e05e3a29dd398e9657b15854e06c445b1a4df8729be920550489f39762c68dfd

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Arakhin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,138 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Arakhin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה ערכין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "ערכין\n<br> ערכין יש בו תשעה פרקים, כנגד תשעה בני אדם דבעינן לקרקעות מלבד הכהן הנזכר בפירוש בתורה (עי' סנהדרין פ\"א מ\"ג). וע\"ד הנסתר י\"ל, כי הכל מעריכין ומעריך ומכריע הכל אחד, והכל הוא המכריע השני הוא היסוד כדאיתא במאורות נתן, והוא תשיעי למנין:\n<br>\n<br><br><b>טומטום ואנדרוגינוס נודרים ונידרים ונערכים</b>. יש לסמוך נודרים לנידרים דדמו לאהדדי, לשנות כל מה דאית בהו זה אחר זה, אע\"ג דעיקר מכלתין נקראת ערכין:\n",
+                "<b>חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין</b>. לגבי קטן הוי לא זו אף זו, כיון דאיכא פחות מבן חדש דנידר ולא נערך, משום הכי לא חש לעיקר מכלתין להקדימו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נודר ומעריך וכו'</b>. ולא פליג עם הת\"ק, כמ\"ש הר\"ב דבאמרו לא נידר וכו' משמע אבל נודר וכו', וה\"ט דנקט נודר קודם מעריך כדברי ת\"ק בלא נידר, ולא חש לסדר עיקר מכלתין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין פתח וכו'</b>. סמך נדה לערכין, משום דדומין לאהדדי, שיש הפרש בשניהם בין איש לאשה:\n",
+                "<b>אין בנגעים פחות משבוע אחד</b>. דומה לפתח בטועה שאינו פחות משבעה ימים שהם שבוע אחד, ומשום דיכול לכלול המרובה בשבועות, נקט נמי במועט שבוע, מה שלא עשה כן בנדה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין מד' חדשים</b>. הפחות והיתר שבנגעים הוא מנין ד', משום הכי סמך לו זה:\n",
+                "<b>ולא  נראה</b>. מה טעם קאמר, מה טעם אין פוחתין מד' משום דלא נראה לחכמים וכו' ש\"ס <small>(דף ט.)</small>, ושינה בלשון זה לפי שעיבור החדש מסור לחכמים, כדכתיב <small>(שמות יב, ב)</small> החדש הזה לכם <small>(עי' ר\"ה כב. וברש\"י ד\"ה תהא מסורה לכם)</small>. והם היו יודעים מהלכי התקופות והמזלות האמיתיות, ועל פיהם היו מעברים שנים וקובעים חדשים כדי שיבאו המועדים בזמנם כאשר צוה ה', אף כי נראה לנו שלפי מהלוכם האמצעי לפעמים באים שלא בזמנם, והט אזנך ושמע:\n<br><b>ודע</b> ענין זה, והוא כי מעת צאת השמש מנקודה אחת שבגלגלו היוצא ממרכז הארץ, עד חזרתו אל הנקודה ההיא במהלכו האמצעי ההולך סביבו, הוא שיעור שנת החמה. ובהלוכו זה הולך במהלכו האמיתי תחת אפודת המזלות, שנקודת הארץ היא מרכזה ומקיפה את גלגלו, וסובב כל האפודה ההיא עד שתחזור לנקודה שממנה יצא בתחילת שנתו, ששיעורה לשמואל שס\"ה ימים ורביע <small>(עי' עירובין נו.)</small>, ורביע זה הוא בקירוב, ולמען לא יקלקל קרוב זה הנסתר ברוב הימים את המועדות, פירטו רב אדא ואמר, שכל השנה הוא שס\"ה ימים וה' שעות מכ\"ד ביום ותתצ\"ז חלקים מתת\"רף בשעה ומ\"ח רגעים מע\"ו בחלק ותו לא:<br><b>וכל</b> תקופה היא שיעור רביעית זמן המהלך האמור, נמצאו היות ד' תקופות לשנה בין באמצעי בין באמיתי, אלא שבמהלכו האמצעי זמן תקופה אחת שוה לחברתה, משא\"כ במהלכו האמיתי, כי אין מהלכו בגלגלו סביב תחת אפודת המזלות ברחוק שוה מהאפודה ההיא, אלא מצדו הרחוק ממנה בהלוך מועט בגלגלו מקיף הרבה באפודה, הפך מהלכו בגלגלו בצדו הקרוב:<br><b>ולכן</b> כשנרצה לידע מקום השמש באפודה, ונוציא שני קוים אחד ממרכז גלגלו היוצא ואחד ממרכז האפודה, ונעבירם במרכז השמש עצמו ונגיעם אל האפודה, אם לא יעברו שני הקוים האלה אחד דרך מקום יציאת חבירו טרם הגיעם אל מרכז השמש עצמו, לא יגעו האפודה בנקודה אחת כי אם בשני נקודות שונות, ויהיה נקודת נגיעת קו היוצא ממרכז גלגל היוצא מקום השמש האמצעי באפודה, אבל אין זה מקומו האמיתי לנו יושבי הארץ מרכז האפודה, כי אם נקודת נגיעת הקו היוצא ממקום מושבנו מרכז האפודה, ודברים אלו הנם מבוארים למשים עיניו על הצורה המצויירת בהלכות קדוש החודש פ' י\"א בצורה הראשונה:<br><b>ודרך</b> ידיעת מקומו האמיתי על פי החשבון, יוצא מידיעת מקומו האמצעי בתחילה, ועל פי ערכו יוצא מקומו האמיתי, כמ\"ש הרמב\"ם בפ' י\"ג מה' הנ\"ל. ולפיכך ישתנה מקומו האמיתי דרב אדא מדשמואל, כמו שמשתנה מקומו האמצעי, דהא לרב אדא אחר מ\"ח רגעים מהחלק תתצ\"ח דשעה ששית מהיום, שס\"ו של השנה ראשונה, מתחיל לילך תחת הנקודה הראשונה של מזל טלה שממנה יצא בתחילת שנתו, ולשמואל אינו הולך תחתיה עד כלות השנה ששית, ולפי רוב השנים תרבה שינוי מקומו דרב אדא מדשמואל:<br><b>ועל</b> פי הדברים האלה מצינו, שבין לרב אדא בין לשמואל יש שני תקופות, אמצעית ואמיתית, ולפי שחשבון רב אדא מדוקדק יותר מדשמואל, קבעו לנו חז\"ל חשבון עיבור השנים על דעתו דרב אדא כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"י מה' קדוש החודש, והיו מדקדקין בחשבון דקדוק עצום באיצטגנינין כמ\"ש בפ\"ו ובפ' י\"א. ובעינן שתהיה חג האסיף בתקופת תשרי, וחג המצות בחדש האביב שהיא תקופת ניסן, ותרויהו דרב אדא. אלא דלע\"ד יש שינוי ביניהם, והוא שבחג שגזרת הכתוב היא בלי טעם, ונזכרה בתורה בפירוש דכתיב <small>(שמות לד, כב)</small> וחג האסיף תקופת השנה. וכ\"ע ידעי דהכי מבעי ליה למהוי דזיל קרי בי רב הוא, ואין לנו שום גילוי וסימן בחג שידעו העם שהגיעה התקופה, לפיכך לא השגיחו רז\"ל על התקופה האמיתית אפילו לאותה הנערכת על האמצעית דרב אדא, הנסתרת מעיני כל מרוב החשבונות הצריכים לה מחמת שאין כל התקופות שלה שוות זו לזו, וכמ\"ש הרמב\"ם בפ' י\"א מה' קדוש החודש פי' ד', כדי שלא יאמרו העם שאין אנו חוגגים חג הסוכות בזמנו כמו שצוה הכתוב בתקופת תשרי, וכמו שחשו על שלא יאמרו בעיבור שמנה חדשים בשנה כדתנן במשנה זו מהאי טעמא כדאיתא בש\"ס דף י', אלא בעו שתפול בחג התקופה האמצעי דרב אדא, דכל אדם בקל יכול לחשבה בעצמו מאחר שכל התקופות האמצעיות שוות זו לזו וכמ\"ש הרמ\"בם בפ' הנ\"ל פי' ד'. אבל בחג המצות שאין תקופתו מפורשת בתורה כי אם בלשון נסתר, באמרו <small>(דברים טז, א)</small> שמור את חדש האביב. מלשון כי השעורה אביב <small>(שמות ט, לא)</small>, לגלות לנו טעמו והוא דבעינן שהגיעה תקופה זו כדי שיהיה כח בחמה לבשל השעורה הצריכה להביא ממנה עומר ביום שני של פסח, לא חשו חכמים שתגיע תקופת רב אדא האמצעי קודם יום הראשון למ\"ד יום תקופה גומר <small>(עי' סנהדרין יג.)</small>, או ביום הראשון למ\"ד יום תקופה מתחיל <small>(שם)</small> דהכי הלכתא <small>(עי' תענית י. ובתוד\"ה הלכתא)</small>, אלא די להם כשהגיעה תקופת רב אדא האמיתית מכמה טעמים, חדא דלא חיישינן לשמא יאמרו מאחר שאין תקופה זו מפורשת בתורה לאו כ\"ע ידעי ליה אלא מי שחלק לו בבינה, ואיש כזה לא יוציא לעז על דברי רז\"ל כי ידע גם כן שיש תקופה אמיתית ורבנן ידעי דכבר הגיעה אף כי הוא לא ידע לחשבה, ועוד מעשיה מוכיחין עליה דהא מקריבין בעת ההיא עומר שעורים, ולעיני כל ישראל בעסק גדול היו קוצרים אותה כדתנן במנחות <small>(פ\"י)</small>, ואילו לא הגיעה התקופה לא היו השעורים מבושלים כל כך שיהיו ראוים ליקרב, והאי כ\"ע ידעי ליה, ועוד ראוי הוא לסמוך על האמיתית המיוסדת על מרכז הארץ המבשלת פרותיה, מאחר שגלה לנו הכתוב דמפני בשול השעורים הוצרכה להגיע תקופה זו בחג המצות, יותר מהאמצעית שהיא מיוסדת על מרכז היוצא מן הארץ שאין לנו עסק בו:<br><b>ואמת</b> הוא שכל שאפשר לנו שתגיע אף האמצעית נכון הוא כמו שהוא ברוב שנים, אבל כשאי אפשר אין אנו צריכים לה, כמו בשנה הזאת שהיא שנת התפ\"ח שאנו חוגגים את חג המצות יום אחד טרם הגיעה התקופה האמצעית דרב אדא, שאינה נופלת כי אם בליל שני של פסח בז' שעות, מאחר שטרם חג המצות הגיעה התקופה האמיתית שלו, שכדי להגיע אל האמיתית היו דוחים כמה דחיות כמ\"ש רמב\"ם בפ\"ז, ולא עשינו כן בשנת התמ\"ב, מפני שהיתה נופלת ביום י\"ו, והיתה תקופתו האמצעית נדחית מחג אילו לא עברנו את השנה, וכן בכל שנה הדומה לה, מה שאין כן בשנה הזאת ששל תשרי נופלת בזמנה בלי שנעבר אותה. ואל תתמה שכל מסדרי העבורים לא פירטו ענין זה אלא סמכו סתם על התקופה האמצעית, אף כי לפעמים אנו צריכים לסמוך על האמיתית כמו בשנה הזאת, מאחר שזה יארע לעתים רחוקים, ואף אחרים עשו כן וכללו כלל דאין בין עצרת לעצרת וכו' והקשו עליו בש\"ס דהא ישנם שנים שאינו כן, ומשני דכיון דלא הוו ברוב שנים לא חשו לפרטו כדאיתא בערכין דף [ט' ע\"ב] (י'), וכ\"ש מסדרי העבורים שלנו שלא הוצרכו לפרטו, מאחר שעתה אין אנו קובעים חדשים ומעברים שנים מפני התקופה, אלא על המולדות והדחיות וכללי השנים המעוברות והפשוטות אנו סומכים.<br><b>ולא</b> הוצרכתי לכך אלא להשיב למאן דהקשה מ\"ט בשנה הזאת לא חששנו לתקופת רב אדא הנופלת בי\"ו דניסן, ושמעתי מי שהשיב שטעו מסדרי העבורים ואעפ\"כ אנו מחוייבים לעשות כן כדאמרן <small>(ר\"ה כה.)</small> אתם אפי' שוגגים אתם אפילו מוטעים אתם אפי' מזידים. וח\"ו שלא תהי' כזאת בישראל, שנהי' מחוייבי' לעבור על דברי תורה שצותה בפירוש <small>(דברים טז, א)</small> שמור את חדש האביב. בכוונה מכוונת בכל שנה אשר תגיע התקופה כשנה הזאת, שכה יארע בכל מחזור פעם ושתים כמ\"ש בעל יסוד עולם והחשבון מוכיחו, דע\"כ לא אמרן אתם אפילו מוטעין אלא באותה שנה, ככל מצוה שלהוראת שעה אפילו לעבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל אנו מחוייבים לשמוע לב\"ד, כדכתיב <small>(דברים כח, יד)</small> לא תסור וגו' ימין ושמאל. אפי' יאמר לך על ימין שהוא שמאל תשמע לו <small>(ערש\"י שם)</small>, וזה לפי שעה, אבל לסדר דבר כזה דהרי הוא כאילו הם מתירי' לנו בפירוש שלא נחוש למאי דאמרה תורה שמור את חדש האביב כשיארע כשנה הזאת, מי ישמע להם ח\"ו. אלא ודאי טעמא דמלתא הוא כמ\"ש שכל שהגיעה התקופה האמיתית המיוסדת על האמצעית דרב אדא המדוקדקת יותר מאותה דשמואל, הגיעה השעה שהתירה התורה לחוג את חג המצות, אם לא שיגרום זה שתהיה נדחית התקופה האמצעית מחג הסוכות, כמו שיארע בשנה ח' למחזור שאין התקופה נופלת בליל י\"ו דניסן כי אם ביום או אח\"כ, דאז מפני חג הסוכות אנו צריכים לעברו.<br><b>כן</b> נ\"ל אמיתות הענין לאפוקי מבעל יסוד עולם דאמר דכל שנפלה התקופה האמצעית דרב אדא כבשנת יציאת מצרים שאז נצטוו על קביעת חדשים ועיבור שנים דהיתה כשנה הזאת דיינו, שזו היא כוונת הכתוב באמרו שמור את חדש האביב. שתהיה התקופה נופלת לפחות ביום הקרבת העומר, דלע\"ד אין זו כוונת הפסוק ודאי, אלא לפחות ביום הראשון מבעי לה ליפול וכס��רת רש\"י ותוספות <small>(עיין סנהדרין דף יג:)</small> והחבר בכוזרי הקדמון מאמר הרביעי וכמה רברבתא, ולי מקרא מפורש דכתיב <small>(שמות יג, ד)</small> היום אתם יוצאים בחדש האביב. וזה היה ביום ראשון של פסח וקרי ליה הכי, ש\"מ דלא על האביב האמצעי דרב אדא קאי קרא דהוא עדיין לא הגיע ביום ההוא, אלא על האביב האמיתי המיוסד על האמצעי שלו כדאמרן שזה הגיע ודאי כמו שהגיע בשנה הזאת קאי, ובאותו לשון עצמו צוה שמור את חדש האביב, ש\"מ כדאמרן דהאביב האמיתי הוא אשר ישמור, והואיל ועד סוף האלף הששי לא יאחר ודאי תקופת ניסן האמיתית לאמצעית, נמצא דחשבון מסדרי העבורים עד אותו זמן מיוסד ודאי על פי התורה ולא חשו למה שיהיה מהיום ההוא והלאה כי שיתא אלפי שני הוי עלמא:<br><b>ואין</b> ספק שאמיתי זה אנו צריכים לחשבו על מקום א\"י, דאין חשבונו עתה כי אם זכרון חשבון שעשו בני א\"י כמ\"ש הרמב\"ם בסוף פ\"ה מה' קדוש החודש, ואין ראית ח\"ל מועלת כלל לחשב עליה כמ\"ש הרמב\"ם בסוף פ' י\"א מה' קדוש החודש ובסוף פ' י\"ח, והכי נמי אמרינן במנחות <small>(פ\"י מ\"ה)</small> באיסור חדש התלוי בהקרבת העומר, הרחוקים וכו' מותרים מחצות היום וכו', ופי' הרמב\"ם מחצות היום של ירושלים:",
+                "<b>יותר על ח'</b>. כתב הר\"ב שהשעה נחלקת בש\"ס לתתר\"ף חלקים. וכתב עליו התי\"ט בשם הרמב\"ם שחלקוה חכמים לסך זה מפני שיש במנין זה חצי רביע שמינית שליש שתות תשיעית חומש עשור חצי עשור רביע עשור, ע\"כ. ועוד חלקים אחרים תמצא, אבל מ\"מ אין זה טעם מספיק להבין דברי חכמים, אלא האמת יורה דרכו כי כן כתוב במאורות נתן באות ש' סי' פ\"ה שהשעה היא מלכות שיש בה ה' גבורות וה' פעמים גבורה הם בגי' תתר\"ף:\n",
+                "<b>שתי הלחם וכו'</b>. מכאן ואילך היתר הולך ומתרבה במדרגה עד לעולם, מלבד החליל ששנאו בסוף המניינים משום דהוצרך להאריך בו, וסמך קודם לו הנבל משום דגם הוא מין זמר נעים כמוהו, ועוד דלא רצה להפסיק בין לחם ללחם, דשם היה מקומו על פי מה שאמרתי, והואיל ואדחי אדחי עד גמירא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחליק</b>. פירשו המפרשים, חלוק היינו סייום השמעת קול נעימה שמחלק בין נעימה לנעימה, ע\"כ. וקשה דה\"לל מחלק, לכן נראה דהוא מלשון חלק פי' קול פשוט, כי המנגן בכל ירידת קול דהיינו בגמר נגון, מנעים הקול במה שמערבו בשני קולות ונקרא בלשון לעז שרילו, וגומר הירידה דהיינו אותו הנגון בקול בלתי מעורבת אלא חלק ופשוט, וסוף הירידה לבד, אומר התנא שהיה באבוב יחידי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי</b>. בכל אחד יש בו קולא וחומרא, בחולת המחוז שהוא קרקע גרוע כשפודהו באמצע היובל יש בו קולא, במה שגורע על כל שנה שעברה מן היובל סלע ופונדיון אע\"ג דאין אותו קרקע גרוע השביח כל כך בכל שנה, וחומרא במה שנותן על כל שנה מן השנים הנותרות עד היובל כמו כן סלע ופונדיון לשנה והוא אינו משביח כל כך כמו שאמרנו. ובמקדיש בפרדסות סבסטי שהוא קרקע משובח הוי איפכא, שהחומרא הוא במה שגורע והקולא במה שנותן, ומשום הכי קתני אחד ואחד, משא\"כ בכולהו אחריני דכללם באחד אחד:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל לפי המבייש</b>. לא נחית לפרש אלא הבשת, להראות שהוא הפך הקנס ששוה בכל אדם בין ממשפחת גדולים בין ממשפחת קטנים, אבל הפגם הכל תלוי ביופי האשה ולא במשפחתה, ולא הזכירו אלא לרמוז אגב ארחיה דאע\"ג דפגם רואין כמה האיש רוצה ליתן להשיא לעבדו שפחה בתולה יותר מן ��בעולה, דנראה דדבר זה קצוב לכל הנשים, לא משום זה נכנס תחת סוג להקל ולהחמיר, דאין זה משום קולא וחומרא אלא כך היא המדה. ועוד דלא כן הוא כי לפעמים כשהיא יפת תאר מאד לא היה מוסיף האדון עליה שום דבר, א\"נ כי אם דבר מועט, כי יודע בעצמו דהעבד נוח לו ממנה כשהיא בעולה ועדיין עומדת ביפיה שנראה שאין הבעילה מכחשת אותה, משא\"כ כשהיא בתולה שיש לחוש כשתהיה בעולה תכחיש יופיה, וטעם בתולה אינו אלא לפי שעה משא\"כ היופי ונוח לו ממנה יותר, כדכתיב <small>(קהלת ו, ט)</small> טוב מראה עינים מהלך נפש. ומ\"ש התוספות בכתובות דף מ' <small>(ע\"ב ד\"ה כמה אדם)</small> לפרש מה שומה שייך בפגם, לא הבנותיו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השגת יד בנודר</b>. הקדימו לכלם, לרמוז דקודם שידור יראה מה שתשיג ידו, ולא ידור נדרים יתרים מהשגת ידו, כי טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם <small>(קהלת ה, ד)</small>. ואם כוונתו רצויה לידור ויש לו דבר מועט, יזכור השנים בנידר וידור בנידר שיצטרך לפרוע מעט לפי שניו, ולא ידור במי שערכו מרובה כדי שיצטרך לפחות מערכו ולא יקיים דבורו מחמת עניותו, וה\"ט דנקט בשנים לשון נדר דומיא דהשגת יד, מה שלא עשה כן באחריני, ומטעם זה עקם דבורו ולא כלל בהדי שנים הערכים בנערך, ואזלה לה תמיהת התוספות <small>(דף יז: ד\"ה השג)</small> שכתב התי\"ט:\n",
+                "<b>והערכין בנערך</b>. בשני תיבות אלו כלל זכר שהעריך נקבה והיפוכו, בלשון קצרה ודרך כלל, כי זהו כוונת התנא הכא ליתן כללים לתועלת הזכרון והדר מפרש אותם, ואזלה לה התמיה השניה שתמהו התוספות והעתיקה התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני, ש\"מ דמלתא אחריתי היא, ובזה החסרון מובן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד האומר ערכי עלי וכו'</b>. כתב התי\"ט במאי דסיים פתח, ע\"כ. וטעמא נ\"ל כדי לסמוך האברים לאברים, להראות בגילוי עינים ההפרש שביניהם, שעל קצתם לא אמר כלום אע\"ג שעל קצתם נותן ערך כלו, וגם בענין זה סמך אין דמים למתים ללא אמר כלום דדמו לאהדדי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו וכו'</b>. כתב הר\"ב לאתויי חצי לבי חצי כבדי וכו'. חצי לבי פשוט הוא, שהרי אעפ\"י שהוא חצי אבר אותו אבר הוא דבר שהנשמה תלויה בו, אבל בחצי כבדי צ\"ל דטעמא הוא מפני שאין ברירה אאיזה חצי ממנו נתכוון, אבל כי פירט לחצי שלא במקום מרה ושלא במקום חיותו, אפשר דאעפ\"י שהחצי הזה הוא מאבר שהנשמה תלויה בו, מ\"מ הואיל ופירט החלק שבו שאין הנשמה תלויה בו, שלא יצטרך לתת ערך כלו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייבי עולות וכו' ממשכנין</b>. שנאו בסוף לסמוך לו אעפ\"י וכו' דקאי עלה, ורצה להקדים חייבי ערכין שהם עיקר מכלתין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וסנדלין</b>. סמך לתפילין, לרמוז מאי דאמור רבנן <small>(שבת סא.)</small> כתפילין כן מנעלין. ונקט סנדל, ולא מנעל כמו גבי המשרה את אשתו על ידי שליש <small>(כתובות פ\"ה מ\"ח)</small>, משום דסתם מנעל של עור רך, וסתם סנדל הוא מדבר קשה, וקמ\"לן דאין נותנין לו אלא סנדלין ולא מנעלין של עור רך החשובין, משא\"כ לאשתו שצריך לכבדה יותר מגופו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא בסנדלין</b>. סירכא דלעיל נקט, ועוד דגם בשל בניו איירי, ועוד אפילו באשתו רבותא קמ\"לן, דאע\"ג דסנדלים הם הואיל וכבר לקחם לשמה לא מיקרי נכסים שלו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין נמדדין עמה</b>. אבל בפני עצמם נמדדין, דייקא נמי דקתני עמה, וכמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד אומר בעשר וכו' עד חמשים</b>. לפי שבזמן שהיובל נוהג לערך מנין זה היה נמנה, נקט עד ענין זה:\n",
+                "<b>משל עשר את המותר</b>. עד עשר, שכבר הזכיר התנא מי משלם המותר מעשר עד חמשים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאינו רשאי</b>. הא דלא קתני חייב, רמז רמז לנו שאין אדם רשאי לכתחילה לעשות כן לחפש אחר הזול להקריב דורון לקונו, אלא מצוה שישלם עשיית המצוה באגר שלים כדאיתא בזהר <small>(תרומה קכח.)</small>, וכן כתוב בדברי הימים א' כ\"א ויאמר דוד וגו' כי לא אשר לך לה' להעלות עולות חנם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רא\"א</b>. לא ידעתי מי הכריחם למפרשים ז\"ל לומר דלא פליג, ובש\"ס <small>(דף ל.)</small> גרסינן תניא רא\"א וכו', ואם אמת דלא פליג צ\"ל דלהיות זה ענין בפני עצמו שלא דבר בו הת\"ק קתני הכי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברחוק ויגאול בקרוב ברע ויגאל ביפה</b>. ה\"ה איפכא, אלא דלא בשופטני עסקינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חולש</b>. שינה בלשונו, לא קתני נותן, על שם שאינו נותנם שם אלא בתורת פקדון. וקתני לשון חלש, לרמוז דכשיגיע אותו היום שלא יחוש אם נמצאו בידו מעות מועטים שמחליש אותם במה שרוצה לגאול בהם דאין לו זמן עוד:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שגגותיה חומתה</b>. פי' חומה שעליה גג, לאפוקי חומת חצרות או גנות שאין עליהם גג, דדיינינן להו לחומת העיר. כן נלע\"ד, ואזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו גואל כסדר הזה</b>. כתב הר\"ב בש\"ס <small>(דף לג:)</small> אמרו תני אינו גואל אלא כסדר הזה, ע\"כ. ופירושא דלישנא דמתניתין על פי האמת הוא, אינו גואל כסדר הזה הנזכר למטה, דבש\"ס <small>(שם)</small> לא גרסינן תני, אלא אימא:\n",
+                "<b>אמר ר\"א בד\"א בערי הלוים וכו'</b>. אף לפי דברי הרמב\"ם <small>(בפיה\"מ כאן)</small> ורש\"י <small>(דף לג: ד\"ה אין עושין)</small> שכתב התי\"ט, דחולק, שייך שפיר למימר אמר ר\"א, הואיל ושנה דבריו בלשון בד\"א דקאי אדברי ת\"ק. וא\"א לומר דלא פליג כדמשמע מלשון הר\"ב, מדאיתא בש\"ס <small>(שם)</small> דכ\"ע מיהא בלוים לא משנינן (מהגמ') [מנה\"מ] וכו', מדקאמר דכ\"ע מיהא בלוים, ש\"מ דבישראל לא אתיא ככ\"ע, ועוד הכי מוכח ממאי דאיתא בפ' לא יחפור שאעתיק בדבור דלקמן:\n",
+                "<b>אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ומגרש שדה מגרש עיר ולא עיר מגרש</b>. ה\"ג בתוספתא <small>(פ\"ה ה\"ט)</small>, והכי צריך להיות מדגרסינן בב\"ב דף כ\"ד ע\"ב, על מאי דתנן מרחיקין את האילן מן העיר כ\"ה אמה ובחרוב ובשקמה נ' אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק נ' אמה וכו', מ\"ט אמר עולא משום נויי העיר, ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, לא צריכא לר\"א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה, הכי משום נויי העיר לא עבדינן.\n<br><b>והנלע\"ד</b> דפירושא דהאי שמעתא הכי הוא, דראה עולא דקאמר אבא שאול דכל אילן סרק מרחיקין הרבה, ולא חילק בין אילן ששרשיו מרובין או ענפיו לאילן אחר שאינו כן, ש\"מ דלא משום היזק ענפי האילן או שרשיו נגעו בו אלא משום נויי העיר, דאין נויי לעיר שיהיו האילנות הסמוכים לה אילנות סרק שאינם עושים פירות אף כי יהיו אילנות שאין ענפיהם או שרשיהם מזיקים לעיר כלל, ומדאבא שאול נשמע לת\"ק שאף הוא משום נויי העיר נגע בו וקאמר דאפילו אילני מאכל צריך להרחיקם מן העיר שיעור מה, והחרוב והשק��ה אף כי אילן מאכל הוא מחמת פריו הבלתי חשוב ראוי להרחיקו יותר מן העיר, וכל זה משום נויי העיר ולא משום נזק, כההיא דמרחיקין שובך מן העיר חמשים אמה וכמ\"ש שם ע\"ש. ולזה אמר עולא משום נויי העיר, ומדהוציא עולא טעם זה ש\"מ דתנא בא\"י קאי, דאי בערי ח\"ל לא איכפת לנו שיהיו נאים, ולכן אינם צריכים להרחקה זו, וכ\"כ הטור <small>(חו\"מ סי' קנה)</small>. ולזה פתח פתח לש\"ס להקשות ותיפוק ליה וכו', הואיל ובא\"י קיימינן דשייך ביה דין זה של מגרש, והיכי קתני דדי בהרחק כ\"ה או נ' אמה הלא שיעור המגרש הוא אלף אמה, ומדקאמר הכי ש\"מ דמשום היזק נגע בה דשייך אף בח\"ל דלא שייך בו דין מגרש. ומשני לעולם דבא\"י קאי ומשום נויי, ודקשיא לך דאין עושין שדה מגרש, לא צריכא לר\"א דשרי בערי ישראל לעשות כך, דמ\"מ צריך להרחיק האילן מן העיר שיעור הנזכר במתניתין, לא מפני היזק ולא מפני מגרש שאין הרחק זה שיעור מגרש אלא משום נויי העיר.<br><b>הרי</b> מבואר דר\"א ס\"ל דעושין מגרש שדה, דאי לא תימא הכי מאי קאמר לא צריכא לר\"א, הלא בתחילת לשונו דאמר עושין שדה מגרש לא שייך ענין זה, דהא בעושין מגרש שדה דהיינו ליטע אילנות במקום הראוי למגרש איירינן, ובסוף לשונו אי הוה קאמר אין עושין מגרש שדה קשיא נמי לדידיה כמו לרבנן, אלא ודאי צ\"ל אף בסוף דבריו עושין מגרש שדה וכמו שהוכחתי מהתוספתא.<br><b>אבל</b> ראיתי לבעל קרבן אהרן <small>(על תו\"כ)</small> בפירושו לפ' בהר סיני פרק ו' פיסקא ט' דגרסינן התם בסוף דברי ר\"א ולא מגרש שדה כמשנתנו, שפירש דברי ר\"א הכי, עושין שדה מגרש, עושין שדה מהמגרש. ולא מגרש שדה, ולא מגרש מהשדה. כנראה שהרגיש בסוגיא הנ\"ל ורצה לומר דעולא אדבריו הראשונים דר\"א דאמר עושין שדה מגרש סמיך, דלפי פירושו דהוא עושין שדה מהמגרש אתי שפיר, וסוף דברי ר\"א בטעות נכתבו בש\"ס ואין להקפיד עליהם דאינם צריכים לאותה סוגיא.<br><b>ולא</b> נהירא חדא דבתוספתא גרסינן כגירסת הש\"ס, ועוד דלפי פירושו דברי ר\"א לאו סיפיה כרישיה, על כי סוף דבריו דאמר מגרש עיר ולא עיר מגרש צריך לפרשם כמשמעותם לפי דרכנו, שממגרש עושים עיר אבל לא מעיר מגרש וכן פירשם בעל קרבן אהרן בעצמו, וכן צריך להיות שהרי נותן טעם לדבריו באמור כדי שלא יחריבו ערי ישראל, ואילו היינו מפרשים סיפא דומיא דרישא על פי דרך קרבן אהרן שעושין מגרש מהעיר ולא עיר מהמגרש, אין לך חרבן גדול מזה שיכולי' להחריב העיר ולעשותה מגרש שהוא המקום הפנוי, ומהמגרש שהוא המקום הפנוי אינם יכולים לבנותו ולעשותו עיר, וא\"כ הוא שאנו מוכרחים לפרש סוף דבריו כמשמעותם מה הרויח ר\"א בשנותו את טעמו מרישא לסיפא, הל\"ל גם כן ברישא עושין מגרש שדה ולא שדה מגרש דהיינו מפרשים אותו כמשמעו דומיא דסיפא, א\"נ ה\"ל לשנות סיפא דומיא דרישא ולומר עושין עיר מגרש ולא מגרש עיר, דהיינו מפרשים אותה דומיא דרישא עיר מהמגרש ולא מגרש מהעיר והיה עולה כהוגן. ודוחק הוא לומר דרצה לשנות לשונו על סדר לישנא דרבנן, דא\"כ דאתכא דרבנן קא סמיך, ה\"ל לקצר יותר ולומר אבל בערי ישראל עושין שדה ועיר ממגרש, דממילא ידעינן אבל איפכא לא כרבנן, אלא ודאי ר\"א הוצרך להחזיר שלשה בבות, דהיינו שדה מגרש, ומגרש שדה, ומגרש עיר, דבאלו פליג אדרבנן, והרביעית דהיא ולא עיר מגרש, הזכירה אע\"ג דבהא רבנן מודו, ליתן טעם לדבריו דבהא מודה משום שלא יחריבו כמ\"ש. וא\"ת דהיינו טעמא דלא די לו לומר אבל בערי ישראל עושין שדה ועיר ממגרש משום דבעי לאשמועינן טעמא דאיסורא, מ\"מ לא היה לו להחזיר שניהם משום הטעם לבד, דהא עיקר הטעם לא שייך אלא אאיסורא דלא מעיר מגרש ואגב ההיתרא דממגרש עיר, אבל לא שייך אאיסורא דלא שדה מגרש, דעשיית שדה מגרש אין זה חרבן ערים, אלא אדרבא הוא לישוב ערים והחרבן הוא חרבן זרעים, ולכן אותה פיסקה הואיל ולא פליג וגם לא קתני טעמא עלה לא ה\"ל להזכירה כלל. ועוד משום סדרא דרבנן אינו נכון שיעקם לשונו ויטעה אותנו לפרש תחילת דבריו כלישנא דרבנן הואיל וסדריהו נקט ולהתיר את האסור, ויותר טוב היה לו לברר דבריו מליקח סידרא דרבנן, וליכא למימר דאף דברי רבנן יכולים אנו לפרשם על דרך שפירש בעל קרבן אהרן תחילת דברי ר\"א ולומר אין עושין שדה מהמגרש ולא מגרש מהשדה וכן בעיר שהרי רבנן אקרא קא סמכו דכתיב <small>(ויקרא כה, לד)</small> ושדה מגרש עריהם לא ימכר. ודרשינן לא ימכר לא ישנה, שאסור לשנות לא השדה ולא המגרש ולא העיר, ולפי זה נמצא דאסר הכתוב מתחילה לשנות השדה והדר המגרש והדר הערים ואם היינו מפרשים אין עושין שדה מגרש שדה מהמגרש הוה שמעינן איסור שינוי המגרש קודם איסור שינוי השדה שלא כסדר הכתוב וגם ה\"ל זו ואין צ\"ל זו שהרי המגרש גרוע מהשדה שאין בו שום ישוב לא ישוב זרעים כשדה ולא ישוב בתים כעיר כמבואר במכות דף י\"ב ע\"א ומדידענו דאסור לשנות אפילו הבלתי מיושב לישוב, כ\"ש שאסור לשנות המיושב והוא השדה שיש בו ישוב זרעים למגרש שאין בו ישוב כלל, משא\"כ כשאנו מפרשים דברי רבנן כמשמעותם דמצינו אותם בסדר נאות דלא זו אף זו וגם שנויים על סדר הכתוב ומהאי טעמא אין להקשות על סוף דבריהם דלפי דרכנו הוו להו זו ואצ\"ל זו דאם אסור לעשות ממגרש שאין בו ישוב עיר שיש בו ישוב כדי שלא לשנות כ\"ש שאסור לשנות להפך שהרי סדרא דקרא נקטו דאסר מתחילה לשנות המגרש והדר כתב עריהם לאסור שינוי הערים.<br><b>מכל</b> הדברים האלה נלע\"ד להוכיח דגירסת התוספתא היא האמיתית וכנראה מפשטא דתלמודא, ופי' הסוגיא נמי נלע\"ד דהכי הוי כמו שפרשתי לאפוקי מבעל ס' שבע רצון דדחק עצמו בכמה דוחקים לישב ולתקן שתהיה קושית דותיפוק ליה שייכא דווקא לפי טעמא דעולא ולא בלאו הכי ע\"ש, ועל פי דרכי אתי שפיר דלא הקשו כמו כן אמתניתין דפ' לא יחפור עצמה, דתנן בה מרחיקין השובך מן העיר חמשים אמה, ותיפוק ליה דאין עושין מגרש עיר, ולכן כל בנין שעל גבי קרקע אסור לעשות במגרש כדאיתא במכות דף י\"ב ע\"א משום דאין שום גילוי במשנה שיהיה זה דווקא משום נוי העיר ולא משום היזק ולכן ממילא משתמע מתניתין בכל העירות דשרי לעשות השובך במגרש איירי ומשום היזק כי הוא הדבר הלמד מעניינו דכוליה פרקין בנזקי שכנים איירי והין הכי נמי דבערי ישראל בא\"י אסור לעשות שובך במגרש העיר כלל אפילו רחוק חמשים אמה מהעיר דלא שייך ביה נזק משום דאין עושין מגרש עיר אם לא שיעשה השובך במחילה דשרי כנראה מהסוגיא דמכות הנ\"ל ועיין מ\"ש בפ\"ב דב\"ב משנה ה' ד\"ה מרחיקין השובך:<br><b>ערכין</b> מתחיל בהא ומסיים במם היינו מה, על שם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה, ז). ולא יתגאה האדם עצמו במה שנודר להקדש, כי משלו נותן לו, ונחנו מה:<br><b>סליק</b> מסכת ערכין. מכל אשר לבו יכין:<br><b>כל</b> אדם כשידור על במה אשר הכין.<br><b>לא</b> יוחן עדי יגדור פרצתו בערכין:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,135 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Arakhin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Arakhin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "ערכין\n<br> ערכין יש בו תשעה פרקים, כנגד תשעה בני אדם דבעינן לקרקעות מלבד הכהן הנזכר בפירוש בתורה (עי' סנהדרין פ\"א מ\"ג). וע\"ד הנסתר י\"ל, כי הכל מעריכין ומעריך ומכריע הכל אחד, והכל הוא המכריע השני הוא היסוד כדאיתא במאורות נתן, והוא תשיעי למנין:\n<br>\n<br><br><b>טומטום ואנדרוגינוס נודרים ונידרים ונערכים</b>. יש לסמוך נודרים לנידרים דדמו לאהדדי, לשנות כל מה דאית בהו זה אחר זה, אע\"ג דעיקר מכלתין נקראת ערכין:\n",
+                "<b>חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין</b>. לגבי קטן הוי לא זו אף זו, כיון דאיכא פחות מבן חדש דנידר ולא נערך, משום הכי לא חש לעיקר מכלתין להקדימו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נודר ומעריך וכו'</b>. ולא פליג עם הת\"ק, כמ\"ש הר\"ב דבאמרו לא נידר וכו' משמע אבל נודר וכו', וה\"ט דנקט נודר קודם מעריך כדברי ת\"ק בלא נידר, ולא חש לסדר עיקר מכלתין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין פתח וכו'</b>. סמך נדה לערכין, משום דדומין לאהדדי, שיש הפרש בשניהם בין איש לאשה:\n",
+                "<b>אין בנגעים פחות משבוע אחד</b>. דומה לפתח בטועה שאינו פחות משבעה ימים שהם שבוע אחד, ומשום דיכול לכלול המרובה בשבועות, נקט נמי במועט שבוע, מה שלא עשה כן בנדה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין מד' חדשים</b>. הפחות והיתר שבנגעים הוא מנין ד', משום הכי סמך לו זה:\n",
+                "<b>ולא  נראה</b>. מה טעם קאמר, מה טעם אין פוחתין מד' משום דלא נראה לחכמים וכו' ש\"ס <small>(דף ט.)</small>, ושינה בלשון זה לפי שעיבור החדש מסור לחכמים, כדכתיב <small>(שמות יב, ב)</small> החדש הזה לכם <small>(עי' ר\"ה כב. וברש\"י ד\"ה תהא מסורה לכם)</small>. והם היו יודעים מהלכי התקופות והמזלות האמיתיות, ועל פיהם היו מעברים שנים וקובעים חדשים כדי שיבאו המועדים בזמנם כאשר צוה ה', אף כי נראה לנו שלפי מהלוכם האמצעי לפעמים באים שלא בזמנם, והט אזנך ושמע:\n<br><b>ודע</b> ענין זה, והוא כי מעת צאת השמש מנקודה אחת שבגלגלו היוצא ממרכז הארץ, עד חזרתו אל הנקודה ההיא במהלכו האמצעי ההולך סביבו, הוא שיעור שנת החמה. ובהלוכו זה הולך במהלכו האמיתי תחת אפודת המזלות, שנקודת הארץ היא מרכזה ומקיפה את גלגלו, וסובב כל האפודה ההיא עד שתחזור לנקודה שממנה יצא בתחילת שנתו, ששיעורה לשמואל שס\"ה ימים ורביע <small>(עי' עירובין נו.)</small>, ורביע זה הוא בקירוב, ולמען לא יקלקל קרוב זה הנסתר ברוב הימים את המועדות, פירטו רב אדא ואמר, שכל השנה הוא שס\"ה ימים וה' שעות מכ\"ד ביום ותתצ\"ז חלקים מתת\"רף בשעה ומ\"ח רגעים מע\"ו בחלק ותו לא:<br><b>וכל</b> תקופה היא שיעור רביעית זמן המהלך האמור, נמצאו היות ד' תקופות לשנה בין באמצעי בין באמיתי, אלא שבמהלכו האמצעי זמן תקופה אחת שוה לחברתה, משא\"כ במהלכו האמיתי, כי אין מהלכו בגלגלו סביב תחת אפודת המזלות ברחוק שוה מהאפודה ההיא, אלא מצדו הרחוק ממנה בהלוך מועט בגלגלו מקיף הרבה באפודה, הפך מהלכו בגלגלו בצדו הקרוב:<br><b>ולכן</b> כשנרצה לידע מקום השמש באפודה, ונוציא שני קוים אחד ממרכז גלגלו היוצא ואחד ממרכז האפודה, ונעבירם במרכז השמש עצמו ונגיעם אל האפודה, אם לא יעברו שני הקוים האלה אחד דרך מקום יציאת חבירו טרם הגיעם אל מרכז השמש עצמו, לא יגעו האפודה בנקודה אחת כי אם בשני נקודות שונות, ויהיה נקודת נגיעת קו היוצא ממרכז גלגל היוצא מקום השמש האמצעי באפודה, אבל אין זה מקומו האמיתי לנו יושבי הארץ מרכז האפודה, כי אם נקודת נגיעת הקו היוצא ממקום מושבנו מרכז האפודה, ודברים אלו הנם מבוארים למשים עיניו על הצורה המצויירת בהלכות קדוש החודש פ' י\"א בצורה הראשונה:<br><b>ודרך</b> ידיעת מקומו האמיתי על פי החשבון, יוצא מידיעת מקומו האמצעי בתחילה, ועל פי ערכו יוצא מקומו האמיתי, כמ\"ש הרמב\"ם בפ' י\"ג מה' הנ\"ל. ולפיכך ישתנה מקומו האמיתי דרב אדא מדשמואל, כמו שמשתנה מקומו האמצעי, דהא לרב אדא אחר מ\"ח רגעים מהחלק תתצ\"ח דשעה ששית מהיום, שס\"ו של השנה ראשונה, מתחיל לילך תחת הנקודה הראשונה של מזל טלה שממנה יצא בתחילת שנתו, ולשמואל אינו הולך תחתיה עד כלות השנה ששית, ולפי רוב השנים תרבה שינוי מקומו דרב אדא מדשמואל:<br><b>ועל</b> פי הדברים האלה מצינו, שבין לרב אדא בין לשמואל יש שני תקופות, אמצעית ואמיתית, ולפי שחשבון רב אדא מדוקדק יותר מדשמואל, קבעו לנו חז\"ל חשבון עיבור השנים על דעתו דרב אדא כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"י מה' קדוש החודש, והיו מדקדקין בחשבון דקדוק עצום באיצטגנינין כמ\"ש בפ\"ו ובפ' י\"א. ובעינן שתהיה חג האסיף בתקופת תשרי, וחג המצות בחדש האביב שהיא תקופת ניסן, ותרויהו דרב אדא. אלא דלע\"ד יש שינוי ביניהם, והוא שבחג שגזרת הכתוב היא בלי טעם, ונזכרה בתורה בפירוש דכתיב <small>(שמות לד, כב)</small> וחג האסיף תקופת השנה. וכ\"ע ידעי דהכי מבעי ליה למהוי דזיל קרי בי רב הוא, ואין לנו שום גילוי וסימן בחג שידעו העם שהגיעה התקופה, לפיכך לא השגיחו רז\"ל על התקופה האמיתית אפילו לאותה הנערכת על האמצעית דרב אדא, הנסתרת מעיני כל מרוב החשבונות הצריכים לה מחמת שאין כל התקופות שלה שוות זו לזו, וכמ\"ש הרמב\"ם בפ' י\"א מה' קדוש החודש פי' ד', כדי שלא יאמרו העם שאין אנו חוגגים חג הסוכות בזמנו כמו שצוה הכתוב בתקופת תשרי, וכמו שחשו על שלא יאמרו בעיבור שמנה חדשים בשנה כדתנן במשנה זו מהאי טעמא כדאיתא בש\"ס דף י', אלא בעו שתפול בחג התקופה האמצעי דרב אדא, דכל אדם בקל יכול לחשבה בעצמו מאחר שכל התקופות האמצעיות שוות זו לזו וכמ\"ש הרמ\"בם בפ' הנ\"ל פי' ד'. אבל בחג המצות שאין תקופתו מפורשת בתורה כי אם בלשון נסתר, באמרו <small>(דברים טז, א)</small> שמור את חדש האביב. מלשון כי השעורה אביב <small>(שמות ט, לא)</small>, לגלות לנו טעמו והוא דבעינן שהגיעה תקופה זו כדי שיהיה כח בחמה לבשל השעורה הצריכה להביא ממנה עומר ביום שני של פסח, לא חשו חכמים שתגיע תקופת רב אדא האמצעי קודם יום הראשון למ\"ד יום תקופה גומר <small>(עי' סנהדרין יג.)</small>, או ביום הראשון למ\"ד יום תקופה מתחיל <small>(שם)</small> דהכי הלכתא <small>(עי' תענית י. ובתוד\"ה הלכתא)</small>, אלא די להם כשהגיעה תקופת רב אדא האמיתית מכמה טעמים, חדא דלא חיישינן לשמא יאמרו מאחר שאין תקופה זו מפורשת בתורה לאו כ\"ע ידעי ליה אלא מי שחלק לו בבינה, ואיש כזה לא יוציא לעז על דברי רז\"ל כי ידע גם כן שיש תקופה אמיתית ורבנן ידעי דכבר הגיעה אף כי הוא לא ידע לחשבה, ועוד מעשיה מוכיחין עליה דהא מקריבין בעת ההיא עומר שעורים, ולעיני כל ישראל בעסק גדול היו קוצרים אותה כדתנן במנחות <small>(פ\"י)</small>, ואילו לא הגיעה התקופה לא היו השעורים מבושלים כל כך שיהיו ראוים ליקרב, והאי כ\"ע ידעי ליה, ועוד ראוי הוא לסמוך על האמיתית המיוסדת על מרכז הארץ המבשלת פרותיה, מאחר שגלה לנו הכתוב דמפני בשול השעורים הוצרכה להגיע תקופה זו בחג המצות, יותר מהאמצעית שהיא מיוסדת על מרכז היוצא מן הארץ שאין לנו עסק בו:<br><b>ואמת</b> הוא שכל שאפשר לנו שתגיע אף האמצעית נכון הוא כמו שהוא ברוב שנים, אבל כשאי אפשר אין אנו צריכים לה, כמו בשנה הזאת שהיא שנת התפ\"ח שאנו חוגגים את חג המצות יום אחד טרם הגיעה התקופה האמצעית דרב אדא, שאינה נופלת כי אם בליל שני של פסח בז' שעות, מאחר שטרם חג המצות הגיעה התקופה האמיתית שלו, שכדי להגיע אל האמיתית היו דוחים כמה דחיות כמ\"ש רמב\"ם בפ\"ז, ולא עשינו כן בשנת התמ\"ב, מפני שהיתה נופלת ביום י\"ו, והיתה תקופתו האמצעית נדחית מחג אילו לא עברנו את השנה, וכן בכל שנה הדומה לה, מה שאין כן בשנה הזאת ששל תשרי נופלת בזמנה בלי שנעבר אותה. ואל תתמה שכל מסדרי העבורים לא פירטו ענין זה אלא סמכו סתם על התקופה האמצעית, אף כי לפעמים אנו צריכים לסמוך על האמיתית כמו בשנה הזאת, מאחר שזה יארע לעתים רחוקים, ואף אחרים עשו כן וכללו כלל דאין בין עצרת לעצרת וכו' והקשו עליו בש\"ס דהא ישנם שנים שאינו כן, ומשני דכיון דלא הוו ברוב שנים לא חשו לפרטו כדאיתא בערכין דף [ט' ע\"ב] (י'), וכ\"ש מסדרי העבורים שלנו שלא הוצרכו לפרטו, מאחר שעתה אין אנו קובעים חדשים ומעברים שנים מפני התקופה, אלא על המולדות והדחיות וכללי השנים המעוברות והפשוטות אנו סומכים.<br><b>ולא</b> הוצרכתי לכך אלא להשיב למאן דהקשה מ\"ט בשנה הזאת לא חששנו לתקופת רב אדא הנופלת בי\"ו דניסן, ושמעתי מי שהשיב שטעו מסדרי העבורים ואעפ\"כ אנו מחוייבים לעשות כן כדאמרן <small>(ר\"ה כה.)</small> אתם אפי' שוגגים אתם אפילו מוטעים אתם אפי' מזידים. וח\"ו שלא תהי' כזאת בישראל, שנהי' מחוייבי' לעבור על דברי תורה שצותה בפירוש <small>(דברים טז, א)</small> שמור את חדש האביב. בכוונה מכוונת בכל שנה אשר תגיע התקופה כשנה הזאת, שכה יארע בכל מחזור פעם ושתים כמ\"ש בעל יסוד עולם והחשבון מוכיחו, דע\"כ לא אמרן אתם אפילו מוטעין אלא באותה שנה, ככל מצוה שלהוראת שעה אפילו לעבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל אנו מחוייבים לשמוע לב\"ד, כדכתיב <small>(דברים כח, יד)</small> לא תסור וגו' ימין ושמאל. אפי' יאמר לך על ימין שהוא שמאל תשמע לו <small>(ערש\"י שם)</small>, וזה לפי שעה, אבל לסדר דבר כזה דהרי הוא כאילו הם מתירי' לנו בפירוש שלא נחוש למאי דאמרה תורה שמור את חדש האביב כשיארע כשנה הזאת, מי ישמע להם ח\"ו. אלא ודאי טעמא דמלתא הוא כמ\"ש שכל שהגיעה התקופה האמיתית המיוסדת על האמצעית דרב אדא המדוקדקת יותר מאותה דשמואל, הגיעה השעה שהתירה התורה לחוג את חג המצות, אם לא שיגרום זה שתהיה נדחית התקופה האמצעית מחג הסוכות, כמו שיארע בשנה ח' למחזור שאין התקופה נופלת בליל י\"ו דניסן כי אם ביום או אח\"כ, דאז מפני חג הסוכות אנו צריכים לעברו.<br><b>כן</b> נ\"ל אמיתות הענין לאפוקי מבעל יסוד עולם דאמר דכל שנפלה התקופה האמצעית דרב אדא כבשנת יציאת מצרים שאז נצטוו על קביעת חדשים ועיבור שנים דהיתה כשנה הזאת דיינו, שזו היא כוונת הכתוב באמרו שמור את חדש האביב. שתהיה התקופה נופלת לפחות ביום הקרבת העומר, דלע\"ד אין זו כוונת הפסוק ודאי, אלא לפחות ביום הראשון מבעי לה ליפול וכסברת רש\"י ותוספות <small>(עיין סנהדרין דף יג:)</small> והחבר בכוזרי הקדמון מאמר הרביעי וכמה רברבתא, ולי מקרא מפורש דכתיב <small>(שמות יג, ד)</small> היום אתם יוצאים בחדש האביב. וזה היה ביום ראשון של פסח וקרי ליה הכי, ש\"מ דלא על האביב האמצעי דרב אדא קאי קרא דהוא עדיין לא הגיע ביום ההוא, אלא על האביב האמיתי המיוסד על האמצעי שלו כדאמרן שזה הגיע ודאי כמו שהגיע בשנה הזאת קאי, ובאותו לשון עצמו צוה שמור את חדש האביב, ש\"מ כדאמרן דהאביב האמיתי הוא אשר ישמור, והואיל ועד סוף האלף הששי לא יאחר ודאי תקופת ניסן האמיתית לאמצעית, נמצא דחשבון מסדרי העבורים עד אותו זמן מיוסד ודאי על פי התורה ולא חשו למה שיהיה מהיום ההוא והלאה כי שיתא אלפי שני הוי עלמא:<br><b>ואין</b> ספק שאמיתי זה אנו צריכים לחשבו על מקום א\"י, דאין חשבונו עתה כי אם זכרון חשבון שעשו בני א\"י כמ\"ש הרמב\"ם בסוף פ\"ה מה' קדוש החודש, ואין ראית ח\"ל מועלת כלל לחשב עליה כמ\"ש הרמב\"ם בסוף פ' י\"א מה' קדוש החודש ובסוף פ' י\"ח, והכי נמי אמרינן במנחות <small>(פ\"י מ\"ה)</small> באיסור חדש התלוי בהקרבת העומר, הרחוקים וכו' מותרים מחצות היום וכו', ופי' הרמב\"ם מחצות היום של ירושלים:",
+                "<b>יותר על ח'</b>. כתב הר\"ב שהשעה נחלקת בש\"ס לתתר\"ף חלקים. וכתב עליו התי\"ט בשם הרמב\"ם שחלקוה חכמים לסך זה מפני שיש במנין זה חצי רביע שמינית שליש שתות תשיעית חומש עשור חצי עשור רביע עשור, ע\"כ. ועוד חלקים אחרים תמצא, אבל מ\"מ אין זה טעם מספיק להבין דברי חכמים, אלא האמת יורה דרכו כי כן כתוב במאורות נתן באות ש' סי' פ\"ה שהשעה היא מלכות שיש בה ה' גבורות וה' פעמים גבורה הם בגי' תתר\"ף:\n",
+                "<b>שתי הלחם וכו'</b>. מכאן ואילך היתר הולך ומתרבה במדרגה עד לעולם, מלבד החליל ששנאו בסוף המניינים משום דהוצרך להאריך בו, וסמך קודם לו הנבל משום דגם הוא מין זמר נעים כמוהו, ועוד דלא רצה להפסיק בין לחם ללחם, דשם היה מקומו על פי מה שאמרתי, והואיל ואדחי אדחי עד גמירא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחליק</b>. פירשו המפרשים, חלוק היינו סייום השמעת קול נעימה שמחלק בין נעימה לנעימה, ע\"כ. וקשה דה\"לל מחלק, לכן נראה דהוא מלשון חלק פי' קול פשוט, כי המנגן בכל ירידת קול דהיינו בגמר נגון, מנעים הקול במה שמערבו בשני קולות ונקרא בלשון לעז שרילו, וגומר הירידה דהיינו אותו הנגון בקול בלתי מעורבת אלא חלק ופשוט, וסוף הירידה לבד, אומר התנא שהיה באבוב יחידי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי</b>. בכל אחד יש בו קולא וחומרא, בחולת המחוז שהוא קרקע גרוע כשפודהו באמצע היובל יש בו קולא, במה שגורע על כל שנה שעברה מן היובל סלע ופונדיון אע\"ג דאין אותו קרקע גרוע השביח כל כך בכל שנה, וחומרא במה שנותן על כל שנה מן השנים הנותרות עד היובל כמו כן סלע ופונדיון לשנה והוא אינו משביח כל כך כמו שאמרנו. ובמקדיש בפרדסות סבסטי שהוא קרקע משובח הוי איפכא, שהחומרא הוא במה שגורע והקולא במה שנותן, ומשום הכי קתני אחד ואחד, משא\"כ בכולהו אחריני דכללם באחד אחד:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל לפי המבייש</b>. לא נחית לפרש אלא הבשת, להראות שהוא הפך הקנס ששוה בכל אדם בין ממשפחת גדולים בין ממשפחת קטנים, אבל הפגם הכל תלוי ביופי האשה ולא במשפחתה, ולא הזכירו אלא לרמוז אגב ארחיה דאע\"ג דפגם רואין כמה האיש רוצה ליתן להשיא לעבדו שפחה בתולה יותר מן הבעולה, דנראה דדבר זה קצוב לכל הנשים, לא משום זה נכנס תחת סוג להקל ולהחמיר, דאין זה משום קולא וחומרא אלא כך היא המדה. ועוד דלא כן הוא כי לפעמים כשהיא יפת תאר מאד לא היה מוסיף האדון עליה שום דבר, א\"נ כי אם דבר מועט, כי יודע בעצמו דהעבד נוח לו ממנה כשהיא בעולה ועדיין עומדת ביפיה שנראה שאין הבעילה מכחשת אותה, משא\"כ כשהיא בתולה שיש לחוש כשתהיה בעולה תכחיש יופיה, וטעם בתולה אינו אלא לפי שעה משא\"כ היופי ונוח לו ממנה יותר, כדכתיב <small>(קהלת ו, ט)</small> טוב מראה עינים מהלך נפש. ומ\"ש התוספות בכתובות דף מ' <small>(ע\"ב ד\"ה כמה אדם)</small> לפרש מה שומה שייך בפגם, לא הבנותיו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השגת יד בנודר</b>. הקדימו לכלם, לרמוז דקודם שידור יראה מה שתשיג ידו, ולא ידור נדרים יתרים מהשגת ידו, כי טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם <small>(קהלת ה, ד)</small>. ואם כוונתו רצויה לידור ויש לו דבר מועט, יזכור השנים בנידר וידור בנידר שיצטרך לפרוע מעט לפי שניו, ולא ידור במי שערכו מרובה כדי שיצטרך לפחות מערכו ולא יקיים דבורו מחמת עניותו, וה\"ט דנקט בשנים לשון נדר דומיא דהשגת יד, מה שלא עשה כן באחריני, ומטעם זה עקם דבורו ולא כלל בהדי שנים הערכים בנערך, ואזלה לה תמיהת התוספות <small>(דף יז: ד\"ה השג)</small> שכתב התי\"ט:\n",
+                "<b>והערכין בנערך</b>. בשני תיבות אלו כלל זכר שהעריך נקבה והיפוכו, בלשון קצרה ודרך כלל, כי זהו כוונת התנא הכא ליתן כללים לתועלת הזכרון והדר מפרש אותם, ואזלה לה התמיה השניה שתמהו התוספות והעתיקה התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני, ש\"מ דמלתא אחריתי היא, ובזה החסרון מובן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד האומר ערכי עלי וכו'</b>. כתב התי\"ט במאי דסיים פתח, ע\"כ. וטעמא נ\"ל כדי לסמוך האברים לאברים, להראות בגילוי עינים ההפרש שביניהם, שעל קצתם לא אמר כלום אע\"ג שעל קצתם נותן ערך כלו, וגם בענין זה סמך אין דמים למתים ללא אמר כלום דדמו לאהדדי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו וכו'</b>. כתב הר\"ב לאתויי חצי לבי חצי כבדי וכו'. חצי לבי פשוט הוא, שהרי אעפ\"י שהוא חצי אבר אותו אבר הוא דבר שהנשמה תלויה בו, אבל בחצי כבדי צ\"ל דטעמא הוא מפני שאין ברירה אאיזה חצי ממנו נתכוון, אבל כי פירט לחצי שלא במקום מרה ושלא במקום חיותו, אפשר דאעפ\"י שהחצי הזה הוא מאבר שהנשמה תלויה בו, מ\"מ הואיל ופירט החלק שבו שאין הנשמה תלויה בו, שלא יצטרך לתת ערך כלו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייבי עולות וכו' ממשכנין</b>. שנאו בסוף לסמוך לו אעפ\"י וכו' דקאי עלה, ורצה להקדים חייבי ערכין שהם עיקר מכלתין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וסנדלין</b>. סמך לתפילין, לרמוז מאי דאמור רבנן <small>(שבת סא.)</small> כתפילין כן מנעלין. ונקט סנדל, ולא מנעל כמו גבי המשרה את אשתו על ידי שליש <small>(כתובות פ\"ה מ\"ח)</small>, משום דסתם מנעל של עור רך, וסתם סנדל הוא מדבר קשה, וקמ\"לן דאין נותנין לו אלא סנדלין ולא מנעלין של עור רך החשובין, משא\"כ לאשתו שצריך לכבדה יותר מגופו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא בסנדלין</b>. סירכא דלעיל נקט, ועוד דגם בשל בניו איירי, ועוד אפילו באשתו רבותא קמ\"לן, דאע\"ג דסנדלים הם הואיל וכבר לקחם לשמה לא מיקרי נכסים שלו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין נמדדין עמה</b>. אבל בפני עצמם נמדדין, דייקא נמי דקתני עמה, וכמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד אומר בעשר וכו' עד חמשים</b>. לפי שבזמן שהיובל נוהג לערך מנין זה היה נמנה, נקט עד ענין זה:\n",
+                "<b>משל עשר את המותר</b>. עד עשר, שכבר הזכיר התנא מי משלם המותר מעשר עד חמשים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאינו רשאי</b>. הא דלא קתני חייב, רמז רמז לנו שאין אדם רשאי לכתחילה לעשות כן לחפש אחר הזול להקריב דורון לקונו, אלא מצוה שישלם עשיית המצוה באגר שלים כדאיתא בזהר <small>(תרומה קכח.)</small>, וכן כתוב בדברי הימים א' כ\"א ויאמר דוד וגו' כי לא אשר לך לה' להעלות עולות חנם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רא\"א</b>. לא ידעתי מי הכריחם למפרשים ז\"ל לומר דלא פליג, ובש\"ס <small>(דף ל.)</small> גרסינן תניא רא\"א וכו', ואם אמת דלא פליג צ\"ל דלהיות זה ענין בפני עצמו שלא דבר בו הת\"ק קתני הכי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברחוק ויגאול בקרוב ברע ויגאל ביפה</b>. ה\"ה איפכא, אלא דלא בשופטני עסקינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חולש</b>. שינה בלשונו, לא קתני נותן, על שם שאינו נותנם שם אלא בתורת פקדון. וקתני לשון חלש, לרמוז דכשיגיע אותו היום שלא יחוש אם נמצאו בידו מעות מועטים שמחליש אותם במה שרוצה לגאול בהם דאין לו זמן עוד:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שגגותיה חומתה</b>. פי' חומה שעליה גג, לאפוקי חומת חצרות או גנות שאין עליהם גג, דדיינינן להו לחומת העיר. כן נלע\"ד, ואזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו גואל כסדר הזה</b>. כתב הר\"ב בש\"ס <small>(דף לג:)</small> אמרו תני אינו גואל אלא כסדר הזה, ע\"כ. ופירושא דלישנא דמתניתין על פי האמת הוא, אינו גואל כסדר הזה הנזכר למטה, דבש\"ס <small>(שם)</small> לא גרסינן תני, אלא אימא:\n",
+                "<b>אמר ר\"א בד\"א בערי הלוים וכו'</b>. אף לפי דברי הרמב\"ם <small>(בפיה\"מ כאן)</small> ורש\"י <small>(דף לג: ד\"ה אין עושין)</small> שכתב התי\"ט, דחולק, שייך שפיר למימר אמר ר\"א, הואיל ושנה דבריו בלשון בד\"א דקאי אדברי ת\"ק. וא\"א לומר דלא פליג כדמשמע מלשון הר\"ב, מדאיתא בש\"ס <small>(שם)</small> דכ\"ע מיהא בלוים לא משנינן (מהגמ') [מנה\"מ] וכו', מדקאמר דכ\"ע מיהא בלוים, ש\"מ דבישראל לא אתיא ככ\"ע, ועוד הכי מוכח ממאי דאיתא בפ' לא יחפור שאעתיק בדבור דלקמן:\n",
+                "<b>אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ומגרש שדה מגרש עיר ולא עיר מגרש</b>. ה\"ג בתוספתא <small>(פ\"ה ה\"ט)</small>, והכי צריך להיות מדגרסינן בב\"ב דף כ\"ד ע\"ב, על מאי דתנן מרחיקין את האילן מן העיר כ\"ה אמה ובחרוב ובשקמה נ' אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק נ' אמה וכו', מ\"ט אמר עולא משום נויי העיר, ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, לא צריכא לר\"א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה, הכי משום נויי העיר לא עבדינן.\n<br><b>והנלע\"ד</b> דפירושא דהאי שמעתא הכי הוא, דראה עולא דקאמר אבא שאול דכל אילן סרק מרחיקין הרבה, ולא חילק בין אילן ששרשיו מרובין או ענפיו לאילן אחר שאינו כן, ש\"מ דלא משום היזק ענפי האילן או שרשיו נגעו בו אלא משום נויי העיר, דאין נויי לעיר שיהיו האילנות הסמוכים לה אילנות סרק שאינם עושים פירות אף כי יהיו אילנות שאין ענפיהם או שרשיהם מזיקים לעיר כלל, ומדאבא שאול נשמע לת\"ק שאף הוא משום נויי העיר נגע בו וקאמר דאפילו אילני מאכל צריך להרחיקם מן העיר שיעור מה, והחרוב והשקמה אף כי אילן מאכל הוא מחמת פריו הבלתי חשוב ראוי להרחיקו יותר מן העיר, וכל זה משום נויי העיר ולא משום נזק, כההיא דמרחיקין שובך מן העיר חמשים אמה וכמ\"ש שם ע\"ש. ולזה אמר עולא משום נויי העיר, ומדהוציא עולא טעם זה ש\"מ דתנא בא\"י קאי, דאי בערי ח\"ל לא איכפת לנו שיהיו נאים, ולכן אינם צריכים ל��רחקה זו, וכ\"כ הטור <small>(חו\"מ סי' קנה)</small>. ולזה פתח פתח לש\"ס להקשות ותיפוק ליה וכו', הואיל ובא\"י קיימינן דשייך ביה דין זה של מגרש, והיכי קתני דדי בהרחק כ\"ה או נ' אמה הלא שיעור המגרש הוא אלף אמה, ומדקאמר הכי ש\"מ דמשום היזק נגע בה דשייך אף בח\"ל דלא שייך בו דין מגרש. ומשני לעולם דבא\"י קאי ומשום נויי, ודקשיא לך דאין עושין שדה מגרש, לא צריכא לר\"א דשרי בערי ישראל לעשות כך, דמ\"מ צריך להרחיק האילן מן העיר שיעור הנזכר במתניתין, לא מפני היזק ולא מפני מגרש שאין הרחק זה שיעור מגרש אלא משום נויי העיר.<br><b>הרי</b> מבואר דר\"א ס\"ל דעושין מגרש שדה, דאי לא תימא הכי מאי קאמר לא צריכא לר\"א, הלא בתחילת לשונו דאמר עושין שדה מגרש לא שייך ענין זה, דהא בעושין מגרש שדה דהיינו ליטע אילנות במקום הראוי למגרש איירינן, ובסוף לשונו אי הוה קאמר אין עושין מגרש שדה קשיא נמי לדידיה כמו לרבנן, אלא ודאי צ\"ל אף בסוף דבריו עושין מגרש שדה וכמו שהוכחתי מהתוספתא.<br><b>אבל</b> ראיתי לבעל קרבן אהרן <small>(על תו\"כ)</small> בפירושו לפ' בהר סיני פרק ו' פיסקא ט' דגרסינן התם בסוף דברי ר\"א ולא מגרש שדה כמשנתנו, שפירש דברי ר\"א הכי, עושין שדה מגרש, עושין שדה מהמגרש. ולא מגרש שדה, ולא מגרש מהשדה. כנראה שהרגיש בסוגיא הנ\"ל ורצה לומר דעולא אדבריו הראשונים דר\"א דאמר עושין שדה מגרש סמיך, דלפי פירושו דהוא עושין שדה מהמגרש אתי שפיר, וסוף דברי ר\"א בטעות נכתבו בש\"ס ואין להקפיד עליהם דאינם צריכים לאותה סוגיא.<br><b>ולא</b> נהירא חדא דבתוספתא גרסינן כגירסת הש\"ס, ועוד דלפי פירושו דברי ר\"א לאו סיפיה כרישיה, על כי סוף דבריו דאמר מגרש עיר ולא עיר מגרש צריך לפרשם כמשמעותם לפי דרכנו, שממגרש עושים עיר אבל לא מעיר מגרש וכן פירשם בעל קרבן אהרן בעצמו, וכן צריך להיות שהרי נותן טעם לדבריו באמור כדי שלא יחריבו ערי ישראל, ואילו היינו מפרשים סיפא דומיא דרישא על פי דרך קרבן אהרן שעושין מגרש מהעיר ולא עיר מהמגרש, אין לך חרבן גדול מזה שיכולי' להחריב העיר ולעשותה מגרש שהוא המקום הפנוי, ומהמגרש שהוא המקום הפנוי אינם יכולים לבנותו ולעשותו עיר, וא\"כ הוא שאנו מוכרחים לפרש סוף דבריו כמשמעותם מה הרויח ר\"א בשנותו את טעמו מרישא לסיפא, הל\"ל גם כן ברישא עושין מגרש שדה ולא שדה מגרש דהיינו מפרשים אותו כמשמעו דומיא דסיפא, א\"נ ה\"ל לשנות סיפא דומיא דרישא ולומר עושין עיר מגרש ולא מגרש עיר, דהיינו מפרשים אותה דומיא דרישא עיר מהמגרש ולא מגרש מהעיר והיה עולה כהוגן. ודוחק הוא לומר דרצה לשנות לשונו על סדר לישנא דרבנן, דא\"כ דאתכא דרבנן קא סמיך, ה\"ל לקצר יותר ולומר אבל בערי ישראל עושין שדה ועיר ממגרש, דממילא ידעינן אבל איפכא לא כרבנן, אלא ודאי ר\"א הוצרך להחזיר שלשה בבות, דהיינו שדה מגרש, ומגרש שדה, ומגרש עיר, דבאלו פליג אדרבנן, והרביעית דהיא ולא עיר מגרש, הזכירה אע\"ג דבהא רבנן מודו, ליתן טעם לדבריו דבהא מודה משום שלא יחריבו כמ\"ש. וא\"ת דהיינו טעמא דלא די לו לומר אבל בערי ישראל עושין שדה ועיר ממגרש משום דבעי לאשמועינן טעמא דאיסורא, מ\"מ לא היה לו להחזיר שניהם משום הטעם לבד, דהא עיקר הטעם לא שייך אלא אאיסורא דלא מעיר מגרש ואגב ההיתרא דממגרש עיר, אבל לא שייך אאיסורא דלא שדה מגרש, דעשיית שדה מגרש אין זה חרבן ערים, אלא אדרבא הוא לישוב ערים והחרבן הוא חרבן זרעים, ולכן אותה פיסקה הואיל ולא פליג וגם לא קתני טעמא עלה לא ה\"ל להזכירה כלל. ועוד משום סדרא דרבנן אינו נכון שיעקם לשונו ויטעה אותנו לפרש תחילת דבריו כלישנא דרבנן הואיל וסדריהו נקט ולהתיר את האסור, ויותר טוב היה לו לברר דבריו מליקח סידרא דרבנן, וליכא למימר דאף דברי רבנן יכולים אנו לפרשם על דרך שפירש בעל קרבן אהרן תחילת דברי ר\"א ולומר אין עושין שדה מהמגרש ולא מגרש מהשדה וכן בעיר שהרי רבנן אקרא קא סמכו דכתיב <small>(ויקרא כה, לד)</small> ושדה מגרש עריהם לא ימכר. ודרשינן לא ימכר לא ישנה, שאסור לשנות לא השדה ולא המגרש ולא העיר, ולפי זה נמצא דאסר הכתוב מתחילה לשנות השדה והדר המגרש והדר הערים ואם היינו מפרשים אין עושין שדה מגרש שדה מהמגרש הוה שמעינן איסור שינוי המגרש קודם איסור שינוי השדה שלא כסדר הכתוב וגם ה\"ל זו ואין צ\"ל זו שהרי המגרש גרוע מהשדה שאין בו שום ישוב לא ישוב זרעים כשדה ולא ישוב בתים כעיר כמבואר במכות דף י\"ב ע\"א ומדידענו דאסור לשנות אפילו הבלתי מיושב לישוב, כ\"ש שאסור לשנות המיושב והוא השדה שיש בו ישוב זרעים למגרש שאין בו ישוב כלל, משא\"כ כשאנו מפרשים דברי רבנן כמשמעותם דמצינו אותם בסדר נאות דלא זו אף זו וגם שנויים על סדר הכתוב ומהאי טעמא אין להקשות על סוף דבריהם דלפי דרכנו הוו להו זו ואצ\"ל זו דאם אסור לעשות ממגרש שאין בו ישוב עיר שיש בו ישוב כדי שלא לשנות כ\"ש שאסור לשנות להפך שהרי סדרא דקרא נקטו דאסר מתחילה לשנות המגרש והדר כתב עריהם לאסור שינוי הערים.<br><b>מכל</b> הדברים האלה נלע\"ד להוכיח דגירסת התוספתא היא האמיתית וכנראה מפשטא דתלמודא, ופי' הסוגיא נמי נלע\"ד דהכי הוי כמו שפרשתי לאפוקי מבעל ס' שבע רצון דדחק עצמו בכמה דוחקים לישב ולתקן שתהיה קושית דותיפוק ליה שייכא דווקא לפי טעמא דעולא ולא בלאו הכי ע\"ש, ועל פי דרכי אתי שפיר דלא הקשו כמו כן אמתניתין דפ' לא יחפור עצמה, דתנן בה מרחיקין השובך מן העיר חמשים אמה, ותיפוק ליה דאין עושין מגרש עיר, ולכן כל בנין שעל גבי קרקע אסור לעשות במגרש כדאיתא במכות דף י\"ב ע\"א משום דאין שום גילוי במשנה שיהיה זה דווקא משום נוי העיר ולא משום היזק ולכן ממילא משתמע מתניתין בכל העירות דשרי לעשות השובך במגרש איירי ומשום היזק כי הוא הדבר הלמד מעניינו דכוליה פרקין בנזקי שכנים איירי והין הכי נמי דבערי ישראל בא\"י אסור לעשות שובך במגרש העיר כלל אפילו רחוק חמשים אמה מהעיר דלא שייך ביה נזק משום דאין עושין מגרש עיר אם לא שיעשה השובך במחילה דשרי כנראה מהסוגיא דמכות הנ\"ל ועיין מ\"ש בפ\"ב דב\"ב משנה ה' ד\"ה מרחיקין השובך:<br><b>ערכין</b> מתחיל בהא ומסיים במם היינו מה, על שם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה, ז). ולא יתגאה האדם עצמו במה שנודר להקדש, כי משלו נותן לו, ונחנו מה:<br><b>סליק</b> מסכת ערכין. מכל אשר לבו יכין:<br><b>כל</b> אדם כשידור על במה אשר הכין.<br><b>לא</b> יוחן עדי יגדור פרצתו בערכין:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה ערכין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,179 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Bekhorot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה בכורות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בכורות\n<br> בכורות יש בו ט' פרקים כנגד ט' ירחי לידה שהבכור אדם שהוא העיקר נוצר. ועוד איתא במאורות נתן שהבכורות נקראים מלכי אדום שהם קדמו לאצילות, ונקראים בן בכור בסוד שם ב\"ן, ולכן צריכים פדיון כי החצונים נאחזים בהם כנודע, ע\"כ. הרי מבואר שצריכים להיות תשעה פרקים, כי כן בשם ב\"ן יש בו תשעה אותיות:\n<br>\n<br><br><b>והמשתתף לו</b>. משמע שניכר בשותפות זה מה שהוא של נכרי, והיינו דלא קתני עמו דבאינו ניכר אתיא במכ\"ש כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא בעגל ולא בחיה</b>. ק\"ק דהוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+                "<b>ולא בטריפה</b>. שנאה בתר שחוטה, לרמוז דהיא כשחוטה שאינה חיה:\n",
+                "<b>מפני שהוא ספק</b>. מכלל דת\"ק סבר דבריה בפני עצמה הוא ואינו בא מן הכלאים דחיה ובהמה, משא\"כ לר\"א דס\"ל דאתי מכלאים דחיה ובהמה, וקאסר ליה אע\"ג דמתיר בכלאים, משום דבכלאים הזה יש ספק חיה, דהיינו מאי דקמ\"לן תנא ביתור לשון זה ואסר בכוי מפני שהוא ספק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו עד עשרה דורות</b>. לאו דווקא, ולישנא דקרא דכתיב <small>(דברים כג, ג)</small> וגם דור עשירי. נקט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד לו ואחד לכהן</b>. מדקדים לו ש\"מ דכר\"ע סלה\"ו, דהמוציא מחבירו עליו הראיה דהכי הלכתא, לפיכך יקדים את שלו ויניח מה שירצה לכהן. ואין להקשות ר\"ע היינו חכמים, כי פרושי קא מפרש מלתיהו דרבנן, וכן כתב רש\"י <small>(דף יז.)</small> בדברי רבי טרפון, ז\"ל: ור\"ט מפרש וקאמר וכו'. נמצא דר\"ט ור\"ע בפירושא דמלתיהו דרבנן קא מפלגי:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהיה ר' יוסי אומר כל שחליפיו וכו'</b>. והיה ר\"מ חולק עליו, ומשום הכי לא שייך להקשות ר\"מ היינו ת\"ק דאמר דחייב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרי זו תקבר</b>. אע\"ג דלא קדשה, והיינו דקתני הרי זו דלכאורה לא אצטריך:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בקופיץ</b>. לפי מה שכתב הר\"ב, הבית היא בית בעבור, פי' בשביל קופיץ:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בהמה דקה</b>. אע\"ג דבקרא קדים גסה לדקה, ור' יוסי נמי לא פליג אגסה דסליק כי אם אדקה, הקדים הדקה משום דשלשים דידיה קדמו לחמשים דגסה, כי אי אפשר לחמשים בלא שלשים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלכה חמורך</b>. לשון נופל על לשון, חמור שהחמיר ואסר. ועוד אפשר לומר דאמר בלשון זה, לרמוז דאע\"ג דבכתובות פ\"ט ס\"ל דמרחמין בדין, ס\"ל הכא בענין זה אין מרחמין, ואפילו יצטרך למכור חמורו לשלם חייב לשלם. דאין לומר דמחמת עני[ו]תו אמר לשון זה, דהא עשיר היה כדמסיק בש\"ס <small>(נדרים סב.)</small> בההוא עניינא דאכיל תאנים בשדה חבירו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלובן וצואי</b>. פי' הר\"ב מלובן מצואי, שרוחץ מצואתו, ע\"כ. והכי פי' לישנא דמתניתין בדקדוק, מלובן והוא עדיין צואי, כלומר ש��ינו מלובן ממש בצבע לבן אלא שרוחץ לבד מצואתו, ולפי זה אם הוא מלובן ממש לוקחין ממש, דכולי האי לא טרח, כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו</b>. כולל כל הדינים השנויים במשנה זח\"ט, ונרמז בו קצת מדיני משנה י' באמרו דנו ומעידו, דמשמע דווקא אותו דבר, לאפוקי מדר' יהודה דמשנה ט', וזה הוא כשלא נרבה הד\"א בק\"ו, דאז גם על הדבר אחר לא דנו ולא מעידו, ודבר זה הוא מלתא דפשיטא דאדם דן ק\"ו מעצמו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>באטלז</b>. שם כולל לשוק ולבית מטבחים, כן משמע בערוך. ולפי זה נמכרים באטליז. ר\"ל בשוק שמוכרים בהמות חולין חיין, ובההיא דכריתות <small>(פ\"ג מ\"ז)</small> דקתני אר\"ע וכו' באיטלז של אמאום שהלכו ליקח בהמה למשתה, ולא קתני ליקח בשר. ונשחטין באטליז. ר\"ל בבית המטבחים שמוכרים בשר חולין, ולפי זה אתי שפיר להקדים נמכרים לנשחטים:\n",
+                "<b>הניתן להקדש</b>. לכאורה ה\"ל לשנותו אחר ונשקלין בלטרא שהנייתן להקדש, אלא דלא הוה שייך שפיר למימר חוץ, דכיון דפירט טעמו של כלל אין הבכור והמעשר שהנייתו לבעלים כלול בו דיצטרך להוציאו לחוץ, ולפי זה היה צריך להאריך בדבורו לאשמועינן מחדש דין הבכור והמעשר, אבל עתה שלא פירש טעמו של כלל עדיין הבכור והמעשר כלול בו שאף הוא בכלל פסולי המוקדשין, ומשום הכי שייך שפיר למימר ביה חוץ, ואחר שאמר חוץ נותן טעם למה נשתנו אלו ואלו הואיל וכלם פסולי המוקדשין הם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימנה ישראל עם הכהן</b>. הא דלא קתני לא ימנה הכהן לישראל על הבכור, אלא קתני לא ימנה ישראל דמשמע מעצמו, י\"ל דמשום ב\"ה דמתיר אף נכרי שנאו בלשון זה, דהוי ההיתר דומיא דהאיסור, דהנכרי מעצמו אם ימנה יכולים לקבלו אבל לא שיהיה מותר לכתחילה למנות אותו, דלא נכון לעשות כן אפילו בחולין גמורין, לאכול בחבורה אחת עמו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצורם באוזן</b>. סירכא דמעשה שהיה השכיח יותר נקט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בני הכנסת</b>. שאעפ\"י שאינם חכמים כל כך, יש להם קצת ידיעה הואיל ורגילים הם לבא תדיר לבית הכנסת, דמשום הכי נראה דבני הכנסת מקרו, לאפוקי בעלי קרנות, כן נראה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נפגמה אזנו</b>. באזן נקט נפגם ברישא, משא\"כ באחריני משום דמעשה שהיה כך היה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו הם מים הקבועים אכל לח ויבש של גשמים</b>. לח ויבש של שלחין. מדלא קתני ליה בהדי גשמים באמרו אכל לח ויבש של שלחין או של גשמים, ש\"מ דלא קאי ארישא ואלו הם מים הקבועים, אלא אסיפא דאינו מום, ואכל היבש ואח\"כ אכל הלח דקתני, אגשמים קאי, ולרבותא שנאו אחר של שלחין, דאעפ\"י שהוא של גשמים שאמרנו ברישא דהוי מום, מ\"מ כשהפך הסדר אינו מום, ולגלות יותר דבריו דאגשמים קאי, הוסיף עד שיאכל היבש אחר הלח, ואז הוי מום, ואי אשלחין קאי, הא דקאמר דאף כשיאכל הלח ואח\"כ היבש אינו מום, א\"כ אין החסרון הזה צריך טעם, כי מלשון המשנה מדוקדקת בלי שום דוחק הוא מובן מעצמו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין לו בצים</b>. כדרכו דהיינו בשני כיסים, מכלל דהם בכיס אחד. וה\"ט דלא קתני אין לו שני בצים, כדקתני ר' ישמעאל שני בפירוש, דהא יש לו שני בצים אלא שאינם כדרכם בשני כיסים, משא\"כ בביצה דקתני בפירוש אין לו אלא ביצה אחת, דמשמע דהביצה היא אחת, אבל הכיסים הם שנים, ובזה המשנה מובנת. ומ\"מ עדיין צריכים אנו למודעי שיתן טעם לסתימת הלשון הזה, כי אנכי לא ידעתיו:\n",
+                "<b>או שאין לו אלא ביצה אחת</b>. פי' הר\"ב ושני כיסים. וצ\"ל דמשתנה הכיס מבחוץ מחמת חסרון הביצה, דהא אין שוחטין אלא על מומין שבגלוי והביצה אינה גלויה, כנלע\"ד:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נשבר עצם ידו או עצם רגלו</b>. משום דבקרא <small>(ויקרא כא, יט)</small> כתיב בפירוש שבר יד או שבר רגל. שנאו גם הוא בפירוש מה שלא עשה כן במשנה ז':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחת מבציו גדולה כשתים מחברתה ולא הודו לו חכמים</b>. כתב הר\"ב דהלכה כחכמים. וצ\"ל דאין הכיס מבחוץ משתנה אעפ\"י שהביצה גדולה, דבלאו הכי הוה ליה מומים שבגלוי, כנלע\"ד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה</b>. כמדומה לי דאו או קתני, דאי לא תימא הכי הוי זו ואצ\"ל זו, שהרי כבר פסל שני עיניו למעלה וכן שני עיניו למטה. ואע\"ג דלכאורה לפי הס\"ד דש\"ס <small>(דף מד.)</small> נראה דאינו כן, שהרי הקשה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה היינו רואה את החדר ואת העליה כאחת, אם פירושו הוא ראיית עינו. מ\"מ על פי המסקנא דהוי עינו ממש איכא לפרשו באו או, ונפקא מינא שכשעינו אחד לבד הוא חוץ ממקומו אעפ\"י שהאחר במקומו פסול, משא\"כ לפי הס\"ד דבעינן שיהיו שניהם חוץ ממקומם. ודעת הרמב\"ם בחבורו נראה כמ\"ש שהרי בפ\"ח מה' ביאת מקדש <small>(ה\"ו)</small> העתיק השתי בבות ראשונות דמתניתין דהיינו שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה, ולא העתיק לבבא זו אחריהם, אלא אחר שהעתיק כל שאר המומים שיש בשתי העינים יחד כתב ז\"ל: מי שאחת מעיניו משונה מחברתה בין במקומה בין במראה וכו', ע\"כ:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצמם והצמע</b>. לפי סדר האלף בית הצמם קודם לצמע, וסדר זה נוח לזכרון. ולפי שענין המשנה הזאת קאי במומי גודל וקוטן, פי' בראשונה צמע שהוא מום דומה לשאר מומים הנזכרים משא\"כ הצמם, ולכן הקדימו בשמו ולא בפירושו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והגיחור</b>. פי' הר\"ב אדום כארגמן ע\"כ. מה שפירש אדום הוא מהש\"ס <small>(דף מה:)</small> אבל כארגמן אינו מן הש\"ס, דאין הארגמן אדום אלא ירוק כזהב כמו שהוכחתי בספרי מעשה חושב, והארכתי עוד בצבעים אלו בריש פ\"ט דכלאים בד\"ה צמר ופשתים:\n",
+                "<b>והננס</b>. דומה לקטן, ואעפ\"י כן לא שנאו אחר השוטה כדרכו בשאר המקומות, אלא אחר הכושי וכו', משום דדמי להו דהמום ניכר לעין כל, משא\"כ החרש והשוטה. ועוד דהכא ניחא ליה לסמוך שיכור לשוטה דדמי ליה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עד שיפטרו רחם מישראל</b>. היא נקראת מבכרת ומשום הכי הכא הוי בכור אף לכהן, ועל פי זה נתישב קושיא לשון עד, שהרגיש בו התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והשני לחמש סלעים</b>. שינה מלשון הת\"ק, כדי שלא נטעה לומר דאדבריו דאמר לא קאי, ונפרש דבריו הפך ממה שבא להורות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רמ\"א אם נתנו וכו'</b>. כתב הר\"ב מטעם שאין ברירה. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ז דאהלות על ענין הברירה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם לאו פטורין</b>. אע\"ג דבני שני נשים הם ומן הסתם אותו הממון מעיקרא עומד ליחלק, דאין דעת' נוחה זה מזה, ואיכא למימר דבענין זה יש ברירה, א\"נ איכא למימר כיון דירושה נזכרה בחלוקת האחים של שתי נשים כדכתיב <small>(דברים כא, טז)</small> והיה ביום הנחילו את בניו לא יוכל לבכר וכו'. דבכגון זה נקראים יורשים ויש להם דין יורשים, קמ\"לן דאף בענין זה פליגי, ובזה נחה הרגשת התוספות שהעתיק התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו נוטל וכו' ולא בראוי כבמוחזק</b>. סירכא דסיפא נקט, והתם הכי פירושו בראוי שהוא כאילו היה מוחזק, וזה כגון שהיה אבי אביהם חי וכו', ובזה אזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כמלוא רגל בהמה רועה</b>. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן, דרועה אחד לא יקבל עליו לשמור הבהמות הרחוקות ממנו יותר מי\"ו מילין, דא\"א לו לשמרם כלם. כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויתום</b>. משום דבעי מימר אחריו איזהו יתום וכו', לא שנאו אחר יוצא דופן אע\"ג דדמי ליה כמ\"ש התי\"ט בשם הר\"י קורקוס, אלא שנאו אחר יוצא דופן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בפרס</b>. לשון קצרה דבר. ועוד רמז באמרו בפרס הפסח וכו', טעם זמנם שהוא לתקן הרגלים כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא סקרו בסקרא ולא מנאם בשבט</b>. לא זו אף זו קתני, דשבט נזכר בתורה בפירוש, כל אשר יעבור תחת השבט <small>(ויקרא כז, לב)</small>:\n<br><b>בכורות</b> מתחיל בהא ומסיים בשין היינו שה, כי רוב דיני מסכתא זו מדברים בשה, כי בכור בהמה טהורה נוהג בשה, והטמאה נפדית בשה, והאדם נקרא שה כדכתיב (ירמיה נ, יז) שה פזורה ישראל. והמעשר נמי נוהג בשה. ועוד רמז לנו שנתקדשו הבכורות מזמן מכת בכורות, שנצולו בזכות קרבן פסח הנעשה משה כל בכורי ישראל:<br><b>סליק</b> מסכת בכורות. צאן אדם חמור ופרות:<br><b>כי</b> יהיה לישראל צאן הרבה בתוך גדרות.<br><b>אז</b> ילמוד בתורת אל במשנה ובבכורות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,176 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Bekhorot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Bekhorot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בכורות\n<br> בכורות יש בו ט' פרקים כנגד ט' ירחי לידה שהבכור אדם שהוא העיקר נוצר. ועוד איתא במאורות נתן שהבכורות נקראים מלכי אדום שהם קדמו לאצילות, ונקראים בן בכור בסוד שם ב\"ן, ולכן צריכים פדיון כי החצונים נאחזים בהם כנודע, ע\"כ. הרי מבואר שצריכים להיות תשעה פרקים, כי כן בשם ב\"ן יש בו תשעה אותיות:\n<br>\n<br><br><b>והמשתתף לו</b>. משמע שניכר בשותפות זה מה שהוא של נכרי, והיינו דלא קתני עמו דבאינו ניכר אתיא במכ\"ש כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא בעגל ולא בחיה</b>. ק\"ק דהוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+                "<b>ולא בטריפה</b>. שנאה בתר שחוטה, לרמוז דהיא כשחוטה שאינה חיה:\n",
+                "<b>מפני שהוא ספק</b>. מכלל דת\"ק סבר דבריה בפני עצמה הוא ואינו בא מן הכלאים דחיה ובהמה, משא\"כ לר\"א דס\"ל דאתי מכלאים דחיה ובהמה, וקאסר ליה אע\"ג דמתיר בכלאים, משום דבכלאים הזה יש ספק חיה, דהיינו מאי דקמ\"לן תנא ביתור לשון זה ואסר בכוי מפני שהוא ספק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו עד עשרה דורות</b>. לאו דווקא, ולישנא דקרא דכתיב <small>(דברים כג, ג)</small> וגם דור עשירי. נקט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד לו ואחד לכהן</b>. מדקדים לו ש\"מ דכר\"ע סלה\"ו, דהמוציא מחבירו עליו הראיה דהכי הלכתא, לפיכך יקדים את שלו ויניח מה שירצה לכהן. ואין להקשות ר\"ע היינו חכמים, כי פרושי קא מפרש מלתיהו דרבנן, וכן כתב רש\"י <small>(דף יז.)</small> בדברי רבי טרפון, ז\"ל: ור\"ט מפרש וקאמר וכו'. נמצא דר\"ט ור\"ע בפירושא דמלתיהו דרבנן קא מפלגי:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהיה ר' יוסי אומר כל שחליפיו וכו'</b>. והיה ר\"מ חולק עליו, ומשום הכי לא שייך להקשות ר\"מ היינו ת\"ק דאמר דחייב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרי זו תקבר</b>. אע\"ג דלא קדשה, והיינו דקתני הרי זו דלכאורה לא אצטריך:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בקופיץ</b>. לפי מה שכתב הר\"ב, הבית היא בית בעבור, פי' בשביל קופיץ:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בהמה דקה</b>. אע\"ג דבקרא קדים גסה לדקה, ור' יוסי נמי לא פליג אגסה דסליק כי אם אדקה, הקדים הדקה משום דשלשים דידיה קדמו לחמשים דגסה, כי אי אפשר לחמשים בלא שלשים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלכה חמורך</b>. לשון נופל על לשון, חמור שהחמיר ואסר. ועוד אפשר לומר דאמר בלשון זה, לרמוז דאע\"ג דבכתובות פ\"ט ס\"ל דמרחמין בדין, ס\"ל הכא בענין זה אין מרחמין, ואפילו יצטרך למכור חמורו לשלם חייב לשלם. דאין לומר דמחמת עני[ו]תו אמר לשון זה, דהא עשיר היה כדמסיק בש\"ס <small>(נדרים סב.)</small> בההוא עניינא דאכיל תאנים בשדה חבירו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלובן וצואי</b>. פי' הר\"ב מלובן מצואי, שרוחץ מצואתו, ע\"כ. והכי פי' לישנא דמתניתין בדקדוק, מלובן והוא עדיין צואי, כלומר שאינו מלובן ממש בצבע לבן אלא שרוחץ לבד מצואתו, ולפי זה אם הוא מלובן ממש לוקחין ממש, דכולי האי לא טרח, כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו</b>. כולל כל הדינים השנויים במשנה זח\"ט, ונרמז בו קצת מדיני משנה י' באמרו דנו ומעידו, דמשמע דווקא אותו דבר, לאפוקי מדר' יהודה דמשנה ט', וזה הוא כשלא נרבה הד\"א בק\"ו, דאז גם על הדבר אחר לא דנו ולא מעידו, ודבר זה הוא מלתא דפשיטא דאדם דן ק\"ו מעצמו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>באטלז</b>. שם כולל לשוק ולבית מטבחים, כן משמע בערוך. ולפי זה נמכרים באטליז. ר\"ל בשוק שמוכרים בהמות חולין חיין, ובההיא דכריתות <small>(פ\"ג מ\"ז)</small> דקתני אר\"ע וכו' באיטלז של אמאום שהלכו ליקח בהמה למשתה, ולא קתני ליקח בשר. ונשחטין באטליז. ר\"ל בבית המטבחים שמוכרים בשר חולין, ולפי זה אתי שפיר להקדים נמכרים לנשחטים:\n",
+                "<b>הניתן להקדש</b>. לכאורה ה\"ל לשנותו אחר ונשקלין בלטרא שהנייתן להקדש, אלא דלא הוה שייך שפיר למימר חוץ, דכיון דפירט טעמו של כלל אין הבכור והמעשר שהנייתו לבעלים כלול בו דיצטרך להוציאו לחוץ, ולפי זה היה צריך להאריך בדבורו לאשמועינן מחדש דין הבכור והמעשר, אבל עתה שלא פירש טעמו של כלל עדיין הבכור והמעשר כלול בו שאף הוא בכלל פסולי המוקדשין, ומשום הכי שייך שפיר למימר ביה חוץ, ואחר שאמר חוץ נותן טעם למה נשתנו אלו ואלו הואיל וכלם פסולי המוקדשין הם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימנה ישראל עם הכהן</b>. הא דלא קתני לא ימנה הכהן לישראל על הבכור, אלא קתני לא ימנה ישראל דמשמע מעצמו, י\"ל דמשום ב\"ה דמתיר אף נכרי שנאו בלשון זה, דהוי ההיתר דומיא דהאיסור, דהנכרי מעצמו אם ימנה יכולים לקבלו אבל לא שיהיה מותר לכתחילה למנות אותו, דלא נכון לעשות כן אפילו בחולין גמורין, לאכול בחבורה אחת עמו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצורם באוזן</b>. סירכא דמעשה שהיה השכיח יותר נקט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בני הכנסת</b>. שאעפ\"י שאינם חכמים כל כך, יש להם קצת ידיעה הואיל ורגילים הם לבא תדיר לבית הכנסת, דמשום הכי נראה דבני הכנסת מקרו, לאפוקי בעלי קרנות, כן נראה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נפגמה אזנו</b>. באזן נקט נפגם ברישא, משא\"כ באחריני משום דמעשה שהיה כך היה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו הם מים הקבועים אכל לח ויבש של גשמים</b>. לח ויבש של שלחין. מדלא קתני ליה בהדי גשמים באמרו אכל לח ויבש של שלחין או של גשמים, ש\"מ דלא קאי ארישא ואלו הם מים הקבועים, אלא אסיפא דאינו מום, ואכל היבש ואח\"כ אכל הלח דקתני, אגשמים קאי, ולרבותא שנאו אחר של שלחין, דאעפ\"י שהוא של גשמים שאמרנו ברישא דהוי מום, מ\"מ כשהפך הסדר אינו מום, ולגלות יותר דבריו דאגשמים קאי, הוסיף עד שיאכל היבש אחר הלח, ואז הוי מום, ואי אשלחין קאי, הא דקאמר דאף כשיאכל הלח ואח\"כ היבש אינו מום, א\"כ אין החסרון הזה צריך טעם, כי מלשון המשנה מדוקדקת בלי שום דוחק הוא מובן מעצמו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין לו בצים</b>. כדרכו דהיינו בשני כיסים, מכלל דהם בכיס אחד. וה\"ט דלא קתני אין לו שני בצים, כדקתני ר' ישמעאל שני בפירוש, דהא יש לו שני בצים אלא שאינם כדרכם בשני כיסים, משא\"כ בביצה דקתני בפירוש אין לו אלא ביצה אחת, דמשמע דהביצה היא אחת, אבל הכיסים הם שנים, ובזה המשנה מובנת. ומ\"מ עדיין צריכים אנו למודעי שיתן טעם לסתימת הלשון הזה, כי אנכי לא ידעתיו:\n",
+                "<b>או שאין לו אלא ביצה אחת</b>. פי' הר\"ב ושני כיסים. וצ\"ל דמשתנה הכיס מבחוץ מחמת חסרון הביצה, דהא אין שוחטין אלא על מומין שבגלוי והביצה אינה גלויה, כנלע\"ד:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נשבר עצם י��ו או עצם רגלו</b>. משום דבקרא <small>(ויקרא כא, יט)</small> כתיב בפירוש שבר יד או שבר רגל. שנאו גם הוא בפירוש מה שלא עשה כן במשנה ז':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחת מבציו גדולה כשתים מחברתה ולא הודו לו חכמים</b>. כתב הר\"ב דהלכה כחכמים. וצ\"ל דאין הכיס מבחוץ משתנה אעפ\"י שהביצה גדולה, דבלאו הכי הוה ליה מומים שבגלוי, כנלע\"ד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה</b>. כמדומה לי דאו או קתני, דאי לא תימא הכי הוי זו ואצ\"ל זו, שהרי כבר פסל שני עיניו למעלה וכן שני עיניו למטה. ואע\"ג דלכאורה לפי הס\"ד דש\"ס <small>(דף מד.)</small> נראה דאינו כן, שהרי הקשה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה היינו רואה את החדר ואת העליה כאחת, אם פירושו הוא ראיית עינו. מ\"מ על פי המסקנא דהוי עינו ממש איכא לפרשו באו או, ונפקא מינא שכשעינו אחד לבד הוא חוץ ממקומו אעפ\"י שהאחר במקומו פסול, משא\"כ לפי הס\"ד דבעינן שיהיו שניהם חוץ ממקומם. ודעת הרמב\"ם בחבורו נראה כמ\"ש שהרי בפ\"ח מה' ביאת מקדש <small>(ה\"ו)</small> העתיק השתי בבות ראשונות דמתניתין דהיינו שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה, ולא העתיק לבבא זו אחריהם, אלא אחר שהעתיק כל שאר המומים שיש בשתי העינים יחד כתב ז\"ל: מי שאחת מעיניו משונה מחברתה בין במקומה בין במראה וכו', ע\"כ:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצמם והצמע</b>. לפי סדר האלף בית הצמם קודם לצמע, וסדר זה נוח לזכרון. ולפי שענין המשנה הזאת קאי במומי גודל וקוטן, פי' בראשונה צמע שהוא מום דומה לשאר מומים הנזכרים משא\"כ הצמם, ולכן הקדימו בשמו ולא בפירושו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והגיחור</b>. פי' הר\"ב אדום כארגמן ע\"כ. מה שפירש אדום הוא מהש\"ס <small>(דף מה:)</small> אבל כארגמן אינו מן הש\"ס, דאין הארגמן אדום אלא ירוק כזהב כמו שהוכחתי בספרי מעשה חושב, והארכתי עוד בצבעים אלו בריש פ\"ט דכלאים בד\"ה צמר ופשתים:\n",
+                "<b>והננס</b>. דומה לקטן, ואעפ\"י כן לא שנאו אחר השוטה כדרכו בשאר המקומות, אלא אחר הכושי וכו', משום דדמי להו דהמום ניכר לעין כל, משא\"כ החרש והשוטה. ועוד דהכא ניחא ליה לסמוך שיכור לשוטה דדמי ליה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עד שיפטרו רחם מישראל</b>. היא נקראת מבכרת ומשום הכי הכא הוי בכור אף לכהן, ועל פי זה נתישב קושיא לשון עד, שהרגיש בו התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והשני לחמש סלעים</b>. שינה מלשון הת\"ק, כדי שלא נטעה לומר דאדבריו דאמר לא קאי, ונפרש דבריו הפך ממה שבא להורות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רמ\"א אם נתנו וכו'</b>. כתב הר\"ב מטעם שאין ברירה. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ז דאהלות על ענין הברירה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם לאו פטורין</b>. אע\"ג דבני שני נשים הם ומן הסתם אותו הממון מעיקרא עומד ליחלק, דאין דעת' נוחה זה מזה, ואיכא למימר דבענין זה יש ברירה, א\"נ איכא למימר כיון דירושה נזכרה בחלוקת האחים של שתי נשים כדכתיב <small>(דברים כא, טז)</small> והיה ביום הנחילו את בניו לא יוכל לבכר וכו'. דבכגון זה נקראים יורשים ויש להם דין יורשים, קמ\"לן דאף בענין זה פליגי, ובזה נחה הרגשת התוספות שהעתיק התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו נוטל וכו' ולא בראוי כבמוחזק</b>. סירכא דסיפא נקט, והתם הכי פירושו בראוי שהוא כאילו היה מוחזק, וזה כגון שהיה אבי אביהם חי וכו', ובזה אזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כמלוא רגל בהמה רועה</b>. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן, דרועה אחד לא יקבל עליו לשמור הבהמות הרחוקות ממנו יותר מי\"ו מילין, דא\"א לו לשמרם כלם. כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויתום</b>. משום דבעי מימר אחריו איזהו יתום וכו', לא שנאו אחר יוצא דופן אע\"ג דדמי ליה כמ\"ש התי\"ט בשם הר\"י קורקוס, אלא שנאו אחר יוצא דופן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בפרס</b>. לשון קצרה דבר. ועוד רמז באמרו בפרס הפסח וכו', טעם זמנם שהוא לתקן הרגלים כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא סקרו בסקרא ולא מנאם בשבט</b>. לא זו אף זו קתני, דשבט נזכר בתורה בפירוש, כל אשר יעבור תחת השבט <small>(ויקרא כז, לב)</small>:\n<br><b>בכורות</b> מתחיל בהא ומסיים בשין היינו שה, כי רוב דיני מסכתא זו מדברים בשה, כי בכור בהמה טהורה נוהג בשה, והטמאה נפדית בשה, והאדם נקרא שה כדכתיב (ירמיה נ, יז) שה פזורה ישראל. והמעשר נמי נוהג בשה. ועוד רמז לנו שנתקדשו הבכורות מזמן מכת בכורות, שנצולו בזכות קרבן פסח הנעשה משה כל בכורי ישראל:<br><b>סליק</b> מסכת בכורות. צאן אדם חמור ופרות:<br><b>כי</b> יהיה לישראל צאן הרבה בתוך גדרות.<br><b>אז</b> ילמוד בתורת אל במשנה ובבכורות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה בכורות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Keritot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,118 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Keritot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה כריתות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כריתות\n<br> כריתות יש בו ו' פרקים כנגד ששה אותיותיו, ואפשר שהם כנגד ל\"ו כריתות, שהואו נתמלאת בוו אחרת וו, וו פעמים וו הם ל\"ו. וע\"ד הנסתר כרת נמשך מכתר דקליפה כרתיאל כדאיתא במאורות נתן (אות כ' סי' ט\"ו), ובשם זה יש בו ו' אותיות:\n<br>\n<br><br><b>והמילה</b>. שנאה בתר קרבן פסח לרמוז דחשובה כקרבן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפלת כמין בהמה וכו'</b>. שנאו ברישא, לאשמועינן כחן דרבנן דאע\"ג דאמרי עד שיהא בו מצורת אדם, אפי' הכי במפלת סנדל מודים, כיון שלא נכנס תחת צורה אחרת שאינה צורת אדם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אור</b>. קתני אור במפלת דומיא דפסחים <small>(ריש פ\"א, אור לי\"ד)</small>, לרמוז דיציאת מצרים דומה למפלת שהולד יוצא קודם זמנו, כי כן אמרו רז\"ל על פסוק <small>(שה\"ש ב, ח)</small> מדלג על ההרים. ואל תתמה מהקש זה, שהרי שם המועיל לאשה המקשה לילד, יוצא מן הכתוב הנזכר ביציאת מצרים <small>(שמות יא, ח. ועי' רבינו בחיי שם עה\"פ)</small> צא אתה וכל העם אשר ברגלך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמש וכו'</b>. כנגד חמש מוצאות המבטא, שנשבעת בה כשיולדת, שעל זו מביאה קרבן <small>(עי' נדה לא:)</small>, ואגב לידות שנה מנין זה בזיבות, משום הכי הקדים הכא לידות לזיבות לפי גירסת הש\"ס, אע\"ג דבכוליה ש\"ס מקדים זבה ליולדת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>על שבועת העדות ועל שבועת הפקדון</b>. לשון זה לא שייך שפיר על לישנא דאלו מביאין כמו הבא על השפחה ונזיר שנטמא, משום הכי סמכם אליו והקדימם שלא כסדר הכתוב:\n",
+                "<b>והמקנא</b>. שנאו בתר נזיר, משום דלא רצה לשנות מהסדר ששנה במשנה ב' שסמך נזיר לשפחה חרופה:\n",
+                "<b>המצורע</b>. שנא בסוף משום פלוגתא דר' יהודה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שילדה וכו'</b>. בזה האריך בה יותר ממצורע, משום הכי שנאה בסוף כלם שלא ככתוב:\n",
+                "<b>ומה בין השפחה וכו'</b>. שאנו רואים שלא שוותה וכו'. ובמה אנו רואים זה שכל העריות וכו'. עד ולא את האשה לאיש בקרבן. וכלומר מפני מה יש הפרש זה ביניהם בעונש ובקרבן, שיש חומרא בזה שאין בזה וקולא בזה שאין בזה, ומשיב מפני שיש הפרש ביניהם נמי בעשיית החטא, דכל העריות עשה בהן את המערה וכו'. ובשפחה מצינו חומרא אחרת שאינה בעריות שעשה בה המזיד כשוגג. משום הכי יש הפרש נמי ביניהם בענשם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעונש ולא בקרבן</b>. הכא שנה קרבן בתר עונש, משום דמכלל העונש נפקא, ובתר מפרש ההפרש שבקרבן עצמו משום דזוטר מיליה, דמה שאמר שזה זכר וזה נקבה נקטא אגב, דאין זה משום קולא וחומרא, ועוד דבאמרו שבשפחה חייב אשם נדע שהוא זכר ולא נקבה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על חמש נשיו נדות</b>. נקט חמש, לרמוז דהאיש השטוף בזמה כזה, שלוקח חמש נשים ולא די לו בד' כמו שקבעו רז\"ל <small>(עי' יבמות מד. רמב\"ם ה' אישות פי\"ד ה\"ד ושו\"ע אה\"ע עו ס\"ז)</small> נופל בעבירה זאת, ואגב זה שנה מנין זה במשנה ט':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו נתכוון ללקוט תאנים</b>. תחילה, ואח\"כ ענבים. התאנים מתבשלים קודם הענבים, משום הכי נקט בבא זו ברישא דשכיחא יותר מן האחרת, דהמתבשל תחילה דרכו להתלקט תחילה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בבהמה בחיה ובעופות</b>. נקט לשונו הנהוג, אע\"ג דהוי שלא כסדר ראית הכתוב. ועוד ראוים הם העופות להיות אצל חיה ולא להפסיק ביניהם בבהמה, כי דם שחיטה שלהם טעון כסוי משא\"כ דם הבהמה. ובעופות נקט לשון רבים משום דדרך לשחוט מהם הרבה בפעם אחת, ובכסוי הדם דשנה עוף בלשון יחיד, לא איכפת לנו דכבר שונה למטה שחט מאה עופות וכו':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחר יום הכפורים יום אחד</b>. דאימת יום הכפורים עליו ולא היה בא לידי היסח הדעת בענין שיכנס לספק חטא:\n<br><b>כריתות</b> מתחיל בלמד ומסיים בוו, כנגד ל\"ו כריתות. ואי בעית אימא שמתחיל בשין הרי ש\"ו, ועל זה לא מצאתי רמז:<br><b>סליק</b> מסכת כריתות. מכל מחוייבי מיתות.<br><b>מחוטא</b> וגם רשע תרחק בכל עתות.<br><b>כי</b> תשמור ולא תפשע במשנה ובכריתות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,115 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Keritot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Keritot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כריתות\n<br> כריתות יש בו ו' פרקים כנגד ששה אותיותיו, ואפשר שהם כנגד ל\"ו כריתות, שהואו נתמלאת בוו אחרת וו, וו פעמים וו הם ל\"ו. וע\"ד הנסתר כרת נמשך מכתר דקליפה כרתיאל כדאיתא במאורות נתן (אות כ' סי' ט\"ו), ובשם זה יש בו ו' אותיות:\n<br>\n<br><br><b>והמילה</b>. שנאה בתר קרבן פסח לרמוז דחשובה כקרבן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפלת כמין בהמה וכו'</b>. שנאו ברישא, לאשמועינן כחן דרבנן דאע\"ג דאמרי עד שיהא בו מצורת אדם, אפי' הכי במפלת סנדל מודים, כיון שלא נכנס תחת צורה אחרת שאינה צורת אדם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אור</b>. קתני אור במפלת דומיא דפסחים <small>(ריש פ\"א, אור לי\"ד)</small>, לרמוז דיציאת מצרים דומה למפלת שהולד יוצא קודם זמנו, כי כן אמרו רז\"ל על פסוק <small>(שה\"ש ב, ח)</small> מדלג על ההרים. ואל תתמה מהקש זה, שהרי שם המועיל לאשה המקשה לילד, יוצא מן הכתוב הנזכר ביציאת מצרים <small>(שמות יא, ח. ועי' רבינו בחיי שם עה\"פ)</small> צא אתה וכל העם אשר ברגלך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמש וכו'</b>. כנגד חמש מוצאות המבטא, שנשבעת בה כשיולדת, שעל זו מביאה קרבן <small>(עי' נדה לא:)</small>, ואגב לידות שנה מנין זה בזיבות, משום הכי הקדים הכא לידות לזיבות לפי גירסת הש\"ס, אע\"ג דבכוליה ש\"ס מקדים זבה ליולדת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>על שבועת העדות ועל שבועת הפקדון</b>. לשון זה לא שייך שפיר על לישנא דאלו מביאין כמו הבא על השפחה ונזיר שנטמא, משום הכי סמכם אליו והקדימם שלא כסדר הכתוב:\n",
+                "<b>והמקנא</b>. שנאו בתר נזיר, משום דלא רצה לשנות מהסדר ששנה במשנה ב' שסמך נזיר לשפחה חרופה:\n",
+                "<b>המצורע</b>. שנא בסוף משום פלוגתא דר' יהודה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שילדה וכו'</b>. בזה האריך בה יותר ממצורע, משום הכי שנאה בסוף כלם שלא ככתוב:\n",
+                "<b>ומה בין השפחה וכו'</b>. שאנו רואים שלא שוותה וכו'. ובמה אנו רואים זה שכל העריות וכו'. עד ולא את האשה לאיש בקרבן. וכלומר מפני מה יש הפרש זה ביניהם בעונש ובקרבן, שיש חומרא בזה שאין בזה וקולא בזה שאין בזה, ומשיב מפני שיש הפרש ביניהם נמי בעשיית החטא, דכל העריות עשה בהן את המערה וכו'. ובשפחה מצינו חומרא אחרת שאינה בעריות שעשה בה המזיד כשוגג. משום הכי יש הפרש נמי ביניהם בענשם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעונש ולא בקרבן</b>. הכא שנה קרבן בתר עונש, משום דמכלל העונש נפקא, ובתר מפרש ההפרש שבקרבן עצמו משום דזוטר מיליה, דמה שאמר שזה זכר וזה נקבה נקטא אגב, דאין זה משום קולא וחומרא, ועוד דבאמרו שבשפחה חייב אשם נדע שהוא זכר ולא נקבה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על חמש נשיו נדות</b>. נקט חמש, לרמוז דהאיש השטוף בזמה כזה, שלוקח חמש נשים ולא די לו בד' כמו שקבעו רז\"ל <small>(עי' יבמות מד. רמב\"ם ה' אישות פי\"ד ה\"ד ושו\"ע אה\"ע עו ס\"ז)</small> נופל בעבי��ה זאת, ואגב זה שנה מנין זה במשנה ט':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו נתכוון ללקוט תאנים</b>. תחילה, ואח\"כ ענבים. התאנים מתבשלים קודם הענבים, משום הכי נקט בבא זו ברישא דשכיחא יותר מן האחרת, דהמתבשל תחילה דרכו להתלקט תחילה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בבהמה בחיה ובעופות</b>. נקט לשונו הנהוג, אע\"ג דהוי שלא כסדר ראית הכתוב. ועוד ראוים הם העופות להיות אצל חיה ולא להפסיק ביניהם בבהמה, כי דם שחיטה שלהם טעון כסוי משא\"כ דם הבהמה. ובעופות נקט לשון רבים משום דדרך לשחוט מהם הרבה בפעם אחת, ובכסוי הדם דשנה עוף בלשון יחיד, לא איכפת לנו דכבר שונה למטה שחט מאה עופות וכו':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחר יום הכפורים יום אחד</b>. דאימת יום הכפורים עליו ולא היה בא לידי היסח הדעת בענין שיכנס לספק חטא:\n<br><b>כריתות</b> מתחיל בלמד ומסיים בוו, כנגד ל\"ו כריתות. ואי בעית אימא שמתחיל בשין הרי ש\"ו, ועל זה לא מצאתי רמז:<br><b>סליק</b> מסכת כריתות. מכל מחוייבי מיתות.<br><b>מחוטא</b> וגם רשע תרחק בכל עתות.<br><b>כי</b> תשמור ולא תפשע במשנה ובכריתות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה כריתות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Kinnim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Kinnim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה קינים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "קינים\n<br> קינים יש בו ג' פרקים, כנגד קני זבים קני זבות קני יולדות. וע\"ד הנסתר ידוע כי תור הוא בחינת לאה כדאי' במאורות נתן (אות ת' סי' י\"ד), והיא בבינה שלשית לבנין, ויונה היא במלכות בית דוד, ששלשה עדרי צאן רובצים עליה:\n<br>\n<br><br><b>חטאת העוף וכו' חטאת בהמה וכו'</b>. עיקר המסכתא היא על העוף משום הכי הקדימו:\n",
+                "<b>בנדרים ובנדבות כלן עולות</b>. וקנין של גר דומה לנדר ולא לחובה <small>(עי' ברע\"ב)</small>, כיון דמנדבת לבו בא להתגייר, ואל תתמה שהרי עולת נזיר קרי לה התנא דבר נידר ונידב, כדאיתא בחולין <small>(דף מא:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחת לזו וכו' שלש לזו וכו'</b>. בתלתא הוי חזקה לכל כיוצא בזה שהדין כך:\n",
+                "<b>שתים וכו' מחצה כשר ומחצה פסול</b>. דמאלו ארבעה פרידות שבשתים וכן הששה שבשלש, יכול לעשות איזה מהם שירצה חטאת ואיזה מהם שירצה עולה, המפרש דלא פירש כל קן מאלו מחבירו, אלא מתחילה לקחה ארבעה פרידות לשתי קנים או ששה לשלשה. דאי לא תימ' הכי אלא שכבר חילק' כל קן וקן בפני עצמו, בין שיהיו שנים בין שיהיו שלשה בין מועט במרובה, לא היה יכול להקריב כי אם שתי פרידות לבד, אח' חטאת ואח' עולה, שאם יעש' שני חטאות או שתי עולות דילמא הם שניהם מקן אחד וזה אסור:\n",
+                "<b>אחת לזו וכו' עשר לזו וכו' ומאה לזו</b>. שלשה מיני מספרים נקט, אחדים עשרות ומאות. ולאשמועינן רבותא, לא נשתמש באחדים שהזכיר ברישא לבדם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לזו אחת וכו' לזו שבע</b>. כל זה איירי בקני חובה, והמחוייבים בהם שכיח שיהיו מאותם הסופרים שבעה או ארבעה עשר שהם שבע זוגות, משום הכי נקט עד מנין זה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולן למטה מחצה כשר ומחצה פסול</b>. אין מחצה כשר שלמעלה כמחצה כשר שלמטה, וכן המחצה פסול, משום הכי לא כללן בבבא אחת באמור כלן למעלה, או כלן למטה וכו':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קבעה נדרה וכו'</b>. כתב הר\"ב ושכחה מאיזו מין קבעה נדרה. וצ\"ל אבל לא שכחה איזו מין נתנה לכהן, דאי לאו הכי אפילו ידעה שממין אחד נתן לו, היתה צריכה להביא שש פרידות ד' לנדרה וב' לחובתה משני מינין לזווג לראשון, כי לא ידעה מה הוא. ולפי זה אמאי לא קתני לה במתניתין לרבותא, אלא קתני משני מינין תביא שש, והלא אף ממין אחד אפשר להיות כן:\n",
+                "<b>מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות</b>. לא קא חשיב להו אלא לשנים, אע\"ג דכמה נבלים וכנורות מתקנים בהם, וברישא חשיב השני חצוצרות לשנים, וכן השני חללים. משום דאין אלו עיקר כלי הזמר אלא תקון הכלי, משא\"כ הקרנים והשוקים. דייקא נמי דקתני מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות, ולא קתני מעיו נבלים בני מעיו כנורות, ודומים לעורו לתוף דאף הוא אינו עיקר הכלי אלא תקונו:\n",
+                "<b>ר' שמעון בן עקשיא אומר</b>. מלתא אחריתי הדומה קצת לענין:\n<br><b>קנים</b> מתחיל בחית ומסיי' בהא, כי על חט הא מוצאות הפה באי', שהזבי' הם המורגלים בנבלות הפה. והזבות על חטא אכילת הפרי שהוא בפה, נגזר עליהם. והיולדות על שבועות שנשבעות שלא לשמש עוד, בעת לדת[ן](נ') (נדה לא:). והמצורע דל, על לשון הרע (עי' ערכין טו:):<br><b>סליק</b> מסכת קנים. של תורים ובני יונים:<br><b>הזבים</b> וכן זבות גם היולדת בנים.<br><b>הן</b> הנה מחוייבות קרבן עוף שהם קנים:<br><b>סליק</b> כל סדר הקד\"שים הו\"ד והדר הנם לעולם.<br><b>חכ\"מה</b> הזאת היא על כל אישים לא\"הרן כהן עד עולם:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Kinnim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Kinnim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "קינים\n<br> קינים יש בו ג' פרקים, כנגד קני זבים קני זבות קני יולדות. וע\"ד הנסתר ידוע כי תור הוא בחינת לאה כדאי' במאורות נתן (אות ת' סי' י\"ד), והיא בבינה שלשית לבנין, ויונה היא במלכות בית דוד, ששלשה עדרי צאן רובצים עליה:\n<br>\n<br><br><b>חטאת העוף וכו' חטאת בהמה וכו'</b>. עיקר המסכתא היא על העוף משום הכי הקדימו:\n",
+                "<b>בנדרים ובנדבות כלן עולות</b>. וקנין של גר דומה לנדר ולא לחובה <small>(עי' ברע\"ב)</small>, כיון דמנדבת לבו בא להתגייר, ואל תתמה שהרי עולת נזיר קרי לה התנא דבר נידר ונידב, כדאיתא בחולין <small>(דף מא:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחת לזו וכו' שלש לזו וכו'</b>. בתלתא הוי חזקה לכל כיוצא בזה שהדין כך:\n",
+                "<b>שתים וכו' מחצה כשר ומחצה פסול</b>. דמאלו ארבעה פרידות שבשתים וכן הששה שבשלש, יכול לעשות איזה מהם שירצה חטאת ואיזה מהם שירצה עולה, המפרש דלא פירש כל קן מאלו מחבירו, אלא מתחילה לקחה ארבעה פרידות לשתי קנים או ששה לשלשה. דאי לא תימ' הכי אלא שכבר חילק' כל קן וקן בפני עצמו, בין שיהיו שנים בין שיהיו שלשה בין מועט במרובה, לא היה יכול להקריב כי אם שתי פרידות לבד, אח' חטאת ואח' עולה, שאם יעש' שני חטאות או שתי עולות דילמא הם שניהם מקן אחד וזה אסור:\n",
+                "<b>אחת לזו וכו' עשר לזו וכו' ומאה לזו</b>. שלשה מיני מספרים נקט, אחדים עשרות ומאות. ולאשמועינן רבותא, לא נשתמש באחדים שהזכיר ברישא לבדם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לזו אחת וכו' לזו שבע</b>. כל זה איירי בקני חובה, והמחוייבים בהם שכיח שיהיו מאותם הסופרים שבעה או ארבעה עשר שהם שבע זוגות, משום הכי נקט עד מנין זה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולן למטה מחצה כשר ומחצה פסול</b>. אין מחצה כשר שלמעלה כמחצה כשר שלמטה, וכן המחצה פסול, משום הכי לא כללן בבבא אחת באמור כלן למעלה, או כלן למטה וכו':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קבעה נדרה וכו'</b>. כתב הר\"ב ושכחה מאיזו מין קבעה נדרה. וצ\"ל אבל לא שכחה איזו מין נתנה לכהן, דאי לאו הכי אפילו ידעה שממין אחד נתן לו, היתה צריכה להביא שש פרידות ד' לנדרה וב' לחובתה משני מינין לזווג לראשון, כי לא ידעה מה הוא. ולפי זה אמאי לא קתני לה במתניתין לרבותא, אלא קתני משני מינין תביא שש, והלא אף ממין אחד אפשר להיות כן:\n",
+                "<b>מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות</b>. לא קא חשיב להו אלא לשנים, אע\"ג דכמה נבלים וכנורות מתקנים בהם, וברישא חשיב השני חצוצרות לשנים, וכן השני חללים. משום דאין אלו עיקר כלי הזמר אלא תקון הכלי, משא\"כ הקרנים והשוקים. דייקא נמי דקתני מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות, ולא קתני מעיו נבלים בני מעיו כנורות, ודומים לעורו לתוף דאף הוא אינו עיקר הכלי אלא תקונו:\n",
+                "<b>ר' שמעון בן עקשיא אומר</b>. מלתא אחריתי הדומה קצת לענין:\n<br><b>קנים</b> מתחיל בחית ומסיי' בהא, כי על חט הא מוצאות הפה באי', שהזבי' הם המורגלים בנבלות הפה. והזבות על חטא אכילת הפרי שהוא בפה, נגזר עליהם. והיולדות על שבועות שנשבעות שלא לשמש עוד, בעת לדת[ן](נ') (נדה לא:). והמצורע דל, על לשון הרע (עי' ערכין טו:):<br><b>סליק</b> מסכת קנים. של תורים ובני יונים:<br><b>��זבים</b> וכן זבות גם היולדת בנים.<br><b>הן</b> הנה מחוייבות קרבן עוף שהם קנים:<br><b>סליק</b> כל סדר הקד\"שים הו\"ד והדר הנם לעולם.<br><b>חכ\"מה</b> הזאת היא על כל אישים לא\"הרן כהן עד עולם:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה קינים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Meilah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,97 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Meilah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מעילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "מעילה\n<br> מעילה יש בה ו' פרקים, כי כל הנהנה מן העולם הזה הנברא בששה ימים בלא ברכה, מעל (ברכות לה.). וע\"ד הנסתר אין לי לומר אלא שהוא על שם הכתוב דכתיב בה (ויקרא ה, טו) והביא את אשמו לה'. והוא בעל שש קצוות כי הוא פועל בואו:\n<br>\n<br><br><b>נמצא מעשה דמים וכו'</b>. אצטריך לאשמועינן דמכל מה שהזכיר עד כאן נמצינו למדים זה, דלא נטעה לומר דועל זה ועל זה דקתני, בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, דלא נשנה להפך בקודם זריקה, דר\"ל בין קודם זריקה בין אחריה, ושנשנה אגב, ולהקל ולהחמיר שמצינו בקדשי קדשים כיון דכיוצא איירי ור\"ע היא, הוא במה שקודם זריקה הבשר חמור שמועלין בו אבל הוא קל דלא בעי עיבור צורה אלא תשרף מיד. ולאחר זריקה יש בו להקל דאין מועלין בו, ולהחמיר דבעי עיבור צורה, ובקדשים קלים כלו להחמיר דבעי עיבור צורה ומועלין בו, מה שלא היה כן קודם זריקה, והתי\"ט הניח צריכות זה בצ\"ע:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתי הלחם</b>. הקדים ללחם הפנים משום דבא עם הזבח, ודומה למשניות דלעיל וסמכם אליהם, ומנחת נסכים דקתני לקמן הא כבר פירשו התוספות <small>(דף ח. ד\"ה ופיגול)</small> דאף בבאה בפני עצמה איירי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בקדשי מזבח</b>. ר\"ל קדושת הגוף, אבל בקדשי בדק הבית. שקדושתם קדושת דמים, כגון הקדיש תרנגולת או חמור. דאין גופם ראוי לבדק הבית, אף היוצא מהם ראוי לדמים ומשום הכי מועלים בהם. וכיון דטעמא הוא מפני שהיוצא מהם ראוי' למה שהקדישם, אם כן אף כשהקדישם קדושת דמים למזבח היוצא מהם ראוי לדמים למזבח, אבל כשקדש אותם קדושת הגוף למזבח שאין גוף היוצא מהם ראוי ליקרב על גבי המזבח, אין מועלין בו, דכיון שהקדיש גופם ליקרב על המזבח ודאי לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי ליקרב עליו וזהו היוצא מהם, כן משמע בתוספות דמעילה דף י\"ג, ובזה החסרון מובן. וסתם התנא דבריו, לרמוז דסתם קדשי מזבח דקתני במתניתין ר\"ל קדושים קדושת הגוף:\n",
+                "<b>תרנגולת נקט לבצים, וחמור לחלב, ונקט שנים אלו שאינם ראויים למזבח, לרמוז דמה שאינו ראוי למזבח יקדיש לבדק הבית, מכלל דהראוי למזבח יותר טוב הוא שיקדישנו למזבח משיקדישנו לבדק הבית, וטעם הדומה לזה כתב רש\"י בתמורה דף ל\"ב ע\"א</b>. והקדים תרנגולת לחמור, לרמוז דיותר טוב שיקדיש דבר טהור ואפילו מועט, מדבר טמא מרובה. ונקט חמור ולא בהמה טמאה סתם, לרמוז דכשבא להקדיש דבר טמא דיקדים החמור שיש במינו צד קדושה והוא דין פטר חמור, כן נראה. וה\"ט דנקט חמור דהוא לשון זכר ע\"ש הכתוב <small>(שמות לד, כ)</small> ופטר חמור. אע\"ג דבנקבה אייירי מדקתני חלבה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שובך מלא יונים</b>. ראוי למזבח לאישים, ואילן מלא פירות. לנסוך, וכדי שלא נאמר דבפירות שאינם ראויים למזבח איירי דומיא דזבל, הניח בבא זו של ��ובך באחרונה להפסיק ביניהם, וכל עוד שלא הזכיר כולי גווני דכללא לא רצה לשנות שני דברים של צד אחד, כדי שלא נטעה לומר שהוא צד השני שבכלל, ומשום הכי לא שנה השובך והאילן שניהם כאחד בראשונה, ובזה נחה הרגשת התי\"ט על הסדר שהניחה בצ\"ע:\n",
+                "<b>שדה מלאה עשבים</b>. משום כשנתמלא אח\"כ נקט ליה, דהוי חדוש גדול דאין מועלין בעשבין, אע\"ג דגדלו כלם בקרקע של הקדש, משא\"כ באילן שנתמלא פירות שיונק מן הקרקע והוי זה וזה גורם, ומשום הכי לא סמכוה לאשפה אלא שנאה בסוף סמוך לאבל אם הקדיש וכו' דבשבילה נשנית, ואשפה מלא זבל נשנית, לאשמועינן דאע\"ג דהוא דבר מאוס אין בו משום הקריבהו נא לפחתך <small>(מלאכי א, ח)</small>, משום דקדוש הוא לדמים, ובזה נתיישב כל סדר לישנא דמתניתין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו לא טומאתו ולא שיעורו</b>. אין בידי לומר אלא דרצה לסמוך מה ששוה במקצת למה ששוה בכללו הנזכר ברישא, משום הכי שנא הבלתי שוה אפילו במקצת בסוף, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במזון שתי סעודות</b>. סמך לבכחצי פרס, לרמוז דזה כחצי פרס ר\"ל סעודה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רש\"א מפני שהן ראויין לטמא מושב</b>. אע\"ג דבבא זו לא פליג קתני רש\"א, משום דבטעם זה מחזיק דבריו הראשונים דפליג את\"ק בצירוף ערלה וכלאי הכרם, באמור דאע\"ג דאף הוא ס\"ל דהבגד והשק וכו' מצטרפין, מ\"מ לא ס\"ל כותיה בערלה וכלאי הכרם משום דלא דמי הא בערלה להא דבגד, דטעמא רבא איכא בבגד לצרפו עם השק וכו' משום דכלם שוים במה שהם ראוים ליטמא מושב, אבל בערלה לא מצינו בה טעם הגון כיוצא בזה לצרפה עם הכלאים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נתנה קטלא וכו' לבש בחלוק וכו'</b>. כתב התי\"ט דאורחא דמלתא קתני, דדרך אשה להשתמש בשל זהב, ודרך האיש ללבוש ולכסות עצמו ולעשות מלאכה, ע\"כ. ונ\"ל עוד, דרמז לנו התנא שצריך אדם לכבד את אשתו יותר מגופו <small>(עי' יבמות סב:)</small> והיא תעדה עדי זהב אע\"ג דהוא לא יכול להלביש עצמו כי אם חלוק וטלית ולעשות מלאכה, וכך היה מנהגו של האר\"י זלה\"ה ככתוב בלימודיו ועדיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת חתונ' ומיל' פ\"א פיסקא ז'. ובמה שהזכיר קטלה וטבעת וכוס של זהב ולא מיני תכשיטים אחרים, רמז רמז לנו דדוקא בתכשיטי זהב וכדומה שאין בהם פגם מרובה אם יצטרך למכרם, ידחוק עצמו לכבד את אשתו יותר מכדי יכלתו, אבל תכשיטים אחרים שההוצאה מרובה והפגם הרבה לא ידחוק עצמו לקנותם אם אין בהם צורך גדול, שאם ירגיל עצמו בכך ירד מנכסיו וסופו לגנוב ולאבד עולמו, והאי דאמור רבנן <small>(ב\"מ נט.)</small> אוקירו לנשייכו בגין דתתעתרו, היינו בתכשיטי זהב וכדומה להם שאין בהם פגם, או אף בתכשיטים אחרים אם השיגה ידו, והעיקר בדברים טובים, אבל בלאו הכי אפילו בנתינת הצדקה נתנו מדה באמרם <small>(כתובות נ.)</small> המבזבז לא יבזבז יותר מחומש, ואל תתמה במה שענייני איש ואשתו נרמזו במעילה, שהרי כתיב <small>(במדבר ה, יב)</small> איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. ואמרו רז\"ל <small>(תנחומא פ\"ה הו\"ד רש\"י שם)</small> שפוגמת באיש מלחמה של מעלה ובעלה שלמטה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רכב על בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב</b>. בין כלם שלשה ובשלשה הויה חזקה, דאפי' מאה דינא הכי:\n",
+                "<b>רכב וכו' שתה וכו' תלש וכו'</b>. פגם השתיה דומה לפגם הרכיבה יותר מפגם התלי��ה, משום הכי סמכה אליה. והא דלא הקדים התלישה לכלם, אפשר משום דלא שכיחא כרכיבה ושתיה, דאדם טועה וכסבור דמותר הוא משום דאינו לוקח כלום מן ההקדש ברכיבתו ושתיתו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל וכו'</b>. גיזבר דייקא, דקתני נטל ולא קתני הנוטל כי היכי דקתני הנהנה, דמשמעותו אבל אחד יותר מנטל ודוק, ואע\"ג דבפרק ו' שנה נמי בלשון זה, נתן, שלח, התם נמי הוא משום דקאי אאדם ידוע הנזכר בראש הפרק והוא השליח וכו', דכל הפרק מדבר באותו ענין. והראיה דבמשנה ה' דאינו אותו ענין ממש של שליחות, לא קתני הפקיד אלא המפקיד, דדומה להנהנה:\n",
+                "<b>נטל פרוטה וכו'</b>. הקשה התי\"ט דלפירוש הר\"ב ורש\"י בבא זו מיותרת, ע\"כ. ולי נראה דמשום נתנה לבלן נקט לה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן לו דינר זהב וכו'</b>. לאשמועינן כחו דת\"ק, דאפילו בכסות דקפיד איניש שיהיה יפה לא ס\"ל כר' יהודה. ורישא אצטריך לאשמועינן כחו דר' יהודה, דאפילו בפירות דלא קפיד איניש כל כך לא מעל כאומר לו אתרוג גדול וכו':\n<br><b>מעילה</b> מתחיל בקוף ומסיים בסמך, כי מעילה עם האותיות עולה ס\"ק. ועוד סק הוא מלשון אם אסק שמים שם אתה (תהלים קלט, ח). שהרוצה להמלט מהמעילה יעלה ההקדש ולא יורידנו:<br><b>סליק</b> מסכת מעילה. הצריכה המחילה:<br><b>כי</b> תמעול בדין הקדש שור היטב אשר גילה.<br><b>התנא</b> בעת חידש המשנה ובמעילה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,94 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Meilah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Meilah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "מעילה\n<br> מעילה יש בה ו' פרקים, כי כל הנהנה מן העולם הזה הנברא בששה ימים בלא ברכה, מעל (ברכות לה.). וע\"ד הנסתר אין לי לומר אלא שהוא על שם הכתוב דכתיב בה (ויקרא ה, טו) והביא את אשמו לה'. והוא בעל שש קצוות כי הוא פועל בואו:\n<br>\n<br><br><b>נמצא מעשה דמים וכו'</b>. אצטריך לאשמועינן דמכל מה שהזכיר עד כאן נמצינו למדים זה, דלא נטעה לומר דועל זה ועל זה דקתני, בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, דלא נשנה להפך בקודם זריקה, דר\"ל בין קודם זריקה בין אחריה, ושנשנה אגב, ולהקל ולהחמיר שמצינו בקדשי קדשים כיון דכיוצא איירי ור\"ע היא, הוא במה שקודם זריקה הבשר חמור שמועלין בו אבל הוא קל דלא בעי עיבור צורה אלא תשרף מיד. ולאחר זריקה יש בו להקל דאין מועלין בו, ולהחמיר דבעי עיבור צורה, ובקדשים קלים כלו להחמיר דבעי עיבור צורה ומועלין בו, מה שלא היה כן קודם זריקה, והתי\"ט הניח צריכות זה בצ\"ע:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתי הלחם</b>. הקדים ללחם הפנים משום דבא עם הזבח, ודומה למשניות דלעיל וסמכם אליהם, ומנחת נסכים דקתני לקמן הא כבר פירשו התוספות <small>(דף ח. ד\"ה ופיגול)</small> דאף בבאה בפני עצמה איירי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בקדשי מזבח</b>. ר\"ל קדושת הגוף, אבל בקדשי בדק הבית. שקדושתם קדושת דמים, כגון הקדיש תרנגולת או חמור. דאין גופם ראוי לבדק הבית, אף היוצא מהם ראוי לדמים ומשום הכי מועלים בהם. וכיון דטעמא הוא מפני שהיוצא מהם ראוי' למה שהקדישם, אם כן אף כשהקדישם קדושת דמים למזבח היוצא מהם ראוי לדמים למזבח, אבל כשקדש אותם קדושת הגוף למזבח שאין גוף היוצא מהם ראוי ליקרב על גבי המזבח, אין מועלין בו, דכיון שהקדיש גופם ליקרב על המזבח ודאי לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי ליקרב עליו וזהו היוצא מהם, כן משמע בתוספות דמעילה דף י\"ג, ובזה החסרון מובן. וסתם התנא דבריו, לרמוז דסתם קדשי מזבח דקתני במתניתין ר\"ל קדושים קדושת הגוף:\n",
+                "<b>תרנגולת נקט לבצים, וחמור לחלב, ונקט שנים אלו שאינם ראויים למזבח, לרמוז דמה שאינו ראוי למזבח יקדיש לבדק הבית, מכלל דהראוי למזבח יותר טוב הוא שיקדישנו למזבח משיקדישנו לבדק הבית, וטעם הדומה לזה כתב רש\"י בתמורה דף ל\"ב ע\"א</b>. והקדים תרנגולת לחמור, לרמוז דיותר טוב שיקדיש דבר טהור ואפילו מועט, מדבר טמא מרובה. ונקט חמור ולא בהמה טמאה סתם, לרמוז דכשבא להקדיש דבר טמא דיקדים החמור שיש במינו צד קדושה והוא דין פטר חמור, כן נראה. וה\"ט דנקט חמור דהוא לשון זכר ע\"ש הכתוב <small>(שמות לד, כ)</small> ופטר חמור. אע\"ג דבנקבה אייירי מדקתני חלבה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שובך מלא יונים</b>. ראוי למזבח לאישים, ואילן מלא פירות. לנסוך, וכדי שלא נאמר דבפירות שאינם ראויים למזבח איירי דומיא דזבל, הניח בבא זו של שובך באחרונה להפסיק ביניהם, וכל עוד שלא הזכיר כולי גווני דכללא לא רצה לשנות שני דברים של צד אחד, כדי שלא נטעה לומר שהוא צד השני שבכלל, ומשום הכי לא שנה השובך והאילן שניהם כאחד בראשונה, ובזה נחה הרגשת התי\"ט על הסדר שהניחה בצ\"ע:\n",
+                "<b>שדה מלאה עשבים</b>. משום כשנתמלא אח\"כ נקט ליה, דהוי חדוש גדול דאין מועלין בעשבין, אע\"ג דגדלו כלם בקרקע של הקדש, משא\"כ באילן שנתמלא פירות שיונק מן הקרקע והוי זה וזה גורם, ומשום הכי לא סמכוה לאשפה אלא שנאה בסוף סמוך לאבל אם הקדיש וכו' דבשבילה נשנית, ואשפה מלא זבל נשנית, לאשמועינן דאע\"ג דהוא דבר מאוס אין בו משום הקריבהו נא לפחתך <small>(מלאכי א, ח)</small>, משום דקדוש הוא לדמים, ובזה נתיישב כל סדר לישנא דמתניתין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו לא טומאתו ולא שיעורו</b>. אין בידי לומר אלא דרצה לסמוך מה ששוה במקצת למה ששוה בכללו הנזכר ברישא, משום הכי שנא הבלתי שוה אפילו במקצת בסוף, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במזון שתי סעודות</b>. סמך לבכחצי פרס, לרמוז דזה כחצי פרס ר\"ל סעודה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רש\"א מפני שהן ראויין לטמא מושב</b>. אע\"ג דבבא זו לא פליג קתני רש\"א, משום דבטעם זה מחזיק דבריו הראשונים דפליג את\"ק בצירוף ערלה וכלאי הכרם, באמור דאע\"ג דאף הוא ס\"ל דהבגד והשק וכו' מצטרפין, מ\"מ לא ס\"ל כותיה בערלה וכלאי הכרם משום דלא דמי הא בערלה להא דבגד, דטעמא רבא איכא בבגד לצרפו עם השק וכו' משום דכלם שוים במה שהם ראוים ליטמא מושב, אבל בערלה לא מצינו בה טעם הגון כיוצא בזה לצרפה עם הכלאים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נתנה קטלא וכו' לבש בחלוק וכו'</b>. כתב התי\"ט דאורחא דמלתא קתני, דדרך אשה להשתמש בשל זהב, ודרך האיש ללבוש ולכסות עצמו ולעשות מלאכה, ע\"כ. ונ\"ל עוד, דרמז לנו התנא שצריך אדם לכבד את אשתו יותר מגופו <small>(עי' יבמות סב:)</small> והיא תעדה עדי זהב אע\"ג דהוא לא יכול להלביש עצמו כי אם חלוק וטלית ולעשות מלאכה, וכך היה מנהגו של האר\"י זלה\"ה ככתוב בלימודיו ועדיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת חתונ' ומיל' פ\"א פיסקא ז'. ובמה שהזכיר קטלה וטבעת וכוס של זהב ולא מיני תכשיטים אחרים, רמז רמז לנו דדוקא בתכשיטי זהב וכדומה שאין בהם פגם מרובה אם יצטרך למכרם, ידחוק עצמו לכבד את אשתו יותר מכדי יכלתו, אבל תכשיטים אחרים שההוצאה מרובה והפגם הרבה לא ידחוק עצמו לקנותם אם אין בהם צורך גדול, שאם ירגיל עצמו בכך ירד מנכסיו וסופו לגנוב ולאבד עולמו, והאי דאמור רבנן <small>(ב\"מ נט.)</small> אוקירו לנשייכו בגין דתתעתרו, היינו בתכשיטי זהב וכדומה להם שאין בהם פגם, או אף בתכשיטים אחרים אם השיגה ידו, והעיקר בדברים טובים, אבל בלאו הכי אפילו בנתינת הצדקה נתנו מדה באמרם <small>(כתובות נ.)</small> המבזבז לא יבזבז יותר מחומש, ואל תתמה במה שענייני איש ואשתו נרמזו במעילה, שהרי כתיב <small>(במדבר ה, יב)</small> איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. ואמרו רז\"ל <small>(תנחומא פ\"ה הו\"ד רש\"י שם)</small> שפוגמת באיש מלחמה של מעלה ובעלה שלמטה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רכב על בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב</b>. בין כלם שלשה ובשלשה הויה חזקה, דאפי' מאה דינא הכי:\n",
+                "<b>רכב וכו' שתה וכו' תלש וכו'</b>. פגם השתיה דומה לפגם הרכיבה יותר מפגם התלישה, משום הכי סמכה אליה. והא דלא הקדים התלישה לכלם, אפשר משום דלא שכיחא כרכיבה ושתיה, דאדם טועה וכסבור דמותר הוא משום דאינו לוקח כלום מן ההקדש ברכיבתו ושתיתו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל וכו'</b>. גיזבר דייקא, דקתני נטל ולא קתני הנוטל כי היכי דקתני הנהנה, דמשמעותו אבל אחד יותר מנטל ודוק, ואע\"ג דבפרק ו' שנה נמי בלשון זה, נתן, שלח, התם נמי הוא משום דקאי אאדם ידוע הנזכר בראש הפרק והוא השליח וכו', דכל הפרק מדבר באותו ענין. והראיה דבמשנה ה' דאינו אותו ענין ממש של שליחות, לא קתני הפקיד אלא המפקיד, דדומה להנהנה:\n",
+                "<b>נטל פרוטה וכו'</b>. הקשה התי\"ט דלפירוש הר\"ב ורש\"י בבא זו מיותרת, ע\"כ. ולי נראה דמשום נתנה לבלן נקט לה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן לו דינר זהב וכו'</b>. לאשמועינן כחו דת\"ק, דאפילו בכסות דקפיד איניש שיהיה יפה לא ס\"ל כר' יהודה. ורישא אצטריך לאשמועינן כחו דר' יהודה, דאפילו בפירות דלא קפיד איניש כל כך לא מעל כאומר לו אתרוג גדול וכו':\n<br><b>מעילה</b> מתחיל בקוף ומסיים בסמך, כי מעילה עם האותיות עולה ס\"ק. ועוד סק הוא מלשון אם אסק שמים שם אתה (תהלים קלט, ח). שהרוצה להמלט מהמעילה יעלה ההקדש ולא יורידנו:<br><b>סליק</b> מסכת מעילה. הצריכה המחילה:<br><b>כי</b> תמעול בדין הקדש שור היטב אשר גילה.<br><b>התנא</b> בעת חידש המשנה ובמעילה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מעילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Menachot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,253 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Menachot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מנחות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "מנחות\n<br> מנחות יש בו י\"ג פרקים כנגד י\"ג מיני מנחות. מנחת העומר, מנחת חוטא, מנחת קנאות, מנחת חביתין, מנחת נסכין, שתי הלחם, לחם הפנים, ולחמי תודה, וחמשה מיני מנחות נדבה. וע\"ד הנסתר, ידוע שמנחה נקראת הגבורה כדאיתא במאורות נתן (מאורי אור אות המ\"ם סי' ע\"ג), וידוע ששם שם אלהים וכשתמלאנו יהיו בו י\"ג אותיות:\n<br>\n<br><br><b>שקמצן שלא לשמן נתן בכלי והלך והקטיר שלא לשמן</b>. משום דקמיצה היא במקום שחיטה דזבח, אע\"ג דפסולה בזר, שנאה בבבא בפני עצמה דומיא דההיא דזבחים פ\"א משנה ד':\n",
+                "<b>כיצד לשמן וכו' לשם מנחת חוטא</b>. חדא מינייהו נקט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מנחת חוטא</b>. במנחת קנאות נמי כתיב <small>(במדבר ה, טו)</small> מזכרת עון. ולא הוצרך לפרש, דמ\"מ ליכא למטעי מדתני אחת כל המנחות:\n",
+                "<b>קמץ ועלה בידו צרור וכו'</b>. כתב התי\"ט, דלר' יהודה בן בתירא לדברי הר\"ב, יחזור ויקמוץ, ע\"כ. ולא נראה כן, שהרי כתב שאם עבר אחת מהם וקמץ וכו' יחזור כהן כשר ויקמוץ, ע\"כ <small>(הר\"ב)</small>. דמשמע דדוקא בקמיצת פסולים או יד פסולה ס\"ל לר\"י דיחזור ויקמוץ, ולא בקמיצה פסולה מחמת עצמה כגון עלה בידו צרור וכו', כמו שכתבו התוס' <small>(דף ו. ד\"ה בן בתירא)</small>. ומ\"ש הרב וה\"ה לכל הנך פסולים דחשיב במתניתין ס\"ל לב\"ב וכו', היינו הפסולים המוזכרים ברישא דמתניתין קודם ר\"י ב\"ב, שצריך לקרות הפסולים ולא הפיסולים, והוצרך לומר זה משום דהפסיק ביניהם לשמאל בפסל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>דמו ובשרו ואמוריו אחד</b>. ולכן אם חשב בדם לאכול הבשר חוץ לזמנו פיגל, ולא מבעיא על הבשר אלא אפילו חישב להקטיר אמוריו חוץ לזמנו פיגל, אע\"ג דדמו ללבונה דמתרת דאף הם מתירים נינהו, ולפי זה הוי לא זו אף זו ומשום הכי הקדים הבשר לאמורים:\n",
+                "<b>לאכול אחד מן הסדרים</b>. ה\"ה לחלה אחת מן הסדרים דמפגלת כל שני הסדרים לרבנן, ולא נקט כל הסדר אלא לרבותא דר\"י, דאפילו כי חשב על כל הסדר אין חבירו נפגל, כן הוכיחו התוספות <small>(דף יג: ד\"ה לאכול)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לאכול ממנה למחר</b>. משום דבלחם לא שייכא כי אם האכילה נקט לה התנא לבדה בזבח, אע\"ג דה\"ה לזריקה ולהקטרה כמ\"ש התי\"ט בשם רמב\"ם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לאכול ממנו</b>. אין ספק דה\"ה לזרוק דמו או להקטיר אמוריו למחר, דמאי שנא. אלא דסירכא דמתניתין דלעיל נקט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט אחד מן הכבשים וכו' הקטיר אחד מן הבזיכין וכו'</b>. הואיל וסדרי לחם הפנים משתי הלחם ילפו כמ\"ש התי\"ט בשם התוספות, אתי שפיר להקדים שתי הלחם אע\"ג דלא הוו תדירי כלחם הפנים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לא הניף</b>. כתב הר\"ב, במנחת חוטא ומנחת קנאות דטעונות תנופה, ע\"כ. וכן פי' רש\"י <small>(דף יח. ד\"ה לא הניף)</small>. ותמהני, דמנחת חוטא נמנה בפ\"ה משנה ה' עם אותם שאינם טעונות תנופה, וצ\"לע:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקומץ מעוטו וכו' העשרון וכו'</b>. פתח במאי דסליק במתניתין דלעיל:\n",
+                "<b>היין וכו' השמן וכו'</b>. הקדים יין לשמן כמו שכתוב בשבח א\"י <small>(גפן וגו' זית שמן וגו'. דברים ח, ח)</small>, לרמוז דצריך להביא מהיינות והשמנים הכשרים למנחות, המבחר שבהם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני שעירי יום הכפורים</b>. שנויים באחרי מות <small>(ויקרא טז, ה)</small>:\n",
+                "<b>שני כבשי עצרת</b>. הם בהמות כשעירים:\n",
+                "<b>שתי חלות</b>. באות עם הכבשים:\n",
+                "<b>שני סדרים</b>. של לחם הפנים, כל לחם שוה לחבירו כשתי חלות:\n",
+                "<b>שני בזיכים</b>. באים עם הלחם:\n",
+                "<b>שני מינין שבנזיר</b>. כל שני שבענין הקרבנות נקט בהדי הדדי:\n",
+                "<b>שלשה שבפרה</b>. קחשיב ואזיל בסדר החשבון:\n",
+                "<b>ארבעה שבתודה</b>. מכל חשבונות הארבעה זה דומה יותר לשני מינים שבנזיר הנזכר קודם שלש שבפרה, ואי לאו משום סדר המנין היה ראוי לשנותו תכף אחריו:\n",
+                "<b>ארבעה שבלולב ארבעה שבמצורע</b>. סמך לולב למצורע, לרמוז דמדת ארבעה שבמצורע, רומזת למדת הענוה כמו אגודת הלולב כמו שאז\"ל, וסמכו לתודה מפני שאוחזי' אותו כשקורים את ההלל שמנענים אותו באמירת הודו:\n",
+                "<b>שבע הזיות של בין הבדים וכו'</b>. אע\"ג דהם מענין שני שעירים, הקדים להם שבע הזיות שבפרה משום דזוטרי מילייהו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי פרשיות שבמזוזה</b>. אחר שגמר ענייני הקדש והמקדש התלויים במנין ומעכבים, התחיל על סדר החשבון לשנות ענייני המצות הדומים להם:\n",
+                "<b>ארבע פרשיות שבתפילין</b>. סמך פרשה לפרשה, ומשום הכי הקדימם לציצית. ועוד בציצית איכא פלוגתא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התכלת</b>. פתח במאי דסליק מינה:\n",
+                "<b>תפילה של יד וכו'</b>. גם זה אינו מענין הקרבנות כמו ציצית:\n",
+                "<b>הסלת והשמן</b>. של מנחת נסכים, וקרבה בכל יום כתמידים, ועיקר המסכתא במנחות איירי משום הכי הקדימם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפרים וכו'</b>. כל זה איירי באותם הבאים על הלחם, משום הכי סמכה לענין המנחה, והדר תני התמידין אעפ\"י שהם תדירים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא הקריבו כבש וכו'</b>. ומסתמא כשנתחנך איירי, מכלל דכשלא נתחנך לא יקריבו בין הערבים, וטעמא כדקתני סיפא שאין מחנכין מזבח העולה וכו', ובזה החסרון מובן. ומשום דקאי באין מעכבין לא קפיד לאשמועינן אלא כל מילי דאין מעכבין, ולאטעויי לא חייש דהא קתני סיפא שאין מחנכין את המזבח וכו':\n",
+                "<b>ולא את השלחן ולא את המנורה</b>. הקדים שלחן למנורה, משום דכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין <small>(עי' זבחים סב:)</small>, והשלחן היתה בצפון והמנורה בדרום, וכתיב <small>(תהלים פט, יג)</small> צפון וימין אתה בראתם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמרו לו אף היא היתה חסרה או יתרה</b>. ש\"ס <small>(דף נג:)</small> סוף סוף כי כייל לעשרון קא כייל, ע\"כ. ה\"ט דפסק הר\"ב כר\"י אע\"ג דתנן אמרו לו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל עריכתה</b>. נכון בעיני לומר שהקיטוף הוא בכלל העריכה, ולכן לא שייך להקשות הקושיא שהקשה התי\"ט מאי שייר דהאי שייר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחת כהנים</b>. של כל אחד מה' מינים השנויים, משום הכי סמכם להם והקדימם לכהן משיח:\n",
+                "<b>מנחת נסכים וכו'</b>. לא שייך הכא לומר ואלו כמו ברישא, משום דאינה אלא מנחה אחת שיש לה דין זה, ומשום הכי הקדים הכא השם לענין וכן בלחם הפנים, ואגבו שנה דומיא דידוהו שתי הלחם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן כלי</b>. של שמן, על גבי כלי. של מנחת חוטא ודומיו. אבל כלי של לבונה, לא מבעיא ע\"ג כלי שאינו נוגע במנחה אלא אפי' ע\"ג עצמה לא פסל, מפני שאין הלבונה דבר המפעפע כמו השמן דמסתמא הכלי מלחלח ממנו וא\"א שלא יבא שמן למנחה כשיתנו על גבה ממש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש טעונות הגשה ואינם טעונות תנופה</b>. מפני שהטעונות הגשה ולא תנופה הם מוקדמים במתניתין דלעיל, הקדימם נמי הכא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי שמעון אומר</b>. משנה באנפי נפשא היא, ולכן אין לטעות ולומר דפליג אע\"ג דקתני אומר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מנחת נסכים</b>. כולל כל מיני מנחות, משום הכי הקדימה למנחת כהן משיח התדיר בכמה דוכתי:\n",
+                "<b>ולחם הפנים</b>. הוא שתים עשרה חלות, משום הכי שנאו אחר שתי הלחם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמין כי</b>. נראה כפי' רש\"י שבחומש שפירש כמין ג'. דהכי איתא ברעיא מהימנא פ' פינחס <small>(דף רנה:)</small> סוכה העשויה כמבוי מסטרא דאות ב', כמין גאם מסטרא דאות ג', כמין צריף מסטרא דאות ד', ע\"כ. וגאם הוא פירושו של כי, וצ\"ל שזו היא צורת הכף יונית, דהכי איתא בש\"ס דהוריות דף י\"א, מאי כמין כי, כמין כף יוונית, ע\"כ. וכן הוא נוטריקון של כ\"י, כף יוונית:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחביתי כהן גדול</b>. ילפו מלחם הפנים, משום הכי שנאם אחריו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>העומר וכו'</b>. הואיל והקדימו במתניתין דלעיל משום סדר חשבון העשרונות והסאין, הקדימו נמי הכא אע\"ג דהוא הפך מסדר החשבון:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שחטה חוץ וכו' קדש הלחם</b>. סמך חוץ לחוץ, ועוד דבבא שאחריה דומה לבבא דפליגי עליה, ובבא אחרונה כולל בה דברים אחרים, משום [הכי] בבא זו מקומה הראוי לה הוא הכא, אעפ\"י שהיא באמצע הבבות דלא קדש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונמצא הזבח</b>. סתם שם זבח נאמר על השחוט כבר, כי השחיטה נקראת זביחה כדכתיב <small>(דברים יב, כא)</small> וזבחת כאשר צויתיך. ובעוד שלא נשחט נקרא קרבן, כן נראה. ולפי זה באמרו אם יש שם זבח אחר. משמע שחוט באותה שעה, ויפסלו בלינה דקאמר, כשאין זבח זבוח באותה שעה, אע\"ג דפסולים מיד הוא, משום דס\"ל דכיון שאין פסולם בגופם אלא מחמת גזרה, שלא ישרפם עד שתעובר צורתן, כן נראה. ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יביא</b>. הכא תני סתם משום דרשות הוא להביא מה שנדר מן המעשר, וכמו כן בבבא שאחריה, ואצטריך לאשמועינן דלא תימא דאסור משום דיכול לבא לידי פסול:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלא מן החדש ומן הארץ</b>. לא זו אף זו קתני, דשניהם באים להתיר חדש זה במדינה וזה במקדש, והסברא מכרעת שיבאו מן החדש:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מן השלוקין</b>. ומבושלין לא קתני, דסתם מבושל הוא המוזכר בקרא <small>(שמות יב, ט)</small> ובשל מבשל במים. וכבר שנה מן הגרגרים שנשרו במים. ושנה שלוקין, לאשמועינן דבשאר משקין נמי לא יביא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא ממה שנזרע ביניהם ואם הביא כשר</b>. ובלבד שיהיה הזרע רחוק מן הגפן כדינו, דממשקה ישראל בעינן מן המותר לישראל <small>(יחזקאל מה, טו. פסחים מח.)</small>, ובלא הכרם אסור אפילו בהנאה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משלישה ומאמצעה</b>. משליש החבית שבאמצע החבית, כלומר מחלק גובה החבית לשלשה חלקים, ומן השליש הראשון לא היה מביא מפני הקמחים, ומן השליש האחרון מפני השמרים, אלא היה מביא מהשליש האמצעי, כן נלע\"ד, והמפרשים פירשו בדרך אחר. והורה לנו בזה התנא כמה מניח מפיה ומשוליה שאינו מביא, דלא תימא דבר מועט אלא דווקא שליש מלמעלה ושליש מלמטה מניח ולוקח משליש החבית, וזה השליש אינו לא השליש שלמעלה ולא שלמטה אלא השליש שבאמצעה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושעיר המשתלח</b>. שנאו בסוף, לסמוך לו ר\"ש אומר אף שעירי וכו':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובשלש קופות</b>. לא ידעתי למה הקדימם לשלש מגלות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אקצור</b>. הוא לשון עתיד, ולכן אילו היו משיבים לו הין, נראה כאילו אומרים לו תקצור, אבל אין במשמעותו עתה, כיון שהוא לא שאל עתה אלא בלשון עתיד, ועיקר שאלתם ותשובתם היתה מפני המינים, שידעו שעתה הם קוצרים אעפ\"י שאינו מחרת השבת, משום הכי אומרים לו בפירוש קצור לשון צווי. והיינו טעמא נמי דשנאו בסוף, דמשמע דהיה שואל להם דבר זה בסוף, אע\"ג דקופה זו היתה צריכה אחר הקצירה, משום דזו היא עיקר דחיית הבייתוסים, דהשאלות אחרות הם מכשירי הקצירה לבד, ועדיין היו יכולים לומר שהקצירה עצמה לא היו עושים אותה מיד אלא במוצאי שבת, וידוע הוא כי סוף הענין הוא דבר מסויים לזכרון יותר מן האמצע, וסימניך סוף דבר הכל נשמע:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מחצות היום ולהלן</b>. כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם <small>(בפיה\"מ כאן)</small>, דהואיל ותלה הטעם בב\"ד דלא היו מתעצלים בו לאחרו מחצות היום, והב\"ד בירושלם היו עומדין כי שם היו מקריבין אותו, משום הכי צריכים לידע בכל מקום אימתי הוא חצות יום בירושלם, כדי שמאותו שעה שהגיעה חצות של ירושלם מותרים, ולא קודם אותה שעה אף כי הגיע חצות במקומם, וכן הוא במקום שלא הגיע עדיין חצות שמותרים אם הגיע כבר חצות בירושלם. וסיבת שינוי זה הזכירו התי\"ט בקצור נמרץ, ולכן אמרתי כי טוב מאד הוא להאריך הענין, כדי שיהיה הכל מובן אף להבלתי בקי בחכמת התכונה. והוא כי צריך אתה לידע דהארץ עומדת באמצע הרקיע כמרכז בעגולה, והארץ הזאת כמו כן עגולה היא, והמקומות שעליה עומדים סביב סביב לה, ובכל מקום ומקום מתראה חצי הרקיע וחצי נסתר ממנו, ובעלות השמש בחצי הנראה למקום ההוא הוא תחילת היום, ובהגיעו באמצע חצי הנראה הוא חצי היום למקום ההוא, ולהיות שאין חצי הרקיע הנראה למקום אחד אותו חצי הנראה למקום אחר, משום הכי אין חצות היום בכל המקומות ברגע אחד, כי אפשר להיות שחצות יום של מקום אחד הוא תחילת היום למקום אחר, להיות מתחיל משם חצי הרקיע הנראה לאותו מקום אחר, וכן להפך אפשר להיות:\n<br><b>והבט</b> עיניך בצורה שלפניך ותראה בחוש העין איך האמת כך הוא. והוא העגול שבאמצע הוא הארץ, והוא מסומן באות א'. והשלשה עיגולים שסביב לו הם שלשה עיירות שעליה, והם מסומנים באותיות בג\"ד. והעגול הגדול שסביבם הם השמים, והוא מסומן באותיות הוז\"ח, אות ח' מזרח, ז' צפון, ו' מערב, ה' דרום. והקוים העוברים על מרכז הארץ ונוגעים מכאן ומכאן לעגול, הם הקוים המחלקים את הרקיע הנראה מהנסתר לכל מקום ומקום כפי מה שהוא, וכל אחד מאלו הקוים נקראים בשם אופק, והוא שקו ט\"י הוא אופק מקום ב', וקו ח\"ו אופק מקום ג', וקו ז\"ה אופק מקום ד'. והרקיע שעל אופק המקום ההוא הוא הנראה מאותו מקום, ושתחת האופק ההוא הוא הנסתר ממנו, והנה בעלות השמש על אופק המקום הוא תחילת היום למקום ההוא, ובהגיעו באמצע השמים הנראים למקום ההוא, חצות היום למקום ההוא. ולכן בעלותו בפאת מזרח על נקודת ח', הוא תחילת היום למקום ג' כי עלה על אופק שלו, ועדיין הוא לילה למקום ד' כי השמש עדיין תחת אופקו עומד, ובהגיעו לנקודת כ' הנה הוא חצות היום למקום ב' שאופק הוא קו ט\"י, ועדיין אינו חצי יום למקום ג' על כי לא עלה השמש עדיין עד חצי השמים הנראים ממנו, עד הגיעו אל נקודת ז', ובהגיעו לשם הוא חצות היום שלו, וכאשר יעבור את נקודת ז' מאיר היום למקום ד' כי על אופקו הוא עומד. נמצא שברגע אחד יש ג' זמנים משונים לג' מקומות אלו, כי למקום ד' הוא תחילת היום, ולמקום ג' בחצי היום, ולמקום ב' נוטה להעריב, וכאשר ירד השמש עד תחת נקודת י', אז בא השמש למקום ב' וחשיכה לו, ומזה תדון ממקום למקום כשתסתכל יפה בצורה שלפניך:<br><b>ואילולי</b> שהשמש אינו עולה ביושר לעולם על חצי השמים הנראים, אלא הולך אל דרום וסובב אל צפון באלכסון, היו בכל זמן ובכל מקום הימים והלילות שוים, שהרי בכל מקום חצי השמים עומדים על האופק שלו בהסיר מכשולות הראיה שהם ההרים והגבעות, וחצי מתחתיו. אבל מפני שאינו כן, אלא השמש אינו עובר על המקום ביושר אלא באלכסון, וגם אין השמש מתפשט בכל רוחב הרקיע הנראה לאותו מקום, כי אם מהלכו ברוחב הוא כנטית אפודת המזלות מעגול חצי השמים, ולהיות המקום ההוא עומד חוץ ממקום זה, נמצא שאין השמש עובר על ראשו לעולם אלא רואה אותו ברחוק ממנו, ויש מקום שהוא להפך, לפיכך מצינו שינוי הלילות והימים מזמן לזמן וממקום למקום, ואין כאן מקום להאריך בזה, אלא דיו שנדע איך יהיה זה שיקדים חצות יום במקום אחד למקום אחר, וההערות האחרות הם כדי להוציא מלב הבלתי בקי בחכמת התכונה הקושיא אשר יוכל להקשות לכאורה, שאם כן יהיו בכל מקום ובכל זמן הימים והלילות שוים, שאינו כן מהטעמים הגלוים לבקיאים בזריחת השמש ומבואו כמ\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>החיטין וכו' חייבין בחלה וכו' ואסורין וכו'</b>. בלשון זה עצמו נשנית משנה זו במסכת חלה <small>(רפ\"א)</small>, ומשום גופא דעניינא לבד לא רצה לשנות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני בית האבל מפני בטול בית המדרש</b>. רמז דגדולה גמילות חסדים יותר מתלמוד תורה <small>(עי' ע\"ז יז:)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שתי הלחם נילושות אחת אחת וכו' לחם הפנים נילוש אחד אחד</b>. התי\"ט טרח למצוא טעם על מה נשנו שתי הלחם בלשון נקבה, ולחם הפנים בלשון זכר. ואמרתי אני בלבי שהאמת יורה דרכו, ובלמודי האר\"י זלה\"ה מצאתי, דשתי הלחם הם שתי נוקבין, והם השני ההין שבשם הויה שהם סימן לנקבה, ולחם הפנים הם י\"ב חלות, כנגד י\"ב אותיות שבשלשה הויות שהם בגי' לחם, וכבר ידענו ששם הויה הוא זכר לגבי שם אדנות שהוא נקבה:\n",
+                "<b>לחם הפנים נילוש</b>. קתני לשון יחיד משא\"כ בשתי הלחם, משום דהכא לא הזכיר סכום מנין הלחמים כמו בשתי הלחם שלא להאריך הרבה, כי כבר אנו יודעים בהזכירו לחם הפנים כמה לחמים הם, משא\"כ בשתי הלחם דבאמרו הלחם סתם לא היינו יודעים באיזה לחם מדבר, כי גם חלות תודה נקראים לחם כדתנן בכמה דוכתי לחמי תודה:\n",
+                "<b>ונאפה שנים שנים</b>. הואיל ופתח בלשון יחיד, קתני נמי ונאפה לשון יחיד, אע\"ג דנאפה שנים שנים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כלל אר\"ע</b>. עיין מ\"ש בפ\"ו דשביעית משנה ב':\n",
+                "<b>כל מלאכה וכו'</b>. אצטריך, לאשמועינן הטעם דאינם דוחות, משום הכי שנאם בסוף סמוך לו שלא כסדר מלאכתן, כי טחינה והרקדה קודמת ללישה עריכה ואפיה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדי שלא תטעה זד\"ד יה\"ז</b>. ואין לטעות ולהחליף, כי זדד יש בו שני דלתות שהם שני אותיות שוות, רמז לשתי הלחם שוים. ויה\"ז שני אותיות אחרונות שהם במקום ד\"ד של שתי הלחם, עולים י\"ב, רמז לי\"ב חלות של לחם הפנים:\n",
+                "<b>בן זומא אומר</b>. התי\"ט כתב דלא פליג. ולעד\"נ דפליג מדקתני אומר, וס\"ל דאין קרנות בשתי הלחם אלא בלחם הפנים, ומביא ראיה מן המקרא שכתב פנים בלחם הפנים, דמשמע שיהיה לו פנים ולא ללחם אחר. ואע\"ג דקתני נמי רי\"א ולא פליג, הואיל ופליג בענין זה עם ר\"מ דמסתמא הוא סתם משנה בכפלא <small>(לקמן מ\"ה)</small>, ואפשר דבאותו מחלוקת הזכירו נמי ענין זה של קרנות ונתן בו ר\"י סימן, משום הכי לא קתני אמר ר\"י אלא רי\"א סימן זה כר\"א, ופליג עליו בכפלא. וכה\"ג מצינו בכמה דוכתי במשנה דמזכיר החכם החולק כל העניינים שהזכיר בה פלוגתיה, אע\"ג דלא פליג עלייהו בכלהו, ולא הזכיר התנא כל סברת ר\"מ דקרנות ודכפלא בבבא אחת והדר כל סברת ר\"י בהם, כדרכו בשאר המקומות הדומים לאלו, משום דהוא ענין ארוך וניחא ליה לחלקו כאילו הם שני עניינים, אע\"ג דכשנחלק ר\"מ עם ר\"י, הזכיר מאי דס\"ל בין בקרנות בין בכיפלא זה אחר זה וכמו כן עשה ר\"י, כן נלע\"ד:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הכלים שהיו במקדש וכו'</b>. התי\"ט כתב מ\"ש, ועיין מ\"ש בספרי מעשה חושב שחברתי על מלאכת המשכן בפירוש פרק ז' פיסקא י' ותמצא מרגוע לנפשך בענין זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכניסים עומדים בצפון וכו'</b>. כבר ידענו מאי דאמור רבנן <small>(סוטה מז.)</small> דלעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, וכתיב <small>(תהלים פט, יג)</small> צפון וימין אתה בראתם. הרי שהצפון הוא השמאל, ועמידת הכהנים בענין זה, גורם שבין המכניסים בין המוציאים דוחים הלחם מצפון ומקרבים אותו לדרום וכן נכון, משא\"כ אילו היו עומדים להפך. והתי\"ט כתב טעם אחר בשם רש\"י, אבל לע\"ד טעם זה הוא אמיתי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בארבעים סאה הוא טובל וכו'</b>. דומה לענין זה, משום הכי לא נקט דין ביטול בששים אע\"ג דדומה למנין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מאחד ועד ששים</b>. כתב הר\"ב שהם אלף תת\"ל עשרונות. והתי\"ט בשם התוספות <small>(קו. ד\"ה שהן)</small> כתב סדר חשבונותם. והנני כותב כלל הרגיל בין חכמי התשבורת, שתוכל להשתמש בו בתורתנו הקדושה בכל ענין הדומה לזה, והוא שכשתרצה לידע סך חשבון כמה מספרים שכל אחד מתרבה על חבירו, ועודף עליו עודף שוה או איפכא, תצרף המספר האחרון שבהם עם הראשון ותכפול אותו עם סך חצי מנין המספרים, ומספר היוצא מכפל זה הוא סך חשבון כל המספרים. והכא נמי תן אחד על ששים ויהיה ששים ואחד, ותכפול אותו על שלשים שהם חצי מנין המספרים שיש באחד ועד ששים שכל אחד עודף על חבירו אחד, ויצא לך מספר אלף ותתצ\"א וזהו סך כל הס\"א מספרים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעלה את הקומץ בחוץ</b>. הקשה התי\"ט למאן דמפרש ליה על קומץ אחד של שני בזיכי לבונה, דה\"ל להקדים אליו שני בזיכין טעונין שני קומצין, ע\"כ. ולי נראה דאין זו קושיא, דרצה התנא להזכיר בתחילה כל קומץ יחידי, ומטעם זה נמי אתי שפיר אף למאן דמפרש ליה אקומץ דסולת, אע\"ג דהפסיק בזה בין קומצי הלבונה הנזכרים בבבא שלפניה ושלאחריה, דאי לאו הכי יותר שייך להקשות אמאן דמפרש ליה אסולת ממאן דמפרש ליה אלבונה, ומ\"ש התי\"ט למאן דמפרש ליה אלבונה דא\"כ קשה קצת וכו' כמש\"ל, לא דק באמרו דא\"כ, דאדרבא איפכא מסתברא כמ\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוא מביא</b>. במשנה שבש\"ס גרסינן יהא מביא, אבל בכל המשניות שראיתי מדפוסים שונים גרסינן הוא. ולפי זה צ\"ל דקמ\"לן דבו תלוי הדבר, אע\"ג דאמיד להיות שוע, ודרכו כשנותן מתנה ליתן יותר ממה שאומר שנתכוון, דקיל\"ן דהמקדיש בעין יפה מקדיש <small>(עי' ב\"ב עא. רמב\"ם ערכין וחרמין פ\"ד הט\"ו)</small>, אין יכולין להוציא מידו עוד כשאומר לא לכך נתכוונתי, כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שחור וכו' גדול וכו' לא יצא</b>. משום דרצה לשנות פלוגתא דר' בסיפא מן הטעם שכתב הר\"ב, קתני גדול והביא קטן, אחר שחור והביא וכו', אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, לסמוך לו קטן והביא גדול דעליו נשנית פלוגתא דר':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בירושלם</b>. כתב התי\"ט בשם רש\"י <small>(בתשובות סי' ק\"ע הו\"ד בתוס' דף קט. ד\"ה לא ישמשו)</small> לאפוקי בנוב וגבעון דמותרים לשמש. פי' בבמות כנוב וגבעון, אם יותרו לעתיד, דהא משבאו לירושלם ונאסרו הבמות לא היה להם עוד היתר כדתנן בפ' י\"ד דזבחים <small>(משנה ח')</small>, ומעשה דחוניו בבית שני היה, ונפקא מינה מ\"מ לזמן הזה דלא נפסלו מכל וכל, ועוד משום אותם ששמשו לד\"א דיכול היה להיות בזמן היתר הבמות, נקט בירושלם לאפוקי בבמות:\n<br><b>מנחות</b> מתחיל בכף ומסיים במם היינו מך, כי הוא דרכו להקריב מנחה כמשאז\"ל (דף קד:) על פסוק (ויקרא ב, א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה:<br><b>סליק</b> מסכת מנחות. מנפשות הנאנחות:<br><b>הן</b> תקום ותתגבר על יצרך ברוב כחות.<br><b>כי</b> תודה בלב נשבר בזבחים ובמנחות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,250 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Menachot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Menachot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "מנחות\n<br> מנחות יש בו י\"ג פרקים כנגד י\"ג מיני מנחות. מנחת העומר, מנחת חוטא, מנחת קנאות, מנחת חביתין, מנחת נסכין, שתי הלחם, לחם הפנים, ולחמי תודה, וחמשה מיני מנחות נדבה. וע\"ד הנסתר, ידוע שמנחה נקראת הגבורה כדאיתא במאורות נתן (מאורי אור אות המ\"ם סי' ע\"ג), וידוע ששם שם אלהים וכשתמלאנו יהיו בו י\"ג אותיות:\n<br>\n<br><br><b>שקמצן שלא לשמן נתן בכלי והלך והקטיר שלא לשמן</b>. משום דקמיצה היא במקום שחיטה דזבח, אע\"ג דפסולה בזר, שנאה בבבא בפני עצמה דומיא דההיא דזבחים פ\"א משנה ד':\n",
+                "<b>כיצד לשמן וכו' לשם מנחת חוטא</b>. חדא מינייהו נקט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מנחת חוטא</b>. במנחת קנאות נמי כתיב <small>(במדבר ה, טו)</small> מזכרת עון. ולא הוצרך לפרש, דמ\"מ ליכא למטעי מדתני אחת כל המנחות:\n",
+                "<b>קמץ ועלה בידו צרור וכו'</b>. כתב התי\"ט, דלר' יהודה בן בתירא לדברי הר\"ב, יחזור ויקמוץ, ע\"כ. ולא נראה כן, שהרי כתב שאם עבר אחת מהם וקמץ וכו' יחזור כהן כשר ויקמוץ, ע\"כ <small>(הר\"ב)</small>. דמשמע דדוקא בקמיצת פסולים או יד פסולה ס\"ל לר\"י דיחזור ויקמוץ, ולא בקמיצה פסולה מחמת עצמה כגון עלה בידו צרור וכו', כמו שכתבו התוס' <small>(דף ו. ד\"ה בן בתירא)</small>. ומ\"ש הרב וה\"ה לכל הנך פסולים דחשיב במתניתין ס\"ל לב\"ב וכו', היינו הפסולים המוזכרים ברישא דמתניתין קודם ר\"י ב\"ב, שצריך לקרות הפסולים ולא הפיסולים, והוצרך לומר זה משום דהפסיק ביניהם לשמאל בפסל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>דמו ובשרו ואמוריו אחד</b>. ולכן אם חשב בדם לאכול הבשר חוץ לזמנו פיגל, ולא מבעיא על הבשר אלא אפילו חישב להקטיר אמוריו חוץ לזמנו פיגל, אע\"ג דדמו ללבונה דמתרת דאף הם מתירים נינהו, ולפי זה הוי לא זו אף זו ומשום הכי הקדים הבשר לאמורים:\n",
+                "<b>לאכול אחד מן הסדרים</b>. ה\"ה לחלה אחת מן הסדרים דמפגלת כל שני הסדרים לרבנן, ולא נקט כל הסדר אלא לרבותא דר\"י, דאפילו כי חשב על כל הסדר אין חבירו נפגל, כן הוכיחו התוספות <small>(דף יג: ד\"ה לאכול)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לאכול ממנה למחר</b>. משום דבלחם לא שייכא כי אם האכילה נקט לה התנא לבדה בזבח, אע\"ג דה\"ה לזריקה ולהקטרה כמ\"ש התי\"ט בשם רמב\"ם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לאכול ממנו</b>. אין ספק דה\"ה לזרוק דמו או להקטיר אמוריו למחר, דמאי שנא. אלא דסירכא דמתניתין דלעיל נקט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט אחד מן הכבשים וכו' הקטיר אחד מן הבזיכין וכו'</b>. הואיל וסדרי לחם הפנים משתי הלחם ילפו כמ\"ש התי\"ט בשם התוספות, אתי שפיר להקדים שתי הלחם אע\"ג דלא הוו תדירי כלחם הפנים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לא הניף</b>. כתב הר\"ב, במנחת חוטא ומנחת קנאות דטעונות תנופה, ע\"כ. וכן פי' רש\"י <small>(דף יח. ד\"ה לא הניף)</small>. ותמהני, דמנחת חוטא נמנה בפ\"ה משנה ה' עם אותם שאינם טעונות תנופה, וצ\"לע:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקומץ מעוטו וכו' העשרון וכו'</b>. פתח במאי דסליק במתניתין דלעיל:\n",
+                "<b>היין וכו' השמן וכו'</b>. הקדים יין לשמן כמו שכתוב בשבח א\"י <small>(גפן וגו' זית שמן וגו'. דברים ח, ח)</small>, לרמוז דצריך להביא מהיינות והשמנים הכשרים למנחות, המבחר שבהם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני שעירי יום הכפורים</b>. שנויים באחרי מות <small>(ויקרא טז, ה)</small>:\n",
+                "<b>שני כבשי עצרת</b>. הם בהמות כשעירים:\n",
+                "<b>שתי חלות</b>. באות עם הכבשים:\n",
+                "<b>שני סדרים</b>. של לחם הפנים, כל לחם שוה לחבירו כשתי חלות:\n",
+                "<b>שני בזיכים</b>. באים עם הלחם:\n",
+                "<b>שני מינין שבנזיר</b>. כל שני שבענין הקרבנות נקט בהדי הדדי:\n",
+                "<b>שלשה שבפרה</b>. קחשיב ואזיל בסדר החשבון:\n",
+                "<b>ארבעה שבתודה</b>. מכל חשבונות הארבעה זה דומה יותר לשני מינים שבנזיר הנזכר קודם שלש שבפרה, ואי לאו משום סדר המנין היה ראוי לשנותו תכף אחריו:\n",
+                "<b>ארבעה שבלולב ארבעה שבמצורע</b>. סמך לולב למצורע, לרמוז דמדת ארבעה שבמצורע, רומזת למדת הענוה כמו אגודת הלולב כמו שאז\"ל, וסמכו לתודה מפני שאוחזי' אותו כשקורים את ההלל שמנענים אותו באמירת הודו:\n",
+                "<b>שבע הזיות של בין הבדים וכו'</b>. אע\"ג דהם מענין שני שעירים, הקדים להם שבע הזיות שבפרה משום דזוטרי מילייהו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי פרשיות שבמזוזה</b>. אחר שגמר ענייני הקדש והמקדש התלויים במנין ומעכבים, התחיל על סדר החשבון לשנות ענייני המצות הדומים להם:\n",
+                "<b>ארבע פרשיות שבתפילין</b>. סמך פרשה לפרשה, ומשום הכי הקדימם לציצית. ועוד בציצית איכא פלוגתא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התכלת</b>. פתח במאי דסליק מינה:\n",
+                "<b>תפילה של יד וכו'</b>. גם זה אינו מענין הקרבנות כמו ציצית:\n",
+                "<b>הסלת והשמן</b>. של מנחת נסכים, וקרבה בכל יום כתמידים, ועיקר המסכתא במנחות איירי משום הכי הקדימם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפרים וכו'</b>. כל זה איירי באותם הבאים על הלחם, משום הכי סמכה לענין המנחה, והדר תני התמידין אעפ\"י שהם תדירים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא הקריבו כבש וכו'</b>. ומסתמא כשנתחנך איירי, מכלל דכשלא נתחנך לא יקריבו בין הערבים, וטעמא כדקתני סיפא שאין מחנכין מזבח העולה וכו', ובזה החסרון מובן. ומשום דקאי באין מעכבין לא קפיד לאשמועינן אלא כל מילי דאין מעכבין, ולאטעויי לא חייש דהא קתני סיפא שאין מחנכין את המזבח וכו':\n",
+                "<b>ולא את השלחן ולא את המנורה</b>. הקדים שלחן למנורה, משום דכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין <small>(עי' זבחים סב:)</small>, והשלחן היתה בצפון והמנורה בדרום, וכתיב <small>(תהלים פט, יג)</small> צפון וימין אתה בראתם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמרו לו אף היא היתה חסרה או יתרה</b>. ש\"ס <small>(דף נג:)</small> סוף סוף כי כייל לעשרון קא כייל, ע\"כ. ה\"ט דפסק הר\"ב כר\"י אע\"ג דתנן אמרו לו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל עריכתה</b>. נכון בעיני לומר שהקיטוף הוא בכלל העריכה, ולכן לא שייך להקשות הקושיא שהקשה התי\"ט מאי שייר דהאי שייר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחת כהנים</b>. של כל אחד מה' מינים השנויים, משום הכי סמכם להם והקדימם לכהן משיח:\n",
+                "<b>מנחת נסכים וכו'</b>. לא שייך הכא לומר ואלו כמו ברישא, משום דאינה אלא מנחה אחת שיש לה דין זה, ומשום הכי הקדים הכא השם לענין וכן בלחם הפנים, ואגבו שנה דומיא דידוהו שתי הלחם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן כלי</b>. של שמן, על גבי כלי. של מנחת חוטא ודומיו. אבל כלי של לבונה, לא מבעיא ע\"ג כלי שאינו נוגע במנחה אלא אפי' ע\"ג עצמה לא פסל, מפני שאין הלבונה דבר המפעפע כמו השמן דמסתמא הכלי ��לחלח ממנו וא\"א שלא יבא שמן למנחה כשיתנו על גבה ממש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש טעונות הגשה ואינם טעונות תנופה</b>. מפני שהטעונות הגשה ולא תנופה הם מוקדמים במתניתין דלעיל, הקדימם נמי הכא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי שמעון אומר</b>. משנה באנפי נפשא היא, ולכן אין לטעות ולומר דפליג אע\"ג דקתני אומר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מנחת נסכים</b>. כולל כל מיני מנחות, משום הכי הקדימה למנחת כהן משיח התדיר בכמה דוכתי:\n",
+                "<b>ולחם הפנים</b>. הוא שתים עשרה חלות, משום הכי שנאו אחר שתי הלחם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמין כי</b>. נראה כפי' רש\"י שבחומש שפירש כמין ג'. דהכי איתא ברעיא מהימנא פ' פינחס <small>(דף רנה:)</small> סוכה העשויה כמבוי מסטרא דאות ב', כמין גאם מסטרא דאות ג', כמין צריף מסטרא דאות ד', ע\"כ. וגאם הוא פירושו של כי, וצ\"ל שזו היא צורת הכף יונית, דהכי איתא בש\"ס דהוריות דף י\"א, מאי כמין כי, כמין כף יוונית, ע\"כ. וכן הוא נוטריקון של כ\"י, כף יוונית:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחביתי כהן גדול</b>. ילפו מלחם הפנים, משום הכי שנאם אחריו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>העומר וכו'</b>. הואיל והקדימו במתניתין דלעיל משום סדר חשבון העשרונות והסאין, הקדימו נמי הכא אע\"ג דהוא הפך מסדר החשבון:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שחטה חוץ וכו' קדש הלחם</b>. סמך חוץ לחוץ, ועוד דבבא שאחריה דומה לבבא דפליגי עליה, ובבא אחרונה כולל בה דברים אחרים, משום [הכי] בבא זו מקומה הראוי לה הוא הכא, אעפ\"י שהיא באמצע הבבות דלא קדש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונמצא הזבח</b>. סתם שם זבח נאמר על השחוט כבר, כי השחיטה נקראת זביחה כדכתיב <small>(דברים יב, כא)</small> וזבחת כאשר צויתיך. ובעוד שלא נשחט נקרא קרבן, כן נראה. ולפי זה באמרו אם יש שם זבח אחר. משמע שחוט באותה שעה, ויפסלו בלינה דקאמר, כשאין זבח זבוח באותה שעה, אע\"ג דפסולים מיד הוא, משום דס\"ל דכיון שאין פסולם בגופם אלא מחמת גזרה, שלא ישרפם עד שתעובר צורתן, כן נראה. ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יביא</b>. הכא תני סתם משום דרשות הוא להביא מה שנדר מן המעשר, וכמו כן בבבא שאחריה, ואצטריך לאשמועינן דלא תימא דאסור משום דיכול לבא לידי פסול:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלא מן החדש ומן הארץ</b>. לא זו אף זו קתני, דשניהם באים להתיר חדש זה במדינה וזה במקדש, והסברא מכרעת שיבאו מן החדש:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מן השלוקין</b>. ומבושלין לא קתני, דסתם מבושל הוא המוזכר בקרא <small>(שמות יב, ט)</small> ובשל מבשל במים. וכבר שנה מן הגרגרים שנשרו במים. ושנה שלוקין, לאשמועינן דבשאר משקין נמי לא יביא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא ממה שנזרע ביניהם ואם הביא כשר</b>. ובלבד שיהיה הזרע רחוק מן הגפן כדינו, דממשקה ישראל בעינן מן המותר לישראל <small>(יחזקאל מה, טו. פסחים מח.)</small>, ובלא הכרם אסור אפילו בהנאה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משלישה ומאמצעה</b>. משליש החבית שבאמצע החבית, כלומר מחלק גובה החבית לשלשה חלקים, ומן השליש הראשון לא היה מביא מפני הקמחים, ומן השליש האחרון מפני השמרים, אלא היה מביא מהשליש האמצעי, כן נלע\"ד, והמפרשים פירשו בדרך אחר. והורה לנו בזה התנא כמה מניח מפיה ומשוליה שאינו מביא, דלא תימא דבר מועט אלא דווקא שליש מלמעלה ושליש מלמטה מניח ולוקח משליש החבית, וזה השליש אינו לא השליש שלמעלה ולא שלמטה אלא השליש שבאמצעה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושעיר המשתלח</b>. שנאו בסוף, לסמוך לו ר\"ש אומר אף שעירי וכו':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובשלש קופות</b>. לא ידעתי למה הקדימם לשלש מגלות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אקצור</b>. הוא לשון עתיד, ולכן אילו היו משיבים לו הין, נראה כאילו אומרים לו תקצור, אבל אין במשמעותו עתה, כיון שהוא לא שאל עתה אלא בלשון עתיד, ועיקר שאלתם ותשובתם היתה מפני המינים, שידעו שעתה הם קוצרים אעפ\"י שאינו מחרת השבת, משום הכי אומרים לו בפירוש קצור לשון צווי. והיינו טעמא נמי דשנאו בסוף, דמשמע דהיה שואל להם דבר זה בסוף, אע\"ג דקופה זו היתה צריכה אחר הקצירה, משום דזו היא עיקר דחיית הבייתוסים, דהשאלות אחרות הם מכשירי הקצירה לבד, ועדיין היו יכולים לומר שהקצירה עצמה לא היו עושים אותה מיד אלא במוצאי שבת, וידוע הוא כי סוף הענין הוא דבר מסויים לזכרון יותר מן האמצע, וסימניך סוף דבר הכל נשמע:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מחצות היום ולהלן</b>. כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם <small>(בפיה\"מ כאן)</small>, דהואיל ותלה הטעם בב\"ד דלא היו מתעצלים בו לאחרו מחצות היום, והב\"ד בירושלם היו עומדין כי שם היו מקריבין אותו, משום הכי צריכים לידע בכל מקום אימתי הוא חצות יום בירושלם, כדי שמאותו שעה שהגיעה חצות של ירושלם מותרים, ולא קודם אותה שעה אף כי הגיע חצות במקומם, וכן הוא במקום שלא הגיע עדיין חצות שמותרים אם הגיע כבר חצות בירושלם. וסיבת שינוי זה הזכירו התי\"ט בקצור נמרץ, ולכן אמרתי כי טוב מאד הוא להאריך הענין, כדי שיהיה הכל מובן אף להבלתי בקי בחכמת התכונה. והוא כי צריך אתה לידע דהארץ עומדת באמצע הרקיע כמרכז בעגולה, והארץ הזאת כמו כן עגולה היא, והמקומות שעליה עומדים סביב סביב לה, ובכל מקום ומקום מתראה חצי הרקיע וחצי נסתר ממנו, ובעלות השמש בחצי הנראה למקום ההוא הוא תחילת היום, ובהגיעו באמצע חצי הנראה הוא חצי היום למקום ההוא, ולהיות שאין חצי הרקיע הנראה למקום אחד אותו חצי הנראה למקום אחר, משום הכי אין חצות היום בכל המקומות ברגע אחד, כי אפשר להיות שחצות יום של מקום אחד הוא תחילת היום למקום אחר, להיות מתחיל משם חצי הרקיע הנראה לאותו מקום אחר, וכן להפך אפשר להיות:\n<br><b>והבט</b> עיניך בצורה שלפניך ותראה בחוש העין איך האמת כך הוא. והוא העגול שבאמצע הוא הארץ, והוא מסומן באות א'. והשלשה עיגולים שסביב לו הם שלשה עיירות שעליה, והם מסומנים באותיות בג\"ד. והעגול הגדול שסביבם הם השמים, והוא מסומן באותיות הוז\"ח, אות ח' מזרח, ז' צפון, ו' מערב, ה' דרום. והקוים העוברים על מרכז הארץ ונוגעים מכאן ומכאן לעגול, הם הקוים המחלקים את הרקיע הנראה מהנסתר לכל מקום ומקום כפי מה שהוא, וכל אחד מאלו הקוים נקראים בשם אופק, והוא שקו ט\"י הוא אופק מקום ב', וקו ח\"ו אופק מקום ג', וקו ז\"ה אופק מקום ד'. והרקיע שעל אופק המקום ההוא הוא הנראה מאותו מקום, ושתחת האופק ההוא הוא הנסתר ממנו, והנה בעלות השמש על אופק המקום הוא תחילת היום למקום ההוא, ובהגיעו באמצע השמים הנראים למקום ההוא, חצות היום למקום ההוא. ולכן בעלותו בפאת מזרח על נקודת ח', הוא תחילת היום למקום ג' כי עלה על אופק שלו, ו��דיין הוא לילה למקום ד' כי השמש עדיין תחת אופקו עומד, ובהגיעו לנקודת כ' הנה הוא חצות היום למקום ב' שאופק הוא קו ט\"י, ועדיין אינו חצי יום למקום ג' על כי לא עלה השמש עדיין עד חצי השמים הנראים ממנו, עד הגיעו אל נקודת ז', ובהגיעו לשם הוא חצות היום שלו, וכאשר יעבור את נקודת ז' מאיר היום למקום ד' כי על אופקו הוא עומד. נמצא שברגע אחד יש ג' זמנים משונים לג' מקומות אלו, כי למקום ד' הוא תחילת היום, ולמקום ג' בחצי היום, ולמקום ב' נוטה להעריב, וכאשר ירד השמש עד תחת נקודת י', אז בא השמש למקום ב' וחשיכה לו, ומזה תדון ממקום למקום כשתסתכל יפה בצורה שלפניך:<br><b>ואילולי</b> שהשמש אינו עולה ביושר לעולם על חצי השמים הנראים, אלא הולך אל דרום וסובב אל צפון באלכסון, היו בכל זמן ובכל מקום הימים והלילות שוים, שהרי בכל מקום חצי השמים עומדים על האופק שלו בהסיר מכשולות הראיה שהם ההרים והגבעות, וחצי מתחתיו. אבל מפני שאינו כן, אלא השמש אינו עובר על המקום ביושר אלא באלכסון, וגם אין השמש מתפשט בכל רוחב הרקיע הנראה לאותו מקום, כי אם מהלכו ברוחב הוא כנטית אפודת המזלות מעגול חצי השמים, ולהיות המקום ההוא עומד חוץ ממקום זה, נמצא שאין השמש עובר על ראשו לעולם אלא רואה אותו ברחוק ממנו, ויש מקום שהוא להפך, לפיכך מצינו שינוי הלילות והימים מזמן לזמן וממקום למקום, ואין כאן מקום להאריך בזה, אלא דיו שנדע איך יהיה זה שיקדים חצות יום במקום אחד למקום אחר, וההערות האחרות הם כדי להוציא מלב הבלתי בקי בחכמת התכונה הקושיא אשר יוכל להקשות לכאורה, שאם כן יהיו בכל מקום ובכל זמן הימים והלילות שוים, שאינו כן מהטעמים הגלוים לבקיאים בזריחת השמש ומבואו כמ\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>החיטין וכו' חייבין בחלה וכו' ואסורין וכו'</b>. בלשון זה עצמו נשנית משנה זו במסכת חלה <small>(רפ\"א)</small>, ומשום גופא דעניינא לבד לא רצה לשנות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני בית האבל מפני בטול בית המדרש</b>. רמז דגדולה גמילות חסדים יותר מתלמוד תורה <small>(עי' ע\"ז יז:)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שתי הלחם נילושות אחת אחת וכו' לחם הפנים נילוש אחד אחד</b>. התי\"ט טרח למצוא טעם על מה נשנו שתי הלחם בלשון נקבה, ולחם הפנים בלשון זכר. ואמרתי אני בלבי שהאמת יורה דרכו, ובלמודי האר\"י זלה\"ה מצאתי, דשתי הלחם הם שתי נוקבין, והם השני ההין שבשם הויה שהם סימן לנקבה, ולחם הפנים הם י\"ב חלות, כנגד י\"ב אותיות שבשלשה הויות שהם בגי' לחם, וכבר ידענו ששם הויה הוא זכר לגבי שם אדנות שהוא נקבה:\n",
+                "<b>לחם הפנים נילוש</b>. קתני לשון יחיד משא\"כ בשתי הלחם, משום דהכא לא הזכיר סכום מנין הלחמים כמו בשתי הלחם שלא להאריך הרבה, כי כבר אנו יודעים בהזכירו לחם הפנים כמה לחמים הם, משא\"כ בשתי הלחם דבאמרו הלחם סתם לא היינו יודעים באיזה לחם מדבר, כי גם חלות תודה נקראים לחם כדתנן בכמה דוכתי לחמי תודה:\n",
+                "<b>ונאפה שנים שנים</b>. הואיל ופתח בלשון יחיד, קתני נמי ונאפה לשון יחיד, אע\"ג דנאפה שנים שנים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כלל אר\"ע</b>. עיין מ\"ש בפ\"ו דשביעית משנה ב':\n",
+                "<b>כל מלאכה וכו'</b>. אצטריך, לאשמועינן הטעם דאינם דוחות, משום הכי שנאם בסוף סמוך לו שלא כסדר מלאכתן, כי טחינה והרקדה קודמת ללישה עריכה ואפיה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדי שלא תטעה זד\"ד יה\"ז</b>. ואין לטעות ולהחליף, כי זדד יש בו שני דלתות שהם שני אותיות שוות, רמז לשתי הלחם שוים. ויה\"ז שני אותיות אחרונות שהם במקום ד\"ד של שתי הלחם, עולים י\"ב, רמז לי\"ב חלות של לחם הפנים:\n",
+                "<b>בן זומא אומר</b>. התי\"ט כתב דלא פליג. ולעד\"נ דפליג מדקתני אומר, וס\"ל דאין קרנות בשתי הלחם אלא בלחם הפנים, ומביא ראיה מן המקרא שכתב פנים בלחם הפנים, דמשמע שיהיה לו פנים ולא ללחם אחר. ואע\"ג דקתני נמי רי\"א ולא פליג, הואיל ופליג בענין זה עם ר\"מ דמסתמא הוא סתם משנה בכפלא <small>(לקמן מ\"ה)</small>, ואפשר דבאותו מחלוקת הזכירו נמי ענין זה של קרנות ונתן בו ר\"י סימן, משום הכי לא קתני אמר ר\"י אלא רי\"א סימן זה כר\"א, ופליג עליו בכפלא. וכה\"ג מצינו בכמה דוכתי במשנה דמזכיר החכם החולק כל העניינים שהזכיר בה פלוגתיה, אע\"ג דלא פליג עלייהו בכלהו, ולא הזכיר התנא כל סברת ר\"מ דקרנות ודכפלא בבבא אחת והדר כל סברת ר\"י בהם, כדרכו בשאר המקומות הדומים לאלו, משום דהוא ענין ארוך וניחא ליה לחלקו כאילו הם שני עניינים, אע\"ג דכשנחלק ר\"מ עם ר\"י, הזכיר מאי דס\"ל בין בקרנות בין בכיפלא זה אחר זה וכמו כן עשה ר\"י, כן נלע\"ד:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הכלים שהיו במקדש וכו'</b>. התי\"ט כתב מ\"ש, ועיין מ\"ש בספרי מעשה חושב שחברתי על מלאכת המשכן בפירוש פרק ז' פיסקא י' ותמצא מרגוע לנפשך בענין זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכניסים עומדים בצפון וכו'</b>. כבר ידענו מאי דאמור רבנן <small>(סוטה מז.)</small> דלעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, וכתיב <small>(תהלים פט, יג)</small> צפון וימין אתה בראתם. הרי שהצפון הוא השמאל, ועמידת הכהנים בענין זה, גורם שבין המכניסים בין המוציאים דוחים הלחם מצפון ומקרבים אותו לדרום וכן נכון, משא\"כ אילו היו עומדים להפך. והתי\"ט כתב טעם אחר בשם רש\"י, אבל לע\"ד טעם זה הוא אמיתי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בארבעים סאה הוא טובל וכו'</b>. דומה לענין זה, משום הכי לא נקט דין ביטול בששים אע\"ג דדומה למנין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מאחד ועד ששים</b>. כתב הר\"ב שהם אלף תת\"ל עשרונות. והתי\"ט בשם התוספות <small>(קו. ד\"ה שהן)</small> כתב סדר חשבונותם. והנני כותב כלל הרגיל בין חכמי התשבורת, שתוכל להשתמש בו בתורתנו הקדושה בכל ענין הדומה לזה, והוא שכשתרצה לידע סך חשבון כמה מספרים שכל אחד מתרבה על חבירו, ועודף עליו עודף שוה או איפכא, תצרף המספר האחרון שבהם עם הראשון ותכפול אותו עם סך חצי מנין המספרים, ומספר היוצא מכפל זה הוא סך חשבון כל המספרים. והכא נמי תן אחד על ששים ויהיה ששים ואחד, ותכפול אותו על שלשים שהם חצי מנין המספרים שיש באחד ועד ששים שכל אחד עודף על חבירו אחד, ויצא לך מספר אלף ותתצ\"א וזהו סך כל הס\"א מספרים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעלה את הקומץ בחוץ</b>. הקשה התי\"ט למאן דמפרש ליה על קומץ אחד של שני בזיכי לבונה, דה\"ל להקדים אליו שני בזיכין טעונין שני קומצין, ע\"כ. ולי נראה דאין זו קושיא, דרצה התנא להזכיר בתחילה כל קומץ יחידי, ומטעם זה נמי אתי שפיר אף למאן דמפרש ליה אקומץ דסולת, אע\"ג דהפסיק בזה בין קומצי הלבונה הנזכרים בבבא שלפניה ושלאחריה, דאי לאו הכי יותר שייך להקשות אמאן דמפרש ליה אסולת ממאן דמפרש ליה אלבונה, ומ\"ש התי\"ט למאן דמפרש ליה אלבונה דא\"כ קשה קצת וכו' כמש\"ל, לא דק באמרו דא\"כ, דאדרבא איפכא מסתברא כמ\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוא מביא</b>. במשנה שבש\"ס גרסינן יהא מביא, אבל בכל המשניות שראיתי מדפוסים שונים גרסינן הוא. ולפי זה צ\"ל דקמ\"לן דבו תלוי הדבר, אע\"ג דאמיד להיות שוע, ודרכו כשנותן מתנה ליתן יותר ממה שאומר שנתכוון, דקיל\"ן דהמקדיש בעין יפה מקדיש <small>(עי' ב\"ב עא. רמב\"ם ערכין וחרמין פ\"ד הט\"ו)</small>, אין יכולין להוציא מידו עוד כשאומר לא לכך נתכוונתי, כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שחור וכו' גדול וכו' לא יצא</b>. משום דרצה לשנות פלוגתא דר' בסיפא מן הטעם שכתב הר\"ב, קתני גדול והביא קטן, אחר שחור והביא וכו', אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, לסמוך לו קטן והביא גדול דעליו נשנית פלוגתא דר':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בירושלם</b>. כתב התי\"ט בשם רש\"י <small>(בתשובות סי' ק\"ע הו\"ד בתוס' דף קט. ד\"ה לא ישמשו)</small> לאפוקי בנוב וגבעון דמותרים לשמש. פי' בבמות כנוב וגבעון, אם יותרו לעתיד, דהא משבאו לירושלם ונאסרו הבמות לא היה להם עוד היתר כדתנן בפ' י\"ד דזבחים <small>(משנה ח')</small>, ומעשה דחוניו בבית שני היה, ונפקא מינה מ\"מ לזמן הזה דלא נפסלו מכל וכל, ועוד משום אותם ששמשו לד\"א דיכול היה להיות בזמן היתר הבמות, נקט בירושלם לאפוקי בבמות:\n<br><b>מנחות</b> מתחיל בכף ומסיים במם היינו מך, כי הוא דרכו להקריב מנחה כמשאז\"ל (דף קד:) על פסוק (ויקרא ב, א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה:<br><b>סליק</b> מסכת מנחות. מנפשות הנאנחות:<br><b>הן</b> תקום ותתגבר על יצרך ברוב כחות.<br><b>כי</b> תודה בלב נשבר בזבחים ובמנחות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מנחות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Middot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,101 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Middot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "מדות\n<br> מדות התי\"ט הרחיב לתת טעם על מה נשנית מסכתא זו, והנלע\"ד הוא, שנשנית לקיים בלמודה ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג), בכל דור ודור שלא זכינו לבניינו מרוע מעללינו וקוצר מעשינו, אשר מעלה עלינו השם כאילו נחרב בימינו מחמת פשעינו, כי כן אמרו רז\"ל (ירושלמי יומא פ\"א ה\"א ה.) כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו:\n<br> מדות יש בו חמשה פרקים כי בית המקדש הוא טבור הארץ (פרדר\"א פל\"ה), הנבראת בהא (עי' מנחות כט:). וע\"ד הנסתר, מדה נקראת הבינה ה' ראשונה (על) [של] שם, והיא הבית ראשון, והה' תתאה כמו כן היא הבית שני, כמבואר בזהר (עי' תקו\"ז ת' כא מח.).\n<br>\n<br><br><b>בשלשה מקומות הכהנים וכו' והלויים בעשרים ואחד מקום</b>. שינה הלויים מהכהנים והקדימם למנין, לסמכם אצל הכהנים, לרמוז דאף עמהם היו שומרים, כמ\"ש הר\"ב בסוף פרקין. דתיבת והלוים קאי ארישא ואסיפא, כאלו שנוי בג' מקומות וכו' בבית המוקד והלויים, והלויים בעשרים ואחד מקום:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קול בן לוי</b>. כלומר לוי, דהכהנים זריזים הם משום הכי לא היו מחזירים עליהם. א\"נ קול בן לוי בן יעקב, לרבות אף הכהנים, וכמו שפירש הר\"ב <small>(שקלים פ\"ה מ\"א)</small> על הפקיע, להכות הכהנים והלוים. ומשום הכי לא קתני קול לוי אלא קול בן לוי, דומה למאי דתנן בפאה פ\"ח, ובן לוי נאמן לעולם. דהתם נמי אתא לרבות הכהנים, וכמו שדקדקתי שם שאף הם היו נאמנים לומר של מעשר ראשון הוא, בימי עזרא שהיה להם המעשר ראשון כי קנסו ללוים כידוע <small>(עי' יבמות פו:)</small> ע\"ש. ומה שדקדק התי\"ט הכא נגד הרב אינו דקדוק ודוק:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה בצפון וכו'</b>. לעיל במשנה ג' דקחשיב אף שער במערב, קחשיב דרום בראשונה, מפני שהדין נותן שיהיה פניו למערב ששם בית קדש הקדשים, וכשפניו למערב נמצא שמאלו לדרום וימינו לצפון, וקי\"לן כל פונות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, דהיינו מן השמאל לימין, אבל הכא דלא קחשיב שום שער במערב, מסתמא אין פניו למערב אלא למזרח ששם יש שער לחשוב משא\"כ במערב, וכשפניו למזרח נמצא שמאלו לצפון וימינו לדרום, וכדי לפנות דרך ימין צריך לחשוב צפון בתחילה. והא דלא קא חשיב מזרח באמצע כמו שעשה לעיל במערב, מפני שרצה לחשוב שלשה שלשה זה אחר זה. ועוד דלעיל נמי קחשיב מזרח בסוף. ואע\"ג דביומא דף י\"ז ע\"ב אמרינן דכללא דכל פונות לא יהיו אלא דרך ימין ה\"מ בעבודה אבל בחושבנא אין להקפיד, מ\"מ היכא דמצינן למיהב ביה טעמא כשמשנה התנא מכלל זה אף בחושבנא נכון הוא, דהא ביומא דף נ\"ח ע\"ב מצינו דרמי בר יחזקאל לא למד כלל זה דכל פונות וכו' אלא מחושבנא בעלמא, דקחשיב קרא בים של שלמה השנים עשר בקר דרך ימין, ואמרינן התם דכ\"ע אית להו דרמי בר יחזקאל. ולפי זה צ\"ל דהאי דאמרינן בדף י\"ז הנ\"ל דבחושבנא אין להקפיד, דחיה בעלמא היא היכא דליכא למיקם אטעמא:\n",
+                "<b>שבדרום וכו'</b>. איידי דזוטרי מיליהו פסיק ומפרש ליה ברישא:\n",
+                "<b>שבמזרח ��כו'</b>. מיליה נפישו מדרום וזוטרי משבצפון משום הכי פירש צפון בסוף:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובן לוי</b>. סירכא דמשנה ב' נקט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רובו מן הדרום שני לו מן המזרח</b>. ממדרגה למדרגה קחשיב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי אומר</b>. מלתא אחריתי דלא נזכרה בת\"ק כלל, דלבון דת\"ק הוא בסיד, והוא מוסיף זמן אחר שמלבנין אותו במפה, ולכן לא שייך לומר אמר רבי, אע\"ג דת\"ק נמי ס\"ל הכי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבהן פרחי כהונה עולין</b>. דבר התנא בהוה, דהזקנים כבר ראו את העטרות, ועוד אין להם כח לעלות ע\"י שרשרות:\n",
+                "<b>נמנו עליה שלש מאות כהנים</b>. הואיל וגפן זו רומזת לכנסת ישראל וכמו שכתב התי\"ט בשם הרמב\"ם, אין לתמוה אמאי הפליגו דבריהם רז\"ל במנין זה של שלש מאות, כי בגפן שלשה שריגים <small>(בראשית מ, י)</small> אלו האבות <small>(חולין צב.)</small>, והשין ממש שהיא עולה שלש מאות צורתה בג' ווין הרומזים להם, כמו שכתבו חכמי האמת <small>(עי' זוהר בראשית כג: ועוד)</small> על תיבת שבת שהיא נוטריקון שין בת, דהיינו השלשה אבות ומלכות בית דוד הנקראת בת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד בצפון ואחד בדרום</b>. פתח בצד הפתוח, ומפרש הסתום תחילה, דזוטר מילייה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ט\"ו בצפון וט\"ו בדרום</b>. איידי דקאי בצפון פתח ביה:\n",
+                "<b>אחד לתא מן הימין</b>. לפי פירוש רש\"י דהוא אותו שבצד מערב, אתי שפיר דפתח ביה משום דסליק מיניה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומסבה היתה עולה</b>. לא ידעתי מי הכריח למפרשים לפרש דמעלותיה היו מעלות מגולגלות, וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת, דלפי הנראה מלשון המשנה אינו כן, אלא עולים עליה כדרך שעולים בסולם ישרה, אלא שהולכי' בה ממזרח למערב בתחילה, ואח\"כ הולכים בה מצפון לדרום, ואח\"כ ממערב למזרח. וזה צורתה         כי מצד צפון בסימן א' הסולם הבנוי' על עובי הכתל היה הולך ממזרח למערב בתחילה, וחלק הסולם הבנוי בסימן ב' כמו כן על עובי הכתל מערב הולך מצפון לדרום, והמדרגה התחתונה שבה היא גבוה יותר מהמדרגה העליונה שבעובי הכתל צפוני בסימן א', וחלק הסולם הבנוי בסימן ג' כמו כן על עובי הכתל דרומי הולך ממערב למזרח, והמדרגה התחתונה שבו היא גבוה יותר מהמדרגה העליונה שבסולם הבנוי בעובי הכתל מערבי בסימן ב', ובראש הסולם הזה הבנוי בכתל דרום יש שם פתח שדרך שם עולים על העליה שעל גג ההיכל, זה הוא הנלע\"ד מלשון המשנה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההיכל מאה על מאה על רום מאה האוטם וכו'</b>. דרך הבונים להתחיל לבנות השטח פשוט, ובונים ועולים עד כלות בנינם, משום הכי הזכיר התנא ברישא בדרך כלל האורך והרוחב ואח\"כ הרום, וכשבא לפרט פירט הרום דזוטר מיליה מהאורך והרוחב, ברישא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועשרים אמה בית קה\"ק</b>. לאשמועינן דלא ידעו אם האמה טרקסין חשוב כהיכל או כבית קה\"ק <small>(עי' יומא נא:)</small>, קתני ליה בענין שיהיה לו שייכות עם שניהם, במה שתכרוך ותתני ותוכו ארבעים אמה ואמה טרקסין, ואמה טרקסין ועשרים אמה בית קה\"ק, משום הכי לא קתני ובית קה\"ק עשרים אמה כדקתני בהיכל ואולם, אלא הקדים האמות לשם. ועוד רמז לנו דהעשרים אמה ממש הם בית קדש הקדשים, והראיה דאף בהיות הארון וכרובים בהם היה שם מקום פנוי זה של עשרים אמה, כמשאז\"ל <small>(מגילה י:)</small> מקום ארון אינו מן המדה. וכן אמרו <small>(ב\"ב צט.)</small> על גוף הכרובים שעשה שלמה העומדים בקרקע. ואל תתמה על כנפיהם שהרי באויר הם עומדים, ואנן בקרקעיתו איירינן עתה:\n",
+                "<b>כתל ההיכל שש</b>. אע\"ג דבקדשי קדשים קיימינן, קרי ליה כתל היכל, על כי אין בית קה\"ק נחשב לחדר בפני עצמו, אלא חלק המעולה שבהיכל הנקרא קדש, כדכתיב <small>(שמות כו, לג)</small> והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הכבש והמזבח</b>. אע\"ג דפתח מצפון לדרום ע\"ש צפון וימין אתה בראתם <small>(תהלים פט, יג)</small>. פירש מדרום לצפון, מפני החידוש שיש במה שאמר הכבש והמזבח ששים ושתים, דחביבא ליה, וה\"ט דלא התחיל במן הכתל לכבש:\n",
+                "<b>והמותר בין הכבש לכתל ומקום הננסים</b>. כלל המקום שבין הכבש לכותל עם מקום הננסים, להורות דכמו שמקום הננסים לא היה לחנם, כן אותו המקום אעפ\"י שלא היה שם שום דבר לא הוקף לחנם, כי הכל בכתב מיד ה' <small>(דה\"א כח, יט)</small> וממנו תדון לשאר המקומות הדומים לו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש בצפון ושלש בדרום</b>. ה\"ג, אע\"ג דפתח ע\"ש הכתוב <small>(צפון וימין תהלים פט, יג)</small>, התחיל לפרש שבדרום לפי הגירסא המדוייקת, כדי לגמור המסכתא בדבר טוב, וה\"ט נמי דנקט לשכת הגזית בסוף, והתי\"ט דקדק זה וישב ישובים אחרים:\n<br><b>מדות</b> מתחיל בבית ומסיים במם, כי במסכתא זו נותן מדה לבית מקדש ר\"ת ב\"מ, והוא היה מרובע חמש מאות אמה על חמש מאות אמה כצורת מם סתומה, והמבין יבין:<br><b>סליק</b> מסכת מדות. כתלים ויסודות:<br><b>הלשכות</b> וחדרים הנאות ונכבדות.<br><b>הנבנות</b> בראשי הרים הן תראם בתוך מדות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,98 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Middot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Middot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "מדות\n<br> מדות התי\"ט הרחיב לתת טעם על מה נשנית מסכתא זו, והנלע\"ד הוא, שנשנית לקיים בלמודה ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג), בכל דור ודור שלא זכינו לבניינו מרוע מעללינו וקוצר מעשינו, אשר מעלה עלינו השם כאילו נחרב בימינו מחמת פשעינו, כי כן אמרו רז\"ל (ירושלמי יומא פ\"א ה\"א ה.) כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו:\n<br> מדות יש בו חמשה פרקים כי בית המקדש הוא טבור הארץ (פרדר\"א פל\"ה), הנבראת בהא (עי' מנחות כט:). וע\"ד הנסתר, מדה נקראת הבינה ה' ראשונה (על) [של] שם, והיא הבית ראשון, והה' תתאה כמו כן היא הבית שני, כמבואר בזהר (עי' תקו\"ז ת' כא מח.).\n<br>\n<br><br><b>בשלשה מקומות הכהנים וכו' והלויים בעשרים ואחד מקום</b>. שינה הלויים מהכהנים והקדימם למנין, לסמכם אצל הכהנים, לרמוז דאף עמהם היו שומרים, כמ\"ש הר\"ב בסוף פרקין. דתיבת והלוים קאי ארישא ואסיפא, כאלו שנוי בג' מקומות וכו' בבית המוקד והלויים, והלויים בעשרים ואחד מקום:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קול בן לוי</b>. כלומר לוי, דהכהנים זריזים הם משום הכי לא היו מחזירים עליהם. א\"נ קול בן לוי בן יעקב, לרבות אף הכהנים, וכמו שפירש הר\"ב <small>(שקלים פ\"ה מ\"א)</small> על הפקיע, להכות הכהנים והלוים. ומשום הכי לא קתני קול לוי אלא קול בן לוי, דומה למאי דתנן בפאה פ\"ח, ובן לוי נאמן לעולם. דהתם נמי אתא לרבות הכהנים, וכמו שדקדקתי שם שאף הם היו נאמנים לומר של מעשר ראשון הוא, בימי עזרא שהיה להם המעשר ראשון כי קנסו ללוים כידוע <small>(עי' יבמות פו:)</small> ע\"ש. ומה שדקדק התי\"ט הכא נגד הרב אינו דקדוק ודוק:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה בצפון וכו'</b>. לעיל במשנה ג' דקחשיב אף שער במערב, קחשיב דרום בראשונה, מפני שהדין נותן שיהיה פניו למערב ששם בית קדש הקדשים, וכשפניו למערב נמצא שמאלו לדרום וימינו לצפון, וקי\"לן כל פונות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, דהיינו מן השמאל לימין, אבל הכא דלא קחשיב שום שער במערב, מסתמא אין פניו למערב אלא למזרח ששם יש שער לחשוב משא\"כ במערב, וכשפניו למזרח נמצא שמאלו לצפון וימינו לדרום, וכדי לפנות דרך ימין צריך לחשוב צפון בתחילה. והא דלא קא חשיב מזרח באמצע כמו שעשה לעיל במערב, מפני שרצה לחשוב שלשה שלשה זה אחר זה. ועוד דלעיל נמי קחשיב מזרח בסוף. ואע\"ג דביומא דף י\"ז ע\"ב אמרינן דכללא דכל פונות לא יהיו אלא דרך ימין ה\"מ בעבודה אבל בחושבנא אין להקפיד, מ\"מ היכא דמצינן למיהב ביה טעמא כשמשנה התנא מכלל זה אף בחושבנא נכון הוא, דהא ביומא דף נ\"ח ע\"ב מצינו דרמי בר יחזקאל לא למד כלל זה דכל פונות וכו' אלא מחושבנא בעלמא, דקחשיב קרא בים של שלמה השנים עשר בקר דרך ימין, ואמרינן התם דכ\"ע אית להו דרמי בר יחזקאל. ולפי זה צ\"ל דהאי דאמרינן בדף י\"ז הנ\"ל דבחושבנא אין להקפיד, דחיה בעלמא היא היכא דליכא למיקם אטעמא:\n",
+                "<b>שבדרום וכו'</b>. איידי דזוטרי מיליהו פסיק ומפרש ליה ברישא:\n",
+                "<b>שבמזרח וכו'</b>. מיליה נפישו מדרום וזוטרי משבצפון משום הכי פירש צפון בסוף:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובן לוי</b>. סירכא דמשנה ב' נקט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רובו מן הדרום שני לו מן המזרח</b>. ממדרגה למדרגה קחשיב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי אומר</b>. מלתא אחריתי דלא נזכרה בת\"ק כלל, דלבון דת\"ק הוא בסיד, והוא מוסיף זמן אחר שמלבנין אותו במפה, ולכן לא שייך לומר אמר רבי, אע\"ג דת\"ק נמי ס\"ל הכי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבהן פרחי כהונה עולין</b>. דבר התנא בהוה, דהזקנים כבר ראו את העטרות, ועוד אין להם כח לעלות ע\"י שרשרות:\n",
+                "<b>נמנו עליה שלש מאות כהנים</b>. הואיל וגפן זו רומזת לכנסת ישראל וכמו שכתב התי\"ט בשם הרמב\"ם, אין לתמוה אמאי הפליגו דבריהם רז\"ל במנין זה של שלש מאות, כי בגפן שלשה שריגים <small>(בראשית מ, י)</small> אלו האבות <small>(חולין צב.)</small>, והשין ממש שהיא עולה שלש מאות צורתה בג' ווין הרומזים להם, כמו שכתבו חכמי האמת <small>(עי' זוהר בראשית כג: ועוד)</small> על תיבת שבת שהיא נוטריקון שין בת, דהיינו השלשה אבות ומלכות בית דוד הנקראת בת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד בצפון ואחד בדרום</b>. פתח בצד הפתוח, ומפרש הסתום תחילה, דזוטר מילייה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ט\"ו בצפון וט\"ו בדרום</b>. איידי דקאי בצפון פתח ביה:\n",
+                "<b>אחד לתא מן הימין</b>. לפי פירוש רש\"י דהוא אותו שבצד מערב, אתי שפיר דפתח ביה משום דסליק מיניה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומסבה היתה עולה</b>. לא ידעתי מי הכריח למפרשים לפרש דמעלותיה היו מעלות מגולגלות, וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת, דלפי הנראה מלשון המשנה אינו כן, אלא עולים עליה כדרך שעולים בסולם ישרה, אלא שהולכי' בה ממזרח למערב בתחילה, ואח\"כ הולכים בה מצפון לדרום, ואח\"כ ממערב למזרח. וזה צורתה         כי מצד צפון בסימן א' הסולם הבנוי' על עובי הכתל היה הולך ממזרח למערב בתחילה, וחלק הסולם הבנוי בסימן ב' כמו כן על עובי הכתל מערב הולך מצפון לדרום, והמדרגה התחתונה שבה היא גבוה יותר מהמדרגה העליונה שבעובי הכתל צפוני בסימן א', וחלק הסולם הבנוי בסימן ג' כמו כן על עובי הכתל דרומי הולך ממערב למזרח, והמדרגה התחתונה שבו היא גבוה יותר מהמדרגה העליונה שבסולם הבנוי בעובי הכתל מערבי בסימן ב', ובראש הסולם הזה הבנוי בכתל דרום יש שם פתח שדרך שם עולים על העליה שעל גג ההיכל, זה הוא הנלע\"ד מלשון המשנה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההיכל מאה על מאה על רום מאה האוטם וכו'</b>. דרך הבונים להתחיל לבנות השטח פשוט, ובונים ועולים עד כלות בנינם, משום הכי הזכיר התנא ברישא בדרך כלל האורך והרוחב ואח\"כ הרום, וכשבא לפרט פירט הרום דזוטר מיליה מהאורך והרוחב, ברישא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועשרים אמה בית קה\"ק</b>. לאשמועינן דלא ידעו אם האמה טרקסין חשוב כהיכל או כבית קה\"ק <small>(עי' יומא נא:)</small>, קתני ליה בענין שיהיה לו שייכות עם שניהם, במה שתכרוך ותתני ותוכו ארבעים אמה ואמה טרקסין, ואמה טרקסין ועשרים אמה בית קה\"ק, משום הכי לא קתני ובית קה\"ק עשרים אמה כדקתני בהיכל ואולם, אלא הקדים האמות לשם. ועוד רמז לנו דהעשרים אמה ממש הם בית קדש הקדשים, והראיה דאף בהיות הארון וכרובים בהם היה שם מקום פנוי זה של עשרים אמה, כמשאז\"ל <small>(מגילה י:)</small> מקום ארון אינו מן המדה. וכן אמרו <small>(ב\"ב צט.)</small> על גוף הכרובים שעשה שלמה העומדים בקרקע. ואל תתמה על כנפיהם שהרי באויר הם עומדים, ואנן בקרקעיתו איירינן עתה:\n",
+                "<b>כתל ההיכל שש</b>. אע\"ג דבקדשי קדשים קיימינן, קרי ליה כתל היכל, על כי אין בית קה\"ק נחשב לחדר בפני עצמו, אלא חלק המעולה שבהיכל הנקרא קדש, כדכתיב <small>(שמות כו, לג)</small> והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הכבש והמזבח</b>. אע\"ג דפתח מצפון לדרום ע\"ש צפון וימין אתה בראתם <small>(תהלים פט, יג)</small>. פירש מדרום לצפון, מפני החידוש שיש במה שאמר הכבש והמזבח ששים ושתים, דחביבא ליה, וה\"ט דלא התחיל במן הכתל לכבש:\n",
+                "<b>והמותר בין הכבש לכתל ומקום הננסים</b>. כלל המקום שבין הכבש לכותל עם מקום הננסים, להורות דכמו שמקום הננסים לא היה לחנם, כן אותו המקום אעפ\"י שלא היה שם שום דבר לא הוקף לחנם, כי הכל בכתב מיד ה' <small>(דה\"א כח, יט)</small> וממנו תדון לשאר המקומות הדומים לו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש בצפון ושלש בדרום</b>. ה\"ג, אע\"ג דפתח ע\"ש הכתוב <small>(צפון וימין תהלים פט, יג)</small>, התחיל לפרש שבדרום לפי הגירסא המדוייקת, כדי לגמור המסכתא בדבר טוב, וה\"ט נמי דנקט לשכת הגזית בסוף, והתי\"ט דקדק זה וישב ישובים אחרים:\n<br><b>מדות</b> מתחיל בבית ומסיים במם, כי במסכתא זו נותן מדה לבית מקדש ר\"ת ב\"מ, והוא היה מרובע חמש מאות אמה על חמש מאות אמה כצורת מם סתומה, והמבין יבין:<br><b>סליק</b> מסכת מדות. כתלים ויסודות:<br><b>הלשכות</b> וחדרים הנאות ונכבדות.<br><b>הנבנות</b> בראשי הרים הן תראם בתוך מדות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Temurah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,100 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Temurah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה תמורה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "תמורה\n<br> תמורה יש בו שבעה פרקים, ואפשר שהם כנגד שבעה ימי אבל שהם תמורת שבעת ימי חופה (עי' בר\"ר פ\"ק יג), שהם ותמורתם הם קדש, שאינו ראוי לעשות בהם מלאכה. וע\"ד הנסתר נכון בעיני לומר שהם כנגד אותיות בג\"ד כפר\"ת, שהם התמורות, כדאיתא בספר היצירה (פ\"ד):\n<br>\n<br><br><b>מן הבקר מן הצאן וכו'</b>. בתמורה כתיב <small>(ויקרא כז, ט)</small> ואם בהמה אשר יקריבו ממנו קרבן לה' וכו'. ובויקרא הוזכרו ראשונה בקר וצאן. וכסדר הזה הם מסודרים בקרא אחד שור שה כשבים ושה עזים. משום הכי שנאם כסדר הזה אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו כמ\"ש התי\"ט:\n",
+                "<b>ממירין אחד בשנים ושנים באחד</b>. דלא תימא דווקא הוא נקט נמי מנין אחר, ונקט מאה באחד ואחד במאה, על שם בהמה שהוא לשון נופל על לשון במאה, וגם הוא מנין מסויים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין המדומע וכו'</b>. נשנו אגב האומר רגלה של זו וכו', שנתפשטה הקדושה בכלה מפני שמעורבת בה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מי חטאת וכו'</b>. דומים קצת לאין מים שאובים וכו':\n",
+                "<b>אין בית הפרס</b>. דומה קצת לאין המדומע:\n",
+                "<b>ולא תרומה</b>. דומה קצת לולא תמורה:\n",
+                "<b>ולא תמורה</b>. אע\"ג דהיא מרת מכלתין שנאה בסוף, משום דצריך להאריך בה בפלוגתא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העופות והמנחות</b>. כסדר הזה הם מסודרים בויקרא <small>(א, יד-יז. ב, א-טז)</small>, לפיכך אין להקשות דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הצבור והשותפין</b>. לגבי אבל לא ממירין הוי לא זו אף זו:\n",
+                "<b>רא\"א</b>. מלתא אחריתי דלא שייכא במלתא דת\"ק, משום הכי לא קתני אמר ר' אלעזר, אע\"ג דליכא דפליג עליו במשנה כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שולדותיהן ותמורותיהן</b>. הקדים ההיתר לאיסור דלא שכיח:\n",
+                "<b>ולד שלמים וכו' ולד תודה וכו'</b>. הקדימם לעולה משום דלא שייכא בגופה ולד אלא בתמורה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ותמורת חטאת ולד וחטאת</b>. שניהם לשון יחיד וזכר הם, ולכן אי הוה תני ולד חטאת ותמורתו לא הוה ידעינן אי אולד קאי או אחטאת עצמו, משום הכי שנה בפירוש ותמורת חטאת, מה שלא עשה כן בפרק דלעיל גבי שלמים, דשנה ולד שלמים ותמורתן, דליכא למטעי דתמורתן קתני לשון רבים וולד לשון יחיד הוא, ודכוותא גבי תודה שנה ולד תודה ותמורתה, דליכא למימר דתמורתה קאי אולד דהא ולד לשון זכר הוא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר ר' יוסי וכו'</b>. וכה\"ג תנן במשנה ד', אע\"ג דפליג בתרויהו, ולפי מה שנראה מלשון המשנה בדרך כלל, כל היכא דהחכם החולק משמיע לנו מחלוקתו בלשון בד\"א או כיוצא בו דהוא כמפרש לשון הת\"ק, או שנותן טעם לדבריו כגון הכא דקתני הואיל ואי אפשר לקרות וכו', או שמקשה על דבריו, קתני ליה בלשון אמר. וכן מצאתי וראיתי כי כל היכא דחכם אחד מזכיר איזה ענין שלא נזכר ה��כו כלל בדברי הת\"ק, ואין לו שייכות עם דברי ת\"ק אלא שהוא מאותו ענין, קתני ר' פלוני אומר אע\"ג דת\"ק לא פליג עליו, ופירוש[ו] ר' פלוני אומר מלתא אחריתי בענין זה, כמו שפרשתי בכמה דוכתי שזכרתי, ולא שייך שפיר למימר אמר ר' פלוני אע\"ג שהזכיר ברישא סברא אחרינא באותו ענין, הואיל ולא קאי על דבר הראשון כלל, ודוק בהשגרת לישן ותשכח שכן הוא האמת, ועל היוצא מהכלל הזה צריך לבקש טעם, אף כי בכל הששה סדרי משנה לא תמצא כי אם א' או שנים יוצאים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זו תמורת זו זו חלופת זו</b>. אע\"ג דבהזהרה כתיב <small>(ויקרא כז, י)</small> לא יחליפנו ולא ימיר. במעשה <small>(סיפיה דקרא)</small> לא נכתב כי אם ואם המר ימיר. ולפי זה לא זו אף זו הוא, אבל קשה דזו תחת זו דלא נזכר כלל בתורה, ה\"ל לשנות בסוף:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד נטל עשרה ואחד תשעה וכלב</b>. הואיל וקמ\"לן דשדי טינופא דכלב אכולהו וכולהו אסירי כמ\"ש הר\"ב, לא היה יכול לפחות לאשמועינן רבותא ממנין שלשה, והואיל וכן נקט מנין מסוים והוא עשרה, שהוא ראש למספר העשיריות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לה עופות הרי אלו אסורין</b>. הוצרך לשנותו בתר מוקדשין, משום שהיה בדין דקאי עליו ואינו יכול לעשות הק\"ו כל עוד שלא ידע שנתן לה מוקדשין מותרין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חמץ בפסח ישרף</b>. תנן בפ\"ב דפסחים <small>(משנה א')</small>, ר' יהודה אומר אין בעור חמץ אלא שריפה, וחכ\"א אף מפזר וזורה לרוח ומטיל לים. ומדתנן אף ש\"מ דמקילין מר' יהודה, ואף הם מודו דיכול לשרפו, ואף לפי הירושלמי <small>(פסחים פ\"ב ה\"א, דף י:)</small> וכמה נוסחאות אחרות דלא גרסינן אף, צ\"ל דהוי הכי, מדאמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ\"א מפזר וכו', ולא אמרו אין ביעורו אלא פזור וכו' כלישנא דר' יהודה, נמצא לפי זה דאף לרבנן חמץ בפסח ביעורו קל דאפרו מותר כדין כל הנשרפים <small>(דף לד.)</small>, כן נראה לכאורה.\n<br><b>ולפי</b> זה הוה אתי שפיר מה שפירש הר\"ב לקמן <small>(מ\"ו)</small> בכל הנשרפים לא יקברו, כגון חמץ דדינו בשריפה, ופסק הלכה כן אע\"ג דהכא פי' על פי הש\"ס דחמץ בפסח ישרף אתיא כר' יהודה ואין הלכה כן, ויהיה פירושו דהאי, דמשמע דישרף דווקא אתיא כר' יהודה, דלרבנן לאו דווקא הוא בשריפה, ולקמן דתנן כל הנשרפין לא יקברו, דהנשרפין אפרן מותר והנקברים אפרם אסור, כל שכן מה שאינו צריך אפילו שריפה דווקא אלא שיכול לשרפו אם ירצה, כגון החמץ דלא יקברו, ובזה אתי שפיר דאע\"ג דפסק הרמב\"ם בסוף הלכות פיסולי המוקדשין דכל הנשרפין לא יקברו, ומטעם זה עצמו, מ\"מ פסק בה' חמץ ומצה <small>(פ\"ג הי\"א)</small> דהחמץ שורפו או מפרר וזורה, ואי איתא דמפרר וזורה הוא בקבורה, איך פסק כן הלא כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברים לא ישרפו, ואי פסק כר\"י דדינו בשריפה דווקא, לא ה\"ל להתיר לכתחילה פוררו דהוא כמו קוברו, ואי ס\"ל דרבנן פוררו דווקא הוא כדין קבורה ופסק כותיהו, לא ה\"ל לפסוק שורפו דהא פסק כרבנן דהכא דכל הנקברים לא ישרפו, אלא ודאי צ\"ל דס\"ל להרמב\"ם כמו שכתבנו דפוררו הוא קל משריפה ושאף פוררו אמור רבנן, וכותיהו פסק. וה\"ט דבסוף הלכות פיסולי המוקדשין לא מנה החמץ בפסח לא בין הנקברין ולא בין הנשרפין, משום דמן הדין אינו טעון לא זה ולא זה אלא דיו בפירור וכדומה דהוא קל משניהם כרבנן ואף הר\"ב לא מנאו בסוף מתניתין אלא לאשמועינן דאפרו מותר אם שרפו לא שי��יה טעון שריפה מן הדין דאין זה אלא לדעת ר\"י ואין הלכה כמותו.<br><b>אבל</b> קשה דבפסחים דף י\"ב ע\"ב גרסינן אמר ר' יהודה אמתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר, ופירשו התוספות בכח הירושלמי דשלא בשעת ביעורו ר\"ל אחר שש ובשעת ביעורו בשש. הרי מבואר דדין זה הקל דשריפה או פירור הוא אף אחר שש, וכן הא דאמרינן הכא דחמץ בפסח ישרף דווקא ועליו תנן כל הנשרפין לא יקברו משום דכל הנשרפין אפרן מותר וכ\"ש בחמץ שאינו צריך אפילו שריפה שאפרו מותר כי שרפו הוא אף אחר שש וא\"כ איך פסק הרמב\"ם <small>(שם)</small> מההיא דפסחים דף כ\"א ע\"ב דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אחר זמנו מכלל דאם חרכו אחר זמנו אסור בהנאה והלא כל שדינו בשריפה או בדבר קל ממנו והוא חמץ בפסח אחר זמנו אפרו מותר ועוד קשה דאמרינן התם ולא יסיק בו תנור וכרים פשיטא לא צריכה לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ס\"ד אמינא הואיל ואמר ר' יהודה מצותו בשריפה בהדי דקא שריף ליה לתהני מיניה קמ\"ל, וכתבו התוס' <small>(ד\"ה בהדי)</small> ז\"ל: בהדי דקשריף ליה לתהני מיניה משום דלר' יהודה דאמר חמץ בשריפה אפרו מותר, דתני בפ' בתרא דתמורה כל הנשרפין אפרן מותר וקס\"ד בהדי דקשריף ליה לתהני מיניה, אבל לרבנן דאין מצותו בשריפה והוי מן הנקברים דאמר בפ' בתרא דתמורה אפרן אסור ופשיט לדידהו דבהדי דקשריף ליה אסור ליהנות ממנו ע\"כ. הרי מבואר דמפרר וכו' דרבנן הוא כמו נקברין דהכא וא\"כ הוא א\"א שיאמרו אף מפרר וכו' דהיינו קבורה מדאמרו הכא כל הנשרפין לא יקברו וכן איפכא ומדפסק הרמב\"ם האי כללא איך פוסק שורפו או מפרר אם אמת שמפרר הוא כמו קבורה כנראה בכח הש\"ס ולפי הרב המגיד נראה דכן דעתו ז\"ל שהרי כתב על מה שפסק שחרכו אחר זמנו אסור בהנאה ז\"ל: ואסור הפחמין מבואר הוא כיון שחרכו אחר זמנו ועוד שאין חמץ בפסח מן הנשרפין שאפרן מותר, עכ\"ל. מכלל דס\"ל דהוי מן הנקברין:<br><b>ואף</b> אם נטה אשורנו מני דרך התוספות ונפרש כפי פירוש רש\"י <small>(פסחים דף יב: ד\"ה שלא בעת ביעורו)</small> דהמחלוקת הוא דווקא קודם זמן איסורו אבל בשבע שהוא שעת ביעורו השבתתו בכל דבר, דנמצא לפי זה שאחר זמן איסורו לכ\"ע יש לו דין הנקברים דאפרם אסור כמ\"ש הרמב\"ם. קשה דהמדקדק יפה בירושלמי נראה דאתי דווקא לפירוש התוספות, שהרי הכי גרסינן התם <small>(פ\"ב ה\"א, דף יב:)</small> אית תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה ואתיא כר' יהודה ואית תניי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה משהגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן ע\"כ, הרי דשריפה דר\"י דמתניתין וכל דבר דרבנן הוא משהגיע זמן איסורו דבשלא הגיע אז אף הוי המחלוקת מהופך דלר\"י בכל דבר ולרבנן דווקא בשריפה.<br><b>אבל</b> יש לתרץ דלעולם פסק כרבנן וקודם זמן איסורו לרבנן הוא מן הנשרפים ומשום הכי מותר אפרו בהנאה ואחר זמן איסורו יש לו לרבנן דין הנקברים ומשום הכי אפרו אסור בהנאה. אבל עדיין נפלאת היא ממנו למה לא חילק הרמב\"ם בדין ביעור חמץ בין ביערו קודם זמן איסורו לאחר זמן איסורו ולימא דקודם זמן איסורו ביעורו בשריפה דווקא ואחר זמן איסורו בכל דבר דווקא כרבנן. ואין בידנו לומר אלא דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ כ\"ש במקום שלא נאמר כגון הכא דאין למדין ממנו וכל נשרפין לא יקברו מדבר בכלם חוץ מחמץ בפסח דבפי' אמרו אף מפזר וזורה דמשמע דאף על גב דדינו בשריפה יכול לדונו אף בקבורה והוא מפזר ודומיו כמ\"ש התוס' ומטעם זה אפרו אסור בהנאה לרבנן כי שריף ליה כדין הנקברים והוא לאחר זמן איסורו ולר' יהודה דס\"ל דאינו יכול לדונו בקבורה לאחר זמן איסורו יש לו דין הנשרפים ממש דאפרו מותר ומשום הכי הוצרך התנא לאסור הנאתו בעודו נשרף קודם שנעשה אפר והרמב\"ם כרבנן פסק וקודם זמן איסורו לרבנן דינו דווקא בשריפה ועל כן אפרו מותר לרבנן ולר' יהודה הוא להפך כמבואר בירושלמי הנ\"ל וגם כן הכא כרבנן פסק לענין האפר אבל עדיין לא נתקררה דעתי דה\"ל לפסוק דקודם זמן ביעורו הוי בשריפה דווקא והוא ז\"ל לא עשה כן אלא סתם דבריו וצ\"ע:",
+                "<b>ותרומה טמאה</b>. לא כללה בהדי חמץ, משום דחמץ דברי יחיד הם דלא כהלכתא לפי דברי הר\"ב, ותרומה אתיא ככ\"ע. ועוד דהיא מותרת בהנאה והוא אסור, ואין לומר דנכללה בהדי ערלה וכלאי הכרם, דהא את שדרכו לישרף וכו' לא קאי אתרומה, ולא קתני בה בפירוש תשרף משום דסמך אמאי דקתני בסיפא ומדליקין וכו':\n",
+                "<b>בפת ובשמן</b>. הפת הוא היותר חשוב שבאוכלי תרומה, והשמן אין משקה כיוצא בו ראוי להדלקה, משום הכי הזכירם:\n<br><b>תמורה</b> מתחיל בהא ומסיים בתיו, שהתיו היא אות אמת המרובעת, שיש לה העמדה מכל צד כמשאז\"ל (שבת קד.) וכן היא ההא, וכך היא התמורה שלעולם בקדושתה עומדת, כדכתיב (ויקרא כז, לג) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש:<br><b>סליק</b> מסכת תמורה. הקדושה ואסורה:<br><b>גדול</b> הוא קדושתו של קרבן בדין תורה.<br><b>כי</b> מקדיש חליפתו עת ישיח ובתמורה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,97 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Temurah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Temurah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "תמורה\n<br> תמורה יש בו שבעה פרקים, ואפשר שהם כנגד שבעה ימי אבל שהם תמורת שבעת ימי חופה (עי' בר\"ר פ\"ק יג), שהם ותמורתם הם קדש, שאינו ראוי לעשות בהם מלאכה. וע\"ד הנסתר נכון בעיני לומר שהם כנגד אותיות בג\"ד כפר\"ת, שהם התמורות, כדאיתא בספר היצירה (פ\"ד):\n<br>\n<br><br><b>מן הבקר מן הצאן וכו'</b>. בתמורה כתיב <small>(ויקרא כז, ט)</small> ואם בהמה אשר יקריבו ממנו קרבן לה' וכו'. ובויקרא הוזכרו ראשונה בקר וצאן. וכסדר הזה הם מסודרים בקרא אחד שור שה כשבים ושה עזים. משום הכי שנאם כסדר הזה אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו כמ\"ש התי\"ט:\n",
+                "<b>ממירין אחד בשנים ושנים באחד</b>. דלא תימא דווקא הוא נקט נמי מנין אחר, ונקט מאה באחד ואחד במאה, על שם בהמה שהוא לשון נופל על לשון במאה, וגם הוא מנין מסויים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין המדומע וכו'</b>. נשנו אגב האומר רגלה של זו וכו', שנתפשטה הקדושה בכלה מפני שמעורבת בה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מי חטאת וכו'</b>. דומים קצת לאין מים שאובים וכו':\n",
+                "<b>אין בית הפרס</b>. דומה קצת לאין המדומע:\n",
+                "<b>ולא תרומה</b>. דומה קצת לולא תמורה:\n",
+                "<b>ולא תמורה</b>. אע\"ג דהיא מרת מכלתין שנאה בסוף, משום דצריך להאריך בה בפלוגתא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העופות והמנחות</b>. כסדר הזה הם מסודרים בויקרא <small>(א, יד-יז. ב, א-טז)</small>, לפיכך אין להקשות דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הצבור והשותפין</b>. לגבי אבל לא ממירין הוי לא זו אף זו:\n",
+                "<b>רא\"א</b>. מלתא אחריתי דלא שייכא במלתא דת\"ק, משום הכי לא קתני אמר ר' אלעזר, אע\"ג דליכא דפליג עליו במשנה כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שולדותיהן ותמורותיהן</b>. הקדים ההיתר לאיסור דלא שכיח:\n",
+                "<b>ולד שלמים וכו' ולד תודה וכו'</b>. הקדימם לעולה משום דלא שייכא בגופה ולד אלא בתמורה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ותמורת חטאת ולד וחטאת</b>. שניהם לשון יחיד וזכר הם, ולכן אי הוה תני ולד חטאת ותמורתו לא הוה ידעינן אי אולד קאי או אחטאת עצמו, משום הכי שנה בפירוש ותמורת חטאת, מה שלא עשה כן בפרק דלעיל גבי שלמים, דשנה ולד שלמים ותמורתן, דליכא למטעי דתמורתן קתני לשון רבים וולד לשון יחיד הוא, ודכוותא גבי תודה שנה ולד תודה ותמורתה, דליכא למימר דתמורתה קאי אולד דהא ולד לשון זכר הוא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר ר' יוסי וכו'</b>. וכה\"ג תנן במשנה ד', אע\"ג דפליג בתרויהו, ולפי מה שנראה מלשון המשנה בדרך כלל, כל היכא דהחכם החולק משמיע לנו מחלוקתו בלשון בד\"א או כיוצא בו דהוא כמפרש לשון הת\"ק, או שנותן טעם לדבריו כגון הכא דקתני הואיל ואי אפשר לקרות וכו', או שמקשה על דבריו, קתני ליה בלשון אמר. וכן מצאתי וראיתי כי כל היכא דחכם אחד מזכיר איזה ענין שלא נזכר הפכו כלל בדברי הת\"ק, ואין לו שייכות עם דברי ת\"ק אלא שהוא מאותו ענין, קתני ר' פלוני אומר אע\"ג דת\"ק לא פליג עליו, ופירוש[ו] ר' פלוני אומר מלתא אחריתי בענין זה, כמו שפרשתי בכמה דוכתי שזכרתי, ולא שייך שפיר למימר אמר ר' פלוני אע\"ג שהזכיר ברישא סברא אחרינא באותו ענין, הואיל ולא קאי על דבר הראשון כלל, ודוק בהשגרת לישן ותשכח שכן הוא האמת, ועל היוצא מהכלל הזה צריך לבקש טעם, אף כי בכל הששה סדרי משנה לא תמצא כי אם א' או שנים יוצאים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זו תמורת זו זו חלופת זו</b>. אע\"ג דבהזהרה כתיב <small>(ויקרא כז, י)</small> לא יחליפנו ולא ימיר. במעשה <small>(סיפיה דקרא)</small> לא נכתב כי אם ואם המר ימיר. ולפי זה לא זו אף זו הוא, אבל קשה דזו תחת זו דלא נזכר כלל בתורה, ה\"ל לשנות בסוף:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד נטל עשרה ואחד תשעה וכלב</b>. הואיל וקמ\"לן דשדי טינופא דכלב אכולהו וכולהו אסירי כמ\"ש הר\"ב, לא היה יכול לפחות לאשמועינן רבותא ממנין שלשה, והואיל וכן נקט מנין מסוים והוא עשרה, שהוא ראש למספר העשיריות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לה עופות הרי אלו אסורין</b>. הוצרך לשנותו בתר מוקדשין, משום שהיה בדין דקאי עליו ואינו יכול לעשות הק\"ו כל עוד שלא ידע שנתן לה מוקדשין מותרין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חמץ בפסח ישרף</b>. תנן בפ\"ב דפסחים <small>(משנה א')</small>, ר' יהודה אומר אין בעור חמץ אלא שריפה, וחכ\"א אף מפזר וזורה לרוח ומטיל לים. ומדתנן אף ש\"מ דמקילין מר' יהודה, ואף הם מודו דיכול לשרפו, ואף לפי הירושלמי <small>(פסחים פ\"ב ה\"א, דף י:)</small> וכמה נוסחאות אחרות דלא גרסינן אף, צ\"ל דהוי הכי, מדאמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ\"א מפזר וכו', ולא אמרו אין ביעורו אלא פזור וכו' כלישנא דר' יהודה, נמצא לפי זה דאף לרבנן חמץ בפסח ביעורו קל דאפרו מותר כדין כל הנשרפים <small>(דף לד.)</small>, כן נראה לכאורה.\n<br><b>ולפי</b> זה הוה אתי שפיר מה שפירש הר\"ב לקמן <small>(מ\"ו)</small> בכל הנשרפים לא יקברו, כגון חמץ דדינו בשריפה, ופסק הלכה כן אע\"ג דהכא פי' על פי הש\"ס דחמץ בפסח ישרף אתיא כר' יהודה ואין הלכה כן, ויהיה פירושו דהאי, דמשמע דישרף דווקא אתיא כר' יהודה, דלרבנן לאו דווקא הוא בשריפה, ולקמן דתנן כל הנשרפין לא יקברו, דהנשרפין אפרן מותר והנקברים אפרם אסור, כל שכן מה שאינו צריך אפילו שריפה דווקא אלא שיכול לשרפו אם ירצה, כגון החמץ דלא יקברו, ובזה אתי שפיר דאע\"ג דפסק הרמב\"ם בסוף הלכות פיסולי המוקדשין דכל הנשרפין לא יקברו, ומטעם זה עצמו, מ\"מ פסק בה' חמץ ומצה <small>(פ\"ג הי\"א)</small> דהחמץ שורפו או מפרר וזורה, ואי איתא דמפרר וזורה הוא בקבורה, איך פסק כן הלא כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברים לא ישרפו, ואי פסק כר\"י דדינו בשריפה דווקא, לא ה\"ל להתיר לכתחילה פוררו דהוא כמו קוברו, ואי ס\"ל דרבנן פוררו דווקא הוא כדין קבורה ופסק כותיהו, לא ה\"ל לפסוק שורפו דהא פסק כרבנן דהכא דכל הנקברים לא ישרפו, אלא ודאי צ\"ל דס\"ל להרמב\"ם כמו שכתבנו דפוררו הוא קל משריפה ושאף פוררו אמור רבנן, וכותיהו פסק. וה\"ט דבסוף הלכות פיסולי המוקדשין לא מנה החמץ בפסח לא בין הנקברין ולא בין הנשרפין, משום דמן הדין אינו טעון לא זה ולא זה אלא דיו בפירור וכדומה דהוא קל משניהם כרבנן ואף הר\"ב לא מנאו בסוף מתניתין אלא לאשמועינן דאפרו מותר אם שרפו לא שיהיה טעון שריפה מן הדין דאין זה אלא לדעת ר\"י ואין הלכה כמותו.<br><b>אבל</b> קשה דבפסחים דף י\"ב ע\"ב גרסינן אמר ר' יהודה אמתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר, ופירשו התוספות בכח הירושלמי דשלא בשעת ביעורו ר\"ל אחר שש ובשעת ביעורו בשש. הרי מבואר דדין זה הקל דשריפה או פירור הוא א�� אחר שש, וכן הא דאמרינן הכא דחמץ בפסח ישרף דווקא ועליו תנן כל הנשרפין לא יקברו משום דכל הנשרפין אפרן מותר וכ\"ש בחמץ שאינו צריך אפילו שריפה שאפרו מותר כי שרפו הוא אף אחר שש וא\"כ איך פסק הרמב\"ם <small>(שם)</small> מההיא דפסחים דף כ\"א ע\"ב דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אחר זמנו מכלל דאם חרכו אחר זמנו אסור בהנאה והלא כל שדינו בשריפה או בדבר קל ממנו והוא חמץ בפסח אחר זמנו אפרו מותר ועוד קשה דאמרינן התם ולא יסיק בו תנור וכרים פשיטא לא צריכה לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ס\"ד אמינא הואיל ואמר ר' יהודה מצותו בשריפה בהדי דקא שריף ליה לתהני מיניה קמ\"ל, וכתבו התוס' <small>(ד\"ה בהדי)</small> ז\"ל: בהדי דקשריף ליה לתהני מיניה משום דלר' יהודה דאמר חמץ בשריפה אפרו מותר, דתני בפ' בתרא דתמורה כל הנשרפין אפרן מותר וקס\"ד בהדי דקשריף ליה לתהני מיניה, אבל לרבנן דאין מצותו בשריפה והוי מן הנקברים דאמר בפ' בתרא דתמורה אפרן אסור ופשיט לדידהו דבהדי דקשריף ליה אסור ליהנות ממנו ע\"כ. הרי מבואר דמפרר וכו' דרבנן הוא כמו נקברין דהכא וא\"כ הוא א\"א שיאמרו אף מפרר וכו' דהיינו קבורה מדאמרו הכא כל הנשרפין לא יקברו וכן איפכא ומדפסק הרמב\"ם האי כללא איך פוסק שורפו או מפרר אם אמת שמפרר הוא כמו קבורה כנראה בכח הש\"ס ולפי הרב המגיד נראה דכן דעתו ז\"ל שהרי כתב על מה שפסק שחרכו אחר זמנו אסור בהנאה ז\"ל: ואסור הפחמין מבואר הוא כיון שחרכו אחר זמנו ועוד שאין חמץ בפסח מן הנשרפין שאפרן מותר, עכ\"ל. מכלל דס\"ל דהוי מן הנקברין:<br><b>ואף</b> אם נטה אשורנו מני דרך התוספות ונפרש כפי פירוש רש\"י <small>(פסחים דף יב: ד\"ה שלא בעת ביעורו)</small> דהמחלוקת הוא דווקא קודם זמן איסורו אבל בשבע שהוא שעת ביעורו השבתתו בכל דבר, דנמצא לפי זה שאחר זמן איסורו לכ\"ע יש לו דין הנקברים דאפרם אסור כמ\"ש הרמב\"ם. קשה דהמדקדק יפה בירושלמי נראה דאתי דווקא לפירוש התוספות, שהרי הכי גרסינן התם <small>(פ\"ב ה\"א, דף יב:)</small> אית תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה ואתיא כר' יהודה ואית תניי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה משהגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן ע\"כ, הרי דשריפה דר\"י דמתניתין וכל דבר דרבנן הוא משהגיע זמן איסורו דבשלא הגיע אז אף הוי המחלוקת מהופך דלר\"י בכל דבר ולרבנן דווקא בשריפה.<br><b>אבל</b> יש לתרץ דלעולם פסק כרבנן וקודם זמן איסורו לרבנן הוא מן הנשרפים ומשום הכי מותר אפרו בהנאה ואחר זמן איסורו יש לו לרבנן דין הנקברים ומשום הכי אפרו אסור בהנאה. אבל עדיין נפלאת היא ממנו למה לא חילק הרמב\"ם בדין ביעור חמץ בין ביערו קודם זמן איסורו לאחר זמן איסורו ולימא דקודם זמן איסורו ביעורו בשריפה דווקא ואחר זמן איסורו בכל דבר דווקא כרבנן. ואין בידנו לומר אלא דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ כ\"ש במקום שלא נאמר כגון הכא דאין למדין ממנו וכל נשרפין לא יקברו מדבר בכלם חוץ מחמץ בפסח דבפי' אמרו אף מפזר וזורה דמשמע דאף על גב דדינו בשריפה יכול לדונו אף בקבורה והוא מפזר ודומיו כמ\"ש התוס' ומטעם זה אפרו אסור בהנאה לרבנן כי שריף ליה כדין הנקברים והוא לאחר זמן איסורו ולר' יהודה דס\"ל דאינו יכול לדונו בקבורה לאחר זמן איסורו יש לו דין הנשרפים ממש דאפרו מותר ומשום הכי הוצרך התנא לאסור הנאתו בעודו נשרף קודם שנעשה אפר והרמב\"ם כרבנן פסק וקודם זמן איסורו לרבנן דינו דווקא בשריפה ועל כן אפרו מותר לרבנן ולר' יהודה הוא להפך כמבואר בירושלמי הנ\"ל וגם כן הכא כרבנן פסק לענין האפר אבל עדיין לא נתקררה דעתי דה\"ל לפסוק דקודם זמן ביעורו הוי בשריפה דווקא והוא ז\"ל לא עשה כן אלא סתם דבריו וצ\"ע:",
+                "<b>ותרומה טמאה</b>. לא כללה בהדי חמץ, משום דחמץ דברי יחיד הם דלא כהלכתא לפי דברי הר\"ב, ותרומה אתיא ככ\"ע. ועוד דהיא מותרת בהנאה והוא אסור, ואין לומר דנכללה בהדי ערלה וכלאי הכרם, דהא את שדרכו לישרף וכו' לא קאי אתרומה, ולא קתני בה בפירוש תשרף משום דסמך אמאי דקתני בסיפא ומדליקין וכו':\n",
+                "<b>בפת ובשמן</b>. הפת הוא היותר חשוב שבאוכלי תרומה, והשמן אין משקה כיוצא בו ראוי להדלקה, משום הכי הזכירם:\n<br><b>תמורה</b> מתחיל בהא ומסיים בתיו, שהתיו היא אות אמת המרובעת, שיש לה העמדה מכל צד כמשאז\"ל (שבת קד.) וכן היא ההא, וכך היא התמורה שלעולם בקדושתה עומדת, כדכתיב (ויקרא כז, לג) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש:<br><b>סליק</b> מסכת תמורה. הקדושה ואסורה:<br><b>גדול</b> הוא קדושתו של קרבן בדין תורה.<br><b>כי</b> מקדיש חליפתו עת ישיח ובתמורה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה תמורה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Zevachim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,242 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Zevachim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה זבחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת אַהֲרֹן יִגְדָל.<br>בְּחָכְמַת הַקֳּדָשִׁים הוֹד מְעוֹן קָדְשׁוֹ.<br>וְעַמּוּד שֶׁשְּׁמוֹ בוֹעַז כְּמוֹ מִגְדָל.<br>בְּעֵת יִשְׁרוֹק הֲלֹא תָקוּם בְּמִקְדָשׁוֹ.</b>",
+                "<b>פירוש</b><br>אלהי הצבאות אהרן יגדל. כי הוא כהן ולו יאתה עבודת הקדש: בחכמת הקדשים. על שם חכמה זה סדר קדשים. הוד מעון קדשו. כי הקרבת הקרבנות הם הוד והדר לבית המקדש, ועוד בפירוש אמרינן בברכות דף נ\"ח ע\"א, במתניתא תנא, לך ה' הגדולה זו קריעת ים סוף, הגבורה זו מכת בכורות, התפארת זו מתן תורה, והנצח זו ירושלם, וההוד זו בית המקדש: ועמוד ששמו בועז כמו מגדל. הוא אחד משני העמודים שעשה שלמה שהאחד קרא יכין והאחד בועז (מלכים א' ז, כא): בעת ישרוק הלא תקום במקדשו. כדכתיב (זכריה י, ח) (ו)אשרקה להם ואקבצם:",
+                "<b>פירושים אלו הם הנראות. ותחתיהם יש הנסתרות:</b>",
+                "<b>זבחים</b> מבואר בבמדבר רבא פ' י\"ג במאמר שהעתקתי בהקדמת[י], שהוא ראש סדר קדשים:",
+                "<b>מן הפסח והחטאת</b>. הפסח נצטוה בתורה קודם החטאת, משום הכי הקדימו, אע\"ג דאין דין זה תדיר בו כמו חטאת: ",
+                "<b>החטאת באה על חטא והאשם בא על חטא</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(דף ב. ד\"ה החטאת)</small>, דחטאת יולדת ואשם מצורע אינם באים על חטא, ומ\"מ בתר רובא גרירי, ע\"כ. ולי נראה דעל חטא מקרו, כי כן אמרו ז\"ל <small>(נדה לא:)</small> דחטאת יולדת בא על השבועה שנשבעה כשכרעה לילד, שלא להזדקק עוד לבעלה. ואשם מצורע על חטא מקרי, כי כן ארז\"ל <small>(ערכין טו: ויק\"ר פט\"ז)</small> זאת תורת המצורע, המוציא שם רע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ששחטן שלא לשמן קבל והלך וכו'</b>. משום דשחיטה כשרה בזר משא\"כ קבלה וכו', שנאה בפני עצמה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וטבול יום ומחוסר בגדים ומחוסר כפורים</b>. לפי גירסא זו צ\"ל דסמך מחוסר בגדים לטבול יום, לרמוז דבגדים כטבילה דחציצה פוסל בה. והתי\"ט רצה לקיים גירסא אחרת דמקדים מחוסר כפורים לבגדים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או מקצת אמוריו</b>. דומיא דמקצת דמו דגם הוא אכילת מזבח, קתני ליה, אע\"ג דשיעור הקטרה כשיעור אכילת אדם ששנוי בה בפירוש או כזית, ובזה גילה לנו אגב ארחיה דאין הקטרת מזבח מצטרף לאכילת אדם, דהרי לא רצה לשנות או כזית מאמוריו דומיא דאו כזית מבשרו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר</b>. כמתניתין דלעיל דהזכיר דמו ובשרו ואמוריו בויו הכנוי נקט ליה כסדר הקרבתו. דבתחילה נזרק הדם, ואח\"כ נקטרים אמוריו, ואח\"כ בשרו נאכלת, אבל הכא ובכמה דוכתי דמזכיר האכילה וההקטרה סתם בלי שום כנוי לזבח, מקדים האכילה להקטרה, משום דבקרא אכילה כתיבא דסתמא לאכילת אדם קאי, אלא דאנן דרשינן ליה אף לאכילת מזבח, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט בשתיקה</b>. שחט סתם לא קתני אלא שחט בשתיקה, לאשמועינן דאין המחשבה לבד בש��יקה פוסלת, אלא דבור שהוא הפך השתיקה, כמ\"ש התוספות <small>(ב\"מ מג: ד\"ה החושב)</small> והביאו התי\"ט בסוף פ\"ג דמציעא, אלא משום דבעינן פיו ולבו שוים קרי ליה מחשב בכל מקום, כנלע\"ד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בזרים וכו'</b>. כתב התי\"ט דיש לדקדק אמאי תני להאי טפי משאר הפסולים, ע\"כ. ונראה דזרים נקט לחדושא, דאע\"ג דאיסורם בשאר עבודות איסור עולם הוא, שחיטה כשרה בהו לכתחילה, וה\"ט נמי דנשים. ולעבדים יש עוד טעם אחר, שדומים לנשים שאינם חייבים אלא במצות נשים ואגבייהו נקט להו. והטמאים הוצרך לפרטם, להראות שלשון דיעבד עליהם קאי. והואיל והתחיל בכל הזבחים בזר התחיל נמי הכא בזרים, ושנא אחריהם נשים ועבדים הדומים להם דאיסורם איסור עולם בשאר עבודות, ועוד הוצרך להאריך בטמאים באמרו ובלבד, ומשום הכי נכון הוא להזכירם בסוף:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין</b>. אבל אם הוציא ההקטרה בלשון אכילת האש, אז לא מקרי אכילה והקטרה ומצטרפין, כן פסק הרמב\"ם <small>(ה' פסולי המוקדשין פי\"ד ה\"י)</small> ונלע\"ד דזה למדנו ממשנה יתרה זו. והתי\"ט כתב טעם אחר ליתור זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בחוץ</b>. כולל חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ולשון פיגול כשאינו כתוב בפרט אצל פסול משמע נמי פסול, כדאיתא בכמה דוכתי. ובהכי משתמע שפיר פירוש הר\"ב בלישנא דמתניתין בלי שום דוחק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיאכלוהו וכו' שיקריבוהו וכו'</b>. לא זו אף זו קתני, דההקרבה מתרת משא\"כ האכילה ואפילו הכי כשר:\n",
+                "<b>לשבר עצמות בפסח ולאכול ממנו נא</b>. לא זו אף זו קתני שלא בא עיקרו אלא לאוכלו ככתוב בתורה ואפילו הכי כשר:\n",
+                "<b>לערב דמו</b>. של כל זבח, ושנאו בתר פסח משום דהוי לא זו אף זו, דהא עיקר כפרת הזבח תלוי בדם ואפילו הכי אף כי חישב עליו לערבו בפסולים כשר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שאם נתנן</b>. בש\"ס דפוס קראקא גרסינן שנתנן, ועיין בדבור דלקמן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאם</b>. ה\"ג בש\"ס, ולכן נראה שאין כוונת התנא לאשמועינן דין זה לעצמו, אלא ליתן טעם ללפיכך וכו', ומשום הכי קתני שאם. וכדומה לזה נוכל לפרש במשנה א' למאן דגריס שאם, אע\"ג דשם זה הפירוש מעט דחוק הוא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לשם השם</b>. שנאו סמוך לשם זבח לשם זובח, מפני שבשתים אלו אם שינה קמשקר, וכתיב <small>(תהלים קא, ז)</small> דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. מכלל דהדובר אמת הוי איפכא, והיינו הוא דקא רמיז לן תנא בשנותו השם דכתיב בסוף אצל הזבח והזובח:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשם גזלות</b>. הקדים לאשם מעילות, לרמוז דהגוזל בא לידי מעילה, שאם גזל דבר מאכל אין זה מברך כשאוכלו אלא מנאץ <small>(עי' סנהדרין ו:)</small>, וכיון שכן הוא הוי כמועל בהקדש כמשאז\"ל <small>(ברכות לה.)</small>:\n",
+                "<b>אשם שפחה חרופה</b>. סמך לאשם מעילות, משום דבא על חטא כמהו:\n",
+                "<b>אשם נזיר</b>. סמך לשפחה חרופה, לרמוז דלהתרחק מן העריות יזיר עצמו מן היין כמשאז\"ל <small>(נזיר ב.)</small> הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין:\n",
+                "<b>אשם תלוי</b>. שנאו בסוף אחר אשם מצורע, לרמוז דתולה היסורין אם חטא עד שיודע לו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולילה אחד</b>. לשון זה דומה לבלילה הראשון הנזכר במשנה ה' פ\"ב דברכות, ושם הוכחתי דמורה על הזמן שאחר חצות לילה, והכי שייך למימר הכא דרמז לנו התנא שהנאכל לשני ימים ולילה, הוא נאכל אף בעת אשר יקרא הלילה בשם לילה ל' אחד לשון זכר, משא\"כ בנאכלים ליום ולילה שאינם נאכלים בלילה אלא עד חצות, שעדיין אין הלילה ראויה להקרא בלשון זכר, כדהוכחתי בברכות פ' הנ\"ל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בקרן דרומית מערבית</b>. התנא נקט תחילה דרומית משום דפגע בו תחילה, אבל בש\"ס <small>(דף סג:)</small> כשהביאו הראיה על זה הקדימו מערבית כמ\"ש הר\"ב, כסדר הכתוב שמביאין ראיה ממנו דזהו המקום דקפיד קרא, דפני המזבח <small>(ויקרא ו, ז)</small> דממנו נפקא לן נמי דרום הוא, כדי שלא לעבור על המצות, דמיד שיגיע לפני ה' וזה הוא בקרן דשם מתחיל המערב אע\"פי שעדיין קצת בדרום יעשנו:\n",
+                "<b>חטאת העוף וההגשות ושירי הדם</b>. סמך ההגשות לחטאת העוף משום דילפי מהם:\n",
+                "<b>ניסוך המים</b>. הקדימו לוהיין, אע\"ג דלא הוי תדיר כמוהו על סדר דרומית מערבית, דהמערבי דהיינו הסמוך לקרן דרומי של מים, והמזרחי שהוא היותר רחוק מהקרן שהוא סמוך למזרח יותר מן הראשון היה של יין, ולכן אינו נכון לקרותו בקרן מערבית דרומית כמו אותו של מים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>את המוראה ואת הנוצה</b>. משום דנוצה טפלה היא לגבי המוראה שנאה אחריה, אע\"ג דקודמת אליה. ועוד דכן כתיב <small>(ויקרא א, טז)</small> והסיר את מוראתו בנוצתה:\n",
+                "<b>וספגו במלח</b>. בלשון זה של וספגו שהוא מלשון סופג את הארבעים <small>(כלאים פ\"ח מ\"ג ועוד)</small>, רמז לנו משאז\"ל <small>(ברכות ה.)</small> מה מלח ממתק את הבשר אף יסורין ממתקין עונותיו של אדם, ורמז זה בקרבנות המכפרים דהוא מענינו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שיבש גפה</b>. קשה והלא לאו מחוסר אבר הוא, ואנן מחוסר אבר בעינן, דהא אף שנסמית עינה מפרשינן שנחטטה <small>(תוד\"ה ושניסמית, סח:)</small>, דמשום הכי צ\"ל דנשנה סמוך לנקטעה רגלה דודאי הוי מחוסר אבר. וי\"ל דכיון שיבש הוא, עומד להקצץ וכקצוץ דמי, ולא דמי לנסמית עינו דבעינן דווקא שנחטט, דהתם לאו עומד ליקצץ הוא אעפ\"י שנסמית דאיכא סכנת נפש, משא\"כ באבר יבש:\n",
+                "<b>ושנסמית עינה</b>. בדבור הנ\"ל זכרתי טעמא מאי לא נשנה קודם שיבש גפה כסדר הגוף:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דם תמימים</b>. במשנה ז' פתח בנתערב משום דכבר הוזכר תיבת דם בסוף משנה ו', אבל הכא הפסיק בפלוגתא ולא סליק בדם, משום הכי פתח בפירוש דם תמימים:\n",
+                "<b>ישפך לאמה</b>. ובהא נמי לא פליג ר\"א, וכדי לשנות אחריו כוס בכוסות וכו' דבכוס של בעל מום איירי, לא שנאו לעיל סמוך לדם פסולים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר העומר</b>. סמך לבשר לפי שעמו בא כבש:\n",
+                "<b>ושתי הלחם</b>. דומה לעומר, שמתיר החדש במקדש <small>(לקמן פ\"י מ\"ו)</small>, וגם עמהם באים הכבשים:\n",
+                "<b>ולחם הפנים</b>. אין עשייתו דוחה שבת כשתי הלחם:\n",
+                "<b>ושירי מנחות</b>. נאכלים כלחם הפנים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מתן ארבע וסמיכה</b>. הקדים מתן דם לסמיכה אע\"ג דהיא קודמת, לרמוז דרבוי דמזבח עדיף, כמ\"ש התי\"ט. והא דלא הקדים הנסכים נמי לסמיכה מטעם זה, הוא משום דאין סמיכה בנסכים כמו שיש בדם בעודו בגוף הבהמה בחייה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חטאת העוף וכו'</b>. בכולהו בבי דלעיל פתח במאי דסליק, משום הכי נשנה הכא אחר המנחות, ודומה נמי לענין דסליק ממנחת חוטא דבא על חטא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע</b>. לא זו אף זו קתני, דאשם מצורע חשוב מאשם נזיר כדשנינו ברישא דמתניתין, ואפילו הכי לא צריך להיות בכסף שקלים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לשנות באכילתן</b>. לשנות מהדרך הנהוג לאכול אותו דבר, ולא חיישינן שמחמת השינוי ימעטו אוכליו ויבא לידי נותר:\n",
+                "<b>צלויין שלוקין</b>. מה שדרכו לאכול צלוי שנצלה מהר, יכול לאוכלו שלוק דהיינו מבושל יותר מדאי וכ\"ש מבושל, אע\"ג דמשהה הרבה בבשולו ומתוך כך הזמן עובר:\n",
+                "<b>שלוקין ומבושלין</b>. לבשל מה שדרכו לשלק דהוא מבושל יותר מדאי עד שנמוח, אע\"ג דכשהוא מבושל לבד הוא יותר קשה לאכול, ויש לחוש שימעט אוכליו:\n",
+                "<b>וליתן לתוכן תבלין</b>. חולין, אעפ\"י שאין דרכן בכך, ואיכא למיחש שמא יקדיחנו עד שלא יהיה ראוי לאכילה:\n",
+                "<b>ותבלי תרומה</b>. אצטריך משום פלוגתא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כבוס</b>. מפני שכבר הוזה, ואפילו היה ראוי להזאה מעטו הכתוב. אבל ניתז מן הצואר על הבגד מעטו מפני שאינו ראוי להזאה, משום הכי לא ערבינהו ותנינהו:\n",
+                "<b>נשפך על הרצפה וכו'</b>. אעפ\"י שטעמו בטעם הנתז מן הצואר, לא שנאו אחריו, לפי שלא היה יכול לכלול אותו בתיבת ניתז כמו מן הקרן ומן היסוד דעליו קאי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הבגד ואחד השק ואחד העור</b>. אע\"ג דכשנזכרו שלשה אלו בקרא <small>(ויקרא יא, לב)</small> לענין טומאה קדים העור לשק, הכא דלא נזכר בקרא <small>(שם ו, כ)</small> כי אם הבגד, ניחא ליה לתנא להקדים השק דדמי לבגד שהוא שתי וערב, לעור דלא הוי הכי, ויהיה משנתינו לא זו אף זו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פוחתו</b>. פי' הר\"ב, ואחר שפחתו מקיש עליו בקורנס ומחברו, כדי שיחזור שם כלי עליו. הכי מפרש מאי דאיתא בש\"ס <small>(דף צה.)</small> דמרציף ליה מרציף. והתוס' <small>(שם ד\"ה לא שנו)</small> שהביא התי\"ט פירשו פ\"א, מפני שקשה להם דא\"כ אף בבגד נאמר כן שיקרעהו ויטהרהו לגמרי ויחזור ויתפרנו, אלא ודאי מדלא אמרינן הכי בבגד ש\"מ דבכגון הא לא סגי לקיים מצות כבוס בבגד שנתז עליו דם החטאת כי כבגד אחר דמי, וא\"כ ה\"ה בכלי נחשת דמאי שנא, ומשום הכי פירשו פירוש אחר.\n<br><b>ולעד\"נ</b> דיש לחלק, חדא דלא דמי חבור שמחבר פחיתת המתכת שעל ידי הכאת הקורנס לתפירת הקרע, דאפילו בתפירה אלכסנדרית <small>(עי' מו\"ק כו:)</small> לעולם ניכר שאין זה הבגד ראשון, שמתחילה היה כלו בלי קרע תפור ועתה יש בו תפירה, אבל המתכת אפילו מעיקרא מתחבר ע\"י הכאת הקורנס והאש בענין שאינו ניכר כלל שהוא עשוי מחתיכות, ולכן אף ע\"י הכאה זו אחר שפחתו חוזר לצורתו הראשונה ממש. ועוד הואיל וע\"י זה חוזר לטומאתו הישנה כדתנן בפי\"א דכלים משנה א', דהלכה כחכמים דלכל הטומאות חוזר הכלי מתכת לטומאתו הישנה, כשלא נטהר מתחילה ע\"י טבילה או הזאה אלא ע\"י שבירה וכיוצא בו וחזר ותיקנו, משום הכי אף כי פיחתו לטהרו מטומאה דאורייתא הואיל ואחר שחברו עדיין יש לו אותה טומאה עליו מדרבנן משום גזירה כמו שמבואר במקומו, הכלי הראשון מקרי. משא\"כ הבגד שכשנטהר ע\"י קריעה המטהרתו אין תפירת�� מביאה עליו טומאתו הישנה, ולכן אם היה קורעו קרע גמור כלי חדש היה נקרא ע\"י התפירה ולא כלי הראשון, ומשום הכי אין קורעין אותו אלא ברובו שע\"י זה הוא טהור מדאורייתא, ואף כי עדיין הוא טמא מדרבנן מכניסין אותו לעזרה לקיים בו מצות עשה דאורייתא דכבוס במקום קדוש כמ\"ש הר\"ב לעיל <small>(מ\"ה)</small> משמא דש\"ס <small>(דף צד:)</small>.<br><b>וכמו</b> כן הכא בכלי מתכת, אע\"ג דעדיין הוא טמא מדרבנן, ע\"י התיקון שמתקנין אותו מכניסין אותו לקיים בו המצות עשה, ולא די לו בכאן שיטהרנו בפחיתה המטהרתו מדאורייתא ולא מדרבנן ויכניסנו כך, כמו שאמרו <small>(דף צה.)</small> בכלי חרס דנוקבו כדי שרש קטן דהוא טהור מדאורייתא, ועדיין הוא טמא מדרבנן עד שינקב כמוציא זתים או כיוצא בו כמ\"ש התי\"ט בשם התוספות <small>(שם ד\"ה לא שנו)</small> כדי שעדיין יהיה עליו שם כלי. הואיל ובכאן יש לו תקנה שיהיה כלי ממש אפילו מדאורייתא, והוא כשחוזר ומחברו דמדאורייתא מקבל טומאה מכאן ולהבא כשאר כלים, משא\"כ בכלי חרס שניקב בשרש קטן וכיוצא בו. וגם אין לומר דמ\"מ לא יפחתנו מתחילה אלא כשיעור המטהרתו מדאורייתא ולא מדרבנן, ואח\"כ יחברנו. דלא מקלינן כל כך בטומאת מקדש הואיל ואפשר בלאו הכי, והוא לטהרו אפילו מדרבנן ושיהיה חשוב כלי אפילו מדאורייתא בעת מריקתו, ושיהיה לנו היכר שהוא הכלי הראשון בהיות עליו טומאתו הישנה, דהפרש גדול יש בין כשפרחה הטומאה הראשונה ממנו אפילו דרבנן אע\"ג דחוזרת עליו על ידי תקונו, לכשלא פרחה ממנו לעולם אחר שנטמא, במה שלא נפחת בפחת המטהרו אפילו מדרבנן:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם יש בהם בנותן טעם הרי הקלים וכו'</b>. מדלא קתני אם יש בהם בנותן טעם הקלים נאכלים וכו', אלא קתני הרי, ש\"מ דלישנא דמתניתין מתפרש בלשון תמיהה, והכי משתמע אם יש בהן בנותן טעם הרי הקלים נאכלים כחמורים, דאין מכחיש דבר זה שלא יהיה נתינת טעם החמור בקל מחמיר בו כמוהו, ומכיון שכן מאן לימא לן דלא יחמיר בהם אף לענין מריקה ושטיפה ופיסול מגע, וזהו ואינם טעונים מריקה ושטיפה ואינם פוסלים במגע. בתמיה, לא יוכל להיות דבר זה לעולם, אלא אדרבא מכיון שנאכלים הקלים כחמורים צריך שננהג בהם כל חומר החמורים, ואין אנו צריכים לפרש דבר זה. ומכיון שהמריקה והשטיפה תלויה באכילה, אם כן כשאין הקלים נאכלים כחמורים, וזה יהיה כשאין בהם בנותן טעם, לא יהיו צריכים נמי מריקה ושטיפה, לפי דברי ר\"ש דס\"ל דאין הקלים טעונים מריקה ושטיפה מחמת עצמם. וקיצר התנא בדבורו הרבה על כי מתניתין אתיא כר\"ש <small>(לרבא, דף צז.)</small> דלית הלכתא כותיה, ובזה החסרון וטעמו מובן. ולמאן דמוקים למתניתין כרבנן <small>(שם)</small>, מפרש לה בש\"ס בלי שום חסרון. ואע\"ג דאף למאן דמוקי לה כר\"ש לא נזכר בש\"ס לשון חסורי מחסרא, מ\"מ לא מנעתי את ידי מלפרשו הואיל והר\"ב הזכירו והמשנה צריכה לכך כי קיצרה בלשונה מאד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין</b>. לגבי אבל לא מקריבין, הוי לא זו אף זו:\n",
+                "<b>חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין</b>. מאי דאתיא מדרשא חביבא ליה ומקדימו, דאיסור הקרבה מקרא מלא הוא <small>(ויקרא כא, כג. ואל המזבח לא יגש כי מום בו)</small> מום בו לא יגש להקריב. אבל לחולקין אתיא מדרשא, ואגבו שנא אחריו אוכלין דהוא צד היתר כמהו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור</b>. מלתא דשכיחא נקט ברישא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב</b>. כמדומה לי דסלע מחובר מעיקרו ואבן אינה מחוברת <small>(עי' רע\"ב כלים פ\"ו מ\"ב נגעים פי\"ב מ\"ב)</small>, וא\"כ תמהני דהוי זו ואצ\"ל זו, דדמי יותר למזבח דכתיב <small>(שמות כ, כא. דברים כז, ה)</small> מזבח אבנים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא דרך הכשירו בפנים פטורו בחוץ דרך הכשירו בחוץ פטורו בפנים</b>. לכאורה בבא זו מיותרת, מלבד מה שקשה דה\"לל בפירוש חיובו דהא קתני פיטורו דהוא הפך חיובו, ולא קתני פיסולו דהוא הפך הכשירו, כי הכא אחייוב ופיטור נחית ולא אכשר ופיסול. אלא ודאי אחת דבר האלהי ושתים זו שמענו, דרמז בדבריו אף ההוספה דש\"ס <small>(דף קיא.)</small> וה\"פ נמצא דרך הכשירו בפנים דהיינו העליה שעשה בלילה דכשר בפנים, כדתנן הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, פיטורו בחוץ כשעשאה באותו זמן לבדה בחוץ. דרך הכשרו בחוץ דהיינו השחיטה שכשרה בלילה בחוץ, פטורו בפנים כשעשאה באותו זמן בפנים, מכלל דכששחט בחוץ ומאותה שחיטה עצמה העלה בחוץ בלילה חייב ר\"ש אומר כל שחייבין עליו בחוץ דהיינו השחיטה שעשה בלילה חייב על כיוצא בו שעשאה באותו זמן בפנים והעלה בחוץ חוץ מן השוחט בפנים ומעלה בחוץ המוזכר ברישא דהיינו העוף דאינו בכלל זה של כל שחייבין וכו' ובש\"ס פירשו משנה זו בהכי קאמר ולא בחסורי מחסרא כמ\"ש הר\"ב, מפני כי באמת היא מפורשת מעצמה ולא רצה התנא להאריך במקום שיכול לאשמועינן כוונתו בקיצור:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושירי מנחות</b>. נכנסים גם הם תחת סוג המעלה כמו לחם הפנים, משום הכי סמכו אליו:\n",
+                "<b>היוצק וכו'</b>. כל אלו מעניני מנחות הם:\n",
+                "<b>המולח</b>. דומה ליוצק ובולל ופותת, שעושה עבודה בגופה של מנחה, משא\"כ בתנופה והגשה, לפיכך הקדימו אליהם, אע\"ג דמליחה נעשת אחר הגשה, ונחה הרגשת התוספות שהרגישו בזה בסנהדרין דף פ\"ב ע\"ב <small>(ד\"ה המולח)</small> ואמרו דלא דק התנא בסדרו:\n",
+                "<b>המסדר את השלחן</b>. דומה לענייני מנחות ובפרט למגיש:\n",
+                "<b>ומטיב את הנרות</b>. סמכם לשלחן כי זה כנגד זה היו:\n",
+                "<b>הקומץ</b>.  שנה בסוף סמוך למקבל דמים, מפני שדומה אליו שממנו ואילך מצות כהונה, אע\"ג דקמיצה במקום שחיטה קאי, ובזה נחה שקטה תמיהת התי\"ט שתמה למה נשנה הכא:\n",
+                "<b>והמקבל דמים</b>. לא שנאו ברישא דכולהו, משום דפתח בהקרבה דסליק מיניה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קדשים קלים בכל ערי ישראל</b>. כתב הר\"ב וה\"ה מעשר שני. ואנכי לא ידעתי אמאי לא נתפרש הכא כמו במשנה ו' ומשנה ח':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובגדי שרת</b>. סמכם לכיהון משום דתלויים בו:\n",
+                "<b>וכלי שרת</b>. דומה לבגדי שרת:\n",
+                "<b>וריח ניחוח ומחיצה בדמים ורחוץ ידים ורגלים</b>. לא זו אף זו קתני, דעיקר הכפרה תלויה בדמים, ושלא רחוץ ידים ורגלים חמור דהוא במיתה, ואפילו הכי אינם בבמה:\n<br><b>זבחים</b> מתחיל בכף ומסיים בהא, הרי כה, על שם כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו, כג), דברכת כהנים היתה סמוכה לזבח כדכתיב (ויקרא ט, כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה וגו':<br><b>סליק</b> מסכת זבחים. מכל מיני המחים:<br><b>אם</b> כעוף בלי אברה. נלכדת בתוך פחים.<br><b>הן</b> תגין עלי צרה. במנחות ובזבחים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,239 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Zevachim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Zevachim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת אַהֲרֹן יִגְדָל.<br>בְּחָכְמַת הַקֳּדָשִׁים הוֹד מְעוֹן קָדְשׁוֹ.<br>וְעַמּוּד שֶׁשְּׁמוֹ בוֹעַז כְּמוֹ מִגְדָל.<br>בְּעֵת יִשְׁרוֹק הֲלֹא תָקוּם בְּמִקְדָשׁוֹ.</b>",
+                "<b>פירוש</b><br>אלהי הצבאות אהרן יגדל. כי הוא כהן ולו יאתה עבודת הקדש: בחכמת הקדשים. על שם חכמה זה סדר קדשים. הוד מעון קדשו. כי הקרבת הקרבנות הם הוד והדר לבית המקדש, ועוד בפירוש אמרינן בברכות דף נ\"ח ע\"א, במתניתא תנא, לך ה' הגדולה זו קריעת ים סוף, הגבורה זו מכת בכורות, התפארת זו מתן תורה, והנצח זו ירושלם, וההוד זו בית המקדש: ועמוד ששמו בועז כמו מגדל. הוא אחד משני העמודים שעשה שלמה שהאחד קרא יכין והאחד בועז (מלכים א' ז, כא): בעת ישרוק הלא תקום במקדשו. כדכתיב (זכריה י, ח) (ו)אשרקה להם ואקבצם:",
+                "<b>פירושים אלו הם הנראות. ותחתיהם יש הנסתרות:</b>",
+                "<b>זבחים</b> מבואר בבמדבר רבא פ' י\"ג במאמר שהעתקתי בהקדמת[י], שהוא ראש סדר קדשים:",
+                "<b>מן הפסח והחטאת</b>. הפסח נצטוה בתורה קודם החטאת, משום הכי הקדימו, אע\"ג דאין דין זה תדיר בו כמו חטאת: ",
+                "<b>החטאת באה על חטא והאשם בא על חטא</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(דף ב. ד\"ה החטאת)</small>, דחטאת יולדת ואשם מצורע אינם באים על חטא, ומ\"מ בתר רובא גרירי, ע\"כ. ולי נראה דעל חטא מקרו, כי כן אמרו ז\"ל <small>(נדה לא:)</small> דחטאת יולדת בא על השבועה שנשבעה כשכרעה לילד, שלא להזדקק עוד לבעלה. ואשם מצורע על חטא מקרי, כי כן ארז\"ל <small>(ערכין טו: ויק\"ר פט\"ז)</small> זאת תורת המצורע, המוציא שם רע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ששחטן שלא לשמן קבל והלך וכו'</b>. משום דשחיטה כשרה בזר משא\"כ קבלה וכו', שנאה בפני עצמה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וטבול יום ומחוסר בגדים ומחוסר כפורים</b>. לפי גירסא זו צ\"ל דסמך מחוסר בגדים לטבול יום, לרמוז דבגדים כטבילה דחציצה פוסל בה. והתי\"ט רצה לקיים גירסא אחרת דמקדים מחוסר כפורים לבגדים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או מקצת אמוריו</b>. דומיא דמקצת דמו דגם הוא אכילת מזבח, קתני ליה, אע\"ג דשיעור הקטרה כשיעור אכילת אדם ששנוי בה בפירוש או כזית, ובזה גילה לנו אגב ארחיה דאין הקטרת מזבח מצטרף לאכילת אדם, דהרי לא רצה לשנות או כזית מאמוריו דומיא דאו כזית מבשרו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר</b>. כמתניתין דלעיל דהזכיר דמו ובשרו ואמוריו בויו הכנוי נקט ליה כסדר הקרבתו. דבתחילה נזרק הדם, ואח\"כ נקטרים אמוריו, ואח\"כ בשרו נאכלת, אבל הכא ובכמה דוכתי דמזכיר האכילה וההקטרה סתם בלי שום כנוי לזבח, מקדים האכילה להקטרה, משום דבקרא אכילה כתיבא דסתמא לאכילת אדם קאי, אלא דאנן דרשינן ליה אף לאכילת מזבח, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט בשתיקה</b>. שחט סתם לא קתני אלא שחט בשתיקה, לאשמועינן דאין המחשבה לבד בשתיקה פוסלת, אלא דבור שהוא הפך השתיקה, כמ\"ש התוספות <small>(ב\"מ מג: ד\"ה החושב)</small> והביאו התי\"ט בסוף פ\"ג דמציעא, אלא משום דבעינן פיו ולבו שוים קרי ליה מחשב בכל מקום, כנלע\"ד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בזרים וכו'</b>. כתב התי\"ט דיש לדקדק אמאי תני להאי טפי משאר הפסולים, ע\"כ. ו��ראה דזרים נקט לחדושא, דאע\"ג דאיסורם בשאר עבודות איסור עולם הוא, שחיטה כשרה בהו לכתחילה, וה\"ט נמי דנשים. ולעבדים יש עוד טעם אחר, שדומים לנשים שאינם חייבים אלא במצות נשים ואגבייהו נקט להו. והטמאים הוצרך לפרטם, להראות שלשון דיעבד עליהם קאי. והואיל והתחיל בכל הזבחים בזר התחיל נמי הכא בזרים, ושנא אחריהם נשים ועבדים הדומים להם דאיסורם איסור עולם בשאר עבודות, ועוד הוצרך להאריך בטמאים באמרו ובלבד, ומשום הכי נכון הוא להזכירם בסוף:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין</b>. אבל אם הוציא ההקטרה בלשון אכילת האש, אז לא מקרי אכילה והקטרה ומצטרפין, כן פסק הרמב\"ם <small>(ה' פסולי המוקדשין פי\"ד ה\"י)</small> ונלע\"ד דזה למדנו ממשנה יתרה זו. והתי\"ט כתב טעם אחר ליתור זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בחוץ</b>. כולל חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ולשון פיגול כשאינו כתוב בפרט אצל פסול משמע נמי פסול, כדאיתא בכמה דוכתי. ובהכי משתמע שפיר פירוש הר\"ב בלישנא דמתניתין בלי שום דוחק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיאכלוהו וכו' שיקריבוהו וכו'</b>. לא זו אף זו קתני, דההקרבה מתרת משא\"כ האכילה ואפילו הכי כשר:\n",
+                "<b>לשבר עצמות בפסח ולאכול ממנו נא</b>. לא זו אף זו קתני שלא בא עיקרו אלא לאוכלו ככתוב בתורה ואפילו הכי כשר:\n",
+                "<b>לערב דמו</b>. של כל זבח, ושנאו בתר פסח משום דהוי לא זו אף זו, דהא עיקר כפרת הזבח תלוי בדם ואפילו הכי אף כי חישב עליו לערבו בפסולים כשר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שאם נתנן</b>. בש\"ס דפוס קראקא גרסינן שנתנן, ועיין בדבור דלקמן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאם</b>. ה\"ג בש\"ס, ולכן נראה שאין כוונת התנא לאשמועינן דין זה לעצמו, אלא ליתן טעם ללפיכך וכו', ומשום הכי קתני שאם. וכדומה לזה נוכל לפרש במשנה א' למאן דגריס שאם, אע\"ג דשם זה הפירוש מעט דחוק הוא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לשם השם</b>. שנאו סמוך לשם זבח לשם זובח, מפני שבשתים אלו אם שינה קמשקר, וכתיב <small>(תהלים קא, ז)</small> דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. מכלל דהדובר אמת הוי איפכא, והיינו הוא דקא רמיז לן תנא בשנותו השם דכתיב בסוף אצל הזבח והזובח:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשם גזלות</b>. הקדים לאשם מעילות, לרמוז דהגוזל בא לידי מעילה, שאם גזל דבר מאכל אין זה מברך כשאוכלו אלא מנאץ <small>(עי' סנהדרין ו:)</small>, וכיון שכן הוא הוי כמועל בהקדש כמשאז\"ל <small>(ברכות לה.)</small>:\n",
+                "<b>אשם שפחה חרופה</b>. סמך לאשם מעילות, משום דבא על חטא כמהו:\n",
+                "<b>אשם נזיר</b>. סמך לשפחה חרופה, לרמוז דלהתרחק מן העריות יזיר עצמו מן היין כמשאז\"ל <small>(נזיר ב.)</small> הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין:\n",
+                "<b>אשם תלוי</b>. שנאו בסוף אחר אשם מצורע, לרמוז דתולה היסורין אם חטא עד שיודע לו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולילה אחד</b>. לשון זה דומה לבלילה הראשון הנזכר במשנה ה' פ\"ב דברכות, ושם הוכחתי דמורה על הזמן שאחר חצות לילה, והכי שייך למימר הכא דרמז לנו התנא שהנאכל לשני ימים ולילה, הוא נאכל אף בעת אשר יקרא הלילה בשם לילה ל' אחד לשון זכר, משא\"כ בנאכלים ליום ולילה שאינם נאכלים בלילה אלא עד חצות, שעדיין אין הלילה ראויה להקרא בלשון זכר, כדהוכחתי בברכות פ' הנ\"ל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בקרן דרומית מערבית</b>. התנא נקט תחילה דרומית משום דפגע בו תחילה, אבל בש\"ס <small>(דף סג:)</small> כשהביאו הראיה על זה הקדימו מערבית כמ\"ש הר\"ב, כסדר הכתוב שמביאין ראיה ממנו דזהו המקום דקפיד קרא, דפני המזבח <small>(ויקרא ו, ז)</small> דממנו נפקא לן נמי דרום הוא, כדי שלא לעבור על המצות, דמיד שיגיע לפני ה' וזה הוא בקרן דשם מתחיל המערב אע\"פי שעדיין קצת בדרום יעשנו:\n",
+                "<b>חטאת העוף וההגשות ושירי הדם</b>. סמך ההגשות לחטאת העוף משום דילפי מהם:\n",
+                "<b>ניסוך המים</b>. הקדימו לוהיין, אע\"ג דלא הוי תדיר כמוהו על סדר דרומית מערבית, דהמערבי דהיינו הסמוך לקרן דרומי של מים, והמזרחי שהוא היותר רחוק מהקרן שהוא סמוך למזרח יותר מן הראשון היה של יין, ולכן אינו נכון לקרותו בקרן מערבית דרומית כמו אותו של מים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>את המוראה ואת הנוצה</b>. משום דנוצה טפלה היא לגבי המוראה שנאה אחריה, אע\"ג דקודמת אליה. ועוד דכן כתיב <small>(ויקרא א, טז)</small> והסיר את מוראתו בנוצתה:\n",
+                "<b>וספגו במלח</b>. בלשון זה של וספגו שהוא מלשון סופג את הארבעים <small>(כלאים פ\"ח מ\"ג ועוד)</small>, רמז לנו משאז\"ל <small>(ברכות ה.)</small> מה מלח ממתק את הבשר אף יסורין ממתקין עונותיו של אדם, ורמז זה בקרבנות המכפרים דהוא מענינו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שיבש גפה</b>. קשה והלא לאו מחוסר אבר הוא, ואנן מחוסר אבר בעינן, דהא אף שנסמית עינה מפרשינן שנחטטה <small>(תוד\"ה ושניסמית, סח:)</small>, דמשום הכי צ\"ל דנשנה סמוך לנקטעה רגלה דודאי הוי מחוסר אבר. וי\"ל דכיון שיבש הוא, עומד להקצץ וכקצוץ דמי, ולא דמי לנסמית עינו דבעינן דווקא שנחטט, דהתם לאו עומד ליקצץ הוא אעפ\"י שנסמית דאיכא סכנת נפש, משא\"כ באבר יבש:\n",
+                "<b>ושנסמית עינה</b>. בדבור הנ\"ל זכרתי טעמא מאי לא נשנה קודם שיבש גפה כסדר הגוף:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דם תמימים</b>. במשנה ז' פתח בנתערב משום דכבר הוזכר תיבת דם בסוף משנה ו', אבל הכא הפסיק בפלוגתא ולא סליק בדם, משום הכי פתח בפירוש דם תמימים:\n",
+                "<b>ישפך לאמה</b>. ובהא נמי לא פליג ר\"א, וכדי לשנות אחריו כוס בכוסות וכו' דבכוס של בעל מום איירי, לא שנאו לעיל סמוך לדם פסולים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר העומר</b>. סמך לבשר לפי שעמו בא כבש:\n",
+                "<b>ושתי הלחם</b>. דומה לעומר, שמתיר החדש במקדש <small>(לקמן פ\"י מ\"ו)</small>, וגם עמהם באים הכבשים:\n",
+                "<b>ולחם הפנים</b>. אין עשייתו דוחה שבת כשתי הלחם:\n",
+                "<b>ושירי מנחות</b>. נאכלים כלחם הפנים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מתן ארבע וסמיכה</b>. הקדים מתן דם לסמיכה אע\"ג דהיא קודמת, לרמוז דרבוי דמזבח עדיף, כמ\"ש התי\"ט. והא דלא הקדים הנסכים נמי לסמיכה מטעם זה, הוא משום דאין סמיכה בנסכים כמו שיש בדם בעודו בגוף הבהמה בחייה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חטאת העוף וכו'</b>. בכולהו בבי דלעיל פתח במאי דסליק, משום הכי נשנה הכא אחר המנחות, ודומה נמי לענין דסליק ממנחת חוטא דבא על חטא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע</b>. לא זו אף זו קתני, דאשם מצורע חשוב מאשם נזיר כדשנינו ברישא דמתניתין, ואפילו הכי לא צריך להיות בכסף שקלים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לשנות באכילתן</b>. לשנות מהדרך הנהוג לאכול אותו דבר, ולא חיישינן שמחמת השינוי ימעטו אוכליו ויבא לידי נותר:\n",
+                "<b>צלויין שלוקין</b>. מה שדרכו לאכול צלוי שנצלה מהר, יכול לאוכלו שלוק דהיינו מבושל יותר מדאי וכ\"ש מבושל, אע\"ג דמשהה הרבה בבשולו ומתוך כך הזמן עובר:\n",
+                "<b>שלוקין ומבושלין</b>. לבשל מה שדרכו לשלק דהוא מבושל יותר מדאי עד שנמוח, אע\"ג דכשהוא מבושל לבד הוא יותר קשה לאכול, ויש לחוש שימעט אוכליו:\n",
+                "<b>וליתן לתוכן תבלין</b>. חולין, אעפ\"י שאין דרכן בכך, ואיכא למיחש שמא יקדיחנו עד שלא יהיה ראוי לאכילה:\n",
+                "<b>ותבלי תרומה</b>. אצטריך משום פלוגתא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כבוס</b>. מפני שכבר הוזה, ואפילו היה ראוי להזאה מעטו הכתוב. אבל ניתז מן הצואר על הבגד מעטו מפני שאינו ראוי להזאה, משום הכי לא ערבינהו ותנינהו:\n",
+                "<b>נשפך על הרצפה וכו'</b>. אעפ\"י שטעמו בטעם הנתז מן הצואר, לא שנאו אחריו, לפי שלא היה יכול לכלול אותו בתיבת ניתז כמו מן הקרן ומן היסוד דעליו קאי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הבגד ואחד השק ואחד העור</b>. אע\"ג דכשנזכרו שלשה אלו בקרא <small>(ויקרא יא, לב)</small> לענין טומאה קדים העור לשק, הכא דלא נזכר בקרא <small>(שם ו, כ)</small> כי אם הבגד, ניחא ליה לתנא להקדים השק דדמי לבגד שהוא שתי וערב, לעור דלא הוי הכי, ויהיה משנתינו לא זו אף זו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פוחתו</b>. פי' הר\"ב, ואחר שפחתו מקיש עליו בקורנס ומחברו, כדי שיחזור שם כלי עליו. הכי מפרש מאי דאיתא בש\"ס <small>(דף צה.)</small> דמרציף ליה מרציף. והתוס' <small>(שם ד\"ה לא שנו)</small> שהביא התי\"ט פירשו פ\"א, מפני שקשה להם דא\"כ אף בבגד נאמר כן שיקרעהו ויטהרהו לגמרי ויחזור ויתפרנו, אלא ודאי מדלא אמרינן הכי בבגד ש\"מ דבכגון הא לא סגי לקיים מצות כבוס בבגד שנתז עליו דם החטאת כי כבגד אחר דמי, וא\"כ ה\"ה בכלי נחשת דמאי שנא, ומשום הכי פירשו פירוש אחר.\n<br><b>ולעד\"נ</b> דיש לחלק, חדא דלא דמי חבור שמחבר פחיתת המתכת שעל ידי הכאת הקורנס לתפירת הקרע, דאפילו בתפירה אלכסנדרית <small>(עי' מו\"ק כו:)</small> לעולם ניכר שאין זה הבגד ראשון, שמתחילה היה כלו בלי קרע תפור ועתה יש בו תפירה, אבל המתכת אפילו מעיקרא מתחבר ע\"י הכאת הקורנס והאש בענין שאינו ניכר כלל שהוא עשוי מחתיכות, ולכן אף ע\"י הכאה זו אחר שפחתו חוזר לצורתו הראשונה ממש. ועוד הואיל וע\"י זה חוזר לטומאתו הישנה כדתנן בפי\"א דכלים משנה א', דהלכה כחכמים דלכל הטומאות חוזר הכלי מתכת לטומאתו הישנה, כשלא נטהר מתחילה ע\"י טבילה או הזאה אלא ע\"י שבירה וכיוצא בו וחזר ותיקנו, משום הכי אף כי פיחתו לטהרו מטומאה דאורייתא הואיל ואחר שחברו עדיין יש לו אותה טומאה עליו מדרבנן משום גזירה כמו שמבואר במקומו, הכלי הראשון מקרי. משא\"כ הבגד שכשנטהר ע\"י קריעה המטהרתו אין תפירתו מביאה עליו טומאתו הישנה, ולכן אם היה קורעו קרע גמור כלי חדש היה נקרא ע\"י התפירה ולא כלי הראשון, ומשום הכי אין קורעין אותו אלא ברובו שע\"י זה הוא טהור מדאורייתא, ואף כי עדיין הוא טמא מדרבנן מכניסין אותו לעזרה לקיים בו מצות עשה דאורייתא דכבוס במקום קדוש כמ\"ש הר\"ב לעיל <small>(מ\"ה)</small> ��שמא דש\"ס <small>(דף צד:)</small>.<br><b>וכמו</b> כן הכא בכלי מתכת, אע\"ג דעדיין הוא טמא מדרבנן, ע\"י התיקון שמתקנין אותו מכניסין אותו לקיים בו המצות עשה, ולא די לו בכאן שיטהרנו בפחיתה המטהרתו מדאורייתא ולא מדרבנן ויכניסנו כך, כמו שאמרו <small>(דף צה.)</small> בכלי חרס דנוקבו כדי שרש קטן דהוא טהור מדאורייתא, ועדיין הוא טמא מדרבנן עד שינקב כמוציא זתים או כיוצא בו כמ\"ש התי\"ט בשם התוספות <small>(שם ד\"ה לא שנו)</small> כדי שעדיין יהיה עליו שם כלי. הואיל ובכאן יש לו תקנה שיהיה כלי ממש אפילו מדאורייתא, והוא כשחוזר ומחברו דמדאורייתא מקבל טומאה מכאן ולהבא כשאר כלים, משא\"כ בכלי חרס שניקב בשרש קטן וכיוצא בו. וגם אין לומר דמ\"מ לא יפחתנו מתחילה אלא כשיעור המטהרתו מדאורייתא ולא מדרבנן, ואח\"כ יחברנו. דלא מקלינן כל כך בטומאת מקדש הואיל ואפשר בלאו הכי, והוא לטהרו אפילו מדרבנן ושיהיה חשוב כלי אפילו מדאורייתא בעת מריקתו, ושיהיה לנו היכר שהוא הכלי הראשון בהיות עליו טומאתו הישנה, דהפרש גדול יש בין כשפרחה הטומאה הראשונה ממנו אפילו דרבנן אע\"ג דחוזרת עליו על ידי תקונו, לכשלא פרחה ממנו לעולם אחר שנטמא, במה שלא נפחת בפחת המטהרו אפילו מדרבנן:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם יש בהם בנותן טעם הרי הקלים וכו'</b>. מדלא קתני אם יש בהם בנותן טעם הקלים נאכלים וכו', אלא קתני הרי, ש\"מ דלישנא דמתניתין מתפרש בלשון תמיהה, והכי משתמע אם יש בהן בנותן טעם הרי הקלים נאכלים כחמורים, דאין מכחיש דבר זה שלא יהיה נתינת טעם החמור בקל מחמיר בו כמוהו, ומכיון שכן מאן לימא לן דלא יחמיר בהם אף לענין מריקה ושטיפה ופיסול מגע, וזהו ואינם טעונים מריקה ושטיפה ואינם פוסלים במגע. בתמיה, לא יוכל להיות דבר זה לעולם, אלא אדרבא מכיון שנאכלים הקלים כחמורים צריך שננהג בהם כל חומר החמורים, ואין אנו צריכים לפרש דבר זה. ומכיון שהמריקה והשטיפה תלויה באכילה, אם כן כשאין הקלים נאכלים כחמורים, וזה יהיה כשאין בהם בנותן טעם, לא יהיו צריכים נמי מריקה ושטיפה, לפי דברי ר\"ש דס\"ל דאין הקלים טעונים מריקה ושטיפה מחמת עצמם. וקיצר התנא בדבורו הרבה על כי מתניתין אתיא כר\"ש <small>(לרבא, דף צז.)</small> דלית הלכתא כותיה, ובזה החסרון וטעמו מובן. ולמאן דמוקים למתניתין כרבנן <small>(שם)</small>, מפרש לה בש\"ס בלי שום חסרון. ואע\"ג דאף למאן דמוקי לה כר\"ש לא נזכר בש\"ס לשון חסורי מחסרא, מ\"מ לא מנעתי את ידי מלפרשו הואיל והר\"ב הזכירו והמשנה צריכה לכך כי קיצרה בלשונה מאד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין</b>. לגבי אבל לא מקריבין, הוי לא זו אף זו:\n",
+                "<b>חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין</b>. מאי דאתיא מדרשא חביבא ליה ומקדימו, דאיסור הקרבה מקרא מלא הוא <small>(ויקרא כא, כג. ואל המזבח לא יגש כי מום בו)</small> מום בו לא יגש להקריב. אבל לחולקין אתיא מדרשא, ואגבו שנא אחריו אוכלין דהוא צד היתר כמהו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור</b>. מלתא דשכיחא נקט ברישא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב</b>. כמדומה לי דסלע מחובר מעיקרו ואבן אינה מחוברת <small>(עי' רע\"ב כלים פ\"ו מ\"ב נגעים פי\"ב מ\"ב)</small>, וא\"כ תמהני דהוי זו ואצ\"ל זו, דדמי יותר למזבח דכתיב <small>(שמות כ, כא. דברים כז, ה)</small> מזבח אבנים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא דרך הכשירו בפנים פטורו בחוץ דרך הכשירו בחוץ פטורו בפנים</b>. לכאורה בבא זו מיותרת, מלבד מה שקשה דה\"לל בפירוש חיובו דהא קתני פיטורו דהוא הפך חיובו, ולא קתני פיסולו דהוא הפך הכשירו, כי הכא אחייוב ופיטור נחית ולא אכשר ופיסול. אלא ודאי אחת דבר האלהי ושתים זו שמענו, דרמז בדבריו אף ההוספה דש\"ס <small>(דף קיא.)</small> וה\"פ נמצא דרך הכשירו בפנים דהיינו העליה שעשה בלילה דכשר בפנים, כדתנן הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, פיטורו בחוץ כשעשאה באותו זמן לבדה בחוץ. דרך הכשרו בחוץ דהיינו השחיטה שכשרה בלילה בחוץ, פטורו בפנים כשעשאה באותו זמן בפנים, מכלל דכששחט בחוץ ומאותה שחיטה עצמה העלה בחוץ בלילה חייב ר\"ש אומר כל שחייבין עליו בחוץ דהיינו השחיטה שעשה בלילה חייב על כיוצא בו שעשאה באותו זמן בפנים והעלה בחוץ חוץ מן השוחט בפנים ומעלה בחוץ המוזכר ברישא דהיינו העוף דאינו בכלל זה של כל שחייבין וכו' ובש\"ס פירשו משנה זו בהכי קאמר ולא בחסורי מחסרא כמ\"ש הר\"ב, מפני כי באמת היא מפורשת מעצמה ולא רצה התנא להאריך במקום שיכול לאשמועינן כוונתו בקיצור:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושירי מנחות</b>. נכנסים גם הם תחת סוג המעלה כמו לחם הפנים, משום הכי סמכו אליו:\n",
+                "<b>היוצק וכו'</b>. כל אלו מעניני מנחות הם:\n",
+                "<b>המולח</b>. דומה ליוצק ובולל ופותת, שעושה עבודה בגופה של מנחה, משא\"כ בתנופה והגשה, לפיכך הקדימו אליהם, אע\"ג דמליחה נעשת אחר הגשה, ונחה הרגשת התוספות שהרגישו בזה בסנהדרין דף פ\"ב ע\"ב <small>(ד\"ה המולח)</small> ואמרו דלא דק התנא בסדרו:\n",
+                "<b>המסדר את השלחן</b>. דומה לענייני מנחות ובפרט למגיש:\n",
+                "<b>ומטיב את הנרות</b>. סמכם לשלחן כי זה כנגד זה היו:\n",
+                "<b>הקומץ</b>.  שנה בסוף סמוך למקבל דמים, מפני שדומה אליו שממנו ואילך מצות כהונה, אע\"ג דקמיצה במקום שחיטה קאי, ובזה נחה שקטה תמיהת התי\"ט שתמה למה נשנה הכא:\n",
+                "<b>והמקבל דמים</b>. לא שנאו ברישא דכולהו, משום דפתח בהקרבה דסליק מיניה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קדשים קלים בכל ערי ישראל</b>. כתב הר\"ב וה\"ה מעשר שני. ואנכי לא ידעתי אמאי לא נתפרש הכא כמו במשנה ו' ומשנה ח':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובגדי שרת</b>. סמכם לכיהון משום דתלויים בו:\n",
+                "<b>וכלי שרת</b>. דומה לבגדי שרת:\n",
+                "<b>וריח ניחוח ומחיצה בדמים ורחוץ ידים ורגלים</b>. לא זו אף זו קתני, דעיקר הכפרה תלויה בדמים, ושלא רחוץ ידים ורגלים חמור דהוא במיתה, ואפילו הכי אינם בבמה:\n<br><b>זבחים</b> מתחיל בכף ומסיים בהא, הרי כה, על שם כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו, כג), דברכת כהנים היתה סמוכה לזבח כדכתיב (ויקרא ט, כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה וגו':<br><b>סליק</b> מסכת זבחים. מכל מיני המחים:<br><b>אם</b> כעוף בלי אברה. נלכדת בתוך פחים.<br><b>הן</b> תגין עלי צרה. במנחות ובזבחים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה זבחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Gittin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,212 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Gittin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה גיטין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "גיטין\n<br> גיטין יש בה ט' פרקים דקי\"ל (גיטין צ:) כל המגרש את אשתו הראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, והמזבח עד מקום המערכה היה גבוה תשעה אמות (עי' זבחים נד.). ועוד ע\"י הגט התשיעי הוא לבדו נשאר מבלי העשירית, והמ\"י:\n<br>\n<br><br><b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני אלא מעשה, ש\"מ דלא הוי ראיה למאי דתנן לעיל, אלא מלתא באנפי נפשא היא וממנו נדון סברת ר\"ג, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שהוא קניינו</b>. האמת הוא שהתמיה אשר תמה התי\"ט על הרב והרמב\"ם דשבקו פירושא דש\"ס, היא תפיסה גדולה שלא מצאתי לה מען, אבל מ\"מ פירוש זה דש\"ס <small>(דף יג.)</small> צריך עיון רב, כי לכאורה הוא סובל קושיות רבות, ואף כי בעלי התוספת <small>(שם. ד\"ה וכי תימא)</small> הרגישו בהם והשיבו עליהם לפי רוחב שכלם, מ\"מ לא יצאנו ידי חובת ביאור עם דבריהם לבד, וצ\"ע:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים</b>. והת\"ק הזכיר העלה של זית דהיינו אוכלים כמ\"ש התי\"ט, והדר הדבר שיש בו רוח חיים, וטעמא, דלדידיה דלהתירא נחית בהכי הוי לא זו אף זו, ולר\"י דנחית לאסורא הוי לא זו אף זו בשנותו איפכא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כתב לגרש בו את הגדולה</b>. כתב הר\"ב, דלאו דוקא הוא. והא דהזכירה, הוא משום דידוע לנו הוא שאין האשה מתקנאת אלא בירך חברתה <small>(מגילה יג.)</small> ובאים לידי קטטה, וזה גורם לבעל למצוא עילה לגרש את אחת מהן, ומסתמא ניחא ליה לאיניש להוציא הישן מפני החדש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום הזמן</b>. הוא בראש, ואפילו הכי שנאו בסוף משום דאית ביה רבותא שהוא מדרבנן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם מכירו</b>. כתב הרב, דמלתא באנפי נפשא היא. ושנאו התנא בענין שנראה כאילו קאי אמצאו בחפיסה או בדלוסקמא, לרמוז דאף בהו צריך שיהיה לו קצת היכר, דהיינו טביעות עין כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין שליח האחרון צריך שיאמר וכו'</b>. ומשום זה יכול להיות נמנה שליח מהשליח, דאי לאו הכי א\"א, משום דאינו יכול לומר בפני נכתב וכו' שהרי שקורי קא משקר, וכה\"ג פי' רש\"י <small>(כט: ד\"ה עושה בב\"ד)</small>:\n",
+                "<b>אחרון</b>. האי אחרון כולל כל השלוחים שאחר הראשון, דאיננו דוקא, ואעפ\"כ מדלא תני שני, דייקינן בש\"ס <small>(שם)</small> דאפשר להיות שלא יהיה זה אחרון שני אלא שלשי ומשלשי ואילך, וקמל\"ן בהא דשליח עושה שליח:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריך שיטול רשות מן היורשין</b>. שירשו קרקע אפילו כמלא מחט, וע\"י רשות זה יכול להפריש עד כנגד כל חובו, ומשום דע\"י קרקע זה אפשר שיגבה כל חובו במה שיגבה ויחזור ויגבה כההוא מעשה דקטינא דאביי <small>(גמ' דף ל:)</small>, ופירש רש\"י <small>(שם)</small> על פי אותו מעשה דטורף קרקע זה מהיתומים וכשבאים לגבותו כפי מה ששוה לוקח מעותיו וחוזר וטורף אותו וכן ��ושה כמה פעמים עד תשלום כל חובו, אבל אם ירשו מטלטלים הואיל ואם אינם כנגד כל חובו אע\"ג דהאידנא משועבדי נינהו לבעל חוב אין כח בידו לגבות מהם אלא כפי שווים, שאחר שטרפם פעם ראשונה והרויחו היתומים ממקום אחר, אף כי נתחייבו לשלם חוב אביהם אם יחזרו לגבות ממנו המטלטלים שטרף מממון שהניח להם אביהם וישאר עוד מהחוב עליהם, אין כחו עדיף במטלטלים אלו לגבות מהם יותר משאר קנינים אשר יקנו אח\"כ, ונפקא מינא שאם מכרום אחר שגבו אותם לאחר וכמו כן זכו וקנו קרקע ומכרוהו אין בעל חוב זה יכול לטרוף בשביל שארית חובו מאותם המטלטלים אלא מן הקרקע, ואפילו טרם גבותו מאומה אם אחר מות אביהם וירשו מטלטלים מכרו קרקע שלהם וגם המטלטלים אינו יכול לטרוף אלא מן הקרקע כדין כל בעל חוב אם מכרו קרקע אחר שמכרו המטלטלים, אבל אם מכרו המטלטלים אחר הקרקע אפשר שיהיו המטלטלים שירשו משועבדים יותר מהקרקע, אבל כי גבה מהם פעם ראשונה אין ספק בידי דלא אלים כחו בהם יותר, אלא אם גבו אותם ממנו הרי הם אצלם כשאר כל המטלטלים שאינם משועבדים לבעל חוב, משא\"כ הקרקע דלהיותו קרקע לעולם הוא משועבד, וע\"י זה יכול להיות שע\"י יגבה כל חובו ולכן מועיל הרשות שנותנים לו היורשים שירשוהו לגבות בשבילו עד כנגד כל חובו מתרומות ומעשרות משא\"כ במטלטלים כמו שאמרתי. ולכן הואיל ובמטלטלין א\"א לומר כן בכל ענין, לא רצו חכמים הפוסקים לחלק והניחום על ענין זה אדין תורה דלא מקרו משועבדים, כן נלע\"ד שהיא דעת הרמב\"ם וההולכים בשיטתו דלא כמ\"ש התי\"ט.\n<br><b>ועוד</b> נ\"ל לומר חילוק אחר דשאני שעבוד המטלטלים משעבוד הקרקע, שהקרקע הזה היה משועבד ועומד קודם מותו ולכן היורשים אותו רשותם מועיל כאילו הוא היה חי מפני שעבוד זה, אבל המטלטלים אשר ירשו לא היו משועבדים לבעל חוב קודם מיתת הכהן, שאם מכרם הכהן בחייו אין בעל חוב יכול לטרוף אותם אלא אחר מיתתו הוא שנשתעבדו מחמת התקנה, ולכן לא אלימא שעבוד זה שנתחדש על היורשין במטלטלין האלה אשר ירשו להיות רשותם כרשות הכהן עצמו שכבר מת. ודע כי יש לתוספות ז\"ל דרך אחרת בפי' הש\"ס ע\"ש כי אני יצאתי ידי חובתי במה שפרשתי המשנה על פי דרך הר\"ב והפוסקים האחרים אשר תפסו דרכו שלא יקשה בעיניהם מה שהקשה עליהם התוספת י\"ט:"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר</b>. מלתא באנפי נפשא, ומשום הכי אין לתמוה דאומר אומר, דאין ענין זה נזכר בדברי ת\"ק כלל. ועוד י\"ל דקתני אומר משום דחכמים פליגי עליו כדאיתא בירושלמי <small>(ה\"ח יט.)</small> דרבנן סל\"הו דעד ארבעים יום אינו צריך לבדקו, נמצא שחולקים עליו בזמן הראשון, וכבר האריכו בירושלמי על זה דיש קולא וחומרא בין בדר' יהודה בין בדרבנן ע\"ש, אבל לפי זה קשה אמאי לא פסקו בזמן הראשון דלא כר' יהודה הואיל ורבנן פליגי עליו. וי\"ל משום דבבבלי הביאו תוספתא סתמית לפרש דברי ר' יהודה ש\"מ דהלכה כמותו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אשה פלונית וכל שם וכו'</b>. ולא הזכיר המקום כלל בסיפא, ולמאן דס\"ל מן הפוסקים שאם לא כתב המקום כלל דכשר, אתי שפיר, דרמז לנו הא במה שלא הזכירו כלל אלא ברישא, לרמז דעל השינוי התקין שאם שינה פסול כמ\"ש המגיד בפ\"ג מה' גירושין <small>(הי\"ג-ד)</small>, אבל לא על עיקר כתיבתו. ולמאן דס\"ל איפכא, צ\"ל דחדא מינייהו נקט בסיפא וה\"ה לאידך כדי שלא להאריך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אלמנה וכו'</b>. הקדים לעדים חותמים על הגט, אע\"ג דעיקר מכלתין הם, משום דסליק במתניתין דלעיל באשה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מבריחין את השבוים</b>. שנאו בבבא בפני עצמה, דלא תימא דרשב\"ג אשניהם פליג:\n",
+                "<b>ספרים</b>. דמיהם מרובים מתפילין, ותפילין ממזוזות, ובזו הוו לא זו אף זו, דאפי' בדבר שדמיהם מועטים חיישינן שיטרח עוד לגנבם. דאי לאו הכי הוי זו ואצ\"ל זו, דקדושת ספרים גדולה מתפילין ותפילין ממזוזה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא את אשתו וכו'</b>. ה\"נ חלקם לשתי בבות משום דלא מפלגו אלא אחדא:\n",
+                "<b>אמר ר\"א</b>. משום דלא פליג אלא בחד ובחד מודה ועוד דאדברי ר\"מ סמך דבורו, משום הכי קתני אמר ר\"א ולא קתני ר\"א אומר:\n",
+                "<b>אמר ר' יוסי</b>. מדלא קתני ר\"י אומר, ש\"מ דלא לאפלוגי אתא אלא מלתא באנפי נפשא הנוגע בענין השינוי ברישא קחשיב ומביא מעשה כאשר ממנו נבין ההלכה, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אומרים לה שתיקותיך יפה ליך מדברותיך</b>. לה אומרים כן לפייס דעתה, אבל באמת דבורה אינו מעלה או מוריד, כי מכיון דלר\"י דאמר כן לא יחזיר גמר בדעתו כשמגרשה לגרשה בכל ענין ואפילו לרבנן אמרינן כן כמ\"ש התוספו' ביבמות דף ס\"ה ע\"א ד\"ה אי איהו שתקא אנן מי שתקינן, ע\"ש. ועיין בספרי חושב מחשבות חלק שלשי מאמר נוי בגדי שש רמז נ\"א מ\"ש בדקדוק לשון זה בדרך רמז:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זבורית</b>. כתב התי\"ט דלא נודע אצלו מאיזה לשון הוא. ולעד\"נ דהוא לשון נופל על לשון זיבורא דהיינו הדבורה, דהיא חמימא ביותר כמשאז\"ל <small>(עי' ע\"ז כח:)</small>, דכמו כן השדה רעה, שלא די לה מי גשמים להשקותה ואינה משבחת לפי ההוצאה והטורח וראויה היתה לישאר בורה מרוב חמימותה, וכן נוטריקון של זבורית זו בורית, ושם זה מושאל לכל דבר פחות ורע:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא היה סקריקון וכו'</b>. נקט ליה משום רבי הושיב ב\"ד, דתיקן שלא ישתקע הקרקע ביד הסקריקון דהיינו ברשותו, משום דגזלה היא בידו לעולם אע\"ג דמחמת אונסיה עליו גמר ומקנה:\n",
+                "<b>בפני סקריקון</b>. פי' הר\"ן והביאו התי\"ט, ברשותו. ולא קתני מתניתין בפירוש ביד הסקריקון דהיינו ברשותו, משום דגזלה היא בידו לעולם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני דרכי שלום</b>. וזה תקון העולם שעליו קיים <small>(עי' אבות פ\"א מי\"ח)</small>, משום הכי נשנה הכא:\n",
+                "<b>כהן וכו'</b>. דלא אתי לאנצויי ולא הוי מפני חשדא:\n",
+                "<b>מערבין וכו'</b>. משום חשדא ולא משום אנצויי:\n",
+                "<b>בור וכו'</b>. כמעט דינא הכי משא\"כ בשנויים כבר:\n",
+                "<b>מצודות חיה וכו' מציאת חרש וכו' עני המנקף וכו'</b>. בכל אחד מהם יש מחלוקת וכשיש מחלוקת אין שלום וכשאין שלום אין אחדות, משום הכי לא יחדם וכללם יחד בבבא אחת להראות כח המחלוקת:\n",
+                "<b>אין ממחין</b>. אין לערבו עם משאלת וכו' מפני שצריך להאריך בה, ומהאי טעמ' לא ניחא ליה לערב ומחזיקין וכו' נמי עמה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משאלת וכו'</b>. בסוף פ\"ה דשביעית כתבתי מה ששייך לזה:\n",
+                "<b>דרכי שלום</b>. שמעתי מקשים אמאי לא תנן בכולהו דרך, לשון יחיד. אבל אין זו קושיא דלא שייך למימר שלום אלא ברבים המתיחדים, שע\"י זה נעשה השלום ביניהם. ועוד דע כי צדיק יסוד עולם יש לו שני דרכים אחת של חסדים ואחת של גבורות והוא נקרא שלום, כי שם מתקבצים יחדיו כידוע לי\"ח. ושמעתי עוד תשובה אחרת, דקתני דרכי כנגד שני שבילים שיש בברית שלום, אבל אין תשובה זו חובקת לכולהו בבי דמתניתין כי אם לבבא דאין ממחין ודמשאלת ומחזיקין, ודוק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או הולך</b>. אגב התקבל קתני ליה, רש\"י בש\"ס <small>(דף סב: ד\"ה קמ\"ל)</small>. היינו טעמא דנשנה אחר התקבל שהוא העיקר דאצטריך מהטעם שכתב התי\"ט, דהולך לא אצטריך כלל דפשוט הוא שיכול לחזור מכיון שכבר שנא התקבל דמהאי טעמ' ממש דהוי כהולך הוא דיכול לחזור כמפורש בש\"ס, והולך עצמו כבר פשיטא לן דיכול לחזור בו ממאי דתנן בפ' קמא <small>(מ\"ו)</small> באומר תן גט זה לאשתי דכ\"ע מודו דבגטי נשים יכול לחזור בו, ולא קא מפלגי אלא בשחרורי עבדים. דאי לא הוה פשיטא לן הולך כבר ממקום אחר, הוה אתי שפיר להקשות דלתני הולך ברישא והדר התקבל וליהוי לא זו אף זו, אבל כשהולך לא אצטריך כלל כי כבר שמעינן ליה ממקום אחר ולא נשנה הכא אלא אגב אינו מן הראוי שיהיו שנוי ברישא, כי דרך התנא ודרך ארץ הוא להקדים לעולם העיקר ובדוחק הוא דאמרינן דרישא הוי אגב וסיפא דווקא, כמ\"ש לקמן בעדיות <small>(פ\"ד מ\"ה)</small> במשנת כרם רבעי משמא דש\"ס.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושנים שאומרים בפנינו קבל</b>. ירושלמי <small>(ה\"ב לה:)</small> יצטר[ף](ך) השליח, תפתר שהיה קרוב, ע\"כ. הרי מפורש כדברי בעל העטור שהביא התי\"ט, ולכן יש לתמוה ממ\"ש בשם הבית יוסף <small>(סי' קמא)</small> דמדברי הרא\"ש נראה דכיון שהוא במקום האשה אינו עולה לעד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטנה</b>. כשאין לה אב איירי, ואהא דייקינן בקדושין <small>(דף מד:)</small> דהא נערה הרי זה גט, והא דתנן בסיפא אבל אם אמר לו אביה לא קאי אהאי קטנה הנזכרה ברישא דהא באין לה אב מוקמינן לה, אלא אקטן הנזכר אחר כך שאין קטן עושה שליח דה\"ה לקטנה, ואהא תנן אבל אם אמר לו אביה. והראיה דלא תנן שאין קטן עושה שליח, מיד אחר אינו גט עד שיגיע גט לידה ואח\"כ לפיכך וכו', דהכי הוה ליה למימר משום דטעמא דשאין קטן עושה שליח קאי אאינו גט עד שיגיע גט לידה ולא אלפיכך, אלא תנן ליה אחר לפיכך לסמכו לאבל אם אמר לו אביה להורות דעליו קאי, ומאי נפקא לן מינא דקאי עליו דווקא דהוצרך לסמכו לו, אין זה אלא משום דרישא באין לה אב איירינן ואי אפשר דאבל אם אמר לו אביה יהיה קאי עלה, ובזה ידענו דדיוקא דרישא דהא נערה הוי גט מיד דעושה שליח, אין זה אלא בהיותו דומיא דהקטנה שאין לה אב, ובזה החסרון שכתב התי\"ט משמא דגמרא דקדושין הוא מובן.\n<br><b>וסתם</b> התנא דבורו ברישא, דלכאורה נראה דמדתנן בסיפא אבל אם אמר לו אביה דביש לה אב איירי כס\"ד דש\"ס <small>(קידושין שם)</small>. משום דמ\"מ האמת כך הוא, דמכ\"ש הוא דביש לה אב אינה יכולה לעשות שליח, מנערה דבאין לה אב דווקא יכולה לעשות שליח ולא כשיש לה אב. ועוד דליכא למטעי לחלק, דטעמא דקטן אינו עושה שליח דקתני שייך בכל ענין. ועוד מדתנן בסיפא אבל אם אמר לו אביה וכו', ואם איתא דבאין לה אב אף היא יכולה לעשות שליח לפלוג וליתני בדידה בד\"א כשיש לה אב אבל באין לה אב וכו', אלא ודאי מכל אלו ההכריחיות מוכח דליכא למטעי בקטנה מקצור לישנא דמתניתין, והמשנה בעצמה בשביל הקטנה היא מובנת בלי שום חסרון אלא כדי שלא תקשה מזאת לנערה הוצרכה הש\"ס לפרשה בחסרון, והואיל וכוונת ר' במשנה זו לא היתה אלא לאשמועינן דין הקטנה לא חש להאריך בשביל הנערה, ודי לו במה שגילה לנו כדי שלא נטעה בה בנערה במה ששנה שאין קטן וכו' אחר לפיכך כמ\"ש לעיל, ומשום הכי אין צריך ליתן טעם לחסרון הזה כלל. ומהאי ��עמא שאמרתי דעיקר דינא דמתניתין דקטנה דעליה כיוון התנא הוא מובן בלי חסרון, לא חש הרב להזכירו כלל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אף המסוכן</b>. ירושלמי <small>(ה\"ה לז:)</small> תני אף החולה, ר' יעקב בר אידי בשם ר' יונתן הלכה כר' שמעון השזורי במסוכן, מה בין מסוכן מה בין חולה, חולה כדרך כל הארץ המסוכן כל שקפץ עליו החולי, ע\"כ. הרי מפורש דמסוכן דמתניתין דווקא הוא ולא חולה סתם, ושבמסוכן דווקא הלכה כר\"ש ולא בחולה, והיינו מה שפסק הרמב\"ם בפ\"ב מה' גירושין <small>(הי\"ב)</small> דווקא. ולכן תמהני מהתי\"ט שהעיר על לשון הר\"ב דפירש חולה ודקדק דבריו הפך הירושלמי והקשה עליו מסברא ולא הביא הירושלמי הזה, דודאי לא אשטמיטתיה מיניה שהרי הביא בסוף בשם הירושלמי והלכה כר\"ש, וכן העתיק פסק הרמב\"ם דפ\"ב מה' גירושין ושם המגיד העתיק הירושלמי זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני, ובזה החסרון מובן כמבואר בכמה מקומות מספרי זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לשלשה וכו' דברי ר\"מ</b>. ירושלמי <small>(ה\"ז לח.)</small> מתניתא דר\"מ מן דבתרא אמר לשלשה, ע\"כ. ונראה דפירושו הוא, דר\"מ לא קאי אלא אהך בבא אחרונה, ובזה אתי שפיר הא דפי' הר\"ב באמר לשנים, דהם עצמם דווקא צריכים לכתוב ולחתום, דה\"ל חתם סופר ועד דלר\"מ פסול כדאיתא בפ' מי שאחזו דף ע\"ב, דהכא אמרינן כשר לאו ר\"מ הוא, דלא קאי אלא אאמר לשלשה השני, ואע\"ג דיכול להיות דאף אאו אמר לשלשה הראשון קאי דהתם ליכא סופר עד, מ\"מ הואיל ותרויהו בחדא בבא נקטינהו התנא באמור אמר לשנים וכו' או לשלשה וכו', כשאנו אומרים דדברי ר\"מ לא קאי אשנים בעל כרחנו אנו אומרים דלא קאי נמי אאו אמר לשלשה דבחדא בבא נינהו, אע\"ג דמ\"מ בהא מודה ועיין לקמן <small>(פ\"ז מ\"ב)</small> ד\"ה אמרו לו וכו':\n",
+                "<b>שילמדו</b>. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן דאין הסנהדרין צריכים להיות בקיאים לכתוב, אע\"ג דבקיאים היו בכל חכמה כמ\"ש הרמב\"ם והביאו התי\"ט:\n",
+                "<b>אמר לעשרה</b>. הואיל והוצרך לצאת מכלל השלשה, משום דהחדוש דבא לאשמועינן בהאי בבא הוא דאע\"פי דאמר ליותר משלשה כתבו דדיו שיעסקו בו שלשה, דהיינו שאחד כותב ושנים חותמין ותו לא, משום הכי נקט מנין עשרה שהוא המנין המסויים הסמוך לשלשה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והרכין</b>. לשון עבר הוא, כמו תרגום של ויט <small>(שמואל ב' כב, י)</small> שהוא עבר, משום הכי כתבו הר\"ב <small>(עי' תוי\"ט)</small> ולא כתב תרגום הטי של תורה <small>(בראשית כד, יד)</small> שהוא עתיד, ואזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו לו וכו'</b>. כתב התי\"ט בשם רש\"י, דע\"כ שהיו שלשה דאלו לשנים אפילו ר\"מ מודה וכו', דהיינו שיכתבו ויחתמו הם עצמם, כדתנן במשנה ז' דפרקין דלעיל הכי מפורש בפירוש, וכבר דקדקתי בפ' הנ\"ל באותה משנה ד\"ה אמר לשלשה איך האי בבא בע\"כ אתיא דלא כר\"מ, דהא הוא ס\"ל חתם סופר ועד פסול, וכשאמר לשנים ה\"ל חתם סופר ועד. והנה ראיתי לבעלי התוספות בדף ס\"ו ע\"ב ד\"ה מתניתין מני כר\"י, דהרגישו בזה ודחקו עצמם לישבה אליבא דר\"מ, ע\"ש. אבל קשה דמה להם לדחוק עצמם לפרש המשנה כר\"מ, דבירושלמי <small>(פ\"ו ה\"ז לח.)</small> מפורש הפך, כמ\"ש לעיל בפ\"ו ד\"ה אמר לשלשה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום</b>. דלא אמרינן דלמד של לאחר היא למד בעבור, ויהיה פי' דבריו זה גיטך מיד בעבור אחר מיתה, שלא תהא זקוקה ליבם אם היתה ראויה לכך, וכלומר דרצה לגלות לה שאינו מגרשה מחמת שנאה אלא מחמת אהבה שאינו חפץ בעגונה, וכוונתו הוא שאם לא ימות ויתרצה לישא אותה פעם אחרת שתהיה אהבתה עמו כבראשונה ולא תהיה לה תרעומת על שגירשה, לא אמרינן הכי אע\"ג דאמר לאחר ולא אמר אחר בלי למד.\n<br><b>נמצא</b> שהשני צדדים שבלשון הזה הם הכי, האחד הוא אם כוונתו לאחר מיתה ממש, או אם הוא מעכשיו בלי שום תנאי של מיתה, שלאחר מיתה הוא טעם לנתינת הגט ולא תנאי כמ\"ש, אבל בשני הצדדים דלשון אם מתי שייך בהו תליית הגט במיתה, או בפירוש דהיינו שיהיה כוונתו שהגט דווקא יחול לאחר מיתה, או בתנאי דהיינו שאם ימות יהיה זה הגט שנתן עתה גט ואי לא לא, ובשני הלשונות אמרינן דלא אמר כלום משום דאין גט לאחר מיתה, נמצא דיש בו רבותא בלאחר מיתה יותר מבאם מתי, ולפי זה אתי שפיר דהוי לא זו אף זו. והתי\"ט כתב בשם המפרשים דרך אחר לישב הלשונות שלא יהיו זו ואצ\"ל זו, ולפי דבריהם לשון דלאחר מיתה הוא יותר פשוט דהוא לאחר מיתה ממש מאם מתי, וכן משמע מסיפא דמתניתין וכן מלישנא דש\"ס. ומ\"מ אין זה סותר דברי, דאע\"ג דבצד אחד דהיינו בדקדוק הלמד עדיף מאם מתי להתירה בגט זה, ושמצד זה הוי לגבי אם מתי לא זו אף זו, מ\"מ מצדו האחר דלא חשבינן ללמד כלל הוא גרוע מאד מאם מתי, דסוף סוף לשון אחר מיתה מורה אחר מיתה ממש, משא\"כ לשון אם מתי דאע\"ג דאנו מפרשים אותו כמו אחר מיתה מ\"מ עינינו רואות דהלשון עצמו אינו מורה בהחלט אחר מיתה כמו לשון אחר מיתה ממש, ולכן כשיוסיף בו תיבות אחרות כמו בסיפא שאמר מהיום לאחר מיתה גריע מאם מתי, הואיל וכבר ידענו מרישא דלא חשבינן ללמד דלאחר לכלום, אבל כל זמן שלא ידענו אי חשבינן ליה או לא כמו ברישא דעדיין לא שמעינן עד סוף הבבא אי הוי גט וכו', לא שייך שפיר לשנותו אחר אם מתי ולהוי לא זו אף זו, מחמת ספיקא דלמד כמש\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאתים זוז</b>. נקט מנין זה, משום דאורחא דמלתא הוא שרוצה להפטר בהם מכתובתה:\n",
+                "<b>אמר רשב\"ג מעשה</b>. זה דומה למעשה דמשנה ו' פ\"ו, אלא שהכא הקדים רשב\"ג למעשה, לגלות דמביא מעשה זה לראית דבריו דווקא, מכלל דאיכא דפליג עליו, משא\"כ בפ\"ו דליכא דפליג עליו במתניתין, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על מנת שתשמשי את אבא וכו'</b>. ברישא שנא מניקת בנו לבסוף, לסמוך לו כמה היא מניקתו. ובסיפא שנא מיתת האב לבסוף, אגב סיפא דסיפא דבעי לסמוך לו או שאמר האב דפליג עלה רשב\"ג:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים עשר חדש</b>. במשניות הקודמות קתני שלשים יום, וטעמא, דהוקשו יציאה והויה אהדדי, ובהויה ניתנו שני זמנים אלו שלשים יום לאלמנה ושנים עשר חדש לבתולה משתבעם הבעל לפרנס את עצמם <small>(כתובות פ\"ה מ\"ב)</small>, ולסירכא דשני זמנים אלו נקט אלו השנים הכא בענין הגט, ואע\"ג דבמשנה ראשונה דלא מת קתני שלשים, והכא דמת קתני י\"ב חדש, אין לתמוה כי סוף סוף החדש קודם לשנה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם לא באתי וכו'</b>. משום פלוגתא דר\"י דלא פליג אלא בסיפא כללם בבבא אחת:\n",
+                "<b>זו היא שאמרו</b>. בענין כזה של באתי ואם לא באתי וכו', ואפשר לומר דמתחילה מספקא להו באיזה פרט מענין זה אמרו דין זה, ועתה קאמר דבפרט זה אמרוהו, אבל אינו מוציא בזה העניינים אחרים שלא יהיה בהם דין זה, שיש ויש וכדמצינו במשנה ז'. והתי\"ט פירש בדרך אחר, אבל בפירושו אין לשון המשנה מדוקדק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נתן בידה והיא ישנה וכו'</b>. לא כללו בהדי רישא משום דאין טעמם שוה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וטעה</b>. ירושלמי <small>(ה\"ז מז:)</small> מה אנן קיימין אם בשטעה אוף ר\"א מודה, אם בשלא טעה אוף רבנן מודיי, אלא כן אנן קיימין בסתם, ר\"א חשש שמא לא טעה, ורבנן חוששין שמא טעה, ע\"כ. פי' דאם ידענו בבירור שהסופר טעה אוף ר\"א מודה דתצא מזה ומזה, דרגלים לדבר שלא קיבל גט מבעלה, ואם ידענו בבירור דלא טעה אוף רבנן מודיי, דחיישינן לקנוניא ולא כל כמיני' לאסרה על בעלה הואיל וידענו בבירור שקבל הבעל הגט מהסופר ונתנו זה לזה, אלא הכא במאי עסקינן בסתם, דלא ידענו כלל אם הסופר טעה או לא, ועתה יוצא הגט מיד הבעל והשובר מיד האשה דחילוף זה מורה לכאורה דהסופר טעה ונתנו זה לזה, אבל איכא למימר דקנוניא היא הואיל ולא ידענו זה בבירור, ובהא קמפלגי. ותמהני מהרב ושאר הפוסקים דלא חשו לחילוק זה, דאע\"ג דלא נזכר בבבלי מ\"מ לא מצינו שיחלוק בזה כלל, וכמה פרטי דינים פסקינן על פי הירושלמי אעפ\"י שאין להם גילוי בבבלי, וצ\"ע:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דברי בן ננס</b>. התי\"ט תמה למה פסקו כמותו נגד ר\"ע. ועלה במחשבתי לומר משום דבש\"ס <small>(דף פא:)</small> אמרו, ור\"ע עבד מ\"ט. ולא אמרו סתם עבד מ\"ט, דש\"מ דאין הלכתא כותיה אלא להבין דבריו פירשוהו. ויהיה זו ההפרש שלפעמים פסקו הפוסקים כאיזה חכם נגד הכלל, משום דמפרשו בש\"ס למלתיה, וכגון במשנה ח' דפסקי כר\"א מהאי טעמא כמ\"ש התי\"ט בשם הרי\"ף, ולפעמים אע\"ג דמפרשו רבנן למלתיה לא פסקו כותיה אפילו על פי הכלל, כגון הכא בדר\"ע, והוא כמ\"ש דכאשר שקיל וטרי הש\"ס סתם על מלתיה דאותו פלוני בלי שיתחיל בשמו, ש\"מ דסתמא דתלמודא הכי ס\"ל, וכאשר בתחילת הענין מזכירים שמו ש\"מ דלסתמא דתלמודא לא ס\"ל הכי, ושכל השיטה אינה אלא כדי להבין דבריו של אותו תנא דנ\"מ לעניינם אחרים, כנלע\"ד אבל צריך להתישב בענין זה ובכללים הדומים לזה שכתבתי לישוב משניות אחרות, אם יש להם תקומה בכל הפסקים כמו שצריך להתישב בכל הכללים שכללו בעלי הכללים הפוסקים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה</b>. לא מצאתי שום רמז במנין זה לענייננו, ולכן אומר אני דאפשר דע\"י איזה מעשה שאירע כך בחמשה אנשים נשנה זה הדין, ומשום הכי נקט מנין זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב סופר ועד כשר, איש פלוני עד כשר</b>. כדי שלא נטעה לומר שהסופר בעצמו כתב ועד איש פלוני עד, פי' שהעד הוא איש פלוני עד, ושהעד עצמו לא חתם שמו בחתימת ידו, הפסיק בתיבת כשר בין שתי הבבות.\n",
+                "<b>איש פלוני עד כשר, בן איש פלוני עד כשר</b>. והכא הפסיק נמי בתיבת כשר, דלא תטעה לומר שעד אחד חתם הכל, והראה שהוא ואביו עדים בדבר:\n",
+                "<b>בן איש פלוני עד כשר, איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר</b>. אילו לא תנן כשר בין עד לאיש, יש לטעות ולפרש דעד א' חתם בן איש פלוני עד והאחר איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד, ואז הוא דהוי כשר דאמרינן דכיון דהראשון הזכיר עד הוי כאילו הזכירו אף השני שלשם עדות חתם דאדסליק מינה סמיך, אבל אם לא הזכיר שום אחד מהם עד דלא הוי כשר:\n",
+                "<b>נקיי הדעת</b>. נקראים המדברים בלשון קצרה, על כי זה הוא עדות שדעתם נקי מטירוף ושוטות, כי קול כסיל ברוב דברים <small>(קהלת ה, ב)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקודשת</b>. אע\"ג דעיקר מכלתין איירי בגרושין הקדים הקדושין להם כסדר מעשיהם. ועוד הכי צריך לומר משום דהמגורשת היא המקודשת הנזכר דווקא כמ\"ש הר\"ב. ועוד דהוי לא זו אף זו, וה\"ט דבסיפא הפך הסדר דרישא, משום דבהכי הוי לא זו אף זו דקדושים אוסרה לעלמא וגרושים מתירה ואפילו הכי משגחינן בקלא ומותרת, ואמתלה בגירושין מעמידה באיסורה ובקדושין מעמידה בהיתרה ואפילו הכי לא משגחינן בקלא ומותרת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנא' והיה אם לא תמצא וכו'</b>. אע\"ג דמלישנא דקרא משמע דאפילו לא מצא אחרת, מ\"מ לא ס\"ל לר\"ע דיהיה קרא דווקא, דחסה התורה על ממונן של ישראל כ\"ש על בנותיהן שלא תתבזו ותעגנו בכדי, ואי לאו דאיכא למיחש לאיסורא לא הוה שרי לן קרא לצער לאשה הזאת משום תענוג הבעל, דמאי חזית דדמא דידיה סומק טפי, וממה נפשך אם הכיר בה מתחילה קודם שנשאה הרי סבר וקביל, ואם נתנוולה אח\"כ הרי נסתפחה שדהו, ואם הכחיש יופיה מחמת לידת הבנים כ\"ש וכ\"ש דאין לו לגרשה על זה כי בירא דשתית ביה מייא לא תשדי ביה קלא, אלא ודאי לא התירה התורה לגרשה אלא כי מצא כבר אחרת נאה ממנה, דאז איכא למיחש שמא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ויצאו מהם בנים בלתי מהוגנים והצער הזה היה מגיע גם לאשה עצמה כי בן כסיל תוגת אמו <small>(משלי י, א)</small>, ולכן כי תגרשנה אז טוב לה, ועיין לקמן:\n",
+                "<b>נאה הימנה</b>. יפה הימנה לא קתני אלא נאה, דמשמע נאה במעשיה, לגלות דלא טוב לאדם שיסיר חנו מאשת נעוריו להטותו אל אשה אחרת מחמת תענוג גופני לבד, אם לא שמצא בה תענוג הנפש במעשיה הטובים שהיא נאה בהם יותר מאשתו זאת:\n<br><b>גיטין</b> מתחיל בהא ומסיים בואו הרי הו, על שם ובכל חוצות יאמרו הו הו (עמוס ה, טז), ראוי לו למגרש את אשתו הראשונה דמזבח מוריד עליו דמעות כמשאז\"ל (דף צ:), ולשון נהי זה של הו הו ראוי למגרש את אשתו, על כי ההא והואו של שם מרגישים בגרושים אלו, לפי שמפריד בין יוד להא שבאיש ואשה (עי' סוטה יז. רש\"י ד\"ה שכינה ביניהם), שבהיותם יחד באורם הפנימי מאירים לשני אותיות אחרונות שהם ההא והואו, כידוע ליודעי בינה וחכמה, ודוק יפה ענין זה שלא תטעה בו:<br><b>סליק</b> מסכת גיטין. שהדמעות מטין:<br><b>האישים</b> לכל נשים מן הטוב בעת נוטין.<br><b>מרחיקים</b> בגרושים על פי יד כתב גיטין:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,209 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Gittin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Gittin",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "גיטין\n<br> גיטין יש בה ט' פרקים דקי\"ל (גיטין צ:) כל המגרש את אשתו הראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, והמזבח עד מקום המערכה היה גבוה תשעה אמות (עי' זבחים נד.). ועוד ע\"י הגט התשיעי הוא לבדו נשאר מבלי העשירית, והמ\"י:\n<br>\n<br><br><b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני אלא מעשה, ש\"מ דלא הוי ראיה למאי דתנן לעיל, אלא מלתא באנפי נפשא היא וממנו נדון סברת ר\"ג, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שהוא קניינו</b>. האמת הוא שהתמיה אשר תמה התי\"ט על הרב והרמב\"ם דשבקו פירושא דש\"ס, היא תפיסה גדולה שלא מצאתי לה מען, אבל מ\"מ פירוש זה דש\"ס <small>(דף יג.)</small> צריך עיון רב, כי לכאורה הוא סובל קושיות רבות, ואף כי בעלי התוספת <small>(שם. ד\"ה וכי תימא)</small> הרגישו בהם והשיבו עליהם לפי רוחב שכלם, מ\"מ לא יצאנו ידי חובת ביאור עם דבריהם לבד, וצ\"ע:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים</b>. והת\"ק הזכיר העלה של זית דהיינו אוכלים כמ\"ש התי\"ט, והדר הדבר שיש בו רוח חיים, וטעמא, דלדידיה דלהתירא נחית בהכי הוי לא זו אף זו, ולר\"י דנחית לאסורא הוי לא זו אף זו בשנותו איפכא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כתב לגרש בו את הגדולה</b>. כתב הר\"ב, דלאו דוקא הוא. והא דהזכירה, הוא משום דידוע לנו הוא שאין האשה מתקנאת אלא בירך חברתה <small>(מגילה יג.)</small> ובאים לידי קטטה, וזה גורם לבעל למצוא עילה לגרש את אחת מהן, ומסתמא ניחא ליה לאיניש להוציא הישן מפני החדש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום הזמן</b>. הוא בראש, ואפילו הכי שנאו בסוף משום דאית ביה רבותא שהוא מדרבנן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם מכירו</b>. כתב הרב, דמלתא באנפי נפשא היא. ושנאו התנא בענין שנראה כאילו קאי אמצאו בחפיסה או בדלוסקמא, לרמוז דאף בהו צריך שיהיה לו קצת היכר, דהיינו טביעות עין כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין שליח האחרון צריך שיאמר וכו'</b>. ומשום זה יכול להיות נמנה שליח מהשליח, דאי לאו הכי א\"א, משום דאינו יכול לומר בפני נכתב וכו' שהרי שקורי קא משקר, וכה\"ג פי' רש\"י <small>(כט: ד\"ה עושה בב\"ד)</small>:\n",
+                "<b>אחרון</b>. האי אחרון כולל כל השלוחים שאחר הראשון, דאיננו דוקא, ואעפ\"כ מדלא תני שני, דייקינן בש\"ס <small>(שם)</small> דאפשר להיות שלא יהיה זה אחרון שני אלא שלשי ומשלשי ואילך, וקמל\"ן בהא דשליח עושה שליח:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריך שיטול רשות מן היורשין</b>. שירשו קרקע אפילו כמלא מחט, וע\"י רשות זה יכול להפריש עד כנגד כל חובו, ומשום דע\"י קרקע זה אפשר שיגבה כל חובו במה שיגבה ויחזור ויגבה כההוא מעשה דקטינא דאביי <small>(גמ' דף ל:)</small>, ופירש רש\"י <small>(שם)</small> על פי אותו מעשה דטורף קרקע זה מהיתומים וכשבאים לגבותו כפי מה ששוה לוקח מעותיו וחוזר וטורף אותו וכן עושה כמה פעמים עד תשלום כל חובו, אבל אם ירשו מטלטלים הואיל ואם אינם כנגד כל חובו אע\"ג דהאידנא משועבדי נינהו לבעל חוב אין כח בידו לגבות מהם אלא כפי שווים, שאחר שטרפם פעם ראשונה והרויחו היתומים ממקום אחר, אף כי נתחייבו לשלם חוב אביהם אם יחזרו לגבות ממנו המטלטלים שטרף מממון שהניח להם אביהם וישאר עוד מהחוב עליהם, אין כחו עדיף במטלטלים אלו לגבות מהם יותר משאר קנינים אשר יקנו אח\"כ, ונפקא מינא שאם מכרום אחר שגבו אותם לאחר וכמו כן זכו וקנו קרקע ומכרוהו אין בעל חוב זה יכול לטרוף בשביל שארית חובו מאותם המטלטלים אלא מן הקרקע, ואפילו טרם גבותו מאומה אם אחר מות אביהם וירשו מטלטלים מכרו קרקע שלהם וגם המטלטלים אינו יכול לטרוף אלא מן הקרקע כדין כל בעל חוב אם מכרו קרקע אחר שמכרו המטלטלים, אבל אם מכרו המטלטלים אחר הקרקע אפשר שיהיו המטלטלים שירשו משועבדים יותר מהקרקע, אבל כי גבה מהם פעם ראשונה אין ספק בידי דלא אלים כחו בהם יותר, אלא אם גבו אותם ממנו הרי הם אצלם כשאר כל המטלטלים שאינם משועבדים לבעל חוב, משא\"כ הקרקע דלהיותו קרקע לעולם הוא משועבד, וע\"י זה יכול להיות שע\"י יגבה כל חובו ולכן מועיל הרשות שנותנים לו היורשים שירשוהו לגבות בשבילו עד כנגד כל חובו מתרומות ומעשרות משא\"כ במטלטלים כמו שאמרתי. ולכן הואיל ובמטלטלין א\"א לומר כן בכל ענין, לא רצו חכמים הפוסקים לחלק והניחום על ענין זה אדין תורה דלא מקרו משועבדים, כן נלע\"ד שהיא דעת הרמב\"ם וההולכים בשיטתו דלא כמ\"ש התי\"ט.\n<br><b>ועוד</b> נ\"ל לומר חילוק אחר דשאני שעבוד המטלטלים משעבוד הקרקע, שהקרקע הזה היה משועבד ועומד קודם מותו ולכן היורשים אותו רשותם מועיל כאילו הוא היה חי מפני שעבוד זה, אבל המטלטלים אשר ירשו לא היו משועבדים לבעל חוב קודם מיתת הכהן, שאם מכרם הכהן בחייו אין בעל חוב יכול לטרוף אותם אלא אחר מיתתו הוא שנשתעבדו מחמת התקנה, ולכן לא אלימא שעבוד זה שנתחדש על היורשין במטלטלין האלה אשר ירשו להיות רשותם כרשות הכהן עצמו שכבר מת. ודע כי יש לתוספות ז\"ל דרך אחרת בפי' הש\"ס ע\"ש כי אני יצאתי ידי חובתי במה שפרשתי המשנה על פי דרך הר\"ב והפוסקים האחרים אשר תפסו דרכו שלא יקשה בעיניהם מה שהקשה עליהם התוספת י\"ט:"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר</b>. מלתא באנפי נפשא, ומשום הכי אין לתמוה דאומר אומר, דאין ענין זה נזכר בדברי ת\"ק כלל. ועוד י\"ל דקתני אומר משום דחכמים פליגי עליו כדאיתא בירושלמי <small>(ה\"ח יט.)</small> דרבנן סל\"הו דעד ארבעים יום אינו צריך לבדקו, נמצא שחולקים עליו בזמן הראשון, וכבר האריכו בירושלמי על זה דיש קולא וחומרא בין בדר' יהודה בין בדרבנן ע\"ש, אבל לפי זה קשה אמאי לא פסקו בזמן הראשון דלא כר' יהודה הואיל ורבנן פליגי עליו. וי\"ל משום דבבבלי הביאו תוספתא סתמית לפרש דברי ר' יהודה ש\"מ דהלכה כמותו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אשה פלונית וכל שם וכו'</b>. ולא הזכיר המקום כלל בסיפא, ולמאן דס\"ל מן הפוסקים שאם לא כתב המקום כלל דכשר, אתי שפיר, דרמז לנו הא במה שלא הזכירו כלל אלא ברישא, לרמז דעל השינוי התקין שאם שינה פסול כמ\"ש המגיד בפ\"ג מה' גירושין <small>(הי\"ג-ד)</small>, אבל לא על עיקר כתיבתו. ולמאן דס\"ל איפכא, צ\"ל דחדא מינייהו נקט בסיפא וה\"ה לאידך כדי שלא להאריך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אלמנה וכו'</b>. הקדים לעדים חותמים על הגט, אע\"ג דעיקר מכלתין הם, משום דסליק במתניתין דלעיל באשה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מבריחין את השבוים</b>. שנאו בבבא בפני עצמה, דלא תימא דרשב\"ג אשניהם פליג:\n",
+                "<b>ספרים</b>. דמיהם מרובים מתפילין, ותפילין ממזוזות, ובזו הוו לא זו אף זו, דאפי' בדבר שדמיהם מועטים חיישינן שיטרח עוד לגנבם. דאי לאו הכי הוי זו ואצ\"ל זו, דקדושת ספרים גדולה מתפילין ותפילין ממזוזה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא את אשתו וכו'</b>. ה\"נ חלקם לשתי בבות משום דלא מפלגו אלא אחדא:\n",
+                "<b>אמר ר\"א</b>. משום דלא פליג אלא בחד ובחד מודה ועוד דאדברי ר\"מ סמך דבורו, משום הכי קתני אמר ר\"א ולא קתני ר\"א אומר:\n",
+                "<b>אמר ר' יוסי</b>. מדלא קתני ר\"י אומר, ש\"מ דלא לאפלוגי אתא אלא מלתא באנפי נפשא הנוגע בענין השינוי ברישא קחשיב ומביא מעשה כאשר ממנו נבין ההלכה, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אומרים לה שתיקותיך יפה ליך מדברותיך</b>. לה אומרים כן לפייס דעתה, אבל באמת דבורה אינו מעלה או מוריד, כי מכיון דלר\"י דאמר כן לא יחזיר גמר בדעתו כשמגרשה לגרשה בכל ענין ואפילו לרבנן אמרינן כן כמ\"ש התוספו' ביבמות דף ס\"ה ע\"א ד\"ה אי איהו שתקא אנן מי שתקינן, ע\"ש. ועיין בספרי חושב מחשבות חלק שלשי מאמר נוי בגדי שש רמז נ\"א מ\"ש בדקדוק לשון זה בדרך רמז:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זבורית</b>. כתב התי\"ט דלא נודע אצלו מאיזה לשון הוא. ולעד\"נ דהוא לשון נופל על לשון זיבורא דהיינו הדבורה, דהיא חמימא ביותר כמשאז\"ל <small>(עי' ע\"ז כח:)</small>, דכמו כן השדה רעה, שלא די לה מי גשמים להשקותה ואינה משבחת לפי ההוצאה והטורח וראויה היתה לישאר בורה מרוב חמימותה, וכן נוטריקון של זבורית זו בורית, ושם זה מושאל לכל דבר פחות ורע:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא היה סקריקון וכו'</b>. נקט ליה משום רבי הושיב ב\"ד, דתיקן שלא ישתקע הקרקע ביד הסקריקון דהיינו ברשותו, משום דגזלה היא בידו לעולם אע\"ג דמחמת אונסיה עליו גמר ומקנה:\n",
+                "<b>בפני סקריקון</b>. פי' הר\"ן והביאו התי\"ט, ברשותו. ולא קתני מתניתין בפירוש ביד הסקריקון דהיינו ברשותו, משום דגזלה היא בידו לעולם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני דרכי שלום</b>. וזה תקון העולם שעליו קיים <small>(עי' אבות פ\"א מי\"ח)</small>, משום הכי נשנה הכא:\n",
+                "<b>כהן וכו'</b>. דלא אתי לאנצויי ולא הוי מפני חשדא:\n",
+                "<b>מערבין וכו'</b>. משום חשדא ולא משום אנצויי:\n",
+                "<b>בור וכו'</b>. כמעט דינא הכי משא\"כ בשנויים כבר:\n",
+                "<b>מצודות חיה וכו' מציאת חרש וכו' עני המנקף וכו'</b>. בכל אחד מהם יש מחלוקת וכשיש מחלוקת אין שלום וכשאין שלום אין אחדות, משום הכי לא יחדם וכללם יחד בבבא אחת להראות כח המחלוקת:\n",
+                "<b>אין ממחין</b>. אין לערבו עם משאלת וכו' מפני שצריך להאריך בה, ומהאי טעמ' לא ניחא ליה לערב ומחזיקין וכו' נמי עמה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משאלת וכו'</b>. בסוף פ\"ה דשביעית כתבתי מה ששייך לזה:\n",
+                "<b>דרכי שלום</b>. שמעתי מקשים אמאי לא תנן בכולהו דרך, לשון יחיד. אבל אין זו קושיא דלא שייך למימר שלום אלא ברבים המתיחדים, שע\"י זה נעשה השלום ביניהם. ועוד דע כי צדיק יסוד עולם יש לו שני דרכים אחת של חסדים ואחת של גבורות והוא נקרא שלום, כי שם מתקבצים יחדיו כידוע לי\"ח. ושמעתי עוד תשובה אחרת, דקתני דרכי כנגד שני שבילים שיש בברית שלום, אבל אין תשובה זו חובקת לכולהו בבי דמתניתין כי אם לבבא דאין ממחין ודמשאלת ומחזיקין, ודוק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או הולך</b>. אגב התקבל קתני ליה, רש\"י בש\"ס <small>(דף סב: ד\"ה קמ\"ל)</small>. היינו טעמא דנשנה אחר התקבל שהוא העיקר דאצטריך מהטעם שכתב התי\"ט, דהולך לא אצטריך כלל דפשוט הוא שיכול לחזור מכיון שכבר שנא התקבל דמהאי טעמ' ממש דהוי כהולך הוא דיכול לחזור כמפורש בש\"ס, והולך עצמו כבר פשיטא לן דיכול לחזור בו ממאי דתנן בפ' קמא <small>(מ\"ו)</small> באומר תן גט זה לאשתי דכ\"ע מודו דבגטי נשים יכול לחזור בו, ולא קא מפלגי אלא בשחרורי עבדים. דאי לא הוה פשיטא לן הולך כבר ממקום אחר, הוה אתי שפיר להקשות דלתני הולך ברישא והדר התקבל וליהוי לא זו אף זו, אבל כשהולך לא אצטריך כלל כי כבר שמעינן ליה ממקום אחר ולא נשנה הכא אלא אגב אינו מן הראוי שיהיו שנוי ברישא, כי דרך התנא ודרך ארץ הוא להקדים לעולם העיקר ובדוחק הוא דאמרינן דרישא הוי אגב וסיפא דווקא, כמ\"ש לקמן בעדיות <small>(פ\"ד מ\"ה)</small> במשנת כרם רבעי משמא דש\"ס.\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושנים שאומרים בפנינו קבל</b>. ירושלמי <small>(ה\"ב לה:)</small> יצטר[ף](ך) השליח, תפתר שהיה קרוב, ע\"כ. הרי מפורש כדברי בעל העטור שהביא התי\"ט, ולכן יש לתמוה ממ\"ש בשם הבית יוסף <small>(סי' קמא)</small> דמדברי הרא\"ש נראה דכיון שהוא במקום האשה אינו עולה לעד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטנה</b>. כשאין לה אב איירי, ואהא דייקינן בקדושין <small>(דף מד:)</small> דהא נערה הרי זה גט, והא דתנן בסיפא אבל אם אמר לו אביה לא קאי אהאי קטנה הנזכרה ברישא דהא באין לה אב מוקמינן לה, אלא אקטן הנזכר אחר כך שאין קטן עושה שליח דה\"ה לקטנה, ואהא תנן אבל אם אמר לו אביה. והראיה דלא תנן שאין קטן עושה שליח, מיד אחר אינו גט עד שיגיע גט לידה ואח\"כ לפיכך וכו', דהכי הוה ליה למימר משום דטעמא דשאין קטן עושה שליח קאי אאינו גט עד שיגיע גט לידה ולא אלפיכך, אלא תנן ליה אחר לפיכך לסמכו לאבל אם אמר לו אביה להורות דעליו קאי, ומאי נפקא לן מינא דקאי עליו דווקא דהוצרך לסמכו לו, אין זה אלא משום דרישא באין לה אב איירינן ואי אפשר דאבל אם אמר לו אביה יהיה קאי עלה, ובזה ידענו דדיוקא דרישא דהא נערה הוי גט מיד דעושה שליח, אין זה אלא בהיותו דומיא דהקטנה שאין לה אב, ובזה החסרון שכתב התי\"ט משמא דגמרא דקדושין הוא מובן.\n<br><b>וסתם</b> התנא דבורו ברישא, דלכאורה נראה דמדתנן בסיפא אבל אם אמר לו אביה דביש לה אב איירי כס\"ד דש\"ס <small>(קידושין שם)</small>. משום דמ\"מ האמת כך הוא, דמכ\"ש הוא דביש לה אב אינה יכולה לעשות שליח, מנערה דבאין לה אב דווקא יכולה לעשות שליח ולא כשיש לה אב. ועוד דליכא למטעי לחלק, דטעמא דקטן אינו עושה שליח דקתני שייך בכל ענין. ועוד מדתנן בסיפא אבל אם אמר לו אביה וכו', ואם איתא דבאין לה אב אף היא יכולה לעשות שליח לפלוג וליתני בדידה בד\"א כשיש לה אב אבל באין לה אב וכו', אלא ודאי מכל אלו ההכריחיות מוכח דליכא למטעי בקטנה מקצור לישנא דמתניתין, והמשנה בעצמה בשביל הקטנה היא מובנת בלי שום חסרון אלא כדי שלא תקשה מזאת לנערה הוצרכה הש\"ס לפרשה בחסרון, והואיל וכוונת ר' במשנה זו לא היתה אלא לאשמועינן דין הקטנה לא חש להאריך בשביל הנערה, ודי לו במה שגילה לנו כדי שלא נטעה בה בנערה במה ששנה שאין קטן וכו' אחר לפיכך כמ\"ש לעיל, ומשום הכי אין צריך ליתן טעם לחסרון הזה כלל. ומהאי טעמא שאמרתי דעיקר דינא דמתניתין דקטנה דעליה כיוון התנא הוא מובן בלי חסרון, לא חש הרב להזכירו כלל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אף המסוכן</b>. ירושלמי <small>(ה\"ה לז:)</small> תני אף החולה, ר' יעקב בר אידי בשם ר' יונתן הלכה כר' שמעון השזורי במסוכן, מה בין מסוכן מה בין חולה, חולה כדרך כ�� הארץ המסוכן כל שקפץ עליו החולי, ע\"כ. הרי מפורש דמסוכן דמתניתין דווקא הוא ולא חולה סתם, ושבמסוכן דווקא הלכה כר\"ש ולא בחולה, והיינו מה שפסק הרמב\"ם בפ\"ב מה' גירושין <small>(הי\"ב)</small> דווקא. ולכן תמהני מהתי\"ט שהעיר על לשון הר\"ב דפירש חולה ודקדק דבריו הפך הירושלמי והקשה עליו מסברא ולא הביא הירושלמי הזה, דודאי לא אשטמיטתיה מיניה שהרי הביא בסוף בשם הירושלמי והלכה כר\"ש, וכן העתיק פסק הרמב\"ם דפ\"ב מה' גירושין ושם המגיד העתיק הירושלמי זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני, ובזה החסרון מובן כמבואר בכמה מקומות מספרי זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לשלשה וכו' דברי ר\"מ</b>. ירושלמי <small>(ה\"ז לח.)</small> מתניתא דר\"מ מן דבתרא אמר לשלשה, ע\"כ. ונראה דפירושו הוא, דר\"מ לא קאי אלא אהך בבא אחרונה, ובזה אתי שפיר הא דפי' הר\"ב באמר לשנים, דהם עצמם דווקא צריכים לכתוב ולחתום, דה\"ל חתם סופר ועד דלר\"מ פסול כדאיתא בפ' מי שאחזו דף ע\"ב, דהכא אמרינן כשר לאו ר\"מ הוא, דלא קאי אלא אאמר לשלשה השני, ואע\"ג דיכול להיות דאף אאו אמר לשלשה הראשון קאי דהתם ליכא סופר עד, מ\"מ הואיל ותרויהו בחדא בבא נקטינהו התנא באמור אמר לשנים וכו' או לשלשה וכו', כשאנו אומרים דדברי ר\"מ לא קאי אשנים בעל כרחנו אנו אומרים דלא קאי נמי אאו אמר לשלשה דבחדא בבא נינהו, אע\"ג דמ\"מ בהא מודה ועיין לקמן <small>(פ\"ז מ\"ב)</small> ד\"ה אמרו לו וכו':\n",
+                "<b>שילמדו</b>. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן דאין הסנהדרין צריכים להיות בקיאים לכתוב, אע\"ג דבקיאים היו בכל חכמה כמ\"ש הרמב\"ם והביאו התי\"ט:\n",
+                "<b>אמר לעשרה</b>. הואיל והוצרך לצאת מכלל השלשה, משום דהחדוש דבא לאשמועינן בהאי בבא הוא דאע\"פי דאמר ליותר משלשה כתבו דדיו שיעסקו בו שלשה, דהיינו שאחד כותב ושנים חותמין ותו לא, משום הכי נקט מנין עשרה שהוא המנין המסויים הסמוך לשלשה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והרכין</b>. לשון עבר הוא, כמו תרגום של ויט <small>(שמואל ב' כב, י)</small> שהוא עבר, משום הכי כתבו הר\"ב <small>(עי' תוי\"ט)</small> ולא כתב תרגום הטי של תורה <small>(בראשית כד, יד)</small> שהוא עתיד, ואזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו לו וכו'</b>. כתב התי\"ט בשם רש\"י, דע\"כ שהיו שלשה דאלו לשנים אפילו ר\"מ מודה וכו', דהיינו שיכתבו ויחתמו הם עצמם, כדתנן במשנה ז' דפרקין דלעיל הכי מפורש בפירוש, וכבר דקדקתי בפ' הנ\"ל באותה משנה ד\"ה אמר לשלשה איך האי בבא בע\"כ אתיא דלא כר\"מ, דהא הוא ס\"ל חתם סופר ועד פסול, וכשאמר לשנים ה\"ל חתם סופר ועד. והנה ראיתי לבעלי התוספות בדף ס\"ו ע\"ב ד\"ה מתניתין מני כר\"י, דהרגישו בזה ודחקו עצמם לישבה אליבא דר\"מ, ע\"ש. אבל קשה דמה להם לדחוק עצמם לפרש המשנה כר\"מ, דבירושלמי <small>(פ\"ו ה\"ז לח.)</small> מפורש הפך, כמ\"ש לעיל בפ\"ו ד\"ה אמר לשלשה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום</b>. דלא אמרינן דלמד של לאחר היא למד בעבור, ויהיה פי' דבריו זה גיטך מיד בעבור אחר מיתה, שלא תהא זקוקה ליבם אם היתה ראויה לכך, וכלומר דרצה לגלות לה שאינו מגרשה מחמת שנאה אלא מחמת אהבה שאינו חפץ בעגונה, וכוונתו הוא שאם לא ימות ויתרצה לישא אותה פעם אחרת שתהיה אהבתה עמו כבראשונה ולא תהיה לה תרעומת על שגירשה, לא אמרינן הכי אע\"ג דאמר לאחר ולא אמר אחר בלי למד.\n<br><b>נמצא</b> שהשני צדדים שבלשון הזה הם הכי, האחד הוא אם כוונתו לאחר מיתה ממש, או אם הוא מעכשיו בלי שום תנאי של מיתה, שלאחר מיתה הוא טעם לנתינת הגט ולא תנאי כמ\"ש, אבל בשני הצדדים דלשון אם מתי שייך בהו תליית הגט במיתה, או בפירוש דהיינו שיהיה כוונתו שהגט דווקא יחול לאחר מיתה, או בתנאי דהיינו שאם ימות יהיה זה הגט שנתן עתה גט ואי לא לא, ובשני הלשונות אמרינן דלא אמר כלום משום דאין גט לאחר מיתה, נמצא דיש בו רבותא בלאחר מיתה יותר מבאם מתי, ולפי זה אתי שפיר דהוי לא זו אף זו. והתי\"ט כתב בשם המפרשים דרך אחר לישב הלשונות שלא יהיו זו ואצ\"ל זו, ולפי דבריהם לשון דלאחר מיתה הוא יותר פשוט דהוא לאחר מיתה ממש מאם מתי, וכן משמע מסיפא דמתניתין וכן מלישנא דש\"ס. ומ\"מ אין זה סותר דברי, דאע\"ג דבצד אחד דהיינו בדקדוק הלמד עדיף מאם מתי להתירה בגט זה, ושמצד זה הוי לגבי אם מתי לא זו אף זו, מ\"מ מצדו האחר דלא חשבינן ללמד כלל הוא גרוע מאד מאם מתי, דסוף סוף לשון אחר מיתה מורה אחר מיתה ממש, משא\"כ לשון אם מתי דאע\"ג דאנו מפרשים אותו כמו אחר מיתה מ\"מ עינינו רואות דהלשון עצמו אינו מורה בהחלט אחר מיתה כמו לשון אחר מיתה ממש, ולכן כשיוסיף בו תיבות אחרות כמו בסיפא שאמר מהיום לאחר מיתה גריע מאם מתי, הואיל וכבר ידענו מרישא דלא חשבינן ללמד דלאחר לכלום, אבל כל זמן שלא ידענו אי חשבינן ליה או לא כמו ברישא דעדיין לא שמעינן עד סוף הבבא אי הוי גט וכו', לא שייך שפיר לשנותו אחר אם מתי ולהוי לא זו אף זו, מחמת ספיקא דלמד כמש\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאתים זוז</b>. נקט מנין זה, משום דאורחא דמלתא הוא שרוצה להפטר בהם מכתובתה:\n",
+                "<b>אמר רשב\"ג מעשה</b>. זה דומה למעשה דמשנה ו' פ\"ו, אלא שהכא הקדים רשב\"ג למעשה, לגלות דמביא מעשה זה לראית דבריו דווקא, מכלל דאיכא דפליג עליו, משא\"כ בפ\"ו דליכא דפליג עליו במתניתין, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על מנת שתשמשי את אבא וכו'</b>. ברישא שנא מניקת בנו לבסוף, לסמוך לו כמה היא מניקתו. ובסיפא שנא מיתת האב לבסוף, אגב סיפא דסיפא דבעי לסמוך לו או שאמר האב דפליג עלה רשב\"ג:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים עשר חדש</b>. במשניות הקודמות קתני שלשים יום, וטעמא, דהוקשו יציאה והויה אהדדי, ובהויה ניתנו שני זמנים אלו שלשים יום לאלמנה ושנים עשר חדש לבתולה משתבעם הבעל לפרנס את עצמם <small>(כתובות פ\"ה מ\"ב)</small>, ולסירכא דשני זמנים אלו נקט אלו השנים הכא בענין הגט, ואע\"ג דבמשנה ראשונה דלא מת קתני שלשים, והכא דמת קתני י\"ב חדש, אין לתמוה כי סוף סוף החדש קודם לשנה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם לא באתי וכו'</b>. משום פלוגתא דר\"י דלא פליג אלא בסיפא כללם בבבא אחת:\n",
+                "<b>זו היא שאמרו</b>. בענין כזה של באתי ואם לא באתי וכו', ואפשר לומר דמתחילה מספקא להו באיזה פרט מענין זה אמרו דין זה, ועתה קאמר דבפרט זה אמרוהו, אבל אינו מוציא בזה העניינים אחרים שלא יהיה בהם דין זה, שיש ויש וכדמצינו במשנה ז'. והתי\"ט פירש בדרך אחר, אבל בפירושו אין לשון המשנה מדוקדק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נתן בידה והיא ישנה וכו'</b>. לא כללו בהדי רישא משום דאין טעמם שוה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וטעה</b>. ירושלמי <small>(ה\"ז מז:)</small> מה אנן קיימין אם בשטעה אוף ר\"א מודה, אם בשלא טעה אוף רבנן מודיי, אלא כן אנן קיימין בסתם, ר\"א חשש שמא לא טעה, ורבנן חוששין שמא טעה, ע\"כ. פי' דאם יד��נו בבירור שהסופר טעה אוף ר\"א מודה דתצא מזה ומזה, דרגלים לדבר שלא קיבל גט מבעלה, ואם ידענו בבירור דלא טעה אוף רבנן מודיי, דחיישינן לקנוניא ולא כל כמיני' לאסרה על בעלה הואיל וידענו בבירור שקבל הבעל הגט מהסופר ונתנו זה לזה, אלא הכא במאי עסקינן בסתם, דלא ידענו כלל אם הסופר טעה או לא, ועתה יוצא הגט מיד הבעל והשובר מיד האשה דחילוף זה מורה לכאורה דהסופר טעה ונתנו זה לזה, אבל איכא למימר דקנוניא היא הואיל ולא ידענו זה בבירור, ובהא קמפלגי. ותמהני מהרב ושאר הפוסקים דלא חשו לחילוק זה, דאע\"ג דלא נזכר בבבלי מ\"מ לא מצינו שיחלוק בזה כלל, וכמה פרטי דינים פסקינן על פי הירושלמי אעפ\"י שאין להם גילוי בבבלי, וצ\"ע:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דברי בן ננס</b>. התי\"ט תמה למה פסקו כמותו נגד ר\"ע. ועלה במחשבתי לומר משום דבש\"ס <small>(דף פא:)</small> אמרו, ור\"ע עבד מ\"ט. ולא אמרו סתם עבד מ\"ט, דש\"מ דאין הלכתא כותיה אלא להבין דבריו פירשוהו. ויהיה זו ההפרש שלפעמים פסקו הפוסקים כאיזה חכם נגד הכלל, משום דמפרשו בש\"ס למלתיה, וכגון במשנה ח' דפסקי כר\"א מהאי טעמא כמ\"ש התי\"ט בשם הרי\"ף, ולפעמים אע\"ג דמפרשו רבנן למלתיה לא פסקו כותיה אפילו על פי הכלל, כגון הכא בדר\"ע, והוא כמ\"ש דכאשר שקיל וטרי הש\"ס סתם על מלתיה דאותו פלוני בלי שיתחיל בשמו, ש\"מ דסתמא דתלמודא הכי ס\"ל, וכאשר בתחילת הענין מזכירים שמו ש\"מ דלסתמא דתלמודא לא ס\"ל הכי, ושכל השיטה אינה אלא כדי להבין דבריו של אותו תנא דנ\"מ לעניינם אחרים, כנלע\"ד אבל צריך להתישב בענין זה ובכללים הדומים לזה שכתבתי לישוב משניות אחרות, אם יש להם תקומה בכל הפסקים כמו שצריך להתישב בכל הכללים שכללו בעלי הכללים הפוסקים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה</b>. לא מצאתי שום רמז במנין זה לענייננו, ולכן אומר אני דאפשר דע\"י איזה מעשה שאירע כך בחמשה אנשים נשנה זה הדין, ומשום הכי נקט מנין זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב סופר ועד כשר, איש פלוני עד כשר</b>. כדי שלא נטעה לומר שהסופר בעצמו כתב ועד איש פלוני עד, פי' שהעד הוא איש פלוני עד, ושהעד עצמו לא חתם שמו בחתימת ידו, הפסיק בתיבת כשר בין שתי הבבות.\n",
+                "<b>איש פלוני עד כשר, בן איש פלוני עד כשר</b>. והכא הפסיק נמי בתיבת כשר, דלא תטעה לומר שעד אחד חתם הכל, והראה שהוא ואביו עדים בדבר:\n",
+                "<b>בן איש פלוני עד כשר, איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר</b>. אילו לא תנן כשר בין עד לאיש, יש לטעות ולפרש דעד א' חתם בן איש פלוני עד והאחר איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד, ואז הוא דהוי כשר דאמרינן דכיון דהראשון הזכיר עד הוי כאילו הזכירו אף השני שלשם עדות חתם דאדסליק מינה סמיך, אבל אם לא הזכיר שום אחד מהם עד דלא הוי כשר:\n",
+                "<b>נקיי הדעת</b>. נקראים המדברים בלשון קצרה, על כי זה הוא עדות שדעתם נקי מטירוף ושוטות, כי קול כסיל ברוב דברים <small>(קהלת ה, ב)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקודשת</b>. אע\"ג דעיקר מכלתין איירי בגרושין הקדים הקדושין להם כסדר מעשיהם. ועוד הכי צריך לומר משום דהמגורשת היא המקודשת הנזכר דווקא כמ\"ש הר\"ב. ועוד דהוי לא זו אף זו, וה\"ט דבסיפא הפך הסדר דרישא, משום דבהכי הוי לא זו אף זו דקדושים אוסרה לעלמא וגרושים מתירה ואפילו הכי משגחינן בקלא ומותרת, ואמתלה בגירושין מעמידה באיסורה ובקדושין מעמידה בהיתרה ��אפילו הכי לא משגחינן בקלא ומותרת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנא' והיה אם לא תמצא וכו'</b>. אע\"ג דמלישנא דקרא משמע דאפילו לא מצא אחרת, מ\"מ לא ס\"ל לר\"ע דיהיה קרא דווקא, דחסה התורה על ממונן של ישראל כ\"ש על בנותיהן שלא תתבזו ותעגנו בכדי, ואי לאו דאיכא למיחש לאיסורא לא הוה שרי לן קרא לצער לאשה הזאת משום תענוג הבעל, דמאי חזית דדמא דידיה סומק טפי, וממה נפשך אם הכיר בה מתחילה קודם שנשאה הרי סבר וקביל, ואם נתנוולה אח\"כ הרי נסתפחה שדהו, ואם הכחיש יופיה מחמת לידת הבנים כ\"ש וכ\"ש דאין לו לגרשה על זה כי בירא דשתית ביה מייא לא תשדי ביה קלא, אלא ודאי לא התירה התורה לגרשה אלא כי מצא כבר אחרת נאה ממנה, דאז איכא למיחש שמא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ויצאו מהם בנים בלתי מהוגנים והצער הזה היה מגיע גם לאשה עצמה כי בן כסיל תוגת אמו <small>(משלי י, א)</small>, ולכן כי תגרשנה אז טוב לה, ועיין לקמן:\n",
+                "<b>נאה הימנה</b>. יפה הימנה לא קתני אלא נאה, דמשמע נאה במעשיה, לגלות דלא טוב לאדם שיסיר חנו מאשת נעוריו להטותו אל אשה אחרת מחמת תענוג גופני לבד, אם לא שמצא בה תענוג הנפש במעשיה הטובים שהיא נאה בהם יותר מאשתו זאת:\n<br><b>גיטין</b> מתחיל בהא ומסיים בואו הרי הו, על שם ובכל חוצות יאמרו הו הו (עמוס ה, טז), ראוי לו למגרש את אשתו הראשונה דמזבח מוריד עליו דמעות כמשאז\"ל (דף צ:), ולשון נהי זה של הו הו ראוי למגרש את אשתו, על כי ההא והואו של שם מרגישים בגרושים אלו, לפי שמפריד בין יוד להא שבאיש ואשה (עי' סוטה יז. רש\"י ד\"ה שכינה ביניהם), שבהיותם יחד באורם הפנימי מאירים לשני אותיות אחרונות שהם ההא והואו, כידוע ליודעי בינה וחכמה, ודוק יפה ענין זה שלא תטעה בו:<br><b>סליק</b> מסכת גיטין. שהדמעות מטין:<br><b>האישים</b> לכל נשים מן הטוב בעת נוטין.<br><b>מרחיקים</b> בגרושים על פי יד כתב גיטין:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה גיטין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Ketubot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,267 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Ketubot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה כתובות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כתובות\n<br> כתובות יש בו שלשה עשר פרקים כנגד י\"ג מדות שהתורה הנקראת כתובה כמ\"ש רז\"ל נדרשת. ועוד איתא במאורות נתן בסי' נ\"ה בסוד הכתיבה, דשייכים לה חמשה אלהים ארבע יודין וארבע אותיות שם הויה, והנה הם בין הכל י\"ג. ואין לתמוה איך נרמזו ענייני התורה וכתיבתה במסכתא זו, שהרי אמרו רז\"ל (תענית פ\"ד מ\"ח) ביום חתונתו זה מתן תורה:\n<br>\n<br><br><b>בתולה</b>. עיין מ\"ש בפ' י\"ב משנה א':\n",
+                "<b>ליום הרביעי וכו' ליום החמשי וכו'</b>. ביום לא קתני אלא ליום, לרמוז דעיקר הנישואים שהוא הבעילה לא הוו ביום רביעי וביום חמשי ממש כדהוה משמע אי הוה קתני ביום, אלא סמוך ליום הרביעי וסמוך ליום החמשי דהיינו בלילות הבאות אחריהם כדאיתא בש\"ס <small>(דף ה.)</small>. ורמז יש לנו בזה באות הלמד כי מתחילת ליל רביעי עד חצי הלילה של חמשי, וכן מתחילת ליל חמשי עד חצי הלילה של ליל ששי, שהוא הזמן הראוי לזווג וכמ\"ש בברכות <small>(פ\"ב מ\"ה)</small> בד\"ה בלילה הראשון, וכמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת השכיבה פרק י\"א פיסקא ד', יש שם שלשים שעות כמספר הלמד.\n<br><b>ואל</b> תתמה מזה שיהיו כל ששה שעות ראשונות של הלילה נקראות גם כן בשאלה על שם היום שעבר, שהרי בפירוש אמרינן בש\"ס דברכות דף ד' ע\"א רב אשי אמר בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארבסר הוה קאי, הרי מבואר דאע\"ג דלפי האמת בכל התורה כלה חוץ מבמוקדשים היום הולך אחר הלילה וכדאמרינן בפ' אותו ואת בנו <small>(חולין פ\"ה מ\"ה)</small>, מ\"מ בהשאלה איכא למימר איפכא עד חצי הלילה, ולפיכך לא קאמר רב אשי בפלגא אורתא דארבסר אע\"ג דבאמת כך הוה, אלא בפלגא אורת' דתליסר נגהי ארבסר. וקמ\"לן התנא בזה דעיקר תקנה זו של יום רביעי וחמשי לא נתקנה אלא כדי שתהיה הבעילה בזמן הראוי והוא בליל חמשי ובליל ששי, וכן אמר בר קפרא בב\"ר פ\"ח רביעי אור לחמשי חמשי אור לששי ע\"ש. לבתולה מפני שני טעמים, והם כדי שישכים לב\"ד קודם שתתקרר דעתו, וכדי שתבעל ביום שנאמר בו ברכה לדגים כדאיתא בש\"ס <small>(דף ה.)</small>. ולאלמנה משום טעם אחד, כדאיתא התם כדי שתבעל ביום שנאמר בו ברכה לאדם, ואע\"ג דאיכא נמי לבתולה טעמא דשקדו <small>(דף ב.)</small>, ולאלמנה כדי שישמח עמה כ\"כ ימים כדאיתא בש\"ס <small>(דף ה.)</small> טעם זה, לא רמזו לנו התנא במשנה, משא\"כ הבעילה שהזכירה בפירוש שאם היה לו טענת בתולים וכו' שזה לא ידע אלא ע\"י הבעילה, כי באמת עיקר התקנה מפני שעת הבעילה נתקנה כדאמרן.<br><b>והוצרך</b> התנא לרמוז זה באמרו ליום ולא ביום, כדי שלא נטעה לומר דבו ביום הם נבעלות, דאינו כן דאע\"ג דתקנו לבתולה שתנשא ביום רביעי ולאלמנה ביום חמשי, לא משום זה הן נבעלות ביום, כי אסור לשמש מטתו ביום <small>(נדה יז.)</small> אלא הם נבעלות ליום הרומז ללילה הבא אחריהם וכדאמרן.<br><b>ועוד</b> רמז לנו התנא בלמד זו שהיא רמז לחי, במקום הבית שהיא רומזת למת, כמשאז\"ל <small>(ברכות סד. מו\"ק כט.)</small> הנפטר מחבירו לא יאמר לו לך בשלום בבית, אלא לך לשלום בלמד, והנפטר מן ��מת לא יאמר לו לך לשלום בלמד, אלא לך בשלום בבית(ו). שהנושא אשה כדי להוליד בנים מוציא עצמו מכלל מתים, דמי שאין לו בנים חשוב כמת <small>(נדרים סד:)</small>, וזוכה לחיים עמה וכמשאז\"ל <small>(בר\"ר פי\"ז, ב)</small> כדכתיב <small>(קהלת ט, ט)</small> וראה חיים עם האשה וגו', הרי מבוארת הלמד הזאת בדרך הפשט ובדרך רמז.<br><b>ועוד</b> איכא למימר בדרך דרש, דהנושא אשה זוכה ללמד שהוא למוד התורה, משא\"כ כששרוי בלא אשה, כמשאז\"ל <small>(יבמות סב:)</small> על פסוק <small>(איוב ו, יג)</small> האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני. ודרוש זה לא היינו עושים אותו אי הוה קתני ביום בבית, חדא דלא סלקא דעתין לזה כי אין שם שינוי בלשון, ועוד דאפילו הוה הלשון משונה הייתי אומר דעל שם שביתו זו אשתו <small>(יומא פ\"א מ\"א)</small> קתני הכי. וע\"ד הסוד נמי איכא למימר, דרמז לנו בלמד הזאת לעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, כי אמו היא סוד הלמד כידוע ליודעי חן, כל זה צריך לפרש לפי גרסתנו, אבל בסדר המשנה דירושלמי אין אנו צריכים לזה דהתם גרסינן ביום בבית:",
+                "<b>ואלמנה</b>. כשהיא אלמנה מן הנשואין יש לה דין בעולה אף על פי שלא נבעלה, משום הכי לא קתני בפירוש ובעולה ליום חמשי, אלא אלמנה, כי שמה מוכיח עליה, כמ\"ש לקמן דכשאין כתובתה אלא מנה דהוא מן הנשואין איירי, ולכן ליכא למטעי ולפרשה במן האירוסין כשאין לה שם לווי או שמוכח כן מתוך הענין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלמנה מנה</b>. מאה לא קתני דומיא דמנין דבתולה, אלא מנה. משום דהכי אית סימן בגוה, דאלמנה נוטריקון אל מנה, שהיא חסרה מנה מהבתולה, והכי איתא בש\"ס דף י' מאי אלמנה על שם מנה וכו' ע\"ש:\n",
+                "<b>הגיורת והשבויה והשפחה</b>. ובסיפא הפך הסדר ושנא שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו, והתי\"ט נתן טע' בשם הרב ליווא, לסדר של סיפא. והנני מוסיף על זה, טעם למאי דלא נשנה רישא דומיא דסיפא, הוא דסמך שבויה לשפחה, מפני שיש להם שייכות זו עם זו שמעבידים אותם:\n",
+                "<b>שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו</b>. ברישא הזכירם לשון יחיד והכא שנאם בלשון רבים, כי כל אחד מן הצדדים האלה יש להם שייכות בכל השנויים ברישא, דכיון דהבא על הגויה חייב עליה משום נש\"גז <small>(סנהדרין פב.)</small>, הרי שלשון פדיה שייך אף בגיורת וכ\"ש על השפחה ממש, וכן לשון שחרור שייכא בגיורת מטעם זה וכ\"ש בשבויה, ולשון גרות שייך שפיר אף אשבויה דבעת שהיא שבויה הרי היא כגויה שאינה נזהרת בכמה מצות, וכ\"ש דשייך בשפחה שהיא פטורה מכמה מצות בעוד שהיא שפחה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגדול שבא על הקטנה</b>. אגב סיפא נקט ליה, ועוד לעיל לא שמענו אלא כשהדבר ספק, והכא אשמועינן דאפילו ודאי נבעלה כתובתה מאתים, משום דבתוליה חוזרים:\n",
+                "<b>וקטן שבא על הגדולה</b>. בירושלמי <small>(ה\"ג ד:)</small> מוקי לה שלא כדרכה, או בענין שלא הסיר בתוליה, ותני כן מעשה שעיברה ובתוליה קיימין. ובבבלי <small>(דף יא:)</small> אמרינן דבהסיר בתוליה היא פלוגתא דר\"מ ורבנן כמו במוכת עץ, וכן כתב התי\"ט בשם הפוסקים, ולא ידענא אמאי לא כתבו משמא דגמרא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונסתפחה שדך</b>. אשה קרקע עולם היא כמשאז\"ל <small>(עי' סנהדרין עד:)</small>, משום הכי קתני בלשון זה:\n",
+                "<b>לא מפיה אנו חיין</b>. זהו אחד מג' דברים שנסתפקו התוספות כמ\"ש בר\"ה פ\"ב מ\"ח ע\"ש, וזו פירשה אותו חכם וז\"ל בלקוטים <small>(שער מאמרי רז\"ל מס' כתובות. ועי' שיטמ\"ק במשנה דף יב:)</small>, פירושו הוא, כי הלא על ג' דברים העולם עומד ואחד מהם הוא האמת <small>(אבות פ\"א מי\"ח)</small>, ולזה אמר לא מפיה אנו חיין, כלומר אם היתה אומרת אמת היינו מקיימים חיים מפיה, כי העולם הזה מתקיים על האמת היוצא מפיה, אבל זאת האשה משקרת נמצא שלא מפיה אנו חיין, וכן דרכי רז\"ל להודיע דרשות בתוך דבריהם אגב גררא כי שיחת ת\"ח צריכה תלמוד, עכ\"ל בלקוטים.\n<br><b>ולעד\"נ</b> לומר עוד דבר אחר, והוא שכלל התנא בלשון זה הטעם שאינה נאמנת, שמה שאנו רואין שלא מפיה אנו חיין אלא אנו מתים מפיה, שהוציאה דברי שקר לנחש באמרה לו שהקב\"ה צוה שלא יגעו בעץ הדעת, ופתח פתח לנחש בדבר זה לפתותה בנגיעתו בו ולומר לה כשם שאין בנגיעה חטא משפט מות כי כן ראית בעיניך כי באמת לא על הנגיעה הזהיר ה' אלא על האכילה, כן אין משפט מות באכילתו כמשאז\"ל <small>(בר\"ר פי\"ט ג. הו\"ד רש\"י בראשית ג, ג-ד)</small>, ובזה נתפתתה וחטאה והחטיאה וגרמה מיתה לעולם, אם כן אפוא אנו רואים מזה שהיא חשודה לשקר ולכן אינה נאמנת, ומפני כי בראיית הנחש אותה עוסקים בתשמיש נתאוה לה כמשאז\"ל <small>(בר\"ר פי\"ח, ו. הו\"ד רש\"י שם א)</small>, דקדק התנא לשון זה בעניינים אלו של תשמיש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ומודה ר\"י</b>. אע\"ג דפליג בפרקין דלעיל אר\"ג בדבר דאית ביה איסור והיתר, מודה הכא דליכא אלא דררא דממונא, כ\"פ הר\"ב. והא דנטר ליה עד הכא ולא שנאו מיד אחר פלוגתיהו הוא משום דאין מקום במסכתא זו לדין זה, אלא נשנה אגב דמיונו למשנה א' דקתני ביה ואם יש עדים כדקתני התם בצירוף הטעם דבפלוגתיה איירינן לעיל:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו עבד אפילו שפחה</b>. לגלות דואם יש להם עדים לאו דווקא, אלא לשון עדות ואפילו אחד כמ\"ש התי\"ט במשנה ד' פ\"ז דגיטין, קתני תרתי אפי', דמשמע דעבד לאו בהדי שפחה מעיד. ועוד בשפחה איכא תרתי לרעותא שהיא אשה משא\"כ העבד, להכי שייך שפיר לומר עליה לבדה אפילו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת וכו'</b>. ק\"ק דהלשון לכאורה אינו מדוקדק, דפתח בנערה וסיים בבא עליה. ואפשר דמשום סיפא דאע\"פי שהם בהכרת וכו', דהאי אע\"פי משום הבא עליה שהוא המשלם הקנס נשנה, קתני ליה. ולא התחיל הענין בהבא על הממזרת וכו' אלא התחיל באלו נערות, לדייק מאי דאיתא בש\"ס <small>(דף כט.)</small> נערות אין קטנות לא, מאן תנא וכו':\n",
+                "<b>הבא וכו'</b>. על מ\"ש התי\"ט בשם התוספות, אמאי לא תני אלמנה לכ\"ג. עיין בתוספות <small>(דף כט. ד\"ה ועל הכותית)</small> כי האריך כל הצורך:\n",
+                "<b>יש להם קנס</b>. חזר לשנותו משום אע\"פי. ואם נאמר דהבא על אחותו וכו' אינם בכלל אלו נערות דרישא, שהרי פי' אותם נערות ר\"ל פסולות כמפורש בש\"ס <small>(שם)</small> ואלו הקרובות לא מקרו פסולות, אלא דנצרכו מחמת שהם אסורים עליו מחמת קורבה, ולהיותם בבא בפני עצמה צריך לשנות בהם יש להן קנס, לא אתי שפיר מה שישבתי בד\"ה אלו נערות אמאי פתח באלו נערות וסיים בבא עליה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעציצו</b>. לפי מ\"ש התי\"ט בשם התרגום הוא כלי של רעי. ויתכן דהכי הוא, שהרי ארז\"ל <small>(שבת קנב.)</small> אשה חמת מלא צואה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תשלומי כפל</b>. הקדים לתשלומי ארבעה וחמשה שלא כסדר הכתוב, משום דתשלומי כפל נוהג בכל, משא\"כ ד' וה' שאינו נוהג אלא בשור ושה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעשה ידיה ומציאתה</b>. פי' הר\"ב, מעשה ידיה כמציאתה. ומשום הכי לא קתני כדלקמן <small>(מ\"ד)</small> מציאתה ומעשה ידיה דלהוי לא זו אף זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משהשיאה אין לאביה רשות בה</b>. האי אמרו לו לא אתא אלא להקשות אר\"י, באמור איך אפשר לומר שתהיה הראשונה של אב, הלא אין לאב רשות בבתו אחר שהשיאה לכ\"ע, ולכן אין לו זכות כלל במנה מאתים שנתקנו לה. והתי\"ט כתב דצ\"ע דהיינו ת\"ק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לה פתח בית האב ואין לה אב</b>. בכדי נסבא אגב רישא, והראיה שלא הביא ראיה אלא לרישא דיש לה אב ואין לה פתח בית האב, אבל איש לה פתח בית האב ואין לה אב אין כאן ראיה, דלא אצטריך שהרי בפ' <small>(דברים כב, כ)</small> ואם אמת היה הדבר וכו'. ששם כתוב חיוב הסקילה לא נזכר כי אם פתח בית אב ולא נזכר בה אב כלל, ש\"מ דאינו מעכב כלל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האב זכאי וכו' וזכאי במציאתה וכו' ומקבל את גטה</b>. הפסיק בין הקדושי[ן](ם) לגט, במציאתה וכו', ולא שנאה קודם. לאשמועינן אגב ארחיה דלעולם היא ברשות האב אע\"פי שנתקדשה, עד שתכנס וכו' כדלקמן במשנה ה':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שתכנס</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(מח. ד\"ה לעולם)</small> ז\"ל ומיהו י\"ל דדוקא התם דקתני כיון שנכנסה (אמרינן מסירה לבד) אבל הכא דקתני עד שתכנס משמע עד שתכנס לחופה, ע\"כ. ונראה דיצא להם לבעלי התוספות הפירוש זה של שתכנס ונכנסה, ממה שהוכיחו בפסחים דף צ\"ד ע\"א ד\"ה רי\"א, מן הש\"ס <small>(שבת לד:)</small> דיש הפרש בין משקיעת החמה לשתשקע החמה, דמשקיעת החמה ר\"ל מתחילת שקיעתה, ומשתשקע ר\"ל מסוף שקיעתה, וכ\"כ הרמב\"ן והביאו המגיד בפ\"ה מה' שבת <small>(ה\"ד)</small>, וזה דומה לעני[נ]ינו שתכנס הוא כמו משתשקע שהוא סוף המעשה והיינו כניסתה לחופה, ושנכנסה דומה למשקיעת דר\"ל תחילת המעשה והיינו מסירה לבד, ואע\"ג דלא דמי ממש שנכנסה למשקיעת, כי הדומה לו הוא מששקעה, מ\"מ העיקר שאנו צריכים הוא שיהיה שתכנס דומיא דמשתשקע, וזה הוא אמת כי דומה לו ממש, וממילא אמרינן דכל זמן דלא אמרינן לשון זה של שתכנס, שאין פירושו כמוהו אלא הפך ממנו, ולהיות פי' תכנס סוף הכניסה, נמצא היות שנכנס תחילה הכניסה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשבית חייב לפדותה</b>. משום סיפא נקט ליה, דלדידיה לא אצטריך דכבר שמעינן ליה ממתניתין דלעיל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עד דתנסבן לגוברין</b>. כתב הר\"ב, ואם בגרו אע\"פי שלא נתארסו אין להם מזונות. והא דסתם התנא דבורו כנראה דלעולם יש להם מזונות עד דתנסבן, רמז לנו דלא ישהה אדם בתו בוגרת אלא יארסנה מיד שמא תזנה, כמשאז\"ל <small>(פסחים קיג.)</small> בגרה בתך שחרר עבדך ותנה לו, דנמצא לפי זה שתהיה לבתו מזונות עד שתתארס, שהרי כשבגרה שאז אין לה מזונות הרי אביו מארס אותה כמו שאמרנו, ואע\"ג דאחר מיתת האב איירינן כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם, מ\"מ יש לעצה טובה זו מקום לגבי אחין שישתדלו להשיאה וכל שכן הוא כיון שאין מורת האב עליה שיש לחוש שמא תזנה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייב</b>. אפילו לא כתב, דאלא כתב דמשנה י' קאי, כ\"כ התי\"ט וכ\"כ במשנה י\"א. וטעמא דכלל התנא הדברים השנויים במשנה י' י\"א י\"ב בלא כתב אחד, משום דכולהו שייכי אחר מיתה מה שאין כן האחריני:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאה מנה</b>. לרמוז דמנה הוא מאה מהנזכרים בבתולה, נקט מנין זה, וביבמות פ\"א כתבתי עוד טעם אחר:\n",
+                "<b>התקבלתי ממך מנה</b>. נקט מנין זה משום דנזכר לכתובת האלמנה, והואיל וכתב בבתולה חצי כתובתה, נקט באלמנה חמשים זוז שהם חצי מנה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומניקה את בנה</b>. הקדימו למצעת לו את המטה התדירה וקודמת לו, לסמכה למבשלת, דמשניהם כאחד נפטרה כשהכניסה לו שתי שפחות:\n",
+                "<b>מאה שפחות</b>. כנגד מאה עבדים שצריך שיהיה לו לאדם להקרא עשיר כמשאז\"ל <small>(שבת כה:)</small>, קתני מנין זה. וביבמות פ\"א משנה א' כתבתי עוד טעם אחר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התלמידים</b>. נראה דלא נזכרה עונתן בפירוש במתניתין, לפי שמן הדין חוץ מן הזמן שרוצים ללמוד שאין לו קבע והרשות, הם נכללים בכל אחד מהמדות הנזכרים כאן, אם טיילין כטיילין אם פועלים כפועלים וכן כלם, אלא מפני שעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין <small>(ב\"ק פב.)</small> כדי שלא יהיו מצויים אצל נשותיהן כתרנגולין <small>(ברכות כב.)</small>, ושיעור העונה אינה אלא מדרבנן דקראי אסמכתא בעלמא נינהו, הם אמרו והם אמרו, ובחרו להם מדת החמרים על שם יששכר חמור גרם <small>(בראשית מט, יד)</small> פעם אחת בשבת, ובליל שבת המסוגל, אף אם הם טיילין ופועלין, אבל אם הם גמלים או ספנים לא גרעי מזמן מדתם, אלא שמצוה שיכוונו ליל עונתם בליל שבת. והתי\"ט האריך גם הוא בענין זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמן</b>. צריך נמי לקטנית לכך סמכו לו ושנאו קודם הגרגרות, שלא כסדר הכתוב:\n",
+                "<b>ואין נותנין</b>. לשון רבים ה\"ג בכל הנוסחאות ולא ידעתי למה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלף דינר</b>. ובסיפא קתני חמשה עשר מנה, ונראה דברישא מלתא דשכיחא נקט, ודרך השדכנים לפסוק לאשה סכום רב כדי לחבבה על בעלה, ולהרבות הסכום מזכירים המטבע השוה מועט, ולא המטבע הגדול הכולל הרבה מטבעות שמתמעט בסכום, ובסיפא קיצר התנא לשונו בהזכיר מנה, ועוד גם זה מלתא דשכיחא דהחתן הכותב לה אינו מזכיר סכום הרב, אלא מזכיר המטבעות הכוללים הרבה למעט בסכום, כדי שלא תתגאה האשה באמור שהכניסה לו הרבה, ועוד סכום זה של חמשה עשר ראוי והגון לאיש ואשה שזכו ששם י\"ה ביניהם <small>(עי' סוטה יז. וברש\"י ד\"ה שכינה)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והחתן מקבל עליו עשרה דינרין לקופה לכל מנה ומנה</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות, ד(א)אבעיא דש\"ס הוא, אם יתנם לה כלם בבת אחת או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קשוטה ליום, ע\"כ. ודחיקא לי מלתא לפרש כן, שהרי ז\"ל האבעיא <small>(דף סו:)</small>, בעי רב אשי במנה הנשום או במנה המתקבל, אם תמצי לומר במנה המתקבל יום ראשון או כל יום ויום, אם תמצי לומר כל יום ויום שבת ראשונה או כל שבת ושבת, אם תמצי לומר שבת ושבת חדש ראשון או כל חדש וחדש, אם תמצי לומר כל חדש וחדש שנה ראשונה או כל שנה ושנה תיקו, ע\"כ. דמזה נראה דהבעיא דיום ראשון וכו' תלויה באם תמצי לומר במנה המתקבל, ולפי פי' התוספות מאי שייכות יש לה עמו, ואפילו לפי פירושו דפירש בד\"ה ואם תמצי לומר במנה המתקבל, דה\"ה דמצי לומר ואם תמצא לומר במנה הנשום, עכ\"ל. לא נהירא, חדא דאין שיעור הימים תלוי לא בזה ולא בזה, ועוד דאין זה דרך התלמוד לנטוע בעיא שנית על ואם תמצי לומר אחד והוא לאו דווקא, והכי הל\"ל בעי רב אשי מנה הנשום או מנה המתקבל יום ראשון או כל יום ויום בלי שום אם תמצי לומר, דבכה\"ג אע\"ג דעל הרוב מתפרש באם תמצי לומר מ\"מ כשאי אפשר אין שום דוחק לפרשה בבעיא בפני עצמה בלי תליה לבעיא ראשונה, משא\"כ כשאומר אם תמצי לומר בפירוש דהוא דוחק גדול.\n<br><b>לכן</b> נלע\"ד דעיקר הבעיא הוא לידע אם נתחייב הבעל בחיוב זה דווקא ביום ראשון, ואם היא לא בקשה דבר ביום ראשון אינו חייב עוד בזה, או נימא דחוב הוא על הבעל ובאיזה יום אשר תתבענו חייב ליתן לה כל הסך הזה. ועדיין מספקא ליה אם דווקא בימים מיוחדים לקשוטה הוא שנתחייב אבל משעברו אלו הימים אין עליו חובה זו אלא נותן לה די קשוטה כפי מדרגתו, או דילמא אפילו עברו אלו הימים כל שהיא תובעתו נתחייב ליתן לה, וסלקא בתיקו. והכי פירושה בעי רב אשי זה המנה אשר מתחייב ליתן כנגדו עשרה דינר לבשמים הוא מנה הנישום, והוא דעל מה שמקבל במעות מחושבים לא סלקא דעתיה דש\"ס שיתחייב ליתן כנגדם כלום שהרי כבר הוסיף עליהם שליש, אלא אם חייב הוא על מה שמקבל בתכשיטים שהוא פוסק כנגדם פחות חומש, דאע\"פי שהוא חייב בכסותה מן התורה לכ\"ע ונמצא דכל עוד שהיא תרבה להכניס לו תכשיטים הוא מרויח שאינו צריך לקנות לה משלו כי היא מתכסת בבגדים שהכניסה, אעפ\"כ אינו מוסיף לה כלום אלא אדרבא מקבלם עליו בפחות חומש, ולכן הסברא נותנת שמה שיצטרך לקבל עליו לקופה הוא כנגד הכנסת התכשיטים, ועתה מספקא ליה לרב אשי אם פוסק כנגד כל השומא, או כנגד שווים דווקא שהוא מה שמקבל עליו, ואם הוא כנגד השומא הנתוספה חומש מהשווי כדי לחבבה על בעלה, פשיטא ליה דכמו כן חיוב זה של קופת בשמים אינו אלא ליום ראשון דצריכה להתקשט מאד מאד כדי לישא חן בעיני בעלה כי משם ואילך כבר לבו גס בה, אבל אם נאמר שאינו פוסק אלא כנגד מה שמקבל נמצא דעיקר תקנה זו אינה מחמת צורך החיבה אלא חוב אנו מטילים עליו כנגד מה שקיבל, ומכיון שחוב הוא עליו אפשר דכל עוד שלא פרעו היא יכולה לתבוע אותו, או דילמא אע\"ג דחוב הוא עליו הואיל וסוף סוף הוא כדי שתתקשט בו ותישא חן בעיניו, מיום ראשון ואילך יכול לפטור עצמו באמור דכבר לבו גס בה, וזהו אמרו אם תמצי לומר במנה המתקבל ביום ראשון או כל יום ויום, דאם תמצי לומר במנה הנשום פשוט היה שהוא ביום ראשון דווקא כמ\"ש. ועדיין מספקא ליה הואיל וקבעו זה החוב לקופת בשמים דווקא, אם קבעו אותו לזמן שצריכה לה הרבה דהיינו בשבת ראשונה שהם שבעת ימי החופה שבאים אצלה לשמחה, ויהיה זה כל יום ויום פירושו כל יום ויום של שבת ראשונה אע\"פי שאינו יום ראשון יכולה לתבעו שיתן לה כל העשרה דינרים של כל מנה, או דילמא אפילו אחר שבת ראשונה יכולה לתובעו איזה שבת שתרצה כדין החוב. ועדיין מספקא ליה אם פי' של איזה שבת שתרצה הוא דווקא בחדש ראשון שכל אותה החדש נקראת כלה כדאיתא בריש פ\"ח דיומא, או דילמא אפילו אחר אותו החדש עדיין היא יכולה לתבוע כדין החוב. ועדיין יש להסתפק אם נאמר כל החדש אם הוא דווקא מחדשי השנה ראשונה דעדיין צריכה חיזוק לחבבה על בעלה, והראיה שהבעל עצמו כל אותה שנה צוה ה' שלא יצא למלחמה כדכתיב <small>(דברים כד, ה)</small> נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו. ואם עבר אותה שנה ולא תבעה שוב אינה יכולה לתבוע מהבעל סכום זה, כי יכול לומר לה הואיל ולא תבעת אותו כל שנה ראשונה שהיית צריכה לבשמים מאד יותר מכל השנים נמצא שמחלת לי ואינו חייב משם ולהלאה אלא ליתן לה די קישוטיה הצריכים לה דווקא ותו לא, או דילמא כל שנה ושנה כל שלא גבתה אותו יכולה לתובעו כדין כל חוב, אבל לעולם כשגבתה סכום זה פעם אחת שוב אינה יכולה לתבוע לבשמים כי אם די צרכה ממש:"
+            ],
+            [
+                "<b>מפרנסין</b>. לשון רבים, דלהרחק עצמו מן החשד כשצריך לפרנסה לפי ��בודה, לא יפסוק לה הפרנסה הגבאי יחידי, שלא יאמרו שמאהבתו אותה פירנסה יותר מכבודה, משא\"כ בלא יפחות דלא שייך בו שום חשד, להכי קתני ליה לשון יחיד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בישראל וכו'</b>. ובסיפא שנא ובכהנת, ולא קתני דומיא דרישא ובכהן, אע\"ג דאין נפקות' כלל שתהיה אשתו כהנת או ישראלי'. וטעמ', דבשינוי לשון זה רמז לנו דאשת חבר הרי היא כחבר, דמ\"ש מאשת כהן דאפי' ישראלית נקרא כהנת, ורמז לנו דעולה עמו ואינה יורדת <small>(עי' דף סא.)</small> שהרי לא קתני ובישראלית, שהרי אף שתהיה כהנת כשהיא אשת ישראל דינא הכי, וכיון דאפילו בכהנת אינו ראוי ליקרא לה ישראלית:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה יוציא ויתן כתובה</b>. לפי דברי הר\"ב אתאן לר' יהודה ובכהנת. ונראה דארישא נמי פליג דמאי שנא, ומשום זה סתם התנא דבורו כדי לקצר לשונו, שבתיבת שלשה נכללו החדשים והרגלים ששניהם נזכרו במתניתין, ומדיוקא דידיה נשמע דשנים יקיים, ואילו היה רוצה התנא לפרש היה צריך להאריך הרבה כי מוכרח היה לפרש בכל אחת משני הבבות, לכן שנאו בלשון זה, דמ\"מ א\"א לטעות שהרי בראותנו דקשיא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא דבאמרו אחד יקיים משמע דשנים יוציא ובאמרו שלשה יוציא משמע דשנים יקיים, נלמוד סתום מן המפורש במשניות הקודמות בדר' יהודה. ואל תתמא מפירוש זה וכיוצא בזה שכתבתי בכמה משניות הדומות לזאת שהם סתומות בלשונם לפרשם בדקדוקים אלו, כי זו היא דרכה של תורה היוצאת מפי דובר אמת התנא האלקי, והסכת ושמע מה שכתוב ברעיא מהימנא פ' צו <small>(דף כז:)</small> ואית קושיין דאינון לבושין דהלכה דאתקרון משבצות זהב הה\"ד כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, ואתון פסקין לון בכמה פסקות ולבתר מתקנין ומפרקין לון בכמה פירוקין, ואי חסר שום פסק מן מתניתין כמה דאוקמוה זה חסר מן המשנה אתון מתקנין לון והאי הוא חסרון שיוכל להמנות, ואי ייתי טפש ויפיק שום ביש על ההוא אומנא דחתיך לבושין ויימא וכי אורייתא איהי חסרה, והא כתיב תורת ה' תמימה. תמימה (ד)[ב]כל אברין דגופא דאינון רמ\"ח פקודין הה\"ד כלך יפה רעייתי ומום אין בך, תמימה בלבושאה, והיך חסר מן המשנה. אלא תימרון ליה דוק ותשכח חתיכה ותשכח לה מעורבת בשאר פסקות ומשניות, דאורח אומנא למחתך לבושין בכמה חתיכות ותלמיד דלאו איהו בקי למקשר ההלכה באילין חתיכות מתחלפי ליה ספקות וקושיין ולא אשכח להו פירוקא עד דייתי אומנא ופריק לון כל אילין ספקות דלהון, בההוא זמנא הלכה דאיהי ברתא סלקא קדם מלכא שלימא בכלא בגופא בלבושא ובתכשיטאה, ואתקיים בה וראיתיה לזכור ברית עולם. ולזמנין אית לאומנא תלמיד בקי דישדר ליה לתקנא לון. קמו כלהו ואמרו ודאי אנת הוא אומנא רעיא מהימנא דאתאמר בך משה קבל תורה מסיני, ומתמן ואילך כל התלמידים אינון דילך מן יהושע עד סוף כל דרין, הה\"ד ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים עד סוף כולהו, ע\"כ. ודע כי מ\"מ יש אוקמתא אחרת בש\"ס <small>(דף עא.)</small> שמפרשת למתניתין כפשוטה, דרגל אחד יקיים מכלל דשנים יוציא איירי ברדופה, ושלש יוציא מכלל דשנים יקיים איירי באינה רדופה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאכילתו שאינו מעושר וכו'</b>. המעשרות קודמים לחלה, ונדה וחלה שניהם בדקי מיתה לאשה הם <small>(עי' שבת לב.)</small> וצווי הנדה קודם בקרא <small>(ויקרא יח, יט)</small> לצווי החלה <small>(במדבר טו, כ)</small> משום הכי סדרם בסדר הזה המעשר בתחילה, והנדה בינו לחלה השנויה בסוף:\n",
+                "<b>ולא קוצה לה חלה</b>. קתני ולא קוצה לה, משום שהחלה היא אחת מן המצות המוטלות עליה יותר מן האיש, כי היא העורכת העיסה, ועוד שבודקין אותה עליה <small>(עי' שבת לב.)</small>, וה\"ט דלא קתני סתם מאכילתו טבול לחלה, כדקתני מאכילתו שאינו מעושר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מודים ב\"ש וב\"ה</b>. בבא זו שייכא אחר הפלוגתא, אלא מפני שעד שלא תתארס הוא הצד הראשון מן הצדדים הנזכרים בענין זה שנאה ברישא, ומפני שעדיין לא שמענו פלוגתיהו דנדע מי המודה קתני הכי מודים ב\"ש וב\"ה:\n",
+                "<b>בש\"א תמכור</b>. הנה התי\"ט בשם התוספות העתיק הירושלמי דפאה אבל השמיט סוף לשונו, והנני מעתיקו בשלימותו ועליו אטיף מלתי להבין קושית ר\"י כי פליאה היא בעיני, והוא דה\"ג בירושלמי דפאה <small>(פ\"ו ה\"ב כט.)</small> וכן בירושלמי דהאי פרקין <small>(ה\"א מז:)</small> ר' פנחס בעא קומי ר' יוסי ולמה לא תניתה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, א\"ל לא אתינן מתני אלא דבר חמור משני צדדין וקל משני צדדים, ברם הכא חומר הוא מצד אחד וקל מצד אחר, והא תנינן בש\"א הבקר לעניים הבקר הרי הוא קל לעניים וחומר לבעל הבית ותניתה, א\"ל קל הוא לעניים ואינו חומר לבעל הבית שמדעתו הבקירו, א\"ל והא תנינן העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים בש\"א אינו שכחה הרי הוא קל לבעל הבית וחומר הוא לעניים, אמר ליה קל הוא לבעל הבית ואינו חומר לעניים שעדיין לא זכו בו, ואמור אוף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר לבעל שעדיין לא זכה בה, אמר ליה מכיון שקדשה לזכותה ולזכותו נפלו, ע\"כ. והר\"יף <small>(סוף פרקין מא. מדה\"ר)</small> לא העתיק כי אם תחילת לשונו עד וקל מצד אחר דתנן אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים, עכ\"ל. נראה דס\"ל דכל שמודה ב\"ה בדיעבד לקולא דב\"ש, דלא מקרי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, ושזה הוא פי' קל מצד אחד וחומר מצד אחר ובלאו הכי לא הוי כן.\n<br><b>ותימא</b> הוא דא\"כ מאי מקשה ממשנה דבש\"א הבקר לעניים הבקר, והלא התם אין שם הודאה דב\"ה כלל דלימא דלא הוה ליה למתני להיות קל מצד אחד וחמור מצד אחר. ועוד קשה דא\"כ מאי מקשה בסוף ואמור אוף הכא קל לאשה ואינו חומר לאיש, ולתני סוף סוף יש קל וחומר מפני ההודאה. ועוד קשה דתנן התם במשנה דביצה <small>(פ\"א מ\"ב)</small> דהשוחט חיה ועוף בי\"ט בש\"א יחפור בדקר ויכסה ובה\"א לא ישחוט אלא א\"כ היה לו עפר מוכן מבע\"י ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, הרי מפורש דאע\"ג דמודה ב\"ה בדיעבד לקולא דב\"ש, מ\"מ מקרי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, הואיל ובלכתחילה הכי הוי וראויה להיות קבועה בעדיות, ובאמת הסברא נותנת כך דבמה שחולקים עליו אנו צריכים לראות מי הוא המקל, ואין ההודאה מעלה או מוריד לסתור הקולא או החומרא שחולקים עליה.<br><b>לכן</b> נלע\"ד דה\"פ דלא נזכר בעדיות אלא כל שהוא קולא לב\"ש לכל הצדדים השייכים לאותו ענין, וחומרא לב\"ה כמו כן לכל הצדדים דהיינו לכל הבני אדם השייכים לפלוגתא זו, אבל כל שהקולא דב\"ש הוא לצד אחד דהיינו לאדם אחד לבד וחומרא לשכנגדו, דנמצא לפי זה דלב\"ה נמי הוי הכי אלא דהוי הפך ב\"ש, דעל הצד המחמיר ב\"ש מקל ב\"ה, ועל המקל מחמיר ב\"ה, אינה ראויה להקר' בשם קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, ואפילו איפכא אינה ראויה להקרא, כי הדבר שקול דמאי חזית דהלכת לב\"ש אחר צד המקיל לקרותו קולי ב\"ש ואיפכא לב\"ה, הלך אחר הצד דחומרא עליו לב\"ש ויהיה חומרי ב\"ש ואיפכא לב\"ה, ואם תלך אחר צד החומרא דב\"ש אני אקשה ואומר דדילמא הוי איפכא. ואין ספק שזו הוא נמי דעת התוספות <small> (עח: ד\"ה נפלו)</small> דכ��ב בפי' קל מצד אחד וחמור מצד אחר, קל לאשה וחומר לבעל. ולשון הירושלמי הכי מוכיח, דקאמר והא תנינן בש\"א הבקר לעניים הבקר הרי הוא קל לעניים וחומר הוא לבעל הבית ותניתא. הרי מפורש שהקל וחומר אינו תלוי בהודאה כלל, אלא באותו ענין עצמו דקמפלגי עליו תלוי, שצריך שיהיה קל לב\"ש לשני הצדדים השייכים לו ולב\"ה חמור לשני הצדדים, ובזה הירושלמי מבואר מעצמו. ומבואר נמי שם שכל זמן שנעשת מחשבתו אעפ\"י שע\"י אנו מפסידים אותו ממון אשר חשב להפסיד לא מקרי חומר לדידיה, והיינו דקמשני מדעתו הוא מפקיר, ומבואר עוד שם שכל שאין אנו מזכין לאדם אחד דבר שעדיין לא זכה בו, אעפ\"י שלכאורה מן הראוי היה שיזכה בו, לא מקרי לדידיה חומרא, והיינו דקאמרא קל הוא לבע\"ה ואינו חומר לעניים דעדיין לא זכו בו:<br><b>ועתה</b> נעלה ונבוא אל קושית ר\"י <small>(תוס' שם)</small> אשר לע\"ד צריכה ביאור, ואח\"כ נראה אם יש לה תקומה, והנה ז\"ל, וקשה לר\"י והא קתני התם <small>(עדויות פ\"ד מ\"י)</small> בש\"א שתי שבתות, דהוי קל לאיש וחומר לאשה שאינה נוטלת כתובתה בהדרת שבת אחת כב\"ה. וי\"ל שאין זה קולא אלא חומרא שממהר לגרשה בהדרת שבת אחת אע\"פי שרצונה בכך לאחר מכן שמא תחזור בה, עכ\"ל. והנה הלשון הזה תמוה בעיני, דפתח והקשה בסברת ב\"ש באמור דלהיות שאנו נותנים לו זמן שתי שבתות, וצריכה האשה להמתין לצאת ולקבל כתובתה אחר השבת אחת דסברת ב\"ה עד שיעברו שני השבתות כב\"ש, נמצא דלא הוי קולי ב\"ש ממש, דאע\"ג שלאיש הוא קולא שמקיים מחשבתו אשר הדירה מתשמיש ואינו מוציא מעות הכתובה מידו כל שבת השני, מ\"מ הוא חומר לאשה שהיא יושבת עגונה אף כל אותו שבת השני ואע\"פכ אינה מקבלת כתובתה, וא\"כ למה נשנה בעדיות לגבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. ואח\"כ משני שאין זה קולא אלא חומר' שממהר לגרשה בהדר' שבת אחת וכו', וזה הוא לב\"ה, דלב\"ש אינו מגרשה עד אחר שני שבתות ועדיין הוי קולא לאיש שמקיים מחשבתו שאינו משמש עמה כפי מה שהדיר ואינו מוציא כתובה מתחת ידו, ואע\"ג דגם לאשה יש קולא שאינו ממהר לגרשה, מ\"מ לאיש יש לו שני קולות, חדא שנעשה מחשבתו וכל שנעשה מחשבתו לא מקרי חומרא אלא קולא כדמשני בירושלמי שמדעתו הפקירו, ועוד שאינו מוציא הכתובה מתחת ידו, ולאשה יש לה שתי חומרות כנגדו, חדא שיושבת עגונה, ועוד שאינה מקבלת כתובתה. ולב\"ה הוי איפכא, שהוא חומר לבעל שאינו יכול לקיים מחשבתו שתשאר תחתיו ולא תשמש עמו, ועוד שחייב להוציא ממון מתחת ידו, וכנגדם לאשה שני קולות, חדא שע\"י הגט היא יכולה להנשא לאחר ולשמש את ביתה שכל מגמתה לכך, דרוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות <small>(סוטה פ\"ג מ\"ד)</small>, וכל זמן שהיתה תחתיו בנדר זה היתה צריכה להיות יושבת עגונה וגלמודה, ועוד שהיא מקבלת כתובתה, ולא אלימא חומרא זו שממהר לגרשה ושמא תחזור בה לדחות שני קולות אלו ולהיות דומה בחומרא זו לאיש, שהרי בכל הנשים איירינן בין שהם נשי כהנים בין שהם נשי ישראל, ואם תאמר כן בנשי כהנים מה תאמר בנשי ישראל אם תחזור בה לא הפסידה כלום, שיכולה לחזור לו אם הוא רוצה כי ימצא אח\"כ פתח לנדרו, ואם לא ימצא מה הפסידה במה שמיהר לגרשה הלא אפילו ביושבת תחתיו אינו יכול לעשות את חפצה כי מודר ועומד הוא. ונראה דקולא זו של קבלת הכתובה אינה מעלה ומורדת דאף אם אנו מאריכים זמן הגרושים ואינה מקבלת הכתובה מיד לא הוי חומרא הואיל ועדיין לא זכה בה שלא ניתנה לגבות מחיים אלא ע\"י גירושים או מיתת הבעל, וכדאמרינן בירושלמי שאינו חומר לעניים שעדיין לא ז��ו בו, וכיון שזה אינו כלום נמצא דלב\"ש הוי קולא לבעל שאינו חייב להוציא מעות הכתובה מתחת ידו כי אם אחר שני שבועות, ועל מה שנראה דהוי לאשה חומר שכמו כן אינה מקבלת עד עבור אותו זמן כבר אמרנו שלא מקרי חומר, ולב\"ה הוי חומרא לבעל שחייב להוציא הכתובה מיד אחר שבוע אחת, ולא מקרי לגבי אשה קולא על כי מקבלה מיד אחר אותו שבוע הואיל דבלאו הכי נמי לא מקרי חומרא כמ\"ש.<br><b>וכשמצאנו</b> קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ממש בדין אחד השייך לאותו ענין, כגון הכא שמצאנו אותו לענין הכתובה, אע\"ג שבדין אחר היוצא ממנו הוי להפך שלקל הוי חומר ולחמור הוי קולא כגון הכא בעניין קייום מחשבתו או בענין נתינת הגט דיש צדדים לכאן ולכאן, אין אנו דוחים אותו ענין מלהחשב בין קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, דנימא דכי אתשיל לענין אותו דין דהוי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ממש אתשיל. אבל כשאין אנו מוצאים שום דין באותו ענין שלא יהיה לו כל השני צדדים של קל וחומר, אז אנו דוחים אותו מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה באמרנו מאי חזית כמ\"ש למעלה. ותשובה זו דכי אתשיל מצאנו אותה בכמה משניות שנראים לכאורה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ולא נשנו בעדיות, כמ\"ש התי\"ט בפ\"ח דברכות, ורבי מסדר המשנה הוא ידע איזה מהם אתשילו בענין דהוי קולי ב\"ש ואותם סדרם בעדיות, ואיזה מהם אתשילו בענין דהוי חומרא לב\"ש ולא סדרם בעדיות אע\"ג דמאותה חומרא יוצא קולא בדין אחר לב\"ש ואיפכא לב\"ה, וכל מה שטרח הירושלמי למצוא במשניות דפאה קולי ב\"ש ממש הוא דווקא בדין אחד, וכשתיקן אותו הדין ועלה כהוגן תו לא טרח שלא יצא להפך בדין אחר, כגון בהפקר ושכחה דהוי חומרא לב\"ה במה שאנו מוציאים אותו מיד בע\"ה המוחזק בו ונותנים אותו לעניים, ולענין מעשרות אתי קולא שלכן פטור מן המעשרות, ולב\"ש הוי איפכא. כלל העולה, אחר אותו הדין דעליו אתשיל בבית המדרש אנן אזלינן, ואותו הדין צריך שיהיה לב\"ש כולו קל ולב\"ה כלו חמור ואז נקבע בעדיות, וכל שנקבע שם צריך שיהיה לו עיקר זה, והבלתי נקבע צריך שיהיה נעדר מעיקר זה, כן נראה לע\"ד מכח הירושלמי הזה וה' יורני בדרך אמת.<br><b>ואין</b> לתמוה מכמה משניות שנקבעו שם כגון משנת כרם רבעי <small>(מ\"ה)</small> בש\"א אין לו חומש וכו', ומשנת ב\"ש מתירין הצרות לאחין וכו' <small>(מ\"ח)</small>, דסיפא דידוהו הוי חומרי ב\"ש וקולי ב\"ה ואעפ\"כ סדרם ר' בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, כי להיותם טפלים לקולת ב\"ש השנויה ברישא דאתשילה בבה\"מ כי ממנה יצא הזכירם תחת סוג שלה אע\"פי שהיא חומרא דב\"ש, אבל זה אינו אלא אגב כי באמת חומרות הם ולא קולות דב\"ש, ומפני שהיו מסודרות במשנה אחת במקומם עם רישא דידוהו לא רצה ר' להשמיטם, על דרך שאמרו ז\"ל בשאר דוכתי משנה ראשונה לא זזה ממקומה. ויש לי ראיה גמורה מן הירושלמי הנ\"ל שהכלל שאמרנו לעיל לא נאמר אלא על המשניות השנויות בפני עצמם בפלוגתא אחת לבד או על הפלוגתא הראשונה שנזכרה במשנה אחת ולא על השניה הנזכר בה אם היא שנויה כמו כן עמה במשנה אחת במסכתא הקבועה לה אע\"פי שאינה תלויה בפלוגתא הראשונה כלל, שהרי בסיפא דמתניתין <small>(פאה פ\"ו מ\"א)</small> דבש\"א הבקר וכו' תנן כל עומרי השדה של קב וכו' בש\"א אינו שכחה ובה\"א שכחה, והדר תנן במשנה אחרת <small>(שם מ\"ב)</small> העומר שהוא סמוך וכו' בש\"א אינו שכחה ובה\"א שכחה, וכמו כן נשנו בעדיות השני פלוגתות ראשונות במשנה אחת <small>(פ\"ד מ\"ג)</small> והפלוגתא השלשית במשנה אחרת אחריהם, והירושלמי דקדק ברישא על הפלוגתא ראשונה של הבקר ומתרץ לה, והדר מקשה על תירוצ�� מן הפלוגתא השלשית הנשנית במשנה שאחריה העומר שהוא סמוך וכו', ואותה קושיא עצמה היה יכול לעשותה על הפלוגתא השניה דכל עומרי השדה וכו' הנשנית בסיפא דמתניתין דבש\"א הבקר, וקשה אמאי השמיטה והקשה מן המשנה אחרת. אלא ודאי צ\"ל דלהיותה במקומה בפאה שנויה בסוף אותה משנה משום הכי אין להקשות עליה אמאי נשנית שלא כדין בעדיות, דאיכא למימר דאע\"ג דאינה תלויה בפלוגתא ראשונה מ\"מ משנה ראשונה לא זזה ממקומה ונשנית בעדיות אגב, דומיא דסיפא דמשנת כרם רבעי וסיפא דב\"ש מתירין הצרות לאחין אע\"פי דשלא כדין היא, אבל הפלוגתא השלשית הואיל ומשנה בפני עצמה היא אם לא היתה באמת מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה כפי הכלל שבידנו לא היתה לה להיות נקבעת בעדיות ביניהם, ומשום הכי עלה שקיל וטרי הש\"ס וטרח להעמידה על פי הכלל שתירץ בפלוגתא הראשונה. ועיין עוד מ\"ש בפ\"ד דעדיות משנה ה':",
+                "<b>אלו ואלו מודים שאם מכרה וכו'</b>. נקט לישנא דסיפא דאלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא, דההודאה שייכא לשניהם, דהא ב\"ה לא אמר אלא לא תמכור דמשמע לכתחילה, וגם סריך אלישנא דרישא דקתני מודים ב\"ש וב\"ה מן הטעם שכתבתי לעיל, ומשום הכי ליכא להקשות על זה מהכלל שכתבתי בפ\"ד דעדיות משנה ה' דלעולם המאוחר דרכו למסרך בתר הקודם ולא איפכא. ועוד אע\"ג דהנכון הוא כך, מ\"מ בדוחק אפשר להיות אף להפך כנראה מלשון הסוגיא שהעתקתי שם ע\"ש:\n",
+                "<b>נפלו לה משנשאת</b>. והדר תני עד שלא נשאת, שלא כסדר, משום דרצה לגמור בתחילה כל ההודאות דב\"ש וב\"ה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכסים הידועים וכו'</b>. הר\"ב כתב שני פירושים, ותרויהו איתנהו בין בבבלי בין בירושלמי, ובשני הגמרות גרסינן תניא דמסייעא למאן דאמר שאינם ידועים כל שהיא יושבת כאן ובעלה נתון במדינת הים. ולכן תמהני מהר\"ב שלא כתב פי' זה לבד לפסק הלכה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זתים וגפנים</b>. הקדים זתים לגפנים שלא כסדר הכתוב, על דרך עבדים ושפחות דרישא שהם זכרים ונקבות, כי הזתים הם כנגד הזכרים כדכתיב <small>(תהלים קכח, ג)</small> בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך. והגפנים כנגד הנקבות כדכתיב <small>(שם)</small> אשתך כגפן פוריה. ועוד לת\"ק דהלכתא כותיה, יש רבותא בגפנים שאינם ראוים לעצים כ\"כ כמו הזתים, ואפילו הכי קאמר ימכרו לעצים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מודים ב\"ש וב\"ה</b>. סירכא דמשנה א' דעלה קאי נקט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על פילכה ועל עיסתה</b>. לא זו אף זו קתני, דאפילו על עיסתה דתדירי מפלכה יכול להשביעה כל זמן שירצה, ולא חייש שיבא ע\"י זה לידי מחלוקת, ה\"ט דלא הקדים עיסתה לפלכה כסדר המלאכות שהאשה עושה לבעלה <small>(פ\"ה מ\"ה)</small>, וליכא למימר דאותו הסדר לאו דווקא הוא, דהא מאלו השנים לא נפטרה האשה בבת אחת, כי מהאפיה נפטרה כשהכניסה לו שפחה אחת ומהבשול כשהכניס' לו שנים ומן הטויה לא נפטרה עד שתכניס לו לשלשית, הרי שכסדר הראוי נמנו האפיה והבישול קודם הטויה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפוגמת וכו' עד אחד וכו'</b>. לא כללם בבבא אחת מפני שאין טעמם שוה:\n",
+                "<b>מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים</b>. דומים לשלא בפניו, להכי כלל שלשתם בבבא אחת, משא\"כ בפוגמת ועד אחד:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין עמה גט היא אומרת אבד גטי</b>. מדאמרה אבד גטי, דמשמע דבזה רצתה להביא ראיה לדבריה, ש\"מ דבאין שם עדי גרושין איירי, דא\"לכ לא אצטריכא למימר אבד גטי דהא יבואו עדים ויעידו שמגורשת היא, ומדכלל עמה דין הבעל חוב ושנא הרי אלו לא יפרעו, ש\"מ דדומה לבעל חוב ממש שאינו גובה כלל ממה שטוען, שאף היא אינה גובה אפילו התוספת. וטעמא דמלתא, דנאמן הבעל במגו דאי בעי מימר לא גרשתיה הואיל ואין שם עדי גרושין, יכול לומר גרשתיה ונתתי לה כתובה, וא\"כ היכא דליכא מגו כגון שיש שם עדי גרושין לא מהימן וגובה, ומדאמר רש\"בג דמן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט, ש\"מ דקודם הסכנה אינה גובה שלא בגט, ומאי האי דאינה גובה שלא בגט, הא אמרינן דבעל לא מהימן כי איכא עדי גרושין אע\"ג דליכא גט. זה אינו אלא העיקר, אבל התוספות הוא דלא מהימן וגובה. עם זה החסרון שכתב התי\"ט משמא דגמרא, מובן. וטעם קצור לשון התנא בענין זה, הוא משום דלא רצה לגלות בפירוש דבאין שם עדי גרושין איירינן, משום דדבר זה לגרש אשה שלא בעדי מסירה אינו נכון:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א אפילו וכו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"ג נט.)</small> ר' מנא אמר בעיקר שתי כתובות פליגין, רש\"א קרקע ורבנין אמרין מטלטלין, באותו הדינר כל עמא מודיי שהוא מטלטל. ר' יוסא בר' בון אמר כל עמא מודיי בעיקר שתי כתובות שהן קרקע, מה פליגין באותו הדינר, רש\"א קרקע ורבנין אמרין מטלטלין, ע\"כ. ופסק הרא\"ש <small>(סימן ב)</small> כרבנן ואליבא דר' יוסי בר' בון דבמותר פליגי ובעיקר כ\"ע מודו שהן קרקע, וזה פשוט. והתי\"ט שעלה במחשבתו מתחילה שיהיה דעת הרב והרמ\"בם דלא פליג, צ\"ל דלא ראה הירושלמי זה דמפורש בו דפליג. והר\"ב דפסק כר\"ש, צ\"ל דפוסק כר' מנא דבעיקר שתי כתובות פליגין, דלר\"ש בעינן קרקע, וסוגיא דבבלין <small>(דף צא.)</small> כותיה אתיא כמ\"ש התי\"ט הכא ולעיל בפ\"ד משנה י', ומשום הכי פסק הרב כוותיה דלא כרבנין. נמצא שבין למאן דאמר הלכה כר\"ש בין למאן דאמר דאין הלכה, לעולם הכתובות נגבית ממקרקעי והדינר ממטלטלי, ומחלוקתם תלוי במחלוקת דר' מנא ור' יוסי בר בון, ולפי זה אין אנו צריכים לומר דחזר בו הרמ\"בם בחבורו ממ\"ש בפירושו דהלכה כר\"ש, אלא דהוא והר\"ב תרויהו בחדא שיטה קיימי כמ\"ש:\n",
+                "<b>יותר על שתי הכתובות דינר</b>. יתור לשון זה הוא סייעתא לר' יוסי בר בון דבמותר דווקא פליגי:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו כלן יוצאות בשעה אחת וכו'</b>. כתב התי\"ט צ\"ע מאי קמ\"לן, תנינא בריש מתניתין דלעיל, ע\"כ. ונראה דקמ\"לן דאע\"פי שבאחת כתוב בה בתחילת השעה ואחת באמצעה ואחת בסופה, אין להם דין קדימה זו על זו, כיון דכלם בשעה אחת הם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בין מן האירוסין בין מן הנשואין</b>. האירוסין קודמים לנשואים משום הכי הקדימם, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרה וכו' משכנה וכו' נתנה וכו'</b>. לכאורה הוה ליה לתנא לסמוך נתנה למכרה שלא נשאר עליה שום כח כלל, אלא דאיחר נתנה משום דלא שכיח:\n",
+                "<b>לא תמכור</b>. נראה דחדא מיניהו נקט, וכן מוכרת היא דחכמים, ובזה אתי שפיר דקתני אפילו ארבעה, כלומר שכבר עשתה בכתובתה כל מה שיכולה לעשות, דהיינו שמכרה ומשכנה ונתנה, ורוצה לחזור ולמכור עוד פעם אחרת שלא בב\"ד דהיינו ארבעה פעמים, הרשות בידה. וחמשה אצטריך, דלא תימא ארבעה דווקא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם כן מה כח ב\"ד יפה</b>. פי' אם כן כדברי ת\"ק, מה כח ב\"ד יפה. וקשה, דאם כן הוה ליה למימר. ובהרי\"ף גריס ארשב\"ג אם כן מה כח ב\"ד יפה, וממילא שמעינן דס\"ל דמכרן קיים, וזה אתי שפיר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממאנת</b>. בירושלמי גריס היתומה, ומוקמי לה <small>(ה\"ז סד.)</small> ביתומה ממאנת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנושא את האשה</b>. משום דזאת האשה היתה כבר נשואה פעם אחרת, שנא האשה בהא הידיעה. ובמקומות אחרים דתני בהא, כגון האשה שהלך בעלה <small>(יבמות פ\"י א-ג, פט\"ז מ\"א)</small> וכגון הכא הנושא וכו' <small>(פ\"א מ\"ו)</small> ודומיהם, אין לתמוה כיון דהוא תחילת הענין, ודרך רז\"ל להתחיל בהא, לרמוז דליכא מלתא דלא רמיזא בהא חומשי תורה, ולפעמים מתחיל במי ר\"ת \"מם \"יום, לרמוז שכל פרטיה ודקדוקיה נאמרו באותם מם יום למשה מסיני. וה\"ט דבתורה שבכתב עצמה לא מצינו תחילת ענין בתוספת מי או הא, דאיננה צריכה לרמזים אלו כי מפורשים הם בה, אלא איש כי תשטה אשתו <small>(במדבר ה, יב)</small> איש כי יהיה טמא <small>(שם ט, י)</small> ואשה כי יזוב <small>(ויקרא טו, כה)</small> כלם בלא הא, ואי כתיבא הא לדרשה אתא. והרבה פסוקים מתחילים בויו משא\"כ בשאר אותיות, לרמוז שרשה העליון שהיא בויו שבשם, משא\"כ התורה שבע\"פ שהרבה מפרקי המשנה מתחילים בהא משא\"כ בשאר אותיות, על כי בהא אחרונה שבשם היא תלויה ועומדת. והא דלא תני נמי <small>(ריש מכילתין)</small> הבתולה, הוא מהטעם שרמזתי בפ\"ב משנה ה' דברכות ד\"ה בלילה הראשון, וה\"ט נמי לאלמנה, דעיקר השם מורה על האשה שמת בעלה ואין לה בעל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אדמון וחנן וכו' חנן אומר וכו' אדמון אומר וכו' מי שהלך וכו' חנן אומר וכו'</b>. אע\"ג דהזכיר אדמון קודם חנן, משום דלגבי אדמון זוטרי נינהו מלתיהו דחנן ומרכסן, שנאם בראשונה:\n",
+                "<b>לא תשבע אלא בסוף</b>. נראה דקמ\"לן דאף אם היא מעצמה רוצה לישבע בתחילה, אין מניחין אותה לישבע דהוי שבועת שוא. א\"נ אפשר דקמ\"לן דבהא יפה אמר חנן, אבל במה שאמר לא תשבע בתחילה, אפשר שאינו כן ושתצטרך לישבע אף בתחילה, והוא כשבאה לתבוע מזונות קודם שיעברו שלשה חדשים מיציאת הבעל כמ\"ש הר\"ב, אלא שלפי פירוש זה לשון זה של לא תשבע אלא בסוף אינו מחוור, וצ\"ל דהאי לישנא לאו דווקא הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הניח מעותיו על קרן הצבי</b>. זהו אחד מג' דברי[ם] שנסתפקו התוספות כמ\"ש בר\"ה פ\"ב משנה ח' <small>(ד\"ה כריסה בין שניה)</small> ע\"ש, וזאת נמי פירשה אותו חכם הקדמון וז\"ל בליקוטים <small>(שער מאמרי רז\"ל מס' כתובות)</small> שקבלה בידו שמדת הצבי להחליף הקרנות בכל ז' שנים, <small>(וכשמחליף הקרנות)</small> נוטל קרנו וחופר בארץ ומצניעו במקום מוצנע שא\"א לשום אדם למצוא אותו ולכך נקט האי לישנא, עכ\"ל בליקוטים. ונראה דה\"ט דלא נקט בפירוש איבד מעותיו כחנן, לומר דכמו דקרן הצבי כל זמן שלא נטמן בקרקע יש תקוה למצוא המעות הנתנות עליו בקשר אמיץ, כך האשה הנמשלת לו כל זמן שלא נקברה שהיא בעצמה קבלה ההנאה יש תקוה שתשלם לו, דהא רוח חכמים תהיה נוחה הימנה כמו במחזיר חוב בשביעית, וזה הוא דבא לאשמועינן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבנות ניזונות</b>. ובנכסים מועטים תנן הבנות יזונו, וטעמא, דבנכסים מרובים הם ניזונות ע\"י הבנים, ובמועטים יזונו את עצמם, דהא הבנים מחזירים על הפתחים, כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופשט לו את הרגל</b>. במקום היתר פיסת ידו במה שהבטיח דרך בזיון, ומלתא אגב ארחיה קמ\"לן, דכשמחשבתו נכרת מתוך מעשיו דמתחלה לא היה דעתו לעשות מה שהבטיח, אז ישלם לאיש כפעלו ויניח בתו עגונה, ד��א בענין זה אמרה תורה <small>(ויקרא יט, לו. עי' ב\"מ מט. ועי\"ש ברש\"י ד\"ה שלא ידבר וכו')</small> שיהיה הין שלך צדק ולאו שלך צדק, כדאיתא בירושלמי <small>(ב\"מ פ\"ד ה\"ב טו:)</small>. אבל כשאינו בא לפטור עצמו דרך בזיון אלא תחנונים ידבר רש, דנכרים דברי אמת שרוע מזלו גרם לו לחזור מדבורו, אז אע\"פי שמן הדין יכול לעגנה לא טוב הוא שיחלץ עני בעניו, אלא או יכנוס או יפטור, דהא לא עבר בהא על מאי דאמרה תורה שיהיה הין שלך צדק וכו', כיון שבשעה שאמר הין מחשבתו היתה לצדקו ולקיימו כדאיתא בירושלמי:\n",
+                "<b>עד שתלבין ראשה</b>. שכלם יכירו שהיא זקנה כדי שלא תנשא עוד, ונראה דקמ\"לן דאם כשהזקינה רצה להכניס לו מה שפסק, שיכול לומר לו אי אפשי באשה זקנה ויפטרנה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במאה מנה</b>. כלומר בממון הרבה, ובמנין זה הרגיל בכוליה מכלתין קצר לשונו, וקמ\"לן דאינו יכול לכופם שימכרו לו הדרך על פי שומת ב\"ד:\n",
+                "<b>או יפרח באויר</b>. ע\"י תחבולה, ואינו יכול לעכב על ידו שלא יעבור דרך עליו, וכגון שינעץ קונדס על הדרך וקונדס אחר על הדרך שמצד האחר של השדות, שאין בר\"ה מי שיעכב על ידו, וימשך חבל מקונדס לקונדס וכפורח באויר עולה מהקונדס על החבל, והולך דרך החבל לשדהו מבלי שיגע בארץ בכל עת שרוצה ואינו יכול לעכב ע\"י, זה הוא דקמ\"לן תנא כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יהודה ועבר הירדן והגליל</b>. וכה\"ג תנן בשביעית פ\"ט משנה ב', ושם נתתי טעם לעבר הירדן למה נכתב באמצע, ותמהני מהתי\"ט דנטר להרגש זה עד הכא:\n",
+                "<b>מפני שהנוה היפה בודק</b>. ירושלמי <small>(ה\"י עב.)</small> ר' לוי בשם ר' חמא בשם חנינה מניין שהנוה היפה בודק, פן תדבקני הרעה ומתי, במשרה וסמך להרה ואת אמר הכין, אלא מכאן שהנוה היפה בודק. נראה מלשון זה דדוקא הוא, ושהנוה הרע אינו בודק, ולישנא דמתניתין נמי מסייענו דלא תנן דאף הנוה היפה בודק, אבל בבבלי <small>(דף קי:)</small> מפרש לה משום שנוי וסת, ולהיותו מטעם זה שייך נמי במנוה היפה לנוה הרע, ולפי זה צ\"ל דלא תני אף, משום דאאף שפתח בו באמור אף לא וכו' סמיך, ואפשר דדעת הירושלמי נמי הכי הוי, והביא ראיה לנוה היפה ונוה הרע אתיא במכ\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל מעלין</b>. פי' הרב, את כל בני ביתו כופה לעלות עמו לירושלם. וכן פירש רש\"י, והקשה התי\"ט למה לא פירשו ארישא. ונלע\"ד דלרבותא פירשוהו אסיפא, דאע\"פי שעומדים כבר בא\"י, שכל הטובות שהבטיח השם לירושלם כל ארץ ישראל בכלל, כדאיתא במדרש <small>(עי' זוהר מדה\"נ וירא קיד.)</small> אפילו הכי יכול להכריחם לעלות לירושלם עיר הקדש:\n",
+                "<b>נותן לה ממעות א\"י</b>. ירושלמי <small>(הי\"א עב.)</small> הדא אמרה שמטבע א\"י יפה מכל הארצות, הדא מסייעא למ\"ד כתובת אשה מד\"ת ודלא כרשב\"ג, דתני כתובת אשה מדברי תורה רשב\"ג אומר אין כתובת אשה אלא מד\"ס, ע\"כ. והר\"ב על פי הבבלי <small>(דף קי:)</small> פירש להפך, וכתב שהמעות גדולות ושוקלות יותר בקפוטקיא מא\"י. והדבר תמוה, דבשלמא על מחלוקת סברת רשב\"ג שחולק הבבלי על הירושלמי, אין תמיה שכמה מחלוקות כיוצא בזה מצאנו וראינו, אבל סיבת המחלוקת שהוא תלוי בטעם לשון המשנה איזה מעות היו חשובות יותר אם בא\"י או בח\"ל, וע\"י אנו מבינים אם רשב\"ג מקל או מחמיר, ובזה נדע אם הכתובה היא מדאורייתא לדידיה או איפכא, תמוה בעיני שהוא מחלוקת במציאות. וי\"ל דמעות קפוטקיא הם עשויים בענין שאדם יכול לחתוך מהם ולחסרם, משא\"כ של א\"י שהם עשויים בענין שאם יחסור מהם יראה החסרון למראית העין וכל אדם נמנע מליקח אותם, ומפני זה לא חיישינן דילמא יחסרו מהמשקל, אבל משקלם מתחילה הוא קל משל מעות קפוטקיא, והבבלי ס\"ל דחשיבות המטבע הוא משקלו, והירושלמי ס\"ל דיופיו כמ\"ש שהם של א\"י הוא חשיבותו, ומזה יוצא המחלוקת בהבנת טעמו דר\"ג וסברתו:\n<br><b>כתובות</b> מתחיל בבית ומסיים באלף, רמז לכתובת הבתולה שהיא שני מנים, וסימניך בתולה מתחלת בבית. ואלמנה מנה, וסימניך אלמנה המתחלת באלף:<br><b>סליק</b> מסכת כתובות. של אלמנות והריבות:<br><b>אם</b> תשמור למורשה תכונן ברוב טובות.<br><b>כי</b> תקח לך אשה בקדושין ובכתובות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,264 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Ketubot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Ketubot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כתובות\n<br> כתובות יש בו שלשה עשר פרקים כנגד י\"ג מדות שהתורה הנקראת כתובה כמ\"ש רז\"ל נדרשת. ועוד איתא במאורות נתן בסי' נ\"ה בסוד הכתיבה, דשייכים לה חמשה אלהים ארבע יודין וארבע אותיות שם הויה, והנה הם בין הכל י\"ג. ואין לתמוה איך נרמזו ענייני התורה וכתיבתה במסכתא זו, שהרי אמרו רז\"ל (תענית פ\"ד מ\"ח) ביום חתונתו זה מתן תורה:\n<br>\n<br><br><b>בתולה</b>. עיין מ\"ש בפ' י\"ב משנה א':\n",
+                "<b>ליום הרביעי וכו' ליום החמשי וכו'</b>. ביום לא קתני אלא ליום, לרמוז דעיקר הנישואים שהוא הבעילה לא הוו ביום רביעי וביום חמשי ממש כדהוה משמע אי הוה קתני ביום, אלא סמוך ליום הרביעי וסמוך ליום החמשי דהיינו בלילות הבאות אחריהם כדאיתא בש\"ס <small>(דף ה.)</small>. ורמז יש לנו בזה באות הלמד כי מתחילת ליל רביעי עד חצי הלילה של חמשי, וכן מתחילת ליל חמשי עד חצי הלילה של ליל ששי, שהוא הזמן הראוי לזווג וכמ\"ש בברכות <small>(פ\"ב מ\"ה)</small> בד\"ה בלילה הראשון, וכמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת השכיבה פרק י\"א פיסקא ד', יש שם שלשים שעות כמספר הלמד.\n<br><b>ואל</b> תתמה מזה שיהיו כל ששה שעות ראשונות של הלילה נקראות גם כן בשאלה על שם היום שעבר, שהרי בפירוש אמרינן בש\"ס דברכות דף ד' ע\"א רב אשי אמר בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארבסר הוה קאי, הרי מבואר דאע\"ג דלפי האמת בכל התורה כלה חוץ מבמוקדשים היום הולך אחר הלילה וכדאמרינן בפ' אותו ואת בנו <small>(חולין פ\"ה מ\"ה)</small>, מ\"מ בהשאלה איכא למימר איפכא עד חצי הלילה, ולפיכך לא קאמר רב אשי בפלגא אורתא דארבסר אע\"ג דבאמת כך הוה, אלא בפלגא אורת' דתליסר נגהי ארבסר. וקמ\"לן התנא בזה דעיקר תקנה זו של יום רביעי וחמשי לא נתקנה אלא כדי שתהיה הבעילה בזמן הראוי והוא בליל חמשי ובליל ששי, וכן אמר בר קפרא בב\"ר פ\"ח רביעי אור לחמשי חמשי אור לששי ע\"ש. לבתולה מפני שני טעמים, והם כדי שישכים לב\"ד קודם שתתקרר דעתו, וכדי שתבעל ביום שנאמר בו ברכה לדגים כדאיתא בש\"ס <small>(דף ה.)</small>. ולאלמנה משום טעם אחד, כדאיתא התם כדי שתבעל ביום שנאמר בו ברכה לאדם, ואע\"ג דאיכא נמי לבתולה טעמא דשקדו <small>(דף ב.)</small>, ולאלמנה כדי שישמח עמה כ\"כ ימים כדאיתא בש\"ס <small>(דף ה.)</small> טעם זה, לא רמזו לנו התנא במשנה, משא\"כ הבעילה שהזכירה בפירוש שאם היה לו טענת בתולים וכו' שזה לא ידע אלא ע\"י הבעילה, כי באמת עיקר התקנה מפני שעת הבעילה נתקנה כדאמרן.<br><b>והוצרך</b> התנא לרמוז זה באמרו ליום ולא ביום, כדי שלא נטעה לומר דבו ביום הם נבעלות, דאינו כן דאע\"ג דתקנו לבתולה שתנשא ביום רביעי ולאלמנה ביום חמשי, לא משום זה הן נבעלות ביום, כי אסור לשמש מטתו ביום <small>(נדה יז.)</small> אלא הם נבעלות ליום הרומז ללילה הבא אחריהם וכדאמרן.<br><b>ועוד</b> רמז לנו התנא בלמד זו שהיא רמז לחי, במקום הבית שהיא רומזת למת, כמשאז\"ל <small>(ברכות סד. מו\"ק כט.)</small> הנפטר מחבירו לא יאמר לו לך בשלום בבית, אלא לך לשלום בלמד, והנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום בלמד, אלא לך בשלום בבית(ו). שהנושא אשה כדי להוליד בנים מוציא עצמו מכלל מתים, דמי שאין לו בנים חשוב כמת <small>(נדרים סד:)</small>, וזוכה לחיים עמה וכמשאז\"ל <small>(בר\"ר פי\"ז, ב)</small> כדכתיב <small>(קהלת ט, ט)</small> וראה חיים עם האשה וגו', הרי מבוארת הלמד הזאת בדרך הפשט ובדרך רמז.<br><b>ועוד</b> איכא למימר בדרך דרש, דהנושא אשה זוכה ללמד שהוא למוד התורה, משא\"כ כששרוי בלא אשה, כמשאז\"ל <small>(יבמות סב:)</small> על פסוק <small>(איוב ו, יג)</small> האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני. ודרוש זה לא היינו עושים אותו אי הוה קתני ביום בבית, חדא דלא סלקא דעתין לזה כי אין שם שינוי בלשון, ועוד דאפילו הוה הלשון משונה הייתי אומר דעל שם שביתו זו אשתו <small>(יומא פ\"א מ\"א)</small> קתני הכי. וע\"ד הסוד נמי איכא למימר, דרמז לנו בלמד הזאת לעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, כי אמו היא סוד הלמד כידוע ליודעי חן, כל זה צריך לפרש לפי גרסתנו, אבל בסדר המשנה דירושלמי אין אנו צריכים לזה דהתם גרסינן ביום בבית:",
+                "<b>ואלמנה</b>. כשהיא אלמנה מן הנשואין יש לה דין בעולה אף על פי שלא נבעלה, משום הכי לא קתני בפירוש ובעולה ליום חמשי, אלא אלמנה, כי שמה מוכיח עליה, כמ\"ש לקמן דכשאין כתובתה אלא מנה דהוא מן הנשואין איירי, ולכן ליכא למטעי ולפרשה במן האירוסין כשאין לה שם לווי או שמוכח כן מתוך הענין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלמנה מנה</b>. מאה לא קתני דומיא דמנין דבתולה, אלא מנה. משום דהכי אית סימן בגוה, דאלמנה נוטריקון אל מנה, שהיא חסרה מנה מהבתולה, והכי איתא בש\"ס דף י' מאי אלמנה על שם מנה וכו' ע\"ש:\n",
+                "<b>הגיורת והשבויה והשפחה</b>. ובסיפא הפך הסדר ושנא שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו, והתי\"ט נתן טע' בשם הרב ליווא, לסדר של סיפא. והנני מוסיף על זה, טעם למאי דלא נשנה רישא דומיא דסיפא, הוא דסמך שבויה לשפחה, מפני שיש להם שייכות זו עם זו שמעבידים אותם:\n",
+                "<b>שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו</b>. ברישא הזכירם לשון יחיד והכא שנאם בלשון רבים, כי כל אחד מן הצדדים האלה יש להם שייכות בכל השנויים ברישא, דכיון דהבא על הגויה חייב עליה משום נש\"גז <small>(סנהדרין פב.)</small>, הרי שלשון פדיה שייך אף בגיורת וכ\"ש על השפחה ממש, וכן לשון שחרור שייכא בגיורת מטעם זה וכ\"ש בשבויה, ולשון גרות שייך שפיר אף אשבויה דבעת שהיא שבויה הרי היא כגויה שאינה נזהרת בכמה מצות, וכ\"ש דשייך בשפחה שהיא פטורה מכמה מצות בעוד שהיא שפחה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגדול שבא על הקטנה</b>. אגב סיפא נקט ליה, ועוד לעיל לא שמענו אלא כשהדבר ספק, והכא אשמועינן דאפילו ודאי נבעלה כתובתה מאתים, משום דבתוליה חוזרים:\n",
+                "<b>וקטן שבא על הגדולה</b>. בירושלמי <small>(ה\"ג ד:)</small> מוקי לה שלא כדרכה, או בענין שלא הסיר בתוליה, ותני כן מעשה שעיברה ובתוליה קיימין. ובבבלי <small>(דף יא:)</small> אמרינן דבהסיר בתוליה היא פלוגתא דר\"מ ורבנן כמו במוכת עץ, וכן כתב התי\"ט בשם הפוסקים, ולא ידענא אמאי לא כתבו משמא דגמרא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונסתפחה שדך</b>. אשה קרקע עולם היא כמשאז\"ל <small>(עי' סנהדרין עד:)</small>, משום הכי קתני בלשון זה:\n",
+                "<b>לא מפיה אנו חיין</b>. זהו אחד מג' דברים שנסתפקו התוספות כמ\"ש בר\"ה פ\"ב מ\"ח ע\"ש, וזו פירשה אותו חכם וז\"ל בלקוטים <small>(שער מאמרי רז\"ל מס' כתובות. ועי' שיטמ\"ק במשנה דף יב:)</small>, פירושו הוא, כי הלא על ג' דברים העולם עומד ואחד מהם הוא האמת <small>(אבות פ\"א מי\"ח)</small>, ולזה אמר לא מפיה אנו חיין, כלומר אם היתה אומרת אמת היינו מקיימים חיים מפיה, כי העולם הזה מתקיים על האמת היוצא מפיה, אבל זאת האשה משקרת נמצא שלא מפיה אנו חיין, וכן דרכי רז\"ל להודיע דרשות בתוך דבריהם אגב גררא כי שיחת ת\"ח צריכה תלמוד, עכ\"ל בלקוטים.\n<br><b>ולעד\"נ</b> לומר עוד דבר אחר, והוא שכלל התנא בלשון זה הטעם שאינה נאמנת, שמה שאנו רואין שלא מפיה אנו חיין אלא אנו מתים מפיה, שהוציאה דברי שקר לנחש באמרה לו שהקב\"ה צוה שלא יגעו בעץ הדעת, ופתח פתח לנחש בדבר זה לפתותה בנגיעתו בו ולומר לה כשם שאין בנגיעה חטא משפט מות כי כן ראית בעיניך כי באמת לא על הנגיעה הזהיר ה' אלא על האכילה, כן אין משפט מות באכילתו כמשאז\"ל <small>(בר\"ר פי\"ט ג. הו\"ד רש\"י בראשית ג, ג-ד)</small>, ובזה נתפתתה וחטאה והחטיאה וגרמה מיתה לעולם, אם כן אפוא אנו רואים מזה שהיא חשודה לשקר ולכן אינה נאמנת, ומפני כי בראיית הנחש אותה עוסקים בתשמיש נתאוה לה כמשאז\"ל <small>(בר\"ר פי\"ח, ו. הו\"ד רש\"י שם א)</small>, דקדק התנא לשון זה בעניינים אלו של תשמיש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ומודה ר\"י</b>. אע\"ג דפליג בפרקין דלעיל אר\"ג בדבר דאית ביה איסור והיתר, מודה הכא דליכא אלא דררא דממונא, כ\"פ הר\"ב. והא דנטר ליה עד הכא ולא שנאו מיד אחר פלוגתיהו הוא משום דאין מקום במסכתא זו לדין זה, אלא נשנה אגב דמיונו למשנה א' דקתני ביה ואם יש עדים כדקתני התם בצירוף הטעם דבפלוגתיה איירינן לעיל:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו עבד אפילו שפחה</b>. לגלות דואם יש להם עדים לאו דווקא, אלא לשון עדות ואפילו אחד כמ\"ש התי\"ט במשנה ד' פ\"ז דגיטין, קתני תרתי אפי', דמשמע דעבד לאו בהדי שפחה מעיד. ועוד בשפחה איכא תרתי לרעותא שהיא אשה משא\"כ העבד, להכי שייך שפיר לומר עליה לבדה אפילו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת וכו'</b>. ק\"ק דהלשון לכאורה אינו מדוקדק, דפתח בנערה וסיים בבא עליה. ואפשר דמשום סיפא דאע\"פי שהם בהכרת וכו', דהאי אע\"פי משום הבא עליה שהוא המשלם הקנס נשנה, קתני ליה. ולא התחיל הענין בהבא על הממזרת וכו' אלא התחיל באלו נערות, לדייק מאי דאיתא בש\"ס <small>(דף כט.)</small> נערות אין קטנות לא, מאן תנא וכו':\n",
+                "<b>הבא וכו'</b>. על מ\"ש התי\"ט בשם התוספות, אמאי לא תני אלמנה לכ\"ג. עיין בתוספות <small>(דף כט. ד\"ה ועל הכותית)</small> כי האריך כל הצורך:\n",
+                "<b>יש להם קנס</b>. חזר לשנותו משום אע\"פי. ואם נאמר דהבא על אחותו וכו' אינם בכלל אלו נערות דרישא, שהרי פי' אותם נערות ר\"ל פסולות כמפורש בש\"ס <small>(שם)</small> ואלו הקרובות לא מקרו פסולות, אלא דנצרכו מחמת שהם אסורים עליו מחמת קורבה, ולהיותם בבא בפני עצמה צריך לשנות בהם יש להן קנס, לא אתי שפיר מה שישבתי בד\"ה אלו נערות אמאי פתח באלו נערות וסיים בבא עליה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעציצו</b>. לפי מ\"ש התי\"ט בשם התרגום הוא כלי של רעי. ויתכן דהכי הוא, שהרי ארז\"ל <small>(שבת קנב.)</small> אשה חמת מלא צואה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תשלומי כפל</b>. הקדים לתשלומי ארבעה וחמשה שלא כסדר הכתוב, משום דתשלומי כפל נוהג בכל, משא\"כ ד' וה' שאינו נוהג אלא בשור ושה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעשה ידיה ומציאתה</b>. פי' הר\"ב, מעשה ידיה כמציאתה. ומשום הכי לא קתני כדלקמן <small>(מ\"ד)</small> מציאתה ומעשה ידיה דלהוי לא זו אף זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משהשיאה אין לאביה רשות בה</b>. האי אמרו לו לא אתא אלא להקשות אר\"י, באמור איך אפשר לומר שתהיה הראשונה של אב, הלא אין לאב רשות בבתו אחר שהשיאה לכ\"ע, ולכן אין לו זכות כלל במנה מאתים שנתקנו לה. והתי\"ט כתב דצ\"ע דהיינו ת\"ק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לה פתח בית האב ואין לה אב</b>. בכדי נסבא אגב רישא, והראיה שלא הביא ראיה אלא לרישא דיש לה אב ואין לה פתח בית האב, אבל איש לה פתח בית האב ואין לה אב אין כאן ראיה, דלא אצטריך שהרי בפ' <small>(דברים כב, כ)</small> ואם אמת היה הדבר וכו'. ששם כתוב חיוב הסקילה לא נזכר כי אם פתח בית אב ולא נזכר בה אב כלל, ש\"מ דאינו מעכב כלל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האב זכאי וכו' וזכאי במציאתה וכו' ומקבל את גטה</b>. הפסיק בין הקדושי[ן](ם) לגט, במציאתה וכו', ולא שנאה קודם. לאשמועינן אגב ארחיה דלעולם היא ברשות האב אע\"פי שנתקדשה, עד שתכנס וכו' כדלקמן במשנה ה':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שתכנס</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(מח. ד\"ה לעולם)</small> ז\"ל ומיהו י\"ל דדוקא התם דקתני כיון שנכנסה (אמרינן מסירה לבד) אבל הכא דקתני עד שתכנס משמע עד שתכנס לחופה, ע\"כ. ונראה דיצא להם לבעלי התוספות הפירוש זה של שתכנס ונכנסה, ממה שהוכיחו בפסחים דף צ\"ד ע\"א ד\"ה רי\"א, מן הש\"ס <small>(שבת לד:)</small> דיש הפרש בין משקיעת החמה לשתשקע החמה, דמשקיעת החמה ר\"ל מתחילת שקיעתה, ומשתשקע ר\"ל מסוף שקיעתה, וכ\"כ הרמב\"ן והביאו המגיד בפ\"ה מה' שבת <small>(ה\"ד)</small>, וזה דומה לעני[נ]ינו שתכנס הוא כמו משתשקע שהוא סוף המעשה והיינו כניסתה לחופה, ושנכנסה דומה למשקיעת דר\"ל תחילת המעשה והיינו מסירה לבד, ואע\"ג דלא דמי ממש שנכנסה למשקיעת, כי הדומה לו הוא מששקעה, מ\"מ העיקר שאנו צריכים הוא שיהיה שתכנס דומיא דמשתשקע, וזה הוא אמת כי דומה לו ממש, וממילא אמרינן דכל זמן דלא אמרינן לשון זה של שתכנס, שאין פירושו כמוהו אלא הפך ממנו, ולהיות פי' תכנס סוף הכניסה, נמצא היות שנכנס תחילה הכניסה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשבית חייב לפדותה</b>. משום סיפא נקט ליה, דלדידיה לא אצטריך דכבר שמעינן ליה ממתניתין דלעיל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עד דתנסבן לגוברין</b>. כתב הר\"ב, ואם בגרו אע\"פי שלא נתארסו אין להם מזונות. והא דסתם התנא דבורו כנראה דלעולם יש להם מזונות עד דתנסבן, רמז לנו דלא ישהה אדם בתו בוגרת אלא יארסנה מיד שמא תזנה, כמשאז\"ל <small>(פסחים קיג.)</small> בגרה בתך שחרר עבדך ותנה לו, דנמצא לפי זה שתהיה לבתו מזונות עד שתתארס, שהרי כשבגרה שאז אין לה מזונות הרי אביו מארס אותה כמו שאמרנו, ואע\"ג דאחר מיתת האב איירינן כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם, מ\"מ יש לעצה טובה זו מקום לגבי אחין שישתדלו להשיאה וכל שכן הוא כיון שאין מורת האב עליה שיש לחוש שמא תזנה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייב</b>. אפילו לא כתב, דאלא כתב דמשנה י' קאי, כ\"כ התי\"ט וכ\"כ במשנה י\"א. וטעמא דכלל התנא הדברים השנויים במשנה י' י\"א י\"ב בלא כתב אחד, משום דכולהו שייכי אחר מיתה מה שאין כן האחריני:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאה מנה</b>. לרמוז דמנה הוא מאה מהנזכרים בבתולה, נקט מנין זה, וביבמות פ\"א כתבתי עוד טעם אחר:\n",
+                "<b>התקבלתי ממך מנה</b>. נקט מנין זה משום דנזכר לכתובת האלמנה, והואיל וכתב בבתולה חצי כתובתה, נקט באלמנה חמשים זוז שהם חצי מנה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומניקה את בנה</b>. הקדימו למצעת לו את המטה התדירה וקודמת לו, לסמכה למבשלת, דמשניהם כאחד נפטרה כשהכניסה לו שתי שפחות:\n",
+                "<b>מאה שפחות</b>. כנגד מאה עבדים שצריך שיהיה לו לאדם להקרא עשיר כמשאז\"ל <small>(שבת כה:)</small>, קתני מנין זה. וביבמות פ\"א משנה א' כתבתי עוד טעם אחר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התלמידים</b>. נראה דלא נזכרה עונתן בפירוש במתניתין, לפי שמן הדין חוץ מן הזמן שרוצים ללמוד שאין לו קבע והרשות, הם נכללים בכל אחד מהמדות הנזכרים כאן, אם טיילין כטיילין אם פועלים כפועלים וכן כלם, אלא מפני שעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין <small>(ב\"ק פב.)</small> כדי שלא יהיו מצויים אצל נשותיהן כתרנגולין <small>(ברכות כב.)</small>, ושיעור העונה אינה אלא מדרבנן דקראי אסמכתא בעלמא נינהו, הם אמרו והם אמרו, ובחרו להם מדת החמרים על שם יששכר חמור גרם <small>(בראשית מט, יד)</small> פעם אחת בשבת, ובליל שבת המסוגל, אף אם הם טיילין ופועלין, אבל אם הם גמלים או ספנים לא גרעי מזמן מדתם, אלא שמצוה שיכוונו ליל עונתם בליל שבת. והתי\"ט האריך גם הוא בענין זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמן</b>. צריך נמי לקטנית לכך סמכו לו ושנאו קודם הגרגרות, שלא כסדר הכתוב:\n",
+                "<b>ואין נותנין</b>. לשון רבים ה\"ג בכל הנוסחאות ולא ידעתי למה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלף דינר</b>. ובסיפא קתני חמשה עשר מנה, ונראה דברישא מלתא דשכיחא נקט, ודרך השדכנים לפסוק לאשה סכום רב כדי לחבבה על בעלה, ולהרבות הסכום מזכירים המטבע השוה מועט, ולא המטבע הגדול הכולל הרבה מטבעות שמתמעט בסכום, ובסיפא קיצר התנא לשונו בהזכיר מנה, ועוד גם זה מלתא דשכיחא דהחתן הכותב לה אינו מזכיר סכום הרב, אלא מזכיר המטבעות הכוללים הרבה למעט בסכום, כדי שלא תתגאה האשה באמור שהכניסה לו הרבה, ועוד סכום זה של חמשה עשר ראוי והגון לאיש ואשה שזכו ששם י\"ה ביניהם <small>(עי' סוטה יז. וברש\"י ד\"ה שכינה)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והחתן מקבל עליו עשרה דינרין לקופה לכל מנה ומנה</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות, ד(א)אבעיא דש\"ס הוא, אם יתנם לה כלם בבת אחת או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קשוטה ליום, ע\"כ. ודחיקא לי מלתא לפרש כן, שהרי ז\"ל האבעיא <small>(דף סו:)</small>, בעי רב אשי במנה הנשום או במנה המתקבל, אם תמצי לומר במנה המתקבל יום ראשון או כל יום ויום, אם תמצי לומר כל יום ויום שבת ראשונה או כל שבת ושבת, אם תמצי לומר שבת ושבת חדש ראשון או כל חדש וחדש, אם תמצי לומר כל חדש וחדש שנה ראשונה או כל שנה ושנה תיקו, ע\"כ. דמזה נראה דהבעיא דיום ראשון וכו' תלויה באם תמצי לומר במנה המתקבל, ולפי פי' התוספות מאי שייכות יש לה עמו, ואפילו לפי פירושו דפירש בד\"ה ואם תמצי לומר במנה המתקבל, דה\"ה דמצי לומר ואם תמצא לומר במנה הנשום, עכ\"ל. לא נהירא, חדא דאין שיעור הימים תלוי לא בזה ולא בזה, ועוד דאין זה דרך התלמוד לנטוע בעיא שנית על ואם תמצי לומר אחד והוא לאו דווקא, והכי הל\"ל בעי רב אשי מנה הנשום או מנה המתקבל יום ראשון או כל יום ויום בלי שום אם תמצי לומר, דבכה\"ג אע\"ג דעל הרוב מתפרש באם תמצי לומר מ\"מ כשאי אפשר אין שום דוחק לפרשה בבעיא בפני עצמה בלי תליה לבעיא ראשונה, משא\"כ כשאומר אם תמצי לומר בפירוש דהוא דוחק גדול.\n<br><b>לכן</b> נלע\"ד דעיקר הבעיא הוא לידע אם נתחייב הבעל בחיוב זה דווקא ביום ראשון, ואם היא לא בקשה דבר ביום ראשון אינו חייב עוד בזה, או נימא דחוב הוא על הבעל ובאיזה יום אשר תתבענו חייב ליתן לה כל הסך הזה. ועדיין מספקא ליה אם דווקא בימים מיוחדים לקשוטה הוא שנתח��יב אבל משעברו אלו הימים אין עליו חובה זו אלא נותן לה די קשוטה כפי מדרגתו, או דילמא אפילו עברו אלו הימים כל שהיא תובעתו נתחייב ליתן לה, וסלקא בתיקו. והכי פירושה בעי רב אשי זה המנה אשר מתחייב ליתן כנגדו עשרה דינר לבשמים הוא מנה הנישום, והוא דעל מה שמקבל במעות מחושבים לא סלקא דעתיה דש\"ס שיתחייב ליתן כנגדם כלום שהרי כבר הוסיף עליהם שליש, אלא אם חייב הוא על מה שמקבל בתכשיטים שהוא פוסק כנגדם פחות חומש, דאע\"פי שהוא חייב בכסותה מן התורה לכ\"ע ונמצא דכל עוד שהיא תרבה להכניס לו תכשיטים הוא מרויח שאינו צריך לקנות לה משלו כי היא מתכסת בבגדים שהכניסה, אעפ\"כ אינו מוסיף לה כלום אלא אדרבא מקבלם עליו בפחות חומש, ולכן הסברא נותנת שמה שיצטרך לקבל עליו לקופה הוא כנגד הכנסת התכשיטים, ועתה מספקא ליה לרב אשי אם פוסק כנגד כל השומא, או כנגד שווים דווקא שהוא מה שמקבל עליו, ואם הוא כנגד השומא הנתוספה חומש מהשווי כדי לחבבה על בעלה, פשיטא ליה דכמו כן חיוב זה של קופת בשמים אינו אלא ליום ראשון דצריכה להתקשט מאד מאד כדי לישא חן בעיני בעלה כי משם ואילך כבר לבו גס בה, אבל אם נאמר שאינו פוסק אלא כנגד מה שמקבל נמצא דעיקר תקנה זו אינה מחמת צורך החיבה אלא חוב אנו מטילים עליו כנגד מה שקיבל, ומכיון שחוב הוא עליו אפשר דכל עוד שלא פרעו היא יכולה לתבוע אותו, או דילמא אע\"ג דחוב הוא עליו הואיל וסוף סוף הוא כדי שתתקשט בו ותישא חן בעיניו, מיום ראשון ואילך יכול לפטור עצמו באמור דכבר לבו גס בה, וזהו אמרו אם תמצי לומר במנה המתקבל ביום ראשון או כל יום ויום, דאם תמצי לומר במנה הנשום פשוט היה שהוא ביום ראשון דווקא כמ\"ש. ועדיין מספקא ליה הואיל וקבעו זה החוב לקופת בשמים דווקא, אם קבעו אותו לזמן שצריכה לה הרבה דהיינו בשבת ראשונה שהם שבעת ימי החופה שבאים אצלה לשמחה, ויהיה זה כל יום ויום פירושו כל יום ויום של שבת ראשונה אע\"פי שאינו יום ראשון יכולה לתבעו שיתן לה כל העשרה דינרים של כל מנה, או דילמא אפילו אחר שבת ראשונה יכולה לתובעו איזה שבת שתרצה כדין החוב. ועדיין מספקא ליה אם פי' של איזה שבת שתרצה הוא דווקא בחדש ראשון שכל אותה החדש נקראת כלה כדאיתא בריש פ\"ח דיומא, או דילמא אפילו אחר אותו החדש עדיין היא יכולה לתבוע כדין החוב. ועדיין יש להסתפק אם נאמר כל החדש אם הוא דווקא מחדשי השנה ראשונה דעדיין צריכה חיזוק לחבבה על בעלה, והראיה שהבעל עצמו כל אותה שנה צוה ה' שלא יצא למלחמה כדכתיב <small>(דברים כד, ה)</small> נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו. ואם עבר אותה שנה ולא תבעה שוב אינה יכולה לתבוע מהבעל סכום זה, כי יכול לומר לה הואיל ולא תבעת אותו כל שנה ראשונה שהיית צריכה לבשמים מאד יותר מכל השנים נמצא שמחלת לי ואינו חייב משם ולהלאה אלא ליתן לה די קישוטיה הצריכים לה דווקא ותו לא, או דילמא כל שנה ושנה כל שלא גבתה אותו יכולה לתובעו כדין כל חוב, אבל לעולם כשגבתה סכום זה פעם אחת שוב אינה יכולה לתבוע לבשמים כי אם די צרכה ממש:"
+            ],
+            [
+                "<b>מפרנסין</b>. לשון רבים, דלהרחק עצמו מן החשד כשצריך לפרנסה לפי כבודה, לא יפסוק לה הפרנסה הגבאי יחידי, שלא יאמרו שמאהבתו אותה פירנסה יותר מכבודה, משא\"כ בלא יפחות דלא שייך בו שום חשד, להכי קתני ליה לשון יחיד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בישראל וכו'</b>. ובסיפא שנא ובכהנת, ולא קתני דומיא דרישא ובכהן, אע\"ג דאין נפקות' כלל שתהיה אשתו כהנ�� או ישראלי'. וטעמ', דבשינוי לשון זה רמז לנו דאשת חבר הרי היא כחבר, דמ\"ש מאשת כהן דאפי' ישראלית נקרא כהנת, ורמז לנו דעולה עמו ואינה יורדת <small>(עי' דף סא.)</small> שהרי לא קתני ובישראלית, שהרי אף שתהיה כהנת כשהיא אשת ישראל דינא הכי, וכיון דאפילו בכהנת אינו ראוי ליקרא לה ישראלית:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה יוציא ויתן כתובה</b>. לפי דברי הר\"ב אתאן לר' יהודה ובכהנת. ונראה דארישא נמי פליג דמאי שנא, ומשום זה סתם התנא דבורו כדי לקצר לשונו, שבתיבת שלשה נכללו החדשים והרגלים ששניהם נזכרו במתניתין, ומדיוקא דידיה נשמע דשנים יקיים, ואילו היה רוצה התנא לפרש היה צריך להאריך הרבה כי מוכרח היה לפרש בכל אחת משני הבבות, לכן שנאו בלשון זה, דמ\"מ א\"א לטעות שהרי בראותנו דקשיא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא דבאמרו אחד יקיים משמע דשנים יוציא ובאמרו שלשה יוציא משמע דשנים יקיים, נלמוד סתום מן המפורש במשניות הקודמות בדר' יהודה. ואל תתמא מפירוש זה וכיוצא בזה שכתבתי בכמה משניות הדומות לזאת שהם סתומות בלשונם לפרשם בדקדוקים אלו, כי זו היא דרכה של תורה היוצאת מפי דובר אמת התנא האלקי, והסכת ושמע מה שכתוב ברעיא מהימנא פ' צו <small>(דף כז:)</small> ואית קושיין דאינון לבושין דהלכה דאתקרון משבצות זהב הה\"ד כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, ואתון פסקין לון בכמה פסקות ולבתר מתקנין ומפרקין לון בכמה פירוקין, ואי חסר שום פסק מן מתניתין כמה דאוקמוה זה חסר מן המשנה אתון מתקנין לון והאי הוא חסרון שיוכל להמנות, ואי ייתי טפש ויפיק שום ביש על ההוא אומנא דחתיך לבושין ויימא וכי אורייתא איהי חסרה, והא כתיב תורת ה' תמימה. תמימה (ד)[ב]כל אברין דגופא דאינון רמ\"ח פקודין הה\"ד כלך יפה רעייתי ומום אין בך, תמימה בלבושאה, והיך חסר מן המשנה. אלא תימרון ליה דוק ותשכח חתיכה ותשכח לה מעורבת בשאר פסקות ומשניות, דאורח אומנא למחתך לבושין בכמה חתיכות ותלמיד דלאו איהו בקי למקשר ההלכה באילין חתיכות מתחלפי ליה ספקות וקושיין ולא אשכח להו פירוקא עד דייתי אומנא ופריק לון כל אילין ספקות דלהון, בההוא זמנא הלכה דאיהי ברתא סלקא קדם מלכא שלימא בכלא בגופא בלבושא ובתכשיטאה, ואתקיים בה וראיתיה לזכור ברית עולם. ולזמנין אית לאומנא תלמיד בקי דישדר ליה לתקנא לון. קמו כלהו ואמרו ודאי אנת הוא אומנא רעיא מהימנא דאתאמר בך משה קבל תורה מסיני, ומתמן ואילך כל התלמידים אינון דילך מן יהושע עד סוף כל דרין, הה\"ד ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים עד סוף כולהו, ע\"כ. ודע כי מ\"מ יש אוקמתא אחרת בש\"ס <small>(דף עא.)</small> שמפרשת למתניתין כפשוטה, דרגל אחד יקיים מכלל דשנים יוציא איירי ברדופה, ושלש יוציא מכלל דשנים יקיים איירי באינה רדופה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאכילתו שאינו מעושר וכו'</b>. המעשרות קודמים לחלה, ונדה וחלה שניהם בדקי מיתה לאשה הם <small>(עי' שבת לב.)</small> וצווי הנדה קודם בקרא <small>(ויקרא יח, יט)</small> לצווי החלה <small>(במדבר טו, כ)</small> משום הכי סדרם בסדר הזה המעשר בתחילה, והנדה בינו לחלה השנויה בסוף:\n",
+                "<b>ולא קוצה לה חלה</b>. קתני ולא קוצה לה, משום שהחלה היא אחת מן המצות המוטלות עליה יותר מן האיש, כי היא העורכת העיסה, ועוד שבודקין אותה עליה <small>(עי' שבת לב.)</small>, וה\"ט דלא קתני סתם מאכילתו טבול לחלה, כדקתני מאכילתו שאינו מעושר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מודים ב\"ש וב\"ה</b>. בבא זו שייכא אחר הפלוגתא, אלא מפני שעד שלא תתארס הוא הצד הראשון מן הצדדים הנזכרים בענין זה שנאה ברישא, ומפני שעדיין לא שמענו פלוגתיהו דנדע מי המודה קתני הכי מודים ב\"ש וב\"ה:\n",
+                "<b>בש\"א תמכור</b>. הנה התי\"ט בשם התוספות העתיק הירושלמי דפאה אבל השמיט סוף לשונו, והנני מעתיקו בשלימותו ועליו אטיף מלתי להבין קושית ר\"י כי פליאה היא בעיני, והוא דה\"ג בירושלמי דפאה <small>(פ\"ו ה\"ב כט.)</small> וכן בירושלמי דהאי פרקין <small>(ה\"א מז:)</small> ר' פנחס בעא קומי ר' יוסי ולמה לא תניתה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, א\"ל לא אתינן מתני אלא דבר חמור משני צדדין וקל משני צדדים, ברם הכא חומר הוא מצד אחד וקל מצד אחר, והא תנינן בש\"א הבקר לעניים הבקר הרי הוא קל לעניים וחומר לבעל הבית ותניתה, א\"ל קל הוא לעניים ואינו חומר לבעל הבית שמדעתו הבקירו, א\"ל והא תנינן העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים בש\"א אינו שכחה הרי הוא קל לבעל הבית וחומר הוא לעניים, אמר ליה קל הוא לבעל הבית ואינו חומר לעניים שעדיין לא זכו בו, ואמור אוף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר לבעל שעדיין לא זכה בה, אמר ליה מכיון שקדשה לזכותה ולזכותו נפלו, ע\"כ. והר\"יף <small>(סוף פרקין מא. מדה\"ר)</small> לא העתיק כי אם תחילת לשונו עד וקל מצד אחר דתנן אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים, עכ\"ל. נראה דס\"ל דכל שמודה ב\"ה בדיעבד לקולא דב\"ש, דלא מקרי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, ושזה הוא פי' קל מצד אחד וחומר מצד אחר ובלאו הכי לא הוי כן.\n<br><b>ותימא</b> הוא דא\"כ מאי מקשה ממשנה דבש\"א הבקר לעניים הבקר, והלא התם אין שם הודאה דב\"ה כלל דלימא דלא הוה ליה למתני להיות קל מצד אחד וחמור מצד אחר. ועוד קשה דא\"כ מאי מקשה בסוף ואמור אוף הכא קל לאשה ואינו חומר לאיש, ולתני סוף סוף יש קל וחומר מפני ההודאה. ועוד קשה דתנן התם במשנה דביצה <small>(פ\"א מ\"ב)</small> דהשוחט חיה ועוף בי\"ט בש\"א יחפור בדקר ויכסה ובה\"א לא ישחוט אלא א\"כ היה לו עפר מוכן מבע\"י ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, הרי מפורש דאע\"ג דמודה ב\"ה בדיעבד לקולא דב\"ש, מ\"מ מקרי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, הואיל ובלכתחילה הכי הוי וראויה להיות קבועה בעדיות, ובאמת הסברא נותנת כך דבמה שחולקים עליו אנו צריכים לראות מי הוא המקל, ואין ההודאה מעלה או מוריד לסתור הקולא או החומרא שחולקים עליה.<br><b>לכן</b> נלע\"ד דה\"פ דלא נזכר בעדיות אלא כל שהוא קולא לב\"ש לכל הצדדים השייכים לאותו ענין, וחומרא לב\"ה כמו כן לכל הצדדים דהיינו לכל הבני אדם השייכים לפלוגתא זו, אבל כל שהקולא דב\"ש הוא לצד אחד דהיינו לאדם אחד לבד וחומרא לשכנגדו, דנמצא לפי זה דלב\"ה נמי הוי הכי אלא דהוי הפך ב\"ש, דעל הצד המחמיר ב\"ש מקל ב\"ה, ועל המקל מחמיר ב\"ה, אינה ראויה להקר' בשם קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, ואפילו איפכא אינה ראויה להקרא, כי הדבר שקול דמאי חזית דהלכת לב\"ש אחר צד המקיל לקרותו קולי ב\"ש ואיפכא לב\"ה, הלך אחר הצד דחומרא עליו לב\"ש ויהיה חומרי ב\"ש ואיפכא לב\"ה, ואם תלך אחר צד החומרא דב\"ש אני אקשה ואומר דדילמא הוי איפכא. ואין ספק שזו הוא נמי דעת התוספות <small> (עח: ד\"ה נפלו)</small> דכתב בפי' קל מצד אחד וחמור מצד אחר, קל לאשה וחומר לבעל. ולשון הירושלמי הכי מוכיח, דקאמר והא תנינן בש\"א הבקר לעניים הבקר הרי הוא קל לעניים וחומר הוא לבעל הבית ותניתא. הרי מפורש שהקל וחומר אינו תלוי בהודאה כלל, אלא באותו ענין עצמו דקמפלגי עליו תלוי, שצריך שיהיה קל לב\"ש לשני הצדדים השייכ��ם לו ולב\"ה חמור לשני הצדדים, ובזה הירושלמי מבואר מעצמו. ומבואר נמי שם שכל זמן שנעשת מחשבתו אעפ\"י שע\"י אנו מפסידים אותו ממון אשר חשב להפסיד לא מקרי חומר לדידיה, והיינו דקמשני מדעתו הוא מפקיר, ומבואר עוד שם שכל שאין אנו מזכין לאדם אחד דבר שעדיין לא זכה בו, אעפ\"י שלכאורה מן הראוי היה שיזכה בו, לא מקרי לדידיה חומרא, והיינו דקאמרא קל הוא לבע\"ה ואינו חומר לעניים דעדיין לא זכו בו:<br><b>ועתה</b> נעלה ונבוא אל קושית ר\"י <small>(תוס' שם)</small> אשר לע\"ד צריכה ביאור, ואח\"כ נראה אם יש לה תקומה, והנה ז\"ל, וקשה לר\"י והא קתני התם <small>(עדויות פ\"ד מ\"י)</small> בש\"א שתי שבתות, דהוי קל לאיש וחומר לאשה שאינה נוטלת כתובתה בהדרת שבת אחת כב\"ה. וי\"ל שאין זה קולא אלא חומרא שממהר לגרשה בהדרת שבת אחת אע\"פי שרצונה בכך לאחר מכן שמא תחזור בה, עכ\"ל. והנה הלשון הזה תמוה בעיני, דפתח והקשה בסברת ב\"ש באמור דלהיות שאנו נותנים לו זמן שתי שבתות, וצריכה האשה להמתין לצאת ולקבל כתובתה אחר השבת אחת דסברת ב\"ה עד שיעברו שני השבתות כב\"ש, נמצא דלא הוי קולי ב\"ש ממש, דאע\"ג שלאיש הוא קולא שמקיים מחשבתו אשר הדירה מתשמיש ואינו מוציא מעות הכתובה מידו כל שבת השני, מ\"מ הוא חומר לאשה שהיא יושבת עגונה אף כל אותו שבת השני ואע\"פכ אינה מקבלת כתובתה, וא\"כ למה נשנה בעדיות לגבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. ואח\"כ משני שאין זה קולא אלא חומר' שממהר לגרשה בהדר' שבת אחת וכו', וזה הוא לב\"ה, דלב\"ש אינו מגרשה עד אחר שני שבתות ועדיין הוי קולא לאיש שמקיים מחשבתו שאינו משמש עמה כפי מה שהדיר ואינו מוציא כתובה מתחת ידו, ואע\"ג דגם לאשה יש קולא שאינו ממהר לגרשה, מ\"מ לאיש יש לו שני קולות, חדא שנעשה מחשבתו וכל שנעשה מחשבתו לא מקרי חומרא אלא קולא כדמשני בירושלמי שמדעתו הפקירו, ועוד שאינו מוציא הכתובה מתחת ידו, ולאשה יש לה שתי חומרות כנגדו, חדא שיושבת עגונה, ועוד שאינה מקבלת כתובתה. ולב\"ה הוי איפכא, שהוא חומר לבעל שאינו יכול לקיים מחשבתו שתשאר תחתיו ולא תשמש עמו, ועוד שחייב להוציא ממון מתחת ידו, וכנגדם לאשה שני קולות, חדא שע\"י הגט היא יכולה להנשא לאחר ולשמש את ביתה שכל מגמתה לכך, דרוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות <small>(סוטה פ\"ג מ\"ד)</small>, וכל זמן שהיתה תחתיו בנדר זה היתה צריכה להיות יושבת עגונה וגלמודה, ועוד שהיא מקבלת כתובתה, ולא אלימא חומרא זו שממהר לגרשה ושמא תחזור בה לדחות שני קולות אלו ולהיות דומה בחומרא זו לאיש, שהרי בכל הנשים איירינן בין שהם נשי כהנים בין שהם נשי ישראל, ואם תאמר כן בנשי כהנים מה תאמר בנשי ישראל אם תחזור בה לא הפסידה כלום, שיכולה לחזור לו אם הוא רוצה כי ימצא אח\"כ פתח לנדרו, ואם לא ימצא מה הפסידה במה שמיהר לגרשה הלא אפילו ביושבת תחתיו אינו יכול לעשות את חפצה כי מודר ועומד הוא. ונראה דקולא זו של קבלת הכתובה אינה מעלה ומורדת דאף אם אנו מאריכים זמן הגרושים ואינה מקבלת הכתובה מיד לא הוי חומרא הואיל ועדיין לא זכה בה שלא ניתנה לגבות מחיים אלא ע\"י גירושים או מיתת הבעל, וכדאמרינן בירושלמי שאינו חומר לעניים שעדיין לא זכו בו, וכיון שזה אינו כלום נמצא דלב\"ש הוי קולא לבעל שאינו חייב להוציא מעות הכתובה מתחת ידו כי אם אחר שני שבועות, ועל מה שנראה דהוי לאשה חומר שכמו כן אינה מקבלת עד עבור אותו זמן כבר אמרנו שלא מקרי חומר, ולב\"ה הוי חומרא לבעל שחייב להוציא הכתובה מיד אחר שבוע אחת, ולא מקרי לגבי אשה קולא ��ל כי מקבלה מיד אחר אותו שבוע הואיל דבלאו הכי נמי לא מקרי חומרא כמ\"ש.<br><b>וכשמצאנו</b> קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ממש בדין אחד השייך לאותו ענין, כגון הכא שמצאנו אותו לענין הכתובה, אע\"ג שבדין אחר היוצא ממנו הוי להפך שלקל הוי חומר ולחמור הוי קולא כגון הכא בעניין קייום מחשבתו או בענין נתינת הגט דיש צדדים לכאן ולכאן, אין אנו דוחים אותו ענין מלהחשב בין קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, דנימא דכי אתשיל לענין אותו דין דהוי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ממש אתשיל. אבל כשאין אנו מוצאים שום דין באותו ענין שלא יהיה לו כל השני צדדים של קל וחומר, אז אנו דוחים אותו מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה באמרנו מאי חזית כמ\"ש למעלה. ותשובה זו דכי אתשיל מצאנו אותה בכמה משניות שנראים לכאורה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ולא נשנו בעדיות, כמ\"ש התי\"ט בפ\"ח דברכות, ורבי מסדר המשנה הוא ידע איזה מהם אתשילו בענין דהוי קולי ב\"ש ואותם סדרם בעדיות, ואיזה מהם אתשילו בענין דהוי חומרא לב\"ש ולא סדרם בעדיות אע\"ג דמאותה חומרא יוצא קולא בדין אחר לב\"ש ואיפכא לב\"ה, וכל מה שטרח הירושלמי למצוא במשניות דפאה קולי ב\"ש ממש הוא דווקא בדין אחד, וכשתיקן אותו הדין ועלה כהוגן תו לא טרח שלא יצא להפך בדין אחר, כגון בהפקר ושכחה דהוי חומרא לב\"ה במה שאנו מוציאים אותו מיד בע\"ה המוחזק בו ונותנים אותו לעניים, ולענין מעשרות אתי קולא שלכן פטור מן המעשרות, ולב\"ש הוי איפכא. כלל העולה, אחר אותו הדין דעליו אתשיל בבית המדרש אנן אזלינן, ואותו הדין צריך שיהיה לב\"ש כולו קל ולב\"ה כלו חמור ואז נקבע בעדיות, וכל שנקבע שם צריך שיהיה לו עיקר זה, והבלתי נקבע צריך שיהיה נעדר מעיקר זה, כן נראה לע\"ד מכח הירושלמי הזה וה' יורני בדרך אמת.<br><b>ואין</b> לתמוה מכמה משניות שנקבעו שם כגון משנת כרם רבעי <small>(מ\"ה)</small> בש\"א אין לו חומש וכו', ומשנת ב\"ש מתירין הצרות לאחין וכו' <small>(מ\"ח)</small>, דסיפא דידוהו הוי חומרי ב\"ש וקולי ב\"ה ואעפ\"כ סדרם ר' בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, כי להיותם טפלים לקולת ב\"ש השנויה ברישא דאתשילה בבה\"מ כי ממנה יצא הזכירם תחת סוג שלה אע\"פי שהיא חומרא דב\"ש, אבל זה אינו אלא אגב כי באמת חומרות הם ולא קולות דב\"ש, ומפני שהיו מסודרות במשנה אחת במקומם עם רישא דידוהו לא רצה ר' להשמיטם, על דרך שאמרו ז\"ל בשאר דוכתי משנה ראשונה לא זזה ממקומה. ויש לי ראיה גמורה מן הירושלמי הנ\"ל שהכלל שאמרנו לעיל לא נאמר אלא על המשניות השנויות בפני עצמם בפלוגתא אחת לבד או על הפלוגתא הראשונה שנזכרה במשנה אחת ולא על השניה הנזכר בה אם היא שנויה כמו כן עמה במשנה אחת במסכתא הקבועה לה אע\"פי שאינה תלויה בפלוגתא הראשונה כלל, שהרי בסיפא דמתניתין <small>(פאה פ\"ו מ\"א)</small> דבש\"א הבקר וכו' תנן כל עומרי השדה של קב וכו' בש\"א אינו שכחה ובה\"א שכחה, והדר תנן במשנה אחרת <small>(שם מ\"ב)</small> העומר שהוא סמוך וכו' בש\"א אינו שכחה ובה\"א שכחה, וכמו כן נשנו בעדיות השני פלוגתות ראשונות במשנה אחת <small>(פ\"ד מ\"ג)</small> והפלוגתא השלשית במשנה אחרת אחריהם, והירושלמי דקדק ברישא על הפלוגתא ראשונה של הבקר ומתרץ לה, והדר מקשה על תירוצו מן הפלוגתא השלשית הנשנית במשנה שאחריה העומר שהוא סמוך וכו', ואותה קושיא עצמה היה יכול לעשותה על הפלוגתא השניה דכל עומרי השדה וכו' הנשנית בסיפא דמתניתין דבש\"א הבקר, וקשה אמאי השמיטה והקשה מן המשנה אחרת. אלא ודאי צ\"ל דלהיותה במקומה בפאה שנויה בסוף אותה משנה משום הכי אין להקשות עליה אמאי נשנית שלא כדין בעדיות, דאיכא למימר דאע\"ג דאינה תלויה בפלוגתא ראשונה מ\"מ משנה ראשונה לא זזה ממקומה ונשנית בעדיות אגב, דומיא דסיפא דמשנת כרם רבעי וסיפא דב\"ש מתירין הצרות לאחין אע\"פי דשלא כדין היא, אבל הפלוגתא השלשית הואיל ומשנה בפני עצמה היא אם לא היתה באמת מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה כפי הכלל שבידנו לא היתה לה להיות נקבעת בעדיות ביניהם, ומשום הכי עלה שקיל וטרי הש\"ס וטרח להעמידה על פי הכלל שתירץ בפלוגתא הראשונה. ועיין עוד מ\"ש בפ\"ד דעדיות משנה ה':",
+                "<b>אלו ואלו מודים שאם מכרה וכו'</b>. נקט לישנא דסיפא דאלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא, דההודאה שייכא לשניהם, דהא ב\"ה לא אמר אלא לא תמכור דמשמע לכתחילה, וגם סריך אלישנא דרישא דקתני מודים ב\"ש וב\"ה מן הטעם שכתבתי לעיל, ומשום הכי ליכא להקשות על זה מהכלל שכתבתי בפ\"ד דעדיות משנה ה' דלעולם המאוחר דרכו למסרך בתר הקודם ולא איפכא. ועוד אע\"ג דהנכון הוא כך, מ\"מ בדוחק אפשר להיות אף להפך כנראה מלשון הסוגיא שהעתקתי שם ע\"ש:\n",
+                "<b>נפלו לה משנשאת</b>. והדר תני עד שלא נשאת, שלא כסדר, משום דרצה לגמור בתחילה כל ההודאות דב\"ש וב\"ה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכסים הידועים וכו'</b>. הר\"ב כתב שני פירושים, ותרויהו איתנהו בין בבבלי בין בירושלמי, ובשני הגמרות גרסינן תניא דמסייעא למאן דאמר שאינם ידועים כל שהיא יושבת כאן ובעלה נתון במדינת הים. ולכן תמהני מהר\"ב שלא כתב פי' זה לבד לפסק הלכה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זתים וגפנים</b>. הקדים זתים לגפנים שלא כסדר הכתוב, על דרך עבדים ושפחות דרישא שהם זכרים ונקבות, כי הזתים הם כנגד הזכרים כדכתיב <small>(תהלים קכח, ג)</small> בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך. והגפנים כנגד הנקבות כדכתיב <small>(שם)</small> אשתך כגפן פוריה. ועוד לת\"ק דהלכתא כותיה, יש רבותא בגפנים שאינם ראוים לעצים כ\"כ כמו הזתים, ואפילו הכי קאמר ימכרו לעצים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מודים ב\"ש וב\"ה</b>. סירכא דמשנה א' דעלה קאי נקט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על פילכה ועל עיסתה</b>. לא זו אף זו קתני, דאפילו על עיסתה דתדירי מפלכה יכול להשביעה כל זמן שירצה, ולא חייש שיבא ע\"י זה לידי מחלוקת, ה\"ט דלא הקדים עיסתה לפלכה כסדר המלאכות שהאשה עושה לבעלה <small>(פ\"ה מ\"ה)</small>, וליכא למימר דאותו הסדר לאו דווקא הוא, דהא מאלו השנים לא נפטרה האשה בבת אחת, כי מהאפיה נפטרה כשהכניסה לו שפחה אחת ומהבשול כשהכניס' לו שנים ומן הטויה לא נפטרה עד שתכניס לו לשלשית, הרי שכסדר הראוי נמנו האפיה והבישול קודם הטויה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפוגמת וכו' עד אחד וכו'</b>. לא כללם בבבא אחת מפני שאין טעמם שוה:\n",
+                "<b>מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים</b>. דומים לשלא בפניו, להכי כלל שלשתם בבבא אחת, משא\"כ בפוגמת ועד אחד:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין עמה גט היא אומרת אבד גטי</b>. מדאמרה אבד גטי, דמשמע דבזה רצתה להביא ראיה לדבריה, ש\"מ דבאין שם עדי גרושין איירי, דא\"לכ לא אצטריכא למימר אבד גטי דהא יבואו עדים ויעידו שמגורשת היא, ומדכלל עמה דין הבעל חוב ושנא הרי אלו לא יפרעו, ש\"מ דדומה לבעל חוב ממש שאינו גובה כלל ממה שטוען, שאף היא אינה גובה אפילו התוספת. וטעמא דמלתא, דנאמן הבעל במגו דאי בעי מימר לא גרשתיה הואיל ואין שם עדי גרושין, יכול לומר גרשתיה ונתתי לה כתובה, וא\"כ היכא דליכא מגו כגון שיש שם עדי גרושין לא מהימן וגובה, ומדאמר רש\"בג דמן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט, ש\"מ דקודם הסכנה אינה גובה שלא בגט, ומאי האי דאינה גובה שלא בגט, הא אמרינן דבעל לא מהימן כי איכא עדי גרושין אע\"ג דליכא גט. זה אינו אלא העיקר, אבל התוספות הוא דלא מהימן וגובה. עם זה החסרון שכתב התי\"ט משמא דגמרא, מובן. וטעם קצור לשון התנא בענין זה, הוא משום דלא רצה לגלות בפירוש דבאין שם עדי גרושין איירינן, משום דדבר זה לגרש אשה שלא בעדי מסירה אינו נכון:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א אפילו וכו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"ג נט.)</small> ר' מנא אמר בעיקר שתי כתובות פליגין, רש\"א קרקע ורבנין אמרין מטלטלין, באותו הדינר כל עמא מודיי שהוא מטלטל. ר' יוסא בר' בון אמר כל עמא מודיי בעיקר שתי כתובות שהן קרקע, מה פליגין באותו הדינר, רש\"א קרקע ורבנין אמרין מטלטלין, ע\"כ. ופסק הרא\"ש <small>(סימן ב)</small> כרבנן ואליבא דר' יוסי בר' בון דבמותר פליגי ובעיקר כ\"ע מודו שהן קרקע, וזה פשוט. והתי\"ט שעלה במחשבתו מתחילה שיהיה דעת הרב והרמ\"בם דלא פליג, צ\"ל דלא ראה הירושלמי זה דמפורש בו דפליג. והר\"ב דפסק כר\"ש, צ\"ל דפוסק כר' מנא דבעיקר שתי כתובות פליגין, דלר\"ש בעינן קרקע, וסוגיא דבבלין <small>(דף צא.)</small> כותיה אתיא כמ\"ש התי\"ט הכא ולעיל בפ\"ד משנה י', ומשום הכי פסק הרב כוותיה דלא כרבנין. נמצא שבין למאן דאמר הלכה כר\"ש בין למאן דאמר דאין הלכה, לעולם הכתובות נגבית ממקרקעי והדינר ממטלטלי, ומחלוקתם תלוי במחלוקת דר' מנא ור' יוסי בר בון, ולפי זה אין אנו צריכים לומר דחזר בו הרמ\"בם בחבורו ממ\"ש בפירושו דהלכה כר\"ש, אלא דהוא והר\"ב תרויהו בחדא שיטה קיימי כמ\"ש:\n",
+                "<b>יותר על שתי הכתובות דינר</b>. יתור לשון זה הוא סייעתא לר' יוסי בר בון דבמותר דווקא פליגי:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו כלן יוצאות בשעה אחת וכו'</b>. כתב התי\"ט צ\"ע מאי קמ\"לן, תנינא בריש מתניתין דלעיל, ע\"כ. ונראה דקמ\"לן דאע\"פי שבאחת כתוב בה בתחילת השעה ואחת באמצעה ואחת בסופה, אין להם דין קדימה זו על זו, כיון דכלם בשעה אחת הם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בין מן האירוסין בין מן הנשואין</b>. האירוסין קודמים לנשואים משום הכי הקדימם, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרה וכו' משכנה וכו' נתנה וכו'</b>. לכאורה הוה ליה לתנא לסמוך נתנה למכרה שלא נשאר עליה שום כח כלל, אלא דאיחר נתנה משום דלא שכיח:\n",
+                "<b>לא תמכור</b>. נראה דחדא מיניהו נקט, וכן מוכרת היא דחכמים, ובזה אתי שפיר דקתני אפילו ארבעה, כלומר שכבר עשתה בכתובתה כל מה שיכולה לעשות, דהיינו שמכרה ומשכנה ונתנה, ורוצה לחזור ולמכור עוד פעם אחרת שלא בב\"ד דהיינו ארבעה פעמים, הרשות בידה. וחמשה אצטריך, דלא תימא ארבעה דווקא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם כן מה כח ב\"ד יפה</b>. פי' אם כן כדברי ת\"ק, מה כח ב\"ד יפה. וקשה, דאם כן הוה ליה למימר. ובהרי\"ף גריס ארשב\"ג אם כן מה כח ב\"ד יפה, וממילא שמעינן דס\"ל דמכרן קיים, וזה אתי שפיר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממאנת</b>. בירושלמי גריס היתומה, ומוקמי לה <small>(ה\"ז סד.)</small> ביתומה ממאנת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנושא את האשה</b>. משום דזאת האשה היתה כבר נשואה פעם אחרת, שנא האשה בהא הידיעה. ובמקומות אחרים דתני בהא, כגון האשה שהלך בעלה <small>(יבמות פ\"י א-ג, פט\"ז מ\"א)</small> וכגון הכא הנושא וכו' <small>(פ\"א מ\"ו)</small> ודומיהם, אין לתמוה כיון דהוא תחילת הענין, ודרך רז\"ל להתחיל בהא, לרמוז דליכא מלתא דלא רמיזא בהא חומשי תורה, ולפעמים מתחיל במי ר\"ת \"מם \"יום, לרמוז שכל פרטיה ודקדוקיה נאמרו באותם מם יום למשה מסיני. וה\"ט דבתורה שבכתב עצמה לא מצינו תחילת ענין בתוספת מי או הא, דאיננה צריכה לרמזים אלו כי מפורשים הם בה, אלא איש כי תשטה אשתו <small>(במדבר ה, יב)</small> איש כי יהיה טמא <small>(שם ט, י)</small> ואשה כי יזוב <small>(ויקרא טו, כה)</small> כלם בלא הא, ואי כתיבא הא לדרשה אתא. והרבה פסוקים מתחילים בויו משא\"כ בשאר אותיות, לרמוז שרשה העליון שהיא בויו שבשם, משא\"כ התורה שבע\"פ שהרבה מפרקי המשנה מתחילים בהא משא\"כ בשאר אותיות, על כי בהא אחרונה שבשם היא תלויה ועומדת. והא דלא תני נמי <small>(ריש מכילתין)</small> הבתולה, הוא מהטעם שרמזתי בפ\"ב משנה ה' דברכות ד\"ה בלילה הראשון, וה\"ט נמי לאלמנה, דעיקר השם מורה על האשה שמת בעלה ואין לה בעל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אדמון וחנן וכו' חנן אומר וכו' אדמון אומר וכו' מי שהלך וכו' חנן אומר וכו'</b>. אע\"ג דהזכיר אדמון קודם חנן, משום דלגבי אדמון זוטרי נינהו מלתיהו דחנן ומרכסן, שנאם בראשונה:\n",
+                "<b>לא תשבע אלא בסוף</b>. נראה דקמ\"לן דאף אם היא מעצמה רוצה לישבע בתחילה, אין מניחין אותה לישבע דהוי שבועת שוא. א\"נ אפשר דקמ\"לן דבהא יפה אמר חנן, אבל במה שאמר לא תשבע בתחילה, אפשר שאינו כן ושתצטרך לישבע אף בתחילה, והוא כשבאה לתבוע מזונות קודם שיעברו שלשה חדשים מיציאת הבעל כמ\"ש הר\"ב, אלא שלפי פירוש זה לשון זה של לא תשבע אלא בסוף אינו מחוור, וצ\"ל דהאי לישנא לאו דווקא הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הניח מעותיו על קרן הצבי</b>. זהו אחד מג' דברי[ם] שנסתפקו התוספות כמ\"ש בר\"ה פ\"ב משנה ח' <small>(ד\"ה כריסה בין שניה)</small> ע\"ש, וזאת נמי פירשה אותו חכם הקדמון וז\"ל בליקוטים <small>(שער מאמרי רז\"ל מס' כתובות)</small> שקבלה בידו שמדת הצבי להחליף הקרנות בכל ז' שנים, <small>(וכשמחליף הקרנות)</small> נוטל קרנו וחופר בארץ ומצניעו במקום מוצנע שא\"א לשום אדם למצוא אותו ולכך נקט האי לישנא, עכ\"ל בליקוטים. ונראה דה\"ט דלא נקט בפירוש איבד מעותיו כחנן, לומר דכמו דקרן הצבי כל זמן שלא נטמן בקרקע יש תקוה למצוא המעות הנתנות עליו בקשר אמיץ, כך האשה הנמשלת לו כל זמן שלא נקברה שהיא בעצמה קבלה ההנאה יש תקוה שתשלם לו, דהא רוח חכמים תהיה נוחה הימנה כמו במחזיר חוב בשביעית, וזה הוא דבא לאשמועינן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבנות ניזונות</b>. ובנכסים מועטים תנן הבנות יזונו, וטעמא, דבנכסים מרובים הם ניזונות ע\"י הבנים, ובמועטים יזונו את עצמם, דהא הבנים מחזירים על הפתחים, כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופשט לו את הרגל</b>. במקום היתר פיסת ידו במה שהבטיח דרך בזיון, ומלתא אגב ארחיה קמ\"לן, דכשמחשבתו נכרת מתוך מעשיו דמתחלה לא היה דעתו לעשות מה שהבטיח, אז ישלם לאיש כפעלו ויניח בתו עגונה, דהא בענין זה אמרה תורה <small>(ויקרא יט, לו. עי' ב\"מ מט. ועי\"ש ברש\"י ד\"ה שלא ידבר וכו')</small> שיהיה הין שלך צדק ולאו שלך צדק, כדאיתא בירושלמי <small>(ב\"מ פ\"ד ה\"ב טו:)</small>. אבל כשאינו בא לפטור עצמו דרך בזיון אלא תחנונים ידבר רש, דנכרים דברי אמת שרוע מזלו גרם לו לחזור מדבורו, אז אע\"פי שמן הדין יכול לעגנה לא טוב הוא שיחלץ עני בעניו, אלא או יכנוס או יפטור, דהא לא עבר בהא על מאי דאמרה תורה שיהיה הין שלך צדק וכו', כיון שבשעה שאמר הין מחשבתו היתה לצדקו ולקיימו כדאיתא בירושלמי:\n",
+                "<b>עד שתלבין ראשה</b>. שכלם יכירו שהיא זקנה כדי שלא תנשא עוד, ונראה דקמ\"לן דאם כשהזקינה רצה להכניס לו מה שפסק, שיכול לומר לו אי אפשי באשה זקנה ויפטרנה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במאה מנה</b>. כלומר בממון הרבה, ובמנין זה הרגיל בכוליה מכלתין קצר לשונו, וקמ\"לן דאינו יכול לכופם שימכרו לו הדרך על פי שומת ב\"ד:\n",
+                "<b>או יפרח באויר</b>. ע\"י תחבולה, ואינו יכול לעכב על ידו שלא יעבור דרך עליו, וכגון שינעץ קונדס על הדרך וקונדס אחר על הדרך שמצד האחר של השדות, שאין בר\"ה מי שיעכב על ידו, וימשך חבל מקונדס לקונדס וכפורח באויר עולה מהקונדס על החבל, והולך דרך החבל לשדהו מבלי שיגע בארץ בכל עת שרוצה ואינו יכול לעכב ע\"י, זה הוא דקמ\"לן תנא כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יהודה ועבר הירדן והגליל</b>. וכה\"ג תנן בשביעית פ\"ט משנה ב', ושם נתתי טעם לעבר הירדן למה נכתב באמצע, ותמהני מהתי\"ט דנטר להרגש זה עד הכא:\n",
+                "<b>מפני שהנוה היפה בודק</b>. ירושלמי <small>(ה\"י עב.)</small> ר' לוי בשם ר' חמא בשם חנינה מניין שהנוה היפה בודק, פן תדבקני הרעה ומתי, במשרה וסמך להרה ואת אמר הכין, אלא מכאן שהנוה היפה בודק. נראה מלשון זה דדוקא הוא, ושהנוה הרע אינו בודק, ולישנא דמתניתין נמי מסייענו דלא תנן דאף הנוה היפה בודק, אבל בבבלי <small>(דף קי:)</small> מפרש לה משום שנוי וסת, ולהיותו מטעם זה שייך נמי במנוה היפה לנוה הרע, ולפי זה צ\"ל דלא תני אף, משום דאאף שפתח בו באמור אף לא וכו' סמיך, ואפשר דדעת הירושלמי נמי הכי הוי, והביא ראיה לנוה היפה ונוה הרע אתיא במכ\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל מעלין</b>. פי' הרב, את כל בני ביתו כופה לעלות עמו לירושלם. וכן פירש רש\"י, והקשה התי\"ט למה לא פירשו ארישא. ונלע\"ד דלרבותא פירשוהו אסיפא, דאע\"פי שעומדים כבר בא\"י, שכל הטובות שהבטיח השם לירושלם כל ארץ ישראל בכלל, כדאיתא במדרש <small>(עי' זוהר מדה\"נ וירא קיד.)</small> אפילו הכי יכול להכריחם לעלות לירושלם עיר הקדש:\n",
+                "<b>נותן לה ממעות א\"י</b>. ירושלמי <small>(הי\"א עב.)</small> הדא אמרה שמטבע א\"י יפה מכל הארצות, הדא מסייעא למ\"ד כתובת אשה מד\"ת ודלא כרשב\"ג, דתני כתובת אשה מדברי תורה רשב\"ג אומר אין כתובת אשה אלא מד\"ס, ע\"כ. והר\"ב על פי הבבלי <small>(דף קי:)</small> פירש להפך, וכתב שהמעות גדולות ושוקלות יותר בקפוטקיא מא\"י. והדבר תמוה, דבשלמא על מחלוקת סברת רשב\"ג שחולק הבבלי על הירושלמי, אין תמיה שכמה מחלוקות כיוצא בזה מצאנו וראינו, אבל סיבת המחלוקת שהוא תלוי בטעם לשון המשנה איזה מעות היו חשובות יותר אם בא\"י או בח\"ל, וע\"י אנו מבינים אם רשב\"ג מקל או מחמיר, ובזה נדע אם הכתובה היא מדאורייתא לדידיה או איפכא, תמוה בעיני שהוא מחלוקת במציאות. וי\"ל דמעות קפוטקיא הם עשויים בענין שאדם יכול לחתוך מהם ולחסרם, משא\"כ של א\"י שהם עשויים בענין שאם יחסור מהם יראה החסרון למראית העין וכל אדם נמנע מליקח אותם, ומפני זה לא חיישינן דילמא יחסרו מהמשקל, אבל משקלם מתחילה הוא קל משל מעות קפוטקיא, והבבלי ס\"ל דחשיבות המטבע הוא משקלו, והירושלמי ס\"ל דיופיו כמ\"ש שהם של א\"י הוא חשיבותו, ומזה יוצא המחלוקת בהבנת טעמו דר\"ג וסברתו:\n<br><b>כתובות</b> מתחיל בבית ומסיים באלף, רמז לכתובת הבתולה שהיא שני מנים, וסימניך בתולה מתחלת בבית. ואלמנה מנה, וסימניך אלמנה המתחלת באלף:<br><b>סליק</b> מסכת כתובות. של אלמנות והריבות:<br><b>אם</b> תשמור למורשה תכונן ברוב טובות.<br><b>כי</b> תקח לך אשה בקדושין ובכתובות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה כתובות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,145 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Kiddushin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה קידושין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "קדושין\n<br> קדושין יש בו ד' פרקים, כנגד חתן וכלה ושני עדים הנמצאים בעת הקדושין. ועוד כנגד ד' נשים, שעד מנין זה הוא שדרך בני אדם לקדש שיהיו נשיו כלם כאחת, ותו לא, כדאיתא ביבמות (דף מד.). וע\"ד הנסתר ע\"י הקדושין מיחד ארבע אותיות של הויה כמפורש בשני לוחות הברית (שער האותיות אות ק), כי הטבעת הוא צורת י', ויד החתן שבה ה' אצבעות הה, ואצבע האשה המקבלת הטבעת הוא צורת ו', והיד עצמה שלה הה' אחרת:\n<br> קדושין נקראים הקונה האשה באחת משלשה דרכים, על כי על ידה הוא מתגדר מערוה כמשאז\"ל (יבמות סג:) שמצילתו מן החטא, וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה (ויק\"ר פכ\"ד, ו. הו\"ד רש\"י ויקרא יט, ב), נלע\"ד. והתי\"ט בריש פ\"ב כתב טעמים אחרים:\n<br>\n<br><br><b>האשה נקנית בג' דרכים</b>. שנא הענין ברישא, אע\"ג דמנינא אצטריך כמ\"ש התי\"ט, כדי שלא לשנות מכל הדברים הדומים לה השנויים בפרקין, דלא שייכא בהו מניינא דמשום הכי פתח בהו בעניינא. ועוד י\"ל דלא רצה לפתוח במניינא, משום דלא נכון הוא שתהיה נקנית בכל אחד מאלו הדרכים שלשה, כי למקדש בביאה שהוא באחת מג' דרכים אלו מכין אותו מכת מרדות כמ\"ש הר\"ב, ועיין מ\"ש בריש יומא:\n",
+                "<b>ובביאה</b>. אע\"ג דאקרא קאי כמ\"ש התוספות בריש כתובות <small>(ב. ד\"ה בתולה)</small>, והביאה מפורשת בו יותר מכלם, שנאה בסוף לאשמועינן דלא שכיחא, מן הטעם שכתבתי בדבור הנ\"ל בשם הר\"ב:\n",
+                "<b>בגט ובמיתת הבעל</b>. זו ואצ\"ל זו הוא, אלא דסדרא דקרא נקט דכתיב <small>(דברים כד, ג)</small> ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון. דמשם ילפי דמיתה מתירתה בש\"ס <small>(דף יג:)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובגרעון כסף</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(דף טז. ד\"ה אמר רבא)</small> דהא דשייר שטר, הוא משום דאין השטר אלא לרצונו של האדון משא\"כ אלו שהם בעל כרחו, ע\"כ. וקשה דמ\"ש מאשה, דתני גט שהוא לרצונו של בעל כדתנן <small>(עי' יבמות פי\"ד מ\"א)</small> שהאיש אינו מגרש אלא לרצונו, אצל מיתת הבעל שהוא בעל כרחו. וי\"ל דמשום דממיתה הכתובה אצל הגט ילפינן דמיתת הבעל מתירתה כמ\"ש לעיל משמא דגמרא, משום הכי לא רצה התנא להשמיט הגט לרמוז לנו זה:\n",
+                "<b>יתרה עליו אמה העבריה שקונה וכו'</b>. האי יתרה אף אנקנה קאי, דיתרה עליו אמה העבריה בדרכים שזכרנו בנקנה וקונה, שקונה את עצמה. ומהאי טעמא לא קתני לה בתר הנרצע לכלול בה אף מיתת האדון דיוצאת בה כמ\"ש הר\"ב, משום דבלשון זה היה נכלל אף דרך אחר בנקנית דהיינו הרציעה, וזה הדרך איננו באמה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החליף שור בפרה</b>. העושה פירות. או חמור בשור. הראוי לעבודת קרקע יותר מן החמור, כדכתיב <small>(משלי יד, ד)</small> ור(ו)ב תבואות בכח שור. ועצה טובה קמ\"לן דחליפין כאלו ישתדל האדם לעשות אבל לא איפכא, אלא בתוספת דמים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מצות הבן על האב וכו'</b>. ואחד מהם הוא להשיאו אשה כמ\"ש הר\"ב, ה\"ט דנשנית משנה זו הכא:\n",
+                "<b>חוץ מבל תשחית</b>. דאינם בכלל השחתה שאין להם זקן, ומשום הכי אינם נמי בבל תקיף, כ\"כ הר\"ב. ה\"ט דהיפך התנא סידרא דקרא, והקדים השחתה להקפה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מצוה וכו' נוהגת וכו'</b>. אגב נוהגין דמתניתין דלעיל נקט ליה:\n",
+                "<b>חוץ מן הערלה וכו'</b>. כתב התי\"ט בסוף ד\"ה חוץ מן וכו', בשם התוספות <small>(דף לו: ד\"ה כל מצוה)</small> דלא גזרו חכמים בחוצה לארץ על המעשרות שלא נתחייבו בהם אלא בעלי קרקעות, והתי\"ט הרגיש דהלא הלוקח טבל ודאי מתחייב במעשר, ותירץ מה שתירץ. ולע\"ד אין זה קושיא כלל, דהלוקח פטור מדאורייתא, נמצא דמדאורייתא לא נתחייבו במעשרות אלא בעלי קרקעות דווקא, משא\"כ החלה דראשית עריסותיכם כתיב <small>(במדבר טו, כ)</small> וע\"י גלגול העיסה שלו אע\"פ שאינה משדותיו מתחייב בחלה בא\"י מדאורייתא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העושה מצוה אחת וכו' ונוחל את הארץ</b>. אגב תלויה בארץ דלעיל נקט ליה:\n",
+                "<b>מטיבין לו</b>. מפני זכיותיו המרובין:\n",
+                "<b>ומאריכין ימיו</b>. בעה\"ז, כדי שיקבל עונש עוונותיו המועטים מעט מעט באורך הזמן ויהיה רוב ימיו בטוב, ולא יצטרכו להענישו עונש גדול בבת אחת לכפר לו על עונותיו מחמת קוצר ימיו:\n",
+                "<b>ונוחל את הארץ</b>. ארץ החיים שהיא העולם הבא, ע\"י אריכות ימים האמור נוחלו מיד, כי הולך שם נקי מכל חטא. והרב פירש בענין אחר:\n",
+                "<b>וכל שאינו עושה מצוה אחת</b>. מדלא קתני כל שאינו עושה אותה, דהוה משמע דקאי ארישא, אלא פירט פעם אחרת מצוה אחת, ש\"מ דבענין אחר דלא איירי ביה רישא קאי וכמ\"ש הרב. אין מטיבין לו. מחמת עונותיו המרובין:\n",
+                "<b>ואין מאריכין ימיו</b>. שיוכל לקבל ענשם בעוה\"ז מעט מעט, ואפילו בבת אחת מחמת רוב העונות וקוצר זמן ימי חייו א\"א לו לנקות מהם בעוה\"ז:\n",
+                "<b>ואינו נוחל את הארץ</b>. מיד במותו כדפרשתי, מפני שעדיין אינו מנוקה מהעבירות:\n",
+                "<b>וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה</b>. סידרא דרישא נקט, דהא אינו במשנה שלא במקרא, וסימניך ראש המשנה, דאקרא קאי, כמו שרמזתי שם ע\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בתמרה</b>. פרי זה יש לו שייכות עם הזווג, על כי גם הוא אינו נולד אלא ע\"י זווג זכר ונקבה כבן אדם, כדאיתא בפסחים <small>(דף נו.)</small> על מרכיבין דקלים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכוס זה של יין ונמצא שהוא דבש</b>. הדבש בלתי קרוש דומה ליין לבן. א\"נ שזכוכית שבו הכוס עשוי צבעו כצבע היין או הדבש, כמו שיש הרבה בזמננו. והתי\"ט כתב בשם הטור פירוש אחר:\n",
+                "<b>בדינר זה של כסף ונמצא של זהב, ושל זהב ונמצא של כסף</b>. כגון שהוא מצופה דומיא דכוס צבוע דלעיל, ובהכי הוי לא זו אף זו, לא מבעיא של כסף ונמצא של זהב שאינה מקודשת, שהרי לא סלקא דעתא לעולם שיהיה הזהב מצופה בכסף, דהעושה כן בטלה דעתו אצל כל אדם, אלא אפילו של זהב ונמצא של כסף דאיכא למימר דסלקא דעתא, שהרי מילתא דשכיחא היא שיצפו כלי כסף בזהב, ואיכא קצת היכר בגויה, ואיכא למימר סברא וקבלה, אפילו הכי אינה מקודשת. ואם לא נפרש כן לא ידעתי איך יהיה לא זו אף זו, ולמה שינה סדר בבא זו מסדרא דרישא וסיפא דקתני ההטעא' לשבח לבסוף דבהכי הוי רבותא. ומ\"ש התי\"ט משמא דש\"ס <small>(דף מח:)</small> בדר\"ש, מאי נמצא, דצייר בבליתא. היינו דבענין זה דוקא פליג ר\"ש, אבל ת\"ק בכל ענין קאמר דאינה מקודשת:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש את האשה וכו'</b>. משנה זו שנויה בכתובות <small>(פ\"ז מ\"ז)</small> הקודם לקדושין, והתם נשנה קדושין אטו כתובות, ומ\"מ הקדים התם דיני קדושין משום דדין קדושין קודם לדין כתובה. והכא דבקדושין קאי, מלבד הסדר שהוא טוב מחמת עצמו דבמסכת קדושין קיימינן, וגם שדין קדושין קודם לדין כתובה שבתחילה אדם מקדש והדר מתחייב בכתובה, סירכא דכתובות הקודם נקט. ועיין מ\"ש בפ\"ד דעדיות משנה ה'.\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש בערלה וכו'</b>. אין לי טעם לסדרם כי אם זה, דהקדים ערלה לכלם משום דאין בה אלא תיבה אחת:\n",
+                "<b>בכלאי הכרם</b>. דומה לערלה דהוי באילן:\n",
+                "<b>בשור הנסקל</b>. הוא קודם לכלם בתורה, לבד מפטר חמור דיליף מעגלה כמו שכתב הר\"ב, משום הכי שנא בתחילה עגלה:\n",
+                "<b>ובעגלה ערופה</b>. היא מן השור:\n",
+                "<b>בצפורי מצורע</b>. עם העגלה ילפי ממכשיר ומכפר דמצורע שניהם כאחד, כמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>ובשער נזיר</b>. דומה לצפורי מצורע שמכשיר:\n",
+                "<b>ופטר חמור</b>. הוא אותו שמן הראוי היה לו להקדימו אם לא מהטעם שאמרנו:\n",
+                "<b>ובשר בחלב</b>. שני פעמים נכתב קודם חולין שנשחטו בעזרה, ועוד בחולין שנשחטו בעזרה יש שלשה תיבות משא\"כ בכולהו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מאתים זוז</b>. בגיטין פ\"ז משנה ה' נתתי טעם למנין זה.\n",
+                "<b>והוא יתן</b>. והוא אתא למעט, שאם קבלה קדושין מאחר קודם שנתנם לה, ומסתמא יארע זה כשאיחר ליתן לה הוא והאחר נותנם הוא, כיון שהאשה הזאת להוטה אחר הממון, מדנתרצת מתחילה להתקדש לזה הראשון בתנאי זה, דאינה מקודשת כרב הונא <small>(דף ס.)</small> דהלכה כמותו אלא מקודשת לראשון והוא יתן. ואע\"ג דגבי גט בפ\"ז משנה ה' תנן כי האי גוונא וגרסינן ותתן, ואמרו עלה בש\"ס <small>(גיטין עד.)</small> מאי ותתן, רב הונא אמר והיא תתן, ונפקא מינה שאם נתקרע הגט או נאבד שהיא תתן דהוי גט, וכתבו התוספות <small>(שם ד\"ה רב הונא)</small> דכן הלכה, לא רצה התנא לשנותו התם בפירוש כמו הכא, לאשמועינן אגב ארחיה דהכא דהויה אשתו, הוא יתן בעצמו דיכול לרצות מעות מידו לידה, אבל התם דהויה גרושתו לא תרצה היא עצמה המעות מידה לידו, ומפני זה מצא הבעל דין דהיינו רב יהודה מקום לחלוק על רב הונא כדאיתא בש\"ס דגיטין וקדושין ע\"ש:\n",
+                "<b>ויש לו</b>. אם יש לו לא קתני אלא ויש לו, דמשמע דיש לו מסתמא, וכל דלא ידעינן בבירור איפכא הוי מקודשת מספק כמ\"ש הר\"ב. וזה הוא דקמ\"לן תנא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהיא כהנת והרי היא לויה, לויה והרי היא כהנת</b>. ברישא הקדים כשטעה והשביח בסיפא, ובסיפא שנאו ברישא, דתנן עניה והרי היא עשירה עשירה והרי היא עניה. וטעמא משום דדייקינן מפני שלא הטעתו היא מקודשת הא הטעתו אינה מקודשת, וידוע הוא כי שבח האיש הוא שתהיה האשה במדרגה טפילה, כי כן ארז\"ל <small>(יבמות סג.)</small> חות דרגא ונסב איתתא. ולכן רישא הוי לא זו אף זו לגבי הדין המפורש במשנה, וסיפא הוי לא זו אף זו לגבי הדין דילפינן מדיוקא, לאשמועינן דבכל ענין היא מקודשת כשלא הטעתו, וכן איפכא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קדשתי וכו'</b>. ירושלמי <small>(הי\"א לט:)</small> מפתין אותו ליתן גט וכופין אותו ליתן קנס, ע\"כ. מלשון זה נראה דהא כתובה הנזכרת בש\"ס <small>(דף סה.)</small> אינה אלא משום קנסא, אלא דלפי הירושלמי קונסין ��ותו אף כי לא גירש מעצמו אלא ע\"י פיתוי, ולפי הבבלי אין קונסין אותו אלא א\"כ גירש מעצמו, דע\"י זה מגלה לנו דברור לו דקדשה אלא שהיה רוצה לחזור בו בדבור בעלמא, וכי ראה דהיא מכחישתו ושאין שקרו מועיל, אז רצה להיות נקי מה' ולגרשה שלא יכשלו בו בני אדם בה ולא הוא בקרובותיה, ומחמת איסור זה שבקש לעשות קנסינן ליה שיתן לה כתובה ותזכה בה היא שאילולי שתקה היתה יוצאת תקלה מביניהם, אבל בארוסה סתם הין הכי נמי דאפשר דאין לה כתובה, ולא קנסינן ליה כי מבקשין ליתן גט ממנו, על כי אין לנו הוכחה ממה שיתן גט שהאמת היה עם האשה והוא שקורי קמשקר, דדילמא אמת אתו ומחמת פתויינו קמגרש בגט. והתי\"ט רצה לישב ענין זה למאן דאמר דאין לארוסה כתובה בשם המגיד בדרך אחר, ולע\"ד דוחק הוא ויותר נראה מ\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלם מותרים לבא זה בזה</b>. קתני כלם, דלא תימא שנים שנים. אבל בבבות הראשונות אין לטעות כיון שאין לחלקם שנים שנים. ועוד דהא קמן אהרן שלקח את אלישבע שהיתה ישראלית, ומשה שלקח צפורה הגיורת, ומעשה בועז ורות, ומשום הכי אין לטעות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל האסורים לבא בקהל</b>. דאמרנו דמותרים לבא זה בזה. לכ\"ע אתא, אפילו לר' יהודה האוסר. זהו פי' לשון המשנה על פי פירוש הר\"ב דהוא מהש\"ס, אבל טעם לקצור לשון זה לא זכיתי למצוא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד עשרה דורות</b>. בפ\"ק דבכורים משנה ה' כתבתי על מנין זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>למי שהעושר והנכסים</b>. נראה דהעושר הוא כללות העושר, ונכסים הוא פרטותו והם מטלטלים, דיש מי שזוכה להתעשר ואין לו מטלטלים די צרכו כי העושר הוא כלו בקרקעות או עבדים או כיוצא בהם, ואין לו הנאה מאותו העושר כמו מי שיש לו עם העושר רבוי נכסים המטלטלים להנאתו ולטובתו, וכן מצינו במקרא <small>(קהלת ו, ב)</small> איש אשר יתן לו [ה]אלהים עושר ונכסים. כי הנאת העושר הוא בהיותו עם הנכסים.\n<br><b>או</b> אפשר לומר דהעושר הם המטלטלים, והנכסים הם הקרקעות, כי מי שזכה לעושר גדול של מעות ומטלטלים ואינו זוכה לקנות קרקעות אין לעשרו העמדה וקייום, ולכן צריך שיתפלל לה' על שניהם. ואי בעית אימא דהעושר הם מעות דווקא, והנכסים כוללים המטלטלים והקרקעות:",
+                "<b>אלא הכל לפי זכותו</b>. כן הוא נעתר בתפילתו, ולא לפי האומנות שבידו. והתי\"ט האריך הכא על ענין זה ללא צורך, כי המשכיל יבין וידע שתפילתו עולה עד המקום שצריכה לעלות, דבעניינו היא עולה עד מזל העליון הנוצר חסד וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ואינה מתעכבת בהיכל הזכות, כמ\"ש חכמי האמת, וסוד המזל הזה תמצאנו בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת אריך פרק ז' פיסקא ד', ושם בסדר טהרות מסכת ההיכלות פרק ג' פיסקא ב' תמצא סוד היכל הזכות הזה, וכללות ענין זה ע\"ש בהקדמתי הנקראת עולם קטן כי שם המשלתי ענין זה יפה יפה בדקדוק ע\"ש ויאירו עיניך.\n",
+                "<b>טוב שברופאים</b>. בקי הרבה ברפואות, לגהנם. כי הוא סומך על רפואותיו ואין לבו נשבר כשבא לו חולי, ופי' רש\"י שכתב התי\"ט דומה לזה:\n",
+                "<b>הכשר שבטבחים</b>. המפרשים פירשו מה שפירשו, ולי עוד פירוש אחר לטובה הואיל והוציאו התנא בלשון כשרות, והכי פירושו הכשר שבטבחים שותפו של עמלק, שמנקר הבשר יפה יפה מן האיסור עד שכמעט חצי הבהמה הולכת לאבוד לאכילת נכרי כאילו הוא שותף עמו, וכדי לנקרה יפה מנתחה לנתחים ונתחים לנתחים, כעמלק האכזרי שהיה חותך מילותיהן שמלו ולא פרעו וזורקן כלפי מעלה באכזריות:\n",
+                "<b>או לידי זקנה</b>. נתן הזקנה בין חולי ליסורין, כי כן הוא טבע הזקן:\n",
+                "<b>אחרית</b>. בעולם הזה, שיש לו אחרית שאינו מת באמצע ימיו אלא רואה אחריתם:\n",
+                "<b>ותקוה</b>. לעולם הבא:\n",
+                "<b>מצינו שקיים אברהם וכו'</b>. וזו היא ראיה ברורה שהתורה היא גרמה לו כל הטובה הזאת לעת זקנתו:\n",
+                "<b>ותורותי</b>. בא התנא מענין לענין עד שגמר המסכתא הזאת בשבח התורה, לרמוז דכשקדש אשה אז הוא זמן הראוי ללמוד תורה בטהרה, כמשאז\"ל <small>(דף כט:)</small> רחים בצוארו יעסוק בתורה:\n<br><b>קדושין</b> מתחיל בהא ומסיים ביוד, כי ההא והיוד הם האותיות המצילים האיש והאשה מן אש הגבורה, כמשאז\"ל (סוטה יז. וערש\"י שם ד\"ה שכינה ביניהם) איש ואשה שזכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן, ושל אשה קשה משל איש דהאי מצרף והאי לא מצרף. ועוד כוונת הקדושין הוא לרבות הצלם והדמות, ואינם נפטרים מפריה ורביה עד יולידו זכר ונקבה שהם דמותם ממש שהם זכר ונקבה, נמצא שצריכים להוליד כיוצא בהם, והסגולה הזאת נמצאת ביוד והא כי במלואם מולידים כיוצא בם, כי מילוי היוד הוא' גי' יוד אחרת דואו דלת גי' י', ומלוי הה היא הה אחרת. ועוד היוד וההא עצמם הם סוד זכר ונקבה כידוע ליודעי חן, וגם הם במדרגת אב ואם, ועיין בס' משנת חסידים סדר קדשים מסכת אבא ואימא, והמדרגה הזאת ע\"י מצות קדושין עלה יעלו אלו השנים אשר עד עתה הם היו במדרגת בן ובת או חתן וכלה, וכאשר יולידו יהיו במדרגת אבותם:<br><b>סליק</b> מסכת קדושין. מכל בנים מארשין:<br><b>מערוה</b> וקדשה תנצל וממלשין.<br><b>כי</b> תקח לך אשה בכתובה וקדושין:<br><b>סליק</b> ונגמר סדר נשי\"ם בהוד והדר ותפאר\"ת.<br><b>בם</b> חו\"סן יתרבה לאנשים כי הם בישר\"אל עטרת:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,142 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Kiddushin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Kiddushin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "קדושין\n<br> קדושין יש בו ד' פרקים, כנגד חתן וכלה ושני עדים הנמצאים בעת הקדושין. ועוד כנגד ד' נשים, שעד מנין זה הוא שדרך בני אדם לקדש שיהיו נשיו כלם כאחת, ותו לא, כדאיתא ביבמות (דף מד.). וע\"ד הנסתר ע\"י הקדושין מיחד ארבע אותיות של הויה כמפורש בשני לוחות הברית (שער האותיות אות ק), כי הטבעת הוא צורת י', ויד החתן שבה ה' אצבעות הה, ואצבע האשה המקבלת הטבעת הוא צורת ו', והיד עצמה שלה הה' אחרת:\n<br> קדושין נקראים הקונה האשה באחת משלשה דרכים, על כי על ידה הוא מתגדר מערוה כמשאז\"ל (יבמות סג:) שמצילתו מן החטא, וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה (ויק\"ר פכ\"ד, ו. הו\"ד רש\"י ויקרא יט, ב), נלע\"ד. והתי\"ט בריש פ\"ב כתב טעמים אחרים:\n<br>\n<br><br><b>האשה נקנית בג' דרכים</b>. שנא הענין ברישא, אע\"ג דמנינא אצטריך כמ\"ש התי\"ט, כדי שלא לשנות מכל הדברים הדומים לה השנויים בפרקין, דלא שייכא בהו מניינא דמשום הכי פתח בהו בעניינא. ועוד י\"ל דלא רצה לפתוח במניינא, משום דלא נכון הוא שתהיה נקנית בכל אחד מאלו הדרכים שלשה, כי למקדש בביאה שהוא באחת מג' דרכים אלו מכין אותו מכת מרדות כמ\"ש הר\"ב, ועיין מ\"ש בריש יומא:\n",
+                "<b>ובביאה</b>. אע\"ג דאקרא קאי כמ\"ש התוספות בריש כתובות <small>(ב. ד\"ה בתולה)</small>, והביאה מפורשת בו יותר מכלם, שנאה בסוף לאשמועינן דלא שכיחא, מן הטעם שכתבתי בדבור הנ\"ל בשם הר\"ב:\n",
+                "<b>בגט ובמיתת הבעל</b>. זו ואצ\"ל זו הוא, אלא דסדרא דקרא נקט דכתיב <small>(דברים כד, ג)</small> ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון. דמשם ילפי דמיתה מתירתה בש\"ס <small>(דף יג:)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובגרעון כסף</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(דף טז. ד\"ה אמר רבא)</small> דהא דשייר שטר, הוא משום דאין השטר אלא לרצונו של האדון משא\"כ אלו שהם בעל כרחו, ע\"כ. וקשה דמ\"ש מאשה, דתני גט שהוא לרצונו של בעל כדתנן <small>(עי' יבמות פי\"ד מ\"א)</small> שהאיש אינו מגרש אלא לרצונו, אצל מיתת הבעל שהוא בעל כרחו. וי\"ל דמשום דממיתה הכתובה אצל הגט ילפינן דמיתת הבעל מתירתה כמ\"ש לעיל משמא דגמרא, משום הכי לא רצה התנא להשמיט הגט לרמוז לנו זה:\n",
+                "<b>יתרה עליו אמה העבריה שקונה וכו'</b>. האי יתרה אף אנקנה קאי, דיתרה עליו אמה העבריה בדרכים שזכרנו בנקנה וקונה, שקונה את עצמה. ומהאי טעמא לא קתני לה בתר הנרצע לכלול בה אף מיתת האדון דיוצאת בה כמ\"ש הר\"ב, משום דבלשון זה היה נכלל אף דרך אחר בנקנית דהיינו הרציעה, וזה הדרך איננו באמה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החליף שור בפרה</b>. העושה פירות. או חמור בשור. הראוי לעבודת קרקע יותר מן החמור, כדכתיב <small>(משלי יד, ד)</small> ור(ו)ב תבואות בכח שור. ועצה טובה קמ\"לן דחליפין כאלו ישתדל האדם לעשות אבל לא איפכא, אלא בתוספת דמים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מצות הבן על האב וכו'</b>. ואחד מהם הוא להשיאו אשה כמ\"ש הר\"ב, ה\"ט דנשנית משנה זו הכא:\n",
+                "<b>חוץ מבל תשחית</b>. דאינם בכלל השחתה שאין להם זקן, ומשום הכי אינם נמי בבל תקיף, כ\"כ הר\"ב. ה\"ט דהיפך התנא סידרא דקרא, והקדים השחתה להקפה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מצוה וכו' נוהגת וכו'</b>. אגב נוהגין דמתניתין דלעיל נקט ליה:\n",
+                "<b>חוץ מן הערלה וכו'</b>. כתב התי\"ט בסוף ד\"ה חוץ מן וכו', בשם התוספות <small>(דף לו: ד\"ה כל מצוה)</small> דלא גזרו חכמים בחוצה לארץ על המעשרות שלא נתחייבו בהם אלא בעלי קרקעות, והתי\"ט הרגיש דהלא הלוקח טבל ודאי מתחייב במעשר, ותירץ מה שתירץ. ולע\"ד אין זה קושיא כלל, דהלוקח פטור מדאורייתא, נמצא דמדאורייתא לא נתחייבו במעשרות אלא בעלי קרקעות דווקא, משא\"כ החלה דראשית עריסותיכם כתיב <small>(במדבר טו, כ)</small> וע\"י גלגול העיסה שלו אע\"פ שאינה משדותיו מתחייב בחלה בא\"י מדאורייתא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העושה מצוה אחת וכו' ונוחל את הארץ</b>. אגב תלויה בארץ דלעיל נקט ליה:\n",
+                "<b>מטיבין לו</b>. מפני זכיותיו המרובין:\n",
+                "<b>ומאריכין ימיו</b>. בעה\"ז, כדי שיקבל עונש עוונותיו המועטים מעט מעט באורך הזמן ויהיה רוב ימיו בטוב, ולא יצטרכו להענישו עונש גדול בבת אחת לכפר לו על עונותיו מחמת קוצר ימיו:\n",
+                "<b>ונוחל את הארץ</b>. ארץ החיים שהיא העולם הבא, ע\"י אריכות ימים האמור נוחלו מיד, כי הולך שם נקי מכל חטא. והרב פירש בענין אחר:\n",
+                "<b>וכל שאינו עושה מצוה אחת</b>. מדלא קתני כל שאינו עושה אותה, דהוה משמע דקאי ארישא, אלא פירט פעם אחרת מצוה אחת, ש\"מ דבענין אחר דלא איירי ביה רישא קאי וכמ\"ש הרב. אין מטיבין לו. מחמת עונותיו המרובין:\n",
+                "<b>ואין מאריכין ימיו</b>. שיוכל לקבל ענשם בעוה\"ז מעט מעט, ואפילו בבת אחת מחמת רוב העונות וקוצר זמן ימי חייו א\"א לו לנקות מהם בעוה\"ז:\n",
+                "<b>ואינו נוחל את הארץ</b>. מיד במותו כדפרשתי, מפני שעדיין אינו מנוקה מהעבירות:\n",
+                "<b>וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה</b>. סידרא דרישא נקט, דהא אינו במשנה שלא במקרא, וסימניך ראש המשנה, דאקרא קאי, כמו שרמזתי שם ע\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בתמרה</b>. פרי זה יש לו שייכות עם הזווג, על כי גם הוא אינו נולד אלא ע\"י זווג זכר ונקבה כבן אדם, כדאיתא בפסחים <small>(דף נו.)</small> על מרכיבין דקלים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכוס זה של יין ונמצא שהוא דבש</b>. הדבש בלתי קרוש דומה ליין לבן. א\"נ שזכוכית שבו הכוס עשוי צבעו כצבע היין או הדבש, כמו שיש הרבה בזמננו. והתי\"ט כתב בשם הטור פירוש אחר:\n",
+                "<b>בדינר זה של כסף ונמצא של זהב, ושל זהב ונמצא של כסף</b>. כגון שהוא מצופה דומיא דכוס צבוע דלעיל, ובהכי הוי לא זו אף זו, לא מבעיא של כסף ונמצא של זהב שאינה מקודשת, שהרי לא סלקא דעתא לעולם שיהיה הזהב מצופה בכסף, דהעושה כן בטלה דעתו אצל כל אדם, אלא אפילו של זהב ונמצא של כסף דאיכא למימר דסלקא דעתא, שהרי מילתא דשכיחא היא שיצפו כלי כסף בזהב, ואיכא קצת היכר בגויה, ואיכא למימר סברא וקבלה, אפילו הכי אינה מקודשת. ואם לא נפרש כן לא ידעתי איך יהיה לא זו אף זו, ולמה שינה סדר בבא זו מסדרא דרישא וסיפא דקתני ההטעא' לשבח לבסוף דבהכי הוי רבותא. ומ\"ש התי\"ט משמא דש\"ס <small>(דף מח:)</small> בדר\"ש, מאי נמצא, דצייר בבליתא. היינו דבענין זה דוקא פליג ר\"ש, אבל ת\"ק בכל ענין קאמר דאינה מקודשת:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש את האשה וכו'</b>. משנה זו שנויה בכתובות <small>(פ\"ז מ\"ז)</small> הקודם לקדושין, והתם נשנה קדושין אטו כתובות, ומ\"מ הקדים התם דיני קדושין משום דדין קדושין קודם לדין כתובה. והכא דבקדושין קאי, מלבד הסדר שהוא טוב מחמת עצמו דבמסכת קדושין קיימינן, וגם שדין קדושין קודם לדין כתובה שב��חילה אדם מקדש והדר מתחייב בכתובה, סירכא דכתובות הקודם נקט. ועיין מ\"ש בפ\"ד דעדיות משנה ה'.\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש בערלה וכו'</b>. אין לי טעם לסדרם כי אם זה, דהקדים ערלה לכלם משום דאין בה אלא תיבה אחת:\n",
+                "<b>בכלאי הכרם</b>. דומה לערלה דהוי באילן:\n",
+                "<b>בשור הנסקל</b>. הוא קודם לכלם בתורה, לבד מפטר חמור דיליף מעגלה כמו שכתב הר\"ב, משום הכי שנא בתחילה עגלה:\n",
+                "<b>ובעגלה ערופה</b>. היא מן השור:\n",
+                "<b>בצפורי מצורע</b>. עם העגלה ילפי ממכשיר ומכפר דמצורע שניהם כאחד, כמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>ובשער נזיר</b>. דומה לצפורי מצורע שמכשיר:\n",
+                "<b>ופטר חמור</b>. הוא אותו שמן הראוי היה לו להקדימו אם לא מהטעם שאמרנו:\n",
+                "<b>ובשר בחלב</b>. שני פעמים נכתב קודם חולין שנשחטו בעזרה, ועוד בחולין שנשחטו בעזרה יש שלשה תיבות משא\"כ בכולהו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מאתים זוז</b>. בגיטין פ\"ז משנה ה' נתתי טעם למנין זה.\n",
+                "<b>והוא יתן</b>. והוא אתא למעט, שאם קבלה קדושין מאחר קודם שנתנם לה, ומסתמא יארע זה כשאיחר ליתן לה הוא והאחר נותנם הוא, כיון שהאשה הזאת להוטה אחר הממון, מדנתרצת מתחילה להתקדש לזה הראשון בתנאי זה, דאינה מקודשת כרב הונא <small>(דף ס.)</small> דהלכה כמותו אלא מקודשת לראשון והוא יתן. ואע\"ג דגבי גט בפ\"ז משנה ה' תנן כי האי גוונא וגרסינן ותתן, ואמרו עלה בש\"ס <small>(גיטין עד.)</small> מאי ותתן, רב הונא אמר והיא תתן, ונפקא מינה שאם נתקרע הגט או נאבד שהיא תתן דהוי גט, וכתבו התוספות <small>(שם ד\"ה רב הונא)</small> דכן הלכה, לא רצה התנא לשנותו התם בפירוש כמו הכא, לאשמועינן אגב ארחיה דהכא דהויה אשתו, הוא יתן בעצמו דיכול לרצות מעות מידו לידה, אבל התם דהויה גרושתו לא תרצה היא עצמה המעות מידה לידו, ומפני זה מצא הבעל דין דהיינו רב יהודה מקום לחלוק על רב הונא כדאיתא בש\"ס דגיטין וקדושין ע\"ש:\n",
+                "<b>ויש לו</b>. אם יש לו לא קתני אלא ויש לו, דמשמע דיש לו מסתמא, וכל דלא ידעינן בבירור איפכא הוי מקודשת מספק כמ\"ש הר\"ב. וזה הוא דקמ\"לן תנא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהיא כהנת והרי היא לויה, לויה והרי היא כהנת</b>. ברישא הקדים כשטעה והשביח בסיפא, ובסיפא שנאו ברישא, דתנן עניה והרי היא עשירה עשירה והרי היא עניה. וטעמא משום דדייקינן מפני שלא הטעתו היא מקודשת הא הטעתו אינה מקודשת, וידוע הוא כי שבח האיש הוא שתהיה האשה במדרגה טפילה, כי כן ארז\"ל <small>(יבמות סג.)</small> חות דרגא ונסב איתתא. ולכן רישא הוי לא זו אף זו לגבי הדין המפורש במשנה, וסיפא הוי לא זו אף זו לגבי הדין דילפינן מדיוקא, לאשמועינן דבכל ענין היא מקודשת כשלא הטעתו, וכן איפכא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קדשתי וכו'</b>. ירושלמי <small>(הי\"א לט:)</small> מפתין אותו ליתן גט וכופין אותו ליתן קנס, ע\"כ. מלשון זה נראה דהא כתובה הנזכרת בש\"ס <small>(דף סה.)</small> אינה אלא משום קנסא, אלא דלפי הירושלמי קונסין אותו אף כי לא גירש מעצמו אלא ע\"י פיתוי, ולפי הבבלי אין קונסין אותו אלא א\"כ גירש מעצמו, דע\"י זה מגלה לנו דברור לו דקדשה אלא שהיה רוצה לחזור בו בדבור בעלמא, וכי ראה דהיא מכחישתו ושאין שקרו מועיל, אז רצה להיות נקי מה' ולגרשה שלא יכשלו בו בני אדם בה ולא הוא בקרובותיה, ומחמת איסור זה שבקש ��עשות קנסינן ליה שיתן לה כתובה ותזכה בה היא שאילולי שתקה היתה יוצאת תקלה מביניהם, אבל בארוסה סתם הין הכי נמי דאפשר דאין לה כתובה, ולא קנסינן ליה כי מבקשין ליתן גט ממנו, על כי אין לנו הוכחה ממה שיתן גט שהאמת היה עם האשה והוא שקורי קמשקר, דדילמא אמת אתו ומחמת פתויינו קמגרש בגט. והתי\"ט רצה לישב ענין זה למאן דאמר דאין לארוסה כתובה בשם המגיד בדרך אחר, ולע\"ד דוחק הוא ויותר נראה מ\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלם מותרים לבא זה בזה</b>. קתני כלם, דלא תימא שנים שנים. אבל בבבות הראשונות אין לטעות כיון שאין לחלקם שנים שנים. ועוד דהא קמן אהרן שלקח את אלישבע שהיתה ישראלית, ומשה שלקח צפורה הגיורת, ומעשה בועז ורות, ומשום הכי אין לטעות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל האסורים לבא בקהל</b>. דאמרנו דמותרים לבא זה בזה. לכ\"ע אתא, אפילו לר' יהודה האוסר. זהו פי' לשון המשנה על פי פירוש הר\"ב דהוא מהש\"ס, אבל טעם לקצור לשון זה לא זכיתי למצוא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד עשרה דורות</b>. בפ\"ק דבכורים משנה ה' כתבתי על מנין זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>למי שהעושר והנכסים</b>. נראה דהעושר הוא כללות העושר, ונכסים הוא פרטותו והם מטלטלים, דיש מי שזוכה להתעשר ואין לו מטלטלים די צרכו כי העושר הוא כלו בקרקעות או עבדים או כיוצא בהם, ואין לו הנאה מאותו העושר כמו מי שיש לו עם העושר רבוי נכסים המטלטלים להנאתו ולטובתו, וכן מצינו במקרא <small>(קהלת ו, ב)</small> איש אשר יתן לו [ה]אלהים עושר ונכסים. כי הנאת העושר הוא בהיותו עם הנכסים.\n<br><b>או</b> אפשר לומר דהעושר הם המטלטלים, והנכסים הם הקרקעות, כי מי שזכה לעושר גדול של מעות ומטלטלים ואינו זוכה לקנות קרקעות אין לעשרו העמדה וקייום, ולכן צריך שיתפלל לה' על שניהם. ואי בעית אימא דהעושר הם מעות דווקא, והנכסים כוללים המטלטלים והקרקעות:",
+                "<b>אלא הכל לפי זכותו</b>. כן הוא נעתר בתפילתו, ולא לפי האומנות שבידו. והתי\"ט האריך הכא על ענין זה ללא צורך, כי המשכיל יבין וידע שתפילתו עולה עד המקום שצריכה לעלות, דבעניינו היא עולה עד מזל העליון הנוצר חסד וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ואינה מתעכבת בהיכל הזכות, כמ\"ש חכמי האמת, וסוד המזל הזה תמצאנו בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת אריך פרק ז' פיסקא ד', ושם בסדר טהרות מסכת ההיכלות פרק ג' פיסקא ב' תמצא סוד היכל הזכות הזה, וכללות ענין זה ע\"ש בהקדמתי הנקראת עולם קטן כי שם המשלתי ענין זה יפה יפה בדקדוק ע\"ש ויאירו עיניך.\n",
+                "<b>טוב שברופאים</b>. בקי הרבה ברפואות, לגהנם. כי הוא סומך על רפואותיו ואין לבו נשבר כשבא לו חולי, ופי' רש\"י שכתב התי\"ט דומה לזה:\n",
+                "<b>הכשר שבטבחים</b>. המפרשים פירשו מה שפירשו, ולי עוד פירוש אחר לטובה הואיל והוציאו התנא בלשון כשרות, והכי פירושו הכשר שבטבחים שותפו של עמלק, שמנקר הבשר יפה יפה מן האיסור עד שכמעט חצי הבהמה הולכת לאבוד לאכילת נכרי כאילו הוא שותף עמו, וכדי לנקרה יפה מנתחה לנתחים ונתחים לנתחים, כעמלק האכזרי שהיה חותך מילותיהן שמלו ולא פרעו וזורקן כלפי מעלה באכזריות:\n",
+                "<b>או לידי זקנה</b>. נתן הזקנה בין חולי ליסורין, כי כן הוא טבע הזקן:\n",
+                "<b>אחרית</b>. בעולם הזה, שיש לו אחרית שאינו מת באמצע ימיו אלא רואה אחריתם:\n",
+                "<b>ותקוה</b>. לעולם הבא:\n",
+                "<b>מצינו שקיים אברהם וכו'</b>. וזו היא ראיה ברורה שהתורה היא גרמה לו כל הטובה הזאת לעת זקנתו:\n",
+                "<b>ותורותי</b>. בא התנא מענין לענין עד שגמר המסכתא הזאת בשבח התורה, לרמוז דכשקדש אשה אז הוא זמן הראוי ללמוד תורה בטהרה, כמשאז\"ל <small>(דף כט:)</small> רחים בצוארו יעסוק בתורה:\n<br><b>קדושין</b> מתחיל בהא ומסיים ביוד, כי ההא והיוד הם האותיות המצילים האיש והאשה מן אש הגבורה, כמשאז\"ל (סוטה יז. וערש\"י שם ד\"ה שכינה ביניהם) איש ואשה שזכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן, ושל אשה קשה משל איש דהאי מצרף והאי לא מצרף. ועוד כוונת הקדושין הוא לרבות הצלם והדמות, ואינם נפטרים מפריה ורביה עד יולידו זכר ונקבה שהם דמותם ממש שהם זכר ונקבה, נמצא שצריכים להוליד כיוצא בהם, והסגולה הזאת נמצאת ביוד והא כי במלואם מולידים כיוצא בם, כי מילוי היוד הוא' גי' יוד אחרת דואו דלת גי' י', ומלוי הה היא הה אחרת. ועוד היוד וההא עצמם הם סוד זכר ונקבה כידוע ליודעי חן, וגם הם במדרגת אב ואם, ועיין בס' משנת חסידים סדר קדשים מסכת אבא ואימא, והמדרגה הזאת ע\"י מצות קדושין עלה יעלו אלו השנים אשר עד עתה הם היו במדרגת בן ובת או חתן וכלה, וכאשר יולידו יהיו במדרגת אבותם:<br><b>סליק</b> מסכת קדושין. מכל בנים מארשין:<br><b>מערוה</b> וקדשה תנצל וממלשין.<br><b>כי</b> תקח לך אשה בכתובה וקדושין:<br><b>סליק</b> ונגמר סדר נשי\"ם בהוד והדר ותפאר\"ת.<br><b>בם</b> חו\"סן יתרבה לאנשים כי הם בישר\"אל עטרת:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה קידושין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nazir/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,139 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Nazir",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה נזיר",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "נזיר\n<br> נזיר יש בו ט' פרקין, כנגד ט' פרקין דסוטה, דלהכי נסמך אליו, כדאיתא בש\"ס (סוטה ב.) כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. והא דהקדימו לסוטה, הוא כדי לסמכו לנדרים הדומה לו (שם), כי נזירות נדר הוא, ועוד כתיב ביה (במדבר ו, ה) קדוש יהיה. וקדוש הוא ת\"ת, בקבלתו מקדש דהוא חכמה, ולו ט' תיקוני דיקנא, דהנזיר אסור לגלח:\n<br>\n<br><br><b>כל כנוי נזירות וכו'</b>. כתב הר\"ב, חסורי מחסרא. עיין מ\"ש בריש נדרים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמי שעקר דלתות עזה</b>. דומה לנקירת העינים. ועוד דתרויהו הם סימן שוה של מעשה אשר נעשה ע\"י, אלא שאחד עשאו הוא, ואחד נעשה ע\"י אחרים בו, משום הכי סמכם לאהדדי ולא הפסיק ביניהם בבעל דלילה שהוא סימן דומה לבן מנוח, אע\"ג דביניהם נעשה בעל דלילה:\n",
+                "<b>הרי זה נזיר שמשון</b>. מדלא קתני הרי זה נזיר סתם, ש\"מ שיש הפרש בינו לנזירים אחרים, ומדקתני מה בין נזיר עולם ולא קתני מה בין נזיר סתם, ש\"מ דבאומר בפירוש הריני נזיר עולם איירי, ובזה החסרון שכתב הרב מובן מעצמו ואינו צריך טעם:\n",
+                "<b>מיקל בתער</b>. אפילו בתער, ולא חיישינן דילמא יגלח כל השער כהרגל גילוח התער. א\"נ דווקא בתער, שיש בו שינוי במה שמקל השער בו ולא במספרים שדרכם בכך, דילמא יחתוך השער עד למטה סמוך לעיקרו, והם לא התירו אלא מקל בעלמא, ומכיון שדרך הרוצה להקל השער ולא לחתוך כלו, לוקח המספרים ולא התער, והוא לוקח התער אתי לאדכורי, וזה נראה עיקר, מדאמרינן בתענית דף י\"ג א' וב', אבל הכביד שערו מקל בתער, אמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים. ופי' רש\"י, בתער דרך שינוי. ואע\"פ שיש לדחות ולומר דהאי דרך שנוי שכתב רש\"י, אין ר\"ל שלהיותו בתער הוא שינוי, אלא שיקל דרך שינוי, כמו שדקדקו התוספות מתיבת מקל, שר\"ל דרך חתיכין אבל לא כדרכו דרך גלוח ע\"ש, מ\"מ אעיקרא דדינא אין לדחות, דאין ספק דבמספרים אסור באבל, ויהיה דינא הכי בנזיר כמ\"ש, ולמה לא יותר במספרים אם אינו מגלח בהם אלא מקל כבתער, אלא ודאי הוא מהטעם שכתבתי, דעל ידי שנוי זה דלקיחת תער להקל שלא כדרכו, אתי לאדכורי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו</b>. וכ\"ש בבית, דמסתמא היא גדולה יותר מן הקופה, דנזיר כל ימיו, כשדנים אותה כמלאה חרדל. משום הכי לא הוצרך להזכירו פעם אחרת:\n",
+                "<b>כאלו היא מלאה חרדל</b>. הנני מציע לפניך תורף השיטה דש\"ס, כי על ידה תראה איך כל הקושיות שהקשה התי\"ט על הר\"ב והרמב\"ם, בסתירת פסקיהם זה עם זה בפי' משנה זו ובפי' משנה ז' והניחם בצ\"ע, ותמה על הראב\"ד והכסף משנה שלא העירו בזה כלל, הם בטלות ומבוטלות:\n<br><b>ודע</b> מתחילה כלל זה, דכי אמרינן דנזירות אחד ארוך נדר, הוי נזיר עולם ומגלח אחת לי\"ב חדש, אע\"פ שהוא באמצע נזירותו. וכי אמרינן דאינו נזיר עולם, מונה כל כך נזירות של שלשים שלשים יום, ומגלח אחד לשלשים יום, וכל שלשים יום מקרי נזירות בפני עצמו:<br><b>והנה</b> בש\"ס <small>(דף ח.)</small> הקשו על משנה זו, דלמה רואין לקופה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו, ולחשביה כאילו מלאה קשואין ויהיה נזיר כמנין הקשואין. ומשני דמתניתין ר\"ש היא דאמר ספק נזירות להחמיר. ורבי יוחנן אמר אפילו תימא ר' יהודה דס\"ל ספק נזירות להקל, דעד כאן לא קאמר ר\"י להקל אלא כשהספק הוא אם יהיה נזיר או לא, אבל כשהספק כמתניתין דהכא דמספקינן או הוי נזיר זמן מועט או הרבה, מכיון דמ\"מ צריך שיתחיל הנזירות אף הוא מודה דמחמירין עליו להאריכו עד שיצא מידי הספק. והדר מקשה הש\"ס על כי הוה ס\"ד דס\"ל לר' יהודה דזה נזיר כל ימיו, ר\"ל שימנה כל כך נזיריות של שלשים שלשים יום, ושאיננו נזיר עולם שכלו נזירות אחד, דסוף סוף כי כלה למנות כל כך נזיריות כמנין הקשואין יפטר משם ואילך מהטעם דספק נזירות להקל, שהרי כבר אמרנו שלעולם לר\"י אינו מתחיל נזירות חדש מספק. ומשני דר\"י כרבי ס\"ל, דהאי נזיר כל ימיו, ר\"ל נזיר עולם דמגלח אחת לי\"ב חדש, נמצא דכל ימיו הוי נזירות אחד, ולכן אף כי גמר למנות כמנין הקשואין, מאריכין נזירותו כמנין החרדל מספק, שהרי אין זה תחילת נזירות כי אם אריכות זמן לנזירות אשר התחיל בודאי בלי ספק. והדר מקשה דהיכי ס\"ל כרבי, והלא קאמר ר' יהודה באומר הריני נזיר כמנין ימות החמה, מעשה היה וכיון שהשלים מת. וא\"א לומר עליו שהשלים אלא א\"כ נאמר שעשה שס\"ה נזיריות של שלשים שלשים יום, דאם נאמר שהיה נזיר עולם כרבי ליכא למימר שהשלים כמ\"ש רש\"י, ומשני דהין הכי נמי דכשהזכיר מנין דאף רבי מודה דאינו נזיר עולם. והדר מקשה מברייתא מפורשת, דאף כשהזכיר מנין קאמר רבי דהוי נזיר עולם, ומשני דבהא דהזכיר מנין פליג ר' יהודה ארבי, אבל כשלא הזכיר מנין בפירוש, הוא דמודה לרבי דהוי נזיר עולם:<br><b>הכלל</b> העולה מזה הוא, דת\"ק דמשנה ד' ס\"ל דכל היכא דהזכיר לשון המורה דנחית למנין, כגון כשער ראשי כעפר הארץ וכחול הים, דלנזיריות מחולקים איכוון, ומגלח אחת לשלשים יום. וכ\"ש כשהזכיר תיבת מנין בפירוש, כגון כמנין ימות החמה, והראיה דתיבת כמנין אתיא במכ\"ש, מדהוה ס\"ד דתלמודא דרבי דחולק על כשער ודומיו מודה על כמנין, ות\"ק ור' יהודה דמשנה ז' מודים לת\"ק דרבי בכמנין, אבל בכשער ודומיו כרבי סלה\"ו דהוי נזיר עולם, ורבי ס\"ל דאף אם הזכיר מנין וכ\"ש כשלא הזכירו אלא אמר בכשער ודומיו וכ\"ש כשלא אמר כן אלא מלא הבית ודומה לו, דהוי נזיר עולם, דהיינו נזירות אחד, ומגלח אחד לי\"ב חדש, ות\"ק דר\"י ור\"י דמשנה ז' מודו לרבי כשאמר מלא הבית ודומה לו, דאפילו באמר כשער ודומיו מודים לו:<br><b>אבל</b> ת\"ק דרבי עדיין לא ידענו היכי ס\"ל, אם מודה לרבי באומר מלא הבית ומלא הקופה, הואיל ולא הזכיר לשון המורה דנחית למנין, או אם חולק עליו אפילו בענין זה:<br><b>והנה</b> לכאורה נראה מהסוגיא דלעיל דאף בזה חולק, וס\"ל דלעולם לנזירות מחולקות איכוון, מדרצה הש\"ס לאוקמי משנה זו כר\"י, ומשום דס\"ל כרבי עלה בידו, דמשמע דאי ס\"ל כת\"ק דרבי לא היה כן, ואם איתא דבהא אפילו ת\"ק מודה, ה\"ל לש\"ס למימר דבהא כ\"ע מודו דנזיר עולם הוי, הואיל ולא הזכיר לא שם מנין ולא דבר שבמנין. אבל אחר העייון נראה לי דאין זו ראיה, והין הכי נמי דהוה מצי למימר הכי דכ\"ע מודו, אלא הואיל וכל השקלא וטריא דש\"ס הוא להודיענו סברת ר\"י מה היא, פירט ואמר דכרבי ס\"ל, דבזה נדע דחולק עם הת\"ק דרבי באומר כשער ראשי וכו', דאי הוה אמר סתם דאתיא נמי כר' יהודה משום דבענין זה כ\"ע מודו דהוי נזיר עולם, עדיין לא ידענו אם באומר כשער ר��שי חולק עם רבי ולא שני ליה בין הזכיר שם מנין ללא הזכיר הואיל והזכיר דבר שבמנין, או אי ס\"ל כותיה בהא, וכשהזכיר מנין דווקא קאמר דלנזיריות מחולקות איכון, אבל בלאו הכי אע\"ג דהזכיר דבר שבמנין מודה לו דהוי נזיר עולם, אבל באמרו דכר' ס\"ל גילה לנו סברתו, אבל הין הכי נמי דבענין זה דלא הזכיר אפילו דבר שבמנין אלא אמר מלא הבית ומלא הקופה שאף ת\"ק דר' מודה דהוי נזיר עולם:<br><b>ויש</b> לי ראיה עוד לזה מהירושלמי דגרסינן התם <small>(ה\"ב ג.)</small> ר' הילא בשם ר' אסי אמרה כן הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים, הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום, רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום אלא אחת לי\"ב חדש, ואי זהו שמגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי כעפר הארץ וכחול הים, אמר ר' זעירא בסתם חלוקים, מה אנן קיימין, אם באומר מלא שערי כל עמא מודוי שמגלח אחת לשלשים יום, אם באומר כמנין שערות ראשי כל עמא מודוי שמגלח אחת לשנים עשר חדש, אלא כי אנן קיימין באומר כשיער, רבי אומר מלא ראשי, ורבנין אמרין באומר כמנין שערות ראשי, ע\"כ:<br><b>והנה</b> קודם שנבא אל הביאור מוכרחי' אנו לראות אמיתות הגירסא, כי בעל כרחנו משובשת היא, שהרי בתחילה אמר דבאומר מלא כ\"ע מודו דהוי אחת לשלשים יום, ובאומר כמנין כ\"ע מודו אחת לי\"ב חדש, כי פליגי באומר סתם כלישנא דמתניתין באומר כשער וכו', והדר אמר דרבי חשיב ליה כמלא, ורבנן כמנין, דנמצא לפי זה דלרבי הוי לל' יום ולרבנן לי\"ב חדש, והלא עינינו רואות דאיפכא קאמרי, דלת\"ק הוא לשלשים יום ולרבי הוא נזיר עולם ולי\"ב חדש, אלא ודאי טעות סופר יש כאן:<br><b>והנה</b> לפנינו שני דרכים לתקן המעות הזה, האחד הוא להפוך הרישא (דפה) [דמה] אנן קיימין, ולומר דבמלא כ\"ע מודו אחת לי\"ב חדש, ובכמנין כ\"ע מודו אחת לל' יום, דבהכי אתי שפיר האי דאמרינן בסיפא, דבכשער רבי חשיב ליה כמלא דהיינו לי\"ב חדש, ורבנן כמנין דהיינו לל' יום. או שצריכים אנו להפוך הסיפא, ולומר רבי חשיב לה כמנין, ורבנן חשיבין ליה כמלוא:<br><b>אבל</b> הדעת מכרעת שהדרך הראשון הוא האמיתי, שהרי בש\"ס דידן כבר הוכחנו, שבכמנין יותר נראה דאתא לחלק הנזיריות מכשער או מלא הבית, ואם כן הוא איך אפשר דבמלא כ\"ע מודו דכיון לנזיריות מחולקות, ובכמנין כ\"ע מודו דהוי נזירות אחד ומגלח אחת לי\"ב חדש, הלא עינינו רואות דהוי איפכא, אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דה\"ג כמ\"ש בדרך הראשון:<br><b>ומזה</b> פשוט דת\"ק דרבי מודה במלא דהוי אחת לי\"ב חדש, ואע\"ג דבכמנין חולק עם הבבלי, דלפי הבבלי אין ר' מודה לת\"ק כלל, והכא קאמר דמודה, מ\"מ אפושי פלוגתא בין הירושלמי והבבלי לא מפשינן, ובאמת הוא דבר שהדעת מכרעת, דבשלמא כמנין הוא דומה ממש ללשון כשער, משום דפירושו הוא כמנין השער, ומשום הכי אתי שפיר למימר דת\"ק מדמה להו לאהדדי, אבל במלא שער או כיוצא, לשונו מוכיח דלא נחית לדבר שבמנין, אלא עשה אותו דבר כאילו הוא כלי המקבל דבר אחר ואת אשר יקבל אותו דבר הוא מה שאנו צריכים למנות, ומשום הכי ניחא למימר דת\"ק דרבי מודה במלא דהוי נזירות אחד, כי אזנינו שומעות דלא נחית למנינא, אלא דפי' דבריו הוא כמ\"ש שפירט מקום מוכן אשר יחזיק שיעור ימי נזירותו, וכיון דנחית לכללם במקום אחד ש\"מ דלנזירות אחד איכוון והוי נזיר עולם ומגלח אחת לי\"ב חדש:<br><b>העולה</b> מכל זה הוא, דלפי הבבלי ת\"ק דר' ס\"ל דבכשער וכמנין שער ודומה לו אינו נזיר עולם, ובמלא שער וכיוצא הוי נזיר עולם, ור' ס\"ל דאפילו כשער או כמנין שער הוי נזיר עולם עד שיאמר הרי עלי נזירות כשער או כמנין שער, דבכ\"הג מורה שהמנין קאי אנזיריות שכל שער יהיה נזירות אחד שלם, ולא אימי נזירות שיהיה כל שער יום אחד ויהיו כל השערות כאחד נזירות ארוך, ור\"י ס\"ל דדוקא כי אמר כמנין בפירוש אע\"ג דלא אמר הרי עלי נזירות אלא הריני נזיר לא הוי נזיר עולם, אבל כשהכניס המנין באות הכף באמרו כשער, מודה לרבי דאין זה נקרא מורה מנין אלא מורה מקום אשר יחזיק המנין, ולכן הוי נזיר עולם, וכ\"ש כשאמר בפירוש מלא שער וכיוצא דלכ\"ע הוי מורה מקום המנין ולא המנין עצמו, ולכן הוי נזיר עולם לכ\"ע, מהטעם שכתבתי לעיל:<br><b>ועתה</b> נעלה ונבא אל הפסקים של הר\"ב ורמב\"ם ונראה איך צדקו דבריהם, והוא שבמשנה ד' פסק הר\"ב והרמב\"ם דלא כרבי, דבכשער אפילו בלא מנין אינו נזיר עולם. ובמשנה ה' במלא הבית, פי' הר\"ב בנזיר כל ימיו ומגלח כל י\"ב חדש דהיינו דהוי נזיר עולם, ושתק ולא אמר כלום אם הלכה כן או לא כי בזה הורה דהכי הלכתא, כי כן דרכו בכל המשניות סתומות בלי מחלוקת לשתוק בהיותם כהלכתא, וגם כן פסקה הרמ\"בם בפירוש, על כי בהא כ\"ע סלה\"ו דהוי נזיר עולם, ובמשנה ז' כשהזכיר מנין בפירוש דאינו נזיר עולם, פסקו כמותה:<br><b>וכבר</b> ידענו דת\"ק ור\"י דמשנה ז' אינם מודים לת\"ק דרבי דמשנה ד' באומר כשער בלי מנין, אבל ת\"ק דרבי מודה לת\"ק ור\"י דמשנה ז' באומר כמנין, דהא במכ\"ש דכשער אתי כמ\"ש לעיל, ורבי חולק עם ת\"ק דידיה דמשנה ד' בכשער, ועם ת\"ק ור\"י דמשנה ז' בכמנין, ות\"ק ור\"י מודו לרבי בכשער, ובמלא כ\"ע מודו דהוו נזירות אחד:<br><b>נמצאו</b> היות הפסקים מיוסדים על אדני פז צודקים זה עם זה, והוא דבאומר הריני נזיר מלא וכו' הוא נזירות אחד וזה לכ\"ע, ובאומר הריני נזיר כשער וכו' אינו נזירות אחד וזה הוא כת\"ק דר' לבד, ובאומר הריני נזיר כמנין וכו' כמו כן אינו נזירות אחד וזה הוא כת\"ק דר' וכת\"ק ור\"י דמשנה ז', ואלו הם הפסקים של הר\"ב והרמ\"בם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אף כשאמרו ב\"ש</b>. הם הוזכרו ראשונה במתניתין משום הכי הזכירם, אבל נפקא מינה אף לב\"ה כמ\"ש הרמ\"בם שהביא התי\"ט, משום הכי לא שייך להקשות טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני, אלא מעשה, כי ענין בפני עצמו הוא שממנו תוציא הדין, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על מנת וכו'</b>. כתב הר\"ב, משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. ומהאי טעמא מודה ר\"ש בהאי גמרא:\n",
+                "<b>שאהה שותה יין וכו'</b>. מ\"ש התי\"ט בד\"ה על מנת, אבל ה\"ה כשנודר על מנת שלא לגלח וכן לשון הרמ\"בם או שלא לגלח, ע\"כ. ט\"ס הוא, וצ\"ל על מנת לגלח וכן הוא בהרמ\"בם או לגלח:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשאראה ולד</b>. גירסא זו נכונה היא, כיון דכולל אף הנקבה שאין לו ממנה הויה, כי אין משפחתו מתיחסת אחריה, משא\"כ הזכר, ומשום הכי קתני גביה כשיהיה לי. ואי גרסינן כשאראה כשיהיה לי, י\"ל דהוסיף תיבת כשאראה בדבור הכולל אף הנקבה, מה שלא עשה כן בזכר, משום דזו היא דרך כל הארץ כשהולד זכר להוציא קול תכף ומיד, ולכן בלי שיראנו הוא יודע מיד שבא לעולם שהוא בן זכר, משא\"כ בנקבה שהנשים העומדות על היולדת מתבישות כל אחת מהן להגיד שילדה נקבה, כי חרפה היא להם להגיד בשורה זו, וסימניך קול באשה ערוה, ולכן שותקות ואינם מודיעות אם ילדה עדיין או לא, ומשום הכי כמעט שאין לבעל ידיעה ממנה עד שיראנה, ובזה מתיישב הרגש התי\"ט שהרגיש בשינוי לשון זה:\n",
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס</b>. שנאו אחר הבת אף בסיפא, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, משום סירכא דרישא. א\"נ איכא למימר דאף בסיפא אית בהו רבותא, להיותם בריות משונות ואיכא למימר דלא כיון בהו כשאמר ולד:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סותר שבעים</b>. עד שבעים, כן פירש הר\"ב והרמב\"ם. והכי איתא בירושלמי <small>(ה\"י)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש</b>. בקל השומע יכול לטעות בין בית להא, דשניהם בתנועה אחת שוה, משא\"כ בין אלף ובית לגימל ודלת, ודיבר התנא בהוה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תספוג מכת מרדות</b>. פי' רש\"י להוכיחה שלא תהא מזידה. ומסתבר טעמיה דר' יהודה, ואפשר דמהאי טעמא פסק הרמ\"בם <small>(ה' נדרים פי\"ב הי\"ח)</small> כותיה בגילוי מעט שיהיה לו לזה ממקום אחר אשר לא נגלה לנו, כי לא נהירא לדחוק לשון המשנה המורה דפליג, בלי שיהיה רמז בש\"ס הפך זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והפרישה את בהמתה</b>. אפשר לומר דרמז לנו התנא כר\"ש דהלכה כמותו, דכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין וליטמא למתים, דמשום הכי לא תני בהמותיה או קרבנותיה לשון רבים, וכן יש לתרץ בכל כיוצא בזה:\n",
+                "<b>החטאת תמות</b>. כוונת התי\"ט בד\"ה החטאת תמות לא הבינותי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תצא ותרעה בעדר</b>. דהאי מעולם לא היה נדרו נדר, כן משמע בתוספות <small>(נזיר לא: ד\"ה אמרו להם)</small>. ותמהני מהתי\"ט שלא הביא כל לשונו והעיקר חיסר, דכתב והחכם עוקר הנדר מעיקרו, ודין זה איננו שייך לענין זה כלל, שהרי לא התירו החכם כדין התרת נדרים, אלא שאמר לו שאין בלשונו נדר כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמתו</b>. עיין מ\"ש בפ' הנ\"ל משנה ד' ד\"ה והפרישה, והתי\"ט הוציא דין מזה, ושפיר הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא מי שלא נתקיימו דבריו</b>. פי' הרמב\"ם בזה אינו דלא כש\"ס כמ\"ש התי\"ט, אלא גילה לנו איך פירוש הראשון דש\"ס רמוז בלשון המשנה הנראה להפך, וכיוצא בזה הם הפירושים המותרים לפרש בכתובים או ליתן טעם בשינוי לשון או לשון תמוה שבהם על ידי איזה רמז הגון וראוי, וזה יהיה בענין שהרמז לא יסתור ממש דברי רז\"ל, אלא שנאמר שפי' רז\"ל כך הוא, דהא דלא פירשו הכתוב בפירוש הוא לרמוז ענין אחר אגב מיוסד כמו כן על דברי רז\"ל, וכה\"ג במשנה זו למאן דמפרשה באימא אינו נזור אלא מי שנתקיימו דבריו, היינו צריכים לבקש טעם למה לא אמרה המשנה דבר זה בפירוש אלא כתבו בענין דנראה להפך, דאע\"ג דהרמ\"בם פירשו אותו לשון כפי' הש\"ס מ\"מ הלשון דחוק, אבל אני לא זכיתי למצוא טעם בזה, אבל הפירושים היוצאים מסוג זה בין במקרא בין במשנה או בשאר דברי רז\"ל, הם בנויים על קו תהו ואבני בהו, אף אם אינו יוצא שום דין מאותו פירוש, והתי\"ט שנתן רשות בענין זה לא דקדק בלשונו, משום הכי הארכתי בזה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והיוצא מן הגפן</b>. משום דהוצרך להאריך בו שנאו בסוף, ומהאי טעמא פתח במאי דסליק לפר'. ועוד דהתנא מן המקרא סליק, להכי פתח במאי דסליק ביה, וכשבא לפרש פירש במאי דקאי ביה:\n",
+                "<b>רביעית</b>. עיין מ\"ש בספרי חושב מחשבות חלק ראשון מאמר מקוה טהרה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היו מהלכ��ן וכו' רא\"א יטמא כ\"ג וכו'</b>. כתב הר\"ב, כ\"ג לאו דווקא. ומשום דאיירי ביה ברישא, וכ\"ג דווקא הוא דאינו מטמא לקרובים דומיא דנזיר, מש\"אכ כהן הדיוט, משום הכי גמר הענין בהו:\n",
+                "<b>שאין קדושתו קדושת עולם</b>. התי\"ט כדי לישב מה שהקשה לו החכם בנו, דאיכא נזיר שקדושתו קדושת עולם דומיא דכהן, כגון שהקדישו אביו מרחם. דחק עצמו לומר שאינו כן, ושאין אביו יכול להקדישו מרחם, אלא אחר שהגיע לחינוך. ולפי הנראה נעלם ממנו הירושלמי מפורש בפ\"ד דמכלתין הלכה ו' <small>(דף יט:)</small> תני בניזר מרחם אית דבעי מימר עד שיביא שתי שערות, אית דבעי מימר עד שיבא לעונת נדרים, הכל מודים שאם יבא לעונת נדרים שאינו מדירו, ע\"כ. הא קמן דיכול להדירו מרחם קודם שהגיע לחינוך, ובהא קא מפלגי בבבלי <small>(דף כט:)</small> רבי ור' יוסי בר' יהודה, עד כמה חל הנזירות עליו, לרבי עד שיביא שתי שערות, ולר' יוסי עד שיגיע לעונת נדרים, אבל משהגיע לעונת נדרים אין רשות לאביו תו להזירו אפילו לר', דעל הנדר שהדירו קודם הגיעו לעונת נדרים הוא דקאמר שחייב לקיימו עד שיביא שתי שערות, ונפקא מינא נמי דלכ\"ע משהביא שתי שערות נזירות אביו בטל, דהא בסוף הנזירות קא מפלגי ולא בתחילתו, דלהדירו לכתחילה כבר אמרנו דכ\"ע מודו דמשהגיע לעונת נדרים אין רשות לאביו להדירו יותר, ומהאי נפקותא יצא לי עוד ראיה שנעלם מהתי\"ט הירושלמי הזה, שהרי בסוף פ\"ג דסוטה טרח להביא ראיה מהפוסקים שמשהגדיל הנער והביא שתי שערות בטל נזירות אביו, לאפוקי מלשון הר\"ב הנראה שם דאף לאחר שהגדיל לא בטל נזירותו, ואם אמת היה הדבר שזכור היה מהירושלמי זה, מה לו לטרוח בדבר שאינו צריך טורח, יכריחנו מהש\"ס עצמה, אלא ודאי דאשטמטתיה למר האי סוגיא, ובבבלי לא נזכרה הודאה זו כי אם הפלוגתא סתם, ומשום דאיכא לאוקמי הפלוגתא בתחילת הנזירות, אבל סוף הנזירות איכא למימר דלכ\"ע ממשיך אף אחר שהגדיל, משום הכי טרח למצוא פוסקים דלא סלה\"ו הכי, וזה היה ללא צורך כמ\"ש, כי הבבלי הסתום בענין זה מלמד מהירושלמי המפורש דבסוף פליגי, ויצא לנו הנפקותא הנ\"ל הפך המובן לכאורה מלשון הרב דסוטה:\n<br><b>ועל</b> מה שהקשה מעלת החכם בנו, הנה הוא עדיף מנביא, כי בפירוש הקשו אותה בירושלמי ותירצוה, וז\"ל הירושלמי <small>(ה\"א לד:)</small> הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם. זו תורה, וזו אינה תורה, ע\"כ. הרי מפורש פעם אחרת דהאיש מדיר את בנו בנזיר מרחם, ואעפ\"כ לא מקרי קדושתו קדושת עולם לגבי קדושת כהן, על כי קדושת כהן היא מן התורה, וקדושה זו הבאה לו ע\"י הדרת אביו אינה מן התורה, כי הלכה היא בנזיר <small>(לר\"י. כח:)</small>, והא דתנן שקדושתו קדושת עולם, ר\"ל שקדושתו מדאורייתא קדושת עולם, משא\"כ בנזיר שאין קדושתו מדאורייתא קדושת עולם, כי כל מה שנזר מחמת נזירות אביו אינו אלא קדושה דהלכא, דגריעא מקדושה דאורייתא:<br><b>והנה</b> טרם ראותי בירושלמי, עלה במחשבתי לתרץ שני תירוצים, והם האחד הוא שפי' אין קדושתו קדושת עולם, ר\"ל שאין קדושתו הנאמרת בנזיר בגדול שער, כדכתיב <small>(במדבר ו ה)</small> קדוש יהיה גדל פרע. קדושת עולם, דהא אפילו כי הוי נזיר עולם מגלח אחד לשנים עשר חדש, ולכן אף הטומאה התלויה באותה קדושה, קילא מטומאה התלויה בקדושת כהן גדול, דהיא קדושת עולם, ואע\"ג דה\"ה לכהן הדיוט וכהן הדיוט מיטמא לקרובים, לא משום זה קדושתו קילא, כי טומאת הקרובים אינה רשות אלא מצוה, ואדרבא זו היא קדושתו שמקיים מצות האל, משא\"כ בנזיר שקדושתו קלה שיכול לבטלה אם ירצה, אבל אינו מחוייב לעשות כן דווקא, דתנן <small>(לעיל פ\"א מ\"ב)</small> הכביד שערו מקל בתער. דמשמע שזה רשות בהכביד שערו דהיינו לאחר י\"ב חדש ולא חובה, וכן נראה מלשון הרמב\"ם בהלכות נזיר:<br><b>והתשובה</b> השנית היתה, דאין קדושתו קדושת עולם משום דיכול לשאול על נדרו ולהתיר נזרו, דבנזיר שמשון דאינה בשאלה ליכא לאוקמי, שהרי הוא היה מטמא למתים:<br><b>אבל</b> ראיתי אחרי רואי שבע\"כ אנו צריכים לירושלמי זה המקובל, דעל התשובה ראשונה יש להקשות מנזיר לעולם, דיש הפרש מנזיר עולם לנזיר לעולם, כגון שפירש שרוצה להיות נזיר אלף שנים, דבכה\"ג אינו נזיר עולם אלא נזיר לעולם, וזה אינו יכול לגלח לעולם, ואם הדירו אביו מרחם ובעת צאתו מרשות אמו קיבל הנזירות בשביל עצמו לאלף שנים או כיוצא, נמצא דכל ימי חייו לא הקל בקדושת שערו. ועל התשובה שניה יש לשאול מה נשיב על מי שנדר על דעת רבים, או בענין אחר דאין לו התרה לעולם, ולכן אין לנו לזוז מתשובת הירושלמי המקובלת:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וימי ספירו וימי גמרו</b>. הא דלא קתני איפכא כמ\"ש הר\"ב, כי כן הוו כסדר, הוא משום דימי סיפורו אצטריך כמ\"ש התוספות <small>(נד. ד\"ה ומי ספרו)</small>, וימי גמרו נשנה אגב, ומשום הכי ראוי להיות מאוחר, ונתישבה בזה קושית התוספות שכתב התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחר ששים וכו'</b>. כתב הר\"ב, וכן אם נדר נזירות שנה וכו'. ונקט ששים, משום דסתם נזירות ל' יום:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שרגלים לדבר</b>. שאמת הוא, כמו שאנו אומרים להעמיד דבר על חזקתו, ואמת יש לו רגלים דקושטא קאי כמשאז\"ל <small>(שבת קד.)</small>, וה\"ט דנקט לשון זה. והתי\"ט פי' בשם הרמב\"ם בענין אחר:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המכה וכו' שרגלים לדבר</b>. עיין מ\"ש בפ\"ט דסנהדרין משנה א':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדברי ר' נהוראי</b>. מדלא קתני דברי ר\"נ, אלא כדברי, ש\"מ דלא אמר ר\"נ כן בפירוש, אלא ממה שהשיב לר\"י דמורה האמורה בשמואל איננה מורה של בשר ודם, אנו אומרים דס\"ל דהיה נזיר מג\"ש דמורה מורה. ומ\"ש התי\"ט בשם רש\"י כך דברי ר\"נ, לא כן מצאתי בפירושו, ואף אם יהיה שכן פירש, עדיין לא יצאנו ידי ביאור לשון המשנה אם לא כמו שכתבתי:\n<br><b>נזיר</b> מתחיל בכף ומסיים במם, היינו מך, שאף זה נדר ודינו כנדר, וכמ\"ש בסוף נדרים ע\"ש:<br><b>סליק</b> מסכת נזיר. אשר מיין יזיר:<br><b>הסוטה</b> בקלקולה כי תראה אזי תזיר.<br><b>מגפן</b> מחוללה את פיך בכל נזיר:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,136 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Nazir",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Nazir",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "נזיר\n<br> נזיר יש בו ט' פרקין, כנגד ט' פרקין דסוטה, דלהכי נסמך אליו, כדאיתא בש\"ס (סוטה ב.) כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. והא דהקדימו לסוטה, הוא כדי לסמכו לנדרים הדומה לו (שם), כי נזירות נדר הוא, ועוד כתיב ביה (במדבר ו, ה) קדוש יהיה. וקדוש הוא ת\"ת, בקבלתו מקדש דהוא חכמה, ולו ט' תיקוני דיקנא, דהנזיר אסור לגלח:\n<br>\n<br><br><b>כל כנוי נזירות וכו'</b>. כתב הר\"ב, חסורי מחסרא. עיין מ\"ש בריש נדרים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמי שעקר דלתות עזה</b>. דומה לנקירת העינים. ועוד דתרויהו הם סימן שוה של מעשה אשר נעשה ע\"י, אלא שאחד עשאו הוא, ואחד נעשה ע\"י אחרים בו, משום הכי סמכם לאהדדי ולא הפסיק ביניהם בבעל דלילה שהוא סימן דומה לבן מנוח, אע\"ג דביניהם נעשה בעל דלילה:\n",
+                "<b>הרי זה נזיר שמשון</b>. מדלא קתני הרי זה נזיר סתם, ש\"מ שיש הפרש בינו לנזירים אחרים, ומדקתני מה בין נזיר עולם ולא קתני מה בין נזיר סתם, ש\"מ דבאומר בפירוש הריני נזיר עולם איירי, ובזה החסרון שכתב הרב מובן מעצמו ואינו צריך טעם:\n",
+                "<b>מיקל בתער</b>. אפילו בתער, ולא חיישינן דילמא יגלח כל השער כהרגל גילוח התער. א\"נ דווקא בתער, שיש בו שינוי במה שמקל השער בו ולא במספרים שדרכם בכך, דילמא יחתוך השער עד למטה סמוך לעיקרו, והם לא התירו אלא מקל בעלמא, ומכיון שדרך הרוצה להקל השער ולא לחתוך כלו, לוקח המספרים ולא התער, והוא לוקח התער אתי לאדכורי, וזה נראה עיקר, מדאמרינן בתענית דף י\"ג א' וב', אבל הכביד שערו מקל בתער, אמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים. ופי' רש\"י, בתער דרך שינוי. ואע\"פ שיש לדחות ולומר דהאי דרך שנוי שכתב רש\"י, אין ר\"ל שלהיותו בתער הוא שינוי, אלא שיקל דרך שינוי, כמו שדקדקו התוספות מתיבת מקל, שר\"ל דרך חתיכין אבל לא כדרכו דרך גלוח ע\"ש, מ\"מ אעיקרא דדינא אין לדחות, דאין ספק דבמספרים אסור באבל, ויהיה דינא הכי בנזיר כמ\"ש, ולמה לא יותר במספרים אם אינו מגלח בהם אלא מקל כבתער, אלא ודאי הוא מהטעם שכתבתי, דעל ידי שנוי זה דלקיחת תער להקל שלא כדרכו, אתי לאדכורי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו</b>. וכ\"ש בבית, דמסתמא היא גדולה יותר מן הקופה, דנזיר כל ימיו, כשדנים אותה כמלאה חרדל. משום הכי לא הוצרך להזכירו פעם אחרת:\n",
+                "<b>כאלו היא מלאה חרדל</b>. הנני מציע לפניך תורף השיטה דש\"ס, כי על ידה תראה איך כל הקושיות שהקשה התי\"ט על הר\"ב והרמב\"ם, בסתירת פסקיהם זה עם זה בפי' משנה זו ובפי' משנה ז' והניחם בצ\"ע, ותמה על הראב\"ד והכסף משנה שלא העירו בזה כלל, הם בטלות ומבוטלות:\n<br><b>ודע</b> מתחילה כלל זה, דכי אמרינן דנזירות אחד ארוך נדר, הוי נזיר עולם ומגלח אחת לי\"ב חדש, אע\"פ שהוא באמצע נזירותו. וכי אמרינן דאינו נזיר עולם, מונה כל כך נזירות של שלשים שלשים יום, ומגלח אחד לשלשים יום, וכל שלשים יום מקרי נזירות בפני עצמו:<br><b>והנה</b> בש\"ס <small>(דף ח.)</small> הקשו על משנה זו, דלמה רואין לקופה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו, ולחשביה כאילו מלאה קשואין ויהיה נזיר כמנין הקשואין. ומשני דמתניתין ר\"ש היא דאמר ספק נזירות להחמיר. ורבי יוחנן אמר אפילו תימא ר' יהודה דס\"ל ספק נזירות להקל, דעד כאן לא קאמר ר\"י להקל אלא כשהספק הוא אם יהיה נזיר או לא, אבל כשהספק כמתניתין דהכא דמספקינן או הוי נזיר זמן מועט או הרבה, מכיון דמ\"מ צריך שיתחיל הנזירות אף הוא מודה דמחמירין עליו להאריכו עד שיצא מידי הספק. והדר מקשה הש\"ס על כי הוה ס\"ד דס\"ל לר' יהודה דזה נזיר כל ימיו, ר\"ל שימנה כל כך נזיריות של שלשים שלשים יום, ושאיננו נזיר עולם שכלו נזירות אחד, דסוף סוף כי כלה למנות כל כך נזיריות כמנין הקשואין יפטר משם ואילך מהטעם דספק נזירות להקל, שהרי כבר אמרנו שלעולם לר\"י אינו מתחיל נזירות חדש מספק. ומשני דר\"י כרבי ס\"ל, דהאי נזיר כל ימיו, ר\"ל נזיר עולם דמגלח אחת לי\"ב חדש, נמצא דכל ימיו הוי נזירות אחד, ולכן אף כי גמר למנות כמנין הקשואין, מאריכין נזירותו כמנין החרדל מספק, שהרי אין זה תחילת נזירות כי אם אריכות זמן לנזירות אשר התחיל בודאי בלי ספק. והדר מקשה דהיכי ס\"ל כרבי, והלא קאמר ר' יהודה באומר הריני נזיר כמנין ימות החמה, מעשה היה וכיון שהשלים מת. וא\"א לומר עליו שהשלים אלא א\"כ נאמר שעשה שס\"ה נזיריות של שלשים שלשים יום, דאם נאמר שהיה נזיר עולם כרבי ליכא למימר שהשלים כמ\"ש רש\"י, ומשני דהין הכי נמי דכשהזכיר מנין דאף רבי מודה דאינו נזיר עולם. והדר מקשה מברייתא מפורשת, דאף כשהזכיר מנין קאמר רבי דהוי נזיר עולם, ומשני דבהא דהזכיר מנין פליג ר' יהודה ארבי, אבל כשלא הזכיר מנין בפירוש, הוא דמודה לרבי דהוי נזיר עולם:<br><b>הכלל</b> העולה מזה הוא, דת\"ק דמשנה ד' ס\"ל דכל היכא דהזכיר לשון המורה דנחית למנין, כגון כשער ראשי כעפר הארץ וכחול הים, דלנזיריות מחולקים איכוון, ומגלח אחת לשלשים יום. וכ\"ש כשהזכיר תיבת מנין בפירוש, כגון כמנין ימות החמה, והראיה דתיבת כמנין אתיא במכ\"ש, מדהוה ס\"ד דתלמודא דרבי דחולק על כשער ודומיו מודה על כמנין, ות\"ק ור' יהודה דמשנה ז' מודים לת\"ק דרבי בכמנין, אבל בכשער ודומיו כרבי סלה\"ו דהוי נזיר עולם, ורבי ס\"ל דאף אם הזכיר מנין וכ\"ש כשלא הזכירו אלא אמר בכשער ודומיו וכ\"ש כשלא אמר כן אלא מלא הבית ודומה לו, דהוי נזיר עולם, דהיינו נזירות אחד, ומגלח אחד לי\"ב חדש, ות\"ק דר\"י ור\"י דמשנה ז' מודו לרבי כשאמר מלא הבית ודומה לו, דאפילו באמר כשער ודומיו מודים לו:<br><b>אבל</b> ת\"ק דרבי עדיין לא ידענו היכי ס\"ל, אם מודה לרבי באומר מלא הבית ומלא הקופה, הואיל ולא הזכיר לשון המורה דנחית למנין, או אם חולק עליו אפילו בענין זה:<br><b>והנה</b> לכאורה נראה מהסוגיא דלעיל דאף בזה חולק, וס\"ל דלעולם לנזירות מחולקות איכוון, מדרצה הש\"ס לאוקמי משנה זו כר\"י, ומשום דס\"ל כרבי עלה בידו, דמשמע דאי ס\"ל כת\"ק דרבי לא היה כן, ואם איתא דבהא אפילו ת\"ק מודה, ה\"ל לש\"ס למימר דבהא כ\"ע מודו דנזיר עולם הוי, הואיל ולא הזכיר לא שם מנין ולא דבר שבמנין. אבל אחר העייון נראה לי דאין זו ראיה, והין הכי נמי דהוה מצי למימר הכי דכ\"ע מודו, אלא הואיל וכל השקלא וטריא דש\"ס הוא להודיענו סברת ר\"י מה היא, פירט ואמר דכרבי ס\"ל, דבזה נדע דחולק עם הת\"ק דרבי באומר כשער ראשי וכו', דאי הוה אמר סתם דאתיא נמי כר' יהודה משום דבענין זה כ\"ע מודו דהוי נזיר עולם, עדיין לא ידענו אם באומר כשער ראשי חולק עם רבי ולא שני ליה בין הזכיר שם מנין ללא הזכיר הואיל והזכיר דבר שבמנין, או אי ס\"ל כותיה בהא, וכשהזכיר מנין דווקא קאמר דלנזיריות מחולקות איכון, אבל בלאו הכי אע\"ג דהזכיר דבר שבמנין מודה לו דהוי נזיר עולם, אבל באמרו דכר' ס\"ל גילה לנו סברתו, אבל הין הכי נמי דבענין זה דלא הזכיר ��פילו דבר שבמנין אלא אמר מלא הבית ומלא הקופה שאף ת\"ק דר' מודה דהוי נזיר עולם:<br><b>ויש</b> לי ראיה עוד לזה מהירושלמי דגרסינן התם <small>(ה\"ב ג.)</small> ר' הילא בשם ר' אסי אמרה כן הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים, הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום, רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום אלא אחת לי\"ב חדש, ואי זהו שמגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי כעפר הארץ וכחול הים, אמר ר' זעירא בסתם חלוקים, מה אנן קיימין, אם באומר מלא שערי כל עמא מודוי שמגלח אחת לשלשים יום, אם באומר כמנין שערות ראשי כל עמא מודוי שמגלח אחת לשנים עשר חדש, אלא כי אנן קיימין באומר כשיער, רבי אומר מלא ראשי, ורבנין אמרין באומר כמנין שערות ראשי, ע\"כ:<br><b>והנה</b> קודם שנבא אל הביאור מוכרחי' אנו לראות אמיתות הגירסא, כי בעל כרחנו משובשת היא, שהרי בתחילה אמר דבאומר מלא כ\"ע מודו דהוי אחת לשלשים יום, ובאומר כמנין כ\"ע מודו אחת לי\"ב חדש, כי פליגי באומר סתם כלישנא דמתניתין באומר כשער וכו', והדר אמר דרבי חשיב ליה כמלא, ורבנן כמנין, דנמצא לפי זה דלרבי הוי לל' יום ולרבנן לי\"ב חדש, והלא עינינו רואות דאיפכא קאמרי, דלת\"ק הוא לשלשים יום ולרבי הוא נזיר עולם ולי\"ב חדש, אלא ודאי טעות סופר יש כאן:<br><b>והנה</b> לפנינו שני דרכים לתקן המעות הזה, האחד הוא להפוך הרישא (דפה) [דמה] אנן קיימין, ולומר דבמלא כ\"ע מודו אחת לי\"ב חדש, ובכמנין כ\"ע מודו אחת לל' יום, דבהכי אתי שפיר האי דאמרינן בסיפא, דבכשער רבי חשיב ליה כמלא דהיינו לי\"ב חדש, ורבנן כמנין דהיינו לל' יום. או שצריכים אנו להפוך הסיפא, ולומר רבי חשיב לה כמנין, ורבנן חשיבין ליה כמלוא:<br><b>אבל</b> הדעת מכרעת שהדרך הראשון הוא האמיתי, שהרי בש\"ס דידן כבר הוכחנו, שבכמנין יותר נראה דאתא לחלק הנזיריות מכשער או מלא הבית, ואם כן הוא איך אפשר דבמלא כ\"ע מודו דכיון לנזיריות מחולקות, ובכמנין כ\"ע מודו דהוי נזירות אחד ומגלח אחת לי\"ב חדש, הלא עינינו רואות דהוי איפכא, אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דה\"ג כמ\"ש בדרך הראשון:<br><b>ומזה</b> פשוט דת\"ק דרבי מודה במלא דהוי אחת לי\"ב חדש, ואע\"ג דבכמנין חולק עם הבבלי, דלפי הבבלי אין ר' מודה לת\"ק כלל, והכא קאמר דמודה, מ\"מ אפושי פלוגתא בין הירושלמי והבבלי לא מפשינן, ובאמת הוא דבר שהדעת מכרעת, דבשלמא כמנין הוא דומה ממש ללשון כשער, משום דפירושו הוא כמנין השער, ומשום הכי אתי שפיר למימר דת\"ק מדמה להו לאהדדי, אבל במלא שער או כיוצא, לשונו מוכיח דלא נחית לדבר שבמנין, אלא עשה אותו דבר כאילו הוא כלי המקבל דבר אחר ואת אשר יקבל אותו דבר הוא מה שאנו צריכים למנות, ומשום הכי ניחא למימר דת\"ק דרבי מודה במלא דהוי נזירות אחד, כי אזנינו שומעות דלא נחית למנינא, אלא דפי' דבריו הוא כמ\"ש שפירט מקום מוכן אשר יחזיק שיעור ימי נזירותו, וכיון דנחית לכללם במקום אחד ש\"מ דלנזירות אחד איכוון והוי נזיר עולם ומגלח אחת לי\"ב חדש:<br><b>העולה</b> מכל זה הוא, דלפי הבבלי ת\"ק דר' ס\"ל דבכשער וכמנין שער ודומה לו אינו נזיר עולם, ובמלא שער וכיוצא הוי נזיר עולם, ור' ס\"ל דאפילו כשער או כמנין שער הוי נזיר עולם עד שיאמר הרי עלי נזירות כשער או כמנין שער, דבכ\"הג מורה שהמנין קאי אנזיריות שכל שער יהיה נזירות אחד שלם, ולא אימי נזירות שיהיה כל שער יום אחד ויהיו כל השערות כאחד נזירות ארוך, ור\"י ס\"ל דדוקא כי אמר כמנין בפירוש אע\"ג דלא אמר הרי עלי נזירות אלא הריני נזיר לא הוי נזיר עולם, אבל כשהכניס המנין באות הכף באמרו כשער, מודה לרבי דאין זה נקרא מורה מנין אלא מורה מקום אשר יחזיק המנין, ולכן הוי נזיר עולם, וכ\"ש כשאמר בפירוש מלא שער וכיוצא דלכ\"ע הוי מורה מקום המנין ולא המנין עצמו, ולכן הוי נזיר עולם לכ\"ע, מהטעם שכתבתי לעיל:<br><b>ועתה</b> נעלה ונבא אל הפסקים של הר\"ב ורמב\"ם ונראה איך צדקו דבריהם, והוא שבמשנה ד' פסק הר\"ב והרמב\"ם דלא כרבי, דבכשער אפילו בלא מנין אינו נזיר עולם. ובמשנה ה' במלא הבית, פי' הר\"ב בנזיר כל ימיו ומגלח כל י\"ב חדש דהיינו דהוי נזיר עולם, ושתק ולא אמר כלום אם הלכה כן או לא כי בזה הורה דהכי הלכתא, כי כן דרכו בכל המשניות סתומות בלי מחלוקת לשתוק בהיותם כהלכתא, וגם כן פסקה הרמ\"בם בפירוש, על כי בהא כ\"ע סלה\"ו דהוי נזיר עולם, ובמשנה ז' כשהזכיר מנין בפירוש דאינו נזיר עולם, פסקו כמותה:<br><b>וכבר</b> ידענו דת\"ק ור\"י דמשנה ז' אינם מודים לת\"ק דרבי דמשנה ד' באומר כשער בלי מנין, אבל ת\"ק דרבי מודה לת\"ק ור\"י דמשנה ז' באומר כמנין, דהא במכ\"ש דכשער אתי כמ\"ש לעיל, ורבי חולק עם ת\"ק דידיה דמשנה ד' בכשער, ועם ת\"ק ור\"י דמשנה ז' בכמנין, ות\"ק ור\"י מודו לרבי בכשער, ובמלא כ\"ע מודו דהוו נזירות אחד:<br><b>נמצאו</b> היות הפסקים מיוסדים על אדני פז צודקים זה עם זה, והוא דבאומר הריני נזיר מלא וכו' הוא נזירות אחד וזה לכ\"ע, ובאומר הריני נזיר כשער וכו' אינו נזירות אחד וזה הוא כת\"ק דר' לבד, ובאומר הריני נזיר כמנין וכו' כמו כן אינו נזירות אחד וזה הוא כת\"ק דר' וכת\"ק ור\"י דמשנה ז', ואלו הם הפסקים של הר\"ב והרמ\"בם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אף כשאמרו ב\"ש</b>. הם הוזכרו ראשונה במתניתין משום הכי הזכירם, אבל נפקא מינה אף לב\"ה כמ\"ש הרמ\"בם שהביא התי\"ט, משום הכי לא שייך להקשות טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני, אלא מעשה, כי ענין בפני עצמו הוא שממנו תוציא הדין, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על מנת וכו'</b>. כתב הר\"ב, משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. ומהאי טעמא מודה ר\"ש בהאי גמרא:\n",
+                "<b>שאהה שותה יין וכו'</b>. מ\"ש התי\"ט בד\"ה על מנת, אבל ה\"ה כשנודר על מנת שלא לגלח וכן לשון הרמ\"בם או שלא לגלח, ע\"כ. ט\"ס הוא, וצ\"ל על מנת לגלח וכן הוא בהרמ\"בם או לגלח:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשאראה ולד</b>. גירסא זו נכונה היא, כיון דכולל אף הנקבה שאין לו ממנה הויה, כי אין משפחתו מתיחסת אחריה, משא\"כ הזכר, ומשום הכי קתני גביה כשיהיה לי. ואי גרסינן כשאראה כשיהיה לי, י\"ל דהוסיף תיבת כשאראה בדבור הכולל אף הנקבה, מה שלא עשה כן בזכר, משום דזו היא דרך כל הארץ כשהולד זכר להוציא קול תכף ומיד, ולכן בלי שיראנו הוא יודע מיד שבא לעולם שהוא בן זכר, משא\"כ בנקבה שהנשים העומדות על היולדת מתבישות כל אחת מהן להגיד שילדה נקבה, כי חרפה היא להם להגיד בשורה זו, וסימניך קול באשה ערוה, ולכן שותקות ואינם מודיעות אם ילדה עדיין או לא, ומשום הכי כמעט שאין לבעל ידיעה ממנה עד שיראנה, ובזה מתיישב הרגש התי\"ט שהרגיש בשינוי לשון זה:\n",
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס</b>. שנאו אחר הבת אף בסיפא, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, משום סירכא דרישא. א\"נ איכא למימר דאף בסיפא אית בהו רבותא, להיותם בריות משונות ואיכא למימר דלא כיון בהו כשאמר ולד:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סותר ��בעים</b>. עד שבעים, כן פירש הר\"ב והרמב\"ם. והכי איתא בירושלמי <small>(ה\"י)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש</b>. בקל השומע יכול לטעות בין בית להא, דשניהם בתנועה אחת שוה, משא\"כ בין אלף ובית לגימל ודלת, ודיבר התנא בהוה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תספוג מכת מרדות</b>. פי' רש\"י להוכיחה שלא תהא מזידה. ומסתבר טעמיה דר' יהודה, ואפשר דמהאי טעמא פסק הרמ\"בם <small>(ה' נדרים פי\"ב הי\"ח)</small> כותיה בגילוי מעט שיהיה לו לזה ממקום אחר אשר לא נגלה לנו, כי לא נהירא לדחוק לשון המשנה המורה דפליג, בלי שיהיה רמז בש\"ס הפך זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והפרישה את בהמתה</b>. אפשר לומר דרמז לנו התנא כר\"ש דהלכה כמותו, דכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין וליטמא למתים, דמשום הכי לא תני בהמותיה או קרבנותיה לשון רבים, וכן יש לתרץ בכל כיוצא בזה:\n",
+                "<b>החטאת תמות</b>. כוונת התי\"ט בד\"ה החטאת תמות לא הבינותי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תצא ותרעה בעדר</b>. דהאי מעולם לא היה נדרו נדר, כן משמע בתוספות <small>(נזיר לא: ד\"ה אמרו להם)</small>. ותמהני מהתי\"ט שלא הביא כל לשונו והעיקר חיסר, דכתב והחכם עוקר הנדר מעיקרו, ודין זה איננו שייך לענין זה כלל, שהרי לא התירו החכם כדין התרת נדרים, אלא שאמר לו שאין בלשונו נדר כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמתו</b>. עיין מ\"ש בפ' הנ\"ל משנה ד' ד\"ה והפרישה, והתי\"ט הוציא דין מזה, ושפיר הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא מי שלא נתקיימו דבריו</b>. פי' הרמב\"ם בזה אינו דלא כש\"ס כמ\"ש התי\"ט, אלא גילה לנו איך פירוש הראשון דש\"ס רמוז בלשון המשנה הנראה להפך, וכיוצא בזה הם הפירושים המותרים לפרש בכתובים או ליתן טעם בשינוי לשון או לשון תמוה שבהם על ידי איזה רמז הגון וראוי, וזה יהיה בענין שהרמז לא יסתור ממש דברי רז\"ל, אלא שנאמר שפי' רז\"ל כך הוא, דהא דלא פירשו הכתוב בפירוש הוא לרמוז ענין אחר אגב מיוסד כמו כן על דברי רז\"ל, וכה\"ג במשנה זו למאן דמפרשה באימא אינו נזור אלא מי שנתקיימו דבריו, היינו צריכים לבקש טעם למה לא אמרה המשנה דבר זה בפירוש אלא כתבו בענין דנראה להפך, דאע\"ג דהרמ\"בם פירשו אותו לשון כפי' הש\"ס מ\"מ הלשון דחוק, אבל אני לא זכיתי למצוא טעם בזה, אבל הפירושים היוצאים מסוג זה בין במקרא בין במשנה או בשאר דברי רז\"ל, הם בנויים על קו תהו ואבני בהו, אף אם אינו יוצא שום דין מאותו פירוש, והתי\"ט שנתן רשות בענין זה לא דקדק בלשונו, משום הכי הארכתי בזה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והיוצא מן הגפן</b>. משום דהוצרך להאריך בו שנאו בסוף, ומהאי טעמא פתח במאי דסליק לפר'. ועוד דהתנא מן המקרא סליק, להכי פתח במאי דסליק ביה, וכשבא לפרש פירש במאי דקאי ביה:\n",
+                "<b>רביעית</b>. עיין מ\"ש בספרי חושב מחשבות חלק ראשון מאמר מקוה טהרה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היו מהלכין וכו' רא\"א יטמא כ\"ג וכו'</b>. כתב הר\"ב, כ\"ג לאו דווקא. ומשום דאיירי ביה ברישא, וכ\"ג דווקא הוא דאינו מטמא לקרובים דומיא דנזיר, מש\"אכ כהן הדיוט, משום הכי גמר הענין בהו:\n",
+                "<b>שאין קדושתו קדושת עולם</b>. התי\"ט כדי לישב מה שהקשה לו החכם בנו, דאיכא נזיר שקדושתו קדושת עולם דומיא דכהן, כגון שהקדישו אביו מרחם. דחק עצמו לומר שאינו כן, ושאין אביו יכול להקדישו מרחם, אלא אחר שהגיע לחינוך. ולפי הנראה נעלם ממנו הירושלמי מפורש בפ\"ד דמכלתין הלכה ו' <small>(דף יט:)</small> תני בניזר מרחם אית דבעי מימר עד שיביא שתי שערות, אית דבעי מימר עד שיבא לעונת נדרים, הכל מודים שאם יבא לעונת נדרים שאינו מדירו, ע\"כ. הא קמן דיכול להדירו מרחם קודם שהגיע לחינוך, ובהא קא מפלגי בבבלי <small>(דף כט:)</small> רבי ור' יוסי בר' יהודה, עד כמה חל הנזירות עליו, לרבי עד שיביא שתי שערות, ולר' יוסי עד שיגיע לעונת נדרים, אבל משהגיע לעונת נדרים אין רשות לאביו תו להזירו אפילו לר', דעל הנדר שהדירו קודם הגיעו לעונת נדרים הוא דקאמר שחייב לקיימו עד שיביא שתי שערות, ונפקא מינא נמי דלכ\"ע משהביא שתי שערות נזירות אביו בטל, דהא בסוף הנזירות קא מפלגי ולא בתחילתו, דלהדירו לכתחילה כבר אמרנו דכ\"ע מודו דמשהגיע לעונת נדרים אין רשות לאביו להדירו יותר, ומהאי נפקותא יצא לי עוד ראיה שנעלם מהתי\"ט הירושלמי הזה, שהרי בסוף פ\"ג דסוטה טרח להביא ראיה מהפוסקים שמשהגדיל הנער והביא שתי שערות בטל נזירות אביו, לאפוקי מלשון הר\"ב הנראה שם דאף לאחר שהגדיל לא בטל נזירותו, ואם אמת היה הדבר שזכור היה מהירושלמי זה, מה לו לטרוח בדבר שאינו צריך טורח, יכריחנו מהש\"ס עצמה, אלא ודאי דאשטמטתיה למר האי סוגיא, ובבבלי לא נזכרה הודאה זו כי אם הפלוגתא סתם, ומשום דאיכא לאוקמי הפלוגתא בתחילת הנזירות, אבל סוף הנזירות איכא למימר דלכ\"ע ממשיך אף אחר שהגדיל, משום הכי טרח למצוא פוסקים דלא סלה\"ו הכי, וזה היה ללא צורך כמ\"ש, כי הבבלי הסתום בענין זה מלמד מהירושלמי המפורש דבסוף פליגי, ויצא לנו הנפקותא הנ\"ל הפך המובן לכאורה מלשון הרב דסוטה:\n<br><b>ועל</b> מה שהקשה מעלת החכם בנו, הנה הוא עדיף מנביא, כי בפירוש הקשו אותה בירושלמי ותירצוה, וז\"ל הירושלמי <small>(ה\"א לד:)</small> הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם. זו תורה, וזו אינה תורה, ע\"כ. הרי מפורש פעם אחרת דהאיש מדיר את בנו בנזיר מרחם, ואעפ\"כ לא מקרי קדושתו קדושת עולם לגבי קדושת כהן, על כי קדושת כהן היא מן התורה, וקדושה זו הבאה לו ע\"י הדרת אביו אינה מן התורה, כי הלכה היא בנזיר <small>(לר\"י. כח:)</small>, והא דתנן שקדושתו קדושת עולם, ר\"ל שקדושתו מדאורייתא קדושת עולם, משא\"כ בנזיר שאין קדושתו מדאורייתא קדושת עולם, כי כל מה שנזר מחמת נזירות אביו אינו אלא קדושה דהלכא, דגריעא מקדושה דאורייתא:<br><b>והנה</b> טרם ראותי בירושלמי, עלה במחשבתי לתרץ שני תירוצים, והם האחד הוא שפי' אין קדושתו קדושת עולם, ר\"ל שאין קדושתו הנאמרת בנזיר בגדול שער, כדכתיב <small>(במדבר ו ה)</small> קדוש יהיה גדל פרע. קדושת עולם, דהא אפילו כי הוי נזיר עולם מגלח אחד לשנים עשר חדש, ולכן אף הטומאה התלויה באותה קדושה, קילא מטומאה התלויה בקדושת כהן גדול, דהיא קדושת עולם, ואע\"ג דה\"ה לכהן הדיוט וכהן הדיוט מיטמא לקרובים, לא משום זה קדושתו קילא, כי טומאת הקרובים אינה רשות אלא מצוה, ואדרבא זו היא קדושתו שמקיים מצות האל, משא\"כ בנזיר שקדושתו קלה שיכול לבטלה אם ירצה, אבל אינו מחוייב לעשות כן דווקא, דתנן <small>(לעיל פ\"א מ\"ב)</small> הכביד שערו מקל בתער. דמשמע שזה רשות בהכביד שערו דהיינו לאחר י\"ב חדש ולא חובה, וכן נראה מלשון הרמב\"ם בהלכות נזיר:<br><b>והתשובה</b> השנית היתה, דאין קדושתו קדושת עולם משום דיכול לשאול על נדרו ולהתיר נזרו, דבנזיר שמשון דאינה בשאלה ליכא ��אוקמי, שהרי הוא היה מטמא למתים:<br><b>אבל</b> ראיתי אחרי רואי שבע\"כ אנו צריכים לירושלמי זה המקובל, דעל התשובה ראשונה יש להקשות מנזיר לעולם, דיש הפרש מנזיר עולם לנזיר לעולם, כגון שפירש שרוצה להיות נזיר אלף שנים, דבכה\"ג אינו נזיר עולם אלא נזיר לעולם, וזה אינו יכול לגלח לעולם, ואם הדירו אביו מרחם ובעת צאתו מרשות אמו קיבל הנזירות בשביל עצמו לאלף שנים או כיוצא, נמצא דכל ימי חייו לא הקל בקדושת שערו. ועל התשובה שניה יש לשאול מה נשיב על מי שנדר על דעת רבים, או בענין אחר דאין לו התרה לעולם, ולכן אין לנו לזוז מתשובת הירושלמי המקובלת:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וימי ספירו וימי גמרו</b>. הא דלא קתני איפכא כמ\"ש הר\"ב, כי כן הוו כסדר, הוא משום דימי סיפורו אצטריך כמ\"ש התוספות <small>(נד. ד\"ה ומי ספרו)</small>, וימי גמרו נשנה אגב, ומשום הכי ראוי להיות מאוחר, ונתישבה בזה קושית התוספות שכתב התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחר ששים וכו'</b>. כתב הר\"ב, וכן אם נדר נזירות שנה וכו'. ונקט ששים, משום דסתם נזירות ל' יום:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שרגלים לדבר</b>. שאמת הוא, כמו שאנו אומרים להעמיד דבר על חזקתו, ואמת יש לו רגלים דקושטא קאי כמשאז\"ל <small>(שבת קד.)</small>, וה\"ט דנקט לשון זה. והתי\"ט פי' בשם הרמב\"ם בענין אחר:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המכה וכו' שרגלים לדבר</b>. עיין מ\"ש בפ\"ט דסנהדרין משנה א':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדברי ר' נהוראי</b>. מדלא קתני דברי ר\"נ, אלא כדברי, ש\"מ דלא אמר ר\"נ כן בפירוש, אלא ממה שהשיב לר\"י דמורה האמורה בשמואל איננה מורה של בשר ודם, אנו אומרים דס\"ל דהיה נזיר מג\"ש דמורה מורה. ומ\"ש התי\"ט בשם רש\"י כך דברי ר\"נ, לא כן מצאתי בפירושו, ואף אם יהיה שכן פירש, עדיין לא יצאנו ידי ביאור לשון המשנה אם לא כמו שכתבתי:\n<br><b>נזיר</b> מתחיל בכף ומסיים במם, היינו מך, שאף זה נדר ודינו כנדר, וכמ\"ש בסוף נדרים ע\"ש:<br><b>סליק</b> מסכת נזיר. אשר מיין יזיר:<br><b>הסוטה</b> בקלקולה כי תראה אזי תזיר.<br><b>מגפן</b> מחוללה את פיך בכל נזיר:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה נזיר",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nedarim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,229 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Nedarim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה נדרים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "נדרים\n<br> נדרים יש בו י\"א פרקים, דפחות משנים אלו א\"א שיהיה לנודרת ויהיה נדרה נדר (עי' נדה פ\"ה מ\"ו), ועוד ידוע הא דאיתא במאורות נתן אות נ' סי' ט' שהנדר מאיר מצח ז\"א בעל שש קצוות בנוקבא בעלת הא אחרונה בין הכל י\"א:\n<br>\n<br><br><b>וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות</b>. גמרא <small>(דף ב:)</small> ולתני כנוי שבועות בתר נדרים, איידי דתני נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא, ע\"כ:\n",
+                "<b>האומר לחבירו וכו'</b>. כגון האומר לא קתני, לגלות דאין זה פירושא דכל כנויי, א\"כ משנה זאת ומשנת האומר קונם מובנים מעצמם בלי שום חסרון, אלא שאין אנו יודעים במה מדברים אם בכנויים המפורשים במתניתין אם בדבר אחר דהיינו ידות כדי להוציא מהם דבר מתוך דבר, ולזה הוצרכה הש\"ס להוסיף עליה פירוש, וכן בריש נזיר. ורמז לנו התנא בקצור לשונו המראה לכאורה דמה שהוא ידות הוא פירושא דכנויים, דנדר הנתפס על ידי יד דאתיא מדרשה, חמור כנדר הנתפס על ידי כנוי דהוא מדאורייתא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עולה מנחה חטאת תודה שלמים</b>. כך הם מסודרים בפ' צו. ולא נקט נמי אשם, משום דא\"א שיבא ע\"י נדר כמו חטאת כמו שכתב הר\"ב בפרק ב' משנה א', דאין הנזיר חייב אשם אלא כשנטמא, ולכתחילה אסור להטמא, ואנן קי\"לן דבעינן שיתפוס בדבר הנדור כמ\"ש הר\"ב במקום הנ\"ל:\n",
+                "<b>תודה</b>. לא ידענא מאי קאמר התי\"ט דהתודה דמיא לחטאת שבאה חובה דווקא, דהא נדבה נמי באה כעולה ודומיה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכתרומתו</b>. ש\"ס דף י\"ב ע\"ב הא קמ\"לן תרומת לחמי תודה תרומתו היא, ע\"כ. והואיל וכן הוא דבתרומה זו כלול אף תרומת לחמי תודה אין להקשות למה נשנית אחר החלה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוכה שאיני עושה לולב וכו' תפילין וכו'</b>. מצות סוכה ולולב כתיבי בפ' אמור <small>(ויקרא כג)</small> ומצות תפילין בואתחנן <small>(דברים ה, ח)</small>, דוהיה לאות דכתיב בפ' בא <small>(שמות יג, טז)</small> אינו ממנין המצות:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נדרי זרוזין כיצד היה מוכר וכו' ראב\"יא אף הרוצה להדיר וכו'</b>. הוא נדרי זרוזין. אומר כל נדר וכו'. הוא ענין בפני עצמו, ופירוש אומר, הוא יכול לומר. ולפי גירסא זו המשנה מובנת מעצמה. ואף לגירסא אחרת שאין המשנה מובנת כל כך בריוח יש טעם בדבר, והוא כדאי' בש\"ס <small>(דף כג:)</small> שלא רצה התנא לגלותו בפירוש כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.\n",
+                "<b>ובלבד שיהא זכור וכו'</b>. עיין בש\"ס <small>(שם)</small> כי הר\"ב קיצר בלשונו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבאי</b>. כתב הרמ\"ע בתשובה ע\"ג, דהוא ר\"ת הנה ברכו את ה'. ואמת הוא כי מרגלא בפומיהו דאנשי דברים אלו כשרואים דברים נפלאים, ובזה אתי שפיר האי דנקט התנא הכא יוצאי מצרים דהוי כעין טובה, ונחש דהוי כעין רעה, לרמוז אגב ארחיה דחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה <small>(ברכות פ\"ט מ\"ה)</small>, שאין לך דבר בעולם שאינה לטובת האדם אף דלכאורה נראה להפך, והתי\"ט כתב פירושים אחרים:\n",
+                "<b>בדרך הזה כיוצאי מצרים</b>. ועינינו רואות כי דרך זה קטון מהכילם וא\"א שיראם שם בראיה אחת, והכי איתא בירושלמי דהכא <small>(ה\"ב ט.)</small> ופ\"ג דשבועות <small>(ה\"ח יז.)</small>, ובזה אתי שפיר דלא הוצרכה הש\"ס לישא וליתן הכא כמו בנחש, באמרה <small>(דף כה.)</small> ולא, והא ההוא חויא דהוה בשני שבור מלכא וכו', עד דאסיקו בגבו טרוף קאמרינן. וזה א\"א לעולם, כמו שא\"א שיחזיק הדרך הזה קטן כיוצאי מצרים.\n",
+                "<b>נחש כקורת בית הבד</b>. טרוף מגבו וגדול כמוהו, דאפשר שיהיה גדול כמוהו אבל לא שיהיה טרוף מגבו כן משמע מפירוש רש\"י בש\"ס דהכא <small>(שם ד\"ה בטרוף)</small> כשנדקדק היטב בלשונו, וה\"ט דהכא לא פירש הרב כלום כמו שפירש בפ\"ג משנה ח' דשבועות ע\"ש, דשם אין כוונת הנשבע אלא שהנחש היה טרוף מגבו כקורת בית הבד ולא מכוין לגדלו, וכן משמע בירושלמי ואעתיקנו בפ\"ג דשבועות ע\"ש בפרק שלשי משנה ח', וכן משמע מפירוש רש\"י בש\"ס דהתם <small>(דף כט: ד\"ה כולהו נמי)</small>, אע\"ג דצ\"ע בדבריו דנראים כסותרים ואין כאן מקום להאריך, מ\"מ נוכל לומר דהכא אתי שפיר לפרש כן דדומיא דכיוצאי מצרים קתני דהוו דברי הבאי, כלומר דבר תמוה מה שראה עם כיוצא מצרים, ויכול להיות כן אבל א\"א שיהיה הענין כמו שהוא אומר שראה אותם בדרך הזה קטון מהכילם, וכמו כן הנחש הגדול והנורא שהוא דבר תמוה שאומר שראה, אפשר להיות כן, אבל א\"א שיהיה הענין כמו שהוא אומר שהיה טרוף מגבו. אבל בשבועות דלא קפיד התנא לאשמועינן אלא שדבריו הם שוא ושקר, אתי שפיר לפרש דאיירי שהנשבע אמר שראה נחש טרוף מגבו כקורת בית הבד, ולא בא לאשמועינן בדמיון הזה גדלו דלא הוי אלא דברי הבאי ואפשר שיהיה אמת, וה\"ט דלא נקט התם כמו הכא אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצא מצרים דהוו דברי הבאי מלבד מה שא\"א, אלא נקט גמל פורח באויר דאין הגמל דבר תמוה במקום המצוי, אלא פריחתו באויר הוא הדבר שא\"א שדבר זה מטבעו הכבד נמנע, וזה הוא דבא לאשמועינן כן נראה. והתי\"ט שקיל וטרי ומאריך בזה ולעד\"נ שמ\"ש הוא הנכון, ועיין עוד מ\"ש בשבועות ע\"ד הדרש.\n",
+                "<b>ונודע שלא הכתו</b>. שכיח יותר משלא גנבתו, דידי נשים רחמניות, וה\"ט דברישא קתני איפכא:\n",
+                "<b>אוכלים תאנים</b>. נקט פירות אלו משום דמלתא דשכיחי הוא שילכו תחת האילן לאכול פירות אלו בעוד שהם לחים, שבאותו זמן עצמו תלשום מן האילן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחלה הוא וכו'</b>. אע\"ג דלאו אונס גמור הוא, הר\"ן <small>(דף כז.)</small>. ה\"ט דלא די באמרו ואירע לו אונס סתם, אלא פירש האונס, דלא תימא דדווקא באונס גמור איירינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא כאלו וכו'</b>. כתב הר\"ב, אית דמפרשי וכו'. הכי איתא בבבלי <small>(דף ל.)</small> מר מתני ארישא וכו' מר מתני אסיפא וכו'. ובירושלמי <small>(ה\"ו יא:)</small> משמע דשניהם אמת:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים אסור בילודים, ר\"מ מתיר אף בילודים</b>. ה\"ג בכל הספרים, והכי פירושא ר\"מ מתיר אף בילודים כשלא הזכירם, כמו שת\"ק התיר בנולדים בכמו כן, ובזה החסרון מובן ואיננו צריך טעם כי פשוט הוא, וחסורי מחסרא דקאמרי בש\"ס <small>(דף ל:)</small> אינו אלא תוספת פירוש, דלא נימא דר\"מ באמרו דמותר אף בילודים דההיתרא דרישא קאי, דקאמר ת\"ק דהנודר מן הילודים מותר בנולדים, דמשמע אבל בילודים שהזכיר אסור, והוא אמר דמותר אף בילודים ולא מבעיא נולדים, אבל בסיפא לא פליג, דהא דנזכרה קודם משום דרצה ר' המחבר לסיים כוליה מלתא דת\"ק, דאי הכי קשיא ממאן אסר ר\"מ בנודר מן הילודים. ולא נוח בעיני כלל מ\"ש התי\"ט דהר\"ש לא גריס כוליה סיפא דהנודר מן הנולדים, דאינו נכון לשבש כל הספרים. ועוד שראיתי לפי' הרא\"ש ואין שום הכרח בדבריו, וכ\"ש דלא ניחא כלל מ\"ש דהר\"ב לא גריס בסיפא אלא מן הנולדים ר\"מ מתיר אף בילודים, אין לגירסא זו לא יד ולא רגל, וה\"לל בש\"ס דמתניתן משבשתא היא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור בישראל ואסור בכותים</b>. הא דלא כללם באיסור אחד, רוח ה' דבר בו שהיו עתידין להבדל מכלל ישראל כידוע, שאחר שמצאו להם דמות יונה עשאום כגוים גמורים <small>(חולין ו.)</small>. ועוד אגב סיפא דמותר בכותים חילקם נמי ברישא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קונם שאיני נהנה לבני נח וכו'</b>. הא דלא תנא הנודר מבני נח וכו', דומיא דמשניות הקודמות. י\"ל משום סיפא הוא, דלא שייך לשון זה כי אם לשון שאני נהנה או שאיני נהנה וכיוצא בו:\n",
+                "<b>אם שומעין לו</b>. אצטריך לאשמועינן, דמוכר ביותר דקתני ר\"ל יותר מכדי שוויו, דלא תימא יותר מן הפחות אע\"פ שהוא פחות מכדי שוויו או כדי שוויו, דשכיחי על כיוצא בזה לוקחים הרבה. והתי\"ט כתב דבר אחר, ולע\"ד זה הוא יותר מוסכם:\n",
+                "<b>שאין הערלה קרויה אלא לשם גוים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכו'</b>. וא\"א לומר שכוונת הפסוק לומר שכלם הם ערלים בלי מילה, שהרי א\"א שלא יהיו קצתם מהולים מעת לדתם, וכ\"ש שבפירוש אמרו רז\"ל <small>(אבות דר\"נ פ\"ב ה)</small> שבלעם נולד מהול, אלא ודאי שכוונת המקרא הוא לומר ששמם כך הוא. וא\"ת לעולם אימא לך דערלים ממש קאמר ולא חש למעוט המהולים כי הוא בטל ברוב, להכי קאמר ואומר והיה הפלשתי הערל הזה, והוא לא ידע אם היה ערל או מהול וקרי ליה ערל ש\"מ ששמו הוא כך. וא\"ת דעדיין לא שמענו שיקראו ערלים סתם, כי הנביא אמר עכו\"ם ערלים, ודוד אמר הפלשתי הערל, אבל שיקראו ערלים סתם לא ידענו, עד שנאמר שהנודר מן הערלים אסור בגוים כלם דווקא ולא בישראל אע\"פי שהוא ערל, להכי קאמר ואומר פן תעלוזנה בנות פלשתים פן תשמחנה בנות הערלים, הרי שנקראו ערלים סתם, משא\"כ ישראל שאף אם הוא ערל לא נקרא ערל סתם אלא ערל ישראל בלשון בני אדם, אע\"פי שבלשון תורה [ו]כל ערל לא יאכל בו <small>(שמות יב, מח)</small> בישראל קמיירי. והתי\"ט כתב דרך אחרת בשם הר\"ן:\n",
+                "<b>רא\"א מאוסה ערלה שנתגנו בה הרשעים שנאמר <small>(ירמיה ט כה)</small> כי כל הגוים ערלים</b>. ועל פי האמת פירושא דקרא הוא שכך שמם, ומדבזה אותם באמור שנקראים כך, ש\"מ דגנאי גדול הוא הערלה ששמה לבד שם גנאי הוא:\n",
+                "<b>שלש עשרה בריתות</b>. אע\"ג דהתי\"ט השוה י\"ג בריתות לי\"ג מדות דרחמים, ונראה שהוא רמז נאה, מ\"מ הטעם שרצה לומר להיות שלשה מאלו בפרשה אחת <small>(בראשית יז, יט-כא)</small> ועשרה בפרשה אחרת <small>(שם, ב-יד)</small>, באמור שהשלשה הם כנגד שלשה שמות שאינם נמחקים הנזכרים בי\"ג מדות, אינו נכון, כי על פי כתבי הא\"רי הי\"ג מדות מתחילים מאל, וה' ה' הוא בעל המדות כידוע לי\"ח, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת אריך פוז\"ח. ושם במפתח הכוונות סדר מועד מסכת שארית האצילות פ' ח' ט' י' י\"א, ויותר נכון בעיני לומר שנכתבו עשרה במקום אחד ושלשה במקום אחר, כנגד יוד דשדי המתגלת ע\"י המילה, ושע\"י נעשה שם שדי בעל שלשה אותיות שלמות:\n",
+                "<b>למשה הצדיק</b>. שם צדיק צודק על המילה כידוע לי\"ח, משום הכי נראה שנזכר כאן במשה, מה שלא נזכר בתאר זה בשום מקום. ועוד אפשר דרמז מקום משה העליון כי באמת שרשו צומח ע\"י המילה כידוע לחכמי בינה, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת לאה פרק ג' פיסקא א':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נפה וכברה ורחים ותנור</b>. כתב התי\"ט, דתנור זה הוא כלי מכלי הבשול, שבו נותנים האש ועליו שופתין הקדרה או השפוד, ולאו היינו התנור שאופין בו הפת הנדבק בעת אפייתו בתנור עצמו. ונכון הוא שהזכיר בצרכי האפיה שלשה כלים שהנאתם אינה קרובה כל כך להנאת האכילה, ותנור שאופין בו אתייא מנייהו במכ\"ש, ובצרכי הבשול הזכיר כלי אחד שאף הוא אין הנייתו קרובה כל כך, שאין משימים המאכל המתבשל עליו ממש אלא בשפוד או בקדרה, ואחריני אתו במכ\"ש. ועוד אתיין בה\"ה מהכלים הנזכרים בצרכי האפיה שהם נפה ודומיו, דמאי שנא, וכ\"ש דנפה ודומיו נמי מצרך צריכי לקטניות ודומיו שהם צרכי בשול, כל זה אמרתי על פי דרך הר\"ב והר\"ש שכתבו וכ\"ש קדרה ושפוד, אבל אם לא נאמר האי כ\"ש דהא מ\"מ לא נזכר בש\"ס, אין אנו צריכים להוציא לשון המשנה ממשמעותה הרגיל, דתנור הנזכר אצל כלים אלו הוא התנור שאופים בו, ואעפ\"כ נשנה בסוף לרבותא, לפי דההנאה הבאה לאוכל ע\"י הנפה והכברה והרחים באה מן הכלי לבד, משא\"כ הנאה הבאה לו מן התנור שלא נמצאת אלא ע\"י צרוף האש שהוא העיקר, כי באש בלי תנור אפשר לאפות הלחם משא\"כ בתנור בלי אש, ולפחות איכא למימר דזה וזה גורם הוא ומותר, קמ\"לן דלא, וה\"ה לקדרה ושפוד:\n",
+                "<b>נפה וכברה ורחים</b>. סדר הנכון היה לו להיות רחים באמצע, אלא שסמך כברה לנפה משום דמלאכת שניהם שוה, ואין ביניהם הפרש אלא שזה מלאכתו בקמח וזה בחיטים עצמם. והקדים נפה לכברה משום דהוי לא זו אף זו:\n",
+                "<b>אבל משאיל לו חלוק כו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"א יג.)</small> ולא ממאכל נדר, אמר ר' שמעון בן לקיש כיני מתניתא, אין בין מודר הניה מחבירו למודר הניית מאכל מחבירו. תני דבית ר' כן, המודר הניית מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ריחים ותנור. תני אבל משאילו כוסות וקערות ותמחויים שאינן מהנין את האוכל אבל מכנסין את האוכל, לפסים וקדרות אסור, ע\"כ. ולפי הירושלמי הזה, צ\"ל דתני חלוק וכו', לרבותא דמקום שמשכירין אפילו אלו אסור, דאי להיתר השאלה, ה\"ל לשנות כוסות וקערות לרבותא. אבל בבבלי משמע דתוספתא זאת נדחית, דגרסינן התם <small>(דף לג.)</small> אמר רב פפא שק להביא פירות וחמור להביא פירות, ואפילו צנא בעלמא, הנאה המביאה לידי מאכל הוא, ע\"כ. דמשמע דאפילו להכניס בו האוכל לבד אסור. או אפשר לומר דדוקא כשצריך להביאם עמם ממקום למקום דא\"א לו לעשות כן מבלי שק או חמור, ואפילו בפירות גדולים ומועטים דדרכם להביאם בצנא דהיינו סל עשוי נקבים נקבים, דע\"י הדחק אפשר היה לו להביאם בידו, אסר רב פפא דהנאה כזו מקרי הנאה המביאה לידי מאכל, דמבלי שיביא אותם הפירות מהגורן לעיר לא היה אוכלם, אלא אם לא היה לו במה להביאם לביתו אמרינן דהיה מוכרם במקומם, אבל בכוסות וקערות ותמחויים שכבר יש לו המאכל בתוך הקדרה והמשקה בתוך הקנקן, לא אמרינן שע\"י בא לידי מאכל, שאין זה אלא נחת רוח בעלמא, דמבלעדם היה שותה מהקנקן ואוכל בקדרה, ומשום הכי שרי להשאילם אפילו לרב פפא שיאכל וישתה בתוכם, ואע\"ג דמספקא ליה <small>(שם)</small> בטבעת לראות בו, וסוס לרכוב עליו, ולעבור דרך ארצו לילך מהר לבית המשתה, וכדרך אדם חשוב אי שרי או לא, התם הוא מהטעם שכתב הר\"ן <small>(שם ד\"ה סוס לרכוב)</small> כי הנאה זו יכולה להביאו לידי תוספת מאכל ממש, שמחמת שרואים אותו רוכב על סוס וטבעת בידו חושבים אותו ונותנים לו מנה יפה. וכך אומר אני בקצור הדרך, שבהגיעו לבית המשתה מהר קודם וזוכה לעמוד במקום גדולים, אשר עדיין לא נתמלא, כי הוא בזריזותו קדמם, שלפניהם מביאים המנות היפות שבסעודה, והוא זוכה ע\"י לאכול מהם:\n<br><b>ואע\"ג</b> דלכאורה נראה דאוקמתא זו דריש לקיש דירושלמי נדחית מהבבלי, דגרסינן התם <small>(שם)</small> והא מן מאכל נדר, אמר רשב\"ל באומר הנאת מאכלך עלי, אימא שלא ילעוס חיטין ויתן על מכתו, אמר רבא הנאה המביאה לידי מאכלך עלי, ע\"כ. ופירש רש\"י ז\"ל, והא מן מאכל עצמו נדר, ואמאי אסור להשאילו נפה והני לאו מאכל נינהו: הנאת מאכלך עלי, יהיה אסור: ואימא, מאי הנאת מאכלך שלא ילעוס חיטין שלו ויתן על גבי מכתו והיינו נמי הנאת מאכל, ואכתי אמאי לא ישאילנו נפה וכברה, עכ\"ל. מ\"מ אין האמת כן, אלא רבא פרושי קמפרש דעת ריש לקיש, והראיה דלא קאמר אלא אמר רבא, דאיננה תשובה בפני עצמה לאפוקי ראשונה, אלא גילוי מלתא דתשובה ראשונה היא, דאי לא תימא הכי אלא דרבא חולק אריש לקיש, ושדברי ריש לקיש הם דווקא ולא כמו שפירשם רבא, איך מוקמי הירושלמי כותיה, ואיך תני דביה רבי כוותיה, הלא זה א\"א כמו שהקשה הש\"ס דידן. אלא ודאי שכוונת ריש לקיש הוא כמו שפירש רבא, והירושלמי כבר ידעה זה, אלא שהבבלי דרגילה לפרש יותר מהירושלמי רצתה לפרש בבירור כוונתו שלא נטעה בלשונו, והראה לנו ההכרח לזה. ואפשר דלזה כיון הר\"ב, דנקט בפירושו לישנא דריש לקיש תחילה, והדר נקט לישנא דרבא. שהרגיש עליו התי\"ט בד\"ה מקום, למה עשה כן. והוא בכוונה מכוונות, להורות דכוונת ר\"ל נמי הוא הוא, שיפרש דבורו כמו שפירש רבא אע\"ג דסתם לשונו, דלא תימא דאוקמתא אחרינא היא:",
+                "<b>חלוק וטבעת וכו'</b>. נקט ארבעה כלים כנגד ארבעה כלים שהזכיר ברישא, ואחד מהם הוא כפול, שהם הנזמים, על כי דרכם להיות מונחים בשני אזנים או בשני נחירי האף, דומיא דרחים דרישא דבלשון חכמים הוא כלי כפול כי כולל כל השני כלים, כדתנן בסוף פ\"ט דבבא מציעא החובל את הרחים עובר בל\"ת וחייב משום שני כלים שנאמר <small>(דברים כד, ו)</small> לא יחבול רחים ורכב:\n",
+                "<b>חלוק וטבעת וטלית ונזמים</b>. לא ידענא אמאי לא שנא נזמים אצל הטבעת, אם לא שנאמר דסדרם כפי שרשם העליון, שחלוק וטבעת הם באחרונה שבהם, וטלית מקיף לששת ימי בראשית שעליה, ונזמים בפרט אותם הנתנים באזן הם עליהם כאם הרובצת עליהם, כמבואר במאורות נתן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהטהורה נפשה לשמים</b>. וכה\"ג תנן בטמאה. ולשון זה צריך עייון דהא כתיב <small>(קהלת ג, כא)</small> ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. אם לא שנאמר שרמז לשרש הבעל חי שאף הוא בשמים, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר טהרות מסכת ההרכבה, שרש כל הדצ\"חם והמתכות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברי ר\"מ</b>. דגזר רחוק אטו קרוב כ\"כ הר\"ב, וכתב דאין הלכה כר\"מ. וקשה דבריש פ\"ה דכתובות <small>(דף נז.)</small> פסקינן דהלכה כר\"מ בגזרותיו, וכה\"ג הקשו התוס' בסוף פ\"ב דנדרים <small>(דף כ. ד\"ה אבל נזירות)</small> וכתבו התי\"ט התם בד\"ה וחכ\"א, ושם מצאו תירוץ דבגזרותיו אמרינן דהלכה כמותו ולא בקנסותיו, אבל הכא האי תשובה לא שייכא, וצ\"ע:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה ביתו לבנות</b>. הוא מעשה אומן יותר מגדרו לגדור, ושניהם יותר משדה לקצור שהוא בעצמו יכול לעשותו, ומ\"מ התירו לו כדי שיעשה במהירות, לכך נשנו שלשתם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על הסלע וכו'</b>. מדלא קתני בארץ, נראה דרמז לנו לכל היכא דאפשר בלאו הכי שלא נכון לעשות כן, משום בזיון אוכלין:\n",
+                "<b>על הסלע או על הגדר</b>. לא מבעיא על הסלע, דאע\"ג דאין שם אלא הוא יכול להיות שיהיה נקח מחיה או בעל חי אחר ההולך על ארבע, אלא אפי' על הגדר, דא\"א לבעל חי חוץ מן האדם שימהר לקחתו ואין שם אדם אלא הוא מותר, לכך נשנו תרויהו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי את וכו'</b>. כתב התי\"ט דאין תימה על שלא נשנה אתה, הנהוג לומר לזכר בלשון הקדש, שהרי מצא בפסוק פעמים הרבה כיוצא בזה, זהו תורף דבריו. ואני ליתן טעם לשינוי לשון במשנה באתי כל זמן שאוכל, ולכן אומר דרמז התנא משאז\"ל <small>(נדה לא:)</small> דלמה נקרא שמה נקבה נקייה באה, דזה האיש נמי הוא על חבירו כנקבה שאין לה משלה כלום, שמשום הכי אין במה להינות ממנה:\n",
+                "<b>שניהם אסורים</b>. ולא הוי כמו רישא דאחד אסור ואחד מותר, והדר מחדש עוד איסור המוטל על שניהם, וקודם שהזכיר האיסור פירש במה שהם עדיין מותרים אע\"פ שלכאורה נראה שע\"י נדר זו נאסרו, וזה הוא אמרו ושניהם מותרים בדבר של עולי בבל ואסורין וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך</b>. קשה דלא סידר התנא רישא זו לא ע\"ד הסיפא ולא איפכא, דבשלמא בסיפא מתחיל מבחוץ שהיא הרחבה, ונכנס במדרגה מחוצה ולפנים, באמרו הר הבית והעזרות שלפנים ממנו, והדר יוצא מפנימה ולחוץ וקחשיב הבור שבאמצע הדרך אחר העזרות. ועוד קשה דיש יותר רבותא בהר הבית שבעיר מן הבור שבאמצע הדרך, וא\"כ ה\"ל לשנותו ברישא:\n",
+                "<b>כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת</b>. הפסיק ברחבה שמתפללים בה בתעניות, לבה\"כ שמתפללים בה כל השנה, במרחץ שאין מתפללים בו כלל, לאשמועינן אגב ארחיה דאין ברחבה שום קדושה, כחכמים דפליגי את\"ק דמגילה פ\"ג משנה א' ע\"ש:\n",
+                "<b>והכותב חלקו לנשיא</b>. ז\"ל הש\"ס <small>(דף מח.)</small> שהזכיר הר\"ב, והכותב חלקו לנשיא אמאי מיתסר, אמר רב ששת הכי קתני ומה תקנתן יכתבו (פי' כל אחד מהם) חלקו לנשיא, ע\"כ. וזה הדבר רק הוא ממני ולא ידעתי אמאי לא אמרו בש\"ס חסורי מחסרא והכי קתני, שהרי בכל החסורי מחסרא שנזכרו על המשנה לא מצאתי היותר כמוס וחתום בכח המשנה שכמעט נראה חסרון ממש כמו ענין זה, ואין בידי לישב לישנא דמתניתין על פי הש\"ס אלא בדרך זה הרחוק, והוא דוהכותב לנשיא, הוא כמו הקורה שאמרו דעירובין <small>(פ\"א מ\"ג)</small>, דהמחבר שואל ומשיב וממילא אנו שומעין דזהו תקנתן של האסורים בדבר של אותה העיר, וה\"פ והכותב חלקו לנשיא שהזכירו רז\"ל לתקנת הנודרים הנ\"ל, פליגי בפירושו ר\"י ורבנן, דר\"י ס\"ל דהכותב חלקו לנשיא שאמרו לאו דווקא הוא אלא ה\"ה להדיוט, ולא הזכירו נשיא אלא משום דלנשיא די בכתיבה אבל להדיוט צריך לזכות, ורבנן סל\"הו דכמו דלהדיוט צריך לזכות כך לנשיא צריך לזכות, דכותב לאו דווקא הוא, כמו שנשיא לאו דווקא דה\"ה להדיוט שלא דברו בנשיא אלא בהוה, ובזה לא שייך להקשות דחכמים היינו ת\"ק, דמה שכתב התי\"ט דלפרושי טעמא דת\"ק קא אתו לא ניחא בעיני, דלא דמי זה למה שכתבתי בזה בכיוצא בזה במשנה ב' פ\"ד דכתובות בד\"ה משהשיאה, דהתם ממש הם מביאים ראיה לדברי ת\"ק משא\"כ הכא, ועוד דהתם אתי שפיר לפרש הכי דהת\"ק אמר מילתא ואפליגו עלה וחזר והביא ראיה לדב��יו, ודרכו של רבי המחבר להזכירו אח\"כ בלשון רבים משום דעל הרוב סתם מתניתין כרבים נסתמו דקתני אמרו לו וכו', אבל הכא לא קתני אמרו לו וכו' אלא וחכ\"א דמשמע דעתה הוא תחילת דבורם, וסתם התנא דבורו בענין שנראה כאילו כותב חלקו לנשיא הוא נכלל בדברים של אותה העיר ששניהם אסורים בה, לרמוז מ\"ש התי\"ט בשם הר\"ן שאין דרך הנשיא לאסור הנאתו על הבריות, ולכן אע\"פי שכתב חלקו לו הרי היא ברשות כל בני אותה העיר כבתחילה לענין שהנית כלם שוה בה. ועוד רמז לנו במה שלא רצה לגלות היתר כתיבת חלקו לאחר בפירוש, דלא נכון לעשות כן מתחילה לנדור כדי שאח\"כ יצטרך לכתוב חלקו לאחר אם ירצה להנהות, שבין כך ובין כך אתי לידי תקלה, והיינו דקמ\"לן נמי ר\"י בהזכירו מה שעשו אנשי גליל לתקנת ביניהם, שכתבו דברים של אותה העיר לנשיא, כדי שאם ידורו ביניהם לא יהיה הנדר חל עליהם מתחילה, ש\"מ דבלאו הכי שקדם הנדר לכתיבה יש לחוש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני אלא מעשה, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם, כמ\"ש בכמה מקומות:\n",
+                "<b>תלוי בראשו</b>. כאדם המקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דג</b>. משמע גדול ודגים משמע קטנים, כן כתב התי\"ט בשם הר\"ן. וה\"ט דקדים התנא גדולים לקטנים, ומטעם זה הקדים המלוחים לטפלים, כי דרך בני אדם למלוח הדגים גדולים יותר מהקטנים, וכ\"ש דאתי שפיר לפי זה להקדים חיין למבושלים, כי כן המלוחים הקודמים דרכם להאכל חיים, מלבד שהדג חי הוא והדר מבושל:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קונם זתים וענבים</b>. זתים ראשון לארץ, וענבים שלשי לארץ. וברישא דצריך להזכיר יין ושמן, הקדים ענבים לזתים על שם תירוש ויצהר <small>(דברים כח, נא)</small>. וכה\"ג תנן במשנה ט':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן התמרים וכו' מסתוניות וכו'</b>. התמרים חשובים מהענבים הרעים שאינם ראויים ליין, להכי הקדימם שלא כסדר הכתוב. ועוד יש טעם אחר כי התמרים הם שני לארץ, והענבים הם שלשי לארץ:\n",
+                "<b>אף ביוצא מהן</b>. באמרו אף כולל הפרי עצמו עם היוצא, ואאותו פרי קאי וחכמים מתירים לפי פי' הראשון שכתב הרב, וזהו שכתב התי\"ט ז\"ל וחכמים מתירים פי' הר\"ב איכא בין ת\"ק לחכמים וכו' ורבי יהודה בן בתירה אוסר בו וביוצא מהם, רש\"י, עכ\"ל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן הדבש מותר בדבש תמרים</b>. שסתם דבש של דבורים הוא, כן כתב התי\"ט בשם הטור <small>(יו\"ד ריז)</small>. והיינו בלשון בני אדם, דבלשון תורה מצינו דבש סתם והוא דבש תמרים, דכתיב <small>(דברים ח, ח)</small> זית שמן ודבש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר</b>. מלתא באנפי נפשא, דלא הזכיר הת\"ק דין כוסס כלל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אסור בפול המצרי יבש</b>. פירש מין זה לרבותא, משום דבמתניתין דלעיל נזכר בהיותו לח במין ירק, וכ\"ש שאר מיני קטנית שאינם בכלל ירק אפילו בעודם לחים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וראש השנה לעתיד לבא</b>. ובראש חדש קתני להבא. וטעמא נ\"ל משום דרבותא דקמ\"לן התנא בר\"ח, הוא בהיותו שני ימים שהיום הראשון נמנה עם החדש שעבר, ולא הוי בכלל הימים של חדש הבא, ואעפ\"כ חשבינן ליה להבא משום לישנא דבני אדם כמ\"ש הר\"ב, ומשום הכי לא שייך לומר בו לעתיד לבא כי באמת אינו נחשב לעתיד ממש, משא\"כ ראש השנה שממנו אנו מתחילין לחשוב שנה העתידה, והתי\"ט הביא על זה טעמים אחרים.\n<br><b>אבל</b> עדיין קשה לי דהאי דר\"ה פשיטא הוא ואמאי לא הקשו עליו בש\"ס כמו שהקשו <small>(דף ס:)</small> בשבת ור\"ח, ונראה דהואיל ונזכר בכאן יום שבת ר\"ח ר\"ה ושבוע שהם חמשה זמנים, כשמצינו שהשלשה ראשונים אצטריכו אין אנו מוכרחים למצוא צריכותא לשנים אחרונים כי נאמר דנשנו אגב המרובה כי הם המועט, ומשום הכי לא הקשה הש\"ס מר\"ח ואילך פשיטא, ומ\"מ לא נחא דעתיה דש\"ס במה שהצריך יום ושבת לבד עד כי רצה להצריך גם ר\"ח, משום דיום ושבת הצריכים היו פחותים מהבלתי צריכים להיותם שנים לבד והנשארים הם שלשה, ואין זה ראוי שיהיה מה שנשנה אגב מרובה על מה שנשנה לצורך, (ואע\"פ שהתוספות בריש פ' גיד הנשה <small>(חולין פט: ד\"ה מוקדשין)</small> ניחא ליה אפילו בהאי גוונא) משום הכי הצריכה נמי ר\"ח שהוא הזמן השלשי, שע\"י זה לא יהיה מה שנשנה אגב מרובה על העיקר. אבל עוד יש להקשות אמאי לא תני נמי יובל זה מה דינו, וליכא למימר דתני ושייר דהא לא שייר מידי מהזמנים המסויימים כי אם זה, ומאי שייר דהאי שייר. וי\"ל דשייריה משום דלא פסיקא ליה, דפלוגתא דר' יהודה ורבנן הוא אם נחשב להבא או לשעבר כדאיתא בש\"ס <small>(דף סא.)</small>:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיצא ניסן כלו</b>. נראה דהאי כלו אתא לרבות עבורו, שהוא יום ראשון של ר\"ח אייר, ובפרק א' דתענית <small>(מ\"ב)</small> לא הוצרך לשנות כלו, על כי שנא שם הראיה ויורד לכם גשם וגו' בראשון <small>(יואל ב, כג)</small>. ויום א' דר\"ח אייר פשוט הוא לכל דתשלומי דראשון הוא, אבל הכא דבנדרים איירינן דאמרנו במשנה א' דיום א' של ר\"ח הוא להבא, הוה אמינא דאף לענין זה הוא, אע\"ג דלענין שאילת גשמים נמנה לשעבר, משום הכי הוצרך לשנות כלו לומר דאינו כן, דבריש פרקין דתלה הנדר בחדש משום הכי משום לישנא דבני אדם התרנו לו יום א' של ר\"ח שאחר הנדר, להיות נקרא בפי כל בשם ריש ירחא, אבל הכא שלא תלה אותו אלא בגשמים בתרייהו גריר:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כור אחד של חיטין ושתי חביות של יין</b>. לא ידענא אמאי נקט בכור אחד ובחביות שתים, אם לא שנאמר שזה הוא שיעור היין הצריך למאכל כור אחד של חטין בימיהם, או שנאמר שעל שם איזה מעשה שהיה כך שנו דין זה בענין זה, וכה\"ג מצינו בסיפא דמתניתין כמ\"ש לקמן, וכה\"ג יש לתרץ בכל כיוצא בזה:\n",
+                "<b>להפר</b>. למאן דגריס הכי צ\"ל דמשום דהוא בעל הדבר עצמו המפר הנדר, דומה לבעל המפר נדרי אשתו שיש בהם עינוי נפש דהוא בעל הדבר שאם אשתו תתענה תנוול בעיניו ולא תהיה נוחה לו, ועוד שאשתו כגופו, ולא דמי לחכם המתיר שאינו בעל הדבר, ולכן אתי שפיר לומר להפר ולא להתיר. ואין לומר דטעמא הוא דהחכם בהתרתו עוקר הנדר מעיקרו כאילו לא נדר מעולם אבל הבעל בהפרתו אינו כן, והכא נמי דומה יותר לבעל מהחכם, שהרי אומר לו קיימתי כדרך אשר נדרת שאקבל והריני כאילו התקבלתי, וכן מה שנדרת משום כבודי כבר נתכבדתי כי זה הוא כבודי, ואינו עוקר בדרך זה הנדר שלו כלל אלא שעל ידי תחבולה זו מקיים תנאו אשר התנה בנדר, דאדרבא יותר דמי לחכם בהא דבקיום תנאי הנדר הרי הוא כאילו לא נדר כלל, דהא לא נדר אלא על תנאי זה וכשנתקיים התנאי באיזה ענין שיהיה אין נדרו נדר כלל, ויותר נראה לומר דדמי לבעל יותר מהחכם בענין זה, שהחכם אינו מתיר הנדר אלא ברצון הנודר שחפץ בהתרתו מפני החרטה או הפתח, משא\"כ הבעל שמפר נדרי אשתו בעל כרחה אף שהוא שלא ברצונה, והכא נמי הואיל ועיקר כוונת הנודר היתה שיקבל או יתן ממש וזה לא נעשה, התרה זו הנעשת לו בתחבולה זו הנה היא בעיניו כקוץ ובעל כרחו מקבלה מפני שרואה שמ\"מ אין לו תקנה שזה האחר אינו רוצה לעשות רצונו ממש בשום ענין:\n",
+                "<b>את בת אחותו</b>. הא דלא קתני סתם לישא אשה אחת, אלא קתני את בת אחותו. י\"ל כמו שהשבתי לעיל בכור חיטין דמשום מעשה שהיה כך כנזכר בפ' ט' משנה ט' נקט אשה זו. ועוד י\"ל דבא לרמוז דאין מפצירין לאדם שישא אשה שאינו חפץ בה מתחילה, משום דאין זווגם על הרוב עולה יפה, דסימנא מלתא היא, אם לא שיש בלקיחתם מצוה נוספת על האחרות, כגון זאת שהיא בת אחותו שמצוה לישא אותה כמו שאז\"ל <small>(יבמות סב:)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על לא תקום וכו'</b>. נקימה הוא בפועל, נטירה היא בדבור, שנאה היא בלב, אהבה היא בלב הפך השנאה, ולהחיות לאחיו הוא בפועל, ובסדר הזה מראים לו כמה הוא חמור חטאו אשר חטא להדיר חבירו שלא יהנה ממנו, שהרי התורה צוה שלא ינקום בפועל, ואפילו נטירה בדבור לבד אסרה, ולא בלבד נטירה בדבור אלא אפילו שנאה בלב אסור, ולא עוד אלא שאינו די שלא ישנא כי חייבו נמי לאהוב, ולא די אהבה בלב כי חייבה להראות אהבתו בפועל דהיינו להחייותו. ובזה מיושב למה נקט התנא לא תשנא אחר לא תקום ולא תטור, שלא כסדר הכתוב. והתי\"ט הביא על זה לשון רש\"י המישבו בדרך אחר:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בימים טובים ובשבתות</b>. לא זו אף זו קתני, דשבתות איכא למימר ודאי קמשקר דאי אפשר דלא נתן דעתו אליהם כיון דאתו אחת לשבעה ימים, ואפילו הכי לא אמרינן הכי, משום הכי הקדים ימים לשבתות התדירים מהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קונם בצל וכו'</b>. משום מעשה דהוי רב קתני ליה אע\"ג דלא אצטריך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל בנותיך</b>. אבל על הבנים אין קפידה כל כך כמו על הבנות, דאשה עולה עמו ואינה יורדת <small>(עי' כתובות סא.)</small>. ועוד דרוצה אשה בקב ותפלות <small>(סוטה פ\"ג מ\"ד)</small>, ומ\"מ גם הם נפגמים קצת משום הכי פתח בבנים וסיים בבנות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר בה</b>. ואינו צריך התרה, כ\"כ הר\"ן <small>(דף סו. ד\"ה אלא שהנדר)</small>. לא מפני שהיא כעורה וכו'. שמפני כך אין הנדר מותר מעצמו, אלא דינו כדין נולד הנזכר ברישא דפרקין, והראיה שבענין זה אינו מותר מעצמו אלא דינו כנולד דמעשה וכו' והתירו ר\"י. ולא קתני אמר לו ר\"י מותר אתה דמשמע בלי התרה, אלא קתני והתירו ר\"י דמשמע שעשה לו התרה, וזה משום דס\"ל דפותחין בנולד, ובזה החסרון מובן בלי שום דוחק ולכן איננו צריך טעם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שהבעל מפר בבגר</b>. כתב התי\"ט על מאי דאיתא בש\"ס <small>(דף ע:)</small> דהאי לאו דווקא הוא דהא לקמן במשנה ה' פליגי בה ר\"א וחכמים דלר\"א מפר בבגר ולחכמים אינו מפר. ז\"ל, ומשום הכי לא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת דהא פוסקין לקמן כחכמים, דהכא לאו תורת סתם עליו כיון שלא שנאה אלא משום איידי, עכ\"ל. ובמחילה מכבודו אמינא כדינים ושכיב אמר להא מילתא, דמאי איכפת לנו דלהוי סתם ממש ואח\"כ מחלוקת והיה הלכה דלא כסתם, הלא דינא הכי הוא דמחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם, אבל כשהוא סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם לעולם, אלא כפי החכמים החולקים על פי הכלל שיש לנו עליהם, כגון הכא דהם יחיד ורבים דהלכה כרבים, ואין אנו מקפידים שיהיה הלכה זו דלא כסתם הקודם למחלוקת, והתי\"ט עצמו כתבו בריש פ\"ח דחולין בשם רשב\"א, ועיין פי' הר\"ן על הש\"ס <small>(שם)</small>, ועיין עוד מ\"ש התי\"ט בפ\"ו משנה ט' דנזיר ד\"ה כיון שנזרק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתגרשה בו ביום נתארסה בו ביום</b>. שלא כדין, דהא הלכה כת\"ק דפ\"ד משנה י' דיבמות. וא\"ת דהאי תנא ס\"ל כר\"י דפליג עלה, אין לפסוק משום זה הלכה כמותו, מטעם מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם, דקי\"לן <small>(ב\"ק קב.)</small> דבשני מסכת אין סדר למשנה אלא בתלתא בבי דכחדא מסכתא חשיבא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רע\"א</b>. פסק הר\"ב הלכה כמותו, ואע\"ג דקי\"לן <small>(עי' כתובות פד: ר\"ן דף ז. ד\"ה ולענין הלכה)</small> דהלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו, והכא לא\"נ שכתב הר\"ן <small>(דף עד:)</small> והביאו התי\"ט, הוו ר\"א ור\"י שווים ביבם אחד דמפר בשותפות דלא כר\"ע, מ\"מ כיון דאין טעמם שוה, דטעמא דר\"א הוא משום דמאמר קונה ביבמה קנין גמור, וטעמא דר\"י משום דזיקא בארוסה, לא חשיבי כחד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמר ר' יוסי</b>. אע\"ג דפליג אין לתמוה דשנא אמר, מדלא אמר אינו מפר אלא קאמר אין אלו נדרי עינוי נפש, דהוה ליה כאילו מקשה לת\"ק דאמר שיש בהם עינוי נפש, באמור והלא אינו כן. ועוד אפשר לומר דרמז לנו דאינו חולק בכל הפרטים הנזכרים ברישא כמ\"ש הר\"ב והרמב\"ם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כמו שכתב התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כהנים אלו וכו' יטלו</b>. הא ודאי לכ\"ע הוי לאו דווקא, וסירכא דיטלו דרישא נקט, עיין בתי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תשע</b>. בש\"ס גרסינן זו דברי ר\"מ, וברש\"י ותוספות והר\"ן כתוב זו דברי ר\"י, וכן כתב התי\"ט. ואנכי לא ידעתי לפי גירסא זו מאי ר' יהודה אומר דקתני סיפא, דאי לא גרסינן נערה בוגרת ואביה קיים (כי בפי' רש\"י לא קא חשיב לה, אע\"ג דגם בבא אחרת השמיט דאפשר שהיא טעות סופר, כי במשניות שלפני זאת הבבא אחרונה דקודם ר' יהודה לבד היא מסומנת בס\"א) והוו תשע עם המשיא בתו הקטנה וכו' דאמר ר' יהודה, נוכל לפרש תשע וכו' זו דברי ר' יהודה דאמר תשע (וכן פי' רש\"י) שר' יהודה אומר אף המשיא וכו', ועם זאת מגיעים למספר תשע. אבל אי גרסינן ליה, אמת הוא דנוכל לומר דהמשיא בתו וכו' נכלל בנערה שלא בגרה והיא יתומה, אבל מ\"מ קשה מאי ר' יהודה אומר, אחר זה ראיתי להרמב\"ם בפירושו דגריס זו דברי ר\"מ, ושקיל וטרי במאי פליגי ר\"מ ור\"י, והנאני, ומ\"מ תמהני מהתי\"ט שלא העיר בזה כלל:\n<br><b>נדרים</b> מתחיל בכף ומסיי' במם, היינו מך, שהפרוץ בנדרים סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות נעשה מך, כדכתיב (זכריה ה, ד) ובא[ה] אל בית הגנב (ההוא) ואל [בית] הנשבע בשמי לשקר [וגו'] וכלתו את עציו וגו':<br><b>סליק</b> מסכת נדרים. האסורים ומותרים:<br><b>אם</b> תמאס יגיע עול המלך והשרים.<br><b>השמר</b> ולא תמעול בשבועות ובנדרים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,226 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Nedarim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Nedarim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "נדרים\n<br> נדרים יש בו י\"א פרקים, דפחות משנים אלו א\"א שיהיה לנודרת ויהיה נדרה נדר (עי' נדה פ\"ה מ\"ו), ועוד ידוע הא דאיתא במאורות נתן אות נ' סי' ט' שהנדר מאיר מצח ז\"א בעל שש קצוות בנוקבא בעלת הא אחרונה בין הכל י\"א:\n<br>\n<br><br><b>וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות</b>. גמרא <small>(דף ב:)</small> ולתני כנוי שבועות בתר נדרים, איידי דתני נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא, ע\"כ:\n",
+                "<b>האומר לחבירו וכו'</b>. כגון האומר לא קתני, לגלות דאין זה פירושא דכל כנויי, א\"כ משנה זאת ומשנת האומר קונם מובנים מעצמם בלי שום חסרון, אלא שאין אנו יודעים במה מדברים אם בכנויים המפורשים במתניתין אם בדבר אחר דהיינו ידות כדי להוציא מהם דבר מתוך דבר, ולזה הוצרכה הש\"ס להוסיף עליה פירוש, וכן בריש נזיר. ורמז לנו התנא בקצור לשונו המראה לכאורה דמה שהוא ידות הוא פירושא דכנויים, דנדר הנתפס על ידי יד דאתיא מדרשה, חמור כנדר הנתפס על ידי כנוי דהוא מדאורייתא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עולה מנחה חטאת תודה שלמים</b>. כך הם מסודרים בפ' צו. ולא נקט נמי אשם, משום דא\"א שיבא ע\"י נדר כמו חטאת כמו שכתב הר\"ב בפרק ב' משנה א', דאין הנזיר חייב אשם אלא כשנטמא, ולכתחילה אסור להטמא, ואנן קי\"לן דבעינן שיתפוס בדבר הנדור כמ\"ש הר\"ב במקום הנ\"ל:\n",
+                "<b>תודה</b>. לא ידענא מאי קאמר התי\"ט דהתודה דמיא לחטאת שבאה חובה דווקא, דהא נדבה נמי באה כעולה ודומיה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכתרומתו</b>. ש\"ס דף י\"ב ע\"ב הא קמ\"לן תרומת לחמי תודה תרומתו היא, ע\"כ. והואיל וכן הוא דבתרומה זו כלול אף תרומת לחמי תודה אין להקשות למה נשנית אחר החלה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוכה שאיני עושה לולב וכו' תפילין וכו'</b>. מצות סוכה ולולב כתיבי בפ' אמור <small>(ויקרא כג)</small> ומצות תפילין בואתחנן <small>(דברים ה, ח)</small>, דוהיה לאות דכתיב בפ' בא <small>(שמות יג, טז)</small> אינו ממנין המצות:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נדרי זרוזין כיצד היה מוכר וכו' ראב\"יא אף הרוצה להדיר וכו'</b>. הוא נדרי זרוזין. אומר כל נדר וכו'. הוא ענין בפני עצמו, ופירוש אומר, הוא יכול לומר. ולפי גירסא זו המשנה מובנת מעצמה. ואף לגירסא אחרת שאין המשנה מובנת כל כך בריוח יש טעם בדבר, והוא כדאי' בש\"ס <small>(דף כג:)</small> שלא רצה התנא לגלותו בפירוש כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.\n",
+                "<b>ובלבד שיהא זכור וכו'</b>. עיין בש\"ס <small>(שם)</small> כי הר\"ב קיצר בלשונו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבאי</b>. כתב הרמ\"ע בתשובה ע\"ג, דהוא ר\"ת הנה ברכו את ה'. ואמת הוא כי מרגלא בפומיהו דאנשי דברים אלו כשרואים דברים נפלאים, ובזה אתי שפיר האי דנקט התנא הכא יוצאי מצרים דהוי כעין טובה, ונחש דהוי כעין רעה, לרמוז אגב ארחיה דחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה <small>(ברכות פ\"ט מ\"ה)</small>, שאין לך דבר בעולם שאינה לטובת האדם אף דלכאורה נראה להפך, והתי\"ט כתב פירושים אחרים:\n",
+                "<b>בדרך הזה כיוצאי מצרים</b>. ועינינו רואות כי דרך זה קטון מהכילם וא\"א שיראם שם בראיה אחת, והכי איתא בירושלמי דהכא <small>(ה\"ב ט.)</small> ופ\"ג דשבועות <small>(ה\"ח יז.)</small>, ובזה אתי שפיר דלא הוצר��ה הש\"ס לישא וליתן הכא כמו בנחש, באמרה <small>(דף כה.)</small> ולא, והא ההוא חויא דהוה בשני שבור מלכא וכו', עד דאסיקו בגבו טרוף קאמרינן. וזה א\"א לעולם, כמו שא\"א שיחזיק הדרך הזה קטן כיוצאי מצרים.\n",
+                "<b>נחש כקורת בית הבד</b>. טרוף מגבו וגדול כמוהו, דאפשר שיהיה גדול כמוהו אבל לא שיהיה טרוף מגבו כן משמע מפירוש רש\"י בש\"ס דהכא <small>(שם ד\"ה בטרוף)</small> כשנדקדק היטב בלשונו, וה\"ט דהכא לא פירש הרב כלום כמו שפירש בפ\"ג משנה ח' דשבועות ע\"ש, דשם אין כוונת הנשבע אלא שהנחש היה טרוף מגבו כקורת בית הבד ולא מכוין לגדלו, וכן משמע בירושלמי ואעתיקנו בפ\"ג דשבועות ע\"ש בפרק שלשי משנה ח', וכן משמע מפירוש רש\"י בש\"ס דהתם <small>(דף כט: ד\"ה כולהו נמי)</small>, אע\"ג דצ\"ע בדבריו דנראים כסותרים ואין כאן מקום להאריך, מ\"מ נוכל לומר דהכא אתי שפיר לפרש כן דדומיא דכיוצאי מצרים קתני דהוו דברי הבאי, כלומר דבר תמוה מה שראה עם כיוצא מצרים, ויכול להיות כן אבל א\"א שיהיה הענין כמו שהוא אומר שראה אותם בדרך הזה קטון מהכילם, וכמו כן הנחש הגדול והנורא שהוא דבר תמוה שאומר שראה, אפשר להיות כן, אבל א\"א שיהיה הענין כמו שהוא אומר שהיה טרוף מגבו. אבל בשבועות דלא קפיד התנא לאשמועינן אלא שדבריו הם שוא ושקר, אתי שפיר לפרש דאיירי שהנשבע אמר שראה נחש טרוף מגבו כקורת בית הבד, ולא בא לאשמועינן בדמיון הזה גדלו דלא הוי אלא דברי הבאי ואפשר שיהיה אמת, וה\"ט דלא נקט התם כמו הכא אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצא מצרים דהוו דברי הבאי מלבד מה שא\"א, אלא נקט גמל פורח באויר דאין הגמל דבר תמוה במקום המצוי, אלא פריחתו באויר הוא הדבר שא\"א שדבר זה מטבעו הכבד נמנע, וזה הוא דבא לאשמועינן כן נראה. והתי\"ט שקיל וטרי ומאריך בזה ולעד\"נ שמ\"ש הוא הנכון, ועיין עוד מ\"ש בשבועות ע\"ד הדרש.\n",
+                "<b>ונודע שלא הכתו</b>. שכיח יותר משלא גנבתו, דידי נשים רחמניות, וה\"ט דברישא קתני איפכא:\n",
+                "<b>אוכלים תאנים</b>. נקט פירות אלו משום דמלתא דשכיחי הוא שילכו תחת האילן לאכול פירות אלו בעוד שהם לחים, שבאותו זמן עצמו תלשום מן האילן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחלה הוא וכו'</b>. אע\"ג דלאו אונס גמור הוא, הר\"ן <small>(דף כז.)</small>. ה\"ט דלא די באמרו ואירע לו אונס סתם, אלא פירש האונס, דלא תימא דדווקא באונס גמור איירינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא כאלו וכו'</b>. כתב הר\"ב, אית דמפרשי וכו'. הכי איתא בבבלי <small>(דף ל.)</small> מר מתני ארישא וכו' מר מתני אסיפא וכו'. ובירושלמי <small>(ה\"ו יא:)</small> משמע דשניהם אמת:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים אסור בילודים, ר\"מ מתיר אף בילודים</b>. ה\"ג בכל הספרים, והכי פירושא ר\"מ מתיר אף בילודים כשלא הזכירם, כמו שת\"ק התיר בנולדים בכמו כן, ובזה החסרון מובן ואיננו צריך טעם כי פשוט הוא, וחסורי מחסרא דקאמרי בש\"ס <small>(דף ל:)</small> אינו אלא תוספת פירוש, דלא נימא דר\"מ באמרו דמותר אף בילודים דההיתרא דרישא קאי, דקאמר ת\"ק דהנודר מן הילודים מותר בנולדים, דמשמע אבל בילודים שהזכיר אסור, והוא אמר דמותר אף בילודים ולא מבעיא נולדים, אבל בסיפא לא פליג, דהא דנזכרה קודם משום דרצה ר' המחבר לסיים כוליה מלתא דת\"ק, דאי הכי קשיא ממאן אסר ר\"מ בנודר מן הילודים. ולא נוח בעיני כלל מ\"ש התי\"ט דהר\"ש לא גריס כוליה סיפא דהנודר מן הנולדים, דאינו נכון לשבש כל הספרים. ועוד שראיתי לפי' הרא\"ש ואין שום הכרח בדבריו, וכ\"ש דלא ניחא כלל מ\"ש דהר\"ב לא גריס בסיפא אלא מן הנולדים ר\"מ מתיר אף בילודים, אין לגירסא זו לא יד ולא רגל, וה\"לל בש\"ס דמתניתן משבשתא היא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור בישראל ואסור בכותים</b>. הא דלא כללם באיסור אחד, רוח ה' דבר בו שהיו עתידין להבדל מכלל ישראל כידוע, שאחר שמצאו להם דמות יונה עשאום כגוים גמורים <small>(חולין ו.)</small>. ועוד אגב סיפא דמותר בכותים חילקם נמי ברישא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קונם שאיני נהנה לבני נח וכו'</b>. הא דלא תנא הנודר מבני נח וכו', דומיא דמשניות הקודמות. י\"ל משום סיפא הוא, דלא שייך לשון זה כי אם לשון שאני נהנה או שאיני נהנה וכיוצא בו:\n",
+                "<b>אם שומעין לו</b>. אצטריך לאשמועינן, דמוכר ביותר דקתני ר\"ל יותר מכדי שוויו, דלא תימא יותר מן הפחות אע\"פ שהוא פחות מכדי שוויו או כדי שוויו, דשכיחי על כיוצא בזה לוקחים הרבה. והתי\"ט כתב דבר אחר, ולע\"ד זה הוא יותר מוסכם:\n",
+                "<b>שאין הערלה קרויה אלא לשם גוים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכו'</b>. וא\"א לומר שכוונת הפסוק לומר שכלם הם ערלים בלי מילה, שהרי א\"א שלא יהיו קצתם מהולים מעת לדתם, וכ\"ש שבפירוש אמרו רז\"ל <small>(אבות דר\"נ פ\"ב ה)</small> שבלעם נולד מהול, אלא ודאי שכוונת המקרא הוא לומר ששמם כך הוא. וא\"ת לעולם אימא לך דערלים ממש קאמר ולא חש למעוט המהולים כי הוא בטל ברוב, להכי קאמר ואומר והיה הפלשתי הערל הזה, והוא לא ידע אם היה ערל או מהול וקרי ליה ערל ש\"מ ששמו הוא כך. וא\"ת דעדיין לא שמענו שיקראו ערלים סתם, כי הנביא אמר עכו\"ם ערלים, ודוד אמר הפלשתי הערל, אבל שיקראו ערלים סתם לא ידענו, עד שנאמר שהנודר מן הערלים אסור בגוים כלם דווקא ולא בישראל אע\"פי שהוא ערל, להכי קאמר ואומר פן תעלוזנה בנות פלשתים פן תשמחנה בנות הערלים, הרי שנקראו ערלים סתם, משא\"כ ישראל שאף אם הוא ערל לא נקרא ערל סתם אלא ערל ישראל בלשון בני אדם, אע\"פי שבלשון תורה [ו]כל ערל לא יאכל בו <small>(שמות יב, מח)</small> בישראל קמיירי. והתי\"ט כתב דרך אחרת בשם הר\"ן:\n",
+                "<b>רא\"א מאוסה ערלה שנתגנו בה הרשעים שנאמר <small>(ירמיה ט כה)</small> כי כל הגוים ערלים</b>. ועל פי האמת פירושא דקרא הוא שכך שמם, ומדבזה אותם באמור שנקראים כך, ש\"מ דגנאי גדול הוא הערלה ששמה לבד שם גנאי הוא:\n",
+                "<b>שלש עשרה בריתות</b>. אע\"ג דהתי\"ט השוה י\"ג בריתות לי\"ג מדות דרחמים, ונראה שהוא רמז נאה, מ\"מ הטעם שרצה לומר להיות שלשה מאלו בפרשה אחת <small>(בראשית יז, יט-כא)</small> ועשרה בפרשה אחרת <small>(שם, ב-יד)</small>, באמור שהשלשה הם כנגד שלשה שמות שאינם נמחקים הנזכרים בי\"ג מדות, אינו נכון, כי על פי כתבי הא\"רי הי\"ג מדות מתחילים מאל, וה' ה' הוא בעל המדות כידוע לי\"ח, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת אריך פוז\"ח. ושם במפתח הכוונות סדר מועד מסכת שארית האצילות פ' ח' ט' י' י\"א, ויותר נכון בעיני לומר שנכתבו עשרה במקום אחד ושלשה במקום אחר, כנגד יוד דשדי המתגלת ע\"י המילה, ושע\"י נעשה שם שדי בעל שלשה אותיות שלמות:\n",
+                "<b>למשה הצדיק</b>. שם צדיק צודק על המילה כידוע לי\"ח, משום הכי נראה שנזכר כאן במשה, מה שלא נזכר בתאר זה בשום מקום. ועוד אפשר דרמז מקום משה העליון כי באמת שרשו צומח ע\"י המילה כידוע לחכמי בינה, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת לאה פרק ג' פיסקא א':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נפה וכברה ורחים ותנור</b>. כתב התי\"ט, דתנור זה הוא כלי מכלי הבשול, שבו נותנים האש ועליו שופתין הקדרה או השפוד, ולאו היינו התנור שאופין בו הפת הנדבק בעת אפייתו בתנור עצמו. ונכון הוא שהזכיר בצרכי האפיה שלשה כלים שהנאתם אינה קרובה כל כך להנאת האכילה, ותנור שאופין בו אתייא מנייהו במכ\"ש, ובצרכי הבשול הזכיר כלי אחד שאף הוא אין הנייתו קרובה כל כך, שאין משימים המאכל המתבשל עליו ממש אלא בשפוד או בקדרה, ואחריני אתו במכ\"ש. ועוד אתיין בה\"ה מהכלים הנזכרים בצרכי האפיה שהם נפה ודומיו, דמאי שנא, וכ\"ש דנפה ודומיו נמי מצרך צריכי לקטניות ודומיו שהם צרכי בשול, כל זה אמרתי על פי דרך הר\"ב והר\"ש שכתבו וכ\"ש קדרה ושפוד, אבל אם לא נאמר האי כ\"ש דהא מ\"מ לא נזכר בש\"ס, אין אנו צריכים להוציא לשון המשנה ממשמעותה הרגיל, דתנור הנזכר אצל כלים אלו הוא התנור שאופים בו, ואעפ\"כ נשנה בסוף לרבותא, לפי דההנאה הבאה לאוכל ע\"י הנפה והכברה והרחים באה מן הכלי לבד, משא\"כ הנאה הבאה לו מן התנור שלא נמצאת אלא ע\"י צרוף האש שהוא העיקר, כי באש בלי תנור אפשר לאפות הלחם משא\"כ בתנור בלי אש, ולפחות איכא למימר דזה וזה גורם הוא ומותר, קמ\"לן דלא, וה\"ה לקדרה ושפוד:\n",
+                "<b>נפה וכברה ורחים</b>. סדר הנכון היה לו להיות רחים באמצע, אלא שסמך כברה לנפה משום דמלאכת שניהם שוה, ואין ביניהם הפרש אלא שזה מלאכתו בקמח וזה בחיטים עצמם. והקדים נפה לכברה משום דהוי לא זו אף זו:\n",
+                "<b>אבל משאיל לו חלוק כו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"א יג.)</small> ולא ממאכל נדר, אמר ר' שמעון בן לקיש כיני מתניתא, אין בין מודר הניה מחבירו למודר הניית מאכל מחבירו. תני דבית ר' כן, המודר הניית מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ריחים ותנור. תני אבל משאילו כוסות וקערות ותמחויים שאינן מהנין את האוכל אבל מכנסין את האוכל, לפסים וקדרות אסור, ע\"כ. ולפי הירושלמי הזה, צ\"ל דתני חלוק וכו', לרבותא דמקום שמשכירין אפילו אלו אסור, דאי להיתר השאלה, ה\"ל לשנות כוסות וקערות לרבותא. אבל בבבלי משמע דתוספתא זאת נדחית, דגרסינן התם <small>(דף לג.)</small> אמר רב פפא שק להביא פירות וחמור להביא פירות, ואפילו צנא בעלמא, הנאה המביאה לידי מאכל הוא, ע\"כ. דמשמע דאפילו להכניס בו האוכל לבד אסור. או אפשר לומר דדוקא כשצריך להביאם עמם ממקום למקום דא\"א לו לעשות כן מבלי שק או חמור, ואפילו בפירות גדולים ומועטים דדרכם להביאם בצנא דהיינו סל עשוי נקבים נקבים, דע\"י הדחק אפשר היה לו להביאם בידו, אסר רב פפא דהנאה כזו מקרי הנאה המביאה לידי מאכל, דמבלי שיביא אותם הפירות מהגורן לעיר לא היה אוכלם, אלא אם לא היה לו במה להביאם לביתו אמרינן דהיה מוכרם במקומם, אבל בכוסות וקערות ותמחויים שכבר יש לו המאכל בתוך הקדרה והמשקה בתוך הקנקן, לא אמרינן שע\"י בא לידי מאכל, שאין זה אלא נחת רוח בעלמא, דמבלעדם היה שותה מהקנקן ואוכל בקדרה, ומשום הכי שרי להשאילם אפילו לרב פפא שיאכל וישתה בתוכם, ואע\"ג דמספקא ליה <small>(שם)</small> בטבעת לראות בו, וסוס לרכוב עליו, ולעבור דרך ארצו לילך מהר לבית המשתה, וכדרך אדם חשוב אי שרי או לא, התם הוא מהטעם שכתב הר\"ן <small>(שם ד\"ה סוס לרכוב)</small> כי הנאה זו יכולה להביאו לידי תוספת מאכל ממש, שמחמת שרואים אותו רוכב על סוס וטבעת בידו חושבים אותו ונותנים לו מנה יפה. וכך אומר אני בקצור הדרך, שבהגיעו לבית המשתה מהר קודם וזוכה לעמוד במקום גדולים, אשר עדיין לא נתמלא, כי הוא בזריזותו קדמם, שלפניהם מביאים המנות היפות שבסעודה, והוא זוכה ע\"י לאכול מהם:\n<br><b>ואע\"ג</b> דלכאורה נראה דאוקמתא זו דריש לקיש דירושלמי נדחית מהבבלי, דגרסינן התם <small>(שם)</small> והא מן מאכל נדר, אמר רשב\"ל באומר הנאת מאכלך עלי, אימא שלא ילעוס חיטין ויתן על מכתו, אמר רבא הנאה המביאה לידי מאכלך עלי, ע\"כ. ופירש רש\"י ז\"ל, והא מן מאכל עצמו נדר, ואמאי אסור להשאילו נפה והני לאו מאכל נינהו: הנאת מאכלך עלי, יהיה אסור: ואימא, מאי הנאת מאכלך שלא ילעוס חיטין שלו ויתן על גבי מכתו והיינו נמי הנאת מאכל, ואכתי אמאי לא ישאילנו נפה וכברה, עכ\"ל. מ\"מ אין האמת כן, אלא רבא פרושי קמפרש דעת ריש לקיש, והראיה דלא קאמר אלא אמר רבא, דאיננה תשובה בפני עצמה לאפוקי ראשונה, אלא גילוי מלתא דתשובה ראשונה היא, דאי לא תימא הכי אלא דרבא חולק אריש לקיש, ושדברי ריש לקיש הם דווקא ולא כמו שפירשם רבא, איך מוקמי הירושלמי כותיה, ואיך תני דביה רבי כוותיה, הלא זה א\"א כמו שהקשה הש\"ס דידן. אלא ודאי שכוונת ריש לקיש הוא כמו שפירש רבא, והירושלמי כבר ידעה זה, אלא שהבבלי דרגילה לפרש יותר מהירושלמי רצתה לפרש בבירור כוונתו שלא נטעה בלשונו, והראה לנו ההכרח לזה. ואפשר דלזה כיון הר\"ב, דנקט בפירושו לישנא דריש לקיש תחילה, והדר נקט לישנא דרבא. שהרגיש עליו התי\"ט בד\"ה מקום, למה עשה כן. והוא בכוונה מכוונות, להורות דכוונת ר\"ל נמי הוא הוא, שיפרש דבורו כמו שפירש רבא אע\"ג דסתם לשונו, דלא תימא דאוקמתא אחרינא היא:",
+                "<b>חלוק וטבעת וכו'</b>. נקט ארבעה כלים כנגד ארבעה כלים שהזכיר ברישא, ואחד מהם הוא כפול, שהם הנזמים, על כי דרכם להיות מונחים בשני אזנים או בשני נחירי האף, דומיא דרחים דרישא דבלשון חכמים הוא כלי כפול כי כולל כל השני כלים, כדתנן בסוף פ\"ט דבבא מציעא החובל את הרחים עובר בל\"ת וחייב משום שני כלים שנאמר <small>(דברים כד, ו)</small> לא יחבול רחים ורכב:\n",
+                "<b>חלוק וטבעת וטלית ונזמים</b>. לא ידענא אמאי לא שנא נזמים אצל הטבעת, אם לא שנאמר דסדרם כפי שרשם העליון, שחלוק וטבעת הם באחרונה שבהם, וטלית מקיף לששת ימי בראשית שעליה, ונזמים בפרט אותם הנתנים באזן הם עליהם כאם הרובצת עליהם, כמבואר במאורות נתן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהטהורה נפשה לשמים</b>. וכה\"ג תנן בטמאה. ולשון זה צריך עייון דהא כתיב <small>(קהלת ג, כא)</small> ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. אם לא שנאמר שרמז לשרש הבעל חי שאף הוא בשמים, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר טהרות מסכת ההרכבה, שרש כל הדצ\"חם והמתכות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברי ר\"מ</b>. דגזר רחוק אטו קרוב כ\"כ הר\"ב, וכתב דאין הלכה כר\"מ. וקשה דבריש פ\"ה דכתובות <small>(דף נז.)</small> פסקינן דהלכה כר\"מ בגזרותיו, וכה\"ג הקשו התוס' בסוף פ\"ב דנדרים <small>(דף כ. ד\"ה אבל נזירות)</small> וכתבו התי\"ט התם בד\"ה וחכ\"א, ושם מצאו תירוץ דבגזרותיו אמרינן דהלכה כמותו ולא בקנסותיו, אבל הכא האי תשובה לא שייכא, וצ\"ע:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה ביתו לבנות</b>. הוא מעשה אומן יותר מגדרו לגדור, ושניהם יותר משדה לקצור שהוא בעצמו יכול לעשותו, ומ\"מ התירו לו כדי שיעשה במהירות, לכך נשנו שלשתם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על הסלע וכו'</b>. מדלא קתני בארץ, נראה דרמז לנו לכל היכא דאפשר בלאו הכי שלא נכון לעשות כן, משום בזיון אוכלין:\n",
+                "<b>על הסלע או על הגדר</b>. לא מבעיא על הסלע, דאע\"ג דאין שם אלא הוא יכול להיות שיהיה נקח מחיה או בעל חי אחר ההולך על ארבע, אלא אפי' על הגדר, דא\"א לבעל חי חוץ מן האדם שימהר לקחתו ואין שם אדם אלא הוא מותר, לכך נשנו תרויהו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי את וכו'</b>. כתב התי\"ט דאין תימה על שלא נשנה אתה, הנהוג לומר לזכר בלשון הקדש, שהרי מצא בפסוק פעמים הרבה כיוצא בזה, זהו תורף דבריו. ואני ליתן טעם לשינוי לשון במשנה באתי כל זמן שאוכל, ולכן אומר דרמז התנא משאז\"ל <small>(נדה לא:)</small> דלמה נקרא שמה נקבה נקייה באה, דזה האיש נמי הוא על חבירו כנקבה שאין לה משלה כלום, שמשום הכי אין במה להינות ממנה:\n",
+                "<b>שניהם אסורים</b>. ולא הוי כמו רישא דאחד אסור ואחד מותר, והדר מחדש עוד איסור המוטל על שניהם, וקודם שהזכיר האיסור פירש במה שהם עדיין מותרים אע\"פ שלכאורה נראה שע\"י נדר זו נאסרו, וזה הוא אמרו ושניהם מותרים בדבר של עולי בבל ואסורין וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך</b>. קשה דלא סידר התנא רישא זו לא ע\"ד הסיפא ולא איפכא, דבשלמא בסיפא מתחיל מבחוץ שהיא הרחבה, ונכנס במדרגה מחוצה ולפנים, באמרו הר הבית והעזרות שלפנים ממנו, והדר יוצא מפנימה ולחוץ וקחשיב הבור שבאמצע הדרך אחר העזרות. ועוד קשה דיש יותר רבותא בהר הבית שבעיר מן הבור שבאמצע הדרך, וא\"כ ה\"ל לשנותו ברישא:\n",
+                "<b>כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת</b>. הפסיק ברחבה שמתפללים בה בתעניות, לבה\"כ שמתפללים בה כל השנה, במרחץ שאין מתפללים בו כלל, לאשמועינן אגב ארחיה דאין ברחבה שום קדושה, כחכמים דפליגי את\"ק דמגילה פ\"ג משנה א' ע\"ש:\n",
+                "<b>והכותב חלקו לנשיא</b>. ז\"ל הש\"ס <small>(דף מח.)</small> שהזכיר הר\"ב, והכותב חלקו לנשיא אמאי מיתסר, אמר רב ששת הכי קתני ומה תקנתן יכתבו (פי' כל אחד מהם) חלקו לנשיא, ע\"כ. וזה הדבר רק הוא ממני ולא ידעתי אמאי לא אמרו בש\"ס חסורי מחסרא והכי קתני, שהרי בכל החסורי מחסרא שנזכרו על המשנה לא מצאתי היותר כמוס וחתום בכח המשנה שכמעט נראה חסרון ממש כמו ענין זה, ואין בידי לישב לישנא דמתניתין על פי הש\"ס אלא בדרך זה הרחוק, והוא דוהכותב לנשיא, הוא כמו הקורה שאמרו דעירובין <small>(פ\"א מ\"ג)</small>, דהמחבר שואל ומשיב וממילא אנו שומעין דזהו תקנתן של האסורים בדבר של אותה העיר, וה\"פ והכותב חלקו לנשיא שהזכירו רז\"ל לתקנת הנודרים הנ\"ל, פליגי בפירושו ר\"י ורבנן, דר\"י ס\"ל דהכותב חלקו לנשיא שאמרו לאו דווקא הוא אלא ה\"ה להדיוט, ולא הזכירו נשיא אלא משום דלנשיא די בכתיבה אבל להדיוט צריך לזכות, ורבנן סל\"הו דכמו דלהדיוט צריך לזכות כך לנשיא צריך לזכות, דכותב לאו דווקא הוא, כמו שנשיא לאו דווקא דה\"ה להדיוט שלא דברו בנשיא אלא בהוה, ובזה לא שייך להקשות דחכמים היינו ת\"ק, דמה שכתב התי\"ט דלפרושי טעמא דת\"ק קא אתו לא ניחא בעיני, דלא דמי זה למה שכתבתי בזה בכיוצא בזה במשנה ב' פ\"ד דכתובות בד\"ה משהשיאה, דהתם ממש הם מביאים ראיה לדברי ת\"ק משא\"כ הכא, ועוד דהתם אתי שפיר לפרש הכי דהת\"ק אמר מילתא ואפליגו עלה וחזר והביא ראיה לדבריו, ודרכו של רבי המחבר להזכירו אח\"כ בלשון רבים משום דעל הרוב סתם מתניתין כרבים נסתמו דקתני אמרו לו וכו', אבל הכא לא קתני אמרו לו וכו' אלא וחכ\"א דמשמע דעתה הוא תחילת דבורם, וסתם התנא דבורו בענין שנראה כאילו כותב חלקו לנשיא הוא נכלל בדברים של אותה העיר ששניהם אסורים בה, לרמוז מ\"ש הת��\"ט בשם הר\"ן שאין דרך הנשיא לאסור הנאתו על הבריות, ולכן אע\"פי שכתב חלקו לו הרי היא ברשות כל בני אותה העיר כבתחילה לענין שהנית כלם שוה בה. ועוד רמז לנו במה שלא רצה לגלות היתר כתיבת חלקו לאחר בפירוש, דלא נכון לעשות כן מתחילה לנדור כדי שאח\"כ יצטרך לכתוב חלקו לאחר אם ירצה להנהות, שבין כך ובין כך אתי לידי תקלה, והיינו דקמ\"לן נמי ר\"י בהזכירו מה שעשו אנשי גליל לתקנת ביניהם, שכתבו דברים של אותה העיר לנשיא, כדי שאם ידורו ביניהם לא יהיה הנדר חל עליהם מתחילה, ש\"מ דבלאו הכי שקדם הנדר לכתיבה יש לחוש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני אלא מעשה, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם, כמ\"ש בכמה מקומות:\n",
+                "<b>תלוי בראשו</b>. כאדם המקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דג</b>. משמע גדול ודגים משמע קטנים, כן כתב התי\"ט בשם הר\"ן. וה\"ט דקדים התנא גדולים לקטנים, ומטעם זה הקדים המלוחים לטפלים, כי דרך בני אדם למלוח הדגים גדולים יותר מהקטנים, וכ\"ש דאתי שפיר לפי זה להקדים חיין למבושלים, כי כן המלוחים הקודמים דרכם להאכל חיים, מלבד שהדג חי הוא והדר מבושל:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קונם זתים וענבים</b>. זתים ראשון לארץ, וענבים שלשי לארץ. וברישא דצריך להזכיר יין ושמן, הקדים ענבים לזתים על שם תירוש ויצהר <small>(דברים כח, נא)</small>. וכה\"ג תנן במשנה ט':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן התמרים וכו' מסתוניות וכו'</b>. התמרים חשובים מהענבים הרעים שאינם ראויים ליין, להכי הקדימם שלא כסדר הכתוב. ועוד יש טעם אחר כי התמרים הם שני לארץ, והענבים הם שלשי לארץ:\n",
+                "<b>אף ביוצא מהן</b>. באמרו אף כולל הפרי עצמו עם היוצא, ואאותו פרי קאי וחכמים מתירים לפי פי' הראשון שכתב הרב, וזהו שכתב התי\"ט ז\"ל וחכמים מתירים פי' הר\"ב איכא בין ת\"ק לחכמים וכו' ורבי יהודה בן בתירה אוסר בו וביוצא מהם, רש\"י, עכ\"ל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן הדבש מותר בדבש תמרים</b>. שסתם דבש של דבורים הוא, כן כתב התי\"ט בשם הטור <small>(יו\"ד ריז)</small>. והיינו בלשון בני אדם, דבלשון תורה מצינו דבש סתם והוא דבש תמרים, דכתיב <small>(דברים ח, ח)</small> זית שמן ודבש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר</b>. מלתא באנפי נפשא, דלא הזכיר הת\"ק דין כוסס כלל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אסור בפול המצרי יבש</b>. פירש מין זה לרבותא, משום דבמתניתין דלעיל נזכר בהיותו לח במין ירק, וכ\"ש שאר מיני קטנית שאינם בכלל ירק אפילו בעודם לחים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וראש השנה לעתיד לבא</b>. ובראש חדש קתני להבא. וטעמא נ\"ל משום דרבותא דקמ\"לן התנא בר\"ח, הוא בהיותו שני ימים שהיום הראשון נמנה עם החדש שעבר, ולא הוי בכלל הימים של חדש הבא, ואעפ\"כ חשבינן ליה להבא משום לישנא דבני אדם כמ\"ש הר\"ב, ומשום הכי לא שייך לומר בו לעתיד לבא כי באמת אינו נחשב לעתיד ממש, משא\"כ ראש השנה שממנו אנו מתחילין לחשוב שנה העתידה, והתי\"ט הביא על זה טעמים אחרים.\n<br><b>אבל</b> עדיין קשה לי דהאי דר\"ה פשיטא הוא ואמאי לא הקשו עליו בש\"ס כמו שהקשו <small>(דף ס:)</small> בשבת ור\"ח, ונראה דהואיל ונזכר בכאן יום שבת ר\"ח ר\"ה ושבוע שהם חמשה זמנים, כשמצינו שהשלשה ראשונים אצטריכו אין אנו מוכרחים למצוא צריכותא לשנים אחרונים כי נאמר דנשנו אגב המרובה כי הם ה��ועט, ומשום הכי לא הקשה הש\"ס מר\"ח ואילך פשיטא, ומ\"מ לא נחא דעתיה דש\"ס במה שהצריך יום ושבת לבד עד כי רצה להצריך גם ר\"ח, משום דיום ושבת הצריכים היו פחותים מהבלתי צריכים להיותם שנים לבד והנשארים הם שלשה, ואין זה ראוי שיהיה מה שנשנה אגב מרובה על מה שנשנה לצורך, (ואע\"פ שהתוספות בריש פ' גיד הנשה <small>(חולין פט: ד\"ה מוקדשין)</small> ניחא ליה אפילו בהאי גוונא) משום הכי הצריכה נמי ר\"ח שהוא הזמן השלשי, שע\"י זה לא יהיה מה שנשנה אגב מרובה על העיקר. אבל עוד יש להקשות אמאי לא תני נמי יובל זה מה דינו, וליכא למימר דתני ושייר דהא לא שייר מידי מהזמנים המסויימים כי אם זה, ומאי שייר דהאי שייר. וי\"ל דשייריה משום דלא פסיקא ליה, דפלוגתא דר' יהודה ורבנן הוא אם נחשב להבא או לשעבר כדאיתא בש\"ס <small>(דף סא.)</small>:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיצא ניסן כלו</b>. נראה דהאי כלו אתא לרבות עבורו, שהוא יום ראשון של ר\"ח אייר, ובפרק א' דתענית <small>(מ\"ב)</small> לא הוצרך לשנות כלו, על כי שנא שם הראיה ויורד לכם גשם וגו' בראשון <small>(יואל ב, כג)</small>. ויום א' דר\"ח אייר פשוט הוא לכל דתשלומי דראשון הוא, אבל הכא דבנדרים איירינן דאמרנו במשנה א' דיום א' של ר\"ח הוא להבא, הוה אמינא דאף לענין זה הוא, אע\"ג דלענין שאילת גשמים נמנה לשעבר, משום הכי הוצרך לשנות כלו לומר דאינו כן, דבריש פרקין דתלה הנדר בחדש משום הכי משום לישנא דבני אדם התרנו לו יום א' של ר\"ח שאחר הנדר, להיות נקרא בפי כל בשם ריש ירחא, אבל הכא שלא תלה אותו אלא בגשמים בתרייהו גריר:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כור אחד של חיטין ושתי חביות של יין</b>. לא ידענא אמאי נקט בכור אחד ובחביות שתים, אם לא שנאמר שזה הוא שיעור היין הצריך למאכל כור אחד של חטין בימיהם, או שנאמר שעל שם איזה מעשה שהיה כך שנו דין זה בענין זה, וכה\"ג מצינו בסיפא דמתניתין כמ\"ש לקמן, וכה\"ג יש לתרץ בכל כיוצא בזה:\n",
+                "<b>להפר</b>. למאן דגריס הכי צ\"ל דמשום דהוא בעל הדבר עצמו המפר הנדר, דומה לבעל המפר נדרי אשתו שיש בהם עינוי נפש דהוא בעל הדבר שאם אשתו תתענה תנוול בעיניו ולא תהיה נוחה לו, ועוד שאשתו כגופו, ולא דמי לחכם המתיר שאינו בעל הדבר, ולכן אתי שפיר לומר להפר ולא להתיר. ואין לומר דטעמא הוא דהחכם בהתרתו עוקר הנדר מעיקרו כאילו לא נדר מעולם אבל הבעל בהפרתו אינו כן, והכא נמי דומה יותר לבעל מהחכם, שהרי אומר לו קיימתי כדרך אשר נדרת שאקבל והריני כאילו התקבלתי, וכן מה שנדרת משום כבודי כבר נתכבדתי כי זה הוא כבודי, ואינו עוקר בדרך זה הנדר שלו כלל אלא שעל ידי תחבולה זו מקיים תנאו אשר התנה בנדר, דאדרבא יותר דמי לחכם בהא דבקיום תנאי הנדר הרי הוא כאילו לא נדר כלל, דהא לא נדר אלא על תנאי זה וכשנתקיים התנאי באיזה ענין שיהיה אין נדרו נדר כלל, ויותר נראה לומר דדמי לבעל יותר מהחכם בענין זה, שהחכם אינו מתיר הנדר אלא ברצון הנודר שחפץ בהתרתו מפני החרטה או הפתח, משא\"כ הבעל שמפר נדרי אשתו בעל כרחה אף שהוא שלא ברצונה, והכא נמי הואיל ועיקר כוונת הנודר היתה שיקבל או יתן ממש וזה לא נעשה, התרה זו הנעשת לו בתחבולה זו הנה היא בעיניו כקוץ ובעל כרחו מקבלה מפני שרואה שמ\"מ אין לו תקנה שזה האחר אינו רוצה לעשות רצונו ממש בשום ענין:\n",
+                "<b>את בת אחותו</b>. הא דלא קתני סתם לישא אשה אחת, אלא קתני את בת אחותו. י\"ל כמו שהשבתי לעיל בכור חיטין דמשום מעשה שהיה כך כנזכר בפ' ט' משנה ט' נקט אשה זו. ועוד י\"ל דבא לרמוז דאין מפצירין לאדם שישא אשה שאינו חפץ בה מתחילה, משום דאין זווגם על הרוב עולה יפה, דסימנא מלתא היא, אם לא שיש בלקיחתם מצוה נוספת על האחרות, כגון זאת שהיא בת אחותו שמצוה לישא אותה כמו שאז\"ל <small>(יבמות סב:)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על לא תקום וכו'</b>. נקימה הוא בפועל, נטירה היא בדבור, שנאה היא בלב, אהבה היא בלב הפך השנאה, ולהחיות לאחיו הוא בפועל, ובסדר הזה מראים לו כמה הוא חמור חטאו אשר חטא להדיר חבירו שלא יהנה ממנו, שהרי התורה צוה שלא ינקום בפועל, ואפילו נטירה בדבור לבד אסרה, ולא בלבד נטירה בדבור אלא אפילו שנאה בלב אסור, ולא עוד אלא שאינו די שלא ישנא כי חייבו נמי לאהוב, ולא די אהבה בלב כי חייבה להראות אהבתו בפועל דהיינו להחייותו. ובזה מיושב למה נקט התנא לא תשנא אחר לא תקום ולא תטור, שלא כסדר הכתוב. והתי\"ט הביא על זה לשון רש\"י המישבו בדרך אחר:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בימים טובים ובשבתות</b>. לא זו אף זו קתני, דשבתות איכא למימר ודאי קמשקר דאי אפשר דלא נתן דעתו אליהם כיון דאתו אחת לשבעה ימים, ואפילו הכי לא אמרינן הכי, משום הכי הקדים ימים לשבתות התדירים מהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קונם בצל וכו'</b>. משום מעשה דהוי רב קתני ליה אע\"ג דלא אצטריך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל בנותיך</b>. אבל על הבנים אין קפידה כל כך כמו על הבנות, דאשה עולה עמו ואינה יורדת <small>(עי' כתובות סא.)</small>. ועוד דרוצה אשה בקב ותפלות <small>(סוטה פ\"ג מ\"ד)</small>, ומ\"מ גם הם נפגמים קצת משום הכי פתח בבנים וסיים בבנות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר בה</b>. ואינו צריך התרה, כ\"כ הר\"ן <small>(דף סו. ד\"ה אלא שהנדר)</small>. לא מפני שהיא כעורה וכו'. שמפני כך אין הנדר מותר מעצמו, אלא דינו כדין נולד הנזכר ברישא דפרקין, והראיה שבענין זה אינו מותר מעצמו אלא דינו כנולד דמעשה וכו' והתירו ר\"י. ולא קתני אמר לו ר\"י מותר אתה דמשמע בלי התרה, אלא קתני והתירו ר\"י דמשמע שעשה לו התרה, וזה משום דס\"ל דפותחין בנולד, ובזה החסרון מובן בלי שום דוחק ולכן איננו צריך טעם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שהבעל מפר בבגר</b>. כתב התי\"ט על מאי דאיתא בש\"ס <small>(דף ע:)</small> דהאי לאו דווקא הוא דהא לקמן במשנה ה' פליגי בה ר\"א וחכמים דלר\"א מפר בבגר ולחכמים אינו מפר. ז\"ל, ומשום הכי לא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת דהא פוסקין לקמן כחכמים, דהכא לאו תורת סתם עליו כיון שלא שנאה אלא משום איידי, עכ\"ל. ובמחילה מכבודו אמינא כדינים ושכיב אמר להא מילתא, דמאי איכפת לנו דלהוי סתם ממש ואח\"כ מחלוקת והיה הלכה דלא כסתם, הלא דינא הכי הוא דמחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם, אבל כשהוא סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם לעולם, אלא כפי החכמים החולקים על פי הכלל שיש לנו עליהם, כגון הכא דהם יחיד ורבים דהלכה כרבים, ואין אנו מקפידים שיהיה הלכה זו דלא כסתם הקודם למחלוקת, והתי\"ט עצמו כתבו בריש פ\"ח דחולין בשם רשב\"א, ועיין פי' הר\"ן על הש\"ס <small>(שם)</small>, ועיין עוד מ\"ש התי\"ט בפ\"ו משנה ט' דנזיר ד\"ה כיון שנזרק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתגרשה בו ביום נתארסה בו ביום</b>. שלא כדין, דהא הלכה כת\"ק דפ\"ד משנה י' דיבמות. וא\"ת דהאי תנא ס\"ל כר\"י דפליג עלה, אין לפסוק משום זה הלכה כמותו, מטעם מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם, דקי\"לן <small>(ב\"ק קב.)</small> דבשני מסכת אין סדר למשנה אלא בתלתא בבי דכחדא מסכתא חשיבא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רע\"א</b>. פסק הר\"ב הלכה כמותו, ואע\"ג דקי\"לן <small>(עי' כתובות פד: ר\"ן דף ז. ד\"ה ולענין הלכה)</small> דהלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו, והכא לא\"נ שכתב הר\"ן <small>(דף עד:)</small> והביאו התי\"ט, הוו ר\"א ור\"י שווים ביבם אחד דמפר בשותפות דלא כר\"ע, מ\"מ כיון דאין טעמם שוה, דטעמא דר\"א הוא משום דמאמר קונה ביבמה קנין גמור, וטעמא דר\"י משום דזיקא בארוסה, לא חשיבי כחד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמר ר' יוסי</b>. אע\"ג דפליג אין לתמוה דשנא אמר, מדלא אמר אינו מפר אלא קאמר אין אלו נדרי עינוי נפש, דהוה ליה כאילו מקשה לת\"ק דאמר שיש בהם עינוי נפש, באמור והלא אינו כן. ועוד אפשר לומר דרמז לנו דאינו חולק בכל הפרטים הנזכרים ברישא כמ\"ש הר\"ב והרמב\"ם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כמו שכתב התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כהנים אלו וכו' יטלו</b>. הא ודאי לכ\"ע הוי לאו דווקא, וסירכא דיטלו דרישא נקט, עיין בתי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תשע</b>. בש\"ס גרסינן זו דברי ר\"מ, וברש\"י ותוספות והר\"ן כתוב זו דברי ר\"י, וכן כתב התי\"ט. ואנכי לא ידעתי לפי גירסא זו מאי ר' יהודה אומר דקתני סיפא, דאי לא גרסינן נערה בוגרת ואביה קיים (כי בפי' רש\"י לא קא חשיב לה, אע\"ג דגם בבא אחרת השמיט דאפשר שהיא טעות סופר, כי במשניות שלפני זאת הבבא אחרונה דקודם ר' יהודה לבד היא מסומנת בס\"א) והוו תשע עם המשיא בתו הקטנה וכו' דאמר ר' יהודה, נוכל לפרש תשע וכו' זו דברי ר' יהודה דאמר תשע (וכן פי' רש\"י) שר' יהודה אומר אף המשיא וכו', ועם זאת מגיעים למספר תשע. אבל אי גרסינן ליה, אמת הוא דנוכל לומר דהמשיא בתו וכו' נכלל בנערה שלא בגרה והיא יתומה, אבל מ\"מ קשה מאי ר' יהודה אומר, אחר זה ראיתי להרמב\"ם בפירושו דגריס זו דברי ר\"מ, ושקיל וטרי במאי פליגי ר\"מ ור\"י, והנאני, ומ\"מ תמהני מהתי\"ט שלא העיר בזה כלל:\n<br><b>נדרים</b> מתחיל בכף ומסיי' במם, היינו מך, שהפרוץ בנדרים סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות נעשה מך, כדכתיב (זכריה ה, ד) ובא[ה] אל בית הגנב (ההוא) ואל [בית] הנשבע בשמי לשקר [וגו'] וכלתו את עציו וגו':<br><b>סליק</b> מסכת נדרים. האסורים ומותרים:<br><b>אם</b> תמאס יגיע עול המלך והשרים.<br><b>השמר</b> ולא תמעול בשבועות ובנדרים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה נדרים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Sotah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,251 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Sotah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה סוטה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "סוטה\n<br> סוטה בס' הקנה מסדר הכא גיטין כמו שסידר הרמב\"ם, אבל הש\"ס שהביא התי\"ט א\"א לישבה על פי סדר זה:\n<br> סוטה יש בה ט' פרקים כנגד ט' קללות שנתקללה חוה מלבד המות השוה בשלשתם, אדם חוה ונחש, כדאיתא בפרקי ר\"א (פי\"ד. ועי' עירובין ק:), על כי סטדה מבעלה וזנתה עם הנחש שבא עליה כסוטה. וע\"ד הנסתר י\"ל, כי המזנה פוגם באות ברית קדש, צדיק יסוד עולם, שהוא פרק התשיעי. ועוד מצדו בא הקנאה, כדאיתא במאורות נתן אות ק' ס' י':\n<br>\n<br><br><b>אל תדברי וכו'</b>. מה שפירש הר\"ב, מפורש בש\"ס בהכי קאמר, ולא בלשון חסורי מחסרא. ואני בער לא ידעתי על מה ועל מה, כי בעיני הדבר רחוק מאד להכניס למוד זה בכח לשון המשנה יותר מכל שאר חסורי מחסרא שבמתניתין. וכמו כן לא זכיתי הכא למצוא טעם מה ראה התנא על ככה ומה הגיע אליו לסתום לשונו כל כך, דנראה דכשנסתרה ע\"י קינוי דדבור דאסורה עליו, מה שאין הדין כן. אם לא שנאמר דרמז לנו התנא בזה דאע\"ג דעדיין מן הדין מותרת, הואיל ובאה לידי מדה זו להסתר, שלא יעלים עיניו ממנה ויחקור וידרוש אחריה כי רגלים לדבר, משא\"כ כשדברה עמו שלא בסתר אפילו ע\"י קינוי דסתירה, שאין לחוש לזה כלל הואיל ולא באה לידי סתירה, ואע\"ג דכשדברה עמו הזכיר התנא קנוי דדבור דגריע מקנוי דסתירה, י\"ל דאדרבא משום האי טעמא דאמרינן יש בו רבותא בקנוי דדבור כי דברה יותר מקנוי דסתירה, דלא מבעיא כשאמר לה אל תסתרי ודברה, דמלבד הדין שהיא מותרת עדיין לו דאין לחוש לדבור זה כלל, שהרי איכא למימר דלא עלה בדעתה לעבור רצון בעלה דקסברא דסתירה דווקא צוה עליה להזהר ולא דבור שלא בסתר, אלא אפילו קינא לה באסור הדבור ודברה דעבר על רצון בעלה ממש, ואיכא למימר דודאי לעבירה כיוונה הואיל ולא חששה לעבור על צווי בעלה המפורש, אפילו הכי מלבד הדין שהיא מותרת אין לחוש לזה כלל, הואיל ולא באה לידי מדת סתירה. וכדי להשמיענו כל זה, לא חש התנא לסתום לשונו בענין דאיכא למטעי ביה, הואיל וסוף סוף ליכא למטעי להקל כי אם להחמיר ולאסור האשה שנסתרה ע\"י קינוי הדבור כנראה מלשון המשנה, מה שמן הדין היא מותרת. או לאסור מדיוקא דרישא האשה שדברה אחר קינוי הסתירה, באמור דדוקא אל תדברי ודברה מותרת, אבל אל תסתרי ודברה הרי היא אסורה, מה שמן הדין היא מותרת. אבל עדיין צריכים אנו למודעי איך הדין שפירש הר\"ב הוא בכח המשנה, כי הדבר קשה מאד להולמו, אם לא שנפרש על פי דרכנו ונאמר, דסיפא אדייוקא דקינוי דרישא קאי, והכי קאמר התנא, אל תדברי ודברה עדיין היא מותרת, וכ\"ש אל תסתרי ודברה דנראה בזה דלא כיוונה לעבור רצון בעלה כמ\"ש למעלה, דעדיין היא מותרת. אבל נסתרה בקינוי זה דאתיא מדיוקא, דהיינו קינוי דסתירה, אסירא. אבל לפי זה אל תדברי ונסתרה דעדיין היא מותרת, אין לו מקום במשנה, אם לא שנאמר דכל שלא עברה רצון בעלה וצוויו ממש באיזה ענין שיהיה, אתיא במכ\"ש מאל תדברי ודברה, והוא כי אל תסתרי ודברה כבר כתבתי לעיל איך אתיא במכ\"ש, ואל תדברי ונסתרה נמי י\"ל דעדיפא מדברה להתירה, דכשדברה עמו שלא בסתר נגד רצון בעלה שאמר לה בפירוש אל תדברי וחציפא כולי האי, איכא למימר דיש דברים בגו כי סטדה מבעלה עד שאינה מקפדת על צוויו לעבור עליו אפילו בגלוי, אבל כי נסתרה איכא למימר דאדרבא אימת בעלה עליה, ויש לה לדבר עם האיש הזה דברים המותרים ומשום אימת בעלה אשר צוה לה שלא לדבר עמו אינה מדברת עמו בגלוי אלא מסתרת עצמה לדבר עמה, וא\"כ בין אל תסתרי ודברה, בין אל תדברי ונסתרה, אתיין במכ\"ש דאל תדברי ודברה דהיא מותרת, ומכיון שכן הוא בעל כרחנו אנו צריכים לפרש נכנסה עמו בבית הסתר דסיפא, כשהקינוי נמי הוה לסתירה, ולא קאי אקנוי דדבור הנזכר בסיפא, וש\"מ דתרתי בעינן, שתעבור על צווי בעלה ממש ושיהיה ההעברה בדבר מכוער דהיינו סתירה, ואז היא אסורה, וזה א\"א אלא אם כן הקינוי נמי היה מסתירה, דאם הוא דבור ונסתרה, או אם הוא סתירה ודברה, לא עברה על צווי בעלה ממש, ואם הוא דבור ודברה לא עברה בדבר מכוער, ומשום הכי לעולם היא מותרת עד שיאמר לה אל תסתרי וסתרה, וזה הוא הדין, אבל החששות הין הכי נמי דאיכא למיחש כפי הענין, כמ\"ש בתחילת דברי דזה אפשר דרמז לנו התנא בקיצור לשונו, וה' יאיר עינינו בתורתו:\n",
+                "<b>מותרת לביתה</b>. סירכא דסיפא דאסורה לביתה, דהתם קמ\"ל אגב ארחיה דאסורה אפילו להתיחד עמו, כדתנן לקמן ומוסרין לו שני ת\"ח שמא יבא עליה נקט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א בעלה נאמן עליה</b>. מק\"ו דנדה, כ\"כ הר\"ב. וכתב דאמרו לו היא הנותנת, דחמירא. ולא ידענא אמאי לא נקט הפירכה האמיתית הנזכרה בש\"ס אח\"כ <small>(דף ז.)</small> דמה לנדה שיש לה היתר אחר איסורה. ומשום הכי אין יצרו תוקפו, כי הפירכא דהיא הנותנת הזאת אינה פירכא, כמו שהוכיחו התוספות <small>(שם ד\"ה אמר להו)</small> ע\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנכתב</b>. אין הלשון הזה עבר, שהרי עדיין לא נכתב, אלא הוא בנוני מבנין נפעל, ושמושו בלשון לע\"ז וִיאֶן שקרא\"יטו wien fcrito ולפי זה נהיה הנון נקודה סגול שֶנֶכְתָב, כן נלע\"ד. אבל המדקדקים רצו ליתן כלל אחר, ולומר דאין הפרש בנקוד הנון, אלא בנקוד התיו, שבבנוני נקודה קמץ, ובעבר פתח. אבל הרד\"ק לא החליט הענין הזה, על כי מצא פסוקים הרבה יוצאים מן הכלל. יהיה מה שיהיה המשנה בלי נקוד נשנית ונכתבה, ולכן הרשות בידינו לקרותה כפי הצורך הנראה מעניינה, והכא הענין מורה דהאי נכתב בנוני הוא:\n",
+                "<b>שאינה כדי לשומען</b>. פי' הרב, כדי שתודה אם נטמאת, היו אומרים לה יהודה הודה ולא בוש, ראובן הודה ולא בוש. ודברים אלו אינה כדיי לשמוע, שתהיה היא בהודאה זו דומה ליהודה וראובן, שהרי ליהודה גזרת הבורא הכריחו כדאיתא במדרש <small>(סוטה י: ועי' קה\"ר פ\"י טז)</small> וכדכתיב <small>(בראשית לח, כו)</small> צדקה ממני. ופירושו ז\"ל שיצתה בת קול ואמרה ממני יצאו הדברים. ובראובן כבר אמרו <small>(שבת נה:)</small> כל האומר ראובן חטא בזנות אינו אלא טועה. משא\"כ היא דאחר שתודה נוול הוא לה מאד על כי חטא חטאה:\n",
+                "<b>וכל משפחת בית אביה</b>. דמשפחה שכולה מוכסים היא אותה משפחה שיש בה מוכס אחד, על כי מחפים עליו <small>(עי' שבועות לט.)</small>:\n",
+                "<b>בית אביה</b>. אע\"ג דאשר יאמרו המושלים הוא, כאמה בתה <small>(יחזקאל טז, מד)</small>. תנן משפחת בית אביה, על שם הכתוב <small>(ויקרא כא, ט)</small> את אביה היא מחללת. ועוד דאמו בכלל משפחת בית אביה היא, שהרי משנשאת לא נקראת תו האשה בשם בת פלוני אלא בשם אשת פלוני, כדאיתא בזהר <small>(שמות יב.)</small> על פסוק <small>(שמות ב, א)</small> וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שוברת</b>. לשון זה סובל שני דברים שכתב הר\"ב, כותבת שובר, ולשון שבירה דהיינו קורעת, וה\"ט דלא תנן בפירוש קורעת אי איירינן במקום שכותבים כתובה, ולא כותבת שובר אי איירינן במקום שאין כותבין, אלא תנן לישנא דמשתמע לתרי אנפי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותרות</b>. פי' הר\"ב, חייבות. והוצרך התנא לומר מותרות, משום מאי דאיתא באבות <small>(פ\"ד מי\"ח)</small> ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך נקרו פלשתים את עיניו</b>. כתב התי\"ט משמא דגמרא <small>(דף ט:)</small>, דאע\"ג דכתיב <small>(שופטים יד, ד)</small> כי מה' (היה) [היא]. שיקח אותה אשה, מ\"מ כי אזל איהו בתר ישרותיה אזל, ע\"כ. ונראה דאי לא הוה המעשה מה', לא היה נפטר בנקירות עינים לבד, כי הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ואם היתה כוונתו לשם שמים לא היה נענש כלל, כי ההכרח לא ישובח ולא יגונה, ומה' היה הדבר וכוונתו לה', ודוק ענין זה שלא תטעה במשפטי ה' כי צדקו יחדיו <small>(תהלים יט, י)</small> בשני העולמות <small>(עי' ספר העיקרים מאמר א' פ\"ח)</small>, ועיין מעניינים אלו בהקדמת עולם קטן שהקדמתי לספרי משנת חסידים ויאירו עיניך:\n",
+                "<b>ולפי שבא על י' פלגשי אביו</b>. סמך לנתגאה בשערו, אע\"ג דמתחילה גנב הלבבות. לאשמועינן אגב ארחיה דזה גורם לזה, כמשאז\"ל <small>(בר\"ר פכ\"ב ו)</small> על פסוק <small>(משלי כו, יב)</small> ראיתה איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך המתינו לה ישראל שבעה ימים</b>. יש ליתן טעם כנגד שבעה תיבות שבפסוק <small>(שמות ב, ד)</small> ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו. שכלו ברוח הקדש נאמר, כדאיתא בירושלמי <small>(ה\"ט ח.)</small> זכתה שנתיצבו ישראל במדבר בשבילה שבעה ימים, אע\"פי שהיא לא המתינה אלא שעה אחת. כי כל תיבה נדרשת על השכינה בפני עצמה, כמפורש במדרש ילקוט פ' שמות <small>(רמז קסו)</small>. ושעה אחת עצמה היא שם כנוי לשכינה שהיא השביעית, כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות ס' מועד מסכת מצות פ' ב' פי' ח'. נמצא דהוי מדה כנגד מדה, אלא שלהיות המדה טובה נתנו לה המדה מרובה שבה:\n",
+                "<b>יוסף זכה לקבור את אביו</b>. ישראל. ולא נתעסק בו אלא משה. אף זה הוא מדה כנגד מדה, כידוע ליודעי חן, כי ישראל שרשו מלבר ומשה מלגאו:\n",
+                "<b>מי גדול ממשה</b>. ה\"ג במשנה דלפני, וכן במשנה שבש\"ס. ולפי זה צ\"ל דלא קתני מי לנו גדול, כיוסף. משום דלנו אין גדול מיוסף אחר שמת משה, אבל משה היה גדול ממנו, אבל אין מי שהיה ויהיה גדול ממשה, כיון שנתעסק בו הקב\"ה בעצמו, ומבלעדיו אין אלהים, אבל בנסח המשנה שבירושלמי וכן בפיסקא דבבלי, גרסינן מי לנו, נמי גבי משה:\n",
+                "<b>אלא המקום</b>. הקב\"ה בפירוש לא קתני, אלא המקום, שמלבד פשוטו דר\"ל הקב\"ה, אינו יוצא ממשמעותו כי המקום ממש קברו, לפי שהקב\"ה רואה ואינו נראה, ואין ספק שאם היה נמצא שם מי שרואה לקברו, לא יהיה רואה שום תמונה, כי אם המקום המקבלו וסותם פיו מעצמו:\n",
+                "<b></b>המקום ב\"ה, ובזה עדיף משאר הצדיקים שנאמר בהם כבוד ה', ולא ה' עצמו, וההפרש שביניהם ידוע ליודעי חן, וכמו כן ידוע להם איך הוא מדה כנגד מדה ואיך נשמת יוסף תלויה במקום ההוא הנרמז בקבורת משה:\n",
+                "<b>ולא על משה בלבד אמרו</b>. שעוסק בו הקב\"ה בקבורתו לשלם לו כפעלו. אלא על כל הצדיקים. שצריך לשלם להם כפעלם ואין בדורם גדולים מהם עוסק בהם הקב\"ה בכבודו. שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. ודוק. כמו שנראה לכמה צדיקים עמוד האש ההולך לפני ארונם. והתי\"ט תפס דרך אחרת, ולע\"ד זה מתיישב יותר ללישנא דמתניתין ולשכל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כדי ליגעה</b>. כתב התי\"ט, על מ\"ש הר\"ב ולמ\"ד שבתחילה וכו' שהוא ת\"ק דר\"ש. ז\"ל, ואע\"ג דר\"ש דריש טעמא דקרא, הכא שאני וכו'. ונראה דכוונת התי\"ט זו היא, ואע\"ג דר\"ש דריש טעמא דקרא ולא ת\"ק, וא\"כ מה צריך ליתן טעם לקרא דונתן על כפיה לפי דברי ת\"ק, שאני הכא וכו'. זה יש לפרש בלשון התי\"ט, אבל לקורא בתוספות עצמו <small>(יד. ד\"ה כדי ליגעה)</small> שמתחיל הדבור בלשון אחר נראה דלא דרכו דרך זה, ע\"ש:\n",
+                "<b>כל המנחות באות מן החיטין וכו'</b>. בבא זו היתה ראויה להיות נשנית בתחילה, אלא משום דצריך להאריך בה שנאה בסוף:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל עצמו</b>. כתב הר\"ב, היה זהיר בעצמו. ורש\"י <small>(יז. ד\"ה כל עצמו)</small> פירש יזהר בעצמו. והכי מסתבר, דקמ\"לן ר\"י דאיסור גדול איכא לכתוב יותר מזה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תדע שהזכות תולה לה</b>. ולא תוציא לעז על המים אם ידעה שזנתה ולא מתה מיד, לומר שאינם בודקים, שהרי תדע שהזכות הוא שתלה לה:\n",
+                "<b>בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות</b>. דרך רז\"ל לחלק ענייני העולם כל אחד מהם לעשרה, וליתן למרובה תשעה, ואחד לכל העולם. כמ\"ש <small>(קידושין מט:)</small> עשרה קבין זנות ירדו לעולם תשעה נטלה וכו' עשרה קבים כשפים וכו' תשעה וכו' ואחד וכו'. וטעם מחלוקתם בענין זה הוא כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ומלואו, ואחד מאלו העשרה הוא משונה מן האחרים, שלא כתיב ביה ויאמר אלא נרמז בתיבת בראשית, כמ\"ש רז\"ל <small>(ר\"ה לב. מגילה כא:)</small>, ולכן שנא התנא הכא הדבר המועט בקב והמרובה בתשעה. ועוד יש במנין זה וחלוקו שרש בחכמת האמת, והתי\"ט הביא טעמים אחרים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן אוכל וכו'</b>. בכולי בבי הקדים הין ללאו, משום הכי הקדים בבבא זו כהן לכהנת, משא\"כ בבבי אחריני:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האיש פורע ופורם</b>. שלא כסדר הכתוב נקט ליה, משום אשה דאינה פורעת ופורמת, דהוי לא זו אף זו, דלא מבעיא דאינה פורעת דשער באשה ערוה, אלא אפילו פורמת דאין בה משום ערוה לא מחייבה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו</b>. מוסיף על הראשונות, אלא שהראשונות דינם הכי מחמת עצמם, ואלו מחמת אמירה באים לידי מדה זו, משום הכי לא כללם:\n",
+                "<b>אמר בעלה איני משקה</b>. מכאן מתחיל ענין אחר דלא קאי ארישא דאילו לא שותות, משא\"כ במשנה ג' דפ\"ק ובמשנה ו' דפ\"ג, דושבעלה אינו רוצה להשקותה ארישא קאי דאסורות לאכול בתרומה ודמנחותיהן נשרפות, משום הכי לא גרסינן התם כמו הכא, ולא הכא כמו התם. ותמהני מהתי\"ט דרצה לשבש הגירסא דהכא, אשר בכוונה מכוונת נכתבה כן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעוברת חבירו וכו'</b>. התוספת <small>(כג: ד\"ה אלמנה לכ\"ג)</small> והביאו התי\"ט, תמהו אמאי לא נשנית גבי אלמנה לכ\"ג, דחד טעמא הוא. ולעד\"נ דנטר לה עד הכא משום הפלוגתא. ועוד דאין הלכה כר\"מ דמדמה לה לאלמנה, ועיין עוד מ\"ש במשנה ה':\n",
+                "<b>ושאר כל הנשים וכו'</b>. קשה דהא איכא האשה שהעידו עליה חמותה ובת חמותה ודומיהם, דתנן בפ\"ו משנה ב' דאינם שותות ונוטלות כתובה. וקשה נמי אמאי לא קחשיב לה במשנה ב' בהדי אמר בעלה איני משקה כו' דנוטלות כתובה ולא שותות. ואלו השני קושיות שייכי תרויהו אם נפרש ושאר כל הנשים וכו' לא תמצא אותם אלא בדין זה, או שישתו או שלא יהיה להם כתובה אם אינם מהשותות, ושזה יכלול בין שעכבת השתיה באה מן האשה שאינה רוצה לשתות, בין שעכבת השתיה באה מחמת דבר אחר כגון האשה דהעידו עליה חמותה שאינה יכולה לשתות מפני עדותם. ובזה יתורץ קושית התוס' <small>(כד. ד\"ה ושאר)</small> שכתב התי\"ט, דמאי קמ\"לן בכלל זה דושאר כל הנשים וכו', והא תנינא ליה ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת איני שותה. דהא קמ\"ל הכא דאף בעכבה שאינה ממנה, מצינו דאם אינה שותה אינה נוטלת כתובה. אבל יצא לנו הקושיא דבאשה שהעידו עליה חמותה אינו כן כמ\"ש. אבל אם נפרש ושאר כל הנשים שותות בעל כרחם, ואם אינם רוצים לשתות אינם נוטלות כתובה, יתורץ קושיתי הראשונה דלא נכלל בכלל זה האשה שהעידו עליה חמותה וכו', שהעכבה אינה ממנה אלא שאינה יכולה לשתות מחמת עדותם, אבל לפי זה חוזרת קושית התוספות למקומה, וכמו כן הקושיא דמאי שייר בכל ענין היא עומדת וצ\"ע:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה</b>. נמצאת דלא שותה ולא נוטלת כתובה לרבנן דהלכתא כותיהו, וקשה אמאי לא נשנית אצל לא שותות ולא נוטלות כתובה דמשנה ב'. וי\"ל דבפלוגתא לא קמיירי, ואע\"ג דבסיפא דההיא מתניתין הזכיר מחלוקת דב\"ש וב\"ה דמתו בעליהן עד שלא שתו, דלב\"ה לא שותות ולא נוטלות כתובה, כיוצא בזה הקשו במסכת ביצה והעתקתיה בריש פ\"ג דיבמות, ותירצו דמחלוקת ב\"ש וב\"ה לא חשיב מחלוקת, על כי ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה וכאילו לא נשנו דברי ב\"ש כלל, ועיין מ\"ש שם. והראיה דבפלוגתא לא קמיירי, דאף אילונית ודומיה דהלכה כרבנן דלא שותות ולא נוטלות כתובה, לא נזכרה עמהם אלא אח\"כ במשנה אחרת במחלוקת דר\"א, ואף אם נאמר דמחלוקת ב\"ש וב\"ה נקרא מחלוקת, אין להקשות למה נשנה שם בסוף אותה משנה, שהרי אע\"ג דהלכה כב\"ה דלא שותות ולא נוטלת כתובה, לא נשנה אחריהם אלא אחר אמר בעלה איני משקה וכו' דנוטלת כתובה ולא שותה, הרי שרצה התנא לגמור כל מה שאין בו מחלוקת בין בשתיה בין בכתובה, והדר מסדר זה אחר זה את שיש בו מחלוקת, והם מתו בעליהם דב\"ש וב\"ה, והדר מעורבת חבירו וכו' דר\"מ ורבנן, והדר אילונית וכו' דת\"ק ור\"א. אבל מה שיש להקשות הוא אמאי לא נשנית פלוגתא זו דת\"ק ור' יוסי מיד אחר מחלוקת דת\"ק ור\"א, ולמה הפסיק ביניהם בושאר כל העריות וכו' ובמשנה דאשת כהן וכו'. ואפשר לומר דמשום דצריך להאריך בו באמור ואלו שב\"ד מקנין להם, נטר ליה עד אחר משנת אשת כהן, דסליק על ידי כל העריות מקנין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רבי אומר וכו'</b>. כתב הרב, דרבי לא דריש ויו יתרה כר' עקיבא, אלא רבויא דקרא קדריש, בין ובאו ובאו בין נטמאה ונטמאה, ע\"כ. ותמהני דבמשנה לא הזכיר רבי אלא רבויא דונטמאה, ולפי פי' הר\"ב ה\"ל להזכיר אף ובאו. ועוד קשה דבש\"ס <small>(דף כח.)</small> מפורש דרבי יליף דהמים בודקין אותו מבטן וירך, דתלתא ובאו כולהו צריכי לדידה, בין לר\"ע בין לרבי, אלא דר\"ע יליף לדידיה מתלתא ווין דובאו, ורבי דלא דריש הווין יליף לדידיה מלמוד אחר שלא נזכר בדברי ר\"ע כלל. ובזה אתי שפיר דלא הזכירו נמי בסיפא, מה שלא עשה כן בנטמאה דהזכירו, משום דנזכר בלמוד דר\"ע דרישא, ותמהני מהתי\"ט דלא העיר בזה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בו ביום וכו' בו ביום וכו'</b>. נראה דשנה דינים אלו שלא כסדר הכתובים, משום דכסדר הזה נשנו בבי�� המדרש, כל אחד כפי הענין שהיו עסוקים בו. א\"נ איידי דסליק מטומאה, שנא דין טומאה, ובתר שנא ומדותם וכו' דנפקא מיניה דין כמו בטומאה, והדר תני מילי דדרש גרידא:\n",
+                "<b>מי יגלה עפר מעיניך</b>. כלומר מי יתן ויגלה עפר מעיניך (שהיו רגילים ליתן בעיני המת מעפר א\"י, וכן נוהגים עוד היום אפילו בא\"י), ותהיה רואה המקרא מן התורה שהביא ר\"ע שלא ראית אותו בחייך בדקדוק שאמרת שאין לו מקרא מן התורה, וכה\"ג יש לפרש במשנה ה':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקב\"ה אלא מאהבה</b>. ובסיפא תנן, את המקום אלא מיראה. וה\"ג בכל הנוסחאות, וטעמא נ\"ל, משום דהעובד מאהבה עובד מצד רוממותו הקדוש ברוך הוא, והעובד מיראה עובד מצד פעולותיו שפועל בעולם, שהוא מקומו. אבל בירושלמי גרסינן בשניהם המקום:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שקינא וכו'</b>. התוספות <small>(לא. ד\"ה מי שקנא)</small> תמהו וכתבו התי\"ט, אמאי נשנה פרק זה המדבר בדיני קנאה אחר דיני סתירה והשקאה. ולעד\"נ דתפס דרך הכתוב, דאחר שכתב דיני הסתירה וההשקאה, כתב <small>(במדבר ה, כט-ל)</small> זאת תורת הקנאות וכו' או איש אשר יעבור עליו רוח קנאה וכו'. ופתח נמי המסכתא בקצת דיני קנאה, כי כן נמי הם כתובים בתחילת הפרשה. ועוד כדי לפתוח פתח ליכנס בדיני סוטה, פתח בקצת דיני קנוי:\n",
+                "<b>מעוף הפורח</b>. אפילו יש לו ראיה מבת קול הנשמעת מחמת עוף הפורח שחותך האויר, או מנענוע כנפיו ממש כמו שהיו מבינים בימי התנאים, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח הנשמות סדר נשים מסכת השגת הנשמות פרק ג' פיסקא ז'. והתי\"ט כתב בשם הרמב\"ם אפילו שיש לו ראיה מצפצוף העוף, ע\"כ. ולא ידעתי לכוין תיבת הפורח לפירושו:\n",
+                "<b>עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה</b>. לפחות, אע\"ג דמסתמא הם מהנשים הפחותות, העניות שאין להם נר, שדרכם להוציא שם רע על מי שאינו עושה עמהם חסד:\n",
+                "<b>מוזרות</b>. טוות לא קתני, אלא מוזרות, לשון לובן ביצה מוזרת שדומה לשכבת זרע, כי כן רומזים ששכב איש אותה שכבת זרע:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ודוי מעשר</b>. סמך לפרשת סוטה שלא כסדר הכתובים, משום דמינה יליף, כמ\"ש התי\"ט. ועוד רמז לנו מה שאמרו רז\"ל <small>(ברכות סג.)</small> על סמיכות פרשת סוטה לאיש את קדשיו לו יהיו <small>(במדבר ה, י)</small>. שאם יעכב את המתנות, סוף צריך לכהן כי תשטה אשתו:\n",
+                "<b>ותפילה</b>. אף אם היא דרבנן אתי שפיר מה שנשנית בין הדברים שהם דאורייתא, לסמכם לק\"ש, לאשמועינן דצריך למסמך גאולה דהיא סוף ברכה אחרונה דק\"ש, לתפילה:\n",
+                "<b>ושבועת העדות, ושבועת הפקדון</b>. הואיל וסמך לסוטה, ודוי מעשר הכתוב בספר אלה הדברים <small>(כו, יג)</small> מהטעם הכתוב לעיל, רצה לשנות אחריו כל הכתוב באותו הספר, משום הכי איחר אלו, הכתובים בויקרא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו</b>. אל תתמה ממ\"ש בפ\"ד משנה ב' ד\"ה ואלו, שהויו יש לו שמושים רבים:\n",
+                "<b>מקרא בכורים וחליצה וכו'</b>. התי\"ט כתב שצ\"ע איזה סדר נקט התנא, דלא נקטינהו ככתוב. ואני בעניי הכנותי לך טעמים נכוחים למבין, בסדרם. ומתוכם נבין אף דקדוק לישנא דמתניתין, דהזכיר בבכורים וחליצה מקרא, ובאחריני ברכה ופרשה, והכל יובן במ\"ש לקמן:\n",
+                "<b>מקרא</b>. קאי אבכורים וחליצה, שבשניהם היו מקרין:\n",
+                "<b>בכורים</b>. הקדים לכלם, דכתיב בהו <small>(דברים כו, ה)</small> וענית ואמרת לפני ה' אלהיך. בעל לשון הקדש, ולכן פשוט הוא דבלשון הקדש בעי מימר:\n",
+                "<b>וחליצה</b>. שנא אחר הבכורים, משום מקרא. ועוד דקריאה זו היתה לפני ב\"ד, דגריעי מלפני ה' דבכורים, ואפילו הכי בעי מימר בלשון הקדש:\n",
+                "<b>ברכות וקללות</b>. משמיעים אותם לכל ישראל, וגריעי מלפני ב\"ד, דאפשר דיש בהם מי שאינו מבינו על בוריו, ואפי' הכי בעי ממרינהו בלשון הקדש. ועוד ראוי לסמכם לבכורים וחליצה משום דמהם ילפי בג\"ש דעניה עניה:\n",
+                "<b>וברכת כהנים</b>. דומה לברכות וקללות. ועוד דילפא מהם בג\"ש דברכה ברכה, להכי אסמכינהו:\n",
+                "<b>וברכת כהן גדול</b>. נופל על לשון ברכת כהנים, משום הכי סמכם. ואע\"ג דכוונת התנא על קריאת הפרשה היא כמ\"ש התי\"ט, מ\"מ הזכירה בשם הברכות, לרמוז שקריאתה היא מנהג דרבנן דומיא דברכות, דכולהו לבד מברכת המזון דרבנן נינהו:\n",
+                "<b>ופרשת המלך</b>. ראויה אצל ברכת כהן גדול שעניינו קריאת הפרשה כמ\"ש, שקריאתם שוה בס\"ת, וכן מעשהו כמעשה כ\"ג:\n",
+                "<b>ופרשת עגלה ערופה</b>. אע\"ג דלא היתה קריאתה בס\"ת, לא קתני מקרא כבכורים וחליצה, משום דמסתמא אינה צריכה הקראה כמותם, כי זקני העיר אומרים אותה ובישישים חכמה, והוא מן הראוי להקדימה למשוח מלחמה שלא כסדר הכתוב, משום דילפא מברכות וקללות השנויים לעיל, משא\"כ משוח מלחמה דיליף ממתן תורה, וכ\"ש דצריך להקדימה לו למ\"ד דמינה יליף מג\"ש דהגשה:\n",
+                "<b>ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם</b>. נראה דקא ממעט הכהן והשוטרים המשמיעים, שלא היו צריכים לדבר בלשון הקדש, מדלא קתני ומשוח מלחמה ותו לא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והכהנים והלוים והארון</b>. לפי סדר מעמדם היה לו לומר הלוים הכהנים והארון, אלא דנקט לישנא דקרא דכתיב <small>(יהושע ח, לג)</small> נגד הכהנים הלוים נושאי הארון:\n",
+                "<b>היטב</b>. ה' ה\"י הי\"ט היט\"ב בגי' שבעים. ומה מאד תמהני מהשגגה שיצאה מלפני השליט הרב בעל תי\"ט, שהעתיק ה הט הטי הטיב שהם בגי' ששים ותשעה, ולתקן המעוות הזה הביא בשם גור אריה שעם התיבה הוא בגי' שבעים. שהרי סידר התיבה דלא ככתוב בתורה כאשר עינינו רואות, ושנוי גדול משנה פעולת התיבה, בהיות אות אחת קודמת לחברתה בה, אף כי בכל צרופיה הם אותם האותיות ממש, ועיין סדר הצרוף בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת אבא ואימא פרק ג'. ומכאן ראיה שכפי סדר צירופו כן הוא מספר רבועו, והא דלא רמז לנו המקרא רמז זה של שבעים לשון במספר פשוט, אלא במספר מרובע הנקרא אחורים. נ\"ל משום דע' אומות אלו, אחורי הקדושה הם עומדות וסובבים השושנה העליונה הידועה, שהע\"ב ניצוצות מהרפ\"ח שנפלו ממנה בקליפות בשבירת הכלים, הם אחורים דב\"ן, כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר זרעים מסכת הניצוצין פרק א' ע\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במדינה אומרים וכו'</b>. הכא הקדים מדינה למקדש, ובתר הקדים מקדש למדינה, ובסיפא חזר והקדים מדינה למקדש. וטעמא נ\"ל דבתרי בבי קמייתא הקדים הכתוב בתורה ברישא, כי בג' פסוקים נחלק ברכת כהנים בתורה, וכמו כן שם כתוב השם ככתבו, ובסיפא שנא מקדש בסוף משום דעלה פליג ר' יהודה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בשמיני במוצאי שביעית</b>. הקשה התי\"ט דבחד מניהו סגי. ונראה דרמז לנו הטעם שהי' מזכיר להם ענייני המעשרות, והוא על היותו מוצא[י] שביעית דלא נהיגי בהו, כדי שלא ישכחום, כמ\"ש התי\"ט בשם הירושלמי, ואי קתני במוצאי שביעית לבד לא היה עולה במחשבתו דבר זה, וכ\"ש אי קתני בשמיני לבד דהא לא סגי בלאו הכי, אבל השתא דקתני בשמיני במוצאי שביעית דייקינן שפיר מיתורא, וכ\"ש בהקדימו שמיני למוצאי שביעית, דהל\"ל איפכא, דבתחילה יוצא השביעית והדר בא השמיני, דיצא לנו למוד זה שפיר דהורה לנו דשמיני עיקר ומוצאי שביעית טפל ומיותר, כי לעולם דרך התנא להקדים העיקר, ולהיות מוצאי שביעית המיותר, הגילוי אשר אמרנו משתמע שפיר מיניה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משוח מלחמה</b>. שנאו קודם עגלה ערופה, שלא כסדרן דלעיל, משום דכיון שכבר נתרחק התנא מברכות וקללות במשניות שלמות, לא אלימא ראייתם לעגלה ערופה להפך סדר התורה כדי לסמכם אליהם. ולמאן דאמר דמשוח מלחמה יליף ממנה, צריכים אנו למ\"ש התוספות <small>(מב. ד\"ה משוח מלחמה)</small> שהביא התי\"ט, משום דזוטר מיליה:\n",
+                "<b>לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין</b>. ז\"ל הזהר בפ' ויחי <small>(דף רלו.)</small> בפ' שמעון ולוי אחים, ר' יהודה אמר כולה שפיר, אבל יהודה אריה, שמעון שור, דא אוקמוה חברייא דהוו משגיחין דא לקבל דא, דא מימינא ודא לשמאלא, לתורא דעבדוי בישין, אמרו נצייר אקונין דאריה בקפטיה ויסתכל בדא וידחל מיניה, ע\"כ. משום הכי נ\"ל דנקט התנא לא יהודה על שמעון, ולא נקט נמי להפך, אלא נקט ולא שמעון על בנימין, כי באותו מעשה שהזכיר התנא שמצינו שריחמו עליהם, כמ\"ש ויחזיקו וכו' ויביאום יריחו אצל אחיהם. נראה שמשבט בנימין היו, אלו בני אדם השבויים שנשבו בתחילה מעשרה השבטים שנצחו באותה המלחמה, כמפורש במקרא, שהרי כתיב ויביאום יריחו אצל אחיהם. ויריחו מערי בנימין היא, כמפורש במקרא ביהושע, ואע\"ג דמהמרחמים אפשר שהיו אף מבני שאר השבטים מלבד שמעון, מ\"מ הואיל ומסתמא אף הוא היה עמהם כי בכלל העשרה שבטים הוא, וסליק התנא מיניה, תלה הרחמנות בו, וגם יש בו רבותא שאפילו שמעון שהוא שבט קשה, עד שיעקב קלל אפו כי עז, אפילו הכי כשנפלו אחיו בידו ריחם עליהם, על כי סוף סוף מבני ישראל הוא, וכ\"ש שאר השבטים, ולכן אין להעריך מלחמת ישראל קצתו עם קצתו למלחמת ישראל עם האומות, להתעצל בה באמור שסוף סוף אם יפלו ח\"ו ישראל בידם חיים ירחמו עליהם, כדרך בני ישראל אחיהם שאפילו האכזר שבהם יש לו רחמנות קצת, דאינו כן דכל שאינו מבני ישראל אינו בא לידי מדה זו כל כך בקל, כ\"ש בעת הזע' ואף המלחמה, והתי\"ט תפש דרך אחרת, וטוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי שניהם כאחד טובים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתחילת ניסה נפילה</b>. ירושלמי <small>(ה\"י לט:)</small>, שתחילת נפילה ניסה, כיני מתניתא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכלה מחופתה</b>. מכאן נראה שאף על האשה מוטל חייוב זה, ואין ספק שאין זה אלא לעשות כמו שעשה האשה לאבימלך <small>(שופטים ט, נג)</small>, או כשרח בת אשר לשבע בן בכרי <small>(שמואל ב' כ, טז-כב ועי' ברד\"ק. וקה\"ר פ\"ט יח פיס' ב)</small>, או כיהודית לאולי\"פרנו בימי חשמונאים, אבל לא שתתחייב לצאת לעמוד בקשרי המלחמה בכלי זין כמו האנשים, ואף אם יודעת בעצמה שיכולה לעמוד כנגד האויב נראה בעיני שלא היו מניחים אותה לצאת, דסוף סוף אשה היא דדעתה קלה ולבה מהסס בדבר קל, ושמא תתחיל לנוס ותחילת נפילה ניסה:\n",
+                "<b>אמר ר' יהודה</b>. משום דבענין זה של יציאת המלחמה לא נפקא מיניה כלל בפלוגתיהו, דלמלחמה שיוצא לת\"ק יוצא נמי לר\"י וכן איכפא, כמ\"ש התי\"ט בשם רש\"י, שנא אמר ר\"י ולא ר\"י אומר, כאילו לא פליג, והתי\"ט שהעיר בזה ומצא לו חבר דפליג, בעזרת האל במקומו אפרשנו. והכא לא שייך הכלל שכללתי במקום אחר דכל היכא דהחולק בא בלשון הנראה כמקשה על דברי ת\"ק, או כמפרש דברי ת\"ק הסתומים, כגון בלשון זה על בד\"א דקתני אמר, אע\"פי שחולק ממש על ת\"ק שאין ת\"ק מודה לו בחילוק שחילק בדבריו משום דהאי בד\"א דקאמר ר\"י הכא לא קאי אדברי ת\"ק שחולק עמו אלא אמשניות הקודמות אליו אמר בד\"א דוגמת הת\"ק עצמו דאף הוא אמר בד\"א משום דאאותם משניות קאי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא ראשו</b>. של זה החלל השנוי לעיל, דמת מצוה הוא וקונה מקומו, ולכן אתי שפיר מ\"ש הר\"ב, דבמת מצוה קונה מקומו איירינן, אע\"ג דקתני ראשו, דקאי אדלעיל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ממקום שנעשה חלל מצוארו</b>. דקדוק לשון זה פירשו האר\"י זלה\"ה, והנה הוא רמוז בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת היניקה פ\"א פי' ב':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואיתן כמשמעו קשה</b>. ולא תימא שם מקום הוא:\n",
+                "<b>ומותר לסרוק שם פשתן</b>. אע\"ג דאית ביה זרע ונופל שם, לא חיישינן דילמא אתי לזרוע לכתחילה. ולנקר שם אבנים. אע\"ג דמחמת כבדם עושים גומות בקרקע ודמי לעבודה, ה\"ט דנקט תרי מלאכות אלו, דאית בהוא רבותא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והנחנוהו בלא לויה</b>. יחידי בלא חבורה, כן פירש רש\"י <small>(דף מה: ד\"ה לא ראינוהו)</small> וכתבו התי\"ט. ונ\"ל דהיינו בלבד כשהחזיק בדרך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערפה וכו' הרי זה יהרג</b>. וכ\"ש אם נמצא קודם שנערפה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בטלו האשכלות</b>. מ\"ש התי\"ט בשם רש\"י <small>(דף מז. ד\"ה האשכולות)</small> שנקראים אשכלות ע\"ש שהיו אומרים הדברים כנתינתן מסיני בלי מחלוקת וכו'. לא נהירא, שהרי בש\"ס <small>(שם:)</small> לא אמרינן אלא מאי אשכלות איש שהכל בו. ועוד שהמחלוקת הראשון היה ביניהם ממש, כדתנן בחגיגה יוסי בן יוחנן אומר לסמוך ויוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך. ולפי פי' רש\"י נמצא שקודם שמתו הם כבר ביטלו האשכלות, שהרי ביניהם היה מחלוקת. אבל אי גרסינן יוסי בן יהודה כמו שהעתיק התי\"ט, וכך היא גירסת המשנה דש\"ס, אתי שפיר, דזה לא נזכר במחלוקת הראשון שהוא המחלוקת דסמיכה, נמצא שלא היה מחלוקת ביניהם, ואע\"ג דחלקו על יוסי בן יועזר, אעפ\"כ אנו יכולים לומר שהוא היה כאשכול, אלא שהאחרים הם שחילקו עליו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העביר</b>. בסוף מס' מעשר שני פרשתיו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בטלה השיר וכו'</b>. מ\"ש התי\"ט בשם הפוסקים, דהיינו דווקא שיר של אהבה ושבח שבין אדם לחבירו וכדומה, אבל שירות ותושבחות לאל שרי. יש להוכיחו מהירושלמי <small>(הי\"ב מה.)</small> דגרסינן התם, אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהם, ולא היה אומר דברי נבלה בשיר, ע\"כ. וטעם זה לא שייך בשירות ותושבחות לאל, אלא בשירים של אהבה ושבח של בני אדם זה את זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומתה טהרה ופרישות</b>. כתב התי\"ט, לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ולא קאמר ובטלה. ואנא נמי לא ידענא אמאי קתני לפעמים ופסקה. ונראה דבטל הוא יותר מפסק, ומתה יותר מבטל. וידוע היה להם הדברים שלא בטלו במדרגה אחת, אלא יש מהם שפסקו לבד אבל אח\"כ חזרו לקצת בני אדם אבל לא בחוזק כבראשונה, ויש מהם שבטלו, ומ\"מ לא מתו שאחד מני אלף זכו בהם אח\"כ ברפיון ידים, ויש מהם שמתו, שאין אחד מתחזק בהם אלא שמץ מנהו:\n",
+                "<b>רבי פנחס בן יאיר וכו'</b>. מכאן ועד סוף המ��כתא פירש התי\"ט מה שפירש בשם המפרשים, ואני בעניי הכנותי פירוש אחר המתיישב שפיר על לשון המשנה, כמו שאכתוב בדבורים שלפנינו:\n",
+                "<b>בושו</b>. מפני שנמצאים אחד מעיר, ומתביישים מהמון העם, שנראם כמתיהרים:\n",
+                "<b>חברים</b>. הנאמנים על הטהרות, וכדתנן לעיל מתה הטהרה וכדפרשתי:\n",
+                "<b>ובני חורים</b>. תלמידי חכמים, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת\"ת <small>(אבות פ\"ו מ\"ב)</small>:\n",
+                "<b>וחפו ראשם</b>. שלא לעשות מעשיהם אלא בצנעה, שמא יצטרכו לעשות איזה מעשה טוב בפרהסיא נמנעים לעשותו מפני הבושה:\n",
+                "<b>ונדלדלו</b>. כאבר המדלדל בבהמה, שנוגע ואינו נוגע, כן אנשי המעשה מחמת הבושה אינם מתמידים במעשיהם הטובים:\n",
+                "<b>גברו בעלי זרוע</b>. ואין כח באנשי המעשה להוכיחם בשבט אנשים עד שיחזרו למוטב, ויהיו עמהם בחבורה אחת ולא יתביישו עוד ממעשיהם הטובים:\n",
+                "<b>ובעלי לשון</b>. המליצה והגיון, המראים על טמא טהור בלשונם חרב חדה לבעלי זרוע החוטאים, ובזה מחזיקים בטומאתם כי טהרה היא בעיניהם:\n",
+                "<b>ואין דורש</b>. ברבים תוכחות, כי מתפחד מהבעל זרוע:\n",
+                "<b>ואין מבקש</b>. תשובתו לעונותיו, כיון שאין דורש ברבים חומר העבירות:\n",
+                "<b>ואין שואל</b>. רחמים מאת הקב\"ה, כי אין מעשים טובים לקדם לפניו:\n",
+                "<b>על מי לנו להשען</b>. ובבבא שניה תנן, על מי יש להשען. ובבבא שלישית קתני, על מה יש לנו להשען. וה\"ג בכל הנוסחאות בבבלי ובירושלמי, ואין ספק כי לא דבר רק הוא, ולכן אפרש כל אחד מאלו כיד ה' הטובה עלי בדרך רמז. וזה פירושו הכי הוא, על מי לנו, כשיפקוד מדת הדין התלויה בשם אלהים שהוא בג\"י לנ\"ו את עונותינו, להשען כדי להנצל ממנה, כי אין בנו עושים מעשים טובים, כי הרוצים לעשותם נמנעים מפני הבושה וכדאמרן:\n",
+                "<b>על אבינו</b>. אשר כרחם אב על בנים ירחם עלינו אע\"פ שחטאנו, לפניו כבן המתחטא על אביו שאעפ\"כ עושה לו רצונו, ואינו מענישו עונש קשה אלא עונש שיוכל לעמוד בו:\n",
+                "<b>שבשמים</b>. הכלולים מאש ומים, הרומזים לחסד ודין, וכמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר טהרות מסכת המלאכים והרקיע, וכה יעשה עמנו שימתק גבורת האש של מדת דינו בגודל חסדיו, ולא יעשה כלה, כי להפטר בלי כלום אי אפשר, שהאומר הקב\"ה ותרן הוא יותרו מעוהי <small>(בר\"ר פס\"ז ד)</small>:\n",
+                "<b>מיום שחרב בית המקדש</b>. וברישא תנן משחרב בית המקדש. וה\"ג בכל הספרים בבבלי ובירושלמי וכן במשנה י\"ב גבי אין יום שאין בו קללה, תנן מיום שחרב בית המקדש. וטעמא נ\"ל משום דבבבא זו קתני שרו, דהיינו התחילו, ותחילת הקלקלה היתה מיום שחרב בה\"מ, וכן הקללה דמשנה י\"ב, אבל ברישא דלא קתני שרו, אלא אדרבא מזכיר הקצה אחרון שבאותה הקללה והקלקלה, שהיו בושים לעבוד את ה', לא קתני מיום אלא משחרב, דמשמע לאחר זמן, דאין הדעת מכרעת דבאותו יום עצמו היתה הקלקלה כבר בתכלית הרוע, אלא זה היה באורך הזמן אחר חרבן הבית, שכל יום היה מתמעט המעשה הטוב, עד שירד לקצה האחרון:\n",
+                "<b>שרו חכמיא</b>. הראוים להוראה, מחמת שפסק העושר מהם ואין להם במה להתפרנס:\n",
+                "<b>למהוי כספריא</b>. כמלמדי תינוקות של בית רבן דהיינו למוד התורה שבכתב, דקא חזינן לרז\"ל <small>(ע' ברכות ה. סוטה לה. חולין פא:)</small> דאמאן דהוה אמר מילתא דמפורשת בקרא, הוו אמרי האי אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו. א\"כ אפוא סתם תשב\"ר היינו לומדי תורה שבכתב, וה\"ט דנקראו מלמדי תנוקות של בית רבן ספרייא, על שם ספר שצריך ללמדם מתוך הספר, כי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה <small>(גיטין ס:)</small>, ושרו חכמיא פי' התחילו. וגם שרו היא מלשון התירו, שהתירו דהחכמים יהיו כספרייא מלמדי תנוקות המלמדים תורה שבכתב שמותר ליטול עליה שכר, או משום שמור תנוקות או משום פיסוק טעמים כדאיתא בש\"ס <small>(נדרים לז.)</small> ושאף הם יטלו שכר על למודם והוראתם, אע\"ג דמן הדין היה אסור, והוצרכו לכך כדי שיהיה להם חיי נפש ובזה מצאו צדדים להתיר, וזה הוא גרעון גדול לתורה ובזיון ללומדיה.\n",
+                "<b>וספרייא כחזנא</b>. שמש הקהל, כי מחמת מעוט הפרנסה אין כח בצבור לשכור מלמד ושמש, ושוכרים המלמד לבד, ומטילים עליו העול של למוד ושמוש, ובזה מתישים כח הלימוד, שמפני משא עול החזנות אינו יכול להתמיד השגחתו על התינוקות, ואף אם יש כח בצבור, המלמדים עצמם הם להוטים אחר הבצע, ומשתדלים לאחוז בזה וגם בזה, ואף שאין הצבור מקבלים אותם עליהם לשמשים, הם ממציאים עצמם למצוא חן בעיני אדם להגדיל שכרם לסייע לשמשים בצרכי צבור, כדי שיהיה להם פתחון פה לברוח מבית הספר ולא יגערו בהם, באמור שאף זו מלאכת ה' היא, וזה מפני שאינם מלמדים את התורה לשמה אלא כדי לקבל עליה שכר, ובזה עושים מלאכת ה' רמיה והתורה מתמעטת:\n",
+                "<b>וחזנא כעמא דארעא</b>. והחזנים אף הם עושים מלאכתם רמיה, כי סומכים על המלמדים המסייעים אותם, וקדרה דבי שותפי לא קרירי ולא חמימי, ולכן אינם משגיחים על הצבור כפי הצורך, כשאר עם הארץ דהיינו שארית הקהל, דאין משא זו מוטלת עליהם:\n",
+                "<b>ועמא דארעא אזלה ודלדלה</b>. מחמת קלקול המעשים הבאים ע\"י כל הדברים הנזכרים:\n",
+                "<b>ואין שואל</b>. על מה אבדה הארץ:\n",
+                "<b>ואין מבקש</b>. להסיר המכשולים, כי אינם יודעים שעל ידם אבדה הארץ, מפני שאין שואל וחוקר עליה:\n",
+                "<b>על מי יש להשען</b>. הכא לא קתני לנו, כי אין הק\"בה נפרע מן האומה עד שתמלא סאתה <small>(ערש\"י בראשית טו, טז. סוטה ט.)</small>, ומדקתני בתחילת דבריו שרו דהיינו התחילו, א\"כ עדיין לא נתמלאה הסאה, ולכן אינו נכון לומר לנו אלא על מי יש להשען, כשיתמלא המדה, שהרי כל מיני האנשים הם בלתי שלמים, כי העניות והדלות לא הניחה מדה טובה לישראל, ואין מי יעמוד בפרץ:\n",
+                "<b>בעקבות</b>. כיון דאין דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף <small>(יבמות סג:)</small>, והעקבות הם סוף הגוף, שייך שפיר לומר בעקבות משיחא, מכתבי האר\"י זלה\"ה. וסוד הגוף הזה הנה הוא מבואר בספרי משנת חסידים מפתח הנשמות סדר נשים מסכת הוית הנשמות פ\"ב, ושם במפתח העולמות סדר נזיקין מסכת כללות העולמות בפרק ב' פי' ד' תמצא סוד עקבות משיחא אלו:\n",
+                "<b>חוצפא יסגא</b>. שינה לשון זה משאר פרטי בבא זו של עקבות משיחא, ששנאו בלשון תרגום, משום דהחציפות והעזות הוא ממש באותה קליפ' נוגה הקרובה לקדושה, ששם לשון תרגום, שיש לו דמיון עם לשון הקדש, כידוע לי\"ח. ועיין בספרי הנ\"ל ס' מועד מס' שארית יום ראשון פ\"ג ושם במס' יום הששי פ\"ח.\n",
+                "<b>הגפן תתן פריה והיין ביוקר</b>. לפי שהפחד היין מפיגו וכמ\"ש רז\"ל <small>(ב\"ב י.)</small>, וסמוך לביאת המשיח יהי פחד גדול, וכמו שמצא ר\"ש סימן הגאולה בפסוק <small>(דברים כח, סו)</small> והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם. כדאיתא בזהר חדש פ' כי תבא. ומרוב הפחד הכל ירוצו אחר היין כדי להפיג פחדם כדאמרן דפחד קשה יין מפיגו, ומפני זה יהיה היין ביוקר אף כי נמצא ��מנו הרבה בעולם, אבל בשיר השירים רבא על פסוק <small>(שה\"ש ב, יג)</small> התנאה חנטה פגיה גרסינן היין יסריח, ש\"מ דמשום הכי יהיה ביוקר אף כי הגפן תתן פריה:\n",
+                "<b>והגליל יחרב</b>. מבתים, כדכתיב <small>(ויקרא כו, לג)</small> ועריכם יהיו חרבה. וכאשר זכני ה' לעלות לארץ ישראל פה צפת תוב\"ב שהוא ארץ הגליל בשנת התע\"ח, עיני ראו ולא זר איך בעונותינו הרבים כן היה, כי כלו מלא בתים חרבות, אבל ת\"ל שמחתי כי ראיתי בשני שנים שנתעכבתי שם שמדי יום ביום בונים אותם, ואומר אני שזהו סימן טוב לביאת הגואל במהרה בימינו, שאם היה בא בהיותו חרב לא היה מקום לדור לגליות הנקבצות, וכן מצינו בביאה ראשונה שארז\"ל <small>(מכילתא פתיחתא בשלח)</small> שעכב הק\"בה את ישראל במדבר ארבעים שנה כדי שבמשך אותו זמן תחזור הארץ לאיתנה מאילנות ובנינים שהרסו ועקרו האמוראים ביציאת ישראל ממצרים, כי סבורים היו שיכנסו לארץ תיכף ומיד כדי שימצאו אותה חרבה, ומשחזר הארץ לאיתנה הכניסם לארץ, וכה יהיה בע\"ה בביאת משיחנו שיבא בב\"י שיתגלה תחילה בארץ הזאת של הגליל כדאיתא בזהר <small>(שמות ט.)</small>:\n",
+                "<b>והגבלן ישום</b>. מאדם, כדכתיב <small>(ויקרא שם)</small> והיתה ארצכם שממה. והמקום הזה לא ידעתי מה הוא, ואפשר שהוא מקום אחד שהוא בארץ הגליל הנקרא בית גבלין עוד היום, ובמדרש רבא על פסוק התאנה חנטה פגיה גרסינן כמו כן הגבלין, שסמוך לו קבור על אם הדרך בניהו בן יהוידע ועליו גל אבנים:\n",
+                "<b>ואנשי הגבול</b>. של מקומות האלו שנוחים לברוח. יסובבו מעיר לעיר, למלט על נפשם. ולא יחננו, כי בכל מקום צרות רעות וגזרות קשות מתחדשות:\n",
+                "<b>חכמת סופרים תסרח</b>. כי יתגאו בחכמתם, וכההוא מעשה דהובא בתנא דבי אליהו <small>(עי' קב הישר פ\"ז, ועי\"ע תאד\"ר פ\"ו ואדר\"נ פי\"א)</small> שנתן ידו על נחיריו כשעבר אצלו גאה, באמרו שהגאה מסריח יותר מן הנבלה:\n",
+                "<b>יראי חטא ימאסו</b>. מתוך שנזהרים הרבה במאכלם והופכים אותו לראות שלא יהיה בו תולעים או דבר אחר של איסור, כי יראים לחטוא אפילו בשוגג, נמאסים בעיני הבריות הפחותות, אניני הדעת שאינם יודעים בטיב קדושים:\n",
+                "<b>והאמת תהא נעדרת</b>. מפני שמחמת שמואסים היראי חטא שמפשפשי' במאכלם, היראי חטא נמנעים לעשות כן בעיני הבריות, וע\"י זה אינם יכולים להראות להם מה שהוא אמת, שיש באותו מין מאכל דבר איסור, וזה גורם שהאמת נעדרת, דלא סלקא דעתייהו שיהי' אמת שימצא דבר אסור באותו מין מאכל, והפסוק מסייענו דכתיב <small>(ישעיה נט, טו)</small> ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל. כלומר מפני מה האמת נעדרת, מפני שהסר מרע והוא הירא חטא, חשוב כשוטה בעיני בני אדם כמש\"אזל <small>(ערש\"י שם)</small>, וכשאומר להם דרך משל במין פרי זה יש תולעים, משיבין לו אתה טועה, מי אמר לך זה, והוא אינו יכול להראות להם הענין בחוש העין ברוב הבדיקות, על כי הוא נמאס בעיניהם בהפכו במאכל ההוא בידיו כמה פעמים:\n",
+                "<b>בן מנוול אב</b>. אבל לא קם עליו, כי האב מזכה לבן בכח <small>(עדיות פ\"ב מ\"ט)</small>, ומסתמא יפה כח האב מכח הבן. אבל בת קמה באמה. כאשר יקום איש על רעהו, כי מסתמא האם חלושה מהבת מחמת הורתה ולידתה:\n",
+                "<b>כפני הכלב</b>. עז פנים, ושונה באולתו ככלב שב על קיאו, אעפ\"י שנתיסר ביסורים על עונו:\n",
+                "<b>הבן אינו מתבייש מאביו</b>. לחטוא בפניו, כי גם הוא כמוהו:\n",
+                "<b>על מה</b>. על איזה מעשה טוב, כי כל המעשים מקולקלים:\n",
+                "<b>יש לנו</b>. אפשר דכל ��ה הוא בשני אלפים של ימות המשיח, משום הכי שייך לומר לנו, ופירושו כבר כתבתיו בבבא ראשונה:\n<br><b>סוטה</b> מתחיל בהא ומסיים בנון, וההא הוא מלשון הא לכם זרע (בראשית מז, כג), והנון דומה לנחש, והיא אות נ' נחש, וזהו הא נחש, כלומר ראה שעשתה מעשה נחש, שנתנה עיניה במה שאינו שלה. ועוד נון ר\"ל דג בלשון ארמי, והיא עשתה מעשה דגה הפרוצה כמשאז\"ל (ב\"ב עד:) דגים פריצי נינהו, ואם לא חטאה הרי היא כדג הפרה ורבה במים, שאף היא במי סוטה אם נקתה ונזרעה זרע (במדבר ה, כח). ועוד ה\"ן הם אותיות שאין להם זוג כמשאז\"ל (עי' סוכה נב: וברש\"י ד\"ה באטב\"ח), ואף האשה הזאת עשתה עצמה כאילו אין לה בן זוג, כי נסתרה עם אדם שאינו זוגה:<br><b>סליק</b> מסכת סוטה. אשה מבעלה נוטה:<br><b>האשה</b> בבית בעלה כי תשתה כמו שוטה.<br><b>בשבועה</b> וקול אלה תבדק במי סוטה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,248 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Sotah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Sotah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "סוטה\n<br> סוטה בס' הקנה מסדר הכא גיטין כמו שסידר הרמב\"ם, אבל הש\"ס שהביא התי\"ט א\"א לישבה על פי סדר זה:\n<br> סוטה יש בה ט' פרקים כנגד ט' קללות שנתקללה חוה מלבד המות השוה בשלשתם, אדם חוה ונחש, כדאיתא בפרקי ר\"א (פי\"ד. ועי' עירובין ק:), על כי סטדה מבעלה וזנתה עם הנחש שבא עליה כסוטה. וע\"ד הנסתר י\"ל, כי המזנה פוגם באות ברית קדש, צדיק יסוד עולם, שהוא פרק התשיעי. ועוד מצדו בא הקנאה, כדאיתא במאורות נתן אות ק' ס' י':\n<br>\n<br><br><b>אל תדברי וכו'</b>. מה שפירש הר\"ב, מפורש בש\"ס בהכי קאמר, ולא בלשון חסורי מחסרא. ואני בער לא ידעתי על מה ועל מה, כי בעיני הדבר רחוק מאד להכניס למוד זה בכח לשון המשנה יותר מכל שאר חסורי מחסרא שבמתניתין. וכמו כן לא זכיתי הכא למצוא טעם מה ראה התנא על ככה ומה הגיע אליו לסתום לשונו כל כך, דנראה דכשנסתרה ע\"י קינוי דדבור דאסורה עליו, מה שאין הדין כן. אם לא שנאמר דרמז לנו התנא בזה דאע\"ג דעדיין מן הדין מותרת, הואיל ובאה לידי מדה זו להסתר, שלא יעלים עיניו ממנה ויחקור וידרוש אחריה כי רגלים לדבר, משא\"כ כשדברה עמו שלא בסתר אפילו ע\"י קינוי דסתירה, שאין לחוש לזה כלל הואיל ולא באה לידי סתירה, ואע\"ג דכשדברה עמו הזכיר התנא קנוי דדבור דגריע מקנוי דסתירה, י\"ל דאדרבא משום האי טעמא דאמרינן יש בו רבותא בקנוי דדבור כי דברה יותר מקנוי דסתירה, דלא מבעיא כשאמר לה אל תסתרי ודברה, דמלבד הדין שהיא מותרת עדיין לו דאין לחוש לדבור זה כלל, שהרי איכא למימר דלא עלה בדעתה לעבור רצון בעלה דקסברא דסתירה דווקא צוה עליה להזהר ולא דבור שלא בסתר, אלא אפילו קינא לה באסור הדבור ודברה דעבר על רצון בעלה ממש, ואיכא למימר דודאי לעבירה כיוונה הואיל ולא חששה לעבור על צווי בעלה המפורש, אפילו הכי מלבד הדין שהיא מותרת אין לחוש לזה כלל, הואיל ולא באה לידי מדת סתירה. וכדי להשמיענו כל זה, לא חש התנא לסתום לשונו בענין דאיכא למטעי ביה, הואיל וסוף סוף ליכא למטעי להקל כי אם להחמיר ולאסור האשה שנסתרה ע\"י קינוי הדבור כנראה מלשון המשנה, מה שמן הדין היא מותרת. או לאסור מדיוקא דרישא האשה שדברה אחר קינוי הסתירה, באמור דדוקא אל תדברי ודברה מותרת, אבל אל תסתרי ודברה הרי היא אסורה, מה שמן הדין היא מותרת. אבל עדיין צריכים אנו למודעי איך הדין שפירש הר\"ב הוא בכח המשנה, כי הדבר קשה מאד להולמו, אם לא שנפרש על פי דרכנו ונאמר, דסיפא אדייוקא דקינוי דרישא קאי, והכי קאמר התנא, אל תדברי ודברה עדיין היא מותרת, וכ\"ש אל תסתרי ודברה דנראה בזה דלא כיוונה לעבור רצון בעלה כמ\"ש למעלה, דעדיין היא מותרת. אבל נסתרה בקינוי זה דאתיא מדיוקא, דהיינו קינוי דסתירה, אסירא. אבל לפי זה אל תדברי ונסתרה דעדיין היא מותרת, אין לו מקום במשנה, אם לא שנאמר דכל שלא עברה רצון בעלה וצוויו ממש באיזה ענין שיהיה, אתיא במכ\"ש מאל תדברי ודברה, והוא כי אל תסתרי ודברה כבר כתבתי לעיל איך אתיא במכ\"ש, ואל תדברי ונסתרה נמי י\"ל דעדיפא מדברה להתירה, דכשדברה עמו שלא בסתר נגד רצון בעלה שאמר לה בפירוש אל תדברי וחציפא כולי האי, איכא למימר דיש דברים בגו כי סטדה מבעלה עד שאינה מקפדת על צוויו לעבור עליו אפילו בגלוי, אבל כי נסתרה איכא למימר דאדרבא אימת בעלה עליה, ויש לה לדבר עם האיש הזה דברים המותרים ומ��ום אימת בעלה אשר צוה לה שלא לדבר עמו אינה מדברת עמו בגלוי אלא מסתרת עצמה לדבר עמה, וא\"כ בין אל תסתרי ודברה, בין אל תדברי ונסתרה, אתיין במכ\"ש דאל תדברי ודברה דהיא מותרת, ומכיון שכן הוא בעל כרחנו אנו צריכים לפרש נכנסה עמו בבית הסתר דסיפא, כשהקינוי נמי הוה לסתירה, ולא קאי אקנוי דדבור הנזכר בסיפא, וש\"מ דתרתי בעינן, שתעבור על צווי בעלה ממש ושיהיה ההעברה בדבר מכוער דהיינו סתירה, ואז היא אסורה, וזה א\"א אלא אם כן הקינוי נמי היה מסתירה, דאם הוא דבור ונסתרה, או אם הוא סתירה ודברה, לא עברה על צווי בעלה ממש, ואם הוא דבור ודברה לא עברה בדבר מכוער, ומשום הכי לעולם היא מותרת עד שיאמר לה אל תסתרי וסתרה, וזה הוא הדין, אבל החששות הין הכי נמי דאיכא למיחש כפי הענין, כמ\"ש בתחילת דברי דזה אפשר דרמז לנו התנא בקיצור לשונו, וה' יאיר עינינו בתורתו:\n",
+                "<b>מותרת לביתה</b>. סירכא דסיפא דאסורה לביתה, דהתם קמ\"ל אגב ארחיה דאסורה אפילו להתיחד עמו, כדתנן לקמן ומוסרין לו שני ת\"ח שמא יבא עליה נקט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א בעלה נאמן עליה</b>. מק\"ו דנדה, כ\"כ הר\"ב. וכתב דאמרו לו היא הנותנת, דחמירא. ולא ידענא אמאי לא נקט הפירכה האמיתית הנזכרה בש\"ס אח\"כ <small>(דף ז.)</small> דמה לנדה שיש לה היתר אחר איסורה. ומשום הכי אין יצרו תוקפו, כי הפירכא דהיא הנותנת הזאת אינה פירכא, כמו שהוכיחו התוספות <small>(שם ד\"ה אמר להו)</small> ע\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנכתב</b>. אין הלשון הזה עבר, שהרי עדיין לא נכתב, אלא הוא בנוני מבנין נפעל, ושמושו בלשון לע\"ז וִיאֶן שקרא\"יטו wien fcrito ולפי זה נהיה הנון נקודה סגול שֶנֶכְתָב, כן נלע\"ד. אבל המדקדקים רצו ליתן כלל אחר, ולומר דאין הפרש בנקוד הנון, אלא בנקוד התיו, שבבנוני נקודה קמץ, ובעבר פתח. אבל הרד\"ק לא החליט הענין הזה, על כי מצא פסוקים הרבה יוצאים מן הכלל. יהיה מה שיהיה המשנה בלי נקוד נשנית ונכתבה, ולכן הרשות בידינו לקרותה כפי הצורך הנראה מעניינה, והכא הענין מורה דהאי נכתב בנוני הוא:\n",
+                "<b>שאינה כדי לשומען</b>. פי' הרב, כדי שתודה אם נטמאת, היו אומרים לה יהודה הודה ולא בוש, ראובן הודה ולא בוש. ודברים אלו אינה כדיי לשמוע, שתהיה היא בהודאה זו דומה ליהודה וראובן, שהרי ליהודה גזרת הבורא הכריחו כדאיתא במדרש <small>(סוטה י: ועי' קה\"ר פ\"י טז)</small> וכדכתיב <small>(בראשית לח, כו)</small> צדקה ממני. ופירושו ז\"ל שיצתה בת קול ואמרה ממני יצאו הדברים. ובראובן כבר אמרו <small>(שבת נה:)</small> כל האומר ראובן חטא בזנות אינו אלא טועה. משא\"כ היא דאחר שתודה נוול הוא לה מאד על כי חטא חטאה:\n",
+                "<b>וכל משפחת בית אביה</b>. דמשפחה שכולה מוכסים היא אותה משפחה שיש בה מוכס אחד, על כי מחפים עליו <small>(עי' שבועות לט.)</small>:\n",
+                "<b>בית אביה</b>. אע\"ג דאשר יאמרו המושלים הוא, כאמה בתה <small>(יחזקאל טז, מד)</small>. תנן משפחת בית אביה, על שם הכתוב <small>(ויקרא כא, ט)</small> את אביה היא מחללת. ועוד דאמו בכלל משפחת בית אביה היא, שהרי משנשאת לא נקראת תו האשה בשם בת פלוני אלא בשם אשת פלוני, כדאיתא בזהר <small>(שמות יב.)</small> על פסוק <small>(שמות ב, א)</small> וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שוברת</b>. לשון זה סובל שני דברים שכתב הר\"ב, כותבת שובר, ולשון שבירה דהיינו קורעת, וה\"ט דלא תנן בפירוש קורעת אי איירינן במקום שכותבים כתובה, ולא כותבת שובר אי איירינן במקום שאין כותבין, אל�� תנן לישנא דמשתמע לתרי אנפי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותרות</b>. פי' הר\"ב, חייבות. והוצרך התנא לומר מותרות, משום מאי דאיתא באבות <small>(פ\"ד מי\"ח)</small> ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך נקרו פלשתים את עיניו</b>. כתב התי\"ט משמא דגמרא <small>(דף ט:)</small>, דאע\"ג דכתיב <small>(שופטים יד, ד)</small> כי מה' (היה) [היא]. שיקח אותה אשה, מ\"מ כי אזל איהו בתר ישרותיה אזל, ע\"כ. ונראה דאי לא הוה המעשה מה', לא היה נפטר בנקירות עינים לבד, כי הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ואם היתה כוונתו לשם שמים לא היה נענש כלל, כי ההכרח לא ישובח ולא יגונה, ומה' היה הדבר וכוונתו לה', ודוק ענין זה שלא תטעה במשפטי ה' כי צדקו יחדיו <small>(תהלים יט, י)</small> בשני העולמות <small>(עי' ספר העיקרים מאמר א' פ\"ח)</small>, ועיין מעניינים אלו בהקדמת עולם קטן שהקדמתי לספרי משנת חסידים ויאירו עיניך:\n",
+                "<b>ולפי שבא על י' פלגשי אביו</b>. סמך לנתגאה בשערו, אע\"ג דמתחילה גנב הלבבות. לאשמועינן אגב ארחיה דזה גורם לזה, כמשאז\"ל <small>(בר\"ר פכ\"ב ו)</small> על פסוק <small>(משלי כו, יב)</small> ראיתה איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך המתינו לה ישראל שבעה ימים</b>. יש ליתן טעם כנגד שבעה תיבות שבפסוק <small>(שמות ב, ד)</small> ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו. שכלו ברוח הקדש נאמר, כדאיתא בירושלמי <small>(ה\"ט ח.)</small> זכתה שנתיצבו ישראל במדבר בשבילה שבעה ימים, אע\"פי שהיא לא המתינה אלא שעה אחת. כי כל תיבה נדרשת על השכינה בפני עצמה, כמפורש במדרש ילקוט פ' שמות <small>(רמז קסו)</small>. ושעה אחת עצמה היא שם כנוי לשכינה שהיא השביעית, כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות ס' מועד מסכת מצות פ' ב' פי' ח'. נמצא דהוי מדה כנגד מדה, אלא שלהיות המדה טובה נתנו לה המדה מרובה שבה:\n",
+                "<b>יוסף זכה לקבור את אביו</b>. ישראל. ולא נתעסק בו אלא משה. אף זה הוא מדה כנגד מדה, כידוע ליודעי חן, כי ישראל שרשו מלבר ומשה מלגאו:\n",
+                "<b>מי גדול ממשה</b>. ה\"ג במשנה דלפני, וכן במשנה שבש\"ס. ולפי זה צ\"ל דלא קתני מי לנו גדול, כיוסף. משום דלנו אין גדול מיוסף אחר שמת משה, אבל משה היה גדול ממנו, אבל אין מי שהיה ויהיה גדול ממשה, כיון שנתעסק בו הקב\"ה בעצמו, ומבלעדיו אין אלהים, אבל בנסח המשנה שבירושלמי וכן בפיסקא דבבלי, גרסינן מי לנו, נמי גבי משה:\n",
+                "<b>אלא המקום</b>. הקב\"ה בפירוש לא קתני, אלא המקום, שמלבד פשוטו דר\"ל הקב\"ה, אינו יוצא ממשמעותו כי המקום ממש קברו, לפי שהקב\"ה רואה ואינו נראה, ואין ספק שאם היה נמצא שם מי שרואה לקברו, לא יהיה רואה שום תמונה, כי אם המקום המקבלו וסותם פיו מעצמו:\n",
+                "<b></b>המקום ב\"ה, ובזה עדיף משאר הצדיקים שנאמר בהם כבוד ה', ולא ה' עצמו, וההפרש שביניהם ידוע ליודעי חן, וכמו כן ידוע להם איך הוא מדה כנגד מדה ואיך נשמת יוסף תלויה במקום ההוא הנרמז בקבורת משה:\n",
+                "<b>ולא על משה בלבד אמרו</b>. שעוסק בו הקב\"ה בקבורתו לשלם לו כפעלו. אלא על כל הצדיקים. שצריך לשלם להם כפעלם ואין בדורם גדולים מהם עוסק בהם הקב\"ה בכבודו. שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. ודוק. כמו שנראה לכמה צדיקים עמוד האש ההולך לפני ארונם. והתי\"ט תפס דרך אחרת, ולע\"ד זה מתיישב יותר ללישנא דמתניתין ולשכל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כדי ליגעה</b>. כתב התי\"ט, על מ\"ש הר\"ב ולמ\"ד שבתחילה וכו' שהוא ת\"ק דר\"ש. ז\"ל, ואע\"ג דר\"ש דריש טעמא דקרא, הכא שאני וכו'. ונראה דכוונת התי\"ט זו היא, ואע\"ג דר\"ש דריש טעמא דקרא ולא ת\"ק, וא\"כ מה צריך ליתן טעם לקרא דונתן על כפיה לפי דברי ת\"ק, שאני הכא וכו'. זה יש לפרש בלשון התי\"ט, אבל לקורא בתוספות עצמו <small>(יד. ד\"ה כדי ליגעה)</small> שמתחיל הדבור בלשון אחר נראה דלא דרכו דרך זה, ע\"ש:\n",
+                "<b>כל המנחות באות מן החיטין וכו'</b>. בבא זו היתה ראויה להיות נשנית בתחילה, אלא משום דצריך להאריך בה שנאה בסוף:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל עצמו</b>. כתב הר\"ב, היה זהיר בעצמו. ורש\"י <small>(יז. ד\"ה כל עצמו)</small> פירש יזהר בעצמו. והכי מסתבר, דקמ\"לן ר\"י דאיסור גדול איכא לכתוב יותר מזה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תדע שהזכות תולה לה</b>. ולא תוציא לעז על המים אם ידעה שזנתה ולא מתה מיד, לומר שאינם בודקים, שהרי תדע שהזכות הוא שתלה לה:\n",
+                "<b>בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות</b>. דרך רז\"ל לחלק ענייני העולם כל אחד מהם לעשרה, וליתן למרובה תשעה, ואחד לכל העולם. כמ\"ש <small>(קידושין מט:)</small> עשרה קבין זנות ירדו לעולם תשעה נטלה וכו' עשרה קבים כשפים וכו' תשעה וכו' ואחד וכו'. וטעם מחלוקתם בענין זה הוא כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ומלואו, ואחד מאלו העשרה הוא משונה מן האחרים, שלא כתיב ביה ויאמר אלא נרמז בתיבת בראשית, כמ\"ש רז\"ל <small>(ר\"ה לב. מגילה כא:)</small>, ולכן שנא התנא הכא הדבר המועט בקב והמרובה בתשעה. ועוד יש במנין זה וחלוקו שרש בחכמת האמת, והתי\"ט הביא טעמים אחרים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן אוכל וכו'</b>. בכולי בבי הקדים הין ללאו, משום הכי הקדים בבבא זו כהן לכהנת, משא\"כ בבבי אחריני:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האיש פורע ופורם</b>. שלא כסדר הכתוב נקט ליה, משום אשה דאינה פורעת ופורמת, דהוי לא זו אף זו, דלא מבעיא דאינה פורעת דשער באשה ערוה, אלא אפילו פורמת דאין בה משום ערוה לא מחייבה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו</b>. מוסיף על הראשונות, אלא שהראשונות דינם הכי מחמת עצמם, ואלו מחמת אמירה באים לידי מדה זו, משום הכי לא כללם:\n",
+                "<b>אמר בעלה איני משקה</b>. מכאן מתחיל ענין אחר דלא קאי ארישא דאילו לא שותות, משא\"כ במשנה ג' דפ\"ק ובמשנה ו' דפ\"ג, דושבעלה אינו רוצה להשקותה ארישא קאי דאסורות לאכול בתרומה ודמנחותיהן נשרפות, משום הכי לא גרסינן התם כמו הכא, ולא הכא כמו התם. ותמהני מהתי\"ט דרצה לשבש הגירסא דהכא, אשר בכוונה מכוונת נכתבה כן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעוברת חבירו וכו'</b>. התוספת <small>(כג: ד\"ה אלמנה לכ\"ג)</small> והביאו התי\"ט, תמהו אמאי לא נשנית גבי אלמנה לכ\"ג, דחד טעמא הוא. ולעד\"נ דנטר לה עד הכא משום הפלוגתא. ועוד דאין הלכה כר\"מ דמדמה לה לאלמנה, ועיין עוד מ\"ש במשנה ה':\n",
+                "<b>ושאר כל הנשים וכו'</b>. קשה דהא איכא האשה שהעידו עליה חמותה ובת חמותה ודומיהם, דתנן בפ\"ו משנה ב' דאינם שותות ונוטלות כתובה. וקשה נמי אמאי לא קחשיב לה במשנה ב' בהדי אמר בעלה איני משקה כו' דנוטלות כתובה ולא שותות. ואלו השני קושיות שייכי תרויהו אם נפרש ושאר כל הנשים וכו' לא תמצא אותם אלא בדין זה, או שישתו או שלא יהיה להם כתובה אם אינם מהשותות, ושזה יכלול בין שעכבת השתיה באה מן האשה שאינה רוצה לשתות, בין שעכבת השתיה באה מחמת דבר אחר כגון האשה דהעידו עליה חמותה שאינה יכולה לשתות מפני עדותם. ובזה יתורץ קושית התוס' <small>(כד. ד\"ה ושאר)</small> שכתב התי\"ט, דמאי קמ\"לן בכלל זה דושאר כל הנשים וכו', והא תנינא ליה ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת איני שותה. דהא קמ\"ל הכא דאף בעכבה שאינה ממנה, מצינו דאם אינה שותה אינה נוטלת כתובה. אבל יצא לנו הקושיא דבאשה שהעידו עליה חמותה אינו כן כמ\"ש. אבל אם נפרש ושאר כל הנשים שותות בעל כרחם, ואם אינם רוצים לשתות אינם נוטלות כתובה, יתורץ קושיתי הראשונה דלא נכלל בכלל זה האשה שהעידו עליה חמותה וכו', שהעכבה אינה ממנה אלא שאינה יכולה לשתות מחמת עדותם, אבל לפי זה חוזרת קושית התוספות למקומה, וכמו כן הקושיא דמאי שייר בכל ענין היא עומדת וצ\"ע:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה</b>. נמצאת דלא שותה ולא נוטלת כתובה לרבנן דהלכתא כותיהו, וקשה אמאי לא נשנית אצל לא שותות ולא נוטלות כתובה דמשנה ב'. וי\"ל דבפלוגתא לא קמיירי, ואע\"ג דבסיפא דההיא מתניתין הזכיר מחלוקת דב\"ש וב\"ה דמתו בעליהן עד שלא שתו, דלב\"ה לא שותות ולא נוטלות כתובה, כיוצא בזה הקשו במסכת ביצה והעתקתיה בריש פ\"ג דיבמות, ותירצו דמחלוקת ב\"ש וב\"ה לא חשיב מחלוקת, על כי ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה וכאילו לא נשנו דברי ב\"ש כלל, ועיין מ\"ש שם. והראיה דבפלוגתא לא קמיירי, דאף אילונית ודומיה דהלכה כרבנן דלא שותות ולא נוטלות כתובה, לא נזכרה עמהם אלא אח\"כ במשנה אחרת במחלוקת דר\"א, ואף אם נאמר דמחלוקת ב\"ש וב\"ה נקרא מחלוקת, אין להקשות למה נשנה שם בסוף אותה משנה, שהרי אע\"ג דהלכה כב\"ה דלא שותות ולא נוטלת כתובה, לא נשנה אחריהם אלא אחר אמר בעלה איני משקה וכו' דנוטלת כתובה ולא שותה, הרי שרצה התנא לגמור כל מה שאין בו מחלוקת בין בשתיה בין בכתובה, והדר מסדר זה אחר זה את שיש בו מחלוקת, והם מתו בעליהם דב\"ש וב\"ה, והדר מעורבת חבירו וכו' דר\"מ ורבנן, והדר אילונית וכו' דת\"ק ור\"א. אבל מה שיש להקשות הוא אמאי לא נשנית פלוגתא זו דת\"ק ור' יוסי מיד אחר מחלוקת דת\"ק ור\"א, ולמה הפסיק ביניהם בושאר כל העריות וכו' ובמשנה דאשת כהן וכו'. ואפשר לומר דמשום דצריך להאריך בו באמור ואלו שב\"ד מקנין להם, נטר ליה עד אחר משנת אשת כהן, דסליק על ידי כל העריות מקנין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רבי אומר וכו'</b>. כתב הרב, דרבי לא דריש ויו יתרה כר' עקיבא, אלא רבויא דקרא קדריש, בין ובאו ובאו בין נטמאה ונטמאה, ע\"כ. ותמהני דבמשנה לא הזכיר רבי אלא רבויא דונטמאה, ולפי פי' הר\"ב ה\"ל להזכיר אף ובאו. ועוד קשה דבש\"ס <small>(דף כח.)</small> מפורש דרבי יליף דהמים בודקין אותו מבטן וירך, דתלתא ובאו כולהו צריכי לדידה, בין לר\"ע בין לרבי, אלא דר\"ע יליף לדידיה מתלתא ווין דובאו, ורבי דלא דריש הווין יליף לדידיה מלמוד אחר שלא נזכר בדברי ר\"ע כלל. ובזה אתי שפיר דלא הזכירו נמי בסיפא, מה שלא עשה כן בנטמאה דהזכירו, משום דנזכר בלמוד דר\"ע דרישא, ותמהני מהתי\"ט דלא העיר בזה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בו ביום וכו' בו ביום וכו'</b>. נראה דשנה דינים אלו שלא כסדר הכתובים, משום דכסדר הזה נשנו בבית המדרש, כל אחד כפי הענין שהיו עסוקים בו. א\"נ איידי דסליק מטומאה, שנא דין טומאה, ובתר שנא ומדותם וכו' דנפקא מיניה דין כמו בטומאה, והדר תני מילי דדרש גרידא:\n",
+                "<b>מי יגלה עפר מעיניך</b>. כלומר מי יתן ויגלה עפר מעיניך (שהיו רגילים ליתן בעיני המת מעפר א\"י, וכן נוהגים עוד היום אפיל�� בא\"י), ותהיה רואה המקרא מן התורה שהביא ר\"ע שלא ראית אותו בחייך בדקדוק שאמרת שאין לו מקרא מן התורה, וכה\"ג יש לפרש במשנה ה':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקב\"ה אלא מאהבה</b>. ובסיפא תנן, את המקום אלא מיראה. וה\"ג בכל הנוסחאות, וטעמא נ\"ל, משום דהעובד מאהבה עובד מצד רוממותו הקדוש ברוך הוא, והעובד מיראה עובד מצד פעולותיו שפועל בעולם, שהוא מקומו. אבל בירושלמי גרסינן בשניהם המקום:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שקינא וכו'</b>. התוספות <small>(לא. ד\"ה מי שקנא)</small> תמהו וכתבו התי\"ט, אמאי נשנה פרק זה המדבר בדיני קנאה אחר דיני סתירה והשקאה. ולעד\"נ דתפס דרך הכתוב, דאחר שכתב דיני הסתירה וההשקאה, כתב <small>(במדבר ה, כט-ל)</small> זאת תורת הקנאות וכו' או איש אשר יעבור עליו רוח קנאה וכו'. ופתח נמי המסכתא בקצת דיני קנאה, כי כן נמי הם כתובים בתחילת הפרשה. ועוד כדי לפתוח פתח ליכנס בדיני סוטה, פתח בקצת דיני קנוי:\n",
+                "<b>מעוף הפורח</b>. אפילו יש לו ראיה מבת קול הנשמעת מחמת עוף הפורח שחותך האויר, או מנענוע כנפיו ממש כמו שהיו מבינים בימי התנאים, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח הנשמות סדר נשים מסכת השגת הנשמות פרק ג' פיסקא ז'. והתי\"ט כתב בשם הרמב\"ם אפילו שיש לו ראיה מצפצוף העוף, ע\"כ. ולא ידעתי לכוין תיבת הפורח לפירושו:\n",
+                "<b>עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה</b>. לפחות, אע\"ג דמסתמא הם מהנשים הפחותות, העניות שאין להם נר, שדרכם להוציא שם רע על מי שאינו עושה עמהם חסד:\n",
+                "<b>מוזרות</b>. טוות לא קתני, אלא מוזרות, לשון לובן ביצה מוזרת שדומה לשכבת זרע, כי כן רומזים ששכב איש אותה שכבת זרע:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ודוי מעשר</b>. סמך לפרשת סוטה שלא כסדר הכתובים, משום דמינה יליף, כמ\"ש התי\"ט. ועוד רמז לנו מה שאמרו רז\"ל <small>(ברכות סג.)</small> על סמיכות פרשת סוטה לאיש את קדשיו לו יהיו <small>(במדבר ה, י)</small>. שאם יעכב את המתנות, סוף צריך לכהן כי תשטה אשתו:\n",
+                "<b>ותפילה</b>. אף אם היא דרבנן אתי שפיר מה שנשנית בין הדברים שהם דאורייתא, לסמכם לק\"ש, לאשמועינן דצריך למסמך גאולה דהיא סוף ברכה אחרונה דק\"ש, לתפילה:\n",
+                "<b>ושבועת העדות, ושבועת הפקדון</b>. הואיל וסמך לסוטה, ודוי מעשר הכתוב בספר אלה הדברים <small>(כו, יג)</small> מהטעם הכתוב לעיל, רצה לשנות אחריו כל הכתוב באותו הספר, משום הכי איחר אלו, הכתובים בויקרא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו</b>. אל תתמה ממ\"ש בפ\"ד משנה ב' ד\"ה ואלו, שהויו יש לו שמושים רבים:\n",
+                "<b>מקרא בכורים וחליצה וכו'</b>. התי\"ט כתב שצ\"ע איזה סדר נקט התנא, דלא נקטינהו ככתוב. ואני בעניי הכנותי לך טעמים נכוחים למבין, בסדרם. ומתוכם נבין אף דקדוק לישנא דמתניתין, דהזכיר בבכורים וחליצה מקרא, ובאחריני ברכה ופרשה, והכל יובן במ\"ש לקמן:\n",
+                "<b>מקרא</b>. קאי אבכורים וחליצה, שבשניהם היו מקרין:\n",
+                "<b>בכורים</b>. הקדים לכלם, דכתיב בהו <small>(דברים כו, ה)</small> וענית ואמרת לפני ה' אלהיך. בעל לשון הקדש, ולכן פשוט הוא דבלשון הקדש בעי מימר:\n",
+                "<b>וחליצה</b>. שנא אחר הבכורים, משום מקרא. ועוד דקריאה זו היתה לפני ב\"ד, דגריעי מלפני ה' דבכורים, ואפילו הכי בעי מימר בלשון הקדש:\n",
+                "<b>ברכות וקללות</b>. משמיעים אותם לכל ישראל, וגריעי מלפני ב\"ד, דאפשר דיש בהם מי שאינו מבינו על בוריו, ואפי' הכי בעי ממרינהו בלשון הקדש. ועוד ראוי לסמכם לבכורים וחליצה משום דמהם ילפי בג\"ש דעניה עניה:\n",
+                "<b>וברכת כהנים</b>. דומה לברכות וקללות. ועוד דילפא מהם בג\"ש דברכה ברכה, להכי אסמכינהו:\n",
+                "<b>וברכת כהן גדול</b>. נופל על לשון ברכת כהנים, משום הכי סמכם. ואע\"ג דכוונת התנא על קריאת הפרשה היא כמ\"ש התי\"ט, מ\"מ הזכירה בשם הברכות, לרמוז שקריאתה היא מנהג דרבנן דומיא דברכות, דכולהו לבד מברכת המזון דרבנן נינהו:\n",
+                "<b>ופרשת המלך</b>. ראויה אצל ברכת כהן גדול שעניינו קריאת הפרשה כמ\"ש, שקריאתם שוה בס\"ת, וכן מעשהו כמעשה כ\"ג:\n",
+                "<b>ופרשת עגלה ערופה</b>. אע\"ג דלא היתה קריאתה בס\"ת, לא קתני מקרא כבכורים וחליצה, משום דמסתמא אינה צריכה הקראה כמותם, כי זקני העיר אומרים אותה ובישישים חכמה, והוא מן הראוי להקדימה למשוח מלחמה שלא כסדר הכתוב, משום דילפא מברכות וקללות השנויים לעיל, משא\"כ משוח מלחמה דיליף ממתן תורה, וכ\"ש דצריך להקדימה לו למ\"ד דמינה יליף מג\"ש דהגשה:\n",
+                "<b>ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם</b>. נראה דקא ממעט הכהן והשוטרים המשמיעים, שלא היו צריכים לדבר בלשון הקדש, מדלא קתני ומשוח מלחמה ותו לא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והכהנים והלוים והארון</b>. לפי סדר מעמדם היה לו לומר הלוים הכהנים והארון, אלא דנקט לישנא דקרא דכתיב <small>(יהושע ח, לג)</small> נגד הכהנים הלוים נושאי הארון:\n",
+                "<b>היטב</b>. ה' ה\"י הי\"ט היט\"ב בגי' שבעים. ומה מאד תמהני מהשגגה שיצאה מלפני השליט הרב בעל תי\"ט, שהעתיק ה הט הטי הטיב שהם בגי' ששים ותשעה, ולתקן המעוות הזה הביא בשם גור אריה שעם התיבה הוא בגי' שבעים. שהרי סידר התיבה דלא ככתוב בתורה כאשר עינינו רואות, ושנוי גדול משנה פעולת התיבה, בהיות אות אחת קודמת לחברתה בה, אף כי בכל צרופיה הם אותם האותיות ממש, ועיין סדר הצרוף בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת אבא ואימא פרק ג'. ומכאן ראיה שכפי סדר צירופו כן הוא מספר רבועו, והא דלא רמז לנו המקרא רמז זה של שבעים לשון במספר פשוט, אלא במספר מרובע הנקרא אחורים. נ\"ל משום דע' אומות אלו, אחורי הקדושה הם עומדות וסובבים השושנה העליונה הידועה, שהע\"ב ניצוצות מהרפ\"ח שנפלו ממנה בקליפות בשבירת הכלים, הם אחורים דב\"ן, כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר זרעים מסכת הניצוצין פרק א' ע\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במדינה אומרים וכו'</b>. הכא הקדים מדינה למקדש, ובתר הקדים מקדש למדינה, ובסיפא חזר והקדים מדינה למקדש. וטעמא נ\"ל דבתרי בבי קמייתא הקדים הכתוב בתורה ברישא, כי בג' פסוקים נחלק ברכת כהנים בתורה, וכמו כן שם כתוב השם ככתבו, ובסיפא שנא מקדש בסוף משום דעלה פליג ר' יהודה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בשמיני במוצאי שביעית</b>. הקשה התי\"ט דבחד מניהו סגי. ונראה דרמז לנו הטעם שהי' מזכיר להם ענייני המעשרות, והוא על היותו מוצא[י] שביעית דלא נהיגי בהו, כדי שלא ישכחום, כמ\"ש התי\"ט בשם הירושלמי, ואי קתני במוצאי שביעית לבד לא היה עולה במחשבתו דבר זה, וכ\"ש אי קתני בשמיני לבד דהא לא סגי בלאו הכי, אבל השתא דקתני בשמיני במוצאי שביעית דייקינן שפיר מיתורא, וכ\"ש בהקדימו שמיני למוצאי שביעית, דהל\"ל איפכא, דבתחילה יוצא השביעית והדר בא השמיני, דיצא לנו למוד זה שפיר דהורה לנו דשמיני עיקר ומוצאי שביעית טפל ומיותר, כי לעולם דרך התנא להקדים העיקר, ולהיות מוצאי שביעית המיותר, הגילוי אשר אמרנו משתמע שפיר מיניה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משוח מלחמה</b>. שנאו קודם עגלה ערופה, שלא כסדרן דלעיל, משום דכיון שכבר נתרחק התנא מברכות וקללות במשניות שלמות, לא אלימא ראייתם לעגלה ערופה להפך סדר התורה כדי לסמכם אליהם. ולמאן דאמר דמשוח מלחמה יליף ממנה, צריכים אנו למ\"ש התוספות <small>(מב. ד\"ה משוח מלחמה)</small> שהביא התי\"ט, משום דזוטר מיליה:\n",
+                "<b>לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין</b>. ז\"ל הזהר בפ' ויחי <small>(דף רלו.)</small> בפ' שמעון ולוי אחים, ר' יהודה אמר כולה שפיר, אבל יהודה אריה, שמעון שור, דא אוקמוה חברייא דהוו משגיחין דא לקבל דא, דא מימינא ודא לשמאלא, לתורא דעבדוי בישין, אמרו נצייר אקונין דאריה בקפטיה ויסתכל בדא וידחל מיניה, ע\"כ. משום הכי נ\"ל דנקט התנא לא יהודה על שמעון, ולא נקט נמי להפך, אלא נקט ולא שמעון על בנימין, כי באותו מעשה שהזכיר התנא שמצינו שריחמו עליהם, כמ\"ש ויחזיקו וכו' ויביאום יריחו אצל אחיהם. נראה שמשבט בנימין היו, אלו בני אדם השבויים שנשבו בתחילה מעשרה השבטים שנצחו באותה המלחמה, כמפורש במקרא, שהרי כתיב ויביאום יריחו אצל אחיהם. ויריחו מערי בנימין היא, כמפורש במקרא ביהושע, ואע\"ג דמהמרחמים אפשר שהיו אף מבני שאר השבטים מלבד שמעון, מ\"מ הואיל ומסתמא אף הוא היה עמהם כי בכלל העשרה שבטים הוא, וסליק התנא מיניה, תלה הרחמנות בו, וגם יש בו רבותא שאפילו שמעון שהוא שבט קשה, עד שיעקב קלל אפו כי עז, אפילו הכי כשנפלו אחיו בידו ריחם עליהם, על כי סוף סוף מבני ישראל הוא, וכ\"ש שאר השבטים, ולכן אין להעריך מלחמת ישראל קצתו עם קצתו למלחמת ישראל עם האומות, להתעצל בה באמור שסוף סוף אם יפלו ח\"ו ישראל בידם חיים ירחמו עליהם, כדרך בני ישראל אחיהם שאפילו האכזר שבהם יש לו רחמנות קצת, דאינו כן דכל שאינו מבני ישראל אינו בא לידי מדה זו כל כך בקל, כ\"ש בעת הזע' ואף המלחמה, והתי\"ט תפש דרך אחרת, וטוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי שניהם כאחד טובים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתחילת ניסה נפילה</b>. ירושלמי <small>(ה\"י לט:)</small>, שתחילת נפילה ניסה, כיני מתניתא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכלה מחופתה</b>. מכאן נראה שאף על האשה מוטל חייוב זה, ואין ספק שאין זה אלא לעשות כמו שעשה האשה לאבימלך <small>(שופטים ט, נג)</small>, או כשרח בת אשר לשבע בן בכרי <small>(שמואל ב' כ, טז-כב ועי' ברד\"ק. וקה\"ר פ\"ט יח פיס' ב)</small>, או כיהודית לאולי\"פרנו בימי חשמונאים, אבל לא שתתחייב לצאת לעמוד בקשרי המלחמה בכלי זין כמו האנשים, ואף אם יודעת בעצמה שיכולה לעמוד כנגד האויב נראה בעיני שלא היו מניחים אותה לצאת, דסוף סוף אשה היא דדעתה קלה ולבה מהסס בדבר קל, ושמא תתחיל לנוס ותחילת נפילה ניסה:\n",
+                "<b>אמר ר' יהודה</b>. משום דבענין זה של יציאת המלחמה לא נפקא מיניה כלל בפלוגתיהו, דלמלחמה שיוצא לת\"ק יוצא נמי לר\"י וכן איכפא, כמ\"ש התי\"ט בשם רש\"י, שנא אמר ר\"י ולא ר\"י אומר, כאילו לא פליג, והתי\"ט שהעיר בזה ומצא לו חבר דפליג, בעזרת האל במקומו אפרשנו. והכא לא שייך הכלל שכללתי במקום אחר דכל היכא דהחולק בא בלשון הנראה כמקשה על דברי ת\"ק, או כמפרש דברי ת\"ק הסתומים, כגון בלשון זה על בד\"א דקתני אמר, אע\"פי שחולק ממש על ת\"ק שאין ת\"ק מודה לו בחילוק שחילק בדבריו משום דהאי בד\"א דקאמר ר\"י הכא לא קאי אדברי ת\"ק שחולק עמו אלא אמשניות הקודמות אליו אמר בד\"א דוגמת הת\"ק עצמו דאף הוא אמר בד\"א משום דאאותם משניות קאי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא ראשו</b>. של זה החלל השנוי לעיל, דמת מצוה הוא וקונה מקומו, ולכן אתי שפיר מ\"ש הר\"ב, דבמת מצוה קונה מקומו איירינן, אע\"ג דקתני ראשו, דקאי אדלעיל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ממקום שנעשה חלל מצוארו</b>. דקדוק לשון זה פירשו האר\"י זלה\"ה, והנה הוא רמוז בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת היניקה פ\"א פי' ב':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואיתן כמשמעו קשה</b>. ולא תימא שם מקום הוא:\n",
+                "<b>ומותר לסרוק שם פשתן</b>. אע\"ג דאית ביה זרע ונופל שם, לא חיישינן דילמא אתי לזרוע לכתחילה. ולנקר שם אבנים. אע\"ג דמחמת כבדם עושים גומות בקרקע ודמי לעבודה, ה\"ט דנקט תרי מלאכות אלו, דאית בהוא רבותא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והנחנוהו בלא לויה</b>. יחידי בלא חבורה, כן פירש רש\"י <small>(דף מה: ד\"ה לא ראינוהו)</small> וכתבו התי\"ט. ונ\"ל דהיינו בלבד כשהחזיק בדרך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערפה וכו' הרי זה יהרג</b>. וכ\"ש אם נמצא קודם שנערפה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בטלו האשכלות</b>. מ\"ש התי\"ט בשם רש\"י <small>(דף מז. ד\"ה האשכולות)</small> שנקראים אשכלות ע\"ש שהיו אומרים הדברים כנתינתן מסיני בלי מחלוקת וכו'. לא נהירא, שהרי בש\"ס <small>(שם:)</small> לא אמרינן אלא מאי אשכלות איש שהכל בו. ועוד שהמחלוקת הראשון היה ביניהם ממש, כדתנן בחגיגה יוסי בן יוחנן אומר לסמוך ויוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך. ולפי פי' רש\"י נמצא שקודם שמתו הם כבר ביטלו האשכלות, שהרי ביניהם היה מחלוקת. אבל אי גרסינן יוסי בן יהודה כמו שהעתיק התי\"ט, וכך היא גירסת המשנה דש\"ס, אתי שפיר, דזה לא נזכר במחלוקת הראשון שהוא המחלוקת דסמיכה, נמצא שלא היה מחלוקת ביניהם, ואע\"ג דחלקו על יוסי בן יועזר, אעפ\"כ אנו יכולים לומר שהוא היה כאשכול, אלא שהאחרים הם שחילקו עליו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העביר</b>. בסוף מס' מעשר שני פרשתיו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בטלה השיר וכו'</b>. מ\"ש התי\"ט בשם הפוסקים, דהיינו דווקא שיר של אהבה ושבח שבין אדם לחבירו וכדומה, אבל שירות ותושבחות לאל שרי. יש להוכיחו מהירושלמי <small>(הי\"ב מה.)</small> דגרסינן התם, אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהם, ולא היה אומר דברי נבלה בשיר, ע\"כ. וטעם זה לא שייך בשירות ותושבחות לאל, אלא בשירים של אהבה ושבח של בני אדם זה את זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומתה טהרה ופרישות</b>. כתב התי\"ט, לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ולא קאמר ובטלה. ואנא נמי לא ידענא אמאי קתני לפעמים ופסקה. ונראה דבטל הוא יותר מפסק, ומתה יותר מבטל. וידוע היה להם הדברים שלא בטלו במדרגה אחת, אלא יש מהם שפסקו לבד אבל אח\"כ חזרו לקצת בני אדם אבל לא בחוזק כבראשונה, ויש מהם שבטלו, ומ\"מ לא מתו שאחד מני אלף זכו בהם אח\"כ ברפיון ידים, ויש מהם שמתו, שאין אחד מתחזק בהם אלא שמץ מנהו:\n",
+                "<b>רבי פנחס בן יאיר וכו'</b>. מכאן ועד סוף המסכתא פירש התי\"ט מה שפירש בשם המפרשים, ואני בעניי הכנותי פירוש אחר המתיישב שפיר על לשון המשנה, כמו שאכתוב בדבורים שלפנינו:\n",
+                "<b>בושו</b>. מפני שנמצאים אחד מעיר, ומתביישים מהמון העם, שנראם כמתיהרים:\n",
+                "<b>חברים</b>. הנאמנים על הטהרות, וכדתנן לעיל מתה הטהרה וכדפרשתי:\n",
+                "<b>ובני חורים</b>. תלמידי חכמים, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת\"ת <small>(אבות פ\"ו מ\"ב)</small>:\n",
+                "<b>וחפו ראשם</b>. שלא לעשות מעשיהם אלא בצנעה, שמא יצטרכו לעשות איזה מעשה טוב בפרהסיא נמנעים לעשותו מפני הבושה:\n",
+                "<b>ונדלדלו</b>. כאבר המדלדל בבהמה, שנוגע ואינו נוגע, כן אנשי המעשה מחמת הבושה אינם מתמידים במעשיהם הטובים:\n",
+                "<b>גברו בעלי זרוע</b>. ואין כח באנשי המעשה להוכיחם בשבט אנשים עד שיחזרו למוטב, ויהיו עמהם בחבורה אחת ולא יתביישו עוד ממעשיהם הטובים:\n",
+                "<b>ובעלי לשון</b>. המליצה והגיון, המראים על טמא טהור בלשונם חרב חדה לבעלי זרוע החוטאים, ובזה מחזיקים בטומאתם כי טהרה היא בעיניהם:\n",
+                "<b>ואין דורש</b>. ברבים תוכחות, כי מתפחד מהבעל זרוע:\n",
+                "<b>ואין מבקש</b>. תשובתו לעונותיו, כיון שאין דורש ברבים חומר העבירות:\n",
+                "<b>ואין שואל</b>. רחמים מאת הקב\"ה, כי אין מעשים טובים לקדם לפניו:\n",
+                "<b>על מי לנו להשען</b>. ובבבא שניה תנן, על מי יש להשען. ובבבא שלישית קתני, על מה יש לנו להשען. וה\"ג בכל הנוסחאות בבבלי ובירושלמי, ואין ספק כי לא דבר רק הוא, ולכן אפרש כל אחד מאלו כיד ה' הטובה עלי בדרך רמז. וזה פירושו הכי הוא, על מי לנו, כשיפקוד מדת הדין התלויה בשם אלהים שהוא בג\"י לנ\"ו את עונותינו, להשען כדי להנצל ממנה, כי אין בנו עושים מעשים טובים, כי הרוצים לעשותם נמנעים מפני הבושה וכדאמרן:\n",
+                "<b>על אבינו</b>. אשר כרחם אב על בנים ירחם עלינו אע\"פ שחטאנו, לפניו כבן המתחטא על אביו שאעפ\"כ עושה לו רצונו, ואינו מענישו עונש קשה אלא עונש שיוכל לעמוד בו:\n",
+                "<b>שבשמים</b>. הכלולים מאש ומים, הרומזים לחסד ודין, וכמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר טהרות מסכת המלאכים והרקיע, וכה יעשה עמנו שימתק גבורת האש של מדת דינו בגודל חסדיו, ולא יעשה כלה, כי להפטר בלי כלום אי אפשר, שהאומר הקב\"ה ותרן הוא יותרו מעוהי <small>(בר\"ר פס\"ז ד)</small>:\n",
+                "<b>מיום שחרב בית המקדש</b>. וברישא תנן משחרב בית המקדש. וה\"ג בכל הספרים בבבלי ובירושלמי וכן במשנה י\"ב גבי אין יום שאין בו קללה, תנן מיום שחרב בית המקדש. וטעמא נ\"ל משום דבבבא זו קתני שרו, דהיינו התחילו, ותחילת הקלקלה היתה מיום שחרב בה\"מ, וכן הקללה דמשנה י\"ב, אבל ברישא דלא קתני שרו, אלא אדרבא מזכיר הקצה אחרון שבאותה הקללה והקלקלה, שהיו בושים לעבוד את ה', לא קתני מיום אלא משחרב, דמשמע לאחר זמן, דאין הדעת מכרעת דבאותו יום עצמו היתה הקלקלה כבר בתכלית הרוע, אלא זה היה באורך הזמן אחר חרבן הבית, שכל יום היה מתמעט המעשה הטוב, עד שירד לקצה האחרון:\n",
+                "<b>שרו חכמיא</b>. הראוים להוראה, מחמת שפסק העושר מהם ואין להם במה להתפרנס:\n",
+                "<b>למהוי כספריא</b>. כמלמדי תינוקות של בית רבן דהיינו למוד התורה שבכתב, דקא חזינן לרז\"ל <small>(ע' ברכות ה. סוטה לה. חולין פא:)</small> דאמאן דהוה אמר מילתא דמפורשת בקרא, הוו אמרי האי אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו. א\"כ אפוא סתם תשב\"ר היינו לומדי תורה שבכתב, וה\"ט דנקראו מלמדי תנוקות של בית רבן ספרייא, על שם ספר שצריך ללמדם מתוך הספר, כי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה <small>(גיטין ס:)</small>, ושרו חכמיא פי' התחילו. וגם שרו היא מלשון התירו, שהתירו דהחכמים יהיו כספרייא מלמדי תנוקות המלמדים תורה שבכתב שמותר ליטול עליה שכר, או משום שמור תנוקות א�� משום פיסוק טעמים כדאיתא בש\"ס <small>(נדרים לז.)</small> ושאף הם יטלו שכר על למודם והוראתם, אע\"ג דמן הדין היה אסור, והוצרכו לכך כדי שיהיה להם חיי נפש ובזה מצאו צדדים להתיר, וזה הוא גרעון גדול לתורה ובזיון ללומדיה.\n",
+                "<b>וספרייא כחזנא</b>. שמש הקהל, כי מחמת מעוט הפרנסה אין כח בצבור לשכור מלמד ושמש, ושוכרים המלמד לבד, ומטילים עליו העול של למוד ושמוש, ובזה מתישים כח הלימוד, שמפני משא עול החזנות אינו יכול להתמיד השגחתו על התינוקות, ואף אם יש כח בצבור, המלמדים עצמם הם להוטים אחר הבצע, ומשתדלים לאחוז בזה וגם בזה, ואף שאין הצבור מקבלים אותם עליהם לשמשים, הם ממציאים עצמם למצוא חן בעיני אדם להגדיל שכרם לסייע לשמשים בצרכי צבור, כדי שיהיה להם פתחון פה לברוח מבית הספר ולא יגערו בהם, באמור שאף זו מלאכת ה' היא, וזה מפני שאינם מלמדים את התורה לשמה אלא כדי לקבל עליה שכר, ובזה עושים מלאכת ה' רמיה והתורה מתמעטת:\n",
+                "<b>וחזנא כעמא דארעא</b>. והחזנים אף הם עושים מלאכתם רמיה, כי סומכים על המלמדים המסייעים אותם, וקדרה דבי שותפי לא קרירי ולא חמימי, ולכן אינם משגיחים על הצבור כפי הצורך, כשאר עם הארץ דהיינו שארית הקהל, דאין משא זו מוטלת עליהם:\n",
+                "<b>ועמא דארעא אזלה ודלדלה</b>. מחמת קלקול המעשים הבאים ע\"י כל הדברים הנזכרים:\n",
+                "<b>ואין שואל</b>. על מה אבדה הארץ:\n",
+                "<b>ואין מבקש</b>. להסיר המכשולים, כי אינם יודעים שעל ידם אבדה הארץ, מפני שאין שואל וחוקר עליה:\n",
+                "<b>על מי יש להשען</b>. הכא לא קתני לנו, כי אין הק\"בה נפרע מן האומה עד שתמלא סאתה <small>(ערש\"י בראשית טו, טז. סוטה ט.)</small>, ומדקתני בתחילת דבריו שרו דהיינו התחילו, א\"כ עדיין לא נתמלאה הסאה, ולכן אינו נכון לומר לנו אלא על מי יש להשען, כשיתמלא המדה, שהרי כל מיני האנשים הם בלתי שלמים, כי העניות והדלות לא הניחה מדה טובה לישראל, ואין מי יעמוד בפרץ:\n",
+                "<b>בעקבות</b>. כיון דאין דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף <small>(יבמות סג:)</small>, והעקבות הם סוף הגוף, שייך שפיר לומר בעקבות משיחא, מכתבי האר\"י זלה\"ה. וסוד הגוף הזה הנה הוא מבואר בספרי משנת חסידים מפתח הנשמות סדר נשים מסכת הוית הנשמות פ\"ב, ושם במפתח העולמות סדר נזיקין מסכת כללות העולמות בפרק ב' פי' ד' תמצא סוד עקבות משיחא אלו:\n",
+                "<b>חוצפא יסגא</b>. שינה לשון זה משאר פרטי בבא זו של עקבות משיחא, ששנאו בלשון תרגום, משום דהחציפות והעזות הוא ממש באותה קליפ' נוגה הקרובה לקדושה, ששם לשון תרגום, שיש לו דמיון עם לשון הקדש, כידוע לי\"ח. ועיין בספרי הנ\"ל ס' מועד מס' שארית יום ראשון פ\"ג ושם במס' יום הששי פ\"ח.\n",
+                "<b>הגפן תתן פריה והיין ביוקר</b>. לפי שהפחד היין מפיגו וכמ\"ש רז\"ל <small>(ב\"ב י.)</small>, וסמוך לביאת המשיח יהי פחד גדול, וכמו שמצא ר\"ש סימן הגאולה בפסוק <small>(דברים כח, סו)</small> והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם. כדאיתא בזהר חדש פ' כי תבא. ומרוב הפחד הכל ירוצו אחר היין כדי להפיג פחדם כדאמרן דפחד קשה יין מפיגו, ומפני זה יהיה היין ביוקר אף כי נמצא ממנו הרבה בעולם, אבל בשיר השירים רבא על פסוק <small>(שה\"ש ב, יג)</small> התנאה חנטה פגיה גרסינן היין יסריח, ש\"מ דמשום הכי יהיה ביוקר אף כי הגפן תתן פריה:\n",
+                "<b>והגליל יחרב</b>. מבתים, כדכתיב <small>(ויקרא כו, לג)</small> ועריכם יהיו חרבה. וכאשר זכני ה' לעלות לארץ ישראל פה צפת תוב\"ב שהוא ארץ הגליל בשנת התע\"ח, עיני ראו ולא זר איך בעונותינו הרבים כן היה, כי כלו מלא בתים חרבות, אבל ת\"ל שמחתי כי ראיתי בשני שנים שנתעכבתי שם שמדי יום ביום בונים אותם, ואומר אני שזהו סימן טוב לביאת הגואל במהרה בימינו, שאם היה בא בהיותו חרב לא היה מקום לדור לגליות הנקבצות, וכן מצינו בביאה ראשונה שארז\"ל <small>(מכילתא פתיחתא בשלח)</small> שעכב הק\"בה את ישראל במדבר ארבעים שנה כדי שבמשך אותו זמן תחזור הארץ לאיתנה מאילנות ובנינים שהרסו ועקרו האמוראים ביציאת ישראל ממצרים, כי סבורים היו שיכנסו לארץ תיכף ומיד כדי שימצאו אותה חרבה, ומשחזר הארץ לאיתנה הכניסם לארץ, וכה יהיה בע\"ה בביאת משיחנו שיבא בב\"י שיתגלה תחילה בארץ הזאת של הגליל כדאיתא בזהר <small>(שמות ט.)</small>:\n",
+                "<b>והגבלן ישום</b>. מאדם, כדכתיב <small>(ויקרא שם)</small> והיתה ארצכם שממה. והמקום הזה לא ידעתי מה הוא, ואפשר שהוא מקום אחד שהוא בארץ הגליל הנקרא בית גבלין עוד היום, ובמדרש רבא על פסוק התאנה חנטה פגיה גרסינן כמו כן הגבלין, שסמוך לו קבור על אם הדרך בניהו בן יהוידע ועליו גל אבנים:\n",
+                "<b>ואנשי הגבול</b>. של מקומות האלו שנוחים לברוח. יסובבו מעיר לעיר, למלט על נפשם. ולא יחננו, כי בכל מקום צרות רעות וגזרות קשות מתחדשות:\n",
+                "<b>חכמת סופרים תסרח</b>. כי יתגאו בחכמתם, וכההוא מעשה דהובא בתנא דבי אליהו <small>(עי' קב הישר פ\"ז, ועי\"ע תאד\"ר פ\"ו ואדר\"נ פי\"א)</small> שנתן ידו על נחיריו כשעבר אצלו גאה, באמרו שהגאה מסריח יותר מן הנבלה:\n",
+                "<b>יראי חטא ימאסו</b>. מתוך שנזהרים הרבה במאכלם והופכים אותו לראות שלא יהיה בו תולעים או דבר אחר של איסור, כי יראים לחטוא אפילו בשוגג, נמאסים בעיני הבריות הפחותות, אניני הדעת שאינם יודעים בטיב קדושים:\n",
+                "<b>והאמת תהא נעדרת</b>. מפני שמחמת שמואסים היראי חטא שמפשפשי' במאכלם, היראי חטא נמנעים לעשות כן בעיני הבריות, וע\"י זה אינם יכולים להראות להם מה שהוא אמת, שיש באותו מין מאכל דבר איסור, וזה גורם שהאמת נעדרת, דלא סלקא דעתייהו שיהי' אמת שימצא דבר אסור באותו מין מאכל, והפסוק מסייענו דכתיב <small>(ישעיה נט, טו)</small> ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל. כלומר מפני מה האמת נעדרת, מפני שהסר מרע והוא הירא חטא, חשוב כשוטה בעיני בני אדם כמש\"אזל <small>(ערש\"י שם)</small>, וכשאומר להם דרך משל במין פרי זה יש תולעים, משיבין לו אתה טועה, מי אמר לך זה, והוא אינו יכול להראות להם הענין בחוש העין ברוב הבדיקות, על כי הוא נמאס בעיניהם בהפכו במאכל ההוא בידיו כמה פעמים:\n",
+                "<b>בן מנוול אב</b>. אבל לא קם עליו, כי האב מזכה לבן בכח <small>(עדיות פ\"ב מ\"ט)</small>, ומסתמא יפה כח האב מכח הבן. אבל בת קמה באמה. כאשר יקום איש על רעהו, כי מסתמא האם חלושה מהבת מחמת הורתה ולידתה:\n",
+                "<b>כפני הכלב</b>. עז פנים, ושונה באולתו ככלב שב על קיאו, אעפ\"י שנתיסר ביסורים על עונו:\n",
+                "<b>הבן אינו מתבייש מאביו</b>. לחטוא בפניו, כי גם הוא כמוהו:\n",
+                "<b>על מה</b>. על איזה מעשה טוב, כי כל המעשים מקולקלים:\n",
+                "<b>יש לנו</b>. אפשר דכל זה הוא בשני אלפים של ימות המשיח, משום הכי שייך לומר לנו, ופירושו כבר כתבתיו בבבא ראשונה:\n<br><b>סוטה</b> מתחיל בהא ומסיים בנון, וההא הוא מלשון הא לכם זרע (בראשית מז, כג), והנון דומה לנחש, והיא אות נ' נחש, וזהו הא נחש, כלומר ראה שעשתה מעשה נחש, שנתנה עיניה במה שאינו שלה. ועוד נון ר\"ל דג בלשון ארמי, והיא עשתה מעשה דגה הפרוצה כמשאז\"ל (ב\"ב עד:) דגים פריצי נינהו, ואם לא חטאה הרי היא כדג הפרה ורבה במים, שאף היא במי סוטה אם נקתה ונזרעה זרע (במדבר ה, כח). ועוד ה\"ן הם אותיות שאין להם זוג כמשאז\"ל (עי' סוכה נב: וברש\"י ד\"ה באטב\"ח), ואף האשה הזאת עשתה עצמה כאילו אין לה בן זוג, כי נסתרה עם אדם שאינו זוגה:<br><b>סליק</b> מסכת סוטה. אשה מבעלה נוטה:<br><b>האשה</b> בבית בעלה כי תשתה כמו שוטה.<br><b>בשבועה</b> וקול אלה תבדק במי סוטה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה סוטה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Yevamot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,286 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Yevamot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה יבמות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>וְנָשִׁים אִם לְךָ יִהְיוּ שְׂמַח אִתָּם.<br>וְתִפְאֶרֶת יְדֹוָד אָז בְּךָ הוֹלֵם.<br>וְגוּף קָדוֹשׁ וְחוֹסֶן יַעֲקֹב אִישׁ תָּם.<br>בְּךָ יִהְיֶה וְלֹא תִהְיֶה כְּאִישׁ חוֹלֵם.</b>",
+                "<b>פירוש</b><br>ונשים על שם סדר נשים: אם לך יהיו שמח אתם. דכתיב (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך. וביתו זו אשתו (יומא פ\"א מ\"א) ואמועדים דלעיל קודם ס' מועד קאי, כי השירים האלו שבראשי הסדרים זה בזה הם קשורים כמ\"ש בהקדמת הספר: ותפארת ה' אז בך הולם. דכתיב (ישעיה מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית: בך על שם בך יברך ישראל (בראשית מח, כ) שיזכה לבנים כאפרים וכמנשה, לומדי תורה שיש בה ב\"ך אותיות: וגוף קדוש. כי כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה (ויק\"ר פכ\"ד הו\"ד רש\"י ורמב\"ן יט, ב), ומי שיש לו אשה יש לו גדר ערוה, שמצילתו מן החטא (עי' יבמות סג:): וחוסן. כי מי שיש לו פת בסלו דהיינו אשתו (עי' יומא יח:) אינו מתאוה כל כך לתשמיש ולכן אינו חוטא בהוצאת זרע המחליש גופו של אדם, ולכן נשאר בריא וחזק וחסון הוא כאלונים, ועוד חוסן על שם חוסן הוא סדר נשים (שבת לא.). יעקב איש תם. שיעקב לא ראה קרי מימיו (יבמות עו. הו\"ד רש\"י בראשית מט, ג) והיה נאזר בגבורה כמו שאמז\"ל (בר\"ר פ\"ע, יב) על פסוק (שם כט, י) ויגל את האבן. כאדם שמעביר פקק מפי צלוחית: בך יהיה. כי לא תראה קרי, ולא תהיה כאיש חולם. השוכב עם אשה ומוציא זרע לבטלה:",
+                "<b>הנה פירוש זה הוא גופן של דברים. ונשמתם עולה על כנפי נשרים:</b>",
+                "<b>נשים</b> יש בו שבעה מסכתות, כי הוא בת\"ת דנוק' דז\"א שבו שם צבאות שהם ז' אותיות, כי אף השם ראוי לחשוב פה להיותו צריך להורות על צבאות שהוא שם קדוש ולא צבאות חול:",
+                "<b>יבמות</b> יש בו י\"ו פרקים, דוי ליה למאן דאזיל בלא ולד שצריכה אשתו להתיבם, ובמאורות נתן (אות יו\"ד סי' ד') אמרינן דיבמה נקראת המלכות, בגלות י\"ב אתוון דאדנות, וזה הוא י\"ב דיבמה, ומה דיבמה היינו שם מה המתחבר עמה, ועל פי זה מנין אתי שפיר, כי הוא בעל שש קצוות הוא ששי מלמעלה למטה ובו שם מ\"ה, והיא עשירית ובה שם אדנות, הרי י\"ו. ועיין סוד היבמה על פי האר\"י זלה\"ה בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות מסכת חתונה ומילה פ\"א:",
+                "<b>יבמות</b> מבואר בבמדבר רבא פ' י\"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי שהוא ראש סדר נשים:",
+                "<b>עד סוף העולם</b>. הא דלא תנן לעולם, אלא עד סוף העולם. י\"ל דאתא לאשמועינן רבותא דאפילו היתה הצרת ערוה עם בעלה שמת ויבמה בסוף העולם, והערוה בסוף העולם, דשריא לשוק בלא חליצה, ולא חיישינן לרואים הבלתי יודעים מהערוה היושבת בסוף העולם, שיאמרו יבמה ניתרת לשוק בלא חליצה: ",
+                "<b>בת אשתו ובת בנה ובת בתה</b>. הכי הוא סדרא דקרא <small>(ויקרא יח, יז. ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח וגו')</small>, משום הכי לא שנאו כסדר בתו ובת בתו. ושם לא סדרם כסדר הכתוב <small>(שם, י. ערות בת בנך או בת בתך)</small>, שלא יטעה השונה לומר דבת בתו אבנו ��נזכר קאי, ופירושו בת בת בנו, דאינו כן דבת בת בנו שניה היא והיא עצמה חולצת, וטעות זה לא שייך בקרא, משום דמכונה לנכח בת בנך ובת בתך. וכיוצא בזה יש להשיב בפ\"ג דכתובות ובריש פ\"ט דסנהדרין. והתי\"ט נתן טעם אחר, ודוחק הוא לגבי טעם זה: ",
+                "<b>וכלן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילוניות</b>. הא דלא נקט המיתה והגט השכיח בכל הנשים זה אצל זה, והמיאון והאילונית זה אצל זה. י\"ל משום דלא זו אף זו קתני, דמתו אינם בעולם כלל, ומיאנו הם עדיין בעולם אבל נכריות נחשבו לגבי הבעל אשר מיאנו בו וכאילו לא נשאו עמו כלל, משא\"כ שנתגרשו דנאסרו על ידם נשים אחרות כגון אחותם, אע\"פי שכבר גרושות הם מאותו האיש, דנמצא לפי זה שעדיין הנשואים שנישאו עמו יש להם שרש בעולם, ונמצאו אילוניות, עדיין הם נשואות ממש לבעל המת, ואעפ\"כ כאילו לא נושאו עמו מעולם חשבינן להו ולא נפטרו צרותיהן מחמתן: ",
+                "<b>ואי אתה יכול לומר וכו' שנמצאו אילוניות או שמיאנו</b>. הפך סדרא דרישא, משום דהרי לא זו אף זו, לא מבעיא נמצאו אילוניות שאי אתה יכול לומר דהא הנך רואה שכבר ילדו, אלא אפילו מיאון דאיכא למימר, אי אתה יכול לומר דאין מיאון אלא בקטנה. והיינו דקמ\"לן תנא דאין מיאון אלא בקטנה, ושלא ניתרה הצרת ערוה ליבם מחמת היות הערוה בלתי ראויה לילד אלא אם כן היתה כך עקרה מעיקרא, לאפוקי אם שתתה כוס של עקרין ונעקרה אחר שילדה ואח\"כ נישאת לזה שמת שאז צרתה אסורה, והיינו דקתני ואי אתה יכול לומר. דאי לא תימא הכי יכול ויכול הוא ולכן תפטר בלא חליצה. ואע\"ג דסוף סוף אינה ראויה לילד, מ\"מ לא גריעא מזקנה דאינה ראויה לילד ואעפ\"כ הרי היא כשאר הנשים הראויות, וכן בתוספתא <small>(פ\"ב ה\"ד)</small> תרויהו בחדא מח(ט)[ת]א מחתינהו, וכתב הרמב\"ם בפ\"ו מה' יבום <small>(ה\"ז)</small>, דטעמא הוא מפני שהיה להם שעת הכושר: "
+            ],
+            [
+                "<b>מאה</b>. מנין זה בסדר נשים ראוי והגון, כי איש ואשה שזכו שם יה ביניהם, היוד של איש וההא של אשה <small>(עי' סוטה יז. וברש\"י ד\"ה שכינה)</small>, וסימניך מנין חמש עשרה שפתח בו התנא בסדר זה, ומכיון שהאיש מעלה לאשה ואשה עוזרת לאיש ובה המספרים יחד (ו)[י]היו מאה, כי י' פעמים ה' הם חמשים, וכן ה' פעמים י' הם חמשים, בין כלם מאה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שש עריות חמורות מאלו מפני שנשואות לאחרים</b>. ולא לאחיו, שהרי הם אסורות לו, דזהו חומרא דידוהו יותר מהט\"ו ראשונות כמ\"ש התי\"ט, צרותיהן מותרות. כנלע\"ד דקדוק לשון המשנה, והרב פירש ענין זה בדרך אחר, ומ\"מ הוא אמת שהרי הכי אמרינן בירושלמי <small>(ה\"ה ז:)</small> תני ר' חייא אין צרה אלא מאח בלבד, אמר ר' יוסי מתניתא אמרא כן מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות. ר' ירמיה בעי דתהא צרה מן השוק (פי' שאפילו בנשואות לאחרים תהיו צרותיהן אסורות), אמר ר' ייסא לא שמיע ר' ירמיה הדא דתני ר' חייה (פי' שאין צרה אלא מאח, בתמיה), לא שמיע למתניתין מפני שנשואות לאחרים צרותיהן מותרות (בתמיה, שהרי במתניתין מפורש שאין צרה מן השוק), חזר ואמר הין דשמיע, אלא כאינש דשמע מילה ומקשה עלה, ע\"כ. הרי מפורש דפירושא דמתניתין הוא כפירוש הר\"ב, ולכן יש לתמוה מהרמב\"ם שפירש פירוש אחר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחייב על מכתו ועל קללתו</b>. משום דבעשה תשובה איירי כמ\"ש התי\"ט, אינו נכלל בו בנו לכל דבר, דאיירי בכל ענין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בש\"א יקיימו ו��ה\"א יוציאו</b>. כתב הר\"ב בש\"ס <small>(עי' בתוי\"ט)</small> מפכינן לה, וכתב טעם לזה משום דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ופירש כלל זה הכי, דבכל מקום חוץ מן המקומות הידועים ב\"ש מחמיר וב\"ה מקל, ולכן בכל מקום, חוץ מאותם המקומות הידועים המפורשים בעדיות בפ' אלו דברים <small>(פ\"ד)</small> מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, דמצינו ב\"ש מקל במקום ב\"ה כגון הכא, אמרינן דמשבשתא היא ואינה משנה ומפכינן לה, ע\"כ תורף דבריו. וכבר כתב התי\"ט דכלל זה לא נכתב בש\"ס על מתניתין, אלא שהר\"ב נתן טעם למאי דאמרינן בש\"ס דמפכינן ליה אליבא דמאן בכלל זה, אע\"ג דר\"ש פליג עליו כמ\"ש התי\"ט. ובפ\"ח דחולין מ\"א מכח קושיא שהקשה הוכיח שפירוש זה שכתב הרב על כלל זה לאו דווקא הוא, אלא דהה\"נ דיש לפרש, אינה משנה שלא נשנית כלל, כלומר דלא אפליגו בה כלל, ועקרינן לה למתניתין וסמכינן אתנא אחרינא אי משכחת ליה לענין הלכה, וכן הוכיח במשנה ד' פ' י\"ח דאהלות, אבל בפ\"ד משנה ג' דנדה לא סלקא ליה אפילו פי' זה והניח הדבר בצ\"ע.\n<br><b>ולי</b> עוד ראיות אחרות נגד פירושם ז\"ל, והוא שממקום שיצא הכלל הזה, דלפי מ\"ש התי\"ט הכא הוא בברכות דף ל\"ו, הכי אמרינן, רבינא אשכחיה לרב אשי דאכיל ומקל בצלף דערלה, כר\"ע דפליג אר\"א וס\"ל דלא מקרו פרי להתאסר בערלה כי אם אביונות ולא תמרות וקפרס, ואמר ליה מאי דעתיך כר\"ע דמקל, לעביד מר כב\"ש דפליג אב\"ה ומקיל טפי כלומר דס\"ל דהוי ספק ירק ספק אילן, ואע\"ג דמטעם זה מחמיר עליו בארץ מ\"מ מטעם ספק הוא מותר בחוצה לארץ, דהא קי\"לן ספק ערלה בא\"י אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקט, ורב אשי בחוצה לארץ הוה, ומשני ליה ר\"ע במקום ר\"א עבדינן כותיה וב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ופי' רש\"י ואין זה ספק אלא ודאי, ע\"כ. וזה הוא כב\"ה, דס\"ל הכי דלעולם דין אילן יש לו, ואינו כלאים בכרם ונוהג בו דין ערלה, ואף ב\"ש ס\"ל דדין אילן יש לו לענין ערלה, דבהא לא פליגי, אלא דמספקא ליה בירק ולכן מחמיר עליו ופליג אב\"ה ואמר דהוו כלאים בכרם, ע\"כ תורף אותו ענין:<br><b>והנך</b> רואה בעיניך דהשוה פלוגתא דר\"א ור\"ע לפלוגתא דב\"ש וב\"ה, וכמו שבדברי ר\"א ור\"ע אין אנו מפרשים ר\"ע במקום ר\"א שיהיה עומד במקומו הנהוג בשאר הפלוגתות, שהרי מצינו כמה פעמים שזה מחמיר וזה מקל וכמה פעמים מצינו איפכא, כך אין לנו לפרש ב\"ש במקום ב\"ה בפירוש זה. ועוד שא\"א לפרשו כן, שהרי כי פליגי לענין כלאים ב\"ש במקומו עומד ומחמיר, ובערלה לא פליגי כלל דב\"ש מודה לב\"ה דמחמרינן ביה וחשבינן ליה לאילן, ואע\"ג דנפקא לן קולא לב\"ש דחשיב ליה ספק, אחוצה לארץ, מ\"מ כי אתשיל בא\"י אתשיל, וכה\"ג מתרצינן בכמה מקומות, והכי מסתברא שהרי לא הזכיר ב\"ש דצלף ספיקא הוי, אלא ממאי דמחמיר בו בכלאים וערלה דהם שני דברים נגדיים אנו אומרים דמשום ספק נגע בו, ומשום הכי החמיר עליו לעולם, ואפילו תימא דהכי הוא דב\"ש מקל הואיל וס\"ל דספקא הוי דמותר בחוצה לארץ, לא סלקא על נכון מה שפירש הרב על אינה משנה דמהפכינן לה, שהרי כשאנו מהפכים פלוגתא זו נמצא דלב\"ה הוי ספק ערלה בחוצה לארץ, וא\"כ מאי קא משיב ליה לרבינא, כ\"ש וכ\"ש שהיה לו להקל כב\"ה. ועוד מאי האי דכתב רש\"י על אינה משנה אין זה ספק אלא ודאי, הל\"ל ולב\"ש הוי ודאי, דהא כי מהפכינן לה הכי הוי. וקשיא נמי לתי\"ט דרוצה לפרש דעקרינן לה, דמדברי רש\"י משמע דאין אנו עוקרין אותה, דא\"כ הל\"ל אינה משנה כאלו אינה שנויה דעקרינן ליה.<br><b>ועוד</b> קשה דביבמות דף ט' ע\"א גרסינן, אמר ליה ר' לוי לרבי מאי איריא דתני ט\"ו לתני י\"ו, א\"ל כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו, מאי דעתיך אמו אנוסת אביו, אמו אנוס[ת](ה) אביו פלוגתא דר' יהודה ורבנן היא ובפלוגתא לא קמיירי, ולא והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר\"ע ורבנן וקתני, בפרקין קאמרינן, והא ב\"ש מתירין הצרות לאחין וב\"ה אוסרין, ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ע\"כ. ואי איתא כדברי הרב דאינה משנה ומהפכינן לה מאי קא משני בזה, סוף סוף פלוגתא היא וקתני לה. ועוד קשה דמשנה זו נשנית בעדיות סתמא בפ' אלו דברים <small>(פ\"ד מ\"ח)</small>, ולפי דברי הר\"ב דכל שנשנית בעדיות סתמא אין לשבשה ולהפכ', אמאי קאמר עלה אינה משנה ומהפכינן לה. ועוד קשה דאיכא בביצה דף י\"א ע\"ב, אמר עולא ג' דברים התירו סופן משום תחילתן ואלו הן, עור לפני הדורסן ותריסי חנויות וחזרת רטיה במקדש, ורחבא אמר רבי יהודה אף הפותח חביתו על גב הרגל ואליבא דר' יהודה דאמר יגמור וכו'. דמקשינן, ועולא אמאי לא קאמר הא, בפלוגתא לא קמיירי, הנך נמי פלוגתא נינהו (פי' דבעור ב\"ש אוסרין וב\"ה מתירין, וכן בתריסין ב\"ש אוסרים לסלקם וב\"ה מתירין אף להחזירם), ומשני ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ע\"כ. הרי מפורש דקרי ב\"ש במקום ב\"ה אע\"ג דמחמיר כדרכו בכל המקומות, דלא כדברי הר\"ב, וכן אמרו אינה משנה, משמע דלא כדבריו, דהא לפי דבריו דאינה משנה ר\"ל דמהפכינן לה, הדרא קושיא לדוכתה כמו שהקשתי בההיא דיבמות, דמ\"מ פלוגתא היא ואיך אמר דבפלוגתא לא קמיירי. וליכא למימר דבפלוגת' דקאמר, ר\"ל בדבר דלית הילכתא הכי לא קמיירי, משא\"כ ההיתרות דנקט דפליגי ב\"ש וב\"ה בהם דהוי הלכתא הכי דמותרי', דהרי בההיא דיבמות דקאמר נמי בלשון זה דבפלוגתא לא קמיירי אין פירושו כך, דהתם היה יכול לשנות במשנה אף אמו אנוסת אביו שהרי משכחת לה לרבנן דהלכתא כותיהו, ולא קתני לה משום דר' יהודה חולק ולדידיה משכחת לה אע\"ג דלית הלכתא כותיה, ש\"מ דבפלוגתא דקאמר ר\"ל בדבר שיש בו מחלוקת בין דהוא כהלכתא בין דהוא דלא כהלכתא.<br><b>ולדברי</b> התי\"ט נמי דקאמר דעקרינן לה, קשיא דא\"כ מאי האי דקאמר עולא דהתירו דברים אלו סופן משום תחילתן, הלא שנים מאלו דפליגי עליהו ב\"ש וב\"ה אנו עוקרין אותם ממתניתין כאילו לא נשנו כלל לפי פירוש התי\"ט. ועוד יש להקשות עליו, מ\"ט אנו עוקרים אותם, הלא ב\"ש מחמיר וב\"ה מקל בהם כדרכם. ועוד יש להקשות, אם אנו עוקרים אותם מפני מה פסקו הפוסקים כב\"ה מכח משניות אלו, הלא לפי דברי התי\"ט אין בהם ממש.<br><b>לכן</b> נלע\"ד דב\"ש במקום ב\"ה פירושו הוא כמו ר\"ע במקום ר\"א, דר\"ל כשחולק עמו בין להחמיר בין להקל, ואינה משנה ר\"ל דאין אנו עושין חשבון כלל ממלתיהו דב\"ש, ואין אנו קורים אותה פלוגתא בשם מחלוקת כלל, שאין אנו חושבים דברי ב\"ש לגבי ב\"ה לכלום וכאילו לא נכתבו, וה\"נ אמרינן בשבת דף קנ\"ז ע\"א, ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח, ופירש רש\"י, ב\"ה חשיב כסתמא (אע\"ג דפליגי עליה ב\"ש), ונפקא מינה למאן דידע דהלכתא כב\"ה ורוצה להחמי' כדברי ב\"ש שאינו אלא מן המתמיהי', וה\"ג בתוספתא דיבמות <small>(פ\"א ה\"ג)</small> וכן בעירובין דף ו' ע\"ב, הרוצה לנהוג כחומרי ב\"ש וכחומרי ב\"ה עליו נאמר הכסיל בחשך הולך. ונל\"עד דטעמא דהא מלתא דגרועי' ב\"ש כשחולקי' עם ב\"ה משאר החולקי' זה עם זה, משום דמן השמים קבעו הלכה כב\"ה כדאיתא בפ\"א דעירובין <small>(דף יג:)</small>, וכ\"ש דאסור לנהוג כקולי ב\"ש חוץ מן המקומות הידועי'. ועוד דגרסינן <small>(שם ו:)</small> כקולי ב\"ש וכקולי ב\"ה נקרא רשע, וזה פשוט. ועל פי זה משתמע שפיר סוגיא דברכות הנ\"ל, דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, אין דבריו חשובים לסמוך עליו ולקרות לצלף ספק ערלה ולהקל בו בחוצה לארץ, דחשבינן לדברי ב\"ש כאילו לא נזכרו כלל, ואין זה ספק אלא ודאי כב\"ה, ואתי שפיר נמי סוגיא דיבמות ודביצה דלא קחשיב פלוגתא דב\"ש וב\"ה פלוגתא, כיון דדברי ב\"ש כלא היו חשיבי, ובחולין פ\"ח אאריך עוד בזה בע\"ה, ושם אביא דעת התוספות. ועיין עוד מ\"ש בפ\"ד דנדה משנה ג' בענין זה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או אשה ובתה</b>. כתב התי\"ט, ז\"ל דהני שכיחי טפי שיהיו נשואות לשני אחין מבתו ובת בתו השנויות בתחילה בריש מכלתין, להכי נקטינהו, וה\"ה לכל העריות, עכ\"ל. והקשה תלמידי החביב ר' גרשום חפץ בגוריצאה, מאי קאמר מבתו ובת בתו, אי בתו של אח הנופלת לפניו ליבום, הלא היא אסורה מעצמה ולא מחמת האחרת הנשואה לאחיו השני, וכן הוא בכל העריות הדומין לה, ואנן בשתי נשים האסורות להנשא לאדם אחד ושכל אחד לעצמה מותרת לו קיימינן, ואי בתו ובת בתו דאדם אחר, הנשואות לשני אחים שאינם בתו ובת בתו של אח הנותר מהמיתה, הא אינם אסורים עליו תרויהו כאחד אלא משום אשה ובתה, והיינו אשה ובתה דתנן במתניתין, ולא מצאתי די השיב לו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הראשונה</b>. לנשואין וכו', רש\"י <small>(דף ל.)</small>. פי' לפירושו, לנשואין של אח המת עתה אחר שכנס, דלגבי האח המת ראשון אפשר דהיא שניה לנשואין, דשמא האח הראשון נשא אשה קודם האח זה שמת שני, לפיכך פירש רש\"י על וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת, הראשונה לנשואין וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שעה אחת</b>. ה\"ה אפילו רגע, אלא דשעה הוא זמן מסויים יותר מרגע:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי אלו צרות</b>. כלומר, הרי צרות של אלו. א\"נ הרי אלו צרות שאמרנו בסיפא דמתניתין דלעיל, בנתגרשו ודאי העריות דמותרות, בענין זה חולצות ולא מתיבמות, ולא קתני בפירוש צרותיהן כדקתני לעיל, משום ספק קדושין, דאפשר דלא היו צרותיהן מעולם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מודים ב\"ש וב\"ה</b>. בכתובות פ\"ח ששם מקומו אפרשנו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן</b>. פי' הר\"ב בשמא דש\"ס <small>(דף מא.)</small> אבל. והא דקתני וכן, משום דבפיטורא דיבום דמי רישא לסיפא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יתארסו ולא ינשאו</b>. אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, שנאם כסדר הזה משום דאירוסים קודמים לנשואים, ועל סדר זה שנא אחד בתולות ואחת בעולות. ולפי זה קשה למה לא שמר סדר זה עד סוף מתניתין, דקתני סדר דסיפא אחת נשואות ואחת ארוסות. וי\"ל דמשום ר' יהודה דאמר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו, דהוי סדר נכון, וגם יש רבותא בסיפא דידיה יותר מברישא, נקט נמי סדר זה בדברי ת\"ק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היה חולץ וכו' ואם היה מיבם וכו'</b>. משום דמצות חליצה קודמת למצות יבום בזמן הזה שאינם מכוונים לשם מצוה <small>(בכורות פ\"א מ\"ז)</small> הקדימה, אבל ברישא דתני ביאתה או חליצתה דהוא כנוי לאשה, דלא שייך בה שום כוונת מצוה, נקט סדר הכתוב. ועוד רמז לנו, כי בראשונה היתה מצות יבום קודמת למצות חליצה <small>(שם)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולא מאמר אחר מאמר ולא בעילה אחר בעילה</b>. אע\"ג דהקדים גט למאמר, הקדים בעילה לחליצה, כדי שתהא הבעילה סמוכה למאמר מאחריו, דהרי זו כמצותה כדתנן לקמן, ובזה נחה קושית התי\"ט שהקשה דבר זה במשנה ב' ד\"ה כיצ��:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בין שני יבמין ליבמה אחת</b>. כתב התי\"ט, ז\"ל ואין צריך לומר בשני יבמין לשתי יבמות, דאיכא למ\"ד בש\"ס <small>(דף י.)</small> דצרה על האחין בכרת, דכדקיימא קיימא, עכ\"ל. ואני בער ולא אדע מאי האי אצ\"ל וכו', איך הוא תלוי בדין זה דצרה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בין ברצון</b>. כתבו התוספות <small>(נג: ד\"ה הבא)</small> בשם י\"מ, דבין באונס בין ברצון שכיחי בין בשוגג בין במזיד, והכי הוי פירושא דמתניתין, בין שהיה אותו השוגג או המזיד באונס בין ברצון. ואונס בשוגג ימצא במי שיש לו שתי נשים ונתקשה לאחת, ואנסוהו לבא על יבמתו וכסבור אשתו השנית היא, ורצון שברצונו בא על יבמתו וכסבור אשתו היא, ואונס במזיד יהיה כשנתקשה לאשתו ואנסוהו לבא על יבמתו, והוא ידע כי יבמתו היא ולא נתכוון לקנותה באות' ביאה, ורצון במזיד הוא כשבא על יבמתו ברצונו לשם זנות, ולפי זה אף בבבא זו יש בה רבותא דאע\"פי שלא נתכוון לקנותה קנאה:\n",
+                "<b>אחד המערה ואחד הגומר</b>. לא קתני בין עירה וכו' כשאר בבי דמתניתין, משום דזה תלוי במעשה, מש\"אכ שאר בבי דתלוי במחשבה:\n",
+                "<b>ואחד הגומר</b>. אע\"פי שלא הוציא ש\"ז, כן פי' הרמ\"בם בחבורו פ\"א מה' איסורי ביאה. ולפיכך גם בזה יש רבותא דאעפ\"כ קנה, ואע\"ג דמשהערה כבר קנה, וא\"א להמצא גמר ביאה בלא עירוי, מ\"מ י\"ל דאצטריך משום סיפא דעריות, דאפשר להמצא גמר ביאה באיסור והעירוי בהיתר, כגון שרצה לקדש בביאה והערה בה, וקודם שגמר ביאתו קבלה קדושים מאחר, דמקודשת לשני כדאיתא בקדושין דף י' ע\"א, ואם גומר ביאתו אז הרי הוא חייב כבא על אשת איש, אע\"פי שהיה העירוי בהיתר, ואפילו ביבמה אפשר דלא יקנה בעירוי, כגון שהערה בה והוא ישן דלא קנה, כמו שפסק הרמ\"בם בפ\"ב מה' יבום וחליצה, ואם נתעורר אחר שהערה, וגמר ביאתו, קנה אע\"פי שהעירוי היה בענין שאינו קונה בו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פסל</b>. לא קאי אלא אפיסולי כהונה, ואגב אמפסלי מהכהונ' ע\"י ביאה זו, דהיינו שאר עריות הנזכרות ברישא וכן הבא, ולא הוי לגביהו אלא אגב, משום דעיקרא דמלתא דאשמועינן התנא בהו הוא החיוב כרת וכיוצא בו, כמ\"ש התי\"ט וכן הבא וכו' דכתיב כי כל אשר יעשה וכו' ונכרתו וכו' הוקשו וכו', אבל אממזרת וכו' לא קאי אפילו באגב כמ\"ש הר\"ב. ואע\"פכ אין להקשות למה נשנה בתר פיסולי כהונה, משום דלא רצה התנא לשנות סדרו הרגיל בשאר המקומות שלא לערבב דעת התלמידי' וישכחו מה ששגור כבר בפיהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנשואין</b>. בפ\"ד משנה י' כתבתי טעם לסדר זה שהוא זו וא\"צל זו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובה\"א זכר ונקבה</b>. ירושלמי <small>(ה\"ו לז:)</small> אמר ר' בון לכן צריכה, אפילו זכר ונקבה, דלכן (פי' דאם לא כן), היא מתנית' מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, ע\"כ. פי' וא\"א שיהיה כן הואיל ולא תנן למשנה הזאת בעדיות <small>(פ\"ד)</small> גבי שאר משניות דקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. והנה לכאור' נראה מהירושלמי זה דכי אית ליה שני זכרים כ\"ש דקיים פריה ורביה לב\"ה, אבל כשנדקדק היטב א\"א לומר כן, דהא אמרינן בבבלי <small>(דף סב.)</small> וב\"ה נמי לילוף ממשה, אמרי לך משה מדעתיה הוא דעבד. פי' דעל פי הדב[ו]ר פירש, כמ\"ש הר\"ב. ואם אמת היה הדבר הזה שבשני זכרים לב\"ה נפטר במכ\"ש, מאי קא משני מדעתיה הוא דעבד, לשני מעשה שהיה כך היה שהיה לו שני זכרים, אבל הין הכי נמי אילו לא היה לו אלא זכר ונקבה ��יה פורש, דמברי[י]תו של עולם ילפינן ולכן לא גמרינן מיניה, אלא ודאי מדשנו משה מדעתיה דהיינו על פי הדב[ו]ר פירש, ש\"מ דאי לאו הכי לא היה נפטר עד שיוליד נקבה גם כן, ואם כן אפוא קשה מאי אפילו זכר ונקבה דקאמרי, ומאי קולא היא זו יותר מדב\"ש הלא שקולים הם, דלב\"ש בעינן שני זכרים דווקא ולא נפטר בזכר ונקבה וכמ\"ש רש\"י בפירוש <small>(סא: ד\"ה ב\"ש אומרים)</small>, ולב\"ה זכר ונקבה דווקא בעינן ולא מיפטר בשני זכרים, כנראה ממה שהשיבו על משה.\n<br><b>ונראה</b> לישב על פי מאי דאמור רבנן <small>(עי' נדה לא:)</small> הרוצה שיהיו כל בניו זכרים ישהא עצמו על הבטן עד שתזריע אשתו תחילה, או יבעול וישנה. ועניינים אלו הם עליו לטורח, וזו היא החומרא דב\"ש דמחייב לטרוח להוליד הזכר השני, משא\"כ לב\"ה דאינו צריך לכל זה להוליד נקבה, אבל הין הכי נמי דאם טרח והוליד שני זכרים דעדיין לא נפטר לב\"ה, ולא מקרי חומרא בכגון זה דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה, וזה הוא שגלה לנו הירושלמי בתיבת אפילו. ואע\"ג דמ\"מ הכי הוי וא\"כ היכי קאמר דבלא אפילו הוא אמינא דהוי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, דיש לומר דהואיל ואמור רבנן <small>(קידושין פב:)</small> אשרי מי שבניו זכרים אוי למי שבניו נקבות, איכא למימר דהוי חומרא. קמ\"לן דאינו כן, דנקבות אמרו ולא נקבה, ואדרבא אנו מפרשים מדברי ב\"ה באפילו, דקולא היא ולא חומרא, מהטעם שאמרנו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עבדי מלוג</b>. חביבא ליה, דיש בם רבותא דאע\"פי שהוא חייב במזונותן לא יאכלו, משום הכי הקדימם לעבדי צאן ברזל, אע\"ג דהם שייור מאלו כמ\"ש ה\"רב, ואגב זה הקדימן נמי במשנה דלקמן, אע\"ג דהתם הוי נמי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שניסת</b>. בסדרין דעיקרו מדבר בנשואי נשים, דייק התנא בלישניה וקתני בנשואי ישראלים עם כהנים ניסת בסמך, לשון הסתה, כי אין זווגים כאלו נעשים במהירות וקלות אלא ע\"י הסתה, כי אין כהן מתרצה בקל להשפיל עצמו וליקח בת ישראל, וכ\"ש כהנת שאינה מתרצת בקל להנשא לישראל, כי אין זווגם עולה יפה כמש\"אזל <small>(פסחים מט.)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האירוסין</b>. אלה שכיחי יותר מכל הנזכרים במשנה זו, משום הכי שנאם בלשון רבים מש\"אכ באחריני:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונשאת לעבד או לנכרי</b>. כתב התי\"ט בשם התוס' <small>(סט: ד\"ה ונשאת)</small> תימא דלא תנן ונכבשה עם העבד, כדתנן ונכבש עם השפחה, דנשואין לא שייכי בה, עכ\"ל. ולעד\"נ דלא קשיא, כי ברישא דקתני והלך הבן, שייך שפיר לומר נכבש דפירושו נדחק, כלומר בעל כרחו שיצרו תקפו לפסול זרעו בשפחה, מסתמא לא ישנה בזה, אבל הכא דקתני והלכה הבת, קתני נשאת דכשהרגילה עצמה פעם אחת, היא תהיה להוטה אחריהם כאילו נישאת להם, כי רוצה אשה בקב ותפלות <small>(סוטה פ\"ג מ\"ד)</small> וכל שכן דהזכיר הכא נכרי שהוא ערל, דאמרינן בעלמא דאשה להוטה היא אחר הערלה כמשא\"זל <small>(עי' בר\"ר פ\"פ יא, זוהר מטות רנט:)</small> כי הנאתה מרובה בבעילתה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא כבני כ\"ג</b>. ירושלמי <small>(ה\"ח מג.)</small> כיני מתניתא לא כבן בתי כ\"ג וכו', ע\"כ. וקתני כבני, על כי בני בנים הרי הם כבנים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני שבעילתה</b>. לא קתני כמו ברישא מפני שהיא בעילת זנות, דהכא האיסור מחמת עצמה מש\"אכ ברישא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ושאר כל הנשים מותרות וכו'</b>. לא סדרם כסדר הזה במשנה א', משום דרצה לשנות כל הבבות המתחילים במותרות זה אחר זה, כדי שיהיו יותר מסודרים בפה ובלב, וכמ\"ש התוספות <small>(פד. ד\"ה יש מותרות)</small> והביאו התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שניות מדברי סופרים וכו' שניה לבעל ולא שניה ליבם</b>. באיסורים דאורייתא הקדים מותרות לבעליהן לאסורות לבעליהן, ובשניות דרבנן הקדים שניות לבעליהן למותרות להם, משום דלא שכיח שיפול הבעל באיסור דאורייתא כמו באיסור דרבנן, ואין לדקדוק זה שייכות באסורות ומותרות ליבם, שהרי מכח הבעל נופלין לפניו ולא מפני מעשיו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ניסת לישראל</b>. בפ\"ז משנה ב' נתתי טעם לניסת בסמך, לשון הסתה, ואף בניסת ללוי שייך שפיר אותו הטעם, ואף בניסת לישראל דהכא שהוא בעלה השלשי, שייך שפיר לשון הסתה, משום דאין אדם מתרצה בקל ליקח אלמנה שנתאלמנה שני פעמים, כ\"ש דאיכא מ\"ד הכי בש\"ס <small>(דף סד:)</small> נשאת לשני לא תנשא לשלשי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת כהן שנשאת לישראל וכו'</b>. קתני בכל השנוים במשנה זו נשאת שלא בסמך, משום סיפא דנשאת לכהן דלא שייך לומר בה לשון הסתה, שהיא מינו, ואע\"ג דהוא בעלה שלשי לא קפיד כלל על זה, כי תולה טעם אלמנותה במה שא\"זל <small>(פסחים מט.)</small> שבת כהן לישראל אין זווגם עולה יפה, ולא מצד גריעותה. ועוד היא נמי לא דייקא, על כי עולה עמו שחוזרת לאכול בתרומה, מש\"אכ במתניתין דלעיל בבת ישראל הניסת לבעל שלשי ישראל, דיורדת ממעלתה שאסורה על ידו אף ממעשר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>למדינת הים</b>. משום דקלקולים אלו לא שכיחי אלא כשיש בין מקום הבעל ומקום האשה ים, שא\"א לשלוח אדם דרך שם כפי רצונו, כי לפעמים מחמת הרוחות מתעכב הרבה, ואינם יכולים לברר דברי העד אם הם אמתיים, משום הכי קתני לשון זה, ואגבו שנאו בכל העניינים המדברים באיש ואשתו:\n",
+                "<b>וניסת</b>. ה\"נ שייך לשון הסתה, דאילו לא הוסתה לא היתה משנה טבעה ודרכה, דדייקא ומנסבא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקלקלה</b>. וזינתה לא קתני, אלא וקלקלה, והיינו מ\"ש התי\"ט בשמא דש\"ס <small>(דף צב.)</small> דהאי קלקלה לאו זנות הוא, אלא אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ובש\"ס <small>(שם)</small> איכא מ\"ד דאפילו בזינתה איירי, ולדידיה נראה דסיפא דקתני שלא התירוה אלא לינשא דייק מכלל דהאי וקלקלה לאו ע\"י נישואין הוה אלא בזנות, ואע\"ג דאתיא במכ\"ש כדמשמע בש\"ס, מ\"מ ס\"ל דעיקרא דמתניתין בזנות איירי:\n",
+                "<b>שלא התירוה אלא לינשא</b>. לא ידעתי איך מפרש ר' יוחנן דס\"ל דקלקלה לאו היינו זינתה אלא שנשאת אלמנה לכ\"ג וכו', האי לישנא דלא התירוה אלא לינשא שהרי נישאת. ועוד מדיוקא משמע לינשא ולא לזנות, כמ\"ש בדבור הנ\"ל למאן דס\"ל דקלקלה היינו זנות, והוא פוטרה מן הקרבן בזנות כמ\"ש התי\"ט. ובדוחק יש לפרש שלא התירוה אלא לינשא למותר לה, ולהבעל לכל אדם ולא תהיה עליה אלא איסור דלא תהיה קדשה, ומשום איסור זה לא קתני להבעל למותר לה בפירוש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונשאת</b>. הכא שאמת הוא שמתו שניהם אלא שהיה שלא כסדר שאמרו לה, לא קתני ונסת לשון הסתה, דדיוק כזה לא דייקא אשה, ובלי הסתה כלל דרכה להנשא. אבל בסיפא בקיים היה ומת, דר\"ל אחר שניסת, קתני ניסת בלשון הסתה מן הטעם שכתבתי במשנה א' ד\"ה ניסת:\n",
+                "<b>אמרו ל[ה](ו) מת בעליך וכו' תצא</b>. במ\"ש התי\"ט בשם נ\"י בדבור זה, יש לדקדק בו דקדוקים הרבה, ולהיות שמ\"מ לשון המשנה מובן לא הארכתי בו והרוצה לעיין יעיין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מתה הראשונה מותר בשניה</b>. כתב התי\"ט בשם הב\"י <small>(אה\"ע סו\"ס טו)</small> ז\"ל ואם מתה הראשונה מותר בשניה, דפקע לה איסור אחות אשה, וכ\"ש דאם מתה השניה דמותר בראשונה, עכ\"ל. ותמהני מהאי כ\"ש, דהא אפילו בחייה שרי ליה כדתנן מותרת לחזור לו, וא\"כ מאי רבותא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא שהוא פוסל תחילה</b>. בכל ענין. והאחים פוסלים תחילה וסוף. בכל ענין. כיצד. הוא פוסל והם פוסלים. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו פסל על ידי אחין, באו עליה אחין ועשו בה מאמר נתנו גט או חלצו פסלו על ידו. ומדסתם התנא ולא פירש לא ביה ולא בהו אי בתחילה אי בסוף, ש\"מ דבכל זמן פוסלים זה על זה, ומדשנא באחים מאמר גט וחליצה, ובבן תשע לא שנאם, ש\"מ דבאלו לא דמי לאחים לפסול עליהם בכל זמן אלא בתחילה, ובזה החסרון מובן ואין אנו צריכים אפילו לתת טעם עליו, כי אין בזה קצור לשון כלל וא\"א לטעות בו כשאנו אומרים שכיצד קאי ארישא. ואין לתמוה על זה כלל, כי רצה התנא לגמור כלל דבורו ואח\"כ מפרש עליו מה שנראה לו שצריך פירוש, וילמד סתום מן המפורש בדיוקא כדכתבינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והשניה חולצת או מתיבמת</b>. ובהא פליג האי תנא אתנא דמשנה ט' דפ\"ג, דבעשה מאמר ומת תרויהו חולצות ולא מתיבמות, דמאמר הוא כביאת הקטן לכ\"ע כדמסיק בש\"ס <small>(ביאת בן ט' כמאמר בגדול דף צו: עי\"ש)</small>, אבל בראשונה אוף האי תנא קאמר דחולצת ולא מתיבמת, כדתנן בפירוש הראשונה חולצת וכו', וא\"כ אמתניתין דלעיל דבן ט' שנים שבא על יבמתו ומת, דתנן חולצת ולא מתיבמת נמי לא פליג, דע\"כ לא פליג אלא אצרה כמפורש במשנה זו. ולכן תמהני מאד מהתי\"ט, דקאמר דאמתניתין דלעיל נמי פליג, וכללא דמלתא היא, דתנא דפ\"ג גזר בצרה דזיקת שני יבמין אטו שתי יבמות מבית אחת, וכ\"ש באשה עצמה דעליה זיקת השני יבמין, ובדידה גזר מהאי טעמא נמי אף אי ליכא צרה בהדא, כדאמרינן בש\"ס <small>(שם)</small> אמר רבא הא דאמור רבנן זיקת שני יבמין מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה, לא תימא היכא דאיכא צרה דאיכא למגזר משום צרה, דהא הכא (פי' בבן ט' שבא על יבמתו ומת) ליכא צרה מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה, ע\"כ. והאי תנא דהכא בדידה גזר בכל ענין ולא פליג כלל בהא, אבל בצרתה פליג וקסבר דלא גזרינן בה אטו ב' יבמות, וזו היא נמי דעת התוספות בדף ל\"ב ע\"א ד\"ה מדרבנן ע\"ש מלתא בטעמא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נטמאו אינם סופגים את הארבעים</b>. נטר לה עד הכא, אגב דבעי למימר דומה לזה באכילת תרומה ואם אכלו אינם משלמים קרן וחומש, ואזלה לה תמיהת ר\"י שכתב התי\"ט:\n",
+                "<b>ובכורו וכו' ונותנין עליו וכו'</b>. סירכא דמשנה ז' נקט, ומ\"מ קשה מ\"ש בבא זו משאר בבי דנשנו נמי במשנה ז' בלשון יחיד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לו אחים מן הראשון ואחים מן השני</b>. סירכא דרישא דתנן בנים מן הראשון ובנים מן השני נקט, ואזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוא אינו יורש וכו'</b>. דין זה שייך אף בישראלים, ושנאו בין דיני שניהם כהנים משום דרצה לשנות כל הוא והם זה אחר זה, והואיל והזכיר דין ירושה דאיירי בכל ענין, הזכיר דין מכה וקללה הדומה לה דבכל ענין איירי, ואח\"כ חזר לעניינו הראשון וגמר דין שניהם כהנים באמרו ועולה במשמרו וכו':\n",
+                "<b>אבל הם יורשים אותו</b>. הכא דהוו שני הפכים בנושא אחד דהוא אינו יורש אותם ול�� חשבינן ליה לקרוב, והם יורשים אותו דחשבינן ליה לקרוב, שנא אבל משא\"כ באונן דלעולם חשבינן ליה לקרוב, ואיפכא בטומאה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בסנדל שיש לו עקב כשר</b>. לחלוץ, וז\"ל הרמב\"ם בפ\"י מ\"ה יבום, כיצד חולצין מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב וע\"ש בכסף משנה, וה\"ט דלא תנן כשירה כמו ברישא דמשמע בדיעבד כשר החליצה, כן נראה, דלא כמ\"ש התי\"ט דכשר משמע דיעבד ולא לכתחילה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלצה בגדול וכו'</b>. דין שיעור הסנדל הוא, ולכן לא רצה לערבו בבבא אחת ברישא, ששם מדבר מדין מקום הסנדל והדבר שנעשה בו. והא דעירב כל השנוים ברישא בהדי הדדי, משום דדמו בקצור עניינם, משא\"כ דין זה דשיעורא שלשונו ארוך:\n",
+                "<b>חלצה בלילה</b>. אין בזה תמיה למה לא עירבו, דמשום הפלוגתא הוא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא</b>. הוא, ויבמתו אחריו, ולא הוא אחריה דאסור, משום הכי שינה סידרא דקרא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמרו להן ב\"ה לב\"ש</b>. לדבריכם דפליגתו עלי כמעט בכל דיני מיאון אודו לי מיהא בדין זה דממאנת אפילו ד' וה' פעמים. דהא סבירא לן כך אע\"ג דממאנין אפי' נשואות סבירא לן כ\"ש לדידייכו דסבירא לכו דאין ממאנין אלא ארוסות והתי\"ט נתן טעם אחר ללשון זה של אמרו להן וכו' והוא משום דב\"ש יהבי טעמא למלתייהו ולא מתיישב כ\"כ דא\"כ בב\"ש לבדו היה לו לומר אמרו להן ועוד היה לו לתנא להקדים מלתא דב\"ש כדרכו בכל מקום:\n",
+                "<b>אפילו ארבעה</b>. אע\"ג דבתלתא הוי חזקה, ואיכא למימר דלא תנשא עוד עד שתגדיל או לא יהיה לה היתר יותר במיאון. וחמשה. נקט ליה דלא תימא ארבעה דווקא, וכה\"ג יש לתרץ בכל מקום שנשנו מניינים אלו בכיוצא בזה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו</b>. לשון אי לך ארץ <small>(קהלת י, טז)</small> כן כתב התי\"ט בשם הנמוקי יוסף <small>(דף ח. מדה\"ר)</small>, וכתב דעדיפא ה\"ל לכתוב ואי לו האחד שיפול ואין שני להקימו <small>(שם ד, י)</small>. דדמי ליה וגם קדים, ע\"כ. ולעד\"נ דלנמוקי יוסף נמוקו עמו, דאי הוי אף לנשים עצמם ויותר מהאיש, דטב למיתב טן דו <small>(דף קיח:)</small>, ואשה קרקע עולם היא כמשאז\"ל <small>(סנהדרין עד:)</small> באסתר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מה יעשה פקח בעל הפקחת תצא וכו'</b>. פתח באיש וסיים באשה, משום סירכא דסיפא דשייך למימר בה מה יעשה וכו' וכן בכולהו בבי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואחת הבאה מן הזתים</b>. לא ידעתי אמאי לא תני מסיק דומיא דקציר ובציר, ועוד קשה אמאי הקדימם לבציר שלא כסדרם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובנה</b>. אע\"ג דבנה כל שאינו בנו אינו פוטרה מן היבום, קתני בנה לתלות הזכר בנקבה ככתוב ביעקב <small>(נדה לא. הו\"ד רש\"י בראשית מו, טו)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הלכה היא ובעלה ויבמה</b>. ולעיל במשנה ח' קתני הלכה היא ובעלה למדינת הים ובנה עמהם, דמשמע דהבן עדיין צריך להם ואינו בר דעת לילך לבדו, וקמ\"ל אגב ארחיה דכיון דעדיין צריך הבן למודעי, לא יניחוהו מתחת ידם שלא יקלקל הדרך הישר בהיותו רחוק ממורת אביו והשתדלות אמו, אלא יביאוהו עמהם אפילו למדינת הים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שיש סי��נין בגופו</b>. שאינן מובהקין. ובכליו. אפילו מובהקין, כן פי' התי\"ט. ולפי זה אתי שפיר דהוי לא זו אף זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף</b>. קצת קשה דהל\"ל איפכא, וי\"ל דסדר המעשים שהביא ר' יוסי דהלכתא כותיה נקט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מעידין לאור הנר ולאור הלבנה</b>. אע\"ג דאור הלבנה מתפשטת יותר מאור הנר, עד שאז\"ל <small>(ברכות מג:)</small> אבוקה כשתים וירח כשלשה. ואורה רב במקומה יותר מאור הנר, מ\"מ למטה בארץ אינה מאירה לאדם יותר מאור הנר, אלא אדרבא אור הנר מאיר יותר ממנה, דהא מצינו שבודקין <small>(חמץ)</small> לאור הנר ואין בודקין לאור הלבנה <small>(פסחים ז:)</small> אפילו באכסדרה שאורה רב שמותר לבדקה לאור החמה <small>(שם ח.)</small>. ועוד הנסיון יוכיח כי דבר קטן ימצא לאור הנר ולא לאור הלבנה: ",
+                "<b>בת קול</b>. בת קול דהכא פירושו הוא שהקול באה ממקום רחוק כל כך עד שאינה נשמעת בבירור אלא הברה ממנה, וההברה היא בת לקול, וקמ\"לן מתניתין דאפילו הכי משיאין על פיה, אע\"ג דלא מצאו במקום אשר יצא הקול שום אדם אח\"כ, דאמרינן שמא הלך לו, אבל אם אנו במקום צר שודאי אין שם אדם, ושמעו בתוך אותו מקום קול יוצא, אע\"פי שהוא קול ממש אין משיאין על פיו כמ\"ש התי\"ט, הואיל וברור לו שאינו קול אדם:",
+                "<b>יבמות</b> מתחיל בחית ומסיים בויו, והחית רומז לשמונה הנמצאים יחד בעת החליצה, שלשה דיינים ועוד שנים כמ\"ש הר\"ב במקומו (פי\"ב מ\"א), והנחלץ והחולצת, ורוח המת הקשור בה כמ\"ש חכמי האמת. והויו רומז למצות יבום שעל ידו נפש המת מתגלגל ובא לעולם הזה הנעשה בששת ימים, וכמבואר בספרי משנת חסידים במפתח הנשמות סדר נשים מסכת גלגול הנשמות, ובמפתח הכוונות סדר מועד מסכת חתונה ומילה פרק ב' פסקא ז'. ועוד סוד הגלגל בואו רמוז, כמ\"ש חכמי האמת. ונרמז בתחילה מצות חליצה, אע\"פ שמצות יבום קודם (בכורות פ\"א מ\"ז), משום דבזמן חבור המשנה כבר לא היו מכוונין תו לשם מצוה כדתנן בפירוש (שם), ולכן מצות חליצה קודמת:",
+                "<b>סליק</b> מסכת יבמות. נחת רוח לנשמות:<br><b>אח</b> אחד בעת יקים אחיו אחרי המות.<br><b>הן</b> ירבה ראות חוקים במשנה וביבמות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,283 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Yevamot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Yevamot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>וְנָשִׁים אִם לְךָ יִהְיוּ שְׂמַח אִתָּם.<br>וְתִפְאֶרֶת יְדֹוָד אָז בְּךָ הוֹלֵם.<br>וְגוּף קָדוֹשׁ וְחוֹסֶן יַעֲקֹב אִישׁ תָּם.<br>בְּךָ יִהְיֶה וְלֹא תִהְיֶה כְּאִישׁ חוֹלֵם.</b>",
+                "<b>פירוש</b><br>ונשים על שם סדר נשים: אם לך יהיו שמח אתם. דכתיב (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך. וביתו זו אשתו (יומא פ\"א מ\"א) ואמועדים דלעיל קודם ס' מועד קאי, כי השירים האלו שבראשי הסדרים זה בזה הם קשורים כמ\"ש בהקדמת הספר: ותפארת ה' אז בך הולם. דכתיב (ישעיה מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית: בך על שם בך יברך ישראל (בראשית מח, כ) שיזכה לבנים כאפרים וכמנשה, לומדי תורה שיש בה ב\"ך אותיות: וגוף קדוש. כי כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה (ויק\"ר פכ\"ד הו\"ד רש\"י ורמב\"ן יט, ב), ומי שיש לו אשה יש לו גדר ערוה, שמצילתו מן החטא (עי' יבמות סג:): וחוסן. כי מי שיש לו פת בסלו דהיינו אשתו (עי' יומא יח:) אינו מתאוה כל כך לתשמיש ולכן אינו חוטא בהוצאת זרע המחליש גופו של אדם, ולכן נשאר בריא וחזק וחסון הוא כאלונים, ועוד חוסן על שם חוסן הוא סדר נשים (שבת לא.). יעקב איש תם. שיעקב לא ראה קרי מימיו (יבמות עו. הו\"ד רש\"י בראשית מט, ג) והיה נאזר בגבורה כמו שאמז\"ל (בר\"ר פ\"ע, יב) על פסוק (שם כט, י) ויגל את האבן. כאדם שמעביר פקק מפי צלוחית: בך יהיה. כי לא תראה קרי, ולא תהיה כאיש חולם. השוכב עם אשה ומוציא זרע לבטלה:",
+                "<b>הנה פירוש זה הוא גופן של דברים. ונשמתם עולה על כנפי נשרים:</b>",
+                "<b>נשים</b> יש בו שבעה מסכתות, כי הוא בת\"ת דנוק' דז\"א שבו שם צבאות שהם ז' אותיות, כי אף השם ראוי לחשוב פה להיותו צריך להורות על צבאות שהוא שם קדוש ולא צבאות חול:",
+                "<b>יבמות</b> יש בו י\"ו פרקים, דוי ליה למאן דאזיל בלא ולד שצריכה אשתו להתיבם, ובמאורות נתן (אות יו\"ד סי' ד') אמרינן דיבמה נקראת המלכות, בגלות י\"ב אתוון דאדנות, וזה הוא י\"ב דיבמה, ומה דיבמה היינו שם מה המתחבר עמה, ועל פי זה מנין אתי שפיר, כי הוא בעל שש קצוות הוא ששי מלמעלה למטה ובו שם מ\"ה, והיא עשירית ובה שם אדנות, הרי י\"ו. ועיין סוד היבמה על פי האר\"י זלה\"ה בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות מסכת חתונה ומילה פ\"א:",
+                "<b>יבמות</b> מבואר בבמדבר רבא פ' י\"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי שהוא ראש סדר נשים:",
+                "<b>עד סוף העולם</b>. הא דלא תנן לעולם, אלא עד סוף העולם. י\"ל דאתא לאשמועינן רבותא דאפילו היתה הצרת ערוה עם בעלה שמת ויבמה בסוף העולם, והערוה בסוף העולם, דשריא לשוק בלא חליצה, ולא חיישינן לרואים הבלתי יודעים מהערוה היושבת בסוף העולם, שיאמרו יבמה ניתרת לשוק בלא חליצה: ",
+                "<b>בת אשתו ובת בנה ובת בתה</b>. הכי הוא סדרא דקרא <small>(ויקרא יח, יז. ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח וגו')</small>, משום הכי לא שנאו כסדר בתו ובת בתו. ושם לא סדרם כסדר הכתוב <small>(שם, י. ערות בת בנך או בת בתך)</small>, שלא יטעה השונה לומר דבת בתו אבנו הנזכר קאי, ופירושו בת בת בנו, דאינו כן דבת בת בנו שניה היא והיא עצמה חולצת, וטעות זה לא שייך בקרא, משום דמכונה לנכח בת בנך ובת בתך. וכיוצא בזה יש להשיב בפ\"ג דכתובות ובריש פ\"ט דסנהדרין. והתי\"ט נתן טעם אחר, ודוחק הוא לגבי טעם זה: ",
+                "<b>וכלן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילוניות</b>. הא דלא נקט המיתה והגט השכיח בכל הנשים זה אצל זה, והמיאון והאילונית זה אצל זה. י\"ל משום דלא זו אף זו קתני, דמתו אינם בעולם כלל, ומיאנו הם עדיין בעולם אבל נכריות נחשבו לגבי הבעל אשר מיאנו בו וכאילו לא נשאו עמו כלל, משא\"כ שנתגרשו דנאסרו על ידם נשים אחרות כגון אחותם, אע\"פי שכבר גרושות הם מאותו האיש, דנמצא לפי זה שעדיין הנשואים שנישאו עמו יש להם שרש בעולם, ונמצאו אילוניות, עדיין הם נשואות ממש לבעל המת, ואעפ\"כ כאילו לא נושאו עמו מעולם חשבינן להו ולא נפטרו צרותיהן מחמתן: ",
+                "<b>ואי אתה יכול לומר וכו' שנמצאו אילוניות או שמיאנו</b>. הפך סדרא דרישא, משום דהרי לא זו אף זו, לא מבעיא נמצאו אילוניות שאי אתה יכול לומר דהא הנך רואה שכבר ילדו, אלא אפילו מיאון דאיכא למימר, אי אתה יכול לומר דאין מיאון אלא בקטנה. והיינו דקמ\"לן תנא דאין מיאון אלא בקטנה, ושלא ניתרה הצרת ערוה ליבם מחמת היות הערוה בלתי ראויה לילד אלא אם כן היתה כך עקרה מעיקרא, לאפוקי אם שתתה כוס של עקרין ונעקרה אחר שילדה ואח\"כ נישאת לזה שמת שאז צרתה אסורה, והיינו דקתני ואי אתה יכול לומר. דאי לא תימא הכי יכול ויכול הוא ולכן תפטר בלא חליצה. ואע\"ג דסוף סוף אינה ראויה לילד, מ\"מ לא גריעא מזקנה דאינה ראויה לילד ואעפ\"כ הרי היא כשאר הנשים הראויות, וכן בתוספתא <small>(פ\"ב ה\"ד)</small> תרויהו בחדא מח(ט)[ת]א מחתינהו, וכתב הרמב\"ם בפ\"ו מה' יבום <small>(ה\"ז)</small>, דטעמא הוא מפני שהיה להם שעת הכושר: "
+            ],
+            [
+                "<b>מאה</b>. מנין זה בסדר נשים ראוי והגון, כי איש ואשה שזכו שם יה ביניהם, היוד של איש וההא של אשה <small>(עי' סוטה יז. וברש\"י ד\"ה שכינה)</small>, וסימניך מנין חמש עשרה שפתח בו התנא בסדר זה, ומכיון שהאיש מעלה לאשה ואשה עוזרת לאיש ובה המספרים יחד (ו)[י]היו מאה, כי י' פעמים ה' הם חמשים, וכן ה' פעמים י' הם חמשים, בין כלם מאה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שש עריות חמורות מאלו מפני שנשואות לאחרים</b>. ולא לאחיו, שהרי הם אסורות לו, דזהו חומרא דידוהו יותר מהט\"ו ראשונות כמ\"ש התי\"ט, צרותיהן מותרות. כנלע\"ד דקדוק לשון המשנה, והרב פירש ענין זה בדרך אחר, ומ\"מ הוא אמת שהרי הכי אמרינן בירושלמי <small>(ה\"ה ז:)</small> תני ר' חייא אין צרה אלא מאח בלבד, אמר ר' יוסי מתניתא אמרא כן מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות. ר' ירמיה בעי דתהא צרה מן השוק (פי' שאפילו בנשואות לאחרים תהיו צרותיהן אסורות), אמר ר' ייסא לא שמיע ר' ירמיה הדא דתני ר' חייה (פי' שאין צרה אלא מאח, בתמיה), לא שמיע למתניתין מפני שנשואות לאחרים צרותיהן מותרות (בתמיה, שהרי במתניתין מפורש שאין צרה מן השוק), חזר ואמר הין דשמיע, אלא כאינש דשמע מילה ומקשה עלה, ע\"כ. הרי מפורש דפירושא דמתניתין הוא כפירוש הר\"ב, ולכן יש לתמוה מהרמב\"ם שפירש פירוש אחר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחייב על מכתו ועל קללתו</b>. משום דבעשה תשובה איירי כמ\"ש התי\"ט, אינו נכלל בו בנו לכל דבר, דאיירי בכל ענין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בש\"א יקיימו ובה\"א יוציאו</b>. כתב הר\"ב בש\"ס <small>(עי' בתוי\"ט)</small> מפכינן לה, וכתב טעם לזה משום דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ופירש כלל זה הכי, דבכל מקום חוץ מן המקומות הידועים ב\"ש מחמיר וב\"ה מקל, ולכן בכל מקום, חוץ מאותם המקומות הידועים המפורשים בעדיות בפ' אלו דברים <small>(פ\"ד)</small> מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, ד��צינו ב\"ש מקל במקום ב\"ה כגון הכא, אמרינן דמשבשתא היא ואינה משנה ומפכינן לה, ע\"כ תורף דבריו. וכבר כתב התי\"ט דכלל זה לא נכתב בש\"ס על מתניתין, אלא שהר\"ב נתן טעם למאי דאמרינן בש\"ס דמפכינן ליה אליבא דמאן בכלל זה, אע\"ג דר\"ש פליג עליו כמ\"ש התי\"ט. ובפ\"ח דחולין מ\"א מכח קושיא שהקשה הוכיח שפירוש זה שכתב הרב על כלל זה לאו דווקא הוא, אלא דהה\"נ דיש לפרש, אינה משנה שלא נשנית כלל, כלומר דלא אפליגו בה כלל, ועקרינן לה למתניתין וסמכינן אתנא אחרינא אי משכחת ליה לענין הלכה, וכן הוכיח במשנה ד' פ' י\"ח דאהלות, אבל בפ\"ד משנה ג' דנדה לא סלקא ליה אפילו פי' זה והניח הדבר בצ\"ע.\n<br><b>ולי</b> עוד ראיות אחרות נגד פירושם ז\"ל, והוא שממקום שיצא הכלל הזה, דלפי מ\"ש התי\"ט הכא הוא בברכות דף ל\"ו, הכי אמרינן, רבינא אשכחיה לרב אשי דאכיל ומקל בצלף דערלה, כר\"ע דפליג אר\"א וס\"ל דלא מקרו פרי להתאסר בערלה כי אם אביונות ולא תמרות וקפרס, ואמר ליה מאי דעתיך כר\"ע דמקל, לעביד מר כב\"ש דפליג אב\"ה ומקיל טפי כלומר דס\"ל דהוי ספק ירק ספק אילן, ואע\"ג דמטעם זה מחמיר עליו בארץ מ\"מ מטעם ספק הוא מותר בחוצה לארץ, דהא קי\"לן ספק ערלה בא\"י אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקט, ורב אשי בחוצה לארץ הוה, ומשני ליה ר\"ע במקום ר\"א עבדינן כותיה וב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ופי' רש\"י ואין זה ספק אלא ודאי, ע\"כ. וזה הוא כב\"ה, דס\"ל הכי דלעולם דין אילן יש לו, ואינו כלאים בכרם ונוהג בו דין ערלה, ואף ב\"ש ס\"ל דדין אילן יש לו לענין ערלה, דבהא לא פליגי, אלא דמספקא ליה בירק ולכן מחמיר עליו ופליג אב\"ה ואמר דהוו כלאים בכרם, ע\"כ תורף אותו ענין:<br><b>והנך</b> רואה בעיניך דהשוה פלוגתא דר\"א ור\"ע לפלוגתא דב\"ש וב\"ה, וכמו שבדברי ר\"א ור\"ע אין אנו מפרשים ר\"ע במקום ר\"א שיהיה עומד במקומו הנהוג בשאר הפלוגתות, שהרי מצינו כמה פעמים שזה מחמיר וזה מקל וכמה פעמים מצינו איפכא, כך אין לנו לפרש ב\"ש במקום ב\"ה בפירוש זה. ועוד שא\"א לפרשו כן, שהרי כי פליגי לענין כלאים ב\"ש במקומו עומד ומחמיר, ובערלה לא פליגי כלל דב\"ש מודה לב\"ה דמחמרינן ביה וחשבינן ליה לאילן, ואע\"ג דנפקא לן קולא לב\"ש דחשיב ליה ספק, אחוצה לארץ, מ\"מ כי אתשיל בא\"י אתשיל, וכה\"ג מתרצינן בכמה מקומות, והכי מסתברא שהרי לא הזכיר ב\"ש דצלף ספיקא הוי, אלא ממאי דמחמיר בו בכלאים וערלה דהם שני דברים נגדיים אנו אומרים דמשום ספק נגע בו, ומשום הכי החמיר עליו לעולם, ואפילו תימא דהכי הוא דב\"ש מקל הואיל וס\"ל דספקא הוי דמותר בחוצה לארץ, לא סלקא על נכון מה שפירש הרב על אינה משנה דמהפכינן לה, שהרי כשאנו מהפכים פלוגתא זו נמצא דלב\"ה הוי ספק ערלה בחוצה לארץ, וא\"כ מאי קא משיב ליה לרבינא, כ\"ש וכ\"ש שהיה לו להקל כב\"ה. ועוד מאי האי דכתב רש\"י על אינה משנה אין זה ספק אלא ודאי, הל\"ל ולב\"ש הוי ודאי, דהא כי מהפכינן לה הכי הוי. וקשיא נמי לתי\"ט דרוצה לפרש דעקרינן לה, דמדברי רש\"י משמע דאין אנו עוקרין אותה, דא\"כ הל\"ל אינה משנה כאלו אינה שנויה דעקרינן ליה.<br><b>ועוד</b> קשה דביבמות דף ט' ע\"א גרסינן, אמר ליה ר' לוי לרבי מאי איריא דתני ט\"ו לתני י\"ו, א\"ל כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו, מאי דעתיך אמו אנוסת אביו, אמו אנוס[ת](ה) אביו פלוגתא דר' יהודה ורבנן היא ובפלוגתא לא קמיירי, ולא והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר\"ע ורבנן וקתני, בפרקין קאמרינן, והא ב\"ש מתירין הצרות לאחין וב\"ה אוסרין, ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ע\"כ. ואי איתא כדברי הרב דאינה משנה ומהפכינן לה מאי קא משני בזה, סוף סוף פלוגתא היא וקתני לה. ועוד קשה דמשנה זו נשנית בעדיות סתמא בפ' אלו דברים <small>(פ\"ד מ\"ח)</small>, ולפי דברי הר\"ב דכל שנשנית בעדיות סתמא אין לשבשה ולהפכ', אמאי קאמר עלה אינה משנה ומהפכינן לה. ועוד קשה דאיכא בביצה דף י\"א ע\"ב, אמר עולא ג' דברים התירו סופן משום תחילתן ואלו הן, עור לפני הדורסן ותריסי חנויות וחזרת רטיה במקדש, ורחבא אמר רבי יהודה אף הפותח חביתו על גב הרגל ואליבא דר' יהודה דאמר יגמור וכו'. דמקשינן, ועולא אמאי לא קאמר הא, בפלוגתא לא קמיירי, הנך נמי פלוגתא נינהו (פי' דבעור ב\"ש אוסרין וב\"ה מתירין, וכן בתריסין ב\"ש אוסרים לסלקם וב\"ה מתירין אף להחזירם), ומשני ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ע\"כ. הרי מפורש דקרי ב\"ש במקום ב\"ה אע\"ג דמחמיר כדרכו בכל המקומות, דלא כדברי הר\"ב, וכן אמרו אינה משנה, משמע דלא כדבריו, דהא לפי דבריו דאינה משנה ר\"ל דמהפכינן לה, הדרא קושיא לדוכתה כמו שהקשתי בההיא דיבמות, דמ\"מ פלוגתא היא ואיך אמר דבפלוגתא לא קמיירי. וליכא למימר דבפלוגת' דקאמר, ר\"ל בדבר דלית הילכתא הכי לא קמיירי, משא\"כ ההיתרות דנקט דפליגי ב\"ש וב\"ה בהם דהוי הלכתא הכי דמותרי', דהרי בההיא דיבמות דקאמר נמי בלשון זה דבפלוגתא לא קמיירי אין פירושו כך, דהתם היה יכול לשנות במשנה אף אמו אנוסת אביו שהרי משכחת לה לרבנן דהלכתא כותיהו, ולא קתני לה משום דר' יהודה חולק ולדידיה משכחת לה אע\"ג דלית הלכתא כותיה, ש\"מ דבפלוגתא דקאמר ר\"ל בדבר שיש בו מחלוקת בין דהוא כהלכתא בין דהוא דלא כהלכתא.<br><b>ולדברי</b> התי\"ט נמי דקאמר דעקרינן לה, קשיא דא\"כ מאי האי דקאמר עולא דהתירו דברים אלו סופן משום תחילתן, הלא שנים מאלו דפליגי עליהו ב\"ש וב\"ה אנו עוקרין אותם ממתניתין כאילו לא נשנו כלל לפי פירוש התי\"ט. ועוד יש להקשות עליו, מ\"ט אנו עוקרים אותם, הלא ב\"ש מחמיר וב\"ה מקל בהם כדרכם. ועוד יש להקשות, אם אנו עוקרים אותם מפני מה פסקו הפוסקים כב\"ה מכח משניות אלו, הלא לפי דברי התי\"ט אין בהם ממש.<br><b>לכן</b> נלע\"ד דב\"ש במקום ב\"ה פירושו הוא כמו ר\"ע במקום ר\"א, דר\"ל כשחולק עמו בין להחמיר בין להקל, ואינה משנה ר\"ל דאין אנו עושין חשבון כלל ממלתיהו דב\"ש, ואין אנו קורים אותה פלוגתא בשם מחלוקת כלל, שאין אנו חושבים דברי ב\"ש לגבי ב\"ה לכלום וכאילו לא נכתבו, וה\"נ אמרינן בשבת דף קנ\"ז ע\"א, ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח, ופירש רש\"י, ב\"ה חשיב כסתמא (אע\"ג דפליגי עליה ב\"ש), ונפקא מינה למאן דידע דהלכתא כב\"ה ורוצה להחמי' כדברי ב\"ש שאינו אלא מן המתמיהי', וה\"ג בתוספתא דיבמות <small>(פ\"א ה\"ג)</small> וכן בעירובין דף ו' ע\"ב, הרוצה לנהוג כחומרי ב\"ש וכחומרי ב\"ה עליו נאמר הכסיל בחשך הולך. ונל\"עד דטעמא דהא מלתא דגרועי' ב\"ש כשחולקי' עם ב\"ה משאר החולקי' זה עם זה, משום דמן השמים קבעו הלכה כב\"ה כדאיתא בפ\"א דעירובין <small>(דף יג:)</small>, וכ\"ש דאסור לנהוג כקולי ב\"ש חוץ מן המקומות הידועי'. ועוד דגרסינן <small>(שם ו:)</small> כקולי ב\"ש וכקולי ב\"ה נקרא רשע, וזה פשוט. ועל פי זה משתמע שפיר סוגיא דברכות הנ\"ל, דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, אין דבריו חשובים לסמוך עליו ולקרות לצלף ספק ערלה ולהקל בו בחוצה לארץ, דחשבינן לדברי ב\"ש כאילו לא נזכרו כלל, ואין זה ספק אלא ודאי כב\"ה, ואתי שפיר נמי סוגיא דיבמות ודביצה דלא קחשיב פלוגתא דב\"ש וב\"ה פלוגתא, כיון דדברי ב\"ש כלא היו חשיבי, ובחולין פ\"ח אאריך עוד בזה בע\"ה, ושם אביא דעת התוספות. ועיין עוד מ\"ש בפ\"ד דנדה משנה ג' בענין זה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או אשה ובתה</b>. כתב התי\"ט, ז\"ל דהני שכיחי טפי שיהיו נשואות לשני אחין מבתו ובת בתו השנויות בתחילה בריש מכלתין, להכי נקטינהו, וה\"ה לכל העריות, עכ\"ל. והקשה תלמידי החביב ר' גרשום חפץ בגוריצאה, מאי קאמר מבתו ובת בתו, אי בתו של אח הנופלת לפניו ליבום, הלא היא אסורה מעצמה ולא מחמת האחרת הנשואה לאחיו השני, וכן הוא בכל העריות הדומין לה, ואנן בשתי נשים האסורות להנשא לאדם אחד ושכל אחד לעצמה מותרת לו קיימינן, ואי בתו ובת בתו דאדם אחר, הנשואות לשני אחים שאינם בתו ובת בתו של אח הנותר מהמיתה, הא אינם אסורים עליו תרויהו כאחד אלא משום אשה ובתה, והיינו אשה ובתה דתנן במתניתין, ולא מצאתי די השיב לו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הראשונה</b>. לנשואין וכו', רש\"י <small>(דף ל.)</small>. פי' לפירושו, לנשואין של אח המת עתה אחר שכנס, דלגבי האח המת ראשון אפשר דהיא שניה לנשואין, דשמא האח הראשון נשא אשה קודם האח זה שמת שני, לפיכך פירש רש\"י על וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת, הראשונה לנשואין וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שעה אחת</b>. ה\"ה אפילו רגע, אלא דשעה הוא זמן מסויים יותר מרגע:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי אלו צרות</b>. כלומר, הרי צרות של אלו. א\"נ הרי אלו צרות שאמרנו בסיפא דמתניתין דלעיל, בנתגרשו ודאי העריות דמותרות, בענין זה חולצות ולא מתיבמות, ולא קתני בפירוש צרותיהן כדקתני לעיל, משום ספק קדושין, דאפשר דלא היו צרותיהן מעולם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מודים ב\"ש וב\"ה</b>. בכתובות פ\"ח ששם מקומו אפרשנו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן</b>. פי' הר\"ב בשמא דש\"ס <small>(דף מא.)</small> אבל. והא דקתני וכן, משום דבפיטורא דיבום דמי רישא לסיפא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יתארסו ולא ינשאו</b>. אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, שנאם כסדר הזה משום דאירוסים קודמים לנשואים, ועל סדר זה שנא אחד בתולות ואחת בעולות. ולפי זה קשה למה לא שמר סדר זה עד סוף מתניתין, דקתני סדר דסיפא אחת נשואות ואחת ארוסות. וי\"ל דמשום ר' יהודה דאמר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו, דהוי סדר נכון, וגם יש רבותא בסיפא דידיה יותר מברישא, נקט נמי סדר זה בדברי ת\"ק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היה חולץ וכו' ואם היה מיבם וכו'</b>. משום דמצות חליצה קודמת למצות יבום בזמן הזה שאינם מכוונים לשם מצוה <small>(בכורות פ\"א מ\"ז)</small> הקדימה, אבל ברישא דתני ביאתה או חליצתה דהוא כנוי לאשה, דלא שייך בה שום כוונת מצוה, נקט סדר הכתוב. ועוד רמז לנו, כי בראשונה היתה מצות יבום קודמת למצות חליצה <small>(שם)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולא מאמר אחר מאמר ולא בעילה אחר בעילה</b>. אע\"ג דהקדים גט למאמר, הקדים בעילה לחליצה, כדי שתהא הבעילה סמוכה למאמר מאחריו, דהרי זו כמצותה כדתנן לקמן, ובזה נחה קושית התי\"ט שהקשה דבר זה במשנה ב' ד\"ה כיצד:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בין שני יבמין ליבמה אחת</b>. כתב התי\"ט, ז\"ל ואין צריך לומר בשני יבמין לשתי יבמות, דאיכא למ\"ד בש\"ס <small>(דף י.)</small> דצרה על האחין בכרת, דכדקיימא קיימא, עכ\"ל. ואני בער ולא אדע מאי האי אצ\"ל וכו', איך הוא תלוי בדין זה דצרה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בין ברצון</b>. כתבו התוספות <small>(נג: ד\"ה הבא)</small> בשם י\"מ, דבין באונס בין ברצון שכיחי בין בשוגג בין במזיד, והכי הוי פירושא דמתניתין, בין שהיה אותו השוגג או המזיד באונס בין ברצון. ואונס בשוגג ימצא במי שיש לו שתי נשים ונתקשה לאחת, ואנסוהו לבא על יבמתו וכסבור אשתו השנית היא, ורצון שברצונו בא על יבמתו וכסבור אשתו היא, ואונס במזיד יהיה כשנתקשה לאשתו ואנסוהו לבא על יבמתו, והוא ידע כי יבמתו היא ולא נתכוון לקנותה באות' ביאה, ורצון במזיד הוא כשבא על יבמתו ברצונו לשם זנות, ולפי זה אף בבבא זו יש בה רבותא דאע\"פי שלא נתכוון לקנותה קנאה:\n",
+                "<b>אחד המערה ואחד הגומר</b>. לא קתני בין עירה וכו' כשאר בבי דמתניתין, משום דזה תלוי במעשה, מש\"אכ שאר בבי דתלוי במחשבה:\n",
+                "<b>ואחד הגומר</b>. אע\"פי שלא הוציא ש\"ז, כן פי' הרמ\"בם בחבורו פ\"א מה' איסורי ביאה. ולפיכך גם בזה יש רבותא דאעפ\"כ קנה, ואע\"ג דמשהערה כבר קנה, וא\"א להמצא גמר ביאה בלא עירוי, מ\"מ י\"ל דאצטריך משום סיפא דעריות, דאפשר להמצא גמר ביאה באיסור והעירוי בהיתר, כגון שרצה לקדש בביאה והערה בה, וקודם שגמר ביאתו קבלה קדושים מאחר, דמקודשת לשני כדאיתא בקדושין דף י' ע\"א, ואם גומר ביאתו אז הרי הוא חייב כבא על אשת איש, אע\"פי שהיה העירוי בהיתר, ואפילו ביבמה אפשר דלא יקנה בעירוי, כגון שהערה בה והוא ישן דלא קנה, כמו שפסק הרמ\"בם בפ\"ב מה' יבום וחליצה, ואם נתעורר אחר שהערה, וגמר ביאתו, קנה אע\"פי שהעירוי היה בענין שאינו קונה בו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פסל</b>. לא קאי אלא אפיסולי כהונה, ואגב אמפסלי מהכהונ' ע\"י ביאה זו, דהיינו שאר עריות הנזכרות ברישא וכן הבא, ולא הוי לגביהו אלא אגב, משום דעיקרא דמלתא דאשמועינן התנא בהו הוא החיוב כרת וכיוצא בו, כמ\"ש התי\"ט וכן הבא וכו' דכתיב כי כל אשר יעשה וכו' ונכרתו וכו' הוקשו וכו', אבל אממזרת וכו' לא קאי אפילו באגב כמ\"ש הר\"ב. ואע\"פכ אין להקשות למה נשנה בתר פיסולי כהונה, משום דלא רצה התנא לשנות סדרו הרגיל בשאר המקומות שלא לערבב דעת התלמידי' וישכחו מה ששגור כבר בפיהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנשואין</b>. בפ\"ד משנה י' כתבתי טעם לסדר זה שהוא זו וא\"צל זו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובה\"א זכר ונקבה</b>. ירושלמי <small>(ה\"ו לז:)</small> אמר ר' בון לכן צריכה, אפילו זכר ונקבה, דלכן (פי' דאם לא כן), היא מתנית' מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, ע\"כ. פי' וא\"א שיהיה כן הואיל ולא תנן למשנה הזאת בעדיות <small>(פ\"ד)</small> גבי שאר משניות דקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. והנה לכאור' נראה מהירושלמי זה דכי אית ליה שני זכרים כ\"ש דקיים פריה ורביה לב\"ה, אבל כשנדקדק היטב א\"א לומר כן, דהא אמרינן בבבלי <small>(דף סב.)</small> וב\"ה נמי לילוף ממשה, אמרי לך משה מדעתיה הוא דעבד. פי' דעל פי הדב[ו]ר פירש, כמ\"ש הר\"ב. ואם אמת היה הדבר הזה שבשני זכרים לב\"ה נפטר במכ\"ש, מאי קא משני מדעתיה הוא דעבד, לשני מעשה שהיה כך היה שהיה לו שני זכרים, אבל הין הכי נמי אילו לא היה לו אלא זכר ונקבה היה פורש, דמברי[י]תו של עולם ילפינן ולכן לא גמרינן מיניה, אלא ודאי מדשנו משה מדעתיה דהיינו על פי הדב[ו]ר פירש, ש\"מ דאי לאו הכי לא היה נפטר עד שיוליד נקבה גם כן, ואם כן אפוא קשה מאי אפילו זכר ונקבה דקאמרי, ומאי קולא היא זו יותר מדב\"ש הלא שקולים הם, דלב\"ש בעינן שני זכרים דווקא ולא נפטר בזכר ונקבה וכמ\"ש רש\"י בפירוש <small>(סא: ד\"ה ב\"ש אומרים)</small>, ולב\"ה זכר ונקבה דווקא בעינן ולא מיפטר בשני זכרים, כנראה ממה שהשיבו על משה.\n<br><b>ונראה</b> לישב על פי מאי דאמור רבנן <small>(עי' נדה לא:)</small> הרוצה שיהיו כל בניו זכרים ישהא עצמו על הבטן עד שתזריע אשתו תחילה, או יבעול וישנה. ועניינים אלו הם עליו לטורח, וזו היא החומרא דב\"ש דמחייב לטרוח להוליד הזכר השני, משא\"כ לב\"ה דאינו צריך לכל זה להוליד נקבה, אבל הין הכי נמי דאם טרח והוליד שני זכרים דעדיין לא נפטר לב\"ה, ולא מקרי חומרא בכגון זה דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה, וזה הוא שגלה לנו הירושלמי בתיבת אפילו. ואע\"ג דמ\"מ הכי הוי וא\"כ היכי קאמר דבלא אפילו הוא אמינא דהוי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, דיש לומר דהואיל ואמור רבנן <small>(קידושין פב:)</small> אשרי מי שבניו זכרים אוי למי שבניו נקבות, איכא למימר דהוי חומרא. קמ\"לן דאינו כן, דנקבות אמרו ולא נקבה, ואדרבא אנו מפרשים מדברי ב\"ה באפילו, דקולא היא ולא חומרא, מהטעם שאמרנו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עבדי מלוג</b>. חביבא ליה, דיש בם רבותא דאע\"פי שהוא חייב במזונותן לא יאכלו, משום הכי הקדימם לעבדי צאן ברזל, אע\"ג דהם שייור מאלו כמ\"ש ה\"רב, ואגב זה הקדימן נמי במשנה דלקמן, אע\"ג דהתם הוי נמי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שניסת</b>. בסדרין דעיקרו מדבר בנשואי נשים, דייק התנא בלישניה וקתני בנשואי ישראלים עם כהנים ניסת בסמך, לשון הסתה, כי אין זווגים כאלו נעשים במהירות וקלות אלא ע\"י הסתה, כי אין כהן מתרצה בקל להשפיל עצמו וליקח בת ישראל, וכ\"ש כהנת שאינה מתרצת בקל להנשא לישראל, כי אין זווגם עולה יפה כמש\"אזל <small>(פסחים מט.)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האירוסין</b>. אלה שכיחי יותר מכל הנזכרים במשנה זו, משום הכי שנאם בלשון רבים מש\"אכ באחריני:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונשאת לעבד או לנכרי</b>. כתב התי\"ט בשם התוס' <small>(סט: ד\"ה ונשאת)</small> תימא דלא תנן ונכבשה עם העבד, כדתנן ונכבש עם השפחה, דנשואין לא שייכי בה, עכ\"ל. ולעד\"נ דלא קשיא, כי ברישא דקתני והלך הבן, שייך שפיר לומר נכבש דפירושו נדחק, כלומר בעל כרחו שיצרו תקפו לפסול זרעו בשפחה, מסתמא לא ישנה בזה, אבל הכא דקתני והלכה הבת, קתני נשאת דכשהרגילה עצמה פעם אחת, היא תהיה להוטה אחריהם כאילו נישאת להם, כי רוצה אשה בקב ותפלות <small>(סוטה פ\"ג מ\"ד)</small> וכל שכן דהזכיר הכא נכרי שהוא ערל, דאמרינן בעלמא דאשה להוטה היא אחר הערלה כמשא\"זל <small>(עי' בר\"ר פ\"פ יא, זוהר מטות רנט:)</small> כי הנאתה מרובה בבעילתה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא כבני כ\"ג</b>. ירושלמי <small>(ה\"ח מג.)</small> כיני מתניתא לא כבן בתי כ\"ג וכו', ע\"כ. וקתני כבני, על כי בני בנים הרי הם כבנים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני שבעילתה</b>. לא קתני כמו ברישא מפני שהיא בעילת זנות, דהכא האיסור מחמת עצמה מש\"אכ ברישא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ושאר כל הנשים מותרות וכו'</b>. לא סדרם כסדר הזה במשנה א', משום דרצה לשנות כל הבבות המתחילים במותרות זה אחר זה, כדי שיהיו יותר מסודרים בפה ובלב, וכמ\"ש התוספות <small>(פד. ד\"ה יש מותרות)</small> והביאו התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שניות מדברי סופרים וכו' שניה לבעל ולא שניה ליבם</b>. באיסורים דאורייתא הקדים מותרות לבעליהן לאסורות לבעליהן, ובשניות דרבנן הקדים שניות לבעליהן למותרות להם, משום דלא שכיח שיפול הבעל באיסור דאורייתא כמו באיסור דרבנן, ואין לדקדוק זה שייכות באסורות ומותרות ליבם, שהרי מכח הבעל נופלין לפניו ולא מפני מעשיו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ניסת לישראל</b>. בפ\"ז משנה ב' נתתי טעם לניסת בסמך, לשון הסתה, ואף בניסת ללוי שייך שפיר אותו הטעם, ואף בניסת לישראל דהכא שהוא בעלה השלשי, שייך שפיר לשון הסתה, משום דאין אדם מתרצה בקל ליקח אלמנה שנתאלמנה שני פעמים, כ\"ש דאיכא מ\"ד הכי בש\"ס <small>(דף סד:)</small> נשאת לשני לא תנשא לשלשי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת כהן שנשאת לישראל וכו'</b>. קתני בכל השנוים במשנה זו נשאת שלא בסמך, משום סיפא דנשאת לכהן דלא שייך לומר בה לשון הסתה, שהיא מינו, ואע\"ג דהוא בעלה שלשי לא קפיד כלל על זה, כי תולה טעם אלמנותה במה שא\"זל <small>(פסחים מט.)</small> שבת כהן לישראל אין זווגם עולה יפה, ולא מצד גריעותה. ועוד היא נמי לא דייקא, על כי עולה עמו שחוזרת לאכול בתרומה, מש\"אכ במתניתין דלעיל בבת ישראל הניסת לבעל שלשי ישראל, דיורדת ממעלתה שאסורה על ידו אף ממעשר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>למדינת הים</b>. משום דקלקולים אלו לא שכיחי אלא כשיש בין מקום הבעל ומקום האשה ים, שא\"א לשלוח אדם דרך שם כפי רצונו, כי לפעמים מחמת הרוחות מתעכב הרבה, ואינם יכולים לברר דברי העד אם הם אמתיים, משום הכי קתני לשון זה, ואגבו שנאו בכל העניינים המדברים באיש ואשתו:\n",
+                "<b>וניסת</b>. ה\"נ שייך לשון הסתה, דאילו לא הוסתה לא היתה משנה טבעה ודרכה, דדייקא ומנסבא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקלקלה</b>. וזינתה לא קתני, אלא וקלקלה, והיינו מ\"ש התי\"ט בשמא דש\"ס <small>(דף צב.)</small> דהאי קלקלה לאו זנות הוא, אלא אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ובש\"ס <small>(שם)</small> איכא מ\"ד דאפילו בזינתה איירי, ולדידיה נראה דסיפא דקתני שלא התירוה אלא לינשא דייק מכלל דהאי וקלקלה לאו ע\"י נישואין הוה אלא בזנות, ואע\"ג דאתיא במכ\"ש כדמשמע בש\"ס, מ\"מ ס\"ל דעיקרא דמתניתין בזנות איירי:\n",
+                "<b>שלא התירוה אלא לינשא</b>. לא ידעתי איך מפרש ר' יוחנן דס\"ל דקלקלה לאו היינו זינתה אלא שנשאת אלמנה לכ\"ג וכו', האי לישנא דלא התירוה אלא לינשא שהרי נישאת. ועוד מדיוקא משמע לינשא ולא לזנות, כמ\"ש בדבור הנ\"ל למאן דס\"ל דקלקלה היינו זנות, והוא פוטרה מן הקרבן בזנות כמ\"ש התי\"ט. ובדוחק יש לפרש שלא התירוה אלא לינשא למותר לה, ולהבעל לכל אדם ולא תהיה עליה אלא איסור דלא תהיה קדשה, ומשום איסור זה לא קתני להבעל למותר לה בפירוש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונשאת</b>. הכא שאמת הוא שמתו שניהם אלא שהיה שלא כסדר שאמרו לה, לא קתני ונסת לשון הסתה, דדיוק כזה לא דייקא אשה, ובלי הסתה כלל דרכה להנשא. אבל בסיפא בקיים היה ומת, דר\"ל אחר שניסת, קתני ניסת בלשון הסתה מן הטעם שכתבתי במשנה א' ד\"ה ניסת:\n",
+                "<b>אמרו ל[ה](ו) מת בעליך וכו' תצא</b>. במ\"ש התי\"ט בשם נ\"י בדבור זה, יש לדקדק בו דקדוקים הרבה, ולהיות שמ\"מ לשון המשנה מובן לא הארכתי בו והרוצה לעיין יעיין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מתה הראשונה מותר בשניה</b>. כתב התי\"ט בשם הב\"י <small>(אה\"ע סו\"ס טו)</small> ז\"ל ואם מתה הראשונה מותר בשניה, דפקע לה איסור אחות אשה, וכ\"ש דאם מתה השניה דמותר בראשונה, עכ\"ל. ותמהני מהאי כ\"ש, דהא אפילו בחייה שרי ליה כדתנן מותרת לחזור לו, וא\"כ מאי רבותא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא שהוא פוסל תחילה</b>. בכל ענין. והאחים פוסלים תחילה וסוף. בכל ענין. כיצד. הוא פוסל והם פוסלים. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו פסל על ידי אחין, באו עליה אחין ועשו בה מאמר נתנו גט או חלצו פסלו על ידו. ומדסתם התנא ולא פירש לא ביה ולא בהו אי בתחילה אי בסוף, ש\"מ דבכל זמן פוסלים זה על זה, ומדשנא באחים מאמר גט וחליצה, ובבן תשע לא שנאם, ש\"מ דבאלו לא דמי לאחים לפסול עליהם בכל זמן אלא בתחילה, ובזה החסרון מובן ואין אנו צריכים אפילו לתת טעם עליו, כי אין בזה קצור לשון כלל וא\"א לטעות בו כשאנו אומרים שכיצד קאי ארישא. ואין לתמוה על זה כלל, כי רצה התנא לגמור כלל דבורו ואח\"כ מפרש עליו מה שנראה לו שצריך פירוש, וילמד סתום מן המפורש בדיוקא כדכתבינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והשניה חולצת או מתיבמת</b>. ובהא פליג האי תנא אתנא דמשנה ט' דפ\"ג, דבעשה מאמר ומת תרויהו חולצות ולא מתיבמות, דמאמר הוא כביאת הקטן לכ\"ע כדמסיק בש\"ס <small>(ביאת בן ט' כמאמר בגדול דף צו: עי\"ש)</small>, אבל בראשונה אוף האי תנא קאמר דחולצת ולא מתיבמת, כדתנן בפירוש הראשונה חולצת וכו', וא\"כ אמתניתין דלעיל דבן ט' שנים שבא על יבמתו ומת, דתנן חולצת ולא מתיבמת נמי לא פליג, דע\"כ לא פליג אלא אצרה כמפורש במשנה זו. ולכן תמהני מאד מהתי\"ט, דקאמר דאמתניתין דלעיל נמי פליג, וכללא דמלתא היא, דתנא דפ\"ג גזר בצרה דזיקת שני יבמין אטו שתי יבמות מבית אחת, וכ\"ש באשה עצמה דעליה זיקת השני יבמין, ובדידה גזר מהאי טעמא נמי אף אי ליכא צרה בהדא, כדאמרינן בש\"ס <small>(שם)</small> אמר רבא הא דאמור רבנן זיקת שני יבמין מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה, לא תימא היכא דאיכא צרה דאיכא למגזר משום צרה, דהא הכא (פי' בבן ט' שבא על יבמתו ומת) ליכא צרה מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה, ע\"כ. והאי תנא דהכא בדידה גזר בכל ענין ולא פליג כלל בהא, אבל בצרתה פליג וקסבר דלא גזרינן בה אטו ב' יבמות, וזו היא נמי דעת התוספות בדף ל\"ב ע\"א ד\"ה מדרבנן ע\"ש מלתא בטעמא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נטמאו אינם סופגים את הארבעים</b>. נטר לה עד הכא, אגב דבעי למימר דומה לזה באכילת תרומה ואם אכלו אינם משלמים קרן וחומש, ואזלה לה תמיהת ר\"י שכתב התי\"ט:\n",
+                "<b>ובכורו וכו' ונותנין עליו וכו'</b>. סירכא דמשנה ז' נקט, ומ\"מ קשה מ\"ש בבא זו משאר בבי דנשנו נמי במשנה ז' בלשון יחיד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לו אחים מן הראשון ואחים מן השני</b>. סירכא דרישא דתנן בנים מן הראשון ובנים מן השני נקט, ואזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוא אינו יורש וכו'</b>. דין זה שייך אף בישראלים, ושנאו בין דיני שניהם כהנים משום דרצה לשנות כל הוא והם זה אחר זה, והואיל והזכיר דין ירושה דאיירי בכל ענין, הזכיר דין מכה וקללה הדומה לה דבכל ענין איירי, ואח\"כ חזר לעניינו הראשון וגמר דין שניהם כהנים באמרו ועולה במשמרו וכו':\n",
+                "<b>אבל הם יורשים אותו</b>. הכא דהוו שני הפכים בנושא אחד דהוא אינו יורש אותם ולא חשבינן ליה לקרוב, והם יורשים אותו דחשבינן ליה לקרוב, שנא אבל משא\"כ באונן דלעולם חשבינן ליה לקרוב, ואיפכא בטומאה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בסנדל שיש לו עקב כשר</b>. לחלוץ, וז\"ל הרמב\"ם בפ\"י מ\"ה יבום, כיצד חולצין מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב וע\"ש בכסף משנה, וה\"ט ד��א תנן כשירה כמו ברישא דמשמע בדיעבד כשר החליצה, כן נראה, דלא כמ\"ש התי\"ט דכשר משמע דיעבד ולא לכתחילה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלצה בגדול וכו'</b>. דין שיעור הסנדל הוא, ולכן לא רצה לערבו בבבא אחת ברישא, ששם מדבר מדין מקום הסנדל והדבר שנעשה בו. והא דעירב כל השנוים ברישא בהדי הדדי, משום דדמו בקצור עניינם, משא\"כ דין זה דשיעורא שלשונו ארוך:\n",
+                "<b>חלצה בלילה</b>. אין בזה תמיה למה לא עירבו, דמשום הפלוגתא הוא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא</b>. הוא, ויבמתו אחריו, ולא הוא אחריה דאסור, משום הכי שינה סידרא דקרא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמרו להן ב\"ה לב\"ש</b>. לדבריכם דפליגתו עלי כמעט בכל דיני מיאון אודו לי מיהא בדין זה דממאנת אפילו ד' וה' פעמים. דהא סבירא לן כך אע\"ג דממאנין אפי' נשואות סבירא לן כ\"ש לדידייכו דסבירא לכו דאין ממאנין אלא ארוסות והתי\"ט נתן טעם אחר ללשון זה של אמרו להן וכו' והוא משום דב\"ש יהבי טעמא למלתייהו ולא מתיישב כ\"כ דא\"כ בב\"ש לבדו היה לו לומר אמרו להן ועוד היה לו לתנא להקדים מלתא דב\"ש כדרכו בכל מקום:\n",
+                "<b>אפילו ארבעה</b>. אע\"ג דבתלתא הוי חזקה, ואיכא למימר דלא תנשא עוד עד שתגדיל או לא יהיה לה היתר יותר במיאון. וחמשה. נקט ליה דלא תימא ארבעה דווקא, וכה\"ג יש לתרץ בכל מקום שנשנו מניינים אלו בכיוצא בזה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו</b>. לשון אי לך ארץ <small>(קהלת י, טז)</small> כן כתב התי\"ט בשם הנמוקי יוסף <small>(דף ח. מדה\"ר)</small>, וכתב דעדיפא ה\"ל לכתוב ואי לו האחד שיפול ואין שני להקימו <small>(שם ד, י)</small>. דדמי ליה וגם קדים, ע\"כ. ולעד\"נ דלנמוקי יוסף נמוקו עמו, דאי הוי אף לנשים עצמם ויותר מהאיש, דטב למיתב טן דו <small>(דף קיח:)</small>, ואשה קרקע עולם היא כמשאז\"ל <small>(סנהדרין עד:)</small> באסתר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מה יעשה פקח בעל הפקחת תצא וכו'</b>. פתח באיש וסיים באשה, משום סירכא דסיפא דשייך למימר בה מה יעשה וכו' וכן בכולהו בבי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואחת הבאה מן הזתים</b>. לא ידעתי אמאי לא תני מסיק דומיא דקציר ובציר, ועוד קשה אמאי הקדימם לבציר שלא כסדרם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובנה</b>. אע\"ג דבנה כל שאינו בנו אינו פוטרה מן היבום, קתני בנה לתלות הזכר בנקבה ככתוב ביעקב <small>(נדה לא. הו\"ד רש\"י בראשית מו, טו)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הלכה היא ובעלה ויבמה</b>. ולעיל במשנה ח' קתני הלכה היא ובעלה למדינת הים ובנה עמהם, דמשמע דהבן עדיין צריך להם ואינו בר דעת לילך לבדו, וקמ\"ל אגב ארחיה דכיון דעדיין צריך הבן למודעי, לא יניחוהו מתחת ידם שלא יקלקל הדרך הישר בהיותו רחוק ממורת אביו והשתדלות אמו, אלא יביאוהו עמהם אפילו למדינת הים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שיש סימנין בגופו</b>. שאינן מובהקין. ובכליו. אפילו מובהקין, כן פי' התי\"ט. ולפי זה אתי שפיר דהוי לא זו אף זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף</b>. קצת קשה דהל\"ל איפכא, וי\"ל דסדר המעשים שהביא ר' יוסי דהלכתא כותיה נקט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מעידין לאור הנר ולאור הלבנה</b>. אע\"ג דאור הלבנה מתפשטת יותר מאור הנר, עד שאז\"ל <small>(ברכות מג:)</small> אבוקה כשתים וירח כשלשה. ואורה רב במקומה יותר מאור הנר, מ\"מ למטה בארץ אינה מאירה לאדם יותר מאור הנר, אלא אדרבא אור הנר מאיר יותר ממנה, דהא מצינו שבודקין <small>(חמץ)</small> לאור הנר ואין בודקין לאור הלבנה <small>(פסחים ז:)</small> אפילו באכסדרה שאורה רב שמותר לבדקה לאור החמה <small>(שם ח.)</small>. ועוד הנסיון יוכיח כי דבר קטן ימצא לאור הנר ולא לאור הלבנה: ",
+                "<b>בת קול</b>. בת קול דהכא פירושו הוא שהקול באה ממקום רחוק כל כך עד שאינה נשמעת בבירור אלא הברה ממנה, וההברה היא בת לקול, וקמ\"לן מתניתין דאפילו הכי משיאין על פיה, אע\"ג דלא מצאו במקום אשר יצא הקול שום אדם אח\"כ, דאמרינן שמא הלך לו, אבל אם אנו במקום צר שודאי אין שם אדם, ושמעו בתוך אותו מקום קול יוצא, אע\"פי שהוא קול ממש אין משיאין על פיו כמ\"ש התי\"ט, הואיל וברור לו שאינו קול אדם:",
+                "<b>יבמות</b> מתחיל בחית ומסיים בויו, והחית רומז לשמונה הנמצאים יחד בעת החליצה, שלשה דיינים ועוד שנים כמ\"ש הר\"ב במקומו (פי\"ב מ\"א), והנחלץ והחולצת, ורוח המת הקשור בה כמ\"ש חכמי האמת. והויו רומז למצות יבום שעל ידו נפש המת מתגלגל ובא לעולם הזה הנעשה בששת ימים, וכמבואר בספרי משנת חסידים במפתח הנשמות סדר נשים מסכת גלגול הנשמות, ובמפתח הכוונות סדר מועד מסכת חתונה ומילה פרק ב' פסקא ז'. ועוד סוד הגלגל בואו רמוז, כמ\"ש חכמי האמת. ונרמז בתחילה מצות חליצה, אע\"פ שמצות יבום קודם (בכורות פ\"א מ\"ז), משום דבזמן חבור המשנה כבר לא היו מכוונין תו לשם מצוה כדתנן בפירוש (שם), ולכן מצות חליצה קודמת:",
+                "<b>סליק</b> מסכת יבמות. נחת רוח לנשמות:<br><b>אח</b> אחד בעת יקים אחיו אחרי המות.<br><b>הן</b> ירבה ראות חוקים במשנה וביבמות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה יבמות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,136 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Bikkurim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "ביכורים\n<br> בכורים יש בה ג' פרקים, כנגד ג' אבות, דכתיב בהו (הושע ט, י) כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם. ועוד בזהר פינחס (רע\"מ רנג.) איתא דהג' ראשונות נקראים בכורים עילאין:\n<br>\n<br><br><b>אלו שאינם מביאים</b>. פתח במאי דסליק, דזוטר מיליה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מזתי שמן שאינם מן המבחר</b>. אעפ\"י שאינם גרועים כתמרים שבהרים, ולא זו אף זו קתני, משום הכי לא שנאם כסדר הכתוב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגר וכו'</b>. מה שכתב (הר\"ש) [הרב] בשם הרמב\"ם <small>(עי' פיה\"מ כאן וה' ביכורים פ\"ד ה\"ג)</small> דאין הלכה כמשנה זו, ירושלמי מפורש הוא <small>(ה\"ד ג:)</small> דאמר הלכה כר' יהודה דס\"ל דהגר מביא וקורא. אבל קשה איך פסק <small>(ה' ביכורים פ\"ד ה\"ב)</small> דאשה אינה קוראת מפני שאינה יכולה לומר אשר נתת לי, שלא נטלה חלק בארץ, והלא הגר דומה לה בזה, דמהאי טעמא אינו מתודה כדתנן בפ\"ה דמעשר שני <small>(מי\"ד)</small> בפירוש, ופסקו הרמב\"ם <small>(ה' מעשר שני פי\"א הי\"ז)</small>. וכן קשה למה לא אמעוט האשה מודוי מעשר מטעם זה דלא נטלה חלק בארץ, כמו דאמעיטא ממקרא בכורים. ואף המשניות עצמם צריכים ישוב, כי לכאורה סותרות זו את זו. אבל על פי אוקמתא אחת דירושלמי אפשר ליישבם, והוא דגרסינן <small>(ה\"ד ג.)</small> ואלו מביאין ולא קורין, ר' יונה ור' ייסא תרויהון בשם ר' שמואל בר יצחק, בבני קני חותן משה היא מתניתא, ובני קני חותן משה מביאין וקורין דכתיב <small>(במדבר י, כט)</small> לכה אתנו והטבנו לך, ר' חזקיה בשם רבי אלעזר לא אמר כן, אלא מה טעם אמרו אפוטרופוס והשליח והעבד והאשה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין, שהגר הרי אמור בפרשה, אמר ר' שמואל בר רב יצחק תפתר בההן גר דהכא בבני קני חותן משה, ובני קני חותן משה מביאין וקורין, ע\"כ. והוא דתנא דידן ס\"ל דשבועת האבות על מתנת הארץ לא היתה על הגרים כלל, ואפילו על בני קני חותן משה, וכן ס\"ל דהגרים לא נטלו חלק בארץ חוץ מבני קני דכתיב בהו בפירוש לכה אתנו והטבנו לך, ומשום הכי הודוי מעשר דכתיב ביה <small>(דברים כו, טו)</small> (על) [ואת] האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו. אפילו בני קני אינם יכולים לאומרו, שהרי לא לקחו חלק בארץ מחמת השבועה, דהשבועה לא נאמרה לגרים, אלא בכח ההטבה שהטיב להם משה. אבל האשה מתודה אעפ\"י שלא נטלה חלק בארץ, כי נתת לנו קאי אאביה ואבי אביה שהם נטלו חלק בארץ וכוללת עצמה עמהם על כי מחלקם זכתה אף היא, ודומה לויוציאנו ה' ממצרים דמקרא בכורים <small>(שם, ח)</small> וכיוצא בו, דכל אדם אומרים אותו אעפ\"י שהם לא היו מיוצאי מצרים, הואיל ואילולי יצאו אבותינו הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, וכמו כן הכא אילולי אבותינו שנטלו חלק בארץ לא היה לנו אותה הארץ. ומהאי טעמא אף הגר אפילו שלא מבני קני, שהיתה אמו מישראל, יכול להתודות. ולא הוצרך שם התנא לפרושי הואיל ולא מעט האשה, משא\"כ הכא במקרא בכורים דכתיב ביה <small>(שם, ג. ט. י)</small> אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ויתן לנו את הארץ הזאת. (על) האדמה אשר נתת לי ה'. דהגר אפילו מבני קני אם לא היתה אמו מישראל אינו קורא, שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, שהרי לא נשבע עליהם כמו שאמרנו לעיל, אעפ\"י שבאמת נטלו חלק בארץ ויכולים לומר ויתן לנו את הארץ הזאת, וכן אשר נתת לי ה', וכ\"ש שאר הגרים. אבל בהיות אמם מישראל הבני קני קורים, על כי נשבעת לאבותינו לתת לנו ידבר על זקני אמו שהיו מישראל, שעליהם נשבע וכמו שכתבנו לעיל. אבל שאר הגרים אף כי מטעם זה בהיות אמם מישראל היו יכולים לומר נשבעת לאבותינו לתת לנו, וכן ויתן לנו, מ\"מ אינם קורים, מפני שאינם יכולים לומר אשר נתת לי, דמשמע לי בפרטות חלק כחלק, דלא כן היה דהגרים לא נטלו חלק בארץ. ומהאי טעמא דווקא אימעט נשים, ועל כי אימעוט נשים הוצרך התנא לפרש דהגר מבני קני קורא בהיות אמו מישראל, אע\"ג דאמו אינה יכולה לקרות מפני שאינה יכולה לומר אשר נתת לי, משא\"כ בנה מגר דאף זה יכול לומר בהיותו מבני קני מן הטעם שאמרנו, ולא הוצרך לו אמו ישראלית אלא משום אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו כמ\"ש. נמצא היות המשנה הזאת מדברת דווקא בבני קני, דבשאר הגרים אפילו באמו מישראל אין להם תקנה לקרות.\n<br><b>וזה</b> הוא פי' הירושלמי (ר' יונא וכו' בבני קני היא מתניתא) דבו דווקא יש חלוק בין אמו מישראל לאין אמו מישראל, והדר אמר (ובני קני חותן וכו' מביאין וקורין דכתיב וכו') כלומר כשיש להם אם ישראלית קורים, משא\"כ שאר הגרים. משום דכתיב בהו לכה וכו', והדר אמר (ר' אלעזר וכו' לא אמר כן) אלא הוכיח ענין זה בדרך אחר, והוא (מה טעם אמרו אפוטרופוס וכו' דאינם קורין שהרי הגר אמור בפרשה) דכתיב ושמחת וכו' והגר וכו', ופסוק זה מדבר בשמחת מקרא בכורים, דהרי מפסוק זה למדו שאדם קורא על בכורי אשתו מדכתיב ושמחת וכו' אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך, ומכיון שלמדנו מכאן שהגר קורא אעפ\"י שאינו יכול לומר אשר נתת לי, שהרי לא נטל חלק בארץ, למה מעטנו אפוטרופוס וכו' מפני שאינם יכולים לומר פסוק זה, ומשני (אמר ר' ישמעאל וכו' תפתר בההן גר דהכא) הנזכר בפסוק (בבני קני חותן משה, ובני קני חותן משה מביאין וקורין על כי נטלו חלק בארץ ויכולי' לומר אשר נתת לי ה', משא\"כ באפוטרופוס וכו'. הרי נתבארו המשניות על פי אוקמתא זו באר היטב. אבל על מה שפסק הרמב\"ם על פי מסקנת הירושלמי המסיק דאין הלכה כמשנה זו דבכורים, צ\"ע עם מה שפסק כמ\"ש, דאף כי י\"ל דר\"י דפסק כותיה ס\"ל דאף הגרים היו בכלל שבועת האבות, אף שלא תתקיים להם אלא לעתיד שאז יטלו חלק בארץ, ככתוב בסוף יחזקאל <small>(מז, כב-ג)</small> והיה תפילו אותה בנחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם וכו' כאזרח בבני ישראל אתכם יפלו וכו'. והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו וכו'. ומשום הכי אינם מתודים שאינם יכולים לומר אשר נתת לנו כאשר נשבע לאבותינו. דהיינו חלק בחלק, דאינו כן דעדיין לא נטלו, משא\"כ במקרא בכורים דכתיב ביה אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו. דיכולים לומר זה, דהאמת כך הוא שכבר נשבע לתת להם לעתיד, מ\"מ ויתן לנו את הארץ, ואת האדמה אשר נתת לי, אי ס\"ל כר\"י דאמעוט נשים מטעם זה כדתנן במתניתין אפוטרופוס וכו' והאשה וכו' ואינם קורים, שאינם יכולים לומר אשר נתת לי, משום דאין לפרש אשר נתת לי כמשמעותו דהיינו באיזה ענין שיהיה, אף שלא בתורת חלק, על כי לא כתוב אצלו כאשר נשבעת, אלא פירושו נמי הוא בתורת חלק, ואף כי ויתן לנו יש לישבו על האשה כמ\"ש לעיל, מ\"מ אשר נתת לי שהוא לשון יחיד אין לישבו עליה, א\"כ ה\"ה לגר. ואף כי בפירוש הילקוט חילק ביניהם ע\"ש, מ\"מ בעיני הוא דוחק, וכ\"ש דקשה לי ענין זה מאד אחרי שראיתי בספרי פ' בהעלותך בפסוק נוסעים אנחנו וכו' דמוציא קרא דיחזקאל ממשמעותו וקאמר דאף לעתיד לא יטלו חלק בארץ עם שום שבט אלא פי' הפסוק הוא שיתכפרו עם אותו שבט שגרים עמו ופי' המפרש לענין פר העלם אליבא דמאן דאמר דכל שבט מביא פר בפני עצמו דהרי זו היא סברת רבי יהודה עצמו במס' הוריות ומזה מוכח דס\"ל דאף לעתיד לא יש להם חלק וא\"כ קשה מ\"ש אשה דלא פליג מגר הלא כלם שוים שלעולם אין להם חלק ועוד קשה מ\"ט לא פליג נמי בודוי מעשה וצל\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>עד עשרה דורות</b>. לסימנא בעלמא דגיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה <small>(סנהדרין צד.)</small>, נקט למנין זה, דלאו דווקא הוא, כמ\"ש התי\"ט:\n",
+                "<b>והעבד</b>. קשה דהאי עבד היכי דמי, אם עברי הוא ובשלו למה לא יקרא, אם בשל רבו היינו שליח, ואי כנעני הוא היינו גר וגרוע ממנו. וי\"ל דכנעני בשל רבו איירינן, ואצטריך דלא תימא הואיל ולענין פדיית מעשר שני מצינו דידו כיד רבו ממש <small>(מעשר שני פ\"ד מ\"ד)</small>, דה\"נ ליהוי פיו כפי רבו ממש ושקריאתו חשובה כאילו רבו הוא הקורא, קמל\"ן דאינו כן, דלא דמי מעשה לדבור, דשקורי קא משקר אי הוה אמר אשר נתתה לי, וכיוצא בו:\n",
+                "<b>והאשה</b>. בכולהו דוכתי הקדים הנשים לעבדים, והכא שנאה אחר העבד, לסמכה לטומטום ואנדרוגינוס, לרמוז דמשום ספיקה דאשה נגעו בהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או שנטמאו</b>. חילק הטומאה מאחריני בתיבת או, משום דהוא היזק שאינו ניכר, משא\"כ אחריני:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שהביא וכו'</b>. כתב הר\"ב לר' יהודה אצטריך, ע\"כ. וסימניך הרי מיותר, הוא נוטריקון, הוא רבי יהודה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפירות שבהרים</b>. הכא הקדים הפירות לתמרות משא\"כ במשנה ב', להקדים ההרים לעמקים כמו במשנה ב':\n",
+                "<b>מתמרות</b>. הכא שנאם לשון נקבה, משא\"כ במשנה ב'. לפי שהכא זבות דבש הרבה כאשה זבה. ועוד ע\"ש העמקים, שהם כנקבות לגבי ההרים, הזכירם הכא בלשון נקבה:\n",
+                "<b>ומזיתי שמן</b>. שנאם אחר התמרות, על כי סירכא דמשנה ב' נקט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רמ\"א אפילו שנים וכו'</b>. אע\"ג דכבר שנה זו במשנה <small>(לעיל מ\"ו)</small>, חזר לשנותו הכא לגלות טעמו, והוא מאי דאמר דקנה אילן וקרקעו:\n",
+                "<b>וקרקעו</b>. המיוחד לו, והיינו מ\"ש הרב במשנה ו' כמלוא אורה וסלו:\n",
+                "<b>בעלי אריסות וחכירות</b>. לפי מה שפירשו <small>(עי' בתוי\"ט)</small> דבחכירי בתי אבות היא מתניתין, אתי שפיר לשנות בעלי, משא\"כ במשנה ב'. ובירושלמי יש עוד פ\"א דבעלי דווקא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התרומה והבכורים</b>. כבר נתתי טעם במשנה א' פ\"ב דערל', לקדימת תרומה לבכורים. ואע\"ג דהכא בכורים הם עיקר מכלתין, מ\"מ כיון דדינים אלו בתרומה הם מפורשים, ראוי להקדימה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחייב באחריותן</b>. עיין מ\"ש בפ\"א משנה ב' דדמאי:\n",
+                "<b>וטעונים קרבן</b>. לכתחילה, אבל אינו מעכב. כנראה מהירושלמי שהעתיק התי\"ט, וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ג מה' בכורים. ולפי זה אתי שפיר דתני ושייר שני דברים שהם כלי וקריאה, שהרי הקריאה דומה לקרבן, שיש מהם שאינם קורין מספק, הרי דאינה מעכבת כקרבן, ואילו לא תנן אלא דברים המעכבים, נמצא דלא שייר כי אם הכלי המעכב, והוה שייך להקשות מאי שייר דהאי שייר. ומהאי טעמא דתני ושייר, לא שנה בסוף המשנה הרי אלו בבכורים משא\"כ בתרומה ומעשר, כמו ששנה במשניות הקודמות, דכל היכא דתנן אלו לא אמרינן תנא ושייר, כדמקשינן בעלמא תנא תני אלו דברים ואת אמרת תני ושייר, משום דאלו מעוטא הוא, דמשמע אלו ולא אחריני:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אתרוג וכו'</b>. אגב שוה ואינו שוה תני ליה:\n",
+                "<b>ולירק בדרך אחד שבשעת וכו'</b>. בנוסחת הירושלמי הכא לא גריס בדרך אחד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם מהלכי שתים</b>. מלבד הטעם שכתב התי\"ט במה דלא קתני בפירוש דם האדם. י\"ל עוד הכא טעם אחר, והוא דרמז לנו מהלכי על שתי דמים, והם דם בהמה ודם השרץ, ששוה לשניהם. וה\"ט (נהי) [נמי] דלא קתני ביה שוה לזה בדרך אחד ולזה בדרך אחד כדקתני בכולהו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוי</b>. למ\"ד <small>(עי' חולין עט:)</small> שהוא מתיש הבא על הצביה, אתי שפיר סדרא דמתניתין, דברישא קתני שוה לחיה בראשונה, והדר לבהמה, דהוי לא זו אף זו, דלכ\"ע חוששין לזרע האם, ולכן הדעת מכרעת להשותו יותר לחיה מהבהמה. וכן בסיפא דאינו שוה, בפתחו בבהמה הוי לא זו אף זו, כי איכא מ\"ד <small>(עי' שם.)</small> דאין חוששין לזרע האב, משא\"כ באם כמ\"ש. ובבבא האמצעית דמזכיר בהמה וחיה זה אחר זה בלי הפסק תיבה ביניהם, ניחא ליה לשנותם כסדר הכתוב המקדים בהמה לחיה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדם חיה</b>. משום דאין שוחטין אותו בי\"ט. ואם שחטו אין מכסין את דמו לאו משום דדמי לחיה הוא, אלא אדרבא משום דמספקא לן דילמא אינו חיה, ושנאו הכא כדי שלא נטעה להשותו לחיה מכל וכל, פירט ברישא כדם חיה:\n",
+                "<b>כחיה</b>. מפני שהפסיק בואין שוחטין וכו', דלאו משום דדמי לחיה הוא כמש\"ל, פירט הכא בחלב דהוא כחיה:\n",
+                "<b>כחיה</b>. הכא לא קאמר כחלב חיה, כדקתני לעיל כדם חיה. משום דכל החיה מטמאה טומאת נבלה, אבל אין כל החיה טעונה כסוי כי אם הדם. ומהאי טעמא נמי תנן במשנה י' כחלב בהמה ולא תנן כבהמה, שאין כל הבהמה אסורה אלא חלבה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כחלב בהמה</b>. הכא נמי משום דבעי למימר דאין חייבין עליו כרת, דלאו משום דדמי לבהמה הוא, פירט ברישא כחלב בהמה וכמ\"ש בדבור הנ\"ל:\n",
+                "<b>ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלם</b>. מבלי שיקריבנו שלמים, ובזה הוא דשוה לבהמה. ולא נחית התנא השתא לאסור לקיחתו לזבחי שלמים, אלא להשמיענו במה שהוא שוה לבהמה. ומ\"מ ממשמעות לשונו שמעינן נמי הא, ולכן לא חש התנא להזכירו בפירוש במה שאינו שוה לבהמה. ובזה נתישבה קושית התי\"ט דהקשה אמאי לא נשנית בבבא דאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה דמתניתין דלקמן:\n",
+                "<b>ואינו נלקח וכו'</b>. כבהמה לא קתני, אע\"ג דהפסיק בינו לרישא בואין חייבין עליו כרת דאינו כבהמה, וטעמא הוא מ\"ש בדבור הנ\"ל, דרצה לכלול במשמעות דבריו אף איסור לקיחתו לזבחי שלמים דאינו כבהמה. ועוד, הפסק דאין חייבין עליו כרת מלתא זוטרתא היא, ולכן לא חש להזכיר פעם אחרת כבהמה. וה\"ט נמי למתניתין דלעיל באין פודין בו פטר חמור דלא פירט כחיה. ועוד התם יש טעם אחר, והוא דמה דאין פודין אותו פטר חמור לאו מטעם דמספקינן ליה כחיה, דלמאן דאמר <small>(חולין פ.)</small> דבריה בפני עצמה הוא דהכי פסק הרמב\"ם כמ\"ש התי\"ט, אפילו יהיה בהמה, כל דלא ידעינן דמין שה הוא אין פודין אותו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד אינו שוה</b>. לא מצאתי טעם לשנוי זה ששינה התנא לפרט את שאינו שוה קודם השוה, ולהזכיר בשניהם ה��יה קודם הבהמה, דלא כמו שסדרם במשנה ה' בכלל, אלא כדי לגמור הענין בבהמה, ולכתוב אצלה ממש וטעון שחיטה, לרמוז דסוף בהמה לשחיטה:\n",
+                "<b>ושאר כל דרכיו</b>. הרבה דברים נזכרו בתוספתא והנם כלולים בהאי ושאר כל דרכיו. וכן בירושלמי <small>(ה\"ו י:)</small> אמרינן ר' חגיי בעא קומי ר' יוסי, למה לא תנינן הרובע והנרבע ממ[י]נו חייב, אמר ליה תניתה בסופה ושאר כל דרכיו שוים לחיה ולבהמה, ע\"כ. והשלשה שהזכיר לאו דווקא הם, כי תנא ושייר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תאנה אשכול ורמון</b>. שייר פרי האדמה, והכתובים אחר הארץ השני:\n",
+                "<b>קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים</b>. תני קושרו לשון יחיד, על כי א\"א לקשור אותם כלם כאחד, כי כל אחד הוא באילן מיוחד. והרי אלו, תני לשון רבים, לאשמועינן דאינו צריך לקרות להם שם לכל אחד בפני עצמו, כי יכול לכלול את כלם בשם אחד. ובנוסחת הירושלמי גרסינן נמי קושרן, ומשמעותו נמי כל אחד לבדו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפי כבוד</b>. פי' הר\"ב לפי רוב, ירושלמי <small>(ה\"ג יא.)</small>. וקרי לרוב כבוד, על כי ברוב עם הוא כבוד והדר מלך:\n",
+                "<b>ושואלין בשלומן</b>. לפי הנראה מלשון המשנה, הוא ששואלים להם אם באו בשלום, שלא היה להם שום פגע רע בדרך, דהרי תנן אחינו אנשי מקום פלוני באתם לשלום, ואם היתה שאילת שלום ה\"ל (באיתכם) [ביאתכם] לשלום, אבל באתם לשון שאלה הוא, באתם לשלום או לא. ודוחק לומר דקרינן באתם לשלום, ומדברים להם בלשון נסתר שהוא דרך כבוד, שהרי אף כי בינינו הורגל הלשון נסתר לכבוד, אין זה דרך כבוד בתורה כלל אלא קלון, כדאיתא בזהר <small>(תולדות קמד.)</small> בפסוק <small>(בראשית כז, לא)</small> יקום אבי ויאכל מציד בנו. דעשו דבר לאביו דרך קלון, כמאן דלא מליל עמיה. ועוד דה\"ל להיות ביאתם ביוד, ואנן בלא יוד תנן ליה. וצ\"ל דעל השאילת שלום ממש לא הוצרך התנא לאשמועינן, כי פשוט הוא דעל כל איש הבא מן הדרך מצוה להקדים לו שלום, כדאיתא בדברי רז\"ל <small>(עי' במד\"ר פכ\"א, א)</small>. וטעמא נ\"ל משום דהשכינה מתלוה עמו בדרך כדאיתא בזהר <small>(עי' בראשית מט: ושם נח:)</small>, וכ\"ש עם אלו שלוחי מצוה, אלא אתא לאשמועינן דלהראות חבוב המצוה בשעתה, מאריכים עוד עמהם בדברים אלו, מה שאין עושין כן לשאר בני אדם, כן נראה. ונראה שזו היא דעת הרמב\"ם, דבחבורו העתיק באתם לשלום, וכן היא הנסחא דירושלמי, ולשון זה של בשלום אתי שפיר בלשון שאלה יותר מבלשון ברכה, שהרי אמרו ז\"ל <small>(ברכות סד.)</small> הנפטר מחבירו לא יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום. ואפשר לומר לפי גרסתינו דגרסינן לשלום, דהוו זהירים אפילו בלשון שאלה מלהזכיר להם בשלום, מטעם זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר וכו'</b>. הנכון בעיני הוא, פשטא דלישנא דמתניתין דפליג, ושהגיע לארמי וכו' אתאן לת\"ק, כמו שפירש התי\"ט בראש דבריו. כי לומר בלא טעם שישנה רבי לשונו לשנות בלשון חולק למי שאינו חולק לא נהירא. ובכל המקומות שרשם התי\"ט שהם כיוצא בזה, הנפתי ידי הכהה עליהם למצוא טעם או שהראתי שאינו מוכרח לעקם הענין, ובמקומות אחרות כללתי כלל אחר בזה ע\"ש:\n",
+                "<b>וכהן מניח ידו תחתיו</b>. תחת יד הבעלים ממש, כי הבעל אוחז באוגני הכלי, והכהן מניח ידו באויר שבין האוגן לשפת הכלי, תחת יד בעל המחזיק באוגן. ואף אם נאמר שהבעל אוחז בשפת הכלי ממש, אפשר לאחוז בו בענין שיוכל הכהן להניח ידו תחת ידו, ופשוט הוא. ולפי זה אין אנו צריכים לאפושי פ��וגתא בענין זה כמ\"ש הר\"ב, ולא לדחוק לשון הרמב\"ם כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>את מי שיודע</b>. הקראת מי שיודע היא התקנה, משום הכי הקדימו למי שאינו יודע, לסמכו להתקינו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והסלים והבכורים</b>. הזכיר נמי בכורים, לרמוז מ\"ש בספרי שהביא התי\"ט, דבשניהם יחד יש בו כדי נתינה, ולא בכל אחד לבדו:\n",
+                "<b>והבכורים והסלים</b>. כן העתיק הרמב\"ם בחבורו <small>(ה' ביכורים פ\"ג ה\"ח)</small>, ועל פי דרכו דגריס בירושלמי <small>(עי' כסף משנה שם)</small> דאם נטמאו בעזרה אין הסלים לכהנים, סדר זה אתי שפיר, כי עיקר רבותא דקמל\"ן מתניתין הוא נתינת הסלים, לא נתינת הבכורים, ולכן ראוי לשנותם אחריהם. אבל על פי גירסת משנתנו דהקדים הסלים לבכורים, יש להוכיח גירסת הר\"ש והרא\"ש, כי באמת כן נראה פשטא דתלמודא, דהסלים נתנים לכהנים כשנטמאו הבכורים, משום הכי הזכיר התנא הסלים עד שלא הזכיר הבכורים, לרמוז לפעמים נותן הסלים מבלי הבכורים, וזה הוא כשנטמאו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופטורה מן הדמאי</b>. הר\"ש <small>(כאן)</small>, תניא מן הודאי פטורין כ\"ש מן הדמאי. וצ\"ל דנקט דמאי לרבותא (דפטור) [דעטור], דאפילו בדמאי חייבין כ\"ש בודאי:\n",
+                "<b>חייב בדמאי</b>. דהואיל ואפשר להם לבא מפירות הפטורים מהבכורים, אין להקל בהם לפטר מן הדמאי ואעפ\"י שהם משבעת המינים, הואיל ואינם ממין הבכורים ממש אין להקל בהם ולפטרם מן המעשרות אפילו לר\"ע <small>(לעיל מ\"ט)</small>. אבל בטהרה ודאי הם נאכלי' לע\"ד, דלא הוה שתיק תנא מיני' הואיל והזכירו בתוספת, ובתוספת עצמו לא הזכירו אלא לאשמועינן דהוא כבכורים אף בענין זה, לא לחלק בינו לעיטור. דאם היה כוונת התנא לחלקו, ה\"ל לערב ולשנות כאחד, תוספת הבכורים מין במינו ונאכלת בטהרה ופטורה מן הדמאי, ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו ואינו נאכל בטהרה וחייב בדמאי, אלא ודאי מדלא עריב ותני להו ש\"מ דבבבא זו השניה לא נחית לחלק בין זה לזה, אלא בא להודיענו הדינים שיש להסתפק בהו, וכאשר הודיענו בתוספת שאינם בכורים ממש, שיש להם חומר הבכורים שנאכלים בטהרה, ממילא אנו יודעים שכל הטפל עמהם צריך להחמיר בהם כמותם, וכדי שלא נטעה לומר דאין זה אלא להחמיר אבל לחשבם כבכורים להקל לא, קמל\"ן דאף להקל חשבינן להו כמותם ונפטרים מן המעשרות, דהואיל והם ממין הבכורים ממש, אם היינו נוהגים בהם מנהג חול איכא למיחש שיעשה כן בעיקר הבכורים, דבקל אתי לאחלופי הואיל והם מאותו המין ממש, ועל כי הזכיר הקולא הזאת בתוספת לפטרה מן המעשרות כדי שלא ינהג בהם מנהג חולין ויבא לעשות כן בבכורים ממש, הוצרך לשנות דלא כן הוא בעיטור, דלהיות העיטור מין בשאינו מינו ליכא למטעי בהא, ושלכן אינו ראוי להקל בו, אבל החומר של הטהרה להיות טפל לבכורים, אין בידנו כח להקל בה דלא נפיק מינא חורבא. ועוד איתא בירושלמי <small>(ה\"ה יב:)</small> דלכ\"ע אין מעטרין הבכורים מפירות של עמון ומואב, שבני אדם טועים שמביאין בכורים מעמון ומואב, כי פליגי לעטרם מפירות חוצה לארץ, דלמ\"ד דמעטרין חוץ משבעת המינים מעטרים מפירות חוצה לארץ, ולמ\"ד אין מעטרין אלא משבעת המינים אין מעטרין מפירות חוצה לארץ, ולעיל מזה איכא מ\"ד דלכ\"ע מעטרין הבכורים מחוצה לארץ, שאין בני אדם טועים שמביאי' בכורים מחוצה לארץ, כי פליגי בעמון ומואב וכו'. הא קמן דכל ענין זה המחלוקת דעיטור בכורים מפירות שאינם מארץ ישראל, תלוי במה שאדם יכול לטעות בהם ולחשבם כבכורים ממש, ולהביא בכורים ממקום שאין מביאים בכורים, ואם איתא דעיטור הבכורים מלבד מה שחייב במעשרות כשאר פירות דעלמא, יהיה כמו כן נאכל בטומא' כמותם מה שאסור לעשות כן בבכורים, איך יטעה האדם לחשבם כבכורים, אלא ודאי שהם נאכלים בטהרה כמותם. ועל דרך זה משתמע שפיר מתניתין דלקמן אף אליבא דר\"ש, דאם תוספת הבכורים אינה באה מן הארץ, אז אין דינו כבכורים. דמק\"ו דעיטור, איכא למיחש ביה ולטעות דמביאים בכורים מחוצה לארץ, שהרי הם מעין הבכורים ממש ופטורים מן המעשרות כמותם ונאכלי' בטהרה כמותם, ולכן אז אין דינו כבכורים כדי שיכירו שהוא תוספת ולא בכורים ממש. ומדתנן סתם אינה כבכורים, נראה דאפילו בטהרה אינם צריכים לאכלם, משום דדמו שפיר לבכורים להיותם מאותו המין ממש, ולכן צריך לעשות שינוי גדול ביניהם דלא יטעו ויאמרו שמביאין בכורים מחוצה לארץ, משא\"כ בעיטור דאף אם נאכלים בטהרה לפחות אינם ממין הבכורים ממש, ומשו' הכי איכא הכירא אף אם יצטרך לאכלם בטהרה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אימתי אמרו וכו'</b>. התי\"ט רצה לדחות דברי הר\"ב, אשר היה מפרש האי מתניתין אליבא דר\"ש, ושלדידיה התוספת באה נמי מחוצה לארץ, והוא בעצמו מצא ראיה לדברי הר\"ב מדלא נשנה בפירוש שיש הפרש זה בין עיטור לתוספת, ורצה לדחותו באמור שהתוספת חמור ושכמו כן לא חילק ביניהם בדין שבעת המינים אע\"ג דיש חילוק, ועל חמור התוספת כבר כתבתי בדבור הנ\"ל במה הוא תלוי, ושיכול להיות כדברי הר\"ב, ועל מה שרצה לדחותו מדלא חילק נמי בשבעת המינים, כבר הוא בעצמו השיב דבכלל מין בשאינו מינו הוא. אבל מה שרצה לומר שאף המקום תלוי במין לא נהירא, כי המין כולל מין אחר ולא מקום, וממה שלא הזכירו בפירוש במשנה ט', אדרבא משם ראיה שלא בעיטור לבד שרי חוצה לארץ לדידיה אלא אף בתוספת, משא\"כ חוץ משבעת המינים שאינו אלא בעטור, דאף הוא מודה בתוספת שהוא מין במינו דווקא, ומשום הכי מזכירו שם שמדבר בעיטור:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבדים וכו'</b>. כולהו אצטריכו, עבדים אע\"ג דלאו בני אכילה נינהו, וקרקעות אע\"ג דמורידם מקדושתם מצומח לדומם, ובהמה טמאה אע\"ג דנראה כבזיון קדשים להחליפם בדבר טמא:\n",
+                "<b>ובעל חוב נוטלן</b>. בעל כרחו של לוה, ומוכרם בבית דין, אע\"ג דבכור אסור למכרו באטליס <small>(תמורה פ\"ג מ\"ה)</small> דייקא דקתני נוטלם, ולא קתני נותנם לבעל חוב. א\"נ דווקא בענין זה שהבעל חוב נוטלן בעל כרחו של כהן שרי, דבזה שניהם מראים שמחבבים אותם, הלוה במה שלא היה רוצה להוציאם מביתו, והמלוה במה שמבקש ליקח אותם, אבל בלאו הכי אם יש לו במה ליפרע לבעל חובו לא יתן לו הבכורים בפרעון, דהרי הוא כמזלזל בהם. ואף אם נאמר דלשון זה בבכורים לאו דווקא הוא, הואיל ושרי לקנות בהם עבדים ודומיו, בס\"ת ודאי דווקא הוא לפי ע\"ד:\n<br><b>בכורים</b> מתחיל ביוד ומסיים בשין, הרי יש, וסימניך יש מביאים בכורים. על שם להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא), שעל ידי הבאת בכורים זוכה לרבוי פירות השנה, כמ\"ש רש\"י בפסוק לא תבשל גדי בחלב אמו, דראה (דברים יד, כא. ושם כב). ועוד יש לומר דיש הוא אותיות שי, על שם יובילו שי למורא (תהלים עו, יב), שהמביא דורון לת\"ח, שצריך לירא ממנו, כדכתיב את ה' אלקיך תירא. לרבות ת\"ח (דברים י, כ. פסחים כב:), הרי הוא כמקריב בכורים (כתובות קה:):<br><b>סליק</b> מסכת בכורים. אשר עמהם הם קורים:<br><b>מראשית</b> פרי שדה. לכהן בקול שירים.<br><b>תביא</b> לו ושם תודה. לפני אל בבכורים:<br><b>סליק</b> עתה סדר זרעים. חס\"ד אל מלא הארץ.<br><b>מאמינים</b> בו וזורעים. יהיו כאבר\"הם בארץ:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,133 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Bikkurim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Bikkurim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "ביכורים\n<br> בכורים יש בה ג' פרקים, כנגד ג' אבות, דכתיב בהו (הושע ט, י) כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם. ועוד בזהר פינחס (רע\"מ רנג.) איתא דהג' ראשונות נקראים בכורים עילאין:\n<br>\n<br><br><b>אלו שאינם מביאים</b>. פתח במאי דסליק, דזוטר מיליה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מזתי שמן שאינם מן המבחר</b>. אעפ\"י שאינם גרועים כתמרים שבהרים, ולא זו אף זו קתני, משום הכי לא שנאם כסדר הכתוב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגר וכו'</b>. מה שכתב (הר\"ש) [הרב] בשם הרמב\"ם <small>(עי' פיה\"מ כאן וה' ביכורים פ\"ד ה\"ג)</small> דאין הלכה כמשנה זו, ירושלמי מפורש הוא <small>(ה\"ד ג:)</small> דאמר הלכה כר' יהודה דס\"ל דהגר מביא וקורא. אבל קשה איך פסק <small>(ה' ביכורים פ\"ד ה\"ב)</small> דאשה אינה קוראת מפני שאינה יכולה לומר אשר נתת לי, שלא נטלה חלק בארץ, והלא הגר דומה לה בזה, דמהאי טעמא אינו מתודה כדתנן בפ\"ה דמעשר שני <small>(מי\"ד)</small> בפירוש, ופסקו הרמב\"ם <small>(ה' מעשר שני פי\"א הי\"ז)</small>. וכן קשה למה לא אמעוט האשה מודוי מעשר מטעם זה דלא נטלה חלק בארץ, כמו דאמעיטא ממקרא בכורים. ואף המשניות עצמם צריכים ישוב, כי לכאורה סותרות זו את זו. אבל על פי אוקמתא אחת דירושלמי אפשר ליישבם, והוא דגרסינן <small>(ה\"ד ג.)</small> ואלו מביאין ולא קורין, ר' יונה ור' ייסא תרויהון בשם ר' שמואל בר יצחק, בבני קני חותן משה היא מתניתא, ובני קני חותן משה מביאין וקורין דכתיב <small>(במדבר י, כט)</small> לכה אתנו והטבנו לך, ר' חזקיה בשם רבי אלעזר לא אמר כן, אלא מה טעם אמרו אפוטרופוס והשליח והעבד והאשה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין, שהגר הרי אמור בפרשה, אמר ר' שמואל בר רב יצחק תפתר בההן גר דהכא בבני קני חותן משה, ובני קני חותן משה מביאין וקורין, ע\"כ. והוא דתנא דידן ס\"ל דשבועת האבות על מתנת הארץ לא היתה על הגרים כלל, ואפילו על בני קני חותן משה, וכן ס\"ל דהגרים לא נטלו חלק בארץ חוץ מבני קני דכתיב בהו בפירוש לכה אתנו והטבנו לך, ומשום הכי הודוי מעשר דכתיב ביה <small>(דברים כו, טו)</small> (על) [ואת] האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו. אפילו בני קני אינם יכולים לאומרו, שהרי לא לקחו חלק בארץ מחמת השבועה, דהשבועה לא נאמרה לגרים, אלא בכח ההטבה שהטיב להם משה. אבל האשה מתודה אעפ\"י שלא נטלה חלק בארץ, כי נתת לנו קאי אאביה ואבי אביה שהם נטלו חלק בארץ וכוללת עצמה עמהם על כי מחלקם זכתה אף היא, ודומה לויוציאנו ה' ממצרים דמקרא בכורים <small>(שם, ח)</small> וכיוצא בו, דכל אדם אומרים אותו אעפ\"י שהם לא היו מיוצאי מצרים, הואיל ואילולי יצאו אבותינו הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, וכמו כן הכא אילולי אבותינו שנטלו חלק בארץ לא היה לנו אותה הארץ. ומהאי טעמא אף הגר אפילו שלא מבני קני, שהיתה אמו מישראל, יכול להתודות. ולא הוצרך שם התנא לפרושי הואיל ולא מעט האשה, משא\"כ הכא במקרא בכורים דכתיב ביה <small>(שם, ג. ט. י)</small> אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ויתן לנו את הארץ הזאת. (על) האדמה אשר נתת לי ה'. דהגר אפילו מבני קני אם לא היתה אמו מישראל אינו קורא, שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, שהרי לא נשבע עליהם כמו שאמרנו לעיל, אעפ\"י שבאמת נטלו חלק בארץ ויכולים לומר ויתן לנו את הארץ הזאת, וכן אשר נתת לי ה', וכ\"ש שא�� הגרים. אבל בהיות אמם מישראל הבני קני קורים, על כי נשבעת לאבותינו לתת לנו ידבר על זקני אמו שהיו מישראל, שעליהם נשבע וכמו שכתבנו לעיל. אבל שאר הגרים אף כי מטעם זה בהיות אמם מישראל היו יכולים לומר נשבעת לאבותינו לתת לנו, וכן ויתן לנו, מ\"מ אינם קורים, מפני שאינם יכולים לומר אשר נתת לי, דמשמע לי בפרטות חלק כחלק, דלא כן היה דהגרים לא נטלו חלק בארץ. ומהאי טעמא דווקא אימעט נשים, ועל כי אימעוט נשים הוצרך התנא לפרש דהגר מבני קני קורא בהיות אמו מישראל, אע\"ג דאמו אינה יכולה לקרות מפני שאינה יכולה לומר אשר נתת לי, משא\"כ בנה מגר דאף זה יכול לומר בהיותו מבני קני מן הטעם שאמרנו, ולא הוצרך לו אמו ישראלית אלא משום אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו כמ\"ש. נמצא היות המשנה הזאת מדברת דווקא בבני קני, דבשאר הגרים אפילו באמו מישראל אין להם תקנה לקרות.\n<br><b>וזה</b> הוא פי' הירושלמי (ר' יונא וכו' בבני קני היא מתניתא) דבו דווקא יש חלוק בין אמו מישראל לאין אמו מישראל, והדר אמר (ובני קני חותן וכו' מביאין וקורין דכתיב וכו') כלומר כשיש להם אם ישראלית קורים, משא\"כ שאר הגרים. משום דכתיב בהו לכה וכו', והדר אמר (ר' אלעזר וכו' לא אמר כן) אלא הוכיח ענין זה בדרך אחר, והוא (מה טעם אמרו אפוטרופוס וכו' דאינם קורין שהרי הגר אמור בפרשה) דכתיב ושמחת וכו' והגר וכו', ופסוק זה מדבר בשמחת מקרא בכורים, דהרי מפסוק זה למדו שאדם קורא על בכורי אשתו מדכתיב ושמחת וכו' אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך, ומכיון שלמדנו מכאן שהגר קורא אעפ\"י שאינו יכול לומר אשר נתת לי, שהרי לא נטל חלק בארץ, למה מעטנו אפוטרופוס וכו' מפני שאינם יכולים לומר פסוק זה, ומשני (אמר ר' ישמעאל וכו' תפתר בההן גר דהכא) הנזכר בפסוק (בבני קני חותן משה, ובני קני חותן משה מביאין וקורין על כי נטלו חלק בארץ ויכולי' לומר אשר נתת לי ה', משא\"כ באפוטרופוס וכו'. הרי נתבארו המשניות על פי אוקמתא זו באר היטב. אבל על מה שפסק הרמב\"ם על פי מסקנת הירושלמי המסיק דאין הלכה כמשנה זו דבכורים, צ\"ע עם מה שפסק כמ\"ש, דאף כי י\"ל דר\"י דפסק כותיה ס\"ל דאף הגרים היו בכלל שבועת האבות, אף שלא תתקיים להם אלא לעתיד שאז יטלו חלק בארץ, ככתוב בסוף יחזקאל <small>(מז, כב-ג)</small> והיה תפילו אותה בנחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם וכו' כאזרח בבני ישראל אתכם יפלו וכו'. והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו וכו'. ומשום הכי אינם מתודים שאינם יכולים לומר אשר נתת לנו כאשר נשבע לאבותינו. דהיינו חלק בחלק, דאינו כן דעדיין לא נטלו, משא\"כ במקרא בכורים דכתיב ביה אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו. דיכולים לומר זה, דהאמת כך הוא שכבר נשבע לתת להם לעתיד, מ\"מ ויתן לנו את הארץ, ואת האדמה אשר נתת לי, אי ס\"ל כר\"י דאמעוט נשים מטעם זה כדתנן במתניתין אפוטרופוס וכו' והאשה וכו' ואינם קורים, שאינם יכולים לומר אשר נתת לי, משום דאין לפרש אשר נתת לי כמשמעותו דהיינו באיזה ענין שיהיה, אף שלא בתורת חלק, על כי לא כתוב אצלו כאשר נשבעת, אלא פירושו נמי הוא בתורת חלק, ואף כי ויתן לנו יש לישבו על האשה כמ\"ש לעיל, מ\"מ אשר נתת לי שהוא לשון יחיד אין לישבו עליה, א\"כ ה\"ה לגר. ואף כי בפירוש הילקוט חילק ביניהם ע\"ש, מ\"מ בעיני הוא דוחק, וכ\"ש דקשה לי ענין זה מאד אחרי שראיתי בספרי פ' בהעלותך בפסוק נוסעים אנחנו וכו' דמוציא קרא דיחזקאל ממשמעותו וקאמר דאף לעתיד לא יטלו חלק בארץ עם שום שבט אלא פי' הפסוק הוא שיתכפרו עם אותו שבט שגרים עמו ופי' המפרש לע��ין פר העלם אליבא דמאן דאמר דכל שבט מביא פר בפני עצמו דהרי זו היא סברת רבי יהודה עצמו במס' הוריות ומזה מוכח דס\"ל דאף לעתיד לא יש להם חלק וא\"כ קשה מ\"ש אשה דלא פליג מגר הלא כלם שוים שלעולם אין להם חלק ועוד קשה מ\"ט לא פליג נמי בודוי מעשה וצל\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>עד עשרה דורות</b>. לסימנא בעלמא דגיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה <small>(סנהדרין צד.)</small>, נקט למנין זה, דלאו דווקא הוא, כמ\"ש התי\"ט:\n",
+                "<b>והעבד</b>. קשה דהאי עבד היכי דמי, אם עברי הוא ובשלו למה לא יקרא, אם בשל רבו היינו שליח, ואי כנעני הוא היינו גר וגרוע ממנו. וי\"ל דכנעני בשל רבו איירינן, ואצטריך דלא תימא הואיל ולענין פדיית מעשר שני מצינו דידו כיד רבו ממש <small>(מעשר שני פ\"ד מ\"ד)</small>, דה\"נ ליהוי פיו כפי רבו ממש ושקריאתו חשובה כאילו רבו הוא הקורא, קמל\"ן דאינו כן, דלא דמי מעשה לדבור, דשקורי קא משקר אי הוה אמר אשר נתתה לי, וכיוצא בו:\n",
+                "<b>והאשה</b>. בכולהו דוכתי הקדים הנשים לעבדים, והכא שנאה אחר העבד, לסמכה לטומטום ואנדרוגינוס, לרמוז דמשום ספיקה דאשה נגעו בהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או שנטמאו</b>. חילק הטומאה מאחריני בתיבת או, משום דהוא היזק שאינו ניכר, משא\"כ אחריני:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שהביא וכו'</b>. כתב הר\"ב לר' יהודה אצטריך, ע\"כ. וסימניך הרי מיותר, הוא נוטריקון, הוא רבי יהודה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפירות שבהרים</b>. הכא הקדים הפירות לתמרות משא\"כ במשנה ב', להקדים ההרים לעמקים כמו במשנה ב':\n",
+                "<b>מתמרות</b>. הכא שנאם לשון נקבה, משא\"כ במשנה ב'. לפי שהכא זבות דבש הרבה כאשה זבה. ועוד ע\"ש העמקים, שהם כנקבות לגבי ההרים, הזכירם הכא בלשון נקבה:\n",
+                "<b>ומזיתי שמן</b>. שנאם אחר התמרות, על כי סירכא דמשנה ב' נקט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רמ\"א אפילו שנים וכו'</b>. אע\"ג דכבר שנה זו במשנה <small>(לעיל מ\"ו)</small>, חזר לשנותו הכא לגלות טעמו, והוא מאי דאמר דקנה אילן וקרקעו:\n",
+                "<b>וקרקעו</b>. המיוחד לו, והיינו מ\"ש הרב במשנה ו' כמלוא אורה וסלו:\n",
+                "<b>בעלי אריסות וחכירות</b>. לפי מה שפירשו <small>(עי' בתוי\"ט)</small> דבחכירי בתי אבות היא מתניתין, אתי שפיר לשנות בעלי, משא\"כ במשנה ב'. ובירושלמי יש עוד פ\"א דבעלי דווקא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התרומה והבכורים</b>. כבר נתתי טעם במשנה א' פ\"ב דערל', לקדימת תרומה לבכורים. ואע\"ג דהכא בכורים הם עיקר מכלתין, מ\"מ כיון דדינים אלו בתרומה הם מפורשים, ראוי להקדימה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחייב באחריותן</b>. עיין מ\"ש בפ\"א משנה ב' דדמאי:\n",
+                "<b>וטעונים קרבן</b>. לכתחילה, אבל אינו מעכב. כנראה מהירושלמי שהעתיק התי\"ט, וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ג מה' בכורים. ולפי זה אתי שפיר דתני ושייר שני דברים שהם כלי וקריאה, שהרי הקריאה דומה לקרבן, שיש מהם שאינם קורין מספק, הרי דאינה מעכבת כקרבן, ואילו לא תנן אלא דברים המעכבים, נמצא דלא שייר כי אם הכלי המעכב, והוה שייך להקשות מאי שייר דהאי שייר. ומהאי טעמא דתני ושייר, לא שנה בסוף המשנה הרי אלו בבכורים משא\"כ בתרומה ומעשר, כמו ששנה במשניות הקודמות, דכל היכא דתנן אלו לא אמרינן תנא ושייר, כדמקשינן בעלמא תנא תני אלו דברים ואת אמרת תני ושייר, משום דאלו מעוטא הוא, דמשמע אלו ולא אחריני:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אתרוג וכו'</b>. אגב שוה ואינו שוה תני ליה:\n",
+                "<b>ולירק בדרך אחד שבשעת וכו'</b>. בנוסחת הירושלמי הכא לא גריס בדרך אחד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם מהלכי שתים</b>. מלבד הטעם שכתב התי\"ט במה דלא קתני בפירוש דם האדם. י\"ל עוד הכא טעם אחר, והוא דרמז לנו מהלכי על שתי דמים, והם דם בהמה ודם השרץ, ששוה לשניהם. וה\"ט (נהי) [נמי] דלא קתני ביה שוה לזה בדרך אחד ולזה בדרך אחד כדקתני בכולהו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוי</b>. למ\"ד <small>(עי' חולין עט:)</small> שהוא מתיש הבא על הצביה, אתי שפיר סדרא דמתניתין, דברישא קתני שוה לחיה בראשונה, והדר לבהמה, דהוי לא זו אף זו, דלכ\"ע חוששין לזרע האם, ולכן הדעת מכרעת להשותו יותר לחיה מהבהמה. וכן בסיפא דאינו שוה, בפתחו בבהמה הוי לא זו אף זו, כי איכא מ\"ד <small>(עי' שם.)</small> דאין חוששין לזרע האב, משא\"כ באם כמ\"ש. ובבבא האמצעית דמזכיר בהמה וחיה זה אחר זה בלי הפסק תיבה ביניהם, ניחא ליה לשנותם כסדר הכתוב המקדים בהמה לחיה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדם חיה</b>. משום דאין שוחטין אותו בי\"ט. ואם שחטו אין מכסין את דמו לאו משום דדמי לחיה הוא, אלא אדרבא משום דמספקא לן דילמא אינו חיה, ושנאו הכא כדי שלא נטעה להשותו לחיה מכל וכל, פירט ברישא כדם חיה:\n",
+                "<b>כחיה</b>. מפני שהפסיק בואין שוחטין וכו', דלאו משום דדמי לחיה הוא כמש\"ל, פירט הכא בחלב דהוא כחיה:\n",
+                "<b>כחיה</b>. הכא לא קאמר כחלב חיה, כדקתני לעיל כדם חיה. משום דכל החיה מטמאה טומאת נבלה, אבל אין כל החיה טעונה כסוי כי אם הדם. ומהאי טעמא נמי תנן במשנה י' כחלב בהמה ולא תנן כבהמה, שאין כל הבהמה אסורה אלא חלבה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כחלב בהמה</b>. הכא נמי משום דבעי למימר דאין חייבין עליו כרת, דלאו משום דדמי לבהמה הוא, פירט ברישא כחלב בהמה וכמ\"ש בדבור הנ\"ל:\n",
+                "<b>ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלם</b>. מבלי שיקריבנו שלמים, ובזה הוא דשוה לבהמה. ולא נחית התנא השתא לאסור לקיחתו לזבחי שלמים, אלא להשמיענו במה שהוא שוה לבהמה. ומ\"מ ממשמעות לשונו שמעינן נמי הא, ולכן לא חש התנא להזכירו בפירוש במה שאינו שוה לבהמה. ובזה נתישבה קושית התי\"ט דהקשה אמאי לא נשנית בבבא דאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה דמתניתין דלקמן:\n",
+                "<b>ואינו נלקח וכו'</b>. כבהמה לא קתני, אע\"ג דהפסיק בינו לרישא בואין חייבין עליו כרת דאינו כבהמה, וטעמא הוא מ\"ש בדבור הנ\"ל, דרצה לכלול במשמעות דבריו אף איסור לקיחתו לזבחי שלמים דאינו כבהמה. ועוד, הפסק דאין חייבין עליו כרת מלתא זוטרתא היא, ולכן לא חש להזכיר פעם אחרת כבהמה. וה\"ט נמי למתניתין דלעיל באין פודין בו פטר חמור דלא פירט כחיה. ועוד התם יש טעם אחר, והוא דמה דאין פודין אותו פטר חמור לאו מטעם דמספקינן ליה כחיה, דלמאן דאמר <small>(חולין פ.)</small> דבריה בפני עצמה הוא דהכי פסק הרמב\"ם כמ\"ש התי\"ט, אפילו יהיה בהמה, כל דלא ידעינן דמין שה הוא אין פודין אותו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד אינו שוה</b>. לא מצאתי טעם לשנוי זה ששינה התנא לפרט את שאינו שוה קודם השוה, ולהזכיר בשניהם החיה קודם הבהמה, דלא כמו שסדרם במשנה ה' בכלל, אלא כדי לגמור הענין בבהמה, ולכתוב אצלה ממש וטעון שחיטה, לרמוז דסוף בהמה לשחיטה:\n",
+                "<b>ושאר כל דרכיו</b>. הרבה דברים נזכרו בתוספתא והנם כלולים בהאי ושאר כל דרכיו. וכן בירושלמי <small>(ה\"ו י:)</small> אמרינן ר' חגיי בעא קומי ר' יוסי, למה לא תנינ�� הרובע והנרבע ממ[י]נו חייב, אמר ליה תניתה בסופה ושאר כל דרכיו שוים לחיה ולבהמה, ע\"כ. והשלשה שהזכיר לאו דווקא הם, כי תנא ושייר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תאנה אשכול ורמון</b>. שייר פרי האדמה, והכתובים אחר הארץ השני:\n",
+                "<b>קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים</b>. תני קושרו לשון יחיד, על כי א\"א לקשור אותם כלם כאחד, כי כל אחד הוא באילן מיוחד. והרי אלו, תני לשון רבים, לאשמועינן דאינו צריך לקרות להם שם לכל אחד בפני עצמו, כי יכול לכלול את כלם בשם אחד. ובנוסחת הירושלמי גרסינן נמי קושרן, ומשמעותו נמי כל אחד לבדו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפי כבוד</b>. פי' הר\"ב לפי רוב, ירושלמי <small>(ה\"ג יא.)</small>. וקרי לרוב כבוד, על כי ברוב עם הוא כבוד והדר מלך:\n",
+                "<b>ושואלין בשלומן</b>. לפי הנראה מלשון המשנה, הוא ששואלים להם אם באו בשלום, שלא היה להם שום פגע רע בדרך, דהרי תנן אחינו אנשי מקום פלוני באתם לשלום, ואם היתה שאילת שלום ה\"ל (באיתכם) [ביאתכם] לשלום, אבל באתם לשון שאלה הוא, באתם לשלום או לא. ודוחק לומר דקרינן באתם לשלום, ומדברים להם בלשון נסתר שהוא דרך כבוד, שהרי אף כי בינינו הורגל הלשון נסתר לכבוד, אין זה דרך כבוד בתורה כלל אלא קלון, כדאיתא בזהר <small>(תולדות קמד.)</small> בפסוק <small>(בראשית כז, לא)</small> יקום אבי ויאכל מציד בנו. דעשו דבר לאביו דרך קלון, כמאן דלא מליל עמיה. ועוד דה\"ל להיות ביאתם ביוד, ואנן בלא יוד תנן ליה. וצ\"ל דעל השאילת שלום ממש לא הוצרך התנא לאשמועינן, כי פשוט הוא דעל כל איש הבא מן הדרך מצוה להקדים לו שלום, כדאיתא בדברי רז\"ל <small>(עי' במד\"ר פכ\"א, א)</small>. וטעמא נ\"ל משום דהשכינה מתלוה עמו בדרך כדאיתא בזהר <small>(עי' בראשית מט: ושם נח:)</small>, וכ\"ש עם אלו שלוחי מצוה, אלא אתא לאשמועינן דלהראות חבוב המצוה בשעתה, מאריכים עוד עמהם בדברים אלו, מה שאין עושין כן לשאר בני אדם, כן נראה. ונראה שזו היא דעת הרמב\"ם, דבחבורו העתיק באתם לשלום, וכן היא הנסחא דירושלמי, ולשון זה של בשלום אתי שפיר בלשון שאלה יותר מבלשון ברכה, שהרי אמרו ז\"ל <small>(ברכות סד.)</small> הנפטר מחבירו לא יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום. ואפשר לומר לפי גרסתינו דגרסינן לשלום, דהוו זהירים אפילו בלשון שאלה מלהזכיר להם בשלום, מטעם זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר וכו'</b>. הנכון בעיני הוא, פשטא דלישנא דמתניתין דפליג, ושהגיע לארמי וכו' אתאן לת\"ק, כמו שפירש התי\"ט בראש דבריו. כי לומר בלא טעם שישנה רבי לשונו לשנות בלשון חולק למי שאינו חולק לא נהירא. ובכל המקומות שרשם התי\"ט שהם כיוצא בזה, הנפתי ידי הכהה עליהם למצוא טעם או שהראתי שאינו מוכרח לעקם הענין, ובמקומות אחרות כללתי כלל אחר בזה ע\"ש:\n",
+                "<b>וכהן מניח ידו תחתיו</b>. תחת יד הבעלים ממש, כי הבעל אוחז באוגני הכלי, והכהן מניח ידו באויר שבין האוגן לשפת הכלי, תחת יד בעל המחזיק באוגן. ואף אם נאמר שהבעל אוחז בשפת הכלי ממש, אפשר לאחוז בו בענין שיוכל הכהן להניח ידו תחת ידו, ופשוט הוא. ולפי זה אין אנו צריכים לאפושי פלוגתא בענין זה כמ\"ש הר\"ב, ולא לדחוק לשון הרמב\"ם כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>את מי שיודע</b>. הקראת מי שיודע היא התקנה, משום הכי הקדימו למי שאינו יודע, לסמכו להתקינו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והסלים והבכורים</b>. הזכיר נמי בכורים, לרמוז מ\"ש בספרי שהביא התי\"ט, דבשניהם ��חד יש בו כדי נתינה, ולא בכל אחד לבדו:\n",
+                "<b>והבכורים והסלים</b>. כן העתיק הרמב\"ם בחבורו <small>(ה' ביכורים פ\"ג ה\"ח)</small>, ועל פי דרכו דגריס בירושלמי <small>(עי' כסף משנה שם)</small> דאם נטמאו בעזרה אין הסלים לכהנים, סדר זה אתי שפיר, כי עיקר רבותא דקמל\"ן מתניתין הוא נתינת הסלים, לא נתינת הבכורים, ולכן ראוי לשנותם אחריהם. אבל על פי גירסת משנתנו דהקדים הסלים לבכורים, יש להוכיח גירסת הר\"ש והרא\"ש, כי באמת כן נראה פשטא דתלמודא, דהסלים נתנים לכהנים כשנטמאו הבכורים, משום הכי הזכיר התנא הסלים עד שלא הזכיר הבכורים, לרמוז לפעמים נותן הסלים מבלי הבכורים, וזה הוא כשנטמאו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופטורה מן הדמאי</b>. הר\"ש <small>(כאן)</small>, תניא מן הודאי פטורין כ\"ש מן הדמאי. וצ\"ל דנקט דמאי לרבותא (דפטור) [דעטור], דאפילו בדמאי חייבין כ\"ש בודאי:\n",
+                "<b>חייב בדמאי</b>. דהואיל ואפשר להם לבא מפירות הפטורים מהבכורים, אין להקל בהם לפטר מן הדמאי ואעפ\"י שהם משבעת המינים, הואיל ואינם ממין הבכורים ממש אין להקל בהם ולפטרם מן המעשרות אפילו לר\"ע <small>(לעיל מ\"ט)</small>. אבל בטהרה ודאי הם נאכלי' לע\"ד, דלא הוה שתיק תנא מיני' הואיל והזכירו בתוספת, ובתוספת עצמו לא הזכירו אלא לאשמועינן דהוא כבכורים אף בענין זה, לא לחלק בינו לעיטור. דאם היה כוונת התנא לחלקו, ה\"ל לערב ולשנות כאחד, תוספת הבכורים מין במינו ונאכלת בטהרה ופטורה מן הדמאי, ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו ואינו נאכל בטהרה וחייב בדמאי, אלא ודאי מדלא עריב ותני להו ש\"מ דבבבא זו השניה לא נחית לחלק בין זה לזה, אלא בא להודיענו הדינים שיש להסתפק בהו, וכאשר הודיענו בתוספת שאינם בכורים ממש, שיש להם חומר הבכורים שנאכלים בטהרה, ממילא אנו יודעים שכל הטפל עמהם צריך להחמיר בהם כמותם, וכדי שלא נטעה לומר דאין זה אלא להחמיר אבל לחשבם כבכורים להקל לא, קמל\"ן דאף להקל חשבינן להו כמותם ונפטרים מן המעשרות, דהואיל והם ממין הבכורים ממש, אם היינו נוהגים בהם מנהג חול איכא למיחש שיעשה כן בעיקר הבכורים, דבקל אתי לאחלופי הואיל והם מאותו המין ממש, ועל כי הזכיר הקולא הזאת בתוספת לפטרה מן המעשרות כדי שלא ינהג בהם מנהג חולין ויבא לעשות כן בבכורים ממש, הוצרך לשנות דלא כן הוא בעיטור, דלהיות העיטור מין בשאינו מינו ליכא למטעי בהא, ושלכן אינו ראוי להקל בו, אבל החומר של הטהרה להיות טפל לבכורים, אין בידנו כח להקל בה דלא נפיק מינא חורבא. ועוד איתא בירושלמי <small>(ה\"ה יב:)</small> דלכ\"ע אין מעטרין הבכורים מפירות של עמון ומואב, שבני אדם טועים שמביאין בכורים מעמון ומואב, כי פליגי לעטרם מפירות חוצה לארץ, דלמ\"ד דמעטרין חוץ משבעת המינים מעטרים מפירות חוצה לארץ, ולמ\"ד אין מעטרין אלא משבעת המינים אין מעטרין מפירות חוצה לארץ, ולעיל מזה איכא מ\"ד דלכ\"ע מעטרין הבכורים מחוצה לארץ, שאין בני אדם טועים שמביאי' בכורים מחוצה לארץ, כי פליגי בעמון ומואב וכו'. הא קמן דכל ענין זה המחלוקת דעיטור בכורים מפירות שאינם מארץ ישראל, תלוי במה שאדם יכול לטעות בהם ולחשבם כבכורים ממש, ולהביא בכורים ממקום שאין מביאים בכורים, ואם איתא דעיטור הבכורים מלבד מה שחייב במעשרות כשאר פירות דעלמא, יהיה כמו כן נאכל בטומא' כמותם מה שאסור לעשות כן בבכורים, איך יטעה האדם לחשבם כבכורים, אלא ודאי שהם נאכלים בטהרה כמותם. ועל דרך זה משתמע שפיר מתניתין דלקמן אף אליבא דר\"ש, דאם תוספת הבכורים אינה באה מן הארץ, אז אין דינו כבכורים. דמק\"ו דעיטור, איכא למיחש ביה ולטעות דמביאים בכורים מחוצה לארץ, שהרי הם מעין הבכורים ממש ופטורים מן המעשרות כמותם ונאכלי' בטהרה כמותם, ולכן אז אין דינו כבכורים כדי שיכירו שהוא תוספת ולא בכורים ממש. ומדתנן סתם אינה כבכורים, נראה דאפילו בטהרה אינם צריכים לאכלם, משום דדמו שפיר לבכורים להיותם מאותו המין ממש, ולכן צריך לעשות שינוי גדול ביניהם דלא יטעו ויאמרו שמביאין בכורים מחוצה לארץ, משא\"כ בעיטור דאף אם נאכלים בטהרה לפחות אינם ממין הבכורים ממש, ומשו' הכי איכא הכירא אף אם יצטרך לאכלם בטהרה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אימתי אמרו וכו'</b>. התי\"ט רצה לדחות דברי הר\"ב, אשר היה מפרש האי מתניתין אליבא דר\"ש, ושלדידיה התוספת באה נמי מחוצה לארץ, והוא בעצמו מצא ראיה לדברי הר\"ב מדלא נשנה בפירוש שיש הפרש זה בין עיטור לתוספת, ורצה לדחותו באמור שהתוספת חמור ושכמו כן לא חילק ביניהם בדין שבעת המינים אע\"ג דיש חילוק, ועל חמור התוספת כבר כתבתי בדבור הנ\"ל במה הוא תלוי, ושיכול להיות כדברי הר\"ב, ועל מה שרצה לדחותו מדלא חילק נמי בשבעת המינים, כבר הוא בעצמו השיב דבכלל מין בשאינו מינו הוא. אבל מה שרצה לומר שאף המקום תלוי במין לא נהירא, כי המין כולל מין אחר ולא מקום, וממה שלא הזכירו בפירוש במשנה ט', אדרבא משם ראיה שלא בעיטור לבד שרי חוצה לארץ לדידיה אלא אף בתוספת, משא\"כ חוץ משבעת המינים שאינו אלא בעטור, דאף הוא מודה בתוספת שהוא מין במינו דווקא, ומשום הכי מזכירו שם שמדבר בעיטור:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבדים וכו'</b>. כולהו אצטריכו, עבדים אע\"ג דלאו בני אכילה נינהו, וקרקעות אע\"ג דמורידם מקדושתם מצומח לדומם, ובהמה טמאה אע\"ג דנראה כבזיון קדשים להחליפם בדבר טמא:\n",
+                "<b>ובעל חוב נוטלן</b>. בעל כרחו של לוה, ומוכרם בבית דין, אע\"ג דבכור אסור למכרו באטליס <small>(תמורה פ\"ג מ\"ה)</small> דייקא דקתני נוטלם, ולא קתני נותנם לבעל חוב. א\"נ דווקא בענין זה שהבעל חוב נוטלן בעל כרחו של כהן שרי, דבזה שניהם מראים שמחבבים אותם, הלוה במה שלא היה רוצה להוציאם מביתו, והמלוה במה שמבקש ליקח אותם, אבל בלאו הכי אם יש לו במה ליפרע לבעל חובו לא יתן לו הבכורים בפרעון, דהרי הוא כמזלזל בהם. ואף אם נאמר דלשון זה בבכורים לאו דווקא הוא, הואיל ושרי לקנות בהם עבדים ודומיו, בס\"ת ודאי דווקא הוא לפי ע\"ד:\n<br><b>בכורים</b> מתחיל ביוד ומסיים בשין, הרי יש, וסימניך יש מביאים בכורים. על שם להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא), שעל ידי הבאת בכורים זוכה לרבוי פירות השנה, כמ\"ש רש\"י בפסוק לא תבשל גדי בחלב אמו, דראה (דברים יד, כא. ושם כב). ועוד יש לומר דיש הוא אותיות שי, על שם יובילו שי למורא (תהלים עו, יב), שהמביא דורון לת\"ח, שצריך לירא ממנו, כדכתיב את ה' אלקיך תירא. לרבות ת\"ח (דברים י, כ. פסחים כב:), הרי הוא כמקריב בכורים (כתובות קה:):<br><b>סליק</b> מסכת בכורים. אשר עמהם הם קורים:<br><b>מראשית</b> פרי שדה. לכהן בקול שירים.<br><b>תביא</b> לו ושם תודה. לפני אל בבכורים:<br><b>סליק</b> עתה סדר זרעים. חס\"ד אל מלא הארץ.<br><b>מאמינים</b> בו וזורעים. יהיו כאבר\"הם בארץ:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,197 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Maaser Sheni",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "מעשר שני\n<br>\n<br><br><b>ולא על המטבע שאינו יוצא, ולא על המעות שאינם ברשותו</b>. שם מטבע מורה על הצורה שעליה נטבעה, כדתנן <small>(ב\"מ פ\"ד מ\"א)</small> אסימון קונה את המטבע. ואסימון הוא מטבע שאין עליו צורה, מכלל שמטבע סתם הוא אותו שיש עליו צורה, ומסתמא מפני צורתו שאינה צורת המלך המולך בזמן ההוא או צורה כיוצא בה, הוא שאינו יוצא, לפיכך בשאינו יוצא נקט מטבע ולא מעות כבסיפא. ועוד כדי שלא להאריך לומר שאינם יוצאות, ובשאינם ברשותו לא נקט מטבע כברישא, כי הוא שם המין וגם מטבע אחד נקרא בשם זה, אלא קתני מעות שהוא לשון רבים, לרמוז דתפסת מרובה לא תפסת כי להיותם רבים אינם ברשותו, ולא קתני מטבעות שלא להאריך בלשונו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קנקן</b>. פתח בכד וסיים בקנקן, דנראה מזה דהיינו כד היינו קנקן <small>(עי' ב\"ק כז.)</small>, ונפקא מינה למקח וממכר. וצ\"ע אם הוא דבר אמת, ועיין מ\"ש בסוף פ\"ג:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא  יצא העור לחולין</b>. פי' הר\"ב דלאו דווקא הוא, אלא לא קנה מעשר. וצ\"ל דאיידי דבעי למתני סיפא לא יצא וכו' תני נמי רישא לא יצא וכו'. וכה\"ג תירץ הר\"ב במשנה ב':\n",
+                "<b>סלי זתים וסלי ענבים</b>. הכא במעשר שני שחשיבותו הוא הארץ שנאכל בירושלם, הקדים היותר סמוך לארץ, וזתים סמוכים לארץ יותר מענבים:\n",
+                "<b>לא יצאו דמי הכלי</b>. מדהזכיר הכא דמי משא\"כ בקנקן, נראה דיש הפרש ביניהם, דבקנקן דא\"א לטלטל היין מבלעדו הדמים שנתן עליו יצאו לחולין, אלא דהוא יאכל כנגדו בקדושת מעשר, אבל בסלים שאפשר לטלטל הפירות בלתם הדמים עצמם שנתן עליהם לא יצאו לחולין, אלא הם ביד המוכר בקדושת מעשר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או פירות שאינם יכולים להגיע בירושלם</b>. לא יכלתי לעמוד על אמיתות הענין הזה, כי הר\"ב והרמב\"ם הביאו ראיה לזה מן הברייתא דונתת הכסף כלל וכו' והוסיפו בה ענין דבר המתקיים, וזה הפרט לא נזכר בשום אחד מהמקומות אשר הובאה ברייתא זו בגמרא, והנה פשטא דקרא בקונה בירושלם איירי, שהרי אחר והלכת אל המקום <small>(דברים יד, כה)</small> כתיב <small>(שם, כו)</small>, ומדבריהם למדנו שאף בירושלם אינו יכול להוציא דמי מעשר שני כי אם בדבר המתקיים, ומדקדוק לשון הרמב\"ם בפ\"ז מה' מ\"ש נראה דהכי ס\"ל. אבל הר\"ש פי' דאין זה אלא חוץ לירושלם, ואין תמיהה למה נשנה בהדי מים ומלח דאיירי אפילו בירושלם, ולא נשנה בהדי הלוקח פירות שוגג וכו' דאיירי חוץ לירושלם, שהרי לא דמי ללוקח פירות היכולים להגיע דבהם יש הפרש בין שוגג למזיד, משא\"כ באלו דדמו למים ומלח שבכל ענין לא קנה מעשר, ונראה דהדין עם הר\"ש, אבל עדיין צריכים אנו למודעי אם יש להם קצבה לפירות אשר יש להם דין זה, או אי דיינינן בהו לפי ריחוק המקום מירושלם ולפי מין הפרי. והנראה לכאורה הוא דדיינינן הכל לפי המין ולפי ריחוק המקום, אבל אין בידי להכריח זה כי יש לדחות, והדבר צריך ישוב:\n",
+                "<b>במקום</b>. על כי לא כן [י]עשה להוציא כסף מעשר חוץ לירושלם, ושאין מרוצה לה' אכילת אותו דבר בירושלם כשאר מעשר שני הנאכל בירושלם, לא הזכיר תיבת ירושלם בפירוש, כי אם במקום, כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושפחות</b>. לא ידענא למאי אצטריך, ואין לי לומר אלא שרמז לנו מאי דאית' במדרש <small>(תנחומא ראה פי\"ד)</small> שהעתקתי בסוף מסכתא זו, שיצחק הפריש מעשר שני, כי הוא היה משונה מהג' אבות שלא רצה לישא שפחה, ולפיכך פירט התנא שלא יקח שפחות בדמי מעשר שני, משא\"כ בשביעית ובשאר מקומות דלא קתני אלא עבדים, כי גם השפחות נכללים בהם:\n",
+                "<b>וקרקעות</b>. אע\"ג דאינם בעלי חיים ואינם ראוים לאכילה כבהמה טמאה, הפסיק בהם בינה לשפחות שאף הם בעלי חיים, לרמוז דעבדים כנענים הוקשו להם:\n",
+                "<b>ובהמה טמאה</b>. אמת הוא שיש בלשון יחיד רבותא, אבל מ\"מ ק\"ק למה לא תנן אחריני דומיא דידה. ואפשר לומר דבדידה דווקא כיון התנא לשנותה בלשון יחיד, לרמוז דלא ירבה בקניית בהמות טמאות, כי ראייתם פוגמת כידוע ליודעי חן, ואף כי בעבדים ושפחות נמי תנן <small>(אבות פ\"ב מ\"ז)</small> מרבה שפחות מרבה זמה מרבה עבדים מרבה גזל. מ\"מ אדם מזדהיר כבר בהו, כי הנזק המגיע מהם הוא דבר הנראה לחוש העין, משא\"כ היזק ראיית בהמה טמאה שהוא היזק שאינו ניכר לחוש העין, ולכן הרבה צריך להזהיר עליו:\n",
+                "<b>קיני וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"ח דשביעית משנה ח':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לאכול דבר שדרכו לאכול</b>. וה\"ה לשתיה, ועל שם הכתוב <small>(דברים יד, כו)</small> בבקר ובצאן ביין ובשכר, ואכלת שם. הזכיר אף הוא בתחילה השתיה, ואח\"כ כללה באכילה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תאכל צמחונים</b>. עיין מ\"ש הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מה' מ\"ש <small>(הי\"ד)</small> ועיין שם השגת הראב\"ד וישוב הכ\"מ:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יתחלקו לעיסות</b>. מ\"ש הר\"ב דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה. אינו מוכרח ממשנה זו כלל, ועיין מ\"ש בפ\"ה דתרומות משנה א':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעות חולין וכו'</b>. פירוש משנה זו לע\"ד על פי הירושלמי כך הוא, מעות חולין וכו' מה שלקט, אחד מכן ואחד מכן. לקט למ\"ש עד שישלים, כדי שהמעשר שני ישכיר ולא יפסיד כלל אם לא ימצא כל המעות שנתפזרו. והשאר חולין, ואם לקט יותר משיעור המעות של מ\"ש, והרי הם מעורבין עם השאר, כי בעודו לוקט ערבם יחד, לא נאמר דהרי הוא כאילו בליל וחפן, ויהיו אותם של מ\"ש לפי חשבון, ואם לא ימצא את כלם נמצא שגם המ\"ש יאבד לפי חשבון, דאינו כן אלא לעולם אותם שנלקטו אחד מכאן ואחד מכאן הראשונים הם מ\"ש והשאר חולין, ולכתחיל' אינו יכול לבללם מאחר שנפלו כדי שיהיו העולים בידו לפי חשבון. אבל אם בדיעבד, בלל אותם וחפן, הם לפי חשבון. וה\"ה אם לקטם באומן דהיינו זה אצל זה כשורה ולא אחד מכאן ואחד מכאן שהם לפי חשבון. זה הכלל המתלקטים, דהיינו שנפלו מפוזרים בענין שיכול ללקוט אותם אחד מכאן ואחד מכאן. למעשר שני, והיינו דאמרינן לעיל דלכתחילה כשיכול ללקטם בענין זה לשבח מעשר שני, ילקטם. והנבללים, שנפלו כך, וכן הנחפנין שלא נפלו בלולין, אלא שהוא בללן בחפניו קודם שלקטן. הרי הם לפי חשבון, ובאיזה ענין שיהיה צריך תנאי כמ\"ש הר\"ב והתי\"ט, ולא הזכירו התנא הכא על כי לא נחית לאשמועינן במשנה זו כי אם השכר וההפסד של מ\"ש בנפילה זו, וע\"י זה הירושלמי <small>(ה\")</small> אשר אעתיק הוא מובן בדקדוק לשון המשנה, וזה הוא, א\"ר זעירא כדי לשכר שני, שמא יאבדו השאר ויהיו אלו שבידו תפ��סין על השני, אמר ר' זעירא וצריך להתנות ולומר אם אלה שלמטן שני יהיו אלו שבידי תפוסין עליהן, אמר ר' יונה והוא שליקט מיכן ומיכן, אבל אם ליקט על אומן כבולל וחופן הוא. והדר שקיל וטרי אם שייך בילה באלו או לא, והדר אמרינן המתלקטים למ\"ש, והנבללים לפי חשבון, רבי יוסי ברבי בון בשם ר' הונא סלקת מתניתא הנבללין והנחפנין לפי חשבון, ע\"כ:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סלע של מעשר שני ושל חולין</b>. ולעיל בנתפזרו הקדים של חולין כי שכיח להתפזר יותר משל מעשר שני שנזהרים בו הרבה מפני קדושתו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בש\"א כל הסלע מעות</b>. כתב הר\"ב, אם בא להחליף כל הסלעים שבידו במעות יחליף, עכ\"ל. ולא ידעתי מי הכריחו לזה, כי מפשטא דמתניתין נראה, ודוקא סלע אחד לבד יכול להחליף בבת אחת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאו טהורים וטמאים שותים</b>. בתחילה הטהורים, ואח\"כ הטמאים, כן כתב התי\"ט. ולפי זה אתי שפיר דהקדים טהורים לטמאים, דלא כסדר שהם שנויים ברישא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא בדמאי</b>. ואפילו הוא מרובה, ואינו צריך לאכול כנגדו, להיות זה בדרך חילול. וכמ\"ש בדמאי פ\"א מ\"ב ע\"ש:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יוצאות</b>. ובפירות קתני יוצאין לשון זכר, אע\"ג דמעות ופירות תרויהו לשון נקבה הן, וטעמא דחילק ביניהם, י\"ל לרמוז דלא דמי יציאת המעות ליציאת הפירות, דיציאת הפירות הוי אפילו על מנת להחזירם, ויציאת המעות הוי אף שלא להחזירם, ונכנסות קתני ליה דומיא דיוצאות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ</b>. בפ\"ז דפסחים על האי דתנן <small>(מי\"ב)</small> מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ. מקשינן בש\"ס דהתם דף פ\"ה ע\"ב דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, דמרישא משמע דאגף עצמו כלחוץ, ומסיפא משמע דאגף עצמו כלפנים. ומשני כאן בשערי ירושל' שלא נתקדשו, כאן בשערי עזר' שנתקדשו. ובאותה משנה מן החלונות ועובי החומה כלפנים. נמצא לפי זה שעובי החומה אף מה שעל השערים הוא כלפנים, ועובי החומה שהוא אגף השער הוא כלחוץ. ואילן זה העומד בחוץ ונוטה לפנים או איפכא, יכול להיות נטיתו בין על גבי החומה, בין דרך שער ירושלם, ולפי זה אתי שפיר אף המשנה הזאת, ולא תקשה דיוקא דרישא דקתני מכנגד החומה ולפנים כלפנים הא כנגד עובי החומה ממש כלחוץ, והדר תני מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ דמשמע הא כנגד עובי החומה ממש כלפנים, כי יש עובי החומה שהוא כלפנים והוא עובי ראש החומה בגובה, ויש עובי החומה שהוא כלחוץ והוא האגף והמשקוף שעל חלל הפתח כי אותו מקום לא נתקדש, ורישא איירי כשנוף האילן נכנס או יוצא דרך תוך השער, וסיפא כשנכנס או יוצא מעל ראש החומה. א\"נ י\"ל רישא בשורא, וסיפא בבר שורא, וכדמתרץ בש\"ס הנ\"ל ע\"ש, וזה נ\"ל עיקר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכנגד הקדש ולקדש</b>. פי' החלק הבנוי בקדש ופתוח לקדש, הוא קדש. וכך הוא פירוש מכנגד החול ולחול, חול. אבל אם חלק הבנוי בקדש אינו פתוח לקדש אלא לחול, אז יש הפרש בין תוכו לגגו, וכן אם חלק הבנוי בחול אינו פתוח לחול אלא לקדש, וכדתנן ברישא דמתניתין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א הכל יפדה ויאכל בחוץ</b>. הרחיק הכל מהאכילה, דלא כמו שעשה ב\"ש דאמר יפדה ויאכל הכל בפנים, משום דאחד מהדברים הנכללים בהכל זה, אינו נאכל בחוץ בכל ענין, אלא כמ\"ש הר\"ב בשם הירושלמי, משא\"כ לב\"ש דחוץ ממה שפירש הכלל עומד בכל ענ��ן, אבל בנוסחת הירושלמי אף בב\"ש גריס הכל יפדה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר יקבר</b>. כתב הר\"ב דאין הלכה כרבי יהוד'. ואע\"ג דאפריך ק\"ו דרבנן הכא במתניתין, בתוספתא דמ\"ש פ\"ב השיבו לו, ולא חש התנא להזכירו, לרמוז דיחיד ורבים הלכה כרבים אע\"ג דלכאורה הדין עם היחיד כמו הכא, דהשיב להם ולא מצינו אצלו תשובתם לו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זלף לתוכן סתם</b>. פי' הר\"ב, טבל. וכן נראה בירושלמי <small>(ה\"ו כ.)</small> ולפי זה תנא סיפא דתרומה דומיא דרישא דמ\"ש, דתני קנקנים מלאים קדש ברישא, והדר דטבל, ועוד שנה תורם וכו' אחר עולות וכו' לסמוך אותו למשנה דלקמן דעלה קאי הפלוגתא, דלא כפי' הר\"ב, דהכי משמע בירושלמי:\n",
+                "<b>זלף לתוכן סתם</b>. לא מצאתי טעם לשינוי לשון זה:\n",
+                "<b>עד שלא גפן עולות וכו', עד שלא גפן תורם וכו'</b>. עיין פי' הר\"ש בהא כי הוא על פי הירושלמי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א</b>. אחר שסיים ענייני גפן ושלא גפן, פירט באיזה ענין איירי:\n",
+                "<b>לא יצא קנקן לחולין</b>. אף כי פי' הר\"ב בהא הוא קצת דחוק, מ\"מ אין לדחותו כי כן נראה בירושלמי:\n",
+                "<b>אבל אם רצה וכו'</b>. נלע\"ד דאדינא דבמקום שדרכן למכור פתוחות לבד קאי ולא אעניינא דמתניתין דלעיל כלל, וה\"ק אבל אם רצה זה המוכר במקום שדרכן למכור פתוחות, להחמיר על עצמו כי מתפחד להונות למ\"ש, ולכן רוצה למכור במד', ומדד היין בפני הקונה ועשה חשבון עמו כל מדה ומדה בכל כך מעות, ואח\"כ החזיר' לקנקן ונתנו ללוקח, יצא קנקן לחולין, דאמרינן מתנה יהיב ליה הקנקן ולא הבליעו במעות היין כלל, הואיל והחמיר על עצמו ודקדק למכרו במדה:\n",
+                "<b>רש\"א אף האומר לחבירו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנ'</b>. הכי הוא גירסת הירושלמי, ופירושו הוא, שאף אם לא הוציאו מתחילה מן הקנקנים, ולא מכרו לו במדה, אלא שהבטיחו שבהיותו חוץ מן הקנקן נמי אף כי יורק מכלי אל כלי יעמוד טעמו בו וריחו לא יהיה נמר, יצא קנקן לחולין אף במקום שדרכן למכור פתוחות, כי אמרינן דבפרטות זה הוציא הקנקן מכלל דמי היין ולא הבליעו בהם כלל, ומכאן ילפו בירושלמי <small>(ה\"ו כ:)</small> דאם שייר לו רביעית יין בתוך הקנקן, דאמר לו קנקן זה של יין אני מוכר לך חוץ מרביעית שאני רוצה לשיירו לעצמי, דיצא קנקן לחולין, דהואיל ושייר לעצמו קצת מהיין וא\"א לעמוד בלא הקנקן, אמרינן דודאי לא הבליע דמי הקנקן בדמי היין שמכר, והרי הוא כאילו אמר לו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה, שהרי צריך להריק היין כדי ליתן לו הרביעית ששייר, כן נלע\"ד משמעות הירושלמי, דלא כמו שפירש הר\"ב דזה הוא פירושא דדברי ר\"ש, כי לשונו דחוק:\n",
+                "<b>חוץ מקנקנה</b>. הכא פתח בחבית וסיים בקנקן, דנראה דהיינו קנקן היינו חבית, ובפ' א' פתח בכד וסיים בקנקן, דנראה דהיינו קנקן היינו כד, וכבר קיל\"ן <small>(עי' ב\"ק כז.)</small> דהיינו כד היינו חבית, הא קמן דשלשתן אחד, ונפקא מינה למקח וממכר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ממקום היוקר למקום הזול</b>. לא שכיח שיעבור ויוליך הפירות ממקום למקום כי אם כדי להרויח לפדות' כשער הזול, משום הכי הקדים בבא זו לאחרינא, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פודין מעשר שני כשער הזול כמו וכו' ולא כמו וכו'</b>. מדתני דבר והפכ', נראה דדוקא צריך לפדותו כך ולא כך, דהואיל ונאמר בו ברכה כמ\"ש התי\"ט בשם הירושלמי, אינו נכון להראות בו צרות עין, שילמדו ממנו להוקיר את השער:\n",
+                "<b>על פי עד אחד</b>. פירשו המפרשים, בקיא בשומא. היינו דתנן עד, הדומה לעד הרוצה להעיד, דודאי יודע הדבר שרוצה להעיד עליה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מערימין על מעשר שני</b>. כתב התי\"ט בשם הירושלמי, מפני שכתוב בו ברכה. וכן כתב לעיל במשנה ב' אפודין אותו כשער הזול. ותמהני שהרי בירושלמי <small>(ה\"ג כג.)</small> ה\"ג ר' אבון אמר איתפלגון ר' אלעזר ור' יוסי בן חנינא, חד אמר למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה, וחד אמר למה פודין אותו כשער הזול מפני שכתוב בו ברכה, ע\"כ. הרי מפורש דבמחלוקת היא שנויה דקאמרא אתפלגון, ומאן דס\"ל דמערימין הוא מטעם ברכה, אין טעם זה לפודין בזול, ומאן דס\"ל דזה הוא הטעם לפודין בזול, איננו למערימין, ואין ספק שכפי הטעם משתנה הדין בכמה עניינים, ואם כן הוא לא היה לו לתי\"ט לסתום דבורו ולפרש שני העניינים בטעם אחד. ואפשר לומר דהואיל ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא שנוכל לפסוק הלכתא כאחד מהם על פי הכללים, אמרינן שקולים הם ויבאו שניהם, ומ\"מ אין להשותם ממש, ולומר דכמו דפדיית שער הזול מצוה מן המבחר היא מטעם ברכה כמו שהוכחתי לעיל במשנה ב', דכמו כן ההערמה לפטור את עצמו מחמש יהיה מצוה מן המבחר, דשאני פדייה בזול מהערמה, דבהערמה עוקר ענין החומש שנזכר בתורה, משא\"כ פדייה דזול דלא נזכר פרט זה דזולא ויוקרא בתורה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר שני</b>. מסתברא כמו שהוכיח התי\"ט, דלא בעינן שיהיו עסוקים באותו ענין כקדושין, מדלא ערבינהו ותנינהו, הפודה מעשר שני ולא קרא שם וכן אם היה מדבר עם האשה וכו'. ועוד לישנא דמתניתין דייקא, דלא קתני היה פודה מ\"ש ופדה וכו', כדקתני גבי אשה:\n",
+                "<b>גיטה וקדושיה</b>. הקדים הגט לקדושים, ע\"ש הכתוב <small>(דברים כד, ב)</small> ויצאה והיתה. ועוד דלר' יוסי דהלכתא כותיה, הוי לא זו אף זו, דלא מבעיא בגט דמתגרשת בעל כרחה, דדיו. אלא אפילו בקדושין דבעינן דעתה, דיו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח איסר של מעשר שני וכו'</b>. הר\"ב והרמב\"ם ז\"ל פירשו על משנה זו מה שפירשו, וכבר השיג עליהם התי\"ט, והוא בעצמו אמר שמה שתירץ עליה' הוא דחוק. ועוד אומר אני שכשנביט בלישנא דמתניתין לפירוש' ז\"ל הוא זר מאד, כי הם ז\"ל אמרו, דואוכל עליו אחד עשרה באיסר, איירי בדמאי, ושפירושו דכשאכל עשרה חלקי איסר המוחלק לאחד עשר, החלק אחרון יצא לחולין בלי שיאכל כנגדו. ודבר זה רחוק מאד לפרשה בדברים אלו. ועוד אמרו דואחד ממאה באיסר, איירי בודאי, שכשאכל צ\"ט חלקי איסר המוחלק למאה החלק אחרון יוצא לחולין מעצמו, ועינינו רואות שואחד ממאה באיסר, הוא מה שאוכל ולא מה שמניח. ועוד לפי דבריהם ז\"ל מ\"ש בדמאי דהזכיר מה שאוכל, ומ\"ש בודאי דהזכיר מה שמניח. ועוד מ\"ש דת\"ק הקדים דמאי לודאי, ולא כן עשה ב\"ה שהקדים ודאי לדמאי. ועוד יש להקשות הקושיא החזקה שכת' הרא\"ש והביאה הכ\"מ בפ\"ח מה' מ\"ש <small>(הי\"ד)</small> דבפירוש איתא בירושלמי דב\"ש ס\"ל כר\"א דאמר דהנאמן על השני נאמן על הראשון, ולפירוש' ז\"ל אין לפלוגתייהו שייכות לזה כלל. וכ\"ש שיש לי לתמוה על פי' הר\"ש ז\"ל שכתבו התי\"ט, שפירש דב\"ש ס\"ל דהנאמן על השני אינו נאמן על הראשון, וזה הוא ממש נגד הירושלמי. ועוד דוק ותשכח לישנא דמתניתין דחוק אף לפי פירושו, מלבד התקון שתקן התי\"ט בלשונו בשם הפי' שהזכיר בשני תיבות אלו (שתרם מהמעשר), שהוא טעות, שהרי בתחילת לשונו כתב דאמרינן שהעם הארץ הפריש התרומת מעשר ממקום אחר, דנמצא שכל המעשר ראשון קיים ביד העם הארץ, ומה שאמר ואחד מתשעה באיסר תשיעית מלגיו דהוא עישור מלבר, כוונתו הוא על המעשר ראשון הצריך להפריש על איסר העשירי שהוציא למ\"ש, כי האיסר האחד הנוסף למעשר ראשון אינו עולה כי אם לתשעה איסרים, עיין בתי\"ט ותבין הכל. ועוד קשה קצת מה ענין דין התרומת מעשר לכאן, דהוצרך להשמיענו דאמרינן שתרם עליו ממקום אחר. ולכן נלע\"ד לפרש משנה זו על עקבי הר\"ש ז\"ל אבל בדרך אחר אשר על ידו יתכן לישנא דמתניתין על בוריו, ויתישב נמי מה שהקשה התי\"ט אמאי לא נשנית משנה זו בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, והאמת יורה דרכו, וזו היא:\n",
+                "<b>המניח איסר של מעשר שני</b>. פירט הכא מעשר שני, מה שלא עשה כן במתניתין דלעיל, לרמוז דכל מה שמתיר לחבר לאכול מפירות עם הארץ בלי תיקון אלא מתיקון מ\"ש, אבל לא מתרומת מעשר, דכשאינו נאמן על הראשון צריך לתקנו, דלא כמו שחשב הר\"ש ז\"ל דאמרינן דהפריש התרומת מעשר עליו ממקום אחר. והכי קאמר ע\"ה המניח איסר של מעשר שני, שעליו חלל הפירות באיסר, אוכל עליו החבר היודע זה, אחד עשר איסרים של פירות הע\"ה, ואלו האחד עשר הם עם אותו האיסר פירות המחולל, והיינו דקתני אחד עשר באיסר. ועוד יכול לאכול אחד ממאה מלבר, של כל אלו האחד עשר, שהוא חלק תשיעי מאיסר, שכשנחלק אלו הי\"א איסרים לתשעיות איסר עולים צ\"ט, כי י\"א פעמים ט' הם צ\"ט, וכשנוסיף עוד תשיעית איסר הם מאה תשיעיות, נמצא שאחד ממאה שבהם מלב[ר](ד) הוא תשיעי' איסר, וכמו שפירש התי\"ט חשבון זה בשם הר\"ש, וזה האחד ממאה שהיא תשיעית איסר, הוא בשביל המעשר ראשון הצריך לאיסר של מעשר שני עצמו, והיינו דקתני ואחד ממאה באיסר פי' בשביל האיסר, וכל זה יכול החבר לאכול בלי שיתקננו למעשר שני, דמתוקן ועומד הוא, שהרי כשהפריש פירות באיסר אחד למעשר שני תקן תשעה איסרים ואותו איסר עצמו אשר חיללו עתה הם עשרה, והנאמן על השני אינו נאמן על הראשון, ולכן אמרינן שנמצא בידו אף המעשר ראשון הצריך לאלו העשרה, והוא אסר אחד מעשר, התשעה ותשיעית איסר מעשר התשעה עשריות שבאיסר עצמו שהפריש מתחילה למ\"ש, בין כלם הם אחד עשר איסרים ותשיעית איסר שאינו צריך לתקנם למ\"ש, כי העשרה מתוקנים ועומדים הם, והנתוסף למעשר ראשון אינו צריך תקון למ\"ש, כי הראשון קודם לשני:\n",
+                "<b>ובש\"א הכל עשרה</b>. בין ודאי בין דמאי, אין יכול החבר לאכול אצל העם הארץ מבלתי שיתקן למ\"ש, כי אם עשרה איסרים. כי הנאמן על השני נאמן על הראשון, ואמרינן שכבר נתנו ללוי ולא נמצא בידו כלל, ולכן אין בידי הע\"ה פירות שאינו צריך להוציא עליהם מעשר שני כי אם עשרה איסרים, ונמצא דב\"ש מחמיר מב\"ה אצל החבר כשהוא ודאי, שאינו יכול לאכול אצלו בלי תקון מעשר שני כי אם עשרה, משא\"כ לב\"ה. וצ\"ל דכי אתשול בבה\"מ לענין מעשר שני ולענין אכילת חבר איתשול, כנראה מלישנא דמתניתין, דנמצא ב\"ש מחמיר כמו שאמרתי, ומשום זה לא נשנית בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה:\n",
+                "<b>ובה\"א בודאי אחד עשר</b>. אף הוא ס\"ל כת\"ק דנאמן על השני אינו נאמן על הראשון כשאנו יודעים שהמעשר שני שחילל הע\"ה היה מפירות שדותיו, שודאי לא נתקנו מתחילה, כיון שמתקנם הוא עתה, ומ\"מ לא רצה ב\"ה להתיר לחבר לאכול המעשר ראשון הצריך לאיסר המעשר שני עצמו בלי שיתקננו למ\"ש, כמו שהתירו הת\"ק באמור ואחד ממאה באיסר, מפני שהתשיעית איסר אינו דבר מסויים כי הוא פחות מפרוטה, שהאיסר שמונה פרוטות, ואתי לטעות בקל, ובדמאי שבארנו שפירות ��לו לקחם מע\"ה אחר, ונמצא שזהו המעשר שני עצמו שהוציא מספק הפרישו, אמרינן ודאי הואיל וזהיר כל כך שמספק הוציא מעשר שני, הוציא נמי אף המעשר ראשון ונתנו ללוי, ולכן לא נמצא בידו כי אם עשרה כב\"ש, ודין תרומת מעשר לא נזכרה כלל במתניתין ואפשר דב\"ה מחמיר בה בכל ענין:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קוף קרבן</b>. תנא ברישא דסליק מיניה, והדר תני מעשר דקאי ביה, והדר תני דמאי טבל ותרומה, ע\"ד האלף בית:\n",
+                "<b>אמר ר' יוסי אפילו</b>. אכתוב עליה כל תיבת תרומה קאי, דהא ברישא נמי דמאי וטבל ותרומה במלאים פירות איירי, דשמות אלו לא שייכי בכלי עצמו, כקרבן ומעשר:\n",
+                "<b>וכתוב עליה תרומה</b>. נראה דה\"ה לאחריני, ולרבותא נקט תרומה, דמתנה שהורמה וחייבין עליה מיתה היא, ואפילו הכי אמרינן אשתקד:\n",
+                "<b>שאני אומר אשתקד וכו'</b>. נלע\"ד דדוקא בסימן העשוי על הכלי עצמו ס\"ל דאמרינן אשתקד וכו', כי מלתא דשכיח הוא דאשתלי, אבל אם היה בתוכם חרס וכתוב עליו תרומה, אף הוא מודה דהא תרומה וכדתנן במעשר דמשנה ט', דאם איתא דפנה אותה אשתקד, היה החרס ההוא יוצא עם הפירות:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כרם רבעי וכו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"א כח.)</small> תני כרם רבעי מציינין אותם בקזוזות אדמה, שהוא לשעה (פי' לאותה שנה לבד). של ערלה בחרסית, בחוורא, שהוא יותר מכן (פי' שהוא לשלשה שנים). ושל קברות בסיד, דהוא יותר מכן (פי' שהוא לעולם). ובזה מובן הטעם שלא הקדים ערלה לרבעי, ואע\"ג דטעמים אחרים הובאו בבבלי <small>(ב\"ק סט.)</small> כמ\"ש הר\"ב, מ\"מ אינם סותרים לטעמים אלו. והתי\"ט כתב הרגש התוס' <small>(שם ד\"ה כרם רבעי)</small>, ונתן טעם אחר:\n",
+                "<b>ושל קברות</b>. פי' האילן שבין הקברות <small>(עי' בית דוד)</small>, דגם הוא אסור בהנאה משום זבחי מתים, היינו דלא תנן והקברות:\n",
+                "<b>וממחה ושופך</b>. סביב הקבר, כן פי' רש\"י במרובה <small>(שם)</small>, וע\"י זה הוא יודע מקום הטומאה ממש מאיזה צד של האילן הוא, דע\"י ציון האילן לבד בסיד יודע דאיסור האילן הוא מחמת הקבר, אבל אינו יודע מקום הטומאה ממש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילת עקרבת, לוד, הירדן</b>. ר\"ת אעל\"ה, רמז שמן המקומות האלה ולפנים היה צריך לעלות לירושלם, ואפשר דהיינו טעמא דסדרם התנא כסדר הזה, ולא חש לסדר הרוחות:\n",
+                "<b>ותנאי היה הדבר</b>. עיקר זאת התקנה נעשת על תנאי, והיינו דלא קתני והתנו, דהוה משמע אחר שהתקינו התנו, ומה\"ט קרי ר\"י לתקנה זאת תנאי. ובזה נחה הרגשת התי\"ט דקתני, ק\"ק, דלא אמר ר\"י משחרב בית המקדש היתה התקנה הזאת, אלא התנאי הזה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ותרומת מעשר</b>. שנאה קודם מעשר ראשון, לכללה בהדי תרומה, דשוה לה בבעלים ומיתה:\n",
+                "<b>ומעשר שני</b>. בעליו עמו, משא\"כ בכל הני דלעיל, לפיכך לא הפסיק בו ביניהם:\n",
+                "<b>והבכורים</b>. דינם שוה למעשר שני, ועליהם פליג ר\"ש, משום הכי שנאם אחריו ולא הפסיק בהם בין המעשרות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>התקינו</b>. ותקנו לא קתני, אלא והתקינו דמשמע אף לשון הזמנה, כלומר הזמינום שיהיו ראוים לתקן, דהיינו שיגיעום לעונת המעשרות, ועל צווי ההזמנה קאי עד שבא ר\"ע וכו', כמו שפירש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המתודה</b>. ומודה מה שעשה הן טוב הן רע נקרא ודוי. ולא ידענא מי הכריחו לתי\"ט להזכיר בשם הר' עובדיה [ספורנו] עוונות וחטאות בלשון זה:\n",
+                "<b>אעפ\"י שאינם מעכבין את הודוי</b>. המתודה מכוין אף להם באמרו לגר וליתום ולאלמנה אם אמת הדבר שכן עשה, ואם לא, היה מכוין למעשר עני לבד. וטעמא דמלתא דאינם מעכבין, נ\"ל משום דלא כתיב בהו נתינה, אלא תעזוב, תהיה:\n",
+                "<b>מן הבית זו חלה</b>. משונה היא מכל המתנות האלו, שאינה נתנת אלא כשתגלגל העיסה, והמפריש חלת קמח אינה חלה וגזל ביד כהן <small>(חלה פ\"ב מ\"ה)</small>, והיא המתנה אחרונה שבמתנות אלו, להכי פירשה בסוף שלא כסדר הכתוב. ועוד י\"ל דרצה לסמוך אותה לפירוש האלמנה, שהיא אשה, לרמוז דעיקר מצות חלה היא באשה כידוע <small>(עי' בר\"ר פי\"ז, ח. וברש\"י שבת לב. ד\"ה הריני וכו')</small>, ומשום הכי אתי שפיר לכוין בה שמן הבית, שהיא מתנת האשה הנקראת בית <small>(עי' שבת קיח:)</small>, כידוע:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הא אם הקדים מעשר שני</b>. דווקא הוא, כמ\"ש הטעם במשנה דלקמן ד\"ה לא אכלתי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות</b>. וקשה דמאי קמל\"ן התנא בדיוק זה, פשיטא הוא דשקורי קא משקר, ובשלמא על כל מצותך אשר צותני הוצרך התנא לפרש מה היא זאת המצוה, אבל הכא המקרא מפורש הוא מאי קמל\"ן. לכן נלע\"ד דדבר גדול אשמועינן תנא בפי' זה, דמן המקרא דכתוב בו ממנו, נראה דאף אם לא אכל באנינות כי אם מקצתו, ומקצתו אכלו בתקונו, שאינו יכול להתודות. כי ממנו קאי אמאי דמתודה עליו והוא אותו מקצת שאכל בתקונו ולאותו המקצת קמכוין בדבורו, ובהכי אינו משקר דדמי לגר וליתום ולאלמנה, דאם לא נתן הלקט והשכחה והפאה מכיון שנתן המעשר עני יכול להתודות ולא נקרא משקר, דלמעשר עני קא מכוין, וכה\"ג יש לפרש בפירושם דלא בערתי ממנו בטמא, וה\"ה יהיה ללא נתתי ממנו למת, דאע\"ג דהתם הזכיר התנא בפירושו נמי תיבת ממנו, דתנן לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, הוא משום דא\"א בלאו הכי, דאם לא יאמר כן איך יאמר, לא לקחתיו לארון ותכריכין למת, ודאי שלא לקחו לארון ותכריכין, כי המ\"ש אינו ארון ותכריכין כי הוא פירות או מעות, ולהאריך יותר בלשונו לא רצה כי כבר גילה דעתו בסוף דבריו, דקתני ולא נתתיו לאוננים אחרים ולא קתני ולא נתתי ממנו לאוננים אחרים דהוה משמע אפילו מקצתו, כנלע\"ד.\n<br><b>ואין</b> לתמוה איך אנו מקיימים לדבורו במקצת שהרי אפילו אין לו אלא מעשר שני לבד או בכורים לבד הוא מתודה כל הוידוי כדאיתא בירושלמי פ\"ב דבכורים <small>(ה\"ב ט.)</small> ופסקו הרמב\"ם בפ' י\"א מה' מעשר שני <small>(הי\"ד)</small>, דמהאי טעמא נ\"ל דהא דתנן <small>(מי\"א)</small> אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות. דדוקא הוא, דעל הפרשת מ\"ש קודם זמנו אפילו לא הקדימם אלא לראשון הסמוך לו, אינו יכול להתודות, מפני שעליו נתקן הוידוי, אבל אם הקדים אחת משאר המתנות לחברתה, כגון מעשר ראשון לתרומה, ואפילו תרומה לבכורים, יכול להתודות הואיל והפריש המעשר שני אשר עליו לבדו אנו מתודים בזמנו, כי על שום אחת משאר המתנות אחרות לבדם אין אנו יכולים להתודות, ואע\"ג דהבכורים נמי דמו למ\"ש בדין זה מ\"מ אין הפרשתם שלא בזמנם מעכב בהו מפני שהם קודמים לכלם, ולכן אף אם הקדים התרומה להם הפרשת התרומה היא שלא כהוגן, אבל הם בעת שמפרישם כתקונם הוא מפריש, כי לא נפטר מהם מחמת הפרשת המתנות אחרות אשר קדמו להם שלא כהוגן, ולכן יכול לומר ככל מצותך אשר צותני שהרי לא הקדימם לשום אחד מהמתנות שלא כמצות ה', אבל כשהקדים המעשר שני לראשון ודאי קמשקר, שהרי בהפרישו המעשר שני קודם זמנו הוא עושה שלא כמצות ה', ואיך יאמר ככל מצותך אשר צותני בעדו, אשר עיקר הדברים האלה עליו נאמרו, והוא לא כן עשה כי חטא בהפרשתו, והכא נמי אומר אני דהיינו דווקא כשלא היה לו כי אם מ\"ש זה שהפריש שלא כהוגן, אבל אם היה לו מ\"ש אחר עם זה יכול כמו כן להתודות ונוקים דבורו אמ\"ש הראוי להתודות עליו, ואפילו לא היה לו מ\"ש אחר כי אם זה אשר הקדים, אבל היה לו בכורים אפילו הקדים התרומה להם, ואפילו אין לו כי אם הבכורים האלו בשעת הביעור ואין לו שום מתנה אחרת, יכול להתודות בשבילם שהרי אינו משקר בהם כלל כמ\"ש לעיל. כלל העולה שאם חסר כל המתנות אחרות, או שקלקל בהפרשתם או בבעורם, אם לא קלקל במעשר שני ויש לו מעשר שני, או אפילו קלקל במעשר שני ויש לו בכורים, יכול להתודות, אבל אם קלקל באלו השנים או שחסר מהם, אע\"ג כי קיים כל פרטי הודוי השייכים לשאר המתנות אינו מתודה עליהם. ויצא לנו מזה דהא דתנן הא אם אכלו באנינות או הפרישו בטומאה שאינו יכול להתודות, אינו אלא בזמן שלא היה לו בכורים או שאף בהם קלקל, אבל אם היה לו בכורים אשר הופרשו ונאכלו כהוגן מתודה בשבילם, ושאר פרטי הודוי אשר אינם שייכים להם כמונה סדר הבדלות קחשבינן ליה:",
+                "<b>ולא נתתיו לאוננים אחרים</b>. התי\"ט כתב דלא ידע ממאי מפיק להא, דדילמא למת דוקא, ע\"כ. ואני אומר מדאפקיה רחמנא בלשון נתינה, ולמת לא שייך נתינה, מפיק להא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובולדות בהמה</b>. כי ע\"י הולדות אמותיהם מניקות, והחלב זב מדדיהם ומתערב בדבש הפירות <small>(עי' רש\"י מגילה ו. ד\"ה זבת וכו'. ועי' כתובות קיא:)</small>, ובזה מתקיים הפסוק ארץ זבת חלב ודבש:\n",
+                "<b>כדי שתתן</b>. האדמה, טעם בפירות. ע\"י שהיא נזבלת בדבש וחלב, דאי לאו הכי מה אנו מרויחין באותו חלב ודבש ההולך לאבוד על הארץ. והתי\"ט פי' בענין אחר בשם הפי' שהזכיר, ולא ידעתי כוונתו איך היא רמיזא בלשון זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאין להם חלק בארץ</b>. עיין מ\"ש בפ\"א דבכורים משנה ד':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העביר</b>. לשון והעברתם את נחלתו לבתו <small>(במדבר כז, ח)</small>, (לא) לאשמועינן דבטל הוידוי מפני שעזרא העביר נחלת הלוים לכהנים, ה\"ט דלא תני בטל. ועוד העביר דווקא ולא בטל, שכשיחזור הדבר לכמו שהיה בנתינה, יחזור נמי באמירה:\n",
+                "<b>הודיות המעשר</b>. כתב הר\"ב, ויוחנן כ\"ג בטל הודוי, כיון שאינו יכול לומר וגם נתתיו ללוי. ואין להקשות מהא דאמרינן לעיל שכתבתיו במשנה י\"ב, דאפילו בשביל מעשר שני לבד או בכורים לבד מתודים, דהא קיל\"ן <small>(מנחות קג:)</small> דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, והיכא דאף אם היה רוצה ליתן ללוי לא היה יכול ליתן מתקנת עזרא הסופר, שאינו ראוי מקרי, ומשום הכי מעכב הוידוי:\n<br><b>מעשר</b> שני מתחיל במם ומסיים ביוד, הרי מי, על שם מי יעלה בהר ה' [ו]מי יקום במקום קדשו. נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה (תהלים כד, ג-ד). שהנשבע לשקר מעני, כדכתיב (זכריה ה, ד) ובאה אל בית הגנב (ההוא או) [ו]אל [בית] הנשבע בשמי לשקר, וכלתו את עציו ואת אבניו. ומדמעני אין לו תבואה לעשרה מעשר שני ולעלות בהר ה' בירושלם לאכלו. ועוד מי הוא, על שם מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל (בראשית כז, לג) שאמר יצחק, אשר על אכילתו היה מפריש מעשר שני, כמשאז\"ל (תנחומא ראה פי\"ד) אברהם הפריש תרומה גדולה, יצחק מעשר שני, יעקב מעשר ראשון. וכן מי, נוטריקון מעשר יצחק:<br><b>סליק</b> המע��ר שני. הנאכל בעיר חני:<br><b>נא</b> תחוס עלי אביון תן לו מעשר עני.<br><b>כי</b> תגל בתוך ציון עם המעשר שני:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,194 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Maaser Sheni",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Maaser_Sheni",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "מעשר שני\n<br>\n<br><br><b>ולא על המטבע שאינו יוצא, ולא על המעות שאינם ברשותו</b>. שם מטבע מורה על הצורה שעליה נטבעה, כדתנן <small>(ב\"מ פ\"ד מ\"א)</small> אסימון קונה את המטבע. ואסימון הוא מטבע שאין עליו צורה, מכלל שמטבע סתם הוא אותו שיש עליו צורה, ומסתמא מפני צורתו שאינה צורת המלך המולך בזמן ההוא או צורה כיוצא בה, הוא שאינו יוצא, לפיכך בשאינו יוצא נקט מטבע ולא מעות כבסיפא. ועוד כדי שלא להאריך לומר שאינם יוצאות, ובשאינם ברשותו לא נקט מטבע כברישא, כי הוא שם המין וגם מטבע אחד נקרא בשם זה, אלא קתני מעות שהוא לשון רבים, לרמוז דתפסת מרובה לא תפסת כי להיותם רבים אינם ברשותו, ולא קתני מטבעות שלא להאריך בלשונו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קנקן</b>. פתח בכד וסיים בקנקן, דנראה מזה דהיינו כד היינו קנקן <small>(עי' ב\"ק כז.)</small>, ונפקא מינה למקח וממכר. וצ\"ע אם הוא דבר אמת, ועיין מ\"ש בסוף פ\"ג:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא  יצא העור לחולין</b>. פי' הר\"ב דלאו דווקא הוא, אלא לא קנה מעשר. וצ\"ל דאיידי דבעי למתני סיפא לא יצא וכו' תני נמי רישא לא יצא וכו'. וכה\"ג תירץ הר\"ב במשנה ב':\n",
+                "<b>סלי זתים וסלי ענבים</b>. הכא במעשר שני שחשיבותו הוא הארץ שנאכל בירושלם, הקדים היותר סמוך לארץ, וזתים סמוכים לארץ יותר מענבים:\n",
+                "<b>לא יצאו דמי הכלי</b>. מדהזכיר הכא דמי משא\"כ בקנקן, נראה דיש הפרש ביניהם, דבקנקן דא\"א לטלטל היין מבלעדו הדמים שנתן עליו יצאו לחולין, אלא דהוא יאכל כנגדו בקדושת מעשר, אבל בסלים שאפשר לטלטל הפירות בלתם הדמים עצמם שנתן עליהם לא יצאו לחולין, אלא הם ביד המוכר בקדושת מעשר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או פירות שאינם יכולים להגיע בירושלם</b>. לא יכלתי לעמוד על אמיתות הענין הזה, כי הר\"ב והרמב\"ם הביאו ראיה לזה מן הברייתא דונתת הכסף כלל וכו' והוסיפו בה ענין דבר המתקיים, וזה הפרט לא נזכר בשום אחד מהמקומות אשר הובאה ברייתא זו בגמרא, והנה פשטא דקרא בקונה בירושלם איירי, שהרי אחר והלכת אל המקום <small>(דברים יד, כה)</small> כתיב <small>(שם, כו)</small>, ומדבריהם למדנו שאף בירושלם אינו יכול להוציא דמי מעשר שני כי אם בדבר המתקיים, ומדקדוק לשון הרמב\"ם בפ\"ז מה' מ\"ש נראה דהכי ס\"ל. אבל הר\"ש פי' דאין זה אלא חוץ לירושלם, ואין תמיהה למה נשנה בהדי מים ומלח דאיירי אפילו בירושלם, ולא נשנה בהדי הלוקח פירות שוגג וכו' דאיירי חוץ לירושלם, שהרי לא דמי ללוקח פירות היכולים להגיע דבהם יש הפרש בין שוגג למזיד, משא\"כ באלו דדמו למים ומלח שבכל ענין לא קנה מעשר, ונראה דהדין עם הר\"ש, אבל עדיין צריכים אנו למודעי אם יש להם קצבה לפירות אשר יש להם דין זה, או אי דיינינן בהו לפי ריחוק המקום מירושלם ולפי מין הפרי. והנראה לכאורה הוא דדיינינן הכל לפי המין ולפי ריחוק המקום, אבל אין בידי להכריח זה כי יש לדחות, והדבר צריך ישוב:\n",
+                "<b>במקום</b>. על כי לא כן [י]עשה להוציא כסף מעשר חוץ לירושלם, ושאין מרוצה לה' אכילת אותו דבר בירושלם כשאר מעשר שני הנאכל בירושלם, לא הזכיר תיבת ירושלם בפירוש, כי אם במקום, כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושפחות</b>. לא ידענא למאי אצטריך, ואין לי לומר אלא שרמז לנו מאי דאית' במדרש <small>(תנחומא ראה פי\"ד)</small> שה��תקתי בסוף מסכתא זו, שיצחק הפריש מעשר שני, כי הוא היה משונה מהג' אבות שלא רצה לישא שפחה, ולפיכך פירט התנא שלא יקח שפחות בדמי מעשר שני, משא\"כ בשביעית ובשאר מקומות דלא קתני אלא עבדים, כי גם השפחות נכללים בהם:\n",
+                "<b>וקרקעות</b>. אע\"ג דאינם בעלי חיים ואינם ראוים לאכילה כבהמה טמאה, הפסיק בהם בינה לשפחות שאף הם בעלי חיים, לרמוז דעבדים כנענים הוקשו להם:\n",
+                "<b>ובהמה טמאה</b>. אמת הוא שיש בלשון יחיד רבותא, אבל מ\"מ ק\"ק למה לא תנן אחריני דומיא דידה. ואפשר לומר דבדידה דווקא כיון התנא לשנותה בלשון יחיד, לרמוז דלא ירבה בקניית בהמות טמאות, כי ראייתם פוגמת כידוע ליודעי חן, ואף כי בעבדים ושפחות נמי תנן <small>(אבות פ\"ב מ\"ז)</small> מרבה שפחות מרבה זמה מרבה עבדים מרבה גזל. מ\"מ אדם מזדהיר כבר בהו, כי הנזק המגיע מהם הוא דבר הנראה לחוש העין, משא\"כ היזק ראיית בהמה טמאה שהוא היזק שאינו ניכר לחוש העין, ולכן הרבה צריך להזהיר עליו:\n",
+                "<b>קיני וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"ח דשביעית משנה ח':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לאכול דבר שדרכו לאכול</b>. וה\"ה לשתיה, ועל שם הכתוב <small>(דברים יד, כו)</small> בבקר ובצאן ביין ובשכר, ואכלת שם. הזכיר אף הוא בתחילה השתיה, ואח\"כ כללה באכילה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תאכל צמחונים</b>. עיין מ\"ש הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מה' מ\"ש <small>(הי\"ד)</small> ועיין שם השגת הראב\"ד וישוב הכ\"מ:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יתחלקו לעיסות</b>. מ\"ש הר\"ב דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה. אינו מוכרח ממשנה זו כלל, ועיין מ\"ש בפ\"ה דתרומות משנה א':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעות חולין וכו'</b>. פירוש משנה זו לע\"ד על פי הירושלמי כך הוא, מעות חולין וכו' מה שלקט, אחד מכן ואחד מכן. לקט למ\"ש עד שישלים, כדי שהמעשר שני ישכיר ולא יפסיד כלל אם לא ימצא כל המעות שנתפזרו. והשאר חולין, ואם לקט יותר משיעור המעות של מ\"ש, והרי הם מעורבין עם השאר, כי בעודו לוקט ערבם יחד, לא נאמר דהרי הוא כאילו בליל וחפן, ויהיו אותם של מ\"ש לפי חשבון, ואם לא ימצא את כלם נמצא שגם המ\"ש יאבד לפי חשבון, דאינו כן אלא לעולם אותם שנלקטו אחד מכאן ואחד מכאן הראשונים הם מ\"ש והשאר חולין, ולכתחיל' אינו יכול לבללם מאחר שנפלו כדי שיהיו העולים בידו לפי חשבון. אבל אם בדיעבד, בלל אותם וחפן, הם לפי חשבון. וה\"ה אם לקטם באומן דהיינו זה אצל זה כשורה ולא אחד מכאן ואחד מכאן שהם לפי חשבון. זה הכלל המתלקטים, דהיינו שנפלו מפוזרים בענין שיכול ללקוט אותם אחד מכאן ואחד מכאן. למעשר שני, והיינו דאמרינן לעיל דלכתחילה כשיכול ללקטם בענין זה לשבח מעשר שני, ילקטם. והנבללים, שנפלו כך, וכן הנחפנין שלא נפלו בלולין, אלא שהוא בללן בחפניו קודם שלקטן. הרי הם לפי חשבון, ובאיזה ענין שיהיה צריך תנאי כמ\"ש הר\"ב והתי\"ט, ולא הזכירו התנא הכא על כי לא נחית לאשמועינן במשנה זו כי אם השכר וההפסד של מ\"ש בנפילה זו, וע\"י זה הירושלמי <small>(ה\")</small> אשר אעתיק הוא מובן בדקדוק לשון המשנה, וזה הוא, א\"ר זעירא כדי לשכר שני, שמא יאבדו השאר ויהיו אלו שבידו תפוסין על השני, אמר ר' זעירא וצריך להתנות ולומר אם אלה שלמטן שני יהיו אלו שבידי תפוסין עליהן, אמר ר' יונה והוא שליקט מיכן ומיכן, אבל אם ליקט על אומן כבולל וחופן הוא. והדר שקיל וטרי אם שייך בילה באלו או לא, והדר אמרינן המתלקטים למ\"ש, והנבללים לפי חשבון, רבי יוסי ברבי בון בשם ר' הונא סלקת מתניתא הנבללין והנחפנין לפי חשבון, ע\"כ:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סלע של מעשר שני ושל חולין</b>. ולעיל בנתפזרו הקדים של חולין כי שכיח להתפזר יותר משל מעשר שני שנזהרים בו הרבה מפני קדושתו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בש\"א כל הסלע מעות</b>. כתב הר\"ב, אם בא להחליף כל הסלעים שבידו במעות יחליף, עכ\"ל. ולא ידעתי מי הכריחו לזה, כי מפשטא דמתניתין נראה, ודוקא סלע אחד לבד יכול להחליף בבת אחת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאו טהורים וטמאים שותים</b>. בתחילה הטהורים, ואח\"כ הטמאים, כן כתב התי\"ט. ולפי זה אתי שפיר דהקדים טהורים לטמאים, דלא כסדר שהם שנויים ברישא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא בדמאי</b>. ואפילו הוא מרובה, ואינו צריך לאכול כנגדו, להיות זה בדרך חילול. וכמ\"ש בדמאי פ\"א מ\"ב ע\"ש:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יוצאות</b>. ובפירות קתני יוצאין לשון זכר, אע\"ג דמעות ופירות תרויהו לשון נקבה הן, וטעמא דחילק ביניהם, י\"ל לרמוז דלא דמי יציאת המעות ליציאת הפירות, דיציאת הפירות הוי אפילו על מנת להחזירם, ויציאת המעות הוי אף שלא להחזירם, ונכנסות קתני ליה דומיא דיוצאות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ</b>. בפ\"ז דפסחים על האי דתנן <small>(מי\"ב)</small> מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ. מקשינן בש\"ס דהתם דף פ\"ה ע\"ב דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, דמרישא משמע דאגף עצמו כלחוץ, ומסיפא משמע דאגף עצמו כלפנים. ומשני כאן בשערי ירושל' שלא נתקדשו, כאן בשערי עזר' שנתקדשו. ובאותה משנה מן החלונות ועובי החומה כלפנים. נמצא לפי זה שעובי החומה אף מה שעל השערים הוא כלפנים, ועובי החומה שהוא אגף השער הוא כלחוץ. ואילן זה העומד בחוץ ונוטה לפנים או איפכא, יכול להיות נטיתו בין על גבי החומה, בין דרך שער ירושלם, ולפי זה אתי שפיר אף המשנה הזאת, ולא תקשה דיוקא דרישא דקתני מכנגד החומה ולפנים כלפנים הא כנגד עובי החומה ממש כלחוץ, והדר תני מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ דמשמע הא כנגד עובי החומה ממש כלפנים, כי יש עובי החומה שהוא כלפנים והוא עובי ראש החומה בגובה, ויש עובי החומה שהוא כלחוץ והוא האגף והמשקוף שעל חלל הפתח כי אותו מקום לא נתקדש, ורישא איירי כשנוף האילן נכנס או יוצא דרך תוך השער, וסיפא כשנכנס או יוצא מעל ראש החומה. א\"נ י\"ל רישא בשורא, וסיפא בבר שורא, וכדמתרץ בש\"ס הנ\"ל ע\"ש, וזה נ\"ל עיקר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכנגד הקדש ולקדש</b>. פי' החלק הבנוי בקדש ופתוח לקדש, הוא קדש. וכך הוא פירוש מכנגד החול ולחול, חול. אבל אם חלק הבנוי בקדש אינו פתוח לקדש אלא לחול, אז יש הפרש בין תוכו לגגו, וכן אם חלק הבנוי בחול אינו פתוח לחול אלא לקדש, וכדתנן ברישא דמתניתין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א הכל יפדה ויאכל בחוץ</b>. הרחיק הכל מהאכילה, דלא כמו שעשה ב\"ש דאמר יפדה ויאכל הכל בפנים, משום דאחד מהדברים הנכללים בהכל זה, אינו נאכל בחוץ בכל ענין, אלא כמ\"ש הר\"ב בשם הירושלמי, משא\"כ לב\"ש דחוץ ממה שפירש הכלל עומד בכל ענין, אבל בנוסחת הירושלמי אף בב\"ש גריס הכל יפדה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר יקבר</b>. כתב הר\"ב דאין הלכה כרבי יהוד'. ואע\"ג דאפריך ק\"ו דרבנן הכא במתניתין, בתוספתא דמ\"ש פ\"ב השיבו לו, ולא חש התנא להזכירו, לרמוז דיחיד ורבים הלכה כרבים אע\"ג דלכאורה הדין עם היחיד כמו הכא, ד��שיב להם ולא מצינו אצלו תשובתם לו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זלף לתוכן סתם</b>. פי' הר\"ב, טבל. וכן נראה בירושלמי <small>(ה\"ו כ.)</small> ולפי זה תנא סיפא דתרומה דומיא דרישא דמ\"ש, דתני קנקנים מלאים קדש ברישא, והדר דטבל, ועוד שנה תורם וכו' אחר עולות וכו' לסמוך אותו למשנה דלקמן דעלה קאי הפלוגתא, דלא כפי' הר\"ב, דהכי משמע בירושלמי:\n",
+                "<b>זלף לתוכן סתם</b>. לא מצאתי טעם לשינוי לשון זה:\n",
+                "<b>עד שלא גפן עולות וכו', עד שלא גפן תורם וכו'</b>. עיין פי' הר\"ש בהא כי הוא על פי הירושלמי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א</b>. אחר שסיים ענייני גפן ושלא גפן, פירט באיזה ענין איירי:\n",
+                "<b>לא יצא קנקן לחולין</b>. אף כי פי' הר\"ב בהא הוא קצת דחוק, מ\"מ אין לדחותו כי כן נראה בירושלמי:\n",
+                "<b>אבל אם רצה וכו'</b>. נלע\"ד דאדינא דבמקום שדרכן למכור פתוחות לבד קאי ולא אעניינא דמתניתין דלעיל כלל, וה\"ק אבל אם רצה זה המוכר במקום שדרכן למכור פתוחות, להחמיר על עצמו כי מתפחד להונות למ\"ש, ולכן רוצה למכור במד', ומדד היין בפני הקונה ועשה חשבון עמו כל מדה ומדה בכל כך מעות, ואח\"כ החזיר' לקנקן ונתנו ללוקח, יצא קנקן לחולין, דאמרינן מתנה יהיב ליה הקנקן ולא הבליעו במעות היין כלל, הואיל והחמיר על עצמו ודקדק למכרו במדה:\n",
+                "<b>רש\"א אף האומר לחבירו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנ'</b>. הכי הוא גירסת הירושלמי, ופירושו הוא, שאף אם לא הוציאו מתחילה מן הקנקנים, ולא מכרו לו במדה, אלא שהבטיחו שבהיותו חוץ מן הקנקן נמי אף כי יורק מכלי אל כלי יעמוד טעמו בו וריחו לא יהיה נמר, יצא קנקן לחולין אף במקום שדרכן למכור פתוחות, כי אמרינן דבפרטות זה הוציא הקנקן מכלל דמי היין ולא הבליעו בהם כלל, ומכאן ילפו בירושלמי <small>(ה\"ו כ:)</small> דאם שייר לו רביעית יין בתוך הקנקן, דאמר לו קנקן זה של יין אני מוכר לך חוץ מרביעית שאני רוצה לשיירו לעצמי, דיצא קנקן לחולין, דהואיל ושייר לעצמו קצת מהיין וא\"א לעמוד בלא הקנקן, אמרינן דודאי לא הבליע דמי הקנקן בדמי היין שמכר, והרי הוא כאילו אמר לו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה, שהרי צריך להריק היין כדי ליתן לו הרביעית ששייר, כן נלע\"ד משמעות הירושלמי, דלא כמו שפירש הר\"ב דזה הוא פירושא דדברי ר\"ש, כי לשונו דחוק:\n",
+                "<b>חוץ מקנקנה</b>. הכא פתח בחבית וסיים בקנקן, דנראה דהיינו קנקן היינו חבית, ובפ' א' פתח בכד וסיים בקנקן, דנראה דהיינו קנקן היינו כד, וכבר קיל\"ן <small>(עי' ב\"ק כז.)</small> דהיינו כד היינו חבית, הא קמן דשלשתן אחד, ונפקא מינה למקח וממכר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ממקום היוקר למקום הזול</b>. לא שכיח שיעבור ויוליך הפירות ממקום למקום כי אם כדי להרויח לפדות' כשער הזול, משום הכי הקדים בבא זו לאחרינא, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פודין מעשר שני כשער הזול כמו וכו' ולא כמו וכו'</b>. מדתני דבר והפכ', נראה דדוקא צריך לפדותו כך ולא כך, דהואיל ונאמר בו ברכה כמ\"ש התי\"ט בשם הירושלמי, אינו נכון להראות בו צרות עין, שילמדו ממנו להוקיר את השער:\n",
+                "<b>על פי עד אחד</b>. פירשו המפרשים, בקיא בשומא. היינו דתנן עד, הדומה לעד הרוצה להעיד, דודאי יודע הדבר שרוצה להעיד עליה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מערימין על מעשר שני</b>. כתב התי\"ט בשם הירושלמי, מפני שכתוב בו ברכה. וכן כתב לעיל במשנה ב' אפודין אותו כשע�� הזול. ותמהני שהרי בירושלמי <small>(ה\"ג כג.)</small> ה\"ג ר' אבון אמר איתפלגון ר' אלעזר ור' יוסי בן חנינא, חד אמר למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה, וחד אמר למה פודין אותו כשער הזול מפני שכתוב בו ברכה, ע\"כ. הרי מפורש דבמחלוקת היא שנויה דקאמרא אתפלגון, ומאן דס\"ל דמערימין הוא מטעם ברכה, אין טעם זה לפודין בזול, ומאן דס\"ל דזה הוא הטעם לפודין בזול, איננו למערימין, ואין ספק שכפי הטעם משתנה הדין בכמה עניינים, ואם כן הוא לא היה לו לתי\"ט לסתום דבורו ולפרש שני העניינים בטעם אחד. ואפשר לומר דהואיל ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא שנוכל לפסוק הלכתא כאחד מהם על פי הכללים, אמרינן שקולים הם ויבאו שניהם, ומ\"מ אין להשותם ממש, ולומר דכמו דפדיית שער הזול מצוה מן המבחר היא מטעם ברכה כמו שהוכחתי לעיל במשנה ב', דכמו כן ההערמה לפטור את עצמו מחמש יהיה מצוה מן המבחר, דשאני פדייה בזול מהערמה, דבהערמה עוקר ענין החומש שנזכר בתורה, משא\"כ פדייה דזול דלא נזכר פרט זה דזולא ויוקרא בתורה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר שני</b>. מסתברא כמו שהוכיח התי\"ט, דלא בעינן שיהיו עסוקים באותו ענין כקדושין, מדלא ערבינהו ותנינהו, הפודה מעשר שני ולא קרא שם וכן אם היה מדבר עם האשה וכו'. ועוד לישנא דמתניתין דייקא, דלא קתני היה פודה מ\"ש ופדה וכו', כדקתני גבי אשה:\n",
+                "<b>גיטה וקדושיה</b>. הקדים הגט לקדושים, ע\"ש הכתוב <small>(דברים כד, ב)</small> ויצאה והיתה. ועוד דלר' יוסי דהלכתא כותיה, הוי לא זו אף זו, דלא מבעיא בגט דמתגרשת בעל כרחה, דדיו. אלא אפילו בקדושין דבעינן דעתה, דיו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח איסר של מעשר שני וכו'</b>. הר\"ב והרמב\"ם ז\"ל פירשו על משנה זו מה שפירשו, וכבר השיג עליהם התי\"ט, והוא בעצמו אמר שמה שתירץ עליה' הוא דחוק. ועוד אומר אני שכשנביט בלישנא דמתניתין לפירוש' ז\"ל הוא זר מאד, כי הם ז\"ל אמרו, דואוכל עליו אחד עשרה באיסר, איירי בדמאי, ושפירושו דכשאכל עשרה חלקי איסר המוחלק לאחד עשר, החלק אחרון יצא לחולין בלי שיאכל כנגדו. ודבר זה רחוק מאד לפרשה בדברים אלו. ועוד אמרו דואחד ממאה באיסר, איירי בודאי, שכשאכל צ\"ט חלקי איסר המוחלק למאה החלק אחרון יוצא לחולין מעצמו, ועינינו רואות שואחד ממאה באיסר, הוא מה שאוכל ולא מה שמניח. ועוד לפי דבריהם ז\"ל מ\"ש בדמאי דהזכיר מה שאוכל, ומ\"ש בודאי דהזכיר מה שמניח. ועוד מ\"ש דת\"ק הקדים דמאי לודאי, ולא כן עשה ב\"ה שהקדים ודאי לדמאי. ועוד יש להקשות הקושיא החזקה שכת' הרא\"ש והביאה הכ\"מ בפ\"ח מה' מ\"ש <small>(הי\"ד)</small> דבפירוש איתא בירושלמי דב\"ש ס\"ל כר\"א דאמר דהנאמן על השני נאמן על הראשון, ולפירוש' ז\"ל אין לפלוגתייהו שייכות לזה כלל. וכ\"ש שיש לי לתמוה על פי' הר\"ש ז\"ל שכתבו התי\"ט, שפירש דב\"ש ס\"ל דהנאמן על השני אינו נאמן על הראשון, וזה הוא ממש נגד הירושלמי. ועוד דוק ותשכח לישנא דמתניתין דחוק אף לפי פירושו, מלבד התקון שתקן התי\"ט בלשונו בשם הפי' שהזכיר בשני תיבות אלו (שתרם מהמעשר), שהוא טעות, שהרי בתחילת לשונו כתב דאמרינן שהעם הארץ הפריש התרומת מעשר ממקום אחר, דנמצא שכל המעשר ראשון קיים ביד העם הארץ, ומה שאמר ואחד מתשעה באיסר תשיעית מלגיו דהוא עישור מלבר, כוונתו הוא על המעשר ראשון הצריך להפריש על איסר העשירי שהוציא למ\"ש, כי האיסר האחד הנוסף למעשר ראשון אינו עולה כי אם לתשעה איסרים, עיין בתי\"ט ותבין הכל. ועוד קשה קצת מה ענין דין התרומ�� מעשר לכאן, דהוצרך להשמיענו דאמרינן שתרם עליו ממקום אחר. ולכן נלע\"ד לפרש משנה זו על עקבי הר\"ש ז\"ל אבל בדרך אחר אשר על ידו יתכן לישנא דמתניתין על בוריו, ויתישב נמי מה שהקשה התי\"ט אמאי לא נשנית משנה זו בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, והאמת יורה דרכו, וזו היא:\n",
+                "<b>המניח איסר של מעשר שני</b>. פירט הכא מעשר שני, מה שלא עשה כן במתניתין דלעיל, לרמוז דכל מה שמתיר לחבר לאכול מפירות עם הארץ בלי תיקון אלא מתיקון מ\"ש, אבל לא מתרומת מעשר, דכשאינו נאמן על הראשון צריך לתקנו, דלא כמו שחשב הר\"ש ז\"ל דאמרינן דהפריש התרומת מעשר עליו ממקום אחר. והכי קאמר ע\"ה המניח איסר של מעשר שני, שעליו חלל הפירות באיסר, אוכל עליו החבר היודע זה, אחד עשר איסרים של פירות הע\"ה, ואלו האחד עשר הם עם אותו האיסר פירות המחולל, והיינו דקתני אחד עשר באיסר. ועוד יכול לאכול אחד ממאה מלבר, של כל אלו האחד עשר, שהוא חלק תשיעי מאיסר, שכשנחלק אלו הי\"א איסרים לתשעיות איסר עולים צ\"ט, כי י\"א פעמים ט' הם צ\"ט, וכשנוסיף עוד תשיעית איסר הם מאה תשיעיות, נמצא שאחד ממאה שבהם מלב[ר](ד) הוא תשיעי' איסר, וכמו שפירש התי\"ט חשבון זה בשם הר\"ש, וזה האחד ממאה שהיא תשיעית איסר, הוא בשביל המעשר ראשון הצריך לאיסר של מעשר שני עצמו, והיינו דקתני ואחד ממאה באיסר פי' בשביל האיסר, וכל זה יכול החבר לאכול בלי שיתקננו למעשר שני, דמתוקן ועומד הוא, שהרי כשהפריש פירות באיסר אחד למעשר שני תקן תשעה איסרים ואותו איסר עצמו אשר חיללו עתה הם עשרה, והנאמן על השני אינו נאמן על הראשון, ולכן אמרינן שנמצא בידו אף המעשר ראשון הצריך לאלו העשרה, והוא אסר אחד מעשר, התשעה ותשיעית איסר מעשר התשעה עשריות שבאיסר עצמו שהפריש מתחילה למ\"ש, בין כלם הם אחד עשר איסרים ותשיעית איסר שאינו צריך לתקנם למ\"ש, כי העשרה מתוקנים ועומדים הם, והנתוסף למעשר ראשון אינו צריך תקון למ\"ש, כי הראשון קודם לשני:\n",
+                "<b>ובש\"א הכל עשרה</b>. בין ודאי בין דמאי, אין יכול החבר לאכול אצל העם הארץ מבלתי שיתקן למ\"ש, כי אם עשרה איסרים. כי הנאמן על השני נאמן על הראשון, ואמרינן שכבר נתנו ללוי ולא נמצא בידו כלל, ולכן אין בידי הע\"ה פירות שאינו צריך להוציא עליהם מעשר שני כי אם עשרה איסרים, ונמצא דב\"ש מחמיר מב\"ה אצל החבר כשהוא ודאי, שאינו יכול לאכול אצלו בלי תקון מעשר שני כי אם עשרה, משא\"כ לב\"ה. וצ\"ל דכי אתשול בבה\"מ לענין מעשר שני ולענין אכילת חבר איתשול, כנראה מלישנא דמתניתין, דנמצא ב\"ש מחמיר כמו שאמרתי, ומשום זה לא נשנית בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה:\n",
+                "<b>ובה\"א בודאי אחד עשר</b>. אף הוא ס\"ל כת\"ק דנאמן על השני אינו נאמן על הראשון כשאנו יודעים שהמעשר שני שחילל הע\"ה היה מפירות שדותיו, שודאי לא נתקנו מתחילה, כיון שמתקנם הוא עתה, ומ\"מ לא רצה ב\"ה להתיר לחבר לאכול המעשר ראשון הצריך לאיסר המעשר שני עצמו בלי שיתקננו למ\"ש, כמו שהתירו הת\"ק באמור ואחד ממאה באיסר, מפני שהתשיעית איסר אינו דבר מסויים כי הוא פחות מפרוטה, שהאיסר שמונה פרוטות, ואתי לטעות בקל, ובדמאי שבארנו שפירות אלו לקחם מע\"ה אחר, ונמצא שזהו המעשר שני עצמו שהוציא מספק הפרישו, אמרינן ודאי הואיל וזהיר כל כך שמספק הוציא מעשר שני, הוציא נמי אף המעשר ראשון ונתנו ללוי, ולכן לא נמצא בידו כי אם עשרה כב\"ש, ודין תרומת מעשר לא נזכרה כלל במתניתין ואפשר דב\"ה מחמיר בה בכל ענין:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קוף קרבן</b>. תנא ברישא דסליק מיניה, והדר תני מעשר דקאי ביה, והדר תני דמאי טבל ותרומה, ע\"ד האלף בית:\n",
+                "<b>אמר ר' יוסי אפילו</b>. אכתוב עליה כל תיבת תרומה קאי, דהא ברישא נמי דמאי וטבל ותרומה במלאים פירות איירי, דשמות אלו לא שייכי בכלי עצמו, כקרבן ומעשר:\n",
+                "<b>וכתוב עליה תרומה</b>. נראה דה\"ה לאחריני, ולרבותא נקט תרומה, דמתנה שהורמה וחייבין עליה מיתה היא, ואפילו הכי אמרינן אשתקד:\n",
+                "<b>שאני אומר אשתקד וכו'</b>. נלע\"ד דדוקא בסימן העשוי על הכלי עצמו ס\"ל דאמרינן אשתקד וכו', כי מלתא דשכיח הוא דאשתלי, אבל אם היה בתוכם חרס וכתוב עליו תרומה, אף הוא מודה דהא תרומה וכדתנן במעשר דמשנה ט', דאם איתא דפנה אותה אשתקד, היה החרס ההוא יוצא עם הפירות:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כרם רבעי וכו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"א כח.)</small> תני כרם רבעי מציינין אותם בקזוזות אדמה, שהוא לשעה (פי' לאותה שנה לבד). של ערלה בחרסית, בחוורא, שהוא יותר מכן (פי' שהוא לשלשה שנים). ושל קברות בסיד, דהוא יותר מכן (פי' שהוא לעולם). ובזה מובן הטעם שלא הקדים ערלה לרבעי, ואע\"ג דטעמים אחרים הובאו בבבלי <small>(ב\"ק סט.)</small> כמ\"ש הר\"ב, מ\"מ אינם סותרים לטעמים אלו. והתי\"ט כתב הרגש התוס' <small>(שם ד\"ה כרם רבעי)</small>, ונתן טעם אחר:\n",
+                "<b>ושל קברות</b>. פי' האילן שבין הקברות <small>(עי' בית דוד)</small>, דגם הוא אסור בהנאה משום זבחי מתים, היינו דלא תנן והקברות:\n",
+                "<b>וממחה ושופך</b>. סביב הקבר, כן פי' רש\"י במרובה <small>(שם)</small>, וע\"י זה הוא יודע מקום הטומאה ממש מאיזה צד של האילן הוא, דע\"י ציון האילן לבד בסיד יודע דאיסור האילן הוא מחמת הקבר, אבל אינו יודע מקום הטומאה ממש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילת עקרבת, לוד, הירדן</b>. ר\"ת אעל\"ה, רמז שמן המקומות האלה ולפנים היה צריך לעלות לירושלם, ואפשר דהיינו טעמא דסדרם התנא כסדר הזה, ולא חש לסדר הרוחות:\n",
+                "<b>ותנאי היה הדבר</b>. עיקר זאת התקנה נעשת על תנאי, והיינו דלא קתני והתנו, דהוה משמע אחר שהתקינו התנו, ומה\"ט קרי ר\"י לתקנה זאת תנאי. ובזה נחה הרגשת התי\"ט דקתני, ק\"ק, דלא אמר ר\"י משחרב בית המקדש היתה התקנה הזאת, אלא התנאי הזה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ותרומת מעשר</b>. שנאה קודם מעשר ראשון, לכללה בהדי תרומה, דשוה לה בבעלים ומיתה:\n",
+                "<b>ומעשר שני</b>. בעליו עמו, משא\"כ בכל הני דלעיל, לפיכך לא הפסיק בו ביניהם:\n",
+                "<b>והבכורים</b>. דינם שוה למעשר שני, ועליהם פליג ר\"ש, משום הכי שנאם אחריו ולא הפסיק בהם בין המעשרות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>התקינו</b>. ותקנו לא קתני, אלא והתקינו דמשמע אף לשון הזמנה, כלומר הזמינום שיהיו ראוים לתקן, דהיינו שיגיעום לעונת המעשרות, ועל צווי ההזמנה קאי עד שבא ר\"ע וכו', כמו שפירש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המתודה</b>. ומודה מה שעשה הן טוב הן רע נקרא ודוי. ולא ידענא מי הכריחו לתי\"ט להזכיר בשם הר' עובדיה [ספורנו] עוונות וחטאות בלשון זה:\n",
+                "<b>אעפ\"י שאינם מעכבין את הודוי</b>. המתודה מכוין אף להם באמרו לגר וליתום ולאלמנה אם אמת הדבר שכן עשה, ואם לא, היה מכוין למעשר עני לבד. וטעמא דמלתא דאינם מעכבין, נ\"ל משום דלא כתיב בהו נתינה, אלא תעזוב, תהיה:\n",
+                "<b>מן הבית זו חלה</b>. משונה היא מכל המתנות האלו, שאינה נתנ�� אלא כשתגלגל העיסה, והמפריש חלת קמח אינה חלה וגזל ביד כהן <small>(חלה פ\"ב מ\"ה)</small>, והיא המתנה אחרונה שבמתנות אלו, להכי פירשה בסוף שלא כסדר הכתוב. ועוד י\"ל דרצה לסמוך אותה לפירוש האלמנה, שהיא אשה, לרמוז דעיקר מצות חלה היא באשה כידוע <small>(עי' בר\"ר פי\"ז, ח. וברש\"י שבת לב. ד\"ה הריני וכו')</small>, ומשום הכי אתי שפיר לכוין בה שמן הבית, שהיא מתנת האשה הנקראת בית <small>(עי' שבת קיח:)</small>, כידוע:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הא אם הקדים מעשר שני</b>. דווקא הוא, כמ\"ש הטעם במשנה דלקמן ד\"ה לא אכלתי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות</b>. וקשה דמאי קמל\"ן התנא בדיוק זה, פשיטא הוא דשקורי קא משקר, ובשלמא על כל מצותך אשר צותני הוצרך התנא לפרש מה היא זאת המצוה, אבל הכא המקרא מפורש הוא מאי קמל\"ן. לכן נלע\"ד דדבר גדול אשמועינן תנא בפי' זה, דמן המקרא דכתוב בו ממנו, נראה דאף אם לא אכל באנינות כי אם מקצתו, ומקצתו אכלו בתקונו, שאינו יכול להתודות. כי ממנו קאי אמאי דמתודה עליו והוא אותו מקצת שאכל בתקונו ולאותו המקצת קמכוין בדבורו, ובהכי אינו משקר דדמי לגר וליתום ולאלמנה, דאם לא נתן הלקט והשכחה והפאה מכיון שנתן המעשר עני יכול להתודות ולא נקרא משקר, דלמעשר עני קא מכוין, וכה\"ג יש לפרש בפירושם דלא בערתי ממנו בטמא, וה\"ה יהיה ללא נתתי ממנו למת, דאע\"ג דהתם הזכיר התנא בפירושו נמי תיבת ממנו, דתנן לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, הוא משום דא\"א בלאו הכי, דאם לא יאמר כן איך יאמר, לא לקחתיו לארון ותכריכין למת, ודאי שלא לקחו לארון ותכריכין, כי המ\"ש אינו ארון ותכריכין כי הוא פירות או מעות, ולהאריך יותר בלשונו לא רצה כי כבר גילה דעתו בסוף דבריו, דקתני ולא נתתיו לאוננים אחרים ולא קתני ולא נתתי ממנו לאוננים אחרים דהוה משמע אפילו מקצתו, כנלע\"ד.\n<br><b>ואין</b> לתמוה איך אנו מקיימים לדבורו במקצת שהרי אפילו אין לו אלא מעשר שני לבד או בכורים לבד הוא מתודה כל הוידוי כדאיתא בירושלמי פ\"ב דבכורים <small>(ה\"ב ט.)</small> ופסקו הרמב\"ם בפ' י\"א מה' מעשר שני <small>(הי\"ד)</small>, דמהאי טעמא נ\"ל דהא דתנן <small>(מי\"א)</small> אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות. דדוקא הוא, דעל הפרשת מ\"ש קודם זמנו אפילו לא הקדימם אלא לראשון הסמוך לו, אינו יכול להתודות, מפני שעליו נתקן הוידוי, אבל אם הקדים אחת משאר המתנות לחברתה, כגון מעשר ראשון לתרומה, ואפילו תרומה לבכורים, יכול להתודות הואיל והפריש המעשר שני אשר עליו לבדו אנו מתודים בזמנו, כי על שום אחת משאר המתנות אחרות לבדם אין אנו יכולים להתודות, ואע\"ג דהבכורים נמי דמו למ\"ש בדין זה מ\"מ אין הפרשתם שלא בזמנם מעכב בהו מפני שהם קודמים לכלם, ולכן אף אם הקדים התרומה להם הפרשת התרומה היא שלא כהוגן, אבל הם בעת שמפרישם כתקונם הוא מפריש, כי לא נפטר מהם מחמת הפרשת המתנות אחרות אשר קדמו להם שלא כהוגן, ולכן יכול לומר ככל מצותך אשר צותני שהרי לא הקדימם לשום אחד מהמתנות שלא כמצות ה', אבל כשהקדים המעשר שני לראשון ודאי קמשקר, שהרי בהפרישו המעשר שני קודם זמנו הוא עושה שלא כמצות ה', ואיך יאמר ככל מצותך אשר צותני בעדו, אשר עיקר הדברים האלה עליו נאמרו, והוא לא כן עשה כי חטא בהפרשתו, והכא נמי אומר אני דהיינו דווקא כשלא היה לו כי אם מ\"ש זה שהפריש שלא כהוגן, אבל אם היה לו מ\"ש אחר עם זה יכול כמו כן להתודות ונוקים דבורו אמ\"ש הראוי להתודות עליו, ואפילו לא היה לו מ\"ש אחר כי אם זה אשר הקדים, אבל היה לו בכורים אפילו הקדים התרומה להם, ואפילו אין לו כי אם הבכורים האלו בשעת הביעור ואין לו שום מתנה אחרת, יכול להתודות בשבילם שהרי אינו משקר בהם כלל כמ\"ש לעיל. כלל העולה שאם חסר כל המתנות אחרות, או שקלקל בהפרשתם או בבעורם, אם לא קלקל במעשר שני ויש לו מעשר שני, או אפילו קלקל במעשר שני ויש לו בכורים, יכול להתודות, אבל אם קלקל באלו השנים או שחסר מהם, אע\"ג כי קיים כל פרטי הודוי השייכים לשאר המתנות אינו מתודה עליהם. ויצא לנו מזה דהא דתנן הא אם אכלו באנינות או הפרישו בטומאה שאינו יכול להתודות, אינו אלא בזמן שלא היה לו בכורים או שאף בהם קלקל, אבל אם היה לו בכורים אשר הופרשו ונאכלו כהוגן מתודה בשבילם, ושאר פרטי הודוי אשר אינם שייכים להם כמונה סדר הבדלות קחשבינן ליה:",
+                "<b>ולא נתתיו לאוננים אחרים</b>. התי\"ט כתב דלא ידע ממאי מפיק להא, דדילמא למת דוקא, ע\"כ. ואני אומר מדאפקיה רחמנא בלשון נתינה, ולמת לא שייך נתינה, מפיק להא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובולדות בהמה</b>. כי ע\"י הולדות אמותיהם מניקות, והחלב זב מדדיהם ומתערב בדבש הפירות <small>(עי' רש\"י מגילה ו. ד\"ה זבת וכו'. ועי' כתובות קיא:)</small>, ובזה מתקיים הפסוק ארץ זבת חלב ודבש:\n",
+                "<b>כדי שתתן</b>. האדמה, טעם בפירות. ע\"י שהיא נזבלת בדבש וחלב, דאי לאו הכי מה אנו מרויחין באותו חלב ודבש ההולך לאבוד על הארץ. והתי\"ט פי' בענין אחר בשם הפי' שהזכיר, ולא ידעתי כוונתו איך היא רמיזא בלשון זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאין להם חלק בארץ</b>. עיין מ\"ש בפ\"א דבכורים משנה ד':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העביר</b>. לשון והעברתם את נחלתו לבתו <small>(במדבר כז, ח)</small>, (לא) לאשמועינן דבטל הוידוי מפני שעזרא העביר נחלת הלוים לכהנים, ה\"ט דלא תני בטל. ועוד העביר דווקא ולא בטל, שכשיחזור הדבר לכמו שהיה בנתינה, יחזור נמי באמירה:\n",
+                "<b>הודיות המעשר</b>. כתב הר\"ב, ויוחנן כ\"ג בטל הודוי, כיון שאינו יכול לומר וגם נתתיו ללוי. ואין להקשות מהא דאמרינן לעיל שכתבתיו במשנה י\"ב, דאפילו בשביל מעשר שני לבד או בכורים לבד מתודים, דהא קיל\"ן <small>(מנחות קג:)</small> דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, והיכא דאף אם היה רוצה ליתן ללוי לא היה יכול ליתן מתקנת עזרא הסופר, שאינו ראוי מקרי, ומשום הכי מעכב הוידוי:\n<br><b>מעשר</b> שני מתחיל במם ומסיים ביוד, הרי מי, על שם מי יעלה בהר ה' [ו]מי יקום במקום קדשו. נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה (תהלים כד, ג-ד). שהנשבע לשקר מעני, כדכתיב (זכריה ה, ד) ובאה אל בית הגנב (ההוא או) [ו]אל [בית] הנשבע בשמי לשקר, וכלתו את עציו ואת אבניו. ומדמעני אין לו תבואה לעשרה מעשר שני ולעלות בהר ה' בירושלם לאכלו. ועוד מי הוא, על שם מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל (בראשית כז, לג) שאמר יצחק, אשר על אכילתו היה מפריש מעשר שני, כמשאז\"ל (תנחומא ראה פי\"ד) אברהם הפריש תרומה גדולה, יצחק מעשר שני, יעקב מעשר ראשון. וכן מי, נוטריקון מעשר יצחק:<br><b>סליק</b> המעשר שני. הנאכל בעיר חני:<br><b>נא</b> תחוס עלי אביון תן לו מעשר עני.<br><b>כי</b> תגל בתוך ציון עם המעשר שני:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maasrot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,167 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Maasrot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "מעשרות\n<br> מעשרות ומעשר שני, כבר כתבתי בפי' השיר המתחיל מלכות ששים וכו', טעם היות אלו השני מסכתות חשובות כאחד, ולהיות מנין פרקיהם עשר, שמם גורם שהם אחד מעשר, ולהיות כל אחד בת ה', ירמוז סודם שהם כנגד השני ההין, הרומזים ללאה ורחל, אשר כל אחת משתיהם היא עשירית למנין:\n<br>\n<br><br><b>ונשמר</b>. כתב הר\"ב דכתיב <small>(דברים יד, כב)</small> זרעך המיוחד לך. והתי\"ט הרגיש שבמקומות אחרות הביא לזה ראיה מובא הלוי וכו' <small>(שם, כט)</small>. והנה שני הראיות הנם בירושלמי <small>(ה\"א, א. א:)</small> והר\"ב שינה הכא משאר המקומות וכתב ראיה זו, על כי בפסוק זה נכללו כל דיני המעשר דנזכרו הכא, משא\"כ בפסוק ובא הלוי דאין אנו לומדים משם כי אם דין ההפקר. ואמת הוא דעדיין צריכים אנו למודעי למה נצטרכו שני הראיות, אבל כוונת הרב דשינה הכא מכל המקומות לע\"ד זו היתה ודאי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התאנים</b>. בכוליה מכלתין הקדימם לענבים, כי אבישול קפיד, והם מתבשלים קודם הענבים:\n",
+                "<b>הענבים והאבישים משהבאישו</b>. ואשכול שיש בו גרגיר אחד שהגיע לשיעור זה, כלו חיבור למעשרות, כ\"כ הר\"ב. ופירושו, ר\"ל כל הרוח של אותו הגפן, הכי איתא בירושלמי <small>(ה\"ב ג.)</small> ופסקו הרמב\"ם בפ' ב' מה' מעשר <small>(ה\"ה)</small>, ומשמע התם דה\"ה לרמון. וכן משמע בירושלמי, כ\"כ הכ\"מ התם:\n",
+                "<b>האוג והתותים</b>. שניהם שוים כענבים ואבישים, משום הכי שנאם סמוך להם קודם התמרים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התלתן משתצמח</b>. עיין מ\"ש בפ\"א משנה חמשית דתרומות:\n",
+                "<b>התבואה והזתים משיכניסו שליש</b>. עיין מ\"ש בפ\"ד משנה ט' דשביעית:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התפוחים</b>. קתני בלא ואו החבור, להפרידם מן השנויי' לעיל מיניהו, שהם ירק ולא אלו, והא דלא הקדים האתרוגים להם לסמכם לירק, דדמו להו יותר מתפוחים דבשעת לקיטתו עישורו, הוא משום פלוגתא דר\"ש, וה\"ט דלא הקדים פירות אלו לירק, ובין תפוחים לאתרוגים לא רצה להפסיק בירק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקשואין וכו'</b>. פתח בירק דסליק מיניה, ושנה יחד כל הדברים הפטורים מן הפאה לבד, ומשום הכי לא הכניס בהם דין הבצלים, אעפ\"י שאף הם ירק הם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפרד והצמוקין</b>. אין לי טעם לסדר זה כי אם סדר האלף בית, אבל הוא טעם דחוק:\n",
+                "<b>הפרד וכו'</b>. כל השנוים מכאן ואילך, נמי הם בכלל בד\"א במוליך לשוק וכו' <small>(לעיל מ\"ה)</small>, והא דשנאו בסוף מתניתין דלעיל, משום דבשאר המשניות שמכאן ואילך אין לו מקום לקשרו עם הענין, כי צריך להרחיב דבורו בדרך אחר, כי במשנה הזאת הוצרך לשנות אעפ\"י שמרח וכו', ובמשנה ז' הוצרך לשנות אעפ\"י שירד וכו', ובמשנה ח' הוצרך לשנות הפלוגתא דשייכא בחילוק, ולפי זה לא שייך להביא ראיה מכאן לדעת הראב\"ד דס\"ל דאין דין זה של בד\"א שייכא בדגן תירוש ויצהר, שבגמר מלאכתן תליא להו רחמנא. ועוד אין להוכיח דבר זה מדקדוק זה, על כי מצינו בהדייהו הפרד והחרובין ודומיו שאינם דגן תירוש ויצהר, וגם אין לומר דלא נאמר חילוק זה אלא במעשר ירק דרבנן, שהרי אף הבצלים ירק הם ולא חייבום רבנן בפאה אלא מפני שמכניסם לקיום, ונמנו הכא בהדי דגן ותירוש, ולכן צריכים אנו לומר דכלהו בחדא מחתא מחתינהו, ושלא נשנה הבד\"א אחר הירק אלא מהטעם שכתבתי:\n",
+                "<b>והחרובין משיעמיד ערימה</b>. אפילו בראש גגו מסקנא דירושלמי <small>(ה\"ד ד:)</small>, וכ\"ש בשדה, הכי משמע בירושלמי הנ\"ל ועיין לקמן:\n",
+                "<b>משיעמיד ערימה</b>. כתב התי\"ט בשם הפי' שהזכיר, בראש גגו, והביא ראיה ממשנה <small>(לקמן פ\"ג מ\"ד)</small> החרובין עד שלא כנסם לראש הגג וכו'. ותמהני, דסתם דבורו והתיק ענין זה אחרובין ועליהם הביא ראיה, דלפי האמת אשלשתן קאי. ועוד דמכותלי ראייתו נראה דראש הגג דווקא הוא, ולפי הירושלמי שכתבתי לעיל לרבותא הוא, וכ\"ש בשדה, וטעמא דהאי כ\"ש נראה דתלויה בדרך העמידת הערימה, שדרכם היה להעמידה בשדה, ובראש הגג היה דרכם לשטחם. ולכן כשהעמיד הערימה בראש הגג ולא בשדה, מעשיו מוכיחין דעדיין לא נגמרה מלאכתן דצריך לשטחן, ואעפ\"כ אמרינן דהוקבעו הואיל וכבר כנסן לראש גגו, והא דתנן והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג וכו', צ\"ל דאיירי שלא העמיד ערימה מהם בשדה, שאם היה כן כבר נקבעו. ועוד מסתמא כשדעתו להביאם לראש הגג, לא העמיד עדיין ערימה מהם כלל בשדה, דאם עשה כן למה לו להביאם לגג הרי כבר נתייבשו בשדה, כמו שאמרתי שכשהיו מיבשים אותם בשדה היו מיבשים אותם בערימה ומהפכים בהם עד שיבשו כלם, וכשהיו מיבשים אותם בגג היו שוטחים אותם מתחילה כדי שלא יצטרכו ליהפך בהם, ואפשר ליתן טעם לזה משום דבגג משתמרים יותר מבשדה, ומשום הכי דרכם היה לשטחם שם משא\"כ בשדה. והא דלא נזכר באותה משנה כי אם החרובין, הוא משום דלא שייך הענין ההוא כי אם בהם, דהפרד והצמוקין אינם מאכל בהמה כמותם, ותמהני מהרמב\"ם שלא הזכיר חילוק זה, כי לע\"ד אין לאותו הירושלמי פי' אחר, דהכי גרסינן התם ההאי מתניתין, תני משיעמיד ערימה בראש גגו, ע\"כ:\n",
+                "<b>משימרח</b>. פי' הר\"ב מיפה פני הכרי. ירושלמי דהכא <small>(ה\"ד ד:)</small>. ותמהני שלא פירש כן בפאה <small>(פ\"א מ\"ו. ועי' בשושנים לדוד)</small>:\n",
+                "<b>ואם אינו ממרח עד שיעמיד ערימה</b>. מלשון זה נראה דהעמדת ערימה דתבואה היא מאוחרת למירוח. ודבצלים קודמת לקפול, שהרי בהו תנן משיעמיד. והכא תנן עד שיעמיד. וצ\"ל דקבעו רז\"ל גמר מלאכה במלאכה מסויימת שאין אחריה מלאכה אחרת, וכשלא היה דעת בעל השדה לעשות אותה המלאכה המסויימת, קבעוה במלאכה אחרת הסמוכה לה אף אם אינה מסויימת כמו הראשונה, ולא חששו אם יהיה אותה מלאכה מוקדמת או מאוחרת, בהיותה גם היא מסויימת קצת יותר מן השאר באותו הזרע. ובנוסחא דירושלמי גרסי' משיעמיד, אף בתבואה:\n",
+                "<b>ואם אינו כובר עד שימרח</b>. ובתבואה תנן משימרח, ועיין מ\"ש לעיל:\n",
+                "<b>אף על פי שמרח נוטל מן הקוטעים ומן הצדדים וממה שבתוך התבן ואוכל</b>. ש\"מ דעדיין לא נגמר' מלאכתם של אלו אעפ\"י שהכ[ר]י נמרח, ותימא דבפ' ה' משנה ד' תנן שהתורם בלבו על הקוטעין ועל הצדדין ועל מה שבתוך התבן, וכתב הר\"ש דתנאי ב\"ד הוא שאף אם לא היה בלבו אלא מן הסתם מועלת, ולפי משנתנו ה\"ל תורם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו דלכתחילה אסור. וא\"א לדחות דברי הר\"ש כלל כי מהתוספתא הם <small>(תרומות פ\"ג ה\"ו)</small>, ואפשר לומר דהואיל והתרומה קובעת למעשרות <small>(לקמן פ\"ב מ\"ד)</small> מדנתן דעתו לתרום ועדיין לא בירר אלו הקוטעין וכו' ש\"מ דאינו רוצה לבררם עוד, ומשום הכי אז נקבעו כאילו נגמרה מלאכתם, ואף אם יבררם אח\"כ ה\"ל נמלך ותו לא מיחייבי כי כבר נפטרו, כי דמו לתאנים שעישרם על דעת לאוכלם כך ואח\"כ נמלך ועשה מהם קציעות, דתו לא מחייבי כי כבר נפטרו, אבל כל זמן שלא נתן דעתו לתרום ועינינו רואות שאלו הקוטעין וכו' לא נמרחו, אמרינן מחר יברור אותם וימרחם כדי להוציא תרומה אחת על כלם, ולכן כל זמן שלא נמרחו לא נגמרה מלאכתם מקרו ושרי לאכול מהם עראי, אבל משנתרם הכרי נקבעו אף הם ע\"י התרומה המועלת אף להם, והרי הם טבולים למעשרות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היין וכו', השמן וכו'</b>. אחר האוכלים שנה המשקין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העגול משיחליקנו</b>. פי' הר\"ב, במשקין. וה\"ט דשנאו אחריהם:\n",
+                "<b>בטבל</b>. של דבריהם, כגון מעמון ומואב ודומיו. דבטבל דאורייתא, אף רבנן מודו, ירושלמי <small>(ה\"ה ו.)</small>:\n",
+                "<b>הגרגרות</b>. נטר להו עד הכא, אגב עגול:\n",
+                "<b>רבי יוסי מתיר</b>. והלכה כמותו, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות והכי מפורש בירושלמי <small>(שם:)</small> כמו שהעתיקו התי\"ט, ועל האי מלתא. הנקלה בעינינו למחוק בבות שלימות מהתלמוד, באמור דלא גרסינן להו, על כי איזה פוסק ז\"ל מומחה לרבים השמיטה או כתב להפך, בלי שום הכרח אחר, לבי אומר לי דלא נכון לעשות כן. וכבר הארכתי בזה בפ\"י דשביעית משנה ה' ע\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היה עובר</b>. בזמן שרוב בני אדם מכניסין לבתיהם, ירושלמי <small>(ה\"א ז.)</small>. ותמהני מהרמב\"ם שפירש היה עובר המוכר וכו', דהא בפרקין דלעיל <small>(מ\"ה)</small> אמרינן דבמוליך לשוק למכור הוקבעו מיד שנגמרה מלאכתם:\n",
+                "<b>עובר</b>. דווקא, דאילו עומד, אע\"ג דרוב מכניסים לבתיהם, אלו ודאי הוקבעו, כי הוא מן המעוט המוליך לשוק למכור, שהרי הוא עומד שם עמהם, כן נלע\"ד:\n",
+                "<b>בשוק</b>. רבותא אשמועינן, דאע\"ג דמקום מיוחד למכור הוא, הואיל ואינו עומד אלא עובר, אמרינן דמן רוב ההולכים לבתיהם הוא ולא מן המעוט:\n",
+                "<b>תאנים</b>. עוד היום שכיחי הרבה בא\"י ולא חשיבי כמו הזתים, ומשום הכי דרך ליתן מהם מתנה יותר משאר הפירות. ועוד אפשר דרבותא אשמועינן דאע\"ג דתאנים הם, שאפשר שרוצה לעשות מהם גרוגרות, ונמצא שעדיין לא נגמרה מלאכתן, ותנן לקמן <small>(פ\"ג מ\"א)</small> המעביר בחצירו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין. אפילו הכי אם הכניסו לבתיהם מתקנים ודאי, ונאסרו לאכול מהם עראי עד שיתקנום, אף אם הם רוצים לעשותם גרוגרות, דאמרינן לא כן היה דעת הנותן כי לאכלם כך הוה בעי וכבר נקבעו, ולכן לאו כל כמיניהו לפטרם באכילת עראי, שכבר נתחייבו. ואף הבעל עצמו אם גמר בדעתו לאכלם כך, אין שינוי מחשבתו מועלת להתיר אכילתם עראי, שכבר נאסרה במה שגמר בלבו בתחילה:\n",
+                "<b>טלו והכניסו לבתיכם</b>. ירושלמי <small>(שם)</small> אם במקום שרוב מכניסים לבתים, (כ)[ב]דא תנינן טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי, (פירוש בתמיה הלא לא הוקבעו עדיין) מכיון שאמר טול והכניס כמי שאמר טול [ו]אני מעשר על ידיך, (פי' ומכיון שאמר כן חיישינן דילמא מיד תרם התרומה גדולה עליהם, ולכן הוקבעו, ומעשרן דמאי כדין פירות הנלקחות מעם הארץ) אבל במקום שרוב מכניסין לשוק, אינו נאמן לומר לו עשרתי, ואינו נאמן לומר לו לתוך ביתי אני מכניסן (פי', ומשום הכי אף אם אמר להם טלו לכם, לא יאכלו מהם עראי, ומעשרם דמאי):\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו יושבין וכו'</b>. לפי מה שהוכחתי במשנה דלעיל, מ\"ש הרמב\"ם בחבורו פ\"ה <small>(ה\"ח)</small> והעתיקו התי\"ט, הוא פי' משנה זו ודאי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעלה פירות מן הגליל ליהודה</b>. לשון הר\"ב, כדי למכרם ביהודה. וקשה דהרי במוליך לשוק למכור, תנן בפ\"א <small>(מ\"ה)</small> דנקבעו מיד שנגמרה מלאכתן ואסור לאכול מהם עראי. והנה הרמב\"ם בחבורו פ\"ד מה' מעשר <small>(הי\"א)</small> העתיק, המוליך פרותיו ממקום למקום, אעפ\"י שהוא נכנס בהם לבתים ולחצרות בדרך לא נקבעו, אלא אוכל עראי עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו, וכן בחזרה, עכ\"ל. ומדבריו אלו נראה דמפרש למתניתין במוליכם לביתו שיש לו ביהודה או בירושלם, וצ\"ל לפי דבריו שאלו הבתים וחצרות שעובר בתוכם בדרך הם שלו או ששוכרם לאותה שעה שמתעכב בתוכם, דאי לאו הכי פשיטא שביתו של חבירו אינם טובלת לו, כמ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל <small>(מ\"ב)</small> והוא מהירושלמי <small>(ה\"א ט.)</small> ופסקו הרמב\"ם.\n<br><b>והנה</b> לכאורה מכח הקושיא שהקשתי הדין עם הרמב\"ם ז\"ל, אבל כשנדקדק היטב בלשון המשנה אשר היא לשון זהב מזוקק שבעתים, יראו עינינו כי הרב דבר נכונה, והוא דלא תנן סתם המעלה פירות ממקום למקום כמו שהעתיק הרמב\"ם, שעל פי דרכו הכי הל\"ל, אלא פירט התנא מהגליל ליהודה או שעולה מיהודה לירושלים, ומאי קמ\"לן באריכות לשון זה, אלא ודאי דדבר גדול אשמועינן והוא, דהא דתנן דהגומר פירותיו למכור שנקבעו מיד, אינו אלא כשרוצה למוכרם באותו מקום או אפילו במקום אחר סמוך לאותו מקום ואינו מקום מסויים, אבל כשדעתו להוליכם למכור למדינה אחרת כגון מגליל ליהודה, או אפילו באותה מדינה במקום מסויים כגון מיהודה לירושלם, לא נקבעו ע\"י כוונתו עד שיגיע לאותו מקום, וטעמא דהאי מלתא הוא משום דלא אסרו לאכול עראי לגומר פירותיו למכור בשוק, אלא משום דלאו בדעתו הדבר תלוי, שאם ימצא קונים קודם בואו לשוק הוא מוכר כמ\"ש הר\"ב בפרק דלעיל <small>(מ\"ה)</small> והוא מהירושלמי, והמקח קובע, ואין זה אלא במי שדעתו למוכרם באותו מקום או במקום הסמוך לו, דאז ודאי אמרינן שאם ימצא קונים קודם בואו לשוק או באותו מקום הוא ימכרם לו ולא יחוש, כי לא קבע בדעתו מקום השוק או אותו מקום בלתי מסויים הסמוך אלא על כי ידע ששם ימצאו הקונים דשם שכיחי, אבל כשגמר בלבו להוליכה למדינה אחרת או אפילו לעיר אחרת שבאותה מדינה מסויימת כירושלם אז ה\"ל כאילו גמרם להוליכם לביתו, שבדעתו הדבר תלוי, כי ודאי לא ימכרם בדרך אף אם ימצא קונים כי לא נתן עיניו באותה המדינה ובאותה העיר בשביל הקונים לבד אלא כי חושב ששם ימכרם ביוקר וירויח יותר ממה שימכרם בדרך, ומשום הכי שרי ליה לאכול עד שיגיע לאותו מקום, ומשהגיע לשם אעפ\"י שלא נכנס בבית ולא הלך לשוק למקום שמוכרים שם מיד נאסר לאכול מהם, כי משם ואילך לאו בדעתו הדבר תלוי הואיל ובאותו מקום שעתה הוא שם דעתו למכרם. ומתניתין נמי דייקא דלא הזכירה הכנסת בתים וחצירות, לא בדרך, ולא באותו מקום אשר הגיע, דלפי פי' הר\"ב עם מה שפרשתי עליו אין אנו צריכים להם, דלא נצרכה משנה זו בשביל קביעות הבתים אלא בשביל קביעות המכר. דאילו נצרכה לבתים כמ\"ש הרמב\"ם ה\"ל להזכירם כי העיקר חסר. וטעמא דהקלו כל כך בקביעות המכר, י\"ל דהוא משום דהגומר פירותיו למכרם לא מחייבי במעשר אלא מדרבנן, כמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות מעשר. והאי טעמא לא שייך לפירוש הרמב\"ם ז\"ל, וכן (וכן) בחזר' דמתניתין אתי שפיר יותר לפי' הר\"ב מפי' הרמב\"ם, דלפי' הרמ��\"ם דהכל תלוי בבית שרוצה להניחם שם בקבוע ושהבתים שעובר שם דרך העברה לבד אינם קובעים, פשיטא דאם חזר בו ולא הלך באותו מקום ורוצה לחזור למקומו הראשון, שאותם הבתים שבאמצע הדרך כמו שלא קבעו בהליכתו כמו כן לא יקבעו בחזרתו דמאי שנא, אבל לפירוש הר\"ב חידוש גדול אשמועינן דאע\"ג דחזר בו מלהוליכם באותו מקום, לא אמרינן דמשם ואילך אין בדעתו הדבר תלוי וימכרם בדרך לכל שואל, דלא כן הוא אלא למקום אחר יוליכם או יחזירם לביתו, ובהגיעו לאותו מקום אחר או לביתו אז יוקבעו:",
+                "<b>עד שהוא מגיע למקום השביתה</b>. לפי פי' הר\"ב שמן הגליל ליהודה קאי, ופירושו לעיר שרוצה לשבות בה, וזה לא שייך למימר בעולה לירושלם, דייקא נמי דקתני למקום ולא קתני לבית, דאין כאן דין בית כלל, כמ\"ש לעיל:\n",
+                "<b>למקום הלינה</b>. הכא פירש הירושלמי <small>(ה\"ב ט:)</small> ביתו. וצ\"ל דסירכא דרישא נקט, דהא מ\"מ מדר' יהודה דהזכיר בית בפירוש, נשמע לת\"ק דהכא בדין קביעות דבית איירינן, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הילך איסר זה</b>. האי קמ\"לן דדוקא ע\"י נתינת הדמים המקח קובע, כי מעות קונות דאורייתא <small>(ב\"מ מז:)</small>, וכמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ה מה\"מ <small>(ה\"א)</small>:\n",
+                "<b>חמש תאנים</b>. יותר מזה לא היו רגילים ליתן מתאנים החשובים באיסר, כנראה ממעשה דגנת ורדים שלא היו נותנים מהם כי אם ארבע, ואפשר מפני שהיו גדולים הרבה, ונקט המנין הגדול שבהם לרבותא, דאפילו הכי לר' יהודה דהלכתא כותיה אוכל אחת אחת ופטור:\n",
+                "<b>משלש</b>. הגדולים. ומארבע. הקטנים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם אמר לו בעשרים</b>. וברישא תנן עשר לפי גרסתינו, וכן בכלם כפל המנין, דדרך בעל הגינה לאוזיל ללוקח, כשאומר אלו ואינו אומר שאבור:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לנכש בבצלים</b>. אצטריך לאשמועינן דקלח אחד בשני עלים חשוב צירוף, דבתר עלין אזלינן, ולא בתר קלחים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותרות משום גזל</b>. דהוו הפקר, משום הכי פטורות מן המעשרות כדין הפקר, ה\"ט דהקדים דין גזל דאינו עיקר מכלתין, לדין מעשרות דהוו עיקר מכלתין:\n",
+                "<b>מצא גרגרות וכו' מצא פלחי דבלה וכו' חייב</b>. נראה דכשרוב מוליכין לשוק איירינן:\n",
+                "<b>חייב</b>. בכוליה סיפה תנן חייב ופטור דקאי אאדם, על כי ע\"י מעשה ידי אדם פירות אלו נקבעו או לא, משא\"כ ברישא דאפירות עצמם קאי, אי חייבין או פטורין הן אף אחר שתגמר מלאכתן, כמ\"ש הר\"ב מטעם הפקר:\n",
+                "<b>והחרובין וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"א משנה ו':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הגגות פטורין וכו'</b>. עיין פי' הר\"ב כי פי' הרב הוא סתום:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גפן שהיא נטועה</b>. אין הגפן מתעבה בזקנותה כשאר אילנות הזקנים, לכך ראויה היא להקרא לעולם תחת שם נטיעה, שהוא שם לאילנות הילדים, לכן לא קאמר עומדת כבתאנה, אלא נטועה. ועוד באמרו נטועה, מודיע לנו שעיקר הגפן עומדת בחצר, דאילו קאמר עומדת כבתאנה, כיון שדרך הגפנים להיות ענפיהם מודלים ומשוכים להלן מעיקרם, היית אומר דאף כשאין עיקר הגפן בחצר אלא דענפיהם הם המשוכים ועומדים בחצר דינא הכי, אבל בתאנה אין לטעות דאין דרכה להיות מודלה ומשוכה, ועוד דינה מפורש במשנה י':\n",
+                "<b>באשכלות</b>. נ\"א ראיתי באשכול, וכן היא נוסחת המשנה דירושלמי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנה שהיא עומדת בחצר וכו'</b>. תנא קאי במעשר וקמפרש מעשר, ואח\"כ מקדים היותר כולל, כי הארץ וחוצה לארץ כוללים כל מיני ערים, ובתי ערי חומה הם יותר מערי מקלט, והאחרונה החביבה ירושלם אחת היא:\n",
+                "<b>אחר הנוף</b>. כתב הר\"ב, אף אחר הנוף. ואין לתמוה דלא קתני הכי בפירוש, שהרי ממילא משתמע דעיקר אתי במכ\"ש דנוף, ומשום הכי ליכא למטעי ולפרש כיוצא בזה ברישא דמתניתין, דלא אתיא נוף במכ\"ש דעיקר, כי עיקר האילן הוא העיקר ולא הנוף:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השולק</b>. כבר אמרנו (בפי') [בפ\"י] דתרומות <small>(מ\"י)</small> דשלוק טפי מבשול. ואע\"ג דקיל\"ן <small>(חולין צז:)</small> דכבוש הרי הוא כמבושל. דהוא פחות משלוק, שנא אחריו השולק, ליתנו בינו למולח, לגלות אכובש דאף שלא במלח איירי, דלא תימא דמולח הוא פירושא דכובש כמ\"ש התי\"ט בשם הכ\"מ, אבל הכובש שלא במלח דלא קביע. והא דלא תני המבשל לרבותא, י\"ל דרצה לרמוז כל גווני בשול, דהם רותח מבושל ושלוק, דמלוח הרי הוא כרותח <small>(חולין שם)</small>, וכבר אמרנו דכבוש הרי הוא כמבושל, לאשמועינן דבכבוש ומולח דאמרו משום בשול נגעו בה. ומה\"ט נמי י\"ל דשנא השולק ביניהם, ונפקא מינא שאם לא כבש בענין שיהיה כמבושל, או לא מלח בענין שיהיה כרותח, לא חשיבי לקבוע, כן נראה, והתי\"ט האריך:\n",
+                "<b>המכמן באדמה</b>. איכא לספוקי בכובש והמבשל בשדה איכא לספוקי במולח לפי מ\"ש הרמב\"ם בפירושו, ולכן לא כללם בפיטור אחד:\n",
+                "<b>הפוצע זתים</b>. הוא ענין בפני עצמו ולא קאי אדלעיל:\n",
+                "<b>הסוחט</b>. משום אם סחט שנה אף זה בפני עצמה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכ\"א וכו' על הצונן פטור</b>. מפני שהוא מחזיר את המותר, כ\"כ הר\"ב. ולעי' דקמפלגי בהא, א\"ר אליעזר מוקים לה בירושלמי <small>(ה\"ב יט:)</small> בשמעטן שלו טהור ושל חבירו טמא, דלרבנן אין אדם מחזיר לשל חבירו, ור\"א ס\"ל דמחזיר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך חיקו</b>. משום דמנפה בידיו, הנחתם בחיקו היא. ומשום הכי לא שייך לומר הכא לתוך ידו כברישא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמרות</b>. איירי בהן ברישא, ועוד קדמי לפרי, משום הכי פתח בהם, אע\"ג דלגבי אביונות הוי זו ואצ\"ל זו. ואע\"ג דקפרס נמי קודם לפרי, משום דשונה אותו בלשון יחיד, דהוא שומר הפרי ואינו דבר חלוק בפני עצמו כתמרות ואביונות, שנאו בסוף דהוי נמי לא זו אף זו, ועוד בשנות הפרי באמצע, רמז לנו הא דאמרו רז\"ל <small>(עי' מגילה כא: מנחות צח:)</small> דהאמצעי משובח:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נוטל את הבכורות ומוכר את השאר</b>. ולא גזרינן הני אטו הני, משום הכי אצטריך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>את גפתו</b>. לשון יחיד הוא כתבנו, לכך הקדימו לזגיו שהוא לשון רבים, הכי י\"ל בדוחק:\n",
+                "<b>להוציא מהן משקין</b>. אגפתו וזגיו קאי, ותבנו להוציא מהן חיטין. ובסיפא דקתני שהתורם בלבו וכו', אתבנו קאי, וה\"ה אגפתו וזגו, כן פי' הר\"ב. וטעמא דבמכירה פירט המשקין, ובאם הוציא הוא פירט הדגן, משום דדגן דרך בעל השדה לבררו לעצמו, שאינו גרוע משאר הדגן אלא יש בו טורח לבררו יותר משאר דגן, משא\"כ במשקין היוצאין מהפסולת שהם גרועים הרבה, ודרכו למוכרו לעניים שיוציאום לעצמם:\n",
+                "<b>שהתורם בלבו וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"א משנה ו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולוקט כדרכו והולך</b>. אבל פועלים לא ישכור, שעל ידי שינוי זה יזכור דלא הותרה הרצועה בסורי' כחוצה לארץ, ולא ישכח לעשר בשדה שילקח עד שלא בא לעונת המעשרות, כן נראה פי' משנה זו. ואפשר שכן דעת הרב והר\"ש, אעפ\"י שלשונם מעט דחוק. ובזה יתברר לרב בעל תי\"ט מה איכפת לן בלקיטת פועלין, דהרגיש בזה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדי מדתו</b>. מדתו לא קתני אלא כדי מדתו, ופירושו שיעור הראוי להוציא מדתו, והוא מעט יותר ממדתו, כמ\"ש הר\"ב דאפילו בנתן ג' והוציא ג' וחצי איירינן:\n",
+                "<b>מוציא עליו ממקום אחר</b>. פי' הר\"ב, אף ממקום אחר, וכ\"ש מיניה וביה. וכן פי' הר\"ש. ותימא דאיך יכול להפריש מיניה וביה לפי חשבון, הלא פוחת מן הראוי, שהרי באותו מעשר יש בו ג' חלקי מים ואחד יין. ודוחק לומר דאף הם סלה\"ו דכשמפריש מיניה וביה, אינו מפריש לפי חשבון אלא על הכל, דהוה להו לפרש. והנה הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פ\"ב מה\"מ <small>(ה\"ז)</small> סתם דבורו כלשון המשנה, ונראה מזה דס\"ל דמתניתין דווקא קאמרא ממקום אחר, מהטעם שכתבתי. ונלע\"ד שכך הוא האמת, שכל שיש לו פרנסה ממקום אחר יוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון היין לכתחילה, אבל עדיין צריכין אנו למודעי מה יעשה באין לו פרנסה ממקום אחר, והנה תנן בפ\"ג דחלה משנה ט' כיוצא בו זתי מסיק שנתערבו עם זתי נקוף, ענבי בציר עם ענבי עוללות, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון, ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל, והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון. ולכאור' נראה דהכא נמי דינא הכי, שיוציא תרומת מעשר על הכל, אבל ללוי לא יתן מהמעשר ראשון, וכן לא יפריש מ\"ש כי אם לפי חשבון. אבל כשנדקדק היטב איננו כן, דבשלמא התם מה שמפריש ללוי או לשני לפי חשבון הוא כלו זתים, ואף כי יהיה ביניהם מזתי נקוף הפטורים מ\"מ לא גריעי משאר זתים, דהא דתנן במשנה ג' פ\"ח דפאה דאין העני נאמן לומר שהשמן מזתי ניקוף מפני שאין דרך להוציא שמן מהם, אינו מפני גריעותם אלא מפני שהם מועטים, כמ\"ש הרמב\"ם <small>(שם בפיה\"מ)</small> וכן משמע מהירושלמי דהתם <small>(שם ה\"ג לו.)</small>, אבל הכא אם יתן ללוי או לשני מזה התמד לפי חשבון היין שבו, לא יצא ידי חובתו לעולם, כי הוא נתחייב ליתן המעשר של אותה מדה יין מיין חי, והוא נותן המעשר שיש בו שלשה רביעים מים.\n<br><b>לכן</b> נראה דהכא כשמפריש מיניה וביה צריך להפריש וליתן על הכל, כי בענין זה הואיל ויש בילה בדבר לח נמצא שיוצא ידי חובתו, ומיניה משתמע לדר' יהודה דרישא דבעי דווקא מיניה וביה, משום דמספיקא מחייבו דצריך שיפריש ויתן על הכל, אבל אין ללמוד מדר' יהודה להכא ולומר דלכתחילה בעינן מיניה וביה, דהכא לא מספיקא מחייבינן להאי תמד, אלא ודאי נתחייב כשהוציא ארבעה לעשר אותו התוספת, ומשום הכי נלמוד מכ\"ש דזתי נקוף הנ\"ל דאמרינן דלכתחילה צריך שיפריש ממקום אחר, אע\"ג שאין המתנה משתנית משום זיתי ניקוף כלל כי זתים הם כשאר כל הזתים, וכ\"ש הכא שהמתנה משתנית בהפרישו מיניה וביה, כי חלק החיוב הוא יין והוא נותן לו מים ביין שאינו ראוי לעשות כן לכתחילה, ואע\"ג דאפשר לחלק דשאני התם שהוא דבר יבש ואינו (נכלל בדבר) [נבלל כדבר] לח, ולכן איכא למיחש בהפרישו מיניה וביה שיפריש מן הפטור על החיוב משא\"כ כאן, מ\"מ הואיל וטרחא מתניתין לאשמועינן מוציא עליו ממקום אחר, ש\"מ דכך ראוי לעשות לכתחילה, משום דהכא אם לא יהיה נכלל יפה איכא פסידא לכהן וללוי ולעני או למ\"ש כי נותן לו מים במקום יין, משא\"כ התם דאף אם יעלה בידו כל הפטור אין למקבלי המתנות הפסד כלל כי זתים הם כשאר כל הזתים, ועוד דאפסיקא הלכתא בפ\"ב דתרומות משנה ד' וה' דלא כר' יהודה דס\"ל דיפה ומתקיים יפה עדיף אלא כת\"ק דמתקיים עדיף, והכא נמי אם מפריש עליו יין חי ממקום אחר הרי הוא מתקיים יותר ממה שיפריש מיניה וביה שאינו מתקיים כל כך להיותו מזוג אע\"ג דהוא יפה יותר לשתיה, כלל העולה דהאי כ\"ש דכתב הר\"ב ליתא, ועוד שיש שינוי בין מקום אחר למיניה וביה כמ\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>חורי הנמלים וכו' הרי אלו חייבין</b>. וכה\"ג תנן איזו היא חצר שחייבת במעשרות, אע\"ג שמה שבתוכם הם החייבין ולא הם ממש. וטעמא דמלתא, דדרך התנא לקצר דבורו בכל מקום שאי אפשר לטעות:\n",
+                "<b>שלנו</b>. לאו דווקא, אלא דארחא דמלתא נקט שבלילה דרכם לצאת לחפור אוכל לנפשם, כי אוהבים הצל ושונאים החום, כדאיתא בש\"ס דחולין <small>(דף נז:)</small> בההוא מעשה דר\"ש בן חלפתא דעסקן בדברים הוה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שום בעל בכי</b>. אף אם נפרש כפי' הר\"ב שהוא ממקום אחד הנקרא כך, יש לומר דהוא בעל בכי ממש, מדלא קתני בפירוש של בעל בכי, כדקתני בצל של רבתא:\n",
+                "<b>זרע לוף העליון</b>. פי' הרמב\"ם שכתב הר\"ב הוא מהירושלמי <small>(ה\"ג כו:)</small>:\n<br><b>מעשרות</b> מתחיל בכף ומסיים בואו, והכף היא על שם כף אחת עשרה זהב, שהמעשר שהוא אחד מעשרה, מרבה זהב ומעשיר כמשאז\"ל (עי' שבת קיט.), והואו כנגד שש שנים שחייבים במעשרות, דבשביעית הכל פטור:<br><b>סליק</b> מסכת מעשרות. לבעלים מעשרות:<br><b>נא</b> עשר תבואתיך כי ממאד ואוצרות.<br><b>האל</b> יעשיר אותך בתרומות ומעשרות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,164 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Maasrot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Maasrot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "מעשרות\n<br> מעשרות ומעשר שני, כבר כתבתי בפי' השיר המתחיל מלכות ששים וכו', טעם היות אלו השני מסכתות חשובות כאחד, ולהיות מנין פרקיהם עשר, שמם גורם שהם אחד מעשר, ולהיות כל אחד בת ה', ירמוז סודם שהם כנגד השני ההין, הרומזים ללאה ורחל, אשר כל אחת משתיהם היא עשירית למנין:\n<br>\n<br><br><b>ונשמר</b>. כתב הר\"ב דכתיב <small>(דברים יד, כב)</small> זרעך המיוחד לך. והתי\"ט הרגיש שבמקומות אחרות הביא לזה ראיה מובא הלוי וכו' <small>(שם, כט)</small>. והנה שני הראיות הנם בירושלמי <small>(ה\"א, א. א:)</small> והר\"ב שינה הכא משאר המקומות וכתב ראיה זו, על כי בפסוק זה נכללו כל דיני המעשר דנזכרו הכא, משא\"כ בפסוק ובא הלוי דאין אנו לומדים משם כי אם דין ההפקר. ואמת הוא דעדיין צריכים אנו למודעי למה נצטרכו שני הראיות, אבל כוונת הרב דשינה הכא מכל המקומות לע\"ד זו היתה ודאי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התאנים</b>. בכוליה מכלתין הקדימם לענבים, כי אבישול קפיד, והם מתבשלים קודם הענבים:\n",
+                "<b>הענבים והאבישים משהבאישו</b>. ואשכול שיש בו גרגיר אחד שהגיע לשיעור זה, כלו חיבור למעשרות, כ\"כ הר\"ב. ופירושו, ר\"ל כל הרוח של אותו הגפן, הכי איתא בירושלמי <small>(ה\"ב ג.)</small> ופסקו הרמב\"ם בפ' ב' מה' מעשר <small>(ה\"ה)</small>, ומשמע התם דה\"ה לרמון. וכן משמע בירושלמי, כ\"כ הכ\"מ התם:\n",
+                "<b>האוג והתותים</b>. שניהם שוים כענבים ואבישים, משום הכי שנאם סמוך להם קודם התמרים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התלתן משתצמח</b>. עיין מ\"ש בפ\"א משנה חמשית דתרומות:\n",
+                "<b>התבואה והזתים משיכניסו שליש</b>. עיין מ\"ש בפ\"ד משנה ט' דשביעית:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התפוחים</b>. קתני בלא ואו החבור, להפרידם מן השנויי' לעיל מיניהו, שהם ירק ולא אלו, והא דלא הקדים האתרוגים להם לסמכם לירק, דדמו להו יותר מתפוחים דבשעת לקיטתו עישורו, הוא משום פלוגתא דר\"ש, וה\"ט דלא הקדים פירות אלו לירק, ובין תפוחים לאתרוגים לא רצה להפסיק בירק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקשואין וכו'</b>. פתח בירק דסליק מיניה, ושנה יחד כל הדברים הפטורים מן הפאה לבד, ומשום הכי לא הכניס בהם דין הבצלים, אעפ\"י שאף הם ירק הם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפרד והצמוקין</b>. אין לי טעם לסדר זה כי אם סדר האלף בית, אבל הוא טעם דחוק:\n",
+                "<b>הפרד וכו'</b>. כל השנוים מכאן ואילך, נמי הם בכלל בד\"א במוליך לשוק וכו' <small>(לעיל מ\"ה)</small>, והא דשנאו בסוף מתניתין דלעיל, משום דבשאר המשניות שמכאן ואילך אין לו מקום לקשרו עם הענין, כי צריך להרחיב דבורו בדרך אחר, כי במשנה הזאת הוצרך לשנות אעפ\"י שמרח וכו', ובמשנה ז' הוצרך לשנות אעפ\"י שירד וכו', ובמשנה ח' הוצרך לשנות הפלוגתא דשייכא בחילוק, ולפי זה לא שייך להביא ראיה מכאן לדעת הראב\"ד דס\"ל דאין דין זה של בד\"א שייכא בדגן תירוש ויצהר, שבגמר מלאכתן תליא להו רחמנא. ועוד אין להוכיח דבר זה מדקדוק זה, על כי מצינו בהדייהו הפרד והחרובין ודומיו שאינם דגן תירוש ויצהר, וגם אין לומר דלא נאמר חילוק זה אלא במעשר ירק דרבנן, שהרי אף הבצלים ירק הם ולא חייבום רבנן בפאה אלא מפני שמכניסם לקיום, ונמנו הכא בהדי דגן ותירוש, ולכן צריכים אנו לומר דכלהו בחדא מחתא מחתינהו, ושלא נשנה הבד\"א אחר הירק אלא מהטעם שכתבתי:\n",
+                "<b>והחרובין משיעמיד ערימה</b>. אפילו בראש גגו מסקנא דירושלמי <small>(ה\"ד ד:)</small>, וכ\"ש בשדה, הכי משמע בירושלמי הנ\"ל ועיין לקמן:\n",
+                "<b>משיעמיד ערימה</b>. כתב התי\"ט בשם הפי' שהזכיר, בראש גגו, והביא ראיה ממשנה <small>(לקמן פ\"ג מ\"ד)</small> החרובין עד שלא כנסם לראש הגג וכו'. ותמהני, דסתם דבורו והתיק ענין זה אחרובין ועליהם הביא ראיה, דלפי האמת אשלשתן קאי. ועוד דמכותלי ראייתו נראה דראש הגג דווקא הוא, ולפי הירושלמי שכתבתי לעיל לרבותא הוא, וכ\"ש בשדה, וטעמא דהאי כ\"ש נראה דתלויה בדרך העמידת הערימה, שדרכם היה להעמידה בשדה, ובראש הגג היה דרכם לשטחם. ולכן כשהעמיד הערימה בראש הגג ולא בשדה, מעשיו מוכיחין דעדיין לא נגמרה מלאכתן דצריך לשטחן, ואעפ\"כ אמרינן דהוקבעו הואיל וכבר כנסן לראש גגו, והא דתנן והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג וכו', צ\"ל דאיירי שלא העמיד ערימה מהם בשדה, שאם היה כן כבר נקבעו. ועוד מסתמא כשדעתו להביאם לראש הגג, לא העמיד עדיין ערימה מהם כלל בשדה, דאם עשה כן למה לו להביאם לגג הרי כבר נתייבשו בשדה, כמו שאמרתי שכשהיו מיבשים אותם בשדה היו מיבשים אותם בערימה ומהפכים בהם עד שיבשו כלם, וכשהיו מיבשים אותם בגג היו שוטחים אותם מתחילה כדי שלא יצטרכו ליהפך בהם, ואפשר ליתן טעם לזה משום דבגג משתמרים יותר מבשדה, ומשום הכי דרכם היה לשטחם שם משא\"כ בשדה. והא דלא נזכר באותה משנה כי אם החרובין, הוא משום דלא שייך הענין ההוא כי אם בהם, דהפרד והצמוקין אינם מאכל בהמה כמותם, ותמהני מהרמב\"ם שלא הזכיר חילוק זה, כי לע\"ד אין לאותו הירושלמי פי' אחר, דהכי גרסינן התם ההאי מתניתין, תני משיעמיד ערימה בראש גגו, ע\"כ:\n",
+                "<b>משימרח</b>. פי' הר\"ב מיפה פני הכרי. ירושלמי דהכא <small>(ה\"ד ד:)</small>. ותמהני שלא פירש כן בפאה <small>(פ\"א מ\"ו. ועי' בשושנים לדוד)</small>:\n",
+                "<b>ואם אינו ממרח עד שיעמיד ערימה</b>. מלשון זה נראה דהעמדת ערימה דתבואה היא מאוחרת למירוח. ודבצלים קודמת לקפול, שהרי בהו תנן משיעמיד. והכא תנן עד שיעמיד. וצ\"ל דקבעו רז\"ל גמר מלאכה במלאכה מסויימת שאין אחריה מלאכה אחרת, וכשלא היה דעת בעל השדה לעשות אותה המלאכה המסויימת, קבעוה במלאכה אחרת הסמוכה לה אף אם אינה מסויימת כמו הראשונה, ולא חששו אם יהיה אותה מלאכה מוקדמת או מאוחרת, בהיותה גם היא מסויימת קצת יותר מן השאר באותו הזרע. ובנוסחא דירושלמי גרסי' משיעמיד, אף בתבואה:\n",
+                "<b>ואם אינו כובר עד שימרח</b>. ובתבואה תנן משימרח, ועיין מ\"ש לעיל:\n",
+                "<b>אף על פי שמרח נוטל מן הקוטעים ומן הצדדים וממה שבתוך התבן ואוכל</b>. ש\"מ דעדיין לא נגמר' מלאכתם של אלו אעפ\"י שהכ[ר]י נמרח, ותימא דבפ' ה' משנה ד' תנן שהתורם בלבו על הקוטעין ועל הצדדין ועל מה שבתוך התבן, וכתב הר\"ש דתנאי ב\"ד הוא שאף אם לא היה בלבו אלא מן הסתם מועלת, ולפי משנתנו ה\"ל תורם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו דלכתחילה אסור. וא\"א לדחות דברי הר\"ש כלל כי מהתוספתא הם <small>(תרומות פ\"ג ה\"ו)</small>, ואפשר לומר דהואיל והתרומה קובעת למעשרות <small>(לקמן פ\"ב מ\"ד)</small> מדנתן דעתו לתרום ועדיין לא בירר אלו הקוטעין וכו' ש\"מ דאינו רוצה לבררם עוד, ומשום הכי אז נקבעו כאילו נגמרה מלאכתם, ואף אם יבררם אח\"כ ה\"ל נמלך ותו לא מיחייבי כי כבר נפטרו, כי דמו לתאנים שעישרם על דעת לאוכלם כך ואח\"כ נמלך ועשה מהם קציעות, דתו לא מחייבי כי כבר נפטרו, אבל כל זמן שלא נתן דעתו לתרום ועינינו ��ואות שאלו הקוטעין וכו' לא נמרחו, אמרינן מחר יברור אותם וימרחם כדי להוציא תרומה אחת על כלם, ולכן כל זמן שלא נמרחו לא נגמרה מלאכתם מקרו ושרי לאכול מהם עראי, אבל משנתרם הכרי נקבעו אף הם ע\"י התרומה המועלת אף להם, והרי הם טבולים למעשרות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היין וכו', השמן וכו'</b>. אחר האוכלים שנה המשקין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העגול משיחליקנו</b>. פי' הר\"ב, במשקין. וה\"ט דשנאו אחריהם:\n",
+                "<b>בטבל</b>. של דבריהם, כגון מעמון ומואב ודומיו. דבטבל דאורייתא, אף רבנן מודו, ירושלמי <small>(ה\"ה ו.)</small>:\n",
+                "<b>הגרגרות</b>. נטר להו עד הכא, אגב עגול:\n",
+                "<b>רבי יוסי מתיר</b>. והלכה כמותו, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות והכי מפורש בירושלמי <small>(שם:)</small> כמו שהעתיקו התי\"ט, ועל האי מלתא. הנקלה בעינינו למחוק בבות שלימות מהתלמוד, באמור דלא גרסינן להו, על כי איזה פוסק ז\"ל מומחה לרבים השמיטה או כתב להפך, בלי שום הכרח אחר, לבי אומר לי דלא נכון לעשות כן. וכבר הארכתי בזה בפ\"י דשביעית משנה ה' ע\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היה עובר</b>. בזמן שרוב בני אדם מכניסין לבתיהם, ירושלמי <small>(ה\"א ז.)</small>. ותמהני מהרמב\"ם שפירש היה עובר המוכר וכו', דהא בפרקין דלעיל <small>(מ\"ה)</small> אמרינן דבמוליך לשוק למכור הוקבעו מיד שנגמרה מלאכתם:\n",
+                "<b>עובר</b>. דווקא, דאילו עומד, אע\"ג דרוב מכניסים לבתיהם, אלו ודאי הוקבעו, כי הוא מן המעוט המוליך לשוק למכור, שהרי הוא עומד שם עמהם, כן נלע\"ד:\n",
+                "<b>בשוק</b>. רבותא אשמועינן, דאע\"ג דמקום מיוחד למכור הוא, הואיל ואינו עומד אלא עובר, אמרינן דמן רוב ההולכים לבתיהם הוא ולא מן המעוט:\n",
+                "<b>תאנים</b>. עוד היום שכיחי הרבה בא\"י ולא חשיבי כמו הזתים, ומשום הכי דרך ליתן מהם מתנה יותר משאר הפירות. ועוד אפשר דרבותא אשמועינן דאע\"ג דתאנים הם, שאפשר שרוצה לעשות מהם גרוגרות, ונמצא שעדיין לא נגמרה מלאכתן, ותנן לקמן <small>(פ\"ג מ\"א)</small> המעביר בחצירו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין. אפילו הכי אם הכניסו לבתיהם מתקנים ודאי, ונאסרו לאכול מהם עראי עד שיתקנום, אף אם הם רוצים לעשותם גרוגרות, דאמרינן לא כן היה דעת הנותן כי לאכלם כך הוה בעי וכבר נקבעו, ולכן לאו כל כמיניהו לפטרם באכילת עראי, שכבר נתחייבו. ואף הבעל עצמו אם גמר בדעתו לאכלם כך, אין שינוי מחשבתו מועלת להתיר אכילתם עראי, שכבר נאסרה במה שגמר בלבו בתחילה:\n",
+                "<b>טלו והכניסו לבתיכם</b>. ירושלמי <small>(שם)</small> אם במקום שרוב מכניסים לבתים, (כ)[ב]דא תנינן טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי, (פירוש בתמיה הלא לא הוקבעו עדיין) מכיון שאמר טול והכניס כמי שאמר טול [ו]אני מעשר על ידיך, (פי' ומכיון שאמר כן חיישינן דילמא מיד תרם התרומה גדולה עליהם, ולכן הוקבעו, ומעשרן דמאי כדין פירות הנלקחות מעם הארץ) אבל במקום שרוב מכניסין לשוק, אינו נאמן לומר לו עשרתי, ואינו נאמן לומר לו לתוך ביתי אני מכניסן (פי', ומשום הכי אף אם אמר להם טלו לכם, לא יאכלו מהם עראי, ומעשרם דמאי):\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו יושבין וכו'</b>. לפי מה שהוכחתי במשנה דלעיל, מ\"ש הרמב\"ם בחבורו פ\"ה <small>(ה\"ח)</small> והעתיקו התי\"ט, הוא פי' משנה זו ודאי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעלה פירות מן הגליל ליהודה</b>. לשון הר\"ב, כדי למכרם ביהודה. וקשה דהרי במוליך לשוק למכור, תנן בפ\"א <small>(מ\"ה)</small> דנקבע�� מיד שנגמרה מלאכתן ואסור לאכול מהם עראי. והנה הרמב\"ם בחבורו פ\"ד מה' מעשר <small>(הי\"א)</small> העתיק, המוליך פרותיו ממקום למקום, אעפ\"י שהוא נכנס בהם לבתים ולחצרות בדרך לא נקבעו, אלא אוכל עראי עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו, וכן בחזרה, עכ\"ל. ומדבריו אלו נראה דמפרש למתניתין במוליכם לביתו שיש לו ביהודה או בירושלם, וצ\"ל לפי דבריו שאלו הבתים וחצרות שעובר בתוכם בדרך הם שלו או ששוכרם לאותה שעה שמתעכב בתוכם, דאי לאו הכי פשיטא שביתו של חבירו אינם טובלת לו, כמ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל <small>(מ\"ב)</small> והוא מהירושלמי <small>(ה\"א ט.)</small> ופסקו הרמב\"ם.\n<br><b>והנה</b> לכאורה מכח הקושיא שהקשתי הדין עם הרמב\"ם ז\"ל, אבל כשנדקדק היטב בלשון המשנה אשר היא לשון זהב מזוקק שבעתים, יראו עינינו כי הרב דבר נכונה, והוא דלא תנן סתם המעלה פירות ממקום למקום כמו שהעתיק הרמב\"ם, שעל פי דרכו הכי הל\"ל, אלא פירט התנא מהגליל ליהודה או שעולה מיהודה לירושלים, ומאי קמ\"לן באריכות לשון זה, אלא ודאי דדבר גדול אשמועינן והוא, דהא דתנן דהגומר פירותיו למכור שנקבעו מיד, אינו אלא כשרוצה למוכרם באותו מקום או אפילו במקום אחר סמוך לאותו מקום ואינו מקום מסויים, אבל כשדעתו להוליכם למכור למדינה אחרת כגון מגליל ליהודה, או אפילו באותה מדינה במקום מסויים כגון מיהודה לירושלם, לא נקבעו ע\"י כוונתו עד שיגיע לאותו מקום, וטעמא דהאי מלתא הוא משום דלא אסרו לאכול עראי לגומר פירותיו למכור בשוק, אלא משום דלאו בדעתו הדבר תלוי, שאם ימצא קונים קודם בואו לשוק הוא מוכר כמ\"ש הר\"ב בפרק דלעיל <small>(מ\"ה)</small> והוא מהירושלמי, והמקח קובע, ואין זה אלא במי שדעתו למוכרם באותו מקום או במקום הסמוך לו, דאז ודאי אמרינן שאם ימצא קונים קודם בואו לשוק או באותו מקום הוא ימכרם לו ולא יחוש, כי לא קבע בדעתו מקום השוק או אותו מקום בלתי מסויים הסמוך אלא על כי ידע ששם ימצאו הקונים דשם שכיחי, אבל כשגמר בלבו להוליכה למדינה אחרת או אפילו לעיר אחרת שבאותה מדינה מסויימת כירושלם אז ה\"ל כאילו גמרם להוליכם לביתו, שבדעתו הדבר תלוי, כי ודאי לא ימכרם בדרך אף אם ימצא קונים כי לא נתן עיניו באותה המדינה ובאותה העיר בשביל הקונים לבד אלא כי חושב ששם ימכרם ביוקר וירויח יותר ממה שימכרם בדרך, ומשום הכי שרי ליה לאכול עד שיגיע לאותו מקום, ומשהגיע לשם אעפ\"י שלא נכנס בבית ולא הלך לשוק למקום שמוכרים שם מיד נאסר לאכול מהם, כי משם ואילך לאו בדעתו הדבר תלוי הואיל ובאותו מקום שעתה הוא שם דעתו למכרם. ומתניתין נמי דייקא דלא הזכירה הכנסת בתים וחצירות, לא בדרך, ולא באותו מקום אשר הגיע, דלפי פי' הר\"ב עם מה שפרשתי עליו אין אנו צריכים להם, דלא נצרכה משנה זו בשביל קביעות הבתים אלא בשביל קביעות המכר. דאילו נצרכה לבתים כמ\"ש הרמב\"ם ה\"ל להזכירם כי העיקר חסר. וטעמא דהקלו כל כך בקביעות המכר, י\"ל דהוא משום דהגומר פירותיו למכרם לא מחייבי במעשר אלא מדרבנן, כמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות מעשר. והאי טעמא לא שייך לפירוש הרמב\"ם ז\"ל, וכן (וכן) בחזר' דמתניתין אתי שפיר יותר לפי' הר\"ב מפי' הרמב\"ם, דלפי' הרמב\"ם דהכל תלוי בבית שרוצה להניחם שם בקבוע ושהבתים שעובר שם דרך העברה לבד אינם קובעים, פשיטא דאם חזר בו ולא הלך באותו מקום ורוצה לחזור למקומו הראשון, שאותם הבתים שבאמצע הדרך כמו שלא קבעו בהליכתו כמו כן לא יקבעו בחזרתו דמאי שנא, אבל לפירוש הר\"ב חידוש גדול אשמועינן דאע\"ג דחזר בו מלהוליכם באותו מקום, לא אמרינן דמשם ואילך אין בדעתו הדבר תלוי וימכרם בדרך לכל שואל, דלא כן הוא אלא למקום אחר יוליכם או יחזירם לביתו, ובהגיעו לאותו מקום אחר או לביתו אז יוקבעו:",
+                "<b>עד שהוא מגיע למקום השביתה</b>. לפי פי' הר\"ב שמן הגליל ליהודה קאי, ופירושו לעיר שרוצה לשבות בה, וזה לא שייך למימר בעולה לירושלם, דייקא נמי דקתני למקום ולא קתני לבית, דאין כאן דין בית כלל, כמ\"ש לעיל:\n",
+                "<b>למקום הלינה</b>. הכא פירש הירושלמי <small>(ה\"ב ט:)</small> ביתו. וצ\"ל דסירכא דרישא נקט, דהא מ\"מ מדר' יהודה דהזכיר בית בפירוש, נשמע לת\"ק דהכא בדין קביעות דבית איירינן, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הילך איסר זה</b>. האי קמ\"לן דדוקא ע\"י נתינת הדמים המקח קובע, כי מעות קונות דאורייתא <small>(ב\"מ מז:)</small>, וכמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ה מה\"מ <small>(ה\"א)</small>:\n",
+                "<b>חמש תאנים</b>. יותר מזה לא היו רגילים ליתן מתאנים החשובים באיסר, כנראה ממעשה דגנת ורדים שלא היו נותנים מהם כי אם ארבע, ואפשר מפני שהיו גדולים הרבה, ונקט המנין הגדול שבהם לרבותא, דאפילו הכי לר' יהודה דהלכתא כותיה אוכל אחת אחת ופטור:\n",
+                "<b>משלש</b>. הגדולים. ומארבע. הקטנים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם אמר לו בעשרים</b>. וברישא תנן עשר לפי גרסתינו, וכן בכלם כפל המנין, דדרך בעל הגינה לאוזיל ללוקח, כשאומר אלו ואינו אומר שאבור:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לנכש בבצלים</b>. אצטריך לאשמועינן דקלח אחד בשני עלים חשוב צירוף, דבתר עלין אזלינן, ולא בתר קלחים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותרות משום גזל</b>. דהוו הפקר, משום הכי פטורות מן המעשרות כדין הפקר, ה\"ט דהקדים דין גזל דאינו עיקר מכלתין, לדין מעשרות דהוו עיקר מכלתין:\n",
+                "<b>מצא גרגרות וכו' מצא פלחי דבלה וכו' חייב</b>. נראה דכשרוב מוליכין לשוק איירינן:\n",
+                "<b>חייב</b>. בכוליה סיפה תנן חייב ופטור דקאי אאדם, על כי ע\"י מעשה ידי אדם פירות אלו נקבעו או לא, משא\"כ ברישא דאפירות עצמם קאי, אי חייבין או פטורין הן אף אחר שתגמר מלאכתן, כמ\"ש הר\"ב מטעם הפקר:\n",
+                "<b>והחרובין וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"א משנה ו':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הגגות פטורין וכו'</b>. עיין פי' הר\"ב כי פי' הרב הוא סתום:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גפן שהיא נטועה</b>. אין הגפן מתעבה בזקנותה כשאר אילנות הזקנים, לכך ראויה היא להקרא לעולם תחת שם נטיעה, שהוא שם לאילנות הילדים, לכן לא קאמר עומדת כבתאנה, אלא נטועה. ועוד באמרו נטועה, מודיע לנו שעיקר הגפן עומדת בחצר, דאילו קאמר עומדת כבתאנה, כיון שדרך הגפנים להיות ענפיהם מודלים ומשוכים להלן מעיקרם, היית אומר דאף כשאין עיקר הגפן בחצר אלא דענפיהם הם המשוכים ועומדים בחצר דינא הכי, אבל בתאנה אין לטעות דאין דרכה להיות מודלה ומשוכה, ועוד דינה מפורש במשנה י':\n",
+                "<b>באשכלות</b>. נ\"א ראיתי באשכול, וכן היא נוסחת המשנה דירושלמי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנה שהיא עומדת בחצר וכו'</b>. תנא קאי במעשר וקמפרש מעשר, ואח\"כ מקדים היותר כולל, כי הארץ וחוצה לארץ כוללים כל מיני ערים, ובתי ערי חומה הם יותר מערי מקלט, והאחרונה החביבה ירושלם אחת היא:\n",
+                "<b>אחר הנוף</b>. כתב הר\"ב, אף אחר הנוף. ואין לתמוה דלא קתני הכי בפירוש, שהרי ממילא משתמע דעיקר אתי במכ\"ש דנוף, ו��שום הכי ליכא למטעי ולפרש כיוצא בזה ברישא דמתניתין, דלא אתיא נוף במכ\"ש דעיקר, כי עיקר האילן הוא העיקר ולא הנוף:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השולק</b>. כבר אמרנו (בפי') [בפ\"י] דתרומות <small>(מ\"י)</small> דשלוק טפי מבשול. ואע\"ג דקיל\"ן <small>(חולין צז:)</small> דכבוש הרי הוא כמבושל. דהוא פחות משלוק, שנא אחריו השולק, ליתנו בינו למולח, לגלות אכובש דאף שלא במלח איירי, דלא תימא דמולח הוא פירושא דכובש כמ\"ש התי\"ט בשם הכ\"מ, אבל הכובש שלא במלח דלא קביע. והא דלא תני המבשל לרבותא, י\"ל דרצה לרמוז כל גווני בשול, דהם רותח מבושל ושלוק, דמלוח הרי הוא כרותח <small>(חולין שם)</small>, וכבר אמרנו דכבוש הרי הוא כמבושל, לאשמועינן דבכבוש ומולח דאמרו משום בשול נגעו בה. ומה\"ט נמי י\"ל דשנא השולק ביניהם, ונפקא מינא שאם לא כבש בענין שיהיה כמבושל, או לא מלח בענין שיהיה כרותח, לא חשיבי לקבוע, כן נראה, והתי\"ט האריך:\n",
+                "<b>המכמן באדמה</b>. איכא לספוקי בכובש והמבשל בשדה איכא לספוקי במולח לפי מ\"ש הרמב\"ם בפירושו, ולכן לא כללם בפיטור אחד:\n",
+                "<b>הפוצע זתים</b>. הוא ענין בפני עצמו ולא קאי אדלעיל:\n",
+                "<b>הסוחט</b>. משום אם סחט שנה אף זה בפני עצמה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכ\"א וכו' על הצונן פטור</b>. מפני שהוא מחזיר את המותר, כ\"כ הר\"ב. ולעי' דקמפלגי בהא, א\"ר אליעזר מוקים לה בירושלמי <small>(ה\"ב יט:)</small> בשמעטן שלו טהור ושל חבירו טמא, דלרבנן אין אדם מחזיר לשל חבירו, ור\"א ס\"ל דמחזיר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך חיקו</b>. משום דמנפה בידיו, הנחתם בחיקו היא. ומשום הכי לא שייך לומר הכא לתוך ידו כברישא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמרות</b>. איירי בהן ברישא, ועוד קדמי לפרי, משום הכי פתח בהם, אע\"ג דלגבי אביונות הוי זו ואצ\"ל זו. ואע\"ג דקפרס נמי קודם לפרי, משום דשונה אותו בלשון יחיד, דהוא שומר הפרי ואינו דבר חלוק בפני עצמו כתמרות ואביונות, שנאו בסוף דהוי נמי לא זו אף זו, ועוד בשנות הפרי באמצע, רמז לנו הא דאמרו רז\"ל <small>(עי' מגילה כא: מנחות צח:)</small> דהאמצעי משובח:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נוטל את הבכורות ומוכר את השאר</b>. ולא גזרינן הני אטו הני, משום הכי אצטריך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>את גפתו</b>. לשון יחיד הוא כתבנו, לכך הקדימו לזגיו שהוא לשון רבים, הכי י\"ל בדוחק:\n",
+                "<b>להוציא מהן משקין</b>. אגפתו וזגיו קאי, ותבנו להוציא מהן חיטין. ובסיפא דקתני שהתורם בלבו וכו', אתבנו קאי, וה\"ה אגפתו וזגו, כן פי' הר\"ב. וטעמא דבמכירה פירט המשקין, ובאם הוציא הוא פירט הדגן, משום דדגן דרך בעל השדה לבררו לעצמו, שאינו גרוע משאר הדגן אלא יש בו טורח לבררו יותר משאר דגן, משא\"כ במשקין היוצאין מהפסולת שהם גרועים הרבה, ודרכו למוכרו לעניים שיוציאום לעצמם:\n",
+                "<b>שהתורם בלבו וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"א משנה ו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולוקט כדרכו והולך</b>. אבל פועלים לא ישכור, שעל ידי שינוי זה יזכור דלא הותרה הרצועה בסורי' כחוצה לארץ, ולא ישכח לעשר בשדה שילקח עד שלא בא לעונת המעשרות, כן נראה פי' משנה זו. ואפשר שכן דעת הרב והר\"ש, אעפ\"י שלשונם מעט דחוק. ובזה יתברר לרב בעל תי\"ט מה איכפת לן בלקיטת פועלין, דהרגיש בזה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדי מדתו</b>. מדתו לא קתני אלא כדי מדתו, ופירושו שיעור הראוי להוציא מדתו, והוא מעט יותר ממדתו, כמ\"ש הר\"ב דאפילו בנתן ג' והוציא ג' וחצי איירינן:\n",
+                "<b>מוציא עליו ממקום אחר</b>. פי' הר\"ב, אף ממקום אחר, וכ\"ש מיניה וביה. וכן פי' הר\"ש. ותימא דאיך יכול להפריש מיניה וביה לפי חשבון, הלא פוחת מן הראוי, שהרי באותו מעשר יש בו ג' חלקי מים ואחד יין. ודוחק לומר דאף הם סלה\"ו דכשמפריש מיניה וביה, אינו מפריש לפי חשבון אלא על הכל, דהוה להו לפרש. והנה הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פ\"ב מה\"מ <small>(ה\"ז)</small> סתם דבורו כלשון המשנה, ונראה מזה דס\"ל דמתניתין דווקא קאמרא ממקום אחר, מהטעם שכתבתי. ונלע\"ד שכך הוא האמת, שכל שיש לו פרנסה ממקום אחר יוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון היין לכתחילה, אבל עדיין צריכין אנו למודעי מה יעשה באין לו פרנסה ממקום אחר, והנה תנן בפ\"ג דחלה משנה ט' כיוצא בו זתי מסיק שנתערבו עם זתי נקוף, ענבי בציר עם ענבי עוללות, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון, ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל, והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון. ולכאור' נראה דהכא נמי דינא הכי, שיוציא תרומת מעשר על הכל, אבל ללוי לא יתן מהמעשר ראשון, וכן לא יפריש מ\"ש כי אם לפי חשבון. אבל כשנדקדק היטב איננו כן, דבשלמא התם מה שמפריש ללוי או לשני לפי חשבון הוא כלו זתים, ואף כי יהיה ביניהם מזתי נקוף הפטורים מ\"מ לא גריעי משאר זתים, דהא דתנן במשנה ג' פ\"ח דפאה דאין העני נאמן לומר שהשמן מזתי ניקוף מפני שאין דרך להוציא שמן מהם, אינו מפני גריעותם אלא מפני שהם מועטים, כמ\"ש הרמב\"ם <small>(שם בפיה\"מ)</small> וכן משמע מהירושלמי דהתם <small>(שם ה\"ג לו.)</small>, אבל הכא אם יתן ללוי או לשני מזה התמד לפי חשבון היין שבו, לא יצא ידי חובתו לעולם, כי הוא נתחייב ליתן המעשר של אותה מדה יין מיין חי, והוא נותן המעשר שיש בו שלשה רביעים מים.\n<br><b>לכן</b> נראה דהכא כשמפריש מיניה וביה צריך להפריש וליתן על הכל, כי בענין זה הואיל ויש בילה בדבר לח נמצא שיוצא ידי חובתו, ומיניה משתמע לדר' יהודה דרישא דבעי דווקא מיניה וביה, משום דמספיקא מחייבו דצריך שיפריש ויתן על הכל, אבל אין ללמוד מדר' יהודה להכא ולומר דלכתחילה בעינן מיניה וביה, דהכא לא מספיקא מחייבינן להאי תמד, אלא ודאי נתחייב כשהוציא ארבעה לעשר אותו התוספת, ומשום הכי נלמוד מכ\"ש דזתי נקוף הנ\"ל דאמרינן דלכתחילה צריך שיפריש ממקום אחר, אע\"ג שאין המתנה משתנית משום זיתי ניקוף כלל כי זתים הם כשאר כל הזתים, וכ\"ש הכא שהמתנה משתנית בהפרישו מיניה וביה, כי חלק החיוב הוא יין והוא נותן לו מים ביין שאינו ראוי לעשות כן לכתחילה, ואע\"ג דאפשר לחלק דשאני התם שהוא דבר יבש ואינו (נכלל בדבר) [נבלל כדבר] לח, ולכן איכא למיחש בהפרישו מיניה וביה שיפריש מן הפטור על החיוב משא\"כ כאן, מ\"מ הואיל וטרחא מתניתין לאשמועינן מוציא עליו ממקום אחר, ש\"מ דכך ראוי לעשות לכתחילה, משום דהכא אם לא יהיה נכלל יפה איכא פסידא לכהן וללוי ולעני או למ\"ש כי נותן לו מים במקום יין, משא\"כ התם דאף אם יעלה בידו כל הפטור אין למקבלי המתנות הפסד כלל כי זתים הם כשאר כל הזתים, ועוד דאפסיקא הלכתא בפ\"ב דתרומות משנה ד' וה' דלא כר' יהודה דס\"ל דיפה ומתקיים יפה עדיף אלא כת\"ק דמתקיים עדיף, והכא נמי אם מפריש עליו יין חי ממקום אחר הרי הוא מתקיים יותר ממה שיפריש מיניה וביה שאינו מתקיים כל כך להיותו מזוג אע\"ג דהוא יפה יותר לשתיה, כלל העולה דהאי כ\"ש דכתב הר\"ב ליתא, ועוד שיש שינוי בין מקום אחר למיניה וביה כמ\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>חורי הנמלים וכו' הרי אלו חייבין</b>. וכה\"ג תנן איזו היא חצר שחייבת במעשרות, אע\"ג שמה שבתוכם הם החייבין ולא הם ממש. וטעמא דמלתא, דדרך התנא לקצר דבורו בכל מקום שאי אפשר לטעות:\n",
+                "<b>שלנו</b>. לאו דווקא, אלא דארחא דמלתא נקט שבלילה דרכם לצאת לחפור אוכל לנפשם, כי אוהבים הצל ושונאים החום, כדאיתא בש\"ס דחולין <small>(דף נז:)</small> בההוא מעשה דר\"ש בן חלפתא דעסקן בדברים הוה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שום בעל בכי</b>. אף אם נפרש כפי' הר\"ב שהוא ממקום אחד הנקרא כך, יש לומר דהוא בעל בכי ממש, מדלא קתני בפירוש של בעל בכי, כדקתני בצל של רבתא:\n",
+                "<b>זרע לוף העליון</b>. פי' הרמב\"ם שכתב הר\"ב הוא מהירושלמי <small>(ה\"ג כו:)</small>:\n<br><b>מעשרות</b> מתחיל בכף ומסיים בואו, והכף היא על שם כף אחת עשרה זהב, שהמעשר שהוא אחד מעשרה, מרבה זהב ומעשיר כמשאז\"ל (עי' שבת קיט.), והואו כנגד שש שנים שחייבים במעשרות, דבשביעית הכל פטור:<br><b>סליק</b> מסכת מעשרות. לבעלים מעשרות:<br><b>נא</b> עשר תבואתיך כי ממאד ואוצרות.<br><b>האל</b> יעשיר אותך בתרומות ומעשרות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Orlah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json

@@ -0,0 +1,108 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Orlah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה ערלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "ערלה\n<br> ערלה יש בה ג' פרקים, כנגד ג' שני ערלה, וכנגדן ג' קליפות. והשנה הרביעית הטעונה פדיון, כנגד קליפת נוגה, שיש בה טוב ורע כידוע:\n<br>\n<br><br><b>לסייג ולקורות</b>. ק\"ק דהוי זו ואצ\"ל זו, כי אילן הנטוע לקורות עומד ליקצץ וכקצוץ דמי:\n",
+                "<b>רבי יוסי אומר</b>. והלכה כמותו, משום דבירושלמי <small>(ה\"א ב.)</small> הקשו מיניה לאמוראי ומתרצו אליביה. והטעם שכתב התי\"ט בשם הכ\"מ דלא פליג, אינו מוכרח דהא דמוקמו התם <small>(שם ג.)</small> ר\"י כרבי, דחייה בעלמא היא. ועוד אף כי הוא ס\"ל כרבי, דלענין מעשרות כשנטוע חציו בארץ הרי הוא כאלו נטוע כלו בארץ, מהטעם דמביא שם הש\"ס דמעשרות אינם תלוים בדעתו משא\"כ ערלה דתלויה בדעתו, מ\"מ אפשר דרבי לא ס\"ל כרבי יוסי, ושאף בערלה יאמר כשמקצתו לפירות אף כי שאריתו לסייג, שכלו חייב, כנראה מסתמא דמתניתין, דאי ר\"י לא פליג עליו בערלה דבה איירינן במתניתין, אמר ר\"י אפילו וכו' הל\"ל, ומ\"ש התי\"ט כי בהרבה מקומות נשנה בלשון מחלוקת ולא פליג, אינו כלל, כי בכל המקומות הנמצא כיוצא בזה מצאתי טעם, ובמקום שאין טעם ודאי (לא) פליג, ועיין מ\"ש בכל אותם המקומות, כי מהם תראה איזה דרך דרך רבי בענין זה, כי לא נהירא לי לומר דישנה רבי פעם כך ופעם כך בלי טעם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יהודה פוטר</b>. כתב הרב מטעם רבוי אחר רבוי דאתא למעט. והתי\"ט הזכיר טעם לזה בשם הליכות עולם, ודחאו בשם הרב ב\"י ואמר שכך הוא הלכה למשה מסיני. ולכן אין אנו צריכים להמציא טעם המתישבת לדעתנו, ואף כי באמת אנו צריכים לקבל דברי הלכה אף אם רק הוא ממנו טעמה, מ\"מ כי לא דבר רק, בפרט על פי דרך האמת המאירה עינינו בתורתו ומראה לנו איך על כל קוץ וקוץ יש בו תלי תלים של הלכות. ולכן על פי דרכו נלע\"ד לומר, דהואיל ובנין העולם נעשה ע\"י התורה, ומצינו שבעולם, הרבוי אחר רבוי אתא למעט, כי על ידי זה ברא עולמות והחריבן, ואח\"כ במעוט אחר מעוט אתא לרבות בריאת שמים וארץ, כידוע ליודעי חן, כי כך גזרה חכמתו יתעלה, משום הכי השריש שרש זה בתורתו הקדושה אשר על ידה פעל ועשה:\n",
+                "<b>והעכו\"ם שנטע, והגזלן שנטע</b>. קשה, דלערבינהו ולתנינהו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שנעקר והסלע עמו, שטפו נהר והסלע עמו</b>. קשה, דסלע סלע למה לי. וי\"ל דשנעקר ר\"ל ולא הזיזו הרוח ממקומו, אבל שטפו נהר, והוליכו למקום אחר, כמ\"ש הר\"ב. משום הכי חילקם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שכחה רע אסור</b>. ומשום הכי כי נשרו העלים אסור מספיקא. ולת\"ק שרי, כי לא הזכיר תיבת איסור בדבריו. כן הוא פי' מחלוקת זה, על פי מסקנת הירושלמי שכתב התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והנובלות כלם</b>. פי', והנובלות של כלם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אגוז</b>. נקט פרי זה, כי בו רמוז סוד הערלה, דיש לו ד' קליפות, ג' קשים ואחת רכה, והמאכל באמצע:\n",
+                "<b>ואין מרכיבין בכפניות של ערלה</b>. הרב פי' כפניות, תמרים בעודן סמדר. ופסק מהאי טעמא דלא כר' יוסי, משום דלית הלכתא כותיה בסמדר. אבל הרמב\"ם בפ\"ט מה' מעשר שני <small>(הי\"ג)</small> פסק בסמדר דלא כר' יוסי, ובפ' י' <small>(הכ\"א)</small> פסק להא דאין מרכיבין בכפניות. ויש לתמוה, דבירושלמי דהאי פרקין <small>(ה\"ה ח.)</small> אמרינן, רבי יצחק שאל, מאן תני אין מרכיבין בכפניות של ערלה, ר' יוסי, ע\"כ. הרי מפורש דהאי כפניות הם פירות שהם סמדר שאסורים לדעת ר' יוסי דלית הלכתא כותיה, ותמהני עוד מלשון המשנה, דהל\"ל אין נוטעין אגוז של ערלה, ואין מרכיבין בכפניות של ערלה, מפני שהם פרי. ומדתנן מפני שהוא פרי אחר האגוז, ש\"מ דהכפניות לאו פרי הן, ואם הם הסמדר דר' יוסי, הרי בפירוש קאמר לעיל <small>(מ\"ז)</small> הסמדר אסור מפני שהוא פרי. ועוד פליאה היא בעיני המימרא דר' יוחנן דירושלמי <small>(שם)</small>, דקאמר עבר ונטע מותר, עבר והרכיב אסור, ע\"כ. דאיך עלה על דעת ר' יוחנן לחלק בין נטע להרכיב, ולמה יחמיר בהרכיב אי אכפניות קאי שהם סמדר, יותר מבנטיעת אגוז עצמו שהיא פרי ממש, ועל הרמב\"ם אני מתמיה דאם סמך אירושלמי זה למה פסק בתרויהו להיתר, ואם יסוד דבריו על המימרא והברייתא דבבלי <small>(ע\"ז מח:)</small> אי ס\"ל כפי' האחרון שפירש רש\"י <small>(שם מט. ד\"ה והבריך וכו')</small> וכתבו התי\"ט, למה השמיט בחבורו הבריך והרכיב בנטיעת האגוז, שהרי ע\"י ההרכבה דווקא גדוליו מותרים. וכפירוש הראשון שפירש רש\"י <small>(שם)</small> א\"א שיסבור, שהרי רש\"י ז\"ל פי' האי הבריך והרכיב לענין בפני עצמו, וז\"ל אם הבריך או הרכיב ייחור של ערלה באילן זקן, מותרין פירותיהן מיד אעפ\"י שלא מלאו להן שני ערלה, דזה וזה גורם מותר, והכי נמי אמרינן בעלמא ילדה שסיבכה בזקנה בטלה, עכ\"ל.\n<br><b>והרמב\"ם</b> ז\"ל פסק על פי הש\"ס דר\"ה <small>(דף ט:)</small> דהמבריך והמרכיב חייב בערלה. כי ז\"ל <small>(ה' מעשר שני פ\"י הי\"ד)</small> אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב, בד\"א כשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר, אבל אם מתח בד אחד מן האילן הזקן והבריך בארץ או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורה באילן הזקן, הרי זה פטור. וכתב עוד <small>(שם הט\"ז)</small> ילדה שגדלה בזקנה והיו פירות בילדה, אפילו הוסיפו מאתים, הרי אלו הפירות של ילדה אסורים, שאין גדולי היתר מעלין את העיקר האסור, ע\"כ. והאי ילדה שסבכה בזקנה דאיירי שלא היה בו פירות, כפי מה שפירשו בפ' הנודר מן הירק <small>(נדרים נז: עיי\"ש בר\"ן וראשונים, דמותר)</small> השמיטו הרמב\"ם, ומדהשמיטו ש\"מ דס\"ל דהיינו מרכיב, החייב בערלה. אבל רש\"י ז\"ל בפ' משוח מלחמה <small>(סוטה מג: ד\"ה בטלה לגבי זקנה)</small> פירש דהמרכיב החייב בערלה הוא המרכיב ייחור, אפילו שחתכו מאילן זקן, בילדה דווקא. אבל הרמב\"ם פסק <small>(שם)</small> המרכיב חייב. ולא פירט ענין זה, ש\"מ דס\"ל דאפילו הרכיבו באילן זקן חייב, ואי הכי הוא יש להוסיף הפלא ופלא על הרמב\"ם, איך פסק ההיא דילדה מלאה פירות לאסור מטעם דאין גדולי היתר מעלים את האיסור, כפי כוונת הש\"ס דלהוכיח דווקא ענין זה נזכרה בפ' הנודר מן הירק <small>(שם)</small> תיפוק ליה שהם ממש גדולי איסור, כי משעה שהרכיבה נתחייבה הילדה בערלה מחדש כאילו נטעה בו ביום. ועוד קשה מ\"ט ידחה האי מימרא דר' אבהו דילדה שסיבכה בזקנה בטלה <small>(סוטה שם)</small>, ודוחק הוא לומר דמדפסק המימרא האחרת דר' אבהו בשם ר' יוחנן דילדה מלאה פירות <small>(נדרים שם)</small> מן הטעם דאין גדולי היתר מעלים את האיסור, ש\"מ דילדה זו בטלה היא בזקנה וגדוליה משם ואילך הם גדולי היתר, ושהמרכיב דזכר ל��ייוב ערלה היינו כפי' רש\"י, דאין זה דרך הרמב\"ם כלל להשמיט מימרות שלימות ולאשמועינן אותם מדיוקא. ועוד דמצינו <small>(שם ה\"י)</small> דפסק להאי מימרא דירושלמי <small>(ה\"ב ד.)</small> כותי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק דחייב בערלה. ואמאי חייב, ליהוי כמרכיב ילדה החייבת בזקנה הפטורה דבטלה בזקנה, דהתם בסוטה יהיב טעמא מפני מה ילדה בזקנה בטלה, וילדה החייבת בילדה הפטורה הנטועה לסייג ולקורות לא בטלה והרי היא חייבת כדין המרכיב, מפני שהזקנה אינה יכולה לבא לידי חייוב ע\"י מחשבה שיחשוב עליה מכאן ואילך לאכילה, ומשום הכי לא בטלה היחור הנרכב בה וחייב בערלה. וא\"כ הוא דהכל תלוי באילן שהורכב, אם יכול לבא לידי חיוב או לא, האי הרכבה דכותי הוה לן למפטרא משום דא\"א שיבא האילן אשר הורכב לידי חייוב ערלה לעולם, כי אילן סרק הוא, וכ\"ש הוא דהזקנה לפחות ע\"י עקירה תוכל לחזור לבא לידי חייוב, משא\"כ האילן סרק הפטור לעולם, וזה אפשר לדחוק ולתרץ דהואיל ואילן סרק הוא אין כחו גדול לבטל אילן מאכל, דאין אדם מבטל אילן מאכל לגבי אילן סרק, וכדמצינו גבי המדלה את הגפן לענין כלאים <small>(כלאים פ\"ו מ\"ד)</small> דאף כי כחה גדול לבטל אילן סרק שלם בשבילה אין לה כח לבטל כל האילן מאכל כשאינה מודלית על גבו כלו, אבל הקושיות הראשונות עדיין במקומם הם עומדות. ועוד קשה לי לפירוש הראשון של רש\"י ז\"ל דפירש האי הודאה דהבריך והרכיב דר\"י, לענין זה שלא ינהג משום הרכבה זו דין ערלה. דמאן דכר שמיה דדין ערלה חדשה במתניתין, דיצטרך לומר מודה ר' יוסי, הלא כל כוונת ר\"י הוא להודיע לנו אם הצמחים אשר יצמחו מאותו הפרי או היחור של ערלה יהיו אסורים לעולם על כי גדלו מדבר איסור, או אם יהיו מותרים כשאר כל פירות בזמן הראוי להם, אבל על הזמן עצמו לא דבר כלום. ועוד קשה דאם אין ביחור זה פירות מהו אם עבר, הלא לכתחילה שרי ר' יוסי, דקאמר נוטעין יחור של ערלה, ומה לי נטיעה ומה לי הרכבה, ואם יש בו פירות, הלא אמרנו לעיל ילדה שיש בו פירות שהרכיבה בזקנה דאותם הפירות לעולם הם אסורים, ואיך אמר מותרים פירותיהם מיד:<br><b>לכן</b> נלע\"ד לישב סוגיות הבבלי והירושלמי ולשון משנתנו בענין זה, והוא דאמת הוא דהמרכיב חייב כשירכיבנו בילדה היכולה לבא לידי ערלה, אעפ\"י שאז היא נטועה לסייג ולקורות כדעת רש\"י, ואם הרכיב בזקנה אז היחור עצמו בטל בזקנה, והפירות אשר יוציא מחדש הם מותרים מיד, אעפ\"י שזה הוא יחור ערלה, ואם כבר יש עליו פירות אותם הפירות הם אסורים לעולם, כי כבר נאסרו בערלה להיותם פרי, וה\"ט דר' יוסי דמתניתין דאסר לכתחילה להרכיב יחור שיש עליו כפניות שהם סמדר דלדידיה פרי הם, דה\"ל כאילו מרכיב הפרי עצמו דאסר ברישא, באמרו אין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, אע\"ג דהיחור הוא מה שמרכיב, דהתיר ברישא באמרו נוטעין יחור של ערלה, דמהאי טעמא לא כלל איסור האגוז בהדי איסור הכפניות, ולא שנה אחריהם מפני שהם פרי הכוללם, על כי הניטע דאגוז דווקא הוא פרי, אבל הרכיב מהכפניות אינו הפרי כי אם היחור, ומודה ר\"י שאם עבר ונטע האגוז או עבר והבריך והרכיב היחור שבו הכפניות, שהיוצא מן האגוז או מן היחור מותר, וכפי הענין כך יהיה היתר צמח היחור מיד או אחר שלשה שני ערלה חדשות על הדרך שכתבנו לעיל, אבל הכפניות עצמם והם הפירות סמדר שעל היחור, אין ספק דלר' יוסי הם אסורים שהרי כבר נאסרו בהיותם פרי ערלה, אבל לדידן דקיל\"ן כת\"ק דלא מקרו פרי ושרו, האוכלם כך ודאי דמותר, אבל אם יניחם על היחור ��ד שיגדלו ויעשו פרי, לכ\"ע אף אם יהיו מורכבים באילן זקן שהפירות החדשים אשר יוציא היחור הם מותרים מיד הם יהיו אסורים לעולם משום גזירה דפירות גמורים אשר אין כח בגדולי היתר להעלותם וזה יהיה כוונת ר' יוחנן דירושלמי דהוא מרא דשמעתא זו דילדה שיש בה פירות דאמר עבר ונטע מותר עבר והרכיב אסור דאם עבר ונטע האגוז היוצא ממנה מותר אעפ\"י שהאגוז עצמה אסורה עבר והרכיב יחור בכפניות היוצא מהכפניות דהיינו מה שמתגדלים ונעשים פרי אסור אעפ\"י שאם היה אוכלם כך היה מותר לדידן דקיל\"ן כסתם משנה דאינם פרי משום דבקל אתי למחלף ולהתיר פירות גמורים שעל היחור ע\"י ביטול ועל מה שיוציא היחור מחדש לא נחית ר' יוחנן כי פשוט הוא דשרי שהרי מותר לכתחילה ליטע יחור של ערלה כדתנן ברישא דמתניתין דהכא הלכתא זה הוא הנלע\"ד לישוב הסוגיות דבבלי וירושלמי ובפרט לשון משנתנו ועל פי דרך זה אפשר לישב דברי הרמב\"ם ז\"ל עם החלוק שחלקנו לעיל בין אילן מאכל לאילן סרק ואף כי עדיין הדבר קשה להולמו שיהיו דברי הרמב\"ם ז\"ל כל כך סתומים לא אאריך עוד כיון דביני ביני כבר משנתנו מובנת כי זו היא כוונתי בחבור זה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והבכורים</b>. לא נהיגי אלא בשבעת המינים, משום הכי לא הקדימם לתרומה. ועוד דבתרומה כתיבא הראיה, אבל קשה דה\"ל להקדימם לחלה דאינה נוהגת אלא בחמשת המינים. וי\"ל דסמך חלה לתרומה משום דאף היא נקראת תרומה דכתיב <small>(במדבר טו, כ)</small> ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה. ואע\"ג דבכורים נמי מקרו תרומה <small>(עי' מכות יז.)</small>, מ\"מ אין שם זה מפורש בהם כבחלה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה למאה</b>. פי' המשנה זו לע\"ד להמלט מכמה קושיות כך הוא, סאה תרומה שנפלה למאה, והיא עולה וצריך להרימה כדתנן בריש פרקין, ומכיון דקיל\"ן כחכמים דפליגי אר\"א דמשנה ב' פ\"ה דתרומות דאמר שסאה שנפלה היא סאה שעלתה, נמצא שאחרי שהרימה נשאר קצתה בחולין ההם, ואח\"כ נפלו שם שלשה קבין ערלה או שלשה קבין כלאי הכרם, זו היא שהתרומה מעלה את הערלה, שאין במאה אלו שנשארו אחרי שהרים הסאה דתרומה שנפלה בהם אלא צ\"ט סאין שלמין של חולין, והסאה האחרת היא כלה או קצתה של תרומה ומשלמת המאה סאין, ומבטלין הערלה או הכלאים. והיינו דאמרינן בירושלמי <small>(ה\"ב יב:)</small> א\"ר אלעזר לית כאן לתוך מאה אלא לתוך צ\"ט. וכזה פי' הרמב\"ם הירושלמי הדומה לזה אשר אכתוב במשנה דלקמן:\n",
+                "<b>שנפלה למאה</b>. כתב התי\"ט דלפי מ\"ש הר\"ב דלר' אליעזר דנפלה בצ\"ט וחצי, צ\"ל דהואיל והם יותר מצ\"ט, נקט התנא מאה כדי לקצר, ע\"כ. וה\"ט נמי דלא הזכיר כלאי הכרם ברישא וכן בסיפא, ובמשל הזכירו. כלל העולה שבכל מקום שא\"א לטעות מקצר התנא לשונו כל מה שיכול אם לא מטעם כמוס:\n",
+                "<b>והערלה את התרומה</b>. הוא בדמיון כיוצא בזה, שכבר נתבטל הערלה בחולין, לאפוקי בלי תערובת חולין שאין הערלה מעלה התרומה או איפכא, והכי אמרינן בירושלמי <small>(ה\"ב יב.)</small> א\"ר קריוס לא שהתרומה מעלה את הערלה, אלא שהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. ונראה דטעות סופר הוא וצ\"ל להעלות את הערלה, וכן העתיק בעל מגדל עוז בפ' י\"ו מה' מאכלות אסורות. ושם <small>(הי\"ח)</small> נתן הרמב\"ם דמיון לענין זה בחשבון גדול ושלם, ואם התרומה דקילא אינה מעלה את הערלה אלא בצירוף החולין, כ\"ש שאין הערלה החמורה מעלה את התרומה אלא בצירוף החולין, ופשוט הוא, אלא שהרמב\"ם רצה לומר שהתרומה אף כי לא נתבטלה מסייעת להעלות הערלה ושם הביא דמיונה. ולא נהירא דאי טעמא הוי כמ\"ש בעל לחם משנה משום דתרומה מותרת לכהנים משא\"כ הערלה שאסורה לכל, א\"כ למה בעי צירוף חולין אפילו לבדה תעלה הערלה להתירה לכהנים התרומה, ואם לה אין כח לבדה מה מועיל צירוף חולין כשנדמעה בו, אלא אף כי המדומע קיל סוף סוף אסור לזרים כתרומה עצמה ואפילו לכהנים אפשר שיאסר בהנאה בהיותו טמא, כדתנן בריש פ\"ה דתרומות שמא יבא לידי תקלה. ועוד אי לא קפיד תנא אלא שלא תהיה התרומה לבדה אבל בצירוף החולין אפילו נדמעה מעלה, למה לו לתנא להאריך בלשונו להביא דמיון התרומה המעלה את הערלה באמרו כיצד סאה תרומה וכו', ליתני כיצד סאה ערלה או כלאי הכרם שנפלה למאתים מדומע זו היא שהתרומה מעלה את הערלה. ועוד דוחק הוא לאוקמי מתניתין בתרי אוקמתי, ולפרש זו היא שהתרומה מעלה את הערלה בשלא נתבטלה, והערלה את התרומה כשנתבטלה דווקא. ולפיכך נראה כמו שפרשתי דשניהם בשנתבטלו איירי, וזו דקאמר, ר\"ל בדרך זו דווקא המפורש במתניתין שנתבטלו מתחילה, הוא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה, אבל כשלא נתבטלו מתחילה וכ\"ש בלי צירוף חולין כלל אינם מבטלים זה את זה. ואפשר עוד לפרש בבא זו דוהערלה את התרומה על פי דרכנו בלי דמיון אחר אלא שהערלה הזאת שנתערבה תעלה אותה התרומה עצמה, והוא כשיתערב בתערובת הזה עוד תרומה אחרת והגביה, ונפלה אחרת והגביה, ונפלה אחרת, דכשתרבה התרומה על החולין נדמע כל התערובת כדתנן בפ\"ה דתרומות משנה ז', וקמל\"ן דבעינן שיתרבה אף על הערלה הזו שבתערובת הזה, אבל בלאו הכי מעלה התרומה ושרי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והערלה את הערלה</b>. מ\"ש הר\"ב שאחד משני ערלות אלו הוא נטע רבעי, וקא מפרש כלה מתניתין על דרך זה, עד שכתב בפירוש בסוף דבריו וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ\"ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי. אינו נראה כלל דהא על כרחין לא בעינן מאתים לבטל אלא לערלה משום דכפל איסורה דאסורה בהנאה, כמ\"ש הוא עצמו בריש פרקין והיא גמרא ערוכה אבל נטע רבעי אינו אסור בהנאה אלא דינו כמ\"ש, ואפילו באלף לא בטיל הואיל ויש לו היתר וכמו שפסק הרמב\"ם בפ' ט\"ו מה' מאכלות אסורות, וכשאין לו היתר בטל כשאר איסורין המותרין בהנאה, וגם בעל לחם משנה לא נחה דעתיה בפירוש זה של הר\"ב אלא בפירוש הרמב\"ם דהוי לדידיה ערלה דווקא, שערלה שנתבטלה מבטלת ערלה אחרת:\n",
+                "<b>כיצד סאה ערלה וכו'</b>. איני צריך להאריך בפירוש בבא זו כי כבר פירשה הרמב\"ם על אמיתותה וכמ\"ש התי\"ט. ובדקדוק תנן הכא סאה ועוד, משום דהערלה אינה צריכה להרים כדתנן בריש פרקין מאחר שנתבטלה, ולפיכך בהיותה כלה תוך התערובת היא מבטלת ועוד זה היתר על הסאה וכמ\"ש הרמב\"ם, דמבלעדה לא היה שם מאתים שלמים כנגד הסאה ועוד, אלא קצ\"ט שלמים. וזה הוא מאי דאמרינן בירושלמי <small>(ה\"ב יב:)</small> א\"ר אלעזר לית כאן לתוך מאתים, אלא לתוך קצ\"ט. כן פירשו הרמב\"ם בפירוש, והוא דומה ממש למה שפרשתי במשנה דלעיל במימרא הדומה לזו, ולפי דרכי ניחא דשני המימרות מתפרשים בפירוש אחד:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין בו לעלות במאה ואחד</b>. בנוסחאות אחרות גרסינן נמי הכא באחד ומאה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור</b>. דלא מקרי זה וזה גורם אלא א\"כ א\"א לאחד לפעול מבלעדי סייוע השני, אבל הכא בכל אחד היה בו כדי לחמץ, ועיין מ\"ש הר\"ב בפי' משנה תשיעית:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שני מינין ��שם אחד אינן מצטרפין</b>. ומשלשה אתיא במכ\"ש, משום הכי לא הוצרך להזכירו כמו ברישא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי אליעזר אומר אחר האחרון</b>. הנשאר בעיסה, אני בא. ש\"מ דכשקדם וסלק את האיסור איירינן כמ\"ש הר\"ב. וה\"ט דלא קתני אחר האחרון הנופל, דלא קפיד אלא על הנשאר שיהיה ההיתר אחרון ולא אנופל. וה\"ט דרבנן דלא אמרו בין ראשון בין אחרון דומיא דר\"א, אלא שינוי לשונם באמור בתחילה ובסוף, משום דאנהו בנפילה קמיירו. ובהכי מתפרש שפיר לישנא דמתניתין על פי הדין:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חתיכה וכו'</b>. לפי פי' הרמב\"ם נשנה הכא אגב פלוגתא דדמי לשאר המחלוקות דפרקין, אע\"ג דאין טעם מחלוקת זה כאחריני:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האורג מלא הסיט מצמר הבכור וכו'</b>. משום דמיירי בסיט ודליקה תני להו הכא:\n",
+                "<b>ידלק</b>. כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם דמתניתין כרבנן, דלא כירושלמי שהביא הר\"ש דאמר דמתניתין כר\"מ ע\"כ תורף דבריו. ולשון זה קשה בעיני, דמי הוא זה אשר ינגד הירושלמי בלי ראיה מהבבלי. אבל ראיתי בירושלמי <small>(ה\"ב יח:)</small> דאית דתני לה בשם ר\"מ, ואית דלא תני לה. ולפי זה אתי שפיר דהרמב\"ם תפס לעיקר לאית דלא תני לה. זה הוא שטחיות הענין, אבל המעמיק בכל אותה הלכה צריך עייון רב ליישבה על פסק הרמב\"ם, ואמת הוא כי יש בה נפקותא לפירוש משנתנו, אבל מה אעשה כי בעוונותי לא זכיתי להבינה ומשום הכי אינני מעתיקה, והרוצה לעיין יעיין אותה בירושלמי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אגוזי פרך</b>. קשה למה הקדימם לרמונים:\n",
+                "<b>רמוני בדן</b>. אפשר דהקדימם לחביות, לגלות לנו דפרך הסמוך לו הוא שם מקום כמו בדן. ולמאן דלא ס\"ל כן, י\"ל דהחביות יכולים להיות מלאים שמן הכתוב במקרא <small>(דברים ח, ח)</small> אחר רמון. אבל הוא דוחק, כי כיון שמונה אלו לחשיבותן, ראוי להקדים היותר חשוב, וקיל\"ן <small>(עי' ברכות מא:)</small> לענין ברכות דצריך להקדים החשוב, דהסמוך לארץ בתרא הוא חשוב ממה שלפניו רחוק מארץ קמא:\n",
+                "<b>החדש</b>. הקדימו לערלה דהיא עיקר מכלתין, לשנות בסדר תורה הלכה וסופרים:\n<br><b>ערלה</b> מתחלת בהא ומסיימת במם, הרי הם, לשון להמם ולאבדם (אסתר ט, כד), כי ה' יהם ג' קליפות אלו אשר הם כנגד שני ערלה, מהומה גדולה עד השמדם. ואי בעית אימא מה, על שם מה אדם (תהלים קמד, ג), כי הוא עץ השדה, שאין נהנים ממנו ג' שנים, שאין בו דעת ללמוד כלל, ובשנה הרביעית ע\"י פדיון שנותנים לו מגדנות ודומיהם נהנים ממנו שמתחיל ללמוד קצת, ובשנה החמשית אוכל פריו, כי יודע לקרות בתורה ומתחיל לקרוא מקרא, כדתנן (אבות פ\"ה מכ\"ד) בן חמש שנים למקרא, להוסיף לו תבואת כרם ה' צבאות בתורה שבעל פה:<br><b>סליק</b> מסכת ערלה. של אילני אכילה:<br><b>נא</b> תשמע בקול יועץ רע הרחק בתחבולה.<br><b>לא</b> תאכל פרי העץ עד אחר שני ערלה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,105 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Orlah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Orlah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "ערלה\n<br> ערלה יש בה ג' פרקים, כנגד ג' שני ערלה, וכנגדן ג' קליפות. והשנה הרביעית הטעונה פדיון, כנגד קליפת נוגה, שיש בה טוב ורע כידוע:\n<br>\n<br><br><b>לסייג ולקורות</b>. ק\"ק דהוי זו ואצ\"ל זו, כי אילן הנטוע לקורות עומד ליקצץ וכקצוץ דמי:\n",
+                "<b>רבי יוסי אומר</b>. והלכה כמותו, משום דבירושלמי <small>(ה\"א ב.)</small> הקשו מיניה לאמוראי ומתרצו אליביה. והטעם שכתב התי\"ט בשם הכ\"מ דלא פליג, אינו מוכרח דהא דמוקמו התם <small>(שם ג.)</small> ר\"י כרבי, דחייה בעלמא היא. ועוד אף כי הוא ס\"ל כרבי, דלענין מעשרות כשנטוע חציו בארץ הרי הוא כאלו נטוע כלו בארץ, מהטעם דמביא שם הש\"ס דמעשרות אינם תלוים בדעתו משא\"כ ערלה דתלויה בדעתו, מ\"מ אפשר דרבי לא ס\"ל כרבי יוסי, ושאף בערלה יאמר כשמקצתו לפירות אף כי שאריתו לסייג, שכלו חייב, כנראה מסתמא דמתניתין, דאי ר\"י לא פליג עליו בערלה דבה איירינן במתניתין, אמר ר\"י אפילו וכו' הל\"ל, ומ\"ש התי\"ט כי בהרבה מקומות נשנה בלשון מחלוקת ולא פליג, אינו כלל, כי בכל המקומות הנמצא כיוצא בזה מצאתי טעם, ובמקום שאין טעם ודאי (לא) פליג, ועיין מ\"ש בכל אותם המקומות, כי מהם תראה איזה דרך דרך רבי בענין זה, כי לא נהירא לי לומר דישנה רבי פעם כך ופעם כך בלי טעם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יהודה פוטר</b>. כתב הרב מטעם רבוי אחר רבוי דאתא למעט. והתי\"ט הזכיר טעם לזה בשם הליכות עולם, ודחאו בשם הרב ב\"י ואמר שכך הוא הלכה למשה מסיני. ולכן אין אנו צריכים להמציא טעם המתישבת לדעתנו, ואף כי באמת אנו צריכים לקבל דברי הלכה אף אם רק הוא ממנו טעמה, מ\"מ כי לא דבר רק, בפרט על פי דרך האמת המאירה עינינו בתורתו ומראה לנו איך על כל קוץ וקוץ יש בו תלי תלים של הלכות. ולכן על פי דרכו נלע\"ד לומר, דהואיל ובנין העולם נעשה ע\"י התורה, ומצינו שבעולם, הרבוי אחר רבוי אתא למעט, כי על ידי זה ברא עולמות והחריבן, ואח\"כ במעוט אחר מעוט אתא לרבות בריאת שמים וארץ, כידוע ליודעי חן, כי כך גזרה חכמתו יתעלה, משום הכי השריש שרש זה בתורתו הקדושה אשר על ידה פעל ועשה:\n",
+                "<b>והעכו\"ם שנטע, והגזלן שנטע</b>. קשה, דלערבינהו ולתנינהו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שנעקר והסלע עמו, שטפו נהר והסלע עמו</b>. קשה, דסלע סלע למה לי. וי\"ל דשנעקר ר\"ל ולא הזיזו הרוח ממקומו, אבל שטפו נהר, והוליכו למקום אחר, כמ\"ש הר\"ב. משום הכי חילקם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שכחה רע אסור</b>. ומשום הכי כי נשרו העלים אסור מספיקא. ולת\"ק שרי, כי לא הזכיר תיבת איסור בדבריו. כן הוא פי' מחלוקת זה, על פי מסקנת הירושלמי שכתב התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והנובלות כלם</b>. פי', והנובלות של כלם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אגוז</b>. נקט פרי זה, כי בו רמוז סוד הערלה, דיש לו ד' קליפות, ג' קשים ואחת רכה, והמאכל באמצע:\n",
+                "<b>ואין מרכיבין בכפניות של ערלה</b>. הרב פי' כפניות, תמרים בעודן סמדר. ופסק מהאי טעמא דלא כר' יוסי, משום דלית הלכתא כותיה בסמדר. אבל הרמב\"ם בפ\"ט מה' מעשר שני <small>(הי\"ג)</small> פסק בסמדר דלא כר' יוסי, ובפ' י' <small>(הכ\"א)</small> פסק להא דאין מרכיבין בכפניות. ויש לתמוה, דבירושלמי דהאי פרקין <small>(ה\"ה ח.)</small> אמרינן, רבי יצחק שאל, מאן תני אין מרכיבין בכפניות של ערלה, ר' יוסי, ע\"כ. הרי מפורש דהאי כפניות הם פירות שהם סמדר שאסורים לדעת ר' יוסי דלית הלכתא כותיה, ותמהני עוד מלשון המשנה, דהל\"ל אין נוטעין אגוז של ערלה, ואין מרכיבין בכפניות של ערלה, מפני שהם פרי. ומדתנן מפני שהוא פרי אחר האגוז, ש\"מ דהכפניות לאו פרי הן, ואם הם הסמדר דר' יוסי, הרי בפירוש קאמר לעיל <small>(מ\"ז)</small> הסמדר אסור מפני שהוא פרי. ועוד פליאה היא בעיני המימרא דר' יוחנן דירושלמי <small>(שם)</small>, דקאמר עבר ונטע מותר, עבר והרכיב אסור, ע\"כ. דאיך עלה על דעת ר' יוחנן לחלק בין נטע להרכיב, ולמה יחמיר בהרכיב אי אכפניות קאי שהם סמדר, יותר מבנטיעת אגוז עצמו שהיא פרי ממש, ועל הרמב\"ם אני מתמיה דאם סמך אירושלמי זה למה פסק בתרויהו להיתר, ואם יסוד דבריו על המימרא והברייתא דבבלי <small>(ע\"ז מח:)</small> אי ס\"ל כפי' האחרון שפירש רש\"י <small>(שם מט. ד\"ה והבריך וכו')</small> וכתבו התי\"ט, למה השמיט בחבורו הבריך והרכיב בנטיעת האגוז, שהרי ע\"י ההרכבה דווקא גדוליו מותרים. וכפירוש הראשון שפירש רש\"י <small>(שם)</small> א\"א שיסבור, שהרי רש\"י ז\"ל פי' האי הבריך והרכיב לענין בפני עצמו, וז\"ל אם הבריך או הרכיב ייחור של ערלה באילן זקן, מותרין פירותיהן מיד אעפ\"י שלא מלאו להן שני ערלה, דזה וזה גורם מותר, והכי נמי אמרינן בעלמא ילדה שסיבכה בזקנה בטלה, עכ\"ל.\n<br><b>והרמב\"ם</b> ז\"ל פסק על פי הש\"ס דר\"ה <small>(דף ט:)</small> דהמבריך והמרכיב חייב בערלה. כי ז\"ל <small>(ה' מעשר שני פ\"י הי\"ד)</small> אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב, בד\"א כשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר, אבל אם מתח בד אחד מן האילן הזקן והבריך בארץ או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורה באילן הזקן, הרי זה פטור. וכתב עוד <small>(שם הט\"ז)</small> ילדה שגדלה בזקנה והיו פירות בילדה, אפילו הוסיפו מאתים, הרי אלו הפירות של ילדה אסורים, שאין גדולי היתר מעלין את העיקר האסור, ע\"כ. והאי ילדה שסבכה בזקנה דאיירי שלא היה בו פירות, כפי מה שפירשו בפ' הנודר מן הירק <small>(נדרים נז: עיי\"ש בר\"ן וראשונים, דמותר)</small> השמיטו הרמב\"ם, ומדהשמיטו ש\"מ דס\"ל דהיינו מרכיב, החייב בערלה. אבל רש\"י ז\"ל בפ' משוח מלחמה <small>(סוטה מג: ד\"ה בטלה לגבי זקנה)</small> פירש דהמרכיב החייב בערלה הוא המרכיב ייחור, אפילו שחתכו מאילן זקן, בילדה דווקא. אבל הרמב\"ם פסק <small>(שם)</small> המרכיב חייב. ולא פירט ענין זה, ש\"מ דס\"ל דאפילו הרכיבו באילן זקן חייב, ואי הכי הוא יש להוסיף הפלא ופלא על הרמב\"ם, איך פסק ההיא דילדה מלאה פירות לאסור מטעם דאין גדולי היתר מעלים את האיסור, כפי כוונת הש\"ס דלהוכיח דווקא ענין זה נזכרה בפ' הנודר מן הירק <small>(שם)</small> תיפוק ליה שהם ממש גדולי איסור, כי משעה שהרכיבה נתחייבה הילדה בערלה מחדש כאילו נטעה בו ביום. ועוד קשה מ\"ט ידחה האי מימרא דר' אבהו דילדה שסיבכה בזקנה בטלה <small>(סוטה שם)</small>, ודוחק הוא לומר דמדפסק המימרא האחרת דר' אבהו בשם ר' יוחנן דילדה מלאה פירות <small>(נדרים שם)</small> מן הטעם דאין גדולי היתר מעלים את האיסור, ש\"מ דילדה זו בטלה היא בזקנה וגדוליה משם ואילך הם גדולי היתר, ושהמרכיב דזכר לחייוב ערלה היינו כפי' רש\"י, דאין זה דרך הרמב\"ם כלל להשמיט מימרות שלימות ולאשמועינן אותם מדיוקא. ועוד דמצינו <small>(שם ה\"י)</small> דפסק להאי מימרא דירושלמי <small>(ה\"ב ד.)</small> כותי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק דחייב בערלה. ואמאי חייב, ליהוי כמרכיב ילדה החייבת בזקנה הפטורה דבטלה בזקנה, דהתם בסוטה יהיב טעמא מפני מה ילדה בזקנה בטלה, וילדה החייבת בילדה הפטורה הנטועה לסייג ולקורות לא בטלה והרי היא חייבת כדין המרכיב, מפני שהזקנה אינה יכולה לבא לידי חייוב ע\"י מחשבה שיחשוב עליה מכאן ואילך לאכילה, ומשום הכי לא בטלה היחור הנרכב בה וחייב בערלה. וא\"כ הוא דהכל תלוי באילן שהורכב, אם יכול לבא לידי חיוב או לא, האי הרכבה דכותי הוה לן למפטרא משום דא\"א שיבא האילן אשר הורכב לידי חייוב ערלה לעולם, כי אילן סרק הוא, וכ\"ש הוא דהזקנה לפחות ע\"י עקירה תוכל לחזור לבא לידי חייוב, משא\"כ האילן סרק הפטור לעולם, וזה אפשר לדחוק ולתרץ דהואיל ואילן סרק הוא אין כחו גדול לבטל אילן מאכל, דאין אדם מבטל אילן מאכל לגבי אילן סרק, וכדמצינו גבי המדלה את הגפן לענין כלאים <small>(כלאים פ\"ו מ\"ד)</small> דאף כי כחה גדול לבטל אילן סרק שלם בשבילה אין לה כח לבטל כל האילן מאכל כשאינה מודלית על גבו כלו, אבל הקושיות הראשונות עדיין במקומם הם עומדות. ועוד קשה לי לפירוש הראשון של רש\"י ז\"ל דפירש האי הודאה דהבריך והרכיב דר\"י, לענין זה שלא ינהג משום הרכבה זו דין ערלה. דמאן דכר שמיה דדין ערלה חדשה במתניתין, דיצטרך לומר מודה ר' יוסי, הלא כל כוונת ר\"י הוא להודיע לנו אם הצמחים אשר יצמחו מאותו הפרי או היחור של ערלה יהיו אסורים לעולם על כי גדלו מדבר איסור, או אם יהיו מותרים כשאר כל פירות בזמן הראוי להם, אבל על הזמן עצמו לא דבר כלום. ועוד קשה דאם אין ביחור זה פירות מהו אם עבר, הלא לכתחילה שרי ר' יוסי, דקאמר נוטעין יחור של ערלה, ומה לי נטיעה ומה לי הרכבה, ואם יש בו פירות, הלא אמרנו לעיל ילדה שיש בו פירות שהרכיבה בזקנה דאותם הפירות לעולם הם אסורים, ואיך אמר מותרים פירותיהם מיד:<br><b>לכן</b> נלע\"ד לישב סוגיות הבבלי והירושלמי ולשון משנתנו בענין זה, והוא דאמת הוא דהמרכיב חייב כשירכיבנו בילדה היכולה לבא לידי ערלה, אעפ\"י שאז היא נטועה לסייג ולקורות כדעת רש\"י, ואם הרכיב בזקנה אז היחור עצמו בטל בזקנה, והפירות אשר יוציא מחדש הם מותרים מיד, אעפ\"י שזה הוא יחור ערלה, ואם כבר יש עליו פירות אותם הפירות הם אסורים לעולם, כי כבר נאסרו בערלה להיותם פרי, וה\"ט דר' יוסי דמתניתין דאסר לכתחילה להרכיב יחור שיש עליו כפניות שהם סמדר דלדידיה פרי הם, דה\"ל כאילו מרכיב הפרי עצמו דאסר ברישא, באמרו אין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, אע\"ג דהיחור הוא מה שמרכיב, דהתיר ברישא באמרו נוטעין יחור של ערלה, דמהאי טעמא לא כלל איסור האגוז בהדי איסור הכפניות, ולא שנה אחריהם מפני שהם פרי הכוללם, על כי הניטע דאגוז דווקא הוא פרי, אבל הרכיב מהכפניות אינו הפרי כי אם היחור, ומודה ר\"י שאם עבר ונטע האגוז או עבר והבריך והרכיב היחור שבו הכפניות, שהיוצא מן האגוז או מן היחור מותר, וכפי הענין כך יהיה היתר צמח היחור מיד או אחר שלשה שני ערלה חדשות על הדרך שכתבנו לעיל, אבל הכפניות עצמם והם הפירות סמדר שעל היחור, אין ספק דלר' יוסי הם אסורים שהרי כבר נאסרו בהיותם פרי ערלה, אבל לדידן דקיל\"ן כת\"ק דלא מקרו פרי ושרו, האוכלם כך ודאי דמותר, אבל אם יניחם על היחור עד שיגדלו ויעשו פרי, לכ\"ע אף אם יהיו מורכבים באילן זקן שהפירות החדשים אשר יוציא היחור הם מותרים מיד הם יהיו אסורים לעולם משום גזירה דפירות גמורים אשר אין כח בגדולי היתר להעלותם וזה יהיה כוונת ר' יוחנן דירושלמי דהוא מרא דשמעתא זו דילדה שיש בה פירות דאמר עבר ונטע מותר עבר והרכיב אסור דאם עבר ונטע האגוז היוצא ממנה מותר אעפ\"י שהאגוז עצמה אסורה עבר והרכיב יחור בכפניות היוצא מהכפניות דהיינו מה שמתגדלים ונעשים פרי אסור אעפ\"י שאם היה אוכלם כך היה מותר לדידן דקיל\"ן כסתם משנה דאינם פרי משום דבקל אתי למחלף ולהתיר פירות גמורים שעל היחור ע\"י ביטול ועל מה שיוציא היחור מחדש לא נחית ר' יוחנן כי פשוט הוא דשרי שהרי מותר לכתחילה ליטע יחור של ערלה כדתנן ברישא דמתניתין דהכא הלכתא זה הוא הנלע\"ד לישוב הסוגיות דבבלי וירושלמי ובפרט לשון משנתנו ועל פי דרך זה אפשר לישב דברי הרמב\"ם ז\"ל עם החלוק שחלקנו לעיל בין אילן מאכל לאילן סרק ואף כי עדיין הדבר קשה להולמו שיהיו דברי הרמב\"ם ז\"ל כל כך סתומים לא אאריך עוד כיון דביני ביני כבר משנתנו מובנת כי זו היא כוונתי בחבור זה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והבכורים</b>. לא נהיגי אלא בשבעת המינים, משום הכי לא הקדימם לתרומה. ועוד דבתרומה כתיבא הראיה, אבל קשה דה\"ל להקדימם לחלה דאינה נוהגת אלא בחמשת המינים. וי\"ל דסמך חלה לתרומה משום דאף היא נקראת תרומה דכתיב <small>(במדבר טו, כ)</small> ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה. ואע\"ג דבכורים נמי מקרו תרומה <small>(עי' מכות יז.)</small>, מ\"מ אין שם זה מפורש בהם כבחלה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה למאה</b>. פי' המשנה זו לע\"ד להמלט מכמה קושיות כך הוא, סאה תרומה שנפלה למאה, והיא עולה וצריך להרימה כדתנן בריש פרקין, ומכיון דקיל\"ן כחכמים דפליגי אר\"א דמשנה ב' פ\"ה דתרומות דאמר שסאה שנפלה היא סאה שעלתה, נמצא שאחרי שהרימה נשאר קצתה בחולין ההם, ואח\"כ נפלו שם שלשה קבין ערלה או שלשה קבין כלאי הכרם, זו היא שהתרומה מעלה את הערלה, שאין במאה אלו שנשארו אחרי שהרים הסאה דתרומה שנפלה בהם אלא צ\"ט סאין שלמין של חולין, והסאה האחרת היא כלה או קצתה של תרומה ומשלמת המאה סאין, ומבטלין הערלה או הכלאים. והיינו דאמרינן בירושלמי <small>(ה\"ב יב:)</small> א\"ר אלעזר לית כאן לתוך מאה אלא לתוך צ\"ט. וכזה פי' הרמב\"ם הירושלמי הדומה לזה אשר אכתוב במשנה דלקמן:\n",
+                "<b>שנפלה למאה</b>. כתב התי\"ט דלפי מ\"ש הר\"ב דלר' אליעזר דנפלה בצ\"ט וחצי, צ\"ל דהואיל והם יותר מצ\"ט, נקט התנא מאה כדי לקצר, ע\"כ. וה\"ט נמי דלא הזכיר כלאי הכרם ברישא וכן בסיפא, ובמשל הזכירו. כלל העולה שבכל מקום שא\"א לטעות מקצר התנא לשונו כל מה שיכול אם לא מטעם כמוס:\n",
+                "<b>והערלה את התרומה</b>. הוא בדמיון כיוצא בזה, שכבר נתבטל הערלה בחולין, לאפוקי בלי תערובת חולין שאין הערלה מעלה התרומה או איפכא, והכי אמרינן בירושלמי <small>(ה\"ב יב.)</small> א\"ר קריוס לא שהתרומה מעלה את הערלה, אלא שהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. ונראה דטעות סופר הוא וצ\"ל להעלות את הערלה, וכן העתיק בעל מגדל עוז בפ' י\"ו מה' מאכלות אסורות. ושם <small>(הי\"ח)</small> נתן הרמב\"ם דמיון לענין זה בחשבון גדול ושלם, ואם התרומה דקילא אינה מעלה את הערלה אלא בצירוף החולין, כ\"ש שאין הערלה החמורה מעלה את התרומה אלא בצירוף החולין, ופשוט הוא, אלא שהרמב\"ם רצה לומר שהתרומה אף כי לא נתבטלה מסייעת להעלות הערלה ושם הביא דמיונה. ולא נהירא דאי טעמא הוי כמ\"ש בעל לחם משנה משום דתרומה מותרת לכהנים משא\"כ הערלה שאסורה לכל, א\"כ למה בעי צירוף חולין אפילו לבדה תעלה הערלה להתירה לכהנים התרומה, ואם לה אין כח לבדה מה מועיל צירוף חולין כשנדמעה בו, אלא אף כי המדומע קיל סוף סוף אסור לזרים כתרומה עצמה ואפילו לכהנים אפשר שיאסר בהנאה בהיותו טמא, כדתנן בריש פ\"ה דתרומות שמא יבא לידי תקלה. ועוד אי לא קפיד תנא אלא שלא תהיה התרומה לבדה אבל בצירוף החולין אפילו נדמעה מעלה, למה לו לתנא להאריך בלשונו להביא דמיון התרומה המעלה את הערלה באמרו כיצד סאה תרומה וכו', ליתני כיצד סאה ערלה או כלאי הכרם שנפלה למאתים מדומע זו היא שהתרומה מעלה את הערלה. ועוד דוחק הוא לאוקמי מתניתין בתרי אוקמתי, ולפרש זו היא שהתרומה מעלה את הערלה בשלא נתבטלה, והערלה את התרומה כשנתבטלה דווקא. ולפיכך נראה כמו שפרשתי דשניהם בשנתבטלו איירי, וזו דקאמר, ר\"ל בדרך זו דווקא המפורש במתניתין שנתבטלו מתחילה, הוא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה, אבל כשלא נתבטלו מתחילה וכ\"ש בלי צירוף חולין כלל אינם מבטלים זה את זה. ואפשר עוד לפרש בבא זו דוהערלה את התרומה על פי דרכנו בלי דמיון אחר אלא שהערלה הזאת שנתערבה תעלה אותה התרומה עצמה, והוא כשיתערב בתערובת הזה עוד תרומה אחרת והגביה, ונפלה אחרת והגביה, ונפלה אחרת, דכשתרבה התרומה על החולין נדמע כל התערובת כדתנן בפ\"ה דתרומות משנה ז', וקמל\"ן דבעינן שיתרבה אף על הערלה הזו שבתערובת הזה, אבל בלאו הכי מעלה התרומה ושרי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והערלה את הערלה</b>. מ\"ש הר\"ב שאחד משני ערלות אלו הוא נטע רבעי, וקא מפרש כלה מתניתין על דרך זה, עד שכתב בפירוש בסוף דבריו וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ\"ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי. אינו נראה כלל דהא על כרחין לא בעינן מאתים לבטל אלא לערלה משום דכפל איסורה דאסורה בהנאה, כמ\"ש הוא עצמו בריש פרקין והיא גמרא ערוכה אבל נטע רבעי אינו אסור בהנאה אלא דינו כמ\"ש, ואפילו באלף לא בטיל הואיל ויש לו היתר וכמו שפסק הרמב\"ם בפ' ט\"ו מה' מאכלות אסורות, וכשאין לו היתר בטל כשאר איסורין המותרין בהנאה, וגם בעל לחם משנה לא נחה דעתיה בפירוש זה של הר\"ב אלא בפירוש הרמב\"ם דהוי לדידיה ערלה דווקא, שערלה שנתבטלה מבטלת ערלה אחרת:\n",
+                "<b>כיצד סאה ערלה וכו'</b>. איני צריך להאריך בפירוש בבא זו כי כבר פירשה הרמב\"ם על אמיתותה וכמ\"ש התי\"ט. ובדקדוק תנן הכא סאה ועוד, משום דהערלה אינה צריכה להרים כדתנן בריש פרקין מאחר שנתבטלה, ולפיכך בהיותה כלה תוך התערובת היא מבטלת ועוד זה היתר על הסאה וכמ\"ש הרמב\"ם, דמבלעדה לא היה שם מאתים שלמים כנגד הסאה ועוד, אלא קצ\"ט שלמים. וזה הוא מאי דאמרינן בירושלמי <small>(ה\"ב יב:)</small> א\"ר אלעזר לית כאן לתוך מאתים, אלא לתוך קצ\"ט. כן פירשו הרמב\"ם בפירוש, והוא דומה ממש למה שפרשתי במשנה דלעיל במימרא הדומה לזו, ולפי דרכי ניחא דשני המימרות מתפרשים בפירוש אחד:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין בו לעלות במאה ואחד</b>. בנוסחאות אחרות גרסינן נמי הכא באחד ומאה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור</b>. דלא מקרי זה וזה גורם אלא א\"כ א\"א לאחד לפעול מבלעדי סייוע השני, אבל הכא בכל אחד היה בו כדי לחמץ, ועיין מ\"ש הר\"ב בפי' משנה תשיעית:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שני מינין משם אחד אינן מצטרפין</b>. ומשלשה אתיא במכ\"ש, משום הכי לא הוצרך להזכירו כמו ברישא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי אליעזר אומר אחר האחרון</b>. הנשאר בעיסה, אני בא. ש\"מ דכשקדם וסלק את האיסור איירינן כמ\"ש הר\"ב. וה\"ט דלא קתני אחר האחרון הנופל, דלא קפיד אלא על הנשאר שיהיה ההיתר אחרון ולא אנופל. וה\"ט דרבנן דלא אמרו בין ראשון בין אחרון דומיא דר\"א, אלא שינוי לשונם באמור בתחילה ובסוף, משום דאנהו בנפילה קמיירו. ובהכי מתפרש שפיר לישנא דמתניתין על פי הדין:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חתיכה וכו'</b>. לפי פי' הרמב\"ם נשנה הכא אגב פלוגתא דדמי לשאר המחלוקות דפרקין, אע\"ג דאין טעם מחלוקת זה כאחריני:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האורג מלא הסיט מצמר הבכור וכו'</b>. משום דמיירי בסיט ודליקה תני להו הכא:\n",
+                "<b>ידלק</b>. כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם דמתניתין כרבנן, דלא כירושלמי שהביא הר\"ש דאמר דמתניתין כר\"מ ע\"כ תורף דבריו. ולשון זה קשה בעיני, דמי הוא זה אשר ינגד הירושלמי בלי ראיה מהבבלי. אבל ראיתי בירושלמי <small>(ה\"ב יח:)</small> דאית דתני לה בשם ר\"מ, ואית דלא תני לה. ולפי זה אתי שפיר דהרמב\"ם תפס לעיקר לאית דלא תני לה. זה הוא שטחיות הענין, אבל המעמיק בכל אותה הלכה צריך עייון רב ליישבה על פסק הרמב\"ם, ואמת הוא כי יש בה נפקותא לפירוש משנתנו, אבל מה אעשה כי בעוונותי לא זכיתי להבינה ומשום הכי אינני מעתיקה, והרוצה לעיין יעיין אותה בירושלמי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אגוזי פרך</b>. קשה למה הקדימם לרמונים:\n",
+                "<b>רמוני בדן</b>. אפשר דהקדימם לחביות, לגלות לנו דפרך הסמוך לו הוא שם מקום כמו בדן. ולמאן דלא ס\"ל כן, י\"ל דהחביות יכולים להיות מלאים שמן הכתוב במקרא <small>(דברים ח, ח)</small> אחר רמון. אבל הוא דוחק, כי כיון שמונה אלו לחשיבותן, ראוי להקדים היותר חשוב, וקיל\"ן <small>(עי' ברכות מא:)</small> לענין ברכות דצריך להקדים החשוב, דהסמוך לארץ בתרא הוא חשוב ממה שלפניו רחוק מארץ קמא:\n",
+                "<b>החדש</b>. הקדימו לערלה דהיא עיקר מכלתין, לשנות בסדר תורה הלכה וסופרים:\n<br><b>ערלה</b> מתחלת בהא ומסיימת במם, הרי הם, לשון להמם ולאבדם (אסתר ט, כד), כי ה' יהם ג' קליפות אלו אשר הם כנגד שני ערלה, מהומה גדולה עד השמדם. ואי בעית אימא מה, על שם מה אדם (תהלים קמד, ג), כי הוא עץ השדה, שאין נהנים ממנו ג' שנים, שאין בו דעת ללמוד כלל, ובשנה הרביעית ע\"י פדיון שנותנים לו מגדנות ודומיהם נהנים ממנו שמתחיל ללמוד קצת, ובשנה החמשית אוכל פריו, כי יודע לקרות בתורה ומתחיל לקרוא מקרא, כדתנן (אבות פ\"ה מכ\"ד) בן חמש שנים למקרא, להוסיף לו תבואת כרם ה' צבאות בתורה שבעל פה:<br><b>סליק</b> מסכת ערלה. של אילני אכילה:<br><b>נא</b> תשמע בקול יועץ רע הרחק בתחבולה.<br><b>לא</b> תאכל פרי העץ עד אחר שני ערלה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה ערלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}