אוקמינהו אשיעור חבר עיר. <b>אלא </b>כי אצטריכא ליה. משום הנך שאר בני כפרים. דאע"ג דאכתי חקלאי נינהו. ודיקולא מצוארייהו לא נחית. להספיק לבני כרכים. קמ"ל דמ"מ כולהו גרירי בתרייהו די' בטלנין דתו לא מהני להו טעם שיהו פנויין צרכי כרכין. <b>ולא</b> אכפת לן לגמרי בתקנתא דהני ודהני. אפילו שיהו שאר בני הכפר שאינן בטלנין מרובין. אין הולכין בו אחר הרוב. אלא הרוב נמשך אחר המעוט. <b>והטעם</b> לפי שזמן אחד תקנו להם. וזמנו של זה אינו זמנו של זה. על כן אי אפשר שיקראוהו במקום אחד בשני פרקים. דוק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בחיוב מיוחד ואפילו אם תמצא לומר דמצות חינוך מן התורה. מכל מקום ודאי ליכא חיובא דחנוך. אלא בבן חמש או בן   שש בכל המצות המעשיות. עמ"ש בס"ד במגדל (ברכת גבעון תעלה ג') ומו"ק א"ח (סי"ז).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ זה. ואפילו ממצות המעשיות. פטור הקטן הצריך לאמו. <b>ולא</b> קיי"ל כשמאי דספ"ב דסוכה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ומותרין בהספד ותענית </b>עיין בגמרא שילהי פ"ב דתענית. ובמ"ש בס"ד במו"ק ר"ס תרפ"ו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אבל </b>י"ד וט"ו אסורין בהסו"ת. לבני כרכין ועיירות בשניהם. כדאיתא בגמרא. <b>מ"מ</b> דיני אבלות נוהגין בהם. עמ"ש שילהי מ"ק.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>אלא קרבן</b> ע"פ רע"ב. <b>וה"ה</b> לענין ביאת מים חיים זה וזה שוין.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולאו </b>שיורא הוא. כיון דטומאתן שוה. הכי נמי טהרתן. וחדא מילתא היא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ בעזה"י נ"ב <b>ולא</b> שיורא הוא. דבחד קרא כתיבי. ונקט תנא לרישיה דקרא. וכמו שצ"ל לענין עטיה על שפם. כמ"ש תי"ט. <b>מיהו</b> איכא למידק. דהא לענין שילוח נמי שוין. ואמאי שביק ליה תלמודא. מאי שייר דהאי שייר. <b>וי"ל</b> דשייר נמי תשמיש המטה. ומתניתין דלא כר"י. ולא כרבי. ולא כר"ח. אלא כריבר"י. דס"ל מוחלט נמי אסור בתש"ה.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>אף הספרים כו' אלא יוונית </b>אין מגלה בכלל זה. <b>ע"ל</b> רפ"ב. <b>וכן</b> אינה שוה להם לטמא את הידים. עמ"ש בפ"ד דידים בס"ד.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>עפ"א </b>דיומא. ופ"ב דמכות מ"ו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>פר הבא על כל המצות </b>שזדונן כרת ושגגתן חטאת.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>עייין </b>קונטרס בב"ה פ"ד.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>היה כותבה. </b>בירושלמי דייק ממתני' דמלאכה בפורים שריא. ודחי ומוקים לה בי"ד לבני כרכים.: 
+<b>והוא </b>פלא לכאורה. דמאי שיאטייהו דבני כרכי'. לקרות המגילה בי"ד. לצאת בה י"ח הא אינהו בני ט"ו נינהו. ומאי קמ"ל במתני' דיצא: 
+<b>ואין </b>לומר דמיירי בי"ד שחל בע"ש. דמוקפין נמי קרו בי"ד. חדא דאי הכי מעייל נפשיה בפלוגתא. דהאיכא ר' יוסי דנימוקו עמו. דס"ל כרכין נדחין ליום הכניסה. ותו דאי קרו בי"ד הא ודאי איתסרו להו נמי במלאכה. כיון דהשתא ע"ש זמנם הוא. דיום קריאה נאסר במלאכה: 
+<b>גם </b>אין לומר דאיירי בבן כרך שהלך לעיר וקרא עמהן. דהיכי דמי אי דעתיד לחזור. הרי קוראה כמקומו. ומה לו לקרותה עם בני העיירות. ואי דאין עתיד לחזור בו ביום. דע"כ בעי למקרי עמהם בי"ד. משום דפרוז בן יומו קרוי פרוז. א"כ הרי הוא כפרוז לכל דבריו. וצריך לנהוג בו י"ט בי"ד. לענין עשיית מלאכה נמי. אי אית' דאסירא. כמו שנוהג בקריאת המגילה. דהאידנא פרוז הוא לא מוקף. זה פשוט מאד. (וכמו שבן א"י הנמצא בח"ל בי"ט שני של גליות. ואין דעתו לחזור שנאסר במלאכה כמותם) [פסחי' ד' כ"א ע"א]: 
+<b>ועוד </b>אי איתא דבהכי עסקינן. מאי איריא דדחיק לאוקמה למתני' בהני גווני דאמרן. דהיינו בנדחה מיומו. או ממקומו. דלא שכיתי כולי האי. ואיכפל תנא לאשמועינן כה"ג סתמא. טפי הו"ל לאוקמה בבני כפרים דמקדמי טובא. ואינהו ודאי לא אתסור במלאכה דהכי מסתברא טפי. ומאי דוחקיה דהירושלמי: 
+<b>אלא </b>ודאי צ"ל א' משתים. אי בעית אימא אפי' בני כפרים נמי מיתסרי במלאכה ביומייהו. ואי נמי לא מיתסרי. כיון דלא קביעי ושכיחי. בהו לא קמיירי. א"כ כל שכן שלא נתכוין לדרכים הללו שזכרנו: 
+<b>אבל </b>תדע באמת מן השמים זכו לי במציאה. וד"ת עניים במקומם. ועשירים שלא במקומן. דאזדא לטעמיה דאיתא בירושלמי ריש שקלים. במקום שנהגו לקרותה בשני ימים קורין. וס"ל דמיירי במקום שנהגו. ובבני כרכים עסקינן. וכיון דנהגו חיובא רמי עלייהו. דלהכי איצטריך תנא דידן לאשמועינן אם יצא וק"ל: 
+<b>גם </b>צ"ל דס"ל כשינויא קמא דגמרא דילן. דאפי' תימא מלאכה נמי קבילו עלייהו. הני מילי ביומיה אבל לא ליאסר בשניהם. ותלמודין לא צריך להך אוקמתא. דמסיק מלאכה לא קבילו עלייהו אפילו ביומיה: 
+<b>ועוד </b>נראה דאפי' להאיבעית אימא דלעולם נהוג. אפ"ה הא ודאי לא גרע מנטיעה של שמחה. והך כתיבה נמי דשמחה היא. וגם בלא"ה מסתברא דכתיבה כי הך שריא. אפילו למאי דנהוג איסור במלאכה. משום שהיא לצורך היום. דאפילו במועד איכא מרבוותא דשרו כה"ג. והרי בע"פ ובט"ב. כל כתיבה מותרת. אף שהמלאכה אסורה בהם: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ כמותם. נ"ב והכי איתא נמי בהדיא בגמרא ספ"ק דתענית. דבני חמיסר וקרו בארביסר. אסורין כבני ארביסר בתענית. וה"ה למלאכה. למאן דלא מפליג בינייהו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>טפי. וכדמוכח נמי ממתניתין דאע"פ שאמרו מקדימין. מותרין בהסו"ת. כל שכן במלאכה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>קורין (והכי איתא נמי במסכת פרק בתרא (הלכה ח) <b>ונראה</b> שהיה קורין אותה בברכה. מדאצטריך לאשמועינן. דהא אי בעי למקרי כולא שתא. מי לא קרי. וכן מוכח לישנא דיצא דתנן. ומסייעא למ"ד מברכין על המנהג).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אם כיון לבו. יצא </b>קמ"ל אע"ג דקרי לה פסוקא פסוקא. ומפסיק בכתיבה או בדרשה והגהה. בנתיים.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>הכל כשרין. </b>כתב הרע"ב לאתויי נשים. עיין בגמרא (דד"א) תו' ד"ה נשים חייבות במ"מ. וברא"ש שם ומ"ש בס"ד: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>ולמוספין. </b>דכתיב דבר יום ביומו. נדפס בתי"ט זה"ל וצ"ע דתיפוק ליה מביום צותו עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>דלק"מ ולטעמיה לידוק אמתני' אמאי תני למוספין כלל. דהא קרבן הן. וכל עבודות הקרבנות כבר שנויות במשנתינו בסמוך. דמשו"ה לא תני נמי תמידין לדעתי. עמ"ש בס"ד בשלהי פרקין: 
+<b>אלא </b>הכי פירושו דודאי משום שמצותן ביום. לא איצטריך למיתני מוספין כדפי'. דלהא אין הכי נמי דלא בעינן קרא אחרינא. דמביום צותו נפקא לכל הקרבנות [זבחים ד' צ"ח ע"א]. אלא דסד"א דיש להם זמן מיוחד ביום. ר"ל דווק' לאחר התמיד וקודם לו פסול. משו"ה איצטריכא ליה לאשמועינן. דאף הן כשרים כל היום. ולהכי מיבעי ליה קרא יתירא. לאורויי דמצותן כל היום ונכון דוק: 
+<b>ואפי' </b>אי אתיא מתני' כר' יהודא [ברכות ד' כ"ו ע"א]. דקרבן מוסף אינו קרב אלא עד שבע שעות. וכמ"ש לקמן בעזה"י. שפיר מיתני ליה לתנא שמצותן כל היום. כיון שהתחיל משהאיר המזרח. ונמשך עד רובו של יום: 
+<b>ובד"ה ולמוספין. </b>כתב תי"ט בשם הר"ן ותמידין לא תני. דשל שחר זמנו עד ד' שעות או עד חצות. ושל בין הערבים ליתיה אלא מז' ולמעלה עכ"ל: 
+<b>כבר </b>זכרתי למעלה שנ"ל מטעם אחר לא שנה תמידין. לפי שלא הוצרכו לכך. אחר ששונה כאן כל עבודות הקרבנות. ואפילו היתה מצותן כל היום לא היה שונאן. אבל משום שאין מצותן נמשכת עד תשלום כל היום. לא היה נמנע התנא: 
+<b>ותדע </b>דלא חייש תנא להכי. דהא משמע פ' ת"ה דהלכה כר"י בשל מוספין עד ז' שעות ותו לא. דאין מוסף קרב אחר ז'. ותנן בבחירתא כוותיה. ואפ"ה תנן הכא ולמוספין. אלא כמו שפירשנו למעלה דכל היום. משמע מתחלת יום. תיכף משהאיר היום אפילו קודם הנץ החמה. ולאפוקי נמי לילה דלא. דמתניתין לא אתיא לאשמועינן. אלא דמעמוד השחר יום הוא. לכל הדברים שמצותן תלויה ביום דווקא. ומהמשך הזמן לא קמיירי. דאיכא טובא דאין מצותן כל היום כולו. אע"פ שמצותן ביום. כגון תמיד עד ד' שעות [ברכות ד' כ"ו ע"ב]. והרי פסח שאין מצותו אלא בין הערבים: 
+<b>וא"כ </b>היכי קתני זה הכלל כו'. והא לאו כללא הוא וצ"ל דאין למדין מן הכללות. ולדידן ניחא דפסח נמי כשר כל זמן שהוא יום. ואפי' שקעה חמה. כל שלא הגיע צאת הכוכבים: 
+<small>משנה לחם<br><b>בסם </b>פריש רע"ב שורש עשב. לקח זה מפירוש הר"מ. <b>אבל</b> לפירש"י ד"ה הוא. ממיני המחצבים. ואין לו עקר ושורש בעשבים. כי הוא נמצא במוצאי המתכות. וכן הקנקנתום. <b>ותי"ט </b>הרכיב שני הפירושים. ולא דק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ותו לא (ר"ל דנקרא פושע) שאין מוסף קרב אחר שבע שעות (כצ"ל) ותנן בבחירתא. נמחק כדמוכח ר"פ תמיד נשחט. ומהתם שמעינן ודאי דהלכה כר"י בזמן הקרבת מוספין. לא כרבנן דפליגי דס"ל דקרבי כל היום. ואפ"ה כו'.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>כל הלילה כשר לקצירת העומר. </b>עמ"ש בס"ד בתשו': 
+<b>זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. </b>לאתויי סידור שני בזיכין גמרא ונראה לו דשייר נמי משיחה שבעה וריבוי דחינוך כ"ג. שאינן כשרין אלא ביום. כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' כלי המקדש: 
+<b>דבר שמצותו בלילה. </b>לאתויי אכילת פסחים. ושייר נמי קריאת מגילה וק"ש דלילה כך נ"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ בתשו'. והוא הדין לספירת העומר. דכשרה כל הלילה. עא"ח (סתפ"ח).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ המקדש. <b>וא"כ</b>. תו דבר שמצותו ביום. נסוך המים בחג. אבל אינו כשר כל היום. שאין מנסכין המים. אלא בתמיד של שחר. <b>גם</b> מעשי פרה אינן אלא ביום. ובכלל הקרבנות היא. דחטאת קרייה רחמנא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ נ"ל. נ"ב <b>אע"ג</b> דאיכא למימר דשיירינהו משום דבק"ש פליגי בה. ובפלוגתא לא קמיירי. ומגלה דלילה. משמע לקצת רבוותא דאין עיקר מצותה אלא ביום. כמ"ש התו' וכן נראה ג"כ מממשנתנו. דנקטה ביום. ודלילה שבקה. <b>אפ"ה</b> שפיר אתו בזה הכלל. כיון דרבנן נמי כר"ג ס"ל בק"ש מדאורייתא. ומגלה נמי מיהת רבנן רמו חיובא ��ף בלילה. <b>וניחא</b> בהכי. דלא תיקשי מאי שייר דהאי שייר. <b>תדע</b> דאל"ה. אכילת פסחים נמי לאו שיורא הוא. דמדרבנן ודאי אין הפסח נאכל אלא עד חצות לכ"ע. כמ"ש ריש ברכות. <b>ואפשר </b>לומר. משום דשייר נמי ספירת העומר. כמש"ל. ואיברא הפוסקים מיפלג פליגי בה נמי. <b>ותו</b> שייר מצות ראיית פנים בעזרה. עמ"ש ריש חגיגה ס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואיכא </b>תו דבר שמצותו בלילה. נסכים. וכן מלוי המים דנסוך בחג. ומלוי וקדוש מי חטאת. וכשרים כל הלילה.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>בני העיר שמכרו. </b>עמ"ש בס"ד בביאורי לטא"ח (סי' קנ"ג). שם הארכתי במה שנוגע להבנת משנה זו ושלאחריה: 
+<b>בדמיו. </b>כתב תי"ט אע"ג דרחובה לשון נקבה. ואפשר דרחובה קרינן במפיק עכ"ל: 
+<b>וכן </b>עיקר שקריאת התיבה במפיק. והסיפא מוכחת דקאמר לא יקחו את הרחוב ולא הרחובה. ולא נמצא משקל זה בעברי רצוני שלא יתכן לנו לגזור מן החמור חמורה כמו שלא יתכן לגזור הזכר מן הנקבה ולא נאמר בכזה דבורה דבור ודוק. אלא שלחז"ל היתה רשות נתונה מן [השמים] כמ"ש כמה פעמי' אין לך אלא כמו שאמ' הבו דלא להוסיף. אף שימצא דוגמתו בלשון חכמי' כאמרם <b>חמורה</b>. מ"מ בזאת הגזרה לא ימצא שם דבר נקבי פשוט בלי כינוי. בחול"ם עי"ן השורש רק בק"ח כמ"ש <b>רחבה</b> שאחורי הבתים. ולא אמר בשום מקום <b>רחובה</b>. וגם הגורס בדמיה אינה שונה אלא במפיק וכבר נודע כללו של הראב"ע כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. ואף שהונח שם נקבי מיוחד בסימן ה"א הנקבה. אין בכך כלום. ואולי אינו סימן נקבה. אלא למשך כמצוי במקומות הרבה. וע"כ מאן דתני הכי או הכי לא משתבש: 
+<small>משנה לחם<br><b>א"כ אף לא מעיר גדולה כו'. </b>עתי"ט לשון גמרא. עד ולא משכחת מכירה בבה"כ. <b>כלומר</b> משום דשל עיר קטנה. לא יספיק לעיר גדולה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועוד אר"י </b>יל"פ אמתניתין דריש פרקין קאי. דקאמר חדא לחומרא. אין מוכרין של רבים ליחיד. אלא משום דתו' גרסי בההיא ר"מ. משו"ה כתבו מ"ש.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>בחנוכה בנשיאים</b> עתי"ט. ומקרא מלא הוא בידינו. שנתחנך בו הבית בשניה. כמ"ש בס"ד במו"ק סתר"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בתעניות </b>ע"ל מ"ד בתי"ט משמא דגמרא. דבתעניות שעל דברי הבצרות והצרות. ליכא קריאה בשחרית. <b>ומהתם</b> נשמע דהיכא דקרו בתענית שחרית. אין מפסיקין. אלא קורין כסדרן. ובמנחה מענין התענית. <b>ומזה </b>אני תמה על מנהגנו שקורין בכל התעניות שחרית ומנחה ויחל. ולדעתי אינו נכון בשום פנים לדחות פרשת השבוע שחרית. האידנא דקרינן ולא מעיינינן במילי דמתא בבי כנישתא.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>קראה אחד. </b>בציבור . נראה לי ואיצטריך למיתנייה לאשמועינן דיצא הוא. והשומעים ממנו. דהו"א במגילה לא יצא השומע. דהא מברכינן על מקרא מגילה: 
+<b>אף </b>על גב דבתורה דווק' א' קורא וכל העם שומעין הכא סד"א דבעינן מצות קריאה דווקא. וכל א' צריך לקרותה לעצמו. ולא סגי בשמיעה. משום פרסומי ניסא. קמ"ל. ולא זו אף זו קתני: 
+<b>אי </b>נמי מילתא אגב אורחה קמ"ל. (והך תנא סתמא בי"ד קאי. בזמן עיקר מצותה) דבזמנה אפי' ביחיד כרב. ואף רב אסי מודה לו. דבדיעבד מיהא כי ליכא עשרה שפיר דמי. וליכא מילתא בגמרא. דלא רמזה רבי במתניתין. דאשמעינן הכא דבדיעבד מיהת יצא. אם קראה אפי' היחיד לבדו: 
+<b>והשתא </b>תרי מילי נינהו. דקראה א'. לא הוי דומיא דקראוה שנים. ויצאו דקתני. כל חד כי אורחיה. הא כדאית' ביחיד. והא כדאיתא בצבור. ותרווייהו מיצרך צריכי. דחדא לאשמועינן. דלא בעינן עשרה לעיכובא. ואידך דאפי' שנים קורין אותה בציבור. ונפקי כולהו: 
+<b>ובשבת במנחה </b>כתב הרע"ב ז"ל נמי סמוך לחשכה הוא כפירש"י. ור"ל דאיכא נמי ביטול. דמחשיכין על התחום כבספכ"ג דשבת: 
+<b>והחותם. </b>כתבתי"ט נראה דמשו"ה נהיגי עלמא למיקרי אדם חשוב באחרונה. ועוד שהאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כו'. ואעפ"י שעכשיו נתבטל המנהג עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר מה צורך לתלות במנהגות שעברו ובטלו. ותלמוד ערוך הוא בידינו אחרון שקרא ד' משובח משום דמעלין בקודש. א"כ אף כאן אחרון חביב כדאמרינן בעלמא נמי: 
+<b>ועוד </b>מצינן למימר דכל סיום מצוה עדיף מתחלתה שכן אין המצוה נקראת אלא ע"ש הגומרה [עיין סוטה דף י"ג ע"ב] וכתיב נמי טוב אחרית דבר מראשיתו. ומסכים עם מ"ש המפרשים בשמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן. [מנחות דף ל' ע"א] שר"ל גדול שבציבור. וכן המנהג לחזר אחר הסיום. ולקנותו בדמים יקרים. ועושים סעודה לגמרה של תורה כבמדרש: 
+<small>משנה לחם<br><b>אין מפטירין </b>עיין גמרא דשבת (כד"א) ובתו'. שם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואין קורין פחות מעשרה</b> רמז נאה לדבר עיין בית תפלה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>אין פורסין על שמע. </b>עמ"ש בתי"ט במ"ב שלא נתבטל דין עובר לפני התיבה. אם יארע שנמצאו עשרה שהתפללו ביחיד. ועדיין לא שמעו מש"ץ קדיש וקדושה. ות"ל שכיוונתי לדעתו ז"ל בזה. שכבר כתבתי כן בביאורי לטא"ח (סי' ס"ט). בפשיטות ע"ש: 
+<b>ואין קורין בתורה פחות מעשרה. </b>כתב הרע"ב דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה מה להלן עשרה שאין עדה פחותה מעשרה. התי"ט האריך להוכיח השמטת הלשון בפי' הרע"ב והחליט המאמ' להטעות פירושו באמרו אבל ודאי דטעותא הוי בידיה: 
+<b>ואני </b>איני רואה מקום הטעות שבד' הרע"ב. שהרי מפורשים היטב דגמר תוך תוך. ולא צריך לג"ש דעדה עדה. כיון דע"כ התם גבי קרח לא הוו בציר מעשרה. דמשו"ה נקראו עדה: 
+<b>וא"ל </b>דילמא בעינן טפי אי מהתם גמרינן. הא לאו מילתא דתפשת מרובה לא תפשת ואיזה שיעור לדבר. הא אין לך ללמוד אלא שאין עדה פחותה מעשרה וכלשון הרע"ב ז"ל וזה פשוט. ואע"ג דבתלמודא איתא נמי לג"ש דעדה עדה. לרווחא דמילתא הוא. ולא רצה הרע"ב להאריך בכך מאחר שאינו צריך. ועוד שסמך על המבין כדרך המפרשים הטובים: 
+<b>ואין אומרים ברכת אבלים. </b>כתב בתי"ט והיה נ"ל דתנחומי אבלים היינו ברכה שכנגד המנחמי'. ומשו"ה אין שורה פחותה מעשרה כו'. ובטי"ד (סימן שע"ט) כתב והאידנא אין לנו ברכת שורה ולא ברכת רחבה נראה מזה כמו שכתבתי אלא דבגמרא דכתובות פ"ק [דף ח' ע"ב] ברכה בשורה מי איכא וצ"ע עכ"ל: 
+<b>ודבריו </b>תמוהים במ"כ. דודאי אין הלשון סובל לפרש תנחומי אבלים. על ברכה שכגד המנחמים. ואי אפשר להשמע כלל. ודקשיא ליה מ"ט לא ליעבד בפחות מעשרה. אם אין שם ברכה. הא לאו מילתא. דלא גרע מעמדו יקרים עמודו. דבבציר מעשרה לאו אורח ארעא. הכי נמי שורה לא עבדי פחות מעשרה: 
+<b>וע"ש </b>בטור (סי' שע"ו) באריכות מהו ענין השורה. ושהיו מאריכין שם בכבוד המת ושבחו. וניחום אבליו. ומזכירין ג"כ משבחו של מקום. ועושין אותה במקום מעמד ומושב ומספד. וכל זה פשיטא דאינו ראוי בפחות מעשרה. אף שלא היו חותמין לברך בשם. כמ"ש שם הטור משמו של הרמב"ן ז"ל בפירוש: 
+<b>והיינו </b>נמי דאיתא בגמרא הנ"ל ברכה בשורה מי איכא. דפירושו ברכה בשם כדינה. אבל בלי ספק היו מקלסין בה להשי"ת בדברי שבח. כמו האל הגדול ברוב גדלו. ומברכין בשורה להאבלים. דהיינו נמי תנחומי אבלים. שאומרים להם תתנחמו ותתברכו מן השמים. כדרך שש��ינו בפ"ב דסנהדרין. והיא היא ברכת שורה דנקט הטור (סימן שע"ט). דר"ל ברכת נחמה בלי הזכרת השם: 
+<b>וזוהי </b>ששנינו בפ"ג דמ"ק [דף כ"ז ע"א]. ואין אומרים ברכת אבלים במועד. (דהיינו ברכת רחבה שהיא בשם) אבל עומדין בשורה ומנחמין. הרי בבירור ממשנה שלמה שהשורה היא בלי ברכה. ואינה אלא תנחומין לאבלים כדפירשו הכא. ולישניה דהרע"ב אתי שפיר כפשטיה ומשמעותיה: 
+<b>תשעה וכהן. </b>ובתו' ק"ל אמאי לא בעי י"א דאין ב"ד שקול עכ"ל. ושמא י"ל בזה שאם היו שקולים הכהן מכריע. דלהכי אחשביה רחמנא לאומדן דעתו: 
+<b>ואדם </b>שאמר דמי עלי שמין אותו כעבד כמה יפה למכור בשוק כלשון הרע"ב. וכתב בתי"ט ור"ל ע"ע כמה הוא שוה להמכר כו'. והקשו בתו' דקרא בעבד כנעני הוא דכתיב ומנ"ל דעבד עברי איתקש עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידעתי מניין לו זה דנישום כעבד עברי. הא מסתברא דליתא. אלא ככנעני בעי למישיימיה. כיון דאקדיש כל הדמים שהוא שוה. ובידוע שהכנעני שוה יותר בשוק מהעברי. שהקונה ע"ע קונה אדון לעצמו [קידושין דף כ' ע"א]: 
+<b>ותדע </b>עוד דהכי הוא. דהא שמין אותו כמה הוא יפה להמכר בשוק. וע"ע אי אפשר למוכרו בשוק. כדאיתא בספרי שלא ינהוג בו מנהג בזיון לא יעמידנו על אבן הלקח. ולכן א"א לעמוד על כל שיוויו. והרי א"כ ההקדש נפסד. אע"כ כדאמרן. דנישום הוא כעבד כנעני. אילו היה עומד על אבן הלקח. ונמכר לעבודת עבד. וזה ברור לענ"ד: 
+<b>ומעתה </b>נראה דקושית התוס' לא קשיא כלל. דאטו מי קאמרינן דעברי איתקש לנחלה. אלא הכא היינו טעמא משום דלא סגי בלא"ה. וכן אמרו בשומת ניזקין ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>מעמד ומושב </b>במקום שלא נהגו. אין רשאין לנהוג כן. כדמוכח בגמרא ר"פ המוכר פירות.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>השם. נ"ב (דכוותה רפ"ה דתמיד. ברכה למשמר היוצא).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>תשעה </b>עיין הגהה שבתוך ספר תי"ט ס"פ שילהי מכילתין.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>לא יפחות משלשה פסוקים. </b>ואם פיחת אם יצא בדיעבד. עמ"ש בס"ד בביאורי לטא"ח (סקל"ז): 
+
+Mishnah 5
+
+<b>המפטיר בנביא. </b>כתב הרע"ב מי שרגיל להפטיר בנביא וכן לשון רש"י ז"ל. וכלומר מי שעתיד להפטיר דמסתמא פריסת שמע קודם שקורין בתורה הוא עכ"ל בתי"ט: 
+<b>ולי </b>נראה לטעמיה דאינצויי אין צורך לדוחק זה. ואתיא מתני' כפשטה ומאי דמוקדם מוקדם. שאני אומר גם אחר קריאת התורה היו פורסין. לאותם שלא שמעו ברכת התורה. וכן נוהגין גם עתה. והרב תי"ט עצמו כך כתב לעיל: 
+<b>ונ"ל </b>דלטעמא דאינצויי לא משום כבוד לחוד דעבדינן ליה למפטיר. אלא מאחר שזכה בברכות ההפטרה. גומר הברכות שאחריהן. וכמו שמצינו הלכה בסעודה [ברכות דף מ"ב ע"ב]. והוא מברך על המוגמר. אע"פ שאין מביאין אותו אלא אחר הסעודה ע"ש הטעם. הכי נמי הכא היינו טעמא דמתני' שהמפטיר זוכה בכל הברכות הללו השנויין לפי שהוא האחרון. על כן הוא הראוי יותר מהקודמים לו. ופריסת שמע ג"כ לאחר מכן היא באה לפ"ז: 
+<b>והכי </b>מסתברא דבימיהם שהיו אומרים גם ברכה של יוצר בפריסת שמע. אפי' שמעו ברכו בעת קה"ת. מ"מ היו צריכין עדיין לפרוס שמע לאותן שלא שמעו ברכת יוצר בעשרה: 
+<b>וגם </b>מ"ש בכוונת רש"י באומרו רגיל להפטיר. שר"ל על שם העתיד. וכלומר שזוכה מתחלה בפריסה ע"ש סופו. לפי שעתיד להפטיר. הוא דוחק מוחלט. והוציא בזה לשונו הזך מפשטו ומשמעותו. ואולי דעת אחרת עמו בזה. כמ"ש בסמוך בעזה"י: 
+<b>והוא נושא את כפיו. </b>לשון בתי"ט משום סיפא נקט ליה דקטן לא. א"נ שהוא המתחיל ע"כ. משום דקשיא ליה דתני מילתא יתירתא דלא צריכא. פשיטא בלא"ה נמי נושא כפיו וחיובי מיחייב: 
+<b>��אנא </b>אמינא לא קחזינא הכא יו"ד קרת. האלהים צריך למימתחה כמורדייא דלברת. ותמה על עצמך מאד איך לא הוקשה לו ביתר עז בהפך. ששנו כאן הוא עובר לפני התיבה ונושא את כפיו. אתמהה לא כן תנינן בפ' אין עומדין. העובר לפני התיבה אפי' אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. וע"כ יותר נראה דמשבשתא היא כמשנת בן תדל. ואמנם לא מחמת זה דחינוה בשתי ידים ומללמד זכות עליה לא נחדל: 
+<b>ואפשר </b>אדרבה מתוך זה נתגלה לנו פירושה של משנתינו. דקמ"ל אע"ג דקיי"ל בעובר לפני התיבה. אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. אלא א"כ הבטחתו שחוזר לתפלתו. ומשמע דאם יש שם כהן שלא הוא. אע"פ שמובטח בעצמו לחזור לתפלתו. לא ישא את כפיו. משו"ה איצטרי' לאשמועי' הכא. דזה העובר לפני התיבה מחמת שהפטיר בנביא. אינו בדין זה. ונושא כפיו בהבטחה ולא דמי לאחר העובר לפני התיבה שלא זכו לו. ושאני הך דבין לטעמא דיקרא או דאינצויי. לא ראו לבטלו מנשיאות כפים. מאחר שבטוח. כיון דאית ביה נמי הני טעמי. וגם כדי שלא יהא נמנע לעתיד מלהפטיר. אם יצא שכרו בעבור לפני תיבה. בהפסדו שמונעין ממנו נשיאות כפים עשה דאורייתא וזה דבר נכון לחלק בין הפרקים: 
+<b>או </b>שמא זהו שאמרו רש"י והרע"ב המפטיר בנביא שרגיל להפטיר. ור"ל שכיון שרגיל הוא יהיב דעתיה. ומזדהר ויודע בטוב לחזור לתפלתו. ולכן התירו כאן למפטיר העובר. שישא כפיו מכל מקום ולא מפלגינן ביה דצ"ל דווקא הבטחתו שחוזר לתפלתו. דמסתמא בקי הוא ובוטח להיות חוזר לתפלתו. וגם זה הגון: 
+<b>אי נמי </b>לפי מה שפירשנו אנחנו שם בפא"ע בס"ד דאם אין שם כהן אלא הוא   דווקא תנן. דאז אינו נושא כפיו אלא בהבטחה. אבל ביש כהני' חוץ ממנו לא בעינן הבטחה. אפי' אין שם אלא הוא. ומטעמים הנ"ל אי משום יקרא ואי משום ניצויי. מוקמינן ליה אדין תורה דחזקתו בטוח. וכטעמא דילן התם דביש שם כהני'. עולה לדוכן ולא חיישינן להבטחה. כיון שהוא מחוייב בדבר מן התורה: 
+<b>והכא </b>נמי כיון דתקון ליה רבנן נ"כ. כל דתקון כעין דאורייתא תקון. [גיטין דף ס"ה ע"א]. דנושא כפיו מן הסתם. ולא בדקינן ליה בהבטחה. אפי' בחד דאין קורא כהנים. ואינו נושא כפיו אלא מדרבנן. כמו שכתבתי שם. ואם משום דשאני מפטיר כיון דרגיל. מובטח קרינן ליה בסתמא וכדלעיל. משו"ה אפי' אין שם כהן אלא הוא. לעולם ישא כפיו. אע"ג דלא ידעינן ביה בודאי שבטוח לחזור לתפלתו: 
+<b>ובין כך </b>או כך לא משנה שאינה צריכה היא. ולא כדי נסבה. אבל צורך גדול היה לו לתנא לשנותו. וכפתור ופרח הוא בעיני בקיום הגירסא. ואין להאריך במה שנגלה מהדוחק והקושי שבפירוש התי"ט. ואם ישנה לגירסא זו מן השמים זכו לנו ליישבה כנ"ל כי קרוב הוא: 
+<b>אך </b>אגב שיטפא הצצתי בס' הרי"ף. וכמדומני דלא גרס לה. ומדפיסים חדשים מקרוב באו שהגיהו והוסיפו בו לשון זה. שהוא נושא כפיו. והמה ישאו עון טעותם. שלא ראו יפה. שבכוונה נשאו רוח ההשמטה. ואחר הערה זו מעתה אני במקומי איני מרחקה ואיני מקרבה בזרוע. לא סמינן לה ומיגמר לא גמרינן מנה. אלא תהא מונחת עם שאר הספיקות עד שיבוא אליהו: 
+<b>שוב </b>זכיתי ללמוד מדברי התו' והר"ן ז"ל. עוד ישוב אחר הגון בגרסתינו הנז' שלא תהא כמשנה שאינה צריכה. וטובא קמ"ל דנושא כפיו בקביעות כשהוא גדול. אע"פ שלא נתמלא זקנו עדיין שאינו רשאי לישא כפיו בקבע. אם לא באקראי. (לפ"ד התו') אע"פ שהגדיל. עד שיתמלא זקנו. כדאי' פ"ק דחולין [דף כ"ד ע"ב] משא"כ במפטיר דלא קפדינן אנתמלא זקנו. מ"מ נושא כפיו בקביעות: 
+<b>ובזה </b>מכוונים ג"כ דברי רש"י הנז'. במ"ש הרגיל להפטיר. דה"ט דהתירו לזה. כיון שרגיל להפטיר בקבע. לכן עובר גם לפני התיבה בקבע. אע"פ שאחר אינו רשאי. אלא כנז' כמו בנושא כפיו דשוין הן לענין זה: 
+<b>ולפי </b>מה שאכתוב בסמוך בס"ד. איכא לשנויי תו. דקמ"ל דנושא כפיו אפי' אינו עדיין גדול כל כך שיתמלא זקנו. וגם יש שם כהנים אחרים זולתו. אעפ"כ הוא נושא כפיו ודוק. והרי זה נכון מאד. גם מ"ש בתחלה דברים נכונים והגונים הם. כולם נכוחים למבין: 
+<small>משנה לחם<br><b>והוא עובר </b>כו'. עיין גמרא.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>קטן אינו נושא את כפיו </b>. כתבו התו' דשלש חלוקות יש בדבר. דהיינו קטן שלא הביא שתי שערות נושא כפיו בחברת הגדולים כדי לחנכו. ובהכי מיירי ההיא דלולב הגזול [דף מ"ב ע"א]. שהיודע לישא כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ודפסלינן הכא קטן מיירי בשאין גדולים עמו. וההיא דחולין דבעי מילוי זקן. מיירי לישא כפיו תדיר בקביעות. אבל באקראי בעלמא יוכל לישא כפיו. אע"פ שלא נתמלא זקנו. כדי לאחזוקי נפשיה בכהני עכ"ד: 
+<b>ואני </b>תמה על זה כי איזה קצבה יש בדבר להקרא אקראי. ולא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין. גם הדמיון שהביאו מצוערי הלויים נראה דלא דמי כלל ע"ש במקומו ודוק: 
+<b>ואילולי </b>דבריהם ז"ל הייתי אומר בהפך. דההיא דחולין דבעינן מלוי זקן. היינו בדאיכא כהנים אחרים גדולים. דהנח לציבור שכבודם בגדולים. ואפשר דאה"נ דלא פסיל. אלא שאין הציבור או אחיו הכהנים מניחין אותו. דומיא דאיתא התם גבי עבודה. דמשיביא שתי שערות כשר. ואין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים: 
+<b>אבל </b>כשאין שם אחר אלא הוא. אזיל ליה כבוד ציבור. כי היכי דלא תתבטל נשיאת כפים. ומוקמינן ליה אדיניה. דכשר משהביא שתי שערות. אע"פ שלא נתמלא זקנו. כיון דלא אפשר שאני: 
+<b>והכא </b>אי בעית אימא. בקטן שלא נתמלא זקנו איירי. ואינו נ"כ דתנן. היינו במקום גדולים כההיא דחולין. ואב"א בקטן ממש. וכל שכן ניחא דפסול נמי הוי. ואפי' עם גדולים לא. אדרבה מיגרע גרע. וההיא דס"פ לולב הגזול בשבקי ויודע בלבד איירי. אע"פ שעדיין לא נשא כפיו. כיון דחכים כולי האי. בקי נמי בשמירת תרומה בטהרה ודוק: 
+<b>סומא פורס שמע ומתרגם. </b>. אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא כפיו. ה"ג הרי"ף. וטעמא דכולהו פירשתי בעזה"י בביאורי. ובתשו' באורך. ולא כמ"ש בפי' רש"י שסביב הרי"ף שלא כמפורש בפנים. דנ"ל איזה תלמיד טועה כתבו. ובודאי אינו מפירש"י כלל. דבגמרא דילן ליתיה. ולא ידענא מאן קבע להנהו מילי. ומאן לימא לן דבר סמכא הוה. עמ"ש שם באורך בס"ד. ומשם תראה ג"כ טעם הספרים דל"ג לה אע"פ שלד"ה אין שייכות לסומא בקה"ת: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>כהן שיש בידיו מומין. </b>כתב הרע"ב וכן בפניו וברגליו. והיינו משום דמדינא צריך לישא כפים יחפי רגל. עמ"ש בס"ד בביאורי לטא"ח (סי' קכ"ח) וצ"ב. וצ"ל דפוחח ע"כ אינו אלא שבגדיו קרועים וכפי' התו': 
+
+Mishnah 8
+
+<b>אף יחף לא יעבור </b>מכאן יש לי ראיה ברורה לדעת הרמב"ם. שעכ"פ במקום שנהגו לילך ולעמוד יחף בפני הגדולים. שמותר לעשות כן בתפלה. ולדעת הטור חובה היא כמ"ש בא"ח סי' צ"ח. והרב"י תמה עליו שם. והרי ראיה גמורה ממשנתנו זאת. דלכל אדם מיהת מותר לעבור יחף. ואפשר מצוה נמי איכא כדעת הטור. וטעם גדול יש בדבר כמ"ש בביאורי לטא"ח (סי' צ"א וצ"ב): 
+<b>סכנה </b>עמ"ש הרע"ב והמפרשים. ואפשר עוד לומר שבשעת השמד שנו כאן. שגזרו כל המניח תפלין ינקרו את מוחו. והיו מוסרין עצמן עליה. ולפי שהמצוה מגינה בעידנא דעסיק בה. וכענין שסיפרו מאלישע בעל כנפים [שבת דף מ"ט ע"א]. שמצאו סרדיוט ונעשה לו נס ונדמו לכנפי יונה. כדאי' בגמרא דר"פ ר"א דמילה. אבל זה שאינו עושה מצוה. מכניס עצמו בסכנה בחנם. זהו שאמרו סכנה. כי האו"ה לא יבחינו בכך. ויחשבו שבהם תפילין כשרים. ויסתכן בעצמו ולא קיים המצות שאלמלא קיימה. לא היה בא לידי סכנה. דכוות' ההוא עובד' דר"ט דריש ברכו' [דף י' ע"ב] עמ"ש שם בס"ד. שוב מצאתי כן בתו' ואולי כבר ראיתיו ושכחתי: 
+<b>הרי זה דרך המינות </b>לפי מה שכתבתי בפי' סכנה דלעיל. ניחא דלא קאמר הכא נמי סכנה. דכה"ג יודעים שאינו מקוים מצות תפלין בכך. ואינו נתפס למינות בשבילו. שהרי דרך המינות הוא כן: 
+<b>ומ"ש </b>הרע"ב במקום שמוחו של תינוק רופס. כתב תי"ט שהוא ענין רכיכות. ול"נ שהוא מענין מרפש רגל ורבים חבריו. והם לשון רמיסה ודריכה. וכן בארמי בב"ר דין רפס מדבית אבא. והדורך ורוקע ברגליו עושה נקישה וקפיצה. וכך הוא מוחו של תינוק הרפה דולג ודופק. כמורגש במישוש היד: 
+<b>על בית אונקלי. </b>כתב הרע"ב על בית יד המלבוש מבחוץ. והכתוב אומר לך לאות ולא לאחרים וכפרש"י. היינו דאיכא בין הא ובין בבא קמייתא. דלעיל איירי במניחה על פס ידו. והכא במניחה על הזרוע. כנגד הקיבורת למעלה מבגדיו: 
+<b>אלא </b>. דקשיא לי דהא מסקינן במנחות (דף ל"ז:) דבמקו' לך לאות אתמר. ואף על פי שהן מגולים לית לן בה. ומשו"ה לכאורה היה נראה דאין זו כוונת רש"י. אלא ה"פ דנתנה על בית יד מבחוץ. לאפוקי דלא נתנה בפס ידו מבפנים. ובלי מלבוש. והיינו דאיכא בין ההיא לדהכא. ומסייע לישניה דרש"י דנקט בית יד ולא בית זרוע: 
+<b>איברא </b>דא"ה לא ידענא מ"ט התם קרי לה דרך המינות. והכא דרך החיצונים. להכי מסתברא כדפרישית מעיקרא. והיינו דקרי ליה דרך החיצונים. כדכתב הר"ן שאינו עוקר הג"ש. דהא מניח' במקום קיבורת כמ"ש התי"ט בשמו. ומנא ליה להר"ן הא. אלא ודאי משום דתלמודא דמנחות דלעיל דחקיה. דבודאי בהכי נמי מיקיים קרא: 
+<b>ורש"י </b>לאו דווקא קאמר משום לך לאות. אלא משום דדמי קצת. ומשו"ה לא שרי אלא מפני אונס מכה. כמ"ש בס"ד בטא"ח (סימן כ"ז). ולכן זה שעושה כן שלא מאונס. אלא להראות נויין לבר. שציפן זהב. ה"ז דרך החיצונים מכל מקום. אף על פי שבמקום אונס מיהא יוצא כה"ג. ומסייעא למ"ש בבאורי עיין שם. 
+<b>אלא </b>דאכתי לא ניחא לי איך אפשר לומר דיצא בזה בדיעבד היכא דלא אפשר. תינח דנתנה על בית אונקלי. מיהא ציפן זהב. מאי איכא למימר. והא קיי"ל ציפן זהב פסולין. [סנהדרין דף מ"ח ע"ב]: 
+<b>ואפשר </b>שאין פיסולן אלא מדבריהם וצ"ע ועמ"ש בס"ד בביאורי הנז' (סי' ל"ב): 
+
+Mishnah 9
+
+<b>ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא. </b>נראין דברי בעל הערוך ותרגום המיוחס ליב"ע (ואינו לו כדמוכח מגמרא דריש מגילה וק"ל) דמוקמי לקרא בישראל שבא על הכותית כמ"ש בתי"ט משמם. והיינו נמי דתנא דבי רבי ישמעאל דאיתא בתלמודא. ודלא כפירוש רש"י: 
+<b>ואיברא </b>דהכי הוא. ושבקיה לקרא דדחיק ומוקי נפשיה. דהא במולך ממש לא מסתברא דמאי בעי הכא בפ' עריות. ואין כאן מקומו באמצען דעריות מלפניו ולאחריו. והכי מפרשי לה אינהו נמי באיסור ביאה: 
+סליקא לה מסכת מגילה בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>על קן צפור יגיעו רחמיך </b>עמ"ש בס"ד בחי"ג בלח"ש (דקט"ב שכ"א) דריש מכילתין וק"ל ולדעתי חובר אחר חתימת התלמוד בימי הגאונים.</small>

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,126 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan
+לחם שמים על משנה מועד קטן
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מועד קטן
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שיצא בתחלה. </b>ואין חוששין שיפלו גדותיו ואתי לתקן במועד. דאי נמי נפיל ואתי לתקוניה שרי. כדתנן במ"ז דבסמוך. כך נ"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>לא מצאתי מקרא זה. עיין בחידושי גמרא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ובמועד. ולפי שאין במשנה לשון חולו של מועד כו'. <b>אשתמיטיה</b> מ"ב פ"ד דמגלה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומתקנין את המקולקלות. </b>כתב בתי"ט ז"ל ול"ד למעיין שיצא בתחלה דלעיל דחיישינן שיפלו גדותיו ואתי לתקן. דתיקונא דהתם עשייה בתחלה היא עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר מר. דאע"ג דהאידנא הוא דיצא בתחלה. אפ"ה לכי נפיל והדר מתקן ליה. לאו בתחלה הוא זה פשוט: ו
+<b>מ"מ </b>לא קשיא מידי. ואגב ריהטא כתב כך דהא לעיל נמי לא חיישינן באמת. אלא דסד"א למיחש. קמ"ל דלא. מהאי טעמא דהא באמת שרי לתקן. כדכתיבנא לעיל והוא ברור: 
+<b>ומתקנין את קלקולי המים וחוטטין אותן. </b>כתב בתי"ט ונ"ל דפרושי קמפרש דהא דאמרן ומתקנין היינו חוטטין שהוא מלאכת הדיוט דאלת"ה לישנא יתירא הוא דודאי דחטיטה בכלל מתקנין הוא עכ"ל: 
+<b>ולא </b>נמלט מדוחק דאכתי מתקנין לישנא יתירא הוא אליביה. אבל באמת לאו דיוקא הוא. דאין החטיטה בכלל מ"ש מתקנין. שהתיקון אינו אלא להסיר הקלקולים. המונעים ומפסידים המים המכונסים. והחטיטה יתרה עליה. שהיא לנקות ולהוציא כל מה שנפל לתוכן מצרורות וקסמין כדפריש הרע"ב. ואע"פ שאין מעכבים הנאת המים ושתייתן. ואין צורך כל כך להסירן משם: 
+<b>וא"כ </b>איכא למימר דאשמעינן רבותא. לא זו שמתקנין אותן עד שיוסר הקלקול. ויהיו ראויין להספיק מים בטוב. אלא אפי' טירחא יתרה שאינה צריכה כל כך. כגון לחטטן ולנקרן היטב. אף שבלא זאת ראויין הן לתשמיש. גם זה התירו בצרכי רבים. וכן נראה יותר לפי שהחטיטה היא תוס' תיקון וההעמק בדבר. כמו שאמרו בגיד הנשה [חולין דף צ"ב ע"ב] צרי' לחטט אחריו וק"ל: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר"מ אומר רואין. </b>עמ"ש בחי' בגמרא פ' ואלו מגלחין. ובזבחים פ' טבול יום. במאמר מי ראה נגעי מרים וצריך לפנים: 
+<small>משנה לחם<br><b>בתחלה </b>עמ"ש בס"ד בשי"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לא יעורר על מתו</b> פשוט דהיינו דווקא מתו שחייב להתאבל עליו. משו"ה לא קתני על מת. ועמ"ש בס"ד בסוף דרוש הספד. שקראתיו שאגת אריה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין נושאין </b>אף בלי סעודה. <b>אבל</b> מארסין ובלבד שלא יעשה סעודה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועושה אשה תכשיטיה </b>ע"פ רע"ב. ומעברת סכין ע"פ שלמטה. <b>צ"ל</b> אחר שגבהו בנות ציון. עחי"ג פכ"ג דן.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>וכל כבשין</b> לענין מ"ש תי"ט בשם הר"מ בחבו'. <b>עמ"ש</b> בס"ד רפ"ד דמעשרות.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וכולן אם כיוונו מלאכתן במועד יאבדו. </b>פירש הרע"ב וכן הרמב"ם ז"ל ב"ד מאבדין אותו ממון ועושין אותו הפקר. וקשיא מנלן להפקיר דלישנא דיאבדו לא משמע אלא שיהא מונח בלי מלאכה ויאבד. ונ"מ דאולי לא תאבד ויעשם לאחר המועד עכ"ל בתי"ט. ועוד הוסיף לתמוה על רש"י שהחמיר יותר שאסור ליהנות מהן: 
+<b>ומשמע </b>מלשונו זה דמאן דס"ל ב"ד מפקירין אותה מלאכה. אפי' בכיוון מלאכתו בלבד. דהיינו מה שהניחה עוד למועד. ועל המחשבה הוא נענש. אע"פ שנמנע ולא עשאה במועד. תאבד ולא תיעשה אפי' אחר המועד: 
+<b>וזה </b>דבר בטל ומי ראה או שמע כזאת. ולא אמרה אדם מעולם. שגם הרמב"ם המחמיר וסובר שהולכת לאיבוד לגמרי. לא אמר כן אלא בעבר ועשאה במועד. וצירף המחשבה למעשה. אבל שיהא נדון בב"ד על הכוונה. ואפי' מחשבתו ניכרת שרצה לעשותה במועד. והזמין עצמו לכך. ומנעוהו ולא הוציא מחשבתו לפועל. בין בטובה בין ע"י כפייה. שאע"פ שלא באה המחשבה לידי מעשה. תאסר מלאכתו לעולם. לא זו ולא כיוצא בה שמענו. 
+<b>ומחמת </b>הכוונה והמחשבה הרעה אינו נקנס אליבא דכ"ע. אלא שלא תתקיים כוונתו לגמור מלאכתו במועד. אפי' מה שהיה מותר לו בלא מתכוין. עכשיו נאסרה עליו מכל וכל. אבל לא לאוסרה עליו עולמית. אף לאחר המועד. שבזה גם רש"י והר"מ ז"ל מודים. והוא דבר פשוט וברור: 
+<b>ואין </b>בין דברי הרמ"ך והרמב"ם אלא שהרמ"ך סובר דיאבדו דתנן. שמונעין אותו מלעשותה. ומתוך כך תאבד מעצמה. אבל בידים אין מאבדין. אפי' עבר ועשה. והרמב"ם ס"ל בעבר ועשה. מאבדין אותה בידים. וזה דבר מוכרח. ושיטתו היא הנכונה. ולדברי הרמ"ך נמצא חוטא נשכר וצ"ע: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ שמעני ודאיבעיא לן בכיוון מלאכתו במועד ומת אם קנסו בנו אחריו. היינו לבטלו ממנה במועד. אע"פ שהרי הוא אנוס. ולא כיוונה הוא למועד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ וצ"ע. ועמו"ק עוד בענין אם קנסו בנו אחריו.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואלו כותבין במועד כו' מתנה. </b>כתב הרע"ב אי לא כתיב לה מפסיד המקבל דשמא יחזור בו הנותן. וכתב תי"ט לא חזרה ממש דהא מתנת בריא בלא קנין לא סגי. אלא שיחזור ממה שהיה ויאמר לא כך היה עכ"ל: 
+<b>ואיני </b>מבין לשונו זה. דאי בדקיימי עדי קנין. ליחזי היכי קאמרי סהדי. ואיך יחזור ממה שהיה לפי שיטתו. ואי בדליתינהו. יאמר להד"מ ויחזור חזרה ממש: 
+<b>והאמת </b>לדעתי דחיישינן שיחזור בו חזרה גמורה. ואע"ג דבמתנת בריא דאית בה קנין עסקינן. מה בכך אפ"ה מצי מיהדר ביה. לדעת רשומי הפוסקים. דאע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד. ולא צריך אימלוכי. מ"מ אם מוחה הנותן קודם הכתיבה יכול לחזור בו: 
+<b>ולכ"ע </b>בשטר חוזר. אע"פ שאין זוכה במתנה. דשיעבוד צריך לימלך כבפ"ק דמציעא. וכאותה שאמרו בקידושין. שני שדות הן זכו בשדה זו לפלוני חוזר בשטר. אע"פ שאינו חוזר בשדה. דמצי למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי. והא ודאי אית ליה פסידא למקבל. אם יחזור בו הנותן. מלכתוב לו השטר באחריות. ותו דילמא מיתו סהדי: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אין כותבין שטרי חוב במועד. </b>כתב הרע"ב הואיל ויכול לכותבו לאחר המועד. ופירש בתי"ט דהכא מסתמא ליכא למיחש שמא יאמר לא כך היה כיון שהלוהו לא יהיה לוה רשע ולא ישלם עכ"ל: 
+<b>זהו </b>דוחק מבואר והנסיון יוכיח ההפך. וכל אשראי ספק אתי ואפי' באגב גבייה בעי. כל שכן בע"פ: 
+<b>אלא </b>תהא במאמינו. דיקא נמי דקתני סיפא ואם אינו מאמינו. ותו דאפי' לא הימניה. אלא אדעתא דנכתוב ליה שטרא. אי דאמר ליה על מנת כן אני מלווך. נהדרו זוזי למרייהו. כי לא איצטריכו ליה להיאך. ואי דלא אמר ליה על מנת. אלא סתמא אוזפיה. ודאי לא מצי הדר ביה. דהאי אמר ליה מאי אית לי למיעבד. אנא הא קאימנא. ורבנן הוא דמעכבי עילואי למכתב שטרא: 
+<b>והשתא </b>אע"ג דבודאי איכא למיחש לפסידא בגווני טובא. אפ"ה אנן לא חיישינן ליה. דאיהו דאפסיד אנפשיה. דהוה ליה שלא להלוות עד אחר המועד. מאחר שאינו לוה לצורך המועד וק"ל: 
+<b>ואם אינו מאמינו. </b>ולוה צריך למעות לצורך י"ט. אי נמי אפי' שלא לצורך המועד. ואינו מוצא אח"כ מי שילוונו. דהו"ל כדבר האבוד: 
+<small>משנה לחם<br><b>בספר עזרא </b>חברו פט"ו דכלים <b>בין</b> לגרסת הספר. ובין למאן דגרס העזרה. אין להפליא אם היו צריכין להגיהו. כי עם היותו ודאי נכתב מתחלה בדיוק כהלכתו. ולא היה צריך לתקנו בחסרות ויתרות. וכ"ש באותיות ופרשיות וכל דקדוקי סופרים. בלי ספק היא היתה תורת ה' תמימה. מום אין בה. אלא שיד הזמן אולי שלטה בו. שנטשטשו אותיות. או קפצה מעליהן הדיו. <b>אבל</b> גרסת העזרה היא עיקר. כמ"ש בכלים בכה"ס בלי נ"א. עם שקרוב הדבר. שס"ת של עזרה בב"ש. של עזרא היה שכתבו או הגיהו כתקנו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הסמוכות למטה</b> מוכח בהדיא שאין לבטל הנשים מלצאת. וכ"ה בהדיא בגמרא פ"ב דסנהדרין מקום שנהגו כו'. ומפרש התם טעמא. <b>עמ"ש</b> בס"ד בי"ד (סשנ"ט) ובמו"ק א"ח (סימן שי"א).</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>עיין </b>פי' הרע"ב שכתב ז"נ ובכפיית המטה שתהיינה המטות כפויות ע"ג קרקע וישן בהם. בתשו' הריב"ש מפורש היטב ענין כפיית המטה ע"ג קרקע. דהיינו לפי שהיו מטותיהן עומדות על רגליהם. ואין להם נקליטין למעלה. וכשכופין אותן נמצא גב המטה מושכב שטוח ע"ג קרקע. וצריך הוא לשכב עליה דווקא. ולא על מטה זקופה. וזה מבואר שאסור לאבל לישן במטה עכשיו שלא נהגו בכפיית המטה. מיהא ודאי לא סגי אלא ע"ג קרקע דווקא. וכמ"ש בתשו' והוא פשוט מאד. וכ"כ גם האחרונים ז"ל. ולא נסתפק בה אדם מעולם. ולהוציא מדעת א' מהמתחסדים שפטפט כנגד זה: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ואין אומרים ברכת אבלים. </b>עמ"ש רפ"ד דמגילה בלע המות לנצח וגו': 
+סליקא לה מסכת מועד קטן בס"ד 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,129 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Moed Katan
+לחם שמים על משנה מועד קטן
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Moed_Katan
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה מועד קטן
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>שיצא בתחלה. </b>ואין חוששין שיפלו גדותיו ואתי לתקן במועד. דאי נמי נפיל ואתי לתקוניה שרי. כדתנן במ"ז דבסמוך. כך נ"ל: 
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>לא מצאתי מקרא זה. עיין בחידושי גמרא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ובמועד. ולפי שאין במשנה לשון חולו של מועד כו'. <b>אשתמיטיה</b> מ"ב פ"ד דמגלה.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ומתקנין את המקולקלות. </b>כתב בתי"ט ז"ל ול"ד למעיין שיצא בתחלה דלעיל דחיישינן שיפלו גדותיו ואתי לתקן. דתיקונא דהתם עשייה בתחלה היא עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר מר. דאע"ג דהאידנא הוא דיצא בתחלה. אפ"ה לכי נפיל והדר מתקן ליה. לאו בתחלה הוא זה פשוט: ו
+<b>מ"מ </b>לא קשיא מידי. ואגב ריהטא כתב כך דהא לעיל נמי לא חיישינן באמת. אלא דסד"א למיחש. קמ"ל דלא. מהאי טעמא דהא באמת שרי לתקן. כדכתיבנא לעיל והוא ברור: 
+<b>ומתקנין את קלקולי המים וחוטטין אותן. </b>כתב בתי"ט ונ"ל דפרושי קמפרש דהא דאמרן ומתקנין היינו חוטטין שהוא מלאכת הדיוט דאלת"ה לישנא יתירא הוא דודאי דחטיטה בכלל מתקנין הוא עכ"ל: 
+<b>ולא </b>נמלט מדוחק דאכתי מתקנין לישנא יתירא הוא אליביה. אבל באמת לאו דיוקא הוא. דאין החטיטה בכלל מ"ש מתקנין. שהתיקון אינו אלא להסיר הקלקולים. המונעים ומפסידים המים המכונסים. והחטיטה יתרה עליה. שהיא לנקות ולהוציא כל מה שנפל לתוכן מצרורות וקסמין כדפריש הרע"ב. ואע"פ שאין מעכבים הנאת המים ושתייתן. ואין צורך כל כך להסירן משם: 
+<b>וא"כ </b>איכא למימר דאשמעינן רבותא. לא זו שמתקנין אותן עד שיוסר הקלקול. ויהיו ראויין להספיק מים בטוב. אלא אפי' טירחא יתרה שאינה צריכה כל כך. כגון לחטטן ולנקרן היטב. אף שבלא זאת ראויין הן לתשמיש. גם זה התירו בצרכי רבים. וכן נראה יותר לפי שהחטיטה היא תוס' תיקון וההעמק בדבר. כמו שאמרו בגיד הנשה [חולין דף צ"ב ע"ב] צרי' לחטט אחריו וק"ל: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ר"מ אומר רואין. </b>עמ"ש בחי' בגמרא פ' ואלו מגלחין. ובזבחים פ' טבול יום. במאמר מי ראה נגעי מרים וצריך לפנים: 
+<small>משנה לחם<br><b>בתחלה </b>עמ"ש בס"ד בשי"ע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לא יעורר על מתו</b> פשוט דהיינו דווקא מתו שחייב להתאבל עליו. משו"ה לא קתני על מת. ועמ"ש בס"ד בסוף דרוש הספד. שקראתיו שאגת אריה.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין נושאין </b>אף בלי סעודה. <b>אבל</b> מארסין ובלבד שלא יעשה סעודה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ועושה אשה תכשיטיה </b>ע"פ רע"ב. ומעברת סכין ע"פ שלמטה. <b>צ"ל</b> אחר שגבהו בנות ציון. עחי"ג פכ"ג דן.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>וכל כבשין</b> לענין מ"ש תי"ט בשם הר"מ בחבו'. <b>עמ"ש</b> בס"ד רפ"ד דמעשרות.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>וכולן אם כיוונו מלאכתן במועד יאבדו. </b>פירש הרע"ב וכן הרמב"ם ז"ל ב"ד מאבדין אותו ממון ועושין אותו הפקר. וקשיא מנלן להפקיר דלישנא דיאבדו לא משמע אלא שיהא מונח בלי מלאכה ויאבד. ונ"מ דאולי לא תאבד ויעשם לאחר המועד עכ"ל בתי"ט. ועוד הוסיף לתמוה על רש"י שהחמיר יותר שאסור ליהנות מהן: 
+<b>ומשמע </b>מלשונו זה דמאן דס"ל ב"ד מפקירין אותה מלאכה. אפי' בכיוון מלאכתו בלבד. דהיינו מה שהניחה עוד למועד. ועל המחשבה הוא נענש. אע"פ שנמנע ולא עשאה במועד. תאבד ולא תיעשה אפי' אחר המועד: 
+<b>וזה </b>דבר בטל ומי ראה או שמע כזאת. ולא אמרה אדם מעולם. שגם הרמב"ם המחמיר וסובר שהולכת לאיבוד לגמרי. לא אמר כן אלא בעבר ועשאה במועד. וצירף המחשבה למעשה. אבל שיהא נדון בב"ד על הכוונה. ואפי' מחשבתו ניכרת שרצה לעשותה במועד. והזמין עצמו לכך. ומנעוהו ולא הוציא מחשבתו לפועל. בין בטובה בין ע"י כפייה. שאע"פ שלא באה המחשבה לידי מעשה. תאסר מלאכתו לעולם. לא זו ולא כיוצא בה שמענו. 
+<b>ומחמת </b>הכוונה והמחשבה הרעה אינו נקנס אליבא דכ"ע. אלא שלא תתקיים כוונתו לגמור מלאכתו במועד. אפי' מה שהיה מותר לו בלא מתכוין. עכשיו נאסרה עליו מכל וכל. אבל לא לאוסרה עליו עולמית. אף לאחר המועד. שבזה גם רש"י והר"מ ז"ל מודים. והוא דבר פשוט וברור: 
+<b>ואין </b>בין דברי הרמ"ך והרמב"ם אלא שהרמ"ך סובר דיאבדו דתנן. שמונעין אותו מלעשותה. ומתוך כך תאבד מעצמה. אבל בידים אין מאבדין. אפי' עבר ועשה. והרמב"ם ס"ל בעבר ועשה. מאבדין אותה בידים. וזה דבר מוכרח. ושיטתו היא הנכונה. ולדברי הרמ"ך נמצא חוטא נשכר וצ"ע: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ שמעני ודאיבעיא לן בכיוון מלאכתו במועד ומת אם קנסו בנו אחריו. היינו לבטלו ממנה במועד. אע"פ שהרי הוא אנוס. ולא כיוונה הוא למועד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ וצ"ע. ועמו"ק עוד בענין אם קנסו בנו אחריו.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ואלו כותבין במועד כו' מתנה. </b>כתב הרע"ב אי לא כתיב לה מפסיד המקבל דשמא יחזור בו הנותן. וכתב תי"ט לא חזרה ממש דהא מתנת בריא בלא קנין לא סגי. אלא שיחזור ממה שהיה ויאמר לא כך היה עכ"ל: 
+<b>ואיני </b>מבין לשונו זה. דאי בדקיימי עדי קנין. ליחזי היכי קאמרי סהדי. ואיך יחזור ממה שהיה לפי שיטתו. ואי בדליתינהו. יאמר להד"מ ויחזור חזרה ממש: 
+<b>והאמת </b>לדעתי דחיישינן שיחזור בו חזרה גמורה. ואע"ג דבמתנת בריא דאית בה קנין עסקינן. מה בכך אפ"ה מצי מיהדר ביה. לדעת רשומי הפוסקים. דאע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד. ולא צריך אימלוכי. מ"מ אם מוחה הנותן קודם הכתיבה יכול לחזור בו: 
+<b>ולכ"ע </b>בשטר חוזר. אע"פ שאין זוכה במתנה. דשיעבוד צריך לימלך כבפ"ק דמציעא. וכאותה שאמרו בקידושין. שני שדות הן זכו בשדה זו לפלוני חוזר בשטר. אע"פ שאינו חוזר בשדה. דמצי למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי. והא ודאי אית ליה פסידא למקבל. אם יחזור בו הנותן. מלכתוב לו השטר באחריות. ותו דילמא מיתו סהדי: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>אין כותבין שטרי חוב במועד. </b>כתב הרע"ב הואיל ויכול לכותבו לאחר המועד. ופירש בתי"ט דהכא מסתמא ליכא למיחש שמא יאמר לא כך היה כיון שהלוהו לא יהיה לוה רשע ולא ישלם עכ"ל: 
+<b>זהו </b>דוחק מבואר והנסיון יוכיח ההפך. וכל אשראי ספק אתי ואפי' באגב גבייה בעי. כל שכן בע"פ: 
+<b>אלא </b>תהא במאמינו. דיקא נמי דקתני סיפא ואם אינו מאמינו. ותו דאפי' לא הימניה. אלא אדעתא דנכתוב ליה שטרא. אי דאמר ליה על מנת כן אני מלווך. נהדרו זוזי למרייהו. כי לא איצטריכו ליה להיאך. ואי דלא אמר ליה על מנת. אלא סתמא אוזפיה. ודאי לא מצי הדר ביה. דהאי אמר ליה מאי אית לי למיעבד. אנא הא קאימנא. ורבנן הוא דמעכבי עילואי למכתב שטרא: 
+<b>והשתא </b>אע"ג דבודאי איכא למיחש לפסידא בגווני טובא. אפ"ה אנן לא חיישינן ליה. דאיהו דאפסיד אנפשיה. דהוה ליה שלא להלוות עד אחר המועד. מאחר שאינו לוה לצורך המועד וק"ל: 
+<b>ואם אינו מאמינו. </b>ולוה צריך למעות לצורך י"ט. אי נמי אפי' שלא לצורך המועד. ואינו מוצא אח"כ מי שילוונו. דהו"ל כדבר האבוד: 
+<small>משנה לחם<br><b>בספר עזרא </b>חברו פט"ו דכלים <b>בין</b> לגרסת הספר. ובין למאן דגרס העזרה. אין להפליא אם היו צריכין להגיהו. כי עם היותו ודאי נכתב מתחלה בדיוק כהלכתו. ולא היה צריך לתקנו בחסרות ויתרות. וכ"ש באותיות ופרשיות וכל דקדוקי סופרים. בלי ספק היא היתה תורת ה' תמימה. מום אין בה. אלא שיד הזמן אולי שלטה בו. שנטשטשו אותיות. או קפצה מעליהן הדיו. <b>אבל</b> גרסת העזרה היא עיקר. כמ"ש בכלים בכה"ס בלי נ"א. עם שקרוב הדבר. שס"ת של עזרה בב"ש. של עזרא היה שכתבו או הגיהו כתקנו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הסמוכות למטה</b> מוכח בהדיא שאין לבטל הנשים מלצאת. וכ"ה בהדיא בגמרא פ"ב דסנהדרין מקום שנהגו כו'. ומפרש התם טעמא. <b>עמ"ש</b> בס"ד בי"ד (סשנ"ט) ובמו"ק א"ח (סימן שי"א).</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>עיין </b>פי' הרע"ב שכתב ז"נ ובכפיית המטה שתהיינה המטות כפויות ע"ג קרקע וישן בהם. בתשו' הריב"ש מפורש היטב ענין כפיית המטה ע"ג קרקע. דהיינו לפי שהיו מטותיהן עומדות על רגליהם. ואין להם נקליטין למעלה. וכשכופין אותן נמצא גב המטה מושכב שטוח ע"ג קרקע. וצריך הוא לשכב עליה דווקא. ולא על מטה זקופה. וזה מבואר שאסור לאבל לישן במטה עכשיו שלא נהגו בכפיית המטה. מיהא ודאי לא סגי אלא ע"ג קרקע דווקא. וכמ"ש בתשו' והוא פשוט מאד. וכ"כ גם האחרונים ז"ל. ולא נסתפק בה אדם מעולם. ולהוציא מדעת א' מהמתחסדים שפטפט כנגד זה: 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>ואין אומרים ברכת אבלים. </b>עמ"ש רפ"ד דמגילה בלע המות לנצח וגו': 
+סליקא לה מסכת מועד קטן בס"ד 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,208 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah
+לחם שמים על משנה ראש השנה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ראש השנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>למלכים. </b>עיין פי' הרע"ב שלא בא ליתן טעם מפני מה קבעו ר"ה למלכים. אבל רש"י ותו' מפרשי' הנ"מ דשט"ח מוקדמין לטעמא דמלתא דתקינו לה ר"ה. דאל"ה נפיק מנה חורבה. עיין עליהם ובמפרשיהם: 
+<small>משנה לחם<br><b>ר"ה לאילן</b> כו' <b>בט"ו בו</b> מדסתם תנא. ודאי דהוא הדין למעוברת. לא פלוג רבנן. ודילמא מודו נמי ב"ש לב"ה במעוברת.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם. </b>פירש הרע"ב הכי קאמר. היוצר כו' שאע"פ שעוברין א' א' מ"מ כולם נסקרין בסקירה א'. וז"ל הרמב"ם והנגלה מזה המאמר מבואר אבל הנסתר ענינו קשה מאד. וביאר דבריו בתי"ט כי האדם א"א לציירו שני הפכים בנושא א' עיין סוף לשונו: 
+<b>ותם </b>אני לא אדע שני ההפכים הללו באדם. והנה עין שלמטה רואה בסקירה אחת הרבה אנשים. והמה עוברים אחד לאחד באין מונע. ואין הסקירה וההעברה הפכים. ולא בנושא א'. שהסוקר איננו העובר. והעובר הוא הסקור. ואם כדבריו לא היה קשה הציור בלבד. כי מציאות שני הפכים בנושא. הוא מהנמנעות אבל אין זר ולא נמנע המצא יחד שתי פעולות שונות. בשני נושאים מתחלפים. על כן אין כאן זרות כלל מצד זה: 
+<b>אבל </b>דעתי בקושי הענין הוא. שאחר שנסקרין בסקירה א' לאיזה טעם יצטרכו א"כ לעבור א' א'. שהרי בסקירה א' נבדקין כולן בדקדוק גדול:   
+<b>ואין </b>לומר שהתנא דיבר בלשון בני אדם לסבר את האוזן בדרך שהיא יכולה לשמוע. וכוונתו שמחפשין בדקדוק גדול כל מעשי בני אדם א' לא' דרך פרט. כאילו עוברים כבני מרון. ולעולם למעלה הוא בסקירה בלבד. דא"כ מאי איריא ר"ה. ודוק שזהו שנתקשה לו לרבינו משה ז"ל. ובאמת הוא דבר עמוק משאול ומחקור. ולא נודע מהות הסיקור: 
+<b>ובחג. </b>כבר נקרא כן חג הסוכות בכתוב חג סתם. במלכים א' ח' וי"ב: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובחג </b>עיין שער התחתון (דעיר האלהית) מה טעם אנו אומרים ביום שמחתנו.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>על אב מפני התענית</b> השתא איירי תנא בזמן שאין בית. ליכא למשמע דבזמן הבית לא היו מתענין כלל בט"ב <b>וביוסיפון</b> משמע שאפילו בי"ז בתמוז היה יום צום בימי הורקנוס. ואולי מחמת שאותו יום כבש פומפיוס ירושלם. וכן רוב ימי ב"ש או שמד. או אין שמד ואין שלום. וכ"ש ט"ב שהוכפלו בו צרות. שהיו מתענין בו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>על כסלו. מפני חנוכה </b>הקשה הרב ר"א יצחקי שליח ציון. מה הוצרכו שלוחין מפני חנוכה. שהוא הרבה אחר רובו של חודש. והאמרינן פרק היו בודקין. אחד אומר בט"ו בחודש. ואחד אומר בט"ז עדותן בטלה. ולא אמרינן דטעו בקביעא דירחא. לפי שכבר נתפרסם קביעות החודש. משיצא רובו. <b>ולק"מ </b>משום דהך דינא איציאת שלוחין סמיך. וכבר הגיעו שלוחין לסוף א"י בחצי חודש. דלא בעינן אלא ט"ו יום כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת (כדתנן פ"ק דתענית) שהוא המרחק הגדול שבגבולי א"י (עשי"ע סקכ"ז) ועל ידיהן נתפרסם ודאי קביעות החודש בכל א"י. <b>אבל</b> אם לא היו שלוחין יוצאין. מאין יוודע לרחוקים אימתי קדשו ב"ד החודש. זה פשוט מאד. ובכדי טרח. עמו"ק (סתר"ע).</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומתקנין את המועדות. </b>כתב תי"ט אבל אלול כו' ואם לא נודע להם נוהגין יום ל' קודש ויום ל"א עד שיבואו שלוחי תשרי כלשון הרמב"ם עכ"ל. ור"ל בזה עד שיבואו שלוחי תשרי נוהגין בשני הימים קודש לענין יה"כ. שבמקום שלא הגיעו להם השלוחים קודם יוה"כ. צריכין לעשותו ב' ימים מספק קביעות ר"ה: 
+<b>וצ"ע </b>דמשמע בגמרא דמכילתין (דכא"א) דלא צריך. ועמ"ש התו' פסחים (דכד"ב) ד"ה לקביעא דירחא: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>וקבלו הכהנים</b> כו' <b>וכשבאו לפני ב"ד</b> כו'. <b>צ"ע </b>אי אלו הכהנים. אם אינם ב"ד. גם חידוש הוא. כי לפמ"ש בתורה. הכהנים הם מורי התורה לישראל.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>אף הם אינם כשרים לה. </b>שחשדום להיות מעידים שקר על שוחד כפירש"י ורע"ב: 
+<b>וקשה </b>דהא כבר פירשו דפסולים הללו מדבריה' בלבד הם. דמשו"ה כשרים לפי שחושבי' שאין דברים הללו אסורים מן התורה. א"כ איך נחשוד אותם במעידים שקר בשוחד. הרי אלו א"כ פסולי דאורייתא. והחשוד לקל אינו חשוד לחמור: 
+<b>ובתי"ט </b>כמדומה שנתכוין להערה זו. אע"פ שלא האיר דבריו. אבל תשובתו נשאר מעל. עם כל אריכות לשונו לא מצאתי בו מנוח. ולא ידעתי למה יועיל מה שכ' ז"ל דאזלינן בתר רובא דעלמא דידעי. הא מיהא לא ידעי בהו איסורא אלא מדרבנן. כמ"ש ז"ל עצמו ועפ"ז נמשכו דבריו: 
+<b>ולענ"ד </b>בטוב יש לקיים פירש"י. דהכא נמי איכא למימר דלא משמע להו איסורא דעדות שקר. אלא בדברים שבין אדם לחבירו. כדכתיב קרא לא תענה ברעך עד שקר. ענה באחיו. אבל במילי דשמיא כי האי סברי דליכא איסורא מדאורייתא: 
+<b>ואי </b>משום דמיקלקלי מועדות. הא קיי"ל אתם אפילו מוטעים. לכן אין בזה מכשול עון לדעתם. אפילו יעידו שקר. כי מכל מקום החודש מקודש: 
+<b>ועוד </b>שמא ישכרום ויטעום שידמה להם שנראה והוא לא נראה. כי השוחד יעור פקחים ומפני חימוד הממון לא ידקדקו אחר הדמות שראו בעבים שלא בכוונה. ויחשבו שבאמת נראה ושוב נכסה. ולכן משום לתא דשוחט. וגזל נמי ליכא. דסברי קושטא קאמרי: 
+<b>ותו </b>כיון דמדעתייהו יהבי להו דררא דממונא דגזל ליכא. לכן א"צ לדחוק כמ"ש הר"ן דרבנן פסלינהו אף בלאו טעמא דחימוד ממון: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש. </b>דמן התורה כשרים כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>מוליכין אותו על החמור. </b>עיין בתי"ט שהשיג על רמ"י. ולא ידעתי מה ענין השגתו. דאטו מי סליק אדעתיה דרמ"י דמטה דנקיט נמי להקל האיסור. הא ודאי ליתא דא"א לו לטעות בזה. דהא בהדיא תנן אפילו במטה. הא ודאי לא נתכוין הרמ"י כי אם על מ"ש שמרכיבין אותו על החמור. ובחנם רדף אחרי רמ"י ז"ל בזה. ומש"ע התי"ט דחולה הוא ככפות עמ"ש בס"ד שילהי פי"ח דשבת: 
+<b>שעל מהלך לילה ויום. </b>וא"ת למה יחללו שבת אף בכדי מהלך זה. מה תועיל עדותן לכשיבואו אחר כלות יום שלשים שכבר נתעבר החדש: 
+<b>י"ל </b>דמהני לענין הקרבן של יום שלשים וא'. שלא יקריבו בו מוסף של ר"ח. ובכה"ג שעדיין לא נתפרסם כלל קביעות ר"ח. ויש בו ג"כ תיקין הקרבן. ודאי יש להם לילך וניתנה שבת לדחות. ומ"ש בתי"ט בשם הרמב"ם שאין עדותן אחר שלשים מועלת. עמ"ש בזה לקמן רפ"ג בס"ד: 
+<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>לח"ש מ"ש להצלת רמ"י. ד) שהשיג על מפרש ה"ל ק"ה. אחר מלת בזה. נ"ב <b>ואעפ"כ</b> דברי המפרש נראין בעיני. שהכל להקל הוא שאמרו. כי אע"פ ששביתת אדם חמורה מדבהמה. מ"מ בענין זה של נושא אדם. ודאי חומר בבהמה. לפי שענין המשא. בשניהם אינו איסור תורה. דחי נושא את עצמו. אלא מדבריהם אסור. אבל יתר במוליך על הבהמה. משום לאו דמחמר שהוא איסור של תורה. נוגע לאדם ולבהמה. ועוד נוסף בו איסור דרבנן. דמשתמש בב"ח. משו"ה ודאי כולה מילתא לקולא אשמעינן תנא רבותא. וכן מקלות דנקט. אע"ג דאין תורת כלי עליהן. ולא מיבעיא כלי זיין.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>כמה היה</b> עיין מ"ש תי"ט דנקיט לשון זכר. ככתוב המאור הקטן. <b>ולי</b> נראה דאקרא סמיך. החודש הזה. שר"ל הירח החדש. כמ"ש כזה ראה וקדש. וכן שנינו ספ"ק דמכילתין. ויוצאין לעדות החודש. דכולה מילתא אחדוש המולד קאי. ונקרא ע"ש זה חודש. שהוא לשון זכר במקרא. וכן בפרקין דלעיל. בין שנראה בעליל כו'. <b>ומ"ש</b> כיצד ראית הלבנה. הוצרך התנא לכך. מחמת הודעת יחס מצבו בערך החמה. כמ"ש לפני החמה כו'. שהכוכבים השנים הגדולים. קרוים חמה ולבנה. שניהם לשון נקבה. וירח חדש. נקרא חודש. ע"ש חדושו כנ"ל. ונוסח ברכת הלבנה נתייסד על שם לבנה. כמ"ש וללבנה אמר שתתחדש. והיא ודאי לשון נקבה בעצם. וכה"א וחפרה הלבנה.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ובליל עבורו לא נראה וקבלן ר"ג. </b>עמ"ש לקמן רפ"ג בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>עדי שקר הם </b>עמ"ש רע"ב. והוא מפירוש הר"מ. דוחק מבואר. ועסא"ח למהר"ר אביעד ממנטובה. שאין דברי ר"מ מוכרחים בזה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובליל עבורו לא נראה וקבלן</b> עמ"ש בסמוך רפ"ג. וצ"ע בפיר"מ ובה"ל ק"ה.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ה"ז מעובר. </b>לפמ"ש הר"מ בחבורו ספ"ג שאפי' באו עדים אחר שעיברו החודש מחמת שלא באו עדים בזמנו. ואחר ד' או ה' ימים באו העדים שראוהו. והיו רחוקין מב"ד בשעת הראייה. שעל כן לא יכלו לבוא בזמן הקידוש. מקבלין עדותן אם נמצאת מכוונת אחר שאיימו עליהן. (דנפקא ליה לדעתי מהא דאריב"ל מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו שפירושו לדעתו ז"ל שנראה בזמנו. ולא באו עדים ביום שלשים מפני ריחוק הדרך. ונתעבר החודש. ואח"כ באו עדים מרחוק שראוהו בזמנו. להעיד עליו בב"ד לקדשו ולעשותו חסר. מאיימין עליהם ומחזירין שלא לחסרו שוב. כיון שכבר יצא שמו מעובר. ומיהא אי אשתכח דקיימי בסהדותייהו אחר האיום ומכווני מילתייהו. מהדרינן עובדא. ולא סגי דלא מקדשינן ליה למפרע. שהרי עדיה בצד אסתן. ואגלאי מילתא למפרע שהיה ראוי להתקד' בזמנו. אלא שאורך הדרך מנע העדים. וצריך לקדשו ביום בואם לב"ד. ולא עבר זמן הקידוש ע"י שנשתהו העדים. ואפילו באו בסוף החודש. אלא שבזה נחלקו האמוראים לדעתו ז"ל. אבל בניסן ותשרי לכ"ע מיהת חציו הראשון של חודש ראוי לקדושו. לפי שיש בהם תקנת המועדות והקרבנות זוהי דעת הרמב"ם ז"ל בגמרא ופירושו דוק. ואי משום דמיקלקלי שלוחין לא איכפת לן. כיון דמילתא דלא שכיחא היא: 
+<b>ותדע </b>דהא למתניתין דהכא נמי איכא למיחש לאיקלקולי. שהרי שלוחין יוצאין מבערב בארבעה חדשים ודוק. אלא ע"כ למילתא דלא שכיחא לא חיישי. ועוד נ"ל ראיה לדברי הר"מ ז"ל בזה מהך עובדא דפ"ב מ"ח דלעיל. שבליל עיבורו לא נראה וקיבלן ר"ג. משמע שקיבלן אחר ליל עיבורו ודוק שזה ברור: 
+<b>ואין </b>לדקדק הא קיי"ל [גמ' ד' כ"ה ע"א] אתם אפילו מוטעין. שזה דווקא בקידוש ב"ד. שלהם נמסר שיהא קידושן קידוש אף בטעות. אבל במעובר בטעות שאין מקדשין אותו. אין עיבורו עיבור אלא כשקדשוהו שמים. וכאן הרי לא קדשוהו שמים. שהרי נודע שנראה בזמנו. אלא שדרך רחוקה עיכבה העדים מלבוא ולהעיד בזמנו. ואין זה מעכב וזה מבואר): 
+<b>וא"כ </b>לפ"ז צ"ע במשנתינו כי לא הספיקו לומר מקודש מאי הוי. אכתי ליקדשוה למחר בל"א ובתר הכי ליומא אוחרא. וי"ל דהא דמקבלין עדות העדים שבאו מיום עיבורו ולהלן. היינו דווקא כשאומרים שראוהו בכניסת ליל שלשים. שהיה העת רב ומספיק כדי לחקור עדותן ולקדשו בזמנו. וכגון שנבדקו ונמצאת עדותן מכוונת. אבל אם לא היה שהות כל כך אחר ראייתם לקדשו בזמנו ביום שלשים עד שלא תחשך. או שהי' טורח וש��ות גדול בחקירת עדותן. שאם היו שוהין בה כך אלמלא באו ביום שלשים לא היו מספיקין לומר מקודש. הכי נמי דאין מקבלין אותן. דבעינן דווקא ראוי לקדשו בזמנו. שאז אין הקידוש בזמנו מעכב. ויכולין אח"כ לקדשו למפרע דהוי כראוי לבילה. אם לפי עדות אלו המאוחרים היה ראוי להתקדש ביומו. ומתניתין דחוי מעיקרו הוי דלא איחזו עדים לקדשו על פיהם בזמנו. ודוק כך נלענ"ד נכון. ודברי המפרש בהל' ק"ה ספ"ב אינם מובנים לי בזה: 
+<b>ובפ"ג </b>העיר המפרש הנז' עוד במ"ש הרמב"ם שם שאם בין מקום העדים לב"ד יותר ממהלך יום אחד לא ילכו. ונתקשה לו ממה שהבאנו למעלה בשמו של הרמב"ם שמקבלין עדותן אפילו לזמן מרובה (וממשנתינו דספ"ק דלעיל דתנן לוקחין בידם מזונות שעל מהלך לילה ויום אבל טפי לא. לק"מ דהתם טעמא דלא ניתנה שבת לחללה אלא בשביל הקרבן. ובמהלך לילה ויום עדיין יש בו משום תקנת הקרבן כדכתיבנא לעיל. ויותר מזה שאין כאן משום תיקון קרבן אין מחללין. ומ"מ בחול הולכין אפילו כמה ימים עד שיגיעו לב"ד. מה שאין כן הרמב"ם שכתב סתם אם היה ביניהם יותר משיעור הנז' לא ילכו. דמשמע כלל וכלל לא. ודאי לכאורה דבר תמוה הוא. גם פה לא הספיקו דברי המפרש. ולדידן ניחא בס"ד): 
+<b>ולא </b>קשיא ולא מידי שהרי אמרו מאיימין עליהם. וכך ביאר הר"מ ז"ל ואמר שמשתדלין מאד שלא לקבל עדותן. מאחר שיצא שם החודש מעובר. ולכן מזה הטעם בעצמו בתחל' לאי לכו: (
+<b>וא"ת </b>איך נמנעים מלילך והלא אמרנו שאין עיבור טעות עיבור: 
+<b>התשובה </b>זהו דווקא כשהעדים עומדים כאן וצווחים שראוהו ועדיין יש לתקן הדבר. ודאי צריך תיקון ויש להם לקדשו. אבל אם העדים אינם באים. ואי אפשר לעדותם שתחקר בב"ד. שבהם תלוי קידוש החודש. אין משגיחין בראייתם של אלו. והרי היא כשאינה. ולמה זה דומה לראוהו אנשים בסוף העולם. שבשום פנים אי אפשר להם להגיע לב"ד ולהעיד. או יש שם שאר מונעים העדאתם. שעדות זו אינה מעלה ולא מורדת. וכן הדבר גם בבאים לב"ד להעיד. לאחר שעברו הרגלים וזמן הקרבנות. והוא מעוות שלא יוכל לתקון מניחים אותו מעובר. ובאופנים הללו שלא בא לידי קידוש כלל מפני שאי אפשר בלי ספק קדשוהו שמים. והרי הוא מעובר גמור וברור בלי פקפוק. כאילו קדשוהו ב"ד בטעות) ואם אירע שהלכו נזקקין להם כדרך שאמרו באיום ובגזום: 
+<small>משנה לחם<br><b>עד שחשכה </b>עתי"ט שהאריך לפלפל ולדקדק בלשון הרע"ב. <b>ולדעתי </b>במ"כ לא ירד לסוף הענין. בכדי טרח טרייה לרישיה. שלא נתכוין רע"ב לחלק בין הפרקים הללו כלום. אלא במה שהם חלוקים בהכרח. ר"ל הראיה שהיא בע"כ בליל שלשים. אם יתקדש החודש בזמנו. ואהא קאי. וקאמר הא דאמרן דלא מהניא ראיית שלשים. אם לא הספיק לומר מקודש עד שחשכה. ליל שלשים ואחד (והיינו בין נראו שלשה כוכבים. כמו שצריך להיות באמת. להקרא ודאי לילה. או שנים. די בספק לילה. ואפילו לכשתמצי לומר כוכב אחד בלבד מספיק. אי איכא דס"ל הכי. לעולם הכל שוה בכל הזמנים. ולא להכי נחית. שהיא חקירה בפני עצמה) ואע"פ שהיה שהות כל היום. כדי לומר מקודש. אינו מועיל. מאחר שלא יצא לפועל בזמנו. והשתא עלה קאמר. והני מילי דבעינן דווקא אמירה ממש בזמנו. היינו אם לא נראה לקדשו קודם ליל שלשים. אבל אם היה ראוי להתקדש סמוך לליל עבורו. סגי בהכי. אע"ג דלא קדשוהו עד ליל שלשים ואחד. הרי זה מקודש. ודוק. ואצ"ל שמקדשין בזמנו כה"ג. כך נ"ל.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>חוץ משל פרה </b>עיין תי"ט. ומ"ש בשם ה"ר משה. הוא דבר נכון. <b>ויש</b> להטעימו יפה. עפמ"ש קרנים ברחל דבר שאינו מצו�� הוא. ואי תני של שור. הוה אמינא לאפוקי קרני שאר כל הזכרים דכשרים. אבל של נקבות. לא מיבעיא דשאר מינין. דלא מתכשרי. אלא אפילו של כבשה. סד"א דפסול ודאי. מפני שהוא כמוס. קמ"ל דאין פסול. אלא של פרה. <b>ובדרך</b> הנעלם י"ל. שכל פסולו של שור אינו אלא מחמת שהוא בן פרה. כי אע"פ שפני שור מהשמאל. מ"מ הוא עצמו זכר. שאין בו דינין תקיפין. ולא נפסל אלא מחמת יניקתו. ששם הוא מקור הדינין. ולכן ארז"ל תבוא האם ותקנח צואת בנה (לפי שצואת הבן. נמשך לו מאמו) שצריך להמתיק השורש ולתקנו. ודוק. פר"ה גי' פ"ר (דיני אימא) ה' ראשונה שבשם.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>של יעל פשוט. </b>עיין בתשובת א"א הגאון ז"ל (סצ"ח) מ"ש על דברי התי"ט כאן: 
+<b>ופיו מצופה זהב. </b>ודתניא בברייתא ציפהו זהב פסול. במקום הנחת פה. וכי תנן נמי מתני' שלא במקום הנחת פה תנן. גמרא: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>התוקע לתוך הפיטס. </b>כצ"ל בסמ"ך ודוגמתו במציעא מ"ב פ"ד. ובבתרא מ"ב פ"ו. ובגמרא רפ"ב דביצה [ד' ט"ו ע"ב] הללו בעלי פטסין. ובמסכ' מכות מ"ב פ"ג טעה התי"ט בזה שהיה גורס כאן במ"ם: 
+<small>משנה לחם<br><b>אם קול שופר שמע </b>העומד חוץ לבור רע"ב. <b>הכי</b> הוא ודאי פירושא דמתניתין. ודלא כרא"ש. עמו"ק (תקפ"ז) <b>ואתי</b> שפיר נמי לישנא דוכן. דודאי בכוונה תליא מילתא דשומע קול שופר מבור. אם נתכוין לשמוע בשעה שתקיעה יוצאת מפי התוקע. אז ודאי קול שופר שמע. והרי נתכוין שומע ומשמיע. לאפוקי היכא שנתעכב ולא שמע רק קול הברה. נמשכת אחר שכבר נתפשטה תקיעה מפי התוקע. שהקול העצמי הראשון חלף הלך לו. ועכשיו לא נשמע קול אלא הנולד מראשון. בנקישתו לדפני הבור. הפסיד קול השופר. וזה גרם לו מעוט כוונתו מתחלה.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה. </b>במ"ש התי"ט כאן יתיישב ג"כ שהיה מרע"ה עומד על הגבעה להתפלל. אע"פ שהתפלה אינה נאה אלא ממעמקים. שאין גבהות לפני המקום: 
+<b>ונ"ל </b>מכאן סעד לש"ץ שיעמוד בגובה ב"ה. כדי שיראוהו העם ויכוונו לבם וכן כתב 
+<b>זה הכלל. </b>לאתויי תפלה וברכות דרבנן. אע"ג דגדול נמי לא מחייב בהו אלא מדרבנן. ס"ד קטן נמי מצי מפיק קמ"ל. ולא תימא דווקא בתקיעות דאורייתא הוא דשאינו מחוייב אין מוציא את המחוייב. אלא לכתחלה אפילו בשל דבריהם. אין הקטן מוציא את הגדול. (כבמגילה ע"ש מ"ד פ"ב) אף על פי שמדין תורה הגדול יוצא בשמיעה מהקטן. אפ"ה אסרוה רבנן. (כן הוא העיקר וביארתי דבר זה בעזה"י בארוכה בביאורי לטא"ח סקצ"ט ע"ש) כך נ"ל דוק. והתי"ט כתב בל"א והמעיין יבחר: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>כאן (ונתיישב בו מדוע א"כ הניח משה ידיו פעם. כי זה אמנם היה מתחלה מפני אונס הכובד. משא"כ אם לא היה בו סימן והוראה לישראל. כי אם למשה לבדו. וק"ל).</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועוד זאת היתה ירושלם יתרה על יבנה. </b>פירש הרע"ב דהכי קאמר בירושלם היו תוקעין בכל העיר כל זמן שב"ד יושבין במקדש. וכתב בתי"ט ש"מ דבזמן שב"ה קיים איירי כו'. אבל לפירש"י ירושלם בכלל מדינה פירשו התו' דהכא לאחר החורבן שתיקן ריב"ז. ולא ידעתי טעם יפה לחלק בין ירושלם ליבנה כשירושלם בחורבנה. אע"פ שראיתי בהשגו' כן עכ"ל: 
+<b>ואין </b>בזה כל כך תימה אם ירושלם יתרה על יבנה אף בחורבנה. ודעדיפא הו"ל לאתמוהי דלפירוש הנז' ודהראב"ד. ירושלם בחורבנה יתרה על קודם החורבן. וזה דבר אשר נפש היפה תבקש לו טעם הגון:   
+<b>ונ"ל </b>ליישב דמתני' מיירי לאחר שנפרצו בה פרצות. שחייבין עליה משום ר"ה. משו"ה קודם החורבן לא היו תוקעין אלא במקדש לבד במקום ב"ד. (שהוא ��לשכת הגזית או בחיל שבהר הבית והן מכלל המקדש) כיון דבירושלים איכא איסורא דאורייתא בהעברה חשו לה: 
+<b>ולאחר </b>חורבן שישבו הב"ד בירושלם. הדר הויא לה ירושלים מקום ב"ד. ובמקום ב"ד לא גזרינן. וליכא לאפלוגי בין ירושלים ותוך תחומה. דכל הסמוך לכרך נידון ככרך. (משא"כ כשישבו במקדש. שהיה מקום לחלק בין מקדש מקום ב"ד. לירושלם שאינה מקום ב"ד. אבל כשחזרה כל ירושלם להיות מקום ב"ד. כל המצטרף עמה ונידון כמוה, הרי הוא כהעיר עצמה. ואי אתה יכול לחלוק עיר אחת. וזוהי סברא ישרה) וה"ל כירושלם גופה: 
+<b>אי נמי </b>דווקא קודם חורבנה. אית בה משום ר"ה. (והיינו נמי כשנפרצה) שששים רבוא בוקעין בה. ואחר החורבן נתמעטו דיוריה מששים רבוא. ואע"פ שפרוצה אינה אלא כרמלית. ומשו"ה יתרה לאחר חורבנה. שאפילו העיירות שבתחומה. נידונין כמוה: 
+<b>ועוד </b>אני אומר דאחר החורבן דעסקינן ביה. דירושלם יתרה על יבנה. לא אחר חורבן בית המקדש. שלא מצינו שישבו שוב בירושלם. שהרי משכבשה אספסיינוס והחריבה. הלך לו ריב"ז ליבנה. ולא היה עוד בירושלים: 
+<b>אלא </b>הכא במאי עסקינן. בארבעים שנה עד שלא חרב הבית. שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית. וישבה לה בחנויות כבפרק קמא דשבת [דף ט"ו] ובאותן מ' שנה תיקן ריב"ז שיהו תוקעין בירושלים מקום ב"ד. שבאותן שנים לימד ריב"ז ותיקן תקנות. כדאיתא בגמרא דפירקין: 
+<b>ודתנן </b>משחרב בה"מ התקין. הכוונה ג"כ ע"ז הזמן שהוא התחלת החורבן ודומה כאילו נחרב. ותו משום דבעי למיתני בכל מקום שיש בו ב"ד. ולומר לך שאף לדורות התקין. ולא לדורו בלבד. אלא אף אחר החורבן ממש. בכל מקום שיהא מקום קבוע למושב ב"ד: 
+<b>ומעתה </b>כל אשר לו חיך יטעם טעם עצום. מה ראו לחלק בין הפרקים והמקומות הללו. שיש הפרש גדול בין ירושלים ליבנה. דהשת' בירושלים דקיימינן בה. אית תרתי לטיבותא. מקדש וב"ד קבוע. משא"כ ביבנה דאפילו ב"ד קבוע ליכא. שהרי גולין ממקום למקום מיבנה לאושא ומאושא לשפרעם כו'. אבל ירושלים עד שלא גלו ממנה. היא העיר אשר בחר ה' לשכנו. ובה עיקר קביעות הב"ד. על כן הדין נותן שתהא יתרה על יבנה. וזה נכון מאד: 
+<b>ובכן </b>יתיישב גם לשון רש"י. ולא קשיא הא דנקט שיתרה ירושלים בבנינה. ומ"ש התי"ט אליבא דרש"י. דלעולם יש חילוק בין מקדש לירושלים כו'. לא משמע כן בגמרא. והתו' כתבו להדיא איפכא ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>כאילו נחרב. נ"ב <b>וגם</b> כבר חרבה ישיבת לשכת הגזית. שהיתה יסוד למקדש. ועליה היה עומד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>יבנה. נ"ב (ועפי"א דסנהדרין משנה ד').</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אין מזכירין זכרון מלכות </b>הקדים זכרון למלכות. אעפ"י שסידורן מלכיות זכרונות שופרות. שמא י"ל בזה דמילתא אגב אורחיה קמ"ל. דסידורא דמלכיות והדר זכרונות שופרות לא מעכב: 
+סליקא לה מסכת ראש השנה בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>שם ס"פ מעכב. נ"ב (והר"ן שכתב לא יצא. לא בהחלט כתב כך. ואין דבריו מוכרחים וק"ל. גם לא מצינו חבר לדבריו). <b>והכי</b> ודאי מסתברא. דלא עדיפי מלכיות זכרונות שופרות. מאמצעיות דכל השנה. דקיי"ל אין להם סדר. דמשמעו ודאי כפירש"י והגאונים. <b>ומה</b> התם דילפינן סידורא דידהו מקראי. כדאיתא רפ"ב דמגלה. אפ"ה לא מעכב. כ"ש בהני דהכא. דלית לן רמז ואסמכתא לסדורן. פשיטא דאין סדרן מעכב לד"ה בדעבד מיהת. וגדולה מזו אמרו אפילו במקום ששנו דרך ומנין. אין מוקדם ומאוחר. ואפילו בסדר התמיד אמרו. שאינו אלא למצוה בעלמא. לא לעכב. כדאיתא ר"פ ד"מ. ע"ש וכן אמרו סדר ברכות ��ינו מעכב.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>השני מתקיע</b> ע"פ רע"ב. ומ"ש בתי"ט בשם התוספות. דתקנה לא זזה ממקומה. לטעם רחוק קצת. אין דעתי מתקררת בזה. וארבי נמי קשיא לי. דסתם מתניתין אליבא דשעת שמד דוקא. ולא אשמעינן היכי נהוג מקמי הכי. כדקמ"ל דכוותה טובא לעיל בפרקין. דקתני בראשונה זמנין סגיאין (והכי אשכחן נמי בכמה דוכתי) הוה ליה למכלל הך דהכא בהדייהו. ואיבעי ליה למתני בראשונה היה הראשון מתקיע. ומפני הסכנה התקינו שיהא האחרון מתקיע. ובדוכתי טובא מוכח דהמשניות הסתמיות והמוסכמות. הל"מ הן. וכך היו מקובלות לפנים בישראל. שהן תורה שבע"פ. שקבלוה דור מדור שלפניו עד מרע"ה. והוא האמת בלי הרהור. <b>אכן</b> אנשי לבב שמעו לי. ויודעים האזינו אלי. ודעו נא שכל דברי חכמים ז"ל יש להם תוך ובר. נגלה ונסתר אדוק זה בזה מקושר ומחובר (מלבד הסודות הגדולים והרזים הנמוסים בדבריהם. המכוסים מאתנו. ואין לנו עסק בנסתרות עמוקות. שאינן ראויין אלא לעומדים בהיכל מלכו של עולם. אשר רעיוניהם זכו להביע ולחקור בנעלם. אולם דברי אלה בהשגת חכמה צפונה. שבדברי חכמים וחידותם הטמונה מיד אחר הקליפה החיצונה. וראויה לכל בן דעת אשר יחפשנה בכל עת ימצאנה. ומצויה וקרובה מאוד לבעלי התבונה) וכן הדבר בכאן. שבלי ספק כיוונו בו לענין פנימי הטמון בחיצון. והוא שייך בכל זמן באמת. ומתבאר ע"פ דבריהם ז"ל. שאמרו בגמרא פ"ק דע"ז. דלא ליצלי אינש מוסף דר"ה בתלת שעי קמייתא ביחיד. דילמא מיפקיד דינא עליה. ומפורש שם הטעם. משום דבראשונות שעת כעס הוא. ואל זועם בהם. כדאיתא התם. לכן אינו עוסק אז בדין. שלא יכלה העולם ח"ו. אם יפקוד תבל ארצה. ועל כן אין לאדם לעורר הדין. בתקיעות וקריאת מלכיות זכרונות שופרות כדפירש"י. ובשניות יושב ודן בעת רצון. ועושה אז לפנים משורת הדין. כשרואה שנתחייב העולם. מתמלא רחמים. <b>והנה</b> תפלת שחרית דציבור משכימי קום בבוקר. נמשכת ודאי עד סוף ג' שעות. כי כל תפלה צריך לשהות בה לכתחלה שלש שעות בכיון. כדמוכח מההיא דחסידים הראשונים. וכך הוא מנהגן של ישראל בכל מקום ובכל זמן. להתפלל תפלת המוספין בג' שעות שניות. דמה"ט אמרינן במוסף ממקומו הוא יפן ברחמים. כמ"ש ז"ל. ולכן חששו לזה בר"ה ביותר. ותקנו מתחלה שיהו תוקעין במוסף. שזמנו ודאי בשלש שניות כאמור. לא בתפלת השחר. שלא לעורר מדה"ד אזי המשכיל ידום כי עת רעה היא. <b>והיינו</b> נמי דאמר תלמודא בשעת השמד שנו. כלומר. לפי שאין השעה ההיא כשרה לעמוד בדין. לכן היו מסתכנים בה. כשאירע פ"א שאמרו פסוקי זכרונות שופרות מלכיות והתקיעו בשחרית. מחמת שעשו שלא כהוגן. ודחקו את השעה. שאינה ראויה לכך ליעשות בה נס. (ודילמא היינו שעת שמד. שהעולם מתחייב כליה בפנים של זעם) <b>ואעפ"י</b> שלא מצינו שהזהירו רק ליחיד. י"ל שלצבור לא הוצרך האמורא לכך. מאחר שכבר שנינו השני מתקיע. וכבר נהגו ישראל להתעכב בתפלת השחר עד ג"ש ראשונות כנזכר. <b>ועוד </b>אע"פ שבודאי זכות הרבים גדול וחזק יותר. משא"כ ביחיד שהוצרך לאזהרה יתרה פרטית. מכל מקום לכתחילה אין נכון לקבוע אז תפלת הצבור. להכניס עצמן בסכנה ולסמוך על הנס. והיכא דשכיח הזיקא נמי. כי בקל יוכלו להסתכן ע"י כך. כמו שאירע בשעת השמד. שלא הועילה זכותן. ולכן מעולם לא ראו חכמים לעשות בענין אחר. לפי שהשעה ההיא מוכנת לפורענות. כך נ"ל ברור בעזה"י. ועל כן בודאי בשנה לא זזה ממקומה בשום זמן. ואפילו בימי יב"ן כך היתה שנויה. ושפר בעיני להחויה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מתקיע </b>מ"ש רה"ג מדלא תנן תוקע. <b>לאו</b> דיוקא הוא. יגיד עליו רעו. דתנן מקרא. ולא קורא. משום שמוציא הרבים ידי קריאה. והכא נמי משום דמפיק לרבים ידי תקיעה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הראשון מקרא את ההלל </b>בגמרא משמע קצת. דטעמא משום דזריזין מקדימין למצות. ואכתי לא סגי לן. והיא גופה בעיא טעמא. טעמא מאי מקדמינן הלל לתפלת המוספין. אטו תהמ"ו לאו מצוה היא. וכיון דתרוייהו בהדי הדדי קאתו. וזמנייהו השתא בתר דסלקא לה צלותא דשחרית. אדרבה הך עדיפא לאקדומה. דתדיר ושאינו תדיר. תדיר קודם. ומוסף ודאי תדירה טפי מהלל. שהרבה ימים יש לנו בשנה. שיש בהם מוסף. ואין בהם הלל. <b>אבל </b>תדע עוד. כי הוא הדבר אשר דיברנו למעלה. שגם פה גנוז פרי טוב למאכל ומתוק בטעם. לבעלי נפש היפה יבוסם ויונעם. וזה לפי שבדין הוא להקדים קריאת ההלל. מפני מה"ש שממתינין עליו ומצפין לו כמ"ש רז"ל. שאין מה"ש רשאין לומר שירה עד שיתחילו ישראל למטה. דכתיב ברן יחד כוכבי בוקר. והדר ויריעו כל בני אלהים. (והלל נקרא שיר כדמוכח מגמרא דערכין דבסמוך. וכ"ה במשנה שילהי פסחים. ואומר עליו ברכת השיר. ואמרינן מה היא. יהללוך). <b>ולכן </b>בדין היה לקרות ההלל מיד כשהאיר המזרח. אלא דלא אפשר קודם שיקבלו ישראל עליהם מלכות שמים. ויסמכו גאולה לתפלה. ומכאן ואילך יש להם להשתתף עם המלאכים בשירתן. ולא לעכבן יותר. משו"ה ודאי לא סגי בלא"ה. דצריך הראשון להקרות ההלל. שזמנו עכשיו. ולהמתין עם תפלת מוסף שזמנה נמשך. וזה בלי ספק טעם מופלג לשבח (ועמ"ש בתשובה הוצאתי בס"ד. מכאן דין חדש לדון קר"ה כתפלת שחרית. לענין טעימה). <b>ומילתא</b> אגב אורחין נשמע תו מהא דאמרן. דאין הכרח למ"ש התוספות בעירכין שי"ל בר"ה ויה"כ והחיות ישוררו. והוכיחו זה מדשאלו מ"ה מפני מה אין ישראל אומרין שירה בר"ה ויה"כ. ולא שאלו על עצמן. מדוע הם אינם אומרים שירה. שמע מנה דמה"ש גופייהו אמרי שירה. <b>ולדידן </b>מהא ליכא למשמע מידי. דאינם צריכים לשאול על עצמן. שהתשובה בצדה. שאין יכולים לפתוח בשירה. מאחר שישראל שותקים כנזכר. ובזוהר ג"כ דרשו בעמדם תרפנה כנפיהם מלומר שירה. ממילא בע"כ מוכרחים אף הם לשתוק. ואדרב' זהו ענין שאלתם בעצם וראשונה. לפי שקשה בעיניהם שתיקת ישראל מפני שמעכבים על ידיהם. שאינן רשאין לשורר ונקנס לכורחם כחפצם. דאל"ה. מאי איכפת להו בהכי. וכי אחריותם של ישראל על מה"ש היא. אלא ודאי מוכח איפכא מדעת התוספות הנ"ל. עיין עוד בחיבור הקישורים ליעקב. <b>הא </b>למדת שדיני המשנה ודברי אגדה צריכין זה לזה. זה מתקן את זה. וזה מקשט את זה. אל אחד אמרן נתנן לפרנס אחד אבי כל חוזה. ומי שהוא בריא הראות. לא יכחיש זאת.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין מעכבין </b>עתי"ט. אבל כשהגיע לחנוך לא. <b>וי"ל </b>שאין מתעסקין עמהן. אבל עכובי פשיטא לא מעכבינן. ובזה א"צ לדחקו של הר"ן.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>שלש </b>כו' ז"ל רע"ב. שעור כל התקיעות שהם שש. כשלש תרועות. נמצא שעור תקיעה אחת. כחצי תרועה. <b>לפירש"י</b> שעורה של תקיעה כתרועה. <b>כ"ע </b>וי"מ יבבא ג' כחות של כל שהו. נמצא שעור תרועה ט' כחות <b>ושעור</b> תקיעה לפ"ז. ד' כחות וחצי <b>ולרש"י</b> בפירוש שעור תקיעה כתרועה. לפד"ז מגיע לתקיעה ג"כ כשיעור ט' כחות. <b>ועוד</b> בה שלישיה פירוש ראב"ד.</small>

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,211 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashanah
+לחם שמים על משנה ראש השנה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Rosh_Hashanah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה ראש השנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>למלכים. </b>עיין פי' הרע"ב שלא בא ליתן טעם מפני מה קבעו ר"ה למלכים. אבל רש"י ותו' מפרשי' הנ"מ דשט"ח מוקדמין לטעמא דמלתא דתקינו לה ר"ה. דאל"ה נפיק מנה חורבה. עיין עליהם ובמפרשיהם: 
+<small>משנה לחם<br><b>ר"ה לאילן</b> כו' <b>בט"ו בו</b> מדסתם תנא. ודאי דהוא הדין למעוברת. לא פלוג רבנן. ודילמא מודו נמי ב"ש לב"ה במעוברת.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם. </b>פירש הרע"ב הכי קאמר. היוצר כו' שאע"פ שעוברין א' א' מ"מ כולם נסקרין בסקירה א'. וז"ל הרמב"ם והנגלה מזה המאמר מבואר אבל הנסתר ענינו קשה מאד. וביאר דבריו בתי"ט כי האדם א"א לציירו שני הפכים בנושא א' עיין סוף לשונו: 
+<b>ותם </b>אני לא אדע שני ההפכים הללו באדם. והנה עין שלמטה רואה בסקירה אחת הרבה אנשים. והמה עוברים אחד לאחד באין מונע. ואין הסקירה וההעברה הפכים. ולא בנושא א'. שהסוקר איננו העובר. והעובר הוא הסקור. ואם כדבריו לא היה קשה הציור בלבד. כי מציאות שני הפכים בנושא. הוא מהנמנעות אבל אין זר ולא נמנע המצא יחד שתי פעולות שונות. בשני נושאים מתחלפים. על כן אין כאן זרות כלל מצד זה: 
+<b>אבל </b>דעתי בקושי הענין הוא. שאחר שנסקרין בסקירה א' לאיזה טעם יצטרכו א"כ לעבור א' א'. שהרי בסקירה א' נבדקין כולן בדקדוק גדול:   
+<b>ואין </b>לומר שהתנא דיבר בלשון בני אדם לסבר את האוזן בדרך שהיא יכולה לשמוע. וכוונתו שמחפשין בדקדוק גדול כל מעשי בני אדם א' לא' דרך פרט. כאילו עוברים כבני מרון. ולעולם למעלה הוא בסקירה בלבד. דא"כ מאי איריא ר"ה. ודוק שזהו שנתקשה לו לרבינו משה ז"ל. ובאמת הוא דבר עמוק משאול ומחקור. ולא נודע מהות הסיקור: 
+<b>ובחג. </b>כבר נקרא כן חג הסוכות בכתוב חג סתם. במלכים א' ח' וי"ב: 
+<small>משנה לחם<br><b>ובחג </b>עיין שער התחתון (דעיר האלהית) מה טעם אנו אומרים ביום שמחתנו.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>על אב מפני התענית</b> השתא איירי תנא בזמן שאין בית. ליכא למשמע דבזמן הבית לא היו מתענין כלל בט"ב <b>וביוסיפון</b> משמע שאפילו בי"ז בתמוז היה יום צום בימי הורקנוס. ואולי מחמת שאותו יום כבש פומפיוס ירושלם. וכן רוב ימי ב"ש או שמד. או אין שמד ואין שלום. וכ"ש ט"ב שהוכפלו בו צרות. שהיו מתענין בו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>על כסלו. מפני חנוכה </b>הקשה הרב ר"א יצחקי שליח ציון. מה הוצרכו שלוחין מפני חנוכה. שהוא הרבה אחר רובו של חודש. והאמרינן פרק היו בודקין. אחד אומר בט"ו בחודש. ואחד אומר בט"ז עדותן בטלה. ולא אמרינן דטעו בקביעא דירחא. לפי שכבר נתפרסם קביעות החודש. משיצא רובו. <b>ולק"מ </b>משום דהך דינא איציאת שלוחין סמיך. וכבר הגיעו שלוחין לסוף א"י בחצי חודש. דלא בעינן אלא ט"ו יום כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת (כדתנן פ"ק דתענית) שהוא המרחק הגדול שבגבולי א"י (עשי"ע סקכ"ז) ועל ידיהן נתפרסם ודאי קביעות החודש בכל א"י. <b>אבל</b> אם לא היו שלוחין יוצאין. מאין יוודע לרחוקים אימתי קדשו ב"ד החודש. זה פשוט מאד. ובכדי טרח. עמו"ק (סתר"ע).</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>ומתקנין את המועדות. </b>כתב תי"ט אבל אלול כו' ואם לא נודע להם נוהגין יום ל' קודש ויום ל"א עד שיבואו שלוחי תשרי כלשון הרמב"ם עכ"ל. ור"ל בזה עד שיבואו שלוחי תשרי נוהגין בשני הימים קודש לענין יה"כ. שבמקום שלא הגיעו להם השלוחים קודם יוה"כ. צריכין לעשותו ב' ימים מספק קביעות ר"ה: 
+<b>וצ"ע </b>דמשמע בגמרא דמכילתין (דכא"א) דלא צריך. ועמ"ש התו' פסחים (דכד"ב) ד"ה לקביעא דירחא: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>וקבלו הכהנים</b> כו' <b>וכשבאו לפני ב"ד</b> כו'. <b>צ"ע </b>אי אלו הכהנים. אם אינם ב"ד. גם חידוש הוא. כי לפמ"ש בתורה. הכהנים הם מורי התורה לישראל.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>אף הם אינם כשרים לה. </b>שחשדום להיות מעידים שקר על שוחד כפירש"י ורע"ב: 
+<b>וקשה </b>דהא כבר פירשו דפסולים הללו מדבריה' בלבד הם. דמשו"ה כשרים לפי שחושבי' שאין דברים הללו אסורים מן התורה. א"כ איך נחשוד אותם במעידים שקר בשוחד. הרי אלו א"כ פסולי דאורייתא. והחשוד לקל אינו חשוד לחמור: 
+<b>ובתי"ט </b>כמדומה שנתכוין להערה זו. אע"פ שלא האיר דבריו. אבל תשובתו נשאר מעל. עם כל אריכות לשונו לא מצאתי בו מנוח. ולא ידעתי למה יועיל מה שכ' ז"ל דאזלינן בתר רובא דעלמא דידעי. הא מיהא לא ידעי בהו איסורא אלא מדרבנן. כמ"ש ז"ל עצמו ועפ"ז נמשכו דבריו: 
+<b>ולענ"ד </b>בטוב יש לקיים פירש"י. דהכא נמי איכא למימר דלא משמע להו איסורא דעדות שקר. אלא בדברים שבין אדם לחבירו. כדכתיב קרא לא תענה ברעך עד שקר. ענה באחיו. אבל במילי דשמיא כי האי סברי דליכא איסורא מדאורייתא: 
+<b>ואי </b>משום דמיקלקלי מועדות. הא קיי"ל אתם אפילו מוטעים. לכן אין בזה מכשול עון לדעתם. אפילו יעידו שקר. כי מכל מקום החודש מקודש: 
+<b>ועוד </b>שמא ישכרום ויטעום שידמה להם שנראה והוא לא נראה. כי השוחד יעור פקחים ומפני חימוד הממון לא ידקדקו אחר הדמות שראו בעבים שלא בכוונה. ויחשבו שבאמת נראה ושוב נכסה. ולכן משום לתא דשוחט. וגזל נמי ליכא. דסברי קושטא קאמרי: 
+<b>ותו </b>כיון דמדעתייהו יהבי להו דררא דממונא דגזל ליכא. לכן א"צ לדחוק כמ"ש הר"ן דרבנן פסלינהו אף בלאו טעמא דחימוד ממון: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש. </b>דמן התורה כשרים כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<b>מוליכין אותו על החמור. </b>עיין בתי"ט שהשיג על רמ"י. ולא ידעתי מה ענין השגתו. דאטו מי סליק אדעתיה דרמ"י דמטה דנקיט נמי להקל האיסור. הא ודאי ליתא דא"א לו לטעות בזה. דהא בהדיא תנן אפילו במטה. הא ודאי לא נתכוין הרמ"י כי אם על מ"ש שמרכיבין אותו על החמור. ובחנם רדף אחרי רמ"י ז"ל בזה. ומש"ע התי"ט דחולה הוא ככפות עמ"ש בס"ד שילהי פי"ח דשבת: 
+<b>שעל מהלך לילה ויום. </b>וא"ת למה יחללו שבת אף בכדי מהלך זה. מה תועיל עדותן לכשיבואו אחר כלות יום שלשים שכבר נתעבר החדש: 
+<b>י"ל </b>דמהני לענין הקרבן של יום שלשים וא'. שלא יקריבו בו מוסף של ר"ח. ובכה"ג שעדיין לא נתפרסם כלל קביעות ר"ח. ויש בו ג"כ תיקין הקרבן. ודאי יש להם לילך וניתנה שבת לדחות. ומ"ש בתי"ט בשם הרמב"ם שאין עדותן אחר שלשים מועלת. עמ"ש בזה לקמן רפ"ג בס"ד: 
+<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>לח"ש מ"ש להצלת רמ"י. ד) שהשיג על מפרש ה"ל ק"ה. אחר מלת בזה. נ"ב <b>ואעפ"כ</b> דברי המפרש נראין בעיני. שהכל להקל הוא שאמרו. כי אע"פ ששביתת אדם חמורה מדבהמה. מ"מ בענין זה של נושא אדם. ודאי חומר בבהמה. לפי שענין המשא. בשניהם אינו איסור תורה. דחי נושא את עצמו. אלא מדבריהם אסור. אבל יתר במוליך על הבהמה. משום לאו דמחמר שהוא איסור של תורה. נוגע לאדם ולבהמה. ועוד נוסף בו איסור דרבנן. דמשתמש בב"ח. משו"ה ודאי כולה מילתא לקולא אשמעינן תנא רבותא. וכן מקלות דנקט. אע"ג דאין תורת כלי עליהן. ולא מיבעיא כלי זיין.</small>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>כמה היה</b> עיין מ"ש תי"ט דנקיט לשון זכר. ככתוב המאור הקטן. <b>ולי</b> נראה דאקרא סמיך. החודש הזה. שר"ל הירח החדש. כמ"ש כזה ראה וקדש. וכן שנינו ספ"ק דמכילתין. ויוצאין לעדות החודש. דכולה מילתא אחדוש המולד קאי. ונקרא ע"ש זה חודש. שהוא לשון זכר במקרא. וכן בפרקין דלעיל. בין שנראה בעליל כו'. <b>ומ"ש</b> כיצד ראית הלבנה. הוצרך התנא לכך. מחמת הודעת יחס מצבו בערך החמה. כמ"ש לפני החמה כו'. שהכוכבים השנים הגדולים. קרוים חמה ולבנה. שניהם לשון נקבה. וירח חדש. נקרא חודש. ע"ש חדושו כנ"ל. ונוסח ברכת הלבנה נתייסד על שם לבנה. כמ"ש וללבנה אמר שתתחדש. והיא ודאי לשון נקבה בעצם. וכה"א וחפרה הלבנה.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>ובליל עבורו לא נראה וקבלן ר"ג. </b>עמ"ש לקמן רפ"ג בעזה"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>עדי שקר הם </b>עמ"ש רע"ב. והוא מפירוש הר"מ. דוחק מבואר. ועסא"ח למהר"ר אביעד ממנטובה. שאין דברי ר"מ מוכרחים בזה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ובליל עבורו לא נראה וקבלן</b> עמ"ש בסמוך רפ"ג. וצ"ע בפיר"מ ובה"ל ק"ה.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ה"ז מעובר. </b>לפמ"ש הר"מ בחבורו ספ"ג שאפי' באו עדים אחר שעיברו החודש מחמת שלא באו עדים בזמנו. ואחר ד' או ה' ימים באו העדים שראוהו. והיו רחוקין מב"ד בשעת הראייה. שעל כן לא יכלו לבוא בזמן הקידוש. מקבלין עדותן אם נמצאת מכוונת אחר שאיימו עליהן. (דנפקא ליה לדעתי מהא דאריב"ל מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו שפירושו לדעתו ז"ל שנראה בזמנו. ולא באו עדים ביום שלשים מפני ריחוק הדרך. ונתעבר החודש. ואח"כ באו עדים מרחוק שראוהו בזמנו. להעיד עליו בב"ד לקדשו ולעשותו חסר. מאיימין עליהם ומחזירין שלא לחסרו שוב. כיון שכבר יצא שמו מעובר. ומיהא אי אשתכח דקיימי בסהדותייהו אחר האיום ומכווני מילתייהו. מהדרינן עובדא. ולא סגי דלא מקדשינן ליה למפרע. שהרי עדיה בצד אסתן. ואגלאי מילתא למפרע שהיה ראוי להתקד' בזמנו. אלא שאורך הדרך מנע העדים. וצריך לקדשו ביום בואם לב"ד. ולא עבר זמן הקידוש ע"י שנשתהו העדים. ואפילו באו בסוף החודש. אלא שבזה נחלקו האמוראים לדעתו ז"ל. אבל בניסן ותשרי לכ"ע מיהת חציו הראשון של חודש ראוי לקדושו. לפי שיש בהם תקנת המועדות והקרבנות זוהי דעת הרמב"ם ז"ל בגמרא ופירושו דוק. ואי משום דמיקלקלי שלוחין לא איכפת לן. כיון דמילתא דלא שכיחא היא: 
+<b>ותדע </b>דהא למתניתין דהכא נמי איכא למיחש לאיקלקולי. שהרי שלוחין יוצאין מבערב בארבעה חדשים ודוק. אלא ע"כ למילתא דלא שכיחא לא חיישי. ועוד נ"ל ראיה לדברי הר"מ ז"ל בזה מהך עובדא דפ"ב מ"ח דלעיל. שבליל עיבורו לא נראה וקיבלן ר"ג. משמע שקיבלן אחר ליל עיבורו ודוק שזה ברור: 
+<b>ואין </b>לדקדק הא קיי"ל [גמ' ד' כ"ה ע"א] אתם אפילו מוטעין. שזה דווקא בקידוש ב"ד. שלהם נמסר שיהא קידושן קידוש אף בטעות. אבל במעובר בטעות שאין מקדשין אותו. אין עיבורו עיבור אלא כשקדשוהו שמים. וכאן הרי לא קדשוהו שמים. שהרי נודע שנראה בזמנו. אלא שדרך רחוקה עיכבה העדים מלבוא ולהעיד בזמנו. ואין זה מעכב וזה מבואר): 
+<b>וא"כ </b>לפ"ז צ"ע במשנתינו כי לא הספיקו לומר מקודש מאי הוי. אכתי ליקדשוה למחר בל"א ובתר הכי ליומא אוחרא. וי"ל דהא דמקבלין עדות העדים שבאו מיום עיבורו ולהלן. היינו דווקא כשאומרים שראוהו בכניסת ליל שלשים. שהיה העת רב ומספיק כדי לחקור עדותן ולקדשו בזמנו. וכגון שנבדקו ונמצאת עדותן מכוונת. אבל ��ם לא היה שהות כל כך אחר ראייתם לקדשו בזמנו ביום שלשים עד שלא תחשך. או שהי' טורח ושהות גדול בחקירת עדותן. שאם היו שוהין בה כך אלמלא באו ביום שלשים לא היו מספיקין לומר מקודש. הכי נמי דאין מקבלין אותן. דבעינן דווקא ראוי לקדשו בזמנו. שאז אין הקידוש בזמנו מעכב. ויכולין אח"כ לקדשו למפרע דהוי כראוי לבילה. אם לפי עדות אלו המאוחרים היה ראוי להתקדש ביומו. ומתניתין דחוי מעיקרו הוי דלא איחזו עדים לקדשו על פיהם בזמנו. ודוק כך נלענ"ד נכון. ודברי המפרש בהל' ק"ה ספ"ב אינם מובנים לי בזה: 
+<b>ובפ"ג </b>העיר המפרש הנז' עוד במ"ש הרמב"ם שם שאם בין מקום העדים לב"ד יותר ממהלך יום אחד לא ילכו. ונתקשה לו ממה שהבאנו למעלה בשמו של הרמב"ם שמקבלין עדותן אפילו לזמן מרובה (וממשנתינו דספ"ק דלעיל דתנן לוקחין בידם מזונות שעל מהלך לילה ויום אבל טפי לא. לק"מ דהתם טעמא דלא ניתנה שבת לחללה אלא בשביל הקרבן. ובמהלך לילה ויום עדיין יש בו משום תקנת הקרבן כדכתיבנא לעיל. ויותר מזה שאין כאן משום תיקון קרבן אין מחללין. ומ"מ בחול הולכין אפילו כמה ימים עד שיגיעו לב"ד. מה שאין כן הרמב"ם שכתב סתם אם היה ביניהם יותר משיעור הנז' לא ילכו. דמשמע כלל וכלל לא. ודאי לכאורה דבר תמוה הוא. גם פה לא הספיקו דברי המפרש. ולדידן ניחא בס"ד): 
+<b>ולא </b>קשיא ולא מידי שהרי אמרו מאיימין עליהם. וכך ביאר הר"מ ז"ל ואמר שמשתדלין מאד שלא לקבל עדותן. מאחר שיצא שם החודש מעובר. ולכן מזה הטעם בעצמו בתחל' לאי לכו: (
+<b>וא"ת </b>איך נמנעים מלילך והלא אמרנו שאין עיבור טעות עיבור: 
+<b>התשובה </b>זהו דווקא כשהעדים עומדים כאן וצווחים שראוהו ועדיין יש לתקן הדבר. ודאי צריך תיקון ויש להם לקדשו. אבל אם העדים אינם באים. ואי אפשר לעדותם שתחקר בב"ד. שבהם תלוי קידוש החודש. אין משגיחין בראייתם של אלו. והרי היא כשאינה. ולמה זה דומה לראוהו אנשים בסוף העולם. שבשום פנים אי אפשר להם להגיע לב"ד ולהעיד. או יש שם שאר מונעים העדאתם. שעדות זו אינה מעלה ולא מורדת. וכן הדבר גם בבאים לב"ד להעיד. לאחר שעברו הרגלים וזמן הקרבנות. והוא מעוות שלא יוכל לתקון מניחים אותו מעובר. ובאופנים הללו שלא בא לידי קידוש כלל מפני שאי אפשר בלי ספק קדשוהו שמים. והרי הוא מעובר גמור וברור בלי פקפוק. כאילו קדשוהו ב"ד בטעות) ואם אירע שהלכו נזקקין להם כדרך שאמרו באיום ובגזום: 
+<small>משנה לחם<br><b>עד שחשכה </b>עתי"ט שהאריך לפלפל ולדקדק בלשון הרע"ב. <b>ולדעתי </b>במ"כ לא ירד לסוף הענין. בכדי טרח טרייה לרישיה. שלא נתכוין רע"ב לחלק בין הפרקים הללו כלום. אלא במה שהם חלוקים בהכרח. ר"ל הראיה שהיא בע"כ בליל שלשים. אם יתקדש החודש בזמנו. ואהא קאי. וקאמר הא דאמרן דלא מהניא ראיית שלשים. אם לא הספיק לומר מקודש עד שחשכה. ליל שלשים ואחד (והיינו בין נראו שלשה כוכבים. כמו שצריך להיות באמת. להקרא ודאי לילה. או שנים. די בספק לילה. ואפילו לכשתמצי לומר כוכב אחד בלבד מספיק. אי איכא דס"ל הכי. לעולם הכל שוה בכל הזמנים. ולא להכי נחית. שהיא חקירה בפני עצמה) ואע"פ שהיה שהות כל היום. כדי לומר מקודש. אינו מועיל. מאחר שלא יצא לפועל בזמנו. והשתא עלה קאמר. והני מילי דבעינן דווקא אמירה ממש בזמנו. היינו אם לא נראה לקדשו קודם ליל שלשים. אבל אם היה ראוי להתקדש סמוך לליל עבורו. סגי בהכי. אע"ג דלא קדשוהו עד ליל שלשים ואחד. הרי זה מקודש. ודוק. ואצ"ל שמקדשין בזמנו כה"ג. כך נ"ל.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>חוץ משל פרה </b>עיין תי"ט. ומ"ש בשם ה"ר משה. הוא דבר נכון. <b>ויש</b> להטעימו יפה. עפמ"ש קרנים ברחל דבר שאינו מצוי הוא. ואי תני של שור. הוה אמינא לאפוקי קרני שאר כל הזכרים דכשרים. אבל של נקבות. לא מיבעיא דשאר מינין. דלא מתכשרי. אלא אפילו של כבשה. סד"א דפסול ודאי. מפני שהוא כמוס. קמ"ל דאין פסול. אלא של פרה. <b>ובדרך</b> הנעלם י"ל. שכל פסולו של שור אינו אלא מחמת שהוא בן פרה. כי אע"פ שפני שור מהשמאל. מ"מ הוא עצמו זכר. שאין בו דינין תקיפין. ולא נפסל אלא מחמת יניקתו. ששם הוא מקור הדינין. ולכן ארז"ל תבוא האם ותקנח צואת בנה (לפי שצואת הבן. נמשך לו מאמו) שצריך להמתיק השורש ולתקנו. ודוק. פר"ה גי' פ"ר (דיני אימא) ה' ראשונה שבשם.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>של יעל פשוט. </b>עיין בתשובת א"א הגאון ז"ל (סצ"ח) מ"ש על דברי התי"ט כאן: 
+<b>ופיו מצופה זהב. </b>ודתניא בברייתא ציפהו זהב פסול. במקום הנחת פה. וכי תנן נמי מתני' שלא במקום הנחת פה תנן. גמרא: 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>התוקע לתוך הפיטס. </b>כצ"ל בסמ"ך ודוגמתו במציעא מ"ב פ"ד. ובבתרא מ"ב פ"ו. ובגמרא רפ"ב דביצה [ד' ט"ו ע"ב] הללו בעלי פטסין. ובמסכ' מכות מ"ב פ"ג טעה התי"ט בזה שהיה גורס כאן במ"ם: 
+<small>משנה לחם<br><b>אם קול שופר שמע </b>העומד חוץ לבור רע"ב. <b>הכי</b> הוא ודאי פירושא דמתניתין. ודלא כרא"ש. עמו"ק (תקפ"ז) <b>ואתי</b> שפיר נמי לישנא דוכן. דודאי בכוונה תליא מילתא דשומע קול שופר מבור. אם נתכוין לשמוע בשעה שתקיעה יוצאת מפי התוקע. אז ודאי קול שופר שמע. והרי נתכוין שומע ומשמיע. לאפוקי היכא שנתעכב ולא שמע רק קול הברה. נמשכת אחר שכבר נתפשטה תקיעה מפי התוקע. שהקול העצמי הראשון חלף הלך לו. ועכשיו לא נשמע קול אלא הנולד מראשון. בנקישתו לדפני הבור. הפסיד קול השופר. וזה גרם לו מעוט כוונתו מתחלה.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה. </b>במ"ש התי"ט כאן יתיישב ג"כ שהיה מרע"ה עומד על הגבעה להתפלל. אע"פ שהתפלה אינה נאה אלא ממעמקים. שאין גבהות לפני המקום: 
+<b>ונ"ל </b>מכאן סעד לש"ץ שיעמוד בגובה ב"ה. כדי שיראוהו העם ויכוונו לבם וכן כתב 
+<b>זה הכלל. </b>לאתויי תפלה וברכות דרבנן. אע"ג דגדול נמי לא מחייב בהו אלא מדרבנן. ס"ד קטן נמי מצי מפיק קמ"ל. ולא תימא דווקא בתקיעות דאורייתא הוא דשאינו מחוייב אין מוציא את המחוייב. אלא לכתחלה אפילו בשל דבריהם. אין הקטן מוציא את הגדול. (כבמגילה ע"ש מ"ד פ"ב) אף על פי שמדין תורה הגדול יוצא בשמיעה מהקטן. אפ"ה אסרוה רבנן. (כן הוא העיקר וביארתי דבר זה בעזה"י בארוכה בביאורי לטא"ח סקצ"ט ע"ש) כך נ"ל דוק. והתי"ט כתב בל"א והמעיין יבחר: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>כאן (ונתיישב בו מדוע א"כ הניח משה ידיו פעם. כי זה אמנם היה מתחלה מפני אונס הכובד. משא"כ אם לא היה בו סימן והוראה לישראל. כי אם למשה לבדו. וק"ל).</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>ועוד זאת היתה ירושלם יתרה על יבנה. </b>פירש הרע"ב דהכי קאמר בירושלם היו תוקעין בכל העיר כל זמן שב"ד יושבין במקדש. וכתב בתי"ט ש"מ דבזמן שב"ה קיים איירי כו'. אבל לפירש"י ירושלם בכלל מדינה פירשו התו' דהכא לאחר החורבן שתיקן ריב"ז. ולא ידעתי טעם יפה לחלק בין ירושלם ליבנה כשירושלם בחורבנה. אע"פ שראיתי בהשגו' כן עכ"ל: 
+<b>ואין </b>בזה כל כך תימה אם ירושלם יתרה על יבנה אף בחורבנה. ודעדיפא הו"ל לאתמוהי דלפירוש הנז' ודהראב"ד. ירושלם בחורבנה יתרה על קודם החורבן. וזה דבר אשר נפש היפה תבקש לו טעם הגון:   
+<b>ונ"ל </b>ליישב דמתני' מיירי לאחר שנפרצו בה פרצות. שח��יבין עליה משום ר"ה. משו"ה קודם החורבן לא היו תוקעין אלא במקדש לבד במקום ב"ד. (שהוא בלשכת הגזית או בחיל שבהר הבית והן מכלל המקדש) כיון דבירושלים איכא איסורא דאורייתא בהעברה חשו לה: 
+<b>ולאחר </b>חורבן שישבו הב"ד בירושלם. הדר הויא לה ירושלים מקום ב"ד. ובמקום ב"ד לא גזרינן. וליכא לאפלוגי בין ירושלים ותוך תחומה. דכל הסמוך לכרך נידון ככרך. (משא"כ כשישבו במקדש. שהיה מקום לחלק בין מקדש מקום ב"ד. לירושלם שאינה מקום ב"ד. אבל כשחזרה כל ירושלם להיות מקום ב"ד. כל המצטרף עמה ונידון כמוה, הרי הוא כהעיר עצמה. ואי אתה יכול לחלוק עיר אחת. וזוהי סברא ישרה) וה"ל כירושלם גופה: 
+<b>אי נמי </b>דווקא קודם חורבנה. אית בה משום ר"ה. (והיינו נמי כשנפרצה) שששים רבוא בוקעין בה. ואחר החורבן נתמעטו דיוריה מששים רבוא. ואע"פ שפרוצה אינה אלא כרמלית. ומשו"ה יתרה לאחר חורבנה. שאפילו העיירות שבתחומה. נידונין כמוה: 
+<b>ועוד </b>אני אומר דאחר החורבן דעסקינן ביה. דירושלם יתרה על יבנה. לא אחר חורבן בית המקדש. שלא מצינו שישבו שוב בירושלם. שהרי משכבשה אספסיינוס והחריבה. הלך לו ריב"ז ליבנה. ולא היה עוד בירושלים: 
+<b>אלא </b>הכא במאי עסקינן. בארבעים שנה עד שלא חרב הבית. שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית. וישבה לה בחנויות כבפרק קמא דשבת [דף ט"ו] ובאותן מ' שנה תיקן ריב"ז שיהו תוקעין בירושלים מקום ב"ד. שבאותן שנים לימד ריב"ז ותיקן תקנות. כדאיתא בגמרא דפירקין: 
+<b>ודתנן </b>משחרב בה"מ התקין. הכוונה ג"כ ע"ז הזמן שהוא התחלת החורבן ודומה כאילו נחרב. ותו משום דבעי למיתני בכל מקום שיש בו ב"ד. ולומר לך שאף לדורות התקין. ולא לדורו בלבד. אלא אף אחר החורבן ממש. בכל מקום שיהא מקום קבוע למושב ב"ד: 
+<b>ומעתה </b>כל אשר לו חיך יטעם טעם עצום. מה ראו לחלק בין הפרקים והמקומות הללו. שיש הפרש גדול בין ירושלים ליבנה. דהשת' בירושלים דקיימינן בה. אית תרתי לטיבותא. מקדש וב"ד קבוע. משא"כ ביבנה דאפילו ב"ד קבוע ליכא. שהרי גולין ממקום למקום מיבנה לאושא ומאושא לשפרעם כו'. אבל ירושלים עד שלא גלו ממנה. היא העיר אשר בחר ה' לשכנו. ובה עיקר קביעות הב"ד. על כן הדין נותן שתהא יתרה על יבנה. וזה נכון מאד: 
+<b>ובכן </b>יתיישב גם לשון רש"י. ולא קשיא הא דנקט שיתרה ירושלים בבנינה. ומ"ש התי"ט אליבא דרש"י. דלעולם יש חילוק בין מקדש לירושלים כו'. לא משמע כן בגמרא. והתו' כתבו להדיא איפכא ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>כאילו נחרב. נ"ב <b>וגם</b> כבר חרבה ישיבת לשכת הגזית. שהיתה יסוד למקדש. ועליה היה עומד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>יבנה. נ"ב (ועפי"א דסנהדרין משנה ד').</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>אין מזכירין זכרון מלכות </b>הקדים זכרון למלכות. אעפ"י שסידורן מלכיות זכרונות שופרות. שמא י"ל בזה דמילתא אגב אורחיה קמ"ל. דסידורא דמלכיות והדר זכרונות שופרות לא מעכב: 
+סליקא לה מסכת ראש השנה בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>שם ס"פ מעכב. נ"ב (והר"ן שכתב לא יצא. לא בהחלט כתב כך. ואין דבריו מוכרחים וק"ל. גם לא מצינו חבר לדבריו). <b>והכי</b> ודאי מסתברא. דלא עדיפי מלכיות זכרונות שופרות. מאמצעיות דכל השנה. דקיי"ל אין להם סדר. דמשמעו ודאי כפירש"י והגאונים. <b>ומה</b> התם דילפינן סידורא דידהו מקראי. כדאיתא רפ"ב דמגלה. אפ"ה לא מעכב. כ"ש בהני דהכא. דלית לן רמז ואסמכתא לסדורן. פשיטא דאין סדרן מעכב לד"ה בדעבד מיהת. וגדולה מזו אמרו אפילו במקום ששנו דרך ומנין. אין מוקדם ומאוחר. ואפילו בסד�� התמיד אמרו. שאינו אלא למצוה בעלמא. לא לעכב. כדאיתא ר"פ ד"מ. ע"ש וכן אמרו סדר ברכות אינו מעכב.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>השני מתקיע</b> ע"פ רע"ב. ומ"ש בתי"ט בשם התוספות. דתקנה לא זזה ממקומה. לטעם רחוק קצת. אין דעתי מתקררת בזה. וארבי נמי קשיא לי. דסתם מתניתין אליבא דשעת שמד דוקא. ולא אשמעינן היכי נהוג מקמי הכי. כדקמ"ל דכוותה טובא לעיל בפרקין. דקתני בראשונה זמנין סגיאין (והכי אשכחן נמי בכמה דוכתי) הוה ליה למכלל הך דהכא בהדייהו. ואיבעי ליה למתני בראשונה היה הראשון מתקיע. ומפני הסכנה התקינו שיהא האחרון מתקיע. ובדוכתי טובא מוכח דהמשניות הסתמיות והמוסכמות. הל"מ הן. וכך היו מקובלות לפנים בישראל. שהן תורה שבע"פ. שקבלוה דור מדור שלפניו עד מרע"ה. והוא האמת בלי הרהור. <b>אכן</b> אנשי לבב שמעו לי. ויודעים האזינו אלי. ודעו נא שכל דברי חכמים ז"ל יש להם תוך ובר. נגלה ונסתר אדוק זה בזה מקושר ומחובר (מלבד הסודות הגדולים והרזים הנמוסים בדבריהם. המכוסים מאתנו. ואין לנו עסק בנסתרות עמוקות. שאינן ראויין אלא לעומדים בהיכל מלכו של עולם. אשר רעיוניהם זכו להביע ולחקור בנעלם. אולם דברי אלה בהשגת חכמה צפונה. שבדברי חכמים וחידותם הטמונה מיד אחר הקליפה החיצונה. וראויה לכל בן דעת אשר יחפשנה בכל עת ימצאנה. ומצויה וקרובה מאוד לבעלי התבונה) וכן הדבר בכאן. שבלי ספק כיוונו בו לענין פנימי הטמון בחיצון. והוא שייך בכל זמן באמת. ומתבאר ע"פ דבריהם ז"ל. שאמרו בגמרא פ"ק דע"ז. דלא ליצלי אינש מוסף דר"ה בתלת שעי קמייתא ביחיד. דילמא מיפקיד דינא עליה. ומפורש שם הטעם. משום דבראשונות שעת כעס הוא. ואל זועם בהם. כדאיתא התם. לכן אינו עוסק אז בדין. שלא יכלה העולם ח"ו. אם יפקוד תבל ארצה. ועל כן אין לאדם לעורר הדין. בתקיעות וקריאת מלכיות זכרונות שופרות כדפירש"י. ובשניות יושב ודן בעת רצון. ועושה אז לפנים משורת הדין. כשרואה שנתחייב העולם. מתמלא רחמים. <b>והנה</b> תפלת שחרית דציבור משכימי קום בבוקר. נמשכת ודאי עד סוף ג' שעות. כי כל תפלה צריך לשהות בה לכתחלה שלש שעות בכיון. כדמוכח מההיא דחסידים הראשונים. וכך הוא מנהגן של ישראל בכל מקום ובכל זמן. להתפלל תפלת המוספין בג' שעות שניות. דמה"ט אמרינן במוסף ממקומו הוא יפן ברחמים. כמ"ש ז"ל. ולכן חששו לזה בר"ה ביותר. ותקנו מתחלה שיהו תוקעין במוסף. שזמנו ודאי בשלש שניות כאמור. לא בתפלת השחר. שלא לעורר מדה"ד אזי המשכיל ידום כי עת רעה היא. <b>והיינו</b> נמי דאמר תלמודא בשעת השמד שנו. כלומר. לפי שאין השעה ההיא כשרה לעמוד בדין. לכן היו מסתכנים בה. כשאירע פ"א שאמרו פסוקי זכרונות שופרות מלכיות והתקיעו בשחרית. מחמת שעשו שלא כהוגן. ודחקו את השעה. שאינה ראויה לכך ליעשות בה נס. (ודילמא היינו שעת שמד. שהעולם מתחייב כליה בפנים של זעם) <b>ואעפ"י</b> שלא מצינו שהזהירו רק ליחיד. י"ל שלצבור לא הוצרך האמורא לכך. מאחר שכבר שנינו השני מתקיע. וכבר נהגו ישראל להתעכב בתפלת השחר עד ג"ש ראשונות כנזכר. <b>ועוד </b>אע"פ שבודאי זכות הרבים גדול וחזק יותר. משא"כ ביחיד שהוצרך לאזהרה יתרה פרטית. מכל מקום לכתחילה אין נכון לקבוע אז תפלת הצבור. להכניס עצמן בסכנה ולסמוך על הנס. והיכא דשכיח הזיקא נמי. כי בקל יוכלו להסתכן ע"י כך. כמו שאירע בשעת השמד. שלא הועילה זכותן. ולכן מעולם לא ראו חכמים לעשות בענין אחר. לפי שהשעה ההיא מוכנת לפורענות. כך נ"ל ברור בעזה"י. ועל כן בודאי בשנה לא זזה ממקומה בשום זמן. ואפילו בימי יב"ן כך היתה שנויה. ושפר בעיני להחויה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מתקיע </b>מ"ש רה"ג מדלא תנן תוקע. <b>לאו</b> דיוקא הוא. יגיד עליו רעו. דתנן מקרא. ולא קורא. משום שמוציא הרבים ידי קריאה. והכא נמי משום דמפיק לרבים ידי תקיעה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>הראשון מקרא את ההלל </b>בגמרא משמע קצת. דטעמא משום דזריזין מקדימין למצות. ואכתי לא סגי לן. והיא גופה בעיא טעמא. טעמא מאי מקדמינן הלל לתפלת המוספין. אטו תהמ"ו לאו מצוה היא. וכיון דתרוייהו בהדי הדדי קאתו. וזמנייהו השתא בתר דסלקא לה צלותא דשחרית. אדרבה הך עדיפא לאקדומה. דתדיר ושאינו תדיר. תדיר קודם. ומוסף ודאי תדירה טפי מהלל. שהרבה ימים יש לנו בשנה. שיש בהם מוסף. ואין בהם הלל. <b>אבל </b>תדע עוד. כי הוא הדבר אשר דיברנו למעלה. שגם פה גנוז פרי טוב למאכל ומתוק בטעם. לבעלי נפש היפה יבוסם ויונעם. וזה לפי שבדין הוא להקדים קריאת ההלל. מפני מה"ש שממתינין עליו ומצפין לו כמ"ש רז"ל. שאין מה"ש רשאין לומר שירה עד שיתחילו ישראל למטה. דכתיב ברן יחד כוכבי בוקר. והדר ויריעו כל בני אלהים. (והלל נקרא שיר כדמוכח מגמרא דערכין דבסמוך. וכ"ה במשנה שילהי פסחים. ואומר עליו ברכת השיר. ואמרינן מה היא. יהללוך). <b>ולכן </b>בדין היה לקרות ההלל מיד כשהאיר המזרח. אלא דלא אפשר קודם שיקבלו ישראל עליהם מלכות שמים. ויסמכו גאולה לתפלה. ומכאן ואילך יש להם להשתתף עם המלאכים בשירתן. ולא לעכבן יותר. משו"ה ודאי לא סגי בלא"ה. דצריך הראשון להקרות ההלל. שזמנו עכשיו. ולהמתין עם תפלת מוסף שזמנה נמשך. וזה בלי ספק טעם מופלג לשבח (ועמ"ש בתשובה הוצאתי בס"ד. מכאן דין חדש לדון קר"ה כתפלת שחרית. לענין טעימה). <b>ומילתא</b> אגב אורחין נשמע תו מהא דאמרן. דאין הכרח למ"ש התוספות בעירכין שי"ל בר"ה ויה"כ והחיות ישוררו. והוכיחו זה מדשאלו מ"ה מפני מה אין ישראל אומרין שירה בר"ה ויה"כ. ולא שאלו על עצמן. מדוע הם אינם אומרים שירה. שמע מנה דמה"ש גופייהו אמרי שירה. <b>ולדידן </b>מהא ליכא למשמע מידי. דאינם צריכים לשאול על עצמן. שהתשובה בצדה. שאין יכולים לפתוח בשירה. מאחר שישראל שותקים כנזכר. ובזוהר ג"כ דרשו בעמדם תרפנה כנפיהם מלומר שירה. ממילא בע"כ מוכרחים אף הם לשתוק. ואדרב' זהו ענין שאלתם בעצם וראשונה. לפי שקשה בעיניהם שתיקת ישראל מפני שמעכבים על ידיהם. שאינן רשאין לשורר ונקנס לכורחם כחפצם. דאל"ה. מאי איכפת להו בהכי. וכי אחריותם של ישראל על מה"ש היא. אלא ודאי מוכח איפכא מדעת התוספות הנ"ל. עיין עוד בחיבור הקישורים ליעקב. <b>הא </b>למדת שדיני המשנה ודברי אגדה צריכין זה לזה. זה מתקן את זה. וזה מקשט את זה. אל אחד אמרן נתנן לפרנס אחד אבי כל חוזה. ומי שהוא בריא הראות. לא יכחיש זאת.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין מעכבין </b>עתי"ט. אבל כשהגיע לחנוך לא. <b>וי"ל </b>שאין מתעסקין עמהן. אבל עכובי פשיטא לא מעכבינן. ובזה א"צ לדחקו של הר"ן.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>שלש </b>כו' ז"ל רע"ב. שעור כל התקיעות שהם שש. כשלש תרועות. נמצא שעור תקיעה אחת. כחצי תרועה. <b>לפירש"י</b> שעורה של תקיעה כתרועה. <b>כ"ע </b>וי"מ יבבא ג' כחות של כל שהו. נמצא שעור תרועה ט' כחות <b>ושעור</b> תקיעה לפ"ז. ד' כחות וחצי <b>ולרש"י</b> בפירוש שעור תקיעה כתרועה. לפד"ז מגיע לתקיעה ג"כ כשיעור ט' כחות. <b>ועוד</b> בה שלישיה פירוש ראב"ד.</small>

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,352 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah
+לחם שמים על משנה סוכה
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה סוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואיזו היא סוכה ישנה. </b>לפי הירו' שהביאו התו' לאו משנה שאינ' צריכה היא. דאפי' לב"ה צריך לחדש בה דבר. וקאמר איזו היא סוכה ישנה שצריך לחדש בה דבר. כל שעשאה קודם לחג כו'. אבל אם עשאה לשם חג כו' כשרה. נפקא מנה נמי לב"ה. דלא בעי חידוש: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>או שפירס ע"ג הקינון. </b>כתב בתי"ט ז"ש הר"ב שהן גבוהין לומר שהן גבוהים י'. והוא כשיטת רי"ף ורמב"ם כו' עכ"ל. ומתני' נמי דיקא כוותייהו. דקתני פסולה ולא קתני לא יצא. דלמיפסנ סוכה בעשרה דווקא כהכשרה דוק. ועיין מה שאכתוב בריש פ"ב דלקמן בס"ד: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>או שקצצן. </b>אף לאחר שסיכך בהם כך פירש"י קושטא דמילתא קמפרש דאפי' לאחר סיכוך מהניא קציצה. ועל כרחך בהכי איירי. לפום מאי דקאמרינן עלה בגמרא וצריך לנענע. ואי בקצצן קודם שסיככן. ודאי לא צריך. דאין לך נענוע גדול מהסיכוך עצמו: 
+<b>איברא </b>מגופא דמתניתין ליכא למשמע מידי. דאפילו תימא לא איירי אלא בקצצן קודם הסיכוך. לא תיקשי אי הכי מאי קמ"ל פשיטא. דאיכא למימר דילמא היא גופה אתי לאשמועינן. דמהניא קציצה אחר שהדלה אותם עליה. דסד"א אע"ג דקצצן וסיכך בהן לא מהני. (כב"ש דלקמן מ"ז) דלא אתי מעשה ומבטל מעשה גמור. וכ"ש נענוע דלאו מידי הוא. קמ"ל דמהני מעשה להוציא מיד מעשה. ואפי' ברובא. ולעולם דווקא בקדם וקצצן לפני הסיכוך. דאכתי מחסרי קצת מעשה בגופה דסוכה. אבל נענוע לא ליהני בהו. אחר גמר הסיכוך. (כר"מ דלקמן מ"ז) משו"ה ממתני' ליכא למשמע. אלא דגמרא הכי מוכחא מדסגי בנענוע. ש"מ דלא שנא קודם סיכוך ל"ש לאחר סיכוך: 
+<small>משנה לחם<br><b>וסכך ע"ג</b> וגם סיכך. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. <b>מיהא </b>לכ"ע לאו לישנא יתירא הוא. אלא רבותא קמ"ל. אע"ג דסיכך ע"ג נמי בסכך כשר. לא מהני אלא ברוב ועירוב.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ. הקרקע (עם היות נמצא לפעמים בזמן ובמקום ידוע. בדי זהב צומחים מן הקרקע. וגדלים בזקיפה. כאשר הגידו רבים מדרי מדינת הגר. שראו זה בעיניהם באיפרכיא ראר"א. ומפורסם הדבר באותו מחוז. וכן ספרו לי מאנשי אמת מפולין. שנמצא פעם בין התבואה גדלה שבולת מזהב. וקנה אותה יהודי מכפרי בדמים מועטים. והרויח הרבה. מיהא מילתא דלא שכיחא היא).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וצומח (כפי מה שהוגד לי. ושמעתי מהכפריים חופרי האדמה ההיא שכך הוא. אבל אחר זמן רב מאד. ואין זו נקראת צמיחה לענין זה. כי באופן זה כל מה שבבטן הארץ צומח הוא. גם החול והאבנים והמתכות ומוצאים גדלים כנודע).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ נינהו. <b>והר"ן</b> אוקמה משו"ה בשפודין של עץ. וצ"ע.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בשפודין. </b>לשון הרע"ב אינן ראויין לסיכוך לפי שאינן גידולי קרקע עכ"ל. ואעפ"י שהמתכות מתגדלים וצומחים בבטן הארץ. מכל מקום אינן צומחין לחוץ ואין גדלים על פני הקרקע. כפסולת גורן ויקב וב"ח. שיוצאין מן הקרקע: 
+<b>והכי </b>נמי עפר פסול לסכך מהאי טעמא כדלעיל מ"ז (כמ"ש הר"ן) אע"פ שיש מין אדמה שצומחת ומתגדלת אחר שחופרין אותה. כנראה בארץ מלחה. וממנה עושין במקומנו חתיכות (שקורין בל"א טור"ב) שמייבשין אותן להבעיר בהם אש. ואותן החפירות חוזרות ומתמלאות. וניכר שהוא עפר הגדל וצומח. אעפ"כ הוא פסול לסיכוך. מטעם האמור שאינו דומה לגורן ויקב. איברא דבשפודין לא צריכנא להך טעמא. דבלא"ה פסילי. משום דבני קבולי טומאה נינהו: 
+<b>אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה. </b>כתב הרע"ב לאו דווקא כמותן ממש. דהוי פרוץ כעומד ופסול וכ"כ הרמב"ם. וכתב תי"ט ותימה דבפ"ק דעירובין כתבו דפכ"ע מותר. עיין מ"ש בשם המגיד והב"י בזה: 
+<b>ואף </b>אני העני אענה את חלקי. ולענ"ד הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואפריין נמטיי' לטוביינא הרמב"ם ז"ל. דפסק הכא כמאן דפסל בפכ"ע. אע"ג דמסקינן הילכתא בעירובין כמ"ד פכ"ע מותר. היינו דווקא בעירובין דהתם דייקא מתני' כרב פפא. כדאי' התם. אבל בעלמא לא קיי"ל כוותיה. דהא איתותב כדאיתא: 
+<b>ותו </b>טעמא רבה אית בה נמי דלא דמו להדדי סוכה ועירובין. דאם קבעו שם הלכה כדברי המקל. הקלו במחיצות שאין עיקרן מן התורה. (ודכוותה אשכחן ריש עירובין דמשני רבינא סוכה דאורייתא אחמירו בה רבנן ודוק). לא נקל בסוכה שפסולה בסכך פסול מן התורה.   ובשל תורה קיי"ל בכמה דוכתי מחצה על מחצה אינו כרוב כדאיתא בהשוחט [דף כ"ח ע"ב]: 
+<b>וראיה </b>ג"כ דהכא גבי סוכה לא קיי"ל כר"פ. מדאוקמה ר"א למתני' דהכא במעדיף. דאתי כר"ה בריה דר"י. ורבי אמי קדים טפי לר"ה ולר"פ. ורבא נמי מדמתרץ למתני' אליביה. ש"מ דהכי סבירא להו: 
+<b>ומדמותבינן </b>מדהכא לפכ"ע דפליגי ביה לענין מחיצות. לא תידוק מידי דכי הדדי נינהו הנך מתנייתא לענין זה. דלרב הונא שפיר מקשינן. דאי ס"ד דמתני' דהכא מכשרא בסוכה פרוץ כעומד. כ"ש דמותר במחיצות וק"ל. אבל לפום מאי דפרקינן למילתיה דר"ה הכא. הילכתא כוותיה: 
+<b>ובהכי </b>מתיישב נמי הא דבהישן רב פפא גופיה פסיל בכי הדדי. אע"ג דלדידיה פכ"ע כשר. אלא ע"כ דבהל' סוכה ר"פ מודה ודוק. ושכתב הרמב"ם שכן הדין בכל התורה. נ"ל דלאו דווקא ואין כוונתו אלא בכל תורת מחיצות: 
+<b>כשרה. </b>כתב תי"ט וכשאין בהן בסכך הפסול כשיעור הנז' במשנה יו"ד עכ"ל. זה צל"ע דאע"ג דכך כתוב בטור וש"ע. היינו לפ"ד התו' והרא"ש דווקא ע"ע. איברא לפירש"י אין זה מוכרח: 
+<b>ועדיין </b>אפ"ל הא דסכך פסול פוסל בד'. כשאינו בטל ברוב הוא. אבל לפי מאי דאוקימנא למתניתין במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר. שרבה עליו נגעו בה לפירש"י. איכא למימר דכשרה אפי' בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי. ומשמע דהנך אוקמתי דהילכתא נינהו. וכדכתבינן לעיל בדעת הרמב"ם. ומשו"ה סתם לן תלמודא הכא. וגם לא אישתמיט א' מהמפרשים להזכיר כאן שיעור השפודין: 
+<small>משנה לחם<br><b>ז"ל </b>מהרד"נ דיין ע"ה. ד"ה כשרה כו' כתב הוד תורתו וכשאין בהם בסכך הפסול כשיעור. כתב רפ"מ זה צ"ע עד איברא לרש"י אין זה מוכרח. ועדיין אפשר לומר הא דסכך פסול בד' כשאינו בטל ברוב. אבל במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר שרבה עליו נגעו בה לפירש"י. איכא למימר דכשרה אפילו בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי עכ"ל. תמיה לי מאי מהני דרוב הוא בכשרות. לבטל להא דא"ר דב"ר סכך פסול פסול בד'. ומפרשים הפוסקים טעמו של דבר. דד"ט הוא דבר חשוב חוצץ בין כשר לכשר. ולא נשאר בכל חציו שיעור סוכה (ויעיין מר בתו' די"ז ד"ה אויר פוסל) וצירוף נתבטל בדבר החוצץ וא"כ כאן אם מקרה סוכתו בשפודין רחבים כשיעור ד'. מאי מהני. אפילו הריוח שביניהן יהיה כשיעור ו' טפחים וחצי מאי מהני. עכ"פ בטל הצירוף. ולא יהיה כאן בכל שיעור ריוח שביניהן שיעור סוכה. משא"כ אם מקרה סוכתו בשפודין פחות מד"ט מצטרפין כל הריוח שביניהן לשיעור ולזה מהני. שפסול בטל ברוב סכך כשר לרש"י. ואפילו בזה ממאן תוספות בפירש"י. והקשו רש"י אהדדי. דלעיל פירש דווקא בחבטן שעירבן ואינו ניכר הי ניה�� פסול והי ניהו כשר. ואני אוסיף להקשות על פירש"י אם איתא לפירש"י למה נקט המתניתין אם יש ריוח ביניהן כמותן. הו"ל לאשמועינן טפי אפי' אין ביניהן ריוח כמותן. רק ביש ביניהן כל כך שיהא למטה בארץ עדיין חמתה מרובה מצילתה. ואכתי לא הפסול גרם הכשר סוכה של צילתה מרובה מחמתה. וא"כ כשרבה עליו סכך כשר נמי למה לא נתבטל הפסול ברוב כשר לרש"י. דמה לי לרש"י אם הריוח כמותן. א"כ הפסול גרם כ"כ הכשר סוכה כמו הפסל כשר. ומן התורה לעולם רובה בכשר בעינן. ואפ"ה סבר רש"י כיון שהרוב סכך הוא כשר. בטל הפסול ברוב כשר. א"כ הה"ד נמי מטעם זה אפילו הריוח אינו כמותן רק כנ"ל. למה לא יהא נתבטל הפסול ברוב כשר. אלא ודאי העיקר כפירוש תוספות דגרסינן והא אי אפשר לצמצם וכפירושם בד"ה פרוץ כעומד. ובין כך וכך הבו דלא לוסיף על פירש"י דמהני רובה הכשר אפילו בשפודין רחבים ד' שנתבטל נמי הצירוף של שיעור סוכה. ואם שגיתי יודיעני רפ"מ. כי לענ"ד מ"ש ברור וצלול עכ"ה.. <b>אי"ע </b>במ"כ כל הדברים הללו יגעים. ולמרכז האמת אינן נוגעים. דאדקשיא ליה עלואי. מאי מהני רוב כשר לבטל סכך פסול בד"ט דחשיבי ומתבטל הצירוף. תקשי ליה מאי דמקשי רבה לרבנן דבי רב. ומה אילו איכא סכך פסול פחות מג' דכשרה. אע"ג דאיכא טפי מששה טפחים באמצע דמפסקי. ותקשי היכי מצטרפי ב' חצאי הסוכה. הרי יש עכ"פ חציצה ביניהן יותר מו"ט וכן אילו איכא ב' טפחים (או פחות מעט) סכך פסול. ואויר פחות מג'. וב"ט פסול. דהו"ל חציצה קרוב לשבעה טפחים. ואפ"ה כשרה לכ"ע. ואי טעמא משום חציצה והפלגה. מה לי ע"י סכך פסול לחוד. או ע"י ס"פ ואויר. ותו לרב דס"ל סכך פסול בין באמצע כו' בד"א. מאי אוכא למימר. אלא ודאי כי אמרינן סכך פסול פוסל. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. היינו דווקא בדליכא רובא כשר דקמבטל ליה. ופירש"י עיקר. <b>אכן</b> אם מעכ"ת לא כן ידמה. מחמת שהתוספות הקשו דרש"י אהדדי. משו"ה לא איריא. יעויין מ"ש תוספות עצמם לעיל (דט"ב) ותדע דלק"מ. גם הקושיא אחרת דקשיא להו דר"פ אדר"פ. כבר ישבנו בטוב טעם בס' לח"ש. <b>איברא </b>לדידי פרוש התוספות קשיא לי בגויה. דמאי פריך והא אי אפשר לצמצם שלא יהא אויר משהו בין הכשר לפסול. ונמצא שאין הכשר מרובה על הפסול והאויר. <b>ומאי</b> קושיא. והא כיון דלא שוו שיעורייהו דפסול ואויר. לא מצטרפי אפי' טובא כמש"ל. כ"ש כי האי פורתא אויר. דלא מהני לאצטרופי לפסול. לשווייה רובא. וליכא לשנויי אלא בדוחקא. <b>ברם</b> מש"ע ואוסיף מעכ"ת מדיליה. להקשות על פירש"י ולהוכיח שפירוש תוספות עיקר. מדלא אשמעינן במתניתין רבותא. אפילו אין ביניהן ריוח כמותן. רק שיהא כל כך אויר. שיהא למטה חמתה מרובה מצילתה. שנמצא הפסל כשר גורם הכשר סוכה. <b>דברים</b> הללו אינן אלא תימה מדקאמר אפילו אין ביניהן ריוח כמותן רק כ"כ שיהא למטה בארץ חמתה מרובה. מכלל דכרש"י מפרש לההיא דזוזא מלעיל כו'. <b>א"ה</b> מי מצית אמרת דאפילו פחות ממחצה תיהוי כשרה. והא אפילו במחצה על מחצה. אע"ג דאיכא למימר א"א לצמצם. ודילמא איכא רובא. איפליגו תנאי ואמוראי. ואזלינן לחומרא. אבל דלהוי רוב בטל לגבי מיעוט. זה דבר בטל מעצמו וליכא דאמר. <b>ועד</b> כאן ל"ק דמהני ביטול (אף למאי דמינכר) אלא במקום רוב הצריך לדבר. והיינו דסגי במתניתין בכמותן למ"ד מחצה על מחצה כרוב טעמא דהאיכא רובא. ולמ"ד אינו כרוב ואצטריך לאוקמה במעדיף או בנותנן שתי וערב. דהוה ליה רובא דצריך לסכך מיהא. דכי שקלת ליה. ליתא לסככה. אבל במיעוט כשר. גבי רובא דפסול. ליכא למימר נייתי רובא סכך כשר ונשדי עלויה. לבטולי לפסול. דכיון דכל חד לחודיה קאי. וכי שקלת לכשר. איתיה לסככה. ודי בפסול לבדו. כה"ג לא מבטל חדא לחבריה. אפילו רוב ממש. למיעוט גמור. לא. כ"ש כי איכא נמי רובא (בפסול) דאיתא קמן. ר"ל למעלה בעצם הסכך. תו לא חיישינן לרוב חמתה שלמטה (ועוד טעה נמי בהא. דאי שמע כי הדדי למעלה פסולה. משום דידוע שחמתה למטה מרובה. היכא שמע דאיכא לאשכוחי נמי במיעוט אויר. שיעשה למטה חמתה מרובה. שמא אינו במציאות כלל. ולא פסיקא ליה לתנא. וק"ל ושמא טעה במ"ש בסימן תרל"א ס"ב. ולא קרב זה אל זה. וק"ל) <b>ואטו</b> בכולה נמי נימא הכי. ר"ל אע"ג דסיכך בסכך פסול. יניח עליו סכך כשר הרבה ויבטלנו. הא ודאי לאו מילתא. כיון דכי שקלת לכשר. קאי פסול. ויש בו כדי סכך לבדו. כדלא מהני אפילו איפכא. היינו לפסול שע"ג הכשר. שאינו פוסלו מטעם זה. כמ"ש תוספות הנ"ל (דט"ב) להכי מיעוטא נמי לא ס"ד דמהני להכשירה בחמתו מרובה. כיון שיש בפסול כדי לפסול. מטעם רוב שחשוב ככולו בכ"מ. והדבור בזה יתרון. לפיכך פירש"י במקומו עומד על חזקתו. <b>וחזרנו </b>לענין. שעכ"פ אליבא דרש"י. ודאי שפיר קאמינא. ומאחר שפסק הלכה זו רפוי מאד בידינו. אי משום דאיתותב הא דאמרי רבנן דבי רב. ותו משום דהוה ס"ל כשמואל (אע"ג דחזקיה נמי קאי כוותיה. בב"ב דקס"ב) ופליג עליה רב. דהילכתא כוותיה באיסורי. וה"נ סבר ר"ח בירושלמי. <b>והשתא</b> אע"ג דאזלינן בה לחומרא. הבו דלא לוסיף עלה. ולא יהא אלא ספק. ספיקא דרבנן לקולא. משו"ה נ"ל דיש מקום להקל בזה. אע"פ שלא אמרתי אלא אליבא דרש"י. ולא להלכה למעשה.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>מן הדפנות</b> סתמא בסוכה דאורייתא איירי. שיש לה שני דפנות ושלישית טפח. <b>וי"ל</b> דמשו"ה נקט דפנות לשון רבים. דכה"ג דאיכא אויר משני צדדים. שהרי כל הסכך מופסק מן הדפנות. להכי פסולה. וברוח אחת כשרה. <b>אבל</b> בסוכה שיש לה ארבע דפנות שלמות. משכחת לה אף בהרחיק משתי דפנות. מ"מ כשרה. אם שתים האחרות סמוכות לסכך. דכי לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. בכולה סוכה. אבל בדאיכא שתים כהלכתן דבוקות עם הסכך. תו לית לן בה באינך דמרחקי. דבכה"ג לכ"ע אמרינן הכא נמי פי תקרה. כמו בעירובין. וזה היה נכון מאד בבאור משנתנו. <b>אלא</b> דמסתפינא למימר לענין דינא. משום דחדת היא לי. שעדיין לא מצאתי לי חבר בדבר זה. ומסתימת כה"פ משמע. דאויר הפוסל מן הצד. לא שנא בשתי רוחות מתוך ארבע. לא שנא בכולהו. ואפילו חד דופן לחוד. נראה דפסול. בשאין אלא שלש דפנות. <b>לפ"ז</b> צריך לפרש לשון המשנה. מאי מן הדפנות דקאמר. מאחת מהדפנות. מאיזה שיהא. ולא תימא דווקא מדופן האמצעי. אלא אע"ג דסמיך לשתי דפנות דעריבן. לא מהני. משו"ה לא קתני מן הדופן. ודוק. <b>ותימה</b> שלא נתעורר אחד מהמחברים. וצ"ע להלכה.</small>
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. </b>כתב תי"ט כיון דלסיכוך עבידא אינה מקבלת טומאה אפילו ישכב בה הזב כ"פ הר"ן כו'. ואין נראה פירוש התו' שכתבו הטעם משום דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים כו'. דהכא לא בעינן דווקא טומאת אוהלים כו'. ועוד דהא פשטא דמתני' דבטומאת משכב איירינן עכ"ל: 
+<b>ובמחילת </b>כבודו הרב נשתבש כאן מאד בכוונת התו'. ואיך יעלה על הדעת שרבותינו בעלי התו' מאורי אור לכל המעיינים לא ידעו ולא יבינו דכל קבלת טומאה פוסלת לסכך. וכל ההלכה הארוכה שבכאן בגמרא מוכחת כן: 
+<b>ולא </b>עוד שלדבריו צריך שיאמר ג"כ שלא הבינו צורת המשנה כלל. שאם כן כוונתם לתת טעם למה אינה מקבלת טומאה. דהיינו לפי שהוא דבר היוצא מן העץ. ואע"ג דטמא מדרס מסככין בו. דלית להו אלא טומאת אוהלים לפסולא דסכך. רישא לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. במאי קמיירי אי בטומאת משכב. אמאי אין מסככין. הא אמרת דלא קפדינן אלא אטומאת אוהלים. וא"ת מקבלת טומאת אוהלים. הרי שנינו כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים. ולא ידעתי מה זה היה לו להרב בתי"ט לייחס שגגה כזו לאבות המעיינים: 
+<b>ואיברא </b>כד נאים ושכיב רבתי"ט כתב זה וכוונת התו' ברורה דאינהו נמי הא פשיטא להו דאין מקבלת טומאת משכב. מטעם שאומרים עמוד ונעשה מלאכתינו. וזה כל כך פשוט שלא הוצרכו לפרשו. שהטעם כלול בלשון המשנה. דמשום דלסיכוך קאי אינו מקבל טומאת זב. שאינו בטל מתורת סיכוך. אע"פ שראוי ג"כ לשכיבה. אינו נעשה שוב משכב הזב אם ישב עליו. אבל טומאת אוהלים הוה אמינא דמקבלת. דמשום דלסיכוך עבידא. לא בטלה מתורת אוהל. אדרבה משו"ה תטמא טומאת אוהל. וא"כ עדיין יקשה מה בכך שאינה מקבלת טומאת משכב. אמאי מסככין בה. אכתי אית בה משום קבלת טומאת אוהלים. דהא לסיכוך עשויה. וכיון דלהכי קיימא תיטמא ותיפסל לסכך. לכן הוצרכו לתת טעם למה לסיכוך מסככין בה. דהיינו משום דטומאת אוהלים נמי לא מיטמיא. ותו לית בה שום קבלת טומאה בעולם. וזה ברור. ולפום ריהט' לא דק בתי"ט לירד לסוף דעת התו' בזה: 
+<b>ודטומאת </b>אוהלים נמי פסלה בסכך. הכי משמע ודאי דמנלן לפלוגי בטומאות לענין זה. וזיל בתר טעמא. ומדאיתא נמי בשבת [דף כ"ז ע"ב]. דאפי' פשתן גמור ואין בו אלא ג' על ג' אין מסככין בו. הואיל ומיטמא בנגעים. שמעת מנה דכל שכן טומאת אוהל דשיעורה גדול בטפח. ואע"ג דלא קיי"ל כרשב"א דאמר הכי. דקאי בשטה עם סומכוס. היינו דאינו מטמא בנגעים. אבל לסכך פסול מכל מקום. כדאמרינן בסיככה באניצי פשתן פסולה: [סוכה דף י"ב ע"ב]: 
+<b>וגדולה </b>מזו אמרו אפי' בבלאי כלים שאין בהם ג' על ג' דלא חזיין כלל. אפ"ה פסולה כיון דבאין מבגד שקבל טומאה. והוא פשוט דמהיכי תיתי גרעא טומאת אוהלים לענין זה מכל הטומאות דפסלי בסכך. וסתמא תנן דבר שאינו מקבל טומאה. והכל בכלל לומר שאינו כשר לסכך. עד שלא יהא ראוי לקבל שום א' מהטומאות שבעולם. ולזה כיוונו התו' דמייתו ההיא דכל היוצא מן העץ דהשתא טומאת אוהל נמי לא שייכא במחצלות. אע"ג דלסיכוך עבידן וכנזכר ופשוט מאד: 
+<b>אך </b>הדבר שצל"ע בענין זה הוא. דלפי' התו' [דף כ"ז ע"ב ד"ה ואין] שם בפ' ב"מ במשנת כל היוצא מן העץ. משמע דכל הכלים מביאין הטומאה על עצמן בכל שהם ואפילו מחצלות. ואי הכי תו ליפלוג בדידה. דלסיכוך נמי לא מסככין בה. אלא כשחיברן דווקא. כדפירשו התו' שם. דאי לאו הכי אכתי מקבלת טומאה. ואמאי סתם לן תנא הכא. דמשמע בכל ענין שרי: 
+<b>ולא </b>מסתבר למימר דכי עשאה לסיכוך בטולי בטלה. ולא בעי חבור אחר דבהכי סגי ליה. (ומכאן אתה למד למ"ש הרב בהג"ה דש"ע (סי' תרכ"ט). משם הכלבו דבמקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה. אין מסככין בו. דמשום גזרת תקרה נגע בה. דאל"ה הכי עדיף טפי כשקובען כעין תקרה ומחברן חיבור גמור. ואדרבה בלא"ה לא מתכשרי לדעת התו'. ומ"מ דעת הכלבו צ"ע מניין לנו לחדש גזרות אחר התלמוד) והדבר צריך תלמוד ועיין פ"ו ופ"ח דאהלות: 
+<b>וליכא </b>למידק איפכא מדרשב"א דפוסל לסכך בפשתן. ואוקימניה כסומכוס משום דס"ל דמטמא בנגעים. ותיפוק ליה לתלמודא משום דמטמא טומאת אוהלים. דהא ודאי מטמא נמי באוהל אפי' אינו בגד. וכדתנן בהדיא במשנה דכל היוצא מן העץ דפשתן מטמא טומאת אוהלים. אע"ג דלאו בגד הוא. ודילמא היינו נמי טעמיה ��רשב"א. דמשו"ה פסיל לסכך בו. וליתי כסתם מתני' ואליבא דהילכתא. ולא משום טומאת נגעים. וכסומכוס יחידאה. ומדלא אוקימנא הכי. תפשוט דטומאת אוהלים לא מהניא בסוכה: 
+<b>הא </b>לאו מילתא היא. דרשב"א בשלש על שלש איירי. ואין אוהל פחות מטפח. משום הכי צריכינן על כרחין למימר דטעמיה דרשב"א. משום דמטמא בנגעים הוא דפוסל לסכך בו. ולא משום טומאת אוהל. ולעולם רשב"א אית ליה נמי טומאת אוהלים דפסלה: 
+<b>ובהכי </b>ניחא לן נמי דלא תיקשי אכללא דכייל כל היוצא מן העץ מסככין בו. והאיכא נמי מחצלות דיוצא מן העץ נינהו. ולא מסככין בהו. אלא משום דרשב"א לא מיירי אלא בקטנה דאין בה גע"ג. ומחצלת דלשכיבה. לא בצרה מששה על ששה: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אר"י נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בסוכה. </b>פירש הרע"ב דקסבר לא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע. וכתב בתי"ט וצ"ע דלא פליג ר"י בקינוף. ובגמ' איתא דר"י ס"ל בכילת חתנים דמותר לישן בה אע"פ שיש לה גג וגבוהה עשרה מהך טעמא דלא אתי כו' ואע"ג דאיכא התם דקינוף מיקרי קביעי גבי כילה. מיהא גבי סוכה ודאי דלא מיקרי קביע דלא עדיף ממטה דמטלטלת וכן קינופי' עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מנ"ל הא דהא פשטא דמילתא דקינופין הם אוהלים גמורים כדברי המתרגם. שהביא התי"ט לעיל שתרגם ויטו לאבשלו' האוהל קינופין. והיינו נמי טעמא דקינופין חשיבי קביעי. אפי' גבי כילה. ונקליטין אע"ג דגביהי עשרה לא מיקרו אוהל. דלא בעשרה לחוד תליא מילתא. כיון דלא קביעי. ומשו"ה לא פליג ר"י בקינוף. דס"ל אוהל קבע הוא. ומודה דאתי אוהל קבע ומבטל אוהל קבע: 
+<b>ולדידי </b>פשיטא דעדיפי ממטה. דמטה לתוכה עשויה. ולא לישן תחתיה. ולא חשובה אוהל כלל. וגם אין קביעותה חשוב. שבקל עוקרין ומסיעין אותה ממקום למקום. משא"כ בקינוף אע"ג דמיטלטל אינו נוח כל כך להסיעו ומה שקובעין אותו לפעמים במקום אחר. אין בכך כלום ואינו מבטל קביעותו. שסוכה ג"כ יכול לעשותה מיטלטלת. אפי' לדברי ר"י דבעי קבע ודוק: 
+<b>וממתני' </b>דלקמן דפסיל ר"י באינה יכולה לעמוד בפ"ע. ופרשינן בגמרא לחד לישנא משום שאינה קבע. ופירש"י לפי שמיטלטלת ע"י המטה. לא תשמע מנה דביכולה להטלטל פסולה. דלא חשיב תו קבע לר"י. דעל כרחך הכי פירושו לפי שהכרעים של מטה אינן בטלים לה. שעשויין לינטל משם למלאכתן. וכיון דאינה יכולה לעמוד בלא הם. משו"ה מיפסלא בענין זה לר"י. אבל אם יכולה לעמוד בקבע. אע"פ שראוייה ליטלטל. ודאי דלא קפיד ר"י. דהא ממשכן גמר. ומשכן עשוי ליטלטל: 
+<b>ועוד </b>הא שמעינן ליה לר"י בפ"ג דעירובין [דף ל' ע"ב] דאית ליה אוהל זרוק שמיה אוהל. הא ע"כ לא בעי ר"י אלא אוהל שיכול לעמוד בקביעות ימים רבים. ואע"פ שעשוי באופן שיכול ליטלטל אין בכך כלום וסתם אוהל מיטלטל הוא: 
+<b>ועיין </b>בתו' (דמכילתין דף כ"א:) ד"ה שאין לה קבע. שכתבו כסברא זו בעושה סוכתו בספינה דחשיב קבע. אע"ג דמיטלטלת. כיון דאורחה בהכי. וכ"ש לאוהל קבוע ועומד. אלא שראוי לטלטלו כשרוצים. ודכתבו התו' דפליגי נמי בעושה בראש העגלה. היינו משום דלא קביעא כלל: 
+<b>וכן </b>הא דכתבו עוד דבסמכה בשידה תיבה ומגדל. נמי לר"י פסולה אליבא דכ"ע. צ"ל מהך טעמא דאמרן הוא. דכיון דאינן מיוחדין לכך לא הוי קביעות. דומיא דפרישית בכרעי המטה. ולא מפני הטלטול לבד. שאם היא עשויה בחוזק שיכולה לעמוד בקביעות. אע"פ שראוייה ליטלטל כמו משכן. קבע אשיב ליה. וזיל בתר טעמא דר"י בקבע משום דבעי סוכה הראויה לשבעה והאיכא. על כן טלטול זה אינו מעלה ולא מוריד. אלא כשהוא באופן שמבטל ודאי הקב��עות. כענין שאמרנו וזה ברור מאד: 
+<b>ועוד </b>מלבד זה קינוף אוהל גמור הוא וחשוב קבוע כמו בית. ואינו עשוי ליטלטל כל כך כדמוכח מהתרגום. ומלשון הגמרא ובית נמי לא גרע מקינופות. שמע מנה דמיהת בית לא עדיף מנייהו לענין קביעות זה: 
+<b>ותו </b>משמע לי מלישנא דמתני' דלעיל כדפרישית ודייקית מדתני פסולה בקינוף. דלאו משום אשוויי אוהלא לחוד אית ביה. אלא דמיפסלא נמי סוכה משום דהוי כשני סככים. וזה הקינוף חשוב בית בפני עצמו. ואע"ג דחוץ לקינוף ודאי דהסוכה כשרה. משום דיושב תחת סכך א'. אבל תחת הקינוף דיש ב' סככים גמורים. אשמעינן דמשו"ה מיפסלא נמי: 
+<b>ונפקא </b>מנה אם פרס ע"ג קינוף דבר שאינו מקבל טומאה. כגון מחצלת העשויה לסיכוך. דמשום אשוויי אוהלא הוי שפיר דמי. דמאי נ"מ אוהל תחתון נמי כשר. קמ"ל דפסולה משום סוכה שתחת סוכה. ודוק כי קצרתי ונכון לע"ד: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שלוחי מצוה פטורין. </b>בתי"ט העתיק כאן דעת הג"ה דש"ע שנמשך אחר סברת הר"ן בזה. דאם יכול לקיים שתיהן בלא טורח יעשה שתיהן: 
+<b>וצל"ע </b>בזה כי מפשט הסוגיא אמתני' דהכא. ומעובדא דרבה בר"ה ור"ח דגנו ארקתא דסורא. [דף כ"ו ע"א]. משמע דלא כוותיה דוק ותשכח. וכן משמע תו בגמרא דמכילתין (דף י':) בעובדא דאגנינהו ר"נ בסוכה שנוייה מופלגין ד"ט. ומ"ש התו' אינו מוכרח. ועמ"ש בס"ד לעיל מ"א פ"ב דברכות: 
+<b>חולין ומשמשיהן פטורין. </b>כתב הרע"ב וכן הולכי דרכים. משום דכתיב תשבו כעין תדורו. וכתב תי"ט וטעמא נ"ל דדריש דהו"ל למימר בסוכות תהיו עכ"ל: 
+<b>ואין </b>נראה לי כן לפי שאינו לשון מקרא. שאין לשון הויה נופל על הדירה. וטפי הו"ל למימר הכי דמצי למכתב בסוכות תחנו. אך נראה לי יותר דנפקא לן מיתורא דקרא דסיפיה ישבו בסוכות. בסוכות תשבו דרישיה למה לי. אלא לאו למידרש ביה לשון עיכוב כמו ונשב בקדש: 
+<small>משנה לחם<br><b>שלוחי מצוה </b>כו' מהכא ליכא למידק. דאורחים (הנחים בעיר בימי הסוכות) חייבים בסוכה. <b>דסד"א</b> לכתחלה לא שרי לילך בדרך בחג. אפילו לדבר מצוה. כשאינו מוצא סוכה שם. דמאי אולמה דהך מצוה מהך. וכל שכן כשמצות סוכה קדמה. שאינו רשאי להפקיע עצמו ממנה. ע"י מצוה אחרת. קמ"ל דפטורין. משום שאין אדם מניח דרכו מפני ביתו. וכן לסוכתו. <b>והשתא</b> דאתית להכי. לעולם אימא לך. אפילו אורחים ההולכים לדבר הרשות. פטורין מהאי טעמא. ואדרבה אורחין דמקמי הכי אזלי. דאכתי לא חיילא מצות סוכה. הוה אמינא פשיטא דפטורין. <b>ולא</b> נצרכה אלא משום שלוחי מצוה. דאזלי האידנא. בתר דרמי עלייהו חיובא דסוכה. משו"ה ליכא למשמע מידי מהכא. <b>מיהו</b> מההוא עובדא דר"ח ורבה בר"ה. דאגנינהו ר"נ בסוכה שנוייה מופלגין. ואמרו ליה אנן שלוחי מצוה אנן. ופטורין. שמע מנה דמשום דאכסנאין הוו. לא מיפטרי. וכן כתב הרא"ש. דהשרוי באכסניא. אינו פטור. עמ"ש גבי סירחא דגרגישתא. <b>עם</b> שאינו מוכרח כמו שהגהתי עליו בחיבורי שם. <b>ועמ"ש</b> בס"ד במו"ק על בעל ספר המנהגים. גבי קדוש דבה"כ. <b>ומהא</b> דאמרינן. הולכי דרכים ביום. חייבין בלילה. ליכא למשמע. דאיכא לאוקמה בחוזרין לבתיהן ולסוכתן בלילה. לאפוקי ארחי ופרחי. דטריחא להו מילתא טובא. והיאך תטיל תורה חובה כזו. על אדם שאין לו מקום. וכי יעשנה באויר. או האם יחויב לקנות או לשכור מקום ליום או ליומים. ולסוכת חברו א"צ לילך מדין תורה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ד"ה לחולין תחנו. כדכתיב חונים בסוכות. <b>להתורני </b>כמה"ר בער פ"ב יצ"ו. מה שלא הבין כ"ת מ"ש בד"ה חולין. באמרי שאין לשון הויה נופל על הדירה. שנראה לך כסתירה לד"ע. וסיוע לדתי"ט. <b>פלא</b> גדול שלא יבין לדעת כוונתי בזה הפשוטה מאד. כי עכ"פ ישיבת סוכה או אוהל וצריף. וכל דירת עראי שאינה קבועה. דירה כל דהיא שמה. הן קטנה או גדולה. אחת ארוכה או קצרה. מכלל דירה לא נפקא. בשיתוף השם. אע"פ שחז"ל הוצרכו לעשות הבדל והיכר בין ישיבה לשעתה בלבד. ובין סתם דירה של כל השנה. מ"מ הכל נכלל בגזרת דירה כללית. <b>ואני </b>הוצרכתי להשתמש בלשון כולל. והכי קאמינא. דאין לשון הויה נופל על הדירה לגמרי. לא דירה מרובה ולא מועטת. לא כללית ולא פרטית. ואף את"ל. דלא מידריש כעין תדורו ממש. מיהת משמע לשון דירה בעלמא. <b>ואם</b> היה שיתכן בלשון. אדרבה ודאי איפכא משמע. שיהיו בה בתמידות כל ז' (כמו אשר יהיה הענן על המשכן. וכן הוראת לשון הויה בכ"מ. רצוף בלי שום הפסק בנתיים כלל) ותהיה הוראתו יותר כוללת. מהוראת תשבו. וק"ל. <b>אבל</b> האמת שאין ענין פעולת ההויה נקשר אל העמידה בסוכה. ולא שייך זה לזה כלל. זה פשוט ומבואר למבין מעט. ומכיר הילוך לה"ק ושמושו.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>נטלו במפה. </b>פירש הרע"ב משום נ"י דר"צ כהן היה כדמוכח פמ"ש והיה אוכל על טהרת תרומה וזוהי א' מי"ח דבר שאפילו פחות מכביצה מקבל טומאה. וכביצה לא אישתרי במפה כ"כ. התו' עכ"ל התי"ט: 
+<b>והוצרכו </b>התו' לפ' כך דר"צ כהן הוה. משום דשאר כל אדם אין צריכין לא נטילה. ולא מפה בפחות מכביצה. כן נ"ל בדעת התו'. דאע"ג דאית להו טומאה בתרומה פחות מכביצה. ונט"י דחולין משום סרך תרומה. אפ"ה טומאה זו דפחות מכביצה. בתרומה גופה דרבנן היא. כדפירש"י בפ' כ"ש. וכדמשמע במס' טהרות. לא אחמירו בה להצריך נטילה אף לחולין: 
+<b>ושגג </b>הרב האחרון במג"א ז"ל בהביאו דברי התו' הללו בא"ח (סימן קנ"ח) לסיועי לסברא המצריכי' נט"י לפחות מכביצה. דא"כ למה האריכו התו' ללא צורך לבאר שר"צ כהן היה. ואטו ישראל לא בעי נט"י. אלא ודאי כדאמרן דשני להו בטומאה קלה זו. בין כהן לישראל. וזה ברור. וע"כ אין ללמוד ממשנה זו לנטילת חולין דידן. אפי' לפי שיטת התו' דהכא: 
+<b>וזה </b>שכתבו לתת טעם דלא נטלו במפה אלא משום שהיה פחות מכביצה. אבל כביצה לא משתרי במפה כו'. תמיהא לי דאישתמיט להו הא דהתירו מפה לאוכלי תרומה [חולין דף ק"ז ע"ב]. ור"צ כהן היה כפי' התו' והותרה לו מפה אפי' לכביצה. והתם בפ' כ"ה הכי ס"ד למידק ממתני' דהכא. ודחינן לה דילמא לא אשמעינן במתני' אלא סוכה וברכה. אבל מפה אפי' ליותר מכביצה: 
+<b>ועל </b>כרחין מתני' הכין מתפרשא אליבא דהילכתא דהא קיי"ל התירו מפה לאוכלי תרומה. אע"ג דזיל הכא בגמרא דמכילתין קמדחי לה. דילמא פחות כביצה לא בעי נטילה וברכה. הא כביצה בעי נטילה וברכה. הכא דיחויא בעלמא הוא. ומשום דלא תיקשי אדר"י ואביי. לא בעי נמי לאוקמה למתני' אלא משום ברכה לחוד וק"ל. אלא ודאי דהכא לאו לקושטא קאמר לה: 
+<b>שוב </b>ראיתי בתוספ' בגמרא שהקשו הם עצמם לדבריהם. כאשר הקשיתי והניחו בתימה ובאמת אינה קושיא דנטילה לאו בדווקא נקיט לה תלמודא דהא לא צריך לה כדאמרן והכי אשכחן טובא: 
+<b>ומיהו </b>י"ל דאפ"ה שמעינן מנה דמתני' נפקותא לענין מפה. כדבעי תלמודא דהכא לתרוצי אליבא דר"י ואביי. דאע"ג דהותרה מפה לאוכלי תרומה. דווקא בשעת הדחק. ולכן בכביצה היה ר"צ מחמיר ליטול ידיו. אע"ג דמצי למיכל ע"י מפה. אבל משום דפחות מכביצה הוה. לא אחמיר ביה וקמ"ל דלא אמרו מפה לאוכלי תרומה. אלא מדוחק. אבל בלא דחק. יש חילוק בין כביצה לפחות: 
+<b>אי נמי </b>הא דלא נטל אפילו לפחות מכביצה. כיון שהצריכה מפה משום טומאה לשיטת התו'. לא מחמת טירחא וקל הוא שהקל בה. דר"צ חסיד גדול היה כנודע ממנו. וחומר גדול נהג בה. והא דעבד הכי. דעדיף טפי. משיטול ידיו ולא יברך. משום דטומאה זו מדרבנן. והויא לה כספק דדבריהם דלא בעי ברוכי ודוק: 
+<b>ואפשר </b>שזה היה ג"כ טעמו שאכל חוץ לסוכה. משום חשש ספק ברכה שאינה צריכה. כנלע"ד והמדקדק ימצא טעם לדברי: 
+<small>משנה לחם<br><b>ולא ברך אחריו </b>פירש"י דדריש כר"י כו'. <b>ועיין</b> לחם לשובע. במו"ק א"ח (סר"י).</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>לילי. </b>דקדוק המלה עפ"ח דתרומות: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>לא קיימת מצות סוכה מימיך. </b>עמ"ש בס"ד בבתרא דפסחים: 
+<small>משנה לחם<br><b>עפ"ד </b>דפסחים מ"ה.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>משתסרח המקפה. </b>כתב הרע"ב אם ירדו גשמים עד שאילו הי' לפניו מקפה של גריסין כו' כ"כ הסמ"ג והביא בתי"ט שהטור השיב עליו דלא משמע כן מדלא אמר כדי שתסרח. ושהב"י כתב דלאו דיוקא הוא דאיך אפשר דלא יהבא מתני' שיעורא היכא דליכא מקפה עכ"ל: 
+<b>ולענין </b>קושית הב"י יש לו להשיב דמתניתין יהבא שיעור בסרחון והפסד המאכל כל שהוא. בין היה מאכל הממהר להתקלקל או מתאחר. הכל לפי מה שהוא המאכל שלפניו אז. בו משער בקלקולו. ומאז מותר לו לפנות ולא קודם. ונקטה מתני' מקפה לרבותא. דאע"ג דממהרת להתקלקל מכל התבשילין. והוה אמינא דלא משערינן בקלקול תבשיל. אלא כל שיש בו שיהוי זמן עד שיגיע להסריח אבל המסריח מהרה. לא זהו שיעורו. קמ"ל דהשוו מדותיהם לשער שיעור זה אפי' במקפה. וכ"ש לשאר תבשילין: 
+<b>אלא </b>שעדיין יש לדקדק מי שמזונו רק פת במלח או בלפתן. ופירות הנאכלין חיין איך ישער. ונ"ל דבכל זה איכא לשעורי בקלקול האוכלין. ולא אפשר דלא פסיד פת מחמת הגשמים. דאפי' להעביר קערה על הפת אסור. שמא תשפך המרק עליו ונמצא הפת נפסד. כ"ש שנמאס בלחלוח גשם וכך חובתינו וכך יפה לנו. ולא לשווייה להטור טועה בדבר פשוט. ולשון המשנה ודאי דייק כוותיה ומכוון לדעתו. משא"כ לפי' הסמ"ג הוא דחוק מאד. ומדשתיק מנה תלמודין. משמע דלא ס"ל הכי. כדכתבו הפוסקים בדוכתי טובא. אמאי דאתמר בירושלמי ולא אידכר בגמרא דילן: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לולב הגזול. </b>כתב הרע"ב ולאחר יאוש נהי דשלו הוא. מ"מ מצוה הבאה בעבירה היא. והקשה בתי"ט בשם התו' וא"ת לקמן דפסלינן אשרה משום דמיכתת שיעורא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה עכ"ל: 
+<b>ולי </b>נראה לתרץ במה שפיר' הכ"מ דעת הרמב"ם דלא מפליג בין אשרה לאשרה. דס"ל אפילו אשרה דנכרי דאית לה ביטול. הואיל ומתחלת ברייתה מיכתת שיעורה. מאיסה למצוה גם אחר ביטולה. דהא על כרחך נתבטלה כבר כשלקח ממנה לולב. כדתנן קרסם וזירד ונטל ממנה עלה או שרביט הרי זו בטלה. (דליכא למימר דאיירי בדגזז ישראל הלולב. דלא נתבטלה על ידו. דישראל אינו מבטל ע"א של נכרי [ע"ז דף נ"ב ע"ב]. זה אי אפשר דא"כ היינו גזול (אף שי"ל ודוק) ומאי אשמעינן. אלא לאו שקנאו ישראל מן הגוי וכדמשנינן באוונכרי. א"כ הרי נתבטלה ביד הגוי דוק היטב) ואפ"ה לולב זה הניטל מאשרה לא חזי למצוה: 
+<b>והשתא </b>איצטריך לאשמועינן דאע"ג דלית ביה משום מצוה הבאה בעבירה. דהיינו ולא תביא תועבה אל ביתך. דמכיון דבטלה שריא להדיוט. אפ"ה למצוה לא חזיא למיפק בה. מטעמא דכתותי מיכתת שיעורא קודם ביטול. ואע"ג דאוקימנא למתני' באשרה דמשה. ה"ה לאילן שנטעו מתחלה לאשרה איתיה להך טעמא. דכתותי מיכתת. ודרבא דאמר אם נטל כשר מיתוקמא במשתחוה לדקל כדכתב בכ"מ: 
+<b>ונקט </b>תלמודא טעמא דמיכתת שיעורא. אע"ג דבאשרה דמשה דאיירי ביה. שייך נמי טעמא דמצוה הבאה בעבירה. ניחא ליה בהך טעמא דשייך גם בפסולה דאשרה דנכרי בעלמא. דהא מתני' סתמא קתני פסולה. בכל אשרה שהיא שנטעוה מתחלה לע"ז. ואפי' דנכרי האידנא. דבת ביטול היא. ולא נקיט תלמודא אשרה דמשה אלא לדמיון. וה"ה לכל אשרה דדמי לה. דשייך בה טעמא דכתותי מיכתת שיעורא. כך נ"ל בדעת הכ"מ ושיטתו נוחה ומקובלת: 
+<b>וצ"ע </b>דעתו בפסק הלכה בא"ח (סי' תרמ"ט סעיף ג'. וגם בסעיף ד' שם). שפסק להקל בגנות הצעירים. וביותר לפמ"ש שם בהג"ה דאפי' אילן הנטוע לפני ע"א. כל זמן שאין עובדין אותו מותר ומסתימת לשונם ז"ל משמע דביה בכל גוונא ליכא איסורא אף שלא נתבטל ביד העכו"ם אפילו בי"ט ראשון. והוא תמוה לכאורה. שהרי נתבאר בי"ד (סי' קמ"ב סעי"ג). שדינו כנוי אלילים. עיין שם בש"ך דלא בעינן כה"ג שישתמשו דהיינו תשמישן וא"כ אפי' אליבא דכ"ע ליתסר בי"ט ראשון דבעינן לכם וליכא. וכ"ש להרמב"ם: 
+<b>איברא </b>לפום מאי דכתיבנא בס"ד בחי' פ"ג דר"ה ע"ש. איכא לשנויי הכא נמי דכיון דתשמיש ונוי הוי ולא מגופה דע"א הוא. אית ליה ביטול אפילו ע"י ישראל. כ"ש אי מיירי נמי בשנותן לו העכו"ם. דהא בטולי בטליה ודאי. ועדיין צ"ל דמיירי בנהנה שלא בטובה עיין בי"ד (סי' קמ"ג) ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>נפרצו </b>לשון מקרא. כפרץ רחב. חומות ירושלם אשר הם פרוצים. ודומיהם. והוא קרוב ללשון שבירה. והכא היינו עקירה. שנעקרו משדרו של לולב. ותלוין למטה. אם אינו אוגדם. <b>אבל</b> ודאי עדיין מעורין מקצת. דאל"ה. צריכא למימר דפסול. <b>ובשדרו</b> של לולב עצמו שנשבר כה"ג. ומעורה מקצת. אם יש לו תקנה. עמ"ש בס"ד בשי"ע (סע"א) ובמו"ק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ מקובלת. גם לפמ"ש הר"ן. מיושבת קושית התי"ט.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ציני הר הברזל </b>לר"ן. דקלים קשים הגדלים בהרים ע"כ כו' ואפשר דאע"פ שנקרא גיא שיש שם הר עכ"ל תי"ט. <b>אשריו</b> שספקות שלו כך. כי מקרא מלא הוא בידינו (יהושע ט"ו) ועלה הגבול אל ההר אשר על פני גיא בן הנום. <b>והיינו</b> הר הברזל. וק"ל. משום דאמרינן בפמש"נ. סימן לעמקים דקלים. ואין מביאין בכורים מתמרים שבהרים. סד"א למצות לולב נמי לא חזו. קמ"ל דכשרים.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>ואם מעטן כשר</b> אפילו אחר שאגד ההדס עם הלולב. אם מעטן בי"ט. וצריכא רבה. עמ"ש בס"ד במו"ק ובהגהותי לספר הר"מ.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אפילו שלשתן קטומין. </b>עיין בתי"ט. וצריכין אנו למודעי פי' הראב"ד ז"ל במשנה זו ולשיטתו הכל מיושב יפה. אע"פ שהשיבו עליו הבאים אחריו. עמוד עליו בספר ההשגות: 
+<small>משנה לחם<br><b>שלשה הדסים</b> נ"ל פשוט שאפילו הם בקלח אחד. או בגזע או ענף אחד. מפסגם וכשרים. כמו באזוב דפרה. וכן לשתים דערבה.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>של ערלה פסול </b>הק' התו' והוב' בתי"ט פסולים. דערלה ותרומה טמאה משום דדינן בשריפה ומיכתת שיעורייהו כמו באשרה ועיר הנדחת. ולמאי צריך לטעמא דלכם. וי"ל דודאי לא היה צריך לענין ערלה עכ"ל: 
+<b>ולפמ"ש </b>התי"ט לעיל י"ל דצריך לטעם זה להודיענו פסולן מה"ת. ואליבא דידי לעיל נמי איכא למימר דאיצטריך ליה הך טעמא דלא תימא אשרה אינה פסולה אלא באינה בטלה. ומשום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה. והיינו נמי טעמא דעיר הנדחת. דקאי בלא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל משום דמיכתת שיעורא לא מיפסל. צריכא: 
+<b>ועי"ל </b>דלק"מ דטעמא דכתותי מיכתת שיעורה. לא מהני אלא היכא דאסור בהנאה. אבל היכא דשרי בהנאה. דאיכא דין ממון. לא חשיב כמיכתת שיעורא. והכי משמע נמי בגמרא מדפריך למ"ד דין ממון. מתרומה טמאה. ואמאי לא משני דתרומה טמאה היינו טעמא משום דמיכתת שיעורא וק"ל. אלא כדאמרן. ולענין ערלה הכי נמי דלא צריך לטעמא דלכם. אבל בתרומה טמאה ודאי צריך. אליבא דמ"ד דין ממון: 
+<b>של מעשר שני בירושלם לא יטול ואם נטל כשר. </b>כתב בתי"ט אבל חוץ לירושלים לא. דבעינן לכם כדפירש הרע"ב. וא"כ צריך לחלק בין כשהמקום מעכבו להיכא דגברא לא חזי כו' ובאמת שהסברא איפכא וכ"ש הוא כו' וזוהי דעת הר"ן דהה"נ חוץ לירושלם כו'. וא"ל דהר"ן ה"ט דאליבא דמ"ד ממון בעלים מפרש כו' והר"ן שכתב משום דממון בעלים הוא איצטריך משום דס"ל בעינן נמי דין ממון וצ"ע. ודע דלהר"ן נמי איכא לאקשויי ממ"ש התו' גמ' דחלק דמ"ש בגבולין ד"ה ממון גבוה. וא"כ נמצאת למד דרש"י והר"ב שפירשו כמ"ד בעינן היתר אכילה ה"ל לפרש ה"ה חוץ לירושלם כהר"ן. והר"ן ה"ל לפרש דחוץ לירושלים לא כרש"י עכ"ל: 
+<b>ובמ"כ </b>הוא כולו שגגה ומחוסר הבנה. ומתחלה הניח יסוד רעוע ע"כ נתקשו לו דברי רש"י והר"ן והחליף השטה. כי מ"ש בתחלה שהסברא נותנת איפכא. ודן ק"ו מתרומה ודמאי. דמה התם דאע"ג דלדידי' לא חזו. הואיל וחזי לכהן ועני הוי ראוי לכם. הכא דלדידיה גופיה חזי בירושלם. לא כ"ש שאין המקום מעכבו. האי ק"ו פריכא הוא. דמה לתרומה ודמאי. דאע"ג דלא חזו לדידיה. חזו לאחריני הכא. תאמר בשהמקום גורם. כמו במ"ש שאינו   ראוי לא לו ולא לאחרים כאן. משו"ה לא מיקרי חוץ לירושלם ראוי לכם. וזה פשוט וברור: 
+<b>ואחר </b>שנסתר יסודו נפל כל מה שבנה עליו הרב הנז'. ורש"י והר"ן איש על מקומו יבוא בשלום. דאזדו לטעמייהו ודעת רש"י ברורה דס"ל מ"ש ממון גבוה הוא. והיתר אכילה לכ"ע בעינן. ובירושלם דווקא דיעבד יצא. כיון דאיכא היתר אכילה. אבל חוץ לירושלים דלית ביה היתר אכילה ולא דין ממון. פשיטא לא מיקרי לכם. והר"ן רוח אחרת עמו דס"ל כמ"ד ממון בעלים הוי. ובעינן דין ממון. משו"ה לא מפליג בין ירושלם לחוצה לה: 
+<b>ואי </b>קשיא לי הא קשיא לי לשטת הר"ן. מי דחקו לפרש המשנה בפשיטות אליבא דמ"ד בעינן דין ממון. דאתי כרבנן דפליגי עליה דר"מ. וס"ל ממון בעלים הוא. והא דלא כהילכתא דאיפסיקא בהאיש מקדש כר"מ. דמ"ש ממון גבוה הוא. ולדידיה לא מיתוקמא מאני' אלא אליבא דמ"ד לפי שיש בו היתר אכילה. אבל שיטת רש"י ז"ל מרווחת. דחוץ לירושלם לא יצא. דליכא היתר אכילה כלל וכנז' וכדפירש"י בחלק. ובירושלם יצא דלא בעי דין ממון. והרי יש לו בו היתר אכילה. וזה ברור: 
+<b>ומעתה </b>מ"ש נמצאת למד דרש"י והר"ב שפי' כמ"ד דבעינן היתר אכילה. הו"ל נפרש ה"ה חוץ לירושלים כהר"ן. אין לו מקום: 
+<b>ומה </b>שכתב דאיכא לאקשויי להר"ן מגמרא דחלק דמ"ש בגבולין לכ"ע ממון גבוה. ליתיה התם. ולחד פרושא ברש"י שם לק"מ. ואף התו' מפרשים בפ' האיש מקדש (דף נ"ג:) דההיא דחלק אתיא נמי כמ"ד מ"ש ממון בעלי' אף בגבולין והוא מוכרח ע"ש. ואין להאריך ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>והיבש </b>עתי"ט מ"ש הראב"ד. שיכול לבדקו ע"י מחט שיעבור בו כו'. <b>ולענ"ד</b> בדיקה קשה היא מאד כמעט נמנעת. לפי שאי אפשר שלא יעשה בו חסרון כל שהו. והרי הוא פוסלו בכך. <b>אבל</b> יש לנו קלה מזו. והיא שתוחב בו מחט מעט. ורואה אם הנקב חוזר ומתמלא אחר שהוציאה. לח הוא. ואם לאו. כבר כלתה ליחה שלו ונתייבש. <b>דוגמתו </b>מצאנו בירושלמי ספ"ב דשביעית. לענין דלועין אם הוקשו בשביעית. כיצד בודקו. עוקצו אם מתאחה. ע"ש. וזה דבר קל. ואינו גורם חסרון באתרוג אפילו משהו. משא"כ בהעברת חוט מעבר לעבר.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>עלתה חזזית על רובו. </b>כתב הרע"ב במקו' א' הוא דבעינן רובו. אבל בב' או בג' מקומות אפי' על מעוטו פסול. והקשה בתי"ט השתא שנים פסול ג' מיבעיא עכ"ל: 
+<b>והכא </b>לא שייך למימר כדאמרי אינשי. כדאמרינן בעלמא. דדווקא לקולא הוא דאמרינן הכי. דמשמע אפי' טובא נמי. אבל הכא לחומרא ליכא למימר הכי: 
+<b>ובאמת </b>בתו' ריש מכילתין בגמ' (דב"ב) ד"ה אפי' מ' ונ' אמה. משמע דבזו ואצ"ל זו. נמי אמרינן כדאמרי אינשי ע"ש. וי"ל דאי הוה אמר ב' לחוד. הו"א הכי דווקא הוא דהוי מומא ופסול. אבל טפי אורחא הוא וכשר. ודוגמא לסברא זו. נזכרה בפי' הרע"ב גבי נקלף: 
+<b>אי נמי </b>איכא למימר משו"ה נקט לישנא יתירא. דלא ניתי למטעי דלפלוגי ברישא הוא דאתי. דלא מיפסל ברובו אלא במקום א'. אבל בשנים אפי' ברובו כשר. כדאיתא בגמרא דהכי הוה ס"ד. והשתא דנקיט בג' מקומות על כרחך לאו ארישא קאי ואהתירא קמהדר. דבג' מקומות יותר סברא לפסול. דמחזי כמנומר כדאיתא בתלמודא. אלא ודאי אפסולא דמעוטו מהדר. ושמעינן טעמא מדנקט ג'. דמשום דהוי כמנומר הוא: 
+<b>עי"ל </b>דב' באתרוג קטן. (למר כאגוז ולמר כביצה) וג' בגדול. כדשנינן ריש מפנין [דף קכ"ו ע"ב]. ובפ' במה אשה [דף ס' ע"ב] גבי סנדל המסומר ד' מסנדל קטן וה' מגדול. וזה פשוט ורגיל בתלמוד. ולא ידעתי מדוע הרעיש הרב בכ"מ את המעיין. והפליג התמיהא בחנם. מאחר שרבים נמצאים כמו זה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בתלמוד. נ"ב <b>עיין</b> עוד כתובות (דצו"א) ורפ"ד דקמא. ובהגוזל בתרא (דקיח"ב) ובפ' הזרוע. גבי כהן טבח. דממתינין לו שנים שלשה שבתות. ובמציעא פ"ב (דלב"א) ובהאומנין. ועמ"ש שם בס"ד. ובבתרא (דכ"א) וכמ"ש התוספות שם. <b>ועמ"ש</b> בס"ד מ"ג פי"א דכתובות. ובפרק בנות כותים (דלז"ב) כמה קשויה אפילו ארבעים וחמשים יום.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>אפילו אחד בשתי ידיו</b> אבל הגדול יותר מזה. ר"ל שאין יכול ליטלו אפילו בשתי ידיו. פסול לדעתי. <b>ומ"ש</b> בגמרא שר"ע בא לבה"כ ואתרוגו על כתפו. עחי"ג בס"ד.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מנענעין. </b>האריך בתי"ט בענין הפנייה לדרך ימין והביא תשו' מהרי"ל שכתב תמיהני על כתיבת תורתנו דפונין לשמאל. ושמא מרע"ה עיניו ראו את מורו ופנה לימינו עכ"ל וכתב עליו בתי"ט וזה דוחק. ועוד דנצטרך לומר הואיל ומשה הוצרך לכתוב כך. משו"ה אנן נמי צריכין לכתוב עכ"ד: 
+<b>ולי נראה </b>שאין בזה כ"כ דוחק. דבכל אדם נמי שייך קצת האי טעמא. דלעולם יחשוב אדם שכינה כנגדו. כמאמר המלך החסיד שויתי ה' לנגדי תמיד. וכל שכן בעשיית מצוה מהמצות וכמ"ש רז"ל [תמיד דף ל"ב ע"ב] על הפסוק קומי רוני בלילה וגו' נוכח פני ה'. שהעוסק בתורה שכינה כנגדו. והוא הדין לכותבה דורשה ומגיהה: 
+<b>ובמאי </b>דמסיק הרב הנזכר דאף מאן דמסיים במערב אפשר דשפיר עבד לדרך הסוד. כיון לדעת הקדוש האר"י ז"ל. שכך הנהיג מזרח דרום צפון מעלה מטה מערב. ומי לנו בעל הסוד גדול ממנו ז"ל. אם אמנם לא דרכי בתי"ט דרכיו של האלהי ז"ל. כי גבהו מחשבותיו ועמקו סודותיו: 
+<b>אולם </b>לפי הנגלה שבדרך הסוד. ודאי יש פנים לדעת הלבוש. וזכר לדבריו נ"ל בכריכות הציצית שבלבן מתחיל ומסיי'. ולא בתכלת והמשכי' יבין. אמנם נענוע דבר אחר הוא: 
+<b>בהודו לה' תחלה וסוף. </b>ז"ל הרע"ב תחלת המקרא וסוף המקרא. ואית דמפרשי תחלה הודו ראשון וסוף הודו אחרון שבסוף ההלל והכי מסתבר עכ"ל: 
+<b>נ"ל </b>דאתיא כי הא דכתיבנא בס"ד (בחיבורי מו"ק א"ח סימן קכ"א). דגם השחייה שבמודים. צריך לעשותה במלת מודים תחלה. ובולך נאה להודות בסוף. שמלות ההודאה גורמות השחייה ע"ש. וכן הוא כאן בנענוע דלולב. שהוא דוגמת שחיית האדם. שנעשית ע"י פיקוק חליות שבשדרה. וכך ארז"ל [ויק"ר פרשה ל' סימן י"ג]. לולב דומה לשדרה. והנענו�� שעושה בו וכופפו היא שחייתו. ולכן גם היא נעשית עם אמירת הודו. וכן בסוף הפרק כענין השחייה דאדם. והוא הדין נמי לאידך גיסא איכא למימר אם איתא דהתם נמי ליכא קפידא בסוף כדכתיבנא התם בד"א. הכי נמי הכא לא קפדינן בסוף. אלא אסילוק הפרק. והא בהא תליא דהני ב' פירושים. כהנהו ב' דרכים שזכרתי שם בענין השחייה ע"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>שכל העם היו מנענעים</b> כו'. <b>שמע</b> מנה שבמנהג כזה. א"צ למחות בצבור ולמנעם מן התפוס בידיהם מאבותיהם. אע"פ שאין כן דעת חכמים (וכן מצינו כ"פ בתלמוד) ומסייע למ"ש בס"ד בספר עיר האלהית. בשער התחתון. בענין שינוי מנהגים בסדר נענוע הלולב. ואיכות עשייתו של הנענוע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה בהודו שחייתו (וזכורני שכ"ה בזוהר ובתיקונים. שמדמה ח"י נענועין דלולב. נגד ח"י חליות שבשדרה. ושכחתי מקומו).</small>
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<small>משנה לחם<br><b>בשביעית </b>שעם הארץ חשוד על השביעית. נהי דדמי לולב יכול ליתן לו. לפי שלולב עץ בעלמא הוא. ואין בו קדושת שביעית. עכ"ל רע"ב וכ"פ הר"מ ז"ל. <b>והוא</b> תמוה לכאורה. דמרהיטא דסוגיא דגמרא משמע. דלולב נמי אית ביה דין קדושת שביעית. אלא משום דבאילן אזלינן בתר חנטה. והאי בר ששית הוא. משו"ה רשאי ללקחו מע"ה. <b>איברא</b> כי מעיינינן בה. איכא לאפוכי בזכותיה דשפיר קאמר. לפום מסקנא דסוגיא. ויש ידים מוכיחות לפירושו. כמ"ש באריכות בתשובה (עשי"ע סק"ל). <b>עיין</b> עוד בפירוש הר"מ. מ"ש בד"א שנגמר בששית. <b>שנראה </b>לי ט"ס. וצ"ל שנגמר בשביעית. או שלא נגמר בששית וק"ל. עם שיש ליישבו בדוחק. ודוק.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>לולב וערבה</b> צ"ע איזה סדר שמר התנא בכאן. וע"ק לי. שבדין היה לו להקדים סוכה. דלא מפסקי לילות מימים. <b>ונ"ל</b> משום חדושא דאית בהו. דאע"ג דלולב יש לו עקר מן התורה. וכן ערבה אליבא דא"ש. ולפחות הל"מ היא (ומשו"ה תני להו בריש מכלתין) אפ"ה פעמים שאינן אלא ששה. להכי אקדמינהו (ולולב ודאי אית ליה לאקדומיה לערבה) הדר נקיט הלל ושמחה. משום דנפישן מצותיהו. ואקדים הלל. שמצותן משהאיר השחר. ושמחה אינה נוהגת אלא לאחר ק"ש ותפלה. וסוכה. פשיטא דקדמה לנסוך. שאינו מפורש בתורה. והחליל. שאינו אלא לשמחה יתרה. בדין הוא לאחרו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ההלל והשמחה </b>בימים לעולם שמונה. ע"ל מ"ח.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ושאר כל הימים ששה. </b>כתב הרע"ב וטעמא דגזרו והרי אין בנטילתו אלא טלטול בעלמא. דטלטול איכא מיהא מאחר שאינו עשוי כלי אף על גב דחזי למצוה כדאשכחן בקנים דשולחן עכ"ל התו' הביאו בתי"ט: 
+<b>ולכאורה </b>לא הבינותי זה דכי אינו עשוי כלי מא הוי. כיון דחזי למצוה היום. ודאי תורת כלי עליו. ואפי' אחר עבור קיום המצוה. כדתנן גבי י"ט ראשון שחל בשבת. מקבלת אשה מיד בנה. ולא דמי לקנים דהוו מידי דאפשר ליעשות מע"ש: 
+<b>וי"ל </b>דה"פ אפי' לא היה בו מצות היום. אין כאן איסור אלא טלטול. דאע"ג דחזי למצוה דשאר יומי. אינו אלא כעץ בו ביום שאין בו מצוה. דהוי שפיר דומיא דקנים. וכיון דביומיה לא חזי אי לאו המצוה אית ביה משום דררא דטלטול מוקצה. ופריך תלמודא תיתי מצוה ותדחי טלטול. דמצות היום משויא ליה מנא. וזוהי כוונת התו': 
+<b>עוד </b>הביא כאן בתי"ט בשם הר"ן ז"ל לתרץ מאי שנא גבי מילה דלא גזרינן שמא יעביר איזמל בר"ה. דהכא שאני שהכל טרודין בו ולא מדכרי חד לחבריה משא"כ במילה עכ"ד: 
+<b>וקשיא </b>לי פסח שהכל טרודין בו. אמאי לא גזרינן שמא ישכח סכין. כדרך שאירע לבני בתירה ויעבירנו. וי"ל דבני חבורה זריזין הן ��מדכרי אהדדי: 
+<b>ואכתי </b>לא ניחא לן אליבא דר"י דשוחטין הפסח על היחיד [פסחים דף צ"א ע"א] וכוותי' קיי"ל מאי איכא למימר. ודוחק לומר דבני חבורה לאו דווקא רבים. דהוא הדין כל העוסק בפסח זריז הוא. ונזכר מעצמו שלא יבוא לידי חילול שבת. דומיא דכהנים זריזין דפירושו אפילו יחיד מהם. וטעמא כדפרש"י שהן בני תורה וחרדים [שבת דף כ' ע"א]. דאיך אפשר שכל ישראל יהיו בני תורה. והן רבים עתה עם הארץ. (ובאמת בעירובין (דף ק"ג.) פירש רש"י אבני חבורה זריזין. שכל העוסקין בפסח חכמים הן. ואכתי לאביי התם לא ניחא דלית ליה בני חבורה זריזין. ומטעמ' דפרישית): 
+<b>ואין </b>לומר דעשאום כחברים ברגל. כמו שנאמנין על הטהרות בשעת הרגל [חגיגה דף כ"ו ע"א]. דכל ישראל חברים ברגל. ובשבת נמי מצינו שע"ה נאמן על המעשרות שאימת שבת עליו. א"כ דילמא במילה נמי מה"ט לא גזור. והדרא קושיא אלולב. ותו דעד כאן לא מהימנינן לע"ה ברגל. אלא במידי דחשיד כולי שתא במזיד. אמרינן ברגל טיהר עצמו כדכתב שם הרמב"ם. וכה"ג אימת שבת מונעתו מן המזיד. אע"פ שחשוד עליו בחול. אבל דידע לאזדהורי דלא ליתי לידי איסור שוגג. היכא שמעינן: 
+<b>וי"ל </b>דאף למ"ד שוחטין את הפסח על היחיד. לכתחלה מיהת אם אפשר לאהדורי מהדרינן שלא לשוחטו על היחיד. כדאי' בפ' מ"ש טמא וכן פסק הרמב"ם. ובהכי ניחא לן מתני' דמשלשלין את הפסח. [שבת דף י"ט ע"ב]. כדכתיבנא התם בס"ד ע"ש. וכיון שכן הויא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן: 
+<b>אי נמי </b>י"ל דסכין דשחיטה ל"ד לאיזמל. דהתם כיון דבעינן כלי שרת. היו נזהרין להצניען בעזרה. או שמא היו נותנין להם סכינים מבית החליפות. אלא שלפעמים לא היו מספיקין. וזהו שאמרו שכח ולא הביא סכין. אבל לא היה דבר מצוי. וכיון דמידי דלא שכיח הוא. הדר הוי ליה דומיא דערבה שדוחה שבת. דלשלוחי ב"ד מסורה וליכא למיגזר. אע"פ שכשרה לבוא מן ההדיוט כל א' מביתו. הוא הדין הכא נמי לכהנים מסורה. אע"פ שבעת הדחק מביא מביתו: 
+<b>ואי </b>קשיא לי הא ק' לי בהך גזרה דרבה. דכי נמי יעבירנו בר"ה מאי הוי. הא לית ביה איסור כרת. כדקיי"ל בפרקין דלעיל שכח והוציא את הלולב לר"ה בי"ט א' שחל בשבת פטור. [סוכה דף מ"א ע"ב]‏. כיון שטרוד במצוה דדמי לאנוס דרחמנא פטריה. והכא נמי אף אם יעבירנו הרי שגג בטרדת מצוה. ואע"ג דלא עביד מצוה. לעיל נמי מיירי בדלא עשה מצוה. (ובאמת לפמ"ש בעזה"י בפ"ב דברכות ע"ש. מוכרח לומר דודאי ההיא איירי בדעבד מצוה עם ההוצאה. ואי הכי פשיטא דתיקשי. הכא דלא עבד מצוה היכי איכא למימר דחייב יעויין משם. אלא דבהא כיון דאיכא מאן דס"ל דבלא עשה מצוה דווקא הוא דחייב בפלוגתא לא קאמינא. מכל מקום אכתי תיקשי אי איתא דמיחייב בלא עשה מצוה מאי שנא הכא מהתם) ואפ"ה מיפטר: 
+<b>וי"ל </b>דלא פטרינן בלא עשה מצוה. אלא מפני שעשה ברשות. והיינו רשות התורה. די"ט ראשון דאית ליה עיקר בגבולין. וחיובו פשוט וידוע אצל הכל. הו"ל עושה ברשות וחשבינן ליה אנוס. אבל בשאר יומי דליתינהו בגבולין. לא מיפטר מהך טעמא. דלא חשיב עושה ברשות. אפי' היינו מתירין ליטול לולב היום. אחר שאין המצוה מפורשת בתורה. הוה ליה למידק ולמישאל משו"ה שוגג הוא דהוי ובחטאת קאי. דלא מיפטר אלא במצוה שברורה לו מן התורה. דכסבור דחיא שבת ולא הו"ל תו למידק. אבל דבר שאינו ברור לו מן התורה. וכסבור הוא שדוחה את השבת. והוציאו שוגג הוא וחייב. ואפי' היה היום מותר בנטילת לולב. אינו נפטר בכך מן החטאת (כל שכן כאן שאינו עושה מצוה שהרי אפי' נוטלו ומעבירו בר"ה. כדי לצאת בו ומקיים ��מצוה בדרך הוצאתו לא עשה בזה מצוה ד"ת שתפטרנו אלא של דבריהם. וכ"ש אם יוציאנו שלא כדרך נטילתו והיינו אם תימצי לומר דמיירי הכא באינו מתעסק ולא כמ"ש בפ"ב דברכות בפירושא דמתני' דלעיל פ"ג עיין היטב) ודוק שזה ברור והזהר בו שהוא כלל גדול בתורה: 
+<b>עי"ל </b>דאפי' תימה דפטור מחטאת דהכי נמי אנוס הוא. מ"מ גזרו חכמים שלא לבוא לידי איסור שחייבין על שגגתו חטאת. והשתא מיהת איסורא קעביד. (לפמ"ש התו' ריש פ"ק דשבת. [דף ד' ד"ה קודם] אלא שהוא שלא כדעתנו כמ"ש אצלי שם) ומצינו שחז"ל העמידו דבריהם בשבותין אפילו במקומות כרת. כל שכן במקום מצוה גרידא. דלית לה עיקר בגבולין. וגם זה נכון לדעת הסוברים כן. דאית ביה משום לתא דאיסורא. בדבר שאינו בא לידי חטאת. כל שאילו שגג באמת היה מתחייב בחטאת: 
+<b>אבל </b>האמת מה שכתבתי תחלה. דהכא כה"ג חטאת נמי מיחייב. ואין לי להאריך כאן ונפקא מנה ממאי דכתיבנא הילכתא למשיחא. שאם שגג בלולב בזמן הזה דלא דחי שבת. שיכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמנה [שבת דף י"ב ע"ב]. לכשיבנה ב"ה במהרה בימינו: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ומלמדין </b>עתי"ט מ"ש בשם התו'. מ"ט לא הוצרכו ללמד כן לקמן במורביות. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דבריהם בזה. מה מקום לומר כך בערבה. ואפי' למ"ד שגם היא מן התורה. דדריש ערבי שתים. הא ודאי לא עדיפא מלולב. דלא בעינן משלכם. אלא ביום ראשון בלבד. כדתנן הכא לעיל בפרקין. ובחול לא היו צריכין לכך. לדעת הר"מ ז"ל. שאין ערבה מסורה לשלוחי ב"ד. אלא כשחל שביעי בשבת. דומיא דלולב ביום ראשון. אבל בחול כל אחד מביא לעצמו. <b>ולשטת</b> רש"י. פשיטא שלא היו צריכין לומר כך. כמ"ש תי"ט ודוק.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>מוצא </b>נראה שנקוד המ"ם בשור"ק. לפי מה שפירשו בו בגמרא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אני והו </b>תנוק הייתי הקשבתי ואשמע אמ"ה ז"ל קורא והו בקמ"ץ חול"ם. לא במלאפו"ם כמ"ש רוב העולם <b>כמדומני</b> טעמו ז"ל. דלא לשתמע. והוא לנוכח פני ה'. הנסתר. <b>ולאפוקי</b> ממ"ש התוספות. משום דמיחזי כמשתף שם שמים וד"א. כאילו יורה בתיבת אני על מדבר בעדו. משא"כ עכשיו. שאי אפשר להבינו כך. ונודע בברור שהכוונה על שני שמות. גם הוי"ו של שם הוי"ה נקודה בחול"ם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ליה ולך מזבח </b>עתי"ט מ"ש האריך הרחיב לשון על בעל כף נחת. <b>ופשוט</b> ששניהם לא ראו מ"ש בגמרא כאן שהקשו. והלא המשתף ש"ש וד"א כו'. הרי הדבר גלוי. ונראה בעליל. שהוא שם שמים קדוש וברוך. ואי אפשר לומר בענין אחר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואלמלא </b>לא סמכו גם שניהם המפרשים ז"ל על הרע"ב בלבד. והיו מעיינים בתלמוד. לא היה נשאר ספק בלבם. ולא היו טורחים בחנם. ועמ"ש בשי"ע (סימן פ"א).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>תי"ט במהדורא. להטעות הגירסא רבא קודם רב. עיין תו' ב"מ (ד"ב) ד"ה אין נשבעין. ודלה"ב תוספות ד"ה רבא אמר. ושי"ע (סקל"א) <b>ובענין</b> שורש השם ובאורו ע"ד הנקוד. שנקרא בו טרח ממ"ב בכדי. שהרי הנקוד הלז אינו של שם הוי"ה. אלא של שם המלבוש אדני. ונעלם גם מממ"ב גם מתי"ט. אף תלמוד ארוך. עיין לח"ש ר"פ חלק. ולהלן פ"ב דחגיגה. ובס"ע די"כ שלנו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואותו יום נקרא יום חיבוט חריות. </b>כתבו התו' דריב"ב אכולהו נמי פליג דסבר חריות היו מביאין כל ז' ואותו יום לאו דווקא יום א' עכ"ל. ול"נ דאין צורך לדחוק דאע"ג דריב"ב ס"ל כל שבעה היו מקיפין המזבח בחריות. אבל רק בשביעי היו חובטין אותן בקרקע. וזה החיבוט לא היה אלא באותו יום שפסקה בו ההקפה. ועל שם כך נקרא אותו היום בלבד. יום חיבוט חריות: 
+<small>משנה לחם<br><b>כך מעשהו בשבת </b>כשחל בו שביעי של חג.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כדי שלא יכמושו </b>מפני שנלקטו מערב. ולא נזקפין עד למחר. ובבתיהם לא היו יכולים להניחם. עד למחר. כי אז לא יוכלו להביאם מן העיר לעזרה. לפי שירושלם דין כרמלית היה לה (עספ"ה ורפ"ו דפסחים. ובתרא דעירובין. ועמ"ש בפ"ב דמדות בס"ד) אבל בי"ט. היו מניחים הערבה כל איש בביתו בערב. ומביאה למחר לעזרה. כדרכה בחול.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והשמחה </b>עיין תוספות דפסחים (עא"א).</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>השלוח </b>הוא נמצא בספרי ישעיה (ס"ח) ונקרא. גם גיחון. וידמה שהוא ברכת השלח (נחמיה ג') והוא היה בדרום המקדש. ושער המים כנגדו בעזרה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כאן </b>מפורש הבאת המים. ולהלן בפ"ה מבואר דרך היוצאים למילוי המים. וע"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>תקעו </b>כו'. הכל בחצוצרות. ואין שם שופר. ותר"ת זה לא היה בשבת ולא בי"ט. אלא בשעת ניסוך בלבד.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>נשפכה או נתגלתה. </b>הא דלא קתני נטמאו. לאו משום דמי ניסוך החג לא מקבלי טומאה כמשקי בי מטבחיא. דכבר הוכחתי בעזה"י בחידושי בסוגיית ר"ח סגן הכהנ' דלאו הכי הוא. אלא משום דכי נטמאו אכתי אית להו תקנתא בהשקה. כדאיתא בגמרא דפכ"ש. עמ"ש לקמן פ"ב דביצה. ואע"ג דבהקדישן ואח"כ השיקן לא מהניא להו השקה [פסחים ד' ל"ד ע"ב]. אפ"ה לא נקטה משום דלא פסיקא. ולא בעי לאורוכי בלישנא. ותו דהא הכא ודאי איירי בדלא הקדישן עדיין. שהרי לכך מלאו בחבית שאינה מקודשת. ועמ"ש בס"ד בפ"ק דפסחים ובביאורי לטא"ח הל' חנוכה: 
+<small>משנה לחם<br><b>ממלא מע"ש</b> כו' <b>כי</b> בשבת לא היו יכולים להביא המים מן השלוח. ואף מן העיר לא היו יכולים להביא לעזרה (כדלעיל גבי ערבה) לכן היה צריך למלא בחבית כו'. ולהביאה בעזרה מבעוד יום.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>זהו החליל</b> זהו. להוציא החליל המכה לפני המזבח. על הקרבן (יב"פ בשנה) שדוחה שבת וי"ט.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>במוצאי י"ט </b>הר"מ ז"ל בחבור כתב. עיט"א היו מתקנין. <b>דעתו</b> שהתקון של הגזוזטרא. היה נעשה מעי"ט. וסברא היא. כי למה יעשו מלאכה בח"ה בחנם. דהא אפשר מעי"ט. <b>אע"ג</b> דאשכחן בבימה דמלך. התם כדקאמר טעמא בירושלמי כי היכא דלא לדחקא עזרה (כלומר היה גורם דוחק בי"ט. שהיה העם רב בעזרה. ליראות פני ה'). <b>אבל </b>הכא. באויר העזרה היה הבנין. ולא היה גורם להם דוחק. וכך אני אומר לפירש"י שם בשם הירושלמי. <b>אמנם</b> לפי פירוש תוספות שם אה"נ לא דחיא בימה ח"ה. אלא בנין של פרקים היו עושין ומקימין אותה בח"ה שמחברים הפרקים. ואילו גם כאן הגזוזטרא של פרקים היתה. ובמיט"א מקימין אותה. והיינו מתקנין דתנן. <b>א"נ</b> ומתקנין כו' אינו נקשר למעלה. אלא דבר אחר בפ"ע הוא. לומר שכבר היו מתקנין שם כך (ע"ד וירום תולעים ויבאש) ומעי"ט היה נעשה הכל. <b>או</b> דילמא התקון שמפרישין הנשים מבין האנשים. ומושיבין אותן למעלה. זהו בלבד שהיו עושין במי"ט.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>מבלאי מכנסי כהני' ומהמייניהן. </b>כתבו התו' תימא דלא חשיב כתונת שגם היא היתה של שש ע"כ. ולי קשה גם מצנפת עכ"ל תי"ט: 
+<b>ופליאה </b>דעת התו' ממני דמאי ארי' שהי' של שש. אטו אם היתה של כלאים פסולה לשמחת בית השואבה. ותקשי להו המייניהם דאית בהו צמר. דקיי"ל כרבי דפ"ק דיומא [ד' י"ב ע"א] דאבנטו של כהן הדיוט של כלאים: 
+<b>והכי </b>איתא בהדיא בגמרא ריש במה מדליקין [ד' כ"א ע"א] דשמחת בית השואבה שאני. ולא בעינן בה שש דווקא. שגם האבנט שאינו כשר לפתילה דמנורה. ראוי להדליק בו לשמחת בית השואבה. וא"כ תרי תמיהי נינהו בדברי התו'. דלא זו דלא בעינן הכא שש. אלא אפי' לדבריהם דשש בעינן. טפי הו"ל לאקשויי אאבנט דחשיב ליה תנא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. והתי"ט הגדיל המדורה ולא חלי ולא מרגיש: 
+<b>ואני </b>אומר שאין זה מדברי התו' רק איזה גליון מתלמיד טועה שהכניסו המדפיס תוך דברי התו' כמו שאירע לרוב: 
+<b>ולענין </b>התמיהה דלא חשיב כתונת ומצנפת. נ"ל דחד טעמא אית בהו. משו' דמנייהו מדליקין תמיד במקדש למנורה. והמייניהן לא חזו למנורה כדאמרינן בריש ב"מ. ומכנסיים נמי אפשר דאית בהו משום ביזוי מצוה. ואין דרך להדליק בהן במנורה מפני הכבוד וק"ל. והני דחזו למנורה לא הקלו בהן להשתמש מהם לצורך שמחת בית השואבה עיין בתו' ב"מ כנלע"ד נכון. וגמרא ערוכה היא בפ"ב דקידושין וכ"כ הרמב"ם דכתנות כהנים שבלו היו מדליקין במנורה. יעיין בכ"מ מ"ט לא חשיב נמי מצנפת למנורה: 
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועמדו </b>כו' בשער העליון. נקרא כאן כך. בבחינת שער היוצא למזרח. שהוא לעומתו. ונקרא שער התחתון. לפי שהוא בתחתית עזרת נשים. והיו יוצאין דרך ארוכה. להקיף ממזרח לדרום. עד שמגיעים לשער המים. כדי לעשות פומבי לדבר. שתהא שאיבת המים נעשית בעסק גדול. לקיים מה שכתוב ושאבתם מים בששון. וכשהגיעו לדרום. מצאו שם המעין. וכשמלאו המים לא היו מעבירין על המצוה. אלא מכניסין אותן מיד. דרך שער הסמוך. כמש"ל פ"ד בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה </b>כו'. <b>עמ"ש</b> באם למקרא (יחזקאל ס"מ) בס"ד.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>ובמוספין מוסיפין תשע </b>וביום שיש בו שני קדושות. מסיק תלמודא שמאריכין בתקיעות ומרבין בתוקעין (ותימה על הר"מ שהשמיטה) עמ"ש בס"ד בס"ע ר"ח. בספר עיר האלהית שער החדש. <b>ועיין</b> בגמרא. דפריך אמאן דס"ל הכל לפי המוספין תוקעין. ליתני ר"ה שח"ל בשבת. דאיכא תלתא מוספין. והוא הדין לי"כ שחל בשבת. למ"ד שחולקין המוספין. <b>אבל</b> בעצרת שחל בשבת. ודאי איכא נמי תלתא מוספין. אלא דנקט קמא דמטי לידיה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ע"ש שבתוך החג</b> היינו כשחל בח"ה. אבל בחג ר"ל בי"ט. לא היה שם תשע תקיעות של שמחת (בה"ש) כדתנן ר"פ שאין החליל דוחה אפילו י"ט. (וה"ה לשאר כלי שיר) אלא של שעת הקרבה ונסוך.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>בשמיני חזרו לפייס כברגלים. </b>שמע מנה דבי"ט שרי להפיס על הקרבנו' לידע מי יקריב. וכן בשבת היו מפיסין אנשי בית אב לעבודות היום. כדאיתא בגמרא דסדר יומא (דכו"א) ועמ"ש בס"ד פכ"ג דשבת: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>בג' פרקים היו כל המשמרות שוות. </b>צל"ע לדברי ר"ג פ' בתרא דמ"ק [דף י"ט ע"א] דאמר ר"ה וי"ה כרגלים. שהוקשו כל מועדי ה' זה לזה. אי ס"ל נמי דהיו שוין כמו כן בחילוק לחם הפנים. כשחלו י"ה ור"ה סמוך לשבת. מלפניה או מלאחריה בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה. כאותה ששנינו פי"א דמנחות [ד' צ"ב ע"ב] חל להיות ע"ש: 
+<b>והא </b>פשיטא לן דבר"ה וי"ה לא חזרו לפייס בין המשמרות כברגלים. שהפייסות שהיו ביה"כ. משמר שזמנו קבוע עובד הכל. לפי שאין כל המשמרות שוות אלא בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד. דהיינו בג' רגלים דהכל חייבין בראיה משא"כ ר"ה וי"ה שאין בהם חובת ראיה למקום: 
+<b>מיהת </b>קמיבעי' לי היכא דחלו סמוכין לשבת דאיכא משמר המתעכב או המקדים. דלא מצי מיזל בשבת הסמוכה. אם חולקין בלחם. כדרך שעושין בשאר י"ט שחלו סמוכין לשבת. דמאי שנא. אף שיש לדחוק ולחלק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בשני מקריבין</b> פשוט דבח"ה נמי כל המשמרות שוות. <b>עיין</b> בספר הרוקח ריש הלכות עצרת. ו��"ע בספר זקנו ראב"ן. במ"ש בכוונת הפסיקתא. ומ"ר קהלת (פ' מה יתרון) אימתי הן תמימות. כשאין ישוע ושכניה ביניהם. <b>וצ"ע</b> כי לכאורה משמע שיהויריב לעולם משמש בר"ח ניסן. או לפניו. ולא ידעתי מניין למדרשים הנ"ל דבר זה. גם בירושלמי שילהי מכילתין. לא משמע כן. <b>ועיין </b>תשובת אמ"ה ז"ל (סקכ"ד) <b>ועתה</b> מקרוב ראיתי ספר חדש. פירוש על ירושלמי סדר מועד. השיג על אבא מרי הגאון זכרונו לברכה. וז"ל הנבהל להשיב. גם אנכי חשבתי ולא מצאתי הדבר מכוון. רק עד י"ד שנה. ומשם ואילך היה שונה במ"כ לא ידע מאי קאמר. ולא הבין דברי אמ"ה ז"ל לגמרי. ודב"ל.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>משמר שזמנו קבוע. </b>אע"ג דב' משמרו' הוו קביעי וקיימי התם בכל שבת. האחד משמר היוצא. והאחד נכנס. ראשון משמש שחרית. והשני ערבית. ושניהם נוטלין החלות בשוה: 
+<b>אפ"ה </b>נקט לשון יחיד. משום דמשמר היוצא הוא לבדו זכה בהקרבת הבזיכין. שהיא נעשית עם המוספין. וקודמת לנסכי המוסף. כמ"ש בפ"ו מהל' תמ"ו. א"כ סידור הלחם ונטילתו הכל נעשה ע"י משמר היוצא. שזכה בתמיד שנ שחר ומוספין. והוא הוא שזמנו קבוע השנוי כאן. שנוטל העשר חלות שזכו לו משולחן גבוה חלף עבודתו. ומזכה את אחיו הנכנסין עמו. שבדין לא היה לו לנכנס ליטול כלום. אלא דהכי אתנו בהדי הדדי כי היכי דלא לימטי תכלא לככא דשמע קל חברי' דאכל ואיהו לא אכל: 
+<b>מיהו </b>לית ליה זכייה בגווייהו אלא ע"י היוצא דשקיל להו באגריה. אחר שגמר כל עבודתן. וחולק אותן עם הנכנס. שאין לו חלק רק באכילה. לא בעבודה ודוק: 
+<b>והמתעכב נוטל שתים. </b>עבתי"ט שהקשה דהו"ל למיתני והמתעכבים: 
+<b>והא </b>לא קשיא דכבר נשמר רש"י ז"ל מזה דנקט מתעכב. משום דלפעמים אין שם אלא משמר א' המתעכב. וקמ"ל דאפילו משמר אחד נמי דיניה הכי דשקיל תרתי. אמנם מ"ש בכ"מ דכשחל י"ט בשני היכי קרי ליה מתעכב. האי המקדים הוא. והכי איבעי למיתני המקדים והמתעכב. הא ודאי קשיא טובא לכאורה: 
+<b>איברא </b>כי דייקינן הא נמי לאו דיוקא הוא לגמרי ובחדא מחיתא מיתרצא נמי קמייתא. דהא ודאי דלעולם איכא מתעכב. בין כשחל יום א' להפסיק לפניה או לאחריה. שהרי אלו המקדימין הן שאר המשמרות. שאין זמנן קבוע שבאות בשבת לפני הרגל. להיותן כולן שוות ברגל. א"כ אותו משמר הקבוע לצאת באותה שבת. על כרחו הוא מתעכב. אם ירצה להיות מן הזריזין ומקדימין עצמן לפני כניסת הרגל. והרי א"כ הוא שוהה שם. ואינו יוצא אז כמנהגו. והוא המתעכב עכ"פ: 
+<b>והשתא </b>ניחא טפי דנקט לשון יחיד. משום דאי אפשר לקרות לכולן מתעכבים כנזכר. ואין שם אלא א' המתעכב. ושפיר קרי ליה מתעכב אחר שהיה ראוי להיות יוצא ונתעכב. וגם הוא נוטל חלק בשתי חלות. שנוטלין משמרות המקדימין והמתעכבים בכלל. לשכר על זריזותם. ומאחר שלא נופל מהם בזריזות. לכן לא יגרע מחלקו עמהם. לבד מה שנטל מחצה. חלקו המגיעו מפני קביעות משמרו: 
+<b>ולעולם </b>כל המשמרות המקדימות והמתעכבים בכללות בזה. כי שכר הוא להם תחת זריזותם ועיכובם. אלא משום דלא פסיקא ליה דליהוי טפי מחד המתעכב. בין בשחל להפסיק מלפניה או מלאחריה. דחד ודאי משכחת ליה בכל גוונא. ואורחיה נמי לעכובי טפי. מאקדומי דאינך. משו"ה נקט הך לישנא. ודוק והרי זה ודאי כפתור ופרח בשיטת רש"י. וכן היא דעת הראב"ד ז"ל: 
+<b>אולם </b>דעת הרמב"ם ז"ל בענין זה ודאי תמוהה. כנראה למעיין בהשקפה מעוטה שפירושו דוחק מכל פנים. הן מצד הלשון והן מצד הענין ואין להאריך. כ"ש אחר שעלה בידינו פירש"י בריוח ת"ל. בדין הי"ל לראב"ד לדחותו בב' ידיו: 
+<b>וראיתי </b>לחכם אחד ש��אריך לשון כמשתבח מאד שנגלה לו רז לבאר השגת הראב"ד ע"פ הגמרא דשילהי פ"ק דיומא. ולא היה כל כך מהצורך להטריח עצמו במה שהוא פשוט מאד. ואף ממקומו כאן למד הראב"ד. ונגלה הזרות שבפירוש הר"מ ז"ל. וכתב גם אבא מורי הגאון ז"ל בספרו מהדוחקים שראה בו הר"א ז"ל: 
+<b>ואמנם </b>מסוגיית הגמרא הנזכר אף אם לכאור' משמעה כפירש"י דאי כפיר' הר"מ מדוע יפסיד הכ"ג בסבת עצלותו של משמר הנכנס. וגם למה יפסידו ב' המשמרות הנכנס והיוצא כששניהם זריזים. וראוי היה להפך שיקח הכ"ג יותר ממשמר אחד הזריז לבדו. מאחר שנפלו לו שמונה לחלקו בלבד. ממה שיקח מכשנוטלים הנכנס והיוצא בשוה. שמגיע מעט לחלקם בלא"ה: 
+<b>עכ"ז </b>אין זו תשובה נצחת ומשום הא אכתי לא תברא דאיכא נמי סברא איפכא דבשלמא כי איתיה למתעכב דלא פליג בשוה בהדי היוצא. ולא שקיל אלא תרי באגריה. ודיניה דכ"ג הוא דנפליג בשוה. ובהדיה דהמתעכב לא מצי למיפלג. דאגריה הוא. ומיבעיא ליה לפלוגי בהדי היוצא הקבוע. וטפי מפלגא לא מצי שקיל. משא"כ בדליכא מתעכב. דהנכנס והיוצא שוין. וכ"ג פליג בהדייהו בשוה. על כרחין מטי ליה טפי. דהתורה זיכתה לו לעולם המחצה במה שחולק: 
+<b>הרי </b>נתיישבה שיטת הר"מ ז"ל. באופן שאין לה סתירה מוכרחת מאותה סוגיא. גם בלח"מ הביאה ולא הקשה ממנה מצד זה. רק מצד הלשון דאיתא התם הא דאיכא משמר המתעכב הא דליכא. ואי כדברי הר"מ ז"ל הא לעולם איכא. ואף זה אינו כדאי להוכיח ההפך. דפשוט הוא דהא דאיכא היינו ברגלים. והא דליכא היינו בשאר שבתות השנה. וכמ"ש גם המחבר הנ"ל. וכמעט לא ניתן ליכתב מרוב פשיטותו: 
+<b>אבל </b>בלא"ה נמי לק"מ. דאפי' תימא הא והא ברגלים מיירי. ומי לא משכחת לה נמי זימנין דליכא משמר המתעצל. ואטו מי קאמר הר"מ ז"ל דחייבין להיות עצלנים. אלא מילתא דשכיחא היא. ואי איתרמי דהוו כולהו זריזין. ועלה כל המשמר הנכנס שזמנו קבוע באותו שבוע שלא נתעצלו. הרי ע"כ אין כאן דין משמר מתעצל מעתה. אלא זריז הוא ונוטל כקבוע כדינו. ואז נוטל הכ"ג כנגד שניהם בשוה. כטעם שאמרנו. לפי שירד לתורת חלוקה עם שניהם ביחד. ולכן יפה כחו וכנזכר: 
+<b>מעתה </b>לא נשארה שום טענה על פי' הר"מ משם. ואף אנו יודעין שעדיין יש דוחק קצת בלשון דליכא משמר המתעכב. דהכי הול"ל הא דלא נתעכב המשמר. מ"מ אין זה מספיק לבטל פירושו והלא בל"ז יש דוחק יותר גדול במה שקורא למתעצל מתעכב. שהרי המתעצל ולא בא. ודאי אין לו ליטול כלום. והרי ראה זה הר"מ ז"ל וניפייס בו. וצריך לומר דהכי סבר וקביל פירושא דמתניתין. ותו לא מידי: 
+סליקא לה מסכת סוכה בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש</b> נ"ב<b> ודע</b> דבתוספתא דמכלתין כתוב שברגלים כל משמר נוטל חצי חלה. <b>והוא</b> תמיהא גדולה. שמא סובר תנא דברייתא. דברגלים עצמן אין לכ"ג כלום בלה"פ. אם לא מה שמגיעו מחלק משמרו. <b>בלגה</b> עמ"ש בס"ד בחידושי גמרא רפ"ד דתענית.</small>

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,355 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Sukkah
+לחם שמים על משנה סוכה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Sukkah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה סוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>ואיזו היא סוכה ישנה. </b>לפי הירו' שהביאו התו' לאו משנה שאינ' צריכה היא. דאפי' לב"ה צריך לחדש בה דבר. וקאמר איזו היא סוכה ישנה שצריך לחדש בה דבר. כל שעשאה קודם לחג כו'. אבל אם עשאה לשם חג כו' כשרה. נפקא מנה נמי לב"ה. דלא בעי חידוש: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>או שפירס ע"ג הקינון. </b>כתב בתי"ט ז"ש הר"ב שהן גבוהין לומר שהן גבוהים י'. והוא כשיטת רי"ף ורמב"ם כו' עכ"ל. ומתני' נמי דיקא כוותייהו. דקתני פסולה ולא קתני לא יצא. דלמיפסנ סוכה בעשרה דווקא כהכשרה דוק. ועיין מה שאכתוב בריש פ"ב דלקמן בס"ד: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>או שקצצן. </b>אף לאחר שסיכך בהם כך פירש"י קושטא דמילתא קמפרש דאפי' לאחר סיכוך מהניא קציצה. ועל כרחך בהכי איירי. לפום מאי דקאמרינן עלה בגמרא וצריך לנענע. ואי בקצצן קודם שסיככן. ודאי לא צריך. דאין לך נענוע גדול מהסיכוך עצמו: 
+<b>איברא </b>מגופא דמתניתין ליכא למשמע מידי. דאפילו תימא לא איירי אלא בקצצן קודם הסיכוך. לא תיקשי אי הכי מאי קמ"ל פשיטא. דאיכא למימר דילמא היא גופה אתי לאשמועינן. דמהניא קציצה אחר שהדלה אותם עליה. דסד"א אע"ג דקצצן וסיכך בהן לא מהני. (כב"ש דלקמן מ"ז) דלא אתי מעשה ומבטל מעשה גמור. וכ"ש נענוע דלאו מידי הוא. קמ"ל דמהני מעשה להוציא מיד מעשה. ואפי' ברובא. ולעולם דווקא בקדם וקצצן לפני הסיכוך. דאכתי מחסרי קצת מעשה בגופה דסוכה. אבל נענוע לא ליהני בהו. אחר גמר הסיכוך. (כר"מ דלקמן מ"ז) משו"ה ממתני' ליכא למשמע. אלא דגמרא הכי מוכחא מדסגי בנענוע. ש"מ דלא שנא קודם סיכוך ל"ש לאחר סיכוך: 
+<small>משנה לחם<br><b>וסכך ע"ג</b> וגם סיכך. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. <b>מיהא </b>לכ"ע לאו לישנא יתירא הוא. אלא רבותא קמ"ל. אע"ג דסיכך ע"ג נמי בסכך כשר. לא מהני אלא ברוב ועירוב.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ. הקרקע (עם היות נמצא לפעמים בזמן ובמקום ידוע. בדי זהב צומחים מן הקרקע. וגדלים בזקיפה. כאשר הגידו רבים מדרי מדינת הגר. שראו זה בעיניהם באיפרכיא ראר"א. ומפורסם הדבר באותו מחוז. וכן ספרו לי מאנשי אמת מפולין. שנמצא פעם בין התבואה גדלה שבולת מזהב. וקנה אותה יהודי מכפרי בדמים מועטים. והרויח הרבה. מיהא מילתא דלא שכיחא היא).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וצומח (כפי מה שהוגד לי. ושמעתי מהכפריים חופרי האדמה ההיא שכך הוא. אבל אחר זמן רב מאד. ואין זו נקראת צמיחה לענין זה. כי באופן זה כל מה שבבטן הארץ צומח הוא. גם החול והאבנים והמתכות ומוצאים גדלים כנודע).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס"פ נינהו. <b>והר"ן</b> אוקמה משו"ה בשפודין של עץ. וצ"ע.</small>
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>בשפודין. </b>לשון הרע"ב אינן ראויין לסיכוך לפי שאינן גידולי קרקע עכ"ל. ואעפ"י שהמתכות מתגדלים וצומחים בבטן הארץ. מכל מקום אינן צומחין לחוץ ואין גדלים על פני הקרקע. כפסולת גורן ויקב וב"ח. שיוצאין מן הקרקע: 
+<b>והכי </b>נמי עפר פסול לסכך מהאי טעמא כדלעיל מ"ז (כמ"ש הר"ן) אע"פ שיש מין אדמה שצומחת ומתגדלת אחר שחופרין אותה. כנראה בארץ מלחה. וממנה עושין במקומנו חתיכות (שקורין בל"א טור"ב) שמייבשין אותן להבעיר בהם אש. ואותן החפירות חוזרות ומתמלאות. וניכר שהוא עפר הגדל וצומח. אעפ"כ הוא פסול לסיכוך. מטעם האמור שאינו דומה לגורן ויקב. איברא דבשפודין לא צריכנא להך טעמא. דבלא"ה פסילי. משום דבני קבולי טומאה נינהו: 
+<b>אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה. </b>כתב הרע"ב לאו דווקא כמותן ממש. דהוי פרוץ כעומד ופסול וכ"כ הרמב"ם. וכתב תי"ט ותימה דבפ"ק דעירובין כתבו דפכ"ע מותר. עיין מ"ש בשם המגיד והב"י בזה: 
+<b>ואף </b>אני העני אענה את חלקי. ולענ"ד הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואפריין נמטיי' לטוביינא הרמב"ם ז"ל. דפסק הכא כמאן דפסל בפכ"ע. אע"ג דמסקינן הילכתא בעירובין כמ"ד פכ"ע מותר. היינו דווקא בעירובין דהתם דייקא מתני' כרב פפא. כדאי' התם. אבל בעלמא לא קיי"ל כוותיה. דהא איתותב כדאיתא: 
+<b>ותו </b>טעמא רבה אית בה נמי דלא דמו להדדי סוכה ועירובין. דאם קבעו שם הלכה כדברי המקל. הקלו במחיצות שאין עיקרן מן התורה. (ודכוותה אשכחן ריש עירובין דמשני רבינא סוכה דאורייתא אחמירו בה רבנן ודוק). לא נקל בסוכה שפסולה בסכך פסול מן התורה.   ובשל תורה קיי"ל בכמה דוכתי מחצה על מחצה אינו כרוב כדאיתא בהשוחט [דף כ"ח ע"ב]: 
+<b>וראיה </b>ג"כ דהכא גבי סוכה לא קיי"ל כר"פ. מדאוקמה ר"א למתני' דהכא במעדיף. דאתי כר"ה בריה דר"י. ורבי אמי קדים טפי לר"ה ולר"פ. ורבא נמי מדמתרץ למתני' אליביה. ש"מ דהכי סבירא להו: 
+<b>ומדמותבינן </b>מדהכא לפכ"ע דפליגי ביה לענין מחיצות. לא תידוק מידי דכי הדדי נינהו הנך מתנייתא לענין זה. דלרב הונא שפיר מקשינן. דאי ס"ד דמתני' דהכא מכשרא בסוכה פרוץ כעומד. כ"ש דמותר במחיצות וק"ל. אבל לפום מאי דפרקינן למילתיה דר"ה הכא. הילכתא כוותיה: 
+<b>ובהכי </b>מתיישב נמי הא דבהישן רב פפא גופיה פסיל בכי הדדי. אע"ג דלדידיה פכ"ע כשר. אלא ע"כ דבהל' סוכה ר"פ מודה ודוק. ושכתב הרמב"ם שכן הדין בכל התורה. נ"ל דלאו דווקא ואין כוונתו אלא בכל תורת מחיצות: 
+<b>כשרה. </b>כתב תי"ט וכשאין בהן בסכך הפסול כשיעור הנז' במשנה יו"ד עכ"ל. זה צל"ע דאע"ג דכך כתוב בטור וש"ע. היינו לפ"ד התו' והרא"ש דווקא ע"ע. איברא לפירש"י אין זה מוכרח: 
+<b>ועדיין </b>אפ"ל הא דסכך פסול פוסל בד'. כשאינו בטל ברוב הוא. אבל לפי מאי דאוקימנא למתניתין במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר. שרבה עליו נגעו בה לפירש"י. איכא למימר דכשרה אפי' בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי. ומשמע דהנך אוקמתי דהילכתא נינהו. וכדכתבינן לעיל בדעת הרמב"ם. ומשו"ה סתם לן תלמודא הכא. וגם לא אישתמיט א' מהמפרשים להזכיר כאן שיעור השפודין: 
+<small>משנה לחם<br><b>ז"ל </b>מהרד"נ דיין ע"ה. ד"ה כשרה כו' כתב הוד תורתו וכשאין בהם בסכך הפסול כשיעור. כתב רפ"מ זה צ"ע עד איברא לרש"י אין זה מוכרח. ועדיין אפשר לומר הא דסכך פסול בד' כשאינו בטל ברוב. אבל במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר שרבה עליו נגעו בה לפירש"י. איכא למימר דכשרה אפילו בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי עכ"ל. תמיה לי מאי מהני דרוב הוא בכשרות. לבטל להא דא"ר דב"ר סכך פסול פסול בד'. ומפרשים הפוסקים טעמו של דבר. דד"ט הוא דבר חשוב חוצץ בין כשר לכשר. ולא נשאר בכל חציו שיעור סוכה (ויעיין מר בתו' די"ז ד"ה אויר פוסל) וצירוף נתבטל בדבר החוצץ וא"כ כאן אם מקרה סוכתו בשפודין רחבים כשיעור ד'. מאי מהני. אפילו הריוח שביניהן יהיה כשיעור ו' טפחים וחצי מאי מהני. עכ"פ בטל הצירוף. ולא יהיה כאן בכל שיעור ריוח שביניהן שיעור סוכה. משא"כ אם מקרה סוכתו בשפודין פחות מד"ט מצטרפין כל הריוח שביניהן לשיעור ולזה מהני. שפסול בטל ברוב סכך כשר לרש"י. ואפילו בזה ממאן תוס��ות בפירש"י. והקשו רש"י אהדדי. דלעיל פירש דווקא בחבטן שעירבן ואינו ניכר הי ניהו פסול והי ניהו כשר. ואני אוסיף להקשות על פירש"י אם איתא לפירש"י למה נקט המתניתין אם יש ריוח ביניהן כמותן. הו"ל לאשמועינן טפי אפי' אין ביניהן ריוח כמותן. רק ביש ביניהן כל כך שיהא למטה בארץ עדיין חמתה מרובה מצילתה. ואכתי לא הפסול גרם הכשר סוכה של צילתה מרובה מחמתה. וא"כ כשרבה עליו סכך כשר נמי למה לא נתבטל הפסול ברוב כשר לרש"י. דמה לי לרש"י אם הריוח כמותן. א"כ הפסול גרם כ"כ הכשר סוכה כמו הפסל כשר. ומן התורה לעולם רובה בכשר בעינן. ואפ"ה סבר רש"י כיון שהרוב סכך הוא כשר. בטל הפסול ברוב כשר. א"כ הה"ד נמי מטעם זה אפילו הריוח אינו כמותן רק כנ"ל. למה לא יהא נתבטל הפסול ברוב כשר. אלא ודאי העיקר כפירוש תוספות דגרסינן והא אי אפשר לצמצם וכפירושם בד"ה פרוץ כעומד. ובין כך וכך הבו דלא לוסיף על פירש"י דמהני רובה הכשר אפילו בשפודין רחבים ד' שנתבטל נמי הצירוף של שיעור סוכה. ואם שגיתי יודיעני רפ"מ. כי לענ"ד מ"ש ברור וצלול עכ"ה.. <b>אי"ע </b>במ"כ כל הדברים הללו יגעים. ולמרכז האמת אינן נוגעים. דאדקשיא ליה עלואי. מאי מהני רוב כשר לבטל סכך פסול בד"ט דחשיבי ומתבטל הצירוף. תקשי ליה מאי דמקשי רבה לרבנן דבי רב. ומה אילו איכא סכך פסול פחות מג' דכשרה. אע"ג דאיכא טפי מששה טפחים באמצע דמפסקי. ותקשי היכי מצטרפי ב' חצאי הסוכה. הרי יש עכ"פ חציצה ביניהן יותר מו"ט וכן אילו איכא ב' טפחים (או פחות מעט) סכך פסול. ואויר פחות מג'. וב"ט פסול. דהו"ל חציצה קרוב לשבעה טפחים. ואפ"ה כשרה לכ"ע. ואי טעמא משום חציצה והפלגה. מה לי ע"י סכך פסול לחוד. או ע"י ס"פ ואויר. ותו לרב דס"ל סכך פסול בין באמצע כו' בד"א. מאי אוכא למימר. אלא ודאי כי אמרינן סכך פסול פוסל. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. היינו דווקא בדליכא רובא כשר דקמבטל ליה. ופירש"י עיקר. <b>אכן</b> אם מעכ"ת לא כן ידמה. מחמת שהתוספות הקשו דרש"י אהדדי. משו"ה לא איריא. יעויין מ"ש תוספות עצמם לעיל (דט"ב) ותדע דלק"מ. גם הקושיא אחרת דקשיא להו דר"פ אדר"פ. כבר ישבנו בטוב טעם בס' לח"ש. <b>איברא </b>לדידי פרוש התוספות קשיא לי בגויה. דמאי פריך והא אי אפשר לצמצם שלא יהא אויר משהו בין הכשר לפסול. ונמצא שאין הכשר מרובה על הפסול והאויר. <b>ומאי</b> קושיא. והא כיון דלא שוו שיעורייהו דפסול ואויר. לא מצטרפי אפי' טובא כמש"ל. כ"ש כי האי פורתא אויר. דלא מהני לאצטרופי לפסול. לשווייה רובא. וליכא לשנויי אלא בדוחקא. <b>ברם</b> מש"ע ואוסיף מעכ"ת מדיליה. להקשות על פירש"י ולהוכיח שפירוש תוספות עיקר. מדלא אשמעינן במתניתין רבותא. אפילו אין ביניהן ריוח כמותן. רק שיהא כל כך אויר. שיהא למטה חמתה מרובה מצילתה. שנמצא הפסל כשר גורם הכשר סוכה. <b>דברים</b> הללו אינן אלא תימה מדקאמר אפילו אין ביניהן ריוח כמותן רק כ"כ שיהא למטה בארץ חמתה מרובה. מכלל דכרש"י מפרש לההיא דזוזא מלעיל כו'. <b>א"ה</b> מי מצית אמרת דאפילו פחות ממחצה תיהוי כשרה. והא אפילו במחצה על מחצה. אע"ג דאיכא למימר א"א לצמצם. ודילמא איכא רובא. איפליגו תנאי ואמוראי. ואזלינן לחומרא. אבל דלהוי רוב בטל לגבי מיעוט. זה דבר בטל מעצמו וליכא דאמר. <b>ועד</b> כאן ל"ק דמהני ביטול (אף למאי דמינכר) אלא במקום רוב הצריך לדבר. והיינו דסגי במתניתין בכמותן למ"ד מחצה על מחצה כרוב טעמא דהאיכא רובא. ולמ"ד אינו כרוב ואצטריך לאוקמה במעדיף או בנותנן שתי וערב. דהוה ליה רובא דצריך לסכך מיהא. דכי שקלת ליה. ליתא לסככה. אבל במיעוט כשר. גבי רובא דפסול. ליכא למימר נייתי רובא סכך כשר ונשדי עלויה. לבטולי לפסול. דכיון דכל חד לחודיה קאי. וכי שקלת לכשר. איתיה לסככה. ודי בפסול לבדו. כה"ג לא מבטל חדא לחבריה. אפילו רוב ממש. למיעוט גמור. לא. כ"ש כי איכא נמי רובא (בפסול) דאיתא קמן. ר"ל למעלה בעצם הסכך. תו לא חיישינן לרוב חמתה שלמטה (ועוד טעה נמי בהא. דאי שמע כי הדדי למעלה פסולה. משום דידוע שחמתה למטה מרובה. היכא שמע דאיכא לאשכוחי נמי במיעוט אויר. שיעשה למטה חמתה מרובה. שמא אינו במציאות כלל. ולא פסיקא ליה לתנא. וק"ל ושמא טעה במ"ש בסימן תרל"א ס"ב. ולא קרב זה אל זה. וק"ל) <b>ואטו</b> בכולה נמי נימא הכי. ר"ל אע"ג דסיכך בסכך פסול. יניח עליו סכך כשר הרבה ויבטלנו. הא ודאי לאו מילתא. כיון דכי שקלת לכשר. קאי פסול. ויש בו כדי סכך לבדו. כדלא מהני אפילו איפכא. היינו לפסול שע"ג הכשר. שאינו פוסלו מטעם זה. כמ"ש תוספות הנ"ל (דט"ב) להכי מיעוטא נמי לא ס"ד דמהני להכשירה בחמתו מרובה. כיון שיש בפסול כדי לפסול. מטעם רוב שחשוב ככולו בכ"מ. והדבור בזה יתרון. לפיכך פירש"י במקומו עומד על חזקתו. <b>וחזרנו </b>לענין. שעכ"פ אליבא דרש"י. ודאי שפיר קאמינא. ומאחר שפסק הלכה זו רפוי מאד בידינו. אי משום דאיתותב הא דאמרי רבנן דבי רב. ותו משום דהוה ס"ל כשמואל (אע"ג דחזקיה נמי קאי כוותיה. בב"ב דקס"ב) ופליג עליה רב. דהילכתא כוותיה באיסורי. וה"נ סבר ר"ח בירושלמי. <b>והשתא</b> אע"ג דאזלינן בה לחומרא. הבו דלא לוסיף עלה. ולא יהא אלא ספק. ספיקא דרבנן לקולא. משו"ה נ"ל דיש מקום להקל בזה. אע"פ שלא אמרתי אלא אליבא דרש"י. ולא להלכה למעשה.</small>
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>מן הדפנות</b> סתמא בסוכה דאורייתא איירי. שיש לה שני דפנות ושלישית טפח. <b>וי"ל</b> דמשו"ה נקט דפנות לשון רבים. דכה"ג דאיכא אויר משני צדדים. שהרי כל הסכך מופסק מן הדפנות. להכי פסולה. וברוח אחת כשרה. <b>אבל</b> בסוכה שיש לה ארבע דפנות שלמות. משכחת לה אף בהרחיק משתי דפנות. מ"מ כשרה. אם שתים האחרות סמוכות לסכך. דכי לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. בכולה סוכה. אבל בדאיכא שתים כהלכתן דבוקות עם הסכך. תו לית לן בה באינך דמרחקי. דבכה"ג לכ"ע אמרינן הכא נמי פי תקרה. כמו בעירובין. וזה היה נכון מאד בבאור משנתנו. <b>אלא</b> דמסתפינא למימר לענין דינא. משום דחדת היא לי. שעדיין לא מצאתי לי חבר בדבר זה. ומסתימת כה"פ משמע. דאויר הפוסל מן הצד. לא שנא בשתי רוחות מתוך ארבע. לא שנא בכולהו. ואפילו חד דופן לחוד. נראה דפסול. בשאין אלא שלש דפנות. <b>לפ"ז</b> צריך לפרש לשון המשנה. מאי מן הדפנות דקאמר. מאחת מהדפנות. מאיזה שיהא. ולא תימא דווקא מדופן האמצעי. אלא אע"ג דסמיך לשתי דפנות דעריבן. לא מהני. משו"ה לא קתני מן הדופן. ודוק. <b>ותימה</b> שלא נתעורר אחד מהמחברים. וצ"ע להלכה.</small>
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<b>לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. </b>כתב תי"ט כיון דלסיכוך עבידא אינה מקבלת טומאה אפילו ישכב בה הזב כ"פ הר"ן כו'. ואין נראה פירוש התו' שכתבו הטעם משום דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים כו'. דהכא לא בעינן דווקא טומאת אוהלים כו'. ועוד דהא פשטא דמתני' דבטומאת משכב איירינן עכ"ל: 
+<b>ובמחילת </b>כבודו הרב נשתבש כאן מאד בכוונת התו'. ואיך יעלה על הדעת שרבותינו בעלי התו' מאורי אור לכל המעיינים לא ידעו ולא יבינו דכל קבלת טומאה פוסלת לסכך. וכל ההלכה הארוכה שבכאן בגמרא מוכחת כן: 
+<b>ולא </b>עוד שלדבריו צריך שיאמר ג"כ שלא הבינו צורת המשנה כלל. שאם כן כוונתם לתת טעם למה אינה מקבלת טומאה. דהיינו לפי שהוא דבר היוצא מן העץ. ואע"ג דטמא מדרס מסככין בו. דלית להו אלא טומאת אוהלים לפסולא דסכך. רישא לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. במאי קמיירי אי בטומאת משכב. אמאי אין מסככין. הא אמרת דלא קפדינן אלא אטומאת אוהלים. וא"ת מקבלת טומאת אוהלים. הרי שנינו כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים. ולא ידעתי מה זה היה לו להרב בתי"ט לייחס שגגה כזו לאבות המעיינים: 
+<b>ואיברא </b>כד נאים ושכיב רבתי"ט כתב זה וכוונת התו' ברורה דאינהו נמי הא פשיטא להו דאין מקבלת טומאת משכב. מטעם שאומרים עמוד ונעשה מלאכתינו. וזה כל כך פשוט שלא הוצרכו לפרשו. שהטעם כלול בלשון המשנה. דמשום דלסיכוך קאי אינו מקבל טומאת זב. שאינו בטל מתורת סיכוך. אע"פ שראוי ג"כ לשכיבה. אינו נעשה שוב משכב הזב אם ישב עליו. אבל טומאת אוהלים הוה אמינא דמקבלת. דמשום דלסיכוך עבידא. לא בטלה מתורת אוהל. אדרבה משו"ה תטמא טומאת אוהל. וא"כ עדיין יקשה מה בכך שאינה מקבלת טומאת משכב. אמאי מסככין בה. אכתי אית בה משום קבלת טומאת אוהלים. דהא לסיכוך עשויה. וכיון דלהכי קיימא תיטמא ותיפסל לסכך. לכן הוצרכו לתת טעם למה לסיכוך מסככין בה. דהיינו משום דטומאת אוהלים נמי לא מיטמיא. ותו לית בה שום קבלת טומאה בעולם. וזה ברור. ולפום ריהט' לא דק בתי"ט לירד לסוף דעת התו' בזה: 
+<b>ודטומאת </b>אוהלים נמי פסלה בסכך. הכי משמע ודאי דמנלן לפלוגי בטומאות לענין זה. וזיל בתר טעמא. ומדאיתא נמי בשבת [דף כ"ז ע"ב]. דאפי' פשתן גמור ואין בו אלא ג' על ג' אין מסככין בו. הואיל ומיטמא בנגעים. שמעת מנה דכל שכן טומאת אוהל דשיעורה גדול בטפח. ואע"ג דלא קיי"ל כרשב"א דאמר הכי. דקאי בשטה עם סומכוס. היינו דאינו מטמא בנגעים. אבל לסכך פסול מכל מקום. כדאמרינן בסיככה באניצי פשתן פסולה: [סוכה דף י"ב ע"ב]: 
+<b>וגדולה </b>מזו אמרו אפי' בבלאי כלים שאין בהם ג' על ג' דלא חזיין כלל. אפ"ה פסולה כיון דבאין מבגד שקבל טומאה. והוא פשוט דמהיכי תיתי גרעא טומאת אוהלים לענין זה מכל הטומאות דפסלי בסכך. וסתמא תנן דבר שאינו מקבל טומאה. והכל בכלל לומר שאינו כשר לסכך. עד שלא יהא ראוי לקבל שום א' מהטומאות שבעולם. ולזה כיוונו התו' דמייתו ההיא דכל היוצא מן העץ דהשתא טומאת אוהל נמי לא שייכא במחצלות. אע"ג דלסיכוך עבידן וכנזכר ופשוט מאד: 
+<b>אך </b>הדבר שצל"ע בענין זה הוא. דלפי' התו' [דף כ"ז ע"ב ד"ה ואין] שם בפ' ב"מ במשנת כל היוצא מן העץ. משמע דכל הכלים מביאין הטומאה על עצמן בכל שהם ואפילו מחצלות. ואי הכי תו ליפלוג בדידה. דלסיכוך נמי לא מסככין בה. אלא כשחיברן דווקא. כדפירשו התו' שם. דאי לאו הכי אכתי מקבלת טומאה. ואמאי סתם לן תנא הכא. דמשמע בכל ענין שרי: 
+<b>ולא </b>מסתבר למימר דכי עשאה לסיכוך בטולי בטלה. ולא בעי חבור אחר דבהכי סגי ליה. (ומכאן אתה למד למ"ש הרב בהג"ה דש"ע (סי' תרכ"ט). משם הכלבו דבמקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה. אין מסככין בו. דמשום גזרת תקרה נגע בה. דאל"ה הכי עדיף טפי כשקובען כעין תקרה ומחברן חיבור גמור. ואדרבה בלא"ה לא מתכשרי לדעת התו'. ומ"מ דעת הכלבו צ"ע מניין לנו לחדש גזרות אחר התלמוד) והדבר צריך תלמוד ועיין פ"ו ופ"ח דאהלות: 
+<b>וליכא </b>למידק איפכא מדרשב"א דפוסל לסכך בפשתן. ואוקימניה כסומכוס משום דס"ל דמטמא בנגעים. ותיפוק ליה לתלמודא משום דמטמא טומאת אוהלים. דהא ודאי מטמא נמי באוהל אפי' אינו בגד. וכדתנן בהדיא במשנה דכל היוצא מן העץ דפשתן מטמא טומאת אוהלים. אע"ג דלאו בגד הוא. ודילמא היינו נמי טעמיה דרשב"א. דמשו"ה פסיל לסכך בו. וליתי כסתם מתני' ואליבא דהילכתא. ולא משום טומאת נגעים. וכסומכוס יחידאה. ומדלא אוקימנא הכי. תפשוט דטומאת אוהלים לא מהניא בסוכה: 
+<b>הא </b>לאו מילתא היא. דרשב"א בשלש על שלש איירי. ואין אוהל פחות מטפח. משום הכי צריכינן על כרחין למימר דטעמיה דרשב"א. משום דמטמא בנגעים הוא דפוסל לסכך בו. ולא משום טומאת אוהל. ולעולם רשב"א אית ליה נמי טומאת אוהלים דפסלה: 
+<b>ובהכי </b>ניחא לן נמי דלא תיקשי אכללא דכייל כל היוצא מן העץ מסככין בו. והאיכא נמי מחצלות דיוצא מן העץ נינהו. ולא מסככין בהו. אלא משום דרשב"א לא מיירי אלא בקטנה דאין בה גע"ג. ומחצלת דלשכיבה. לא בצרה מששה על ששה: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>אר"י נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בסוכה. </b>פירש הרע"ב דקסבר לא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע. וכתב בתי"ט וצ"ע דלא פליג ר"י בקינוף. ובגמ' איתא דר"י ס"ל בכילת חתנים דמותר לישן בה אע"פ שיש לה גג וגבוהה עשרה מהך טעמא דלא אתי כו' ואע"ג דאיכא התם דקינוף מיקרי קביעי גבי כילה. מיהא גבי סוכה ודאי דלא מיקרי קביע דלא עדיף ממטה דמטלטלת וכן קינופי' עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידענא מנ"ל הא דהא פשטא דמילתא דקינופין הם אוהלים גמורים כדברי המתרגם. שהביא התי"ט לעיל שתרגם ויטו לאבשלו' האוהל קינופין. והיינו נמי טעמא דקינופין חשיבי קביעי. אפי' גבי כילה. ונקליטין אע"ג דגביהי עשרה לא מיקרו אוהל. דלא בעשרה לחוד תליא מילתא. כיון דלא קביעי. ומשו"ה לא פליג ר"י בקינוף. דס"ל אוהל קבע הוא. ומודה דאתי אוהל קבע ומבטל אוהל קבע: 
+<b>ולדידי </b>פשיטא דעדיפי ממטה. דמטה לתוכה עשויה. ולא לישן תחתיה. ולא חשובה אוהל כלל. וגם אין קביעותה חשוב. שבקל עוקרין ומסיעין אותה ממקום למקום. משא"כ בקינוף אע"ג דמיטלטל אינו נוח כל כך להסיעו ומה שקובעין אותו לפעמים במקום אחר. אין בכך כלום ואינו מבטל קביעותו. שסוכה ג"כ יכול לעשותה מיטלטלת. אפי' לדברי ר"י דבעי קבע ודוק: 
+<b>וממתני' </b>דלקמן דפסיל ר"י באינה יכולה לעמוד בפ"ע. ופרשינן בגמרא לחד לישנא משום שאינה קבע. ופירש"י לפי שמיטלטלת ע"י המטה. לא תשמע מנה דביכולה להטלטל פסולה. דלא חשיב תו קבע לר"י. דעל כרחך הכי פירושו לפי שהכרעים של מטה אינן בטלים לה. שעשויין לינטל משם למלאכתן. וכיון דאינה יכולה לעמוד בלא הם. משו"ה מיפסלא בענין זה לר"י. אבל אם יכולה לעמוד בקבע. אע"פ שראוייה ליטלטל. ודאי דלא קפיד ר"י. דהא ממשכן גמר. ומשכן עשוי ליטלטל: 
+<b>ועוד </b>הא שמעינן ליה לר"י בפ"ג דעירובין [דף ל' ע"ב] דאית ליה אוהל זרוק שמיה אוהל. הא ע"כ לא בעי ר"י אלא אוהל שיכול לעמוד בקביעות ימים רבים. ואע"פ שעשוי באופן שיכול ליטלטל אין בכך כלום וסתם אוהל מיטלטל הוא: 
+<b>ועיין </b>בתו' (דמכילתין דף כ"א:) ד"ה שאין לה קבע. שכתבו כסברא זו בעושה סוכתו בספינה דחשיב קבע. אע"ג דמיטלטלת. כיון דאורחה בהכי. וכ"ש לאוהל קבוע ועומד. אלא שראוי לטלטלו כשרוצים. ודכתבו התו' דפליגי נמי בעושה בראש העגלה. היינו משום דלא קביעא כלל: 
+<b>וכן </b>הא דכתבו עוד דבסמכה בשידה תיבה ומגדל. נמי לר"י פסולה אליבא דכ"ע. צ"ל מהך טעמא דאמרן הוא. דכיון דאינן מיוחדין לכך לא הוי קביעות. דומיא דפרישית בכרעי המטה. ולא מפני הטלטול לבד. שאם היא עשויה בחוזק שיכולה לעמוד בקביעות. אע"פ שראוייה ליטלטל כמו משכן. קבע אשיב ליה. וזיל בתר טעמא דר"י בקבע משום דבעי סוכה הראויה לש��עה והאיכא. על כן טלטול זה אינו מעלה ולא מוריד. אלא כשהוא באופן שמבטל ודאי הקביעות. כענין שאמרנו וזה ברור מאד: 
+<b>ועוד </b>מלבד זה קינוף אוהל גמור הוא וחשוב קבוע כמו בית. ואינו עשוי ליטלטל כל כך כדמוכח מהתרגום. ומלשון הגמרא ובית נמי לא גרע מקינופות. שמע מנה דמיהת בית לא עדיף מנייהו לענין קביעות זה: 
+<b>ותו </b>משמע לי מלישנא דמתני' דלעיל כדפרישית ודייקית מדתני פסולה בקינוף. דלאו משום אשוויי אוהלא לחוד אית ביה. אלא דמיפסלא נמי סוכה משום דהוי כשני סככים. וזה הקינוף חשוב בית בפני עצמו. ואע"ג דחוץ לקינוף ודאי דהסוכה כשרה. משום דיושב תחת סכך א'. אבל תחת הקינוף דיש ב' סככים גמורים. אשמעינן דמשו"ה מיפסלא נמי: 
+<b>ונפקא </b>מנה אם פרס ע"ג קינוף דבר שאינו מקבל טומאה. כגון מחצלת העשויה לסיכוך. דמשום אשוויי אוהלא הוי שפיר דמי. דמאי נ"מ אוהל תחתון נמי כשר. קמ"ל דפסולה משום סוכה שתחת סוכה. ודוק כי קצרתי ונכון לע"ד: 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>שלוחי מצוה פטורין. </b>בתי"ט העתיק כאן דעת הג"ה דש"ע שנמשך אחר סברת הר"ן בזה. דאם יכול לקיים שתיהן בלא טורח יעשה שתיהן: 
+<b>וצל"ע </b>בזה כי מפשט הסוגיא אמתני' דהכא. ומעובדא דרבה בר"ה ור"ח דגנו ארקתא דסורא. [דף כ"ו ע"א]. משמע דלא כוותיה דוק ותשכח. וכן משמע תו בגמרא דמכילתין (דף י':) בעובדא דאגנינהו ר"נ בסוכה שנוייה מופלגין ד"ט. ומ"ש התו' אינו מוכרח. ועמ"ש בס"ד לעיל מ"א פ"ב דברכות: 
+<b>חולין ומשמשיהן פטורין. </b>כתב הרע"ב וכן הולכי דרכים. משום דכתיב תשבו כעין תדורו. וכתב תי"ט וטעמא נ"ל דדריש דהו"ל למימר בסוכות תהיו עכ"ל: 
+<b>ואין </b>נראה לי כן לפי שאינו לשון מקרא. שאין לשון הויה נופל על הדירה. וטפי הו"ל למימר הכי דמצי למכתב בסוכות תחנו. אך נראה לי יותר דנפקא לן מיתורא דקרא דסיפיה ישבו בסוכות. בסוכות תשבו דרישיה למה לי. אלא לאו למידרש ביה לשון עיכוב כמו ונשב בקדש: 
+<small>משנה לחם<br><b>שלוחי מצוה </b>כו' מהכא ליכא למידק. דאורחים (הנחים בעיר בימי הסוכות) חייבים בסוכה. <b>דסד"א</b> לכתחלה לא שרי לילך בדרך בחג. אפילו לדבר מצוה. כשאינו מוצא סוכה שם. דמאי אולמה דהך מצוה מהך. וכל שכן כשמצות סוכה קדמה. שאינו רשאי להפקיע עצמו ממנה. ע"י מצוה אחרת. קמ"ל דפטורין. משום שאין אדם מניח דרכו מפני ביתו. וכן לסוכתו. <b>והשתא</b> דאתית להכי. לעולם אימא לך. אפילו אורחים ההולכים לדבר הרשות. פטורין מהאי טעמא. ואדרבה אורחין דמקמי הכי אזלי. דאכתי לא חיילא מצות סוכה. הוה אמינא פשיטא דפטורין. <b>ולא</b> נצרכה אלא משום שלוחי מצוה. דאזלי האידנא. בתר דרמי עלייהו חיובא דסוכה. משו"ה ליכא למשמע מידי מהכא. <b>מיהו</b> מההוא עובדא דר"ח ורבה בר"ה. דאגנינהו ר"נ בסוכה שנוייה מופלגין. ואמרו ליה אנן שלוחי מצוה אנן. ופטורין. שמע מנה דמשום דאכסנאין הוו. לא מיפטרי. וכן כתב הרא"ש. דהשרוי באכסניא. אינו פטור. עמ"ש גבי סירחא דגרגישתא. <b>עם</b> שאינו מוכרח כמו שהגהתי עליו בחיבורי שם. <b>ועמ"ש</b> בס"ד במו"ק על בעל ספר המנהגים. גבי קדוש דבה"כ. <b>ומהא</b> דאמרינן. הולכי דרכים ביום. חייבין בלילה. ליכא למשמע. דאיכא לאוקמה בחוזרין לבתיהן ולסוכתן בלילה. לאפוקי ארחי ופרחי. דטריחא להו מילתא טובא. והיאך תטיל תורה חובה כזו. על אדם שאין לו מקום. וכי יעשנה באויר. או האם יחויב לקנות או לשכור מקום ליום או ליומים. ולסוכת חברו א"צ לילך מדין תורה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ד"ה לחולין תחנו. כדכתיב חונים בסוכות. <b>להתורני </b>כמה"ר בער פ"ב יצ"ו. מה שלא הבין כ"ת מ"ש בד"ה חולין. באמרי שאין לשון הויה נופל על הדירה. שנראה לך כסתירה לד"ע. וסיוע לדתי"ט. <b>פלא</b> גדול שלא יבין לדעת כוונתי בזה הפשוטה מאד. כי עכ"פ ישיבת סוכה או אוהל וצריף. וכל דירת עראי שאינה קבועה. דירה כל דהיא שמה. הן קטנה או גדולה. אחת ארוכה או קצרה. מכלל דירה לא נפקא. בשיתוף השם. אע"פ שחז"ל הוצרכו לעשות הבדל והיכר בין ישיבה לשעתה בלבד. ובין סתם דירה של כל השנה. מ"מ הכל נכלל בגזרת דירה כללית. <b>ואני </b>הוצרכתי להשתמש בלשון כולל. והכי קאמינא. דאין לשון הויה נופל על הדירה לגמרי. לא דירה מרובה ולא מועטת. לא כללית ולא פרטית. ואף את"ל. דלא מידריש כעין תדורו ממש. מיהת משמע לשון דירה בעלמא. <b>ואם</b> היה שיתכן בלשון. אדרבה ודאי איפכא משמע. שיהיו בה בתמידות כל ז' (כמו אשר יהיה הענן על המשכן. וכן הוראת לשון הויה בכ"מ. רצוף בלי שום הפסק בנתיים כלל) ותהיה הוראתו יותר כוללת. מהוראת תשבו. וק"ל. <b>אבל</b> האמת שאין ענין פעולת ההויה נקשר אל העמידה בסוכה. ולא שייך זה לזה כלל. זה פשוט ומבואר למבין מעט. ומכיר הילוך לה"ק ושמושו.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>נטלו במפה. </b>פירש הרע"ב משום נ"י דר"צ כהן היה כדמוכח פמ"ש והיה אוכל על טהרת תרומה וזוהי א' מי"ח דבר שאפילו פחות מכביצה מקבל טומאה. וכביצה לא אישתרי במפה כ"כ. התו' עכ"ל התי"ט: 
+<b>והוצרכו </b>התו' לפ' כך דר"צ כהן הוה. משום דשאר כל אדם אין צריכין לא נטילה. ולא מפה בפחות מכביצה. כן נ"ל בדעת התו'. דאע"ג דאית להו טומאה בתרומה פחות מכביצה. ונט"י דחולין משום סרך תרומה. אפ"ה טומאה זו דפחות מכביצה. בתרומה גופה דרבנן היא. כדפירש"י בפ' כ"ש. וכדמשמע במס' טהרות. לא אחמירו בה להצריך נטילה אף לחולין: 
+<b>ושגג </b>הרב האחרון במג"א ז"ל בהביאו דברי התו' הללו בא"ח (סימן קנ"ח) לסיועי לסברא המצריכי' נט"י לפחות מכביצה. דא"כ למה האריכו התו' ללא צורך לבאר שר"צ כהן היה. ואטו ישראל לא בעי נט"י. אלא ודאי כדאמרן דשני להו בטומאה קלה זו. בין כהן לישראל. וזה ברור. וע"כ אין ללמוד ממשנה זו לנטילת חולין דידן. אפי' לפי שיטת התו' דהכא: 
+<b>וזה </b>שכתבו לתת טעם דלא נטלו במפה אלא משום שהיה פחות מכביצה. אבל כביצה לא משתרי במפה כו'. תמיהא לי דאישתמיט להו הא דהתירו מפה לאוכלי תרומה [חולין דף ק"ז ע"ב]. ור"צ כהן היה כפי' התו' והותרה לו מפה אפי' לכביצה. והתם בפ' כ"ה הכי ס"ד למידק ממתני' דהכא. ודחינן לה דילמא לא אשמעינן במתני' אלא סוכה וברכה. אבל מפה אפי' ליותר מכביצה: 
+<b>ועל </b>כרחין מתני' הכין מתפרשא אליבא דהילכתא דהא קיי"ל התירו מפה לאוכלי תרומה. אע"ג דזיל הכא בגמרא דמכילתין קמדחי לה. דילמא פחות כביצה לא בעי נטילה וברכה. הא כביצה בעי נטילה וברכה. הכא דיחויא בעלמא הוא. ומשום דלא תיקשי אדר"י ואביי. לא בעי נמי לאוקמה למתני' אלא משום ברכה לחוד וק"ל. אלא ודאי דהכא לאו לקושטא קאמר לה: 
+<b>שוב </b>ראיתי בתוספ' בגמרא שהקשו הם עצמם לדבריהם. כאשר הקשיתי והניחו בתימה ובאמת אינה קושיא דנטילה לאו בדווקא נקיט לה תלמודא דהא לא צריך לה כדאמרן והכי אשכחן טובא: 
+<b>ומיהו </b>י"ל דאפ"ה שמעינן מנה דמתני' נפקותא לענין מפה. כדבעי תלמודא דהכא לתרוצי אליבא דר"י ואביי. דאע"ג דהותרה מפה לאוכלי תרומה. דווקא בשעת הדחק. ולכן בכביצה היה ר"צ מחמיר ליטול ידיו. אע"ג דמצי למיכל ע"י מפה. אבל משום דפחות מכביצה הוה. לא אחמיר ביה וקמ"ל דלא אמרו מפה לאוכלי תרומה. אלא מדוחק. אבל בלא דחק. יש חילוק בין כביצה לפחות: 
+<b>��י נמי </b>הא דלא נטל אפילו לפחות מכביצה. כיון שהצריכה מפה משום טומאה לשיטת התו'. לא מחמת טירחא וקל הוא שהקל בה. דר"צ חסיד גדול היה כנודע ממנו. וחומר גדול נהג בה. והא דעבד הכי. דעדיף טפי. משיטול ידיו ולא יברך. משום דטומאה זו מדרבנן. והויא לה כספק דדבריהם דלא בעי ברוכי ודוק: 
+<b>ואפשר </b>שזה היה ג"כ טעמו שאכל חוץ לסוכה. משום חשש ספק ברכה שאינה צריכה. כנלע"ד והמדקדק ימצא טעם לדברי: 
+<small>משנה לחם<br><b>ולא ברך אחריו </b>פירש"י דדריש כר"י כו'. <b>ועיין</b> לחם לשובע. במו"ק א"ח (סר"י).</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>לילי. </b>דקדוק המלה עפ"ח דתרומות: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>לא קיימת מצות סוכה מימיך. </b>עמ"ש בס"ד בבתרא דפסחים: 
+<small>משנה לחם<br><b>עפ"ד </b>דפסחים מ"ה.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>משתסרח המקפה. </b>כתב הרע"ב אם ירדו גשמים עד שאילו הי' לפניו מקפה של גריסין כו' כ"כ הסמ"ג והביא בתי"ט שהטור השיב עליו דלא משמע כן מדלא אמר כדי שתסרח. ושהב"י כתב דלאו דיוקא הוא דאיך אפשר דלא יהבא מתני' שיעורא היכא דליכא מקפה עכ"ל: 
+<b>ולענין </b>קושית הב"י יש לו להשיב דמתניתין יהבא שיעור בסרחון והפסד המאכל כל שהוא. בין היה מאכל הממהר להתקלקל או מתאחר. הכל לפי מה שהוא המאכל שלפניו אז. בו משער בקלקולו. ומאז מותר לו לפנות ולא קודם. ונקטה מתני' מקפה לרבותא. דאע"ג דממהרת להתקלקל מכל התבשילין. והוה אמינא דלא משערינן בקלקול תבשיל. אלא כל שיש בו שיהוי זמן עד שיגיע להסריח אבל המסריח מהרה. לא זהו שיעורו. קמ"ל דהשוו מדותיהם לשער שיעור זה אפי' במקפה. וכ"ש לשאר תבשילין: 
+<b>אלא </b>שעדיין יש לדקדק מי שמזונו רק פת במלח או בלפתן. ופירות הנאכלין חיין איך ישער. ונ"ל דבכל זה איכא לשעורי בקלקול האוכלין. ולא אפשר דלא פסיד פת מחמת הגשמים. דאפי' להעביר קערה על הפת אסור. שמא תשפך המרק עליו ונמצא הפת נפסד. כ"ש שנמאס בלחלוח גשם וכך חובתינו וכך יפה לנו. ולא לשווייה להטור טועה בדבר פשוט. ולשון המשנה ודאי דייק כוותיה ומכוון לדעתו. משא"כ לפי' הסמ"ג הוא דחוק מאד. ומדשתיק מנה תלמודין. משמע דלא ס"ל הכי. כדכתבו הפוסקים בדוכתי טובא. אמאי דאתמר בירושלמי ולא אידכר בגמרא דילן: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>לולב הגזול. </b>כתב הרע"ב ולאחר יאוש נהי דשלו הוא. מ"מ מצוה הבאה בעבירה היא. והקשה בתי"ט בשם התו' וא"ת לקמן דפסלינן אשרה משום דמיכתת שיעורא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה עכ"ל: 
+<b>ולי </b>נראה לתרץ במה שפיר' הכ"מ דעת הרמב"ם דלא מפליג בין אשרה לאשרה. דס"ל אפילו אשרה דנכרי דאית לה ביטול. הואיל ומתחלת ברייתה מיכתת שיעורה. מאיסה למצוה גם אחר ביטולה. דהא על כרחך נתבטלה כבר כשלקח ממנה לולב. כדתנן קרסם וזירד ונטל ממנה עלה או שרביט הרי זו בטלה. (דליכא למימר דאיירי בדגזז ישראל הלולב. דלא נתבטלה על ידו. דישראל אינו מבטל ע"א של נכרי [ע"ז דף נ"ב ע"ב]. זה אי אפשר דא"כ היינו גזול (אף שי"ל ודוק) ומאי אשמעינן. אלא לאו שקנאו ישראל מן הגוי וכדמשנינן באוונכרי. א"כ הרי נתבטלה ביד הגוי דוק היטב) ואפ"ה לולב זה הניטל מאשרה לא חזי למצוה: 
+<b>והשתא </b>איצטריך לאשמועינן דאע"ג דלית ביה משום מצוה הבאה בעבירה. דהיינו ולא תביא תועבה אל ביתך. דמכיון דבטלה שריא להדיוט. אפ"ה למצוה לא חזיא למיפק בה. מטעמא דכתותי מיכתת שיעורא קודם ביטול. ואע"ג דאוקימנא למתני' באשרה דמשה. ה"ה לאילן שנטעו מתחלה לאשרה איתיה להך טעמא. דכתותי מיכתת. ודרבא דאמר אם נטל כשר מיתוקמא במשתחוה לדקל כדכתב בכ"מ: 
+<b>ונקט </b>תלמודא טעמא דמיכתת שיעורא. אע"ג דבאשרה דמשה דאיירי ביה. שייך נמי טעמא דמצוה הבאה בעבירה. ניחא ליה בהך טעמא דשייך גם בפסולה דאשרה דנכרי בעלמא. דהא מתני' סתמא קתני פסולה. בכל אשרה שהיא שנטעוה מתחלה לע"ז. ואפי' דנכרי האידנא. דבת ביטול היא. ולא נקיט תלמודא אשרה דמשה אלא לדמיון. וה"ה לכל אשרה דדמי לה. דשייך בה טעמא דכתותי מיכתת שיעורא. כך נ"ל בדעת הכ"מ ושיטתו נוחה ומקובלת: 
+<b>וצ"ע </b>דעתו בפסק הלכה בא"ח (סי' תרמ"ט סעיף ג'. וגם בסעיף ד' שם). שפסק להקל בגנות הצעירים. וביותר לפמ"ש שם בהג"ה דאפי' אילן הנטוע לפני ע"א. כל זמן שאין עובדין אותו מותר ומסתימת לשונם ז"ל משמע דביה בכל גוונא ליכא איסורא אף שלא נתבטל ביד העכו"ם אפילו בי"ט ראשון. והוא תמוה לכאורה. שהרי נתבאר בי"ד (סי' קמ"ב סעי"ג). שדינו כנוי אלילים. עיין שם בש"ך דלא בעינן כה"ג שישתמשו דהיינו תשמישן וא"כ אפי' אליבא דכ"ע ליתסר בי"ט ראשון דבעינן לכם וליכא. וכ"ש להרמב"ם: 
+<b>איברא </b>לפום מאי דכתיבנא בס"ד בחי' פ"ג דר"ה ע"ש. איכא לשנויי הכא נמי דכיון דתשמיש ונוי הוי ולא מגופה דע"א הוא. אית ליה ביטול אפילו ע"י ישראל. כ"ש אי מיירי נמי בשנותן לו העכו"ם. דהא בטולי בטליה ודאי. ועדיין צ"ל דמיירי בנהנה שלא בטובה עיין בי"ד (סי' קמ"ג) ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>נפרצו </b>לשון מקרא. כפרץ רחב. חומות ירושלם אשר הם פרוצים. ודומיהם. והוא קרוב ללשון שבירה. והכא היינו עקירה. שנעקרו משדרו של לולב. ותלוין למטה. אם אינו אוגדם. <b>אבל</b> ודאי עדיין מעורין מקצת. דאל"ה. צריכא למימר דפסול. <b>ובשדרו</b> של לולב עצמו שנשבר כה"ג. ומעורה מקצת. אם יש לו תקנה. עמ"ש בס"ד בשי"ע (סע"א) ובמו"ק.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ מקובלת. גם לפמ"ש הר"ן. מיושבת קושית התי"ט.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ציני הר הברזל </b>לר"ן. דקלים קשים הגדלים בהרים ע"כ כו' ואפשר דאע"פ שנקרא גיא שיש שם הר עכ"ל תי"ט. <b>אשריו</b> שספקות שלו כך. כי מקרא מלא הוא בידינו (יהושע ט"ו) ועלה הגבול אל ההר אשר על פני גיא בן הנום. <b>והיינו</b> הר הברזל. וק"ל. משום דאמרינן בפמש"נ. סימן לעמקים דקלים. ואין מביאין בכורים מתמרים שבהרים. סד"א למצות לולב נמי לא חזו. קמ"ל דכשרים.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>ואם מעטן כשר</b> אפילו אחר שאגד ההדס עם הלולב. אם מעטן בי"ט. וצריכא רבה. עמ"ש בס"ד במו"ק ובהגהותי לספר הר"מ.</small>
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>אפילו שלשתן קטומין. </b>עיין בתי"ט. וצריכין אנו למודעי פי' הראב"ד ז"ל במשנה זו ולשיטתו הכל מיושב יפה. אע"פ שהשיבו עליו הבאים אחריו. עמוד עליו בספר ההשגות: 
+<small>משנה לחם<br><b>שלשה הדסים</b> נ"ל פשוט שאפילו הם בקלח אחד. או בגזע או ענף אחד. מפסגם וכשרים. כמו באזוב דפרה. וכן לשתים דערבה.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>של ערלה פסול </b>הק' התו' והוב' בתי"ט פסולים. דערלה ותרומה טמאה משום דדינן בשריפה ומיכתת שיעורייהו כמו באשרה ועיר הנדחת. ולמאי צריך לטעמא דלכם. וי"ל דודאי לא היה צריך לענין ערלה עכ"ל: 
+<b>ולפמ"ש </b>התי"ט לעיל י"ל דצריך לטעם זה להודיענו פסולן מה"ת. ואליבא דידי לעיל נמי איכא למימר דאיצטריך ליה הך טעמא דלא תימא אשרה אינה פסולה אלא באינה בטלה. ומשום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה. והיינו נמי טעמא דעיר הנדחת. דקאי בלא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל משום דמיכתת שיעורא לא מיפסל. צריכא: 
+<b>ועי"ל </b>דלק"מ דטעמא דכתותי מיכתת שיעורה. לא מהני אלא היכא דאסור בהנאה. אבל היכא דשרי בהנאה. דאיכא דין ממון. לא חשיב כמיכתת שיעורא. והכי משמע נמי בגמרא מדפרי�� למ"ד דין ממון. מתרומה טמאה. ואמאי לא משני דתרומה טמאה היינו טעמא משום דמיכתת שיעורא וק"ל. אלא כדאמרן. ולענין ערלה הכי נמי דלא צריך לטעמא דלכם. אבל בתרומה טמאה ודאי צריך. אליבא דמ"ד דין ממון: 
+<b>של מעשר שני בירושלם לא יטול ואם נטל כשר. </b>כתב בתי"ט אבל חוץ לירושלים לא. דבעינן לכם כדפירש הרע"ב. וא"כ צריך לחלק בין כשהמקום מעכבו להיכא דגברא לא חזי כו' ובאמת שהסברא איפכא וכ"ש הוא כו' וזוהי דעת הר"ן דהה"נ חוץ לירושלם כו'. וא"ל דהר"ן ה"ט דאליבא דמ"ד ממון בעלים מפרש כו' והר"ן שכתב משום דממון בעלים הוא איצטריך משום דס"ל בעינן נמי דין ממון וצ"ע. ודע דלהר"ן נמי איכא לאקשויי ממ"ש התו' גמ' דחלק דמ"ש בגבולין ד"ה ממון גבוה. וא"כ נמצאת למד דרש"י והר"ב שפירשו כמ"ד בעינן היתר אכילה ה"ל לפרש ה"ה חוץ לירושלם כהר"ן. והר"ן ה"ל לפרש דחוץ לירושלים לא כרש"י עכ"ל: 
+<b>ובמ"כ </b>הוא כולו שגגה ומחוסר הבנה. ומתחלה הניח יסוד רעוע ע"כ נתקשו לו דברי רש"י והר"ן והחליף השטה. כי מ"ש בתחלה שהסברא נותנת איפכא. ודן ק"ו מתרומה ודמאי. דמה התם דאע"ג דלדידי' לא חזו. הואיל וחזי לכהן ועני הוי ראוי לכם. הכא דלדידיה גופיה חזי בירושלם. לא כ"ש שאין המקום מעכבו. האי ק"ו פריכא הוא. דמה לתרומה ודמאי. דאע"ג דלא חזו לדידיה. חזו לאחריני הכא. תאמר בשהמקום גורם. כמו במ"ש שאינו   ראוי לא לו ולא לאחרים כאן. משו"ה לא מיקרי חוץ לירושלם ראוי לכם. וזה פשוט וברור: 
+<b>ואחר </b>שנסתר יסודו נפל כל מה שבנה עליו הרב הנז'. ורש"י והר"ן איש על מקומו יבוא בשלום. דאזדו לטעמייהו ודעת רש"י ברורה דס"ל מ"ש ממון גבוה הוא. והיתר אכילה לכ"ע בעינן. ובירושלם דווקא דיעבד יצא. כיון דאיכא היתר אכילה. אבל חוץ לירושלים דלית ביה היתר אכילה ולא דין ממון. פשיטא לא מיקרי לכם. והר"ן רוח אחרת עמו דס"ל כמ"ד ממון בעלים הוי. ובעינן דין ממון. משו"ה לא מפליג בין ירושלם לחוצה לה: 
+<b>ואי </b>קשיא לי הא קשיא לי לשטת הר"ן. מי דחקו לפרש המשנה בפשיטות אליבא דמ"ד בעינן דין ממון. דאתי כרבנן דפליגי עליה דר"מ. וס"ל ממון בעלים הוא. והא דלא כהילכתא דאיפסיקא בהאיש מקדש כר"מ. דמ"ש ממון גבוה הוא. ולדידיה לא מיתוקמא מאני' אלא אליבא דמ"ד לפי שיש בו היתר אכילה. אבל שיטת רש"י ז"ל מרווחת. דחוץ לירושלם לא יצא. דליכא היתר אכילה כלל וכנז' וכדפירש"י בחלק. ובירושלם יצא דלא בעי דין ממון. והרי יש לו בו היתר אכילה. וזה ברור: 
+<b>ומעתה </b>מ"ש נמצאת למד דרש"י והר"ב שפי' כמ"ד דבעינן היתר אכילה. הו"ל נפרש ה"ה חוץ לירושלים כהר"ן. אין לו מקום: 
+<b>ומה </b>שכתב דאיכא לאקשויי להר"ן מגמרא דחלק דמ"ש בגבולין לכ"ע ממון גבוה. ליתיה התם. ולחד פרושא ברש"י שם לק"מ. ואף התו' מפרשים בפ' האיש מקדש (דף נ"ג:) דההיא דחלק אתיא נמי כמ"ד מ"ש ממון בעלי' אף בגבולין והוא מוכרח ע"ש. ואין להאריך ודוק: 
+<small>משנה לחם<br><b>והיבש </b>עתי"ט מ"ש הראב"ד. שיכול לבדקו ע"י מחט שיעבור בו כו'. <b>ולענ"ד</b> בדיקה קשה היא מאד כמעט נמנעת. לפי שאי אפשר שלא יעשה בו חסרון כל שהו. והרי הוא פוסלו בכך. <b>אבל</b> יש לנו קלה מזו. והיא שתוחב בו מחט מעט. ורואה אם הנקב חוזר ומתמלא אחר שהוציאה. לח הוא. ואם לאו. כבר כלתה ליחה שלו ונתייבש. <b>דוגמתו </b>מצאנו בירושלמי ספ"ב דשביעית. לענין דלועין אם הוקשו בשביעית. כיצד בודקו. עוקצו אם מתאחה. ע"ש. וזה דבר קל. ואינו גורם חסרון באתרוג אפילו משהו. משא"כ בהעברת חוט מעבר לעבר.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>עלתה חזזית על רובו. </b>כתב הרע"ב במקו' א' הוא דבעי��ן רובו. אבל בב' או בג' מקומות אפי' על מעוטו פסול. והקשה בתי"ט השתא שנים פסול ג' מיבעיא עכ"ל: 
+<b>והכא </b>לא שייך למימר כדאמרי אינשי. כדאמרינן בעלמא. דדווקא לקולא הוא דאמרינן הכי. דמשמע אפי' טובא נמי. אבל הכא לחומרא ליכא למימר הכי: 
+<b>ובאמת </b>בתו' ריש מכילתין בגמ' (דב"ב) ד"ה אפי' מ' ונ' אמה. משמע דבזו ואצ"ל זו. נמי אמרינן כדאמרי אינשי ע"ש. וי"ל דאי הוה אמר ב' לחוד. הו"א הכי דווקא הוא דהוי מומא ופסול. אבל טפי אורחא הוא וכשר. ודוגמא לסברא זו. נזכרה בפי' הרע"ב גבי נקלף: 
+<b>אי נמי </b>איכא למימר משו"ה נקט לישנא יתירא. דלא ניתי למטעי דלפלוגי ברישא הוא דאתי. דלא מיפסל ברובו אלא במקום א'. אבל בשנים אפי' ברובו כשר. כדאיתא בגמרא דהכי הוה ס"ד. והשתא דנקיט בג' מקומות על כרחך לאו ארישא קאי ואהתירא קמהדר. דבג' מקומות יותר סברא לפסול. דמחזי כמנומר כדאיתא בתלמודא. אלא ודאי אפסולא דמעוטו מהדר. ושמעינן טעמא מדנקט ג'. דמשום דהוי כמנומר הוא: 
+<b>עי"ל </b>דב' באתרוג קטן. (למר כאגוז ולמר כביצה) וג' בגדול. כדשנינן ריש מפנין [דף קכ"ו ע"ב]. ובפ' במה אשה [דף ס' ע"ב] גבי סנדל המסומר ד' מסנדל קטן וה' מגדול. וזה פשוט ורגיל בתלמוד. ולא ידעתי מדוע הרעיש הרב בכ"מ את המעיין. והפליג התמיהא בחנם. מאחר שרבים נמצאים כמו זה: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>בתלמוד. נ"ב <b>עיין</b> עוד כתובות (דצו"א) ורפ"ד דקמא. ובהגוזל בתרא (דקיח"ב) ובפ' הזרוע. גבי כהן טבח. דממתינין לו שנים שלשה שבתות. ובמציעא פ"ב (דלב"א) ובהאומנין. ועמ"ש שם בס"ד. ובבתרא (דכ"א) וכמ"ש התוספות שם. <b>ועמ"ש</b> בס"ד מ"ג פי"א דכתובות. ובפרק בנות כותים (דלז"ב) כמה קשויה אפילו ארבעים וחמשים יום.</small>
+
+Mishnah 7
+
+<small>משנה לחם<br><b>אפילו אחד בשתי ידיו</b> אבל הגדול יותר מזה. ר"ל שאין יכול ליטלו אפילו בשתי ידיו. פסול לדעתי. <b>ומ"ש</b> בגמרא שר"ע בא לבה"כ ואתרוגו על כתפו. עחי"ג בס"ד.</small>
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<b>מנענעין. </b>האריך בתי"ט בענין הפנייה לדרך ימין והביא תשו' מהרי"ל שכתב תמיהני על כתיבת תורתנו דפונין לשמאל. ושמא מרע"ה עיניו ראו את מורו ופנה לימינו עכ"ל וכתב עליו בתי"ט וזה דוחק. ועוד דנצטרך לומר הואיל ומשה הוצרך לכתוב כך. משו"ה אנן נמי צריכין לכתוב עכ"ד: 
+<b>ולי נראה </b>שאין בזה כ"כ דוחק. דבכל אדם נמי שייך קצת האי טעמא. דלעולם יחשוב אדם שכינה כנגדו. כמאמר המלך החסיד שויתי ה' לנגדי תמיד. וכל שכן בעשיית מצוה מהמצות וכמ"ש רז"ל [תמיד דף ל"ב ע"ב] על הפסוק קומי רוני בלילה וגו' נוכח פני ה'. שהעוסק בתורה שכינה כנגדו. והוא הדין לכותבה דורשה ומגיהה: 
+<b>ובמאי </b>דמסיק הרב הנזכר דאף מאן דמסיים במערב אפשר דשפיר עבד לדרך הסוד. כיון לדעת הקדוש האר"י ז"ל. שכך הנהיג מזרח דרום צפון מעלה מטה מערב. ומי לנו בעל הסוד גדול ממנו ז"ל. אם אמנם לא דרכי בתי"ט דרכיו של האלהי ז"ל. כי גבהו מחשבותיו ועמקו סודותיו: 
+<b>אולם </b>לפי הנגלה שבדרך הסוד. ודאי יש פנים לדעת הלבוש. וזכר לדבריו נ"ל בכריכות הציצית שבלבן מתחיל ומסיי'. ולא בתכלת והמשכי' יבין. אמנם נענוע דבר אחר הוא: 
+<b>בהודו לה' תחלה וסוף. </b>ז"ל הרע"ב תחלת המקרא וסוף המקרא. ואית דמפרשי תחלה הודו ראשון וסוף הודו אחרון שבסוף ההלל והכי מסתבר עכ"ל: 
+<b>נ"ל </b>דאתיא כי הא דכתיבנא בס"ד (בחיבורי מו"ק א"ח סימן קכ"א). דגם השחייה שבמודים. צריך לעשותה במלת מודים תחלה. ובולך נאה להודות בסוף. שמלות ההודאה גורמות השחייה ע"ש. וכן הוא כאן בנענוע דלולב. שהוא דוגמת שחיית האדם. שנעשית ע"�� פיקוק חליות שבשדרה. וכך ארז"ל [ויק"ר פרשה ל' סימן י"ג]. לולב דומה לשדרה. והנענוע שעושה בו וכופפו היא שחייתו. ולכן גם היא נעשית עם אמירת הודו. וכן בסוף הפרק כענין השחייה דאדם. והוא הדין נמי לאידך גיסא איכא למימר אם איתא דהתם נמי ליכא קפידא בסוף כדכתיבנא התם בד"א. הכי נמי הכא לא קפדינן בסוף. אלא אסילוק הפרק. והא בהא תליא דהני ב' פירושים. כהנהו ב' דרכים שזכרתי שם בענין השחייה ע"ש: 
+<small>משנה לחם<br><b>שכל העם היו מנענעים</b> כו'. <b>שמע</b> מנה שבמנהג כזה. א"צ למחות בצבור ולמנעם מן התפוס בידיהם מאבותיהם. אע"פ שאין כן דעת חכמים (וכן מצינו כ"פ בתלמוד) ומסייע למ"ש בס"ד בספר עיר האלהית. בשער התחתון. בענין שינוי מנהגים בסדר נענוע הלולב. ואיכות עשייתו של הנענוע.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ד"ה בהודו שחייתו (וזכורני שכ"ה בזוהר ובתיקונים. שמדמה ח"י נענועין דלולב. נגד ח"י חליות שבשדרה. ושכחתי מקומו).</small>
+
+Mishnah 10
+
+
+
+Mishnah 11
+
+<small>משנה לחם<br><b>בשביעית </b>שעם הארץ חשוד על השביעית. נהי דדמי לולב יכול ליתן לו. לפי שלולב עץ בעלמא הוא. ואין בו קדושת שביעית. עכ"ל רע"ב וכ"פ הר"מ ז"ל. <b>והוא</b> תמוה לכאורה. דמרהיטא דסוגיא דגמרא משמע. דלולב נמי אית ביה דין קדושת שביעית. אלא משום דבאילן אזלינן בתר חנטה. והאי בר ששית הוא. משו"ה רשאי ללקחו מע"ה. <b>איברא</b> כי מעיינינן בה. איכא לאפוכי בזכותיה דשפיר קאמר. לפום מסקנא דסוגיא. ויש ידים מוכיחות לפירושו. כמ"ש באריכות בתשובה (עשי"ע סק"ל). <b>עיין</b> עוד בפירוש הר"מ. מ"ש בד"א שנגמר בששית. <b>שנראה </b>לי ט"ס. וצ"ל שנגמר בשביעית. או שלא נגמר בששית וק"ל. עם שיש ליישבו בדוחק. ודוק.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>לולב וערבה</b> צ"ע איזה סדר שמר התנא בכאן. וע"ק לי. שבדין היה לו להקדים סוכה. דלא מפסקי לילות מימים. <b>ונ"ל</b> משום חדושא דאית בהו. דאע"ג דלולב יש לו עקר מן התורה. וכן ערבה אליבא דא"ש. ולפחות הל"מ היא (ומשו"ה תני להו בריש מכלתין) אפ"ה פעמים שאינן אלא ששה. להכי אקדמינהו (ולולב ודאי אית ליה לאקדומיה לערבה) הדר נקיט הלל ושמחה. משום דנפישן מצותיהו. ואקדים הלל. שמצותן משהאיר השחר. ושמחה אינה נוהגת אלא לאחר ק"ש ותפלה. וסוכה. פשיטא דקדמה לנסוך. שאינו מפורש בתורה. והחליל. שאינו אלא לשמחה יתרה. בדין הוא לאחרו.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ההלל והשמחה </b>בימים לעולם שמונה. ע"ל מ"ח.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>ושאר כל הימים ששה. </b>כתב הרע"ב וטעמא דגזרו והרי אין בנטילתו אלא טלטול בעלמא. דטלטול איכא מיהא מאחר שאינו עשוי כלי אף על גב דחזי למצוה כדאשכחן בקנים דשולחן עכ"ל התו' הביאו בתי"ט: 
+<b>ולכאורה </b>לא הבינותי זה דכי אינו עשוי כלי מא הוי. כיון דחזי למצוה היום. ודאי תורת כלי עליו. ואפי' אחר עבור קיום המצוה. כדתנן גבי י"ט ראשון שחל בשבת. מקבלת אשה מיד בנה. ולא דמי לקנים דהוו מידי דאפשר ליעשות מע"ש: 
+<b>וי"ל </b>דה"פ אפי' לא היה בו מצות היום. אין כאן איסור אלא טלטול. דאע"ג דחזי למצוה דשאר יומי. אינו אלא כעץ בו ביום שאין בו מצוה. דהוי שפיר דומיא דקנים. וכיון דביומיה לא חזי אי לאו המצוה אית ביה משום דררא דטלטול מוקצה. ופריך תלמודא תיתי מצוה ותדחי טלטול. דמצות היום משויא ליה מנא. וזוהי כוונת התו': 
+<b>עוד </b>הביא כאן בתי"ט בשם הר"ן ז"ל לתרץ מאי שנא גבי מילה דלא גזרינן שמא יעביר איזמל בר"ה. דהכא שאני שהכל טרודין בו ולא מדכרי חד לחבריה משא"כ במילה עכ"ד: 
+<b>וקשיא </b>לי פסח שהכל טרודין בו. אמאי לא גז��ינן שמא ישכח סכין. כדרך שאירע לבני בתירה ויעבירנו. וי"ל דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי: 
+<b>ואכתי </b>לא ניחא לן אליבא דר"י דשוחטין הפסח על היחיד [פסחים דף צ"א ע"א] וכוותי' קיי"ל מאי איכא למימר. ודוחק לומר דבני חבורה לאו דווקא רבים. דהוא הדין כל העוסק בפסח זריז הוא. ונזכר מעצמו שלא יבוא לידי חילול שבת. דומיא דכהנים זריזין דפירושו אפילו יחיד מהם. וטעמא כדפרש"י שהן בני תורה וחרדים [שבת דף כ' ע"א]. דאיך אפשר שכל ישראל יהיו בני תורה. והן רבים עתה עם הארץ. (ובאמת בעירובין (דף ק"ג.) פירש רש"י אבני חבורה זריזין. שכל העוסקין בפסח חכמים הן. ואכתי לאביי התם לא ניחא דלית ליה בני חבורה זריזין. ומטעמ' דפרישית): 
+<b>ואין </b>לומר דעשאום כחברים ברגל. כמו שנאמנין על הטהרות בשעת הרגל [חגיגה דף כ"ו ע"א]. דכל ישראל חברים ברגל. ובשבת נמי מצינו שע"ה נאמן על המעשרות שאימת שבת עליו. א"כ דילמא במילה נמי מה"ט לא גזור. והדרא קושיא אלולב. ותו דעד כאן לא מהימנינן לע"ה ברגל. אלא במידי דחשיד כולי שתא במזיד. אמרינן ברגל טיהר עצמו כדכתב שם הרמב"ם. וכה"ג אימת שבת מונעתו מן המזיד. אע"פ שחשוד עליו בחול. אבל דידע לאזדהורי דלא ליתי לידי איסור שוגג. היכא שמעינן: 
+<b>וי"ל </b>דאף למ"ד שוחטין את הפסח על היחיד. לכתחלה מיהת אם אפשר לאהדורי מהדרינן שלא לשוחטו על היחיד. כדאי' בפ' מ"ש טמא וכן פסק הרמב"ם. ובהכי ניחא לן מתני' דמשלשלין את הפסח. [שבת דף י"ט ע"ב]. כדכתיבנא התם בס"ד ע"ש. וכיון שכן הויא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן: 
+<b>אי נמי </b>י"ל דסכין דשחיטה ל"ד לאיזמל. דהתם כיון דבעינן כלי שרת. היו נזהרין להצניען בעזרה. או שמא היו נותנין להם סכינים מבית החליפות. אלא שלפעמים לא היו מספיקין. וזהו שאמרו שכח ולא הביא סכין. אבל לא היה דבר מצוי. וכיון דמידי דלא שכיח הוא. הדר הוי ליה דומיא דערבה שדוחה שבת. דלשלוחי ב"ד מסורה וליכא למיגזר. אע"פ שכשרה לבוא מן ההדיוט כל א' מביתו. הוא הדין הכא נמי לכהנים מסורה. אע"פ שבעת הדחק מביא מביתו: 
+<b>ואי </b>קשיא לי הא ק' לי בהך גזרה דרבה. דכי נמי יעבירנו בר"ה מאי הוי. הא לית ביה איסור כרת. כדקיי"ל בפרקין דלעיל שכח והוציא את הלולב לר"ה בי"ט א' שחל בשבת פטור. [סוכה דף מ"א ע"ב]‏. כיון שטרוד במצוה דדמי לאנוס דרחמנא פטריה. והכא נמי אף אם יעבירנו הרי שגג בטרדת מצוה. ואע"ג דלא עביד מצוה. לעיל נמי מיירי בדלא עשה מצוה. (ובאמת לפמ"ש בעזה"י בפ"ב דברכות ע"ש. מוכרח לומר דודאי ההיא איירי בדעבד מצוה עם ההוצאה. ואי הכי פשיטא דתיקשי. הכא דלא עבד מצוה היכי איכא למימר דחייב יעויין משם. אלא דבהא כיון דאיכא מאן דס"ל דבלא עשה מצוה דווקא הוא דחייב בפלוגתא לא קאמינא. מכל מקום אכתי תיקשי אי איתא דמיחייב בלא עשה מצוה מאי שנא הכא מהתם) ואפ"ה מיפטר: 
+<b>וי"ל </b>דלא פטרינן בלא עשה מצוה. אלא מפני שעשה ברשות. והיינו רשות התורה. די"ט ראשון דאית ליה עיקר בגבולין. וחיובו פשוט וידוע אצל הכל. הו"ל עושה ברשות וחשבינן ליה אנוס. אבל בשאר יומי דליתינהו בגבולין. לא מיפטר מהך טעמא. דלא חשיב עושה ברשות. אפי' היינו מתירין ליטול לולב היום. אחר שאין המצוה מפורשת בתורה. הוה ליה למידק ולמישאל משו"ה שוגג הוא דהוי ובחטאת קאי. דלא מיפטר אלא במצוה שברורה לו מן התורה. דכסבור דחיא שבת ולא הו"ל תו למידק. אבל דבר שאינו ברור לו מן התורה. וכסבור הוא שדוחה את השבת. והוציאו שוגג הוא וחייב. ואפי' היה היום מותר בנטילת לולב. אינו נפטר בכך מן החטאת (כל שכן כאן שאינו עושה מצוה שהרי אפי' נוטלו ומעבירו בר"ה. כדי לצאת בו ומקיים המצוה בדרך הוצאתו לא עשה בזה מצוה ד"ת שתפטרנו אלא של דבריהם. וכ"ש אם יוציאנו שלא כדרך נטילתו והיינו אם תימצי לומר דמיירי הכא באינו מתעסק ולא כמ"ש בפ"ב דברכות בפירושא דמתני' דלעיל פ"ג עיין היטב) ודוק שזה ברור והזהר בו שהוא כלל גדול בתורה: 
+<b>עי"ל </b>דאפי' תימה דפטור מחטאת דהכי נמי אנוס הוא. מ"מ גזרו חכמים שלא לבוא לידי איסור שחייבין על שגגתו חטאת. והשתא מיהת איסורא קעביד. (לפמ"ש התו' ריש פ"ק דשבת. [דף ד' ד"ה קודם] אלא שהוא שלא כדעתנו כמ"ש אצלי שם) ומצינו שחז"ל העמידו דבריהם בשבותין אפילו במקומות כרת. כל שכן במקום מצוה גרידא. דלית לה עיקר בגבולין. וגם זה נכון לדעת הסוברים כן. דאית ביה משום לתא דאיסורא. בדבר שאינו בא לידי חטאת. כל שאילו שגג באמת היה מתחייב בחטאת: 
+<b>אבל </b>האמת מה שכתבתי תחלה. דהכא כה"ג חטאת נמי מיחייב. ואין לי להאריך כאן ונפקא מנה ממאי דכתיבנא הילכתא למשיחא. שאם שגג בלולב בזמן הזה דלא דחי שבת. שיכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמנה [שבת דף י"ב ע"ב]. לכשיבנה ב"ה במהרה בימינו: 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ומלמדין </b>עתי"ט מ"ש בשם התו'. מ"ט לא הוצרכו ללמד כן לקמן במורביות. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דבריהם בזה. מה מקום לומר כך בערבה. ואפי' למ"ד שגם היא מן התורה. דדריש ערבי שתים. הא ודאי לא עדיפא מלולב. דלא בעינן משלכם. אלא ביום ראשון בלבד. כדתנן הכא לעיל בפרקין. ובחול לא היו צריכין לכך. לדעת הר"מ ז"ל. שאין ערבה מסורה לשלוחי ב"ד. אלא כשחל שביעי בשבת. דומיא דלולב ביום ראשון. אבל בחול כל אחד מביא לעצמו. <b>ולשטת</b> רש"י. פשיטא שלא היו צריכין לומר כך. כמ"ש תי"ט ודוק.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>מוצא </b>נראה שנקוד המ"ם בשור"ק. לפי מה שפירשו בו בגמרא.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>אני והו </b>תנוק הייתי הקשבתי ואשמע אמ"ה ז"ל קורא והו בקמ"ץ חול"ם. לא במלאפו"ם כמ"ש רוב העולם <b>כמדומני</b> טעמו ז"ל. דלא לשתמע. והוא לנוכח פני ה'. הנסתר. <b>ולאפוקי</b> ממ"ש התוספות. משום דמיחזי כמשתף שם שמים וד"א. כאילו יורה בתיבת אני על מדבר בעדו. משא"כ עכשיו. שאי אפשר להבינו כך. ונודע בברור שהכוונה על שני שמות. גם הוי"ו של שם הוי"ה נקודה בחול"ם.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ליה ולך מזבח </b>עתי"ט מ"ש האריך הרחיב לשון על בעל כף נחת. <b>ופשוט</b> ששניהם לא ראו מ"ש בגמרא כאן שהקשו. והלא המשתף ש"ש וד"א כו'. הרי הדבר גלוי. ונראה בעליל. שהוא שם שמים קדוש וברוך. ואי אפשר לומר בענין אחר.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואלמלא </b>לא סמכו גם שניהם המפרשים ז"ל על הרע"ב בלבד. והיו מעיינים בתלמוד. לא היה נשאר ספק בלבם. ולא היו טורחים בחנם. ועמ"ש בשי"ע (סימן פ"א).</small>
+<small>משנה לחם<br><b>מ"ש </b>תי"ט במהדורא. להטעות הגירסא רבא קודם רב. עיין תו' ב"מ (ד"ב) ד"ה אין נשבעין. ודלה"ב תוספות ד"ה רבא אמר. ושי"ע (סקל"א) <b>ובענין</b> שורש השם ובאורו ע"ד הנקוד. שנקרא בו טרח ממ"ב בכדי. שהרי הנקוד הלז אינו של שם הוי"ה. אלא של שם המלבוש אדני. ונעלם גם מממ"ב גם מתי"ט. אף תלמוד ארוך. עיין לח"ש ר"פ חלק. ולהלן פ"ב דחגיגה. ובס"ע די"כ שלנו.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>ואותו יום נקרא יום חיבוט חריות. </b>כתבו התו' דריב"ב אכולהו נמי פליג דסבר חריות היו מביאין כל ז' ואותו יום לאו דווקא יום א' עכ"ל. ול"נ דאין צורך לדחוק דאע"ג דריב"ב ס"ל כל שבעה היו מקיפין המזבח בחריות. אבל רק בשביעי היו חובטין אותן בקרקע. וזה החיבוט לא היה אלא באותו יום שפסקה בו ההקפה. ועל שם כך נקרא אותו היום בלבד. יום חיבוט חריות: 
+<small>משנה לחם<br><b>כך מעשהו בשבת </b>כשחל בו שביעי של חג.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כדי שלא יכמושו </b>מפני שנלקטו מערב. ולא נזקפין עד למחר. ובבתיהם לא היו יכולים להניחם. עד למחר. כי אז לא יוכלו להביאם מן העיר לעזרה. לפי שירושלם דין כרמלית היה לה (עספ"ה ורפ"ו דפסחים. ובתרא דעירובין. ועמ"ש בפ"ב דמדות בס"ד) אבל בי"ט. היו מניחים הערבה כל איש בביתו בערב. ומביאה למחר לעזרה. כדרכה בחול.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>והשמחה </b>עיין תוספות דפסחים (עא"א).</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>השלוח </b>הוא נמצא בספרי ישעיה (ס"ח) ונקרא. גם גיחון. וידמה שהוא ברכת השלח (נחמיה ג') והוא היה בדרום המקדש. ושער המים כנגדו בעזרה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>כאן </b>מפורש הבאת המים. ולהלן בפ"ה מבואר דרך היוצאים למילוי המים. וע"ש.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>תקעו </b>כו'. הכל בחצוצרות. ואין שם שופר. ותר"ת זה לא היה בשבת ולא בי"ט. אלא בשעת ניסוך בלבד.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<b>נשפכה או נתגלתה. </b>הא דלא קתני נטמאו. לאו משום דמי ניסוך החג לא מקבלי טומאה כמשקי בי מטבחיא. דכבר הוכחתי בעזה"י בחידושי בסוגיית ר"ח סגן הכהנ' דלאו הכי הוא. אלא משום דכי נטמאו אכתי אית להו תקנתא בהשקה. כדאיתא בגמרא דפכ"ש. עמ"ש לקמן פ"ב דביצה. ואע"ג דבהקדישן ואח"כ השיקן לא מהניא להו השקה [פסחים ד' ל"ד ע"ב]. אפ"ה לא נקטה משום דלא פסיקא. ולא בעי לאורוכי בלישנא. ותו דהא הכא ודאי איירי בדלא הקדישן עדיין. שהרי לכך מלאו בחבית שאינה מקודשת. ועמ"ש בס"ד בפ"ק דפסחים ובביאורי לטא"ח הל' חנוכה: 
+<small>משנה לחם<br><b>ממלא מע"ש</b> כו' <b>כי</b> בשבת לא היו יכולים להביא המים מן השלוח. ואף מן העיר לא היו יכולים להביא לעזרה (כדלעיל גבי ערבה) לכן היה צריך למלא בחבית כו'. ולהביאה בעזרה מבעוד יום.</small>
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>זהו החליל</b> זהו. להוציא החליל המכה לפני המזבח. על הקרבן (יב"פ בשנה) שדוחה שבת וי"ט.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<small>משנה לחם<br><b>במוצאי י"ט </b>הר"מ ז"ל בחבור כתב. עיט"א היו מתקנין. <b>דעתו</b> שהתקון של הגזוזטרא. היה נעשה מעי"ט. וסברא היא. כי למה יעשו מלאכה בח"ה בחנם. דהא אפשר מעי"ט. <b>אע"ג</b> דאשכחן בבימה דמלך. התם כדקאמר טעמא בירושלמי כי היכא דלא לדחקא עזרה (כלומר היה גורם דוחק בי"ט. שהיה העם רב בעזרה. ליראות פני ה'). <b>אבל </b>הכא. באויר העזרה היה הבנין. ולא היה גורם להם דוחק. וכך אני אומר לפירש"י שם בשם הירושלמי. <b>אמנם</b> לפי פירוש תוספות שם אה"נ לא דחיא בימה ח"ה. אלא בנין של פרקים היו עושין ומקימין אותה בח"ה שמחברים הפרקים. ואילו גם כאן הגזוזטרא של פרקים היתה. ובמיט"א מקימין אותה. והיינו מתקנין דתנן. <b>א"נ</b> ומתקנין כו' אינו נקשר למעלה. אלא דבר אחר בפ"ע הוא. לומר שכבר היו מתקנין שם כך (ע"ד וירום תולעים ויבאש) ומעי"ט היה נעשה הכל. <b>או</b> דילמא התקון שמפרישין הנשים מבין האנשים. ומושיבין אותן למעלה. זהו בלבד שהיו עושין במי"ט.</small>
+
+Mishnah 3
+
+<b>מבלאי מכנסי כהני' ומהמייניהן. </b>כתבו התו' תימא דלא חשיב כתונת שגם היא היתה של שש ע"כ. ולי קשה גם מצנפת עכ"ל תי"ט: 
+<b>ופליאה </b>דעת התו' ממני דמאי ארי' שהי' של שש. אטו אם היתה של כלאים פסולה לשמחת בית השואבה. ותקשי להו המייניהם דאית בהו צמר. דקיי"ל כרבי דפ"ק דיומא [ד' י"ב ע"א] דאבנטו של כהן הדיוט של כלאים: 
+<b>והכי </b>איתא בהדיא בגמרא ריש במה מדליקין [ד' כ"א ע"א] דשמחת בית השואבה שאני. ולא בעינן בה שש דווקא. שגם האבנט שאינו כשר לפתילה דמנורה. ראוי להדליק בו לשמחת בית השואבה. וא"כ תרי תמיהי נינהו בדברי התו'. דלא זו דלא בעינן הכא שש. אלא אפי' לדבריהם דשש בעינן. טפי הו"ל לאקשויי אאבנט דחשיב ליה תנא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. והתי"ט הגדיל המדורה ולא חלי ולא מרגיש: 
+<b>ואני </b>אומר שאין זה מדברי התו' רק איזה גליון מתלמיד טועה שהכניסו המדפיס תוך דברי התו' כמו שאירע לרוב: 
+<b>ולענין </b>התמיהה דלא חשיב כתונת ומצנפת. נ"ל דחד טעמא אית בהו. משו' דמנייהו מדליקין תמיד במקדש למנורה. והמייניהן לא חזו למנורה כדאמרינן בריש ב"מ. ומכנסיים נמי אפשר דאית בהו משום ביזוי מצוה. ואין דרך להדליק בהן במנורה מפני הכבוד וק"ל. והני דחזו למנורה לא הקלו בהן להשתמש מהם לצורך שמחת בית השואבה עיין בתו' ב"מ כנלע"ד נכון. וגמרא ערוכה היא בפ"ב דקידושין וכ"כ הרמב"ם דכתנות כהנים שבלו היו מדליקין במנורה. יעיין בכ"מ מ"ט לא חשיב נמי מצנפת למנורה: 
+
+Mishnah 4
+
+<small>משנה לחם<br><b>ועמדו </b>כו' בשער העליון. נקרא כאן כך. בבחינת שער היוצא למזרח. שהוא לעומתו. ונקרא שער התחתון. לפי שהוא בתחתית עזרת נשים. והיו יוצאין דרך ארוכה. להקיף ממזרח לדרום. עד שמגיעים לשער המים. כדי לעשות פומבי לדבר. שתהא שאיבת המים נעשית בעסק גדול. לקיים מה שכתוב ושאבתם מים בששון. וכשהגיעו לדרום. מצאו שם המעין. וכשמלאו המים לא היו מעבירין על המצוה. אלא מכניסין אותן מיד. דרך שער הסמוך. כמש"ל פ"ד בס"ד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה </b>כו'. <b>עמ"ש</b> באם למקרא (יחזקאל ס"מ) בס"ד.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<small>משנה לחם<br><b>ובמוספין מוסיפין תשע </b>וביום שיש בו שני קדושות. מסיק תלמודא שמאריכין בתקיעות ומרבין בתוקעין (ותימה על הר"מ שהשמיטה) עמ"ש בס"ד בס"ע ר"ח. בספר עיר האלהית שער החדש. <b>ועיין</b> בגמרא. דפריך אמאן דס"ל הכל לפי המוספין תוקעין. ליתני ר"ה שח"ל בשבת. דאיכא תלתא מוספין. והוא הדין לי"כ שחל בשבת. למ"ד שחולקין המוספין. <b>אבל</b> בעצרת שחל בשבת. ודאי איכא נמי תלתא מוספין. אלא דנקט קמא דמטי לידיה.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ע"ש שבתוך החג</b> היינו כשחל בח"ה. אבל בחג ר"ל בי"ט. לא היה שם תשע תקיעות של שמחת (בה"ש) כדתנן ר"פ שאין החליל דוחה אפילו י"ט. (וה"ה לשאר כלי שיר) אלא של שעת הקרבה ונסוך.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<b>בשמיני חזרו לפייס כברגלים. </b>שמע מנה דבי"ט שרי להפיס על הקרבנו' לידע מי יקריב. וכן בשבת היו מפיסין אנשי בית אב לעבודות היום. כדאיתא בגמרא דסדר יומא (דכו"א) ועמ"ש בס"ד פכ"ג דשבת: 
+
+Mishnah 7
+
+<b>בג' פרקים היו כל המשמרות שוות. </b>צל"ע לדברי ר"ג פ' בתרא דמ"ק [דף י"ט ע"א] דאמר ר"ה וי"ה כרגלים. שהוקשו כל מועדי ה' זה לזה. אי ס"ל נמי דהיו שוין כמו כן בחילוק לחם הפנים. כשחלו י"ה ור"ה סמוך לשבת. מלפניה או מלאחריה בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה. כאותה ששנינו פי"א דמנחות [ד' צ"ב ע"ב] חל להיות ע"ש: 
+<b>והא </b>פשיטא לן דבר"ה וי"ה לא חזרו לפייס בין המשמרות כברגלים. שהפייסות שהיו ביה"כ. משמר שזמנו קבוע עובד הכל. לפי שאין כל המשמרות שוות אלא בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד. דהיינו בג' רגלים דהכל חייבין בראיה משא"כ ר"ה וי"ה שאין בהם חובת ראיה למקום: 
+<b>מיהת </b>קמיבעי' לי היכא דחלו סמוכין לשבת דאיכא משמר המתעכב או המקדים. דלא מצי מיזל בשבת הסמוכה. אם חולקין בלחם. כדרך שעושין בשאר י"ט שחלו סמוכין לשבת. דמאי שנא. אף שיש לדחוק ולחלק: 
+<small>משנה לחם<br><b>בשני מ��ריבין</b> פשוט דבח"ה נמי כל המשמרות שוות. <b>עיין</b> בספר הרוקח ריש הלכות עצרת. ומ"ע בספר זקנו ראב"ן. במ"ש בכוונת הפסיקתא. ומ"ר קהלת (פ' מה יתרון) אימתי הן תמימות. כשאין ישוע ושכניה ביניהם. <b>וצ"ע</b> כי לכאורה משמע שיהויריב לעולם משמש בר"ח ניסן. או לפניו. ולא ידעתי מניין למדרשים הנ"ל דבר זה. גם בירושלמי שילהי מכילתין. לא משמע כן. <b>ועיין </b>תשובת אמ"ה ז"ל (סקכ"ד) <b>ועתה</b> מקרוב ראיתי ספר חדש. פירוש על ירושלמי סדר מועד. השיג על אבא מרי הגאון זכרונו לברכה. וז"ל הנבהל להשיב. גם אנכי חשבתי ולא מצאתי הדבר מכוון. רק עד י"ד שנה. ומשם ואילך היה שונה במ"כ לא ידע מאי קאמר. ולא הבין דברי אמ"ה ז"ל לגמרי. ודב"ל.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<b>משמר שזמנו קבוע. </b>אע"ג דב' משמרו' הוו קביעי וקיימי התם בכל שבת. האחד משמר היוצא. והאחד נכנס. ראשון משמש שחרית. והשני ערבית. ושניהם נוטלין החלות בשוה: 
+<b>אפ"ה </b>נקט לשון יחיד. משום דמשמר היוצא הוא לבדו זכה בהקרבת הבזיכין. שהיא נעשית עם המוספין. וקודמת לנסכי המוסף. כמ"ש בפ"ו מהל' תמ"ו. א"כ סידור הלחם ונטילתו הכל נעשה ע"י משמר היוצא. שזכה בתמיד שנ שחר ומוספין. והוא הוא שזמנו קבוע השנוי כאן. שנוטל העשר חלות שזכו לו משולחן גבוה חלף עבודתו. ומזכה את אחיו הנכנסין עמו. שבדין לא היה לו לנכנס ליטול כלום. אלא דהכי אתנו בהדי הדדי כי היכי דלא לימטי תכלא לככא דשמע קל חברי' דאכל ואיהו לא אכל: 
+<b>מיהו </b>לית ליה זכייה בגווייהו אלא ע"י היוצא דשקיל להו באגריה. אחר שגמר כל עבודתן. וחולק אותן עם הנכנס. שאין לו חלק רק באכילה. לא בעבודה ודוק: 
+<b>והמתעכב נוטל שתים. </b>עבתי"ט שהקשה דהו"ל למיתני והמתעכבים: 
+<b>והא </b>לא קשיא דכבר נשמר רש"י ז"ל מזה דנקט מתעכב. משום דלפעמים אין שם אלא משמר א' המתעכב. וקמ"ל דאפילו משמר אחד נמי דיניה הכי דשקיל תרתי. אמנם מ"ש בכ"מ דכשחל י"ט בשני היכי קרי ליה מתעכב. האי המקדים הוא. והכי איבעי למיתני המקדים והמתעכב. הא ודאי קשיא טובא לכאורה: 
+<b>איברא </b>כי דייקינן הא נמי לאו דיוקא הוא לגמרי ובחדא מחיתא מיתרצא נמי קמייתא. דהא ודאי דלעולם איכא מתעכב. בין כשחל יום א' להפסיק לפניה או לאחריה. שהרי אלו המקדימין הן שאר המשמרות. שאין זמנן קבוע שבאות בשבת לפני הרגל. להיותן כולן שוות ברגל. א"כ אותו משמר הקבוע לצאת באותה שבת. על כרחו הוא מתעכב. אם ירצה להיות מן הזריזין ומקדימין עצמן לפני כניסת הרגל. והרי א"כ הוא שוהה שם. ואינו יוצא אז כמנהגו. והוא המתעכב עכ"פ: 
+<b>והשתא </b>ניחא טפי דנקט לשון יחיד. משום דאי אפשר לקרות לכולן מתעכבים כנזכר. ואין שם אלא א' המתעכב. ושפיר קרי ליה מתעכב אחר שהיה ראוי להיות יוצא ונתעכב. וגם הוא נוטל חלק בשתי חלות. שנוטלין משמרות המקדימין והמתעכבים בכלל. לשכר על זריזותם. ומאחר שלא נופל מהם בזריזות. לכן לא יגרע מחלקו עמהם. לבד מה שנטל מחצה. חלקו המגיעו מפני קביעות משמרו: 
+<b>ולעולם </b>כל המשמרות המקדימות והמתעכבים בכללות בזה. כי שכר הוא להם תחת זריזותם ועיכובם. אלא משום דלא פסיקא ליה דליהוי טפי מחד המתעכב. בין בשחל להפסיק מלפניה או מלאחריה. דחד ודאי משכחת ליה בכל גוונא. ואורחיה נמי לעכובי טפי. מאקדומי דאינך. משו"ה נקט הך לישנא. ודוק והרי זה ודאי כפתור ופרח בשיטת רש"י. וכן היא דעת הראב"ד ז"ל: 
+<b>אולם </b>דעת הרמב"ם ז"ל בענין זה ודאי תמוהה. כנראה למעיין בהשקפה מעוטה שפירושו דוחק מכל פנים. הן מצד הלשון והן מצד הענין ואין להאריך. כ"ש אחר שעלה ב��דינו פירש"י בריוח ת"ל. בדין הי"ל לראב"ד לדחותו בב' ידיו: 
+<b>וראיתי </b>לחכם אחד שהאריך לשון כמשתבח מאד שנגלה לו רז לבאר השגת הראב"ד ע"פ הגמרא דשילהי פ"ק דיומא. ולא היה כל כך מהצורך להטריח עצמו במה שהוא פשוט מאד. ואף ממקומו כאן למד הראב"ד. ונגלה הזרות שבפירוש הר"מ ז"ל. וכתב גם אבא מורי הגאון ז"ל בספרו מהדוחקים שראה בו הר"א ז"ל: 
+<b>ואמנם </b>מסוגיית הגמרא הנזכר אף אם לכאור' משמעה כפירש"י דאי כפיר' הר"מ מדוע יפסיד הכ"ג בסבת עצלותו של משמר הנכנס. וגם למה יפסידו ב' המשמרות הנכנס והיוצא כששניהם זריזים. וראוי היה להפך שיקח הכ"ג יותר ממשמר אחד הזריז לבדו. מאחר שנפלו לו שמונה לחלקו בלבד. ממה שיקח מכשנוטלים הנכנס והיוצא בשוה. שמגיע מעט לחלקם בלא"ה: 
+<b>עכ"ז </b>אין זו תשובה נצחת ומשום הא אכתי לא תברא דאיכא נמי סברא איפכא דבשלמא כי איתיה למתעכב דלא פליג בשוה בהדי היוצא. ולא שקיל אלא תרי באגריה. ודיניה דכ"ג הוא דנפליג בשוה. ובהדיה דהמתעכב לא מצי למיפלג. דאגריה הוא. ומיבעיא ליה לפלוגי בהדי היוצא הקבוע. וטפי מפלגא לא מצי שקיל. משא"כ בדליכא מתעכב. דהנכנס והיוצא שוין. וכ"ג פליג בהדייהו בשוה. על כרחין מטי ליה טפי. דהתורה זיכתה לו לעולם המחצה במה שחולק: 
+<b>הרי </b>נתיישבה שיטת הר"מ ז"ל. באופן שאין לה סתירה מוכרחת מאותה סוגיא. גם בלח"מ הביאה ולא הקשה ממנה מצד זה. רק מצד הלשון דאיתא התם הא דאיכא משמר המתעכב הא דליכא. ואי כדברי הר"מ ז"ל הא לעולם איכא. ואף זה אינו כדאי להוכיח ההפך. דפשוט הוא דהא דאיכא היינו ברגלים. והא דליכא היינו בשאר שבתות השנה. וכמ"ש גם המחבר הנ"ל. וכמעט לא ניתן ליכתב מרוב פשיטותו: 
+<b>אבל </b>בלא"ה נמי לק"מ. דאפי' תימא הא והא ברגלים מיירי. ומי לא משכחת לה נמי זימנין דליכא משמר המתעצל. ואטו מי קאמר הר"מ ז"ל דחייבין להיות עצלנים. אלא מילתא דשכיחא היא. ואי איתרמי דהוו כולהו זריזין. ועלה כל המשמר הנכנס שזמנו קבוע באותו שבוע שלא נתעצלו. הרי ע"כ אין כאן דין משמר מתעצל מעתה. אלא זריז הוא ונוטל כקבוע כדינו. ואז נוטל הכ"ג כנגד שניהם בשוה. כטעם שאמרנו. לפי שירד לתורת חלוקה עם שניהם ביחד. ולכן יפה כחו וכנזכר: 
+<b>מעתה </b>לא נשארה שום טענה על פי' הר"מ משם. ואף אנו יודעין שעדיין יש דוחק קצת בלשון דליכא משמר המתעכב. דהכי הול"ל הא דלא נתעכב המשמר. מ"מ אין זה מספיק לבטל פירושו והלא בל"ז יש דוחק יותר גדול במה שקורא למתעצל מתעכב. שהרי המתעצל ולא בא. ודאי אין לו ליטול כלום. והרי ראה זה הר"מ ז"ל וניפייס בו. וצריך לומר דהכי סבר וקביל פירושא דמתניתין. ותו לא מידי: 
+סליקא לה מסכת סוכה בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש</b> נ"ב<b> ודע</b> דבתוספתא דמכלתין כתוב שברגלים כל משמר נוטל חצי חלה. <b>והוא</b> תמיהא גדולה. שמא סובר תנא דברייתא. דברגלים עצמן אין לכ"ג כלום בלה"פ. אם לא מה שמגיעו מחלק משמרו. <b>בלגה</b> עמ"ש בס"ד בחידושי גמרא רפ"ד דתענית.</small>

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,209 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit
+לחם שמים על משנה תענית
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה תענית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מזכירין. </b>כתב תי"ט מדלא תני זוכרין ותני מזכירין וכדדייק הר"ן גבי השני מתקיע נ"ל דאשמעינן הא דירושלמי אסור להזכיר עד שיכריז ש"ץ עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>שאינו דיוק שענין הזכירה הוא במחשבה בלבד בכל מקום. כמו זכור את יום השבת וכל חבריו הנמצאים מהקל. משו"ה איבעי ליה למיתני לשון הזכרה לומר שהיא בפה. שכן הוא מטבע הנוסף בזה השורש. כמו לא תזכירו לא ישמע על פיך ואחוזת מרעיו: 
+<b>ולא </b>דמי למתקיע. דהתם ודאי שפיר דייק ר"ה גאון. דיותר טוב לומר תוקע מהקל. דודאי משתמע תוקע בפועל: 
+<b>ותדע </b>דהא בשאלה משמע נמי דבעיא הכרזת ש"ץ. דחד טעמא אית להו. שלא יעשו אגודות וכדאיתא בטור (סימן קי"ז) בשם אבי העזרי ודוק (אף שאין נראה כן מדברי האחרונים ז"ל. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סימן קי"ד) לטא"ח) ואפ"ה לא תני משאילין. ועוד בסמוך קרי לה שאלה להזכרת גשמים. לפירושא קמא דכתב הרע"ב במ"ב: 
+<b>ותו </b>התם בפ' א"ע דתנן נמי מזכירין גבורת גשמים בת"ה [ברכות ד' ל"ג ע"א]. מאי איכא למימר לדידן דקיי"ל דמכריזין קודם התפלה. א"כ לא הו"ל למיתני הכי. דהא לא בת"ה מזכירין. אלא ודאי ליתא לפירושא דתי"ט: 
+<b>וע"ק </b>מ"ט תני מזכירין לשון רבים. אי בש"ץ לחוד איירי ליתני מזכיר. כי אידך לישני דמתני' הראשון מזכיר. וכן העובר לפני התיבה. ועיין עוד לקמן מ"ב. ומיחוורתא כדכתבינן: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>העובר לפני התיבה. </b>עתי"ט שכתב ז"ל ומיהו לשון מזכירין דלעיל הוא בלשון רבים. כבר מיושב במה שכתבתי שם. ותדע דהא תו בכולה מתני' דלעיל תני נמי בלשון יחיד עכ"ל: 
+<b>ולא </b>הבנתי איך נתיישב. אם במה שאמר שם דלהכי תני מזכירין שכל ש"ץ וש"ץ מזכיר. במ"כ הוא דבר בטל דאם הדין כן בש"ץ א'. פשיטא שכך בכל ש"ץ וש"ץ. (אע"ג דתני בעלמא נשים דעלמא ל"ד להכא): 
+<b>ותדע </b>דאיפכא הוא. שהרי בכל מקום ששונה התנא דין הש"ץ. שונאו בלשון יחיד. דיקא נמי דקתני הכא העובר לפני התיבה. ולא קתני העוברים לפני התיבה. וכן בכל מקום כיוצא בו. על כן ברור הדבר בהפך. כמ"ש שם דמזכירין דלעיל לאו אש"ץ לחוד קאי. אלא אכולה ציבורא משמע. וניחא דנקט לשון רבים: 
+<b>האחרון </b>מזכיר. פירש הרע"ב המתפלל מוסף. וכתב תי"ט קצת יש לדקדק אמאי קרי ליה התם (בר"ה) השני והכא קרי ליה האחרון עכ"ל: 
+<b>וי"ל </b>דלא דמי להדדי. דהתם שחרית נמי ראוי לתקיעה. ובתחלה בו היו תוקעין. וקבעוה במוסף מן הסכנה ואילך. שייך טפי לישנא דשני שאין חילוק ביום. אבל כאן כאילו היום חלוק. ששחרית אינו ראוי להזכרה כלל. לישנא דאחרון עדיף דמשמע כאילו הוא עובר לפני התיבה ביום אחר: 
+<b>ועי"ל </b>מילתא אגב אורחה קמ"ל. דאפילו לדידן האידנא דעבדינן תרי יומי. כיון שהתחיל במוסף שוב אינו פוסק במנחה כדס"ל לרב משו"ה נסיב לישנא דאחרון. דביה כייל נמי תפלת המנחה שהיא אחרונה. וגם זה נכון אע"ג דלא מייתי מנה סייעתא לשמואל: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כדי שיגיע אחרון שבישראל. </b>שלפעמי' מתעכבין קצת בירושלים עד שיעבור החג כולו עכ"ל תי"ט: 
+<b>ונתעלמה </b>ממנו הלכה שתלמוד ערוך הוא בידינו (סוכה דמז"א) דשמיני טעון לינה בירושלים. והוא מכלל פז"ר קש"ב לפי' התו'. דשמיני רגל בפ"ע הוא. הרי על כרחך בכל זמן הכל צריכין להיות בירושלים בשמיני עצרת. שטעון ראיית פנים כמו החג עצמו. ולכן לעולם ולכל אדם העולה לרגל. אין רק ט"ו ימים אחר המועד. עד ז' במרחשון: 
+<b>לנהר פרת. </b>עבתי"ט שחשב חשבונו' לכוין מדת ט"ו יום מירושלים. לקצה צפונה של א"י שהוא נהר פרת: 
+<b>וצ"ע </b>שהרי פרת אינו הולך בצפונה של א"י ביושר אלא באלכסון על פני קרן צפונית מזרחית. נוגע ואינו נוגע כנראה במפת העולם: 
+<b>ואף </b>שהכתוב הגביל את פרת בתחומי א"י. לא זכו שתתקיים להם אותה הבטחה. שהיתה על תנאי. וכן כתב הרמב"ם בספרו שכל יד נהר פרת לסוריא תחשב. ותנא בבית שני קאי. (עמ"ש בס"ד בחי' פ"ק דפסחים) ועוד באלכסון מתרבה הדרך כי אע"פ שירושלים קרובה לקצה מזרחה של א"י. ואינה רחוקה מן הירדן שהוא גבולה רק יום א' מ"מ אין שם מהלכו של פרת כנגד הירדן. אך רחוק בינו ובין פרת מהלך רב כי כל ארץ הארא"ביאה מפסיק ביניהם. כי פרת הוא ההולך קדמת סוריא וערב אל בבל ועובר בים הפרסי ונופל באוקיינוס הדרומי הנקרא הערבי. ועל כרחך אתה צריך לדברינו שכבר כתבנו והוכחנו בעזה"י בחי' הנז' באריכות. שבאמת מהלך שלשים יום הוא כי ליכא שיירתא. איברא כי שכיחי דאזלי ביממא וליליא. הוא דלא הוי אלא ט"ו יום כדתנן הכא. ונסתייע מ"ש שם שגם שוכני ח"ל חייבים לעלות לרגל כל שאינם רחוקים יותר ממהלך ל' יום. ע"ש. 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>על תנאי (אלא שלפעמים איזה מלכים אדירים בבית שני הרחיבו גבול א"י. וכבשו הסוריא תחתם לזמן מה. אך לא התמידה בידיהם).</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>היחידים. </b>פירשו הרע"ב והרא"ש ת"ח שמיוחדים במעשיהם. והתי"ט השיג עליהם. מדאמר בגמרא איזה יחיד ואיזה תלמיד. ש"מ דיחיד עדיף מתלמיד והאריך בזה. וסוף דבריו וא"כ לא שפיר עביד הרא"ש שכתב ת"ח עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר אטו לא שני ליה בין ת"ח לתלמיד סתמא. וכסבור הרב תי"ט שמלת חכם הסמוכה אצל תלמיד. איננה תואר. ומלת תלמיד דבוקה ופירושה תלמידו של חכם: 
+<b>אבל </b>הנר' אלי מוכרח בכמה מקומות. שגם החכמים נקראים ת"ח. ושם התואר הוא כך. ואין מלת תלמיד דבוקה. אבל הרצון בו תנמיד שהוא חכם. והיה ראוי לפי זה נומר בריבוי תלמידים חכמים. אבל לפי רוב השימוש בשם זה קצרו אותו. וחסרו ממנו המ"ם כאילו מלת תלמידי דבוקה. ואינה אלא כמו שאמרנו. שגם החכמים המובהקים קרויים ת"ח. וזה לענווה להם. לפי שנחשבים כולם תלמידים זה לזה. כדברי האומר הרבה למדתי מחבירי יותר מרבותי. ועוד שאין מחזיקים את עצמם שלמים בחכמה. אכן כמו שלא הגיעו לתכליתה. וכל ימיה' יצטרכו למלמד ילמדו ממנו. וא"כ אזיל ליה דיוקיה על הרא"ש והרע"ב ז"ל: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ממעטין באירוסין ובנישואין. </b>כתב תי"ט משם התו' ר"ל שלא יהיו ששים כלל. וחמירי מט"ב שמארסין בו עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר לענ"ד אין זה מוכרח. דודאי מי שאין לו אשה ובנים מותר לארס. מדקתני אירוסין דומיא דמו"מ ובנין ונטיעה. וממעטין נמי אכולהו קאי. דלא אסרו גם כן אירוסין ונישואין. אלא למעט בהם: 
+<b>ומעצמו </b>מבואר השיעור מה שהוא קורא ממעטין. דהיינו כשיש לו אשה ובנים. שאז אינו אלא רשות. דומיא דבנין של שמחה. וגם בט"ב נ"ל שלא הותר לארס בו. אלא בהאי גוונא במקום מצוה: 
+<b>ודצריכינן </b>לטעמא שלא יקדימנו. (ובאמת בגמרא ליתא אלא לענין ח"ה. מ"מ הפוסקים שהזכירוהו הוצרכו לו) הוא מפני שאינו אלא יום א'. והו"א אע"ג דמצוה עביד. אית ליה לשהוייה בתר ט"ב. אבל פשוט שאין אירוסין מותרין בו לשמחה בעלמא. בשכבר יש לו אשה ובנים. אלא כדאמרן. דחדא דינא אית להו לימים הללו עם ט"ב. ועיין בב"י הל' ט"ב דמשמע דחמירא ליה אבילות ט"ב. משל ימים אלו שאמרו בהן ממעטין כשעברו אלו ולא נענו: 
+<b>יצא ניסן. </b>מ"ש הרע"ב וכל הדינים האלו בא"י אבל האיים הרחוקים כו' כל א' וא' ��ואל הגשמים בזמן שצריך להם. עמ"ש בזה בס"ד בחיבורי לטא"ח (סימן קט"ז): 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>ונותנין אפר מקלה </b>כו' <b>ובראש</b> כמדומני שאז היו בלי תפלין. אולי היו אסורין בהם ג"כ. כמו בט"ב. ויתרות אלו התעניות על ט"ב. לענין אפר שנותנין תחת פאר. <b>אלא</b> שצ"ע מפני סתימת לשון המשנה. גם הר"מ שתק. עוד מסופקני אם יש סדר למשנה זו בענין קדימה ואיחור. והר"מ ז"ל תפס שטת המשנה כפשטה. מאי דמוקדם מוקדם. ולא נזכר כן בתקון הגאונים. <b>גם</b> מסברא אינו נראה שתהא הדרשה לפני תה"ש. עם שתהיה קצרה. בודאי היו מרחיבין אותה. ולא היא כולה כמות ששנויה כאן. אלא אופן הדברים והתחלתם בלבד. שנה רבי. <b>על כן</b> נראה יותר שלאחר סיום ת"ש. וקודם תפלת המנחה. נשנה סדר זה. וכ"מ בתיקון הנ"ל. ובשעת ק"ש ותפלה. ודאי היו צריכין להיות מוכתרים בתפלין. אם היו מותרין בהם. כדרכן כל השנה. ופאר. ואפר. בהדי הדדי לא שייכי.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>וביתו ריקן. </b>כתב הרע"ב א"נ ביתו ריקן מן העבירות שלא יצא עליו שם רע בילדותו. וכתב תי"ט ולשון ביתו אינו מדוקדק לפירוש זה עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר יש לנו כיוצא בו בגמרא דשילהי פ' נגמר הדין [ד' מ"ט ע"א]. גבי יואב דכתיב ויקבר בביתו במדבר. ופרשינן מה מדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב כן. ש"מ דשפיר שייך לשון ביתו ריקם מעבירות. ואזדא לה נמי מה שהוקשה לו בפירש"י דנקט גזל וחמס. דסירכא דלישנא דגמרא הנ"ל נקיט ולא חמס וגזל דווקא. דה"ה לעריות. שנכלל בלשון זה: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אל ה' בצרתה לי. </b>לשון התי"ט כולן מזמורים והן משש הנוספות עכ"ל. זוהי שיטת רש"י ז"ל. והיא רחוקה מדעת הרמב"ם בפ"ד מהל' תענית. וצריכה לפנים ע"ש בה"ה: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בא"י גואל ישראל. </b>בירו' פריך ולא יצחק נגאל. והשיבו שמכיון שנגאל יצאחק הרי כמי שנגאלו כל ישראל הר"ן עכ"ל תי"ט. ור"ל שיצחק נגאל בזכות ישראל שיצאו ממנו. ולולי זה לא היה ניצול. ע"ד שאמרו ביעקב אשר פדה את אברהם מכבשן האש בזכותו. והיינו דלא חתמינן בגאולת יצחק ודוק: 
+<b>על החמישית מי שענה את אליהו כו'. </b>וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו ענני ה' ענני דהיינו תפלה רש"י. ובגמרא תנא יש מחליפין צעקה לאליהו ותפלה לשמואל: 
+<b>ונ"ל </b>לעשות סעד לנוסחא זו העיקרית לבעלי התלמוד. שהיתה משנתם תפלה לאליהו. וטעמו של רש"י אינו מספיק כל כך. וחילי דידי מהכא דאיתא פ"ק דברכות [ד' ו' ע"ב] שאליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. ולא לומר שבתפלה אחרת לא היה נענה. דהא משמע התם שכל התפלות שקולות הן. וק"ל שאין לי להאריך בדברי' פשוטים מוכרחים במקומן: 
+<b>אלא </b>כך פירושו של דבר שלא נענה אלא בזמן תפלה דווקא. והשמיענו שככח התפלות האחרות כח תפלת המנחה. שבה נענה ובזולת זמן תפלה לא היה נענה. ודייק לה מדכתיב ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו. משמע מזה שקודם לכן לא היה נענה. עד שלא הגיע זמן התפלה: 
+<b>אבל </b>מדלא התפלל בשחרית. ליכא למידק שלא היה נענה אז. עם היותו ג"כ זמן תפלה. דמאי הו"ל למיעבד. כיון שעובדי הבעל עשו ראשונה. וקראו מהבוקר עד לעלות המנחה. ולהמתין עד למחרת לא היה אפשר. שלא יאמרו מעשי כשפים הם ותולה בעונה ידועה: 
+<b>אלא </b>ודאי מקרא יתירא דייקינן. דהכתיב עד לעלות המנחה ואין קול. ובתריה הוי ליה למיכתב ויגש אליהו. אלא לומר שלא נענה אז. אלא מפני שהיה זמן תפלה באותה שעה. ומשו"ה שפיר טפי לאדכורי בדאליהו שומע תפלה. שבו הוכיח ה' על שמיעת התפלה. ודוק שכן נ"ל דבר הגון ונאה בעזה"י: 
+<b>וצל"ע </b>בדבר זה בתעניות הללו. כשמוסיפין שש בר��ות כדרך ששנינו. שכבר חתם בשומע תפלה בשל אליהו. איך יחתום בברכת שמע קולינו: 
+<b>ונ"ל </b>שחותם בה ברוך שומע תפלת עמו ישראל ברחמים. כדרך שמסיים בשופרות של ר"ה. ושמיעה קמא דאיתה נמי בתפלת הנכרי. כמו שביקש שלמה עליהם. אמרינן לה בסתמא. ושייכא בדאליהו. מפני שהיה עניינו עם עובדי ע"ז. שחזרו בהם והודו להי"ת. והתפללו אליו ונענו עמו. ותו דקמא מישך שייך נמי לכל הצריכי' לגשמים אפי' לע"א: 
+<b>והדר </b>בעינן בשמיעה בתרא על של ישראל ביחוד. ושתפלתנו ראוייה להשמע ברחמי'. ודווקא ביומי דרחמי מיבעי לן לאפושי ברחמי. אבל בכולה שתא. לא צריכינן כולי האי. ועוד שעכשיו שיש לנו להזכיר ב' שמיעות. צריך להוסיף שום דבר בשנייה. כדרך שכתבו ז"ל במה שאנו מוסיפים לומר בעשרת י"ת וכאוב לחיים טובים. אע"פ שבזכרנו אין אומרים כי אם חיים סתם: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>תקעו הכהנים תקעו. </b>כתב הרע"ב חזן הכנסת כו' והוא שמש ולא ש"ץ רש"י עכ"ל תי"ט. (וכ"פ חזן רפ"ח דיומא) נראה טעמיה דחייש להפסקה. ואי משום הא י"ל דלא חשיבא הפסקה. דצורך תפלה היא וכדפסק בש"ע לענין הכרזת ש"ץ דר"ח. ועיין פ"ק דמכילתין גבי הזכרה דמשמע נמי הכי: 
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>אנשי בית אב</b> עמ"ש בס"ד ריש תמיד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולא משלימין </b>מפרש בגמרא (דיב"א) דלצעורי בעלמא הוא עם הצבור. ואינו תענית להתפלל עננו. לפירש"י. <b>אמנם</b> לדברי ראבי"ה שהביא הטור א"ח (סתקס"ב) נראה דמפרש שהיו אומרים עננו. וצ"ע.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>רי"א כו' כך לא שניות</b> עמ"ש בס"ד במו"ק סימן תקע"ב.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין מפסיקין </b>עמ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה וכן אע"פ שאין צרתה (אלא) עצירת כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שמעון התימני. </b>כתב הרע"ב מתמנה. נראה לפי שהיה גורס <b>התמני</b> בתי"ו חרוקה שכן כתוב שמשון חתן התמני. ואנחנו קוראין <b>התימני</b> בציר"י התי"ו ומ"ם קמוצ"ה. ככתוב בתורה חושם מארץ התימני. ואין זר לומר שהיה מארץ תימן. אף שהיא ח"ל (כמו שמצינו כמה תנאים) משא"כ עיר הנז' שהיא מא"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ מא"י. נ"ב ונוסח הספרדים ביו"ד אחר התי"ו. מסכים לקריאתנו.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>אבן הטועים </b>נראה שנקרא כך ע"ש האבדה. שנקראת תועה. כמש"ה תעיתי כשה אובד. וכן בלשון משנה (רפ"ב דערכין) אין פתח בטועה היינו שאבדה פתחה.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלו הן מעמדות. </b>זה לשון הרע"ב על כל משמר ומשמר היה מעמד מקצת שבטי ישראל חלוקים לכ"ד חלקים כו': 
+<b>ואיני </b>יודע מאין לשון זה לקוח ומה ענינו. שמפירש"י נראה שכל ישראל נחלקין לכ"ד משמרות. ולרמב"ם בפ"ו מכלי מקדש משמע שהיו בוררין מכל ישראל. הכשרים ויראי חטא שבהם למעמדות. אבל לשון זה של הרע"ב מקצת שבטי ישראל אין לו הבנה. והאם יגרע שבט א' מחבירו. זה ודאי לא יתכן. ועכ"פ היו צריכין להיות בהם מכל שבט ושבט. ואם כוונתו מקצת כל שבט ושבט. אין זה במשמע לשונו. ויותר הי"ל לומר בלשון רבו הרמב"ם ז"ל שבוררין מכל ישראל הכשרים: 
+<b>גם </b>מ"ש עוד הרע"ב ישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן. אותן שהיו רחוקים מירושלם ולא יכולין לעלות. והוא מהרמב"ם בספרו בהלכות הנז'. לא ברירא לי דבגמ' משמע שיכולין לעלות. וקרוב לירושלים. דהיינו לירחו נאספו. כל אנשי המעמד שהגיע זמנו. כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם: 
+<b>ותו </b>דלא יהיב שיעורא לעולין לירושלם ולמתכנסין בערי��ן. ובגמרא איתא בהדיא הגיע זמן המשמר לעלות. חצי המשמר עולה לירושלם וחציו לירחו. אולי יסבור שמשמר זה של כהנים ולויים הוא. אך צ"ע מאן פליג ליה בהא ועיין גמ' דמכילתין (דכז"ב) וצריכא רבה: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>במנחה נכנסין וקורין על פיהן. </b>פרשה בנעילה ליכא רש"י. וז"ש הרמב"ם ואין קורין אלא בשחרית ובנעילה לא ידעתי מניין לו עכ"ל תי"ט. ובודאי הדבר צריך תלמוד. ואצלי שקול ומעויין. והמשכיל בחבור הר"מ ז"ל לבבו יבין מה שיש לספק בזה. גם בפירש"י. ולא אאריך כאן. ועמ"ש לקמן: 
+<small>משנה לחם<br><b>בששי </b>אבל שבת לא קתני. שאין בו קריאה של מעמד. מחמת קריאת פרשת השבוע. (עיין ב"א) שאינה נדחית. אצ"ל שלא היו מתענין בו. אבל היו נכנסין למעמדם. כמו בכל יום (וקורין כסדר כל העם) בשחרית ובמנחה לדר"ע. ולדב"ע לא היה בו מעמד במנחה. דתנן לקמן.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>קרבן עצים אין בו בנעילה </b>עיין בפי' הרע"ב שכתב שלא ירד לסוף דעתו של הרמב"ם ז"ל שנראה מדבריו שיש תפלה יתרה   לאנשי מעמד והיא נקראת מוסף. והתי"ט דחק עצמו ליכנס בפרצה דחוקה. ולהחזיק בפלך הדעת הנדחה הלז. ואע"ג דסלקה ליה שיטת הר"מ וקלסה. לא כיפי תלי לה המעיין יראה כמה מהדוחק יש בה. ועיין בכ"מ: 
+<b>ומה </b>שהוסיף בתי"ט לעשות לה סמוכות מן הירו' דקאמר. ש"מ שמתפללין ארבע. לא ידעתי מה זו סמיכה שסמך עליה. שלדעתי שמתפללין ארבע שייך נמי בתעניות. שהרי שלשה למעמדות בכל יום. שהם ערבית שחרית מנחה ונעילה. וכי הא דאמרינן בפ' ב"מ [ד' כ"ד ע"א] יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. שהכוונ' עם תפלת ערבית והוצרך להודיענו דנפקא לן ממתני' שמתפללין נעילה במעמדות. והיינו דחדי' לן. הבו דלא לוסיף עלה תו צלותא יתירתא: 
+<b>ותדע </b>עוד שעל כרחך כך פירושו של הירו' הנזכר כמו שאמרנו. דהא דיוקו שמתפללין ארבע שייך נמי בתענית. שהרי שלשה פרקים הללו שבהם כהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום נשנו כאחד. ואי מדתנן ד' פעמים כהנים נושאים כפיהם שמע לה. א"כ הכי נמי קאי אתעניות כמו אמעמדות וק"ל: 
+<b>ועל </b>כרחך תעניות דתנן לאו של מעמדות הוא. דאי הכי לא הוו שלשה פרקים. דהיינו תעניות היינו מעמדות. ובלא תענית צריכים לישא כפיהם ד' פעמים מחמת המעמדות. אלא ודאי בשאר כנסיות ישראל שאין בהם מעמד מיירי. שהכהנים נושאים כפיהם בהם בכל תפלתם. והיכי משכחת לה ד' פעמים ביום בתעניות. 
+<b>ולכן </b>ודאי הגירסא שבגמרא דריש פרקין מוכרחת (ולא כמו שהמציא הרב בכ"מ גירסא חדשה מלבו. ונשא פנים במ"כ כי רב להדר פני גדול. בדבר שאין לו שחר). ומשנתינו הכין מתפרשא דיש בשלשה פרקים הללו יום א'. דהיינו יום הכפורים. שבו נושאין כפים ד' פעמים ביום: 
+<b>והשתא </b>שפיר איתא להך דירושלמי דש"מ דמתפללין ד' בתעניות כמו במעמדות. ומשכחת לה בתענית צבור שיש בו נעילה. והיינו דמתפללין ארבע. שיום זה נתחייב בד' תפלות כדרך שאמרנו. ולא מן נושאים כפיהם שמעינן לה. אלא מנעילת שערים דתנן. דמיתוקמא אכולהו ג' פרקים. ולא כמוסף. שידוע שאין מוסף אלא ביו"ה. והוא דבר ברור ומוכרח לענ"ד בכוונת הירושלמי: 
+<b>וגם </b>השכל הישר נותן שאלמלא נתכוין התנא במלת מוסף לתפלה יתרה של אנשי מעמד. היה קורא לה שם חדש. ולא ליתן מקום לטעות בשם מוסף הרגיל וידוע: 
+<b>ותו </b>קשיא לי אליבא דרמב"ם. אם נאמר ע"פ דרכו שלעולם בכל הזמנים התפללו במעמדו' תפלה זו היתרה להם. מלבד של מוספין ביום שיש בו קרבן מוסף. וכן דבריו שבחבורו מוכיחין באמת. א"כ הא דתנן ריש פרקין כהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום וקמפרש במוסף. דלדידי�� היינו מוסף של כל יום המעמד. ושל י"ט לא הוזכר כלל. והא הוי מצי למיתני דמשכחת לה נמי ה' פעמים ביום דהיינו ביו"ה וצ"ע רב: 
+<b>וליכא </b>לשנויי שינויא דחיקא. דאליביה דרמב"ם הכי מפרשינן למתני'. דכל הג' פרקים שוים שיש בהם נשיאות כפים ד"פ. ומשו"ה לא אשמעינן זימנין דאיכא ה"פ. דלא תני אלא הנך דדמיין להדדי דאיתנהו בד"פ. ובמה שחלוקים זה מזה לא קמיירי: 
+<b>משום </b>הא לא איריא מכח הוכחתי לעיל דתעניות דתנן. לאו של מעמדות הן. וא"כ הא לית בהו צלותא יתירתא והיכי משכחת ד"פ ביום. אלא ודאי ליתא ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>קרבן מוסף</b> עתי"ט מ"ש אבל למזבח עצמו לא היו מניחים לגבעונים לחטוב עצים ולשאוב מים. <b>יפה</b> אמר. ודבר מוכרח הוא. שהרי אף כהנים בעלי מומים מתליעין בעצים. ולא היו מניחין לגבעונים לעשותו.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>וכל מי שטעה שבטו. </b>כתב הרע"ב ולא היה יודע עם מי ילך עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידעתי מהו. וענין משנה זו נעלם ממני מכל וכל. האם מחלו בני זתוא לכל הבא למלא ידו להקריב עמהם. ומה שייכות טעות השבט לכאן. אולי ר"ל מי שהיו אבותיו מוחזקים במביאי העצים ונשכח יחוסו. ואינו נראה לי: 
+<b>אבל </b>היותר קרוב אלי שבפעם הראשון שהתנדבו בני זתוא. כשעלו מן הגולה. עלו עמהם כהנים ולויים וכל מי שטעה בשבטו. ונלוו עליהם והשתתפו עמהם בנדבת העצים. על כן זכו עמם להיות יד כולן שוה בהם. שהם ובני בניהם של אותם שעלו אתם. ונספחו עליהם בנדבה הראשונה ואחר כך היו ידועים למשפחותם ולבית אבותם. אותן העולים הנלווים על בני זתוא. והיו מקריבין עמהם באותו בכל שנה. וזה נראה לי פירוש אמיתי במשנה זו: 
+<b>אך </b>דעת הרע"ב רחוקה ממני. ודבריו סתומים וחתומים ונעלמי' מהבינם. ויש מהתרעומת על פרשנים המקצרים דבריהם יותר מדאי. ואף שדבר זה אינו יוצא ממנו לא איסור ולא היתר ולא דין מהדינים. אעפ"כ משנה שלמה היא. ולשונה חיים ומרפא לנפש. ואין ראוי שנקחהו בלי הבנה. ואם דבר קל ופשוט היה אצל הרע"ב ז"ל. קשה הוא אצלינו יתמי דיתמי: 
+<small>משנה לחם<br><b>בעשרה בו </b>אולי מפני זה לא קבעו בו התענית. אע"פ שרובו של היכל נשרף בעשירי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לענין </b>מ"ש רע"ב. בבני קוצעי קציעות שנקרא בני סלמאי הנתוצתי. <b>עמ"ש</b> בס"ד בחי"ג.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>בטו"ב תמוז</b> עיין עולם ברור פירושי לס"ע פ"ג.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בט"ב נגזר על אבותינו</b> עמ"ש בחי"ג.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>וביום הכיפורים. </b>שבו ניתנו לוחות האחרונות. עמ"ש בס"ד בביאור מאמ' פ"ק דברכות [ד' ח' ע"א] דלעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שמו"ת: 
+סליקא לה מסכת תענית בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>וכי"כ</b> עיין עולם ברור.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בחור שא עיניך כו'. </b>תנא כל מי שאין לו אשה נפנה לשם. גמרא. <b>א"כ</b> בחור לא דווקא. אלא משום דרוב הנושאים אשה. בחורים הם. ונראה ג"כ שבתולות היו החולות. לא אלמנה וגרושה. ובחור נאה לבתולה. ככתוב.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכן ה"א צאנה </b>עתי"ט בשם הר"ן. <b>ועדיין</b> צריך תבלין מה ענין זה לכאן. הלא נדרש על ענין מתן תורה ובנין בית המקדש. <b>וי"ל</b> משום דאשה טובה נמשלה בתורה. כדאמרינן כמה טובה אשה טובה. שהתורה נמשלה בה. שנאמר מצא אשה. מצא טוב.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת תענית</small>

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Moed/Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,212 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit
+לחם שמים על משנה תענית
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Ta'anit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה תענית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>מזכירין. </b>כתב תי"ט מדלא תני זוכרין ותני מזכירין וכדדייק הר"ן גבי השני מתקיע נ"ל דאשמעינן הא דירושלמי אסור להזכיר עד שיכריז ש"ץ עכ"ל: 
+<b>ונ"ל </b>שאינו דיוק שענין הזכירה הוא במחשבה בלבד בכל מקום. כמו זכור את יום השבת וכל חבריו הנמצאים מהקל. משו"ה איבעי ליה למיתני לשון הזכרה לומר שהיא בפה. שכן הוא מטבע הנוסף בזה השורש. כמו לא תזכירו לא ישמע על פיך ואחוזת מרעיו: 
+<b>ולא </b>דמי למתקיע. דהתם ודאי שפיר דייק ר"ה גאון. דיותר טוב לומר תוקע מהקל. דודאי משתמע תוקע בפועל: 
+<b>ותדע </b>דהא בשאלה משמע נמי דבעיא הכרזת ש"ץ. דחד טעמא אית להו. שלא יעשו אגודות וכדאיתא בטור (סימן קי"ז) בשם אבי העזרי ודוק (אף שאין נראה כן מדברי האחרונים ז"ל. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סימן קי"ד) לטא"ח) ואפ"ה לא תני משאילין. ועוד בסמוך קרי לה שאלה להזכרת גשמים. לפירושא קמא דכתב הרע"ב במ"ב: 
+<b>ותו </b>התם בפ' א"ע דתנן נמי מזכירין גבורת גשמים בת"ה [ברכות ד' ל"ג ע"א]. מאי איכא למימר לדידן דקיי"ל דמכריזין קודם התפלה. א"כ לא הו"ל למיתני הכי. דהא לא בת"ה מזכירין. אלא ודאי ליתא לפירושא דתי"ט: 
+<b>וע"ק </b>מ"ט תני מזכירין לשון רבים. אי בש"ץ לחוד איירי ליתני מזכיר. כי אידך לישני דמתני' הראשון מזכיר. וכן העובר לפני התיבה. ועיין עוד לקמן מ"ב. ומיחוורתא כדכתבינן: 
+
+Mishnah 2
+
+<b>העובר לפני התיבה. </b>עתי"ט שכתב ז"ל ומיהו לשון מזכירין דלעיל הוא בלשון רבים. כבר מיושב במה שכתבתי שם. ותדע דהא תו בכולה מתני' דלעיל תני נמי בלשון יחיד עכ"ל: 
+<b>ולא </b>הבנתי איך נתיישב. אם במה שאמר שם דלהכי תני מזכירין שכל ש"ץ וש"ץ מזכיר. במ"כ הוא דבר בטל דאם הדין כן בש"ץ א'. פשיטא שכך בכל ש"ץ וש"ץ. (אע"ג דתני בעלמא נשים דעלמא ל"ד להכא): 
+<b>ותדע </b>דאיפכא הוא. שהרי בכל מקום ששונה התנא דין הש"ץ. שונאו בלשון יחיד. דיקא נמי דקתני הכא העובר לפני התיבה. ולא קתני העוברים לפני התיבה. וכן בכל מקום כיוצא בו. על כן ברור הדבר בהפך. כמ"ש שם דמזכירין דלעיל לאו אש"ץ לחוד קאי. אלא אכולה ציבורא משמע. וניחא דנקט לשון רבים: 
+<b>האחרון </b>מזכיר. פירש הרע"ב המתפלל מוסף. וכתב תי"ט קצת יש לדקדק אמאי קרי ליה התם (בר"ה) השני והכא קרי ליה האחרון עכ"ל: 
+<b>וי"ל </b>דלא דמי להדדי. דהתם שחרית נמי ראוי לתקיעה. ובתחלה בו היו תוקעין. וקבעוה במוסף מן הסכנה ואילך. שייך טפי לישנא דשני שאין חילוק ביום. אבל כאן כאילו היום חלוק. ששחרית אינו ראוי להזכרה כלל. לישנא דאחרון עדיף דמשמע כאילו הוא עובר לפני התיבה ביום אחר: 
+<b>ועי"ל </b>מילתא אגב אורחה קמ"ל. דאפילו לדידן האידנא דעבדינן תרי יומי. כיון שהתחיל במוסף שוב אינו פוסק במנחה כדס"ל לרב משו"ה נסיב לישנא דאחרון. דביה כייל נמי תפלת המנחה שהיא אחרונה. וגם זה נכון אע"ג דלא מייתי מנה סייעתא לשמואל: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>כדי שיגיע אחרון שבישראל. </b>שלפעמי' מתעכבין קצת בירושלים עד שיעבור החג כולו עכ"ל תי"ט: 
+<b>ונתעלמה </b>ממנו הלכה שתלמוד ערוך הוא בידינו (סוכה דמז"א) דשמיני טעון לינה בירושלים. והוא מכלל פז"ר קש"ב לפי' התו'. דשמיני רגל בפ"ע הוא. הרי על כרחך בכל זמן הכל צריכין להיות בירושלים בשמיני עצרת. שטעון ראיית פנים כמו החג עצמו. ולכן לעולם ולכל אדם העו��ה לרגל. אין רק ט"ו ימים אחר המועד. עד ז' במרחשון: 
+<b>לנהר פרת. </b>עבתי"ט שחשב חשבונו' לכוין מדת ט"ו יום מירושלים. לקצה צפונה של א"י שהוא נהר פרת: 
+<b>וצ"ע </b>שהרי פרת אינו הולך בצפונה של א"י ביושר אלא באלכסון על פני קרן צפונית מזרחית. נוגע ואינו נוגע כנראה במפת העולם: 
+<b>ואף </b>שהכתוב הגביל את פרת בתחומי א"י. לא זכו שתתקיים להם אותה הבטחה. שהיתה על תנאי. וכן כתב הרמב"ם בספרו שכל יד נהר פרת לסוריא תחשב. ותנא בבית שני קאי. (עמ"ש בס"ד בחי' פ"ק דפסחים) ועוד באלכסון מתרבה הדרך כי אע"פ שירושלים קרובה לקצה מזרחה של א"י. ואינה רחוקה מן הירדן שהוא גבולה רק יום א' מ"מ אין שם מהלכו של פרת כנגד הירדן. אך רחוק בינו ובין פרת מהלך רב כי כל ארץ הארא"ביאה מפסיק ביניהם. כי פרת הוא ההולך קדמת סוריא וערב אל בבל ועובר בים הפרסי ונופל באוקיינוס הדרומי הנקרא הערבי. ועל כרחך אתה צריך לדברינו שכבר כתבנו והוכחנו בעזה"י בחי' הנז' באריכות. שבאמת מהלך שלשים יום הוא כי ליכא שיירתא. איברא כי שכיחי דאזלי ביממא וליליא. הוא דלא הוי אלא ט"ו יום כדתנן הכא. ונסתייע מ"ש שם שגם שוכני ח"ל חייבים לעלות לרגל כל שאינם רחוקים יותר ממהלך ל' יום. ע"ש. 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>על תנאי (אלא שלפעמים איזה מלכים אדירים בבית שני הרחיבו גבול א"י. וכבשו הסוריא תחתם לזמן מה. אך לא התמידה בידיהם).</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>היחידים. </b>פירשו הרע"ב והרא"ש ת"ח שמיוחדים במעשיהם. והתי"ט השיג עליהם. מדאמר בגמרא איזה יחיד ואיזה תלמיד. ש"מ דיחיד עדיף מתלמיד והאריך בזה. וסוף דבריו וא"כ לא שפיר עביד הרא"ש שכתב ת"ח עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר אטו לא שני ליה בין ת"ח לתלמיד סתמא. וכסבור הרב תי"ט שמלת חכם הסמוכה אצל תלמיד. איננה תואר. ומלת תלמיד דבוקה ופירושה תלמידו של חכם: 
+<b>אבל </b>הנר' אלי מוכרח בכמה מקומות. שגם החכמים נקראים ת"ח. ושם התואר הוא כך. ואין מלת תלמיד דבוקה. אבל הרצון בו תנמיד שהוא חכם. והיה ראוי לפי זה נומר בריבוי תלמידים חכמים. אבל לפי רוב השימוש בשם זה קצרו אותו. וחסרו ממנו המ"ם כאילו מלת תלמידי דבוקה. ואינה אלא כמו שאמרנו. שגם החכמים המובהקים קרויים ת"ח. וזה לענווה להם. לפי שנחשבים כולם תלמידים זה לזה. כדברי האומר הרבה למדתי מחבירי יותר מרבותי. ועוד שאין מחזיקים את עצמם שלמים בחכמה. אכן כמו שלא הגיעו לתכליתה. וכל ימיה' יצטרכו למלמד ילמדו ממנו. וא"כ אזיל ליה דיוקיה על הרא"ש והרע"ב ז"ל: 
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+<b>ממעטין באירוסין ובנישואין. </b>כתב תי"ט משם התו' ר"ל שלא יהיו ששים כלל. וחמירי מט"ב שמארסין בו עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר לענ"ד אין זה מוכרח. דודאי מי שאין לו אשה ובנים מותר לארס. מדקתני אירוסין דומיא דמו"מ ובנין ונטיעה. וממעטין נמי אכולהו קאי. דלא אסרו גם כן אירוסין ונישואין. אלא למעט בהם: 
+<b>ומעצמו </b>מבואר השיעור מה שהוא קורא ממעטין. דהיינו כשיש לו אשה ובנים. שאז אינו אלא רשות. דומיא דבנין של שמחה. וגם בט"ב נ"ל שלא הותר לארס בו. אלא בהאי גוונא במקום מצוה: 
+<b>ודצריכינן </b>לטעמא שלא יקדימנו. (ובאמת בגמרא ליתא אלא לענין ח"ה. מ"מ הפוסקים שהזכירוהו הוצרכו לו) הוא מפני שאינו אלא יום א'. והו"א אע"ג דמצוה עביד. אית ליה לשהוייה בתר ט"ב. אבל פשוט שאין אירוסין מותרין בו לשמחה בעלמא. בשכבר יש לו אשה ובנים. אלא כדאמרן. דחדא דינא אית להו לימים הללו עם ט"ב. ועיין בב"י הל' ט"ב דמשמע דחמירא ליה אבילות ט"ב. משל ימים אלו שאמרו בהן ממעטין כשעברו אלו ולא נענו: 
+<b>יצא ניסן. </b>מ"ש הרע"ב וכל הדינים האלו בא"י אבל האיים הרחוקים כו' כל א' וא' שואל הגשמים בזמן שצריך להם. עמ"ש בזה בס"ד בחיבורי לטא"ח (סימן קט"ז): 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<small>משנה לחם<br><b>ונותנין אפר מקלה </b>כו' <b>ובראש</b> כמדומני שאז היו בלי תפלין. אולי היו אסורין בהם ג"כ. כמו בט"ב. ויתרות אלו התעניות על ט"ב. לענין אפר שנותנין תחת פאר. <b>אלא</b> שצ"ע מפני סתימת לשון המשנה. גם הר"מ שתק. עוד מסופקני אם יש סדר למשנה זו בענין קדימה ואיחור. והר"מ ז"ל תפס שטת המשנה כפשטה. מאי דמוקדם מוקדם. ולא נזכר כן בתקון הגאונים. <b>גם</b> מסברא אינו נראה שתהא הדרשה לפני תה"ש. עם שתהיה קצרה. בודאי היו מרחיבין אותה. ולא היא כולה כמות ששנויה כאן. אלא אופן הדברים והתחלתם בלבד. שנה רבי. <b>על כן</b> נראה יותר שלאחר סיום ת"ש. וקודם תפלת המנחה. נשנה סדר זה. וכ"מ בתיקון הנ"ל. ובשעת ק"ש ותפלה. ודאי היו צריכין להיות מוכתרים בתפלין. אם היו מותרין בהם. כדרכן כל השנה. ופאר. ואפר. בהדי הדדי לא שייכי.</small>
+
+Mishnah 2
+
+<b>וביתו ריקן. </b>כתב הרע"ב א"נ ביתו ריקן מן העבירות שלא יצא עליו שם רע בילדותו. וכתב תי"ט ולשון ביתו אינו מדוקדק לפירוש זה עכ"ל: 
+<b>ואני </b>אומר יש לנו כיוצא בו בגמרא דשילהי פ' נגמר הדין [ד' מ"ט ע"א]. גבי יואב דכתיב ויקבר בביתו במדבר. ופרשינן מה מדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב כן. ש"מ דשפיר שייך לשון ביתו ריקם מעבירות. ואזדא לה נמי מה שהוקשה לו בפירש"י דנקט גזל וחמס. דסירכא דלישנא דגמרא הנ"ל נקיט ולא חמס וגזל דווקא. דה"ה לעריות. שנכלל בלשון זה: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אל ה' בצרתה לי. </b>לשון התי"ט כולן מזמורים והן משש הנוספות עכ"ל. זוהי שיטת רש"י ז"ל. והיא רחוקה מדעת הרמב"ם בפ"ד מהל' תענית. וצריכה לפנים ע"ש בה"ה: 
+
+Mishnah 4
+
+<b>בא"י גואל ישראל. </b>בירו' פריך ולא יצחק נגאל. והשיבו שמכיון שנגאל יצאחק הרי כמי שנגאלו כל ישראל הר"ן עכ"ל תי"ט. ור"ל שיצחק נגאל בזכות ישראל שיצאו ממנו. ולולי זה לא היה ניצול. ע"ד שאמרו ביעקב אשר פדה את אברהם מכבשן האש בזכותו. והיינו דלא חתמינן בגאולת יצחק ודוק: 
+<b>על החמישית מי שענה את אליהו כו'. </b>וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו ענני ה' ענני דהיינו תפלה רש"י. ובגמרא תנא יש מחליפין צעקה לאליהו ותפלה לשמואל: 
+<b>ונ"ל </b>לעשות סעד לנוסחא זו העיקרית לבעלי התלמוד. שהיתה משנתם תפלה לאליהו. וטעמו של רש"י אינו מספיק כל כך. וחילי דידי מהכא דאיתא פ"ק דברכות [ד' ו' ע"ב] שאליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. ולא לומר שבתפלה אחרת לא היה נענה. דהא משמע התם שכל התפלות שקולות הן. וק"ל שאין לי להאריך בדברי' פשוטים מוכרחים במקומן: 
+<b>אלא </b>כך פירושו של דבר שלא נענה אלא בזמן תפלה דווקא. והשמיענו שככח התפלות האחרות כח תפלת המנחה. שבה נענה ובזולת זמן תפלה לא היה נענה. ודייק לה מדכתיב ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו. משמע מזה שקודם לכן לא היה נענה. עד שלא הגיע זמן התפלה: 
+<b>אבל </b>מדלא התפלל בשחרית. ליכא למידק שלא היה נענה אז. עם היותו ג"כ זמן תפלה. דמאי הו"ל למיעבד. כיון שעובדי הבעל עשו ראשונה. וקראו מהבוקר עד לעלות המנחה. ולהמתין עד למחרת לא היה אפשר. שלא יאמרו מעשי כשפים הם ותולה בעונה ידועה: 
+<b>אלא </b>ודאי מקרא יתירא דייקינן. דהכתיב עד לעלות המנחה ואין קול. ובתריה הוי ליה למיכתב ויגש אליהו. אלא לומר שלא נענה אז. אלא מפני שהיה זמן תפלה באותה שעה. ומשו"ה שפיר טפי לאדכורי בדאליהו שומע תפלה. שבו הוכיח ה' על שמיעת התפלה. ודו�� שכן נ"ל דבר הגון ונאה בעזה"י: 
+<b>וצל"ע </b>בדבר זה בתעניות הללו. כשמוסיפין שש ברכות כדרך ששנינו. שכבר חתם בשומע תפלה בשל אליהו. איך יחתום בברכת שמע קולינו: 
+<b>ונ"ל </b>שחותם בה ברוך שומע תפלת עמו ישראל ברחמים. כדרך שמסיים בשופרות של ר"ה. ושמיעה קמא דאיתה נמי בתפלת הנכרי. כמו שביקש שלמה עליהם. אמרינן לה בסתמא. ושייכא בדאליהו. מפני שהיה עניינו עם עובדי ע"ז. שחזרו בהם והודו להי"ת. והתפללו אליו ונענו עמו. ותו דקמא מישך שייך נמי לכל הצריכי' לגשמים אפי' לע"א: 
+<b>והדר </b>בעינן בשמיעה בתרא על של ישראל ביחוד. ושתפלתנו ראוייה להשמע ברחמי'. ודווקא ביומי דרחמי מיבעי לן לאפושי ברחמי. אבל בכולה שתא. לא צריכינן כולי האי. ועוד שעכשיו שיש לנו להזכיר ב' שמיעות. צריך להוסיף שום דבר בשנייה. כדרך שכתבו ז"ל במה שאנו מוסיפים לומר בעשרת י"ת וכאוב לחיים טובים. אע"פ שבזכרנו אין אומרים כי אם חיים סתם: 
+
+Mishnah 5
+
+<b>תקעו הכהנים תקעו. </b>כתב הרע"ב חזן הכנסת כו' והוא שמש ולא ש"ץ רש"י עכ"ל תי"ט. (וכ"פ חזן רפ"ח דיומא) נראה טעמיה דחייש להפסקה. ואי משום הא י"ל דלא חשיבא הפסקה. דצורך תפלה היא וכדפסק בש"ע לענין הכרזת ש"ץ דר"ח. ועיין פ"ק דמכילתין גבי הזכרה דמשמע נמי הכי: 
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>אנשי בית אב</b> עמ"ש בס"ד ריש תמיד.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>ולא משלימין </b>מפרש בגמרא (דיב"א) דלצעורי בעלמא הוא עם הצבור. ואינו תענית להתפלל עננו. לפירש"י. <b>אמנם</b> לדברי ראבי"ה שהביא הטור א"ח (סתקס"ב) נראה דמפרש שהיו אומרים עננו. וצ"ע.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+
+
+Mishnah 9
+
+<small>משנה לחם<br><b>רי"א כו' כך לא שניות</b> עמ"ש בס"ד במו"ק סימן תקע"ב.</small>
+
+Mishnah 10
+
+<small>משנה לחם<br><b>אין מפסיקין </b>עמ"ש שם בס"ד.</small>
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<small>משנה לחם<br><b>בתי"ט </b>ד"ה וכן אע"פ שאין צרתה (אלא) עצירת כצ"ל.</small>
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שמעון התימני. </b>כתב הרע"ב מתמנה. נראה לפי שהיה גורס <b>התמני</b> בתי"ו חרוקה שכן כתוב שמשון חתן התמני. ואנחנו קוראין <b>התימני</b> בציר"י התי"ו ומ"ם קמוצ"ה. ככתוב בתורה חושם מארץ התימני. ואין זר לומר שהיה מארץ תימן. אף שהיא ח"ל (כמו שמצינו כמה תנאים) משא"כ עיר הנז' שהיא מא"י: 
+<small>משנה לחם<br><b>בלח"ש </b>ס"פ מא"י. נ"ב ונוסח הספרדים ביו"ד אחר התי"ו. מסכים לקריאתנו.</small>
+
+Mishnah 8
+
+<small>משנה לחם<br><b>אבן הטועים </b>נראה שנקרא כך ע"ש האבדה. שנקראת תועה. כמש"ה תעיתי כשה אובד. וכן בלשון משנה (רפ"ב דערכין) אין פתח בטועה היינו שאבדה פתחה.</small>
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>אלו הן מעמדות. </b>זה לשון הרע"ב על כל משמר ומשמר היה מעמד מקצת שבטי ישראל חלוקים לכ"ד חלקים כו': 
+<b>ואיני </b>יודע מאין לשון זה לקוח ומה ענינו. שמפירש"י נראה שכל ישראל נחלקין לכ"ד משמרות. ולרמב"ם בפ"ו מכלי מקדש משמע שהיו בוררין מכל ישראל. הכשרים ויראי חטא שבהם למעמדות. אבל לשון זה של הרע"ב מקצת שבטי ישראל אין לו הבנה. והאם יגרע שבט א' מחבירו. זה ודאי לא יתכן. ועכ"פ היו צריכין להיות בהם מכל שבט ושבט. ואם כוונתו מקצת כל שבט ושבט. אין זה במשמע לשונו. ויותר הי"ל לומר בלשון רבו הרמב"ם ז"ל שבוררין מכל ישראל הכשרים: 
+<b>גם </b>מ"ש עוד הרע"ב ישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן. אותן שהיו רחוקים מירושלם ולא יכולין לעלות. והוא מהרמב"ם בספרו בהלכות הנז'. לא ברירא לי דבגמ' משמע שיכולין לעלות. וקרוב לירושלים. דהיינו לירחו נאספו. כל אנשי המעמד שהגיע זמנו. כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם: 
+<b>ותו </b>דלא יהיב שיעורא לעולין לירושלם ולמתכנסין בעריהן. ובגמרא איתא בהדיא הגיע זמן המשמר לעלות. חצי המשמר עולה לירושלם וחציו לירחו. אולי יסבור שמשמר זה של כהנים ולויים הוא. אך צ"ע מאן פליג ליה בהא ועיין גמ' דמכילתין (דכז"ב) וצריכא רבה: 
+
+Mishnah 3
+
+<b>במנחה נכנסין וקורין על פיהן. </b>פרשה בנעילה ליכא רש"י. וז"ש הרמב"ם ואין קורין אלא בשחרית ובנעילה לא ידעתי מניין לו עכ"ל תי"ט. ובודאי הדבר צריך תלמוד. ואצלי שקול ומעויין. והמשכיל בחבור הר"מ ז"ל לבבו יבין מה שיש לספק בזה. גם בפירש"י. ולא אאריך כאן. ועמ"ש לקמן: 
+<small>משנה לחם<br><b>בששי </b>אבל שבת לא קתני. שאין בו קריאה של מעמד. מחמת קריאת פרשת השבוע. (עיין ב"א) שאינה נדחית. אצ"ל שלא היו מתענין בו. אבל היו נכנסין למעמדם. כמו בכל יום (וקורין כסדר כל העם) בשחרית ובמנחה לדר"ע. ולדב"ע לא היה בו מעמד במנחה. דתנן לקמן.</small>
+
+Mishnah 4
+
+<b>קרבן עצים אין בו בנעילה </b>עיין בפי' הרע"ב שכתב שלא ירד לסוף דעתו של הרמב"ם ז"ל שנראה מדבריו שיש תפלה יתרה   לאנשי מעמד והיא נקראת מוסף. והתי"ט דחק עצמו ליכנס בפרצה דחוקה. ולהחזיק בפלך הדעת הנדחה הלז. ואע"ג דסלקה ליה שיטת הר"מ וקלסה. לא כיפי תלי לה המעיין יראה כמה מהדוחק יש בה. ועיין בכ"מ: 
+<b>ומה </b>שהוסיף בתי"ט לעשות לה סמוכות מן הירו' דקאמר. ש"מ שמתפללין ארבע. לא ידעתי מה זו סמיכה שסמך עליה. שלדעתי שמתפללין ארבע שייך נמי בתעניות. שהרי שלשה למעמדות בכל יום. שהם ערבית שחרית מנחה ונעילה. וכי הא דאמרינן בפ' ב"מ [ד' כ"ד ע"א] יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. שהכוונ' עם תפלת ערבית והוצרך להודיענו דנפקא לן ממתני' שמתפללין נעילה במעמדות. והיינו דחדי' לן. הבו דלא לוסיף עלה תו צלותא יתירתא: 
+<b>ותדע </b>עוד שעל כרחך כך פירושו של הירו' הנזכר כמו שאמרנו. דהא דיוקו שמתפללין ארבע שייך נמי בתענית. שהרי שלשה פרקים הללו שבהם כהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום נשנו כאחד. ואי מדתנן ד' פעמים כהנים נושאים כפיהם שמע לה. א"כ הכי נמי קאי אתעניות כמו אמעמדות וק"ל: 
+<b>ועל </b>כרחך תעניות דתנן לאו של מעמדות הוא. דאי הכי לא הוו שלשה פרקים. דהיינו תעניות היינו מעמדות. ובלא תענית צריכים לישא כפיהם ד' פעמים מחמת המעמדות. אלא ודאי בשאר כנסיות ישראל שאין בהם מעמד מיירי. שהכהנים נושאים כפיהם בהם בכל תפלתם. והיכי משכחת לה ד' פעמים ביום בתעניות. 
+<b>ולכן </b>ודאי הגירסא שבגמרא דריש פרקין מוכרחת (ולא כמו שהמציא הרב בכ"מ גירסא חדשה מלבו. ונשא פנים במ"כ כי רב להדר פני גדול. בדבר שאין לו שחר). ומשנתינו הכין מתפרשא דיש בשלשה פרקים הללו יום א'. דהיינו יום הכפורים. שבו נושאין כפים ד' פעמים ביום: 
+<b>והשתא </b>שפיר איתא להך דירושלמי דש"מ דמתפללין ד' בתעניות כמו במעמדות. ומשכחת לה בתענית צבור שיש בו נעילה. והיינו דמתפללין ארבע. שיום זה נתחייב בד' תפלות כדרך שאמרנו. ולא מן נושאים כפיהם שמעינן לה. אלא מנעילת שערים דתנן. דמיתוקמא אכולהו ג' פרקים. ולא כמוסף. שידוע שאין מוסף אלא ביו"ה. והוא דבר ברור ומוכרח לענ"ד בכוונת הירושלמי: 
+<b>וגם </b>השכל הישר נותן שאלמלא נתכוין התנא במלת מוסף לתפלה יתרה של אנשי מעמד. היה קורא לה שם חדש. ולא ליתן מקום לטעות בשם מוסף הרגיל וידוע: 
+<b>ותו </b>קשיא לי אליבא דרמב"ם. אם נאמר ע"פ דרכו שלעולם בכל הזמנים התפללו במעמדו' תפלה זו היתרה להם. מלבד של מוספין ביום שיש בו קרבן מוסף. וכן דבריו שבחבורו מוכיחין בא��ת. א"כ הא דתנן ריש פרקין כהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום וקמפרש במוסף. דלדידיה היינו מוסף של כל יום המעמד. ושל י"ט לא הוזכר כלל. והא הוי מצי למיתני דמשכחת לה נמי ה' פעמים ביום דהיינו ביו"ה וצ"ע רב: 
+<b>וליכא </b>לשנויי שינויא דחיקא. דאליביה דרמב"ם הכי מפרשינן למתני'. דכל הג' פרקים שוים שיש בהם נשיאות כפים ד"פ. ומשו"ה לא אשמעינן זימנין דאיכא ה"פ. דלא תני אלא הנך דדמיין להדדי דאיתנהו בד"פ. ובמה שחלוקים זה מזה לא קמיירי: 
+<b>משום </b>הא לא איריא מכח הוכחתי לעיל דתעניות דתנן. לאו של מעמדות הן. וא"כ הא לית בהו צלותא יתירתא והיכי משכחת ד"פ ביום. אלא ודאי ליתא ודוק היטב: 
+<small>משנה לחם<br><b>קרבן מוסף</b> עתי"ט מ"ש אבל למזבח עצמו לא היו מניחים לגבעונים לחטוב עצים ולשאוב מים. <b>יפה</b> אמר. ודבר מוכרח הוא. שהרי אף כהנים בעלי מומים מתליעין בעצים. ולא היו מניחין לגבעונים לעשותו.</small>
+
+Mishnah 5
+
+<b>וכל מי שטעה שבטו. </b>כתב הרע"ב ולא היה יודע עם מי ילך עכ"ל: 
+<b>ולא </b>ידעתי מהו. וענין משנה זו נעלם ממני מכל וכל. האם מחלו בני זתוא לכל הבא למלא ידו להקריב עמהם. ומה שייכות טעות השבט לכאן. אולי ר"ל מי שהיו אבותיו מוחזקים במביאי העצים ונשכח יחוסו. ואינו נראה לי: 
+<b>אבל </b>היותר קרוב אלי שבפעם הראשון שהתנדבו בני זתוא. כשעלו מן הגולה. עלו עמהם כהנים ולויים וכל מי שטעה בשבטו. ונלוו עליהם והשתתפו עמהם בנדבת העצים. על כן זכו עמם להיות יד כולן שוה בהם. שהם ובני בניהם של אותם שעלו אתם. ונספחו עליהם בנדבה הראשונה ואחר כך היו ידועים למשפחותם ולבית אבותם. אותן העולים הנלווים על בני זתוא. והיו מקריבין עמהם באותו בכל שנה. וזה נראה לי פירוש אמיתי במשנה זו: 
+<b>אך </b>דעת הרע"ב רחוקה ממני. ודבריו סתומים וחתומים ונעלמי' מהבינם. ויש מהתרעומת על פרשנים המקצרים דבריהם יותר מדאי. ואף שדבר זה אינו יוצא ממנו לא איסור ולא היתר ולא דין מהדינים. אעפ"כ משנה שלמה היא. ולשונה חיים ומרפא לנפש. ואין ראוי שנקחהו בלי הבנה. ואם דבר קל ופשוט היה אצל הרע"ב ז"ל. קשה הוא אצלינו יתמי דיתמי: 
+<small>משנה לחם<br><b>בעשרה בו </b>אולי מפני זה לא קבעו בו התענית. אע"פ שרובו של היכל נשרף בעשירי.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>לענין </b>מ"ש רע"ב. בבני קוצעי קציעות שנקרא בני סלמאי הנתוצתי. <b>עמ"ש</b> בס"ד בחי"ג.</small>
+
+Mishnah 6
+
+<small>משנה לחם<br><b>בטו"ב תמוז</b> עיין עולם ברור פירושי לס"ע פ"ג.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בט"ב נגזר על אבותינו</b> עמ"ש בחי"ג.</small>
+
+Mishnah 7
+
+
+
+Mishnah 8
+
+<b>וביום הכיפורים. </b>שבו ניתנו לוחות האחרונות. עמ"ש בס"ד בביאור מאמ' פ"ק דברכות [ד' ח' ע"א] דלעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שמו"ת: 
+סליקא לה מסכת תענית בס"ד 
+<small>משנה לחם<br><b>וכי"כ</b> עיין עולם ברור.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>בחור שא עיניך כו'. </b>תנא כל מי שאין לו אשה נפנה לשם. גמרא. <b>א"כ</b> בחור לא דווקא. אלא משום דרוב הנושאים אשה. בחורים הם. ונראה ג"כ שבתולות היו החולות. לא אלמנה וגרושה. ובחור נאה לבתולה. ככתוב.</small>
+<small>משנה לחם<br><b>וכן ה"א צאנה </b>עתי"ט בשם הר"ן. <b>ועדיין</b> צריך תבלין מה ענין זה לכאן. הלא נדרש על ענין מתן תורה ובנין בית המקדש. <b>וי"ל</b> משום דאשה טובה נמשלה בתורה. כדאמרינן כמה טובה אשה טובה. שהתורה נמשלה בה. שנאמר מצא אשה. מצא טוב.</small>
+<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת תענית</small>

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/Jerusalem, 1978.txt

@@ -0,0 +1,375 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Gittin
+לחם שמים על משנה גיטין
+Jerusalem, 1978
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה גיטין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המביא </b>ברישא לא קתני המוליך. עיין גמרא (דד"א) ומ"ש שם. 
+<b>גט </b>עמ"ש בס"ד בעזר אור. 
+<b>ממד"ה </b>ז"ל תו'. הוא דלא נקט המביא גט מח"ל. כו' משום דבח"ל הוה משמע אפילו רקם וחגר כו'. והוא דוחק. ונ"ל דלק"מ. דאי הוה תני מח"ל. הו"א דווקא המביא לא"י. אבל מח"ל לח"ל. לית לן בה. אפילו ממד"ה לשאר ח"ל. או משאר חו"ל למד"ה. הכל אחד ושוה. ומצינן לתרוצי לכל חד לטעמיה. אב"א כרבה. משו"ה לא תני מח"ל. דלא כולה ח"ל שוה. אלא דווקא מד"ה לא בקיאי. אבל בבל ודכוותה. ודאי בקיאי. ואב"א כרבא. ולא נקט ח"ל. דסד"א מכל ח"ל. אפילו היכא דשכיחי שיירתא דאתו דרך יבשה. וזה ישר. 
+<b>ואשקלון </b>כדרום הקשה ר"ת דאשקלון מא"י היא דכתיב זאת הארץ וגו' ואח"כ לכדוה. דכתיב וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון כו'. נעלם ממנו שחזרה ארץ פלשתים ליד סרני פלשתים. והיתה בידם כל ימי השופטים. וכל ימי מלכי בית ראשון. רק גת לפעמים באה לידי מלכי יהודה. ועמו"ק (א"ח סיש"ז) בקונטרס גדר ישוב א"י שם הארכתי בענין זה. גם בהגהותי לחבור הר"מ פ"א מהלכות תרומות. ובספ"ו מה"ל ב"ה ועע"ל. עוד כ' תו' אבל קשה דרקם וחגר משמע הכא דהוו ח"ל. וכתיב ויקדישו את קדש בה"כ. 
+<b>תמהתי </b>מראות. מה ענין קדש בשש נקודות. שהיא באמצע א"י לדרומה בהר נפתלי לקדש בשלש נקודות. והיא עומדת על הגבול (חוץ לארץ ודאי) במקצוע דרומי מערבי של א"י. ככתוב ויסע משם אברם ארצה הנגב. בין קדש ובין שור. והיא ארץ פלשתים שבמערב א"י ולדרומה. אבל ודאי צ"ל דתרי רקם וחגר הוו. אלו כנגד אלו באלכסון. ורקם דהכא על כרחנו במזרחה של א"י. והרי קדש בשש נקודות נמי הוו. כדאיתא מבואר. וכן תרי קדש בשלש נקודות. האחת עיר. ואחת מדבר קדש. ותרווייהו ח"ל. ע"ס אם לבינה פ' חוקת. דכוותייהו תרי הר ההר נינהו. חד בדרום א"י. ואחרא בצפונה. והואי נמי רקם אחרינא. עיר בא"י ממש. בחלקו של שבט בנימן. עלח"ש פרק דם הנדה. 
+<b>בפני </b>נכתב ובפנ"ח פירש"י דסתמא. כי מסהיד בפנ"כ ובפנ"ח. לשמה קמסהיד. ועתי"ט בשם הר"ן. ולי נראה שא"צ לכל הטורח. דסתמא לשמה הוא. ומדאצרכו שתהא כתיבה וחתימה בפניו הרי יצאנו מידי חששה שמא נכתב לשם אחרת. והרי הוא נכתב ונחתם בפניו. הלכך הצריכוהו. שאל"כ למה הטריחוהו לראות הכתיבה והחתימה בעיניו. משו"ה ודאי כי קאמר בפ"נ כו' סתמא. נמי כלשמה דמי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>למזרח </b>כתב רש"י אבל מערב א"י. א"צ גבול. שהים הגדול גבולה. 
+<b>ש"מ </b>שארץ פלשתים מא"י היא בכבוש שני. אע"פ שבכל ימי ב"ר היתה מארץ העמים. כי היתה ביד מלכי העמים. ומחוצה לארץ נחשבת. שכן מבואר. ממ"ש דוד כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' גו'. וארז"ל וכי מי א"ל לדוד לך עבוד ע"א אלא לומר לך. כל היוצא מארץ לח"ל. כאילו עובד ע"ז. הרי בפירוש שאינה נקראת נחלת ה'. ודינה כח"ל. כל זמן שמשלו בה עובדי אלילים. מ"מ לכנעני תחשב. ככתוב בספר יהושע. וכשבאה ליד ישראל. חזרה להיות נחלת ה' באמת. ומעת שהגיעה ביד ישראל בימי ב"ש. שוב לא יצאה מחמת ידיהם עד הגולה. ולא מצינו בכל ימי עמידת ב"ש זכר עם פלשתים. כי נכבשה הארץ לפני ישראל. ונשמדה אומת פלשתים ונעקרה מן העולם. 
+<b>ובכאן </b>חדושי הפך מ"ש רז"ל כרכים הרבה כבשום עולי מצרים. ולא כבשום עולי בבל. כי זאת הארץ לא כבשוה עולי מצרים בהחלט כלל. וכבשוה עולי בבל. 
+<b>והנסין שבים </b>רואין כאילו חוט מתוח מקפלוריא עד ים אוקינוס. ומנחל מצרים עד ים אוקיאנוס. וכל ��נסין שבין שני הגבולים א"י הם. לדברי ר"י. כדאיתא בגמרא. ולכן אין גבול למערב רק אותו שקבעה לו תורה. הים הגדול ופירושו אליבא דר"י. אינו הים האמצעי הידוע. אלא הוא ים אוקיאנוס המערבי. שהוא ים הגדול המוחלט. שאין גדול ממנו. ולפ"ז נכנסין בתוך גבול זה. בין שני חוטין הנ"ל. כל (או רוב) איי אלישה תרשיש ויון. הנכללים בארצות פלגי היווני. וקנד"יאה וצופריאה. ורודוס. אולי גם ציציליאה. ונאפלוס. מאיורקה. מינוריקא. איפוקא. וכן מאלטה. וזולתם איים רבים. רוב או כל איי הים הגדול שבתורה. יחשבו לא"י לפ"ז. ואין זה מן התימה. שהרי אפילו מחוז שפניא. הוא מא"י. לפ"ד קצת מחז"ל. כמ"ש בס"ד בלח"ש שילהי חלה. אבל קושית ה"ר פטר לר"ת ל"ק. כמ"ש בחי"ג ע"ש. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אם </b>יש עליו עוררים לפמ"ש הרע"ב דאבעל קאי. א"כ אינו יכול להיות בשו"א. מהנפרד עורר בציר"י. בפלס פועל בינוני או תואר. אלא צ"ל שהוא שם דבר בלשון רבים. ר"ל ערעורים. שי"ל לבעל טענות עליו. ותהיה קריאת המלה בקמ"ץ הרי"ש. ברבוי. כמו ביחיד ממנו. ויהי על משקל עולם כוכב. וכן בלשון חז"ל על משקלו. אוכלים שם דבר. אוכלים נגובים. כל האוכלים מצטרפין. קמו"ץ. כמ"ש בס"ד במק"א. ולא ישתנה. וכן צריך להיות אליבא דירו'. דאייתי בתי"ט. 
+<b>והירו' </b>נ"ל לפרשו ע"ד הר"ן. כך. שבמקום שיש לקוחות. היינו ערעור. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואחד </b>שחרורי עבדים כתב רמ"ז. איכא למידק כיון דקיי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה. למה הקלו רז"ל בשחרורו כו'. 
+<b>שכח </b>דמשום מצוה דרבים שרי. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה חוץ. צ"ל ומקיימינן כולה שטרא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בערכאות </b>נ"ל לשון וערך עליה. דמתרגמינן ויסדר עלה. ובלשון חכמים מזה הענין. עורכי הדיינין. אבל לשון ערך איש ערך אשה. שהוא שווי דמים. אינו ענין לכאן. ומנהג המון השונים. לקרות ערכאות בחיר"ק הענין ולדעתי יותר נכון בפת"ח או בסגו"ל. 
+<b>ושחרורי </b>עבדים לכאורה כו'. 
+<b>שלא </b>לזון עבדו עמ"ש בחי"ג בקדושין (ו"א) וגטין (יג). 
+<b>רשאי </b>שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך במקומו כתבתי. דהני מילי בעני אבל בעשיר. לאו כל כמיניה דרמי ליה אצבורא. ולא גרע מבנים דאכלי ולא עבדי. כ"ש עבד. אטו נהום כרסיה לא שוי. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ועל הקרן של פרה. </b>נראה פשוט דעל קרן תלושה ודאי כותבין לד"ה. דלא גרע ממחובר לקרקע שתלשו. דכשר לכתוב עליו כדתנן לקמן. והכי נמי בהדיא בהך בבא. על העלה של זית. אע"ג דנקצץ מן המחובר הגמור. כ"ש מן המחובר לב"ח. דעדיף מניה ודאי. והא בבא יתירא היא. ולא צריכא אלא לאפוקי מדריה"ג דפליג. ולא פסלינן במחוסר קציצה וקטימה. אלא בכתבו על המחובר ותלשו וקטמו. וביה שייך נמי גזרה דשמא יקטום. לא בקטום קודם שנכתב. וקרמ"ז טעה בכך. 
+<b>ולא </b>על האוכלין שכן עלה זית מאכל ליונים תי"ט. וא"כ תקשי לתנייה גבי הוצאה דשבת. ותו קשיא עליה. זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין. הרי מפורש שאינן מאכל. ולא עדיפי נמי מפריצי זיתים. ואי איתא דהוי מאכל בהמה או עופות. ליתנינהו גבי הני דמהניא בהו מחשבה. אע"ג דרש"י בגמרא מפרש. דחזו למאכל בהמה. לאו בדווקא כתב כך. אלא בדרך אי נמי. ומיונה דנח אין ראיה. כי הביאה אותו לסימן מרירות. לומר אע"פ שאינו ראוי למאכלה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עשי"ע </b>(סך"ו). 
+<b>ואין </b>בין חש"ו לנכרי בזה. אלא בלכתחלה. משו"ה לא כייל ליה הכא נמי בהדייהו. כמו בבבא דסיפא. 
+<b>האשה </b>כותבת את גטה ומקנתו לבעל כו' וכתב הר"ן אע"ג דמחוסר הקצאה בין כתיבה לכתיבה. לא הוי מחוסר מעשה כו'. 
+<b>ולא </b>אדע הצורך שהביאו לכך. מי לא עסקינן דאקניתיה מקמי כתיבה. אלא סברא דנפשיה קאמר. וצ"ע. 
+<b>וחרש </b>קודם לשוטה דאינו בר דעת. וחרש איתיה בר דעתא קלישתא מיהא. וח"ש דמי בכל דוכתא לקטן. דתרוויהו גדולים נינהו. וסומא אגב נכרי נקטיה בהדיה דדמו בדעת שלמה. 
+<b>חרש </b>ונתפקח סומא ונתפתח. שוטה ונשתפה מ"ש תי"ט פקחות חרש שכיח טפי מפקוח סומא. ופתוח סומא טפי משפוי שוטה. מנליה הא. איברא איפכא הוא ודאי. כי מעשים בכל יום שסומין מתרפאין. ולא נראה ולא נשמע מעולם מחרש שנתפקח. ושוטה שנשתפה. מצוי יותר. מסומא שנתפתח. שאין רופאין הבקיאין ברפואת הסומא. מצויין כמו בשפוי שוטה. וכל זה דבר ידוע ומפורסם לכן מ"ש בתי"ט כאן. נראה כמכחיש הידוע. ונ"ל דנקט תנא האי סדרא. ופתח השתא בקטן ע"ד זו ואצ"ל זו. אע"ג דאשכחן אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן כו'. הכא לא מהימן. ואצ"ל אינך. דלא אשכחן בהו קולא בשום דוכתא. וחרש טפי בר עדות הוא מסומא. דלא בר ראה. ואיהו עדיף משוטה. דלא בר ידע הוא. וראיתו נמי לא כלום היא. 
+<b>פתוח </b>ונסתמא עמ"ש בס"ד במו"ק א"ע (סקמ"ב). 
+<b>וחזר </b>ונתפתח לא כדי נסבה. לפמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>האשה עצמה כו' ובלבד כו'. </b>אבל אשה שגטה יוצא מת"י בכ"מ ה"ז מגורשת. ואפילו שאין הגט מקוים. כ"כ הר"מ. ומסיים שאין חוששין שמא ימצא מזויף כו'. אלא נעמידנו על חזקתו כו'. ורשב"א תמה. מדתנן כו' ואם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת. 
+<b>והשיב </b>הכ"מ. ז"ל ואיני רואה מקום לתמיהא זו. דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מת"י ע"כ. ואני אומר תמה עצמך. האי גיטא חספא בעלמא הוא. שהרי כשאתה מאמינה בגט. בלתי מקוים. להוציאה מחזקתה. תזייף ותכתוב. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לאלתר </b>אלתר. מלה מורכבת מן על ואתר. לשון מקום בארמי. כלומר על המקום ההוא שהרגיש שנאבד מיד. ואל הוא כמו על בעין. ורגיל לבוא גם בכתוב זה תחת זה. שאותיות הגרון מתחלפות. ובירו' נהגו לדבר בו בשתי מלות. כאמרם והוא שלמד על אתר. ומתוך שהרגילו מלה זו במקום מיד. מלה חדא. הטילו בה ג"כ אות שימושית. עם שהיה מספיק בלתי הלמ"ד. כלמ"ד למבראשונה לבעבור וזולתם. 
+<b>נותנו </b>לה כו'. ולא חיישינן שמא מת. 
+<b>ואם </b>אחר כך נשמע שמת. ולא נודע אם קודם נתינה. ע"ל ספ"ז. ובמ"ש בתי"ט שם בשם הר"ן. וצ"ע בתשו' אמ"ה (סס"ג) ובשי"ע (סקכ"ח). 
+<b>מקריבין </b>אותה. בגמרא מפרש בקרבן נשים. א"נ חטאת העוף שא"צ סמיכה. ואית לאוקמה כמו בערל וטמא. דמשלחין קרבנותיהן. כדאי' בתמיד נשחט. ומיירי דאניסי עבתו'. ומשו"ה לא מוקי תלמודא למתניתין בהכי. משום דלא שכיחי ונסיב מילתא פסיקתא. ור"ל נמי פליג בטמא פ"ב דזבחים. משו"ה דעדיפא משני. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>עמ"ש </b>בס"ד במו"ק י"ד סרנ"ז. 
+<b>להיות </b>מפריש עליהן מחלקן, עתי"ט לשון רש"י. דהוי כמאן דמטי לידייהו דהני ודאי הכי הוא. דהא אפילו הבכור נוטל פי שנים במכרי כהונה. דחשיב מוחזק. אע"ג דהיא גופה קשיא לי. כמ"ש במקומו. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>היה עושה ב"ד </b>פירוש שלשה. כתב תי"ט ותימה לי דלקמן אדתנן התקין ר"ג כו' פירש שהשליח אינו יודע בדבר מוליכה לה והיא נשאת בו. וליתא למאן דמפרש דב"ד דתנן היינו שלשה ע"כ. והאריך בזה לדחות פירוש רש"י. 
+<b>ולענ"ד </b>בחנם הטריח עצמו כאן להשיג על פירש"י ורע"ב. דנקטי מילתא פסיקתא. ופשיטא. דלכ"ע איתנהו. לתרתי חששות. 
+<b>ולא </b>איפליגו ר"י ור"ל. אלא בפירושא דב"ד דתנן הכא. דאזדו לטעמייהו. מר סבר ב"ד של שנים הוא דלא מפקי לקלא כולי האי. ונקט חששה רבה דממזרות. ומ"ס ב"ד. בי תלתא משמע. משו"ה חשש דממזרות לא שכיח כולי האי. להכי נקיט חשש עיגון. דשכיח טפי בכל גוונא. 
+<b>מיהו </b>ודאי איכא למיחש נמי לממזרות. מי לא עסקינן דשלח גט למד"ה. ולהיכא דלא שכיחי שיירתא דמפקי לקלא. ואפילו ממדינה למדינה בא"י. איתא לחששא. זימנין דלא ידעה בביטול. אלא דחששא רחוקה היא. 
+<b>משו"ה </b>נסיב מאי דפסיקא ליה. אפילו תימא דליתא לאידך חששה. זה פשוט. וצדק רש"י בפירושו המרווח. דאתי שפיר אליבא דכ"ע. 
+<b>התקין ר"ג </b>כו' בגמרא רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו כו' ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גטא כו' ושרינן א"א לעלמא. אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מניה כו'. על כרחנו צריכין אנו לפרש דרבנן מיגז גייזי לקדושין ע"י הגט. משעת נתינתו בלבד. לא עוקרין את הקידושין מעיקרן (אף דפירש"י ותו' לא דייק הכי) דאל"כ. לא מצאנו ידינו ורגלינו בבה"מ. ותמה על עצמך. שאם תאמר הפקיעו קידושין כל עיקרן. א"כ אם זנתה תחתיו במזיד. ונאסרה עליו. אח"כ נתן לה גט כזה. וארעו אונס. תחזור להתר. או אם נשאת ע"פ גט זה. תהא מותרת לחזור לו. ויהו קדושין תופסין לו באחותה ובקרובותיה. וכן היא מותרת לקרוביו. והבא עליה במזיד כשהיתה תחתיו. ונגמר דינן ליהרג. אח"כ נתן לה גט כזה. או שבטלו במ"א. פוטרין אותן (ואם כבר נהרג הבועל. הלא נהרג בחנם) ואם חטאו בשוגג והביאו קרבן. נפסל הקרבן למפרע. וכשעדיין לא הביאו. נפטרו ע"י כך מקרבן. גם לא תמצא בה חיוב חטאת לעולם. דהו"ל התראת ספק. 
+<b>שוב </b>ראיתי אחרי רואי. שנגעו התו' בזה. עיין מ"ש. אבל אין מנוס מליישב כל הנ"ל. אם לא כמ"ש שהפקיעוהו להבא. 
+<b>ודפריך </b>תינח דקדיש בכספא. דכה"ג פשיטא ליה טפי דמצו לאפקועי מכאן ולהבא. דאדעתא דרבנן הוא דקני לה עד השתא. והפקירו הכסף שהיה בדעתו שיקנה בו לעולם. אבל קדיש בביאה. ודעתו היה לקנין עולם. איך הפקיעו. ומשני הפקיעו ודאי. בעילתו להבא שויוה בעילת זנות. ויש לי כיוצא בזו. בקנין מטלטלין. ועמ"ש בס"ד בחי"ג כתובות (דד"א) ודוק. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שתהא נודרת </b>עתי"ט בשם התו'. שכתבו וא"ת ידירוה בפני הבעל ויאמר קיים ליכי. שאז אינו יכול להפר וכו'. 
+<b>קשיא </b>לי מאי מהני. הא קיי"ל נשאלין על ההקם. 
+<b>ונראה </b>פשוט דבעל כה"ג א"צ לפרט הנדר. עמ"ש במקומו בי"ד. וי"ל בדוחק. דס"ל שאין חכם מתיר אלא ביום שמעו. וכה"ג קלא אית ליה. גם יכולין להשגיח על זה. שלא יתיר לו אדם באותו יום. וצ"ע. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>משחררו </b>פירוש משחרר הוא שכותב שטר על דמי החוב. אם אין לו לשלם. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לישא שפחה </b>אינו יכול. וחציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא. דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות תו'. 
+<b>ר"ל </b>דאפילו את"ל דאתי עשה ודחי גבי שפחה. מיהא גבי בת חורין ודאי לא אפשר. דהיא מוזהרת ג"כ. ולא מיפקדא אפ"ו. דכה"ג ליתא לדחיה כלל. דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה אחר. הילכך מ"מ בחציה שפחה נמי לא אשתרי. כיון דאיכא צד חירות דלא מידחי. דוק. 
+<b>עוד </b>כתבו תו' ז"ל. וא"ת ישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כו'. וצד חירות נמי שרי בה כו' וכ"ת דאתי צד עבדות ומשמש בא"א <b>(קושטא</b> הכי הוא (ע"ל) אע"ג דאיכא סברא אפכא. כיון דלא מקדשה אלא לפלגיה. אפילו למ"ד התקדשי לחציי מקודשת. דלא שייר בקנינו. אבל הכא. הא לא קדיש אלא חציה. לצד חירות. ואידך פלגא לצד עבדות. הו"ל מקדש חצי אשה. דאינה מקודשת) ישאנה באיסור. כמו ממזר שנושא שפחה. וכמו לישא שפחה אינו יכול. כלומר כמו דאמר תנא דידן לישא שפחה אינו יכול. דמשמע הא אי הוה מותר בה. שרי לישא שפחה. אע"ג דלא בת קדושין היא. 
+<b>(זה </b>הדבור הנמשך כתבתי בימי חרפי מאד) 
+<b>בת חורין </b>אינו יכול. מפני צד עבדות שבו. צ"ע אם קדשה. אם קדושין תופסיו בה. דהו"ל כמקדש לחציו דמקודשת. או דילמא לא דמי. כיון דלא חזיא לביאה. והא דקיי"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין. אע"ג דלא חזיין לביאה (ול"א קדושין שלא נמסרו לביאה אינו קידושין אלא בחייבי כריתות) שאני. דביאה אסורה בישראל. לא אפקריה רחמנא לזרעיה. כי הבנים כשרים ומותרים בישראל. משא"כ עבד. דרחמנא אפקריה לזרעיה. והרי יש כאן צד עבדות. הדומה לבהמה. נמצא כשקדש בת ישראל הרי היא כאילו קדשה חצי אדם וחציו בהמה. דלחצי אדם. משמע דליכא קדושין. אלא דווקא המקדש לחציו. ושייר חציו. הוא דמקודשת. מטעמא דאי אפשר ליחלק. והרי היא מקודשת לכולו. והאיכא איש שלם. אבל זו לא נתקדשה לאיש שלם כלל. שהרי אין כאן. אלא חצי איש. וחציו אחר איננו. והכין מסתברא. דלא שנא עבד או חצי עבד. אין לו קדושין בבת חורין. אפילו בחציה בת חורין. 
+<b>איברא </b>גרעא בת חורין. שאפילו לבן חורין. אינה מתקדשת. דקיי"ל האומר לאשה חצייך מקודשת. אינה מקודשת. שאין מקדשין חצי אשה. 
+<b>הילכך </b>מ"ש התו' ישא ממזרת באיסור בלא קדושין הוו מצי למימר אפילו בקידושין. וכגון דאמר לה התקדשי לי חצייך. אלא משום. דלאו קדושין נינהו לגמרי. 
+<b>(הך </b>בעיא דלעיל ופשיטותה דכתיבנא לה דינקותאי. תלמוד ערוך הוא. ואשתמיט מני. מתוך עצלות שלא עיינתי בגמרא. ואזדא לי בשטת רב ששת. ודרבר"ה ורבא קמייתא. ואירע לי כמוהו שאין אדם עומד עד"ת אא"כ נכשל בהן אע"ג דגירסא דינקותא היא. כי על כן הנחתיה כמו שהיא ראיתי לקחתי מוסר. מזג העיון לא יחסר. אפ"ה חדאי נפשאי אם ספקות שלכם כך. דלעולם מידי ספק לא יצאנו. עמ"ש בס"ד פ"ב דכריתות). 
+<b>ומש"ע </b>תו' שצד עבדות אסור גם בנתינה. משום דעדיף נתין מעבד. דלא שייך בקידושין. ועיין עוד שילהי הוריות. 
+<b>שנא' לא תוהו בראה </b>לשון תו' ולא נקט קרא דאורייתא כו' י"ל משום דלשבת. שייך אף בצד עבדות. אבל פ"ו לא שייך אלא בצד חירות. וכתב תי"ט דאיתתא ל"מ אפ"ו. וכל מצוה שאין האשה חייבת בה. אין העבד חייב בה ע"כ. ולא היה צריך לומר כן. כי תלמוד ערוך פד"מ (דנט"ב) דב"נ אינו מצווה על פ"ו. אלא דס"ד עבד עדיף. משום דאיתיה בקצת מצות. אבל באמת מגרע גרע בהא. דלית ליה חייס. וגוי אית ליה חייס. כ"ש בן נח דעדיף. ואם הוא לא נצטוה. ק"ו לעבד. (וגם לתו' אשתמיט הך מילתא. שנדחקו להוכיח כן מהירושלמי) ושמעינן מהכא דמשום שבת. אשה נמי מיפקדא אפ"ו. וק"ו מעבד. דאיהי ודאי עדיפא. וזהו ק"ו שאין עליו תשובה. 
+<b>כופין את רבו </b>אע"ג דאסור לשחרר עבדו שלא לצורך מצוה. משא"כ לתקן ישוב העולם. מצוה גדולה היא. 
+<b>ועוד </b>שכבר הוקלש צד עבדותו של זה. שלא אסרה תורה אלא עבד גמור. ובזה מיושב מ"ש תו' וכי אומרים לאדם חטוא שיזכה כו'. וא"ת ומ"ט לא יותר להוציא לחירות. אפילו עבד גמור. כדי לטהר בניו. כדשרי לממזר למעבד איסורא למנסב שפחה. וי"ל דלא שרי ר"א לממזר ליטהר. אלא משום דאיהו לנפשיה הוא דקעבד איסורא. משא"כ לומר לבן חורין חטוא בקום עבור על ד"ת שיזכה עבד לא אמר. אי נמי זרע ממזר. חשיב טפי. ולא אפקריה רחמנא. כזרע עבד. דלא קפיד אלא אלשבת בלחוד. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אר"י כו' </b>בגמרא פשיטא מאי ניחוש לה. מסברא הייתי אומר. ס"ד ליחוש. דילמא איהי נתנה לו אצבע בין שיניו. וכיון שהיא גרמה לו שנדר. הו"ל כאילו נדרה היא. ושייך טעמא שלא יהיו פרוצים בנדרים. גבי תרווייהו. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>וחכ"א יחזיר </b>עתי"ט. ז"ל. ומ"ש הר"ב בפירוש דכפליה שאומר ואם (אין. כצ"ל) את איילונית לא יהא גט כו'. וקשיא דא"כ הטיל התנאי בגט עצמו. וכשלא נתקיים. נמצא שהגט עצמו בטל כו'. ע"כ. 
+<b>לא </b>ידעתי מניין לו זו. שאני אומר תקנת חכמים בטלה לתנאו. שאם לא תקנו כך. היה מקום לקלקלה מחמת התנאי. לפיכך לא יחזיר עולמית. לומר שאין תנאו מועיל לו כלום אחר תקנת חכמים. שכן כחם יפה. דאפילו אם תמצי לומר איתא לתנאיה. אפקעינהו רבנן לקידושי כה"ג. היכא דאיכא חששא דקלקולא. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עידית </b>נאות יעקב. תרגומו עידית בית יעקב. 
+<b>יראה </b>שהמתרגם עשאו נגזר מן עדי עדיים. ענין פאר וקשוט ומכלול יופי. וכן נאות לפ"ד. הוא מלשון נוי ונאה המצוי בדברי חז"ל. 
+<b>ואמנם </b>ענין זה הנזכר במשנתנו. יראה לי יותר שמוצאו מהארמי. עידוי. תרגום של הריון. שכן הארץ הטובה עושה פרי תבואה. עדית תקרא כאילו היא הרה. על שם שהיא עומדת לקבל הריון ולהרבות זרע. ובאמת האדמה הטובה היא הרה תמיד. זרעה הנקבי בה. ומצפה לקבל זרע זכר. הנזרע בה והולידה והצמיחה. 
+<b>והפכה </b>הזיבורית. מלשון זיבורא ועקרבא. ע"ש שעוקצת כדבורה. בהוצאה יתרה על השבח. וקוץ ודרדר תצמיח. 
+<b>וכתובת אשה בזבורית </b>כתבו תו' טעמא דהפקיעו חכמים דינא דאורייתא כו' חשו שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה מעדית ע"כ. וכתב רמ"ז. ועוד נראה שאפילו נתחייב בעדית. ניחוש שמא ימנע מלישא אשה. ולאו מילתא היא דסתמא איהי לאו לגירושין קיימא. ואיהו לאו למיתה בחייה קאי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לאכילת פירות </b>עיין לשון רע"ב. שהרי מכרה לו באחריות. וכתב לו שטר מכירה. הקשה ש"ך ל"ל שטר. הא אמרינן. המוכר שדהו בעדים. גובה ממשועבדים. אפילו בלא שטר. דמאן דזבין בפרהסיא זבין. 
+<b>ולענ"ד </b>לק"מ. דהיינו נמי שטר. דעדים מפקי לקלא. וכמאן דכתיב דמי. וא"צ למ"ש רמ"ז. שהוא דוחק שאין בו ריוח. וק"ל. 
+<b>ולאכילת </b>נתקשה לרמ"ז לשון מוציאין לאכילת. דהא ודאי מוציאין. שהפירות אכלן. 
+<b>ותימה </b>דלא ידע לפרושי למ"ד לאכילת. בשביל אכילת פירות. כמו למ"ד דאמרי לי אחי. והדומים. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואם מתה בעלה יורשה </b>דהפקר ב"ד הפקר. כי מתוך שהפקירו ממונה. והפקיעו ירושתה מיורשיה. ואמרו שבעלה יורשה. אף הוא קוברה ומיטמא לה. עשאוה כמ"מ שאין לו קוברין. 
+<b>שלא נודעה </b>הא נודעה. אינה מכפרת. היינו שאינה קריבה. כך פיר"י. 
+<b>ולא </b>בא להוציא אם כבר קרבה אחר שנודעה. דפשיטא אינה מכפרת. אחר שעברו הכהנים מזידים. אי אדאורייתא. אי אדרבנן. 
+<b>ונראה </b>דאתא לאפוקי אם קרבה ואח"כ נודעה. שכבר כפרה. ואינו מוכרח. דמ"מ מצו רבנן לתקוני כה"ג נמי. אמנם התו' כתבו. שאם נודעה לאחר זריקה. לא הצריכוהו לכפר באחרת. שאין כח ב"ד יפה לעקור דבר מה"ת בקום עשה (עמ"ש בס"ד בעשרה הלחם) וקריבה דאמר רש"י היינו נמי זריקה. ולכל זה לא הוצרכנו אלא לר"י. אבל לעולא ודאי אפילו כבר קרבה. אינה מכפרת. 
+<b>שלא נודעה לרבים </b>דאי נודעה שהיא גזולה. מילתא דלא שכיחא היא. ולא תקנו תי"ט ולחנם נדחק על דעתי. ברם איפכא מסתברא. כיון דלעולא מה"ת לא קני אי הכי מסתיינהו לתקוני בלא נודעה דמכפרת. 
+<b>איברא </b>ודאי משום דאי הוו מתקני גם בנודעה. היו מרגילין הגנבים לגנוב ולהביא. משו"ה לא תקנו. משא"כ בלא נודעה. מצו לתקוני. דלא נפיק מנה חורבא. ונשארה מילתא דלא שכיחא. כמו שהיא באמת. ובהפך מדעת תי"ט. וזה ברור. 
+<b>מכפרת מפני תקון המזבח </b>פריש רע"ב שלא יהו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה. קאי בשטתיה דעולא. ומסקנא דגמר�� כר"י דנודעה אינה מכפרת. מפני תקון המזבח. שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות. אבל מן התורה. יאוש כי הכא קני. דאיכא נמי שינוי השם. מעיקרא חולין. והשתא קרבן. וכמ"ש התו'. ולכן פסק גם הר"מ ז"ל כר"י. ול"ק אדידיה. כדרמי ליה הכ"מ. גם הראב"ד הודה לו. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הפעוטות </b>לא נודע לו חבר. ומוצאו נעלם. 
+<b>הפעוטות </b>הקטנים. כבן ז' כבן ח'. נ"ל דשבע. לבת. ושמנה. לבן. לפי שבינה יתרה נתן הקב"ה באשה. וממהרת לבא שנה לפני האיש. וכן לענין בריאות הגוף. כדקיי"ל לענין השלמת תענית ביה"כ. על כן מגעת לכלל דעת קודם לו. בעצם וראשונה אמנם ודאי גם הנקבות כזכרים יתחלפו בבינה. שחלק להם תולדתם במקרה. שהאחד מקדים שכלו לצאת אל הפועל. קודם חברו ובן גילו. לכן יש להם שעורין חלוקין. לפום חורפייהו. 
+<b>מקחם </b>לפי מה שנוהגין לקרות מ"ם מקח בסגו"ל. תהיה קריאת מ"ם מקחם בחיר"ק. כבעלי הסגול בנטיה. כמו מכר. מכרם בכסף. כסף שברם. מן שבר. מצח מצחם נחושה. והדומים. כן בנחים מכסם לה' מן מכס. וכן בחסרים בשורש זה עצמו. הנפרד חרו"ק כמש"ל בס"ד. אולם לפי נקוד שם הרבים ממנו. הנמצא בכתוב (נחמיה ז') נפתח"ה המ"ם. המקחות (עם שלדד"ק גם היא חרוק"ה. לא מצאנוה כן בכ"ה) ויראה שכך הוא בנטיה כמו בקבוץ. ואולי גם בנפרד הוא פתו"ח כמש"ל. וא"כ נשארה המ"ם פתוח"ה גם בכינוי. כמו תרומת מתנם. ממתן. מסעם. ממסע. וכן מגע. מצע. משע נצר מטעי ומכוש מבטם. מן מבט. כמ"ש בס"ד שילהי פ"ד דאבות. 
+<b>מקח </b>ע"ש באבות. ועם שדעתי שם. היות מ"ם מקח בחיר"ק. <b>באמת</b> אין הכרח מהכתוב ומקח שוחד. כי יכול להיות שהוקל בסמיכות. ויתכן היותו בנפרד פתוח. 
+<b>במטלטלין </b>אבל בקרקעות. אין ממכרם ממכר. ואין מקחן מקח. שאם רצה. חוזר. אבל המוכר. אינו יכול לחזור בו. 
+<b>כך </b>נראה מסתימת הפוסקים. וכן משמע ממאי דכתב רמ"ז בשם סמ"ע בטעמא דמלתא. אבל לא בקרקעות. משום דמכירת קרקעות צריכה יותר חריפות ובקיאות. <b>וצ"ע</b> תינח בקרקע שירש. אבל שקנה או שניתן לו. למה לא יוכל למכור כדרך שקנה. 
+<b>ולי </b>היה נראה. משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת. וכשקנאה הקטן. עדיין לא יצאה מרשות בעלים. עד שיגדל. 
+<b>והשתא </b>ניחא נמי דמשמע. מסתמא דמתני'. דבקרקע אין מקחו מקח. כמו שאין ממכרו ממכר. אע"פ שהפוסקים שתקו מזה. 
+<b>וטעמייהו </b>דודאי המוכר לו. מסתמא לא יחזור. אבל הקטן פשיטא דחוזר. ואין במעשיו כלום בקרקע. בשום אופן בעולם. והפוסקים מילתא דפסיקא נקטי. וה"ה שהמוכר יכול לחזור. אלא דלא שכיח כה"ג. משו"ה שבקוה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>כהן קורא ראשון מפני ד"ש </b>דמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות למי שירצה כו'. עכ"ל רע"ב. <b>דבר</b> זה לא נזכר בגמרא. ונראה שמפרוש המשנה להר"מ לקחו. שכתב אם יתיר לכמותו או פחות ממנו. 
+<b>ודברים </b>הללו תמוהים. כי בגמ' לא אמרו אלא אם בא לחלוק כבוד לרבו. ולמי שגדול ממנו כו'. אבל נשוה אליו ולפחות ממנו. ודאי אסור דבר תורה. שאינו רשאי לוותר על כבוד הכהונה. אם לא משום כבוד תורה דעדיף. 
+<b>וכנראה </b>הכריחו לר"מ לומר כך. הפך הלשון שבגמרא. משום דהוה קשיא ליה. היאך אפשר להעלות עה"ד. אם בא לחלוק כבוד לרבו (בבה"כ בשוי"ט) שאינו רשאי. הלא אפילו בלי רשותו ושלא מדעתו. הגדול קורא ראשון בעל כרחו של כהן. כרב דקרי בכהני. וכמו שהשריש הר"מ בהצעה לפירוש משנה זו. שהקדים לבאר שאין הכהן קורא לפני ת"ח. מדין הגמרא. והרחיב פה האריך לשון בזה. להשיג גבול המנהג וכמ"ש גם מאותה ששנינו בהוריות. אבל ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ. 
+<b>על פי </b>אותן הדברים המשיך מ"ש אחר כך. והוצ��ך להפך הלשון מגדול ורב. לקטן ופחות. דבכה"ג דווקא הוא דצריך לרשותו של כהן. ומצי מחיל ד"ת. אפ"ה אסרוה חז"ל מפני ד"ש. <b>זאת</b> היא שטתו. כי זולת זה לא היה יכול להלום המשנה עם הגמרא. ולפי הנחתו הקודמת. שלא חלק בין חכם לחכם. אלא השווה את המדה. שכל חכם הגדול מהכהן. הוא קודמו לקרות ראשון. ולא סלקא ליה שמעתא. עד דמפיך לישנא דתלמודא. 
+<b>אבל </b>מי התיר זה לת"ח. לדקדק בחלוקו להפכו שלא כדרכו. הפך ומחה על פיו. מה שלא עלה ע"ד אדם. ולא ערב אל לבו אחד מהמחברים אנשי השם אשר מעולם. לעשות כזאת. לשנות לשון התלמוד מקצה אל הקצה. ולהפכו על פניו. <b>אמנם</b> א"צ כלל לומר כן. בלא"ה לק"מ לשטת המפרשים. דרב דקרי בכהני. משום שכל הכהנים שבעולם הוו כייפי ליה. אבל בענין אחר. לא זו בלבד שאינו קורא ראשון בלי רשות כהן. אלא אפילו בא כהן לחלק רשות לגדול ממנו. לא מהני משום ד"ש. כדאמר תלמודא בהדיא. 
+<b>אלא </b>דאכתי קשיא ההיא דר' פרידא. דמוקי לה תלמודא בשוין. משמע דמדינא הוה מצי קרי לפני כהן. ומשום מדת חסידות בלבד נמנע. <b>איברא</b> לתו' משמע. דלא בשוין ממש עסקינן. דא"כ מאי רבותיה דר"פ. <b>ונ"ל</b> דדיקא נמי. מדקאמר תלמודא אפילו לגדול אינו רשאי למחול. כ"ש לשוין. אף מד"ת נמי לא מצי מחיל. דהא לא אמרו אלא למי שגדול ממנו. 
+<b>אפ"ה </b>לא ניחא. אכתי קשיא. מאי רבותיה דר"פ. וצ"ל על כרחנו. דכ"ע הוו כייפי ליה. א"נ בברכות המזון איירי. לא בקה"ת. דהכי דייק לישניה טפי. וכמ"ש תו'. 
+<b>ומאותה </b>שכל ת"ח שמניח כהן ע"ה לעלות לתורה לפניו שחייב מיתה. לק"מ. דע"ה דידהו ודאי שאני. ועמש"כ במו"ק סקל"ה. ובתשובה ארוכה ססקצ"ג. 
+<b>ובעיר </b>שרובה או כולה כהנים. עמו"ק שם. 
+<b>ואחריו </b>ישראל מפני ד"ש. ועמ"ש בחידושי גמרא בס"ד. 
+<b>ושואלין בשלומם </b>עיין מ"ש בחי"ג. ובלח"ש רפ"ב דברכות. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>התקבל </b>וכן לשון המשנה כו' אע"פ שהיה יכול לשנות קבל בלשון קל עכ"ל תי"ט. 
+<b>לשון </b>מקרא הוא קבל לך (דה"א כ"א) קיימו וקבלו היהודים מהכבד. אבל לשון חכמים לחוד. <b>ונראה</b> שהוצרכו כאן לשינוי זה. לייחדו ולהכירו ולהפרידו מענין הנ"ל שבכתוב. שהוא מורה קבלת דברים שבעל פה בלבד. לא דבר הנמסר ומתקבל מיד ליד בפועל ממש. ועוד לא לחנם עשו זאת. כדי שלא יתערב בענין קובלנא. לשון תלונה. המצוי בדברי רז"ל. ובא מהקל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכל שאינה יכולה לשמור את גטה </b>משום שקדושיה קדושי תורה. וסתמא בקטנה שהיא ברשות אביה והשיאה. איירי תנא. 
+<b>וצ"ע </b>ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה או יתומה בחיי האב. שאין קדושיה אלא מדרבנן. מי נימא הואיל ויוצאה במאון. מתגר' נמי בכל גוונא. <b>א"ד </b>כל דתקון רבנן. כעין דאורייתא תקון. וכ"מ מסתימת הפוסקים. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בלשון </b>רע"ב ד"ה פרנסוה. אי צרכי מלבוש. כצ"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שילמדו ויכתבו </b>לשון הר"מ בפירושו. אינו מן הנמנע שב"ד הגדול שבירושלים לא יהו בקיאין בכתיבה. 
+<b>תימה </b>שנעלם ממנו הא דאמרינן פ"ק דחולין (ט"א) כל ת"ח צריך שילמוד כתב. כ"ש ב"ד הגדול. <b>אבל</b> בחנם נסתבך הר"מ בכך. כי אין ת"ת צריך ללמוד אלא כתב אשורי ושל ישראל והגט נכתב בכל לשון. כההיא דתנן שלהי מכלתין גט שכתבו יוונית כו'. וה"ה לכל שאר לשונות. <b>ומי</b> לא עסקינן הכא. דצריך לכתוב הגט בכתב ולשון שאין הב"ד מכירין בו. כגון שהאיש והאשה הם יוונים (או שנשלח הגט לארץ יון. שאין שם בקיאין בכתב ולשון עברית) או ללעוזות. דלא סגי אלא באותו לשון שמכירין בו המגרש והמתגרשת (וב"ד שנמסר בפניהם) דלהר"מ גופי�� מיהת בעינן שיהו העדים מכירין באותו לשון שנכתבו בו הגט. 
+<b>ולדידי </b>אף האיש והאשה. צריכין לידע ולהכיר לשון הגט וכתבו. כדבעינן למימר בס"ד. ובהכי מיירי ודאי הכא נמי. שילמדו. באופן שא"צ לדחוק כלל. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רי"א מגורשת ואינה מגורשת </b>ע"ל רע"ב והבא עליה באשם תלוי. 
+<b>היינו </b>למ"ד דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כנסי מהקל. </b>הכ"ף בחיר"ק. בפלס אמרי לה. ואם מהכבד הכ"ף בפת"ח. בשקל כבסי מרעה לבך. 
+<b>אינו גט </b>לשון רע"ב אבל אם היה הגט ע"ג קרקע כו'. אפילו אמר טלי גטך. אינו גט. <b>פירוש</b> קרקע שלו. 
+<b>קרוב </b>כל שהיא אינה יכולה לשמרו. והוא יכול לשמרו. זהו קרוב לו. כצ"ל בלשון רע"ב. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל שנתייחד עמה </b>לכאורה משמע לישנא מעליא. והיינו ביאה ממש. דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. <b>הילכך</b> צ"ע בטעם הירושלמי שכתב בתי"ט. <b>איברא</b> ב"ש לא ס"ל הן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה. <b>וצ"ע</b> תרתי למה לי. 
+<b>ושמעינן </b>ממתניתין דבן הפנויה פגום הוא. ועמ"ש בבריכה עליונה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לשום מלכות מדי </b>למנין מלכותה. שהיתה מולכת בכיפה. וכן למלכות יון המתחלת מאלכסנדר מוקדון. שתפס המלכות הכללי בעולם. אחר פרס ומדי. והוא מנין שטרות שנהג זמן רב אחר חתימת התלמוד. 
+<b>שנה שמו ושמה </b>עתי"ט אע"ג שאם לא כתב שם האיש והאשה כלל כשר. שינה גרע. <b>ויש</b> דוגמא לזה. מ"ש בירו' לענין הזכרת גשם. ל"ד ההוא דמצלי ומיקל כו'. וכ"מ לענין הבדלה בתפלת תשלומין. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פסול </b>אלא לאחר שנתנו לידה. מתנה. רע"ב. <b>ואין</b> לשונו מדויק. אלא כך צ"ל בשעת נתינה. וקודם שיצא הגט מידו לגמרי. ועד שלא אמר לה הא גיטך. דלאחר מעשה. אין בתנאו כלום. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולכל מי שא"ל עליו קדושין </b>לאתוי' כו' עמוני ומואבי. <b>פירוש</b> שנתגיירו. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ודן דיהוי ליכי </b>צ"ע מ"ט תקנו אז נוסח הגט בלשון ארמית. והא תנא בא"י הוה קאי. אם אמנם בב"ש עולי הגולה הם שיסדו ישוב הארץ. וכבר למדו לשונם שפת ארם. והנהיגוה גם בא"י אחר שכבר הורגלו בה. ולכן מצינו לשונות שטרות. במשנה בלשון ארמית. וכן בשקלים. אכן מצאנו גם שטרות בעברית. כמו פרוזבול. וכן בגופה של כתובה כותב לכשתנשאי לאחר כו' (אע"פ שקצתה כתובה ארמית את תהא יתבא כו') אכן גם בשמועות הלכות ומדרשות. מצינו לפעמים ארמית במשנה. כמו נגד שמה כו' וכן הרבה. וכל מג"ת נתחברה בלשון תרגום. ואין אתנו יודע עד מה ועל מה זה. מדוע לא השוו מדותיהם בזה. לדבר כלשון עמם בכל תורה שבע"פ שפה אחת בשוה. 
+<b>הרי את </b>עתי"ט ז"ל. אבל בס"א הרי את בן חורין כו'. ואין להגיה אתה. דכל אתה מתורגמין את ע"כ. <b>אבל</b> נוסח הגט שחרור השנוי בכאן. לשון עברי הוא. ואינו סובל עירוב לשון ארמי בדבור אחד. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שנים ששלחו שני גטין שוין </b>נראה פשוט דאורחא דמילתא נקט. שבאופן זה קרובים להתערב. והוא הדין לאחד. אם שתי נשיו אינן שוין בשמותיהן. ושכח השליח איזו שמה כך. ואיזה כך. ואין שם עדים במקום הנשים. לברר שמותיהן. והן אינן נאמנות בזה. לפי שיש לחוש לצרה שמכוונת לקלקל חברתה. לפיכך נותן שניהם לזו ולזו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ושני עדים עברים </b>עתי"ט דאי נמי כתב פלוני בן. תחת הראשון. ופלוני עד. אבתרא. שניהם כשרים. שהבן חתם ענ הראשון. והאב על השני. <b>היינו</b>. בסתמא. עד דידעינן דהך חתימה לאו דיעקב. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>הקיף ראשון </b>כו' לאורך הדף. גגו אחד פונה לצד גג השני. 
+<b>העדים באמצע </b>באויר שבין שני הגטין באורך והעדים חתמו ברוחב כדרכן. על פני שטות הגט. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>גט שכתבו כו' יוונית </b>שהגט נכתב בכל לשון. ועתי"ט בשם הר"מ. והוא פשוט. דאל"ה אין עדותן עדות. <b>ולי</b> נראה שגם המגרש צריך שיבין הלשון שבגט ויכיר הכתב. דאל"ה. מצי מערער. דלא הוה ידע מאי דהוה כתיב ביה. והעדים החתומים על הגט אינם מעידים אלא על הכתיבה (ואם אין עדי מסירה כאן) יוכל לקלקלה. ועוד אני אומר שאפילו האשה המתגרשת ראוי שתהא בקיאה בלשון וכתב שנכתב בו הגט. כדי שתדע ודאי שהוא גט גמור. ותשגיח ותזהר בו לשמרו. שאל"כ. יש לחוש שמא תחשוב שהוא שט"ח או ד"א. שאינו נראה בעיניה כמגרשה. אלא כמשחק בה. ולא הקפיד על שמירתו להצניעו. כההיא דרפ"ח. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אמתלא </b>משל. מתלת. <b>וי"ל</b> שהוסיפו בו אל"ף בהוראה זו. המיוחדת בענין טעם. לנוטריקון. והוא שתי מלות. אמת לא. ר"ל (הקול) אמת אינו. כי יש בו סבה ומקרה. שאינו אמת גמור. עם היות בו קצת אמתיות בצד מה. לא נשלמה אמתתו ולא נתבררה. ולכן קדם רמז אמת. לפני השלילה. וק"ל. 
+<b>וזה </b>דרכם ז"ל שכל למו. לרמוז בשם מיוחד. לכונה מיוחדת. בדרך זו. <b>ואף</b> בשמות דברים עצמיים. כמו דייתיקי אפותיקי. שהן מלות יווניות. מצינו שדרשום וסמכום בנוטריקון. וזהו מחמת שבאמת הלשון היונית. מהעברית לוקחה. כמ"ש בס"ד במ"א. וכן שיערו חכמי הלשונות גם מן האומות. 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,378 @@
+Lechem Shamayim on Mishnah Gittin
+לחם שמים על משנה גיטין
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Gittin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Jerusalem, 1978
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI
+
+לחם שמים על משנה גיטין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>המביא </b>ברישא לא קתני המוליך. עיין גמרא (דד"א) ומ"ש שם. 
+<b>גט </b>עמ"ש בס"ד בעזר אור. 
+<b>ממד"ה </b>ז"ל תו'. הוא דלא נקט המביא גט מח"ל. כו' משום דבח"ל הוה משמע אפילו רקם וחגר כו'. והוא דוחק. ונ"ל דלק"מ. דאי הוה תני מח"ל. הו"א דווקא המביא לא"י. אבל מח"ל לח"ל. לית לן בה. אפילו ממד"ה לשאר ח"ל. או משאר חו"ל למד"ה. הכל אחד ושוה. ומצינן לתרוצי לכל חד לטעמיה. אב"א כרבה. משו"ה לא תני מח"ל. דלא כולה ח"ל שוה. אלא דווקא מד"ה לא בקיאי. אבל בבל ודכוותה. ודאי בקיאי. ואב"א כרבא. ולא נקט ח"ל. דסד"א מכל ח"ל. אפילו היכא דשכיחי שיירתא דאתו דרך יבשה. וזה ישר. 
+<b>ואשקלון </b>כדרום הקשה ר"ת דאשקלון מא"י היא דכתיב זאת הארץ וגו' ואח"כ לכדוה. דכתיב וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון כו'. נעלם ממנו שחזרה ארץ פלשתים ליד סרני פלשתים. והיתה בידם כל ימי השופטים. וכל ימי מלכי בית ראשון. רק גת לפעמים באה לידי מלכי יהודה. ועמו"ק (א"ח סיש"ז) בקונטרס גדר ישוב א"י שם הארכתי בענין זה. גם בהגהותי לחבור הר"מ פ"א מהלכות תרומות. ובספ"ו מה"ל ב"ה ועע"ל. עוד כ' תו' אבל קשה דרקם וחגר משמע הכא דהוו ח"ל. וכתיב ויקדישו את קדש בה"כ. 
+<b>תמהתי </b>מראות. מה ענין קדש בשש נקודות. שהיא באמצע א"י לדרומה בהר נפתלי לקדש בשלש נקודות. והיא עומדת על הגבול (חוץ לארץ ודאי) במקצוע דרומי מערבי של א"י. ככתוב ויסע משם אברם ארצה הנגב. בין קדש ובין שור. והיא ארץ פלשתים שבמערב א"י ולדרומה. אבל ודאי צ"ל דתרי רקם וחגר הוו. אלו כנגד אלו באלכסון. ורקם דהכא על כרחנו במזרחה של א"י. והרי קדש בשש נקודות נמי הוו. כדאיתא מבואר. וכן תרי קדש בשלש נקודות. האחת עיר. ואחת מדבר קדש. ותרווייהו ח"ל. ע"ס אם לבינה פ' חוקת. דכוותייהו תרי הר ההר נינהו. חד בדרום א"י. ואחרא בצפונה. והואי נמי רקם אחרינא. עיר בא"י ממש. בחלקו של שבט בנימן. עלח"ש פרק דם הנדה. 
+<b>בפני </b>נכתב ובפנ"ח פירש"י דסתמא. כי מסהיד בפנ"כ ובפנ"ח. לשמה קמסהיד. ועתי"ט בשם הר"ן. ולי נראה שא"צ לכל הטורח. דסתמא לשמה הוא. ומדאצרכו שתהא כתיבה וחתימה בפניו הרי יצאנו מידי חששה שמא נכתב לשם אחרת. והרי הוא נכתב ונחתם בפניו. הלכך הצריכוהו. שאל"כ למה הטריחוהו לראות הכתיבה והחתימה בעיניו. משו"ה ודאי כי קאמר בפ"נ כו' סתמא. נמי כלשמה דמי. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>למזרח </b>כתב רש"י אבל מערב א"י. א"צ גבול. שהים הגדול גבולה. 
+<b>ש"מ </b>שארץ פלשתים מא"י היא בכבוש שני. אע"פ שבכל ימי ב"ר היתה מארץ העמים. כי היתה ביד מלכי העמים. ומחוצה לארץ נחשבת. שכן מבואר. ממ"ש דוד כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' גו'. וארז"ל וכי מי א"ל לדוד לך עבוד ע"א אלא לומר לך. כל היוצא מארץ לח"ל. כאילו עובד ע"ז. הרי בפירוש שאינה נקראת נחלת ה'. ודינה כח"ל. כל זמן שמשלו בה עובדי אלילים. מ"מ לכנעני תחשב. ככתוב בספר יהושע. וכשבאה ליד ישראל. חזרה להיות נחלת ה' באמת. ומעת שהגיעה ביד ישראל בימי ב"ש. שוב לא יצאה מחמת ידיהם עד הגולה. ולא מצינו בכל ימי עמידת ב"ש זכר עם פלשתים. כי נכבשה הארץ לפני ישראל. ונשמדה אומת פלשתים ונעקרה מן העולם. 
+<b>ובכאן </b>חדושי הפך מ"ש רז"ל כרכים הרבה כבשום עולי מצרים. ולא כבשום עולי בבל. כי זאת הארץ לא כבשוה עולי מצרים בהחלט כלל. וכבשוה עולי בבל. 
+<b>והנסין שבים </b>רואין כאילו חוט מתוח מקפלוריא עד ים אוקינוס. ומנחל מצרים עד ים אוקיאנוס. וכל הנסין שבין שני הגבולים א"י הם. לדברי ר"י. כדאיתא בגמרא. ולכן אין גבול למערב רק אותו שקבעה לו תורה. הים הגדול ופירושו אליבא דר"י. אינו הים האמצעי הידוע. אלא הוא ים אוקיאנוס המערבי. שהוא ים הגדול המוחלט. שאין גדול ממנו. ולפ"ז נכנסין בתוך גבול זה. בין שני חוטין הנ"ל. כל (או רוב) איי אלישה תרשיש ויון. הנכללים בארצות פלגי היווני. וקנד"יאה וצופריאה. ורודוס. אולי גם ציציליאה. ונאפלוס. מאיורקה. מינוריקא. איפוקא. וכן מאלטה. וזולתם איים רבים. רוב או כל איי הים הגדול שבתורה. יחשבו לא"י לפ"ז. ואין זה מן התימה. שהרי אפילו מחוז שפניא. הוא מא"י. לפ"ד קצת מחז"ל. כמ"ש בס"ד בלח"ש שילהי חלה. אבל קושית ה"ר פטר לר"ת ל"ק. כמ"ש בחי"ג ע"ש. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>אם </b>יש עליו עוררים לפמ"ש הרע"ב דאבעל קאי. א"כ אינו יכול להיות בשו"א. מהנפרד עורר בציר"י. בפלס פועל בינוני או תואר. אלא צ"ל שהוא שם דבר בלשון רבים. ר"ל ערעורים. שי"ל לבעל טענות עליו. ותהיה קריאת המלה בקמ"ץ הרי"ש. ברבוי. כמו ביחיד ממנו. ויהי על משקל עולם כוכב. וכן בלשון חז"ל על משקלו. אוכלים שם דבר. אוכלים נגובים. כל האוכלים מצטרפין. קמו"ץ. כמ"ש בס"ד במק"א. ולא ישתנה. וכן צריך להיות אליבא דירו'. דאייתי בתי"ט. 
+<b>והירו' </b>נ"ל לפרשו ע"ד הר"ן. כך. שבמקום שיש לקוחות. היינו ערעור. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>ואחד </b>שחרורי עבדים כתב רמ"ז. איכא למידק כיון דקיי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה. למה הקלו רז"ל בשחרורו כו'. 
+<b>שכח </b>דמשום מצוה דרבים שרי. 
+<b>בתי"ט </b>ד"ה חוץ. צ"ל ומקיימינן כולה שטרא. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>בערכאות </b>נ"ל לשון וערך עליה. דמתרגמינן ויסדר עלה. ובלשון חכמים מזה הענין. עורכי הדיינין. אבל לשון ערך איש ערך אשה. שהוא שווי דמים. אינו ענין לכאן. ומנהג המון השונים. לקרות ערכאות בחיר"ק הענין ולדעתי יותר נכון בפת"ח או בסגו"ל. 
+<b>ושחרורי </b>עבדים לכאורה כו'. 
+<b>שלא </b>לזון עבדו עמ"ש בחי"ג בקדושין (ו"א) וגטין (יג). 
+<b>רשאי </b>שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך במקומו כתבתי. דהני מילי בעני אבל בעשיר. לאו כל כמיניה דרמי ליה אצבורא. ולא גרע מבנים דאכלי ולא עבדי. כ"ש עבד. אטו נהום כרסיה לא שוי. 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>ועל הקרן של פרה. </b>נראה פשוט דעל קרן תלושה ודאי כותבין לד"ה. דלא גרע ממחובר לקרקע שתלשו. דכשר לכתוב עליו כדתנן לקמן. והכי נמי בהדיא בהך בבא. על העלה של זית. אע"ג דנקצץ מן המחובר הגמור. כ"ש מן המחובר לב"ח. דעדיף מניה ודאי. והא בבא יתירא היא. ולא צריכא אלא לאפוקי מדריה"ג דפליג. ולא פסלינן במחוסר קציצה וקטימה. אלא בכתבו על המחובר ותלשו וקטמו. וביה שייך נמי גזרה דשמא יקטום. לא בקטום קודם שנכתב. וקרמ"ז טעה בכך. 
+<b>ולא </b>על האוכלין שכן עלה זית מאכל ליונים תי"ט. וא"כ תקשי לתנייה גבי הוצאה דשבת. ותו קשיא עליה. זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין. הרי מפורש שאינן מאכל. ולא עדיפי נמי מפריצי זיתים. ואי איתא דהוי מאכל בהמה או עופות. ליתנינהו גבי הני דמהניא בהו מחשבה. אע"ג דרש"י בגמרא מפרש. דחזו למאכל בהמה. לאו בדווקא כתב כך. אלא בדרך אי נמי. ומיונה דנח אין ראיה. כי הביאה אותו לסימן מרירות. לומר אע"פ שאינו ראוי למאכלה. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>עשי"ע </b>(סך"ו). 
+<b>ואין </b>בין חש"ו לנכרי בזה. אלא בלכתחלה. משו"ה לא כייל ליה הכא נמי בהדייהו. כמו בבבא דסיפא. 
+<b>האשה </b>כותבת את גטה ומקנתו לבעל כו' וכתב הר"ן אע"ג דמחוסר הקצאה ב��ן כתיבה לכתיבה. לא הוי מחוסר מעשה כו'. 
+<b>ולא </b>אדע הצורך שהביאו לכך. מי לא עסקינן דאקניתיה מקמי כתיבה. אלא סברא דנפשיה קאמר. וצ"ע. 
+<b>וחרש </b>קודם לשוטה דאינו בר דעת. וחרש איתיה בר דעתא קלישתא מיהא. וח"ש דמי בכל דוכתא לקטן. דתרוויהו גדולים נינהו. וסומא אגב נכרי נקטיה בהדיה דדמו בדעת שלמה. 
+<b>חרש </b>ונתפקח סומא ונתפתח. שוטה ונשתפה מ"ש תי"ט פקחות חרש שכיח טפי מפקוח סומא. ופתוח סומא טפי משפוי שוטה. מנליה הא. איברא איפכא הוא ודאי. כי מעשים בכל יום שסומין מתרפאין. ולא נראה ולא נשמע מעולם מחרש שנתפקח. ושוטה שנשתפה. מצוי יותר. מסומא שנתפתח. שאין רופאין הבקיאין ברפואת הסומא. מצויין כמו בשפוי שוטה. וכל זה דבר ידוע ומפורסם לכן מ"ש בתי"ט כאן. נראה כמכחיש הידוע. ונ"ל דנקט תנא האי סדרא. ופתח השתא בקטן ע"ד זו ואצ"ל זו. אע"ג דאשכחן אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן כו'. הכא לא מהימן. ואצ"ל אינך. דלא אשכחן בהו קולא בשום דוכתא. וחרש טפי בר עדות הוא מסומא. דלא בר ראה. ואיהו עדיף משוטה. דלא בר ידע הוא. וראיתו נמי לא כלום היא. 
+<b>פתוח </b>ונסתמא עמ"ש בס"ד במו"ק א"ע (סקמ"ב). 
+<b>וחזר </b>ונתפתח לא כדי נסבה. לפמ"ש שם בס"ד. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>האשה עצמה כו' ובלבד כו'. </b>אבל אשה שגטה יוצא מת"י בכ"מ ה"ז מגורשת. ואפילו שאין הגט מקוים. כ"כ הר"מ. ומסיים שאין חוששין שמא ימצא מזויף כו'. אלא נעמידנו על חזקתו כו'. ורשב"א תמה. מדתנן כו' ואם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת. 
+<b>והשיב </b>הכ"מ. ז"ל ואיני רואה מקום לתמיהא זו. דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מת"י ע"כ. ואני אומר תמה עצמך. האי גיטא חספא בעלמא הוא. שהרי כשאתה מאמינה בגט. בלתי מקוים. להוציאה מחזקתה. תזייף ותכתוב. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לאלתר </b>אלתר. מלה מורכבת מן על ואתר. לשון מקום בארמי. כלומר על המקום ההוא שהרגיש שנאבד מיד. ואל הוא כמו על בעין. ורגיל לבוא גם בכתוב זה תחת זה. שאותיות הגרון מתחלפות. ובירו' נהגו לדבר בו בשתי מלות. כאמרם והוא שלמד על אתר. ומתוך שהרגילו מלה זו במקום מיד. מלה חדא. הטילו בה ג"כ אות שימושית. עם שהיה מספיק בלתי הלמ"ד. כלמ"ד למבראשונה לבעבור וזולתם. 
+<b>נותנו </b>לה כו'. ולא חיישינן שמא מת. 
+<b>ואם </b>אחר כך נשמע שמת. ולא נודע אם קודם נתינה. ע"ל ספ"ז. ובמ"ש בתי"ט שם בשם הר"ן. וצ"ע בתשו' אמ"ה (סס"ג) ובשי"ע (סקכ"ח). 
+<b>מקריבין </b>אותה. בגמרא מפרש בקרבן נשים. א"נ חטאת העוף שא"צ סמיכה. ואית לאוקמה כמו בערל וטמא. דמשלחין קרבנותיהן. כדאי' בתמיד נשחט. ומיירי דאניסי עבתו'. ומשו"ה לא מוקי תלמודא למתניתין בהכי. משום דלא שכיחי ונסיב מילתא פסיקתא. ור"ל נמי פליג בטמא פ"ב דזבחים. משו"ה דעדיפא משני. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>עמ"ש </b>בס"ד במו"ק י"ד סרנ"ז. 
+<b>להיות </b>מפריש עליהן מחלקן, עתי"ט לשון רש"י. דהוי כמאן דמטי לידייהו דהני ודאי הכי הוא. דהא אפילו הבכור נוטל פי שנים במכרי כהונה. דחשיב מוחזק. אע"ג דהיא גופה קשיא לי. כמ"ש במקומו. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>היה עושה ב"ד </b>פירוש שלשה. כתב תי"ט ותימה לי דלקמן אדתנן התקין ר"ג כו' פירש שהשליח אינו יודע בדבר מוליכה לה והיא נשאת בו. וליתא למאן דמפרש דב"ד דתנן היינו שלשה ע"כ. והאריך בזה לדחות פירוש רש"י. 
+<b>ולענ"ד </b>בחנם הטריח עצמו כאן להשיג על פירש"י ורע"ב. דנקטי מילתא פסיקתא. ופשיטא. דלכ"ע איתנהו. לתרתי חששות. 
+<b>ולא </b>איפליגו ר"י ור"ל. אלא בפירושא דב"ד דתנן הכא. דאזדו ל��עמייהו. מר סבר ב"ד של שנים הוא דלא מפקי לקלא כולי האי. ונקט חששה רבה דממזרות. ומ"ס ב"ד. בי תלתא משמע. משו"ה חשש דממזרות לא שכיח כולי האי. להכי נקיט חשש עיגון. דשכיח טפי בכל גוונא. 
+<b>מיהו </b>ודאי איכא למיחש נמי לממזרות. מי לא עסקינן דשלח גט למד"ה. ולהיכא דלא שכיחי שיירתא דמפקי לקלא. ואפילו ממדינה למדינה בא"י. איתא לחששא. זימנין דלא ידעה בביטול. אלא דחששא רחוקה היא. 
+<b>משו"ה </b>נסיב מאי דפסיקא ליה. אפילו תימא דליתא לאידך חששה. זה פשוט. וצדק רש"י בפירושו המרווח. דאתי שפיר אליבא דכ"ע. 
+<b>התקין ר"ג </b>כו' בגמרא רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו כו' ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גטא כו' ושרינן א"א לעלמא. אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מניה כו'. על כרחנו צריכין אנו לפרש דרבנן מיגז גייזי לקדושין ע"י הגט. משעת נתינתו בלבד. לא עוקרין את הקידושין מעיקרן (אף דפירש"י ותו' לא דייק הכי) דאל"כ. לא מצאנו ידינו ורגלינו בבה"מ. ותמה על עצמך. שאם תאמר הפקיעו קידושין כל עיקרן. א"כ אם זנתה תחתיו במזיד. ונאסרה עליו. אח"כ נתן לה גט כזה. וארעו אונס. תחזור להתר. או אם נשאת ע"פ גט זה. תהא מותרת לחזור לו. ויהו קדושין תופסין לו באחותה ובקרובותיה. וכן היא מותרת לקרוביו. והבא עליה במזיד כשהיתה תחתיו. ונגמר דינן ליהרג. אח"כ נתן לה גט כזה. או שבטלו במ"א. פוטרין אותן (ואם כבר נהרג הבועל. הלא נהרג בחנם) ואם חטאו בשוגג והביאו קרבן. נפסל הקרבן למפרע. וכשעדיין לא הביאו. נפטרו ע"י כך מקרבן. גם לא תמצא בה חיוב חטאת לעולם. דהו"ל התראת ספק. 
+<b>שוב </b>ראיתי אחרי רואי. שנגעו התו' בזה. עיין מ"ש. אבל אין מנוס מליישב כל הנ"ל. אם לא כמ"ש שהפקיעוהו להבא. 
+<b>ודפריך </b>תינח דקדיש בכספא. דכה"ג פשיטא ליה טפי דמצו לאפקועי מכאן ולהבא. דאדעתא דרבנן הוא דקני לה עד השתא. והפקירו הכסף שהיה בדעתו שיקנה בו לעולם. אבל קדיש בביאה. ודעתו היה לקנין עולם. איך הפקיעו. ומשני הפקיעו ודאי. בעילתו להבא שויוה בעילת זנות. ויש לי כיוצא בזו. בקנין מטלטלין. ועמ"ש בס"ד בחי"ג כתובות (דד"א) ודוק. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>שתהא נודרת </b>עתי"ט בשם התו'. שכתבו וא"ת ידירוה בפני הבעל ויאמר קיים ליכי. שאז אינו יכול להפר וכו'. 
+<b>קשיא </b>לי מאי מהני. הא קיי"ל נשאלין על ההקם. 
+<b>ונראה </b>פשוט דבעל כה"ג א"צ לפרט הנדר. עמ"ש במקומו בי"ד. וי"ל בדוחק. דס"ל שאין חכם מתיר אלא ביום שמעו. וכה"ג קלא אית ליה. גם יכולין להשגיח על זה. שלא יתיר לו אדם באותו יום. וצ"ע. 
+
+Mishnah 4
+
+<b>משחררו </b>פירוש משחרר הוא שכותב שטר על דמי החוב. אם אין לו לשלם. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לישא שפחה </b>אינו יכול. וחציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא. דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות תו'. 
+<b>ר"ל </b>דאפילו את"ל דאתי עשה ודחי גבי שפחה. מיהא גבי בת חורין ודאי לא אפשר. דהיא מוזהרת ג"כ. ולא מיפקדא אפ"ו. דכה"ג ליתא לדחיה כלל. דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה אחר. הילכך מ"מ בחציה שפחה נמי לא אשתרי. כיון דאיכא צד חירות דלא מידחי. דוק. 
+<b>עוד </b>כתבו תו' ז"ל. וא"ת ישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כו'. וצד חירות נמי שרי בה כו' וכ"ת דאתי צד עבדות ומשמש בא"א <b>(קושטא</b> הכי הוא (ע"ל) אע"ג דאיכא סברא אפכא. כיון דלא מקדשה אלא לפלגיה. אפילו למ"ד התקדשי לחציי מקודשת. דלא שייר בקנינו. אבל הכא. הא לא קדיש אלא חציה. לצד חירות. ואידך פלגא לצד עבדות. הו"ל מקדש חצי אשה. דאינה מקודשת) ישאנה באיסור. כמו ממזר שנושא שפחה. וכמו לישא שפחה אינו יכול. כלומר ��מו דאמר תנא דידן לישא שפחה אינו יכול. דמשמע הא אי הוה מותר בה. שרי לישא שפחה. אע"ג דלא בת קדושין היא. 
+<b>(זה </b>הדבור הנמשך כתבתי בימי חרפי מאד) 
+<b>בת חורין </b>אינו יכול. מפני צד עבדות שבו. צ"ע אם קדשה. אם קדושין תופסיו בה. דהו"ל כמקדש לחציו דמקודשת. או דילמא לא דמי. כיון דלא חזיא לביאה. והא דקיי"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין. אע"ג דלא חזיין לביאה (ול"א קדושין שלא נמסרו לביאה אינו קידושין אלא בחייבי כריתות) שאני. דביאה אסורה בישראל. לא אפקריה רחמנא לזרעיה. כי הבנים כשרים ומותרים בישראל. משא"כ עבד. דרחמנא אפקריה לזרעיה. והרי יש כאן צד עבדות. הדומה לבהמה. נמצא כשקדש בת ישראל הרי היא כאילו קדשה חצי אדם וחציו בהמה. דלחצי אדם. משמע דליכא קדושין. אלא דווקא המקדש לחציו. ושייר חציו. הוא דמקודשת. מטעמא דאי אפשר ליחלק. והרי היא מקודשת לכולו. והאיכא איש שלם. אבל זו לא נתקדשה לאיש שלם כלל. שהרי אין כאן. אלא חצי איש. וחציו אחר איננו. והכין מסתברא. דלא שנא עבד או חצי עבד. אין לו קדושין בבת חורין. אפילו בחציה בת חורין. 
+<b>איברא </b>גרעא בת חורין. שאפילו לבן חורין. אינה מתקדשת. דקיי"ל האומר לאשה חצייך מקודשת. אינה מקודשת. שאין מקדשין חצי אשה. 
+<b>הילכך </b>מ"ש התו' ישא ממזרת באיסור בלא קדושין הוו מצי למימר אפילו בקידושין. וכגון דאמר לה התקדשי לי חצייך. אלא משום. דלאו קדושין נינהו לגמרי. 
+<b>(הך </b>בעיא דלעיל ופשיטותה דכתיבנא לה דינקותאי. תלמוד ערוך הוא. ואשתמיט מני. מתוך עצלות שלא עיינתי בגמרא. ואזדא לי בשטת רב ששת. ודרבר"ה ורבא קמייתא. ואירע לי כמוהו שאין אדם עומד עד"ת אא"כ נכשל בהן אע"ג דגירסא דינקותא היא. כי על כן הנחתיה כמו שהיא ראיתי לקחתי מוסר. מזג העיון לא יחסר. אפ"ה חדאי נפשאי אם ספקות שלכם כך. דלעולם מידי ספק לא יצאנו. עמ"ש בס"ד פ"ב דכריתות). 
+<b>ומש"ע </b>תו' שצד עבדות אסור גם בנתינה. משום דעדיף נתין מעבד. דלא שייך בקידושין. ועיין עוד שילהי הוריות. 
+<b>שנא' לא תוהו בראה </b>לשון תו' ולא נקט קרא דאורייתא כו' י"ל משום דלשבת. שייך אף בצד עבדות. אבל פ"ו לא שייך אלא בצד חירות. וכתב תי"ט דאיתתא ל"מ אפ"ו. וכל מצוה שאין האשה חייבת בה. אין העבד חייב בה ע"כ. ולא היה צריך לומר כן. כי תלמוד ערוך פד"מ (דנט"ב) דב"נ אינו מצווה על פ"ו. אלא דס"ד עבד עדיף. משום דאיתיה בקצת מצות. אבל באמת מגרע גרע בהא. דלית ליה חייס. וגוי אית ליה חייס. כ"ש בן נח דעדיף. ואם הוא לא נצטוה. ק"ו לעבד. (וגם לתו' אשתמיט הך מילתא. שנדחקו להוכיח כן מהירושלמי) ושמעינן מהכא דמשום שבת. אשה נמי מיפקדא אפ"ו. וק"ו מעבד. דאיהי ודאי עדיפא. וזהו ק"ו שאין עליו תשובה. 
+<b>כופין את רבו </b>אע"ג דאסור לשחרר עבדו שלא לצורך מצוה. משא"כ לתקן ישוב העולם. מצוה גדולה היא. 
+<b>ועוד </b>שכבר הוקלש צד עבדותו של זה. שלא אסרה תורה אלא עבד גמור. ובזה מיושב מ"ש תו' וכי אומרים לאדם חטוא שיזכה כו'. וא"ת ומ"ט לא יותר להוציא לחירות. אפילו עבד גמור. כדי לטהר בניו. כדשרי לממזר למעבד איסורא למנסב שפחה. וי"ל דלא שרי ר"א לממזר ליטהר. אלא משום דאיהו לנפשיה הוא דקעבד איסורא. משא"כ לומר לבן חורין חטוא בקום עבור על ד"ת שיזכה עבד לא אמר. אי נמי זרע ממזר. חשיב טפי. ולא אפקריה רחמנא. כזרע עבד. דלא קפיד אלא אלשבת בלחוד. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>אר"י כו' </b>בגמרא פשיטא מאי ניחוש לה. מסברא הייתי אומר. ס"ד ליחוש. דילמא איהי נתנה לו אצבע בין שיניו. וכיון שהיא גרמה לו שנדר. הו"ל כאילו נדרה היא. ��שייך טעמא שלא יהיו פרוצים בנדרים. גבי תרווייהו. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>וחכ"א יחזיר </b>עתי"ט. ז"ל. ומ"ש הר"ב בפירוש דכפליה שאומר ואם (אין. כצ"ל) את איילונית לא יהא גט כו'. וקשיא דא"כ הטיל התנאי בגט עצמו. וכשלא נתקיים. נמצא שהגט עצמו בטל כו'. ע"כ. 
+<b>לא </b>ידעתי מניין לו זו. שאני אומר תקנת חכמים בטלה לתנאו. שאם לא תקנו כך. היה מקום לקלקלה מחמת התנאי. לפיכך לא יחזיר עולמית. לומר שאין תנאו מועיל לו כלום אחר תקנת חכמים. שכן כחם יפה. דאפילו אם תמצי לומר איתא לתנאיה. אפקעינהו רבנן לקידושי כה"ג. היכא דאיכא חששא דקלקולא. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>עידית </b>נאות יעקב. תרגומו עידית בית יעקב. 
+<b>יראה </b>שהמתרגם עשאו נגזר מן עדי עדיים. ענין פאר וקשוט ומכלול יופי. וכן נאות לפ"ד. הוא מלשון נוי ונאה המצוי בדברי חז"ל. 
+<b>ואמנם </b>ענין זה הנזכר במשנתנו. יראה לי יותר שמוצאו מהארמי. עידוי. תרגום של הריון. שכן הארץ הטובה עושה פרי תבואה. עדית תקרא כאילו היא הרה. על שם שהיא עומדת לקבל הריון ולהרבות זרע. ובאמת האדמה הטובה היא הרה תמיד. זרעה הנקבי בה. ומצפה לקבל זרע זכר. הנזרע בה והולידה והצמיחה. 
+<b>והפכה </b>הזיבורית. מלשון זיבורא ועקרבא. ע"ש שעוקצת כדבורה. בהוצאה יתרה על השבח. וקוץ ודרדר תצמיח. 
+<b>וכתובת אשה בזבורית </b>כתבו תו' טעמא דהפקיעו חכמים דינא דאורייתא כו' חשו שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה מעדית ע"כ. וכתב רמ"ז. ועוד נראה שאפילו נתחייב בעדית. ניחוש שמא ימנע מלישא אשה. ולאו מילתא היא דסתמא איהי לאו לגירושין קיימא. ואיהו לאו למיתה בחייה קאי. 
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+<b>לאכילת פירות </b>עיין לשון רע"ב. שהרי מכרה לו באחריות. וכתב לו שטר מכירה. הקשה ש"ך ל"ל שטר. הא אמרינן. המוכר שדהו בעדים. גובה ממשועבדים. אפילו בלא שטר. דמאן דזבין בפרהסיא זבין. 
+<b>ולענ"ד </b>לק"מ. דהיינו נמי שטר. דעדים מפקי לקלא. וכמאן דכתיב דמי. וא"צ למ"ש רמ"ז. שהוא דוחק שאין בו ריוח. וק"ל. 
+<b>ולאכילת </b>נתקשה לרמ"ז לשון מוציאין לאכילת. דהא ודאי מוציאין. שהפירות אכלן. 
+<b>ותימה </b>דלא ידע לפרושי למ"ד לאכילת. בשביל אכילת פירות. כמו למ"ד דאמרי לי אחי. והדומים. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>ואם מתה בעלה יורשה </b>דהפקר ב"ד הפקר. כי מתוך שהפקירו ממונה. והפקיעו ירושתה מיורשיה. ואמרו שבעלה יורשה. אף הוא קוברה ומיטמא לה. עשאוה כמ"מ שאין לו קוברין. 
+<b>שלא נודעה </b>הא נודעה. אינה מכפרת. היינו שאינה קריבה. כך פיר"י. 
+<b>ולא </b>בא להוציא אם כבר קרבה אחר שנודעה. דפשיטא אינה מכפרת. אחר שעברו הכהנים מזידים. אי אדאורייתא. אי אדרבנן. 
+<b>ונראה </b>דאתא לאפוקי אם קרבה ואח"כ נודעה. שכבר כפרה. ואינו מוכרח. דמ"מ מצו רבנן לתקוני כה"ג נמי. אמנם התו' כתבו. שאם נודעה לאחר זריקה. לא הצריכוהו לכפר באחרת. שאין כח ב"ד יפה לעקור דבר מה"ת בקום עשה (עמ"ש בס"ד בעשרה הלחם) וקריבה דאמר רש"י היינו נמי זריקה. ולכל זה לא הוצרכנו אלא לר"י. אבל לעולא ודאי אפילו כבר קרבה. אינה מכפרת. 
+<b>שלא נודעה לרבים </b>דאי נודעה שהיא גזולה. מילתא דלא שכיחא היא. ולא תקנו תי"ט ולחנם נדחק על דעתי. ברם איפכא מסתברא. כיון דלעולא מה"ת לא קני אי הכי מסתיינהו לתקוני בלא נודעה דמכפרת. 
+<b>איברא </b>ודאי משום דאי הוו מתקני גם בנודעה. היו מרגילין הגנבים לגנוב ולהביא. משו"ה לא תקנו. משא"כ בלא נודעה. מצו לתקוני. דלא נפיק מנה חורבא. ונשארה מילתא דלא שכיחא. כמו שהיא באמת. ובהפך מדעת תי"ט. וזה ברור. 
+<b>מכפרת מפני תקון המזבח </b>פריש רע"�� שלא יהו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה. קאי בשטתיה דעולא. ומסקנא דגמרא כר"י דנודעה אינה מכפרת. מפני תקון המזבח. שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות. אבל מן התורה. יאוש כי הכא קני. דאיכא נמי שינוי השם. מעיקרא חולין. והשתא קרבן. וכמ"ש התו'. ולכן פסק גם הר"מ ז"ל כר"י. ול"ק אדידיה. כדרמי ליה הכ"מ. גם הראב"ד הודה לו. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>הפעוטות </b>לא נודע לו חבר. ומוצאו נעלם. 
+<b>הפעוטות </b>הקטנים. כבן ז' כבן ח'. נ"ל דשבע. לבת. ושמנה. לבן. לפי שבינה יתרה נתן הקב"ה באשה. וממהרת לבא שנה לפני האיש. וכן לענין בריאות הגוף. כדקיי"ל לענין השלמת תענית ביה"כ. על כן מגעת לכלל דעת קודם לו. בעצם וראשונה אמנם ודאי גם הנקבות כזכרים יתחלפו בבינה. שחלק להם תולדתם במקרה. שהאחד מקדים שכלו לצאת אל הפועל. קודם חברו ובן גילו. לכן יש להם שעורין חלוקין. לפום חורפייהו. 
+<b>מקחם </b>לפי מה שנוהגין לקרות מ"ם מקח בסגו"ל. תהיה קריאת מ"ם מקחם בחיר"ק. כבעלי הסגול בנטיה. כמו מכר. מכרם בכסף. כסף שברם. מן שבר. מצח מצחם נחושה. והדומים. כן בנחים מכסם לה' מן מכס. וכן בחסרים בשורש זה עצמו. הנפרד חרו"ק כמש"ל בס"ד. אולם לפי נקוד שם הרבים ממנו. הנמצא בכתוב (נחמיה ז') נפתח"ה המ"ם. המקחות (עם שלדד"ק גם היא חרוק"ה. לא מצאנוה כן בכ"ה) ויראה שכך הוא בנטיה כמו בקבוץ. ואולי גם בנפרד הוא פתו"ח כמש"ל. וא"כ נשארה המ"ם פתוח"ה גם בכינוי. כמו תרומת מתנם. ממתן. מסעם. ממסע. וכן מגע. מצע. משע נצר מטעי ומכוש מבטם. מן מבט. כמ"ש בס"ד שילהי פ"ד דאבות. 
+<b>מקח </b>ע"ש באבות. ועם שדעתי שם. היות מ"ם מקח בחיר"ק. <b>באמת</b> אין הכרח מהכתוב ומקח שוחד. כי יכול להיות שהוקל בסמיכות. ויתכן היותו בנפרד פתוח. 
+<b>במטלטלין </b>אבל בקרקעות. אין ממכרם ממכר. ואין מקחן מקח. שאם רצה. חוזר. אבל המוכר. אינו יכול לחזור בו. 
+<b>כך </b>נראה מסתימת הפוסקים. וכן משמע ממאי דכתב רמ"ז בשם סמ"ע בטעמא דמלתא. אבל לא בקרקעות. משום דמכירת קרקעות צריכה יותר חריפות ובקיאות. <b>וצ"ע</b> תינח בקרקע שירש. אבל שקנה או שניתן לו. למה לא יוכל למכור כדרך שקנה. 
+<b>ולי </b>היה נראה. משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת. וכשקנאה הקטן. עדיין לא יצאה מרשות בעלים. עד שיגדל. 
+<b>והשתא </b>ניחא נמי דמשמע. מסתמא דמתני'. דבקרקע אין מקחו מקח. כמו שאין ממכרו ממכר. אע"פ שהפוסקים שתקו מזה. 
+<b>וטעמייהו </b>דודאי המוכר לו. מסתמא לא יחזור. אבל הקטן פשיטא דחוזר. ואין במעשיו כלום בקרקע. בשום אופן בעולם. והפוסקים מילתא דפסיקא נקטי. וה"ה שהמוכר יכול לחזור. אלא דלא שכיח כה"ג. משו"ה שבקוה. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>כהן קורא ראשון מפני ד"ש </b>דמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות למי שירצה כו'. עכ"ל רע"ב. <b>דבר</b> זה לא נזכר בגמרא. ונראה שמפרוש המשנה להר"מ לקחו. שכתב אם יתיר לכמותו או פחות ממנו. 
+<b>ודברים </b>הללו תמוהים. כי בגמ' לא אמרו אלא אם בא לחלוק כבוד לרבו. ולמי שגדול ממנו כו'. אבל נשוה אליו ולפחות ממנו. ודאי אסור דבר תורה. שאינו רשאי לוותר על כבוד הכהונה. אם לא משום כבוד תורה דעדיף. 
+<b>וכנראה </b>הכריחו לר"מ לומר כך. הפך הלשון שבגמרא. משום דהוה קשיא ליה. היאך אפשר להעלות עה"ד. אם בא לחלוק כבוד לרבו (בבה"כ בשוי"ט) שאינו רשאי. הלא אפילו בלי רשותו ושלא מדעתו. הגדול קורא ראשון בעל כרחו של כהן. כרב דקרי בכהני. וכמו שהשריש הר"מ בהצעה לפירוש משנה זו. שהקדים לבאר שאין הכהן קורא לפני ת"ח. מדין הגמרא. והרחיב פה האריך לשון בזה. להשיג גבול המנהג וכמ"ש גם מאותה ששנינו בהורי��ת. אבל ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ. 
+<b>על פי </b>אותן הדברים המשיך מ"ש אחר כך. והוצרך להפך הלשון מגדול ורב. לקטן ופחות. דבכה"ג דווקא הוא דצריך לרשותו של כהן. ומצי מחיל ד"ת. אפ"ה אסרוה חז"ל מפני ד"ש. <b>זאת</b> היא שטתו. כי זולת זה לא היה יכול להלום המשנה עם הגמרא. ולפי הנחתו הקודמת. שלא חלק בין חכם לחכם. אלא השווה את המדה. שכל חכם הגדול מהכהן. הוא קודמו לקרות ראשון. ולא סלקא ליה שמעתא. עד דמפיך לישנא דתלמודא. 
+<b>אבל </b>מי התיר זה לת"ח. לדקדק בחלוקו להפכו שלא כדרכו. הפך ומחה על פיו. מה שלא עלה ע"ד אדם. ולא ערב אל לבו אחד מהמחברים אנשי השם אשר מעולם. לעשות כזאת. לשנות לשון התלמוד מקצה אל הקצה. ולהפכו על פניו. <b>אמנם</b> א"צ כלל לומר כן. בלא"ה לק"מ לשטת המפרשים. דרב דקרי בכהני. משום שכל הכהנים שבעולם הוו כייפי ליה. אבל בענין אחר. לא זו בלבד שאינו קורא ראשון בלי רשות כהן. אלא אפילו בא כהן לחלק רשות לגדול ממנו. לא מהני משום ד"ש. כדאמר תלמודא בהדיא. 
+<b>אלא </b>דאכתי קשיא ההיא דר' פרידא. דמוקי לה תלמודא בשוין. משמע דמדינא הוה מצי קרי לפני כהן. ומשום מדת חסידות בלבד נמנע. <b>איברא</b> לתו' משמע. דלא בשוין ממש עסקינן. דא"כ מאי רבותיה דר"פ. <b>ונ"ל</b> דדיקא נמי. מדקאמר תלמודא אפילו לגדול אינו רשאי למחול. כ"ש לשוין. אף מד"ת נמי לא מצי מחיל. דהא לא אמרו אלא למי שגדול ממנו. 
+<b>אפ"ה </b>לא ניחא. אכתי קשיא. מאי רבותיה דר"פ. וצ"ל על כרחנו. דכ"ע הוו כייפי ליה. א"נ בברכות המזון איירי. לא בקה"ת. דהכי דייק לישניה טפי. וכמ"ש תו'. 
+<b>ומאותה </b>שכל ת"ח שמניח כהן ע"ה לעלות לתורה לפניו שחייב מיתה. לק"מ. דע"ה דידהו ודאי שאני. ועמש"כ במו"ק סקל"ה. ובתשובה ארוכה ססקצ"ג. 
+<b>ובעיר </b>שרובה או כולה כהנים. עמו"ק שם. 
+<b>ואחריו </b>ישראל מפני ד"ש. ועמ"ש בחידושי גמרא בס"ד. 
+<b>ושואלין בשלומם </b>עיין מ"ש בחי"ג. ובלח"ש רפ"ב דברכות. 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>התקבל </b>וכן לשון המשנה כו' אע"פ שהיה יכול לשנות קבל בלשון קל עכ"ל תי"ט. 
+<b>לשון </b>מקרא הוא קבל לך (דה"א כ"א) קיימו וקבלו היהודים מהכבד. אבל לשון חכמים לחוד. <b>ונראה</b> שהוצרכו כאן לשינוי זה. לייחדו ולהכירו ולהפרידו מענין הנ"ל שבכתוב. שהוא מורה קבלת דברים שבעל פה בלבד. לא דבר הנמסר ומתקבל מיד ליד בפועל ממש. ועוד לא לחנם עשו זאת. כדי שלא יתערב בענין קובלנא. לשון תלונה. המצוי בדברי רז"ל. ובא מהקל. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>וכל שאינה יכולה לשמור את גטה </b>משום שקדושיה קדושי תורה. וסתמא בקטנה שהיא ברשות אביה והשיאה. איירי תנא. 
+<b>וצ"ע </b>ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה או יתומה בחיי האב. שאין קדושיה אלא מדרבנן. מי נימא הואיל ויוצאה במאון. מתגר' נמי בכל גוונא. <b>א"ד </b>כל דתקון רבנן. כעין דאורייתא תקון. וכ"מ מסתימת הפוסקים. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>בלשון </b>רע"ב ד"ה פרנסוה. אי צרכי מלבוש. כצ"ל. 
+
+Mishnah 6
+
+
+
+Mishnah 7
+
+<b>שילמדו ויכתבו </b>לשון הר"מ בפירושו. אינו מן הנמנע שב"ד הגדול שבירושלים לא יהו בקיאין בכתיבה. 
+<b>תימה </b>שנעלם ממנו הא דאמרינן פ"ק דחולין (ט"א) כל ת"ח צריך שילמוד כתב. כ"ש ב"ד הגדול. <b>אבל</b> בחנם נסתבך הר"מ בכך. כי אין ת"ת צריך ללמוד אלא כתב אשורי ושל ישראל והגט נכתב בכל לשון. כההיא דתנן שלהי מכלתין גט שכתבו יוונית כו'. וה"ה לכל שאר לשונות. <b>ומי</b> לא עסקינן הכא. דצריך לכתוב הגט בכתב ולשון שאין הב"ד מכירין בו. כגון שהאיש והאשה הם יוונים (או שנשלח הגט לארץ יון. שאין שם בקיאין בכתב ולשון עברית) או ללעוזות. דל�� סגי אלא באותו לשון שמכירין בו המגרש והמתגרשת (וב"ד שנמסר בפניהם) דלהר"מ גופיה מיהת בעינן שיהו העדים מכירין באותו לשון שנכתבו בו הגט. 
+<b>ולדידי </b>אף האיש והאשה. צריכין לידע ולהכיר לשון הגט וכתבו. כדבעינן למימר בס"ד. ובהכי מיירי ודאי הכא נמי. שילמדו. באופן שא"צ לדחוק כלל. 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>רי"א מגורשת ואינה מגורשת </b>ע"ל רע"ב והבא עליה באשם תלוי. 
+<b>היינו </b>למ"ד דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות. 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Mishnah 1
+
+
+
+Mishnah 2
+
+<b>כנסי מהקל. </b>הכ"ף בחיר"ק. בפלס אמרי לה. ואם מהכבד הכ"ף בפת"ח. בשקל כבסי מרעה לבך. 
+<b>אינו גט </b>לשון רע"ב אבל אם היה הגט ע"ג קרקע כו'. אפילו אמר טלי גטך. אינו גט. <b>פירוש</b> קרקע שלו. 
+<b>קרוב </b>כל שהיא אינה יכולה לשמרו. והוא יכול לשמרו. זהו קרוב לו. כצ"ל בלשון רע"ב. 
+
+Mishnah 3
+
+
+
+Mishnah 4
+
+<b>כל שנתייחד עמה </b>לכאורה משמע לישנא מעליא. והיינו ביאה ממש. דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. <b>הילכך</b> צ"ע בטעם הירושלמי שכתב בתי"ט. <b>איברא</b> ב"ש לא ס"ל הן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה. <b>וצ"ע</b> תרתי למה לי. 
+<b>ושמעינן </b>ממתניתין דבן הפנויה פגום הוא. ועמ"ש בבריכה עליונה. 
+
+Mishnah 5
+
+<b>לשום מלכות מדי </b>למנין מלכותה. שהיתה מולכת בכיפה. וכן למלכות יון המתחלת מאלכסנדר מוקדון. שתפס המלכות הכללי בעולם. אחר פרס ומדי. והוא מנין שטרות שנהג זמן רב אחר חתימת התלמוד. 
+<b>שנה שמו ושמה </b>עתי"ט אע"ג שאם לא כתב שם האיש והאשה כלל כשר. שינה גרע. <b>ויש</b> דוגמא לזה. מ"ש בירו' לענין הזכרת גשם. ל"ד ההוא דמצלי ומיקל כו'. וכ"מ לענין הבדלה בתפלת תשלומין. 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Mishnah 1
+
+<b>פסול </b>אלא לאחר שנתנו לידה. מתנה. רע"ב. <b>ואין</b> לשונו מדויק. אלא כך צ"ל בשעת נתינה. וקודם שיצא הגט מידו לגמרי. ועד שלא אמר לה הא גיטך. דלאחר מעשה. אין בתנאו כלום. 
+
+Mishnah 2
+
+<b>ולכל מי שא"ל עליו קדושין </b>לאתוי' כו' עמוני ומואבי. <b>פירוש</b> שנתגיירו. 
+
+Mishnah 3
+
+<b>ודן דיהוי ליכי </b>צ"ע מ"ט תקנו אז נוסח הגט בלשון ארמית. והא תנא בא"י הוה קאי. אם אמנם בב"ש עולי הגולה הם שיסדו ישוב הארץ. וכבר למדו לשונם שפת ארם. והנהיגוה גם בא"י אחר שכבר הורגלו בה. ולכן מצינו לשונות שטרות. במשנה בלשון ארמית. וכן בשקלים. אכן מצאנו גם שטרות בעברית. כמו פרוזבול. וכן בגופה של כתובה כותב לכשתנשאי לאחר כו' (אע"פ שקצתה כתובה ארמית את תהא יתבא כו') אכן גם בשמועות הלכות ומדרשות. מצינו לפעמים ארמית במשנה. כמו נגד שמה כו' וכן הרבה. וכל מג"ת נתחברה בלשון תרגום. ואין אתנו יודע עד מה ועל מה זה. מדוע לא השוו מדותיהם בזה. לדבר כלשון עמם בכל תורה שבע"פ שפה אחת בשוה. 
+<b>הרי את </b>עתי"ט ז"ל. אבל בס"א הרי את בן חורין כו'. ואין להגיה אתה. דכל אתה מתורגמין את ע"כ. <b>אבל</b> נוסח הגט שחרור השנוי בכאן. לשון עברי הוא. ואינו סובל עירוב לשון ארמי בדבור אחד. 
+
+Mishnah 4
+
+
+
+Mishnah 5
+
+<b>שנים ששלחו שני גטין שוין </b>נראה פשוט דאורחא דמילתא נקט. שבאופן זה קרובים להתערב. והוא הדין לאחד. אם שתי נשיו אינן שוין בשמותיהן. ושכח השליח איזו שמה כך. ואיזה כך. ואין שם עדים במקום הנשים. לברר שמותיהן. והן אינן נאמנות בזה. לפי שיש לחוש לצרה שמכוונת לקלקל חברתה. לפיכך נותן שניהם לזו ולזו. 
+
+Mishnah 6
+
+<b>ושני עדים עברים </b>עתי"ט דאי נמי כתב פלוני בן. תחת הראשון. ופלוני עד. אבתרא. שניהם כשרים. שהבן חתם ענ הראשון. והאב על השני. <b>היינו</b>. בסתמא. עד דידעינן דהך חתימה לאו דיעקב. 
+
+Mishnah 7
+
+<b>ה��יף ראשון </b>כו' לאורך הדף. גגו אחד פונה לצד גג השני. 
+<b>העדים באמצע </b>באויר שבין שני הגטין באורך והעדים חתמו ברוחב כדרכן. על פני שטות הגט. 
+
+Mishnah 8
+
+<b>גט שכתבו כו' יוונית </b>שהגט נכתב בכל לשון. ועתי"ט בשם הר"מ. והוא פשוט. דאל"ה אין עדותן עדות. <b>ולי</b> נראה שגם המגרש צריך שיבין הלשון שבגט ויכיר הכתב. דאל"ה. מצי מערער. דלא הוה ידע מאי דהוה כתיב ביה. והעדים החתומים על הגט אינם מעידים אלא על הכתיבה (ואם אין עדי מסירה כאן) יוכל לקלקלה. ועוד אני אומר שאפילו האשה המתגרשת ראוי שתהא בקיאה בלשון וכתב שנכתב בו הגט. כדי שתדע ודאי שהוא גט גמור. ותשגיח ותזהר בו לשמרו. שאל"כ. יש לחוש שמא תחשוב שהוא שט"ח או ד"א. שאינו נראה בעיניה כמגרשה. אלא כמשחק בה. ולא הקפיד על שמירתו להצניעו. כההיא דרפ"ח. 
+
+Mishnah 9
+
+<b>אמתלא </b>משל. מתלת. <b>וי"ל</b> שהוסיפו בו אל"ף בהוראה זו. המיוחדת בענין טעם. לנוטריקון. והוא שתי מלות. אמת לא. ר"ל (הקול) אמת אינו. כי יש בו סבה ומקרה. שאינו אמת גמור. עם היות בו קצת אמתיות בצד מה. לא נשלמה אמתתו ולא נתבררה. ולכן קדם רמז אמת. לפני השלילה. וק"ל. 
+<b>וזה </b>דרכם ז"ל שכל למו. לרמוז בשם מיוחד. לכונה מיוחדת. בדרך זו. <b>ואף</b> בשמות דברים עצמיים. כמו דייתיקי אפותיקי. שהן מלות יווניות. מצינו שדרשום וסמכום בנוטריקון. וזהו מחמת שבאמת הלשון היונית. מהעברית לוקחה. כמ"ש בס"ד במ"א. וכן שיערו חכמי הלשונות גם מן האומות.