abf29b071f6a2b6815e07635f1979d4dc1102b1473e7c4fbc3d755eff686cb13

json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/R' Shemaiah on Mishnah Middot/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json

@@ -0,0 +1,233 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "R' Shemaiah on Mishnah Middot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי, וילנא, 1880",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "רבינו שמעיה על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>שומרים בבית המקדש. </b>בלילות: \n",
+                "<b>בבית אבטינס. </b>שם מפטמין את הקטורת: \n",
+                "<b>ובית הניצוץ. </b>מפרש לקמן עלייה בנויה על גבה. שערי עזרה הכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה אותן לוים שבמשמר השומרים את העזרה והם למנין עם עשרים ואחד מקום שהלוים שומרים בשערי הבית ובשערי העזרה כמפורש: \n",
+                "<b>ובבית המוקד. </b>באותן ב' לשכות שהיו לבית המוקד הבנויות בקדש כדתנן לקמן ובשתי לשכות הבנויות לו בחיל הלוים שומרים מבחוץ: \n",
+                "<b>חמשה. </b>שומרים לוים על חמשה משערי הר הבית יש לו חמשה שערים המנויים לפנינו: \n",
+                "<b>ארבעה. </b>שומרים על ארבע פינותיו של הבית מתוכן כלומר [אלו] ואלו מתוכן שומרי הפינות ושומרי השערים בתוך החומה היו יושבין שכן כל אדם רשאי לישב שם: \n",
+                "<b>חמשה. </b>שומרים לוים על חמשה משערי העזרה שבעה שערים מונה לקמן בעזרה מפרש במסכת תמיד (דף כו.) ב' מהן היו תכופין לשאר השערים שאינן צריכין שימור אלא לה' שערים <small>(*נ\"א מרוחקים)</small> מדובקים: \n",
+                "<b>ארבעה שומרים על ארבע פינותיה של עזרה מבחוץ. </b>כלומר אלו ואלו מבחוץ היו עומדים חוץ לעזרה שהרי אין ישיבה בעזרה ולא היו יושבים מבפנים הרי שמנה עשר שומרים בין שער ופינה וג' מוסיף עוד אחד כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איש הר הבית. </b>ממונה על כל משמר ומשמר מהשומרים בעזרה: \n",
+                "<b>בן לוי לוקה. </b>מאותן השומרים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה שערים היו להר הבית. </b>לחומת עזרת נשים המקפת כל ההר לפנים מן החיל: \n",
+                "<b>שני שערי חולדה. </b>כך שמם: \n",
+                "<b>וקיפונוס. </b>שם השער: \n",
+                "<b>טדי. </b>בדל\"ת והוא שער לא היה משמש כלום שום יציאה וביאה אלא בעל קרי היה יוצא בו לרבי אליעזר בן יעקב כדמפרש בשילהי פרקין: \n",
+                "<b>שער המזרחי. </b>שבחומת עזרת נשים שהכל נכנסין דרך שם לכל העזרות ועל אותו השער שושן הבירה צורה צא ולמד במס' יומא: \n",
+                "<b>שבו. </b>בשער המזרח זה כהן השורף הפרה וכל מסעדיה העוסקים יוצאין דרך שם להר הזיתים שבמזרח שהוא כנגד אותו שער וכבש היו עושין מהשער להר מפני קבר התהום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה שערים היו בעזרת ישראל. </b>שער נקנור. הוא שער האיתון והוא משמש כל כניסה ויציאה של עזרה הגדולה איתון לשון ביאה כמו אתא בוקר (ישעיה כא): \n",
+                "<b>המלביש. </b>בגדי כהונה מונחין שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית המוקד. </b>היה כולו בחיל שכן זקני בית אב ישנים שם אלא הלשכות שלו חציין בחול וחציין בקדש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשכת קרבן. </b>שהיו שם טלאים המבוקרים: (שייך לע\"ב) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לבלוש את העזרה. </b>כדתנן במסכת תמיד (דף כח.) נטל את המפתח ופתח את הפשפש שנכנס מבית המוקד לעזרה היו בודקין והולכין הגיעו אלו באלו אמרו שלום הכל שלום כלי השרת מוצאין כתיקונן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית המוקד כיפה. </b>ככיפה היה עשוי: \n",
+                "<b>ובית גדול והיה מוקף רובדין של אבן. </b>רצפה חלקה וגבוה לשכב שם: \n",
+                "<b>איש כסותו בארץ. </b>כר וכסת שלו שטוח בקרקע שלא על הרובדין העשויין לזקנים וישן על הארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמה על אמה. </b>בארץ וטבלא עליו: \n",
+                "<b>הגיע זמן הנעילה. </b>שעת הגפת דלתות: \n",
+                "<b>הגביה את הטבלא. </b>הכהן השוער: \n",
+                "<b>מן השלשלת. </b>בשלשלת היו תלויות ונעל הכהן מבפנים כל השערים שיש בו לנעול ובעודו עוסק בנעילת שערים בן לוי ישן לו מבחוץ: \n",
+                "<b>גמר.</b>הכהן מלנעול והחזיר המפתחות לשלשלת והחזיר הטבלא למקומה ונתן בן לוי כסותו עליה חזר וישן לו: \n",
+                "<b>מסיבה ההולכת תחת הבירה. </b>תחת המקדש במה ששואלין (צ\"ל שעולין) עליו וגבוהין משולי החיל שהרי מחילות לא נתקדשו: \n",
+                "<b>במסיבה ההולכת תחת החיל. </b>במה שהוא גבוה מרגלי ההר: \n",
+                "<b>והולך לו בטדי. </b>שער (הדרום) [הצפון] שלא היה משמש כלום: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הר הבית היה כו'. </b>הר המוריה שעליו הבית בנוי רובו מן הדר בדרום ההר שבדרום ההר היה רוב תשמיש העזרה : \n",
+                "<b>לא <small>(*צ\"ל לו)</small> מן המזרח. </b>פחות מן הרוב במזרח שתשמיש המזרח מועט מתשמיש הדרום ותשמיש הצפון פחות משל מזרח ומועט שבכולם במערב שאין תשמיש היכל כל כך ולבי מגמגם בלשון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה לך מקיף לשמאל. </b>שואלין לו וזה משיב שאני אבל והם עונין השוכן וכן שאני מנודה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפנים ממנו. </b>מכותל חומת הר הבית: \n",
+                "<b>סורג גבוה י' טפחים. </b>מקלעות עצים כגון לט\"ש ארוגות זו על גב זו באלכסון כעין שמסרגין את המטות: \n",
+                "<b>י\"ג השתחואות. </b>על הנס שזכו לגודרה: \n",
+                "<b>לפנים ממנו. </b>מן הסורג: \n",
+                "<b>החיל י' אמות. </b>עשר אמות רחבה מן הסורג לחיל מדלא קתני הכא גבוה כדקתני בסורג שמע מינה אורך ורוחב קא חשיב ובגובה לא נתנו שיעור דתנן לקמן כל הכתלים שהיו שם גבוהים חוץ מכותל מזרחי שבו הכהן השורף את הפרה מכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם ואם לא היה נמוך כותל מזרחי זה של החיל לא היה מצינו <small>(*צ\"ל מצי)</small> רואה מעל גבי פתח היכל כדמפרש ביומא (דף טז.): !ושתים עשרה מעלות היו שם: \n",
+                "<b>ושלחה. </b>משך שלה ופעם אמר רבי החיל עשר אמות גובה כותלו ומוסב על גובה הכותל הסורג: \n",
+                "<b>חוץ משל אולם. </b>שתים עשרה מעלות שבין אולם ולמזבח שנינו לקמן ושלחה אמה: \n",
+                "<b>(על) כל הפתחים כו' חוץ משל אולם. </b>שרוחבו עשרים אמה ברוחב הבית וגובהו ארבעים אמה: \n",
+                "<b>היו להן שקופות. </b>סיפין עשויין בבנין לשם הקשת הדלת ואפילו בשל אולם שאין בו דלת היו שקופות מזוזות לעצמן אלים וסיפים כל צורך הדלת: \n",
+                "<b>חוץ משל טדי. </b>שאין לו בנין סף: \n",
+                "<b>ב' אבנים מונחות זו על גב זו. </b>באחד חקוק חצי הפתח משקוף העליון וחקק חצי מזוזה מכאן וחקק חצי מזוזה מכאן ובאחד חקוק מפתן הצחחתון וחצי מזוזה חקוקה מכאן וחצי מזוזה חקוקה מכאן: \n",
+                "<b>מוטות. </b>לא ידעתי לשונו: \n",
+                "<b>שנעשה בהן נס. </b>מפורש ביומא (דף לח.): \n",
+                "<b>מצהיב. </b>קריל\"ש כזהב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן הכותל המזרחי. </b>של החיל שהיה נמוך כעשר אמות לראות מעליו פתחו של היכל במסכת יומא (דף טז.): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עזרת נשים. </b>היא חומת העזרה החיצונה והמקום קרוי כן: \n",
+                "<b>היה קל\"ה על קל\"ה. </b>והכל פנוי חצר גדולה חוץ שבד' מקצעותיה של ארבעים כל אחת ואחת ואיני יודע אם מרובעות היו אבל של יחזקאל היו ארבעים אורך ושלשים רוחב ולסוף קל\"ה אמות היתה חומה והבדילה בין עזרת נשים לעזרת ישראל מלבד ט\"ו מעלות העולות מתוכה לעזרת ישראל כמפורש: \n",
+                "<b>ולא היו מקורות. </b>הלשכות האלה אלא כמין חצרות הן: \n",
+                "<b>וכן הן עתידות להיות. </b> של יחזקאל לעתיד לבא חצרות בלא תקרה כדי לבשל בתוכן את זבח העם שלמי התודה ואיל נזיר ככתוב במשנה. ויוציאנו מחצר הפנימית היא עזרת ישראל אל החצר החיצונה היא עזרת נשים וחומה גבוהה היתה שם בין שתי שערים אלים ואולמים כמו שכתוב אלא שאינן מקורות ואומר אני מה לשון קטורות מקטרן תרגום קיטור. העשן של המבשלים עולה למעלה שאין על גביהן תקרה היא מרפסת המהלכת סביב כל החצר החיצונה ללשכות אל הרצפה במקרא מפורש ולימדנו קטורות שעל אותן מקצועי החצר פוסקת אותה הרצפה כדי להעלות עשן למעלה: \n",
+                "<b>היא היתה לשכת המצורעים. </b>ששם היו טובלין תיכף להכניס ידיהם לבהונות להזות עליהן מדם האשם והשמן שכל הנכנס לעזרה טעון ביאת מים והלשכה לא נתקדשה: \n",
+                "<b>וחלקה היתה. </b>כל חומת העזרה החיצונה פנויה מכולם בראשונה ולבסוף הקיפוה בסיסטרא זיזין וגזוזטראות נעצו בחומה ובנו עליה תקרה ומרפסת לצורך שמחת בית השואבה המפורש בסוכה שלא יתערבו שם אנשים ונשים: \n",
+                "<b>מתוכה. </b>מעזרת נשים לעזרת ישראל: \n",
+                "<b>עומדים בשיר. </b>לוים בתחלת עזרת ישראל אצל שער נקנור: \n",
+                "<b>ולא היו טרוטות. </b>לא היו המעלות עולות כשורה זו על זו כמעלות החיל וכמעלות האולם אלא מוקפות היו בהיקף ועיגול אחת הנה ואחת הנה כעוגל חצי הלבנה כדי שלא יעלו יותר מדאי עד עזרת ישראל לשון טרוטות איני יודע לכוין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולשכות היו תחת עזרת ישראל. </b>מחילות תחתיה: \n",
+                "<b>ופתוחות לעזרת הנשים. </b>בגובה אותן ט\"ו מעלות ששוליה של זו גבוהין משיפוליה של זו: \n",
+                "<b>עזרת ישראל. </b>היתה לפנים מחומתה מט\"ו מעלות הללו (ומעלה) אורך קל\"ה כנגד הרוחב של עזרת נשים אלא שלגבי עזרת ישראל קרי ליה אורך מתוך שרוחב שלה אינו אלא י\"א אמה ומנהג המקרא בכל מקום מדה היתירה קרויה אורך והמועטת קרויה רוחב ואפי' הוא אורך לפי דבר אחר וכן עזרת הכהנים מישראל והלאה קל\"ה באורך כלפי דריסת הישראל וי\"א ברוחב כלפי המזבח: \n",
+                "<b>וראשי פספסין. </b>גיזרין של עץ מונחין בארץ רושם וסימן בין דריסת ישראל לדריסת כהנים ועוד רשאין היו ישראל להיות נמשכין אצל כותלי הדרום רחוק מן המזרח ותשמישן עד לאחורי בית הכפרת כשהם צפופים והכהנים מהלכין בכל מקום אלא שהללו י\"א אמה תשמיש לעצמו: \n",
+                "<b>מעלה היה שם. </b>בין י\"א של ישראל לי\"א של כהנים: \n",
+                "<b>ודוכן. </b>הכהנים לברך את העם קבוע בה בתחלת עזרה שלהן וכן נאה ברכת כהנים בראש עזרתם ושל לוים בראש עזרתם וישראל ביני וביני ובאותו דוכן עולות עוד שלש מעלות ששלחה של כל אחד חצי אמה שהן אמה וחצי מלבד מעלה הראשונה של אמה הרי שתי אמות ומחצה שגבהו הכהנים מישראל: \n",
+                "<b>כל העזרה כולה היתה אורך קפ\"ז. </b>מעזרת ישראל שעלתה וגבהה על עזרת הנשים ועוד לאחורי הכפורת והרוחב שלה קל\"ה כמו שמצינו ש��עור זה לכל אחת ואחת מצפון לדרום ובפ' אחרון מונה החשבון של קפ\"ז באורך ממזרח למערב: \n",
+                "<b>וי\"ג השתחויות היו שם. </b>בעזרה הגדולה והטעם פירש כנגד י\"ג פירצות ?: ואבא יוסי חולק על חכמים ומפרשן כנגד י\"ג שערים שהוא מעמיד בעזרה ומונה אותם והולך ומודים היו על נוי הבניין ומה הן י\"ג שערים לדבריו שערים הדרומים סמוכין למערבה היו וכך שם כולם ולא פירש טעם אלא בשער המים: \n",
+                "<b>מבפנים <small>(*מפכים)</small>. </b>מפורש ביחזקאל: \n",
+                "<b>שער יכניה. </b>לבדו נותן לו טעם. ושנים במערב אחורי הכפרת ולא ידעתי מה הם משמשים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המזבח </b>כו' עלה אמה וכנס אמה עלה ה' וכנס אמה. הכניסות <small>(*שוה בשוה כצ\"ל. יעב\"ץ)</small> שנה (בשנה) אבל עלה שלישי זה מקום הקרנות שלא היה שם כניסה לא קחשיב ואותן ג' כתובות במקרא וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה ושנויות הן בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נד.): \n",
+                "<b>זהו סובב. </b>וחוזר ומביא מלבן של כ\"ח על כ\"ח וגבהו <small>(*צ\"ל ג' אמות)</small> אמה זהו מקום מערכה וחוזר ומביא מלבן אמה על אמה וגבהו אמה זהו קרן וכן לכל קרן וקרן הוסיפו עליו כדי לקיים המדה שלמדה יחזקאל ברוח הקודש ומפני שלא היה בו ספוק שהדמים ניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי באותה אמה שהיסוד אוכל בדרום ויורדין בהן באותן שני נקבים שבאותה הקרן ומתערבין באמת המים העוברת בעזרה ויוצאין הדמים עם המים לנחל קדרון דרך הדרום: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמה על אמה. </b>בחפירה: \n",
+                "<b>ורבובה. </b>כעין ארובה חקוקה בכבש במערבו ושם נותנין פסולי חטאת העוף עד שתעובר צורתן ויצאו לבית השרפה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למטה מן הבתולה. </b>מה שקורין טור\"ק בלע\"ז שלא נחפר בו מעולם: \n",
+                "<b>והפגימה לכל דבר. </b>בין באצבע בין בעץ בין בברזל היא פוסלת: \n",
+                "<b>מלבנין אותן. </b>המזבח וקירותיו: \n",
+                "<b>מפני הדמים. </b>שמזין כל השבוע בקיר ובקרן: \n",
+                "<b>בכפיס של ברזל. </b>טרואיל\"א שסדין בה הטיט: \n",
+                "<b>אינו בדין שיניף. </b>שיהא מונף עליו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ו' סדרים. </b>היו הטבעות בשורה אחת ובכל סדר ארבעה טבעות שהן כ\"ד טבעות לכ\"ד משמרות וי\"א ד' סדרים היו של שש שש טבעות שהן נמי כ\"ד: \n",
+                "<b>שעליהן שוחטין. </b>נותן צואר הבהמה בטבעת שיש לה ב' ראשין ונועצה בקרקע והצואר תקוע שם ויכול יחיד לשוחטה: \n",
+                "<b>בית המטבחיים. </b>שקורין מיצקר\"ה: \n",
+                "<b>ועליו. </b>כלומר באותו מקום ח' עמודים ננסים קצרים ולא גבוהים: \n",
+                "<b>ורביעים של ארז. </b>כרותות ארזים על גבי שני העמודים ארבע קורות על ח' עמודים: \n",
+                "<b>ואונקליות. </b>יתידות ברזל קבועות בקורות ג' סדרים של יתידות תקעו בכל קורה וקורה סדר זה גבוה מחבירו ואומר אני הנמוך לתלות בו כבש ובאמצעי לתלות בו איל והגבוה לתלות בו פר ומפשיטין ומנתחין ומביאין הקרביים על שלחנות של שיש שלמטה בין העמודים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משוך כלפי הדרום. </b>שלא היה עומד באמצע בינתים אלא כבין האולם ולמזבח: \n",
+                "<b>רום מעלה חצי אמה. </b>הרי ו' אמות גובה לי\"ב מעלות: \n",
+                "<b>ושלחה. </b>משך שלה כלפי האולם אמה אמה ורובד שלש כשעלה אמה אמה בשלח שתי מעלות היתה אמה שלישית חלוקה ברובד שלש אמות רחב שוה הרי חמש אמות בשלשה מעלות אמה אמה ורובד שלש שלש כן עשה ב��לשה מעלות אחרות שהן חמש אמות הרי עשר אמות והעליונה היתה אמה אמה ורובד ארבע שהן שש אמות הרי ששה עשר אמות העלאה ושש אמות של רום חצי אמה לשנים עשר מעלות הרי עשרים ושתים אמות אין הדבר מכוון לי שכן רום המעלה אינו מאריך במדה כלל ורובד חמש רצפה חלקה ה' אמות היה בעליונה שאצל אולם ולרבי יהודה <small>(*נ\"א בג')</small> כ\"ג אמות היו וא\"א לומר כן שלא להותיר סכום המדה אף רבינו לא עמד במדה זו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ורחבו עשרים. </b>כרוחב הבית: \n",
+                "<b>מלתריות של מילא. </b>קורות שקורין יש\"ט שיממשין בחומה בין נדבך לנדבך והן של עץ נאה ומיופה זהו של מילא. ולי נראה לשון כלי מילת כ\"ש כציורי המעיל: \n",
+                "<b>על גביו. </b>על גב פתח אולם: \n",
+                "<b>אמה מזה ואמה מזה. </b>עודפות על כ' אמה של רחב הפתח וכן חבירתה הרי ראשונה בת כ\"ב ושניה כ\"ד ושלישית כ\"ו ורביעית בת כ\"ח וחמישית היא עליונה בת ל': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכלונסות. </b>פרק\"ס מכותל של היכל לכותלו של אולם למעלה מפתח גבוה מ' קבועות ראשיהן בבנין מכן ומכן כדי שלא יבעט ויפריד כותל אולם מכותל היכל: \n",
+                "<b>קבועות בתקרת האולם. </b>ותולות למטה באולם שאוחזין בהן פרחי כהונה מפסגין ועולין ליהנות בהדר העטרות שעשו חלם וחביריו בימי חגי זכריה ומלאכי בחלונות עליות האולם לנוי וליופי כעין שעושין שרים לטייל ולהתענג וקוריו ייטו\"ש: \n",
+                "<b>ומודלה. </b>כעין דלית טרייל\"א: \n",
+                "<b>שלש מאות כהנים. </b>לפנותה ולפרק משוי גרגירים ואשכולות שתלוי עליה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פתחו של היכל. ?</b>שתים מבפנים. בשפת עובי הכותל שבפנים לצד הבית ושתים מבחוץ לשפת עובי הכותל של צד האולם: \n",
+                "<b>להיכל ולקודש. </b>להיכל כלפי חוץ ולקודש כלפי פנים: \n",
+                "<b>החיצונות נפתחות כו'. </b>וכמין איסתרמיטא דרבי יהודה פי' רבינו זכור לטוב יפה יפה במשכנות יחזקאל על המקרא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשער הגדול. </b>ההיכל:  ",
+                "<b>פשפש. </b>פנשטרנו\"ן:  ",
+                "<b>נטל. </b>הכהן את המפתח בשחרית ופתח את הפשפש שבצפון השער הגדול ונכנס להתא לאחד מן התאים שבזוית צפונית מזרחית של היכל הוא האחרון שבשורה והיה מקצת חללו כנגד עובי כותל היכל חקקו כותלו של היכל כנגד התא ועשו פתח בתא שיכנס ממנו לעובי כותל ההיכל עד שמגיע לפשפש הצפוני שאצל שער הגדול הרי שיכול ליכנס מפשפש להתא ועוד עשו לו פתח לאותו התא כנגד חלל ההיכל ונכנס מהתא להיכל ופותח שם דלתות פנימיות של היכל ושוב דלתות חיצוניות שלו וזהו לרבנן דלקמן חמשה פתחים היו לאותו התא אחד לפשפש ואחד להיכל ולרבי יהודה לא היה צריך התא לשני פתחים הללו שהרי מפשפש היה נכנס בעובי כותל היכל ומהלך בעוביו לצד הדרום עד שעומד בין שני זוגות שערים שבשער הגדול ופתח חיצונות מבפנים ממקום העובי שהוא עומד שם ופנימיות של צד היכל פתח מבחוץ מקום רגליו קרי חוץ כלפי הפנימיות. רבי יהודה לא בעי להאי תא אלא ג' פתחים כשיעור לחביריו אלא אחד מהם למסיבה כמפורש להלן ואף בבנין יחזקאל ה' אמות מונח לפני התא האחרון מכוון חללו כנגד עובי כותלו של היכל לפי החשבון ואפשר להעמיד לו שני פתחים אחד לפשפש וא' להיכל בדברי הימים וה' פתחים לו:  "
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה ע\"ג חמשה וחמשה על גביהם. </b>רוחב התא מפורש לפנינו התא שש וכותל התא חמש בין תאי המערב בין תאי הצפון אבל לאורכו ��א ניתן בו שיעור לא במשנה ולא במקרא <small>(*[נ\"א ולפי החשבון של רבינו מנחם צריך ג\"כ])</small> ולפי חשבון הנביא צריך רבינו מנחם ג\"כ ליתן ט\"ז אמה בין אורך התא וכותל ואין במקרא אלא שלשה ושלשים תאים א' תן למערב על פני כל הבית וחמשה לדרום וחמשה לצפון ויונתן כך תירגם חד עסרי דסידרא וי\"א וי\"א חלל בזה על גב זה כן הגיה רבי: \n",
+                "<b>ובקרן מזרחית צפונית. </b>כלומר בתא שבקרן מזרחית צפונית של היכל היו חמשה פתחים אתאן לרבנן: \n",
+                "<b>אחד לפשפש ואחד להיכל. </b>כבר פירשנו לדבריהם: \n",
+                "<b>ואחד למסיבה. </b>תנא לקמן מסיבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית שבה היו עולין לגגות התאים ובמקרא כתב ופתח הצלע למונח פתח אחד דרך הצפון ופתח אחד לדרום ואומר אני בקרן זוית של צלע זה האחרון בלשונית מזרחית שלו עשו לו פתח במורשא דקרנתא הרי התא הוא פתוח למונח שלפניו במזרח פונה דרך הצפון שהקרן זוית משמש שני צדדין ורגל המסיבה שם הוא בקרן הצפון שמהלכת בצידי התאים כולם ורגליה כלין בקרן התא הזה נמצא פתח הקרן ממנו עולין למסיבה הרי המשנה והמקרא מכוונים ואם לא היה מונח בבית שניתן הפתח כולו לצפון התא והיינו אחד למסיבה דמתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התחתונה. </b>התא התחתונה: \n",
+                "<b>ה' רוחב ורובד שש. </b>שיעור התיקרה שע\"ג שש אמות שהקורות כונסות במגרעות החומה של היכל אמה אחת לכך נמצאת האמצעית שש רחבה ורובד שלה היא תקרה עליונה של אמצעית שכונסת היא אמה בחומה יותר מתיקרה של תחתונה לכך נמצאת העליונה רוחב שבע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לגגות התאים. </b>לראות בבדק הבית: !ה\"ג הולך כל פני הצפון של היכל דרך גגות התאים: \n",
+                "<b>היה מהלך בדרום. </b>היכל מעל גגות התאים עד שהוא מגיע בבין קדש הקדשים ובין ההיכל ושם פתח לעליות תקרה ומעזיבה שעל כל אורך סיפון הבית שמבפנים ובפתחה של עלייה בפנים על המערכה היו שני כלונסות זקופות למעלה כלפי גג הבית ובין הכלונסות שליבות שבהן עולין לגגה של עלייה ובראשן פספסין בראשי כלונסות של מטה שראשן העב הופכין למטה וחודו של כלונסות הדק זוקפין למעלה שם היו פספסין וגיזרין מונחין כלפי של אמה טרקסין והן מבדילין בעליה בין עליית ההיכל ובין עליית קדשי הקדשים ובפ' הוציאו לו (יומא דף נד.) אמרו שתים פרכות בדביר וב' כנגדן בעלייה כדי להפסיק בין ב' עליות: \n",
+                "<b>ולולים. </b>ארובות פתוחות לעליית קדש הקדשים שדרך שם משלשלין את האומנין למטה בדביר לבדוק סדקי הכתלים וכדי שלא יזונו עיניהם מזיו שכינה מורידין אותן בתיבות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההיכל מאה על מאה. </b>מפורש לפניו ממזרח למערב מצפון לדרום ועל רום מאה מפרש עכשיו: \n",
+                "<b>האוטם שש אמות. </b>המפתן גבוה מהארץ שש אמה בבנין אטום חומה סתומה וצריך לומר מעלות היו באולם שמהן עולים על המפתן ומורדות בהיכל לירד בהן מהמפתן: \n",
+                "<b>גובהו. </b>[של] כותל מהאוטם ומעלה ארבעים אמה: \n",
+                "<b>אמה כיור. </b>ציורין וצורות באמה אחת: \n",
+                "<b>ואמתים בית דילפה. </b>מקום עשו שם אם ידלף הבית יקלח לחוץ: \n",
+                "<b>ואמה תיקרה. </b>הוא הסיפון ועליה מעזיבה עובי אמה וגובה של עליה מהסיפון ומעלה ארבעים אמה ושוב אמה כיור ואמתים בית דילפה בראש העלייה כמו <small>(*בקרוי יעב\"ץ)</small> בקלע הבית ואמתים תיקרה ומעזיבה למעלה כמו למטה ושלש אמות מעקה סביב גג המעזיבה וגג עשוי על המעזיבה משפע ועולה עד לשוה גובהו של מעקה: \n",
+                "<b>ואמה כלה עורב. </b>מהמעקה ולמעלה שפודים נעוצין בגג אמה גובהו לכלא ולמימנע העוף מעליו שלא יטנף: !ר' יהודה לא צידד לאמה כלה עורב ומגביה המעקה ארבע והרי ק' אמה: !מסיבה וכותלה שמנה הורדת (משם) המים וכותלה שמנה זה שיעור המשנה אבל למקרא צריך לעשותן של עשרה מתוך שממעט ברוחב התא מיכן שכן כתב ורוחב הצלע ארבע אמות הרי מיעט בתאים ארבע אמות מזה ומזה כנגדן הרחיב מסיבה והורדה בד' אמות למלאות ע' רחב בהיכל לאחוריו כך השיב לי רבינו ולחבירי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והאולם עודף עליו כו'. </b>מלבד החליפות צריך להרחיב כותלי האולם לצפון כנגד התא להמסיבה והכותל ולדרום כנגד התא והורדת מים וכותלה שהן י\"ט אמות מזה ומזה וצורך היה לו כן לחזק ולתקף בנין גבוה כזה שכן שלמה עשאו ק\"כ גבוה כדכתיב בדברי הימים אע\"פ שגובה הבית בל' כל שכן בני הגולה שהרימו היכל ק' והם עשו באולם ושו נדבק בכותלי בית החליפות הרי לך מאה לפניו:  ",
+                "<b>סכינים. </b>בלשון ערבי חלפא:  ",
+                "<b>צר מאחוריו. </b>ע' אמה:  ",
+                "<b>ורחב מלפניו. </b>ק' אמה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל העזרה היתה קפ\"ז. </b>מגובה של עזרת ישראל עד לאחורי הכפורת כמו שמפרש באורך ורחבה קל\"ה בעזרת נשים שהרוחב לא שונה שכותלי כל העזרות כולן הולכות בשוה ובמישור מן הצפון לדרום מפרש לו מה היה משמשת העזרה הכבש לעצמו שלשים אורך מקום הטבעות כ\"ד אמות שלחנות של שיש בשש עמודים הננסים שנויים בפרק שלישי והנותר הוא עשרים וחמש אמות פרוס אותו בין כבש לכותל מזה ובין מקום הננסין מצד א': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שם היו מולחין עורות קדשים. </b>לכך נקרא פרוה על שם עורות הפרים שבה דומיא דחברותיה שנקראו על שם מעשיהן וזכר לדבר זהב פרוים (ד\"ה ב ג) שדומה לדם הפרים אבל בית טבילה שעל גבה פרוה ?מגושא בנאו ועשאה דומה לדומה: \n",
+                "<b>בית טבילה. </b>בחול שבנו על גב שער המים אמת נ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשכת כ\"ג. </b>לשכת פרהדרין: \n",
+                "<b>היתה אחורי שתיהן. </b>אחד לשכת הגולה ואחד לשכת הגזית: \n",
+                "<b>וגג שלשתן שוה. </b>למעלה: \n",
+                "<b>בור הגולה. </b>מים מתוקים לשתיה ואמת המים להדחה: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/R' Shemaiah on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,229 @@
+{
+    "title": "R' Shemaiah on Mishnah Middot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/R'_Shemaiah_on_Mishnah_Middot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>שומרים בבית המקדש. </b>בלילות: \n",
+                "<b>בבית אבטינס. </b>שם מפטמין את הקטורת: \n",
+                "<b>ובית הניצוץ. </b>מפרש לקמן עלייה בנויה על גבה. שערי עזרה הכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה אותן לוים שבמשמר השומרים את העזרה והם למנין עם עשרים ואחד מקום שהלוים שומרים בשערי הבית ובשערי העזרה כמפורש: \n",
+                "<b>ובבית המוקד. </b>באותן ב' לשכות שהיו לבית המוקד הבנויות בקדש כדתנן לקמן ובשתי לשכות הבנויות לו בחיל הלוים שומרים מבחוץ: \n",
+                "<b>חמשה. </b>שומרים לוים על חמשה משערי הר הבית יש לו חמשה שערים המנויים לפנינו: \n",
+                "<b>ארבעה. </b>שומרים על ארבע פינותיו של הבית מתוכן כלומר [אלו] ואלו מתוכן שומרי הפינות ושומרי השערים בתוך החומה היו יושבין שכן כל אדם רשאי לישב שם: \n",
+                "<b>חמשה. </b>שומרים לוים על חמשה משערי העזרה שבעה שערים מונה לקמן בעזרה מפרש במסכת תמיד (דף כו.) ב' מהן היו תכופין לשאר השערים שאינן צריכין שימור אלא לה' שערים <small>(*נ\"א מרוחקים)</small> מדובקים: \n",
+                "<b>ארבעה שומרים על ארבע פינותיה של עזרה מבחוץ. </b>כלומר אלו ואלו מבחוץ היו עומדים חוץ לעזרה שהרי אין ישיבה בעזרה ולא היו יושבים מבפנים הרי שמנה עשר שומרים בין שער ופינה וג' מוסיף עוד אחד כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איש הר הבית. </b>ממונה על כל משמר ומשמר מהשומרים בעזרה: \n",
+                "<b>בן לוי לוקה. </b>מאותן השומרים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה שערים היו להר הבית. </b>לחומת עזרת נשים המקפת כל ההר לפנים מן החיל: \n",
+                "<b>שני שערי חולדה. </b>כך שמם: \n",
+                "<b>וקיפונוס. </b>שם השער: \n",
+                "<b>טדי. </b>בדל\"ת והוא שער לא היה משמש כלום שום יציאה וביאה אלא בעל קרי היה יוצא בו לרבי אליעזר בן יעקב כדמפרש בשילהי פרקין: \n",
+                "<b>שער המזרחי. </b>שבחומת עזרת נשים שהכל נכנסין דרך שם לכל העזרות ועל אותו השער שושן הבירה צורה צא ולמד במס' יומא: \n",
+                "<b>שבו. </b>בשער המזרח זה כהן השורף הפרה וכל מסעדיה העוסקים יוצאין דרך שם להר הזיתים שבמזרח שהוא כנגד אותו שער וכבש היו עושין מהשער להר מפני קבר התהום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה שערים היו בעזרת ישראל. </b>שער נקנור. הוא שער האיתון והוא משמש כל כניסה ויציאה של עזרה הגדולה איתון לשון ביאה כמו אתא בוקר (ישעיה כא): \n",
+                "<b>המלביש. </b>בגדי כהונה מונחין שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית המוקד. </b>היה כולו בחיל שכן זקני בית אב ישנים שם אלא הלשכות שלו חציין בחול וחציין בקדש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשכת קרבן. </b>שהיו שם טלאים המבוקרים: (שייך לע\"ב) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לבלוש את העזרה. </b>כדתנן במסכת תמיד (דף כח.) נטל את המפתח ופתח את הפשפש שנכנס מבית המוקד לעזרה היו בודקין והולכין הגיעו אלו באלו אמרו שלום הכל שלום כלי השרת מוצאין כתיקונן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית המוקד כיפה. </b>ככיפה היה עשוי: \n",
+                "<b>ובית גדול והיה מוקף רובדין של אבן. </b>רצפה חלקה וגבוה לשכב שם: \n",
+                "<b>איש כסותו בארץ. </b>כר וכסת שלו שטוח בקרקע שלא על הרובדין העשויין לזקנים וישן על הארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמה על אמה. </b>בארץ וט��לא עליו: \n",
+                "<b>הגיע זמן הנעילה. </b>שעת הגפת דלתות: \n",
+                "<b>הגביה את הטבלא. </b>הכהן השוער: \n",
+                "<b>מן השלשלת. </b>בשלשלת היו תלויות ונעל הכהן מבפנים כל השערים שיש בו לנעול ובעודו עוסק בנעילת שערים בן לוי ישן לו מבחוץ: \n",
+                "<b>גמר.</b>הכהן מלנעול והחזיר המפתחות לשלשלת והחזיר הטבלא למקומה ונתן בן לוי כסותו עליה חזר וישן לו: \n",
+                "<b>מסיבה ההולכת תחת הבירה. </b>תחת המקדש במה ששואלין (צ\"ל שעולין) עליו וגבוהין משולי החיל שהרי מחילות לא נתקדשו: \n",
+                "<b>במסיבה ההולכת תחת החיל. </b>במה שהוא גבוה מרגלי ההר: \n",
+                "<b>והולך לו בטדי. </b>שער (הדרום) [הצפון] שלא היה משמש כלום: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הר הבית היה כו'. </b>הר המוריה שעליו הבית בנוי רובו מן הדר בדרום ההר שבדרום ההר היה רוב תשמיש העזרה : \n",
+                "<b>לא <small>(*צ\"ל לו)</small> מן המזרח. </b>פחות מן הרוב במזרח שתשמיש המזרח מועט מתשמיש הדרום ותשמיש הצפון פחות משל מזרח ומועט שבכולם במערב שאין תשמיש היכל כל כך ולבי מגמגם בלשון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה לך מקיף לשמאל. </b>שואלין לו וזה משיב שאני אבל והם עונין השוכן וכן שאני מנודה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפנים ממנו. </b>מכותל חומת הר הבית: \n",
+                "<b>סורג גבוה י' טפחים. </b>מקלעות עצים כגון לט\"ש ארוגות זו על גב זו באלכסון כעין שמסרגין את המטות: \n",
+                "<b>י\"ג השתחואות. </b>על הנס שזכו לגודרה: \n",
+                "<b>לפנים ממנו. </b>מן הסורג: \n",
+                "<b>החיל י' אמות. </b>עשר אמות רחבה מן הסורג לחיל מדלא קתני הכא גבוה כדקתני בסורג שמע מינה אורך ורוחב קא חשיב ובגובה לא נתנו שיעור דתנן לקמן כל הכתלים שהיו שם גבוהים חוץ מכותל מזרחי שבו הכהן השורף את הפרה מכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם ואם לא היה נמוך כותל מזרחי זה של החיל לא היה מצינו <small>(*צ\"ל מצי)</small> רואה מעל גבי פתח היכל כדמפרש ביומא (דף טז.): !ושתים עשרה מעלות היו שם: \n",
+                "<b>ושלחה. </b>משך שלה ופעם אמר רבי החיל עשר אמות גובה כותלו ומוסב על גובה הכותל הסורג: \n",
+                "<b>חוץ משל אולם. </b>שתים עשרה מעלות שבין אולם ולמזבח שנינו לקמן ושלחה אמה: \n",
+                "<b>(על) כל הפתחים כו' חוץ משל אולם. </b>שרוחבו עשרים אמה ברוחב הבית וגובהו ארבעים אמה: \n",
+                "<b>היו להן שקופות. </b>סיפין עשויין בבנין לשם הקשת הדלת ואפילו בשל אולם שאין בו דלת היו שקופות מזוזות לעצמן אלים וסיפים כל צורך הדלת: \n",
+                "<b>חוץ משל טדי. </b>שאין לו בנין סף: \n",
+                "<b>ב' אבנים מונחות זו על גב זו. </b>באחד חקוק חצי הפתח משקוף העליון וחקק חצי מזוזה מכאן וחקק חצי מזוזה מכאן ובאחד חקוק מפתן הצחחתון וחצי מזוזה חקוקה מכאן וחצי מזוזה חקוקה מכאן: \n",
+                "<b>מוטות. </b>לא ידעתי לשונו: \n",
+                "<b>שנעשה בהן נס. </b>מפורש ביומא (דף לח.): \n",
+                "<b>מצהיב. </b>קריל\"ש כזהב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן הכותל המזרחי. </b>של החיל שהיה נמוך כעשר אמות לראות מעליו פתחו של היכל במסכת יומא (דף טז.): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עזרת נשים. </b>היא חומת העזרה החיצונה והמקום קרוי כן: \n",
+                "<b>היה קל\"ה על קל\"ה. </b>והכל פנוי חצר גדולה חוץ שבד' מקצעותיה של ארבעים כל אחת ואחת ואיני יודע אם מרובעות היו אבל של יחזקאל היו ארבעים אורך ושלשים רוחב ולסוף קל\"ה אמות היתה חומה והבדילה בין עזרת נשים לעזרת ישראל מלבד ט\"ו מעלות העולות מתוכה לעזרת ישראל כמפורש: \n",
+                "<b>ולא היו מקורות. </b>הלשכות האלה אלא כמין חצרות הן: \n",
+                "<b>וכן הן עתידות להיות. </b> של יחזקאל לעתיד לבא חצרות בלא תקרה כדי לבשל בתוכן את זבח העם שלמי התודה ואיל נזיר ככתוב במשנה. ויוציאנו מחצר הפנימית היא עזרת ישראל אל החצר החיצונה היא עזרת נשים וחומה גבוהה היתה שם בין שתי שערים אלים ואולמים כמו שכתוב אלא שאינן מקורות ואומר אני מה לשון קטורות מקטרן תרגום קיטור. העשן של המבשלים עולה למעלה שאין על גביהן תקרה היא מרפסת המהלכת סביב כל החצר החיצונה ללשכות אל הרצפה במקרא מפורש ולימדנו קטורות שעל אותן מקצועי החצר פוסקת אותה הרצפה כדי להעלות עשן למעלה: \n",
+                "<b>היא היתה לשכת המצורעים. </b>ששם היו טובלין תיכף להכניס ידיהם לבהונות להזות עליהן מדם האשם והשמן שכל הנכנס לעזרה טעון ביאת מים והלשכה לא נתקדשה: \n",
+                "<b>וחלקה היתה. </b>כל חומת העזרה החיצונה פנויה מכולם בראשונה ולבסוף הקיפוה בסיסטרא זיזין וגזוזטראות נעצו בחומה ובנו עליה תקרה ומרפסת לצורך שמחת בית השואבה המפורש בסוכה שלא יתערבו שם אנשים ונשים: \n",
+                "<b>מתוכה. </b>מעזרת נשים לעזרת ישראל: \n",
+                "<b>עומדים בשיר. </b>לוים בתחלת עזרת ישראל אצל שער נקנור: \n",
+                "<b>ולא היו טרוטות. </b>לא היו המעלות עולות כשורה זו על זו כמעלות החיל וכמעלות האולם אלא מוקפות היו בהיקף ועיגול אחת הנה ואחת הנה כעוגל חצי הלבנה כדי שלא יעלו יותר מדאי עד עזרת ישראל לשון טרוטות איני יודע לכוין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולשכות היו תחת עזרת ישראל. </b>מחילות תחתיה: \n",
+                "<b>ופתוחות לעזרת הנשים. </b>בגובה אותן ט\"ו מעלות ששוליה של זו גבוהין משיפוליה של זו: \n",
+                "<b>עזרת ישראל. </b>היתה לפנים מחומתה מט\"ו מעלות הללו (ומעלה) אורך קל\"ה כנגד הרוחב של עזרת נשים אלא שלגבי עזרת ישראל קרי ליה אורך מתוך שרוחב שלה אינו אלא י\"א אמה ומנהג המקרא בכל מקום מדה היתירה קרויה אורך והמועטת קרויה רוחב ואפי' הוא אורך לפי דבר אחר וכן עזרת הכהנים מישראל והלאה קל\"ה באורך כלפי דריסת הישראל וי\"א ברוחב כלפי המזבח: \n",
+                "<b>וראשי פספסין. </b>גיזרין של עץ מונחין בארץ רושם וסימן בין דריסת ישראל לדריסת כהנים ועוד רשאין היו ישראל להיות נמשכין אצל כותלי הדרום רחוק מן המזרח ותשמישן עד לאחורי בית הכפרת כשהם צפופים והכהנים מהלכין בכל מקום אלא שהללו י\"א אמה תשמיש לעצמו: \n",
+                "<b>מעלה היה שם. </b>בין י\"א של ישראל לי\"א של כהנים: \n",
+                "<b>ודוכן. </b>הכהנים לברך את העם קבוע בה בתחלת עזרה שלהן וכן נאה ברכת כהנים בראש עזרתם ושל לוים בראש עזרתם וישראל ביני וביני ובאותו דוכן עולות עוד שלש מעלות ששלחה של כל אחד חצי אמה שהן אמה וחצי מלבד מעלה הראשונה של אמה הרי שתי אמות ומחצה שגבהו הכהנים מישראל: \n",
+                "<b>כל העזרה כולה היתה אורך קפ\"ז. </b>מעזרת ישראל שעלתה וגבהה על עזרת הנשים ועוד לאחורי הכפורת והרוחב שלה קל\"ה כמו שמצינו שיעור זה לכל אחת ואחת מצפון לדרום ובפ' אחרון מונה החשבון של קפ\"ז באורך ממזרח למערב: \n",
+                "<b>וי\"ג השתחויות היו שם. </b>בעזרה הגדולה והטעם פירש כנגד י\"ג פירצות ?: ואבא יוסי חולק על חכמים ומפרשן כנגד י\"ג שערים שהוא מעמיד בעזרה ומונה אותם והולך ומודים היו על נוי הבניין ו��ה הן י\"ג שערים לדבריו שערים הדרומים סמוכין למערבה היו וכך שם כולם ולא פירש טעם אלא בשער המים: \n",
+                "<b>מבפנים <small>(*מפכים)</small>. </b>מפורש ביחזקאל: \n",
+                "<b>שער יכניה. </b>לבדו נותן לו טעם. ושנים במערב אחורי הכפרת ולא ידעתי מה הם משמשים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המזבח </b>כו' עלה אמה וכנס אמה עלה ה' וכנס אמה. הכניסות <small>(*שוה בשוה כצ\"ל. יעב\"ץ)</small> שנה (בשנה) אבל עלה שלישי זה מקום הקרנות שלא היה שם כניסה לא קחשיב ואותן ג' כתובות במקרא וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה ושנויות הן בפ' איזהו מקומן (זבחים דף נד.): \n",
+                "<b>זהו סובב. </b>וחוזר ומביא מלבן של כ\"ח על כ\"ח וגבהו <small>(*צ\"ל ג' אמות)</small> אמה זהו מקום מערכה וחוזר ומביא מלבן אמה על אמה וגבהו אמה זהו קרן וכן לכל קרן וקרן הוסיפו עליו כדי לקיים המדה שלמדה יחזקאל ברוח הקודש ומפני שלא היה בו ספוק שהדמים ניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי באותה אמה שהיסוד אוכל בדרום ויורדין בהן באותן שני נקבים שבאותה הקרן ומתערבין באמת המים העוברת בעזרה ויוצאין הדמים עם המים לנחל קדרון דרך הדרום: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמה על אמה. </b>בחפירה: \n",
+                "<b>ורבובה. </b>כעין ארובה חקוקה בכבש במערבו ושם נותנין פסולי חטאת העוף עד שתעובר צורתן ויצאו לבית השרפה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למטה מן הבתולה. </b>מה שקורין טור\"ק בלע\"ז שלא נחפר בו מעולם: \n",
+                "<b>והפגימה לכל דבר. </b>בין באצבע בין בעץ בין בברזל היא פוסלת: \n",
+                "<b>מלבנין אותן. </b>המזבח וקירותיו: \n",
+                "<b>מפני הדמים. </b>שמזין כל השבוע בקיר ובקרן: \n",
+                "<b>בכפיס של ברזל. </b>טרואיל\"א שסדין בה הטיט: \n",
+                "<b>אינו בדין שיניף. </b>שיהא מונף עליו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ו' סדרים. </b>היו הטבעות בשורה אחת ובכל סדר ארבעה טבעות שהן כ\"ד טבעות לכ\"ד משמרות וי\"א ד' סדרים היו של שש שש טבעות שהן נמי כ\"ד: \n",
+                "<b>שעליהן שוחטין. </b>נותן צואר הבהמה בטבעת שיש לה ב' ראשין ונועצה בקרקע והצואר תקוע שם ויכול יחיד לשוחטה: \n",
+                "<b>בית המטבחיים. </b>שקורין מיצקר\"ה: \n",
+                "<b>ועליו. </b>כלומר באותו מקום ח' עמודים ננסים קצרים ולא גבוהים: \n",
+                "<b>ורביעים של ארז. </b>כרותות ארזים על גבי שני העמודים ארבע קורות על ח' עמודים: \n",
+                "<b>ואונקליות. </b>יתידות ברזל קבועות בקורות ג' סדרים של יתידות תקעו בכל קורה וקורה סדר זה גבוה מחבירו ואומר אני הנמוך לתלות בו כבש ובאמצעי לתלות בו איל והגבוה לתלות בו פר ומפשיטין ומנתחין ומביאין הקרביים על שלחנות של שיש שלמטה בין העמודים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משוך כלפי הדרום. </b>שלא היה עומד באמצע בינתים אלא כבין האולם ולמזבח: \n",
+                "<b>רום מעלה חצי אמה. </b>הרי ו' אמות גובה לי\"ב מעלות: \n",
+                "<b>ושלחה. </b>משך שלה כלפי האולם אמה אמה ורובד שלש כשעלה אמה אמה בשלח שתי מעלות היתה אמה שלישית חלוקה ברובד שלש אמות רחב שוה הרי חמש אמות בשלשה מעלות אמה אמה ורובד שלש שלש כן עשה בשלשה מעלות אחרות שהן חמש אמות הרי עשר אמות והעליונה היתה אמה אמה ורובד ארבע שהן שש אמות הרי ששה עשר אמות העלאה ושש אמות של רום חצי אמה לשנים עשר מעלות הרי עשרים ושתים אמות אין הדבר מכוון לי שכן רום המעלה אינו מאריך במדה כלל ורובד חמש רצפה חלקה ה' אמות היה בעליונה שאצל או��ם ולרבי יהודה <small>(*נ\"א בג')</small> כ\"ג אמות היו וא\"א לומר כן שלא להותיר סכום המדה אף רבינו לא עמד במדה זו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ורחבו עשרים. </b>כרוחב הבית: \n",
+                "<b>מלתריות של מילא. </b>קורות שקורין יש\"ט שיממשין בחומה בין נדבך לנדבך והן של עץ נאה ומיופה זהו של מילא. ולי נראה לשון כלי מילת כ\"ש כציורי המעיל: \n",
+                "<b>על גביו. </b>על גב פתח אולם: \n",
+                "<b>אמה מזה ואמה מזה. </b>עודפות על כ' אמה של רחב הפתח וכן חבירתה הרי ראשונה בת כ\"ב ושניה כ\"ד ושלישית כ\"ו ורביעית בת כ\"ח וחמישית היא עליונה בת ל': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכלונסות. </b>פרק\"ס מכותל של היכל לכותלו של אולם למעלה מפתח גבוה מ' קבועות ראשיהן בבנין מכן ומכן כדי שלא יבעט ויפריד כותל אולם מכותל היכל: \n",
+                "<b>קבועות בתקרת האולם. </b>ותולות למטה באולם שאוחזין בהן פרחי כהונה מפסגין ועולין ליהנות בהדר העטרות שעשו חלם וחביריו בימי חגי זכריה ומלאכי בחלונות עליות האולם לנוי וליופי כעין שעושין שרים לטייל ולהתענג וקוריו ייטו\"ש: \n",
+                "<b>ומודלה. </b>כעין דלית טרייל\"א: \n",
+                "<b>שלש מאות כהנים. </b>לפנותה ולפרק משוי גרגירים ואשכולות שתלוי עליה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פתחו של היכל. ?</b>שתים מבפנים. בשפת עובי הכותל שבפנים לצד הבית ושתים מבחוץ לשפת עובי הכותל של צד האולם: \n",
+                "<b>להיכל ולקודש. </b>להיכל כלפי חוץ ולקודש כלפי פנים: \n",
+                "<b>החיצונות נפתחות כו'. </b>וכמין איסתרמיטא דרבי יהודה פי' רבינו זכור לטוב יפה יפה במשכנות יחזקאל על המקרא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשער הגדול. </b>ההיכל:  ",
+                "<b>פשפש. </b>פנשטרנו\"ן:  ",
+                "<b>נטל. </b>הכהן את המפתח בשחרית ופתח את הפשפש שבצפון השער הגדול ונכנס להתא לאחד מן התאים שבזוית צפונית מזרחית של היכל הוא האחרון שבשורה והיה מקצת חללו כנגד עובי כותל היכל חקקו כותלו של היכל כנגד התא ועשו פתח בתא שיכנס ממנו לעובי כותל ההיכל עד שמגיע לפשפש הצפוני שאצל שער הגדול הרי שיכול ליכנס מפשפש להתא ועוד עשו לו פתח לאותו התא כנגד חלל ההיכל ונכנס מהתא להיכל ופותח שם דלתות פנימיות של היכל ושוב דלתות חיצוניות שלו וזהו לרבנן דלקמן חמשה פתחים היו לאותו התא אחד לפשפש ואחד להיכל ולרבי יהודה לא היה צריך התא לשני פתחים הללו שהרי מפשפש היה נכנס בעובי כותל היכל ומהלך בעוביו לצד הדרום עד שעומד בין שני זוגות שערים שבשער הגדול ופתח חיצונות מבפנים ממקום העובי שהוא עומד שם ופנימיות של צד היכל פתח מבחוץ מקום רגליו קרי חוץ כלפי הפנימיות. רבי יהודה לא בעי להאי תא אלא ג' פתחים כשיעור לחביריו אלא אחד מהם למסיבה כמפורש להלן ואף בבנין יחזקאל ה' אמות מונח לפני התא האחרון מכוון חללו כנגד עובי כותלו של היכל לפי החשבון ואפשר להעמיד לו שני פתחים אחד לפשפש וא' להיכל בדברי הימים וה' פתחים לו:  "
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה ע\"ג חמשה וחמשה על גביהם. </b>רוחב התא מפורש לפנינו התא שש וכותל התא חמש בין תאי המערב בין תאי הצפון אבל לאורכו לא ניתן בו שיעור לא במשנה ולא במקרא <small>(*[נ\"א ולפי החשבון של רבינו מנחם צריך ג\"כ])</small> ולפי חשבון הנביא צריך רבינו מנחם ג\"כ ליתן ט\"ז אמה בין אורך התא וכותל ואין במקרא אלא שלשה ושלשים תאים א' תן למערב על פני כל הבית וחמשה לדרום וחמשה לצפון ויונתן כך תירגם חד עסרי דסידרא וי\"א וי\"א חלל בזה על גב זה כן הגיה רבי: \n",
+                "<b>ובקרן מזרחית צפונית. </b>כלומר בתא שבקרן מזרחית צפונית של היכל היו חמשה פתחים אתאן לרבנן: \n",
+                "<b>אחד לפשפש ואחד להיכל. </b>כבר פירשנו לדבריהם: \n",
+                "<b>ואחד למסיבה. </b>תנא לקמן מסיבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית שבה היו עולין לגגות התאים ובמקרא כתב ופתח הצלע למונח פתח אחד דרך הצפון ופתח אחד לדרום ואומר אני בקרן זוית של צלע זה האחרון בלשונית מזרחית שלו עשו לו פתח במורשא דקרנתא הרי התא הוא פתוח למונח שלפניו במזרח פונה דרך הצפון שהקרן זוית משמש שני צדדין ורגל המסיבה שם הוא בקרן הצפון שמהלכת בצידי התאים כולם ורגליה כלין בקרן התא הזה נמצא פתח הקרן ממנו עולין למסיבה הרי המשנה והמקרא מכוונים ואם לא היה מונח בבית שניתן הפתח כולו לצפון התא והיינו אחד למסיבה דמתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התחתונה. </b>התא התחתונה: \n",
+                "<b>ה' רוחב ורובד שש. </b>שיעור התיקרה שע\"ג שש אמות שהקורות כונסות במגרעות החומה של היכל אמה אחת לכך נמצאת האמצעית שש רחבה ורובד שלה היא תקרה עליונה של אמצעית שכונסת היא אמה בחומה יותר מתיקרה של תחתונה לכך נמצאת העליונה רוחב שבע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לגגות התאים. </b>לראות בבדק הבית: !ה\"ג הולך כל פני הצפון של היכל דרך גגות התאים: \n",
+                "<b>היה מהלך בדרום. </b>היכל מעל גגות התאים עד שהוא מגיע בבין קדש הקדשים ובין ההיכל ושם פתח לעליות תקרה ומעזיבה שעל כל אורך סיפון הבית שמבפנים ובפתחה של עלייה בפנים על המערכה היו שני כלונסות זקופות למעלה כלפי גג הבית ובין הכלונסות שליבות שבהן עולין לגגה של עלייה ובראשן פספסין בראשי כלונסות של מטה שראשן העב הופכין למטה וחודו של כלונסות הדק זוקפין למעלה שם היו פספסין וגיזרין מונחין כלפי של אמה טרקסין והן מבדילין בעליה בין עליית ההיכל ובין עליית קדשי הקדשים ובפ' הוציאו לו (יומא דף נד.) אמרו שתים פרכות בדביר וב' כנגדן בעלייה כדי להפסיק בין ב' עליות: \n",
+                "<b>ולולים. </b>ארובות פתוחות לעליית קדש הקדשים שדרך שם משלשלין את האומנין למטה בדביר לבדוק סדקי הכתלים וכדי שלא יזונו עיניהם מזיו שכינה מורידין אותן בתיבות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההיכל מאה על מאה. </b>מפורש לפניו ממזרח למערב מצפון לדרום ועל רום מאה מפרש עכשיו: \n",
+                "<b>האוטם שש אמות. </b>המפתן גבוה מהארץ שש אמה בבנין אטום חומה סתומה וצריך לומר מעלות היו באולם שמהן עולים על המפתן ומורדות בהיכל לירד בהן מהמפתן: \n",
+                "<b>גובהו. </b>[של] כותל מהאוטם ומעלה ארבעים אמה: \n",
+                "<b>אמה כיור. </b>ציורין וצורות באמה אחת: \n",
+                "<b>ואמתים בית דילפה. </b>מקום עשו שם אם ידלף הבית יקלח לחוץ: \n",
+                "<b>ואמה תיקרה. </b>הוא הסיפון ועליה מעזיבה עובי אמה וגובה של עליה מהסיפון ומעלה ארבעים אמה ושוב אמה כיור ואמתים בית דילפה בראש העלייה כמו <small>(*בקרוי יעב\"ץ)</small> בקלע הבית ואמתים תיקרה ומעזיבה למעלה כמו למטה ושלש אמות מעקה סביב גג המעזיבה וגג עשוי על המעזיבה משפע ועולה עד לשוה גובהו של מעקה: \n",
+                "<b>ואמה כלה עורב. </b>מהמעקה ולמעלה שפודים נעוצין בגג אמה גובהו לכלא ולמימנע העוף מעליו שלא יטנף: !ר' יהודה לא צידד לאמה כלה עורב ומגביה המעקה ארבע והרי ק' אמה: !מסיבה וכותלה שמנה הורדת (משם) המים וכותלה שמנה זה שיעור ��משנה אבל למקרא צריך לעשותן של עשרה מתוך שממעט ברוחב התא מיכן שכן כתב ורוחב הצלע ארבע אמות הרי מיעט בתאים ארבע אמות מזה ומזה כנגדן הרחיב מסיבה והורדה בד' אמות למלאות ע' רחב בהיכל לאחוריו כך השיב לי רבינו ולחבירי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והאולם עודף עליו כו'. </b>מלבד החליפות צריך להרחיב כותלי האולם לצפון כנגד התא להמסיבה והכותל ולדרום כנגד התא והורדת מים וכותלה שהן י\"ט אמות מזה ומזה וצורך היה לו כן לחזק ולתקף בנין גבוה כזה שכן שלמה עשאו ק\"כ גבוה כדכתיב בדברי הימים אע\"פ שגובה הבית בל' כל שכן בני הגולה שהרימו היכל ק' והם עשו באולם ושו נדבק בכותלי בית החליפות הרי לך מאה לפניו:  ",
+                "<b>סכינים. </b>בלשון ערבי חלפא:  ",
+                "<b>צר מאחוריו. </b>ע' אמה:  ",
+                "<b>ורחב מלפניו. </b>ק' אמה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל העזרה היתה קפ\"ז. </b>מגובה של עזרת ישראל עד לאחורי הכפורת כמו שמפרש באורך ורחבה קל\"ה בעזרת נשים שהרוחב לא שונה שכותלי כל העזרות כולן הולכות בשוה ובמישור מן הצפון לדרום מפרש לו מה היה משמשת העזרה הכבש לעצמו שלשים אורך מקום הטבעות כ\"ד אמות שלחנות של שיש בשש עמודים הננסים שנויים בפרק שלישי והנותר הוא עשרים וחמש אמות פרוס אותו בין כבש לכותל מזה ובין מקום הננסין מצד א': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שם היו מולחין עורות קדשים. </b>לכך נקרא פרוה על שם עורות הפרים שבה דומיא דחברותיה שנקראו על שם מעשיהן וזכר לדבר זהב פרוים (ד\"ה ב ג) שדומה לדם הפרים אבל בית טבילה שעל גבה פרוה ?מגושא בנאו ועשאה דומה לדומה: \n",
+                "<b>בית טבילה. </b>בחול שבנו על גב שער המים אמת נ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשכת כ\"ג. </b>לשכת פרהדרין: \n",
+                "<b>היתה אחורי שתיהן. </b>אחד לשכת הגולה ואחד לשכת הגזית: \n",
+                "<b>וגג שלשתן שוה. </b>למעלה: \n",
+                "<b>בור הגולה. </b>מים מתוקים לשתיה ואמת המים להדחה: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "רבינו שמעיה על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json

@@ -0,0 +1,221 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Bikkurim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי, וילנא, 1880",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>והבריך </b>לתוך של יחיד או לתוך של רבים שחפר בארץ והבריך יחור אחד מן האילן וטמנו בעפר והוציא ראש היחור לרשות חברו או לרשות הרבים: וכן המבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים לתוך שלו. שהאילן נטוע ברשות חברו או ברשות הרבים וההרכבה יוצאה לתוך שלו בהני תרתי אינו מביא לפי שהזקינה רבייה מן הבריכה והבריכה מן הזקינה וכתיב אדמתך דבעינן כל גידוליו מאדמתך כדקתני סיפא מאיזה טעם אינו מביא: ",
+                "<b>וכשהנטיעה</b> והבריכה שניהן לתוך שלו ודרך היחיד או הרבים מפסיק כגון שיש ב' גנות משני צדי דרך הרבים והבריך מזה לזה בהא פליגי רבי יהודה ורבנן דרבנן אפי' בהא פטרי דמכל מקום מרשות הרבים ינקי ואין כל הגידולין מאדמתו ורבי יהודה מחייב משום דיש לו רשות לעשות כן כיון דלא מפסדי רבים מידי כדאמר בירושלמי: "
+            ],
+            [
+                "<b>אריסי' </b>מקבל את השדה למחצה לשליש ולרביע חכירות מקבל השדה בכך וכך כורין לשנה דבר קצוב בין עבדא בין לא עבדא: ",
+                "<b>סקריקון </b>ממונה להרוג נפשות וכשבא להורגו אומר לו שא קרקעי והניחני ולשון נוטריקון הוא ואע\"ג דיהיב ליה אין מביא ממנה בכורים דלאו אחולי אחיל כדאמר בהניזקין (דף נה:) דאמר האי לישקול למחר תבענא ליה בדינא: ",
+                "<b>ירישל' </b>(הל' א) א\"ר אמי אתיא דר' יהודה כר\"א דתני תמן [ב\"ב ס:] אין עושים חלל תחת ר\"ה בור שיח ומערה ור\"א מתיר כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת כמה דר\"א תמן תחת רשות הרבים שלו כן ר' יהודה אמר הכא תחת ר\"ה שלו רבי שמואל בר יצחק בעי אי כר' אליעזר יביא ויקרא א\"ר יוסי מסתברא סבר רבי שמואל בר יצחק שר' אליעזר מתיר לעשות כן והן שלו לעולם אלא רבי אליעזר מתיר לעשות כן וכל הקודם בהו זכה פירוש אי כרבי אליעזר יביא ויקרא דקסבר והן שלו לעולם ומתני' קתני ר' יהודה אומר כזה מביא משמע מביא ואינו קורא ומסיק דאינו שלו לעולם ואם בא אחר להשתמש באותו חלל שתחת רשות הרבים כל הקודם זכה הלכך מביא ואינו קורא ולרבנן אינו מביא דלית להו דרבי אליעזר וקשה הא דאמר עולא בסוף לא יחפור (בבא בתרא דף כז:) אילן הסמוך למיצר בתוך י\"ו אמה גזלן הוא ואין מביא ממנו בכורים אמאי הא ברשות נוטע בתוך שלו ואפילו לרבנן יביא אף על גב דנמשכ' יניקתו עד י\"ו אמה: "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ משבעת המינין.</b> חטה ושעורה ותאנה ורמון וזיתים דבש היינו תמרים וכולהו דריש בירושלמי (הלכה ג) אילו נאמר ולקחת ראשית כל פרי האדמה הייתי אומר כל הדברים חייבין בבכורים תלמוד לומר מראשית ולא כל ראשית אי מראשית אין לך אלא חטין בלבד תלמוד לומר כל פרי האדמה ריבה וריבה את הכל נאמר כאן ארצך ונאמר להלן חטה ושעורה וגו' מה ארץ האמור להלן בז' המינים הכתוב מדבר אף כאן בשבעת המינין הכתוב מדבר זית שמן זה אגורי רבי אמי בשם רבי יוחנן אמר למה נקרא שמו אגורי שאוגר שמנו לתוכו וכל הזיתים מאבדן שמנן [בתמיה] א\"ר חנינא כל הזיתים הגשמים יורדין עליהם והן פולטן שמנן וזה הגשמים יורדין עליו והוא אוגר שמנו לתוכו ודבש אלו התמרים [תמרים] שבהרים ופירות שבעמקים גרועין הן ופליגי בפ' כל הקרבנות(דף פד:) היכא דהביא אם קידש או לא קידש: ",
+                "<b>ולא קבלו מהם.</b> בסוף חלה היא שנויי' ושם פירשנו: "
+            ],
+            [
+                "<b>הגר מביא ואינו קורא.</b> בתוספתא (פ\"א) תניא כל הגרים מביאין ולא קורין ובני קיני חותן משה מביאין וקורים דכתיב (במדבר י׳:כ״ט) לכה אתנו והטבנו לך ויכולים לומר אשר נשבעת לאבו תינו שהרי נדר לו ליתרו ובירושלמי (הל' ד) קאמר רבי יונה ור' יוסי תרויהון בשם ר' שמואל בר יצחק בבני קיני חותן משה היא מתני' ופריך עלה ובני קיני חותן משה מביאין וקורין דכתיב לכה אתנו והטבנו לך: ",
+                "<b>אם היתה אמו מישראל מביא וקורא.</b> בירושל' (שם) פריך כלום נשבע לנקבות ולא משני מידי ושמא לא חש לשנויי דלאו פירכא היא והדר קאמר תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מיכן ואילך אב לכל הגוים רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי יהודה אתא עובדא קומי רבי אבהו והורה כרבי יהודה כלומר לא שהיו בכורים בימיו אלא לענין מתפלל בינו לבין עצמו שאומר אלהי אבותינו אלהי אבות ישראל גרים ובני גרים אלהי אבותינו ופריך והתנינן היתה אמו מישראל אומר אלהי אבותינו אבל גרים בני גרים לא ושני בנכרי הבא על בת ישראל בעבירה ולא שנשאת לנכרי ופריך כלום הדא מתכוין אלא לאברהם ליצחק וליעקב וכי אברהם ויצחק ויעקב אבותיו היו כלומר ואפילו בבן גרים היא מתניתין ומיהו אין הלכה כן כדפרשינן דהלכה כרבי יהודה: "
+            ],
+            [
+                "<b>בת גרים לא תנשא לכהונה.</b> מילתיה דרבי אליעזר שנויה בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע.) ופליגי תנאי ואמר רבי יוחנן וכולם מקרא אחד דרשו: ",
+                "<b>והשליח. </b>אמרינן בירושל' (הל' ה) שלח ר' יוסי בשם ר\"ל בשם ר' הושעיא בשליקטן לשלחן ביד אחר אבל אם ליקטן להביא הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הבכורים שנראו להיותן בקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה ובפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פא:) ובסוף השולח (גיטין דף מז:) א\"ר יוסי בר חנינא בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא דכתיב ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה באחד פירש שם רבינו שמואל דאם עשה השליח הכל נהי דאין השליח קורא כדתנא הכא הבעלים מיהא קורין ואומר הנה הבאתי דשלוחו של אדם כמותו והשתא קשה דמדנקט ומת שליח בדרך משמע דלקיחה מתוך הבית היינו לקיחה שעשה השליח והבעלים עשו הבאה לעזרה ולא נקט בצרן אלא לפי שדרך הבעלים משלחין מה שרוצין וא\"כ מה לי ליקטן והביאן הוא מה לי ליקטן ושילחן ביד אחר תרוייהו חזו לקריאה נינהו ואין ניתרין אלא בקריאה ואין לפרש דהאי ומת שליח כמו או מת דאם כן הוה ליה למימר או שבצרן שליח ומת בדרך ומיהו יש לפרש דבצירה היא הלקיחה [ורבותא] נקט אע\"פ שגם הם גמרו ההבאה לאחר [שמת] שליח בדרך אפילו הכי לא קרינא ביה לקיחה והבאה בא' מאחר ששליח עשה מקצתה מ\"מ צ\"ל דההיא בשבצרו לשלחן ביד אחר כדמוקי בירושל' (שם) מתני' דאם בצרן להביאן הוא כיון דנראו לקריאה נדחו בששיגרן ביד שליח הו\"ל למימר ירקבו וה\"נ אמרי' בפ' ואלו הן הלוקין (ד' יח:) הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהם החג ירקבו משום דנראו ונדחו וגריעי מהפריש אחר החג דמביא והפריש ומכר שדהו נמי דבסמוך מוקי לה בירושלמי בשנתן דעתו למכור מתחלה ויבש המעין ונקצץ האילן כשיבש משעה ראשונה והא דא\"ר אבהו בשם ר' יוחנן היורש מביא ואינו קורא מדקדק עליה בירושל' מה תנן קיימין בחיי אביו שלוחו הוא ואם לאחר מיתת אביו שלו הן אלא כן אנן קיימין בשהיה אביו חולה או מסוכן: ",
+                "<b>והאשה </b>מביאה ואינה קוראה אבל בעלה מביא וקורא כדתנן בסוף השולח (שם) ולביתך מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא ומסיק התם מתוך ברייתא אחרת דלא איירי בחיי אשתו לריש לקיש אלא לאחר מיתה ואיצטריך קרא להיה מביא ושמע שמתה וכן בירושלמי שאינה יכולה לומר אשר נתתה לי. דבין למאן דאמר ב\"ב (דף קיז.) ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למאן דאמר לבאי הארץ לא היו נקבות בכלל: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) כתיב ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך (דברים כ״ו:י״א) מלמד שאדם מביא ביכורין מנכסי אשתו וקורא ריש לקיש אמר לאחר מיתה הא בחייה לא רבי יוחנן אמר לא שנייה היא מחיים היא לאחר מיתה: "
+            ],
+            [
+                "<b>מביא ואינו קורא.</b> בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פא:) מפרש דמספקא להו לרבנן אי קנה קרקע אי לא לפיכך מביא דשמא קנה קרקע ואינו קורא דשמא לא קנה קרקע ור' מאיר פשיטא ליה דקנה קרקע לפיכך מביא וקורא ואם תאמר והא לא קנה אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו וקשיא מיכן לעולא דסוף לא יחפור (בבא בתרא דף כז.) דבעי י\"ו אמה וי\"ל דהכא כשהענפים יוצאים חוץ לי\"ו אמה ואם תאמר כי לא קנה קרקע נמי מביא וקורא כמו מוכר שדהו לפירות לרבי יוחנן דאמר בסוף השולח קנין פירות כקנין הגוף דמי וי\"ל דהני מילי כשהקרקע קנוי לפירות ולכל מה שירצה אפי' לאוקומי בה חיותא ולמישטח ביה פרי אבל כאן פירות האילן קנה: ",
+                "<b>יבש המעין.</b> שאילן חי ממנו וכשיבש או נקצץ קודם שהפריש דאי בשיבש או נקצץ אח\"כ הרי נראו לקריאה ונדחו וירקבו: ",
+                "<b>ר' יהודה אומר מביא וקורא.</b> דלא חייש באילן כיון שהקרקע קיים: ",
+                "<b>מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא.</b> כדדרשינן בפ' כל שעה (פסחים דף לו:) מאי ושמחת זמן שמחה וכן בסיפרי דריש יכול שאתה קורא כל זמן שאתה מביא ת\"ל ואמרת ושמחת אין קריאה אלא בשעת שמחה כשתמצא לומר מעצרת עד החג מביא וקורא כלומר דשעת שמחה הוא כל זמן שאדם מלקט פירותיו ומכניס לבית דהיינו עד החג האסיף אבל מהחג עד חנוכה מביא ואינו קורא דדרשינן בסיפרי אשר תביא מארצך כל זמן שמצוים מארצך ועד חנוכה מצויין ואינן כלין לחיה מן השדה: "
+            ],
+            [
+                "<b>והשני. </b>אותו שקנה מאותו המין שהביא הראשון אינו מביא ומפרש בירושל' (הל' ז) מה טעמייהו דרבנן דכתיב הגדתי היום פעם אחד הוא מגיד ולא שתי פעמים ופריך ולית ליה לרבי יהודה כן דאמר אף מאותו המין מביא וקורא ומשני אית ליה באדם אחד אבל בשני בני אדם מגיד וחוזר ומגיד: "
+            ],
+            [
+                "<b>נבזזו. </b>לשון ביזה שאונסין ממנו: ",
+                "<b>נימוקו. </b>נרקבו: ",
+                "<b>אין חייבין עליהן חומש.</b> בירושלמי (שם) אמר רבי יוחנן משום יחידי אני שונה אותה ותני כן רבי שמעון בן יהודה משם רבי שמעון והשניים אין חייבים עליהם חומש: ",
+                "<b>נטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא.</b> כלומר מפזרן בעזרה [ירושלמי] (שם) רבי עוקבא בשם רבי יוסי בר חנינא נטמאו הביכורין הסלים ניתנין לכהן דכתיב (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך : ",
+                "<b>והביא ממין אחר הרי זה אינו קורא.</b> אמרינן בירושלמי (שם) למי נצרכה לרבי יהודה דאמר מגיד וחוזר ומגיד ואמרינן בירושלמי א\"ר יונתן תני רבי שמעון בר יוסי ואמרת ושמחת הוי אומר על השמחה כלומר שיש שמחה במין הראשון אי נמי קאי אניטמא בעזרה דאינו קורא דכיון דנטמאו ליכא שמחה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והביא ממין אחר הרי זה אינו קורא.</b> אמרינן בירושלמי (שם) למי נצרכה לרבי יהודה דאמר מגיד וחוזר ומגיד ואמרינן בירושלמי א\"ר יונתן תני רבי שמעון בר יוסי ואמרת ושמחת הוי אומר על השמחה כלומר שיש שמחה במין הראשון אי נמי קאי אניטמא בעזרה דאינו קורא דכיון דנטמאו ליכא שמחה.  "
+            ],
+            [
+                "<b>מעבר </b>הירדן הוא דמביאין מכל הני אבל משאר מקומות לא כדתנן בריש פרקין (משנה ג) שאינו מן המובחר אבל מעבר לירדן מעלו: ",
+                "<b>ארץ זבת חלב ודבש.</b> בירושל' (הל' ח) תני אשר נתתה לי ולא שנטלתי מעצמי מה דביניהון א\"ר בון חצי שבט מנשה ביניהון מאן דאמר אשר נתתה לי ולא שנטלתי מעצמי חצי שבט מנשה לא לקחו מעצמן מאן דאמר ארץ זבת חלב ודבש אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש: "
+            ],
+            [
+                "<b>הקונה ג' אילנות.</b> בסתם קנה קרקע לפיכך מביא וקורא ואפי' רבנן דפליגי עליה לעיל (מ\"ו) בשנים בשלשה מודו דקנה קרקע שקנה י\"ו אמה לעולא כדאמר בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כז.): ",
+                "<b>בעלי אריסות ותכורות.</b> בירושלמי (הל' ט) א\"ר חייא בחכירי בתי אבות היא מתני' תני חכירי בתי אבות אינן מביאין רבי יהודה אומר הן עצמן מביאין וקורין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חייבין עליהן מיתה וחומש.</b> בסוף פ\"ק דחלה (מ\"ט) קתני כי האי גוונא גבי חלה ותרומה ודין ביכורים כדין תרומה דאיתקוש דדרשינן ותרומת ידך אלו ביכורים בהערל (דף עג:) ואם תאמר דבתוספתא (פ\"א) תניא חומר בתרומה מה שאין כן במעשר שני וביכורים שהתרומה אינה ניטלת אלא מן המוקף ואינה ניטלת אלא מן הגמור ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא ומדמעת וחייבין עליה חומש ונוהג בכל הפירות מה שאין כן ביכורים ונוהגת בכל השנים מה שאין כן במעשר שני פירוש ביכורים לא מוקף בעי ולא נגמרה מלאכתו בעי דאפילו במחובר קורא שם ואם ליקט מקצת פירות ונטמאו מפריש מן הטהורה ותרומה אינה ניטלת כדתנן בפרק שני דתרומות וביכורים אינן נוהגין בכל הפירות אלא בשבעת המינים קתני מיהת דתרומה מדמעת וחייבים עליה חומש מה שאין כן בביכורים ויש לומר דהתם איירי בקריאת שם בעלמא קודם שהביאן לעזרה ומתניתין דהכא דחייבין עליהן מיתה וחומש לאחר שבאו לעזרה ואפילו קודם קריאה ותנופה לא מעכבי: ",
+                "<b>מה שאין כן במעשר שני.</b> דשרי לזרים ואינן נכסי בעלים דאסור לקנות מהן בהמה ועבדים כדתנן בסוף פ\"ק דמעשר שני (מ\"ז.) והוא הדין כל דבר דאסור כדפרשי' בסוף מעשר שני דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ובטל ברוב דאינו צריך ק\"א כדדרשינן בהזהב (דף נג.) [ואין] טעונין רחיצת ידים כדאיתא בשילהי אין דורשין (חגיגה דף יח:) ואין צריך הערב שמש כדדרשינן בהערל (דף עג:) דטבול יום אוכל במעשר ויש לתמוה דהא בסיפא דקתני ואסור לאונן ומפרש בהערל (שם) משום דאיתקוש בכורים למעשר וא\"כ מעשר נמי נילף מבכורים לחייב מיתה האוכלו בטומאת הגוף ולענין זרות ניחא דבהדיא שרי רחמנא לזר ויש לומר דמיתה ממעטה דכתיב בתרומה (ויקרא כ״ב:ט׳) ומתו בו כי יחללוהו בו ולא במעשר [כדדרשינן ביש מותרות (דף פו.) בו ולא במעשר] ראשון דאפילו לרבי מאיר דאסר לזרים לענין מיתה מודה דפטור וגם במעילה נמי פטרי' ממיתה בפרק הנשרפין (סנהדרין דף פד.) מדכתיב בו בתרומה ולא במעילה והא דלא ילפינן מעשר מ��כורים לענין ק\"א משום דיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל והא דבטל ברוב בשאין לו מתירין כדאיתא בפרק הזהב משום דא' ומאה דרבנן היא והא דדרשינן ליה בסיפרי מאת מקדשו ממנו אסמכתא בעלמא כדמוכח בפרק יוצא דופן (נדה ד' מז.) דדימוע דרבנן ובסוף הערל (יבמות דף פב.) (אמר) גבי שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו וכן ערלה וכלאי הכרם דדריש בסיפר' דבטלין במאתים אמרינן בהניזקין (דף נד:) גבי נפלו ונתפצעו דמדאורייתא בטיל ונכסי כהן דלא ילפי ביכורים ממעשר דלחומרא מקשינן [ולא לתרומה לקולא] משום דבפרשת קרח כתיב בכורי כל אשר בארצך אשר יביאו לה' לך נתתים ויש לדרוש מדכתיב לך שלך הוא לקדש את האשה כדדריש גבי גזל הגר בפ' ב\"ש בזבחים (דף מד:) ובהגוזל קמא (דף קט:): "
+            ],
+            [
+                "<b>הבאת מקום.</b> דכתיב (דברים י״ב:ה׳-ו׳) והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ותרומת ידכם והיינו בכורים כדאמרינן בהערל (דף עג:) גבי ותרומת ידך: ",
+                "<b>וטעונין ודוי.</b> דכתיב גבי מעשר בערתי הקדש מן הבית: ",
+                "<b>ואסורין לאונן.</b> דכתיב במעשר (דברים כ״ו:י״ד) לא אכלתי באוני ואיתקוש בכורים למעשר: ",
+                "<b>ורבי שמעון מתיר.</b> דתרומה קרנהו רחמנא כמפורש בהערל (שם): ",
+                "<b>וחייבין בביעור.</b> מפרש בירושלמי (הל' ב) בכורים מנין א\"ר יעקב בר אחא בשם רבי אליעזר בערתי הקדש הקדש העליון במשמע: ",
+                "<b>ור' שמעון פוטר.</b> כטעמיה דתרומה קרנהו רחמנא והא דמשמע בפ' בתרא דמעשר שני (מ\"י) דתרומה חייבת בביעור לא קשיא מידי כמו שפירשתי שם: ",
+                "<b>ואסורים בכל שהן מלאכול בירושלים.</b> האי אסורין כמו אוסרין כדמפרש בירושלמי כלומר לענין שלא לאכול [אלא] בירושלים הם אוסרין בכל שהן דאפילו באלף לא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להעלותו לירושלים והא דתנן לעיל דבכורים עולין באחד ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דבר שיש לו מתירין הוא והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות ויש לאסור דיש לו מתירין לירושלים וכן הגידולין אסורין מלאכול [חוץ מירושלים] אלא יעלם ויאכלם בירושלים והמעשר אם לא ירצה להעלותו יפדה אותו בזמן זרעו כדתנן בפ' ט' (מ\"ד) דתרומות: ",
+                "<b>אף לזרים ולבהמה.</b> אדרבי שמעון דבתריה קאי אף לזרים ולבהמה רבי שמעון מתיר ואין זה מדברי חכמים דהכי אמרינן בירושלמי (שם) כיני מתני' ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים ורבי שמעון מתיר וגדוליהן אסורים מלאכול בירושלים ורבי שמעון מתיר ואף לזרים ולבהמה רבי שמעון מתיר ואף רבנן מודו ליה כלומר מודים חכמים לרבי שמעון דבמקום שהן מותרים כגון בירושלים מותרין אף לזרים ולבהמה ומשום ביכורים נקיט זרים והדר קאמר מן מהו דמותיב רבי שמעון רבנן אין אתם מודים שהן מותרין לזרים שהן מותרין לאכילת בהמה ויש מחיצה לזרים ויש מחיצה לבהמה כלומר וכי מחיצה מועלת לזרים להתיר בכורים לזרים ויש מחיצה לבהמה כלומר בין במעשר בין בבכורים וכי מחיצה מועלת להתירו לבהמה ובירושל' (שם) הקשה חד סב' לרבי יוחנן מהא דתנן בפרק ט' דתרומות (מ\"ד) גידולי מעשר וביכורים חולין והכא קתני גידוליהן אסורין ושני ליה הכא דאתמר גידוליהן מותרין בדבר שזרעו כלה ודתימר גידוליהן אסורין בדבר שאין זרעו כלה אמר ליה והא תנינן איזה דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף שוטה והבצלים ובהני אין בכורים נוהגין אזל רבי יוחנן שאל לינאי א\"ל למעשר שני הושבת כלומר לענין מעשר שני נאמר תירוץ זה ורבי הילא משני התם הן דתימא גידוליו אסורין רבנן והן דתימא גידוליו מותרין רבי שמעון ופריך עלה דהא קתני גבי מעשר דמסכת תרומות פרק ט' (מ\"ד) ופודה בזמן זרען אלמא שטעונים מחיצה ורבי שמעון בכל ענין שרי ומסיק רבי ירמיה רבי אמי בשם ריש לקיש הן דתימר גידוליו אסורין באיסור מחיצה והן דתימר גידוליו מותרים היתר זרות והשתא ניחא דלא קשה מביכורים ומעשר שני כדר' יוחנן דהכא בשאין זרעו כלה אי נמי שלא רצה לפדות בדמי זרען קאמר דאסורים מלאכול בירושלים אי נמי לענין דשרו בירושלים לבהמה קאמר התם גידוליו חולין אבל מחיצה בעו משום דמי זרען וצריך ליישב מאי מה שאין כן בתרומה דאי משום דגידולי תרומה שרו חוץ לירושלים אפילו תרומה עצמה שריא ולא שייך לענין זה למיתני מה שאין כן בתרומה דכבר תנא ליה טעונין הבאת מקום ויש לומר משום דהנך במקום שגידוליהן חולין לכל דבר משכחת בהו איסורא כגון מלאכול בירושלים מה שאין כן בתרומה דבמקום שגידוליהן חולין כגון גידולי גידולין בדבר שזרעו כלה לא משכחת בהן שום איסור וכי האי גוונא הוו אוסרים בכל שהן דאע\"ג דזה וזה שנתערבו בחולין עולין באחד ומאה מ\"מ משכחת בבכורים שאוסרים בכל שהן כגון דנתערבה בתרומה אבל בתרומה לא משכחת בשום מקום שאוסרת בכל שהוא ויש מפרשים דמתני' איירי בשנתערבו בירושלים או נזרעו בירושלים ומחלקים בין בירושלים לחוץ לירושלים ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי: ",
+                "<b>מה שאין כן בתרומה.</b> דאינה טעונה הבאת מקום ואינה טעונה וידוי ובירושלמי (שם) פריך תמן תנינן וגם נתתיו ללוי זו תרומה ותרומת מעשר תמן אתמר תרומה טעונה ודוי וכה אתמר אין טעונה ודוי א\"ר הילא תני תמן המעשר והבכורים אחד הנותנן ואחד הנוטלן טעונין ודוי תרומה נותנן טעונה ודוי נוטלת אין טעונה ודוי א\"ר זעירא רבנין דהכא אמרי מי שיש לו מעשר בפ\"ע מתודה מי שיש לו תרומה בפ\"ע אינו מתודה בפ' הערל אמרינן דשייר אוכלן בטומאת עצמן לוקה ואסור לבער מהן בטומאה משא\"כ בתרומה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אוסרין </b>את הגורן משום טבל אבל ביכורין אינן טובלין ובירושל' (הל' ג) אמרי' ניחא תרומה אוסרת את הגורן המעשר אוסרת את הגורן תיפתר שהקדימו בשבולין דא\"ר אבהו בשם ריש לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה משמע שרוצה לפרש אוסרין את הגורן דאע\"פ דלא נתמרחה קובעים אותה לאוסרה באכילת עראי כההיא דתנן בפ\"ב (מ\"ד) דמעשרות ומייתי לה בפ' המביא כדי יין (ביצה דף לה:) פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן ר' אליעזר אוסר לאכול מהן עראי ורבנן מודו בתורם מן הכלכלה ולהכי קשיא ליה במעשר היכי משכחת לה דאסר שהתרומה לעולם קודמת ומשני בשהקדימו בשבלין ולא מייתי דרבי אבהו אלא לאשמעינן שחל שם מעשר כשהקדימו בשבלין ואע\"ג דרבי אבהו איירי במעשר ראשון ומתניתין במעשר שני לא שנא (כדאיתא בירושלמי בפ' קמא דחלה דא\"ר יוחנן מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מן המעשרות) ומיהו בסיפא דמתני' דקתני גבי תרומת מעשר שאוסרת את הגורן כתרומה לא יתכן לפרש בכי האי גוונא שהקדימה דאי אפשר להפריש תרומת מעשר עד שיקרא שם למעשר ונמצא שכבר נאסר הגורן אלא דטובלת לאסור באכילה עד שיפרישנה כתרומה גדולה מה שאין כן בביכורים ובכי האי גוונא היה יכול לפרש כאן: ",
+                "<b>יש </b>להן שיעור דתרומה תרי ממאה ונוהגין בכל הפירות וביכורים בז' המינין: ",
+                "<b>סיקריקון </b>וגזלן תרומתן תרומה כדאמרינן בתרומו�� גבי גנב וגזלן: "
+            ],
+            [
+                "<b>במחובר לקרקע.</b> כדתנן לקמן אדם יורד לתוך שדהו ונפקא לן בירושלמי (שם) מדכתיב (במדבר י״ח:י״ג) בכורי כל אשר בארצם: ",
+                "<b>כל שדהו בכורים.</b> דכתיב (יחזקאל מד) כל בכורי כל ",
+                "<b>וחייב באחריותם.</b> דכתיב (שמות כ״ג:י״ט) בכורי אדמתך תביא בית ה': ",
+                "<b>וטעונין קרבן.</b> נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים: ",
+                "<b>ושיר.</b> נאמר כאן טוב ונאמר להלן (יחזקאל ל״ג:ל״ב) יפה קול ומטיב נגן: ",
+                "<b>ותנופה. </b>דכתיב (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לרבות הבכורים שיעענו תנופה כרבי אליעזר בן יעקב (סוכה דף מז:) ובפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף סא.) גמר יד יד משלמים: ",
+                "<b>ולינה. </b>ופנית בבוקר והלכת לאהליך כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא בבוקר א\"ר יונתן הדה דתימא בשאין עמהן קרבן אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעונים לינה מחמת הקרבן כדדרשינן בסיפרי והארכנו בפרק לולב וערבה ובפ' קמא דר\"ה (דף ה) וכל הני ליתנהו בתרומה דאין תרומה ומעשר אלא בתלוש ואין עושה כל גרנו תרומה דבעינן ראשית ששיריה ניכרין כדאמרינן בראשית הגז (דף קלו:): ",
+                "<b>[בכל</b> ספרי הש\"ס נחסר פי' הר\"ש מכאן עד סוף המסכת וכן מפ' אנדרוגינוס ומלאו חסרונו בפי' ר\"י בר מלכי צדק ואנחנו השבנו את האבדה מפי' ר\"ש ההוא למקומה. והדפסנוהו בזה ע\"פ העתקת כ\"י מעקד הספרים בפאריס. ואת פי' מהר\"י בר מ\"צ הדפסנו מתוך הכ\"י המדוקדק יותר מהנדפס בספרי הש\"ס]: "
+            ],
+            [
+                "<b>מן הטהור על הטמא.</b> פירוש משא\"כ בתרומה גדולה והטעם פירשתי בריש פ' שני דתרומות: ",
+                "<b>ושלא מן המוקף.</b> דאמרי' בירושל' בריש פרק שני דתרומות (הל' א) מכל חלבו את מקדשו ממנו תרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שניטלת מן המוקף והיא נטלת שלא מן המוקף ומנין שלא מן המוקף מכל מעשרותיכם תרימו אפילו אחד ביהודה ואחד בגליל. ותימה דבסוף פרק כל הגט (גיטין דף ל:) משמע דתרומת מעשר בעי מוקף דפריך עלה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואומר ר\"ת דמדרבנן בעי מוקף ותימה אי מדרבנן בעי מוקף בתרומה כי היכי דתני יש לה שיעור כתרומה דהא דיש לה שיעור כתרומה גדולה היינו מדרבנן דמדאורייתא (סאה) אחת פוטרת את הכרי. וי\"ל דמיירי למטה דיש שיעור לתרומה גדולה למטה דאין אדם עושה כל גרנו תרומה משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרין כדאי' בפ' ראשית הגז (דף קל.). אבל אדם עושה כל שדהו בכורים (כמו שפירשנו בריש מה' בכורים) והא דאמרינן בב\"מ בפ' הזהב (בבא מציעא דף מט.) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר משום דלא מצי הדר ביה היינו מן המוקף אי נמי שלא מן המוקף ובשבתות וימים טובים כעובדא דר' ינאי דהאשה רבה או כעובדא דפרק בכל מערבין (עירובין דף לב.) שלא יאכלו עמי הארץ טבלים ובפ' כל הגט פי' רבינו שלמה דאין חברים תורמין שלא מן המוקף דשמא אינה בעין באותה שעה ולפירושו יש לומר לפי דמוקף דהתם לאו כמוקף דהכא ואם זה וזה לפניו שם ואפילו איסורו דרבנן ליכא דלא הויא כשאר דברים דבעי מוקף אפילו בשתיהן לפניו כדמוכח בסוף פרק ג' דמעשר שני וגבי חלה בפ\"ק דנדה ובסוטה בפרק כשם וההוא מוקף לאו משום חששא אלא דאורייתא גזירת הכתוב כדדריש בירושלמי כדפרשתי. וילפי חלה מתרומה גדולה אבל מוקף דכל הגט משום חששא ובשניהם לפניו שרי. אבל קשה לפירוש רבינו שלמה מהא דתנן בפ' כל ה��ט (גיטין לא.) המניח פירות להיות מפריש עליה' תרומות ומעשרות מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין אלמא לא חיישינן שמא אינן בעין ולפי' ר\"ת איכא לאוקמא בשבתות וימים טובים או דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבה אבל לפי' רבינו שלמה לא יתכן לומר כן דמשמע כי כולה מתני' דהתם דחשיב מילי טובא דבחזקת [שהן] קיימין ולא משום כבוד השבת ולא משום תקלה ושמא בדבר שביד אחרים איכא למיחש טפי ולפי' ר\"ת קשה דבתוספתא דטבול יום משמע דתרומת מעשר לא בעי מוקף אפילו מדרבנן ובסוף טבול יום פירשנוהו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובשביעית. </b>פירוש ובשביעית ירק נמי אית ביה שביעית אלא מפרש בירושלמי (הל' ג) כגון אתרוג בת ששית הנכנסת לשביעית הכי היא לבעלים כאילן בתר חנטה ופטור ממעשר כירק דבתר לקיטה והא דלא קתני תנא שוה לאלן לענין כלאים דלא הוי כלאים בכרם מה שאין כן בירק ולענין ראש השנה שלו שוה לאילן דאע\"ג דאחר לקיטתו עישורו כירק מכל מקום ראש השנה שלו שבט כאילן כדאמרינן בפ\"ק דראש השנה משום דלא תנא הכא אלא מידי דבהאי אזלינן בתר חנטה ובהאי אזלינן בתר לקיטה לכל דבר בריש קדושין (דף ג.) מפרש מ\"ט תני תנא קמא בלשון דרך ור' אליעזר בלשון דבר: "
+            ],
+            [
+                "<b>דם מהלכי שתים וכו' אין חייבין עליו.</b> פירוש דם מהלכי שתים היינו דם האדם דמכשיר כגון דם חללים כדאמרינן בפ' שני דחולין (לה:) וכן דם שחיטה דבהמה נמי מכשיר כדאמרי' התם ודם השרץ כלומר ושוה לדם השרץ לענין זה דאין חייבין עליו משום דם כדדרשינן בפ' דם שחיטה (כריתות כא:) ואפי' מצות פרוש אין בו בדם מהלכי שתים כדאמרינן בפ' אע\"פ (כתובות ס.) והוא דקאמר דאין חייבין על דם השרץ היינו בהתרו בו משום דם אבל התרו בו משום טמא חייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוי וכו'.</b> פירוש כוי בפרק אותו ואת בנו(חולין פ.) כוי זה איל הבר ויש אומר זה הבא מן התיש ומן הצביה ר' יוסי אומר כוי בריה בפני עצמה ולא (הכירו) [הכריעו] בו חכמים אי מין חיה הוא או מין בהמה הוא ושל בית דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים טעון כסוי לחומרא כדאמרי' בפרק אותו ואת בנו: ",
+                "<b>ואין שוחטין אותו ביום טוב.</b> לפי שאסור לכסות את דמו כדקתני וטעמא דאין מכסין אמרינן בפ\"ק דביצה (דף ח.) משום דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק דדעתו לודאי ואין דעתו לספק: ",
+                "<b>בטומאת נבלה כחיה.</b> דחלב נבלת בהמה טהור כדדרשינן בפ' כל שעה (פסחים כג.) מדכתיב יעשה לכל מלאכה ובשל בהמה איירי דכתיב ואכל לא תאכלוהו כדדרשינן בפ' שני דחולין (כג.) יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ואין פודין בו פטר חמור דשמא חיה הוא ותנן בפ\"ק דבכורות אין פודין בחיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין שוחטין אותו ביום טוב.</b> לפי שאסור לכסות את דמו כדקתני וטעמא דאין מכסין אמרינן בפ\"ק דביצה (דף ח.) משום דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק דדעתו לודאי ואין דעתו לספק:  ",
+                "<b>בטומאת נבלה כחיה.</b> דחלב נבלת בהמה טהור כדדרשינן בפ' כל שעה (פסחים כג.) מדכתיב יעשה לכל מלאכה ובשל בהמה איירי דכתיב ואכל לא תאכלוהו כדדרשינן בפ' שני דחולין (כג.) יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ואין פודין בו פטר חמור דשמא חיה הוא ותנן בפ\"ק דבכורות אין פודין בחיה.  "
+            ],
+            [
+                "<b>כחלב בהמה.</b> פירוש כחלב בהמה לחומרא דשמא בהמה היא אבל אין חייבין עליו כרת דשמא חיה היא: ",
+                "<b>ואינו נלקח בכסף מעשר מלאכול בירושלים.</b> שאין לוקחין אותו בירושלים בכסף מעשר דשמא בהמה היא ואין לוקחין בהמה לבשר תאוה אלא לזבחי שלמים כדתנן בפרק קמא דמעשר שני ואם לקח בהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין ולזבחי שלמים אי אפשר דשמא חיה היא ובירושלמי (הל' ו) קאמר דאפי' בשעת שהיו לוקחין בהמה לבשר תאוה אינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים: ",
+                "<b>וחייב בזרוע ובלחיים ובקבה.</b> בפרק הזרוע מוקי לה בצבי הבא על התיישה ובשה ואפי' מקצת שה קא מפלגי דר' אליעזר דפטר קסבר שה ולא מקצת שה והא דתלי טעמא במוציא מחבירו עליו הראיה משום דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא ואיתא נמי בפרק אותו ואת בנו ורבנן סברי שה ואפילו מקצת שה מאי חייב. חייב בחצי מתנות ומיהו מסקנא בפרק הזרוע דחייב בכולן משום דכתיב או שה לרבות את הכוי: "
+            ],
+            [
+                "<b>פירוש לא כתב לו את הכוי.</b> אף על פי שכתב לו שניהם דאין דעתו אלא על הודאי ובירושלמי (שם) אמרינן מתניתין דלא כר' דתניא הקדיש חיתו ובהמתו הקדיש את הכוי ר' אומר לא הקדיש את הכוי ומפרש התם דפליגי במעייל אינש נפשיה לספיקא וקא אתא מתניתין כר' אליעזר ויש תימה דמתני' קתני הריני נזיר שזה חיה ובהמה הרי זה נזיר והשתא ממוניה לא מעייל לספיקא גופו לא כל שכן דהכי משמע התם בנדרים דתנ' סתם נדרים להחמיר ופריך והתנן סתם נדרים להקל והוא משנה במסכת טהרות פרק ד' ומשני הא רבי אלעזר הא רבנן דמאן דאמר ממונו מעייל לספיקא גופו נמי עבידא ליה דמעייל לספיקא ולמאן דאמר ממונו לא מעייל לספיק' כש\"כ גופו דלא מעייל לספיקא: ",
+                "<b>הריני נזיר שזה חיה ובהמה.</b> במס' נזיר פרק ב\"ש תנן ראה את הכוי ואמר הריני נזיר שזה חיה הריני נזיר שאין זה חיה הריני נזיר שזה בהמה הריני נזיר שאין זה בהמה הריני נזיר שזה חיה ובהמה הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה הרי זה נזיר ושאר כל הדרכים מפרש בירושל' כגון לענין הרובע והנרבע ממנו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שבכרה. </b>פירוש שבכרה ואע\"פ שלא נגמר הפרי הרי אילו בכורים ואין צריך עוד לקרות שם וטעמייהו מפרש בירושלמי (הלכה א) דכתיב (דברים כ״ו:י׳) הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי אבל בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגין ור' שמעון סבר דכתיב ולקחת מראשית כל פרי האדמה מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי כלומר בתלוש כמו בהבאה ואמרי' בירושלמי (שם) דלר' שמעון לא קרא שם בתלוש לא קדשו ואין מדמאין ואין חייבין עליו חומש ואין לוקין עליהם חוץ לחומה ואמרי' בירושלמי תני רבי שמעון הבכורים אחד מששים פאה אחד מששים ראשית הגז אחד מששים תרומה טמאה אחד מששים תרומה שאין הבעלים מקפידים עליה אחד מששים מה אית ליה כגון תרומה הכלסין והחרובים ושעורים שבאדום ובטבל טמא נמי אין מקפיד אם מפריש אחד מששים שסופה לשרפה ולא לאכילה ולא חשיב עין רעה: "
+            ],
+            [
+                "<b>שבמעמד.</b> מפרש בירושלמי (הלכה ה) כגון יהויריב ומכיריו ידעיה ומכיריו: ",
+                "<b>ברחובה של עיר.</b> מפרש בירושלמי (שם) מפני אהל טומאה והיינו דתנן בפרק בתרא דמגילה (דף כו) בני העיר שמכרו רחובה של עיר ומפרש בגמרא דיש בו משום קדושה שמתפללין בו בתענית ומעמדות ומוחקין מן הספרים מעמדות משום דמה ענין מעמדות לכאן ושפיר גרסי ליה דאיירי במעמדות דבכורים כדתנן הכא למשכים כלומר לבקר הממונה ראש המעמד קומו ונעלה ציון בירושלמי אמרינן בדרך היו אומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך בירושלים היו אומרים עומדות הי�� רגלינו בשעריך ירושלים בהר הבית היו אומרים הללויה הללו אל בקדשו בעזרה היו אומרים כל הנשמה תהלל יה הללויה: "
+            ],
+            [
+                "<b>גרוגרות וצמוקים.</b> פירוש לפי שהיו רחוקים צריך להביא דבר המתקיים: ",
+                "<b>והשור הולך עמהם.</b> בירושלמי (הל' ג) פליגי רב חמא מקריב שלמים רב אומר מקיצין בהם את המזבח. ר' זעירא בעי יחיד שנתעצל ולא בא מביא גדי ועטרה של זית בראשו מפרש בירושל'(שם)שהוא ממין שבע כלומר מאילן המחובר שבשבעה שהוא סמוך לארץ דכתיב ארץ זית שמן ודבש: ",
+                "<b>ועיטרו את הביכורים.</b> בירושל' תני מי שהיו בכוריו גרוגרות היה מעטרן בענבים: ",
+                "<b>לפי כבוד הנכנסין.</b> בירושלמי (שם) פריך וכי יש קטן וגדול בישראל אלא כיני מתניתין באוכלסין לפי רוב הנכנסים היו יוצאים אם מרובים ואם מועטין:",
+                "<b>בעלי אומניות.</b> בירושל' (שם) פריך ולא כן כתיב והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס שניוה היא שהיא אחת לקוצים ר' יוסי בר בון בשם רב הונא בר חייא בוא וראה מה גדל כחן של עושה מצות שמפני זקן אינו עומד ומפני עושה מצות עומד והאי שנויין איתא נמי בפ\"ק דקדושין:  ",
+                "<b>לפי כבוד הנכנסין.</b> בירושלמי (שם) פריך וכי יש קטן וגדול בישראל אלא כיני מתניתין באוכלסין לפי רוב הנכנסים היו יוצאים אם מרובים ואם מועטין: ",
+                "<b>בעלי אומניות.</b> בירושל' (שם) פריך ולא כן כתיב והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס שניוה היא שהיא אחת לקוצים ר' יוסי בר בון בשם רב הונא בר חייא בוא וראה מה גדל כחן של עושה מצות שמפני זקן אינו עומד ומפני עושה מצות עומד והאי שנויין איתא נמי בפ\"ק דקדושין: "
+            ],
+            [
+                "<b>שמגיע. פירוש הגיע לעזרה.</b> אמרינן בירושלמי (הל' ד) אמר רב הונא כיני מתני' (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך ואח\"כ הלוים בשיר. הגוזלות שעל גבי הסלים. בירושל' (שם) תני ר' יוסי אומר לא היו נותנים הגוזלות על גבי הסלים שלא ינבלו את הבכורים אלא תולה אותם חוץ לסלים ומה שבידם בכורים שהיו מביאין בידם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואוחזו בשפתותיו.</b> פירוש אוחז בשפתותיו וכהן מניח ידיו תחתיו ומניף משמע שהסל על יד הכהן אלא שהבעלים אוחזין הסל בשפתותיו והא דאמרינן בפרק כל המנחות באות מצה כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף לאו דווקא קאמר תחת יד הבעלים ממש דאם כן הוי לך חציצה בין הכלי ובין יד הכהן ובסוף שתי מדות מסקינן גבי בעלי סוברין לינפו כולהו בהדי הדדי קאמר הויא חציצה ומיהו רבינו שלמה פי' שם דבתנופות הכהן לא איכפת לן אם יש בה חציצה דעיקר תנופה בבעלים היא ודבר תימה מנא ליה הא דהא תרווייהו כתיבין והתם תניא גבי תנופה דשלמים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף כיצד עושה מניח אמורים על פסת היד וחזה ושוק עליהם והתם נמי מצינו למימר שאוחז הכהן באמורים הוציאם חוץ לפסת היד ולפי שנתלים למטה קאמר תחת יד הבעלים. ובירושל' דסוטה [פ\"ג הל' א] משמע קצת דחוי ממש גבי תנופת מנחת סוטה דפריך בירושלמי ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפילו תימא ילד אין יצר הרע מצוי לאותה שעה ומיהו מצינן למימר דאע\"פ שזה למטה מן הכלי וזה למעלה מן הכלי פעמים נוגעים ידיו בידיה על ידי שמתעסקין יחד בתנופה בצד המזבח. אמרינן בירושלמי על קרן דרומית מערבית לפני ה' יכול במערב תלמוד לומר אל פני המזבח אי אל פני המזבח יכול בדרום תלמוד לומר לפני ה' הא כיצד מגישין על קרן מערבית דרומית ומניחין בדרומית של קרן והשתחוה ויצא משמע דלא היה מניף כי אם בשעת קריאה אבל בספרי משמע דאיכא שתי תנופות דקתני והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך מלמד שטעונין הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה והתם בספרי דרש תנופה מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כר' אליעזר בן יעקב בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף סא) דיליף יד יד מידיו תביאנו ושמא סבר לה נמי כר' יהודה דדריש התם והנחתו זו תנופה או אינו אלא הנחה כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמורה הא מה אני מקיים והנחתו זו תנופות ולהכי בעי שתי תנופות דולקח הכהן באמצע קריאה כתיב והנחתו גבי השתחואה כתיב ומשמע ליה לשון תנופת מלשון לך נחה את העם מני\"ר בלע\"ז שמוליך ומביא ומעלה ומוריד אי נמי מדאחר הנחת הכהן כתובה עוד הנחה אחריתי לאחר קריאה שמע מינה דנוטל לאחר הנחת הכהן לחזור ולהניף אחר הקריאה דהיינו שעת השתחויה אבל קשה דבפרק בתרא דמכות אמרינן מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה ר' אליעזר בן יעקב מנא ליה דפליגי דילמא דריש תרוויהו כמו תנא דספרי והתם משמע לר' אליעזר בן יעקב מייתר ליה והנחתו לומר דהנחה מעכבת בהן ושמא מדלא מייתי כל חד דרשה דחבריה מכלל דלא סבירא להו בהדדי ומיהו קשה דר' יהודה דרש תנופה מוהנחתו ואפילו הכי מוקי לה לשעת קריאה משום דהניף גבי קריאה כתיב לכך נראה דבספרי דריש תנופה להשתחואה מדאיתקיש להנחה ועוד יש תנא שלישי דלית ליה תנופה כלל מדתנן התם במנחות והבכורים כדברי ר' אליעזר בן יעקב מכלל דלרבנן לא בעי תנופה והא דקאמר במכות מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה ר' אליעזר בן יעקב ניחא ליה לאתויי תנא דמשכח בהדיא ועוד יש לדחות דשתי תנופות לאו דווקא אלא לפי שיש בכורים שאין טעונין קריאה כמו מן החג ועד חנוכה וקאמר דאותן הטעונין קריאה מניף בשעת קריאה ושאין טעונין קריאה מניף בשעת השתחויה: "
+            ],
+            [
+                "<b>נמנעו מלהביא.</b> פירוש נמנעו מלהביא מפני הבושת שאין יודעין לקרות: ",
+                "<b>התקינו שיהא מקרין.</b> מפרש בירושלמי (שם) שסמכו למקרא וענית ואמרת שאין עניה אלא מפי אחר: "
+            ],
+            [
+                "<b>בסלים של נצרים.</b> פירוש אסלי נצרים של ערבה קלופה דווקא קאי כדמוכח בשלהי החובל דדייק מהכא דבתר עניא אזלא עניותא דעניים סליהם לכהנים אבל עשירים שהיו מביאין בקלתות של כסף ושל זהב כשהולכין נושאין אותן עמהן: "
+            ],
+            [
+                "<b>רבי שמעון בן ננס אומר וכו'.</b> ירושלמי (שם) אמר רבי יוסי כל עמא מודים שמעטרים את הבכורים מחוצה לארץ שאין בני אדם טועים לומר שמביאין בכורים מחוצה לארץ מה פליגין בעמון ומואב מאן דאמר מעטרין את הבכורים חוץ משבעת המינים מעטרים את הבכורים מעמון ומואב ומאן דאמר אין מעטרים את הבכורים חוץ משבעת המינים אין מעטרים את הבכורים מעמון ומואב. אמר רבי מנא כל עמא מודין שאין מעטרין את הבכורים מעמון ומואב שבני אדם טועין לומר שמביאין בכורים מעמון ומואב מה פליגין בחוצה לארץ מאן דאמר מעטרים את הבכורים חוץ משבעת המינים מעטרין את הבכורים מחוצה לארץ ומאן דאמר אין מעטרים את הבכורים אלא משבעת המינים אין מעטרין את הבכורים מחו\"ל: ",
+                "<b>מעטרים פירוש </b>סביב הסלים היו תולין בהן פירות מבחוץ לנוי והוא העטור: "
+            ],
+            [
+                "<b>תוספת הבכורים.</b> פירוש תוספת הבכורים עיקר הבכורים היינו תאנה שב��רה ואשכול שבכר אומר הרי אילו בכורים וכשבא ללקטן וליתנן בסלים מוסיף על תאנים תאנים אחרים שאינם בכורים וכן על כולם מוסיף ממינו והעיטור היינו מה שמקיף להם מבחוץ לנוי ופטורה מן הדמאי בעם הארץ שמביא בכורים: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא מצוה להביאן בשבעה כלים ואם הביאן בכלי אחד יצא כיצד הוא עושה נותן שעורים מלמטה ודבר אחר על גביהן חטים על גביהם ודבר אחר על גביהם זיתים על גביהם ודבר אחר על גביהם תמרים על גביהם ודבר אחר על גביהם רמונים על גביהם ודבר אחר על גביהם תאנים על גביהם ודבר אחר על גביהם למעלה מכולן ענבים ומקיף עליהן אשכול של ענבים מבחוץ ולא היו עולים יחידים יחידים אלא פלכים פלכים ולא היו הפלכים כל היום כולו אלא שתי ידות ביום חזני בית הכנסת עולין עמהן ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסים לבתים מפני אהל טומאה וטעונה עולה ושלמים ולא היו מתעסקין בהן בחזירתן כדרך שמתעסקין בהליכתן פי' בשבעה כלים כשמביא משבעת המינים שיביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו כיצד הוא עושה כשמביא שבעת המינים בכלי אחד ודבר אחר על גביהם להפסיק בין מין ומין עוד תניא בתוספתא תוספת הבכורים מין במינו ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו תוספת הבכורים נאכלת בטהרה ופטורה מן הודאי ואין צריך לומר מפני הדמאי ועיטור הבכורים חייב בדמאי ואין צריך לומר בודאי תוספת הבכורים מין על שאינו מינו מדבר שחייב בבכורים חייב בדמאי ואין צריך לומר בודאי ועיטור הבכורים ממין על שאינו מינו שאינו חייב בבכורים פטור מן הודאי ואין צריך לומר בדמאי ועיטור הבכורים ממין על שאינו מינו מדבר שאינו חייב בבכורים או מעמון ומואב אפילו דבר שחייב בבכורים אין מקבלין ממנו פירוש פטורה התוספת מן הודאי ומתניתין דקתני מן הדמאי משום עיטור נקטיה דאפילו בדמאי חייב תוספת הבכורים מין על שאינו מינו כלומר אם עשה תוספת ממין על שאינו מינו ועיטור הבכורים ממין על שאינו מינו מדבר שאינו חייב בבכורים פטור מן הודאי דכיון דלא מחייבה בתרומה ומעשר אלא מדרבנן פטרום חכמים כיון דנעשו עיטור לבכורים אע\"פ שאין מקבלים ממנו כדקתני סיפא וכר' עקיבא דמתניתין אתיא ולא כר' שמעון בן ננס: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה אמרו הבכורים נכסי כהן שהוא קונה מהן עבדים וקרקעות.</b> פירוש שהוא קונה מהם עבדים אינן יוצאין בשביל כך מקדושתם ואסורים לזריס וליאכל חוץ לחומה ונאכלין בטהרה וספר תורה מותר לקנות מהן ואע\"ג דתנא בהמה טמאה איצטריך למתני ספר תורה דסלקי דעתין כל הני נהי דאינהו לאו בני אכילה נינהו חזי לשכר שיבא לידי אכילה אבל ספר תורה אינה לאכילה ולא חזי לשכר שיבא לידי אכילה. ועוד יש לפרש דאאשה בכתובתה קאי דאמרן שנוטלת הבכורים בכתובתה וס\"ת נוטלת כמו כן בכתובתה ואפשר דאבעל חוב נמי קאי דאשה בכתובתה וב\"ח בחובו נוטלין בכורים וס\"ת. ובירושלמי (שם) מייתי עלה ר' חנינא ר' פנחס ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן גמליאל מוכר אדם ספר תורה לישא אשה וכש\"כ מפני חייו דסלקא דעתא כיון דאסור למכור ס\"ת אלא להני מילי אין ממשכנין אותן בה קמ\"ל וכפירוש ראשון פירש רבינו שלמה בחולין פרק הזרוע דאקונה מהן קאי ולא יתכן דאם כן הוי ליה למתני ספר תורה בהדי אינך דרישא מקמי אשה ובעל חוב וכמו שפירשתי נכון וסתם מתניתין ר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה בפרק האשה שנפלו בכתובות מדמשכנין אותו מן הבכורים ומס\"ת דנוטלין בעל כרחו משמע אלא לחבר בטובה ר' יהודה לטעמיה ורבנן לטעמייהו דפליגי בפרק בתרא דחלה דתנן אלו ניתנין לכל כהן וקחשיב קדשי המקדש והבכורים ר' יהודה אוסר בבכורים והן מחלקין ביניהן כקדשי המקדש לשון חלוקה לאו דווקא דקדשי המקדש אין מחלקין כדתניא במנחות בפרק ואלו מנחות ובקדושין פרק שני דאפילו בקדשים קלים אין חולקין זה כנגד זה וכן בהנהו דזבחים בריש טבול יום אין לשון חלוקה דווקא ובסיפא דהך ברייתא גופא דאין חולקין דקתני איש חולק ואפילו בעל מום ואין קטן חולק ואפילו תם היינו כלומר אין מסרבין בו לאכול אבל לקטן מסרבין וקצת קשה מהא דתנן בשבת בפרק שואל מטילים חלשים על הקדשים ביום טוב ושמא מפני דרכי שלום בעלמא היו עושים ועוד נראה דדווקא קאמר דאין חולקין לענין שיהא שלו לקדש בו את האשה דמהכא מייתי לה פרק שני דקדושין אי נמי לא ממעטינן הכא אלא דאין חולקין שתי מנחות זו כנגד זו אבל מנחה אחת חולקין לכמה חלקים וכן זבח אחד והא דפריך בפרק האיש מקדש מהא דתניא גבי לחם הפנים הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרים היו חולקין ולא משני מנחה אחת שאני משום דהתם לאו מלשון חולקין גרידא דייקא מדלא מייתי דהכא ודפרק טבול יום אלא כדפירש התם רבינו שלמה דסלקא דעתין דהאי חולקין לא ליטול חלקו המגיע קאמר דלאחר שמת שמעון הצדיק נשתלחה מארה בלחם הפנים ולא היה מגיע לכהן אלא כפול וכפול למאי חזי אלא חולקין דרך עילוי שמניח חלקו לחברו ונוטל כנגדו במקום אחר אלמא אית בהו דין חלוקה ומשני דחלקו המגיע קאמר וכשאינה שוה לו חוטף חלק חבירו ואכלו והא דתנן במס' סוכה פ' בתרא הנכנסין חולקין בצפון חלקו המגיע קאמר ובעוד שהיתה בו ברכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ו') תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם וכל המקיים ספר תורה בתוך ביתו עליו הכתוב אומר (תהילים קי״ב:ג׳) הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מטמא בלובן כאנשים.</b> פי' דספק איש הוא ואיש מטמא בלובן כדאמרי' בפרק בנות כותים דזוב דומה למי בצק של שעורים וללובן ביצה המוזרת:",
+                "<b>ונושא אבל לא נישא כאנשים.</b> האי תנא סבר אנדרוגינוס ספק הוא כדמוכחא כולה מתניתא והשתא לענין מה קתני נושא אבל לא נישא אי לענין שאם קידש אשה צריכה גט ואם נתקדש לא בעי גט הא ספק אשה הוא אלא לענין תרומה איירי כדאמרינן ביבמות סוף פרק הערל לריש לקיש דתנן התם ר' יוסי ור\"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל אוכלת בתרומה ובגמרא אמר ר\"ל מאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק ומפרש התם ואין מאכילה בתרומה בזמן חזה ושוק דקסבר ר\"ל אנדרוגינוס לר' יוסי ספקא הוא ומאכילה בתרומה בזמן הזה דרבנן אבל לא בזמן חזה ושוק דאורייתא ופריך עלה מהא דתנן אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא מדקתני נושא דחשיב ליה זכר וודאי ומשני תני אם נשא דיעבד ואפילו הכי אבל לא נישא דיעבד דאם נישא לכהן אין מאכילו בתרומה דרבנן והיינו טעמא דהחמירו עליו אם נישא משום דאם הוא זכר חייבין עליו סקילה כזכר לכל הפחות ממקום אחד ואיכא למאן דאמר דמחייב התם משני מקומות ולמאי דמותיב מינה התם לר\"ל נשוי דתקשי ליה ברייתא דהכא דקסבר ספקא הוא וקתני נושא ושמא לא שמיעא ליה:",
+                "<b>ואינו מתייחד עם הנשים.</b> משום ספק איש דייחוד אסור כדאיתא בפרק בתרא דקדושין. ואינו ניזון עם הבנות בנכסים מועטים כדאיתא בריש מי שמת שהנקבות דוחות אותו אצל הזכרים:",
+                "<b>ואינו נעטף ומספר כא��שים.</b> כלומר אינו נעטף כאנשים ומספר כאנשים וכללם לפי שטעם אחד לשניהם דדרך אשה לעטוף את ראשה ולכסותו בצעיף ואין דרך איש כן דרך איש לספר ואין דרך אשה לספר אלא מגדלת שער כלילית ובענין שינהוג בעצמו בתספורת ומלבושים כעין איש שלא יבא לינשא אם יתנהג כאשה וחשו לינשא יותר מלישא כדפרישית אבל אין לפרש דתנא מספר כאיש משום פיאות דהא תנא ליה סיפא:  "
+            ],
+            [
+                "<b>באודם. </b>אשה מיטמאה באודם כדילפינן בפ\"ש דנדה: ",
+                "<b>ואינו מטמא למתים.</b> אם הוא כהן:",
+                "<b>בל תקיף.</b> הקפת הראש:",
+                "<b>בל תשחית.</b> פאת זקן וכולהו ילפינן בפ\"ק דקדושין דאנשים חייבין ונשים פטורות:  ",
+                "<b>וחייב בכל מצות.</b> אפילו במ\"ע שהזמן גרמא כגון לולב וסוכה ושופר: ",
+                "<b>ואין זקוק ליבום כנשים.</b> כך כתוב בכל הספרים משמע דאיירי בשנתקדש לאחד מן האחים ומת דפטור מן החליצה ומן היבום מידי דהוה אאיילונית ודרשינן בפ\"ק דיבמות אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת אבל א\"א לפרש כן דא\"כ מאי כנשים אדרבה נשים זקוקות הן אלא הכי גרסינן ואין זקוק ליבם כנשים דאם אין יבם אחר אלא הוא היבמה מותרת לינשא לשוק ופטורה מן החליצה ומן היבום אפילו הוא איש מידי דהוה אסריס דתנ' בפרק הערל דבין לר' אליעזר ובין לר' עקיבא הוי אין לו רפואה ולא היתה לו שעת הכושר והיינו דקתני כנשים דאין אשה זוקקת אשת אחיה:  ",
+                "<b>ואין חולק עם הבנים בנכסים מרובים.</b> שהזכרים דוחים אותו אצל נקבות כדאיתא בריש מי שמת:",
+                "<b>ואינו חולק בקדשי המקדש.</b> דאשה אינה חולקת אפילו בחזה ושוק. דלכל בני אהרן תהיה כתיב ולא בנות אהרן ולענין חלוקה כתיב כדדרשינן בפרק האיש מקדש אי נמי כדדריש התם איש למעוטי קטן והוא הדין איש ולא אשה:",
+                "<b>ופסול לכל עדות.</b> דאשה פסולה לעדות כדדרשינן בפרק שבועת העדות:",
+                "<b>ואינו נבעל בעבירה כנשים.</b> כגון כל איסורי עריות בתו ובת בתו ובת בנו וכיוצא בהן הרבה ובלאו הכי אסור לבעול משום זכר למאן דמחייב משני מקומות בסוף הערל אלא פלוגתא הוא ואצטריך הכא למאן דלית ליה:",
+                "<b>ופסול מן הכהונה.</b> דאם נבעל בעבירה נפסל מן התרומה אם הוא כהן כבת כהן שנבעלה לפסול לה פסלה כדאמרינן ביבמות בפרק אלמנה:",
+                "<b>חייב על הנזקין.</b> כדתנן בפ\"ק דב\"ק והנשים בכלל הנזק ויליף לה מקרא בגמרא:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואמו יושבת עליו דם טוהר כאנשים.</b> ארבעים יום וכנשים ימי טומאה שבועיים הכא לחומרא והכא לחומרא ומקולקלת למנינה אם תראה יום שבעים וארבעה ותחזור ותראה יום שמונים ואחד:",
+                "<b>ונוחל בקדשי הגבול.</b> כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה אם הוא כהן ומעשר ראשון אם הוא לוי ותנא נוחל ולא תנא חולק לפי שאין חולקין לו תרומה בגרנות אלא משגרן לביתו כדתניא בסוף נושאין על האנוסה:",
+                "<b>הריני נזיר שזה איש ואשה.</b> כלומר שזה איש או אשה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבים על טומאתו.</b> על ביאת מקדש אפילו ראה לובן ואודם כאחת ואין שורפין כדאיתא בפרק המפלת:",
+                "<b>ואינו נערך.</b> לא בערך איש ולא בערך אשה כדדרשינן בפרק המפלת:",
+                "<b>ואינו נמכר לעבד עברי.</b> משום דקטן אינו נמכר לעבד עברי וגדולה אינה נמכרת לאמה העבריה הלכך לא אפשר:",
+                "<b>שאין זה איש ואשה.</b> כלומר שאין זה איש או שאין זה אשה:",
+                "<b>ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצ��ו הוא ולא יכלו החכמים להכריע אם איש הוא או אשה היא.</b> וביבמות בסוף הערל מייתי לה אהא דתנן התם ר' יוסי ור\"ש [אומרים] אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וקאמר רב בגמרא ליתא למתניתין דחשיב ליה ר' יוסי זכר מקמי ברייתא דחשיב ליה ספקא ותימה אם כן ר' יוסי דהכא היינו ת\"ק ועוד מאי אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה אנדרוגינוס נמי כן הוא ודוחק לומר דנקיט אינו כן משום דטומטום ספק שלו יכול להתברר אם נקרע דאם נמצא זכר הוא זכר ודאי ואם נמצא נקבה הוה נקבה ודאית משא\"כ באנדרוגינוס דלעולם עומד בספק דאין הלשון משמע כן כלל אלא יש לפרש דאנדרוגינוס לרבי יוסי שלשה ספיקות יש בו ספק בריה ספק איש ספק אשה ונפקא מיניה דאמו יושבת עליו לזכר ולנקבה ולנדה והכי נמי שמעינן ליה לר' יוסי גבי כוי בפרק אותו ואת בנו דתניא ר' יוסי אומר כוי בריה בפני עצמה הוא ולא הכירו בו חכמים אם מין חיה הוא או מין בהמה דיש בו שלשה ספקות ספק בריה ספק חיה ספק בהמה ונ\"מ אם אמר הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה [ה\"ז נזיר] וכן באנדרוגינוס נמי נ\"מ להכי אם אמר הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה הרי זה נזיר והכי נמי אשכחן ביומא בפרק בתרא תנא דאית ליה כוי בריה בפני עצמה היא לא חיה ולא בהמה וכן ההיא דבכורות בסוף [פרק] על אלו מומין דממעט מהזכר אנדרוגינוס דבריה הוא ומיהו יש ליישבו אפילו לאו בריה הוא ואע\"ג דעשר בהמות מנה הכתוב ולא מנה כוי אין לחוש בכך דלא מנה הכתוב אלא בהמות וחיות והא דחשיב רב בפ' אנדרוגינוס ספקא דכי ראה לובן ואודם כאחת שורפין עליו את התרומה אלמא לא חשיב ליה בריה דלמא לא סבר לה לא כר' יוסי דמתני' ולא כר' יוסי דברייתא דהא ביבמות בסוף הערל פליגי אמוראי אליבא דרב בקידוש איכא למאן דאמר הלכה כר' יוסי ואיכא למאן דאמר אין הלכה כר' יוסי וכי היכי דאיכא אמוראי דפליגי אליבא דרב בקידוש איכא נמי אמוראי דפליגי אליבא דרב באנדרוגינוס והא דאמרינן בסוף הערל אמר רב הונא אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות שאני התם דרבי קראי ואפי' יהא נקבה כדדרשינן את זכר משכבי אשה איזהו זכר שיש בו שני משכבות ודכותיה בסוף ר' אליעזר דמילה מרבינן ליה למילה מדכתיב (בראשית יז) המול לכם כל זכר:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,218 @@
+{
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Bikkurim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rash_MiShantz_on_Mishnah_Bikkurim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>והבריך </b>לתוך של יחיד או לתוך של רבים שחפר בארץ והבריך יחור אחד מן האילן וטמנו בעפר והוציא ראש היחור לרשות חברו או לרשות הרבים: וכן המבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים לתוך שלו. שהאילן נטוע ברשות חברו או ברשות הרבים וההרכבה יוצאה לתוך שלו בהני תרתי אינו מביא לפי שהזקינה רבייה מן הבריכה והבריכה מן הזקינה וכתיב אדמתך דבעינן כל גידוליו מאדמתך כדקתני סיפא מאיזה טעם אינו מביא: ",
+                "<b>וכשהנטיעה</b> והבריכה שניהן לתוך שלו ודרך היחיד או הרבים מפסיק כגון שיש ב' גנות משני צדי דרך הרבים והבריך מזה לזה בהא פליגי רבי יהודה ורבנן דרבנן אפי' בהא פטרי דמכל מקום מרשות הרבים ינקי ואין כל הגידולין מאדמתו ורבי יהודה מחייב משום דיש לו רשות לעשות כן כיון דלא מפסדי רבים מידי כדאמר בירושלמי: "
+            ],
+            [
+                "<b>אריסי' </b>מקבל את השדה למחצה לשליש ולרביע חכירות מקבל השדה בכך וכך כורין לשנה דבר קצוב בין עבדא בין לא עבדא: ",
+                "<b>סקריקון </b>ממונה להרוג נפשות וכשבא להורגו אומר לו שא קרקעי והניחני ולשון נוטריקון הוא ואע\"ג דיהיב ליה אין מביא ממנה בכורים דלאו אחולי אחיל כדאמר בהניזקין (דף נה:) דאמר האי לישקול למחר תבענא ליה בדינא: ",
+                "<b>ירישל' </b>(הל' א) א\"ר אמי אתיא דר' יהודה כר\"א דתני תמן [ב\"ב ס:] אין עושים חלל תחת ר\"ה בור שיח ומערה ור\"א מתיר כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת כמה דר\"א תמן תחת רשות הרבים שלו כן ר' יהודה אמר הכא תחת ר\"ה שלו רבי שמואל בר יצחק בעי אי כר' אליעזר יביא ויקרא א\"ר יוסי מסתברא סבר רבי שמואל בר יצחק שר' אליעזר מתיר לעשות כן והן שלו לעולם אלא רבי אליעזר מתיר לעשות כן וכל הקודם בהו זכה פירוש אי כרבי אליעזר יביא ויקרא דקסבר והן שלו לעולם ומתני' קתני ר' יהודה אומר כזה מביא משמע מביא ואינו קורא ומסיק דאינו שלו לעולם ואם בא אחר להשתמש באותו חלל שתחת רשות הרבים כל הקודם זכה הלכך מביא ואינו קורא ולרבנן אינו מביא דלית להו דרבי אליעזר וקשה הא דאמר עולא בסוף לא יחפור (בבא בתרא דף כז:) אילן הסמוך למיצר בתוך י\"ו אמה גזלן הוא ואין מביא ממנו בכורים אמאי הא ברשות נוטע בתוך שלו ואפילו לרבנן יביא אף על גב דנמשכ' יניקתו עד י\"ו אמה: "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ משבעת המינין.</b> חטה ושעורה ותאנה ורמון וזיתים דבש היינו תמרים וכולהו דריש בירושלמי (הלכה ג) אילו נאמר ולקחת ראשית כל פרי האדמה הייתי אומר כל הדברים חייבין בבכורים תלמוד לומר מראשית ולא כל ראשית אי מראשית אין לך אלא חטין בלבד תלמוד לומר כל פרי האדמה ריבה וריבה את הכל נאמר כאן ארצך ונאמר להלן חטה ושעורה וגו' מה ארץ האמור להלן בז' המינים הכתוב מדבר אף כאן בשבעת המינין הכתוב מדבר זית שמן זה אגורי רבי אמי בשם רבי יוחנן אמר למה נקרא שמו אגורי שאוגר שמנו לתוכו וכל הזיתים מאבדן שמנן [בתמיה] א\"ר חנינא כל הזיתים הגשמים יורדין עליהם והן פולטן שמנן וזה הגשמים יורדין עליו והוא אוגר שמנו לתוכו ודבש אלו התמרים [תמרים] שבהרים ופירות שבעמקים גרועין הן ופליגי בפ' כל הקרבנות(דף פד:) היכא דהביא אם קידש או לא קידש: ",
+                "<b>ולא קבלו מהם.</b> בסוף חלה היא שנויי' ושם פירשנו: "
+            ],
+            [
+                "<b>הגר מביא ואינו קורא.</b> בתוספתא (פ\"א) תניא כל הגרים מביאין ולא קורין ובני קיני חותן משה מביאין וקורים דכתיב (במדבר י׳:כ״ט) לכה אתנו והטבנו לך ויכולים לומר אשר נשבעת לאבו תינו שהרי נדר לו ליתרו ובירושלמי (הל' ד) קאמר רבי יונה ור' יוסי תרויהון בשם ר' שמואל בר יצחק בבני קיני חותן משה היא מתני' ופריך עלה ובני קיני חותן משה מביאין וקורין דכתיב לכה אתנו והטבנו לך: ",
+                "<b>אם היתה אמו מישראל מביא וקורא.</b> בירושל' (שם) פריך כלום נשבע לנקבות ולא משני מידי ושמא לא חש לשנויי דלאו פירכא היא והדר קאמר תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מיכן ואילך אב לכל הגוים רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי יהודה אתא עובדא קומי רבי אבהו והורה כרבי יהודה כלומר לא שהיו בכורים בימיו אלא לענין מתפלל בינו לבין עצמו שאומר אלהי אבותינו אלהי אבות ישראל גרים ובני גרים אלהי אבותינו ופריך והתנינן היתה אמו מישראל אומר אלהי אבותינו אבל גרים בני גרים לא ושני בנכרי הבא על בת ישראל בעבירה ולא שנשאת לנכרי ופריך כלום הדא מתכוין אלא לאברהם ליצחק וליעקב וכי אברהם ויצחק ויעקב אבותיו היו כלומר ואפילו בבן גרים היא מתניתין ומיהו אין הלכה כן כדפרשינן דהלכה כרבי יהודה: "
+            ],
+            [
+                "<b>בת גרים לא תנשא לכהונה.</b> מילתיה דרבי אליעזר שנויה בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע.) ופליגי תנאי ואמר רבי יוחנן וכולם מקרא אחד דרשו: ",
+                "<b>והשליח. </b>אמרינן בירושל' (הל' ה) שלח ר' יוסי בשם ר\"ל בשם ר' הושעיא בשליקטן לשלחן ביד אחר אבל אם ליקטן להביא הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הבכורים שנראו להיותן בקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה ובפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פא:) ובסוף השולח (גיטין דף מז:) א\"ר יוסי בר חנינא בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא דכתיב ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה באחד פירש שם רבינו שמואל דאם עשה השליח הכל נהי דאין השליח קורא כדתנא הכא הבעלים מיהא קורין ואומר הנה הבאתי דשלוחו של אדם כמותו והשתא קשה דמדנקט ומת שליח בדרך משמע דלקיחה מתוך הבית היינו לקיחה שעשה השליח והבעלים עשו הבאה לעזרה ולא נקט בצרן אלא לפי שדרך הבעלים משלחין מה שרוצין וא\"כ מה לי ליקטן והביאן הוא מה לי ליקטן ושילחן ביד אחר תרוייהו חזו לקריאה נינהו ואין ניתרין אלא בקריאה ואין לפרש דהאי ומת שליח כמו או מת דאם כן הוה ליה למימר או שבצרן שליח ומת בדרך ומיהו יש לפרש דבצירה היא הלקיחה [ורבותא] נקט אע\"פ שגם הם גמרו ההבאה לאחר [שמת] שליח בדרך אפילו הכי לא קרינא ביה לקיחה והבאה בא' מאחר ששליח עשה מקצתה מ\"מ צ\"ל דההיא בשבצרו לשלחן ביד אחר כדמוקי בירושל' (שם) מתני' דאם בצרן להביאן הוא כיון דנראו לקריאה נדחו בששיגרן ביד שליח הו\"ל למימר ירקבו וה\"נ אמרי' בפ' ואלו הן הלוקין (ד' יח:) הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהם החג ירקבו משום דנראו ונדחו וגריעי מהפריש אחר החג דמביא והפריש ומכר שדהו נמי דבסמוך מוקי לה בירושלמי בשנתן דעתו למכור מתחלה ויבש המעין ונקצץ האילן כשיבש משעה ראשונה והא דא\"ר אבהו בשם ר' יוחנן היורש מביא ואינו קורא מדקדק עליה בירושל' מה תנן קיימין בחיי אביו שלוחו הוא ואם לאחר מיתת אביו שלו הן אלא כן אנן קיימין בשהיה אביו חולה או מסוכן: ",
+                "<b>והאשה </b>מביאה ואינה קוראה אבל בעלה מביא וקורא כדתנן בסוף השולח (שם) ולביתך מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא ומסיק התם מתוך ברייתא אחרת דלא איירי בחיי אשתו לריש לקיש אלא לאחר מיתה ואיצטריך קרא להיה מביא ושמע שמתה וכן בירושלמי שאינה יכולה לומר אשר נתתה לי. דבין למאן דאמר ב\"ב (דף קיז.) ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למאן דאמר לבאי הארץ לא היו נקבות בכלל: ",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) כתיב ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך (דברים כ״ו:י״א) מלמד שאדם מביא ביכורין מנכסי אשתו וקורא ריש לקיש אמר לאחר מיתה הא בחייה לא רבי יוחנן אמר לא שנייה היא מחיים היא לאחר מיתה: "
+            ],
+            [
+                "<b>מביא ואינו קורא.</b> בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פא:) מפרש דמספקא להו לרבנן אי קנה קרקע אי לא לפיכך מביא דשמא קנה קרקע ואינו קורא דשמא לא קנה קרקע ור' מאיר פשיטא ליה דקנה קרקע לפיכך מביא וקורא ואם תאמר והא לא קנה אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו וקשיא מיכן לעולא דסוף לא יחפור (בבא בתרא דף כז.) דבעי י\"ו אמה וי\"ל דהכא כשהענפים יוצאים חוץ לי\"ו אמה ואם תאמר כי לא קנה קרקע נמי מביא וקורא כמו מוכר שדהו לפירות לרבי יוחנן דאמר בסוף השולח קנין פירות כקנין הגוף דמי וי\"ל דהני מילי כשהקרקע קנוי לפירות ולכל מה שירצה אפי' לאוקומי בה חיותא ולמישטח ביה פרי אבל כאן פירות האילן קנה: ",
+                "<b>יבש המעין.</b> שאילן חי ממנו וכשיבש או נקצץ קודם שהפריש דאי בשיבש או נקצץ אח\"כ הרי נראו לקריאה ונדחו וירקבו: ",
+                "<b>ר' יהודה אומר מביא וקורא.</b> דלא חייש באילן כיון שהקרקע קיים: ",
+                "<b>מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא.</b> כדדרשינן בפ' כל שעה (פסחים דף לו:) מאי ושמחת זמן שמחה וכן בסיפרי דריש יכול שאתה קורא כל זמן שאתה מביא ת\"ל ואמרת ושמחת אין קריאה אלא בשעת שמחה כשתמצא לומר מעצרת עד החג מביא וקורא כלומר דשעת שמחה הוא כל זמן שאדם מלקט פירותיו ומכניס לבית דהיינו עד החג האסיף אבל מהחג עד חנוכה מביא ואינו קורא דדרשינן בסיפרי אשר תביא מארצך כל זמן שמצוים מארצך ועד חנוכה מצויין ואינן כלין לחיה מן השדה: "
+            ],
+            [
+                "<b>והשני. </b>אותו שקנה מאותו המין שהביא הראשון אינו מביא ומפרש בירושל' (הל' ז) מה טעמייהו דרבנן דכתיב הגדתי היום פעם אחד הוא מגיד ולא שתי פעמים ופריך ולית ליה לרבי יהודה כן דאמר אף מאותו המין מביא וקורא ומשני אית ליה באדם אחד אבל בשני בני אדם מגיד וחוזר ומגיד: "
+            ],
+            [
+                "<b>נבזזו. </b>לשון ביזה שאונסין ממנו: ",
+                "<b>נימוקו. </b>נרקבו: ",
+                "<b>אין חייבין עליהן חומש.</b> בירושלמי (שם) אמר רבי יוחנן משום יחידי אני שונה אותה ותני כן רבי שמעון בן יהודה משם רבי שמעון והשניים אין חייבים עליהם חומש: ",
+                "<b>נטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא.</b> כלומר מפזרן בעזרה [ירושלמי] (שם) רבי עוקבא בשם רבי יוסי בר חנינא נטמאו הביכורין הסלים ניתנין לכהן דכתיב (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך : ",
+                "<b>והביא ממין אחר הרי זה אינו קורא.</b> אמרינן בירושלמי (שם) למי נצרכה לרבי יהודה דאמר מגיד וחוזר ומגיד ואמרינן בירושלמי א\"ר יונתן תני רבי שמעון בר יוסי ואמרת ושמחת הוי אומר על השמחה כלומר שיש שמחה במין הראשון אי נמי קאי אניטמא בעזרה דאינו קורא דכיון דנטמאו ליכא שמחה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והביא ממין אחר הרי זה אינו קורא.</b> אמרינן בירושלמי (שם) למי נצרכה לרבי יהודה דאמר מגיד וחוזר ומגיד ואמרינן בירושלמי א\"ר יו��תן תני רבי שמעון בר יוסי ואמרת ושמחת הוי אומר על השמחה כלומר שיש שמחה במין הראשון אי נמי קאי אניטמא בעזרה דאינו קורא דכיון דנטמאו ליכא שמחה.  "
+            ],
+            [
+                "<b>מעבר </b>הירדן הוא דמביאין מכל הני אבל משאר מקומות לא כדתנן בריש פרקין (משנה ג) שאינו מן המובחר אבל מעבר לירדן מעלו: ",
+                "<b>ארץ זבת חלב ודבש.</b> בירושל' (הל' ח) תני אשר נתתה לי ולא שנטלתי מעצמי מה דביניהון א\"ר בון חצי שבט מנשה ביניהון מאן דאמר אשר נתתה לי ולא שנטלתי מעצמי חצי שבט מנשה לא לקחו מעצמן מאן דאמר ארץ זבת חלב ודבש אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש: "
+            ],
+            [
+                "<b>הקונה ג' אילנות.</b> בסתם קנה קרקע לפיכך מביא וקורא ואפי' רבנן דפליגי עליה לעיל (מ\"ו) בשנים בשלשה מודו דקנה קרקע שקנה י\"ו אמה לעולא כדאמר בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כז.): ",
+                "<b>בעלי אריסות ותכורות.</b> בירושלמי (הל' ט) א\"ר חייא בחכירי בתי אבות היא מתני' תני חכירי בתי אבות אינן מביאין רבי יהודה אומר הן עצמן מביאין וקורין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חייבין עליהן מיתה וחומש.</b> בסוף פ\"ק דחלה (מ\"ט) קתני כי האי גוונא גבי חלה ותרומה ודין ביכורים כדין תרומה דאיתקוש דדרשינן ותרומת ידך אלו ביכורים בהערל (דף עג:) ואם תאמר דבתוספתא (פ\"א) תניא חומר בתרומה מה שאין כן במעשר שני וביכורים שהתרומה אינה ניטלת אלא מן המוקף ואינה ניטלת אלא מן הגמור ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא ומדמעת וחייבין עליה חומש ונוהג בכל הפירות מה שאין כן ביכורים ונוהגת בכל השנים מה שאין כן במעשר שני פירוש ביכורים לא מוקף בעי ולא נגמרה מלאכתו בעי דאפילו במחובר קורא שם ואם ליקט מקצת פירות ונטמאו מפריש מן הטהורה ותרומה אינה ניטלת כדתנן בפרק שני דתרומות וביכורים אינן נוהגין בכל הפירות אלא בשבעת המינים קתני מיהת דתרומה מדמעת וחייבים עליה חומש מה שאין כן בביכורים ויש לומר דהתם איירי בקריאת שם בעלמא קודם שהביאן לעזרה ומתניתין דהכא דחייבין עליהן מיתה וחומש לאחר שבאו לעזרה ואפילו קודם קריאה ותנופה לא מעכבי: ",
+                "<b>מה שאין כן במעשר שני.</b> דשרי לזרים ואינן נכסי בעלים דאסור לקנות מהן בהמה ועבדים כדתנן בסוף פ\"ק דמעשר שני (מ\"ז.) והוא הדין כל דבר דאסור כדפרשי' בסוף מעשר שני דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ובטל ברוב דאינו צריך ק\"א כדדרשינן בהזהב (דף נג.) [ואין] טעונין רחיצת ידים כדאיתא בשילהי אין דורשין (חגיגה דף יח:) ואין צריך הערב שמש כדדרשינן בהערל (דף עג:) דטבול יום אוכל במעשר ויש לתמוה דהא בסיפא דקתני ואסור לאונן ומפרש בהערל (שם) משום דאיתקוש בכורים למעשר וא\"כ מעשר נמי נילף מבכורים לחייב מיתה האוכלו בטומאת הגוף ולענין זרות ניחא דבהדיא שרי רחמנא לזר ויש לומר דמיתה ממעטה דכתיב בתרומה (ויקרא כ״ב:ט׳) ומתו בו כי יחללוהו בו ולא במעשר [כדדרשינן ביש מותרות (דף פו.) בו ולא במעשר] ראשון דאפילו לרבי מאיר דאסר לזרים לענין מיתה מודה דפטור וגם במעילה נמי פטרי' ממיתה בפרק הנשרפין (סנהדרין דף פד.) מדכתיב בו בתרומה ולא במעילה והא דלא ילפינן מעשר מבכורים לענין ק\"א משום דיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל והא דבטל ברוב בשאין לו מתירין כדאיתא בפרק הזהב משום דא' ומאה דרבנן היא והא דדרשינן ליה בסיפרי מאת מקדשו ממנו אסמכתא בעלמא כדמוכח בפרק יוצא דופן (נדה ד' מז.) דדימוע דרבנן ובסוף הערל (יבמות דף פב.) (אמר) גבי שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו וכן ערלה וכלאי הכרם דדריש בסיפר' דבטלין במאתים אמרינן בהניזקין (דף נד:) גבי נפלו ונתפצעו דמדאורייתא בטיל ונכסי כהן דלא ילפי ביכורים ממעשר דלחומרא מקשינן [ולא לתרומה לקולא] משום דבפרשת קרח כתיב בכורי כל אשר בארצך אשר יביאו לה' לך נתתים ויש לדרוש מדכתיב לך שלך הוא לקדש את האשה כדדריש גבי גזל הגר בפ' ב\"ש בזבחים (דף מד:) ובהגוזל קמא (דף קט:): "
+            ],
+            [
+                "<b>הבאת מקום.</b> דכתיב (דברים י״ב:ה׳-ו׳) והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ותרומת ידכם והיינו בכורים כדאמרינן בהערל (דף עג:) גבי ותרומת ידך: ",
+                "<b>וטעונין ודוי.</b> דכתיב גבי מעשר בערתי הקדש מן הבית: ",
+                "<b>ואסורין לאונן.</b> דכתיב במעשר (דברים כ״ו:י״ד) לא אכלתי באוני ואיתקוש בכורים למעשר: ",
+                "<b>ורבי שמעון מתיר.</b> דתרומה קרנהו רחמנא כמפורש בהערל (שם): ",
+                "<b>וחייבין בביעור.</b> מפרש בירושלמי (הל' ב) בכורים מנין א\"ר יעקב בר אחא בשם רבי אליעזר בערתי הקדש הקדש העליון במשמע: ",
+                "<b>ור' שמעון פוטר.</b> כטעמיה דתרומה קרנהו רחמנא והא דמשמע בפ' בתרא דמעשר שני (מ\"י) דתרומה חייבת בביעור לא קשיא מידי כמו שפירשתי שם: ",
+                "<b>ואסורים בכל שהן מלאכול בירושלים.</b> האי אסורין כמו אוסרין כדמפרש בירושלמי כלומר לענין שלא לאכול [אלא] בירושלים הם אוסרין בכל שהן דאפילו באלף לא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להעלותו לירושלים והא דתנן לעיל דבכורים עולין באחד ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דבר שיש לו מתירין הוא והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות ויש לאסור דיש לו מתירין לירושלים וכן הגידולין אסורין מלאכול [חוץ מירושלים] אלא יעלם ויאכלם בירושלים והמעשר אם לא ירצה להעלותו יפדה אותו בזמן זרעו כדתנן בפ' ט' (מ\"ד) דתרומות: ",
+                "<b>אף לזרים ולבהמה.</b> אדרבי שמעון דבתריה קאי אף לזרים ולבהמה רבי שמעון מתיר ואין זה מדברי חכמים דהכי אמרינן בירושלמי (שם) כיני מתני' ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים ורבי שמעון מתיר וגדוליהן אסורים מלאכול בירושלים ורבי שמעון מתיר ואף לזרים ולבהמה רבי שמעון מתיר ואף רבנן מודו ליה כלומר מודים חכמים לרבי שמעון דבמקום שהן מותרים כגון בירושלים מותרין אף לזרים ולבהמה ומשום ביכורים נקיט זרים והדר קאמר מן מהו דמותיב רבי שמעון רבנן אין אתם מודים שהן מותרין לזרים שהן מותרין לאכילת בהמה ויש מחיצה לזרים ויש מחיצה לבהמה כלומר וכי מחיצה מועלת לזרים להתיר בכורים לזרים ויש מחיצה לבהמה כלומר בין במעשר בין בבכורים וכי מחיצה מועלת להתירו לבהמה ובירושל' (שם) הקשה חד סב' לרבי יוחנן מהא דתנן בפרק ט' דתרומות (מ\"ד) גידולי מעשר וביכורים חולין והכא קתני גידוליהן אסורין ושני ליה הכא דאתמר גידוליהן מותרין בדבר שזרעו כלה ודתימר גידוליהן אסורין בדבר שאין זרעו כלה אמר ליה והא תנינן איזה דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף שוטה והבצלים ובהני אין בכורים נוהגין אזל רבי יוחנן שאל לינאי א\"ל למעשר שני הושבת כלומר לענין מעשר שני נאמר תירוץ זה ורבי הילא משני התם הן דתימא גידוליו אסורין רבנן והן דתימא גידוליו מותרין רבי שמעון ופריך עלה דהא קתני גבי מעשר דמסכת תרומות פרק ט' (מ\"ד) ופודה בזמן זרען אלמא שטעונים מחיצה ורבי שמעון בכל ענין שרי ומסיק רבי ירמיה רבי אמי בשם ריש לקיש הן דתימר גידוליו אסורין באיסור מחיצה והן דתימר גידוליו מותרים היתר זרות והשתא ניחא דלא קשה מביכורים ומעשר שני כדר' יוחנן דהכא בשאין זרעו כלה אי נמי שלא רצה לפדות בדמי זרען קאמר דאסורים מלאכול בירושלים אי נמי לענין דשרו בירושלים לבהמה קאמר התם גידוליו חולין אבל מחיצה בעו משום דמי זרען וצריך ליישב מאי מה שאין כן בתרומה דאי משום דגידולי תרומה שרו חוץ לירושלים אפילו תרומה עצמה שריא ולא שייך לענין זה למיתני מה שאין כן בתרומה דכבר תנא ליה טעונין הבאת מקום ויש לומר משום דהנך במקום שגידוליהן חולין לכל דבר משכחת בהו איסורא כגון מלאכול בירושלים מה שאין כן בתרומה דבמקום שגידוליהן חולין כגון גידולי גידולין בדבר שזרעו כלה לא משכחת בהן שום איסור וכי האי גוונא הוו אוסרים בכל שהן דאע\"ג דזה וזה שנתערבו בחולין עולין באחד ומאה מ\"מ משכחת בבכורים שאוסרים בכל שהן כגון דנתערבה בתרומה אבל בתרומה לא משכחת בשום מקום שאוסרת בכל שהוא ויש מפרשים דמתני' איירי בשנתערבו בירושלים או נזרעו בירושלים ומחלקים בין בירושלים לחוץ לירושלים ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי: ",
+                "<b>מה שאין כן בתרומה.</b> דאינה טעונה הבאת מקום ואינה טעונה וידוי ובירושלמי (שם) פריך תמן תנינן וגם נתתיו ללוי זו תרומה ותרומת מעשר תמן אתמר תרומה טעונה ודוי וכה אתמר אין טעונה ודוי א\"ר הילא תני תמן המעשר והבכורים אחד הנותנן ואחד הנוטלן טעונין ודוי תרומה נותנן טעונה ודוי נוטלת אין טעונה ודוי א\"ר זעירא רבנין דהכא אמרי מי שיש לו מעשר בפ\"ע מתודה מי שיש לו תרומה בפ\"ע אינו מתודה בפ' הערל אמרינן דשייר אוכלן בטומאת עצמן לוקה ואסור לבער מהן בטומאה משא\"כ בתרומה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אוסרין </b>את הגורן משום טבל אבל ביכורין אינן טובלין ובירושל' (הל' ג) אמרי' ניחא תרומה אוסרת את הגורן המעשר אוסרת את הגורן תיפתר שהקדימו בשבולין דא\"ר אבהו בשם ריש לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה משמע שרוצה לפרש אוסרין את הגורן דאע\"פ דלא נתמרחה קובעים אותה לאוסרה באכילת עראי כההיא דתנן בפ\"ב (מ\"ד) דמעשרות ומייתי לה בפ' המביא כדי יין (ביצה דף לה:) פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן ר' אליעזר אוסר לאכול מהן עראי ורבנן מודו בתורם מן הכלכלה ולהכי קשיא ליה במעשר היכי משכחת לה דאסר שהתרומה לעולם קודמת ומשני בשהקדימו בשבלין ולא מייתי דרבי אבהו אלא לאשמעינן שחל שם מעשר כשהקדימו בשבלין ואע\"ג דרבי אבהו איירי במעשר ראשון ומתניתין במעשר שני לא שנא (כדאיתא בירושלמי בפ' קמא דחלה דא\"ר יוחנן מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מן המעשרות) ומיהו בסיפא דמתני' דקתני גבי תרומת מעשר שאוסרת את הגורן כתרומה לא יתכן לפרש בכי האי גוונא שהקדימה דאי אפשר להפריש תרומת מעשר עד שיקרא שם למעשר ונמצא שכבר נאסר הגורן אלא דטובלת לאסור באכילה עד שיפרישנה כתרומה גדולה מה שאין כן בביכורים ובכי האי גוונא היה יכול לפרש כאן: ",
+                "<b>יש </b>להן שיעור דתרומה תרי ממאה ונוהגין בכל הפירות וביכורים בז' המינין: ",
+                "<b>סיקריקון </b>וגזלן תרומתן תרומה כדאמרינן בתרומות גבי גנב וגזלן: "
+            ],
+            [
+                "<b>במחובר לקרקע.</b> כדתנן לקמן אדם יורד לתוך שדהו ונפקא לן בירושלמי (שם) מדכתיב (במדבר י״ח:י״ג) בכורי כל אשר בארצם: ",
+                "<b>כל שדהו בכורים.</b> דכתיב (יחזקאל מד) כל בכורי כל ",
+                "<b>וחייב באחריותם.</b> דכתיב (שמות כ״ג:י��ט) בכורי אדמתך תביא בית ה': ",
+                "<b>וטעונין קרבן.</b> נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים: ",
+                "<b>ושיר.</b> נאמר כאן טוב ונאמר להלן (יחזקאל ל״ג:ל״ב) יפה קול ומטיב נגן: ",
+                "<b>ותנופה. </b>דכתיב (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לרבות הבכורים שיעענו תנופה כרבי אליעזר בן יעקב (סוכה דף מז:) ובפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף סא.) גמר יד יד משלמים: ",
+                "<b>ולינה. </b>ופנית בבוקר והלכת לאהליך כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא בבוקר א\"ר יונתן הדה דתימא בשאין עמהן קרבן אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעונים לינה מחמת הקרבן כדדרשינן בסיפרי והארכנו בפרק לולב וערבה ובפ' קמא דר\"ה (דף ה) וכל הני ליתנהו בתרומה דאין תרומה ומעשר אלא בתלוש ואין עושה כל גרנו תרומה דבעינן ראשית ששיריה ניכרין כדאמרינן בראשית הגז (דף קלו:): ",
+                "<b>[בכל</b> ספרי הש\"ס נחסר פי' הר\"ש מכאן עד סוף המסכת וכן מפ' אנדרוגינוס ומלאו חסרונו בפי' ר\"י בר מלכי צדק ואנחנו השבנו את האבדה מפי' ר\"ש ההוא למקומה. והדפסנוהו בזה ע\"פ העתקת כ\"י מעקד הספרים בפאריס. ואת פי' מהר\"י בר מ\"צ הדפסנו מתוך הכ\"י המדוקדק יותר מהנדפס בספרי הש\"ס]: "
+            ],
+            [
+                "<b>מן הטהור על הטמא.</b> פירוש משא\"כ בתרומה גדולה והטעם פירשתי בריש פ' שני דתרומות: ",
+                "<b>ושלא מן המוקף.</b> דאמרי' בירושל' בריש פרק שני דתרומות (הל' א) מכל חלבו את מקדשו ממנו תרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שניטלת מן המוקף והיא נטלת שלא מן המוקף ומנין שלא מן המוקף מכל מעשרותיכם תרימו אפילו אחד ביהודה ואחד בגליל. ותימה דבסוף פרק כל הגט (גיטין דף ל:) משמע דתרומת מעשר בעי מוקף דפריך עלה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואומר ר\"ת דמדרבנן בעי מוקף ותימה אי מדרבנן בעי מוקף בתרומה כי היכי דתני יש לה שיעור כתרומה דהא דיש לה שיעור כתרומה גדולה היינו מדרבנן דמדאורייתא (סאה) אחת פוטרת את הכרי. וי\"ל דמיירי למטה דיש שיעור לתרומה גדולה למטה דאין אדם עושה כל גרנו תרומה משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרין כדאי' בפ' ראשית הגז (דף קל.). אבל אדם עושה כל שדהו בכורים (כמו שפירשנו בריש מה' בכורים) והא דאמרינן בב\"מ בפ' הזהב (בבא מציעא דף מט.) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר משום דלא מצי הדר ביה היינו מן המוקף אי נמי שלא מן המוקף ובשבתות וימים טובים כעובדא דר' ינאי דהאשה רבה או כעובדא דפרק בכל מערבין (עירובין דף לב.) שלא יאכלו עמי הארץ טבלים ובפ' כל הגט פי' רבינו שלמה דאין חברים תורמין שלא מן המוקף דשמא אינה בעין באותה שעה ולפירושו יש לומר לפי דמוקף דהתם לאו כמוקף דהכא ואם זה וזה לפניו שם ואפילו איסורו דרבנן ליכא דלא הויא כשאר דברים דבעי מוקף אפילו בשתיהן לפניו כדמוכח בסוף פרק ג' דמעשר שני וגבי חלה בפ\"ק דנדה ובסוטה בפרק כשם וההוא מוקף לאו משום חששא אלא דאורייתא גזירת הכתוב כדדריש בירושלמי כדפרשתי. וילפי חלה מתרומה גדולה אבל מוקף דכל הגט משום חששא ובשניהם לפניו שרי. אבל קשה לפירוש רבינו שלמה מהא דתנן בפ' כל הגט (גיטין לא.) המניח פירות להיות מפריש עליה' תרומות ומעשרות מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין אלמא לא חיישינן שמא אינן בעין ולפי' ר\"ת איכא לאוקמא בשבתות וימים טובים או דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבה אבל לפי' רבינו שלמה לא יתכן לומר כן דמשמע כי כולה מתני' דהתם דחשיב מילי טובא דבחזקת [שהן] קיימין ולא משום כבוד השבת ולא משום תקלה ושמא בדבר שביד אחרים איכא למיחש טפי ולפי' ר\"ת קשה דבתוספתא דטבול יום משמע דתרומת מעשר לא בעי מוקף אפילו מדרבנן ובסוף טבול יום פירשנוהו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובשביעית. </b>פירוש ובשביעית ירק נמי אית ביה שביעית אלא מפרש בירושלמי (הל' ג) כגון אתרוג בת ששית הנכנסת לשביעית הכי היא לבעלים כאילן בתר חנטה ופטור ממעשר כירק דבתר לקיטה והא דלא קתני תנא שוה לאלן לענין כלאים דלא הוי כלאים בכרם מה שאין כן בירק ולענין ראש השנה שלו שוה לאילן דאע\"ג דאחר לקיטתו עישורו כירק מכל מקום ראש השנה שלו שבט כאילן כדאמרינן בפ\"ק דראש השנה משום דלא תנא הכא אלא מידי דבהאי אזלינן בתר חנטה ובהאי אזלינן בתר לקיטה לכל דבר בריש קדושין (דף ג.) מפרש מ\"ט תני תנא קמא בלשון דרך ור' אליעזר בלשון דבר: "
+            ],
+            [
+                "<b>דם מהלכי שתים וכו' אין חייבין עליו.</b> פירוש דם מהלכי שתים היינו דם האדם דמכשיר כגון דם חללים כדאמרינן בפ' שני דחולין (לה:) וכן דם שחיטה דבהמה נמי מכשיר כדאמרי' התם ודם השרץ כלומר ושוה לדם השרץ לענין זה דאין חייבין עליו משום דם כדדרשינן בפ' דם שחיטה (כריתות כא:) ואפי' מצות פרוש אין בו בדם מהלכי שתים כדאמרינן בפ' אע\"פ (כתובות ס.) והוא דקאמר דאין חייבין על דם השרץ היינו בהתרו בו משום דם אבל התרו בו משום טמא חייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוי וכו'.</b> פירוש כוי בפרק אותו ואת בנו(חולין פ.) כוי זה איל הבר ויש אומר זה הבא מן התיש ומן הצביה ר' יוסי אומר כוי בריה בפני עצמה ולא (הכירו) [הכריעו] בו חכמים אי מין חיה הוא או מין בהמה הוא ושל בית דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים טעון כסוי לחומרא כדאמרי' בפרק אותו ואת בנו: ",
+                "<b>ואין שוחטין אותו ביום טוב.</b> לפי שאסור לכסות את דמו כדקתני וטעמא דאין מכסין אמרינן בפ\"ק דביצה (דף ח.) משום דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק דדעתו לודאי ואין דעתו לספק: ",
+                "<b>בטומאת נבלה כחיה.</b> דחלב נבלת בהמה טהור כדדרשינן בפ' כל שעה (פסחים כג.) מדכתיב יעשה לכל מלאכה ובשל בהמה איירי דכתיב ואכל לא תאכלוהו כדדרשינן בפ' שני דחולין (כג.) יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ואין פודין בו פטר חמור דשמא חיה הוא ותנן בפ\"ק דבכורות אין פודין בחיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין שוחטין אותו ביום טוב.</b> לפי שאסור לכסות את דמו כדקתני וטעמא דאין מכסין אמרינן בפ\"ק דביצה (דף ח.) משום דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק דדעתו לודאי ואין דעתו לספק:  ",
+                "<b>בטומאת נבלה כחיה.</b> דחלב נבלת בהמה טהור כדדרשינן בפ' כל שעה (פסחים כג.) מדכתיב יעשה לכל מלאכה ובשל בהמה איירי דכתיב ואכל לא תאכלוהו כדדרשינן בפ' שני דחולין (כג.) יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ואין פודין בו פטר חמור דשמא חיה הוא ותנן בפ\"ק דבכורות אין פודין בחיה.  "
+            ],
+            [
+                "<b>כחלב בהמה.</b> פירוש כחלב בהמה לחומרא דשמא בהמה היא אבל אין חייבין עליו כרת דשמא חיה היא: ",
+                "<b>ואינו נלקח בכסף מעשר מלאכול בירושלים.</b> שאין לוקחין אותו בירושלים בכסף מעשר דשמא בהמה היא ואין לוקחין בהמה לבשר תאוה אלא לזבחי שלמים כדתנן בפרק קמא דמעשר שני ואם לקח בהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין ולזבחי שלמים אי אפשר דשמא חיה היא ובירושלמי (הל' ו) קאמר דאפי' בשעת שהיו לוקחין בהמה לבשר תאוה אינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים: ",
+                "<b>וחייב בזרוע ובלחיים ובקבה.</b> בפרק הזרוע מוקי לה בצבי הבא על התיישה ובשה ואפי' מקצת שה קא מפלגי דר' אליעזר דפטר קסבר שה ולא מקצת שה והא דתלי טעמא במוציא מחבירו עליו הראיה משום דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא ואיתא נמי בפרק אותו ואת בנו ורבנן סברי שה ואפילו מקצת שה מאי חייב. חייב בחצי מתנות ומיהו מסקנא בפרק הזרוע דחייב בכולן משום דכתיב או שה לרבות את הכוי: "
+            ],
+            [
+                "<b>פירוש לא כתב לו את הכוי.</b> אף על פי שכתב לו שניהם דאין דעתו אלא על הודאי ובירושלמי (שם) אמרינן מתניתין דלא כר' דתניא הקדיש חיתו ובהמתו הקדיש את הכוי ר' אומר לא הקדיש את הכוי ומפרש התם דפליגי במעייל אינש נפשיה לספיקא וקא אתא מתניתין כר' אליעזר ויש תימה דמתני' קתני הריני נזיר שזה חיה ובהמה הרי זה נזיר והשתא ממוניה לא מעייל לספיקא גופו לא כל שכן דהכי משמע התם בנדרים דתנ' סתם נדרים להחמיר ופריך והתנן סתם נדרים להקל והוא משנה במסכת טהרות פרק ד' ומשני הא רבי אלעזר הא רבנן דמאן דאמר ממונו מעייל לספיקא גופו נמי עבידא ליה דמעייל לספיקא ולמאן דאמר ממונו לא מעייל לספיק' כש\"כ גופו דלא מעייל לספיקא: ",
+                "<b>הריני נזיר שזה חיה ובהמה.</b> במס' נזיר פרק ב\"ש תנן ראה את הכוי ואמר הריני נזיר שזה חיה הריני נזיר שאין זה חיה הריני נזיר שזה בהמה הריני נזיר שאין זה בהמה הריני נזיר שזה חיה ובהמה הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה הרי זה נזיר ושאר כל הדרכים מפרש בירושל' כגון לענין הרובע והנרבע ממנו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שבכרה. </b>פירוש שבכרה ואע\"פ שלא נגמר הפרי הרי אילו בכורים ואין צריך עוד לקרות שם וטעמייהו מפרש בירושלמי (הלכה א) דכתיב (דברים כ״ו:י׳) הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי אבל בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגין ור' שמעון סבר דכתיב ולקחת מראשית כל פרי האדמה מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי כלומר בתלוש כמו בהבאה ואמרי' בירושלמי (שם) דלר' שמעון לא קרא שם בתלוש לא קדשו ואין מדמאין ואין חייבין עליו חומש ואין לוקין עליהם חוץ לחומה ואמרי' בירושלמי תני רבי שמעון הבכורים אחד מששים פאה אחד מששים ראשית הגז אחד מששים תרומה טמאה אחד מששים תרומה שאין הבעלים מקפידים עליה אחד מששים מה אית ליה כגון תרומה הכלסין והחרובים ושעורים שבאדום ובטבל טמא נמי אין מקפיד אם מפריש אחד מששים שסופה לשרפה ולא לאכילה ולא חשיב עין רעה: "
+            ],
+            [
+                "<b>שבמעמד.</b> מפרש בירושלמי (הלכה ה) כגון יהויריב ומכיריו ידעיה ומכיריו: ",
+                "<b>ברחובה של עיר.</b> מפרש בירושלמי (שם) מפני אהל טומאה והיינו דתנן בפרק בתרא דמגילה (דף כו) בני העיר שמכרו רחובה של עיר ומפרש בגמרא דיש בו משום קדושה שמתפללין בו בתענית ומעמדות ומוחקין מן הספרים מעמדות משום דמה ענין מעמדות לכאן ושפיר גרסי ליה דאיירי במעמדות דבכורים כדתנן הכא למשכים כלומר לבקר הממונה ראש המעמד קומו ונעלה ציון בירושלמי אמרינן בדרך היו אומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך בירושלים היו אומרים עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים בהר הבית היו אומרים הללויה הללו אל בקדשו בעזרה היו אומרים כל הנשמה תהלל יה הללויה: "
+            ],
+            [
+                "<b>גרוגרות וצמוקים.</b> פירוש לפי שהיו רחוקים צריך להביא דבר המתקיים: ",
+                "<b>והשור הולך עמהם.</b> בירושלמי (הל' ג) פליגי רב חמא מ��ריב שלמים רב אומר מקיצין בהם את המזבח. ר' זעירא בעי יחיד שנתעצל ולא בא מביא גדי ועטרה של זית בראשו מפרש בירושל'(שם)שהוא ממין שבע כלומר מאילן המחובר שבשבעה שהוא סמוך לארץ דכתיב ארץ זית שמן ודבש: ",
+                "<b>ועיטרו את הביכורים.</b> בירושל' תני מי שהיו בכוריו גרוגרות היה מעטרן בענבים: ",
+                "<b>לפי כבוד הנכנסין.</b> בירושלמי (שם) פריך וכי יש קטן וגדול בישראל אלא כיני מתניתין באוכלסין לפי רוב הנכנסים היו יוצאים אם מרובים ואם מועטין:",
+                "<b>בעלי אומניות.</b> בירושל' (שם) פריך ולא כן כתיב והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס שניוה היא שהיא אחת לקוצים ר' יוסי בר בון בשם רב הונא בר חייא בוא וראה מה גדל כחן של עושה מצות שמפני זקן אינו עומד ומפני עושה מצות עומד והאי שנויין איתא נמי בפ\"ק דקדושין:  ",
+                "<b>לפי כבוד הנכנסין.</b> בירושלמי (שם) פריך וכי יש קטן וגדול בישראל אלא כיני מתניתין באוכלסין לפי רוב הנכנסים היו יוצאים אם מרובים ואם מועטין: ",
+                "<b>בעלי אומניות.</b> בירושל' (שם) פריך ולא כן כתיב והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס שניוה היא שהיא אחת לקוצים ר' יוסי בר בון בשם רב הונא בר חייא בוא וראה מה גדל כחן של עושה מצות שמפני זקן אינו עומד ומפני עושה מצות עומד והאי שנויין איתא נמי בפ\"ק דקדושין: "
+            ],
+            [
+                "<b>שמגיע. פירוש הגיע לעזרה.</b> אמרינן בירושלמי (הל' ד) אמר רב הונא כיני מתני' (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך ואח\"כ הלוים בשיר. הגוזלות שעל גבי הסלים. בירושל' (שם) תני ר' יוסי אומר לא היו נותנים הגוזלות על גבי הסלים שלא ינבלו את הבכורים אלא תולה אותם חוץ לסלים ומה שבידם בכורים שהיו מביאין בידם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואוחזו בשפתותיו.</b> פירוש אוחז בשפתותיו וכהן מניח ידיו תחתיו ומניף משמע שהסל על יד הכהן אלא שהבעלים אוחזין הסל בשפתותיו והא דאמרינן בפרק כל המנחות באות מצה כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף לאו דווקא קאמר תחת יד הבעלים ממש דאם כן הוי לך חציצה בין הכלי ובין יד הכהן ובסוף שתי מדות מסקינן גבי בעלי סוברין לינפו כולהו בהדי הדדי קאמר הויא חציצה ומיהו רבינו שלמה פי' שם דבתנופות הכהן לא איכפת לן אם יש בה חציצה דעיקר תנופה בבעלים היא ודבר תימה מנא ליה הא דהא תרווייהו כתיבין והתם תניא גבי תנופה דשלמים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף כיצד עושה מניח אמורים על פסת היד וחזה ושוק עליהם והתם נמי מצינו למימר שאוחז הכהן באמורים הוציאם חוץ לפסת היד ולפי שנתלים למטה קאמר תחת יד הבעלים. ובירושל' דסוטה [פ\"ג הל' א] משמע קצת דחוי ממש גבי תנופת מנחת סוטה דפריך בירושלמי ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפילו תימא ילד אין יצר הרע מצוי לאותה שעה ומיהו מצינן למימר דאע\"פ שזה למטה מן הכלי וזה למעלה מן הכלי פעמים נוגעים ידיו בידיה על ידי שמתעסקין יחד בתנופה בצד המזבח. אמרינן בירושלמי על קרן דרומית מערבית לפני ה' יכול במערב תלמוד לומר אל פני המזבח אי אל פני המזבח יכול בדרום תלמוד לומר לפני ה' הא כיצד מגישין על קרן מערבית דרומית ומניחין בדרומית של קרן והשתחוה ויצא משמע דלא היה מניף כי אם בשעת קריאה אבל בספרי משמע דאיכא שתי תנופות דקתני והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך מלמד שטעונין הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה והתם בספרי דרש תנופה מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כר' אליעזר בן יעקב בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף סא) דיליף יד יד מידיו תביאנו ושמא סבר לה נמי כר' יהודה דדריש התם והנחתו זו תנופה או אינו אלא הנחה כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמורה הא מה אני מקיים והנחתו זו תנופות ולהכי בעי שתי תנופות דולקח הכהן באמצע קריאה כתיב והנחתו גבי השתחואה כתיב ומשמע ליה לשון תנופת מלשון לך נחה את העם מני\"ר בלע\"ז שמוליך ומביא ומעלה ומוריד אי נמי מדאחר הנחת הכהן כתובה עוד הנחה אחריתי לאחר קריאה שמע מינה דנוטל לאחר הנחת הכהן לחזור ולהניף אחר הקריאה דהיינו שעת השתחויה אבל קשה דבפרק בתרא דמכות אמרינן מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה ר' אליעזר בן יעקב מנא ליה דפליגי דילמא דריש תרוויהו כמו תנא דספרי והתם משמע לר' אליעזר בן יעקב מייתר ליה והנחתו לומר דהנחה מעכבת בהן ושמא מדלא מייתי כל חד דרשה דחבריה מכלל דלא סבירא להו בהדדי ומיהו קשה דר' יהודה דרש תנופה מוהנחתו ואפילו הכי מוקי לה לשעת קריאה משום דהניף גבי קריאה כתיב לכך נראה דבספרי דריש תנופה להשתחואה מדאיתקיש להנחה ועוד יש תנא שלישי דלית ליה תנופה כלל מדתנן התם במנחות והבכורים כדברי ר' אליעזר בן יעקב מכלל דלרבנן לא בעי תנופה והא דקאמר במכות מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה ר' אליעזר בן יעקב ניחא ליה לאתויי תנא דמשכח בהדיא ועוד יש לדחות דשתי תנופות לאו דווקא אלא לפי שיש בכורים שאין טעונין קריאה כמו מן החג ועד חנוכה וקאמר דאותן הטעונין קריאה מניף בשעת קריאה ושאין טעונין קריאה מניף בשעת השתחויה: "
+            ],
+            [
+                "<b>נמנעו מלהביא.</b> פירוש נמנעו מלהביא מפני הבושת שאין יודעין לקרות: ",
+                "<b>התקינו שיהא מקרין.</b> מפרש בירושלמי (שם) שסמכו למקרא וענית ואמרת שאין עניה אלא מפי אחר: "
+            ],
+            [
+                "<b>בסלים של נצרים.</b> פירוש אסלי נצרים של ערבה קלופה דווקא קאי כדמוכח בשלהי החובל דדייק מהכא דבתר עניא אזלא עניותא דעניים סליהם לכהנים אבל עשירים שהיו מביאין בקלתות של כסף ושל זהב כשהולכין נושאין אותן עמהן: "
+            ],
+            [
+                "<b>רבי שמעון בן ננס אומר וכו'.</b> ירושלמי (שם) אמר רבי יוסי כל עמא מודים שמעטרים את הבכורים מחוצה לארץ שאין בני אדם טועים לומר שמביאין בכורים מחוצה לארץ מה פליגין בעמון ומואב מאן דאמר מעטרין את הבכורים חוץ משבעת המינים מעטרים את הבכורים מעמון ומואב ומאן דאמר אין מעטרים את הבכורים חוץ משבעת המינים אין מעטרים את הבכורים מעמון ומואב. אמר רבי מנא כל עמא מודין שאין מעטרין את הבכורים מעמון ומואב שבני אדם טועין לומר שמביאין בכורים מעמון ומואב מה פליגין בחוצה לארץ מאן דאמר מעטרים את הבכורים חוץ משבעת המינים מעטרין את הבכורים מחוצה לארץ ומאן דאמר אין מעטרים את הבכורים אלא משבעת המינים אין מעטרין את הבכורים מחו\"ל: ",
+                "<b>מעטרים פירוש </b>סביב הסלים היו תולין בהן פירות מבחוץ לנוי והוא העטור: "
+            ],
+            [
+                "<b>תוספת הבכורים.</b> פירוש תוספת הבכורים עיקר הבכורים היינו תאנה שבכרה ואשכול שבכר אומר הרי אילו בכורים וכשבא ללקטן וליתנן בסלים מוסיף על תאנים תאנים אחרים שאינם בכורים וכן על כולם מוסיף ממינו והעיטור היינו מה שמקיף להם מבחוץ לנוי ופטורה מן הדמאי בעם הארץ שמביא בכורים: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא מצוה להביאן בשבעה כלים ואם הביאן בכלי אחד יצא כיצד הוא עושה נותן שעורים מלמטה ודבר אחר על גביהן חטים על גביהם ודבר אחר על גביהם זיתים על גביהם ודבר אחר על גביהם תמרים על גביהם ודבר אחר על גביהם רמונים על גביהם ודבר אחר על גביהם תאנים על גביהם ודבר אחר על גביהם למעלה מכולן ענבים ומקיף עליהן אשכול של ענבים מבחוץ ולא היו עולים יחידים יחידים אלא פלכים פלכים ולא היו הפלכים כל היום כולו אלא שתי ידות ביום חזני בית הכנסת עולין עמהן ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסים לבתים מפני אהל טומאה וטעונה עולה ושלמים ולא היו מתעסקין בהן בחזירתן כדרך שמתעסקין בהליכתן פי' בשבעה כלים כשמביא משבעת המינים שיביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו כיצד הוא עושה כשמביא שבעת המינים בכלי אחד ודבר אחר על גביהם להפסיק בין מין ומין עוד תניא בתוספתא תוספת הבכורים מין במינו ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו תוספת הבכורים נאכלת בטהרה ופטורה מן הודאי ואין צריך לומר מפני הדמאי ועיטור הבכורים חייב בדמאי ואין צריך לומר בודאי תוספת הבכורים מין על שאינו מינו מדבר שחייב בבכורים חייב בדמאי ואין צריך לומר בודאי ועיטור הבכורים ממין על שאינו מינו שאינו חייב בבכורים פטור מן הודאי ואין צריך לומר בדמאי ועיטור הבכורים ממין על שאינו מינו מדבר שאינו חייב בבכורים או מעמון ומואב אפילו דבר שחייב בבכורים אין מקבלין ממנו פירוש פטורה התוספת מן הודאי ומתניתין דקתני מן הדמאי משום עיטור נקטיה דאפילו בדמאי חייב תוספת הבכורים מין על שאינו מינו כלומר אם עשה תוספת ממין על שאינו מינו ועיטור הבכורים ממין על שאינו מינו מדבר שאינו חייב בבכורים פטור מן הודאי דכיון דלא מחייבה בתרומה ומעשר אלא מדרבנן פטרום חכמים כיון דנעשו עיטור לבכורים אע\"פ שאין מקבלים ממנו כדקתני סיפא וכר' עקיבא דמתניתין אתיא ולא כר' שמעון בן ננס: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה אמרו הבכורים נכסי כהן שהוא קונה מהן עבדים וקרקעות.</b> פירוש שהוא קונה מהם עבדים אינן יוצאין בשביל כך מקדושתם ואסורים לזריס וליאכל חוץ לחומה ונאכלין בטהרה וספר תורה מותר לקנות מהן ואע\"ג דתנא בהמה טמאה איצטריך למתני ספר תורה דסלקי דעתין כל הני נהי דאינהו לאו בני אכילה נינהו חזי לשכר שיבא לידי אכילה אבל ספר תורה אינה לאכילה ולא חזי לשכר שיבא לידי אכילה. ועוד יש לפרש דאאשה בכתובתה קאי דאמרן שנוטלת הבכורים בכתובתה וס\"ת נוטלת כמו כן בכתובתה ואפשר דאבעל חוב נמי קאי דאשה בכתובתה וב\"ח בחובו נוטלין בכורים וס\"ת. ובירושלמי (שם) מייתי עלה ר' חנינא ר' פנחס ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן גמליאל מוכר אדם ספר תורה לישא אשה וכש\"כ מפני חייו דסלקא דעתא כיון דאסור למכור ס\"ת אלא להני מילי אין ממשכנין אותן בה קמ\"ל וכפירוש ראשון פירש רבינו שלמה בחולין פרק הזרוע דאקונה מהן קאי ולא יתכן דאם כן הוי ליה למתני ספר תורה בהדי אינך דרישא מקמי אשה ובעל חוב וכמו שפירשתי נכון וסתם מתניתין ר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה בפרק האשה שנפלו בכתובות מדמשכנין אותו מן הבכורים ומס\"ת דנוטלין בעל כרחו משמע אלא לחבר בטובה ר' יהודה לטעמיה ורבנן לטעמייהו דפליגי בפרק בתרא דחלה דתנן אלו ניתנין לכל כהן וקחשיב קדשי המקדש והבכורים ר' יהודה אוסר בבכורים והן מחלקין ביניהן כקדשי המקדש לשון חלוקה לאו דווקא דקדשי המקדש אין מחלקין כדתניא במנחות בפרק ואלו מנחות ובקדושין פרק שני דאפילו בקדשים קלים אין חולקין זה כנגד זה וכן בהנהו דזבחים בריש טבול יום אין לשון חלוקה דווקא ובסיפא דהך ברייתא גופא דאין חולקין דקתני איש חולק ואפילו בעל מום ואין קטן חולק ואפילו תם היינו כלומר אין מסרבין בו לאכול אבל לקטן מסרבין וקצת קשה מהא דתנן בשבת בפרק שואל מטילים חלשים על הקדשים ביום טוב ושמא מפני דרכי שלום בעלמא היו עושים ועוד נראה דדווקא קאמר דאין חולקין לענין שיהא שלו לקדש בו את האשה דמהכא מייתי לה פרק שני דקדושין אי נמי לא ממעטינן הכא אלא דאין חולקין שתי מנחות זו כנגד זו אבל מנחה אחת חולקין לכמה חלקים וכן זבח אחד והא דפריך בפרק האיש מקדש מהא דתניא גבי לחם הפנים הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרים היו חולקין ולא משני מנחה אחת שאני משום דהתם לאו מלשון חולקין גרידא דייקא מדלא מייתי דהכא ודפרק טבול יום אלא כדפירש התם רבינו שלמה דסלקא דעתין דהאי חולקין לא ליטול חלקו המגיע קאמר דלאחר שמת שמעון הצדיק נשתלחה מארה בלחם הפנים ולא היה מגיע לכהן אלא כפול וכפול למאי חזי אלא חולקין דרך עילוי שמניח חלקו לחברו ונוטל כנגדו במקום אחר אלמא אית בהו דין חלוקה ומשני דחלקו המגיע קאמר וכשאינה שוה לו חוטף חלק חבירו ואכלו והא דתנן במס' סוכה פ' בתרא הנכנסין חולקין בצפון חלקו המגיע קאמר ובעוד שהיתה בו ברכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ו') תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם וכל המקיים ספר תורה בתוך ביתו עליו הכתוב אומר (תהילים קי״ב:ג׳) הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מטמא בלובן כאנשים.</b> פי' דספק איש הוא ואיש מטמא בלובן כדאמרי' בפרק בנות כותים דזוב דומה למי בצק של שעורים וללובן ביצה המוזרת:",
+                "<b>ונושא אבל לא נישא כאנשים.</b> האי תנא סבר אנדרוגינוס ספק הוא כדמוכחא כולה מתניתא והשתא לענין מה קתני נושא אבל לא נישא אי לענין שאם קידש אשה צריכה גט ואם נתקדש לא בעי גט הא ספק אשה הוא אלא לענין תרומה איירי כדאמרינן ביבמות סוף פרק הערל לריש לקיש דתנן התם ר' יוסי ור\"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל אוכלת בתרומה ובגמרא אמר ר\"ל מאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק ומפרש התם ואין מאכילה בתרומה בזמן חזה ושוק דקסבר ר\"ל אנדרוגינוס לר' יוסי ספקא הוא ומאכילה בתרומה בזמן הזה דרבנן אבל לא בזמן חזה ושוק דאורייתא ופריך עלה מהא דתנן אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא מדקתני נושא דחשיב ליה זכר וודאי ומשני תני אם נשא דיעבד ואפילו הכי אבל לא נישא דיעבד דאם נישא לכהן אין מאכילו בתרומה דרבנן והיינו טעמא דהחמירו עליו אם נישא משום דאם הוא זכר חייבין עליו סקילה כזכר לכל הפחות ממקום אחד ואיכא למאן דאמר דמחייב התם משני מקומות ולמאי דמותיב מינה התם לר\"ל נשוי דתקשי ליה ברייתא דהכא דקסבר ספקא הוא וקתני נושא ושמא לא שמיעא ליה:",
+                "<b>ואינו מתייחד עם הנשים.</b> משום ספק איש דייחוד אסור כדאיתא בפרק בתרא דקדושין. ואינו ניזון עם הבנות בנכסים מועטים כדאיתא בריש מי שמת שהנקבות דוחות אותו אצל הזכרים:",
+                "<b>ואינו נעטף ומספר כאנשים.</b> כלומר אינו נעטף כאנשים ומספר כאנשים וכללם לפי שטעם אחד לשניהם דדרך אשה לעטוף את ראשה ולכסותו בצעיף ואין דרך איש כן דרך איש לספר ואין דרך אשה לספר אלא מגדלת שער כלילית ובענין שינהוג בעצמו בתספורת ומלבושים כעין איש שלא יבא לינשא אם יתנהג כאשה וחשו לינשא יות�� מלישא כדפרישית אבל אין לפרש דתנא מספר כאיש משום פיאות דהא תנא ליה סיפא:  "
+            ],
+            [
+                "<b>באודם. </b>אשה מיטמאה באודם כדילפינן בפ\"ש דנדה: ",
+                "<b>ואינו מטמא למתים.</b> אם הוא כהן:",
+                "<b>בל תקיף.</b> הקפת הראש:",
+                "<b>בל תשחית.</b> פאת זקן וכולהו ילפינן בפ\"ק דקדושין דאנשים חייבין ונשים פטורות:  ",
+                "<b>וחייב בכל מצות.</b> אפילו במ\"ע שהזמן גרמא כגון לולב וסוכה ושופר: ",
+                "<b>ואין זקוק ליבום כנשים.</b> כך כתוב בכל הספרים משמע דאיירי בשנתקדש לאחד מן האחים ומת דפטור מן החליצה ומן היבום מידי דהוה אאיילונית ודרשינן בפ\"ק דיבמות אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת אבל א\"א לפרש כן דא\"כ מאי כנשים אדרבה נשים זקוקות הן אלא הכי גרסינן ואין זקוק ליבם כנשים דאם אין יבם אחר אלא הוא היבמה מותרת לינשא לשוק ופטורה מן החליצה ומן היבום אפילו הוא איש מידי דהוה אסריס דתנ' בפרק הערל דבין לר' אליעזר ובין לר' עקיבא הוי אין לו רפואה ולא היתה לו שעת הכושר והיינו דקתני כנשים דאין אשה זוקקת אשת אחיה:  ",
+                "<b>ואין חולק עם הבנים בנכסים מרובים.</b> שהזכרים דוחים אותו אצל נקבות כדאיתא בריש מי שמת:",
+                "<b>ואינו חולק בקדשי המקדש.</b> דאשה אינה חולקת אפילו בחזה ושוק. דלכל בני אהרן תהיה כתיב ולא בנות אהרן ולענין חלוקה כתיב כדדרשינן בפרק האיש מקדש אי נמי כדדריש התם איש למעוטי קטן והוא הדין איש ולא אשה:",
+                "<b>ופסול לכל עדות.</b> דאשה פסולה לעדות כדדרשינן בפרק שבועת העדות:",
+                "<b>ואינו נבעל בעבירה כנשים.</b> כגון כל איסורי עריות בתו ובת בתו ובת בנו וכיוצא בהן הרבה ובלאו הכי אסור לבעול משום זכר למאן דמחייב משני מקומות בסוף הערל אלא פלוגתא הוא ואצטריך הכא למאן דלית ליה:",
+                "<b>ופסול מן הכהונה.</b> דאם נבעל בעבירה נפסל מן התרומה אם הוא כהן כבת כהן שנבעלה לפסול לה פסלה כדאמרינן ביבמות בפרק אלמנה:",
+                "<b>חייב על הנזקין.</b> כדתנן בפ\"ק דב\"ק והנשים בכלל הנזק ויליף לה מקרא בגמרא:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואמו יושבת עליו דם טוהר כאנשים.</b> ארבעים יום וכנשים ימי טומאה שבועיים הכא לחומרא והכא לחומרא ומקולקלת למנינה אם תראה יום שבעים וארבעה ותחזור ותראה יום שמונים ואחד:",
+                "<b>ונוחל בקדשי הגבול.</b> כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה אם הוא כהן ומעשר ראשון אם הוא לוי ותנא נוחל ולא תנא חולק לפי שאין חולקין לו תרומה בגרנות אלא משגרן לביתו כדתניא בסוף נושאין על האנוסה:",
+                "<b>הריני נזיר שזה איש ואשה.</b> כלומר שזה איש או אשה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבים על טומאתו.</b> על ביאת מקדש אפילו ראה לובן ואודם כאחת ואין שורפין כדאיתא בפרק המפלת:",
+                "<b>ואינו נערך.</b> לא בערך איש ולא בערך אשה כדדרשינן בפרק המפלת:",
+                "<b>ואינו נמכר לעבד עברי.</b> משום דקטן אינו נמכר לעבד עברי וגדולה אינה נמכרת לאמה העבריה הלכך לא אפשר:",
+                "<b>שאין זה איש ואשה.</b> כלומר שאין זה איש או שאין זה אשה:",
+                "<b>ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא יכלו החכמים להכריע אם איש הוא או אשה היא.</b> וביבמות בסוף הערל מייתי לה אהא דתנן התם ר' יוסי ור\"ש [אומרים] אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וקאמר רב בגמרא ליתא למתניתין דחשיב ליה ר' יוסי זכר מקמי ברייתא דחשיב ליה ספקא ותימה אם כן ר' יוסי דהכא היינ�� ת\"ק ועוד מאי אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה אנדרוגינוס נמי כן הוא ודוחק לומר דנקיט אינו כן משום דטומטום ספק שלו יכול להתברר אם נקרע דאם נמצא זכר הוא זכר ודאי ואם נמצא נקבה הוה נקבה ודאית משא\"כ באנדרוגינוס דלעולם עומד בספק דאין הלשון משמע כן כלל אלא יש לפרש דאנדרוגינוס לרבי יוסי שלשה ספיקות יש בו ספק בריה ספק איש ספק אשה ונפקא מיניה דאמו יושבת עליו לזכר ולנקבה ולנדה והכי נמי שמעינן ליה לר' יוסי גבי כוי בפרק אותו ואת בנו דתניא ר' יוסי אומר כוי בריה בפני עצמה הוא ולא הכירו בו חכמים אם מין חיה הוא או מין בהמה דיש בו שלשה ספקות ספק בריה ספק חיה ספק בהמה ונ\"מ אם אמר הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה [ה\"ז נזיר] וכן באנדרוגינוס נמי נ\"מ להכי אם אמר הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה הרי זה נזיר והכי נמי אשכחן ביומא בפרק בתרא תנא דאית ליה כוי בריה בפני עצמה היא לא חיה ולא בהמה וכן ההיא דבכורות בסוף [פרק] על אלו מומין דממעט מהזכר אנדרוגינוס דבריה הוא ומיהו יש ליישבו אפילו לאו בריה הוא ואע\"ג דעשר בהמות מנה הכתוב ולא מנה כוי אין לחוש בכך דלא מנה הכתוב אלא בהמות וחיות והא דחשיב רב בפ' אנדרוגינוס ספקא דכי ראה לובן ואודם כאחת שורפין עליו את התרומה אלמא לא חשיב ליה בריה דלמא לא סבר לה לא כר' יוסי דמתני' ולא כר' יוסי דברייתא דהא ביבמות בסוף הערל פליגי אמוראי אליבא דרב בקידוש איכא למאן דאמר הלכה כר' יוסי ואיכא למאן דאמר אין הלכה כר' יוסי וכי היכי דאיכא אמוראי דפליגי אליבא דרב בקידוש איכא נמי אמוראי דפליגי אליבא דרב באנדרוגינוס והא דאמרינן בסוף הערל אמר רב הונא אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות שאני התם דרבי קראי ואפי' יהא נקבה כדדרשינן את זכר משכבי אשה איזהו זכר שיש בו שני משכבות ודכותיה בסוף ר' אליעזר דמילה מרבינן ליה למילה מדכתיב (בראשית יז) המול לכם כל זכר:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Challah/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json

@@ -0,0 +1,253 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Challah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי, וילנא, 1880",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>חמשה דברים חייבין בחלה.</b> אמרי' בירושלמי (הל' א) אי כתיב (במדבר ט״ו:י״ט) והיה באכלכם לחם הארץ הייתי אומר כל הדברים יהיו חייבין בחלה ת\"ל מלחם ולא כל לחם אי מלחם ולא כל לחם אין לי אלא חטים ושעורים בלבד ת\"ל ראשית עריסותיכם ריבה הכל ובשם רבי שמעון נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה מה לחם האמור בפסח דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה אף לחם שנאמר בחלה דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה ובדקו ומצאו שאין לך בא לידי חמץ ומצה אלא חמשת המינים בלבד ושאר כל המינים אינן באין לידי חמץ ומצה אלא לידי סרחון רבי שמעון בר נחמן שמע כולהון מן הדא (ישעיהו כ״ח:כ״ה) ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכסמת גבולתו ושם חטה אלו חטים שורה זו שבולת שועל ולמה נקראת שורה שהיא עשויה כשורה שעורה אלו שעורים נסמן זה שיפון הכוסמת אלו הכוסמין גבולתו עד כאן גבולתו של לחם: \n",
+                "<b>ומצטרפין זה עם זה.</b> בבלול איירי כדאמרי' בריש כלאים: \n",
+                "<b>אסורין בחדש.</b> לפני העומר במנחות בפ' א\"ר ישמעאל אמר ריש לקיש אתיא לחם לחם ממצה: \n",
+                "<b>ומלקצור </b>מלפני הפסח א\"ר יוחנן אתיא ראשית ראשית מחלה: \n",
+                "<b>ואם השרישו קודם העומר.</b> במנחות בפ' רבי ישמעאל (מנחות דף ע:) פליגי מאי קודם העומר ר' יונה אמר קודם קצירת העומר ר' יוסי בר' חנינא [אומר] קודם הבאת העומר והאי דמתיר בהשרשה מסיק התם (שם) מדכתיב (שמות כ״ג:ט״ז) אשר תזרע בשדה משעת זריעה דמשמע מדכתיב בשדה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא ידי חובתו.</b> בפ' כל שעה (פסחים דף לה.) דריש ליה מדכתיב (דברים ט״ז:ג׳) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא ידי חובתו בפסח: \n",
+                "<b>נתערב אחד מהן בכל המינים.</b> כגון חמץ בכותח וכל הנהו דתנן בפ' אלו עוברין (פסחים דף מג.) דמרבינן חמץ ע\"י תערובת: \n",
+                "<b>הנודר מן הדגן.</b> בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נה.) אמרי' דכל דמידגן משמע: \n",
+                "<b>וחייבים בחלה ובמעשר.</b> משום דבעי למיתני אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות ואלו חייבין במעשרות ופטורין מן החלה תנא הכא וחייבין בחלה ובמעשר הכא הן שוין ולא בשאר דוכתי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלקט </b>השכחה והפאה וההפקר דפטורים מן המעשר נפקא בירושל' (הל' ג) מדכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ממה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצאו כל אלו שיש לו עמך: \n",
+                "<b>מעשר ראשון שניטלה תרומתו.</b> מפרש בירושלמי (שם) שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה כדר' אבהו בפ' כל שעה (פסחים דף לה:) וחייב בחלה: \n",
+                "<b>ומעשר שני והקדש שנפדו.</b> בעיסה של מעשר שני בירושלמי פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בפ' כל שעה דלר' מאיר פטורים משום דממון גבוה הוא וכתיב (במדבר טו) עריסותיכם ולר' יהודה חייבין אבל בגבולים פטורין אפי' לר' יהודה כדאמר בסוף חלק (סנהדרין קי\"ב:) ומתני' דהכא בגבולים ואפי' כר' יהודה מפרש בירושלמי מעשר שני שהקדימו ��שבלין פטור מתרומה גדולה ומן המעשרות בד\"א שמירח ופדה אבל פדה ומירח חייב בכל והוא הדין לענין הקדש: \n",
+                "<b>ומותר העומר.</b> שהעומר היה בא מג' סאין ותנן במנחות בפרק רבי ישמעאל דמוציאי' ממנו עשרון שהוא מנופה בי\"ג נפה והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות ור' עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות וטעמא מפרש התם בגמרא וסתם מתני' דהכא דלא כר' עקיבא: \n",
+                "<b>ותבואה שלא הביאה שליש.</b> מפרש בירושלמי (שם) מה טעמא דרבנן נאמר בפסח לחם ונאמר בחלה לחם מה לחם האמור בפסח דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה אף לחם שנאמר בחלה דבר הבא לידי חמץ ומצה כלומר תבואה שלא הביאה שליש נמי באה לידי חמץ ומצה ופטור מן המעשרות כדפרשי' בפ\"ק דמעשרות דכתיב (דברים י״ד:כ״ב) תבואת זרעך שהוא נזרע ומצמיח וטעמא דרבי אליעזר דפטור מן החלה מפרש בירושלמי (שם) דכתיב (במדבר טו) כתרומת גורן כן תרימו אותה ותרומת גורן פטורה מתבואה שלא הביאה שליש. \n",
+                "<b>ירושל' </b>רב הושעיא שאל לכהנא מנין שחייבין בחלה ופטורה מן המעשרות אמר לו לא תימא לי (תרימו) וכן תרימו חזר ואמר מי\"ד מה י\"ד חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות אף אלו חייבין בחלה ופטורים מן המעשרות פירש רב הושעיא היה תמיה לכל הני דתנן אמאי לא פטירי מן החלה כמו מן המעשרות והשיב לו כהנא לא תימא לי כלומר לא תיקשי לי ממה דכתיב (שם) כתרומת גורן כן תרימו אותה [חזר ואמר] דיש ללמוד מז' שכיבשו וז' שחילקו שנתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר כדאיתא בסוף יוצא דופן (נדה דף מז.): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אורז ודוחן פרגין ושומשמין.</b> פירשתי בפ\"ב (מ\"ז) דשביעית: \n",
+                "<b>פחות מה' רבעים בתבואה.</b> שנמדדה בעודה תבואה ומיהו אין נראה דהא בקמח מודדו כדתנן חמשת רבעים קמח אלא נקט תבואה כלומר אף בתבואה פטורה פחות מה' רבעים וברובע הקב איירי ודוקא פחות אבל מצומצמין חייבין: \n",
+                "<b>סופגגין </b>כספוג עשויה א\"נ רקיקין דקין מלשון רקיקי מצות (שמות כ״ט:ב׳) תרגום אספוגין: \n",
+                "<b>והדובשנין. </b>מטוגנין בדבש: \n",
+                "<b>אסקריטין. </b>צפיחית (שם טז) תרגום אסקריטין עיסתו רכה מאד וכולם מין לחם: \n",
+                "<b>וחלת המשרת.</b> בפסחים (דף לז.) אמר ריב\"ל זה חלוט של בעלי בתים אינו נעשה כתיקון לחם של שאר אדם דמתוך עושרן חולטין אותן במחבת ופליגי התם דאמר ר\"ל מעשה אילפס הן ופטורים דקא סבר אין לחם אלא האפוי בתנור ור' יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו שעשאן בחמה ובספרי זוטא תניא מלחם הארץ ולא כל לחם פרט למבושל וסופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המשרת מחבת (ויקרא א) תרגום מסריתא: \n",
+                "<b>והמדומע. </b>תרומה שנפלה לפחות מק' חולין אבל נפלה לתוך ק' חולין הכל חולין וחייבין בחלה וטעמא דמדומע משום דתרימו תרומה כתיב ולא שכבר נתרמה וקסבר האי תנא חלה בזמן הזה דרבנן כדאמר בשילהי יוצא דופן דאי מדאורייתא לא אתי דימוע דרבנן ומפקיע חלה דאורייתא ובירושל' (הל' ג) אמרי' כהנא שאל לשמואל לא מסתברא כההן מדומע דתנינן הכא שרובו תרומה אמר ליה אוף אנא סבר כן אלא כד תיסק לארעא דישראל שאל לה כד סליק שמע רב אסי בשם ר' יוחנן אפי' סאה אחת שנפלה לתוך צ\"ט חולין ומשמע שם במסקנא דמדומע פטור מן החלה היינו כשאין מן החולין ה' רבעים דאם נתערב סאה תרומה בצ\"ט של חולין ולקח מהן ה' רבעים קמח וגלגלן נמצא אחד מק' שבהן תרומה ולכך פטורה מן החלה אבל אם אחר שתסיר אחד מק' נשתיירו עדיין ה' רבעים לפי חשבון תרומה שנתערבה נתחייבת בחלה: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) העושה עיסה מן הטבל חלה חייבת בתרומה ותרומה חייבת בחלה מנין שחייבת חלה בתרומה ר' יצחק בר שמואל בר מרתא בשם רב חלה תרימו תרומה מחלה תרימו תרומה מנין שתרומה חייבת בחלה מן קושייה פתרון הדין קרא מאותה שכתב בה ראשית תרימו חלה פי' תרומה חייבת בחלה אף ע\"ג דמדומע פטור מחלה ה\"מ בשנילושה אחריהן אבל הכא שנילושה קודם שקרא עליו שם תרומה חייבת בחלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תחלתה עיסה וסופה סופגנין.</b> פעמים שאדם לש עיסה ונמלך ועושה אותה סופגנין:  ",
+                "<b>קנובקאות </b>לא איתפרש ובירושל' (שם) משמע דרגילין להחזירה לסולתה ושמא הן כעין עוגות של יונקי שדים שמחזירין לסולתם לעשות להם חליבה:  ",
+                "<b>ירושל' </b>(שם) א\"ר יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח [רשב\"ל אומר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה ואין אומרים עליו המוציא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח] א\"ל ר\"י ובלבד ע\"י משקה מתני' פליגי על ר\"י הסופגנין והדובשנין והאסקריטין פטורין מן החלה פתר לה בסופגנין שנעשו בחמה דתני' יוצאין בסופגנין שנעשו באור ואין יוצאין בסופגנין שנעשו בחמה וסופגנין שנעשו באור לית הדא פליגא על ר\"ל פתר לה בשהי' האור מהלך מן הצד משמע בה דר\"י מודה לר\"ל דעל ידי האור נמי פטורין היכא דאיכא משקין בהדיה ומשמע נמי דברכת המוציא תלויה בחלה וכל דבר שבלילתו קשה אפי' בישלו במשקין היינו בתחלתו עיסה וסופו סופגנין ומברך עליו המוציא וטעון נטילת ידים ובה\"מ וכן תחלת בלילתו רכה וסופו על ידי האור בלא משקה עד שתהיה בלילתו רכה וסופו באור ע\"י משקה ותדע דבפ' כל שעה (פסחים דף לז.) פטרי' חלוע ואשישה משום דהויא לה מצה עשירה ולאו מטעם דלא חשיב לחם וחלת המשרת דמתני' דהיינו של בעלי בתים דבלילתו רכה ומיהו נראה דעיסה גמורה נמי פטור כדמוכח בפ' כיצד מברכין (ברכות דף לז:) דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מחלה ופריך והתניא חייב ומשני התם כדתני טעמא רי\"א מעשיה מוכיחין עליה עשאה כעבין חייבת כלמודין פטורה ופירש שם בקונטרס עשוי לכותח שנאפה בחמה כעבין ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי אדעתי' דללחם עשויה כלימודין כנסרין בעלמא שלא הקפיד על עריכתו ודומה לו במ\"ק (דף יב.) עושין לו למודין לוחות לבור של יין לכסותו אלמא אף ע\"ג דמשעת גלגול קאתי חיוב חלה כיון דגלגל אדעתא לאפות בחמה מפטרה דסופו לבטל מתורת לחם מדמחלק בין למודין לכעבין משום דכעבין מחלפין בשאר עיסה שאינה עשויה לכותח אבל למודין מעשי' מוכיחין עליה ולא אתי לאיחלופי ועוד דבעשאה כעבין הוא דאיכא למיגזר שמא מימלך כדאמר בירושל' אבל לענין למודין לאו אורחי' למימלך ובעבין נמי לא מחייבי אלא היכא דשקיל מינה חררה קטנה ואפי' לש ואכל דאסר בלא חלה דלמא מימלך אכולה עיסה אבל היכא דנעשה לכותח פטורה והכי איתא בירושלמי (הל' ז) עיסת כותח חייבת בחלה שמא תימלך לעשותה חררה לבנה ועל כורחך כדי שלא תיקשי ההיא דברכות צ\"ל כדפרישית דשקלה פורתא ואופה באור דחיישי' שמא תימלך ליקח כשיעור ומתני' דתחלת' עיסה וסופה סופגנין היינו בנמלך כדפרשי' במתני' אבל תחלתה עיסה לעשות סופגנין פטורה ואמרי' נמי חדא איתתא שאלה לר' מנא כגון דאנא בעינא מיעבדהאיצוות איטרי [דינסבנה תהא] פטורה מן החלה א\"ל אסור שמא תימלך לעשות עיסה דאצוות היא עיסה עריסותיכם תרגום אצוותיכון וההיא איתתא לשה עיסתה לעשותה איטרי והוא כעין סופגנין ואסקריטין דפטורים ואיבעיא ליה באותו מקצת שרגילה לקחת לאפות שלא כדרך איטרי אי יכולה לאכלה בלא חלה דלית ביה כשיעור ואסר לה שמא תימלך על כולה או על כדי חיוב חלה ועיסה העשויה לכותח נמי אם לוקח ממנה עוגה קטנה לאפות באור היתה כולה מתחייב משום גזירה זו דשמא תימלך על כולה א\"ר מנא צריכין אנן מכרזין אילין דעבדין עביצין ואינון עבדין ליה פחות מכשיעור ואינהו סברי שהיא פטורה והיא חייבת והיא מטעם גזירה כדפרשי' ודוקא היכא דאפיה מינה קצת דגזירה משום ההיא פורתא שמא תימלך על כולה אבל אי שביק כולה פטורה ורב פליג התם דאמר עיסת כותח חייבת בחלה א\"ר בון שמא תימלך לעשותה חררה לבנה משמע דאפי' לא שקלה מינה כלל חייבת גזירה שמא תימלך והגמרא שלנו לית ליה דרב דפטרי' עיסת כותח ולא חיישי' שמא תימלך אי נמי רב איירי בשעשאה כעבין דזה שייך לחייב משום גזירה שמא תימלך והא דאמרי' בירושלמי בקנובקאות דמתני' דחייבת דאצטריך שלא תאמר (וכן עיסת כותח אם לקחה ממנה פחות מכשיעור לאפות באור חייב שמא תימלך לעשות ממנה חררה לבנה ויש באותה חררה כדי חיוב חלה ונתחייב עמו והא דקאמר בירושלמי (שם) בקנובקאות דמתני' חייבת איצטריך שלא תאמר) הואיל ועתיד להחזירה לסולתה תהא פטורה מן החלה ההיא לאחר גמר אפייתה רגילה להחזירה לסולתה עוד א\"ר יוחנן בירושלמי (הל' ה) העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה ומתוך הסברא כ\"ש עושה עיסה על מנת לעשותה סופגנין אע\"ג דלכאורה משמע בירושלמי (שם) דריש לקיש קאמר לה טעות סופר הוא כמו שאפרש ולא גזר ר' יוחנן דלמא מימלך אלא בנחתום משום דתלוי בדעת לקוחות כמו שאפרש לקמן אפילו לפי טעות על כורחין קיבלה ר' יוחנן כדאמר בירושלמי בריש פ' בתרא (הל' א) יש דברים שהן חיבור בטבול יום ואינה חבור בחלה דתנינן תמן בטבול יום פרק ב' (מ\"ה) בשר הקודש שקרם עליו הקיפה נגע טבול יום בקיפה חתיכות מותרות והקיפה חיבור ואין סופו לחתכו ואין חיבור לחלה דא\"ר יוחנן העושה עיסה ע\"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה ומחלות תודה יש ראיה לפי מה שאפרש בבבא שאחר זו והא דאמרי' בפ' כ\"מ (דף לז:) גבי אוכל מנחות בירושלים דמברך עליה המוציא לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנת בשמן ונתבטלה מתורת לחם אלא בדסולת או במאפה תנור אי נמי בכל המנחות ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלו והראשון נראה דריש לקיש דפטר כל שהאור מהלך תחתיו לא איירי בכל המנחות ועוד ראיה דאין מברכין המוציא על דבר שנתבשל במשקין דההיא דסוף פ' כל שעה דא\"ר יוסי דאין יוצאין ברקיק המבושל אע\"פ שלא נמחה שהבישול מבטלו מתורת לחם כדמוכח התם אע\"ג דר\"מ פליג עליה קיי\"ל כר' יוסי וכיון דלאו לחם הוא אין מברכין עליו המוציא וחביצה דכיצד מברכין שלא נתבשל והא דתניא התם הכוסס חטה מברך עליו בפה\"א טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו המוציא ולבסוף מברך עליו ג' ברכות ההיא ר\"מ היא דלא אתי בישול מבטל לה לאפיי' ושמואל קאמר התם שלקות מברכין עליו שהכל מוקי לה כר' יוסי:  "
+            ],
+            [
+                "<b>המעיסה </b>בפ' כל שעה (פסחים ד' לז:) תניא המעיסה קמח ע\"ג מוגלשין החליטה מוגלשין על גבי קמח מוגלשין הם מים רותחין ואמרי' התם מאי שנא החליטה ומאי שנא המעיסה ואמרי' אמר ריב\"ל כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ותברא מי ששנה זו לא שנה זו כלומר מאן דמחייב מחייב בתרוייהו ומאן דפטר פטר בתרוייהו: \n",
+                "<b>עשאן ��עצמו.</b> לתודתו ולנזירתו פטור מן החלה כדאמר במנחות בפ' ר' ישמעאל (מנחות דף סו:) דגלגול הקדש פטור דכתיב עריסותיכם ולא עיסת הקדש ואע\"ג דלא קדשי אלא בשחיטת הזבח הני מילי קדושת הגוף ועוד אפי' לא קדשי כלל פטירי כיון דגלגלן לקדשן מידי דהוי אלמכור בשוק אי לאו דתלוי בדעת לקוחות: \n",
+                "<b>למכור בשוק.</b> לצרכי תודה ונזירות חייב מפרש בירושלמי לא בדעתו הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד כלומר לקוחות שיקנו ודמיא להא דאמרי' בפ' כל שעה דעשאן לעצמו אין יוצא בהן ידי חובתו [בפסח] למכור בשוק יוצא בהן דכל לשוק אימלוכי אימליך אי מזביננא מוטב ואי לא איפוק בה אלא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שעשה שאור לחלק.</b> כדי חיוב חלה עשה בבת אחת אלא שדעתו לחלק לכמה עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור ופליגא בירושלמי (הל' ה) אי נחתום דוקא אי לא: \n",
+                "<b>ונשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור.</b> ובין כלן יש כשיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן ירושל' (שם) הממרח כריו של חברו שלא מדעתו ר' יוחנן אמר נטבל ריש לקיש אמר לא נטבל מתיב רבי יוחנן (לריש לקיש) והתנן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין באחת מהן כשיעור פטור בחלה ואין בשל כולהון כשיעור בתמיה לומר לא נטבל וטעות סופר בירושלמי [ובסוף מעשרות ג\"כ הוא שנוי] וקאמר ר' יוחנן בעושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה כדמשני הכא א\"ל שנייא היא שכן העושה עיסה לחלקה בצק פטורה מן החלה א\"ל והתנן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה א\"ל לא תשיבני נחתום נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד כלומר לא יחלק אם ימצא קונין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסת</b> כלבים מפרש בירושלמי (שם) כל שעירב בה מורסן ופעמים שמתערב כל כך דלא חזיא לרועי': \n",
+                "<b>חייבת בחלה.</b> דכי חזיא לרועים לחם קרינא ביה: \n",
+                "<b>ומערבין בה.</b> עירובי חצירות להוציא מבתים לחצר: \n",
+                "<b>ומשתתפין בה.</b> שיתופי מבוי שב' חצרות פתוחות לו וכל חצר שבגמרא לפני הבתים הן ויוצאין דרך חצר למבוי ומן המבוי לרשות הרבים: \n",
+                "<b>ומברכין עליה.</b> המוציא: \n",
+                "<b>ומזמנין. </b>ברכת הזימון: \n",
+                "<b>ונאפת ביום טוב.</b> משום חלק הרועים ומוקי לה בפ\"ב דביצה (דף כא:) כגון דאית ליה נבילה דודאי אפשר לפייסן בנבילה הא לאו הכי אסור משום דכתיב לכם ולא לעכו\"ם לכם ולא לכלבים ובירושלמי (שם) מוקי לה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר בפ' ב' דביצה (דף טז.) ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא: \n",
+                "<b>ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח.</b> בליל ראשון שהוא חובה דכתיב (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות ושאר הימים אינו חובה לאכול מצה אלא שלא יאכל חמץ: \n",
+                "<b>אינה חייבת בחלה.</b> בספרי זוטא דריש לה מדכתב עריסותיכם שלכם חייבת ושל כלב אינה חייבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייבין עליה מיתה וחומש.</b> זר האוכלן מזיד חייב מיתה בידי שמים דכתיב בתרומה ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב) וחלה איקרי תרומה: \n",
+                "<b>וחומש. </b>בשוגג קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה: \n",
+                "<b>ואסורים לזרים.</b> בפ' ב' דבכורים (מי\"ו) תנן כי הא מתני' ומייתינן לה בהערל (דף עג) והתם ניחא דאע\"ג דתנא חייבין עליהן מיתה תנא ואסורה לזרים משום דבעי למיתני הרי [אלו] בתרומה ובכורים מה שאין כן במעשר דשרי לזר ואפי' איסורא ליכא אבל הכא קשה ועלה דההיא מפרש בירושל' (הל' א) מתני' מסייע לר' יוחנן דאסורה לזרים פתר לה פחות מכשיעור כלומר לר' יוחנן דאמר בפ' בתרא דיומא (דף עג:) חצי שיעור אסור מן התורה ויתכן האי שינוי' במתני' דהכא: \n",
+                "<b>והן נכסי כהן.</b> כדאמרי' בפ' הזרוע גבי ביכורים והן נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה: \n",
+                "<b>וטעונין רחיצת ידים.</b> אפילו לאכילה דפירי כדאמרי' בסוף אין דורשין (חגיגה ד' יח:) דלאכילה דנהמא אפי' מעשר נמי בעי: \n",
+                "<b>והערב שמש.</b> כדדרשי' בהערל דהעריב שמשו אוכל בתרומה: \n",
+                "<b>ואינו נוטל מן הטהור על הטמא.</b> כדתנן בפ\"ב (מ\"א) דתרומות ושם פירשתי הטעם: \n",
+                "<b>אלא מן המוקף.</b> עיסה בנגיעה ושאר דברים בלא נגיעה אלא שיהיו במקום אחד כדפרשי' בסוף פ\"ג דמעשר שני: \n",
+                "<b>מן הדבר הגמור.</b> מפירות שנגמרה מלאכתן וחלה משתתגלגל העיסה: \n",
+                "<b>עד שישייר מקצת.</b> דחלה ותרומה כתיב בהו ראשית ששיריה ניכרים כדאיתא בפ' ראשית הגז (חולין דף קלו:): \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חייבין בחלה.</b> משמע בין ר' אליעזר בין ר' עקיבא מודו ואמרי' בירושלמי (הל' א) תני זו דברי ר\"מ אבל ר\"י אומר פירות חו\"ל שנכנסו לארץ ר' אליעזר פוטר ור' עקיבא מחייב מה טעם דר' אליעזר והיה באכלכם מלחם הארץ (במדבר ט״ו:י״ח) ולא מלחם חוצה לארץ מה טעם דר\"ע הארץ אשר אני מביא אתכם שמה (שם) שמה אתם חייבים בין בפירות חוצה לארץ בין בפירות הארץ ואמרי' התם דהשיב ר\"ע לר\"א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו לארץ ומצאו קמחין ובציקות דאינון חייבין בחלה ולאו גידולי פטור הן והוא מקבל מיניה כלומר קיבל ר\"א תשובתו והא דפטר ר\"ע יצאו מיכן לשם דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים ואי אתם חייבים בחוצה לארץ וא\"ת היאך ר\"ע מחייב בבציקות שמצאו והלא נכרי פוטר אפילו לאחר שנכנסו לארץ יש לומר דר\"ע לטעמיה דאמר לקמן בפרק ג' (מ\"ו) הכל הולך אחר הקרימה בתנור דאין גלגול נכרי פוטר אלא קרימת תנור פוטרת ובירושלמי (שם) מתמה למה קיבל ר' אליעזר תשובתו של רבי עקיבא דאמר ר' יוסי ותמיה' אני היאך ר\"ע מיתב קומי ר' אליעזר והוא מקבל מיניה תמן עד שלא נכנסו לארץ למפרע ירשו דאמר ר' דוסתי בשם ר' שמואל בר נחמן לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי שכבר נתתי: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) ר' יונה בעי קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש אמר ליה למה לא עד כדון לחה אפי' יבשה אמר ליה ואפי' יבשה אפי' קצורה מעתה אפי' חטין בעליה כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בליל פסח א\"ר יונה מן דנפקיה תהי בי דלא אמרינן ליה שנייה היא שמצות עשה דוחה מצות לא תעשה על דעתיה דרבי יונה דאמר מצות עשה דוחה לא תעשה אף ע\"פ שאינה כתובה בצידה ניחא על דעתיה דר' יוסי דאמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצידה ממה שהיו תגרין נכרים מוכרין להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י\"ד שנה נאמרו ז' שכיבשו וז' שחילקו התיב ר' בון בר כהנא והכתיב (יהושע ה׳:י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ולא בחמשה עשר התיב רבי אליעזר בר יוסי קומי ר' דוסא והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לא בחמשה עשר יצאו פי' לחה חדשה יבשה ישנה משל אשתקד סבר דכולהו אסורין קודם לעומר דהשתא ותימה גדול למה לא התירן העומר של אשתקד ושמא דלא חל איסור חדש עד השתא וגם לא קרב העומר במדבר דביאה כתיב ביה ואז נאסר הכל אפי' ישן ולא היה להם ממה לאכול וקאמר ר' יונה דאתי עשה דמצה ודחי לא תעשה דחדש ור' יוסי פליג וקסבר דלא דחי משום דאין כתיב בצידו ומשני דאכלו מצה ממה שתגרי נכרים מוכרין להם כרבי ישמעאל דלא נאסרו עד לאחר ירושה וישיבה ורבי בון פריך היאך אכלו מצה מן החדש הכתיב ממחרת הפסח דהיינו י\"ו ור' אליעזר בר' יוסי משני דאשכחן דקרי לט\"ו מחרת הפסח וסוגיא דפ\"ק דקידושין (דף לז:) דאמר ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקרוב עומר והדר אכול קסבר דלחמשה עשר קרי ליה מחרת הפסח מ\"מ האי קרא (שם) דויאכלו מצות וקלוי בי\"ו איירי מדכתיב קלי משמע לפי שעומר התיר חדש כדאשכחן דכתיב ולחם וקלי וכרמל וקרי לט\"ו מחרת הפסח לפי שהוא מחרת שחיטת פסח ולי\"ו נמי קרי מחרת פסח לפי שהוא מחרת לאכילתו שהפסח נשחט בי\"ד ונאכל בליל ט\"ו ורבי יוסי דירושלמי פליג אכוליה גמרא דקיימא לן דאתי עשה ודוחה לא תעשה אע\"פ שאינו כתוב בצידו ותיקשי ליה מתני' דפ\"ב דיבמות (דף כ) דאיסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתיבמת ואפי' מתיבמת היתה אי לאו דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וי\"ל דסבר ר' יוסי דהאי דחליצה כדבעי למימר בגמ' דרבי רחמנא יבמתו דיש לך אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ועוד יש לפרש דקרי אין כתוב בצידו ממה שלא נצטוו יחד ממצה וחדש דמצה במצרים וחדש בביאתן לארץ אבל קשה קצת ללישנא דגרסי' בפ' ר' אליעזר דמילה (שבת דף קלב:) ימול בשר ערלתו אע\"פ שיש שם בהרת ימול דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דמילה קדמה ללאו דקוצץ בהרתו ושמא היה מפרש דהיינו או אינו דקאמר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבא בספינה.</b> וזרעו בספינה וצמח ובנקובה מיירי כדמוכח בפ' א' דגיטין (דף ז:) דאמר עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן ואין המים נכנסין לתוכה שרגבי אדמה כנגד הנקב וסותמין אותו ובקונטרס פי' שם דבספינה של חרס איירי דאינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדמוכח במנחות (דף פד:) ופירושו מגומגם דהא [סתם] עציץ של חרס [הוא] כדאמר בגיטין (דף כא:) כתבו על חרס של עציץ נקוב ואפי' הכי בעי נקיבה כדאמרי' עציץ נקוב על גבי יתידות ובסוף המצניע (שבת דף צה:) דאמר רבא ה' מדות בכלי חרס וההיא דפרק כל הקרבנות (דף פד:) דמשני גבי עציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס יש לפרש שם דבשל עץ לא מהניא נקובה אבל בשל חרס מהניא נקובה אי נמי איפכא אידי ואידי בשאינה נקובה ושל חרס בעינא נקובה אבל של עץ לא בעי מתוך שהוא מלחלח יותר מן החרס שהוא יבש ובירושלמי בפרק א' דערלה משמע דחרס לא בעי נקיבה לאילן ולזרעים בעי נקיבה וזה לשון הירושלמי (הל' ב) רבי יצחק בן חקולא בשם חזקיה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני שהשרשין מפעפעין אותן רבי יונה מפיק לישניה כלי חרס עומד בפני שרשים רבי יונה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל האילן הנקוב הוא אצל זרעים. פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע (חולין דף צז.) שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת מפיק לישניה כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן. נטע בו דלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת א\"נ דלעת כאילן חשיב: \n",
+                "<b>א\"ר יהודה אימתי.</b> האי אימתי דר' יהודה לאו לפרש היא כדמוכח בפ\"ק דגיטין דפליגי: \n",
+                "<b>גוששת.</b> נגררת בקרקע שאין המים עמוקים: \n",
+                "<b>עיסה שנילושה במי פירות.</b> אגב גררא פירשתי בפרק קמא דטבול יום [תוספתא] גר' בפ\"ג עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות ואמרי' עלה בירושלמי (הלכה א) רבי יוסי ברבי חנינא אמר דרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא היא דתנן רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא משם רבי יהושע פסל את כולה ר\"ע אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו ר\"ל אמר מה פליגא בשהוכשרה ולבסוף נילושה שמי פירות מחברים להכשיר אבל אם נילושה ואח\"כ הוכשר אין מי פירות מחברין להכשיר רבי חייא בשם ר' יוחנן אמר דברי הכל היא אע\"ג דר\"ע אמר תמן אין מי פירות מחברין לטומאה מודה הכא שמי פירות מחברין לחלה רבי חייא בר בא אמר ריב\"ל אין מחבר מכולן אלא ז' משקין בלבד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקוצה חלתה ערומה.</b> מברכת להפריש חלה מן העיסה ואע\"פ שמזכרת שם שמים דכיון שיושבת מתכסת ערותה ערומה בין יריכה אבל האיש ביציו וגידיו בולטין ומדקדק בירושלמי (שם) הדה אמרה עגבות אין בהן משום ערוה הדה איתמר לברכה אבל להביט אפי' כל שהוא אסור כדתניא המסתכל בעקיבה כמסתכל בבית הרחם והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה ובפרק מי שמתו (ברכות דף כד.) מוקי לה כגון שהיו פניה טוחות בקרקע כלומר דבוקות ומכוסות בקרקע: \n",
+                "<b>מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה.</b> מפרש בירושלמי (הל' ב) עד ד' מילין יעשנה בטהרה יותר מד' מילין יעשנה בטומאה ומסיק היכא דנהרא מפסיק כמי שיש שם ד' מילין דעד ד' מילין יש לו לטרוח הגבל להפריש חלה בטהרה טפי לא: \n",
+                "<b>אלא יעשנה עיסה של קב.</b> שאין בה שיעור חלה: \n",
+                "<b>ורבי </b>עקיבא סבר טוב שיפריש חלה בטומאה ואל יפטור עיסתו מחלה דקורא שם חלה לטמאה כמו לטהורה אבל עיסה פטורה אין לשמים חלק בה ואית ספרים דגרסי לזו קורא חלה לשם ולזו קורא חלה לשם אבל קבים אין בהם חלק לשם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה עיסתו קבים.</b> [כל] קב בפני עצמו ושיעור חלה חמש רבעים: \n",
+                "<b>עד שישוכו.</b> שדבוקות זו בזו דאם בא להפרידן נתלש מזו לזו כדתניא בתוספתא דטהרות (פ\"א) איזהו הנשוך התולש ממנו משהו: \n",
+                "<b> אף הרודה ונותן לסל.</b> בפ\"ק דנדה (דף ח.) פסק הלכה כרבי אליעזר ומדתני אף משמע דרבי אליעזר לא בעי נשיכה ותימה דאמרי' בפ' אלו עוברין (פסחים דף מח:) אהא דרבי אליעזר לא שנו אלא ככרות של בבל שנושכות זו בזו אבל כעבין לא ואי לא הוה גרסינן אף במילתיה דרבי אליעזר ניחא דבעי רבי אליעזר תרתי צירוף סל עם נשיכה ואי גרסינן אף יש לפרש דתנא קמא בעי נשיכה בעודו עיסה לפי שראויה להתחבר ולעשות ככר אחד אבל עשה ב' ככרות ונתנן בסל או בתנור אי נשכו זו בזו לא סגי בהכי לתנא קמא ולרבי אליעזר מהני ופליגא בירושלמי (שם) אית תנאי תני הסל מצרפן ואין התנור מצרף ואית תנאי תני תנור מצרף ואין הסל מצרף והיינו פלוגתא דר\"א ור' יהושע דפרק אלו עוברין ומסיק נשכו כאן וכאן מצרף לא נשכו כאן וכאן אינו מצרף מתני' כגון אילו ריפתא דבבל והיינו ככרות של בע\"ה ומסיק בפרק אלו עוברין אפי' כעבין ונראה אע\"ג דמהני סל לצירוף להתחייב בחלה היכא דלש פחות משיעור מ\"מ לענין מוקף לא מהני צירוף סל דהא ר' אליעזר הוא דאמר בסוף פירקי' ומייתי לה בפרק כשם ניטלת מן הטהור על הטמא דנוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף ולמה דוחק לעשות כן יניח אותו כדי חלה בכלי שהעיסה בתוכו ולא יגע אלא ודאי בהכי לא חשיב מוקף אף על פי שמצרף להתחייב ועוד יש לפרש דאפי' להתחייב לא מצרף אלא אם כן נגע ולא אתא ר' אליעזר אלא לאפוקי דלא בעינן נשיכה ומיהו לא יתכן מדקתני סל מצרפן ולא קתני מחברן כדדייקינן בהקומץ רבה (דף כד.) גבי עשרון שחלקו והניחו בביסא ולמאן דאמר לא שנו אלא ככרות של בעל הבית שנושכות זו בזו קשה קצת ושמא לא היה מדקדק בין מצרפן למחברן כבני ר' חייא דמנחות והא דתנן לקמן בפ' בתרא (מ\"א) שתי נשים שעשו קבים ונגעו זה בזה אפי' הן ממין אחד פטורין ובזמן שהן של אשה א' מין במינו חייב אותה נגיעה היינו נשיכה למאן דאית ליה או צירוף ס' למאן דאית ליה ועוד יש לפרש דאפילו תמצא לומר דלענין מוקף מועיל צירוף סל בלא נגיעה לא היה יכול לעשות כן במתניתין דטמאה וטהורה מקפיד על תערובתו אין הכלי מצרף [כדאיתא בירושלמי (הלכה ג) דפרקין דבר שהוא מקפיד על תערובתן אין הסל מצרפו] עיסה טהורה ועיסה טמאה עשו אותה כדבר שהוא מקפיד על תערובתן בעיסה תחלה אבל בעיסה שניה אין לשני מגע אצל הטבל ובדבר שאין מקפיד על תערובתו אפילו כלי לא בעינן כדפרשי' בפ\"ג דמעשר שני ולא הזכיר כאן צירוף כלי אלא לאשמעי' דאפי' כלי אין מועיל בדבר שמקפיד על תערובתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינה חלה.</b> דראשית עריסותיכם כתיב ואף על פי שתרומה ומעשר קדשי בשיבולין התם רבי קרא כדפרשי' בסוף פ\"ק דתרומות (מ\"י): \n",
+                "<b>וגזל ביד כהן.</b> שלקחה מישראל שעל מנת כן נתנה ישראל שתהא עיסתו פטורה מן החלה והרי אינה פטורה ובפרק האיש מקדש (קידושין דף מו:) מייתי לה גבי פלוגתא דרב ושמואל במקדש אחותו: \n",
+                "<b>העיסה עצמה.</b> שעשה ישראל מן הקמח הנשאר ומקמח שבא ליד כהן בתורת חלה אם יש בו כשיעור ה' רבעים קמח כדתנן לקמן (מ\"ו): \n",
+                "<b>ואסורה לזרים.</b> כל הקמח שבא ליד כהן חומרא בעלמא: \n",
+                "<b>קפשה. </b>חטפה ואכלה: \n",
+                "<b>קלקל לעצמו.</b> מפרש בירושלמי (שם) קלקל לעצמו דאכלה דאיענש ותיקן לאחרים דאינון אכלי ותלו ביה אית תנאי תנו תיקן לעצמו דמ\"מ אכלה וקלקל לאחרים דאינון סברין שהיא פטורה והיא חייבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ה' רבעים קמח.</b> בסוף כלל גדול (שבת דף עו:) גרסינן בכל הספרים ה' רבעים קמח ועוד ופלוגתא דתנאי היא בפ\"ק דשבת (דף טו.) ובפ' אלו עוברין (פסחים דף מח.): \n",
+                "<b>הם ושאורן.</b> ושאור שלהן: \n",
+                "<b>וסובן ומורסנן.</b> מצטרפין עם הקמח לה' רבעים ובסוף כלל גדול מפרש טעמא שכן עני אוכל פתו מעיסה בלוסה: \n",
+                "<b>וחזר לתוכן הרי אלו פטורין.</b> מפרש בירושל' (שם) אמר ר' יוחנן דרך עיסה שנו כאן מכיון שנטל מורסן מתוכן וחזר לתוכן אין זו דרך עיסה תנן בפ\"ק דעדיות (מ\"ב) ומייתינן לה בפ\"ק דשבת (דף טו.) שמאי אומר מקב חלה והלל אומר מקביים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבת בחלה משהגדילו המדות אמרו ה' רבעים קמח חייבת בחלה ר' יוסי אומר ה' פטורה ה' ועוד חייבת ואומר ר\"ת דשמאי משער למדת בעל הבית ובית הלל למדת נחתום דחלה לא נתנה בו תורה שיעור ותנן בפירקין (מ\"ז) דבעל הבית מפריש אחד מכ\"ד והקב הוא כ\"ד ביצים ונמצאת חלתו כביצה דאיכא בו כדי נתינת כהן והלל אומר מקביים למדת נחתום שנותן אחד ממ\"ח דהיינו כביצה מב' קבין אבל פחות מכביצה לא חזי לנתינה וצריך לומר לפי' זה דמדאורייתא השיעור גדול יותר ואחמור רבנן בהנך שיעורין דכל זה אינו אלא סברות בעלמא ויש מפרשים דטעמא דהלל משום דעומר עשירית האיפה עישור [מלבר] ב' קבין מג' סאין שהן י\"ח קבין ושמאי סבר דאחציו של עומר משערין לפי שהיה נחלק לשתי סעודות אחת שחר��ת ואחת בין הערבים להכי קאמר מקב חלה ורבנן דאמרי מקב ומחצה היינו ירושלמית דהוסיפו שתות שהן ז' ועוד מדבריות דקסברי עשירית האיפה מלגיו ועולה העישור של י\"ח קבין ז' רבעים וביצה וחומש ביצה וכשבאו לירושלים שהוסיפו שתות נכנסו בקב ומחצה דהיינו ששה לוגין וכשבאו לציפורי חזרו והוסיפו שתות ונעשו ה' לוגין דהיינו ה' רבעים ור\"י דבעי חמש ועוד קסבר דראשית עריסותיכם דהיינו עיסת מדבר בעינן שישאר שיעור עיסה מדברית לאחר שהורמה חלתה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני אמר ר' יהודה מפני מה אמרו בעל הבית אחד מכ\"ד מפני שעינו יפה בעיסתו ונחתום עינו רעה בעיסתו וחכמים אומרים לא משום זה אלא בעל הבית עיסתו מעוטה ואין בה כדי מתנה לכהן נחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן והתנן העושה עיסה למשתה בנו אחד מכ\"ד שלא לחלוק בעיסת בעל הבית והתנן וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק ממ\"ח בשעה שהיא עושה לביתה עינה יפה בעיסתה בשעה שהיא עושה למכור עינה רעה בעיסתה: \n",
+                "<b>שוגגת או אנוסה אחד ממ\"ח.</b> משום דחלתה לא חזיא לאכילה ואמרינן בירושלמי (שם) אמר רבי מתניה בלמודה להיות מפריש אחד מכ\"ד כיון דרגילה להפריש כדינה הקילו עליה בנטמאת בשגגה אבל בלמודה להיות מפריש אחד ממ\"ח מפרשת אחד מכ\"ד כדי שלא יהא חוטא נשכר כיון דרגילה לעבור על דברי חכמים לא הקילו עליה בנטמאת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטלת מן הטהור על הטמא.</b> ולא חיישינן שמא תגע ורבנן דאסרי משום דחיישי כדפרישי' בפ\"ב דתרומות: \n",
+                "<b>מעיסה שלא הורמה חלתה.</b> כדי להפריש מן החיוב על החיוב: \n",
+                "<b>פחות מכביצה מעיסה טהורה.</b> דכי מקבל טומאה מן הטמאה אין חוזר ומטמא כדי חלה הטהור. דפחות מכביצה לא מטמא אחרים ובפרק כשם (סוטה ל:) פריך והתניא כביצה ואיכא התם לישני טובא דמעיקרא סברוה דאיירי בעיסה ראשונה וחולין הטבולים לחלה כחלה דמו ובהא מיפלגי דמר סבר שני עושה שלישי בחולין ובחוליי הטבולים לחלה מיפלגי מר סבר כחלה דמו ומר סבר לאו כחלה דמו ואיבעי' אימא דכולי עלמא לאו כחלה דמו ואין שני עושה שלישי בחולין וקא מיפלגי במותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ובירושלמי (שם) מוקי לה בעיסה ראשונה אבל בעיסה שניה אין לשני אצל הטבל רבי חייא בר בא בשם ר' יהושע אין לך מחבר כולן אלא ז' משקין בלבד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אוכלין עראי מן העיסה.</b> אמר בירושל' (הל' א) אמר ר' חגי לא שנו אלא עראי אבל קבע אסור מפני שמערים לפוטרה מן החלה: \n",
+                "<b>עד שתתגלגל.</b> משגלגלה נטבלה ואסור לאכול ממנה עראי: \n",
+                "<b>ותטמטם בשעורין.</b> פירש בערוך דרך החטים ללוש ולגלגל יפה אבל השעורים כשילוש אותן עיסתן מתפרדת ואינו יכול לגלגלן יפה על כן מטמטמו ביד ועוזבו: \n",
+                "<b>חייב מיתה.</b> שהטבל במיתה כדדרשי' בשילהי אלו הן הנשרפין (דף פג): \n",
+                "<b>מגבהת חלתה.</b> טוב היה שתמתין עד לבסוף שתגמר חלתה ותעשה כל העיסה גוש אחד ובטמאה עושין כן אלא תקנה דרבנן היא בעיסה טהורה שתמהר האשה להפריש חלתה בטהרה בתחלת הגלגול פן תארע טומאה בעיסה ותטמא חלתה כדאיתא בירושלמי פרק אלו עוברין והא דאמר רבא בירושלמי כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם אסמכתא בעלמא היא אי נמי אשמעינן דמנתינת מים קרינא עריסותיכם: \n",
+                "<b>ובלבד שיהא שם ה' רבעים קמח.</b> בקמח שנתערב במים וזהו שיעור חיוב ובמשנה דייקני' גר��י' ובלבד שלא יהא וקאי הקמח שלא נגע במים והכי איתא בהדיא בירושלמי (שם) למה לי ובלבד שלא יהא שם ה' רבעין קמח אמר רבי מתניה מתני' קודם [עד] שלא למדו את הכהנות דכשהיו מפרישות חלה בתחלת הלישה למדו אותן להתנות דכשתגמר הלישה תקדש לשם חלה ואם היה נשאר ה' רבעים מן הקמח שלא נגע במים לא הוה מיפטר בחלה קודם והוא הדין דהוה מתיישב הירושלמי אי הוה גרסינן שיהא התנאי מועיל בכל ענין ונקט כהנות לפי שדרכם לגבל עיסתן בטהרה מפני שרגילות בטהרה ועיסה טהורה מפרישין חלתה בתחלת לישה כדפרשי' ומפרש בירושלמי מה לימדו את הכהנות הרי זו חלה על העיסה הזאת ועל השאור המתערב עמה ועל הטבל שנתערב בה ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שניתן תחתיה לכשתעשה כולה גוש אחת תקדש זו שבידה לשם חלה ולפירוש זה צריך ללמד לנשים שלנו המפרישות חלה לאחר גלגול קודם עריסת הלחם להתנות תנאי זה מפני שמערבות קמח עם המקרצות בשעה שעורכות אותן ועושות מהן ככרות שאותו קמח נעשה עיסה ואע\"פ שאין מערבין בכל אחת ואחת חמש רבעים קמח כיון דבין כולן איכא ה' רבעים תנור מצרפן או סל ואפילו התנאי אינו מועיל אם הושלכה חלתה לאור ושמא כיון דנתבטל ברוב קודם שיחול עליו שם טבל שוב אין תנור מצרף ומיהו בתוספתא (פ\"א) משמע דמצרף מ\"מ דתניא כהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרץ והשאור מצטרפין לחמשה רבעים קמח לאסור את העיסה וע\"כ אותו קמח בשעורך בו הככרות ונעשה עיסה דקמח לאו בר חיוב חלה הוא ואע\"פ שכבר נתבטל מצטרף לה' רבעין עם הקרץ ושאור שלא הופרש מהן חלה ואוסרת את העיסה וקצת תימה היאך מתנה על קמח המתגלגל אחרי כן הא לא הוי מוקף ושמא לא חיישינן מאחר דעיקר היתה מן המוקף וחשיב מוקף מה שבשעת קדושת שם היו מוקף אע\"פ שבשעה שחלה הקדושה לא היה מוקף וכן פירשנו בפ\"ק דנדה מכח ההיא דסוטה ומיהו בפרק בתרא דמסכת טבול יום פירשתי בענין אחר: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>בפרק אלו עוברין (הלכה ג) תני הלש ביו\"ט יפריש חלתה ביו\"ט לשה מערב יו\"ט ושכח להפריש חלתה אסור לטלטלה וא\"צ ליטול ממנה עירס לא אמר אלא לש הא עירס לא ואמר שמואל אחוי דר' ברכיה תיפתר בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה אלא לבסוף א\"ר יוסי בר בון בדין היה עיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תיקנו בה שיפרישנה תחלה שלא תטמא את העיסה. פי' עירס מלשון עריסותיכם והיכא דמעיו\"ט לא גמר לישתה אלא עירס בעלמא בזה לא אמר שאסור להפריש חלתה ביו\"ט וכדמסיק בעיסה טמאה דמפריש חלתה בסוף ובירושלמי אמתני' דהכא ר' יוסי בשם ריש לקיש דר\"ע היא דתנינן התם הנוטל חלה מקב ר' עקיבא אומר חלה וחכ\"א אינה חלה כלום אר\"ע אלא לשעבר שמא מתחלה ואנן בתחלה קיימינן ר' יונה א\"ר חייא בשם ריש לקיש ירדו לה בשיטת ר' עקיבא א\"ר יוחנן דברי הכל היא כיון שנותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם. פירוש דר' עקיבא היא מילתיה דר' עקיבא לקמן באידך פירקא ונראה לי דטעות סופר דאדרבה מתניתין רבנן ולא רבי עקיבא ויש דכתבו בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ו.) אמתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב דקאמר בירושל' (שם) דמתני' בשנטמאת קודם גלגולה אבל אם נטמאת אחר גלגולה יעשנה קבין כלומר פחות מכשיעור ואדרבה איפכא נראה דהא אחר גלגולה מה מועיל הרי כבר נתחייבה בחלה משגלגלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהמדומע </b>שנדמע לפחות מק' ואתי דימוע דרבנן ומפקעה חלה בזמן הזה דרבנן כדפרשינן לעיל בפ\"ק (מ\"ד): \n",
+                "<b>נולד לה ספק טומאה.</b> לעיסה הא דמוקי לה בפ\"ק דנדה (דף ו:) אפי' בנשען כגון זב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין בזמן שמשאן כבד היינו סיפא דמשגלגלה דתני עלה וחלתה תלויה אבל רישא דעד שלא גלגלה לא מיתוקמא בנשען דאכתי לאו טבולין לחלה נינהו ונשען טהור לחולין כדקתני וכולן טהורין לבני הכנסת דהיינו אוכל חוליהן בטהרה והא דקאמר התם שלא תאמר בהוכחות אחלת' תלויה קאי דאילו רישא בהוכחות דוקא שנו כגון ב' שבילין שהלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות דקתני עלה בתוספ' דטהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו ואלו מוכיחות: \n",
+                "<b>עד שלא גלגלה תעשה בטומאה.</b> בפ\"ק דנדה (דף ו.) מייתי לה ופירש שם בקונטרס דתעשה בטומאה משום דבלאו הכי לא מצי אכיל לה כהן שהרי נולד בה ספק טומאה משמע דאם לא נולד בה ספק תעשה בטהרה [דא\"ל] דהוא הדין לא נולד בה אלא משום רבותא דסיפא נקטיה דקאמרי' במסכת ע\"א פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נה:) דבוצרין עם הנכרי משום דמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל אבל אין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה משום מסייע ידי עוברי עבירה אע\"פ שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר והיינו טעמא משום דבמקום שסופו להפריש מהן תרומה חיישי' להפסד כהן ומיהו יש לחלק דהכא אם מפריש חלה קודם גלגול הרי הוא כמפריש מן הקמח ואין שם חלה עליה אבל התם חל שם תרומה קודם גמר מלאכה כדאשכחן מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין וגם אסור באכילת קבע אבל יש עוד ראיה מהא דתנן בהניזקין (דף סא.) משתטיל למים לא תגע משום מסייע ידי עוברי עבירה אפי' קודם גלגול ואין לומר משום דקסבר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ומשתטיל למים לא תגע לפי שהוכשרו דהאמרי' התם רישא בטומאת חולין וסיפא בטומאת חלה ואמרינן בירושלמי (הלכה ב) ר' יוסי בשם ר' הילא בדין היה שיטמא את טבלו דבר תורה דכתיב (במדבר יח) משמרת תרומתי תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריך שימור ומה אני מקיים (שם) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן עשה שיתננו לכהן בכהונתו וכאן הואיל ואין אתה רשאי ליתן לאהרן בכהונתו רשאי אתה לטמאותו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייבת בחלה.</b> כיון דבשעת גלגול חולין היא דאז שעת חובתה וכן לענין מעשר אזלינן בתר עונת מעשר כדמפורש בפ\"ק דמעשרות (מ\"ה) איזהו גרנן למעשרות ואי בשעת גמר מלאכה הוו דחולין תו לא פקע מיניה חיובא אבל גלגול הקדש ומירוח הקדש פוטר כדדרשי' מקראי במנחות בפרק ר' ישמעאל: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נכרי שנתן לישראל.</b> קמח לעשות לו עיסה פטורה מן החלה דשל נכרי הוא אלא שישראל מגלגל לנכרי בירושלמי (הלכה ה) פריך מה בינה לעיסת ארנונא אלו לעיסתו ארנונא שמא אינה חייבת בחלה ומשני תמן ברשות ישראל הוא שמא ימלך הנכרי שלא ליטלה ברם הכא לדעתו היא תלויה מכאן מוכח דגרסינן בפ\"ק דפסחים (דף ו.) עיסת ארנונא חייבת בחלה אע\"ג [דלא] מצי מסליק ליה בזוזי ורוב הספרים דגרסי עיסת ארנונא פטורה מן החלה והוא דלא מצי מסליק ליה ושם דקדקנו בדבר:  ",
+                "<b>העושה עיסה עם נכרי.</b> בשותפות וכי פטרינן בראשית הגז (דף קלה:) שותפות נכרי מן החלה בשאין בחלקו של ישראל כשיעור ובירושל' (שם) אמרינן ר' בון בר חייא בעי קומי ר' זעירא ואפי' יש בשל ישראל כשיעור יעשה קב מיכן וקב מיכן וקב הנכרי באמצע א\"ל ר' זעירא ואינו מעורב על ידי נכרים:  ",
+                "<b>ספק חייב.</b> בפ' הזרוע (חולין דף קלד.) פריך ממתני' דהכא אהא דתני התם נכרי שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה אם עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה ומשני ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא ח' ספיקות נאמרו בגר ד' לחיוב וד' לפטור והתם מפרש להו ובירושלמי (שם) אמרינן דמפריש ונוטל דמיו מן השבט כלומר שמוכרה [לכהן]:"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרימה. </b>בתנור דגלגול הנכרי אינה פוטרת אבל קרימת הנכרי פוטרת ואמרי' בירושל' (שם) חברייא בשם ר' אלעזר מודה ר' עקיבא לחכמים בעיסת הדיוט שגלגלה טבלה רבי הילא בשם ר' אליעזר מודה רבי עקיבא לחכמים בעיסת הקדש שגלגלה פוטרה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>העושה עיסה מן האורז.</b> דלאו מין דגן הוא ופטור מן החלה: \n",
+                "<b>אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה.</b> ואע\"פ שאין בחטים כשיעור ואמרי' מתני' דלא כרשב\"ג דרשב\"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור: \n",
+                "<b>ויוצא בה ידי חובתו בפסח.</b> מהכא דייקינן בפרק כל הזבחים שנתערבו (זבחים דף עח) דנותן טעם ברוב דאורייתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפי </b>חשבון דאם נטל קב מעיסה חייבת ונתנו לתוך עיסה פטורה אם יש לו פרנסה ממקום אחר שיש לו עיסה חייבת שיכול להפריש ממנה על זה הקב אחד מכ\"ד בקב מפריש ואין זה כמפריש מן החיוב על הפטור דאורייתא שאין השאור בטל בעיסה עיקר דאורייתא ובתוספתא קתני דמביא קמח ממקום אחר ומצרפו לה' רבעים לחייב עליו לפי חשבון [וא\"ת היאך מצטרף הרי העיסה שהורמה חלתה מפסקת האמרי' בפרק בתרא נתן מדבר שהורמה חלתו באמצע מצטרפת ועוד יכול לצרפן ע\"י סל למאן דאמר הסל מצרף] ואם לאו שאין לו עיסה חייבת נעשית זאת הפטורה כאילו חייבת ומוציא על הכל אחד מכ\"ד:"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתי מסיק.</b> כמו ענבי בציר ולשון מסיקה בזיתים כבצירה בענבים וזיתי ניקוף כענבי עוללות מלשון כנוקף זית כעוללות בציר (ישעיהו כ״ד:י״ג) ושניהן לעניים ופטורין מן המעשר וכשנתערבו עמהן מסיק ובציר דחייבין במעשר ויש לו פרנסה ממקום אחר מפריש לפי חשבון כדפרשינן גבי חלה ואם לאו רואין כאילו הכל חיוב לענין תרומה ותרומת מעשר ומפריש מהן לפי כולן אבל מעשר ראשון ומעשר שני או מעשר עני אין מוציאין אלא לפי חשבון ולא שיפריש אלא לפי חשבון דהא אי אפשר להפריש תרומת מעשר על הכל עד שיפריש תחלה מעשר ראשון על הכל ועוד דכל מעשרותיו טבולים ואם לא היה מעשרן על הכל אם כן אין פירותיו מתוקנין דכל מה שמעשר יש בהן חולין לפי חשבון ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב אלא ודאי כל מעשרותיו נוטל על הכל והא דאמרינן לפי חשבון היינו דאין צריך [ליתן] ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר מערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר כשמפריש על הכל נמצאו חולין מדומעי' דאסורין לזרים ונותן הכל לכהן או מוכר לו היתרות לפי חשבון ועוד יש לפרש דבלא קריאת שם מוציא תחלה כדי תרומה ותרומת מעשר על הכל אבל שאר המעשרות אין צריך להוציא כלל אלא קורא שם לצפונו או לדרומו ותדע מדלא קתני מתני' מוציא באותו ענין דתנן בדמאי פרק ה' (מ\"ב) הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת ושם פירשנוה אלא דשם קורא שם לכל וכאן קורא שם לפי חשבון וחילול שני ונתינת ראשון ולעני יתן לפי חשבון וא\"ת והאמר שמואל בפ\"ק דראש השנה (דף יג:) דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן ודוחק להעמידה כמאן דאמר יש בילה וי\"ל דתחלה דורך ענבים וכותש זיתים ועושה מענבים יין ומזיתים שמן ואח\"כ מפריש ואם תאמר היכי משכחת פרנסה ממקום אחר והא בהקומץ רבה (דף לא.) גבי ר\"ש בן שזורי שנתערב טבל בחולין מסיק התם לך קח מן השוק מן הדמאי והוי מחיוב דרבנן אחיוב דרבנן ועל כורחין איירי התם בטבל שהורמה ממנו תרומה גדולה כעין דמאי דלא מחייב בתרומה גדולה שלא נחשדו עליה אבל הכא בשלא הורם מהן כלל איירי מדקתני ואי לא מוציא תרומה ותרומת מעשר לכולהו ומיהו למאן דאמר יש קנין משכחת לה בלך קח מן הנכרי כדאמר התם אי נמי מוציא תחלה תרומה גדולה ואח\"כ לוקח מן השוק ומעשר לפי חשבון אי נמי הכא כשהטבל רוב ובתוספתא דדמאי (פרק ה) תניא הטבל שנתערב בחולין הרי זה אוסר כל שהוא ואם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו נוטל את החולין כדי תרומת מעשר שבטבל אבל תרומה גדולה לא תני כדתני הכא משום דהתם מיירי בטבל של דמאי דלא חשידי עליה ואפי' תרומת מעשר נמי לא חייבו להפריש על הכל משום דבדמאי הקילו דבדמאי איירי מדתניא במסכת דמאי והא דלא תני מעשר ומעשר [שני] כדתני הכא משום דמתני' חלוקה תרומה ממעשר שזה לכל וזה לפי חשבון אבל דמאי כיון דאשמעינן דאפילו תרומה לפי חשבון כ\"ש מעשר ולא איצטריך בברייתא למיתני אלא מה שהיא חלוקה ממתניתין:  "
+            ],
+            [
+                "<b>מעיסת חטין.</b> בשלא הורמה חלתה איירי: \n",
+                "<b>ואם לאו פטורה.</b> דלא בעי אפרושה מינה מידי ואין הטבל אוסרת כיון דליכא טעם: \n",
+                "<b>אם כן למה אמרו הטבל אוסר כל שהוא.</b> דאמרינן לעיל בשיש לו פרנסה מפריש לפי חשבון ובשאין לו פרנסה כל העיסה נאסרת ומוציא על הכל הני מילי במינו אבל שלא במינו כי האי דחטים באורז ונותן טעם וטעמא דטבל בכל שהוא אמרינן בשילהי ע\"א (דף ע\"ג.) משום דכהתירו דחטה אחת פוטרת את הכרי כך איסורו והא דמייתי התם תניא נמי הכי היינו מתני' דהכא: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו הן ממין אחד.</b> ואין מועיל לא נשיכה ולא צירוף סל כיון דמקפידות ואפי' לשין שני הקבין בבת אחת כיון דסופו ליחלק כדפרשי' בפ\"ק (משנה ז) גבי נחתום שעשה שאור לחלק: \n",
+                "<b>ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב.</b> ובלבד שישוכו או בצירוף סל למאן דאית ליה כדפרשינן לעיל בפ\"ב: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א) א\"ר יוחנן סתם אשה אחת אינה מקפדת שתים מקפידות אחת שמקפדת עשו אותה כשתי נשים שתי נשים שאינן מקפידות עשו אותן כאשה אחת אם אינה מקפדת למה היא עושה אותן בב' מקומות א\"ר יונה בשאין לה מקום היכן ללוש מילתיה דר' יונה אמר היה לה מקום ללוש והיא עושה אותם בב' מקומות מקפדת היא נקי וקיבר מקפדת היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החטים אינן מצטרפות עם הכל.</b> והא דתנן בריש מכילתין דכל ה' מינין מצטרפין בירושלמי בפ\"ק (הל' א) משני ר\"י ההוא בבלול והכא בנשוך ובריש כלאים הארכנו: \n",
+                "<b>ר' יוחנן בן נורי אומר שאר המינים מצטרפין.</b> כגון שבולת שועל ושיפון דלתנא קמא אין מצטרפין אלא הנך דקתני כדאיתא בירושלמי (הל' ב) אבל שאר מינין לא ואתא ר' יוחנן בן נורי למימר דשאר מינים נמי מצטרפין: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א) מה שיירתה רב הונא אמר אם אומר אתה שיפון מין כוסמין מצטרף עם החטין שבולת שועל מין שעורין אין מצטרפין עם החטין ר' יוחנן בן נורי אמר שאר המינין מצטרפין זה עם זה אית תנאי תני כל המינין מצטרפין זה עם זה על דעתיה דהך תניא ברא מה בין הנשוך מה בין הבלול א\"ר יודן אבוי דר' מתניה כשחלקן והוסיף עליהן נשוכין חייבין בלולין פטורים פי' כגון קב חטים וקב שעורין שנשכו וחלקן והוסיף על קב חטים רובע חטים ועל של שעורים רובע שעורים דאי נשוך חבור בהן הרי כבר נתחייבו בחלה ומה שהוסיף פטורה כדאמרינן בירושלמי דפרקין דלעיל (הל' ד) שני ישראלים שעשו ב' קבין וחלקן והוסיף זה על שלו וזה על שלו פטורין שכבר היה להן שעת חובה ונפטרו ובענין זה יש חילוק בין נשוך לבלול דכי קאמר תנא בהא דכל המינים מצטרפין אף בנשוך היינו להחמיר אבל בלול בין להקל בין להחמיר הלכך נשוכין וחלקן והוסיף חייבין בלולים וחלקן והוסיף פטורין מיהו תימה כשהוסיף על מה שכבר נתחייב למה לא יצטרף לחייב את התוספת כמו שפירשתי בפירקין דלעיל גבי שאור שנטל מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנו לעיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר דמפרש בתוספתא שמביא קמח ממקום אחר ומצרפן לחמש רבעים לחייב עליו לפי חשבון וצריך לומר דהכא איירי כשהפריש חלתו ואח\"כ הוסיף וכן ההיא בשני ישראלים שעשו שני קבין כשהפרישו החלה והיינו דקאמר שכבר היה להן שעת חובה ונפטרו ע\"י הרמת חלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני קבין.</b> של מין א' מחמשת המינין: \n",
+                "<b>וקב אורז או קב תרומה באמצע.</b> ונושך בזה ובזה אפילו הכי אין שני הקבין של מין אחד מצטרפין ודוקא חולין ותרומה דלאו בני חלה נינהו אין מצטרפין אבל קב שעורים מצטרפין עם ב' קבים חטין: \n",
+                "<b>שכבר נתחייב בחלה.</b> כלומר אע\"ג דהשתא מיהא לאו בר חלה הוא שכבר היה בר חלה מצרף: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ב) ניתני אורז ולא ניתני תרומה אילו תנן אורז ולא תנן תרומה וכו' אמרי' תרומה ע\"י שאין נגררת אינו מצטרף כלומר אורז נגרר כדתנן לעיל (פ\"ג מ\"י) דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה והדר מסיק קב אורז אינו מצרף קב תרומה אינו מצרף קב הנכרי אינו מצרף קב מין אחר מצרף קב אשה אחרת מצרף קב חדש מצרף קב דבר שניטלה תרומתו מצרף ר' בון בר חייא בעי קב חלה מהו שיצטרף תני ר' חלפתא בן שאול קב הקדש מצרף קב חלה אינו מצרף מה בין הקדש ובין חלה הקדש ראוי לפדותו ולחייבו חלה אינה ראוי לפדותה ולחייבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יטול מן האמצע.</b> מקום שנושכין זה בזה ונמצא מפריש מזה ומזה ובירושל' (שם) יאות א\"ר ישמעאל כוסמים וחטין שני מינין הן על ידי שדומה לו אתמר מצטרף חדש וישן לא כל שכן א\"ר הילא טעמא דרבנן כוסמין וחטין שני מינין הן ואין בני אדם טועים לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה אבל חדש וישן מין אחד הוא אם אומר את כן אף הוא סבור לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה כלומר אם היה נוטל מן האמצע [הלכך] צריך להפריש על כל אחת ואחת מעיסה אחרת שלא הורמה חלתה מחדש על החדש ומישן על הישן: \n",
+                "<b>ר\"ע אומר חלה.</b> דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא דהא לעיל בפ\"ב (מ\"ג) אר\"ע יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין ומפרש בירושלמי ר\"ע מדמי לה לפירות שלא נגמרה מלאכתן עבר והפריש מהן תרומה הרי זו תרומה ורבנן מדמו לה לתבואה שלא הביאה שליש עבר והפריש ממנה חלה אינה חלה חזרו לומר אינן דומין לא לפירות שלא נגמרה מלאכתן שאלו נגמרה מלאכתן ולא לתבואה שלא הביא שליש שאלו הביאו שליש אלא ר\"ע מדמי ליה לאומר הרי זו תרומה על פירות הללו לכשיתלשו ונתלשו ורבנן מדמו לה לאומר הרי זו תרומה על פירות הללו המחוברין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ע פוטר.</b> משום דקסבר מן הקב אי עבד תרומה הרי כבר הורמה חלתו אבל לרבנן דאינה תרומה השתא הוא דחל עלייהו חיוב ונמצא לרבי עקיבא חומרו קולו ולרבנן קולו חומרו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעשות בטהרה.</b> כגון שנ��לושה בעריבה שהיא טבולת יום ונוטל כדי חלה ולאחר שהפריש כדי חלה אפי' חוזר ונוגע בעיסה וקורא שם אינו חבור בטבול יום ואפילו נשכו כדתנן בריש טבול יום ונמצא העיסה טהורה וחלה טהורה דאין לטבול יום מגע אצל החולין: \n",
+                "<b>עד שתסרח.</b> מפרש בירושלמי (הלכה ג) עד שתסרח מאוכל אדם ודייקינן עלה הדא אמרה שתורמין מן הרע על היפה כלומר בחלת דמאי: \n",
+                "<b>שחלת דמאי ניטלת מטהור על הטמא ושלא מן המוקף.</b> כלומר כמו שהקלו בה הנך קולות כך הקלו בה לתרום מן הרע על היפה ותימה מה היא חלת דמאי אי בלוקח עיסה או לחם מעם הארץ דמפריש חלה משום דשמא לא הפרישה עם הארץ היכן מצינו דנחשדו עמי הארץ על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומאי שנא חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דהוו סברי דלא הוי במיתה משום תרומת מעשר דאית בה כל זמן שלא קרא עליו שם מעשר ויש לפרש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי שלקח תבואה מע\"ה וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי והא דתנן בפ\"ק דדמאי (משנה ג) חלת עם הארץ והמדומע פטורים מן הדמאי הני מילי בשעם הארץ מפרישה כההיא דסוף הניזקין שעושין לו בטהרה אבל ישראל שלקח תבואה מן השוק ובא להפריש צריך לתקן גם החלה מן המעשרות ור' אושעיא מחלק כן בפ\"ק דדמאי כדפרשי' שם ור' יוחנן פליג התם ואמר היא הדא היא הדא ובפ\"ה דדמאי מוקי מתני' בחלת עם הארץ בעושה בטהרה דכיון דטרח לעשות בטהרה א\"כ תיקן חלתו כדפרשי' שם הלכך בשאר דוכתי מיחייבה חלת דמאי במעשרות והשתא באותו תיקון שמפריש עליה מעשר ותרומת מעשר כגון שהניח להיות מפריש עליה חלות שלו והולך ומפריש עד שתסרח דהקלו חכמים לתרום מן הרע על היפה ומן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף בחלת דמאי אע\"פ שלא הקלו בדמאי עצמו כדמוכח בפ\"ק דחולין (דף ו:) גבי ר' מאיר דאכל עלה של ירק דמוקי לה רבינו תם בדמאי ואמרינן עלה התם דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכי תימא היכי אתרמי שהפריש את החלה עד שלא עישר את הדמאי זימנין דמתרמי הכי כההיא דאמר (דמאי פ\"ג משנה א) מאכילים את העניים דמאי והכהן שאוכל את החלה זקוק לעשר אם הוא עשיר: \n",
+                "<b>ירושל' </b>(שם) תני תרומת מעשר של דמאי איתא חמי תרומת מעשר של ודאי ניטלת מטהור על הטמא תרומת מעשר של דמאי לא כל שכן א\"ר יוסי בספק תרומה גדולה אנן קיימין ספק הפריש מהן תרומה ספק לא הפריש וכדאתמר (דמאי פרק ה משנה י\"א) מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ואמר מן הדמאי על הדמאי כן אמר רבי שמעון בר בסנא כאן ברוצה לאוכלה כאן ברוצה לשורפה פירוש תני תרומת מעשר של דמאי ברייתא היא דקתני שתרומת מעשר של דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא איתא חמי קושיא היא כלו' בוא וראה איך יתכן זה תרומת מעשר של ודאי ניטלת מן הטהור על הטמא כמו שפירשנו בריש פרק ב' דתרומות ומשני רבי יוסי דהך ברייתא דקתני תרומת מעשר של דמאי לאו דוקא אלא בספק תרומה גדולה דנסתפק על סאה אחת אם הרים ממנו תרומה גדולה או לא והפריש עליו מן הדמאי דהשתא צריך לחזור ולתקן מספק מה שהפריש ומה שחוזר ומפריש יכול לתרום מן הטהור על הטמא דאקילו ביה רבנן משום דאוקי טבל בחזקתו וזהו כעין שפירשנו חלת דמאי דמתני' ושמא ברייתא גופה אמתניתי' קיימא לפרושי בחלת דמאי לאו דוקא ופריך ואמר מן הדמאי על הדמאי כן כלו' מאי איריא מן הודאי על הדמאי לא יאכל עד שיפריש עליו תרומה ומעשר משנה היא בסוף פרק חמישי דדמאי אפילו מדמאי על הדמאי נמי כגון שלקח משני עמי הארץ דאם עישר משל זה על של זה צריך לחזור ולעשר מה שעישר דשמא זה הפריש וזה לא הפריש ומשני כאן ברוצה לאכול אפילו מדמאי על הדמאי אבל ברוצה לשרוף כגון שמן העומד להדליק ואין חושש לאכלו לא החמירו בדמאי על הדמאי ולהוציא עליו תרומת מעשר דבדמאי הקלו: \n",
+                "<b>עוד </b>ירושלמי בפרק שני דערלה (הל' א) רבי יונה בעי ולמה לא תנינן חלת דמאי כגון דתנינא חלת ודאי לא ניתני חלת דמאי והתני תרומה ותרומת מעשר דמאי רבי חנינא בשם שמואל שמע מינה דמאי צריך חלה א\"ל ר' חייא אינו נוטל דמים מן השבט א\"ל כן אמר שמואל שנוטל דמים מן השבט ר' מנא א\"ר יוסי אינו נוטל דמים מן השבט למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הן כדי ליטול ממנו דמים ר' יוחנן שאל מנא נהיגין אתון מפקין חלה מן דמאי אמר לו כן אמר שמואל אחוי דר' ברכיה בשעת שגזרו על הדמאי רוב עמי הארץ היו מפרישין אותו לתוך בתיהם פירוש ההיא חלת דמאי (#א) בלוקח עיסה או לחם (#ב) מעם הארץ אי חשיב כחלה אי לא [וקשה] מאי בעיין (מתני') מאי מספקת לי' לר' יוחנן מתני' היא ואי משום דהוי' פלוגתא דבית שמאי ובית הלל כדפרשינן בפ\"ה דדמאי (#ג) דבית הלל פוטרי' הא על כורחי' לר' יוחנן פליגי במגבל עיסתו בטהרה דהא איהו מוקי מתני' (#ד) בחלת עם הארץ במגבל עיסתו בטהרה כמו שפירשתי שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחייב פירותיהן.</b> מפרש בירושל' (הל' ד') דקנס קנסן ר' אליעזר ושמא לפי שהיו אריסין לנכרי אי נמי שלא ישתקעו בסוריא: \n",
+                "<b>קולו של רבן גמליאל.</b> דפוטר מן המעשר: \n",
+                "<b>וקולו של ר' אליעזר.</b> דאמר חלה אחת: \n",
+                "<b>וחזרו לנהוג כדברי ר\"ג בשתיהן.</b> משום דאמרי' בפ\"ק דעירובין (דף ו:) אי כב\"ש כקוליהון וכחומריהון אי כב\"ה כקוליהון וכחומריהון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכזיב עד הנהר.</b> אמרינן בירושלמי (שם) אמר רב הונא כיני מתני' מכזיב עד הנהר [מכזיב עד] אמנה היינו אמנה דקרא דקאמר בירושל' (שם) לכשיגיעו גליות לטורי אמנה הן עתידות לומר שירה שנא' (ש\"ה ד) תשורי מראש אמנה כעין משנה זו תנן בפ\"ו דשביעית (משנה א) וכמו שפירשתי שם יש לפרש כאן: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) של אור יש לה שיעור שהיא מדברי תורה ושל כהן אין לה שיעור שהיא מדבריהם ויפריש לאור ולא יפריש לכהן שלא יהו אומרים וכו' ראינו תרומה טמאה נאכלת מתוך שמפריש שם שתיהן לכשהוא בא לכאן ולכאן הוא נשאל: מן הנהר ועד אמנה ולפנים: \n",
+                "<b>של אור אין לה שיעור מפני שנשרפת ושל כהן יש לה שיעור מפני שנאכלת.</b> וזו וזו מדבריהן מוטב לרבות הנאכלת ולא לרבות הנשרפת ובריש עד כמה (בכורות דף כז.) משמע דכי איכא כהן קטן סגיא בחלה אחת ואכיל לה והוא הדין גדול שטבל לקריו ולפיכך מתני' דהכא בדליכא ור' יוסי ורבנן בחלה קמייתא פליגי ובבעל קרי אבל טמא שרץ דאין טומאה יוצאת עליו מגופו מודו רבנן דלא בעי טבילה וכולה סוגיא דבכורות פרק עד כמה כרבנן דאמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה ואמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואפילו למאן דטומאה יוצא מגופו שריא אי מבטל לה ברוב דאמר התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו ודוקא לכהן שריא על ידי ביטול ברוב ורבה כהן היה כדאמרינן בר\"ה (דף יח.) רבה ואביי מבית עלי קא אתו אבל לזר אסורה וקצת משמע בירושלמי (שם) דלזר נמי מהני ביטול ברוב דאמרינן הורה ר' אבהו בבוצרה שצריכה רוב א\"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות מק' ואינה נאסרת א\"ר זעירא מתני' אמרה כן אפי' אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר בשולחן משמע שרוצה לומר שהכהן והזר מערבין פתן ואוכלין מדמייתי על ביטול אחת באחת והא דדייק מינה בריש כל הבשר (חולין דף קד.) דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה מ\"מ דייק שפיר מדלא גזרינן שמא יאכלו בלא תערובות ומיהו לא משמע כן בגמ' שלנו דנהי דאינה טובלת כדאמר שמואל בפ' עד כמה תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח\"כ מפריש מ\"מ אם הופרשה מדמעת כדמוכח במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סז.) דקאמר תרומת נכרי בחוצה לארץ אינה מדמעת משמע הא דישראל מדמעת ודוקא בשל אור הוא דפליגי ר' יוסי ורבנן והא נמי דאסרינן לזבין ולזבות אשל אור קאי כדמשמע בההוא דבכורות דקאמר ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ושדי לה בתנורא אבל שניה לכהן שריא אפי' למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כדאמר התם והדר מפריש חלה אחריתי ואתיא הך סיפא דזבין וזבות כרבנן ובלא טבלי אבל ר' יוסי ורבנן בטמא שרץ ונבילה וסוגיא דבכורות כר' יוסי אבל קשה דבעלי קריין בהדי זבין וזבות נדות ויולדות ובירושל' אלו ניתנין לכל כהן וכו אף ר' יהודה מודה בה חומר הוא בדבר שטומאה יוצאה מגופו ולכאורה טעות סופר הוא ור' יוסי גרסינן במקום ר' יהודה וקאי אאסורה לזבין ולזבות וקמ\"ל דמודה בה ר' יוסי משום דטומאה יוצאה מגופו ולא פליג אלא בטמא שרץ ונבילה ומיהו יש ליישב הגירסא דאניתנין לכל כהן קאי ולהכי מייתי ברישא ההיא דאלו ניתנין לכל כהן משום דאיירי ר\"י בההיא דקתני ר\"י אוסר בביכורים וקמ\"ל דאע\"ג דמחמיר בביכורים בחלת חוצה לארץ מודה דניתנת לכל כהן והא דאמר חומר הוא בדבר שהטומאה יוצאה מגופו מילתא אחריתי היא ואפלוגת' דר' יוסי ורבנן קאי ויש ירושל' שכתוב בו מאי טעמא דרבנן חומר הוא כו' וקצת תימה דלא לישתמיט דלימא תרומת חו\"ל לאור כדקאמר הכא גבי חלה ועוד אמאי לאור ליבטלה ברוב ואי משום דחלה שהוכשרה בלישה נטמאת ולא מהני לה בביטול הא אפי' גבי חמרא קאמר הכי בפ' עד כמה וסתמא בטמא כדאמר התם ועוד דטומאת הגוף חמירא מהני לה ביטול ובירושלמי מזכיר ביטול אפי' לזר כדפרשי' ואי כולה מתני' קאי אשניה דלכהן ניחא טפי ונפרש דהנך ג' ארצות במקומות הסמוכות לא\"י ושל אור נשרפת לעולם אפי' איכא כהן קטן וסוגיא דבכורות בבבל ומקומות הרחוקות ואי איכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו סגי בחלה אחת ואפשר דהתם אין שיעור לא לנאכלת ולא לנשרפת כדמשמע לישנא דפ' עד כמה ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ושדי לה בתנורא משמע לישנא דשקיל לה היינו ההיא שניתנה לקטן אם היה שם ומדשקיל לה בריש מסא משמע שהוא דבר מועט והא דקאמר התם והדר מפרשת חלה אחריתי שלא תשתכח תורת חלה יש להשוות אותו טעם לטעם המפורש בירושלמי שלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת ולהאי קרי לה תורת חלה ובאלו מקומות לא נהגו להפריש חלה שניה אפי' במקומות שיש כהן ויש ליתן טעם משום דאין עכשיו בארץ ישראל תרומה נאכלת דכל מה שגזרו משום תרומת ארץ ישראל גזרו ובימי חכמים היו מזין בא\"י כדאמרינן חבריא מדכן בגלילא אבל עכשיו בטלה אפר פרה לא משתכח כהן טהור דאע\"פ שיכולין לטבול לשאר טומאות וגם על טומאת מת הוזהרו מ\"מ אין יכול ליזהר מטומאת כלי מתכות שהיו באהל המת ומטמאים גם הם אחריני באהל דחרב הרי הוא כחלל אף לטמא אחרים באהל כדמוכח בנזיר בפ' כה\"ג (דף נג:) ולא הוזהרו על הכהנים דכל טומאת מת שאין נזיר מגלח עליה [אין] כהן מוזהר עליה ואין נזיר מגלח על טומאת חרב כחלל כדתניא בהדיא בריש תוספתא דאהלות וכתוב בהלכות גדולות בהלכות חלה אמר רבינא הלכך קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או גדול דטביל לקריו עוד כתוב שם וחלה בארץ ישראל אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ומה שלא תיקנו ב' תרומות כמו שתיקנו ב' חלות אמרינן בירושלמי (שם) א\"ר בון בר חייא בעי מדתימר ב' חלות בסוריא דכוותה שתי תרומות בסוריא א\"ר חגי חלה אין אחריה כלום תרומה יש אחריה כלום אם אומר את כן נמצאת תרומה שהוא מפריש טבולה היא למעשר כלומר והוא (ואינו) בא לידי תקלה דסברי תרומה היא ולא יפרישו ממנה מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וכמו כן הוה מצי למימר משום חלה דיאמרו תרומה היא ופטורה מן החלה ואע\"ג דאשכחן בהאשה רבה (דף פט) בדכותיה דאמרינן תרומה ויחזור ויתרום הכא בחששא מועטת נמנעו מלתקן ב' תרומות ולפי אותו לשון שפירשתי דקיימא כולה מתני' אשניה אין להקשות מינה הא דדייק מינה בריש כל הבשר דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה דמכל מקום דייק שפיר: \n",
+                "<b>וניתנת לכל כהן.</b> מפרש בירושלמי (שם) בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ ולא הוי כהאי דלקמיה כמו שאפרש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו ניתנין לכל כהן.</b> לאו לכהן עם הארץ דבפרק הזרוע (חולין דף קל:) משמע הזרוע והלחיים והקיבה אין ניתנין לעם הארץ משפט כתיב בהו המחזיקים בתורת ה' יש לו מנה אלא הכא בחבר אלא דאינו אוכל חוליו בטהרה כההוא דר\"מ בשלהי הניזקין (גיטין דף סא.) ולהכי לא חשיב הכא תרומה ותרומת מעשר ולא אמרו אלא בדבר שיש בו איסור טומאה כגון תרומה ותרומת מעשר דבגבולין אבל בכורים וקדשי המקדש כל מידי דממקדש קאתי לא חשו דטהורי מטהר נפשיה ור' יהודה דאסר בבכורים מפרש בירושלמי (שם) דר' יהודה לטעמיה דאמר בשילהי מסכת בכורים אין נותנין אותו אלא לחבר בטובה: \n",
+                "<b>החרמים </b>לכהונה דכתיב (במדבר י״ח:י״ד) כל חרם בישראל לך יהיה: \n",
+                "<b>והבכורות. </b>בכור בהמה טהורה דאי תם הוא ממקדש קאתי ומטהר נפשיה ואי בעל מום הוא הטמא והטהור יחדו יאכלנו: \n",
+                "<b>ושמן שרפה.</b> שמן תרומה שנטמאת: \n",
+                "<b>ר\"ע מתיר.</b> מפרש בירושלמי (שם) ר\"ע לטעמיה דאמר במסכת מעשר שני פ' שני (מ\"ד) כרשינין כל מעשיהן בטומאה: \n",
+                "<b>וחכמים אוסרים.</b> דחשבי להו אוכל וגזרו על הכהנים שלא יאכילו לבהמתם ואין נותנין אותן לכהן עם הארץ מידי דהוה אשאר תרומה משום דלא זהירי בטומאה ומפרש בירושל' אימתי גזרו על הכרשינין ר' יוסי בר בון אמר בימי רעבון ר' חנינא בשם ר' פנחס בימי דוד אמרינן היא הדא היא הדא כלומר דבימי דוד משום רעב דכתיב (שמואל ב כ״א:א׳) ויהי בימי דוד רעב שלש שנים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איש תקוע.</b> מארץ ישראל היא כדתנן בפרק כל קרבנות (מנחות דף פה:) תקוע אלפא לשמן:  ",
+                "<b>ביתר. </b>שם מקום מחוצה לארץ:  ",
+                "<b>ולא קיבלו הימנו.</b> בירושלמי (הל' ה) תני רבי חייא גזרו עליהן והחזירום למקומם אמר רבי בא בר זבדא אי אפשר לאוכלה אין את יכול שלא יהו אומרים ראינו תרומה טמאה נאכלת. לשורפה אין את יכול שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת. להחזירה למקומם אין את יכול שלא יהו אומרים ראינו תרומה יוצאה מא\"י לחו\"ל כיצד הוא עושה מניחה עד ערב הפסח ושורפה:  ",
+                "<b>הביאו בכורים קודם לעצרת ולא קיבלו.</b> דשתי הלחם איקרו בכורים ותנן במנחות בפרק ר' ישמעאל (��נחות דף סח:) העומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש ובירושלמי (שם) פריך אמאי לא קבלו ממנו התנן התם אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר ומשני שנייה היא שהדבר מסוים שלא יקבע הדבר חובה וכמו כן קשה על בן אנטינוס אמאי לא קיבלו ממנו ולא כן תנינן בתמורה בפ' ואלו קדשים (דף כא.) ואם באו תמימים יקרבו ומשני שנייה היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה מפני שאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם אי נמי משום דמינכרא מילתא טובא בסוף ואלו קדשים (שם) משני רב חסדא הא רבי ישמעאל הא רבי עקיבא:"
+            ],
+            [
+                "<b>הביא בכורי יין ושמן ולא קיבלו ממנו.</b> מפרש בירושלמי (שם) מפני שלא בצרן מתחלה לכך והא דתנן בפרק בתרא דתרומות (מ\"ג) אין מביאין בכורים משקה אלא מן היוצא מזיתים וענבים ההיא בשבצרן מתחלה לכך:  ",
+                "<b>פסח קטן.</b> פסח שני וקסבר נשים בשני חובה:  ",
+                "<b>והחזירוהו.</b> דסברי רשות ולא רצו שיקבע הדבר ההוא חובה:  ",
+                "<b>וקיבלו ממנו.</b> בירושלמי (שם) פריך תמן תנינן אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ ויביאו הבכורים אמר רבי אושעיא בכורים באחריות בעלים תרומה אינה באחריות בעלים אם אומר את כן אף הן מרדפין אחריה לשם כלומר חיישינן שמא יצאו הכהנים שבארץ ישראל לחוץ לארץ בשביל התרומה להביאה שאין על הבעלים להביאה אלא מחלקין אותה לכהנים שבחוצה לארץ אבל בכורים על כרחן מביאן לירושלים:  ",
+                "<b>בפרוודי ירושלים.</b> בפילכי ירושלים. ובפ\"ק דגיטין (ח.) חשיב לה בדברים ששוותה סוריא לארץ ישראל וקצת משמע מכאן:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Challah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,250 @@
+{
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Challah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rash_MiShantz_on_Mishnah_Challah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>חמשה דברים חייבין בחלה.</b> אמרי' בירושלמי (הל' א) אי כתיב (במדבר ט״ו:י״ט) והיה באכלכם לחם הארץ הייתי אומר כל הדברים יהיו חייבין בחלה ת\"ל מלחם ולא כל לחם אי מלחם ולא כל לחם אין לי אלא חטים ושעורים בלבד ת\"ל ראשית עריסותיכם ריבה הכל ובשם רבי שמעון נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה מה לחם האמור בפסח דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה אף לחם שנאמר בחלה דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה ובדקו ומצאו שאין לך בא לידי חמץ ומצה אלא חמשת המינים בלבד ושאר כל המינים אינן באין לידי חמץ ומצה אלא לידי סרחון רבי שמעון בר נחמן שמע כולהון מן הדא (ישעיהו כ״ח:כ״ה) ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכסמת גבולתו ושם חטה אלו חטים שורה זו שבולת שועל ולמה נקראת שורה שהיא עשויה כשורה שעורה אלו שעורים נסמן זה שיפון הכוסמת אלו הכוסמין גבולתו עד כאן גבולתו של לחם: \n",
+                "<b>ומצטרפין זה עם זה.</b> בבלול איירי כדאמרי' בריש כלאים: \n",
+                "<b>אסורין בחדש.</b> לפני העומר במנחות בפ' א\"ר ישמעאל אמר ריש לקיש אתיא לחם לחם ממצה: \n",
+                "<b>ומלקצור </b>מלפני הפסח א\"ר יוחנן אתיא ראשית ראשית מחלה: \n",
+                "<b>ואם השרישו קודם העומר.</b> במנחות בפ' רבי ישמעאל (מנחות דף ע:) פליגי מאי קודם העומר ר' יונה אמר קודם קצירת העומר ר' יוסי בר' חנינא [אומר] קודם הבאת העומר והאי דמתיר בהשרשה מסיק התם (שם) מדכתיב (שמות כ״ג:ט״ז) אשר תזרע בשדה משעת זריעה דמשמע מדכתיב בשדה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא ידי חובתו.</b> בפ' כל שעה (פסחים דף לה.) דריש ליה מדכתיב (דברים ט״ז:ג׳) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא ידי חובתו בפסח: \n",
+                "<b>נתערב אחד מהן בכל המינים.</b> כגון חמץ בכותח וכל הנהו דתנן בפ' אלו עוברין (פסחים דף מג.) דמרבינן חמץ ע\"י תערובת: \n",
+                "<b>הנודר מן הדגן.</b> בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נה.) אמרי' דכל דמידגן משמע: \n",
+                "<b>וחייבים בחלה ובמעשר.</b> משום דבעי למיתני אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות ואלו חייבין במעשרות ופטורין מן החלה תנא הכא וחייבין בחלה ובמעשר הכא הן שוין ולא בשאר דוכתי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלקט </b>השכחה והפאה וההפקר דפטורים מן המעשר נפקא בירושל' (הל' ג) מדכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ממה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצאו כל אלו שיש לו עמך: \n",
+                "<b>מעשר ראשון שניטלה תרומתו.</b> מפרש בירושלמי (שם) שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה כדר' אבהו בפ' כל שעה (פסחים דף לה:) וחייב בחלה: \n",
+                "<b>ומעשר שני והקדש שנפדו.</b> בעיסה של מעשר שני בירושלמי פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בפ' כל שעה דלר' מאיר פטורים משום דממון גבוה הוא וכתיב (במדבר טו) עריסותיכם ולר' יהודה חייבין אבל בגבולים פטורין אפי' לר' יהודה כדאמר בסוף חלק (סנהדרין קי\"ב:) ומתני' דהכא בגבולים ואפי' כר' יהודה מפרש בירושלמי מעשר שני שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה ומן המעשרות בד\"א שמירח ופדה אבל פדה ומירח חייב בכל והוא הדין לענין הקדש: \n",
+                "<b>ומותר העומר.</b> שהעומר היה בא מג' סאין ותנן במנחות בפרק רבי ישמעאל דמוציאי' ממנו עשרון שהוא מנופה בי\"ג נפה והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור ��ן המעשרות ור' עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות וטעמא מפרש התם בגמרא וסתם מתני' דהכא דלא כר' עקיבא: \n",
+                "<b>ותבואה שלא הביאה שליש.</b> מפרש בירושלמי (שם) מה טעמא דרבנן נאמר בפסח לחם ונאמר בחלה לחם מה לחם האמור בפסח דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה אף לחם שנאמר בחלה דבר הבא לידי חמץ ומצה כלומר תבואה שלא הביאה שליש נמי באה לידי חמץ ומצה ופטור מן המעשרות כדפרשי' בפ\"ק דמעשרות דכתיב (דברים י״ד:כ״ב) תבואת זרעך שהוא נזרע ומצמיח וטעמא דרבי אליעזר דפטור מן החלה מפרש בירושלמי (שם) דכתיב (במדבר טו) כתרומת גורן כן תרימו אותה ותרומת גורן פטורה מתבואה שלא הביאה שליש. \n",
+                "<b>ירושל' </b>רב הושעיא שאל לכהנא מנין שחייבין בחלה ופטורה מן המעשרות אמר לו לא תימא לי (תרימו) וכן תרימו חזר ואמר מי\"ד מה י\"ד חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות אף אלו חייבין בחלה ופטורים מן המעשרות פירש רב הושעיא היה תמיה לכל הני דתנן אמאי לא פטירי מן החלה כמו מן המעשרות והשיב לו כהנא לא תימא לי כלומר לא תיקשי לי ממה דכתיב (שם) כתרומת גורן כן תרימו אותה [חזר ואמר] דיש ללמוד מז' שכיבשו וז' שחילקו שנתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר כדאיתא בסוף יוצא דופן (נדה דף מז.): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אורז ודוחן פרגין ושומשמין.</b> פירשתי בפ\"ב (מ\"ז) דשביעית: \n",
+                "<b>פחות מה' רבעים בתבואה.</b> שנמדדה בעודה תבואה ומיהו אין נראה דהא בקמח מודדו כדתנן חמשת רבעים קמח אלא נקט תבואה כלומר אף בתבואה פטורה פחות מה' רבעים וברובע הקב איירי ודוקא פחות אבל מצומצמין חייבין: \n",
+                "<b>סופגגין </b>כספוג עשויה א\"נ רקיקין דקין מלשון רקיקי מצות (שמות כ״ט:ב׳) תרגום אספוגין: \n",
+                "<b>והדובשנין. </b>מטוגנין בדבש: \n",
+                "<b>אסקריטין. </b>צפיחית (שם טז) תרגום אסקריטין עיסתו רכה מאד וכולם מין לחם: \n",
+                "<b>וחלת המשרת.</b> בפסחים (דף לז.) אמר ריב\"ל זה חלוט של בעלי בתים אינו נעשה כתיקון לחם של שאר אדם דמתוך עושרן חולטין אותן במחבת ופליגי התם דאמר ר\"ל מעשה אילפס הן ופטורים דקא סבר אין לחם אלא האפוי בתנור ור' יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו שעשאן בחמה ובספרי זוטא תניא מלחם הארץ ולא כל לחם פרט למבושל וסופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המשרת מחבת (ויקרא א) תרגום מסריתא: \n",
+                "<b>והמדומע. </b>תרומה שנפלה לפחות מק' חולין אבל נפלה לתוך ק' חולין הכל חולין וחייבין בחלה וטעמא דמדומע משום דתרימו תרומה כתיב ולא שכבר נתרמה וקסבר האי תנא חלה בזמן הזה דרבנן כדאמר בשילהי יוצא דופן דאי מדאורייתא לא אתי דימוע דרבנן ומפקיע חלה דאורייתא ובירושל' (הל' ג) אמרי' כהנא שאל לשמואל לא מסתברא כההן מדומע דתנינן הכא שרובו תרומה אמר ליה אוף אנא סבר כן אלא כד תיסק לארעא דישראל שאל לה כד סליק שמע רב אסי בשם ר' יוחנן אפי' סאה אחת שנפלה לתוך צ\"ט חולין ומשמע שם במסקנא דמדומע פטור מן החלה היינו כשאין מן החולין ה' רבעים דאם נתערב סאה תרומה בצ\"ט של חולין ולקח מהן ה' רבעים קמח וגלגלן נמצא אחד מק' שבהן תרומה ולכך פטורה מן החלה אבל אם אחר שתסיר אחד מק' נשתיירו עדיין ה' רבעים לפי חשבון תרומה שנתערבה נתחייבת בחלה: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) העושה עיסה מן הטבל חלה חייבת בתרומה ותרומה חייבת בחלה מנין שחייבת חלה בתרומה ר' יצחק בר שמואל בר מרתא בשם רב חלה תרימו תרומה מחלה תרימו תרומה מנין שתרומה חייבת בחלה מן קושייה פתרון הדין קרא ��אותה שכתב בה ראשית תרימו חלה פי' תרומה חייבת בחלה אף ע\"ג דמדומע פטור מחלה ה\"מ בשנילושה אחריהן אבל הכא שנילושה קודם שקרא עליו שם תרומה חייבת בחלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תחלתה עיסה וסופה סופגנין.</b> פעמים שאדם לש עיסה ונמלך ועושה אותה סופגנין:  ",
+                "<b>קנובקאות </b>לא איתפרש ובירושל' (שם) משמע דרגילין להחזירה לסולתה ושמא הן כעין עוגות של יונקי שדים שמחזירין לסולתם לעשות להם חליבה:  ",
+                "<b>ירושל' </b>(שם) א\"ר יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח [רשב\"ל אומר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה ואין אומרים עליו המוציא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח] א\"ל ר\"י ובלבד ע\"י משקה מתני' פליגי על ר\"י הסופגנין והדובשנין והאסקריטין פטורין מן החלה פתר לה בסופגנין שנעשו בחמה דתני' יוצאין בסופגנין שנעשו באור ואין יוצאין בסופגנין שנעשו בחמה וסופגנין שנעשו באור לית הדא פליגא על ר\"ל פתר לה בשהי' האור מהלך מן הצד משמע בה דר\"י מודה לר\"ל דעל ידי האור נמי פטורין היכא דאיכא משקין בהדיה ומשמע נמי דברכת המוציא תלויה בחלה וכל דבר שבלילתו קשה אפי' בישלו במשקין היינו בתחלתו עיסה וסופו סופגנין ומברך עליו המוציא וטעון נטילת ידים ובה\"מ וכן תחלת בלילתו רכה וסופו על ידי האור בלא משקה עד שתהיה בלילתו רכה וסופו באור ע\"י משקה ותדע דבפ' כל שעה (פסחים דף לז.) פטרי' חלוע ואשישה משום דהויא לה מצה עשירה ולאו מטעם דלא חשיב לחם וחלת המשרת דמתני' דהיינו של בעלי בתים דבלילתו רכה ומיהו נראה דעיסה גמורה נמי פטור כדמוכח בפ' כיצד מברכין (ברכות דף לז:) דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מחלה ופריך והתניא חייב ומשני התם כדתני טעמא רי\"א מעשיה מוכיחין עליה עשאה כעבין חייבת כלמודין פטורה ופירש שם בקונטרס עשוי לכותח שנאפה בחמה כעבין ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי אדעתי' דללחם עשויה כלימודין כנסרין בעלמא שלא הקפיד על עריכתו ודומה לו במ\"ק (דף יב.) עושין לו למודין לוחות לבור של יין לכסותו אלמא אף ע\"ג דמשעת גלגול קאתי חיוב חלה כיון דגלגל אדעתא לאפות בחמה מפטרה דסופו לבטל מתורת לחם מדמחלק בין למודין לכעבין משום דכעבין מחלפין בשאר עיסה שאינה עשויה לכותח אבל למודין מעשי' מוכיחין עליה ולא אתי לאיחלופי ועוד דבעשאה כעבין הוא דאיכא למיגזר שמא מימלך כדאמר בירושל' אבל לענין למודין לאו אורחי' למימלך ובעבין נמי לא מחייבי אלא היכא דשקיל מינה חררה קטנה ואפי' לש ואכל דאסר בלא חלה דלמא מימלך אכולה עיסה אבל היכא דנעשה לכותח פטורה והכי איתא בירושלמי (הל' ז) עיסת כותח חייבת בחלה שמא תימלך לעשותה חררה לבנה ועל כורחך כדי שלא תיקשי ההיא דברכות צ\"ל כדפרישית דשקלה פורתא ואופה באור דחיישי' שמא תימלך ליקח כשיעור ומתני' דתחלת' עיסה וסופה סופגנין היינו בנמלך כדפרשי' במתני' אבל תחלתה עיסה לעשות סופגנין פטורה ואמרי' נמי חדא איתתא שאלה לר' מנא כגון דאנא בעינא מיעבדהאיצוות איטרי [דינסבנה תהא] פטורה מן החלה א\"ל אסור שמא תימלך לעשות עיסה דאצוות היא עיסה עריסותיכם תרגום אצוותיכון וההיא איתתא לשה עיסתה לעשותה איטרי והוא כעין סופגנין ואסקריטין דפטורים ואיבעיא ליה באותו מקצת שרגילה לקחת לאפות שלא כדרך איטרי אי יכולה לאכלה בלא חלה דלית ביה כשיעור ואסר לה שמא תימלך על כולה או על כדי חיוב חלה ועיסה העשויה לכותח נמי אם לוקח ממנה עוגה קטנה לאפות באור היתה כולה מתחייב משום גזירה זו דשמא תימלך על כולה א\"ר מנא צריכין אנן מכרזין אילין דעבדין עביצין ואינון עבדין ליה פחות מכשיעור ואינהו סברי שהיא פטורה והיא חייבת והיא מטעם גזירה כדפרשי' ודוקא היכא דאפיה מינה קצת דגזירה משום ההיא פורתא שמא תימלך על כולה אבל אי שביק כולה פטורה ורב פליג התם דאמר עיסת כותח חייבת בחלה א\"ר בון שמא תימלך לעשותה חררה לבנה משמע דאפי' לא שקלה מינה כלל חייבת גזירה שמא תימלך והגמרא שלנו לית ליה דרב דפטרי' עיסת כותח ולא חיישי' שמא תימלך אי נמי רב איירי בשעשאה כעבין דזה שייך לחייב משום גזירה שמא תימלך והא דאמרי' בירושלמי בקנובקאות דמתני' דחייבת דאצטריך שלא תאמר (וכן עיסת כותח אם לקחה ממנה פחות מכשיעור לאפות באור חייב שמא תימלך לעשות ממנה חררה לבנה ויש באותה חררה כדי חיוב חלה ונתחייב עמו והא דקאמר בירושלמי (שם) בקנובקאות דמתני' חייבת איצטריך שלא תאמר) הואיל ועתיד להחזירה לסולתה תהא פטורה מן החלה ההיא לאחר גמר אפייתה רגילה להחזירה לסולתה עוד א\"ר יוחנן בירושלמי (הל' ה) העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה ומתוך הסברא כ\"ש עושה עיסה על מנת לעשותה סופגנין אע\"ג דלכאורה משמע בירושלמי (שם) דריש לקיש קאמר לה טעות סופר הוא כמו שאפרש ולא גזר ר' יוחנן דלמא מימלך אלא בנחתום משום דתלוי בדעת לקוחות כמו שאפרש לקמן אפילו לפי טעות על כורחין קיבלה ר' יוחנן כדאמר בירושלמי בריש פ' בתרא (הל' א) יש דברים שהן חיבור בטבול יום ואינה חבור בחלה דתנינן תמן בטבול יום פרק ב' (מ\"ה) בשר הקודש שקרם עליו הקיפה נגע טבול יום בקיפה חתיכות מותרות והקיפה חיבור ואין סופו לחתכו ואין חיבור לחלה דא\"ר יוחנן העושה עיסה ע\"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה ומחלות תודה יש ראיה לפי מה שאפרש בבבא שאחר זו והא דאמרי' בפ' כ\"מ (דף לז:) גבי אוכל מנחות בירושלים דמברך עליה המוציא לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנת בשמן ונתבטלה מתורת לחם אלא בדסולת או במאפה תנור אי נמי בכל המנחות ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלו והראשון נראה דריש לקיש דפטר כל שהאור מהלך תחתיו לא איירי בכל המנחות ועוד ראיה דאין מברכין המוציא על דבר שנתבשל במשקין דההיא דסוף פ' כל שעה דא\"ר יוסי דאין יוצאין ברקיק המבושל אע\"פ שלא נמחה שהבישול מבטלו מתורת לחם כדמוכח התם אע\"ג דר\"מ פליג עליה קיי\"ל כר' יוסי וכיון דלאו לחם הוא אין מברכין עליו המוציא וחביצה דכיצד מברכין שלא נתבשל והא דתניא התם הכוסס חטה מברך עליו בפה\"א טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו המוציא ולבסוף מברך עליו ג' ברכות ההיא ר\"מ היא דלא אתי בישול מבטל לה לאפיי' ושמואל קאמר התם שלקות מברכין עליו שהכל מוקי לה כר' יוסי:  "
+            ],
+            [
+                "<b>המעיסה </b>בפ' כל שעה (פסחים ד' לז:) תניא המעיסה קמח ע\"ג מוגלשין החליטה מוגלשין על גבי קמח מוגלשין הם מים רותחין ואמרי' התם מאי שנא החליטה ומאי שנא המעיסה ואמרי' אמר ריב\"ל כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ותברא מי ששנה זו לא שנה זו כלומר מאן דמחייב מחייב בתרוייהו ומאן דפטר פטר בתרוייהו: \n",
+                "<b>עשאן לעצמו.</b> לתודתו ולנזירתו פטור מן החלה כדאמר במנחות בפ' ר' ישמעאל (מנחות דף סו:) דגלגול הקדש פטור דכתיב עריסותיכם ולא עיסת הקדש ואע\"ג דלא קדשי אלא בשחיטת הזבח הני מילי קדושת הגוף ועוד אפי' לא קדשי כלל פטירי כיון דגלגלן לקדשן מידי דהוי אלמכור בשוק אי לאו דתלוי בדע�� לקוחות: \n",
+                "<b>למכור בשוק.</b> לצרכי תודה ונזירות חייב מפרש בירושלמי לא בדעתו הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד כלומר לקוחות שיקנו ודמיא להא דאמרי' בפ' כל שעה דעשאן לעצמו אין יוצא בהן ידי חובתו [בפסח] למכור בשוק יוצא בהן דכל לשוק אימלוכי אימליך אי מזביננא מוטב ואי לא איפוק בה אלא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שעשה שאור לחלק.</b> כדי חיוב חלה עשה בבת אחת אלא שדעתו לחלק לכמה עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור ופליגא בירושלמי (הל' ה) אי נחתום דוקא אי לא: \n",
+                "<b>ונשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור.</b> ובין כלן יש כשיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן ירושל' (שם) הממרח כריו של חברו שלא מדעתו ר' יוחנן אמר נטבל ריש לקיש אמר לא נטבל מתיב רבי יוחנן (לריש לקיש) והתנן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין באחת מהן כשיעור פטור בחלה ואין בשל כולהון כשיעור בתמיה לומר לא נטבל וטעות סופר בירושלמי [ובסוף מעשרות ג\"כ הוא שנוי] וקאמר ר' יוחנן בעושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה כדמשני הכא א\"ל שנייא היא שכן העושה עיסה לחלקה בצק פטורה מן החלה א\"ל והתנן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה א\"ל לא תשיבני נחתום נחתום לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד כלומר לא יחלק אם ימצא קונין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסת</b> כלבים מפרש בירושלמי (שם) כל שעירב בה מורסן ופעמים שמתערב כל כך דלא חזיא לרועי': \n",
+                "<b>חייבת בחלה.</b> דכי חזיא לרועים לחם קרינא ביה: \n",
+                "<b>ומערבין בה.</b> עירובי חצירות להוציא מבתים לחצר: \n",
+                "<b>ומשתתפין בה.</b> שיתופי מבוי שב' חצרות פתוחות לו וכל חצר שבגמרא לפני הבתים הן ויוצאין דרך חצר למבוי ומן המבוי לרשות הרבים: \n",
+                "<b>ומברכין עליה.</b> המוציא: \n",
+                "<b>ומזמנין. </b>ברכת הזימון: \n",
+                "<b>ונאפת ביום טוב.</b> משום חלק הרועים ומוקי לה בפ\"ב דביצה (דף כא:) כגון דאית ליה נבילה דודאי אפשר לפייסן בנבילה הא לאו הכי אסור משום דכתיב לכם ולא לעכו\"ם לכם ולא לכלבים ובירושלמי (שם) מוקי לה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר בפ' ב' דביצה (דף טז.) ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא: \n",
+                "<b>ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח.</b> בליל ראשון שהוא חובה דכתיב (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות ושאר הימים אינו חובה לאכול מצה אלא שלא יאכל חמץ: \n",
+                "<b>אינה חייבת בחלה.</b> בספרי זוטא דריש לה מדכתב עריסותיכם שלכם חייבת ושל כלב אינה חייבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייבין עליה מיתה וחומש.</b> זר האוכלן מזיד חייב מיתה בידי שמים דכתיב בתרומה ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב) וחלה איקרי תרומה: \n",
+                "<b>וחומש. </b>בשוגג קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה: \n",
+                "<b>ואסורים לזרים.</b> בפ' ב' דבכורים (מי\"ו) תנן כי הא מתני' ומייתינן לה בהערל (דף עג) והתם ניחא דאע\"ג דתנא חייבין עליהן מיתה תנא ואסורה לזרים משום דבעי למיתני הרי [אלו] בתרומה ובכורים מה שאין כן במעשר דשרי לזר ואפי' איסורא ליכא אבל הכא קשה ועלה דההיא מפרש בירושל' (הל' א) מתני' מסייע לר' יוחנן דאסורה לזרים פתר לה פחות מכשיעור כלומר לר' יוחנן דאמר בפ' בתרא דיומא (דף עג:) חצי שיעור אסור מן התורה ויתכן האי שינוי' במתני' דהכא: \n",
+                "<b>והן נכסי כהן.</b> כדאמרי' בפ' הזרוע גבי ביכורים והן נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה: \n",
+                "<b>וטעונין רחיצת ידים.</b> אפילו לאכילה דפירי כדאמרי' בסוף אין דורשין (חגיגה ד' יח:) דלאכילה דנהמא אפי' מעשר נמי בעי: \n",
+                "<b>והערב שמש.</b> כדדרשי' בהערל דהעריב שמשו אוכל בתרומה: \n",
+                "<b>ואינו נוטל מן הטהור על הטמא.</b> כדתנן בפ\"ב (מ\"א) דתרומות ושם פירשתי הטעם: \n",
+                "<b>אלא מן המוקף.</b> עיסה בנגיעה ושאר דברים בלא נגיעה אלא שיהיו במקום אחד כדפרשי' בסוף פ\"ג דמעשר שני: \n",
+                "<b>מן הדבר הגמור.</b> מפירות שנגמרה מלאכתן וחלה משתתגלגל העיסה: \n",
+                "<b>עד שישייר מקצת.</b> דחלה ותרומה כתיב בהו ראשית ששיריה ניכרים כדאיתא בפ' ראשית הגז (חולין דף קלו:): \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חייבין בחלה.</b> משמע בין ר' אליעזר בין ר' עקיבא מודו ואמרי' בירושלמי (הל' א) תני זו דברי ר\"מ אבל ר\"י אומר פירות חו\"ל שנכנסו לארץ ר' אליעזר פוטר ור' עקיבא מחייב מה טעם דר' אליעזר והיה באכלכם מלחם הארץ (במדבר ט״ו:י״ח) ולא מלחם חוצה לארץ מה טעם דר\"ע הארץ אשר אני מביא אתכם שמה (שם) שמה אתם חייבים בין בפירות חוצה לארץ בין בפירות הארץ ואמרי' התם דהשיב ר\"ע לר\"א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו לארץ ומצאו קמחין ובציקות דאינון חייבין בחלה ולאו גידולי פטור הן והוא מקבל מיניה כלומר קיבל ר\"א תשובתו והא דפטר ר\"ע יצאו מיכן לשם דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים ואי אתם חייבים בחוצה לארץ וא\"ת היאך ר\"ע מחייב בבציקות שמצאו והלא נכרי פוטר אפילו לאחר שנכנסו לארץ יש לומר דר\"ע לטעמיה דאמר לקמן בפרק ג' (מ\"ו) הכל הולך אחר הקרימה בתנור דאין גלגול נכרי פוטר אלא קרימת תנור פוטרת ובירושלמי (שם) מתמה למה קיבל ר' אליעזר תשובתו של רבי עקיבא דאמר ר' יוסי ותמיה' אני היאך ר\"ע מיתב קומי ר' אליעזר והוא מקבל מיניה תמן עד שלא נכנסו לארץ למפרע ירשו דאמר ר' דוסתי בשם ר' שמואל בר נחמן לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי שכבר נתתי: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) ר' יונה בעי קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש אמר ליה למה לא עד כדון לחה אפי' יבשה אמר ליה ואפי' יבשה אפי' קצורה מעתה אפי' חטין בעליה כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בליל פסח א\"ר יונה מן דנפקיה תהי בי דלא אמרינן ליה שנייה היא שמצות עשה דוחה מצות לא תעשה על דעתיה דרבי יונה דאמר מצות עשה דוחה לא תעשה אף ע\"פ שאינה כתובה בצידה ניחא על דעתיה דר' יוסי דאמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצידה ממה שהיו תגרין נכרים מוכרין להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י\"ד שנה נאמרו ז' שכיבשו וז' שחילקו התיב ר' בון בר כהנא והכתיב (יהושע ה׳:י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ולא בחמשה עשר התיב רבי אליעזר בר יוסי קומי ר' דוסא והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לא בחמשה עשר יצאו פי' לחה חדשה יבשה ישנה משל אשתקד סבר דכולהו אסורין קודם לעומר דהשתא ותימה גדול למה לא התירן העומר של אשתקד ושמא דלא חל איסור חדש עד השתא וגם לא קרב העומר במדבר דביאה כתיב ביה ואז נאסר הכל אפי' ישן ולא היה להם ממה לאכול וקאמר ר' יונה דאתי עשה דמצה ודחי לא תעשה דחדש ור' יוסי פליג וקסבר דלא דחי משום דאין כתיב בצידו ומשני דאכלו מצה ממה שתגרי נכרים מוכרין להם כרבי ישמעאל דלא נאסרו עד לאחר ירושה וישיבה ורבי בון פריך היאך אכלו מצה מן החדש הכתיב ממחרת הפסח דהיינו י\"ו ור' אליעזר בר' יוסי משני דאשכחן דקרי לט\"ו מחרת הפסח וסוגיא דפ\"ק דקידושין (דף לז:) דאמר ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקרוב עומר והדר אכול קסבר דלחמשה עשר קרי ליה מחרת הפסח מ\"מ האי קרא (שם) דויאכלו מצות וקלוי בי\"ו איירי מדכתיב קלי משמע לפי שעומר התיר חדש כדאשכחן דכתיב ולחם וקלי וכרמל וקרי לט\"ו מחרת הפסח לפי שהוא מחרת שחיטת פסח ולי\"ו נמי קרי מחרת פסח לפי שהוא מחרת לאכילתו שהפסח נשחט בי\"ד ונאכל בליל ט\"ו ורבי יוסי דירושלמי פליג אכוליה גמרא דקיימא לן דאתי עשה ודוחה לא תעשה אע\"פ שאינו כתוב בצידו ותיקשי ליה מתני' דפ\"ב דיבמות (דף כ) דאיסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתיבמת ואפי' מתיבמת היתה אי לאו דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וי\"ל דסבר ר' יוסי דהאי דחליצה כדבעי למימר בגמ' דרבי רחמנא יבמתו דיש לך אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ועוד יש לפרש דקרי אין כתוב בצידו ממה שלא נצטוו יחד ממצה וחדש דמצה במצרים וחדש בביאתן לארץ אבל קשה קצת ללישנא דגרסי' בפ' ר' אליעזר דמילה (שבת דף קלב:) ימול בשר ערלתו אע\"פ שיש שם בהרת ימול דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דמילה קדמה ללאו דקוצץ בהרתו ושמא היה מפרש דהיינו או אינו דקאמר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבא בספינה.</b> וזרעו בספינה וצמח ובנקובה מיירי כדמוכח בפ' א' דגיטין (דף ז:) דאמר עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן ואין המים נכנסין לתוכה שרגבי אדמה כנגד הנקב וסותמין אותו ובקונטרס פי' שם דבספינה של חרס איירי דאינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדמוכח במנחות (דף פד:) ופירושו מגומגם דהא [סתם] עציץ של חרס [הוא] כדאמר בגיטין (דף כא:) כתבו על חרס של עציץ נקוב ואפי' הכי בעי נקיבה כדאמרי' עציץ נקוב על גבי יתידות ובסוף המצניע (שבת דף צה:) דאמר רבא ה' מדות בכלי חרס וההיא דפרק כל הקרבנות (דף פד:) דמשני גבי עציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס יש לפרש שם דבשל עץ לא מהניא נקובה אבל בשל חרס מהניא נקובה אי נמי איפכא אידי ואידי בשאינה נקובה ושל חרס בעינא נקובה אבל של עץ לא בעי מתוך שהוא מלחלח יותר מן החרס שהוא יבש ובירושלמי בפרק א' דערלה משמע דחרס לא בעי נקיבה לאילן ולזרעים בעי נקיבה וזה לשון הירושלמי (הל' ב) רבי יצחק בן חקולא בשם חזקיה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני שהשרשין מפעפעין אותן רבי יונה מפיק לישניה כלי חרס עומד בפני שרשים רבי יונה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל האילן הנקוב הוא אצל זרעים. פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע (חולין דף צז.) שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת מפיק לישניה כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן. נטע בו דלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת א\"נ דלעת כאילן חשיב: \n",
+                "<b>א\"ר יהודה אימתי.</b> האי אימתי דר' יהודה לאו לפרש היא כדמוכח בפ\"ק דגיטין דפליגי: \n",
+                "<b>גוששת.</b> נגררת בקרקע שאין המים עמוקים: \n",
+                "<b>עיסה שנילושה במי פירות.</b> אגב גררא פירשתי בפרק קמא דטבול יום [תוספתא] גר' בפ\"ג עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות ואמרי' עלה בירושלמי (הלכה א) רבי יוסי ברבי חנינא אמר דרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא היא דתנן רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא משם רבי יהושע פסל את כולה ר\"ע אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו ר\"ל אמר מה פליגא בשהוכש��ה ולבסוף נילושה שמי פירות מחברים להכשיר אבל אם נילושה ואח\"כ הוכשר אין מי פירות מחברין להכשיר רבי חייא בשם ר' יוחנן אמר דברי הכל היא אע\"ג דר\"ע אמר תמן אין מי פירות מחברין לטומאה מודה הכא שמי פירות מחברין לחלה רבי חייא בר בא אמר ריב\"ל אין מחבר מכולן אלא ז' משקין בלבד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקוצה חלתה ערומה.</b> מברכת להפריש חלה מן העיסה ואע\"פ שמזכרת שם שמים דכיון שיושבת מתכסת ערותה ערומה בין יריכה אבל האיש ביציו וגידיו בולטין ומדקדק בירושלמי (שם) הדה אמרה עגבות אין בהן משום ערוה הדה איתמר לברכה אבל להביט אפי' כל שהוא אסור כדתניא המסתכל בעקיבה כמסתכל בבית הרחם והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה ובפרק מי שמתו (ברכות דף כד.) מוקי לה כגון שהיו פניה טוחות בקרקע כלומר דבוקות ומכוסות בקרקע: \n",
+                "<b>מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה.</b> מפרש בירושלמי (הל' ב) עד ד' מילין יעשנה בטהרה יותר מד' מילין יעשנה בטומאה ומסיק היכא דנהרא מפסיק כמי שיש שם ד' מילין דעד ד' מילין יש לו לטרוח הגבל להפריש חלה בטהרה טפי לא: \n",
+                "<b>אלא יעשנה עיסה של קב.</b> שאין בה שיעור חלה: \n",
+                "<b>ורבי </b>עקיבא סבר טוב שיפריש חלה בטומאה ואל יפטור עיסתו מחלה דקורא שם חלה לטמאה כמו לטהורה אבל עיסה פטורה אין לשמים חלק בה ואית ספרים דגרסי לזו קורא חלה לשם ולזו קורא חלה לשם אבל קבים אין בהם חלק לשם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה עיסתו קבים.</b> [כל] קב בפני עצמו ושיעור חלה חמש רבעים: \n",
+                "<b>עד שישוכו.</b> שדבוקות זו בזו דאם בא להפרידן נתלש מזו לזו כדתניא בתוספתא דטהרות (פ\"א) איזהו הנשוך התולש ממנו משהו: \n",
+                "<b> אף הרודה ונותן לסל.</b> בפ\"ק דנדה (דף ח.) פסק הלכה כרבי אליעזר ומדתני אף משמע דרבי אליעזר לא בעי נשיכה ותימה דאמרי' בפ' אלו עוברין (פסחים דף מח:) אהא דרבי אליעזר לא שנו אלא ככרות של בבל שנושכות זו בזו אבל כעבין לא ואי לא הוה גרסינן אף במילתיה דרבי אליעזר ניחא דבעי רבי אליעזר תרתי צירוף סל עם נשיכה ואי גרסינן אף יש לפרש דתנא קמא בעי נשיכה בעודו עיסה לפי שראויה להתחבר ולעשות ככר אחד אבל עשה ב' ככרות ונתנן בסל או בתנור אי נשכו זו בזו לא סגי בהכי לתנא קמא ולרבי אליעזר מהני ופליגא בירושלמי (שם) אית תנאי תני הסל מצרפן ואין התנור מצרף ואית תנאי תני תנור מצרף ואין הסל מצרף והיינו פלוגתא דר\"א ור' יהושע דפרק אלו עוברין ומסיק נשכו כאן וכאן מצרף לא נשכו כאן וכאן אינו מצרף מתני' כגון אילו ריפתא דבבל והיינו ככרות של בע\"ה ומסיק בפרק אלו עוברין אפי' כעבין ונראה אע\"ג דמהני סל לצירוף להתחייב בחלה היכא דלש פחות משיעור מ\"מ לענין מוקף לא מהני צירוף סל דהא ר' אליעזר הוא דאמר בסוף פירקי' ומייתי לה בפרק כשם ניטלת מן הטהור על הטמא דנוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף ולמה דוחק לעשות כן יניח אותו כדי חלה בכלי שהעיסה בתוכו ולא יגע אלא ודאי בהכי לא חשיב מוקף אף על פי שמצרף להתחייב ועוד יש לפרש דאפי' להתחייב לא מצרף אלא אם כן נגע ולא אתא ר' אליעזר אלא לאפוקי דלא בעינן נשיכה ומיהו לא יתכן מדקתני סל מצרפן ולא קתני מחברן כדדייקינן בהקומץ רבה (דף כד.) גבי עשרון שחלקו והניחו בביסא ולמאן דאמר לא שנו אלא ככרות של בעל הבית שנושכות זו בזו קשה קצת ושמא לא היה מדקדק בין מצרפן למחברן כבני ר' חייא דמנחות והא דתנן לקמן בפ' בתרא (מ\"א) שתי נשים שעשו קבים ונגעו זה בזה אפי' הן ממין אחד פטורין ובזמן שהן של אשה א' מין במינו חייב אותה נגיעה היינו נשיכה למאן דאית ליה או צירוף ס' למאן דאית ליה ועוד יש לפרש דאפילו תמצא לומר דלענין מוקף מועיל צירוף סל בלא נגיעה לא היה יכול לעשות כן במתניתין דטמאה וטהורה מקפיד על תערובתו אין הכלי מצרף [כדאיתא בירושלמי (הלכה ג) דפרקין דבר שהוא מקפיד על תערובתן אין הסל מצרפו] עיסה טהורה ועיסה טמאה עשו אותה כדבר שהוא מקפיד על תערובתן בעיסה תחלה אבל בעיסה שניה אין לשני מגע אצל הטבל ובדבר שאין מקפיד על תערובתו אפילו כלי לא בעינן כדפרשי' בפ\"ג דמעשר שני ולא הזכיר כאן צירוף כלי אלא לאשמעי' דאפי' כלי אין מועיל בדבר שמקפיד על תערובתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינה חלה.</b> דראשית עריסותיכם כתיב ואף על פי שתרומה ומעשר קדשי בשיבולין התם רבי קרא כדפרשי' בסוף פ\"ק דתרומות (מ\"י): \n",
+                "<b>וגזל ביד כהן.</b> שלקחה מישראל שעל מנת כן נתנה ישראל שתהא עיסתו פטורה מן החלה והרי אינה פטורה ובפרק האיש מקדש (קידושין דף מו:) מייתי לה גבי פלוגתא דרב ושמואל במקדש אחותו: \n",
+                "<b>העיסה עצמה.</b> שעשה ישראל מן הקמח הנשאר ומקמח שבא ליד כהן בתורת חלה אם יש בו כשיעור ה' רבעים קמח כדתנן לקמן (מ\"ו): \n",
+                "<b>ואסורה לזרים.</b> כל הקמח שבא ליד כהן חומרא בעלמא: \n",
+                "<b>קפשה. </b>חטפה ואכלה: \n",
+                "<b>קלקל לעצמו.</b> מפרש בירושלמי (שם) קלקל לעצמו דאכלה דאיענש ותיקן לאחרים דאינון אכלי ותלו ביה אית תנאי תנו תיקן לעצמו דמ\"מ אכלה וקלקל לאחרים דאינון סברין שהיא פטורה והיא חייבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ה' רבעים קמח.</b> בסוף כלל גדול (שבת דף עו:) גרסינן בכל הספרים ה' רבעים קמח ועוד ופלוגתא דתנאי היא בפ\"ק דשבת (דף טו.) ובפ' אלו עוברין (פסחים דף מח.): \n",
+                "<b>הם ושאורן.</b> ושאור שלהן: \n",
+                "<b>וסובן ומורסנן.</b> מצטרפין עם הקמח לה' רבעים ובסוף כלל גדול מפרש טעמא שכן עני אוכל פתו מעיסה בלוסה: \n",
+                "<b>וחזר לתוכן הרי אלו פטורין.</b> מפרש בירושל' (שם) אמר ר' יוחנן דרך עיסה שנו כאן מכיון שנטל מורסן מתוכן וחזר לתוכן אין זו דרך עיסה תנן בפ\"ק דעדיות (מ\"ב) ומייתינן לה בפ\"ק דשבת (דף טו.) שמאי אומר מקב חלה והלל אומר מקביים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבת בחלה משהגדילו המדות אמרו ה' רבעים קמח חייבת בחלה ר' יוסי אומר ה' פטורה ה' ועוד חייבת ואומר ר\"ת דשמאי משער למדת בעל הבית ובית הלל למדת נחתום דחלה לא נתנה בו תורה שיעור ותנן בפירקין (מ\"ז) דבעל הבית מפריש אחד מכ\"ד והקב הוא כ\"ד ביצים ונמצאת חלתו כביצה דאיכא בו כדי נתינת כהן והלל אומר מקביים למדת נחתום שנותן אחד ממ\"ח דהיינו כביצה מב' קבין אבל פחות מכביצה לא חזי לנתינה וצריך לומר לפי' זה דמדאורייתא השיעור גדול יותר ואחמור רבנן בהנך שיעורין דכל זה אינו אלא סברות בעלמא ויש מפרשים דטעמא דהלל משום דעומר עשירית האיפה עישור [מלבר] ב' קבין מג' סאין שהן י\"ח קבין ושמאי סבר דאחציו של עומר משערין לפי שהיה נחלק לשתי סעודות אחת שחרית ואחת בין הערבים להכי קאמר מקב חלה ורבנן דאמרי מקב ומחצה היינו ירושלמית דהוסיפו שתות שהן ז' ועוד מדבריות דקסברי עשירית האיפה מלגיו ועולה העישור של י\"ח קבין ז' רבעים וביצה וחומש ביצה וכשבאו לירושלים שהוסיפו שתות נכנסו בקב ומחצה דהיינו ששה לוגין וכשבאו לציפו��י חזרו והוסיפו שתות ונעשו ה' לוגין דהיינו ה' רבעים ור\"י דבעי חמש ועוד קסבר דראשית עריסותיכם דהיינו עיסת מדבר בעינן שישאר שיעור עיסה מדברית לאחר שהורמה חלתה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) תני אמר ר' יהודה מפני מה אמרו בעל הבית אחד מכ\"ד מפני שעינו יפה בעיסתו ונחתום עינו רעה בעיסתו וחכמים אומרים לא משום זה אלא בעל הבית עיסתו מעוטה ואין בה כדי מתנה לכהן נחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן והתנן העושה עיסה למשתה בנו אחד מכ\"ד שלא לחלוק בעיסת בעל הבית והתנן וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק ממ\"ח בשעה שהיא עושה לביתה עינה יפה בעיסתה בשעה שהיא עושה למכור עינה רעה בעיסתה: \n",
+                "<b>שוגגת או אנוסה אחד ממ\"ח.</b> משום דחלתה לא חזיא לאכילה ואמרינן בירושלמי (שם) אמר רבי מתניה בלמודה להיות מפריש אחד מכ\"ד כיון דרגילה להפריש כדינה הקילו עליה בנטמאת בשגגה אבל בלמודה להיות מפריש אחד ממ\"ח מפרשת אחד מכ\"ד כדי שלא יהא חוטא נשכר כיון דרגילה לעבור על דברי חכמים לא הקילו עליה בנטמאת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטלת מן הטהור על הטמא.</b> ולא חיישינן שמא תגע ורבנן דאסרי משום דחיישי כדפרישי' בפ\"ב דתרומות: \n",
+                "<b>מעיסה שלא הורמה חלתה.</b> כדי להפריש מן החיוב על החיוב: \n",
+                "<b>פחות מכביצה מעיסה טהורה.</b> דכי מקבל טומאה מן הטמאה אין חוזר ומטמא כדי חלה הטהור. דפחות מכביצה לא מטמא אחרים ובפרק כשם (סוטה ל:) פריך והתניא כביצה ואיכא התם לישני טובא דמעיקרא סברוה דאיירי בעיסה ראשונה וחולין הטבולים לחלה כחלה דמו ובהא מיפלגי דמר סבר שני עושה שלישי בחולין ובחוליי הטבולים לחלה מיפלגי מר סבר כחלה דמו ומר סבר לאו כחלה דמו ואיבעי' אימא דכולי עלמא לאו כחלה דמו ואין שני עושה שלישי בחולין וקא מיפלגי במותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ובירושלמי (שם) מוקי לה בעיסה ראשונה אבל בעיסה שניה אין לשני אצל הטבל רבי חייא בר בא בשם ר' יהושע אין לך מחבר כולן אלא ז' משקין בלבד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אוכלין עראי מן העיסה.</b> אמר בירושל' (הל' א) אמר ר' חגי לא שנו אלא עראי אבל קבע אסור מפני שמערים לפוטרה מן החלה: \n",
+                "<b>עד שתתגלגל.</b> משגלגלה נטבלה ואסור לאכול ממנה עראי: \n",
+                "<b>ותטמטם בשעורין.</b> פירש בערוך דרך החטים ללוש ולגלגל יפה אבל השעורים כשילוש אותן עיסתן מתפרדת ואינו יכול לגלגלן יפה על כן מטמטמו ביד ועוזבו: \n",
+                "<b>חייב מיתה.</b> שהטבל במיתה כדדרשי' בשילהי אלו הן הנשרפין (דף פג): \n",
+                "<b>מגבהת חלתה.</b> טוב היה שתמתין עד לבסוף שתגמר חלתה ותעשה כל העיסה גוש אחד ובטמאה עושין כן אלא תקנה דרבנן היא בעיסה טהורה שתמהר האשה להפריש חלתה בטהרה בתחלת הגלגול פן תארע טומאה בעיסה ותטמא חלתה כדאיתא בירושלמי פרק אלו עוברין והא דאמר רבא בירושלמי כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם אסמכתא בעלמא היא אי נמי אשמעינן דמנתינת מים קרינא עריסותיכם: \n",
+                "<b>ובלבד שיהא שם ה' רבעים קמח.</b> בקמח שנתערב במים וזהו שיעור חיוב ובמשנה דייקני' גרסי' ובלבד שלא יהא וקאי הקמח שלא נגע במים והכי איתא בהדיא בירושלמי (שם) למה לי ובלבד שלא יהא שם ה' רבעין קמח אמר רבי מתניה מתני' קודם [עד] שלא למדו את הכהנות דכשהיו מפרישות חלה בתחלת הלישה למדו אותן להתנות דכשתגמר הלישה תקדש לשם חלה ואם היה נשאר ה' רבעים מן הקמח שלא נגע במים לא הוה מיפטר בחלה קודם והוא הדין דהוה מתיישב הירושלמי אי הוה גרסינן שיהא התנאי מועיל בכל ענין ונקט כהנות לפי שדרכם לגבל עיסתן בטהרה מפני שרגילות בטהרה ועיסה טהורה מפרישין חלתה בתחלת לישה כדפרשי' ומפרש בירושלמי מה לימדו את הכהנות הרי זו חלה על העיסה הזאת ועל השאור המתערב עמה ועל הטבל שנתערב בה ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שניתן תחתיה לכשתעשה כולה גוש אחת תקדש זו שבידה לשם חלה ולפירוש זה צריך ללמד לנשים שלנו המפרישות חלה לאחר גלגול קודם עריסת הלחם להתנות תנאי זה מפני שמערבות קמח עם המקרצות בשעה שעורכות אותן ועושות מהן ככרות שאותו קמח נעשה עיסה ואע\"פ שאין מערבין בכל אחת ואחת חמש רבעים קמח כיון דבין כולן איכא ה' רבעים תנור מצרפן או סל ואפילו התנאי אינו מועיל אם הושלכה חלתה לאור ושמא כיון דנתבטל ברוב קודם שיחול עליו שם טבל שוב אין תנור מצרף ומיהו בתוספתא (פ\"א) משמע דמצרף מ\"מ דתניא כהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרץ והשאור מצטרפין לחמשה רבעים קמח לאסור את העיסה וע\"כ אותו קמח בשעורך בו הככרות ונעשה עיסה דקמח לאו בר חיוב חלה הוא ואע\"פ שכבר נתבטל מצטרף לה' רבעין עם הקרץ ושאור שלא הופרש מהן חלה ואוסרת את העיסה וקצת תימה היאך מתנה על קמח המתגלגל אחרי כן הא לא הוי מוקף ושמא לא חיישינן מאחר דעיקר היתה מן המוקף וחשיב מוקף מה שבשעת קדושת שם היו מוקף אע\"פ שבשעה שחלה הקדושה לא היה מוקף וכן פירשנו בפ\"ק דנדה מכח ההיא דסוטה ומיהו בפרק בתרא דמסכת טבול יום פירשתי בענין אחר: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>בפרק אלו עוברין (הלכה ג) תני הלש ביו\"ט יפריש חלתה ביו\"ט לשה מערב יו\"ט ושכח להפריש חלתה אסור לטלטלה וא\"צ ליטול ממנה עירס לא אמר אלא לש הא עירס לא ואמר שמואל אחוי דר' ברכיה תיפתר בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה אלא לבסוף א\"ר יוסי בר בון בדין היה עיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תיקנו בה שיפרישנה תחלה שלא תטמא את העיסה. פי' עירס מלשון עריסותיכם והיכא דמעיו\"ט לא גמר לישתה אלא עירס בעלמא בזה לא אמר שאסור להפריש חלתה ביו\"ט וכדמסיק בעיסה טמאה דמפריש חלתה בסוף ובירושלמי אמתני' דהכא ר' יוסי בשם ריש לקיש דר\"ע היא דתנינן התם הנוטל חלה מקב ר' עקיבא אומר חלה וחכ\"א אינה חלה כלום אר\"ע אלא לשעבר שמא מתחלה ואנן בתחלה קיימינן ר' יונה א\"ר חייא בשם ריש לקיש ירדו לה בשיטת ר' עקיבא א\"ר יוחנן דברי הכל היא כיון שנותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם. פירוש דר' עקיבא היא מילתיה דר' עקיבא לקמן באידך פירקא ונראה לי דטעות סופר דאדרבה מתניתין רבנן ולא רבי עקיבא ויש דכתבו בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ו.) אמתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב דקאמר בירושל' (שם) דמתני' בשנטמאת קודם גלגולה אבל אם נטמאת אחר גלגולה יעשנה קבין כלומר פחות מכשיעור ואדרבה איפכא נראה דהא אחר גלגולה מה מועיל הרי כבר נתחייבה בחלה משגלגלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהמדומע </b>שנדמע לפחות מק' ואתי דימוע דרבנן ומפקעה חלה בזמן הזה דרבנן כדפרשינן לעיל בפ\"ק (מ\"ד): \n",
+                "<b>נולד לה ספק טומאה.</b> לעיסה הא דמוקי לה בפ\"ק דנדה (דף ו:) אפי' בנשען כגון זב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין בזמן שמשאן כבד היינו סיפא דמשגלגלה דתני עלה וחלתה תלויה אבל רישא דעד שלא גלגלה לא מיתוקמא בנשען דאכתי לאו טבולין לחלה נינהו ונשען טהור לחולין כדקתני וכולן טהורין לבני ��כנסת דהיינו אוכל חוליהן בטהרה והא דקאמר התם שלא תאמר בהוכחות אחלת' תלויה קאי דאילו רישא בהוכחות דוקא שנו כגון ב' שבילין שהלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות דקתני עלה בתוספ' דטהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו ואלו מוכיחות: \n",
+                "<b>עד שלא גלגלה תעשה בטומאה.</b> בפ\"ק דנדה (דף ו.) מייתי לה ופירש שם בקונטרס דתעשה בטומאה משום דבלאו הכי לא מצי אכיל לה כהן שהרי נולד בה ספק טומאה משמע דאם לא נולד בה ספק תעשה בטהרה [דא\"ל] דהוא הדין לא נולד בה אלא משום רבותא דסיפא נקטיה דקאמרי' במסכת ע\"א פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נה:) דבוצרין עם הנכרי משום דמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל אבל אין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה משום מסייע ידי עוברי עבירה אע\"פ שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר והיינו טעמא משום דבמקום שסופו להפריש מהן תרומה חיישי' להפסד כהן ומיהו יש לחלק דהכא אם מפריש חלה קודם גלגול הרי הוא כמפריש מן הקמח ואין שם חלה עליה אבל התם חל שם תרומה קודם גמר מלאכה כדאשכחן מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין וגם אסור באכילת קבע אבל יש עוד ראיה מהא דתנן בהניזקין (דף סא.) משתטיל למים לא תגע משום מסייע ידי עוברי עבירה אפי' קודם גלגול ואין לומר משום דקסבר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ומשתטיל למים לא תגע לפי שהוכשרו דהאמרי' התם רישא בטומאת חולין וסיפא בטומאת חלה ואמרינן בירושלמי (הלכה ב) ר' יוסי בשם ר' הילא בדין היה שיטמא את טבלו דבר תורה דכתיב (במדבר יח) משמרת תרומתי תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריך שימור ומה אני מקיים (שם) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן עשה שיתננו לכהן בכהונתו וכאן הואיל ואין אתה רשאי ליתן לאהרן בכהונתו רשאי אתה לטמאותו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייבת בחלה.</b> כיון דבשעת גלגול חולין היא דאז שעת חובתה וכן לענין מעשר אזלינן בתר עונת מעשר כדמפורש בפ\"ק דמעשרות (מ\"ה) איזהו גרנן למעשרות ואי בשעת גמר מלאכה הוו דחולין תו לא פקע מיניה חיובא אבל גלגול הקדש ומירוח הקדש פוטר כדדרשי' מקראי במנחות בפרק ר' ישמעאל: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נכרי שנתן לישראל.</b> קמח לעשות לו עיסה פטורה מן החלה דשל נכרי הוא אלא שישראל מגלגל לנכרי בירושלמי (הלכה ה) פריך מה בינה לעיסת ארנונא אלו לעיסתו ארנונא שמא אינה חייבת בחלה ומשני תמן ברשות ישראל הוא שמא ימלך הנכרי שלא ליטלה ברם הכא לדעתו היא תלויה מכאן מוכח דגרסינן בפ\"ק דפסחים (דף ו.) עיסת ארנונא חייבת בחלה אע\"ג [דלא] מצי מסליק ליה בזוזי ורוב הספרים דגרסי עיסת ארנונא פטורה מן החלה והוא דלא מצי מסליק ליה ושם דקדקנו בדבר:  ",
+                "<b>העושה עיסה עם נכרי.</b> בשותפות וכי פטרינן בראשית הגז (דף קלה:) שותפות נכרי מן החלה בשאין בחלקו של ישראל כשיעור ובירושל' (שם) אמרינן ר' בון בר חייא בעי קומי ר' זעירא ואפי' יש בשל ישראל כשיעור יעשה קב מיכן וקב מיכן וקב הנכרי באמצע א\"ל ר' זעירא ואינו מעורב על ידי נכרים:  ",
+                "<b>ספק חייב.</b> בפ' הזרוע (חולין דף קלד.) פריך ממתני' דהכא אהא דתני התם נכרי שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה אם עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה ומשני ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא ח' ספיקות נאמרו בגר ד' לחיוב וד' לפטור והתם מפרש להו ובירושלמי (שם) אמרינן דמפריש ונוטל דמיו מן השבט כלומר שמוכרה [לכהן]:"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרימה. </b>בתנור דגלגול הנכרי אינה פוטרת אבל קרימת הנכרי פוטרת ואמרי' בירושל' (שם) חברייא בשם ר' אלעזר מודה ר' עקיבא לחכמים בעיסת הדיוט שגלגלה טבלה רבי הילא בשם ר' אליעזר מודה רבי עקיבא לחכמים בעיסת הקדש שגלגלה פוטרה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>העושה עיסה מן האורז.</b> דלאו מין דגן הוא ופטור מן החלה: \n",
+                "<b>אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה.</b> ואע\"פ שאין בחטים כשיעור ואמרי' מתני' דלא כרשב\"ג דרשב\"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור: \n",
+                "<b>ויוצא בה ידי חובתו בפסח.</b> מהכא דייקינן בפרק כל הזבחים שנתערבו (זבחים דף עח) דנותן טעם ברוב דאורייתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפי </b>חשבון דאם נטל קב מעיסה חייבת ונתנו לתוך עיסה פטורה אם יש לו פרנסה ממקום אחר שיש לו עיסה חייבת שיכול להפריש ממנה על זה הקב אחד מכ\"ד בקב מפריש ואין זה כמפריש מן החיוב על הפטור דאורייתא שאין השאור בטל בעיסה עיקר דאורייתא ובתוספתא קתני דמביא קמח ממקום אחר ומצרפו לה' רבעים לחייב עליו לפי חשבון [וא\"ת היאך מצטרף הרי העיסה שהורמה חלתה מפסקת האמרי' בפרק בתרא נתן מדבר שהורמה חלתו באמצע מצטרפת ועוד יכול לצרפן ע\"י סל למאן דאמר הסל מצרף] ואם לאו שאין לו עיסה חייבת נעשית זאת הפטורה כאילו חייבת ומוציא על הכל אחד מכ\"ד:"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתי מסיק.</b> כמו ענבי בציר ולשון מסיקה בזיתים כבצירה בענבים וזיתי ניקוף כענבי עוללות מלשון כנוקף זית כעוללות בציר (ישעיהו כ״ד:י״ג) ושניהן לעניים ופטורין מן המעשר וכשנתערבו עמהן מסיק ובציר דחייבין במעשר ויש לו פרנסה ממקום אחר מפריש לפי חשבון כדפרשינן גבי חלה ואם לאו רואין כאילו הכל חיוב לענין תרומה ותרומת מעשר ומפריש מהן לפי כולן אבל מעשר ראשון ומעשר שני או מעשר עני אין מוציאין אלא לפי חשבון ולא שיפריש אלא לפי חשבון דהא אי אפשר להפריש תרומת מעשר על הכל עד שיפריש תחלה מעשר ראשון על הכל ועוד דכל מעשרותיו טבולים ואם לא היה מעשרן על הכל אם כן אין פירותיו מתוקנין דכל מה שמעשר יש בהן חולין לפי חשבון ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב אלא ודאי כל מעשרותיו נוטל על הכל והא דאמרינן לפי חשבון היינו דאין צריך [ליתן] ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר מערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר כשמפריש על הכל נמצאו חולין מדומעי' דאסורין לזרים ונותן הכל לכהן או מוכר לו היתרות לפי חשבון ועוד יש לפרש דבלא קריאת שם מוציא תחלה כדי תרומה ותרומת מעשר על הכל אבל שאר המעשרות אין צריך להוציא כלל אלא קורא שם לצפונו או לדרומו ותדע מדלא קתני מתני' מוציא באותו ענין דתנן בדמאי פרק ה' (מ\"ב) הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת ושם פירשנוה אלא דשם קורא שם לכל וכאן קורא שם לפי חשבון וחילול שני ונתינת ראשון ולעני יתן לפי חשבון וא\"ת והאמר שמואל בפ\"ק דראש השנה (דף יג:) דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן ודוחק להעמידה כמאן דאמר יש בילה וי\"ל דתחלה דורך ענבים וכותש זיתים ועושה מענבים יין ומזיתים שמן ואח\"כ מפריש ואם תאמר היכי משכחת פרנסה ממקום אחר והא בהקומץ רבה (דף לא.) גבי ר\"ש בן שזורי שנתערב טבל בחולין מסיק התם לך קח מן השוק מן הדמאי והוי מחיוב דרבנן אחיוב דרבנן ועל כורחין איירי התם בטבל שהורמה ממנו תרומה גדולה כעין דמאי דלא מחייב בתרומה גדולה שלא נחשדו עליה אבל הכא בשלא הורם מהן כלל איירי מדקתני ואי לא מוציא תרומה ותרומת מעשר לכול��ו ומיהו למאן דאמר יש קנין משכחת לה בלך קח מן הנכרי כדאמר התם אי נמי מוציא תחלה תרומה גדולה ואח\"כ לוקח מן השוק ומעשר לפי חשבון אי נמי הכא כשהטבל רוב ובתוספתא דדמאי (פרק ה) תניא הטבל שנתערב בחולין הרי זה אוסר כל שהוא ואם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו נוטל את החולין כדי תרומת מעשר שבטבל אבל תרומה גדולה לא תני כדתני הכא משום דהתם מיירי בטבל של דמאי דלא חשידי עליה ואפי' תרומת מעשר נמי לא חייבו להפריש על הכל משום דבדמאי הקילו דבדמאי איירי מדתניא במסכת דמאי והא דלא תני מעשר ומעשר [שני] כדתני הכא משום דמתני' חלוקה תרומה ממעשר שזה לכל וזה לפי חשבון אבל דמאי כיון דאשמעינן דאפילו תרומה לפי חשבון כ\"ש מעשר ולא איצטריך בברייתא למיתני אלא מה שהיא חלוקה ממתניתין:  "
+            ],
+            [
+                "<b>מעיסת חטין.</b> בשלא הורמה חלתה איירי: \n",
+                "<b>ואם לאו פטורה.</b> דלא בעי אפרושה מינה מידי ואין הטבל אוסרת כיון דליכא טעם: \n",
+                "<b>אם כן למה אמרו הטבל אוסר כל שהוא.</b> דאמרינן לעיל בשיש לו פרנסה מפריש לפי חשבון ובשאין לו פרנסה כל העיסה נאסרת ומוציא על הכל הני מילי במינו אבל שלא במינו כי האי דחטים באורז ונותן טעם וטעמא דטבל בכל שהוא אמרינן בשילהי ע\"א (דף ע\"ג.) משום דכהתירו דחטה אחת פוטרת את הכרי כך איסורו והא דמייתי התם תניא נמי הכי היינו מתני' דהכא: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו הן ממין אחד.</b> ואין מועיל לא נשיכה ולא צירוף סל כיון דמקפידות ואפי' לשין שני הקבין בבת אחת כיון דסופו ליחלק כדפרשי' בפ\"ק (משנה ז) גבי נחתום שעשה שאור לחלק: \n",
+                "<b>ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב.</b> ובלבד שישוכו או בצירוף סל למאן דאית ליה כדפרשינן לעיל בפ\"ב: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א) א\"ר יוחנן סתם אשה אחת אינה מקפדת שתים מקפידות אחת שמקפדת עשו אותה כשתי נשים שתי נשים שאינן מקפידות עשו אותן כאשה אחת אם אינה מקפדת למה היא עושה אותן בב' מקומות א\"ר יונה בשאין לה מקום היכן ללוש מילתיה דר' יונה אמר היה לה מקום ללוש והיא עושה אותם בב' מקומות מקפדת היא נקי וקיבר מקפדת היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החטים אינן מצטרפות עם הכל.</b> והא דתנן בריש מכילתין דכל ה' מינין מצטרפין בירושלמי בפ\"ק (הל' א) משני ר\"י ההוא בבלול והכא בנשוך ובריש כלאים הארכנו: \n",
+                "<b>ר' יוחנן בן נורי אומר שאר המינים מצטרפין.</b> כגון שבולת שועל ושיפון דלתנא קמא אין מצטרפין אלא הנך דקתני כדאיתא בירושלמי (הל' ב) אבל שאר מינין לא ואתא ר' יוחנן בן נורי למימר דשאר מינים נמי מצטרפין: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' א) מה שיירתה רב הונא אמר אם אומר אתה שיפון מין כוסמין מצטרף עם החטין שבולת שועל מין שעורין אין מצטרפין עם החטין ר' יוחנן בן נורי אמר שאר המינין מצטרפין זה עם זה אית תנאי תני כל המינין מצטרפין זה עם זה על דעתיה דהך תניא ברא מה בין הנשוך מה בין הבלול א\"ר יודן אבוי דר' מתניה כשחלקן והוסיף עליהן נשוכין חייבין בלולין פטורים פי' כגון קב חטים וקב שעורין שנשכו וחלקן והוסיף על קב חטים רובע חטים ועל של שעורים רובע שעורים דאי נשוך חבור בהן הרי כבר נתחייבו בחלה ומה שהוסיף פטורה כדאמרינן בירושלמי דפרקין דלעיל (הל' ד) שני ישראלים שעשו ב' קבין וחלקן והוסיף זה על שלו וזה על שלו פטורין שכבר היה להן שעת חובה ונפטרו ובענין זה יש חילוק בין נשוך לבלול דכי קאמר ת��א בהא דכל המינים מצטרפין אף בנשוך היינו להחמיר אבל בלול בין להקל בין להחמיר הלכך נשוכין וחלקן והוסיף חייבין בלולים וחלקן והוסיף פטורין מיהו תימה כשהוסיף על מה שכבר נתחייב למה לא יצטרף לחייב את התוספת כמו שפירשתי בפירקין דלעיל גבי שאור שנטל מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנו לעיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר דמפרש בתוספתא שמביא קמח ממקום אחר ומצרפן לחמש רבעים לחייב עליו לפי חשבון וצריך לומר דהכא איירי כשהפריש חלתו ואח\"כ הוסיף וכן ההיא בשני ישראלים שעשו שני קבין כשהפרישו החלה והיינו דקאמר שכבר היה להן שעת חובה ונפטרו ע\"י הרמת חלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני קבין.</b> של מין א' מחמשת המינין: \n",
+                "<b>וקב אורז או קב תרומה באמצע.</b> ונושך בזה ובזה אפילו הכי אין שני הקבין של מין אחד מצטרפין ודוקא חולין ותרומה דלאו בני חלה נינהו אין מצטרפין אבל קב שעורים מצטרפין עם ב' קבים חטין: \n",
+                "<b>שכבר נתחייב בחלה.</b> כלומר אע\"ג דהשתא מיהא לאו בר חלה הוא שכבר היה בר חלה מצרף: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(הל' ב) ניתני אורז ולא ניתני תרומה אילו תנן אורז ולא תנן תרומה וכו' אמרי' תרומה ע\"י שאין נגררת אינו מצטרף כלומר אורז נגרר כדתנן לעיל (פ\"ג מ\"י) דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה והדר מסיק קב אורז אינו מצרף קב תרומה אינו מצרף קב הנכרי אינו מצרף קב מין אחר מצרף קב אשה אחרת מצרף קב חדש מצרף קב דבר שניטלה תרומתו מצרף ר' בון בר חייא בעי קב חלה מהו שיצטרף תני ר' חלפתא בן שאול קב הקדש מצרף קב חלה אינו מצרף מה בין הקדש ובין חלה הקדש ראוי לפדותו ולחייבו חלה אינה ראוי לפדותה ולחייבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יטול מן האמצע.</b> מקום שנושכין זה בזה ונמצא מפריש מזה ומזה ובירושל' (שם) יאות א\"ר ישמעאל כוסמים וחטין שני מינין הן על ידי שדומה לו אתמר מצטרף חדש וישן לא כל שכן א\"ר הילא טעמא דרבנן כוסמין וחטין שני מינין הן ואין בני אדם טועים לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה אבל חדש וישן מין אחד הוא אם אומר את כן אף הוא סבור לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה כלומר אם היה נוטל מן האמצע [הלכך] צריך להפריש על כל אחת ואחת מעיסה אחרת שלא הורמה חלתה מחדש על החדש ומישן על הישן: \n",
+                "<b>ר\"ע אומר חלה.</b> דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא דהא לעיל בפ\"ב (מ\"ג) אר\"ע יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין ומפרש בירושלמי ר\"ע מדמי לה לפירות שלא נגמרה מלאכתן עבר והפריש מהן תרומה הרי זו תרומה ורבנן מדמו לה לתבואה שלא הביאה שליש עבר והפריש ממנה חלה אינה חלה חזרו לומר אינן דומין לא לפירות שלא נגמרה מלאכתן שאלו נגמרה מלאכתן ולא לתבואה שלא הביא שליש שאלו הביאו שליש אלא ר\"ע מדמי ליה לאומר הרי זו תרומה על פירות הללו לכשיתלשו ונתלשו ורבנן מדמו לה לאומר הרי זו תרומה על פירות הללו המחוברין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ע פוטר.</b> משום דקסבר מן הקב אי עבד תרומה הרי כבר הורמה חלתו אבל לרבנן דאינה תרומה השתא הוא דחל עלייהו חיוב ונמצא לרבי עקיבא חומרו קולו ולרבנן קולו חומרו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעשות בטהרה.</b> כגון שנילושה בעריבה שהיא טבולת יום ונוטל כדי חלה ולאחר שהפריש כדי חלה אפי' חוזר ונוגע בעיסה וקורא שם אינו חבור בטבול יום ואפילו נשכו כדתנן בריש טבול יום ונמצא העיסה טהורה וחלה טהורה דאין לטבול יום מגע אצל החולין: \n",
+                "<b>עד שתסרח.</b> מפרש בירושלמי (הלכה ג) עד שתס��ח מאוכל אדם ודייקינן עלה הדא אמרה שתורמין מן הרע על היפה כלומר בחלת דמאי: \n",
+                "<b>שחלת דמאי ניטלת מטהור על הטמא ושלא מן המוקף.</b> כלומר כמו שהקלו בה הנך קולות כך הקלו בה לתרום מן הרע על היפה ותימה מה היא חלת דמאי אי בלוקח עיסה או לחם מעם הארץ דמפריש חלה משום דשמא לא הפרישה עם הארץ היכן מצינו דנחשדו עמי הארץ על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומאי שנא חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דהוו סברי דלא הוי במיתה משום תרומת מעשר דאית בה כל זמן שלא קרא עליו שם מעשר ויש לפרש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי שלקח תבואה מע\"ה וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי והא דתנן בפ\"ק דדמאי (משנה ג) חלת עם הארץ והמדומע פטורים מן הדמאי הני מילי בשעם הארץ מפרישה כההיא דסוף הניזקין שעושין לו בטהרה אבל ישראל שלקח תבואה מן השוק ובא להפריש צריך לתקן גם החלה מן המעשרות ור' אושעיא מחלק כן בפ\"ק דדמאי כדפרשי' שם ור' יוחנן פליג התם ואמר היא הדא היא הדא ובפ\"ה דדמאי מוקי מתני' בחלת עם הארץ בעושה בטהרה דכיון דטרח לעשות בטהרה א\"כ תיקן חלתו כדפרשי' שם הלכך בשאר דוכתי מיחייבה חלת דמאי במעשרות והשתא באותו תיקון שמפריש עליה מעשר ותרומת מעשר כגון שהניח להיות מפריש עליה חלות שלו והולך ומפריש עד שתסרח דהקלו חכמים לתרום מן הרע על היפה ומן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף בחלת דמאי אע\"פ שלא הקלו בדמאי עצמו כדמוכח בפ\"ק דחולין (דף ו:) גבי ר' מאיר דאכל עלה של ירק דמוקי לה רבינו תם בדמאי ואמרינן עלה התם דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכי תימא היכי אתרמי שהפריש את החלה עד שלא עישר את הדמאי זימנין דמתרמי הכי כההיא דאמר (דמאי פ\"ג משנה א) מאכילים את העניים דמאי והכהן שאוכל את החלה זקוק לעשר אם הוא עשיר: \n",
+                "<b>ירושל' </b>(שם) תני תרומת מעשר של דמאי איתא חמי תרומת מעשר של ודאי ניטלת מטהור על הטמא תרומת מעשר של דמאי לא כל שכן א\"ר יוסי בספק תרומה גדולה אנן קיימין ספק הפריש מהן תרומה ספק לא הפריש וכדאתמר (דמאי פרק ה משנה י\"א) מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ואמר מן הדמאי על הדמאי כן אמר רבי שמעון בר בסנא כאן ברוצה לאוכלה כאן ברוצה לשורפה פירוש תני תרומת מעשר של דמאי ברייתא היא דקתני שתרומת מעשר של דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא איתא חמי קושיא היא כלו' בוא וראה איך יתכן זה תרומת מעשר של ודאי ניטלת מן הטהור על הטמא כמו שפירשנו בריש פרק ב' דתרומות ומשני רבי יוסי דהך ברייתא דקתני תרומת מעשר של דמאי לאו דוקא אלא בספק תרומה גדולה דנסתפק על סאה אחת אם הרים ממנו תרומה גדולה או לא והפריש עליו מן הדמאי דהשתא צריך לחזור ולתקן מספק מה שהפריש ומה שחוזר ומפריש יכול לתרום מן הטהור על הטמא דאקילו ביה רבנן משום דאוקי טבל בחזקתו וזהו כעין שפירשנו חלת דמאי דמתני' ושמא ברייתא גופה אמתניתי' קיימא לפרושי בחלת דמאי לאו דוקא ופריך ואמר מן הדמאי על הדמאי כן כלו' מאי איריא מן הודאי על הדמאי לא יאכל עד שיפריש עליו תרומה ומעשר משנה היא בסוף פרק חמישי דדמאי אפילו מדמאי על הדמאי נמי כגון שלקח משני עמי הארץ דאם עישר משל זה על של זה צריך לחזור ולעשר מה שעישר דשמא זה הפריש וזה לא הפריש ומשני כאן ברוצה לאכול אפילו מדמאי על הדמאי אבל ברוצה לשרוף כגון שמן העומד להדליק ואין חושש לאכלו לא החמירו בדמאי על הדמאי ולהוציא עליו תרומת מעשר דבדמאי הקלו: \n",
+                "<b>עוד </b>ירושלמי בפרק שני דערלה (הל' א) רבי יונה בעי ולמה לא תנינן חלת דמאי כגון דתנינא חלת ודאי לא ניתני חלת דמאי והתני תרומה ותרומת מעשר דמאי רבי חנינא בשם שמואל שמע מינה דמאי צריך חלה א\"ל ר' חייא אינו נוטל דמים מן השבט א\"ל כן אמר שמואל שנוטל דמים מן השבט ר' מנא א\"ר יוסי אינו נוטל דמים מן השבט למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הן כדי ליטול ממנו דמים ר' יוחנן שאל מנא נהיגין אתון מפקין חלה מן דמאי אמר לו כן אמר שמואל אחוי דר' ברכיה בשעת שגזרו על הדמאי רוב עמי הארץ היו מפרישין אותו לתוך בתיהם פירוש ההיא חלת דמאי (#א) בלוקח עיסה או לחם (#ב) מעם הארץ אי חשיב כחלה אי לא [וקשה] מאי בעיין (מתני') מאי מספקת לי' לר' יוחנן מתני' היא ואי משום דהוי' פלוגתא דבית שמאי ובית הלל כדפרשינן בפ\"ה דדמאי (#ג) דבית הלל פוטרי' הא על כורחי' לר' יוחנן פליגי במגבל עיסתו בטהרה דהא איהו מוקי מתני' (#ד) בחלת עם הארץ במגבל עיסתו בטהרה כמו שפירשתי שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחייב פירותיהן.</b> מפרש בירושל' (הל' ד') דקנס קנסן ר' אליעזר ושמא לפי שהיו אריסין לנכרי אי נמי שלא ישתקעו בסוריא: \n",
+                "<b>קולו של רבן גמליאל.</b> דפוטר מן המעשר: \n",
+                "<b>וקולו של ר' אליעזר.</b> דאמר חלה אחת: \n",
+                "<b>וחזרו לנהוג כדברי ר\"ג בשתיהן.</b> משום דאמרי' בפ\"ק דעירובין (דף ו:) אי כב\"ש כקוליהון וכחומריהון אי כב\"ה כקוליהון וכחומריהון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכזיב עד הנהר.</b> אמרינן בירושלמי (שם) אמר רב הונא כיני מתני' מכזיב עד הנהר [מכזיב עד] אמנה היינו אמנה דקרא דקאמר בירושל' (שם) לכשיגיעו גליות לטורי אמנה הן עתידות לומר שירה שנא' (ש\"ה ד) תשורי מראש אמנה כעין משנה זו תנן בפ\"ו דשביעית (משנה א) וכמו שפירשתי שם יש לפרש כאן: \n",
+                "<b>ירושלמי </b>(שם) של אור יש לה שיעור שהיא מדברי תורה ושל כהן אין לה שיעור שהיא מדבריהם ויפריש לאור ולא יפריש לכהן שלא יהו אומרים וכו' ראינו תרומה טמאה נאכלת מתוך שמפריש שם שתיהן לכשהוא בא לכאן ולכאן הוא נשאל: מן הנהר ועד אמנה ולפנים: \n",
+                "<b>של אור אין לה שיעור מפני שנשרפת ושל כהן יש לה שיעור מפני שנאכלת.</b> וזו וזו מדבריהן מוטב לרבות הנאכלת ולא לרבות הנשרפת ובריש עד כמה (בכורות דף כז.) משמע דכי איכא כהן קטן סגיא בחלה אחת ואכיל לה והוא הדין גדול שטבל לקריו ולפיכך מתני' דהכא בדליכא ור' יוסי ורבנן בחלה קמייתא פליגי ובבעל קרי אבל טמא שרץ דאין טומאה יוצאת עליו מגופו מודו רבנן דלא בעי טבילה וכולה סוגיא דבכורות פרק עד כמה כרבנן דאמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה ואמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואפילו למאן דטומאה יוצא מגופו שריא אי מבטל לה ברוב דאמר התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו ודוקא לכהן שריא על ידי ביטול ברוב ורבה כהן היה כדאמרינן בר\"ה (דף יח.) רבה ואביי מבית עלי קא אתו אבל לזר אסורה וקצת משמע בירושלמי (שם) דלזר נמי מהני ביטול ברוב דאמרינן הורה ר' אבהו בבוצרה שצריכה רוב א\"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות מק' ואינה נאסרת א\"ר זעירא מתני' אמרה כן אפי' אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר בשולחן משמע שרוצה לומר שהכהן והזר מערבין פתן ואוכלין מדמייתי על ביטול אחת באחת והא דדייק מינה בריש כל הבשר (חולין דף קד.) דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה מ\"מ דייק שפיר מדלא גזרינן שמא יאכלו בלא תערובות ומיהו לא משמע כן בגמ' שלנו דנהי דאינה טובלת כדאמר שמואל בפ' עד כמה תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח\"כ מפריש מ\"מ אם הופרשה מדמעת כדמוכח במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סז.) דקאמר תרומת נכרי בחוצה לארץ אינה מדמעת משמע הא דישראל מדמעת ודוקא בשל אור הוא דפליגי ר' יוסי ורבנן והא נמי דאסרינן לזבין ולזבות אשל אור קאי כדמשמע בההוא דבכורות דקאמר ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ושדי לה בתנורא אבל שניה לכהן שריא אפי' למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כדאמר התם והדר מפריש חלה אחריתי ואתיא הך סיפא דזבין וזבות כרבנן ובלא טבלי אבל ר' יוסי ורבנן בטמא שרץ ונבילה וסוגיא דבכורות כר' יוסי אבל קשה דבעלי קריין בהדי זבין וזבות נדות ויולדות ובירושל' אלו ניתנין לכל כהן וכו אף ר' יהודה מודה בה חומר הוא בדבר שטומאה יוצאה מגופו ולכאורה טעות סופר הוא ור' יוסי גרסינן במקום ר' יהודה וקאי אאסורה לזבין ולזבות וקמ\"ל דמודה בה ר' יוסי משום דטומאה יוצאה מגופו ולא פליג אלא בטמא שרץ ונבילה ומיהו יש ליישב הגירסא דאניתנין לכל כהן קאי ולהכי מייתי ברישא ההיא דאלו ניתנין לכל כהן משום דאיירי ר\"י בההיא דקתני ר\"י אוסר בביכורים וקמ\"ל דאע\"ג דמחמיר בביכורים בחלת חוצה לארץ מודה דניתנת לכל כהן והא דאמר חומר הוא בדבר שהטומאה יוצאה מגופו מילתא אחריתי היא ואפלוגת' דר' יוסי ורבנן קאי ויש ירושל' שכתוב בו מאי טעמא דרבנן חומר הוא כו' וקצת תימה דלא לישתמיט דלימא תרומת חו\"ל לאור כדקאמר הכא גבי חלה ועוד אמאי לאור ליבטלה ברוב ואי משום דחלה שהוכשרה בלישה נטמאת ולא מהני לה בביטול הא אפי' גבי חמרא קאמר הכי בפ' עד כמה וסתמא בטמא כדאמר התם ועוד דטומאת הגוף חמירא מהני לה ביטול ובירושלמי מזכיר ביטול אפי' לזר כדפרשי' ואי כולה מתני' קאי אשניה דלכהן ניחא טפי ונפרש דהנך ג' ארצות במקומות הסמוכות לא\"י ושל אור נשרפת לעולם אפי' איכא כהן קטן וסוגיא דבכורות בבבל ומקומות הרחוקות ואי איכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו סגי בחלה אחת ואפשר דהתם אין שיעור לא לנאכלת ולא לנשרפת כדמשמע לישנא דפ' עד כמה ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ושדי לה בתנורא משמע לישנא דשקיל לה היינו ההיא שניתנה לקטן אם היה שם ומדשקיל לה בריש מסא משמע שהוא דבר מועט והא דקאמר התם והדר מפרשת חלה אחריתי שלא תשתכח תורת חלה יש להשוות אותו טעם לטעם המפורש בירושלמי שלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת ולהאי קרי לה תורת חלה ובאלו מקומות לא נהגו להפריש חלה שניה אפי' במקומות שיש כהן ויש ליתן טעם משום דאין עכשיו בארץ ישראל תרומה נאכלת דכל מה שגזרו משום תרומת ארץ ישראל גזרו ובימי חכמים היו מזין בא\"י כדאמרינן חבריא מדכן בגלילא אבל עכשיו בטלה אפר פרה לא משתכח כהן טהור דאע\"פ שיכולין לטבול לשאר טומאות וגם על טומאת מת הוזהרו מ\"מ אין יכול ליזהר מטומאת כלי מתכות שהיו באהל המת ומטמאים גם הם אחריני באהל דחרב הרי הוא כחלל אף לטמא אחרים באהל כדמוכח בנזיר בפ' כה\"ג (דף נג:) ולא הוזהרו על הכהנים דכל טומאת מת שאין נזיר מגלח עליה [אין] כהן מוזהר עליה ואין נזיר מגלח על טומאת חרב כחלל כדתניא בהדיא בריש תוספתא דאהלות וכתוב בהלכות גדולות בהלכות חלה אמר רבינא הלכך קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או גדול דטביל לקריו עוד כתוב שם וחלה בארץ ישראל אין מפרישין אלא חלה אחת וש��רפין אותה ומה שלא תיקנו ב' תרומות כמו שתיקנו ב' חלות אמרינן בירושלמי (שם) א\"ר בון בר חייא בעי מדתימר ב' חלות בסוריא דכוותה שתי תרומות בסוריא א\"ר חגי חלה אין אחריה כלום תרומה יש אחריה כלום אם אומר את כן נמצאת תרומה שהוא מפריש טבולה היא למעשר כלומר והוא (ואינו) בא לידי תקלה דסברי תרומה היא ולא יפרישו ממנה מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וכמו כן הוה מצי למימר משום חלה דיאמרו תרומה היא ופטורה מן החלה ואע\"ג דאשכחן בהאשה רבה (דף פט) בדכותיה דאמרינן תרומה ויחזור ויתרום הכא בחששא מועטת נמנעו מלתקן ב' תרומות ולפי אותו לשון שפירשתי דקיימא כולה מתני' אשניה אין להקשות מינה הא דדייק מינה בריש כל הבשר דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה דמכל מקום דייק שפיר: \n",
+                "<b>וניתנת לכל כהן.</b> מפרש בירושלמי (שם) בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ ולא הוי כהאי דלקמיה כמו שאפרש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו ניתנין לכל כהן.</b> לאו לכהן עם הארץ דבפרק הזרוע (חולין דף קל:) משמע הזרוע והלחיים והקיבה אין ניתנין לעם הארץ משפט כתיב בהו המחזיקים בתורת ה' יש לו מנה אלא הכא בחבר אלא דאינו אוכל חוליו בטהרה כההוא דר\"מ בשלהי הניזקין (גיטין דף סא.) ולהכי לא חשיב הכא תרומה ותרומת מעשר ולא אמרו אלא בדבר שיש בו איסור טומאה כגון תרומה ותרומת מעשר דבגבולין אבל בכורים וקדשי המקדש כל מידי דממקדש קאתי לא חשו דטהורי מטהר נפשיה ור' יהודה דאסר בבכורים מפרש בירושלמי (שם) דר' יהודה לטעמיה דאמר בשילהי מסכת בכורים אין נותנין אותו אלא לחבר בטובה: \n",
+                "<b>החרמים </b>לכהונה דכתיב (במדבר י״ח:י״ד) כל חרם בישראל לך יהיה: \n",
+                "<b>והבכורות. </b>בכור בהמה טהורה דאי תם הוא ממקדש קאתי ומטהר נפשיה ואי בעל מום הוא הטמא והטהור יחדו יאכלנו: \n",
+                "<b>ושמן שרפה.</b> שמן תרומה שנטמאת: \n",
+                "<b>ר\"ע מתיר.</b> מפרש בירושלמי (שם) ר\"ע לטעמיה דאמר במסכת מעשר שני פ' שני (מ\"ד) כרשינין כל מעשיהן בטומאה: \n",
+                "<b>וחכמים אוסרים.</b> דחשבי להו אוכל וגזרו על הכהנים שלא יאכילו לבהמתם ואין נותנין אותן לכהן עם הארץ מידי דהוה אשאר תרומה משום דלא זהירי בטומאה ומפרש בירושל' אימתי גזרו על הכרשינין ר' יוסי בר בון אמר בימי רעבון ר' חנינא בשם ר' פנחס בימי דוד אמרינן היא הדא היא הדא כלומר דבימי דוד משום רעב דכתיב (שמואל ב כ״א:א׳) ויהי בימי דוד רעב שלש שנים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איש תקוע.</b> מארץ ישראל היא כדתנן בפרק כל קרבנות (מנחות דף פה:) תקוע אלפא לשמן:  ",
+                "<b>ביתר. </b>שם מקום מחוצה לארץ:  ",
+                "<b>ולא קיבלו הימנו.</b> בירושלמי (הל' ה) תני רבי חייא גזרו עליהן והחזירום למקומם אמר רבי בא בר זבדא אי אפשר לאוכלה אין את יכול שלא יהו אומרים ראינו תרומה טמאה נאכלת. לשורפה אין את יכול שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת. להחזירה למקומם אין את יכול שלא יהו אומרים ראינו תרומה יוצאה מא\"י לחו\"ל כיצד הוא עושה מניחה עד ערב הפסח ושורפה:  ",
+                "<b>הביאו בכורים קודם לעצרת ולא קיבלו.</b> דשתי הלחם איקרו בכורים ותנן במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סח:) העומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש ובירושלמי (שם) פריך אמאי לא קבלו ממנו התנן התם אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר ומשני שנייה היא שהדבר מסוים שלא יקבע הדבר חובה וכמו כן קשה על בן אנטינ��ס אמאי לא קיבלו ממנו ולא כן תנינן בתמורה בפ' ואלו קדשים (דף כא.) ואם באו תמימים יקרבו ומשני שנייה היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה מפני שאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם אי נמי משום דמינכרא מילתא טובא בסוף ואלו קדשים (שם) משני רב חסדא הא רבי ישמעאל הא רבי עקיבא:"
+            ],
+            [
+                "<b>הביא בכורי יין ושמן ולא קיבלו ממנו.</b> מפרש בירושלמי (שם) מפני שלא בצרן מתחלה לכך והא דתנן בפרק בתרא דתרומות (מ\"ג) אין מביאין בכורים משקה אלא מן היוצא מזיתים וענבים ההיא בשבצרן מתחלה לכך:  ",
+                "<b>פסח קטן.</b> פסח שני וקסבר נשים בשני חובה:  ",
+                "<b>והחזירוהו.</b> דסברי רשות ולא רצו שיקבע הדבר ההוא חובה:  ",
+                "<b>וקיבלו ממנו.</b> בירושלמי (שם) פריך תמן תנינן אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ ויביאו הבכורים אמר רבי אושעיא בכורים באחריות בעלים תרומה אינה באחריות בעלים אם אומר את כן אף הן מרדפין אחריה לשם כלומר חיישינן שמא יצאו הכהנים שבארץ ישראל לחוץ לארץ בשביל התרומה להביאה שאין על הבעלים להביאה אלא מחלקין אותה לכהנים שבחוצה לארץ אבל בכורים על כרחן מביאן לירושלים:  ",
+                "<b>בפרוודי ירושלים.</b> בפילכי ירושלים. ובפ\"ק דגיטין (ח.) חשיב לה בדברים ששוותה סוריא לארץ ישראל וקצת משמע מכאן:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Maasrot/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json

@@ -0,0 +1,322 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Maasrot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי, וילנא, 1880",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל שהוא אוכל.</b> למעוטי ספיחי סטיס וקוצה: \n",
+                "<b>ונשמר. </b>למעוטי הפקר: \n",
+                "<b>וגדוליו מן הארץ.</b> למעוטי כמהין ופטריות ובירושלמי (הל' א) דריש להו מקראי דכתיב (דברים י״ד:כ״ב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך דומיא דתבואה שהוא אוכל זרעך משמע דבר שנזרע יצאו כמהין ופטריות שאינן נזרעים והפקר מדכתיב (שם) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ממה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצא הפקר שידך וידו שוין בו ולקט ושכחה ופיאה נמי פטורים מטעם זה והתם בירושלמי אמרינן אין לי אלא תבואה קטנית וכל מיני פירות מניין מרבי מכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ (ויקרא כ״ז:ל׳) וממעט זרעוני גינה שאינן נאכלין מדכתיב מזרע ולא כל זרע וממעט נמי חרובי שיקמי צלמונה מדכתיב מפרי העץ ולא כל פרי העץ ירקות מניין איסי בן עקביא אומר המעשרות לירקות מדבריהן ולא בעי למימר שיהיו כל האחרים מן התורה דמדאורייתא לא מחייבי אלא דגן תירוש ויצהר (מדבריהן שאין להן אסמכתא מן הפסוק) דבנדרים (דף נ\"ה.) משמע בהדיא דפירות אילן מדרבנן דמוקי וכפרוץ הדבר וגו' (דברי הימים ב ל״א:ה׳) לאילן מדרבנן ומדאורייתא לא מחייבה אלא אדגן תירוש ויצהר אלא מדבריהם שאין להם אסמכתא מקרא ובהדיא אמרי' בפ\"ק דראש השנה (דף טו:) מעשר חרובין דרבנן ובפ' כיצד מברכין (ברכות דף ל\"ו:) צלף מדרבנן ובפרק אלו עוברין (פסחים ד' מד.) תבלין דרבנן ובפרק מעשר בהמה (בכורות דף נד:) תירוש ודגן דאורייתא ב' מינין בעלמא דרבנן ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ:) משקין דתירוש וזית קדשי בתרומה מידי אחרינא לא וממעט דבש <small>[צ\"ל תמרים]</small> תפוחים ויין תפוחים ובריש ביצה (דף ג:) תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל והא דמשמע בסוף הערל (יבמות דף פא:) דעיגול אינו עולה אי תרומה בזמן הזה דאורייתא אע\"ג דתרומת תאנים דרבנן מכל מקום כעין דאורייתא תיקון והא דתניא בפ' הלוקין (מכות דף יט:) גבי כהן שעלתה בידו תאנים של טבל דכהן שאכלה לוקה אחת וזר לוקה שתים וכן הא דתנן (בנדה) [בפרה פי\"א מ\"ג] גבי דבילה של תרומה שנפלה למי חטאת דהאוכלה במיתה כל הני. לסימנא בעלמא ונפקא מינה לתרומה דאורייתא אי נמי מכת מרדות ומיתה לקוברו בין רשעים גמורים והא דאמר בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נה.) דדגן כל דמידגן משמע אפילו קטנית היינו כלשון בני אדם ומיהו משמע בגמרא (שם) שהוא מדאורייתא דמותיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל וגו' (דברי הימים ב ל״א:ה׳) ואי אמרת כל דמידגן משמע מאי וכפרוץ הדבר דמשמע שגזר חזקיה על כך ומשני אביי לאיתויי פירות אילן וירק ולא רצה להסמיך ירק אקרא כשאר דברים שלא להחמיר בשאר פירות כההיא בירושלמי בסוף חלה (פ\"ד הל' ד') א\"ר יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומה ומעשר עד שבאו הרובין וביטלום מאן אינון רובין תרגמוניא רבי זעירא רב יהודה בשם שמואל חלת חוצה לארץ ותרומת ח\"ל אוכל והולך ואחר [כך] מפריש רבי בא בשם שמואל לא חשו אלא לתר��מת דגן תירוש ויצהר רבי הילא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומה גדולה אבל לירקות אפילו לתרומה גדולה לא חשו כהדא דתני איסי בן עקביא אומר מעשרות לירקות מדבריהן והשתא כל הנך אמוראי אאוכל והולך ואחר כך מפריש קאי ופליגא אליבא דשמואל או אמילתא דרבי יוחנן קיימי דמאן דאמר לא חשו אלא <small>[צ\"ל לתרומת דגן]</small> לתרומה גדולה בלבד וכי תקינו לחצאין ובתורת כהנים בסוף פרשת בחקותי דריש ירקות מקרא ושמא פליגא אדאיסי אי נמי לפי שאינה פשוטה באחריני והכי מיתניא זרע הארץ לרבות שום ושחלים וגרגר או יכול שאני מרבה זרע לפת וצנון ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלין ת\"ל מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ מפרי העץ לרבות פירות האילן או יכול שאני מרבה חרובי שיטה וצלמונה וחרובי גדודה ת\"ל מפרי העץ ולא כל פרי העץ ומניין לרבות את הירקות ת\"ל וכל מעשר והא דלא תנן הכא לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום למעוטי תאינה וירק כדתנן גבי פאה בריש פאה (משנה ד) שם פירשתי הטעם: \n",
+                "<b>שומרו להוסיף אוכל.</b> כגון ירק דתחלתו כשהוא קטן אוכל לשומרו עד שיגדל מוסיף אוכל ובכל ענין שילקוט אותו בין קטן בין גדול חייב במעשרות כדאמרינן בירק אחר לקיטתו עישורו: \n",
+                "<b>וכל </b>שאין תחילתו אוכל אבל סופו אוכל מפרש בירו' (הל' א) כהדא דתניא מאימתי כל הפירות חייב במעשר התאנים משיבחילו: \n",
+                "<b>תנא </b>בתוספתא (פ\"א) כל שתחלתו אוכל ב] כגון המקיים ירק לזרע חייב בתחלתו ופטור בסופו כל שאין תחלתו אוכל וסופו אוכל כגון פירות האילן פטור בתחלתו וחייב בסופו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משיבחילו. </b>תחלת בישולן קרי בוחל כדאמרינן בסוף יוצא דופן (נדה מז.) בוחל אלו ימי הנעורים כדתנן התאנים משיבחילו ואמר רבה בר בר חנה משילבין ראשיהן: \n",
+                "<b>אבשים </b>הם ענבים ואית דגרסי הבאושים מלשון ויעש באושים (ישעיהו ה׳:ב׳) בירו' (הל' ב) גרסינן הענבים והבאושים משיבאישו רבי זירא בשם רבי יוסי משיקראו באושה רבי בון בר נורי ורבי תנחום בר עילאי בשם רבי נחום בר נדמאי והוא שתהיה חרצינה שלהן נראית בחוץ : \n",
+                "<b>האוג. </b>פרי אדום: \n",
+                "<b>משימסו. </b>ומפרש בירושל' (שם) ר' זעירא בשם רבי יסא משיתמעך האוכל תחת ידו ורבי יהודה בן פזי בשם ריב\"ל משיכניסו מחצה רבי יונה בעי דילמא מן רבנן דאגדתא את שמע לה מן הדא אחינו המסו את לבבנו (דברים א׳:כ״ח) פלגון לבבן: \n",
+                "<b>משיטילו שאור.</b> בירו' (שם) אמר רבי חייא בר אבא משיתמלא הארץ רבי יונה בעי כן קיימין אם כשיתמלא הארץ נובלת היא אם משתפרוש הגרעינה מתוך האוכל בשלה היא כל צורכה רבנן דקסרי אמרי משישטחם ויהא יפה לאכילה: \n",
+                "<b>משיטילו גידין.</b> גידין אדומין יש להן בפנים חוטים ארוכים כמין גידים: \n",
+                "<b>משיעשו מגורה.</b> קליפות בתוך האגוז המבדילות באוכל כדאמר מה אגוז יש בו ד' מגורות אף ישראל היו חונים בד' דגלים: \n",
+                "<b>משיעשו קליפה.</b> אגוזים ושקדים כשנלקטין מן האילן יש להן ב' קליפות זו על גבי זו ואמרינן בירו' (שם) באי זו קליפה אמרו בקליפה תחתונה הסמוכה לאוכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משינקדו </b>חרובין בגמר בישולן הן שחורין מפרש בירושלמי (שם) משיעשו נקודות נקודות שחורות: \n",
+                "<b>וכל השחורות.</b> מפרש בירושלמי (שם) כגון ענבי הדס וענבי סנה: \n",
+                "<b>משיקרהו. </b>פירות הללו כשהן בוסר מכוסין בשערות דקות וכשמתחילין להתבשל מתקרחין מעט מעט ובגמר בישו��ן נופל הכל והן לבנים ובירו' (שם) א\"ר חנינא בר פפא משיעשו קרחות קרחות לבנות: \n",
+                "<b>התלתן משתצמח.</b> בפ\"ק דראש השנה (יב:) אמר רב אסי אמר רב משתצמח לזרעים שאם יתלשו וזורעין אותן יצמיח והכי אמר בירושלמי (שם) כיני מתני' כדי שתזרע ותצמיח כיצד הוא בודק ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן נוטל הוא ונותן לתוך הספל של מים אם שקע רובה חייבים ואם לאו פטורים ר' יונה בעי מעתה מה ששקע יהא חייב ומה שלא שקע יהא פטור אלא ברוב של פרידה ופרידה אתאמרת: \n",
+                "<b>משיביאו שליש.</b> ובפ\"ק דר\"ה (שם) אמרינן מה\"מ אמר ר' יוחנן אמר קרא מקץ שבעשנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות (דברים ל״א:י׳) שנת שמטה מאי עבידתה שמינית היא אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר\"ה נהוג בה מנהג שביעית בשמינית ומסיק דחג האסיף מיקרי וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר\"ה ובפרק ב' דשביעית (משנה ט) פירשנו מאי שנא תבואה וזיתים מענבים ובירו' (שם) דריש לה רבי זעירא מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שנזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח ר' חנינא בשם רבי זיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינן מכשירין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קשואין ואבטיחים ודלועים ומלפפונות.</b> מין ירק וחייבין אם תלשן בקוטנן: \n",
+                "<b>תפוחים </b>ואתרוגים פירות אילן ואף הן חייבין בקוטנן [ירושל' הל' ג']. רבי שמעון יודה לרבי עקיבא ור\"ע לא יודה לר\"ש ובפרק לולב הגזול (סוכה לו.) אמר עד כאן לא קאמר רבי עקיבא הכא אלא דבעינן הדר וליכא אבל התם כרבנן סבירא ליה ועד כאן לא קאמר ר' שמעון התם דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה אבל הכא כרבנן סבירא ליה ואתרוגים קטנים אין הנטועים צומחים אבל בתפוחים לא פליגי דאף על פי שלא בישלו כל צרכן ובקטני קטנים אפילו בתפוחים פליג הואיל וטעמא משום דמוציאין לזריעה הוא וטעמא דתנא קמא כדתני רישא כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל: \n",
+                "<b>החייב </b>בשקדים המרים תנן התם בגמרא דחולין (כה:) שקדים המרים הקטנים חייבין גדולים פטורין מתוקים גדולים חייבין קטנים פטורים רבי ישמעאל אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו גרנן למעשרות.</b> עד השתא איירינן בגודל בגידולין פירות הבאות לתורת אוכל להתחייב במעשר כשמגיעין לשיעור שאמרנו מכאן ואילך איירי לאחר שנתבשלו כל צרכן ונתלשו אימתי באו לידי דיגון וחיוב משום דכתיב דגנך דיגונך שיתמרח בכרי: \n",
+                "<b>משיפקסו. </b>בפרק הפועלים (בבא מציעא פח:) אמר רב אשי משינטל פקס שלהן שיער הצומח בהן כעין נוצה כשהן קטנים וכשמתגדלים הרבה נושר מאליהם וכשתולשן בינונים עדיין נוצה עליהן והמוכרן בשוק מסיר הנוצה ונקרא פקס ופעמים שנמכרין בפיקוסן משום הכי תני ואם אינו מפקס ובפ\"ב דעוקצין (מ\"א) קרי ליה כשות של קישות ובפרק הפועלים (בבא מציעא פח:) פריך הכא לר' ינאי דאמר אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ולר' יוחנן דאמר אפילו חצר קובעת והכא משיפקסו מאי לאו אפי' בשדה ומשני לא בבית והשתא כולה מתניתין דפרקין דגורנן למעשר בבית לרבי ינאי ולחצר לרבי יוחנן ואם תאמר כשיפקסו בבית להוי כמכניס התבואה במוץ שלה דפטר רבי אושעיא בפרק קמא דפסחים (דף ט.) ואפילו חזר ומירחן בבית לא דמי כלל דהתם בעינן שיראו פני הבית בכניסתן וכל זמן שהן במוץ ליכא ראיה אבל הכא דאיירי אף על פי שלא נטל פקס שלהן תדע דהא קתני ואם אינו מפקס משיעמיד ערימה ומיהו קשה היכי מיתוקמא מתני' בבית הא קתני סיפא בד\"א במוליך לשוק אבל במוליך לבית אוכל עראי עד שיגיע לביתו אלמא מוליך בשוק מחייב בירק משיאגד בלא ראיית פני הבית ולמאי דמסיק התם דלא אמרו אלא בזיתים וענבים ניחא: \n",
+                "<b>משיעמיד ערימה.</b> כרי: \n",
+                "<b>משישלק. </b>שילוק לאבטיח כפיקוס לקישואין ובירו' (הל' ד') קאמר מן די ירים פקסוסיה או די ירים שליקוקי': \n",
+                "<b>מוקצה. </b>שמגדישין אותן למכור בשוק: \n",
+                "<b>משיאגד. </b>מפרש בירושלמי (שם) אגדו צינוק גדול בשדה והיה עתיד לאוגדו צינוק קטן לשוק נטבל: \n",
+                "<b>משילקט כל צרכו.</b> אבל עד שלא ליקט כל צרכו אוכל עראי ופטור: \n",
+                "<b>כלכלה </b>ליקט ירק ומכניס בכלכלה: \n",
+                "<b>שיחפה </b>מנהגן לכסות יש נוהגין לכסות ויש שאין נוהגין לכסות ויש שנוהגין למלאות הכלי כגון בכפר קטן שאין כלכלה מליאה נמכרת בו ביום: \n",
+                "<b>עד שמגיע לביתו.</b> גבי שוק לא אמר עד שהוא מגיע לשוק ומפרש בירושלמי (שם) מה בין המוליך לשוק למוליך לביתו [בשעה שהוא מוליך לביתו] בדעתו הדבר תלוי המוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי אלא בדעת לקוחות שמא ימצא לקוחות ויטבלו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפרד והצימוקין.</b> רגילין ליבש בחמה תאנים וענבים ורמונים כי היכי דתאנים נקראין גרוגרות וענבים צימוקים כך רמונים נקראים פרד כדתנן בתוספת' דתרומות פרק שלישי התורם ענבים ועתיד לעשותן צמוקים תאנים ועתיד לעשותן גרוגרות רמונים ועתיד לעשותן פרד ולשון פרד מלשון נתפרדו הרמונים דסוף מסכת ערלה (פ\"ג מ\"ח) שנחלק הרמון כדי שתשלוט החמה בו מכל צד ומצינו בפ\"ב דעוקצין (פ\"ג משנה ו) הרמון שפרדו חבור עד שיקיש עליו בקנה ואותה משנה מפורשת שם: \n",
+                "<b>משיפקל. </b>כמו משיקלף שמסיר הקליפה ויש מפרשים משיעשה אותם אגודה ובירושלמי (שם) מפרש מן דיורים פודגרה שעוקרים הבצלים עם השרשים ואח\"כ מסירין מעליהם הקליפות הרעים והשרשים ובעוקצים (פ\"ב משנה ה) תנן התחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים: \n",
+                "<b>משימרח. </b>אחר שמסירין המוץ מן התבואה צוברין אותה במקום אחד בגורן ומייפה פני הצבור ומחליקין אותו והוא המרוח: \n",
+                "<b>משיכבור. </b>לפי שאין קוצרין קטניות אלא עוקרין אותן ומתערב עמהן עפר וכוברין אותן בכברה: \n",
+                "<b>מן הקטועין.</b> שבולות קטועות שלא נידשו: \n",
+                "<b>ומן הצדדין.</b> מצד הכרי: \n",
+                "<b>ומה שבתוך התבן.</b> שמחוסר לזרות לרוח: \n",
+                "<b>ואוכל. </b>אכילת עראי דלא הוקבעו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משיקפה. </b>משמסיר החרצנין והזגין מלמעלה בתוך בור של יין דבקיפוי דבור איירי כדמסקינן בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה נו.): \n",
+                "<b>עוקה. </b>גומא שלפני הבור והשמן מתכנס ונצלל שם: \n",
+                "<b>עקל. </b>של בית הבד: \n",
+                "<b>הסמל. </b>מפרש בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סז:) מפרכתא (יב): \n",
+                "<b>מבין </b>הפסים שמן היוצא מבין הנסרים: \n",
+                "<b>חמיטה. </b>עוגה דקה בעודה חמה כשיצא מן התנור מחליקין פניה בשמן ובריש טבול יום (מ\"א) שנינו האופה חמיטה על גבי חמיטה ואע\"ג דחמה היא לא מבשל יותר וכן לתמחוי אע\"פ שהוא חם דכלי שני אין מבשל: \n",
+                "<b>אבל </b>לא לקדרה ולא לאילפס כשהן מרותחין (יג) דכיון שמתבשל שם חשוב כגמר מלאכה כאילו ירד לעוקה אי נמי אתי למיכל אכילת קבע: \n",
+                "<b>לכל הוא נותן.</b> בשבת בפרק כירה (שבת מב:) תנן כי האי גוונא (יד): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיגול. </b>של דבלה: \n",
+                "<b>משיחליקנו. </b>שמחליק פניו מלמעלה במשקים ויקבע למעשר ואסור באכילת עראי: \n",
+                "<b>מחליקין בתאנים ובענבים של טבל.</b> במשקים היוצאין מתאנים וענבים של טבל מחליקין העיגול משפשף העיגול בהן והמשקין נסחטין מהן ומחליקין אותן דמשקה של תאנים לא חשיב ושל ענבים נמי כיון דאזיל לאיבוד שרי ור' יהודה אוסר דחשיב ליה אוכל האסור משום טבל וגבי דבש תמרים פלוגתא אי חייב במעשר אי לא כדפרשינן בפרק י\"א דתרומות (משנה ב): \n",
+                "<b>המחליק ענבים.</b> משפשן. ענבים בעיגול לא הוכשרו דלא חשיב משקה כיון דאזיל לאיבוד: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר הוכשר.</b> דחשיב ליה משקה ובפרק חבית (שבת קמה.) אמרינן דפליגי במשקה העומד לאיבוד לצחצחו: \n",
+                "<b>משידוש. </b>מייבשין התאנים בחמה ואח\"כ דשין אותן במקלות ומרכיבין אותן בידיהן ועושה אותן חבית או מגורה והמגורה הוא כלי שעושין בו העיגול ומשדש בחבית ועגול במגורה אסור לאכול מהן עראי: \n",
+                "<b>בירושלמי </b>(הל' ה) מפרש משום דקסבר לא עליון צריך לתחתון ולא תחתון לעליון ור' יוסי דשרי סבר דצריך זה לזה ולא נגמרה מלאכתן עדיין ומסיק רבי אליעזר דתנא קמא רבי מאיר היא דלא תיסבר סתמא ורבי יוסי והלכה כסתמא לפום כן צריך מימר ר' מאיר היא דרבי מאיר ור' יוסי הלכה כרבי יוסי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אוכלין ופטורין.</b> אע\"ג דבהשוכר את הפועלים (פח.) משמע דמקח קובע למעשר הכא אין מתנה כמכר ובירושלמי (הל' א) פליגי דשמואל אמר רבי מאיר היא דאמר אין מתנה כמכר ר' יוסי אומר דברי הכל היא כמאן דאמר מאליהן קבלו עליהם את המעשר כלומר בכי האי גוונא לא החמירו ומהאי טעמא נמי הקילו כדפרשינן בפ' בתרא דתרומות: \n",
+                "<b>מתקנין </b>ודאי שהנותן אינו מעשר דסבור הוא שיאכלו בשוק ולא בעי עשורי והשתא דהכניסו לבית והוקבעו חייב: \n",
+                "<b>אבל אם אמר להן טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהן עראי.</b> שהוא לא נתן אלא להכניסן לבית לפיכך כשהכניס לבית מתקנים דמאי דשמא הנותן עישר ומטעם [דמאי] אין זקוקין להפריש אלא אחת למאה כעישור תרומת מעשר ודווקא בעם הארץ [דחבר] לא [יתן] עד שיעשר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואמר טלו לכם תאנים.</b> בעל השער אומר כן: \n",
+                "<b>אוכלין ופטורין.</b> אמר בירושלמי (שם) הדא אמרה ביתו של אדם טובל לו אבל לא לאחר לפיכך בעל השער והחנות חייבין ורבי יהודה פוטר משום דשער והחנות אדם בוש לאכול בתוכו ולקמן אמר ר' נחמיה אי זו היא חצר שקובעת למעשר כל שאין אדם בוש לאכול בתוכה ואמרינן בירוש' (שם) ר' יהודה ור' נחמיה אמרו דבר אחד: \n",
+                "<b>עד שיחזיר פניו.</b> מקום שיושב ומוכר הוא בוש לאכול בלא החזרת פנים אבל במקום שאינו יושב אינו בוש ואמר בירושלמי (שם) הדא אמר במקום שאינו בוש חייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן הגליל ליהודה.</b> לוקטן בגליל כדי למוכרן ביהודה או בירושלים לא נטבלו אפילו לן בדרך עד שיגיע ליהודה או לירושלים שבמקום אחר אין דעתו למוכרן: \n",
+                "<b>וכן בחזרה.</b> אם קודם. שהגיע ליהודה ולירושלים נמלך להחזירן לגליל אוכל מהן עראי בדרך עד שיגיע לגליל ובירושלמי (הל' ב) תני עלה אפילו שבת כלומר אינו טובל ופריך מינה ריש לקיש לר' יוחנן דאמר דבשבת טובלים אפילו לפירות שליקטם שלא לצורך שבת וכי תימא הא ר' מאיר כוותיה קאי דאמר עד שמגיע למקום השביתה רבי מאיר אפילו בחול דעל כורחן דרבנן פליגי ומשני רבי יוחנן מאי אפילו שבת ברוצה לשבות תדע לך שהוא כן דתני עלה אפילו שבת בשני ויש שביתה בשני אלא ברוצה לשבות אף הכא ברוצה לשבות כלומר שרוצה לנוח שם בחול לילה ויום כשיעור שבת אי נמי רוצה להתעכב שם עד אחר שבת אפילו הכי לא הוטבלו כל זמן שלא הגיע שבת ור' מאיר מחייב בזה דהיינו מגיע למקום השביתה לילה ויום כשיעור שביתה אי נמי רוצה לנוח עד אחר שבת הוקבעו מיד והדר קאמר בירושל' הכל מודין אפילו רבי מאיר בלינה שאינה טובלת מה בין לינה מה בין שביתה אדם מגלגל בלינה ואינה מגלגל בשביתה בכל מקום אדם לן ואין אדם שובת בכל מקום כלומר כשלן על כרחו לן ולא בשביל למכור פירותיו אבל בשנח כדי שביתה שמא יקדמנו לו לקוחות ולכך נטבלו: \n",
+                "<b>הרוכלים המחזרים בעיירות.</b> למכור בשמים ומוליכין עמהן פירות אוכלים מהם עראי עד שיגיעו למקום הלינה וכשמגיעין שם נטבלו ובירושלמי (שם) מייתי עובדא דרבי יהושע הוה אזיל אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל והיו בני העיירות מביאין להן פירות אמר להן ר' יהושע אם לנו כאן חייבים אנו לעשר משום דאין מאכילין אכסניא דמאי בשלנו כדפרשינן בפרק ג' דדמאי דהתם נמי (דמאי פ\"ג הל' א) מייתי האי עובדא ומסיק דרבי יהושע בלוייתיה שכיחא ליה דהוא אמר הלינה טובלת ושאר כל האדם דלית לוייתה שכיחא לון אין לינה טובלת ופריך והתניא הרוכלין המחזרים בעיירות אוכלין עד שמגיעין למקום הלינה ומשני מה מקום לינה ביתו אמר ריש לקיש בשם רבי אושעיא כגון אלין דכפר חנניא דנפקין וסחרין ד' וה' קרייתא ועלין ודמכין בבתיהון: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר בית ראשון הוא ביתו.</b> כלומר מכיון שמגיע לבית הראשון שבעיר נטבלו הפירות אף על פי שלא לן שם אלא באמצע העיר או בבית אחרון שבסוף העיר לצד אחר ומפרש בירושלמי (שם) למה רוצה אדם לפנה עסקיו בבית הראשון שפוגע ללון שם והא פלוגתא דירושלמי דשבת טובלת לא דמיא לשבת קובעת דבסוף המביא כדי יין (ביצה דף לה.) והתם איירי באכילת שבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שלא נגמרה מלאכתן.</b> משום הכי דתנן לעיל איזהו גורנן למעשרות: \n",
+                "<b>קודם </b>גורנו למעשר הפריש תרומה גדולה ר\"א אוסר לאכול מהן עראי עד שיפריש כל מעשר שבהן דנטבלו לפי שתרומה טובלת: \n",
+                "<b>וחכמים מתירין.</b> דסברי אין תרומה טובלת אלא אם כן תרמן מתוך הכלכלה ורבי שמעון מתיר אף על פי שתרמן מתוך הכלכלה ומפרש בירושלמי (הל' ג) ר' שמעון מתיר מקל וחומר ומה בשעה שיש עליה זיקת ג' מעשרות את אומר מותר בשעה שאין עליה אלא זיקת ב' מעשרות לא כל שכן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יאכל עד שיעשר.</b> דמקח קובע כדאמרינן בפרק הפועלים: \n",
+                "<b>אחת אחת.</b> דראשונה שנותן לו אכלה וכן הכל: \n",
+                "<b>ואם צירף.</b> שלקח שתים כאחת אי נמי כשיעור שקנה קיבל בבת אחת ובליקט ונתנן פליגי כדאיתא בירושלמי (שם) אבל ליקט ואכל אפילו ר\"מ מודי דאוכל אחת אחת ופטור וגינת וורדין דייק מינה רבי יהודה ליקט ונתן לו שלא היה מניח הכל ליכנס שלא לקלקל הוורדין ואמרי' בירושלמי (שם) חברייא בשם ר' יוחנן כך משיב ר' יהודה את ר' מאיר אין אתה מודה בלוקט ונותן לבנו שהוא פטור מה לי הלוקט ונותן לבנו מה לי הלוקט ונותן לאחר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בורר ואוכל.</b> תולש ואוכל אחת אחת אבל אם תולש ומצרף חייב. ומגרגר פטור שתולש ואוכל אחת אחת דאם תולש כל האשכול חייב ואפי' ב' גרגרין יחד חייב דבירושלמי (הל' ד) א\"ר יסא בשם רבי יוחנן מגרגר אחת אחת ואוכל וא\"ל ר' חייא בר אבא וכן רבי הוה עביד משמע אבל שתים שתים לא: \n",
+                "<b>פורט ואוכל.</b> בעוד רמון מחובר משיר פרצידי רמון ואוכל: \n",
+                "<b>כופף </b>ואוכל עץ שהאבטיח מחובר כופף אותו שיגיע האבטיח לפיו ונושך ואוכל שאם היה תולשו מתחייב ולא דמיא הך מילתא לפלוגתא דרבי טרפון ור' עקיבא דגפן שהיה נטועה לחצר לקמן בפ' שלישי (משנה ט): \n",
+                "<b>שקנה </b>במחובר לקרקע ונעשה כבעל הגינה דתנן לעיל בפ\"ק (מ\"ה) דאוכל מהן עראי עד שמגיע לביתו ועוד דתנן לקמן (פ\"ה מ\"א) [לקח] במחובר לקרקע פטור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקצות בתאנים.</b> לעשות קציעות מתאנים: \n",
+                "<b>על מנת שאוכל.</b> לא היה צריך להתנות דפועל אוכל מן התורה ולהכי פטור ממעשר דלא חשיב כמקח מה שהתנה בחנם: \n",
+                "<b>התנה </b>שיאכל בנו בשכרו בסוף פרק הפועלים (בבא מציעא צב:) רוצה לדקדק מיכן דפועל משל שמים אוכל דאי משלו אוכל בנו אמאי חייב ומשני רבינא משום דמחזי כמקח: \n",
+                "<b>לאחר הקציעה.</b> שגמר פעולתו: \n",
+                "<b>זה הכלל האוכל מן התורה פטור.</b> כדפרשינן בפרק הפועלים (בבא מציעא פז.) אלו אוכלין מן התורה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לבסים. </b>מין תאנים: \n",
+                "<b>בנות </b>שוח פירשתי במס' דמאי (פ\"א מ\"א) ובירושלמי פריך אמאי איצטרי' מתני' הא תנינן בהשוכר את הפועלים (צא:) היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים וכו' ותני עלה היה עושה בייחור זה לא יאכל בייחור אחר ומשני לכאן צריך שיהיו שתיהן בייחור אחד כגון שלבסים ותאנים מורכבין בייחור אחד ובירו' (שם) דריש לה מדכתיב (דברים כ״ג:כ״ה) כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וכי אין אנו יודעין שאין בכרם אלא ענבים מה ת\"ל ואכלת ענבים אלא מכאן שאם היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים כנפשך כל דבר שיצר תאב שבעך שלא יאכל ומקיא: \n",
+                "<b>המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול.</b> שזה נוטל מזה תאנים וזה מזה: \n",
+                "<b>וכן </b>אם זה נוטל מזה תאנים לקצות וזה מזה לקצות היינו כמקח וחייב ואמרינן בירושלמי (שם) א\"ר אלעזר רבי מאיר היא דרבי מאיר אמר מקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן א\"ר אלעזר רבי מאיר ורבי אליעזר אמרו דבר אחד כמו דרבי אליעזר אמר תרומה טובלת בפירות שלא נגמרה מלאכתן כך אמר ר' מאיר מקח טובל בדבר שלא נגמרה מלאכתו ודרבי אליעזר בפירקין דלעיל (מ\"ד): \n",
+                "<b>לקצות פטור.</b> דסבר רבי יהודה דאין מקח טובל בדבר שלא נגמרה מלאכתו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המעביר תאני' בחצרו לקצות.</b> להוליכן למקום שעושי' אותם קציעות: \n",
+                "<b>בני ביתו אוכלין ופטורים.</b> דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמר מלאכתו ובירושלמי (הל' א) בעי הוא עצמו מהו שיאכל רב אמר אסור עולא אמר מותר ומפרש טעמא דרב משום דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו במקום שמקצין אותן לא בחצר משום דבמקומו ניכר שלא נגמרה מלאכתו אבל חוץ למקומו סברי דנגמרה וקאמר התם בירושלמי דרב כרבי דאמר רבי יוסי בן שאול בשם רבי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן מתיב ר' יוסי בן שאול והתניא החרובין עד שלא כנסן לראש הגג א\"ל לא תתיבני חרובין חרובין מאכל בהמה הם וכיון דיהיב לה לבהמה ידעי דעדיין לא יבשו כל צרכן בראש הגג דלאחר שיבשו כל צרכן אין להאכילן לבהמה ולעולא לא קשיא מתני' דחרובין דדלמא בהמה לאו דווקא דהוא הדין לאדם והא דנקט בהמה כדפרי' בירושלמי לפי שאין דרך תלמיד חכם לאכול בשוק והדר קאמר מה בין הוא לבין בניו ומשני הוא על ידי שהוא תלוי במוקצה אסור בניו על ידי שאינן תלויין במוקצה מותר : \n",
+                "<b>יש להן עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו.</b> דהוה ליה כלוקח ומקח קובע וק' דבסוף המביא (ד' לה.) מסקינן דאין מקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ואין לפרש כאן משום דמזונותיו הרי הן כהוא עצמו דהניחא לרב אלא לעולא קשה ויש לומר דלגבי לוקח חשוב כנגמרה מלאכתו משום דעיניו במקחו ודכוותה אמרי' בהשוכר את הפועלים (פח.) ובירושלמי (שם) פריך ובני ביתו ואין להם עליו מזונות ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדברי תורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שאין להם עליו מזונות.</b> שלא פסק להם מזונות: \n",
+                "<b>אוכלין ופטורין.</b> אם נתן להן בעל הבית דאין זה מקח וכי האי גוונא אין מתנה כמקח מידי דהוה אעובר בשוק דלעיל פ\"ב (מ\"ה) אבל פסק להם מזונות חשיב כמקח מכל מקום אחת אחת שרי כרבי יהודה דלעיל פ\"ב (משנה ה) אי נמי אפילו כר' מאיר דעד כאן לא אסר ר' מאיר התם לפי שהקדים לו את האיסר ומיירי הכא כשעושין מלאכה שאין אוכלין מן התורה ששכרן לעדר ולקשקש תחת התאנה דהאוכל מן התורה פטור ואפילו קצץ ושאינו אוכל מן התורה חייב אם קצץ להן מזונות: \n",
+                "<b>מוקצה. </b>כרי של תאנים ופריך בירושלמי (שם) ניחא לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה אמאי כדמר תמן מלקט אחת אחת ואוכל ואם צירף חייב אף הכא כן ומשני א\"ר יצחק מוקצה עשו אותו כמצרף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעשות בזיתים.</b> מפרש בירושלמי (שם) לעדור תחת הזיתים דלא אכיל מדאורייתא כדאמרי' בפ' הפועלים דאי שכרו לעשות בגופן של זיתים כיון דאכיל מדאורייתא פטור : \n",
+                "<b>לנכש בבצלים.</b> לא אכיל כדאי' בפ' הפועלים (בבא מציעא פט:): \n",
+                "<b>מקרטם עלה עלה.</b> תולש עלה אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קציצות. </b>שם הכלי שקוצצין בו תאנים נקרא מוקצה כדתנן בפ\"ח דשביעית (משנה ו) והוא כלי ברזל ועל כן קוראין אותם קציצות ושוטחין אותן בשדה ליבש: \n",
+                "<b>אפילו בצד שדה קציצות.</b> דמוכח מילתא דמבעל השדה נפל אפילו הכי מותרים משום גזל לפי שהבעלים מתייאשים מהן ובריש אלו מציאות (בבא מציעא כא:) מתרץ בין למ\"ד יאוש [שלא] מדעת הוי יאוש בין למ\"ד לא הוי יאוש: \n",
+                "<b>ופטורין </b>מן המעשר כהפקר: \n",
+                "<b>בזיתים ובחרובין חייב.</b> דלא מייאש ולא הוי הפקר ואסור משום גזל ומפרש באלו מציאות משום דחזותו מוכיח עליו של מי הוא אבל תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידיע: \n",
+                "<b>אם דרסו רוב בני אדם חייב.</b> דסתמא מן הדרוסות הן ופריך בירושלמי (הל' א) ולא בבתים הן נדרסות כלומר ע\"כ בשדה עסקינן ומשני א\"ר בון בר חייא תיפתר שרוב דורסין על השדות רבי זעירא בעי ואינה ניכרת אם דרוסה היא אם לא בתמיהא ומשני א\"ר שאול פעמים שהיא פוקעת מתחת הגלגל והיא דרוסה והיא נראית שאינה דרוסה פעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה: \n",
+                "<b>פלחי דבילה.</b> לאחר שנדרסו בעיגול מחלקין העיגול לכמה פלחין ובפלח יש הרבה תאנים דבוקות יחד וכדתנן בפ\"ה דדמאי (משנה ה) וכן עני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה מעשר מכל אחד: \n",
+                "<b>מדבר גמור.</b> למעשר שנגמר�� מלאכתו: \n",
+                "<b>עד שלא כינס לראש הגג.</b> דהיינו ערימה שזהו גרנן של חרובין למעשר כדתנן לעיל בפרק קמא (משנה ו): \n",
+                "<b>מוריד מהן לבהמה.</b> דאוכלין על המוקצה בין במקומן בין שלא במקומן אפי' לרב כדפרשינן לעיל אבל לעולם לאו דווקא לבהמה והוא הדין לאדם והא דנקט בהמה כדמפרש בירושלמי (שם) לפי שאין דרך תלמיד חכם לאכול בשוק: \n",
+                "<b>שהיא </b>מחזיר את המותר למוקצה כל היכא דמותרו חוזר לא נטבל כדאמרינן בסוף פרק המביא (דף לה): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחייבת במעשרות.</b> שקובעת תבואה למעשר דקיי\"ל חצר קובעת: \n",
+                "<b>חצר הצורית שהכלים נשמרין בתוכה.</b> בסוף יוצא דופן (נדה מ\"ז:) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שכן בצור מעמידין שומר [על] פתח החצר: \n",
+                "<b>כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה.</b> בירושלמי (הל' ג) תניא רבי שמעון בן אליעזר משום רבי עקיבא כל שאחד פותח ואחד נועל בשני שותפין ולא בשני דיורין ופריך עלה מה בין שותף מה בין דיור כשם שהשותף ממחה כך דיור ממחה דיורין קרי ב' שוכרים ומוחה בחברו שלא ינעול ואינה משתמרת ומשני א\"ר יונה בבעל הבית ודיורו היא מתני' בעל הבית ממחה ע\"י דיור ואין דיור ממחה ע\"י בעה\"ב כלומר לא בב' דיורין דקתני היינו בבעל הבית ודיורו דמשתמרת היא: \n",
+                "<b>ואינו אומר מה אתה מבקש פטורים.</b> ואע\"פ שאינו בוש לאכול בתוכה: \n",
+                "<b>והחיצונה פטורה.</b> לפי שהפנימית יש לה דרך על החיצונה ואין החיצונה יכולה לנעול ואמר בירושלמי (שם) רבי בון בר חייא בעי קומי רבי זעירא מה בא רבי יהודה להוסיף על דברי רבי עקיבא רבו אמר לו ולא כלום ובסוף פ' יוצא דופן (נדה מז:) פסק הלכה כדברי כולן להחמיר ויש לתמוה דאמרינן בהשוכר את הפועלים (פח.) אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית ור' יוחנן אמר אפילו חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו ורבי יוחנן הכתיב בית חצר דומיא דבית מה בית שהכלים נשמרין בתוכה ואידך הכתיב ואכלו בשעריך דמעייל להו דרך שער והשתא לרבי ינאי דפטר חצר אפילו בכלים נשמרין לתוכה תיקשי לך מתניתין דהכא ומיהו הך איכא לשנויי דאיירי לענין להכניס דרך חצר צורית לבית לאפוקי דרך חיצונה דלא והא דתני חיצונה פטור שנכנס דרך חיצונה לבתים הפתוחין לה והעביר תאנים בחצרו לקצות דריש פרקין וכן הא דתנן בפרק ח' דתרומות (מ\"ג) היה אוכל באשכול ונכנס מן הגינה לחצר אע\"פ שלא הזכיר בית מ\"מ מיירי כשחזר והכניסן לבית אבל קשה דמתני' דתרומות משמע דדווקא התחיל בגינה אבל התחיל בחצר לדברי הכל אסור ודוחק לומר בשחזר והכניס לבית ועוד דגבי נוטה לגינה קתני (לקמן מ\"י) אוכל כדרכו יעוד מדקתני בפרק הפועלים (שם) הכא בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר ולמאן דאמר לבית מה מועיל נופה נוטה לבית והלא דרך חצר צריך להכניס לביתו ומפרש רבינו תם דר' ינאי מדאורייתא קאמר אבל מודי דמדרבנן חצר קובעת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>של חצר.</b> קובעת החייבת. מפורשת לעיל ובירושלמי (שם) אמר ר\"א בגג לאויר חצר היא מתניתין כלומר אע\"פ שעומד באמצע חצר שמוקפת לגג מסביב וא\"א להביא לגג אלא דרך חצר ופריך מכיון שהעבירם דרך חצר לא נטבלו ומשני תפתר או כרבי יוסי בר' יהודה או כר' שהיה בדעתו לעשותן מוקצה ונמלך שלא לעשותן ופלוגתא דר' יוסי בר' יהודה ורבי בתוספתא (פ\"ב) דתניא המביא תאנים מן השדה לאוכלן בראש גגו שכח והכניסן לחצר חברו לא יאכל מהן ��ראי רבי יוסי בר\"י אומר מעלן לראש גגו ואוכל ותנא קמא הוא ר' ובירושלמי (הל' א) גרסינן הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאוכלן בראש גגו ר' מחייב ור' יוסי בר' יהודה פוטר וגירסא זו עיקר והשתא מתניתין לרבי יוסי בר' יהודה אתיא בפשיטות אבל לר' לא מתוקמא מתניתין אלא כשהיה בדעתו לעשותן מוקצה ולא נטבלו בחצר ואחר כך נמלך לאוכלן לאחר שהעלן לגגו ומסיק בירושלמי א\"ר בון והוא שיהא בגג ד' אמות על ד' אמות מה הבית אינו טובל עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות אף הגג אינו פוטר עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות כלומר דלא חשיב ובטל אגב חצר חייבת דתניא בית שאין בו ד' אמות פטור מן המעקה ומן המזוזה ומן העירוב ואינו טובל למעשרות כולה הך ברייתא מייתי לה בפ\"ק דסוכה (ג.) ולא קתני התם ולא טובל למעשרות ואיכא מילי התם דלא תני הכא: \n",
+                "<b>בית שער.</b> לפני הבית: \n",
+                "<b>וכן אכסדרה.</b> שאין לה אלא ג' דפנות כדאמרינן (ב\"ב דף כה:) עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת: \n",
+                "<b>מרפסת. </b>לפני העלייה ויש עליות פתוחות לה ומחצר עולין בסולם למרפסת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריפין. </b>בית שגגו וקירותיו שוין צר מלמעלה מרחיב והולך עד הארץ בגג המשפע ורגילין לעשותן ממורביות של ערבה: \n",
+                "<b>בורגנין. </b>כמין שובכין. עשויין בשדות לאצור בהן תבואה: \n",
+                "<b>אלקטיות. </b>מלשון קייטא תרגום קיץ בתים העשויין מחוץ לעיר להתקרר בהן לקיץ כדכתיב (שופטים ג׳:כ׳) עלית המקרה תרגום בית קייטא ים כנרת תרגומו ים גינוסר (במדבר ל״ד:י״א) ויש שם גנות ופרדסין מתוך שפירותיה מתוקין ועושין שם סוכות ואף על פי שיש שם ריחים ותרנגולים פטורה דלאו בית דירה היא ובירושלמי (שם) בעי מהו שיטבלו לבעל הבורגנין ומסיק מן מה דתני בית ספר ובית גמרא טובלין לסופר למשנה אבל לא לאחרים הדא אמרה שהן טובלין לבעל הבורגנין: \n",
+                "<b>סוכת היוצרין.</b> כך היה דרך של יוצרי כלי חרס עושין להם שתי סוכות זו לפנים מזו בפנימית הוא דר ומצניע קדרותיו למכור: \n",
+                "<b>שאינה </b>דירת החמה ודירת הגשמים כי הך דיוצרין דאפילו פנימית אינה דירת הגשמים: \n",
+                "<b>רבי יהודה מחייב.</b> כדאמר בפרק קמא דיומא (דף י:) רבי יהודה לטעמיה סוכה דירת קבע היא ומיחייבא במזוזה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנה. </b>האילן קרי תאנה: \n",
+                "<b>עומדת </b>בחצר החייבת: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר אחת בימינו.</b> בכי האי גוונא שרי רבי שמעון: \n",
+                "<b>בירושלמי </b>(הל' ד) רבי אליעזר ברבי שמעון שלשה בימינו ושלשה בשמאלו [ושלשה בפיו] רבי אליעזר ב\"ר שמעון על ידי שהיה אכלן הוה מעשר בגרמיה: \n",
+                "<b>עלה לראשה.</b> של תאנה ממלא את חיקו ואוכל שם ובלבד שלא יוריד למטה בחצר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחצר </b>החייבת: \n",
+                "<b>נוטל </b>את האשכול ואוכל כדרכו ואינו צריך לגרגר וכן ברמון ואבטיח תולש אחד ואוכל כדרכו ואין צריך לפרר הרמון ולספות באבטיח ובירושלמי (שם) אמר רבי זעירא בשם רבי יוחנן רבי טרפון כרבי אליעזר דמסכת תרומות בפרק ח' (משנה ג) דתנן היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר רבי אליעזר אומר יגמור אף הכא רבי טרפון דעבד עוקצת האשכול כתחלתו דטעמא דרבי אליעזר משום שבו התחיל בהיתר וכן רבי טרפון עביד אכילה שיש בה ב' וג' אכילות באכילה והדר מסיק אמר רבי נתן לא שרבי אליעזר אומר שהתחיל בו בהיתר אלא שרבי אליעזר אומר ימתין עד שתצא שבת או עד שיוציא חוץ לחצר ויגמור וכן מסקנא בסוף המביא: \n",
+                "<b>מגרגר באשכול.</b> גבי מקח תנן לעיל פרק ב' (משנה ו) כי האי גוונא ומודה ר' טרפון בההיא: \n",
+                "<b>[כוסבר. </b>הוא] זרע גד: \n",
+                "<b>זרועה בחצר.</b> בירושלמי (שם) תני בשם ר' נחמיה חצר שהיא נעדרת ונזרעת הרי היא כגינה אוכל בתוכה עראי: \n",
+                "<b>מקרטם. </b>תולש: \n",
+                "<b>אם היו נשמרים חייבין.</b> דאין חייב במעשר אלא אוכל ונשמר כדתנן בריש מכילתין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחצר </b>החייבת: \n",
+                "<b>ונוטה לגינה.</b> נוף אחד מן התאנה: \n",
+                "<b>אוכל כדרכו.</b> העומד בגינה: \n",
+                "<b>אוכל אחת אחת.</b> העומד בחצר: \n",
+                "<b>עומדת. </b>בארץ ישראל: \n",
+                "<b>אחר העיקר.</b> מקום יניקת אילן להתחייב במעשר: \n",
+                "<b>ובבתי </b>ערי חומה הכל הולך אחר העיקר סתם מתניתין ר' מאיר דתנן בפרק המוכר שדהו וכו' (דף לב). כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות ר\"מ אומר אף השדות ערי מקלט הכל הולך אחר הנוף כדאמר בפרק ואלו הן הגולין (דף יב.) אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום הכל הולך אחר הנוף ומסיק רב אשי אף אחר הנוף דלא מיבעי עיקרו בפנים ונופו לחוץ כי היכי דבעיקרו לא מצי קטיל ליה בנופו נמי לא מצי קטיל ליה דשדי נופו בתר עיקרו אלא אפילו עיקרו בחוץ ונופו לפנים נמי כי היכי דבנופו לא מצי קטיל ליה בעיקרו נמי לא מצי קטיל ליה דשדי עיקרו בתר נופו לחומרא: \n",
+                "<b>וכן בירושלים הכל הולך אחר הנוף.</b> לענין מעשר שני לחומרא דאי עיקרו בחוץ ונופו לפנים כי היכי דבנופו לא מצי פריק בעיקרו נמי לא מצי פריק ואי עיקרו בפנים ונופו לחוץ כי היכי דבנופו לא מצי אכיל ליה בלא פדייה בעיקרו נמי לא מצי אכיל ליה בלא פדייה והא דתנן במסכת מעשר שני (פ\"ג מ\"ז) אילן שעומד בפנים ונופו נוטה לחוץ או עומד בחוץ ונופו נוטה לפנים כנגד החומה ולפנים כלפנים כנגד החומה ולחוץ כלחוץ ההיא רבנן ומתניתין רבי יהודה ועוד יש לפרש דרב אשי דמכות קאי לשנויי דלא תיקשי מתני' דמעשר שני והכי קאמר ובירושלים הלך אחר הנוף דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים ואוכלין שם מעשר שני ולא פודין מכנגד החומה ולחוץ בין נוף ובין עיקר כלחוץ ופודין מעשר שני ואין אוכלין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכובש </b>זיתים או ירקות שכבשן ביין או בשמן הכבישה קובעת וכן שליקה באור או מליחה ובירושלמי (הל' א) חשיב ו' דברים שהן טובלין אור טובל וכן מקח ומלח ושבת תרומה חצר בית שמירה טובלת אמר ר' יוחנן מקח ושבת אינן תורה רבי אמי בשם ריש לקיש המחוור מכולן זו חצר בית שמירה הכובש עד שיכבוש כל צרכו השולק עד שישלוק כל צרכו נשמעיניה מן הדא מהבהב שבלין באור נטבלו בלא כן אינן מחוסרות מלאכה על ידי האור שנייא היא שהוא גמר מלאכה: \n",
+                "<b>מכמן באדמה.</b> טומן הזיתים באדמה שיתחממו: \n",
+                "<b>מטבל. </b>בחומץ או בציר: \n",
+                "<b>הפוצע </b>בזיתים למתקן שיצא המרירות שלהן: \n",
+                "<b>הסוחט </b>זיתים על בשרו משום סיכה לא נטבלו בכך אא\"כ סחט לתוך ידו דידו נחשבת כבור קטן וחייב: \n",
+                "<b>המקפה לתבשיל.</b> אחר ששם היין בתבשיל והקפהו כמו משירד לבור ויקפה וקפוי עראי הוא לתוך התבשיל ובירושל' (שם) פריך בלא כך אין האור טובל ומשני תפתר בתבשיל צונן: \n",
+                "<b>לקדרה חייב.</b> בירושלמי (שם) אמר ר' זעירא בקדרה ריקנית היא מתניתין שהניח בה היין והקפהו מתוכה והוה ליה כמקפה מתוך בור קטן וחייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוקות </b>בסוף פרק המביא (לד:) מייתי לה תינוקות רבותא אשמעינן דיש להן מחשבה ע\"י מעשה המוכיח כדאמר בפ\"א דחולין (דף יג.): \n",
+                "<b>[שטמנו]. </b>בשדה דאי בבית בלא שבת קובעת ובירושלמי (הל' ב) מוקי לה אביי בשלקטום עם דמדומי חמה והוכיח מעשה שלהם על מחשבתן שליקטום לשבת דקסבר אין שבת קובעת אלא בשנלקט לשם שבת ופלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש לעיל פ\"ב (הל' ג) בירושלמי דגרסינן פירות שליקטן שלא לצורך שבת וקידשה עליהן שבת רבי יוחנן אמר שבת טובלת ריש לקיש אמר אין שבת טובלת ופריך ולית הדא פליגא על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר שבת טובלת מפני שלקטום לשבת הא אם לקטום שלא לשבת לא דרבי יוחנן אמר שבת טובלת בכל ענין ומתני' משמע דווקא שליקטום תינוקות לצורך שבת ומשני ר' יונה בשם ר' המנונא אפי' לקטום לשבת אוכל מהן עראי מערב שבת כלומר הא דנקט מתניתין שטמנו לשבת לאשמעינן דאפי' הכי לא אסרו אלא למוצאי שבת והדר קאמר אפילו על ריש לקיש לית הא פליגא ולא תינוקות אינון ואפילו ליקטום לשבת כמו שליקטום שלא לשבת אמר רבי יוסי בשם רבי הילא תפתר בשליקטום עם דמדומי חמה דהוכיח מעשה שלהן על מחשבתן: \n",
+                "<b>כלכלת שבת.</b> הכלכלה מליאה פירות שייחדה לשבת בית הלל מחייבין בדבר שאינה מיוחדת לה אין שבת טובלת כגון בפירות מוקצה אבל טובלת בכלכלה שנתייחדה לה משום דכתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) וקראת לשבת עונג: \n",
+                "<b>לשלוח לחברו.</b> נטבלה ולא יאכל עראי עד שיעשר ומפרש בירושל' (הל' ג) שהוא מקפיד עליה כמו כלכלת שבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחר אחד במלח.</b> בירושל' (שם) פריך אם מלח טובל למה לי צירוף ואם צירוף ל\"ל מלח אלא על ידי זה וזה: \n",
+                "<b>שהוא מחזיר את המותר.</b> בסוף המביא (לה.) פריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא א\"ר אבהו רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי מהדר סיפא במעטן טמא וגברא טמא דמצי מהדר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שותין על הגת.</b> כשמכניס שם ראשו ורובו מוקי לה בפרק קמא דשבת (יא:) דלא חשיב קבע אלא אם שתה חוץ לגת: \n",
+                "<b>רבי אלעזר בר' צדוק מחייב.</b> דגזר שמא יוציא: \n",
+                "<b>[על </b>החמין] שמזג היין בחמין ומפרש בירושלמי (שם) א\"ר יותנן שהיא קבע: \n",
+                "<b>על הצונן פטור.</b> שהוא לדבר שלא נגמרה מלאכתו ובכל הספרים גרסינן בפ\"ק דשבת מפני שמחזיר את המותר ופירוש הוא אבל כשמוזג בחמין אם היה מחזיר לגת מתקלקל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקלף שעורים.</b> מסיר קליפתן ומקלף אחת אחת שיבולת או שעורה אחת ובפ\"ק דביצה (יג:) אמר וכן לשבת: \n",
+                "<b>מנפח </b> מיד ליד מפרש התם כיצד מנפח : \n",
+                "<b>ירקה </b>פטור הזרע לעולם חשוב אבל ירקה לא אלא אם כן החשיבו: \n",
+                "<b>זירין </b>של שבת זמורות ובפ\"ק דמסכת ע\"ג (ז.) מוקי לה בדגנוניתא: \n",
+                "<b>ירוש' </b>(הל' ה) שבת שזרעה לזרע מתעשרת זרע ואינה מתעשרת ירק זרעה לירק מתעשרת ירק וזרע ואינה מתעשרת זירין זרעה לזירין מתעשרת זרע וירק וזירין והתניא אין לך מתעשרת זרע וירק: \n",
+                "<b>אלא </b>שחלים וגרגיר בלבד פי' דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כח:) זרעו לירק מתעשרת ירק וזרע זרעו לזרע מתעשרת זרע וירק כלומר ירק וזרע הירק עיקר ואפי' בזרע אזלינן בתר לקיטה כירק זרע וירק הזרע עיקר וא��לינן בתר השרשה כפרגין ושומשמין בפרק קמא דראש השנה (דף יג:) : \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמרות של תלתן.</b> לולבי תלתן כעין שיש לגפנים ואוכלין אותן ויש מפרשים דדרך הגבעולין כשמתחילין לצמוח ולגדל נראה מקום צמיחתן כעין גרגיר ונקרא תמרה כדאמרינן גבי הדס עלתה בו תמרה: \n",
+                "<b>וחרדל </b>ופול הלבן ותלתן חשובין אוכל:\n",
+                "<b>צלף </b>הוא נצפא הוא פרחא כדאמרינן בפרק כיצד מברכין תמרות הן לולבין וכשהן רכין אוכלין אותן והוא עיקר העץ שגדל בו הפרי ואביונות הן עיקר הפרי שמברכין עליו בורא פרי העץ והקפרס הוא שומר לפרי שומר אביונות ונקרא ניצא דפרחא ומברכין עליו נמי בורא פרי העץ ולרבי עקיבא לא חשיבי ליה אלא אביונות: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העוקר שתלים.</b> דרך הגננים כשזורעין בצלים וכרשין כשצומחין מעט תולשים אותן ונוטעים אותן במקום אחר ומתעבים וגדלין יותר ופטור דעדיין לא נגמרה מלאכתן ואפי' ראה פני הבית: \n",
+                "<b>לקח במחובר פטור.</b> דאין מקח קובע במחובר אבל תלוש דומיא דמחובר קובע אע\"פ שלא נגמרה מלאכתה וסתמא כרבי מאיר דלעיל פ' שני (מ\"ה): \n",
+                "<b>ליקט לשלוח לחברו.</b> בשתלין איירי ואמרינן בירושלמי (הל' א) רב אמר אסור לוכל א\"ר שמואל קומי דרבי יסא בשם רבי אחא מה דאמר רב בשהכניסן לחצר בית שמירה שנטבלו כשהביאן לביתו: \n",
+                "<b>הרי אלו חייבים.</b> ואותו שנשתלחו לו מעשרן כדאמר בירושל' (שם) שכן מנהג בני אדם לשלוח לחבריהן טבלים כדברים הללו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונוטע לתוך שלו.</b> לזרע שיבא בהן הזרע ויתבטל במקום נטיעתן:  ",
+                "<b>מפני שהוא גורנן.</b> עקירתן הוא גורן שלהן דאין להן גורן אחר להתחייב במעשר דזרען פטור ממעשר כדדריש בירושלמי (הל' א) בריש מכילתין יכול שאני מרבה זרע לוף העליון זרע כרשין זרע בצלים זרע לפת וצנונות ושאר גרעיני גנה שאינן נאכלים ת\"ל מזרע הארץ ולא כל זרע:  ",
+                "<b>בירושל' </b>(שם) א\"ר מנא לא שנו אלא לזרע אבל לאכול פטור כלומר אין צריך לעשר בעת תלישת' שעתיד לעשרה כשיבא לאכול ורבי חייא בשם ר' יוחנן אמר לא שנא לזרע ולא שנא לאכול חייב מפני שהוא גרנן בעת תלישתן באו לחיוב ומפרש רבי חנינא טעם דרבי יוחנן מפני שהוא מכניסן מן השני לעני ומן העני לשני כלומר פעמים שתולשן בשנה שניה ונוטען ועתה חוזר ותולשן בשלישית ונמצא מוציאן ממעשר שני ומביאן למעשר עני אי נמי פעמים שתולשן בשלישית ונוטען וחוזר ותולשן ברביעית משום הכי מעשר השתא:  ",
+                "<b>טהרו מלטמא.</b> דכזרועין דמו ולא מקבלי טומאה כדאמר בירושלמי (שם) דריבתה תורה בטהרת זרעים על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא אבל לשאר מילי כתלושי' דמו ובחזקתן למעשר ולשביעית ודוקא השרישו בעליה אבל השרישו בקופה כתלושים דמו לכל מילי ואם היו טמאים לא עלו מידי טומאתן ואם נגע בהן שרץ טמאים:  ",
+                "<b>והן מגולין.</b> עלין שלהן בדרך גדילתן:  ",
+                "<b>כנטועין בשדה.</b> והתולש מהן בשבת חייב: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימכור אדם פירותיו.</b> בירושלמי מפרש לא ימכור שדהו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן :  ",
+                "<b>ואמרינן </b>(הל' ב) בירושלמי תני רבי שמעון מתיר שהוא אומר לו הרי מכרתי את שלי צא ותבע את שלך עבר ומכר מעשר את שהוא אוכל ואינו מעשר מה שהוא מוכר ואין אנו אחראין לרמאין והך סיפא כרבנן:  ",
+                "<b>ואם ביכרו.</b> אם יש בהן בכורות שהגיעו לעונת המעשרות והשאר לא הגיעו עדיין נוטל את הבכורות ומוכר השאר:  "
+            ],
+            [
+                "<b>תבנו </b>שנידושו ופעמים יש בהן חטין: \n",
+                "<b>גפתו. </b>פסולת של זיתים: \n",
+                "<b>זגין.</b> פסולת ענבים: \n",
+                "<b>שהתורם בלבו על הקוטעין.</b> דתניא בתוספתא דתרומות (פרק ג') התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו על מה שבקוטעין ועל מה שבצדדין ועל מה שבתבן התורם את הבור צריך שיכוין את לבו על מה שבחרצנין ועל מה שבזגין התורם את הגת צריך שיכוין את לבו על מה שבגפת ואם לא כוון תנאי ב\"ד שיתרום על הכל: \n",
+                "<b>קוטעין. </b>שבולות קטועות שלא נידושו: \n",
+                "<b>צדדין. </b>צידי הכרי: \n",
+                "<b>שבתוך התבן.</b> שאי אפשר בלא חטין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח שדה ירק בסוריא.</b> שלקחו מן הנכרי: \n",
+                "<b>עד שלא בא לעונת מעשרות.</b> לקחה חייב דבידו נטבלו: \n",
+                "<b>אבל לקחה משבא לעונת מעשרות פטור.</b> שבשעת חובתה היתה פטורה שהיתה אצל הנכרי : \n",
+                "<b>ולוקט כדרכו והולך.</b> ואוכל אע\"פ שמוספת ברשותו אבל פועלין לא ישכור דחיישינן דילמא אתי לאיחלופי למיעבד הכי בשדה שלא בא לעונת מעשרות ור' יהודה לא גזר: \n",
+                "<b>בד\"א. </b>דאזלינן בתר [עונת] מעשרות: \n",
+                "<b>בזמן שקנה קרקע עם הפירות.</b> אבל קנה פירות בלא קרקע אע\"פ שלא בא לעונת מעשרות פטור ואמרינן בירושלמי (שם) א\"ר אבין מילתא דרשב\"ג כשיטת רבן גמליאל זקינו דתנינן תמן ישראל שהיו אריסין בסוריא לנכרים ר\"א מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית רבן גמליאל פוטר: \n",
+                "<b>רבי אומר אף לפי חשבון.</b> ומפרש בירושלמי (שם) דרבי אתנא קמא קאי דפטר כשבא לעונת מעשרות אע\"ג שמוסיף ברשות ישראל דסבר רבי דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון דאם הביא שליש ביד הנכרי ושני שלישי ביד ישראל שני שלישי חייב ובירושלמי (שם) תני שדה שהביאה שליש לפני הנכרי ולקחה ממנו ישראל ר\"ע אומר התוספת פטור וחכמים מחייבין והשתא סתם מתני' ר\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתמד. </b>נותן מים בחרצנים או בשמרים ולכשיחמיץ תוסס נעשה יין והכא במתמד בשמרין פליגא כדאמרינן בריש אלו עוברין (פסחים דף מב:) הא בדרווקא הא בדפורצני: \n",
+                "<b>ומצא כדי מדתו.</b> יהיב תלתא ואתו תלתא ופלגא פליגי כדאמרינן בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צז:) ובפ\"ק דחולין (דף כו.) פליגי אמוראי דרב נחמן אמר בשהחמיץ פליגי ולאו דוקא החמיץ אלא ראוי להחמיץ כיון דאי שביק ליה הוה מחמיץ כדמוכח התם ור\"א סבר בשלא החמיץ מחלוקת ועד כאן לא מחייב רבי יהודה אלא מיניה וביה אבל מעלמא לא דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב ויש לתמוה היכי פטרי רבנן והלא כל איסורים שבתורה בנותן טעם וטבל חמור משאר איסורים כדאמר בסוף מס' ע\"ז (דף עג:) דאיכא למאן דאמר כל איסורים שבתורה בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו וי\"ל דטעם השמרים של טבל לא חשיב טעם גמור אלא קיוהא בעלמא: \n",
+                "<b>ר\"י מחייב.</b> אמר בירושלמי (הל' ג) דהיינו במעשר אבל בתרומה לא כדאמר לעיל התורם בלבו על הכל: \n",
+                "<b>ונמצא יותר על מדתו.</b> היינו [יותר] משיעור המפורש בפרק המוכר פירות (שם) כגון דרמא תלתא ואתו ד': \n",
+                "<b>מוציא עליו ממקום אחר.</b> כלומר לא מיבעיא דמיניה וביה יכול להפריש אלא אפי' מיין גמור יכול להפריש עליו לפי חשבון היתר לפי מדתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלנו. </b>לינת לילה:  ",
+                "<b>לערימה החייבת.</b> כההיא דתנן בפרק קמא (מ\"ו) ואם אינו ממרח משיעמיד ערימה:"
+            ],
+            [
+                "<b>שום בעל בכי.</b> כל הני מינים וכן דרבי מאיר ורבי יוסי קיימי אפטורים מן המעשר ונלקחים מכל אדם ואף על גב דנאכלים וחשובים פטורים דהנהו דאין נאכלים חשיב לחודייהו והיינו טעמא דהני כדאיתא בירושלמי (הל' א') בריש פרק ב' דדמאי דאמר תמן תנינן שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסים הקלקים ועדשים המצריות המינים הללו על ידי שיש כיוצא בהן בארץ ישראל הוצרכו חכמים ליתן להם סימן אבל האלצרין והפסטקין והאסטרובלין ע\"י שאינן כיוצא בהן בארץ ישראל לא הוצרכו חכמים ליתן להן סימן כלומר המינים דמתני' לפי שיש שומין ובצלים וגריסין ועדשים בארץ ישראל דהיינו כיוצא בהן הוצרכו ליתן בהן סימן בפטורין הבאים לעולם מחוצה לארץ דלא חייבו חכמים פירות חוצה לארץ במעשר אלא אותן שדוגמתן בארץ ישראל אבל אלצרין ופסטקין ואסטרובלין אין גדילים בארץ ישראל לא הוצרכו למנותן וליתן סימן בהם:  ",
+                "<b>בכי. </b>שם מקום כמו רכפא אי נמי כל האוכלן יורדות [עיניו] דמעה כדאמר בירושלמי (הל' ג) אי זהו שום בכי כל שאין לו אלא חור אחד מקיף את העמוד ובתוספתא (פרק ג) קתני דור אחד דשום שלנו יש לו דרא לפנים מדרא רשב\"ג אומר כל שאין לו אלא קליפה אחת אי זהו בצל של רכפא כל שעוקצו נמעך לתוכו רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין לו ארס אלו הן גריסי הקלקין אותן המרובעין אלו הן עדשים המצריות כל שגלגליהן חדים רשב\"ג אומר כל שאין להם צרורות אלו הן הקריקם כל שעוקציהן מעוטין והלקטיהם מרובים מה דמי לה א\"ר יוסי כגון אילן קונייתא:  ",
+                "<b>זרע העליון של לוף.</b> מפרש בירושלמי (שם) כיני מתני' זרע הסלולין של לוף כלומר זרע לוף שוטה שכן קורין בלשון יון לשוטה סלי אבל זרע לוף סתם חייב וכל הני פטורין דריש מקרא בריש מכילתין בירושלמי (הל' א) כדפרשינן בריש פרקין:  ",
+                "<b>מכל אדם בשביעית.</b> אפי' מן החשוד:  ",
+                "<b>שאביהן תרומה.</b> כההיא דתנן בריש פרקין (מ\"ב) העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהיא גורנו ואם עשאן תרומה ונטען לזרע הזרע נאכל לזרים ובירושלמי (שם) מייתי עובדא דחדא איתתא הוה לה זרבונין דתרומה גו קופתא נפלון לגו גינתא וצמחון אתא עובדא קומי רבי יוחנן ושרא ליה א\"ל רבי חייא בר בא ולא מתני' היא אע\"פ שאביהן תרומה יאכלו א\"ל מן דגלית לך חספא אשכחת מרגניתא ואת אמר ולא מתני' היא. זרע זרבונין הם מזרעוני גינה שאינן נאכלין:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,319 @@
+{
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Maasrot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rash_MiShantz_on_Mishnah_Maasrot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל שהוא אוכל.</b> למעוטי ספיחי סטיס וקוצה: \n",
+                "<b>ונשמר. </b>למעוטי הפקר: \n",
+                "<b>וגדוליו מן הארץ.</b> למעוטי כמהין ופטריות ובירושלמי (הל' א) דריש להו מקראי דכתיב (דברים י״ד:כ״ב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך דומיא דתבואה שהוא אוכל זרעך משמע דבר שנזרע יצאו כמהין ופטריות שאינן נזרעים והפקר מדכתיב (שם) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ממה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצא הפקר שידך וידו שוין בו ולקט ושכחה ופיאה נמי פטורים מטעם זה והתם בירושלמי אמרינן אין לי אלא תבואה קטנית וכל מיני פירות מניין מרבי מכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ (ויקרא כ״ז:ל׳) וממעט זרעוני גינה שאינן נאכלין מדכתיב מזרע ולא כל זרע וממעט נמי חרובי שיקמי צלמונה מדכתיב מפרי העץ ולא כל פרי העץ ירקות מניין איסי בן עקביא אומר המעשרות לירקות מדבריהן ולא בעי למימר שיהיו כל האחרים מן התורה דמדאורייתא לא מחייבי אלא דגן תירוש ויצהר (מדבריהן שאין להן אסמכתא מן הפסוק) דבנדרים (דף נ\"ה.) משמע בהדיא דפירות אילן מדרבנן דמוקי וכפרוץ הדבר וגו' (דברי הימים ב ל״א:ה׳) לאילן מדרבנן ומדאורייתא לא מחייבה אלא אדגן תירוש ויצהר אלא מדבריהם שאין להם אסמכתא מקרא ובהדיא אמרי' בפ\"ק דראש השנה (דף טו:) מעשר חרובין דרבנן ובפ' כיצד מברכין (ברכות דף ל\"ו:) צלף מדרבנן ובפרק אלו עוברין (פסחים ד' מד.) תבלין דרבנן ובפרק מעשר בהמה (בכורות דף נד:) תירוש ודגן דאורייתא ב' מינין בעלמא דרבנן ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכ:) משקין דתירוש וזית קדשי בתרומה מידי אחרינא לא וממעט דבש <small>[צ\"ל תמרים]</small> תפוחים ויין תפוחים ובריש ביצה (דף ג:) תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל והא דמשמע בסוף הערל (יבמות דף פא:) דעיגול אינו עולה אי תרומה בזמן הזה דאורייתא אע\"ג דתרומת תאנים דרבנן מכל מקום כעין דאורייתא תיקון והא דתניא בפ' הלוקין (מכות דף יט:) גבי כהן שעלתה בידו תאנים של טבל דכהן שאכלה לוקה אחת וזר לוקה שתים וכן הא דתנן (בנדה) [בפרה פי\"א מ\"ג] גבי דבילה של תרומה שנפלה למי חטאת דהאוכלה במיתה כל הני. לסימנא בעלמא ונפקא מינה לתרומה דאורייתא אי נמי מכת מרדות ומיתה לקוברו בין רשעים גמורים והא דאמר בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נה.) דדגן כל דמידגן משמע אפילו קטנית היינו כלשון בני אדם ומיהו משמע בגמרא (שם) שהוא מדאורייתא דמותיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל וגו' (דברי הימים ב ל״א:ה׳) ואי אמרת כל דמידגן משמע מאי וכפרוץ הדבר דמשמע שגזר חזקיה על כך ומשני אביי לאיתויי פירות אילן וירק ולא רצה להסמיך ירק אקרא כשאר דברים שלא להחמיר בשאר פירות כההיא בירושלמי בסוף חלה (פ\"ד הל' ד') א\"ר יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומה ומעשר עד שבאו הרובין וביטלום מאן אינון רובין תרגמוניא רבי זעירא רב יהודה בשם שמואל חלת חוצה לארץ ותרומת ח\"ל אוכל והולך ואחר [כך] מפריש רבי בא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר רבי הילא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומה גדולה אבל לירקות אפילו לתרומה גדולה לא חשו כהדא דתני איסי בן עקביא אומר מעשרות לירקות מדבריהן והשתא כל הנך אמוראי אאוכל והולך ואחר כך מפריש קאי ופליגא אליבא דשמואל או אמילתא דרבי יוחנן קיימי דמאן דאמר לא חשו אלא <small>[צ\"ל לתרומת דגן]</small> לתרומה גדולה בלבד וכי תקינו לחצאין ובתורת כהנים בסוף פרשת בחקותי דריש ירקות מקרא ושמא פליגא אדאיסי אי נמי לפי שאינה פשוטה באחריני והכי מיתניא זרע הארץ לרבות שום ושחלים וגרגר או יכול שאני מרבה זרע לפת וצנון ושאר זרעוני גינה שאינם נאכלין ת\"ל מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ מפרי העץ לרבות פירות האילן או יכול שאני מרבה חרובי שיטה וצלמונה וחרובי גדודה ת\"ל מפרי העץ ולא כל פרי העץ ומניין לרבות את הירקות ת\"ל וכל מעשר והא דלא תנן הכא לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום למעוטי תאינה וירק כדתנן גבי פאה בריש פאה (משנה ד) שם פירשתי הטעם: \n",
+                "<b>שומרו להוסיף אוכל.</b> כגון ירק דתחלתו כשהוא קטן אוכל לשומרו עד שיגדל מוסיף אוכל ובכל ענין שילקוט אותו בין קטן בין גדול חייב במעשרות כדאמרינן בירק אחר לקיטתו עישורו: \n",
+                "<b>וכל </b>שאין תחילתו אוכל אבל סופו אוכל מפרש בירו' (הל' א) כהדא דתניא מאימתי כל הפירות חייב במעשר התאנים משיבחילו: \n",
+                "<b>תנא </b>בתוספתא (פ\"א) כל שתחלתו אוכל ב] כגון המקיים ירק לזרע חייב בתחלתו ופטור בסופו כל שאין תחלתו אוכל וסופו אוכל כגון פירות האילן פטור בתחלתו וחייב בסופו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משיבחילו. </b>תחלת בישולן קרי בוחל כדאמרינן בסוף יוצא דופן (נדה מז.) בוחל אלו ימי הנעורים כדתנן התאנים משיבחילו ואמר רבה בר בר חנה משילבין ראשיהן: \n",
+                "<b>אבשים </b>הם ענבים ואית דגרסי הבאושים מלשון ויעש באושים (ישעיהו ה׳:ב׳) בירו' (הל' ב) גרסינן הענבים והבאושים משיבאישו רבי זירא בשם רבי יוסי משיקראו באושה רבי בון בר נורי ורבי תנחום בר עילאי בשם רבי נחום בר נדמאי והוא שתהיה חרצינה שלהן נראית בחוץ : \n",
+                "<b>האוג. </b>פרי אדום: \n",
+                "<b>משימסו. </b>ומפרש בירושל' (שם) ר' זעירא בשם רבי יסא משיתמעך האוכל תחת ידו ורבי יהודה בן פזי בשם ריב\"ל משיכניסו מחצה רבי יונה בעי דילמא מן רבנן דאגדתא את שמע לה מן הדא אחינו המסו את לבבנו (דברים א׳:כ״ח) פלגון לבבן: \n",
+                "<b>משיטילו שאור.</b> בירו' (שם) אמר רבי חייא בר אבא משיתמלא הארץ רבי יונה בעי כן קיימין אם כשיתמלא הארץ נובלת היא אם משתפרוש הגרעינה מתוך האוכל בשלה היא כל צורכה רבנן דקסרי אמרי משישטחם ויהא יפה לאכילה: \n",
+                "<b>משיטילו גידין.</b> גידין אדומין יש להן בפנים חוטים ארוכים כמין גידים: \n",
+                "<b>משיעשו מגורה.</b> קליפות בתוך האגוז המבדילות באוכל כדאמר מה אגוז יש בו ד' מגורות אף ישראל היו חונים בד' דגלים: \n",
+                "<b>משיעשו קליפה.</b> אגוזים ושקדים כשנלקטין מן האילן יש להן ב' קליפות זו על גבי זו ואמרינן בירו' (שם) באי זו קליפה אמרו בקליפה תחתונה הסמוכה לאוכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משינקדו </b>חרובין בגמר בישולן הן שחורין מפרש בירושלמי (שם) משיעשו נקודות נקודות שחורות: \n",
+                "<b>וכל השחורות.</b> מפרש בירושלמי (שם) כגון ענבי הדס וענבי סנה: \n",
+                "<b>משיקרהו. </b>פירות הללו כשהן בוסר מכוסין בשערות דקות וכשמתחילין להתבשל מתקרחין מעט מעט ובגמר בישולן נופל הכל והן לבנים ובירו' (שם) א\"ר חנינא בר פפא משיעשו קרחות קרחות לבנות: \n",
+                "<b>התלתן משתצמח.</b> בפ\"ק דראש השנה (יב:) אמר רב אסי אמר רב משתצמח לזרעים שאם יתלשו וזורעין אותן יצמיח והכי אמר בירושלמי (שם) כיני מתני' כדי שתזרע ותצמיח כיצד הוא בודק ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן נוטל הוא ונותן לתוך הספל של מים אם שקע רובה חייבים ואם לאו פטורים ר' יונה בעי מעתה מה ששקע יהא חייב ומה שלא שקע יהא פטור אלא ברוב של פרידה ופרידה אתאמרת: \n",
+                "<b>משיביאו שליש.</b> ובפ\"ק דר\"ה (שם) אמרינן מה\"מ אמר ר' יוחנן אמר קרא מקץ שבעשנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות (דברים ל״א:י׳) שנת שמטה מאי עבידתה שמינית היא אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר\"ה נהוג בה מנהג שביעית בשמינית ומסיק דחג האסיף מיקרי וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר\"ה ובפרק ב' דשביעית (משנה ט) פירשנו מאי שנא תבואה וזיתים מענבים ובירו' (שם) דריש לה רבי זעירא מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שנזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח ר' חנינא בשם רבי זיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינן מכשירין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קשואין ואבטיחים ודלועים ומלפפונות.</b> מין ירק וחייבין אם תלשן בקוטנן: \n",
+                "<b>תפוחים </b>ואתרוגים פירות אילן ואף הן חייבין בקוטנן [ירושל' הל' ג']. רבי שמעון יודה לרבי עקיבא ור\"ע לא יודה לר\"ש ובפרק לולב הגזול (סוכה לו.) אמר עד כאן לא קאמר רבי עקיבא הכא אלא דבעינן הדר וליכא אבל התם כרבנן סבירא ליה ועד כאן לא קאמר ר' שמעון התם דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה אבל הכא כרבנן סבירא ליה ואתרוגים קטנים אין הנטועים צומחים אבל בתפוחים לא פליגי דאף על פי שלא בישלו כל צרכן ובקטני קטנים אפילו בתפוחים פליג הואיל וטעמא משום דמוציאין לזריעה הוא וטעמא דתנא קמא כדתני רישא כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל: \n",
+                "<b>החייב </b>בשקדים המרים תנן התם בגמרא דחולין (כה:) שקדים המרים הקטנים חייבין גדולים פטורין מתוקים גדולים חייבין קטנים פטורים רבי ישמעאל אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו גרנן למעשרות.</b> עד השתא איירינן בגודל בגידולין פירות הבאות לתורת אוכל להתחייב במעשר כשמגיעין לשיעור שאמרנו מכאן ואילך איירי לאחר שנתבשלו כל צרכן ונתלשו אימתי באו לידי דיגון וחיוב משום דכתיב דגנך דיגונך שיתמרח בכרי: \n",
+                "<b>משיפקסו. </b>בפרק הפועלים (בבא מציעא פח:) אמר רב אשי משינטל פקס שלהן שיער הצומח בהן כעין נוצה כשהן קטנים וכשמתגדלים הרבה נושר מאליהם וכשתולשן בינונים עדיין נוצה עליהן והמוכרן בשוק מסיר הנוצה ונקרא פקס ופעמים שנמכרין בפיקוסן משום הכי תני ואם אינו מפקס ובפ\"ב דעוקצין (מ\"א) קרי ליה כשות של קישות ובפרק הפועלים (בבא מציעא פח:) פריך הכא לר' ינאי דאמר אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ולר' יוחנן דאמר אפילו חצר קובעת והכא משיפקסו מאי לאו אפי' בשדה ומשני לא בבית והשתא כולה מתניתין דפרקין דגורנן למעשר בבית לרבי ינאי ולחצר לרבי יוחנן ואם תאמר כשיפקסו בבית להוי כמכניס התבואה במוץ שלה דפטר רבי אושעיא בפרק קמא דפסחים (דף ט.) ואפילו חזר ומירחן בבית לא דמי כלל דהתם בעינן שיראו פני הבית בכניסתן וכל זמן שהן במוץ ליכא ראיה אבל הכא דאיירי אף על פי שלא נטל פקס שלהן תדע דהא קתני ואם אינו מפקס משיעמיד ערימה ומיהו קשה היכי מיתוקמא מתני' בבית הא קתני סיפא בד\"א במוליך לשוק אבל במוליך לבית אוכל עראי עד שיגיע לביתו אלמא מוליך בשוק מחייב בירק משיאגד בלא ראיית פני הבית ולמאי דמסיק התם דלא אמרו אלא בזיתים וענבים ניחא: \n",
+                "<b>משיעמיד ערימה.</b> כרי: \n",
+                "<b>משישלק. </b>שילוק לאבטיח כפיקוס לקישואין ובירו' (הל' ד') קאמר מן די ירים פקסוסיה או די ירים שליקוקי': \n",
+                "<b>מוקצה. </b>שמגדישין אותן למכור בשוק: \n",
+                "<b>משיאגד. </b>מפרש בירושלמי (שם) אגדו צינוק גדול בשדה והיה עתיד לאוגדו צינוק קטן לשוק נטבל: \n",
+                "<b>משילקט כל צרכו.</b> אבל עד שלא ליקט כל צרכו אוכל עראי ופטור: \n",
+                "<b>כלכלה </b>ליקט ירק ומכניס בכלכלה: \n",
+                "<b>שיחפה </b>מנהגן לכסות יש נוהגין לכסות ויש שאין נוהגין לכסות ויש שנוהגין למלאות הכלי כגון בכפר קטן שאין כלכלה מליאה נמכרת בו ביום: \n",
+                "<b>עד שמגיע לביתו.</b> גבי שוק לא אמר עד שהוא מגיע לשוק ומפרש בירושלמי (שם) מה בין המוליך לשוק למוליך לביתו [בשעה שהוא מוליך לביתו] בדעתו הדבר תלוי המוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי אלא בדעת לקוחות שמא ימצא לקוחות ויטבלו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפרד והצימוקין.</b> רגילין ליבש בחמה תאנים וענבים ורמונים כי היכי דתאנים נקראין גרוגרות וענבים צימוקים כך רמונים נקראים פרד כדתנן בתוספת' דתרומות פרק שלישי התורם ענבים ועתיד לעשותן צמוקים תאנים ועתיד לעשותן גרוגרות רמונים ועתיד לעשותן פרד ולשון פרד מלשון נתפרדו הרמונים דסוף מסכת ערלה (פ\"ג מ\"ח) שנחלק הרמון כדי שתשלוט החמה בו מכל צד ומצינו בפ\"ב דעוקצין (פ\"ג משנה ו) הרמון שפרדו חבור עד שיקיש עליו בקנה ואותה משנה מפורשת שם: \n",
+                "<b>משיפקל. </b>כמו משיקלף שמסיר הקליפה ויש מפרשים משיעשה אותם אגודה ובירושלמי (שם) מפרש מן דיורים פודגרה שעוקרים הבצלים עם השרשים ואח\"כ מסירין מעליהם הקליפות הרעים והשרשים ובעוקצים (פ\"ב משנה ה) תנן התחיל לפרק באגוזים ולפקל בבצלים: \n",
+                "<b>משימרח. </b>אחר שמסירין המוץ מן התבואה צוברין אותה במקום אחד בגורן ומייפה פני הצבור ומחליקין אותו והוא המרוח: \n",
+                "<b>משיכבור. </b>לפי שאין קוצרין קטניות אלא עוקרין אותן ומתערב עמהן עפר וכוברין אותן בכברה: \n",
+                "<b>מן הקטועין.</b> שבולות קטועות שלא נידשו: \n",
+                "<b>ומן הצדדין.</b> מצד הכרי: \n",
+                "<b>ומה שבתוך התבן.</b> שמחוסר לזרות לרוח: \n",
+                "<b>ואוכל. </b>אכילת עראי דלא הוקבעו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משיקפה. </b>משמסיר החרצנין והזגין מלמעלה בתוך בור של יין דבקיפוי דבור איירי כדמסקינן בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה נו.): \n",
+                "<b>עוקה. </b>גומא שלפני הבור והשמן מתכנס ונצלל שם: \n",
+                "<b>עקל. </b>של בית הבד: \n",
+                "<b>הסמל. </b>מפרש בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סז:) מפרכתא (יב): \n",
+                "<b>מבין </b>הפסים שמן היוצא מבין הנסרים: \n",
+                "<b>חמיטה. </b>עוגה דקה בעודה חמה כשיצא מן התנור מחליקין פניה בשמן ובריש טבול יום (מ\"א) שנינו האופה חמיטה על גבי חמיטה ואע\"ג דחמה היא לא מבשל יותר וכן לתמחוי אע\"פ שהוא חם דכלי שני אין מבשל: \n",
+                "<b>אבל </b>לא לקדרה ולא לאילפס כשהן מרותחין (יג) דכיון שמתבשל שם חשוב כגמר מלאכה כאילו ירד לעוקה אי נמי אתי למיכל אכילת קבע: \n",
+                "<b>לכל הוא נותן.</b> בשבת בפרק כירה (שבת מב:) תנן כי האי גוונא (יד): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיגול. </b>של דבלה: \n",
+                "<b>משיחליקנו. </b>שמחליק פניו מלמעלה במשקים ויקבע למעשר ואסור באכילת עראי: \n",
+                "<b>מחליקין בתאנים ובענבים של טבל.</b> במשקים היוצאין מתאנים וענבים של טבל מחליקין העיגול משפשף העיגול בהן והמשקין נסחטין מהן ומחליקין אותן דמשקה של תאנים לא חשיב ושל ענבים נמי כיון דאזיל לאיבוד שרי ור' יהודה אוסר דחשיב ליה אוכל האסור משום טבל וגבי דבש תמרים פלוגתא אי חייב במעשר אי לא כדפרשינן בפרק י\"א דתרומות (משנה ב): \n",
+                "<b>המחליק ענבים.</b> משפשן. ענבים בעיגול לא הוכשרו דלא חשיב משקה כיון דאזיל לאיבוד: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר הוכשר.</b> דחשיב ליה משקה ובפרק חבית (שבת קמה.) אמרינן דפליגי במשקה העומד לאיבוד לצחצחו: \n",
+                "<b>משידוש. </b>מייבשין התאנים בחמה ואח\"כ דשין אותן במקלות ומרכיבין אותן בידיהן ועושה אותן חבית או מגורה והמגורה הוא כלי שעושין בו העיגול ומשדש בחבית ועגול במגורה אסור לאכול מהן עראי: \n",
+                "<b>בירושלמי </b>(הל' ה) מפרש משום דקסבר לא עליון צריך לתחתון ולא תחתון לעליון ור' יוסי דשרי סבר דצריך זה לזה ולא נגמרה מלאכתן עדיין ומסיק רבי אליעזר דתנא קמא רבי מאיר היא דלא תיסבר סתמא ורבי יוסי והלכה כסתמא לפום כן צריך מימר ר' מאיר היא דרבי מאיר ור' יוסי הלכה כרבי יוסי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אוכלין ופטורין.</b> אע\"ג דבהשוכר את הפועלים (פח.) משמע דמקח קובע למעשר הכא אין מתנה כמכר ובירושלמי (הל' א) פליגי דשמואל אמר רבי מאיר היא דאמר אין מתנה כמכר ר' יוסי אומר דברי הכל היא כמאן דאמר מאליהן קבלו עליהם את המעשר כלומר בכי האי גוונא לא החמירו ומהאי טעמא נמי הקילו כדפרשינן בפ' בתרא דתרומות: \n",
+                "<b>מתקנין </b>ודאי שהנותן אינו מעשר דסבור הוא שיאכלו בשוק ולא בעי עשורי והשתא דהכניסו לבית והוקבעו חייב: \n",
+                "<b>אבל אם אמר להן טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהן עראי.</b> שהוא לא נתן אלא להכניסן לבית לפיכך כשהכניס לבית מתקנים דמאי דשמא הנותן עישר ומטעם [דמאי] אין זקוקין להפריש אלא אחת למאה כעישור תרומת מעשר ודווקא בעם הארץ [דחבר] לא [יתן] עד שיעשר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואמר טלו לכם תאנים.</b> בעל השער אומר כן: \n",
+                "<b>אוכלין ופטורין.</b> אמר בירושלמי (שם) הדא אמרה ביתו של אדם טובל לו אבל לא לאחר לפיכך בעל השער והחנות חייבין ורבי יהודה פוטר משום דשער והחנות אדם בוש לאכול בתוכו ולקמן אמר ר' נחמיה אי זו היא חצר שקובעת למעשר כל שאין אדם בוש לאכול בתוכה ואמרינן בירוש' (שם) ר' יהודה ור' נחמיה אמרו דבר אחד: \n",
+                "<b>עד שיחזיר פניו.</b> מקום שיושב ומוכר הוא בוש לאכול בלא החזרת פנים אבל במקום שאינו יושב אינו בוש ואמר בירושלמי (שם) הדא אמר במקום שאינו בוש חייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן הגליל ליהודה.</b> לוקטן בגליל כדי למוכרן ביהודה או בירושלים לא נטבלו אפילו לן בדרך עד שיגיע ליהודה או לירושלים שבמקום אחר אין דעתו למוכרן: \n",
+                "<b>וכן בחזרה.</b> אם קודם. שהגיע ליהודה ולירושלים נמלך להחזירן לגליל אוכל מהן עראי בדרך עד שיגיע לגליל ובירושלמי (הל' ב) תני עלה אפילו שבת כלומר אינו טובל ופריך מינה ריש לקיש לר' יוחנן דאמר דבשבת טובלים אפילו לפירות שליקטם שלא לצורך שבת וכי תימא הא ר' מאיר כוותיה קאי דאמר עד שמגיע למקום השביתה רבי מאיר אפילו בחול דעל כורחן דרבנן פליגי ומשני רבי יוחנן מאי אפילו שבת ברוצה לשבות תדע לך שהוא כן דתני עלה אפילו שבת בשני ויש שביתה בשני אלא ברוצה לשבות אף הכא ברוצה לשבות כלומר שרוצה לנוח שם בחול לילה ויום כשיעור שבת אי נמי רוצה להתעכב שם עד אחר שבת אפילו הכי לא הוטבלו כל זמן שלא הגיע שבת ור' מאיר מחייב בזה דהיינו מגיע למקום השביתה לילה ויום כשיעור שביתה אי נמי רוצה לנוח עד אחר שבת הוקבעו מיד והדר קאמר בירושל' הכל מודין אפילו רבי מאיר בלינה שאינה טובלת מה בין לינה מה בין שביתה אדם מגלגל בלינה ואינה מגלגל בשביתה בכל מקום אדם לן ואין אדם שובת בכל מקום כלומר כשלן על כרחו לן ולא בשביל למכור פירותיו אבל בשנח כדי שביתה שמא יקדמנו לו לקוחות ולכך נטבלו: \n",
+                "<b>הרוכלים המחזרים בעיירות.</b> למכור בשמים ומוליכין עמהן פירות אוכלים מהם עראי עד שיגיעו למקום הלינה וכשמגיעין שם נטבלו ובירושלמי (שם) מייתי עובדא דרבי יהושע הוה אזיל אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל והיו בני העיירות מביאין להן פירות אמר להן ר' יהושע אם לנו כאן חייבים אנו לעשר משום דאין מאכילין אכסניא דמאי בשלנו כדפרשינן בפרק ג' דדמאי דהתם נמי (דמאי פ\"ג הל' א) מייתי האי עובדא ומסיק דרבי יהושע בלוייתיה שכיחא ליה דהוא אמר הלינה טובלת ושאר כל האדם דלית לוייתה שכיחא לון אין לינה טובלת ופריך והתניא הרוכלין המחזרים בעיירות אוכלין עד שמגיעין למקום הלינה ומשני מה מקום לינה ביתו אמר ריש לקיש בשם רבי אושעיא כגון אלין דכפר חנניא דנפקין וסחרין ד' וה' קרייתא ועלין ודמכין בבתיהון: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר בית ראשון הוא ביתו.</b> כלומר מכיון שמגיע לבית הראשון שבעיר נטבלו הפירות אף על פי שלא לן שם אלא באמצע העיר או בבית אחרון שבסוף העיר לצד אחר ומפרש בירושלמי (שם) למה רוצה אדם לפנה עסקיו בבית הראשון שפוגע ללון שם והא פלוגתא דירושלמי דשבת טובלת לא דמיא לשבת קובעת דבסוף המביא כדי יין (ביצה דף לה.) והתם איירי באכילת שבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שלא נגמרה מלאכתן.</b> משום הכי דתנן לעיל איזהו גורנן למעשרות: \n",
+                "<b>קודם </b>גורנו למעשר הפריש תרומה גדולה ר\"א אוסר לאכול מהן עראי עד שיפריש כל מעשר שבהן דנטבלו לפי שתרומה טובלת: \n",
+                "<b>וחכמים מתירין.</b> דסברי אין תרומה טובלת אלא אם כן תרמן מתוך הכלכלה ורבי שמעון מתיר אף על פי שתרמן מתוך הכלכלה ומפרש בירושלמי (הל' ג) ר' שמעון מתיר מקל וחומר ומה בשעה שיש עליה זיקת ג' מעשרות את אומר מותר בשעה שאין עליה אלא זיקת ב' מעשרות לא כל שכן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יאכל עד שיעשר.</b> דמקח קובע כדאמרינן בפרק הפועלים: \n",
+                "<b>אחת אחת.</b> דראשונה שנותן לו אכלה וכן הכל: \n",
+                "<b>ואם צירף.</b> שלקח שתים כאחת אי נמי כשיעור שקנה קיבל בבת אחת ובליקט ונתנן פליגי כדאיתא בירושלמי (שם) אבל ליקט ואכל אפילו ר\"מ מודי דאוכל אחת אחת ופטור וגינת וורדין דייק מינה רבי יהודה ליקט ונתן לו שלא היה מניח הכל ליכנס שלא לקלקל הוורדין ואמרי' בירושלמי (שם) חברייא בשם ר' יוחנן כך משיב ר' יהודה את ר' מאיר אין אתה מודה בלוקט ונותן לבנו שהוא פטור מה לי הלוקט ונותן לבנו מה לי הלוקט ונותן לאחר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בורר ואוכל.</b> תולש ואוכל אחת אחת אבל אם תולש ומצרף חייב. ומגרגר פטור שתולש ואוכל אחת אחת דאם תולש כל האשכול חייב ואפי' ב' גרגרין יחד חייב דבירושלמי (הל' ד) א\"ר יסא בשם רבי יוחנן מגרגר אחת אחת ואוכל וא\"ל ר' חייא בר אבא וכן רבי הוה עביד משמע אבל שתים שתים לא: \n",
+                "<b>פורט ואוכל.</b> ב��וד רמון מחובר משיר פרצידי רמון ואוכל: \n",
+                "<b>כופף </b>ואוכל עץ שהאבטיח מחובר כופף אותו שיגיע האבטיח לפיו ונושך ואוכל שאם היה תולשו מתחייב ולא דמיא הך מילתא לפלוגתא דרבי טרפון ור' עקיבא דגפן שהיה נטועה לחצר לקמן בפ' שלישי (משנה ט): \n",
+                "<b>שקנה </b>במחובר לקרקע ונעשה כבעל הגינה דתנן לעיל בפ\"ק (מ\"ה) דאוכל מהן עראי עד שמגיע לביתו ועוד דתנן לקמן (פ\"ה מ\"א) [לקח] במחובר לקרקע פטור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לקצות בתאנים.</b> לעשות קציעות מתאנים: \n",
+                "<b>על מנת שאוכל.</b> לא היה צריך להתנות דפועל אוכל מן התורה ולהכי פטור ממעשר דלא חשיב כמקח מה שהתנה בחנם: \n",
+                "<b>התנה </b>שיאכל בנו בשכרו בסוף פרק הפועלים (בבא מציעא צב:) רוצה לדקדק מיכן דפועל משל שמים אוכל דאי משלו אוכל בנו אמאי חייב ומשני רבינא משום דמחזי כמקח: \n",
+                "<b>לאחר הקציעה.</b> שגמר פעולתו: \n",
+                "<b>זה הכלל האוכל מן התורה פטור.</b> כדפרשינן בפרק הפועלים (בבא מציעא פז.) אלו אוכלין מן התורה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לבסים. </b>מין תאנים: \n",
+                "<b>בנות </b>שוח פירשתי במס' דמאי (פ\"א מ\"א) ובירושלמי פריך אמאי איצטרי' מתני' הא תנינן בהשוכר את הפועלים (צא:) היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים וכו' ותני עלה היה עושה בייחור זה לא יאכל בייחור אחר ומשני לכאן צריך שיהיו שתיהן בייחור אחד כגון שלבסים ותאנים מורכבין בייחור אחד ובירו' (שם) דריש לה מדכתיב (דברים כ״ג:כ״ה) כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וכי אין אנו יודעין שאין בכרם אלא ענבים מה ת\"ל ואכלת ענבים אלא מכאן שאם היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים כנפשך כל דבר שיצר תאב שבעך שלא יאכל ומקיא: \n",
+                "<b>המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול.</b> שזה נוטל מזה תאנים וזה מזה: \n",
+                "<b>וכן </b>אם זה נוטל מזה תאנים לקצות וזה מזה לקצות היינו כמקח וחייב ואמרינן בירושלמי (שם) א\"ר אלעזר רבי מאיר היא דרבי מאיר אמר מקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן א\"ר אלעזר רבי מאיר ורבי אליעזר אמרו דבר אחד כמו דרבי אליעזר אמר תרומה טובלת בפירות שלא נגמרה מלאכתן כך אמר ר' מאיר מקח טובל בדבר שלא נגמרה מלאכתו ודרבי אליעזר בפירקין דלעיל (מ\"ד): \n",
+                "<b>לקצות פטור.</b> דסבר רבי יהודה דאין מקח טובל בדבר שלא נגמרה מלאכתו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המעביר תאני' בחצרו לקצות.</b> להוליכן למקום שעושי' אותם קציעות: \n",
+                "<b>בני ביתו אוכלין ופטורים.</b> דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמר מלאכתו ובירושלמי (הל' א) בעי הוא עצמו מהו שיאכל רב אמר אסור עולא אמר מותר ומפרש טעמא דרב משום דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו במקום שמקצין אותן לא בחצר משום דבמקומו ניכר שלא נגמרה מלאכתו אבל חוץ למקומו סברי דנגמרה וקאמר התם בירושלמי דרב כרבי דאמר רבי יוסי בן שאול בשם רבי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן מתיב ר' יוסי בן שאול והתניא החרובין עד שלא כנסן לראש הגג א\"ל לא תתיבני חרובין חרובין מאכל בהמה הם וכיון דיהיב לה לבהמה ידעי דעדיין לא יבשו כל צרכן בראש הגג דלאחר שיבשו כל צרכן אין להאכילן לבהמה ולעולא לא קשיא מתני' דחרובין דדלמא בהמה לאו דווקא דהוא הדין לאדם והא דנקט בהמה כדפרי' בירושלמי לפי שאין דרך תלמיד חכם לאכול בשוק והדר קאמר מה בין הוא לבין בניו ומשני הוא על ידי שהוא תלוי במוקצה אסור בניו על ידי שאינן תלויין במוקצה מותר : \n",
+                "<b>יש להן עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו.</b> דהוה ליה כלוקח ומקח קובע וק' דבסוף המביא (ד' לה.) מסקינן דאין מקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ואין לפרש כאן משום דמזונותיו הרי הן כהוא עצמו דהניחא לרב אלא לעולא קשה ויש לומר דלגבי לוקח חשוב כנגמרה מלאכתו משום דעיניו במקחו ודכוותה אמרי' בהשוכר את הפועלים (פח.) ובירושלמי (שם) פריך ובני ביתו ואין להם עליו מזונות ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדברי תורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שאין להם עליו מזונות.</b> שלא פסק להם מזונות: \n",
+                "<b>אוכלין ופטורין.</b> אם נתן להן בעל הבית דאין זה מקח וכי האי גוונא אין מתנה כמקח מידי דהוה אעובר בשוק דלעיל פ\"ב (מ\"ה) אבל פסק להם מזונות חשיב כמקח מכל מקום אחת אחת שרי כרבי יהודה דלעיל פ\"ב (משנה ה) אי נמי אפילו כר' מאיר דעד כאן לא אסר ר' מאיר התם לפי שהקדים לו את האיסר ומיירי הכא כשעושין מלאכה שאין אוכלין מן התורה ששכרן לעדר ולקשקש תחת התאנה דהאוכל מן התורה פטור ואפילו קצץ ושאינו אוכל מן התורה חייב אם קצץ להן מזונות: \n",
+                "<b>מוקצה. </b>כרי של תאנים ופריך בירושלמי (שם) ניחא לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה אמאי כדמר תמן מלקט אחת אחת ואוכל ואם צירף חייב אף הכא כן ומשני א\"ר יצחק מוקצה עשו אותו כמצרף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעשות בזיתים.</b> מפרש בירושלמי (שם) לעדור תחת הזיתים דלא אכיל מדאורייתא כדאמרי' בפ' הפועלים דאי שכרו לעשות בגופן של זיתים כיון דאכיל מדאורייתא פטור : \n",
+                "<b>לנכש בבצלים.</b> לא אכיל כדאי' בפ' הפועלים (בבא מציעא פט:): \n",
+                "<b>מקרטם עלה עלה.</b> תולש עלה אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קציצות. </b>שם הכלי שקוצצין בו תאנים נקרא מוקצה כדתנן בפ\"ח דשביעית (משנה ו) והוא כלי ברזל ועל כן קוראין אותם קציצות ושוטחין אותן בשדה ליבש: \n",
+                "<b>אפילו בצד שדה קציצות.</b> דמוכח מילתא דמבעל השדה נפל אפילו הכי מותרים משום גזל לפי שהבעלים מתייאשים מהן ובריש אלו מציאות (בבא מציעא כא:) מתרץ בין למ\"ד יאוש [שלא] מדעת הוי יאוש בין למ\"ד לא הוי יאוש: \n",
+                "<b>ופטורין </b>מן המעשר כהפקר: \n",
+                "<b>בזיתים ובחרובין חייב.</b> דלא מייאש ולא הוי הפקר ואסור משום גזל ומפרש באלו מציאות משום דחזותו מוכיח עליו של מי הוא אבל תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידיע: \n",
+                "<b>אם דרסו רוב בני אדם חייב.</b> דסתמא מן הדרוסות הן ופריך בירושלמי (הל' א) ולא בבתים הן נדרסות כלומר ע\"כ בשדה עסקינן ומשני א\"ר בון בר חייא תיפתר שרוב דורסין על השדות רבי זעירא בעי ואינה ניכרת אם דרוסה היא אם לא בתמיהא ומשני א\"ר שאול פעמים שהיא פוקעת מתחת הגלגל והיא דרוסה והיא נראית שאינה דרוסה פעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה: \n",
+                "<b>פלחי דבילה.</b> לאחר שנדרסו בעיגול מחלקין העיגול לכמה פלחין ובפלח יש הרבה תאנים דבוקות יחד וכדתנן בפ\"ה דדמאי (משנה ה) וכן עני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה מעשר מכל אחד: \n",
+                "<b>מדבר גמור.</b> למעשר שנגמרה מלאכתו: \n",
+                "<b>עד שלא כינס לראש הגג.</b> דהיינו ערימה שזהו גרנן של חרובין למעשר כדתנן לעיל בפרק קמא (משנה ו): \n",
+                "<b>מוריד מהן לבהמה.</b> דאוכלין על המוקצה בין במקומן בין שלא במקומן אפי' לרב כדפרשינן לעיל אבל לעולם לאו דווקא לבהמה והוא הדין לאדם והא דנק�� בהמה כדמפרש בירושלמי (שם) לפי שאין דרך תלמיד חכם לאכול בשוק: \n",
+                "<b>שהיא </b>מחזיר את המותר למוקצה כל היכא דמותרו חוזר לא נטבל כדאמרינן בסוף פרק המביא (דף לה): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחייבת במעשרות.</b> שקובעת תבואה למעשר דקיי\"ל חצר קובעת: \n",
+                "<b>חצר הצורית שהכלים נשמרין בתוכה.</b> בסוף יוצא דופן (נדה מ\"ז:) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שכן בצור מעמידין שומר [על] פתח החצר: \n",
+                "<b>כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה.</b> בירושלמי (הל' ג) תניא רבי שמעון בן אליעזר משום רבי עקיבא כל שאחד פותח ואחד נועל בשני שותפין ולא בשני דיורין ופריך עלה מה בין שותף מה בין דיור כשם שהשותף ממחה כך דיור ממחה דיורין קרי ב' שוכרים ומוחה בחברו שלא ינעול ואינה משתמרת ומשני א\"ר יונה בבעל הבית ודיורו היא מתני' בעל הבית ממחה ע\"י דיור ואין דיור ממחה ע\"י בעה\"ב כלומר לא בב' דיורין דקתני היינו בבעל הבית ודיורו דמשתמרת היא: \n",
+                "<b>ואינו אומר מה אתה מבקש פטורים.</b> ואע\"פ שאינו בוש לאכול בתוכה: \n",
+                "<b>והחיצונה פטורה.</b> לפי שהפנימית יש לה דרך על החיצונה ואין החיצונה יכולה לנעול ואמר בירושלמי (שם) רבי בון בר חייא בעי קומי רבי זעירא מה בא רבי יהודה להוסיף על דברי רבי עקיבא רבו אמר לו ולא כלום ובסוף פ' יוצא דופן (נדה מז:) פסק הלכה כדברי כולן להחמיר ויש לתמוה דאמרינן בהשוכר את הפועלים (פח.) אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית ור' יוחנן אמר אפילו חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו ורבי יוחנן הכתיב בית חצר דומיא דבית מה בית שהכלים נשמרין בתוכה ואידך הכתיב ואכלו בשעריך דמעייל להו דרך שער והשתא לרבי ינאי דפטר חצר אפילו בכלים נשמרין לתוכה תיקשי לך מתניתין דהכא ומיהו הך איכא לשנויי דאיירי לענין להכניס דרך חצר צורית לבית לאפוקי דרך חיצונה דלא והא דתני חיצונה פטור שנכנס דרך חיצונה לבתים הפתוחין לה והעביר תאנים בחצרו לקצות דריש פרקין וכן הא דתנן בפרק ח' דתרומות (מ\"ג) היה אוכל באשכול ונכנס מן הגינה לחצר אע\"פ שלא הזכיר בית מ\"מ מיירי כשחזר והכניסן לבית אבל קשה דמתני' דתרומות משמע דדווקא התחיל בגינה אבל התחיל בחצר לדברי הכל אסור ודוחק לומר בשחזר והכניס לבית ועוד דגבי נוטה לגינה קתני (לקמן מ\"י) אוכל כדרכו יעוד מדקתני בפרק הפועלים (שם) הכא בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר ולמאן דאמר לבית מה מועיל נופה נוטה לבית והלא דרך חצר צריך להכניס לביתו ומפרש רבינו תם דר' ינאי מדאורייתא קאמר אבל מודי דמדרבנן חצר קובעת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>של חצר.</b> קובעת החייבת. מפורשת לעיל ובירושלמי (שם) אמר ר\"א בגג לאויר חצר היא מתניתין כלומר אע\"פ שעומד באמצע חצר שמוקפת לגג מסביב וא\"א להביא לגג אלא דרך חצר ופריך מכיון שהעבירם דרך חצר לא נטבלו ומשני תפתר או כרבי יוסי בר' יהודה או כר' שהיה בדעתו לעשותן מוקצה ונמלך שלא לעשותן ופלוגתא דר' יוסי בר' יהודה ורבי בתוספתא (פ\"ב) דתניא המביא תאנים מן השדה לאוכלן בראש גגו שכח והכניסן לחצר חברו לא יאכל מהן עראי רבי יוסי בר\"י אומר מעלן לראש גגו ואוכל ותנא קמא הוא ר' ובירושלמי (הל' א) גרסינן הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאוכלן בראש גגו ר' מחייב ור' יוסי בר' יהודה פוטר וגירסא זו עיקר והשתא מתניתין לרבי יוסי בר' יהודה אתיא בפשיטות אבל לר' לא מתוקמא מתניתין אלא כשהיה בדעתו לעשותן מוקצה ולא נטבלו בחצר ואחר כך נמלך לאוכלן לאחר שהעלן לגגו ומסיק בירושלמי א\"ר בון והוא שיהא בגג ד' אמות על ד' אמות מה הבית אינו טובל עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות אף הגג אינו פוטר עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות כלומר דלא חשיב ובטל אגב חצר חייבת דתניא בית שאין בו ד' אמות פטור מן המעקה ומן המזוזה ומן העירוב ואינו טובל למעשרות כולה הך ברייתא מייתי לה בפ\"ק דסוכה (ג.) ולא קתני התם ולא טובל למעשרות ואיכא מילי התם דלא תני הכא: \n",
+                "<b>בית שער.</b> לפני הבית: \n",
+                "<b>וכן אכסדרה.</b> שאין לה אלא ג' דפנות כדאמרינן (ב\"ב דף כה:) עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת: \n",
+                "<b>מרפסת. </b>לפני העלייה ויש עליות פתוחות לה ומחצר עולין בסולם למרפסת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריפין. </b>בית שגגו וקירותיו שוין צר מלמעלה מרחיב והולך עד הארץ בגג המשפע ורגילין לעשותן ממורביות של ערבה: \n",
+                "<b>בורגנין. </b>כמין שובכין. עשויין בשדות לאצור בהן תבואה: \n",
+                "<b>אלקטיות. </b>מלשון קייטא תרגום קיץ בתים העשויין מחוץ לעיר להתקרר בהן לקיץ כדכתיב (שופטים ג׳:כ׳) עלית המקרה תרגום בית קייטא ים כנרת תרגומו ים גינוסר (במדבר ל״ד:י״א) ויש שם גנות ופרדסין מתוך שפירותיה מתוקין ועושין שם סוכות ואף על פי שיש שם ריחים ותרנגולים פטורה דלאו בית דירה היא ובירושלמי (שם) בעי מהו שיטבלו לבעל הבורגנין ומסיק מן מה דתני בית ספר ובית גמרא טובלין לסופר למשנה אבל לא לאחרים הדא אמרה שהן טובלין לבעל הבורגנין: \n",
+                "<b>סוכת היוצרין.</b> כך היה דרך של יוצרי כלי חרס עושין להם שתי סוכות זו לפנים מזו בפנימית הוא דר ומצניע קדרותיו למכור: \n",
+                "<b>שאינה </b>דירת החמה ודירת הגשמים כי הך דיוצרין דאפילו פנימית אינה דירת הגשמים: \n",
+                "<b>רבי יהודה מחייב.</b> כדאמר בפרק קמא דיומא (דף י:) רבי יהודה לטעמיה סוכה דירת קבע היא ומיחייבא במזוזה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנה. </b>האילן קרי תאנה: \n",
+                "<b>עומדת </b>בחצר החייבת: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר אחת בימינו.</b> בכי האי גוונא שרי רבי שמעון: \n",
+                "<b>בירושלמי </b>(הל' ד) רבי אליעזר ברבי שמעון שלשה בימינו ושלשה בשמאלו [ושלשה בפיו] רבי אליעזר ב\"ר שמעון על ידי שהיה אכלן הוה מעשר בגרמיה: \n",
+                "<b>עלה לראשה.</b> של תאנה ממלא את חיקו ואוכל שם ובלבד שלא יוריד למטה בחצר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחצר </b>החייבת: \n",
+                "<b>נוטל </b>את האשכול ואוכל כדרכו ואינו צריך לגרגר וכן ברמון ואבטיח תולש אחד ואוכל כדרכו ואין צריך לפרר הרמון ולספות באבטיח ובירושלמי (שם) אמר רבי זעירא בשם רבי יוחנן רבי טרפון כרבי אליעזר דמסכת תרומות בפרק ח' (משנה ג) דתנן היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר רבי אליעזר אומר יגמור אף הכא רבי טרפון דעבד עוקצת האשכול כתחלתו דטעמא דרבי אליעזר משום שבו התחיל בהיתר וכן רבי טרפון עביד אכילה שיש בה ב' וג' אכילות באכילה והדר מסיק אמר רבי נתן לא שרבי אליעזר אומר שהתחיל בו בהיתר אלא שרבי אליעזר אומר ימתין עד שתצא שבת או עד שיוציא חוץ לחצר ויגמור וכן מסקנא בסוף המביא: \n",
+                "<b>מגרגר באשכול.</b> גבי מקח תנן לעיל פרק ב' (משנה ו) כי האי גוונא ומודה ר' טרפון בההיא: \n",
+                "<b>[כוסבר. </b>הוא] זרע גד: \n",
+                "<b>זרועה בחצר.</b> בירושלמי (שם) תני בשם ר' נחמיה חצר שהיא נעדרת ונזרעת הר�� היא כגינה אוכל בתוכה עראי: \n",
+                "<b>מקרטם. </b>תולש: \n",
+                "<b>אם היו נשמרים חייבין.</b> דאין חייב במעשר אלא אוכל ונשמר כדתנן בריש מכילתין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחצר </b>החייבת: \n",
+                "<b>ונוטה לגינה.</b> נוף אחד מן התאנה: \n",
+                "<b>אוכל כדרכו.</b> העומד בגינה: \n",
+                "<b>אוכל אחת אחת.</b> העומד בחצר: \n",
+                "<b>עומדת. </b>בארץ ישראל: \n",
+                "<b>אחר העיקר.</b> מקום יניקת אילן להתחייב במעשר: \n",
+                "<b>ובבתי </b>ערי חומה הכל הולך אחר העיקר סתם מתניתין ר' מאיר דתנן בפרק המוכר שדהו וכו' (דף לב). כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות ר\"מ אומר אף השדות ערי מקלט הכל הולך אחר הנוף כדאמר בפרק ואלו הן הגולין (דף יב.) אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום הכל הולך אחר הנוף ומסיק רב אשי אף אחר הנוף דלא מיבעי עיקרו בפנים ונופו לחוץ כי היכי דבעיקרו לא מצי קטיל ליה בנופו נמי לא מצי קטיל ליה דשדי נופו בתר עיקרו אלא אפילו עיקרו בחוץ ונופו לפנים נמי כי היכי דבנופו לא מצי קטיל ליה בעיקרו נמי לא מצי קטיל ליה דשדי עיקרו בתר נופו לחומרא: \n",
+                "<b>וכן בירושלים הכל הולך אחר הנוף.</b> לענין מעשר שני לחומרא דאי עיקרו בחוץ ונופו לפנים כי היכי דבנופו לא מצי פריק בעיקרו נמי לא מצי פריק ואי עיקרו בפנים ונופו לחוץ כי היכי דבנופו לא מצי אכיל ליה בלא פדייה בעיקרו נמי לא מצי אכיל ליה בלא פדייה והא דתנן במסכת מעשר שני (פ\"ג מ\"ז) אילן שעומד בפנים ונופו נוטה לחוץ או עומד בחוץ ונופו נוטה לפנים כנגד החומה ולפנים כלפנים כנגד החומה ולחוץ כלחוץ ההיא רבנן ומתניתין רבי יהודה ועוד יש לפרש דרב אשי דמכות קאי לשנויי דלא תיקשי מתני' דמעשר שני והכי קאמר ובירושלים הלך אחר הנוף דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים ואוכלין שם מעשר שני ולא פודין מכנגד החומה ולחוץ בין נוף ובין עיקר כלחוץ ופודין מעשר שני ואין אוכלין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכובש </b>זיתים או ירקות שכבשן ביין או בשמן הכבישה קובעת וכן שליקה באור או מליחה ובירושלמי (הל' א) חשיב ו' דברים שהן טובלין אור טובל וכן מקח ומלח ושבת תרומה חצר בית שמירה טובלת אמר ר' יוחנן מקח ושבת אינן תורה רבי אמי בשם ריש לקיש המחוור מכולן זו חצר בית שמירה הכובש עד שיכבוש כל צרכו השולק עד שישלוק כל צרכו נשמעיניה מן הדא מהבהב שבלין באור נטבלו בלא כן אינן מחוסרות מלאכה על ידי האור שנייא היא שהוא גמר מלאכה: \n",
+                "<b>מכמן באדמה.</b> טומן הזיתים באדמה שיתחממו: \n",
+                "<b>מטבל. </b>בחומץ או בציר: \n",
+                "<b>הפוצע </b>בזיתים למתקן שיצא המרירות שלהן: \n",
+                "<b>הסוחט </b>זיתים על בשרו משום סיכה לא נטבלו בכך אא\"כ סחט לתוך ידו דידו נחשבת כבור קטן וחייב: \n",
+                "<b>המקפה לתבשיל.</b> אחר ששם היין בתבשיל והקפהו כמו משירד לבור ויקפה וקפוי עראי הוא לתוך התבשיל ובירושל' (שם) פריך בלא כך אין האור טובל ומשני תפתר בתבשיל צונן: \n",
+                "<b>לקדרה חייב.</b> בירושלמי (שם) אמר ר' זעירא בקדרה ריקנית היא מתניתין שהניח בה היין והקפהו מתוכה והוה ליה כמקפה מתוך בור קטן וחייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוקות </b>בסוף פרק המביא (לד:) מייתי לה תינוקות רבותא אשמעינן דיש להן מחשבה ע\"י מעשה המוכיח כדאמר בפ\"א דחולין (דף יג.): \n",
+                "<b>[שטמנו]. </b>בשדה דאי בבית בלא שבת קובעת ובירושלמי (הל' ב) מוקי לה אביי בשלקטום עם דמדומי חמה והוכיח מעשה שלהם על מחשבתן שליקטום לשבת דקסבר אין שבת קובעת אלא בשנלקט לשם שבת ופלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש לעיל פ\"ב (הל' ג) בירושלמי דגרסינן פירות שליקטן שלא לצורך שבת וקידשה עליהן שבת רבי יוחנן אמר שבת טובלת ריש לקיש אמר אין שבת טובלת ופריך ולית הדא פליגא על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר שבת טובלת מפני שלקטום לשבת הא אם לקטום שלא לשבת לא דרבי יוחנן אמר שבת טובלת בכל ענין ומתני' משמע דווקא שליקטום תינוקות לצורך שבת ומשני ר' יונה בשם ר' המנונא אפי' לקטום לשבת אוכל מהן עראי מערב שבת כלומר הא דנקט מתניתין שטמנו לשבת לאשמעינן דאפי' הכי לא אסרו אלא למוצאי שבת והדר קאמר אפילו על ריש לקיש לית הא פליגא ולא תינוקות אינון ואפילו ליקטום לשבת כמו שליקטום שלא לשבת אמר רבי יוסי בשם רבי הילא תפתר בשליקטום עם דמדומי חמה דהוכיח מעשה שלהן על מחשבתן: \n",
+                "<b>כלכלת שבת.</b> הכלכלה מליאה פירות שייחדה לשבת בית הלל מחייבין בדבר שאינה מיוחדת לה אין שבת טובלת כגון בפירות מוקצה אבל טובלת בכלכלה שנתייחדה לה משום דכתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) וקראת לשבת עונג: \n",
+                "<b>לשלוח לחברו.</b> נטבלה ולא יאכל עראי עד שיעשר ומפרש בירושל' (הל' ג) שהוא מקפיד עליה כמו כלכלת שבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחר אחד במלח.</b> בירושל' (שם) פריך אם מלח טובל למה לי צירוף ואם צירוף ל\"ל מלח אלא על ידי זה וזה: \n",
+                "<b>שהוא מחזיר את המותר.</b> בסוף המביא (לה.) פריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא א\"ר אבהו רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי מהדר סיפא במעטן טמא וגברא טמא דמצי מהדר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שותין על הגת.</b> כשמכניס שם ראשו ורובו מוקי לה בפרק קמא דשבת (יא:) דלא חשיב קבע אלא אם שתה חוץ לגת: \n",
+                "<b>רבי אלעזר בר' צדוק מחייב.</b> דגזר שמא יוציא: \n",
+                "<b>[על </b>החמין] שמזג היין בחמין ומפרש בירושלמי (שם) א\"ר יותנן שהיא קבע: \n",
+                "<b>על הצונן פטור.</b> שהוא לדבר שלא נגמרה מלאכתו ובכל הספרים גרסינן בפ\"ק דשבת מפני שמחזיר את המותר ופירוש הוא אבל כשמוזג בחמין אם היה מחזיר לגת מתקלקל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקלף שעורים.</b> מסיר קליפתן ומקלף אחת אחת שיבולת או שעורה אחת ובפ\"ק דביצה (יג:) אמר וכן לשבת: \n",
+                "<b>מנפח </b> מיד ליד מפרש התם כיצד מנפח : \n",
+                "<b>ירקה </b>פטור הזרע לעולם חשוב אבל ירקה לא אלא אם כן החשיבו: \n",
+                "<b>זירין </b>של שבת זמורות ובפ\"ק דמסכת ע\"ג (ז.) מוקי לה בדגנוניתא: \n",
+                "<b>ירוש' </b>(הל' ה) שבת שזרעה לזרע מתעשרת זרע ואינה מתעשרת ירק זרעה לירק מתעשרת ירק וזרע ואינה מתעשרת זירין זרעה לזירין מתעשרת זרע וירק וזירין והתניא אין לך מתעשרת זרע וירק: \n",
+                "<b>אלא </b>שחלים וגרגיר בלבד פי' דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כח:) זרעו לירק מתעשרת ירק וזרע זרעו לזרע מתעשרת זרע וירק כלומר ירק וזרע הירק עיקר ואפי' בזרע אזלינן בתר לקיטה כירק זרע וירק הזרע עיקר ואזלינן בתר השרשה כפרגין ושומשמין בפרק קמא דראש השנה (דף יג:) : \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמרות של תלתן.</b> לולבי תלתן כעין שיש לגפנים ואוכלין אותן ויש מפרשים דדרך הגבעולין כשמתחילין לצמוח ולגדל נראה מקום צמיחתן כעין גרגיר ונקרא תמרה כדאמרינן גבי הדס עלתה בו תמרה: \n",
+                "<b>וחרדל </b>ופול הלבן ותלתן חשובין אוכל:\n",
+                "<b>צלף </b>הוא נצפא הוא פרחא כדאמרינן בפרק כיצד מברכין תמרות הן לולבין וכשהן רכין אוכלין אותן והוא עיקר העץ שגדל בו הפרי ואביונות הן עיקר הפרי שמברכין עליו בורא פרי העץ והקפרס הוא שומר לפרי שומר אביונות ונקרא ניצא דפרחא ומברכין עליו נמי בורא פרי העץ ולרבי עקיבא לא חשיבי ליה אלא אביונות: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העוקר שתלים.</b> דרך הגננים כשזורעין בצלים וכרשין כשצומחין מעט תולשים אותן ונוטעים אותן במקום אחר ומתעבים וגדלין יותר ופטור דעדיין לא נגמרה מלאכתן ואפי' ראה פני הבית: \n",
+                "<b>לקח במחובר פטור.</b> דאין מקח קובע במחובר אבל תלוש דומיא דמחובר קובע אע\"פ שלא נגמרה מלאכתה וסתמא כרבי מאיר דלעיל פ' שני (מ\"ה): \n",
+                "<b>ליקט לשלוח לחברו.</b> בשתלין איירי ואמרינן בירושלמי (הל' א) רב אמר אסור לוכל א\"ר שמואל קומי דרבי יסא בשם רבי אחא מה דאמר רב בשהכניסן לחצר בית שמירה שנטבלו כשהביאן לביתו: \n",
+                "<b>הרי אלו חייבים.</b> ואותו שנשתלחו לו מעשרן כדאמר בירושל' (שם) שכן מנהג בני אדם לשלוח לחבריהן טבלים כדברים הללו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונוטע לתוך שלו.</b> לזרע שיבא בהן הזרע ויתבטל במקום נטיעתן:  ",
+                "<b>מפני שהוא גורנן.</b> עקירתן הוא גורן שלהן דאין להן גורן אחר להתחייב במעשר דזרען פטור ממעשר כדדריש בירושלמי (הל' א) בריש מכילתין יכול שאני מרבה זרע לוף העליון זרע כרשין זרע בצלים זרע לפת וצנונות ושאר גרעיני גנה שאינן נאכלים ת\"ל מזרע הארץ ולא כל זרע:  ",
+                "<b>בירושל' </b>(שם) א\"ר מנא לא שנו אלא לזרע אבל לאכול פטור כלומר אין צריך לעשר בעת תלישת' שעתיד לעשרה כשיבא לאכול ורבי חייא בשם ר' יוחנן אמר לא שנא לזרע ולא שנא לאכול חייב מפני שהוא גרנן בעת תלישתן באו לחיוב ומפרש רבי חנינא טעם דרבי יוחנן מפני שהוא מכניסן מן השני לעני ומן העני לשני כלומר פעמים שתולשן בשנה שניה ונוטען ועתה חוזר ותולשן בשלישית ונמצא מוציאן ממעשר שני ומביאן למעשר עני אי נמי פעמים שתולשן בשלישית ונוטען וחוזר ותולשן ברביעית משום הכי מעשר השתא:  ",
+                "<b>טהרו מלטמא.</b> דכזרועין דמו ולא מקבלי טומאה כדאמר בירושלמי (שם) דריבתה תורה בטהרת זרעים על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא אבל לשאר מילי כתלושי' דמו ובחזקתן למעשר ולשביעית ודוקא השרישו בעליה אבל השרישו בקופה כתלושים דמו לכל מילי ואם היו טמאים לא עלו מידי טומאתן ואם נגע בהן שרץ טמאים:  ",
+                "<b>והן מגולין.</b> עלין שלהן בדרך גדילתן:  ",
+                "<b>כנטועין בשדה.</b> והתולש מהן בשבת חייב: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימכור אדם פירותיו.</b> בירושלמי מפרש לא ימכור שדהו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן :  ",
+                "<b>ואמרינן </b>(הל' ב) בירושלמי תני רבי שמעון מתיר שהוא אומר לו הרי מכרתי את שלי צא ותבע את שלך עבר ומכר מעשר את שהוא אוכל ואינו מעשר מה שהוא מוכר ואין אנו אחראין לרמאין והך סיפא כרבנן:  ",
+                "<b>ואם ביכרו.</b> אם יש בהן בכורות שהגיעו לעונת המעשרות והשאר לא הגיעו עדיין נוטל את הבכורות ומוכר השאר:  "
+            ],
+            [
+                "<b>תבנו </b>שנידושו ופעמים יש בהן חטין: \n",
+                "<b>גפתו. </b>פסולת של זיתים: \n",
+                "<b>זגין.</b> פסולת ענבים: \n",
+                "<b>שהתורם בלבו על הקוטעין.</b> דתניא בתוספתא דתרומות (פרק ג') התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו על מה שבקוטעין ועל מה שבצדדין ועל מה שבתבן התורם את הבור צריך שיכוין את לבו על מה שבחרצנין ועל מה שבזגין התורם את הגת צריך שיכוין את לבו על מה שבגפת ואם לא כוון תנאי ב\"ד שיתרום על הכל: \n",
+                "<b>קוטעין. </b>שבולות קטועות שלא נידושו: \n",
+                "<b>צדדין. </b>צידי הכרי: \n",
+                "<b>שבתוך התבן.</b> שאי אפשר בלא חטין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח שדה ירק בסוריא.</b> שלקחו מן הנכרי: \n",
+                "<b>עד שלא בא לעונת מעשרות.</b> לקחה חייב דבידו נטבלו: \n",
+                "<b>אבל לקחה משבא לעונת מעשרות פטור.</b> שבשעת חובתה היתה פטורה שהיתה אצל הנכרי : \n",
+                "<b>ולוקט כדרכו והולך.</b> ואוכל אע\"פ שמוספת ברשותו אבל פועלין לא ישכור דחיישינן דילמא אתי לאיחלופי למיעבד הכי בשדה שלא בא לעונת מעשרות ור' יהודה לא גזר: \n",
+                "<b>בד\"א. </b>דאזלינן בתר [עונת] מעשרות: \n",
+                "<b>בזמן שקנה קרקע עם הפירות.</b> אבל קנה פירות בלא קרקע אע\"פ שלא בא לעונת מעשרות פטור ואמרינן בירושלמי (שם) א\"ר אבין מילתא דרשב\"ג כשיטת רבן גמליאל זקינו דתנינן תמן ישראל שהיו אריסין בסוריא לנכרים ר\"א מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית רבן גמליאל פוטר: \n",
+                "<b>רבי אומר אף לפי חשבון.</b> ומפרש בירושלמי (שם) דרבי אתנא קמא קאי דפטר כשבא לעונת מעשרות אע\"ג שמוסיף ברשות ישראל דסבר רבי דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון דאם הביא שליש ביד הנכרי ושני שלישי ביד ישראל שני שלישי חייב ובירושלמי (שם) תני שדה שהביאה שליש לפני הנכרי ולקחה ממנו ישראל ר\"ע אומר התוספת פטור וחכמים מחייבין והשתא סתם מתני' ר\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתמד. </b>נותן מים בחרצנים או בשמרים ולכשיחמיץ תוסס נעשה יין והכא במתמד בשמרין פליגא כדאמרינן בריש אלו עוברין (פסחים דף מב:) הא בדרווקא הא בדפורצני: \n",
+                "<b>ומצא כדי מדתו.</b> יהיב תלתא ואתו תלתא ופלגא פליגי כדאמרינן בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צז:) ובפ\"ק דחולין (דף כו.) פליגי אמוראי דרב נחמן אמר בשהחמיץ פליגי ולאו דוקא החמיץ אלא ראוי להחמיץ כיון דאי שביק ליה הוה מחמיץ כדמוכח התם ור\"א סבר בשלא החמיץ מחלוקת ועד כאן לא מחייב רבי יהודה אלא מיניה וביה אבל מעלמא לא דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב ויש לתמוה היכי פטרי רבנן והלא כל איסורים שבתורה בנותן טעם וטבל חמור משאר איסורים כדאמר בסוף מס' ע\"ז (דף עג:) דאיכא למאן דאמר כל איסורים שבתורה בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו וי\"ל דטעם השמרים של טבל לא חשיב טעם גמור אלא קיוהא בעלמא: \n",
+                "<b>ר\"י מחייב.</b> אמר בירושלמי (הל' ג) דהיינו במעשר אבל בתרומה לא כדאמר לעיל התורם בלבו על הכל: \n",
+                "<b>ונמצא יותר על מדתו.</b> היינו [יותר] משיעור המפורש בפרק המוכר פירות (שם) כגון דרמא תלתא ואתו ד': \n",
+                "<b>מוציא עליו ממקום אחר.</b> כלומר לא מיבעיא דמיניה וביה יכול להפריש אלא אפי' מיין גמור יכול להפריש עליו לפי חשבון היתר לפי מדתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלנו. </b>לינת לילה:  ",
+                "<b>לערימה החייבת.</b> כההיא דתנן בפרק קמא (מ\"ו) ואם אינו ממרח משיעמיד ערימה:"
+            ],
+            [
+                "<b>שום בעל בכי.</b> כל הני מינים וכן דרבי מאיר ורבי יוסי קיימי אפטורים מן המעשר ונלקחים מכל אדם ואף על גב דנאכלים וחשובים פטורים דהנהו דאין נאכלים חשיב לחודייהו והיינו טעמא דהני כדאיתא בירושלמי (הל' א') בריש פרק ב' דדמאי דאמר תמן תנינן שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסים הקלקים ועדשים המצריות המינים הללו על ידי שיש כיוצא בהן בארץ ישראל הוצרכו חכמים ליתן להם סימן אבל האלצרין והפסטקין והאסטרובלין ע\"י שאינן כיוצא בהן בארץ ישראל לא הוצרכו חכמים ליתן להן סימן כלומר המינים דמתני' לפי שיש שומין ובצלים וגריסין ועדשים בארץ ישראל דהיינו כיוצא בהן הוצרכו ליתן בהן סימן בפטורין הבאים לעולם מחוצה לארץ דלא חייבו חכמים פירות חוצה לארץ במעשר אלא אותן שדוגמתן בארץ ישראל אבל אלצרין ופסטקין ואסטרובלין אין גדילים בארץ ישראל לא הוצרכו למנותן וליתן סימן בהם:  ",
+                "<b>בכי. </b>שם מקום כמו רכפא אי נמי כל האוכלן יורדות [עיניו] דמעה כדאמר בירושלמי (הל' ג) אי זהו שום בכי כל שאין לו אלא חור אחד מקיף את העמוד ובתוספתא (פרק ג) קתני דור אחד דשום שלנו יש לו דרא לפנים מדרא רשב\"ג אומר כל שאין לו אלא קליפה אחת אי זהו בצל של רכפא כל שעוקצו נמעך לתוכו רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין לו ארס אלו הן גריסי הקלקין אותן המרובעין אלו הן עדשים המצריות כל שגלגליהן חדים רשב\"ג אומר כל שאין להם צרורות אלו הן הקריקם כל שעוקציהן מעוטין והלקטיהם מרובים מה דמי לה א\"ר יוסי כגון אילן קונייתא:  ",
+                "<b>זרע העליון של לוף.</b> מפרש בירושלמי (שם) כיני מתני' זרע הסלולין של לוף כלומר זרע לוף שוטה שכן קורין בלשון יון לשוטה סלי אבל זרע לוף סתם חייב וכל הני פטורין דריש מקרא בריש מכילתין בירושלמי (הל' א) כדפרשינן בריש פרקין:  ",
+                "<b>מכל אדם בשביעית.</b> אפי' מן החשוד:  ",
+                "<b>שאביהן תרומה.</b> כההיא דתנן בריש פרקין (מ\"ב) העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהיא גורנו ואם עשאן תרומה ונטען לזרע הזרע נאכל לזרים ובירושלמי (שם) מייתי עובדא דחדא איתתא הוה לה זרבונין דתרומה גו קופתא נפלון לגו גינתא וצמחון אתא עובדא קומי רבי יוחנן ושרא ליה א\"ל רבי חייא בר בא ולא מתני' היא אע\"פ שאביהן תרומה יאכלו א\"ל מן דגלית לך חספא אשכחת מרגניתא ואת אמר ולא מתני' היא. זרע זרבונין הם מזרעוני גינה שאינן נאכלין:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Yadayim/Hebrew/Talmud Bavli, Vilna, 1880..json

@@ -0,0 +1,173 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Yadayim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תלמוד בבלי, וילנא, 1880",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>לאחד </b>אף לשנים. לחד בעינן רביעית מתחלה אבל לתרי כשהיה בו רביעית ונטל הראשון ואחר כך שני אע\"ג דלא הוי רביעית גבי שני שפיר דמי הואיל ומשירי טהרה אתו כדמפרש בפרק כל הבשר (חולין דף קז.): ",
+                "<b>מחצי </b>לוג לשלשה או לארבעה. לפום שיעורא דרביעית לשנים היה די ברביעית ומחצה לשלשה אלא כיון דנפישי גברי חיישינן שלא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל אחד יצמצם המים מפני חבירו ומיהו אי איכא רביעית ומחצה ונטל אחד מהם חצי רביעית הא ודאי דיועיל רביעית הנשאר לשנים אחרונים דאפילו בתחלה סגי לשנים ברביעית כל שכן הכא דאתו משירי טהרה וכי לא מהני הכא הני מילי כשלא נשאר לשנים אחרונים רביעית וכן הא דקאמר מחצי לוג לשלשה ולארבעה דמשמע ולא לחמשה שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד רק שיטול עד הפרק ואי מפרשינן כולה מתני' בנוטלים בבת אחת ניחא טפי אבל מדמפרשינן בפרק כל הבשר (שם) טעמא משום דאתו משירי טהרה משמע דאיירי בנוטלים זה אחר זה: *) ",
+                "<b>מוסיפים </b>על השניים. כך דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק כדאמרינן בפ' כל הבשר וראשונים ושניים דכולה מכילתין משום דפעמים שאדם זורק מים על ידיו פעמים כדי ליטול יפה ואם משטיפה אחת הגיעו עד הפרק מנגב ידיו במפה והן טהורות כדתנן בפרק שני ואם אחר שנגב נמלך ליטול עוד ידיו כדי ליטול יפה ונתן השניים ולא הגיעו עד הפרק יכול להוסיף עד שיגיעו לפרק כן מוכח בתוספתא אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק [אין] מוסיפין דכיון דלא טיהרו את הידים כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה וצריך לנגב תחלה ואח\"כ נוטל רבי מאיר פליג בתוספתא ואמר מוסיף אף על הראשונים דכולי האי לא אטרחוהו רבנן לנגב תחלה וכל מה שמוסיף עד שיגיעו לפרק הם הנקראים ראשונים ואין מוסיף על השניים דקאמר רבי מאיר היינו דאין צריך להוסיף על השניים אי נמי לגבי הא קאמר דמוכח לקמן דשניים מטהרין את הראשונים ואתא ר\"מ למימר דדוקא כשהשניים הגיעו לפרק בשטיפה אחת ולא הגיעו לפרק בשתי שטיפות וכי האי גוונא דאיירי רבי יוסי בשניים בתוספתא לא הוה פליג רבי מאיר דמאחר שקינח ידיו מן הראשונים וידיו טהורות בראשונים לבדם מדקתני בתוספת' ונמלך כדמוכח לקמן בכמה דוכתי. *[ובס\"א אשכחנ\"א נוסח\"א אחרית\"י ונרא\"ה לעניו\"ת דעתי\"ן לגלותה ית\"ה דהי\"א עיקר וז\"ל מוסיפין על השנים כך דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק כדאמרינן בפרק כל הבשר (שם) וראשונים ושנים דכולה מכלתין משום דכשנטל ידיו בשטיפה אחת עד הפרק אע\"פ שידיו טהורות לאחר ששפשף בראשו או בכותל או במפה מ\"מ אם חזר ונגע במי השפשוף טמאות או אם נגע עם ככר של תרומה נטמא כמו שאפרש בפ\"ב ולכך עביד שטיפה אחרת במים שנים לטהר מים ראשונים שעל גבי ידיו ואפילו לר' מאיר דמטהר נמי בראשונים דאמרינן בפרק ב' ועל ככר של תרומה טהור אכתי זימנין דזקוק ליה מים אפילו לטהר ידו כשלא היו הראשונים מי רביעית כדתנן פרק שני והשתא האי מוסיפין דקאמר הכא היינו דאם נתן השנים ולא הגיעו לפרק יכול להוסיף עד שיגיעו אבל על הראשונים לא דכיון שלא טהרו כל מה שמוסיף עליהן כמוסיף על טומאה היא וצריך לנגב תחלה וליטול אח\"כ ור' מאיר פליג בתוספתא ואמר מוסיף אף על הראשונים דכולי האי לא אטרחוהו רבנן לנגב תחלה וכל מה שמוסיף עד שיגיעו לפרק נקראים ראשונים ואין מוסיף [על] השנים דאמר ר\"מ היינו לענין דאין מועילים שנים לטהר הראשונים אלא א\"כ הגיעו לפרק בשטיפה אחת בלא הפסק א\"נ היכא דזקוק לשנים כדפרישית שלא נטל ראשונים מי רביעית צריך שיהיו שנים בשטיפה אחת והא דתניא בתוספתא במילתא דרבי יוסי מוסיפין על השנים ולא על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונטל את השנים ואין בהם כדי שיגיעו לפרק הרי זה מוסיף עליהן על כרחין בכה\"ג לא הוה פליג ר' מאיר מאחר שקנח ידיו מן הראשונים ידיו טהורות מדקתני בתוספתא בנמלך כדמוכח לקמן בכמה דוכתי]. (ע\"כ חילו\"ק הנוסח\"א מכא\"ן ואיל\"ך שוי\"ן) מה לנו במה שנוטל שניים ומוסיף וכי פליגי בשניים בשלא קנח מן הראשונים פליגי דעל כרחין אף בשלא קינח שרי ר' יוסי ובזה יש להסתפק דלמא האי דאסרינן להוסיף על הראשונים לרבי יוסי ועל השניים לר' מאיר היינו כשאין מוסיף ליטול אלא חצי הפרק ששייר ומניח חצי הפרק שנטל אבל אם כשמוסיף ליטול הכל בשטיפה אחת עד הפרק שרי ואין הטעם תלוי משום טומאה אלא משום שאין דרך נטילה בכך כדאמרי' בריש פרק שני דגיטין (דף טו:) אלא דקא משי פלגא פלגא דידא הא אמרי דבי ר' ינאי ידים אינן טהורות לחצאין והא דלא מייתי התם מתניתין דהכא דאין מוסיף על הראשונים משום דפלוגתא הוא בתוספתא דר' מאיר ור' יוסי ובירושלמי דחלה פרק שני וכן בירושלמי דברכות בפ' אלו דברים אמרינן התם תני המים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק ר' יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה ר' שמואל בר יצחק בעי נוטל ושונה ואת מר רשות אית בעי מימר מהלך ארבעת מיל ואת מר רשות ואמר ר' יעקב בר אידי על הראשונים נאכל בשר חזיר ועל השניים יצאה אשה מביתה ויש אומרים שנהרגו עליה שלש נפשות משמע דמפסיק היינו דמנגב תחלה ואח\"כ נוטל כמו שפירשתי אבל באחרונים אינו מפסיק כלומר דאין צריך לקנח. לאחרונים קרי שניים כדקאמר על השניים יצאה אשה מביתה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] שנים שנטלו שתי ידיהן זו משמינית וזו משמינית אע\"פ שחוזרין ומערבין בקילוח ידיהן טמאות שמתחלה לא נטלו מן רביעית אלא פוסלין ידיהן. פ' שני כלים שאין בכל אחד כי אם שמינית דהיינו רביעית בין שניהם ואלו השנים לא נטל כל אחד כי אם ידו אחת ובבת אחת שפכו משני הכלים על שתיהן שהקילוח מתערב אפ\"ה ידיהן פסולין. ",
+                "<b>ועו\"ד תני\"א בתוספ' [רפ\"א ע\"ש] מי רביעית נותנין לידים לאחד אבל לא לשנים מחצי לוג לשלשה אבל לא לארבעה מלוג לחמשה אבל לא לעשרה ולא למאה מוסיפין על הראשונים ואין מוסיף על השניים דברי ר\"מ רבי יוסי אומר מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים חצי לוג אף לשלשה אף לארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה ומוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונטל את השניים ואין כדי שיגיעו לפרק ה\"ז מוסיף עליהן. פירוש שפשף שקינח ידיו במפה דשיפשף לשון קינוח הוא כמו שאפרש בפרק שני: \n</b>"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל </b>הכלים נותנין לידים. בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית ואפילו בכלי גללים דלא חשיבי כלים לענין טומאה: ",
+                "<b>דפנות </b>הכלים ושולי המחץ. שברי כלים נינהו וכן מגופה לאו לתשמיש לתוכה עבידא אלא לכסוי חבית: ",
+                "<b>בחפניו. </b>שלא ימלא חפניו מים ויריק על ידי חבירו: ",
+                "<b>שאין </b>ממלאין. מילוי מים חיים לקדש בהן מי חטאת דכתיב (במדבר י״ט:י״ז) מים חיים אל כלי: ",
+                "<b>ואין </b>מקדשין. נתינת האפר על גבי המים: ",
+                "<b>ואין </b>מזין. שטובל האזוב בכלי כדי להזות: ",
+                "<b>צמיד </b>פתיל. שברי כלי חרס שהקיפן צמיד פתיל ומונחין באהל המת אין מצילין על מה שבתוכן: ",
+                "<b>שאין </b>מצילין. כמו ואין מצילין ואורחיה דתנא למיתני הכי כדאשכחן בפרק שני דכתובות (דף כז.) שכתוב ברוב ספרים שאין אדם נאמן על עצמו ופי' כמו אין אדם נאמן ודכוותה בפ\"ק דביצה (דף ב.) דתנן שאפר כירה מוכן הוא ואמר רבא בגמ' [שם ח.] הכי קאמר ואפר הכירה מוכן הוא: ",
+                "<b>מיד </b>כלי חרס. לענין תוך תוכו דשברי כלי חרס הנתונין בתנור ופיהן למעלה מן התנור ושרץ באויר התנור אין השברים מצילין על האוכלין שבתוכו וכל הני תנן נמי במס' פרה פ' חמישי [מ\"ה] ותני להו התם אגב קידוש והכא תני להו אגב ידים וקצת קשה דלא תני התם ידים: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [שם] מגופה שהתקינה לכלי נוטלין הימנה לידים החמת והכפישה אע\"פ שפחותין נוטלין מהן לידים השק והקופה אע\"פ שמקבלין אין נוטלין מהן לידים השידה והתיבה והמגדל בזמן שאינן עשויים לאהלים נוטלין מהן לידים בזמן שהן עשויים לאהלים אין נוטלין מהן לידים אין הכהנים מקדשין במקדש אלא בכלי ואין משקין את הסוטות אלא בכלי ואין מטהרין את המצורע אלא בכלי שולי כלי עץ וכלי עצם וכלי זכוכית אין נוטלין מהן לידים. קירקסן שפן ועשאן כלים נוטלין מהן לידים אם יש להם קבלת רביעית. החוקק באמת המים ועשה לה בית קבלה אע\"פ שתלשוה מים וחברוה אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין הימנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה תלשה וחיברה וחישב עליה אחר תלישתה ממלאין בה ומקדשין ומזין הימנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה. פי' שהתקינה שחקק בה כדי לקבל רביעית. חמת וכפישה מיני נודות של עור. שפחותין ובלבד שיחזיקו רביעית דאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קז.) דכלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים. שק וקופה אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלין מים. אין הכהנים מקדשין במקדש אלא בכלי קדוש ידים ורגלים מן הכיור וכיור לאו דוקא אלא שיהא כלי שרת כדאיתא בזבחים בפרק [כל הזבחים] שקבלו (דף כב.) ירחצו לרבות כלי שרת. החוקק באמת המים דכוותה תניא בתוספ') א) דאהלות ופרשתיה בפ\"ה דאהלות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנפסלו </b>משתיית בהמה. כגון סרוחין אבל נפסלו מחמת טיט המעורב בהן אפילו בקרקע פסולין כדפרישית בסוף פרק שני דמקוואות: ",
+                "<b>בכלים </b>פסולין. דלא תקון רבנן נטילה אלא בראויין לשתיית בהמה: ",
+                "<b>בקרקע </b>כשרין. להטביל ידיו דהא מקוה נינהו ובפרק כל הבשר (חולין דף קו.) פליג ר' שמעון בן אלעזר בברייתא דאמר אף בקרקע טובל בהן כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו ומוקי לה התם דפסקינהו בבת בירתא וקשה מכאן למאי דגרס רש\"י התם חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים ורבי יוחנן אמר כל גופו טובל בהן אבל לא פניו ידיו ורגליו פי' לחזקיה אין נוטלין מהן לידים אבל מטבילין מהן לידים ול��בי יוחנן דאסר אפילו להטביל לידים ומוקי לה התם דפסקינהו בבת בירתא ובפלוגתא דרבי שמעון בן אלעזר ורבנן והשתא קשה סתם מתני' דהכא דלא כר' יוחנן ובכל דוכתא אית ליה לרבי יוחנן הלכה כסתם משנה וליכא למימר דמתני' דהכא מיירי בדלא פסקינהו חדא דאמאי מפליג בין כלים לקרקע ליפלוג בדידה ועוד דבתוספתא קתני מילתיה דר' שמעון בן אלעזר ולא קתני מילתיה דרבנן משמע דר' שמעון בן אלעזר קאי אמתני' ובדפסקינהו בבת בירתא מוקמינן פלוגתייהו ונראה כגירסת רבינו גרשום ורבינו חננאל דגרסי התם במילתיה דר' יוחנן השתא כל גופו טובל בהן פניו ידיו ורנליו לא כל שכן: ",
+                "<b>דיו </b>קומוס וקנקנתום. בפ' שני דגיטין (דף יט.) מפרש להו: ",
+                "<b>עשה </b>בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין. בפרק כל הבשר (חולין דף קה.) אמרינן התם דמים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן ואמר רבי יצחק ב\"ר יוסף אמר ר' ינאי לא שנו אלא שאין היד סולדת בהן אבל היד סולדת בהן אסור סולדת פירוש נכוית ופירש שם בקונטרס משום דבטלם ונשתנו מתורת מים וכאן נמי יש לומר דהיינו טעמא: ",
+                "<b>שמעון </b>התימני. מתמנת היה ואית דגרסי התיבני: ",
+                "<b>אפילו </b>נתכוין. לשון אפי' לא יתכן אלא אם כן גרסינן פסולין ואי גרסינן כשרין גרסינן אם נתכוין לשרות פתו בכלי זה ונפל הפת לכלי אחר כשרין המים לנטילה הואיל ונפל בהן הפת שלא במתכוין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>או </b>שמיחה בהן את המדות. בדבר שנדבק יפה ויוצא בדוחק שייך לשון מיחוי כי ההיא דפרק הספינה (בבא בתרא דף פח.) החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה את משקלותיו פעם אחת בשבת וכי ההיא דתנן בפסחים בפרק אלו דברים(פסחים דף סח.)מיחוי קרביו ואמרי' בגמ' שירקא דמעיא דנפיק אגב דוחקא דסכינא כדכתיב (ישעיהו ה׳:י״ז) חרבות מחים גרים יאכלו ומתרגם רב יוסף נכסי רשיעיא צדיקיא יחסנון: ",
+                "<b>פוסל </b>בחדשים. דאע\"פ שהם נקיים אין רגילות להשתמש בהן עד שידיחם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטביל </b>בהן הגלוסקין. היינו קיטוף דפרק כל שעה (פסחים דף לו.) דאמרינן את שלשין בו מקטפין בו דלאחר עריכת הלחם טחין פניו במים או ביין פעמים שמטבילין הגלוסקין במים פעמים שטובל ידיו במים וטח בהן פני הגלוסקין והיינו דתנן הכא דאם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה דהוי כמו שרה בהן פתו. ואם מדיח בהן ידיו כלומר שטבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין בידיו כשרין לנטילה: ",
+                "<b>מטה </b>חבית על צדה ונוטל. ולא דמי להא דאמר רב פפא בפ' כל הבשר (חולין דף קז.) האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים שדולה מים מן הבור ושופך לצינורות להשקות את השדה דאין נוטלין מן הצנורות את הידים משום דלא אתי מכח גברא דהתם ששפך מן הדוולא לצנורות כשהמים נופלים מן הצנורות על ידיו אין זה חשוב מכח גברא אבל הכא שהאדם עצמו הטה החבית אפילו הלך וישב לו אחר כך והחבית שופכת מים כל היום כולו מחמת הטייתו כח גברא הוא אי נמי האי תנא דמכשר בקוף לא חייש אכח גברא וסוגיא דהתם כרבי יוסי דפוסל בשני אלו כלומר במטה החבית ובקוף וטעמא דתרוייהו משום דבעי כח גברא אבל מניח חבית בין ברכיו שברכיו מסייעין לשפוך הוי כח גברא ובתוספתא בעי רבי יוסי כוונת נותן ונוטל והא דמשמע הכא דמודה בחרש שוטה וקטן הנהו בני כוונה נינהו: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"א] המים שהנחתום מטביל בהן גלוסקין אע\"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהוא נוטל ידיו ונותן על גבי ��כרות אם [ב] לא נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין מים שלפני הנפח אע\"פ שלא נשתנו מראיהן אין נוטלין מהם לידים מפני שבידוע שנעשתה בהן מלאכה ושלפני הספר אם נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין הכל כשרין ליתן לידים אפילו טמא מת אפילו בועל נדה כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין הנותן מתכוין הנוטל אין מתכוין ידיו טהורות ר' יוסי אומר ידיו טמאות הפקיע את המולייאר ונטל הימנו לידים או שנטל מן הסילון שיש בו כדי קבלת רביעית ידיו טהורות ור' יוסי אומר ידיו טמאות ומודה ר' יוסי שאם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות. פי' מים שלפני הנפח דרכו לכבות בהן את הברזל והיינו שנעשתה בהן מלאכה. כל שאינו מטמא במשא כלומר שאינו מטמא את המים במשא ולפי זה אסור ליטול מים מן הנדה ומן העובדי כוכבים שגזרו על העובדי כוכבים שיהיו כזבים לכל דבריהם כדאמרינן בפ' בנות כותים (נדה דף לד.) ואפילו מטמא מת נמי אסור דעל כרחך לא שרי הכא ליטול מטמא מת אלא בכלי אבנים דלא מקבלי טומאה דאי בכלי המקבל טומאה קא מטמא ליה טמא מת לכלי ונמצא כלי מטמא את המים ומיפסלי לנטילה כמו מכל המטמא במשא ולקמן נמי בפרק שני משמע בהדיא דמים טמאין פסולין לנטילה ולפי זה אין תקנה בזמן הזה דאם דלה עובד כוכבים מים אסור ליטול מהם שהכל טמאין ונוגעין בכלי ובמים ויש מפרשים דהכא בנוטל ידיו לתרומה איירי ולא בנוטל ידיו לחולין דאי לא תימא הכי נדה ויולדת היאך נוטלת לעצמה הא מטמאות במשא ואין זה דיוק דהא אמרי' בחולין בפרק כל הבשר (חולין דף קו.) דנוטלין ידים לחולין משום סרך תרומה וכיון דמשום סרך תרומה הוא אין חילוק בין תרומה לחולין ואפילו נדה דלאו בת אכילת תרומה היא ומים שעל ידיה טמאין תקון רבנן נטילת ידים. הפקיע את המולייאר שעשה בו סדק ויצא המים כמו [ב\"מ מ.] פקע כדא. נטל מן הסילון היינו כעין אריתא דדלאי דכל הבשר (דף קז.) שממלא הכלי ומערה בסילון וסוגיין דהתם כרבי יוסי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משטיפה </b>אחת. שבבת אחת שפך מים עד הפרק: ",
+                "<b>ידו </b>טהורה. אע\"ג דאין בכלי רביעית אלא דאתו משירי טהרה: [הגה\"ה *ס\"א ולא יתכן דמשמע שתי ידיו משטיפה אחת הוא דלא הא משתי שטיפות מהני הא אדרבה בשטיפה אחת עדיף כדאשכחן בריש מכילתין דפליגי במוסיפין אלא מים ראשונים קרי שטיפה אחת כל זמן שלא נטל כי אם פעם אחת עד הפרק ובידו אחת הוא דסגי בפעם אחת אע\"פ דאין בכלי רביעית אלא דאתו משירי טהרה אבל לשתי ידיו אע\"ג דאתו משירי טהרה לא מהני עד שיטול ב' פעמים עד הפרק ובהא ליכא מאן דפליג לר\"מ ובככר של תרומה הוא דפליגי היכא דנטל את הראשונים מרביעית ונפל עליהם ככר של תרומה דר\"מ סבר כי היכי דמהני לטהר ידיו מהני נמי לטהר עצמן ורבי יוסי סבר לטהר ידיו מהני ואינהו גופייהו טמאין היכא דנפלו ואפילו מים הנשארים על ידיו אם נגע בהם ככר של תרומה נטמא עד שיבואו שניים ויטהרום אף על גב דלטהר ידים לא בעי שניים דאי בעי מנגב ידיה ואכיל והך דנטל ראשונים למקום אחד והשניים למקום אחר נפקא מינה אפילו לר\"מ דהא דמטהר ר\"מ בראשונים ה\"מ כשנטל מרביעית אבל מפחות דאתו משירי טהרה צריך ליטול ראשונים ושניים כדפרישית וראשונים טמאין ",
+                "<b>שתי </b>ידיו ושנים טהורים. ע\"כ:] משטיפה אחת. שבפעם אחת שפך על שתי ידיו עד הפרק אע\"ג דאתו משירי טהרה: ",
+                "<b>רבי </b>מאיר מטמא. את ידיו עד שיטול מרביעית: ",
+                "<b>נפל </b>ככר של תרומה. על אותן מים שנפלו מידיו לארץ: ",
+                "<b>טהור. </b>כמו שהידים טהורות: ",
+                "<b>ר' </b>יוסי מטמא. [*צ\"ל בככר] בבגד אבל הידים ודאי טהורות מידי דהוה אסיפא דנטל את הראשונים ואת השניים למקום אחד ורבי מאיר סבר דלא דמי דהתם איפסיק והכא לא איפסק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל </b>את הראשונים למקום אחד. בזויות זו והשניים בזוית אחרת ונפל ככר של תרומה למקום שנפלו הראשונים טמא הככר והוא הדין אם נגע הככר במים ראשונים שעל ידיו שהככר טמא: ",
+                "<b>על </b>השניים טהור. דשניים טהורין הן אבל ראשונים ושניים למקום אחד ונפל ככר של תרומה על המים שנפלו לארץ טמא כדקתני סיפא שאין השניים מטהרין אלא מים שעל גבי ידיו כלומר הראשונים שעל גבי ידיו השניים מטהרין אבל הראשונים שנפלו לארץ אין השניים מטהרין: ",
+                "<b>ונמצאת </b>על ידיו קיסם או צרור. אע\"פ שהן רפויים ובאין בהם המים: ",
+                "<b>ידיו </b>טמאות. אע\"פ שנתן עליהם את השניים משום דמים שעל הצרור נטמאו מחמת ידיו: ",
+                "<b>שאין </b>המים האחרונים מטהרין אלא מים שעל גבי היד. כלומר ולא שעל גבי הקיסם והצרור: ",
+                "<b>כל </b>שהוא מבריית המים טהור. אפילו מה שעל גבי הצרור אי נמי מודה רבן שמעון בן גמליאל במים שעל גבי הצרור אלא אהא דנקט תנא קמא מים שעל גבי היד קאי ואתא רבן שמעון בן גמליאל לרבויי אפילו יבחושין אדומים שברייתן מן המים כדאיתא בפרק כל הזבחים שקיבלו (דף כב.): ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא [פ\"א] אחד הנוטל ידו אחת ואחד הנוטל שתי ידיו אחד ידו של גדול וא' ידו של קטן צריך ליטול מי רביעית רשב\"ג אומר שתי ידיו של שנים נידונות כשני אנשים כיצד שנים שנטלו לשתי ידיהן מי רביעית לא יחזיר השני ויטול ידיו משירי רביעית הנוטל את ידיו צריך לשפשף את ידיו שפשפה בחבירתה טמאה בראש או בכותל טהורה חזר ונגע בהן טמאה הנוטל ידיו משטיפה אחת צריך ליטול מי רביעית דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר לשתי ידיו צריך שיטול מי רביעית לידו אחת אפילו נטל משירי רביעית כשר כל החוצצין בגוף חוצצין בידים ובקידוש ידים ורגלים בבית המקדש. פי' צריך ליטול מי רביעית שיהא בכלי רביעית. נידונות כשני אנשים כמו שמפרש כיצד. לא יחזיר השני ויטול ידיו כלומר ידו השניה דמתחלה לא נטל כי אם ידו האחת וזאת השניה נעשית כיד אדם אחר שלישי ומי רביעית ניטלין לשנים ולא לשלשה. צריך לשפשף כלומר לקנח מים שעל ידיו במפה או בשאר דברים כדאמרינן בפ\"ק דסוטה (דף ד:) כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא ושפשוף לשון קינוח הוא כי ההוא דבריש אמר להם הממונה (יומא דף ל.) זאת אומרת מצוה לשפשף ובסוף יום הכיפורים (דף פח.) מבערב ישפשף ובשלא נטל כי אם הראשונים איירי דאי נטל את השניים היכי קתני סיפא בשפשף בראש חזר ונגע בהן טמאה הרי טיהרו השניים את הראשונים שעל גבי היד כדקתני מתני' ומיהו אפשר דשפשוף בעי לעולם. שפשפה בחבירתה טמאה כגון שנטל ידו אחת ושפשפה בשניה שלא נטל. בראש או בכותל שפשפה לנגבה טהורה. חזר ונגע בהן לאחר ששפשף ידו בראשו או בכותל חזר ונגע באותן מים שבאו מידו על הראש ועל הכותל. טמאה שאותן מים טמאין וחזרו וטמאו את היד שנגע בהן אע\"ג דכל כמה דלא שפשף מיטהרי בשפשוף השתא דחזר ונגע גרע וצריך ליטול כתחלה לידו אחת. אפילו נטל משירי רביעית כשר. על כרחין רבי יוסי לפרושי מילתא דר' מאיר קאתי דהא משמע במתניתין דמודה רבי מאיר בידו אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חזרו </b>ליד טהורה. דכיון דלא יצאו ראשונים חוץ לפרק לא נטמאו השניים ביציאתם חוץ לפרק אבל כשיצאו ראשונים ושניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה לפי שנטמאו השניים בראשונים שחוץ לפרק שאין השניים מטהרין את הראשונים אלא עד הפרק אבל מה שיצאו מהם חוץ לפרק אין מטהרין. בפרק קמא דסוטה(דף ד:)אמרינן מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ופירש שם בקונטרס דהכי תנן נטל ראשונים ושניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאה אגב חורפיה לא עיין בה דאלו ואלו אם חזרו לפרק א) לבד טמאה כשנטל ראשונים עד הפרק והשניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה: ",
+                "<b>נטל </b>את הראשונים לידו אחת. בתוספתא מוכח דלאו דוקא ידו אחת אלא כל אחת ואחת בפני עצמה: ",
+                "<b>ידיו </b>טמאות. יש מפרשים משום דכיון דלא נטל את הראשונים כאחת כאילו לא נטל ולא יתכן דבריש פ\"ב דגיטין (דף טו:) מוכח דאי משי ידיה חדא חדא ידיו טהורות אלא היינו טעמא דכשצירף ידיו אחרי כן כדי לקבל המים השניים נטמאו ידיו בנגיעתם זו בזו דמים שעל יד זו מטמאין מים שע\"ג חבירתה כמו שהיו מטמאין ככר של תרומה כדפרשינן בריש פירקין ובכל מקום שמתקנחות בו טמאות מידי דהוה אשפשף בראשו או בכותל דלעיל בתוספתא וחזר ונגע בהן טמאה וכשנטל השניים לא טהרו את הראשונים כיון שנטמאו מחמת מי חבירתה אלא אדרבה גם השניים נטמאו בהן ודוקא בנטל הראשונים זו לעצמה וזו לעצמה אבל אם נטל את הראשונים לשתי ידיו כאחת נחשבות שתי הידים כיד אחת ואין מטמאות זו את זו: ",
+                "<b>ושפשפה </b>בחבירתה. כבר פירשתיה לעיל בתוספתא: ",
+                "<b>ובלבד </b>שירפו. כלומר שירפו ידיהן כדי שיבאו בהן המים והא קא משמע לן כדתניא בתוספתא [פ\"ב] דנוטלין ארבעה וחמשה זה בצד זה ואינו חושש משום ארבעה דברים משום שמא נטמאו משום שמא נעשה בהן מלאכה משום שמא לא ניטלו מן הכלי משום שמא לא ניטלו מן הרביעית. כלומר שאם נפלו מיד זה ליד זה נטמאו ונעשה בהן מלאכה ולא נטלו מן הכלי ואין חוששין נמי שמא לא ניטלו מן הרביעית דאם היה חצי לוג לחמשה ותנן לעיל בפ' קמא [מ\"א] מחצי לוג לארבעה ולא לחמשה נמצא כשהשמש הולך ושופך מים על ידיהם (אם) כשנטלו השלשה ונשאר עדיין בכלי רביעית מהניא נטילה לשנים האחרונים וספק הידים טהורות: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספ' [פ\"ב ע\"ש] נטל את הראשונים זו לעצמה וזו לעצמה ונמלך ונטל את השניים לשתי ידיו כאחת טימאו זו את זו נטל את הראשונים לשתי ידיו ונמלך ונטל שניים זו לעצמה וזו לעצמה [א] אם נתכוין ידיו טהורות ואם לאו טמאות נטל את הראשונים ונטמאה אחת מידיו הרי זה נוטל את השניים בשניה ואינו חושש נטל את הראשונים ויצאו חוץ לפרק ונטל את השניים על גבם ונפל ככר של תרומה מן הפרק ולפנים טמא מן הפרק ולחוץ טהור נטל את הראשונים ואת השניים [ב] חוץ לפרק ונפל ככר [של] תרומה טמא והדין נותן שיהא טהור ומה אם [ג] הראשונים שאין מטהרין [ד] רק המים שעל גבי היד מטהרין את המים שעל גבי הארץ שניים שמטהרין את המים שע\"ג היד אינו דין שיטהרו את המים שע\"ג הארץ. פירוש אם נתכוין ידיו טהורות דכוונה בעינן כדפרישית לעיל בפרק קמא. ואם לאו ידיו טמאות אפילו נתכוין בראשונים ולא נתכוין בשניים דגרע מאילו לא נטל השניים כלל דמטמאו הראשונים לשניים שלא נתכוין מאחר דיש לראשונים טומאה לאחר שנתקנחו מעל גבי ידיו כדמוכח בברייתא דלעיל. ונטמאה אחת מידיו כגון שנגעה במשקין טמאין. נוטל את השניים בידו השניה וטהורה יד השניה. ואינו חושש אע\"פ שהראשונה טמאה היא. נטל את הראשונים ויצאו חוץ לפרק כלומר עד הפרק נטל ומעצמן יצאו חוץ לפרק ונפלו מהם לארץ משם שיש עתה מהם לארץ כנגד הפרק וכנגד חוץ לפרק ונטל את השניים על גבי הראשונים שעד הפרק. ונפל ככר של תרומה על המים שבארץ מן הפרק ולפנים טמא. דמים שנפלו מן הפרק ולפנים לא טיהרו אותן השניים כדאמרן לעיל שאין האחרונים מטהרין אלא מים שעל גבי היד ולא מים הנופלין לארץ. מן הפרק ולחוץ טהור היינו מים שיצאו מעצמן חוץ לפרק ומשם נפלו לארץ דטהורין הן ואין להן טומאה כלל הואיל וממקום הכשר נטילה באו שם ומשם נפלו לארץ אבל נטל ראשונים ושניים חוץ לפרק ונפלו מהן לארץ טמאין כולם בין מן הפרק ולפנים בין מן הפרק ולחוץ ואין השניים מטהרין אותן שעל הארץ כלל ואפילו שחוץ לפרק אע\"פ שהיה בדין מקל וחומר שיהיו טהורין כמו שמפרש ומה אם הראשונים שאין מטהרין את המים שעל גבי היד דבעודם על היד הם טמאים עד שיבואו שניים ויטהרום ואפי' במקום שנתקנחו כדאמרן לעיל ואפי' הכי מטהרין את המים שעל גבי הארץ היינו אותם שיצאו מעצמן חוץ לפרק ונפלו משם לארץ דאם נפל עליהם ככר של תרומה טהור שניים שמטהרין מים שעל גבי היד כדאמרן כ\"ש שדין הוא שהיה להן לטהר מים שעל גבי הארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק </b>נעשה בהן מלאכה. דמלאכה פוסלת מים לנטילה כדתנן לעיל פרק קמא: ",
+                "<b>יש </b>בהן כשיעור. כדתנן בפרק קמא: ",
+                "<b>טמאין. </b>פסולין לנטילה: ",
+                "<b>ספיקן </b>טהור. אפי' יש במים שנטל כל הנך ספיקות טהור והיינו ספק ליטהר דפליגי בסיפא רבנן ור' יוסי ובאידך בבא מפרש כיצד ליטמא ולטמא טהור: ",
+                "<b>שני </b>ככרים טמאין. דמטמאין את הידים כדתנן לקמן בפ\"ג (מ\"ב) כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות והשתא קמפרש ספק ליטמא ולטמא וכבר פירש ספק ליטהר: ",
+                "<b>שני </b>ככרים טהורים. בשל תרומה איירי שהידים פוסלות את התרומה: ",
+                "<b>הידים </b>כמות שהיו והככרים כמות שהיו. הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספ' [פ\"א] היו לפניו שתי כוסות באחד נעשה בו מלאכה ובאחד לא נעשה בו מלאכה נטל מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות [ה] תלויות מן השני ועשה טהרות מן הראשון לא עשה מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות נטל מאחד מהן בידו אחת ועשה טהרות תלויות מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות היו לפניו שתי כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל מאחד מהן לידו אחת ועשה טהרות תלויות מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות ונטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות נטל מאחד מהן לידו אחת ועשה [ו] טהרות תלויות את השני ועשה טהרות את הראשון ולא עשה את השני ועשה טהרות את הראשון ועשה את השני ולא עשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו תלויות היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שתי כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל [ז] מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות תלויות רבי יוסי אומר הטמאה בטומאתה היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים אחד טמא ואחד טהור ונגעו שתי ידיו בככר אחד בין כאחת בין בזה אחר זה או שנגעה ידו אחת בשני ככר��ם זה אחר זה הידים והככרים תלויות נגעה ידו אחת בשני ככרים כאחת הידים כמו שהיו והככרים ישרפו. פירוש תלויות לא דמי לספק נעשה בהן מלאכה דמתניתין דידיו טהורות דהתם בכוס אחד אבל הכא דבשעת נטילה שני הכוסות לפניו שיש אחד שנעשה בו מלאכה ודאי הטהרות שעשה תלויות. מן השני ועשה טהרות האי טהרות כמו טהורות וטובא איכא בהך ברייתא שכך פירושו כלומר אותן טהרות שעשה טהורות דכיון דאזל ליה כוס ראשון הרי שני שעומד לפניו כספיקא דמתניתין ספק נעשה בהן מלאכה ספק לא נעשה בהן. מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה טהרות כלומר טהרות הללו טהורות וטעמא כדפרישית. אלו ואלו טהורות דמגו דמטהרינן בשניות מטהרינן נמי בראשונות ועוד הואיל וכבר אזיל ליה כוס שני וכל דינים הללו נמי בידו אחת. הרי אלו מוכיחות דאע\"ג דבספק מלאכה מטהרינן כי האי גוונא גבי ספק טומאה החמירו ותולין לשתיהן הואיל ואחת מהן נעשית בכוס טמא אבל כשנאכלו הראשונות או שאבדו קודם שנעשו שניות הרי זה כמשנתינו דבספק טמאים טהור ודין זה נמי בידו אחת. ר' יוסי אומר הטמאה בטומאתה רבי יוסי לטעמיה דקאמר במתני' ספק ליטהר טמא. ונגעו שתי ידיו בככר אחד ולא ידעינן אם בטמא אם בטהור דאם בטמא נגעו שתי הידים טמאות ואם בטהור נגעו נהי שהככר פסול מחמת היד טמאה אין חוזר ומטמא היד טהורה אפילו נגעו בו שתי הידים כאחת משום הכי הידים תלויות דשמא בטהור נגעו. והככרות תלויות משום דשמא בטמא נגעו וכן ידו אחת בשתי הככרות בזה אחר זה דלא ידעינן אי זו יד דשמא היינו ידו הטמאה לפיכך הידים תלויות ושמא היינו יד הטהורה דנגעה בככר הטהור תחלה ואחר כך נגעה בטמא לפיכך הככרות תלויות אבל ידו אחת בשתי הככרות כאחת הידים כמות שהיו דשמא הטמאה נגעה בהן. והככרות ישרפו דאפי' אם תימצי לומר טהורה נגעה בהן נטמאת היד מחמת הככר דכל הפוסל את התרומה מטמא ידים להיות שניות וחזרה היד וטמאה את הככר הטהור: ",
+                "<b>עו\"ד </b>תני\"א בתוספתא (ריש פ\"ב) הכהנים מקדשין במקדש ביד עד הפרק ברגל עד הסובך הנוטל ידיו לא יאמר הואיל והראשונים טמאין הריני נוטל את הטמאין ואם עשה כן צריך לנגב את ידיו אבל המטביל את ידיו אינו צריך לנגב את ידיו הנוטל ידיו צריך להגביה את ידיו שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את ידיו אבל המטביל את ידיו אינו צריך להגביה ידיו. פי' עד הסובך כמו עד סובך של רגל דפ' הזרוע (חולין דף קלד:) דהיינו עד ראש השופי בשר שקורין פלופ\"א בלע\"ז. הואיל והראשונים טמאין שמים ראשונים שנטלתי בהן ידי טמאים הריני נוטל גם את השניים מהטמאין. אם עשה כן כלומר שנטל שניים מן הטמאין. צריך לנגב משמע הא נטל שניים מן הטהורים ידיו טהורות ואין צריך לנגב אע\"פ שהראשונים היו מן הטמאין וא\"א לומר כן דאם מועילין השניים לטהר הראשונים הטמאים שלישיים נמי יועילו לטהר ראשונים ושניים הטמאים ולא יהא צריך לנגב דמאי שנא אלא לעולם צריך לנגב מטמאים אפי' ראשונים לחודייהו כיון דהיו טמאים והא דנקט ואם עשה כן לאשמועינן דאפילו הכי במטביל אין צריך לנגב שהטבילה מטהרת מים הטמאים בהשקה דמקוה והוא דמטביל במ' סאה. שלא יצאו מים חוץ לפרק היינו במים ראשונים אבל משניים לא חיישינן אם לא יצאו ראשונים חוץ לפרק כדתנן לעיל נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המכניס </b>ידיו לבית המנוגע. בפ' שני דחולין (דף לג:) מייתי לה: ",
+                "<b>ידיו </b>תח��ה. ופוסל את החולין ומטמא אחד ופוסל אחד בתרומה ומטמא שנים ופוסל אחד לקדש וברייתא דחומר בזב מבטבול יום פרשתיה בפר' שני דמסכת טבול יום: ",
+                "<b>כל </b>המטמא בגדים בשעת מגעו. כגון זובו של זב וכל הני דתנן בפ' בתרא דזבים: ",
+                "<b>וכי </b>היאך אפשר להם להיות תחלה. כלומר מה שלא מצינו היינו משום דלא אפשר: ",
+                "<b>את </b>שנטמא באב הטומאה. כלומר אוכלים וכלים שנטמאו באב הטומאה מטמאים את הידים ולא אוכלים וכלים שנטמאו במשקים דהוו שניים דאין שני עושה שני: ",
+                "<b>במה </b>היתה טומאתו. של תנור: ",
+                "<b>באב </b>הטומאה. א) במשקים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>הפוסל את התרומה מטמא ידים להיות שניות. האי כללא לאו כרבנן דלעיל דאמרי בוולד הטומאה אין מטמא את הידים אלא כר' יהושע כדקתני דברי רבי יהושע וכולה מתני' איירי לקדש כדקתני היד מטמאה את חבירתה דהיינו לקדש ולא לתרומה כדתנן בפרק חומר בקדש (דף כד:) והתם בגמרא מייתי פלוגתא דר' יהושע ורבנן דהכא ומוכחא סוגיא דלקדש פליגי ובכל הספרים נמי כתוב שם לקדש וצריך לומר דברייתא שהבאתי לעיל בפרק שני דידו אחת בשני ככרים כאחת ישרפו בככרים של קדש איירי ואע\"ג דפלוגתא דר' עקיבא ורבנן דמכניס ידיו לבית המנוגע לתרומה ולקדש כדאיתא בפ' שני דחולין (דף לג:) סיפא דהאוכלין והמשקין דפליגי בה רבי יהושע ורבנן לקדש דוקא ולא לתרומה ותימה דקאמר להו רבי יהושע והלא כתבי הקדש שניים מטמאין את הידים תקשי ליה לנפשיה דההיא אפילו לתרומה כדאיתא בפ\"ק דשבת (ד' יד.) דידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דרבי פרנך דהאוחז ספר תורה ערום נקבר ערום ויד מטמאה את חבירתה לקדש דוקא וי\"ל דר' יהושע לאו מידים דרבי פרנך קפריך דמהנהו לא שייך לאתויי כיון דטעמייהו לאו משום טומאה דאפילו לא היו גוזרים טומאה על הספר היו גוזרים על ידים שנגעו בספר משום דר' פרנך דמהאי טעמא נמי קאמר ליה רבי יהושע לרבי אליעזר בפרק שני דחולין (דף לד.) מצינו שהשני עושה שני על ידי משקין לא מייתי מספר שעושה ידים שניות לתרומה דהתם לאו מחמת טומאה הוא כדפרישי' והכא נמי לאו מההוא ספר מייתי אלא גזירה אחרת היא בכל כתבי הקדש אפילו היכא דלא שייך דר' פרנך כגון תפילין ודווקא לקדש אבל לא לתרומה וקצת תימה אי גזירה אחת היא מאי שנא דבהא מודו רבנן וביד מטמאה את חבירתה פליגי ומיהו יש לפרש דאינו בא להשוותם לגמרי ואינו חושש אלא שימצא שני עושה שני והא דלא מייתי מהאוכל אוכל שני שני משום דפסול גוייה שאני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר\"ש הנוגע ברצועה טהור עד שיגע בקציצה ר' זכאי אומר משום ר\"ש הנוגע בקציצה טהור עד שיגע [א] ב) ברצועה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמלמעלן </b>ושמלמטן. דאמרי' בהקומץ רבה (דף ל.) שיעור גליון מלמטה טפח מלמעלה שלש אצבעות: ",
+                "<b>שבתחילה </b>ושבסוף. דאמרינן בפ\"ק דבבא בתרא (דף יג:) ועושה לו כדי לגול עמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו כלומר כדי היקף כל הספר מניח בסופו ותימה דהכא משמע שהעמוד הוא בסוף הספר דקאמר ר' יהודה שבסוף אינו מטמא עד שיעשה לו עמוד ומסברא נמי כך הוא ולפי גרסא דהתם שהעמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו א\"כ הספר נגלל מתחלתו לסופו נמצא כשירצה לקרות בו יהא צריך לחזור ולגלול לתחלתו ועוד דבההיא שמעתא גופה תניא כל הספרים נגללין לתחלתן אע\"פ שפירש שם בקונטרס מתחלתן לסופן מ\"מ אין הלשון מש��ע כן ועוד דומיא דמזוזה דכורכין אותה מאחד כלפי שמע ועוד אמרי' התם ספר עזרא לתחלתו נגלל ובהדיא אמרו בירושלמי בפ\"ק דמגילה עושה עמוד לספר בסופו לפיכך נראה דגרסינן התם ועושה כדי היקף בתחלתו וכדי לגול עמוד בסופו והא דתניא בתוספתא (פ\"ב) דמכלתין הגליון שבתחלת הספר וכדי היקף כולו מטמא את הידים אי גרסינן כדי היקף בלא וי\"ו ניחא דה\"ק הגליון שבתחלת הספר שיעור כדי היקף כולו מטמא את הידים ואפי' גרסינן וכדי היקף בוי\"ו דמשמע דתרי מילי נינהו לא איירי בהיקף דבסוף אלא כולה בתחלת הספר איירי וגליון שבתחלת הספר היינו שתי אצבעות שמניח בתחלתו כמו שמניח בין דף לדף כדאמרינן בהקומץ רבה (דף ל.) וכדי היקף כולו עדיין הכל בתחלתו ועוד יש לקיים גירסת הספרים דהתם איירי במדבק תורה נביאים וכתובים דווקא לפי שאם היה גולל לתחלתו היתה תורה מבחוץ וגנאי הדבר להניחו כך שנעשית תורה שומר לנביאים וכתובים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (שם) ספר שבלה אם יכול ללקט ממנו שמונים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון (במדבר יא) מטמא את הידים מגילה שכתוב בה שמונים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מטמא את הידים חיבר בה יריעות אחרות היא מטמאה את הידים והשאר אינו מטמא את הידים ר' יהודה אומר הגליון שבתחלת הספר וכדי הקף כולו מטמא את הידים הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו אע\"פ שאין רשאי לעשות כן מטמא את הידים המשיחות והרצועות שתפרן בספר אף על פי שאינו רשאי לקיימן מטמאות את הידים תיק הספרים ומטפחות ספרים ותיבה של ספר בזמן שהן [ב] טהורין מטמאות את הידים הברכות אף על פי שיש בהן מאותיות השם ומעניינות הרבה של תורה אינן מטמאות את הידים הגליונים וספרי צדוקים אינם מטמאין את הידים ספר בן סירא וכל הספרים שנכתבו מכאן ואילך אינן מטמאין את הידים רבי שמעון בן מנסיא אומר שיר השירים מטמא את הידים מפני שנאמרה ברוח הקדש קהלת אינה מטמאה את הידים מפני שאינה אלא מחכמתו של שלמה אמרו לו וכי לא כתב אלא זו בלבד והלא הוא אומר (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפים משל ואומר (משלי ל׳:ו׳) אל תוסף על דבריו. פירוש הגליונים (וספרי צדוקים) אגב ספר תורה מטמאין את הידים כדקתני מתני' והכא בשנחתכו מן הספר ואף על גב דתנן אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות דס\"ד כדאמרינן בפרק כל כתבי (שבת דף קטז.) מקום הכתב אגב כתב הוא דקדיש אזל כתב אזלא ליה קדושתיה אבל גליון לא אזלא ליה קדושתיה ובעיא היא התם בגליונים של ספר תורה היכא דגייז ושדי אי מצילין אותן מפני הדליקה אי לא ואי אין מטמאין את הידים א\"כ תפשוט מהכא דלאו בקדושתיה קאי וצריך לדחות כאן כדדחי התם ספרי צדוקים הרי הם כגליונים ואין מטמאין את הידים. ואומר אל תוסף בפ\"ק דמגלה (דף ז.) מפרש מאי ואומר וכל משנתינו הפוכה שם דמלתיה דר' יהודה דהכא קתני התם בשם ר\"י ומילתיה דר' יוסי דהכא קתני התם בשם ר\"מ ופליגי התם במגילה אם מטמאין ידים. תנ\"ן בבחירת\"א (עדיות פ\"ה מ\"ג) ר\"ש אומר שלשה דברים מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה קהלת אינה מטמאה את הידים כדברי ב\"ש ובית הלל אומרים מטמא את הידים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בו </b>ביום. אפירקין דלעיל קאי אמילתיה דשמעון בן עזאי דאיירי ביום שהושב ר\"א בן עזריה בישיבה: ",
+                "<b>עריבת </b>הרגלים. כמין קערה לרחיצת רגלים: ",
+                "<b>שנסדקה. </b>בת\"כ בפרשת זאת תהיה קתני שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת שהמים ממהרין לצאת קודם שיספיק לרחוץ מתוך שמרחיב הסדק א\"נ שנסדקה למטה סמוך לשולים ואינה מחזקת מים כדי לרחוץ רגלו אחת: ",
+                "<b>טמאה </b>מדרס. בת\"כ מרבה לה מדכתיב (ויקרא טו) כל כלי וממעט כפה סאה מדכתיב (שם) אשר ישב והדר קאמר מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן כלומר דעריבה קודם שנסדקה נמי רגילין לישב עליה ובפרק עשרים דכלים (מ\"ב) פרשתי שרגילין ללוש בה וכשנסדקה נמי חזיא ללישה שהעיסה סותמת הסדק ואין המים יוצאין: ",
+                "<b>שר\"ע </b>אומר עריבת הרגלים כשמה. כלומר כשמה כן היא שאין שם מדרס עליה וסתם מתניתין דכלים דלא כר\"ע אלא כפי מה שנמנו וגמרו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלא </b>לשמן. בין שנוי קדש בין שנוי בעלים ומשנה זו היא תחלת מסכת זבחים וכולהו דריש התם בגמ' מקראי ושם פירשנוה במקומה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עמון </b>ומואב מה הן בשביעית. אין זה עמון ומואב שטיהרו בסיחון דארץ ישראל היא שאפי' תמצי לומר שלא כבשום עולי בבל על כרחין שביעית נוהג בה כדתנן בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נב:) ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ועבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג אלא בשאר ארץ עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ולא נתכבשו מעולם איירי תדע מדמייתי *עולי מצרים ובבל ובכי ההוא איירי בחזקת הבתים (דף נו.) דאמרינן כל שהראהו הקב\"ה למשה חייב במעשר ואמרינן לאפוקי הר שעיר עמון ומואב והא דמפרש עלה בסוף פרק קמא דיבמות (דף טז.) ובריש חגיגה (דף ג:) הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית הכי קאמר שאפילו מה שכבשו בתחלה הניחו משום תקנת עניים כ\"ש שיש לנו לתקן בעמון ומואב שלא כבשו מעולם מעשר עני משום תקנת עניים ותדע דבפרק שני דשבועות (דף טז.) ובפרק קמא דמגילה (דף י.) בעינן למימר דסבר ר' אליעזר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ואי בעמון ומואב שטיהרו בסיחון איירי א\"כ תקשי ליה מתני' דהכא דקאמר ר' אליעזר עמון ומואב מעשרין מעשר עני והא דמייתי בריש חגיגה (דף ג:) עובדא דר' יוסי בן דורמסקית דמתני' ומסיים בה במילתיה דר' אליעזר ההיא דהרבה כרכים על כרחין לאו מדברי ר' אליעזר הוא דליתא הכא במתני' אלא הש\"ס הוא דמפרש הכי דכי היכי דלמ\"ד לא קידשה לעתיד לבא הניחו הרבה כרכים משום תקנת עניים כמו כן תקנו בעמון ומואב מעשר עני משום תקנת עניים: ",
+                "<b>מסדר </b>השנים. שלעולם אחר שנה של מעשר עני מביאין מעשר שני והרי בששית מביאין מעשר עני לפיכך ראוי להביא בשביעית מעשר שני: ",
+                "<b>המעשר </b>והתרומה. ואין לדחות מעשר שני מפני עניים: ",
+                "<b>מעשה </b>ישן. ונשכח הדבר דשמא לא היה (צריך) עניים באותה שעה: ",
+                "<b>מעשה </b>נביאים. ועל פי נבואה עשו הוראת שעה: ",
+                "<b>הלכה </b>למשה מסיני. לאו דווקא דאין זה מן התורה אלא כהלכה למשה מסיני: ",
+                "<b>תני\"א בתוספת\"א [פ\"ב]. עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ושאר כל הארצות כשאר שני שבוע אם מעשר עני מעשר עני אם מעשר שני מעשר שני א\"ר יוסי בן דורמסקית אני הייתי עם זקנים הראשונים כשבאו מיבנה ללוד ובאתי ומצאתי את ר' אליעזר שהיה יושב בחנות של נחתומין בלוד אמר לי מה חידוש היה לכם היום בבהמ\"ד אמרתי לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין אמר לי אי אפשר לבהמ\"ד בלא חידוש אמרתי לו את ההלכות ואת התשובות ואת המנין וכשהגעתי לז�� זלגו עיניו דמעות אמר (תהילים כ״ה:י״ד) סוד ה' ליראיו ואמר גלה סודו אל עבדיו צא ואמור להם אל תחושו למנינכם כך מקובלני מריב\"ז שקיבל מן הזוגות והזוגות מן הנביאים ונביאים מן משה הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. פי' ושאר כל הארצות חוץ ממצרים כשאר שני שבוע כלומר חוזרות לסדר השנים ומעשרין בשביעית מעשר ראשון ומעשר שני וכן בבל. אם מעשר עני מעשר עני כגון מצרים עמון ומואב מעשרין בשביעית מעשר ראשון ומעשר עני אי נמי כולה מילתא אשאר הארצות קאי ואם מעשר עני דקאמר היינו כגון שלישית וששית. ואם מעשר שני כגון ראשונה ושניה רביעית וחמישית. תלמידיך אנו. בפ\"ק דחגיגה (דף ג:) משמע שלא אמר כן וכעס עליו ר' אליעזר ואמר לו פשוט ידך וקבל עיניך לפי שלא אמר כן ושמא תנאי היא. ונביאים ממשה משמע הלמ\"מ ממש: \n</b>"
+            ],
+            [
+                "<b>והתירוהו </b>לבא בקהל. והא דתניא בפ' הערל (יבמות דף עו:) א\"ר יהודה מנימין גר המצרי היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא ואמר לי אני מצרי ראשון נשאתי מצרית ראשונה אשיא לבני מצרית שניה כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל ולא שרינן ליה מטעמא דהכא מצרי שאני כדמוכת בתוספתא שנתן להם קצבה ובפ\"ק דסוטה (דף ט.) פירש בקונטרס דתניא בתוספתא דקדושין פרק בתרא שאמר לו ר' עקיבא מנימין טעית כבר עלה סנחריב מלך אשור וערבב את כל האומות לא עמוני ומואבי במקומן ולא מצרי ואדומי במקומן ושמא ר\"ע לא אסיק אדעתיה מה שנתן להם קצבה למצרים ותימה דבפ\"ק דמגילה (דף יב:) אמרו לו חכמים לאחשורוש זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו דכתיב שאנן מואב אלמא לא נתבלבלו לא בימי סנחריב ולא בימי נבוכדנצר ואומר ר\"ת דהתם ל\"ג עמון דלא מייתי קרא אלא מואב ובמתני' דהכא לא גרסינן מואב ולא בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח.) דמייתי לה דמואב לא בלבל אבל עמון בלבל והא דכתיב בירמיה (מט) שהיה אחר סנחריב והשמעתי * על רבת בני עמון תרועת מלחמה וכתיב(שם) מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב הילילי חשבון כי שודדה עי צעקנה בנות רבה וכתיב בההיא פרשתא ואחרי כן אשיב שבות בני עמון אומר ר\"ת שלא היו יושבין במקומן אלא עמון העלו שמות הערים אשר נתיישבו בהם כשמות הערים שגלו מהן ולדברי ר\"ת הא דכתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון לא כמו שעשו בימי נבוכדנצר אלא כמו שהיו קודם שהגלם סנחריב ומיהו קשה דמשמע בסדר עולם בפרשת ויהי בארבע עשרה שנה דבימי חזקיה שבו עמון ומואב למקומן דקתני התם שטף עמונים ומואבים וערביים שהיו מסייעים אותו כשצר על שומרון שלש שנים ובסיפא קתני אחר מפלתו של סנחריב עמד חזקיהו ופטר האוכלוסין שבאו עמו בקולרים וקבלו עליהם מלכות שמים והלכו במקומן לקיים מה שנאמר (ישעיהו י״ט:י״ט) והיה ביום ההוא יהיה מזבח לה' בארץ מצרים ועוד אמרינן בחלק (דף צו:) עמון ומואב שכיני בישי דישראל הוו שלחו ליה לנבוכד נצר תא עלייהו עוד כתיב בירמיה (כז) עשה לך מוסרות ומוטות [וגו'] ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בר עמון ואל מלך צידון ואל מלך צור ביד המלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו משמע מהאי קרא דשכיני ישראל היו כולם כדמעיקרא ולכך משועבדים לצדקיהו לכך נראה דנבוכדנצר עשה בלבול והא דקאמרינן בפ' בתרא דסוטה (דף מו:) גבי לוז שצובעים בה תכלת בא סנחריב ולא בלבלה בא נבוכדנצר ולא החריבה שתולה בלבול בסנחריב לפי שלא היה מחריב אלא מבלבל בהגלת שלומים מחליף האומות ומעבירן ממקומן אבל נבוכדנצר מחריב ומבלבל ובההיא דפר�� קמא דמגילה (דף יב:) במילתא בעלמא הוא דאוקמוה לאחשורוש אי נמי עמד טעמם בם יותר משאר אומות לפי שלא בטלו בימי סנחריב כאחריני אי נמי מדלת הארץ השאיר ונתבטלו בשאר אומות שהביא עליהם שם ובימי נבוכדנצר ואחשורוש שהיה הדבר חדש היו ידועים אבל בימי רבי יהושע בטלו להו ברובא ואין לומר דלשאר אומות קרי להו עמון ומואב לפי שנתישבו בארצם כמו יהודה גר העמוני שהרי בספר (ישעיהו ט״ז:ח׳) במשא מואב כתיב כי שדמות חשבון אומלל גפן שבמה וכתיב (שם) אריוך דמעתי חשבון ואלעלה פי' שם בקונטרס וא\"ת כל אלה עבר הירדן וישראל לקחום מיד סיחון ואימתי חזרו ליד מואב כשהגלם סנחריב לראובני ולגדי באו מואבים שהיו סמוכים להם וישבו בהם וכל אותה נבואה על נבוכדנצר כדפירש שם בקונטרס בתחלת הפרשה כי כל הסגנון הזה וסגנון של ירמיהו דומין ואם לא היו מואבים ממש שנתיישבו בהן למה היה קורא אותם על שם מואב אחר שנתיישבו בערי ישראל אלא ודאי לא נתבלבלו עד נבוכדנצר ותולה הכל בסנחריב לפי שהיה ראשון ומיהו בספר ישעיה משמע דהחריבן סנחריב דכתיב באותה פרשה לפליטת מואב אריה ולשארית אדמה כלומר פליטת אדמה שישאיר סנחריב יבא נבוכדנצר בשעתו וישחיתם ולשארית אדמתם ואריה הוא נבוכדנצר דכתיב (ירמיהו ד׳:ז׳) עלה אריה מסבכו ושמא מה שישבו כשפטרם חזקיה קרי ליה פליטה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] בו ביום עמד יהודה גר העמוני לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל א\"ל ר\"ג אסור אתה א\"ל ר' יהושע מותר אתה א\"ל ר\"ג והלא כבר נאמר (דברים כ״ג:ד׳) לא יבא עמוני ומואבי א\"ל רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות שנאמר (ישעיהו י׳:י״ג) ואסיר גבולות עמים א\"ל ר\"ג והלא כבר נאמר (ירמיהו מ״ט:ו׳) ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה' כבראשונה וכבר שבו א\"ל ר' יהושע והלא כתיב (עמוס ט׳:י״ד) ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו כשם שאלו לא שבו כך הם לא שבו אמר להם יהודה גר אני מה אעשה אמרו לו כבר שמעת מפי הזקן הרי אתה מותר לבא בקהל אמר ר\"ג אף גר מצרי כיוצא בזה אמרו לו למצרים נתן לה הכתוב קצבה שנאמר (יחזקאל כ״ט:י״ג) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם (וישבו על אדמתם): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב </b>עברי. כתבא ליבונאה כדאמרינן בסנהדרין בשלהי כהן גדול (סנהדרין דף כא:):"
+            ],
+            [
+                "<b>תרוודות. </b>מלשון חולין (דף קכה:) תרווד רקב:",
+                " <b>ספרי </b>מירם. ראויין לשרף כדאמר בפרק אלו טריפות (חולין דף ס:) והם ספרי הצדוקים כדאמר בפ' כל כתבי הקדש (דף קטז.) דטעונין שריפה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] אמר להן אף כתבי הקדש לפי חיבתן היא טומאתם שלא יעשם שטיחים לבהמה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>מטהרים </b>את הנצוק. כדתנן במכשירים (פ\"ה מ\"ט) הנצוק טהור: ",
+                "<b>אמת </b>המים הבאה מן הקברות. מודו בה צדוקין דטהורה דכתיב (ויקרא יא) מקוה מים יהיה טהור: ",
+                "<b>שאם </b>אקניטנו. היינו דאמרינן בב\"ק (דף ד.) אטו עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא מחייב את רבו ק' מנה בכל יום: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספת\"א [שם] אומרים צדוקין קובלין אנו עליכם פרושים מה אם בת בני הבאה מכח בני שהוא בא מכחי הרי היא יורשתני בתי הבאה מכחי אינו דין שתירשני אמרו להם לא אם אמרתם בבת הבן שכן חולקת עם האחים תאמרו בבת עצמה שאינה חולקת עם האחי��. פירוש מה אם בת בני הצדוקין היו אומרים תירש הבת עם בת הבן עד שנטפל להן רבן יוחנן בן זכאי כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קטו:): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המושל </b>עם משה בגט. שהיו מונים לשנות המלכים: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספ' [ספ\"ב] אומרים טובלי שחרית קובלנו עליכם פרושים שאתם מזכירים את השם בשחרית בלא טבילה אומרים פרושים קובלנו עליכם טובלי שחרית שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה. פירוש טובלי שחרית בפרק מי שמתו (ברכות דף כב.) אמר רבי יהושע בן לוי מה טיבן של טובלי שחרית ופריך מה טיבן והא אמר רבי יהושע בן לוי בעל קרי אסור בדברי תורה אלא מה טיבן של ארבעים סאה דסגיא בט' קבין אלא אמר ר' (יוחנן) [חנינא] גדר גדול גדרו בה ואותם טובלי שחרית תלמידי חכמים הם: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rash MiShantz/Rash MiShantz on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,170 @@
+{
+    "title": "Rash MiShantz on Mishnah Yadayim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rash_MiShantz_on_Mishnah_Yadayim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>לאחד </b>אף לשנים. לחד בעינן רביעית מתחלה אבל לתרי כשהיה בו רביעית ונטל הראשון ואחר כך שני אע\"ג דלא הוי רביעית גבי שני שפיר דמי הואיל ומשירי טהרה אתו כדמפרש בפרק כל הבשר (חולין דף קז.): ",
+                "<b>מחצי </b>לוג לשלשה או לארבעה. לפום שיעורא דרביעית לשנים היה די ברביעית ומחצה לשלשה אלא כיון דנפישי גברי חיישינן שלא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל אחד יצמצם המים מפני חבירו ומיהו אי איכא רביעית ומחצה ונטל אחד מהם חצי רביעית הא ודאי דיועיל רביעית הנשאר לשנים אחרונים דאפילו בתחלה סגי לשנים ברביעית כל שכן הכא דאתו משירי טהרה וכי לא מהני הכא הני מילי כשלא נשאר לשנים אחרונים רביעית וכן הא דקאמר מחצי לוג לשלשה ולארבעה דמשמע ולא לחמשה שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד רק שיטול עד הפרק ואי מפרשינן כולה מתני' בנוטלים בבת אחת ניחא טפי אבל מדמפרשינן בפרק כל הבשר (שם) טעמא משום דאתו משירי טהרה משמע דאיירי בנוטלים זה אחר זה: *) ",
+                "<b>מוסיפים </b>על השניים. כך דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק כדאמרינן בפ' כל הבשר וראשונים ושניים דכולה מכילתין משום דפעמים שאדם זורק מים על ידיו פעמים כדי ליטול יפה ואם משטיפה אחת הגיעו עד הפרק מנגב ידיו במפה והן טהורות כדתנן בפרק שני ואם אחר שנגב נמלך ליטול עוד ידיו כדי ליטול יפה ונתן השניים ולא הגיעו עד הפרק יכול להוסיף עד שיגיעו לפרק כן מוכח בתוספתא אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק [אין] מוסיפין דכיון דלא טיהרו את הידים כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה וצריך לנגב תחלה ואח\"כ נוטל רבי מאיר פליג בתוספתא ואמר מוסיף אף על הראשונים דכולי האי לא אטרחוהו רבנן לנגב תחלה וכל מה שמוסיף עד שיגיעו לפרק הם הנקראים ראשונים ואין מוסיף על השניים דקאמר רבי מאיר היינו דאין צריך להוסיף על השניים אי נמי לגבי הא קאמר דמוכח לקמן דשניים מטהרין את הראשונים ואתא ר\"מ למימר דדוקא כשהשניים הגיעו לפרק בשטיפה אחת ולא הגיעו לפרק בשתי שטיפות וכי האי גוונא דאיירי רבי יוסי בשניים בתוספתא לא הוה פליג רבי מאיר דמאחר שקינח ידיו מן הראשונים וידיו טהורות בראשונים לבדם מדקתני בתוספת' ונמלך כדמוכח לקמן בכמה דוכתי. *[ובס\"א אשכחנ\"א נוסח\"א אחרית\"י ונרא\"ה לעניו\"ת דעתי\"ן לגלותה ית\"ה דהי\"א עיקר וז\"ל מוסיפין על השנים כך דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק כדאמרינן בפרק כל הבשר (שם) וראשונים ושנים דכולה מכלתין משום דכשנטל ידיו בשטיפה אחת עד הפרק אע\"פ שידיו טהורות לאחר ששפשף בראשו או בכותל או במפה מ\"מ אם חזר ונגע במי השפשוף טמאות או אם נגע עם ככר של תרומה נטמא כמו שאפרש בפ\"ב ולכך עביד שטיפה אחרת במים שנים לטהר מים ראשונים שעל גבי ידיו ואפילו לר' מאיר דמטהר נמי בראשונים דאמרינן בפרק ב' ועל ככר של תרומה טהור אכתי זימנין דזקוק ליה מים אפילו לטהר ידו כשלא היו הראשונים מי רביעית כדתנן פרק שני והשתא האי מוסיפין דקאמר הכא היינו דאם נתן השנים ולא הגיעו לפרק יכול להוסיף עד שיגיעו אבל על הראשונים לא דכיון שלא טהרו כל מה שמוסיף עליהן כמוסיף על טומאה היא וצריך לנגב תחלה וליטול אח\"כ ור' מאיר פליג בתוספתא ואמר מוסיף אף על הראשונים דכולי האי לא אטרחוהו רבנן לנגב תחלה וכל מה שמוסיף עד שיגיעו לפרק נקראים ראשונים ואין מוסיף [על] השנים דאמר ר\"מ היינו לענין דאין מועילים שנים לטהר הראשונים אלא א\"כ הגיעו לפרק בשטיפה אחת בלא הפסק א\"נ היכא דזקוק לשנים כדפרישית שלא נטל ראשונים מי רביעית צריך שיהיו שנים בשטיפה אחת והא דתניא בתוספתא במילתא דרבי יוסי מוסיפין על השנים ולא על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונטל את השנים ואין בהם כדי שיגיעו לפרק הרי זה מוסיף עליהן על כרחין בכה\"ג לא הוה פליג ר' מאיר מאחר שקנח ידיו מן הראשונים ידיו טהורות מדקתני בתוספתא בנמלך כדמוכח לקמן בכמה דוכתי]. (ע\"כ חילו\"ק הנוסח\"א מכא\"ן ואיל\"ך שוי\"ן) מה לנו במה שנוטל שניים ומוסיף וכי פליגי בשניים בשלא קנח מן הראשונים פליגי דעל כרחין אף בשלא קינח שרי ר' יוסי ובזה יש להסתפק דלמא האי דאסרינן להוסיף על הראשונים לרבי יוסי ועל השניים לר' מאיר היינו כשאין מוסיף ליטול אלא חצי הפרק ששייר ומניח חצי הפרק שנטל אבל אם כשמוסיף ליטול הכל בשטיפה אחת עד הפרק שרי ואין הטעם תלוי משום טומאה אלא משום שאין דרך נטילה בכך כדאמרי' בריש פרק שני דגיטין (דף טו:) אלא דקא משי פלגא פלגא דידא הא אמרי דבי ר' ינאי ידים אינן טהורות לחצאין והא דלא מייתי התם מתניתין דהכא דאין מוסיף על הראשונים משום דפלוגתא הוא בתוספתא דר' מאיר ור' יוסי ובירושלמי דחלה פרק שני וכן בירושלמי דברכות בפ' אלו דברים אמרינן התם תני המים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק ר' יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה ר' שמואל בר יצחק בעי נוטל ושונה ואת מר רשות אית בעי מימר מהלך ארבעת מיל ואת מר רשות ואמר ר' יעקב בר אידי על הראשונים נאכל בשר חזיר ועל השניים יצאה אשה מביתה ויש אומרים שנהרגו עליה שלש נפשות משמע דמפסיק היינו דמנגב תחלה ואח\"כ נוטל כמו שפירשתי אבל באחרונים אינו מפסיק כלומר דאין צריך לקנח. לאחרונים קרי שניים כדקאמר על השניים יצאה אשה מביתה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] שנים שנטלו שתי ידיהן זו משמינית וזו משמינית אע\"פ שחוזרין ומערבין בקילוח ידיהן טמאות שמתחלה לא נטלו מן רביעית אלא פוסלין ידיהן. פ' שני כלים שאין בכל אחד כי אם שמינית דהיינו רביעית בין שניהם ואלו השנים לא נטל כל אחד כי אם ידו אחת ובבת אחת שפכו משני הכלים על שתיהן שהקילוח מתערב אפ\"ה ידיהן פסולין. ",
+                "<b>ועו\"ד תני\"א בתוספ' [רפ\"א ע\"ש] מי רביעית נותנין לידים לאחד אבל לא לשנים מחצי לוג לשלשה אבל לא לארבעה מלוג לחמשה אבל לא לעשרה ולא למאה מוסיפין על הראשונים ואין מוסיף על השניים דברי ר\"מ רבי יוסי אומר מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים חצי לוג אף לשלשה אף לארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה ומוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונטל את השניים ואין כדי שיגיעו לפרק ה\"ז מוסיף עליהן. פירוש שפשף שקינח ידיו במפה דשיפשף לשון קינוח הוא כמו שאפרש בפרק שני: \n</b>"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל </b>הכלים נותנין לידים. בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית ואפילו בכלי גללים דלא חשיבי כלים לענין טומאה: ",
+                "<b>דפנות </b>הכלים ושולי המחץ. שברי כלים נינהו וכן מגופה לאו לתשמיש לתוכה עבידא אלא לכסוי חבית: ",
+                "<b>בחפניו. </b>שלא ימלא חפניו מים ויריק על ידי חבירו: ",
+                "<b>שאין </b>ממלאין. מילוי מים חיים לקדש בהן מי חטאת דכתיב (במדבר י״ט:י״ז) מים חיים אל כלי: ",
+                "<b>ואין </b>מקדשין. נתינת האפר על גבי המים: ",
+                "<b>ואין </b>מזין. שטובל האזוב בכלי כדי להזות: ",
+                "<b>צמיד </b>פתיל. שברי כלי חרס שהקיפן צמיד פתיל ומונחין באהל המת אין מצילין על מה שבתוכן: ",
+                "<b>שאין </b>מצילין. כמו ואין מצילין ואורחיה דתנא למיתני הכי כדאשכחן בפרק שני דכתובות (דף כז.) שכתוב ברוב ספרים שאין אדם נאמן על עצמו ופי' כמו אין אדם נאמן ודכוותה בפ\"ק דביצה (דף ב.) דתנן שאפר כירה מוכן הוא ואמר רבא בגמ' [שם ח.] הכי קאמר ואפר הכירה מוכן הוא: ",
+                "<b>מיד </b>כלי חרס. לענין תוך תוכו דשברי כלי חרס הנתונין בתנור ופיהן למעלה מן התנור ושרץ באויר התנור אין השברים מצילין על האוכלין שבתוכו וכל הני תנן נמי במס' פרה פ' חמישי [מ\"ה] ותני להו התם אגב קידוש והכא תני להו אגב ידים וקצת קשה דלא תני התם ידים: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [שם] מגופה שהתקינה לכלי נוטלין הימנה לידים החמת והכפישה אע\"פ שפחותין נוטלין מהן לידים השק והקופה אע\"פ שמקבלין אין נוטלין מהן לידים השידה והתיבה והמגדל בזמן שאינן עשויים לאהלים נוטלין מהן לידים בזמן שהן עשויים לאהלים אין נוטלין מהן לידים אין הכהנים מקדשין במקדש אלא בכלי ואין משקין את הסוטות אלא בכלי ואין מטהרין את המצורע אלא בכלי שולי כלי עץ וכלי עצם וכלי זכוכית אין נוטלין מהן לידים. קירקסן שפן ועשאן כלים נוטלין מהן לידים אם יש להם קבלת רביעית. החוקק באמת המים ועשה לה בית קבלה אע\"פ שתלשוה מים וחברוה אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין הימנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה תלשה וחיברה וחישב עליה אחר תלישתה ממלאין בה ומקדשין ומזין הימנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה. פי' שהתקינה שחקק בה כדי לקבל רביעית. חמת וכפישה מיני נודות של עור. שפחותין ובלבד שיחזיקו רביעית דאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קז.) דכלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים. שק וקופה אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלין מים. אין הכהנים מקדשין במקדש אלא בכלי קדוש ידים ורגלים מן הכיור וכיור לאו דוקא אלא שיהא כלי שרת כדאיתא בזבחים בפרק [כל הזבחים] שקבלו (דף כב.) ירחצו לרבות כלי שרת. החוקק באמת המים דכוותה תניא בתוספ') א) דאהלות ופרשתיה בפ\"ה דאהלות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנפסלו </b>משתיית בהמה. כגון סרוחין אבל נפסלו מחמת טיט המעורב בהן אפילו בקרקע פסולין כדפרישית בסוף פרק שני דמקוואות: ",
+                "<b>בכלים </b>פסולין. דלא תקון רבנן נטילה אלא בראויין לשתיית בהמה: ",
+                "<b>בקרקע </b>כשרין. להטביל ידיו דהא מקוה נינהו ובפרק כל הבשר (חולין דף קו.) פליג ר' שמעון בן אלעזר בברייתא דאמר אף בקרקע טובל בהן כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו ומוקי לה התם דפסקינהו בבת בירתא וקשה מכאן למאי דגרס רש\"י התם חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים ורבי יוחנן אמר כל גופו טובל בהן אבל לא פניו ידיו ורגליו פי' לחזקיה אין נוטלין מהן לידים אבל מטבילין מהן לידים ולרבי יוחנן דאסר אפילו להטביל לידים ומוקי לה התם דפסקינהו בבת בירתא ובפלוגתא דרבי שמעון בן אלעזר ורבנן והשתא קשה סתם מתני' דהכא דלא כר' יוחנן ובכל דוכתא אית ליה לרבי יוחנן הלכה כסתם משנה וליכא למימר דמתני' דהכא מיירי בדלא פסקינהו חדא דאמאי מפליג בין כלים לקרקע לי��לוג בדידה ועוד דבתוספתא קתני מילתיה דר' שמעון בן אלעזר ולא קתני מילתיה דרבנן משמע דר' שמעון בן אלעזר קאי אמתני' ובדפסקינהו בבת בירתא מוקמינן פלוגתייהו ונראה כגירסת רבינו גרשום ורבינו חננאל דגרסי התם במילתיה דר' יוחנן השתא כל גופו טובל בהן פניו ידיו ורנליו לא כל שכן: ",
+                "<b>דיו </b>קומוס וקנקנתום. בפ' שני דגיטין (דף יט.) מפרש להו: ",
+                "<b>עשה </b>בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין. בפרק כל הבשר (חולין דף קה.) אמרינן התם דמים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן ואמר רבי יצחק ב\"ר יוסף אמר ר' ינאי לא שנו אלא שאין היד סולדת בהן אבל היד סולדת בהן אסור סולדת פירוש נכוית ופירש שם בקונטרס משום דבטלם ונשתנו מתורת מים וכאן נמי יש לומר דהיינו טעמא: ",
+                "<b>שמעון </b>התימני. מתמנת היה ואית דגרסי התיבני: ",
+                "<b>אפילו </b>נתכוין. לשון אפי' לא יתכן אלא אם כן גרסינן פסולין ואי גרסינן כשרין גרסינן אם נתכוין לשרות פתו בכלי זה ונפל הפת לכלי אחר כשרין המים לנטילה הואיל ונפל בהן הפת שלא במתכוין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>או </b>שמיחה בהן את המדות. בדבר שנדבק יפה ויוצא בדוחק שייך לשון מיחוי כי ההיא דפרק הספינה (בבא בתרא דף פח.) החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה את משקלותיו פעם אחת בשבת וכי ההיא דתנן בפסחים בפרק אלו דברים(פסחים דף סח.)מיחוי קרביו ואמרי' בגמ' שירקא דמעיא דנפיק אגב דוחקא דסכינא כדכתיב (ישעיהו ה׳:י״ז) חרבות מחים גרים יאכלו ומתרגם רב יוסף נכסי רשיעיא צדיקיא יחסנון: ",
+                "<b>פוסל </b>בחדשים. דאע\"פ שהם נקיים אין רגילות להשתמש בהן עד שידיחם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטביל </b>בהן הגלוסקין. היינו קיטוף דפרק כל שעה (פסחים דף לו.) דאמרינן את שלשין בו מקטפין בו דלאחר עריכת הלחם טחין פניו במים או ביין פעמים שמטבילין הגלוסקין במים פעמים שטובל ידיו במים וטח בהן פני הגלוסקין והיינו דתנן הכא דאם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה דהוי כמו שרה בהן פתו. ואם מדיח בהן ידיו כלומר שטבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין בידיו כשרין לנטילה: ",
+                "<b>מטה </b>חבית על צדה ונוטל. ולא דמי להא דאמר רב פפא בפ' כל הבשר (חולין דף קז.) האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים שדולה מים מן הבור ושופך לצינורות להשקות את השדה דאין נוטלין מן הצנורות את הידים משום דלא אתי מכח גברא דהתם ששפך מן הדוולא לצנורות כשהמים נופלים מן הצנורות על ידיו אין זה חשוב מכח גברא אבל הכא שהאדם עצמו הטה החבית אפילו הלך וישב לו אחר כך והחבית שופכת מים כל היום כולו מחמת הטייתו כח גברא הוא אי נמי האי תנא דמכשר בקוף לא חייש אכח גברא וסוגיא דהתם כרבי יוסי דפוסל בשני אלו כלומר במטה החבית ובקוף וטעמא דתרוייהו משום דבעי כח גברא אבל מניח חבית בין ברכיו שברכיו מסייעין לשפוך הוי כח גברא ובתוספתא בעי רבי יוסי כוונת נותן ונוטל והא דמשמע הכא דמודה בחרש שוטה וקטן הנהו בני כוונה נינהו: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"א] המים שהנחתום מטביל בהן גלוסקין אע\"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהוא נוטל ידיו ונותן על גבי ככרות אם [ב] לא נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין מים שלפני הנפח אע\"פ שלא נשתנו מראיהן אין נוטלין מהם לידים מפני שבידוע שנעשתה בהן מלאכה ושלפני הספר אם נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין הכל כשרין ליתן לידים אפילו טמא מת אפילו בועל נדה כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין הנותן מתכוין הנוטל אין מתכוין ידיו טהורות ר' יוסי אומר ידיו טמאות הפקיע את המולייאר ונטל הימנו לידים או שנטל מן הסילון שיש בו כדי קבלת רביעית ידיו טהורות ור' יוסי אומר ידיו טמאות ומודה ר' יוסי שאם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות. פי' מים שלפני הנפח דרכו לכבות בהן את הברזל והיינו שנעשתה בהן מלאכה. כל שאינו מטמא במשא כלומר שאינו מטמא את המים במשא ולפי זה אסור ליטול מים מן הנדה ומן העובדי כוכבים שגזרו על העובדי כוכבים שיהיו כזבים לכל דבריהם כדאמרינן בפ' בנות כותים (נדה דף לד.) ואפילו מטמא מת נמי אסור דעל כרחך לא שרי הכא ליטול מטמא מת אלא בכלי אבנים דלא מקבלי טומאה דאי בכלי המקבל טומאה קא מטמא ליה טמא מת לכלי ונמצא כלי מטמא את המים ומיפסלי לנטילה כמו מכל המטמא במשא ולקמן נמי בפרק שני משמע בהדיא דמים טמאין פסולין לנטילה ולפי זה אין תקנה בזמן הזה דאם דלה עובד כוכבים מים אסור ליטול מהם שהכל טמאין ונוגעין בכלי ובמים ויש מפרשים דהכא בנוטל ידיו לתרומה איירי ולא בנוטל ידיו לחולין דאי לא תימא הכי נדה ויולדת היאך נוטלת לעצמה הא מטמאות במשא ואין זה דיוק דהא אמרי' בחולין בפרק כל הבשר (חולין דף קו.) דנוטלין ידים לחולין משום סרך תרומה וכיון דמשום סרך תרומה הוא אין חילוק בין תרומה לחולין ואפילו נדה דלאו בת אכילת תרומה היא ומים שעל ידיה טמאין תקון רבנן נטילת ידים. הפקיע את המולייאר שעשה בו סדק ויצא המים כמו [ב\"מ מ.] פקע כדא. נטל מן הסילון היינו כעין אריתא דדלאי דכל הבשר (דף קז.) שממלא הכלי ומערה בסילון וסוגיין דהתם כרבי יוסי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משטיפה </b>אחת. שבבת אחת שפך מים עד הפרק: ",
+                "<b>ידו </b>טהורה. אע\"ג דאין בכלי רביעית אלא דאתו משירי טהרה: [הגה\"ה *ס\"א ולא יתכן דמשמע שתי ידיו משטיפה אחת הוא דלא הא משתי שטיפות מהני הא אדרבה בשטיפה אחת עדיף כדאשכחן בריש מכילתין דפליגי במוסיפין אלא מים ראשונים קרי שטיפה אחת כל זמן שלא נטל כי אם פעם אחת עד הפרק ובידו אחת הוא דסגי בפעם אחת אע\"פ דאין בכלי רביעית אלא דאתו משירי טהרה אבל לשתי ידיו אע\"ג דאתו משירי טהרה לא מהני עד שיטול ב' פעמים עד הפרק ובהא ליכא מאן דפליג לר\"מ ובככר של תרומה הוא דפליגי היכא דנטל את הראשונים מרביעית ונפל עליהם ככר של תרומה דר\"מ סבר כי היכי דמהני לטהר ידיו מהני נמי לטהר עצמן ורבי יוסי סבר לטהר ידיו מהני ואינהו גופייהו טמאין היכא דנפלו ואפילו מים הנשארים על ידיו אם נגע בהם ככר של תרומה נטמא עד שיבואו שניים ויטהרום אף על גב דלטהר ידים לא בעי שניים דאי בעי מנגב ידיה ואכיל והך דנטל ראשונים למקום אחד והשניים למקום אחר נפקא מינה אפילו לר\"מ דהא דמטהר ר\"מ בראשונים ה\"מ כשנטל מרביעית אבל מפחות דאתו משירי טהרה צריך ליטול ראשונים ושניים כדפרישית וראשונים טמאין ",
+                "<b>שתי </b>ידיו ושנים טהורים. ע\"כ:] משטיפה אחת. שבפעם אחת שפך על שתי ידיו עד הפרק אע\"ג דאתו משירי טהרה: ",
+                "<b>רבי </b>מאיר מטמא. את ידיו עד שיטול מרביעית: ",
+                "<b>נפל </b>ככר של תרומה. על אותן מים שנפלו מידיו לארץ: ",
+                "<b>טהור. </b>כמו שהידים טהורות: ",
+                "<b>ר' </b>יוסי מטמא. [*צ\"ל בככר] בבגד אבל הידים ודאי טהורות מידי דהוה אסיפא דנטל את הראשונים ואת השניים למקום אחד ורבי מאיר סבר דלא דמי דהתם איפסיק והכא לא איפסק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל </b>את הראשונים למקום אחד. בזויות זו והשניים בזוית אחרת ונפל ככר של תרומה למקום שנפלו הראשונים טמא הככר והוא הדין אם נגע הככר במים ראשונים שעל ידיו שהככר טמא: ",
+                "<b>על </b>השניים טהור. דשניים טהורין הן אבל ראשונים ושניים למקום אחד ונפל ככר של תרומה על המים שנפלו לארץ טמא כדקתני סיפא שאין השניים מטהרין אלא מים שעל גבי ידיו כלומר הראשונים שעל גבי ידיו השניים מטהרין אבל הראשונים שנפלו לארץ אין השניים מטהרין: ",
+                "<b>ונמצאת </b>על ידיו קיסם או צרור. אע\"פ שהן רפויים ובאין בהם המים: ",
+                "<b>ידיו </b>טמאות. אע\"פ שנתן עליהם את השניים משום דמים שעל הצרור נטמאו מחמת ידיו: ",
+                "<b>שאין </b>המים האחרונים מטהרין אלא מים שעל גבי היד. כלומר ולא שעל גבי הקיסם והצרור: ",
+                "<b>כל </b>שהוא מבריית המים טהור. אפילו מה שעל גבי הצרור אי נמי מודה רבן שמעון בן גמליאל במים שעל גבי הצרור אלא אהא דנקט תנא קמא מים שעל גבי היד קאי ואתא רבן שמעון בן גמליאל לרבויי אפילו יבחושין אדומים שברייתן מן המים כדאיתא בפרק כל הזבחים שקיבלו (דף כב.): ",
+                "<b>תניא </b>בתוספתא [פ\"א] אחד הנוטל ידו אחת ואחד הנוטל שתי ידיו אחד ידו של גדול וא' ידו של קטן צריך ליטול מי רביעית רשב\"ג אומר שתי ידיו של שנים נידונות כשני אנשים כיצד שנים שנטלו לשתי ידיהן מי רביעית לא יחזיר השני ויטול ידיו משירי רביעית הנוטל את ידיו צריך לשפשף את ידיו שפשפה בחבירתה טמאה בראש או בכותל טהורה חזר ונגע בהן טמאה הנוטל ידיו משטיפה אחת צריך ליטול מי רביעית דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר לשתי ידיו צריך שיטול מי רביעית לידו אחת אפילו נטל משירי רביעית כשר כל החוצצין בגוף חוצצין בידים ובקידוש ידים ורגלים בבית המקדש. פי' צריך ליטול מי רביעית שיהא בכלי רביעית. נידונות כשני אנשים כמו שמפרש כיצד. לא יחזיר השני ויטול ידיו כלומר ידו השניה דמתחלה לא נטל כי אם ידו האחת וזאת השניה נעשית כיד אדם אחר שלישי ומי רביעית ניטלין לשנים ולא לשלשה. צריך לשפשף כלומר לקנח מים שעל ידיו במפה או בשאר דברים כדאמרינן בפ\"ק דסוטה (דף ד:) כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא ושפשוף לשון קינוח הוא כי ההוא דבריש אמר להם הממונה (יומא דף ל.) זאת אומרת מצוה לשפשף ובסוף יום הכיפורים (דף פח.) מבערב ישפשף ובשלא נטל כי אם הראשונים איירי דאי נטל את השניים היכי קתני סיפא בשפשף בראש חזר ונגע בהן טמאה הרי טיהרו השניים את הראשונים שעל גבי היד כדקתני מתני' ומיהו אפשר דשפשוף בעי לעולם. שפשפה בחבירתה טמאה כגון שנטל ידו אחת ושפשפה בשניה שלא נטל. בראש או בכותל שפשפה לנגבה טהורה. חזר ונגע בהן לאחר ששפשף ידו בראשו או בכותל חזר ונגע באותן מים שבאו מידו על הראש ועל הכותל. טמאה שאותן מים טמאין וחזרו וטמאו את היד שנגע בהן אע\"ג דכל כמה דלא שפשף מיטהרי בשפשוף השתא דחזר ונגע גרע וצריך ליטול כתחלה לידו אחת. אפילו נטל משירי רביעית כשר. על כרחין רבי יוסי לפרושי מילתא דר' מאיר קאתי דהא משמע במתניתין דמודה רבי מאיר בידו אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חזרו </b>ליד טהורה. דכיון דלא יצאו ראשונים חוץ לפרק לא נטמאו השניים ביציאתם חוץ לפרק אבל כשיצאו ראשונים ושניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה לפי שנטמאו השניים בראשונים שחוץ לפרק שאין השניים מטהרין את הראשונים אלא עד הפרק אבל מה שיצאו מהם חוץ לפרק אין מטהרין. בפרק קמא דסוטה(דף ד:)אמרינן מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ופירש שם בקונטרס דהכי תנן נטל ראשונים ושניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאה אגב חורפיה לא עיין בה דאלו ואלו אם חזרו לפרק א) לבד טמאה כשנטל ראשונים עד הפרק והשניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה: ",
+                "<b>נטל </b>את הראשונים לידו אחת. בתוספתא מוכח דלאו דוקא ידו אחת אלא כל אחת ואחת בפני עצמה: ",
+                "<b>ידיו </b>טמאות. יש מפרשים משום דכיון דלא נטל את הראשונים כאחת כאילו לא נטל ולא יתכן דבריש פ\"ב דגיטין (דף טו:) מוכח דאי משי ידיה חדא חדא ידיו טהורות אלא היינו טעמא דכשצירף ידיו אחרי כן כדי לקבל המים השניים נטמאו ידיו בנגיעתם זו בזו דמים שעל יד זו מטמאין מים שע\"ג חבירתה כמו שהיו מטמאין ככר של תרומה כדפרשינן בריש פירקין ובכל מקום שמתקנחות בו טמאות מידי דהוה אשפשף בראשו או בכותל דלעיל בתוספתא וחזר ונגע בהן טמאה וכשנטל השניים לא טהרו את הראשונים כיון שנטמאו מחמת מי חבירתה אלא אדרבה גם השניים נטמאו בהן ודוקא בנטל הראשונים זו לעצמה וזו לעצמה אבל אם נטל את הראשונים לשתי ידיו כאחת נחשבות שתי הידים כיד אחת ואין מטמאות זו את זו: ",
+                "<b>ושפשפה </b>בחבירתה. כבר פירשתיה לעיל בתוספתא: ",
+                "<b>ובלבד </b>שירפו. כלומר שירפו ידיהן כדי שיבאו בהן המים והא קא משמע לן כדתניא בתוספתא [פ\"ב] דנוטלין ארבעה וחמשה זה בצד זה ואינו חושש משום ארבעה דברים משום שמא נטמאו משום שמא נעשה בהן מלאכה משום שמא לא ניטלו מן הכלי משום שמא לא ניטלו מן הרביעית. כלומר שאם נפלו מיד זה ליד זה נטמאו ונעשה בהן מלאכה ולא נטלו מן הכלי ואין חוששין נמי שמא לא ניטלו מן הרביעית דאם היה חצי לוג לחמשה ותנן לעיל בפ' קמא [מ\"א] מחצי לוג לארבעה ולא לחמשה נמצא כשהשמש הולך ושופך מים על ידיהם (אם) כשנטלו השלשה ונשאר עדיין בכלי רביעית מהניא נטילה לשנים האחרונים וספק הידים טהורות: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספ' [פ\"ב ע\"ש] נטל את הראשונים זו לעצמה וזו לעצמה ונמלך ונטל את השניים לשתי ידיו כאחת טימאו זו את זו נטל את הראשונים לשתי ידיו ונמלך ונטל שניים זו לעצמה וזו לעצמה [א] אם נתכוין ידיו טהורות ואם לאו טמאות נטל את הראשונים ונטמאה אחת מידיו הרי זה נוטל את השניים בשניה ואינו חושש נטל את הראשונים ויצאו חוץ לפרק ונטל את השניים על גבם ונפל ככר של תרומה מן הפרק ולפנים טמא מן הפרק ולחוץ טהור נטל את הראשונים ואת השניים [ב] חוץ לפרק ונפל ככר [של] תרומה טמא והדין נותן שיהא טהור ומה אם [ג] הראשונים שאין מטהרין [ד] רק המים שעל גבי היד מטהרין את המים שעל גבי הארץ שניים שמטהרין את המים שע\"ג היד אינו דין שיטהרו את המים שע\"ג הארץ. פירוש אם נתכוין ידיו טהורות דכוונה בעינן כדפרישית לעיל בפרק קמא. ואם לאו ידיו טמאות אפילו נתכוין בראשונים ולא נתכוין בשניים דגרע מאילו לא נטל השניים כלל דמטמאו הראשונים לשניים שלא נתכוין מאחר דיש לראשונים טומאה לאחר שנתקנחו מעל גבי ידיו כדמוכח בברייתא דלעיל. ונטמאה אחת מידיו כגון שנגעה במשקין טמאין. נוטל את השניים בידו השניה וטהורה יד השניה. ואינו חושש אע\"פ שהראשונה טמאה היא. נטל את הראשונים ויצאו חוץ לפרק כלומר עד הפרק נטל ומעצמן יצאו חוץ לפרק ונפלו מהם לארץ משם שיש עתה מהם לארץ כנגד הפרק וכנגד חוץ לפרק ונטל את השניים על גבי הראשונים שעד הפרק. ונפל ככר של תרומה על המים שבארץ מן הפרק ולפנים טמא. דמים שנפלו מן הפרק ולפנים לא טיהרו אותן השניים כדאמרן לעיל שאין האחרונים מטהרין אלא מים שעל גבי היד ולא מים הנופלין לארץ. מן הפרק ולחוץ טהור היינו מים שיצאו מעצמן חוץ לפרק ומשם נפלו לארץ דטהורין הן ואין להן טומאה כלל הואיל וממקום הכשר נטילה באו שם ומשם נפלו לארץ אבל נטל ראשונים ושניים חוץ לפרק ונפלו מהן לארץ טמאין כולם בין מן הפרק ולפנים בין מן הפרק ולחוץ ואין השניים מטהרין אותן שעל הארץ כלל ואפילו שחוץ לפרק אע\"פ שהיה בדין מקל וחומר שיהיו טהורין כמו שמפרש ומה אם הראשונים שאין מטהרין את המים שעל גבי היד דבעודם על היד הם טמאים עד שיבואו שניים ויטהרום ואפי' במקום שנתקנחו כדאמרן לעיל ואפי' הכי מטהרין את המים שעל גבי הארץ היינו אותם שיצאו מעצמן חוץ לפרק ונפלו משם לארץ דאם נפל עליהם ככר של תרומה טהור שניים שמטהרין מים שעל גבי היד כדאמרן כ\"ש שדין הוא שהיה להן לטהר מים שעל גבי הארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק </b>נעשה בהן מלאכה. דמלאכה פוסלת מים לנטילה כדתנן לעיל פרק קמא: ",
+                "<b>יש </b>בהן כשיעור. כדתנן בפרק קמא: ",
+                "<b>טמאין. </b>פסולין לנטילה: ",
+                "<b>ספיקן </b>טהור. אפי' יש במים שנטל כל הנך ספיקות טהור והיינו ספק ליטהר דפליגי בסיפא רבנן ור' יוסי ובאידך בבא מפרש כיצד ליטמא ולטמא טהור: ",
+                "<b>שני </b>ככרים טמאין. דמטמאין את הידים כדתנן לקמן בפ\"ג (מ\"ב) כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות והשתא קמפרש ספק ליטמא ולטמא וכבר פירש ספק ליטהר: ",
+                "<b>שני </b>ככרים טהורים. בשל תרומה איירי שהידים פוסלות את התרומה: ",
+                "<b>הידים </b>כמות שהיו והככרים כמות שהיו. הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספ' [פ\"א] היו לפניו שתי כוסות באחד נעשה בו מלאכה ובאחד לא נעשה בו מלאכה נטל מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות [ה] תלויות מן השני ועשה טהרות מן הראשון לא עשה מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות נטל מאחד מהן בידו אחת ועשה טהרות תלויות מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות היו לפניו שתי כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל מאחד מהן לידו אחת ועשה טהרות תלויות מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות ונטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות נטל מאחד מהן לידו אחת ועשה [ו] טהרות תלויות את השני ועשה טהרות את הראשון ולא עשה את השני ועשה טהרות את הראשון ועשה את השני ולא עשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו תלויות היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שתי כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל [ז] מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות תלויות רבי יוסי אומר הטמאה בטומאתה היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים אחד טמא ואחד טהור ונגעו שתי ידיו בככר אחד בין כאחת בין בזה אחר זה או שנגעה ידו אחת בשני ככרים זה אחר זה הידים והככרים תלויות נגעה ידו אחת בשני ככרים כאחת הידים כמו שהיו והככרים ישרפו. פירוש תלויות לא דמי לספק נעשה בהן מלאכה דמתניתין דידיו טהורות דהתם בכוס אחד אבל הכא דבשעת נטילה שני הכוסות לפניו שיש אחד שנעשה בו מלאכה ודאי הטהרות שעשה תלויות. מן השני ועשה טהרות האי טהרות כמו טהורות וטובא איכא בהך ברייתא שכך פירושו כלומר אותן טהרות שעשה טהורות דכיון דאזל ליה כוס ראשון הרי שני שעומד לפניו כספיקא דמתניתין ספק נעשה בהן מלאכה ספק לא נעשה בהן. מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה טהרות כלומר טהרות הללו טהורות וטעמא כדפרישית. אלו ואלו טהורות דמגו דמטהרינן בשניות מטהרינן נמי בראשונות ועוד הואיל וכבר אזיל ליה כוס שני וכל דינים הללו נמי בידו אחת. הרי אלו מוכיחות דאע\"ג דבספק מלאכה מטהרינן כי האי גוונא גבי ספק טומאה החמירו ותולין לשתיהן הואיל ואחת מהן נעשית בכוס טמא אבל כשנאכלו הראשונות או שאבדו קודם שנעשו שניות הרי זה כמשנתינו דבספק טמאים טהור ודין זה נמי בידו אחת. ר' יוסי אומר הטמאה בטומאתה רבי יוסי לטעמיה דקאמר במתני' ספק ליטהר טמא. ונגעו שתי ידיו בככר אחד ולא ידעינן אם בטמא אם בטהור דאם בטמא נגעו שתי הידים טמאות ואם בטהור נגעו נהי שהככר פסול מחמת היד טמאה אין חוזר ומטמא היד טהורה אפילו נגעו בו שתי הידים כאחת משום הכי הידים תלויות דשמא בטהור נגעו. והככרות תלויות משום דשמא בטמא נגעו וכן ידו אחת בשתי הככרות בזה אחר זה דלא ידעינן אי זו יד דשמא היינו ידו הטמאה לפיכך הידים תלויות ושמא היינו יד הטהורה דנגעה בככר הטהור תחלה ואחר כך נגעה בטמא לפיכך הככרות תלויות אבל ידו אחת בשתי הככרות כאחת הידים כמות שהיו דשמא הטמאה נגעה בהן. והככרות ישרפו דאפי' אם תימצי לומר טהורה נגעה בהן נטמאת היד מחמת הככר דכל הפוסל את התרומה מטמא ידים להיות שניות וחזרה היד וטמאה את הככר הטהור: ",
+                "<b>עו\"ד </b>תני\"א בתוספתא (ריש פ\"ב) הכהנים מקדשין במקדש ביד עד הפרק ברגל עד הסובך הנוטל ידיו לא יאמר הואיל והראשונים טמאין הריני נוטל את הטמאין ואם עשה כן צריך לנגב את ידיו אבל המטביל את ידיו אינו צריך לנגב את ידיו הנוטל ידיו צריך להגביה את ידיו שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את ידיו אבל המטביל את ידיו אינו צריך להגביה ידיו. פי' עד הסובך כמו עד סובך של רגל דפ' הזרוע (חולין דף קלד:) דהיינו עד ראש השופי בשר שקורין פלופ\"א בלע\"ז. הואיל והראשונים טמאין שמים ראשונים שנטלתי בהן ידי טמאים הריני נוטל גם את השניים מהטמאין. אם עשה כן כלומר שנטל שניים מן הטמאין. צריך לנגב משמע הא נטל שניים מן הטהורים ידיו טהורות ואין צריך לנגב אע\"פ שהראשונים היו מן הטמאין וא\"א לומר כן דאם מועילין השניים לטהר הראשונים הטמאים שלישיים נמי יועילו לטהר ראשונים ושניים הטמאים ולא יהא צריך לנגב דמאי שנא אלא לעולם צריך לנגב מטמאים אפי' ראשונים לחודייהו כיון דהיו טמאים והא דנקט ואם עשה כן לאשמועינן דאפילו הכי במטביל אין צריך לנגב שהטבילה מטהרת מים הטמאים בהשקה דמקוה והוא דמטביל במ' סאה. שלא יצאו מים חוץ לפרק היינו במים ראשונים אבל משניים לא חיישינן אם לא יצאו ראשונים חוץ לפרק כדתנן לעיל נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המכניס </b>ידיו לבית המנוגע. בפ' שני דחולין (דף לג:) מייתי לה: ",
+                "<b>ידיו </b>תחלה. ופוסל את החולין ומטמא אחד ופוסל אחד בתרומה ומטמא שנים ופוסל אחד לקדש וברייתא דחומר בזב מבטבול יום פרשתיה בפר' שני דמסכת טבול יום: ",
+                "<b>כל </b>המטמא בגדים בשעת מגעו. כגון זובו של זב וכל הני דתנן בפ' בתרא דזבים: ",
+                "<b>וכי </b>היאך אפשר להם להיות תחלה. כלומר מה שלא מצינו היינו משום דלא אפשר: ",
+                "<b>את </b>שנטמא באב הטומאה. כלומר אוכלים וכלים שנטמאו באב הטומאה מטמאים את הידים ולא אוכלים וכלים שנטמאו במשקים דהוו שניים דאין שני עושה שני: ",
+                "<b>במה </b>היתה טומאתו. של תנור: ",
+                "<b>באב </b>הטומאה. א) במשקים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>הפוסל את התרומה מטמא ידים להיות שניות. האי כללא לאו כרבנן דלעיל דאמרי בוולד הטומאה אין מטמא את הידים אלא כר' יהושע כדקתני דברי רבי יהושע וכולה מתני' איירי לקדש כדקתני היד מטמאה את חבירתה דהיינו לקדש ולא לתרומה כדתנן בפרק חומר בקדש (דף כד:) והתם בגמרא מייתי פלוגתא דר' יהושע ורבנן דהכא ומוכחא סוגיא דלקדש פליגי ובכל הספרים נמי כתוב שם לקדש וצריך לומר דברייתא שהבאתי לעיל בפרק שני דידו אחת בשני ככרים כאחת ישרפו בככרים של קדש איירי ואע\"ג דפלוגתא דר' עקיבא ורבנן דמכניס ידיו לבית המנוגע לתרומה ולקדש כדאיתא בפ' שני דחולין (דף לג:) סיפא דהאוכלין והמשקין דפליגי בה רבי יהושע ורבנן לקדש דוקא ולא לתרומה ותימה דקאמר להו רבי יהושע והלא כתבי הקדש שניים מטמאין את הידים תקשי ליה לנפשיה דההיא אפילו לתרומה כדאיתא בפ\"ק דשבת (ד' יד.) דידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דרבי פרנך דהאוחז ספר תורה ערום נקבר ערום ויד מטמאה את חבירתה לקדש דוקא וי\"ל דר' יהושע לאו מידים דרבי פרנך קפריך דמהנהו לא שייך לאתויי כיון דטעמייהו לאו משום טומאה דאפילו לא היו גוזרים טומאה על הספר היו גוזרים על ידים שנגעו בספר משום דר' פרנך דמהאי טעמא נמי קאמר ליה רבי יהושע לרבי אליעזר בפרק שני דחולין (דף לד.) מצינו שהשני עושה שני על ידי משקין לא מייתי מספר שעושה ידים שניות לתרומה דהתם לאו מחמת טומאה הוא כדפרישי' והכא נמי לאו מההוא ספר מייתי אלא גזירה אחרת היא בכל כתבי הקדש אפילו היכא דלא שייך דר' פרנך כגון תפילין ודווקא לקדש אבל לא לתרומה וקצת תימה אי גזירה אחת היא מאי שנא דבהא מודו רבנן וביד מטמאה את חבירתה פליגי ומיהו יש לפרש דאינו בא להשוותם לגמרי ואינו חושש אלא שימצא שני עושה שני והא דלא מייתי מהאוכל אוכל שני שני משום דפסול גוייה שאני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר\"ש הנוגע ברצועה טהור עד שיגע בקציצה ר' זכאי אומר משום ר\"ש הנוגע בקציצה טהור עד שיגע [א] ב) ברצועה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמלמעלן </b>ושמלמטן. דאמרי' בהקומץ רבה (דף ל.) שיעור גליון מלמטה טפח מלמעלה שלש אצבעות: ",
+                "<b>שבתחילה </b>ושבסוף. דאמרינן בפ\"ק דבבא בתרא (דף יג:) ועושה לו כדי לגול עמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו כלומר כדי היקף כל הספר מניח בסופו ותימה דהכא משמע שהעמוד הוא בסוף הספר דקאמר ר' יהודה שבסוף אינו מטמא עד שיעשה לו עמוד ומסברא נמי כך הוא ולפי גרסא דהתם שהעמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו א\"כ הספר נגלל מתחלתו לסופו נמצא כשירצה לקרות בו יהא צריך לחזור ולגלול לתחלתו ועוד דבההיא שמעתא גופה תניא כל הספרים נגללין לתחלתן אע\"פ שפירש שם בקונטרס מתחלתן לסופן מ\"מ אין הלשון משמע כן ועוד דומיא דמזוזה דכורכין אותה מאחד כלפי שמע ועוד אמרי' התם ספר עזרא לתחלתו נגלל ובהדיא אמרו בירושלמי בפ\"ק דמגילה עושה עמוד לספר בסופו לפיכך נראה דגרסינן התם ועושה כדי היקף בתחלתו וכדי לגול עמוד בסופו והא דתניא בתוספתא (פ\"ב) דמכלתין הגליון שבתחלת הספר וכ��י היקף כולו מטמא את הידים אי גרסינן כדי היקף בלא וי\"ו ניחא דה\"ק הגליון שבתחלת הספר שיעור כדי היקף כולו מטמא את הידים ואפי' גרסינן וכדי היקף בוי\"ו דמשמע דתרי מילי נינהו לא איירי בהיקף דבסוף אלא כולה בתחלת הספר איירי וגליון שבתחלת הספר היינו שתי אצבעות שמניח בתחלתו כמו שמניח בין דף לדף כדאמרינן בהקומץ רבה (דף ל.) וכדי היקף כולו עדיין הכל בתחלתו ועוד יש לקיים גירסת הספרים דהתם איירי במדבק תורה נביאים וכתובים דווקא לפי שאם היה גולל לתחלתו היתה תורה מבחוץ וגנאי הדבר להניחו כך שנעשית תורה שומר לנביאים וכתובים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א (שם) ספר שבלה אם יכול ללקט ממנו שמונים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון (במדבר יא) מטמא את הידים מגילה שכתוב בה שמונים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מטמא את הידים חיבר בה יריעות אחרות היא מטמאה את הידים והשאר אינו מטמא את הידים ר' יהודה אומר הגליון שבתחלת הספר וכדי הקף כולו מטמא את הידים הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו אע\"פ שאין רשאי לעשות כן מטמא את הידים המשיחות והרצועות שתפרן בספר אף על פי שאינו רשאי לקיימן מטמאות את הידים תיק הספרים ומטפחות ספרים ותיבה של ספר בזמן שהן [ב] טהורין מטמאות את הידים הברכות אף על פי שיש בהן מאותיות השם ומעניינות הרבה של תורה אינן מטמאות את הידים הגליונים וספרי צדוקים אינם מטמאין את הידים ספר בן סירא וכל הספרים שנכתבו מכאן ואילך אינן מטמאין את הידים רבי שמעון בן מנסיא אומר שיר השירים מטמא את הידים מפני שנאמרה ברוח הקדש קהלת אינה מטמאה את הידים מפני שאינה אלא מחכמתו של שלמה אמרו לו וכי לא כתב אלא זו בלבד והלא הוא אומר (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפים משל ואומר (משלי ל׳:ו׳) אל תוסף על דבריו. פירוש הגליונים (וספרי צדוקים) אגב ספר תורה מטמאין את הידים כדקתני מתני' והכא בשנחתכו מן הספר ואף על גב דתנן אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות דס\"ד כדאמרינן בפרק כל כתבי (שבת דף קטז.) מקום הכתב אגב כתב הוא דקדיש אזל כתב אזלא ליה קדושתיה אבל גליון לא אזלא ליה קדושתיה ובעיא היא התם בגליונים של ספר תורה היכא דגייז ושדי אי מצילין אותן מפני הדליקה אי לא ואי אין מטמאין את הידים א\"כ תפשוט מהכא דלאו בקדושתיה קאי וצריך לדחות כאן כדדחי התם ספרי צדוקים הרי הם כגליונים ואין מטמאין את הידים. ואומר אל תוסף בפ\"ק דמגלה (דף ז.) מפרש מאי ואומר וכל משנתינו הפוכה שם דמלתיה דר' יהודה דהכא קתני התם בשם ר\"י ומילתיה דר' יוסי דהכא קתני התם בשם ר\"מ ופליגי התם במגילה אם מטמאין ידים. תנ\"ן בבחירת\"א (עדיות פ\"ה מ\"ג) ר\"ש אומר שלשה דברים מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה קהלת אינה מטמאה את הידים כדברי ב\"ש ובית הלל אומרים מטמא את הידים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בו </b>ביום. אפירקין דלעיל קאי אמילתיה דשמעון בן עזאי דאיירי ביום שהושב ר\"א בן עזריה בישיבה: ",
+                "<b>עריבת </b>הרגלים. כמין קערה לרחיצת רגלים: ",
+                "<b>שנסדקה. </b>בת\"כ בפרשת זאת תהיה קתני שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת שהמים ממהרין לצאת קודם שיספיק לרחוץ מתוך שמרחיב הסדק א\"נ שנסדקה למטה סמוך לשולים ואינה מחזקת מים כדי לרחוץ רגלו אחת: ",
+                "<b>טמאה </b>מדרס. בת\"כ מרבה לה מדכתיב (ויקרא טו) כל כלי וממעט כפה סאה מדכתיב (שם) אשר ישב והדר קאמר מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן כלומר דעריבה קודם שנסדקה נמי רגילין לישב עליה ובפרק עשרים דכלים (מ\"ב) פרשתי שרגילין ללוש בה וכשנסדקה נמי חזיא ללישה שהעיסה סותמת הסדק ואין המים יוצאין: ",
+                "<b>שר\"ע </b>אומר עריבת הרגלים כשמה. כלומר כשמה כן היא שאין שם מדרס עליה וסתם מתניתין דכלים דלא כר\"ע אלא כפי מה שנמנו וגמרו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלא </b>לשמן. בין שנוי קדש בין שנוי בעלים ומשנה זו היא תחלת מסכת זבחים וכולהו דריש התם בגמ' מקראי ושם פירשנוה במקומה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עמון </b>ומואב מה הן בשביעית. אין זה עמון ומואב שטיהרו בסיחון דארץ ישראל היא שאפי' תמצי לומר שלא כבשום עולי בבל על כרחין שביעית נוהג בה כדתנן בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נב:) ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ועבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג אלא בשאר ארץ עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ולא נתכבשו מעולם איירי תדע מדמייתי *עולי מצרים ובבל ובכי ההוא איירי בחזקת הבתים (דף נו.) דאמרינן כל שהראהו הקב\"ה למשה חייב במעשר ואמרינן לאפוקי הר שעיר עמון ומואב והא דמפרש עלה בסוף פרק קמא דיבמות (דף טז.) ובריש חגיגה (דף ג:) הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית הכי קאמר שאפילו מה שכבשו בתחלה הניחו משום תקנת עניים כ\"ש שיש לנו לתקן בעמון ומואב שלא כבשו מעולם מעשר עני משום תקנת עניים ותדע דבפרק שני דשבועות (דף טז.) ובפרק קמא דמגילה (דף י.) בעינן למימר דסבר ר' אליעזר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ואי בעמון ומואב שטיהרו בסיחון איירי א\"כ תקשי ליה מתני' דהכא דקאמר ר' אליעזר עמון ומואב מעשרין מעשר עני והא דמייתי בריש חגיגה (דף ג:) עובדא דר' יוסי בן דורמסקית דמתני' ומסיים בה במילתיה דר' אליעזר ההיא דהרבה כרכים על כרחין לאו מדברי ר' אליעזר הוא דליתא הכא במתני' אלא הש\"ס הוא דמפרש הכי דכי היכי דלמ\"ד לא קידשה לעתיד לבא הניחו הרבה כרכים משום תקנת עניים כמו כן תקנו בעמון ומואב מעשר עני משום תקנת עניים: ",
+                "<b>מסדר </b>השנים. שלעולם אחר שנה של מעשר עני מביאין מעשר שני והרי בששית מביאין מעשר עני לפיכך ראוי להביא בשביעית מעשר שני: ",
+                "<b>המעשר </b>והתרומה. ואין לדחות מעשר שני מפני עניים: ",
+                "<b>מעשה </b>ישן. ונשכח הדבר דשמא לא היה (צריך) עניים באותה שעה: ",
+                "<b>מעשה </b>נביאים. ועל פי נבואה עשו הוראת שעה: ",
+                "<b>הלכה </b>למשה מסיני. לאו דווקא דאין זה מן התורה אלא כהלכה למשה מסיני: ",
+                "<b>תני\"א בתוספת\"א [פ\"ב]. עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ושאר כל הארצות כשאר שני שבוע אם מעשר עני מעשר עני אם מעשר שני מעשר שני א\"ר יוסי בן דורמסקית אני הייתי עם זקנים הראשונים כשבאו מיבנה ללוד ובאתי ומצאתי את ר' אליעזר שהיה יושב בחנות של נחתומין בלוד אמר לי מה חידוש היה לכם היום בבהמ\"ד אמרתי לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין אמר לי אי אפשר לבהמ\"ד בלא חידוש אמרתי לו את ההלכות ואת התשובות ואת המנין וכשהגעתי לזה זלגו עיניו דמעות אמר (תהילים כ״ה:י״ד) סוד ה' ליראיו ואמר גלה סודו אל עבדיו צא ואמור להם אל תחושו למנינכם כך מקובלני מריב\"ז שקיבל מן הזוגות והזוגות מן הנביאים ונביאים מן משה הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. פי' ושאר כל הארצות חוץ ממצרים כשאר ש��י שבוע כלומר חוזרות לסדר השנים ומעשרין בשביעית מעשר ראשון ומעשר שני וכן בבל. אם מעשר עני מעשר עני כגון מצרים עמון ומואב מעשרין בשביעית מעשר ראשון ומעשר עני אי נמי כולה מילתא אשאר הארצות קאי ואם מעשר עני דקאמר היינו כגון שלישית וששית. ואם מעשר שני כגון ראשונה ושניה רביעית וחמישית. תלמידיך אנו. בפ\"ק דחגיגה (דף ג:) משמע שלא אמר כן וכעס עליו ר' אליעזר ואמר לו פשוט ידך וקבל עיניך לפי שלא אמר כן ושמא תנאי היא. ונביאים ממשה משמע הלמ\"מ ממש: \n</b>"
+            ],
+            [
+                "<b>והתירוהו </b>לבא בקהל. והא דתניא בפ' הערל (יבמות דף עו:) א\"ר יהודה מנימין גר המצרי היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא ואמר לי אני מצרי ראשון נשאתי מצרית ראשונה אשיא לבני מצרית שניה כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל ולא שרינן ליה מטעמא דהכא מצרי שאני כדמוכת בתוספתא שנתן להם קצבה ובפ\"ק דסוטה (דף ט.) פירש בקונטרס דתניא בתוספתא דקדושין פרק בתרא שאמר לו ר' עקיבא מנימין טעית כבר עלה סנחריב מלך אשור וערבב את כל האומות לא עמוני ומואבי במקומן ולא מצרי ואדומי במקומן ושמא ר\"ע לא אסיק אדעתיה מה שנתן להם קצבה למצרים ותימה דבפ\"ק דמגילה (דף יב:) אמרו לו חכמים לאחשורוש זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו דכתיב שאנן מואב אלמא לא נתבלבלו לא בימי סנחריב ולא בימי נבוכדנצר ואומר ר\"ת דהתם ל\"ג עמון דלא מייתי קרא אלא מואב ובמתני' דהכא לא גרסינן מואב ולא בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח.) דמייתי לה דמואב לא בלבל אבל עמון בלבל והא דכתיב בירמיה (מט) שהיה אחר סנחריב והשמעתי * על רבת בני עמון תרועת מלחמה וכתיב(שם) מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב הילילי חשבון כי שודדה עי צעקנה בנות רבה וכתיב בההיא פרשתא ואחרי כן אשיב שבות בני עמון אומר ר\"ת שלא היו יושבין במקומן אלא עמון העלו שמות הערים אשר נתיישבו בהם כשמות הערים שגלו מהן ולדברי ר\"ת הא דכתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון לא כמו שעשו בימי נבוכדנצר אלא כמו שהיו קודם שהגלם סנחריב ומיהו קשה דמשמע בסדר עולם בפרשת ויהי בארבע עשרה שנה דבימי חזקיה שבו עמון ומואב למקומן דקתני התם שטף עמונים ומואבים וערביים שהיו מסייעים אותו כשצר על שומרון שלש שנים ובסיפא קתני אחר מפלתו של סנחריב עמד חזקיהו ופטר האוכלוסין שבאו עמו בקולרים וקבלו עליהם מלכות שמים והלכו במקומן לקיים מה שנאמר (ישעיהו י״ט:י״ט) והיה ביום ההוא יהיה מזבח לה' בארץ מצרים ועוד אמרינן בחלק (דף צו:) עמון ומואב שכיני בישי דישראל הוו שלחו ליה לנבוכד נצר תא עלייהו עוד כתיב בירמיה (כז) עשה לך מוסרות ומוטות [וגו'] ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בר עמון ואל מלך צידון ואל מלך צור ביד המלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו משמע מהאי קרא דשכיני ישראל היו כולם כדמעיקרא ולכך משועבדים לצדקיהו לכך נראה דנבוכדנצר עשה בלבול והא דקאמרינן בפ' בתרא דסוטה (דף מו:) גבי לוז שצובעים בה תכלת בא סנחריב ולא בלבלה בא נבוכדנצר ולא החריבה שתולה בלבול בסנחריב לפי שלא היה מחריב אלא מבלבל בהגלת שלומים מחליף האומות ומעבירן ממקומן אבל נבוכדנצר מחריב ומבלבל ובההיא דפרק קמא דמגילה (דף יב:) במילתא בעלמא הוא דאוקמוה לאחשורוש אי נמי עמד טעמם בם יותר משאר אומות לפי שלא בטלו בימי סנחריב כאחריני אי נמי מדלת הארץ השאיר ונתבטלו בשאר אומות שהביא עליהם שם ובימי נבוכדנצר ואחשורוש שהיה הדבר חדש היו ידועים אבל בימי רבי יהושע בטלו להו ברובא ואין לומר דלשאר אומות קרי להו עמון ומואב לפי שנתישבו בארצם כמו יהודה גר העמוני שהרי בספר (ישעיהו ט״ז:ח׳) במשא מואב כתיב כי שדמות חשבון אומלל גפן שבמה וכתיב (שם) אריוך דמעתי חשבון ואלעלה פי' שם בקונטרס וא\"ת כל אלה עבר הירדן וישראל לקחום מיד סיחון ואימתי חזרו ליד מואב כשהגלם סנחריב לראובני ולגדי באו מואבים שהיו סמוכים להם וישבו בהם וכל אותה נבואה על נבוכדנצר כדפירש שם בקונטרס בתחלת הפרשה כי כל הסגנון הזה וסגנון של ירמיהו דומין ואם לא היו מואבים ממש שנתיישבו בהן למה היה קורא אותם על שם מואב אחר שנתיישבו בערי ישראל אלא ודאי לא נתבלבלו עד נבוכדנצר ותולה הכל בסנחריב לפי שהיה ראשון ומיהו בספר ישעיה משמע דהחריבן סנחריב דכתיב באותה פרשה לפליטת מואב אריה ולשארית אדמה כלומר פליטת אדמה שישאיר סנחריב יבא נבוכדנצר בשעתו וישחיתם ולשארית אדמתם ואריה הוא נבוכדנצר דכתיב (ירמיהו ד׳:ז׳) עלה אריה מסבכו ושמא מה שישבו כשפטרם חזקיה קרי ליה פליטה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] בו ביום עמד יהודה גר העמוני לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל א\"ל ר\"ג אסור אתה א\"ל ר' יהושע מותר אתה א\"ל ר\"ג והלא כבר נאמר (דברים כ״ג:ד׳) לא יבא עמוני ומואבי א\"ל רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות שנאמר (ישעיהו י׳:י״ג) ואסיר גבולות עמים א\"ל ר\"ג והלא כבר נאמר (ירמיהו מ״ט:ו׳) ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה' כבראשונה וכבר שבו א\"ל ר' יהושע והלא כתיב (עמוס ט׳:י״ד) ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו כשם שאלו לא שבו כך הם לא שבו אמר להם יהודה גר אני מה אעשה אמרו לו כבר שמעת מפי הזקן הרי אתה מותר לבא בקהל אמר ר\"ג אף גר מצרי כיוצא בזה אמרו לו למצרים נתן לה הכתוב קצבה שנאמר (יחזקאל כ״ט:י״ג) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם (וישבו על אדמתם): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב </b>עברי. כתבא ליבונאה כדאמרינן בסנהדרין בשלהי כהן גדול (סנהדרין דף כא:):"
+            ],
+            [
+                "<b>תרוודות. </b>מלשון חולין (דף קכה:) תרווד רקב:",
+                " <b>ספרי </b>מירם. ראויין לשרף כדאמר בפרק אלו טריפות (חולין דף ס:) והם ספרי הצדוקים כדאמר בפ' כל כתבי הקדש (דף קטז.) דטעונין שריפה: ",
+                "<b>תני\"א </b>בתוספת\"א [פ\"ב] אמר להן אף כתבי הקדש לפי חיבתן היא טומאתם שלא יעשם שטיחים לבהמה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>מטהרים </b>את הנצוק. כדתנן במכשירים (פ\"ה מ\"ט) הנצוק טהור: ",
+                "<b>אמת </b>המים הבאה מן הקברות. מודו בה צדוקין דטהורה דכתיב (ויקרא יא) מקוה מים יהיה טהור: ",
+                "<b>שאם </b>אקניטנו. היינו דאמרינן בב\"ק (דף ד.) אטו עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא מחייב את רבו ק' מנה בכל יום: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספת\"א [שם] אומרים צדוקין קובלין אנו עליכם פרושים מה אם בת בני הבאה מכח בני שהוא בא מכחי הרי היא יורשתני בתי הבאה מכחי אינו דין שתירשני אמרו להם לא אם אמרתם בבת הבן שכן חולקת עם האחים תאמרו בבת עצמה שאינה חולקת עם האחין. פירוש מה אם בת בני הצדוקין היו אומרים תירש הבת עם בת הבן עד שנטפל להן רבן יוחנן בן זכאי כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קטו:): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המושל </b>עם משה בגט. שהיו מונים לשנות המלכים: ",
+                "<b>תניא </b>בתוספ' [ספ\"ב] אומרים טובלי שחרית קובלנו עליכם פרושים שאתם מזכירים את השם בשחרית בלא טבילה אומרים פרושים קובלנו עליכם טובלי שחרית שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה. פירוש טובלי שחרית בפרק מי שמתו (ברכות דף כב.) אמר רבי יהושע בן לוי מה טיבן של טובלי שחרית ופריך מה טיבן והא אמר רבי יהושע בן לוי בעל קרי אסור בדברי תורה אלא מה טיבן של ארבעים סאה דסגיא בט' קבין אלא אמר ר' (יוחנן) [חנינא] גדר גדול גדרו בה ואותם טובלי שחרית תלמידי חכמים הם: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Talmud Bavli, Vilna, 1880.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ר\"ש משאנץ על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rash MiShantz"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/English/Sefaria Community Translation.json

@@ -0,0 +1,140 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Rashi on Avot",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "versionNotes": "",
+    "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "רש\"י על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rashi",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "\"Antigonus received the Torah from Simon the Just. He would say,\" viz. \"He was wont to say this.\""
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "...And judge every person as meritorious.  On everything that you hear about a person, say that they intended for good, until you know with certainty that it is not so.  If you judge thus, they will judge you from heaven as meritorious, as is explained in the 18th chapter of Masechet Shabbat (\"Perek Mefanin\").  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                " <b>He who is happy with his lot:</b> With the lot that the Holy One, blessed be He, provides him, it is all taken with a good eye. A different understanding - that he has a free spirit and a good heart with that portion that the Holy One, blessed be He, provides him, whether it is good or bad, big or small. And he is not distressed, to pursue and be obsessed about storing and acquiring more than his share. And if he were not joyful from the toil of his hands, what kind of \"happy\" is there? Behold, even the richest man who worries and is sad about his portion is like the poorest man. Rather [the verse cited] is certainly speaking about one who eats with joy. And since the verse calls him this, hence he is called rich."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>For disparaging the Torah:</b> From the disparagement that they are disparaging the Torah - as it is disparaged in that it has no one involved in it.",
+                "<b>\"rebuked (<i>nazouf</i>)\":</b> excommunicated; as \"and his father rebuked him\" (Genesis 37:10), we translate [into Aramaic as] <i>ounezaf beh avohi</i>.  ",
+                "<b>\"A ring of gold in a swine's snout\":</b> as he does not guard it, but rather goes and rummages in rubbage heaps and makes it disgusting. So [too] is a Torah scholar who is lacking understanding of Torah - he is disgusting like this excommunicated one. ",
+                "<b>for there is no free man except one that involves himself in Torah learning:</b> as people honor and serve [him]. And they distance themselves from one who is not involved in it - hence he is like one excommunicated.",
+                "<b>\"and from Mattanah (a place name that means 'gift,' and so can refer to the gifting of the Torah), Nachaliel\":</b> Above this verse is written \"and from the wilderness, Mattanah\" [and then our verse continues] \"and from Mattanah, Nachaliel\"; [which comes to teach] that since the Torah was given to them as a gift, they inherited God (<i>nachalu El</i>) - meaning to say, He brought them into His portion - and since they inherited God, they rose to greatness, as it is stated, \"and from Nachaliel, Bamot\" (Eruvin 54a, Nedarim 55a). "
+            ],
+            [
+                "<b>Or one utterance:</b> of good reasoning, as next to the verse, \"But it was you, a man my equal,\" is another verse adjacent (Psalms 55:15), \"Which together we sweetened counsel.\" As Achitophel had found David sitting alone and involved in Torah [study]. He said to him, \"Why are you studying alone? And has it not already been stated (Jeremiah 50:36), 'A sword is upon the fabricators (<i>badim</i>) and they shall become foolish' (- a sword is upon Torah scholars that sit one by one (<i>bad vebad</i>) and are involved in Torah [study], etc.\", and see Berakhot 63b.) And again another time he found him entering his House of Study with an upright posture. He said to him, \"And has it not already been stated (Leviticus 19:30), 'and revere My holy place' - that a man should enter there with reverence, so that the fear of Heaven be upon him.\" And so [too], it states (Psalms 55:15), \"in the house of God shall we walk with emotion (<i>beragesh</i>)\" - [which is here] an expression of awe and fear. And some say (that [David] went alone into the House of Study and [Achitophel] said to him, \"'In the house of God shall we walk <i>beragesh</i>' is it written, since a person is obligated to enter there with a group of people\" - and <i>ragesh</i> [here] is an expression of gathering, as in (Psalms 2:1), \"Why have the nations gathered\"), because it is written (Proverbs 14:28), \"In the multitude of people is there splendor for the king.\"",
+                "<b>\"But it was you, a man my equal\":</b> important like me.",
+                "<b>\"my intimate\":</b> my sage, as in, 'people that are sages and intimates.'",
+                "<b>If David, King of Israel:</b> made Achitophel - who was an evildoer and not fitting for this - a teacher and a guide because of two things, all the more so should a common man who learns from his fellow - who is not an evildoer - [similarly honor him]. ",
+                "<b> And there is no honor except Torah:</b>, meaning to say, \"except for the Torah.\" And it is not referring to [the phrase,] \"treat him [with honor]\". And this is what it is saying - \"there is no honor that comes to a man except for involvement in Torah [study].",
+                "<b>\"The wise shall inherit honor\":</b> And why do they inherit honor? Because they study Torah and inherit it like a bequest."
+            ],
+            [
+                "<b>Eat bread with salt:</b> It is not saying it about the wealthy one that he should place himself in a life of pain in order to study Torah. But rather, this is what it is saying: Even if a person only has bread with salt, etc. and he does not have a pillow and blanket to sleep [on], but rather [must sleep] on the ground, he should not refrain from involvement in [Torah study]; as in the end, he will study it in wealth.",
+                "<b><i>bimesura</i>:</b> a small amount."
+            ],
+            [
+                "<b>Do not seek greatness:</b> to run after power.",
+                "<b>and do not covet honor:</b> to be honored for your Torah [knowledge]. As from this, you will appear as one who is is doing [it] not for its own sake.",
+                "<b>since your table is greater than their tables:</b> This is [referring to] the reward that you will receive for the study of Torah. <b>(Another textual variant) More than your study, do:</b> More than that which you have studied, do good deeds and perform commandments, as we say (Avot 3:9), \"Anyone whose actions are more plentiful than his wisdom, his wisdom endures.\""
+            ],
+            [
+                "<b>For kingship is obtained with thirty levels:</b> The ones that are written in the section about Shmuel when Israel requested a king and he said, \"know that so and so is the law of a king.\" And when you investigate, they are thirty things, including those taught in Sandhedrin, \"A king does not judge and is not judged, etc.\" And the twenty four presents of the priesthood are the ten in the Temple, four in Jerusalem and ten in the borders [of the whole land of Israel].  ",
+                "<b>reverence, awe:</b> [One] whose heart is not [too] high, as it is stated (Deuteronomy 4:10), \"The day that you stood in front of the Lord, your God, at Chorev.\" And hence those that are impure from a seminal emission were forbidden, as it is because of the lightheadedness of a person and the musings of his heart that he comes to being [impure in this way].",
+                "<b>happiness:</b> Since the Divine presence does not rest amongst pain, but only amongst happiness.",
+                "<b>clarification:</b> is the textual variant that we [follow]. The explanation is clarification (clarity) of the mind.",
+                "<b>minimization of merchandise:</b> As the master said (Eruvin 55a, and there it is Rabbi Yochanan), \"You will not find Torah [knowledge] with merchants and not with peddlers.\"",
+                "<b>minimization of worldly occupation:</b> [so] that he not frequently be with people in the marketplace.",
+                "<b>acceptance of afflictions:</b> He accepts afflictions with love.",
+                "<b>judging him with the benefit of the doubt:</b> He judges his friend favorably.",
+                "<b>placing him with the truth:</b> He pursues truth and peace above everything.",
+                "",
+                "<b>hearing:</b> everything that his master tells him. <b>and adding:</b> but not to contradict the words of his master.",
+                "<b>focusing one's teaching:</b> When he gives a legal decision, he focuses it on the matter that his master told him, but he does not add something, to say, \"So did his master tell him.\" <b>Another textual variation: with clarification, with sitting (<i>yeshiva</i>):</b> as 'much sitting, brings much wisdom.' Another [explanation] is culture.",
+                "",
+                "",
+                "<b>acceptance of afflictions:</b> as we say in Berakhot 5a, 'happy is the man who God afflicts,' - when is this, when [it does not prevent him from studying] Your Torah. As the Holy One, blessed be He, bring afflictions of love on the one that is involved in [Torah], to increase his reward in the world to come.",
+                "<b>preparation of speech:</b> that he not stutter in words of Torah, but rather enunciate them with the tongue and bring them out with the mouth. Since words of Torah are only preserved by their being put out with the mouth,  as is written, (Proverbs 4:22) \"They are life for those that find them\" - do not read for those that find them (<i>motsaeihem</i>), but rather those that bring them out (<i>motsieihem</i>) with the mouth. ",
+                "",
+                "<b>reverence:</b> as we say (Berakhot 30a), \"'And rejoice in trembling' (Psalms 2:11)... In a place of joy, there should there be trembling.\"  ",
+                "<b>service of sages:</b> that he pushes and enters every place to hear their words and to serve them.",
+                "<b>care of friends:</b> He studies in a group.",
+                "<b>debate of the students:</b> that they should debate in front of him and make him wiser, as we say (Taanit 7a, Makkot 10a), \"[and I have learned] from my students more than from them all.\" ",
+                "<b>knowing one's place:</b> that he is involved in Torah [study] every hour. As from this, the Torah is preserved in his hand. The reasons and proofs that he understands in the law are called \"his place\"; as we say in Sanhedrin when we carry over the judgement to the morrow, (Mishnah Sanhedrin 5:5) \"The [judge arguing] to convict says,.. 'I convict in my place'\" - [meaning] exactly the same reason and proof that I said yesterday, since I did not find another proof to render him innocent. And so [too] the one who renders him innocent.",
+                "<b>gladness in one's portion:</b> as if he worries about his matter, he will not be able to focus on [Torah].",
+                "<b>a fence to one's words:</b> as his reasoning is with him, and he brings pretexts to present the words of his teacher to people.",
+                "",
+                "<b>lack of self-aggrandizement:</b> as he does not raise [his opinion] about himself in his heart on account of his increasing Torah [knowledge]; as behold, for this was he formed.",
+                "<b>lack of arrogance in learning:</b> which is that he does not get arrogant in front of the creatures.",
+                "",
+                "<b>rebuke:</b> as is written (Proverbs 9:8), \"rebuke the sage, and he will love you.\"",
+                "<b>placing him with the truth:</b> with the clarity of the law.",
+                "<b>with peace:</b> as he is not resolved towards judgement, but rather willingly makes a compromise."
+            ],
+            [
+                "<b>For it gives life to those who do it:</b> He eats its fruits in this world, and the principle is preserved for him in the world to come.",
+                "<b>\"For they are life for those that find them\":</b> - do not read for those that find them (<i>motsaeihem</i>), but rather those that bring them out (<i>motsieihem</i>) with the mouth, in this world. ",
+                "<b>and it says,... \"and tonic to your bones\":</b> that it should moisten you bones in the grave. <b>And it says, \"It is a tree of life to those who hold it\":</b> in the next world. And lest you say, he will merit life, but who is there to say that he will merit wealth - as behold, there are people that are destined for poverty, for which death is more beloved than life - therefore, it says that, \"For they are an accompaniment of grace for your head, and a necklace for your throat\" - what is the thing that brings a person to find grace in the eyes of [other] people? You would say that is money. And lest you say, they will give you money, but he will not be honored among people; therefore it says, \"with a crown of glory she will protect you.\" And lest you say, even if he did not study for its own sake, he will merit these things; therefore it says, \"Length of days is in her right hand\" - for those that [approach] it from the right (Shabbat 63a) - that learn for its own sake; [such a one] has length of days and - it is not necessary to say - wealth and honor. <b>\"in her left\":</b> for those that [approach] it from the left, they will give him wealth and honor, but not long life. And lest you say that [the one who learns Torah for its own sake] merits life and wealth, but not peace; therefore it says, \"and peace will be added to you.\""
+            ],
+            [
+                "<b>A crown:</b> This is riches.",
+                "<b>of glory:</b> This is beauty.",
+                "<b>and children:</b> \"and the glory of children are their fathers.\"",
+                "<b>strength:</b> \"The glory of young men is their strength.\"",
+                "<b>honor:</b> \"and before His elders shall be honor.\"",
+                "<b>and wisdom:</b> as there are many [times that the word,] elders (<i>zekenim</i>) [is] found here. And one of them is to [include its acrostic], <i>zeh she'kanah chochmah</i> (the one who acquired wisdom)."
+            ],
+            [
+                "<b>\"Mine is the silver, and Mine the gold\":</b> Its explanation is [that this is] for his praise and honor, as it is stated (Isaiah 6:3), \"the earth is full of His honor.\""
+            ],
+            [
+                "<b>Five possessions has the Holy One, Blessed be He, declared His own, etc.: “The Lord possessed me at the beginning of His way”:</b> as He created it before the world. Since when it went up in His thought to create the world, He said, \"The world will exist for the sake of the Torah.\"",
+                "<b>heaven and earth [are] one possession:</b> As they are the pillars of the universe, as it says, “Thus says the Lord: ‘The heaven is My throne, and the earth is My footstool.\" It says \"earth\" here and it says \"earth\" later; as it says, \"full is the earth with Your possessions.” Just like [in the first verse], it is heaven and earth, so too here it is heaven and earth, and it is written, \"Your possessions, etc.\" ",
+                "<b>From where [do we infer that]  Abraham [is] one possession:</b> such that the Holy One, blessed be He, created him for this, to be a possession for the world? As it says, \"And he blessed him, and said: ‘Blessed be Abram of God Most High.'\" And why? Because [God] is \"'Maker of heaven and earth.’” As because of [Abraham] the world exists; since he brought close the creatures under the wings of the Divine presence and made them repent to the better and said to them the things that are mentioned.",
+                "<b>Israel [is] one possession:</b> As it says, \"the people whom You have made Your own.” And from where [do we infer] that the world exists because of them? As it says, “As for the holy that are in the earth, they are the excellent in whom is all My delight” - that they are the main excellent ones of the world. ",
+                "<b>“The Sanctuary, O Lord, that Your hands have established”:</b> We have still not found [that it is a] possession; except that since here it  says, \"Sanctuary\" and later it says \"And He brought them to His holy border, to the mountain, which His right hand had possessed.” Just like here the Sanctuary [of the mountain] is a possession, so too is the Sanctuary [in the first verse] a possession. And there is much confusion about the thing. And according to the matter, it appears to me that [this] berieta was not written as it should have been; as behold, in Tractate Pesachim in the chapter [entitled] Haeesha, we only learned Torah, heaven and earth and Israel; and it brings a proof for the heaven and earth from the same verse that is says about Abraham, \"'Maker of heaven and earth.’”"
+            ],
+            [
+                "<b>Only for His honor:</b> [meaning,] for his praise.",
+                "<b>Rabbi Chananya ben Akashia says, etc.:</b> He did not say his statement concerning Tractate Avot, but rather in Tractate Makkot in [the chapter entitled] Ellu hen HaLokin. And since there is a nice ending to it, all the people are accustomed to say it at the end of each and every chapter, since we do not say Kaddish over mishnah but rather over aggadah (homiletical teachings). As the master said (Sotah 49a), (\"Upon what does the world survive? Upon the <i>Kedushah</i> of the order) and upon the [declaration in Kaddish,] 'May His name be exalted' of aggadah.\" And these [chapters] were called The Chapters of the Fathers because they are the words that were arranged of the first fathers - that received the Torah one from another. For example, Moshe and Yehoshua and the elders [received it] one from the other, up until the men of the Great Assembly and Shammai and Hillel and Rabban Yochanan ben Zakkai and their students. And Rebbi [who redacted the Mishnah] let us know how their actions were correct and that they would caution the people of their generations and guide them in the straight path. So too is it fitting for each sage to caution the people of his generation and to let them know of the straight path. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/English/merged.json

@@ -0,0 +1,139 @@
+{
+    "title": "Rashi on Avot",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Rashi_on_Avot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "\"Antigonus received the Torah from Simon the Just. He would say,\" viz. \"He was wont to say this.\""
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "...And judge every person as meritorious.  On everything that you hear about a person, say that they intended for good, until you know with certainty that it is not so.  If you judge thus, they will judge you from heaven as meritorious, as is explained in the 18th chapter of Masechet Shabbat (\"Perek Mefanin\").  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                "",
+                " <b>He who is happy with his lot:</b> With the lot that the Holy One, blessed be He, provides him, it is all taken with a good eye. A different understanding - that he has a free spirit and a good heart with that portion that the Holy One, blessed be He, provides him, whether it is good or bad, big or small. And he is not distressed, to pursue and be obsessed about storing and acquiring more than his share. And if he were not joyful from the toil of his hands, what kind of \"happy\" is there? Behold, even the richest man who worries and is sad about his portion is like the poorest man. Rather [the verse cited] is certainly speaking about one who eats with joy. And since the verse calls him this, hence he is called rich."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>For disparaging the Torah:</b> From the disparagement that they are disparaging the Torah - as it is disparaged in that it has no one involved in it.",
+                "<b>\"rebuked (<i>nazouf</i>)\":</b> excommunicated; as \"and his father rebuked him\" (Genesis 37:10), we translate [into Aramaic as] <i>ounezaf beh avohi</i>.  ",
+                "<b>\"A ring of gold in a swine's snout\":</b> as he does not guard it, but rather goes and rummages in rubbage heaps and makes it disgusting. So [too] is a Torah scholar who is lacking understanding of Torah - he is disgusting like this excommunicated one. ",
+                "<b>for there is no free man except one that involves himself in Torah learning:</b> as people honor and serve [him]. And they distance themselves from one who is not involved in it - hence he is like one excommunicated.",
+                "<b>\"and from Mattanah (a place name that means 'gift,' and so can refer to the gifting of the Torah), Nachaliel\":</b> Above this verse is written \"and from the wilderness, Mattanah\" [and then our verse continues] \"and from Mattanah, Nachaliel\"; [which comes to teach] that since the Torah was given to them as a gift, they inherited God (<i>nachalu El</i>) - meaning to say, He brought them into His portion - and since they inherited God, they rose to greatness, as it is stated, \"and from Nachaliel, Bamot\" (Eruvin 54a, Nedarim 55a). "
+            ],
+            [
+                "<b>Or one utterance:</b> of good reasoning, as next to the verse, \"But it was you, a man my equal,\" is another verse adjacent (Psalms 55:15), \"Which together we sweetened counsel.\" As Achitophel had found David sitting alone and involved in Torah [study]. He said to him, \"Why are you studying alone? And has it not already been stated (Jeremiah 50:36), 'A sword is upon the fabricators (<i>badim</i>) and they shall become foolish' (- a sword is upon Torah scholars that sit one by one (<i>bad vebad</i>) and are involved in Torah [study], etc.\", and see Berakhot 63b.) And again another time he found him entering his House of Study with an upright posture. He said to him, \"And has it not already been stated (Leviticus 19:30), 'and revere My holy place' - that a man should enter there with reverence, so that the fear of Heaven be upon him.\" And so [too], it states (Psalms 55:15), \"in the house of God shall we walk with emotion (<i>beragesh</i>)\" - [which is here] an expression of awe and fear. And some say (that [David] went alone into the House of Study and [Achitophel] said to him, \"'In the house of God shall we walk <i>beragesh</i>' is it written, since a person is obligated to enter there with a group of people\" - and <i>ragesh</i> [here] is an expression of gathering, as in (Psalms 2:1), \"Why have the nations gathered\"), because it is written (Proverbs 14:28), \"In the multitude of people is there splendor for the king.\"",
+                "<b>\"But it was you, a man my equal\":</b> important like me.",
+                "<b>\"my intimate\":</b> my sage, as in, 'people that are sages and intimates.'",
+                "<b>If David, King of Israel:</b> made Achitophel - who was an evildoer and not fitting for this - a teacher and a guide because of two things, all the more so should a common man who learns from his fellow - who is not an evildoer - [similarly honor him]. ",
+                "<b> And there is no honor except Torah:</b>, meaning to say, \"except for the Torah.\" And it is not referring to [the phrase,] \"treat him [with honor]\". And this is what it is saying - \"there is no honor that comes to a man except for involvement in Torah [study].",
+                "<b>\"The wise shall inherit honor\":</b> And why do they inherit honor? Because they study Torah and inherit it like a bequest."
+            ],
+            [
+                "<b>Eat bread with salt:</b> It is not saying it about the wealthy one that he should place himself in a life of pain in order to study Torah. But rather, this is what it is saying: Even if a person only has bread with salt, etc. and he does not have a pillow and blanket to sleep [on], but rather [must sleep] on the ground, he should not refrain from involvement in [Torah study]; as in the end, he will study it in wealth.",
+                "<b><i>bimesura</i>:</b> a small amount."
+            ],
+            [
+                "<b>Do not seek greatness:</b> to run after power.",
+                "<b>and do not covet honor:</b> to be honored for your Torah [knowledge]. As from this, you will appear as one who is is doing [it] not for its own sake.",
+                "<b>since your table is greater than their tables:</b> This is [referring to] the reward that you will receive for the study of Torah. <b>(Another textual variant) More than your study, do:</b> More than that which you have studied, do good deeds and perform commandments, as we say (Avot 3:9), \"Anyone whose actions are more plentiful than his wisdom, his wisdom endures.\""
+            ],
+            [
+                "<b>For kingship is obtained with thirty levels:</b> The ones that are written in the section about Shmuel when Israel requested a king and he said, \"know that so and so is the law of a king.\" And when you investigate, they are thirty things, including those taught in Sandhedrin, \"A king does not judge and is not judged, etc.\" And the twenty four presents of the priesthood are the ten in the Temple, four in Jerusalem and ten in the borders [of the whole land of Israel].  ",
+                "<b>reverence, awe:</b> [One] whose heart is not [too] high, as it is stated (Deuteronomy 4:10), \"The day that you stood in front of the Lord, your God, at Chorev.\" And hence those that are impure from a seminal emission were forbidden, as it is because of the lightheadedness of a person and the musings of his heart that he comes to being [impure in this way].",
+                "<b>happiness:</b> Since the Divine presence does not rest amongst pain, but only amongst happiness.",
+                "<b>clarification:</b> is the textual variant that we [follow]. The explanation is clarification (clarity) of the mind.",
+                "<b>minimization of merchandise:</b> As the master said (Eruvin 55a, and there it is Rabbi Yochanan), \"You will not find Torah [knowledge] with merchants and not with peddlers.\"",
+                "<b>minimization of worldly occupation:</b> [so] that he not frequently be with people in the marketplace.",
+                "<b>acceptance of afflictions:</b> He accepts afflictions with love.",
+                "<b>judging him with the benefit of the doubt:</b> He judges his friend favorably.",
+                "<b>placing him with the truth:</b> He pursues truth and peace above everything.",
+                "",
+                "<b>hearing:</b> everything that his master tells him. <b>and adding:</b> but not to contradict the words of his master.",
+                "<b>focusing one's teaching:</b> When he gives a legal decision, he focuses it on the matter that his master told him, but he does not add something, to say, \"So did his master tell him.\" <b>Another textual variation: with clarification, with sitting (<i>yeshiva</i>):</b> as 'much sitting, brings much wisdom.' Another [explanation] is culture.",
+                "",
+                "",
+                "<b>acceptance of afflictions:</b> as we say in Berakhot 5a, 'happy is the man who God afflicts,' - when is this, when [it does not prevent him from studying] Your Torah. As the Holy One, blessed be He, bring afflictions of love on the one that is involved in [Torah], to increase his reward in the world to come.",
+                "<b>preparation of speech:</b> that he not stutter in words of Torah, but rather enunciate them with the tongue and bring them out with the mouth. Since words of Torah are only preserved by their being put out with the mouth,  as is written, (Proverbs 4:22) \"They are life for those that find them\" - do not read for those that find them (<i>motsaeihem</i>), but rather those that bring them out (<i>motsieihem</i>) with the mouth. ",
+                "",
+                "<b>reverence:</b> as we say (Berakhot 30a), \"'And rejoice in trembling' (Psalms 2:11)... In a place of joy, there should there be trembling.\"  ",
+                "<b>service of sages:</b> that he pushes and enters every place to hear their words and to serve them.",
+                "<b>care of friends:</b> He studies in a group.",
+                "<b>debate of the students:</b> that they should debate in front of him and make him wiser, as we say (Taanit 7a, Makkot 10a), \"[and I have learned] from my students more than from them all.\" ",
+                "<b>knowing one's place:</b> that he is involved in Torah [study] every hour. As from this, the Torah is preserved in his hand. The reasons and proofs that he understands in the law are called \"his place\"; as we say in Sanhedrin when we carry over the judgement to the morrow, (Mishnah Sanhedrin 5:5) \"The [judge arguing] to convict says,.. 'I convict in my place'\" - [meaning] exactly the same reason and proof that I said yesterday, since I did not find another proof to render him innocent. And so [too] the one who renders him innocent.",
+                "<b>gladness in one's portion:</b> as if he worries about his matter, he will not be able to focus on [Torah].",
+                "<b>a fence to one's words:</b> as his reasoning is with him, and he brings pretexts to present the words of his teacher to people.",
+                "",
+                "<b>lack of self-aggrandizement:</b> as he does not raise [his opinion] about himself in his heart on account of his increasing Torah [knowledge]; as behold, for this was he formed.",
+                "<b>lack of arrogance in learning:</b> which is that he does not get arrogant in front of the creatures.",
+                "",
+                "<b>rebuke:</b> as is written (Proverbs 9:8), \"rebuke the sage, and he will love you.\"",
+                "<b>placing him with the truth:</b> with the clarity of the law.",
+                "<b>with peace:</b> as he is not resolved towards judgement, but rather willingly makes a compromise."
+            ],
+            [
+                "<b>For it gives life to those who do it:</b> He eats its fruits in this world, and the principle is preserved for him in the world to come.",
+                "<b>\"For they are life for those that find them\":</b> - do not read for those that find them (<i>motsaeihem</i>), but rather those that bring them out (<i>motsieihem</i>) with the mouth, in this world. ",
+                "<b>and it says,... \"and tonic to your bones\":</b> that it should moisten you bones in the grave. <b>And it says, \"It is a tree of life to those who hold it\":</b> in the next world. And lest you say, he will merit life, but who is there to say that he will merit wealth - as behold, there are people that are destined for poverty, for which death is more beloved than life - therefore, it says that, \"For they are an accompaniment of grace for your head, and a necklace for your throat\" - what is the thing that brings a person to find grace in the eyes of [other] people? You would say that is money. And lest you say, they will give you money, but he will not be honored among people; therefore it says, \"with a crown of glory she will protect you.\" And lest you say, even if he did not study for its own sake, he will merit these things; therefore it says, \"Length of days is in her right hand\" - for those that [approach] it from the right (Shabbat 63a) - that learn for its own sake; [such a one] has length of days and - it is not necessary to say - wealth and honor. <b>\"in her left\":</b> for those that [approach] it from the left, they will give him wealth and honor, but not long life. And lest you say that [the one who learns Torah for its own sake] merits life and wealth, but not peace; therefore it says, \"and peace will be added to you.\""
+            ],
+            [
+                "<b>A crown:</b> This is riches.",
+                "<b>of glory:</b> This is beauty.",
+                "<b>and children:</b> \"and the glory of children are their fathers.\"",
+                "<b>strength:</b> \"The glory of young men is their strength.\"",
+                "<b>honor:</b> \"and before His elders shall be honor.\"",
+                "<b>and wisdom:</b> as there are many [times that the word,] elders (<i>zekenim</i>) [is] found here. And one of them is to [include its acrostic], <i>zeh she'kanah chochmah</i> (the one who acquired wisdom)."
+            ],
+            [
+                "<b>\"Mine is the silver, and Mine the gold\":</b> Its explanation is [that this is] for his praise and honor, as it is stated (Isaiah 6:3), \"the earth is full of His honor.\""
+            ],
+            [
+                "<b>Five possessions has the Holy One, Blessed be He, declared His own, etc.: “The Lord possessed me at the beginning of His way”:</b> as He created it before the world. Since when it went up in His thought to create the world, He said, \"The world will exist for the sake of the Torah.\"",
+                "<b>heaven and earth [are] one possession:</b> As they are the pillars of the universe, as it says, “Thus says the Lord: ‘The heaven is My throne, and the earth is My footstool.\" It says \"earth\" here and it says \"earth\" later; as it says, \"full is the earth with Your possessions.” Just like [in the first verse], it is heaven and earth, so too here it is heaven and earth, and it is written, \"Your possessions, etc.\" ",
+                "<b>From where [do we infer that]  Abraham [is] one possession:</b> such that the Holy One, blessed be He, created him for this, to be a possession for the world? As it says, \"And he blessed him, and said: ‘Blessed be Abram of God Most High.'\" And why? Because [God] is \"'Maker of heaven and earth.’” As because of [Abraham] the world exists; since he brought close the creatures under the wings of the Divine presence and made them repent to the better and said to them the things that are mentioned.",
+                "<b>Israel [is] one possession:</b> As it says, \"the people whom You have made Your own.” And from where [do we infer] that the world exists because of them? As it says, “As for the holy that are in the earth, they are the excellent in whom is all My delight” - that they are the main excellent ones of the world. ",
+                "<b>“The Sanctuary, O Lord, that Your hands have established”:</b> We have still not found [that it is a] possession; except that since here it  says, \"Sanctuary\" and later it says \"And He brought them to His holy border, to the mountain, which His right hand had possessed.” Just like here the Sanctuary [of the mountain] is a possession, so too is the Sanctuary [in the first verse] a possession. And there is much confusion about the thing. And according to the matter, it appears to me that [this] berieta was not written as it should have been; as behold, in Tractate Pesachim in the chapter [entitled] Haeesha, we only learned Torah, heaven and earth and Israel; and it brings a proof for the heaven and earth from the same verse that is says about Abraham, \"'Maker of heaven and earth.’”"
+            ],
+            [
+                "<b>Only for His honor:</b> [meaning,] for his praise.",
+                "<b>Rabbi Chananya ben Akashia says, etc.:</b> He did not say his statement concerning Tractate Avot, but rather in Tractate Makkot in [the chapter entitled] Ellu hen HaLokin. And since there is a nice ending to it, all the people are accustomed to say it at the end of each and every chapter, since we do not say Kaddish over mishnah but rather over aggadah (homiletical teachings). As the master said (Sotah 49a), (\"Upon what does the world survive? Upon the <i>Kedushah</i> of the order) and upon the [declaration in Kaddish,] 'May His name be exalted' of aggadah.\" And these [chapters] were called The Chapters of the Fathers because they are the words that were arranged of the first fathers - that received the Torah one from another. For example, Moshe and Yehoshua and the elders [received it] one from the other, up until the men of the Great Assembly and Shammai and Hillel and Rabban Yochanan ben Zakkai and their students. And Rebbi [who redacted the Mishnah] let us know how their actions were correct and that they would caution the people of their generations and guide them in the straight path. So too is it fitting for each sage to caution the people of his generation and to let them know of the straight path. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "רש\"י על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rashi",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/On Your Way.json

@@ -0,0 +1,120 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rashi on Avot",
+    "versionSource": "http://mobile.tora.ws/",
+    "versionTitle": "On Your Way",
+    "versionNotes": "",
+    "versionTitleInHebrew": "ובלכתך בדרך",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "רש\"י על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rashi",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מעלבונה של תורה.</b> מעלבון שעולבין את התורה, שהיא עלובה על שאין לה עוסקין:",
+                "<b>נזוף.</b> מנודה, כמו [בראשית ל״ז] ויגער בו אביו, מתרגמינן ונזף ביה אבוהי:",
+                "<b>נזם זהב באף חזיר.</b> שאינו משמרו אלא הולך ונובר באשפה וממאיס, כן תלמיד חכם שחסר מטעמים של תורה הוא מאוס כמנודה הזה:",
+                "<b>שאין לך בן חורין.</b> לפי שבני אדם מכבדין ומשמשין לפניו, ומי שאינו עוסק בה מתרחקין ממנו אלמא כמנודה הוא:",
+                "<b>וממתנה נחליאל.</b> למעלה מן הפסוק הזה כתיב, וממדבר מתנה וממתנה נחליאל, [עירובין נ״ד. נדרים נ״ה], כיון שניתנה להם תורה במתנה, נחלו אל, כלומר הביאם בחלקו, וכיון שחלקו אל, עולים לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות: "
+            ],
+            [
+                "<b>או דבר אחד.</b> של טעם, דסמיך להאי קרא דואתה אנוש כערכי, סמיך אידך קרא, אשר יחדו נמתיק סוד. לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה, אמר לו למה אתה לומד יחידי [ועיין ברכות ס״ג:], והלא כבר נאמר [ירמיה נ] חרב אל הבדים ונואלו, [חרב על תלמידי חכמים שיושבין בד בבד ועוסקין בתורה וכו׳]. שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה, אמר לו, והלא כבר נאמר [ויקרא י״ט] ומקדשי תיראו, שצריך לו לאדם ליכנס שם במורא כדי שתהא אימת שמים עליו, וכן הוא אומר [תהלים נ״ה] בבית אלהים נהלך ברגש, לשון אימה ופחד. ויש אומרים [שהיה נכנס לבית מדרש יחידי, ואמר לו, בבית אלהים נהלך ברגש כתיב, שחייב אדם ליכנס שם בקבוץ עם], לפי שנאמר ברב עם הדרת מלך, [ורגש הוא לשון אסיפה, כמו למה רגשו גויים]:",
+                "<b>ואתה אנוש כערכי.</b> חשוב כמותי:",
+                "<b>מיודעי.</b> חכם שלי, כמו אנשים חכמים וידועים:",
+                "<b>ומה דוד מלך ישראל.</b> עשאו לאחיתופל שהיה רשע ולא היה ראוי לכך, רב ואלוף בשביל שני דברים, אדם הדיוט הלמד מחבירו שאינו רשע, על אחת כמה וכמה:",
+                "<b>ואין כבוד אלא תורה.</b> כלומר, אלא לתורה, ולאו אצריך לנהוג בו קאי, והכי קאמר, אין כבוד בא לו לאדם אלא על עסקי תורה:",
+                "<b>כבוד חכמים ינחלו.</b> ולמה הן נוחלין כבוד, בשביל שהן לומדין את התורה ויורשין אותה כנחלה: "
+            ],
+            [
+                "<b>פת במלח תאכל.</b> לא על העשיר הוא אומר שיעמוד בחיי צער כדי ללמוד תורה, אלא ה״ק אפילו אין לאדם אלא פת במלח וכו׳ ואין לו כר וכסת לישן. אלא על הארץ, אל ימנע מלעסוק בה, דסופו ללמוד אותה מעושר:",
+                "<b>במשורה.</b> מדה קטנה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תבקש גדולה.</b> לרדוף אחר השררה:",
+                "<b>ואל תחמוד כבוד.</b> להתכבד בתורתך, שמתוך כך אתה נראה כמי שעושה שלא לשמה:",
+                "<b>ששלחנך גדול משלחנם.</b> הוא שכר שתקבל על למודה של תורה:"
+            ],
+            [
+                "<b>שהמלכות נקנית בשלשים מעלות.</b> אותן שכתובים בפרשת שמואל כשבקשו ישראל מלך, ואמר להם דעו כי כך וכך משפט המלך, וכשתחקור הם שלשים דברים עם אותן ששנויות בסנהדרין, מלך לא דן ולא דנין אותו וכו׳, ועשרים וארבע מתנות כהונה הן, עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולין:",
+                "<b>באימה ביראה.</b> שאין לבו גבוה עליו, שנאמר יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב, ולכן בעלי קריין היו אסורין, שמתוך קלות ראשו של אדם והרהור לבו הוא בא לידי קרי:",
+                "<b>בשמחה.</b> לפי שאין השכינה שורה מתוך צער, אלא מתוך שמחה:",
+                "<b>בישוב.</b> גרסינן. פירוש, בישוב הדעת:",
+                "<b>במיעוט סחורה.</b> דאמר מר [עירובין נ״ה, ושם איתא ר׳ יוחנן] לא תמצא תורה לא בסחרנים ולא בתגרנים:",
+                "<b>במיעוט דרך ארץ.</b> שלא יהא מצוי עם בני אדם בשוק:",
+                "<b>בקבלת היסורין.</b> מקבל היסורין באהבה:",
+                "<b>ומכריעו לכף זכות.</b> שדן את חבירו לזכות:",
+                "<b>ומעמידו על האמת.</b> רודף אמת ושלום על הכל:",
+                "",
+                "<b>שומע.</b> כל מה שרבו אומר לו <b>ומוסיף.</b> אבל לא לסתור את דברי רבו:",
+                "<b>והמכוין את שמועתו.</b> כשהוא מורה הוראה, מכוין באותו ענין שאמר לו רבו, אבל אינו מוסיף דבר לומר שכך אמר לו רבו, אלא אם כן אמר לו רבו, נ״א בישוב. בישיבה, דמרבה ישיבה מרבה חכמה. דבר אחר, תרבות נודיטור״א בלע״ז:",
+                "",
+                "",
+                "<b>בקבלת היסורין.</b> כדאמרינן בברכות, אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, אימתי, בזמן שתורתך תלמדנו, שהקב״ה מביא יסורין של אהבה לעוסק בה, להרבות שכרו לעולם הבא:",
+                "<b>בעריכת שפתים.</b> שאינו מגמגם בדברי תורה, אלא חותכן בלשון ומוציאן בפה, דאין דברי תורה מתקיימין אלא בהוצאת הפה, דכתיב כי חיים הם למוצאיהם, אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה:",
+                "",
+                "<b>באימה.</b> כדאמרינן [וגילו ברעדה, במקום שיש גילה שם תהא רעדה]:",
+                "<b>בשמוש חכמים.</b> שדוחק ונכנס בכל מקום לשמוע דבריהן ולשמשן:",
+                "<b>בדקדוק חברים.</b> לומד בחבורה: ",
+                "<b>ופלפול התלמידים.</b> שיפלפלו לפניו ויחכמוהו, כדאמרינן, ומתלמידי יותר מכולם:",
+                "<b>המכיר את מקומו.</b> שעוסק בתורה כל שעה, דמתוך כך מתקיימת תורתו בידו, מקומו קרי לטעמים ולראיות שהוא מבין בהלכה, כדאמרינן בסנהדרין כשמלינין את הדין למחר, המחייב אומר מחייב אני במקומי, אותה ראיה ואותו טעם עצמו שאמרתי אמש, שלא מצאתי ראיה אחרת לזכות, וכן המזכה:",
+                "<b>השמח בחלקו.</b> שאם דואג בעניינו, אינו מכוין בה:",
+                "<b>סיג לדבריו.</b> שנימוקו עמו, ומביא אמתלאות להעמיד דברי רבו לבני אדם:",
+                "",
+                "<b>ואינו מחזיק טובה לעצמו.</b> שאינו נושא חן בלבו על עצמו על שהרבה תורה, שהרי לכך נוצר:",
+                "<b>ואינו מגיס לבו בלמודו.</b> היינו שאינו מתגאה בפני הבריות:",
+                "",
+                "<b>תוכחות.</b> דכתיב, הוכח לחכם ויאהבך:",
+                "<b>ומעמידו על האמת.</b> על בוריה של הלכה:",
+                "<b>על השלום.</b> שאינו מיישב בדין, אלא עושה פשרה ברצון: "
+            ],
+            [
+                "<b>שהיא נותנת חיים לעושיה.</b> אוכל פירותיה בעוה״ז והקרן קיימת לו לעוה״ב:",
+                "<b>כי חיים הם למוצאיהם.</b> אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה, בעולם הזה:",
+                "<b>ואומר ושקוי לעצמותיך.</b> שיהא משקה עצמותיך בקבר: <b>ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה.</b> בעולם הבא, ושמא תאמר לחיים הוא זוכה, אבל מי יאמר שיהיה זוכה לעושר, שהרי יש לך בני אדם הנידונין בעניות שהמות חביב להם מן החיים, לכך נאמר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. איזהו דבר המביא את האדם למצוא חן בעיני האנשים, הוי אומר זה ממון. ושמא תאמר, ממון יתנו לך אבל לא יהא מכובד בין האנשים, לכך נאמר עטרת תפארת תמגנך. ושמא תאמר, אפילו למד שלא לשמה זוכה לדברים הללו, לכך נאמר אורך ימים בימינה. למיימינים בה, [שבת ס״ג], שלומדים לשמה, יש לו אורך ימים וחיים ואין צריך לומר עושר וכבוד: <b>בשמאלה.</b> למשמאילים בה, עושר וכבוד יתנו לו, אבל לא חיים ארוכים, ושמא תאמר, לחיים ועושר זוכה אבל לא לשלום, לכך נאמר ושלום יוסיפו לך: "
+            ],
+            [
+                "<b>עטרת.</b> זה העושר:",
+                "<b>תפארת.</b> זה הנוי:",
+                "<b>והבנים.</b> ותפארת בנים אבותם:",
+                "<b>והכח.</b> תפארת בחורים כחם:",
+                "<b>והכבוד.</b> ונגד זקניו כבוד:",
+                "<b>והחכמה.</b> דזקנים טובא איכא הכא, וחד מנייהו לזה שקנה חכמה: "
+            ],
+            [
+                "<b>לי הכסף ולי הזהב.</b> פירוש, לשבחו ולכבודו, שנאמר מלא כל הארץ כבודו: "
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה קנינים קנה הקב״ה וכו׳: ה׳ קנני ראשית דרכו.</b> שבריאתה קודם העולם, מפני שכשעלה במחשבה לפניו לברוא את עולמו [אמר יתקיים] העולם בשביל התורה:",
+                "<b>שמים וארץ קנין אחד.</b> שהם עמודים של עולם, שנאמר כה אמר ה׳ השמים כסאי והארץ הדום רגלי, נאמר כאן ארץ, ונאמר להלן ארץ שנאמר מלאה הארץ קנינך, מה להלן שמים וארץ, אף כאן שמים וארץ, וכתיב קנינך וכו׳:",
+                "<b>אברהם קנין אחד מנין.</b> שבראו הקב״ה לכך, להיות קנינו של עולם ויתקיים בשבילו, שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון, ולמה, בשביל שהוא קונה שמים וארץ, שבשבילו העולם מתקיים, לפי שהוא קירב את הבריות תחת כנפי השכינה והחזירן למוטב ואמר להן דברים הנזכרין:",
+                "<b>ישראל קנין אחד.</b> שנאמר עם זו קנית, ומנין שהעולם מתקיים בשבילן, שנאמר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם, שהם עיקר אדירים של ארץ:",
+                "<b>מקדש ה׳ כוננו ידיך.</b> עדיין לא מצינו קנין, אלא מפני שנאמר כאן מקדש, ולהלן הוא אומר ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו, מה כאן מקדש בקנין, אף להלן מקדש בקנין, וכמה גמגום יש בדבר, ולפי הענין נראה בעיני שהברייתא לא נכתבה כתקנה, שהרי במס׳ פסחים בפרק האשה, לא שנינו אלא תורה ושמים וארץ וישראל, ומביא ראיה לשמים וארץ מאותו הפסוק שנאמר באברהם קונה שמים וארץ: "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא לכבודו.</b> לשבחו:",
+                "<b>רבי חנניא בן עקשיא אומר וכו׳</b> לא אמר למילתיה גבי מס׳ אבות, אלא במס׳ מכות באלו הן הלוקין, ולפי שיש בה סיום נאה, נהגו כל העם לאמרה בסוף כל פרק ופרק, לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על האגדה, דאמר מר [סוטה מ״ט] [עולם אמאי קא מיקיים, אקדושה דסידרא] ויהא שמיה רבא דאגדתא. ונקראו אלו פרקי אבות, מפני שנסדרו הנה דברי אבות הראשונים שקבלו את התורה זה מזה, כגון משה ויהושע והזקנים זה מזה, עד אנשי כנסת הגדולה ושמאי והלל ורבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, והודיענו רבי איך היו מעשיהם נכונים והיו מזהירים לאנשי דורם ומדריכים אותם בדרך ישרה, כמו כן ראוי לכל חכם להזהיר את בני דורו ולהודיעם דרך ישרה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/Rashi on Avot Chapter 1 Mishnah 6.json

@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rashi on Avot",
+    "versionSource": "https://www.responsa.co.il/default.aspx",
+    "versionTitle": "Rashi on Avot : Chapter 1: Mishnah 6",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "רש\"י על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rashi",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. מיוסי בן יועזר ומיוסי בן יוחנן. יהושע בן פרחיה אומר הכי הוי מרגלא בפומיה והכי אמרינן בכולהו: עשה לך רב. שלא תהא אתה למד לעצמך מסברא אלא מן הרב ומן השמועה: וקנה לך חבר. אמרי לה ספרים ואמרי לה חבר ממש לפי שטובים השנים מן האחד וכן הוא אומר חרב אל הבדים ונואלו: והוי דן את כל האדם לכף זכות. על כל שתשמע עליו אמור שנתכוון לטובה עד שתדע בבירור שאינו כן שאם אתה תדין כן ידונו אותך מן השמים לזכות כמו שמפורש בפ' מפנין: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Rishonim on Mishnah/Rashi/Seder Nezikin/Rashi on Avot/Hebrew/ToratEmet.json

@@ -0,0 +1,141 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Rashi on Avot",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/online/f_01313.html",
+    "versionTitle": "ToratEmet",
+    "status": "locked",
+    "priority": 2.0,
+    "license": "unknown",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת-אמת",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "רש\"י על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Rishonim on Mishnah",
+        "Rashi",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה.</b> כְּלוֹמַר בְּרַיְתָא הִיא וּבִלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה הִיא שְׁנוּיָה, אֲבָל אֵינָהּ מִשְׁנָה. וּמַה שָּׁנוּ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר וְכוּ'. וּלְפִי שֶׁעַד עַכְשָׁיו כָּל הַפְּרָקִים מִשְׁנָה, לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהוֹדִיעַ שֶׁמִּכָּאן וְאֵילָךְ בְּרַיְתָא הִיא. וּמִתּוֹךְ שֶׁהַלָּלוּ דִּבְרֵי הַגָּדָה הֵן וּמְסַפְּרוֹת בְּעֵסֶק תַּלְמוּד תּוֹרָה נָהֲגוּ לְאָמְרָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עִם שְׁאָר פְּרָקִים הַלָּלוּ שֶׁל מַסֶּכֶת אָבוֹת:  ",
+                "<b>זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה.</b> לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָסִיד כְּדִלְקַמָּן. נֻסָּח אַחֵר מִצְוֹת הַרְבֵּה אֵלּוּ בִּשְׁבִילוֹ הוּא:",
+                "<b>כְּדַי הוּא לוֹ.</b> כְּלוֹמַר שֶׁנִּבְרָא בִּשְׁבִילוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (קֹהֶלֶת יב) כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: ",
+                "<b>וְנִקְרָא רֵעַ.</b> (תְּהִלִּים קלט) וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל:",
+                "<b>אָהוּב.</b> (שָׁם קכב) יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ, וְאוֹמֵר (שָׁם קיט) שָׁלוֹם רָב לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ. נֻסָּח אַחֵר לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ: ",
+                "<b>אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם.</b> שֶׁעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה:",
+                "<b>אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת.</b> שֶׁמְּקָרְבָן וּמְלַמְּדָן וְגוֹמְלָן טוֹב:",
+                "<b>וּמַלְבַּשְׁתּוֹ.</b> הַתּוֹרָה:",
+                "<b>וּמַכְשַׁרְתּוֹ.</b> לִהְיוֹת צַדִּיק וְהוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַוְלָה אֶלָּא מַצְדִּיק דְּרָכָיו בְּקַו וּבְהַכְרָעַת מִשְׁפָּט:",
+                "<b>חָסִיד.</b> עוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין:",
+                "<b>יָשָׁר.</b> עוֹשֶׂה יֹשֶׁר, וְעָדִיף מִצַּדִּיק: ",
+                "<b>וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה.</b> דִּלְעֵיל מֵהַאי קְרָא כְּתִיב ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, וְסָמִיךְ לֵיהּ לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, כְּלוֹמַר עֵצָה וּגְבוּרָה וּבִינָה אֲנִי לְלוֹמְדַי לִהְיוֹת לִבְנֵי אָדָם לְעֵזֶר: ",
+                "<b>תּוּשִׁיָּה.</b> לוטיי\"ר בְּלַעַז, עִנְיַן גַּאֲוָה וּגְדֻלָּה. נֻסָּח אַחֵר וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ בְּנֵי אָדָם, נֶהֱנִים לִלְמֹד מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְגוֹ', כָּךְ מְשַׁבַּחַת הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ שֶׁלִּי הָעֵצָה וְהַתּוּשִׁיָּה וְהַגְּבוּרָה, וּכְתִיב אֲנִי בִּינָה, שֶׁכָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ יֵשׁ לִי בְּלוֹמְדַי: ",
+                "<b>וְנוֹתְנִין לוֹ.</b> רָשׁוּת וְחִקּוּר דִּין, שֶׁעֹמֶק הַדִּין פָּתוּחַ לְפָנָיו: ",
+                "<b>וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה.</b> מִן הַשָּׁמַיִם. הֲכִי גָרְסִינַן וֶהֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ רוּחַ, הֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ אַפַּיִם, מִתּוֹךְ עֵסֶק הַתּוֹרָה יְהֵא קָשֶׁה לִכְעֹס, דְּכָל הַכּוֹעֵס אֲפִלּוּ תּוֹרָתוֹ כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מִשְׁתַּכַּחַת הֵימֶנּוּ: ",
+                "<b>מוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ.</b> מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מֵרֹב עֲנָוָה:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה.</b> מֵעֶלְבּוֹן שֶׁעוֹלְבִין אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא עֲלוּבָה עַל שֶׁאֵין לָהּ עוֹסְקִין:",
+                "<b>נָזוּף.</b> מְנֻדֶּה, כְּמוֹ (בְּרֵאשִׁית לז) וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו מְתַרְגְּמִינַן וְנָזַף בֵּיהּ אֲבוּהִי. נֻסָּח אַחֵר נְזִיפַת חֲכָמִים מְנֻדֶּה: ",
+                "<b>נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר.</b> שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמְּרוֹ אֶלָּא הוֹלֵךְ וְנוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וּמַמְאִיס, כֵּן תַּלְמִיד חָכָם שֶׁחָסֵר מַטְעַמִּים שֶׁל תּוֹרָה הוּא מָאוּס כִּמְנֻדֶּה הַזֶּה. נֻסָּח אַחֵר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טַעַם, כְּלוֹמַר מְכַנֶּה הַבְּרִיּוֹת בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה אִשָּׁה יָפָה שֶׁהוּא סָר דְּבָרָיו מִטְּעָמִים שֶׁל תּוֹרָה, דּוֹמֶה לְנֶזֶם שֶׁל זָהָב שֶׁנָּתוּן בְּחָטְמוֹ שֶׁל חֲזִיר שֶׁבְּנֵי אָדָם בְּדֵלִים מִמֶּנּוּ, אַלְמָא כִּמְנֻדֶּה קָרֵי לֵיהּ קְרָא: ",
+                "<b>שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין.</b> לְפִי שֶׁבְּנֵי אָדָם מְכַבְּדִין וּמְשַׁמְּשִׁין לְפָנָיו, וּמִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בָּהּ מִתְרַחֲקִין מִמֶּנּוּ, אַלְמָא כִּמְנֻדֶּה הוּא: ",
+                "<b>וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל.</b> לְמַעְלָה מִן הַפָּסוּק הַזֶּה כְּתִיב וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל [עֵרוּבִין נד; וּנְדָרִים נה.], כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם תּוֹרָה בְּמַתָּנָה נָחֲלוּ אֵל, כְּלוֹמַר הֱבִיאָם בְּחֶלְקוֹ, וְכֵיוָן שֶׁחֶלְקוֹ אֵל עוֹלִים לִגְדֻלָּה שֶׁנֶּאֱמַר וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוֹ דָּבָר אֶחָד.</b> שֶׁל טַעַם, דְּסָמִיךְ לְהַאי קְרָא דִּוְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי סָמִיךְ אִידָךְ קְרָא אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, לְפִי שֶׁמְּצָאוֹ אֲחִיתֹפֶל לְדָוִד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב יְחִידִי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אָמַר לוֹ לָמָּה אַתָּה לוֹמֵד יְחִידִי [עַיֵּן בְּרָכוֹת סג;] וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (יִרְמְיָה נ) חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנוֹאָלוּ. שׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת מְצָאוֹ שֶׁהָיָה נִכְנַס לְבֵית מִדְרָשׁוֹ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, אָמַר לוֹ וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (וַיִקְרָא יט) וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לָאָדָם לִכָּנֵס שָׁם בְּמוֹרָא כְּדֵי שֶׁתְּהֵא אֵימַת שָׁמַיִם עָלָיו, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תְּהִלִּים נה) בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ לְשׁוֹן אֵימָה וָפַחַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּרָגֶשׁ לִכָּנֵס שָׁם בְּכָל כֹּחוֹ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ. נֻסָּח אַחֵר, לָלֶכֶת בִּרְגִישָׁה וּבִמְהִירוּת לְבֵית הַכְּנֶסֶת: ",
+                "<b>וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי.</b> חָשׁוּב כְּמוֹתִי:",
+                "<b>מְיֻדָּעִי.</b> חָכָם שֶׁלִּי, כְּמוֹ (דְּבָרִים א) אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים: ",
+                "<b>וּמַה דָּוִד.</b> שֶׁהָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֲשָׂאוֹ לַאֲחִיתֹפֶל שֶׁהָיָה רָשָׁע וְלֹא הָיָה רָאוּי לְכָךְ רַב וְאַלּוּף בִּשְׁבִיל שְׁנֵי דְּבָרִים, אָדָם הֶדְיוֹט הַלָּמֵד מֵחֲבֵרוֹ שֶׁאֵינוֹ רָשָׁע עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה: ",
+                "<b>וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה.</b> כְּלוֹמַר אֶלָּא לַתּוֹרָה, וְלָאו אַצָּרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר, אֵין כָּבוֹד בָּא לוֹ לָאָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תּוֹרָה: ",
+                "<b>כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.</b> וְלָמָּה הֵן נוֹחֲלִין כָּבוֹד, בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם לוֹמְדִין אֶת הַתּוֹרָה וְיוֹרְשִׁין אוֹתָהּ כְּנַחֲלָה:  ",
+                "<b>וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה.</b> נֻסָּח אַחֵר וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה. כְּלוֹמַר אֵין כָּבוֹד זֶה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין וּמַצְרִיכִין לְאָדָם לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד אֶלָּא בְּרַבּוֹ שֶׁלִּמֵּד לוֹ תּוֹרָה, אֲבָל לִמְּדוֹ אֻמָּנוּת אַחֶרֶת כְּגוֹן שׁוּלְיָא דְּנַגָּרֵי, לֹא: ",
+                "<b>כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.</b> רְאוּיִים חֲכָמִים לְהַנְחִיל כָּבוֹד וְאֵיזֶה חֲכָמִים תְּמִימִים הַנּוֹחֲלִים טוֹב דְּהַיְנוּ תּוֹרָה אֲבָל חֲכָמִים בִּשְׁאָר אֻמָּנִיּוֹת לֹא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל.</b> לֹא עַל הֶעָשִׁיר הוּא אוֹמֵר שֶׁיַּעֲמֹד בְּחַיֵּי צַעַר כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, אֲפִלּוּ אֵין לָאָדָם אֶלָּא פַּת בְּמֶלַח וְכוּ' וְאֵין לוֹ כַּר וְכֶסֶת לִישֹׁן אֶלָּא עַל הָאָרֶץ, אַל יִמָּנַע מִלַּעֲסֹק בָּהּ, דְּסוֹפוֹ לִלְמֹד אוֹתָהּ מֵעֹשֶׁר: ",
+                "<b>בִּמְשׂוּרָה.</b> מִדָּה קְטַנָּה:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה.</b> לִרְדֹּף אַחַר הַשְּׂרָרָה:",
+                "<b>וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד.</b> לְהִתְכַּבֵּד בְּתוֹרָתְךָ, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה נִרְאֶה כְּמִי שֶׁעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ: ",
+                "<b>שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם.</b> הוּא שָׂכָר שֶׁתְּקַבֵּל עַל לִמּוּדָהּ שֶׁל תּוֹרָה. נֻסָּח אַחֵר, יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁלָּמַדְתָּ עֲשֵׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים וְקַיֵּם מִצְוֹת, כִּדְאָמְרִינַן (לְעֵיל פ\"ג מ\"ט) כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת.</b> אוֹתָן שֶׁכְּתוּבִים בְּסֵפֶר שְׁמוּאֵל (א, ח) כְּשֶׁבִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וְאָמַר לָהֶם דְּעוּ כִּי כָּךְ וְכָךְ מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ וּכְשֶׁתַּחְקֹר הֵם שְׁלֹשִׁים דְּבָרִים עִם אוֹתָן שֶׁשְּׁנוּיוֹת בְּסַנְהֶדְרִין (פֶּרֶק ב') מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ וְכוּ'. וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה הֵן עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ וְאַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם וְעֶשֶׂר בִּגְבוּלִין: ",
+                "<b>בְאֵימָה בְּיִרְאָה.</b> שֶׁאֵין לִבּוֹ גָּבוֹהַּ עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, וְלָכֵן בַּעֲלֵי קֶרְיִן הָיוּ אֲסוּרִין, שֶׁמִּתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם וְהִרְהוּר לִבּוֹ הוּא בָּא לִידֵי קֶרִי: ",
+                "<b>בְּשִׂמְחָה.</b> לְפִי שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה מִתּוֹךְ צַעַר אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה:",
+                "<b>בְּיִשּׁוּב.</b> גָּרְסִינַן, פֵּרוּשׁ בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת: ",
+                "<b>בְּמִעוּט סְחוֹרָה.</b> דְּאָמַר רַב [עֵרוּבִין נה.] לֹא תִּמָּצֵא תּוֹרָה לֹא בְּסַחֲרָנִים וְלֹא בְּתַגְרָנִים:",
+                "<b>בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ.</b> שֶׁלֹּא יְהֵא מָצוּי עִם בְּנֵי אָדָם בַּשּׁוּק:",
+                "<b>בְּקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין.</b> מְקַבֵּל הַיִּסּוּרִין מֵאַהֲבָה: מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד וְאֵינוֹ רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד כַּחֲדָא חָשֵׁיב לְהוּ: ",
+                "<b>וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת.</b> שֶׁדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לִזְכוּת:",
+                "<b>וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת.</b> רוֹדֵף אֱמֶת וְשָׁלוֹם עַל הַכֹּל:",
+                "<b>שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב.</b> נַמִּי חֲדָא הוּא, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מֵשִׁיב אֶת שֶׁשּׁוֹאֵל תְּחִלָּה, כְּדֵי שֶׁיָּשִׁיב תְּשׁוּבָה הֲגוּנָה: ",
+                "<b>שׁוֹמֵעַ.</b> כָּל מַה שֶּׁרַבּוֹ אוֹמֵר לוֹ, וּמוֹסִיף, אֲבָל לֹא לִסְתֹּר אֶת דִּבְרֵי רַבּוֹ: ",
+                "<b>וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ.</b> כְּשֶׁהוּא מוֹרֶה הוֹרָאָה מְכַוֵּן בְּאוֹתוֹ עִנְיָן שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ, אֲבָל אֵינוֹ מוֹסִיף דָּבָר לוֹמַר שֶׁכָּךְ אָמַר לוֹ רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לוֹ רַבּוֹ: [נֻסָּח אַחֵר; בְּיִשּׁוּב, בִּישִׁיבָה, דְּמַרְבֶּה יְשִׁיבָה מַרְבֶּה חָכְמָה; דֶּרֶךְ אֶרֶץ.] תַּרְבּוּת נודיטור\"א בְּלַעַ\"ז: ",
+                "<b>בְּמִעוּט שִׂיחָה.</b> לֵיצָנוּת:",
+                "<b>בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם.</b> שְׂחוֹק קָשֶׁה לָכַעַס:",
+                "<b>בְּקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין.</b> כִּדְאָמְרִינַן בִּבְרָכוֹת (דַּף ה.) אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ, אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה לָעוֹסֵק בָּהּ לְהַרְבּוֹת שְׂכָרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא: ",
+                "<b>בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם.</b> שֶׁאֵינוֹ מְגַמְגֵּם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא חוֹתְכָן בַּלָּשׁוֹן וּמוֹצִיאָן בַּפֶּה, דְּאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּהוֹצָאַת הַפֶּה, דִּכְתִיב כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם אַל תִּקְרֵי לְמוֹצְאֵיהֶם אֶלָּא לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה: ",
+                "<b>בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב.</b> לֹא שָׁמַעְתִּי מַה בֵּין זֶה לְזֶה: ",
+                "<b>בְּאֵימָה.</b> כִּדְאָמְרִינַן כוּ':",
+                "<b>בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים.</b> שֶׁדּוֹחֵק וְנִכְנָס בְּכָל מָקוֹם לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶן וּלְשַׁמְּשָׁן:",
+                "<b>בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים.</b> לוֹמֵד בַּחֲבוּרָה:",
+                "<b>וּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים.</b> שֶׁיְּפַלְפְּלוּ לְפָנָיו וִיחַכְּמוּהוּ כִּדְאָמְרִינַן (תַּעֲנִית ז.) וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם:",
+                "<b>הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ.</b> שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל שָׁעָה, דְּמִתּוֹךְ כָּךְ מִתְקַיֶּמֶת תּוֹרָתוֹ בְּיָדוֹ. מְקוֹמוֹ קָרֵי לַטְּעָמִים וְלָרְאָיוֹת שֶׁהוּא מֵבִין בַּהֲלָכָה, כִּדְאָמְרִינַן בְּסַנְהֶדְרִין (פ\"ה מ\"ה) כְּשֶׁמַּלִּינִין אֶת הַדִּין לְמָחָר הַמְחַיֵּב אוֹמֵר מְחַיֵּב אֲנִי בִּמְקוֹמִי אוֹתָהּ רְאָיָה וְאוֹתוֹ טַעַם עַצְמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ שֶׁלֹּא מָצָאתִי רְאָיָה אַחֶרֶת לִזְכוּת וְכֵן הַמְזַכֶּה: ",
+                "<b>הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.</b> שֶׁאִם דּוֹאֵג בְּעִנְיָנוֹ אֵינוֹ מְכַוֵּן בָּהּ:",
+                "<b>סְיָג לִדְבָרָיו.</b> שֶׁנִּמּוּקוֹ עִמּוֹ וּמֵבִ��א אֲמַתְלָאוֹת לְהַעֲמִיד דִּבְרֵי רַבּוֹ לִבְנֵי אָדָם:",
+                "<b>נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ.</b> שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוֹת כִּדְאָמְרִינַן מַהוּ רֵיחַ נִיחוֹחַ (וַיִּקְרָא א) נַחַת רוּחַ לְפָנַי שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי:",
+                "<b>וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ.</b> שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא חֵן בְּלִבּוֹ עַל עַצְמוֹ עַל שֶׁהִרְבָּה תּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי לְכָךְ נוֹצָר: ",
+                "<b>וְאֵינוֹ מֵגִיס לִבּוֹ בְּלָמְדוֹ.</b> הַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ מִתְגָּאֶה בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת:",
+                "<b>אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת.</b> לֹא גָּרְסִינַן:",
+                "<b>תּוֹכֵחוֹת.</b> דִּכְתִיב (מִשְׁלֵי ט) הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֵהַבֶךָּ. כָּל אֵלּוּ הַמִּדּוֹת רְאוּיוֹת לְמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד וְאֵין רוֹדֵף אַחַר הַשְּׂרָרָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ וּמִתְרַחֵק מִמֶּנָּה, וּמִסְתַּבֵּר דְּהָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי וְלֹא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד: ",
+                "<b>וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת.</b> עַל בֻּרְיוֹ שֶׁל הֲלָכָה:",
+                "<b>עַל הַשָּׁלוֹם.</b> שֶׁאֵינוֹ מְיַשֵּׁב בַּדִּין אֶלָּא עוֹשֶׂה פְּשָׁרָה בְּרָצוֹן וּמִתְיַשֵּׁב בְּלִמּוּדוֹ]:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ.</b> אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. ",
+                "<b>כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם.</b> אַל תִּקְרֵי לְמוֹצְאֵיהֶם אֶלָּא לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה: ",
+                "<b>וְאוֹמֵר וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ.</b> שֶׁיְּהֵא מַשְׁקֶה עַצְמוֹתֶיךָ בַּקֶּבֶר. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לְחַיִּים הוּא זוֹכֶה אֲבָל מִי יֹאמַר שֶׁיִּהְיֶה זוֹכֶה לְעֹשֶׁר, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לְךָ בְּנֵי אָדָם הַנִּדּוֹנִין בַּעֲנִיּוּת שֶׁהַמָּוֶת חָבִיב לָהֶם מִן הַחַיִּים, לְכָךְ נֶאֱמַר כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ. אֵיזֶהוּ דָּבָר הַמֵּבִיא אֶת הָאָדָם לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הֱוֵי אוֹמֵר זֶה מָמוֹן. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מָמוֹן יִתְּנוּ לְךָ אֲבָל לֹא יְהֵא מְכֻבָּד בֵּין הָאֲנָשִׁים, לְכָךְ נֶאֱמַר עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֲפִלּוּ לָמַד שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ זוֹכֶה לַדְּבָרִים הַלָּלוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, [שַׁבָּת סג.] לַמַּיְמִינִים בָּהּ שֶׁלּוֹמְדִים לִשְׁמָהּ יֵשׁ לוֹ אֹרֶךְ יָמִים וְחַיִּים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וּבִשְׂמֹאלָהּ לַמַּשְׂמְאִילִים בָּהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד יִתְּנוּ לוֹ אֲבָל לֹא חַיִּים אֲרֻכִּים. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לְחַיִּים וְעֹשֶׁר זוֹכֶה אֲבָל לֹא לְשָׁלוֹם, לְכָךְ נֶאֱמַר וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עֲטֶרֶת.</b> זֶה הָעֹשֶׁר:",
+                "<b>תִּפְאֶרֶת.</b> זֶה הַנּוֹי:",
+                "<b>וְהַבָּנִים.</b> וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם:",
+                "<b>וְהַכֹּחַ.</b> תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם:",
+                "<b>וְהַכָּבוֹד.</b> וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד:",
+                "<b>וְהַחָכְמָה.</b> דִּזְקֵנִים טוּבָא אִיכָּא הָכָא, וְחַד מִנַּיְהוּ לְזֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה:   "
+            ],
+            [
+                "<b>לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב.</b> פֵּרוּשׁ לְשִׁבְחוֹ וְלִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה ו) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חֲמִשָּׁה קִנְיָנִים קָנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכוּ'.</b> ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. שֶׁבְּרִיאָתָהּ קֹדֶם הָעוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁעָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנָיו לִבְרֹא אֶת עוֹלָמוֹ נִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה: ",
+                "<b>שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד.</b> שֶׁהֵם עַמּוּדִים שֶׁל עוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי, נֶאֱמַר כָּאן אָרֶץ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן אָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ, מַה לְהַלָּן שָׁמַיִם וָאָרֶץ אַף כָּאן שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּכְתִיב קִנְיָנֶךָ וְכוּ': ",
+                "<b>אַבְרָהָם מִנַּיִן.</b> שֶׁבְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָךְ לִהְיוֹת קִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְיִתְקַיֵּם בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, וְלָמָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, לְפִי שֶׁהוּא קֵרֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וְהֶחְזִירָן לַמּוּטָב וְאָמַר לָהֶן דְּבָרִים הַנִּזְכָּרִין: ",
+                "<b>יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר עַם זוּ קָנִיתָ.</b> וּמִנַּיִן שֶׁהָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בִּשְׁבִילָן, שֶׁנֶּאֱמַר לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל, שֶׁהֵם עִקַּר הַדִּירָה שֶׁל אָרֶץ: ",
+                "<b>מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.</b> עֲדַיִן לֹא מָצִינוּ קִנְיָן, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן מִקְּדָשׁ וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ, מַה כָּאן מִקְדָּשׁ בְּקִנְיָן אַף לְהַלָּן מִקְדָּשׁ בְּקִנְיָן. וְכַמָּה גִּמְגּוּם יֵשׁ בַּדָּבָר, לְפִי שֶׁהָעִנְיָן נִרְאֶה בְּעֵינַי שֶׁהַבְּרַיְתָא לֹא נִכְתְּבָה כְּתִקְנָהּ, שֶׁהֲרֵי בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים בְּפֶרֶק הָאִשָּׁה לֹא שָׁנִינוּ אֶלָּא שְׁלֹשָׁה, תּוֹרָה וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ וְיִשְׂרָאֵל, וּמֵבִיא רְאָיָה לַשָּׁמַיִם וָאָרֶץ מֵאוֹתוֹ הַפָּסוּק שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ.</b> לְשִׁבְחוֹ:",
+                "<b>רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר וְכוּ'.</b> לֹא אָמַר לְמִלְּתֵיהּ גַּבֵּי מַסֶּכֶת אָבוֹת, אֶלָּא בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת בְּאֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין, וּלְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִיּוּם נָאֶה נָהֲגוּ כָּל הָעָם לְאָמְרוֹ בְּסוֹף כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק, לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ עַל הַמִּשְׁנָה אֶלָּא עַל הָאַגָּדָה, דְּאָמַר מַר [סוֹטָה מט.] וִיהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא דְּאַגַּדְתָּא. וְנִקְרְאוּ אֵלּוּ פִּרְקֵי אָבוֹת מִפְּנֵי שֶׁנִּסְדְּרוּ הֵנָּה דִּבְרֵי אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה זֶה מִזֶּה, כְּגוֹן מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְהַזְּקֵנִים זֶה מִזֶּה עַד אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְשַׁמַּאי וְהִלֵּל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְתַלְמִידָיו, וְהוֹדִיעָנוּ רַבִּי אֵיךְ הָיוּ מַעֲשֵׂיהֶם נְכוֹנִים וְהָיוּ מַזְהִירִים לְאַנְשֵׁי דּוֹרָם וּמַדְרִיכִים אוֹתָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, כְּמוֹ כֵן רָאוּי לְכָל חָכָם לְהַזְהִיר אֶת בְּנֵי דּוֹרוֹ וּלְהוֹדִיעָם דֶּרֶךְ יְשָׁרָה:  \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Le Talmud de Jérusalem, traduit par Moise Schwab, 1878-1890 [fr].json

@@ -0,0 +1,109 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002182155/NLI",
+    "versionTitle": "Le Talmud de Jérusalem, traduit par Moise Schwab, 1878-1890 [fr]",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "fr",
+    "languageFamilyName": "french",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "Les devoirs dont l’accomplissement n’a pas de limites déterminées (par la Loi) sont<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Comme ces objets n'ont pas de limites fixées légalement, les rabbins leur en ont tracé. Mais, à la vérité, il y en a encore d'autres dont la quantité n'est pas précisée et dont les exemples seront invoqués dans la Guemara ci-après, au où parle R. Berakhia. Cf. Babli, Hulin 137b. Tous ce paragraphe fait partie des prières quotidiennes du matin.</i>: l’abandon de l’angle du champ aux pauvres lors de la moisson<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> \"Il est dit en (Lv 19, 9) et 10, que lors de la moisson il ne faut pas raser le champ en ses moindres recoins, mais abandonner l'angle au pauvre et à l'étranger. On comprend le sentiment d'humanité qui a dicté à Moïse ce devoir de charité et de fraternité: il donne une place à l'infortuné dans la récolte du riche. Cf. (Lv 23, 22); (Dt 24, 19) et suiv.\"</i>; l’offrande des prémices<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Voir (Ex 23, 19), et (Dt 26, 1-11). En Palestine, les prémices des produits de la terre devaient être apportées au Temple de Jérusalem, offerts à Dieu en présence du sacerdote, et accompagnés d'une formule d'hommage envers le créateur. Après l'accomplissement de cette cérémonie, on pouvait consommer ces produits sur place. Du reste, le traité Bikurim (des prémices), le dernier de la 1ère série de la Mishna, donne à ce sujet des détails développés.</i>; le sacrifice offert au Temple (de Jérusalem) lors des trois visites prescrites<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Trois fois par an, aux fêtes de Pâques, de Pentecôte et des Tabernacles, les Israélites se rendaient à Jérusalem et y offraient un don proportionnel à leur moyens (Dt16, 16-17). Cet usage est encore symbolisé de nos jours à chaque fête juive par la cérémonie du MATANAT YAD célébrée dans les temples actuels. Cf. (Hagiga 1, 1)</i>; la bienfaisance<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Dans ces œuvres charitables, comme on le voit par la suite, il n'est question que de démarches personnelles à faire.</i>, et l’étude de la Loi<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Il faut la méditer jour et nuit. Voir (Jos 1, 8).</i>. Les devoirs qui donnent à l’homme une jouissance dans ce monde et dont la récompense principale est réservée pour la vie future, sont<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> \"Cf. Babli, Kidushin, 39b; Shabat 127a.\"</i>: la piété filiale, la bienfaisance, la fréquentation assidue des écoles religieuses, l’hospitalité, la sollicitude pour les malades, la dotation des fiancés, les derniers honneurs dus aux morts, le recueillement dans la prière, le rétablissement de la paix entre l’homme et son prochain<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Voir (Ps 34, 15), et (Pr 21, 21).</i>. Mais le devoir le plus important est l’étude de la Loi, et il équivaut à tous les autres.",
+            "Il ne faut pas que la part de la pea soit inférieure au 60ème du champ entier<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Voir Hulin 137b. Les sages ont fixé la mesure d'un devoir prescrit par la Loi sans limites.</i>, bien que l’on ait dit qu’il n’y a pas de mesure pour cela; tout dépend de la grandeur du champ, du nombre des pauvres et de la grosseur des grains de blé (ou, selon d’autres, de l’étendue des sentiments de compassion qui animent le propriétaire envers le pauvre).",
+            "On peut prélever cette part<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Voir Torath Cohanim, sur la section Kedoschim.</i>, même au commencement du champ et au milieu (et non pas seulement à l’angle). Selon R. Simon, cela suffit, pourvu qu’à la fin on complète la part réglementaire (le 60ème). Selon R. Juda, il importe de laisser (à la fin) au moins un épi (en y ajoutant, pour la quantité légale, ce qu’on aurait laissé au commencement ou au milieu); si l’on n’a pas fait cela, les parts antérieures sont pour ainsi dire nulles et abandonnées à tout venant<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Voir plus loin, (6, 1)</i> (aux riches et aux pauvres, et le devoir de la pea ne se trouverait pas rempli).",
+            "Voici la règle générale<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> \"Comp. Shabat 68a; Pessahim 56b; Nida, 50a.\"</i>: il faut prélever la pea sur tout ce qui est comestible, que l’on garde (qui n’est pas déjà abandonné), qui croît sur la terre (excepté les champignons), que l’on recueille d’un coup<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Il n'en est pas de même des figues ou d'autres fruits de ce genre, qui ne mûrissent que peu à peu.</i> et ce que l’on réunit pour le conserver (à l’exclusion des légumes verts). Dans cette règle, on comprend les blés et les légumes secs.",
+            "Les arbres suivants<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Ils remplissent toutes les conditions entraînant la péa.</i> sont compris dans cette règle: le cornouiller<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> Telle est la traduction de Bertinoro. Selon Maïmonide, c'est ce qui sert à tanner, rhus coriaria. Voir (Maasserot 1, 2), (Demaï 1, 1), où s'agit peut être de la baie rouge.</i>, le caroubier, le noyer, l’amandier, la vigne, le grenadier, l’olivier et le palmier.",
+            "Lorsque la pea n’a pas été prélevée sur les produits encore attachés à la terre, on la prélève toujours plus tard jusqu’à ce que les fruits soient mis en tas<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> \"Voir Mishna, (Maaserot 1, 6); Babli, (Baba Metsia 88a). Selon l'hypothèse de Frankel sur ce passage, il faut ajouter ici: \"\" on la prélèvé sur l'abandon. \"\"\"</i>. Jusque-là, on est dispensé d’en prélever la dîme<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> Après ce moment, on ne prélève la péa qu'après la trouma et la dîme.</i>. Jusqu’à ce moment aussi, on est dispensé de la dîme sur ce qui est abandonné au premier venu<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\"> Ci-après, (6, 1) ( 19b) Cf. Babli, (Pessahim 57a).</i>. Il en est de même de ce que l’on donne à manger aux bêtes de somme, aux animaux sauvages, aux oiseaux. D’après R. aqiba, la même règle s’applique à ce que l’on prend de la grange pour semer<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\"> Selon lui, la loi n'exige les prélèvements que sur ce qui sert de nourriture.</i>. Si un sacerdote ou un lévite achète des blés en grange, ils peuvent jouir de la part de dîme, aussi longtemps que le blé n’est pas entassé<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\"> Après cela, ils sont pour ainsi dire frappés d'une amende pour avoir voulu enlever la part due à leurs frères.</i>. Si quelqu’un déclare ses produits sacrés (avant qu’ils aient été passibles de la dîme) et qu’ensuite il les rachète, il est tendu d’en prélever la dîme (si ces produits étaient encore debout ou en gerbes); il n’y est plus tenu dès que le trésorier des saintetés en a fait un tas<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\"> Cf. Babli. (Menahot 67a).</i>."
+        ],
+        [
+            "Les objets suivants<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> \"Babli, (Baba Qama 61a); (Baba Batra 55b); (Menahot 71b); Torath Cohanim, section Kedoschim ou (Lv 19).\"</i> servent de séparation entre deux champs (et entraînent pour chacun d’eux l’obligation de la pea): un cours d’eau, un canal, un chemin particulier (de 4 coudées de large), une grande route (large de 16 coudées), un sentier général ou particulier<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Voir Baba Batra 99b.</i>, qui est aussi bien établi en été qu’en hiver, un champ en friche<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Dans ce sens le mot Bôr est employé par le traducteur chaldéen Onkelos, (Gn 47, 19).</i>, un autre nouvellement cultivé<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Ce terme de Nir se retrouve dans (Jr 4, 3).</i>, ou un terrain contenant d’autres semences. Quant à la partie fauchée pour servir de pâturage, c’est une séparation selon l’avis de R. Meir; mais, selon les autres sages, cette dernière séparation n’est réelle que si cette portion agraire a été de nouveau labourée (ce qui ressemblerait à l’un des cas précités, au Nir).",
+            "Le cours d’eau sert de séparation entre deux champs, selon R. Juda, s’il est d’une largeur telle que l’on ne puisse pas, en se plaçant au milieu, moissonner à la fois les 2 rives, sans se déranger. Si au milieu des champs il y a des hauteurs tellement escarpées qu’on peut les couper à la hache<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Expression prise dans (Is 7, 25). Comp. Frankel, (Darkhéla-Mischna, 4, 43)</i>, et fussent-elles inabordables au bœuf muni d’instruments aratoires, le champ n’en est pas divisé, et il suffit de donner une seule fois la pea pour le tout.",
+            "Tout cela sert de séparation entre les champs ensemencés; mais entre les plantations d’arbres, il faudrait comme division un mur (d’au moins 10 palmes de haut); et même cette dernière séparation est annulée si, par dessus le mur, les branchages des arbres<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Cette expression se retrouve dans (Jg 3, 26). Comp. Ci-après, (Kilayim 3, 5)</i> s’entremêlent, et l’on donne une pea pour le tout.",
+            "Les caroubiers<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Ils sont très élevés. V. (Baba Batra 2, 7)</i> doivent être comptés comme réunis (pour ne donner qu’une pea) dès que d’un arbre on peut voir l’autre<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> C'est qu'apparemment ils sont toujours séparés par un grand intervalle.</i> (malgré toutes les séparations). R. Gamliel dit: chez mon père, on avait l’habitude de donner spécialement la pea pour chaque côté d’oliviers plantés et une autre pour tous les caroubiers placés en vue les uns des autres. R. Eliézer, fils de Sadok, dit au nom de ce dernier qu’une pea suffit pour tous les caroubiers qui se trouvaient dans la ville.",
+            "Si l’on sème une espèce dans un champ, bien que l’on en fasse 2 granges, on n’en donne pourtant la pea qu’une fois; si l’on y sème 2 espèces, en fit-on un seul monceau, il faut donner pour chacune la pea. Mais si l’on y sème, p. ex., deux espèces de froment<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> C'est-à-dire, en général, 2 espèces de même nature, mais différent de qualité ou de couleur. Voir (Baba Batra 5, 6)</i>, il faut en donner 2 fois la pea si on les sépare en deux granges<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> La première est un peu verte, la seconde plus mûre et plus sèche.</i>, mais non au cas contraire.",
+            "Il arriva à R. Simon habitant de Miçpa<sup class=\"footnote-marker\">147</sup><i class=\"footnote\">Voir Derenbourg, Essai, etc., p. 254.</i>, lorsqu’il eut ensemencé (2 espèces de blé dans son champ), de demander à R. Gamliel ce qu’il y avait à faire en ce cas (pour la pea). Comme ce rabbin ne savait que répondre, ils se sont rendus tous deux dans la chambre du tribunal<sup class=\"footnote-marker\">148</sup><i class=\"footnote\">Littéralement: la salle des pierres de taille. Au sud du Temple, il y avait la salle des séances du Sanhédrin.</i> pour demander la solution. -Je sais, dit Nahum le scribe<sup class=\"footnote-marker\">149</sup><i class=\"footnote\">Il y a dans le texte: libellarius. Voir Babli, (Nazir 56b).</i> d’après R. Measha, lequel le tenait de mon père, celui-ci des couples savants<sup class=\"footnote-marker\">150</sup><i class=\"footnote\">On nomme ainsi ceux qui, à partir de Simon le juste, transmettaient les traditions. Voir Pirké (Avot, 1, 1) et suiv.</i> et ces derniers prophètes, qu’en vertu d’une prescription ou tradition mosaïque sur le mont Sinaï, si l’on sème dans son champ deux sortes de froments, il faut en donner deux fois la pea lorsqu’on les sépare en deux granges, mais non au cas contraire.",
+            "Un champ qui a été moissonné par des idolâtres, ou dévasté par des brigands, lhsto\", ou qui a été rongé<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Ce terme est usité pour le porc, (Ps 80, 14).</i> par des fourmis, ou qui a été ravagé soit par un orage, soit par des animaux, est dispensé de l’obligation de la pea<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Voir Sifri sur (Lv 19, 19).</i>. Si, après avoir moissonné la moitié, les brigands ont enlevé le reste, on est aussi dispensé de ce prélèvement, car l’obligation de ce devoir n’incombe qu’aux derniers épis qui sont debout (et non s’ils ont été dérobés, si l’on a été privé de la moisson).",
+            "Si les brigands ont moissonné la moitié du champ et que le propriétaire en cueille ensuite l’autre moitié, il doit donner la pea sur le reste qu’il a recueilli; si l’on coupe la moitié et que l’on vende le reste, l’acheteur est tenu de donner la pea sur le tout<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Parce qu'en vendant le reste, il semble avoir transmis à l'acquéreur l'obligation de la péa.</i>; si, après avoir moissonné une moitié, on consacre l’autre moitié comme sainteté, celui qui la rachète des mains du trésorier des saintetés donne la pea pour le tout (même pour la moitié coupée par celui qui l’a consacrée)."
+        ],
+        [
+            "Quant aux carrés de blé<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Littéralement: en forme de briques, oblongs.</i>, qui sont plantés entre les oliviers (ou tous autres arbres), il faut, selon l’école de Shammaï prélever la pea sur chacun d’eux; d’après l’école de Hillel, il suffit d’un seul prélèvement pour le tout. Mais les premiers reconnaissent que si les extrémités des diverses plantations se touchent<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> P. ex. si ce champ est entouré d'une double rangée d'arbres.</i>, un seul prélèvement suffit pour le tout.",
+            "Celui qui coupe les parties mûres de son champ<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Littéralement: qui le t'achète comme la peau du tigre, en enlevant certaines parties. Comp. Menahot 71b.</i>, et laisse debout les épis trop verts doit, selon R. aqiba, prélever la pea pour chaque fois; d’après les sages, un seul prélèvement suffit pour le tout. Toutefois ceux-ci reconnaissent, comme R. aqiba, que celui qui sème de l’anet<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Pour ce terme, Maïmonide a un mot que le Kamous traduit par: Anetum graveolens.</i>, ou de la moutarde (sénevé, senapa), en trois endroits différents, devra donner la pea autant de fois.",
+            "Celui qui trie les oignons<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Littéralement: qui rase la place.</i>, dispose ceux qui sont frais pour les vendre au marché et conserve les secs pour les mettre au grenier, doit donner une pea spéciale pour chaque catégorie (parce qu’elles forment pour ainsi dire 2 espèces). Cette distinction s’applique aussi aux petits pois et à la vigne. Celui qui émonde<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Cf. ci-après, (Sheviit 4, 4)</i> son champ d’oignons (en enlève les petits pour laisser grandir les autres), ne prélève la pea pour le reste que sur ce qui est enfoui (les oignons arrachés dans un but d’agronomie ne constituent pas une récolte). Si on enlève les produits d’une seule catégorie (dans un but uniforme), il faut prélever la pea sur ce qui reste pour le tout.",
+            "Les oignons mères (contenant les semences) sont susceptibles de l’obligation de la pea. R. Yossé les en dispense (à cause de leur peu de durée). Quand aux plants d’oignons, qui se trouvent situés entre les champs de verdure<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> \"Talmud babli, (Hulin 134a); (Nida 50a).\"</i>, ils sont soumis chacun séparément à la pea, selon R. Yossé; mais d’après les autres sages, un seul prélèvement suffit pour tout.",
+            "Lorsque des frères ont partagé leur héritage, ils donnent chacun la pea. Lorsqu’ils s’associent, ils n’en donnent qu’une. Si deux personnes ont acheté un arbre en commun ils n’en donnent la pea qu’une fois; si chacun a pris pour lui un côté seul, chacun donnera aussi la pea. Celui qui vend des arbres séparés dans son champ fera donner la pea pour chacun d’eux<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Bien entendu à la charge de l'acquéreur. Voir (Hulin 138a).</i>. Toutefois, dit R. Juda, cela n’a lieu que si le propriétaire n’a pas gardé un seul arbre; mais s’il y a un reste, une pea seule suffit pour le tout.",
+            "R. Eliézer dit: un terrain susceptible de contenir un quart de cab<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Soit un carré d'environ 10 coudées _.</i> est soumis à la pea; selon R. Josué, il devra pouvoir produire deux saas; selon R. Tarfon, il devra former un carré de 6 palmes; selon R. Juda ben Bethera, il faut qu’il soit assez grand pour fournir deux moissons, et son avis sert de règle. Selon R. aqiba, quelque petit que soit un terrain, il entraîne le devoir de la pea et des prémices<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> \"Comp. Baba Batra 24a et 150a; Qidushin 26a.\"</i>. Il peut donner lieu à la rédaction d’un acte hypothèqué<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Pros Bolé: sujet de contestation. Voir plus loin, (Sheviit 10, 3).</i>; et l’on peut, avec ce terrain, acheter des biens mobiliers, que l’on acquière, soit contre argent, soit par un acte d’acquisition, soit par la prise de possession<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Ces diverses sortes d'achat sont précisées en Qidushin 1.</i>.",
+            "Si un moribond lègue ses biens, le legs est valable dès qu’il garde un petit terrain (200); lorsqu’il n’a rien gardé, il peut reprendre son bien (s’il guérit). Si quelqu’un lègue ses biens à ses fils et un petit terrain à sa femme, elle perd sa dot. Selon R. Yossé, elle la perd aussi si elle a accepté (comme une associée) la même part que les enfants, bien que le mari ne l’eût pas prescrit.",
+            "Si un esclave reçoit, par legs, tous les biens de son maître, il devient affranchi, à la condition qu’il ne reste pas le moindre terrain. Selon R. Simon, il est même en tous cas affranchi, à moins que le maître n’ait dit: tous mes biens sont donnés à un tel, mon serviteur, à l’exception d'une faible partie, fût-ce la dix-millième.\r"
+        ],
+        [
+            "La pea doit être donnée sur ce qui est adhérent à la terre. Pour la vigne suspendue<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> \"En espalier. Pour ce terme, voir (Jr 11, 16); (Ez 16, 6). Thorath Cohanim sur Kedoschim, (Lv 19).\"</i>, ou pour le palmier, le propriétaire cueille les produits, descend et les distribue aux pauvres. R. Simon applique aussi cette règle aux noyers lisses (ou chauves, sur lesquels il serait dangereux de grimper). Y eut-il 99 personnes sur le champ demandant le partage de la pea et une seule demandant son abandon sur place, il faut écouter ce dernier avis, parce qu’il est conforme à la règle.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> \"Il est dit en (Lv 19, 9) et 10, que lors de la moisson il ne faut pas raser le champ en ses moindres recoins, mais abandonner l'angle au pauvre et à l'étranger. On comprend le sentiment d'humanité qui a dicté à Moïse ce devoir de charité et de fraternité: il donne une place à l'infortuné dans la récolte du riche. Cf. (Lv 23, 22); (Dt 24, 19) et suiv.\"</i>",
+            "Cependant, pour la haute vigne et le palmier, il n’en est pas ainsi (c’est l’inverse). Y eut-il 99 personnes sur le champ demandant l’abandon de la pea sur place et une seule demandant le partage, il faut écouter ce dernier avis, parce qu’il est conforme à la règle.",
+            "Si un pauvre, après avoir pris une part de pea<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Baba Metsia, 10a.</i>, la jette sur le reste (pour se l’approprier), cela ne l’avance à rien (et il n’aura rien). S’il s’est jeté sur elle, ou s’il a étendu son talit (manteau) sur elle (dans le même but), on la lui retire. Il en est de même pour les épis délaissés ou oubliés (appartenant également aux pauvres).",
+            "On ne doit pas couper la pea avec des faux, ni l’extraire à coups de hache, de crainte qu’il n’y ait des rixes dangereuses parmi les pauvres.",
+            "Trois fois par jour, le matin, à midi et avant le soir, les pauvres peuvent demander leur part au propriétaire<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> \"Selon Maïmonide, il s'agit des demandes; mais, selon le Talmud, le propriétaire est tenu de se présenter.\"</i>. Selon R. Gamliel, on a fixé ce nombre, pour que le propriétaire ne se présente pas moins souvent; et, selon R. aqiba, pour qu’il ne le dépasse pas. Chez les gens de Beth-Nemer (Jos 13, 27), on divisait la moisson en séries, par une corde, et on laissait la pea sur chaque portion ainsi délimitée<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> De cette façon, les pauvres, sans attendre, prélevaient de suite leur part. Littéral: de chaque sillon ugmos (avec ellision du g</i>.",
+            "Un étranger idolâtre, qui après avoir moissonné son champ, s’est converti au Judaïsme, est dispensé de prélever les diverses parts des pauvres, comme cueillette, oubli et pea<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Au moment de la moisson, qui est l'instant de l'échéance, il n'était pas encore Juif.</i>. Selon R. Juda, il est tenu de donner la part d’oubli, parce que l’on prélève cette portion sur le blé en gerbes (or, à ce moment, il était déjà juif).",
+            "Si, après avoir déclaré sacré le blé sur pied, on le rachète dans le même état, on est tenu de prélever les diverses parts des pauvres. Si la déclaration a eu lieu pour le blé en gerbes et le rachat de même, l’obligation subsiste. Mais, si après avoir déclaré le blé sacré lorsqu’il était sur pied<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Et il a été coupé par le trésorier des saintetés.</i>, on le rachète en gerbes, on est dispensé des prélèvements; puisqu’au moment où l’obligation subsistait, le blé en était dispensé (par son caractère sacré).",
+            "De même<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Au (Halla 3, 4), ce se retrouve textuellement.</i>, celui qui déclare ses fruits sacrés avant qu’ils aient passé par la période où ils sont soumis à l’obligation de la dîme, puis les rachète, est obligé de prélever la part des lévites sur ses produits<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> L'obligation n'a commencé qu'après le temps du rachat.</i>; ou si on les consacre après cette période et qu’ensuite on les rachète, on est aussi tenu aux prélèvements. S’ils ont été consacrés avant l’achèvement des travaux préparatoires (constituant l’obligation), que le trésorier des dépôts sacrés ait terminé ce travail, et qu’ensuite on les ait rachetés, ces produits sont dispensés de toutes les parts, puisqu’au moment où ils eussent été passibles de prélèvements, ils en étaient dispensés par leur caractère sacré.",
+            "Si quelqu’un (qui n’est pas pauvre) recueille la pea et déclare vouloir la donner à tel ou tel pauvre, il peut lui donner cette destination, selon R. Eliézer; mais, selon les autres sages, il faut qu’il la remette au premier pauvre présent. Le glanage, la gerbe oubliée et la pea du champ d’un païen<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Le Talmud dit en quel cas cela a lieu. Voir Gitin 44a.</i> sont passibles du droit de dîme (comme ses autres biens), à moins que le propriétaire n’en ait abandonné les produits (tout ce qui est abandonné en est dispensé<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Comp. (6, 1)</i>.",
+            "Qu’appelle-t-on leket<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> \"(Lv 19, 9); Babli, Betsa, 35b.\"</i> (comment définir ce précepte spécial accordant une nouvelle part au pauvre)? ce qu’on laisse tomber de la main, au moment de la moisson. Si un moissonneur, au moment de couper une poignée pleine, ou de l’arracher, est piqué par un chardon, et qu’il laisse tomber ce qu’il tenait à la main, cela reste cependant au propriétaire<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> C'est un déchet involontaire.</i>. Ce qui tombe du milieu de la main ou du creux de la faux, est aux pauvres; mais ce qui tombe derrière la main ou la faux (par un mouvement involontaire) appartient au propriétaire. Ce qui est au bout des doigts (par la main pleine), ou au commencement de la faux, appartient aux pauvres, selon R. Ismaël; selon R. aqiba, c’est au propriétaire.",
+            "Ce qui est amassé par les fourmis dans leurs trous, appartient au propriétaire, aussi longtemps que les épis sont sur pied (jusque-là, les pauvres n’y ont pas encore droit). Après que la moisson a été effectuée, les grains supérieurs (dont la chute est récente) appartiennent aux pauvres. Mais les inférieurs (de provenance antérieure) appartiennent au propriétaire. Selon R. Meir, le tout est aux pauvres, car ce qui est douteux leur revient."
+        ],
+        [
+            "Si, dans un champ, on a placé le monceau de gerbes à un endroit non encore exploré par les pauvres (ce qui leur serait préjudiciable), tout ce qui touche la terre et la couvre immédiatement appartient aux pauvres (à titre d’amende<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Mishna, (Eduyot 2, 4)</i>). Si le vent, soufflant sur les gerbes, les pousse dans un tel endroit<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> \"Babli, Sheqalim, 3a; Baba Metsia 105a.\"</i>, on estime combien le glanage aurait pu produire, et on le distribue aux pauvres; selon R. Simon b. Gamliel, on leur donne selon ce qui tombe habituellement (sans autre estimation, soit 4 cabs par cour).",
+            "S’il reste, sur un champ moissonné, un épi non coupé, mais dont le bout de la tige touche une gerbe de blé sur pied, il appartient au propriétaire, dans le cas seul où il serait possible de le couper en même temps que le reste, mais non au cas contraire. Si un épi de glanage (appartenant de droit au pauvre) s’est égaré dans un monceau, le propriétaire prélève la dîme en prenant un épi quelconque, et il rend ensuite au pauvre ce qui lui revient<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Il ne fera tort ni au pauvre, ni au lévite.</i>. Mais, objecta R. Eliézer<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Il se rapporte à ce qu'il a dit plus haut, (4, 9)</i>, comment le pauvre peut-il prétendre à l’échange d’un objet qui ne lui appartient pas? C’est que le propriétaire est censé lui céder ses droits sur le monceau entier, puis il prélève la dîme, et retire enfin un épi qu’il lui donne.",
+            "Selon R. Meir, on ne doit pas rouler l’eau des puits<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> \"On sait que dans les campagnes d'Orient, il faut arroser en apportant l'eau dans des tonnes et les rouler sur le champ. - Le mot TPH, qui signifie d'ordinaire palme, est ici diversement interprété: Les uns le traduisent par poulie, servant à amener l'eau pour arroser. D'autres, comme Maïmonide, y voient le nom d'une graine dangereuse, assez semblable à l'orge, qui pourrait nuire à la santé des pauvres lorsqu'ils viennent glaner. Ce célèbre médecin dit que ses confrères appelaient cette plante en arabe d'un mot qui est traduit par Freytag dans son Lexicon: grana Cnici (Dioscorides, 4, 190); Carthamus tinctor (Forsk. Flores aegypt. Ar., 73). ou attractylis (Golius ex Dioscoride, 3, 107. Cf. Avicennae Canon, 1. 2, p. 245). Cette explication est d'autant plus plausible, que le terme se retrouve dans le sens générique de graine en (Kilayim 1, 1) (voir aussi (ci-après 6, 7)). Il serait inexact de le traduire comme Surenhuys par panicum ou meliné en grec,en latin melica milii genus (Golius). Cf. Sprenger, Rei herb., p. 246.\"</i> (pour arroser le champ avant le glanage) jusqu’à le couvrir d’une palme d’eau (ce serait préjudiciable aux pauvres); selon les autres sages c’est permis, car le propriétaire peut restituer aux pauvres ce qui leur est dû en dédommagement.",
+            "Si un propriétaire voyage d’un endroit à un autre<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Voir Hulin 130b.</i> et qu’en route il se trouve dans la nécessité d’avoir recours au glanage, aux épis oubliés, à la pea et à la dîme des pauvres, il peut s’en nourrir; et lorsqu’il rentre chez lui, il restitue aux pauvres une quantité égale à celle qu’il a consommée. Tel est l’avis de R. Eliezer; mais, selon les autres sages, il était pauvre, dénué de tout, au moment de son isolement (et par conséquent il n’est tenu à aucune restitution).",
+            "Si quelqu’un échange ses produits contre ceux qu’un pauvre a reçus à titre de droit, ce qu’il reçoit du pauvre est dispensé de tout prélèvement; mais, avant de donner les siens au pauvre, il doit en prélever la part due. Si deux pauvres ont ensemble un champ en fermage (de sorte que leur part attributive les constitue propriétaires), chacun donne à son compagnon, pour sa part, la dîme des pauvres. Si un pauvre est chargé comme fermier de moissonner un champ, il lui est interdit de prendre du glanage, de l’oubli, de la pea et de la dîme des pauvres (parce qu’il travaille à gages). Toutefois, dit R. Juda, cette défense n’existe que si le pauvre en a été chargé, moyennant une part du produit, la moitié, le tiers ou le quart (des biens supposés encore sur pied); mais si le propriétaire lui a concédé le tiers de la moisson (et non de ce qui est debout), il lui est permis de prendre du glanage, des épis oubliés, ou de la pea (droits s’exerçant sur le blé qui est debout); mais il lui est interdit de prendre de la dîme des pauvres (prélevée sur la récolte).",
+            "Si quelqu’un vend son champ de blé, il est permis au vendeur (s’il est pauvre) de prendre les dites parts<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Il n'est pas tenu de les prélever au préalable.</i>, mais non à l’acquéreur. Aux ouvriers que l’on engage pour la moisson, l’on ne peut pas imposer la condition que leurs fils les suivront pour enlever ce qui tomberait à terre<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> L'ouvrier exigerait moins de salaire.</i>, ni empêcher les pauvres de glaner, ni le permettre à l’un de préférence à d’autres, ni aider l’un d’eux. Ce serait dérober aux pauvres ce qui leur revient. C’est pourquoi il est dit (Pr 22, 28); (Pr 23, 10): Ne recule pas la limite de ceux qui montent<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> \"Voir même série, (Sota 4, 3) ( 19c); Yalkout sur l'Ecclésiaste, 14 (n° 969).\"</i> (euphémisme pour désigner le pauvre).",
+            "Sur une berge a été oubliée par les ouvriers, mais trouvée par le propriétaire, et vice-versa, ou si les pauvres l’ont cachée, soit en se plaçant devant elle, soit en la couvrant d’issues de paille<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Voir Siffri sur la section Ki-Thetsé, babli, Sota 45a.</i>, elle n’est pas considérée comme oubli (et revient à son maître).",
+            "Si l’on entasse les épis en formes hautes, ressemblant à des casques, ou en formes liées du bas<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Selon le Mischné aroukha, il s'agit de gerbes placées par le propriétaire à l'entrée, en signe de bonheur, de réussite.</i>, ou en ronds (comme des gâteaux), ou en simples gerbes, les droits d’oubli ne s’exercent pas sur ces monceaux; mais, si on les porte de là en grange, ce droit s’exerce de nouveau. “Si, au contraire, on réunit les gerbes (sans forme) pour les battre, le droit d’oubli subsiste; mais il n’existe plus, si les blés sont transportés de là pour être mis en grange. Voici quelle est la règle: si l’on réunit les gerbes dans un endroit où devra s’achever l’élaboration du blé, le droit d’oubli existe, mais il cesse si, après réflexion faite, on le porte de là en grange; si, au contraire, le blé n’est entassé qu’en lieu provisoire, le droit d’oubli ne s’exerce pas encore, mais il commence au moment de l’entrée du blé en grange."
+        ],
+        [
+            "L’école de Shammaï dit<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> \"Babli (Baba Metsia 30b); (Eduyot 4, 3) et 4.\"</i>: si l’on a abandonné des produits aux pauvres seuls, l’abandon est réel (et l’on est dispensé de la dîme); selon l’école de Hillel, les produits ne sont considérés comme tels que s’ils sont aussi bien abandonnés aux riches qu’aux pauvres, comme cela a lieu pour les fruits de la shemita (7ème année de repos). Si toutes les gerbes du champ ont chacune la mesure d’un cab et que l’une d’elles ayant la mesure de quatre cabs ait été oubliée, elle n’est pas considérée comme oubli (laissée aux pauvres), selon Shammaï; mais, selon Hillel, elle est classée comme telle.",
+            "Une gerbe adossée, soit à la palissade<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> La racine GFH se retrouve dans (Ne 7, 5) v3.</i> d’un jardin (ou pierres posées l’une sur l’autre sans ciment), soit aux monceaux destinés à être battus, soit auprès des bœufs d’attelage, soit auprès des instruments aratoires, n’est pas considérée comme oubliée, selon l’école de Shammaï<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Ces objets servent à la rappeler au souvenir du propriétaire.</i>, mais elle l’est selon Hillel.",
+            "Pour les extrémités des rangées de gerbes (en ce qui concerne l’oubli), on se dirige d’après celle qui est placée vis-à-vis (et l’on décide, d’après cela, si elle avait été oubliée ou non). Quant à la gerbe que l’on avait déjà en main pour la transporter en ville et que l’on a ensuite oubliée, l’on est unanime à ne pas la considérer comme oubliée.",
+            "Voici la règle à adopter en fait d’extrémités des rangées (afin de décider pour les cas douteux d’oubli): lorsque 2 hommes se placent au milieu d’une rangée pour commencer la moisson, dont l’un se tourne vers le nord et l’autre vers le midi et qu’ils aient oublié tous deux une gerbe devant eux et une autre derrière eux, ce qui était devant eux, est considéré comme oubli (et revient aux pauvres), mais non ce qui était derrière eux (l’un comptait sur l’autre, et l’on peut le reprendre). Si une personne seule a commencé la moisson en tête d’une ligne et qu’elle ait oublié des épis en avant et en arrière, ce qu’elle aura laissé au-devant n’est pas un oubli, mais en arrière c’en est un<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Babli, Baba Metsia 11a.</i>, en vertu du précepte biblique: tu ne retourneras pas en arrière. Voici donc la règle générale: s’il faut retourner, c’est un oubli, et non au cas contraire.",
+            "Si deux gerbes ont été omises, elles sont considérées comme oubli<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> \"Babli, Baba Batra 72b; Sanhedrin, 88a.\"</i>; mais, s’il y en a trois, ce n’est plus un oubli. De même, 2 tas d’olives ou de caroubes passent pour oubli, mais non s’il y en a 3; de même, 2 touffes de lin sont un oubli, non 3; 2 grains de raisin, ou 2 épis constituent le glanage (appartiennent aussi aux pauvres), mais non 3. Tel est l’avis de Hillel. Pour tous ces cas, Shammaï dit, au contraire, que si même 3 de chacun de ces objets sont réunis, ils appartiennent encore aux pauvres (à titre d’oubli); il en faut 4 pour que cela reste au propriétaire.",
+            "Si une gerbe contient la matière de deux saas et qu’elle ait été omise, elle ne tombe pas sous la loi de l’oubli, si 2 gerbes oubliées forment ensemble cette même quantité, elles doivent appartenir au propriétaire, selon R. Gamliel; mais, selon les autres sages, elles appartiennent aux pauvres. Cependant, objecta R. Gamliel, est-ce que le droit du propriétaire augmente en raison du nombre des gerbes omises, ou au contraire diminue-t-il en ce cas (puisque cette même quantité, en une seule gerbe, serait restée sa propriété)? Son droit s’en augmente, répondirent-ils; - quoi, répliqua-t-il alors, si l’on a une gerbe de la contenance de deux saas et qu’on l’oublie, elle n’est pas considérée comme abandonnée, à plus forte raison ne doit-il pas en être de même pour deux gerbes petites comme des bottes? – Non, lui répondirent-ils, c’est qu’une gerbe assez forte pour avoir cette quantité est considérée comme du blé à battre; tandis que 2 gerbes, bien moins forte séparément, ressemblent à des touffes ou bottes (et sont un oubli).",
+            "Si des épis sur pied, représentant la valeur de 2 saa ont été oubliés, ils restent à leur maître. Si, en réalité, l’on n’y retrouvait pas la quantité de 2 saa, mais que le nombre des épis aurait pu fournir cette quantité, le produit définitif ne serait-il que de la valeur du typha (ou blé inférieur), on le considère comme les plus gros grains d’orge (et ce n’est pas un oubli).",
+            "Reprise. Le blé sur pied, près duquel serait appuyée une gerbe oubliée, protège contre la loi sur l’oubli et la gerbe et les épis sur pied; tandis qu’une gerbe (même non oubliée) ne peut pas offrir le même avantage à l’inverse<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> C'est-à-dire, elle ne prémunit pas même ce qui est sur pied.</i>. Quelle étendue doit avoir le blé sur pied pour servir d’appui protecteur à la gerbe? Très peu fût-ce un épi seul qui n’ait pas été oublié.",
+            "Une mesure de blé coupé ne peut être évaluée comme jointe à telle autre mesure encore adhérente à la terre, pour former ensemble (en cas d’oubli des deux) la quantité réglementaire de deux saa (ainsi soustraire à la loi sur l’oubli): elles appartiennent aux pauvres, et la même règle s’applique aux arbres fruitiers. Les porreaux et les oignons ne peuvent être joints (pour former ladite quantité); selon R. Yossé, on n’empêche la jonction que si le droit du pauvre survient entre les deux opérations (l’enlèvement de l’un et la moisson de l’autre).",
+            "Si l’on coupe du blé vert pour servir de fourrage, ou pour le tresser en cordes à gerbes, ou si l’on coupe des porreaux verts comme liens, ou si l’on réunit en bottes divers paquets d’oignons<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Rashi, en Nedarim 38b, traduit louf par lupin.</i>, ce qui est oublié n’est pas perdu<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> On réunit les petites bottes en grandes.</i>. Quant aux objets enfouis en terre, par exemple, l’oignon, la ciboule ou le porreau, le droit d’oubli ne s’exerce pas sur eux, selon R. Juda; mais il subsiste selon les autres sages.",
+            "Pour celui qui moissonne ou qui met en gerbe la nuit, comme pour l’aveugle, le droit d’oubli subsiste. S’il avait l’intention de ne prendre que le gros, ce droit d’oubli ne s’exercera pas non plus sur le petit. Mais si l’on exprime la condition de prendre ce que l’on aura oublié, ce droit s’exerce de nouveau (et la condition s’annule)."
+        ],
+        [
+            "Tout olivier qui, par son nom spécial dans le champ, est notoire, fut-ce seulement celui dont l’huile dégoutte de temps en temps<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> \"Netoufa peut désigner un nom de lieu. Voir (Esd 2, 22); (Ne 7, 26).\"</i> et qui a été oublié, n’est pas tenu comme oubli (abandonné légalement). Toutefois, cette exception n’a lieu que si cet arbre se distingue, soit par le nom, soit par les produits, soit par l’emplacement. Il est désigné par le nom s’il se nomme (par exemple) Shifkhôni<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Ce sont peut-être aussi des noms de localités, comme le remarque Maïmonide. Voir Neubauer, Géographie, p. 128.</i> (verseur, qui répand le trop plein de ses olives), ou baïshoni (honteux). On le distingue par ses fruits lorsqu’il produit beaucoup; et par sa place, s’il se trouve situé du côté du pressoir ou de la brèche. Quant aux autres oliviers, si l’on en oublie deux, l’oubli subsiste, mais non pour trois. Selon R. Yossé, il n’y a nul droit d’oubli pour les olives.",
+            "Si un olivier se trouve placé entre trois rangées appartenant à deux carrés de champs et qu’il a été oublié, il ne tombe pas sous la loi sur l’oubli; de même, ce qui aurait été oublié sur un olivier contenant 2 saa n’est pas perdu pour le propriétaire. Toutefois cette dispense a seulement lieu aussi longtemps que l’on n’a pas commencé la récolte; mais une fois qu’elle est commencée, fût-ce même l’olivier dont l’huile dégoutte de temps en temps, le droit d’oubli subsiste. Aussi longtemps que le propriétaire a des olives au-dessus de lui (au bas de l’arbre), il possède celles qui sont suspendues au-dessus de sa tête adhérentes à l’arbre<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Comp. Gitin 61a.</i>. Selon R. Meir, le droit des pauvres sur les restes ne s’exerce que lorsque le propriétaire, après avoir fouillé tous les coins de l’arbre avec une gaule, l’a quitté.",
+            "Qu’appelle-t-on péret? (autre droit des pauvres, (Lv 19, 10) Les grains qui tombent à terre au moment de la vendange. Si un vigneron coupe une grappe entourée de feuilles et qu’en voulant la débarrasser de ces feuilles, il la laisse tomber à terre et elle s’égrène, elle reste pourtant au propriétaire (elle ne s’est éparpillée qu’après la récolte). Par contre, si quelqu’un voulait placer un panier sous la vigne au moment de la vendange (pour recueillir les grains), il volerait les pauvres. C’est pourquoi il est dit: tu n’empiéteras pas sur la limite de ceux qui montent ou les pauvres<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> V. ci-dessus, (5, 6).</i>.",
+            "Quelles sont les parts réservées aux pauvres sous le titre d’Olelot ? Les petites grappes qui ne sont ni catef, ni natef (ni amassées comme une charge sur l’épaule, catef, ni ayant tant de grains au bas que le bout du cep se ploie, natef). Si l’une de ces 2 conditions existe, le fruit appartient au propriétaire; si c’est douteux, il appartient aux pauvres. Quant à la série des grappes qui se trouvent suspendues au cep courbé, de telle sorte que le même coup de serpe les abatte, elles appartiennent au propriétaire; à défaut de cette condition, elles sont aux pauvres. Les grains isolés de la vigne sont considérés comme grappe selon R. Juda (et appartiennent au propriétaire) . mais, selon les autres sages, c’est de l’olelot (appartenant aux pauvre).",
+            "Celui qui émonde<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Comp. ci-après, (Sheviit 4, 4)</i> la vigne (lorsque les grappes sont touffues) doit faire pour la part réservée aux pauvres la même opération que pour la sienne<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Babli, Moed Qatan. 4b.</i>. Tel est l’avis de R. Juda; mais, selon R. Meir, cela ne lui est permis que pour ses ceps, non pour ceux des pauvres.",
+            "Quant à la vigne qui est dans sa 4ème année de plantation (sacrée), l’on n’est pas tenu, d’après l’école de Shammaï, de prélever le cinquième de ses produits<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> \"En les rachetant, pour les manger hors de Jérusalem. Voir (Maasser Sheni 5, 3); (Eduyot 4, 5)\"</i>, ni de les enlever de la maison (c’est dû pour les dîmes ordinaires, la veille de Pâques des années 4ème et 7ème); mais, selon Hillel, c’est obligatoire. L’école de Shammaï dit encore: pour cette vigne, le droit des pauvres sur les grains tombés et le grappillage subsiste en faveur des pauvres qui rachètent pour eux-mêmes ces fruits d’origine sacrée; mais, selon Hillel, tout droit être porté au pressoir (comme deuxième dîme).",
+            "Lorsqu’une vigne tout entière se compose d’olelot (petites grappes dues aux pauvres), elle appartient, selon R. Eliezer, au propriétaire; selon R. aqiba, elle est aux pauvres. R. Eliezer appuie son avis sur l’interprétation suivante: lorsque tu vendangeras ta vigne, est-il dit (Dt 24, 21), tu ne grappilleras pas; or, s’il n’y a pas de vendange, il ne peut y avoir d’olelot. R. aqiba se justifie ainsi: tu ne grappilleras pas, est-il dit (Lv 19) fussent toutes les grappes des olelot. – Mais s’il en est ainsi, répliqua l’interlocuteur, que signifie le commencement du verset? C’est seulement pour dire que la part des pauvres n’est pas due avant la vendange (mais dès qu’elle commence).",
+            "Si l’on déclare sa vigne consacrée, avant de pouvoir distinguer combien d’olelot elle contient, elles n’appartiennent pas aux pauvres; mais si l’on en connaissait déjà le nombre, elles reviennent aux pauvres<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> On ne peut pas consacrer ce qui leur revient.</i>. Selon R. Yossé, ils doivent donner au trésor sacré le surcroît de leur valeur (depuis la consécration). Qu’appelle-t-on oubli des ceps<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> \"Le terme chaldéen \"\"aris, analogue à l'hébreu arish, lit (Ct 1, 16), a ici le sens de tiges superposées, suspendues.\"</i> en tige? Ce que l’on ne peut plus atteindre en étendant la main. Quant aux ceps couchés à terre, les fruits sont déclarés oubliés, dès qu’on a passé auprès d’eux."
+        ],
+        [
+            "A partir de quel moment<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Babli, (Taanit 61), Baba Metsia 21c.</i> est-il permis à chacun de glaner aux champs? A partir du moment où vieillards et retardataires, appuyés sur des bâtons, quittent le champ (alors, le regain des pauvres est ramassé). On peut relever les grains et les olelot des vignes, lorsque les pauvres les ont parcourues deux fois<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> \"Ruth en glanant, \"\" aallet revint \"\" (2, 3).\"</i>. Enfin, l’on peut secouer une dernière fois les oliviers, lorsque la seconde pluie d’hiver est tombée (vers la fin du mois de Heshwan). Mais, objecta R. Juda, n’y a-t-il pas certaines gens qui cueillent seulement leurs olives à cette époque? (En ce cas, n’y aurait-il pas préjudice pour les pauvres?) En effet, il faut attendre, en ce cas, que le pauvre quitte les oliviers sans en rapporter plus de 4 assarias<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Voir t. 1er de notre traduction, p. 445, note 2.</i> (mesures).",
+            "On ajoute foi aux assertions des pauvres, lorsqu’ils déclarent que tel fruit fait partie du glanage, de l’oubli, ou de la pea<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> \"Et la dîme n'est pas due; comp. (Halla 1, 2)\"</i>, aussi longtemps que dure la moisson; pour la dîme des pauvres, ils sont dignes de foi chaque année où celle-ci est due (3ème et 6ème). Aux lévites on ajoute toujours foi (pour la 1ère dîme); mais, bien entendu, seulement pour les objets qu’il est d’usage de leur remettre<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Voir le suivant.</i>.",
+            "On ajoute foi aux pauvres pour le froment<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> S'ils disent que c'est la dîme des pauvres, ou de leurs autres droits, on les croit.</i>, mais non pour la farine, ni pour le pain<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Ce n'est pas l'usage de le leur donner ainsi.</i>. On les croit pour l’orge (ou riz) lorsqu’il est encore dans les épis, mais non lorsque ce blé est en grains, soit cru, soit cuit. On les croit pour les haricots, mais non pour la farine qui en proviendrait et formerait des boulettes, soit crues, soit cuites. On accueille comme vraie l’assertion du pauvre lorsqu’il dit, pour de l’huile, qu’elle provient de la dîme qui lui est due; mais on ne le croit pas, lorsqu’il dit qu’elle provient de son glanage<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Littéralement: extraite des olives obtenues en secouant l'arbre, en le battant, contre son habitude. A l'araméen NKF (Is 10, 34)</i> (la quantité serait trop petite, pour qu’il y ait lieu d’en fabriquer).",
+            "On ajoute foi au pauvre lorsqu’il dit que tel légume vert cru est à lui, mais non s’il est cuit, à moins qu’il y en ait peu, car c’est l’habitude des maîtres de maison (en cas d’oubli) de prélever parfois sur la marmite pour le pauvre.",
+            "Lorsqu’on donne la part des pauvres en grange, on ne donne pas moins d’un demi cab de froment, ou d’un cab d’orge<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> A chacun. Voir Babli, Eruvin 29a.</i>; même pour ce dernier, on ne donne, selon R. Meir, qu’un demi cab. Pour le coriandre, c’est un cab et demi; pour les figues sèches et pressées, un cab ou le poids d’un mané; selon R. aqiba, la moitié suffit. Pour le vin, c’est un demi-loug; selon R. aqiba, c’est le quart. Pour l’huile, c’est le quart; selon R. aqiba, c’est le huitième. Quant aux autres fruits, il faut en donner suffisamment au pauvre, pour qu’au cas où il les vend, il ait de quoi manger deux fois.",
+            "La règle prescrite l’est à égal titre pour les sacerdotes, les lévites, ou les Israélites (qui sont pauvres). Si un propriétaire, avant de donner la part des pauvres, désire en réserver pour ceux qu’il protège, il peut garder une moitié et répartir l’autre moitié; s’il en a peu, il le leur remet et leur abandonne le partage.",
+            "Au pauvre qui voyage d’un endroit à l’autre<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> \"Voir Shabat 118a; Baba Batra 9a.\"</i> on ne donne pas moins de pain que ce que l’on peut avoir pour un pondion<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Il vaut un 1/2 Zouz, ou le 48ème du sicle.</i>, lorsque les quatre saa valent un sicle<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Baba Batra 8b.</i>. S’il passe la nuit, on ajoute ce qu’il faut pour dormir; s’il passe le samedi, on lui donne les trois repas de ce jour. Celui qui a de quoi faire deux repas ne doit pas recourir à la marmite des pauvres. Celui qui a pour 15 jours à manger ne droit rien accepter de la caisse des pauvres. Pour l’encaissement<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Soit 4 dinars, valant chacun 6 zouz ou ensemble 24 zouz, selon Maïmonide, ou le 1/2 cab.</i>, il doit y avoir deux personnes, pour la distribution.",
+            "Lorsque l’on possède 200 zouz (de quoi se suffire un an), on ne doit prendre ni du glanage, ni de l’oubli, ni de la pea, ni de la dîme des pauvres<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Babli, Sota 21b.</i>. S’il manquait seulement un dinar à cette somme, et y eut-il mille personnes lui donnant à la foi, il peut participer à ces distributions. Si cet argent est mis en gage chez un créancier ou pour la dot de sa femme, il le peut aussi. Il n’est pas tenu non plus<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> Ketubot 68a.</i>, pour compléter cette somme, de vendre sa maison, ni ses meubles, ni ses ustensiles.",
+            "Si l’on possède 50 zouz et qu’il servent à faire le commerce<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> Voir Mekhilta, ou commentaire Midrashique de l'(Ex sect. Mischpatim, 20a.</i>, il n’est permis de prendre aucune desdites parts. Celui qui n’est pas dans le besoin et prend cependant, ne mourra pas et ne deviendra pas vieux avant d’avoir réellement besoin du secours de ses frères. Celui qui fait le contraire, qui ne prend rien, bien qu’il soit dans la misère (et se suffit par sont travail) deviendra tellement riche, à la fin de ses jours, qu’il pourra encore nourrir d’autres. De lui il est dit (Jr 17, 7): Heureux l’homme qui se fie à Dieu. Il en est de même du juge qui rend justice sincèrement. Celui qui n’est ni bancal, ni aveugle, ni boiteux, et se donne pour tel (afin de mendier), ne mourra pas avant d’être atteint d’une de ces infirmités. Aussi, est-il dit: Celui qui cherche le mal en sera frappé (Pr 11, 27). Mais, du juge intègre, il est dit: tu poursuivras l’équité (Dt 16, 20). Tout juge qui accepte des dons corrupteurs et fausse le jugement<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> Tossefta à Pea 4.</i>, ne mourra pas avant d’être frappé de cécité, comme il est dit (Lv 23, 28): tu ne prendra pas de l’argent corrupteur, car il aveugle les plus clairvoyants."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Mischnajot mit deutscher Übersetzung und Erklärung. Berlin 1887-1933 [de].json

@@ -0,0 +1,112 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002378149/NLI",
+    "versionTitle": "Mischnajot mit deutscher Übersetzung und Erklärung. Berlin 1887-1933 [de]",
+    "status": "locked",
+    "priority": 0.5,
+    "license": "Public Domain",
+    "versionNotes": "Ordnung Seraïm, übers. und erklärt von Ascher Samter. 1887.<br>Ordnung Moed, von Eduard Baneth. 1887-1927.<br>Ordnung Naschim, von Marcus Petuchowski u. Simon Schlesinger. 1896-1933.<br>Ordnung Nesikin, von David Hoffmann. 1893-1898.<br>Ordnung Kodaschim, von John Cohn. 1910-1925.<br>Ordnung Toharot, von David Hoffmann, John Cohn und Moses Auerbach. 1910-1933.",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "de",
+    "languageFamilyName": "german",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "Folgendes sind die Dinge, die (von der Tora) kein gesetzliches<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Denn Seitens der Rabbinen ist allerdings bei Peah ein Maass bestimmt, nämlich nicht weniger als ¹⁄₆₀ des Feldes.</i>Maass haben. Die Ecke des Feldes, die Erstlinge, das Erscheinen<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Entweder das beliebige Erscheinen im Vorhof des Tempels am Feste, oder das Darbringen von Wallfahrtsopfern nach Belieben.</i>, die Wohltätigkeit und das Studium des Gesetzes. Folgende Dinge sind es, deren Früchte der Mensch bereits in diesem Leben geniesst, deren Stammgut jedoch ihm für das künftige Leben verbleibt: Ehrerbietung gegen Eltern, Wohltätigkeit, Friedenstiften unter Nebenmenschen, aber das Studium des Gesetzes übertrifft alle<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Da man vermöge desselben zu allen übrigen gebracht wird.</i>.",
+            "Man mindere die Peah nicht unter einem Sechzigstel (des Feldes), obgleich gelehrt wurde: Die Peah habe kein Maass, so richtet man sich dennoch nach der Grösse des Feldes<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Dass, wenn nur wenige Arme bei einem grossen Felde vorhanden sind, er dennoch nicht weniger als ein Sechzigstel Peah stehen lassen soll.</i>, nach der Zahl der Armen<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Wenn das Feld klein ist, und es sind viele Arme da, muss er über die Bestimmung des Sechzigstel hinausgehen und mehr geben.</i>und im Verhältniss zum Ertrage der Körner.<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">ענוה</span> oder <span dir=\"rtl\">ענבה</span> bedeutet die Körner, welche die Ähre füllen. Man vergleiche weiter Abschnitt 6; M. 7 und Aruch sub voce (2) <span dir=\"rtl\">ענב</span>. Wenn etwa eine Seite des Feldes mit dürren, verbrannten Ähren bewachsen ist und eine andere mit gesunden und körnigen, so muss er von beiden Seiten die Peah stehen lassen, um das Verhältniss auszugleichen.</i>",
+            "Man kann die Peah auch vom Anfang des Feldes oder von dessen Mitte geben. Rabbi Simeon behauptet: Nur muss man am Ende wenigstens das obige Maass stehen lassen. Rabbi Jehudah meint: Wenn Einer nur einen Halm (am Rande) stehen lässt, kann er von dem andern Getreide zugeben und es als Peah betrachten<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Wodurch es vom Zehnten frei wird, da von Peah kein <span dir=\"rtl\">מעשר</span> entrichtet wird.</i>, wo nicht, wird es als herrenloses Gut angesehen.",
+            "Eine allgemeine Regel haben sie (die Weisen) in Betreff der Peah ausgesprochen: Alles, was zur Speise dient, was gehütet wird, was sein Wachstum unmittelbar aus der Erde entnimmt, dessen Ernte zu gleicher Zeit geschieht und was man zur Erhaltung einsammelt, unterliegt der Peahpflicht. Getreide<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Weizen, Roggen, Gerste, Dinkel und Hafer.</i>also und Hülsenfrüchte<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Erbsen, Bohnen, Linsen.</i>sind in dieser Regel einbegriffen.",
+            "Von Bäumen: Der Sumak (Gerberbaum)<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Nach Rambam ein Baum, dessen Rinde gelb färbt und zum Gerben benutzt wird. Nach Aruch der Kornelkirschbaum.</i>, die Johannisbrotbäume, Nussbäume, Mandelbäume, Weinstöcke, Granatbäume, Olivenbäume und Dattelpalmen unterliegen der Peahpflicht.",
+            "Man ist so lange berechtigt, das Geerntete als Peah zu geben und ist von den Zehnten befreit, bis man das aufgeschüttete Korn glatt gestrichen hat.<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Das Wort <span dir=\"rtl\">מרח</span> bedeutet »etwas bestreichen.« Man pflegte das von Spreu gereinigte Getreide in einen Haufen, wie etwa einen Helm, unten breit und oben spitz, aufzuschichten und dann mit einem Brett zu bestreichen, damit es glatt werde. (Aruch.)</i>Eben so lange kann man Korn als herrenloses Gut fortgeben, ohne es zu verzehnten. Auch kann man Vieh, Wild und Geflügel, eben so lang damit füttern und ist zehntenfrei. Man darf auch von der Scheune, ohne dasselbe zu verzehnten nehmen, um es zu säen, bis man das aufgeschüttete Korn bestrichen hat. So lehrt R. Akiba: Wenn ein Priester oder Levit Getreide aus der Scheune, bevor dasselbe im Haufen bestrichen ist, kaufen, so gehören ihnen die Zehnten.<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Geschieht es aber nachher, so müssen sie den Zehnten an Andere geben.</i>Hat Jemand etwas dem Heiligtum geschenkt und löst dasselbe wieder aus, so muss er solches verzehnten, es sei denn, dass es der Schatzmeister bereits aufgeschüttet hatte."
+        ],
+        [
+            "Folgende Dinge bilden Abscheidungen<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> D. h. die Felder werden dadurch von einander getrennt, so dass jedes eine besondere Peah haben muss.</i>in Betreff der Peah: Ein Bach, ein Canal, der Weg eines Einzelnen<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Das sind vier Ellen.</i>und der öffentliche Weg<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> 16 Ellen.</i>, der öffentliche Steg<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Ein Steg ist sehr winzig, es ist ein Raum, in welchem man nur einen Fuss aufheben und wieder niedersetzen kann, (Bartenora).</i>und der Steg des Einzelnen, wenn er sowohl in der Sommer- als auch in der Regenzeit bleibt, ein Brachfeld<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Das nicht besäet ist.</i>, ein gut bestellter Acker<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Vergleiche Jeremias 4, 3 <span dir=\"rtl\">נירו לכם ניר ואל תזיעו אל קוצים</span>.</i>und eine andere Saat.<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Die drei letztem müssen drei Furchen breit sein.</i>Wenn man des Futters wegen schneidet, dann bildet das Feld eine Scheidung. So urteilt R. Meïr. Die Weisen jedoch sagen: Es ist nur dann eine Scheidung, wenn er das Feld umackert.",
+            "Ein Wassergraben, dessen beide Ufer nicht zugleich geschnitten werden können, scheidet nach R. Jehudah. Bei allen Bergen, die mit der Jätacke umgegraben werden, gibt man, obgleich das Rind mit dem Pfluge nicht hinüber kommen kann, nur eine Peah für das Ganze.",
+            "Alles dieses scheidet die Saaten, aber nichts scheidet die Bäume als der Zaun.<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Derselbe muss jedoch wenigstens 10 Handbreit hoch sein.</i>Wenn aber die Zweige verflochten sind, scheidet auch der Zaun nicht, sondern man gibt die Peah für das Ganze.",
+            "Was die Johannisbrotbäume betrifft, so bilden alle, die einander sehen können, ein Feld. Rabban Gamliel berichtet: In meines Vaters Hause pflegte man für jede Reihe von Ölbäumen, an jeder Seite des Feldes und von Johannisbrotbäumen, die einander sehen können, eine Peah zu geben. R. Elieser, der Sohn Zadoks, sagte in seinem Namen: Auch für die gesamten Johannisbrotbäume, welche sie in der ganzen Stadt hatten (gaben sie eine Peah zusammen).",
+            "Wer sein Feld mit einer Saatgattung besäet, gibt, wenn er auch zwei Tennen daraus macht, eine Peah, besäet er es mit zwei Gattungen, so gibt er, wenn er auch nur eine Tenne daraus macht, zwei Peot. Besäet Jemand sein Feld mit zwei Arten von Weizen, so gibt er, wenn er eine Tenne daraus macht, eine Peah; macht er aber zwei Tennen daraus, so gibt er zwei Peot.",
+            "Es geschah einst, dass R. Simeon aus Mizpah vor Rabban Gamliel auf die letztere Weise säete. Beide gingen hierauf zur Quaderhalle<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Es war dies der Sitzungssal des aus 71 Mitgliedern bestehenden grossen Synhedrions, aus gehauenen Quadersteinen gebaut und an der Südseite des Tempelberges belegen.</i>und fragten an. Da sprach Nachum der Schreiber<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">לבלר</span> ist so viel, als das lateinische libellarius = Schreiber, Notar.</i>: Ich habe eine Überlieferung von Rabbi Myascha, der sie von seinem Vater empfing, welcher sie von den Paaren<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">זוגות</span> = die Paare ; so werden die im Traktat Abot erwähnten zwei Überlieferer der sinaitischen Satzung genannt, weil ihrer immer je zwei gewesen sind, wovon der eine <span dir=\"rtl\">נשיא</span> Fürst und der andere <span dir=\"rtl\">אב בית דין</span> war. Jose ben Joeser aus Zoredah und Jose ben Jochanan aus Jerusalem waren die ersten Paare.</i>hatte, denen sie die Propheten tradirt hatten, als ein Gesetz des Moses vom Sinai her: Dass wenn Jemand sein Feld mit zwei Arten Weizen besäet, er, dafern er eine Tenne daraus macht, eine Peah gebe; macht er aber zwei Tennen daraus, so gebe er zwei Peot.",
+            "Ein Feld, welches Samaritaner geschnitten, oder Räuber<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">לסטים</span> ist ein griechisches Wort ὁ ληστής = der Räuber. Es ist auffallend, dass das Wort <span dir=\"rtl\">לסטים</span> immer im Plural vorkommt und nicht im Singular. Wahrscheinlich ist es ein Schreibfehler, indem man das <span dir=\"rtl\">ס</span> mit <span dir=\"rtl\">ם</span> verwechselte. Ein Analogon findet sich in Genesis 43, 11, wo Onkelos <span dir=\"rtl\">ולט</span> übersetzt <span dir=\"rtl\">ולטום</span> statt <span dir=\"rtl\">ולטוס</span>.</i>geschnitten, oder dessen Ähren die Ameisen abgebissen hatten, oder der Sturmwind, oder das Vieh zerbrachen, ist frei (von Peah). Schneidet Jemand die eine Hälfte, und Räuber die andere Hälfte, so ist es frei, denn die Peahpflicht erstreckt sich blos auf stehendes Getreide.",
+            "Schneiden Räuber die eine Hälfte und er die andere, so giebt er Peah von dem, was er selbst geschnitten hat. Schneidet er die eine Hälfte und verkauft die andere Hälfte, so giebt der Käufer Peah vom Ganzen. Schneidet er die eine Hälfte und schenkt dem Heiligtum die andere Hälfte, so giebt der, welcher diese vom Schatzmeister auslöst, Peah für das Ganze."
+        ],
+        [
+            "Von den viereckigen Beeten, welche zwischen den Olivenbäumen liegen, giebt man nach Samai’s Schule Peah von jedem Beete, nach Hillel’s Schule von einem für alle. Jene stimmt aber dieser bei, dass wenn die Enden der Reihen an einanderstossen, man nur eine Peah für alle gebe.",
+            "Wenn Einer sein Feld stellenweise schneidet und grüne Stengel noch stehen lässt, so sagt R. Akiba: Er gebe von jedem Stücke Land Peah; die Weisen jedoch behaupten: Von einem für alle. Die Weisen stimmen jedoch darin mit R. Akiba überein, dass wer Dillkraut<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Nach Aruch ist <span dir=\"rtl\">שֶבֶת</span> anethum grareolens = Dill. Es heisst auch im Arabischen <span dir=\"rtl\">שֶבֶת</span>.</i>oder Senf an zwei oder drei Stellen gesäet hat, von jeder Stelle Peah geben muss.",
+            "Wenn Jemand grüne Zwiebeln für den Markt abschneidet<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Um sie dort sofort zu verkaufen.</i>und die trockenen für die Tenne stehen lässt, so giebt er Peah für jene besonders und für diese besonders. Eben so bei Erbsen<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Nach Aruch ist <span dir=\"rtl\">אפונין</span> die Erbse (pisum sativum), die als Zuckerschote und als gemeine Erbse, grün und getrocknet, gegessen wird.</i>und desgleichen beim Weingarten: Wer (die Zwiebelsaaten) verdünnt<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> D. h. er zieht einzelne Zwiebeln aus, um den übrigen mehr Raum zur Ausbreitung zu lassen.</i>, giebt von dem übrig bleibenden nach Verhältniss dessen, was er übrig gelassen hat. Wer nur von einer Seite abschneidet, giebt von dem Übrigbleibenden für alle.",
+            "Die Mutterzwiebeln (Saamenzwiebeln) unterliegen der Peahpflicht, R. Jose aber spricht sie frei davon. Von viereckigen Zwiebelfeldern zwischen anderen Krautbeeten giebt man nach R. Jose Peah von jedem, nach den Weisen hingegen von einem für alle.",
+            "Brüder, die sich untereinander geteilt haben, geben zwei Peot; treten sie wieder zusammen, so geben sie eine Peah. Zwei, die einen Baum kaufen, geben eine Peah. Kauft Einer die nördliche, der Andere die südliche Seite, so giebt Jener eine besondere Peah für sich, und dieser eine besondere Peah für sich. Wer Baumstämme in seinem Felde verkauft, giebt Peah von jedem einzelnen. R. Jehudah sagt: Nur dann, wenn der Besitzer des Feldes nichts stehen liess, wenn er aber noch Stämme stehen liess, giebt er Peah davon für alles.",
+            "R. Elieser sagt: Eine Ackerfläche von der Grösse eines Viertel Kab<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Um den Lesern eine Einsicht in die Maassverhältnisse zu verschaffen, mögen dieselben hier, wie sie von Maimonides aufgestellt wurden, ihren Platz finden. Zuerst von den hohlen Maassen. Ein <span dir=\"rtl\">לוג</span>, welches wieder in viertel (<span dir=\"rtl\">רביעית</span>) und achtel (<span dir=\"rtl\">שמינית</span>) geteilt wird, enthält 43⅕ Kubik Zoll, und angeblich so viel als sechs mittlere Hühner-Eier, deren jedes 17⅓ ägyptische Drachmen wiegt, die Drachme Wein zu 61 Gerstenkörner gerechnet, nach welchem andere Gegenstände mit Beobachtung des Unterschiedes der spezifischen Schwere leicht zu berechnen sind. Was <span dir=\"rtl\">לוג</span> bei nassen Dingen ist, ist <span dir=\"rtl\">רבע</span> bei trockenen, und vier davon bilden ein <span dir=\"rtl\">קב</span>, deren sechs eine <span dir=\"rtl\">סאה</span> ausmachen, davon wieder drei eine <span dir=\"rtl\">איפה</span>, und fünf von diesem ein <span dir=\"rtl\">לתך</span>, zehn ein <span dir=\"rtl\">כור</span> bilden. — Bei nassen Dingen rechnet man zwölf <span dir=\"rtl\">לוגים</span> auf ein <span dir=\"rtl\">הין</span>, und sechs <span dir=\"rtl\">הין</span> auf ein <span dir=\"rtl\">בת</span>, welches mit <span dir=\"rtl\">איפה</span> gleich gross ist. Als Längenmaass bedient man sich des <span dir=\"rtl\">חבל</span> (Strickes, Messschnur), welche fünfzig <span dir=\"rtl\">אמות</span> beträgt. <span dir=\"rtl\">קנה</span> (Rute) ist gleich sechs <span dir=\"rtl\">אמות</span> und ein <span dir=\"rtl\">טפח</span>. Die mittlere <span dir=\"rtl\">אמה</span> (Elle) beträgt sechs, und die kleinere fünf <span dir=\"rtl\">טפחיס. טפח</span> (Handbreite) ist gleich vier Zoll (<span dir=\"rtl\">אצבע</span>).</i>Aussaat unterliegt der Peahpflicht. R. Josua behauptet dagegen: Eine Ackerfläche, die zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> (Szaah) trägt. R. Tarphon meint: Wenn sie sechs Handbreit lang und ebenso breit ist. Rabbi Jehudah, der Sohn Betera’s, endlich entscheidet: Es muss soviel darauf sein, dass man den Schnitt wiederholen kann<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Zwei Handvoll nach einander.</i>und die Gesetzesnorm ist wie er entschied. R. Akiba lehrt: Jedes noch so kleine Stück Feld unterliegt der Peahpflicht und die der Erstlinge, und genügt auch, um einen Prosbul<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> πρός βουλῆ πρεσβύτων = <span dir=\"ltr\">פרוזבולי פרוזבוטן</span> »vor dem Rate der Alten« so mochte es ursprünglich geheissen haben, vgl. Gittin 36a; dann wurde es in <span dir=\"rtl\">פרוזבול</span> abgekürzt, vgl. Sachs Beiträge II S. 70 und Hoffmann, der oberste Gerichtshof S. 32. Nach der Tora (Deuter. 15, 1 u. 2) soll im Schmittahjahre (dem siebenten Erlassjahre), die Schuld, welche der Schuldner dem Gläubiger schuldet, verfallen sein. Hierdurch entzogen sich die Reichen, den Armen etwas zu leihen. Da führte Hillel der Alte das Prosbul ein, dass nämlich der Reiche etwas Grundbesitz dem Gerichte überlässt, darüber ein Dokument ausstellt, welches lautet: »Ich N. N. bekenne hiermit vor Euch P. P. Ihr Richter an diesem Orte, dass ich jede Schuld, die mir zukommt, zu jeder Zeit erheben kann.« Unter dieses Schriftstück setzen die Richter, oder auch die Zeugen, welche hierbei als Richter gelten können, ihre Unterschrift, und nun konnte das Erlassjahr nichts mehr bewirken. Durch diese Formel, gleichsam eine Cession, wird das Darlehen als Sache des Gerichts anzusehen sein, wobei es keinen Erlass gibt, (cf. die Sammter’sche Übersetzung von Baba Mezia, Einleitung S. 3) u. <span dir=\"rtl\">.שביעית פרק יו״ד משנה ד׳</span>.</i>darüber zu schreiben, und zum Miterwerb von beweglichen Gütern durch Zahlung, Kaufbrief oder Besitznahme.",
+            "Eben so, wenn Jemand während seiner Krankheit sein Vermögen einem Andern verschreibt, so ist, wenn er auch nur ein noch so kleines Stück Feld für sich übrig lässt, seine Schenkung gütig<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Selbst im Falle der Genesung, weil er wahrscheinlich den Schenkungsbrief nicht sterbenshalber schrieb.</i>; hat er aber sich auch nicht das Geringste Vorbehalten, so gilt seine Schenkung nicht<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Nämlich im Falle der Genesung.</i>. Wenn ferner Jemand sein Vermögen seinen Kindern verschreibt und seiner Frau ein sei es auch noch so unbedeutendes Stück Feld, so verliert sie die ihr vorgeschriebene Morgengabe.<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Weil die Frau, indem sie darein willigt, sich ihres Rechtes auf die Güter ihres Mannes begiebt, worauf ihre <span dir=\"rtl\">כתובה</span> haftet.</i>R. Jose sagt: Wenn sie es auch nur angenommen hat, so verliert sie ihre Morgengabe, obgleich der Mann ihr nichts verschrieben hat.",
+            "Wenn Jemand sein Vermögen seinem Sklaven verschreibt, so ist dieser zugleich freigelassen.<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Weil er selbst ein Teil des Vermögens ist.</i>Hat Jener aber ein noch so unbedeutendes Stück Feld sich vorbehalten, so ist dieser nicht freigelassen. R. Simeon meint: Er ist immer freigelassen, es sei denn, dass der Eigentümer sagte: All mein Vermögen, mit Ausnahme des zehntausendsten Teiles desselben<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Weil eine unbestimmte Ausnahme, den Sklaven selbst bezeichnen kann.</i>sei dem und dem, meinem Sklaven, geschenkt."
+        ],
+        [
+            "Die Peah wird preisgegeben, von dem, was am Boden haftet; von einem aufgezogenen Weinstocke und von einem Dattelbaum nimmt der Besitzer die Früchte ab und verteilt sie an die Armen. R. Simeon sagt: Auch von den glatten Nussbäumen. — Wenn selbst neun und neunzig (Arme) für das Verteilen stimmen und ein Einziger für das Aufraffen, so folgt man dem Einen, der nach dem Gesetze gesprochen hat.",
+            "Bei dem aufgezogenen Weinstocke und dem Dattelbaume ist es nicht so, wenn auch neun und neunzig für das Aufraffen stimmen und nur Einer für das Verteilen, so folgt man dem Einen, der nach dem Gesetze gesprochen hat.",
+            "Nimmt ein Armer Etwas von der Peah, und wirft es auf das Übrige, so gehört ihm gar nichts davon. Warf er sich selbst auf die Peah, oder breitete er seine Mantelhülle darüber, so entzieht man es ihm (das Getreide). So ist es so wohl bei <span dir=\"rtl\">לקט</span> (Nachlese) als auch bei <span dir=\"rtl\">שכחה</span> (der vergessenen Garbe).",
+            "Man schneidet die Peah nicht mit Sicheln und hauet sie nicht mit Hacken aus, damit sie (die Armen) einander nicht verwunden.",
+            "Drei Forderungszeiten<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">אבעיה</span> =, Ernte, Abpflöcken vgl. Targum zu Jesaia 1,8 und Redak daselbst Stamm <span dir=\"rtl\">בעה</span> im <span dir=\"rtl\">הפעיל</span> »abpflücken«, »abfressen«, vgl. <span dir=\"rtl\">המבעה</span> in Baba Kamma I, 1. Nach Rambam stammt das Wort <span dir=\"rtl\">אבעיות</span> von <span dir=\"rtl\">בעה</span> fordern, bitten ab. Nach dem Talmud soll es soviel als »Sich sehen lassen«, »sich offenbaren« bedeuten, wie Obadia 1,6 <span dir=\"rtl\">איך נחפשו עשו נבעו מצפניו</span>. »Wie ist Esau durchsucht worden, seine Schätze entblösst«.</i>finden am Tage statt, nämlich des Morgens,<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Wegen der Ammen, welche, da deren Säuglinge zu der Zeit noch schlafen, deshalb sammeln können.</i>des Mittags,<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Wegen der Kinder, die dann Zeit haben.</i>und gegen Abend.<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Wegen der Greise, die erst alsdann das Feld erreichen.</i>Rabban Gamliel meint: Man hat dies<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Nämlich die 3 Zeiten.</i>nur deshalb bestimmt, damit man nicht weniger annehme.<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Dann würden die Armen zu wenig Spielraum haben.</i>R. Akiba dagegen sagt: Damit man nicht mehr annehme.<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Dadurch würden sie oft gestört werden.</i>Die Bewohner von Bet Namar ernteten nach der Messschnur und gaben Peah von jeder Reihe.<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Sie werden deshalb gelobt, weil sie den Armen das Einsammeln erleichterten; welche sofort nach jeder Reihe ihre Peah nehmen können und nicht zu warten brauchen bis das Ganze geerntet ist.</i>",
+            "Ein Heide, der auf seinem Felde geerntet hat und nachher Proselyt wird, ist frei von <span dir=\"rtl\">שכחה ,לקט</span> und <span dir=\"rtl\">פאה</span>. R. Jehudah verpflichtet ihn zur <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, weil die Verbindlichkeit dazu erst zur Zeit des Garbenbindens eintritt.",
+            "Heiligt Jemand stehendes Getreide und löset es als stehendes Getreide aus, so ist er zur Peah verpflichtet. (Heiligt er) Garben und löst sie als solche aus, so ist er verpflichtet, <span dir=\"rtl\">שכחה</span> zu lassen. Stehendes, welches er als Garben auslöset, ist frei, weil es zur Zeit, als es der Pflicht unterlag, frei war.",
+            "Eben so verhält es sich, wenn Jemand seine Früchte heiligt, ehe für sie die Zeit des Verzehntens eingetreten ist, und sie (vor der Zeit) auslöst, so sind sie der Pflicht unterworfen; löset er sie aus nachdem die Pflicht des Verzehntens eintrat, sind sie gleichfalls der Pflicht unterworfen. Heiligt er sie, ehe sie zum <span dir=\"rtl\">מעשר</span> fertig geworden, und der Schatzmeister macht sie fertig, so sind sie, wenn er sie alsdann auslöset, frei, weil sie zur Zeit, (als die Zehntverpflichtung) eintrat, frei waren.",
+            "Wenn Jemand eine Peah aufliest und spricht: Dies soll für den und den Armen sein, so urteilt R. Elieser, er habe es für ihn erworben. Die Weisen aber sagen:",
+            "Was ist <span dir=\"rtl\">לקט</span>? Dasjenige, was beim Ernten herabfällt. Schneidet Jemand eine Handvoll oder pflückt er eine Faustvoll ab und es sticht ihn ein Dorn, wodurch es ihm aus der Hand zur Erde fällt, so gehört es dem Grundeigentümer. Was am innern Teile der Hand und der Sichel herabfällt, gehört den Armen. Was am Rücken der Hand und der Sichel herabfällt, gehört dem Eigentümer. Was an der Spitze der Hand und der Sichel herabfällt, gehört, nach R. Ismael, den Armen, nach R. Akiba aber dem Eigentümer.",
+            "Das Korn in den Ameisenlöchern gehört, wenn diese sich innerhalb des stehenden Getreides befinden, dem Eigentümer; liegen sie aber hinter den Schnittern, so gehört dasjenige, was oben ist, den Armen,<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Weil die Ameisen es während des Schneidens vom <span dir=\"rtl\">לקט</span> hingebracht haben könnten.</i>das Untere jedoch dem Eigentümer. R. Meïr sagt: Alles gehört den Armen, denn zweifelhaftes <span dir=\"rtl\">לקט</span> gilt als <span dir=\"rtl\">לקט</span>."
+        ],
+        [
+            "Von Garbenhaufen, die auf einer Stelle aufgeschichtet werden, woselbst die Nachlese noch nicht gehalten wurde,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Wo also die Garbenhaufen die Nachlese total bedecken.</i>gehört alles, was die Erde berührt, den Armen. Wenn der Wind die Garben umherstreut, so schätzt man, wie viel <span dir=\"rtl\">לקט</span> etwa der Ort eingetragen haben könnte und giebt solches den Armen. Rabban Simeon ben Gamliel sagt: Man gebe den Armen nach Verhältniss des gewöhnlichen Abfalls.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Nämlich von einem <span dir=\"rtl\">כור</span> Aussaat 4 Kabin.</i>",
+            "Eine Ähre, die man beim Schneiden stehen liess, gehört, wenn deren Spitze bis zu dem noch stehenden Getreide reicht und mit demselben zugleich weggeschnitten werden kann, dem Eigentümer; wo nicht, den Armen. Ist eine Ähre vom <span dir=\"rtl\">לקט</span> mit einem Garbenhaufen vermengt worden, so verzehnte man eine andere Ähre und gebe sie dem Armen.<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Weil er dem Armen ein von allen Abgaben freies <span dir=\"rtl\">לקט</span> geben muss.</i>R. Elieser wendete dagegen ein: Wie sollte der Arme etwas vertauschen, was er noch gar nicht im Besitz gehabt hat? vielmehr muss der Eigentümer zuerst dem Armen den Besitz des ganzen Garbenhaufens zusichern und dann kann er eine Ähre verzehnten und sie ihm geben.",
+            "Man darf kein Wasser mittelst Wasserräder nach dem Erntefelde hinleiten,<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Bevor nämlich die Armen die Nachlese nicht gehalten haben, weil sie durch das Wasser verdorben wird. <span dir=\"rtl\">מגלגלין</span> heisst das Rad drehen u. <span dir=\"rtl\">טופח</span> bedeutet etwas Feuchtes. Siehe Aruch. Nach Rambam heisst <span dir=\"rtl\">מנלנלין</span> — Vermengen und <span dir=\"rtl\">טופח</span> ist eine der Gerste ähnliche schlechte Frucht.</i>das ist der Ausspruch des R. Meïr. Die Weisen aber erlauben es, weil es möglich ist.<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> D. h. der Eigentümer kann den Armen den Schaden ersetzen.</i>",
+            "Wenn ein Grundbesitzer von einem Orte nach einem andern reist und sich genötigt sieht, <span dir=\"rtl\">לקט שכחה ופאה</span> oder den Armenzehnt annehmen zu müssen, so darf er es annehmen; muss dasselbe aber, wenn er nach Hause zurückkehrt, bezahlen. Dies sind die Worte des R. Elieser. Die Weisen aber sagen: Er war damals als ein wirklicher Armer zu betrachten.",
+            "Wenn Jemand mit einem Armen einen Tausch macht,<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Das heisst, er giebt den Armen für seine Gebühren andere Früchte.</i>so ist das Seinige zehntfrei, dasjenige aber, was er dem Armen giebt, muss er verzehnten. Wenn zwei Arme die Bestellung eines Feldes gegen einen Fruchtanteil übernehmen, so kann Jeder von seinem Anteile dem Andern den Armenzehnten entrichten. Wenn ein Armer ein Feld übernimmt, um das Getreide desselben (gegen einen Fruchtanteil) zu schneiden, so darf er weder <span dir=\"rtl\">לקט</span>, noch <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, noch <span dir=\"rtl\">פאה</span>, noch den Armenzehnt davon nehmen. R. Jehudah aber sagt: Nur dann, wenn er es von ihm mit der Bedingung übernommen hat, dass er die Hälfte, oder ein Drittel, oder ein Viertel des Ganzen erhalte; wenn aber Jener zu ihm sagte: Das Drittel von dem, was Du schneidest, ist Dein, so darf er <span dir=\"rtl\">שכחה ,לקט</span> und <span dir=\"rtl\">פאה</span>, aber nicht den Armenzehnt nehmen.<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Weil die ersteren von dem stehenden Getreide entrichtet werden, der letztere aber von dem geschnittenen. Da er nun an diesem einen Anteil hat, so darf er davon nichts nehmen, da es einem Armen gebührt.</i>",
+            "Wenn Jemand sein Feld verkauft, so ist es dem (etwa armen) Verkäufer gestattet, (<span dir=\"rtl\">שכחה ,לקט</span> und <span dir=\"rtl\">פאה</span>) zu nehmen, aber nicht dem Käufer. Man darf keinen Arbeiter unter der Bedingung aufnehmen, dass dessen Sohn hinter ihm nachlese.<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Weil der Arbeiter dann weniger Lohn fordert, wodurch der Eigentümer Nutzen aus dem <span dir=\"rtl\">לקט</span> zieht.</i>Wer die Armen nicht zur Nachlese zulässt, oder den einen zulässt und den andern nicht, oder einem dabei mithilft, der beraubt die Armen, und von ihm heisst es: Verrücke nicht die Grenze derjenigen, die heruntergekommen sind.<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Dieser Vers findet sich in <span dir=\"rtl\">משלי כ״ב, כ״ח</span> dort heisst es jedoch <span dir=\"rtl\">עולָם</span> nicht <span dir=\"rtl\">עולים</span> wie hier in der Mischna steht. Die Bedeutung dieses Wortes wird durch R. Jirmijah und R. Joseph im Jeruschalmi verschiedentlich angegeben. Nach dem Einen sind darunter die <span dir=\"rtl\">עולי מצרים</span> gemeint, deren Gesetze man beobachten soll. Nach dem Andern sind darunter die Armen verstanden, wie man den Blinden <span dir=\"rtl\">סגי נהורא</span>, der viel Licht hat nennt, so <span dir=\"rtl\">עולים</span> = die Heruntergekommenen.</i>",
+            "Eine Garbe, welche die Arbeiter vergessen haben, die aber der Eigentümer nicht vergessen hat, oder die der Eigentümer vergass, aber nicht die Arbeiter, oder eine solche, vor welche sich die Armen gestellt, oder mit Stoppeln bedeckt hatten, ist nicht als <span dir=\"rtl\">שכחה</span> zu betrachten.",
+            "Wenn man Garben sammelt, um sie in Form von Helmen<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">כובע</span> Helm, Kappe, Mütze oder spitziger Hut.</i>aufzurichten, oder sie in ausgegrabene Oerter<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">כומסאות</span> = Vertiefungen, mit <span dir=\"rtl\">כמוס עמדי</span> (Denter. 32, 34) verwandt. Man pflegte nämlich im Orient bei der Ernte die Garben, ehe man sie zur Tenne brachte, auf dem ebenen Felde hoch aufzustellen, d. i. <span dir=\"rtl\">כובע</span>, oder man legte sie auch in einen ausgegrabenen Ort <span dir=\"rtl\">כמוסות</span>, (versteckt). Wenn man sie aber in der Runde aufstellt, dann nennt sie die Mischna <span dir=\"rtl\">חירה</span> (Kuchen oder Mühlstein.) Vergl. Jeruschalmi und Aruch.</i>zu legen, oder sie in der Form eines Kuchens<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Nach Rambam ist <span dir=\"rtl\">חררה</span> Mühlstein.</i>aufzustellen, oder um grössere Garben daraus zu machen: so findet keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span> dabei statt. Was aber von da zur Tenne gebracht wird, unterliegt der <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Sammelt man Garben, um sie in Haufen zu legen,<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Wo sie zugleich ausgedroschen werden.</i>so findet <span dir=\"rtl\">שכחה</span> bei ihnen statt; was aber von da zur Tenne kommt, unterliegt nicht dem Gesetz der <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Die Regel gilt: Wenn man Garben sammelt, um sie an einen Ort zu bringen, wo die Arbeit vollendet wird, so findet <span dir=\"rtl\">שכחה</span> dabei statt, was aber von dort zur Tenne gebracht wird, unterliegt dem Gesetze der <span dir=\"rtl\">שכחה</span> nicht. Sammelt man sie für einen Ort, wo die Arbeit daran nicht beendigt wird, so findet keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span> dabei statt; was aber von dort zur Tenne kommt, unterliegt dem Gesetze der <span dir=\"rtl\">שכחה</span>."
+        ],
+        [
+            "Die Schule Sammai’s lehrt: Dasjenige, was den Armen preisgegeben wird, ist als herrenlos zu betrachten (daher zehntfrei); die Schule Hillel’s aber lehrt: Es ist nur dann herrenlos, wenn es auch reichen Leuten preisgegeben wird, wie bei den Früchten des Erlassjahres. — Wenn unter den Garben auf dem Felde, wovon jede einen <span dir=\"rtl\">קב</span> entält, eine einzige sich zu 4 <span dir=\"rtl\">קב</span> findet und man hat diese vergessen, so ist sie nach der Schule Sammai’s keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, nach der Schule Hillel’s aber, ist sie <span dir=\"ltr\">שכחה</span>.",
+            "Eine Garbe, die angelehnt ist an eine Wand,<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">גפה</span> = eine Wand, die durch aufeinander gelegte Steine, ohne mit Kalk verbunden zu sein, entsteht.</i>an einen Garbenhaufen, an ein Rind, an Feldgeräte, ist nach Sammai’s Schule, wenn man sie vergessen hat, keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>; nach Hillel’s Schule aber ist sie <span dir=\"ltr\">שכחה</span>.",
+            "In Betreff des Anfangs der Reihen, entscheidet die gegenüberliegende Garbe. Eine Garbe, die man schon ergriffen, um sie in die Stadt zu bringen und doch wieder vergessen hat, ist, wie beide Schulen übereinstimmen, keine <span dir=\"ltr\">שכחה</span>.",
+            "Mit dem Anfang der Reihen verhält es sich wie folgt: Wenn Zwei von der Mitte der Reihe anfangen, der Eine mit dem Gesichte gegen Norden und der Andere mit dem Gesichte gegen Süden, und sie vergessen, was vor oder hinter ihnen liegt, so ist das, was vor ihnen liegen blieb <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, was aber hinter ihnen zurückblieb, keine <span dir=\"ltr\">שכחה</span>.<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Der Grund ist, weil bei letzterem Falle wahrscheinlich sich der eine auf den andern verlässt, dass er sie aufsammeln wird; oder weil dieselbe Garbe beim nochmaligen Durchgeben von Osten nach Westen, mitgenommen werden kann, und in diesem Falle entscheidet die gegenüberliegende Garbe, ob jene vergessen sei oder nicht.</i>Wenn ein Einzelner am Anfange der Reihe zu sammeln beginnt und hat etwas, was vor ihm, und etwas, was hinter ihm lag, vergessen, so ist dasjenige, was vor ihm, liegen blieb, keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, dagegen, was hinter ihm zurückblieb <span dir=\"rtl\">שכחה</span>; weil das Verbot (Deuter. 24, 19): „Du sollst nicht zurückkehren‟<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Der Vers lautet: »Wenn Du Ernte hältst und vergissest eine Garbe auf dem Felde, so darfst Du nicht zurückkehren, um sie zu nehmen (<span dir=\"rtl\">לא תשוב לקחתו</span>) dem Fremden, dem Waisenkind und der Witwe soll sie gehören etc«.</i>auf letzteres anwendbar ist. Als Regel gilt: Alles, worauf man <span dir=\"rtl\">לא תשוב</span> anwenden kann, ist <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, worauf das nicht zur Anwendung kommen kann, ist keine <span dir=\"ltr\">שכחה</span>.",
+            "Zwei Garben sind <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, aber drei sind keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Zwei Haufen Oliven oder Johannisbrot sind <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, drei jedoch sind keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Zwei Büschel<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">הוצני</span> nach Aruch so viel als <span dir=\"rtl\">אניצי</span> = Bündel, Büschel cf. Baba Mezia 21a.</i>Flachs sind <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, aber drei sind es nicht. Zwei (umhergestreute) Weinbeeren sind <span dir=\"ltr\">פרט</span>,<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Die Bibelstelle (Levit. 19,10) lautet: <span dir=\"rtl\">וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט וכו׳</span> »Und in Deinem Weinberge sollst Du keine Nachlese halten und den Abfall in Deinem Weinberge nicht aufklauben etc«.</i>drei jedoch sind es nicht. Zwei Ähren sind <span dir=\"ltr\">לקט</span>,<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Es heisst (Levit, 19,9) <span dir=\"rtl\">ולקט קצירך לא תלקט</span> »und die Nachlese bei deiner Ernte nicht aufklauben.«</i>drei aber sind kein <span dir=\"rtl\">לקט</span>. Diese Aussprüche sind nach der Lehre der Schule Hillel’s.<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Die Schule Hillels führt als Grund an, weil es heisst <span dir=\"rtl\">לעני ולגר</span>, die Schule Sammais, weil es auch heisst: <span dir=\"rtl\">ולגר וליתום ולאלמנה</span>.</i>Die Schule Sammai’s hingegen lehrt in Betreff aller der erwähnten Gegenstände: Drei gehören den Armen, vier jedoch dem Eigentümer.",
+            "Eine Garbe, welche zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> enthält, ist, wenn man sie vergessen hat, keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Zwei Garben, die zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> entalten, gehören nach Rabban Gamliel dem Eigentümer, nach den Weisen aber den Armen. Da fragte sie Rabban Gamliel: Ist die Mehrheit der Garben, dem Rechte des Eigentümers vorteilhafter oder nachteiliger? Sie antworteten ihm: Vorteilhafter. Darauf versetzte er: Wenn nun eine Garbe, welche zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> enthält und die man vergessen hat, nicht als <span dir=\"rtl\">שכחה</span> betrachtet wird, so sollten je zwei (vergessene) Garben, die zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> enthalten, auch keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span> sein! Sie entgegneten: Nicht so, wie Du urteilst von einer Garbe, die man als einen Garbenhaufen betrachtet, darfst Du urteilen über zwei Garben, die als Bündel erscheinen.",
+            "Stehendes Getreide, welches zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> enthält, ist, wenn man es vergisst, keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Hat es keine zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span>, konnte aber zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> enthalten, so muss man es, wenn auch dessen Frucht dem <span dir=\"ltr\">טופח</span><sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Über <span dir=\"rtl\">טופח</span> siehe die Anmerkung Abschnitt V, M. 3.</i>gleicht, doch als gute Gerstenkörner<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Siehe die Anmerk, in Abschnitt I, M. 3.</i>betrachten.",
+            "Das stehende Getreide rettet die vergessene Garbe und alles daneben stehende Getreide.<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Wenn nämlich neben nicht vergessenem stehendem Getreide sich Vergessenes befindet, oder eine Garbe, die vergessen wurde; so rettet das erstere das letztere und die Garbe, dass dieselben nicht als <span dir=\"rtl\">שכחה</span> angesehen werden.</i>Dagegen rettet eine Garbe weder eine andere Garbe noch stehendes Getreide. Was für ein stehendes Getreide rettet die Garbe? Alles, was nicht <span dir=\"rtl\">שכחה</span> ist, selbst ein einziger Stengel.",
+            "Eine <span dir=\"rtl\">סאה</span> Ausgerissenes<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> D. h. was nicht mehr am Boden haftet.</i>und eine <span dir=\"rtl\">סאה</span> stehendes Getreide, und ebenso bei Baumfrüchten, bei Lauch und Zwiebeln, können nicht zusammengerechnet und zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> einerlei Art genannt werden<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Dass sie als <span dir=\"rtl\">שכחה</span> gelten, allerdings nur, dass er beide vergessen hat; wenn er jedoch nur das Ausgerissene vergass, aber nicht das stehende Getreide, so rettet dieses das erstere.</i>; sondern sie gehören den Armen. R. Jose sagt: Sie können nur dann nicht zusammengerechnet werden, wenn etwas, was den Armen gebührt, dazwischen liegt.<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Wenn zwischen einem <span dir=\"rtl\">סאה</span> und dem andern <span dir=\"rtl\">לקט</span> liegt, und beim Weinberg <span dir=\"rtl\">פרט</span>.</i>Ist dies nicht der Fall, so werden sie zusammengerechnet.",
+            "Getreide, das man als Futterkraut<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Das nämlich, wenn es noch grün und feucht ist, zum Viehfutter dient.</i>benutzt oder zum Garbenbinden gebraucht, wie auch die Bindestengel für den Knoblauch und die Bindestengel von Knoblauch und Zwiebeln, unterliegen nicht der <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Alles, was in der Erde verdeckt wächst, als: der Aron,<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">לוף</span> ist nach Rambam eine Zwiebelart, oder Kraut, Aron, Arum colocasia, oder auch Arum maïalatum, deren Wurzel einen beissend scharfen Pfeffergeschmack hat.</i>Knoblauch und Zwiebeln, unterliegen nach R. Jehudah keiner <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, nach den Weisen jedoch sind sie <span dir=\"ltr\">שכחה</span>",
+            "Wenn Jemand bei Nacht schneidet und sammelt, so wie bei einem Blinden, findet das Gesetz der <span dir=\"rtl\">שכחה</span> statt. Beabsichtigt ein solcher, nur immer die grossen Garben fortzubringen, so findet (auch bei den kleinen) keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span> statt. Sagt er aber: Ich schneide das Getreide mit der Bedingung, dass ich das, was ich vergesse, abholen darf, so unterliegt es der <span dir=\"rtl\">שכחה</span>."
+        ],
+        [
+            "Jeder Ölbaum, welcher auf dem Felde einen besonderen Namen hat, wie etwa der Ölbaum von <span dir=\"ltr\">נטופה</span><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Der Name eines Ortes <span dir=\"rtl\">בית לחם נטופה</span> in <span dir=\"rtl\">דברי הימים</span>. Nach den Kommentaren soll <span dir=\"rtl\">נטוף</span> einen Baum bezeichnen, aus dessen Früchten das Öl zu einer gewissen Zeit stark herab trieft.</i>zu seiner Zeit, ist, wenn man ihn vergessen hat, keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. Dieses findet jedoch nur statt, wenn er durch seinen Namen, durch seine Leistung oder seinen Standort bekannt ist. Durch seinen Namen: z. B. <span dir=\"ltr\">שפכוני ,בישני</span><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Gleichfalls Ortsnamen, wo diese Bäume verschiedentlich genannt werden. Nach den Kommentaren haben die Namen eine Bedeutung, also <span dir=\"rtl\">שפכוני</span>, weil der Baum viel Öl durch seine Früchte ausgiesst und zwar von selbst. <span dir=\"rtl\">בישני</span> durch die Presse; oder weil er die andern Ölbäume, durch seinen reichen Ertrag beschämt. Rambam hingegen meint <span dir=\"rtl\">בישני</span> Er trägt so wenig, dass er sich vor den andern Bäumen schämen muss. Tatsächlich ist es der Ort <span dir=\"rtl\">בישני</span> aus <span dir=\"rtl\">בית שאן</span> = <span dir=\"rtl\">בישן</span> = Skytopolis.</i>durch seine Leistung, wenn er viel trägt; durch seinen Standort, wenn er an der Seite einer Kelter oder Mauerlücke steht. Bei anderen Ölbäumen aber, sind zwei <span dir=\"rtl\">שכחה</span>, drei hingegen, keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. R. Jose sagt: bei Ölbäumen findet keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span> statt<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> R. Jose sagte dies zur Zeit des Krieges der Juden mit dem Kaiser Hadrianus, wo fast alle Ölbäume zu Grunde gingen.</i>.",
+            "Ein Ölbaum, der zwischen drei Reihen Ölbäume und zwei Beeten in der Mitte steht und vergessen wird, ist nicht <span dir=\"ltr\">שכחה</span><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Weil er durch die umgebenden Bäume dem Auge entzogen wird.</i>. Ein Ölbaum, der zwei <span dir=\"rtl\">סאה</span> trägt, ist, wenn man ihn vergisst, keine <span dir=\"rtl\">שכחה</span>. — Das, was (oben in der Mischnah) gelehrt wurde, gilt nur dann, wenn man noch nicht daran angefangen hatte; wenn man aber bereits angefangen hatte, so findet selbst bei dem Ölbaum von <span dir=\"rtl\">נטופה</span> in seiner Zeit, wenn man denselben vergessen hat, <span dir=\"rtl\">שכחה</span> statt. So lange der Eigentümer Etwas unter dem Baume bat, gehört ihm auch alles, was sich am Wipfel befindet. R. Meïr sagt: Bis derjenige, der das Versteckte<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> D. h. die versteckten Oliven. Nach Rambam ist <span dir=\"rtl\">מחבא</span> der Stock, womit man die versteckten Oliven abschlägt.</i>aufsucht, weggegangen ist.",
+            "Was ist <span dir=\"rtl\">פרט</span>? Dasjenige, was beim Weinlesen herabfällt. Wenn der Winzer eine Traube abschneidet, die sich in die Blätter verwickelt hatte<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">הוסבר</span> = verwickelt, wie <span dir=\"rtl\">נאחז בסבך</span> (Genesis 22, 13).</i>, dann zur Erde fällt, wodurch die Beeren (von seiner Hand) abfallen, so gehört sie dem Eigentümer. — Wer beim Weinlesen einen Korb unter den Weinstock stellt, der beraubt die Armen, und von ihm heisst es: Entrücke nicht die Grenze derjenigen, die herunter gekommen sind<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Siehe die Anmerkung zu Abschnitt 5, m. 6.</i>.",
+            "Was ist <span dir=\"ltr\">עוללת</span>?<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> D. h. welches sind die Weintrauben, die der Eigentümer nicht nachlesen darf?</i>. Jede Traube, die keine an einander gedrängte Seitenträubchen hat und an deren Ende<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">כתף</span>, weil die Beeren aufeinander, wie eine Last auf der Schulter, liegen. <span dir=\"rtl\">נטף</span> sie hängen traubenartig am Ende der Rute herunter. <span dir=\"rtl\">עוללות</span> heissen sie deshalb, weil sie bezüglich der richtigen Trauben, wie unmündige Kinder gegen Männer sind.</i>keine Beeren herabhängen. Hat sie das Eine oder das Andere, so gehört die Traube dem Eigentümer. Ist es aber zweifelhaft, so gehört sie den Armen. <span dir=\"rtl\">עוללת</span> an den Knoten der Rebe<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">ארכובה</span> ist eigentlich die Kniescheibe, bei dem Weinstocke der Knoten an der Rebe.</i>, gehört, wenn sie mit der Traube zugleich geschnitten wird<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Nach dem Ausdruck in Jeremia 46,20 <span dir=\"rtl\">קרץ מצפון בא</span> »Der Schlächter kommt von Norden«.</i>, dem Eigentümer, wo nicht, den Armen. Eine Traube mit einzelnen Beeren, ist nach R. Jehudah eine vollkommene Traube, nach den Weisen aber <span dir=\"ltr\">עוללת</span>.",
+            "Wer an den Weinstöcken eine Verdünnung vornimmt<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Wenn die Reben zu dicht aufeinander stehen, schneidet er einige derselben fort, damit die andern dadurch zum Wachstum Raum gewinnen. Vgl. Abschn. III, m. 3.</i>der darf ebenso wie das Seinige auch das der Armen verdünnen, dies sind die Worte des R. Jehudah. R. Meïr hingegen lehrt: An dem Seinigen darf er es vornehmen, nicht aber an dem der Armen<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> R. Jehudah sieht die Armen hierbei als Compagnons an R. Meïr aber, als Käufer.</i>.",
+            "Bei einem vierjährigen Weinstock<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Wenn Jemand einen Baum, der essbare Früchte trägt, pflanzt, so muss er im vierten Jahre die Früchte, wenn er sie geniessen will, nach Jerusalem bringen; (oder er löst sie aus und bringt das Geld dorthin), um sie dort so zu verzehren, wie man den zweiten Zehnt als Heiliges verzehrt. Die Bibelstelle hierfür ist Leviticus 19,23—24.</i>findet nach der Schule Samai’s, weder das Fünftel<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> Wie beim zweiten Zehnt, vgl. Lev. 27,31.</i>, noch die Wegräumung<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> In Deuter. 26,13 heisst es bei dem Zehntenabgeben: <span dir=\"rtl\">בערתי הקיש מן הבית</span> »Ich habe das Heilige aus dem Hause fortgeschafft« und zwar nach dem Ausspruch der Rabbinen <span dir=\"rtl\">ערב פסח</span> des vierten und siebenten Jahres. Bei <span dir=\"rtl\">נטעי רבעי</span> ist von Fünftel und von Wegräumung nichts erwähnt.</i>statt. Nach der Schule Hillels jedoch, kommt beides zur Anwendung<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> Weil es mit <span dir=\"rtl\">מעשי</span> einerlei Obliegenheit hat, da bei Beiden das Wort <span dir=\"rtl\">קדש</span> steht; vgl. Levit. 19,24 u. 27,30.</i>. Nach der Schule Samai’s unterliegt er auch dem <span dir=\"rtl\">פרט</span> und <span dir=\"rtl\">עוללות</span>, die Armen müssen auch diese für sich auslösen. Nach der Schule Hillels jedoch, muss Alles in die Kelter kommen<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\"> Weil es als <span dir=\"rtl\">מעשר</span> betrachtet wird, und die Armen haben kein Teil daran, sondern die Eigentümer keltern Alles ein und bringen es nach Jerusalem.</i>.",
+            "Finden sich in einem Weinberg nur <span dir=\"rtl\">עוללות</span>, so gehören dieselben, nach R. Elieser, dem Eigentümer, nach R. Akiba, den Armen. Da sprach R. Elieser: Es heisst (Deuteron. 24, 21): »Wenn Du in Deinem Weinberge Lese hältst, so sollst Du die Beeren nicht nachklauben!« Wenn keine Weinlese ist, woher dann <span dir=\"rtl\">עוללות</span>? R. Akiba erwiderte ihm: »Es steht aber auch geschrieben (Levit. 19, 9): »Und Deinen Weinberg sollst Du nicht nachlesen!« was bedeutet: Auch wenn lauter <span dir=\"rtl\">עוללות</span> da sind. Wenn dem so ist, warum steht denn: »Wenn Du Lese hältst?« Weil die Armen vor der Weinlese kein Recht auf <span dir=\"rtl\">עוללות</span> haben.",
+            "Wenn Jemand seinen Weinberg heiligt, ehe die <span dir=\"rtl\">עוללות</span> zu erkennen sind, so gehören diese nicht den Armen; sind sie jedoch schon kenntlich, so gehören sie den Armen<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\"> Denn man kann nichts heiligen, was Einem nicht gehört.</i>. R. Jose sagt: Diese müssen jedoch dem Heiligtum für das weitere Wachsen derselben zahlen<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\"> Weil das Grundstück heilig ist.</i>. — Was ist <span dir=\"rtl\">שכחה</span> am aufgezogenen Weinstocke<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">עריס</span> ist ein Weinberg, dessen Stöcke sich auf Stangen und Hölzer stützen. Vergleiche (Hohelied 1,16) <span dir=\"rtl\">אף ערשנו רעננה</span> »Auch unser Lager grünt.«</i>? — Dasjenige, was man nicht wieder mit ausgestreckter Hand fassen kann<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\"> Nämlich nachdem er von demselben fortgegangen ist. Wenn er nun an dem Orte, wo er sich erinnert, mit der Hand das Zurückgelassene nicht mehr erreichen kann, so gehört es den Armen, weil hier <span dir=\"rtl\">לא תשוב</span> Platz greift.</i>; und an einem liegenden Weinstock<sup class=\"footnote-marker\">23</sup><i class=\"footnote\"> Es sind solche Weinstöcke, die auf dem Boden stehen und mit den Füssen betreten werden <span dir=\"rtl\">וברגליות</span>.</i>, bei dem man vorübergegangen ist<sup class=\"footnote-marker\">24</sup><i class=\"footnote\"> Da von den <span dir=\"rtl\">רגליות</span> jeder einzelne Weinstock als eine Reihe (<span dir=\"rtl\">אומן</span>) angesehen wird.</i>."
+        ],
+        [
+            "Wann ist jedem Menschen das Nachlesen (der Feldfrüchte)<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Ebenso <span dir=\"rtl\">שכחה ופאה</span> hinzunehmen.</i>erlaubt? — Sobald die Altersschwachen Weggehen. Das Aufklauben der einzelnen<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">נמושות</span> sind alte Leute, die auf ihren Stäben gestützt, stoppeln gehen, oder auch Lahme, die an Krücken (<span dir=\"rtl\">משענתם</span>) einherwanken. Nach einer Meinung im Aruch sind es alte Schwächlinge, welche ihre Speisen im Munde nochmals kauen, nach dem Griechischen ἀναμασσᾶσϑαι = wiederkauen. Diese Leute können sich nicht so leicht von einem Felde zum andern begeben und bleiben daher auf demselben Acker, bis sie Alles abgelesen haben.</i>Beeren und die Traubennachlese? Wenn die Armen (zum zweiten Male) hingehen und wiederkommen. Und bei den Oelbeeren? Nachdem der zweite Regen<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">רביעה</span> ist die Regenzeit im Herbst, etwa am 23. <span dir=\"rtl\">מרחשון</span>.</i>gefallen ist. Rügt R. Jehudah: Gibt es nicht Leute, die erst nach dem zweiten Regen ihre Oliven abschlagen<sup class=\"footnote-marker\">4</sup> Für das Pflücken und Abernten der Früchte von den Bäumen gibt es verschiedene Ausdrücke. Das Pflücken überhaupt heisst <span dir=\"rtl\">ארה</span>, bei Getreide <span dir=\"rtl\">קצר</span>, bei Weinbeeren <span dir=\"rtl\">בצר</span>, bei Feigen <span dir=\"rtl\">נודר</span> und bei Oliven <span dir=\"rtl\">מוסק</span>.</i>? — Daher besser, wenn der Arme fortgeht und nicht mehr als vier <span dir=\"rtl\">אסרות</span> heimbringt<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> <span dir=\"rtl\">איסר</span> = Assarius statt as, eine römische Münze = 4 Pfennige Kupfergeld. Wenn der Arme nicht für zwei <span dir=\"rtl\">אסרות</span> für sich und zwei für seine Frau findet, geht er nicht mehr hin.</i>.",
+            "Man kann den Armen glauben in Betreff des <span dir=\"rtl\">לקט</span>, der <span dir=\"rtl\">שכחה</span> und der <span dir=\"rtl\">פאה</span> während ihrer Zeit<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Wenn nämlich ein Armer sagt, dass der Weizen, den er verkaufen will, von <span dir=\"rtl\">פאה</span> etc. herrührt und zwar während der Erntezeit, so ist er beglaubigt und man braucht kein <span dir=\"rtl\">מעשר</span> davon abzugeben.</i>und in Betreff des Armenzehntens das ganze Jahr hindurch<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Nämlich während des dritten und sechsten Jahres, wo man den Armen den Armenzehnt entrichten muss.</i>. Den Leviten darf man immer glauben<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Wenn er nämlich sagt, dass er von dem Zehnten die Hebe abgesondert hat.</i>. Doch darf man ihnen nur dann glauben, wenn die Leute ihnen solche Dinge zu geben pflegen.",
+            "Man darf den Armen glauben, wenn es Weizen, nicht aber, wenn es Mehl oder Brot ist<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Man glaubt ihn nicht, dass keine Armen gekommen wären und der Eigentümer <span dir=\"rtl\">לקט שכחה וכו׳</span> gesammelt und solches für die Armen vermahlen und verbacken habe, weil so etwas wohl nur selten vorkommt; und ähnlich verhält es sich auch bei den folgenden Gegenständen.</i>. Man darf ihnen glauben, wenn der Reis noch in den Ähren ist, sonst aber nicht, er mag roh oder gekocht sein. Man darf ihnen glauben, wenn die Bohnen ganz, nicht aber wenn sie zermalmt sind, sie mögen roh oder gekocht sein. Man darf ihnen glauben, wenn sie sagen: Dieses Öl ist vom Armenzehnten. Nicht aber, wenn sie sagen: Es ist von den Ölbeeren, die abgeschlagen wurden<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Weil man von so wenigen Oliven kein Öl zu pressen pflegt.</i>.",
+            "Man glaubt ihnen, wenn das Kraut roh, nicht aber, wenn es gekocht ist; es sei denn, dass die Armen nur wenig davon haben; weil es die Art des Eigentümers ist, auch (den Armenzehnt) aus dem Kessel zu geben<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Wenn er diesen Zehnt den Armen im rohen Zustande zu geben vergessen hatte. <span dir=\"rtl\">לפס</span> hat Ähnlichkeit mit dem griechischen ὁ λέβης der Kessel.</i>.",
+            "Man darf den Armen auf der Tenne<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Hier ist vom Armenzehnt die Rede, wenn der Eigentümer solchen auf der Tenne verteilen will; geschieht es aber im Hause, dann ist er nicht beschränkt.</i>nicht weniger als ein halbes <span dir=\"rtl\">קב</span> Weizen und ein <span dir=\"rtl\">קב</span> Gerste geben<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Er muss ihm dort so viel geben, damit er sich daran sättigen kann; weil er daselbst keine Gelegenheit hat, sich etwas zu kaufen, wohl aber im Hause.</i>. R. Meïr aber sagt. Ein halbes <span dir=\"rtl\">קב</span>; — anderthalb <span dir=\"rtl\">קב</span> Dinkel und ein <span dir=\"rtl\">קב</span> trockener Feigen, oder eine <span dir=\"ltr\">מנה</span><sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Eine <span dir=\"rtl\">מנה</span> ist so schwer wie fünfundzwanzig <span dir=\"rtl\">סלעים</span> oder hundert <span dir=\"rtl\">דינר</span>, ein <span dir=\"rtl\">דינר</span> wie sechs <span dir=\"rtl\">זוזים</span> und ein <span dir=\"rtl\">זוז</span> wie sechzehn Gerstenkörner.</i>Feigenkuchen. R. Akiba aber meint: Eine halbe <span dir=\"rtl\">מנה</span>. — Ein halbes <span dir=\"ltr\">לוג</span><sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> Ein <span dir=\"rtl\">לוג</span> ist ²⁵⁄₃₆ Liter, der vierte Teil eines <span dir=\"rtl\">קב</span>.</i>Wein. R. Akiba dagegen, ein Viertel. Ein Viertel (<span dir=\"rtl\">לוג</span>) Oel, nach R. Akiba ein Achtel. Von allen übrigen Früchten, meint Abba Schaul, muss man ihnen so viel geben, dass, wenn Einer von ihnen es verkauft, er für das, was er dafür erhält, sich Speise für zwei Mahlzeiten kaufen kann.",
+            "Dieses Maass ist bestimmt für (arme) Priester Leviten<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> Weil man denken könnte, sie erhalten doch <span dir=\"rtl\">תרומות ומעשרות</span>, wäre man nicht verpflichtet, ihnen auch noch den Armenzehnt zu geben.</i>u. Israeliten. Will Jemand etwas (für seine armen Verwandten) zurückbehalten, so nimmt er die Hälfte und gibt die (andere) Hälfte fort. Bleibt ihm dann nur noch wenig zurück, so legt er es vor die Armen hin und sie teilen dasselbe unter sich.",
+            "Man gibt einem Armen, der von einem Orte zum andern wandert, nicht weniger als ein Brot, das ein Pundion<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> Ein halber Sue oder zwei <span dir=\"ltr\">אסרין</span>.</i>wert ist, wenn man vier <span dir=\"rtl\">סאה</span> (Getreide) um ein <span dir=\"rtl\">סלע</span> bekommt. Bleibt er über Nacht, so gebe man ihm was zu einem Nachtlager gehört. (Bleibt er über) <span dir=\"rtl\">שבת</span>, so muss man ihm Speise für drei Mahlzeiten geben. Wer Speise für zwei Mahlzeiten hat, der nehme nichts aus der Armenschüssel<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\"> Es war der Gebrauch, dass die Armenvorsteher jeden Tag Speisen für die Armen sammelten.</i>. Wer Speise für vierzehn Mahlzeiten hat, der nehme nichts ans der Armenbüchse. Die Sammlung für dieselbe wird immer durch zwei Personen besorgt<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\"> Und zwar jeden Freitag.</i>. Bei der Verteilung jedoch müssen immer drei<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\"> Weil hier eine gewisse Entscheidung in Geldangelegenheiten stattfindet. Da sie sich schlüssig machen müssen, wie viel sie dem Armen, nach Verhältniss seines Bedarfs mit Rücksicht auf seine Familie, zu geben haben.</i>zugegen sein.",
+            "Wer zweihundert Sus in seinem Vermögen besitzt, der soll weder <span dir=\"rtl\">לקט ,שכחה ,פאה</span> noch den Armenzehnt annehmen. Fehlt ihm aber zu zweihundert nur ein Denar, so kann er es annehmen, wenn ihm auch tausend Eigentümer zu gleicher Zeit (die Gaben) geben. Ist sein Vermögen seinem Gläubiger, oder für die Morgengabe seiner Frau verpfändet, so darf er es annehmen. Auch darf man ihn nicht zwingen, sein Haus oder seine Geräte zu verkaufen<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\"> Unter Geräten sind hier schöne Kleider und Pretiosen zu verstehen, die am Sabbat und Festtagen benutzt werden. Aber nur dann, wenn er nichts von der Armenkasse nimmt, sondern nur privatim von seinen Verwandten unterstützt wird. Andernfalls darf er <span dir=\"rtl\">לקט שכחה ופאה</span> nur nehmen, wenn er seine Gerätschaften verkauft, um die andern Armen nicht zu schädigen.</i>.",
+            "Wer nur fünfzig Sus hat und damit Geschäfte macht, der nehme nichts an. Wer nichts zu nehmen braucht und doch annimmt, der geht nicht aus der Welt, ohne anderer Menschen bedürftig zu sein. Wer hingegen zu nehmen benötigt ist und den noch nichts nimmt, der stirbt nicht, ohne im hohen Alter Andere mit seinem Vermögen unterstützt zu haben. Von ihm sagt die Schrift (Jer. 17,7): »Gesegnet ist der Mann, der auf Gott vertraut, dessen Zuversicht der Ewige ist«. So ist’s auch mit dem Richter, der nach der Wahrheit ein Urteil fällt.— Wer weder lahm, noch blind, noch hinkend ist, und sich doch stellt, als wäre er es, der erlebt es noch, dass er es wirklich wird. Denn es heisst (Proverb. 11,27): » Wer Böses sucht, über den wird es kommen«. Auch heisst es (Deuter. 16,20): »Gerechtigkeit,« Gerechtigkeit, sollst Du nachstreben! Jeder Richter, der Bestechung annimmt und das Recht beugt, der erlebt es noch, dass seine Augen blöde werden, wie es heisst (Exodus 23,8): »Auch sollst Du keine Bestechung annehmen, denn die Bestechung blendet die Sehendem.«"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp.json

@@ -0,0 +1,111 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "http://learn.conservativeyeshiva.org/mishnah/",
+    "versionTitle": "Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp",
+    "status": "locked",
+    "priority": 1.0,
+    "license": "CC-BY",
+    "shortVersionTitle": "Dr. Joshua Kulp",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "These are the things that have no definite quantity: The corners [of the field]. First-fruits; [The offerings brought] on appearing [at the Temple on the three pilgrimage festivals]. The performance of righteous deeds; And the study of the torah. The following are the things for which a man enjoys the fruits in this world while the principal remains for him in the world to come: Honoring one’s father and mother; The performance of righteous deeds; And the making of peace between a person and his friend; And the study of the torah is equal to them all.",
+            "They should not leave peah of less than one-sixtieth [of the field]. But even though they said, “there is no measure for peah,” everything depends upon the size of the field, the number of poor people, and the extent of the yield.",
+            "They may give peah at either at the beginning of the [reaping of the] field or at the middle of it. Rabbi Shimon says: as long as he gives at the end according to the set amount. Rabbi Judah says: if he leave, one stalk, he can rely on this as [fulfilling the law of] peah; and if he did not, then he only gives as ownerless property.",
+            "They said a general principle concerning peah: whatever is food, and is looked after, and grows from the land, and is harvested all at the same time, and is brought in for storage, is subject to the law of pe'ah. Grain and beans are in this category.",
+            "Among trees: the sumac, the carob, the nut, the almond, the grapevine, the pomegranate, the olive and the palm are subject to peah.",
+            "He may always give peah and be exempt from giving tithes until he makes a stack. One who gives [to the poor] as ownerless [produce] and be exempt from giving tithes until he makes a stack. He may feed cattle, wild animals and birds and be exempt from giving tithes until he makes a stack. He may take from the threshing floor and use it as seed and be exempt from giving tithes until he makes a stack, the words of Rabbi Akiva. A priest or Levite who purchase [grain of] a threshing floor, the tithes are theirs unless [the owner] has already made a stack. One who dedicated [his crop] and redeems it [afterwards] is obligated to give tithes until the Temple treasurer has made a stack."
+        ],
+        [
+            "The following divide a field for peah: a stream, a pool, a private road, a public road, a public path, a private path in constant use in summer and the rainy season, fallow land, a plowed field and a different seed. One who harvested for animal fodder, [the plot] serves divides, the words of Rabbi Meir. But the sages say: it does not stop for peah unless it is plowed.",
+            "A water channel that makes harvesting [on one side] impossible [while standing on the other side], Rabbi Judah says: it divides. But all of the hills that can be tilled with a hoe, even though cattle cannot pass over it in with their equipment, [is regarded as part of the field] he gives one peah from it all.",
+            "All of these divide in the case of a field [planted] with seeds, but in the case of trees nothing divides except a fence. Should the branches intertwine [on top of the fence], then it does not divide and he gives one peah for the whole field.",
+            "As for carob trees, [they are not divided] as long as they see one another. Rabban Gamaliel said: we had this custom in the house of my father. We would give separate peah from the olive trees in each direction and [one peah] for all the carob trees that saw one another. Rabbi Elazar bar Zadok said in his name: also for the carob trees they had in the whole city [they only gave one peah].",
+            "He who plants his field with one kind of seed, even though he makes up of it two threshing-floors, he gives only one peah [for the lot]. If he plants it of two kinds, even though he makes up of it one threshing-floor, he must give two peahs. One who plants his field with two species of wheat: If he makes up of it one threshing-floor, he gives only one peah; But if two threshing-floors, he gives two peahs.",
+            "It happened that Rabbi Shimon of Mitzpah planted his field [with two different kinds] and came before Rabban Gamaliel. They both went up to the Chamber of Hewn Stone and asked [about the law]. Nahum the scribe said: I have a tradition from Rabbi Meyasha, who received it from Abba, who received it from the pairs [of sages], who received it from the prophets, a halakhah of Moses from Sinai, that one who plants his field with two species of wheat, if he makes up of it one threshing-floor, he gives only one peah, but if two threshing-floors, he gives two peahs.",
+            "A field harvested by gentiles, or harvested by robbers, or which ants have bitten [the stalks at the roots], or which wind and cattle have broken down, is exempt from peah. If [the owner] harvested half of it and robbers harvested half, it is exempt from peah, for the obligation of peah is in the standing grain.",
+            "If robbers harvested half and the owner the other half, he gives peah from what he has harvested. If he harvested half and sold the other half, then the purchaser must give peah for the whole. If he harvested half and dedicated the other half, then he who redeems it from the Temple treasurer must give peah for the whole."
+        ],
+        [
+            "Plots of grain between olive trees: Bet Shammai say: peah from each and every plot. But Bet Hillel says: one peah for them all. And they agree that if the ends of the rows enter one into the other, he gives one peah for them all.",
+            "One who gives his field a striped appearance and leaves behind moist stalks: Rabbi Akiva says: he gives peah from each and every stripe. But the sages say: from one stripe for the whole field. The sages agree with Rabbi Akiba that one who sows dill or mustard in three places must give peah from each place.",
+            "One who clears [his field] of fresh onions for the market and leaves the dry ones [in the ground] for the [time of the] threshing floor, must give peah from these on their own and these on their own. The same applies to beans and to a vineyard. If he, however, he only thins it out, then he gives [peah] from the remainder according to the quantity of that which he left. But if he clears [three from one place] at one time, he gives from the remainder according to the entire quantity.",
+            "Onions grown for their seed are liable for peah. But Rabbi Yose exempts them. Plots of onions [growing] between vegetables: Rabbi Yose says: peah must be given from each [plot]. But the sages say: from one [plot] for all.",
+            "[Two] brothers who divided [an inheritance] must give [two] peahs. If they afterwards again become partners they give one peah. Two who purchase a tree, they give one peah. If one buys the northern section [of the tree] and the other the southern section, each must give peah separately. One who sells young saplings in his field, [the one who purchases] must give peah from each sapling. Rabbi Judah said: When is this so? When the owner of the field left nothing [for himself]. But if he did leave something [for himself], he gives one peah for the whole.",
+            "Rabbi Eliezer says: a piece of ground [large enough to plant] one fourth of a kav is liable for peah. Rabbi Joshua says: it must [be large enough] to grow two seahs. Rabbi Tarfon says: it must be six by six handbreadths. R. Judah ben Batera says: [it must be large enough] for a sickle to cut at least two handfuls and the halakhah is according to his words. Rabbi Akiva says: any size of land is liable for peah and for first-fruits, and [is sufficient] for the writing of the prozbul, and also to acquire through it movable property by money, by deed, or by a claim based on undisturbed possession.",
+            "One who is about to die who assigns his property in writing [to another]: If he retains any land [for himself] however small, he renders his gift valid. But if he retains no land whatsoever, his gift is not valid. One who assigns in writing his property to his children, and he assigns to his wife in writing any plot of land, however small, she lost her ketubah. Rabbi Yose says: if she accepted [such an assignment] even though he did not assign it to her in writing she lost her ketubah.",
+            "One who assigns in writing his possessions to his slave, [the slave] thereby goes free. If he reserved for himself any land, however small, he does not become free. Rabbi Shimon says: he always becomes free, unless [the master] says: “Behold, all my goods are given to so-and-so my slave, with the exception of one ten-thousandth part of them.”"
+        ],
+        [
+            "Peah is given from [the crop] while it is still connected with the soil. But in the case of hanging vine-branches and the date-palm, the owner brings down [the fruit] and distributes it among the poor. Rabbi Shimon says: the same applies to smooth nut trees. Even if ninety-nine [of the poor] say [to the owner] to distribute it and one says to leave it in the field, this latter is listened to, since he spoke in accordance with the halakhah.",
+            "With hanging vine-branches and date-palm trees it is not so; even if ninety-nine [of the poor] say [to the owner] to leave it in the field and one says to distribute it, this latter is listened to, since he spoke in accordance with the halakhah.",
+            "If [a poor man] took some of the peah [already collected] and threw it onto the remainder [not yet collected], he gets none of it. If he fell down upon it, or spread his cloak over it, they take the peah away from him. The same applies to gleanings and the forgotten sheaf.",
+            "[The poor] may not harvest peah with scythes or tear it out [of the ground] with spades, so that they might not strike one another [with these implements].",
+            "There are three times a day [the poor] make a search [in the field for peah]: morning, noon, and sunset. Rabban Gamaliel says: these [times] were only set lest they reduce them. Rabbi Akiva says: these were set lest they add to them. [The men] of Bet Namer used to have the poor harvest [the peah] with the aid of a rope, and they left peah at the end of each furrow.",
+            "A non-Jew who harvested his field and then converted, he is exempt from [leaving] gleanings, the forgotten sheaf and peah. Rabbi Judah makes him liable to leave the forgotten sheaf, since he becomes liable for the forgotten sheaf at the time of their binding.",
+            "One who dedicated standing grain [to the Temple] and then redeemed it while it was still standing grain, he is liable [to give the agricultural gifts to the poor]. [If he dedicated] sheaves and redeemed them while they were still sheaves, he is liable. [If he dedicated] standing grain and redeemed it [when it was already in] sheaves, he is exempt, since at the time when it became liable it was exempt.",
+            "Similarly one who dedicates his produce prior to the stage when they are subject to tithes and then redeemed them, they are liable [to be tithed]. If [he dedicated them] when they had already become subject to tithes and then redeemed them, they are liable [to be tithed]. If he dedicated them before they had ripened, and they became ripe while in the possession of the [Temple] treasurer, and he then redeemed them, they are exempt, since at the time when they would have been liable, they were exempt.",
+            "One who collected peah and said, “This is for so-and-so a poor man:” Rabbi Eliezer says: he has thus acquired it for him. The sages say: he must give it to the first poor man he finds. Gleanings, the forgotten sheaf and the peah of non-Jews are subject to tithes, unless he [the non-Jew] had declared them ownerless.",
+            "What are gleanings? That which falls down at the time of harvesting. If while he was harvesting, he harvested a handful, or plucked a fistful, and then a thorn pricked him, and what he had in his hand fell to the ground, it still belongs to the owner. [That which drops from] inside the hand or the sickle [belongs] to the poor, but [that which falls from] the back of the hand or the sickle [belongs] to the owner. [That which falls from] the top of the hand or sickle: Rabbi Ishmael says: to the poor; But Rabbi Akiva says: to the owner.",
+            "[Grain found in] ant holes where the stalks are still standing, behold it still belongs to the owner. After the harvesters [had passed over them], those found in the top parts [of the ant holes belong] to the poor, but [those found] on the bottom parts [belong] to the owner. Rabbi Meir says: it all belongs to the poor, for gleanings about which there is any doubt are regarded as gleanings."
+        ],
+        [
+            "If a pile of grain was stacked [on part of a field] from which gleanings had not yet been collected, whatever touches the ground belongs to the poor. If the wind scattered the sheaves, they estimate the amount of gleanings the field would have yielded and they give that to the poor. Rabban Shimon ben Gamaliel says: he must give to the poor the amount that would fall.",
+            "The top of a single ear of grain [that remained] after the harvesting and its top touches the standing stalk: If it can be cut with the stalk, it belongs to the owner; But if not, it belongs to the poor. If an ear of grain of gleanings that became mixed up with a stack of grain, [the owner] must tithe one ear of grain and give it to him [the poor]. Rabbi Eliezer says: how can this poor man give in exchange something that had not yet become his? Rather, [the owner] must transfer to the poor man the ownership of the whole stack and then tithe one ear of grain and give it to him.",
+            "They should not [irrigate a field] with a water wheel, the words of Rabbi Meir. The sages permit it, because it is still possible [for the poor to get their gleanings].",
+            "A property owner who was passing from place to place and need to take gleanings, the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe, he may take them, and when he returns home, he must pay [for the amount gathere], the words of Rabbi Eliezer. The sages say: he was a poor man at that time [and so he need not make restitution].",
+            "One who exchanges with the poor, [what they give in exchange] for his is exempt [from tithes] but what [he gives in exchange] for that of the poor is subject [to tithes]. Two who received a field as sharecroppers, this one may give to the other his share of the poor man’s tithe and this one may give to the other his share of the poor man’s tithe. One who receives a field in order to harvest it, he is forbidden to take gleanings, the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe. Rabbi Judah said: When is this so? When he receives it [in order to pay the owner] a half, third or quarter [of the crop]. But [if the owner] had said to him: “A third of that which you harvest belongs to you,” then he may take gleanings, the forgotten sheaf and peah, but not the poor man’s tithe.",
+            "One who sells, the seller is permitted [to take the agricultural gifts] and the purchaser is forbidden. One may not hire a worker on the condition that the son [of the worker] should gather the gleanings after him. One who does not allow the poor to gather, or one who allows one but not another, or one who helps one of them [to gather] behold he is a robber of the poor. Concerning him it is said: “Do not remove the landmark of those that come up (olim)” (Proverbs 22:28).",
+            "A sheaf which the workers forgot but not the land owner, or which the land owner forgot but not the workers; or [a sheaf] which the poor stood in front of [and blocked its view], or they covered it up with stubble, it is not considered a forgotten sheaf.",
+            "One who binds sheaves into stack covers, stack bases, round stacks or regular stacks, he is not subject to the law of the forgotten sheaf [while binding]. [When bringing them afterwards] to the threshing-floor, he is subject to the law of the forgotten sheaf. One who piles up the sheaves to make a stack, he is subject to the law of the forgotten sheaf. [When bringing them afterwards] to the threshing-floor, he is not subject to the law of the forgotten sheaf. This is the general rule: whoever makes the sheaves at the place which is the end of the work is subject to the law of the forgotten sheaf, [and afterwards when he takes] them to the threshing-floor, he is not subject to the law of the forgotten sheaf. However, [one who piles up the sheaves] at a place which is not the end of the work, is not subject to the law of the forgotten sheaf; [and afterwards when he takes] them to the threshing-floor, he is subject to the law of the forgotten sheaf."
+        ],
+        [
+            "Bet Shammai says: [That which is] made ownerless only in regard to the poor is indeed ownerless. But Bet Hillel says: it is not ownerless unless ownership is renounced even for the rich, as in the case of the sabbatical year. [If] all of the sheaves in a field are a kav each, and one is four kavs and that one is forgotten: Bet Shammai says: it is not considered forgotten. But Bet Hillel says: it is considered forgotten.",
+            "A sheaf left near a stone fence, or near a stack [of grain] or near oxen, or near equipment: Bet Shammai says: it is not considered “forgotten”; Bet Hillel says: it is considered “forgotten.”",
+            "[With regard to sheaves forgotten] at the end of the row, the sheaf lying across from it proves [that the first sheaf has not been forgotten.] [As for] a sheaf that [the owner] took to bring it to the city and forgot it, all agree that it is not considered a “forgotten sheaf.”",
+            "These are to be considered ends of the rows:If two men begin [to gather] from the middle of the row, one facing north and the other south and they forget [some sheaves] in front of them and behind them, those left in front of them are “forgotten,” but those left behind them are not “forgotten.” If an individual begins from the end of the row and he forgets [some sheaves] in front of him and behind him, those in front of him are not “forgotten”, whereas those behind him are “forgotten,” for this comes under the category of “you shall not go back [to retrieve it].” This is the general rule: anything that can be said to fall under the law “you shall not go back” is considered “forgotten,” but that to which the principle of “you shall not go back” cannot be applied is not considered “forgotten.”",
+            "Two sheaves [left lying together] are “forgotten,” but three are not “forgotten.” Two bundles of olives or carobs are “forgotten” but three are not “forgotten.” Two flax-stalks are “forgotten”, but three are not “forgotten”. Two grapes are considered “grape gleanings,” but three are not “grape gleanings.” Two ears of grain are deemed “gleanings,” but three are not gleanings.” All these [rulings] are according to Bet Hillel. And concerning them all Bet Shammai says that three [that are left] belong to the poor, and four belong to the owner.",
+            "A sheaf that has two seahs and he forgot it it is not considered “forgotten.” Two sheaves that together comprise two seahs: Rabban Gamaliel says: they belong to the owner; But the sages say: they belong to the poor. Rabban Gamaliel said: “Are the rights of the owner strengthened or weakened according to the greater number of the sheaves?” They replied, “His rights are strengthened.” He said to them: “If in a case of one sheaf of two seahs it is not deemed “forgotten,” then how much more should be the case of two sheaves that together contain two seahs?” They replied: “No. If you argue in the case of one sheaf it is because it is large enough to be considered a stack. Are you going to argue likewise in the case of two sheaves which are like bundles?”",
+            "A standing stalk of grain that contains two seahs and he forgot it, it is not considered “forgotten.” If it does not contain two seahs now, but is fit to yield two seahs, even if it was of an inferior kind of barley, it is regarded as full barley [grains].",
+            "A standing stalk of grain can save a sheaf and another standing stalk [from being regarded as “forgotten”]. A sheaf cannot save either another sheaf or a standing stalk. What is the standing stalk of grain that can save a sheaf? Anything which has not been forgotten, even though it is a single stalk.",
+            "A seah of plucked grain and a seah of unplucked grain, and also trees; and garlic and to onions do not combine to count as two seahs, but rather they must be left to the poor. Rabbi Yose says: if anything that belongs to the poor comes in between them, the two are not combined together; otherwise, they do combine.",
+            "Grain used for fodder or [stalks] used for binding sheaves, and also garlic-stalks used for tying other bunches, or tied bunches of garlic and onions they [all are not subject to the laws of] forgotten. Anything stored in the ground like arum, garlic and onions: Rabbi Judah says: they do not subject to the laws of “forgotten”; But the sages say: they are subject to the laws of “forgotten.”",
+            "One who harvests by night and binds sheaves [by night] or one who is blind [that which he leaves] is subject to the law of the “forgotten.” If he intends to remove large leaves first, then the law of “forgotten” does not apply. If he said: “Behold, I am reaping on the condition that I take afterwards that which I have forgotten,” the law of “forgotten” still applies."
+        ],
+        [
+            "An olive tree that has a name in the field, such as the olive tree of Netofah in its time, and he forgot it, it is not deemed “forgotten.” To what does this apply? [Only to a tree distinguished] by its name, produce, or position. “By its name:” if it were a shifkhoni or beshani. “By its produce:” if it yields large quantities. “By its position:” if it stands at the side of the winepress or near the gap in the fence. Other kinds of olive trees: two are deemed “forgotten”, but three are not deemed “forgotten.” Rabbi Yose says: there is no law of “forgotten” for olive trees.",
+            "An olive tree found standing between three rows [of olive trees] which have two plots separating them, and he forgot it, it is not deemed, “forgotten.” An olive tree containing two seahs and he forgot it, it is not deemed forgotten. To what does this apply? Only when he [the owner] had not yet begun [to harvest the tree], but if he had begun, even if it were like the olive tree of Netofah in its time, and he forgot it, it is deemed forgotten. As long as the owner has some of the olives belonging to him at the foot of the tree, he has [possession] of those on top of the tree. Rabbi Meir says: [forgotten applies only] after [those with] the beating-rod have gone.",
+            "What is peret? [Grapes] which fall down during the harvesting. If while he was harvesting [the grapes], he cut off an entire cluster by its stalk, and it got tangled up in the [grape] leaves, and then it fell from his hand to the ground and the single berries were separated, it belongs to the owner. One who places a basket under the vine when he is harvesting [the grapes], behold he is a robber of the poor. Concerning him it is said: “Do not remove the landmark of those that come up (olim)” (Proverbs 22:28).",
+            "What constitutes a defective cluster (olelet) of grapes? Any [cluster] which has neither a shoulder [a wide upper part] nor a pendant [a cone-shaped lower part]. If it has a shoulder or a pendant, it belongs to the owner. If there is a doubt, it belongs to the poor. A defective cluster on the joint of a vine [where a normal cluster hangs from the vine], if it can be cut off with the cluster, it belongs to the owner; but if it can not, it belongs to the poor. A single grape: Rabbi Judah says: It is deemed a whole cluster, But the sages say: It is deemed a defective cluster.",
+            "One who is thinning out vines, just as he may thin out in that which belongs to him, so too he may thin out in that which belongs to the poor, the words of Rabbi Judah. Rabbi Meir says: in that which belongs to him, he is permitted, but he is not permitted in that which belongs to the poor.",
+            "[The grapes of] a vineyard in its fourth year:Bet Shammai says: the laws of the added fifth and removal do not apply to them; But Bet Hillel says: they do. Bet Shammai says: the laws of peret and the defective clusters apply to them, and the poor can redeem the grapes for themselves. But Bet Hillel says: all [of them] go to the wine-press.",
+            "A vineyard which consists entirely of defective clusters: Rabbi Eliezer says: it belongs to the owner. Rabbi Akiva says: to the poor. Rabbi Eliezer: “When you harvest the grapes of your vineyard, do not take the defective clusters” (Deuteronomy 24:21). If there is no grape harvesting, how can there be “defective clusters”? Rabbi Akiva said to him: “And from your vineyard do not take the defective clusters” (Leviticus 19:10) even if it consists entirely of defective clusters. If that is so, why is it said: “When you harvest the grapes of your vineyard, do not take the defective clusters”? [This teaches that] the poor have no right to claim the defective clusters before the harvest.",
+            "One who dedicates his entire vineyard [to the Temple] before the “defective clusters” were recognizable, the “defective clusters” do not belong to the poor. After the defective clusters were recognizable, then they do belong to the poor. Rabbi Yose says: [the poor] must give the value of their improved growth to the Temple. What is deemed “forgotten” in the case of a trellis [a lattice for supporting plants]? Anything that one can no longer stretch his hand and take it. And in the case of ground-trained vines? From the time [the gatherers] pass by it."
+        ],
+        [
+            "From when are all people permitted to take gleanings, [forgotten sheaves and peah]? After the old ones of the poor have gone. And in the case of peret and defective clusters? After the poor have gone into the vineyard and come back again. And in the case of the olive trees? After the descent of the second rainfall. Rabbi Judah said: But aren’t there those who do not harvest their olives until after the second rainfall?” Rather, once the poor man has gone out [to gather the agricultural gifts taken from olive trees] and cannot bring back with him [more than the value of] four issars.",
+            "They [amei haaretz] are to be believed concerning gleanings, the forgotten sheaf and peah during their [harvest] season, and concerning the poor man’s tithe during its whole year. A Levite is always to be trusted. They are only believed in those things which men are accustomed to give them.",
+            "They are trusted concerning wheat, but they are not trusted when it is flour or bread. They are trusted concerning rice in its husk, but they are not trusted when it is either raw or cooked. They are trusted concerning beans but they are not trusted when they have been pounded, neither raw nor cooked. They are trusted when concerning oil, to declare that it is from the poor person’s tithe, but they are not trusted over [oil] when they claim that it is from the olives [left on the] top [of the tree.]",
+            "They are trusted concerning raw vegetables, but they are not trusted concerning are cooked ones, unless he has only a little bit, for so it was the custom of a householder to take out of his stew-pot [and give a little to the poor].",
+            "They may not give to the poor from the threshing-floor less than a half-kav of wheat or a kav of barley. R. Meir says: [only] half a kav [of barley]. [They must give] a kav and a half of spelt, a kav of dried figs or a maneh of pressed figs. Rabbi Akiva says: half a maneh. [They must give] half a log of wine. Rabbi Akiva says: a quarter. [They must give] a quarter [log] of oil. Rabbi Akiva says: an eighth. As for other kinds of produce: Abba Shaul says, [they must give enough] so that he can sell it and buy food enough for two meals.",
+            "This measure was stated for the priest, Levite and Israelite alike. If he was saving some [to give to his poor relatives], he can retain half and give the other half away. If he has only a small amount, then he must place it before them and they then divide it among themselves.",
+            "They may not give a poor person wandering from place to place less than a loaf worth a pundion at a time when four seahs [of wheat cost] one sela. If he spends the night [at a place], they must give him the cost of what he needs for the night. If he stays over Shabbat they must give him enough food for three meals. He who has the money for two meals, he may not take anything from the charity dish. And if he has enough money for fourteen meals, he may not take any support from the communal fund. The communal fund is collected by two and distributed by three people.",
+            "One who possesses two hundred zuz, may not take gleanings” the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe. If he possesses two hundred minus one denar, then even if a thousand [men] each give him at the same time, he may accept. If he had [two hundred zuz] mortgaged to a creditor or to his wife’s ketubah, he may take. They do not force him to sell his house or his tools.",
+            "One who has fifty zuz and he is using them for his business, he must not take. And anyone who does not need to take [charity] and yet takes, will not depart from this world before he actually needs [charity] from others. And anyone who needs to take and does not take, will not die of old age until he supports others with his own money. Concerning him the verse says: “Blessed is the man who trusts in the Lord and whose hope is the Lord” (Jeremiah 17:7). And so too a judge who judges in truth according to its truth. And anyone who is not lame or blind but pretends to be as one of these, he will not die of old age before he actually becomes one of these, as it is said, “He who searches for evil, it shall come upon him” (Proverbs 11:27) and it is also said: “Righteousness, righteousness shall you pursue\" (Deuteronomy 16:20). And any judge who accepts a bribe or who perverts justice will not die in old age before his eyes have become dim, as it is said: “And you shall not accept a bribe, for a bribe blinds the eyes of those who have sight. (Exodus 23:8)”"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Open Mishnah.json

@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "http://en.wikisource.org/wiki/Mishnah",
+    "versionTitle": "Open Mishnah",
+    "status": "locked",
+    "license": "CC-BY-SA",
+    "versionTitleInHebrew": "משנה פתוחה",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "These are the things that have no measure: <i>Peah</i> [corner of the field which, while harvesting, must be left for the poor], <i>Bikurim</i> [First-fruits that must be brought to the Temple and given to the priest], the appearance-sacrifice [brought to the Temple on Pilgrimage Festivals], acts of kindness, and the study of the Torah.  These are things the fruits of which a man enjoys in this world, while the principal remains for him in the World to Come: Honoring one's father and mother, acts of kindness, and bringing peace between a man and his fellow. But the study of Torah is equal to them all.",
+            "One should not make the <i>Peah</i> less than one-sixtieth [of the entire crop]. And although they [the Sages] say that there is no definite amount given for <i>Peah</i>, it is all based upon the size of the field and upon the number of poor [who will be collecting it] and upon the abundance of the crop.",
+            "One may give <i>Peah</i> from the beginning of the field or from its middle. Rabbi Shimon says: only if one gives the full measure at the end. Rabbi Yehudah says: if one has left even one stalk [at the end], he adjoins to it [what he has left to the beginning or middle, and it becomes <i>Peah</i>], if not, he has merely made it ownerless.",
+            "They made a rule about <i>Peah</i>: all which is food and which is guarded and grows from the ground and collected in one crop and stored for preservation is obligated in <i>Peah</i>. Grain and legumes are [included] in this rule.",
+            "And as for the trees: the sumac, the carobs, the nuts, the almonds, the grapevines, the pomegranates, the olives, and the dates are obligated in <i>Peah</i>.",
+            "He may give <i>Peah</i> at any time and it is exempt from the tithes, until he smoothes out [the pile of produce]; and he may declare his produce ownerless and it is exempt from tithes, until he smooths out [the pile of produce]; and he may feed it to livestock, other animals and to birds and it is exempt from tithes,  until he smoothes out [the pile]; and he may take it from the threshing-floor and sow it and it is exempt from tithes until he smoothes out [the pile] - [these are] the words of Rabbi Akiva. If a priest or a Levite bought a granary the tithes are theirs, until he smoothes out [the pile]. One who dedicates [produce for Temple use] and redeems [the dedicated produce] is obligated in tithes, until the treasurer smoothes out [the pile]."
+        ],
+        [
+            "And these divide the <i>Peah</i> [corner of the field that must be given to the poor]: a river, a pond, a private road, a public road, a public path, a private path that is permanent during summer and winter days, uncultivated land, plowed land, and a different crop. One who harvests for the purpose of animal food creates a division - [these are] the words of Rabbi Meir; the Sages say: He does not create a division unless he plowed.",
+            "[Regarding] an irrigation ditch that one cannot harvest [both sides] as if [they were] one, Rabbi Yehudah says: This is a division. And all the hills that are cultivated with a hoe, even though oxen cannot cross [them] with their [plowing] equipment, he gives <i>Peah</i> for the whole [field, without dividing it].",
+            "All of these divide for seed crops and do not divide for trees, except for a fence. If there were branches that were intermingling [over the fence], this is not a division, but rather one gives <i>Peah</i> for everything.",
+            "And for carob trees, all that are in sight of one another. Rabban Gamliel said: It was customary in my father’s house to give one  <i>Peah</i> for the olive trees on each side, and for the carob trees [to give once for] all that are in sight of one another. Rabbi Elazar bar Tzadok says in his name: Even for the carob trees that they had in the entire city.",
+            "If one sows his field with one species, even though he makes it into two granaries, he gives one <i>Peah</i>. If he sows it with two species, even though he makes them into one granary, he gives two <i>Peot</i>. If he sows his field with two species of wheat: if he makes them into one granary, he gives one <i>Peah</i>; if two granaries, two <i>Peot</i>.",
+            "It happened that Rabbi Shimon of Mitzpah sowed [and came] before Rabban Gamliel, and they went up to the Chamber of Hewn Stone [meeting place of the Great Sanhedrin] and they asked.  Nachum the clerk said: I have received it from Rabbi Meyasha, who received it from [his] father, who received it from the <i>Zugot</i> [pairs of leading Sages from the earliest years of the Tannaitic period], who received it from the Prophets, [as a] Law of Moshe from Sinai: in [a case of] one who sows his field with two kinds of wheat - if he makes them into one granary, he gives one <i>Peah</i>; if two granaries, two <i>Peot</i>.",
+            "If a field was harvested by non-Jews, harvested by robbers, chewed up by ants, or broken by wind or animals, it is exempt [from <i>Peah</i>]. If he [the owner] harvested half and [then] robbers harvested half, it is exempt since the obligation of <i>Peah</i> applies only regarding standing grain.",
+            "If robbers harvested half, and [then] he [the owner] harvested half, he gives <i>Peah</i> from what he harvested. If he harvested half and sells [the other] half, the buyer gives <i>Peah</i> for all [the field]. If he harvested half and dedicated [the other] half [for Temple use], the one who redeems it from the treasurer gives <i>Peah</i> for all [the field]."
+        ],
+        [
+            "For rectangular beds of grain that are between olive trees, the school of Shammai says: [Give] <i>Peah</i> [corner of the field that must be given to the poor] from each and every one; the school of Hillel says: [Give] from one for all of them. They concede [however,] that if the heads of the rows are intertwined, one gives <i>Peah</i> from one for all of them.",
+            "If one harvests [the ripe stalks of] his field and leaves over moist stalks, Rabbi Akiva says: One gives <i>Peah</i> from each and every one; the Sages say: One gives <i>Peah</i> from one for all of them. The Sages concede to Rabbi Akiva in [a case of] one who sows dill or mustard in three places, that he gives <i>Peah</i> from each and every one.",
+            "One who uproots moist onions [to take] to the market, while leaving the dry ones for the granary, gives <i>Peah</i> for both separately. And thus it is for beans, and thus it is for a vineyard. One who thins out [the field] gives from the remnant for the remainder, and one who uproots from one particular area gives from the remnant for the whole.",
+            "The [seed] onions are obligated in <i>Peah</i>; Rabbi Yosi exempts. For the rectangular beds of onions that are between other vegetables, Rabbi Yosi says: <i>Peah</i> must be taken from each and every one; the Sages say: From one for all of them.",
+            "When brothers divide [inherited land], they give two <i>Peot</i>. If they become partners, they give one <i>Peah</i>. Two who buy a tree give one <i>Peah</i>. If this one buys the north and that one buys the south, this one gives <i>Peah</i> for his own and that one gives <i>Peah</i> for his own. One who sells [only] the trees in his field [and not the land] must give <i>Peah</i> for each and every one; Rabbi Yehudah said: When is this? In a time when the field owner did not retain any [trees], but if the field owner retained some [trees], he gives <i>Peah</i> for everything.”",
+            "Rabbi Eliezer says: Land [the size of a] <i>beit rova</i> [the quarter measurement] is obligated in <i>Peah</i>; Rabbi Yehoshua says: That [amount of land] which produces two <i>Seah</i> [a specific unit of volume]; Rabbi Tarfon says: Six [hand-breadths] by six hand-breadths. Rabbi Yehudah ben Beteirah says: [The size that would be needed] in order to harvest and repeat, and the law is according to his words. Rabbi Akiva says: Any size of land is obligated in <i>Peah</i>, and in <i>Bikurim</i> [First-fruits that must be brought to the Temple and given to the priest], and a <i>Pruzbul</i> [legal arrangement which avoids the mandatory Sabbatical year cancellation of personal debts by deeding them to the court, and being subsequently appointed their agent for collection] may be written against it, and movable property are acquired along with it by means of money, contract, or <i>chazakah</i> [action taken upon a property to formalize its legal acquisition].",
+            "If a dying man writes his property [to another]: if he leaves some land over [for himself], his gift is a gift; if he does not leave any land over, his gift is not a gift. If he writes his property to his children, and writes some land to his wife, she has lost her marriage contract [i.e.,, its lien on those properties]; Rabbi Yosi says: If she accepts [being included with the gift-recipients], even though he did not write it to her, she has lost her marriage contract.",
+            "If one writes his property over to his slave, he goes out a freeman. If he leaves some land over [for himself], he does not go out as a freeman. Rabbi Shimon says: He is in all cases a freeman unless he says: ‘Indeed, all my property is given to so-and-so, my slave, except for one out of a multitude that is among them [i.e., an unspecified, though tiny, portion].’"
+        ],
+        [
+            "<i>Peah</i> [corner of the field that is given to the poor] is given while connected to the ground. From vines and palm trees, the  property owner goes down and distributes [them] for the poor. Rabbi Shimon says: Also for smooth nut trees. Even if ninety-nine say to distribute and one says to plunder [i.e. to leave it for the poor to snatch what they can], to this one we listen for he has spoken as is the law.",
+            "For vines and palm trees, this is not so. Even if ninety-nine say to plunder and one says to distribute, to this one we listen for he has spoken as is the law.",
+            "If one took  a part of the <i>Peah</i> and threw it on the rest, he gets no portion of it [thereby]. Even if he falls upon it or spreads his cloak on it, we remove it [the <i>Peah</i>] from him. And thus it is for <i>Leket</i> [fallen gleanings given to the poor], and thus it is for the sheaf of <i>Shikhechah</i> [forgotten sheaves given to the poor].",
+            "<i>Peah</i> cannot be harvested with a scythe, and cannot be uprooted with a spade, so that a man will not hit his fellow.",
+            "[There are] three \"begging\" [i.e., field-access] times a day: at daybreak, at midday, and in the later afternoon. Rabban Gamliel says: They only said [i.e., specified that number] so that [the begging times] should not be reduced. Rabbi Akiva says: They only said so that that [the begging times] should not be increased. The people of Beit Nameir would gather that which was on [marked by] the rope and give <i>Peah</i> from each and every row.",
+            "A non-Jew who harvests his field and afterwards converts is exempt from [the obligation of giving] <i>Leket</i> and from <i>Shikhechah</i> and from <i>Peah</i>. Rabbi Yehudah obligates him in <i>Shikhechah</i>, since <i>Shikhechah</i> only applies at the time of bundling.",
+            "One who dedicated standing crop [to the Temple] and redeemed it, he is obligated [to give <i>Peah</i>]. One who dedicated cut sheaves and redeemed them, he is obligated. [One who] dedicated standing crop and redeemed [after it became] cut sheaves, he is exempt, for at the time that it would have become obligated, it was exempt.",
+            "Similarly, if one dedicates his fruit before <i>Onat Ma'asrot</i> [the point in the development of a fruit when it becomes subject to tithing], and he redeems them, they are obligated.  If [he dedicates them] after <i>Onat Ma'asrot</i> and he redeems them, they are obligated.  If he dedicated them before they were ripe and they ripened [while possessed] by the treasurer, and afterwards he redeemed them, they are exempt, for at the time that they would have become obligated, they were exempt.",
+            "He who collects <i>Peah</i> and says: “Behold, this is for such-and-such poor man” - Rabbi Eliezer says: He acquired it for him; the Sages say: He must give it to the first poor person that he finds. The <i>Leket</i>, the <i>Shikhechah</i>, and the <i>Peah</i> of a non-Jew are obligated in tithes unless he abandons them.",
+            "What is <i>Leket</i>? That which drops at the time of harvesting.  If he was harvesting, and harvested a handful or plucked a fistful, and a thorn pricked him and [the handful or fistful] falls from his hand to the earth, behold it belongs to the property owner. [If it fell] from inside his hand or from inside the scythe [blade, it belongs] to the poor. [If from] outside his hand, or the back of the scythe, it belongs to the property owner. [If it is] from the tip of the hand or the tip of the scythe, Rabbi Yishmael says: It is for the poor; Rabbi Akiva says: It is for the property owner.",
+            "[Produce in] ant-holes that are within the standing crop behold they belong to the property owner. [Produce in ant-holes that are] after the harvesters [have harvested that crop], the upper parts belong to the poor and the lower parts belong to the property owner. Rabbi Meir says: Everything is for the poor, since doubtful <i>Leket</i> is [nevertheless considered] <i>Leket</i>."
+        ],
+        [
+            "A stack of grain underneath which <i>Leket</i> [individual stalks that fall during harvest, which must be left for the poor to glean] was not collected, everything touching the ground is for the poor. If wind scatters the sheaves, he estimates how much <i>Leket</i> [that field would make and gives [that amount] to the poor. Rabban Shimon ben Gamliel says: He gives to the poor the amount that [normally] falls [in such a field].",
+            "An [unharvested] ear of grain [in an area already harvested] the tip of which can touch the standing crop - if it can be harvested with the standing crop, it belongs to the property owner; if not, it belongs to the poor. If an ear of grain that is <i>Leket</i> is intermixed in a stack, one ear must be tithed and given to him [the poor man]. Rabbi Eliezer said: And how does this poor person exchange for something that never came into his possession? Rather, he grants him the entire stack and tithes one ear and gives it to him [and then repossesses the stack].",
+            "One may not use an irrigating wheel [before the poor have collected <i>Leket</i>]- [these are] the words of Rabbi Meir; the Sages permit it, because it is possible  [to irrigate without damaging the <i>Leket</i>]. ",
+            "If a property owner was passing from one place to another place, and needs to take <i>Leket</i>, <i>Shikhechah</i> [individual sheaves, forgotten in the field, which must be left for the poor to collect], or <i>Peah</i> [corner of the field which, while harvesting, must be left for the poor] or <i>Ma'aser Ani</i> [a tithe given to the poor in the third and sixth years of the Sabbatical cycle] he may take and when he returns to his house pay [for them] - [these are] the words of Rabbi Eliezer;  the Sages say: He was poor at that time.",
+            "Someone who exchanges [his produce] with the poor [i.e. their gifts from the field], what is [now] his is exempt [in tithes] and what is [now] the poor person's is obligated [in tithes]. If two [poor people] received a field as sharecroppers, one may give the other <i>Ma'aser Ani</i> [a tithe given to the poor in the third and sixth years of the Sabbatical cycle] from his portion, and that other may give him <i>Ma'aser Ani</i> from his portion. Someone who contracts for a field to harvest, is forbidden in [taking] <i>Leket</i>, <i>Shikhechah</i>, <i>Peah</i>, and <i>Ma'aser Ani</i>. Rabbi Yehudah said: When? At a time that he contracts for a half, a third, or a fourth [of the harvest]. But if he said to him, \"a third of what you harvest is yours\", [then] he is permitted in [taking] <i>Leket</i>, <i>Shikcha</i>, and <i>Peah</i> and forbidden in <i>Ma'aser Ani</i>.",
+            "If someone sells his field, the seller is permitted [in <i>Leket</i>, <i>Shikcha</i>, and <i>Peah</i>] and the buyer is forbidden. A man may not hire a worker on the condition that his [the worker's] son may glean after him. One who does not allow the poor to glean, or who allows one and not another, or who helps one of them - he is stealing from the poor. Regarding this it is said, “Do not encroach upon the border of those who go up [to glean\"] (Proverbs 22:28).",
+            "A sheaf that is forgotten by workers and not forgotten by the property owner, or that is forgotten by the property owner and not forgotten by the workers, or if the poor stood before it [thereby concealing it], or covered it with straw, indeed this is not <i>Shikhechah</i>.",
+            "One who gathers sheaves into hat-shaped piles or cap-shaped piles or circular piles, these are not [subject to] <i>Shikhechah</i>; if they are taken from there to the threshing floor, they are [subject to] <i>Shikhechah</i>. One who gathers sheaves to a stack, they are [subject to] <i>Shikhechah</i>; if they are taken to the threshing floor, they are not [subject to] <i>Shikhechah</i>. This is the general rule: When the sheaves are gathered to a place where their work is completed, they are [subject to] <i>Shikhechah</i>; from there to the threshing floor, they are not [subject to] <i>Shikhechah</i>. [When the sheaves are gathered] to a place where their work is not completed, they are not [subject to] <i>Shikhechah</i>, from there to the threshing floor, they are [subject to] <i>Shikhechah</i>."
+        ],
+        [
+            "Beit Shammai says: Abandoning property only to the poor is abandonment; Beit Hillel says: It is not abandonment until it has also been abandoned to the rich, like in the Sabbatical year. If all sheaves of the field are of one <i>Kav</i> [halachic measurement], and one sheaf is four <i>Kav</i> and it was forgotten, Beit Shammai says: It is not [subject to] <i>Shikhechah</i> [individual sheaves, forgotten in the field, which must be left for the poor to collect]; Beit Hillel says: It is [subject to] <i>Shikhechah</i>.",
+            "The sheaf that is next to a stone wall, or to a stack, or to cattle, or to vessels, and was forgotten, Beit Shammai says: It is not <i>Shikhechah</i>; Beit Hillel says, “[It is] <i>Shikhechah</i>.",
+            "[The sheaves at] the heads of rows, [or] the sheaf [in an ungathered row] adjoining [an apparently forgotten sheaf], [or] the sheaf that he took to bring to the city and [afterwards] forgot it; they [Beit Hillel] concede that these are not <i>Shikhechah</i>.",
+            "And these are the heads of rows: two who started from the middle of the row, this one facing north and that one facing south, and they forgot [some sheaves] before them and after them, the ones that are before them are <i>Shikhechah</i> and the ones that are behind them are not <i>Shikhechah</i>. An individual who starts from the head of the row and forgets [some sheaves] before himself and after himself, that which is before him is not <i>Shikhechah</i> and that which is after him is <i>Shikhechah</i>, since it falls under [the prohibition of] \"Do not return.\" This is the general rule, all that falls under \"Do not return\" is <i>Shikhechah</i>, and whatever does not fall under \"Do not return\" is not <i>Shikhechah</i>.",
+            "Two sheaves are <i>Shikhechah</i> and three are not <i>Shikhechah</i>, two piles of olives or carobs are <i>Shikhechah</i> and three are not <i>Shikhechah</i>, two flax-stalks are <i>Shikhechah</i> and three are not <i>Shikhechah</i>, two single grapes are <i>Peret</i> [fallen grapes given to the poor] and three are not <i>Peret</i>, two ears of grain are <i>Leket</i> [fallen gleanings given to the poor] and three are not <i>Leket</i> - [these are] the words of Beit Hillel; regarding all these, Beit Shammai said: Three [belong] to the poor and four to the property owner.",
+            "If a sheaf has [a volume of] two <i>Seah</i> [a specific unit of volume] and he forgets it, it is not <i>Shikhechah</i>. If two sheaves have [together a volume of] two <i>Seah</i>, Rabban Gamliel says: [It belongs] to the property owner; the Sages say: [It belongs] to the poor. Rabban Gamliel said, \"Does an abundance of sheaves strengthen the power of the property owner or weaken his power?” They said to him, “They strengthen his power.” He said to them, “So since, at a time when there is one sheaf and it has two <i>Se'ah</i> and he forgot it, it is not <i>Shikhechah</i>, [if he had] two sheaves and they have two <i>Se'ah</i>, is it not the law that they will not be <i>Shikhechah</i>?” They said to him, “No, if you say [a law] regarding one sheaf, which is like a stack, will you say [that law] regarding two sheaves, which are like small bundles?”",
+            "If a standing crop has two <i>Seah</i> and was forgotten, it is not <i>Shikhechah</i>; if it does not have two <i>Se'ah</i>, but it is fit to make two <i>Seah</i>, even if it is stunted, we view it as though it were good barley.",
+            "The standing crop saves the sheaf and the standing crop [from being considered <i>Shikhechah</i>]. The sheaf does not save the sheaf or the standing crop. Which standing crop saves a sheaf? Anything that is not <i>Shikhechah</i>, even a single stalk.",
+            "A <i>Seah</i> of uprooted grain and a <i>Seah</i> of grain that is not uprooted - and similarly for trees, garlic, and onions - do not combine to make two <i>Seah</i>, but rather they are for the poor. Rabbi Yosi says: If property of the poor man comes between them, they do not combine; if not, indeed these combine.",
+            "Grain that is intended for animal food or for binding [other grain into sheaves] - and similarly for large bundles of garlic or smaller bundles of garlic and onion -  these are not [subject to the law of] <i>Shikhechah</i>. And anything that [grows] concealed in the earth, like <i>luf</i> [Arum palaestinum]  garlic and onions, Rabbi Yehuda says: They are not [subject to] <i>Shikhechah</i>; t]the Sages say: They are [subject to] <i>Shikhechah</i>.",
+            "He who harvests at night and he who makes sheaves, and also a blind person, they are [subject to] <i>Shikhechah</i>. And if one intended to take only the coarsest ones, they will not be [subject to] <i>Shikhechah</i>. If he said, “Indeed, I am harvesting on the condition that whatever I forget I will take,” he is [subject to] <i>Shikhechah</i>."
+        ],
+        [
+            "An olive tree that has a name in the field, even the olive tree of Netufah in its time, and he forgets it, it is not [subject to] <i>Shikhechah</i> [forgotten sheaves given to the poor]. Regarding what did they say this? Regarding [an olive tree] which is known for its name or for its produce or for its place. [What does]“For its name” [mean?]– that it was [called] <i>Shifchuni</i> ['The one which pours forth'] or <i>Bayshuni</i> ['The one which puts to shame']. \"For its produce\" --that it produces a great amount. “For its place” – that it stands near a wine press or near a hole [in a fence]. And for the rest of all the olive trees, if one forgets two, they are [subject to] <i>Shikhechah</i>, but if three, they are not [subject to] <i>Shikhechah</i>; Rabbi Yosi says: Olives are not [subject to] <i>Shikhechah</i>.",
+            "An olive tree that stands between three rows of two rectangles [of grain], and one forgets it, it is not [subject to] <i>Shikhechah</i>. An olive tree that has two <i>Seah</i> [a specific unit of volume] [of olives remaining] in it, and he forgets it, it is not [subject to] <i>Shikhechah</i>. Regarding when did they say this? When he did not start [picking] it, but if he started, even the olive tree of Netufah in its time, and he forgets it, it is [subject to] <i>Shikhechah</i>. Any time that [the law of <i>Shikhechah</i>] applies under it [the tree], it applies at the top of it; Rabbi Meir says: This is only when the olive-beater has moved on.",
+            "Which is <i>Peret</i>? That which falls at the time of the grape harvest. If one was harvesting grapes, and he was pricked by the cluster or was entangled in leaves, and [grapes] fell from his hand to the earth and were separated into single grapes, this belongs to the property owner. If one leaves a basket under the vine, at the time that he harvests grapes, he is stealing from the poor. Regarding this it is said, “Do not withdraw the border of those who go up [to glean].” (Proverbs 22:28)",
+            "Which is <i>Olelet</i>? Any [cluster] that has neither a shoulder nor a dangling portion [but rather is entirely attached to the main stem]. If there is a shoulder or a dangling portion, it belongs to the property owner; if there is a doubt, it belongs to the poor.  An <i>Olelet</i> that is attached to the knee [the joint between branches or the stem and the trunk] - if it is plucked with the grape cluster, indeed it belongs to the property owner; if not, indeed it belongs to the poor. A single grape - Rabbi Yehudah says: It is a cluster; the Sages say: It is an <i>Olelet</i>.",
+            "One who prunes the vines may prune the ones for the poor just as he prunes his own - [these are] the words of Rabbi Yehudah; Rabbi Meir says: He is permitted regarding his own, but he is not permitted regarding those of the poor.",
+            "<i>Kerem Revai</i> [the fruit of a tree in the fourth year after its planting, which must be taken to Jerusalem and consumed there] - Beit Shammai says: It does not have a [penalty of a] fifth, and it does not have <i>Bi'ur</i> [requirement to remove from one’s premises, on the eve of Pesach in the fourth and seventh years of a Sabbatical cycle,  those agricultural gifts which were not given to their intended recipients]; Beit Hillel says: It has [both]. Beit Shammai says: It has [the obligations of] <i>Peret</i> and <i>Olelet</i>, and the poor redeem it themselves; Beit Hillel says: It is all for the wine press.",
+            "If a vineyard consists entirely of <i>Olelot</i>, Rabbi Eliezer says: It is for the property owner; Rabbi Akiva says: It is for the poor. Rabbi Eliezer said: \"When you harvest, do not take the <i>Olelot</i>\" (Deuteronomy 24:21) - If you do not harvest, where do the <i>Olelet</i> come from? Rabbi Akiva said to him: “[from] your vineyard do not take <i>Olelot</i> (Leviticus 19:10)\", [do not take it] even if it is entirely <i>Olelot</i>. If so, why does it say \"When you harvest, do not take the <i>Olelot</i>\"? [to teach that] the poor have no [rights] in the <i>Olelot</i> before the harvest.”",
+            "One who dedicates his vineyard before the <i>Olelot</i> were discernible, the <i>Olelot</i> are not for the poor; after the <i>Olelot</i> were discernible, the <i>Olelot</i> are for the poor. Rabbi Yosi says: They give the value of the [added] growth [after dedication] to the Temple treasury. What is considered <i>Shikcha</i> on a trellis? Anything that he [i.e. the harvester] is unable to take by stretching back his arm. And on runners? When he moves on from it."
+        ],
+        [
+            "From when is everyone permitted in [taking] <i>Leket</i> [individual stalks that fall during harvest, which must be left for the poor to glean]? When the weakest of the poor have [come and] gone. And when for <i>Peret</i> [fallen grapes given to the poor] and <i>Olelot</i> [individual grapes which fall during the grape-harvest which must be left for the poor to collect]? From when the poor have [come and] gone and come [again]. And when for olive trees? When the second rain has come; Rabbi Yehudah said: Are there not those who do not harvest their olive trees until after the second rain? Rather, when the poor go out [to glean amongst the olives], and do not bring back [an amount of olives worth] four <i>Issarot</i> [specific unit of money].",
+            "[Poor] people [selling produce] are trusted regarding <i>Leket</i>,<i>Shikcha</i>, and <i>Peah</i> [corner of the field which, while harvesting, must be left for the poor] in their time [i.e., during the harvest], and regarding <i>Ma'aser Ani</i> [a second tithe given to the poor in the third and sixth years of the Sabbatical cycle] all year long. A Levite is trusted at all times. And we do not trust them [i.e., the poor] except regarding things that people are accustomed to [give them].",
+            "[Poor] people are trusted concerning wheat, but they are not trusted regarding flour and not regarding bread. [Poor] people are trusted regarding rice on the stalk, but are not trusted regarding it [the rice itself], whether raw or cooked. [Poor] people are trusted concerning beans, but not trusted concerning grits, whether raw or cooked. [Poor] people are trusted concerning oil, to say that it is <i>Ma'aser Ani</i>, but are not trusted to say that it is <i>Nikuf</i> [the last olives shaken down by the poor].",
+            "[Poor] people are trusted regarding raw vegetables but not trusted regarding cooked vegetables, unless he had a small amount, because it is common that the property owner takes it out from his stew pot.",
+            "One must not give less [<i>Ma'aser Ani</i>] to the poor from the threshing floor [than the following measures]: half a <i>Kav</i> [specific unit of volume] of wheat and a <i>Kav</i> of barley - Rabbi Meir says: half a <i>Kav</i>; a <i>Kav</i> and a half of kasha; a <i>Kav</i> of dried figs or a <i>Maneh</i> [specific unit of volume] of figs - Rabbi Akiva says: a <i>Pras</i> [half a <i>Maneh</i>]; half a <i>Log</i> [one fourth of a <i>Kav</i>] of wine - Rabbi Akiva says: a quarter; a quarter of a <i>Log</i> of oil - Rabbi Akiva says: An eighth [of that]. As for the rest of the produce, Abba Shmuel said: Enough that he can sell it and buy food for two meals.",
+            "This measure applies to priests and Levites and Israelites. If one wants to save some [e.g., for poor relatives], he may retain half and give half. If he has a small amount [less per poor person present than the amounts indicated], he places it before them, and they divide it between themselves.",
+            "One must not give [<i>Tzedakah</i>] to the  poor who wander from place to place less than a loaf that is the price of a  <i>Pundion</i>, when  four <i>Seah</i> [of grain] cost a <i>Sela</i>. If he spends the night, one gives [bedding] supplies for the night. If he stays for Shabbat, one gives him food for three meals. One who has [enough] food for two meals must not take from the soup kitchen. [If he has enough] food for fourteen meals, he must not take from the charity box. And the charity box [funds] are collected by two people and distributed by three people.",
+            "One who has two hundred <i>Zuz</i> may not take <i>Leket</i>, <i>Shikhechah</i>, <i>Peah</i> or <i>Ma'aser Ani</i>. If he has one <i>Dinar</i> less than two hundred, even one thousand [people] simultaneously give him [a <i>Dinar</i>, he may take [them all]. If [his assets] are mortgaged to his creditor or his wife’s marriage contract, he may take. He is not obligated to sell his house or his [fine] clothes [in order to take agricultural gifts].",
+            "Someone who has fifty <i>Zuz</i>, and he uses them for business, he may not take. And anyone who does not need to take, but takes anyway, will not depart from the world until he will become dependent on others. And all who need to take, yet do not take, will not die from old age until he will [be enabled to] provide for others from his portion. Regarding this, scripture states, “Blessed is the man that relies on G-d, and G-d will be his security” (Jeremiah 17:7). [The same is true] for a judge who judges in absolute truth. And he who is neither lame, nor blind, nor crippled, yet he pretends to be one of these, he will not die of old age until he becomes like one of these, as it says, “Justice, justice shall you pursue.” (Deuteronomy 16:20) And every judge who takes a bribe and subverts the law, he will not die of old age until his eyes have dimmed, as it says, “And you shall not take a bribe, because a bribe blinds those who can see and understand, etc.” (Exodus 23:8)"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Sefaria Community Translation.json

@@ -0,0 +1,37 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "",
+            "One who gathers sheaves into hat-shaped piles or cap-shaped piles or circular piles, these are not [subject to] Shikhechah; if they are taken from there to the threshing floor, they are [subject to] Shikhechah. One who gathers sheaves to a stack, they are [subject to] Shikhechah; if they are taken to the threshing floor, they are not [subject to] Shikhechah. This is the general rule: When the sheaves are gathered to a place where their work is completed, they are [subject to] Shikhechah; from there to the threshing floor, they are not [subject to] Shikhechah. [When the sheaves are gathered] to a place where their work is not completed, they are not [subject to] Shikhechah, from there to the threshing floor, they are [subject to] Shikhechah.\n"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de].json

@@ -0,0 +1,113 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001042448/NLI",
+    "versionTitle": "Talmud Bavli. German. Lazarus Goldschmidt. 1929 [de]",
+    "status": "locked",
+    "priority": 0.25,
+    "license": "Public Domain",
+    "versionNotes": "",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "shortVersionTitle": "Lazarus Goldschmidt, 1929 ",
+    "actualLanguage": "de",
+    "languageFamilyName": "german",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "<b>F</b>OLGENDE D<small>INGE HABEN KEIN FESTGESETZTES</small> M<small>ASS</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Im biblischen Gesetze.</i>:<small>DER</small> E<small>CKENLASS, DIE</small> E<small>RSTLINGE</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Die Erstlinge der Feldfrüchte sind nach dem Tempel zu bringen (cf. Ex. 23,19), worüber weiter in einem besonderen Traktate gehandelt wird.</i>, <small>DAS</small> E<small>RSCHEINEN</small><sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Im Tempel bei der Wallfahrt an den drei Festen des Jahres; cf. Ex. 23,17.</i>, <small>DIE</small> W<small>OHLTÄTIGKEIT UND DAS</small> S<small>TUDIUM DER</small> T<small>ORA</small>. V<small>ON FOLGENDEN</small> D<small>INGEN GENIESST DER</small> M<small>ENSCH DIE</small> F<small>RÜCHTE IN DIESER</small> W<small>ELT, UND DAS</small> K<small>APITAL BLEIBT IHM FÜR DIE ZUKÜNFTIGE</small> W<small>ELT ERHALTEN: DIE</small> E<small>HRERBIETUNG GEGEN</small> V<small>ATER UND</small> M<small>UTTER, DIE</small> W<small>OHLTÄTIGKEIT UND DIE</small> F<small>RIEDENSSTIFTUNG ZWISCHEN EINEM</small> M<small>ENSCHEN UND SEINEM</small> G<small>ENOSSEN; DAS</small> S<small>TUDIUM DER</small> T<small>ORA ABER WIEGT SIE ALLE AUF</small>.",
+            "D<small>ER</small> E<small>CKENLASS BETRAGE NICHT WENIGER ALS EIN</small> S<small>ECHZIGSTEL</small>. O<small>BGLEICH SIE GESAGT HABEN, DER</small> E<small>CKENLASS HABE KEIN FESTGESETZTES</small> M<small>ASS, SO</small> [<small>RICHTE MAN SICH DENNOCH</small>] <small>NACH DER</small> G<small>RÖSSE DES</small> F<small>ELDES, NACH DER</small> M<small>ENGE DER</small> A<small>RMEN UND NACH DER</small> G<small>RÖSSE DES</small> E<small>RTRAGES</small>.",
+            "M<small>AN DARF DEN</small> E<small>CKENLASS AUCH AM</small> A<small>NFANG ODER IN DER</small> M<small>ITTE DES</small> F<small>ELDES ZURÜCKLASSEN</small>; R. Š<small>IMO͑N SAGTE</small>: J<small>EDOCH LASSE MAN AM</small> E<small>NDE DAS FESTGESETZTE</small> Q<small>UANTUM</small><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Dh. ein Sechzigstel (nach manchen inclusive, nach anderen hingegen exclusive).</i> <small>ZURÜCK</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: H<small>AT MAN</small> [<small>AN DER</small> E<small>CKE</small>] <small>AUCH NUR EINEN</small> H<small>ALM ZURÜCKGELASSEN, SO STÜTZE MAN SICH DARAUF HINSICHTLICH DES</small> E<small>CKENLASSES, WENN ABER NICHT, SO HAT MAN ES</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Was man in der Mitte, bezw. am Anfang des Feldes zurückläßt.</i> <small>NUR ALS</small> F<small>REIGUT GEGEBEN</small>.",
+            "F<small>OLGENDE</small> R<small>EGEL SAGTEN SIE BEIM</small> E<small>CKENLASS</small>: <small>ALLES, WAS EINE</small> S<small>PEISE</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Ausgenommen zBs. Farbenpflanzen, die nur im Notfalle gegessen werden.</i> <small>IST, AUFBEWAHRT</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Ausgenommen Freigegebenes.</i> <small>WIRD, SEINE</small> N<small>AHRUNG AUS DER</small> E<small>RDE</small><sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Ausgenommen Schwämme.</i> <small>ZIEHT, MIT EINEM</small> M<small>AL GEERNTET</small><sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Ausgenommen Früchte, die nicht zu gleicher Zeit reif werden.</i> <small>WIRD UND ZUR</small> A<small>UFBEWAHRUNG</small><sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">Ausgenommen Kräuter.</i><small>EINGEBRACHT WIRD, IST ECKENLASSPFLICHTIG</small>. G<small>ETREIDE UND</small> H<small>ÜLSENFRÜCHTE SIND IN DIESER</small> R<small>EGEL EINBEGRIFFEN</small>.",
+            "V<small>ON</small> B<small>ÄUMEN SIND</small><sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Nur beispielsweise angeführt.</i>G<small>ERBERSUMACH</small><sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">Rhus coriaria; so nach Maimonides.</i>, J<small>OHANNISBROTBÄUME</small>, N<small>USSBÄUME</small>, M<small>ANDELBÄUME</small>, W<small>EINSTÖCKE</small>, G<small>RANATAPFELBÄUME</small>, O<small>LIVENBÄUME UND</small> D<small>ATTELPALMEN ECKENLASSPFLICHTIG</small>.",
+            "M<small>AN GEBE</small><sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Wenn man beim Mähen das Zurücklassen am Halme vergessen hat.</i><small>DEN</small> E<small>CKENLASS ZEHNTFREI, BIS MAN</small> [<small>DEN</small> G<small>ETREIDEHAUFEN</small>] <small>GLATTGESTRICHEN HAT; MAN GEBE</small> [<small>VON DER</small> E<small>RNTE</small>] <small>ALS</small> F<small>REIGUT ZEHNTFREI, BIS MAN GLATTGESTRICHEN HAT; MAN GEBE DAVON DEM</small> V<small>IEH, DEM</small> W<small>ILD UND DEM</small> G<small>EFLÜGEL ZEHNTFREI ZU ESSEN, BIS MAN GLATTGESTRICHEN HAT; MAN ENTNEHME ZEHNTFREI VON DER</small> T<small>ENNE UND SÄE, BIS MAN GLATTGESTRICHEN HAT – SO</small> R. A͑<small>QIBA</small>. W<small>ENN EIN</small> P<small>RIESTER ODER EIN</small> L<small>EVITE VON DER</small> T<small>ENNE KAUFEN, BEVOR GLATTGESTRICHEN WURDE, SO BEHALTEN SIE DIE</small> Z<small>EHNTE FÜR SICH</small><sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">Der Priester oder Levite muß, wenn er zehntpflichtiges Getreide kauft, ebenfalls die Zehnte entrichten.</i>. W<small>ER</small> [<small>DIE</small> E<small>RNTE</small>] <small>DEM</small> H<small>EILIGTUM WEIHT UND SIE WIEDER AUSLÖST, IST ZU DEN</small> Z<small>EHNTEN VERPFLICHTET, ES SEI DENN, DER</small> S<small>CHATZ MEISTER HAT SIE GLATTGESTRICHEN</small>."
+        ],
+        [
+            "<b>F</b>OLGENDE D<small>INGE BILDEN EINE</small> T<small>EILUNG</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Jeder Teil erfordert den Eckenlaß besonders.</i> <small>HINSICHTLICH DES</small> E<small>CKENLASSES: DER</small> F<small>LUSS, DER</small> S<small>TROM, DER</small> P<small>RIVATWEG</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Der Privatweg hat die Breite von 4, der öffentliche von 16 Ellen.</i>, <small>DER ÖFFENTLICHE</small> W<small>EG, DER ÖFFENTLICHE</small> S<small>TEG, DER IM</small> S<small>OMMER UND IN DER</small> R<small>EGENZEIT BENUTZTE</small> P<small>RIVATSTEG, DAS</small> B<small>RACHFELD, DAS</small> A<small>CKERFELD UND EINE ANDERE</small> S<small>AAT</small>. W<small>ENN MAN ALS</small> G<small>RÜNFUTTER MÄHET, SO BILDET DIES EINE</small> T<small>EILUNG – SO</small> R. M<small>EÍR; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ES BILDE NUR DANN EINE</small> T<small>EILUNG, WENN MAN</small> [<small>DIE</small> S<small>TELLE</small>] <small>UMGEACKERT HAT</small>.",
+            "D<small>ER</small> W<small>ASSERGRABEN, DESSEN BEIDE</small> U<small>FER MAN NICHT ZUSAMMEN</small><sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">An dem einen Ufer stehend.</i> <small>MÄHEN KANN, BILDET, WIE</small> R. J<small>EHUDA SAGT, EINE</small> T<small>EILUNG</small>. S<small>IND</small> B<small>ERGE VORHANDEN, DIE MAN MIT DEM</small> K<small>ARST AUFGRABEN MUSS, SO GEBE MAN, OBGLEICH DER</small> P<small>FLÜGER MIT SEINEM</small> G<small>ERÄTE NICHT HINÜBER KANN, DEN</small> E<small>CKENLASS NUR AN EINER</small> S<small>TELLE</small>.",
+            "D<small>IESE ALLE BILDEN EINE</small> T<small>EILUNG BEI</small> S<small>AATEN, BEI</small> B<small>ÄUMEN ABER BILDET NUR DER</small> Z<small>AUN</small><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Mind. 10 Handbreiten hoch.</i> <small>EINE</small> T<small>EILUNG; WENN ABER DIE</small> Z<small>WEIGE VERFLOCHTEN SIND, SO BILDET AUCH ER KEINE</small> T<small>EILUNG, UND MAN GEBE DEN</small> E<small>CKENLASS NUR AN EINER</small> S<small>TELLE</small>.",
+            "B<small>EI</small> J<small>OHANNISBROTBÄUMEN, WENN SIE EINANDER</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Dh. wenn man von dem einen Baume aus den zweiten sieht; der Zaun zwischen beiden bildet dann keine Teilung.</i> <small>SEHEN</small>. R. G<small>AMLIÉL SAGTE</small>: M<small>EINE</small> V<small>ORFAHREN PFLEGTEN EINEN</small> E<small>CKENLASS ZU GEBEN VON</small> O<small>LIVEN AN JEDER</small> S<small>EITE</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Der Stadt, wo sie einen solchen Garten hatten.</i> <small>UND VON</small> J<small>OHANNISBROTBÄUMEN, WENN SIE EINANDER SAHEN</small>. R. E<small>LIE͑ZER B</small>. R. Ç<small>ADOQ SAGTE IN SEINEM</small> N<small>AMEN</small>: A<small>UCH VON DEN SÄMTLICHEN</small> J<small>OHANNISBROTBÄUMEN, DIE SIE IN DER GANZEN</small> S<small>TADT HATTEN</small>.",
+            "W<small>ER SEIN</small> F<small>ELD MIT EINER</small> A<small>RT BESÄET, GEBE EINEN</small> E<small>CKENLASS, AUCH WENN ER ZWEI</small> T<small>ENNEN GEMACHT HAT; WER ES MIT ZWEI</small> A<small>RTEN BESÄET, GEBE DEN</small> E<small>CKENLASS ZWEIMAL, AUCH WENN ER EINE</small> T<small>ENNE GEMACHT HAT</small>. W<small>ER DAS</small> F<small>ELD MIT ZWEI</small> A<small>RTEN</small> W<small>EIZEN BESÄET, GEBE EINEN</small> E<small>CKENLASS, WENN ER EINE</small> T<small>ENNE GEMACHT HAT, UND ZWEIMAL</small> (<small>DEN</small> E<small>CKENLASS</small>), <small>WENN ER ZWEI</small> T<small>ENNEN GEMACHT HAT</small>.",
+            "E<small>INST SÄETE</small> [<small>SO</small>] R. Š<small>IMO͑N AUS</small> M<small>IÇPA VOR</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Dh. zu seiner Zeit, mit seinem Einvernehmen.</i> R. G<small>AMLIÉL, UND ALS SIE NACH DER</small> Q<small>UADERHALLE</small><sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Sitzungssaal des Synedriums; cf. Mid. V, 4.</i> <small>GINGEN UND DIESBEZÜGLICH FRAGTEN, SPRACH</small> N<small>AḤUM DER</small> S<small>CHREIBER</small>: E<small>S IST MIR VON</small> R. M<small>EJAŠA ÜBERLIEFERT WORDEN, IHM VON SEINEM</small> V<small>ATER</small><sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Nach anderen ist Abba Eigenname, jed. haben manche Handschriften <span dir=\"rtl\">מאביו</span>, mit Suffix.</i>, <small>DIESEM VON DEN</small> P<small>AAREN</small><sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">In den letzten 2 Jahrhunderten v. Chr. standen je 2 Gelehrte an der Spitze des Synedriums, die Paare genannt werden.</i>, <small>UND IHNEN VON DEN</small> P<small>ROPHETEN, ES SEI EINE VON</small> M<small>OŠE AM</small> S<small>INAJ ÜBERLIEFERTE</small> H<small>ALAKHA</small>: W<small>ER SEIN</small> F<small>ELD MIT ZWEI</small> A<small>RTEN</small> W<small>EIZEN BESÄET, GEBE EINEN</small> E<small>CKENLASS, WENN ER EINE</small> T<small>ENNE GEMACHT HAT, UND ZWEIMAL</small> (<small>DEN</small> E<small>CKENLASS</small>), <small>WENN ER ZWEI</small> T<small>ENNEN GEMACHT HAT</small>.",
+            "E<small>IN</small> F<small>ELD, DAS</small> N<small>ICHTJUDEN ODER</small> R<small>ÄUBER GEMÄHET</small>, A<small>MEISEN ANGEFRESSEN ODER DER</small> W<small>IND ODER</small> V<small>IEH GEBROCHEN HABEN, IST</small> [<small>VOM</small> E<small>CKENLASS</small>] <small>FREI</small>. H<small>AT ER DIE</small> H<small>ÄLFTE GEMÄHET UND</small> R<small>ÄUBER DIE ANDERE</small> H<small>ÄLFTE, SO IST ES</small> [<small>VOM</small> E<small>CKENLASS</small>] <small>FREI, DENN DIE</small> E<small>CKENLASSPFLICHT ERSTRECKT SICH AUF DAS</small> H<small>ALMGETREIDE</small><sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Das beim Mähen der 1. Hälfte noch vorhanden war.</i>.",
+            "H<small>ABEN</small> R<small>ÄUBER DIE</small> H<small>ÄLFTE GEMÄHET UND ER DIE ANDERE</small> H<small>ÄLFTE, SO GEBE ER DEN</small> E<small>CKENLASS VON DEM, WAS ER GEMÄHET HAT</small>. H<small>AT ER DIE</small> H<small>ÄLFTE GEMÄHET UND DIE ANDERE</small> H<small>ÄLFTE VERKAUFT, SO GEBE DER</small> K<small>ÄUFER DEN</small> E<small>CKENLASS FÜR DAS</small> G<small>ANZE</small>. H<small>AT ER DIE</small> H<small>ÄLFTE GEMÄHET UND DIE ANDERE</small> H<small>ÄLFTE DEM</small> H<small>EILIGTUM GEWEIHT, SO GEBE DERJENIGE, DER ES VOM</small> S<small>CHATZMEISTER AUSLÖST, DEN</small> E<small>CKENLASS FÜR DAS</small> G<small>ANZE</small>."
+        ],
+        [
+            "<b>V</b>ON <small>DEN</small> G<small>ETREIDEBEETEN ZWISCHEN DEN</small> O<small>LIVENBÄUMEN</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Ebenso anderen Bäumen.</i> <small>GEBE MAN DEN</small> E<small>CKENLASS, WIE DIE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS SAGT, VON JEDEM</small> B<small>EETE BESONDERS, UND WIE DIE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SAGT, VON EINEM</small> B<small>EETE FÜR ALLE; JENE PFLICHTEN BEI, DASS, WENN DIE</small> E<small>NDEN DER</small> B<small>EETE ANEINANDERSTOSSEN, MAN DEN</small> E<small>CKENLASS VON EINEM FÜR ALLE GEBE</small>.",
+            "W<small>ER SEIN</small> F<small>ELD STELLENWEISE MÄHET</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Wörtl.: wer sein F. fleckig macht.</i> <small>UND DIE GRÜNEN</small> H<small>ALME ZURÜCKLÄSST, GEBE, WIE</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, DEN</small> E<small>CKENLASS VON JEDER</small> [<small>STELLE</small>] <small>BESONDERS, UND WIE DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, VON EINER FÜR ALLE</small>. D<small>IE</small> W<small>EISEN PFLICHTEN</small> R. A͑<small>QIBA BEI, DASS, WENN MAN</small> D<small>ILL ODER</small> S<small>ENF AN DREI VERSCHIEDENEN</small> S<small>TELLEN SÄET, MAN DEN</small> E<small>CKENLASS VON JEDER BESONDERS GEBE</small>.",
+            "W<small>ER GRÜNE</small> Z<small>WIEBELN FÜR DEN</small> M<small>ARKT AUSREISST UND DIE TROCKENEN FÜR DIE</small> T<small>ENNE ZURÜCKLÄSST, GEBE DEN</small> E<small>CKENLASS FÜR DIESE BESONDERS UND FÜR JENE BESONDERS</small>. D<small>ASSELBE GILT AUCH VON</small> B<small>OHNEN UND VON</small> W<small>EINTRAUBEN</small>. W<small>ER</small> [P<small>FLANZEN</small>] <small>AUSZIEHT</small><sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Damit die zurückbleibenden sich besser entfalten können.</i>, <small>GEBE</small> [<small>DEN</small> E<small>CKENLASS</small>] <small>FÜR DIE ZURÜCKBLEIBENDEN VON DEN ZURÜCKGEBLIEBENEN</small>. W<small>ER VON EINER</small> S<small>TELLE</small><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Nach den Kommentaren: zu einem Behufe, dh. entw. ganz zum sofortigen Bedarf oder ganz zum Verkauf.</i> <small>AUSREISST, GEBE VON DEN</small> Z<small>URÜCKGEBLIEBENEN FÜR ALLE</small>.",
+            "S<small>AATZWIEBELN SIND ECKENLASSPFLICHTIG; NACH</small> R. J<small>OSE SIND SIE FREI</small>. V<small>ON DEN</small> Z<small>WIEBELBEETEN ZWISCHEN DEN</small> K<small>RAUTFELDERN GEBE MAN DEN</small> E<small>CKENLASS, WIE</small> R. J<small>OSE SAGT, VON JEDEM BESONDERS, UND WIE DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, VON EINEM FÜR ALLE</small>.",
+            "W<small>ENN</small> B<small>RÜDER GETEILT HABEN, SO GEBE JEDER DEN</small> E<small>CKENLASS BESONDERS; VEREINIGEN SIE SICH WIEDER, SO GEBEN SIE EINEN</small> E<small>CKENLASS</small>. W<small>ENN ZWEI EINEN</small> B<small>AUM KAUFEN, SO GEBEN SIE EINEN</small> E<small>CKENLASS; NIMMT EINER DIE</small> N<small>ORDSEITE UND DER ANDERE DIE</small> S<small>ÜDSEITE, SO GEBE DER EINE DEN</small> E<small>CKENLASS FÜR SICH UND DER ANDERE DEN</small> E<small>CKENLASS FÜR SICH</small>. W<small>ENN JEMAND</small> B<small>AUMSTÄMME IN SEINEM</small> F<small>ELDE VERKAUFT</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Ohne Boden, sonst würde sie dieser vereinigen.</i>, <small>SO GEBE</small> [<small>DER</small> K<small>ÄUFER</small>] <small>DEN</small> E<small>KKENLASS VON JEDEM BESONDERS</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: N<small>UR DANN, WENN DER</small> B<small>ESITZER DES</small> F<small>ELDES NICHTS ZURÜCKBEHIELT, WENN ABER DER</small> B<small>ESITZER DES</small> F<small>ELDES ETWAS ZURÜCKBEHIELT, SO GEBE DIESER DEN</small> E<small>CKENLASS FÜR ALLE</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Wenn er mit der Ernte bereits begonnen hatte.</i>.",
+            "R. E<small>LIE͑ZER SAGT, EINE</small> B<small>ODENFLÄCHE VON EINEM</small> V<small>IERTELKAB</small> A<small>USSAAT IST ECKENLASSPFLICHTIG</small>; R. J<small>EHOŠUA͑ SAGT, DIE ZWEI</small> S<small>EA͑ TRÄGT</small>; R. T<small>RYPHON SAGT, EINE VON SECHS</small> (H<small>ANDBREITEN</small>) <small>ZU SECHS</small> H<small>ANDBREITEN</small>; R. J<small>EHUDA B</small>. B<small>ETHERA SAGT, AUF DER MAN IN ZWEI</small> S<small>CHNITTEN MÄHEN MUSS</small>. D<small>IE</small> H<small>ALAKHA IST WIE SEINE</small> A<small>NSICHT</small>. R. A͑<small>QIBA SAGTE</small>: E<small>INE</small> B<small>ODENFLÄCHE IRGENDWIE</small> [<small>GROSS</small>] <small>IST FÜR DEN</small> E<small>CKENLASS UND FÜR DIE</small> E<small>RSTLINGE</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Cf. Ex. 23,19.</i><small>PFLICHTIG, MAN SCHREIBE DARÜBER EINEN</small> P<small>ROSBUL</small><sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Der Prosbul (Urkunde zum Schutze gegen den Verfall einer Schuld im Jobeljahr; cf. Seb.X, 3f.) hat nur dann Gültigkeit, wenn der Schuldner Land besitzt.</i>, <small>UND MAN KANN DAMIT NICHTHYPOTHEKARISCHE</small><sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Hypothekarische Güter, dh. Immobilien, werden durch Kaufpreis, Kauf schein oder Besitznahme erworben; nichthyp., dh. Mobilien, nur durch das Ansichziehen oder Aufheben; letztere werden mit den ersteren miterworben. Cf. Qid.26a.</i> G<small>ÜTER DURCH</small> Z<small>AHLUNG</small>, U<small>RKUNDE UND</small> B<small>ESITZNAHME MITERWERBEN</small>.",
+            "W<small>ENN EIN</small> S<small>TERBENDER</small><sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">Der später genas.</i> <small>JEMANDEM SEINE</small> G<small>ÜTER VERSCHREIBT, SO IST, WENN ER ETWAS</small> B<small>ODEN ZURÜCKBEHÄLT, SEINE</small> S<small>CHENKUNG GÜLTIG</small><sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Weil er durch die Zurückbehaltung kundtut, daß er auch im Falle der Genesung schenken wollte.</i>, <small>UND WENN ER ETWAS</small> B<small>ODEN NICHT ZURÜCKBEHÄLT, SEINE</small> S<small>CHENKUNG UNGÜLTIG</small>. W<small>ENN JEMAND SEINE</small> G<small>ÜTER SEINEN</small> K<small>INDERN VERSCHREIBT UND SEINER</small> F<small>RAU ETWAS</small> B<small>ODEN VERSCHREIBT</small><sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">Und sie damit einverstanden ist.</i>, <small>SO VERLIERT SIE IHRE</small> M<small>ORGENGABE</small><sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Cf. Ket. 10b.</i>. R. J<small>OSE SAGT, IST SIE EINVERSTANDEN</small><sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">Mit den Kindern zu erben.</i>, <small>VERLIERE SIE IHRE</small> M<small>ORGENGABE, AUCH WENN ER IHR NICHTS VERSCHRIEBEN HAT</small>.",
+            "W<small>ENN JEMAND SEINE</small> G<small>ÜTER SEINEM</small> S<small>KLAVEN VERSCHREIBT, SO WIRD DIESER FREI; WENN ER ABER ETWAS</small> B<small>ODEN ZURÜCKBEHÄLT, SO WIRD ER NICHT FREI</small>. R. Š<small>IMO͑N SAGT, ER WERDE IN JEDEM</small> F<small>ALLE FREI, AUSSER WENN JENER GESAGT HAT: ALLE MEINE</small> G<small>ÜTER SEIEN DIESEM MEINEM</small> S<small>KLAVEN GESCHENKT, MIT</small> A<small>USNAHME EINES</small> Z<small>EHNTAUSENDSTELS</small><sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">Da damit der Sklave selber gemeint sein kann.</i>."
+        ],
+        [
+            "<b>D</b>ER E<small>CKENLASS IST AM</small> B<small>ODEN HAFTEND ZU GEBEN</small>. B<small>EIM</small> W<small>EINSTOCKE UND BEI DER</small> D<small>ATTELPALME NEHME DER</small> B<small>ESITZER</small> [<small>DIE</small> F<small>RÜCHTE</small>] <small>HERAB UND VERTEILE SIE UNTER DIE</small> A<small>RMEN</small>; R. Š<small>IMO͑N SAGT, AUCH BEI DEN</small> G<small>LATTNÜSSEN</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Nach manchen Erklärern: deren Stämme glatt, astfrei sind; nach anderen eine bestimmte Art von Nüssen, die auf sehr hohen Bäumen wachsen.</i>. S<small>ELBST WENN NEUNUNDNEUNZIG</small> [<small>DER</small> A<small>RMEN</small>] <small>FÜR DAS</small> V<small>ERTEILEN STIMMEN UND EINER FÜR DAS</small> R<small>AFFEN, HÖRE MAN DIESEN, WEIL ER NACH DER</small> H<small>ALAKHA STIMMT</small>.",
+            "A<small>NDERS BEIM</small> W<small>EINSTOCKE UND BEI DER</small> D<small>ATTELPALME: SELBST WENN NEUNUNDNEUNZIG FÜR DAS</small> R<small>AFFEN STIMMEN UND EINER FÜR DAS</small> V<small>ERTEILEN, HÖRE MAN AUF DIESEN, WEIL ER NACH DER</small> H<small>ALAKHA STIMMT</small>.",
+            "W<small>ENN JEMAND ETWAS VOM</small> E<small>CKENLASS NIMMT UND ES AUF DAS ÜBRIGE WIRFT</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Um sich auch dieses anzueignen.</i>, <small>SO GEHÖRT IHM NICHTS DAVON; WENN ER SICH SELBST DARAUF WIRFT ODER DARÜBER SEIN</small> G<small>EWAND AUSBREITET, SO SCHAFFE MAN ES HERUNTER</small>. D<small>ASSELBE GILT AUCH VON DER</small> N<small>ACHLESE UND VON DER VERGESSENEN</small> G<small>ARBE</small>.",
+            "D<small>EN</small> E<small>CKENLASS DARF MAN WEDER MIT</small> S<small>ICHELN MÄHEN NOCH MIT</small> H<small>AKKEN AUSREISSEN, DAMIT DIE</small> L<small>EUTE EINANDER NICHT SCHLAGEN</small>.",
+            "D<small>REI</small> V<small>ERTEILUNGEN FINDEN TÄGLICH STATT: MORGENS, MITTAGS UND ABENDS</small>. R. G<small>AMLIÉL SAGT, MAN BESTIMMTE DIES NUR ALS</small> M<small>INIMUM</small>; R. A͑<small>QIBA SAGT, MAN BESTIMMTE DIES NUR ALS</small> M<small>AXIMUM</small>. I<small>N</small> B<small>ETH</small> N<small>AMER PFLEGTEN SIE MIT DER</small> M<small>ESSSCHNUR ZU MÄHEN UND VON JEDER</small> R<small>EIHE DEN</small> E<small>CKENLASS ZU GEBEN</small>.",
+            "W<small>ENN EIN</small> F<small>REMDLING SEIN</small> F<small>ELD GEMÄHET UND DARAUF</small> P<small>ROSELYT WIRD, SO IST ER VON DER</small> N<small>ACHLESE, VOM</small> V<small>ERGESSENEN UND VOM</small> E<small>CKENLASS FREI</small>; R. J<small>EHUDA VERPFLICHTET IHN ZUM</small> V<small>ERGESSENEN, DENN DAS</small> G<small>EBOT VOM</small> V<small>ERGESSENEN FINDET ERST ZUR</small> Z<small>EIT DES</small> G<small>ARBENBINDENS</small><sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Wo er schon Jisraélit war.</i> <small>STATT</small>.",
+            "W<small>ENN JEMAND</small> H<small>ALMGETREIDE DEM</small> H<small>EILIGTUM GEWEIHT HAT UND ES ALS</small> H<small>ALMGETREIDE AUSLÖST, SO IST ER VERPFLICHTET</small><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Das Vergessene zurückzulassen.</i>; <small>WENN ALS</small> G<small>ARBEN UND ES ALS</small> G<small>ARBEN AUSLÖST, SO IST ER VERPFLICHTET; WENN ALS</small> H<small>ALMGETREIDE UND ES ALS</small> G<small>ARBEN AUSLÖST, SO IST ER FREI, DENN ZUR</small> P<small>FLICHTZEIT WAR ES FREI</small>.",
+            "E<small>BENSO SIND, WENN JEMAND SEINE</small> F<small>RÜCHTE DEM</small> H<small>EILIGTUM GEWEIHT HAT, BEVOR SIE ZEHNTPFLICHTIG</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Dies erfolgt erst in der Tenne.</i> <small>WAREN, UND SIE NACHHER AUSLÖST, DIESE ZEHNTPFLICHTIG, WENN NACHDEM SIE ZEHNTPFLICHTIG WAREN, UND SIE AUSLÖST, EBENFALLS ZEHNTPFLICHTIG</small>. W<small>ENN ER SIE ABER DEM</small> H<small>EILIGTUM GEWEIHT HAT, BEVOR SIE FERTIG WAREN, UND NACHDEM SIE IM</small> B<small>ESITZE DES</small> S<small>CHATZMEISTERS FERTIG GEWORDEN SIND, SIE AUSLÖST, SO SIND SIE ZEHNTFREI, DENN ZUR</small> P<small>FLICHTZEIT WAREN SIE FREI</small>.",
+            "W<small>ENN JEMAND</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Kein Armer; cf. Pea VIII,8.</i> <small>DEN</small> E<small>CKENLASS SAMMELT UND SAGT: DIES SEI FÜR JENEN</small> A<small>RMEN, SO HAT ER ES, WIE</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, FÜR JENEN ERWORBEN; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, ER GEBE ES DEM</small> A<small>RMEN, DER SICH ZUERST EINFINDET</small>. N<small>ACHLESE</small>, V<small>ERGESSENES UND</small> E<small>CKENLASS EINES</small> F<small>REMDLINGS IST ZEHNTPFLICHTIG, ES SEI DENN, DASS ER ES PREISGIBT</small>.",
+            "W<small>AS HEISST</small> N<small>ACHLESE</small>? – <small>WAS BEIM</small> M<small>ÄHEN HERABFÄLLT</small>. W<small>ENN JEMAND EINE</small> H<small>ANDVOLL MÄHET, ODER EINEN</small> H<small>AUFEN VOLL AUSREISST UND SICH AN EINEN</small> D<small>ORN SCHLÄGT, SO DASS ES AUS SEINER</small> H<small>AND ZUR</small> E<small>RDE FÄLLT, SO GEHÖRT ES DEM</small> B<small>ESITZER</small>. W<small>AS VON DER</small> I<small>NNENSEITE DER</small> H<small>AND UND VON DER</small> I<small>NNENSEITE DER</small> S<small>ICHEL HERABFÄLLT, GEHÖRT DEN</small> A<small>RMEN; WAS ABER VON DER</small> R<small>ÜCKSEITE DER</small> H<small>AND UND VON DER</small> R<small>ÜCKSEITE DER</small> S<small>ICHEL HERABFÄLLT, GEHÖRT DEM</small> B<small>ESITZER</small>. W<small>AS VON DEN</small> F<small>INGERSPITZEN ODER VON DER</small> S<small>PITZE DER</small> S<small>ICHEL HERABFÄLLT, GEHÖRT, WIE</small> R. J<small>IŠMA͑ÉL SAGT, DEN</small> A<small>RMEN, UND WIE</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, DEM</small> B<small>ESITZER</small>.",
+            "W<small>AS SICH IN DEN</small> A<small>MEISENLÖCHERN INNERHALB DES</small> H<small>ALMGETREIDES BEFINDET, GEHÖRT DEM</small> B<small>ESITZER, VON DEM, WAS HINTER DEN</small> S<small>CHNITTERN, GEHÖRT DAS OBERE</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Das Von der Nachlese herrühren kann.</i> <small>DEN</small> A<small>RMEN, UND DAS UNTERE DEM</small> B<small>ESITZER</small>. R. M<small>EÍR SAGT, ALLES GEHÖRE DEN</small> A<small>RMEN, DENN ZWEIFELHAFTE</small> N<small>ACHLESE IST</small> N<small>ACHLESE</small>."
+        ],
+        [
+            "<b>W</b>ENN <small>UNTER EINER</small> D<small>IEME DIE</small> N<small>ACHLESE NOCH NICHT ABGEHALTEN WURDE, SO GEHÖRT ALLES, WAS DIE</small> E<small>RDE BERÜHRT, DEN</small> A<small>RMEN</small>. W<small>ENN DER</small> W<small>IND DIE</small> G<small>ARBEN ZERSTREUT HAT, SO SCHÄTZE MAN, WIEVIEL</small> N<small>ACHLESE</small> [<small>DAS</small> F<small>ELD</small>] <small>ABWERFEN KÖNNTE, UND GEBE ES DEN</small> A<small>RMEN</small>. R. Š<small>IMO͑N B</small>. G<small>AMLIÉL SAGT, ER GEBE DEN</small> A<small>RMEN, WAS GEWÖHNLICH HERABFÄLLT</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Ein Fünfundvierzigstel der Ernte.</i>.",
+            "E<small>INE</small> Ä<small>HRE, DIE MAN BEIM</small> M<small>ÄHEN</small> [<small>STEHEN LIESS</small>] <small>UND DEREN</small> S<small>PITZE BIS ZUM</small> H<small>ALMGETREIDE REICHT, GEHÖRT, WENN SIE ZUSAMMEN MIT DEM</small> H<small>ALMGETREIDE GEMÄHET WERDEN KANN, DEM</small> E<small>IGENTÜMER, WENN NICHT, DEN</small> A<small>RMEN</small>. W<small>ENN EINE</small> Ä<small>HRE AUS DER</small> N<small>ACHLESE IN DIE</small> D<small>IEME GEKOMMEN IST, SO VERZEHNTE MAN EINE</small> Ä<small>HRE UND GEBE SIE IHM</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Dem Armen, da er ihm Zehntfreies geben muß.</i>. R. E<small>LIE͑ZER ENTGEGNETE</small>: W<small>IE SOLLTE DER</small> A<small>RME EINE</small> S<small>ACHE TAUSCHEN, DIE ER NICHT IN SEINEM</small> B<small>ESITZE HAT</small>!? V<small>IELMEHR LASSE ER VORHER DEN</small> A<small>RMEN AN DER GANZEN</small> D<small>IEME BETEILIGT SEIN, SODANN VERZEHNTE ER EINE</small> Ä<small>HRE UND GEBE SIE IHM</small>.",
+            "M<small>AN MISCHE</small> [<small>DAS</small> F<small>ELD</small>] <small>NICHT MIT</small> T<small>OPHAHERBSEN</small><sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Eine minderwertige Erbsenart; die Nachlese könnte vorwiegend von der schlechteren Art abfallen, wodurch die Armen geschädigt würden.</i> – <small>SO</small> R. M<small>EÍR; DIE</small> W<small>EISEN ERLAUBEN DIES, WEIL ES MÖGLICH</small><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Daß die Nachlese von beiden Arten nach Verhältnis abfällt.</i> <small>IST</small>.",
+            "W<small>ENN EIN</small> B<small>ESITZENDER VON</small> O<small>RT ZU</small> O<small>RT WANDERT UND GENÖTIGT IST</small>, N<small>ACHLESE</small>, V<small>ERGESSENES</small>, E<small>CKENLASS UND</small> A<small>RMENZEHNTEN ZU NEHMEN, SO NEHME ER UND BEZAHLE, WENN ER NACH</small> H<small>AUSE KOMMT – SO</small> R. E<small>LIE͑ZER; DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, DAMALS WAR ER JA ARM</small>.",
+            "W<small>ENN JEMAND MIT DEN</small> A<small>RMEN TAUSCHT</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Wenn er den Armen für ihre Gebühren, die sie bereits erhalten haben, andere Früchte gibt.</i>, <small>SO IST SEINES</small> [<small>ZEHNT</small>]<small>FREI UND DAS DER</small> A<small>RMEN PFLICHTIG</small>. W<small>ENN ZWEI</small> [A<small>RME</small>] <small>EIN</small> F<small>ELD IN</small> H<small>ALBPACHT NEHMEN, SO KANN DIESER SEINEN</small> A<small>NTEIL AM</small> A<small>RMENZEHNTEN JENEM UND JENER SEINEN</small> A<small>NTEIL AM</small> A<small>RMENZEHNTEN DIESEM GEBEN</small>. W<small>ENN</small> [<small>EIN</small> A<small>RMER</small>] <small>EIN</small> F<small>ELD ZUM</small> M<small>ÄHEN ÜBERNIMMT, SO SIND IHM</small> N<small>ACHLESE</small>, V<small>ERGESSENES</small>, E<small>CKENLASS UND</small> A<small>RMENZEHNT VERBOTEN</small>. R. J<small>EHUDA SAGTE</small>: N<small>UR DANN, WENN ER ES VON IHM GEGEN DIE</small> H<small>ÄLFTE, EIN</small> D<small>RITTEL ODER EIN</small> V<small>IERTEL DES</small> E<small>RTRAGES ÜBERNOMMEN HAT, WENN ER ABER ZU IHM GESAGT HAT: EIN</small> D<small>RITTEL VON DEM, WAS DU GEMÄHET HAST, GEHÖRE DIR, SO SIND IHM</small> N<small>ACHLESE</small>, V<small>ERESSENES UND</small> E<small>CKENLASS ERLAUBT, DER</small> A<small>RMENZEHNT</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Der von bereits Gemähtem entrichtet wird.</i> A<small>BER VERBOTEN</small>.",
+            "W<small>ENN JEMAND SEIN</small> F<small>ELD VERKAUFT, SO IST ES</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Die Armenabgaben zu nehmen.</i> <small>DEM</small> V<small>ERKÄUFER ERLAUBT, DEM</small> K<small>ÄUFER ABER VERBOTEN</small>. M<small>AN DARF KEINEN</small> T<small>AGELÖHNER MIT DER</small> B<small>EDINGUNG MIETEN, DASS DESSEN</small> S<small>OHN HINTER IHM NACHLESE</small>. W<small>ER DIE</small> A<small>RMEN NICHT NACHLESEN LÄSST, ODER DEN EINEN ZULÄSST UND DEN ANDEREN NICHT, ODER EINEM HIERBEI HILFT, BERAUBT DIE</small> A<small>RMEN</small>. H<small>IERÜBER HEISST ES</small>: <sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Pr. 22,28.</i><i>Verrücke nicht die Grenze der Heraufgekommenen</i><sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">So nach dieser Auslegung, euphemistisch für: Herabgekommenen.</i>.",
+            "E<small>INE</small> G<small>ARBE, DIE DIE</small> T<small>AGELÖHNER VERGESSEN HABEN, NICHT ABER DER</small> E<small>IGENTÜMER, ODER DIE DER</small> E<small>IGENTÜMER VERGESSEN HAT, NICHT ABER DIE</small> T<small>AGELÖHNER, ODER DIE, DIE DIE</small> A<small>RMEN VERSTELLT ODER MIT</small> S<small>TROH BEDECKT HATTEN, IST NICHT</small> V<small>ERGESSENES</small>.",
+            "W<small>ENN MAN</small> G<small>ARBEN IN</small> H<small>OCKEN</small>, M<small>IETEN</small>, M<small>ANDELN ODER GRÖSSEREN</small> G<small>ARBEN</small><sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">In provisorischen kleinen Haufen, um nachher einen großen Haufen zu machen.</i><small>SAMMELT, SO GIBT ES HIERBEI KEIN</small> V<small>ERGESSENES; VON DA NACH DER</small> T<small>ENNE GIBT ES</small> V<small>ERGESSENES</small>. S<small>AMMELT MAN</small> G<small>ARBEN, UM SIE NACH DER</small> D<small>IEME ZU BRINGEN, SO GIBT ES HIERBEI</small> V<small>ERGESSENES; VON DA NACH DER</small> T<small>ENNE GIBT ES KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. D<small>IE</small> R<small>EGEL IST: WENN MAN</small> G<small>ARBEN SAMMELT, UM SIE NACH EINEM</small> O<small>RTE ZU BRINGEN, WO DIE</small> A<small>RBEIT ZU</small> E<small>NDE IST, SO GIBT ES HIERBEI</small> V<small>ERGESSENES, VON DA NACH DER</small> T<small>ENNE GIBT ES KEIN</small> V<small>ERGESSENES; WENN NACH EINEM</small> O<small>RTE, WO DIE</small> A<small>RBEIT NICHT ZU</small> E<small>NDE IST, SO GIBT ES HIERBEI KEIN</small> V<small>ERGESSENES, VON DA NACH DER</small> T<small>ENNE GIBT ES</small> V<small>ERGESSENES</small>."
+        ],
+        [
+            "<b>D</b>IE S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS SAGT, WAS DEN</small> A<small>RMEN FREIGEGEBEN WIRD, SEI</small> F<small>REIGUT</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">F. ist zehntfrei.</i>; <small>DIE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SAGT, ES SEI NUR DANN</small> F<small>REIGUT, WENN ES AUCH DEN</small> R<small>EICHEN FREIGEGEBEN IST, GLEICH DEN</small> F<small>RÜCHTEN DES</small> S<small>IEBENTJAHRES</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Jedes 7. Jahr der Jahrwoche ist Erlaß- u. Brachjahr. In diesem sind Schulden zu erlassen (od. stunden) u. die Bewirtschaftung des Bodens einzustellen; was von selber wächst, ist Freigut; cf. Ex. 23,10 u. Dt. 15,1ff.</i>. W<small>ENN ALLE</small> G<small>ARBEN DES</small> F<small>ELDES JE EINEN</small> K<small>AB ENTHALTEN, EINE ABER VIER</small> K<small>AB ENTHÄLT UND VERGESSEN WIRD, SO IST SIE, WIE DIE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS SAGT, KEIN</small> V<small>ERGESSENES, UND WIE DIE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SAGT</small>, V<small>ERGESSENES</small>.",
+            "W<small>ENN EINE</small> G<small>ARBE NAHE DER</small> W<small>AND, DER</small> D<small>IEME, DEN</small> R<small>INDERN ODER DEN</small> G<small>ERÄTEN VERGESSEN WIRD, SO IST SIE, WIE DIE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS SAGT, KEIN</small> V<small>ERGESSENES, UND WIE DIE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SAGT</small>, V<small>ERGESSENES</small>.",
+            "A<small>M</small> A<small>NFANG DER</small> R<small>EIHEN ENTSCHEIDET DIE GEGENÜBERLIEGENDE</small> G<small>ARBE</small>. H<small>INSICHTLICH EINER</small> G<small>ARBE, DIE MAN BEREITS ANGEFASST HATTE, UM SIE IN DIE</small> S<small>TADT ZU BRINGEN, UND VERGESSEN HAT, PFLICHTET SIE BEI, DASS SIE KEIN</small> V<small>ERGESSENES IST</small>.",
+            "F<small>OLGENDERMASSEN VERHÄLT ES SICH MIT DEM</small> A<small>NFANG DER</small> R<small>EIHEN: WENN ZWEI IN DER</small> M<small>ITTE DER</small> R<small>EIHE ANFANGEN, EINER NACH</small> N<small>ORDEN GEWENDET UND DER ANDERE NACH</small> S<small>ÜDEN GEWENDET, UND VON DEM VERGESSEN, WAS VOR IHNEN UND HINTER IHNEN, SO IST DAS, WAS VOR IHNEN</small> [<small>LIEGEN BLEIBT</small>], V<small>ERGESSENES, UND DAS, WAS HINTER IHNEN, KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. W<small>ENN EINER AM</small> A<small>NFANG DER</small> R<small>EIHE BEGINNT UND VON DEM VERGISST, WAS VOR IHM UND HINTER IHM, SO IST DAS, WAS VOR IHM</small> [<small>LIEGEN BLEIBT</small>], <small>KEIN</small> V<small>ERGESSENES, UND DAS, WAS HINTER IHM</small>, V<small>ERGESSENES, WEIL ES HIERVON HEISST</small>: <sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Dt. 24,19.</i><i>du sollst nicht umkehren</i>. D<small>IE</small> R<small>EGEL IST</small>: G<small>ILT DABEI</small>: <i>du sollst nicht umkehren</i>, <small>SO IST ES</small> V<small>ERGESSENES, GILT NICHT DABEI</small>: <i>du sollst nicht umkehren</i>, <small>SO IST ES KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>.",
+            "Z<small>WEI</small> G<small>ARBEN SIND</small> V<small>ERGESSENES, DREI SIND KEIN</small> V<small>ERGESSENES; ZWEI</small> H<small>AUFEN</small> O<small>LIVEN ODER</small> J<small>OHANNISBROT SIND</small> V<small>ERGESSENES, DREI SIND KEIN</small> V<small>ERGESSENES; ZWEI</small> F<small>LACHSSTENGEL SIND</small> V<small>ERGESSENES, DREI SIND KEIN</small> V<small>ERGESSENES; ZWEI</small> B<small>EEREN SIND</small> A<small>BFALL</small><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Einzelne Beeren, die bei der Lese abfallen, müssen für die Armen zurückgelassen werden; cf. Lev. 19,10.</i>, <small>DREI SIND KEIN</small> A<small>BFALL; ZWEI</small> Ä<small>HREN SIND</small> N<small>ACHLESE, DREI SIND KEINE</small> N<small>ACHLESE</small>. D<small>IES NACH DER</small> A<small>NSICHT DER</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS; DIE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS ABER SAGT VON ALLEN, DREI GEHÖREN DEN</small> A<small>RMEN, VIER DEM</small> B<small>ESITZER</small>.",
+            "E<small>INE</small> G<small>ARBE VON ZWEI</small> S<small>EÁ, DIE MAN VERGESSEN, IST KEIN</small> V<small>ERGESSENES; ZWEI</small> G<small>ARBEN VON ZWEI</small> S<small>EÁ GEHÖREN, WIE</small> R. G<small>AMLIÉL SAGT, DEM</small> B<small>ESITZER, UND WIE DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, DEN</small> A<small>RMEN</small>. R. G<small>AMLIÉL SPRACH</small>: W<small>IRD DURCH DIE</small> V<small>IELHEIT DER</small> G<small>ARBEN DAS</small> R<small>ECHT DES</small> E<small>IGENTÜMERS GEBESSERT ODER GESCHMÄLERT</small>? S<small>IE ERWIDERTEN</small>: S<small>EIN</small> R<small>ECHT WIRD GEBESSERT</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Nach der Vorschrift in Mišna V.</i>. D<small>A SPRACH ER ZU IHNEN</small>: W<small>ENN NUN EINE VON ZWEI</small> S<small>EÁ, DIE VERGESSEN WIRD, KEIN</small> V<small>ERGESSENES IST, WIE SOLLTEN NICHT ZWEI</small> G<small>ARBEN VON ZWEI</small> S<small>EÁ KEIN</small> V<small>ERGESSENES SEIN</small>!? J<small>ENE ERWIDERTEN IHM</small>: N<small>EIN, WENN DIES VON EINER</small> G<small>ARBE GILT, DIE ALS</small> D<small>IEME ZU BETRACHTEN IST, SOLLTE DIES AUCH VON ZWEI</small> G<small>ARBEN GELTEN, DIE NUR</small> B<small>ÜNDEL SIND</small>!?",
+            "H<small>ALMGETREIDE VON ZWEI</small> S<small>EÁ, DAS MAN VERGESSEN HAT, IST KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. W<small>ENN ES KEINE ZWEI</small> S<small>EÁ SIND, ABER</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Bei gutem Ertrage.</i><small>ZWEI</small> S<small>EÁ SEIN KÖNNTEN, SO WIRD ES, AUCH WENN ES</small> T<small>OPHAḤERBSEN</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Dürr und mager.</i> <small>GLEICHT, ALS GUTES</small> G<small>ERSTENKORN ANGESEHEN</small>.",
+            "D<small>AS</small> H<small>ALMGETREIDE RETTET DIE</small> G<small>ARBE UND DAS</small> H<small>ALMGETREIDE</small><sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Wenn sie vergessen wurden.</i>. D<small>IE</small> G<small>ARBE RETTET WEDER DIE</small> G<small>ARBE NOCH DAS</small> H<small>ALMGETREIDE</small>. W<small>ELCHES</small> H<small>ALMGETREIDE RETTET DIE</small> G<small>ARBE</small>? A<small>LLES, WAS NICHT</small> V<small>ERGESSENES IST, SELBST EIN EINZELNER</small> H<small>ALM</small>.",
+            "E<small>INE</small> S<small>EÁ GEMÄHTES</small> G<small>ETREIDE UND EINE</small> S<small>EÁ UNGEMÄHTES, EBENSO</small> B<small>AUMFRÜCHTE</small>, K<small>NOBLAUCH UND</small> Z<small>WIEBELN WERDEN NICHT ZU ZWEI</small> S<small>EÁ VEREINIGT; SIE GEHÖREN VIELMEHR DEN</small> A<small>RMEN</small>. R. J<small>OSE SAGT, HAT DER</small> A<small>RME ZWISCHEN IHNEN</small> Z<small>UTRITT</small><sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Wenn etwas dazwischen liegt, was ihm gebührt.</i>, <small>SO WERDEN SIE NICHT VEREINIGT, WENN ABER NICHT, SO WERDEN SIE VEREINIGT</small>.",
+            "B<small>EI</small> G<small>ETREIDE, DAS MAN ALS</small> G<small>RÜNFUTTER ODER ZUM</small> G<small>ARBENBINDEN MÄHET, EBENSO BEI</small> B<small>INDESTAUDEN DES</small> K<small>NOBLAUCHS UND KLEINEN</small> B<small>ÜNDELN VON</small> K<small>NOBLAUCH UND</small> Z<small>WIEBELN GIBT ES KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. B<small>EI ALLEM, WAS IN DER</small> E<small>RDE VERSTECKT IST, WIE</small> L<small>AUCH</small>, K<small>NOBLAUCH UND</small> Z<small>WIEBELN, GIBT ES, WIE</small> R. J<small>EHUDA SAGT, REIN</small> V<small>ERGESSENES, DIE</small> W<small>EISEN SAGEN, BEI DIESEN GEBE ES</small> V<small>ERGESSENES</small>.",
+            "B<small>EI DEM, DER NACHTS MÄHET ODER GARBT, EBENSO BEI EINEM</small> B<small>LINDEN, GIBT ES</small> V<small>ERGESSENES</small>. L<small>IEGT ES IN SEINER</small> A<small>BSICHT, DIE</small> G<small>RÖSSEREN ZU NEHMEN, SO GIBT ES HIERBEI KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. S<small>AGT JEMAND, ER MÄHE IN DER</small> A<small>BSICHT, ALLES ABZUHOLEN, WAS ER VERGESSEN SOLLTE, SO GIBT ES HIERBEI</small> V<small>ERGESSENES</small>."
+        ],
+        [
+            "<b>W</b>ENN <small>MAN EINEN</small> O<small>LIVENBAUM, DER AUF DEM</small> F<small>ELDE BEKANNT IST, SELBST EINEN ZUR</small> Z<small>EIT TRÄUFELNDEN</small> O<small>LIVENBAUM, VERGESSEN HAT, SO GILT ER NICHT ALS</small> V<small>ERGESSENES</small>. D<small>IES NUR IN DEM</small> F<small>ALLE, WENN ER DURCH SEINEN</small> N<small>AMEN, DURCH SEINEN</small> E<small>RTRAG ODER DURCH SEINEN</small> P<small>LATZ</small> [<small>BEKANNT IST</small>]; <small>DURCH SEINEN</small> N<small>AMEN: WENN ER</small> Ü<small>BERSTRÖMENDER ODER</small> S<small>AFTLOSER IST; DURCH SEINEN</small> E<small>RTRAG: WENN ER VIEL TRÄGT; DURCH SEINEN</small> P<small>LATZ: WENN ER AN DER</small> K<small>ELTER ODER AN EINEM</small> M<small>AUERRISS STEHT</small>. B<small>EI ALLEN ANDEREN</small> O<small>LIVEN SIND ZWEI</small> V<small>ERGESSENES, DREI KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. R. J<small>OSE SAGT, BEI</small> O<small>LIVEN GEBE ES ÜBERHAUPT KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>.",
+            "E<small>IN</small> O<small>LIVENBAUM, DER ZWISCHEN DREI</small> R<small>EIHEN</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Sodaß er von allen 4 Seiten von je 3 Bäumen verstellt ist.</i> <small>STEHT, DAZWISCHEN JE ZWEI</small> B<small>EETE LIEGEN, DEN MAN VERGESSEN HAT, IST KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. E<small>IN</small> O<small>LIVENBAUM, AUF DEM ZWEI</small> S<small>EÁ VORHANDEN SIND, DEN MAN VERGESSEN HAT, IST KEIN</small> V<small>ERGESSENES</small>. D<small>IES NUR IN DEM</small> F<small>ALLE, WENN MAN IHN</small> [<small>ABZULESEN</small>] <small>NOCH NICHT BEGONNEN HAT, WENN MAN ABER DAMIT BEGONNEN HAT, SO GILT ER, WENN MAN IHN VERGISST, AUCH WENN ER ZUR</small> Z<small>EIT TRÄUFELT, ALS</small> V<small>ERGESSENES</small>. S<small>OLANGE ER NOCH UNTEN</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Wenn der Eigentümer noch unter dem Baume Früchte liegen hat.</i> <small>HAT, GEHÖRT IHM DAS, WAS AUF DER</small> K<small>RONE IST</small>; R. M<small>EÍR SAGT, ERST WENN DAS</small> A<small>BSUCHEN VORÜBER IST</small><sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Erst wenn der Baum abgesucht worden ist, gilt das Zurückbleibende als Vergessenes.</i>.",
+            "W<small>AS HEISST</small> A<small>BFALL</small>? – W<small>AS BEIM</small> W<small>INZERN HERABFÄLLT</small>. W<small>ENN MAN BEIM</small> W<small>INZERN EINE</small> W<small>EINTRAUBE ABSCHNEIDET UND SIE SICH IN DIE</small> B<small>LÄTTER VERSCHLINGT, AUS SEINER</small> H<small>AND ZUR</small> E<small>RDE FÄLLT UND SICH VERSTREUT, SO GEHÖRT SIE DEM</small> B<small>ESITZER</small>. W<small>ER BEIM</small> W<small>INZERN EINEN</small> K<small>ORB UNTER DEN</small> W<small>EINSTOCK STELLT, BERAUBT DIE</small> A<small>RMEN; ÜBER IHN HEISST ES</small>: <sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Pr. 22,28; cf. Anm. 9 zu V,6.</i><i>Verrücke nicht die Grenze der Heraufgekommenen</i>.",
+            "W<small>AS HEISST</small> T<small>RAUBENNACHLESE</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Die kleineren Beeren, die nach Lev. 19,10 für die Armen zurückzulassen sind.</i>? – A<small>LLES, WAS WEDER</small> T<small>RAUBENZWEIGE NOCH</small> A<small>CHSENSPITZE HAT</small>. H<small>AT ES</small> T<small>RAUBENZWEIGE ODER</small> A<small>CHSENSPITZE, SO GEHÖRT ES DEM</small> B<small>ESITZER; IST ES ZWEIFELHAFT, SO GEHÖRT ES DEN</small> A<small>RMEN</small>. D<small>IE</small> N<small>ACHLESETRAUBEN IM</small> A<small>STWINKEL GEHÖREN, FALLS SIE MIT DER</small> W<small>EINTRAUBE WEGGESCHNITTEN WERDEN, DEM</small> B<small>ESITZER, WENN NICHT, DEN</small> A<small>RMEN</small>. V<small>EREINZELTE</small> W<small>EINBEEREN</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Eine Traube mit einzelnen Beeren.</i> <small>SIND, WIE</small> R. J<small>EHUDA SAGT, EINE</small> T<small>RAUBE, WIE DIE</small> W<small>EISEN SAGEN</small>, T<small>RAUBENNACHLESE</small>.",
+            "W<small>ENN JEMAND</small> W<small>EINREBEN AUSBEERT, BEERE ER AUCH DIE DER</small> A<small>RMEN</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">ZBs. den Eckenlaß.</i> <small>AUS, WIE ER SEINE AUSBEERT – SO</small> R. J<small>EHUDA</small>; R. M<small>EÍR SAGT, WOHL DÜRFE ER DIES BEI SEINEN, NICHT ABER BEI DENEN DER</small> A<small>RMEN</small>.",
+            "B<small>EIM VIERJÄHRIGEN</small> W<small>EINBERGE</small><sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Die Früchte junger Bäume sind in den ersten 3 Jahren zum Genüsse verboten, im 4. Jahre sind sie Gott geweiht, erst im 5. Jahre sind sie zum Essen erlaubt; cf. Lev. 19,23ff.</i> <small>GIBT ES</small><sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Wenn man die Früchte ausweiht.</i>, <small>WIE DIE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS SAGT, KEIN</small> F<small>ÜNFTEL UND KEINE</small> F<small>ORTSCHAFFUNG</small><sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">Im 4. und 7. Jahre des Septenniums sind alle heiligen Gaben aus dem Hause zu schaffen; cf. Dt. 26,12ff.</i>; <small>DIE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SAGT, ES GEBE WOHL</small>. D<small>IE</small> S<small>CHULE</small> Š<small>AMMAJS SAGT, BEI DIESEM GEBE ES</small> A<small>BFALL UND</small> T<small>RAUBENNACHLESE, UND DIE</small> A<small>RMEN LÖSEN SELBER AUS; DIE</small> S<small>CHULE</small> H<small>ILLELS SAGT, ALLES IN DIE</small> K<small>ELTER</small><sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Es ist Heiligengut, woran die Armen keinen Anteil haben.</i><small></small>.",
+            "E<small>IN</small> W<small>EINBERG, DER GANZ AUS</small> N<small>ACHLESETRAUBEN BESTEHT, GEHÖRT, WIE</small> R. E<small>LIE͑ZER SAGT, DEM</small> B<small>ESITZER, UND WIE</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, DEN</small> A<small>RMEN</small>. R. E<small>LIE͑ZER SPRACH</small>:<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">Dt. 24,21.</i><i>Wenn du winzerst, so sollst du nicht nachlesen</i>; <small>WENN KEINE</small> W<small>EINLESE VORHANDEN IST, WOHER EINE</small> N<small>ACHLESE</small>!? R. A͑<small>QIBA ERWIDERTE</small>:<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Lev. 19,10.</i><i>Deinen Weinberg sollst du nicht nachlesen</i>; <small>SELBST WENN ER GANZ AUS</small> N<small>ACHLESETRAUBEN BESTEHT</small>. E<small>S HEISST DESHALB</small>: <i>wenn du winzerst, so sollst du nicht nachlesen</i>, <small>DASS NÄMLICH VOR DER</small> W<small>EINLESE DIE</small> A<small>RMEN KEINEN</small> A<small>NSPRUCH AUF DIE</small> T<small>RAUBENNACHLESE HABEN</small>. ",
+            "W<small>ENN JEMAND SEINEN</small> W<small>EINBERG DEM</small> H<small>EILIGTUM WEIHT, BEVOR DIE</small> N<small>ACHLESETRAUBEN ZU ERKENNEN SIND, SO GEHÖRT DIE</small> T<small>RAUBENNACHLESE NICHT DEN</small> A<small>RMEN; WENN DIE</small> N<small>ACHLESETRAUBEN SCHON ZU ERKENNEN SIND, SO GEHÖRT DIE</small> T<small>RAUBENNACHLESE DEN</small> A<small>RMEN</small>. R. J<small>OSE SAGTE</small>: D<small>IESE HABEN JEDOCH AN DAS</small> H<small>EILIGTUM EINE</small> Z<small>AHLUNG FÜR DAS</small> [N<small>ACH</small>]<small>WACHSEN ZU ENTRICHTEN</small>. W<small>ELCHES HEISST</small> V<small>ERGESSENES BEI DER</small> S<small>PALIERANLAGE</small>? W<small>AS MAN BEIM</small> A<small>USSTREKKEN DER</small> H<small>AND NICHT ERLANGEN KANN</small>. B<small>EI DEM AUF DER</small> E<small>RDE LIEGENDEN</small> W<small>EINSTOCKE</small>? W<small>ORAN MAN VORÜBERGEGANGEN IST</small>."
+        ],
+        [
+            "<b>V</b>ON <small>WANN AB IST DIE</small> N<small>ACHLESE JEDEM</small> M<small>ENSCHEN FREI</small>? S<small>OBALD WIEDERHOLT</small> N<small>ACHLESE GEHALTEN WORDEN IST</small>. A<small>BFALL UND</small> T<small>RAUBENNACHLESE</small>? S<small>OBALD DIE</small> A<small>RMEN NACH DEM</small> W<small>EINBERGE GEGANGEN UND WIEDERGEKOMMEN SIND</small>. B<small>EI</small> O<small>LIVEN, SOBALD DER</small> H<small>ERBSTREGEN</small><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Wörtl.: der zweite Regenfall.</i> G<small>EFALLEN IST</small>. R. J<small>EHUDA SPRACH</small>: M<small>ANCHE PFLÜCKEN JA IHRE</small> O<small>LIVEN ERST NACH DEM</small> H<small>ERBSTREGEN</small>! V<small>IELMEHR, SOBALD DER</small> A<small>RME AUSZIEHT UND NICHT MEHR IM</small> W<small>ERTE VON VIER</small> A<small>SSARIEN HEIMBRINGT</small>.",
+            "M<small>AN GLAUBE IHNEN IN DER BETREFFENDEN</small> J<small>AHRESZEIT</small>, [<small>WENN SIE SAGEN</small>,] <small>ES SEI</small> N<small>ACHLESE</small>, V<small>ERGESSENES ODER</small> E<small>CKENLASS</small><sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Wenn der Arme Getreide verkauft, braucht der Käufer es nicht zu verzehnten.</i>; <small>WÄHREND DES GANZEN</small> J<small>AHRES</small>, [<small>WENN SIE SAGEN</small>,] <small>ES SEI</small> A<small>RMENZEHNT; DER</small> L<small>EVITE IST IMMER BEGLAUBT</small><sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Wenn er sagt, er habe die Zehnthebe entrichtet.</i>. M<small>AN GLAUBE IHNEN JEDOCH NUR INBETREFF EINER</small> S<small>ACHE, DIE MAN IHNEN</small> [<small>ZU GEBEN</small>] <small>PFLEGT</small>.",
+            "M<small>AN GLAUBE IHNEN BEZÜGLICH DES</small> W<small>EIZENS, NICHT ABER GLAUBE MAN IHNEN BEZÜGLICH DES</small> M<small>EHLS UND DES</small> B<small>ROTES; MAN GLAUBE IHNEN BEZÜGLICH DER</small> R<small>EISRISPEN, NICHT ABER GLAUBE MAN IHNEN BEZÜGLICH</small> [<small>DES</small> R<small>EISES</small>] <small>SELBST, WEDER ROH NOCH GEKOCHT; MAN GLAUBE IHNEN BEZÜGLICH DER</small> B<small>OHNEN, NICHT ABER GLAUBE MAN IHNEN BEZÜGLICH GEMAHLENER</small> B<small>OHNEN, WEDER ROH NOCH GEKOCHT</small>. B<small>EZÜGLICH DES</small> Ö<small>LS GLAUBE MAN IHNEN, WENN SIE SAGEN, ES SEI VOM</small> A<small>RMENZEHNTEN, NICHT ABER GLAUBE MAN IHNEN, WENN SIE SAGEN, ES SEI VON ABGESCHLAGENEN</small><sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Eckenlaß, Vergessenes udgl.</i> O<small>LIVEN</small>.",
+            "M<small>AN GLAUBE IHNEN BEZÜGLICH ROHER</small> K<small>RÄUTER, NICHT ABER GLAUBE MAN IHNEN BEZÜGLICH GEKOCHTER, ES SEI DENN, DASS ER DAVON NUR EIN</small> W<small>ENIGES HAT, DA ES VORKOMMEN</small><sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Wenn er es vorher vergessen hatte. Der Arme ist daher beglaubt, auch wenn er behauptet, rohe erhalten zu haben.</i> <small>KANN, DASS EIN</small> H<small>AUSHERR</small> [<small>DEN</small> A<small>RMENZEHNTEN</small>] <small>VOM</small> K<small>ESSEL ENTRICHTET</small>.",
+            "I<small>N DER</small> T<small>ENNE GEBE MAN DEN</small> A<small>RMEN NICHT WENIGER ALS EINEN HALBEN</small> K<small>AB</small> W<small>EIZEN, EINEN</small> K<small>AB</small> G<small>ERSTE, WIE</small> R. M<small>EÍR SAGT, EINEN HALBEN</small> K<small>AB, ANDERTHALB</small> K<small>AB</small> D<small>INKEL, EINEN</small> K<small>AB GETROCKNETER FEIGEN ODER EINE</small> M<small>INE GEPRESSTER</small> F<small>EIGEN, WIE</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, EINE HALBE, EIN HALBES</small> L<small>OG</small> W<small>EIN, WIE</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, EIN</small> V<small>IERTELLOG, UND EIN</small> V<small>IERTELLOG</small> Ö<small>L, WIE</small> R. A͑<small>QIBA SAGT, EIN</small> A<small>CHTELLOG</small>. V<small>ON ALLEN ANDEREN</small> F<small>RÜCHTEN SAGTE</small> A<small>BBA</small> Š<small>AÚL, GEBE MAN SO VIEL, DASS ER ES VERKAUFEN UND DAFÜR</small> S<small>PEISE FÜR ZWEI</small> M<small>AHLZEITEN ERHALTEN KANN</small>.",
+            "D<small>IESES</small> M<small>ASS IST FÜR</small> P<small>RIESTER</small>, L<small>EVITEN UND</small> J<small>ISRAÉLITEN FESTGESETZT</small>. W<small>ER ZURÜCKBEHALTEN</small><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Für arme Verwandte.</i> <small>WILL, BEHALTE EINE</small> H<small>ÄLFTE ZURÜCK UND VERTEILE EINE</small> H<small>ÄLFTE</small>. H<small>AT ER NUR WENIG</small><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Und kann an jeden Armen das festgesetzte Maß nicht verteilen.</i>, <small>SO LEGE ER ES VOR SIE HIN, UND SIE VERTEILEN ES UNTER SICH</small>.",
+            "E<small>INEM VON</small> O<small>RT ZU</small> O<small>RT UMZIEHENDEN</small> A<small>RMEN GEBE MAN NICHT WENIGER ALS EIN</small> P<small>ONDIONBROT BEI EINEM</small> P<small>REISE VON EINEM</small> S<small>ELA͑ FÜR VIER</small> S<small>EA͑</small> [G<small>ETREIDE</small>]. Ü<small>BERNACHTET ER, SO GEBE MAN IHM DAS</small> N<small>ÖTIGE ZU EINEM</small> N<small>ACHTLAGER</small>. B<small>LEIBT ER ÜBER</small> Š<small>ABBATH, SO GEBE MAN IHM</small> S<small>PEISE FÜR DREI</small> M<small>AHLZEITEN</small>. W<small>ER</small> S<small>PEISE FÜR ZWEI</small> M<small>AHLZEITEN HAT, NEHME NICHT AUS DER</small> A<small>RMENSCHÜSSEL; WER ZU VIERZEHN</small> M<small>AHLZEITEN, NEHME NICHT AUS DER</small> A<small>LMOSENBÜCHSE</small>. D<small>IE</small> A<small>LMOSENBÜCHSE WIRD DURCH ZWEI GESAMMELT UND DURCH DREI VERTEILT</small>.",
+            "W<small>ER ZWEIHUNDERT</small> Z<small>UZ BESITZT, DARF</small> N<small>ACHLESE</small>, V<small>ERGESSENES</small>, E<small>CKENLASS UND DEN</small> A<small>RMENZEHNTEN NICHT NEHMEN, BESITZT ER ZWEIHUNDERT WENIGER EINEN</small> D<small>ENAR, SO DARF ER, WENN MAN IHM MIT EINEM</small> M<small>ALE GIBT, AUCH TAUSEND NEHMEN</small>. I<small>ST</small> [<small>SEIN</small> V<small>ERMÖGEN</small>] <small>SEINEM</small> G<small>LÄUBIGER ODER FÜR DIE</small> M<small>ORGENGABE SEINER</small> F<small>RAU VERPFÄNDET, SO DARF ER NEHMEN</small>. M<small>AN NÖTIGE IHN</small><sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">Einen Armen, der Freigut, wie zBs. Eckenlaß udgl., (nicht aber aus der Almosenkasse) nimmt.</i> <small>NICHT, SEIN</small> H<small>AUS ODER SEINE</small> [<small>KOSTBAREN</small>] G<small>ERÄTE ZU VERKAUFEN</small><sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">Vgl. jed. Ket. Fol. 68a.</i>.",
+            "W<small>ER FÜNFZIG</small> Z<small>UZ BESITZT UND DAMIT</small> H<small>ANDEL TREIBT, DARF</small> [A<small>RMENGABEN</small>] <small>NICHT NEHMEN</small>. W<small>ER ZU NEHMEN NICHT GENÖTIGT IST UND DENNOCH NIMMT, SCHEIDET NICHT AUS DER</small> W<small>ELT, OHNE DER</small> M<small>ITMENSCHEN BEDÜRFTIG ZU SEIN</small>. W<small>ER ABER ZU NEHMEN GENÖTIGT IST UND NICHT NIMMT, STIRBT NICHT AUS</small> A<small>LTERSSCHWÄCHE, OHNE ANDERE VOM</small> S<small>EINIGEN UNTERHALTEN ZU HABEN</small>. Ü<small>BER DIESEN SPRICHT DIE</small> S<small>CHRIFT</small>:<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">Jer. 17,7.</i><i>Gesegnet sei der Mann, der auf den Herrn vertraut, der Herr wird seine Zuversicht sein.</i> D<small>ESGLEICHEN EIN</small> R<small>ICHTER, DER EIN RICHTIGES</small> U<small>RTEIL DER</small> W<small>AHRHEIT WEGEN FÄLLT</small>. W<small>ER NICHT LAHM, BLIND ODER HINKEND IST UND SICH SO STELLT, STIRBT NICHT AUS</small> A<small>LTERSSCHWÄCHE, OHNE ES WIRKLICH GEWORDEN ZU SEIN, DENN ES HEISST</small>: <sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Dt. 16,20.</i><i>Gerechtigkeit, nur Gerechtigkeit sollst du nachstreben</i>. D<small>ER</small> R<small>ICHTER ABER, DER</small> B<small>ESTECHUNG NIMMT UND DAS</small> R<small>ECHT BEUGT, STIRBT NICHT AUS</small> A<small>LTERSSCHWÄCHE, OHNE DASS SEINE</small> A<small>UGEN TRÜBE GEWORDEN SIND, WIE ES HEISST</small>: <sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">Ex. 23,8.</i><i>Bestechung sollst du nicht nehmen, denn die Bestechung blendet die Augen der Weisen &amp;c</i>."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/English/merged.json

@@ -0,0 +1,108 @@
+{
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishnah_Peah",
+    "text": [
+        [
+            "These are the things that have no definite quantity: The corners [of the field]. First-fruits; [The offerings brought] on appearing [at the Temple on the three pilgrimage festivals]. The performance of righteous deeds; And the study of the torah. The following are the things for which a man enjoys the fruits in this world while the principal remains for him in the world to come: Honoring one’s father and mother; The performance of righteous deeds; And the making of peace between a person and his friend; And the study of the torah is equal to them all.",
+            "They should not leave peah of less than one-sixtieth [of the field]. But even though they said, “there is no measure for peah,” everything depends upon the size of the field, the number of poor people, and the extent of the yield.",
+            "They may give peah at either at the beginning of the [reaping of the] field or at the middle of it. Rabbi Shimon says: as long as he gives at the end according to the set amount. Rabbi Judah says: if he leave, one stalk, he can rely on this as [fulfilling the law of] peah; and if he did not, then he only gives as ownerless property.",
+            "They said a general principle concerning peah: whatever is food, and is looked after, and grows from the land, and is harvested all at the same time, and is brought in for storage, is subject to the law of pe'ah. Grain and beans are in this category.",
+            "Among trees: the sumac, the carob, the nut, the almond, the grapevine, the pomegranate, the olive and the palm are subject to peah.",
+            "He may always give peah and be exempt from giving tithes until he makes a stack. One who gives [to the poor] as ownerless [produce] and be exempt from giving tithes until he makes a stack. He may feed cattle, wild animals and birds and be exempt from giving tithes until he makes a stack. He may take from the threshing floor and use it as seed and be exempt from giving tithes until he makes a stack, the words of Rabbi Akiva. A priest or Levite who purchase [grain of] a threshing floor, the tithes are theirs unless [the owner] has already made a stack. One who dedicated [his crop] and redeems it [afterwards] is obligated to give tithes until the Temple treasurer has made a stack."
+        ],
+        [
+            "The following divide a field for peah: a stream, a pool, a private road, a public road, a public path, a private path in constant use in summer and the rainy season, fallow land, a plowed field and a different seed. One who harvested for animal fodder, [the plot] serves divides, the words of Rabbi Meir. But the sages say: it does not stop for peah unless it is plowed.",
+            "A water channel that makes harvesting [on one side] impossible [while standing on the other side], Rabbi Judah says: it divides. But all of the hills that can be tilled with a hoe, even though cattle cannot pass over it in with their equipment, [is regarded as part of the field] he gives one peah from it all.",
+            "All of these divide in the case of a field [planted] with seeds, but in the case of trees nothing divides except a fence. Should the branches intertwine [on top of the fence], then it does not divide and he gives one peah for the whole field.",
+            "As for carob trees, [they are not divided] as long as they see one another. Rabban Gamaliel said: we had this custom in the house of my father. We would give separate peah from the olive trees in each direction and [one peah] for all the carob trees that saw one another. Rabbi Elazar bar Zadok said in his name: also for the carob trees they had in the whole city [they only gave one peah].",
+            "He who plants his field with one kind of seed, even though he makes up of it two threshing-floors, he gives only one peah [for the lot]. If he plants it of two kinds, even though he makes up of it one threshing-floor, he must give two peahs. One who plants his field with two species of wheat: If he makes up of it one threshing-floor, he gives only one peah; But if two threshing-floors, he gives two peahs.",
+            "It happened that Rabbi Shimon of Mitzpah planted his field [with two different kinds] and came before Rabban Gamaliel. They both went up to the Chamber of Hewn Stone and asked [about the law]. Nahum the scribe said: I have a tradition from Rabbi Meyasha, who received it from Abba, who received it from the pairs [of sages], who received it from the prophets, a halakhah of Moses from Sinai, that one who plants his field with two species of wheat, if he makes up of it one threshing-floor, he gives only one peah, but if two threshing-floors, he gives two peahs.",
+            "A field harvested by gentiles, or harvested by robbers, or which ants have bitten [the stalks at the roots], or which wind and cattle have broken down, is exempt from peah. If [the owner] harvested half of it and robbers harvested half, it is exempt from peah, for the obligation of peah is in the standing grain.",
+            "If robbers harvested half and the owner the other half, he gives peah from what he has harvested. If he harvested half and sold the other half, then the purchaser must give peah for the whole. If he harvested half and dedicated the other half, then he who redeems it from the Temple treasurer must give peah for the whole."
+        ],
+        [
+            "Plots of grain between olive trees: Bet Shammai say: peah from each and every plot. But Bet Hillel says: one peah for them all. And they agree that if the ends of the rows enter one into the other, he gives one peah for them all.",
+            "One who gives his field a striped appearance and leaves behind moist stalks: Rabbi Akiva says: he gives peah from each and every stripe. But the sages say: from one stripe for the whole field. The sages agree with Rabbi Akiba that one who sows dill or mustard in three places must give peah from each place.",
+            "One who clears [his field] of fresh onions for the market and leaves the dry ones [in the ground] for the [time of the] threshing floor, must give peah from these on their own and these on their own. The same applies to beans and to a vineyard. If he, however, he only thins it out, then he gives [peah] from the remainder according to the quantity of that which he left. But if he clears [three from one place] at one time, he gives from the remainder according to the entire quantity.",
+            "Onions grown for their seed are liable for peah. But Rabbi Yose exempts them. Plots of onions [growing] between vegetables: Rabbi Yose says: peah must be given from each [plot]. But the sages say: from one [plot] for all.",
+            "[Two] brothers who divided [an inheritance] must give [two] peahs. If they afterwards again become partners they give one peah. Two who purchase a tree, they give one peah. If one buys the northern section [of the tree] and the other the southern section, each must give peah separately. One who sells young saplings in his field, [the one who purchases] must give peah from each sapling. Rabbi Judah said: When is this so? When the owner of the field left nothing [for himself]. But if he did leave something [for himself], he gives one peah for the whole.",
+            "Rabbi Eliezer says: a piece of ground [large enough to plant] one fourth of a kav is liable for peah. Rabbi Joshua says: it must [be large enough] to grow two seahs. Rabbi Tarfon says: it must be six by six handbreadths. R. Judah ben Batera says: [it must be large enough] for a sickle to cut at least two handfuls and the halakhah is according to his words. Rabbi Akiva says: any size of land is liable for peah and for first-fruits, and [is sufficient] for the writing of the prozbul, and also to acquire through it movable property by money, by deed, or by a claim based on undisturbed possession.",
+            "One who is about to die who assigns his property in writing [to another]: If he retains any land [for himself] however small, he renders his gift valid. But if he retains no land whatsoever, his gift is not valid. One who assigns in writing his property to his children, and he assigns to his wife in writing any plot of land, however small, she lost her ketubah. Rabbi Yose says: if she accepted [such an assignment] even though he did not assign it to her in writing she lost her ketubah.",
+            "One who assigns in writing his possessions to his slave, [the slave] thereby goes free. If he reserved for himself any land, however small, he does not become free. Rabbi Shimon says: he always becomes free, unless [the master] says: “Behold, all my goods are given to so-and-so my slave, with the exception of one ten-thousandth part of them.”"
+        ],
+        [
+            "Peah is given from [the crop] while it is still connected with the soil. But in the case of hanging vine-branches and the date-palm, the owner brings down [the fruit] and distributes it among the poor. Rabbi Shimon says: the same applies to smooth nut trees. Even if ninety-nine [of the poor] say [to the owner] to distribute it and one says to leave it in the field, this latter is listened to, since he spoke in accordance with the halakhah.",
+            "With hanging vine-branches and date-palm trees it is not so; even if ninety-nine [of the poor] say [to the owner] to leave it in the field and one says to distribute it, this latter is listened to, since he spoke in accordance with the halakhah.",
+            "If [a poor man] took some of the peah [already collected] and threw it onto the remainder [not yet collected], he gets none of it. If he fell down upon it, or spread his cloak over it, they take the peah away from him. The same applies to gleanings and the forgotten sheaf.",
+            "[The poor] may not harvest peah with scythes or tear it out [of the ground] with spades, so that they might not strike one another [with these implements].",
+            "There are three times a day [the poor] make a search [in the field for peah]: morning, noon, and sunset. Rabban Gamaliel says: these [times] were only set lest they reduce them. Rabbi Akiva says: these were set lest they add to them. [The men] of Bet Namer used to have the poor harvest [the peah] with the aid of a rope, and they left peah at the end of each furrow.",
+            "A non-Jew who harvested his field and then converted, he is exempt from [leaving] gleanings, the forgotten sheaf and peah. Rabbi Judah makes him liable to leave the forgotten sheaf, since he becomes liable for the forgotten sheaf at the time of their binding.",
+            "One who dedicated standing grain [to the Temple] and then redeemed it while it was still standing grain, he is liable [to give the agricultural gifts to the poor]. [If he dedicated] sheaves and redeemed them while they were still sheaves, he is liable. [If he dedicated] standing grain and redeemed it [when it was already in] sheaves, he is exempt, since at the time when it became liable it was exempt.",
+            "Similarly one who dedicates his produce prior to the stage when they are subject to tithes and then redeemed them, they are liable [to be tithed]. If [he dedicated them] when they had already become subject to tithes and then redeemed them, they are liable [to be tithed]. If he dedicated them before they had ripened, and they became ripe while in the possession of the [Temple] treasurer, and he then redeemed them, they are exempt, since at the time when they would have been liable, they were exempt.",
+            "One who collected peah and said, “This is for so-and-so a poor man:” Rabbi Eliezer says: he has thus acquired it for him. The sages say: he must give it to the first poor man he finds. Gleanings, the forgotten sheaf and the peah of non-Jews are subject to tithes, unless he [the non-Jew] had declared them ownerless.",
+            "What are gleanings? That which falls down at the time of harvesting. If while he was harvesting, he harvested a handful, or plucked a fistful, and then a thorn pricked him, and what he had in his hand fell to the ground, it still belongs to the owner. [That which drops from] inside the hand or the sickle [belongs] to the poor, but [that which falls from] the back of the hand or the sickle [belongs] to the owner. [That which falls from] the top of the hand or sickle: Rabbi Ishmael says: to the poor; But Rabbi Akiva says: to the owner.",
+            "[Grain found in] ant holes where the stalks are still standing, behold it still belongs to the owner. After the harvesters [had passed over them], those found in the top parts [of the ant holes belong] to the poor, but [those found] on the bottom parts [belong] to the owner. Rabbi Meir says: it all belongs to the poor, for gleanings about which there is any doubt are regarded as gleanings."
+        ],
+        [
+            "If a pile of grain was stacked [on part of a field] from which gleanings had not yet been collected, whatever touches the ground belongs to the poor. If the wind scattered the sheaves, they estimate the amount of gleanings the field would have yielded and they give that to the poor. Rabban Shimon ben Gamaliel says: he must give to the poor the amount that would fall.",
+            "The top of a single ear of grain [that remained] after the harvesting and its top touches the standing stalk: If it can be cut with the stalk, it belongs to the owner; But if not, it belongs to the poor. If an ear of grain of gleanings that became mixed up with a stack of grain, [the owner] must tithe one ear of grain and give it to him [the poor]. Rabbi Eliezer says: how can this poor man give in exchange something that had not yet become his? Rather, [the owner] must transfer to the poor man the ownership of the whole stack and then tithe one ear of grain and give it to him.",
+            "They should not [irrigate a field] with a water wheel, the words of Rabbi Meir. The sages permit it, because it is still possible [for the poor to get their gleanings].",
+            "A property owner who was passing from place to place and need to take gleanings, the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe, he may take them, and when he returns home, he must pay [for the amount gathere], the words of Rabbi Eliezer. The sages say: he was a poor man at that time [and so he need not make restitution].",
+            "One who exchanges with the poor, [what they give in exchange] for his is exempt [from tithes] but what [he gives in exchange] for that of the poor is subject [to tithes]. Two who received a field as sharecroppers, this one may give to the other his share of the poor man’s tithe and this one may give to the other his share of the poor man’s tithe. One who receives a field in order to harvest it, he is forbidden to take gleanings, the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe. Rabbi Judah said: When is this so? When he receives it [in order to pay the owner] a half, third or quarter [of the crop]. But [if the owner] had said to him: “A third of that which you harvest belongs to you,” then he may take gleanings, the forgotten sheaf and peah, but not the poor man’s tithe.",
+            "One who sells, the seller is permitted [to take the agricultural gifts] and the purchaser is forbidden. One may not hire a worker on the condition that the son [of the worker] should gather the gleanings after him. One who does not allow the poor to gather, or one who allows one but not another, or one who helps one of them [to gather] behold he is a robber of the poor. Concerning him it is said: “Do not remove the landmark of those that come up (olim)” (Proverbs 22:28).",
+            "A sheaf which the workers forgot but not the land owner, or which the land owner forgot but not the workers; or [a sheaf] which the poor stood in front of [and blocked its view], or they covered it up with stubble, it is not considered a forgotten sheaf.",
+            "One who binds sheaves into stack covers, stack bases, round stacks or regular stacks, he is not subject to the law of the forgotten sheaf [while binding]. [When bringing them afterwards] to the threshing-floor, he is subject to the law of the forgotten sheaf. One who piles up the sheaves to make a stack, he is subject to the law of the forgotten sheaf. [When bringing them afterwards] to the threshing-floor, he is not subject to the law of the forgotten sheaf. This is the general rule: whoever makes the sheaves at the place which is the end of the work is subject to the law of the forgotten sheaf, [and afterwards when he takes] them to the threshing-floor, he is not subject to the law of the forgotten sheaf. However, [one who piles up the sheaves] at a place which is not the end of the work, is not subject to the law of the forgotten sheaf; [and afterwards when he takes] them to the threshing-floor, he is subject to the law of the forgotten sheaf."
+        ],
+        [
+            "Bet Shammai says: [That which is] made ownerless only in regard to the poor is indeed ownerless. But Bet Hillel says: it is not ownerless unless ownership is renounced even for the rich, as in the case of the sabbatical year. [If] all of the sheaves in a field are a kav each, and one is four kavs and that one is forgotten: Bet Shammai says: it is not considered forgotten. But Bet Hillel says: it is considered forgotten.",
+            "A sheaf left near a stone fence, or near a stack [of grain] or near oxen, or near equipment: Bet Shammai says: it is not considered “forgotten”; Bet Hillel says: it is considered “forgotten.”",
+            "[With regard to sheaves forgotten] at the end of the row, the sheaf lying across from it proves [that the first sheaf has not been forgotten.] [As for] a sheaf that [the owner] took to bring it to the city and forgot it, all agree that it is not considered a “forgotten sheaf.”",
+            "These are to be considered ends of the rows:If two men begin [to gather] from the middle of the row, one facing north and the other south and they forget [some sheaves] in front of them and behind them, those left in front of them are “forgotten,” but those left behind them are not “forgotten.” If an individual begins from the end of the row and he forgets [some sheaves] in front of him and behind him, those in front of him are not “forgotten”, whereas those behind him are “forgotten,” for this comes under the category of “you shall not go back [to retrieve it].” This is the general rule: anything that can be said to fall under the law “you shall not go back” is considered “forgotten,” but that to which the principle of “you shall not go back” cannot be applied is not considered “forgotten.”",
+            "Two sheaves [left lying together] are “forgotten,” but three are not “forgotten.” Two bundles of olives or carobs are “forgotten” but three are not “forgotten.” Two flax-stalks are “forgotten”, but three are not “forgotten”. Two grapes are considered “grape gleanings,” but three are not “grape gleanings.” Two ears of grain are deemed “gleanings,” but three are not gleanings.” All these [rulings] are according to Bet Hillel. And concerning them all Bet Shammai says that three [that are left] belong to the poor, and four belong to the owner.",
+            "A sheaf that has two seahs and he forgot it it is not considered “forgotten.” Two sheaves that together comprise two seahs: Rabban Gamaliel says: they belong to the owner; But the sages say: they belong to the poor. Rabban Gamaliel said: “Are the rights of the owner strengthened or weakened according to the greater number of the sheaves?” They replied, “His rights are strengthened.” He said to them: “If in a case of one sheaf of two seahs it is not deemed “forgotten,” then how much more should be the case of two sheaves that together contain two seahs?” They replied: “No. If you argue in the case of one sheaf it is because it is large enough to be considered a stack. Are you going to argue likewise in the case of two sheaves which are like bundles?”",
+            "A standing stalk of grain that contains two seahs and he forgot it, it is not considered “forgotten.” If it does not contain two seahs now, but is fit to yield two seahs, even if it was of an inferior kind of barley, it is regarded as full barley [grains].",
+            "A standing stalk of grain can save a sheaf and another standing stalk [from being regarded as “forgotten”]. A sheaf cannot save either another sheaf or a standing stalk. What is the standing stalk of grain that can save a sheaf? Anything which has not been forgotten, even though it is a single stalk.",
+            "A seah of plucked grain and a seah of unplucked grain, and also trees; and garlic and to onions do not combine to count as two seahs, but rather they must be left to the poor. Rabbi Yose says: if anything that belongs to the poor comes in between them, the two are not combined together; otherwise, they do combine.",
+            "Grain used for fodder or [stalks] used for binding sheaves, and also garlic-stalks used for tying other bunches, or tied bunches of garlic and onions they [all are not subject to the laws of] forgotten. Anything stored in the ground like arum, garlic and onions: Rabbi Judah says: they do not subject to the laws of “forgotten”; But the sages say: they are subject to the laws of “forgotten.”",
+            "One who harvests by night and binds sheaves [by night] or one who is blind [that which he leaves] is subject to the law of the “forgotten.” If he intends to remove large leaves first, then the law of “forgotten” does not apply. If he said: “Behold, I am reaping on the condition that I take afterwards that which I have forgotten,” the law of “forgotten” still applies."
+        ],
+        [
+            "An olive tree that has a name in the field, such as the olive tree of Netofah in its time, and he forgot it, it is not deemed “forgotten.” To what does this apply? [Only to a tree distinguished] by its name, produce, or position. “By its name:” if it were a shifkhoni or beshani. “By its produce:” if it yields large quantities. “By its position:” if it stands at the side of the winepress or near the gap in the fence. Other kinds of olive trees: two are deemed “forgotten”, but three are not deemed “forgotten.” Rabbi Yose says: there is no law of “forgotten” for olive trees.",
+            "An olive tree found standing between three rows [of olive trees] which have two plots separating them, and he forgot it, it is not deemed, “forgotten.” An olive tree containing two seahs and he forgot it, it is not deemed forgotten. To what does this apply? Only when he [the owner] had not yet begun [to harvest the tree], but if he had begun, even if it were like the olive tree of Netofah in its time, and he forgot it, it is deemed forgotten. As long as the owner has some of the olives belonging to him at the foot of the tree, he has [possession] of those on top of the tree. Rabbi Meir says: [forgotten applies only] after [those with] the beating-rod have gone.",
+            "What is peret? [Grapes] which fall down during the harvesting. If while he was harvesting [the grapes], he cut off an entire cluster by its stalk, and it got tangled up in the [grape] leaves, and then it fell from his hand to the ground and the single berries were separated, it belongs to the owner. One who places a basket under the vine when he is harvesting [the grapes], behold he is a robber of the poor. Concerning him it is said: “Do not remove the landmark of those that come up (olim)” (Proverbs 22:28).",
+            "What constitutes a defective cluster (olelet) of grapes? Any [cluster] which has neither a shoulder [a wide upper part] nor a pendant [a cone-shaped lower part]. If it has a shoulder or a pendant, it belongs to the owner. If there is a doubt, it belongs to the poor. A defective cluster on the joint of a vine [where a normal cluster hangs from the vine], if it can be cut off with the cluster, it belongs to the owner; but if it can not, it belongs to the poor. A single grape: Rabbi Judah says: It is deemed a whole cluster, But the sages say: It is deemed a defective cluster.",
+            "One who is thinning out vines, just as he may thin out in that which belongs to him, so too he may thin out in that which belongs to the poor, the words of Rabbi Judah. Rabbi Meir says: in that which belongs to him, he is permitted, but he is not permitted in that which belongs to the poor.",
+            "[The grapes of] a vineyard in its fourth year:Bet Shammai says: the laws of the added fifth and removal do not apply to them; But Bet Hillel says: they do. Bet Shammai says: the laws of peret and the defective clusters apply to them, and the poor can redeem the grapes for themselves. But Bet Hillel says: all [of them] go to the wine-press.",
+            "A vineyard which consists entirely of defective clusters: Rabbi Eliezer says: it belongs to the owner. Rabbi Akiva says: to the poor. Rabbi Eliezer: “When you harvest the grapes of your vineyard, do not take the defective clusters” (Deuteronomy 24:21). If there is no grape harvesting, how can there be ��defective clusters”? Rabbi Akiva said to him: “And from your vineyard do not take the defective clusters” (Leviticus 19:10) even if it consists entirely of defective clusters. If that is so, why is it said: “When you harvest the grapes of your vineyard, do not take the defective clusters”? [This teaches that] the poor have no right to claim the defective clusters before the harvest.",
+            "One who dedicates his entire vineyard [to the Temple] before the “defective clusters” were recognizable, the “defective clusters” do not belong to the poor. After the defective clusters were recognizable, then they do belong to the poor. Rabbi Yose says: [the poor] must give the value of their improved growth to the Temple. What is deemed “forgotten” in the case of a trellis [a lattice for supporting plants]? Anything that one can no longer stretch his hand and take it. And in the case of ground-trained vines? From the time [the gatherers] pass by it."
+        ],
+        [
+            "From when are all people permitted to take gleanings, [forgotten sheaves and peah]? After the old ones of the poor have gone. And in the case of peret and defective clusters? After the poor have gone into the vineyard and come back again. And in the case of the olive trees? After the descent of the second rainfall. Rabbi Judah said: But aren’t there those who do not harvest their olives until after the second rainfall?” Rather, once the poor man has gone out [to gather the agricultural gifts taken from olive trees] and cannot bring back with him [more than the value of] four issars.",
+            "They [amei haaretz] are to be believed concerning gleanings, the forgotten sheaf and peah during their [harvest] season, and concerning the poor man’s tithe during its whole year. A Levite is always to be trusted. They are only believed in those things which men are accustomed to give them.",
+            "They are trusted concerning wheat, but they are not trusted when it is flour or bread. They are trusted concerning rice in its husk, but they are not trusted when it is either raw or cooked. They are trusted concerning beans but they are not trusted when they have been pounded, neither raw nor cooked. They are trusted when concerning oil, to declare that it is from the poor person’s tithe, but they are not trusted over [oil] when they claim that it is from the olives [left on the] top [of the tree.]",
+            "They are trusted concerning raw vegetables, but they are not trusted concerning are cooked ones, unless he has only a little bit, for so it was the custom of a householder to take out of his stew-pot [and give a little to the poor].",
+            "They may not give to the poor from the threshing-floor less than a half-kav of wheat or a kav of barley. R. Meir says: [only] half a kav [of barley]. [They must give] a kav and a half of spelt, a kav of dried figs or a maneh of pressed figs. Rabbi Akiva says: half a maneh. [They must give] half a log of wine. Rabbi Akiva says: a quarter. [They must give] a quarter [log] of oil. Rabbi Akiva says: an eighth. As for other kinds of produce: Abba Shaul says, [they must give enough] so that he can sell it and buy food enough for two meals.",
+            "This measure was stated for the priest, Levite and Israelite alike. If he was saving some [to give to his poor relatives], he can retain half and give the other half away. If he has only a small amount, then he must place it before them and they then divide it among themselves.",
+            "They may not give a poor person wandering from place to place less than a loaf worth a pundion at a time when four seahs [of wheat cost] one sela. If he spends the night [at a place], they must give him the cost of what he needs for the night. If he stays over Shabbat they must give him enough food for three meals. He who has the money for two meals, he may not take anything from the charity dish. And if he has enough money for fourteen meals, he may not take any support from the communal fund. The communal fund is collected by two and distributed by three people.",
+            "One who possesses two hundred zuz, may not take gleanings” the forgotten sheaf, peah or the poor man’s tithe. If he possesses two hundred minus one denar, then even if a thousand [men] each give him at the same time, he may accept. If he had [two hundred zuz] mortgaged to a creditor or to his wife’s ketubah, he may take. They do not force him to sell his house or his tools.",
+            "One who has fifty zuz and he is using them for his business, he must not take. And anyone who does not need to take [charity] and yet takes, will not depart from this world before he actually needs [charity] from others. And anyone who needs to take and does not take, will not die of old age until he supports others with his own money. Concerning him the verse says: “Blessed is the man who trusts in the Lord and whose hope is the Lord” (Jeremiah 17:7). And so too a judge who judges in truth according to its truth. And anyone who is not lame or blind but pretends to be as one of these, he will not die of old age before he actually becomes one of these, as it is said, “He who searches for evil, it shall come upon him” (Proverbs 11:27) and it is also said: “Righteousness, righteousness shall you pursue\" (Deuteronomy 16:20). And any judge who accepts a bribe or who perverts justice will not die in old age before his eyes have become dim, as it is said: “And you shall not accept a bribe, for a bribe blinds the eyes of those who have sight. (Exodus 23:8)”"
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah Yomit by Dr. Joshua Kulp",
+            "http://learn.conservativeyeshiva.org/mishnah/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.json

@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://archive.org/details/MishnaCorrectedKaufman00WHOLE",
+    "versionTitle": "Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "<small>א</small>\nאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן שֵׁעוּר: \nהַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִין, וְהָרֵאָיוֹן, \nוּגְמִילוּת חֶסֶד, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.  \nאֵלּוּ דְבָרִין שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִפֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, \nוְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ בָעוֹלָם הַבָּא: \nכִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, \nוַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ; \nוְתַלְמוּד תּוֹרָה כְנֶגֶד כֻּלָּם. \n",
+            "<small>ב</small>\nאֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים, \nוְאַף עַל פִּי שֶׁאָמָרוּ: \nאֵין לַפֵּאָה שֵׁעוּר, \nהַכֹּל לְפִי גֹדֶל הַשָּׂדֶה, \nוּלְפִי רוֹב הָעֲנִיִּים, \nוּלְפִי הָעֲנָוָה. \n",
+            "<small>ג</small>\nנוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה, \nוּמֵאֶמְצָעָהּ.  \nרֶבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nוּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף בַּשֵּׁעוּר.  \nרֶבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nאִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשֵּׁם פֵּאָה; \nוְאִם לָאו, אֵינוּ נוֹתֵן אֶלָּא מִשֵּׁם הֶבְקֵר. \n",
+            "<small>ד</small>\nכְּלָל אָמְרוּ בַפֵּאָה: \nכָּל שֶׁהוּא אֹכֶל וְנִשְׁמָר, \nוְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, \nוּלְקִיטָתוֹ כְאַחַת, \nוּמַכְנִיסוֹ לַקִּיּוּם, \nחַיָּב בַּפֵּאָה.  \nהַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת בַּכְּלָל הַזֶּה. \n",
+            "<small>ה</small>\nוּבָאִילָן: \nהָאוֹג, וְהֶחָרוּבִין, \nוְהָאֱגוֹזִים, וְהַשְּׁקֵדִים, \nהַגְּפָנִים, וְהָרִמּוֹנִים, \nהַזֵּיתִים, וְהַתְּמָרִים, \nחַיָּבִין בַּפֵּאָה. \n",
+            "<small>ו</small>\nלְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשֵּׁם פֵּאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, \nעַד שֶׁיְּמָרַח.  \nוְנוֹתֵן מִשֵּׁם הֶבְקֵר וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, \nעַד שֶׁיְּמָרַח.  \nמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, \nעַד שֶׁיְּמָרַח.  \nנוֹטֵל מִן הַגֹּרֶן וְזוֹרֵעַ וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, \nעַד שֶׁיְּמָרַח.  \nדִּבְרֵי רֶבִּי עֲקִיבָה.  \nכֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקַח אֶת הַגֹּרֶן, הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם, \nעַד שֶׁיְּמָרֵחוּ.  \nהַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת, \nעַד שֶׁיְּמָרַח הַגִּזְבָּר. \n\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nוְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה: \nהַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, \nוְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, \nוּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד, \nוְהַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, \nהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר.  \nהַקּוֹצֵר לַשַּׁחַת מַפְסִיק.  \nדִּבְרֵי רֶבִּי מֵאִיר.  \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nאֵינוּ מַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן חָרַשׁ. \n",
+            "<small>ב</small>\nאַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוּלָה לְהִקָּצֵר כְּאַחַת, \nרֶבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: &lt;יודה&gt;\nמַפְסֶקֶת.  \nוְכָל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן, \nאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבוֹר בְּכֵלָיו, \nהוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. \n",
+            "<small>ג</small>\nהַכֹּל מַפְסִיק לִזְרָעִים, \nוְאֵינוּ מַפְסִיק לָאִילָן אֶלָּא גָדֵר.  \nאִם הָיָה שֵׂעָר כּוֹתֵשׁ, \nאֵינוּ מַפְסִיק, אֶלָּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. \n",
+            "[<small>ד</small>]\nוְלֶחָרוּבִין כָּל הָרוֹאִים זֶה אֶת זֶה.  \nאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: \nנוֹהֲגִין הָיוּ בֵית אַבָּא, \nנוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת לַזֵּיתִים שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָרוּחַ, \nוְלֶחָרוּבִים כָּל הָרוֹאִים זֶה אֶת זֶה; \nרֶבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: \nאַף לֶחָרוּבִין שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָעִיר. \n",
+            "<small>ה</small>\nהַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד, \nאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שְׁתֵּי גֳרָנוֹת, \nנוֹתֵן פֵּאָה אַחַת.  \nזְרָעָהּ שְׁנֵי מִינִים, \nאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה גֹרֶן אַחַת, \nנוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת.  \nהַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּים, \nאִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת; \nשְׁתֵּי גֳרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת. \n",
+            "<small>ו</small>\nמַעֲשֶׂה שֶׁזָּרַע רֶבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, \nוְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאָלוּ.  \nאָמַר נַחוּם הַלִּבְלָר: \nמְקֻבָּל אֲנִי מֵרֶבִּי מְיָשָׁא, \nשֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא, \nשֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוֹגוֹת, \nשֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים, \nהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי: \nהַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּים, \nאִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת; \nשְׁתֵּי גֳרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת. \n",
+            "<small>ז</small>\nשָׂדֶה שֶׁקְּצָרוּהָ גוֹיִם, קְצָרוּהָ לֶסְטִים, \nקִרְסְמוּהָ נְמָלִים, שִׁבְּרַתָּהּ הָרוּחַ אוֹ בְהֵמָה, \nפְּטוּרָה.  \nקָצַר חֶצְיָהּ וְקָצְרוּ לֶסְטִים חֶצְיָהּ, \nפְּטוּרָה, שֶׁחוֹבַת קָצִיר בַּקָּמָה. \n",
+            "קָצְרוּ לֶסְטִים חֶצְיָהּ וְקָצַר הוּא חֶצְיָהּ, \nנוֹתֵן פֵּאָה מִמָּה שֶׁקָּצַר.  \nקָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ, \nהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.  \nקָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ, \nהַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. \n\n\n \n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nמַלְבְּנוֹת הַתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הַזֵּיתִים, \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִין: \nפֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאַחַת.  \nבֵּית הֶלֵּל אוֹמְרִין: \nמֵאַחַת עַל הַכֹּל.  \nוּמוֹדִים שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין, \nשֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מֵאַחַת עַל הַכֹּל. \n",
+            "<small>ב</small>\nהַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ וְשִׁיֵּר קְלָחִים לַחִים, \nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nנוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.  \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nמֵאֶחָד עַל הַכֹּל.  \nוּמוֹדִים חֲכָמִים לִרְבִּי עֲקִיבָה \nבְּזוֹרֵעַ שְׁבָת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, \nשֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. \n",
+            "<small>ג</small>\nהַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִים לַשּׁוּק וּמְקַיֵּם יְבֵשִׁים לַגֹּרֶן, \nנוֹתֵן פֵּאָה לָאֵלּוּ לְעַצְמָן וְלָאֵלּוּ לְעַצְמָן. \nוְכֵן בַּאֲפוּנִים, וְכֵן בַּכֶּרֶם.  \nהַמֵּדֵל נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר. \nהַמַּחֲלִיק מֵאַחַת יָד, \nנוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל הַכֹּל. \n",
+            "<small>ד</small>\nהָאִמָּהוֹת שֶׁלַּבְּצָלִים חַיָּבוֹת בַּפֵּאָה; \nרֶבִּי יוֹסֵה פוֹטֵר.  \nמַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, \nרֶבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nפֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאַחַת, \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nמֵאַחַת עַל הַכֹּל. \n",
+            "הָאַחִים שֶׁחָלָקוּ, \nנוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵאוֹת; \nחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, \nנוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת.  \nשְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאִילָן, \nנוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת.  \nלָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְרוֹמוֹ, \nזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ, \nוְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ.  \n\n<small>ה</small>\nהַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, \nנוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.  \nאָמַר רֶבִּי יְהוּדָה: \nאֶמָּתַי? \nבִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה; \nאֲבָל אִם שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה, \nהוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. \n",
+            "[<small>ו</small>]\nרֶבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nקַרְקַע בֵּית רֹבַע חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה. &lt;חַיָּב&gt; \nרֶבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: \nהָעוֹשָׂה סָאתַיִם. &lt;הָעוֹשֶׂה&gt; \nרֶבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: \nשִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים.  \nרֶבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתִירָה אוֹמֵר: &lt;יְהוֹשֻׁעַ&gt;\nכְּדֵי לִקְצוֹר וְלִשְׁנוֹת.  \nוַהֲלָכָה כִדְבָרָיו.  \n\n<small>ז</small>\nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nקַרְקַע כָּל שֶׁהוּא חַיָּב בַּפֵאָה,  \nוּבַבִּכּוּרִים, \nוְלִכְתּוֹב עָלָיו פְּרוֹזְבוֹל, \nוְלִקְנוֹת עִמּוֹ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת, \nבַּכֶּסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. \n",
+            "<small>ח</small>\nהַכּוֹתֵב נְכָסָיו שָׁכֵב מֵרַע, \nשִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, \nמַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת; &lt;מַתָּנָתוֹ קַיְּמֶת&gt;\nלֹא שִׁיַּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, \nאֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת.  \nהַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו, \nוְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, \nאִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ.  \nרֶבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nאִם קִבְּלָה עָלֶיהָ, \nאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ, \nאִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ. \n",
+            "<small>ט</small>\nהַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, \nיָצָא בֶן חוֹרִין;  \nשִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, \nלֹא יָצָא בֶן חוֹרִין.  \nרֶבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nלְעוֹלָם הוּא בֶן חוֹרִין, \nעַד שֶׁיֹּאמַר: \nהֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִים לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי, \nחוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן. \n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nהַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע.  \nבַּדָּלִית וּבַדָּקָל, \nבַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים.  \nרֶבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nאַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים.  \nאֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק, \nוְאֶחָד אוֹמֵר לָבֹז, \nלָזֶה שׁוֹמְעִין שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה. \n",
+            "<small>ב</small>\nוּבַדָּלִית וּבַדָּקָל, אֵינוּ כֵן. \nאֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבֹז, \nוְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק, \nלָזֶה שׁוֹמְעִין שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה. \n",
+            "<small>ג</small>\nנָטַל מִקְצָת הַפֵּאָה וְזָרַק עַל הַשְּׁאָר, \nאֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם.  \nנָפַל לוֹ עָלֶיהָ, פָּרַס טַלֵּיתוֹ עָלֶיהָ, \nמַעֲבִירִים אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ. &lt;אוֹתוֹ&gt; \nוְכֵן בַּלֶּקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה. \n",
+            "<small>ד</small>\nפֵּאָה, \nאֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בַּמַּגָּלוֹת, \nוְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בַּקַּרְדֻּמּוֹת, \nכְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. \n",
+            "שָׁ��וֹשׁ הַבְעָיוֹת בַּיּוֹם: \nבַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה.  \nרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nלֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֹתוּ.  \nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nלֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ.  \nשֶׁלְּבֵית נָמֵר הָיוּ מַלְקִיטִין עַל הַחֶבֶל, \nוְנוֹתְנִין פֵּאָה מִכָּל אָמָּן וְאָמָּן. \n",
+            "<small>ה</small>\nנָכְרִי שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיַּר, \nפָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה. \nרֶבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בַּשִּׁכְחָה, \nשֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בְּשָׁעַת הָעִמּוּר. \n",
+            "<small>ו</small>\nהִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה, חַיָּב.  \nעֳמָרִים וּפָדָה עֳמָרִים, חַיָּב.  \nקָמָה וּפָדָה עֳמָרִים, פְּטוּרָה, \nשֶׁבְּשָׁעַת חוֹבָתָהּ, הָיְתָה פְטוּרָה. \n",
+            "<small>ז</small>\nכַּיּוֹצֵא בוֹ: \nהַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו, \nעַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָיָן, \nחַיָּבִין.  \nמִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָיָן,\nחַיָּבִין.  \nהִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמָרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, \nוְאַחַר כָּךְ פְּדָיָן, פְּטוּרִין, \nשֶׁבְּשָׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִין. \n",
+            "<small>ח</small>\nמִי שֶׁלִּקֵּט אֶת הַפֵּאָה, וְאָמַר: \n\"הֲרֵי זֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי\", \nרֶבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nזָכָה לוֹ.  \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nיִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן.  \nהַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁלַּנָּכְרִי, \nחַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִבְקִיר. \n",
+            "<small>ט</small>\nאֵי זֶה הוּא לֶקֶט? \nהַנּוֹשֵׁר בְּשָׁעַת הַקְּצִירָה.  \nהָיָה קוֹצֵר, \nקָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ, \nהִכָּהוּ קוֹץ, נָפַל מִיָּדוֹ עַל אָרֶץ, \nהֲרֵי זֶה שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת.  \nתּוֹךְ הַיָּד, תּוֹךְ הַמַּגָּל, לָעֲנִיִּים.  \nאַחַר הַיָּד, אַחַר הַמַּגָּל, לְבַעַל הַבַּיִת.  \nרֹאשׁ הַיָּד, רֹאשׁ הַמַּגָּל, \nרֶבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: \nלָעֲנִיִּים. \nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nלְבַעַל הַבַּיִת. \n",
+            "<small>י</small>\nחֹרָרֵי נְמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה, \nהֲרֵי הֵן שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת; \nשֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים, \nהָעֶלְיוֹנִים לָעֲנִיִּים, \nוְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת.  \nרְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: \nהַכֹּל לָעֲנִיִּים, \nשֶׁסְּפֵק לֶקֶט לֶקֶט. \n\n\n \n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nגָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו, \nכָּל הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ, הֲרֵי הֵן שֶׁלָּעֲנִיִּים.  \nוְהָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים, \nאוֹמְדִין אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט רְאוּיָה לַעֲשׁוֹת, &lt;עוֹמְדִין&gt;\nנוֹתֵן לַעֲנִיִּים.  \nרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nנוֹתֵן לַעֲנִיִּים כְּדֵי נִפְלָהּ. \n",
+            "<small>ב</small>\nשִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, \nאִם נִקְצֶרֶת עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת, \nוְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁלָּעֲנִיִּים.  \nשִׁבֹּלֶת שֶׁלַּלֶּקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַגָּדִישׁ, \nמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ.  \nאָמַר רֶבִּי אֱלִיעֶזֶר: \nוְכִי הֵיאָךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָא בִרְשׁוּתוֹ? &lt;זֶה&gt;\nאֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְכָל הַגָּדִישׁ, \nוּמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ. \n",
+            "<small>ג</small>\nאֵין מְגַלְגְּלִין בַּטּוֹפֵחַ.  \nדִּבְרֵי רֶבִּי מֵאִיר.  \nוַחֲכָמִים מַתִּירִין, \nמִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר. \n",
+            "<small>ד</small>\nבַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרַךְ, \nיִטֹּל לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי, \nוּכְשֶׁיַּחְזֹר לְבֵיתוֹ יְשַׁלֵּם.  \nדִּבְרֵי רֶבִּי אֱלִיעֶזֶר.  \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nעָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. \n",
+            "<small>ה</small>\nהַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים, \nבְּשֶׁלּוֹ פָטוּר, \nוּבְשֶׁלָּעֲנִיִּים חַיָּב.  \nשְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, \nזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, \nוְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי.  \nהַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר, \nאָסוּר בַּלֶּקֶט וּבַשִּׁכְחָה וּבַפֵּאָה וּבְמַעְשַׂר עָנִי.  \nאָמַר רֶבִּי יְהוּדָה: \nאֶמָּתַי? \nבִּזְמַן שֶׁקִּבְּלָהּ מִמֶּנּוּ לְמַחְצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ; \nאֲבָל אִם אָמַר לוֹ: \nשְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלָּךְ, \nמֻתָּר בַּלֶּקֶט, בַּשִּׁכְחָה וּבַפֵּאָה, \nוְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי. \n",
+            "<small>ו</small>\nהַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, \nהַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר.  \nלֹא יִסְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֵל עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו.  \nמִי שֶׁאֵינוּ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לְלַקֵּט, \nאוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד, וְאֶת אֶחָד לָאו, \nאוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן, \nהֲרֵי זֶה גוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים. \nעַל זֶה נֶאֱמַר: (משלי כב,כח) \n\"אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם\". \n",
+            "<small>ז</small>\nהָעֹמֶר שֶׁשְּׁכֵחוּהוּ פוֹעֲלִים, \nוְלֹא שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת, \nשְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת, וְלֹא שְׁכֵחוּהוּ פוֹעֲלִים, \nעָמְדוּ הָעֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בַקַּשׁ, \nהֲרֵי זֶה אֵינוּ שִׁכְחָה. \n",
+            "<small>ח</small>\nהַמְעַמֵּר לְכוֹבָעוֹת וְלַכּוֹמָסוֹת, \nוְלַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים, \nאֵין לוֹ שִׁכְחָה.  \nמִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, \nיֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה. \nהַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ, \nיֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה, \nמִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, \nאֵין לוֹ שִׁכְחָה.  \nזֶה הַכְּלָל: \nכָּל הַמְעַמֵּר לִמְקוֹם שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה, \nיֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה; \nמִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. \nמְקוֹם שֶׁאֵינוּ גְמַר מְלָאכָה, \nאֵין לוֹ שִׁכְחָה; \nמִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, \nיֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה. \n\n\n \n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nהֶבְקֵר לָעֲנִיִּים הֶבְקֵר.  \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nאֵינוּ הֶבְקֵר, עַד שֶׁיָּבְקַר אַף לָעֲשִׁירִים, כִּשְׁמִטָּה.  \nכָּל עֳמָרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁלְּקַב קַב, \nוְאֶחָד שֶׁלְּאַרְבַּעַת קַבִּים, וּשְׁכֵחוֹ, \nבֵית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nאֵינוּ שִׁכְחָה; \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nשִׁכְחָה. \n",
+            "<small>ב</small>\nהָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ, \nוְלַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכֵחוֹ, \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nאֵינוּ שִׁכְחָה; \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nשִׁכְחָה. \n",
+            "<small>ג</small>\nרָאשֵׁי שׁוּרוֹת, \nהָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ, \nהָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר, וּשְׁכֵחוֹ, \nמוֹדִים שֶׁאֵינוּ שִׁכְחָה. \n",
+            "<small>ד</small>\nאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת: \nשְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, \nזֶה פָנָיו לַצָּפוֹן וְזֶה פָנָיו לַדָּרוֹם, \nשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, \nשֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה, \nוְשֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינוּ שִׁכְחָה.  \nיָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, \nוְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, \nשֶׁלְּפָנָיו אֵינוּ שִׁכְחָה, \nשֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה, \nמִפְּנֵי שֶׁהוּא 'בַל תָּשׁוּב'.  \nזֶה הַכְּלָל: \nכָּל שֶׁהוּא 'בַל תָּשׁוּב', שִׁכְחָה, \nוְכָל שֶׁאֵינוּ 'בַל תָּשׁוּב', אֵינוּ שִׁכְחָה. \n",
+            "<small>ה</small>\nשְׁנֵי עֳמָרִים, שִׁכְחָה, \nוּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.  \nשְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְהֶחָרוּבִין, שִׁכְחָה, \nוּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.  \nשְׁנֵי חוֹצְנֵי פִשְׁתָּן, שִׁכְחָה, \nוּשְׁלֹשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.  \nשְׁנֵי גַרְגְּרִים, פֶּרֶט, \nוּשְׁלֹשָׁה אֵינָן פֶּרֶט.  \nשְׁתֵּי שִׁבֳּלִים, לֶקֶט, \nושָׁלוֹשׁ אֵינָן לֶקֶט.  \nאֵלּוּ כְדִבְרֵי בֵית הֶלֵּל.  \nוְעַל כֻּלָּם, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nשְׁלֹשָׁה לָעֲנִיִּים, \nוְאַרְבָּעָה לְבַעַל הַבַּיִת. \n",
+            "<small>ו</small>\nהָעֹמֶר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם וּשְׁכֵחוֹ, \nאֵינוּ שִׁכְחָה; \nשְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, \nרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nלְבַעַל הַבַּיִת. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nלָעֲנִיִּים.  \nאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: \nוְכִי מֵרֹב הָעֳמָרִים, \nיוֹפִי כֹחַ שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת, \nאוֹ הוּרַע כֹּחַ? \nאָמְרוּ לוֹ: \nיוֹפִי כֹחַ.  \nאָמַר לָהֶם: \nמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם וּשְׁכֵחוֹ, \nאֵינוּ שִׁכְחָה, \nשְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶן סָאתַיִם, \nאֵינוּ דִין שֶׁלֹּא יְהוּ שִׁכְחָה? \nאָמְרוּ לוֹ: \nלֹא! אִם אָמַרְתָּ בְעֹמֶר אֶחָד שֶׁהוּא כַגָּדִישׁ, \nתֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים שֶׁהֵן כִּכְרֵיכוֹת? \n",
+            "<small>ז</small>\nקָמָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סָאתַיִם וּשְׁכֵחָהּ, \nאֵינָהּ שִׁכְחָה; \nאֵין בָּהּ סָאתַיִם, אִם רְאוּיָה הִיא לַעֲשׁוֹת סָאתַיִם, \nאֲפִלּוּ הִיא שֶׁלַּטּוֹפֵחַ, \nרוֹאִים אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עַנְוָה שֶׁלִּשְׂעוֹרִים.  &lt;עמוה&gt;\n",
+            "<small>ח</small>\nקָמָה מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה. \nהָעֹמֶר אֵינוּ מַצִּיל לֹא אֶת הָעֹמֶר וְלֹא אֶת הַקָּמָה.  \nאֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר? \nכָּל שֶׁאֵינָה שִׁכְחָה, \nאֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד. \n",
+            "<small>ט</small>\nסְאָה תְבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָה עֲקוּרָה, \nוְכֵן בָּאִילָן, \nהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים אֵינָן מִצְטָרְפִין. \nרֶבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nאִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָאֶמְצַע, \nאֵינָן מִצְטָרְפִין, \nוְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. \n",
+            "<small>י</small>\nתְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לַשַּׁחַת אוֹ לַאֲלֻמָּה, \nוְכֵן בַּאֲגִידֵי הַשּׁוּם וַאֲגֻדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, \nאֵין לָהֶם שִׁכְחָה.  \nכָּל טְמוּנִים בָּאָרֶץ, \nכְּגוֹן הַלּוּף, הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nאֵין לָהֶם שִׁכְחָה. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nיֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה. \n",
+            "<small>יא</small>\nהַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה, וְהַמְעַמֵּר, וְהַסּוֹמֶה, \nיֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה. \nאִם הָיָה מִתְכַּ��ֵּן לִטּוֹל אֶת הַגַּס הַגַּס, \nאֵין לוֹ שִׁכְחָה.  \nאִם אָמַר: \n\"הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵחַ אֲנִי אֶטֹּל\", \nיֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה. \n\n\n \n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nכָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בַּשָּׂדֶה, \nכְּזַיִת הַנְטוֹפָה בְשַׁעֲתוֹ, וּשְׁכֵחוֹ, \nאֵינוּ שִׁכְחָה.  \nבַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? \nבִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וּבִמְקוֹמוֹ. \nבִּשְׁמוֹ, שֶׁהָיָה שָׁפְכָנִי אוֹ בֵישָׁנִי; &lt;שפכוני; בְשָׁנִי&gt;\nבְּמַעֲשָׂיו, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַרְבֵּה; \nבִּמְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְצַד הַפִּרְצָה.  \nוּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים, \nשְׁנַיִם שִׁכְחָה, שְׁלֹשָׁה אֵינָה שִׁכְחָה.  \nרֶבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nאֵין שִׁכְחָה לַזֵּיתִים. \n",
+            "<small>ב</small>\nזַיִת שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שָׁלוֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁלִּשְׁנֵי מַלְבְּנִים, \nוּשְׁכֵחוֹ, אֵינוּ שִׁכְחָה.  \nזַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם וּשְׁכֵחוֹ, אֵינוּ שִׁכְחָה.  \nבַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִילוּ בוֹ. \nאֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ, \nאֲפִלּוּ כְזַיִת הַנְּטוֹפָה בְשַׁעֲתוֹ, וּשְׁכֵחוֹ, \nיֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה.  \nכָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ תַחְתָּיו, יֵשׁ לוֹ בְרֹאשׁוֹ.  \nרֶבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: \nמִשֶּׁתִּתְהַלֵּךְ הַמַּחֲבָא. \n",
+            "<small>ג</small>\nאֵי זֶה הוּא פֶרֶט? \nהַנּוֹשֵּׁר בְּשָׁעַת הַבְּצִירָה.  \nהָיָה בוֹצֵר, \nעָקַץ אֶת הָאֶשְׁכּוֹל, הָסְבַּךְ בֶּעָלִים, \nנָפַל לָאָרֶץ וְנִפְרַד, \nהֲרֵי הוּא שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת.  \nהַמַּנִּיחַ כַּלְכַּלָּה תַחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בוֹצֵר, \nהֲרֵי זֶה גוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים; \nעַל זֶה נֶאֱמַר: (משלי כב,כח) \n\"אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם\". \n",
+            "<small>ד</small>\nהַמֵּדֵל בַּגְּפָנִים, \nכַּשֵּׁם שֶׁהוּא מֵדֵל בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, \nכָּךְ הוּא מֵדֵל בְּשֶׁלָּעֲנִיִּים.  \nדִּבְרֵי רֶבִּי יְהוּדָה.  \nרֶבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: \nבְּשֶׁלּוֹ הוּא רַשַּׁי, \nאֵינוּ רַשַּׁי בְּשֶׁלָּעֲנִיִּים. \n",
+            "<small>ה</small>\nאֵי זוֹ הִיא עוֹלֶלֶת? \nכָּל שֶׁאֵין לָהּ לֹא כָתֵף וְלֹא נֶטֶף.  \nאִם סָפֵק, לָעֲנִיִּים.  \nעוֹלֶלֶת שֶׁבְּאַרְכּוּבָּה, \nאִם נִקְרֶצֶת עִם הָאֶשְׁכּוֹל, \nהֲרֵי הִיא שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת, \nוְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁלָּעֲנִיִּים.  \nגַּרְגֵּר יָחִיד, \nרֶבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nאֶשְׁכּוֹל. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nעוֹלֶלֶת. \n",
+            "<small>ו</small>\nכֶּרֶם שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלֶלֶת, \nרֶבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nלְבַעַל הַבַּיִת. \nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nלָעֲנִיִּים.  \nאָמַר רֶבִּי אֱלִיעֶזֶר: (דברים כד,כא)\n\"כִּי תִבְצֹר... לֹא תְעוֹלֵל\", \nאִם אֵין בָּצִיר, מְנַיִן עוֹלֵלוֹת? \nאָמַר לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה: (ויקרא יט,י)\n\"וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל\", \nאֲפִלּוּ כֻלּוֹ עוֹלֵלוֹת.  \nאִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: \n\"כִּי תִבְצֹר... לֹא תְעוֹלֵל\"? \nאֵין לָעֲנִיִּים בָּעוֹלֵלוֹת קֹדֶם לַבָּצִיר. \n",
+            "<small>ז</small>\nכֶּרֶם רְבָעִי, \nבֵית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nאֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בֵעוּר; \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nיֶשׁ לוֹ.  \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nיֵשׁ לוֹ פֶרֶט וְיֵשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת, \nוְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן. \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nכֻּלּוֹ לַגַּת. \n",
+            "<small>ח</small>\nהַמַּקְדִּישׁ אֶת כַּרְמוֹ עַד שֶׁלֹּא נוֹדָעוּ הָעוֹלֵלוֹת, \nאֵין הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים.  \nמִשֶּׁנּוֹדְעוּ הָעוֹלֵלוֹת, \nהָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים.  \nאָמַר רְבִּי יוֹסֵה: \nאִם כֵּן, יִתְּנוּ שְׂכַר גִּדּוּלִים לַהֶקְדֵּשׁ.  \nאֵיזוֹ הִיא שִׁכְחָה בֶּעָרִיס? \nכָּל שֶׁאֵינוּ יָכוֹל לִפְשׁוֹט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ; \nוּבָרָגְלִיּוֹת? \nמִשֶּׁיַּעֲבוֹר הֵימֶנָּה. \n\n\n \n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nמֵאֶמָּתַי כָּל הָאָדָם מֻתָּרִין בַּלֶּקֶט? \nמִשֶּׁיְּהַלְּכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת.  \nוּבַפֶּרֶט וּבָעוֹלֵלוֹת? \nמִשֶּׁיְּהַלְּכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ.  \nוּבַזֵּיתִים? \nמִשֶּׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה.  \nאָמַר רֶבִּי יְהוּדָה: \nוַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָן מוֹסְקִין זֵיתֵיהֶם \nאֶלָּא לְאַחַר רְבֵיעָה שְׁנִיָּה? \nאֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא, \nוְלֹא יְהֵא מֵבִיא אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה אִסָּרוֹת. \n",
+            "<small>ב</small>\nנֶאֱמָנִים עַל הַלֶּקֶט, וְעַל הַשִּׁכְחָה, וְעַל הַפֵּאָה בְשַׁעֲתָן, \nוְעַל מַעְשַׂר עָנִי בְכָל שְׁנָתוֹ.  \nוּבֶן לֵוִי נֶאֱמָן לְעוֹלָם.  \nאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָן נוֹהֲגִין כֵּן. \n",
+            "<small>ג</small>\nנֶאֱמָנִין עַל הַחִטִּים, \nוְאֵינָן נֶאֱמָנִין לֹא עַל הַקֶּמַח, וְלֹא עַל הַפַּת.  \nנֶאֱמָנִין עַל הַסְּעוֹרָה שֶׁלָּאֹרֶז, &lt;השעורה&gt;\nוְאֵינָן נֶאֱמָנִין עָלָיו בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל.  \nנֶאֱמָנִין עַל הַפּוּל, \nוְאֵינָן נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִים, בֵּין חַיִּים בֵּין מְבֻשָּׁלִים.  \nנֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן לוֹמַר: \n\"שֶׁלְּמַעְשַׂר עָנִי הוּא\", \nוְאֵינָן נֶאֱמָנִין עָלָיו לוֹמַר: \n\"שֶׁלְּזֵיתֵי נִקּוּף הוּא\". \n",
+            "<small>ד</small>\nנֶאֱמָנִין עַל הַיָּרָק חַי, \nוְאֵינָן נֶאֱמָנִין עָלָיו מְבֻשָּׁל, \nאֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָבָר מְמֻעָט, \nשֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלַּפָסוֹ. \n",
+            "<small>ה</small>\nאֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגֹּרֶן \nמֵחֲצִי קַב חִטִּים וְקַב שְׂעוֹרִים.  \nרְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: \nחֲצִי קַב.  \nקַב וָחֵצִי כֻסְּמִין וְקַב גְּרוֹגְרוֹת, \nאוֹ מָנֶה דְבֵלָה.  \nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nפָּרֶס.  \nחֲצִי לוֹג יַיִן. \nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nרְבִיעִית.  \nרְבִיעִית שֶׁמֶן. \nרֶבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nשְׁמִינִית.  \nוּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת, אַבָּה שָׁאוּל אוֹמֵר: \nכְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶן מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוֹדוֹת. \n",
+            "<small>ו</small>\nמִדָּה זוֹ אֲמוּרָה בַכֹּהֲנִים, וּבַלְוִיִּם, וּבְיִשְׂרְאֵל.  \nהָיָה מַצִּיל, נוֹטֵל מַחְצָה וְנוֹתֵן מַחְצָה.  \nהָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, \nנוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן. \n",
+            "<small>ז</small>\nאֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, &lt;פותחין; פּוֹרֲחִין&gt;\nמִכִּכָּר בַּפּוֹנְדְּיוֹן מֵאַרְבַּע סְאִין בַּסֶּלַע.  \nלָן, נוֹתְנִין לוֹ פַרְנָסַת לִינָה.  \nשָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלוֹשׁ סְעוֹדוֹת.  \nמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוֹדוֹת, \nלֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי; \nמְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה, \nלֹא יִטֹּל מִן הַקֻּפָּה.  \nוְהַקֻּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, \nוּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה. \n",
+            "<small>ח</small>\nמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, \nלֹא יִטֹּל לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי.  \nהָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, \nאֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְאַחַת, \nהֲרֵי זֶה יִטֹּל.  \nהָיוּ מְמֻשְׁכָּנִים בִּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ אוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ, &lt;לכתובת&gt;\nהֲרֵי זֶה יִטֹּל.  \nאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ. \n",
+            "<small>ט</small>\nמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, \nהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶן, \nהֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל.  \nוְכָל מִי שֶׁאֵינוּ צָרִיךְ לִטּוֹל וְנוֹטֵל, \nאֵינוּ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. &lt;לביריות&gt; \nוְכָל מִי שֶׁהוּא צָרִיךְ לִטּוֹל וְאֵינוּ נוֹטֵל, \nאֵינוּ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס לַאֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ. \nעַל זֶה נֶאֱמַר:  (ירמיה יז,ז) \n\"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיי וְהָיָה יי מִבְטַחוֹ\".  \nוְכֵן דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין, \nאֵינוּ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁתִּכְהֵנָה עֵינָיו, \nשֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כג,ח) \n\"וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים\".  \n\n\n\n"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,114 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "priority": 2.0,
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "heversionSource": "http://primo.nli.org.il/primo_library/libweb/action/dlDisplay.do?vid=NLI&docId=NNL_ALEPH00174173",
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "אלו דברים שאין להם שיעור הפאה. והבכורים. והראיון. וגמילות חסדים ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם:  ",
+            "אין פוחתין לפאה מששים. ואף על פי שאמרו אין לפאה שיעור. הכל לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי רוב הענוה:  ",
+            "נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה. ר' שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור. ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר:  ",
+            "כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה. והתבואה והקטניות בכלל הזה:  ",
+            "ובאילן האוג והחרובין והאגוזים והשקדים והגפנים והרמונים והזיתים והתמרים חייבין בפאה:  ",
+            "לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח. ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח. ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח. ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי רי עקיבא. כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהם עד שימרח. המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר:  "
+        ],
+        [
+            "ואלו מפסיקין לפאה. הנחל והשלולית ודרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והבור והניר וזרע אחר והקוצר לשחת מפסיק דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש:  ",
+            "אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת רבי יהודה אומר מפסקת. וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל:  ",
+            "הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר ואם היה שער כותש אינו מפסיק אלא נותן פאה לכל:  ",
+            "ולחרובין כל הרואין זה את זה. אמר רבן גמליאל נוהגין היו בית אבא נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח. ולחרובין כל הרואין זה את זה. רבי אליעזר בר' צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר:  ",
+            "הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות נותן פאה אחת. זרעה שני מינין אף על פי שעשאן גורן אחת נותן שתי פאות. הזורע את שדהו שני מיני חטין עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות:  ",
+            "מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני בזורע את שדהו שני מיני חטין אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות:  ",
+            "שדה שקצרוה כותים קצרוה לסטים קרסמוה נמלים שברתה הרוח או בהמה פטורה. קצר חציה וקצרו לסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה:  ",
+            "קצרוה לסטים חציה וקצר הוא חציה נותן פאה ממה שקצר. קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל. קצר ��ציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל:  "
+        ],
+        [
+            "מלבנות התבואה שבין הזיתים בית שמאי אומרים פאה מכל אחת ואחת בית הלל אומרים מאחד על הכל. ומודים שאם היו ראשי שורות מעורבין שהוא נותן פאה מאחד על הכל:  ",
+            "המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד וחכמים אומרים מאחד על הכל. ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד:  ",
+            "המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן. וכן באפונין וכן בכרם. המדל נותן מן המשואר על מה ששייר והמחליק מאחת יד נותן מן המשואר על הכל:  ",
+            "האמהות של בצלים חייבות בפאה ור' יוסי פוטר. מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת וחכמים אומרים מאחת על הכל:  ",
+            "האחין שחלקו נותנין שתי פאות חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת. שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת. לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה מכל אחד ואחד. אמר ר' יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל:  ",
+            "רבי אליעזר אומר קרקע בית רובע חייבת בפאה. רבי יהושע אומר העושה סאתים. ר' טרפון אומר ששה על ששה טפחים. רבי יהודה בן בתירה אומר כדי לקצור ולשנות. והלכה כדבריו. ר' עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים. ולכתוב עליו פרוזבול ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה:  ",
+            "הכותב נכסיו שכיב מרע שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה. הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה. רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אף על פי שלא כתב לה אבדה כתובתה:  ",
+            "הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם:  "
+        ],
+        [
+            "הפאה ניתנת במחובר לקרקע. בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים. אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה: \n",
+            "בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה: \n",
+            "נטל מקצת פאה וזרקה על השאר אין לו בה כלום. נפל לו עליה ופירש טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. וכן בלקט וכן בעומר השכחה: \n",
+            "פאה אין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותה בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו: \n",
+            "שלש אבעיות ביום. בשחר ובחצות ובמנחה. רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו רבי עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו. של בית נמר היו מלקטין על החבל ונותנים פאה מכל אומן ואומן: \n",
+            "עובד כוכבים שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה. רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור: \n",
+            "הקדיש קמה ופדה קמה חייב. עומרין ופדה עומרין חייב. קמה ופדה עומרין פטורה. שבשעת חובתה היתה פטורה: \n",
+            "כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין. משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין. הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואחר כך פדאן פטורים שבשעת חובתן היו פטורים: \n",
+            "מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון הלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבים חייב במעשרות אלא אם כן הפקיר: \n",
+            "איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו. תלש מלא קמצו. הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעל הבית. תוך היד ותוך המגל לעניים. אחר היד ואחר המגל לבעל הבית. ראש היד וראש המגל רבי ישמעאל אומר לעניים. רבי עקיבא אומר לבעל הבית: \n",
+            "חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית. שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעל הבית. רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט: \n"
+        ],
+        [
+            "גדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים. הרוח שפזרה את העמרים אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים. רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לעניים בכדי נפילה:  ",
+            "שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה אם נקצרה עם הקמה הרי היא של בעל הבית ואם לאו הרי היא של עניים. שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו. אמר ר' אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו אלא מזכה את העני בכל הגדיש ומעשר שבולת אחת ונותן לו:  ",
+            "אין מגלגלין בטופח דברי ר' מאיר וחכמים מתירין מפני שאפשר:  ",
+            "בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני יטול. וכשיחזור לביתו ישלם. דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים עני היה באותה שעה:  ",
+            "המחליף עם העניים בשלו פטור ובשל עניים חייב. שנים שקבלו את השדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני. וזה נותן לזה חלקו מעשר עני. המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו למחצה לשליש ולרביע אבל אם אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך מותר בלקט ובשכחה ובפאה ואסור במעשר עני:  ",
+            "המוכר את שדהו המוכר מותר והלוקח אסור. לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו. מי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מניח את אחד ואחד לא. או שהוא מסייע את אחד מהן. הרי זה גוזל את העניים על זה נאמר (משלי כב, כח) אל תסג גבול עולים:  ",
+            "העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית. שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים. עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה:  ",
+            "המעמר לכובעות ולכומסאות לחררה ולעמרים אין לו שכחה. ממנו ולגורן יש לו שכחה. המעמר לגדיש יש לו שכחה. ממנו ולגורן אין לו שכחה. זה הכלל כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה יש לו שכחה ממנו ולגורן אין לו שכחה. למקום שאינו גמר מלאכה אין לו שכחה. ממנו ולגורן יש לו שכחה:  "
+        ],
+        [
+            "בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמטה. כל עומרי השדה של קב קב ואחד של ארבעת קבין ושכחו. בית שמאי אומרים אינו שכחה. ובית הלל אומרים שכחה:  ",
+            "העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו בית שמאי אומרים אינו שכחה. ובית הלל אומרים שכחה:  ",
+            "ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח העומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר ושכחו מודים שאינו שכחה:  ",
+            "ואלו הן ראשי שורות שנים שהתחילו מאמצע השורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם את שלפניהם שכחה ואת שלאחריהם אינו שכחה. יחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלפניו אינו שכחה. ושלאחריו שכחה מפני שהוא בבל תשוב. זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה ושאינו בבל תשוב אינו שכחה:  ",
+            "שני עומרים ש��חה ושלשה אינן שכחה. שני צבורי זיתים וחרובין שכחה ושלשה אינן שכחה. שני הוצני פשתן שכחה ושלשה אינן שכחה. שני גרגרים פרט. ושלשה אינן פרט. שני שבלים לקט ושלשה אינן לקט אלו כדברי בית הלל ועל כולן בית שמאי אומרים שלשה לעניים וארבעה לבעל הבית:  ",
+            "העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. שני עומרים ובהם סאתים רבן גמליאל אומר לבעל הבית וחכמים אומרים לעניים. אמר רבן גמליאל וכי מרוב העמרים יופי כח של בעל הבית או הורע כחו אמרו לו יופי כחו אמר להם ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עמרים ובהם סאתים אינו דין שלא יהא שכחה אמרו לו לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש תאמר בשני עמרים שהן ככריכות:  ",
+            "קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה. אין בה סאתים אבל היא ראויה לעשות סאתים אפילו היא של טופח רואין אותה כאילו היא ענוה של שעורים:  ",
+            "הקמה מצלת את העומר ואת הקמה. העומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה. איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר כל שאינה שכחה אפילו קלח אחד:  ",
+            "סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה וכן באילן והשום והבצלים אינן מצטרפין לסאתים אלא של עניים הם רבי יוסי אומר אם באת רשות העני באמצע אינן מצטרפין ואם לאו הרי אלו מצטרפין:  ",
+            "תבואה שנתנה לשחת או לאלומה וכן באגודי השום ואגודות השום והבצלים אין להן שכחה וכל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים רבי יהודה אומר אין להם שכחה. וחכמים אומרים יש להם שכחה:  ",
+            "הקוצר בלילה והמעמר והסומא יש להם שכחה ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס אין לו שכחה אם אמר הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה:  "
+        ],
+        [
+            "כל זית שיש לו שם בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה. במה דברים אמורים בשמו. ובמעשיו. ובמקומו. בשמו שהיה שפכוני. או בישני. במעשיו. שהוא עושה הרבה. במקומו. שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה. ושאר כל הזיתים שנים שכחה ושלשה אינן שכחה. רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים:  ",
+            "זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ושכחו אינו שכחה. זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה. כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו. ר' מאיר אומר משתלך המחבא:  ",
+            "איזהו פרט הנושר בשעת הבצירה. היה בוצר. עקץ את האשכול. הוסבך בעלים. נפל מידו לארץ ונפרט הרי הוא של בעל הבית. המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים על זה נאמר (משלי כב, כח) אל תסג גבול עולים:  ",
+            "איזוהי עוללת כל שאין לה לא כתף ולא נטף אם יש לה כתף או נטף של בעל הבית אם ספק לעניים. עוללת שבארכובה אם נקרצת עם האשכול הרי היא של בעל הבית ואם לאו הרי היא של עניים. גרגר יחידי רבי יהודה אומר אשכול. וחכמים אומרים עוללת:  ",
+            "המדל בגפנים כשם שהוא מדל בתוך שלו כן הוא מדל בשל עניים דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל עניים:  ",
+            "כרם רבעי בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור. בית הלל אומרים יש לו. בית שמאי אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות והעניים פודין לעצמם. ובית הלל אומרים כולו לגת:  ",
+            "כרם שכולו עוללות רבי אליעזר אומר לבעל הבית רבי עקיבא אומר לעניים. אמר רבי אליעזר (דברים כד, כא) כי תבצור לא תעולל אם אין בציר מנין עוללות אמר לו רבי עקיבא (ויקרא יט, י) וכרמך לא תעולל אפילו כולו עוללות אם כן למה נאמר כי תבצור לא תעולל אין לעניים בעוללות קודם הבציר:  ",
+            "המקדיש כרמו עד שלא נודעו בו העוללות אין העוללות לעניים. משנודעו בו העוללות. העוללות לעניים. רבי יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש. איזה היא שכחה בעריס כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה וברגליות משיעבור הימנה:  "
+        ],
+        [
+            "מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו. ובזיתים משתרד רביעה שנייה. אמר רבי יהודה והלא יש שאינם מוסקין את זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות:  ",
+            "נאמנים על הלקט ועל השכחה ועל הפאה בשעתן. ועל מעשר עני בכל שנתו. ובן לוי נאמן לעולם. ואינן נאמנין אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן:  ",
+            "נאמנין על החטים ואין נאמנין על הקמח ולא על הפת. נאמנין על השעורה של אורז ואין נאמנין עליו בין חי בין מבושל. נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין לא חיים ולא מבושלין. נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף הוא:  ",
+            "נאמנים על הירק חי ואין נאמנים על המבושל אלא אם כן היה לו דבר מועט שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו:  ",
+            "אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים. רבי מאיר אומר חצי קב. קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות או מנה דבלה. רבי עקיבא אומר פרס. חצי לוג יין. רבי עקיבא אומר רביעית. רביעית שמן. רבי עקיבא אומר שמינית. ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות:  ",
+            "מדה זו אמורה בכהנים ובלוים ובישראלים. היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה. היה לו דבר מועט נותן לפניהם והן מחלקין ביניהם:  ",
+            "אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע. לן נותנין לו פרנסת לינה. שבת נותנין לו מזון שלש סעודות. מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי. מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה. והקופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה:  ",
+            "מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול. היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו הרי זה יטול. אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו:  ",
+            "מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול. וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר (ירמיה יז, ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. וכן דיין שדן דין אמת לאמתו. וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם שנא' (דברים טז, כ) צדק צדק תרדוף. וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות שנאמר (שמות כג, ח) ושוחד לא תקח כי השוחד יעור פקחים וגו':   "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/Torat Emet 357.json

@@ -0,0 +1,112 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 357",
+    "status": "locked",
+    "priority": 3.0,
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 357",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:  ",
+            "אֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין לַפֵּאָה שִׁעוּר. הַכֹּל לְפִי גֹדֶל הַשָּׂדֶה, וּלְפִי רֹב הָעֲנִיִּים, וּלְפִי רֹב הָעֲנָוָה:  ",
+            "נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁעוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר:  ",
+            "כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה. כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם, חַיָּב בַּפֵּאָה. וְהַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת בַּכְּלָל הַזֶּה:  ",
+            "וּבָאִילָן, הָאוֹג וְהֶחָרוּבִין וְהָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים וְהַגְּפָנִים וְהָרִמּוֹנִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים, חַיָּבִין בַּפֵּאָה:  ",
+            "לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹתֵן מִשּׁוּם הֶפְקֵר וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹטֵל מִן הַגֹּרֶן וְזוֹרֵעַ וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַגֹּרֶן, הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. הַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ הַגִּזְבָּר:  "
+        ],
+        [
+            "וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה. הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר. וְהַקּוֹצֵר לְשַׁחַת מַפְסִיק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן חָרָשׁ: \n",
+            "אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר כְּאַחַת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַפְסֶקֶת. וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבֹר בְּכֵלָיו, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל: \n",
+            "הַכֹּל מַפְסִיק לַזְּרָעִים, וְאֵינוֹ מַפְסִיק לָאִילָן אֶלָּא גָדֵר. וְאִם הָיָה שֵׂעָר כּוֹתֵשׁ, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא נוֹתֵן פֵּאָה ל��כֹּל: \n",
+            "וְלֶחָרוּבִין, כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת לַזֵּיתִים שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל רוּחַ, וְלֶחָרוּבִין, כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אַף לֶחָרוּבִין שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָעִיר: \n",
+            "הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֵׂהוּ שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. זְרָעָהּ שְׁנֵי מִינִין, אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת. הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת: \n",
+            "מַעֲשֶׂה שֶׁזָּרַע רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאָלוּ. אָמַר נַחוּם הַלַּבְלָר, מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבִּי מְיָאשָׁא, שֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא, שֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוּגוֹת, שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, בְּזוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, אִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת: \n",
+            "שָׂדֶה שֶׁקְּצָרוּהָ כּוּתִים, קְצָרוּהָ לִסְטִים, קִרְסְמוּהָ נְמָלִים, שְׁבָרַתָּהּ הָרוּחַ אוֹ בְהֵמָה, פְּטוּרָה. קָצַר חֶצְיָהּ וְקָצְרוּ לִסְטִים חֶצְיָהּ, פְּטוּרָה, שֶׁחוֹבַת הַפֵּאָה בַּקָּמָה: \n",
+            "קְצָרוּהָ לִסְטִים חֶצְיָהּ וְקָצַר הוּא חֶצְיָהּ, נוֹתֵן פֵּאָה מִמַּה שֶּׁקָּצָר. קָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ, הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ, הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל: \n"
+        ],
+        [
+            "מַלְבְּנוֹת הַתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הַזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאֶחָת. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים, שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מֵאֶחָד עַל הַכֹּל:  ",
+            "הַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ וְשִׁיֵּר קְלָחִים לַחִים, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:  ",
+            "הַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִים לַשּׁוּק וּמְקַיֵּם יְבֵשִׁים לַגֹּרֶן, נוֹתֵן פֵּאָה לָאֵלּוּ לְעַצְמָן וְלָאֵלּוּ לְעַצְמָן. וְכֵן בַּאֲפוּנִין, וְכֵן בַּכֶּרֶם. הַמֵּדֵל, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר. וְהַמַּחֲלִיק מֵאַחַת יָד, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל הַכֹּל:  ",
+            "הָאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים חַיָּבוֹת בְּפֵאָה, וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאֶחָת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאַחַת עַל הַכֹּל:  ",
+            "הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵאוֹת. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאִילָן, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת. לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְרוֹמוֹ, זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ, וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ. הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה. אֲבָל אִם שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:  ",
+            "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קַרְקַע בֵּית רֹבַע, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הָעוֹשָׂה סָאתַיִם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְצֹר וְלִשְׁנוֹת. וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים, וְלִכְתֹּב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, וְלִקְנוֹת עִמּוֹ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה:  ",
+            "הַכּוֹתֵב נְכָסָיו שְׁכִיב מְרַע, שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו, וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ:  ",
+            "הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, יָצָא בֶן חוֹרִין. שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא בֶן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא בֶן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר הֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן:  "
+        ],
+        [
+            "הַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקָע. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל, בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים. אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבוֹז, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה: \n",
+            "בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵן, אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבוֹז וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה: \n",
+            "נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר, אֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם. נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵרֵשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, מַעֲבִירִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ. וְכֵן בְּלֶקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה: \n",
+            "פֵּאָה אֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת, וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ: \n",
+            "שָׁלשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם, בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ. שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אֻמָּן וְאֻמָּן: \n",
+            "עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּשִׁכְחָה, שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִשְׁעַת הָעִמּוּר: \n",
+            "הִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה, חַיָּב. עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין, חַיָּב. קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין, פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְטוּרָה: \n",
+            "כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן, פְּטוּרִים, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִים: \n",
+            "מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר: \n",
+            "אֵיזֶהוּ לֶקֶט, הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה. הָיָה קוֹצֵר, קָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ, הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל, לָעֲנִיִּים. אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל, לְבַעַל הַבָּיִת. רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת: \n",
+            "חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה, הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. שֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים, הָעֶלְיוֹנִים לָעֲנִיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכֹּל לָעֲנִיִּים, שֶׁסְּפֵק לֶקֶט, לֶקֶט: \n"
+        ],
+        [
+            "גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו, כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים. הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים, אוֹמְדִים אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לָעֲנִיִּים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן לָעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה: \n",
+            "שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. שִׁבֹּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַגָּדִישׁ, מְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכִי הֵיאַךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָא בִרְשׁוּתוֹ. אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ, וּמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ: \n",
+            "אֵין מְגַלְגְּלִין בְּטוֹפֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר: \n",
+            "בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרִיךְ לִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי, יִטֹּל, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יְשַׁלֵּם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: \n",
+            "הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים, בְּשֶׁלּוֹ פָּטוּר, וּבְשֶׁל עֲנִיִּים חַיָּב. שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, זֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי. הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר, אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. אָמ��ר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלָּךְ, מֻתָּר בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי: \n",
+            "הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, הַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר. לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקֹט, אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד וְאֶחָד לֹא, אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים. עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים: \n",
+            "הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת, שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים, עָמְדוּ עֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בְקַשׁ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה: \n",
+            "הַמְעַמֵּר לְכֹבָעוֹת וּלְכֻמְסָאוֹת, לַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. הַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְעַמֵּר לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְמָר מְלָאכָה, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְמַר מְלָאכָה, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה: \n"
+        ],
+        [
+            "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים, הֶבְקֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיֻּפְקַר אַף לָעֲשִׁירִים, כַּשְּׁמִטָּה. כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה: \n",
+            "הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ, לַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה: \n",
+            "רָאשֵׁי שׁוּרוֹת, הָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ. הָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר, וּשְׁכָחוֹ, מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה: \n",
+            "וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת. שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, זֶה פָּנָיו לַצָּפוֹן וְזֶה פָּנָיו לַדָּרוֹם, וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה, וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינוֹ שִׁכְחָה. יָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, שֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב (דברים כד). זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב, שִׁכְחָה. וְשֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב, אֵינוֹ שִׁכְחָה: \n",
+            "שְׁנֵי עֳמָרִים, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי הוּצְנֵי פִשְׁתָּן, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי גַרְגְּרִים, פֶּרֶט, וּשְׁלשָׁה אֵינָן פֶּרֶט. שְׁנֵי שִׁבֳּלִים, לֶקֶט, וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן לֶקֶט. אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְ��ִים, שְׁלשָׁה, לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה, לְבַעַל הַבָּיִת: \n",
+            "הָעֹמֶר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לָעֲנִיִּים. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְכִי מֵרֹב הָעֳמָרִים יֻפֵּי כֹחַ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ הוּרַע כֹּחוֹ. אָמְרוּ לוֹ, יֻפֵּי כֹחוֹ. אָמַר לָהֶם, וּמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה, שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁכְחָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּעֹמֶר אֶחָד שֶׁהוּא כְגָדִישׁ, תֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים שֶׁהֵן כִּכְרִיכוֹת: \n",
+            "קָמָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סָאתַיִם, וּשְׁכָחָהּ, אֵינָהּ שִׁכְחָה. אֵין בָּהּ סָאתַיִם, אֲבָל הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם, אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל טוֹפֵחַ, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עֲנָוָה שֶׁל שְׂעוֹרִים: \n",
+            "הַקָּמָה מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה. הָעֹמֶר אֵינוֹ מַצִּיל לֹא אֶת הָעֹמֶר וְלֹא אֶת הַקָּמָה. אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר, כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד: \n",
+            "סְאָה תְבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה, וְכֵן בָּאִילָן, וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצָע, אֵינָן מִצְטָרְפִין, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין: \n",
+            "תְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לְשַׁחַת אוֹ לַאֲלֻמָּה, וְכֵן בַּאֲגֻדֵּי הַשּׁוּם, וַאֲגֻדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵין לָהֶן שִׁכְחָה. וְכָל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לָהֶם שִׁכְחָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה: \n",
+            "הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְהַמְעַמֵּר וְהַסּוּמָא, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִטֹּל אֶת הַגַּס הַגַּס, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. אִם אָמַר, הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵח אֲנִי אֶטֹּל, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה: \n"
+        ],
+        [
+            "כָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בַּשָּׂדֶה, אֲפִלּוּ כְּזֵית הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וּבִמְקוֹמוֹ. בִּשְׁמוֹ, שֶׁהָיָה שִׁפְכוֹנִי אוֹ בֵישָׁנִי. בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַרְבֵּה. בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְצַד הַפִּרְצָה. וּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים, שְׁנַיִם שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שִׁכְחָה לַזֵּיתִים: \n",
+            "זַיִת שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁנֵי מַלְבְּנִים וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. זַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ, אֲפִלּוּ כְּזֵית הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. כָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ תַחְתָּיו, יֶשׁ לוֹ בְרֹאשׁוֹ. רַבִּי מֵא��יר אוֹמֵר, מִשֶּׁתֵּלֵךְ הַמַּחֲבֵא: \n",
+            "אֵיזֶהוּ פֶרֶט, הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַבְּצִירָה. הָיָה בוֹצֵר, עָקַץ אֶת הָאֶשְׁכּוֹל, הֻסְבַּךְ בֶּעָלִים, נָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ וְנִפְרַט, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּלְכָּלָה תַּחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בוֹצֵר, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים, עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים: \n",
+            "אֵיזוֹהִי עוֹלֶלֶת. כָּל שֶׁאֵין לָהּ לֹא כָתֵף וְלֹא נָטֵף. אִם יֶשׁ לָהּ כָּתֵף אוֹ נָטֵף, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אִם סָפֵק, לָעֲנִיִּים. עוֹלֶלֶת שֶׁבָּאַרְכֻּבָּה, אִם נִקְרֶצֶת עִם הָאֶשְׁכּוֹל, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. גַּרְגֵּר יְחִידִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶשְׁכּוֹל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹלֶלֶת: \n",
+            "הַמֵּדֵל בַּגְּפָנִים, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵדֵל בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, כֵּן הוּא מֵדֵל בְּשֶׁל עֲנִיִּים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּשֶׁלּוֹ הוּא רַשַּׁאי, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּשֶׁל עֲנִיִּים: \n",
+            "כֶּרֶם רְבָעִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִעוּר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ פֶרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלְלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֻּלּוֹ לַגַּת: \n",
+            "כֶּרֶם שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלְלוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כִּי תִבְצֹר לֹא תְעוֹלֵל (דברים כד), אִם אֵין בָּצִיר, מִנַּיִן עוֹלְלוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל (ויקרא יט), אֲפִלּוּ כֻלּוֹ עוֹלְלוֹת, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר כִּי תִבְצֹר לֹא תְעוֹלֵל, אֵין לָעֲנִיִּים בָּעוֹלְלוֹת קֹדֶם הַבָּצִיר: \n",
+            "הַמַּקְדִּישׁ כַּרְמוֹ עַד שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלְלוֹת, אֵין הָעוֹלְלוֹת לָעֲנִיִּים. מִשֶּׁנּוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלְלוֹת, הָעוֹלְלוֹת לָעֲנִיִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִתְּנוּ שְׂכַר גִּדּוּלָיו לַהֶקְדֵּשׁ. אֵיזֶה הִיא שִׁכְחָה בֶּעָרִיס, כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, וּבְרֹגְלִיּוֹת, מִשֶּׁיַּעֲבֹר הֵימֶנָּה: \n"
+        ],
+        [
+            "מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט. מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת. בְּפֶרֶט וְעוֹלְלוֹת, מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ. וּבְזֵיתִים, מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא וְלֹא יְהֵא מֵבִיא בְּאַרְבָּעָה אִסָּרוֹת:  ",
+            "נֶאֱמָנִים עַל הַלֶּקֶט וְעַל הַשִּׁכְחָה וְעַל הַפֵּאָה בִּשְׁעָתָן, וְעַל מַעְשַׂר עָנִי בְּכָל שְׁנָתוֹ. וּבֶן לֵוִי נֶאֱמָן לְעוֹלָם. וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִין כֵּן:  ",
+            "נֶאֱמָנִין עַל הַחִטִּים, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַקֶּמַח וְלֹא עַל הַפָּת. נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל. נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין, לֹא חַיִּים וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן לוֹמַר שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו לוֹמַר שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הוּא:  ",
+            "נֶאֱמָנִים עַל הַיָּרָק חַי, וְאֵין נֶאֱמָנִים עַל הַמְבֻשָּׁל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלְּפָסוֹ:  ",
+            "אֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגֹּרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּים וְקַב שְׂעוֹרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חֲצִי קַב. קַב וָחֵצִי כֻסְּמִין, וְקַב גְּרוֹגָרוֹת, אוֹ מָנֶה דְּבֵלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, פְּרָס. חֲצִי לֹג יָיִן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, רְבִיעִית. רְבִיעִית שֶׁמֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁמִינִית. וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת, אָמַר אַבָּא שָׁאוּל, כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת:  ",
+            "מִדָּה זוֹ אֲמוּרָה בְּכֹהֲנִים וּבִלְוִיִּם וּבְיִשְׂרְאֵלִים. הָיָה מַצִּיל, נוֹטֵל מֶחֱצָה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם:  ",
+            "אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע. לָן, נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה. שָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי. מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַקֻּפָּה. וְהַקֻּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלשָׁה:  ",
+            "מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, לֹא יִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְאַחַת, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. הָיוּ מְמֻשְׁכָּנִים לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ:  ",
+            "מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל וְנוֹטֵל, אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל וְאֵינוֹ נוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ (ירמיה יז). וְכֵן דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר, וְלֹא סוּמָא, וְלֹא פִסֵּחַ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף. וְכָל דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וְגוֹ':<br>סְלִיק מַסֶּכֶת פֵּאָה  "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Peah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,108 @@
+{
+    "title": "Mishnah Peah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishnah_Peah",
+    "text": [
+        [
+            "אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:  ",
+            "אֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין לַפֵּאָה שִׁעוּר. הַכֹּל לְפִי גֹדֶל הַשָּׂדֶה, וּלְפִי רֹב הָעֲנִיִּים, וּלְפִי רֹב הָעֲנָוָה:  ",
+            "נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁעוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר:  ",
+            "כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה. כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם, חַיָּב בַּפֵּאָה. וְהַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת בַּכְּלָל הַזֶּה:  ",
+            "וּבָאִילָן, הָאוֹג וְהֶחָרוּבִין וְהָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים וְהַגְּפָנִים וְהָרִמּוֹנִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים, חַיָּבִין בַּפֵּאָה:  ",
+            "לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹתֵן מִשּׁוּם הֶפְקֵר וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹטֵל מִן הַגֹּרֶן וְזוֹרֵעַ וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַגֹּרֶן, הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. הַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ הַגִּזְבָּר:  "
+        ],
+        [
+            "וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה. הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר. וְהַקּוֹצֵר לְשַׁחַת מַפְסִיק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן חָרָשׁ: \n",
+            "אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר כְּאַחַת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַפְסֶקֶת. וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבֹר בְּכֵלָיו, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל: \n",
+            "הַכֹּל מַפְסִיק לַזְּרָעִים, וְאֵינוֹ מַפְסִיק לָאִילָן אֶלָּא גָדֵר. וְאִם הָיָה שֵׂעָר כּוֹתֵשׁ, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל: \n",
+            "וְלֶחָרוּבִין, כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת לַזֵּיתִים שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל רוּחַ, וְלֶחָרוּבִין, כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה. רַבִּי אֱלִ��עֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אַף לֶחָרוּבִין שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָעִיר: \n",
+            "הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֵׂהוּ שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. זְרָעָהּ שְׁנֵי מִינִין, אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת. הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת: \n",
+            "מַעֲשֶׂה שֶׁזָּרַע רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאָלוּ. אָמַר נַחוּם הַלַּבְלָר, מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבִּי מְיָאשָׁא, שֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא, שֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוּגוֹת, שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, בְּזוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, אִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת: \n",
+            "שָׂדֶה שֶׁקְּצָרוּהָ כּוּתִים, קְצָרוּהָ לִסְטִים, קִרְסְמוּהָ נְמָלִים, שְׁבָרַתָּהּ הָרוּחַ אוֹ בְהֵמָה, פְּטוּרָה. קָצַר חֶצְיָהּ וְקָצְרוּ לִסְטִים חֶצְיָהּ, פְּטוּרָה, שֶׁחוֹבַת הַפֵּאָה בַּקָּמָה: \n",
+            "קְצָרוּהָ לִסְטִים חֶצְיָהּ וְקָצַר הוּא חֶצְיָהּ, נוֹתֵן פֵּאָה מִמַּה שֶּׁקָּצָר. קָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ, הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ, הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל: \n"
+        ],
+        [
+            "מַלְבְּנוֹת הַתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הַזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאֶחָת. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים, שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מֵאֶחָד עַל הַכֹּל:  ",
+            "הַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ וְשִׁיֵּר קְלָחִים לַחִים, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:  ",
+            "הַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִים לַשּׁוּק וּמְקַיֵּם יְבֵשִׁים לַגֹּרֶן, נוֹתֵן פֵּאָה לָאֵלּוּ לְעַצְמָן וְלָאֵלּוּ לְעַצְמָן. וְכֵן בַּאֲפוּנִין, וְכֵן בַּכֶּרֶם. הַמֵּדֵל, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר. וְהַמַּחֲלִיק מֵאַחַת יָד, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל הַכֹּל:  ",
+            "הָאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים חַיָּבוֹת בְּפֵאָה, וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פֵּאָה מִכָּל אַחַת וְאֶחָת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאַחַת עַל הַכֹּל:  ",
+            "הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵאוֹת. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאִילָן, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת. לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְרוֹמוֹ, זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ, וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ. הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה. אֲבָל אִם שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:  ",
+            "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קַרְקַע בֵּית רֹבַע, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הָעוֹשָׂה סָאתַיִם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְצֹר וְלִשְׁנוֹת. וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים, וְלִכְתֹּב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, וְלִקְנוֹת עִמּוֹ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה:  ",
+            "הַכּוֹתֵב נְכָסָיו שְׁכִיב מְרַע, שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו, וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ:  ",
+            "הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, יָצָא בֶן חוֹרִין. שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא בֶן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא בֶן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר הֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן:  "
+        ],
+        [
+            "הַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקָע. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל, בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים. אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבוֹז, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה: \n",
+            "בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵן, אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבוֹז וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה: \n",
+            "נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר, אֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם. נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵרֵשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, מַעֲבִירִין אוֹתָהּ הֵימֶנּוּ. וְכֵן בְּלֶקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה: \n",
+            "פֵּאָה אֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת, וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ: \n",
+            "שָׁלשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם, בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ. שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אֻמָּן וְאֻמָּן: \n",
+            "עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּשִׁכְחָה, שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִשְׁעַת הָעִמּוּר: \n",
+            "הִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה, חַיָּב. עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין, חַיָּב. קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין, פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְטוּרָה: \n",
+            "כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, ח��יָּבִין. מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן, פְּטוּרִים, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִים: \n",
+            "מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר: \n",
+            "אֵיזֶהוּ לֶקֶט, הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה. הָיָה קוֹצֵר, קָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ, הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל, לָעֲנִיִּים. אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל, לְבַעַל הַבָּיִת. רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת: \n",
+            "חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה, הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. שֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים, הָעֶלְיוֹנִים לָעֲנִיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכֹּל לָעֲנִיִּים, שֶׁסְּפֵק לֶקֶט, לֶקֶט: \n"
+        ],
+        [
+            "גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו, כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים. הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים, אוֹמְדִים אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לָעֲנִיִּים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן לָעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה: \n",
+            "שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. שִׁבֹּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַגָּדִישׁ, מְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכִי הֵיאַךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָא בִרְשׁוּתוֹ. אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ, וּמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ: \n",
+            "אֵין מְגַלְגְּלִין בְּטוֹפֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר: \n",
+            "בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרִיךְ לִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי, יִטֹּל, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יְשַׁלֵּם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: \n",
+            "הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים, בְּשֶׁלּוֹ פָּטוּר, וּבְשֶׁל עֲנִיִּים חַיָּב. שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, זֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי. הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר, אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלָּךְ, מֻתָּר בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי: \n",
+            "הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, הַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר. לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקֹט, אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד וְאֶחָד לֹא, אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים. עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים: \n",
+            "הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת, שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים, עָמְדוּ עֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בְקַשׁ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה: \n",
+            "הַמְעַמֵּר לְכֹבָעוֹת וּלְכֻמְסָאוֹת, לַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. הַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְעַמֵּר לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְמָר מְלָאכָה, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְמַר מְלָאכָה, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה: \n"
+        ],
+        [
+            "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים, הֶבְקֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיֻּפְקַר אַף לָעֲשִׁירִים, כַּשְּׁמִטָּה. כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה: \n",
+            "הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ, לַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה: \n",
+            "רָאשֵׁי שׁוּרוֹת, הָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ. הָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר, וּשְׁכָחוֹ, מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה: \n",
+            "וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת. שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, זֶה פָּנָיו לַצָּפוֹן וְזֶה פָּנָיו לַדָּרוֹם, וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה, וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינוֹ שִׁכְחָה. יָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, שֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב (דברים כד). זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב, שִׁכְחָה. וְשֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב, אֵינוֹ שִׁכְחָה: \n",
+            "שְׁנֵי עֳמָרִים, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי הוּצְנֵי פִשְׁתָּן, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי גַרְגְּרִים, פֶּרֶט, וּשְׁלשָׁה אֵינָן פֶּרֶט. שְׁנֵי שִׁבֳּלִים, לֶקֶט, וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן לֶקֶט. אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁלשָׁה, לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה, לְבַעַל הַבָּיִת: \n",
+            "הָעֹמֶר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לָעֲנִיִּים. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְכִי מֵרֹב הָעֳמָרִים יֻפֵּי כֹחַ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ הוּרַע כֹּחוֹ. אָמְרוּ לוֹ, יֻפֵּי כֹחוֹ. אָמַר לָהֶם, וּמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה, שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁכְחָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּעֹמֶר אֶחָד שֶׁהוּא כְגָדִישׁ, תֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים שֶׁהֵן כִּכְרִיכוֹת: \n",
+            "קָמָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סָאתַיִם, וּשְׁכָחָהּ, אֵינָהּ שִׁכְחָה. אֵין בָּהּ סָאתַיִם, אֲבָל הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם, אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל טוֹפֵחַ, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עֲנָוָה שֶׁל שְׂעוֹרִים: \n",
+            "הַקָּמָה מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה. הָעֹמֶר אֵינוֹ מַצִּיל לֹא אֶת הָעֹמֶר וְלֹא אֶת הַקָּמָה. אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר, כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד: \n",
+            "סְאָה תְבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה, וְכֵן בָּאִילָן, וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצָע, אֵינָן מִצְטָרְפִין, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין: \n",
+            "תְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לְשַׁחַת אוֹ לַאֲלֻמָּה, וְכֵן בַּאֲגֻדֵּי הַשּׁוּם, וַאֲגֻדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵין לָהֶן שִׁכְחָה. וְכָל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לָהֶם שִׁכְחָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה: \n",
+            "הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְהַמְעַמֵּר וְהַסּוּמָא, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה. וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִטֹּל אֶת הַגַּס הַגַּס, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. אִם אָמַר, הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵח אֲנִי אֶטֹּל, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה: \n"
+        ],
+        [
+            "כָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בַּשָּׂדֶה, אֲפִלּוּ כְּזֵית הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וּבִמְקוֹמוֹ. בִּשְׁמוֹ, שֶׁהָיָה שִׁפְכוֹנִי אוֹ בֵישָׁנִי. בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַרְבֵּה. בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְצַד הַפִּרְצָה. וּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים, שְׁנַיִם שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שִׁכְחָה לַזֵּיתִים: \n",
+            "זַיִת שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁנֵי מַלְבְּנִים וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. זַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ, אֲפִלּוּ כְּזֵית הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. כָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ תַחְתָּיו, יֶשׁ לוֹ בְרֹאשׁוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁתֵּלֵךְ הַמַּחֲבֵא: \n",
+            "אֵיזֶהוּ פֶרֶט, הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַבְּצִירָה. הָיָה בוֹצֵר, עָקַץ אֶת הָאֶשְׁכּוֹל, הֻסְבַּךְ בֶּעָלִים, נָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ וְנִפְרַט, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּלְכָּלָה תַּחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בוֹצֵר, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים, עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלִים: \n",
+            "אֵיזוֹהִי עוֹלֶלֶת. כָּל שֶׁאֵין לָהּ לֹא כָתֵף וְלֹא נָטֵף. אִם יֶשׁ לָהּ כָּתֵף אוֹ נָטֵף, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אִם סָפֵק, לָעֲנִיִּים. עוֹלֶלֶת שֶׁבָּאַרְכֻּבָּה, אִם נִקְרֶצֶת עִם הָאֶשְׁכּוֹל, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. גַּרְגֵּר יְחִידִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶשְׁכּוֹל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹלֶלֶת: \n",
+            "הַמֵּדֵל בַּגְּפָנִים, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵדֵל בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, כֵּן הוּא מֵדֵל בְּשֶׁל עֲנִיִּים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּשֶׁלּוֹ הוּא רַשַּׁאי, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּשֶׁל עֲנִיִּים: \n",
+            "כֶּרֶם רְבָעִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִעוּר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ פֶרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלְלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֻּלּוֹ לַגַּת: \n",
+            "כֶּרֶם שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלְלוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כִּי תִבְצֹר לֹא תְעוֹלֵל (דברים כד), אִם אֵין בָּצִיר, מִנַּיִן עוֹלְלוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל (ויקרא יט), אֲפִלּוּ כֻלּוֹ עוֹלְלוֹת, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר כִּי תִבְצֹר לֹא תְעוֹלֵל, אֵין לָעֲנִיִּים בָּעוֹלְלוֹת קֹדֶם הַבָּצִיר: \n",
+            "הַמַּקְדִּישׁ כַּרְמוֹ עַד שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלְלוֹת, אֵין הָעוֹלְלוֹת לָעֲנִיִּים. מִשֶּׁנּוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלְלוֹת, הָעוֹלְלוֹת לָעֲנִיִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִתְּנוּ שְׂכַר גִּדּוּלָיו לַהֶקְדֵּשׁ. אֵיזֶה הִיא שִׁכְחָה בֶּעָרִיס, כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, וּבְרֹגְלִיּוֹת, מִשֶּׁיַּעֲבֹר הֵימֶנָּה: \n"
+        ],
+        [
+            "מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט. מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת. בְּפֶרֶט וְעוֹלְלוֹת, מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבֹאוּ. וּבְזֵיתִים, מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא וְלֹא יְהֵא מֵבִיא בְּאַרְבָּעָה אִסָּרוֹת:  ",
+            "נֶאֱמָנִים עַל הַלֶּקֶט וְעַל הַשִּׁכְחָה וְעַל הַפֵּאָה בִּשְׁעָתָן, וְעַל מַעְשַׂר עָנִי בְּכָל שְׁנָתוֹ. וּבֶן לֵוִי נֶאֱמָן לְעוֹלָם. וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִין כֵּן:  ",
+            "נֶאֱמָנִין עַל הַחִטִּים, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַקֶּמַח וְלֹא עַל הַפָּת. נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל. נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין, לֹא חַיִּים וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן לוֹמַר שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו לוֹמַר שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הוּא:  ",
+            "נֶאֱמָנִים עַל הַיָּרָק חַי, וְאֵין נֶאֱמָנִים עַל הַמְבֻשָּׁל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלְּפָסוֹ:  ",
+            "אֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגֹּרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּים וְקַב שְׂעוֹרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חֲצִי קַב. קַב וָחֵצִי כֻסְּמִין, וְקַב גְּרוֹגָרוֹת, אוֹ מָנֶה דְּבֵלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, פְּרָס. חֲצִי לֹג יָיִן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, רְבִיעִית. רְבִיעִית שֶׁמֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁמִינִית. וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת, אָמַר אַבָּא שָׁאוּל, כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת:  ",
+            "מִדָּה זוֹ אֲמוּרָה בְּכֹהֲנִים וּבִלְוִיִּם וּבְיִשְׂרְאֵלִים. הָיָה מַצִּיל, נוֹטֵל מֶחֱצָה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם:  ",
+            "אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע. לָן, נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה. שָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי. מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַקֻּפָּה. וְהַקֻּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלשָׁה:  ",
+            "מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, לֹא יִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְאַחַת, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. הָיוּ מְמֻשְׁכָּנִים לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ:  ",
+            "מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל וְנוֹטֵל, אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל וְאֵינוֹ נוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ (ירמיה יז). וְכֵן דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר, וְלֹא סוּמָא, וְלֹא פִסֵּחַ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף. וְכָל דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וְגוֹ':<br>סְלִיק מַסֶּכֶת פֵּאָה  "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 357",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/English/Le Talmud de Jérusalem, traduit par Moise Schwab, 1878-1890 [fr].json

@@ -0,0 +1,133 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002182155/NLI",
+    "versionTitle": "Le Talmud de Jérusalem, traduit par Moise Schwab, 1878-1890 [fr]",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "fr",
+    "languageFamilyName": "french",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "Jusqu’à quand peut-on, dans l’année qui précède<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Selon la règle, on ne peut pas cultiver en la 6e année un produit destiné à être cueillie en la 7e. Comp. Babli, (Moed Qatan 7b), et ci-après, 2, 1.</i> la 7e, cultiver un champ planté d’arbres? D’après l’école de Shammaï, aussi longtemps que cela profite aux fruits de cette 6e année; d’après l’école de Hillel, jusqu’à Pentecôte (déjà, après cette époque, la culture profiterait à la 7e année). Les avis de ces deux écoles sont à peu près d’accord.",
+            "Qu’appelle-t-on champ d’arbres? Tout terrain où se trouvent 3 arbres par chaque étendue pouvant fournir un saa de revenus (soit 500 coudées carrées); si les arbres qui s’y trouvent peuvent produire un gâteau de figues de 60 mané italiennes<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Selon Maïmonide, cette mine 1 62 livres et 7 onces 2 tiers, la livre ayant 16 onces, l'once 16 draschmes, et le drachme 33 grains d'orge.</i>, on cultive pour eux tout le terrain, mais s’ils produisent moins, on ne cultive, auprès des arbres, que l’espace occupé par celui qui fait la cueillette<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Comp. (Ct 5, 1).</i> et le panier placé un peu plus loin<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Le reste sera considéré comme champ livre.</i>.",
+            "Peu importe que les arbres soient incultes ou fruitiers; on les considère à l’égal du figuier, et s’ils peuvent produire un gâteau de figues de 60 mané italiennes, on cultive tout le terrain (d’un saa) en leur faveur; s’ils produisent moins, on ne cultive que l’espace qui leur est indispensable (comme précédemment).",
+            "Si l’un de ces arbres produit seul la quantité nécessaire au gâteau de figues, tandis que les 2 arbres ne rapportent pas, ou si 2 arbres produisent cette quantité, mais le troisième ne rapporte pas, on ne laboure que l’espace qui leur est strictement nécessaire. Ceci a lieu, soit qu’il y ait trois arbres, soit qu’il y en fait neuf, dans l’espace du saa. Mais, s’il y en a dix ou davantage, qu’ils produisent cette quantité, ou non, on peut cultiver tout le terrain en leur faveur. En général, toute cette défense relative à la veille de Sheviit est prescrite par ce verset (Ex 34, 21): Tu cesseras de cultiver et de moissonner<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Cette défense exprimée à l'égard du Shabat serait superflue, puisqu'en ce jour tout travail est interdit.</i>. Il ne saurait être question là de culture ou de moisson de la 7e année, ce qui serait inutile<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Puisque d'autres passages en parlent. Voir 1, note 1.</i>; il s’agit donc de la culture pendant la 6e année faite au profit de la 7e, ou de la moisson de la 7e faite au profit de l’année suivante (ou 8e). Selon R. Ismael, cette défense s’applique au Shabat et l’on veut dire par là la culture volontaire aussi bien que la moisson volontaire sont interdites en ce jour, mais il est fait exception pour la gerbe obligatoire<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> \"On l'offrait au Temple. Voir Menahot 10, 1; et Babli, ib. 72a. Comp. Rosch hachana, 9b; (Makot 42b). Mishna Suka 4, 1.\"</i>.",
+            "Si 3 de ces arbres appartiennent à 3 propriétaires<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Babli, (Baba Batra 26b).</i>, on les suppose réunis, et l’on cultive pour eux tout le terrain. -Quel espace doit-il y avoir entre eux pour cela? -Il faut, dit R. Simon b. Gamliel, qu’un bœuf puisse passer entre eux avec la charrue<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Soit 4 coudées. Si la distance était moindre et qu'ils fussent plus rapprochés, il faudrait en arracher un.</i>.",
+            "S’il y a au moins dix jeunes arbustes disséminés dans un champ de la contenance d’un saa, on peut le cultiver en leur faveur<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Sans quoi, n'ayant pas encore la sève des vieux arbres, ils dépériraient. Comp. Schekalim, 4, 1.</i>, jusqu’au nouvel an (de la 7e). S’ils sont rangés en ligne droite, ou s’ils forment là un demi cercle, on ne cultive que l’espace qui leur est strictement nécessaire (afin de ne pas paraître cultiver le champ pour la 7e année<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> \"en (Taanit 3a), ceci est admis comme règle de Moïse sur le Sinaï; comp. (Suka 34a); (Moed Qatan 3b); et (Zevahim 110b.)\"</i>.",
+            "S’il y a de jeunes arbustes et des courges<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Et qu'il y ait, bien entendu, majorité d'arbustes.</i> dans un champ de la contenance d’un saa, on les suppose réunis (et l’on peut cultiver le tout). R. Simon ben Gamliel ajoute: n’y eut-il que dix courges dans le champ de la contenance d’un saa, on le cultive en entier, jusqu’au nouvel an de la 7e année<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Parce que, selon lui, l'extension des courges équivaut à la grandeur d'un arbre.</i>.",
+            "Jusqu’à quel moment les arbustes sont-ils jeunes (et ne sont pas encore des arbres, pour que 3 suffisent à constituer le champ)? R. Eliézer ben Azaria dit: jusqu’à ce qu’il soit permis d’en manger (dans la 4e année contre rachat); R. Josué dit jusqu’à ce qu’ils aient sept ans; R. aqiba dit: aussi longtemps qu’on les nomme en général jeunes arbres (cela dépend de l’usage général). Si un arbre, après avoir été taillé, produit de nouveaux rejetons, on le nomme jeune arbre<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Sous le rapport de la culture et des années de stages à observer (Orla) avant d'en manger.</i>, s’il n’a pas été coupé, à plus d’un palme de hauteur au-dessus du niveau de la terre; mais s’il a été coupé plus haut, il continue à s’appeler arbre (vieux). Tel est l’avis de R. Simon."
+        ],
+        [
+            "Jusqu’à quand peut-on cultiver, pendant la 6e année, un champ blanc<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Comme il n'y pas d'arbre projetant de l'ombre noire, le champ est relativement blanc, dit Maïmonide.</i>, ou de blé (sans arbres)? Jusqu’à ce que l’humidité de la terre par la pluie cesse, c’est-à-dire aussi longtemps que l’on cultive les champs de concombres et de courges. -Mais, objecta R. Simon, ne serait-ce pas abandonner la loi à l’arbitraire de chacun? (Comment ajouter foi aux déclarations sur la cessation de l’humidité)? -On dit donc: dans le champ de blé, on cultive jusqu’à Pâques; pour les arbres, jusqu’à Pentecôte<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> En 1, 1, R. Gamaliel a répondu d'avance à ces objections. Comp. (Moed Qatan 3b).</i>.",
+            "On peut mettre l’engrais et former des creux dans les champs de concombres et de courges, jusqu’au nouvel an, il en est de même des champs secs arrosés artificiellement<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> \"Mishna Baba Batra 3, 1, et 4, 7; cf. Ct 4, 13, et (Ne 3, 15).\"</i>. On peut aussi, jusque-là, écarter les parasites des racines, enlever les feuilles mortes, couvrir les racines avec de la terre et les enfumer (pour tuer les vers). R. Simon dit: même dans la 7e année, on peut enlever les feuilles des raisins.",
+            "On peut jusqu’au nouvel an débarrasser les pierres des champs, enlever les troncs secs, tailler les branches et les émondes<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Arracher les excroissances inutiles, qui absorbent la sève sans profit.</i>. R. Josué dit: pour la taille et l’émondage, on peut opérer dans la 6ème année (au profit de la 7ème) comme dan la 5ème (c’est-à-dire même plus tard). R. Simon dit: aussi longtemps seulement qu’il est permis de cultiver l’espace qui entoure l’arbre, il est permis aussi de l’émonder (pas plus tard).",
+            "Jusqu’au nouvel an, on peut enduire les jeunes arbustes (d’un ciment insecticide), les lier<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Les entourer d'un abri pour les protéger contre la chaleur et le froid. Comp. Aboda zara, 50b.</i>, les épointer, les soutenir de cases protectrices, les arroser. R. Eléazar ben R. Zadok dit: on peut même dans la 7ème année arroser les branches, mais non la souche.",
+            "Jusqu’au nouvel an, on enduit les figues hâtives<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Peu mûres. (Ct 2, 13).</i> d’huile et on les troue (pour les faire mûrir). Celles de la 6ème année (non mûres) qui sont restées à l’arbre jusque dans la 7e, ou celles de la 7e restées (pour la même raison) jusqu’à la 8e, ne peuvent être ni enduites, ni trouées. R. Juda dit: dans les endroits où c’est l’usage, on ne peut pas le faire, parce qu’alors c’est un travail agricole; au cas contraire, on le peut. R. Simon l’autorise pour les arbres (la 8ème année), puisqu’alors l’arboriculture est permise<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Voir ci-dessus, (Demaï 1, 1.)</i>.",
+            "Dans le mois qui précède le nouvel an<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Selon le Talmud B. (Rosh Hashana 10b), les 30 jours qui précèdent la schemita y sont joints à titre de supplément. Cf. (Yebamot 83a), et ci-après, Maasser Sheni, 1, 1 ( 52c).</i> de la 7e année, on ne peut ni planter, ni renforcer le cep de la vigne sous terre, ni greffer; mais, si par erreur, on a fait l’une de ces 3 opérations, il faut arracher la branche. R. Juda dit<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> (Pessahim 55a).</i>: toute greffe, qui après trois jours n’a pas pris consistance, n’adhère plus (il faut donc s’y prendre 33 jours plus tôt). Selon R. Yossé et R. Simon, il faut 2 semaines pour la greffe (soit 44 jours avant le nouvel an).",
+            "Du riz, ou millet<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> \"Ainsi le traduit Rashi dans (Ez 4, 9);\"</i>, du pavot<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> V. le même à (Rosh hashana 13b).</i> et de la graine de lin<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> Cf. (Shabat 2, 2.)</i>, qui ont pris racine avant le nouvel an, doivent être rédimés lorsqu’ils sont recueillis après le nouvel an comme des produits de l’année précédente (pour les dîmes de 2e année ou la 5e pou des pauvres à la 3e ou 6e), et il est permis alors de les rentrer en grange<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Ils ne sont pas soumis aux lois sur la sainteté de la 7e année.</i>; s’ils n’ont pas pris racine auparavant, il n’est pas permis de les rentrer, et on les traite comme des produits de la 7e (c’est-à-dire qu’ils en sont dispensés comme devant être abandonnés à tout venant), et tout dépend de l’époque d’enracinement.",
+            "R. Simon Shezori<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> \"Ce nom, selon Guisius, est celui des habitants de Schezor, place forte située sur la rive méridionale de l'Oronte, entre Epiphanie et Antioche, au dire des géographes arabes, Edrisi et Abulféda. Ceci serait contraire à l'étymologie proposée par Maïmonide dans sa préface: il explique le mot schezori par \"\" tisserand en soie \"\", en donnant à le sens de tordre.\"</i> dit: on procède de même (c’est-à-dire, on fait dépendre du germe) pour la fève égyptienne, que l’on a semée en principe pour en tirer des semences (et non pour les manger). Il en est de même, dit R. Simon pour les gros pois<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> Cf. (Kilayim 3, 2.)</i>. Toutefois, dit R. Eliézer, pour ces derniers, l’on impose la condition qu’ils aient des cosses avant le nouvel an.",
+            "Pour les oignons inféconds<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> Rashi, à Rosh hashana 14a, l'appelle: ciboule.</i> (sans semences) et les fèves égyptiennes, s’ils ont été privés d’eau trente jours avant le nouvel an<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> Cela modifie leur constitution agricole.</i>, on prélève la dîme comme étant de la 6e année, et il est permis, à la 7e année, de les rentrer; sinon, il est interdit de les rentrer, et, pour la dîme, on agit, à leur égard, comme s’ils étaient de la 7e année (elle s’annule). On agit de même pour le champ sec<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\"> Voir ci-après, Mishna Terumot 10, 11, et la glose de Rashi sur (Baba Batra 3, 1.)</i> (qui n’est traversé ni par un canal, ni par un cours d’eau), si on a laissé passer, selon R. Meir, deux périodes de temps sans l’arroser, ou trois périodes, selon les autres sages (cet arrosage a lieu à la maturité, pour faciliter l’extraction).",
+            "Des courges conservées comme semence qui ont été durcies avant le nouvel an et devenues inaptes pour servir à la consommation, peuvent être gardées la 7e année; si elles n’ont pas durci à temps, c’est interdit<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\"> Il est interdit de conserver des fruits de 7e année pour s'en servir plus tard comme semences.</i>. Les bourgeons de ces produits sont d’un usage interdit la 7e année. On peut, dit R. Simon, arroser (féconder) de la terre blanche (ne contenant pas de semence, pour qu’elle produise des salades); R. Eliezer ben Jacob l’interdit. On peut étancher d’eau un champ de riz, la 7e année; mais on ne peut pas l’émonder."
+        ],
+        [
+            "A partir de quand peut-on (la 7e année) transporter l’engrais sur le fumier<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> D'où on le distribue partout.</i>? Lorsque d’ordinaire le travail d’agriculture cesse (lorsqu’on ne peut plus supposer quelque culture interdite). Tel est l’avis de R. Meir; R. Juda dit: lorsque le fumier est devenu sec (impropre)<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Selon Maïmonide c'est la période d'agriculture dite stercus ou coloquinte. Cf. 9, 6.</i>; R. Yossé dit: lorsqu’il est assez sec pour rester collé (ce qui revient presqu’au même).",
+            "Combien de tas d’engrais peut-on élever à la fois? Trois monceaux par chaque champ de la contenance d’un saa, à raison de dix paniers pour chaque lethekh (espace de 15 saa). On peut augmenter le nombre des paniers, mais non celui des monceaux<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Afin de ne pas avoir l'apparence d'engraisser tout le champ.</i>; on peut même augmenter ce dernier nombre, selon R. Simon<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> On voit bien par l'amoncellement que la distribution n'est pas faite.</i>.",
+            "Dans tout champ de la contenance d’un saa, on peut toujours placer 3 monceaux de fumier; selon R. Simon, on peut en placer davantage; les sages l’interdisent, à mois d’avoir ou une cavité profonde de trois palmes, ou une élévation haute de 3 palmes (pour l’y placer hors du niveau du sol). Si l’on veut réunir en un grand tas l’engrais (quelle que soit la quantité), R. Meir l’interdit (lorsque cela dépasse trois tas), à moins d’avoir une cavité de 3 palmes, ou une hauteur de 3 palmes. Si l’on en a peu à transporter<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> S'il n'y a pas de quoi emplir d'un coup les emplacements du fumier, selon la mesure prescrite. Voir (Moed Qatan 4b).</i>, on peut en ajouter peu à peu au monceau; R. Eliezer ben Azaria l’interdit, à moins que l’on ait une cavité de 3 palmes ou une élévation de 3 palmes, ou qu’on le place sur un roc.",
+            "Celui qui (la 7e année) veut convertir son champ en pâturage, doit laisser établir un grillage (pour parquer les troupeaux), sur un espace de la contenance de 2 saa; lorsque ceci est rempli d’engrais, il détache 3 côtés du grillage, laisse celui du milieu (pour établir parallèlement un nouvel enclos de l’autre côté) et il se trouve ainsi avoir fermé un champ contenant 4 saa. R. Simon ben Gamliel dit que l’on peut agir de même pour un espace de 8 saa (en établissant encore l’enclos dans les autres directions). Mais si tout le champ ne contient que 4 saa, il faut laisser un petit espace libre pour l’apparence (pour que l’on ne paraisse pas engraisser le champ). Ensuite on emporte l’engrais du pâturage dans son champ, selon l’usage habituel pour le fumier<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> C'est-à-dire dans un champ de la contenance d'un saa, l'on peut élever 3 monceaux de fumier.</i>.",
+            "On ne doit pas (en cette année ouvrir une carrière dans son champ (on semble le cultiver), à moins qu’il y ait déjà une ouverture de 3 tranchées carrées, ayant 3 coudées en longueur, largeur et épaisseur, représentant ensemble 27 pierres de taille (d’une coudée cubique chacune).",
+            "Si un mur (dans un champ) se compose de dix pierres, formant chacune la charge de 2 hommes, on peut les enlever<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Cela n'a pas l'apparence d'un travail agricole.</i>. Ce mur doit avoir pour mesure 10 palmes de hauteur. S’il est moindre<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> S'il est moins haut, ou s'il y a moins de pierres, ou si elles sont moins lourdres.</i>, on peut le tailler et le renverser, jusqu’à ce qu’il en reste près d’un palme au-dessus du niveau de la terre<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Afin qu'il soit impossible d'ensemencer cette partie.</i>. Dans quel cas tout cela a-t-il lieu? lorsqu’il s’agit de son propre champ; mais du champ d’un voisin, on peut prendre autant que l’on veut (l’apparence de labourage disparaît). En outre, cela est dit lorsque le travail d’extraction n’a pas été commencé à la veille de la 7e année; mais, au cas contraire, on peut en prendre autant que l’on veut (il n’y a plus de soupçon injuste).",
+            "Si quelques pierres ont été déplacées par la charrue, ou si elles avaient été couvertes de terre, puis dénudées, ou s’il y en a deux qui forment chacune la charge de 2 hommes, on peut les enlever<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Et, en leur faveur, on peut même emporter d'autres pierres placées auprès d'elles.</i>. Celui qui enlève les pierres de son champ prend les supérieures et laisse celles du bas, qui touchent à la terre. On procède au même choix pour un tas de cailloux, ou un monceau de pierres; mais s’il y en a au-dessous un roc ou de la paille, on peut les enlever toutes (on voit aussi qu’il ne s’agit pas de culture).",
+            "",
+            "De grandes pierres pour construction peuvent être prises en tout lieu, et un entrepreneur peut en amener de partout<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Même de son propre champ, puisqu'il s'agit notoirement d'une construction.</i>. On comprend dans cette règle les pierres qui ne peuvent pas être soulevées d’une main. Tel est l’avis de R. Meir; selon R. Yossé, on nomme ainsi d’après leur désignation de pierres d’épaule, celles dont on porte 2 ou 3 sur l’épaule.",
+            "Celui qui veut élever un mur entre sa propriété et la voie publique peut creuser, pour jeter les fondements, jusque sur la roche (on voit qu’il ne s’agit pas de culture). -Que fait-on de la terre déplacée? -On l’amasse dans la rue, et là, on la dispose en ordre pour l’enlever. Tel est l’avis de R. Josué. Mais, selon R. aqiba, il n’est pas plus permis de la disposer en ordre dans la rue, que de détériorer celle-ci (fut-ce momentanément). -Que faire alors de la terre? -On l’amoncelle dans son champ, comme on agit légalement pour le fumier (§ 2). Il en est de même (pour le déplacement de terre), lorsque l’on creuse un puits, un fossé ou une caverne."
+        ],
+        [
+            "Au commencement, on avait établi comme règle que chacun peut, la 7e année, ramasser du bois, des pierres ou des herbes, aussi bien dans son propre champ que dans celui du voisin, en choisissant les grosses pièces, (pour que, par le maintien des petites, le champ reste inculte). Mais, lorsqu’on vit augmenter le nombre des gens transgressant la loi<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Lorsque, par suite de cette autorisation un grand (Nb de personnes enlevèrent toutes les pierres du champ, les grandes comme les petites.</i>, on décida que chacun pourra seulement recueillir dans le champ d’autrui mais sans en tirer un profit; il va sans dire qu’il est défendu de déterminer par de la nourriture le salaire d’un tel travail.",
+            "Si la 7e année on a enlevé les chardons d’un champ<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> \"Cf. Moed Qatan 13a, Gitin 44b; Bekhoroth, 34b.\"</i>, on peut l’ensemencer la 8e (quoiqu’il fût préparé d’avance); mais on ne peut pas y semer à ce moment, si on l’a amélioré par une double culture, ou si l’on y a fait paître des troupeaux<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Sans disposer le fumier selon les prescriptions légales.</i>. Dans un champ cultivé tardivement (pour faire une seconde récolte), les fruits sont interdits à la consommation, selon Shammaï; ils sont permis, selon Hillel. Selon Shammaï, on ne peut pas manger des fruits de la 7e année (abandonnés à tout venant) en paiement d’un service de réciprocité<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Cf. 9, 6.</i>; Selon Hillel, c’est permis. Selon R. Juda, c’est l’inverse qu’il faut lire: attribuer la décision facile à Shammaï et la plus grave à Hillel.",
+            "On peut prendre en fermage le champ d’un païen fraîchement cultivé la 7e année (pour y planter dans l’année suivante)<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Bien qu'il en résulte que l'on disposera ce champ à la culture pendant l'année de repos.</i>, mais non celui d’un Israélite (celui-ci pourrait être entraîné par là à cultiver lui-même son champ pour l’affermer, ce qui est plus grave). De même, on peut, en cette année, encourager le païen au travail (lui souhaiter de réussir), mais non celui d’un Israélite dont le travail serait illicite; on s’informe aussi en tout temps de sa santé dans l’intérêt des bonnes relations<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Voir Babli, (Gitin 61a), et ci-après, 5, 9.</i>.",
+            "Celui qui veut émonder sa plantation d’oliviers, en opérant des éclaircies au milieu des branches touffues (pour avoir du bois) peut couper les arbres jusqu’à la racine, selon Shammaï; selon Hillel, il peut même en arracher la racine. Toutefois, tous reconnaissent que s’il s’agit seulement de niveler le champ, on coupe les branches jusqu’au niveau de la terre (sans déraciner). Qu’appelle-t-on émonder? Enlever une ou deux branches. Qu’appelle-t-on niveler? Enlever trois arbres placés côte à côte. Toutefois, la restriction n’est applicable qu’à son propre champ (afin que l’on ne paraisse pas le cultiver); mais, dans celui d’un voisin on peut déraciner même en nivelant<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> On voit qu'il agit seulement de réunir du bois.</i>.",
+            "Si l’on découpe du bois d’un olivier, on ne doit pas couvrir la place dénudée avec de la terre<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> \"Cela profiterait à sa croissance. Cf. Baba Batra 80b; Nida, 8b.\"</i>, mais avec des pierres ou de la paille (pour qu’il ne dessèche pas). De même, si l’on découpe des branches de sycomore, il ne faut pas les recouvrir de terre, mais de pierres, ou de paille. En cette année, on ne doit pas couper de branche d’un sycomore vierge (que la hache n’a pas encore touché), parce que cela ressemble à l’agriculture. R. Juda dit: ce n’est défendu que si on le taille selon l’usage ordinaire<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Comme l'on taille les ce(Ps parce qu'alors ce travail lui est utile.</i>, mais on peut le couper à une hauteur de dix palmes, ou au niveau de la terre<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> C'est contraire à l'usage.</i>.",
+            "Si l’on veut épointer<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Comp. (Dt, 25, 18.</i> des ceps de vigne (pour qu’ils grossissent), ou couper des bouts de joncs, il faut, selon R. Yossé le Galiléen, que cela ait lieu à la hauteur d’un palme au dessus du tronc situé dans la terre. Selon R. aqiba, on peut, selon l’usage, couper avec une hache, ou avec une serpe, ou une scie, ou n’importe quel objet. Quant à l’arbre fendu par le vent, on peut, dans la 7e année, le rattacher de façon à ce que la déchirure n’augmente pas, mais non à ce que l’arbre grandisse.",
+            "A partir de quand peut-on, la 7e année, manger les produits des arbres<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> \"S'ils sont trop peu mûrs pour être mangés, on ne peut pas les cueillir; après la maturité, il va sans dire que l'on en fait ce que l'on veut.\"</i>? Avec les figues, sur le point de mûrir, dès qu’elles commencent à se colorer de rouge foncé, on mange du pain aux champs (sans les rentrer); lorsqu’elles grossissent, on les rentre chez soi. De même, en ces cas, il faut, les autres années, en donner la dîme<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Ce sont désormais des fruits.</i>.",
+            "Avec des raisins verts<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Pour le sens général de ce terme, voir Fleischer, Bernsteins Ausgabe der Syr. Chrestomathie von Kirsch, dans Ergoenz Blatt zur Allgem. Literar. Zeitung, mars 1838, n° 20.</i>, dès qu’ils donnent un peu de jus, on peut manger du pain aux champs; dès qu’à travers leur peau on voit les pépins, on peut les rentrer chez soi. De même, si ces cas se présentent pendant les années ordinaires, il faut donner la dîme de ces fruits (ils ont désormais toute leur valeur).",
+            "Lorsque les olives sont encore si petites qu’elles ne produisent qu’un quart de loug d’huile pour un saa<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> Lorsqu'elles sont complétement mûres, un saa d'olives produit d'ordinaire 3 lougs d'huile.</i>, on peut les écraser (pour les adoucir) et en manger dans les champs; si elles sont assez mûres pour produire un demi-loug, on les comprime pour s’en enduire aux champs; si elles produisent le tiers de leur revenu habituel (un loug), on les comprime aux champs, et on en rentre l’huile à la maison. De même, si elles sont, en cet état, dans les années ordinaires, il faut en prélever la dîme (ce sont de vrais fruits, dûment constitués). Quant à tous les autres produits des arbres<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> Comme on en mange souvent avant la maturité, ils font exception.</i>, on compare leur état de maturité, pour l’obligation de la dîme, à celle qui subsiste pour la défense de la 7e année (le moment d’en manger, la 7e année, est aussi celui du prélèvement de la dîme les autres années).",
+            "A partir de quel moment, dans la 7e année, ne peut-on plus abattre l’arbre fruitier<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> (Berakhot 36b) (1, p. 377).</i>? Selon Shammaï, à partir du moment où les feuilles de l’arbre poussent (vers Nissan, afin d’éviter la détérioration). Hillel dit<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\"> \"On sait qu'en cette année les fruits, abandonnés à tout venant, sont destinés à la consommation; on ne peut donc pas détruire l'arbre qui les porte.\"</i>: pour les caroubiers, on cesse lorsque ses branches commencent à se balancer mollement; pour la vigne, lorsque ses grains sont blancs<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\"> Ou, selon d'autres, lorsqu'ils ont atteint la grosseur des fèves blanches.</i>; pour les oliviers, lorsqu’ils fleurissent, et pour tous les autres arbres, lorsqu’apparaissent leurs feuilles. Cependant, tout arbre dont les fruits sont parvenus à la période du prélèvement de la dîme<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\"> Ils sont par conséquent livrables à la consommation.</i>, peut être abattu (si l’on tire un plus grand profit de son bois que de ses fruits). -Combien un olivier<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\"> Sa valeur est estimée supérieure à celle de tous les autres arbres. Voir Baba Qama, 91b.</i> doit-il produire, pour qu’il soit interdit selon le (Dt 20, 19) de l’abattre? -Au moins, un quart de cab. R. Simon ben Gamliel dit: tout dépend de l’olivier (il s’agit de savoir si son bois vaut plus que ses fruits, (et il est comparable en cela, aux autres arbres)."
+        ],
+        [
+            "Pour les figues blanches, l’année de repos peut se trouver fixée dans la 2e année de leur production, parce que leurs bourgeons ne mûrissent qu’au bout de trois année de plantations (soit 2 récoltes en 6 ans). Pour les Persées<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> La Persea (Pline, Hist. Natur., 11, 13) fait éclore une seconde fois des bourgeons, lorsque les 1ers fruits sont à peine mûrs.</i>, dit R. Juda, les produits de la 8e année sont interdits au même titre que ceux de la 7e, parce qu’elles produisent presque simultanément (ou successivement) des fruits pour 2 ans. Ce déplacement d’année, lui fut-il répliqué, n’a lieu que pour les figues blanches (non pour les Persées).",
+            "Si, la 7e année, on veut enfouir de l’ail sous terre, il faut, dit R. Meir, ne pas en réserver moins de 2 saas (ce qui, évidemment, n’est pas une semaille), le tas (non dispersé) devra avoir au moins 3 palmes de hauteur et être recouvert d’un palme de terre. Selon les autres sages, il faut au moins une quantité de 4 cabs, que la couche ait une hauteur d’un palme, et qu’il y ait, par dessus, une couche de terre, d’un palme; de plus, il faut l’enfouir aux endroits où les hommes marchent (où cela ne peut pas pousser; ainsi l’on évite tout soupçon de culture).",
+            "Si de l’ail<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Planté avec l'année consacrée au repos, mais qui a continué pendant ce temps à rester en terre et à croître.</i> a été conservé au-delà de la 7e année jusque dans la 8e et que – dit R. Eliezer -les pauvres en ont cueilli les feuilles<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Qui en émergent sur le sol.</i>, c’est bien (et il ne leur est plus rien dû; sans quoi, il eût fallu brûler les feuilles, non les têtes); s’ils ne les ont pas cueillies, on compte avec les pauvres (qui seuls peuvent alors les consommer, et on leur en remet le montant). Selon R. Josué, si les pauvres ont cueilli les feuilles, c’est bien; sinon, ils n’ont droit à aucun compte (cette part ne leur est pas due<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Elle est à tous. Voir, 9, 8.</i>).",
+            "De l’ail mûr, qui est de la 6e année<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Amplement arrivé à la maturité en temps opportun.</i> et que l’on a laissé en terre jusque dans la 7e, ou des oignons d’été<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> On les appelle ainsi à cause de leur dureté.</i>, ou la garance de terre grasse, ne peuvent être détachés, selon l’école de Shammaï, qu’avec des crocs en bois; selon celle de Hillel, on peut même employer des haches en métal (cette différence suffit, afin de ne rien détériorer). Toutefois, les premiers reconnaissent que pour la garance latérale<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Elle croît sur des rocs ou des côteaux.</i> ou anguleuse (rubia acaliculata), on l’arrache avec des haches de métal.",
+            "A partir de quand est-il permis d’acheter de l’ail après la 7e année? Immédiatement après, dit R. Juda<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Parce que, selon le 4, sa constitution diffère de celle des autres plantes herbacées.</i>; selon les autres sages, lorsque les nouveaux produits atteignent une grande quantité<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Vers Pâques, comme les autres produits du même genre.</i>.",
+            "Voici les outils, qu’il est interdit à l’ouvrier de vendre la 7e année<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Il s'agit d'empêcher le pécheur de commettre le mal, en écartant de lui les moyens (Lv 19, 14).</i>: la charrue avec ses accessoires, le joug, le van<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Comp. (Is 30, 27).</i>, la houe<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> \"Comp. Rashi sur (1S, 13, 20; R. Simon de Sens a le mot coutre.\"</i>, mais il peut vendre une scie à main, ou une petite serpe, ou un chariot avec ce qui en dépend<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> \"Servant à emporter ce qui est abandonné; cf. Avoda Zara, 15b.\"</i>. Voici du reste la règle générale: tout outil spécialement destiné à l’agriculture est interdit; mais s’il sert également à des usages permis, la vente en est autorisée.",
+            "Le potier peut vendre jusqu’à 5 cruches pour l’huile et 15 pour le vin<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> Même aux personnes soupçonnées de violer le repos de l'an sacré.</i>, car c’est là la quantité que l’on a l’habitude de rapporter sur les fruits abandonnés à tout venant (en cette année); si même on lui en a apporté davantage, le potier vendra aussi le nombre nécessaire de cruches. Il peut aussi en vendre sans limites aux païens dans la Palestine, et aux Israélites hors du pays<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> En ce cas, il n'y a pas à craindre des récoltes illégales, ni que ces articles des païens soient vendus à des Israélites.</i>.",
+            "L’école de Shammaï dit: on ne doit pas la 7e année, vendre une vache de labour à un homme soupçonné de transgresser la loi du repos agraire; celle de Hillel le permet, parce qu’il se peut qu’on l’ait achetée pour l’égorger et la manger. On peut vendre à cette personne des fruits même au moment des semailles<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> On présume qu'ils ne serviront qu'à la consommation.</i>, et lui prêter le saa (ou tout autre mesure), même si l’on sait qu’il a une grange (on ne craint pas qu’il l’emplisse); on peut lui procurer de la monnaie, si même on sait qu’il a des ouvriers (qu’il occupera peut-être<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> On peut supposer qu'il a d'autres dépenses à payer.</i>). Tout cela est interdit, si cet homme indique explicitement des intentions illégales (il n’est pas permis de l’aider à transgresser la loi).",
+            "Une femme peut prêter un tamis, un van, un petit moulin ou un four<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\"> Il se peut qu'elle s'en serve dans un but permis. Voir (Gitin 61a).</i>, même à une femme soupçonnée de ne pas observer les lois de la 7e année; mais elle ne doit pas l’aider à trier, ni à moudre<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\"> Afin de ne pas participer à des actes blâmables.</i>. La femme d’un compagnon savant peut prêter à la femme d’un homme du peuple<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\"> Soupçonné seulement d'impurté.</i> un tamis ou un van; elle peut trier, moudre et vanner avec elle. Mais, dès que celle-ci jette de l’eau sur la farine (qu’elle commence seulement une pâte)<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\"> Susceptible d'impureté parl'humidité.</i> elle ne doit plus l’aider, ni la toucher, car il est interdit d’encourager ceux qui transgressent la loi. Du reste, toutes ces mesures n’ont été autorisées que dans l’intérêt de l’harmonie, comme l’on peut souhaiter du succès aux païens la 7e année, mais non à l’israélite<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\"> Voir ci-dessus, 4, 3.</i>, et comme dans l’intérêt des bonnes relations, on doit s’informer de leur santé."
+        ],
+        [
+            "Relativement à la loi du repos en la 7e année, il y a trois sortes de pays à distinguer: 1° Dans toute la contrée de la Palestine, conquise par ceux qui sont revenus de Babylone et dont la limite est Kézib<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Sur ces délimitations, voir Neubauer, géographie, p. 6, note 1, et p. 233. Comp. (Halla 4, 8.)</i>, on ne mange pas les produits de la 7e année<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Après l'époque où l'on a dû en débarrasser la maison.</i> et on ne cultive pas la terre; 2° Dans la possession de ceux qui sont venus de l’Egypte comprenant ce qui s’étend depuis Kézib (au sud) jusqu’au fleuve (l’Euphrate) et à l’Amanus (Monts du Nord), on mange les fruits<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Même postérieurement à l'époque du débarras légal.</i>, mais on ne peut pas labourer; 3° Dans le pays qui se trouve à l’intérieur du fleuve (en deçà de l’Euphrate) et de l’Amanus, on mange les produits de 7e année et l’on y cultive la terre (non conquise par les anciens Israélites).",
+            "En Syrie (soumise par David), on peut travailler sur les fruits détachés de leur souche<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> On ne craint pas que les gens de Palestine n'en sortent pour s'établir en Syrie, où les lois sur le repos agraire sont moins sévères. Voir ci-dessus, (Demaï 6, 11.)</i>, mais non sur ceux qui y sont encore adhérents; ainsi l’on peut battre le blé, le vanner, le comprimer, le mettre en gerbe, mais non le moissonner, ni vendanger la vigne, ni gauler les oliviers. En règle générale, dit R. aqiba, tout ce qu’il est permis<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> C'est-à-dire, tout ce que la loi accorde, bien que les rabbins, plus sévères, le défendent.</i> d’accomplir en Palestine peut aussi être fait en Syrie.",
+            "S’il a plu sur des oignons de la 6e année (restés en terre la 7e année) et qu’ils ont grandi, il est interdit d’en manger, si les feuilles ont noirci (c’est un indice de germe nouveau); si les feuilles ont seulement jauni, il est permis d’en manger. R. Hanina ben Antigonos dit: si on peut les arracher par leurs feuilles (ce qui est une preuve de leur solide cohésion), il est interdit d’en manger<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> C'est qu'évidemment ils ont grandi la 7e année. Comp. (Nedarim 58a).</i>. Par contre, si étant de provenance de 6e année, on les a un moment plantés la 7e année, puis qu’on les ait retirés, et qu’on les ait de nouveau implantés la 8e année, leur usage est permis (ils n’ont surtout grandi qu’à la 6e et 8e année).",
+            "A partir de quand peut-on acheter des légumes verts dans l’année qui suit la 7e<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Sans se demander s'ils proviennent de l'année consacrée.</i>? Lorsque d’autres (de la 8e année) de la même grandeur, peuvent déjà avoir poussé; dès que les premiers légumes mûrs (de la 8e) ont poussé, on peut acheter les retardataires (de la 7e). Rabbi permet d’en acheter dès le commencement de la 8e année (comme de son temps, on en importait beaucoup du dehors, la plupart étaient permis).",
+            "On ne peut pas transporter de la Palestine, hors de ses limites, de l’huile d’oblation devenue impure, qu’il faut brûler (sur place), ni des fruits restants de la 7e année (qui sont dans le même cas). R. Simon dit: j’ai entendu dire expressément qu’il est permis de les transporter en Syrie (pays intermédiaire), mais non dans une contrée réellement sise hors de la Palestine.",
+            "Il est interdit d’importer en Palestine de l’oblation venant du dehors<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> On craignait, si les sacerdotes sortent pour chercher l'oblation, qu'ils se rendent impurs.</i>. R. Simon dit: j’ai entendu dire expressément qu’on peut l’apporter de la Syrie, mais non d’une autre contrée du dehors."
+        ],
+        [
+            "On a établi une règle importante au sujet de cette année (7e): ses prohibitions s’applique à la nourriture de l’homme, au fourrage des bêtes, aux matières colorantes, mais qui ne se conservent pas en terre<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Qui n'y ont pas de racines. Cf. (Shabat 68a) ( 7, 1).</i>, ainsi qu’au montant du rachat de ces produits; il faut les faire disparaître en temps opportun<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Pour la disparition, ou enlèvement légal, voir 9.</i>, ainsi que le montant. Ce sont par exemple: les feuilles de l’ail sauvage (momordica luffa), les feuilles de menthe crépue, la chicorée, le cresson, le persil<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> \"En italien: portulaca, espagnol: verdologas; allemand: Borzel-kraut. (Voir 9, 1). Semon M. B. Goldberg, dans le Maguid du 9 mars 1870, c'est une tige droite, au goût amer.\"</i>, et la fleur de lait<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> C'est peut-être le Sonchus albus, que cite Pline, hist. Natur., 22, 39 et 44.</i>, le fourrage, les ronces, les chardons; parmi les matières colorantes, les pousses d’isatis et de carthame<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> \"Pour ce terme, Maïmonide propose l'équivalent arabe pour \"\" cnicus herba quae tingendo inservit. \"\" (Kamous). Comp. Kilayim 2, 8:. Comp. (Baba Qama 101b); Nida, 51b.\"</i> (carduus tinctorius); par tout cela, ou pour le montant de leur rachat, la loi de prohibition s’exerce<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> On ne doit ni les détruire, ni en faire un sujet de trafic.</i>; il faut les faire disparaître, ainsi que leur équivalent.",
+            "On a établi encore une autre règle: la loi de prohibition s’exerce même sur ce qui n’est ni de la nourriture humaine, ni du fourrage, ni des matières colorantes, ni plante maintenable en terre, ainsi que sur le montant du rachat en argent; mais il n’est pas nécessaire d’en débarrasser la maison, en temps opportun. Ce sont par exemple: les racines de l’ail sauvage, celles de la menthe, la scolopendre, le laiteron commun, la baccaris; parmi les matières colorantes, la garance et des petites racines dites Rakfa; sur tous ces produits, ou sur le montant de leur rachat, s’exerce la loi de prohibition; mais il n’est pas nécessaire de les faire disparaître s’il en reste. Selon R. Meir, il faut en faire disparaître le montant en argent. Mais on lui objecta que s’il n’est pas nécessaire de débarrasser les produits mêmes, à plus raison y laisse-t-on l’équivalent.",
+            "Sur les cosses de grenades, sur leurs bourgeons, sur les cosses des noix<sup class=\"footnote-marker\">249</sup><i class=\"footnote\">Tous ces déchets servent à la teinture.</i> et en général sur les pépins<sup class=\"footnote-marker\">250</sup><i class=\"footnote\">Ceux des olives fournissent de l'huile, et ceux des dattes servent de fourrage.</i>, les lois de prohibition s’exercent, ainsi que sur leur montant en argent. Le teinturier peut colorer un objet pour son usage (avec des produits de 7e année), mais non teindre pour d’autres, contre salaire; car il est interdit de faire du commerce avec les fruits de la 7e année, ni avec les premiers-nés (sacrés) des animaux, ni avec les oblations, ni avec des cadavres de bêtes impures, ni avec de la chair d’animaux purs non tués selon le rit (ou malades), ni avec des animaux ou des insectes immondes (interdits par la loi). On ne doit pas ramasser des légumes verts du champ pour les vendre au marché<sup class=\"footnote-marker\">251</sup><i class=\"footnote\">Le commerce y est interdit.</i>, mais le fils de celui qui les a cueillis peut les vendre (le but commercial n’est pas aussi visible). Si après les avoir cueillis pour son propre usage, il lui en reste, il peut les vendre lui-même (ce n’était pas l’intention primitive).",
+            "De même, si quelqu’un a acheté un premier-né défectueux (pouvant être consommé par le vulgaire) qu’il destine au repas de noces de son fils<sup class=\"footnote-marker\">254</sup><i class=\"footnote\">Pour cette expression, voir notre traduction, 1, p. 554, n. 4.</i>, ou pour un jour de fête, et qu’ensuite il ne s’en serve plus, il est permis de le vendre<sup class=\"footnote-marker\">255</sup><i class=\"footnote\">Au prix d'achat, mais à la condition de ne rien gagner à ce nouvel échange.</i>. Si des chasseurs ou des pêcheurs ont pris des espèces impures<sup class=\"footnote-marker\">256</sup><i class=\"footnote\">(Pessahim 23a).</i>, ils peuvent les vendre. R. Juda dit: s’il arrive à un homme ordinaire (non chasseur) de prendre une bête de ces espèces, il peut aussi la vendre, à condition qu’il n’en fasse pas un métier (une source de lucre); les autres sages l’interdisent<sup class=\"footnote-marker\">257</sup><i class=\"footnote\">Ils le permettent aux chasseurs de profession, parce qu'ils paient pour cela un impôt.</i>.",
+            "Sur les branches de sorbes<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> (Pessahim 111b.) Comp. Baba Qama, 59a (all. Schirling).</i> ou de caroubier, ainsi que sur leur équivalent en argent, les lois de prohibition s’exercent; il faut, les unes et les autres, les faire disparaître en leur temps. Quant aux branches ou glands de chêne<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Comp. (Is 6, 13), et (Os 4, 13).</i>, de pistachier<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> (Gn 43, 11).</i> et d’épine blanche<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> (Juges 9, 14).</i>, ainsi que pour le montant de leur rachat, la loi de la 7e année subsiste, mais il n’est pas nécessaire de les faire disparaître. C’est seulement exigible pour leurs feuilles, parce qu’elles tombent de la souche (et que les bêtes sauvages en mangent).",
+            "Cette même prescription, s’exerce sur les roses, les cyprès, les bois de senteur ou pin, le gingembre, ainsi que sur leur équivalent. Selon R. Simon, elle ne s’exerce pas sur les bois de senteur, parce que ce n’est pas un fruit.",
+            "Si l’on a confit une rose fraîche (de 7e année) dans de l’huile vieille (de 6e), on peut la retirer à temps (avant la fin de la 7e); si, au contraire, on a mis une vieille rose dans de l’huile fraîche (de 8e année), il faudra la faire disparaître à temps; il faut agir de même pour les caroubiers frais enduits de vin vieux, ou des caroubes de l’année précédente dans du vin nouveau. Voici la règle : dès que des produits d’espèces différentes se communiquent leur goût, par leur mélange, il faut (en cas de fruit de 7e) les faire disparaître tous; en cas d’unité d’espèces, il n’importe qu’il y en ait peu ou non. Ainsi, le fruit de 7e année en fait interdire son semblable, aussi peu que ce soit, et une autre espèce en lui communiquant le goût."
+        ],
+        [
+            "On a établi une règle importante au sujet de la 7e année: de tout ce qui sert de nourriture à l’homme, on ne doit pas faire une emplâtre<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Ainsi le traduit Rashi (baba Kamma), 112a), et non pas: bouchée.</i> malagma pour l’homme, ni à plus forte raison pour les animaux; mais on en peut faire pour l’homme, non pour les animaux, si cela ne sert pas spécialement de nourriture selon (Lv 25, 6). Si un produit n’est d’ordinaire spécialement destiné, ni à l’homme, ni à la bête, et que par exception on leur donne cette destination, on lui applique les lois plus sévères de l’un et l’autre cas. Si l’on se propose de s’en servir comme bois à brûler, on le considère comme bois, comme par exemple de l’origan maru, de l’hysope<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> Rashi, (Avoda Zara 29a), et (Shabat 109b).</i> et du thym<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Maïmonide l'appelle saturée.</i>.",
+            "Il est permis de manger les produits de la 7e année, d’en boire, de s’en enduire le corps; toutefois, l’on ne peut manger que ce qui sert d’ordinaire à la consommation, ni s’enduire qu’avec ce qui y est habituellement destiné. Ainsi, l’on ne peut pas se frotter avec du vin ou du vinaigre, mais avec de l’huile. La même règle subsiste à l’égard de l’oblation sacerdotale et de la seconde dîme<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> (Terumot 11, 3).</i>; seulement la loi sur la 7e année est moins sévère, en ce qu’il est permis de se servir d’huile de cette année pour allumer la lumière (privilège qui n’existe, pour l’oblation ou la dîme, que si elle est impure).",
+            "Il ne faut pas vendre les fruits de 7e année (même dans les cas précités qui sont autorisés) en se servant de mesure, de poids ou de nombre<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> Ce qui entraînerait une baisse des prix.</i>; il ne faut ni compter les figues (pesées d’ordinaire), ni peser les légumes verts (puisque c’est contraire à l’usage, il faut se contenter de l’évaluation générale). Selon Shammaï, il ne faut pas non plus vendre les légumes verts par paquets liés; selon Hillel, ce que l’on a l’habitude de lier chez soi peut aussi être lié au marché, comme le cresson et les fleurs de lait<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Pour ce terme, voir 7, 1.</i>.",
+            "",
+            "On ne peut pas s’en servir pour payer ce que l’on doit au maître des fontaines (qui fournit l’eau des villes), ni au chef des bains, ni au barbier, ni au nautonier; mais on peut en donner au maître des fontaines pour avoir un peu à boire, et à tous on peut donner ces fruits en cadeau<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Bien que l'on sache qu'en ce cas tous ces fournisseurs ne demanderont pas le salaire qui leur est dû. Voir 4, 2, l'avis de Hillel.</i>.",
+            "On ne doit pas couper avec la serpe (selon l’habitude) les figues de 7e année, mais avec quelqu’autre instrument tranchant<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Il faut que l'opération diffère des récoltes ordinaires, pour ne pas en avoir l'apparence.</i>. On ne doit pas comprimer les raisins dans le pressoir (habituel), mais dans un pétrin. On ne doit pas comprimer les olives dans le pressoir ordinaire et avec l’arbre du pressoir, mais on les foule en les plaçant dans une cuve. Selon R. Simon, on peut les moudre dans le pressoir d’huile, puis les placer dans une cuve (pour y écouler l’huile).",
+            "On ne peut pas cuire des légumes verts de 7e année dans de l’huile d’oblation sacerdotale, de crainte que par accident, cette huile sacrée ne devienne impure (et ne tombe dans l’obligation d’être brûlée, entraînant les légumes dans sa perte); R. Simon le permet. Le dernier objet ayant servi à échanger des produits de 7e année est seul passible des droits de prohibition, et le fruit lui-même reste interdit<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> \"Après le moment de l'enlèvement légal, le fruit et son équivalent sont interdits; mais les objets qui ont servi transitoirement d'échange, ou d'intermédiaire, ne sont passibles d'aucune interdiction. V. (Lv 25, 12). Comp. Qidushin 58a; Suka 40a; (Avoda Zara 54a). Bekhorot 9a, et Zevahim 76a.\"</i>.",
+            "Pour le l’argent provenant des fruits de 7e année, il est interdit d’acheter des esclaves ou des terrains, ou des animaux impurs; mais, si l’acquisition est faite, on consommera autant d’argent que cela vaut (car il est permis de les consommer). On ne doit pas prendre de cette même valeur (mais de l’argent profane) pour les sacrifices d’oiseaux, offerts par ceux qui sont guéris de la gonorrhée, ou les femmes relevant de couches<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Ce qui est obligatoire ne peut pas être acquis parmis les objets sacrés.</i>; mais si c’est fait, on consommera l’équivalent. On agira de même, si, par oubli, on a enduit des vases avec de l’huile de 7e année; en principe, c’est interdit.",
+            "Si l’on a enduit une peau avec de l’huile de 7e année, il faut la brûler, selon R. Eliezer; selon les autres sages, on devra en consommer l’équivalent. On raconte en présence de R. aqiba que son maître R. Eliezer dit : “une peau enduite d’huile de 7e année doit être brûlée”. -Taisez-vous, répliqua R. aqiba, je ne vous dirai pas ce que R. Eliezer en a dit (quelle opinion plus ou moins sévère il a exprimée).",
+            "On raconta aussi devant lui que R. Eliezer dit : “qui mange du pain d’un païen est aussi blâmable (par les rabbins) que s’il mangeait du porc”; -Taisez-vous, répliqua R. aqiba, je ne puis vous dire l’avis de R. Eliezer à ce sujet (ce qui est moins grave).",
+            "On peut prendre un bain chauffé avec de la paille ou des issues de 7e année (dont la combustion est interdite en principe); un homme notable (dont le mauvais exemple induirait d’autres en erreur) ne devra pas s’y baigner."
+        ],
+        [
+            "La rue<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> \"Comp. Kilayim 1, 8, et Rashi en Shabat 128a; (Succa 39b.)\"</i> phganon, l’épinard<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> \"R. Simson de Sens traduit le mot Yarbouzin par oseille. Les extraits d'Alexandrius du livre de Galien sur les médicaments simples ont au mot Yarbouz: \"\" est olus Jamanense, blita \"\". Mais le plus souvent on traduit par: asperge.\"</i>, l’asperge sauvage, le persil<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> \"Voir (ci-dessus, 7, 1. )Comp. Rashi en (Yoma 18b.) R. Simson de Sens le traduit par pourpier (portulaco). Maïmonide, tout en adoptant cette version néolatine, indique 2 équivalents arabes divers; il le traduit 1° par reguila (7, 1°, et 2° par olus fatuum. M. Goldberg a remarqué dans le Maguid (9 mars 1870, n° 10, p. 77) que Golius l'explique de même. Mais déjà Guisius a démontré combien cette analogie est peu fondée. Selon Wiesner (homiletische Beilage zu Ben-Chanania, 1866, n° 49 p. 141), c'est le helliocallus, dont on mange la racine comme remède, selon Pline, hist. Nat., 24, 102.\"</i>, le coriandre des montagnes, le cresson de rivière (apio) et l’origan des près<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> Le nom de ces plantes se trouve en partie dans Rashi sur le (Suka 39b.) C'est aussi la version de R. Simson.</i>, toutes ces plantes peu importantes sont dispensées de la dîme (en tout temps), et l’on peut les acheter de chacun en la 7e année<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> \"Toutefois, l'on ne pourra pas en acheter pour plus de 3 repas; voir ibid.\"</i>, parce que l’on n’a pas l’habitude de les conserver. R. Juda autorise les pousses spontanées de moutarde (il les range dans la même catégorie que ce qui précède); parce que, dit-il, l’on n’éprouve pas la crainte que des personnes transgressent les prescriptions du repos à ce sujet (et les conservent au-delà de l’époque permise). R. Simon étend la permission à toutes les pousses spontanées<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> On peut les acheter de qui que ce soit.</i>, à l’exception des mousses de caroubier (Crambe), parce que l’on n’en trouve pas parmi les plantes sauvages (et que, par conséquent, elle a une certaine importance<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Elles ont pour cela été conservées. Cf. tr.(Pessahim 51b.)</i>. Selon les autres sages, elles sont toutes interdites.",
+            "Au point de vue de l’enlèvement à opérer, la Palestine est divisée en 3 pays, savoir: la Judée, la pays transjordanique (Pérée), et la Galilée<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> Pour ces division territoriales, voir Neubauer, géographie, p. 59-64, qui fait d'importantes corrections au texte. Cf. (Pessahim 52b.)</i>. Chacun de ces pays a lui-même 3 subdivisions. La Galilée renferme la Galilée supérieure, l’inférieure et la vallée; ainsi, le pays au-dessus de Kefar-Hanania, où l’on ne rencontre plus de sycomore<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> Sauf ceux que l'on trouve dans les ruines. (1R 10, 27).</i>, est appelé la Galilée supérieure; le pays au-dessous de Kefar-Hanania, où il y a des sycomores, est la Galilée inférieure; le cercle de Tibériade est le pays de la vallée. La Judée se divise en pays de montagne, en plaine et en vallée. La plaine de Lod doit être considérée comme la grande plaine du sud; les montagnes de cette plaine doivent être considérées comme le mont royal; de Bet-Horon jusqu’à la mer, ce n’est qu’une province.",
+            "Pourquoi n’a-t-on admis que 3 grandes divisions (et non pas neuf)? Afin que l’on puisse, dans chaque territoire, manger les fruits de la 7e année, jusqu’à la consommation du dernier d’entr’eux dans la grande division (la latitude est plus grande que si l’on procédait par subdivisions). R. Simon dit : on n’a désigné trois territoires (pour le Biour) qu’à l’égard de la Judée; mais les autres pays se dirigent d’après la montagne royale, et tous réunions forment une seule division pour les olives et les dattes (comme durée de la consommation).",
+            "On peut manger les fruits que l’on a chez soi (la 7e année), aussi longtemps que ceux de cette espèce restent abandonnés (pour éviter de faire disparaître à la fin de l’année ce qui resterait à la maison), mais l’on ne peut pas les manger, afin d’épargner ce qui aurait été réservé; malgré cette dernière considération, il est permis d’en manger (en certains cas), selon R. Yossé<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> C'est permis, s'il en reste dans les jardins.</i>. On peut aussi en manger s’il y en a dans les nids d’oiseaux perchés sur les murs, ou dans les figuiers à double production (biferis)<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Si l'on songe à leur seconde récolte qui a eu lieu plus tard, après l'épuisement de la première.</i> mais cela ne s’étend pas aux raisins tardifs d’hiver. R. Juda le permet aussi, pourvu qu’elles mûrissent avant la fin de l’été.",
+            "Si dans un même tonneau (de vinaigre) on confit trois espèces différentes de verdures, on ne peut en manger, dit R. Eliézer, qu’aussi longtemps qu’il existe encore aux champs un peu de la première espèce<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"> (Pessahim 22b.)</i>; selon R. Josué, on peut en manger jusqu’à l’épuisement de la dernière espèce. R. Gamliel dit: dès qu’une espèce ne se trouve plus aux champs, il faut débarrasser le tonneau; et son avis sert de règle. Selon R. Simon, l’ensemble de toutes ces verdures est à considérer comme une seule pour la disparition à opérer (et il suffit qu’il en subsiste une au dehors). On peut manger le cresson ou persil<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\"> Comp. (7, 1).</i>, de la 7e année, jusqu’à ce que les Sagariot<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\"> D'après l'Aroukh, rapporté par R. Simson, ce sont des chardons domestiques.</i> (plante de vallée) aient disparu du val Bet-Netopha.",
+            "Celui qui recueille des herbes fraîches peut en manger jusqu’à ce que par la sécheresse, il n’y ait plus de suc dans la terre<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\"> Voir ci-dessus, 3, 1.</i>; celui qui ramasse les herbes sèches (postérieures) peut en manger jusqu’à l’arrivée des secondes pluies d’automne<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\"> Aux années ordinaires, c'est le 23 Heschwan.</i>. Les feuilles de joncs et les pampres peuvent être consommées fraîches jusqu’au moment où elles tombent seules de la souche; si on les recueille desséchées (après leur chute), on peut en manger jusqu’aux secondes pluies. Cette dernière mesure s’applique, selon R. aqiba, à toutes ces consommations.",
+            "De même, si on loue une maison à quelqu’un jusqu’à l’époque des pluies, cela signifie jusqu’à l’arrivée des secondes pluies; c’est aussi la limite de temps pour celui qui s’interdit de jouir quoi que ce soit de son prochain, jusqu’à l’époque des pluies<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\"> \"Voir (Nedarim 8, 5) ); Babli, ib. 62b; (Taanit 6b.)\"</i>. Jusqu’à quand les pauvres vont-ils dans les jardins (pour recevoir les diverses parts qui leur sont dues)? -Jusqu’à la seconde pluie (plus tard, le piétinement nuirait à la culture). -A partir de quel moment peut-on faire usage de la paille et des issues de la 7e année? -A partir de la seconde pluie (parce qu’alors elle perd de sa valeur, et l’on n’en prive plus d’autres si l’on s’en sert).",
+            "Si l’on a des fruits de 7e année et qu’arrive le moment de l’enlèvement, on partage entre tous ceux qui vous entourent<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\"> C'est-à-dire, aux gens de sa maison, puis à ses voisins, à ses parents, à ses amis, enfin à tout venant.</i> de quoi faire trois repas (puis, on abandonne le reste). Les pauvres peuvent, même après cette époque, manger ce qu’ils ont recueilli (de l’abandon), mais non les riches. -Tel est l’avis de R. Juda; mais, selon R. Yossé, riches ou pauvres peuvent, encore après cette époque, manger de ce qui est abandonné à tous.",
+            "Les produits de cette année que l’on a reçus en héritage, ou comme présent, ne peuvent être mangés, dit R. Eliézer, qu’en compagnie de ceux à qui ils appartiennent<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\"> Comme il a été dit plus haut, 4, 2, il ne faut pas manger des fruits de 7e année pour lesquels on doive de la reconnaissance.</i>. Les sages disent: ce serait pour le pécheur une récompense, qu’il ne mérite pas<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\"> Ce serait un avantage s'il pouvait participer au repas.</i>; mais il faut (selon cet avis) vendre ces fruits à ceux qui les consomment et en distribuer le montant à tout venant (l’abandonner). Celui qui mange d’une pâte provenant de produits de la 7e année<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\"> (Bekhorot 12b.)</i>, dont il n’a pas encore été prélevé de part sacerdotale (Halla) mérite la mort (la Halla est obligatoire en ce cas, bien que l’on soit dispensé de donner les dîmes)."
+        ],
+        [
+            "La fin de la 7e année entraîne la prorogation de paiement de tout emprunt échu dans cette année, qu’il y ait eu un acte d’hypothèque ou non<sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\"> Voir, Gitin 37a.</i>; des comptes de commerce pour marchandises achetées ne s’annulent pas<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\"> On ne les considère pas d'ordinaire comme une créance mais comme un échange de denrées.</i>, mais ils sont remis s’ils sont considérés comme prêts. Selon R. Juda, les premiers comptes sont suspendus (sauf le dernier, les premiers seuls deviennent des prêts). Cette loi n’ajourne pas le salaire d’un ouvrier, mais s’il en a fait une sorte de prêt, on l’ajourne. Selon R. Yossé, on remet la dette de tout travail qui cesse la 7e année<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\"> Comme des travaux d'agriculture, parce que c'est alors, en quelque sorte, un prêt.</i>, mais non ce qui est dû pour ce qui n’y cesse pas.",
+            "Si au premier jour de la nouvelle année(après la 7e), on égorge une vache, que l’on dépèce, le montant de sa valeur est une dette remise, au cas où le mois précédent était embolismique; au cas contraire, ce n’est pas remis. L’amende imposée à celui qui viole une jeune fille, ou au séducteur (50 sicles), ou au calomniateur (10 sicles), ou pour toute condamnation du tribunal, n’est pas remise; on n’ajourne pas non plus la dette pour un prix fait sur gage, ou lorsque l’on a transmis au tribunal l' acte d’engagement.",
+            "Un emprunt fait sur acte juridique prosboulh n’est pas ajourné<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\"> \"Voir ci-dessus, (Pea 3, 6). Cet acte empêche l'ajournement. Le terme mischnique correspond aux 2 mots grecs pros boulé (déclaration faite) devant le tribunal; Gitin 36a; ib. Mishna 4, 3.\"</i>. Voici un des points établis par Hillel l’ancien: lorsqu’il vit que le peuple refusait de se faire des prêts mutuels et qu’il transgressait ce qui est prescrit dans la loi mosaïque (Dt 15, 9): garde-toi de laisser s’élever dans ton cœur quelque pensée honteuse, etc, Hillel établit la garantie de l’hypothèque (restituant ainsi le crédit).",
+            "Voici le contenu, ou la formule de cet acte<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\"> (Gitin 32b.)</i>: “Moi tel et tel, je fais la déclaration, en présence des juges de tel endroit, de pouvoir réclamer, en tous temps, et où je le voudrai, toute dette qui m’est due”. Les juges ou les témoins<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\"> Le même individu pouvait être à la fois juge et témoin.</i> signaient au bas de l’acte pour le légaliser.",
+            "Si un tel acte est anti-daté, il est valable<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\"> Car ce serait un désavantage pour les créances postérieures.</i>, s’il a une date postérieure à sa rédaction, il est sans valeur<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\"> La déclaration serait fausse pour les dettes postérieures.</i>; par contre, les actes d’engagement anti-datés n’ont pas de valeur<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\"> \"On craint d'établir ainsi une hypothèque sur des biens vendus plus tard. Comp. Rosh hashana 2b et 8a; Baba Metsia 4a et 72a Baba Batra 154b et 171b; Sanhedrin 32a.\"</i>, mais les post-datés sont valables<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\"> Cf. même série, (Baba Batra 10, 16) ( 17d).</i>. Si quelqu’un emprunte à 5 personnes, il faut que chacune d’elles écrive l’acte de déclaration; mais si 5 personnes empruntent à une seule, il suffit d’un acte (il réclame les diverses sommes dues, par la même pièce).",
+            "On n’écrit un tel acte qu’en le basant sur des biens du débiteur (servant au besoin à éteindre la dette); si celui-ci n’en a pas, le créancier lui assure une parcelle de son champ (pour la forme). Si le créancier a en ville un champ déjà hypothéqué, on peut pourtant le mentionner dans l’acte de déclaration. Selon R. Houtspit, on peut rédiger cet acte pour un mari, en mettant l’hypothèque sur les biens immeubles de sa femme, et en faveur des orphelins si l’on se base sur les biens immeubles des tuteurs.",
+            "Une ruche mobile (posée à terre), est considérée, selon R. Eliézer, comme un terrain, et elle peut servir de base à l’acte de même elle n’est pas susceptible d'impureté à la place qu’elle occupe, et, si le samedi, on en retire du miel, on est condamnable pour avoir violé le Shabat (c’est comme si on l’arrachait de la terre). Selon les sages, au contraire, elle n’est pas considérée comme adhérente à la terre, elle ne peut pas servir de base à l’acte, elle est susceptible d’impureté sur place, et ce n’est pas une transgression shabatique d’en enlever du miel.",
+            "Si un débiteur veut rembourser une dette remise en vertu des lois de la 7e année, le créancier lui dira : “j’observe la loi de la Shemita” (j’ajourne). Si celui-ci dit qu’il veut pourtant payer, le créancier peut l’accepter, car il est dit (Dt 15, 2) : Voici la parole de la rémission (il suffit d’avoir dit cette parole). De même, si un meurtrier involontaire s’est enfui dans une ville de refuge et que les habitants de cette ville veulent, à son arrivée, lui rendre des honneurs, il devra leur dire : “je suis un meurtrier”. Mais s’ils persistent à l’honorer, il peut l’accepter d’eux, car il est dit (Dt 19, 4) : “c’est la parole du meurtrier” (la parole suffit).",
+            "Celui qui paie ses dettes dans la 7e année (malgré la rémission) est approuvé par les sages. Si l’on a emprunté à un prosélyte dont les fils se sont convertis en même temps que lui<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"> Voir (Qidushin 17b.)</i>, l’on n’est pas tenu de restituer la dette aux fils en cas de décès du père; mais si on la restitue cependant, on est approuvé par les sages (en principe, même la païen hérite de son père, à l’égard de l’Israélite). Tous les objets mobiliers sont légalement acquis par la possession (à défaut de cette formalité, on peut renoncer au marché); mais, si malgré cela, on tient fidèlement la parole donnée, on est approuvé par les sages (c’est un fait honorable)."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/English/Sefaria Community Translation.json

@@ -0,0 +1,134 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "status": "locked",
+    "license": "CC0",
+    "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "Until when is plowing done in a field with trees in the pre-Sabbatical year? According to Beit Shammai, as long as the plowing contributes to the growth of the fruit. According to Beit Hillel, until Shavuot [festival at the end of the wheat harvest]. These two measures are almost identical.",
+            "What is considered an orchard? Any [field which has at least] three trees per <i>Beit Se'ah</i> [area of land large enough to be planted with a <i>Se'ah</i> of grain]. If they are able to produce a block of pressed figs of sixty Italian <i>Maneh</i> [specific unit of weight], one can plow the whole <i>Beit Se'ah</i> on their account. Less than this, one can only plow for them an area [that would be needed to be] filled by the gatherer with his basket at his side.",
+            "Both a non-fruit tree and a fruit tree are considered [as though they were] fig trees. If they are able to produce a block of pressed figs of sixty Italian <i>Maneh</i>, one can plow the whole <i>Beit Se'ah</i> due to their presence. Less than this, one can only plow [what the trees] need.",
+            "If one [tree] makes a block of pressed figs and two do not, or two make and one does not, one cannot plow for them except for their needs, as long as there are between three and nine [trees]. If there are at least ten, from ten and up, [regardless of] whether they produce or do not produce,  the entire <i>Beit Se'ah</i> can be plowed because of their presence. As it says (Exodus 34:21), \"From the plowing and the reaping you shall rest\"; [this verse] is not needed to discuss the plowing and reaping of the Sabbatical year, rather the plowing of the pre-Sabbatical year that enters the Sabbatical year, and the reaping of the post-Sabbatical year that leaves the Sabbatical year. Rabbi Yishmael says, [this verse is needed to say that] just as [the prohibition extends only to] optional plowing, so too to optional reaping, excluding reaping the <i>Omer</i> [barley offering].",
+            "If three trees belong to three different people, they combine and the whole <i>Beit Se'ah</i> can be plowed for them. And how much [distance] needs to be between them? Rabban Gamliel says, [enough distance] that a [pair of] oxen can pass [between them] with a plow.",
+            "Where ten saplings are scattered in a <i>Beit Se'ah</i>, one may plow the whole <i>Beit Se'ah</i> on their account up until <i>Rosh HaShanah</i> [New Year's festival]. If they are arranged into a row or surrounded by a border, then one may only plow on their account what is necessary for them.",
+            "Saplings and squash vines combine for calculating the [number of saplings in a] <i>Beit Se'ah</i>. Rabban Shimon ben Gamliel says, Whenever there are ten squash vines in a <i>Beit Se'ah</i>, one may plow the whole <i>Beit Se'ah</i> on their account until Rosh HaShanah.",
+            "For how long are they called saplings?  Rabbi Elazar ben Azariah says, until they become unconsecrated.  Rabbi Yehoshua says, [until they are] seven years old.  Rabbi Akiva says, a sapling is like its name. A tree that was cut down and has put out branches -- [if it was cut] lower than a handbreadth is like a sapling, and higher than a handbreadth is like a tree, [these are the] words of Rabbi Shimon."
+        ],
+        [
+            "Until when do we plow a treeless field in the pre-Sabbatical year? Until the moisture is gone, [that is,] while people are still plowing for planting cucumbers and gourds. Rabbi Shimon said: You have entitled each person to make his own ruling! Rather, in a vegetable field until Passover, and in an orchard until Shavuot.",
+            "One may fertilize and aerate cucumbers and gourds up until Rosh Hashanah. And [one may do] similarly in an irrigated field. One may remove wounds [from trees], remove withered leaves, apply nutrient powder, and fumigate plants until Rosh Hashanah. Rabbi Shimon says that one may additionally remove certain leaves from grape clusters during the seventh year.",
+            "One may clear stones until Rosh Hashanah. One can prune, thin, and remove decay [from trees] until Rosh Hashanah. Rabbi Yehoshua says, just as the thinning and cutting of the fifth [going into the sixth], so too the sixth [going into the seventh]. Rabbi Shimon says, as long as I am permitted to cultivate the tree, I am permitted to deal with its decay.",
+            "One may apply a foul-smelling dressing to the saplings, and wrap them, and trim them, and make housing for them, and water them until Rosh Hashanah. Rabbi Eliezer bar Tzadok said, one may even water the crown and branches during the Sabbatical year, but not the roots.",
+            "Unripe figs may be oiled and pierced until Rosh Hashanah.  The unripe fruit of the pre-Sabbatical year once the Sabbatical year has begun, or of the Sabbatical year once the post-Sabbatical year has begun, may not be oiled and may not be pierced. Rabbi Yehudah says, Where it is customary to oil, they may not oil, because it is work; but where it is not customary to oil, they may oil. Rabbi Shimon permits [working] trees [after the Sabbatical year, though they still bear fruit], because because one is permitted [then] to work the tree [itself].",
+            "One may not plant, bend [a plant so that it takes root], or graft [by attaching two plants] on the eve of the Sabbatical year, less than thirty days before Rosh Hashanah. And if he did plant, bend [a plant so that it takes root], or graft [by attaching two plants], he must uproot. Rabbi Yehudah says, Any grafting which hasn't taken hold within three days will not take hold thereafter. Rabbi Yossi and Rabbi Shimon say, within two weeks.",
+            "Rice, millet, poppy, and sesame that took root before Rosh Hashanah, they are tithed according to the preceding year, and they are permitted in the Sabbatical year. And if not, they are forbidden in the Sabbatical year, and they are tithed according to the following year.",
+            "Rabbi Shimon Shezuri says, Egyptian beans which were originally planted for seed are treated similarly. Rabbi Simon says, thick beans are similar to them. Rabbi Elazar says, thick beans when they developed pods before Rosh Hashanah.",
+            "If one witheld water from seedless onions and Egyptian beans for thirty days prior to Rosh Hashanah, they are tithed according to the preceding year, and are permitted in the Sabbatical year. If not, they are forbidden in the Sabbatical year, and are tithed according to the following year. [The same is true for seedless onions and Egyptian beans planted] in a non-irrigated field, if one withheld [from those plantings] water for two watering cycles, these are the words of Rabbi Meir. The Sages say: [This is only true for] three [cycles].",
+            "Gourds grown for seed, if they hardened before Rosh Hashanah and became unsuitable for human consumption, they are permitted to be kept during the Sabbatical year. If not, they are forbidden to be kept during the Sabbatical year. Their sproutings are forbidden in the Sabbatical year. One may water the soil of a vegetable field according to Rabbi Shimon. Rabbi Eliezer ben Ya'akov forbids it. One may flood rice during the Sabbatical year. Rabbi Shimon says, however one may not trim."
+        ],
+        [
+            "From when can one take out dung to the dung-heaps? From the time the workers cease their work--these are the words of Rabbi Meir. Rabbi Yehudah says, from when the \"sweet stuff\" has dried out. Rabbi Yossi says, from when they are tied [the \"sweet stuff\" is so dried it forms knots].",
+            "How much dung may be deposited? Three dung-heaps to every <i>Beit Se'ah</i> [an area of 50 x 50 cubits] [consisting of a minimum of] ten baskets of a <i>Letekh</i> [specific unit of volume] each. One may add to the [number of] baskets, but not to the [number of] heaps. Rabbi Shimon says, even to the [number of] heaps.",
+            "A person may make up to three heaps of manure per <i>Beit Se'ah</i>. Rabbi Shimon says more. The sages forbid [more] unless he has lowered [the surface] three [handbreadths] or raised [the surface] up three [handbreadths]. A person may heap up his manure into one great heap. Rabbi Me'ir forbids, unless he has deepened three [handbreadths] or raised up three [handbreadths]. If he has a small amount, he may continue adding to it. Rabbi Elazar ben Azaryah forbids, unless he has deepened three [handbreadths] or raised up three [handbreadths] or places it on rock.",
+            "One who pens in cattle in his field [and thereby collects manure therein] may put up an enclosure over two <i>Beit Se'in</i>. [He may later] uproot three sides, and leave the middle [fence, and then re-fence on the other side of that remaining fence]. So it turns out, he has penned in cattle in [an area of] four <i>Beit Se'in</i>. Rabbi Shimon ben Gamliel says, [an area of] eight <i>Beit Se'in</i>. If his entire field is four <i>Beit Se'in</i>, he should leave aside a portion of it, on account of <i>mar'it ha'ayin</i> [an action or situation which might be misinterpreted by the casual viewer, who might think it involves a transgression where there is none, or come to permit forbidden actions based on what he has seen]. [When the penned-in area is full,] he may remove [the manure] from the enclosure and put it in his field in the manner of those who deposit manure.",
+            "[During the seventh year], one may not open a quarry within his field, unless there is in it [enough stone to form] three layers, three by three [cubits] by three [cubits] high, [totaling] twenty-seven [one cubit-sized] stones.",
+            "A wall that has ten stones, each [stone] a two-person load, may be removed. The height of a wall is ten handbreadths. Less than this, and he should chisel and raze until it is less than one handbreadth from the ground. When is the aforementioned true? When dealing with one's own [field]. However, within that of one's neighbor, what one wants one may take. When is the aforementioned true? When one didn't start [removing the stones] prior to the seventh year. But if one started prior to the Sabbatical year, what one wants one may take [even on one's own field into the Sabbatical year].",
+            "Stones which were disturbed by the plow, or were covered and are now exposed - if there are [at least] two of them that are two-person loads - these may be removed. One who is removing stones from his field may remove the upper ones, but must leave those lying on the ground. Similarly, regarding piles of pebbles or of stones, one may remove the upper ones, but must leave those lying on the ground. If, however, the ground beneath them is rock or stubble, these [lowest] ones may be removed.",
+            "One may not construct terracing on the valley-sides in the pre-Sabbatical year once the rains have ceased, for this is considered improving [the land] for the Sabbatical year. However, one may build during the Sabbatical year once the rains have ceased, as this is [merely] improving [the land] for the post-Sabbatical year. One may not cement [the wall] with an earthen [mixture], but one may make a [rock] partition [without mortar]. Any stone which one can reach out with one's hand and take [while building], [such a stone as] this may be taken.",
+            "\"Shoulder-stones\" may be brought from any place. A contractor may bring [any type of stone] in from any place. \"Shoulder-stones\" are: any [stone] which cannot be picked up with one hand - thus says Rabbi Meir. Rabbi Yosi says, \"shoulder-stones\" are as they sound - any [stone] which can be carried two or three on one's shoulder.",
+            "One who builds a fence between his property and that of the public domain may dig down until the bedrock. What should be done with the [dug-up] soil? Pile it in the public domain and use it for improvements; thus says Rabbi Yehoshua. Rabbi Akiva says, just as we don't put obstacles in the public thoroughfare, so too we do not make improvements to it. [Rather] what should be done with the soil? Pile it in one's own property as one would with manure. And similarly if digging a pit, trench, or cave."
+        ],
+        [
+            "Originally it was said, one may collect sticks, stones and grasses from one's own field, just like one may collect from one's neighbor's field - the biggest items. Once transgressors multiplied, it was instituted that this one may [only] collect from that one's [field], while this one may collect [only] from that one's [field]; this mustn't be done as a favor,  and it doesn't require mentioning that [one must not] stipulate to [give] them food [in exchange]. ",
+            "A field which had been de-thorned, may be planted during the eight year. A field which had been improved [by ploughing] or fertilized may not be planted during the eighth year. A field which had been improved: the house of Shammai says its fruit may not be eaten on the seventh year, while the house of Hillel says they may be eaten. The house of Shammai says the fruit of the seventh year may not be eaten while [expressing] gratitude [to the original owner], while the house of Hillel says they may be eaten either while [expressing] gratitude [to the original owner] or not. Rabbi Yehudah says, These opinions must be switched, for this is one of the examples of a leniency of the house of Shammai and a stringency of the house of Hillel.",
+            "One may rent a ploughed field in the Sabbatical year [to plant in the eight year] from a non-Jew, but not from a Jew. And we [verbally] encourage the work of non-Jews in the Sabbatical year, but not that of Jews. And we inquire after their [the non-Jews] well-being, for the sake of peace.",
+            "If one is thinning out olive trees, the house of Shamai say: he should chop [off the trunk but leave the roots]. The house of Hillel say: he may uproot. They admit that if one is creating a clearing, one must chop [it off]. What is considered thinning out? One or two. [What is considered] creating a clearing? Three side by side. To what does this apply? In one's own property; however in one's fellow's property -- even if one is creating a clearing, one may uproot.",
+            "One who split wood from an olive tree may not cover it with dirt. However, he may cover it with stones or straw. One who cuts the beam[-producing part]s of a sycamore tree may not cover it with dirt. However, he may cover it with stones or straw. One may not cut a virgin sycamore tree in the Sabbatical year, because it is work. Rabbi Yehudah says: In the normal manner [of cutting] it is forbidden, but [he may] either cut high [above the ground] ten-handbreadths or raze it to the ground.",
+            "One who is pruning grapes or cutting reeds - Rabbi Yosi the Galilean says, he should distance [his cutting] a handbreadth [from the ground]. Rabbi Akiva says, one may cut in a normal way, using a hatchet, sickle, saw, or whatever one wishes. If a tree split, one may bind it during the Sabbatical year; not in order to help it grow more, but rather that the split shouldn't widen.",
+            "From when may one eat fruits during the Sabbatical year? Unripe figs, once they redden, one may eat one's bread with them in the field. Once they start to ripen, one may gather them into one's house. And those similar to them [in stage of ripeness] during the other years [of the seven-year cycle] require tithes.",
+            "The unripe grape, once it exudes liquid [when squeezed], one may eat one's bread with it in the field. Once it begins to ripen, one may gather it into one's house. And those similar to them [in stage of ripeness] during the other years [of the seven-year cycle] require tithes.",
+            "Olives, once a <i>Se'ah</i> [of olives, specific unit of volume] can produce a <i>Revi'it</i> [of oil, specific unit of volume, quarter of a <i>Log</i>], he may crack them and eat them in the field.  When they can produce a half <i>Log</i> [specific unit of volume], he may crush [them] and rub on [the oil] in the field. When they can produce a third, he may crush [them] in the field and gather [them] into his house. And those similar to them [in stage of ripeness] during the other years [of the seven-year cycle] require tithes. And all the other fruit of the tree, just like their season for [requiring] tithes, so is their season for [consumption during] the Sabbatical year.",
+            "From when must one not cut down a [fruit] tree in the Sabbatical year?  The house of Shammai says, any tree once it produces. The house of Hillel says, carobs - once they have formed a chain-like appearance; grapes - once they have formed globules; olives - once they have blossomed; other trees - once they have produced. And any tree, once it has reached its tithing season, may be cut down. How much must an olive tree produce that it can't be cut down? - a <i>Rova</i> [specific unit of volume]. Rabban Shimon ben Gamliel says, it depends on the particular olive tree."
+        ],
+        [
+            "White figs--their Sabbatical year is the second year [of the Sabbatical cycle], because it takes them three years to produce. Rabbi Yehuda says: Persian figs--their Sabbatical year is the year after the Sabbatical year, because it takes them two years to produce. They replied to him: They only stated [this rule] about white figs.",
+            "If one stores black calla lily in the ground during the Sabbatical year, Rabbi Meir says: He must store no less than two <i>Se'ah</i> [specific unit of volume], up to a height of three <i>Tefachim</i>, with one Tefach of earth on top of it. The Sages say: He must store no less than four <i>Kabim</i> [specific unit of volume], up to a height of one <i>Tefach</i>, with one <i>Tefach</i> of earth on top of it. One must store it in a place where people walk.",
+            " Black calla lily that has passed the Sabbatical year, Rabbi Eliezer says: If the poor have gathered its leaves, they have gathered [and nothing further is required]; but if not, one must reckon with the poor [and pay them for what grew during the Sabbatical year]. Rabbi Yehoshua says: If the poor have gathered its leaves, they have gathered; but if not, the poor are not owed a reckoning from him.",
+            "Black calla lily from the year before the Sabbatical that has entered the Sabbatical year, and so too for summer onions, and so too for madder, the house of Shammai say: one must uproot it with wooden rakes; whereas the house of Hillel say: [one may uproot it] with metal axes. Both agree about ribbed Rubia, that one may uproot it with metal axes.",
+            "From when may one buy black calla lily after the Sabbatical year? Rabbi Yehuda says: Immediately. But the Sages say: when the new [parts of leaves] exceed [the old].",
+            "These are the tools that a craftsman is not allowed to sell during the Sabbatical year: a plow and all its tools, a yoke, a winnowing fan, and a pick. However, one may sell a hand-sickle, a harvesting sickle, and a wagon and all its tools. This is the rule: anything whose usage is directed toward [work which is a Sabbatical] transgression is forbidden; but [anything the normal usage of which is for work which is] a transgression [on the Sabbatical year] or permitted, it is permitted.",
+            "The potter may sell five oil jugs and fifteen wine jugs, since it is common [for a buyer] to collect [such an amount] from ownerless [produce]. If one collects more, [selling more jugs is] permitted. He may sell [more jugs] to non-Jews in the land [of Israel] and to Jews outside of the land.",
+            "The house of Shammai say, one should not sell him [a Jew] a plowing cow during the Sabbatical year. The house of Hillel allow it, since he could slaughter it. One may sell him fruits even during planting time, and one may lend him his <i>Se'ah</i> measure even though one knows that he has a granary, and make change for him even though one knows he has laborers. And all of these [actions], if [he has expressed] explicit [intent], are forbidden.",
+            "A woman may lend to her fellow who is suspected in the matter of the Sabbatical year a sieve, a sifter, millstones and an oven.  But she may not sort or grind with her. The wife of a <i>Chaver</i> [status marking those who scrupulously observe tithes and purity laws] may lend to the wife of an <i>Am HaAretz</i> [status marking those who are lax in observing tithes and purity laws] a sieve and a sifter, and may sort, grind and sift with her. But once she wets [the flour], she may not touch it, as one may not assist transgressors. And all of these were said only for the sake of peace. And we encourage the work of non-Jews in the Sabbatical year, but not that of Jews. And we inquire after their [the non-Jews] well-being, for the sake of peace."
+        ],
+        [
+            "There are three regions in regard to the Sabbatical [laws]. All [land] that was controlled by those who came up from Babylon, [that is,] from the Land of Israel until Kiziv, [its produce] may not be eaten and [it] may not be cultivated. And all [land] that was controlled by those who came up from Egypt, [that is,] from Kiziv until the river and until Amanah, [its produce] may be eaten, but [it] may not be cultivated. From the river and from Amanah and further, [its produce] may be eaten and [it] may be cultivated.",
+            "One may work on [produce] that has been plucked in Syria, but not on [produce] that is still attached to the ground. One may thresh and winnow and tread and pile, but one may not harvest grain or harvest grapes or harvest olives. This rule was spoken by Rabbi Akiva: all work which would be [retroactively] permitted if it were done in the Land of Israel, may be done [from the outset] in Syria.",
+            "Onions that have had rain fall on them and have sprouted, if their leaves are black, they are forbidden. If they became green, they are permitted. Rabbi Chanina son of Antigonus said, If they can be plucked out by their leaves, they are forbidden. And [onions] similar to this, during the year after the Sabbatical year, are permitted.",
+            "When is a person allowed to buy greens during the post-Sabbatical year? Whenever that species [of greenery] is producing anew. Once the [produce in a place that produces an] early crop is ripe, the [produce in a place that produces a] later crop is permitted. Rabbi permitted the buying of greens immediately upon [the beginning of] the post-Sabbatical year.",
+            "It is not permitted to export oil that must be burnt [because it is <i>Terumah</i>, produce consecrated for priestly consumption, that has been made impure] and the fruits of the Sabbatical year from the Land [of Israel] to other lands. Rabbi Shimon said, I explicitly heard that it is permissible to export to Syria, but it is not permissible to export to other lands.",
+            "<i>Terumah</i> may not be brought from outside the Land [of Israel] into the Land [of Israel]. Rabbi Shimon said, I explicitly heard that it can be brought from Syria but not from other lands."
+        ],
+        [
+            "An important rule that they [the Sages] said regarding the Sabbatical year: anything that is human food or animal food or from a species [of plant] used for dying if it does not last [if left] in the field, [the laws of] the Sabbatical year apply to it and [the laws of] the Sabbatical year apply to its money [exchanged for it], [the laws of] <i>Bi'ur</i> [requirement to destroy Sabbatical produce when it is no longer readily available] apply to it and [the laws of] <i>Bi'ur</i> apply to its money. And what [is considered human food]? The leaf of the wild black calla lily and the leaf of the rustyback fern and endive and leeks and purslane and <i>Netz HeChalav</i> [unknown plant]. And [what is considered] animal food? Thorns and thistles. And [what is considered] a species [of plant] used for dying? Woad [used to make blue dye] and madder [used to make red dye]. [The laws of] the Sabbatical year apply to them and [the laws of] the Sabbatical year apply to their money, [the laws of] <i>Bi'ur</i> apply to them and [the laws of <i>Bi'ur</i> apply to their money.",
+            "And another rule that they said: anything that is not human food or animal food or from a species [of plant] used for dying, or that lasts [if left] in the field, [the laws of] the Sabbatical year apply to it and [the laws of] the Sabbatical year apply to its money [exchanged for it], but [the laws of] <i>Bi'ur</i> do not apply to it and [the laws of] <i>Bi'ur</i> do not apply to its money. And what is it [i.e., human or animal food that lasts if left in the field]? The leaf of wild black calla lily and the root of rustyback fern and <i>Scolopendrium</i> and the root of <i>Netz HeChalav</i> and the <i>Bukhriyah</i> [unknown plant]. And [what is considered] a species [of plant] used for dying? <i>Rubia Tinctorum</i> and <i>Reseda</i>. [The laws of] the Sabbatical year apply to them and [the laws of] the Sabbatical year apply to their money, but [the laws of] <i>Bi'ur</i> do not apply to them and [the laws of] <i>Bi'ur</i> do not apply to their money. Rabbi Meir says: Their money may be subject to <i>Bi'ur</i> until <i>Rosh HaShana</i> [New Year's festival]. They [the Sages] replied to him: [If the laws of] <i>Bi'ur</i> don't apply to them, all the more so [do the laws not apply] to their money!",
+            "The skins of pomegranates and their blossoms, the husks of nuts and the [fruit] pits, [the laws of] the Sabbatical year apply to them and [the laws of] the Sabbatical year apply to their money [exchanged for them]. The dyer may dye for himself, but may not dye for payment, since one may not do business with the fruits of the Sabbatical year, and not with firstborn animals, and not with <i>Terumah</i> [produce consecrated for priestly consumption], and not with <i>Neveilot</i> [improperly slaughtered animals of permitted species], and not with <i>Tereifot</i> [animals with a mortal condition such that they would die within one year], and not with <i>Shekatzim U'Remasim</i> [creeping creatures]. And he may not take the produce of the field and sell it in the market, but he may collect it and his son may sell it for him. If he took for himself and had left over, he may sell them.",
+            "[If one] bought a [blemished] firstborn animal for his son's [wedding] feast or for a pilgrimage festival but didn't need it, he is allowed to sell it. Trappers of wild animals, birds or fish that happen [to trap] impure species [of animals] are allowed to sell them. Rabbi Yehudah says: Even someone who came across [an impure species] may take and sell it as long as this is not his [primary] business. But the Sages forbade [this].",
+            "Shoots of hawthorn and carobs, [the laws of] the Sabbatical year apply to them and [the laws of] the Sabbatical year apply to their money [exchanged for them], [the laws of] <i>Bi'ur</i> apply to them and [the laws of] <i>Bi'ur</i> apply to their money [exchanged for them]. Shoots of the terebinth tree or of the pistachio tree, or thorn bushes, [the laws of] the Sabbatical year apply to them and [the laws of] the Sabbatical apply to their money, but [the laws of] <i>Bi'ur</i> do not apply to them and [the laws of] <i>Bi'ur</i> do not apply to their money. But to the leaves [of these trees], [the laws of] <i>Bi'ur</i> apply, since they fall from their parents. ",
+            "The rose and the cypress flower [henna] and balsam and rockrose [cistus], [the laws of] the Sabbatical year apply to them and [the laws of] the Sabbatical year apply to their money [exchanged for them]. Rabbi Shimon says: The [laws of] the Sabbatical year do not apply to balsam, because it is not a fruit. ",
+            "A new rose [i.e. grown during the Sabbatical year] that was pickled in old oil [i.e. grown before the Sabbatical year], one may take the rose [from the oil, and eat it]. But an old [rose] in new [oil] requires <i>Bi'ur</i>. New carobs that were pickled in old wine or old [carobs] in new [wine], require <i>Bi'ur</i>. This is the rule: anything [from the Sabbatical year] that is [of an amount that] transfers taste [to another food] requires <i>Bi'ur</i> [if] it is a species in a different species. But a species in its own species, for any amount [it requires <i>Bi'ur</i>]. The Sabbatical prohibitions apply to any amount of a species in its own species, and [in a case of a species] not in its own species, [they only apply] when [the amount is enough to] transfer taste. "
+        ],
+        [
+            "An important rule that they [the Sages] said regarding the Sabbatical year: anything that is specifically [considered] human food cannot be made into a plaster for humans, and it need not be said [that it cannot be made into a plaster] for animals. And anything that is not specifically [considered] human food can be made into a plaster for people but not for animals. And anything that is neither specifically [considered] human food nor animal food: [if] he intended it [at the time of picking] to be both human food and animal food, it takes on the stringencies of human food and the stringencies of animal food. [If] he intended it for wood, it is considered wood [and can therefore only be used to feed fire]. For example, <i>Satureia Thymbra</i>, hyssop, and thyme [can all be used either as food or as wood].",
+            "[Produce grown during] the Sabbatical year may be used for eating or for drinking or for anointing; for eating that which is normally eaten, and for anointing that which is normally used to smear. He may not anoint with wine or vinegar, but he may anoint with oil. And so too in [produce that is] <i>Terumah</i> [produce consecrated for priestly consumption] or <i>Ma'aser Sheni</i> [second tithe, which must be eaten in Jerusalem]. The [law of the] Sabbatical year is more lenient than them in that it[s produce] may be used to light a candle.",
+            "One may not sell fruit [grown during] the Sabbatical year, neither by size, nor by weight, nor by number, and not [even] figs by number, and not [even] vegetables by weight. The school of Shammai say: he may not even [sell produce] by bundles. And the school of Hillel say: that which is normally bundled [for eating] at home can be bundled in the market, like leek and <i>Netz HeChalav</i> [unknown plant].",
+            "One who says to his worker, \"Take this <i>Issar</i> [specific unit of money] and pick a vegetable for me today,\" his payment is permitted. [If he said to him,] \"Pick for me with this today,\" his payment is forbidden. [If] he bought a loaf from the baker for a <i>Fundyon</i> [specific unit of money, and said to him,] \"When I pick vegetables from [my] field, I will bring them to you,\" [this form of payment is] permitted. If he bought [from the baker] without specifying [the form of payment], he may not pay him with money from Sabbatical year [produce] because one may not pay back a debt with money from Sabbatical year [produce].",
+            "[Money from Sabbatical year produce] may not be given to a well digger nor to the owner of a bathhouse nor to a barber nor to a captain of a ship. But it may be given to a well digger in exchange for a drink. And to all of them, he may give a free gift [of Sabbatical year produce].",
+            "Figs [grown during] the Sabbatical year may not be cut with a fig-cutter, but may be cut with a knife. Grapes [grown during the Sabbatical year] may not be stomped in a wine press, but may be stomped in a kneading trough. And olives may not be processed in an olive press or a small olive press, but he may crush and put them in a very small olive press. Rabbi Shimon says: He may even grind them in an olive press and then put them in a very small olive press. ",
+            "One may not cook a vegetable [grown during] the Sabbatical year in oil that is <i>Terumah</i>, so that he will not cause it to become invalid. Rabbi Shimon permits this. The very last [item bought with the proceeds of selling Sabbatical produce] is seized by the laws of the Sabbatical year. And the [original] fruit itself is [still] forbidden [like other Sabbatical produce].",
+            "One may not buy slaves or land or impure animals with money [received in exchange for] Sabbatical [produce]. And if he bought [them], he must eat a corresponding amount [of other food as if it were Sabbatical produce]. One may not bring the bird sacrifices of <i>Zavim</i> [men who have an abnormal seminal discharge] or bird sacrifices of <i>Zavot</i> [women who have an abnormal vaginal discharge] or bird sacrifices of women who gave birth from money [received in exchange for] Sabbatical [produce]. And if he brought [them], he must eat a corresponding amount. One may not anoint vessels with oil [grown during] the Sabbatical year. And if he anointed, he must eat a corresponding amount.",
+            "Animal hide which is anointed in oil [grown during] the Sabbatical year, Rabbi Eliezer says: it must be lit on fire. And the Sages say: he must eat a corresponding amount [of other food as if it were Sabbatical produce]. They [the Sages] said in front of Rabbi Akiva: Rabbi Eliezer would say, \"Animal hide which is anointed in oil [produced during] the Sabbatical year must be burned.\" He responded to them: Quiet! I will not tell you what Rabbi Eliezer says about this.",
+            "And they [the Sages] said another [law] in front of him [Rabbi Akiva]: Rabbi Eliezer would say, \"One who eats the bread of Cuthites is like one who eats pig meat.\" He responded to them: Quiet! I will not tell you what Rabbi Eliezer says about this.",
+            "A bathhouse that is heated with straw or stubble [grown during] the Sabbatical year, one is allowed to bath in it. But if he is an important person [whose actions will be influential], he may not bathe [in it]."
+        ],
+        [
+            "Rue, wild purple amaranth, purslane, mountain coriander, river celery, and arugula are all exempt from tithes and may be purchased from anybody during the Sabbatical year, because their counterparts are not guarded. Rabbi Yehudah says, mustard aftergrowths are permitted, since transgressors are not suspected concerning them. Rabbi Shimon says, all aftergrowths are permitted, except for cabbage aftergrowths, since they have no counterparts in field vegetation. The Sages say: all aftergrowths are prohibited.",
+            "There are three regions [delineated by] <i>Bi'ur</i> [requirement to destroy all Sabbatical produce when its season is finished]: Judah, Transjordan, and the Galilee. There are three subregions within each and every region. The upper Galilee, the lower Galilee, and the valley; From Kfar Chananya and above - all [of the land] that does not grow sycamores - is the upper Galilee; from Kfar Chananya and below - all [of the land] that does grow sycamores  - is the lower Galilee. And the boundary of Tiberius - is the valley. And in Judah: the hill, the plain, and the valley. And the plain of Lod is like the plain of the south, and its hill is like the king's hill. From Beit Choron to the sea is one district.",
+            "Why did they delineate three regions? For they would eat in each [region] until the last of its [produce] was finished. Rabbi Shimon says: there are three regions only in Judah. But the other regions are all considered as the king's hill. And all of the regions are considered the same regarding [the end time of] olives and dates.",
+            "One may continue to eat [Sabbatical produce] on the basis of ownerless [produce not having yet been finished], but not on the basis of guarded produce. Rabbi Yosi permits even on the basis of guarded produce. One may eat on the basis of poor quality grain or on the basis of the second crop, but not on the basis of winter fruits. Rabbi Yehudah permits so long as the winter fruit began to ripen before the end of the summer [of the Sabbatical year].",
+            "One who pickles three kinds of vegetables in one jar: Rabbi Eliezer says they may be eaten because of the first [not having yet been finished]. But Rabbi Yehoshua says: even because of the last. Rabban Gamliel says: all whose species has finished from the field, that species requires <i>Bi'ur</i> from the jar. Rabbi Shimon says: all vegetables are regarded as one [species] in respect to <i>Bi'ur</i>. Purslane may be eaten until wild purslane are finished from the valley of Beit Netofa.",
+            "One who picks fresh grasses, [may eat them] until their sweetness has dried up. One who gathers dry [plants], [may eat them] until the second seasonal rain falls. Reed leaves and grape leaves may be eaten until they fall from their parents; but one who gathers [them] dry, [may eat them] until the second seasonal rain falls. Rabbi Akiva says, all of them [may be eaten] until the second seasonal rain falls.",
+            "Similarly, one who rents a house to another \"until the rainy season\": [this means] until the second seasonal rain falls. One who swears off benefit from another \"until the rainy season\": [this means] until the second seasonal rain falls. Until when may the poor enter into the orchards? Until the second seasonal rain falls. From when may one draw benefit and burn the straw and stubble of the Sabbatical year? From when the second seasonal rain falls.",
+            "If one possessed Sabbatical produce and the [time of] <i>Bi'ur</i> arrived, he may distribute three meals-worth of the produce to everyone [in his household]. The poor may continue to eat after the [time of] <i>Bi'ur</i>, but not the rich, according to Rabbi Yehudah.  Rabbi Yosi says, both the poor and the rich may eat [from the fields] after the [time of] <i>Bi'ur</i>.",
+            "If one possessed produce of the Sabbatical year that came to him as an inheritance, or that was given to him as a gift; Rabbi Eliezer says it may be given to those who eat it. The Sages say: the transgressor may not benefit, but rather it may be sold to those who eat it, and the money should be distributed to all people. One who eats dough of the Sabbatical year before <i>Challah</i> [dough that must be set aside for the priest] has been taken from it, is liable to the death penalty."
+        ],
+        [
+            "The Sabbatical year cancels a loan [that was made] with a contract and [a loan that was made] without a contract. Store credit is not cancelled, but if it was made into a loan, it is canceled. Rabbi Yehudah says, the previous [of each subsequent purchase on credit] is cancelled. Wages owed to a worker are not canceled, but if it was made into a loan, it is canceled. Rabbi Yossi says, any type of work which must pause during the Sabbatical year, [wages owed for that work] are cancelled. But any work which need not pause during the Sabbatical year, [wages owed for that work] are not canceled.",
+            "If one slaughters a cow and distributes it [to others] on [the post-Sabbatical] <i>Rosh Hashanah</i> [New Year's festival], if the [previous] month was full then [the debt owed the slaughterer is] canceled. [The fines for] rape, seduction, <i>Motzi Shem Ra</i> [husband who falsely accuses his bride of not having been a virgin], and any judicial court matter are not canceled. One who lends on collateral, and one who entrusts his contracts to the judicial court, [those loans] are not canceled.",
+            "[Any loan made with a] <i>Pruzbul</i> [court exemption from the Sabbatical year cancellation of a loan] is not canceled. This is one of the matters that Hillel the elder instituted. When he observed that the nation withheld from lending to each other and were transgressing what is written in the Torah (Deuteronomy 15:9): \"Beware lest there be in your mind a base thought,\" he instituted the <i>Pruzbul</i>.",
+            "This is the body of the <i>Pruzbul</i>: \"I entrust to you, so-and-so and so-and-so, who judge in such-and-such place, that any loan that I have, I may collect it any time that I wish.\" And the judges affix their signatures below, or the witnesses.",
+            "A predated <i>Pruzbul</i> is effective, but a postdated one is ineffective. Loan-documents which are predated are ineffective, but postdated ones are effective. If one borrows from five different people, a <i>Pruzbul</i> must be written for each [of the lenders] individually. If five borrow from one person, only one <i>Pruzbul</i> may be written for all of them.",
+            "A <i>Pruzbul</i> must be written with land [as collateral]. If he [the borrower] does not own [land], he [the lender] should give him [the borrower] any amount from his field. If he has a field under lien in a city; a <i>Pruzbul</i> may be written with it. Rabbi Chutzpit says, we may write one for a man with the property of his wife [as collateral]; or for orphans with the property of their guardian.",
+            "A beehive, says Rabbi Eliezer, is like land, and one may write a <i>Pruzbul</i> upon it, and it does not contract impurity in its place, and one who detaches [honey] from it on Shabbat is liable. The Rabbis say it is not like land and one may not write a <i>Pruzbul</i> upon it, and it does contract impurity in its place, and one who detaches [honey] from it on Shabbat is exempt.",
+            "If [a borrower] returns the loan during the Sabbatical year, [the lender] should say to him, \"I cancel the debt.\" If [the borrower] says, \"nevertheless,\" the lender may accept it from him, as it says (Deuteronomy 15:2), \"This is the word of the Sabbatical.\" Similarly, a murderer who is exiled to an <i>Ir Miklat</i> [city of refuge for accidental murderers], and the inhabitants of the city wish to accord him honor; he should say to them, \"I am a murderer.\" If they say, \"nevertheless,\" he may accept it from them, as it says, \"This is the word of the murderer.\"",
+            "One who returns the loan during the Sabbatical year, the spirit of the Sages is pleased by him. One who borrows from a convert whose family converted with him, need not repay his children. But if he did repay, the spirit of the Sages is pleased by him. All movable property is acquired through taking physical possession, but anyone who fulfills his word, the spirit of the Sages is pleased by him."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri.json

@@ -0,0 +1,134 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "https://archive.org/details/MishnaCorrectedKaufman00WHOLE",
+    "versionTitle": "Mishnah based on the Kaufmann manuscript, edited by Dan Be'eri",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "<small>א</small>\nעַד אֶמָּתַי חוֹרְשִׁין שְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית? \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nכָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִי; \nבֵּית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nעַד הָעֲצֶרֶת. \nוּקְרוֹבִים דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ.\n",
+            "אֵי זוֹ הִיא שְׂדֵה הָאִילָן? \nכָּל שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה, \nאִם רְאוּיִים לַעֲשׁוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה \nשֶׁלְּשִׁשִּׁים מָנֶה בָאִיטַלְקִי, \nחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִשְׁבִילָן; \nפָּחוּת מִכֵּן, \nאֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן \nאֶלָּא מְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ.\n",
+            "<small>ב</small>\nאֶחָד אִילַן סְרָק וְאֶחָד אִילַן מַאֲכָל, \nרוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵן תְּאֵנִים: \nאִם רְאוּיִין לַעֲשׁוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה \nשֶׁלְּשִׁשִּׁים מָנֶה בָאִיטַלְקִי, \nחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִשְׁבִילָן; \nפָּחוּת מִכֵּן, \nאֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא צָרְכָן.\n",
+            "<small>ג</small>\nהָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִכַּר דְּבֵלָה, \nאוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין, \nאֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא צָרְכָן, \nעַד שֶׁיְּהוּא מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה. \nהָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָן, \nבֵּין עוֹשִׂין וּבֵין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, \nחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִשְׁבִילָן. \nשֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לד, כא) \n\"בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבּת\". \n\n<small>ה</small>\nאֵין צֹרֶךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁלִּשְׁבִיעִית, \nאֶלָּא חָרִישׁ שֶׁלְּעֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, \nוְקָצִיר שֶׁלִּשְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא עִם מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. \nרְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: \nמָה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, \nיָצָא קְצִיר הָעֹמֶר שֶׁהוּא חוֹבָה.\n",
+            "<small>ו</small>\nשְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת שֶׁלִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, \nהֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִים, \nוְחוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִשְׁבִילָן. \nכַּמָּה יְהֵא בֵינֵיהֶם? \nרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nכְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַבָּקָר עוֹבֵר בְּכֵלָיו.\n",
+            "<small>ז</small>\nעֶשֶׂר נְטִיעוֹת מְפֻזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה, \nחוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nהָיוּ עֲשׁוּיוֹת שׁוּרָה אוֹ מֻקָּפוֹת עֲטָרָה, \nאֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא צָרְכָן.\n",
+            "<small>ח</small>\nהַנְּטִיעוֹת וְהַדִּלּוּעִים מִצְטָרְפִין לְתוֹךְ בֵּית סְאָה. \nרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nעֲשָׂרָה דִלּוּעִים לְבֵית סְאָה, \nחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.\n",
+            "<small>ט</small>\nעַד אֶמָּתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת? \nרְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: \nעַד שֶׁיָּחוּלוּ; \nרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: \nעַד תֵּשַׁע שָׁנִים; \nרְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nנְטִיעָה כִשְׁמָהּ. \nאִילָן שֶׁנִּגְמַם וְהוֹצִיא חֲלִפִּים, \nמִטֶּפַח וּלְמַטָּן, כִּנְטִיעָה, \nמִ��ֶּפַח וּלְמַעְלָן, כָּאִילָן. \nדִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nעַד אֶמָּתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית? \nעַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה: \nכָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָן חוֹרְשִׁין \nלִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת. \nאָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: \nנָתַתָּ תוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ; \nאֶלָּא בִשְׂדֵה הַלָּבָן, עַד הַפֶּסַח, \nוּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד הָעֲצֶרֶת.\n",
+            "<small>ב</small>\nמְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת \nעַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nוְכֵן בֵּית הַשְּׁלָחִים. \nמְיַבְּלִים, מְפָרְקִים, וּמְאָבְקִים, \nוּמְעַשְּׁנִים עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nאַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה \nמִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית.\n",
+            "<small>ג</small>\nמְסַקְּלִים עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nמְקַרְסְמִין, מְזָרְדִין, \nוּמְפַסְּלִים עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: \nכְּזֵרוּדָהּ וּכְפִסּוּלָהּ שֶׁלַּחֲמִישִׁית, \nכֵּן שֶׁלַּשִּׁשִּׁית. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nכָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רַשַּׁי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן, \nרַשַּׁי אֲנִי בְפִסּוּלוֹ.\n",
+            "<small>ד</small>\nמְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, \nוְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָם, \nוְעוֹשִׂין לָהֶן בָּתִּים, \nוּמַשְׁקִין אוֹתָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nרְבִּי לְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: \nאַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית, \nאֲבָל לֹא עַל הָעִקָּר.\n",
+            "<small>ה</small>\nסָכִים אֶת הַפַּגִּים וּמְנַקְּבִין אוֹתָן \nעַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nפַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית, \nוְשֶׁלַּשְּׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, \nלֹא סָכִים וְלֹא מְנַקְּבִין אוֹתָן. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ, אֵינָן סָכִים, \nמִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה; \nמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ, סָכִים. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאֵלּוּ, \nמִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן.\n",
+            "<small>ו</small>\nאֵין נוֹטְעִין, אֵין מַבְרִיכִין, \nוְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית, \nפָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה; \nאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב, יַעֲקֹר. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nכָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, \nאֵינָה קוֹלֶטֶת. \nרְבִּי יוֹסֵה וּרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: \nלִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.\n",
+            "<small>ז</small>\nהָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִים וְהַשַּׁמְשְׁמִים \nשֶׁהִשְׁרִישׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, \nמִתְעַשְּׂרִים לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית; \nאִם לָאו, \nאֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה.\n",
+            "<small>ח</small>\nרְבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: \nפּוּל מִצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע מִתְּחִלָּה כַיּוֹצֵא בָהֶן. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nאֲפוּנִים הַגַּמְלוֹנִים כַיּוֹצֵא בָהֶן. \nרְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: \nאֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין שֶׁתִּרְמְלוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה.\n",
+            "<small>ט</small>\nהַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים וּפוּל מִצְרִי, \nשֶׁמָּנַע מֵהֶן מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, \nמִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית; \nוְאִם לָאו, \nאֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. \n\n<small>י</small>\nוְשֶׁלַּבַּעַל, שֶׁמָּנַע מֵהֶן שְׁתֵּי עוֹנוֹת. \nדִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nשָׁלוֹשׁ.\n",
+            "<small>יא</small>\nהַדִּלּוּעִים שֶׁקִּיְּמָן לְזֶרַע, \nאִם הִקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, \nוְנִפְסָלוּ מֵאֹכֶל אָדָן, \nמֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית; \nוְאִם לָאו, \nאָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. \nהַתְּמָרוֹת שֶׁלָּהֶן אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית. \nמְרַבְּצִים בְּעָפָר לָבָן. \nדִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן. \nרְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקב אוֹסֵר. \nמְמָרְסִים בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית. \nדִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן. \nאֲבָל לֹא מְכַסְּחִים.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nמֵאֶמָּתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לְאַשְׁפַּתּוֹת? \nמִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה. \nדִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nמִשֶּׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. \nרְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nמִשֶּׁיִּקָּשֵׁר.\n",
+            "עַד כַּמָּה מְזַבְּלִים? \nעַד שָׁלוֹשׁ שָׁלוֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת \nלְבֵית סְאָה שֶׁלְּעֶשֶׂר עֶשֶׂר מַשְׁפְּלוֹת, \nוְשֶׁלְּלֶתֶךְ לֶתֶךְ. \nמוֹסִיפִין עַל הַמַּשְׁפְּלוֹת, \nוְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת. \nרְבִּי יוּדָה אוֹמֵר: \nאַף עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת.\n",
+            "<small>ב</small>\nעוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ \nשָׁלוֹשׁ שָׁלוֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה. \nיָתֵר מִכֵּן, (מַחֲצִיב). \nדִּבְרֵי רְבִּי שִׁמְעוֹן. \nוַחֲכָמִים אוֹסְרִין, \nעַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, \nאוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. \nעוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. \nרְבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, \nעַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, \nאוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. \nהָיָה לוֹ דָבָר מְמֻעָט, \nמוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. \nרְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר, \nעַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, \nאוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה, \nאוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסֶּלַע.\n",
+            "<small>ג</small>\nהַמְדַיֵּר אֶת שָׂדֵהוּ \nוְעוֹשֶׂה סַהַר לְבֵית סָאתַיִם, \nעוֹקֵר שָׁלוֹשׁ רוּחוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הָאֶמְצָעִית, \nנִמְצָא מְדַיֵּר בֵּית אַרְבַּעַת סְאִים. \nרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nבֵּית שְׁמוֹנַת סְאִין. \nהָיְתָה כָל שָׂדֵהוּ בֵית אַרְבַּעַת סְאִים, \nמְשַׁיֵּר מִמֶּנּוּ מִקְצָת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, \nוּמוֹצִיאִין מִן הַסַּהַר \nוְנוֹתֵן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִים.\n",
+            "<small>ד</small>\nלֹא יִפְתַּח אָדָם מַחְצֵב כַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, \nעַד שֶׁיְּהוּ בוֹ שָׁלוֹשׁ מָרְבְּיוֹת, \nשֶׁהֵן שָׁלֹשׁ עַל שָׁלוֹשׁ עַל רוּם שָׁלוֹשׁ, \nשֵׁעוּרָם עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע אֲבָנִים.\n",
+            "<small>ה</small>\nגָּדֵר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עֶשֶׂר אֲבָנִים שֶׁלְּמַשְּׂוּי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, \nהֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. \nשֵׁעוּר גָּדֵר עֲשָׂרָה טְפָחִין. \nפָּחוּת מִכֵּן, מַחְצֵב, \nוְגוֹמְמוֹ עַד פָּחוּת מֵהָאָרֶץ טֶפַח. \n\n<small>ו</small>\nבַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? \nמִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ; \nאֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, \nמַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה יִטֹּל. \nבַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? \nבִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית, \nאֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית, \nמַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה יִטֹּל.\n",
+            "<small>ז</small>\nאֲבָנִים שֶׁזִּעְזְעַתָּן הַמַּחֲרֵשָׁה, \nאוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסּוֹת וְנִתְגַּלּוּ, \nאִם יֵשׁ בָּהֶם שְׁתַּיִם שֶׁלְּמַשְּׂוּי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, \nהֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. \nהַמְסַקֵּל אֶת שָׂדֵהוּ, \nנוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, \nוּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. \nוְכֵן גַּרְגֵּשׁ שֶׁלִּצְרוֹרוֹת, \nנוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת \nוּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. \nאִם יֵשׁ תַּחְתֵּיהֶם סֶלַע אוֹ קַשׁ, \nהֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ.\n",
+            "<small>ח</small>\nאֵין בּוֹנִים מַדְרֵגוֹת עַל פִּי הַגֵּאָיוֹת \nעֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ גְשָׁמִים, \nמִפְּנֵי שֶׁהוּא מַתְקִינָן לַשְּׁבִיעִית; \nאֲבָל בּוֹנֶה הוּא בַשְּׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ גְשָׁמִים, \nמִפְּנֵי שֶׁהוּא מַתְקִינָן לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. \nוְלֹא יִסְמֹךְ בֶּעָפָר, \nאֲבָל עוֹשֶׂהוּ חַיִץ. \nכָּל אֶבֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, \nהֲרֵי זוֹ תִנָּטֵל.\n",
+            "<small>ט</small>\nאַבְנֵי כָתֵף בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם. \nוְהַמְּקַבְּלָן מֵבִיאָן מִכָּל מָקוֹם. \nוְאֵלּוּ הֵן אַבְנֵי כָתֵף? \nכָּל שֶׁאֵינָה יְכוּלָה לְהִנָּטֵל בְּאַחַת יָד. \nדִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר. \nרְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nאַבְנֵי כָתֵף כִּשְׁמָן, \nכָּל שֶׁהֵן נִטָּלוֹת שְׁתַּיִם וְשָׁלוֹשׁ עַל הַכָּתֵף.\n",
+            "<small>י</small>\nהַבּוֹנֶה גָדֵר בֵּינוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, \nמֻתָּר לְהַעְמִיק עַד הַסֶּלַע. \nמַה יַּעֲשֶׂה בֶעָפָר? \nצוֹבְרוֹ בִרְשׁוּת הָרַבִּים וּמַתְקִינוֹ. \nדִּבְרֵי רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ. \nרְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nכְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, \nכָּךְ לֹא יְתַקֵּן. \nמַה יַּעֲשֶׂה בֶעָפָר? \nצוֹבְרוֹ לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין. \nוְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nבָּרִאשֹׁנָה הָיוּ אוֹמְרִין: \nמְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, \nכְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, \nאֶת הַגַּס הַגַּס. \nוּמִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה הִתְקִינוּ, \nשֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁלַּזֶּה שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, \nוְאֵין צֹרֶךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת.\n",
+            "<small>ב</small>\nשָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוָּצָה, \nתִּזָּרַע מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית; \nשֶׁנִּטַּיָּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיָּרָה, \nלֹא תִזָּרַע מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. \nשָׂדֶה שֶׁנִּטַּיָּבָה, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nאֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַשְּׁבִיעִית; \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nאוֹכְלִין. \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nאֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה; \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nבְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nחִלּוּף הַדְּבָרִים, \nזֶה מִקָּלֵּי בֵית שַׁמַּי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הֶלֵּל.\n",
+            "<small>ג</small>\nחוֹכְרִים נִירִים מִן הַגּוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, \nאֲבָל לֹא מִיִּשְׂרָאֵל. \nוּמְחַזְּקִים יְדֵי גוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, \nאֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. \nוְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלו��מָם, \nמִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.\n",
+            "<small>ד</small>\nהַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים, \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nיָגֹם. \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nיְשָׁרֵשׁ. \nמוֹדִים בְּמַחֲלִיק עַד שֶׁיָּגֹם. \nוְאֵי זֶה הוּא מֵדֵל? \nאֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. \nהַמַּחֲלִיק? \nשְׁלֹשָׁה זֶה בְצַד זֶה. \nבַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? \nמִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, \nאֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, \nאַף הַמַּחֲלִיק יְשָׁרֵשׁ.\n",
+            "<small>ה</small>\nהַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת לֹא יְחַפֶּה בֶעָפָר, \nאֲבָל מְכַסֶּה הוּא בָאֲבָנִים אוֹ בַקַּשׁ. \nהַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה, לֹא יְחַפֶּה בֶעָפָר, \nאֲבָל מְכַסֶּה הוּא בָאֲבָנִים אוֹ בַקַּשׁ. \nאֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַשְּׁבִיעִית, \nמִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nכְּדַרְכָּהּ אָסוּר; \nאֶלָּא מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, \nאוֹ גוֹמֵם מֵעַם הָאָרֶץ.\n",
+            "<small>ו</small>\nהַמְזַנֵּב בַּגְּפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים, \nרְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nיַרְחִיק טֶפַח. \nרְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nקוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ בַּקָּרְדּוֹם אוֹ בַמַּגָּל וּבַמְּגֵרָה, \nוּבְכָל מִין שֶׁיִּרְצֶה. \nאִילָן שֶׁנִּפְשַׁח, \nקוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַשְּׁבִיעִית. \nלֹא שֶׁיַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף.\n",
+            "<small>ז</small>\nמֵאֶמָּתַי אוֹכְלִין פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית? \nהַפַּגִּים, \nמִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶן פִּתּוֹ בַשָּׂדֶה; \nבִּחֵלוּ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. \nוְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, \nחַיָּבִים בַּמַּעַשְׂרוֹת.\n",
+            "<small>ח</small>\nהַבֹּסֶר, \nמִשֶּׁהֵבִיא מַיִם, אוֹכֵל פִּתּוֹ בַשָּׂדֶה; \nהִבְאִישׁ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. \nוְכֵן כַּיּוֹצֵא בוֹ בִשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, \nחַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת.\n",
+            "<small>ט</small>\nזֵיתִים שֶׁהִכְנִיסוּ רְבִיעִית לְסְאָה, \nפּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. \nהִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג, כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. \nהִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ, \nכּוֹתֵשׁ בַּשָּׂדֶה וְכוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. \nוְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶן בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, \nחַיָּבִים בַּמַּעַשְׂרוֹת. \nוּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן, \nכְּעוֹנָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת, כָּךְ עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית.\n",
+            "<small>י</small>\nמֵאֶמָּתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית? \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nכָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nהֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלֵּשׁוּ, \nוְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרֵעוּ, \nהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנִיצוּ, \nוּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. \nכָּל הָאִילָן, \nכֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, \nמֻתָּר לְקוֹצְצוֹ. \nכַּמָּה יְהֵא בַזַּיִת וְלֹא יְקַצְּצֶנּוּ? \nרֹבַע. \nרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nהַכֹּל לְפִי זַיִת.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nבְּנוֹת שׁוּחַ, שְׁבִיעִית יֵשׁ לָהֶן שְׁנִיָּה, \nשֶׁהֵן עוֹשׁוֹת לְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים. \nרְבִּי יוּדָה אוֹמֵר: \nהַפַּרְסָיוֹת, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, \nשֶׁהֵן עוֹשׁוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים. \nאָמְרוּ לוֹ: \nלֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְנוֹת שׁוּחַ.\n",
+            "<small>ב</small>\nהַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית, \nר��בִּי מֵאִיר אוֹמֵר: \nלֹא יִפְחֹת מִסָּאתַיִם, \nעַל גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, \nוְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nלֹא יִפְחֲתוּ מֵאַרְבַּעַת קַבִּים, \nעַל גֹּבַהּ טֶפַח, \nוְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. \nוְטוֹמְנוֹ מְקוֹם דְּרִיסַת הָאָדָם.\n",
+            "<small>ג</small>\nלוּף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית, \nרְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nאִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקְטוּ; \nוְאִם לָאו, \nיַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן לָעֲנִיִּים. \nרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: \nאִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקְטוּ; \nוְאִם לָאו, \nאֵין לָעֲנִיִּים עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן.\n",
+            "<small>ד</small>\nלוּף שֶׁלְּעֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס לַשְּׁבִיעִית, \nוְכֵן בְּצָלִים הַקִּיצוֹנִים, \nוְכֵן פּוּאָה שֶׁלְּעִדִּית, \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nעוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּמָרוּפוֹת שֶׁלָּעֵץ; \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nבְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁלַּמַּתֶּכֶת. \nמוֹדִים בְּפוּאָה שֶׁלַּצְּלָעוֹת, \nשֶׁעוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁלַּמַּתֶּכֶת.\n",
+            "<small>ה</small>\nמֵאֶמָּתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח לוּף מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית? \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nמִיָּד. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nמִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ.\n",
+            "<small>ו</small>\nאֵלּוּ כֵלִים שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית: \nמַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, \nהָעֹל, הַמִּזְרֶה, וְהַדָּקָר. \nאֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד, \nמַגַּל קָצִיר, עֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ. \nזֶה הַכְּלָל: \nכָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר; \nלֶאֱסֹר וּלְהַתִּיר, מֻתָּר.\n",
+            "<small>ז</small>\nהַיּוֹצֵר מוֹכֵר חָמֵשׁ כַּדֵּי שֶׁמֶן, \nוַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה כַדֵּי יַיִן, \nשֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶבְקֵר. \nאִם הֵבִיא יָתֵר מִכֵּן, מֻתָּר. \nוּמוֹכֵר לַגּוֹיִם בָּאָרֶץ, \nוּלְיִשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ.\n",
+            "<small>ח</small>\nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nלֹא יִמְכֹּר לוֹ פָרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית. \nבֵּית הֶלֵּל מַתִּירִין, \nמִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחְטָהּ. \nמוֹכֵר לוֹ פֵרוֹת אֲפִלּוּ בְשָׁעַת הַזֶּרַע. \nמַשְׁאִיל לוֹ סְאָתוֹ, \nאַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ גֹרֶן. \nפּוֹרֵט לוֹ מָעוֹת, \nאַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ פוֹעֲלִים. \nוְכֻלָּם בְּפֵרוּשׁ אֲסוּרִין.\n",
+            "<small>ט</small>\nמַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה \nלַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית \nנָפָה וּכְבָרָה, וְרֵחַיִם וְתַנּוֹר; \nאֲבָל לֹא תָבֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. \nאֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ \nנָפָה וּכְבָרָה; \nוּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמְרַקֶּדֶת עִמָּהּ. \nאֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל אֶת הַמַּיִם, \nלֹא תִגַּע אֶצְלָהּ, \nשֶׁאֵין מְחַזְּקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. \nוְכֻלָּם לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. \nמְחַזְּקִים יְדֵי גוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, \nאֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. \nוְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָם, \nמִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nשָׁלוֹשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית: \nכָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָבֶל, \nמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד גְּזִיב, \nלֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד; \nוְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִ��ְרַיִם, \nמִגְּזִיב עַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, \nנֶאֱכָל אֲבָל לֹא נֶעֱבָד; \nמֵהַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים, \nנֶאֱכָל וְנֶעֱבָד.\n",
+            "<small>ב</small>\nעוֹשִׂים בַּתָּלוּשׁ בְּסוּרְיָה, \nאֲבָל לֹא בִמְחֻבָּר. \nדָּשִׁים וְזוֹרִים וְדוֹרְכִים וּמְעַמְּרִים, \nאֲבָל לֹא קוֹצְרִים וְלֹא בוֹצְרִים וְלֹא מוֹסְקִים. \nכְּלָל אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: \nכָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ מֻתָּר בָּאֶרֶץ, \nעוֹשִׂים אוֹתוֹ בְסוּרְיָה.\n",
+            "<small>ג</small>\nבְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים וְצִמֵּחוּ, \nאִם הָיוּ הֶעָלִים שֶׁלָּהֶן שְׁחוֹרִים, \nאֲסוּרִין; \nהוֹרִיקוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. \nרְבִּי חֲנַנְיָה בֶן אַנְטִיגְנָס אוֹמֵר: \nאִם יְכוּלִין לְהִתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן, \nאֲסוּרִין; \nכְּנֶגֶד כֵּן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מֻתָּרִין.\n",
+            "<small>ד</small>\nמֵאֶמָּתַי מֻתָּר אָדָם \nלִקַּח יָרָק מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית? \nמִשֶּׁיַּעֲשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ. \nעָשָׂה הַבַּכִּיר, \nהֻתַּר הָאָפִיל. \nרֶבִּי הִתִּיר לִקַּח יָרָק מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד.\n",
+            "<small>ה</small>\nאֵין מוֹצִיאִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וּפֵרוֹת שְׁבִיעִית \nמֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ. \nאָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: \nשָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ, \nשֶׁמּוֹצִיאִין לְסוּרְיָה, \nוְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּצָה לָאָרֶץ.\n",
+            "<small>ו</small>\nאֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. \nאָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: \nשָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ, \nשֶׁמְּבִיאִין מִסּוּרְיָה, \nוְאֵין מְבִיאִין מֵחוּצָה לָאָרֶץ.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nכְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַשְּׁבִיעִית: \nכָּל שֶׁהוּא מֵאֹכֶל אָדָם, \nוּמֵאֹכֶל בְּהֵמָה מִמִּין הַצּוֹבְעִים, \nוְאֵינוּ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, \nיֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, \nיֶשׁ לוֹ בֵעוּר וּלְדָמָיו בֵּעוּר. \nוְאֵי זֶה זֶה? \nזֶה עֲלֵי לוּף שׁוֹטֶה, \nוַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּא, \nהָעֻלְשִׁים, \nוְהַכְּרֵישִׁים, \nהָרְגִילָה, \nוְנֵץ הֶחָלָב; \nמֵאֹכֶל בְּהֵמָה, \nהַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים; \nוּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, \nסִפְחֵי אֶסְטֵס וְקוֹצָא; \nיֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, \nיֵשׁ לָהֶם בֵּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בֵּעוּר.\n",
+            "<small>ב</small>\nוְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמָרוּ: \nכָּל שֶׁהוּא מֵאֹכֶל אָדָם \nוּמֵאֹכֶל בְּהֵמָה וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, \nוּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, \nיֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, \nאֵין לוֹ בֵעוּר וְלֹא לְדָמָיו בֵּעוּר. \nוְאֵי זֶה זֶה? \nזֶה עִקַּר הַלּוּף שׁוֹטֶה, \nוְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, \nהָעַרְקְבָנִין, \nוְהַחַלְבֵּיצִין, \nוְהַבֻּכְרָיָה; \nמִמִּין הַצּוֹבְעִים, \nהַפּוּאָה וְהָרְכָפָה; \nיֵשׁ לָהֶן שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, \nאֵין לָהֶן בֵּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בֵּעוּר. \n\n<small>ג</small>\nרְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: \nדְּמֵיהֶן מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. \nאָמְרוּ לוֹ: \nלָהֶן אֵין בֵּעוּר, \nקַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן.\n",
+            "<small>ד</small>\nקְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, \nקְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעַנִּים, \nיֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. \nהַצַּבָּע צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ; \nלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, \nשֶׁאֵין עוֹשִׂין ס��חוֹרָה בְפֵרוֹת שְׁבִיעִית; \nוְלֹא בִבְכוֹרוֹת, \nוְלֹא בִתְרוּמוֹת, \nוְלֹא בִנְבֵלוֹת, \nוְלֹא בִטְרֵפוֹת, \nוְלֹא בִשְׁקָצִים, \nוְלֹא בִרְמָסִים. \nוְלֹא יִהֶא לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, \nאֲבָל הוּא לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. \nלָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, \nמֻתָּר לְמָכְרוֹ.\n",
+            "<small>ה</small>\nלָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל, \nוְלֹא צָרַךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. \nצָדֵי חַיָּה, עוֹפוֹת וְדָגִים, \nשֶׁנִּתְמַנּוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִים, \nמֻתָּרִין לְמָכְרָן. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nאַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, \nלוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, \nוּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ לְכֵן. \nוַחֲכָמִים אוֹסְרִין.\n",
+            "<small>ו</small>\nלוּלַבֵּי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, \nיֵשׁ לָהֶן שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. \nלוּלַבֵּי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִים, \nיֵשׁ לָהֶן שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, \nאֵין לָהֶן בֵּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בֵּעוּר; \nאֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בֵּעוּר, \nמִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן.\n",
+            "<small>ז</small>\nהַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקֶּטֶב וְהַלֹּטֶם, \nיֵשׁ לָהֶן שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nאֵין לַקֶּטֶב שְׁבִיעִית, \nמִפְּנֵי שֶׁאֵינוּ פְרִי.\n",
+            "<small>ח</small>\nוֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְשֶׁמֶן יָשָׁן, \nיְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד; \nיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבֵּעוּר. \nחָרוּבִים חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, \nוִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבֵּעוּר. \nזֶה הַכְּלָל: \nכָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, \nחַיָּבִים לְבַעֵר מִין בְּשֶׁאֵינוּ מִינוֹ; \nמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. \nשְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהִיא בְמִינָהּ, \nוְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טַעַם.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nכְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַשְּׁבִיעִית: \nכָּל הַמְיֻחָד לְאֹכֶל אָדָם, \nאֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלָגְמָא לָאָדָם, \nוְאֵין צֹרֶךְ לוֹמַר לִבְהֵמָה; \nוְכָל שֶׁאֵינוּ מְיֻחָד לְאֹכֶל אָדָם, \nעוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלָגְמָא לָאָדָם, \nאֲבָל לֹא לַבְּהֵמָה; \nוְכָל שֶׁאֵינוּ מְיֻחָד \nלֹא לְאֹכֶל אָדָם וְלֹא לְאֹכֶל בְּהֵמָה, \nחָשַׁב עָלָיו אֹכֶל אָדָם וְאֹכֶל בְּהֵמָה, \nנוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה; \nחָשַׁב עָלָיו לָעֵצִים, הֲרֵי הוּא כָּעֵצִים, \nכְּגוֹן הַסְּאָה הָאֵזוֹב וְהַקָּרְנִית.\n",
+            "<small>ב</small>\nשְׁבִיעִית נִתְּנָה לַאֲכִילָה לִשְׁתִיָּה וְלִסִיכָה, \nלֹאכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֹאכַל, \nוְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. \nלֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ, \nאֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. \nוְכֵן בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. \nקַל מֵהֶן שְׁבִיעִית, \nשֶׁנִּתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר.\n",
+            "<small>ג</small>\nאֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, \nלֹא בַמִּדָּה, וְלֹא בַמִּשְׁקָל, וְלֹא בַמִּנְיָן; \nוְלֹא תְאֵנִים בַּמִּנְיָן, \nוְלֹא יָרָק בַּמִּשְׁקָל. \nבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: \nאַף לֹא אֲגֻדּוֹת. \nוּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: \nאֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָגֵד בַּבַּיִת, \nאוֹגְדִין אוֹתוֹ בַשּׁוּק, \nכְּגוֹן הַכְּרֵישִׁים וְנֵץ הֶחָלָב.\n",
+            "<small>ד</small>\nהָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל: \n\"הֵילָךְ אִסָּר זֶה, וְלַקֵּט לִי יָרָק הַיּוֹם\", \nשְׂכָרוֹ מֻתָּר; \n\"לַקֵּט לִי בוֹ יָרָק הַיּוֹם\", \nשְׂכָרוֹ אָסוּר. \nלָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם מִכִּכָּר בְּפוֹנְדְּיוֹן: \n\"כְּשֶׁאֶלְקֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ\", \nמֻתָּר; \nלָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, \nלֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, \nשֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית.\n",
+            "<small>ה</small>\nאֵין נוֹתְנִין \nלֹא לַבַּיָּר, וְלֹא לַבַּלָּן, \nוְלֹא לַסַּפָּר, וְלֹא לַסַּפָּן; \nאֲבָל נוֹתֵן הוּא לַבַּיָּר לִשְׁתּוֹת. \nוּלְכֻלָּם הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם.\n",
+            "<small>ו</small>\nתְּאֵנִים שֶׁלַּשְּׁבִיעִית, \nאֵין קוֹצִין אוֹתָן בַּמֻּקְצֶה, \nאֲבָל קוֹצֶה הוּא בַחָרְבָּה. \nאֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, \nאֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בַעֲרֵבָה. \nוְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקָּטְכָא, \nאֲבָל כּוֹתֵשׁ וּמַכְנִיס לַבּוֹדֵידָה. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nאַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לַבּוֹדֵידָה.\n",
+            "<small>ז</small>\nאֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁלַּשְּׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁלִּתְרוּמָה, \nשֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. \nוְהָאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִתְפָּשׁ בַּשְּׁבִיעִית, \nוְהַפְּרִי עַצְמוֹ אָסוּר.\n",
+            "<small>ח</small>\nאֵין לוֹקְחִין עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה \nמִדְּמֵי שְׁבִיעִית; \nוְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. \nאֵין מְבִיאִים קִנֵּי זָבִים, קִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת \nמִדְּמֵי שְׁבִיעִית; \nוְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. \nאֵין סָכִים כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁלַּשְּׁבִיעִית; \nוְאִם סָךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.\n",
+            "<small>ט</small>\nעוֹר שֶׁסָּכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁלַּשְּׁבִיעִית, \nרְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nיִדָּלֵק. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nיֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. \nאָמְרוּ לִפְנֵי רְבִּי עֲקִיבָה: \nאוֹמֵר הָיָה רְבִּי אֱלִיעֶזֶר: \nעוֹר שֶׁסָּכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁלַּשְּׁבִיעִית, \nיִדָּלֵק. \nאָמַר לָהֶם: \nשְׁתֹקוּ! \nלֹא אֹמַר לָכֶם מָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ.\n",
+            "<small>י</small>\nוְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו: \nאוֹמֵר הָיָה רְבִּי אֱלִיעֶזֶר: \nהָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר. \nאָמַר לָהֶם: \nשְׁתֹקוּ! \nלֹא אֹמַר לָכֶם מָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ.\n",
+            "<small>יא</small>\nמַרְחֵץ שֶׁהֻסָּקָה בַתֶּבֶן אוֹ בַקַּשׁ שֶׁלַּשְּׁבִיעִית, \nמֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ. \nוְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, \nהֲרֵי זֶה לֹא יִרְחַץ.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nהַפִּיגָם וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, \nוְהַחֲלַגְלוֹגוֹת, כִּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, \nוְכַרְפַּס שֶׁלַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁלָּאַפָּר, \nפְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, \nוְנִלְקָחִים מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, \nשֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶן נִשְׁמָר. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nסִפְחֵי חַרְדָּל מֻתָּרִין, \nשֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶם עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nכָּל הַסְּפָחִין מֻתָּרִין, \nחוּץ מִסִּפְחֵי אֶכְרוּב, \nשֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶן בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nכָּל הַסְּפָחִין אֲסוּרִין.\n",
+            "<small>��</small>\nשָׁלוֹשׁ אֲרָצוֹת לַבֵּעוּר: \nיְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְגָלִיל; \nוְשָׁלוֹשׁ שָׁלוֹשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת. \nגָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק; \nמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, \nכָּל שֶׁאֵינוּ מְגַדֵּל שִׁקְמִים, גָּלִיל הָעֶלְיוֹן; \nמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, \nכָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִים, גָּלִיל הַתַּחְתּוֹן; \nוּתְחוּם טְבֶרְיָה, הָעֵמֶק. \nוּבִיהוּדָה: \nהָהָר, וְהַשְּׁפֵלָה, וְהָעֵמֶק. \nוּשְׁפֵלַת לוּד כִּשְׁפֵלַת דָּרוֹם, \nוְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ. &lt;כההר&gt;\nמִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם, מְדִינָה אַחַת.\n",
+            "<small>ג</small>\nוְלָמָּה אָמָרוּ שָׁלוֹשׁ אֲרָצוֹת? \nשֶׁיְּהוּ אוֹכְלִין מִכָּל אַחַת וְאַחַת, \nעַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nלֹא אָמְרוּ שָׁלוֹשׁ אֲרָצוֹת אֶלָּא בִיהוּדָה, \nוּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת כְּהַר הַמֶּלֶךְ. \nכָּל הָאֲרָצוֹת כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים.\n",
+            "<small>ד</small>\nאוֹכְלִים עַל הַמֻּבְקָר, \nאֲבָל לֹא מִן הַשָּׁמוּר. \nרְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nאַף עַל הַשָּׁמוּר. \nאוֹכְלִים עַל הַטְּפָחִין וְעַל הַדִּפְרָא, \nאֲבָל לֹא עַל הַסִּתְוָנִיּוֹת. \nרְבִּי יְהוּדָה מַתִּיר כָּל זְמַן שֶׁבִּכֵּרוּ, \nעַד שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקַּיִץ.\n",
+            "<small>ה</small>\nהַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת, \nרְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nאוֹכְלִים עַל הָרִאשׁוֹן. \nרְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: \nאַף עַל הָאַחֲרוֹן. \nרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: \nכָּל שֶׁכָּלֶה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, \nיְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית; \nוַהֲלָכָה כִדְבָרָיו. \nרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: \nכָּל הַיָּרָק אֶחָד לַבֵּעוּר. \nאוֹכְלִין בִּרְגִילָה \nעַד שֶׁיִּכְלוּ הַסַּנָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה.\n",
+            "<small>ו</small>\nהַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים, \nעַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתִיק; \nוְהַמְגַבֵּב יָבֵשׁ, \nעַד שֶׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה. \nעֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים, \nעַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶם; \nהַמְגַבֵּב יָבֵשׁ, \nעַד שֶׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה. \nרְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: \nבְּכֻלָּן, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה.\n",
+            "<small>ז</small>\nכַּיּוֹצֵא בוֹ, \nהַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, \nעַד שֶׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה. \nהַמֻּדָּר הֲנָיָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, \nעַד שֶׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה. \nעַד אֶמָּתַי הָעֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדֵּסוֹת? \nעַד שֶׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה. \nמֵאֶמָּתַי נֶהְנִים וְשׁוֹרְפִים \nבַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁלַּשְּׁבִיעִית? \nמִשֶּׁתֵּרֵד רְבֵיעָה שְׁנִיָּה.\n",
+            "<small>ח</small>\nמִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵרוֹת שְׁבִיעִית, \nוְהִגִּיעָה שָׁעַת הַבֵּעוּר, \nמְחַלְּקִין מְזוֹן שָׁלוֹשׁ סְעוֹדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. \nוְהָעֲנִיִּים אוֹכְלִים אַחַר הַבֵּעוּר, \nאֲבָל לֹא עֲשִׁירִים. \nדִּבְרֵי רְבִּי יוּדָה. \nרְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nאֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים, \nאוֹכְלִין אַחַר הַבֵּעוּר.\n",
+            "<small>ט</small>\nמִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵרוֹת שְׁבִיעִית, \nשֶׁנָּפְלוּ לוֹ לִירוּשָׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה, \nרְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nיִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶם. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nאֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, \nאֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶם, \nוּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. \nהָאוֹכֵל מֵעִסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרָמָה חַלָּתָהּ, \nחַיָּב מִיתָה.\n\n\n"
+        ],
+        [
+            "<small>א</small>\nשְׁבִיעִית מַשְׁמֶטֶת אֶת הַמַּלְוָה, \nבִשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. \nהַקָּפַת הֶחָנוּת אֵינָה מַשְׁמֶטֶת. \nוְאִם עֲשָׂאָהּ מַלְוָה, \nהֲרֵי זוֹ מַשְׁמֶטֶת. \nרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: \nהָרִאשׁוֹן מַשְׁמִיט. \nשְׂכַר שָׂכִיר אֵינוּ מַשְׁמִיט; \nוְאִם עֲשָׂאוֹ מַלְוָה, \nהֲרֵי זֶה מַשְׁמִיט. \nרְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: \nכָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא פוֹסֶקֶת לַשְּׁבִיעִית, \nמַשְׁמֶטֶת; \nוְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת לַשְּׁבִיעִית, \nאֵינָה מַשְׁמֶטֶת.\n",
+            "<small>ב</small>\nהַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה, \nוְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, \nאִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מַשְׁמִיט; \nוְאִם לָאו, אֵינוּ מַשְׁמִיט. \nהָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, \nוְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵינָן מַשְׁמִיטִין. \nהַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, \nוְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, \nאֵינָן מַשְׁמִיטִין.\n",
+            "<small>ג</small>\nפְּרוֹזְבוֹל אֵינוּ מַשְׁמִיט. \nזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הֶלֵּל הַזָּקֵן, \nשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלַּלְווֹת זֶה אֶת זֶה, \nוְעוֹבְרִים עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טו,ט) \n\"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר\" וְגוֹמֵר, \nהִתְקִין הֶלֵּל פְּרוֹזְבוֹל.\n",
+            "<small>ד</small>\nזֶה הוּא גוּפוֹ שֶׁלִּפְרוֹזְבוֹל: \n\"מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם, \nאִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, \nשֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, \nשֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה\", \nוְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּן אוֹ הָעֵדִים.\n",
+            "<small>ה</small>\nפְּרוֹזְבוֹל הַמֻּקְדָּם כָּשֵׁר, \nוְהַמְאֻחָר פָּסוּל. \nשְׁטָרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים פְּסוּלִין, \nוְהַמְאֻחָרִין כְּשֵׁרִין. \nאֶחָד לוֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה, \nכּוֹתְבִין פְּרוֹזְבוֹל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. \nחֲמִשָּׁה לָוִים מִן הָאֶחָד, \nאֵינוּ כוֹתֵב אֶלָּא פְרוֹזְבוֹל אֶחָד לְכֻלָּם.\n",
+            "<small>ו</small>\nאֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבוֹל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. \nאִם אֵין לוֹ, \nמְזַכֵּהוּ לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָל שֶׁהוּא. \nהָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, \nכּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְרוֹזְבוֹל. \nרְבִּי חָצְפִּית אוֹמֵר: \nכּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, \nוְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפִיטְרוֹפִּים.\n",
+            "<small>ז</small>\nכַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, \nרְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: \nהֲרֵי הִיא כַּקַּרְקַע, \nוְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְרוֹזְבוֹל, \nוְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִמְקוֹמָהּ, \nוְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַשַּׁבָּת, חַיָּב. \nוַחֲכָמִים אוֹמְרִים: \nאֵינָה כַּקַּרְקַע, \nוְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְרוֹזְבוֹל, \nוּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִמְקוֹמָהּ, \nוְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַשַּׁבָּת, פָּטוּר.\n",
+            "<small>ח</small>\nהַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, \nיֹאמַר לוֹ: \n\"מַשְׁמִיט אָנִי\". \nאָמַר לוֹ: \n\"אַף עַל פִּי כֵן\", \nיְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טו,ב) \n\"וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה\". \n\n<small>ט</small>\nכַּיּוֹצֵא בוֹ, \nרוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר הַמִּקְלָט \nוְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, \nיֹאמַר לָהֶם: \n\"רוֹצֵחַ אָנִי!\" \nאָמְרוּ לוֹ: \n\"אַף עַל פִּי כֵן\", \nיְקַבֵּל מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יט, ד) \n\"וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ\".\n",
+            "<small>י</small>\nהַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, \nרוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. \nהַלּוֹוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, \nלֹא יַחְזִיר לְבָנָיו; \nוְאִם הֶחְזִיר, \nרוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. \nכָּל הַמִּטַּלְטְלִין נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה; \nכָּל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, \nרוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. \n\nחסל "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,138 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "priority": 2.0,
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "heversionSource": "http://primo.nli.org.il/primo_library/libweb/action/dlDisplay.do?vid=NLI&docId=NNL_ALEPH00174173",
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית. בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי. ובית הלל אומרים עד העצרת. וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו: ",
+            "איזהו שדה האילן. כל שלשה אילנות לבית סאה. אם ראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה באיטלקי. חורשים כל בית סאה בשבילן. פחות מכאן אין חורשין להן אלא מלא האורה וסלו חוצה לו: ",
+            "אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל. רואין אותן כאילו הם תאנים. אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה באיטלקי. חורשים כל בית סאה בשבילן. פחות מכאן אין חורשים להם אלא לצרכן: ",
+            "היה אחד עושה ככר דבלה ושנים אין עושין. או שנים עושין ואחד אינו עושה. אין חורשין להם אלא לצרכן. עד שיהיו משלשה ועד תשעה. היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין. חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר (שמות לד, כא) בחריש ובקציר תשבות. אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית. אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית. וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית. ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר: ",
+            "שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן. וכמה יהא ביניהם רבן גמליאל אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו: ",
+            "עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה היו עשויות שורה ומוקפות עטרה אין חורשין להם אלא לצרכן: ",
+            "הנטיעות והדלועים מצטרפין לתוך בית סאה ר' שמעון בן גמליאל אומר כל עשרה דלועים לבית סאה חורשין כל בית סאה עד ראש השנה: ",
+            "עד אימתי נקראו נטיעות. רבי אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו. רבי יהושע אומר בת שבע שנים. רבי עקיבא אומר נטיעה כשמה. אילן שנגמם והוציא חליפין. מטפח ולמטה כנטיעה. מטפח ולמעלה כאילן. דברי ר' שמעון: "
+        ],
+        [
+            "עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית. עד שתכלה הליחה. כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות. אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו אלא בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד עצרת:  ",
+            "מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה. וכן בבית השלחין. מיבלין מפרקין מאבקין מעשנין עד ראש השנה. רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית:  ",
+            "מסקלין עד ראש השנה. מקרסמין מזרדין מפסלין עד ראש השנה. רבי יהושע אומר כזירודה וכפיסולה של חמישית. כך של ששית. רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן. רשאי אני בפיסולו:  ",
+            "מזהמין את הנטיעות. וכורכין אותן. וקוטמין אותן. ועושין להם בתים. ומשקין אותן עד ראש השנה. רבי אלעזר בר צדוק אומר אף משקה הוא את הנוף בשביעית. אבל לא את העיקר:  ",
+            "סכין את הפגים. ומנקבים אותם עד ראש השנה. פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית. לא סכין ולא מנקבין אותן. רבי יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אינן סכין. מפני שהיא עבודה. מקום שנהגו שלא לסוך סכין. רבי שמעון מתיר באילן. מפני שהוא רשאי בעבודת האילן:  ",
+            "אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה. ואם נטע. או הבריך. או הרכיב יעקור. רבי יהודה אומר. כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים. שוב אינה קולטת. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים. לשתי שבתות:  ",
+            "האורז. והדוחן. והפרגין. והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה. מתעשרין לשעבר. ומותרין בשביעית. ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה:  ",
+            "רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה כיוצא בהן. רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין כיוצא בהן. רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו לפני ראש השנה:  ",
+            "הבצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהם מים שלשים יום לפני ראש השנה. מתעשרין לשעבר ומותרים בשביעית. ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. ושל בעל שמנע מהם מים שתי עונות. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים שלש:  ",
+            "הדלועין שקיימן לזרע. אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית. ואם לאו אסור לקיימן בשביעית. התמרות שלהם. אסורות בשביעית. ומרביצין בעפר לבן דברי רבי שמעון. רבי אליעזר בן יעקב אוסר. ממרסין באורז בשביעית. ר' שמעון אומר אבל אין מכסחין:  "
+        ],
+        [
+            "מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות משיפסקו עובדי עבודה דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר משייבש המתוק. רבי יוסי אומר משיקשור: ",
+            "עד כמה מזבלין עד שלש שלש אשפתות לבית סאה של עשר עשר משפלות של לתך לתך. מוסיפין על המשפלות ואין מוסיפין על האשפתות. רבי שמעון אומר אף על האשפתות: ",
+            "עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה. יתר מכאן מחציב דברי רבי שמעון. וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה. או עד שיגביה שלשה. עושה אדם את זבלו אוצר. רבי מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה. היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך. רבי אלעזר בן עזריה אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע: ",
+            "המדייר את שדהו עושה סהר לבית סאתים עוקר שלש רוחות ומניח את האמצעית. נמצא מדייר בית ארבעת סאין. ר' שמעון בן גמליאל אומר בית שמנת סאין. היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין. ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין: ",
+            "לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו. עד שיהיו בו שלש מורביות. שהם שלש על שלש. על רום שלש. שיעורן עשרים ושבעה אבנים: ",
+            "גדר שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים הרי אלו ינטלו. שיעור גדר עשרה טפחים. פחות מיכן מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח. במה דברים אמורים מתוך שלו. אבל מתוך של חברו. מה שהוא רוצה יטול. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו מערב שביעית. אבל אם התחיל בו מערב שביעית. מה שהוא רוצה נוטל: ",
+            "אבנים שזעזעתן המחרישה. או שהיו מכוסות ונתגלו. אם יש בהם שתים של משאוי שנים שנים. הרי אלו ינטלו. המסקל את שדהו. נוטל את העליונות. ומניח את הנוגעות בארץ. וכן גרגר של צרורות. או גל של אבנים. נוטל את העליונות. ומניח את הנוגעות בארץ. אם יש תחתיהן סלע או קש. הרי אלו ינטלו: ",
+            "אין בונין מדרגות על פי הגאיות ערב שביעית. משפסקו הגשמים. מפני שהוא מתקנן לשביעית. אבל בונה הוא בשביעית משפסקו גשמים. מפני שהוא מתקנן למוצאי שביעית. ולא יסמוך בעפר. אבל עושה הוא חייץ. כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה. הרי זו תנטל: ",
+            "אבני כתף באות מכל מקום. והקבלן מביא מכל מקום. ואלו הם אבני כתף. כל שאינה יכולה להנטל באחת יד דברי ר' מאיר. רבי יוסי אומר אבני כתף כשמן. כל שהן נטלות שתים שלש על הכתף: ",
+            "הבונה גדר בינו ובין רשות הרבים. מותר להעמיק עד הסלע. מה יעשה בעפר צוברו ברשות הרבים ומתקנו. דברי רבי יהושע. רבי עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו. מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין. וכן החופר בור. ושיח. ומערה: "
+        ],
+        [
+            "בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים. ואבנים. ועשבים. מתוך שלו. כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו. את הגס הגס. משרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות: ",
+            "שדה שנתקוצה. תזרע במוצאי שביעית. שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית. שדה שנטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית. ובית הלל אומרים אוכלין. בית שמאי אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה. ובית הלל אומרים אוכלין בטובה ושלא בטובה. רבי יהודה אומר חלוף הדברים. זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל: ",
+            "חוכרין נירין מן העובדי כוכבים בשביעית אבל לא מישראל. ומחזיקין ידי עובדי כוכבים בשביעית אבל לא ידי ישראל. ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום: ",
+            "המדל בזיתים. בית שמאי אומרים יגום. ובית הלל אומרים ישרש. ומודים במחליק עד שיגום. איזה הוא המדל אחד או שנים. המחליק. שלשה זה בצד זה. במה דברים אמורים מתוך שלו. אבל מתוך של חבירו. אף המחליק ישרש: ",
+            "המבקיע בזית לא יחפהו בעפר. אבל מכסה הוא באבנים או בקש. הקוצץ קורות שקמה לא יחפהו בעפר. אבל מכסה הוא באבנים או בקש. אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה. רבי יהודה אומר כדרכה אסור. אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעל הארץ: ",
+            "המזנב בגפנים והקוצץ קנים. ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח. ר' עקיבא אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה. אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית לא שיעלה אלא שלא יוסיף: ",
+            "מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית. הפגים משיזריחו אוכל בהם פתו בשדה. ביחלו כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייב במעשרות: ",
+            "הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה. הבאיש כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע חייב במעשרות: ",
+            "זיתים משיכניסו רביעית לסאה. פוצע ואוכל בשדה. הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה. הכניסו שליש כותש בשדה וכונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייבים במעשרות. ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כן עונתן לשביעית: ",
+            "מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית. בית שמאי אומרים כל האילן משיוציא. בית הלל אומרים החרובין משישלשלו. והגפנים משיגרעו. והזיתים משינצו. ושאר כל אילן משיוציא. וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו. כמה יהא בזית ולא יקוצנו. רובע. רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל לפי הזית: "
+        ],
+        [
+            "בנות שוח. שביעית שלהם שניה שהן עושות לשלש שנים. רבי יהודה אומר הפרסאות שביעית שלהן מוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים. אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח: ",
+            "הטומן את הלוף בשביעית. רבי מאיר אומר לא יפחות מסאתים. עד גובה שלשה טפחים. וטפח עפר על גביו. וחכמים אומרים לא יפחות מארבעת קבים עד גובה טפח וטפח עפר על גביו. וטומנו במקום דריסת אדם: ",
+            "לוף שעברה עליו שביעית. רבי אליעזר אומר. אם לקטו העניים את עליו לקטו. ואם לאו יעשה חשבון עם העניים. ר' יהושע אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו. ואם לאו אין לעניים עליו חשבון: ",
+            "לוף של ערב שביעית. שנכנס לשביעית. וכן בצלים הקיצונים וכן פואה של עידית. בית שמאי אומרים עוקרין אותן במארופות של עץ. ובית הלל אומרים בקרדומות של מתכות. ומודים בפואה של צלעות. שעוקרין אותה בקרדומות של מתכות: ",
+            "מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית. ר' יהודה אומר מיד. וחכמים אומרים משירבה החדש: ",
+            "אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית. מחרישה וכל כליה. העול והמזרה והדקר. אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר ועגלה וכל כליה. זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור. לאסור ולהתר מותר: ",
+            "היוצר מוכר חמש כדי שמן וחמשה עשר כדי יין. שכן דרכו להביא מן ההפקר. ואם הביא יותר מכאן מותר. ומוכר לעובדי כוכבים בארץ. ולישראל בחוצה לארץ: ",
+            "בית שמאי אומרים לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שהוא יכול לשחטה. מוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע. ומשאיל לו סאתו אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן. ופורט לו מעות אף על פי שהוא יודע שיש לו פועלים. וכולן בפירוש אסורין: ",
+            "משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית. נפה וכברה ורחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה. אבל משתטיל המים לא תגע אצלה. שאין מחזקין ידי עוברי עבירה. וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. ומחזיקין ידי נכרים בשביעית. אבל לא ידי ישראל. ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום: "
+        ],
+        [
+            "שלש ארצות לשביעית. כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב. לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים. מכזיב ועד הנהר. ועד אמנה. נאכל אבל לא נעבד. מן הנהר ומאמנה ולפנים. נאכל ונעבד:  ",
+            "עושין בתלוש בסוריא. אבל לא במחובר. דשים וזורין ודורכין ומעמרין אבל לא קוצרין. ולא בוצרין. ולא מוסקים. כלל אמר ר' עקיבא כל שכיוצא בו מותר בארץ ישראל. עושין אותו בסוריא:  ",
+            "בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו. אם היו העלין שלהם שחורין אסורין. הוריקו הרי אלו מותרין. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר. אם יכולין להיתלש בעלין שלהן אסורין. וכנגד כן מוצאי שביעית מותרין:  ",
+            "מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית. משיעשה כיוצא בו. עשה הבכיר הותר האפיל. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד:  ",
+            "אין מוציאין שמן שרפה ופירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ. אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא. ואין מוציאין לחוץ לארץ:  ",
+            "אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ. אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש שמביאין מסוריא ואין מביאין מחוצה לארץ:  "
+        ],
+        [
+            "כלל גדול אמרו בשביעית. כל שהוא מאכל אדם. ומאכל בהמה. וממין הצובעים. ואינו מתקיים בארץ. יש לו שביעית. ולדמיו שביעית. יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ואיזה זה עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה. העולשין והכרישין והרגילה ונץ החלב. ומאכל בהמה החוחים והדרדרים. וממין הצובעים ספיחי איסטיס וקוצה. יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. יש להם ביעור. ולדמיהן ביעור:  ",
+            "ועוד כלל אחר אמרו. כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה. וממין הצובעין. ומתקיים בארץ. יש לו שביעית. ולדמיו שביעית. אין לו ביעור. ואין לדמיו ביעור. איזהו עקר הלוף השו��ה. ועקר הדנדנה. והערקבנין. והחלבצין. והבוכריה. וממין הצובעים. הפואה. והרכפא. יש להם שביעית. ולדמיהן שביעית. אין להם ביעור. ולא לדמיהן ביעור. ר' מאיר אומר דמיהם מתבערין עד ראש השנה. אמרו לו להן אין ביעור קל וחומר לדמיהן:  ",
+            "קליפי רמון והנץ שלו. קליפי אגוזים והגלעינין. יש להם שביעית. ולדמיהן שביעית. הצבע צובע לעצמו. ולא יצבע בשכר. שאין עושים סחורה בפירות שביעית. ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים. ולא יהיה לוקח ירקות שדה. ומוכר בשוק. אבל הוא לוקט. ובנו מוכר על ידו. לקח לעצמו והותיר. מותר למכרן:  ",
+            "לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו. מותר למכרו. צדי חיה עופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאין. מותרים למכרן. רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר. ובלבד שלא תהא אומנותו בכך. וחכמים אוסרין:  ",
+            "לולבי זרדים והחרובין יש להם שביעית. ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. לולבי האלה והבטנה. והאטדין. יש להם שביעית. ולדמיהן שביעית. אין להם ביעור. ולא לדמיהן ביעור. אבל לעלין יש ביעור. מפני שנושרין מאביהן:  ",
+            "הוורד והכפר. והקטף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. ר' שמעון אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי:  ",
+            "ורד חדש שכבשו בשמן ישן. ילקט את הוורד. וישן בחדש. חייב בביעור. חרובין חדשים שכבשן ביין ישן. וישנים בחדש. חייבין בביעור. זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו כל שהוא. שביעית אוסרת כל שהוא במינה. ושלא במינה בנותן טעם:  "
+        ],
+        [
+            "כלל גדול אמרו בשביעית. כל המיוחד למאכל אדם. אין עושין ממנו מלוגמא לאדם. ואין צריך לומר לבהמה. וכל שאינו מיוחד למאכל אדם. עושין ממנו מלוגמא לאדם. אבל לא לבהמה. וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם. ולא למאכל בהמה. חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה. נותנין עליו חומרי אדם. וחומרי בהמה. חשב עליו לעצים. הרי הוא כעצים. כגון הסיאה והאזוב והקורנית: ",
+            "שביעית ניתנה לאכילה. ולשתיה ולסיכה. לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ. אבל סך הוא את השמן. וכן בתרומה. ובמעשר שני. קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר: ",
+            "אין מוכרין פירות שביעית. לא במדה. ולא במשקל. ולא במנין. ולא תאנים במנין. ולא ירק במשקל בית שמאי אומרים אף לא אגודות. ובית הלל אומרים את שדרכו לאגוד בבית. אוגדין אותו בשוק. כגון הכרשין ונץ החלב: ",
+            "האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר. לקט לי בו ירק היום שכרו אסור לקח מן הנחתום ככר בפונדיון. כשאלקוט ירקות שדה אביא לך. מותר. לקח ממנו סתם. לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית: ",
+            "אין נותנים לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן. אבל נותן הוא לבייר לשתות. ולכולן הוא נותן מתנת חנם: ",
+            "תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה. אבל קוצה אותם בחרבה אין דורכין ענבים בגת. אבל דורך הוא בעריבה. ואין עושין זיתים בבד. ובקוטב. אבל כותש הוא ומכניס לבודידה. רבי שמעון אומר אף טוחן הוא בבית הבד. ומכניס לבודידה: ",
+            "אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה. שלא יביאנו לידי פסול. רבי שמעון מתיר. ואחרון אחרון נתפס בשביעית. והפרי עצמו אסור: ",
+            "אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית. ואם לקח יאכל כנגדן. אין מביאין קיני זבים. וקיני זבות. וקינ�� יולדות. מדמי שביעית. ואם הביא יאכל כנגדן. אין סכין כלים בשמן של שביעית. ואם סך יאכל כנגדו: ",
+            "עור שסכו בשמן של שביעית. רבי אליעזר אומר ידלק. וחכמים אומרים יאכל כנגדו. אמרו לפני רבי עקיבא. אומר היה רבי אליעזר. עור שסכו בשמן של שביעית ידלק. אמר להם שתוקו. לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו: ",
+            "ועוד אמרו לפניו. אומר היה רבי אליעזר. האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. אמר להם שתוקו. לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו: ",
+            "מרחץ שהוסקה בתבן. או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה. ואם מתחשב הוא הרי זה לא ירחוץ: "
+        ],
+        [
+            "הפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגית. כוסבר שבהרים. והכרפס שבנהרות. והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית. שאין כיוצא בהם נשמר. רבי יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין. שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה. ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין. חוץ מספיחי כרוב. שאין כיוצא בהם בירקות שדה. וחכמים אומרים כל הספיחין אסורין: ",
+            "שלש ארצות לביעור. יהודה ועבר הירדן. והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת. גליל העליון. וגליל התחתון. והעמק. מכפר חנניה ולמעלן. כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון. ומכפר חנניה ולמטן. כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון. ותחום טבריא. העמק. וביהודה ההר שפלה והעמק. ושפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך. מבית חורון ועד הים מדינה אחת: ",
+            "ולמה אמרו שלש ארצות. שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה. רבי שמעון אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה. ושאר כל הארצות כהר המלך. וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים: ",
+            "אוכלין על המופקר. אבל לא על השמור. רבי יוסי מתיר אף על השמור. אוכלין על הטפיחין. ועל הדופרא. אבל לא על הסתווניות. רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ: ",
+            "הכובש שלשה כבשים בחבית אחת. רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון. רבי יהושע אומר אף על האחרון. רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית. והלכה כדבריו. רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור. אוכלין ברגילה עד שיכלו סגריות מבקעת בית נטופה: ",
+            "המלקט עשבים לחים עד שייבש המתוק. והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה. עלי קנים ועלי גפנים עד שישרו מאביהן. והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה. רבי עקיבא אומר. בכולן עד שתרד רביעה שניה: ",
+            "כיוצא בו המשכיר בית לחברו עד הגשמים. עד שתרד רביעה שניה. המודר הנאה מחברו עד הגשמים. עד שתרד רביעה שניה. עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות. עד שתרד רביעה שניה. מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית. משתרד רביעה שניה: ",
+            "מי שהיו לו פירות שביעית. והגיע שעת הביעור. מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים. דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר. אחד עניים. ואחד עשירים. אוכלין אחר הביעור: ",
+            "מי שהיו לו פירות שביעית. שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה. רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן. וחכמים אומרים אין החוטא נשכר. אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם. האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה. חייב מיתה: "
+        ],
+        [
+            "שביעית משמטת את המלוה. בשטר ושלא בשטר. הקפת החנות אינה משמטת. ואם עשאה מלוה הרי זה משמט. רבי יהודה אומר. הראשון הראשון משמט. שכר שכיר אינו משמט. ואם עשאו מלוה הרי זה משמט. רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמטת. ושאינה פוסקת בשב��עית אינה משמטת:  ",
+            "השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה. אם היה החדש מעובר. משמט. ואם לאו אינו משמט. האונס. והמפתה. והמוציא שם רע. וכל מעשה בית דין. אין משמטין. המלוה על המשכון. והמוסר שטרותיו לבית דין. אינן משמטין:  ",
+            "פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו, ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'. התקין הלל לפרוזבול:  ",
+            "זהו גופו של פרוזבול. מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני. הדיינים שבמקום פלוני. שכל חוב שיש לי. שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינים חותמין למטה. או העדים:  ",
+            "פרוזבול המוקדם כשר. והמאוחר פסול. שטרי חוב המוקדמים פסולים. והמאוחרים כשרים. אחד לוה מחמשה כותב פרוזבול לכל אחד ואחד. חמשה לוין מאחד אינו כותב אלא פרוזבול אחד לכולם:  ",
+            "אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. אם אין לו מזכה הוא בתוך שדהו כל שהוא. היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול. רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו. וליתומים על נכסי אפוטרופין:  ",
+            "כוורת דבורים. ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע. וכותבין עליה פרוזבול. ואינה מקבלת טומאה במקומה. והרודה ממנה בשבת חייב. וחכמים אומרים אינה כקרקע. ואין כותבין עליה פרוזבול. ומקבלת טומאה במקומה. והרודה ממנה בשבת פטור:  ",
+            "המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני. אמר לו אף על פי כן. יקבל ממנו. שנא' (דברים טו, ב) וזה דבר השמטה. כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו. יאמר להם רוצח אני. אמרו לו אף על פי כן. יקבל מהם. שנאמר (דברים יט, ד) וזה דבר הרוצח:  ",
+            "המחזיר חוב בשביעית. רוח חכמים נוחה ממנו. הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו. לא יחזיר לבניו. ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו. כל המטלטלין נקנין במשיכה. וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו:   "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/Torat Emet 357.json

@@ -0,0 +1,136 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 357",
+    "status": "locked",
+    "priority": 3.0,
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 357",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד הָעֲצֶרֶת. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ: \n",
+            "אֵיזֶהוּ שְׂדֵה הָאִילָן, כָּל שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה, אִם רְאוּיִין לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא מְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ: \n",
+            "אֶחָד אִילַן סְרָק וְאֶחָד אִילַן מַאֲכָל, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵם תְּאֵנִים. אִם רְאוּיִם לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁים לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן: \n",
+            "הָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין, אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה. הָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מָה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר: \n",
+            "שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. וְכַמָּה יְהֵא בֵינֵיהֶם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַבָּקָר עוֹבֵר בְּכֵלָיו: \n",
+            "עֶשֶׂר נְטִיעוֹת מְפֻזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הָיוּ עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה וּמֻקָּפוֹת עֲטָרָה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן: \n",
+            "הַנְּטִיעוֹת וְהַדְּלוּעִים, מִצְטָרְפִין לְתוֹךְ בֵּית סְאָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל עֲשָׂרָה דְלוּעִים לְבֵית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה: \n",
+            "עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיָּחֹלּוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בַּת שֶׁבַע שָׁנִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נְטִיעָה כִשְׁמָהּ. אִילָן שֶׁנִּגְמַם וְהוֹצִיא חֲלִיפִין, מִטֶּפַח וּלְמַטָּה כִּנְטִיעָה, מִטֶּפַח וּלְמַעְלָה, כְּאִילָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן: \n"
+        ],
+        [
+            "עַ�� אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד עֲצֶרֶת: \n",
+            "מְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְכֵן בְּבֵית הַשְּׁלָחִין. מְיַבְּלִין, מְפָרְקִין, מְאַבְּקִין, מְעַשְּׁנִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית: \n",
+            "מְסַקְּלִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מְקַרְסְמִין, מְזָרְדִין, מְפַסְּלִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כְּזֵרוּדָהּ וּכְפִסּוּלָהּ שֶׁל חֲמִשִּׁית, כָּךְ שֶׁל שִׁשִּׁית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן, רַשַּׁאי אֲנִי בְּפִסּוּלוֹ: \n",
+            "מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין לָהֶן בָּתִּים, וּמַשְׁקִין אוֹתָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, אַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַנּוֹף בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא אֶת הָעִקָּר: \n",
+            "סָכִין אֶת הַפַּגִּים וּמְנַקְּבִים אוֹתָם, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית, וְשֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, לֹא סָכִין וְלֹא מְנַקְּבִין אוֹתָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ, אֵינָן סָכִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ, סָכִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאִילָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן: \n",
+            "אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב, יַעֲקוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, לִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת: \n",
+            "הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין שֶׁהִשְׁרִישׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה: \n",
+            "רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע בַּתְּחִלָּה, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, מִשֶּׁתִּרְמְלוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה: \n",
+            "הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים, וּפוֹל הַמִּצְרִי, שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וְאִם לָאו, אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁתֵּי עוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַב��ִי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ: \n",
+            "הַדְּלוּעִין שֶׁקִּיְּמָן לְזֶרַע, אִם הִקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנִפְסְלוּ מֵאֹכֶל אָדָם, מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. הַתְּמָרוֹת שֶׁלָּהֶם, אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית. וּמַרְבִּיצִין בְּעָפָר לָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹסֵר. מְמָרְסִין בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲבָל אֵין מְכַסְּחִין: \n"
+        ],
+        [
+            "מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לְאַשְׁפַתּוֹת. מִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּבַשׁ הַמָּתוֹק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּקְשֹׁר:  ",
+            "עַד כַּמָּה מְזַבְּלִין, עַד שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר מַשְׁפֵּלוֹת שֶׁל לֶתֶךְ לֶתֶךְ. מוֹסִיפִין עַל הַמַּשְׁפֵּלוֹת, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת:  ",
+            "עוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה. יָתֵר מִכָּאן, מַחֲצִיב, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסָּלַע:  ",
+            "הַמְדַיֵּר אֶת שָׂדֵהוּ, עוֹשֶׂה סַהַר לְבֵית סָאתַיִם, עוֹקֵר שָׁלֹשׁ רוּחוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הָאֶמְצָעִית. נִמְצָא מְדַיֵּר בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שְׁמוֹנַת סְאִין. הָיְתָה כָל שָׂדֵהוּ בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין, מְשַׁיֵּר מִמֶּנָּה מִקְצָת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, וּמוֹצִיא מִן הַסַּהַר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין:  ",
+            "לֹא יִפְתַּח אָדָם מַחְצֵב בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ בוֹ שָׁלֹשׁ מוּרְבִּיּוֹת, שֶׁהֵם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ עַל רוּם שָׁלֹשׁ, שִׁעוּרָן עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע אֲבָנִים:  ",
+            "גָּדֵר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עֶשֶׂר אֲבָנִים שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. שִׁעוּר גָּדֵר, עֲשָׂרָה טְפָחִים. פָּחוֹת מִיכַּן, מְחַצֵּב וְגוֹמְמוֹ עַד פָּחוֹת מֵהָאָרֶץ טֶפַח. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, יִטֹּל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹא הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, נוֹטֵל:  ",
+            "אֲבָנִים שֶׁזִּעְזְעָתַן הַמַּחֲרֵשָׁה, אוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסּוֹת וְנִתְגַּלּוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שְׁתַּיִם שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. הַמְסַקֵּל אֶת שָׂדֵהוּ, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹג��עוֹת בָּאָרֶץ. וְכֵן גַּרְגֵּר שֶׁל צְרוֹרוֹת אוֹ גַל שֶׁל אֲבָנִים, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. אִם יֶשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ:  ",
+            "אֵין בּוֹנִין מַדְרֵגוֹת עַל פִּי הַגֵּאָיוֹת עֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לַשְּׁבִיעִית. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא בַּשְּׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ גְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְלֹא יִסְמֹךְ בְּעָפָר, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא חַיִץ. כָּל אֶבֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, הֲרֵי זוֹ תִּנָּטֵל:  ",
+            "אַבְנֵי כָתֵף, בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם. וְהַקַּבְּלָן, מֵבִיא מִכָּל מָקוֹם. וְאֵלּוּ הֵם אַבְנֵי כָתֵף, כָּל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בְּאַחַת יָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַבְנֵי כָתֵף כִּשְׁמָן, כָּל שֶׁהֵן נִטָּלוֹת שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עַל הַכָּתֵף:  ",
+            "הַבּוֹנֶה גָדֵר בֵּינוֹ וּבֵין רְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר לְהַעֲמִיק עַד הַסֶּלַע. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְתַקְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּךְ לֹא יְתַקֵּנוּ. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין. וְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה:  "
+        ],
+        [
+            "בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגָּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת: \n",
+            "שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּצָה, תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שֶׁנִּטַּיְּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיְּרָה, לֹא תִזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיְּבָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְטוֹבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים, זוֹ מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל: \n",
+            "חוֹכְרִין נִירִין מִן הַנָּכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא מִיִּשְׂרָאֵל. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם: \n",
+            "הַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יָגוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְשָׁרֵשׁ. וּמוֹדִים בְּמַחֲלִיק, עַד שֶׁיָּגוֹם. אֵיזֶה הוּא הַמֵּדֵל, אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. הַמַּחֲלִיק, שְׁלֹשָׁה, זֶה בְצַד זֶה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף הַמַּחֲלִיק, יְשָׁרֵשׁ: \n",
+            "הַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. הַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדַרְכָּהּ, אָסוּר, אֶלָּא אוֹ מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ גוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ: \n",
+            "הַמְזַנֵּב בִּגְפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, יַרְחִיק טֶפַח. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ, בַּקַּרְדֹּם אוֹ בַמַּגָּל, וּבַמְּגֵרָה, וּבְכָל מַה שֶׁיִּרְצֶה. אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח, קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַּשְּׁבִיעִית, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף: \n",
+            "מֵאֵימָתַי אוֹכְלִין פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית, הַפַּגִּים מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶם פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. בִּחֲלוּ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת: \n",
+            "הַבֹּסֶר, מִשֶּׁהֵבִיא מַיִם, אוֹכֵל בּוֹ פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. הִבְאִישׁ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בוֹ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת: \n",
+            "זֵיתִים, מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ רְבִיעִית לִסְאָה, פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג, כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ, כּוֹתֵשׁ בַּשָּׂדֶה וְכוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּבִים בְּמַעַשְׂרוֹת. וּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן, כְּעוֹנָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת, כֵּן עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית: \n",
+            "מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרְעוּ, וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵצוּ, וּשְׁאָר כָּל אִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וְכָל הָאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, מֻתָּר לְקָצְצוֹ. כַּמָּה יְהֵא בַזַּיִת וְלֹא יְקֻצֶּנּוּ, רֹבַע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַזַּיִת: \n"
+        ],
+        [
+            "בְּנוֹת שׁוּחַ, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, שְׁנִיָּה, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַפַּרְסָאוֹת, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים. אָמְרוּ לוֹ, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְנוֹת שׁוּחַ: \n",
+            "הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִפְחֹת מִסָּאתַיִם, עַד גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִפְחֹת מֵאַרְבַּעַת קַבִּים, עַד גֹּבַהּ טֶפַח, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וְטוֹמְנוֹ בִמְקוֹם דְּרִיסַת אָדָם: \n",
+            "לוּף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן: \n",
+            "לוּף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִכְנַס לַשְּׁבִיעִית, וְכֵן בְּצָלִים הַקֵּיצוֹנִים, וְכֵן פּוּאָה שֶׁל עִדִּית, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עוֹקְרִין אוֹתָן בְּמַאֲרוּפוֹת שֶׁל עֵץ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת. וּמוֹדִים בְּפוּאָה שֶׁל צְלָעוֹת, שֶׁעוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת: \n",
+            "מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח לוּף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ: \n",
+            "אֵלּוּ כֵלִים שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית, מַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, הָעוֹל, וְהַמִּזְרֶה, וְהַדָּקָר. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, וַעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר. לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר, מֻתָּר: \n",
+            "הַיּוֹצֵר, מוֹכֵר חֲמִשָּׁה כַּדֵּי שֶׁמֶן וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר. וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר. וּמוֹכֵר לְנָכְרִים בָּאָרֶץ, וּלְיִּשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ: \n",
+            "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר לוֹ פָרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחֲטָהּ. מוֹכֵר לוֹ פֵּרוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַזֶּרַע, וּמַשְׁאִיל לוֹ סְאָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ גֹּרֶן, וּפוֹרֵט לוֹ מָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ פּוֹעֲלִים. וְכֻלָּן, בְּפֵרוּשׁ, אֲסוּרִין: \n",
+            "מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר. אֲבָל לֹא תָבוֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶת עִמָּהּ. אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִגַּע אֶצְלָהּ, שֶׁאֵין מַחְזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם: \n"
+        ],
+        [
+            "שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית. כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָבֶל, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד. וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם, מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, נֶאֱכָל, אֲבָל לֹא נֶעֱבָד. מִן הַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים, נֶאֱכָל וְנֶעֱבָד:  ",
+            "עוֹשִׂין בְּתָלוּשׁ בְּסוּרְיָא, אֲבָל לֹא בִמְחֻבָּר. דָּשִׁים וְזוֹרִין וְדוֹרְכִין וּמְעַמְּרִין, אֲבָל לֹא קוֹצְרִין וְלֹא בוֹצְרִין וְלֹא מוֹסְקִים. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ מֻתָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּסוּרְיָא:  ",
+            "בְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצִמֵּחוּ, אִם הָיוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶם שְׁחוֹרִין, אֲסוּרִין. הוֹרִיקוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לְהִתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן, אֲסוּרִין. וּכְנֶגֶד כֵּן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מֻתָּרִין:  ",
+            "מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ. עָשָׂה הַבַּכִּיר, הֻתַּר הָאָפִיל. רַבִּי הִתִּיר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד:  ",
+            "אֵין מוֹצִיאִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וּפֵרוֹת שְׁבִיעִית מֵהָאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְפֵרוּשׁ, שֶׁמּוֹצִיאִין לְסוּרְיָא וְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּץ לָאָרֶץ:  ",
+            "אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ, שֶׁמְּבִיאִין מִסּוּרְיָא וְאֵין מְבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ:  "
+        ],
+        [
+            "כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה זֶה, עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵשִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר: \n",
+            "וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ, כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר. אֵי זֶהוּ, עִקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַרְקַבְנִין, וְהַחַלְבְּצִין, וְהַבֻּכְרִיָּה. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, הַפּוּאָה וְהָרִכְפָּא, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אָמְרוּ לוֹ, לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן: \n",
+            "קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. הַצַּבָּע, צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, שֶׁאֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בִבְכוֹרוֹת, וְלֹא בִתְרוּמוֹת, וְלֹא בִנְבֵלוֹת, וְלֹא בִטְרֵפוֹת, וְלֹא בִשְׁקָצִים, וְלֹא בִרְמָשִׂים. וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, אֲבָל הוּא לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן: \n",
+            "לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין: \n",
+            "לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. אֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן: \n",
+            "הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי: \n",
+            "וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבִּעוּר. חָרוּבִין חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבִּעוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבַעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טָעַם: \n"
+        ],
+        [
+            "כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם, אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה. חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כְעֵצִים, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית: \n",
+            "שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשָּׁמֶן. וְכֵן בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶם שְׁבִיעִית, שֶׁנִּתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר: \n",
+            "אֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, לֹא בְמִדָּה, וְלֹא בְמִשְׁקָל, וְלֹא בְמִנְיָן, וְלֹא תְאֵנִים בְּמִנְיָן, וְלֹא יָרָק בְּמִשְׁקָל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא אֲגֻדּוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגֹד בַּבַּיִת, אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, כְּגוֹן הַכְּרֵשִׁין וְנֵץ הֶחָלָב: \n",
+            "הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל, הֵא לָךְ אִסָּר זֶה וּלְקֹט לִי יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר. לְקֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ אָסוּר. לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, כְּשֶׁאֶלְקֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ, מֻתָּר. לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית: \n",
+            "אֵין נוֹתְנִים, לֹא לְבַיָּר, וְלֹא לְבַלָּן, וְלֹא לְסַפָּר, וְלֹא לְסַפָּן. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְבַיָּר לִשְׁתּוֹת. וּלְכֻלָּן, הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם: \n",
+            "תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן בְּמֻקְצֶה, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בַּחַרְבָּה. אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בָּעֲרֵבָה. וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה: \n",
+            "אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית. וְהַפְּרִי עַצְמוֹ, אָסוּר: \n",
+            "אֵין לוֹקְחִים עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין מְבִיאִין קִנֵּי זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית. וְאִם סָךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ: \n",
+            "עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִדָּלֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, יִדָּלֵק. אָמַר לָהֶם, שְׁתֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ: \n",
+            "וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר. אָמַר לָהֶם, שְׁתֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ: \n",
+            "מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ. וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחֹץ: \n"
+        ],
+        [
+            "הַפֵּגָם, וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, וְהַחֲלַגְלוֹגִית, כֻּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, וְהַכַּרְפַּס שֶׁבַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁל אֲפָר, פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִין מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִשְׁמָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְפִיחֵי חַרְדָּל, מֻתָּרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶן עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַסְּפִיחִין מֻתָּרִין, חוּץ מִסְּפִיחֵי כְרוּב, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַסְּפִיחִין אֲסוּרִין: \n",
+            "שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַבִּעוּר, יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל. וְשָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת. גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק. מִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וּמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, כָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הַתַּחְתּוֹן. וּתְחוּם טְבֶרְיָא, הָעֵמֶק. וּבִיהוּדָה, הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק. וּשְׁפֵלַת לוּד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ. מִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם מְדִינָה אֶחָת: \n",
+            "וְלָמָּה אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת, שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת אֶלָּא בִיהוּדָה. וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת, כְּהַר הַמֶּלֶךְ. וְכָל הָאֲרָצוֹת, כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים: \n",
+            "אוֹכְלִין עַל הַמֻּפְקָר, אֲבָל לֹא עַל הַשָּׁמוּר. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אַף עַל הַשָּׁמוּר. אוֹכְלִין עַל הַטְּפִיחִין וְעַל הַדּוּפְרָא, אֲבָל לֹא עַל הַסִּתְוָנִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר כָּל זְמַן שֶׁבִּכְּרוּ עַ�� שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקָּיִץ: \n",
+            "הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אַף עַל הָאַחֲרוֹן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית, וַהֲלָכָה כִדְבָרָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יָרָק, אֶחָד לַבִּעוּר. אוֹכְלִין בָּרְגִילָה עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה: \n",
+            "הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים, עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים, עַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּכֻלָּן עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה: \n",
+            "כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. הַמֻּדַּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדֵּסוֹת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה: \n",
+            "מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר, מְחַלֵּק מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וַעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר: \n",
+            "מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, אֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן, וּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. הָאוֹכֵל מֵעִסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, חַיָּב מִיתָה: \n"
+        ],
+        [
+            "שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת, וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת: \n",
+            "הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵין מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין: \n",
+            "פְּרוֹזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשּׁ��מֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וְגוֹ', הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל: \n",
+            "זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל. מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים: \n",
+            "פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר, וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל. שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים, וְהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לֹוִין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד לְכֻלָּם: \n",
+            "אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין: \n",
+            "כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, פָּטוּר: \n",
+            "הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אָנִי. אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם, רוֹצֵחַ אָנִי. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ: \n",
+            "הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ: \n"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}

json/Mishnah/Seder Zeraim/Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,132 @@
+{
+    "title": "Mishnah Sheviit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishnah_Sheviit",
+    "text": [
+        [
+            "עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד הָעֲצֶרֶת. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ: \n",
+            "אֵיזֶהוּ שְׂדֵה הָאִילָן, כָּל שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה, אִם רְאוּיִין לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא מְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ: \n",
+            "אֶחָד אִילַן סְרָק וְאֶחָד אִילַן מַאֲכָל, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵם תְּאֵנִים. אִם רְאוּיִם לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁים לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן: \n",
+            "הָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין, אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה. הָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מָה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר: \n",
+            "שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. וְכַמָּה יְהֵא בֵינֵיהֶם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַבָּקָר עוֹבֵר בְּכֵלָיו: \n",
+            "עֶשֶׂר נְטִיעוֹת מְפֻזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הָיוּ עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה וּמֻקָּפוֹת עֲטָרָה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן: \n",
+            "הַנְּטִיעוֹת וְהַדְּלוּעִים, מִצְטָרְפִין לְתוֹךְ בֵּית סְאָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל עֲשָׂרָה דְלוּעִים לְבֵית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה: \n",
+            "עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיָּחֹלּוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בַּת שֶׁבַע שָׁנִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נְטִיעָה כִשְׁמָהּ. אִילָן שֶׁנִּגְמַם וְהוֹצִיא חֲלִיפִין, מִטֶּפַח וּלְמַטָּה כִּנְטִיעָה, מִטֶּפַח וּלְמַעְלָה, כְּאִילָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן: \n"
+        ],
+        [
+            "עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד עֲצֶרֶת: \n",
+            "מְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְכֵן בְּבֵית הַשְּׁלָחִין. מְיַבְּלִין, מְפָרְקִין, מְאַבְּקִין, מְעַשְּׁנִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית: \n",
+            "מְסַקְּלִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מְקַרְסְמִין, מְזָרְדִין, מְפַסְּלִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כְּזֵרוּדָהּ וּכְפִסּוּלָהּ שֶׁל חֲמִשִּׁית, כָּךְ שֶׁל שִׁשִּׁית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן, רַשַּׁאי אֲנִי בְּפִסּוּלוֹ: \n",
+            "מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין לָהֶן בָּתִּים, וּמַשְׁקִין אוֹתָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, אַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַנּוֹף בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא אֶת הָעִקָּר: \n",
+            "סָכִין אֶת הַפַּגִּים וּמְנַקְּבִים אוֹתָם, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית, וְשֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, לֹא סָכִין וְלֹא מְנַקְּבִין אוֹתָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ, אֵינָן סָכִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ, סָכִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאִילָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן: \n",
+            "אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב, יַעֲקוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, לִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת: \n",
+            "הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין שֶׁהִשְׁרִישׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה: \n",
+            "רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע בַּתְּחִלָּה, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, מִשֶּׁתִּרְמְלוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה: \n",
+            "הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים, וּפוֹל הַמִּצְרִי, שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וְאִם לָאו, אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁתֵּי עוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ: \n",
+            "הַדְּלוּעִין שֶׁקִּיְּמָן לְזֶרַע, אִם הִקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנִפְסְלוּ מֵאֹכֶל אָדָם, מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. ��ַתְּמָרוֹת שֶׁלָּהֶם, אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית. וּמַרְבִּיצִין בְּעָפָר לָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹסֵר. מְמָרְסִין בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲבָל אֵין מְכַסְּחִין: \n"
+        ],
+        [
+            "מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לְאַשְׁפַתּוֹת. מִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּבַשׁ הַמָּתוֹק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּקְשֹׁר:  ",
+            "עַד כַּמָּה מְזַבְּלִין, עַד שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר מַשְׁפֵּלוֹת שֶׁל לֶתֶךְ לֶתֶךְ. מוֹסִיפִין עַל הַמַּשְׁפֵּלוֹת, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל הָאַשְׁפַּתּוֹת:  ",
+            "עוֹשֶׂה אָדָם אֶת שָׂדֵהוּ שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְבֵית סְאָה. יָתֵר מִכָּאן, מַחֲצִיב, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה. הָיָה לוֹ דָבָר מֻעָט, מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר, עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסָּלַע:  ",
+            "הַמְדַיֵּר אֶת שָׂדֵהוּ, עוֹשֶׂה סַהַר לְבֵית סָאתַיִם, עוֹקֵר שָׁלֹשׁ רוּחוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הָאֶמְצָעִית. נִמְצָא מְדַיֵּר בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּית שְׁמוֹנַת סְאִין. הָיְתָה כָל שָׂדֵהוּ בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין, מְשַׁיֵּר מִמֶּנָּה מִקְצָת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, וּמוֹצִיא מִן הַסַּהַר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין:  ",
+            "לֹא יִפְתַּח אָדָם מַחְצֵב בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ בוֹ שָׁלֹשׁ מוּרְבִּיּוֹת, שֶׁהֵם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ עַל רוּם שָׁלֹשׁ, שִׁעוּרָן עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע אֲבָנִים:  ",
+            "גָּדֵר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עֶשֶׂר אֲבָנִים שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. שִׁעוּר גָּדֵר, עֲשָׂרָה טְפָחִים. פָּחוֹת מִיכַּן, מְחַצֵּב וְגוֹמְמוֹ עַד פָּחוֹת מֵהָאָרֶץ טֶפַח. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, יִטֹּל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹא הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית, מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה, נוֹטֵל:  ",
+            "אֲבָנִים שֶׁזִּעְזְעָתַן הַמַּחֲרֵשָׁה, אוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסּוֹת וְנִתְגַּלּוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שְׁתַּיִם שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. הַמְסַקֵּל אֶת שָׂדֵהוּ, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְכֵן גַּרְגֵּר שֶׁל צְרוֹרוֹת אוֹ גַל שֶׁל אֲבָנִים, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. אִם יֶשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ:  ",
+            "אֵין בּוֹנִין מַדְרֵגוֹת עַ�� פִּי הַגֵּאָיוֹת עֶרֶב שְׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לַשְּׁבִיעִית. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא בַּשְּׁבִיעִית מִשֶּׁפָּסְקוּ גְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְלֹא יִסְמֹךְ בְּעָפָר, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא חַיִץ. כָּל אֶבֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, הֲרֵי זוֹ תִּנָּטֵל:  ",
+            "אַבְנֵי כָתֵף, בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם. וְהַקַּבְּלָן, מֵבִיא מִכָּל מָקוֹם. וְאֵלּוּ הֵם אַבְנֵי כָתֵף, כָּל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בְּאַחַת יָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַבְנֵי כָתֵף כִּשְׁמָן, כָּל שֶׁהֵן נִטָּלוֹת שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עַל הַכָּתֵף:  ",
+            "הַבּוֹנֶה גָדֵר בֵּינוֹ וּבֵין רְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר לְהַעֲמִיק עַד הַסֶּלַע. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְתַקְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּךְ לֹא יְתַקֵּנוּ. מַה יַּעֲשֶׂה בֶּעָפָר, צוֹבְרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ הַמְזַבְּלִין. וְכֵן הַחוֹפֵר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה:  "
+        ],
+        [
+            "בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגָּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת: \n",
+            "שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּצָה, תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שֶׁנִּטַּיְּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיְּרָה, לֹא תִזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיְּבָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְטוֹבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים, זוֹ מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל: \n",
+            "חוֹכְרִין נִירִין מִן הַנָּכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא מִיִּשְׂרָאֵל. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם: \n",
+            "הַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יָגוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְשָׁרֵשׁ. וּמוֹדִים בְּמַחֲלִיק, עַד שֶׁיָּגוֹם. אֵיזֶה הוּא הַמֵּדֵל, אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. הַמַּחֲלִיק, שְׁלֹשָׁה, זֶה בְצַד זֶה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף הַמַּחֲלִיק, יְשָׁרֵשׁ: \n",
+            "הַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. הַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה, לֹא יְחַפֵּהוּ בְעָפָר, אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְקַשׁ. אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדַרְכָּהּ, אָסוּר, אֶלָּא אוֹ מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ גוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ: \n",
+            "הַמְזַנֵּב בִּגְפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, יַרְחִיק טֶפַח. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ, בַּקַּרְדֹּם אוֹ בַמַּגָּל, וּבַמְּגֵרָה, וּבְכָל מַה שֶׁיִּרְצֶה. אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח, קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַּשְּׁבִיעִית, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף: \n",
+            "מֵאֵימָתַי אוֹכְלִין פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית, הַפַּגִּים מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶם פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. בִּחֲלוּ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת: \n",
+            "הַבֹּסֶר, מִשֶּׁהֵבִיא מַיִם, אוֹכֵל בּוֹ פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. הִבְאִישׁ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בוֹ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת: \n",
+            "זֵיתִים, מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ רְבִיעִית לִסְאָה, פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג, כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ, כּוֹתֵשׁ בַּשָּׂדֶה וְכוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּבִים בְּמַעַשְׂרוֹת. וּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן, כְּעוֹנָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת, כֵּן עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית: \n",
+            "מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרְעוּ, וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵצוּ, וּשְׁאָר כָּל אִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וְכָל הָאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, מֻתָּר לְקָצְצוֹ. כַּמָּה יְהֵא בַזַּיִת וְלֹא יְקֻצֶּנּוּ, רֹבַע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַזַּיִת: \n"
+        ],
+        [
+            "בְּנוֹת שׁוּחַ, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, שְׁנִיָּה, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַפַּרְסָאוֹת, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים. אָמְרוּ לוֹ, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְנוֹת שׁוּחַ: \n",
+            "הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִפְחֹת מִסָּאתַיִם, עַד גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִפְחֹת מֵאַרְבַּעַת קַבִּים, עַד גֹּבַהּ טֶפַח, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וְטוֹמְנוֹ בִמְקוֹם דְּרִיסַת אָדָם: \n",
+            "לוּף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם לָקְטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לָקָטוּ. וְאִם לָאו, אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן: \n",
+            "לוּף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִכְנַס לַשְּׁבִיעִית, וְכֵן בְּצָלִים הַקֵּיצוֹנִים, וְכֵן פּוּאָה שֶׁל עִדִּית, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עוֹקְרִין אוֹתָן בְּמַאֲרוּפוֹת שֶׁל עֵץ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת. וּמוֹדִים בְּפוּאָה שֶׁל צְלָעוֹת, שֶׁעוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת: \n",
+            "מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח לוּף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ: \n",
+            "אֵלּוּ כֵלִים שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית, מַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, הָעוֹל, וְהַמִּזְרֶה, וְהַדָּקָר. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, וַעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר. לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר, מֻתָּר: \n",
+            "הַיּוֹצֵר, מוֹכֵר חֲמִשָּׁה כַּדֵּי שֶׁמֶן וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר. וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר. וּמוֹכֵר לְנָכְרִים בָּאָרֶץ, וּלְיִּשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ: \n",
+            "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר לוֹ פָרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחֲטָהּ. מוֹכֵר לוֹ פֵּרוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַזֶּרַע, וּמַשְׁאִיל לוֹ סְאָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ גֹּרֶן, וּפוֹרֵט לוֹ מָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ פּוֹעֲלִים. וְכֻלָּן, בְּפֵרוּשׁ, אֲסוּרִין: \n",
+            "מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר. אֲבָל לֹא תָבוֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶת עִמָּהּ. אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִגַּע אֶצְלָהּ, שֶׁאֵין מַחְזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם: \n"
+        ],
+        [
+            "שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית. כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָבֶל, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד. וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם, מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, נֶאֱכָל, אֲבָל לֹא נֶעֱבָד. מִן הַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים, נֶאֱכָל וְנֶעֱבָד:  ",
+            "עוֹשִׂין בְּתָלוּשׁ בְּסוּרְיָא, אֲבָל לֹא בִמְחֻבָּר. דָּשִׁים וְזוֹרִין וְדוֹרְכִין וּמְעַמְּרִין, אֲבָל לֹא קוֹצְרִין וְלֹא בוֹצְרִין וְלֹא מוֹסְקִים. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ מֻתָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּסוּרְיָא:  ",
+            "בְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצִמֵּחוּ, אִם הָיוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶם שְׁחוֹרִין, אֲסוּרִין. הוֹרִיקוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לְהִתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן, אֲסוּרִין. וּכְנֶגֶד כֵּן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מֻתָּרִין:  ",
+            "מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ. עָשָׂה הַבַּכִּיר, הֻתַּר הָאָפִיל. רַבִּי הִתִּיר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד:  ",
+            "אֵין מוֹצִיאִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וּפֵרוֹת שְׁבִיעִית מֵהָאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְפֵרוּשׁ, שֶׁמּוֹצִיאִין לְסוּרְיָא וְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּץ לָאָרֶץ:  ",
+            "אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ, שֶׁמְּבִיאִין מִסּוּרְיָא וְאֵין מְבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ:  "
+        ],
+        [
+            "כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה זֶה, עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵשִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר: \n",
+            "וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ, כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר. אֵי זֶהוּ, עִקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַרְקַבְנִין, וְהַחַלְבְּצִין, וְהַבֻּכְרִיָּה. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, הַפּוּאָה וְהָרִכְפָּא, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אָמְרוּ לוֹ, לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן: \n",
+            "קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. הַצַּבָּע, צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, שֶׁאֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בִבְכוֹרוֹת, וְלֹא בִתְרוּמוֹת, וְלֹא בִנְבֵלוֹת, וְלֹא בִטְרֵפוֹת, וְלֹא בִשְׁקָצִים, וְלֹא בִרְמָשִׂים. וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, אֲבָל הוּא לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן: \n",
+            "לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין: \n",
+            "לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. אֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן: \n",
+            "הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי: \n",
+            "וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבִּעוּר. חָרוּבִין חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבִּעוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבַעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טָעַם: \n"
+        ],
+        [
+            "כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם, אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה. חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כְעֵצִים, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית: \n",
+            "שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשָּׁמֶן. וְכֵן בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶם שְׁבִיעִית, שֶׁנִּתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר: \n",
+            "אֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, לֹא בְמִדָּה, וְלֹא בְמִשְׁקָל, וְלֹא בְמִנְיָן, וְלֹא תְאֵנִים בְּמִנְיָן, וְלֹא יָרָק בְּמִשְׁקָל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא אֲגֻדּוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגֹד בַּבַּיִת, אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, כְּגוֹן הַכְּרֵשִׁין וְנֵץ הֶחָלָב: \n",
+            "הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל, הֵא לָךְ אִסָּר זֶה וּלְקֹט לִי יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר. לְקֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ אָסוּר. לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, כְּשֶׁאֶלְקֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ, מֻתָּר. לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית: \n",
+            "אֵין נוֹתְנִים, לֹא לְבַיָּר, וְלֹא לְבַלָּן, וְלֹא לְסַפָּר, וְלֹא לְסַפָּן. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְבַיָּר לִשְׁתּוֹת. וּלְכֻלָּן, הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם: \n",
+            "תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן בְּמֻקְצֶה, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בַּחַרְבָּה. אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בָּעֲרֵבָה. וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה: \n",
+            "אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית. וְהַפְּרִי עַצְמוֹ, אָסוּר: \n",
+            "אֵין לוֹקְחִים עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מ��דְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין מְבִיאִין קִנֵּי זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית. וְאִם סָךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ: \n",
+            "עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִדָּלֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, יִדָּלֵק. אָמַר לָהֶם, שְׁתֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ: \n",
+            "וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר. אָמַר לָהֶם, שְׁתֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ: \n",
+            "מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ. וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחֹץ: \n"
+        ],
+        [
+            "הַפֵּגָם, וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, וְהַחֲלַגְלוֹגִית, כֻּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, וְהַכַּרְפַּס שֶׁבַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁל אֲפָר, פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִין מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִשְׁמָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְפִיחֵי חַרְדָּל, מֻתָּרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶן עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַסְּפִיחִין מֻתָּרִין, חוּץ מִסְּפִיחֵי כְרוּב, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַסְּפִיחִין אֲסוּרִין: \n",
+            "שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַבִּעוּר, יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל. וְשָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת. גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק. מִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וּמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, כָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הַתַּחְתּוֹן. וּתְחוּם טְבֶרְיָא, הָעֵמֶק. וּבִיהוּדָה, הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק. וּשְׁפֵלַת לוּד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ. מִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם מְדִינָה אֶחָת: \n",
+            "וְלָמָּה אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת, שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת אֶלָּא בִיהוּדָה. וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת, כְּהַר הַמֶּלֶךְ. וְכָל הָאֲרָצוֹת, כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים: \n",
+            "אוֹכְלִין עַל הַמֻּפְקָר, אֲבָל לֹא עַל הַשָּׁמוּר. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אַף עַל הַשָּׁמוּר. אוֹכְלִין עַל הַטְּפִיחִין וְעַל הַדּוּפְרָא, אֲבָל לֹא עַל הַסִּתְוָנִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר כָּל זְמַן שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקָּיִץ: \n",
+            "הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אַף עַל הָאַחֲרוֹן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ ��ִן הַשָּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית, וַהֲלָכָה כִדְבָרָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יָרָק, אֶחָד לַבִּעוּר. אוֹכְלִין בָּרְגִילָה עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה: \n",
+            "הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים, עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים, עַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּכֻלָּן עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה: \n",
+            "כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. הַמֻּדַּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדֵּסוֹת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה: \n",
+            "מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר, מְחַלֵּק מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וַעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר: \n",
+            "מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, אֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן, וּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. הָאוֹכֵל מֵעִסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, חַיָּב מִיתָה: \n"
+        ],
+        [
+            "שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת, וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת: \n",
+            "הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵין מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין: \n",
+            "פְּרוֹזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וְגוֹ', הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל: \n",
+            "זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל. מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים: \n",
+            "פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר, וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל. שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים, וְהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לֹוִין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד לְכֻלָּם: \n",
+            "אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין: \n",
+            "כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, פָּטוּר: \n",
+            "הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אָנִי. אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם, רוֹצֵחַ אָנִי. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ: \n",
+            "הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ: \n"
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 357",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah"
+    ]
+}