86bfec62da3372788e2da4180d7538fc470b2a1471cee5853e0ead918874c38d

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Mordechai/Mordechai on Bava Batra/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,84 @@
+Mordechai on Bava Batra
+מרדכי על בבא בתרא
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Mordechai on Bava Batra
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+Note 516: And [in a case of] an alleyway that is a dead end from three sides and Reuven lives next to the dead end; and Shimon comes to live next to the open end, such that the [gentile who has a business arrangement with Reuven] would not be able to walk [to Reuven] if he did not first walk in front of Shimon's entrance - it appears that [Reuven] can prevent him [from opening a competing business there], like the [statement] of Rav Huna. See the chapter [entitled] Chezkat HaBatim regarding the property of [gentiles], etc.; and also the chapter [entitled] HaOmer regarding [the case of] Rav Gidel who was turning over, etc.; and the first chapter of Bava Metzia regarding one who lifted a lost object [to acquire it] for his fellow. Aviasaf. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+Another question to Rav Meir (?) regarding Reuven who makes a claim against Shimon, saying that his mother left a security in the hands of Shimon, and when she handed over the security she told him to give it to Reuven her son upon her death. And Shimon replies that at the time of giving over the security she said that if she needs it I should return it to her, and if she dies that he should give it to Reuven her son. And the ruling was that Reuven did not acquire the gift, because given that the mother was healthy at the time, and she did not perform an act of acquisition on the gift, nor did Reuven, and a gift from a healthy person requires an act of acquisition. And even though in Baba Batra 135b: "Which deed of gift of a healthy person is considered like the deed of gift of a person on his deathbed, in that the recipient acquires it only after the death of the giver? Any deed in which it is written: From today and after my death." And Rabenu Tam comments that it is written, from today if I don't return, until after death, means that after death he acquires it even without an act. That case is different because it is written from today, according to Rav Yehuda, and according to Rav Yossi even if it is not written from today, because the date in the deed informs. But in our case, she did not say from today, and there is no deed nor act which supports the gifting, to tell us that it was gifted in her lifetime, therefore there is no acquisition, for there is no gifting after death from a healthy person. And also cannot say that he acquired it because there is a Mitzvah to uphold the wishes of the dead, because it was not placed in escrow from the beginning. ...
+
+Hagahot Mordechai
+

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Mordechai/Mordechai on Bava Batra/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,87 @@
+Mordechai on Bava Batra
+מרדכי על בבא בתרא
+merged
+https://www.sefaria.org/Mordechai_on_Bava_Batra
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Mordechai on Bava Batra
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+Note 516: And [in a case of] an alleyway that is a dead end from three sides and Reuven lives next to the dead end; and Shimon comes to live next to the open end, such that the [gentile who has a business arrangement with Reuven] would not be able to walk [to Reuven] if he did not first walk in front of Shimon's entrance - it appears that [Reuven] can prevent him [from opening a competing business there], like the [statement] of Rav Huna. See the chapter [entitled] Chezkat HaBatim regarding the property of [gentiles], etc.; and also the chapter [entitled] HaOmer regarding [the case of] Rav Gidel who was turning over, etc.; and the first chapter of Bava Metzia regarding one who lifted a lost object [to acquire it] for his fellow. Aviasaf. 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+Another question to Rav Meir (?) regarding Reuven who makes a claim against Shimon, saying that his mother left a security in the hands of Shimon, and when she handed over the security she told him to give it to Reuven her son upon her death. And Shimon replies that at the time of giving over the security she said that if she needs it I should return it to her, and if she dies that he should give it to Reuven her son. And the ruling was that Reuven did not acquire the gift, because given that the mother was healthy at the time, and she did not perform an act of acquisition on the gift, nor did Reuven, and a gift from a healthy person requires an act of acquisition. And even though in Baba Batra 135b: "Which deed of gift of a healthy person is considered like the deed of gift of a person on his deathbed, in that the recipient acquires it only after the death of the giver? Any deed in which it is written: From today and after my death." And Rabenu Tam comments that it is written, from today if I don't return, until after death, means that after death he acquires it even without an act. That case is different because it is written from today, according to Rav Yehuda, and according to Rav Yossi even if it is not written from today, because the date in the deed informs. But in our case, she did not say from today, and there is no deed nor act which supports the gifting, to tell us that it was gifted in her lifetime, therefore there is no acquisition, for there is no gifting after death from a healthy person. And also cannot say that he acquired it because there is a Mitzvah to uphold the wishes of the dead, because it was not placed in escrow from the beginning. ...
+
+Hagahot Mordechai
+

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Beitzah/Hebrew/Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29.txt

@@ -0,0 +1,180 @@
+Chiddushei Ramban on Beitzah
+חידושי רמב"ן על ביצה
+Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על ביצה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+<small>[מתורת אדם]</small> <b>אמר רבא מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ואפי' בשני ימי' טובי' של ר"ה משא"כ בביצה. אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאישתהי. אבל לא אישתהי משהינן ליה. ורב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה. מ"ט י"ט שני לגבי מת כחול שוויהו רבנן. ואפי' למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. </b>ופי' רש"י ז"ל בפ' [תולין דקל"ט ע"ב] מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממים בכגון שמת בשבת ולמחר י"ט. ונראה מדבריו שאין מתירין כן אלא בדאשתהי. למד הרב ז"ל מאותה שאמרו שם בגמרא שלחו ליה בני בשכר ללוי מת בי"ט מהו. ושלח להו מת ביו"ט לא יתעסקו בו לא יהודאין ולא ארמאין לא בי"ט ראשון ולא בי"ט שני. ואקשינן עלה איני. והא אמר רב יהודה בר שילא עובדא הוה בבי כנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מאחריה. ואתו לקמי' דר' יוחנן אמר להו יתעסקו בו עממין ואמר רבא כו'. ומתרצינן לפי שאינן בני תורה מ"מ מימר קאמרינן בעובדא דמעון בי"ט הסמוך לשבת הוה. ולא ידענא אי מלפניה ומשום דמשתהי. אי מלאחריה ומשום דאשתהי הא בי"ט בעלמא משהינן ליה ודאמרינן לא אמרן אלא דאישתהי. ורב אשי אמר אע"ג דלא אישתהי. אי"ט שני קיימי לאיעסוקי ביה ישראל. אבל י"ט ראשון לעממין דברי הכל אשתהי או משתהי דווקא.<br>ויש אומרים דעובדא דמעון הוא דהוה בי"ט הסמוך לשבת והוא שהצריכם למיתי קומי ר' יוחנן. ור"י התיר סתם וכל ימים טובים בכלל היתר. וזה הלשון יותר נראה. שאם נאמר במעשה דר' יוחנן שהיה כן לפי שהרואה ראה מעשה והזכירו ונסתפק בו בהיתרו של ר"י. אם לאותו יום בלבד או לכל ימים טובים דעלמא אבל אנו נניח ספקות וסתומות ונלמוד מפשטא דמימרא דרבא. דאמר בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין. וסתם י"ט לאו בסמוך לשבת עסקינן ועד כאן לא הוה ליה למר זוטרא לאוקמא מימרא דרבא בדאשתהי אלא בי"ט שני. דאיכא למימר ה"ק. מי שמת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין בו ביום. אבל למחר בי"ט שני אפי' ישראל יתעסקו בו באותו מת שמת בראשון. מילתא די"ט ראשון בדאשתהי ליכא לאוקמא כלל. דסתם י"ט קאמר ולא בסמוך לשבת איירינן. ועוד מדפלגינן בי"ט ב' בדאשתהי ולא איירינן בי"ט ראשון. ש"מ התם ליכא ספיקא לעממין. וליכא למימר דמר זוטרא אכולא מלתא קאמר לא אמרן אלא בדאישתהי. ורב אשי הוא דפליג אי"ט שני בלחוד. דאם בן הוה להו למימר בגמרא הכי. ורב אשי אמר י"ט שני אף על גב דלא אשתהי לא משהינן ליה מ"ט כו'. מאי דקא פליג התם אכולא מלתא דמר זוטרא. וכן נראה דעת הגאונים בחבוריהם. דלא שנא יום טוב הסמוך לשבת ולא שנא יום טוב בפני עצמו. בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין. ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ויש אומרים שלא הוצרכו עממין אלא לקבורתו ולתפירת בגדיו וכיוצא בהן מאבות מלאכות. אבל טלטולו והוצאתו במטה לבית הקברות מותר על ידי ישראל. לפי שהטלטול על ידי ככר או תינוק אינו גרוע מחמה לצל. וההוצאה מותרת דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כדברי ב"ה. והרי בשבת התירו הוצאת המת לכרמלית מפני כבוד הבריות. כמו שכתבנו בפרק המצניע.<br>ולפי דעתי שטעו בטלטול (ולא טעו) [וטעו] בהוצאה. לפי שהוצאת מת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין הוא. שאין ב"ה אומרים בה מתוך משום דלא שייך מתוך שהותרה אלא לצורך היום להנאת הגוף ממש. דומה לאכילה. כגון מדורה להתחמם כנגדה. וראיה לדברי מהא דאתמר בפ"ק דכתובות (ד"ז ע"א) גבי לבעול בתחלה. רב פפא משמי' דרבה אמר בי"ט שרי בשבת אסור. ואמר ליה רב פפי לרב פפא. מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט. מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך א"ל עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש. דבר השוה לכל נפש. וא"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי אלא מעתה נזדמן לו צבי בי"ט. הואיל ואינו שוה לכל נפש הכי נמי דלא לישחטיה א"ל אנא צורך לכל נפש. הוא לאפוקי מוגמר דאינו צורך לכל נפש. שמעינן מינה בהדיא דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה דצורך כל נפש. דומה לאכילה שהוא צורך כל נפש. שאפי' באכילה עצמה אם נמצא בה שאינו צורך לכל נפש. כגון צבי לרב אחא אסור הי' לשוחטו. ובעינן נמי הנאה דגוף ממש דומה לאכילה.לאפוקי תפירת בגדים ללובשן וכיוצא בהן דלאו הנאה הנכנסת לגוף של אדם. כגון אכילה היא. הא במת לקברו דליכא צורך אוכל נפש בעולם. דבר ברור הוא דלאו דומיא דאוכל נפש [הוא] ולא אמרינן ביה מתוך אלא אבנים לבנין ופחות מהן הוא. וכבר בטל טעמם בדין מתוך.<br>וא"ת נתיר מפני שאין הוצאה זו לגופה ואיסורא מדבריהם ומפני כבוד הבריות. זו הקולא נוטה לדעת הבאים להתיר הוצאה דמת בשבת לרשות הרבים. וכבר אסרנו הענין למעלה ועוד בכאן אסור יותר. שהוצאה זו לקבורה. כיון שסופה של קבורה לעשות ע"י עממין, אין כאן משום כבוד הבריות לעסוק ישראל בהוצאתו. ועממין בקבורתו. ולאו כמציל המת מחמה לצל הוא. וזה הטעם בעצמו הוא שהאוסר עלינו אפי' טלטול ע"י ככר או תינוק, שלא אמרו ככר או תינוק אלא במת ובמוטל לחמה. אבל כאן במקום כבוד הוא מוטל ולצורך קבורה לעממין אתה צריך. הס שקוברין אותו יוליכוהו לשם ויטלטלו אותו, וכ"ש שכל מתחיל בטלטול לצורך הוצאה צריך לחוש לטלטולו שלא יוציא. החמירו בתחלתו משום סופו כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ד ע"ב) אימור דשמעת להו לב"ש הוצאה. טלטול מי שמעת ליה. אטו טלטול לאו צורך הוצאה. והכא טלטול וכ"ש הוצאה כלן לצורך קבורה והיא נעשית ע"י עממין. הילכך ליכא אפי' כבוד הבריות. והכל נעשה ע"י עממין תחלת דינא כסוף דינא.<br>וכתב בעל הלכות. עבדים דישראל אסור להון למיקבר מיתיא בי"ט ראשון. דאמר רבא יתעסקו בו עממין ומאי עממין ארמים. אבל עבדי' לענין מלאכה דשבת וי"ט איתקוש למרייהו דכתי' לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך עבדך ואמתך כל מלאכה דאסור ליה למריה למעבד אסור ליה למיעבד, ואי קברי מחינן להו ע"כ דבריו. הוציא דבר זה ממה שאמרו בפרק החולץ (יבמות דף מ"ח ע"ב) וינפש בן אמתך. בעבד ערל הכתוב מדבר. אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד המל. כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מל אמור. הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר. אלא מיהו לא כל מלאכה אסורה להם ולא איתקש למרייהו אלא לצורך ישראל בלבד. דאיתמר בפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות ד"ט ע"א) גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו ש"מ. עבד ואמה התושבין עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול. ואמר רב אידי בר גרשם אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון. והיינו עבד ערל שהוזכר בפרק החולץ, וגזירת הכתוב הוא שיהו אסורין בעשיית מלאכה לצורך ישראל. שאלו בשאר ארמים אמירה שלהם שבות. והלכך קבורת המת הזה לצורך ישראל הוא ואסור על ידם כדברי בעל הלכות.<br>אלא שאני אומר עבד ערל ארמי עובד ע"א שלו שאינו תושב אינו בכלל איסור, לא הזכירה תורה אלא תושבים, שהרי קבלו עליהם שבע מצות. והזהירה תורה על שביתתן בשבת לצורך ישראל. אבל אלו ארמים ערלי' אינן בכלל. ומ"מ לא נתברר לי מנין לבעל הלכות, שיהא י"ט כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים, שאני אומר כיון דגזירת הכתוב הוא בשבת אין ללמוד ממנו י"ט. שאיןדנין קל מחמור להחמיר עליו. וא"ת אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש, עממין יוכיחו.<br>ולענין י"ט שני לישראל מצינו לרב אחאמשבחא שהחמיר בשאלתות. ואמר היכא דאיכא עממין יתעסקו בו העממין, אבל בי"ט ראשון. אע"ג דליכא עממין טרחינן ומייתינן להו משום דע"י ישראל אי אפשר, ולא נתברר לנו מי הכניסו לחומרא הזו. שאנו אומרים י"ט שני לגבי מת כחול שווי' רבנן.<br>והא דאמרינן אפי' למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא, יש מפרשים דווקא לאלו המלאכות שאין בהן טורח אבל חפירות הקבר אסור. והוצרכו לזה מפני שהם סבורין שאפי' בחש"מ אסור. ממשנת אין חופרין כוכין וקברות במועד (מ"ק ד"ח ע"ב) וכ"ש ביום טוב אפי' שני, וזה דרך שבוש, שלא מצינו בי"ט הפרש בין מלאכות של טורח או שאין בהן טרחות כלל, אלא כל שהיא מאבות מלאכות איסורן שוה, בין שטוחן ברחיים או מדליק מנר לנר דבר שוה הוא. ויותר היה ראוי לאסור גזיזת ההדס משום חשד מחפירת הקבר. שהדבר ידוע שהוא למת. אבל מה שאמרו אפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. רבותא קמ"ל. שאפי' אלו המלאכות שאינן מעכבות בקבורה. שהי' אפשר לכורכו בתכריכיו בלא תפירה. ואפשר ליה נמי בלא הדס. ובלא חופה של חתנים. ואפ"ה מותר. שאפי' כבוד ומנהג שלו בעלמא נתיר לו כחול. וכן כתוב בהלכות גדולות. והלכתא מת ביו"ט שני של ר"ה מותר להתעסק בו בכל צרכו. בין צרכי דידי' בין בצרכי קבר. דאמר רבא כו' ומשנה אין חופרין כוכין וקברות במועד. אנו עתידין לפרש אותה בשער הזה לפנינו.<br>ושם בהלכות ומותר ללוות את המת ביו"ט ראשון בתוך התחום. בי"ט שני אפי' חוץ לתחום. וכן כתב הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל. אלא שאני חוכך בחזרה לאחר קבורת המת. שיש לומר שאין להם אלא אלפים. ואין לנו בכל היוצאין חוץ לתחום אפילו ברשות בית דין לדבר מצוה, אלא שיש להם אלפים אמה להתיר להם חזרה בהבלע' תחומין אבל לחזור יותר ד' אלפים לא. אבל כיון דיו"ט של דבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא. כדאתמר ביום הכפורים (יומא דע"ז ע"ב) וצריך לימוד.<br>וראיתי בתוספת' שמעשה היה בצרפת ביו"ט שני. והלכו אחרי המת רוכבים על סוסים עד מקום קבורה. וכמדומה מדבריהם שלא מיחו בידם חכמים שבאותו הדור. וחס ושלום שלא התירו רבותינו כן אלא במקום דלא אפשר. כעין ששנינו לגבי עדות החודש (ר"ה דכ"ב ע"א) מי שראה את החודש ואינו יכול להלך. מוליכין אותו על החמור ואפילו במטה. ואם צורך להם נוטלין בידם מקלות, השתא בעדות החודש שהי' צורך כל ישראל. ודבר שמחללין עליו את השבתחששו לשבות זה ולא התירו אלא במקום דלא אפשר. כ"ש דבר קל שאינו דוחה שבת. אפילו בעממין. הלכך לא מיבעיא הבאים משום כבוד שאסור. אלא אפילו אבלים שחייבין לקברו אסור. ומיהו קוברים שצריכין לקברו במקום שאי אפשר מתירין להם אפילו לרכוב ע"ג בהמה. דיו"ט שני לגבי צרכיו בכל דלא אפשר כחול שוויהו רבנן.
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+<small>[מתורת אדם]</small> <b>בע�� מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין בי"ט. היכא דאיכא סכנה כגון דיצא דמא ודמעתא וקדחא ותחלת אוכלא לא קמיבעי לי. דאפילו בשבת שרי. כי קמיבעי לי סוף אוכל' ופצוחי עינא מאי. א"ל אסור. </b>וה"מ מישרא' אבל מארמי שרי. דהא אמימר שרי למכחל עינא מארמי בשבת. וא"ד אמימר גופי' כחל מארמי בשבת. א"ל רב אשי לאמימר מאי דעתך. דא"ר עולא בריה דרב עלאי צרכי חולה עושין ע"י ארמי בשבת. וא"ר המנונא כל דבר שאין בו משום סכנה אומר לארמאי ועושה. ה"מ דלא מסייע בהדי'. מר הא קמסייע בהדי' דקא עמיץ ופתח. א"ל איכא רב זביד דקאי כוותיך. ושני לי' מסייע אין בו ממש. אמימר שרא למכחל עינא בי"ט שני של ר"ה דס"ל כנהרדעי דאמרי שתי קדושו' הן. ולית הלכתא כוותי' דקיי"ל דקדושה אחת הן. אלא מיהו גמרינן מהא דאמימר דשרי למכחל בי"ט שני של גליות ע"כ גמרא.<br>והנך שמעתתא מרפסן איגרי. דמשמע מדאמרן לעיל דבר שאב"ס אומר לארמי ועושה. דהתירו שבות במקום חולי אע"פ שאין ב"ס. וכן אמרו סבור מינה ה"מ דשחיקי סמנין מאתמול. ראיה ג' דכוחלת יש בה משום שבות התירו במקום חולי. וכן מחזירין את השבר בשבת וכן גונח יונק חלב דמפרק כלאחר יד הוא. ובמקום צערא לא גזור רבנן. ואיכא למידק עלה. והתניא אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת. ואע"פ שהטירוף הזה איסורו מדבריהם הוא. ואתמר נמי בכחל עין מר הא קמסייע בהדיה דעמיץ ופתח. והא עמיץ ופתח שבות בעלמא הוא שאפי' בעושה מעשה ממש הכוחלת אינה אלא משום שבות כדתנן שבת (צ"ב ע"ב) וחכ"א משום שבות ואפ"ה אסור ולא עוד אלא בדברים המותרים לברי' אסרו לחול' כדתנן (שם י"ט ע"ב) חוץ ממי דקלי' וכוס עיקרין מפני שהן לירוקה אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו. ותניא אימתי בזמן שמתכוין לרפואה. ואם מפני ריח הפה ה"ז מותר.<br>והכי פירוקא דמלתא. מיחוש שאדם חולה ממנו ונופל למשכב ואין בו סכנה התירו בו משום שבות שאין בו מעש'. דהיינו אמיר' לארמי. וכן התירו בו שבות דמלאכה הנעשית בשינוי. וזהו שאמרו דבר שאב"ס אומר לארמי ועושה. ואמרו לענין חיה כל ל' אפילו אמרה צריכ' אני אין מחללין עליה את השבת. אלא עושה לה ע"י ארמאי בשבת, וזהו אמימר דכחל מארמי ואמרינן נמי מפרק כלאחר יד הוא. ובמקום צערא לא גזור רבנן, מפני שהן נעשין בשנוי שלא כדרך המלאכות. אבל שבות שיש בו מעשה. כלומר דבר הנעשה ע"י ישראל והוא נעשה כדרכו בחול לא התירו וזהו אין טורפין יין ושמן לחולה משום דקעביד עובדין דחול. וזהו שהקשו על אמימר משום דעמיץ ופתח ועשה מעשה כדרך שעושה בחול. החמירו כאן בשבות שיש בו מעשה ועובדין דחול. ולא החמירו בשבות דאמירה ולא בשבות דשינוי. וזהו דין אחד בחולי שאב"ס כלל לא סכנה של מיתה ולא סכנה של אבר. ובכה"ג נמי אמרינן פרק במה מדליקין אם בשביל החול' שישן פטור אבל אסור ואוקימנ' בחול' שאב"ס ר' שמעון היא. אע"ג דכיבוי בשביל חולה לר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ואין בה אלא איסור של דבריהם. איסור לכתחלה לא התירו בו שבות כדרכו משום חולי שאב"ס.<br>אבל חולי שיש [בו] סכנת אבר אחד אע"פ שאין הנשמה תלוי' בו התירו בו כל שבות שבעולם. וזהו שאמרו הלכה מחזירין את השבר מפני שהוא סכנת אותו אבר שנשבר. וזהו עין שמרדה דסבור מינה דהיכי דשחיק סמנין מאיתמל כוחלין אותה מפני שהיא בתחלת אוכלא. ובודאי סכנת עורון היא. והותרה בו שבות אפי' ע"י ישראל. וזהו משפט שני.<br>אבל מיחוש שאין בו חולי ואין אדם חולה ממנו אלא מתחזק והולך כבריא בשוק. בזה לא התירו שבות כלל ואפי' ע"י ארמי. ולא עוד אלא דברי' שאין בהם משום מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנים. וזהו החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ. ואמרו בפ' אין מעמידין (עבודה זרה כ"ח ע"א) תנא היכא דכיבי לי' טובא נמי חושש קרי לה. כלומר כיון שאין אדם חולה מזה ואין בו סכנה כלל. וזהו החושש במתניו לא יסוך והחושש בגרונו לא יערענו בשמן. וזהו חמין ושמן חוץ למכה אבל לתוך המכה אסור. וזהו חזרת רטיה במדינה דאסור. וכולן גזירה משום שחיקת סמנין כדאמרינן בפרק במה בהמה. וזהו דרך שלישית.<br>ולענין י"ט דאמרן במיכחל עינא. שמעינן מינה דכל צרכי חולה שאב"ס נעשין ע"י ישראל בי"ט שני של גליות. אלא מיהו איכא למימר דה"מ כגון מיכחל עינא דמלאכה גופה שבות היא. אבל להתיר אבות מלאכות אין לנו.<br>ויש אומרים דכל צרכי חולה שאב"ס אין נעשין ע"י ישראל בי"ט שני כראשון אבל מיכחל עינא משום מכשירין התירוהו. וכר' יהודה. לפי שהוא דבר השוה לכל נפש. שאף הבריאין כוחלין. וכן הנר משום דבר אחר יכבה שלא תתעשן הבית דמכשירין נינהו כולהו מותרין בי"ט שני של גליות כר' יהודה. וחומרא הוא שהחמירו לאסור בראשון לפי שהלכה כר"י ואין מורין כן. אבל צרכי חולה שאינו שוה בכל נפש והוא אסור מן הדין דומיא דמוגמר אין עושין אלא ע"י ארמי ואין לחלק דכל הסרת כאב וצער חולי מכשירין הוו. ערויי אוכלה וערויי כיבא גופא שוין נינהו ומאן דכאיב לי' עינא לא חזי שפיר ולא מתהני מאכילה ומאן דכאיב ליה לבא לא אכיל כלל.

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Beitzah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,183 @@
+Chiddushei Ramban on Beitzah
+חידושי רמב"ן על ביצה
+merged
+https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Beitzah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על ביצה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+<small>[מתורת אדם]</small> <b>אמר רבא מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ואפי' בשני ימי' טובי' של ר"ה משא"כ בביצה. אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאישתהי. אבל לא אישתהי משהינן ליה. ורב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה. מ"ט י"ט שני לגבי מת כחול שוויהו רבנן. ואפי' למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. </b>ופי' רש"י ז"ל בפ' [תולין דקל"ט ע"ב] מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממים בכגון שמת בשבת ולמחר י"ט. ונראה מדבריו שאין מתירין כן אלא בדאשתהי. למד הרב ז"ל מאותה שאמרו שם בגמרא שלחו ליה בני בשכר ללוי מת בי"ט מהו. ושלח להו מת ביו"ט לא יתעסקו בו לא יהודאין ולא ארמאין לא בי"ט ראשון ולא בי"ט שני. ואקשינן עלה איני. והא אמר רב יהודה בר שילא עובדא הוה בבי כנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מאחריה. ואתו לקמי' דר' יוחנן אמר להו יתעסקו בו עממין ואמר רבא כו'. ומתרצינן לפי שאינן בני תורה מ"מ מימר קאמרינן בעובדא דמעון בי"ט הסמוך לשבת הוה. ולא ידענא אי מלפניה ומשום דמשתהי. אי מלאחריה ומשום דאשתהי הא בי"ט בעלמא משהינן ליה ודאמרינן לא אמרן אלא דאישתהי. ורב אשי אמר אע"ג דלא אישתהי. אי"ט שני קיימי לאיעסוקי ביה ישראל. אבל י"ט ראשון לעממין דברי הכל אשתהי או משתהי דווקא.<br>ויש אומרים דעובדא דמעון הוא דהוה בי"ט הסמוך לשבת והוא שהצריכם למיתי קומי ר' יוחנן. ור"י התיר סתם וכל ימים טובים בכלל היתר. וזה הלשון יותר נראה. שאם נאמר במעשה דר' יוחנן שהיה כן לפי שהרואה ראה מעשה והזכירו ונסתפק בו בהיתרו של ר"י. אם לאותו יום בלבד או לכל ימים טובים דעלמא אבל אנו נניח ספקות וסתומות ונלמוד מפשטא דמימרא דרבא. דאמר בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין. וסתם י"ט לאו בסמוך לשבת עסקינן ועד כאן לא הוה ליה למר זוטרא לאוקמא מימרא דרבא בדאשתהי אלא בי"ט שני. דאיכא למימר ה"ק. מי שמת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין בו ביום. אבל למחר בי"ט שני אפי' ישראל יתעסקו בו באותו מת שמת בראשון. מילתא די"ט ראשון בדאשתהי ליכא לאוקמא כלל. דסתם י"ט קאמר ולא בסמוך לשבת איירינן. ועוד מדפלגינן בי"ט ב' בדאשתהי ולא איירינן בי"ט ראשון. ש"מ התם ליכא ספיקא לעממין. וליכא למימר דמר זוטרא אכולא מלתא קאמר לא אמרן אלא בדאישתהי. ורב אשי הוא דפליג אי"ט שני בלחוד. דאם בן הוה להו למימר בגמרא הכי. ורב אשי אמר י"ט שני אף על גב דלא אשתהי לא משהינן ליה מ"ט כו'. מאי דקא פליג התם אכולא מלתא דמר זוטרא. וכן נראה דעת הגאונים בחבוריהם. דלא שנא יום טוב הסמוך לשבת ולא שנא יום טוב בפני עצמו. בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין. ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ויש אומרים שלא הוצרכו עממין אלא לקבורתו ולתפירת בגדיו וכיוצא בהן מאבות מלאכות. אבל טלטולו והוצאתו במטה לבית הקברות מותר על ידי ישראל. לפי שהטלטול על ידי ככר או תינוק אינו גרוע מחמה לצל. וההוצאה מותרת דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כדברי ב"ה. והרי בשבת התירו הוצאת המת לכרמלית מפני כבוד הבריות. כמו שכתבנו בפרק המצניע.<br>ולפי דעתי שטעו בטלטול (ולא טעו) [וטעו] בהוצאה. לפי שהוצאת מת לקבורה כהוצאת אבנים לבני�� הוא. שאין ב"ה אומרים בה מתוך משום דלא שייך מתוך שהותרה אלא לצורך היום להנאת הגוף ממש. דומה לאכילה. כגון מדורה להתחמם כנגדה. וראיה לדברי מהא דאתמר בפ"ק דכתובות (ד"ז ע"א) גבי לבעול בתחלה. רב פפא משמי' דרבה אמר בי"ט שרי בשבת אסור. ואמר ליה רב פפי לרב פפא. מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט. מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך א"ל עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש. דבר השוה לכל נפש. וא"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי אלא מעתה נזדמן לו צבי בי"ט. הואיל ואינו שוה לכל נפש הכי נמי דלא לישחטיה א"ל אנא צורך לכל נפש. הוא לאפוקי מוגמר דאינו צורך לכל נפש. שמעינן מינה בהדיא דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה דצורך כל נפש. דומה לאכילה שהוא צורך כל נפש. שאפי' באכילה עצמה אם נמצא בה שאינו צורך לכל נפש. כגון צבי לרב אחא אסור הי' לשוחטו. ובעינן נמי הנאה דגוף ממש דומה לאכילה.לאפוקי תפירת בגדים ללובשן וכיוצא בהן דלאו הנאה הנכנסת לגוף של אדם. כגון אכילה היא. הא במת לקברו דליכא צורך אוכל נפש בעולם. דבר ברור הוא דלאו דומיא דאוכל נפש [הוא] ולא אמרינן ביה מתוך אלא אבנים לבנין ופחות מהן הוא. וכבר בטל טעמם בדין מתוך.<br>וא"ת נתיר מפני שאין הוצאה זו לגופה ואיסורא מדבריהם ומפני כבוד הבריות. זו הקולא נוטה לדעת הבאים להתיר הוצאה דמת בשבת לרשות הרבים. וכבר אסרנו הענין למעלה ועוד בכאן אסור יותר. שהוצאה זו לקבורה. כיון שסופה של קבורה לעשות ע"י עממין, אין כאן משום כבוד הבריות לעסוק ישראל בהוצאתו. ועממין בקבורתו. ולאו כמציל המת מחמה לצל הוא. וזה הטעם בעצמו הוא שהאוסר עלינו אפי' טלטול ע"י ככר או תינוק, שלא אמרו ככר או תינוק אלא במת ובמוטל לחמה. אבל כאן במקום כבוד הוא מוטל ולצורך קבורה לעממין אתה צריך. הס שקוברין אותו יוליכוהו לשם ויטלטלו אותו, וכ"ש שכל מתחיל בטלטול לצורך הוצאה צריך לחוש לטלטולו שלא יוציא. החמירו בתחלתו משום סופו כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ד ע"ב) אימור דשמעת להו לב"ש הוצאה. טלטול מי שמעת ליה. אטו טלטול לאו צורך הוצאה. והכא טלטול וכ"ש הוצאה כלן לצורך קבורה והיא נעשית ע"י עממין. הילכך ליכא אפי' כבוד הבריות. והכל נעשה ע"י עממין תחלת דינא כסוף דינא.<br>וכתב בעל הלכות. עבדים דישראל אסור להון למיקבר מיתיא בי"ט ראשון. דאמר רבא יתעסקו בו עממין ומאי עממין ארמים. אבל עבדי' לענין מלאכה דשבת וי"ט איתקוש למרייהו דכתי' לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך עבדך ואמתך כל מלאכה דאסור ליה למריה למעבד אסור ליה למיעבד, ואי קברי מחינן להו ע"כ דבריו. הוציא דבר זה ממה שאמרו בפרק החולץ (יבמות דף מ"ח ע"ב) וינפש בן אמתך. בעבד ערל הכתוב מדבר. אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד המל. כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מל אמור. הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר. אלא מיהו לא כל מלאכה אסורה להם ולא איתקש למרייהו אלא לצורך ישראל בלבד. דאיתמר בפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות ד"ט ע"א) גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו ש"מ. עבד ואמה התושבין עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול. ואמר רב אידי בר גרשם אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון. והיינו עבד ערל שהוזכר בפרק החולץ, וגזירת הכתוב הוא שיהו אסורין בעשיית מלאכה לצורך ישראל. שאלו בשאר ארמים אמירה שלהם שבות. והלכך קבורת המת הזה לצורך ישראל הוא ואסור על ידם כדברי בעל הלכות.<br>אלא שאני אומר עבד ערל ארמי עובד ע"א שלו שאינו תושב אינו בכלל איסור, לא הזכירה תורה אלא תושבים, שהרי קבלו עליהם שבע מצות. והזהירה תורה על שביתתן בשבת לצורך ישראל. אבל אלו ארמים ערלי' אינן בכלל. ומ"מ לא נתברר לי מנין לבעל הלכות, שיהא י"ט כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים, שאני אומר כיון דגזירת הכתוב הוא בשבת אין ללמוד ממנו י"ט. שאיןדנין קל מחמור להחמיר עליו. וא"ת אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש, עממין יוכיחו.<br>ולענין י"ט שני לישראל מצינו לרב אחאמשבחא שהחמיר בשאלתות. ואמר היכא דאיכא עממין יתעסקו בו העממין, אבל בי"ט ראשון. אע"ג דליכא עממין טרחינן ומייתינן להו משום דע"י ישראל אי אפשר, ולא נתברר לנו מי הכניסו לחומרא הזו. שאנו אומרים י"ט שני לגבי מת כחול שווי' רבנן.<br>והא דאמרינן אפי' למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא, יש מפרשים דווקא לאלו המלאכות שאין בהן טורח אבל חפירות הקבר אסור. והוצרכו לזה מפני שהם סבורין שאפי' בחש"מ אסור. ממשנת אין חופרין כוכין וקברות במועד (מ"ק ד"ח ע"ב) וכ"ש ביום טוב אפי' שני, וזה דרך שבוש, שלא מצינו בי"ט הפרש בין מלאכות של טורח או שאין בהן טרחות כלל, אלא כל שהיא מאבות מלאכות איסורן שוה, בין שטוחן ברחיים או מדליק מנר לנר דבר שוה הוא. ויותר היה ראוי לאסור גזיזת ההדס משום חשד מחפירת הקבר. שהדבר ידוע שהוא למת. אבל מה שאמרו אפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. רבותא קמ"ל. שאפי' אלו המלאכות שאינן מעכבות בקבורה. שהי' אפשר לכורכו בתכריכיו בלא תפירה. ואפשר ליה נמי בלא הדס. ובלא חופה של חתנים. ואפ"ה מותר. שאפי' כבוד ומנהג שלו בעלמא נתיר לו כחול. וכן כתוב בהלכות גדולות. והלכתא מת ביו"ט שני של ר"ה מותר להתעסק בו בכל צרכו. בין צרכי דידי' בין בצרכי קבר. דאמר רבא כו' ומשנה אין חופרין כוכין וקברות במועד. אנו עתידין לפרש אותה בשער הזה לפנינו.<br>ושם בהלכות ומותר ללוות את המת ביו"ט ראשון בתוך התחום. בי"ט שני אפי' חוץ לתחום. וכן כתב הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל. אלא שאני חוכך בחזרה לאחר קבורת המת. שיש לומר שאין להם אלא אלפים. ואין לנו בכל היוצאין חוץ לתחום אפילו ברשות בית דין לדבר מצוה, אלא שיש להם אלפים אמה להתיר להם חזרה בהבלע' תחומין אבל לחזור יותר ד' אלפים לא. אבל כיון דיו"ט של דבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא. כדאתמר ביום הכפורים (יומא דע"ז ע"ב) וצריך לימוד.<br>וראיתי בתוספת' שמעשה היה בצרפת ביו"ט שני. והלכו אחרי המת רוכבים על סוסים עד מקום קבורה. וכמדומה מדבריהם שלא מיחו בידם חכמים שבאותו הדור. וחס ושלום שלא התירו רבותינו כן אלא במקום דלא אפשר. כעין ששנינו לגבי עדות החודש (ר"ה דכ"ב ע"א) מי שראה את החודש ואינו יכול להלך. מוליכין אותו על החמור ואפילו במטה. ואם צורך להם נוטלין בידם מקלות, השתא בעדות החודש שהי' צורך כל ישראל. ודבר שמחללין עליו את השבתחששו לשבות זה ולא התירו אלא במקום דלא אפשר. כ"ש דבר קל שאינו דוחה שבת. אפילו בעממין. הלכך לא מיבעיא הבאים משום כבוד שאסור. אלא אפילו אבלים שחייבין לקברו אסור. ומיהו קוברים שצריכין לקברו במקום שאי אפשר מתירין להם אפילו לרכוב ע"ג בהמה. דיו"ט שני לגבי צרכיו בכל דלא אפשר כחול שוויהו רבנן.
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+<small>[מתורת אדם]</small> <b>בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין בי"ט. היכא דאיכא סכנה כגון דיצא דמא ודמעתא וקדחא ותחלת אוכלא לא קמיבעי לי. דאפילו בשבת שרי. כי קמיבעי לי סוף אוכל' ופצוחי עינא מאי. א"ל אסור. </b>וה"מ מישרא' אבל מארמי שרי. דהא אמימר שרי למכחל עינא מארמי בשבת. וא"ד אמימר גופי' כחל מארמי בשבת. א"ל רב אשי לאמימר מאי דעתך. דא"ר עולא בריה דרב עלאי צרכי חולה עושין ע"י ארמי בשבת. וא"ר המנונא כל דבר שאין בו משום סכנה אומר לארמאי ועושה. ה"מ דלא מסייע בהדי'. מר הא קמסייע בהדי' דקא עמיץ ופתח. א"ל איכא רב זביד דקאי כוותיך. ושני לי' מסייע אין בו ממש. אמימר שרא למכחל עינא בי"ט שני של ר"ה דס"ל כנהרדעי דאמרי שתי קדושו' הן. ולית הלכתא כוותי' דקיי"ל דקדושה אחת הן. אלא מיהו גמרינן מהא דאמימר דשרי למכחל בי"ט שני של גליות ע"כ גמרא.<br>והנך שמעתתא מרפסן איגרי. דמשמע מדאמרן לעיל דבר שאב"ס אומר לארמי ועושה. דהתירו שבות במקום חולי אע"פ שאין ב"ס. וכן אמרו סבור מינה ה"מ דשחיקי סמנין מאתמול. ראיה ג' דכוחלת יש בה משום שבות התירו במקום חולי. וכן מחזירין את השבר בשבת וכן גונח יונק חלב דמפרק כלאחר יד הוא. ובמקום צערא לא גזור רבנן. ואיכא למידק עלה. והתניא אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת. ואע"פ שהטירוף הזה איסורו מדבריהם הוא. ואתמר נמי בכחל עין מר הא קמסייע בהדיה דעמיץ ופתח. והא עמיץ ופתח שבות בעלמא הוא שאפי' בעושה מעשה ממש הכוחלת אינה אלא משום שבות כדתנן שבת (צ"ב ע"ב) וחכ"א משום שבות ואפ"ה אסור ולא עוד אלא בדברים המותרים לברי' אסרו לחול' כדתנן (שם י"ט ע"ב) חוץ ממי דקלי' וכוס עיקרין מפני שהן לירוקה אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו. ותניא אימתי בזמן שמתכוין לרפואה. ואם מפני ריח הפה ה"ז מותר.<br>והכי פירוקא דמלתא. מיחוש שאדם חולה ממנו ונופל למשכב ואין בו סכנה התירו בו משום שבות שאין בו מעש'. דהיינו אמיר' לארמי. וכן התירו בו שבות דמלאכה הנעשית בשינוי. וזהו שאמרו דבר שאב"ס אומר לארמי ועושה. ואמרו לענין חיה כל ל' אפילו אמרה צריכ' אני אין מחללין עליה את השבת. אלא עושה לה ע"י ארמאי בשבת, וזהו אמימר דכחל מארמי ואמרינן נמי מפרק כלאחר יד הוא. ובמקום צערא לא גזור רבנן, מפני שהן נעשין בשנוי שלא כדרך המלאכות. אבל שבות שיש בו מעשה. כלומר דבר הנעשה ע"י ישראל והוא נעשה כדרכו בחול לא התירו וזהו אין טורפין יין ושמן לחולה משום דקעביד עובדין דחול. וזהו שהקשו על אמימר משום דעמיץ ופתח ועשה מעשה כדרך שעושה בחול. החמירו כאן בשבות שיש בו מעשה ועובדין דחול. ולא החמירו בשבות דאמירה ולא בשבות דשינוי. וזהו דין אחד בחולי שאב"ס כלל לא סכנה של מיתה ולא סכנה של אבר. ובכה"ג נמי אמרינן פרק במה מדליקין אם בשביל החול' שישן פטור אבל אסור ואוקימנ' בחול' שאב"ס ר' שמעון היא. אע"ג דכיבוי בשביל חולה לר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ואין בה אלא איסור של דבריהם. איסור לכתחלה לא התירו בו שבות כדרכו משום חולי שאב"ס.<br>אבל חולי שיש [בו] סכנת אבר אחד אע"פ שאין הנשמה תלוי' בו התירו בו כל שבות שבעולם. וזהו שאמרו הלכה מחזירין את השבר מפני שהוא סכנת אותו אבר שנשבר. וזהו עין שמרדה דסבור מינה דהיכי דשחיק סמנין מאיתמל כוחלין אותה מפני שהיא בתחלת אוכלא. ובודאי סכנת עורון היא. והותרה בו שבות אפי' ע"י ישראל. וזהו משפט שני.<br>אבל מיחוש שאין בו חולי ואין אדם חולה ממנו אלא מתחזק והולך כבריא בשוק. בזה לא התירו שבות כלל ואפי' ע"י ארמי. ולא עוד אלא דברי' שאין בהם משום מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנים. וזהו החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ. ואמרו בפ' אין מעמידין (עבודה זרה כ"ח ע"א) תנא היכא דכיבי לי' טובא נמי חושש קרי לה. כלומר כיון שאין אדם חולה מזה ואין בו סכנה כלל. וזהו החושש במתניו לא יסוך והחושש בגרונו לא יערענו בשמן. וזהו חמין ושמן חוץ למכה אבל לתוך המכה אסור. וזהו חזרת רטיה במדינה דאסור. וכולן גזירה משום שחיקת סמנין כדאמרינן בפרק במה בהמה. וזהו דרך שלישית.<br>ולענין י"ט דאמרן במיכחל עינא. שמעינן מינה דכל צרכי חולה שאב"ס נעשין ע"י ישראל בי"ט שני של גליות. אלא מיהו איכא למימר דה"מ כגון מיכחל עינא דמלאכה גופה שבות היא. אבל להתיר אבות מלאכות אין לנו.<br>ויש אומרים דכל צרכי חולה שאב"ס אין נעשין ע"י ישראל בי"ט שני כראשון אבל מיכחל עינא משום מכשירין התירוהו. וכר' יהודה. לפי שהוא דבר השוה לכל נפש. שאף הבריאין כוחלין. וכן הנר משום דבר אחר יכבה שלא תתעשן הבית דמכשירין נינהו כולהו מותרין בי"ט שני של גליות כר' יהודה. וחומרא הוא שהחמירו לאסור בראשון לפי שהלכה כר"י ואין מורין כן. אבל צרכי חולה שאינו שוה בכל נפש והוא אסור מן הדין דומיא דמוגמר אין עושין אלא ע"י ארמי ואין לחלק דכל הסרת כאב וצער חולי מכשירין הוו. ערויי אוכלה וערויי כיבא גופא שוין נינהו ומאן דכאיב לי' עינא לא חזי שפיר ולא מתהני מאכילה ומאן דכאיב ליה לבא לא אכיל כלל.

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Chagigah/Hebrew/Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29.txt

@@ -0,0 +1,198 @@
+Chiddushei Ramban on Chagigah
+חידושי רמב"ן על חגיגה
+Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על חגיגה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+<b>אמר רב פפא כמאן כו' מעם הארץ כמאן כר' יוסי. </b>פרש"י ז"ל נראה ונכון לפי הסוגיא דלא הוו מקבלין מינייהו מן דינא דסתמא חשידי לן אלא משום דרבי יוסי חייש לאיבה ורבנן לא חיישי לאיבה והיינו דתניא בפר' ואלו עוברין ששה דברים נאמרו בעם הארץ לא היו מוסרין לו עדות ולא היו מקבלין ממנו עדות ופי' לא היו מקבלין ממנו עדו' כלומר שב"ד היו דוחין אותן אבל לפוסלן ממש לא מיפסל אלא בדליתיה בדרך ארץ כדאיתא בקידושין.<br>אבל הריא"ף ז"ל כתב שם דההוא עם הארץ דהתם לאו כעם הארץ דהכא דאלו (התם) ליתיה במקרא ובמשנה אכל בדרך ארץ ובמצות איתיה ולא חשד אחד מכל אנפי דפסלותא אבל ההוא דהתם דחשיד קשיא לן אי חשיד אפי' חכם נמי ועוד מדקאמרינן הכא כמאן כרבי יוסי דחייש לאיבה ש"מ פליגי רבנן עליה. ואיכא למימר אע"ג דאמרינן כרבי יוסי לא פליגי רבנן עליה דלא אשכחן מאן דפליג אמתני' דקתני נאמנין על טהרת יין ושמן ולא אשכחן תנא דפריש בה טעמא אחרינא והא דאמר רב פפא כמאן מקבלינן סהדותא מינייהו לאו משום דשעמינן תנא דאמר לא מקבלינן אלא משום דבסתם לא פקיעי ולא דייקי משום איבה מקבלינן מינייהו כרבי יוסי וה"ה לרבנן וכיוצא בזה בתלמוד הרבה ועם הארץ דהתם ליתיה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ ובסתמא קאמר דחשיד ובוודאי דהכי דייקא מילתא דהכא בסתם עם הארץ דאיתיה בדרך ארץ והתם כולה שמעתא בעם הארץ דליתי' אפילו בדרך ארץ. <br>ואי קשיא ההיא דאתמר בקידושין, שכל שאינו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ אינו מן הישוב, ואמר רבי יוחנן והוא פסול לעדות. ההוא אתא לאשמועינן דאפי' בדיעבד הוא פסול שלא תאמר לכתחלה אין מקבלין ממנו עדות הא אם קבלו עדותו עדות קמ"ל לרבי יוחנן דהוא פסול ממש לעדות ואפילו בדיעבד ומהך ברייתא אמרה רש"י לשמעתין מה שכתב רבינו ז"ל, ועוד שהוא חשוד על העריות כדאמר ר"א עם הארץ מותר לנותרו ביום הכפורים כגון שהיה רץ אחר הזכר כו' לא בא לומר שהיה רודף ממש שאם כן אפי' חכם נמי אנא לומר שעם הארץ סתמו היה מותר לנחרו ביום הכפורים כשהוא הולך בדרך אנו חושבים אותו כאלו הוא רץ אחר הזכור שהוא חשוד על כך וכל מקום שהוא הולך לעבור על כל עבירות שבתורה הוא הולך. ובודאי שהדבר גוזמא ולא להתיר שפיכות דמים אמרו ולא עוד אלא שההורגו נהרג עליו אלא מתוך שנאה שהיו שונאין תלמידי חכמים את עמי הארץ שאינן במקרא ובמשנה ולא בדרך ארץ היו מגזימין בכך כדאמרי' עלה נמי עם הארץ מותר לקורעו כדג א"ר יצחק ומגבו ואין בין שפיכות דמים בסייף ובחנק לקריעתו כדג ומגבו נ"מ כלום אלא גוזמא. <br>ושמעינן מינה לפירוש הרי"ף ז"ל דעם הארץ דליתיה במקרא ובמשנה אע"ג דאיתי' בדרך ארץ לא היו מקבלין מיניה סהדותא אלא משום איבה הילכך לא היו מוסרין לו עדות לכתחלה כלל והא דקתני בההוא עם הארץ דהתם לא היו מוסרין לו עדות משום שארא קתני לה אבל למסור לכתחלה אפילו בעם הארץ דלא חשיד לא היו מוסרין ואף בקב��ת עדותן היו מחמיצין את הדבר שצריך כעין דרישה וחקירה לפי שכל מעשיהם היו בקלקול ולא בשורת הדין. <br>שוב מצאתי בתשובה לרב שרירא גאון ז"ל שהוא ממש ברודף אחר הזכור כלומר אוי לו לעם הארץ שפעמים שהיה גורם לו מיתה כמו שיזדמן אפילו ביום הכפורים שחל להיות בשבת וטפשותו גרמה לו. וכן מה שאמרו אסור לאכול בשר כלומר אוי לו שפעמים שיש לו בהמות ועופות והוא אסור בהן כשאין לו מי שישחוט ויבדוק וינקר אבל בשר דגים לא אמר דלית בהו שחיטה וכ"כ הרב רבי יהודה אלברצילוני ז"ל. ואפשר שלזה נתכוון דברי רבינו בעל הלכות ז"ל:
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+הא דאמרינן <b>אמר רב שזבי בחבורין שנו אבל שלא בחיבורין לא. </b>פרש"י ז"ל כגון שבשעה שהיתה הטומאה נוגעת לטהורה היתה טהורה נוגעת בקדש דגזרו רבנן דילמא אתי למגע טמאה בקדש וכולן כמו שמפורש בפירושו והראב"ד פירש [שלא] בחבורין שפירשה יד הראשונה מן הדבר המטמא אם נגעה בה יד השניה טהורה ואין כל זה מחוור. <br>אבל עיקר פירושה ראיתי בספר המאור וכך מפורש שם בחבורין והיינו שנגעה יד שניה בראשונה ושלא בחבורין כגון שלא נגעה בה כלל אין אומרין בקדש נטמאת אחת נטמאת חברתה (אלא) [שלא] נגעה בה.<br>ואותביה אביי יד נגובה פי' כגון שהיו שתי ידיו טמאות והטביל אחת מהן ונשתיירה האחרת נגובה מטמאה את חברת' אי אמרת בשלמא אע"פ שלא נגע זו בזו טמאתה היינו רבותא דנגובה שלא תאמר אין יד מטמא את חברתה אלא בשעת נגיעת הטומאה שנעשו כבית יד זו לזו ומביאות טומאה זו לזו אלא אי אמרת בחבורין ומשום מגעה היא מטמאה לשניה מאי רבותא דנגובה וכי אין אנו יודעין שהיד שלא טבלה עדיין בטומאתה עומדת ומטמא את חברתה בנגיעה כדרך שהיד מטמא' בתחילת טומאה כשנגעה בה:
+<b>איתמר ריש לקיש אמר לא שנו אלא בידו. </b>בין בחבורין בין שלא בחבורין אבל יד חבירו בחבורין ור' יוחנן אמר אחד ידו ואחד יד חבירו כאותה היד לפסול. ראיתי מפורש שם כאותה היד של חבירו שנגעה ביד הטמאה נטמאת לפסול את הקדש אבל יד שנית של חבירו שלא נגעה בטומאה כלל טהורה לגמרי שלא גזרו שלא בחבורין אלא בנוגע ראשון ובזה אפשר כדברי ר"ש. <br>ויותר הוא מחוור כן לומר, שאם נגעה יד חבירו באותה יד שקבלה טומאה תחלה נטמאת אף זו לפסול, אבל אם נגעה יד חבירו ביד שניה שלו או קבלה טומאה מחברתה בין בחיבורין בין שלא בחיבורין אינה מטמאה כלל. <br>ובדקתי ומצאתי בתוספתא כלשון הזה האחרון ולא כדברי רש"י ז"ל וכך שנויה שם ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן אין מטביל את הטהורה בפני עצמה ואת הטמאה בפני עצמה אלא מטביל את שתיהן כאחת הטביל את אחת מהן ועשה טהרות כל הטהרות שנעשו בטהרה עד שלא יטביל שניה טמאות שהיד מטמאה את חברתה לטמא בקדש (ודברי) רבי יוסי בר' יהודה אומר לפסול בקדש והיא הברייתא שהביאו בגמרא יד נגובה מטמאה את חברתה כו' ונתברר ממנה הפירוש בספר המאור:
+סליק מסכת חגיגה 

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Chagigah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,201 @@
+Chiddushei Ramban on Chagigah
+חידושי רמב"ן על חגיגה
+merged
+https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Chagigah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על חגיגה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+<b>אמר רב פפא כמאן כו' מעם הארץ כמאן כר' יוסי. </b>פרש"י ז"ל נראה ונכון לפי הסוגיא דלא הוו מקבלין מינייהו מן דינא דסתמא חשידי לן אלא משום דרבי יוסי חייש לאיבה ורבנן לא חיישי לאיבה והיינו דתניא בפר' ואלו עוברין ששה דברים נאמרו בעם הארץ לא היו מוסרין לו עדות ולא היו מקבלין ממנו עדות ופי' לא היו מקבלין ממנו עדו' כלומר שב"ד היו דוחין אותן אבל לפוסלן ממש לא מיפסל אלא בדליתיה בדרך ארץ כדאיתא בקידושין.<br>אבל הריא"ף ז"ל כתב שם דההוא עם הארץ דהתם לאו כעם הארץ דהכא דאלו (התם) ליתיה במקרא ובמשנה אכל בדרך ארץ ובמצות איתיה ולא חשד אחד מכל אנפי דפסלותא אבל ההוא דהתם דחשיד קשיא לן אי חשיד אפי' חכם נמי ועוד מדקאמרינן הכא כמאן כרבי יוסי דחייש לאיבה ש"מ פליגי רבנן עליה. ואיכא למימר אע"ג דאמרינן כרבי יוסי לא פליגי רבנן עליה דלא אשכחן מאן דפליג אמתני' דקתני נאמנין על טהרת יין ושמן ולא אשכחן תנא דפריש בה טעמא אחרינא והא דאמר רב פפא כמאן מקבלינן סהדותא מינייהו לאו משום דשעמינן תנא דאמר לא מקבלינן אלא משום דבסתם לא פקיעי ולא דייקי משום איבה מקבלינן מינייהו כרבי יוסי וה"ה לרבנן וכיוצא בזה בתלמוד הרבה ועם הארץ דהתם ליתיה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ ובסתמא קאמר דחשיד ובוודאי דהכי דייקא מילתא דהכא בסתם עם הארץ דאיתיה בדרך ארץ והתם כולה שמעתא בעם הארץ דליתי' אפילו בדרך ארץ. <br>ואי קשיא ההיא דאתמר בקידושין, שכל שאינו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ אינו מן הישוב, ואמר רבי יוחנן והוא פסול לעדות. ההוא אתא לאשמועינן דאפי' בדיעבד הוא פסול שלא תאמר לכתחלה אין מקבלין ממנו עדות הא אם קבלו עדותו עדות קמ"ל לרבי יוחנן דהוא פסול ממש לעדות ואפילו בדיעבד ומהך ברייתא אמרה רש"י לשמעתין מה שכתב רבינו ז"ל, ועוד שהוא חשוד על העריות כדאמר ר"א עם הארץ מותר לנותרו ביום הכפורים כגון שהיה רץ אחר הזכר כו' לא בא לומר שהיה רודף ממש שאם כן אפי' חכם נמי אנא לומר שעם הארץ סתמו היה מותר לנחרו ביום הכפורים כשהוא הולך בדרך אנו חושבים אותו כאלו הוא רץ אחר הזכור שהוא חשוד על כך וכל מקום שהוא הולך לעבור על כל עבירות שבתורה הוא הולך. ובודאי שהדבר גוזמא ולא להתיר שפיכות דמים אמרו ולא עוד אלא שההורגו נהרג עליו אלא מתוך שנאה שהיו שונאין תלמידי חכמים את עמי הארץ שאינן במקרא ובמשנה ולא בדרך ארץ היו מגזימין בכך כדאמרי' עלה נמי עם הארץ מותר לקורעו כדג א"ר יצחק ומגבו ואין בין שפיכות דמים בסייף ובחנק לקריעתו כדג ומגבו נ"מ כלום אלא גוזמא. <br>ושמעינן מינה לפירוש הרי"ף ז"ל דעם הארץ דליתיה במקרא ובמשנה אע"ג דאיתי' בדרך ארץ לא היו מקבלין מיניה סהדותא אלא משום איבה הילכך לא היו מוסרין לו עדות לכתחלה כלל והא דקתני בההוא עם הארץ דהתם לא היו מוסרין לו עדות משום ��ארא קתני לה אבל למסור לכתחלה אפילו בעם הארץ דלא חשיד לא היו מוסרין ואף בקבלת עדותן היו מחמיצין את הדבר שצריך כעין דרישה וחקירה לפי שכל מעשיהם היו בקלקול ולא בשורת הדין. <br>שוב מצאתי בתשובה לרב שרירא גאון ז"ל שהוא ממש ברודף אחר הזכור כלומר אוי לו לעם הארץ שפעמים שהיה גורם לו מיתה כמו שיזדמן אפילו ביום הכפורים שחל להיות בשבת וטפשותו גרמה לו. וכן מה שאמרו אסור לאכול בשר כלומר אוי לו שפעמים שיש לו בהמות ועופות והוא אסור בהן כשאין לו מי שישחוט ויבדוק וינקר אבל בשר דגים לא אמר דלית בהו שחיטה וכ"כ הרב רבי יהודה אלברצילוני ז"ל. ואפשר שלזה נתכוון דברי רבינו בעל הלכות ז"ל:
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+הא דאמרינן <b>אמר רב שזבי בחבורין שנו אבל שלא בחיבורין לא. </b>פרש"י ז"ל כגון שבשעה שהיתה הטומאה נוגעת לטהורה היתה טהורה נוגעת בקדש דגזרו רבנן דילמא אתי למגע טמאה בקדש וכולן כמו שמפורש בפירושו והראב"ד פירש [שלא] בחבורין שפירשה יד הראשונה מן הדבר המטמא אם נגעה בה יד השניה טהורה ואין כל זה מחוור. <br>אבל עיקר פירושה ראיתי בספר המאור וכך מפורש שם בחבורין והיינו שנגעה יד שניה בראשונה ושלא בחבורין כגון שלא נגעה בה כלל אין אומרין בקדש נטמאת אחת נטמאת חברתה (אלא) [שלא] נגעה בה.<br>ואותביה אביי יד נגובה פי' כגון שהיו שתי ידיו טמאות והטביל אחת מהן ונשתיירה האחרת נגובה מטמאה את חברת' אי אמרת בשלמא אע"פ שלא נגע זו בזו טמאתה היינו רבותא דנגובה שלא תאמר אין יד מטמא את חברתה אלא בשעת נגיעת הטומאה שנעשו כבית יד זו לזו ומביאות טומאה זו לזו אלא אי אמרת בחבורין ומשום מגעה היא מטמאה לשניה מאי רבותא דנגובה וכי אין אנו יודעין שהיד שלא טבלה עדיין בטומאתה עומדת ומטמא את חברתה בנגיעה כדרך שהיד מטמא' בתחילת טומאה כשנגעה בה:
+<b>איתמר ריש לקיש אמר לא שנו אלא בידו. </b>בין בחבורין בין שלא בחבורין אבל יד חבירו בחבורין ור' יוחנן אמר אחד ידו ואחד יד חבירו כאותה היד לפסול. ראיתי מפורש שם כאותה היד של חבירו שנגעה ביד הטמאה נטמאת לפסול את הקדש אבל יד שנית של חבירו שלא נגעה בטומאה כלל טהורה לגמרי שלא גזרו שלא בחבורין אלא בנוגע ראשון ובזה אפשר כדברי ר"ש. <br>ויותר הוא מחוור כן לומר, שאם נגעה יד חבירו באותה יד שקבלה טומאה תחלה נטמאת אף זו לפסול, אבל אם נגעה יד חבירו ביד שניה שלו או קבלה טומאה מחברתה בין בחיבורין בין שלא בחיבורין אינה מטמאה כלל. <br>ובדקתי ומצאתי בתוספתא כלשון הזה האחרון ולא כדברי רש"י ז"ל וכך שנויה שם ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה ובקדש מטביל את שתיהן אין מטביל את הטהורה בפני עצמה ואת הטמאה בפני עצמה אלא מטביל את שתיהן כאחת הטביל את אחת מהן ועשה טהרות כל הטהרות שנעשו בטהרה עד שלא יטביל שניה טמאות שהיד מטמאה את חברתה לטמא בקדש (ודברי) רבי יוסי בר' יהודה אומר לפסול בקדש והיא הברייתא שהביאו בגמרא יד נגובה מטמאה את חברתה כו' ונתברר ממנה הפירוש בספר המאור:
+סליק מסכת חגיגה 

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Megillah/Hebrew/Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29.txt

@@ -0,0 +1,241 @@
+Chiddushei Ramban on Megillah
+חידושי רמב"ן על מגילה
+Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על מגילה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+מה ששנינו <b>כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר כפרים ועיירות גדולות בארבעה עשר . </b> אני תמה מאד, מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לעשות ישראל אגודות במצוה הזו ואע"ג דליכא הכא משום לא תתגודדו דהו"ל שני בתי דינים בשתי עיירות כדאיתא בפ"ק דיומא מ"מ לכתחלה למה חלקום לשתי כתות, ועוד היכן מצינו בתורה מצות חלוקה בכך והתורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ושמא י"ל לפי שנעשה הנס בשושן בי"ד ונוח שלהן היה בחמשה עשר קבעו לחמשה עשר יום ביום שהתחילו בו ולפי שעיקר הנס היה בשושן קבעו עמהן מקומות הנכבדין דהיינו כרכין המוקפין ושאר כל עיירו' שהיה הנס שלהן בי"ג ונוח שלהן בי"ד קבעוהו ביום שלהן שהתחילו כדרך שאירע להם כך קבעו אותם, ואין טעם זה מתוק וטוב בעיני לפי שהיה עיקר הנס לשושן עצמו ביום י"ג והנה ראוי שיהיה להם י"ד יו"ט עם כל ישראל אע"פ שעשו בשנת הנס יו"ט בט"ו או שיהיה לשושן יו"ט בי"ד וט"ו הואיל ונעשה בהם נס. <br> וכשעיינתי בכתובים נתיישב לי הענין יפה לפי שהוא דבר ברור שבזמנו של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש ונתיישבו בעריהם ואע"פ שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים מ"מ אנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל בארץ היו ושוב לא עלו מהם אלא מעטים עם עזרא וכשצוה אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד היו הפרזים והעיירות שאין להם חומה סביב בספק וסכנה גדולה שלא יעלו עליהם אויבים יותר מן המוקפין וכענין שאמר בהם בספר עזרא (נחמי' ג') ויהי כאשר שמעו סנבלט וטוביה והערבים והעמונים והאשדודים כי עלתה ארוכה לחומות ירושלים כי החלו הפרצים להסתם ויחר להם מאוד ויקשרו כולם לבוא להלחם בירושלים ולעשות לו תועה ונתפלל אל אלהינו ונעמיד משמר יומם ולילה מפניהם. וכשנעשה הנס עשו כולם יום נוח ומשתה ושמחה דכתיב ושאר היהודים אשר במדינות המלך אחשורוש נקהלו ועמוד על נפשם ביום שלשה עשר ונוח בארבעה עשר ועשה אותו יום משתה ושמחה ושל שושן עשאו ג"כ ממחרת הנס שלהן וזה היה בשנת הנס בלבד ולאחר מיכן בשנים הבאות עמדו פרזים ונהוג מעצמן לעשות יום ארבעה עשר שמחה ומשתה ויום טוב אבל מוקפין לא עשו כלום לפי שהיה הנס גדול בפרזים והיה עליהם הסכנה יותר כדפרישית, וזהו שכתוב ע"כ היהודים הפרזי' היושבים בערי הפרזות עושים את יום י"ד לחודש אדר שמחה ומשתה ולא הוזכרו כאן מוקפין כלל. אחר זמן לאחר שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו סמך מן התורה עמד מרדכי ובית דינו וראו דבריהם של פרזים שראוי הנס הזה לעשות לו זכר לדורות וקבעו אותו על כל ישראל שכולן היו בספק וראוי להקדים פרזים למוקפים מפני שהיה נסם גדול ושהם התחילו במצוה תחל' לעשות להם לבדם יו"ט לפיכך קבעו יו"ט של פרזים ביומן ושיהא מיוחד להם ושל מוקפים קבעו ביום נוח של שושן. <br> וזהו שכתוב ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים לקיים עליהם להיות עושים את יום י"ד ואת יום ט"ו כלומר שלח להם שיקבלו כולם לעשות זכר לנס ולא יאמרו הרחוקים משושן ומא"י לא היו המן וסיעתו באין עלינו וקבלו ישראל עליהם הדבר. <br>וזהו שכתוב וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם כלומר שקבלו מה שהחלו הפרזים לעשות מעצ��ן ומה שכתב מרדכי שצוה לכולם לעשות כן ונתן טעם כי המן בן המדתא צורר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם הוסיף בכאן מלת כל שהיה הנס לכלם אפי' למוקפים והיינו דאמרינן בגמ' מדפרזים בי"ד מוקפין בט"ו שלא הותקן י"ד אלא לפרזים שהתחילו בו ומקשי ואימא מוקפין כלל לא שלא תקנו אלא מה שהתנו בו והשיב אטו לאו ישראל נינהו לשלוח למקצת ישראל ולא לכלם ועוד מהודו ועד כוש כתיב דכתיב במצותו של מרדכי אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים דהיינו מהודו ועד כוש. <br> ועם כל זה היו בישראל מתיראים לנהוג זה בפרהסיא עד שחזר מרדכי ושלח להם חותם המלכה שצותה לעשות כן ושוב לא נתייראו שהיו אומרים מצות המלכה אנו עושין זהו שכתוב ותכתב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים האלה. <br> זהו טעם חלוק התקנה לפרזים ומוקפין והיינו דאמרינן פרזין ומוקפין דכתיב גבי מגילה דהני מגלו והני מכסו, או דילמא משום דהני מיגנו והני לא מיגנו אלמא טעמא דתקנתא משום הצלה הוא דאית להו למוקפי' הצלה דמיגנו בחומתן ונלחמים או דמיכסו ומטמרי מאויבים עכשיו ביררנו הכתובים וטעם התקנה שחלקו הנס לשני ימים. <br> והיה ראוי לפי זה שהפרזים בימי אחשורוש יהיו קודמין למוקפין שבימיו אלא לפי שהיה עיקר הנס לאותן שבא"י והיא היתה חרבה שעדיין לא בנו בה כלום משעת עלייתן לא ראוי שיהיו לירושלים עיר הקדש וכל ערי יהודה וישראל הבצורות נידונות כערי הפרזים והחזירו הענין לימי יהושע וחלקו בין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון לשאינן מוקפין חומה זהו שאמרו בירושלמי ר' סימון בשם ר"י בן לוי חלקו כבוד לא"י כי היתה חרבה באותן הימים ותלו אותו בימי יהושע ב"נ והיינו כדפרישית דמשום כבוד בעלמא ואע"ג דלשאר דברים למ"ד קדושה ראשונה קדשה לשעת' ולא קדשה לעתיד לבוא אין נוהגת אלא באותן שקדשו בני גולה לענין מגילה לד"ה כל שהיו מוקפין בימי יהושע בן נון קורין בט"ו דליתי' אלא כבוד שנהגו לא"י, דאלת"ה למ"ד קדושה ראשונה ושניה יש להן מוקפין מימי יהושע מאי מהני להו ומתניתין ודאי ד"ה היא וליתא אליבא דרבי אלעזר ברבי יוסי בנחיד ועוד דהא מתניתין הלכה היא וקי"ל קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל ובעובדי דגמרא גמי לא דייקינן אלא אי מוקפת חומה מימות יהושע ב"נ או לא אבל אם קדשום עולי גולה לא דייקי כלל אלא ש"מ כדפרישית והא דמקשינן בגמרא גבי כרך שחרב ולבסוף ישב, ישב אין לא ישב לא והתניא רבי אלעזר ברבי יוסי אומר אשר איו לו סומה אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן ופרש"י ז"ל משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל והתם ה"ק ישב אין לא ישב לא שאעפ"י שחרב בינתים לא בטלה קדושה אלא דבעינן חומה בשעת מצוה והתניא דלמ"ד קדשה לע"ל לא בעינן חומה כלל והילכך גבי מגילה דלכ"ע בימות יהושע תליא לא איכפת לן בחומה כלל א"נ נסיב לה מדברי ר' אלעזר ברבי יוסי לומר דאי נסבא כריב"ל דבעי ישב לא מקיימ' אפילו נענין בתי ערי חומה ושלוח מצורעים ואלו לרבנן חרב אעפ"י שישב בטלה קדושתן הא לענין מגילה לד"ה בימות יהושע תלוי הדבר בין חרב בין נתישב. ועכשיו לפי דרך זה נצא מכלל ספק במה שהיו מקצת החכמים חוששין במוקפים חומה שבח"ל אם דינן כדין פרזים שהיו אומרים כיון שתלו הדבר בזמנו של יהושע ב"נ אין דינם אלא בא"י דמה ענין יהושע בן נון לח"ל ועוד דג"ש של פרזי פרזי בשל א"י היא ובאותן שנתקדש וכל המצות האלו נוהגין בהן ואעפ"י שסתם שנינו כרכין המוקפין כיון שהזכירו ימות יהושע ב"נ על כרכין שלו משמע. ורבותינו הצרפתים ז"ל הביאו ראיה שאפי' בח"ל קורין בט"ו ממה שאמרו רב אשי קרא מגילה בהוצל בארביסר ובחמיסר מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע ב"נ או לא והוצל בח"ל היתה כדאמרינן בכתובות נקיטנא בבל לא חזיא חבלי משיח תרגמוה אהוצל ובפסחים אמרי' הוא יוסף איש הוצל הוא יוסף הבבלי ולקמן נמי אמרינן בבבל היכא בבי כנישתא דהוצל. גם זו הראיה אינה מוציאה אותנו מידי ספק לפי שכתוב במקצת הספרים בכאן הוצל דבנימין וכן גרסתו של ר"ש ופירש דתרי הוצל היו חד בחנקו של בנימין וההיא דבבל לא מקריא דבנימין וגא גרסינן בכתובות דבנימין, אבל לפי הטעם שאמרנו דין הפרזים נוהג בכל מקום ולאו דוקא באותם שנתקדשו דהא למ"ד בטלה משבטלה [קדושת] הארץ נמי מגילה נקרא' בהן בט"ו וכדפרי'. <br>אלא שיש לחוש עוד ולומר שמא בח"ל לא היו הכרכין המוקפ' חומה ביד ישראג אלא ישראל שבהן בין החומות היו יושבים והיו צריהם עמהם לפנים מן החומה ומה החומה יוועלת נהם אבל מ"מ ביון שעיקר הנס היה בא"י תקנו בבל העולם שיעשו כדרך שהץ עושין. וראיה נדבר דהא לר"י בן קרחה דאית ליה מימות אחשורוש אפילו בחו"ל אית ליה מוקפין כדאמרינן בהדיא כו דר"י בן קרחה כשושן מה שושן מוקפת חומה מימות אחשורוש קורין בט"ו ולא אמרינן אין החומות ביד ישראל ומדר"י בן (לוי) [קרחה] נמי נשמע לרבנן שלא תלקו הס בכל ת"ל דלימרו לרבנן כולהו פרזים נינהו ולימא רבי יהושע בן קרחה למוקפים נינהו כיון דהוו בימי אחשורוש אלא בזמן ההיקף בלחוד נחלקו ועוד מדמקשינן בגמ' לתנא דידן כיון דאית ליה פרזין פרזין מדינה ומדינה למה לי לימא נחלק בין מוקפים דא"י למוקפי' דח"ל ואע"ג דפרזי דתורה בארץ הוה ג"ש לא אתיא להכי ולאו דוקא הוא דהא אמרינן במסכת נידה דברי תורה מדברי קבלה לא גמרי' ג"ש אלא הקישא בעלמא הוא דמקרי פרזי' לזמן דתורה דהיינו מימות יהושע ב"נ ועוד דמתניתין ודאי סתמא קתני ברכין המוקפין חומה קורין כפרים ועיירות גדולות קורין ובכל מקום תנן. <br>ועוד מצאתי בירושלמי (א,א, וע' פי' קרבן העדה ובאור הגר"א או"ח תרפ"ח,ב) הכרך שחרב אית חמו בו אינן קורין ובחו"ל קורון פי' הכרך שחרב ונטלו ממנו י' בטלנין לשיחזרו שם ישראל שיקראו בט"ו כרך שחרב ולבסוף ישב דר"י בן לוי מיבעיא ליה ופשוט מהא שאלה והלא בחוץ לארץ קורין במוקפין שבה בט"ו אעפ"י שהרבה כרכין בחו"ל שלא היו שם ישראל כלל בימי אחשורוש וכ"ש שלא היה בהן י' בטלנין תדיר וש"מ דבח"ל דבר פשוט הוא שקורין בט"ו במוקפין וכן דעת כל הגאונים ז"ל. <br>ועכשיו אנו נכנסין בספק אחד במדינות ישנות שלא נודע היקפן אם יצטרכו לקרות שני ימים כשם שאמרו בהוצל וטבריא והאיך יברכו עליה. ומצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שאין קורין אלא בי"ד משום דרובא דעלמא אינן מוקפין חומה מימות יהושע ב"נ תיל בתר רובא. <br>וק"ל א"כ רב אשי למה קרא בהוצל בתרוייהו משום דמספקא ליה וכן בטבריא למאי דס"ד מעיקניא. ואם יאמרו דא"י רובא מוקפין ואין ת"ל בן לאו מילתא היא דודאי עולם כמנהגו נוהג וא"י לא היתה מיושבת יותר מבבל ומצרים ושאר ארצות וכולן שוות בדינן והר"מ במז"ל שכתב בן עיר שהוא ספק קורין בשני הימים ובליליהן ואין מברכין על קריאתה אלא בי"ד הואיל והיא זמן קריאה לרוב העולם. <br>ולפי דעתי יפה הורו הגאונים ז"ל, דודאי רובא דעלמא פרזים נינהו ובכולהו מכילתי' קרו י"ד פורים סתם וחל להיות סתם משום דרובא בי"ד קרו אבל ספיקם של חכמים הללו בא"י בלבד היה ומפני קבלה שבידם שהיה מהן תופסין ו��קת טבריא ומהם היו אומרים שהיא עיר אחרת וכן בהוצל דבנימין הוה ביד מקצתם קבלה שהיא מנויה כיהושע בחלקו של בנימין. והיו חוששין לקבלתם אבל בעלמא ליכא למיחש. ונראין הדברים שגם בזה מנהג חסידות היו נוהגין בכך, שאלו מן הדין כל שקרא בראשון ושמא יצא ידי חובתו הוקל בשני בספק של דבריהם. וספיקא דרבנן לקולא משנה שלימה שנינו (טהרות ד,ז) ששה ספיקות התירו חכמים ספק של דברי סופרים ואדרבא כל מדינא הוה לן למימר בתרווייהו כדאמרינן בכל ספקי דרבנן זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא כדאיתמר בפרק במה מדליקין דלית ליה לחיוביה אלא בוודאי דרבנן, אלא שא"ת כן נמצאת פוטרו בשניהם ומבטל ממנו בוודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון פטור מן השני. ואפילו בספק דקבלה, מדינא בתר רובא דעלמא אזלינן ולא לחומרא בעלמא היא. אבל בח"ל (מה) יראו לחדש כלל נ"ל דלענין ברכה ודאי [אינו] מברך לא (ספק לא) בא' ולא בשני דקי"ל ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה, שאפילו בספק מילה הורו הגאונים ז"ל שלא יברכו, אא"כ נסמוך על רוב זה שהזכירו ונאמר די"ד חובה וט"ו מנהג חסידות. <br>אבל כרכין שהן בודאי מוקפין חומה מימות יב"נ קורין כט"ו ולא חיישינן דילמא יצזבו ולבסוף הוקפו וכוליה סוגיין דלקמן הכי משמעותא וטעמא דמילתא משום שדרך בונה גידינות להקיפן חומה תחלה ואח"כ מיישכין אותם. <br> ומיהו עכשיו לא ראיתי שיהיו נוהגים בי' בטלנין של בית הכנסת בשום מקום, וקי"ל כרך שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר, אלא שיש לומר כל כרך גדול שנמצאים שם לעולם י' מזומנין לבית הכנסת בשעת תפלה ואין תפלה נפסדת מהן בעונתה קורין בט"ו דהיינו נמי בטלנין של ב"ה כיון דלעולם איכא עשרה דמבטלי מלאכתן ואזלי לביהכ"נ ואע"ג דלא מסיימי. ולא כדברי האומרים דבעינא י' מזומנים לכך. והכי משמע מדאמרינן כרך איצטריכא ליה ואע"ג דמיקלעי ליה מעלמא. אלמא אי מכרך גופיה נינהו מהני ואע"ג דלא הוו מזומנים. ובירושלמי (א,ד) תני י' בטלנים ממלאכתן לבה"כ רבי יהודה אומר כגון אנו שאין אנו צריכים אלא לתלמודנו. <br>וראיתי בתוספת לרבינו הצרפתים ז"ל שהם סבורים לומר דמוקפי' ואע"פ שאין שם י' בטלנים קורין בט"ו ולא שנינו אלא בעיר שנידון ככפר להקדים והא דאמרינן כרך שאין בו עשרה בטלנים נדון בכפר לאו כרך המוקף מימות יהושע קאמר אלא בסתם כרכין המוזכרים בתלמוד שהם מדינות גדולות כענין שאמרו לקמן בבני העיר (כו,א) אבל לא של כרכין ותנן [כתובות קי,א] אין מוציאי' מעיר לכרך ומכרך לעיר ואיתמר (שם ד,א) כגון מתא מתסיא דמפקא מכרך ומפקא מכפר, וה"ק אפי' ברך גדול דהוא מקום קרנות ושווקים ומיקלעי לה בטלנין נדון ככפר. והביאו ראיה ממה שהקשו כאן מאי קמ"ל חנינא איזו היא עיר גדולה ומאי קושיא קמ"ל דאפילו במוקפין מימות יהושע בעינן עשרה בטלנין ואנן עיר גדולה תנן כרכין המוקפין לא תנן. <br>ועוד הביאו ראיה מדאמרינן כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר ובודאי לענין מנילה אתמר מדקאמר נדון כבפר דאלו לענין בתי ערי חומה הוה ליה למימר נדון כבתי החצרים ועוד מדמסדר לה בגמרא הכא במגילה, והיכי דמי אם יש בו עשרה בטלנים אפילו הוקף אמאי נדון ככפר להקדים ליום הכניסה והרי היא עיר גדולה ואם אין בה עשרה בטלנין אפי' הוקף ולבסוף ישב נדון ככפר אלא כרכין הללו שהוזכרו כאן מדינות גדולות הם זו היא שיטתם. <br>ולפי דעתי סכינ' חריפ' מפסק' שמעתתא, אלא כל כרך האמור במגילה במוקפין מימות יהושע קאמר, והיינו דקאמרינן נדון ככפר, [ואי] שאינו מוקף הוה ליה למימר הרי זה כפר כדקתני במתני' (דף ה) דכפר ממש הוי. ומה שהקשו בגמ' מאי קמ"ל חנינא משום דפשיט להו דכל דלא קביעי בתפלה ובקריאת תורה שווין נינהו לענין הקדמה ליום הכניסה. והאי דנקט בישב ולבסוף הוקף נדון ככפה לאו לענין הקדמה קאמר אלא שהוא ככפר גמור שאין לו חומה כלל בין לענין מגילה בין לענין בית בבתי ערי חומה ומדמתרגמינן חצרים כפרניתא ולא מיתני ליה נדון כעיר לענין בתי ערי חומה הילכך נקיט ליה לישנא דשוי בכולהו דכפר גופיה אי אית ביה' עשרה בטלנין לא מקדים. <br>ועדיין יש לי לומר שלא הפסידו כרכין המוקפין בדינן משום בטלנין אלא שמקדימין דכל דלית להו ית הכנסת קבוע לתפלה ולקריאת התורה ראויין הם להקדמה כעיירות [שאין בהם י' בטלנין] אבל במקום שאין ניקדימין קריאתן בט"ו היא ונדון ככפר להקדמה ולא כעיר לזמן קריאה קאמר. <br>אבל בירושלמי מצאתי תני כרך שאין בו עשרה בטלנין תקנתו קלקלתו ונעשית כעיר. וזו ראיה שדין מוקפין שאין בהם עשרה בטלנין כדין עיירות ומקדימין שלא כדברי פלפול רבותינו הצרפתים ז"ל. וכן נלמוד מכאן שזמנן בי"ד כעיר דלאו משמע דנעשית כעיר שאין בה עשרה להקדים כלבד קאמר דהוה ליה למימר בכפר אלא בעיר לגמרי קאמר ותקנתו היא כשקורא בי"ד שהוא עיקר הנם והכל קורין בו. אבל מדברי הר"מ במז"ל נראה שהכרבין המוקפין חומה שאין בהם עשרה בטלנים זמנן ט"ו והוא גורס בירובלווי כפר שאין בו עשרה כלו' עשרה בטלנים תקנתו קלקלתו. ואינו נכון בסוגיא שם, וגרסת ר"ח ז"ל כך היא – כרך, וכן דעת הגאונים ז"ל דכל שאין בו עשרה בטלנים בין מוקף בין עיר' קורין בי"ד, וכן עיקר. 
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+ודאתא עלה בהא דאמרינן <b>חדא מינייהו ר"א בר' יוסי אמרה דתניא ר"א בר' יוסי אומר אשר לא חומה וכו'. </b> קשיא לי מה ענין זה לזה לקדושה ראשונה אם קדשה לעתיד לבוא. לעולם אימא לך ר"א בר' יוסי נמי לא קדשה אלא שדרש מן המקרא הזה שאין חומה מעכבת וכל זגין שנוהגת קדושה זו באותן שהחומה שלהן. קיימת נוהגת נמי באותן שנפלה חומתן אבל משבטלה האויץ כשגלו ממנה ונעשית של כל העמים הרי היא כחוצה לארץ ' לכל חובת קרקע ובטל כולן בין שחומתן קיימת או שאינה קיימת. <br>ונראה לי דהא דר"א בר' יוסי ודאי לא שייכא כלל בפלוגתא דקדשה לעתיד לבוא אלא הכי קאמרינן חדא מינייהו ר"א ברבי יוסי אמרה דשמעינן ליה דמיירי בדין בתי ערי חומה ובזמן קדושה שלהן ואיירי נמי בהו לענין קדושת הארץ וחדא מהנך ברייתות דידיה היא ולא מסיימא לן כלל אי קמייתא אי בתרייתא והיינו לישנא דקאמרינן חדא מינייהו. וחלו לפי פירוש רש"י ז"ל ובעלי הפירושים כולם ז"ל הוה לן למימר הך בתרייתא ר"א בר' יוסי אמרה. 
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+הא דאמרינן באגדה <b>בלשאצר מנה וטעה אנא מנינא ולא טעינא. </b> ואמרינן נמי באחשורוש כיון דחזא דמלו שבעין ולא איפרוק אמר השתא ודאי תו לא מיפרק', אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו, בא שטן וריקד ביניהם והרג את ושתי , קשה עלי זה הענין כיון שראה אחשורוש דבלשאצר טעה ונענש בידוע ודאי שהן עתידין להגאל ונבואה של ירמיה ששמע עליה נבואת אמת היא, וכיון שכן היאך הוא סומך על שום חשבון ודאי עתידה דבר ליגע ויענש. ועוד קשה לי האיך אמר כיון דמלו שבעין ולא אפרוק והלא כבר עלו ברשיון כורש כל הקהל כאחד ארבע רבוא ונתיישבו בערי יהודה ושוב לא עלו בבנין הבית אלא מו��טי' עם עזרא במצות דריוש הפרסי בנו של אחשורוש ואסתר. ועוד היכי אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו והלא בימי כורש כבר העלו אותם כדכתיב והמלך כורש הוציא את כלי בית ה' אשר הוציא נ"נ מירושלם ויתנם בבית אלהיו ויוציאם כורש מלך פרס ע"י מתרדת הגזבר ויספרם לששבאצר הנשיא ליהודה וכתיב הכל העלה ששבאצר עם העלות הגולה מבבל לירושלם. 
+<br>וי"ל ולתרץ שהיה אחשורוש סובר בלשאצר מנה יטעה ונענש לפי שבימיו עתידין להיות להם פקידה וכבר נפקדו ועלו ואנא מנינא ולא טעינא ואראה אם יהיה להם עוד גאולה אחרת ובנין בית המקדש וכיון דחזא דמלו לחשבונו נמי ולא נבנה הבית ולא נגאלו לגמרי אבל נשארו גדוליהם ורובן בבבל אמר תו לא מפרקי הני ולא יהיה להם גאולה אחרת ולא יבנה ביהמ"ק שלהם וכל מה ששמעתי שאמר להם הנביא שלהם הכל בא בפקודתו של כורש ועליה היה עונשו של בלשאצר. <br>וענין הכלים הללו שאחשורוש נשתמש בהם היה לפי שנבוכדנצר בגלות הראשון לקח מקצת כלים של בית המקדש ולא כולם דכתיב ויתן ה' בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלהים ויביאם ארץ שנער בית אלהיו ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו והם היו ששלח כורש במעלה הראשונה דכתיב ויתנם בבית אלהיו ויוציאם כורש כו' לפי שנתמלאו להם ע' שנה אבל שאר הכלים נשארו בבית המקדש עד החורבן ולקח אותם נבוזראדן ומקראות מלאים הם בספר ירמיהו והם לא נתמלאו להם עדיין שבעים שנה ונשארו בבבל עד בנין הבית נתקיים בכלים מה שנתקיים בבית המקדש ובעם הגולים תחלה נפקדו לשבעים של גלות ראשון והגולים בשעת חרבן נגאלו לע' של חרבן וכן הבנין למלאת שבעים לחרבן הבית היה ובאותו זמן השיבו שאר הכלים דודאי נגאלו והחזירום שכן ירמיה מתנבא על הכלים הנותרים בבית ה' בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה' והעליתים והשיבותים אל המקום הזה. <br>ושמא זהו מה שצוה ארתחשסתא לעזרא ומניא די מתיהבין לך לפלחן בית אלהך השלם קדם אלה ירושלם ולא היו לו כלים הללו נדבה ולפיכך כתיב בהן אתם קדש לה' והכלים קודש וגומר ובאלו הכלים הנותרים בהם שנשתמש אחשורור והשטן רקד ביניהם שצמח להרוג ושתי כדי שתבא גאולה לישראל ע"י אסתר. 
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+הא דתנן <b>אבל קורא אותה ללועזין בלעז. </b> פרש"י ז"ל שיודעין לשון אחר שאינו לשון הקודש. לא דאיק לי דכיון דכל לשון אינו כשר במגילה ואפי' לדברי האומר ספרים נכתבים בכל לשון אינו כשר אמאי מכשרינן ליה מפני שיודעין בו יקראו בלשון הקדש, אלא ללועזות היינו שאין יודעין אשורית ודומיא דסיפא דקרי לועז למי שלא ידע אשורית וכן בכל מקום לועזות שאין יודעין בלשון הקדש דאתמר התם (מכות ו,ב) הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא אימורא בינייהו כו' ומפני שאין יודעין אשורית אעפ"י שיוצאין בו בקושי התירו משום דאיכא מצות קריאה ודאי דפרסומי ניםא בידיעה ממש עדיף והוציאוהו בלשון שיודע בו ועוד כדי שיהא הוא יכול להוציא עצמו ידי חובתו ויקרא לעצמו אבל יודע אשורית לעולם אינו יוצא אלא באשורית והא דקתני ברייתא גיפטית לגפטיים ללועזית גיפטית קאמר אבל גיפטים יודעים אשורית אין יוצאין בגיפטית. <br>והרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב בלשון אחרת מלשון העמים לא יצא ידי חובתו אלא מכיר אותו לשון בלבד. ואינו. נכון אלא מכיר אותו לשון ואינו מכיר לשון הקדש הוא יוצא בה ואין כל ישראל שבחוצה לארץ נקראין לועזות ומפורש בירושלמי ר' אבהו בשם ר' אלעזר יודע אשורית ויודע לעז יוצא בה באשורית בלעז יוצא בה בלעז יודע אש'רית ויודע לעז מהו שיוציא את אחרים בלעז כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן כלומר וכיון שאינו מוציא עצמו באותו לשון אינו מוציא הלועז. <br> ובמס' סוטה נמי אמרו בירושלמי (ז,א) התיב ר' ברכיה הרי מגלת אסתר היה יודע כתב אשורית ולעז אינו יוצא בה אלא אשורית ולועז יוצא בה בלעז ויש מקצת מקומות בספרד טועין בזה. 
+הא דתנן <b>עד שתהא כתובה על הספר בדיו. </b> ובעינן עלה בגמ' דף י"ט מנא לן ואמר רבא אתיא כתיבה כתיבה כו' ק"ל למה לן ג"ש והלא מגילה נקראת ספר ודין ס"ת עליה וקי"ל בספר תורה (שבת קג,ב) כתב שלא בדיו או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו ותניא ג) כתבה על הנייר או על המטלית פסולה כדאיתא במס' שבת (עט,ב). ובמס' סופרים (א,א) תניא והלכה למשה מסיני שיהו מסורגלין בקנה וכתובין בדיו שיש לו סמך מן המקרא ואני כותב על הספ' בדיו עוד התם אין כותבין לא על הדפתר' ולא על גבי פנקס ולא על גבי נייר מחוק ולא בשחור ולא בשיחור ולא בקומוס ולא בקנקנתוס כיון שכל אלו נוהגין בס"ת פשיטא דפסולין במגילה שנקראת ספר וכן מה שאמרו דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה דהיינו ס"ת ממש כדמפורש בירושלמי למה הוצרכנו לכך כיון שנקראת ספר. וי"ל מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת ולא ידעינן לאיזה דבר הוקשה לספר ולאיזה דבר הוקשה לאגרת לפיכך הוצרכנו לג"ש שתהא כתיבה שלה כס"ת על הספר בדיו. ועדיין אני אומר שתהא בלא שרטוט כאגרת שלא הוקשה לס"ת אלא לעיקר כתיבתה משו"ה אצטריך ואמת ללמד שאף בשרטוט שאינו אלא תיקון כתיבתה ותפילין אינן צריכין לו דינה כאמיתה של תורה. <br> ומעתה לא הוצרכנו למה שכתוב ונכתב בספר אלא ללמד על דברים שאינן מגופן כגון תפירה דפשתן שאפילו בהן נדונית כדין ספר ואהני לן אגרת להקל בה שלשה חוטי גידין דכיון שהתפירה אינה מגופה ממש עשו בה מנהג אגרת שכן האגרות אינן נתפרות אלא נקשרות במקצת חוטין וכל שכן בדברים שחוץ לגופיה לגמרי כגון קריאה שלה שדינה בהם כדין אגרת זהו ששנינו הקורא את המגלה עומד ויושב יצא משא"כ בס"ת. <br>ומכאן אני אומר שהקורא פושט כאגרת ואינו כורך כס"ת כמנהג הראשונים הוא ולא כדברי רבני צרפת ז"ל שהצריכו לכרוך כס"ת, ונהגו הכל בקריאתה שלא להפסיק בסוף הפסוקים כס"ת אלא באמצען והטעם שמנהג אגרת נוהגין בקריאתה כמ"ש וכן נלמוד שצריכה עבוד לשמה דקיימא לן בספרים עבדן שלא לשמן פסולין מעובדא דגיטין (כט,ב) ספר תורה שכתבתי גוילין לא עבדתים לשמן נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן לפסול ס"ת. ואמרו בירוש' מה בין ספרים למגילת אסחר אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית הא לכל דבריהם זה וזה שוין וכ"כ ר' אחא משבחא בשאלתות. <br>אבל ר' משה הספרדי ז"ל אמר שא"צ עבוד לשמה, שמא הוא סבור לומר דלשמה כיון דאינו דבר הניכר בה כלל אינו כדברים שמגופה וכדברים שהן בה ואינך מגופה אלא כדברים שהן חוץ לגופה ודינה בה כדין אגרת אבל הירוש' שכתבתי יקשה אא"כ יאמר דקולי ספרים קתני חומרי לא קתני ואינו מחוור כלל. <br> ומסתברא שלא הקלו משום אגרת אלא בפסול שאינו מתפשט בכולה כגון תפירה מקצתה בגידין כדין ספר ומקצתה בפשתן משום אגרת ומזה אמרו דהשמיט בה הסופר אותיות או פסוק וקראן הקורא כמתורגמן יצא והוינן בה קראן על פה ומתרצינן לא קשיא הא בכולה הא במקצתי דכיון דפסול דמקצת היא כשרה כאגרת שאלו בס"ת שהשמיט בו אות אחת פסול אלא קל הוא שהקילו במגילה משום אגרת ומיהו דוקא שקראן הקורא על פה אבל השמיט הקורא אפילו פסוק א, לא יצא כדקתני אידך לא יאמר אקרא חציה ואחזור ואקרא אותו הפסוק וה"ה אפי' תיבה אחת. <br>וזהו שאמרו'בפ"א [ח' ע"ב] בתרגום שכתבו מקרא כגון ונשמע פתגם המלך אינה מטמאה את הידים דאלמא משום תיבה זו פסולה דכיון שאם קרא כן לא יצא אינה עשויה כהלכתה כהלכתה לטמא את הידים אבל אם קרא אותה תיבה תרגום על פה ודאי יצא דלא גרע מהשמיט וכן נמי כשהיא כתובה כולה בכל לשון אמרינן דאינה מטמאה את הידים ואעפ"י שהלועזות יוצאין בהן דכל דלא חזיא לכ"ע אינה עשויה כהלכתא מקריא ולא מטמאה את הידים. <br>וראיתי בירושלמי תני אין מדקדקין בטעיותיה רבי יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתבין קמי רב חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים ולח חזר חד מינייהו רבי יוחנן היה קרי כולם יהודים ומשמע דדוקא כגון טעות זו שהזכירו שאין בין יהודים ליהודיים שום הפרש ושינוי לשון אבל בשאר טעיות כגון השמטה ושינוי לשון פסולה דבעינן ככתבם וכלשונם אלא שאם היו הטעיות בכתיבה וקראן על פה יפה יצא כדאמרי' בהשמיט וכ"ש שאין מדקדקין בה בחסרו' ויתרות כס"ת. <br>ומנין לנו דבר זה בספר תורה שאם השמיט בה הסופר אותיות או פסוק פסול ואין קורין בו שהרי משנה שנינו בתפלין [מנחות כח,א] שתי פרשיות שבמזוזה ארבע פרשיות שבתפילין מעכבין זה את זה ואפי' כתב אחד מעכבן והוינן בה פשיטא וא"ר יהודה לא נצרכא אלא לקוצו של יו"ד א"נ לאות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה והיינו נמי באות אחת כדאיתמר עלה אגרא תמוה דר' אבא איפסקא ליה כרעא דה"א דהעם בנוקבא אתא לקמיה דר' אבא וא"ל אם נשתייר בו אות קטנה כשר ואם לאו פסול ורמי בר דיקולא דאיפסיק ליה כרעא דוא"ו דויהרג בנוקבא ופסלוה אנמא תפילין בהשמטת אות אחת נפסלים וכ"ש כשכתוב בהן טעות ותנן [מגילה ח' ע"ב] אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספ' נכתבין בכל לשון הא לענין טעות זה וזה שוין. אלמא ספרים נפסלין בטעות אחד עד שיתקן. <br>ואי קשיא הא דאמרי' בגיטין [ס' ע"א] ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו הא חסר פסוק משמע דקורין בו התם שחסר יריעה אחרונה שג ס"ת או של חומש אחד ובין יריעה גדולה בין יריעה קטנה כל דחסר במילתיה אין קורין בו אבל השמיט בו הסופר באמצע אפי' פסוק אחד אפילו אות אחת לא צריכא ליה דודאי אין קורין בו והיינו דאיצטריכא ליה לתנא למיתני במגילה וקראן הקורא כמתורגמן יצא אלמא משא"כ בתורה קתני. <br>וראיתי בתוספות ז"ל שסוברין שאף בתורה כן ומתרצים מה שאמרו בתרגום שכתבו עברי אינו מטמא את הידים שאינו אלא להשלים, ואי אפשר לומר כן שבכאן הכשירו עד רובה ואעפ"י שהטעויות מפוזרין בכולה ואעפ"י שלא תקן ואלו בספר תורה אמרו במנחות [כ"ט ע"ב] ס"ת שיש בו שלש טעיות בכל דף ודף יתקן ארבע יגנז ובעי דף אחת שלימה והוא דכתיב רוב הספר שפיר אלא ודאי מקולי מגלה שנו כאן לא אמרו בס"ת אלא יתקן אבל קודם שיתקן אפי' בטעות כל דהוא כחפילין ומזוזות וכ"ש וכן בדין תורת ה' תמימה על כל אות ואות שבה מדרש הלכות ואגדות ועל כל קיץ וקוץ תלי תלים של הלכות. וכן כחב הרב רבינו משה בר מימון ז"ל בס"ת שחסר אות אחת או שהוסיף אפילו אות ארח פסול ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים. תדע שהרי אפי' לשהותו אסור משום אל תשכן באהליך עולה ואיך יהא בו קדושת ס"ת לטמא את הידים ולקרות בו בצבור אלא ודאי שמע מינה כדפרישית שמע מינה. 
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+ <b>בעא מיניה עולא בר רב מרבא פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה צו את בני ישראל דלא הויא אלא תמניא פסוקי היכי ניעבד ליקרו תרין תלתא פסוקי פשו להו תרין ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים . </b> פי' דקי"ל לקמן כר' תנחום א"ר יהושע בן לוי דאמר אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים גזירה משום היוצאין שמא יצאו בין גברא לגברא יאמרו זה שקרא למה שייר שנים פסוקים בפרש' זו ודאי לקרוא אחר הניח אותן ודעתן להפסיק בראש הפרשה שאלמלא היה דעתן שיקרא הוא אחריו מפרשה אחרת היה זה גומר בפרשתו אלא בסוף הפרשה ינמיר הבא אחריו ויבא לומר שקורין בתורה פחות משלשה פסוקים. ואע"פ שי"ל שלא אמרו לקמן אין משיירין אלא במקום שאפשר שיש שקורין בסוף הפרשה אבל כאן הדבר ידוע שצריכין השנים לגמור עוד שתי פרשיות ויותר משלשה פסוקים שיש לכל אחד ואחד מ"מ כיון שלא גמר זה הפרשה שעדיין יש ריוח לשנים הבאים אחריו יבאו לידי טעות בכך הילכך לא אפשר. 
+<b>אלא ליקרו תרי ארבעה ארבעה ביום השבת דהוין תרין פסוקי ובראשי חדשיכם דהוו חמשה היכי ניעבד יקרא השלישי תרי מפרשת ביום השבת וחד מפרשת ובראשי חדשיכם אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים. </b> פי' דקי"ל כיש אומרים וגזרה משום הנכנסין כשיראו הרביעי מתחיל בפסוק שני שבפרשה או שימצאו השלישי קורא אותו וגומר בו יאמרו לא קרא ממנה אלא פסוק אחד שאם קרא מלפניו בפרשיות של מעלה למה התחיל בפרשה זו משום פסוק א' והלא יש ריוח למעלה לקרות שלשה עד סוף הפרשה. <br>וא"ת א"כ פרשה קטנה של שני פסוקים לא יקראנה בבית הכנסת שמא יאמרו בה התחיל ובה סיים זו אינה תימה דהתם מה יראו לומר כן אבל בכאן דרך הקוראין לסיים בסוף פרשה ולהתחיל בראשונה וכאן כיון שיש ריוח למעלה ורואין זה מתחיל בפסוק שני יאמרו מתחלה קרא זה שלפניו פסוק א' ויצא בו ויבא לידי טעות בכך הילכך לא אפשר. 
+
+Daf 22a
+
+ <b>ליקרי תרי פסוקי מפרשת ביום השבת ותלתא פסוקי מפ' ובראשי חדשיכם אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. </b> פי' שייטא דלישנ' נקט דהכא הא איכא רביעי דבעי למקרא בה והקור' בתורה לא יקרא פחות משלשה פסוקים, אי נמי איכא למימר דאי לא משום אין משיירין הוה אמינא למיקרי רביעי תרין מפרשת ובראשי חדשיכם וחד ה) מפרשת הפסח הסמוכה לה אלא כיון שאי משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים לא אפשר אלא א"כ יקרא השלישי כל פרשת החדש והרביעי יקרא בשאר הקרבנות ולא ראו חכמים ז"ל לעשות כן לפי שלא בא רביעי אלא בשביל ר"ח והאיך יקרא בדבר שאינו חובת היום. וכן לא ראו להתחיל בפ' שלמעלה מצו את בני ישראל דכולן בחובת היום הם מקרין אותם דתמיד נמי חובת היום הוא ואף מוסף שבת שבאמצע פרשיות בראשי חדשים הוא קרב. 
+ופשט רבא לבעיא זו ואמר ליה לעולא בר רב <b>זו לא שמעתי כיוצא בו שמעתי דתנן בראשית בשנים. </b> והיכי אפשר דחמשה פסוקים בלחוד הויין והקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים ואתמר עלה רב אמר דולג ושמואל אומר פוסק. <br>וראיתי לרבינו הגדול והגאונים ז"ל שפירשו דהכא נמי בפרשת ראש חדש לרב דולג ולשמואל פוסק ולקמן איפסיק בגמרא והלכתא אמצעי דולג לומר שחוזר השני וקורא פסוק מן השלשה שקרא הראשון ומוסיף שנים אחרים ונשארו שלשה פסוקים בפרשת צו שקורא אותן השלישי זהו פירוש הראשונים וכן הנהיגו הדורות במקומות הללו. <br> ואני תמה על לבם של ראשונים שהיה כפתחו של אולם מה הרויחו בדילוג הזה והלא אותה חששא ואותה גזרה שחששו לה בגמר' שקוראין ��ל הסדר אף בדילוג הזה במקומה עומדת שהרי הנכנסין כשיראו השני מתחיל בפסוק ג' שבפרשה יאמרו לא קרא ממנו הראשון אלא שני פסוקים ומה הועילו חכמים ז"ל בתקנתן בדילוג הזה. <br>וזה דבר ברור הוא דכשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים גזרה משום הנכנסין כך אין הקורא מתחיל לקרות בפחות משלשה פסוקים המשיירין בפרשה שלמעלה גזירה משום הנכנסין שהיא הגזירה הזו בעצמה וכדאמרינן בגמ' ושמואל דאמר פוסק מאי טעמא לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין וגזירה משום היוצאין כלומר מפרשת בראשית כשהיה הראשון קורא שלשה נשארו שנים בסוף הפרשה ויש בו גזרה משום היוצאין כשהשני דולג פסוק אחד לגמור שלשה נשארו שנים בתחלת הפרשה ויש בה גזרה משום הנכנסין שיאמרו ראשון לא קרא אלא שני פסוקים. <br> הלכך גבי ר"ח מה ראו שלא להתחיל בפ' ובראשי חדשיכם בפסוק אחד משום הנכנסין והלא בדילוג הוא עצמו נסתיים עמו משום גזר' זו של נכנסי' ואם יאמרו ראו שלא יתחיל בפ' פחות מג' שמא יטעו הנכנסין בשעת קריאתו בפסוק זה לומר לא קרא אלא פסוק זה בלבד אבל כשהוא דולג אין טעותם בקריאה של זה אלא בקריאה של א' ושמא לא יתנו דעתם עליה ואעפ"י שאמרו בדילוג של בראשית קדושה הימנה. ואפשר דר"מ גופיה מודה בדמים שאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר הדמים תולין בידם מפני שאין הדמי' נתפסין אלא משום אכחושי מצו' וכשכולן מסכימין במכירתן הדמים מצוה לאחר זמנה היא כמ"ש למעלה, תדע דהא דמי ספרים לרבנן מותרין הם במכירת ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דשמעת' דרבא אכולה , מתניתין קיימא וכן במותריהן והתנו כולן מותרין. והנה אמת נכון הוא. <br> ולענין מה שאמר ר"מ מרבים ליחיד ליכא קדושה מסתברא ליכא קדישה כקדושה ראשונה מפני שאין דבר שבקדושה נאמר בו כמ"ש אבל מ"מ יש בה קדושה קצת ואסור להשתמש בה חול כל זמן קדושתה מדלא פרכי' הכי במותר להשתין מים בתוך ד"א של תפלה משום דה"ל דיחיד ולא קדיש כלל. ושמא י"ל משום דאתי למסרח אפי' התפללו שם י' כגון הרחוב. ובירוש' אמתני' ועוד א"ר יהודה הדא דתימא בה"כ דיחיד אבל בה"כ של רבים אפי' בנוי אסור, משמע דבה"כ של יחיד יש בו משום קדושה. דאיכא משום נכנסין מ"מ בכאן פיחתו הטעות שלהם ועשו לו הרוחה מן הקורא הזה משני לראשון. זה אין בו טעם ולא ריח בעצמו שהכל גזרה שוה ואין בה שום חילוק והפרש. ועוד שהרי אם שיירו בפ' ראשונה פחות מג' פסוקים אין בו משום חשש אלא ליוצאין בין גברא לגברא שמא דעתם לומר לא השאירו בפ' אלא שני פסוקים לשלישי שיבא אחריו וזו הגזרה יותר רחוקה הרבה מפני שיש ריוח לשלישי הזה לקרות בפרשת וביום השבת ויותר היה נכון שיגמור השני בסוף פרשה ראשונה וידלג השלישי ויקרא שלשה פסוקים ממנה שהרי דילוג פסוק אחד ושנים ושלשה שוה הוא ובקרבנות החג מדלגין יום אחד אף כאן ידלג שלשה ויוסיף פרשת וביום השבת ובזה תהיה הגזרה יותר רחוקה מאד שאין לחוש אלא שיבאו הנכנסין בתחלת קריאתו של זה וימצאו שאין פסוקי' שבתחנת הפ' מספיקין לב' קוראין הראשוני', אלא דברים הללו אין בהם ממש אבל טעם מנהג הגאונים ז"ל אין אנו [לנו] בו. <br>ועיקר השמועה בפירושה כך נראה דאמר ליה רבא לעולא בר רב זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דפליגי רב ושמואל בפרשה בראשית דמדאמר דולג ולא חיישי' לגזרה ונכנסין ויוצאין משום דלא איפשר דכל פסוקא דלא פסקים מרע"ה לא פסקינן ליה לעולם ושמואל אמר פוסק ואינו דולג דחיישי' לגזרה דנכנסים ויוצאין אף כאן בראשי חדשים לשמואל פוסק משום חששא דנכגסין ויוצאין ולרב מוטב שיטעו נכנסין ויוצאין ולא נפסיק פסוק שלא הפסיקתו תורה הילכך קורין כדרכן או שנים הראשוני' שלשה שלשה והשלישי שנים מפרשה ראשונה ושל פרשה שניה או שנים הראשונים כל הפ' והשלישי שני' של פרשה שניה ופסוק א' משלישית ואין קפידא בדבר. <br>ובעיקר פלוגתייהו דרב ושמואל שלח ליה ר' אבא לרב יוסף הלכתא מאי ושלה ליה הלכתא דולג כרב והעלו בגמ' והלכתא אמצעי [דולג] לומר שהלכה כרב וללמד שאין הדילוג באחרון נפי שאם היה השני קורא שנים פסוקים מפ' בראשית ואחד מיהי רקיע והשלישי דולג היה הראשון משייר בפ' פחות מג' פסוקים והשני מתחיל בשניה פחות מג' פסוקים והיו כאן גזרות הרבה לפיכך אמרו שהאמצעי דילג ואלו בפ' החודש אין שם אמצעי על השני ועוד למה ידלג הוא בקביעות אף השלישי יכול לדלג וכן הרביעי דליכא אלא חדא גזרה משום יוצאין שמשייר בפ' פחות מג' ויוצאין נמי לא שכיחי כ"כ. <br> וא"ת למה פסקו הלכה בזה והלא המעמדות אינן נוהגין לאחר חרבן והלכתא למשיחא היא, הלכה לא באה אלא לומר שאינו פוסק כשמואל וללמד על פרשת החדש וכיוצא בה שאינו פוסק והילכך השלימו ההלכה שהדילוג באמצעי הוא בפ' בראשית ללמד על תיקון הסדר שנראין בו דברי רב יותר מדברי שמואל. זהו מה שהעלינו בשמוע' לפי מראית עינינו. <br> וכשחקרנו על הדברים חוץ מתלמודנו מצאנו במס' סופרים שהיא גמרא ירושלמית ממנהגן של אבותינו שאומרים שם כלשון הזה א) ובחדש עצמו קורין שלשה בקרבן תמיד הראשון קורא וידבר צו ואמרת והשני קורא את הכבש א' ועשירית האיפה עולת והג' חוזר למעל' וקורא עולת ונסכו ואת הכבש מפני שאמרו אין קורין בפ' פחות מג' פסוקים ויש אומרי' אין משיירין בפ' בפחות מג' פסוקים ההוא בפ' גדולה, בד"א בשיטה של פסיקה אינו יכול לפסוק עד שיקרא ממנה ג' פסוקים וכאן ג' שהוא קורא ד' פסוקים והרביעי קורא בשל ר"ח ובראשי חדשיכם כל הפסוקים ע"כ אמור במסכתא זו. <br>והרי להם שני מנהגים בכאן מתחלה אמר שיקראו שלשה בקרבן התמיד ויהא השלישי חוזר ודולג פסוק א' עולת וקורא שנים לפניו ונסכו ואת הכבש והטעם למנהג זה ב) כדי שיהא הרביעי שהוא בא בשביל ר"ח קורא כל המוספין והראשונים קורין התמיד ולא ראו לערב ולקרות קרבן התמיד עם המוספין ויש אומרים אין משיירין בפ' פחות מג' פסוקי' וההיא בפ' גדולה היא שיש ריוח להשמר בדבר ולהזהר בטעותן של נכנסין ויוצאין שיסיים בסוף הפ' ולא ישייר ממנה פחות משלשה פסוקי' ובד"א בשיטה שיש לו להפסיק בה שאין אדם רשאי לקרות בתורה פחות מג' פסוקים ג) אבל כאן שהוא קורא מפ' ראשונה ונסכו ואת הכבש וקורא וביום השבת ועולת שבת נמצא שקרא ד' פסוקים והרביעי קורא פרשת ובראשי חדשיכם. <br> הנה זהו ענין הגמ' זו עם קצת שבוש שיש בלשונם מטעות הסופרים מפני שלא הורגלו בה חכמים ותלמידים אבל מ"מ אנו למדין ממנה הסברא שלהן בשני המנהגין האלו שהמנהג הראשון מקרא ג' קוראין בקרבן התמיד ולית ליה אין משיירין בפ' פחות מג' פסוקים כר' תנחום א"ר יהושע בן לוי אלא שדולג פסוק א' כדי שיקרא ג' פסוקים ויש אומרים אית להו אין משיירין בפ' פחות מג' פסוקים אלא הכא משום דלא איפשר משייר שנים בפ' ראשונה וקורא פרשה שניה ואין כאן דלוג והפסק וזהו המנהג שאנו רואין ע"פ הגמ' שלנו כפי מ"ש למעלה אבל המנהג שהנהיגו הגאונים ז"ל על פי שלהן דאמצעי שהוא השני דולג אין כאן מי שהסכים עמהם אלא שאין ליגע במה שהונהג על פי הגאונים ז"ל וכ"ש בזה שאין במנהג שלהם משום איסור וכבר שנינו אל ישנה אדם מפני המחלוקת. 
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+לפי מה ששנינו במשנתנו <b>בית הכנסת לוקחין בדמיו כו',</b> משמע ודאי שבית הכנסת קדושה יש בו וכדאמרינן בגמ' כ"ו ב' אוגורה ומשכונה אסור מאי טעמא בקדושתי' קיימי ואמרינן נמי אמאי תיפקע קדושתה והשתא קשיא לי א"כ האיך נמכר והלא דבר הראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה ובתוספתא דהאי פרקא תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון ותו כי מכרו שבעה טובי בני העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למשתא בהו שכרא והלא נתפסין בקדושתה וכן הא דאמרינן במתנה אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא יהבי ליה מתנה והויא להו כזביני ואמאי תפקע זו והא ההיא הנאה כבר אכלוה וליתא בעולם להחל עליה קדושה ועוד שאין אני רואה בגמרא בית הכנסת נפקע מקדושתו על דרך פדיון וחלול אלא במכירה ושינוי רשות. <br>ויש ליישב ולומר דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה לולב וסוכה והן עצמן אעפ"י שנזרקין לאחר זמן בזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד כדאמרינן התם אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה והוינן בה וכי נר קדושה יש בו ומסקנא דאסור והתם נמי אמרי' דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה ואב דכלהו דם כדאיתא בפרק במה מדליקיו ופי' הדברי' דנויי סוכה אסורין בשעת מצותן משום דחל שם שמים עליהן אבל אם בא נסלקן מן המצוה ולהסתפק מהן אסור משום מוקצה למצותו כדמוכח בפרק בירה וכן הדס של מצוה אסור להריח בו וכן לולב ואתרוג כיוצא בהן וכן כתב רב אתא בשאלתא דשלח לן בחוטי' ציצי' דאסור למיצר בהן מידי משום בזויי מצוה לפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצותן עליו נוהגין בו קדושה ואפי' בחרבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו אבל אם נמנכו למכרו בבר עבר זמן מצותו כסוכ' לאחר שבעה ונפקע' קדושה מיניה. ואין ספק (דמצוה) דמכירה זו האמורה בבית הכנסת בכל מקום אינה אלא בשיש להן בית הכנסת אחרת דאי לאו הבי ודאי אסור כדאמרי בבבא בתרא לא ליסתר איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישת' אחריתי הלכך מכירתו ודאי מותרת היא דהוה ליה במפריש שבעה אתרוגים לז' ימים ויוצא בו ואוכלו דהו"ל כתשמישי מצוה לאחר זמנן.<br>ועכשיו כל הענין מיושב שאם מכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר זו היא ששנינו לוקחין בדמנו תיבה דמסתמא לא ניחא להו (לטובי) [לאנשי] העיר לאכחושי מצוה שנהן ואעפ"י שיש להם אחרת ולא שיהא בדמים קדושה ממש להיותן אסורין בהנאה אלא שאין רשאין להוציאן בצרכיהן כדין צדקה משבא' לידי לידי גבאי וכענין האמור שם בפ"ק דערכיץ וכן מכירת הספרים כיון דבכל מקום שהן קדושתן עליהן אין במכירתן 'אלא משום אכחושי מצוה דהני מוכרין אבל אם מכרו שבעה טובי העיר במעמ' אנשי העיר כיון שהסכימו כונן שאינם רוצין עוד בבית הכנסת זה אפילו למשתא בהו שכרא בדמים מותר דהוה ליה תשמישי מצוה לאחר זמנן דנזרקין.<br>וכן מה שחילקו במתנה כגון שמכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר כמכירה השנויה במשנתנו דמ"ס (בעיירות יחול) [בעי' שתחול] קדוש' אמידי כדי שלא יפחתו אנשי העיר מצוה דמסתמא אין רצונם להפקיע מצוה מהן ומר סבר כיון דהוה להו הנאה מיניה ושבעה טובים שלהן יודעין ונמלכין לשלם לו שכר כזביני הוא דודאי כיון שנותנין לו דבר של מצוה הוה להו הנאה מיניה בדבר של מצוה שנתן להם ס"ת או תיבה וכיוצא בזה מן המצות המוטלות עליהן שהיו הם צריכין לו להוציא בה מעות והוא הציל אותם מזה. הילכך שרי דלאו גרועי מצוה היא. 
+
+Daf 26a
+
+ וזו שאמרו <b>בבית הכנסת של כרכין כיון דמעלמא קא אתו לה הוה להו דרבים ולא מצו מזבני לה. </b> לומר שאינה נמכרת כלל אפילו לעלויי בקדושתם משום דבני העיר אחרת אינן כפופין נבני העיר הזו אין מקבלים עליהן דעתם ושמא עדיין הם רוצין בבית הכנסת הזו ותשמישי מצוה בזמנן היא. והוה ליה דרבים לאו דוקא דאפי' דברים נמכרה היא אלא הוה להו דרובא דעלמא קאמר כלומר שהוא של עולי בכל כדאיתא בנדרים בפרק השותפין. <br>ובירושלמי אמרו שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת שבנה מבני העיר כעיר מה אנן קיימין אם כשקבלו עליהם אפילו אחד נמי אם כשלא קבלו עליהם אפילו כמה אלא אנן קיימין בסתם וכך פירושו שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת כלומר שלשה טובים שלהם כבולם ורשאין למכור בית הכנסת כלומר שהוא של יחידים שבעה מבני העיר טובים שלהם ככל בני העיר שלהם והם המוכרין הכנסת של עיר והקשו אם כשקבלו עליהם הצביר כששמעו במכירה זו ורצו בה אפי' אחד נמי אם בשמיחו אפי' כמה אינה מכירה כלל אלא אנן קיימין בסתם גלומר ששתקו או שלא שמעו בלל. גם זה ענין [הענין] מסייע למה שפירשנו. <br> ושמעי' מינה למאי דאמרי' רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ונהתנות על השערים ועל המדות ולהסיע על קצתן דשבעה טובי העיר הם המתנין ואפי' שלא במעמד אנשי העיר אלא שאם מיחו במעשיהן תנאן בטל אבל במעמד אנשי העיר קיים ומסתברא במעמד רוב אנשי העיר. 
+ והא דאמרי' <b>אפי' למשתא בהו שכרא. </b> כלומר בדמים ה"ה נמי לזרקן לים הגדול אלא מישתא שיכרא בגמ' זילותא בעלמא הוא כדאמרי' לאעסוקי יהבי נך ולא למשתא כהו שכרא אשכחיה דשתי שיכרא וכתיב וננינות שותי שכר ויש ספרים שכתוב בהן אפי' לנושתא ביה שיכרא והיא היא כלומר שישתו בנוף בית הכנסת שכר ולשון חכמים הוא שלא יאכל עגל לעגלים וסייח לסייחים. ודאמרי' לקמן אפי' לדוכסוסיא לאו דוקא אלא אפילו בשיכרא נמי מותר אלא התם קאמרי' שאם מכרו שלא במעמד אנשי העיר והוצרכו ליקח בהם תיבה מן הסתם יכולין שבעה טובים להתנות עם בני העיר ולומר אם יותירו מדמים של תיבה נותן אותם לשמירת העיר ואין טובים מתנין בשכר. <br> וראיתי להראב"ד ז"ל שמפרש בשבר הזה צרכי סעודה ואינו במשמע. ורויתי בתוספתא א"ר יהודה בד"א בזמן שלא התנו עמהן פרנסי אותה העיר אבל התנו עמהן פרנסי אותה העיר משנה אותם לכל דבר שירצו ולפ"ז והותירו לאו דוקא אלא שמכרו והודיעו אותן שנותנין לדוכסוסיא. 
+
+Daf 26b
+
+והא דאמרינן ברבינא ד<b>הוה ליה תילא דבי כנישתא בארעיה ואתא לקמיה דרב חסי א"ל מהו למזרעיה.</b> קשיא לן מאי קא מבעיא ליה ודאי מותר לזורעו ע"י קנייה מבני העיר ושלא ע"י קנייה ודאי אסור ותו דקאמר ניה זבנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר יזרעה והלא לא הוזכרו טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא לענין משתא שיכרא בדמים. וי"ל דרבינא מספקא ליה משום דר"מ דמתניתין דקסבר אין קדושת בה"כ נפקעת לדבר חול לעולם כדבעיגן למימר קמץ ואורי ליה רבינא כרבנן והאי דקאמר ליה משבעה טובי העור במעמדן מפני שלא היו אנשי אותה העיר צריכין תיבה וספרים ולא ירצו למוכרה ולפיכך נתן לו עצה שיהו מוכרין אותם ונוטלין הדמים לעצמן א"ג שלא יבא אחד מהם וימחה כמ"ש. ויש ספרים שאין כתוב כהן במעמד אנשי העיר ויש ספרים שגורסיך מהו למיפסקה ולמזרעה ושמא היה רוצה הוא לחלל קדושתו על דמים בדרך פדיון הקדש ומנעו רב אסי עד שיקחנו מהם בדרך מקח. <br>והא דאמרי' לקמן בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויין, לאב למימרא דבחורבנן שרו לגמרי דהא רבינא של בבל הוה ולאו למימרא דבישובן שרו בהנאה דהא רבינא ורב אדא אסר למיעל בה משום מיטרא ורפרם לכלתי' ור' זירא לההוא מרבנץ כשל בבל הוו אלא לומר שהן מתנים אם הוצרכו אנשי העינר להאכיל בהם עניים או להשבינן שם מותר וה"ה לכל צרכיהם לפי שעה וכדאמרי' בפרק ערכי פסחים משום דאיכא עניים דאכיו ושתו בבי כנישתא ובן חכמים ותלמידיהם מותרין נהנות בהם בבל מקום והוא שהוצרכו להם בגון שהיה נוקום דחוק לתלמידים והוצרכו ,אכול בבה"כ אבל שלא במקום הדחק ושאפשר וקאו מיכוין אסור דאלת"ה רבינא ורב אדא דתלמידי חכמים נינהו לישתרו משום מיטרא. <br> ובירושלמי: רבי אמי מפקד לספרא אין אתי בר נש לגביכן מלכלך באורייתא תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמאניה, כלומר כיון שהוא אכסנאי ואין לו מקום מותר בת"ח. <br>אבל אין תנאי שלהם מועיל לחשב בהם חשבונות של בני העיר ואעפ"י שהן צריכין לאותן חשבונות ואין להם מקום להתאסף שם מפני שהוא קלות ראש בכבוד בהכ"נ. 
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+ועוד שנינו <b>אין מוכרין של רבים ליחיד ואין מוכריך בה"כ אלא על תנאי כו'. </b> ונמצא בירושלמי כל זה א"ר ר' יוחנן לית כן מא אנן קיימין אין כר"מ אין מוכריך בה"כ אלא על תנאי אין כרבנן מיכרין אותה ממכר עונם תוך מד' דברים א"ר רזייא תפתר בספר תורה. הוקשה להם ביון שאין מוכרים אותו אלא של רבים לרכים שנא להורידו ייקדושתו תנא זה למה והעמידו רישא בס"ת שאינו יוצא י.קדושתו אבל בה"כ אפי' לר"נו נפקעת קדושתו מיונה ונפיכך בעי תנאי כשמוכריך אותו להדיוט נשם דירה ומ"ש אין כרבנן גאו דוקא דהא דרבנך אדרבנן ל"ק כלל אלא משום דנא איפליגו בהדיא ברישא (אלא) בשו רבים ליחיד קאמרי' הכי. <br> זהו הענין גמרא זו אבל לפי שאמרובגמרא שלנו מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדושה והשתאז קדושה מרבים ליחיד ליכא קדושה משמע דמתני' לאו בס"רז משמע יהו ולית נהו דר' חייא בר בא דירושלמי אלא מתניתין בבה"כ הוא ויחיד שייחד לעצמי בית לתפלתו אין בו קדושה כדיך של רבים לפי שאין דבר שבקדושה בפחות ניי' ובה"כ כשמה לפיכך חזרו המפרשים אחר סברות אחרות בתירוץ המשניות האלו והנכון בכולהו מה שרש"י ז"ג מפרש שאין מוכרים אלא על תנאי משום דמכירה חנוטה דרך בזיון היא כלומר אינו בעינינו לכלום. <br>אבל הענין צריך תיקון וחיוור והוא שנפרש דלפום גמרא דילן לר"מ בה"כ כס"ת ואין נפקע מקדושתה לעולם כתשמישי קדושה חשיב לה כתיק של ס"ת לפיכך בל המדות האלו נוהגות בו שאין מוכרין של רבים ליחיד (וא"כ) [וא"צ] לומר לדבר של חול מוכרין אותו על תנאי משום כבוד. <br> ואף כשמוכרין אותו לרבים ועל תנאי הדמים קדושים ולוקחים בהם תיבה דומיא דמטפחות ספרים דלד"ה אין נפקעין מקדושתן ואעפי"ב דמיהן נתפסיץ בקדושה ומעלים בהם ואין מורידין כדקתני רישא והטעם בזה משום אכחושי מצוה דידהו כמ"ש למעל' דאעפ"י שקדושת הספרים עליהם בכל מקום שהן כשמוכרי, אותו גורעין מצוה זו מהם וכך בית הכנסת לר"מ ולפיכך צריכין ליקח בדמיהן מצוה אחרת קדושה הימנה. ואפשר דר"מ גופיה מודה בדמים שאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר הדמים תולין בידם מפני שאין הדמי' נתפסין אלא משום אכחושי מצו' וכשכולן מסכימין במכירתן הדמים מצוה לאחר זמנה היא כמ"ש למעלה, תדע דהא דמי ספרים לרבנן מותרין הם במכירת ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דשמעת' דרבא אכולה , מתניתין קיימא וכן במותריהן והתנו כולן מותרין. והנה אמת נכון הוא. <br> ולענין מה שאמר ר"מ מרבים ליחיד ליכא קדושה מסתברא ליכא קדי��ה כקדושה ראשונה מפני שאין דבר שבקדושה נאמר בו כמ"ש אבל מ"מ יש בה קדושה קצת ואסור להשתמש בה חול כל זמן קדושתה מדלא פרכי' הכי במותר להשתין מים בתוך ד"א של תפלה משום דה"ל דיחיד ולא קדיש כלל. ושמא י"ל משום דאתי למסרח אפי' התפללו שם י' כגון הרחוב. ובירוש' אמתני' ועוד א"ר יהודה הדא דתימא בה"כ דיחיד אבל בה"כ של רבים אפי' בנוי אסור, משמע דבה"כ של יחיד יש בו משום קדושה. 
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+]מס' תורת האדם[<b>ת"ר בה"ק אין נוהגין בהן קלות ראש. אין מרעין בהן את הבהמה ואין מוליכין בהן אמת המים. ואין מלקטין מהן עשבים. מפני כבודן של מתים. ואם לקט שורפן במקומן . </b> ובאבל (פרק י"ד) אין מוציאין את המים לבית הקברות ולא יעשה שם שביל. ולא ירעה בהמתו שם. ולא יטייל בהם קפנדריא ולא ילקט משם עצים ועשבים. ואם ליקטן אסורים בהנאה ואם בשביל בית הקברות עצמן מלקטן ושורפן במקומן. <br>והתם [בסוגיין] תנן: קבר חדש נמדד ונמכר ונחלק והישן לא נמדד ולא נמכר ולא נחלק, פי' אין מודדין אותו לידע כמה מתים נקברו במקצתו שיתנו אותה מדיד' למתים אחרים ולא נמכר משום פגם משפחה ולא נחלק בין היורשין אלא כולן נקברין שורות שורות לעצמן והכל מפני כבודן של מתים. 

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Megillah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,244 @@
+Chiddushei Ramban on Megillah
+חידושי רמב"ן על מגילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Megillah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על מגילה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+מה ששנינו <b>כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר כפרים ועיירות גדולות בארבעה עשר . </b> אני תמה מאד, מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לעשות ישראל אגודות במצוה הזו ואע"ג דליכא הכא משום לא תתגודדו דהו"ל שני בתי דינים בשתי עיירות כדאיתא בפ"ק דיומא מ"מ לכתחלה למה חלקום לשתי כתות, ועוד היכן מצינו בתורה מצות חלוקה בכך והתורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ושמא י"ל לפי שנעשה הנס בשושן בי"ד ונוח שלהן היה בחמשה עשר קבעו לחמשה עשר יום ביום שהתחילו בו ולפי שעיקר הנס היה בשושן קבעו עמהן מקומות הנכבדין דהיינו כרכין המוקפין ושאר כל עיירו' שהיה הנס שלהן בי"ג ונוח שלהן בי"ד קבעוהו ביום שלהן שהתחילו כדרך שאירע להם כך קבעו אותם, ואין טעם זה מתוק וטוב בעיני לפי שהיה עיקר הנס לשושן עצמו ביום י"ג והנה ראוי שיהיה להם י"ד יו"ט עם כל ישראל אע"פ שעשו בשנת הנס יו"ט בט"ו או שיהיה לשושן יו"ט בי"ד וט"ו הואיל ונעשה בהם נס. <br> וכשעיינתי בכתובים נתיישב לי הענין יפה לפי שהוא דבר ברור שבזמנו של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש ונתיישבו בעריהם ואע"פ שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים מ"מ אנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל בארץ היו ושוב לא עלו מהם אלא מעטים עם עזרא וכשצוה אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד היו הפרזים והעיירות שאין להם חומה סביב בספק וסכנה גדולה שלא יעלו עליהם אויבים יותר מן המוקפין וכענין שאמר בהם בספר עזרא (נחמי' ג') ויהי כאשר שמעו סנבלט וטוביה והערבים והעמונים והאשדודים כי עלתה ארוכה לחומות ירושלים כי החלו הפרצים להסתם ויחר להם מאוד ויקשרו כולם לבוא להלחם בירושלים ולעשות לו תועה ונתפלל אל אלהינו ונעמיד משמר יומם ולילה מפניהם. וכשנעשה הנס עשו כולם יום נוח ומשתה ושמחה דכתיב ושאר היהודים אשר במדינות המלך אחשורוש נקהלו ועמוד על נפשם ביום שלשה עשר ונוח בארבעה עשר ועשה אותו יום משתה ושמחה ושל שושן עשאו ג"כ ממחרת הנס שלהן וזה היה בשנת הנס בלבד ולאחר מיכן בשנים הבאות עמדו פרזים ונהוג מעצמן לעשות יום ארבעה עשר שמחה ומשתה ויום טוב אבל מוקפין לא עשו כלום לפי שהיה הנס גדול בפרזים והיה עליהם הסכנה יותר כדפרישית, וזהו שכתוב ע"כ היהודים הפרזי' היושבים בערי הפרזות עושים את יום י"ד לחודש אדר שמחה ומשתה ולא הוזכרו כאן מוקפין כלל. אחר זמן לאחר שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו סמך מן התורה עמד מרדכי ובית דינו וראו דבריהם של פרזים שראוי הנס הזה לעשות לו זכר לדורות וקבעו אותו על כל ישראל שכולן היו בספק וראוי להקדים פרזים למוקפים מפני שהיה נסם גדול ושהם התחילו במצוה תחל' לעשות להם לבדם יו"ט לפיכך קבעו יו"ט של פרזים ביומן ושיהא מיוחד להם ושל מוקפים קבעו ביום נוח של שושן. <br> וזהו שכתוב ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים לקיים עליהם להיות עושים את יום י"ד ואת יום ט"ו כלומר שלח להם שיקבלו כולם לעשות זכר לנס ולא יאמרו הרחוקים משושן ומא"י לא היו המן וסיעתו באין עלינו וקבלו ישראל עליהם הדבר. <br>וזהו שכתוב וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם כלומר שקבלו מה שהחלו הפרזים לעשות מעצמן ומה שכתב מרדכי שצוה לכולם לעשות כן ונתן טעם כי המן בן המדתא צורר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם הוסיף בכאן מלת כל שהיה הנס לכלם אפי' למוקפים והיינו דאמרינן בגמ' מדפרזים בי"ד מוקפין בט"ו שלא הותקן י"ד אלא לפרזים שהתחילו בו ומקשי ואימא מוקפין כלל לא שלא תקנו אלא מה שהתנו בו והשיב אטו לאו ישראל נינהו לשלוח למקצת ישראל ולא לכלם ועוד מהודו ועד כוש כתיב דכתיב במצותו של מרדכי אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים דהיינו מהודו ועד כוש. <br> ועם כל זה היו בישראל מתיראים לנהוג זה בפרהסיא עד שחזר מרדכי ושלח להם חותם המלכה שצותה לעשות כן ושוב לא נתייראו שהיו אומרים מצות המלכה אנו עושין זהו שכתוב ותכתב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים האלה. <br> זהו טעם חלוק התקנה לפרזים ומוקפין והיינו דאמרינן פרזין ומוקפין דכתיב גבי מגילה דהני מגלו והני מכסו, או דילמא משום דהני מיגנו והני לא מיגנו אלמא טעמא דתקנתא משום הצלה הוא דאית להו למוקפי' הצלה דמיגנו בחומתן ונלחמים או דמיכסו ומטמרי מאויבים עכשיו ביררנו הכתובים וטעם התקנה שחלקו הנס לשני ימים. <br> והיה ראוי לפי זה שהפרזים בימי אחשורוש יהיו קודמין למוקפין שבימיו אלא לפי שהיה עיקר הנס לאותן שבא"י והיא היתה חרבה שעדיין לא בנו בה כלום משעת עלייתן לא ראוי שיהיו לירושלים עיר הקדש וכל ערי יהודה וישראל הבצורות נידונות כערי הפרזים והחזירו הענין לימי יהושע וחלקו בין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון לשאינן מוקפין חומה זהו שאמרו בירושלמי ר' סימון בשם ר"י בן לוי חלקו כבוד לא"י כי היתה חרבה באותן הימים ותלו אותו בימי יהושע ב"נ והיינו כדפרישית דמשום כבוד בעלמא ואע"ג דלשאר דברים למ"ד קדושה ראשונה קדשה לשעת' ולא קדשה לעתיד לבוא אין נוהגת אלא באותן שקדשו בני גולה לענין מגילה לד"ה כל שהיו מוקפין בימי יהושע בן נון קורין בט"ו דליתי' אלא כבוד שנהגו לא"י, דאלת"ה למ"ד קדושה ראשונה ושניה יש להן מוקפין מימי יהושע מאי מהני להו ומתניתין ודאי ד"ה היא וליתא אליבא דרבי אלעזר ברבי יוסי בנחיד ועוד דהא מתניתין הלכה היא וקי"ל קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל ובעובדי דגמרא גמי לא דייקינן אלא אי מוקפת חומה מימות יהושע ב"נ או לא אבל אם קדשום עולי גולה לא דייקי כלל אלא ש"מ כדפרישית והא דמקשינן בגמרא גבי כרך שחרב ולבסוף ישב, ישב אין לא ישב לא והתניא רבי אלעזר ברבי יוסי אומר אשר איו לו סומה אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן ופרש"י ז"ל משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל והתם ה"ק ישב אין לא ישב לא שאעפ"י שחרב בינתים לא בטלה קדושה אלא דבעינן חומה בשעת מצוה והתניא דלמ"ד קדשה לע"ל לא בעינן חומה כלל והילכך גבי מגילה דלכ"ע בימות יהושע תליא לא איכפת לן בחומה כלל א"נ נסיב לה מדברי ר' אלעזר ברבי יוסי לומר דאי נסבא כריב"ל דבעי ישב לא מקיימ' אפילו נענין בתי ערי חומה ושלוח מצורעים ואלו לרבנן חרב אעפ"י שישב בטלה קדושתן הא לענין מגילה לד"ה בימות יהושע תלוי הדבר בין חרב בין נתישב. ועכשיו לפי דרך זה נצא מכלל ספק במה שהיו מקצת החכמים חוששין במוקפים חומה שבח"ל אם דינן כדין פרזים שהיו אומרים כיון שתלו הדבר בזמנו של יהושע ב"נ אין דינם אלא בא"י דמה ענין יהושע בן נון לח"ל ועוד דג"ש של פרזי פרזי בשל א"י היא ובאותן שנתקדש וכל המצות האלו נוהגין בהן ואעפ"י שסתם שנינו כרכין המוקפין כיון שהזכירו ימות יהושע ב"נ על כרכין שלו משמע. ורבותינו הצרפתים ז"ל הביאו ראיה שאפי' בח"ל קורין בט"ו ממה שאמרו רב אשי קרא מגילה בהוצל בארביסר ובחמיסר מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע ב"נ או לא והוצל בח"ל היתה כדאמרינן בכתובות נקיטנא בבל לא חזיא חבלי משיח תרגמוה אהוצל ובפסחים אמרי' הוא יוסף איש הוצל הוא יוסף הבבלי ולקמן נמי אמרינן בבבל היכא בבי כנישתא דהוצל. גם זו הראיה אינה מוציאה אותנו מידי ספק לפי שכתוב במקצת הספרים בכאן הוצל דבנימין וכן גרסתו של ר"ש ופירש דתרי הוצל היו חד בחנקו של בנימין וההיא דבבל לא מקריא דבנימין וגא גרסינן בכתובות דבנימין, אבל לפי הטעם שאמרנו דין הפרזים נוהג בכל מקום ולאו דוקא באותם שנתקדשו דהא למ"ד בטלה משבטלה [קדושת] הארץ נמי מגילה נקרא' בהן בט"ו וכדפרי'. <br>אלא שיש לחוש עוד ולומר שמא בח"ל לא היו הכרכין המוקפ' חומה ביד ישראג אלא ישראל שבהן בין החומות היו יושבים והיו צריהם עמהם לפנים מן החומה ומה החומה יוועלת נהם אבל מ"מ ביון שעיקר הנס היה בא"י תקנו בבל העולם שיעשו כדרך שהץ עושין. וראיה נדבר דהא לר"י בן קרחה דאית ליה מימות אחשורוש אפילו בחו"ל אית ליה מוקפין כדאמרינן בהדיא כו דר"י בן קרחה כשושן מה שושן מוקפת חומה מימות אחשורוש קורין בט"ו ולא אמרינן אין החומות ביד ישראל ומדר"י בן (לוי) [קרחה] נמי נשמע לרבנן שלא תלקו הס בכל ת"ל דלימרו לרבנן כולהו פרזים נינהו ולימא רבי יהושע בן קרחה למוקפים נינהו כיון דהוו בימי אחשורוש אלא בזמן ההיקף בלחוד נחלקו ועוד מדמקשינן בגמ' לתנא דידן כיון דאית ליה פרזין פרזין מדינה ומדינה למה לי לימא נחלק בין מוקפים דא"י למוקפי' דח"ל ואע"ג דפרזי דתורה בארץ הוה ג"ש לא אתיא להכי ולאו דוקא הוא דהא אמרינן במסכת נידה דברי תורה מדברי קבלה לא גמרי' ג"ש אלא הקישא בעלמא הוא דמקרי פרזי' לזמן דתורה דהיינו מימות יהושע ב"נ ועוד דמתניתין ודאי סתמא קתני ברכין המוקפין חומה קורין כפרים ועיירות גדולות קורין ובכל מקום תנן. <br>ועוד מצאתי בירושלמי (א,א, וע' פי' קרבן העדה ובאור הגר"א או"ח תרפ"ח,ב) הכרך שחרב אית חמו בו אינן קורין ובחו"ל קורון פי' הכרך שחרב ונטלו ממנו י' בטלנין לשיחזרו שם ישראל שיקראו בט"ו כרך שחרב ולבסוף ישב דר"י בן לוי מיבעיא ליה ופשוט מהא שאלה והלא בחוץ לארץ קורין במוקפין שבה בט"ו אעפ"י שהרבה כרכין בחו"ל שלא היו שם ישראל כלל בימי אחשורוש וכ"ש שלא היה בהן י' בטלנין תדיר וש"מ דבח"ל דבר פשוט הוא שקורין בט"ו במוקפין וכן דעת כל הגאונים ז"ל. <br>ועכשיו אנו נכנסין בספק אחד במדינות ישנות שלא נודע היקפן אם יצטרכו לקרות שני ימים כשם שאמרו בהוצל וטבריא והאיך יברכו עליה. ומצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שאין קורין אלא בי"ד משום דרובא דעלמא אינן מוקפין חומה מימות יהושע ב"נ תיל בתר רובא. <br>וק"ל א"כ רב אשי למה קרא בהוצל בתרוייהו משום דמספקא ליה וכן בטבריא למאי דס"ד מעיקניא. ואם יאמרו דא"י רובא מוקפין ואין ת"ל בן לאו מילתא היא דודאי עולם כמנהגו נוהג וא"י לא היתה מיושבת יותר מבבל ומצרים ושאר ארצות וכולן שוות בדינן והר"מ במז"ל שכתב בן עיר שהוא ספק קורין בשני הימים ובליליהן ואין מברכין על קריאתה אלא בי"ד הואיל והיא זמן קריאה לרוב העולם. <br>ולפי דעתי יפה הורו הגאונים ז"ל, דודאי רובא דעלמא פרזים נינהו ובכולהו מכילתי' קרו י"ד פורים סתם וחל להיות סתם משום דרובא בי"ד קרו אבל ספיקם של חכמים הללו בא"י בלבד היה ומפני קבלה שבידם שהיה מהן תופסין ורקת טבריא ומהם היו אומרים שהיא עיר אחרת וכן בהוצל דבנימין הוה ביד מקצתם קבלה שהיא מנויה כיהושע בחלקו של בנימין. והיו חוששין לקבלתם אבל בעלמא ליכא למיחש. ונראין הדברים שגם בזה מנהג חסידות היו נוהגין בכך, שאלו מן הדין כל שקרא בראשון ושמא יצא ידי חובתו הוקל בשני בספק של דבריהם. וספיקא דרבנן לקולא משנה שלימה שנינו (טהרות ד,ז) ששה ספיקות התירו חכמים ספק של דברי סופרים ואדרבא כל מדינא הוה לן למימר בתרווייהו כדאמרינן בכל ספקי דרבנן זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא כדאיתמר בפרק במה מדליקין דלית ליה לחיוביה אלא בוודאי דרבנן, אלא שא"ת כן נמצאת פוטרו בשניהם ומבטל ממנו בוודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון פטור מן השני. ואפילו בספק דקבלה, מדינא בתר רובא דעלמא אזלינן ולא לחומרא בעלמא היא. אבל בח"ל (מה) יראו לחדש כלל נ"ל דלענין ברכה ודאי [אינו] מברך לא (ספק לא) בא' ולא בשני דקי"ל ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה, שאפילו בספק מילה הורו הגאונים ז"ל שלא יברכו, אא"כ נסמוך על רוב זה שהזכירו ונאמר די"ד חובה וט"ו מנהג חסידות. <br>אבל כרכין שהן בודאי מוקפין חומה מימות יב"נ קורין כט"ו ולא חיישינן דילמא יצזבו ולבסוף הוקפו וכוליה סוגיין דלקמן הכי משמעותא וטעמא דמילתא משום שדרך בונה גידינות להקיפן חומה תחלה ואח"כ מיישכין אותם. <br> ומיהו עכשיו לא ראיתי שיהיו נוהגים בי' בטלנין של בית הכנסת בשום מקום, וקי"ל כרך שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר, אלא שיש לומר כל כרך גדול שנמצאים שם לעולם י' מזומנין לבית הכנסת בשעת תפלה ואין תפלה נפסדת מהן בעונתה קורין בט"ו דהיינו נמי בטלנין של ב"ה כיון דלעולם איכא עשרה דמבטלי מלאכתן ואזלי לביהכ"נ ואע"ג דלא מסיימי. ולא כדברי האומרים דבעינא י' מזומנים לכך. והכי משמע מדאמרינן כרך איצטריכא ליה ואע"ג דמיקלעי ליה מעלמא. אלמא אי מכרך גופיה נינהו מהני ואע"ג דלא הוו מזומנים. ובירושלמי (א,ד) תני י' בטלנים ממלאכתן לבה"כ רבי יהודה אומר כגון אנו שאין אנו צריכים אלא לתלמודנו. <br>וראיתי בתוספת לרבינו הצרפתים ז"ל שהם סבורים לומר דמוקפי' ואע"פ שאין שם י' בטלנים קורין בט"ו ולא שנינו אלא בעיר שנידון ככפר להקדים והא דאמרינן כרך שאין בו עשרה בטלנים נדון בכפר לאו כרך המוקף מימות יהושע קאמר אלא בסתם כרכין המוזכרים בתלמוד שהם מדינות גדולות כענין שאמרו לקמן בבני העיר (כו,א) אבל לא של כרכין ותנן [כתובות קי,א] אין מוציאי' מעיר לכרך ומכרך לעיר ואיתמר (שם ד,א) כגון מתא מתסיא דמפקא מכרך ומפקא מכפר, וה"ק אפי' ברך גדול דהוא מקום קרנות ושווקים ומיקלעי לה בטלנין נדון ככפר. והביאו ראיה ממה שהקשו כאן מאי קמ"ל חנינא איזו היא עיר גדולה ומאי קושיא קמ"ל דאפילו במוקפין מימות יהושע בעינן עשרה בטלנין ואנן עיר גדולה תנן כרכין המוקפין לא תנן. <br>ועוד הביאו ראיה מדאמרינן כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר ובודאי לענין מנילה אתמר מדקאמר נדון כבפר דאלו לענין בתי ערי חומה הוה ליה למימר נדון כבתי החצרים ועוד מדמסדר לה בגמרא הכא במגילה, והיכי דמי אם יש בו עשרה בטלנים אפילו הוקף אמאי נדון ככפר להקדים ליום הכניסה והרי היא עיר גדולה ואם אין בה עשרה בטלנין אפי' הוקף ולבסוף ישב נדון ככפר אלא כרכין הללו שהוזכרו כאן מדינות גדולות הם זו היא שיטתם. <br>ולפי דעתי סכינ' חריפ' מפסק' שמעתתא, אלא כל כרך האמ��ר במגילה במוקפין מימות יהושע קאמר, והיינו דקאמרינן נדון ככפר, [ואי] שאינו מוקף הוה ליה למימר הרי זה כפר כדקתני במתני' (דף ה) דכפר ממש הוי. ומה שהקשו בגמ' מאי קמ"ל חנינא משום דפשיט להו דכל דלא קביעי בתפלה ובקריאת תורה שווין נינהו לענין הקדמה ליום הכניסה. והאי דנקט בישב ולבסוף הוקף נדון ככפה לאו לענין הקדמה קאמר אלא שהוא ככפר גמור שאין לו חומה כלל בין לענין מגילה בין לענין בית בבתי ערי חומה ומדמתרגמינן חצרים כפרניתא ולא מיתני ליה נדון כעיר לענין בתי ערי חומה הילכך נקיט ליה לישנא דשוי בכולהו דכפר גופיה אי אית ביה' עשרה בטלנין לא מקדים. <br>ועדיין יש לי לומר שלא הפסידו כרכין המוקפין בדינן משום בטלנין אלא שמקדימין דכל דלית להו ית הכנסת קבוע לתפלה ולקריאת התורה ראויין הם להקדמה כעיירות [שאין בהם י' בטלנין] אבל במקום שאין ניקדימין קריאתן בט"ו היא ונדון ככפר להקדמה ולא כעיר לזמן קריאה קאמר. <br>אבל בירושלמי מצאתי תני כרך שאין בו עשרה בטלנין תקנתו קלקלתו ונעשית כעיר. וזו ראיה שדין מוקפין שאין בהם עשרה בטלנין כדין עיירות ומקדימין שלא כדברי פלפול רבותינו הצרפתים ז"ל. וכן נלמוד מכאן שזמנן בי"ד כעיר דלאו משמע דנעשית כעיר שאין בה עשרה להקדים כלבד קאמר דהוה ליה למימר בכפר אלא בעיר לגמרי קאמר ותקנתו היא כשקורא בי"ד שהוא עיקר הנם והכל קורין בו. אבל מדברי הר"מ במז"ל נראה שהכרבין המוקפין חומה שאין בהם עשרה בטלנים זמנן ט"ו והוא גורס בירובלווי כפר שאין בו עשרה כלו' עשרה בטלנים תקנתו קלקלתו. ואינו נכון בסוגיא שם, וגרסת ר"ח ז"ל כך היא – כרך, וכן דעת הגאונים ז"ל דכל שאין בו עשרה בטלנים בין מוקף בין עיר' קורין בי"ד, וכן עיקר. 
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+ודאתא עלה בהא דאמרינן <b>חדא מינייהו ר"א בר' יוסי אמרה דתניא ר"א בר' יוסי אומר אשר לא חומה וכו'. </b> קשיא לי מה ענין זה לזה לקדושה ראשונה אם קדשה לעתיד לבוא. לעולם אימא לך ר"א בר' יוסי נמי לא קדשה אלא שדרש מן המקרא הזה שאין חומה מעכבת וכל זגין שנוהגת קדושה זו באותן שהחומה שלהן. קיימת נוהגת נמי באותן שנפלה חומתן אבל משבטלה האויץ כשגלו ממנה ונעשית של כל העמים הרי היא כחוצה לארץ ' לכל חובת קרקע ובטל כולן בין שחומתן קיימת או שאינה קיימת. <br>ונראה לי דהא דר"א בר' יוסי ודאי לא שייכא כלל בפלוגתא דקדשה לעתיד לבוא אלא הכי קאמרינן חדא מינייהו ר"א ברבי יוסי אמרה דשמעינן ליה דמיירי בדין בתי ערי חומה ובזמן קדושה שלהן ואיירי נמי בהו לענין קדושת הארץ וחדא מהנך ברייתות דידיה היא ולא מסיימא לן כלל אי קמייתא אי בתרייתא והיינו לישנא דקאמרינן חדא מינייהו. וחלו לפי פירוש רש"י ז"ל ובעלי הפירושים כולם ז"ל הוה לן למימר הך בתרייתא ר"א בר' יוסי אמרה. 
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+הא דאמרינן באגדה <b>בלשאצר מנה וטעה אנא מנינא ולא טעינא. </b> ואמרינן נמי באחשורוש כיון דחזא דמלו שבעין ולא איפרוק אמר השתא ודאי תו לא מיפרק', אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו, בא שטן וריקד ביניהם והרג את ושתי , קשה עלי זה הענין כיון שראה אחשורוש דבלשאצר טעה ונענש בידוע ודאי שהן עתידין להגאל ונבואה של ירמיה ששמע עליה נבואת אמת היא, וכיון שכן היאך הוא סומך על שום חשבון ודאי עתידה דבר ליגע ויענש. ועוד קשה לי האיך אמר כיון דמלו שבעין ולא אפרוק והלא כבר עלו ברשיון כו��ש כל הקהל כאחד ארבע רבוא ונתיישבו בערי יהודה ושוב לא עלו בבנין הבית אלא מועטי' עם עזרא במצות דריוש הפרסי בנו של אחשורוש ואסתר. ועוד היכי אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו והלא בימי כורש כבר העלו אותם כדכתיב והמלך כורש הוציא את כלי בית ה' אשר הוציא נ"נ מירושלם ויתנם בבית אלהיו ויוציאם כורש מלך פרס ע"י מתרדת הגזבר ויספרם לששבאצר הנשיא ליהודה וכתיב הכל העלה ששבאצר עם העלות הגולה מבבל לירושלם. 
+<br>וי"ל ולתרץ שהיה אחשורוש סובר בלשאצר מנה יטעה ונענש לפי שבימיו עתידין להיות להם פקידה וכבר נפקדו ועלו ואנא מנינא ולא טעינא ואראה אם יהיה להם עוד גאולה אחרת ובנין בית המקדש וכיון דחזא דמלו לחשבונו נמי ולא נבנה הבית ולא נגאלו לגמרי אבל נשארו גדוליהם ורובן בבבל אמר תו לא מפרקי הני ולא יהיה להם גאולה אחרת ולא יבנה ביהמ"ק שלהם וכל מה ששמעתי שאמר להם הנביא שלהם הכל בא בפקודתו של כורש ועליה היה עונשו של בלשאצר. <br>וענין הכלים הללו שאחשורוש נשתמש בהם היה לפי שנבוכדנצר בגלות הראשון לקח מקצת כלים של בית המקדש ולא כולם דכתיב ויתן ה' בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלהים ויביאם ארץ שנער בית אלהיו ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו והם היו ששלח כורש במעלה הראשונה דכתיב ויתנם בבית אלהיו ויוציאם כורש כו' לפי שנתמלאו להם ע' שנה אבל שאר הכלים נשארו בבית המקדש עד החורבן ולקח אותם נבוזראדן ומקראות מלאים הם בספר ירמיהו והם לא נתמלאו להם עדיין שבעים שנה ונשארו בבבל עד בנין הבית נתקיים בכלים מה שנתקיים בבית המקדש ובעם הגולים תחלה נפקדו לשבעים של גלות ראשון והגולים בשעת חרבן נגאלו לע' של חרבן וכן הבנין למלאת שבעים לחרבן הבית היה ובאותו זמן השיבו שאר הכלים דודאי נגאלו והחזירום שכן ירמיה מתנבא על הכלים הנותרים בבית ה' בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה' והעליתים והשיבותים אל המקום הזה. <br>ושמא זהו מה שצוה ארתחשסתא לעזרא ומניא די מתיהבין לך לפלחן בית אלהך השלם קדם אלה ירושלם ולא היו לו כלים הללו נדבה ולפיכך כתיב בהן אתם קדש לה' והכלים קודש וגומר ובאלו הכלים הנותרים בהם שנשתמש אחשורור והשטן רקד ביניהם שצמח להרוג ושתי כדי שתבא גאולה לישראל ע"י אסתר. 
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+הא דתנן <b>אבל קורא אותה ללועזין בלעז. </b> פרש"י ז"ל שיודעין לשון אחר שאינו לשון הקודש. לא דאיק לי דכיון דכל לשון אינו כשר במגילה ואפי' לדברי האומר ספרים נכתבים בכל לשון אינו כשר אמאי מכשרינן ליה מפני שיודעין בו יקראו בלשון הקדש, אלא ללועזות היינו שאין יודעין אשורית ודומיא דסיפא דקרי לועז למי שלא ידע אשורית וכן בכל מקום לועזות שאין יודעין בלשון הקדש דאתמר התם (מכות ו,ב) הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא אימורא בינייהו כו' ומפני שאין יודעין אשורית אעפ"י שיוצאין בו בקושי התירו משום דאיכא מצות קריאה ודאי דפרסומי ניםא בידיעה ממש עדיף והוציאוהו בלשון שיודע בו ועוד כדי שיהא הוא יכול להוציא עצמו ידי חובתו ויקרא לעצמו אבל יודע אשורית לעולם אינו יוצא אלא באשורית והא דקתני ברייתא גיפטית לגפטיים ללועזית גיפטית קאמר אבל גיפטים יודעים אשורית אין יוצאין בגיפטית. <br>והרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב בלשון אחרת מלשון העמים לא יצא ידי חובתו אלא מכיר אותו לשון בלבד. ואינו. נכון אלא מכיר אותו לשון ואינו מכיר לשון הקדש הוא יוצא בה ואין כל ישראל שבחוצה לארץ נקראין לועזות ומפורש בירושלמי ר' אבהו בשם ר' אלעזר יודע אשורית ויודע לעז יוצא בה באשורית בלעז יוצא בה בלעז יודע אש'רית ויודע לעז מהו שיוציא את אחרים בלעז כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן כלומר וכיון שאינו מוציא עצמו באותו לשון אינו מוציא הלועז. <br> ובמס' סוטה נמי אמרו בירושלמי (ז,א) התיב ר' ברכיה הרי מגלת אסתר היה יודע כתב אשורית ולעז אינו יוצא בה אלא אשורית ולועז יוצא בה בלעז ויש מקצת מקומות בספרד טועין בזה. 
+הא דתנן <b>עד שתהא כתובה על הספר בדיו. </b> ובעינן עלה בגמ' דף י"ט מנא לן ואמר רבא אתיא כתיבה כתיבה כו' ק"ל למה לן ג"ש והלא מגילה נקראת ספר ודין ס"ת עליה וקי"ל בספר תורה (שבת קג,ב) כתב שלא בדיו או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו ותניא ג) כתבה על הנייר או על המטלית פסולה כדאיתא במס' שבת (עט,ב). ובמס' סופרים (א,א) תניא והלכה למשה מסיני שיהו מסורגלין בקנה וכתובין בדיו שיש לו סמך מן המקרא ואני כותב על הספ' בדיו עוד התם אין כותבין לא על הדפתר' ולא על גבי פנקס ולא על גבי נייר מחוק ולא בשחור ולא בשיחור ולא בקומוס ולא בקנקנתוס כיון שכל אלו נוהגין בס"ת פשיטא דפסולין במגילה שנקראת ספר וכן מה שאמרו דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה דהיינו ס"ת ממש כדמפורש בירושלמי למה הוצרכנו לכך כיון שנקראת ספר. וי"ל מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת ולא ידעינן לאיזה דבר הוקשה לספר ולאיזה דבר הוקשה לאגרת לפיכך הוצרכנו לג"ש שתהא כתיבה שלה כס"ת על הספר בדיו. ועדיין אני אומר שתהא בלא שרטוט כאגרת שלא הוקשה לס"ת אלא לעיקר כתיבתה משו"ה אצטריך ואמת ללמד שאף בשרטוט שאינו אלא תיקון כתיבתה ותפילין אינן צריכין לו דינה כאמיתה של תורה. <br> ומעתה לא הוצרכנו למה שכתוב ונכתב בספר אלא ללמד על דברים שאינן מגופן כגון תפירה דפשתן שאפילו בהן נדונית כדין ספר ואהני לן אגרת להקל בה שלשה חוטי גידין דכיון שהתפירה אינה מגופה ממש עשו בה מנהג אגרת שכן האגרות אינן נתפרות אלא נקשרות במקצת חוטין וכל שכן בדברים שחוץ לגופיה לגמרי כגון קריאה שלה שדינה בהם כדין אגרת זהו ששנינו הקורא את המגלה עומד ויושב יצא משא"כ בס"ת. <br>ומכאן אני אומר שהקורא פושט כאגרת ואינו כורך כס"ת כמנהג הראשונים הוא ולא כדברי רבני צרפת ז"ל שהצריכו לכרוך כס"ת, ונהגו הכל בקריאתה שלא להפסיק בסוף הפסוקים כס"ת אלא באמצען והטעם שמנהג אגרת נוהגין בקריאתה כמ"ש וכן נלמוד שצריכה עבוד לשמה דקיימא לן בספרים עבדן שלא לשמן פסולין מעובדא דגיטין (כט,ב) ספר תורה שכתבתי גוילין לא עבדתים לשמן נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן לפסול ס"ת. ואמרו בירוש' מה בין ספרים למגילת אסחר אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית הא לכל דבריהם זה וזה שוין וכ"כ ר' אחא משבחא בשאלתות. <br>אבל ר' משה הספרדי ז"ל אמר שא"צ עבוד לשמה, שמא הוא סבור לומר דלשמה כיון דאינו דבר הניכר בה כלל אינו כדברים שמגופה וכדברים שהן בה ואינך מגופה אלא כדברים שהן חוץ לגופה ודינה בה כדין אגרת אבל הירוש' שכתבתי יקשה אא"כ יאמר דקולי ספרים קתני חומרי לא קתני ואינו מחוור כלל. <br> ומסתברא שלא הקלו משום אגרת אלא בפסול שאינו מתפשט בכולה כגון תפירה מקצתה בגידין כדין ספר ומקצתה בפשתן משום אגרת ומזה אמרו דהשמיט בה הסופר אותיות או פסוק וקראן הקורא כמתורגמן יצא והוינן בה קראן על פה ומתרצינן לא קשיא הא בכולה הא במקצתי דכיון דפסול דמקצת היא כשרה כאגרת שאלו בס"ת שהשמיט בו אות אחת פסול אלא קל הוא שהקילו במגילה משום אגרת ומיהו דוקא שקראן הקורא על פה אבל השמיט הקורא אפילו פסוק א, לא יצא כדקתני אידך לא יאמר אקרא חציה ואחזור ואקרא אותו הפסוק וה"ה אפי' תיבה אחת. <br>וזהו שאמרו'בפ"א [ח' ע"ב] בתרגום שכתבו מקרא כגון ונשמע פתגם המלך אינה מטמאה את הידים דאלמא משום תיבה זו פסולה דכיון שאם קרא כן לא יצא אינה עשויה כהלכתה כהלכתה לטמא את הידים אבל אם קרא אותה תיבה תרגום על פה ודאי יצא דלא גרע מהשמיט וכן נמי כשהיא כתובה כולה בכל לשון אמרינן דאינה מטמאה את הידים ואעפ"י שהלועזות יוצאין בהן דכל דלא חזיא לכ"ע אינה עשויה כהלכתא מקריא ולא מטמאה את הידים. <br>וראיתי בירושלמי תני אין מדקדקין בטעיותיה רבי יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתבין קמי רב חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים ולח חזר חד מינייהו רבי יוחנן היה קרי כולם יהודים ומשמע דדוקא כגון טעות זו שהזכירו שאין בין יהודים ליהודיים שום הפרש ושינוי לשון אבל בשאר טעיות כגון השמטה ושינוי לשון פסולה דבעינן ככתבם וכלשונם אלא שאם היו הטעיות בכתיבה וקראן על פה יפה יצא כדאמרי' בהשמיט וכ"ש שאין מדקדקין בה בחסרו' ויתרות כס"ת. <br>ומנין לנו דבר זה בספר תורה שאם השמיט בה הסופר אותיות או פסוק פסול ואין קורין בו שהרי משנה שנינו בתפלין [מנחות כח,א] שתי פרשיות שבמזוזה ארבע פרשיות שבתפילין מעכבין זה את זה ואפי' כתב אחד מעכבן והוינן בה פשיטא וא"ר יהודה לא נצרכא אלא לקוצו של יו"ד א"נ לאות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה והיינו נמי באות אחת כדאיתמר עלה אגרא תמוה דר' אבא איפסקא ליה כרעא דה"א דהעם בנוקבא אתא לקמיה דר' אבא וא"ל אם נשתייר בו אות קטנה כשר ואם לאו פסול ורמי בר דיקולא דאיפסיק ליה כרעא דוא"ו דויהרג בנוקבא ופסלוה אנמא תפילין בהשמטת אות אחת נפסלים וכ"ש כשכתוב בהן טעות ותנן [מגילה ח' ע"ב] אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספ' נכתבין בכל לשון הא לענין טעות זה וזה שוין. אלמא ספרים נפסלין בטעות אחד עד שיתקן. <br>ואי קשיא הא דאמרי' בגיטין [ס' ע"א] ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו הא חסר פסוק משמע דקורין בו התם שחסר יריעה אחרונה שג ס"ת או של חומש אחד ובין יריעה גדולה בין יריעה קטנה כל דחסר במילתיה אין קורין בו אבל השמיט בו הסופר באמצע אפי' פסוק אחד אפילו אות אחת לא צריכא ליה דודאי אין קורין בו והיינו דאיצטריכא ליה לתנא למיתני במגילה וקראן הקורא כמתורגמן יצא אלמא משא"כ בתורה קתני. <br>וראיתי בתוספות ז"ל שסוברין שאף בתורה כן ומתרצים מה שאמרו בתרגום שכתבו עברי אינו מטמא את הידים שאינו אלא להשלים, ואי אפשר לומר כן שבכאן הכשירו עד רובה ואעפ"י שהטעויות מפוזרין בכולה ואעפ"י שלא תקן ואלו בספר תורה אמרו במנחות [כ"ט ע"ב] ס"ת שיש בו שלש טעיות בכל דף ודף יתקן ארבע יגנז ובעי דף אחת שלימה והוא דכתיב רוב הספר שפיר אלא ודאי מקולי מגלה שנו כאן לא אמרו בס"ת אלא יתקן אבל קודם שיתקן אפי' בטעות כל דהוא כחפילין ומזוזות וכ"ש וכן בדין תורת ה' תמימה על כל אות ואות שבה מדרש הלכות ואגדות ועל כל קיץ וקוץ תלי תלים של הלכות. וכן כחב הרב רבינו משה בר מימון ז"ל בס"ת שחסר אות אחת או שהוסיף אפילו אות ארח פסול ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים. תדע שהרי אפי' לשהותו אסור משום אל תשכן באהליך עולה ואיך יהא בו קדושת ס"ת לטמא את הידים ולקרות בו בצ��ור אלא ודאי שמע מינה כדפרישית שמע מינה. 
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+ <b>בעא מיניה עולא בר רב מרבא פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה צו את בני ישראל דלא הויא אלא תמניא פסוקי היכי ניעבד ליקרו תרין תלתא פסוקי פשו להו תרין ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים . </b> פי' דקי"ל לקמן כר' תנחום א"ר יהושע בן לוי דאמר אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים גזירה משום היוצאין שמא יצאו בין גברא לגברא יאמרו זה שקרא למה שייר שנים פסוקים בפרש' זו ודאי לקרוא אחר הניח אותן ודעתן להפסיק בראש הפרשה שאלמלא היה דעתן שיקרא הוא אחריו מפרשה אחרת היה זה גומר בפרשתו אלא בסוף הפרשה ינמיר הבא אחריו ויבא לומר שקורין בתורה פחות משלשה פסוקים. ואע"פ שי"ל שלא אמרו לקמן אין משיירין אלא במקום שאפשר שיש שקורין בסוף הפרשה אבל כאן הדבר ידוע שצריכין השנים לגמור עוד שתי פרשיות ויותר משלשה פסוקים שיש לכל אחד ואחד מ"מ כיון שלא גמר זה הפרשה שעדיין יש ריוח לשנים הבאים אחריו יבאו לידי טעות בכך הילכך לא אפשר. 
+<b>אלא ליקרו תרי ארבעה ארבעה ביום השבת דהוין תרין פסוקי ובראשי חדשיכם דהוו חמשה היכי ניעבד יקרא השלישי תרי מפרשת ביום השבת וחד מפרשת ובראשי חדשיכם אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים. </b> פי' דקי"ל כיש אומרים וגזרה משום הנכנסין כשיראו הרביעי מתחיל בפסוק שני שבפרשה או שימצאו השלישי קורא אותו וגומר בו יאמרו לא קרא ממנה אלא פסוק אחד שאם קרא מלפניו בפרשיות של מעלה למה התחיל בפרשה זו משום פסוק א' והלא יש ריוח למעלה לקרות שלשה עד סוף הפרשה. <br>וא"ת א"כ פרשה קטנה של שני פסוקים לא יקראנה בבית הכנסת שמא יאמרו בה התחיל ובה סיים זו אינה תימה דהתם מה יראו לומר כן אבל בכאן דרך הקוראין לסיים בסוף פרשה ולהתחיל בראשונה וכאן כיון שיש ריוח למעלה ורואין זה מתחיל בפסוק שני יאמרו מתחלה קרא זה שלפניו פסוק א' ויצא בו ויבא לידי טעות בכך הילכך לא אפשר. 
+
+Daf 22a
+
+ <b>ליקרי תרי פסוקי מפרשת ביום השבת ותלתא פסוקי מפ' ובראשי חדשיכם אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. </b> פי' שייטא דלישנ' נקט דהכא הא איכא רביעי דבעי למקרא בה והקור' בתורה לא יקרא פחות משלשה פסוקים, אי נמי איכא למימר דאי לא משום אין משיירין הוה אמינא למיקרי רביעי תרין מפרשת ובראשי חדשיכם וחד ה) מפרשת הפסח הסמוכה לה אלא כיון שאי משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים לא אפשר אלא א"כ יקרא השלישי כל פרשת החדש והרביעי יקרא בשאר הקרבנות ולא ראו חכמים ז"ל לעשות כן לפי שלא בא רביעי אלא בשביל ר"ח והאיך יקרא בדבר שאינו חובת היום. וכן לא ראו להתחיל בפ' שלמעלה מצו את בני ישראל דכולן בחובת היום הם מקרין אותם דתמיד נמי חובת היום הוא ואף מוסף שבת שבאמצע פרשיות בראשי חדשים הוא קרב. 
+ופשט רבא לבעיא זו ואמר ליה לעולא בר רב <b>זו לא שמעתי כיוצא בו שמעתי דתנן בראשית בשנים. </b> והיכי אפשר דחמשה פסוקים בלחוד הויין והקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים ואתמר עלה רב אמר דולג ושמואל אומר פוסק. <br>וראיתי לרבינו הגדול והגאונים ז"ל שפירשו דהכא נמי בפרשת ראש חדש לרב דולג ולשמואל פוסק ולקמן איפסיק בגמרא והלכתא אמצעי דולג לומר שחוזר השני וקורא פסוק מן השלשה שקרא הראשון ומוסיף שנים אחרים ונשארו שלשה פסוקים בפרשת צו שקורא אותן השלישי זהו פירוש הראשונים וכן הנהיגו הדורות במקומות הללו. <br> ואני תמה על לבם של ראשונים שהיה כפתחו של ��ולם מה הרויחו בדילוג הזה והלא אותה חששא ואותה גזרה שחששו לה בגמר' שקוראין על הסדר אף בדילוג הזה במקומה עומדת שהרי הנכנסין כשיראו השני מתחיל בפסוק ג' שבפרשה יאמרו לא קרא ממנו הראשון אלא שני פסוקים ומה הועילו חכמים ז"ל בתקנתן בדילוג הזה. <br>וזה דבר ברור הוא דכשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים גזרה משום הנכנסין כך אין הקורא מתחיל לקרות בפחות משלשה פסוקים המשיירין בפרשה שלמעלה גזירה משום הנכנסין שהיא הגזירה הזו בעצמה וכדאמרינן בגמ' ושמואל דאמר פוסק מאי טעמא לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין וגזירה משום היוצאין כלומר מפרשת בראשית כשהיה הראשון קורא שלשה נשארו שנים בסוף הפרשה ויש בו גזרה משום היוצאין כשהשני דולג פסוק אחד לגמור שלשה נשארו שנים בתחלת הפרשה ויש בה גזרה משום הנכנסין שיאמרו ראשון לא קרא אלא שני פסוקים. <br> הלכך גבי ר"ח מה ראו שלא להתחיל בפ' ובראשי חדשיכם בפסוק אחד משום הנכנסין והלא בדילוג הוא עצמו נסתיים עמו משום גזר' זו של נכנסי' ואם יאמרו ראו שלא יתחיל בפ' פחות מג' שמא יטעו הנכנסין בשעת קריאתו בפסוק זה לומר לא קרא אלא פסוק זה בלבד אבל כשהוא דולג אין טעותם בקריאה של זה אלא בקריאה של א' ושמא לא יתנו דעתם עליה ואעפ"י שאמרו בדילוג של בראשית קדושה הימנה. ואפשר דר"מ גופיה מודה בדמים שאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר הדמים תולין בידם מפני שאין הדמי' נתפסין אלא משום אכחושי מצו' וכשכולן מסכימין במכירתן הדמים מצוה לאחר זמנה היא כמ"ש למעלה, תדע דהא דמי ספרים לרבנן מותרין הם במכירת ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דשמעת' דרבא אכולה , מתניתין קיימא וכן במותריהן והתנו כולן מותרין. והנה אמת נכון הוא. <br> ולענין מה שאמר ר"מ מרבים ליחיד ליכא קדושה מסתברא ליכא קדישה כקדושה ראשונה מפני שאין דבר שבקדושה נאמר בו כמ"ש אבל מ"מ יש בה קדושה קצת ואסור להשתמש בה חול כל זמן קדושתה מדלא פרכי' הכי במותר להשתין מים בתוך ד"א של תפלה משום דה"ל דיחיד ולא קדיש כלל. ושמא י"ל משום דאתי למסרח אפי' התפללו שם י' כגון הרחוב. ובירוש' אמתני' ועוד א"ר יהודה הדא דתימא בה"כ דיחיד אבל בה"כ של רבים אפי' בנוי אסור, משמע דבה"כ של יחיד יש בו משום קדושה. דאיכא משום נכנסין מ"מ בכאן פיחתו הטעות שלהם ועשו לו הרוחה מן הקורא הזה משני לראשון. זה אין בו טעם ולא ריח בעצמו שהכל גזרה שוה ואין בה שום חילוק והפרש. ועוד שהרי אם שיירו בפ' ראשונה פחות מג' פסוקים אין בו משום חשש אלא ליוצאין בין גברא לגברא שמא דעתם לומר לא השאירו בפ' אלא שני פסוקים לשלישי שיבא אחריו וזו הגזרה יותר רחוקה הרבה מפני שיש ריוח לשלישי הזה לקרות בפרשת וביום השבת ויותר היה נכון שיגמור השני בסוף פרשה ראשונה וידלג השלישי ויקרא שלשה פסוקים ממנה שהרי דילוג פסוק אחד ושנים ושלשה שוה הוא ובקרבנות החג מדלגין יום אחד אף כאן ידלג שלשה ויוסיף פרשת וביום השבת ובזה תהיה הגזרה יותר רחוקה מאד שאין לחוש אלא שיבאו הנכנסין בתחלת קריאתו של זה וימצאו שאין פסוקי' שבתחנת הפ' מספיקין לב' קוראין הראשוני', אלא דברים הללו אין בהם ממש אבל טעם מנהג הגאונים ז"ל אין אנו [לנו] בו. <br>ועיקר השמועה בפירושה כך נראה דאמר ליה רבא לעולא בר רב זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דפליגי רב ושמואל בפרשה בראשית דמדאמר דולג ולא חיישי' לגזרה ונכנסין ויוצאין משום דלא איפשר דכל פסוקא דלא פסקים מרע"ה לא פסקינן ליה לעולם ושמואל אמר פוסק ואינו דולג דחייש��' לגזרה דנכנסים ויוצאין אף כאן בראשי חדשים לשמואל פוסק משום חששא דנכגסין ויוצאין ולרב מוטב שיטעו נכנסין ויוצאין ולא נפסיק פסוק שלא הפסיקתו תורה הילכך קורין כדרכן או שנים הראשוני' שלשה שלשה והשלישי שנים מפרשה ראשונה ושל פרשה שניה או שנים הראשונים כל הפ' והשלישי שני' של פרשה שניה ופסוק א' משלישית ואין קפידא בדבר. <br>ובעיקר פלוגתייהו דרב ושמואל שלח ליה ר' אבא לרב יוסף הלכתא מאי ושלה ליה הלכתא דולג כרב והעלו בגמ' והלכתא אמצעי [דולג] לומר שהלכה כרב וללמד שאין הדילוג באחרון נפי שאם היה השני קורא שנים פסוקים מפ' בראשית ואחד מיהי רקיע והשלישי דולג היה הראשון משייר בפ' פחות מג' פסוקים והשני מתחיל בשניה פחות מג' פסוקים והיו כאן גזרות הרבה לפיכך אמרו שהאמצעי דילג ואלו בפ' החודש אין שם אמצעי על השני ועוד למה ידלג הוא בקביעות אף השלישי יכול לדלג וכן הרביעי דליכא אלא חדא גזרה משום יוצאין שמשייר בפ' פחות מג' ויוצאין נמי לא שכיחי כ"כ. <br> וא"ת למה פסקו הלכה בזה והלא המעמדות אינן נוהגין לאחר חרבן והלכתא למשיחא היא, הלכה לא באה אלא לומר שאינו פוסק כשמואל וללמד על פרשת החדש וכיוצא בה שאינו פוסק והילכך השלימו ההלכה שהדילוג באמצעי הוא בפ' בראשית ללמד על תיקון הסדר שנראין בו דברי רב יותר מדברי שמואל. זהו מה שהעלינו בשמוע' לפי מראית עינינו. <br> וכשחקרנו על הדברים חוץ מתלמודנו מצאנו במס' סופרים שהיא גמרא ירושלמית ממנהגן של אבותינו שאומרים שם כלשון הזה א) ובחדש עצמו קורין שלשה בקרבן תמיד הראשון קורא וידבר צו ואמרת והשני קורא את הכבש א' ועשירית האיפה עולת והג' חוזר למעל' וקורא עולת ונסכו ואת הכבש מפני שאמרו אין קורין בפ' פחות מג' פסוקים ויש אומרי' אין משיירין בפ' בפחות מג' פסוקים ההוא בפ' גדולה, בד"א בשיטה של פסיקה אינו יכול לפסוק עד שיקרא ממנה ג' פסוקים וכאן ג' שהוא קורא ד' פסוקים והרביעי קורא בשל ר"ח ובראשי חדשיכם כל הפסוקים ע"כ אמור במסכתא זו. <br>והרי להם שני מנהגים בכאן מתחלה אמר שיקראו שלשה בקרבן התמיד ויהא השלישי חוזר ודולג פסוק א' עולת וקורא שנים לפניו ונסכו ואת הכבש והטעם למנהג זה ב) כדי שיהא הרביעי שהוא בא בשביל ר"ח קורא כל המוספין והראשונים קורין התמיד ולא ראו לערב ולקרות קרבן התמיד עם המוספין ויש אומרים אין משיירין בפ' פחות מג' פסוקי' וההיא בפ' גדולה היא שיש ריוח להשמר בדבר ולהזהר בטעותן של נכנסין ויוצאין שיסיים בסוף הפ' ולא ישייר ממנה פחות משלשה פסוקי' ובד"א בשיטה שיש לו להפסיק בה שאין אדם רשאי לקרות בתורה פחות מג' פסוקים ג) אבל כאן שהוא קורא מפ' ראשונה ונסכו ואת הכבש וקורא וביום השבת ועולת שבת נמצא שקרא ד' פסוקים והרביעי קורא פרשת ובראשי חדשיכם. <br> הנה זהו ענין הגמ' זו עם קצת שבוש שיש בלשונם מטעות הסופרים מפני שלא הורגלו בה חכמים ותלמידים אבל מ"מ אנו למדין ממנה הסברא שלהן בשני המנהגין האלו שהמנהג הראשון מקרא ג' קוראין בקרבן התמיד ולית ליה אין משיירין בפ' פחות מג' פסוקים כר' תנחום א"ר יהושע בן לוי אלא שדולג פסוק א' כדי שיקרא ג' פסוקים ויש אומרים אית להו אין משיירין בפ' פחות מג' פסוקים אלא הכא משום דלא איפשר משייר שנים בפ' ראשונה וקורא פרשה שניה ואין כאן דלוג והפסק וזהו המנהג שאנו רואין ע"פ הגמ' שלנו כפי מ"ש למעלה אבל המנהג שהנהיגו הגאונים ז"ל על פי שלהן דאמצעי שהוא השני דולג אין כאן מי שהסכים עמהם אלא שאין ליגע במה שהונהג על פי הגאונים ז"ל וכ"ש בזה שאין במנהג שלהם משום איסור וכבר שנינו אל ישנה אדם מפני המחלוקת. 
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+לפי מה ששנינו במשנתנו <b>בית הכנסת לוקחין בדמיו כו',</b> משמע ודאי שבית הכנסת קדושה יש בו וכדאמרינן בגמ' כ"ו ב' אוגורה ומשכונה אסור מאי טעמא בקדושתי' קיימי ואמרינן נמי אמאי תיפקע קדושתה והשתא קשיא לי א"כ האיך נמכר והלא דבר הראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה ובתוספתא דהאי פרקא תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון ותו כי מכרו שבעה טובי בני העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למשתא בהו שכרא והלא נתפסין בקדושתה וכן הא דאמרינן במתנה אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא יהבי ליה מתנה והויא להו כזביני ואמאי תפקע זו והא ההיא הנאה כבר אכלוה וליתא בעולם להחל עליה קדושה ועוד שאין אני רואה בגמרא בית הכנסת נפקע מקדושתו על דרך פדיון וחלול אלא במכירה ושינוי רשות. <br>ויש ליישב ולומר דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה לולב וסוכה והן עצמן אעפ"י שנזרקין לאחר זמן בזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד כדאמרינן התם אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה והוינן בה וכי נר קדושה יש בו ומסקנא דאסור והתם נמי אמרי' דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה ואב דכלהו דם כדאיתא בפרק במה מדליקיו ופי' הדברי' דנויי סוכה אסורין בשעת מצותן משום דחל שם שמים עליהן אבל אם בא נסלקן מן המצוה ולהסתפק מהן אסור משום מוקצה למצותו כדמוכח בפרק בירה וכן הדס של מצוה אסור להריח בו וכן לולב ואתרוג כיוצא בהן וכן כתב רב אתא בשאלתא דשלח לן בחוטי' ציצי' דאסור למיצר בהן מידי משום בזויי מצוה לפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצותן עליו נוהגין בו קדושה ואפי' בחרבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו אבל אם נמנכו למכרו בבר עבר זמן מצותו כסוכ' לאחר שבעה ונפקע' קדושה מיניה. ואין ספק (דמצוה) דמכירה זו האמורה בבית הכנסת בכל מקום אינה אלא בשיש להן בית הכנסת אחרת דאי לאו הבי ודאי אסור כדאמרי בבבא בתרא לא ליסתר איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישת' אחריתי הלכך מכירתו ודאי מותרת היא דהוה ליה במפריש שבעה אתרוגים לז' ימים ויוצא בו ואוכלו דהו"ל כתשמישי מצוה לאחר זמנן.<br>ועכשיו כל הענין מיושב שאם מכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר זו היא ששנינו לוקחין בדמנו תיבה דמסתמא לא ניחא להו (לטובי) [לאנשי] העיר לאכחושי מצוה שנהן ואעפ"י שיש להם אחרת ולא שיהא בדמים קדושה ממש להיותן אסורין בהנאה אלא שאין רשאין להוציאן בצרכיהן כדין צדקה משבא' לידי לידי גבאי וכענין האמור שם בפ"ק דערכיץ וכן מכירת הספרים כיון דבכל מקום שהן קדושתן עליהן אין במכירתן 'אלא משום אכחושי מצוה דהני מוכרין אבל אם מכרו שבעה טובי העיר במעמ' אנשי העיר כיון שהסכימו כונן שאינם רוצין עוד בבית הכנסת זה אפילו למשתא בהו שכרא בדמים מותר דהוה ליה תשמישי מצוה לאחר זמנן דנזרקין.<br>וכן מה שחילקו במתנה כגון שמכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר כמכירה השנויה במשנתנו דמ"ס (בעיירות יחול) [בעי' שתחול] קדוש' אמידי כדי שלא יפחתו אנשי העיר מצוה דמסתמא אין רצונם להפקיע מצוה מהן ומר סבר כיון דהוה להו הנאה מיניה ושבעה טובים שלהן יודעין ונמלכין לשלם לו שכר כזביני הוא דודאי כיון שנותנין לו דבר של מצוה הוה להו הנאה מיניה בדבר של מצוה שנתן להם ס"ת או תיבה וכיוצא בזה מן המצות המוטלות עליהן שהיו הם צר��כין לו להוציא בה מעות והוא הציל אותם מזה. הילכך שרי דלאו גרועי מצוה היא. 
+
+Daf 26a
+
+ וזו שאמרו <b>בבית הכנסת של כרכין כיון דמעלמא קא אתו לה הוה להו דרבים ולא מצו מזבני לה. </b> לומר שאינה נמכרת כלל אפילו לעלויי בקדושתם משום דבני העיר אחרת אינן כפופין נבני העיר הזו אין מקבלים עליהן דעתם ושמא עדיין הם רוצין בבית הכנסת הזו ותשמישי מצוה בזמנן היא. והוה ליה דרבים לאו דוקא דאפי' דברים נמכרה היא אלא הוה להו דרובא דעלמא קאמר כלומר שהוא של עולי בכל כדאיתא בנדרים בפרק השותפין. <br>ובירושלמי אמרו שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת שבנה מבני העיר כעיר מה אנן קיימין אם כשקבלו עליהם אפילו אחד נמי אם כשלא קבלו עליהם אפילו כמה אלא אנן קיימין בסתם וכך פירושו שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת כלומר שלשה טובים שלהם כבולם ורשאין למכור בית הכנסת כלומר שהוא של יחידים שבעה מבני העיר טובים שלהם ככל בני העיר שלהם והם המוכרין הכנסת של עיר והקשו אם כשקבלו עליהם הצביר כששמעו במכירה זו ורצו בה אפי' אחד נמי אם בשמיחו אפי' כמה אינה מכירה כלל אלא אנן קיימין בסתם גלומר ששתקו או שלא שמעו בלל. גם זה ענין [הענין] מסייע למה שפירשנו. <br> ושמעי' מינה למאי דאמרי' רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ונהתנות על השערים ועל המדות ולהסיע על קצתן דשבעה טובי העיר הם המתנין ואפי' שלא במעמד אנשי העיר אלא שאם מיחו במעשיהן תנאן בטל אבל במעמד אנשי העיר קיים ומסתברא במעמד רוב אנשי העיר. 
+ והא דאמרי' <b>אפי' למשתא בהו שכרא. </b> כלומר בדמים ה"ה נמי לזרקן לים הגדול אלא מישתא שיכרא בגמ' זילותא בעלמא הוא כדאמרי' לאעסוקי יהבי נך ולא למשתא כהו שכרא אשכחיה דשתי שיכרא וכתיב וננינות שותי שכר ויש ספרים שכתוב בהן אפי' לנושתא ביה שיכרא והיא היא כלומר שישתו בנוף בית הכנסת שכר ולשון חכמים הוא שלא יאכל עגל לעגלים וסייח לסייחים. ודאמרי' לקמן אפי' לדוכסוסיא לאו דוקא אלא אפילו בשיכרא נמי מותר אלא התם קאמרי' שאם מכרו שלא במעמד אנשי העיר והוצרכו ליקח בהם תיבה מן הסתם יכולין שבעה טובים להתנות עם בני העיר ולומר אם יותירו מדמים של תיבה נותן אותם לשמירת העיר ואין טובים מתנין בשכר. <br> וראיתי להראב"ד ז"ל שמפרש בשבר הזה צרכי סעודה ואינו במשמע. ורויתי בתוספתא א"ר יהודה בד"א בזמן שלא התנו עמהן פרנסי אותה העיר אבל התנו עמהן פרנסי אותה העיר משנה אותם לכל דבר שירצו ולפ"ז והותירו לאו דוקא אלא שמכרו והודיעו אותן שנותנין לדוכסוסיא. 
+
+Daf 26b
+
+והא דאמרינן ברבינא ד<b>הוה ליה תילא דבי כנישתא בארעיה ואתא לקמיה דרב חסי א"ל מהו למזרעיה.</b> קשיא לן מאי קא מבעיא ליה ודאי מותר לזורעו ע"י קנייה מבני העיר ושלא ע"י קנייה ודאי אסור ותו דקאמר ניה זבנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר יזרעה והלא לא הוזכרו טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא לענין משתא שיכרא בדמים. וי"ל דרבינא מספקא ליה משום דר"מ דמתניתין דקסבר אין קדושת בה"כ נפקעת לדבר חול לעולם כדבעיגן למימר קמץ ואורי ליה רבינא כרבנן והאי דקאמר ליה משבעה טובי העור במעמדן מפני שלא היו אנשי אותה העיר צריכין תיבה וספרים ולא ירצו למוכרה ולפיכך נתן לו עצה שיהו מוכרין אותם ונוטלין הדמים לעצמן א"ג שלא יבא אחד מהם וימחה כמ"ש. ויש ספרים שאין כתוב כהן במעמד אנשי העיר ויש ספרים שגורסיך מהו למיפסקה ולמזרעה ושמא היה רוצה הוא לחלל קדושתו על דמים בדרך פדיון הקדש ומנעו רב אסי עד שיקחנו מהם בדרך מקח. <br>והא דאמרי' לקמן בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויין, לאב למימרא דבחורבנן שרו לגמרי דהא רבינא של בבל הוה ולאו למימרא דבישובן שרו בהנאה דהא רבינא ורב אדא אסר למיעל בה משום מיטרא ורפרם לכלתי' ור' זירא לההוא מרבנץ כשל בבל הוו אלא לומר שהן מתנים אם הוצרכו אנשי העינר להאכיל בהם עניים או להשבינן שם מותר וה"ה לכל צרכיהם לפי שעה וכדאמרי' בפרק ערכי פסחים משום דאיכא עניים דאכיו ושתו בבי כנישתא ובן חכמים ותלמידיהם מותרין נהנות בהם בבל מקום והוא שהוצרכו להם בגון שהיה נוקום דחוק לתלמידים והוצרכו ,אכול בבה"כ אבל שלא במקום הדחק ושאפשר וקאו מיכוין אסור דאלת"ה רבינא ורב אדא דתלמידי חכמים נינהו לישתרו משום מיטרא. <br> ובירושלמי: רבי אמי מפקד לספרא אין אתי בר נש לגביכן מלכלך באורייתא תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמאניה, כלומר כיון שהוא אכסנאי ואין לו מקום מותר בת"ח. <br>אבל אין תנאי שלהם מועיל לחשב בהם חשבונות של בני העיר ואעפ"י שהן צריכין לאותן חשבונות ואין להם מקום להתאסף שם מפני שהוא קלות ראש בכבוד בהכ"נ. 
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+ועוד שנינו <b>אין מוכרין של רבים ליחיד ואין מוכריך בה"כ אלא על תנאי כו'. </b> ונמצא בירושלמי כל זה א"ר ר' יוחנן לית כן מא אנן קיימין אין כר"מ אין מוכריך בה"כ אלא על תנאי אין כרבנן מיכרין אותה ממכר עונם תוך מד' דברים א"ר רזייא תפתר בספר תורה. הוקשה להם ביון שאין מוכרים אותו אלא של רבים לרכים שנא להורידו ייקדושתו תנא זה למה והעמידו רישא בס"ת שאינו יוצא י.קדושתו אבל בה"כ אפי' לר"נו נפקעת קדושתו מיונה ונפיכך בעי תנאי כשמוכריך אותו להדיוט נשם דירה ומ"ש אין כרבנן גאו דוקא דהא דרבנך אדרבנן ל"ק כלל אלא משום דנא איפליגו בהדיא ברישא (אלא) בשו רבים ליחיד קאמרי' הכי. <br> זהו הענין גמרא זו אבל לפי שאמרובגמרא שלנו מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדושה והשתאז קדושה מרבים ליחיד ליכא קדושה משמע דמתני' לאו בס"רז משמע יהו ולית נהו דר' חייא בר בא דירושלמי אלא מתניתין בבה"כ הוא ויחיד שייחד לעצמי בית לתפלתו אין בו קדושה כדיך של רבים לפי שאין דבר שבקדושה בפחות ניי' ובה"כ כשמה לפיכך חזרו המפרשים אחר סברות אחרות בתירוץ המשניות האלו והנכון בכולהו מה שרש"י ז"ג מפרש שאין מוכרים אלא על תנאי משום דמכירה חנוטה דרך בזיון היא כלומר אינו בעינינו לכלום. <br>אבל הענין צריך תיקון וחיוור והוא שנפרש דלפום גמרא דילן לר"מ בה"כ כס"ת ואין נפקע מקדושתה לעולם כתשמישי קדושה חשיב לה כתיק של ס"ת לפיכך בל המדות האלו נוהגות בו שאין מוכרין של רבים ליחיד (וא"כ) [וא"צ] לומר לדבר של חול מוכרין אותו על תנאי משום כבוד. <br> ואף כשמוכרין אותו לרבים ועל תנאי הדמים קדושים ולוקחים בהם תיבה דומיא דמטפחות ספרים דלד"ה אין נפקעין מקדושתן ואעפי"ב דמיהן נתפסיץ בקדושה ומעלים בהם ואין מורידין כדקתני רישא והטעם בזה משום אכחושי מצוה דידהו כמ"ש למעל' דאעפ"י שקדושת הספרים עליהם בכל מקום שהן כשמוכרי, אותו גורעין מצוה זו מהם וכך בית הכנסת לר"מ ולפיכך צריכין ליקח בדמיהן מצוה אחרת קדושה הימנה. ואפשר דר"מ גופיה מודה בדמים שאם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר הדמים תולין בידם מפני שאין הדמי' נתפסין אלא משום אכחושי מצו' וכשכולן מסכימין במכירתן הדמים מצוה לאחר זמנה היא כמ"ש למעלה, תדע דהא דמי ספרים לרבנן מותרין הם במכירת ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דשמעת' דרבא אכולה , מתניתין קיימא וכן במותריהן והתנו כולן מותרין. והנ�� אמת נכון הוא. <br> ולענין מה שאמר ר"מ מרבים ליחיד ליכא קדושה מסתברא ליכא קדישה כקדושה ראשונה מפני שאין דבר שבקדושה נאמר בו כמ"ש אבל מ"מ יש בה קדושה קצת ואסור להשתמש בה חול כל זמן קדושתה מדלא פרכי' הכי במותר להשתין מים בתוך ד"א של תפלה משום דה"ל דיחיד ולא קדיש כלל. ושמא י"ל משום דאתי למסרח אפי' התפללו שם י' כגון הרחוב. ובירוש' אמתני' ועוד א"ר יהודה הדא דתימא בה"כ דיחיד אבל בה"כ של רבים אפי' בנוי אסור, משמע דבה"כ של יחיד יש בו משום קדושה. 
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+]מס' תורת האדם[<b>ת"ר בה"ק אין נוהגין בהן קלות ראש. אין מרעין בהן את הבהמה ואין מוליכין בהן אמת המים. ואין מלקטין מהן עשבים. מפני כבודן של מתים. ואם לקט שורפן במקומן . </b> ובאבל (פרק י"ד) אין מוציאין את המים לבית הקברות ולא יעשה שם שביל. ולא ירעה בהמתו שם. ולא יטייל בהם קפנדריא ולא ילקט משם עצים ועשבים. ואם ליקטן אסורים בהנאה ואם בשביל בית הקברות עצמן מלקטן ושורפן במקומן. <br>והתם [בסוגיין] תנן: קבר חדש נמדד ונמכר ונחלק והישן לא נמדד ולא נמכר ולא נחלק, פי' אין מודדין אותו לידע כמה מתים נקברו במקצתו שיתנו אותה מדיד' למתים אחרים ולא נמכר משום פגם משפחה ולא נחלק בין היורשין אלא כולן נקברין שורות שורות לעצמן והכל מפני כבודן של מתים. 

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Pesachim/Hebrew/Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29.txt

@@ -0,0 +1,945 @@
+Chiddushei Ramban on Pesachim
+חידושי רמב"ן על פסחים
+Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על פסחים
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+ענין ביטול חמץ זה שהזכירו בגמרא <b>דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה</b> ודאי לא למעט בדיקה בלבד אמרו, אלא אפי' חמץ ידוע. ונראה לפנינו נמי סגי ליה בביטול כדאמרינן במוצא גלוסקא יפיפיה ובתלמיד היושב לפני רבו ויש לו עיסה מגולגלת ותנן נמי ונזכר שיש לו חמץ לפניו וביטלו אינו עובר עליו ופרש"י ז"ל דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו דהשבתה בלב היא. <br>והקשו עליו בתו' דהא אמרינן אך חלק ומהכא נפקא לן איסורא מתחלת שבע, ואי השבתה ביטול היא היכי מהניא לבתר איסורו, הא אמרן דלאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה. <br>ועוד קשיא מהא דתניא רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור ומצינו הבערה שהיא אב מלאכה, אלמא תשביתו ביעור דוקא הוא ובשרפה היא ולא משתמע ביטול כלל. <br>לפיכך פירשו בשם ר"ת ז"ל דמה שאמרו בביטול בעלמא סגי משום דביטול היינו הפקר ונפקא להו היתירא משום שנאמר לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה כו' וזה אינו שלו. זהו דעת רבותינו הצרפתים ז"ל בביטול. <br>וקשה א"כ למה הזכירו כמה פעמים בכל מסכתא זו לשון ביטול מי סגי הפק' ששנו חכמי' בכל מקום ולא מישתמיט תנא למימר בחמץ הפקר ולא למימר ביטול במקום הפקר בשום מקום בעולם וכן נמי ביטול רשות שהזכירו לענין עירוב אינו מפקיר ביתו שישבו בו אחרים אלא שהוא עוקר דעתו מלדור עם השותפין ביומו כדי שיהו הם כמי שדרים לבדם. <br>ועוד קשה לי שהביטול דבר פשוט הוא בגמרא בלא מחלוקת דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה ואלו בהפקר איתמר בנדרים בפרק אין בין המודר דלר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפקא מרשות נותן אף הפקר עד דאתו לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר ולהך סברא הפקיר חמצו כל זמן שלא זכה בו א"י עובר (ואיכא דאמרי) סתם הפקר בפני שלשה הוי הפקר בפני שנים לא הוי הפקר והכא מבטלו בלבו. <br>ועוד קשה לי שהתירו ביטול בשבת כדתניא מבטלו בלבו אחד שבת ואחד י"ט והלא הפקר נראה שאסור לאדם להפקיר נכסיו בשבת כענין ששנינו אין מקדישין ואין כו' גזירה משום מקח וממכר.<br>ועוד קשה לי ששנו חכמים ז"ל בכל מקום מבטלו בלבו והפקר בפה הוא ולמה הזכירו בלבו בכאן. <br>ועוד אני מסתפק בענין הזה שהראשונים כולם אמרו בביטול כל חמירא דאיכא ברשותי יהא בטיל וחשיב כעפרא. ובגמ' ירושלמי נמי כלשון הזה פירשו רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל ואיני יודע אם אדם מפקיר בלשון הזה שיאמר כל נכסי יהיו בטלים וחשובים כעפר. ואפשר זה לדברי ריש לקיש אמר דהא משמע במס' כריתות במקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה מתנה לידו בטלה היא תבטל שכל המחזיק בה זכה בה ומ"מ חשובים כעפר שהזכירו הגאונים ז"ל למה הלא עפרו של אדם מופקר.<br>ועוד יש לי ספק בהפקר לפי שהצריכו בגמ' תרי קראי לשלא כבשתו וחד לשכבשתו ואלו הפקר לא אתי מינייהו דכיון דלית ליה בעלים ולאו דאחרים הוא אעפ"י שאינן שלך אינו בכלל היתר זה דאיהו מצי זכי ביה בנפשיה טפי וטפי משכבשתו וגם זה אפשר שהוא מותר לפי שמצאתי בירושלמי לא יראה לך אית תנאי תנו לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטיא אית תנאי תנו אפי' בפלטיא מן דמר אבל אתה רואה בפלטיא כשהפקירו קודם לביעורו כו' מ"מ סוגיא שיהא הביטול הפקר אינו מתקבל בכל הסו��יות הללו שלנו ולא בגמ' הירושלמית הזו, דהתם פליגי אימוראי בהפקר דאיכ' דאסר ביה דאמר דהפקר משום זכיה כר' יוסי כלומר שאין הפקר יוצא מרשות מפקיר עד שיבא לרשות זוכה ואילו בביטול הכל מודים דשרי ומשנה שלימה שנינו יבטל בלבו. <br>אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה והיתר זה מדברי ר' ישמעאל הוא דאמר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לומר דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה לך בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב' לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינא ביה לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו ולא מיבעיא לרבנן אלא אפילו לדברי ר"י הגלילי כיון שנתיאש ממנו מפני איסורו יצא מרשותו ואין בו דין גזל כדאמרי' בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרים משום גזל ופטורין מן המעשר והוו כהפקר והכא עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי ביה דהא שוייא כעפר ולא ניחא ליה בגויה. <br>ואפשר ונכון הוא לומר כדברי רש"י דנפק' לן ממדרש תשביתו דהכי קאמר רחמנא תשביתו אותו משאור ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף ותהא רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו מדלא כתיב תבערו או תשרפו שהרי בשאר איסורים ביעורן כתיב בהן מ"מ ביטול כשמו שיבטלו בלבו מתורת חמץ ואינו רוצה בקיומו וכך הוא משמעות השבתה בכל מקום כענין ולא תשבית מלח ברית אלהיך לא תבטל וכן נמי משמעות שביתה ביטול וכן אונקלס מתרגם תבטלון חמירא, וזהו שאמרו בגמרא בפשיטות אטו בדיקת חמץ דאורייתא היא מדרבנן היא דביטול בעלמא סגי ליה ולא מייתור' דכתוב אלמא פשטיה דקרא בביטול הוא.<br>ומצאתי בהלכות גדולות ז"ל ובתר דבדיק מבטל ליה דכתיב תשביתו שאור מבתיכם וזהו מדרשו של רש"י ז"ל.<br>ומה שהקשו רבותינו הצרפתים ז"ל מדדרשינן אך חלק בתשביתו אינה קושיא דכי אמרת נמי תבעירו היאך צוה לבער אחר חצות והלא בשעת ביעורו כבר עבר עליו אלא שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא. <br>וכן מה שהקשו מדברי ר' עקיבא מצינו הבערה שהיא אב מלאכה אינה קושיא דאטו ביעור לאו דאורייתא היא אלא כל שמבער ודאי משבית הוא דהכי קאמר רחמנא שיהא שאור בטל מבתיכם ואין ביטול בידים אלא שריפה ומדלא כתיב תשרופו ש"מ ביטול בפה נמי ביטול הוא מיהו קרא ודאי בחול כתי' בזמן שאתה יכול לבערו אף בידים ועוד דאי ביום הראשון תשביתו (שאם) ביום טוב הוא על כרחין תשביתו בשריפה הוא דהא אחר זמן איסורו הוא שכבר נאסר מתחלת הלילה ואין דינו אלא בשריפה דגמרי' מנותר כדברי רבי יהודה וביטול דפה לאחר איסורו לאו כלום הוא דלאו ברשותי' קאי ולא מצי מבטל ליה אלא על כרחין ביום טוב אין תשביתו אלא תבטלו אותו מן העולם בשריפה אבל קודם זמן איסורו ביטולו בדבור בעלמא נמי הוא שכולן ביטול הן והיינו נמי לישנא דגמ' דקאמ' תשביתו השבתתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וכל שמבער ודאי משבית הוא. ובירושלמי אומר תשביתו שאור מבתיכם דבר שהוא בבל יראה ובל ימצא ואי זו זו שריפה. <br>ושוב מצאתי בספרי לא יראה לך שאור רואה אתה לאחרים לא יראה לך שאור אתה רואה לגבוה לא יראה לך שאור אתה רואה בפלטיא לא יראה לך שאור בטל בלבך מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו מתני' זו היא בריית�� השנויה שם ולמדתי ממנה שאין הביטול נדרש לנו מלשון תשביתו אלא ממיעוט לך שאור והוא כמו שפי' למעלה דכיון שנתייאש ממנו מפני איסורו ומוצא בדעתו מכלל ממון ואינו בעיניו כשאור שלו אלא כעפר שאינו שוה כלום ואין בו דין ממון כלל יצא ידי חובתו.<br>נמצאת אומר שלשה מיני ביעור הן שאמר' תורה שלא יראה חמץ שלנו ברשותנו לפיכך ביערו מן העולם כגון בשריפה או שאבדו לגמרי זהו מעולה שבהן, ביטלו בדבור בלבד נמי יצא שאף זה יצא מתורת חמץ כיון שהוא רוצה לנהוג בו איסור שבו ואינו רוצה בקיומו והוא רואה אותו כעפר שאינו ראוי לאכיל' הפקירו נמי יצא כפי שיטת הירושלמי דלא קרינא ביה לך. <br>וכל אלו לדברי תורה אבל מדברי סופרים הצריכו לבער לגמרי דילמא אתו למיכל מיניה, ולא עוד אלא שהחמירו בספקו לבדוק ולאבד או למכור וליתן לא"י קודם זמנו וכדברי ב"ש אף במכירת הא"י החמירו מדבריהם אא"כ ידוע שיכלה קודם הפסח דחשו להערמה שאלו מן הדין אין בין חמץ שהיה לישראל ומכרו לא"י קודם זמנו בין חמצו של א"י מתחלת ברייתו שום הפרש וחילוק.<br>ונראין הדברים שהביטול בלב הוא ואינו צריך להוציאו בשפתיו זהו ששנו חכמים ז"ל בכל מקום מבטלו בלבו וכן פרש"י ז"ל, וכל זה מן הטעם שפירשתי שאין אדם עובר אלא על חמץ שלו שהוא רוצה בקיומו ודעתו עליו הא נתייאש ממנו ונתן דעתו שאינו רוצה מחמת איסורו ולא יהנה בו לעולם אינו עובר. משל אבדה כיון שיתייאש ממנו בלבו יצא מרשותו אף חמץ בזמנו ממון אבוד הוא מבעלי' ויצא מרשותו בייאוש והיינו שמא ימצא גלוסקא יפיפי' דדעתי' עילוה כלומר שהיה דעתו עליה מתחלה ולא הוציאה מדעתו למעוטי פירורין שאין אדם מחשב אותם לפיכך אינו עובר עליהן וכל שכן חמץ שביטלו.<br>ורש"י פירש דדעתיה עילוה חשובה היא בעיניו וחס עליה ומשהא אותה אפי' רגע ונמצא עובר עליה בבל ימצא, סובר הרב ז"ל שאף כשלא ביטל אינו עובר אלא כשנתן דעתו עליה ורוצה בקיומה לאחר זמן הביעור והפריז על המדה.<br>אלא כל שלא נתן דעתו על החמץ לבטלו עובר הוא דדעתיה עילוה מעיקרא קאמר לאפוקי פירורין דמאליהם בטילי ועוד שאם נתן דעתו עליה לאחר זמן האיסור וחס עלי' ומשה' אותה אפי' רגע אעפ"י שביטל עובר בין שתהא גלוסק' זו הפקר או יאוש ומ"מ כיון שרוצה בה נעשית שלו דחצירו של אדם קונה לו דבר תורה וא"ת אין זכיי' באיסורי הנאה שאני חמץ שאין ביטולו מתחלה אלא בדעתו שלא רצה בקיומו וכל שחזר ונתן דעתו עליו עובר הוא. <br>ויש לפרש מבטלו בלבו שאפי' ביטל בפיו ולבו עליו עובר עד שיהיו פיו ולבו שוין, ואינו מחוור ובלבו בלבד הוא:
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+הא דתניא <b>יחד לו בית א"ז לבער.</b> פירש"י שלא קבלו עליו אלא אמר לו הרי הבית לפניך והניחו באחת הזויות. וזה תימא הוא שאם לא קיבל עליו אחריות אפי' לא ייחד לו בית נמי אלא שרצה הרב ז"ל לפרש דהך ברייתא דינא קתני כלומר הפקידו אצלו סתם זקוק לבער דחייב באחריותו הוא מדין שומר חנם אמר לו הרי הבית לפניך אינו זקוק לבער כדאיתמר בפרק הזהב דהא ביתא קמך אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר. <br>וראיתי לבעל הלכות ז"ל ורב אחא משבחא ז"ל שכתבו זה הלשון ואי נטירות' ברשותיה דא"י היא דאמר הא ביתא קמך לא מחייב לבעורי. ונראה שלזה הפי' הם מתכוונים ושמא לכך השמיטם רבינו מן ההלכות. <br>ומ"מ אין הסוגיא עולה לנו לפי שיטה שלהם דא"כ היכי דייקינן בה למימרא דשכירות קנייא בין בית שלו בין של אחרים כיון שאינו חייב באחריותו אינו זקוק לבער וקנין בית של שוכר לענין האחריות אינו לא מעלה ולא מוריד. ועוד דהוה ליה לאיתויי קרא משום שנאמר לך.<br>אבל פי' ייחד לו בית אין זקוק לבער אעפ"י שהפקידו באחריות קאמר וקס"ד מעיקרא משום דשכירות קניא והוה ליה ביתו של א"י וחמצו של א"י ברשו' הא"י אע"פ שקיבל עליו ישראל אחריותו אין זקוק לו דהפקידו אצלו דוקא שנינו כך פירש ר"ת וכן כתב הראב"ד ז"ל.<br>וכמדומים היינו שלא נאמרו דברים אלו אלא בחמצו של א"י עד שמצאתי במכילתא בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך כו' יצא חמצו של ישראל שהיא ברשות א"י אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של א"י שהוא ברשותו של ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו.<br>למדנו מכאן שדין חמצו של ישראל עצמו כדין חמץ של א"י שקבל עליו אחריות ותרוייהו ברשות ישראל עובר ברשות הא"י אינו עובר דבתיכם כתיב ומעצמו הוא מוכרע שאם אין אתה אומר כן נמצא' אומר חמץ שלך אפי' מופקד ביד א"י בעיר אתה עובר עליו ואע"פ שאינו בביתך ולא בגבולך חמץ שאינו שלך אפילו בביתך אין אתה עובר עליו והתורה אמרה גבולך ובתיכם. <br>ונראה לי שזה דין תורה בלבד הוא אבל מדבריהם חמצו של ישראל שהוא ברשות א"י צריך ביעור דהא תניא לקמן אבל א"י שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפס' עובר ואוקימנא כשהרהינו אצלו והרהין בביתו של א"י משמע ומאי עיבר שהוא אסור הואיל ועבר עליו מדבריהם, ועוד מכירת חמץ דב"ש וכותח דר' יהוד' בן בתירא בביתו של א"י הם ומדידהו נשמע לב"ה במפקיד וכן משמע בתוספתא.<br>ודבר ברור הוא דכל חמץ של ישראל צריך ביעור בכל מקום שהוא אבל מן התורה בבתיכם כתיב. ומיהו גבי ייחד לו בית לא החמירו מדבריהם כיון דפקדון הוא ולאו דישרא' הוא. ודקתני במכילתא חמץ שנפלה עליו מפולת בשנפלה עליו גל אבנים גדול שאי אפשר לו לפנותו אבל היה אפשר לו לפנותו עובר עליו ולפיכך אמרו וצריך שיבטל בלבו וי"ל דין תורה בכולן הרי הוא כמבוער ומדבריהם צריך שיבטל בלבו גזירה שמא יפנה אותו ודעתו על החמץ:
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+והא דאמרינן <b>מאי מברך</b> ופליגי בה רב פפי משמיה דרבא אמר על ביעור חמץ ורב פפא משמיה דרבא אמר לבער חמץ ואמרינן בלבער כ"ע לא פליגי דודאי להבא משמע. פירש"י ז"ל ושפיר דמי לברוכי לבער. ואיפסיקא הילכתא על ביעור. <br>וקשיא להו לרבוותא ז"ל כיון דבלבער כ"ע לא פליגי למה אנו מכניסין ראשינו בין המחלוקת ותירץ הראב"ד ז"ל שרצו לקבוע על ביעור וקבעוה. פי' לפירושו והלכתא דאף על ביעור להבא משמע דאי אמר לבער לא מהדרינן ליה אלא שאינו ניכר מברכותיו שהוא תלמיד חכם, וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל וכיוצא בה במסכת ברכות במוציא כ"ע לא פליגי, ואע"פ כן פסקו והלכתא המוציא ואתמר עלה במאן דבריך מוציא זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא בשלמ' אי אשמועינן המוציא שפיר אלא השתא מאי קמ"ל במוציא דכ"ע לא פליגי והך סברא ודאי איתא. אלא מיהו כיון דאשכחן במילה ושחיטה ולולב דמברכין על וכן במקצ' מצות אחרות שלא הוזכרו כאן בגמ' ומקצתן שנוסח ברכותיהן בלמ"ד וכדקתני ברייתא דמברך לישב בסוכה על כרחנו יש לנו ליתן טעם אחר בדבר. <br>ועוד למה שאלו כאן מאי מברך בביעור ולא שאלו שאלה זו בשאר כל המצות ולא נחלקו על כולן סתם דמר לימא על ומר לימא (לבער) מדקא מיפלגי בהך ודאי ללמד עליה ועל כיוצא בה נאמרו הדברים ואינו כלל לכל המצות כולן. <br>ולשון אחר כתב הראב"ד ז"ל בשם הרב רבי משה בר' יוסף ז"ל דמשום הכי לא מברכינן לבער דמשמע מצוה שאין לה גמר אלא חייב לעש��תה תדיר כגון הנחת תפילין וציצית וכיוצא בהן אבל מצוה שעשייתה בפעם אחת גמר מלאכתה כגון ביעור ונטילת לולב ומילה ושחיטה כלן מברכין בהן על. וקשיא לי שהרי נר חנוכה מברכין עליה להדליק ואע"פ שעשיית' גמר מלאכ'. אלא שרבינו תם ז"ל אמר דהואיל וצריכה שמן כדי שתהא דולקת משקיעת חמה עד שתכלה רגל מן השוק כמו שאין עשייתה גמר מלאכתה, ואינו מחוור. <br>ובתקיעת שופר נמי הורה רבי' האיי אביהן של ישראל שהלכ' רווח' היא לשמוע קול שופר ולא על שמיע' ולא על תקיעת ועוד דלפום גמר' אכילת מצה ומרור מברכין עליהן לאכול ולא על כדבעינא למימר קמן ועוד דתניא בתוספתא בשלהי מכלתין איזו היא ברכ' הפסח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח איזו היא ברכת הזבח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח והני כולהו מצות שעשייתן גמר מלאכתן הן ואע"פ כן אין מברכין עליהן על ועוד כל טעמא דלא אתמר בגמרא ולית לי' עיקר לא צייתינן ליה דהא בגמרא אמרינן בלבער לא פליגי.<br>ואני אומר שכל מצוה שאדם יוצא בה לכתחלה על ידי אחר כגון ביעור קבעוה בעל וכן שחיטי ומילה שאפי' אבי הבן שמצווה למול את בנו אם רצה והביא לו מוהל שמל אותו יוצא ידי חובתו וכן בשחיטת הפסח וקדשים שאין כל אחד שוחט פסחו וקדשיו אלא העושה לשמו וכ"ש שלוחו של אדם בכולן כמותו והוא הדין להפרש' תרומות ומעשרות וחלה בכולן מברכין על וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל בשאלתא דפסחא, וכן במניח עירובין מברך על מצות עירוב כדברי מקצת ראשונים ולא כדברי האומ' להניח וכן כל כיוצא בהן אבל מצוה שאי אפשר לעשות' על ידי שליח כגון תפילין וציצית וישיבת סוכה וכיוצא בהן מברכין עליהן בלמ"ד בכל שברכתן עובר לעשייתן.<br>וא"ת הרי הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותן על ידי שליח ומברכין עליה להדליק, יש לנו לומר שאני התם שההדלקה מצוה עצמה היא שעשה מצוה ואתמר בפ' במה מדליקין דצריך לאישתתופי בפריט' ואינו יוצא אלא בשל עצמו ועוד כיון שהרואה נמי מברך ומצוה לראות משום פרסומי ניסא קבעוה בלמ"ד.<br>וכן תקיע' שופר השמיעה היא המצוה ומברך לשמוע שאי אפשר לעשות על ידי שליח וזה שאנו מברכין על מקרא מגילה לפי שאינה דומה לשופר שכאן על קריאתה הן מברכין ללמד שאם לא שמע קריאת תיבות לא יצא וכיון שעל מקרא הוא מברך ואפשר לצאת מן המקרא ע"י שליח לפיכך תקנו בה בעל.<br>וספיר' העומר שמברכין על מפני שכבר נקרב העומר והם מונין ממנו ולא מונין לו ראוי לתקן על כפי מה שנהגו, וגם זה מדרך זה שאמרנו. <br>ופי' הסוגיא כך הוא בלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע הילכך במצות הקבועות עליו לדברי הכל כך הוא מברך ולאו דוקא בלבע' אלא כגון לבער כלומ' בלמ"ד כי פליגי בעל מר סבר מעיקר' משמע הילכך לא מברכינן הכי לעולם ומר סבר להבא נמי משמע הילכך אין מברכין אלא בעל שלמדנו מטופס ברכה שני דברים שבה שאיו קביעותה עליו בלבד ושהוא להבא וזהו שלא נחלקו בשאר כל המצות אלא בביעור וממנו אנו למדין לכיוצא בו. <br>וזהו שהקשו עליה ממילה היכי נימא נימא למול לא סגיא דלאו איהו מהיל כלומר דהא מצוה דלא רמיא עליה כלל היא ובכה"ג מודינא לך דבעל מברכין אע"פ שלא למדנו מן הלשון שהוא להבא משום דלא אפשר לן לברך בלמ"ד אבל ביעור עליה דידיה רמיא אלא שאכן רצה לעשות ע"י שליח עושה וכשהוא עושה אותה מברך אבל כשנעשית ע"י שליח ודאי מברך על ביעור לכ"ע דומיא דמילה ושחיטה ואקשי' אבי הבן מאי איכא למימר דאיהו נמי עליה רמיא ואפשר לעשותה ע"י שליח ופריק אה"נ אבל למ"ד על ביעור אפי' אבי ה��ן נמי על המילה הוא מברך, זהו עיקר מחלוקת' בכאן ולפי שיטה זו פסקו והלכת' על ביעור. <br>ויש לפרש בלבער דכ"ע ל"פ כו' כפשטה לומר דמצי לברוכי לבער לד"ה אלא מיהו היינו סברא דמעיקרא אבל בסוף פסקו בגמרא על בתר דאמרי' מילה לומר שהשוו חכמים ז"ל מידותיהם בנוסח ברכות והשליח כשם שאין המצוה מוטלת עליו מברך על כך בעל מצוה נמי מברך על עד שתהא מצוה הקבועה עליו חובה ואי אפשר להפטר ממנה בשליחו' שנוסח שלה לעולם בלמ"ד.<br>והא דאקשי' מנטילת לולב לאו למימרא דדמי לביעור דהא אי איפש' ליטול לולב ע"י שליח אלא הכי אקשינן בשלמא למ"ד על להבא נמי משמע הכא כיון שברכתו ומצותו באין כאחת כשנוטלו לצאת בו לא קבעוה ליטול שהרי כבר נטלו לצאת בו ואע"פ שהוא עובר לעשיית המצוה אלא למ"ד על לשעבר משמע לולב לאו לשעבר הוא אמאי קבעו ביה על ופריק התם לשעבר לגמרי הוא דכיון דאגבהיה לשם מצוה נפק ביה ואפי' למ"ד מצות צריכות כונה הרי מתכוין הוא לצאת. ומהא שמעינן דכ"ע משנטלו לצאת כדרכו הוא מברך ולא קודם לכן ואלו היה מברך קודם שנטלו היה מברך ליטול אלא שלא רצו לקבוע לו ברכה קודם הנטילה ואם רצה לברך עליו הרשות בידו ומברך ליטול וכ"כ הרב ר' משה הספרדי ז"ל אלא שאין לשנות ממטבע שקבעו חכמים בברכות. <br>ומה שקבעו בסוכה לישב מפני שהוא עובר לעשייתה שעיקר מצות סוכה אכילה ושתיה כעין דירה ומשעה שנכנס שם לא קיים מצוה ותמהני על הרב שאמר לברך ברכת סוכה עובר לעשייתה מעומד הגע עצמך אלו רצה לאכול מעומד ולטייל בסוכה ולשנן מעומד מי לא יצא ידי חובתו וכיון שכן מה בין ישב לשלא ישב עדיין אלא כל שלא אכל ונתעכב שם עובר לעשייתה הוא שאין לשון לישב בכאן אלא בעין לדור ולישנא דקרא נקט תשבו תדורו.<br>ולענין אכילת מצה ומרור קאמינן על נוסחי דוקאני ועתיקי והבי גרסינן בהו בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קי"ד ע"ב) פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי מברך מעיקרא אשאר ירקות בורא פרי האדמה ואכיל וכי מטי חזרת מברך לאכול מרור ואכיל היכא דליכא שאר ירקי מאי אמר רב הונח מברך מעיקרא אמרור ב"פ האדמה ואכיל ולבסוף מברך על אכילת מרור כו' אלא א"ר חסדא מברך עליה מעיקרא פ"ה ולאכול מרור ואכיל מדאמרי' בכולהו לאכול ובדרב הונא על ש"מ דכל היכא דאכיל ליה בדלא טעם מיניה כלום מברך לאכול כשאר כל המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן בלמ"ד ככל כיוצא באלו אבל בדרב הונא כיון שמלא כריסו אע"פ שלא אכל לשם מרור כמברך לאחר המצוה הוא ומברך על ומכאן אתה דן למצה שמברכין עליה לאכול וכבר כתבתי שכך שנויה בתוספתא ברכת הפסח ואלו כיוצא בהן.<br>ולענין הפרשת תרומות וחלה שכתבתי מצאתי אחר כך בתוספתא דקתני היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשרו' ובירושלמי הביאו זאת ויש לי לתקן דהתם כיון דאינה נעשית ע"י אחרים אלא מדעתן ע"י שליח שעשוהו בעלים שהתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה ודרשי' אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם הילכך לא דמיא לביעור ומילה וכיוצא בהן דמברך בהו על וגם זה נכון וברור. ובמס' דמאי אמרו בירושלמי דפודה מעשר שני ודאי שהוא טעון ברכה ר' מנא בעא קמיה ר' יודן כיצד מברך אמר ליה אם היו פירות על פדיון מע"ב אם היו מעות על חלול מע"ב וזה ודאי כך הוא לפי שאין פדיון זה חובה לפיכך שנו בינו ובין ההפרשה בעל:
+
+Daf 7b
+
+והא <b>דאמר שמואל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן.</b> כלל גדול הוא ולא אמר בו חוץ.<br>ובירוש' במס' ברכות אמרו חוץ מ��דושין בביאה ומדלא אמרו בגמ' דילן אלא חוץ מן הטבילה לא סמכינן אגמרא דמערבא בהא וכ"ש דלכולהו ש"מ (אלא) ובקדושי כסף ושטר' עובר לעשייתן הם מברכין ברכת אירוסין וכדכתב רבינו הגדול בתשובה ותלמידו הרב ר' משה ז"ל. <br>והוי יודע שלא כלל שמואל כאן אלא כל המצות כלן אבל שאר ברכות ברכת הנהנין ודאי קודם שיהנה מהן שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה כדאיתא בברכות ואם ברכת השבח הם כגון אותם שבפרק הרואה ודאי לאו עובר לעשייתה מברכין אותן אלא לאחר מכאן שאין ראוי לומר שיתקרב לראות הים הגדול יהא עוצם עיניו ומברך ורואה אלא רואה ומברך וכן בכולן.<br>ולפיכך נהגו לסדר סדר ברכות של שחרית בבה"כ שאע"פ שישמע התרנגול בחצי הלילה מברך עליו בשחר דכיון דלאחר כן מברך לא נתנו בהם חכמים שיעור תכיפה. ומיהו בירושלמי אמרו במס' ברכות גבי ברקים היה יושב בבית הכסא או בבית ספקריא אם יכול הוא לצאת ולברך בתוך כדי דבור יצא ואם לאו לא יצא נראה מזה שאין ברכת השבח אלא בתוך כדי דבור על ראיה ושמיעה. <br>ועוד נ"ל שסדר ברכות הללו של שחרית ברכות שבח הן על נוהג העולם ואפי' לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן וכן נהגו ומנהג ישראל תורה היא.<br>וכן המנהג בברכת נשואין שאין אלו אלא ברכו' תפל' ושבח תדע שהרי כל שבעה מברכין אותן וכ"נ מהל' גדולות והרב ר' משה ז"ל שאמר קודם הנשואין וכן דעתי נוטה שהרי חופה ייחוד הוא ובעי' ראוייה לביאה והרי כלה בלא ברכה אסורה היא לבעלה כנדה ולא מפני שהיא בכלל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייה.<br>וכן בנטילת ידים מפני שפעמים שפסולות לברכה קבעוה בעל וקבעוה לאחר מכאן. ונ"ל שהוא בכלל מה שאמרו חוץ מן הטבילה דהאי נמי זימנין דגברא לא חזי. ור"ש ז"ל פי' בטבילה דכיון דאיכא טבילה דגברא לא חזי כגון בעל קרי ומשמשת שפלטה שכבת זרע תקינו בבולן שיברך לאחר טבילה וכ"נ שהרי בכולן מברך על מפני שהוא לאחר עשייתן ודעת רבינו והגאונים ז"ל שלא אמרו אלא באותה טבילה דגברא לא חזי לברכה אבל לא באחרות, וא"ת א"כ יברך לטבול י"ל לא רצו להתקין להם שתי מטבעות שלא יראה כחלוקה וכעין מה שפירשנו למעלה. ולפי דבריהם כיון דבטלוה השתא לטבילותא לא משכחה ברכה בסוף (כו') [אלא בטבילת גר בלבד] כמ"ש רבינו ז"ל:
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+<b>כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"א וג"ע וש"ד.</b> ולא מבעיא מפלח ע"א וגלוי ערוה ומשפך דמים דאסור. אלא ליהנות מינייהו בכולם בעולם אפי' להתרפאות אסור. דא"ר יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה. ה"ד אי דאיכא סכנה אפי' עצי אשרה. אי דליכא סכנה אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא. לעולם דאיכא סכנה ואפ"ה עצי אשרה לא. והא עצי אשרה אי אכיל מינייהו אי שאיף בהו לא פלח ע"א. אלא משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם הוא דעבר. ואפ"ה אסור. וכן בג"ע וכן בש"ד דא"ר יהודה אמר רב (סנהדרין ע"ה א') מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא באו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו. אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר כו'. <br>אלמא שלש עבירות הללו לא שנא בעבירה גופא ול"ש באבקה של עבירה אין מתרפאין בהם כלל. ולא מבעיא היכא דאתי ארמי ובעי לעבורי לישראל אמצות. אלא אפי' להנאתו של מעביר אסור. דהא עצים להתרפאות מהן ליכא דבעי לעבורי מילתא. וחולה להנאת עצמו ורפואתו קעביד. ואפ"ה אסור. וכן המעלה לבו טינ' הנא' עצמו ופקו"נ הוא ואפ"ה אסור. ואמרינן קדושין (ד"מ ע"א) רב כהנא תבעתיה ההוא מטרוניתא סלק לאיגרא ואפיל נפשיה מאיגרא לארעא. ור' צדוק נמי תבעתיה ההיא מטרוניתא. וכולהו סכיני נפשייהו ומייתו נפשייהו לקטלא. ואס"ד להנאת עצמו של ארמי מותר היכי מסכני נפשייהו. וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאים לחלל עליו את השבת. מדת חסידות היא לו שימנע עצמו אינו אלא שופך דמים. כדאמרין הזריז ה"ז משובח והנשאל מגונ' והשואל ש"ד וכ"ש המונע עצמו שמתחייב בנפשו. אלא ש"מ שלשה עבירות חמורות הללו לעולם אסור ואפילו להנאה. <br>ואשכחן נמי במרדכי דסכין נפשי' וכל ישראל לגבי המן משום דנעבד הוה והתם להנא' עצמו ולכבודו הוא. כדכתיב גדל המלך אחשורוש את המן. וכתיב וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן. <br>ואי קשיא לך והא אסתר ג"ע הוה. והתם מסקינן עלה להנאת עצמן מותר. לא קשיא דארמי הבא על בת ישראל בזנות גזרת ב"ד של שם בלחוד הוא. וליכא קרא לאיסורא. וולדה נמי כשר כדאיתא בדוכת' והתם דרך זנות הוה שהרי מקבץ הכל ומחליף ובועל.<br>וא"ת שהיה דרך חיתון לאסתר מדכתיב וישם כתר מלכות בראשה. חתון באונס ליכא. ועוד חתנות דארמי נמי כשאר עבירות הוא. ולא הוי בכלל עריות אלא אשת איש דישראל. אי נמי ישראל הבא על ארמית דחייבי מיתות הוא. דהא קנאים פוגעים בו. ומחייבי כריתות נמי חשיב. דאדכריה רב לגמרי' יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. אבל חתנות דארמי בבת ישראל כשאר עבירות מלא תתחתן בם. והכי נמי מפורש בגמרא בפרק בן סורר (דע"ג) דחייבי לאוין לא אתו מנערה המאורסה אלא חייבי מיתות וחייבי כריתות, <br>ואי קשיא לך והא אמרינן גבי קאקי ודמונקי דיהבינן להו ופלחי בהו לבי נורא משום דלהנאת עצמו התם נמי לאו ע"א ואבק ע"א הוא. אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול דהוא משאר חייבי לאוין שבתורה ואיסורא דשייכי בכל המצות. אבל לאוין דע"א כלן אסור לעבור עליהן אפילו להנאת עצמן ולהתרפאות לעולם. וכן בשפיכות דמים וכן בג"ע. <br>וזו היא ששנויה בסיפרא שבת הותרה מכלל' נערה המאורסה לא הותר' מכלל'. ופרישו עלה בירוש' זאת אומרת שאין מתרפאין מג"ע. שבת הותרה מכללה לאו להתרפאות ודכותה נערה המאורסה לא הותרה מכללה אפילו להתרפאות. ומדקתני לא הותרה מכללא אף להנאת עצמן במשמע וליכא למינדא מינה:
+
+Daf 25b
+
+<b>מר בר רב אשי אשכחי' לרבינא דקא שאיף לברתיה בגוהרקי דערלה. א"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור, א"נ האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא. ואיכא דאמרי ה"ק ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא.</b> פי' משום שכל שלא כדרך הנאתן איסורא דרבנן הוא. כדאמרינן התם כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן. למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור. וכיון דאיסור' דרבנן במקום חולי אעפ"י שאב"ס מותר. <br>ושמעינן מינה דמתרפאין באיסורי הנאה של דבריהם. כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בחוץ לארץ. אעפ"י שאין בו סכנה ומיהו לענין אכילה אין לנו. אפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהן אלא במקום סכנה:
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+הא דאקשינן לעיל בקדרות <b>לישהינהו לאחר זמנו וליעבד בהו שלא במינו.</b> והוקשה בכאן מי יימר דהוו משהו ודילמ�� הוי נותן טעם כדאמרינן התם קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם ועוד אפי' הוי משהו הרי אין מבטלין איסורין לכתחלה. וי"ל דהכי מקשינן וליעבד בהו שלא במינן וליטעמינהו לקפילא ואי לית בהו נותן טעם לישתרו ואמאי ישברו התורה חסה על ממונן של ישראל.<br>ואינו מתחוור בכל עת להטעימן לקפילא דאתו בהו לידי תקל' ולהטעים לקפילא פעם ראשונה ושלא נחוש להן עוד אי אפשר דילמא פליט בחד זימנא טפי או שהתבשיל האחרון מועט מן הראשון וטעם האיסור ניכר בו יותר. <br>אבל י"ל שכלי חרס אע"פ שאינו יוצא מידי דפיו לעולם דבר ברור הוא שאם אדם מדיחו יפה ומקרקר ושוטפו בחמין ומפליטו יפה לא ישאר בו כדי נותן טעם ולהכי מקשי אמאי ישברו והרי יכול להשהותן לטהרן יפה ומותרין שלא במינן דמסתמא לא הוי בהו נותן טעם לעולם ואי משום איןמבטלין איסורין לכתחלה כיון דליתיה לאיסורא בעיניה מבטלין דמיא למאי דאמרי' במס' ביצה ה"מ דאיתיה לאיסוריה בעיניה אבל הכא מיקלא קלי איסורא. <br>ומיהו מסתבר' דה"מ בזמן דכי אישתמיש בהו לאו באיסורא אישתמיש בהו וכיון דמעיקרא היתירא הוה ובסוף היתירא הוה לאו מבטל איסור לכתחלה הוי והא דכתב רחמנא בנותר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מפני שאסור לשהותו לא שאוסר תבשיל אחר אפילו לכתחלה מדרבנן וכ"ש מדאוריית'. <br>ומיהו אי אישתמיש בקדרה באיסור א"נ קדרה של א"י אין הדין הזה נוהג בהן אלא לבשל אסור בהן לכתחלה ואם בישל בנותן טעם תדע דההיא פינכא דאימלח בה בשר' בי רב אמי ותברא ולא שרי ליה לאישתמושי בה לכתחלה והתם לאו משום גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינו עבד דהא רבי אמי תלמידיה דרבי יוחנן הוא דקאמר אפי' במינו בנותן טעם וקיי"ל נמי כוותיה ולא מצינו מתיר לבשל בקדרה של א"י לכתחלה. <br>ומפרקי' גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן דהוי במשהו וא"ת נותן טעם לפגם הוא מ"מ לכתחלה אסור וגזרינן דיעבד משום לכתחלה א"נ סבר רב נותן טעם לפגם אסור בקדרה דקסבר געולי מדין חדוש הוא ועשה בהן הכתוב גיעוליהן בשעת פליטה כשעת בליעה דהוה לשבח והכי טעמא דרבנן לקמן בפרק אלו עוברין ועוד אפי' פגומים מתחלה מספקא לן בפ' השוכר אי קסבר רב נותן טעם לפגם אסור.<br>ויש מפרשים וליעביד בהו שלא במינן משום דנותן טעם לפגם מותר ובשל ישראל כדיעבד דמי גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינן דמשהו אפי' לפגם אוסר'. <br>ודברים בלא טעם משובשים הם דלא חמיר משהו במינו מנותן טעם שלא במינו ואדרבא זה איסור תורה במשבחין וזה איסורו מד"ס ועוד דהוה לן לפרושי בגמרא להאי טעמ' ועוד מנ"ל דקסבר רב נותן טעם לפגם מותר בבשול קדרות ואפי' בכל הפגמין מספקא לן בגמ' בדרב כדכתיבנ' ועוד נותן טעם מנבילה שאינה ראויה לאכילה גמרינן לה במס' כריתות אלמא כיון שהיא פגומה ואינה ראויה לאדם מותר לאכלה מן התורה ואינה מטמאה בנבלה וכשהוא משהו האיך תאסור. ועוד א"כ לדברי האומר נותן טעם לפגם מותר במינן יאסר בכל האיסורין שבתורה אי קסבר במינן במשהו וכן בטבל ושאר האיסורין במשהו ודבר זה גורם לערבוב ושבוש בכל השמועות שבמס' ע"ג:
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+ה"ג בעיקר נוסחי: <b>חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי א"י נכנסין לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וא"צ לומר בהנאה.</b> משום דתלינן ליה בפועלין. שחנות של ישראל עשוי להתכבד מחמץ בערב הפסח ובפסח חמץ ביד ישראל מאי בעי ולפיכך תולין בפועליו א"י. חנות של א"י ומלאי של א"י ופועלי ישראל נכנסין שם חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה. פי' לא מפני שאומרין שמא מיד פועלי ישראל נפל בפסח דהא ליכא למימר שלא נחשדו ישראל על כך אלא שמא מיד פועלי ישראל נפל קודם הפסח.<br>ואין בעל החנות זוכה בו וכיון שאין בעל החנות זוכה בו כל זמן שלא זכה בו אדם ברשות הבעלים הראשונים הוא עומד ולא מיבעיא למ"ד במס' נדרים הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשותמקבל דה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה אלא אפי' למאן דלית ליה הכי הכא גזרינן ובודאי דהא מתניתא ר"ש היא כדאוקימנא למתני' כר"ש וש"מ דכי קניס ר"ש בחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח לאו דוקא בעבר עליה בבל יראה ובל ימצא אלא בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון קנסינן דהא חמץ זה שנמצא בחנות שאסור בהנאה קודם הפסח אבד הימנו והרי הוא של מוצאו ולא עבר עליו כלל בבל יראה ובבל ימצא ואעפ"כ אסור לאחר הפסח וטעמ' משום קנסא דהא מני ר"ש היא כדפרישית.<br>ומסתייעא נמי הך סברא מההיא דגרסי' בב"ק גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך כו' אלמא אסור הוא בהנאה בין לו בין לאחרים ואע"פ שלא עברו בעליו בבל יראה ובבל ימצא וא"ת כיון שגזלו חייב לבערו ועבר עליו מש"ה אסור והלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים והם לא עברו עליו בכלום אלא ש"מ שקנס זה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין לו בין לאחרים.<br>ובירושלמי מצאתי עוד הפקיר חמצו בשלשה עשר לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור ורשב"ל אמר מותר, מתיב ר"י לרשב"ל אין את מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור א"ל וזמן איסורו גרם לו הכא מאי אית לך למימר א"ר יוסי לרבי פנחס נהיר את כד הוינן אמרין אתא דרבי יוחנן כר' יוסי ודריש לקיש כר"מ אינה כן אלא רבי יוחנן חשש להערמה ור"ל לא חשש על הערמה מה נפק ביניהון נפלה עליו מפלת מן דמר הערמה לית כאן הערמה והוא מותר מאן דמר זכייה לית כאן זכייה והוא אסור הכל מודים בגר שמת בזמן הבית מאן דמר הערמה מותר מאן דמר זכייה מותר. ופלוגתא דרבי יוסי ור"מ דקא מדכרי איתיה בפ' אין בין המודר דתנן והרי הן מופקרין לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר וקסבר טעמא דר' יוסי משום דהפקר כמתנה כו' כדאיתא התם. <br>וזו הגירס' שכתבתי היא גירסתו של ר"ח ז"ל וכן נמצאת בכל הספרי' הראויין לסמוך עליהן אלא שרבינו האיי גאון ז"ל גורס בהפך וכן בתוספתא ועליה סמך רש"י ז"ל וקשה לי חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי א"י נכנסין לשם למה אסור והלא כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח והיה לנו לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם וי"ל כיון שנמצא באבדה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו כאבדה המתבקשת ואינה נמצאת לשעתא. והגירסא הראשונה יותר נכונה:
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+<b>[אמר רב ששת הא מני ר' שמעון היא.]</b> נ"ל דיוצאין בטבל ובמעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שלא נפדו. משום דמתני' אוקמה רב ששת כר"ש וקי"ל איסור כולל ומוסיף חל על איסור וחמץ בפסח כולל הוא ומוסיף נמי הוא דאסור בהנא' הילכך יוצאין בהן. ורבינו ז"ל שכתב בתחלת המשנה יוצאין בדמאי לא הקפיד עליה וצ"ל משום מצוה הבאה בעבירה ולא מצאתי כן אלא בגזלה והכי משמע הכא בגמ' אבל במס' שבת בפ' ר"א דאורג מצאתי בירושלמי ראיה דאפי' בשאר עבירות. <br>ושוב מצאתי בתוס' שאמרו דאין בשאר המצות משום מצוה הבאה בעביר' אלא בקרבן ובלולב שמהללין ��ה דהא סוכה צריך בה לך למעוטי גזולה ולא ממעטינן לה משום מצוה הבאה בעבירה. וגם זה אינו נכון בטעם והוא (מסתבר) מן הירוש' שהזכרתי אבל מ"מ קשי' הך בריית' לרבי יוחנן דאצטריך לה קרא משום מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ וכן סוגי' דסוכה גזולה קשי'.<br>ויש לי לתרץ שאין בטבל דין מצוה הבאה בעבירה מפני שבידו לתקן כדאמרי' במס' ביצה טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן. וסוכה מתוך שריבה הכתוב כל האזרח בישראל להכשיר שאולה שלא נלמוד מלולב הוצרך למעוטי גזולה שלא נכשיר אותה מכל האזרח ישבו.<br>אבל העיקר שנ"ל שמצוה הבאה בעבירה פסולה דרבנן היא ואקרא דקבלה מיסמיך ליה הא מדאוריית' יצא חוץ מהני דכתיבי בהו מיעוטי' ולא כדברי מקצת המפרשים דבר תורה חטאת הגזולה אינה מכפרת משום מצוה הבאה בעבירה, ועכשיו נתקיימו דברי רבנן והמחברים הפוסקים אבל לא בטבל ונאמר משום מצוה הבאה בעבירה:
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+<b>ואפ"ה לא הדר ביה רבא דא"ל רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפיכתו כיפי הפיכו לשום מצוה.</b> פירשו ראשונים שלא תבא עליהן מים אלמא קסבר בעינן שימור מתחלה ועד סוף. קשי' לי כיון דשמור שלא תבוא עליהן מים שימור הוא היכי אמר רבא מצו' ללתות משום דכתי' ושמרתם ואי לאו משום דבעי' לתיתה שימור למאי הא כל זמן שמשמרה שלא תבא עליהן מים שיחמיצו שימור הוא. ועוד קשי' דודאי כל זמן שאין שם שימור הצריך להם אין אדם יוצא ידי חובתו בהם כדמייתי' עלה בצקות של א"י וכיון דאמר רבא אי לאו דבעיא לתיתה שימור למאי נימ' דכל זמן שלא ליתת אין כאן שימור ואין אדם יוצא בהן. <br>ואלו שתי קושיות האחת מתרצת לחבירתה דודאי אף רבא מודה שאין עיקר שימור אלא שישמור שלא יבאו לידי חמוץ אלא הכי אמר רבא כיון דכתב רחמנ' ושמרתם מותר להביא אותן לידי צורך שימור וכל זמן שהוא מביאן לידי כך מקיים בהן יותר מצות ושמרתם הילכך מכיון דסביר' לי' מותר ללתות דאיפשר לשמרן מחמוץ מצוה נמי הוא ואקשו עלה בגמ' ודילמא שימור דליש' דושמרתם את המצות כתיב ולא חטים של מצות דליתנהו בכלל מצות שימור ואפי' לכתחלה ומהדר שימור דלישה לאו שימור הוא דאי ס"ד שימור הוא בצקות של א"י כיון שקיים בהן מצות שימור בלישה למה אינו יוצא בהן אלא ש"מ שימור מתחלה נמי בעינן לדיעבד וכיון שכן למצוה בעי לתיתה כדי שיקיים בהן יותר מצות ושמרתם ואקשי' עליה ממאי דילמא לעולם אימא לך שימור דלישה הוא וקודם לכן ליתיה ככלל ושמרתם את המצות כלל והכא מאי טעמא לא נפיק משום דבעידנ' דנחית לשמור דהיינו משתטיל לה מים לא עביד לה שימור ומש"ה אין אדם יוצא בהן אפי' בדיעבד אבל הכא דבעידנ' דנחית לשמור עביד ליה שימור ה"נ דשימור דלישה הוי שימור דאפילו לכתחלה ואין להם שימור קודם לכך כלל ואפ"ה לא הדר ביה רבא דסבר דשימור מעיקרא נמי בעינן היינו שלא תבא עליהן מים כלל משעת קצירה.<br>ואיפשר שאפי' בדיעבד נמי בעינן שימור זה משעת קצירה ולא דמי לשימור דלתיתה דליתיה אלא למצוה לקיים בהם יותר מצות שימור אבל הכא אפי' דיעבד נמי וי"ל שאף זו למצוה דעיקר שימור בדיעבד ליתיה אלא משיטיל לה מים תדע מדאמר רב הונא בצקות של א"י כו' ואי ס"ד שימור משעת קצירה בעינן בדיעבד לישמעי' חטים וקמחים של א"י נמי מדאמרי' רבינא מנקטא ליה אימיה בארבי ש"מ שאר רבנן לא זהירי כה ומפקי נפשייהו בחטי דעלמא וכן מצינו לגאון ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר דלא מחזקינן איסורא ויוצא בה ידי חובחו א��ל לכתחלה בעינן שימור. <br>ונראה שרש"י ז"ל מפרש בצקות של א"י שלשן לעצמו בביתו ואדם ממלא כריסו מהן משום שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו. וזה דבר קשה לנו היאך לא נחוש לכליהן או שמא עירב בהן חמץ ולא נשתהו עדיין שיהא בהן שיאור וסידוק. ברם נראין דברי רבי חננאל ז"ל שפירש בצקות של א"י שלשן וערבן בפני ישראל וראה שכל מעשיו בהכשר אלא שלא היה שומר אותם בשעת לישה לשם מצוה. ולזה הפירוש הא דאיתמר בשלהי פרקי' עברה ולשה אסור לאו קנסא הוא אלא רבא משום חשש חימוץ שאין שיאור וסידוק אלא במצה אבל הלש בחמין מיד ואע"פ שאינו ניכר חוששין:
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+גרסינן בפ' מקום שנהגו <b>אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. דרש רבא עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים. ובין השמשות שלו אסור.</b> וכתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות (רי"ף תענית דף ג') ולענין תענית שפוסק בה מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכין אף על פי שפוסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש ואנן מסתברא לן דהני מילי היכא דלא קבליה אבל היכא דקבלי' עליה לתענית [עירובין מ' ע"ב] איתסר ליה למיכל ולמשתי. דהא בהדיא אמרינן לענין זמן על הכוס ביום הכפורים היכי ליעביד מברך עלייהו שתי ליה כיון דאמר זמן קבליה עליה. ולענין משתי מיא היכא דאית ליה למיכל אית ליה למישתי. והכין נמי כתב הגאון ז"ל. עד כאן לשון ההלכות.<br>וזה הלשון מסתפק עלי לפי שנראה ממשמעות הלשון הזה שהגאון סובר בזו ששנינו בתעניות אחרות אוכלין ושותין מבעו"י שהוא חייב להפסיק בסעודה קודם שקיעת החמה. ואף על פי כן חוזר ואוכל עראי עד שקיעת החמה. וכן הדין לדעתו בתשעה באב. והוא מה שהזכירו בגמרא סעודה המפסיק בה לומר שמצוה להפסיק בסעודה קודם שקיעת החמה. ורבינו ז"ל נסכם על ידו של גאון ז"ל ומוסיף לאיסור כל אכילה משעת קבלה כענין מה שאמרו בזמן דיום הכפורים. <br>והראב"ד ז"ל מסייע על דברי רבינו ז"ל שהקבלה אוסרת להפסקה מזו הברייתא. דקתני כל שהוא משום תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ והוא ז"ל מפרש כל שהוא משום תשעה באב כגון ערבו של תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין. ואסור לרחוץ משהפסיק. וכל שכן שאסור לאכול ולשתות כלום. אלא אפילו מן הרחיצה אסור אף על פי שלא פירש מרחיצה כלום. וכל שאינו משום תשעה באב כגון תענית צבור אעפ"י שמפסיק מבעוד יום מותר לאכול בשר ולשתות יין ומותר לרחוץ אף על פי שהפסיק מלאכול ואסור באכילה הואיל ואין בהפסקתו היכרא לתענית וגם לא פירש הפסקה לרחיצה. ורבי ישמעאל בר' יוסי פליג ארישא. דכל זמן שהיה מותר לאכול אם לא היה מפסיק מותר לרחוץ. שהרי לאכילה הפסיק לרחיצה לא הפסיק. זו היא שטתו של הרב ז"ל. והוא אומר בסעודה המפסיק בה שאין בדעתו לאכול עוד היום או שמא עד שיאמר בפיו (ומדלא קאמר) שאין בדעתו לאכול עוד היום. וכיון שהלכה כתנא קמא בתשעה באב כיון שהפסיק אסור לרחוץ אפי' פניו ידיו ורגליו. וכל שכן לאכול ולשתות ואפי' מים. ונראה שאם התנה תנאו מועיל לשתות מים ולרחיצה ואפילו לרחיצת כל גופו.<br>כל אלו דברי הרב ז"ל. והם דברים שאינן נכונים לענין פירוש הברייתא. דכל שאינו מחמת ת��עה באב לא משמע תענית צבור. וכבר כתבתי לשון התוספתא דקתני כל שהוא מסעודת תשעה באב וכל שאינו מסעודת תשעה באב דהיינו סעודה המפסיק בה ושאינו מפסיק בה. <br>ולענין עיקר דבריו שהוא אומר דמשהפסיק אסור ברחיצה. וכל שכן באכילה ושתיה. לא משתמע ברייתא הכי. מדלא קתני כל מצות שנוהגות בתשעה באב ואדרבה כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ משמע דבתר הכי מותר לאכול בודאי. וכל שכן שאינו חולץ מנעל וסנדל. <br>ומכל מקום אין דברי הגאונים בכאן מחוורין להפסיק בסעודה ולחזור ולאכול. וכי מניין יוציאו הגאונים דבר זה. ומניין לנו בגמרא כיוצא בה. שאלו ביום הכפורים כשמפסיק לגמרי מפסיק שכן מוסיפין מחול על הקדש בין בכניסתו בין ביציאתו כדרך שמוסיפין בשבתות וימים טובים. ותוספת עינוי דיום הכפורים דאורייתא הוא. הא בתענית של בית דין יהוא הדין לשל דברי קבלה אין בהן תוספת. וסעודה המפסיק בה שהזכירו בתשעה באב סעודה שדעתו לסמוך בה לתעניתו ואין דעתו לאכול סעודה אחרת קאמר לא שיהא הדבר קבוע עליו חובה. <br>והתם גרסינן [פסחים נ"ד ע"ב] אמר שמואל אין ת"צ בבבל אלא בתשעה באב בלבד למימרא דסבר שמואל תשעה באב בין השמשות שלו אסור. והאמר שמואל בין השמשות שלו מותר. וכי תימא קסבר שמואל תענית צבור נמי בין השמשות שלו מותר. והא תנן אוכלין ושותין מבעוד יום למעוטי מאי. לאו למיעוטי בין השמשות שלו לא למיעוטי משחשיכה. <br>שמעינן מיהא דבתענית צבור אוכלין ושותין מבעוד יום דקתני עד שעה שאסור באכילה ושתיה לגמרי קאמר. ומשמע נמי דאע"ג דלית הלכתא כשמואל בבין השמשות של תשעה באב. מכל מקום לענין תענית צבור הלכה כמותו. דקא סבר תענית צבור בין השמשות שלו מותר. ולא אשכחן אמורא דפליג בהדיא אלא פירוקי ושינויי בעלמא. הילכך נקיטינן לקולא דהא בדרבנן הוא ומתניתין כפשטה נמי אתיא. לאפוקי משאר תעניות שאוכלין משחשיכה קתני מבעוד יום. ומיהו תוספת עינוי אין לנו אלא ביום הכפורים אלא הפסקה עם בין השמשות.<br>וכתבו הגאונים מעשה ששנוי במדרש קינות רבי יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומא רבא אכל ופסק. אתא ריש כנישתא לגביה אמר ליה אשגח עלי. אמר ליה כבר אכלית ופסקית. אמר ליה אשגח עלי דלא ליהוון אמרין לא אשגח ההוא ר' עלוי. אזל עמיה ואייתי קמוי תמניא ביסוון דחמר חמר מן חמר. ותמני אעיגולין ריפתא פיתא מן פיתא ותמניא תבשילין תבשיל מן תבשיל. שתה מן כל ביסי וביסי חד כס דחמר. אכל מן כל עיגול ועיגול חד פתית. ואכל מן כל תבשיל ותבשיל חד כס. אמר ליה לא כן אמרת אכלית ופסקית ולמה שמה נפשא דהיא נפישא. מכאן הביאו שהמפסיק ביום הכפורים חוזר ואוכל ולא שקבלוה עליו אלא שאכל סעודה המספקת מבעוד יום ודעתו שלא לאכול. <br>וזו ודאי ראיה למי שאכל והפסיק קודם זמנו שחוזר ואוכל עד זמן איסורו. והוא ענין ליום הכפורים בלבד מפני שיש לו תוספת יש לו קבלה ותוספת והפסק אבל שאר תעניות שאין להם תוספת אם הפסיק ונמלך דבר פשוט הוא שחוזר ואוכל. אלא אם אמרו הגאונים שמצוה להפסיק בסעודה אלא שרשאי לאכול עראי אחר כן כמו שיראה מדבריהם ז"ל הרי זו בתשובה עליהן. שהאי ר' יהודה בן בתירא אכל ופסק ואעפ"כ אכל אחר כן הרבה בסעודה גדולה.<br>וכן ראיתי להר' משה ז"ל שכתב בתענית צבור אוכלין ושותין מבעוד יום כמו שעושים בצום כפור. נתן להם תוספת כיום הכפורים ואינו נכון. <br>וקצרו של דבר לא אמרו הפסק אלא ביום הכפורים. אבל בט' באב אין לך בו אלא איסור בין השמשות. ויום הכפורים עצמו לא שיפסיק בסעודה ויחזור ויאכל. אלא אוכל והולך עד זמן תוספת עינוי הקבוע עליו חובה בין שהפסיק דעתו מאכילה בין שלא הפסיק ושוב אסור לטעום כלום. אין בין הזמן הזה ליום הכפורים אלא שזה בעשה וזה ענוש כרת. <br>ובכאן הביא הענין לפרש דבר נעלם מדעת רבים שהראשונים לא הרחיבו בפירושו. והוא זמן התוספת הזה שמוסיפין ביום הכפורים ובשבתות וימים טובים מחול על הקדש. דודאי קודם בין השמשות היא. דהא תוספת עשה ובין השמשות ספק לעונש כרת ומיתה וחייב ידי אשם תלוי. ובשני בין השמשות חייב חטאת שמינה. אלא קודם בין השמשות הוא. ושיעור בין השמשות איפליגו עליה אמוראי בפרק במה מדליקין (שבת ל"ד ע"ב) ומסקנא משתשקע החמה הוי בין השמשות עד צאת הכוכבים. ואם כן התוספת הזה קודם שקיעת החמה הוא. <br>וזה דבר גדול של חמה שתהא חמה זורחת כנגדו וחייב בעינוי ואסור במלאכ'. ותנן נמי וכולן בית הלל מתירין עם השמש. והתם אמרינן אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דיקלי איתלו שרגא. הא למאן דקים ליה אע"פ שנסתלקה מראש הדקלים כל זמן שלא שקעה מותרין באכילה. וסוגיין בכולה גמרא כל זמן שהחמה זורחת מותר בכל מלאכה. וכן ביציאתו לאחר צאת הכוכבים לילה גמור הוא ומותר בכל מלאכה, ועד הזמן הזה ספק של בין השמשות הוא. ומהו הזמן הזה שעשתה אותו תורה תוספת והזהירה עליו בעשה.<br>וראיתי לרבינו תם בספר הישר שלו פירוש נכון בסוגיא שהיא בפרק במה מדליקין. שהוא ז"ל פירש דמשתשקע החמה דאיתמר הכא שהוא בין השמשות היינו מסוף שקיעת החמה. כלומר משעה שנשקעה ברקיע והיא עדיין כנגד חלונה. לפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי כיפה פני הרקיע מאדימין כנגד מקומה של חמה וזהו כל זמן שפני חמה מאדימין דאיתמר בגמרא. אבל תחלת שקיעת החמה שהיא השעה שהתחילה ליכנס ברקיע ונסתלקה זריחתה מן הארץ קודם לזמן הזה הוא. <br>והוצרך רבינו תם ז"ל לפי' הזה מפני שאמרו שם בפ' במה מדליקין שיעור בין השמשות בכמה ג' חלקי מיל אי נמי ב' חלקי מיל. ואלו בשקיעת החמה תנינן בפסחים משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים אדם מהלך ארבעה מילין. ותניא התם ר' יהודה אומר עביה של רקיע אחד מעשרה ביום. תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות מעלות השחר ועד הנץ החמה ארבעה מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעה מילין נמצא עביה של רקיע אחד מעשרה ביום. נמצא שהוא עושה יום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים לפיכך עביה של רקיע משעת שקיעת החמה ועד זמן שהוא לילה מהלך ארבעה מילין. וכמה הרחק הגדול יש מזה השיעור לשלשה חלקי מיל שאמרו בפרק במה מדליקין והוא אמור שם לדעת ר' יהודה עצמו. אלת שמע מינה שקיעת החמה האמור בפסחים היינו תחלת השקיעה משעה שאינה זורחת בארץוהאמור בבמה מדליקין סוף השקיעה שנכנסה ברקיע אלא שפני רקיע מאדימין. ולשון הגמרא מראה פנים לפירושו של רבינו תם ז"ל כאן אמרו משתשקע החמה ששקעה כבר ובפסחים אמרו משקיעת החמה שקיעה עצמה בכלל. <br>ולפי דבריו (ופשוטו) [ופירושו] זה אני אומר דמשעה שהתחיל השמש להשתקע עד זמן ביאת השמשות והוא הזמן הנזכר בפרק במה מדליקין הוא בכלל תוספת מחול על הקדש. מהלך שלשת מילין ורביע מיל רצה להוסיף כל הזמן הזה מחול על הקדש מוסיף ואם רצה לעשות מקצתו חול ומקצתו תוספת עושה ובלבד שיוסיף ממנו. ולא נתנו חכמים שיעור לתוספת הזה למטה אלא שיוסיף שיעור הנראה לעינים שהוא תוספת. כלומר ברגע שהוא יום יהא בודל לשם תוספת ולא משום ספק לילה. וליכא למימר בכל שהוא ממש הוי דהא אי אפשר לצמצם ולאכל עד בין השמשות ממש ופשיטא דיוסיף אלא רגע שהוא ברור שהוא יום מוסיף ודאי. <br>והיינו דאמרינן במס' ברכות רבי יהודה אומר עד פלג המנחה והוא זמן קרוב לתחלת שקיעת החמה. אין ביניהם אלא מהלך של ארבע אמות בקרוב דקא סבר רבי יהודה לענין תפלה בתר שמשא אזלינן דבעינן לתפלת המנחה יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים לשל ערבית. והתם איתמר [ברכו' כ"ז ע"ב] אמר ליה רב לר' חנינא דצלי של שבת בערב שבת אמר מי בדלת אמר ליה אין בדילנא. כלומר דכיון דצלי קביל עליה כל פלג המנחה בתוספת. ובדיל קודם לשאר בני אדם שאין מוסיפין כל הזמן הזה מחול על הקדש אלא מקצתו וכולה שמעתא כדאיתא התם. הא כל זמן שהחמה זורחת בארץ יום גמור הוא אינו בכלל תוספות ולא בכלל ספק. ואע"ע שפלג המנחה מוסיף על מהלך ארבעה מילין האמור בפסחים כשיעור שאמרנו אין ביניהם אלא זמן מועט וכשמתפלל בו של שבת קודם גמר תפלה מתחיל שמש לשקוע והגיע שעת התוספת. והא דאמרינן התם אדאיכא שמשא אריש דיקלי איחלו שרגא. הרחקה יתירא היא לתוספת משום דלא קים להו בשיעורא דרבנן.<br>ומיהו תוספת מלאכה ועינוי דיום הכפורים ביציאתן אינה מתחוור' אצלי עדיין. דודאי משעת צאת הככבים לילה גמור הוא וקודם לכן בין השמשות. ובאיזה זמן הוא תוספת הזו ובשלמא אליבא דרבי יהודה לא קשיא לי דאמר השחיר העליון והשוה לתחתון לילה. וזו השעה ודאי אינה צאת הככבים דאם כן היכי אמר רבי יוחנן דלא אכלי כהני בתרומה עד דשלי' בה"ש דר"י הא כי שלים בה"ש בצה"כ שלים. אלא שמע מינה משעה שהשחי' העליון והשוה לתחתון מופלג מעט מזמן צאת הככבים. והוא בין השמשות דר' יוסי ואליבא דידיה תנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הככבים. והא דאמרי' דשלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי לאחר זמן בהפלגה קאמר שאם היה מתחיל (מיל) [מיד] אינו מוסיף לנו אלא כהרף עין דבר שאי אפשר לעמוד עליו. וכיון שכן משכחת לה לתוספת דר' יהודה משיכסוף העליון והשוה לתחתון עד צאת הככבים. <br>אלא לר' יוסי תוספת יציאת קדש מאי ניהו ויש לומר בהן שהן כוכבים גדולים אי נמי כעין שאמרו בירושלמי בברכות ובלבד דתחמון תלתא כוכבים כד מן חדא כוכבתא. כלומר רצופין במקום אחד הא מפוזרין אסור בעשיית מלאכה משום תוס' והא דתנן ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין את הנר לא שהחשיך אלא בין השמשות. ותוספות שלו בכלל דמשקיעת חמה ממש חשיכה הוא. וכן בכל מקום מזמן איסור קרי חשיכה. וכן הא דאתמר במס' ביצה [ל' ע"א] דהא תוספת עינוי דיום הכפורים דאורייתא הוא וקא אכלי ושתו עד שחשיכה ולא אמרי להו ולא מידי. הכי נמי קאמר שאוכלין עד שתבא עליהן רגע דמשום ספק חשיכה הן מפסיקין ואינן מפסיקין ברגע ברור דהוא יום. אי נמי התם עד שחשיכה ממש אכלי ועברי אספיקא דבין השמשות אלא משום דעברי מעיקרא אתוספת דהוא ודאי דאורייתא משום הכי נקט תוספת לומר דלא מחינן דהוא ודאי דאוריי' ובספק תשיכה נמי לא מחינן. <br>וכיון שהדברים מתוקנים לפי פירושו של רבינו תם ז"ל אכתוב מה שמצאתי בירושלמי שהוא סיוע וראיה לדבריו. וגרסינן התם בפרק מאימתי קורין תני כל זמן שפני חמה מאדימות זהו יום הכסיפו זה בין השמשות השחירו ונעשה עליון שוה לתחתון זהו לילה. ר' אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל החמה לשקוע ותחלת גלגל הלבנ' לעלות זהו בה"ש. אר"ח סוף גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל לבנה לעלו'. ותני שמואל כן אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת בשעה שהחמ' זורח' פירוש ר"ח מתרץ לה לברייתא דר' וקתני בה ר' אומר סוף גלגל חמה לשקוע. מכאן נלמוד שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף גלגל חמה שוקע ונמצא עביה של רקיע בשחר נידון כיום דהא משעת עמוד השחר יום הוא. ובערבית נמי מקצת עביו של רקיע נתון כיום שהרי אינו בין השמשות עד תחלת סוף שקיעת החמה. <br>ואמרו שם בירושלמי אמר רבי חונה נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק שרי עלל לא אמרינן דעל עד שעתא דיעול. ומשום הכי בתחלת יציאת גלגל חמה הוא יום ובתחלת כניסתו אינו עדיין לילה ולא בין השמשות. וזו ראיה גמורה למה שכתבנו ופירשנו. <br>אלא שיש לנו בגמרתנו דבר אחר שנתקשה לנו. והוא שאמר שם בפרק במה מדליקין הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזה שיעורו של ר' נחמיה ופי' רש"י ז"ל כרמל הר שעל שפת הים וחמה סמוך לשקיעתה נראית לראשי ההרים ובתוך כדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה ומשמע מיהא דמתחלת שקיעת חמה אנו משערין.<br>אלא שנרא' לפי הירושל' דהכי קאמר אם אדם מניח חמה בראש הר הכרמל יכול הוא לירד ולטבול בים דעדיין יום גמור הוא נמצא שטבל ביום ומאותו זמן ואילך הוא שיעור בין השמשות דר' נחמיה שאדם מהלך בו חצי מיל. וכך אמר בירושלמי ר' שמואל בר חייא ור' יודן בשם ר' חנינא התחיל גלגל חמה לשקוע אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל והנה אמת הנה נכון. <br>עד כאן פירשנו בשיעורי בין השמשות ותוספת חול על הקדש אף על פי שיצאנו קצת מענין דברינו אלא שהדברים צריכין ביאור ומכל מקום לא עלה בידינו תוספ' אפילו לתשעה באב אלא לאסור כל בין השמשות שלו. ואין צריך לומר לשאר תעניות ציבור שאינן בכלל.<br>וכן (הקבלה) [קבלת תענית] שהזכיר רבינו ז"ל אינה ענין אלא ליום הכפורים מפני שיש לו תוספת כמו שפירשנו. אבל יש לומר שהקבלה אוסרת עליו בזמן הזה שהוא משקיעת החמה והוא מפלג המנחה ולמעלה. הואיל והוא יכול לעשות תוספת בימים של תורה יכול לעשותו נמי ביום של דבריהם הואיל ורצה להוסיף אותו עליו ולעשותו כיום עצמו. וכן מצינו שמתפלל בשבת של מוצאי שבת ואומר הבדלה על הכוס ואף על פי שאינו מותר במלאכה. כיון שהבדיל בו כבר עשיתו כלילה. וכיון שכן אם קבל עליו תעניתו עשה אותו על עצמו כבין השמשות של תשעה באב וזו סברא תלויה. <br>ואע"ג דבין השמשות דתשעה באב אסור (דילמא) ספקו לחומרא לענין קבועה דירחא לא מחמרי' דתניא אין בין תשעה באב ליום הכפורי' אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר. ואמר רב שישא בריה דרב אידי לקבוע' דירחא לגבי תשעה באב לקולא:
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+
+
+Daf 67a
+
+
+
+Daf 67b
+
+
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+
+
+Daf 72b
+
+
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+
+
+Daf 77b
+
+
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+
+
+Daf 79b
+
+
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+
+
+Daf 81b
+
+
+
+Daf 82a
+
+
+
+Daf 82b
+
+
+
+Daf 83a
+
+
+
+Daf 83b
+
+
+
+Daf 84a
+
+
+
+Daf 84b
+
+
+
+Daf 85a
+
+
+
+Daf 85b
+
+<b>אמר רב יהודה אמר רב וכן לתפלה.</b> פרש"י ז"ל העומ' מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה והעומד חוץ לפתח אינו מצטרף, ופליגא דר' יהושע בן לוי דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, פי' לא פליג ר' יהושע בן לוי אלא על העומד שם כנגד הפתח בחצר קטנה שלפני הבית שהיה דינם להצטרף כדאמרי' בשתי חבורות שהיו אוכלות בבית א' בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין דקסבר רב יהודה דלת הפתח המפסיק בנתים ככותל שמפסיק בין שני בתים ואין מצטרפין ורבי יהושע בן לוי כיון דדיורי בית בחצר כבית אחד הוא וכיון שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין ואעפ"י שהפתח עומד לסגור אין מחיצה של ברזל מפסקת בבית אחד וכן נראה בשני בתים נמי העומדין תוך חלל הכותל מצטרפין ואין האגף מפסיק בשביל הדלת שאין מחיצה של ברזל מפסקת, אבל העומד חוץ לכותל המפסיק בין שני הבתים אין מצטרפין דדיורין חלוקין אין מצטרפין לעולם.<br>וגרסי' בהאי ענינא במס' עירובין בפרק כל גגות אמתני' דתנן חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת קטנה אסורה מפני שהיא כפתחה של גדולה יתיב רבא ור' זירא ורבה בר רב חנן ויתיב אביי גבייהו ויתבי וקאמרי ש"מ ממתני' דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה כיצד צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן תשעה בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין צואה בגדולה אסור לקרות ק"ש בקטנה צואה בקטנ' מותר לקרות ק"ש בגדול'. למדנו ודאי לשתי בתים ושתי חצרות שאעפ"י שפתוחות זו לזו מחיצתה מפסקת הילכך לא מיתוקמא דר' יהושע ב"ל אלא בחלל פתח או בקטנ' שלפני הגדולה לומר שהיחיד שבקטנה מצטרף לתשעה שבגדולה אעפ"י שהפתח מפסיק כשהוא נעול שם אין זה מחיצה והפתח כאלו נפרץ שמחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים אבל בשתי בתים ודאי אין מצטרפין לדברי הכל. <br>ואי קשיא לך הא דתנן בפרק שלשה שאכלו שתי חבורות שהיו אוכלו' בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון ואם לאו לא אלא אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן ואתמר בירוש' ר' יונה ר' אבא בשם ר' זעירא לשני בתים נצרכא א"ר יונה והן שנכנסו בשעה ראשונה ע"מ כן דאלמא אפי' בשני בתים איכא צירוף. איכא למימר ההיא כיון שנכנסו מתחלה להיות רואין אלו את אלו ולהיות בחבורה אחת כגון שאמרו ניזיל ניכול נהמא אדוכתא פלן הוקבעו בכך לאכילה אבל לענין תפלה בית אחד בעינן שאין בתפלה קביעות חבורה. <br>ולי נראה שאין אותו הירושלמי הולך על דרך גמרתנו שאם אין צירוף בשני בתים לעולם בין לברכת זימון בין לתפלה וקדושה, והירושלמי עצמו לא נתברר לי ששם אמרו אלין בני נשיא מה את עביד לון בבית אחד בשני בתים נאמר אם הי' דרכן לעבור אלו על אלו מזמנין ואם לאו אין מזמנין ומדקא מבעיא ליה אם הוא בבית אחד או בשני בתים משמע שיש חלוק ביניה' וסוף דבר אנו אין לנו אלא משנה בבית אחד איכא צירוף בשני בתים לא, ומיהו מסתברא דבית וחצר בין גדולה ובין קטנה דיורי בית בחצר לעולם ותשעה בבית ואחד בחצר מצטרפין ואפילו בית קטן וחצר גדולה, וכדין צבור ושליח צבור כך דין שליח צבור וצבור (בגדולה) וצבור אחר או יחיד (בקטנה) שאינו מצטרף ואינו רשאי לענות אחריו אמן וכל דבר שבקדושה דכיון שאין מצטרף בעשרה הוה ליה יחיד ולענין אמן נמי הויא לה יתומה ואסור אעפ"י שנהגו כמו בב' חבורות שהיו אוכלו' דבעי' בית או רואין א"נ הזמנה לדברי הירושלמי ואפי' יש בכל אחת כדי אותה ברכה ועוד הדעת נותנת שדינן שוה ואין צריך ראיה.<br>והא דאמרינן בפרק שלשה שאכלו גבי זימון ביצא אחד מהן לשוק קורין לו ומזמנין עליו והוא דקרו ליה ועני ואפ"ה לענין עשרה לא משום דכתיב במקהלות ברכו אלהים התם היינו טעמא משום דנצטרפו לזימון מעיקרא דאכלו כאחת וזה שלא כדין פירש מהן הילכך כמקצת צירוף יוצא עמהן דמחבירה שלהן הוא אבל בשאר ברכות שלא נצטרף עמהם אין יוצא בברכתן כלל וכ"ש לתפלה ולכל דבר שבעשרה דלא דכיון דקדושה הוא בעינן במקהלות. <br>ויש דרך אחרת לפרש ולומר שאין דברי ר' יהושע ב"ל בשמועה זו ודברי אביי בעירובין אלא לענין תפלה והוא הדין לברכת המזון בשם דבעינן במקהלות ברכו אלהים כדאיתא בפ' שלשה שאכלו אבל לזימון שלשה מצטרפין אפי' בשני בתים כדרך הירושלמי, ולזו הסברא אפשר בצבור ושליח צבור בגדולה ויחיד בקטנה שעונה עמהם דהא איכא מקהלה ואיהו חזי לאיצטרופוי וכן בשתי חבורות שבזו כדי זימון בשם ובזו כן מצטרפות הן ומזמך אחד לכולן כמו שאמרו שם בירוש' ר' ברכיה מוקי לאמורא על אתרא מציעאה בבי מדרשת והוא מזמן על אילן ועל אילן וכבר כתבתי שאין הירושלמי הזה מתחוור.<br>ולענין האי מימרא דשמעתין מסתברא דהלכה כר' יהושע בן לוי וכן פסק רבינו ז"ל בכ"מ ותמהני עליו למה לא כתבן להלכות אלו במסכת ברכות:
+
+Daf 86a
+
+
+
+Daf 86b
+
+
+
+Daf 87a
+
+
+
+Daf 87b
+
+
+
+Daf 88a
+
+
+
+Daf 88b
+
+
+
+Daf 89a
+
+
+
+Daf 89b
+
+
+
+Daf 90a
+
+
+
+Daf 90b
+
+
+
+Daf 91a
+
+
+
+Daf 91b
+
+
+
+Daf 92a
+
+
+
+Daf 92b
+
+
+
+Daf 93a
+
+
+
+Daf 93b
+
+
+
+Daf 94a
+
+
+
+Daf 94b
+
+
+
+Daf 95a
+
+
+
+Daf 95b
+
+
+
+Daf 96a
+
+
+
+Daf 96b
+
+
+
+Daf 97a
+
+
+
+Daf 97b
+
+
+
+Daf 98a
+
+
+
+Daf 98b
+
+
+
+Daf 99a
+
+
+
+Daf 99b
+
+
+
+Daf 100a
+
+
+
+Daf 100b
+
+
+
+Daf 101a
+
+
+
+Daf 101b
+
+
+
+Daf 102a
+
+
+
+Daf 102b
+
+
+
+Daf 103a
+
+
+
+Daf 103b
+
+
+
+Daf 104a
+
+
+
+Daf 104b
+
+
+
+Daf 105a
+
+
+
+Daf 105b
+
+
+
+Daf 106a
+
+
+
+Daf 106b
+
+
+
+Daf 107a
+
+
+
+Daf 107b
+
+
+
+Daf 108a
+
+
+
+Daf 108b
+
+
+
+Daf 109a
+
+
+
+Daf 109b
+
+
+
+Daf 110a
+
+
+
+Daf 110b
+
+
+
+Daf 111a
+
+
+
+Daf 111b
+
+
+
+Daf 112a
+
+
+
+Daf 112b
+
+
+
+Daf 113a
+
+
+
+Daf 113b
+
+
+
+Daf 114a
+
+
+
+Daf 114b
+
+
+
+Daf 115a
+
+
+
+Daf 115b
+
+
+
+Daf 116a
+
+
+
+Daf 116b
+
+
+
+Daf 117a
+
+
+
+Daf 117b
+
+<b>[ואומר עליו ברכת שיר.]</b> קבלתי מפי מורה רבי יהודה זצ"ל שקבל מרבו רבי יצחק בר אברהם הצרפתי ז"ל שהלל בלילי פסחים טעון ברכה אשר קדשנו לגמור את ההלל והביא ראיה מן הירושלמי כמו שאני עתיד לכתוב כאן, אבל הגאונים ז"ל הזכירו בשם רב צמח ז"ל שאין מברכין עליו מפני שחולקין אותו וקשו לעצמן שהרי אחריו מברכין יהללוך ושנינו כל שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו והן השיבו אין למדין מן הכללות ואין זה כלום. <br>ואחרונים אמרו יהללוך אינה ברכה לסוף הלל אלא ברכה היא שתקינו חכמים לכוס רביעי וחובה לכוס היא באה וגם זה אינו נכון שאם היתה ברכה בפני עצמה היו פותחין בה בברוך שזה כלל גדול הוא בכל ברכה שאינה סמוכה שהיא פותחת בברוך ואין אחת בכולן שהיא יוצאת מן הכלל בברכת המצות וברכת הנהנין. <br>ואל תשיבני מברכות של שבח כגון צרכי עמך ישראל מרובין ופרנסתן מעוטה וכגון מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו דהני לפי שאין בהן עשיית מצוה ולא הנאה ממש תקנו אותן כך אבל בברכות של חובה כגון ברכת המצו' וברכת הפירות אין בהן ברכה בלא פתיחה אלא בסמוכות ועוד שהברכ' בעצמה מורה שהיא ברכה של תשבחות ואין בה ענין לגאולה של מצרים אלא לקריאת הלל וזמרה שקרינו לפניו וכיון שכן למדנו לברכת השיר שהיא סמוכה לברכה שלפני קריאת ההלל ודמיא לברכה אחרונה שבק"ש וברכה של פסוקי דזמרה ושל קריאת ההלל עצמו בימים שהיחיד גומר אותו בהן אלא שבשאר הימים מקום שנהגו מברך לא נהגו לא ובזה קבעוה חובה מפני שהיא עיקר קריאתו של הלל באכילת פסחים יעוד כדי שתהא ברכה לכל כוס וכוס. <br>עוד מצאתי במס' סופרים ראיה לדברי הרב ר' יצחק ז"ל דתני התם ר"ש בן יהוצדק שמונה עשר ימים ולילה א' יחיד גומר בו את ההלל ואלו הן שמונת ימי חנוכה ויום טוב של עצרת וחג הסוכות ויום שמיני עצרת ויו"ט הראשון של פסח ולילו ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות ומצוה מן המובחר לקרות הלל בשתי לילות של גליות בבית הכנסת ולברך עליהן ולאמרן בנעימה ולקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו כשהוא קורא אותו בבית אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים.<br>מכאן נראה שכשהוא קורא אותו בביתו טעון ברכה שהוא בכלל ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל אלא שאם קדם וקרא בבית הכנסת אינו צריך שכבר בירך ברבים, וא"ת והא בגמ' דילן בפרק אין נערכין תני להא. דר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום יחיד גומר בהן את ההלל ולא קתני לילה של פסח זו אינה סברא דהתם הלל דעל עשיית מצות לא קתני תדע דהא לא מני נמי שבשחיעת פסחים דתני להו במתני' התם ועוד דהתם ימים קתני לפרש משנתנו דהחליל מכה לפני המזבח כו'. <br>ומצאתי עוד שנוי בתוספתא במס' סוכה שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין בהן את ההלל שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה ויו"ט הראשון של פסח ולילו ויו"ט של עצרת אע"ג דהכא קתני קורין מ"מ משוה קרייתן של ימים הללו ובתחלת הלכות גדולות ז"ל בענין מצות עשה כתוב וימים שמונה עשר ולילה אחד לגמור את ההלל תפס לו הלשון הזה שבמס' סופרים.<br>והירושלמי שסמך עליו הרב ר' יצחק ז"ל במס' ברכות בפרק ראשון אלו ברכות שפותחין בהן בברוך כל הברכות פותחין בהן בברוך אם היתה ברכה הסמוכה לחברתה כגון ק"ש ותפלה אין פותחין בברוך והתיב ר' ירמיה הרי גאולה של הלל שניא היא דמר ר' יוחנן הלל אם שמעו בבית הכנסת יצא התיב ר"א ב"ר יוסי קומי רבי יוסי והא סופה אמר ליה שתים הנה להבא וא' לשעבר התיכון הרי הבדלה כו'.<br>ופירושו לפי שאמרו בברכה הסמוכה לחברתה שאין פותחין בה והזכירו כגון ברכה אחרונה שבק"ש שהיא סמוכה לאהבת עולם שלפניה הקשה ר' ירמיה הרי אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים שאנו מברכים בלילי פסחים שהיא סמוכה לברכה ראשונה של ק"ה ולמה פותחין בה בברוך שהיה ר' ירמיה סבור בברכה ראשונה של קריאת הלל נגמור את ההלל על שני פרקים הללו מברכין אותה שאין מפסיקין בהן וברכה אחרונה שלהן אשר גאלנו כענין ששנינו בה וחותם בגאולה וכיון שכן דמיא לברכה אחרונה שבק"ש שאין פותחין בה ומתרץ שניא היא דמר ר' יוחנן הלל אם שמעו בבית הכנסת יצא וכשהוא קורא אותו בביתו אינו מברך עליו שכבר בירך ברבים כמו שהוזכר במס' םופרים אבל מברך אשר גאלנו בביתו על כוס שני שלא בירך אותו בבית הכנסת הילכך כיון דפעמים אינה סמוכה פתח בה בברוך כמו שנהגו בברכת אשר ברא ששון ושמחה וכן כל כיוצא בהן. <br>והקשה ר"א על פירוק זה והא סופה כלומר ברכה של סוף הלל יהללוך שאינה סמוכה בביתו ואינו פותחת אלמא לאו בסמיכותא תליא מילתא לפי שהיה ר"א ג"כ סבור שברכה ראשונה לגמור את הלל כשמברכין אותה בביתו אינו אלא על ב' פרקים ראשונים ואין להם בסוף אלא ברכת גאולה וברכת השיר על פרקים אחרונים ואין להם ברכה לפניהם ואף על פי כן אין פותחין בה ולא אמרינן כיון דפעמים אינה סמוכה כגון בביתו אעפ"י שהיא סמוכה בביהכנ"ס נפתח בה כמו שתירצנו בגאולה.<br>ופריק רבי יוסי ברכות של הלל שתים הן לפועל מצותה של קריאה וא' הודאה לשעבר על גאולה של מצרים ראשונה של קריאה לגמור את ההלל ואחרונה ברכת השיר ושתיהן סמוכות לעולם שאין מברכין אחת בלא חברתה אלא שתיהן בבהכ"נ ולא על שלחנו או שתיהן על שלחנו ולא בבהכ"נ אבל גאולה שבאמצע פרקים אינה לקריאת הלל אלא הודאה על יציאת מצרים ואינה נקראת סמוכה לעולם. <br>עכשיו למדנו מכלל הדברים שהלל זה בלילי פסחים טעון הוא ברכה לגמור את הלל שאין דרך בפירוש הירושלמי אלא כמו שפירשנו וביררנו אותו עם שאר הדברים המתבררים עמו ממסכת סופרים. <br>ותמה על עצמך היאך לא יהא טעון ברכה שאין לך הלל חובה כאכילח פסחים שהוא שעת גאולה וכן שנינו וזה וזה טעון הלל באכילתם וסמכוהו על המקרא דכתיב השיר יהיה להם כליל התקדש חג ולמה לא יברכו, וההפסקה שנתקשית על הגאונים והלא הם אמרו שכל מצוה אחת אם הפסיק ושח בינתים אינו חוזר ומברך כמו שהלל שמברכים קודם לקריאתו ואעפי"כ בין פרק לפרק פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך ולכתחלה מתירין לו אף בק"ש מפני הכבוד ומפני היראה ועוד שלדבריהם שם תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד ברכה אחת לכולן ואסור להפסיק בהן ואעפ"כ אומר תפלה ואשרי דסדרו של יום אינו הפסק ואף כאן אינו הפסק שכך התקינו למצוה וסדרו של יום הוא. <br>וחוץ מאלו מצאתי גדולה ממנה ברכת התורה דמעיקר תקנתא הפותח מברך לפניה והחותם לאחריה והרי כאן כמה הפסקות שזה בירך וקרא ונסתלק והלך לו ושמא יצא לשוק וזה קורא בברכה שלו עד שבעה ואחרון מברך בסוף ופוטר בברכה שלו שש הראשונים והטעם כיון דקריאת כל השבעה חובה ליום מצוה אחת היא ואין הפסקות שלהם כלום שעיקר מצוה זו בהפסקות הללו הוא וכן קריאת הלל על אכילת פסחים ומצה חובה ואין הפסקה של סעודה גורמת ברכה לא בתחלה ולא בסוף שכך תקנו אותה מתחלה בהפסקה זו הלכך מברך בתחלת מצוה וסופה, והפסקות של קריאת תורה גדולה מזו שהיא באנשים הרבה לפיכך ברכה שבסוף פותחת בברוך שלא עשו ברכתו של זה כסמוכה לברכת של אחר אבל בהלל כיון שאחד מברך לשתיהן עשו אותן כסמוכות והנה אמת ונכון:‪
+‬סליק מסכת פסחים

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Rosh Hashanah/Hebrew/Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29.txt

@@ -0,0 +1,301 @@
+Chiddushei Ramban on Rosh Hashanah
+חידושי רמב"ן על ראש השנה
+Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על ראש השנה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+הא דתניא <b>אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית.</b> פרש"י ז"ל עלתה לו שנה במנין שני ערלה פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה עד תשרי הבא ואם ערב שביעית הוא אסור לקיימה משום תוספת שביעית שמוסיפין מחול על הקדש. וכן פרש"י ז"ל הא דתנן אין נוטעין ואין מבריכין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ר"ה ואם נטע והבריך והרכיב יעקור וא"ר נחמן לדברי האומר ל' יום צריך שלשים ושלשים, דצריך שלשים לקליטה שתהא נשרשת בקרקע ושלשים לתוספת שביעית וימי הקליטה אין עולין לה דכמאן דמנחא בביתא דמיא כל זמן שלא קלטה. וכן פירש עוד בפ' הערל כל שלשים יום לפני שביעית כשביעית דמי דנפקא לן מבחריש ובקציר במשקין (דף ג') ובעינן שתקלוט קודם זמן האיסור. <br>וראיתי בתוספות שר"ת ז"ל השיג על זה חדא דלישנא דמתני' דקתני פחות מל' לפני ר"ה לא משמע שלשים ושלשים. ועוד דא"כ מאי קשיא ליה בגמ' אלא מאי ר"א שלשים ושלשים בעי כי היכי דמתני' דשביעית קתני שלשים יום לפני ר"ה והיינו שלשים דקליטה חוץ משל תוספת הכי נמי ברייתא שלשי' דקליטה קתני חוץ משל תוס' בתרווייהו חד לישנא תנינן וחד פירושא אית להו ועלה דההיא מתני' איתניא הך ברייתא בתוספתא דשביעית ועוד השיב מהא דתנן בשביעית ומייתינן לה לקמן בגמרא האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מותרין בשביעית כו' ואע"פ שהשרישו בזמן זה של תוספת שביעית. ואף לדידי קשיא לי הא דאמרינן לקמן אלא לעולם ר' מאיר וכי קאמר שלשים לקליטה אי הכי שלשים ואחד בעי כלומר שלשים לקליטה ויום אחד לחשיבות שנה והיכי סגי ליה בהכי והא קליטה בזמן תוס' שביעית. <br>ומראין דבריו של רש"י דר"א הוא דאית ליה תוספת שביעית שלשים אבל לר"מ לית ליה תוספת אלא יום אחד שהוא חשוב שנה ולאו מילתא היא דתוספת שביעית שלשים יום הלכתא גמירי לה לר' ישמעאל וקראי ליה לר"ע כדאיתא בפ"ק דמשקין ולא שייכא בפלוגתייהו ר"מ ור"א כלל וסוגיין יום אחד בשנה חשיב שנה בין בדאוריי' בין בדרבנן ואלו תוספת שביעית הויא טפי טובא. כדתנן התם עד הפסח ועד העצרת. <br>ור"ת ז"ל פירש דאין תוספת לשביעית אלא בחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית כלומר שלא יחרוש ערב שביעי' כדי שתועיל חרישה שלו לשביעית שהיא עבודת קרקע לצורך שביעית אבל ליטע ולהרכיב ערב שביעית מותר ובלבד שתקלוט קודם שביעית לר' יהודה ג' ימים לפני ר"ה ולר' יוסי שתי שבתו' וכן מותר לזרוע ערב שביעית בכדי שישריש קודם ראש השנה כדאמרינן באורז ופרגין והא דא"ר נחמן לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים ה"ק לדברי האומר בשביעית שלשים לענין ערלה דקתני ברייתא דלעיל צריך שלשים ושלשים לקליטה שלשים ולעלות לו שנה שלשים כך פר"ת ז"ל.<br>ומיהו בפרק הערל (יבמות פג:) אמרי' הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה דתנן אין נוטעין ואין מרכיבין כו' ואמר ר"ג אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים התם לא מדכרי בגמ' ערלה וקא מייתי לה לדרב נחמן עלה דמתניתין דשביעית הא משמע דלפרושי למתניתין איתמר הרי אמרו בתוספות לאו דר"נ לפרושי מתני' דשביעית אתא אלא מייתי דלענין שביעית וערלה הלכה כר' יוסי בהרכבה וזו השיטה מתחוורת לזה הפי' כהוגן. <br>ותו קשיא לי הא דהוינן בגמ' לימא דלא כר"מ דאי ר"מ הא אמר יום אחד בשנה חשוב שנה דקס"ד דהני שלשים דקתני לחשיבות דערלה קא בעי להו וקשיא ליה דביום א' סגי ליה לחשיבות שנה והא ל' דשביעית ע"כ לקליטה קתני להו וכיון שכן שלשים דערלה ודאי דקליטה נינהו ולא הוה ליה לאקשויי אלא פרכא דלקמיה דשלשים ואחד בעי. <br>ויש לפרש ולומר דודאי אסור ליטע ערב שביעית אלא בכדי שתקלוט ותעלה לנטיעה זו שנה קודם שביעית לא משום תוספת שביעית שאין תוספת אלא בחריש הנכנס לשביעית אלא גזרת חכמים היא מפני שאדם מונה שנים לערלה ולרבעי וכל שנה ראשונה שלו שביעית היא יאמרו בשביעית נטע לפיכך יעקור אא"כ קלטה ואחר קליטה עלתה לו שנה לנטיעה זו בל' או ביום אחד כדי שתמנה שביעית שנה שניה שלה. וכענין הזה ראיתי להר"מ במז"ל.<br>ומצאתי במס' תרומות בפ' שני אהא דתנן הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור ומפרש בירושלמי מה טעמא דרבנן נחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבתות דבר אחר מונין לשביעית ואין מונין לשבתות היך עבידא נטע פחות משלשים לפני שביעי' ונכנס' שביעית אין תומר חשד אין כאן חשד ואין תומר מונין יש כאן מונין נטע פחות ל' יום לפני שביעית ונכנסת שמינית אם תימר חשד יש כאן חשד ואתיא כמאן דאמר מפני מונין ברם כמ"ד מפני חשד וקנסו שוגג מפני מזיד. ע"כ הסוגיא הזו שנחלקו בחומר שביעית יוחד מן השבת. ומ"מ נראה דמודים בנוטע במזיד פחות משלשים לפני שביעית דיעקור מפני המנין ונתבאר מכאן הטעם שפירשתי וגם זו תשובה לדברי רש"י ז"ל שאמרו אין כאן חשד משמע שאין איסור שביעית בשלשים שלפני ר"ה כלל. <br>ומה שהוקשה לר"ת ז"ל מלישנא דמתני' דלא קתני אלא ל' ועוד למה לא העמידו ברייתא דלעיל בל' של קליטה בלבד חוץ משלשים של חשיבות שנה כמתני' שביעית דיש לנו לתרץ בכל זה ולומר דמתני' לר"נ ה"ק אין נוטעין ואין מבריכין ערב שביעית עד שיהו להן לנטיעה ולהרכבה זו דהיינו קליטה שלשים יום קודם ר"ה ופירשו בברייתא שכל נטיעה שלא עלתה לה שנה אסור לקיימה בשביעית לומר דמתני' ל' יום דקליטה בלחוד קתני וצריך שתעלה לו שנה אח"כ ואע"ג דקתני פחות מל' יום לפני ר"ה לא שלשים הסמוכין לר"ה קתני אלא עד שיהא לפני ר"ה כדי שיתן לקליטה ל' ויהא לחשיבות שנה כדי שצריך לה או שלשים או יום אחד דמתני' לא קתני בחשיבות שנה כמאן ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא דבעינן שתעלה לו שנה ותהא שנה שביעית נמנית שניה דודאי מדקתני ברייתא עלתה לו שנה לחשיבות נמי קתני דהא פריש שנה זו עולה לו ושביעית נמנית שניה וליכא למימר דברייתא נמי נתני שלשים דקליטה דא"כ עלתה לו שנה דקתני לא פריש בכמה ומסקנא אלא לעולם ר"מ וכי קא בעי שלשים לקליטה והני ל' דקליטה נמי דקתני ברייתא וקסבר יום שלשים עולה לכאן ולכאן והשתא ניחא נמי מתני' דשלשים של קליטה קתני ור"מ היא ודומיא דברייתא ומיהו לא מסיימי בגמ' מנו דמ"מ מתניתין שפיר אתיא ליה [נמי] למאי דס"ד מעיקרא.<br>והא דאמר ר"נ לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים לאו לתנא קמא דמתני' קאמר אלא קאמר סתם דבעי' שלשים לחשיבות שנה ובעינן קליטה קודם לכן וכיון שמצינו ג' מחלוקת בקליטה מתני' ותנא דברייתא דלעיל בעו ל' ר' יהודה ור' יוסי כל חד בשעוריה קא מפרש להו ר"נ אליבא דר"א דבעינן שלשים דחשיבות שנה וזמן הקליטה ומשמע דר"נ כר"א סבר ליה דשלשים בש��ה חשובין שנה ומוקי לשעורי דתנאי כותיה דהא אנן לא שמעינן להו לחד מהני תנאי דסבירא להו כר"א אי נמי מתני' לדר' נחמן שלשים ושלשים בעי וכדקא סלקא דעתין מעיקרא דלא ליסתיימא כר"מ דהא רב נחמן כר"א ס"ל:
+
+Daf 10a
+
+הא דאקשינן <b>למימרא דלא כר"מ דאי ר' מאיר הא אמר יום אחד בשנה חשוב שנה.</b> משום דהני שלשים דחשיבות שנה נינהו כדקתני עלתה לו שנה וקס"ד בקליטה אי כרבי יהודה אי כר' יוסי ולהכי מקשי לחשיבות שנה ביום אחד סגי הילכך בין לקליטה בין לחשיבות שנה לא מצטריך שלשים והאי דפריך הכי ולא מסיק אדעתיה דר' מאיר בקליטה שלשים בעי משום דא"כ שלשים ושלשי' הוו (לפום ברייתא דקתני שלשים בעלתה לו שנה) ולקמן כי אמר דהני שלשים דקליטה נינהו פריך דא"כ טפי הוו משום הכי מקשינן תרתי אי ר' מאיר קליטה מועטת אית לי' אמאי בעי שלשים ואי קליטה מרובה אית ליה א"כ היכי סגי בשלשים אבל בפירכא דפרכי לר' אליעזר קאמר חדא שיטה דעל כרחין טפי בעינן שלשים ושלשי' בקליטה לת"ק ואפי' כר' יהודה נמי ל' (ול') מיהא בעינן:
+
+Daf 10b
+
+ופי' <b>מבריך ומרכיב</b> (וקאמרי') [דקאמרי'] ערלה נוהגת בהן דוקא כשהבריך והפסיק הבריכה מן האם שלה כענין ששנינו בפ"ק דערלה אילן שנעקר ובו בריכה והיא חיה ממנה חזרה זקנה להיות כבריכה הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה ספוק גפנים וספוק על גבי ספוק אעפ"י שהבריכן בארץ מות' ר"מ אומ' מקום שכחה יפה מות' ומקו' שכחה רע אסו' וכן בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות אם הוסיף במאתי' אסור קתני רישא מונה משעה שנפסקה וסיפא והיא מליאה פירות אם הוסיף אלמא דין ערלה בהרכבה משעת הפסקה חל עליה ולא משעת הברכה ופי' מרכיב כגון שמרכיבין יחור של אילן יפה באילן אחר ובפ' משוח מלחמה לענין עורכי המלחמה תניא חללו פרט למבריך ומרכיב והוינן בה והא אנן תנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ומתרצינן לא קשיא כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר כלומ' מפני הרכבת איסור אינו חוזר אע"פ שערלה נוהגת בה אבל מפני הרכבת היתר חוזר ואקשי' האי הרכבת היתר ה"ד אילימא ילדה בילדה תיפוק לי' דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ילדה בזקנ' והא"ר אבהו ילדה שסבכ' בזקנ' בטלה פירוש שנסתבכה בזקנה והורכבה עליה ונעקר שרשה מאיביה והיא חיה מן הזקנה וכ"ש בשהרכיבה (הוא) דבטלה לה ומתרצי' א"ר ירמיה לעולם ילדה בילדה וכגון דנטעה להך קמייתא לסייג ולקורות דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. ומ"ש ילדה בזקנה דבטלה ומאי שנא ילדה בילדה דלא בטלה התם בזקנה אי מימליך עלה לאו בת מיהדר היא הכא בת מיהדר היא מידי דהוי אעלו מאיליהן דתנן עלו מאיליהן חייבין בערלה.<br>ומהך סוגיא שמעינן דכל מקום שהזכירו הרכב' לעשות' כנטיעה לערלה ולרבעי אינן אלא בשהרכיב יחור של מאכל בילדה שנטעה לסייג ולקורות ודעתו על ההרכבה שתהא למאכל בין שהוא לקורו' שמונין להרכבה זו משעת נטיעה ולא משעת הרכבה זו דהא אפי' מחשב על הראשונה אינו מונה לה משעת מחשבה אלא משעת נטיעה והכי תני לה מפורש בתוספתא נטעו לעצים וחשב עליו לאכילה מאימתי מונה לו משעת נטיעתו הילכך לאו בת מהדר היא למנות לה משעת הרכבה דאלת"ה לוקמה ילדה בילדה של שתי שנים שתחזור ליה ההרכבה לאחר שיצאו שני חזרה של ראשונה אלא כולן למנין ראשון הן נמנין.<br>ואי קשיא לך הא תינח לענין ערלה אלא מרכיב ערב שביעית אמאי יעקור תבטל בזקנה מרכיב ילדה בילדה שנטעה לסייג ולקירות כל שערלה נוהגת בהן ואינה בטלה לערלה ולרבעי הוי ליה כנוטע בשביעית ואסור כפי הענין שפירשנו למעלה א"נ שביעית בכל הרכבה אוסרת אפי' ילדה בזקנה דטפי מאברויי אילנא הוא ורש"י ז"ל פי' שם בפ' משוח מלחמה דהרכבה שנוהגת בה ערלה האסירה בכל מקום היינו ייחור שנתלש מזקנה והרכיבו בילדה ובא לומר שאף הפירות שבאותו ייחור אסורין משום ערלה שהרכבתו זו היא נטיעתו. ועוד ראיתי לו לרש"י ז"ל שכתב בפ' ג' דע"ג בהא דתניא התם ומודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר כלומר אם נטע אגוז של ערלה מותר ואם הבריך והרכיב ייחור של ערלה באילן זקן מותר מיד דזה וזה גורם הוא והכי אמרי' בעלמא ילדה שסבכה בזקנה מוארת אלו דברי הרב. ואינן דברי' נכונין דילדה שסבכה בזקנה מותרת לאו לרבי יוסי בלחוד איתמר ומשום ביטול נגעו בה דהא סוגין בפ' משוח מלחמה לכ"ע חזינן ולאו לרבי יוסי בלחוד וכי מתרץ נמי במרכיב ילדה בילדה של סייג וקורות לכ"ע הוא יאפי' לרבי יוסי דאי מימליך עלה מצי לאהדורה וכיון שכן החיוב מושך את הפטור שאיפשר לעשות כמוהו וליכא זה וזה גורם כלל. <br>ומצאתי סוגיא ירושלמית בזה הענין תני א"י שהרכיב אילן מאכל על אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה מאימתי מונה לה משעת נטיעתה ריש לקיש אמר ובלבד דברים שבאין במחשבה כגון חרובי צלמונה וחרובה גדודה אבל ערבה כנטוע בארץ רבי יוחנן אמר אפי' ערבה. פי' סבר ריש לקיש דכי קתני ברייתא במרכיב אילן מאכל על אילן סרק שאע"פ שהוא חייב בעצמו בערלה אין מונין לו משעת הרכבה אלא משעת נטיעה לא אמרו אלא באילן שהוא עושה פירות שאינן חשובין כגון חרובי צלמונה שהן חשובין כאילן סרק לענין ערלה וכן מיעטו אותן שאינן חייבין במעשר מפני שאין פירותיהן נאכלין כדדריש בספרי מפרי העץ ולא כל פרי העץ ואפשר שעיקר נטיעתן לסייג ולקורות או שהן עולין מאיליהן במקום חורשין ופטורין הן מדין ערלה כדמפורש התם בירוש' דאם חושב עליהן ערלה נוהגת בהן וכיון שהן באין למחשבת חיוב אם הרכיב עליהן אילן מאכל חשוב ערלה נוהגת בהן אלא שמונה משעת נטיעה דראשון אבל אם הרכיב אילן מאכל על אילן סרק גמור שאין עושה פירות כלל כגון ערבה כנוטע בארץ דמי ומונה משעת הרכבה ר' יוחנן פליג דאפי' ערבה קתני מונה משעת נטיעה.<br>והוו בה התם בירוש' והא תנינן אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ראש השנה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור על דעתיה דריש לקיש דפתר לה בערבה ניחא על דעתיה דר' יוחנן דאמר אפי' ערבה למה לו יעקור ומתרץ שניא היא שהן מתאחין בשביעית והדר פריך והידא אמר דא הנוטע והמבריך והמרכיב שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימה בשביעית אבל פחות לא עלתה לו שנה ואסור לקיימה בשביעית אבל פירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט ומתרץ תני ר' יהושע אוניא לית כאן מרכיב א"ר בא אפי' כריש לקיש לית כאן מרכיב לשעבר הא בתחלה לא.<br>ואין פי' דברי ר' בא ברורין לי אבל מ"מ לדעת ר' יוחנן הרי מעלין שאין ערלה נוהגת בהרכבה לעולם למנות לה משעת הרכבה אלא משעת נטיעה דראשון וזה אמת הוא לפי גמרא שלנו דלעולם הרכבה בטלה בעיקר אילן אלא בכל מקום במרכיב ילדה בילדה הדברים אמורים ושתיהן נמנין למנין אחד ומשום דהוו להו כעולין מאיליהן קאמרי' דנהגא בהו ערלה כדפרישית ולפי זה הענין מה שאמרו צריך שתי שבתות ול' בין לערלה בין לשביעית אינו אלא בנוטע ומבריך אבל הרכבה כל שהרכיב קודם לכן דיו לשתי שבתות בילדה שנטעה ל' יום קודם לכן דהא אין מונין אלא משעת נטיעה וכן לסייג ולקורות כדפרישית ומיהו מ"מ שתי שבתות ושלשים יום הוו נמנין בכולהו <br>ושוב מצאתי נוסחא שכתוב בה אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן. ולפי זה י"ל דכיון דלא מיתוקם בירושלמי מרכיב אלא לדברי ריש לקיש ובגמרא דילן תנן מרכיב אלמא כריש לקיש דירושלמי ס"ל דמונין להרכבת אילן מאכל על גבי אילן סרק משעת הרכבה והאי דלא מוקמינן בסוטה חוזרין מעורכי המלחמה בהכי משום דהרכבת איסור היא ואין חוזרין עליה. וזה עיקר שהרי אפי' לר' יוחנן הוה מצי לאוקמי במרכיב על אילן סרק בתוך שלש שהרי אין חוזרין על אילן סרק מעורכי המלחמה וחוזר בשביל ההרכבה זו ומדמהדרי בגמ' התם לאוקמא במרכיב על גבי ירק אליבא דיחידאה ולא מוקמי בהכי ש"מ אין חוזרין עליה דהרכבת איסור היא. <br>ושוב מצאתי בתורת כהנים הענין הזה מבואר דתניא התם מנין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל על גבי סרק ולא עץ מאכל ע"ג עץ מאכל ת"ל את חקתי תשמורו ונוסחא שלנו בירוש' משובשת. <br>עוד ראיתי שם סוגיא אחרת בענין הזה גבי מתניתין דתנן אילן שנעקר וכו' צריכה כו' א"ר מונא א"ר חנינא ילדה שספקה לזקנה טהרה הילד' א"ר חייא בר אבא מתני' אמרה כן ספוק גפנים ספוק על גבי ספוק אעפ"י שהבריכן בארץ מותר וחשלומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה מן הזקנה א"ר חנינא בר הלל רבי יהודה היא דאמר מתאחה היא עד שלא תשריש ר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשין אין בהם ממש א"ר זירא לרבי יוסי בפירוש שמעתא מרבי יוחנן או מן שיטתיה דא"ר יוחנן ותני כן הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה נטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה ואתון סברין הקדש פטור וזקנה פטור ולא דמיא הקדש הואיל וראוי לחשוב עליו ולחייבו אית לך גבי זקנה ראוי לחשוב עליה ולחייבה. זוהי הסוגיא הזו.<br>וכך פירושה: ילדה שסבכה בזקנה כגון שסבכה בה והורכבה עליה טהרה הילדה ובטל בזקנה כדר' אבהו בגמ' דילן ור' חייא בר אבא מייתי לה ממתני' דתנן ספוק גפנים ספוק על גבי ספוק כלומר שלקח ענף גפן תלושה וקשרה על גבי אחרת מחוברת והאריך אותה בזו היוצאה וכן גפן על גפן בכל אחת קשר באמצע גפן אחרת להאריכן ולהמשיכן לעשות מהן ערים וכיוצא בהן והגפנים כולם מתברכין והן זה על זה והן מוציאין ציץ אחר וענף גדול ועבה ודרך הרכבה היא זו וקתני אעפ"י שהבריך הספוק הזה של כל הגפנים בארץ אין ערלה נוהגת בהן לפי שכולן מורכבין הן על הזקנה הראשונה שמחוברת בקרקע ובטלות אגבה, ש"מ דילדה שסבכה לזקנה בטלה ומקשי במבריכן בארץ דמתני' למה מותר ניחוש שמא השרישה הילדה בארץ עד שלא תתאחה מן הזקנה, ומתרץ רבי חנינא בר הלל רבי יהודה היא דאמר מתאחה היא בזקנה הילדה דקאמ' א"ר יהודה כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת והדבר ידוע שאינה מוציאה שרשין ממש בג' ימים ור' יוסי מתרץ בשם רבי יוחנן שרשים אין בהם ממש וא"ל ר' זירא לר' יוסי בפי' שמעתה לזו מר' יוחנן דקאמ' שרשין אין בהם ממש כלל לומר דאפי' לרבנן אין חוששין להן ואפי' השרישה תחלה כיון שחזרה ונתאח' לזקנה ועיקר חיותה מן האחוי פטורה או שמא לא שמעתה לזו בפירוש אלא משיטתיה דרבי יוחנן קא ילפת לה דאיהו אמר בדוכתא אחריתי התם בריש ההוא פירקא שרשין אין בהם ממש ודילמא לאו לגמרי קאמר אלא שאם נתאחה תחילה כרבי יהודה שוב אין השרשין אוסרין אותה ותני כן בהקדש נטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה, ואף על פי שהשרישןלאחר הקדש, אלמא אין הקדש פוטר עד שיהו נטיעה והשרשה הכל בפטור קודם השרשה ולא דמיא התם ראוי הוא לחשוב עליו ולפדותו ולחייבו והולכין בהן אחר הנטי��ה להחמיר אבל גבי זקנה לעולם היא פוטרת שעיקר חיותה מן הזקנה. <br>ויש לפרש ילדה שספקה לזקנה בילדה קודם ההשרשה שספקה לזקנה ועלה מקשה כיון שלא נעקרה הילדה ממקום נטיעתה ליחוש שמא השרישה קודם שתתאחה לזקנה וכיון שהיא יכולה לחיות מן השרשין שלה תאסר לעולם וקא מתרץ רבי חנינא דלרבי יהודה מתאחה היא תחלה כיון שהרכיבה סמוך לנטיעתה ורבי יוחנן מתרץ דשרשין אין בהם ממש וכן מפרש"י ילדה אעפ"י שהיא מחוברת בשרשין שלה וכדר"י בירושלמי ולשון שפירשתי הגון יותר ואין זה אלא ספוק גפנים שעיקרן הרכבה אבל בנטוע ומושרש מעיקרו שנתאחה לזקנה ודאי חייב בערלה כענין ששנינו לעקור אם חייב בערלה יכול להיות פטור ואם לאו חייב כו' מתניתין כנ"ל בפי' המשנה והסוגיא הזו. <br>וראיתי לרבינו שמשון ז"ל בפי' סיפוק גפנים כו' שהיא הרכבה ולשון ספוק בגפנים כלשון הברכה באילן וכן ראיתי להר"מ במז"ל.<br>אבל ענין הסוגיא אינו מתפרש להם יפה ועוד לשון ספוק בכל מקום אלא במקצר ומאריך כדתנן אזוב קצר מספקו בכוש וכן תנן בכלאים ספקה בחבל או בגמי מאילן כו' ועוד מאי אעפ"י שהבריכן בארץ ספוק על גבי ספוק מבריכן בארץ הוא אלא כדפרישית עיקר. וכן מצאתי בגליוני משניות ישנות של ארץ ישראל שפירשו לשון ספוק בלשון ערבי עדא רכבו עדא עלי עוד ומכלל הדברים ודאי שערלה נוהגת בהרכבה של ילדה בילדה ולא של ילדה בזקנה כלל. <br>אבל נ"ל שעכשיו בחוצה לארץ אין ערלה נוהגת בהרכבה והברכה כלל דהתם בפרק משוח מלחמה מסקינן בגמרא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן הא מני ר' אליעזר בן יעקב היא לאו אמר ר' אליעזר בן יעקב התם כרם כמשמעו הכא נמי כרם כמשמעו נוטע אין מרכיב ומבריך לא אלמא לר' אליעזר בן יעקב לית ליה דנהגא ערלה בהברכה ובהרכבה כלל מדאינו חוזר עליה מעורכי המלחמה וליכא למימר דערלה ורבעי נוהגין בהן אלא שאינו חוזר עליהן דומיא לארבע אילנות דת"ק דערלה ורבעי נוהגין בהן ואינו חוזר עליהן מעורכי המלחמה. חדא דהתם לא חשיבי והוי כולהו כבית שער לבית שאינו חוזר עליו אבל הכא אי הברכה והרכבה כנטיעה לענין ערלה ורבעי למה לא יחזור עליהן כיון דאיכא בהו כרם חשוב, ובר מן דין גבי ערלה נמי בנטיעה נטיעה כתיבא ונטעתם וכי היכי דמשמע ליה לר' אליעזר בן יעקב נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא ותניא בתורת כהני' ונטעתם פרט למבריך ומרכיב מכאן אמרו ספוק גפנים על גבי ספוק אעפ"י שהבריכן בארץ מותר פי' היינו לת"ק דר' אליעזר בן יעקב דעבד הברכה גמורה כמספיק והרכבה כנטיעה ולא משמע ליה ונטעתם אלא להוציא אלו שאין בהם הרכבה והברכה גמורה כמו שפי' קרא לר' אליעזר בן יעקב ונטעתם כמשמעו פרט לכל מבריך ומרכיב שאין ערלה נוהגת בהן לעולם שאם תאמר יש בכלל ונטעתם הברכה והרכבה היאך אר"א בן יעקב נטע כמשמעו פרט למבריך ומרכיב הא יש במשמע נטיעה הברכה והרכבה. <br>ואם תשאל אם ערלה נוהגת בהן למה לי למעוטינהו גבי חוזרי המלחמה מאשר נטע תיפוק לי' מונטעתם קראי הכי כתיבי אשר בנה אשר נטע ואעפ"י שלא בנה ולא נטע כגון ירש או לקח או נתן לו במתנה חוזר ולאו מיעוטא הוא אלא לישנא דמשתעי בהו תורה הוא ולגופיה איצטריך אלא מ"מ לר' אליעזר דמשמע ליה נטיעה כמשמע' פרט למבריך ומרכיב בנטיעה דכתיבא גבי ערלה נמי אין במשמע מבריך ומרכיב כלל והא דא"ר אליעזר גבי כרם כמשמעו יש לפרש דס"ל כמאן דתני כרם רבעי בפרק כיצד מברכין ופירש רב אחא משבחא דלמאן דתני כרם רבעי ומייתי לה מג"ש הכרם כדאיתא התם אין רבעי נוהג אלא בכרם ש��ים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל גפן יחידית אינה צריכה פדיון כלל. ואין הפירוש הזה מתחוור לי דא"כ ג"ש גמיר לה התם נאמר כאן תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם ולמאי איצטריך ליה הכא למימר מכרם כמשמעו קאמר משום דהכי הוא ועיקרא משום ג"ש דאין בהן רבעי כלל ודברי הגאון עצמן אינן מכוונים אצלי דהא גבי כלאי הכרם נמי גפן יחידית בכלל כלאים הוא וכל שזורע חטה ושעורה וחרצן קדש אלא לא בא הכתוב אלא להוציא שאר אילנות הא במין דכרם אפילו גפן יחידית נוהג בה רבעי ובין מאן דנפקא ליה מג"ש בין מאן דנפקא ליה מהלולים תרוייהו כרם רבעי נוהג וגפן יחידי' בכלל.<br>וכן ראיתי עוד לרש"י שפירש שם במסכת סוטה דלמאן דתני כרם רבעי אין ערלה נוהגת אלא בכרם שלם דהיינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב וזו קשה מן הראשונה דודאי ערלה אפילו בשאר אילנות נוהגת ולא שמענו לר' ולר' אליעזר דפליג אכולהו תנויין דאמרינן גבי ערלה בכל האילנות וג"ש דותבואת הכרם ליתא אלא לרבעי ואינה נדחית לפני פניו דמקרא מלא דבר הכתוב ונטעתם כל עץ מאכל.<br>ויש לי ראיה מפורשת שם בפ' כיצד מברכין מסוגיא דצלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ואוקימנא כר"ע משום דמקיל וכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואיתמר עלה נמי רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות ואוכל את הקפריסין ואוקימנא כר' עקיבא משום דמקיל וכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וליעבד מר כבית שמאי דמקיל טפי דמספקא להו ותנן ספק ערלה בארץ ובחוצה לארץ יורד ולוקח כו' ומתרץ לה משום דב"ש במקום בית הלל אינה משנה הא למדת שאין בערלה מקיל להתיר בשאר אילנות חוץ מכרם שא"כ פסקנו הלכה כמותו בחוצה לארץ ובין אביונות בין קפריסין ואפי' פירות של שאר אילנות מותר משום דהלכה כדברי כל המקיל בח"ל וכ"ש דפלוגתא דר' חייא ור' שמעון ברבי היא חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי ור' תני כרם רבעי וגמר לה ג"ש והלכה כר' עבדינן בשאר מקומות וזו ראיה נכונה. וההיא דאיתמר בפרק משוח מלחמה לענין ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה וה"מ שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל כוליה כרם קלא אית לה לומר שאף בכרם קטן של שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב גזרו דלית ליה קלא וכ"ש בגפן יחידית אבל בכרם גדול בלבד התירו משום קול וכן הענין נראה שלזה לדברי רש"י ז"ל גפן יחידית אין בה ערלה וכרם שלם קלא אית ליה אין גזרתם (לא) בשתים כנגד שתים ואחת זנב פחותין מטפח מילתא דלא שכיחא ולא גזרינן בהן ומכל הדברי' אין לנו היתר בהם אלא בשאר אילנות בח"ל שאין רבעי נוהג בהן ואפשר בארץ הל' כר' דגמר ג"ש וכמאן דתני כ"ר דלא אשכחן בהדיא דרבי פליג עלי' אבל בגפן יחידי' רבעי נוהג וערלה נוהגת בכולן בנטיעה אבל בהברכה והרכבה כפי דברינו למעלה אין בהם משום ערלה בחוצה לארץ. וכן ראיתי במקומות הללו והסמוכין לנו שמבריכין וחוזרין ומבריכין שנה אחר שנה ואין חוששין לערלה ושמא סמכו ראשוני' שבדורות שעברו על מה שפירשנו אנו וראו כדברינו והענין צריך עיון. <br>והר"מ במז"ל חידש עוד ואמר נ"ל שאין דין רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה וק"ו הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריה' אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהל' מעשר שני חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה אבל בארץ ישראל נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית והורו מקצת הגאונים ז"ל שכרם לבדו פודין אותו בח"ל ואח"�� הוא מותר באכילה ואין לד"ז עיקר אלו דבריו ז"ל. <br>ובודאי שזה ק"ו שאין עליו תשובה אם אין רבעי נוהג בסוריא כל שכן בחוצה לארץ אבל מנין לנו שאין נוהג בסוריא וכמדומה לי שלמדה מן הירושלמי דאיתמר התם בפרק חמישי ממסכת מעשר שני תמן תנינן ר' יודא אומר אין לנכרי כרם רבעי וחכ"א יש לו א"ר אלעזר כיני מתני' אין לנכרי נטע רבעי כל עיקר ר' ביבי קומי ר' זירא בשם ר' אלעזר אתיא דר' יהודה כב"ש על דעתיה דר' כמה דב"ש חומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כו'. <br>פי' ר' קאמר התם אליבא דב"ש בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע כרם לב"ש יש לו חומש ויש לו ביעור ומפרשי לה התם על דעתיה דהדין תנא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית דכוותה אין נטע רבעי בשביעית והשתא קאמרי' דר' יודא כב"ש אליבא דר' ס"ל דגמרי נטע רבעי ממעשר שני לומר שאין זה נוהג אלא בזמן שזה נוהג כמה דב"ש אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מעשר שני בשביעית דכותה אין נטע רבעי בשביעית ר' יהודה אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מעשר שני אינו בסוריא אף נטע רבעי אינו בסוריא אמר ליה מימר אמר שאין לו חומש ואין לו ביעור הא שאר כל הדברי' יש לו ר' יודא אומר אין לנכרי נטע רבעי בסוריא. <br>פי' ר' זירא קא מהדר ליה לר' ביבי דר' יהודא לאו בשיטת ב"ש הוא דב"ש לא אמרי אלא שאין לו חומש וביעור בשביעית אבל נוהג הוא רבעי בשביעית ור' יהודא קאמר לגמרי שאין נטע רבעי בסוריא. ועוד האריכו באותה סוגיא ואמרו תני ר"א ור' יוסי אמרו לא נתחייבו בו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשר שכבשו וחלקו. א"ר חסדא אתיא דר' יוסי בר"י בשיטת ר"י אבוי כמה דר"י אמר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא דכותה אין נטע רבעי בסוריא. כן ר' יוסי אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מעשר שני אינו אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו דכותה אין נטע רבעי אלא לאחר י"ד כו' זו היא הסוגיא דשם.<br>ובודאי מה שלמדין רבעי ממעשר שני לפוטרו בסוריא וכ"ש בחוצה לארץ אם לומר שאינו חייב מן התורה כבר ברור הוא שכל מצוה שתלויה בארץ אינה נוהגת בח"ל ואין מעשר שני פשוט לפטור יותר מן הרבעי אלא על כרחנו לומר דמשום ערלה בח"ל הלכה והם סבורין שהיא הלכה למשה מסיני למדו הרבעי לפטור מן המעשר לומר שאינו נוהג בח"ל וכיון שר' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר כולהו ס"ל דנטע רבעי למד מן המעשר לפוטרו בסוריא עבדינן כותייהו משום דכל המקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכ"ש דגמרא דילן בפרק האיש מקדש לב"ה קאמר להך סברא דגמרי קדש קדש ממעשר שני הילכך אין רבעי נוהג בח"ל כלל כדברי הרב ז"ל וכן משנתנו מוכחת בלשונה דתנן בפ"ק דקדושין וכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערל' וכלאים ותנן נמי החדש אסור מן התורה בכ"מ והערלה הלכה והכלאים מד"ס והא רבעי מצוה בפ"ע היא ובכ"מ נמי שנוי הוא אצל ערלה שוה לאילן לערלה ולרבעי אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי וכאן לא שנו אלא ערלה, אלמא אין רבעי אלא בארץ.<br>וזו שאמרו בירושלמי במעשר שני שאינו נוהג בסוריא יש מפרשים דמן התורה קאמר, אבל מדבריהם נוהג כשאר מעשרות שנוהגין שם, ואפילו בח"ל יש מקומות שנוהגין כדתנן במס' ידים בכל מעשר שני בשביעית ומיהו במעשרות תקנו אבל רבעי לא תקנו שם כלל וזה דעת הראב"ד ז"ל. <br>וה"ר משה ז"ל סובר שכיון שהוא טעון הבאת מקום לא גזרו בו שינהגו כלל ושאר מעשרות נוהגין שם מפני שעשאוה כארץ ישראל לרוב הדברים אבל בח"ל מתוך שרצו ��קבוע שם מעשר שני כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית תקנו שם כל המעשרות. עד כאן הביא אותנו משך העניינים להאריך בדין ערלה ורבעי על השמועה זו שבפרק ראשון דראש השנה. והאל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות: 
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+עוד אכתוב מעט בזה הפרק בשיטה זו שאמרנו בגמ' <b>אמר ליה רבי שמעון שזורי קאמרת הוא סבר יש בילה ורבנן סברי אין בילה.</b> ויש כאן קושיא מפורשת לרבי שמעון שזורי הני כמאן שוינהו רבנן ומדר' שמעון שזורי נשמע לרבנן דלאו טעמא הוא כדרבה. והמפרשים האריכו בתשובת שאלה זו ולא עלתה בידם כלל. <br>והריני מפרש שיטה זו מתחילתה שהיא צריכה להתלבן מעיקרא הכי מתמה רבה היכן מצינו השרשה לענין מעשר הא בדברים שזרען נאכל והם אין נאכלין אחר התחלת פרי הלכו בהן כגון חנטה באילן ושליש בתבואה וזיתים ובדברים שהן נאכלין ואין זרען נאכל אחר לקיטה הלכו בהן כגון ירק ואלו אם זרעם עיקריהו כתבוא' ואם ירקן עיקריהו כירק ומתרץ מפני שאי אפשר שהתבואה הבאת שליש שלה כולו כאחת והירק אע"פ שאילו לקיטתו כאחת אין אדם עושה גורן אחד משני לקיטות שלו אבל אלו עושין פרכין פרכין ונלקטין פרכין פרכין ואדם כונס מכולן גורן אחד והרבה פעמים נמצא תורם מן החדש על הישן לפיכך הלכו בהן אחר השרש' שהיא נעשית כאחת. ואפשר שהוא מדבריהם שהמעשר שלהן עצמו מדבריהם הוא כדברי רש"י ואע"ג דתני שביעית י"ל שאין לך חייב בשביעית מן התורה אלא גדל בחיוב ונלקט בחיוב ולקיטה וחנטה מדבריהם הוא או שי"ל דדין תורה הוא הואיל ועושין פרכין פרכין שנלך אחר דבר שיש לו גורן אחד בין למעשר בין לשביעית דהיינו השרשה ותניא בתורת כהנים לענין שביעית מנין לאורז ולדוחן ולפרגין ולשומשמין שהשרישו לפני ר"ה כונסן אתה בשביעית ת"ל ואספת את תבואתה בשביעית יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל שש שנים תזרע ואספת ששה זרעי' ששה אספים לא ששה זרעים ושבעה אספים ושמא מכאן למדו שנלך אחר אסיפה שהיא כאחת. זו היא שיטת השמועה הזו. <br>ולענין הקושיא שאמרנו מדברי ר"ש שזורי אני אומר דרבה הכי קאמר ר"ש שזורי קאמרת הוא סבר יש בילה ולדבריו לא קאמינא דאיהו ודאי כיון דמוסיף פול המצרי והוא אינו עושה פרכין פרכין אלמא לדידי' טעמא אחרינא הוא אלא לרבנן קאמינא דלית להו אלא הני וקאמר דעל כרחך לא משתני הני אלא משום דעושין פרכין פרכין וקא סברי אין בילה וכיון דאיתריץ טעמיה דרבה לרבנן לא חשו בגמרא לפרושי טעמא לרבי שמעון שזורי ואפשר דאיהו אית ליה השרשה במעשר בירקות כגון הני ובצלים הסריסין ולא הלכו בירק אחר לקיטה אלא בנוטע לירק וירקו נאכל ורבה לרבנן קא מתמה ולרבנן קאמר וה"נ מסקי' דהכל הולך אחר גמר פרי (כפול) המצרי והיינו לרבנן משום דפריו נגמר כאחד ודמי לשליש דתבואה דהוא נמי כיון שהביא שליש גמר פרי הוא שזורעין אותו ומצמיח וכן מפורש בירושלמי (שביעית ב,ה):
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+<b>והא תנא מפני שהוא קרן קאמר חדא ועוד קאמר.</b> תמהני למה להו לדחוקי למתני' בחדא ועוד ולאוסופי בהא האי טעמא דהא טעמא מפני שהוא קרן וכולה מתני' כדקא מתרצינן מעיקרא קיימא. <br>ואפשר מפני שסוברין בעלי הגמר' שאלו הטעמים אמת וקשיא להו ליתנינהו במתני' ומפרקי' דאין הכי נמי. <br>ואפשר ��ומר שטעם משנתנו טעם חלוש הוא שאע"פ שמצינו שנקרא מין קרן ולא שופר הואיל ומצינו שאף השופרות נקראו קרן נמצא שלשון קרןכולל לכל דבר והכל לשון אחד לפיכך עשו לו סניפין מטעמים הללו. וזה נראה עיקר מדקאמרינן שפיר קאמר רבי יוסי כו' ועלה אתינן ואמרינן עולא אמר היינו טעמייהו דרבנן כו' אלמא לפרוקי דשפיר קאמרי רבנן אע"פ שאינו משנה אותו פירוק שאמרו ורבנן כל השופרות איקרו קרן ואיקרו שופר דהא על כרחין מתני' קתני לה אבל הוא בא לעשות לו סניפין מפני שלא היה יכול לעמוד בעצמו. <br>ומצינו בירושלמי שמקשה אהא דאמרינן הכא והתם ורבנן כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר חוץ משל פרה שנקרא קרן ולא נקרא שופר והתיבון והרי של יעל הרי אינו קרוי קרן ולא שופר (סברון) כההיא דא"ר לוי שנייה היא שאין קטיגור נעשה סניגור. <br>ונראה שכך פי' הרי של יעל בתמיה שאינו נקרא שופר ומפרקינן הרי אינו קרוי קרן פי' אע"פ שלא מצינו שנקרא שופר ומיהו אין לנו לומר שלא יהא שמו שופר עד שנמצא שיזכירנו הכתוב ולא יזכירנו אלא בלשון קרן ואקשינן מי כדון כלומר מה זו סמיכה שאתה סומך על טעם זה שמא אף של יעל יהא שמו קרן כמו של פרה אלו הזכירו הכתוב ומפרקינן עיקר הטעם הוא לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. זהו שאמרתי שאין טעם ראשון מספיקו ועשו סניפין מאחר. ואם אין אתה מפרש הירושלמי כן קשי' לן לגמ' דילן נמי של יעל אמאי כשר והלא לא מצינו שנקר' שופר. <br>ויש להקשות היאך שנינו כל השופרות כשרין חוץ משל פרה והרי של ראם נמי קרן הוא כדכתיב וקרני ראם קרניו וכתיב ומקרני ראמים עניתני והיא חיה וקרניו נאות כדתניא בספרי ואפי' להני לישני דמוספין במתני' טעמא דקטיגור או דב' וג' שופרות מ"מ טעמא דקרן פסול במתני' וליתני של ראם וכ"ש ללישנא קמא דמתרצינן בגמרא. וי"ל חוץ משל פרה מפני שהוא קרן וכל שהוא קרן קאמר ומשום דלא שכיח לא קתני ליה בהדיא. <br>ולי נראה שאין בכלל השופרות אלא הקרנים החלולים שזכרותן ניטלת מהן, אבל קרני מקצת החיות שכולם עצם אחד אינם בלשון שופר אלא קרן שמם ואפי' קדח בהן פסולין לתקיעה וקרני הראמים כך הן עשויין, ומש"ה תנן כל השופרות שהם הקרנים החלולין כשרין חוץ משל פרה שאע"פ שהוא שופר מפני שנקרא קרן כאותן שאינן חלולים ששמן קרן. והא דקתני מפני שהוא קרן ולא קתני שנקרא קרן משום דכיון דקרן איקרי שופר לא איקרי כקרן גמור הוא ולא שופר הוי ונסיב לה תלמודא וקרני ראם קרניו לומר שקרני השור כשל ראם שהם קרן ודאי ועכשיו נתרפא טעם המשנה בשל יעל ואותן שלא הוזכרו בכתוב דכיון דשופרות הן ודאי כשרין אלא פרה שפסלה הכתוב בשמו. <br>וראיה לפרושנו כי מה שאמרו קדחו בזכרותו יצא מהו דתימא מין במינו חוצץ קמ"ל. אלמא אין הכשר התקיעה בזכרות אלא בעליונו של קרן שהוא השופר אלא שאין הזכרות חוצץ בו הוא אילו לקח זכרות בלבד וקדחו ותקע בו לא יצא שלא תקע בשופר כלל. וליכא לפרושי משום דזכרותו וגלדו (אחד מגלדין) פרה לרבנן ומשום שאין העליון (של) שופר כשני שופרות הן אבל בקרנים שהן עצם אחד פשיטא דכשר דלא הוה ליה מין במינו אינו חוצץ אלא כיון דמחובר חד הוא ועוד שאין זכרותו וגלדו של קרן (א' מגלדי) פרה לרבנן ומשום שאין הכשר תקיעה בזכרו' שהוא עצם בעלמא קאמר הכי דלא הוי שופר בתוך שופר דזכרות לאו שופר הוי והוא הדין לקרנים שאינם חלולים כגון של צבי דפסולין לעולם. <br>וקשה לי עוד קרן השעיר יהא פסול דכתיב והצפי' קרן חזות בין עיניו וכתיב נשברה הקרן הגדולה. וי"ל כולן בכלל יובלות הן כדכתיב שה כשבים ושה עזים אי נמי התם דניאל הוא שראה לצפיר קרן שאינה חלולה כגון של שאר חיות ולא כדרך של שאר צפירים כמו שראה לו קרנים הרבה והורה זה על תוקפה של קרן שהיא חזקה:
+
+Daf 26b
+
+הא דתנן <b>שופר של ר"ה של יעל.</b> פשוט הוא שלא חלקו על משנה ראשונה שאמרה כל השופרות כשרין אלא בלכתחלה נחלקו ר"י ורבנן וזהו שאמר ר' לוי מצוה של ר"ה ושל יוה"כ בכפופין אבל דיעבד יצא בפשוטין. והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי אחד מן המחברים שטעה בדבר:
+והא דקתני <b>בתענית בשל זכרים כפופים.</b> נראה דבזכרים לאו דוקא אלא בכפופים בלחוד קפיד תנא דרישא דקתני של יעל פשוט ודאי בפשוטין בלחוד קפיד דיעל לא מיכתב כתיב ולאו אסמכתא דכלום איכא אלא בעי פשוטים וקתני להו ביעל דאינון פשוטין וסיפא בעינן כפופים וקתני להו בזכרים. <br>ואפשר לומר דקתני יעל וזכרים לומר שאם עשה של זכרים פשוט ושל יעל כפוף פסול דלאו דרך העברתו הוא ולא מסתבר מ"מ פשוט של שאר חיות שגדלתן כך כשל יעל וכפופין של שאר בהמות שדרכן בכפופים כשל זכרים לתנא דמתני' וההיא דאמרינן לעיל מפני מה תוקעין בשופר של איל מילתא אחריתי היא לומר שמצוה מן המובחר בשל איל ממש ולא בשאר כפופין והא לא מיתניא במתני' כלל, וכן זו שאמרו שם למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין מצוה שנהגו בה מן המובחר קאמר דמתניתין לא קתני אלא על סדר ברכות לכתחלה ודיעבד ושלא על סדר ברכות יצא אלא שנהגו מצוה מן המובחר בשתים שלא על סדר ברכות ועל הסדר ופירשתיה בספר המלחמות:
+
+
+Daf 27a
+
+הא דתנן <b>תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת.</b> הראשונים פירשו שאם תקע בתקיעה האחרונה של תר"ת והאריך בה כשתים כדי שתעלה לו אף לתקיעה ראשונה של תר"ת השני לא עלתה לו אלא לאחת וצריך לתקוע תקיעה אחרת להתחלת תר"ת השני אבל לתקיעה אחרונה של סימן ראשון עלתה לו ובא רב יצחק אבן גיאת ז"ל ואמר שמצא בירושלמי שאף לתקיעה אחרונה של תר"ת ראשון לא עלתה לו ומאי אלא אחת היא התקיעה ראשונה של סימן ראשון שתקע בה בפ"ע. וזהו הירושלמי כמו שכתבו תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחתרבי אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפי' אחת אין בידו למה ראשה גבי סופה מצטרף וסופה גבי ראשה מצטרף לא סיפא אית לה רישא ולא רישא אית לה סיפא. ואמר הרב ז"ל מתוך שלא מצינו בעלי התלמוד באין לחלוק על המשנה חזרנו לומר על הראשונה נאמרת ועליה אמר אין בידו אלא אחת פי' אותה ראשונה בלבד שתקע כתקנה אבל השניה שמשכה כשתים אין בידו אפילו אחת מהן וזוהי דעת דר' זעירא. <br>וזה הפי' כמה הוא דחוק שיאמר תנא דמשנתנו אין בידו אלא אחת ויאמר ר' זעירא אפי' אחת אין בידו ולא בא לשנות אלא לפרש והלשון הוא דבר והפוכו ועוד אראך שאין זה דרך הירושלמי ולא זו העיר.<br>אבל בתחלה הוצרכתי לכתוב כי לפידעתי אי אפשר לפרש משנתנו אין בידו אלא אחת על הראשונ' חדא שהרי כשאמרו בגמ' למימרא דשמע סוף תקיעה ולא תחילת תקיעה יצא לא הקשו ממשנתנו עד שדקדקו וממילא תחלת תקיעה בלא סוף נמי יצא אי ס"ד אותה התקיעה שנמשך בה לא עלתה כלל בלאו הכי נמי הוה יכול למידק ואם איתא וסוף תקיעה בלי תחילת תקיעה יצא הכא נמי תיפוק משום סופה בלא תחלתה שהרי לשם מצוה הוא תוקע ומתכוין לשמוע תקיעת מצוה ואע"פ שלא עלתה לשתים כשתמצא לומר תחלה בלא סוף לא יצא וזו הואיל ולשתים נתכוין כשתים הן מ"מ תיפוק תקיעה ראשונה משום סופה.<br>ועוד דהוה לן למישני בגמרא ואמאי לסליק נמי לתרתי כלומר לא מבעיא לחדא שהוא בדין שעלתה לו אלא לשתים נמי תעלה לו מדלא קאמר הכי ש"מ דלא קשיא ליה אלא אמאי לא סליק לתרתי לפי שלאחת ודאי עולה לו. ועוד דמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה אמאי לא עלתה לו כלל מי גרע מתוקע לשיר ולכ"ע נמי יוצא בה בין ברישא בין בסיפא דהא לשם מצוה הוא תוקע וכי לא מיפסקת בתקיעות יוצא הוא באחת.<br>ועוד שאם אינה עולה לו אותה תקיעה הארוכה כלל אף אחת אין בידו לפי שהוא צריך לתקוע תקיעה אחרת ונמצא שאותה תקיעה הארוכה שלא עלתה לו מפסקת בין תרועה לתקיע' וצריך לחזור לראש כדאמרינן בגמ' לקמן באידך פרקין ודילמא ילולי הוא וקא מפסקי שברים בין תרועה לתקיעה ודילמא גנוחי הוא וקא מפסיק תרועה כו'. ואם תאמר תקיעה ותקיעה לאו הפסק היא ודאי כיון שלא עלתה לו הפסק הוא דומיא דשברים ותרועה דפשוטה לפניה ולאחריה בעינן ואין בתקיעה שיוצא בה לאחריה ממש ותניא נמי בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת פי' שאין בידו אלא תקיעה אחרונה ויחזור ויריע ויתקע פי' לפי שהפסיק בתרועה אחת שכבר הריע וחזר ונתעסק בתרועה נמצאת אותה תרועה אחרונה שאינה כלום מפסקת בין תקיעה אחרונה לתרועה לפיכך לא יצא כדאמרינן בתרועה ושברים בשילהי מכילתין וכדבעינן לפרושי קמן. <br>אלא מאי אין בידו אלא אחת שלא עלתה לו לשתים מחמת אורכה אלא לאחת עלתה לו והא דקתני תקע בראשונה ולא קתני האריך בתקיעה כשתים אין בידו אלא אחת משום דאי תנא הכי הוה אמינא דהכי קתני אם האריך בתקיעה ראשונה של סימן לא עלתה לו לשתי תקיעות ולא יהא צריך לתקוע אחרת בסוף אלא משום דבעי' פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אבל אם שתי תקיעות סמוכות על הסדר תקע בנשימה אחת עלתה לו לשתים קמ"ל. ועוד איכא למימר לפי שאין שיעור לתקיעות למעלה ואם רצה להאריך מאריך אם האריך בה כשתים פשיטא שלא עלתה לו לשתים שעדיין מעין התקיעה הראשונה היא ואחת היא שהרי אין לה שיעור למעלה ומש"ה קתני תקע בראשונה שהיא תקיעה שבתחלת הסימן והאריך (בה' בשתים) בראשונ' הרי אלו כאילו הפסיק ותקע שתים שהרי השניה ניכרת כאן קמ"ל, וזה נ"ל באמת ובנכון. <br>ועכשיו אחזור לפרש הירושלמי ולכתוב לך הגרסא מתחלתה שהרב הנזכר ז"ל קצר בה וכך הוא הירושלמי הזה בפ' הזה בפסיקת' דמתניתין שופר של ר"ה של יעל פשוט כו' א"ר יוסי הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא והדא אמרה דתקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' בא בר זמנא בשם רבי זעירא אפילו אחת אין בידו למה כו'. <br>וכך פירושו זאת אומרת תקיעה שמתחלה התחיל לתקוע להתעסק ולא לשם מצוה ובא אחר ואמר לו אכוון ותקע לי וכוון והשלים תקיעותיו או שהתחיל בה להוציאו ומשך בה יותר מן השיעור להתעסק בעלמא יצא והידא אמרה דא איזו משנה אמרה כן ומפרק תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים דתנן אין בידו אלא אחת והא כיון שהשלים הראשונה ונתכוון לשם שנייה ואינה עולה לו אינו אלא כמתעסק בעלמא אלמא שמע תחלת תקיעה בלא סוף אלא כמתעסק עולה לו אחת ובא ר' בא ברבי זמינא בשם רבי זעירא לחלוק על רבי יוסי ואמר היכא ששמע מקצת תקיע' מן המתעסק לא עלתה לו שנייה ואינו דומה למשנתנו למה רישא בסיפא מצטרף וסופו גבי רישא מצטרף פירוש כל תקיעה ראשה וסופה מצטרפין לפיכך שמע מקצת תקיעה מן המתעסק לא יצא לפי שראשה אין לה סוף כלומר אם שמע תחלתה מן התוקע לשם מצוה שחזר בסופה להתעסק לא יצא שאותו ראש התקיעה אין לה סוף וכן אם היה מתעסק בראש וחזר ותקע לשם מצוה אין לאותו ��סוף ראש לפיכך לא יצא אבל משנתנו ראש וסוף יש לה לשם מצוה ועלתה לו לאחת והא דקאמר אפילו אחת אין בידו ולא מיבעיא שתים לישנא בעלמא קאמר משום לתא דמתניתין דגבי מתעסק פשיטא דלא תעלה לשתים ומדברי רבי יוסי סיוע לפרושנו הפך מדברי רבי יצחק ז"ל. <br>וכמדומה לי שהביאו זה הענין בכאן בגמרא זו משום דקתני מתניתין שופר מאריך וחצוצרות מקצרו' שמצות היום בשופר וקס"ד דבאותו אריכות הוא יוצא דהוא מקצת תקיעה ועלה קאמר הדא אמרת פשוט' ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ושאלו עוד והידא אמרה דא במתעסק דמתני' דילמא מכולה תקיעה נפיק כדמוקמינן בגמרא ואהדר תקע בראשונה כו' כדפרישית. <br>עוד במקום אחר שוה לנו הסוגיא בפרק בתרא הכי איזו תרוע' חנניא ור' מנא חד אמר הדין טרופטה וחרנא אמר דקיקין רבי חנניא חשש להא דרבי מנא ולהדא דילן והיידא אמרה דהא תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' בא בר זמינא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו למה כו' ופירוש שר' חנניא חושש לדברי ר' מנא שהתרועה קול המתרעש שנקרא להם טרופטא והוא ילולי והיה חושש עוד להדא דילן דעבדינן תלת דקיקין שהם שלשה שברים והיה עושה שברים וחוזר ועושה תרועה או הפך ולא היה רוצה להוציא עצמו בסימן תשר"ק כלומר שיעשה תרועה ושברים כאחת והידא אמרה דא שאם יאריך בתרועה אחת או עשה שברים ותרועה לא יצא דתנן אין בידו אלא אחת אף כאן לא היתה עולה לו אלא אחת רבי בא בר זמינא אמר אף אחת אין בידו לפי שתחלתה שברים וסופה תרועה ואי שברים לאו תרועה ואי תרועה לאו שברים הילכך אין לראש סוף ולסוף ראש ולא מזו יצא ידי חובתו ולא מזו יצא ידי חובתו ונראה שלא היו חוששין בירוש' בהפסק בעושה תרוע' ושברים כאחת אבל היה להם כמאריך בתקיע' ואם היה עושה תרועה ומפסיק ועושה שברים היו חוששין להפסק ומשו"ה לא הוה אמר ר"ח דעושה תרוע' וחוזר ועוש' שברים בהפסק' בינתים שיהא להן ראש וסוף ובזה אינו הולך בשיטת הגמ' שלנו. <br>ואני חושב עוד בזה מה שהוא נהוג בירושלמי במקומות רבים תדיר שהחזירו כאן והידא אמרה דא על פשוט' ששמע מקצתה מ' המתעסק ואיתמר אפסיקא דמתניתין תקע בראשונה ומשך כון ואינו מחובר למחלוקת רבי חנניא ור' מונא ומ"מ פירוש הענין כמו שביארתי לא כדברי הרב ר"י ז"ל ובזה הדרך ישכן אור. <br>והוי יודע שמה ששנינו אין בידו אלא אחת דוקא בתקיעה ותקיעה לפי שכיון שאין לה שיעור למעלה עדיין תקיעה אחת היא אף על פי שתקע וקצר בראשונה שפעמים שאדם מאריך בזו ומקצר בזו ומש"ה אפסוקי תקיעתא לא מפסקינן אבל תקע והריע בבת אחת יצא ועולות לו לתקיעה ותרועה לפי ששנוי קול התרועה או התקיעה הוה ראש לה ולא מיקריא תחילה בלא סוף וסוף בלא תחילה. ולמדתיה מן הירושלמי דגרסינן התם בפ' דלקמן אמרן בנפיחה אחת אשכח תנויי תנא אמר בנפיחה אחת יצא והתנינן סדר תקיעות ג' של ג' ג' שלא יפחות פי' כיון דקתני של ג' ג' אלמא מופסקת בעינן דאלו בנפיחה אחת אינן שלש ומפרקי' שלא יפחות לא באה משנתנו אלא לומר שלא יפחות משלש אלא יתקע פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אבל אם תקען בנשימה אחת יצא שהרי לא פיחת וקול תקיעה משונה מקול תרוע' וניכר הוא שהן שלש.<br>והא דתשכח בתוספתא תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא לא תסמוך עלה ומשבשתא היא ותני יצא שהיא אותה הברייתא שהביאו בירושלמי דקתני יצא ואף ע"ג דפרישנא לעיל בירושלמי דתרוע' ושברים כאחת אינו עול' לו שאני התם דתרוייהו שברים נינהו דדמו להדדי ואפסוקי תקיע' היא:
+והא דאמרינן <b>ת"ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות כו'. ואמאי ליפוק בתחילת תקיע' מיקמי דליערבב קלא.</b> תמהני ודילמא לית בה שיעור מיקמי ערבוב ואפשר מדלא קתני אם קול הברה הוא וקתני אם קול הברה שמע משמע ליה שאם שמע קול הברה אפי' בסוף לאחר שיעור תקיעה אפ"ה לא יצא. א"נ קים להו דלא מיערבב קלא בבורות אלא למאן דמאריך טובא ותקע בהו:
+הא דתנן <b>שופר שנסדק ודבקו פסול.</b> נראה מפירושי רש"י ז"ל שהוא מפרש שנסדק כולו לארכו וכן הא דתניא נסדק לארכו שנסדק כל ארכו ולפיכך פסול דלאו שופר הוא כלל ואפי' יכול לתקוע בו פסול שאינן אלא הברה א"נ משום דלאו שופר הוא כלל אלא כשברי שופר הוא.<br>והאי דקתני דבקו ה"ה שלא דבקו כדקתני ברייתא בשמעתין נסדק ולא קתני דבקו אבל מתני' רבות' קמ"ל סד"א כיון שדבקו בעצמו ולא משופר אחר ולא ממין אחר אלא בעצמו יכשר קמ"ל שאפי' דבקו פסול.<br>ומה שכתב רש"י ז"ל ודבקו בדבק שקורין גלו"ד אינו נכון דהוה לי' שלא במינו אלא שמא רצה לומר שמדבקין אותו בדבק הזה וגוררין אותו לאחר שנדבק, ואין צורך לזה הפי' שהשופר בעצמו מתדבק כשמחממין אותו באור:
+
+
+Daf 27b
+
+<b>ניקב וסתמו.</b> פי' בירושלמי דוקא סתמו אבל לא סתמו כשר.<br>אם מעכב את התקיעה פי' לאחר סתימה שהקול פגום וחלוש מכמות שהיה פסול ואפילו סתמו במינו שאותה הסתימה פוסלתו שכיון שלא נסתם יפה יפה אינו מצטרף עם השופר והוו ליה כשני מינין ופסול ואפילו לרבי נתן. <br>ואם לאו שאינו מעכב כלל התקיעה שהסתימה מהודקה יפה יפה עד שאין קול השופר רעוע מחמת הנקב כשר פי' כשסתמו במינו לר' נתן שסתם סתימה דמתני' במינו הוא כדקתני רישא ודבקו שהוא בעצמו דהיינו במינו.<br>והאי דלא פריש בהדיא במתני' פי' בברייתא דקתני נקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול אף על פי שאינו עכשיו מעכב את התקיעה הואיל ומקודם סתימה היה הנקב מעכב את התקיעה לפי שנמצא בקול שני שופרות ושופר א' אמר רחמנא ולא שנים וג' שופרות, ורבי נתן סבר במינו כשר הואיל ונסתם כלומר לגמרי שאין מעכב כלל את התקיעה אבל שלא במינו פסול בכל ענין והאי דלא פריש בבריי' אם אינו מעכב משום דסתמו לגמרי קאמר ת"ק וכל לשון סתמו נמי הכי משמע לפיכך לא פירש בברייתא ומאי דשייר מתני' פי' בברייתא ומאי דשייר בברייתא פירש במתני' שכל דברי תורה צריכין זה לזה זה נועל וזה פותח אי נמי מתניתא אהדדי תניא קתני חדא אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר וקתני אידך שחכמים פוסלין ור' נתן הוא דמכשיר במינו ותנא דברייתא בכולהו מוסיף ומפרש הוא.<br>וכך מצינו בירושלמי שופר שנסדק ודבקו פסול למאי נצרכא לר' נתן פי' דאלו לרבנן מאי איריא נסדק כולו לארכו ואפי' ניקב נמי אבל לר' נתן סד"א מדנקב במינו כשר אף נסדק כולו ודבקו בעצמו כשר צריכא דבק שברי שופרות פסול עוד היא דר' נתן ניקב וסתמו א"ר חייא בר אבא בשם ר' יוחנן דר' נתן היא דתניא ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה לא גרסי' בכאן היה אע"פ שהוא במקצת נוסחי לא גרסי' וכן במקצת נוסחי ליתא מעכב את התקיעה פסול. ור' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן כיני מתנ' אם היה מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר פי' כך היא הבריתא דברי ת"ק אם היה מעכב את התקיעה קודם סתימה פסול אע"פ שעכשיו אינה מעכבת שכבר סתמה יפה יפה. ורבי נתן סבר כיון שסתמה לגמרי במינו כשר. נמצאת מתני' ר' נתן שאלו לת"ק לעולם פסול בסתמו אע"פ שאינו מעכב עכשיו את התקיעה והאי דלא קתני בברייתא בגמ' דילן אם היה מעכב את התקיעה משום דפשיטא ליה דבנקב שמעכב קאמרי דאי בשאינו מעכב פשיטא דהא אין קול הסתימה ניכר בו ואותו הנקב כמאן דליתיה דמי.<br>וכן פרש"י ז"ל במינו כשר דר' נתן אם אינו מעכב את התקיעה ואי אפשר לפרש דמתני' נמי אם היה מעכב את התקיעה מתחלה קתני דהא בלישנא בתרא דר' יוחנן בגמרא מוקי שלא במינו פסול דר' נתן והוא שנפחת רובו והוא הדין דמינו ושלא במינו דרבנן נמי בהכי מיתוקמי דחד דינא הוא וחד גוונא קתני הא נשתייר רובו כשר לד"ה והדבר ידוע שמעכב תקיעה הוא אלא ש"מ כדפרישית ע"כ. ורבי אבא בר זמינא אמר בשם ר' זעירא והוא שסתמו הא לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר. <br>וא"ת והיכי אפשר דרישא קתני נסדק ודבקו פסול. ופי' אפי' דבקו וכ"ש בשלא דבקו וסיפא קתני וסתמו ואתה מפרשה דוקא כשסתמו היכי אפשר דלא הוה מפרש תנא דמתני' אי נמי גמרא דילן תשובתך פשיטא דמאן דקתני דבקו אף דבקו קאמר שאלו מתחלה לא היה הסדק פוסלו היאך יפסלנו דבוקו בעצמו אבל סתמו בדין הוא שיפסלנו מין אחר שהוא תוקע בו או אפי' מינו כשאינו סתום יפה שאינו בטל וחוצץ לפיכך שנה סתם, א"נ סיפא נמי הכי קתני ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר אע"פ שסתמו וא"צ לומר שלא סתמו ודומיא דרישא הוא אבל על כרחינו יש לנו לסמוך על פי' הירושלמי ואינהו דייקי וידעי לישנא דמתניתין טפי מינן ואיכא למימר דה"מ בשופר ארוך אבל שופר שאין בו אלא שיעורו אם ניקב פסול דהא לית ביה לשיעור דשופר ואע"פ שיש לדון בדבר הזה מינקט לחומרא טפי עדיף.<br>ר"ש בעל הלכות ורב חננאל ורבינו הרי"ף ז"ל כולם פסקו כלישנא קמא דרבי יוחנן לחומרא וכך נהגו הגאונים הראשונים ז"ל דכל בדאורייתא לחומרא אף ע"פ שהוא לישנא קמא ולא אמרו הלכה כלישנא בתרא אלא בשל סופרים ובמקום שאינו ראוי להחמיר והכי נמי אמרי רבנן בכמה דוכתי בענין גיטין ואיסורי דאשת איש:
+<b>[נסדק] לרחבו.</b> פרש"י ז"ל שנסדק כל הקיפו לרחבו. ומסתברא רובו ככולו שמצינו בכל מקום רובו ככולו אלא מיהו בלישנא בתרא דרבי יוחנן מכשירין נפחת רובו וסתמו במינו ואילו כולו היינו נסדק דפסול אלא דהתם כיון דשני ראשין שלימין כשר אבל ברחבו רובו ככולו דהא כניטל הוא להחמיר ונשתייר בו שיעור תקיעה במקום הנחת פה קאמרי. וכן פרש"י ז"ל ורב יצחק בן גיאת ז"ל אפי' למעלה כנגד ראשו. ואינו:
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+הא דתנן <b>סדר ברכות אומר אבות וגבורות כו'. משמע דלא משני בהו מידי וזו שנהגו לומר זכרנו ומי כמוך לא מצאו להם הראשונים עיקר בדברי רבותינו אלא במס' סופרים מצאתי כלשון הזה וכשם שחתימתן של ר"ה ויוהכ"פ משונה משאר ימים כך תפלתן משונה ואין אומרים זכרנו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות אלא בשני ימים טובים של ר"ה ויוה"כ ובקושי התירו ואם חל ראש השנה להיות בשבת אינו אומר יום תרועה אלא זכרון תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה את שבת בגבולין משום גזרה.</b> סדר ברכות אומר אבות וגבורות כו'. משמע דלא משני בהו מידי וזו שנהגו לומר זכרנו ומי כמוך לא מצאו להם הראשונים עיקר בדברי רבותינו אלא במס' סופרים מצאתי כלשון הזה וכשם שחתימתן של ר"ה ויוהכ"פ משונה משאר ימים כך תפלתן משונה ואין אומרים זכרנו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות אלא בשני ימים טובים של ר"ה ויוה"כ ובקושי התירו ואם חל ראש השנה להיות בשבת אינו אומר יום תרועה אלא זכרון תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה את שבת בגבולין משום גזרה:
+הא דאמרי' <b>ר' יוחנן בן נורי אומר הפוחת לא יפחות משבע.</b> פי' לית ליה אין פוחתין מעשרה אלא מצוה מן המובחר בעשרה ואם רצה לפחות פוחת ואומר שבע ואם שלש מכולן יצא אי נמי למצוה נמי אומר שבע כי ההיא דאמרי' הפוחת לא יפחות משלש והמוסיף לא יוסיף על שבע ולכתחלה אנו אומרי' שלש ואמר רב המנונא אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי. <br>ותמיהא לי שלא כתבו רבי' יצחק והגאונים ז"ל הא דא"ר יוחנן הפוחת לא יפחות משבע ומתוך כך נראה דתנא דברייתא פליג אמתניתין דאילו מתניתין לרבנן אם פיחת מעשרה לא יצא ממאי דקתני אין פוחתין כו' ור' יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש יצא אלמא לת"ק לא יצא. דאין פוחתין אפי' דיעבד קאמר ואלו לברייתא אם אמר שבע יצא ועוד דאם איתא דסבר תנא דמתני' יצא בשבע ליתני איהו הכי כדקתני ר' יוחנן בן נורי אם אמר שלש יצא אלא שמע מינה דפליגי ופליגי נמי בר' יוחנן דאלו לתנא דמתניתין לכתחלה עשרה דלא פליג אלא דיעבד שבשלש יצא ואלו לברייתא אם בא לפחות אומר שבע פסוקים וכי פסקי' בגמרא הלכה כרבי יוחנן בן נורי אליבא דמתני' פסקי' הלכך לא יפחות מעשרה אבל דיעבד בשלש נמי אין מחזירין אותן. ואי קשיא לך אי הכי היכי פשטינן שלש דמתניתין משלש דברייתא דילמא בהאי נמי פליגי, לא קשיא כיון דהכא קתני שלש יצא והכא קתני שלש יצא ודאי חד פירושא אית להו ועוד דלית לן לשוויי פלוגתא בינייהו בכדי אלא במאי דפליגי בהדיא.<br>ואמרו הגאונים ז"ל אין פוחתין מעשרה אבל מוסיפין עליהם וכיון שקבלה היא נקבל ואע"פ שהיה נראה לכאורה שמצוה מן המובחר בעשר' כנגד עשרת הדברות או כנגד עשרה מאמרות דעשרה הוו ולא יותר הרי מצינו כיוצא בה שאמרו אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת ואמרו עלה כנגד מי כנגד עשרה מאמרות ועשרת הדברות ואעפ"כ מוסיפין עליהן:
+
+Daf 32b
+
+אע"ג דקי"ל <b>תרועה שאין עמה כלום כגון יום תרועה אומרה עם השופרות.</b> לא אמרן אלא כשאין עמה כלום אבל יש עמה חצוצרות אינה אומרה כלל ומה שנהגו להשלים בתורה ותקעתם בחצוצרות טעות הוא:
+<b>אלא שאם השלים בנביא יצא.</b> מדקאמר ת"ק מתחיל בתורה ומשלים בנביא ואומר של כתובים באמצע ולא חלק רבי יוסי אלא שחוזר פסוק אחד ומשלים בו של תורה נראה דשל כתובים קודמין לנביאים וכן אמר רבינו האיי גאון ז"ל שמסורת היא בידינו כתובים ואח"כ נביאים. ואני מצאתי מפורש כן במס' סופרים בפרק י"ח דתניא התם גבי תשעה באב הכי סיומא ד' פסוקים משל ירמיה כו' עד כי אתה עשית את כל אלה ושני מזמורים הללו מזמור לאסף ועל נהרות בבל ואע"פ שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה בזה דברי קבלה מקדימין לדברי קדושה ש"מ שבכל מקום מקדימין דברי קדושה כמסורת רבותינו הגאונים ז"ל. והא דאמרינן בגמ' תורה נביאים וכתובים סדר כתיבה נקט ואזיל דודאי לכתיבה תורה נביאים וכתובים שכך הוא סדר קבלה משה קבל תורה ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים ואעפ"י שנביאים האחרונים מאוחרים לכתובים כאן אין מפסיקין בנביאים:
+והא דתניא <b>רבי יוסי אומר משלים בתורה.</b> לא חלק על מתחיל בתורה אלא שחוזר ואומר פסוק אחד של תורה ומשלים בו והיינו דאקשינן בגמרא אלא מלכיות תלתא הוין ואם היה משלים בתורה ולא מתחיל בה מאי קשיא יאמר משל כתובים או משל נביאים ארבע ומשל תורה שלש אלא ה"ק כיון דודאי לכ"ע מתחיל בתורה על כרחך שלש' הוא אומר מהם שאין אומרי' פחות משלשה כדי שלא יפחות מן השאר וכיון שכן לרבי יוסי דאמר משלים נמי בשל תורה הוה להו ארבע והיכא משכחת להו תדע דהא לר' יהודה ליכא בתורה אלא שלש מלכיות ולא מקשינן עליה עשר בעינן כדאקשינן ��רבי יוסי מקמי דשמעינן הני קראי דמשוי להו מלכיות וכך פירשו כל המפרשים ז"ל ותניא נמי בתוספתא מפורש בדרבי יוסי המתחיל מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה וכך היא גירסתו של ר"ח ז"ל בגמ' דילן. ופסקו כל הראשונים ז"ל כר' יוסי מדאמר ר' אלעזר בריה ותיקין היו משלימין בתורה ואע"ג דת"ק סתם מתניתין פליג עליה ופוק חזי מאי עמא דבר: 
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+<b>תנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי.</b> רבינו חננאל ורש"י ז"ל פירשו דה"ק: שיעור התקיעות כשלש תרועות ומתני' ה"ק שיעור התקיעות כשלש תרועות כלומר כשיעור כל אחת מן השלש תרועות. ואחרים פי' דה"ק שיעור כל התקיעות שהן שש כשלש תרועות ובברייתא שיעור תקיעה כלומר של סימן אחד שהם שתים כתרועה אחת שבו נמצאת תקיעה חצי תרועה. <br>ואינו נכון דתקיעה מוהעברת נפקא לן והוא לשון העברת קול והוא ארוך והיינו נמי פשוטה ועוד מדקתני ברייתא תקיעה וקתני נמי כתרועה על חדא קאמר דשל סימן אחד תקיעות מיקרו ובמתני' נמי קתני שיעור תקיעה ולא קתני תקיעות ש"מ דמחדא קאמר כדפרישית:
+ה"ג ונסחתו של רבינו חננאל ז"ל כך היא: <b>שיעור תרועה ג' יבבות.</b>וכן ברייתא שיעור תרועה שלשה שברים ופי' יבבות בלשון חכמים היינו קל יבובי וחד קלא מיקרי יבבא. ויבבא כולה בשלש נמי מיקרי יבבא וכן נמי תרועה בלשונם היינו ילולי כדאמרינן לקמן דעביד תרועה ושלשה שברים אלא בלשון תורה פליגי מר סבר יבבא דאורייתא היינו כדעבדה אימיה דסיסרא וגנותי הוא דהכי אורחא דמילתא ומר סבר ילולי הוא כדאמרי אינשי והיינו דאמר אביי בהא ודאי פליג ולא בעי לתרוצי דיבבות דקתני מתני' דומיא דיבבא דאורייתא וגנוחי הוא ולא פליגי אלא דפריש מתני' דאינון שלש ופירשו בברייתא טפי דאינון שברים משום דיבבות כדאמרי אינשי תנן וכדפרישית. <br>והוי יודע כיון דאסתפק לן בגמרא בתר הכי בתרועה או שלש יבבות או שלשה שברים שהם ארוכים יותר משלש יבבות בעינן להאריך בתקיעה כשלשה שברים שמא הם התרועה ודכ"ע תקיעה כתרועה ושלא מצינו מי שחלק בכך אלא כך נאמרה הלכה תקיעה כתרועה ותניא בהדיא לקמן שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה שלשה שברים אלמא למאן דאית ליה תרועה שברים היא שיעור תקיעה כשלשה שברים הלכך לדידן דמספקא לן ועבדינן שברים צריך להאריך בתקיעה כשברים דהיא תרועה הילכך תקיעה דתש"ת כשלשה שברים ותר"ת כשלש יבבות כל חד וחד כדאיתיה לפי שאין אנו יודעין מהו התרועה שנא' עליה שתהא תקיעה כמוה מיהו אע"ג דאיסתפק ליה לר' אבהו דילמא גנח וייליל לא צריך לאורוכי בתקיעה שיעור גנוחי וייליל דהוא שלשה שברים ושלשה יבבות דאי נמי גנוחי וייליל לא גמר רבי אבהו דגנח תלת וייליל תלת אלא דשיעורא דקמאי תקין. ועוד לספקיה דר' אבהו לא אשכחן תקיעה כתרועה אלא לדעתא דתנא הוא דאמרי ליה הא לרבי אבהו דיה לתקיעה כאחת מן הקולות שבתרועה ואפשר שאף תקיעה דרבי אבהו כתרועה דידיה כשלשה שברים ושלש יבבות, והוא הנכון:
+
+
+Daf 34a
+
+הא דאמרינן <b>או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת.</b> הכי קאמר שמא מצוה אחת הוא וצריך לתקוע ולהריע בנשימה אחת שלא יהא בין תקיעה לתרועה ולא כלום כשהוא אומר ובהקהיל תתקעו ולא תריעו הוי אומר כל אחת מצוה בפני עצמה ואם רצה מפסיק דאי ס"ד חד הוא אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא תעביד והכי איתא בפרק החליל. ורש"י ז"ל פירש תקיעה בפני עצמה כו' ולא תימא חדא הוא וה"ק היו תוקעין תרועה כו' ותמהני עליו ז"ל.
+לגירסתו של ר"ח ז"ל כך היא: <b>שלש תרועות דראש השנה שתים מדברי תו��ה ואחת מד"ס. זכרון תרועה יום תרועה מה"ת.</b> פי' דבראש השנה עצמו כתיבי והעברת שופר תרועה מד"ס פי' דגמרי ליה רבנן מיובל באסמכתא בעלמא דתרועה תרועה אבל לא נאמרה למשה אלא חדא ג"ש דתרועה תרועה ומדבר אלא דרבנן אסמכוה עלה אף הך ג"ש משום דתרועה נמי היא כי ההיא דמדבר שנאמרה למשה מסיני אבל תעבירו שופר לא גמרי כלל כיון דלא כתיב בה תרועה.<br>ור' שמואל בר נחמני אמר אחת מד"ת ואחת מד"ס פי' מג"ש דרבנן, שבתון זכרון תרועה מד"ת, שופר תרועה מד"ס, יום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא ביום ולא בלילה ואעפי"כ כיון דברה"ש גופיה כתיב אסמכוה ביה רבנן ולא קרי מד"ס אלא אותה של ג"ש שהיא אסמכתא דסופרים אבל הא פשטיה דקרא הוא וסופרים הוא דדרשי ליה למלה אוחרי ביום ולא בלילה ואית דגרסי ושתים מד"ס והכל אחד. <br>והא דאמרי הני תנאי דלא גמרינן מיום הכפורים אלא אסמכתא נינהו אע"ג דגמרי' מיום הכפורים לביום ולא בלילה משום דאינהו לא ס"ל ליתן בג"ש האמורה של זה בזה ואת האמור של זה בזה אלא ללמד שיהיו שוין בדינן:
+הא דאקשינן עליה דרבי אבהו <b>ודילמא ילולי הוא וקא מפסיק.</b> קשיא לן והא לית הלכתא כרבי יהודה דאמר אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום ואי נמי איתא מנא להו לרב עוירא ורבינא דרבי אבהו כרבי יהודה ס"ל כי היכי דליקשו עליה ועוד דהוה לן למימר בגמרא לדר' יהודא קאמרי ולא לאקשויי סתם. <br>לפיכך נ"ל דאפי' לרבנן מקשו דנהי דאם הפסיק ביניהן יצא, אבל בהפסק כי האי גוונא לא יצא שאין כאן תקיעות על הסדר שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בלא הפסק שבנתים לפיכך לא יצא דהואיל ותקע לשם מצות תקיעות אחרות באמצע הרי הפסיק בנתים ולא יצא וכבר כתבתי לך מה שאמור בתוס' בענין זה. ויש לנו סיוע בדבר. <br>ומסתברא שאין להפסיק כלל בתשר"ת בין שברים לתרועות דכיון דמשום דילמא גנח וייליל הוא א"כ הכל תרועה אחת ואין להפסיק בין התרועה עצמה ואם הפסיק נפסקה וליתיה לשיעוריה ואינה עולה וק"ו הדבר דהא לרבי יהודה דאמר תקיעה ותרועה אחת היא כלומר מצוה אחת אמרינן אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום כ"ש דשברים ותרועה בסימן תשר"ת שהכל תרועה אחת ממש שאין בין שברים לתרועה ולא כלום. <br>וכתב הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל ותוקע תשר"ת ותר"ת ותש"ת שלשה פעמים נמצא כל בבא שלש של שלש שלש שהם עשרים ושבעה דתרועות דתשר"ת ושברים אחת הן. והוי יודע שאין פירוש השברים שישבור הקול ויפסיק אלא שבר כאדם הגונח משברו מכאב לב והן יבבות ארוכות וטועין התוקעין המפסיקים אותם לגמרי. <br>ושוב מצאתי בתשובת ר"ח ז"ל שלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה קיימי אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת לא מסתברא דגנוחי ויילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי ע"כ. ואין דבריו נכונים דהא תרועה היא ואי אפשר להיות בה הפסק בשום פנים ולא מיחלקי גנוחי ויילולי מפשוטא וילולי או גנוחי דר"י ואעפ"כ צריך לעשותן בנשימה אחת:
+
+
+Daf 34b
+
+ה"ג בכולהו נוסחי: <b>שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא מתשע בני אדם כאחד לא יצא.</b> ולאו משום דתרי קלי לא משתמעי כמ"ש רש"י ז"ל אלא ט' תקיעות היינו סדר תקיעות ג' של שלש שלש דאינון תשע ולא יצא משום דשמען כאחת ואנן בעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה בנתים וזה אינן סדורות כסדרן לפיכך לא יצא אבל תקיעה מזה ותרועה מזה כלומר אחר כך יצא לפי ששמען על הסדר. ויש נוסחא מפורשת תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא:
+
+Daf 35a
+
+<b>מאי שנא הני אילימא משום דנפישי קראי והאמר ר' חננאל כו'.</b> רש"י ז"ל מפרש דמפסוקי מוספין קאמרו לא דאיק לי דמאי קושי' מקראי דמוספין הא איכא כמה קראי דמלכיות זכרונות ושופרות דהוו להו ל' ואפי' בדיעבד לרבי יוחנן בן נורי הוו להו תשע והיכי קס"ד דמשום קראי דמוספין קאמר ושבקי הני דנפישי ועוד דהו"ל לתרוצי אלא משום קראי דמלכיות זכרונות ושופרות ולא לימא משום דאוושי ברכות דמשמע קראי ליכא אלא ברכות הוא דאוושי בעצמן מפני שהן תשע ועוד מדאמרי' אילימא משום דנפישי קראי והאמר רב חננאל כו' משמע דלרב חננאל לית בהו קראי כלל. ואני תמיה עוד מאן הזכיר במוסף שיזכיר פסוקים כלל ואפי' לכתחלה אלא אומר מוסף יום פלוני נעשה לפניך ובירוש' בפ' תפלת השחר אפי' אמר ונעשה לפניך חובותינו כתמידי יום וכקרבן מוסף יצא. ואפשר שחייב להזכיר המוספין עצמן לכתחלה שיזכירם בפרטין כך וכך פרים כך וכך אילים ואתא רב חננאל ואמר שדי לומר ובתורתך כתוב לאמר ובירושלמי כקרבן מוסף הכתוב בתורה קאמר. <br>ומ"מ עיקר הפי' כמו שקבל רש"י ז"ל עצמו מרבותיו שהיו מפרשין דמפסוקי מלכיות זכרונות ושופרו' קאמרי' כלומר בין הני ובין הני כל מקום שצריך להזכיר אומר כמ"ש בתורתך ועולה לו במקום הזכרה או פסוק של תורה ואתא שמעתין כר"י בן נורי דאמר אם אמר שלש מכולם יצא לפיכך אם אמר נוסח ברכותינו כשהגיע ויקבלו כולם את עול מלכותך אמר ובתורתך כתוב לאמר וכן כתוב בדברי קדשך וכן כתוב על ידי עבדיך הנביאים יצא כאלו הזכיר ג' פסוקי מלכיות והכי אקשי מעיקרא למה מוציאן ש"צ מוטב שיתפללו הם עצמן ויזכירו שלש מכולם כדברי ר"י בן נורי ולא יאמרו הפסוקים עצמן אלא ככתוב כדברי רב חננאל דאמר כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב א"צ להזכיר פסוק עצמו. וכן פי' ר"ח בפירושיו ור"ש בעל הלכות ראשונות ורבינו יצחק ז"ל:
+<b>לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות.</b> פרש"י ז"ל אבל דעיר לא משום דלא אניסי ויכולין להסדיר תפלתן. לראה שהוא מפרש דעיר שיכולין לסדר צריכין להתפלל. ותמהני א"כ היאך אמרו לו לר"ג לדבריך למה צבור מתפללין שהרי צריכין להתפלל ואין ש"צ מוציאן.<br>והגאונים ז"ל פירשו דלא פטר ר"ג מי שלא שמע תפלת ש"צ אלא העם שבשדות דאניסי ולא מצי למיעל לבי כנישתא אבל דעיר שלא בא לב"ה לא דהא לא אניסי ומצי למיעל לב"ה אבל אותם שבאו לב"ה כולו פטורין. אבל לא נתקררה דעתי עדיין משום דהוה לן למימר בגמ' הכי פוטר היה ר"ג עם שבשדות אע"פ שלא שמעו מדקאמרי סתם לא פטר אלא עם שבשדות משמע ולא אחרים בין דבית הכנסת בין דעיר ואדרבה הוה ניחא לישנא קמא דקאמר פוטר היה ר"ג עם שבשדות ולומר שפוטר היה אפי' עם שבשדות דלא שמעי משליחא דצבורא ולא מיבעי' הני דעיר דשמעי משליחא דצבורא. <br>ובדקתי ומצאתי בתשובת הגאונים שהם גורסין כך לא פטר ר"ג אלא עם שבבית הכנסת ושבשדות דאניסי אבל כולי עלמא לא. וכן ראיתי בנוסחא של ר"ח ז"ל ונוסחי דילן משבשין. ובירושלמי כך אמרו ש"צ מוציא את הרבים כו' והוא שישנו שם מראש התפלה, ואפשר שאף רש"י ז"ל כך אמר אותם דעיר שלא באו לשמוע תפלת ש"צ צריכין להתפלל ולא פטרם ר"ג מפני שאינם אנוסים ויכולין להסדיר תפלתם. והמקום ידין אותנו לכף זכות ויזכנו לעסוק בתורתו אכי"ר:
+סליק מסכת ראש השנה

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Rosh Hashanah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,304 @@
+Chiddushei Ramban on Rosh Hashanah
+חידושי רמב"ן על ראש השנה
+merged
+https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Rosh_Hashanah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על ראש השנה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+הא דתניא <b>אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית.</b> פרש"י ז"ל עלתה לו שנה במנין שני ערלה פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה עד תשרי הבא ואם ערב שביעית הוא אסור לקיימה משום תוספת שביעית שמוסיפין מחול על הקדש. וכן פרש"י ז"ל הא דתנן אין נוטעין ואין מבריכין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ר"ה ואם נטע והבריך והרכיב יעקור וא"ר נחמן לדברי האומר ל' יום צריך שלשים ושלשים, דצריך שלשים לקליטה שתהא נשרשת בקרקע ושלשים לתוספת שביעית וימי הקליטה אין עולין לה דכמאן דמנחא בביתא דמיא כל זמן שלא קלטה. וכן פירש עוד בפ' הערל כל שלשים יום לפני שביעית כשביעית דמי דנפקא לן מבחריש ובקציר במשקין (דף ג') ובעינן שתקלוט קודם זמן האיסור. <br>וראיתי בתוספות שר"ת ז"ל השיג על זה חדא דלישנא דמתני' דקתני פחות מל' לפני ר"ה לא משמע שלשים ושלשים. ועוד דא"כ מאי קשיא ליה בגמ' אלא מאי ר"א שלשים ושלשים בעי כי היכי דמתני' דשביעית קתני שלשים יום לפני ר"ה והיינו שלשים דקליטה חוץ משל תוספת הכי נמי ברייתא שלשי' דקליטה קתני חוץ משל תוס' בתרווייהו חד לישנא תנינן וחד פירושא אית להו ועלה דההיא מתני' איתניא הך ברייתא בתוספתא דשביעית ועוד השיב מהא דתנן בשביעית ומייתינן לה לקמן בגמרא האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מותרין בשביעית כו' ואע"פ שהשרישו בזמן זה של תוספת שביעית. ואף לדידי קשיא לי הא דאמרינן לקמן אלא לעולם ר' מאיר וכי קאמר שלשים לקליטה אי הכי שלשים ואחד בעי כלומר שלשים לקליטה ויום אחד לחשיבות שנה והיכי סגי ליה בהכי והא קליטה בזמן תוס' שביעית. <br>ומראין דבריו של רש"י דר"א הוא דאית ליה תוספת שביעית שלשים אבל לר"מ לית ליה תוספת אלא יום אחד שהוא חשוב שנה ולאו מילתא היא דתוספת שביעית שלשים יום הלכתא גמירי לה לר' ישמעאל וקראי ליה לר"ע כדאיתא בפ"ק דמשקין ולא שייכא בפלוגתייהו ר"מ ור"א כלל וסוגיין יום אחד בשנה חשיב שנה בין בדאוריי' בין בדרבנן ואלו תוספת שביעית הויא טפי טובא. כדתנן התם עד הפסח ועד העצרת. <br>ור"ת ז"ל פירש דאין תוספת לשביעית אלא בחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית כלומר שלא יחרוש ערב שביעי' כדי שתועיל חרישה שלו לשביעית שהיא עבודת קרקע לצורך שביעית אבל ליטע ולהרכיב ערב שביעית מותר ובלבד שתקלוט קודם שביעית לר' יהודה ג' ימים לפני ר"ה ולר' יוסי שתי שבתו' וכן מותר לזרוע ערב שביעית בכדי שישריש קודם ראש השנה כדאמרינן באורז ופרגין והא דא"ר נחמן לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים ה"ק לדברי האומר בשביעית שלשים לענין ערלה דקתני ברייתא דלעיל צריך שלשים ושלשים לקליטה שלשים ולעלות לו שנה שלשים כך פר"ת ז"ל.<br>ומיהו בפרק הערל (יבמות פג:) אמרי' הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה דתנן אין נוטעין ואין מרכיבין כו' ואמר ר"ג אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים התם לא מדכרי בגמ' ערלה וקא מייתי לה לדרב נחמן עלה דמתניתין דשביעית הא משמע דלפרושי למתניתין איתמר הרי אמרו בתוספות לאו דר"נ לפרושי מתני' דשביעית אתא אלא מייתי דלענין שביעית וערלה הלכה כר' יוסי בהרכבה וזו השיטה מתחוורת לזה הפי' כהוגן. <br>ותו קשיא לי הא דהוינן בגמ' לימא דלא כר"מ דאי ר"מ הא אמר יום אחד בשנה חשוב שנה דקס"ד דהני שלשים דקתני לחשיבות דערלה קא בעי להו וקשיא ליה דביום א' סגי ליה לחשיבות שנה והא ל' דשביעית ע"כ לקליטה קתני להו וכיון שכן שלשים דערלה ודאי דקליטה נינהו ולא הוה ליה לאקשויי אלא פרכא דלקמיה דשלשים ואחד בעי. <br>ויש לפרש ולומר דודאי אסור ליטע ערב שביעית אלא בכדי שתקלוט ותעלה לנטיעה זו שנה קודם שביעית לא משום תוספת שביעית שאין תוספת אלא בחריש הנכנס לשביעית אלא גזרת חכמים היא מפני שאדם מונה שנים לערלה ולרבעי וכל שנה ראשונה שלו שביעית היא יאמרו בשביעית נטע לפיכך יעקור אא"כ קלטה ואחר קליטה עלתה לו שנה לנטיעה זו בל' או ביום אחד כדי שתמנה שביעית שנה שניה שלה. וכענין הזה ראיתי להר"מ במז"ל.<br>ומצאתי במס' תרומות בפ' שני אהא דתנן הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור ומפרש בירושלמי מה טעמא דרבנן נחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבתות דבר אחר מונין לשביעית ואין מונין לשבתות היך עבידא נטע פחות משלשים לפני שביעי' ונכנס' שביעית אין תומר חשד אין כאן חשד ואין תומר מונין יש כאן מונין נטע פחות ל' יום לפני שביעית ונכנסת שמינית אם תימר חשד יש כאן חשד ואתיא כמאן דאמר מפני מונין ברם כמ"ד מפני חשד וקנסו שוגג מפני מזיד. ע"כ הסוגיא הזו שנחלקו בחומר שביעית יוחד מן השבת. ומ"מ נראה דמודים בנוטע במזיד פחות משלשים לפני שביעית דיעקור מפני המנין ונתבאר מכאן הטעם שפירשתי וגם זו תשובה לדברי רש"י ז"ל שאמרו אין כאן חשד משמע שאין איסור שביעית בשלשים שלפני ר"ה כלל. <br>ומה שהוקשה לר"ת ז"ל מלישנא דמתני' דלא קתני אלא ל' ועוד למה לא העמידו ברייתא דלעיל בל' של קליטה בלבד חוץ משלשים של חשיבות שנה כמתני' שביעית דיש לנו לתרץ בכל זה ולומר דמתני' לר"נ ה"ק אין נוטעין ואין מבריכין ערב שביעית עד שיהו להן לנטיעה ולהרכבה זו דהיינו קליטה שלשים יום קודם ר"ה ופירשו בברייתא שכל נטיעה שלא עלתה לה שנה אסור לקיימה בשביעית לומר דמתני' ל' יום דקליטה בלחוד קתני וצריך שתעלה לו שנה אח"כ ואע"ג דקתני פחות מל' יום לפני ר"ה לא שלשים הסמוכין לר"ה קתני אלא עד שיהא לפני ר"ה כדי שיתן לקליטה ל' ויהא לחשיבות שנה כדי שצריך לה או שלשים או יום אחד דמתני' לא קתני בחשיבות שנה כמאן ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא דבעינן שתעלה לו שנה ותהא שנה שביעית נמנית שניה דודאי מדקתני ברייתא עלתה לו שנה לחשיבות נמי קתני דהא פריש שנה זו עולה לו ושביעית נמנית שניה וליכא למימר דברייתא נמי נתני שלשים דקליטה דא"כ עלתה לו שנה דקתני לא פריש בכמה ומסקנא אלא לעולם ר"מ וכי קא בעי שלשים לקליטה והני ל' דקליטה נמי דקתני ברייתא וקסבר יום שלשים עולה לכאן ולכאן והשתא ניחא נמי מתני' דשלשים של קליטה קתני ור"מ היא ודומיא דברייתא ומיהו לא מסיימי בגמ' מנו דמ"מ מתניתין שפיר אתיא ליה [נמי] למאי דס"ד מעיקרא.<br>והא דאמר ר"נ לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים לאו לתנא קמא דמתני' קאמר אלא קאמר סתם דבעי' שלשים לחשיבות שנה ובעינן קליטה קודם לכן וכיון שמצינו ג' מחלוקת בקליטה מתני' ותנא דברייתא דלעיל בעו ל' ר' יהודה ור' יוסי כל חד בשעוריה קא מפרש להו ר"נ אליבא דר"א דבעינן שלשים דחשיבות שנה וזמן הקליטה ומשמע דר"נ כר"א סבר ליה דשלשים בשנה חשובין שנה ומוקי לשעורי דתנאי כותיה דהא אנן לא שמעינן להו לחד מהני תנאי דסבירא להו כר"א אי נמי מתני' לדר' נחמן שלשים ושלשים בעי וכדקא סלקא דעתין מעיקרא דלא ליסתיימא כר"מ דהא רב נחמן כר"א ס"ל:
+
+Daf 10a
+
+הא דאקשינן <b>למימרא דלא כר"מ דאי ר' מאיר הא אמר יום אחד בשנה חשוב שנה.</b> משום דהני שלשים דחשיבות שנה נינהו כדקתני עלתה לו שנה וקס"ד בקליטה אי כרבי יהודה אי כר' יוסי ולהכי מקשי לחשיבות שנה ביום אחד סגי הילכך בין לקליטה בין לחשיבות שנה לא מצטריך שלשים והאי דפריך הכי ולא מסיק אדעתיה דר' מאיר בקליטה שלשים בעי משום דא"כ שלשים ושלשי' הוו (לפום ברייתא דקתני שלשים בעלתה לו שנה) ולקמן כי אמר דהני שלשים דקליטה נינהו פריך דא"כ טפי הוו משום הכי מקשינן תרתי אי ר' מאיר קליטה מועטת אית לי' אמאי בעי שלשים ואי קליטה מרובה אית ליה א"כ היכי סגי בשלשים אבל בפירכא דפרכי לר' אליעזר קאמר חדא שיטה דעל כרחין טפי בעינן שלשים ושלשי' בקליטה לת"ק ואפי' כר' יהודה נמי ל' (ול') מיהא בעינן:
+
+Daf 10b
+
+ופי' <b>מבריך ומרכיב</b> (וקאמרי') [דקאמרי'] ערלה נוהגת בהן דוקא כשהבריך והפסיק הבריכה מן האם שלה כענין ששנינו בפ"ק דערלה אילן שנעקר ובו בריכה והיא חיה ממנה חזרה זקנה להיות כבריכה הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה ספוק גפנים וספוק על גבי ספוק אעפ"י שהבריכן בארץ מות' ר"מ אומ' מקום שכחה יפה מות' ומקו' שכחה רע אסו' וכן בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות אם הוסיף במאתי' אסור קתני רישא מונה משעה שנפסקה וסיפא והיא מליאה פירות אם הוסיף אלמא דין ערלה בהרכבה משעת הפסקה חל עליה ולא משעת הברכה ופי' מרכיב כגון שמרכיבין יחור של אילן יפה באילן אחר ובפ' משוח מלחמה לענין עורכי המלחמה תניא חללו פרט למבריך ומרכיב והוינן בה והא אנן תנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ומתרצינן לא קשיא כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר כלומ' מפני הרכבת איסור אינו חוזר אע"פ שערלה נוהגת בה אבל מפני הרכבת היתר חוזר ואקשי' האי הרכבת היתר ה"ד אילימא ילדה בילדה תיפוק לי' דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ילדה בזקנ' והא"ר אבהו ילדה שסבכ' בזקנ' בטלה פירוש שנסתבכה בזקנה והורכבה עליה ונעקר שרשה מאיביה והיא חיה מן הזקנה וכ"ש בשהרכיבה (הוא) דבטלה לה ומתרצי' א"ר ירמיה לעולם ילדה בילדה וכגון דנטעה להך קמייתא לסייג ולקורות דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. ומ"ש ילדה בזקנה דבטלה ומאי שנא ילדה בילדה דלא בטלה התם בזקנה אי מימליך עלה לאו בת מיהדר היא הכא בת מיהדר היא מידי דהוי אעלו מאיליהן דתנן עלו מאיליהן חייבין בערלה.<br>ומהך סוגיא שמעינן דכל מקום שהזכירו הרכב' לעשות' כנטיעה לערלה ולרבעי אינן אלא בשהרכיב יחור של מאכל בילדה שנטעה לסייג ולקורות ודעתו על ההרכבה שתהא למאכל בין שהוא לקורו' שמונין להרכבה זו משעת נטיעה ולא משעת הרכבה זו דהא אפי' מחשב על הראשונה אינו מונה לה משעת מחשבה אלא משעת נטיעה והכי תני לה מפורש בתוספתא נטעו לעצים וחשב עליו לאכילה מאימתי מונה לו משעת נטיעתו הילכך לאו בת מהדר היא למנות לה משעת הרכבה דאלת"ה לוקמה ילדה בילדה של שתי שנים שתחזור ליה ההרכבה לאחר שיצאו שני חזרה של ראשונה אלא כולן למנין ראשון הן נמנין.<br>ואי קשיא לך הא תינח לענין ערלה אלא מרכיב ערב שביעית אמאי יעקור תבטל בזקנה מרכיב ילדה בילדה שנטעה לסייג ולקירות כל שערלה נוהגת בהן ואינה בטלה לערלה ולרבעי הוי ליה כנוטע בשביעית ואסור כפי הענין שפירשנו למעלה א"נ שביעית בכל הרכבה אוסרת אפי' ילדה בזקנה דטפי מאברויי אילנא הוא ורש"י ז"ל פי' שם בפ' משוח מלחמה דהרכבה שנוהגת בה ערלה האסירה בכל מקום היינו ייחור שנתלש מזקנה והרכיבו בילדה ובא לומר שאף הפירות שבאותו ייחור אסורין משום ערלה שהרכבתו זו היא נטיעתו. ועוד ראיתי לו לרש"י ז"ל שכתב בפ' ג' דע"ג בהא דתניא התם ומודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר כלומר אם נטע אגוז של ערלה מותר ואם הבריך והרכיב ייחור של ערלה באילן זקן מותר מיד דזה וזה גורם הוא והכי אמרי' בעלמא ילדה שסבכה בזקנה מוארת אלו דברי הרב. ואינן דברי' נכונין דילדה שסבכה בזקנה מותרת לאו לרבי יוסי בלחוד איתמר ומשום ביטול נגעו בה דהא סוגין בפ' משוח מלחמה לכ"ע חזינן ולאו לרבי יוסי בלחוד וכי מתרץ נמי במרכיב ילדה בילדה של סייג וקורות לכ"ע הוא יאפי' לרבי יוסי דאי מימליך עלה מצי לאהדורה וכיון שכן החיוב מושך את הפטור שאיפשר לעשות כמוהו וליכא זה וזה גורם כלל. <br>ומצאתי סוגיא ירושלמית בזה הענין תני א"י שהרכיב אילן מאכל על אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה מאימתי מונה לה משעת נטיעתה ריש לקיש אמר ובלבד דברים שבאין במחשבה כגון חרובי צלמונה וחרובה גדודה אבל ערבה כנטוע בארץ רבי יוחנן אמר אפי' ערבה. פי' סבר ריש לקיש דכי קתני ברייתא במרכיב אילן מאכל על אילן סרק שאע"פ שהוא חייב בעצמו בערלה אין מונין לו משעת הרכבה אלא משעת נטיעה לא אמרו אלא באילן שהוא עושה פירות שאינן חשובין כגון חרובי צלמונה שהן חשובין כאילן סרק לענין ערלה וכן מיעטו אותן שאינן חייבין במעשר מפני שאין פירותיהן נאכלין כדדריש בספרי מפרי העץ ולא כל פרי העץ ואפשר שעיקר נטיעתן לסייג ולקורות או שהן עולין מאיליהן במקום חורשין ופטורין הן מדין ערלה כדמפורש התם בירוש' דאם חושב עליהן ערלה נוהגת בהן וכיון שהן באין למחשבת חיוב אם הרכיב עליהן אילן מאכל חשוב ערלה נוהגת בהן אלא שמונה משעת נטיעה דראשון אבל אם הרכיב אילן מאכל על אילן סרק גמור שאין עושה פירות כלל כגון ערבה כנוטע בארץ דמי ומונה משעת הרכבה ר' יוחנן פליג דאפי' ערבה קתני מונה משעת נטיעה.<br>והוו בה התם בירוש' והא תנינן אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ראש השנה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור על דעתיה דריש לקיש דפתר לה בערבה ניחא על דעתיה דר' יוחנן דאמר אפי' ערבה למה לו יעקור ומתרץ שניא היא שהן מתאחין בשביעית והדר פריך והידא אמר דא הנוטע והמבריך והמרכיב שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימה בשביעית אבל פחות לא עלתה לו שנה ואסור לקיימה בשביעית אבל פירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט ומתרץ תני ר' יהושע אוניא לית כאן מרכיב א"ר בא אפי' כריש לקיש לית כאן מרכיב לשעבר הא בתחלה לא.<br>ואין פי' דברי ר' בא ברורין לי אבל מ"מ לדעת ר' יוחנן הרי מעלין שאין ערלה נוהגת בהרכבה לעולם למנות לה משעת הרכבה אלא משעת נטיעה דראשון וזה אמת הוא לפי גמרא שלנו דלעולם הרכבה בטלה בעיקר אילן אלא בכל מקום במרכיב ילדה בילדה הדברים אמורים ושתיהן נמנין למנין אחד ומשום דהוו להו כעולין מאיליהן קאמרי' דנהגא בהו ערלה כדפרישית ולפי זה הענין מה שאמרו צריך שתי שבתות ול' בין לערלה בין לשביעית אינו אלא בנוטע ומבריך אבל הרכבה כל שהרכיב קודם לכן דיו לשתי שבת��ת בילדה שנטעה ל' יום קודם לכן דהא אין מונין אלא משעת נטיעה וכן לסייג ולקורות כדפרישית ומיהו מ"מ שתי שבתות ושלשים יום הוו נמנין בכולהו <br>ושוב מצאתי נוסחא שכתוב בה אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן. ולפי זה י"ל דכיון דלא מיתוקם בירושלמי מרכיב אלא לדברי ריש לקיש ובגמרא דילן תנן מרכיב אלמא כריש לקיש דירושלמי ס"ל דמונין להרכבת אילן מאכל על גבי אילן סרק משעת הרכבה והאי דלא מוקמינן בסוטה חוזרין מעורכי המלחמה בהכי משום דהרכבת איסור היא ואין חוזרין עליה. וזה עיקר שהרי אפי' לר' יוחנן הוה מצי לאוקמי במרכיב על אילן סרק בתוך שלש שהרי אין חוזרין על אילן סרק מעורכי המלחמה וחוזר בשביל ההרכבה זו ומדמהדרי בגמ' התם לאוקמא במרכיב על גבי ירק אליבא דיחידאה ולא מוקמי בהכי ש"מ אין חוזרין עליה דהרכבת איסור היא. <br>ושוב מצאתי בתורת כהנים הענין הזה מבואר דתניא התם מנין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל על גבי סרק ולא עץ מאכל ע"ג עץ מאכל ת"ל את חקתי תשמורו ונוסחא שלנו בירוש' משובשת. <br>עוד ראיתי שם סוגיא אחרת בענין הזה גבי מתניתין דתנן אילן שנעקר וכו' צריכה כו' א"ר מונא א"ר חנינא ילדה שספקה לזקנה טהרה הילד' א"ר חייא בר אבא מתני' אמרה כן ספוק גפנים ספוק על גבי ספוק אעפ"י שהבריכן בארץ מותר וחשלומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה מן הזקנה א"ר חנינא בר הלל רבי יהודה היא דאמר מתאחה היא עד שלא תשריש ר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשין אין בהם ממש א"ר זירא לרבי יוסי בפירוש שמעתא מרבי יוחנן או מן שיטתיה דא"ר יוחנן ותני כן הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה נטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה ואתון סברין הקדש פטור וזקנה פטור ולא דמיא הקדש הואיל וראוי לחשוב עליו ולחייבו אית לך גבי זקנה ראוי לחשוב עליה ולחייבה. זוהי הסוגיא הזו.<br>וכך פירושה: ילדה שסבכה בזקנה כגון שסבכה בה והורכבה עליה טהרה הילדה ובטל בזקנה כדר' אבהו בגמ' דילן ור' חייא בר אבא מייתי לה ממתני' דתנן ספוק גפנים ספוק על גבי ספוק כלומר שלקח ענף גפן תלושה וקשרה על גבי אחרת מחוברת והאריך אותה בזו היוצאה וכן גפן על גפן בכל אחת קשר באמצע גפן אחרת להאריכן ולהמשיכן לעשות מהן ערים וכיוצא בהן והגפנים כולם מתברכין והן זה על זה והן מוציאין ציץ אחר וענף גדול ועבה ודרך הרכבה היא זו וקתני אעפ"י שהבריך הספוק הזה של כל הגפנים בארץ אין ערלה נוהגת בהן לפי שכולן מורכבין הן על הזקנה הראשונה שמחוברת בקרקע ובטלות אגבה, ש"מ דילדה שסבכה לזקנה בטלה ומקשי במבריכן בארץ דמתני' למה מותר ניחוש שמא השרישה הילדה בארץ עד שלא תתאחה מן הזקנה, ומתרץ רבי חנינא בר הלל רבי יהודה היא דאמר מתאחה היא בזקנה הילדה דקאמ' א"ר יהודה כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת והדבר ידוע שאינה מוציאה שרשין ממש בג' ימים ור' יוסי מתרץ בשם רבי יוחנן שרשים אין בהם ממש וא"ל ר' זירא לר' יוסי בפי' שמעתה לזו מר' יוחנן דקאמ' שרשין אין בהם ממש כלל לומר דאפי' לרבנן אין חוששין להן ואפי' השרישה תחלה כיון שחזרה ונתאח' לזקנה ועיקר חיותה מן האחוי פטורה או שמא לא שמעתה לזו בפירוש אלא משיטתיה דרבי יוחנן קא ילפת לה דאיהו אמר בדוכתא אחריתי התם בריש ההוא פירקא שרשין אין בהם ממש ודילמא לאו לגמרי קאמר אלא שאם נתאחה תחילה כרבי יהודה שוב אין השרשין אוסרין אותה ותני כן בהקדש נטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה, ואף על פי שהשרישןלאחר הקדש, אלמא אין הקדש פוטר עד שיהו נטיעה והשרשה הכל בפטור קוד�� השרשה ולא דמיא התם ראוי הוא לחשוב עליו ולפדותו ולחייבו והולכין בהן אחר הנטיעה להחמיר אבל גבי זקנה לעולם היא פוטרת שעיקר חיותה מן הזקנה. <br>ויש לפרש ילדה שספקה לזקנה בילדה קודם ההשרשה שספקה לזקנה ועלה מקשה כיון שלא נעקרה הילדה ממקום נטיעתה ליחוש שמא השרישה קודם שתתאחה לזקנה וכיון שהיא יכולה לחיות מן השרשין שלה תאסר לעולם וקא מתרץ רבי חנינא דלרבי יהודה מתאחה היא תחלה כיון שהרכיבה סמוך לנטיעתה ורבי יוחנן מתרץ דשרשין אין בהם ממש וכן מפרש"י ילדה אעפ"י שהיא מחוברת בשרשין שלה וכדר"י בירושלמי ולשון שפירשתי הגון יותר ואין זה אלא ספוק גפנים שעיקרן הרכבה אבל בנטוע ומושרש מעיקרו שנתאחה לזקנה ודאי חייב בערלה כענין ששנינו לעקור אם חייב בערלה יכול להיות פטור ואם לאו חייב כו' מתניתין כנ"ל בפי' המשנה והסוגיא הזו. <br>וראיתי לרבינו שמשון ז"ל בפי' סיפוק גפנים כו' שהיא הרכבה ולשון ספוק בגפנים כלשון הברכה באילן וכן ראיתי להר"מ במז"ל.<br>אבל ענין הסוגיא אינו מתפרש להם יפה ועוד לשון ספוק בכל מקום אלא במקצר ומאריך כדתנן אזוב קצר מספקו בכוש וכן תנן בכלאים ספקה בחבל או בגמי מאילן כו' ועוד מאי אעפ"י שהבריכן בארץ ספוק על גבי ספוק מבריכן בארץ הוא אלא כדפרישית עיקר. וכן מצאתי בגליוני משניות ישנות של ארץ ישראל שפירשו לשון ספוק בלשון ערבי עדא רכבו עדא עלי עוד ומכלל הדברים ודאי שערלה נוהגת בהרכבה של ילדה בילדה ולא של ילדה בזקנה כלל. <br>אבל נ"ל שעכשיו בחוצה לארץ אין ערלה נוהגת בהרכבה והברכה כלל דהתם בפרק משוח מלחמה מסקינן בגמרא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן הא מני ר' אליעזר בן יעקב היא לאו אמר ר' אליעזר בן יעקב התם כרם כמשמעו הכא נמי כרם כמשמעו נוטע אין מרכיב ומבריך לא אלמא לר' אליעזר בן יעקב לית ליה דנהגא ערלה בהברכה ובהרכבה כלל מדאינו חוזר עליה מעורכי המלחמה וליכא למימר דערלה ורבעי נוהגין בהן אלא שאינו חוזר עליהן דומיא לארבע אילנות דת"ק דערלה ורבעי נוהגין בהן ואינו חוזר עליהן מעורכי המלחמה. חדא דהתם לא חשיבי והוי כולהו כבית שער לבית שאינו חוזר עליו אבל הכא אי הברכה והרכבה כנטיעה לענין ערלה ורבעי למה לא יחזור עליהן כיון דאיכא בהו כרם חשוב, ובר מן דין גבי ערלה נמי בנטיעה נטיעה כתיבא ונטעתם וכי היכי דמשמע ליה לר' אליעזר בן יעקב נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא ותניא בתורת כהני' ונטעתם פרט למבריך ומרכיב מכאן אמרו ספוק גפנים על גבי ספוק אעפ"י שהבריכן בארץ מותר פי' היינו לת"ק דר' אליעזר בן יעקב דעבד הברכה גמורה כמספיק והרכבה כנטיעה ולא משמע ליה ונטעתם אלא להוציא אלו שאין בהם הרכבה והברכה גמורה כמו שפי' קרא לר' אליעזר בן יעקב ונטעתם כמשמעו פרט לכל מבריך ומרכיב שאין ערלה נוהגת בהן לעולם שאם תאמר יש בכלל ונטעתם הברכה והרכבה היאך אר"א בן יעקב נטע כמשמעו פרט למבריך ומרכיב הא יש במשמע נטיעה הברכה והרכבה. <br>ואם תשאל אם ערלה נוהגת בהן למה לי למעוטינהו גבי חוזרי המלחמה מאשר נטע תיפוק לי' מונטעתם קראי הכי כתיבי אשר בנה אשר נטע ואעפ"י שלא בנה ולא נטע כגון ירש או לקח או נתן לו במתנה חוזר ולאו מיעוטא הוא אלא לישנא דמשתעי בהו תורה הוא ולגופיה איצטריך אלא מ"מ לר' אליעזר דמשמע ליה נטיעה כמשמע' פרט למבריך ומרכיב בנטיעה דכתיבא גבי ערלה נמי אין במשמע מבריך ומרכיב כלל והא דא"ר אליעזר גבי כרם כמשמעו יש לפרש דס"ל כמאן דתני כרם רבעי בפרק כיצד מברכין ופירש רב אחא משבחא דלמאן דתני כרם רבעי ומייתי לה מג"ש הכרם כדאיתא התם אין רבעי נוהג אלא בכרם שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל גפן יחידית אינה צריכה פדיון כלל. ואין הפירוש הזה מתחוור לי דא"כ ג"ש גמיר לה התם נאמר כאן תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם ולמאי איצטריך ליה הכא למימר מכרם כמשמעו קאמר משום דהכי הוא ועיקרא משום ג"ש דאין בהן רבעי כלל ודברי הגאון עצמן אינן מכוונים אצלי דהא גבי כלאי הכרם נמי גפן יחידית בכלל כלאים הוא וכל שזורע חטה ושעורה וחרצן קדש אלא לא בא הכתוב אלא להוציא שאר אילנות הא במין דכרם אפילו גפן יחידית נוהג בה רבעי ובין מאן דנפקא ליה מג"ש בין מאן דנפקא ליה מהלולים תרוייהו כרם רבעי נוהג וגפן יחידי' בכלל.<br>וכן ראיתי עוד לרש"י שפירש שם במסכת סוטה דלמאן דתני כרם רבעי אין ערלה נוהגת אלא בכרם שלם דהיינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב וזו קשה מן הראשונה דודאי ערלה אפילו בשאר אילנות נוהגת ולא שמענו לר' ולר' אליעזר דפליג אכולהו תנויין דאמרינן גבי ערלה בכל האילנות וג"ש דותבואת הכרם ליתא אלא לרבעי ואינה נדחית לפני פניו דמקרא מלא דבר הכתוב ונטעתם כל עץ מאכל.<br>ויש לי ראיה מפורשת שם בפ' כיצד מברכין מסוגיא דצלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ואוקימנא כר"ע משום דמקיל וכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואיתמר עלה נמי רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות ואוכל את הקפריסין ואוקימנא כר' עקיבא משום דמקיל וכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וליעבד מר כבית שמאי דמקיל טפי דמספקא להו ותנן ספק ערלה בארץ ובחוצה לארץ יורד ולוקח כו' ומתרץ לה משום דב"ש במקום בית הלל אינה משנה הא למדת שאין בערלה מקיל להתיר בשאר אילנות חוץ מכרם שא"כ פסקנו הלכה כמותו בחוצה לארץ ובין אביונות בין קפריסין ואפי' פירות של שאר אילנות מותר משום דהלכה כדברי כל המקיל בח"ל וכ"ש דפלוגתא דר' חייא ור' שמעון ברבי היא חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי ור' תני כרם רבעי וגמר לה ג"ש והלכה כר' עבדינן בשאר מקומות וזו ראיה נכונה. וההיא דאיתמר בפרק משוח מלחמה לענין ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה וה"מ שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל כוליה כרם קלא אית לה לומר שאף בכרם קטן של שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב גזרו דלית ליה קלא וכ"ש בגפן יחידית אבל בכרם גדול בלבד התירו משום קול וכן הענין נראה שלזה לדברי רש"י ז"ל גפן יחידית אין בה ערלה וכרם שלם קלא אית ליה אין גזרתם (לא) בשתים כנגד שתים ואחת זנב פחותין מטפח מילתא דלא שכיחא ולא גזרינן בהן ומכל הדברי' אין לנו היתר בהם אלא בשאר אילנות בח"ל שאין רבעי נוהג בהן ואפשר בארץ הל' כר' דגמר ג"ש וכמאן דתני כ"ר דלא אשכחן בהדיא דרבי פליג עלי' אבל בגפן יחידי' רבעי נוהג וערלה נוהגת בכולן בנטיעה אבל בהברכה והרכבה כפי דברינו למעלה אין בהם משום ערלה בחוצה לארץ. וכן ראיתי במקומות הללו והסמוכין לנו שמבריכין וחוזרין ומבריכין שנה אחר שנה ואין חוששין לערלה ושמא סמכו ראשוני' שבדורות שעברו על מה שפירשנו אנו וראו כדברינו והענין צריך עיון. <br>והר"מ במז"ל חידש עוד ואמר נ"ל שאין דין רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה וק"ו הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריה' אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהל' מעשר שני חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה אבל בארץ ישראל נוהג בין בפ��י הבית בין שלא בפני הבית והורו מקצת הגאונים ז"ל שכרם לבדו פודין אותו בח"ל ואח"כ הוא מותר באכילה ואין לד"ז עיקר אלו דבריו ז"ל. <br>ובודאי שזה ק"ו שאין עליו תשובה אם אין רבעי נוהג בסוריא כל שכן בחוצה לארץ אבל מנין לנו שאין נוהג בסוריא וכמדומה לי שלמדה מן הירושלמי דאיתמר התם בפרק חמישי ממסכת מעשר שני תמן תנינן ר' יודא אומר אין לנכרי כרם רבעי וחכ"א יש לו א"ר אלעזר כיני מתני' אין לנכרי נטע רבעי כל עיקר ר' ביבי קומי ר' זירא בשם ר' אלעזר אתיא דר' יהודה כב"ש על דעתיה דר' כמה דב"ש חומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כו'. <br>פי' ר' קאמר התם אליבא דב"ש בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע כרם לב"ש יש לו חומש ויש לו ביעור ומפרשי לה התם על דעתיה דהדין תנא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית דכוותה אין נטע רבעי בשביעית והשתא קאמרי' דר' יודא כב"ש אליבא דר' ס"ל דגמרי נטע רבעי ממעשר שני לומר שאין זה נוהג אלא בזמן שזה נוהג כמה דב"ש אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מעשר שני בשביעית דכותה אין נטע רבעי בשביעית ר' יהודה אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מעשר שני אינו בסוריא אף נטע רבעי אינו בסוריא אמר ליה מימר אמר שאין לו חומש ואין לו ביעור הא שאר כל הדברי' יש לו ר' יודא אומר אין לנכרי נטע רבעי בסוריא. <br>פי' ר' זירא קא מהדר ליה לר' ביבי דר' יהודא לאו בשיטת ב"ש הוא דב"ש לא אמרי אלא שאין לו חומש וביעור בשביעית אבל נוהג הוא רבעי בשביעית ור' יהודא קאמר לגמרי שאין נטע רבעי בסוריא. ועוד האריכו באותה סוגיא ואמרו תני ר"א ור' יוסי אמרו לא נתחייבו בו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשר שכבשו וחלקו. א"ר חסדא אתיא דר' יוסי בר"י בשיטת ר"י אבוי כמה דר"י אמר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא דכותה אין נטע רבעי בסוריא. כן ר' יוסי אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מעשר שני אינו אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו דכותה אין נטע רבעי אלא לאחר י"ד כו' זו היא הסוגיא דשם.<br>ובודאי מה שלמדין רבעי ממעשר שני לפוטרו בסוריא וכ"ש בחוצה לארץ אם לומר שאינו חייב מן התורה כבר ברור הוא שכל מצוה שתלויה בארץ אינה נוהגת בח"ל ואין מעשר שני פשוט לפטור יותר מן הרבעי אלא על כרחנו לומר דמשום ערלה בח"ל הלכה והם סבורין שהיא הלכה למשה מסיני למדו הרבעי לפטור מן המעשר לומר שאינו נוהג בח"ל וכיון שר' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר כולהו ס"ל דנטע רבעי למד מן המעשר לפוטרו בסוריא עבדינן כותייהו משום דכל המקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכ"ש דגמרא דילן בפרק האיש מקדש לב"ה קאמר להך סברא דגמרי קדש קדש ממעשר שני הילכך אין רבעי נוהג בח"ל כלל כדברי הרב ז"ל וכן משנתנו מוכחת בלשונה דתנן בפ"ק דקדושין וכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערל' וכלאים ותנן נמי החדש אסור מן התורה בכ"מ והערלה הלכה והכלאים מד"ס והא רבעי מצוה בפ"ע היא ובכ"מ נמי שנוי הוא אצל ערלה שוה לאילן לערלה ולרבעי אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי וכאן לא שנו אלא ערלה, אלמא אין רבעי אלא בארץ.<br>וזו שאמרו בירושלמי במעשר שני שאינו נוהג בסוריא יש מפרשים דמן התורה קאמר, אבל מדבריהם נוהג כשאר מעשרות שנוהגין שם, ואפילו בח"ל יש מקומות שנוהגין כדתנן במס' ידים בכל מעשר שני בשביעית ומיהו במעשרות תקנו אבל רבעי לא תקנו שם כלל וזה דעת הראב"ד ז"ל. <br>וה"ר משה ז"ל סובר שכיון שהוא טעון הבאת מקום לא גזרו בו שינהגו כל�� ושאר מעשרות נוהגין שם מפני שעשאוה כארץ ישראל לרוב הדברים אבל בח"ל מתוך שרצו לקבוע שם מעשר שני כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית תקנו שם כל המעשרות. עד כאן הביא אותנו משך העניינים להאריך בדין ערלה ורבעי על השמועה זו שבפרק ראשון דראש השנה. והאל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות: 
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+עוד אכתוב מעט בזה הפרק בשיטה זו שאמרנו בגמ' <b>אמר ליה רבי שמעון שזורי קאמרת הוא סבר יש בילה ורבנן סברי אין בילה.</b> ויש כאן קושיא מפורשת לרבי שמעון שזורי הני כמאן שוינהו רבנן ומדר' שמעון שזורי נשמע לרבנן דלאו טעמא הוא כדרבה. והמפרשים האריכו בתשובת שאלה זו ולא עלתה בידם כלל. <br>והריני מפרש שיטה זו מתחילתה שהיא צריכה להתלבן מעיקרא הכי מתמה רבה היכן מצינו השרשה לענין מעשר הא בדברים שזרען נאכל והם אין נאכלין אחר התחלת פרי הלכו בהן כגון חנטה באילן ושליש בתבואה וזיתים ובדברים שהן נאכלין ואין זרען נאכל אחר לקיטה הלכו בהן כגון ירק ואלו אם זרעם עיקריהו כתבוא' ואם ירקן עיקריהו כירק ומתרץ מפני שאי אפשר שהתבואה הבאת שליש שלה כולו כאחת והירק אע"פ שאילו לקיטתו כאחת אין אדם עושה גורן אחד משני לקיטות שלו אבל אלו עושין פרכין פרכין ונלקטין פרכין פרכין ואדם כונס מכולן גורן אחד והרבה פעמים נמצא תורם מן החדש על הישן לפיכך הלכו בהן אחר השרש' שהיא נעשית כאחת. ואפשר שהוא מדבריהם שהמעשר שלהן עצמו מדבריהם הוא כדברי רש"י ואע"ג דתני שביעית י"ל שאין לך חייב בשביעית מן התורה אלא גדל בחיוב ונלקט בחיוב ולקיטה וחנטה מדבריהם הוא או שי"ל דדין תורה הוא הואיל ועושין פרכין פרכין שנלך אחר דבר שיש לו גורן אחד בין למעשר בין לשביעית דהיינו השרשה ותניא בתורת כהנים לענין שביעית מנין לאורז ולדוחן ולפרגין ולשומשמין שהשרישו לפני ר"ה כונסן אתה בשביעית ת"ל ואספת את תבואתה בשביעית יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל שש שנים תזרע ואספת ששה זרעי' ששה אספים לא ששה זרעים ושבעה אספים ושמא מכאן למדו שנלך אחר אסיפה שהיא כאחת. זו היא שיטת השמועה הזו. <br>ולענין הקושיא שאמרנו מדברי ר"ש שזורי אני אומר דרבה הכי קאמר ר"ש שזורי קאמרת הוא סבר יש בילה ולדבריו לא קאמינא דאיהו ודאי כיון דמוסיף פול המצרי והוא אינו עושה פרכין פרכין אלמא לדידי' טעמא אחרינא הוא אלא לרבנן קאמינא דלית להו אלא הני וקאמר דעל כרחך לא משתני הני אלא משום דעושין פרכין פרכין וקא סברי אין בילה וכיון דאיתריץ טעמיה דרבה לרבנן לא חשו בגמרא לפרושי טעמא לרבי שמעון שזורי ואפשר דאיהו אית ליה השרשה במעשר בירקות כגון הני ובצלים הסריסין ולא הלכו בירק אחר לקיטה אלא בנוטע לירק וירקו נאכל ורבה לרבנן קא מתמה ולרבנן קאמר וה"נ מסקי' דהכל הולך אחר גמר פרי (כפול) המצרי והיינו לרבנן משום דפריו נגמר כאחד ודמי לשליש דתבואה דהוא נמי כיון שהביא שליש גמר פרי הוא שזורעין אותו ומצמיח וכן מפורש בירושלמי (שביעית ב,ה):
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+<b>והא תנא מפני שהוא קרן קאמר חדא ועוד קאמר.</b> תמהני למה להו לדחוקי למתני' בחדא ועוד ולאוסופי בהא האי טעמא דהא טעמא מפני שהוא קרן וכולה מתני' כדקא מתרצינן מעיקרא קיימא. <br>ואפשר מפני שסוברין בעלי הגמר' שאלו הטעמים אמת וקשיא להו ליתנינהו במתני' ומפרקי' דאין הכי נמי. <br>ואפשר לומר שטעם משנתנו טעם חלוש הוא שאע"פ שמצינו שנקרא מין קרן ולא שופר הואיל ומצינו שאף השופרות נקראו קרן נמצא שלשון קרןכולל לכל דבר והכל לשון אחד לפיכך עשו לו סניפין מטעמים הללו. וזה נראה עיקר מדקאמרינן שפיר קאמר רבי יוסי כו' ועלה אתינן ואמרינן עולא אמר היינו טעמייהו דרבנן כו' אלמא לפרוקי דשפיר קאמרי רבנן אע"פ שאינו משנה אותו פירוק שאמרו ורבנן כל השופרות איקרו קרן ואיקרו שופר דהא על כרחין מתני' קתני לה אבל הוא בא לעשות לו סניפין מפני שלא היה יכול לעמוד בעצמו. <br>ומצינו בירושלמי שמקשה אהא דאמרינן הכא והתם ורבנן כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר חוץ משל פרה שנקרא קרן ולא נקרא שופר והתיבון והרי של יעל הרי אינו קרוי קרן ולא שופר (סברון) כההיא דא"ר לוי שנייה היא שאין קטיגור נעשה סניגור. <br>ונראה שכך פי' הרי של יעל בתמיה שאינו נקרא שופר ומפרקינן הרי אינו קרוי קרן פי' אע"פ שלא מצינו שנקרא שופר ומיהו אין לנו לומר שלא יהא שמו שופר עד שנמצא שיזכירנו הכתוב ולא יזכירנו אלא בלשון קרן ואקשינן מי כדון כלומר מה זו סמיכה שאתה סומך על טעם זה שמא אף של יעל יהא שמו קרן כמו של פרה אלו הזכירו הכתוב ומפרקינן עיקר הטעם הוא לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. זהו שאמרתי שאין טעם ראשון מספיקו ועשו סניפין מאחר. ואם אין אתה מפרש הירושלמי כן קשי' לן לגמ' דילן נמי של יעל אמאי כשר והלא לא מצינו שנקר' שופר. <br>ויש להקשות היאך שנינו כל השופרות כשרין חוץ משל פרה והרי של ראם נמי קרן הוא כדכתיב וקרני ראם קרניו וכתיב ומקרני ראמים עניתני והיא חיה וקרניו נאות כדתניא בספרי ואפי' להני לישני דמוספין במתני' טעמא דקטיגור או דב' וג' שופרות מ"מ טעמא דקרן פסול במתני' וליתני של ראם וכ"ש ללישנא קמא דמתרצינן בגמרא. וי"ל חוץ משל פרה מפני שהוא קרן וכל שהוא קרן קאמר ומשום דלא שכיח לא קתני ליה בהדיא. <br>ולי נראה שאין בכלל השופרות אלא הקרנים החלולים שזכרותן ניטלת מהן, אבל קרני מקצת החיות שכולם עצם אחד אינם בלשון שופר אלא קרן שמם ואפי' קדח בהן פסולין לתקיעה וקרני הראמים כך הן עשויין, ומש"ה תנן כל השופרות שהם הקרנים החלולין כשרין חוץ משל פרה שאע"פ שהוא שופר מפני שנקרא קרן כאותן שאינן חלולים ששמן קרן. והא דקתני מפני שהוא קרן ולא קתני שנקרא קרן משום דכיון דקרן איקרי שופר לא איקרי כקרן גמור הוא ולא שופר הוי ונסיב לה תלמודא וקרני ראם קרניו לומר שקרני השור כשל ראם שהם קרן ודאי ועכשיו נתרפא טעם המשנה בשל יעל ואותן שלא הוזכרו בכתוב דכיון דשופרות הן ודאי כשרין אלא פרה שפסלה הכתוב בשמו. <br>וראיה לפרושנו כי מה שאמרו קדחו בזכרותו יצא מהו דתימא מין במינו חוצץ קמ"ל. אלמא אין הכשר התקיעה בזכרות אלא בעליונו של קרן שהוא השופר אלא שאין הזכרות חוצץ בו הוא אילו לקח זכרות בלבד וקדחו ותקע בו לא יצא שלא תקע בשופר כלל. וליכא לפרושי משום דזכרותו וגלדו (אחד מגלדין) פרה לרבנן ומשום שאין העליון (של) שופר כשני שופרות הן אבל בקרנים שהן עצם אחד פשיטא דכשר דלא הוה ליה מין במינו אינו חוצץ אלא כיון דמחובר חד הוא ועוד שאין זכרותו וגלדו של קרן (א' מגלדי) פרה לרבנן ומשום שאין הכשר תקיעה בזכרו' שהוא עצם בעלמא קאמר הכי דלא הוי שופר בתוך שופר דזכרות לאו שופר הוי והוא הדין לקרנים שאינם חלולים כגון של צבי דפסולין לעולם. <br>וקשה לי עוד קרן השעיר יהא פסול דכתיב והצפי' קרן חזות בין עיניו וכתיב נשברה הקרן הגדולה. וי"ל כולן בכלל יובלות הן כדכתיב שה כשבים ושה עזים אי נמי התם דניאל הוא שראה לצפיר קרן שאינה חלולה כגון של שאר חיות ולא כדרך של שאר צפירים כמו שראה לו קרנים הרבה והורה זה על תוקפה של קרן שהיא חזקה:
+
+Daf 26b
+
+הא דתנן <b>שופר של ר"ה של יעל.</b> פשוט הוא שלא חלקו על משנה ראשונה שאמרה כל השופרות כשרין אלא בלכתחלה נחלקו ר"י ורבנן וזהו שאמר ר' לוי מצוה של ר"ה ושל יוה"כ בכפופין אבל דיעבד יצא בפשוטין. והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי אחד מן המחברים שטעה בדבר:
+והא דקתני <b>בתענית בשל זכרים כפופים.</b> נראה דבזכרים לאו דוקא אלא בכפופים בלחוד קפיד תנא דרישא דקתני של יעל פשוט ודאי בפשוטין בלחוד קפיד דיעל לא מיכתב כתיב ולאו אסמכתא דכלום איכא אלא בעי פשוטים וקתני להו ביעל דאינון פשוטין וסיפא בעינן כפופים וקתני להו בזכרים. <br>ואפשר לומר דקתני יעל וזכרים לומר שאם עשה של זכרים פשוט ושל יעל כפוף פסול דלאו דרך העברתו הוא ולא מסתבר מ"מ פשוט של שאר חיות שגדלתן כך כשל יעל וכפופין של שאר בהמות שדרכן בכפופים כשל זכרים לתנא דמתני' וההיא דאמרינן לעיל מפני מה תוקעין בשופר של איל מילתא אחריתי היא לומר שמצוה מן המובחר בשל איל ממש ולא בשאר כפופין והא לא מיתניא במתני' כלל, וכן זו שאמרו שם למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין מצוה שנהגו בה מן המובחר קאמר דמתניתין לא קתני אלא על סדר ברכות לכתחלה ודיעבד ושלא על סדר ברכות יצא אלא שנהגו מצוה מן המובחר בשתים שלא על סדר ברכות ועל הסדר ופירשתיה בספר המלחמות:
+
+
+Daf 27a
+
+הא דתנן <b>תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת.</b> הראשונים פירשו שאם תקע בתקיעה האחרונה של תר"ת והאריך בה כשתים כדי שתעלה לו אף לתקיעה ראשונה של תר"ת השני לא עלתה לו אלא לאחת וצריך לתקוע תקיעה אחרת להתחלת תר"ת השני אבל לתקיעה אחרונה של סימן ראשון עלתה לו ובא רב יצחק אבן גיאת ז"ל ואמר שמצא בירושלמי שאף לתקיעה אחרונה של תר"ת ראשון לא עלתה לו ומאי אלא אחת היא התקיעה ראשונה של סימן ראשון שתקע בה בפ"ע. וזהו הירושלמי כמו שכתבו תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחתרבי אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפי' אחת אין בידו למה ראשה גבי סופה מצטרף וסופה גבי ראשה מצטרף לא סיפא אית לה רישא ולא רישא אית לה סיפא. ואמר הרב ז"ל מתוך שלא מצינו בעלי התלמוד באין לחלוק על המשנה חזרנו לומר על הראשונה נאמרת ועליה אמר אין בידו אלא אחת פי' אותה ראשונה בלבד שתקע כתקנה אבל השניה שמשכה כשתים אין בידו אפילו אחת מהן וזוהי דעת דר' זעירא. <br>וזה הפי' כמה הוא דחוק שיאמר תנא דמשנתנו אין בידו אלא אחת ויאמר ר' זעירא אפי' אחת אין בידו ולא בא לשנות אלא לפרש והלשון הוא דבר והפוכו ועוד אראך שאין זה דרך הירושלמי ולא זו העיר.<br>אבל בתחלה הוצרכתי לכתוב כי לפידעתי אי אפשר לפרש משנתנו אין בידו אלא אחת על הראשונ' חדא שהרי כשאמרו בגמ' למימרא דשמע סוף תקיעה ולא תחילת תקיעה יצא לא הקשו ממשנתנו עד שדקדקו וממילא תחלת תקיעה בלא סוף נמי יצא אי ס"ד אותה התקיעה שנמשך בה לא עלתה כלל בלאו הכי נמי הוה יכול למידק ואם איתא וסוף תקיעה בלי תחילת תקיעה יצא הכא נמי תיפוק משום סופה בלא תחלתה שהרי לשם מצוה הוא תוקע ומתכוין לשמוע תקיעת מצוה ואע"פ שלא עלתה לשתים כשתמצא לומר תחלה בלא סוף לא יצא וזו הואיל ולשתים נתכוין כשתים הן מ"מ תיפוק תקיעה ראשונה משום סופה.<br>ועוד דהוה לן למישני בגמרא ואמאי לסליק נמי לתרתי כלומר לא מבעיא לחדא שהוא בדין שעלתה לו אלא לשתים נמי תעלה לו מדלא קאמר הכי ש"מ דלא קשיא ליה אלא אמאי לא סליק לתרתי לפי שלאחת ודאי עולה לו. ועוד דמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה אמאי לא עלתה לו כלל מי גרע מתוקע לשיר ולכ"ע נמי יוצא בה בין ברישא בין בסיפא דהא לשם מצוה הוא תוקע וכי לא מיפסקת בתקיעות יוצא הוא באחת.<br>ועוד שאם אינה עולה לו אותה תקיעה הארוכה כלל אף אחת אין בידו לפי שהוא צריך לתקוע תקיעה אחרת ונמצא שאותה תקיעה הארוכה שלא עלתה לו מפסקת בין תרועה לתקיע' וצריך לחזור לראש כדאמרינן בגמ' לקמן באידך פרקין ודילמא ילולי הוא וקא מפסקי שברים בין תרועה לתקיעה ודילמא גנוחי הוא וקא מפסיק תרועה כו'. ואם תאמר תקיעה ותקיעה לאו הפסק היא ודאי כיון שלא עלתה לו הפסק הוא דומיא דשברים ותרועה דפשוטה לפניה ולאחריה בעינן ואין בתקיעה שיוצא בה לאחריה ממש ותניא נמי בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת פי' שאין בידו אלא תקיעה אחרונה ויחזור ויריע ויתקע פי' לפי שהפסיק בתרועה אחת שכבר הריע וחזר ונתעסק בתרועה נמצאת אותה תרועה אחרונה שאינה כלום מפסקת בין תקיעה אחרונה לתרועה לפיכך לא יצא כדאמרינן בתרועה ושברים בשילהי מכילתין וכדבעינן לפרושי קמן. <br>אלא מאי אין בידו אלא אחת שלא עלתה לו לשתים מחמת אורכה אלא לאחת עלתה לו והא דקתני תקע בראשונה ולא קתני האריך בתקיעה כשתים אין בידו אלא אחת משום דאי תנא הכי הוה אמינא דהכי קתני אם האריך בתקיעה ראשונה של סימן לא עלתה לו לשתי תקיעות ולא יהא צריך לתקוע אחרת בסוף אלא משום דבעי' פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אבל אם שתי תקיעות סמוכות על הסדר תקע בנשימה אחת עלתה לו לשתים קמ"ל. ועוד איכא למימר לפי שאין שיעור לתקיעות למעלה ואם רצה להאריך מאריך אם האריך בה כשתים פשיטא שלא עלתה לו לשתים שעדיין מעין התקיעה הראשונה היא ואחת היא שהרי אין לה שיעור למעלה ומש"ה קתני תקע בראשונה שהיא תקיעה שבתחלת הסימן והאריך (בה' בשתים) בראשונ' הרי אלו כאילו הפסיק ותקע שתים שהרי השניה ניכרת כאן קמ"ל, וזה נ"ל באמת ובנכון. <br>ועכשיו אחזור לפרש הירושלמי ולכתוב לך הגרסא מתחלתה שהרב הנזכר ז"ל קצר בה וכך הוא הירושלמי הזה בפ' הזה בפסיקת' דמתניתין שופר של ר"ה של יעל פשוט כו' א"ר יוסי הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא והדא אמרה דתקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' בא בר זמנא בשם רבי זעירא אפילו אחת אין בידו למה כו'. <br>וכך פירושו זאת אומרת תקיעה שמתחלה התחיל לתקוע להתעסק ולא לשם מצוה ובא אחר ואמר לו אכוון ותקע לי וכוון והשלים תקיעותיו או שהתחיל בה להוציאו ומשך בה יותר מן השיעור להתעסק בעלמא יצא והידא אמרה דא איזו משנה אמרה כן ומפרק תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים דתנן אין בידו אלא אחת והא כיון שהשלים הראשונה ונתכוון לשם שנייה ואינה עולה לו אינו אלא כמתעסק בעלמא אלמא שמע תחלת תקיעה בלא סוף אלא כמתעסק עולה לו אחת ובא ר' בא ברבי זמינא בשם רבי זעירא לחלוק על רבי יוסי ואמר היכא ששמע מקצת תקיע' מן המתעסק לא עלתה לו שנייה ואינו דומה למשנתנו למה רישא בסיפא מצטרף וסופו גבי רישא מצטרף פירוש כל תקיעה ראשה וסופה מצטרפין לפיכך שמע מקצת תקיעה מן המתעסק לא יצא לפי שראשה אין לה סוף כלומר אם שמע תחלתה מן התוקע לשם מצוה שחזר בסופה להתעסק לא יצא שאותו ראש התקיעה אין לה סוף וכן אם היה מתעסק בראש וחזר ותקע לשם מצוה אין לאותו הסוף ראש לפיכך לא יצא אבל משנתנו ראש וסוף יש לה לשם מצוה ועלתה לו לאחת והא דקאמר אפילו אחת אין בידו ולא מיבעיא שתים לישנא בעלמא קאמר משום לתא דמתניתין דגבי מתעסק פשיטא דלא תעלה לשתים ומדברי רבי יוסי סיוע לפרושנו הפך מדברי רבי יצחק ז"ל. <br>וכמדומה לי שהביאו זה הענין בכאן בגמרא זו משום דקתני מתניתין שופר מאריך וחצוצרות מקצרו' שמצות היום בשופר וקס"ד דבאותו אריכות הוא יוצא דהוא מקצת תקיעה ועלה קאמר הדא אמרת פשוט' ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ושאלו עוד והידא אמרה דא במתעסק דמתני' דילמא מכולה תקיעה נפיק כדמוקמינן בגמרא ואהדר תקע בראשונה כו' כדפרישית. <br>עוד במקום אחר שוה לנו הסוגיא בפרק בתרא הכי איזו תרוע' חנניא ור' מנא חד אמר הדין טרופטה וחרנא אמר דקיקין רבי חנניא חשש להא דרבי מנא ולהדא דילן והיידא אמרה דהא תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' בא בר זמינא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו למה כו' ופירוש שר' חנניא חושש לדברי ר' מנא שהתרועה קול המתרעש שנקרא להם טרופטא והוא ילולי והיה חושש עוד להדא דילן דעבדינן תלת דקיקין שהם שלשה שברים והיה עושה שברים וחוזר ועושה תרועה או הפך ולא היה רוצה להוציא עצמו בסימן תשר"ק כלומר שיעשה תרועה ושברים כאחת והידא אמרה דא שאם יאריך בתרועה אחת או עשה שברים ותרועה לא יצא דתנן אין בידו אלא אחת אף כאן לא היתה עולה לו אלא אחת רבי בא בר זמינא אמר אף אחת אין בידו לפי שתחלתה שברים וסופה תרועה ואי שברים לאו תרועה ואי תרועה לאו שברים הילכך אין לראש סוף ולסוף ראש ולא מזו יצא ידי חובתו ולא מזו יצא ידי חובתו ונראה שלא היו חוששין בירוש' בהפסק בעושה תרוע' ושברים כאחת אבל היה להם כמאריך בתקיע' ואם היה עושה תרועה ומפסיק ועושה שברים היו חוששין להפסק ומשו"ה לא הוה אמר ר"ח דעושה תרוע' וחוזר ועוש' שברים בהפסק' בינתים שיהא להן ראש וסוף ובזה אינו הולך בשיטת הגמ' שלנו. <br>ואני חושב עוד בזה מה שהוא נהוג בירושלמי במקומות רבים תדיר שהחזירו כאן והידא אמרה דא על פשוט' ששמע מקצתה מ' המתעסק ואיתמר אפסיקא דמתניתין תקע בראשונה ומשך כון ואינו מחובר למחלוקת רבי חנניא ור' מונא ומ"מ פירוש הענין כמו שביארתי לא כדברי הרב ר"י ז"ל ובזה הדרך ישכן אור. <br>והוי יודע שמה ששנינו אין בידו אלא אחת דוקא בתקיעה ותקיעה לפי שכיון שאין לה שיעור למעלה עדיין תקיעה אחת היא אף על פי שתקע וקצר בראשונה שפעמים שאדם מאריך בזו ומקצר בזו ומש"ה אפסוקי תקיעתא לא מפסקינן אבל תקע והריע בבת אחת יצא ועולות לו לתקיעה ותרועה לפי ששנוי קול התרועה או התקיעה הוה ראש לה ולא מיקריא תחילה בלא סוף וסוף בלא תחילה. ולמדתיה מן הירושלמי דגרסינן התם בפ' דלקמן אמרן בנפיחה אחת אשכח תנויי תנא אמר בנפיחה אחת יצא והתנינן סדר תקיעות ג' של ג' ג' שלא יפחות פי' כיון דקתני של ג' ג' אלמא מופסקת בעינן דאלו בנפיחה אחת אינן שלש ומפרקי' שלא יפחות לא באה משנתנו אלא לומר שלא יפחות משלש אלא יתקע פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אבל אם תקען בנשימה אחת יצא שהרי לא פיחת וקול תקיעה משונה מקול תרוע' וניכר הוא שהן שלש.<br>והא דתשכח בתוספתא תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא לא תסמוך עלה ומשבשתא היא ותני יצא שהיא אותה הברייתא שהביאו בירושלמי דקתני יצא ואף ע"ג דפרישנא לעיל בירושלמי דתרוע' ושברים כאחת אינו עול' לו שאני התם ��תרוייהו שברים נינהו דדמו להדדי ואפסוקי תקיע' היא:
+והא דאמרינן <b>ת"ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות כו'. ואמאי ליפוק בתחילת תקיע' מיקמי דליערבב קלא.</b> תמהני ודילמא לית בה שיעור מיקמי ערבוב ואפשר מדלא קתני אם קול הברה הוא וקתני אם קול הברה שמע משמע ליה שאם שמע קול הברה אפי' בסוף לאחר שיעור תקיעה אפ"ה לא יצא. א"נ קים להו דלא מיערבב קלא בבורות אלא למאן דמאריך טובא ותקע בהו:
+הא דתנן <b>שופר שנסדק ודבקו פסול.</b> נראה מפירושי רש"י ז"ל שהוא מפרש שנסדק כולו לארכו וכן הא דתניא נסדק לארכו שנסדק כל ארכו ולפיכך פסול דלאו שופר הוא כלל ואפי' יכול לתקוע בו פסול שאינן אלא הברה א"נ משום דלאו שופר הוא כלל אלא כשברי שופר הוא.<br>והאי דקתני דבקו ה"ה שלא דבקו כדקתני ברייתא בשמעתין נסדק ולא קתני דבקו אבל מתני' רבות' קמ"ל סד"א כיון שדבקו בעצמו ולא משופר אחר ולא ממין אחר אלא בעצמו יכשר קמ"ל שאפי' דבקו פסול.<br>ומה שכתב רש"י ז"ל ודבקו בדבק שקורין גלו"ד אינו נכון דהוה לי' שלא במינו אלא שמא רצה לומר שמדבקין אותו בדבק הזה וגוררין אותו לאחר שנדבק, ואין צורך לזה הפי' שהשופר בעצמו מתדבק כשמחממין אותו באור:
+
+
+Daf 27b
+
+<b>ניקב וסתמו.</b> פי' בירושלמי דוקא סתמו אבל לא סתמו כשר.<br>אם מעכב את התקיעה פי' לאחר סתימה שהקול פגום וחלוש מכמות שהיה פסול ואפילו סתמו במינו שאותה הסתימה פוסלתו שכיון שלא נסתם יפה יפה אינו מצטרף עם השופר והוו ליה כשני מינין ופסול ואפילו לרבי נתן. <br>ואם לאו שאינו מעכב כלל התקיעה שהסתימה מהודקה יפה יפה עד שאין קול השופר רעוע מחמת הנקב כשר פי' כשסתמו במינו לר' נתן שסתם סתימה דמתני' במינו הוא כדקתני רישא ודבקו שהוא בעצמו דהיינו במינו.<br>והאי דלא פריש בהדיא במתני' פי' בברייתא דקתני נקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול אף על פי שאינו עכשיו מעכב את התקיעה הואיל ומקודם סתימה היה הנקב מעכב את התקיעה לפי שנמצא בקול שני שופרות ושופר א' אמר רחמנא ולא שנים וג' שופרות, ורבי נתן סבר במינו כשר הואיל ונסתם כלומר לגמרי שאין מעכב כלל את התקיעה אבל שלא במינו פסול בכל ענין והאי דלא פריש בבריי' אם אינו מעכב משום דסתמו לגמרי קאמר ת"ק וכל לשון סתמו נמי הכי משמע לפיכך לא פירש בברייתא ומאי דשייר מתני' פי' בברייתא ומאי דשייר בברייתא פירש במתני' שכל דברי תורה צריכין זה לזה זה נועל וזה פותח אי נמי מתניתא אהדדי תניא קתני חדא אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר וקתני אידך שחכמים פוסלין ור' נתן הוא דמכשיר במינו ותנא דברייתא בכולהו מוסיף ומפרש הוא.<br>וכך מצינו בירושלמי שופר שנסדק ודבקו פסול למאי נצרכא לר' נתן פי' דאלו לרבנן מאי איריא נסדק כולו לארכו ואפי' ניקב נמי אבל לר' נתן סד"א מדנקב במינו כשר אף נסדק כולו ודבקו בעצמו כשר צריכא דבק שברי שופרות פסול עוד היא דר' נתן ניקב וסתמו א"ר חייא בר אבא בשם ר' יוחנן דר' נתן היא דתניא ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה לא גרסי' בכאן היה אע"פ שהוא במקצת נוסחי לא גרסי' וכן במקצת נוסחי ליתא מעכב את התקיעה פסול. ור' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן כיני מתנ' אם היה מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר פי' כך היא הבריתא דברי ת"ק אם היה מעכב את התקיעה קודם סתימה פסול אע"פ שעכשיו אינה מעכבת שכבר סתמה יפה יפה. ורבי נתן סבר כיון שסתמה לגמרי במינו כשר. נמצאת מתני' ר' נתן שאלו לת"ק לעולם פסול בסתמו אע"פ שאינו מעכב עכשיו את התקיעה והאי דלא ��תני בברייתא בגמ' דילן אם היה מעכב את התקיעה משום דפשיטא ליה דבנקב שמעכב קאמרי דאי בשאינו מעכב פשיטא דהא אין קול הסתימה ניכר בו ואותו הנקב כמאן דליתיה דמי.<br>וכן פרש"י ז"ל במינו כשר דר' נתן אם אינו מעכב את התקיעה ואי אפשר לפרש דמתני' נמי אם היה מעכב את התקיעה מתחלה קתני דהא בלישנא בתרא דר' יוחנן בגמרא מוקי שלא במינו פסול דר' נתן והוא שנפחת רובו והוא הדין דמינו ושלא במינו דרבנן נמי בהכי מיתוקמי דחד דינא הוא וחד גוונא קתני הא נשתייר רובו כשר לד"ה והדבר ידוע שמעכב תקיעה הוא אלא ש"מ כדפרישית ע"כ. ורבי אבא בר זמינא אמר בשם ר' זעירא והוא שסתמו הא לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר. <br>וא"ת והיכי אפשר דרישא קתני נסדק ודבקו פסול. ופי' אפי' דבקו וכ"ש בשלא דבקו וסיפא קתני וסתמו ואתה מפרשה דוקא כשסתמו היכי אפשר דלא הוה מפרש תנא דמתני' אי נמי גמרא דילן תשובתך פשיטא דמאן דקתני דבקו אף דבקו קאמר שאלו מתחלה לא היה הסדק פוסלו היאך יפסלנו דבוקו בעצמו אבל סתמו בדין הוא שיפסלנו מין אחר שהוא תוקע בו או אפי' מינו כשאינו סתום יפה שאינו בטל וחוצץ לפיכך שנה סתם, א"נ סיפא נמי הכי קתני ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר אע"פ שסתמו וא"צ לומר שלא סתמו ודומיא דרישא הוא אבל על כרחינו יש לנו לסמוך על פי' הירושלמי ואינהו דייקי וידעי לישנא דמתניתין טפי מינן ואיכא למימר דה"מ בשופר ארוך אבל שופר שאין בו אלא שיעורו אם ניקב פסול דהא לית ביה לשיעור דשופר ואע"פ שיש לדון בדבר הזה מינקט לחומרא טפי עדיף.<br>ר"ש בעל הלכות ורב חננאל ורבינו הרי"ף ז"ל כולם פסקו כלישנא קמא דרבי יוחנן לחומרא וכך נהגו הגאונים הראשונים ז"ל דכל בדאורייתא לחומרא אף ע"פ שהוא לישנא קמא ולא אמרו הלכה כלישנא בתרא אלא בשל סופרים ובמקום שאינו ראוי להחמיר והכי נמי אמרי רבנן בכמה דוכתי בענין גיטין ואיסורי דאשת איש:
+<b>[נסדק] לרחבו.</b> פרש"י ז"ל שנסדק כל הקיפו לרחבו. ומסתברא רובו ככולו שמצינו בכל מקום רובו ככולו אלא מיהו בלישנא בתרא דרבי יוחנן מכשירין נפחת רובו וסתמו במינו ואילו כולו היינו נסדק דפסול אלא דהתם כיון דשני ראשין שלימין כשר אבל ברחבו רובו ככולו דהא כניטל הוא להחמיר ונשתייר בו שיעור תקיעה במקום הנחת פה קאמרי. וכן פרש"י ז"ל ורב יצחק בן גיאת ז"ל אפי' למעלה כנגד ראשו. ואינו:
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+הא דתנן <b>סדר ברכות אומר אבות וגבורות כו'. משמע דלא משני בהו מידי וזו שנהגו לומר זכרנו ומי כמוך לא מצאו להם הראשונים עיקר בדברי רבותינו אלא במס' סופרים מצאתי כלשון הזה וכשם שחתימתן של ר"ה ויוהכ"פ משונה משאר ימים כך תפלתן משונה ואין אומרים זכרנו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות אלא בשני ימים טובים של ר"ה ויוה"כ ובקושי התירו ואם חל ראש השנה להיות בשבת אינו אומר יום תרועה אלא זכרון תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה את שבת בגבולין משום גזרה.</b> סדר ברכות אומר אבות וגבורות כו'. משמע דלא משני בהו מידי וזו שנהגו לומר זכרנו ומי כמוך לא מצאו להם הראשונים עיקר בדברי רבותינו אלא במס' סופרים מצאתי כלשון הזה וכשם שחתימתן של ר"ה ויוהכ"פ משונה משאר ימים כך תפלתן משונה ואין אומרים זכרנו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות אלא בשני ימים טובים של ר"ה ויוה"כ ובקושי התירו ואם חל ראש השנה להיות בשבת אינו אומר יום תרועה אלא זכרון תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה את שבת בגבולי�� משום גזרה:
+הא דאמרי' <b>ר' יוחנן בן נורי אומר הפוחת לא יפחות משבע.</b> פי' לית ליה אין פוחתין מעשרה אלא מצוה מן המובחר בעשרה ואם רצה לפחות פוחת ואומר שבע ואם שלש מכולן יצא אי נמי למצוה נמי אומר שבע כי ההיא דאמרי' הפוחת לא יפחות משלש והמוסיף לא יוסיף על שבע ולכתחלה אנו אומרי' שלש ואמר רב המנונא אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי. <br>ותמיהא לי שלא כתבו רבי' יצחק והגאונים ז"ל הא דא"ר יוחנן הפוחת לא יפחות משבע ומתוך כך נראה דתנא דברייתא פליג אמתניתין דאילו מתניתין לרבנן אם פיחת מעשרה לא יצא ממאי דקתני אין פוחתין כו' ור' יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש יצא אלמא לת"ק לא יצא. דאין פוחתין אפי' דיעבד קאמר ואלו לברייתא אם אמר שבע יצא ועוד דאם איתא דסבר תנא דמתני' יצא בשבע ליתני איהו הכי כדקתני ר' יוחנן בן נורי אם אמר שלש יצא אלא שמע מינה דפליגי ופליגי נמי בר' יוחנן דאלו לתנא דמתניתין לכתחלה עשרה דלא פליג אלא דיעבד שבשלש יצא ואלו לברייתא אם בא לפחות אומר שבע פסוקים וכי פסקי' בגמרא הלכה כרבי יוחנן בן נורי אליבא דמתני' פסקי' הלכך לא יפחות מעשרה אבל דיעבד בשלש נמי אין מחזירין אותן. ואי קשיא לך אי הכי היכי פשטינן שלש דמתניתין משלש דברייתא דילמא בהאי נמי פליגי, לא קשיא כיון דהכא קתני שלש יצא והכא קתני שלש יצא ודאי חד פירושא אית להו ועוד דלית לן לשוויי פלוגתא בינייהו בכדי אלא במאי דפליגי בהדיא.<br>ואמרו הגאונים ז"ל אין פוחתין מעשרה אבל מוסיפין עליהם וכיון שקבלה היא נקבל ואע"פ שהיה נראה לכאורה שמצוה מן המובחר בעשר' כנגד עשרת הדברות או כנגד עשרה מאמרות דעשרה הוו ולא יותר הרי מצינו כיוצא בה שאמרו אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת ואמרו עלה כנגד מי כנגד עשרה מאמרות ועשרת הדברות ואעפ"כ מוסיפין עליהן:
+
+Daf 32b
+
+אע"ג דקי"ל <b>תרועה שאין עמה כלום כגון יום תרועה אומרה עם השופרות.</b> לא אמרן אלא כשאין עמה כלום אבל יש עמה חצוצרות אינה אומרה כלל ומה שנהגו להשלים בתורה ותקעתם בחצוצרות טעות הוא:
+<b>אלא שאם השלים בנביא יצא.</b> מדקאמר ת"ק מתחיל בתורה ומשלים בנביא ואומר של כתובים באמצע ולא חלק רבי יוסי אלא שחוזר פסוק אחד ומשלים בו של תורה נראה דשל כתובים קודמין לנביאים וכן אמר רבינו האיי גאון ז"ל שמסורת היא בידינו כתובים ואח"כ נביאים. ואני מצאתי מפורש כן במס' סופרים בפרק י"ח דתניא התם גבי תשעה באב הכי סיומא ד' פסוקים משל ירמיה כו' עד כי אתה עשית את כל אלה ושני מזמורים הללו מזמור לאסף ועל נהרות בבל ואע"פ שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה בזה דברי קבלה מקדימין לדברי קדושה ש"מ שבכל מקום מקדימין דברי קדושה כמסורת רבותינו הגאונים ז"ל. והא דאמרינן בגמ' תורה נביאים וכתובים סדר כתיבה נקט ואזיל דודאי לכתיבה תורה נביאים וכתובים שכך הוא סדר קבלה משה קבל תורה ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים ואעפ"י שנביאים האחרונים מאוחרים לכתובים כאן אין מפסיקין בנביאים:
+והא דתניא <b>רבי יוסי אומר משלים בתורה.</b> לא חלק על מתחיל בתורה אלא שחוזר ואומר פסוק אחד של תורה ומשלים בו והיינו דאקשינן בגמרא אלא מלכיות תלתא הוין ואם היה משלים בתורה ולא מתחיל בה מאי קשיא יאמר משל כתובים או משל נביאים ארבע ומשל תורה שלש אלא ה"ק כיון דודאי לכ"ע מתחיל בתורה על כרחך שלש' הוא אומר מהם שאין אומרי' פחות משלשה כדי שלא יפחות מן השאר וכיון שכן לרבי יוסי דאמר משלים נמי בשל תורה הוה להו ארבע והיכא משכחת להו ת��ע דהא לר' יהודה ליכא בתורה אלא שלש מלכיות ולא מקשינן עליה עשר בעינן כדאקשינן לרבי יוסי מקמי דשמעינן הני קראי דמשוי להו מלכיות וכך פירשו כל המפרשים ז"ל ותניא נמי בתוספתא מפורש בדרבי יוסי המתחיל מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה וכך היא גירסתו של ר"ח ז"ל בגמ' דילן. ופסקו כל הראשונים ז"ל כר' יוסי מדאמר ר' אלעזר בריה ותיקין היו משלימין בתורה ואע"ג דת"ק סתם מתניתין פליג עליה ופוק חזי מאי עמא דבר: 
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+<b>תנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי.</b> רבינו חננאל ורש"י ז"ל פירשו דה"ק: שיעור התקיעות כשלש תרועות ומתני' ה"ק שיעור התקיעות כשלש תרועות כלומר כשיעור כל אחת מן השלש תרועות. ואחרים פי' דה"ק שיעור כל התקיעות שהן שש כשלש תרועות ובברייתא שיעור תקיעה כלומר של סימן אחד שהם שתים כתרועה אחת שבו נמצאת תקיעה חצי תרועה. <br>ואינו נכון דתקיעה מוהעברת נפקא לן והוא לשון העברת קול והוא ארוך והיינו נמי פשוטה ועוד מדקתני ברייתא תקיעה וקתני נמי כתרועה על חדא קאמר דשל סימן אחד תקיעות מיקרו ובמתני' נמי קתני שיעור תקיעה ולא קתני תקיעות ש"מ דמחדא קאמר כדפרישית:
+ה"ג ונסחתו של רבינו חננאל ז"ל כך היא: <b>שיעור תרועה ג' יבבות.</b>וכן ברייתא שיעור תרועה שלשה שברים ופי' יבבות בלשון חכמים היינו קל יבובי וחד קלא מיקרי יבבא. ויבבא כולה בשלש נמי מיקרי יבבא וכן נמי תרועה בלשונם היינו ילולי כדאמרינן לקמן דעביד תרועה ושלשה שברים אלא בלשון תורה פליגי מר סבר יבבא דאורייתא היינו כדעבדה אימיה דסיסרא וגנותי הוא דהכי אורחא דמילתא ומר סבר ילולי הוא כדאמרי אינשי והיינו דאמר אביי בהא ודאי פליג ולא בעי לתרוצי דיבבות דקתני מתני' דומיא דיבבא דאורייתא וגנוחי הוא ולא פליגי אלא דפריש מתני' דאינון שלש ופירשו בברייתא טפי דאינון שברים משום דיבבות כדאמרי אינשי תנן וכדפרישית. <br>והוי יודע כיון דאסתפק לן בגמרא בתר הכי בתרועה או שלש יבבות או שלשה שברים שהם ארוכים יותר משלש יבבות בעינן להאריך בתקיעה כשלשה שברים שמא הם התרועה ודכ"ע תקיעה כתרועה ושלא מצינו מי שחלק בכך אלא כך נאמרה הלכה תקיעה כתרועה ותניא בהדיא לקמן שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה שלשה שברים אלמא למאן דאית ליה תרועה שברים היא שיעור תקיעה כשלשה שברים הלכך לדידן דמספקא לן ועבדינן שברים צריך להאריך בתקיעה כשברים דהיא תרועה הילכך תקיעה דתש"ת כשלשה שברים ותר"ת כשלש יבבות כל חד וחד כדאיתיה לפי שאין אנו יודעין מהו התרועה שנא' עליה שתהא תקיעה כמוה מיהו אע"ג דאיסתפק ליה לר' אבהו דילמא גנח וייליל לא צריך לאורוכי בתקיעה שיעור גנוחי וייליל דהוא שלשה שברים ושלשה יבבות דאי נמי גנוחי וייליל לא גמר רבי אבהו דגנח תלת וייליל תלת אלא דשיעורא דקמאי תקין. ועוד לספקיה דר' אבהו לא אשכחן תקיעה כתרועה אלא לדעתא דתנא הוא דאמרי ליה הא לרבי אבהו דיה לתקיעה כאחת מן הקולות שבתרועה ואפשר שאף תקיעה דרבי אבהו כתרועה דידיה כשלשה שברים ושלש יבבות, והוא הנכון:
+
+
+Daf 34a
+
+הא דאמרינן <b>או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת.</b> הכי קאמר שמא מצוה אחת הוא וצריך לתקוע ולהריע בנשימה אחת שלא יהא בין תקיעה לתרועה ולא כלום כשהוא אומר ובהקהיל תתקעו ולא תריעו הוי אומר כל אחת מצוה בפני עצמה ואם רצה מפסיק דאי ס"ד חד הוא אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא תעביד והכי איתא בפרק החליל. ורש"י ז"ל פירש תקיעה בפני עצמה כו' ולא תימא חדא הוא וה"ק היו תוקעין תרועה כו' ��תמהני עליו ז"ל.
+לגירסתו של ר"ח ז"ל כך היא: <b>שלש תרועות דראש השנה שתים מדברי תורה ואחת מד"ס. זכרון תרועה יום תרועה מה"ת.</b> פי' דבראש השנה עצמו כתיבי והעברת שופר תרועה מד"ס פי' דגמרי ליה רבנן מיובל באסמכתא בעלמא דתרועה תרועה אבל לא נאמרה למשה אלא חדא ג"ש דתרועה תרועה ומדבר אלא דרבנן אסמכוה עלה אף הך ג"ש משום דתרועה נמי היא כי ההיא דמדבר שנאמרה למשה מסיני אבל תעבירו שופר לא גמרי כלל כיון דלא כתיב בה תרועה.<br>ור' שמואל בר נחמני אמר אחת מד"ת ואחת מד"ס פי' מג"ש דרבנן, שבתון זכרון תרועה מד"ת, שופר תרועה מד"ס, יום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא ביום ולא בלילה ואעפי"כ כיון דברה"ש גופיה כתיב אסמכוה ביה רבנן ולא קרי מד"ס אלא אותה של ג"ש שהיא אסמכתא דסופרים אבל הא פשטיה דקרא הוא וסופרים הוא דדרשי ליה למלה אוחרי ביום ולא בלילה ואית דגרסי ושתים מד"ס והכל אחד. <br>והא דאמרי הני תנאי דלא גמרינן מיום הכפורים אלא אסמכתא נינהו אע"ג דגמרי' מיום הכפורים לביום ולא בלילה משום דאינהו לא ס"ל ליתן בג"ש האמורה של זה בזה ואת האמור של זה בזה אלא ללמד שיהיו שוין בדינן:
+הא דאקשינן עליה דרבי אבהו <b>ודילמא ילולי הוא וקא מפסיק.</b> קשיא לן והא לית הלכתא כרבי יהודה דאמר אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום ואי נמי איתא מנא להו לרב עוירא ורבינא דרבי אבהו כרבי יהודה ס"ל כי היכי דליקשו עליה ועוד דהוה לן למימר בגמרא לדר' יהודא קאמרי ולא לאקשויי סתם. <br>לפיכך נ"ל דאפי' לרבנן מקשו דנהי דאם הפסיק ביניהן יצא, אבל בהפסק כי האי גוונא לא יצא שאין כאן תקיעות על הסדר שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בלא הפסק שבנתים לפיכך לא יצא דהואיל ותקע לשם מצות תקיעות אחרות באמצע הרי הפסיק בנתים ולא יצא וכבר כתבתי לך מה שאמור בתוס' בענין זה. ויש לנו סיוע בדבר. <br>ומסתברא שאין להפסיק כלל בתשר"ת בין שברים לתרועות דכיון דמשום דילמא גנח וייליל הוא א"כ הכל תרועה אחת ואין להפסיק בין התרועה עצמה ואם הפסיק נפסקה וליתיה לשיעוריה ואינה עולה וק"ו הדבר דהא לרבי יהודה דאמר תקיעה ותרועה אחת היא כלומר מצוה אחת אמרינן אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום כ"ש דשברים ותרועה בסימן תשר"ת שהכל תרועה אחת ממש שאין בין שברים לתרועה ולא כלום. <br>וכתב הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל ותוקע תשר"ת ותר"ת ותש"ת שלשה פעמים נמצא כל בבא שלש של שלש שלש שהם עשרים ושבעה דתרועות דתשר"ת ושברים אחת הן. והוי יודע שאין פירוש השברים שישבור הקול ויפסיק אלא שבר כאדם הגונח משברו מכאב לב והן יבבות ארוכות וטועין התוקעין המפסיקים אותם לגמרי. <br>ושוב מצאתי בתשובת ר"ח ז"ל שלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה קיימי אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת לא מסתברא דגנוחי ויילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי ע"כ. ואין דבריו נכונים דהא תרועה היא ואי אפשר להיות בה הפסק בשום פנים ולא מיחלקי גנוחי ויילולי מפשוטא וילולי או גנוחי דר"י ואעפ"כ צריך לעשותן בנשימה אחת:
+
+
+Daf 34b
+
+ה"ג בכולהו נוסחי: <b>שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא מתשע בני אדם כאחד לא יצא.</b> ולאו משום דתרי קלי לא משתמעי כמ"ש רש"י ז"ל אלא ט' תקיעות היינו סדר תקיעות ג' של שלש שלש דאינון תשע ולא יצא משום דשמען כאחת ואנן בעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה בנתים וזה אינן סדורות כסדרן לפיכך לא יצא אבל תקיעה מזה ותרועה מזה כלומר אחר כך יצא לפי ששמען על הסדר. ויש נוסחא מפורשת תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא:
+
+Daf 35a
+
+<b>מאי שנא הני אילימא משום דנפישי קראי והאמר ר' חננאל כו'.</b> רש"י ז"ל מפרש דמפסוקי מוספין קאמרו לא דאיק לי דמאי קושי' מקראי דמוספין הא איכא כמה קראי דמלכיות זכרונות ושופרות דהוו להו ל' ואפי' בדיעבד לרבי יוחנן בן נורי הוו להו תשע והיכי קס"ד דמשום קראי דמוספין קאמר ושבקי הני דנפישי ועוד דהו"ל לתרוצי אלא משום קראי דמלכיות זכרונות ושופרות ולא לימא משום דאוושי ברכות דמשמע קראי ליכא אלא ברכות הוא דאוושי בעצמן מפני שהן תשע ועוד מדאמרי' אילימא משום דנפישי קראי והאמר רב חננאל כו' משמע דלרב חננאל לית בהו קראי כלל. ואני תמיה עוד מאן הזכיר במוסף שיזכיר פסוקים כלל ואפי' לכתחלה אלא אומר מוסף יום פלוני נעשה לפניך ובירוש' בפ' תפלת השחר אפי' אמר ונעשה לפניך חובותינו כתמידי יום וכקרבן מוסף יצא. ואפשר שחייב להזכיר המוספין עצמן לכתחלה שיזכירם בפרטין כך וכך פרים כך וכך אילים ואתא רב חננאל ואמר שדי לומר ובתורתך כתוב לאמר ובירושלמי כקרבן מוסף הכתוב בתורה קאמר. <br>ומ"מ עיקר הפי' כמו שקבל רש"י ז"ל עצמו מרבותיו שהיו מפרשין דמפסוקי מלכיות זכרונות ושופרו' קאמרי' כלומר בין הני ובין הני כל מקום שצריך להזכיר אומר כמ"ש בתורתך ועולה לו במקום הזכרה או פסוק של תורה ואתא שמעתין כר"י בן נורי דאמר אם אמר שלש מכולם יצא לפיכך אם אמר נוסח ברכותינו כשהגיע ויקבלו כולם את עול מלכותך אמר ובתורתך כתוב לאמר וכן כתוב בדברי קדשך וכן כתוב על ידי עבדיך הנביאים יצא כאלו הזכיר ג' פסוקי מלכיות והכי אקשי מעיקרא למה מוציאן ש"צ מוטב שיתפללו הם עצמן ויזכירו שלש מכולם כדברי ר"י בן נורי ולא יאמרו הפסוקים עצמן אלא ככתוב כדברי רב חננאל דאמר כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב א"צ להזכיר פסוק עצמו. וכן פי' ר"ח בפירושיו ור"ש בעל הלכות ראשונות ורבינו יצחק ז"ל:
+<b>לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות.</b> פרש"י ז"ל אבל דעיר לא משום דלא אניסי ויכולין להסדיר תפלתן. לראה שהוא מפרש דעיר שיכולין לסדר צריכין להתפלל. ותמהני א"כ היאך אמרו לו לר"ג לדבריך למה צבור מתפללין שהרי צריכין להתפלל ואין ש"צ מוציאן.<br>והגאונים ז"ל פירשו דלא פטר ר"ג מי שלא שמע תפלת ש"צ אלא העם שבשדות דאניסי ולא מצי למיעל לבי כנישתא אבל דעיר שלא בא לב"ה לא דהא לא אניסי ומצי למיעל לב"ה אבל אותם שבאו לב"ה כולו פטורין. אבל לא נתקררה דעתי עדיין משום דהוה לן למימר בגמ' הכי פוטר היה ר"ג עם שבשדות אע"פ שלא שמעו מדקאמרי סתם לא פטר אלא עם שבשדות משמע ולא אחרים בין דבית הכנסת בין דעיר ואדרבה הוה ניחא לישנא קמא דקאמר פוטר היה ר"ג עם שבשדות ולומר שפוטר היה אפי' עם שבשדות דלא שמעי משליחא דצבורא ולא מיבעי' הני דעיר דשמעי משליחא דצבורא. <br>ובדקתי ומצאתי בתשובת הגאונים שהם גורסין כך לא פטר ר"ג אלא עם שבבית הכנסת ושבשדות דאניסי אבל כולי עלמא לא. וכן ראיתי בנוסחא של ר"ח ז"ל ונוסחי דילן משבשין. ובירושלמי כך אמרו ש"צ מוציא את הרבים כו' והוא שישנו שם מראש התפלה, ואפשר שאף רש"י ז"ל כך אמר אותם דעיר שלא באו לשמוע תפלת ש"צ צריכין להתפלל ולא פטרם ר"ג מפני שאינם אנוסים ויכולין להסדיר תפלתם. והמקום ידין אותנו לכף זכות ויזכנו לעסוק בתורתו אכי"ר:
+סליק מסכת ראש השנה

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Sukkah/Hebrew/Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29.txt

@@ -0,0 +1,390 @@
+Chiddushei Ramban on Sukkah
+חידושי רמב"ן על סוכה
+Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על סוכה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+הא דאמרי' במסכת סוכה <b>מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר.</b> כך פירושו שכל סכך כשר שתחת סכך פסול אעפ"י שחמתו של עליון מרובה מצלתו ותחתון צלתו מרובה מחמתו כיון שהעליון מאהיל על התחתון נמצא מקצת התחתון עצמו פסול שאינו עשוי לצל שאותו עליון הפסול מסכך עליו ומבטלו ולפיכך הצילוהו מזה כשחבטן כלומר שערבן יחד מלשון חבוט רמי. ושיטה זו מדברי הראב"ד ז"ל למדתיה והוא דבר נבון וברור ורבים טועין בו. <br>וכשתמצא לומר שלשה דינין הם בסכך פסול עם סכך כשר. <br>כיצד היה סכך אחד פסול וסכך אחד כשר זה למעלה וזה למטה זו היא שאמרנו והא קא מצטרף ופסול לעולם. אבל נ"ל דכל שאלו ינטל מן הכשר מה שתחת הפסול ועדיין צלתו מרובה מחמתו כשר ובלבד שלא יהא ד' טפחים במקום אחד כדי שלא יפסל משום סכך פסול וזהו הדין הראשון. <br>חבטן ועשאן סכך אחד כשר ופסול מעורבין אם היה הפסול בעצמו חמתו מרובה מצלתו והכשר צלתו מרובה מחמתו הרי הכשר רבה על הפסול ומבטלו נמצא זה אינו פוסל ואינו מצטרף וזו ששנינו אם היה הסכך הרבה מהן ואמר רבה אבל אילן שחמתו מרובה מצלתו כשרה כשחבטן וזהו דין שני. <br>עשה סכך אחד בכשר ופסול ולא היו מעורבין יחד אלא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אם תלה כשר בפסול כשרה. וזהו משנתנו המקרה סוכתו בשפודין ומאי דאיתמר בה בגמרא. ואין לי להאריך בפשיטות וממה שכתבתי אין דרך לנטות:
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+<b>[אמר רב יהודה אמר שמואל סכך פסול באמצע.] </b>ראיתי שנחלקו הגאונים ז"ל אם הלכה כמ"ד סכך פסול בין באמצע בין מן הצד בארבע אמות או באמצע בארבעה יש מהן שאמרו כיון דלרבנן דבי רב בין לרב בין לשמואל בארבעה וללישנא בתרא לשמואל בארבעה נקטינן כוותיה, ומהן שאמרו כיון דלישנא בתרא עיקר ולדידהו רב סבר בארבע אמות ורב ושמואל הלכתא כרב באיסורי אנן נמי לקולא נקטינן כרב. ורבה סבר לה הכי (כלישנא) [בלישנא] קמא.<br>ואני אכריע לרב דאמר בין באמצע בין מן הצד בארבע אמות א"כ טעמא לאו משום דופן עקומה הוא דהא אפי' באמצע דליכא למימר דופן עקומה נמי הכי הוי שיעוריה בארבע אמות וכדאמרי' בגמ' ללישנא קמא בר מינה דההוא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו משום דופן עקומה נגעו בה הילכך כיון דלכולהו לישני מאן דאמר באמצע נמי בארבע אמות לא נגעו בה משום דופן עקומה על כרחין הלכתא כמאן דאמר בארבעה ומן הצד משום דופן עקומה דסוגיין בכולהו תנויי דאמרי' דופן עקומה כדאיתמר בריש מכלתין מאי קמ"ל דאמרי' דופן עקומה כו' ואיתמר נמי דהלכתא גמירי לה כדאמרי' כי אתאי הלכתא ללבוד ולדופן עקומ' וההיא נמי לרב איתמר ואתיא כלישנא קמא דסורא הילכך הלכת' כמאן דאמר באמצע בארבע ומן הצד משום דופן עקומ' בארבע אמות והאל יודיענו בסתום חכמה:
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+<b>[פייס בפני עצמו.] </b>זה שאמרו חכמים במס' סוכה ובמקומות אחרים בשמיני של חג שהוא רגל בפני עצמו והניחו בו סימן פז"ר קש"ב. פרש"י ז"ל פייס בפני עצמו דבשאר ימי החול לא היו מפייסין אלא כל עשרים וארבע משמרות מקריבות על סידור שהן סדורות ככתוב בדברי הימים יהויריב ידעי' כו' זו הוא ששנינו יום טוב הראשון של חג היו שם י"ג פרים ואילים שנים ושעיר אחד נשתיירו שם י"ד כבשים לשמונה משמרות כו' לומר שמקריבין י"ו משמרות על סידורן י"ג פרים ואלים שנים ושעיר אחד ושמונה הנשארות מקריבות על סידורן נמי י"ד כבשים כדמסדר להו מתני' ביום הראשון ששה מקריבין שנים פרים והשאר אחד אחד וקצרו של דבר שלא היה פייס למשמרות בשבעה ימי החג כלל. <br>ומה ששנינו בשמיני חזרו לפייס כברגלים. פי' הרב ז"ל שמפייסין בו כשא' הרגלים כפסח ועצרת והטעם דמפני שהיו בחג קרבנות מרובין לא היו משמרות צריכין לפייס אבל בשאר רגלים שקרבנותיהם מועטין מפייסין להם. זהו דרך המפרשים ז"ל.<br>וקשיא לי שאפי' בחג משמע דמשמרות הקודמות משתכרות יותר מן האחרו' שהם זוכות בפרים תחלה ושש מהן עפ"י סדורן זוכות להקריב בכבשי' שנים שנים נמצאו ראשו' משובחות ומשתכרו' בקרבנות יותר מן האחרות ולא תקבל אחת מהם ברצונה להתעכב עד למחר ועד שביעי וכ"ש שתי משמרות האחרונות שלא היו משלשות בפרים שאינן מקבלות עליהן להתאחר וכל עיקר הפייס לא נתקן אלא בדבר קל מזה כדתנן מעשה שהיו שניהן רצין ועלו בכבש דחף את חבירו כו' השתא בתרומת הדשן שאין בה שום הנאה לכהן אלא זכות מצוה בלבד היו מקפידין עד שתקנו להם פייס בקרבנות פרים ואילים לא כ"ש ועוד חזרו לפייס כברגלי' לא משמע כשאר הרגלים דהוה ליה למיתני בשמיני מפייסין כשאר הרגלים ועוד דהוה ליה לתנא דמתניתין למיתני לא היה פייס בחג מדקתני סתם ביום הראשון היו י"ג פרים כו' משמע דמקריבין כדרך כל רגל ועוד פייס בפני עצמו משמע דבשאר הימים היה שם פייס בפני עצמן. <br>אבל הענין כך הוא שהיו כל המשמרות מתכנסות בחג כדרך כל הרגלים ולוקחין מכל משמר ומשמר גדול שבו ומפייסין וזה שזוכה בפייס משמרתו מתחלת ביום הראשון וזה שעל ימינו משמרתו מקריבין אחריו וכן כולם כדרך שעושין בני משמר בארבעה פייסות בכל יום ובפייס הזה של יום ראשון נתפייסו משמרות כל ימי החג נמצאו כולן מקריבות בפייס זה על סדר המשנה ביום טוב ראשון של חג היו שם י"ג פרים ומי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר כו'.<br>וכן מצאתיה בתוספת' דתנא אבא יוסי בן חנין אומר לא היה פייס אלא לראשי משמרות בלבד ושאר כל המשמרות חוזרות חליל' ור' חנינא בן אנטיגנוס אומר לא היה פייס אלא ליום טוב הראשון של חג בלבד ושאר כל ימי החג חוזרות חליל' פירש סובר אבא חנין שהיו מפייסין ראשי המשמרות ומשמרה הזוכה בפייס קודמת ועל ידה מקריבו כל המשמרו' כסדורן במקרא ורבנן פליגי בהא סברי דשאר משמרות מקריבות כדרך שעומדו' ככוליאר כדפרי' ואיפשר דליכא הכא פלוגת' ואעפ"י שבלשון יחיד הם שונים אותה וכן סיפא סוגיא דר' חנינא בן אנטיגנוס הכל מודים בה וכן כיוצא בהן בתלמוד רבות וכדר' שמסודרו' בכוליאר הם זוכות בפייס כמו שזוכין היחידי' בפייס התמי' כדפרישית. 
+<b>ורגל בפני עצמו. </b>פרש"י ז"ל שאין בו סוכה ולולב, וקשיא לי אם לזה הוא רגל למה הוצרך רבי יהודה להביא ראיה לכך לומר שמיני רגל בפני עצמו הוא שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר ברכה ולינה, דבר ברור הוא בודאי שהוא רגל בפני עצמו שאינו בסוכה ולולב ואין זה נלמד מן השיר והלינה. <br>אבל ראיתי נוסחא ישנה שכתוב בה וכשם ששבעת ימי החג טעונין שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון שיר כו'. ולפי זה רבי יהודה הוא דאמר רגל בפני עצמו הוא בודאי וכיון שהוא רגל בפני עצמו אף הוא טעון שיר לעצמו וברכה ולינה. ומ"מ עדיין לא נתחוור לי זה מפני שראיתי בירושלמי אמר ר' יוחנן שמיני רגל בפני עצמו פייס בפני עצמו ברכה בפני עצמה קרבן בפני עצמו רגל א"ר בון בשם ר' אחא כולהון כתיב וביום וכאן ביום ללמדך שהוא רגל בפני עצמו פייס א"ר יוסי מתניתין אמרה כן בשמיני חזרו לפייס כברגלים ברכה כר' אילא דאמר זמן קרבן פר אחד ואיו אחד ע"כ גירסת ירושלמי ואם אין רגל בפני עצמו אלא לומר שאינו בסוכה ולולב לא הוצרכו ללמוד כן מן ה"ואו" ועוד שאינו נקרא רגל בפני עצמו בשביל שאינו בכל מצות הרגל שלו שהרי לולב נוהג בראשון ואינו בשאר הימים בגבולין ורגל פסח נמי חלוק במצה ומרור כדאיתמר לעיל. <br>ור"ח ורבינו בעל הלכות ז"ל פי' רגל בפני עצמו לענין אבילות שנמנה שבעה כדאמרינן בפרק בתרא דמשקי' אמר רבינא אף אנו נאמר יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום. וזה דוחק מאד ואינו מתקבל עלי כלל שיהא אותו מנין שחידש רבינא ואמר אף אנו נאמר נשנה לראשונים בברייתא דתניא לעיל רבי יהודה אומר שמיני רגל בפני עצמו הוא ותניא בהדיא פז"ר קש"ב כו' ועוד דתלו תניא בדלא תניא שמפני שהוא רגל בפני עצמו הוא נמנה שבעה במה מצינו שהוא חלוק לענין פז"ר קש"ב הוציא רבינא מנינו ועשאו שבעה רגל בפני עצמו אבל כל תולדות הללו ממנו הן למדות. <br>ור"ת פי' בספר הישר רגל בפני עצמו לומר שטעון לינה תדע מדלא מנינן לינה. ואינו במשמע דהא אמר להו רבי יהודה לרבנן רגל בפ"ע שכשם שהשבעה ימי החג טעונין ברכה ולינה כך שמיני כו' דכל אלו מלמדות למה שהוא רגל בפני עצמו ואלו תלדות ורגל בפ"ע אב לכולן והוה ליה למימר פז"ל קש"ב דתולדות דנפקי מרגל בפ"ע קא חשיב, ועוד מאי משמע ברגל בפ"ע לינה טפי מהנך שאילו לפירוש הראשונים ז"ל משום לולב וסוכה נראה כרגל בפ"ע ממש וכן אם הוא נמנה שבעה עשיתו רגל שלם אבל בלשון רגל בפ"ע אין משמעות לינה יותר משאר דינין ולמה סתמו לינה בלשון רגל ופירשו דינין אחרים שבו ואדרבאאפי' יהא רגל בפ"ע מפורש מן התורה אין לינה במשמע דאפשר דכיון דליכא שבעה ליכא לינה. <br>ועוד ראיתי בירושלמי שלא הוזכרה לינה בתלמודם כלל ואמרו שהוא רגל בפ"ע ומה שהביא ראיה מדלא מנינן לינה י"ל האי תנא ס"ל שאינו טעון לינה שבעה אינו טעון לינה למעוטי שמיני ופסח שני.<br>ואני אומר כיון שלא מצאו המפרשים ז"ל ענין בפ"ע לרגל יותר הוא נכון להם לפרש דרגל בפ"ע הוא לומר שהם שני רגלים חג הסכות שבעה רגל אחד ושמיני רגל אחד ונ"מ לענין פז"ר קש"ב רגל בפ"ע אב ואלו תולדות כדפרישית וכדאמר ר"י רגל בפ"ע הוא שכשם ששבעת ימי החג טעונין כו' למדו כל זה ממה שהוא רגל בפ"ע ולמדו שהוא רגל בפני עצמו מביום וכמי שפירשו בירוש' וממה שמצאו בו עוד חלוקים הכא כתיב והכא כתיב כדאמרן לעיל בגמרא ואין דבר שמתקשה בזה כלל אלא שהיה להם לומר פ"ז קש"ב. <br>ולי נראה שהלשון שאמרו בשמיני שהוא רגל בפ"ע הוא כמאמרם בפסחים [צ"ג ע"א] שני רגל בפ"ע כו' ואיכא דאמר התם שני תשלומין דראשון הוא ולאו רגל הוא ועיקר מחלוקתם לומר שאם שגג בראשון והזיד בשני למאן דאמר רגל בפ"ע חייב כרת ולמ"ד תשלומין פטור וכן גר שנתגייר בין שני פסחים וקטן שנתגדל בינתים למ"ד רגל בפ"ע חייב לעשות פסח שני למ"ד תשלומין כל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני וכן רגל בפני עצמו דשמיני לענין זה הוזכר לפי שעיקר חובת הרגלים ראייה וחגיגה ולזה הוזכרו רגלים בגמרא בכל מקום לפיכך אמרו רגל בפני עצמו לומר שטעון מה שטוענין הרגלים ראיה וחגיגה ושמחה.<br>והענין לפי ששנינו הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן ועבדים שאינם משוחררים החגר והסומא והחולה ואתמר התם מאי תשלומין ר' יוחנן אמר תשלומין לראשון ואם היה חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני וזה נוהג בכל שבעת ימי החג אבל שמיני רגל בפ"ע הוא ואע"ג דלא חזי בכל הנך חזי בשמיני' ומיהו אינו רגל מיוחד לעצמו לגמרי שאם חוגג בראשון אינו חוגג בשמיני אלא כענין בפסחים לר' דאמר שני רגל בפני עצמו הוא. <br>והיינו דאמרינן בפ"ק דראש השנה אימר דאמרינן שמיני רגל בפני עצמו הני מילי לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא לומר שאם חגג בראשון פטור בשמיני ואפילו לר' הושעיא דאמר בכל ימי החג דאף על פי דלא חזי בראשון חזי בשני משום דלדידיה חיוב דראיה בכל יום ויום משבעת ימי החג הוא דכתיב שבעת ימים תחוג לה' אלהיך וכתיב ולא יראה את פני ה' ריקם אבל שמיני לא כתיב התם כלל ובפרשת רגלים שבתורת כהנים דכתיב שמיני לא כתיב ביה ראייה אלא שדרשו ממאי דכתיב בחדש השביעי תחוגו אותו שחוגג אף בשמיני ומשום תשלומין דשבעה הוו דכתיב וחגותם חג לה' שבעת ימים בשנה בחדש השמיני תחוגו אותו לרבות אף השמיני לתשלומין דהנך ז'. <br>הלכך כיון דאיהו ראיה וחגיגה לא כתיבי ביה משום תשלומין דהנך אי לא חזי בראשון [לא] חזי בשמיני לדברי הכל אלא מפני שהוא רגל בפ"ע הוא מתחייב בראייה וחגיגה והוא דלא עבד בראשון כדפי' ולמדו כל זה הענין שהוא רגל בפ"ע אעפ"י שהוא תשלומין מרמז הכתוב שלא ערבו עם הראשונים בפרשת קרבנות הכא כתיב וביום הכא כתיב ביום הכא כתיב כמשפטם כו' והיינו דא"ר יהודה שמיני רגל בפ"ע היא שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן לעצמן שוה בהם כך שמיני טעון קרבן לעצמו שנוי מהם פר א' ואיל אחד וטעון שיר שתקנו לו שיר מעניינו של יום שלא כענין השיר של שאר הימים והוא למנצח על השמינית כדמפורש במס' סופרים וטעון ברכה דהיינו זמן או שמזכירין שמו בברכת המזון ותפלה ביום השמיני חג עצרת הזה ואינו מזכיר כשאר ימים חג הסכות הזה וטעון לינה כעיקר הרגל אלמא רגל בפני עצמו עשאוהו לכל דבר והילכך חובת הרגלים עליו וחייב בו ראייה וחגיגה לעצמו ואע"ג דליכא תשלומין לראשון כגון דלא הוה חזי בהו כדפרישית. <br>ואפשר עוד שיהא רגל בפ"ע אף לענין בל תאחר וכיון שעברו עליו לר"ש שני רגלים ושבעת ימי החג ולר"מ שבעת ימי החג בלבד עובר בבל תאחר ואע"ג דשמיני תשלומין להם מידי דהוה אעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה ואפ"ה כל שלא הקריב בעיקר הרגל עובר בעשה ולר"מ עובר בבל תאחר. וגם זה נכון דרגל בפני עצמו לכל ענין קרבנות התלוי ברגלים קאמרי' לראיה חגיגה ושמחה ולהבאת קרבנות המוטלין עליו להביא ברגל וקראי הכי כתיבי בחג השבועות ובחג הסוכות ולא כתיב התם שמיני ומיניה דרשינן בל תאחר בפ"ק דר"ה. <br>וענין הלינה פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל ל��מר שאם שחט חגיגתו בשביעי ובא שמיני ונתראה פנים בעזרה ואכלה שהרי נאכלת היא לשני ימים צריך הוא לינה משום חובת הרגל דשמיני אבל בא בשמיני והביא קרבנו פשיטא דצריך לינה ואפילו לא היה לשמיני דין רגל דכל המביא קרבן טעון לינה דתניא בספרי ופנית בבקר מלמד שטעון לינה אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות עופות ומנחות יין ולבונה ועצים ת"ל ופנית כל פינות שאתה פונה מן הבקר ואילך רבי יהודה אומר יכול יהא פסח קטן כו' שאינו טעון אלא יום א' וחכ"א הרי הם כעצי' ולבונ' שטעונין לינה. <br>ועוד הביאו מן הירושלמי שאמרו במסכת בכורים דתנן בבכורים וטעונין לינה אמר ר' יוחנן הדא דתימא כשאין עמהן קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעונין לינה מחמת הקרבן, אלו דבריהם ז"ל. <br>ולדידי קשיא לי שהרי זה שלא בא לעזרה עד שמיני צריך הוא להביא עמו עולת ראיה בשמיני ותיפוק ליה משום עולת ראיה ואי אפשר ששלח נמי עולתו בשביעי קודם שנתראה פנים בעזרה שאין חובתה אלא בשעת ראיה דכתיב ולא יראו פני ריקם ומפורש אמרו בירושלמי במסכת חגיגה שאינו משלח חגיגתו ביד אחר ולמדו מן הטמא דפטור מן הראיה. <br>אלא כך אני אומר, דלר' יהודה דממעט פסח קטן לית ליה כל פינות ואין שום קרבן טעון לינה אלא של רגלים בלבד וכל שכן עצים ולבונה ולית ליה הא דתנן' בכורים טעונים לינה דאינהו נמי מכל פינות שאתה פונה נפקי והכי איתא בירושלמי הילכך לינה דשמיני לר' יהודה משום רגל בפני עצמו הוא וטעון שבעה קרינן ביה כיון דהוא תשלומין דכולי חג ואלו לא היה רגל אינו צריך לינה משום קרבן כלל והיינו דקתני ברייתא פז"ר קש"ב ולא קתני לינה דההיא דרבנן היא דאית להו לינה לכל מביא קרבן לינה לדידהו דלאו חובת רגל היא ולא מיתניא ליה גבי הנך. <br>והוי יודע דאע"ג דאמרינן בשמיני שהוא רגל בפ"ע לענין נדרי ביטוי בכלל החג הוא שכך מצינו בירושלמי בפרק הנודר מן המבושל קונם יין שאני טועם בחג אסור אף ביו"ט האחרון ומפרש התם משום דהלכו בנדרים אחר לשון בני אדם אבל בלשון תורה יום טוב האחרון אינן בכלל החג: 
+סליק מסכת סוכה

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Sukkah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,393 @@
+Chiddushei Ramban on Sukkah
+חידושי רמב"ן על סוכה
+merged
+https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Sukkah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על סוכה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+הא דאמרי' במסכת סוכה <b>מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר.</b> כך פירושו שכל סכך כשר שתחת סכך פסול אעפ"י שחמתו של עליון מרובה מצלתו ותחתון צלתו מרובה מחמתו כיון שהעליון מאהיל על התחתון נמצא מקצת התחתון עצמו פסול שאינו עשוי לצל שאותו עליון הפסול מסכך עליו ומבטלו ולפיכך הצילוהו מזה כשחבטן כלומר שערבן יחד מלשון חבוט רמי. ושיטה זו מדברי הראב"ד ז"ל למדתיה והוא דבר נבון וברור ורבים טועין בו. <br>וכשתמצא לומר שלשה דינין הם בסכך פסול עם סכך כשר. <br>כיצד היה סכך אחד פסול וסכך אחד כשר זה למעלה וזה למטה זו היא שאמרנו והא קא מצטרף ופסול לעולם. אבל נ"ל דכל שאלו ינטל מן הכשר מה שתחת הפסול ועדיין צלתו מרובה מחמתו כשר ובלבד שלא יהא ד' טפחים במקום אחד כדי שלא יפסל משום סכך פסול וזהו הדין הראשון. <br>חבטן ועשאן סכך אחד כשר ופסול מעורבין אם היה הפסול בעצמו חמתו מרובה מצלתו והכשר צלתו מרובה מחמתו הרי הכשר רבה על הפסול ומבטלו נמצא זה אינו פוסל ואינו מצטרף וזו ששנינו אם היה הסכך הרבה מהן ואמר רבה אבל אילן שחמתו מרובה מצלתו כשרה כשחבטן וזהו דין שני. <br>עשה סכך אחד בכשר ופסול ולא היו מעורבין יחד אלא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אם תלה כשר בפסול כשרה. וזהו משנתנו המקרה סוכתו בשפודין ומאי דאיתמר בה בגמרא. ואין לי להאריך בפשיטות וממה שכתבתי אין דרך לנטות:
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+<b>[אמר רב יהודה אמר שמואל סכך פסול באמצע.] </b>ראיתי שנחלקו הגאונים ז"ל אם הלכה כמ"ד סכך פסול בין באמצע בין מן הצד בארבע אמות או באמצע בארבעה יש מהן שאמרו כיון דלרבנן דבי רב בין לרב בין לשמואל בארבעה וללישנא בתרא לשמואל בארבעה נקטינן כוותיה, ומהן שאמרו כיון דלישנא בתרא עיקר ולדידהו רב סבר בארבע אמות ורב ושמואל הלכתא כרב באיסורי אנן נמי לקולא נקטינן כרב. ורבה סבר לה הכי (כלישנא) [בלישנא] קמא.<br>ואני אכריע לרב דאמר בין באמצע בין מן הצד בארבע אמות א"כ טעמא לאו משום דופן עקומה הוא דהא אפי' באמצע דליכא למימר דופן עקומה נמי הכי הוי שיעוריה בארבע אמות וכדאמרי' בגמ' ללישנא קמא בר מינה דההוא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו משום דופן עקומה נגעו בה הילכך כיון דלכולהו לישני מאן דאמר באמצע נמי בארבע אמות לא נגעו בה משום דופן עקומה על כרחין הלכתא כמאן דאמר בארבעה ומן הצד משום דופן עקומה דסוגיין בכולהו תנויי דאמרי' דופן עקומה כדאיתמר בריש מכלתין מאי קמ"ל דאמרי' דופן עקומה כו' ואיתמר נמי דהלכתא גמירי לה כדאמרי' כי אתאי הלכתא ללבוד ולדופן עקומ' וההיא נמי לרב איתמר ואתיא כלישנא קמא דסורא הילכך הלכת' כמאן דאמר באמצע בארבע ומן הצד משום דופן עקומ' בארבע אמות והאל יודיענו בסתום חכמה:
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+<b>[פייס בפני עצמו.] </b>זה שאמרו חכמים במס' סוכה ובמקומות אחרים בשמיני של חג שהוא רגל בפני עצמו והניחו בו סימן פז"ר קש"ב. פרש"י ז"ל פייס בפני עצמו דבשאר ימי החול לא היו מפייסין אלא כל עשרים וארבע משמרות מקריבות על סידור שהן סדורות ככתוב בדברי הימים יהויריב ידעי' כו' זו הוא ששנינו יום טוב הראשון של חג היו שם י"ג פרים ואילים שנים ושעיר אחד נשתיירו שם י"ד כבשים לשמונה משמרות כו' לומר שמקריבין י"ו משמרות על סידורן י"ג פרים ואלים שנים ושעיר אחד ושמונה הנשארות מקריבות על סידורן נמי י"ד כבשים כדמסדר להו מתני' ביום הראשון ששה מקריבין שנים פרים והשאר אחד אחד וקצרו של דבר שלא היה פייס למשמרות בשבעה ימי החג כלל. <br>ומה ששנינו בשמיני חזרו לפייס כברגלים. פי' הרב ז"ל שמפייסין בו כשא' הרגלים כפסח ועצרת והטעם דמפני שהיו בחג קרבנות מרובין לא היו משמרות צריכין לפייס אבל בשאר רגלים שקרבנותיהם מועטין מפייסין להם. זהו דרך המפרשים ז"ל.<br>וקשיא לי שאפי' בחג משמע דמשמרות הקודמות משתכרות יותר מן האחרו' שהם זוכות בפרים תחלה ושש מהן עפ"י סדורן זוכות להקריב בכבשי' שנים שנים נמצאו ראשו' משובחות ומשתכרו' בקרבנות יותר מן האחרות ולא תקבל אחת מהם ברצונה להתעכב עד למחר ועד שביעי וכ"ש שתי משמרות האחרונות שלא היו משלשות בפרים שאינן מקבלות עליהן להתאחר וכל עיקר הפייס לא נתקן אלא בדבר קל מזה כדתנן מעשה שהיו שניהן רצין ועלו בכבש דחף את חבירו כו' השתא בתרומת הדשן שאין בה שום הנאה לכהן אלא זכות מצוה בלבד היו מקפידין עד שתקנו להם פייס בקרבנות פרים ואילים לא כ"ש ועוד חזרו לפייס כברגלי' לא משמע כשאר הרגלים דהוה ליה למיתני בשמיני מפייסין כשאר הרגלים ועוד דהוה ליה לתנא דמתניתין למיתני לא היה פייס בחג מדקתני סתם ביום הראשון היו י"ג פרים כו' משמע דמקריבין כדרך כל רגל ועוד פייס בפני עצמו משמע דבשאר הימים היה שם פייס בפני עצמן. <br>אבל הענין כך הוא שהיו כל המשמרות מתכנסות בחג כדרך כל הרגלים ולוקחין מכל משמר ומשמר גדול שבו ומפייסין וזה שזוכה בפייס משמרתו מתחלת ביום הראשון וזה שעל ימינו משמרתו מקריבין אחריו וכן כולם כדרך שעושין בני משמר בארבעה פייסות בכל יום ובפייס הזה של יום ראשון נתפייסו משמרות כל ימי החג נמצאו כולן מקריבות בפייס זה על סדר המשנה ביום טוב ראשון של חג היו שם י"ג פרים ומי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר כו'.<br>וכן מצאתיה בתוספת' דתנא אבא יוסי בן חנין אומר לא היה פייס אלא לראשי משמרות בלבד ושאר כל המשמרות חוזרות חליל' ור' חנינא בן אנטיגנוס אומר לא היה פייס אלא ליום טוב הראשון של חג בלבד ושאר כל ימי החג חוזרות חליל' פירש סובר אבא חנין שהיו מפייסין ראשי המשמרות ומשמרה הזוכה בפייס קודמת ועל ידה מקריבו כל המשמרו' כסדורן במקרא ורבנן פליגי בהא סברי דשאר משמרות מקריבות כדרך שעומדו' ככוליאר כדפרי' ואיפשר דליכא הכא פלוגת' ואעפ"י שבלשון יחיד הם שונים אותה וכן סיפא סוגיא דר' חנינא בן אנטיגנוס הכל מודים בה וכן כיוצא בהן בתלמוד רבות וכדר' שמסודרו' בכוליאר הם זוכות בפייס כמו שזוכין היחידי' בפייס התמי' כדפרישית. 
+<b>ורגל בפני עצמו. </b>פרש"י ז"ל שאין בו סוכה ולולב, וקשיא לי אם לזה הוא רגל למה הוצרך רבי יהודה להביא ראיה לכך לומר שמיני רגל בפני עצמו הוא שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר ברכה ולינה, דבר ברור הוא בודאי שהוא רגל בפני עצמו שאינו בסוכה ולולב ואין זה נלמד מן השיר והלינה. <br>אבל ראיתי נוסחא ישנה שכתוב בה וכשם ששבעת ימי החג טעונין שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון שיר כו'. ולפי זה רבי יהודה הוא דאמר רגל בפני עצמו הוא בודאי וכיון שהוא רגל בפני עצמו אף הוא טעון שיר לעצמו וברכה ולינה. ומ"מ עדיין לא נתחוור לי זה מפני שראיתי בירושלמי אמר ר' יוחנן שמיני רגל בפני עצמו פייס בפני עצמו ברכה בפני עצמה קרבן בפני עצמו רגל א"ר בון בשם ר' אחא כולהון כתיב וביום וכאן ביום ללמדך שהוא רגל בפני עצמו פייס א"ר יוסי מתניתין אמרה כן בשמיני חזרו לפייס כברגלים ברכה כר' אילא דאמר זמן קרבן פר אחד ואיו אחד ע"כ גירסת ירושלמי ואם אין רגל בפני עצמו אלא לומר שאינו בסוכה ולולב לא הוצרכו ללמוד כן מן ה"ואו" ועוד שאינו נקרא רגל בפני עצמו בשביל שאינו בכל מצות הרגל שלו שהרי לולב נוהג בראשון ואינו בשאר הימים בגבולין ורגל פסח נמי חלוק במצה ומרור כדאיתמר לעיל. <br>ור"ח ורבינו בעל הלכות ז"ל פי' רגל בפני עצמו לענין אבילות שנמנה שבעה כדאמרינן בפרק בתרא דמשקי' אמר רבינא אף אנו נאמר יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום. וזה דוחק מאד ואינו מתקבל עלי כלל שיהא אותו מנין שחידש רבינא ואמר אף אנו נאמר נשנה לראשונים בברייתא דתניא לעיל רבי יהודה אומר שמיני רגל בפני עצמו הוא ותניא בהדיא פז"ר קש"ב כו' ועוד דתלו תניא בדלא תניא שמפני שהוא רגל בפני עצמו הוא נמנה שבעה במה מצינו שהוא חלוק לענין פז"ר קש"ב הוציא רבינא מנינו ועשאו שבעה רגל בפני עצמו אבל כל תולדות הללו ממנו הן למדות. <br>ור"ת פי' בספר הישר רגל בפני עצמו לומר שטעון לינה תדע מדלא מנינן לינה. ואינו במשמע דהא אמר להו רבי יהודה לרבנן רגל בפ"ע שכשם שהשבעה ימי החג טעונין ברכה ולינה כך שמיני כו' דכל אלו מלמדות למה שהוא רגל בפני עצמו ואלו תלדות ורגל בפ"ע אב לכולן והוה ליה למימר פז"ל קש"ב דתולדות דנפקי מרגל בפ"ע קא חשיב, ועוד מאי משמע ברגל בפ"ע לינה טפי מהנך שאילו לפירוש הראשונים ז"ל משום לולב וסוכה נראה כרגל בפ"ע ממש וכן אם הוא נמנה שבעה עשיתו רגל שלם אבל בלשון רגל בפ"ע אין משמעות לינה יותר משאר דינין ולמה סתמו לינה בלשון רגל ופירשו דינין אחרים שבו ואדרבאאפי' יהא רגל בפ"ע מפורש מן התורה אין לינה במשמע דאפשר דכיון דליכא שבעה ליכא לינה. <br>ועוד ראיתי בירושלמי שלא הוזכרה לינה בתלמודם כלל ואמרו שהוא רגל בפ"ע ומה שהביא ראיה מדלא מנינן לינה י"ל האי תנא ס"ל שאינו טעון לינה שבעה אינו טעון לינה למעוטי שמיני ופסח שני.<br>ואני אומר כיון שלא מצאו המפרשים ז"ל ענין בפ"ע לרגל יותר הוא נכון להם לפרש דרגל בפ"ע הוא לומר שהם שני רגלים חג הסכות שבעה רגל אחד ושמיני רגל אחד ונ"מ לענין פז"ר קש"ב רגל בפ"ע אב ואלו תולדות כדפרישית וכדאמר ר"י רגל בפ"ע הוא שכשם ששבעת ימי החג טעונין כו' למדו כל זה ממה שהוא רגל בפ"ע ולמדו שהוא רגל בפני עצמו מביום וכמי שפירשו בירוש' וממה שמצאו בו עוד חלוקים הכא כתיב והכא כתיב כדאמרן לעיל בגמרא ואין דבר שמתקשה בזה כלל אלא שהיה להם לומר פ"ז קש"ב. <br>ולי נראה שהלשון שאמרו בשמיני שהוא רגל בפ"ע הוא כמאמרם בפסחים [צ"ג ע"א] שני רגל בפ"ע כו' ואיכא דאמר התם שני תשלומין דראשון הוא ולאו רגל הוא ועיקר מחלוקתם לומר שאם שגג בראשון והזיד בשני למאן דאמר רגל בפ"ע חייב כרת ולמ"ד תשלומין פטור וכן גר שנתגייר בין שני פסחים וקטן שנתגדל בינתים למ"ד רגל בפ"ע חייב לעשות פסח שני למ"ד תשלומין כל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני וכן רגל בפני עצמו דשמיני לענין זה הוזכר לפי שעיקר חובת הרגלים ראייה וחגיגה ולזה הוזכרו רגלים בגמרא בכל מקום לפיכך אמרו רגל בפני עצמו לומר שטעון מה שטוענין הרגלים ראיה וחגיגה ושמחה.<br>והענין לפי ששנינו הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן ועבדים שאינם משוחררים החגר והסומא והחולה ואתמר התם מאי תשלומין ר' יוחנן אמר תשלומין לראשון ואם היה חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני וזה נוהג בכל שבעת ימי החג אבל שמיני רגל בפ"ע הוא ואע"ג דלא חזי בכל הנך חזי בשמיני' ומיהו אינו רגל מיוחד לעצמו לגמרי שאם חוגג בראשון אינו חוגג בשמיני אלא כענין בפסחים לר' דאמר שני רגל בפני עצמו הוא. <br>והיינו דאמרינן בפ"ק דראש השנה אימר דאמרינן שמיני רגל בפני עצמו הני מילי לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא לומר שאם חגג בראשון פטור בשמיני ואפילו לר' הושעיא דאמר בכל ימי החג דאף על פי דלא חזי בראשון חזי בשני משום דלדידיה חיוב דראיה בכל יום ויום משבעת ימי החג הוא דכתיב שבעת ימים תחוג לה' אלהיך וכתיב ולא יראה את פני ה' ריקם אבל שמיני לא כתיב התם כלל ובפרשת רגלים שבתורת כהנים דכתיב שמיני לא כתיב ביה ראייה אלא שדרשו ממאי דכתיב בחדש השביעי תחוגו אותו שחוגג אף בשמיני ומשום תשלומין דשבעה הוו דכתיב וחגותם חג לה' שבעת ימים בשנה בחדש השמיני תחוגו אותו לרבות אף השמיני לתשלומין דהנך ז'. <br>הלכך כיון דאיהו ראיה וחגיגה לא כתיבי ביה משום תשלומין דהנך אי לא חזי בראשון [לא] חזי בשמיני לדברי הכל אלא מפני שהוא רגל בפ"ע הוא מתחייב בראייה וחגיגה והוא דלא עבד בראשון כדפי' ולמדו כל זה הענין שהוא רגל בפ"ע אעפ"י שהוא תשלומין מרמז הכתוב שלא ערבו עם הראשונים בפרשת קרבנות הכא כתיב וביום הכא כתיב ביום הכא כתיב כמשפטם כו' והיינו דא"ר יהודה שמיני רגל בפ"ע היא שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן לעצמן שוה בהם כך שמיני טעון קרבן לעצמו שנוי מהם פר א' ואיל אחד וטעון שיר שתקנו לו שיר מעניינו של יום שלא כענין השיר של שאר הימים והוא למנצח על השמינית כדמפורש במס' סופרים וטעון ברכה דהיינו זמן או שמזכירין שמו בברכת המזון ותפלה ביום השמיני חג עצרת הזה ואינו מזכיר כשאר ימים חג הסכות הזה וטעון לינה כעיקר הרגל אלמא רגל בפני עצמו עשאוהו לכל דבר והילכך חובת הרגלים עליו וחייב בו ראייה וחגיגה לעצמו ואע"ג דליכא תשלומין לראשון כגון דלא הוה חזי בהו כדפרישית. <br>ואפשר עוד שיהא רגל בפ"ע אף לענין בל תאחר וכיון שעברו עליו לר"ש שני רגלים ושבעת ימי החג ולר"מ שבעת ימי החג בלבד עובר בבל תאחר ואע"ג דשמיני תשלומין להם מידי דהוה אעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה ואפ"ה כל שלא הקריב בעיקר הרגל עובר בעשה ולר"מ עובר בבל תאחר. וגם זה נכון דרגל בפני עצמו לכל ענין קרבנות התלוי ברגלים קאמרי' לראיה חגיגה ושמחה ולהבאת קרבנות המוטלין עליו להביא ברגל וקראי הכי כתיבי בחג השבועות ובחג הסוכות ולא כתיב התם שמיני ומיניה דרשינן בל תאחר בפ"ק דר"ה. <br>וענין הלינה פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל לומר שאם שחט חגיגתו בשביעי ובא שמיני ונתראה פנים בעזרה ואכלה שהרי נאכלת היא לשני ימים צריך הוא לינה משום חובת הרגל דשמיני אבל בא בשמיני והביא קרבנו פשיטא דצריך לינה ואפילו לא היה לשמיני דין רגל דכל המביא קרבן טעון לינה דתניא בספרי ופנית בבקר מלמד שטעון לינה אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות עופות ומנחות יין ולבונה ועצים ת"ל ופנית כל פינות שאתה פונה מן הבקר ואילך רבי יהודה אומר יכול יהא פסח קטן כו' שאינו טעון אלא יום א' וחכ"א הרי הם כעצי' ולבונ' שטעונין לינה. <br>ועוד הביאו מן הירושלמי שאמרו במסכת בכורים דתנן בבכורים וטעונין לינה אמר ר' יוחנן הדא דתימא כשאין עמהן קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעונין לינה מחמת הקרבן, אלו דבריהם ז"ל. <br>ולדידי קשיא לי שהרי זה שלא בא לעזרה עד שמיני צריך הוא להביא עמו עולת ראיה בשמיני ותיפוק ליה משום עולת ראיה ואי אפשר ששלח נמי עולתו בשביעי קודם שנתראה פנים בעזרה שאין חובתה אלא בשעת ראיה דכתיב ולא יראו פני ריקם ומפורש אמרו בירושלמי במסכת חגיגה שאינו משלח חגיגתו ביד אחר ולמדו מן הטמא דפטור מן הראיה. <br>אלא כך אני אומר, דלר' יהודה דממעט פסח קטן לית ליה כל פינות ואין שום קרבן טעון לינה אלא של רגלים בלבד וכל שכן עצים ולבונה ולית ליה הא דתנן' בכורים טעונים לינה דאינהו נמי מכל פינות שאתה פונה נפקי והכי איתא בירושלמי הילכך לינה דשמיני לר' יהודה משום רגל בפני עצמו הוא וטעון שבעה קרינן ביה כיון דהוא תשלומין דכולי חג ואלו לא היה רגל אינו צריך לינה משום קרבן כלל והיינו דקתני ברייתא פז"ר קש"ב ולא קתני לינה דההיא דרבנן היא דאית להו לינה לכל מביא קרבן לינה לדידהו דלאו חובת רגל היא ולא מיתניא ליה גבי הנך. <br>והוי יודע דאע"ג דאמרינן בשמיני שהוא רגל בפ"ע לענין נדרי ביטוי בכלל החג הוא שכך מצינו בירושלמי בפרק הנודר מן המבושל קונם יין שאני טועם בחג אסור אף ביו"ט האחרון ומפרש התם משום דהלכו בנדרים אחר לשון בני אדם אבל בלשון תורה יום טוב האחרון אינן בכלל החג: 
+סליק מסכת סוכה

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Taanit/Hebrew/Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29.txt

@@ -0,0 +1,256 @@
+Chiddushei Ramban on Taanit
+חידושי רמב"ן על תענית
+Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על תענית
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+עכשיו אני חוזר לפרש קצת דברים שצריכין לי ביאור מה שאמרו לעיל <b>אין ת"צ בבבל אלא תשעה באב בלבד. </b>וראיתי בפי' רש"י מפני שאין צריכין למטר כל כך אין גוזרין עליהם תענית בחומר זה. <br>והנה לפי' הזה בשאר ארצות שבח"ל שהן צריכין למטר כא"י יש ת"צ. ועוד קשה דא"כ דוקא לגשמים אבל לשאר צרות שמתריעין עליהם למה לא יהיו נוהגין תענית בחומרות הללו וחטו תשעה באב תענית גשמים הוא וא"ת שאין סדר זה אלא לגשמים אבל לשאר צרות אין גוזרין ת"צ בחומרות אלו זו שיבוש יותר מן הראשונה דהא קתני להו באידך פרקין לשאר צרות לחומרא כדתנן סדר תעניות האלו האמור ברביע' ראשונה אבל צמחין ששנו מתריעין עליהן מיד וכולה מתני'דש"מ כחומרא דקתני באחרונות מה אלו יתרות שבאלו מתריעין אותה בשאר צרות מיד כדקתני ואזיל בסדרא דמתניתין וברייתא קתני הכא. שאר מיני פורענות לחומרא ור' יהודה נשיאה בשאר צעדים גזר תלת עשרה דתעניתא והיינו כסדרן דמתני' מדקאמר שלש עשרה וברייתא נמי דקתני כשאמרו שלש וכשאמרו שבע לא אמרו אלא לגשמים, אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו ליתני נמי לקולא דשאר צרות כשאמרו אסורין במלאכה כו' וכשאמרו אוכלין ושותין מבעוד יום לא אמרו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מותרין.<br>ומצאתי בירוש' [ה"ה] א"ר יוחנן כל תענית שב"ד גוזרין להפסיק עוברות ומניקות מתענות א"ר שמואל בר רב יצחק נראין דברים כשגזרו כבר שלא להפסיק אבל אם גזרו כבר מיד להפסיק עוברות ומיניקות מתענות בהן ותני כן עוברות ומניקות מתענות כדרכן בתשעה באב ובת"צ ובג' תעניו' הראשונות יבג' השניות אבל בשבע האחרונות אינן מתענות אעפ"כ אין מנהגין בתפנוקין אלא אוכלות ושותות כדי קיום הוולד, לא כשגזרו כבר שלא להפסיק אתא רבי בר זבדא ר' יצחק בר שילה בשם רבי יוחנן ואפי' גזרו מיד להפסיק אין עוברות ומניקות מתענות בהן הנה זו הסוגיא כולה בפשיטות היא אומרת שב"ד גוזרין לפעמים במקצת התענית להפסיק בראשונות מבעוד יום ובגשמים ודאי לא עבדי אלא כדתנן בסדר תעניות אלא בשאר צרות משכחת לה דכל היכא דתנן מתריעין מיד מפסיקין בהן ונוהגין בחומר שבאחרונות של גשמים.<br>והראב"ד ז"ל כתב דהא.דאמר שמואל אין ת"צ בבבל אלא תשעה באב בלבד יש מפרשים משום דבבבל טובעני נינהו ולאו מילתא היא אטו תשעה באב משום גשמים הוא על צרה אחרת היא והלא על כל צרה אחרת מתענין וא"כ מ"ש בבל מא"י אלא אין שום ת"צ בבבל שיאסרו במלאכה מפני שהם עניים ולא ברחיצה וסיכה מפני שאין האויר בריא וכן נעילת הסנדל כל אלו דברי הרב ז"ל. <br>והנה לפי דבריו נמי אין הענין נוהג אלא בבבל שיש להם העוני הזה והחולשה הזאת ועוד בתשמיש המטה לדבריו אסורין הם, ושמא יש לדחוק בדבריו ולומר שלא רצו להטריח על הצבור בשאר ארצות לפי שיש מקומות שהם עניים וחלושים ומקומות שיש בהם צנה יתירה וצריכין לנעילת מנעל וסנדל וכיון שבטלי קצת הדברים מהם בטל דין ת"צ והשוו כל המקומות בכך חוץ מא"י ומ"מ דברים חלושים הם ואין בהם טעם וריח.<br>אלא הטעם הנכון מפני ששנינו ב"ד גוזרין על הצבור ואין בח"ל ב"ד שהדיוטות הם ואין כח בגזרתם להשוות תענית שלהם לתענית של תורה שהוא יה"כ ותשעה באב שהוה גזרת נביאים. <br>וראיתי בירושלמי כתיב יצא חתן מחדרו זה נשיא וכלה מחופתה זה אב ב"ד ר' חלבו אמר לר' יודן נשיא פוק עמן בצערן עביד א"ר יוסי הדא אמורה אילין תענין דאנן עבדין לית אינון תענין למה דצית נשיא עמן וגם זה מן הטעם המבטל דין ת"צ בבבל וכל ת"ל לפי שאין שם נשיא ולא אב ב"ד שמתענין עמהם ולובשים חלוקן של ישראל והן שגוזרין התענית על הצבור והצבור מקבלים עליהם דעתם וגזרותיהם וכדאמרינן נמי לקמן דבי נשיאה גזר תעניתא ולא אודעי לר' יוחנן ולר"ש בן לקיש לצפרא אודיענהו א"ל ר"ל לר' יוחנן הא לא קבלינן א"ל אנן בתרייהו גרירנן הילכך כיון דקבלה נמי לא צריכא הו"ל ת"צ אבל בח"ל שאין נגררין אחר נשיא וכל א' וא' צריך קבלה בפ"ע כתענית יחיד הוא וזהו טעם נכון וברור ומה שאמרו אין ת"צ בבבל כלומר אין תענית בח"ל שכן חכמים מזכירין בתלמוד ח"ל בשם בבל כמ"ש אין דנין דיני קנסות בבבל מפני שאין סמיכה אלא בארץ והוא הלשון והטעם לת"צ כמו שפי' כנ"ל ומן הטעם הזה נלמוד שלא אמרו בקולא זו אלא שלא יאסרו במלאכה ובענינין הללו אבל לענין תפלות מתפללין כ"ד בח"ל ומתריעין ויש להם נעילה כמ"ש למעלה דלענין אפושי רחמי לא גרעי ומצאתי להר"מ במז"ל שהוא סבור שאין מפסיקין בתענית ואין נוהגין בחומרות אילו אלא על הגשמים אבל מודה שמתפללין בהם כ"ד ומתריעין ומתפללין בכל מקום, ואין זה נכון:
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+<b>אמר רפרם אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל. כגון ט' באב והוא הדין לאבל אסור בין בחמין בין בצונן. ואמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו בחמין. </b>ומסקנא והלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן. ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ולסוך אפילו כל שהוא אסור. ואם להעביר את הזוהמא מותר. ואצ"ל במי שהיו חטטין בראשו דסך כדרכו ואינו חושש. וכן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינה חושש. ומי שתכפוהו אבילות רוחץ כל גופו בצונן (שם ע"ב) דא"ר אבא הכהן משום ר"י הכהן מעש' ומתו בניו של ר' יוסי הגלילי ורחץ בצונן כל שבעה ואוקימנא כשתכפוהו אבליו. דתניא תכפוהו אביליו בזה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים. ואמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים. במים אבל לא בנתר ולא בחול. גבי רחיצה נמי כיון דתכפוהו אבליו רוחץ בצונן אבל לא בחמין. <br>בפרק היה קורא (ברכות ט"ז ע"ב) רחץ ר"ג בלילה הראשונה שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ. אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני מ"ט אנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב ואחריתה ביום מר ורבנן הוא דגזרו בלילה ובאיסטניס לא גזרו רבנן. כ' רבינו האיי ז"ל ואין מותר לאבל לרחוץ בלילה אף ע"פ שאומר אסטניס אני. חדא דלא קיי"ל כר"ג דאמר אנינות לילה דרבנן ואע"ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל. ועוד חיישינןמן הרמאין. ולא כל דאמר אסטניס אני שומעין לו. אבל ודאי אי מגליא מילתיה מעיקרא דאית ביה הא מלתא ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ בלילה דדמיא לשעת הדחק ולרפואה. משום דאיסטני' ודאי כחולי גדול הוא ממדה זו ולא כל מי שנהג בנקיות בשרו איסטניס אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ ע"כ דברי הגאון. ואנו עתידין לכתוב בדין אנינות לפנינו. <br>אבל זו שאמר שלא כל האומר איסטניס אני שומעין לו והמתנהג בנקיות מתירין ברחיצה. יפה כיון. (שלא בא) [ולא שבא] בכך לידי סכנה ממש דוקא. דאם כן אפילו ביום ראשון נמי מותר. [אלא] לכל המצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך לפי מה שהורג�� מתחלה. דהא מימר קאמרינן ואם להעביר את הזוהמא מותר. <br>לרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל: ואם צריך טבילה לטהרה מותר. דתניא [תענית י"ג ע"א] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביה"כ ומסתברא דוקא טבילה בזמנה משום דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה. אבל כגון נדה שלא בזמנה אסורה בימי אבילו' והכי איתוקמא בפרק יום הכפורים (יומא פ"ח ע"א) דגרסינן התם הזב והזבה והיולדת והמצורע ובועל נדה וטמא מת טבילתן בלילה. בעל קרי טובל והולך כל היום כולו. ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול. ואוקימנא בדצלי והוינן בה אי דצלי מאי טעמייהו דרבנן ופרקינן קסברי רבנן טבילה בזמנה מצוה. <br>וראיתי בתוספות שהם מפרשים ז"ל דאפילו טבילה שלא בזמנה נמי מותרת לדברי הכל. אלא תנא קמא חיובי מחייב לבעל קרי לטבול כל היום. ורבי יוסי פטר ליה מן המנחה ולמעלה בדצלי. הא אם רצה טובל הוא בין בזמנה של טבילה בין שלא בזמנה. וכך הם גורסים ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול. תדע דהא אידך ברייתא קמייתא תני התם כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך עד המנחה והא האי תנא קסבר טביל' בזמנה לאו מצוה. ולפיכך מן המנחה ולמעלה לא ואם כן חייבי טבילות ונדה ויולדת למה הן טובלין. אלא שמע מינה שכל חייבי טבילות מותרין לטבול אם רצו. ובעל קרי חייב לטבול עד המנחה ומן המנחה ולמעלה אם רצה טובל הוא.<br>ואין הדרך הזו מחוור לי שגרסת כל הספרים וכן בתוספתא מן המנחה לא יטבול ועוד אי בטבילה שלא בזמנה למה לי למתני כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדות טבילתן בלילה שלא בזמנן בין ביום ובין בלילה הן טובלין אלא רישא בטבילה בזמנה וסיפא קתני בעל קרי עד המנחה. אע"ג דהא שלא בזמנה דמסתמא לאו ברואה קרי ביום הכפורי' איירי. והא דקתני באידך ברייתא ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול ולא (פליגי רבנן) [פליג] נמי ארישא בזב וזבה דלא יטבלו. כיון דסבירא להו טבילה בזמנה מצוה משום דאיכא זב שרא' קרי ונד' שפלט' שכבת זרע. וכך איתא בדוכתי' במס' ברכו' כך נראה לי. אי נמי חדא דאית ביה תרתי קמ"ל. <br>ובספר הישר פוסק דטבילה בזמנה לאו מצוה כדתנן דיה טבילה באחרונה וליתא להך מתניתין דקתני כל חייבי טבילות טובלין כדרכן אלא הלכתא כר' יוסי ולא כן פסקו הגאונים ז"ל. <br>ירושלמי בפרק היה קורא (ברכות ב,ז) תני מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין ובדרום מרחיצין אמר ר' יוסי בר' בון מי שהוא מתיר את הרחיצה עושה אותה כאכילה ושתיה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינו של תענוג עלו לו חטטין מותר ונראה מכאן שהיו במקצת המקומות נוהגין הקרובים והמברין להרחיץ את האבלים קודם הבראה לפי שעשו אותה כאכילה ושתיה שצריכה להם הרבה מפני שהן צריכין להעביר מהן זוהמת המת והשיבת' המתחוללת עליהן והיו מתירין זו הרחיצה הראשונה ואחר כך היו נוהגין איסורן ברחיצה כל שבעה. וגמרא דילן בדרבן גמליאל לית ליה האי מנהגא ואי נמי אית ליה דלמא רחיצה שניה רחץ בליל' לפי שלא הית' דעתו מיושב' עליו בכל יום עד שירחץ בחמין בשעת שכיבה ויסוך בשמן ערב שלהן. הילכך אי איכא דוכתא דנהגי בהרחצה זו אין ממחין בידן. ואשה נמי בימי אבלה לא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט דכל הני באבילות כרחיצה דמי ואסור. דתניא (מ"ק כ' ע"ב) וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת. והתם אמרי' (תענית י"ג ע"ב) אין הבוגר' רשאה לנוול עצמ' בימי אבל אביה ואוקימנא אכיחול ופיקוס דבוגרת ��ותרת ונערה ואשת איש אסורה. הא ברחיצה דחמין אפילו בוגרת אסורה משום דאיפשר בצונן וכן הלכה:
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+והא דאמרי' <b>במה מתריעין ר"י אומר בשופרות. </b>אינו נכון לפרש שחלקו על הלשון לבדו אם נקראת התרעה בפה וכ"ש שנאמר דלמאן דס"ד מעיקרא מאן דאמר בפה לח אמר בשופרות דלית ליה לרב יהודא בר שילא התרעה בשופרות דהא תני לקמן תקעו הכהנים תקעו בני אהרן כו'. <br>אבל העיקר הנכון לומר דרב יהודא סבר התרעה דקאמר מתניתין במה אלו יתרות על הראשונות בשופרות היא דבאחרונות מתריעין בהן בשופרות הא בענינו אפילו בראשונות ובשניות עושין כן אם ראו ב"ד לאפושי רחמי לפי צורך שעתן ורבי יהודה בריה דרב שילא סבר התרעה דקתני מתניתין בעננו הוא לומר שאין עננו זה אלא בשבע אחרונות והיא צעקה שאומר שליח צבור לאחר תפלה עננו אבינו עננו עננו בוראנו עננו וכולה ענינא בתעניות כמו שאומרים עכשיו בימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.<br>ואמרי' קס"ד מאן דאמר עננו לא אמר בשופרות פי' דבעננו אלו יתרות על הראשונות אבל בשופרות אין אלו יתרות עליהן דבשניות נמי תוקעין בשופרות והתניא אין פוחתין משבע תעניות על הצבור ובהן שבע התרעות וסימן לדבר יריחו דהוו שבע בשופרות מדקתני שבהן שבע שבע התרעות אלמא ליכא התרעה בשופרות אלא (בג') האחרונות ומסקינן אלא בשופרות דכ"ע לא פליגי דקרי להו התרעה ובהם האחרונות יתרות על הראשונות כי פליגי בעננו דמר סבר עננו נמי קרי לה התרעה וליתא אלא באחרונות וכי קתני מתריעין בכולהו גווני התרעות קאמר ומר סבר נא מיקרי הכי ואפי' בראשונות נמי אית'.<br>וקשיא לן היכי אמרינן הכא בשופרות והא התרעה דתעניות בחצוצרות היא כדתנן ובתעניות בשל זכרים כפופים ופיו מצופה כסף ושתי חצוצרות משני צדדים שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות ותניא התם בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר דהיינו בראש השנה ויובל אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות דהיינו תעניות אין שופר וי"ל דהאי תנא במקדש קאי דאיכא שופרות בתעניות ומשום דבעא למיתנא סימן לדבר יריחו דאינון שבע תקיעות בכהנים ושבע ימים נקט הכי לסיומי למיליה כולה מילתא ביריחו כנ"ל. <br>עוד י"ל דלא קפיד תנא למיקרי שופרא לחצוצרת' דאשתני שמייהו לא אתא אלא לאפוקי התרעה בפה אבל בירוש' נראה שהם סבורין דתקיעה דתענית בשופרות ממש היא לפי שמצינו שם במס' ראש השנה קומי ר' יהושע בן לוי תוקעין בתעניתא בשופר ר' יוסי בעי דיתקעון קמוי בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש אבל לא בגבולין ובמכלתין נמי אמור בירוש' למה תוקעין בקרנתא לומר חושבינהו כאלו גועים כבהמה לפניך.<br>ושוב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שמנהגנו לתקוע בתעניות בשופרות ולפי זה יש לי לדחוק ולומר דחצוצרות ליתנהו בגבולין אלא בשעת מלחמה דכתיב כי תבואו מלחמה חצוצרות בכנופיא דכל ישראל כתיב הילכך במקדש בתעניות דהיא כנופיא דכל ישראל מצות היום בחצוצרות ובשופר נמי תוקעין משום דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' אבו בגבולין בשעת מלחמה בחצוצרות בלבד תוקעין ומתפללין כסדר התעניות כדאמרינן בגמרא לפי שאין אומרין זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובל ובשעת מלחמה אלמא בשעת מלחמה אומר זכרונות ושופרות ותוקעין בחצוצרות דקראי נינהו הא בשאר תעניות התרועה גמרינן בהו אבל בשופרות הוא דומיא דראש השנה. ובפ' משוח מלחמה גבי מלחמת מדין דריש וחצוצרות התרועה בידו אלו השופרות ולא ידעתי אם שלא דקדקו בלשונם או שאין חצוצרות אלא במלחמת אויבים הצרים עליהם בארץ כדכתיב בארצכם על הצר הצורר אתכם דלמה להם לפרש אלו השופרות אלא לכך. <br>וראיתי להראב"ד ז"ל דלאו על שופרות של ברכות קאמר דהנהו חצוצרות תני וכהנים הוו אבל בתקיעה שלאחר תפלה קאמר כשמרבין בתחנונים תוקעין בשופרות כדי להזכיר אינו של יצחק ובירושלמי למה תוקעין בקרנות לומר הנה אנו גועין לפניך כבהמה והיינו דקתני ברייתא שבע תעניות ובהם ז' התרעות ואם על תקיעות של ברכות קאמר טובא הוו אלו דבריו ז"ל. ולאו מילתא היא שכבר הוכחנו מן סוגית הירושלמי שבמסכת ראש השנה שאין להם בגבולי אלא שופר ואין להם חצוצרות כלל ועוד שהברייתא מפורשת היא ובהן שבע שבע התרעות כלומר שבע התרעות בכל תענית ותענית דשבע ברכות נינהו כדתנן על השביעית הוא אומר ועל כל ברכה תקיעה וכדקתני לה בהדיא באידך פרקין והשמיט הסופר מנוסח הרב ז"ל שבע אחד אבל בכל הנוסחאות שבע שבע התרעות כתוב בהן וסימן לדבר יריחו:
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+מה ששנינו במס' תענית <b>ואומר לפניה' עשרים וארבע ברכות שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד ששה </b>מסקינן בגמ' שאינן אלא בשבע אחרונות ואע"ג דרב אשי שהוא בתרא דייקא לי' מתנית' דבאמצעיות נמי איכא כ"ד אגמר' סמכי' דקאמר השתא דאתית להכא עשרין וארבע נמי לאו שיורא הוא כו'. ומתני' נמי דיקא דכיון דאסיקנא לקמן בתיבה דכי קתני סדר תעניות כיצד אשבע אחרונות קתני סיפא דמתני' עמדו בתפלה עלה קאי ולא מפסיקי' רישא וסיפא בתרי טעמי(ה). <br>ונראה בסדורא דהני מתני' דתנא איירי באיסורי מעיקרא ותנא בסיפא שבאלו מתריעין ואין התרעה אלא במקום עשרים וארבע והדר פריש דהתרעה זו מוציאין את התיבה לרחוב ומתפללין שם עשרים ארבע ברכות שעליהן מתריעין ולא קתני התם סדרא דהתרעה במתני' משום דתני לה לתרועה בפ"ק אלא במעשה דר' חלפתא ור' חנינא בן תרדיון משום פלוגתא דסידורא.<br>אבל בכולהו מתני' ובגמרא לא נתפרש בהדיא אם מתפללין אותן כ"ד בכל תפלה ותפלה משלש שהן שחרית ומנחה ונעילה שמתפללין בכל תענית צבור כדאמר בפרק מקום שנהגו תשעה באב אינו כתענית צבור לתפלת נעילה וכדמוכח בריש פ' בג' פרקים דמתמהינן בגמ' תעניות ומעמדות מי אית בהו מוסף ולא אמרינן מי אית בהו נעילה או שמא אינו אלא בתפלת נעילה בלבד כדאמרינן רביעית יומא מצלינן ובעינן רחמי ודברי רבינו חננאל מטין כן שכתב ותפלת התענית בשחרית לא יכלינן למימר דכתוב ואלי יאספו כל חרד בדברי וגו', ש"מ תפלת תענית באחרית היום ברביעי האחרון. אבל מאחר שלא פירשו במשנתנו כך נראה לפי הדרך הישרה שבכל שלש תפלות מהן מתפללין כן וסמכתי לי על דברי הרב המחבר הר"מ במז"ל שכתב כן שמוסיפין ברכות אלו בתפלת שחרית ובתפלת מנחה. <br>ויש מי שאומר שהן מתפללין אותה כעין מוסף ולמד זה מן הירושלמי שאמרו בפ' מאימתי קורין ר' יוסא ור' אחא סלקין לתעניתא אתא צבורא בעו מקרי את שמע בתר תלת שעי ובעא ר' אחא ממחי בידון ואמר ליה ר' יוסא והלא כבר קראו אותה בעונתה כלו' קוראין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת. א"ל מפני ההדיוטות שלא יהיו אומרים בעונתה הן קורין אותה מכאן הביאו שיהו מתפללין כ"ד ברכות כעין מוסף וקורין לפניהם ק"ש כדרך שקורין תהלה לדוד קודם תפלה וזה אינו במשמע שאם היה להם תפלה נוספת נמצאו ארבעה תפלות בתעניות ובגמרא אמרו לקמן דליכא הכי ועוד שתפלה זו אינה אלא בחבר עיר כדתנן מורידין לפני התיבה ואומר לפניהם כו', וכיון שכן הצבור למה קורין את שמע כלום.<br>אלא כך נראה שבתעניות לפי שהיו צריכין להתקבץ לרחובה של עיר היו קורין ק"ש בעונתה ואין סומכין גאולה לתפלה, אלא כל אחד ואחד קורא ק"ש וברכותיה בעונתה ומפסיק עד שמתאספין הכל לרחוב וקורין אותה פעם אחרת בלא ברכות ומתפללין הצבור כיחידים ואח"כ מורידין לפני התיבה הזקן ואומר כ"ד ברכות, וקצרו של דבר שצורת השמועות יותר נוחה כן שכ"ז שעומדין לתפלה אומר לפניהם כ"ד ברכות הללו. <br>ועוד לא נתפרש אם מוסיפין ברכות הללו בבבל לפי שאמרו אין ת"צ בבבל וכיון שאין מתפללין אותה אלא בשבע אחרונות שאסורין בנעילת הסנדל וכל הדרכים הללו בהם ואין בבבל תענית במדות הללו שאין מתפללין אותן ושמא לא אמרו אין ת"צ בבבל אלא לומר שאין אסורין בנעילת הסנדל אבל בתפלות לא קא מיירי דהא קאמר אלא ט"ב בלבד ואין ט"ב כת"צ לתפלות (אלא) לענין תוספת שש ולא לנעילה וליכא למימר דהתם ה"ק אין ת"צ בבבל כלל אלא ט"ב דהוה כת"צ למקצת הדברים דהא דייקי' עלה בגמר' למימרא דט"ב בין השמשות שלו אסור אלמא ט"ב לשווייה ת"צ לגמרי קאמר אלא דלא איירי בתפלות תדע מדשקלו וטרו בגמרא בנעילת הסנדל איכא דסאיס ואיכא דלא סאיס דלא סבר לה כשמואל ואפ"ה לענין תפלות ל"פ. <br>ונראה שיש להם להתפלל תפלת נעילה שהרי אפי' בג' ראשונות מתפללין אותה מדתניא אין בין ג' ראשונות לג' אחרונות אלא שבאלו מותרין בעשיית מלאכה כו' ולא קתני שבאלו מתפללין נעילה ולא באלו ובגמ' נמי לא אמרינן דהא איכא בינייהו. אבל מה אעשה שכמה צרות עברו ברחמי המקום המרובין ולא ראינו מי שהתפלל תפלת נעילה ולא שמענו עליו.<br>ואם דעת הרבים לומר שאין נעילה אלא בת"צ ואין התענית צבור בבבל ואין ספק שאין מתפללין עשרים וארבע לעולם בבבל ולא נתברר אצלינו מפורש, אבל כל המרבה בתפלות נענה, ועוד אמרינן לקמן גבי רוב גשמים אמר ר"י א"ר ובגולה מתריעין ומייתי לה תניא נמי הכי שלא יהא בתיהם קבריהם, כלומר דהו"ל מפולת ובמפולת תנן מתריעין, אלמא בגולה נמי מתפללין כ"ד שאין התרעה לעולם אלא בכ"ד ברכות ועלייהו מתריעין בשופרות וכדתנן שבאלו מתריעין וע"כ לא נסתפק בגמ' אלא אי איכא כ"ד בלא התרעה באמצעיות אבל התרעה בלא כ"ד ליכא לעולם וליכא אלא באחרונות. וא"ת מתריעין בענינו קאמר שתי תשובות בדבר, חדא דר"י דהוא מאריה דשמעתא הא קאמר דעננו לא קרי ליה התרעה, ועוד למאן דקרי ליה הכי נמי ליתא אלא באחרונה והא קתני במתני' במה אלו יתרות דבבבל נמי איכא כ"ד והתרעות. <br>ובמסכת מגילה מבעיא להו בגמרא ת"צ בכמה משום דאית ביה מוסף תפלה כלומר שמתפללין בו נעילה דהיא כעין תפלת מוסף דר"ח ואתו למפשטיה מדרב דאיקלע לבבל קם קרא בספרא פתח בריך חתם ולא בריך מכדי רב בישראל קרא מאי טעמא חתם ולא בריך לאו משום דבעי למיקרי אחרינא בתריה וא"ת שאין בבבל נעילה האיך קורין שם ד' והא ליכא מוסף תפלה בבבל ולא מסתבר דנימא כיון דאיכא בא"י אף בבבל קורין ד' אלא אדרבה (הכא) דאיכא מוסף תפלה מוסיפין רביעי כי ליכא לא נהיגי הכי אלא משמע דאיכא מוסף תפלה בבבל.<br>ובירושלמי גרסי' בני נינוה צריכין מעבד תענית בתר פסחא אתו שאלין לר' אמר לון לכו ועשו ובלבד שלא תשנו מטבעה של תפלה היכן אומרה בשש שהוא מוסיף עד כדון צבור שיש לו שש יחיד שאין לו שש א"ר חנינא לא כן א"ר זעירא יחיד תובע צרכיו בשומע תפלה ואלו צרכיו הן וזהו מעשה של בני נינוה האמור בגמרתנו ובחו"ל היה מעשה שבא"י אין צורך לגשמים אחר הפסח ואעפ"כ מוסיפין שש. <br>וראיתי להראב"ד ז"ל שהוא מחייב להתפלל נעילה בכל ת"צ בזמה"ז ואפי' בבבל חוץ מט"ב וד' צומות שאינן כת"צ לנעילה כדאיתא בפ' מקום שנהגו. <br>ושוב חפשתי לדברים הללו ובדקתי למצוא להם מנהג בדברי הגאונים ז"ל. וראיתי תשובה שהשיב רבינו שרירא גאון ז"ל לראשי קהל פא"ס וזהו תורף שלה: ודשאלתון שנינו מעשה בימי ר' חלפתא ובימי ר' חנניא בן תרדיון כו' עד שלא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית תקיעות לחודייהו הוא דאינן אלא בשערי מזרח או דילמא תקיעות וברכות ואין ברכות נוהגות בזמן הזה האיך מנהג בישיבה. <br>תשובה: הכין חזינא דתקיעות לחודייהו הוא דאמרו חכמים אינן נוהגות אלא בשערי מזרח אבל ברכות כ"ד אמורות במשנה שלפניה בסתם אומר לפניהם כ"ד ברכות ומנהג המקדש כבר מפורש בגמ' אבל מנהגא דעלמא השתא דתעני' בכלצרה שלא תבוא על הצבור מעצירת גשמים או יוקר השער או דבר או ארבה ומאי דדמיה להכי מתאמרן קדימן שבע ברכות כסידרא דמפורש במתני' ותוקעין כהנים בסוף כל חדא והכין רגילנא דמצלינא תפלת השחר גרידתא ובתרא קאים זקן ואומר דברי כבושין והדר נחית שליחתא דאית ביה מדות דמפרשן בהלכתא ומתחיל ברוך אתה דצלותא כד לביש שק וכד מחית שק על תיבותו וספרי וכהני דקיימין בשיפורי. וכד מטי לברכת גואל ישראל מתחיל בברכתא אריכא כו' ע"כ מן התשובה הזו בקיצור ובדילוג. ועוד היא ארוכ' במנהג הנהוג אצלם בישיבה והוא אצלם כמו שכתוב שם מנהג ברור ונהוג להם מימות אבות ראשונים ועד עכשיו, וכיון שנתברר לנו הענין בראיות שבגמרא והוחזה לנו ממנהגם של גאונים ז"ל לא נשאר בית מיחוש וספק בזה וראוי להתנהג בו. <br>ונראה לי שאין צבור מתפללין עננו של תעניות באחרונות שאין מוסיפין אלא שש דאי לא תימא הכי עשרים וארבעה ועשרים וחמש הויין והטעם לפי שהכל כלול באלו שש ברכות של תוספות והרי חותמין בהם העונה בעת צרה לפיכך לא הצריכו להוסיף אף באחרונות שיחתמו בה העונה בעת צרה אבל לפי שאמרו בגמרא בגואל ישראל מאריך ובחותמה הוא אומר מי שענה כו' משמע שעננו של שאר תעניות אומרו בגואל ומעין ברכה הוא ונתנו חכמים רשות להאריך בהם שכל צרה שישראל ניצולין ממנה גאולה היא כענין שנאמר הוא יפדה את ישראל מכל צרותיו. וכן כתב רש"י ז"ל בפרק הקורא את המגילה גאולה דתפלה לאו דקבוץ גליות הוא אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות לפעמים דהא ברכת קבוץ גליות ובונה ירושלים וצמח דוד לכל אחת ברכה בפני עצמה ע"כ. <br>ומזכיר נמי העקידה שעקר חתימה זו ביום זה עליה דגרסינן בירושלמי גואל ישראל ולא יצחק נגאל מכיון שנגאל יצחק כמי שנגאלו כל ישראל ר' ביבי אמר רבי אבא אמר רבי יוחנן אמר אברהם לפני הקב"ה גלוי וידוע לפניך רבש"ע שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני ע"ג המזבח היה לי להשיב ולומר אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר העלהו שם לעולה ח"ו לא עשיתי כן אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך יהר"מ שבשעה שיהיו בניו של יצחק נכנסין לידי צרה ואין להם מי שילמד סניגוריא אתה תהא מלמד עליהן סנגוריא ה' יראה אתה שתהא זוכר להם עקידתו של יצחק אביהם ותתמלא עליהם רחמים וכן מצאתי נמי במנהג הישיבות בתשו' הנזכרת שהן אומרים פסוקים דעקידה מקודם חתימה בגואל ישראל. ולפי שלא ראיתי סדר ברכות הללו בסדורי הראשונים אכתוב הסדר הזה כפי מה שנראה והמלמד אדם דעת ילמדני האמת אמן:<br>ראה בענינו וריבה ריבנו וגאלנו מהרה למען שמך ופדנו מכל צרה עננו ה' עננו ביום צום התענית הזה כי בצרה גדולה אנחנו אל תעלם אזנך משמוע תפלתנו ואל תתעלם מבקשתנו היה נא קרוב לנו טרם נקרא עננו כדבר שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע כי אתה גואל ופודה ומציל ועונה בכל עת צרה וצוקה וקיים לנו ה' אלקינו את הברית ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ותראה לפניך העקדה שעקד את יצחק בנו ע"ג המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך. מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י גואל ישראל והן עונין אמן. וכן על כל ברכה וברכה ואח"כ עומד חזן הכנסת (העובר שהוא חזן הכנסת) ואומר תקעו הכהניםתקעו ותוקעין תקיעה אחת וחוזר ש"צ ואומר אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם כי זכר כל היצור לפניך בא מעשה איש ופקודתו, ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא תכלים לנצח כל החוסים בך וגם את נח באהבה זכרת ותפקידהו בדבר ישועה ורחמים בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם כו' ככתוב בתורתך ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה כו' ונאמר וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. ונאמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. ובדברי קדשך כתוב לאמר זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום הוא ונא' טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. ונאמר ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו. ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ונאמר וזכרתי את בריתי אותך בימי נעוריך והקימותי לך ברית עולם. ונאמר הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כו' רחם ארחמנו נאום ה'. אלהינו ואלהי אבותינו זכרנו בזכרון טוב לפניך ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם ובעבור שמך הגדול ישוב נא חרון אפך מעמך ומנחלתך וקיים לנו ה' אלהינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך ע"י משה עבדך מפי כבודך כאמור וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים להיות להם לאלהים אני ה' מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י זוכר הנשכחות. וחזן הכנסת אומר הריעו בני אהרן הריעו ומריעין ג' שברים ותרועה מפני הספק שנסתפקו אבותינו בדבר כמו שמפורש במסכת ר"ה.<br>וחוזר ש"צ ואומר, אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמהם מן השמים השמעתם קולך ונגלית עליהם בערפלי טוהר גם כל העולם כולו חל ממך ובריות בראשית חרדו מלפניך בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך ישראל תורה ומצות ותשמיעם את הוד קולך ודברות קדשך מלהבות אש בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת ככתוב בתורתך ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר כו' ויהי קול השופר כו', ונאמר וכל העם רואים את הקולות כו' ובדברי קדשך כתוב לאמר עלה אלהים בתרועה כו' ונאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו כו' ונאמר כל יושבי תבל כו' ונאמר ויריעו העם ויתקעו בשופרות כו' ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה ויעל כל העם העירה איש נגדו וילכדו את העיר ובתורתך ה' אלהינו כחוב לאמר והיה כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם וזכור לנו ה' אלהינו זכותו של יהושע עבדך נביאך ורחם עלינו למען שמך מי שענה ליהושע בגלגל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י שומע תרועה וחזן הכנסת אומר תקעו בני אהרן תקעו ותוקעין תקיעה אחת וחוזר ש"צ ואומר שיר המעלות אל ה' בצרתה לי כו' כל המזמור וזכור ה' אלהינו זכותו של שמואל חוזך והמלא עלינו רחמים למען שמך מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י שומע צעקה הריעו בנו אהרן הריעו ומריעין שברים תרועה.<br>וחוזר ש"צ ואומר שיר המעלות אשא עיני אל ההרים וגומר כל המזמור וזכור לנו ה' אלהינו זכותו של אליהו הנביא והמלא עלינו רתמים למען שמך מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י שומע תפלה תקעו בני אהרן תקעו ותוקעים תקיעה אחת.<br>וחוזר ש"צ ואומר שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' וגו' כל המזמור וזכור לנו ה' אלהינו זכותו של יונה עבדך והמלא עלינו רחמים למען שמך מי שענה את יונה במעי הדגה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י העונה בעת צרה. הריעו בני אהרן הריעו ומריעין שברים תרועה.<br>וחוזר ש"צ ואומר תפלה לעני כי יעטוף וגומר כל המזמור וזכור לנו ה' אלהינו זכותו של דוד משיחך ושל שלמה בנו מלכך והמלא עלינו רחמים למען שמך מי שענה את דודושלמה בנו בירושלים הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י מרחם על הארץ, תקעו בני אהרן תקעו תקיעה יתקעו.<br>וחוזר ש"צ ואומר רפאנו ה' וגו', ואם אין שם כהן תוקעין לויים וישראלים ואם אין שם כהן אלא הוא תוקע ואין אומר לו תקע אלא הוא מעצמו תוקע ומריע ותוקע על הסדר.<br>זה סדר תפלת התענית שמתענין הצבור על כל צרה וצרה שלא תבוא עליהן בגשמים בשבע אחרונות ובשאר הצרות באותן מקומות ששנו בהן חכמים ז"ל מתריעין כמו שמפורש במס' תענית. ואלהינו יפדנו מכל עוונותינו ויאר פניו אתנו אמן סלה:
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+ועוד אני צריך לצרף לכאן משנה זו שבפרק שלישי דקתני <b>ועל אלו מתריעין בכל מקום. </b>לפי שראיתי להראב"ד ז"ל שכחב קשיא לי' סתמא כר' עקיבא דבעלמא סביבותיה מתריעות וכאן אפי' בכל מקום דאי לרבנן מתענין בכל מקום מיבעי ליה ועוד דקתני סיפא מעשה שירדו זקנים מירושלים וגזרו עליהם תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון וכן בשני זאבים לעיל דקתני מתריעין בכל מקום והכא קתני שגזרו תענית ואפשר דלרבנן נמי אהא דרישא קתני דסביבותיה מתענות על כל מכה אבל בכל מקום מודו רבנן דבהתרעה סגי להו ומעשה דשדפין וזאבים סביבותיהם היו לפיכך התענו. ולא נהירא דא"כ מאי ראיה איכא מהנך עובדי דזקנים דמתריעין בכל מקום. אלא מחוורתא רישא ר"ע וסיפא רבנן. ודתנו בהו מתריעין אליבא דר"ע נינהו. ע"כ דברי הרב ז"ל.<br>ושבש עלינו המשנה, דהא מתני' כולה ריש' וסיפ' כל היכא דקתני מתריעין מתענין בהתרעה קאמר ולחומרא קתני מרישא אבל זרעין ששנו מתריעין עליהן מיד וקתני ואזיל וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים אותה העיר מתענה ומתרעת. ועוד לדברי הרב ז"ל כל דתני מתריעין על האילנות ואין להם מים לשתות מתריעין ואסכר' וגובאי מתריעין וכל אלו בהתרעה סגי להו והא כולהו תענית בעי ואפי' גובאי וכדאמרי' בגמ' אמרו ליה לרב הונא אתאי קמצא גזר תעניתא. וכן חיה רעה דקתני עלה בברייתא ומתריעים וכי אין מתענין עליה במקומה והא תנן וגזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות. ומתני' גופא קשיא דקתני ועל אלו מתריעי' בכ"מ והיינו בלא תענית כדברי הרב ז"ל וא"כ אפי' באותה העיר נמי יש במשמע שאין עושין אלא התרעה והא מכה מהלכת היא ואנן מימר קאמרינן דמתענין. וא"ת מכה מהלכת היא לא משויא להו אלא בסביבותיה מ"מ מתני' קשיא רישא אסיפא וכמעשה לסתור קא מייתי לה דקא מפרש הרב רישא כר' עקיבא ומעשה כרבנן. ועוד דקא מסתם מתני' ומתנית' כר"ע ולית הלכתא אלא כרבנן ממעשה דמיתנא דבי חוזאי דגזור תעניתא משום שיראתא לומר דהוו להו כקרובות דאמרו רבנן סביבותיה מתענות דאלו לר"ע מתריעות ולא מתענות הוא. <br>אלא מתני' ובריתות כולהו היכא דקתני מחרי' מתענין בהתרעה קאמר וסתמא כרבנן נינהו ואפי' כר"ע נמי אתיאן דמודה ר"ע דכל מי שיש לו צרה שאינן מתריעין אלא בתענית ולית ליה לר"ע התרעה בלא עננו אלא במי שאין לו צרה ומבקש רחמים על חבירו שמתענה. וטעמיה כדאמר בירוש' שכן מצינו בר"ה שמתריעין ולא מתענין מפני שהוא יום בקשת רחמים ומש"ה קאמר ר"ע מתריעות ולא מתענות אע"ג דחמירא התרעה מתעניתא וכל היכא דקתני מתריעין אפי' בדר"ע מתענין ומתריעין קאמר ומש"ה קתני ועל אלו מתריעין בכ"מ לומר שמתענין ומתריעין מפני שהיא מכה מהלכת והויא לה כאותה העיר ממש ולא דמיא לסביבותיה דשאר צרות דליכא אלא צער חבריהן אי נמי חשש שמא אף עליהן נגזרה גזירה אבל מכה מהלכת כמקום צרה הוו.<br>ומעשה שירדו זקנים בירושנים לעריהן וראו שדפון באשקלון וכשחזרו לירושלים גזרו עלי' תענית בירושלים בהתרעה. ועוד גזרו תענית ביהודה על ב' תינוקות שנטרפו בעבר הירדן לומר דיהודה ועבר הירדן כאותה העיר דמי לענין חיה רעה. והא דקתני סתם גזרו תעני' ולא קאמר גזרו תענית והתריעו משום דאי מדינא בשאר צרות אפי' תענית ניכא אנא בסביבותיה ואלו שגזרו במקום רחוק מפני שהיא מכה מהלכת עשו כן דחשיב כולהו כחד מקום הילכך תענית בהתרעה הוי כדקתני רישא ולא צריכא ליה למימרא גבי מעשה.<br>וסידורא דמתני' כולה מרישא פשיטא ול"צ ליה למימריה גבי מעשה הא דקתני סדר תעניות האלו האמור ברביעה ראשונה כלומר דברביעה ראשונה עושין על הסדר הזה האמור שמתענין ואח"כ מתריעין בשופר בתעניות שלהן אבל צמחין ששנו וכן גשמים שפסקו מתריעין בשופרו' בתעניו' הראשונו'וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים וכן עיר שיש בה דבר או מפולת וכן על שדפון ומכות מהלכות בכל מקום מתריעין בשופר בתעניו' ראשונות. אבל במכה שאינה מהלכת פליגי בה ר"ע ורבנן דרבנן סברי סביבותיהן אע"ג דלית להו פחד באותה צרה כלל צריכין הן לשתף עצמן בצרת חביריהן ומתענין ולא מתריעין ור"ע לית ליה תעניתא אלא על צרה של עצמן אלא שמתריעין בלבד כעין ר"ה.<br>מיהו סיפא דקתני על אלו מתריעין בשבת ההוא ודאי התרעה בלא תענית היא או דסתמא בר"ע או משום דההיא התרעה בעננו היא והתרעה דפה בלא תענית קתני לה דבשבת ליכא תענית וכי היכי דליכא התרעה בשופרות ולא דמיא לשאר התרעות דמתני' דהוי בשופרות וליתנהו אלא בתענית. ומיהו בחול נמי בספינה המטרפת בים ויחיד הנרדף מפני ליסטים הכי הוו דינא דמתריעין בעננו ולא מתריעין בשופרות שאין גוזרין תענית על הצבור מפני צרת היחיד אלא שהיחידים רשאין להתענות עליו ולסגף עצמן והכי משייט בברייתא דהיא מיתניא עלה דגמ':
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+והא דתנן <b>אף על הדבר ולא הודו לו חכמים. </b>איבעיא לן בגמ' לא הודו לו בשבת בלחוד לגבי עננו או לא הודו לו כלל להתרעה דחול ומסקינן חנן בר פנחס הוא דקאמר משמיה דר"ע אין מתריעין על הדבר כל עיקר. אי קשיא והא מתני' קתני על הדבר ר"ע אומר מתריעות בסביבותיה וכ"ש בה לאו קושיא היא דר"ע במתני' לא אתא אלא לאיפלוגי אדינא דסביבותיה ושמעיה לת"ק דאמר בעיר שיש בה דבר או מפולת סביבותיה מתענות ואמר ליה איהו אין בסביבותי' אלא התרעה לומר דגבי מפולת וכן בעיר שלא ירדו עליה גשמים סביבותיה מתריעין אבל פלוגתא בדבר גופא בעיר לא קתני (אלא) במתני' ברישא עד סיפא דקתני ולא הודו לו דמסתים לי' סתומי ותני לה בבריי' בהדיא. כנ"ל ודבר ברור הוא.<br>וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב חנן בן פנחס אומר משמיה דר"ע אין מתריעין על הדבר בשבת וכן כתב הראב"ד ז"ל ה"ג משום ר"ע אין מתריעין על הדבר בשבת. דלא תקשי דר"ע אדר"ע שנו והחליפו הגירסא מפני קושיא זו שתרצנוה יפה אבל בנוסחאות ובדברי ר"ת ז"ל כתוב כך בכולן אין מתריעין על הדבר כל עיקר וטעמיה דר"ע משום דמפולת בבריאות וכן ארבה ושאר צרות השנויות אין מנהגו של עולם בכך אבל מיתה כיון דמנהג עולם הוא אע"ג שהיא באה בהן יותר מן הראוי אין מתריעין עליה אבל מתענין בלא התרעה. <br>והא דקתני בברייתא לעיל אין מתריעין עליהן אלא בהפרכיא שלהן, פי' לומר שאפי' בעומדות על הגבולין אין מתריעין מהפרכי' להפרכי' דלא הויין בסביבותי'. ואין מתריעין לאו דוקא אלא אין מתריעין ולא מתענין כלל קאמר ואיידי דקתני רישא מתריעין נקט סיפא הכי. ויש נוסחאות שכתוב בהן ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא בהפרכי' שלהן וכן כתוב בפי' ר"ח ז"ל. <br>ומצאתי בתוספתא שהיא שנויה כך מתריעין על הגובאי בכל שהן מפני שהיא מכה מהלכת. ר"ש אומר אף על החרב. חרב העוברת ממקום למקום בא"י אפי' חרב של שלום מתריעין עליה כו' (מתנית' דלקמן והתני עלה) ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא באותה אפרכיא בלבד היה בסוריא אין מתריעין עליהן בא"י בא"י אין מתריעין עליהן בסוריא. ולפי זה הענין משמע דהאי על כולן הוא אפי' אמכה מהלכת שאם היה אפי' המכה או חרב בא"י אין מתריעין עליהן בסוריא הא בכל א"י שהיא אפרכיא א' מתריעין אע"פ שלא נראה אלא בעיר אחת מפני שהיא מכה מהלכת. <br>מיהו קשה לי דבמתני' שגזרו תענית בירושל' על שאכלו הזאבים תינוקות בעבר הירדן והיא אפרכיא אחרת כדתנן שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל. ואפשר שכל ארץ ישראל ואפי' עבר הירדן אפרכיא אחת לענין תעניות וכדקתני בברייתא בארבה אפי' לא נראה אלא מין אחד בכל א"י מתריעין עליו מיד דמשמע בכל א"י מתריעין משום מקום אחד אבל בסוריא וחוצה לארץ שאין שיירות מצויות ואין הולכי דרכים מצויין כלל לפי שהן בדלין מהם ומעיירותיהן היא אפרכיא אחרת. ובכל מקום שהחזיקו בו עולי מצרים כארץ ישראל שהרי גזרו תענית בירושלי' על השדפון שבאשקלון דאשקלון מא"י היא בכבוש עולי מצרים כדכתיב וילכד את עזה ואה גבוליה ואת אשקלון ואע"ג דתנן מאשקלון ולדרום ואשקלון כדרום בכבוש עולי בבל הוא כחוצה לארץ וכבר פירשנו זה בתחלת גיטין. <br>ואי קשיא בא"י אמאי אין מתריעין בסוריא והא גבירה ושפחה היא. י"ל קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש ואע"פ שהשוה לח"ל לטומא'. גבירה וגבירה נינהו. אי נמי אין מתריעין מפני שאין המכה מהלכת כל כך אבל מתענין משום גבירה ושפחה אי נמי כי אמרינן גבירה ושפחה ה"מ כשמכה בכל ארץ ישראל אבל היה במקצתה השאר מתענין ומתריעין מפני שמכה מהלכת אבל בא"ל אין מתענין כלל דהא איכא גבירה שאינה לוקה ושפחה תנצל עם הנצלין:
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+<b>מתניתין משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. </b>בפרק החולץ (יבמות מ"ג ע"א) תניא קודם לזמן הזה כלומר מראש חדש ועד התענית העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן ומלבנות ומלנטוע. ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין. מאי טעמא משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה. ירושלמי אמר ר' הושעיא אמר ר' יהושע בן לוי הא דאיתמר בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו. והתם שמואל אמר בת"ב יארס שלא יבא אחר ויקדמנו.<br>אמר ר' נחמן (תענית כ"ט ע"ב) לא שנו שאסור לכבס וללבוש אבל (לכבס בשבת של ת"ב אלא) לכבס ולהניח מותר. ורב ששת אמר אפילו לכבס ולהניח לשבת קאמר. אמר רב ששת תדע דהא בטלי קצרי דבי רב, והלכת' כרב ששת, דתני' אסור לכבס לפני ת"ב אפי' להניח לאחר ת"ב. <br>וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם. וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ. פירשו הגאונים דהכי קתני גיהוץ שלנו ככיבוס שלהן שהוא אסור הא כיבוס שלנו מותר וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ שלנו ולא כיבום שלהם. שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן אף על פי שאמרו כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. ואפילו מי שאין לו אלא חלוק אחד אסור לכבסו וללבשו בשבת של תשעה באב. <br>תניא תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו. ואסור לספר ולכבס מראש חדש ועד התענית דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר כל החדש כולו אסור. ר"ש ב"ג אומר אינו אסור אלא אותה שבת בלבד. אמר רבי יוחנן ושלשתן מקרא אחד דרשו והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה. מאן דאמר מראש חדש ועד התענית אסור מחגה. ומאן דאמר כל החדש אסור מחדשה ומאן דאמר אינו אסור אלא אותה שבת משבתה. אמר רבא הלכה כרבי מאיר. ואמר רבא הלכה כר שמעון ב"ג ותרווייהו לקולא. וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר' מאיר הוה אמינא אפילו מראש חדש קמ"ל הלכה כרשב"ג. ואי אשמעינן הלכה כרשב"ג הוה אמינא אפילן לאחריו קמ"ל הלכה כר' מאיר דאינו אסור אלא אותה שבת בלבד עד התענית. <br>ירושלמי (ד,ו) דרומאי נהגין חגה, צפראי נהגין חדשה, טבריאי נהגין שבתה. חזרין רבנן דטבריא למנהג כרבני דצפוראי. ועכשיו נמי יש מקומות שנוהגין שלא לאכול בשר מראש חדש ועד התענית. ונהגו הכל שלא ליכנס לבית המרחץ בשבת זו ואסור לשנות מנהג אבות עד כאן תוספתא תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל אדם כל צרכו ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו ואינו מונע מעצמו כלום. פירוש שאינו מונע מעצמו רחיצה וסיכה ותשמיש ולא אמרינן דברים שבצינעא נוהג. <br>תניא אידך, שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס. כיצד חל להיות באחד בשבת מותר לכבס כל השבת כולה. חל להיות בשני או בשלישי או ברביעי או בחמישי לפניו אסור לאחריו מותר. חל להיות בערב שבת מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת ואם לא כבס בחמישי יכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה. לייט עלה אביי ואי תימא רב אחא ואי תימא רב אחא בר יעקב אהא. פירוש אמכבס ביום תשעה באב עצמו שחל להיות ערב שבת. ירושלמי ר' בא בר כהן אמר קומי ר' יוסי ר' אחא בשם ר' אבהו תשעה באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרין. <br>וכבוס זה האמור בשבת של תשעה באב לא לכבס עכשיו דוקא קודם אלא אפילו במכובסין קודם לכן אסור ללבשן. ולא ללבישה בלבד אלא בין ללבוש בין להציע בין באיש בין באשה ואפילו במטפחות הידים והשלחן הכל אסור דהא בטלי קצרי דבי רב לגמרי. <br>והא דאמרי' כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ ודאי בישנים הוא. דאלו בחדשים אפי' בכלי פשתן יש בהן משום גיהוץ באבל כדפרשינן אלא בישנים היא אלמא בכלי צמר אפילו בישנים קאמרינן דאסור. ובולה שמעתא במכבס ישנים היא ושמע מינה דכל שם גיהוץ אסור. הילכך כלים חדשים בין לבנים בין צבועי' אסורין. וכן ישנים מכובסין כולן אסורין ואפילו להניח אחר שבת. וגיהוץ שלנו נמי אסור בין בחדשים בין בישנים יוצאין מתחת המכבש. מיהו כיבוס שלנו לכבס ולהניח מותר דמלאכת עראי היא. וכן כלי פשתן בכל מקום ואפי' בגיהוץ שלהם וללבוש בין חדשים בין ישנים לבנים וצבועים בין מכובסין עכשיו בין קודם לכן כולן אסור ללבשן בשבת הזו. ואפילו של פשתן. <br>ותספורת של שבת זו נמי כדינו לענין אבל. אחד שער ראשו ואחד כל שער שבו. ובזקן כל שמעכב אכילה מותר. ומי שתכפוהו אבלות של מת ושל תשעה באב והכביד שערו מיקל בתער אבל לא במספרי' ומכבס כסותו במים ולא בנתר ובחול כדינו באבילות ועל פי מה שסדור למעלה:
+<b>אלא האידנא מאי טעמא פרסי כהני ידיהו במנחתא דתענית כיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרסי כתפלת נעילה דמי. </b>ראיתי להראב"ד ז"ל שפירש לפיכך ביוה"כ דאיכא תפלת נעילה פרסי כהני ידייהו בתפילת נעילה ולא בתפלת מנחה וכן כתב הרמב"ם ז"ל. <br>ושתי תשובות יש להשיב: אחת - שלא הוזכר בכל השמועה הזאת תענית בלא נעילה ובסתמא אמר דפרסי ידיהו בהנחתא דתעניתא דנהוג. וקשה מזו דא"כ כהני דפרסי ידייהו במנחתא דתעניתא דנהוג כמאן אי כר' יוסי בנעילה ליפרוס ולא במנחתא לעולם אי כר"מ בכולהו ליפרוס ואינהו כי אית בהו נעילה פרסי בנעילה ולא במנחה אלמה אמרי' בגמר' בתר דפסקי' והלכה כר' יוסי אלא האידנא מאי טעמא פרסי ידייהו במנחה וכ"ש בנעילה פרסי ידייהו לעולם. תדע דהא אמרינן מנהג כר"מ אי נמי נהגו העם כר"מ ומשום (מנהגא) [מנחה] לרבי יוסי מפקינן הא לדר"מ ולא אתמר בגמ' אי הכי מאי טעמא נהוג כר"מ וקאמר מאי טעמא פרסי ידייהו במנחתא דתעניתא. מיהו מנהגא ודאי כדברי ר"מ היא דפרסי ידייהו כל זמן שמתפללין ומש"ה סבור רב הונא ורבי יוחנן דממילתיה דר"מ נהגו כן ורב נחמן פליג עלייהו ואמר דהלכה כרבי יוסי ואפי' ר' יוסי מודה במנהגא דכיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרסי מפני אריכות תפלת המנחה בתעניות וכבר הגיעה שעת נעילה אע"פ שאח"כ נמי מתפללין נעילה בכולן נושאין את כפיהם דמנחה דהך שעתא ליתא כל יומא. <br>ועכשיו לפי שיטה זו כהנינו האידנא נושאין כפיהם ביוה"כ במנתה ובנעילה. אלא שי"ל שאין טעם זה שבגמ' כיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרסי אלא בשאר תעניות דמעייני במילי דמתא יותר מפלגא דיומא והדר קרי ומתפטרי ומברכין בתפלת המנחה בכ"ד ברכות ורבוייא דתעניו' כדאיתא בפ"ק אבל ביום הכפורי' (מנהג) [מנחה] מכי מטי זמנה מצלו לה הילכך לא פרסי אלא בנעילה וכן הנהיגו הגאונים ז"ל בחבורותיהם. <br>והכי נמי משמע במס' סוטה במנחה דתענית מאי אמור ובנעילה דיום הכפורים מאי אמור אלמא במנחתא דיום הכפורים לא פרסי וליכא למימר דאמרי במנחה דיוה"כ כמנחה דתענית דא"כ לימא מנחה ונעילה דיוה"כ ועוד לא מסתבר דלימרו ביוה"כ מקוה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ כו' אלא משמע דמדכרי דתענית דפרסי כנעילה דיוה"כ ולא במנחה דיוה"כ דלא פרסי ונעילה בתענית ליכא כגון ט"ב וד' צומות ובתעניות דאית בהו נעילה אמרי כיוה"כ:
+מתניתין <b>ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים לא יאכל בשר ולא ישתה יין ר' שמעון בן גמליאל אומר ישנה ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר ואמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר ותרוייהו לקולא וצריכא דאי אשמעינן בסעודה המפסיק בה הוה אמינא אפילו משש שעות ולמטה קמ"ל משש שעות ולמעלה ואי אשמעינן משש שעות ולמעלה הוה אמינא אפילו בסעודה שאין מפסיק בה קא משמע לן בסעודה המפסיק בה. תניא כלישנא בתרא תניא כלישנא קמא תניא כלישנא בתרא הסועד ערב תשעה באב אם עתיד לסעוד סעודה אחרת מותר לאכול בשר ולשתות יין ואם לאו אסור לאכול בשר ולשתות יין תניא כלישנא קמא ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין לא יאכל בשר ולא ישתה יין רבי שמעון בן גמליאל אומר ישנה כיצד ישנה אמר רב יהודה אמר רב אם היה רגיל לאכול שני מיני תבשילין אוכל מין אחד היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם סועד בחמשה היה רגיל לשתות בעשרה כוסות שותה בחמשה במה דברים אמורים משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר. גירסא ירושלמית מהו ישנה יחליף היה רגיל דאכיל ליטרא דקופר יאכל פלגיה אין הוה רגיל שתי קסטא דחמרא ישתה פלגיה. תניא אידך ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין וחכמים אומרים ימעט כיצד ימעט אמר רב אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר יאכל חצי ליטרא אם היה רגיל לשתות לוג יין ישתה חצי לוג ר' שמעון בן גמליאל אומר אם היה רגיל לאכול אחר סעודתו צנון או מליח הרשות בידו. </b>ואע"ג דקתני ברייתא בלשון חכמים ימעט ורב יהודה אמר רב מפרש למימרא דידהו אפילו הכי הלכתא כסתם מתניתין אסור לאכול בשר ולשתות יין כלל דקיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין והני רבנן דברייתא כרבי שמעון בן גמליאל אמרי נמי רשב"ג דמתניתין היא דרשב"ג קאמר במתניתין ישנה דמיעוט ושנוי חד דינא אינון ורב יהודה אמר רב פרושי בעלמא הוא דמפרשי לדר' שמעון בן גמליאל מאי מיעוט ומאי שינוי ולאו למימרא דסבירא להו אלא כמתניתין אסור לאכול בשר ולשתות יין לגמרי וסוגיא דברייתות כולהו כסתם מתניתין איתניין לאיסורא וכך פסקו כל הגאונים ורבינו הגדול בהלכותיו ונוסחא דיליה ז"ל אמר רבי יהודה כיצד ישנה וסיפא דברייתא היא ורבי יהודה תנא הוא ולפי גירסא כל שכן שהדבר פשוט דהלכה כסתם מתניתין דר' יהודה ורשב"ג יחידאי אינון ולא מיסתמיך מילתייהו באמוראי אלא דנוסחי דילן וגירסא ירושלמית באמוראי תנו לה ומכל מקום סתם במתניתין וסוגיין דרבנן עדיפא וכן הלכה.<br>ומסתברא סעודה המפסיק בה, כל שאינו עתיד לסעוד סעודה אחרת של קביעות אף על פי שדעתו לאכול עראי לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלין בשר ומשתכרין ואח"כ אוכלין עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין. <br>כתב רבינו האי גאון ז"ל שני תבשילין שאמרו כגון אורז ועדשים שהן שני מינין והרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל כתב כל שני תבשילין הן דרך כבוד ואסרו אותן חכמים אפילו ממין אחד של קטניות או מין אחד של ירק ואין צריך לומר משני מינין וכדברי הרב ז"ל עיקר. דכל שני מיני קדרה או שני מיני אלפס אסורין והם שנקראין תבשיל בגמרא בכל מקום אבל שני מינין בקדרה אחת לאו תבשיל הוא. ויש שמחמירין לאסור בשני מינין בקדרה אחת ואפילו בדג וביצה שעליו וחותך קפלוט תחת הדג מפני שהן קרויין שני תבשילין לענין עירוב ואינו כן קל הוא לענין עירוב שאמרו בעירובי תבשילין לעשותן כשני תבשילין ואינו לענין תשעה באב. ומיני ירקות מותר ללפת בהן את הפת כשהן חיין ואפילו במינין הרבה: 
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+<b>תניא כל שהוא מחמת תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ. </b>אבל רבינו הגדול ז"ל לא כתב ברייתא זו בהלכות[יו], ושמא כתב הרב ז"ל דבריו של ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו מסתמא דמתניתין דלא קתני באיסורא דערב תשעה באב אלא לאכול בשר ולשתות יין ושני תבשילין. ולא מכרעא מילתא למדחי דרבים דאיכא למימר מתניתין איסורא דפסקא ליה קתני איסורא דתליא בקבלת עינוי לא קתני משום שתיקה דמתניתין לא פסקינן בשום דוכתא. דמאי דלא פרישו במתניתין פרישו בברייתא. הלכך מכי אזיל סעודה המפסיק בה משש שעות ולמעלה באבלות אסור לרחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו. ואסור לסוך בתשעה באב עצמו כדאיתא בתוספתא:
+<b>תניא ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין אבל אוכל בשר מליח ושותה יין מגתו. בשר מליח עד כמה אמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל כל זמן שהוא כשלמי'. יין מגתו עד כמה כל זמן שהוא תוסס וכמה תסיסתו שלשה ימים. אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר' אלעאי ערב תשעה באב מביאים לו פת חרבה במלח ושורה אותה במים ויושב בין תנור לכירים ושותה אחריה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. </b>ירושלמי (ד,ו) רב מן דהוה אכיל כל צרכיה הוה צבע פיסתיה בקיטמא ואמר זהו עיקר סעודת ט' באב לקיים מה שנאמר (איכה ג,טז) ויגרס בחצץ שיניו:
+<b>תנו רבנן כל מצוות </b>(עשה) שנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובהגדות אבל קורא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות וקורא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו ותינוקות של בית רבן אינן בטלין לעולם דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב וקינות ובדברים הרעים שבירמיהו ותינוקות של בית רבן בטלין משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.<br>ותשעה באב אסור באכילה ושתיה כדרך איסורן ביום הכפורים אלא שזה ענוש כרת וזה מדברי קבלה ומכין אותו מכת מרדות, וגרסינן בפרק מקום שנהגו (פסחים נ"ד ע"ב) דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים, ובין השמשות שלו אסור, אלא מיהו חיה כל שלשים וכן חולה שהוא צריך אין צריכין אומד אלא מאכילין (אותו) [אותם] דבמקום חולי לא גזרו רבנן. <br>וכן ברחיצה ובסיכה אסור לגמרי כיום הכפורים בין בחמין בין בצונן, דאמר רבי אלעזר אסור לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור ביום הכפורים וגרסינן בתעניות [י"ג ע"א] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים, רבי חנינא סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אתת בשנה, והלכתא כתנא קמא והני מילי טבילה בזמנה דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה, אבל שלא בזמנה אסורה וכפי מה שפירשנו בשער שלמעלה.<br>ונעילת הסנדל ומנעל כדינו לענין אבילות ולפי מה שסדור למעלה.<br>בפרק יום הכפורים (יומא ע"ח ע"א) זעירא בר חמא אושפיזיכניה דרבי יהושע בן לוי ודרב אמי ודרב אסי ודכולהו רבנן דקסרין, הוה אמר ליה ליוסף בריה דר' יהושע בן לוי בר אוריאן תא אימא לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אביך ערב תשעה באב, מביאין לו מטפחות ושורה במים ומקנח בה ידיו ורגליו למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש, פירוש מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ובלילה מקנח בה ידיו ורגליו כדי להצטנן בה ולמחר מעבירו על גבי עיניו להעביר לפלוף חבלי שינה מהן, ורוחץ ידיו כדרכו לתפלה דהוה ליה כחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים דכל רחיצת מצוה מותרת ונטילת ידים לתפלה מצוה היא ולהקביל פני רבו עובר במים להקביל פני שכינה לא כל שכן, אבל שלא בשעת תפלה אם היו מטונפות מדרך קינוח רוחץ כדרכו, כדאמרינן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואם לאו אינו אלא לתפלה ובירושלמי בתשעה באב מרחיץ את ידיו ומעבירין על פניו, אם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצן במים רוחץ ומעבירו כדרכו ואינו חושש דהוה ליה כמלוכלך בטיט ובצואה דרוחץ כדרכו ואינו חושש וכן כתב הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל, אבל הרב רבי משה ז"ל כתב ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה ואין זה נכון אלא שאין לי להאריך כאן.<br>וכן נהגו קצת העם שלא לקרות פרשת קרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש רבי ישמעאל בתשעה באב בבית הכנסת לפי שאסור לקרות בתורה, ואין לנו איסור בסדר היום שהרי קורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה, וכן קורין בתורה ומפטירין בנביא בענינו של יום ופרשת התמיד ואיזהו מקומן כנגד תמידין תקנום ואומר כדרכו ואינו חושש:
+
+
+Daf 30b
+
+מתניתין מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים, רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשו בני אדם עצמו כתלמידי חכמים, תנ"ה רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמידי חכמים כדי שיתענה, תניא אידך רשב"ג אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב כעושה מלאכה ביום הכפורים, ר' עקיבא אומר כל האוכל ושותה בתשעה באב כאוכל ושותה ביום הכפורים, וחכמים אומרים כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמתה, שנאמר שמחו את ירושלי' וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה וכל שאינו מתאבל עליה אינו זוכה ורואה בנחמת', וכל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסיק בה עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. תוספתא אין שאלת שלום לחברים בתשעה באב ולהדיוטו' בשפה רפה פו' משיבין את ההדיוטות בשפה רפה. כך אמרו בירושלמי אין שואלין בשלום חברים בתשעה באב אכל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה:
+ולענין כפיית המטה דתנן [שם] ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים, תניא אמרו לו לרבי יהודה לדבריך עוברות ומיניקות מה תהא עליהם. אמר להם אף אני לא אמרתי אלא ביכול, תניא נמי הכי מודים חכמים לר' יהודה ביכול, ומודה ר' יהודה לחכמים בשאינו יכול, אלא מאי בינייהו אמר אביי שאר מטות איכא בינייהו. דרבי יהודה מחייב בכפיית כל המטות שיש לו בתוך ביתו, ורבנן אין מחייבין אלא בכפיית מטתו בלבד כדי שישן על מטה כפויה:
+<b>אמר רבא הלכה כתנא דידן ולא הודו לו כלל. </b>מיהא שמעינן דלא מיחייב בכפיית המטה ואף על גב דהיא ממצות הנוהגות באבל ותניא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב ההיא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל אבל כל מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה אינו נוהג בהם בט' באב, והוא הדין לעטיפת הראש ואין צריך לומר שאינו חייב בקריעה דקריעה נמי ליתה מכל מצות האמורות באבל, כדאמרינן התם אבלות לחוד וקריעה לחוד. <br>ומסתברא דחייב במצות תפילין בתשעה באב. ואע"ג דהיא מצות לא תעשה הנוהגת באבל, כיון דלא מיתסר בהו אלא יום אחד דאבילות לא חמיר תשעה באב טפי מיום שני דאבל, וברייתא מצות שנוהגות באבל שבעה קתני ופרושי קא מפרש להו רחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה ודברי תורה, תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו, משום דלענין אבילות נמי בשאין לו מה יאכל עושה בצינעא בתוך ביתו, וכן בשאלת שלום שכן באבלות לאחר שלשים משיב שלום, עשו תשעה באב כאבל לאחר שלשה כאן וכאן בקושי התירו לפיכך חברים עושין אותו כשלשה ימים הראשונים ונוהגין איסור במלאכה ואין שאלת שלום ביניהם כלל, שכן באבלות אין מתירין מלאכה לאתר שלש' אלא למי שאין לו מה יאכל, ואין מתירין שלום אלא למי ששאל שלא יהא צריך להודיעו שהוא אבל, הילכך תפלין דלא מיתסר בהו אבל אלא ביום ראשון בלבד חייב בהן בתשעה באב, ונותן תפלין ביד ובראש שלא ראו לבטל מצוה משום אבילות ישנה אלא ביום ראשון של אבלות בלבד דכתיב ביה ואחריתה כיום מר וכדאמרן התם מצוה שאני כך נראה לי. <br>[ושוב] מצאתי בגליוני הראשונים תשובה לרבינו האי באבל שחל שביעי שלו בתשעה באב, הוי יודעין שאין מצוה לפסוק את האבלות לאחר תפלת שחרית, אלא קולא שמקילין באבל שמקצת היום ככולו וסגי ליה לנהוג אבלות בשביעי מקצת היום, ולעולם אי ניחא ליה לעמוד באבלו עד סוף היום אינה מגונה, לפיכך אם נזדמן לו יום שביעי תשעה באב, כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה הרי הוא עומד באיסורו כל היום, אבל דברים שמותרין בתשעה באב ואסורין באבל כגון עטוף על שפם וזקיפת המטה וסלוק התפילין הרשות בידו אם רצה להמתין בהם עד הערב ימתין ואם רצה להסיר מנהג אבילות מאחר תפלת השחר יעשה, עד כאן דברי הגאון זכינו להסכים לדעתו, ומכל מקום, אבל שחל שביעי שלו בתשעה באב ודאי מניח תפילין דהא לא נהיג בהו אבלות אלא ביום ראשון. <br>ולענין סדר היום (מגילה ל"א ע"ב) אמר אביי האידנא נהוג עלמא למיקרי בכי תוליד בנים, ומפטירין אסף אסיפם, ותניא (שם כ"ב ע"ב) חל להיות בשני או בחמישי קורין שלשה ומפטיר אחד בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד, רבי יוסי אומר לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד וקיימא לן כר' יוסי, דתניא זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תשעה באב ותענית צבור קורין שלשה, וכן עמא דבר. <br>ובמסכת סופרים משבע מסכתות הקטנות מצאתי גבי נהגו העם לומר מזמורים בעונתן בתשעה באב ארבעה פסוקים משל ירמיה המאס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך וגו' עד כי אתה עשית את כל אלה, ושני מזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך ועל נהרות בבל, ואע"פ שבכל מקום דברי קדושה נקדמין לדברי קבלה בכאן דברי קבלה מקדימי' לדברי קדושה וגרסינן התם יש קורין ספר קינות בערב ויש מאחרין עד הבקר לאחר קריאת ספר תורה שאחר קריאת התורה עומד ומתפלש ראשו באפר ובגדיו מפולשין וקורא בבכיה וביללה, אם יודע הוא לתרגמו מוטב ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם בטוב ומתרגם, לפי שיבינו כל שאר העם והנשים והתינוקות שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים וכל שכן בנים זכרים, והקורא בתשעה באב אומר ברוך דיין האמת, ויש שמניחין את תיק התורה על הקרקע ואומר נפלה עטרת ראשנו וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו. ויש שמשנין ויש שיורדין מספסליהן וכולן מתפלשין באפר, ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהם. ובשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבל וכל שכן לשוח עם הארמי. <br>ומסתברא דהך מכילתא מנהגי תניא וכך היו נוהגין שאחד קורא מגלת קינות וכולן שומעין כדרך שאמרו במגלת אסתר. ומברך בקריאתה על מקרא מגילה וכך הזכירו שם בפרק ארבעה עשר, וכאן אמרו שמברך דיין האמת ונמצא שמברך עליה שתים וכן מאי דקאמר קורעין ומספידין מנהגי נינהו, וכן מקום שנוהגין לשנות את מקומם שעושין אותו כשבת שניה של אבלות ומקום שיורדין מספסליהם עושים אותו כשבת ראשונה, וכן נהגו עכשיו שאלו מן הדין אין לנו בגמרא שינוי מקום ישיבת קרקע בתשעה באב כלל קל וחומר מכפיית המטה ובמו שפירשנו למעצה. וכך אמרו שם ערבי' אין אדם שומע לחברו מפני שהן מתפללין בלחש ואי, אומרים לא ברבו ולא יהי שם. אבל בתפלת השחרית לאתר הפסוקים והמזמורים האלו אומר ברבו בקולנמוך ואין מזכירין קדוש ואף לא קדיש. אבל בתפלת המנחה אומר קדוש וקדיש עד כאן במסכת סופרים ואף בזו נתלה הדבר במנהג. <br>ירושלמי [ברכות ד,ג] ר' אחא אומר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע ומאי ניהו. רחם יי אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבלה ההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה בכף עריצים ויבלעוה לגיונות ויחללוה ולבני ישראל נתתה נחלה ולזרע ישורון ירושה והורשתיה כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור ואני אהיה לה חומת אש וגומר. ר' אבדומה דצפרין בעא קומי ר' מונא ואיכן הוא אומרה. אמר ליה ועדיין אין אתי לזו. א"ר ירמיה בשם רב כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה. וכל דבר שהוא לשעבר אומרה בהודיה. מתניתא אמרה כן ונותן הודיה למעבר וצועק לעתיד לבא. וכתוב בהלכות רבינו ז"ל ונהגו עלמא למימרא בבונה ירושלים. וסמכו אהא דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה אומר. <br>וסוגיין בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב] דתשעה באב אינו כתענית צבור לתפלת נעילה ולא לעשרים וארבע ברכות. ואף על גב דרב פפא מתרץ אינו כראשונות אלא כאחרונות. ולדידיה לעניןנעילה עשרים וארבע לא שמענו בהם הפרש. סמכי עלמא אלישנא קמא דלישני דגמרא אינון דמאי אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע ברכות. ועוד דלא אשכחן בהדיא לרב פפא דלימא כתענית צבור לתפלות. אע"ג דמוקים מימריה דרבי יוחנן במילי אחרי וברייתא דקתני התם אין בין ט' באב לתענית צבור אלא שזה אסור בעשיית מלאכה וזה מותר בעשיית מלאכה. משמע הא לכל דבריהם זה וזה שוין לענין איסורין תניא וקולי קולי קתני דלא חמיר תעני' צבור מיניה אלא לענין עשיית מלאכה. אבל בתפלות לא איירי דבתענית צבור איכא נעילה ועשרים וארבע ברכות ובתשעה באב ליכא. ובירושלמי במסכת ראש השנה רבי יוחנן מתפלל בט' באב עשרים וארבעה, ומפקיד לתלמידוי לא תילפון מיניה דין עובדא דצריכא ליה. אבל הוא תענית צבור הוא, ר' יוסי בשם רבי יהושע בן לוי אינו תענית צבור.<br>אלא מיהו חזינא סוגיא דמס' מגילה דמשתמע מיניה דאיכא נעילה בתשעה באב, דגרסינן התם (מגילה כ"ב ע"א) איבעיא להו תענית צבור בכמה. ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף אין אבל הכא דליכא קרבן מוסף לא, או דילמא הכא נמי איכא מוסף תפלה כלומר שמתפללין בו תפלת נעילה דהיא כעין תפלת המוספין תפלה יתירתא. ופשטינן לה מברייתא דקתני ט' באב ותענית צבור שלשה, ואיתמר עלה אמר רב אשי והא אנן לא תנן הכי דתנא זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו י"ט קורין ארבעה, זה הכלל לאיתויי מאי לאו לאתויי ת"צ וט' באב. כלומר דאיכא מוסף תפלה וקורין ארבעה אלמא תשעה באב נמי כתענית צבו�� הוא מוסף תפלה, הדין הוא סוגיא דשמעתא. <br>אלא איכא למימר בגמ' תענית צבור איבעיא להו. דאיכא ודאי מוסף תפלה. ומשום דפשטינן מברייתא תענית צבור ותשעה באב לשלשה אתי, אמר רב אשי זה הכלל לאיתויי מאי ונקט ליה תשעה באב בהדי תענית צבור. ולא חש למידק כולי האי לומר תשעה באב הא לא אתי בזה הכלל דלית ביה מוסף תפלה, דאמר רבי יוחנן תשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע, דאי נמי דייקת הכי אמר לך זה הכלל לאיתויי תענית צבור הוא דהוה בענין, אבל תשעה באב לא הלכך נקט ליה לישנא רוחא ולא נחית לכולי הך דיוקא ומסקנא, אלא דזה הכלל סמכא בעלמא הוא ולא קשיא ולא מידי, הילכך הדרינן לסוגיא דגמרא דאיתמרא בדוכתא, דתשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע ולית לן ראיה לחיובי בהו את הצבור והלכה רופפת שיש לתרץ ולומר פוק חזי מה עמא דבר.<br>וכבר ראיתי דברי רש"י ז"ל שמפרש מוסף תפלה עניני ברכה יתירתא ואין זה עולה לנו כלל, דמתניתין יום שיש בו מוסף קתני אי מוסף קרבן אי מוסף תפלה ועניני ברכה יתירתא אינו כלום לתוספת הקוראים. אלא מה שכתבנו היא עולה וראוי לסמוך עליו. <br>כתוב בהלכות גדולות והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, היכא דאיקלע תשעה באב בחד בשבת דמתבע תיבעי ליה לאפסוקי ממיכל ומשתי מבעוד יום דשבתא מהו לאבדולי, כיון דאמר מר [ברכות כ"ו ע"א] מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס הכא נמי אומר הבדלה מבעוד יום, או דילמא כיון דאלו מבדיל קבליה לתשעה באב עליה כדרב דאמר בדילנא ואיחייב ליה בעינוי דשוייה חול דאמר בין קדש לחול ואחסר ליה בשתיה. דהא אמרינן גבי יום הכפורים ליקדיש על כוס ולימא זמן ולשתייה כיון דקבליה איתסר ליה עילויה הילכך ליתרח עד דנפיק חד בשבת ומבדיל בה שרי בתעניתיה מקמי דליטעום ואע"ג דאמר מר מבדיל והולך כל היו' כולו כל היו' אין טפי לא. הני מילי היכ' דהו' שרי לי'למיכ' אבל הכא דהו' אסו' לי' למיכל בחד בשבא מבדיל לאורת' דתרין בשבא וכן שליחא דצבורא מבדיל בבי כנישתא אבל על נורא לא ליבריך אלו דברי בעל הלכות ז"ל.<br>ואנן לעניות דעתין לא חזינן לה להך סברא, דכיון דלא חזי לאבדולי אלא מוצאי שבת ויומו כי אסור למיכל בהני מאי טעעא ליבדיל מכאן ואילך ואדרבא איפכא מסתברא דכי אסור למיכל באפוקי שבתא ולא חזו לאבדולי בחד בשבא לא מבדיל בתרי בשבא דהא לא חזי בשעתיה לאבדולי. וטפי בטפי איכא למימר דאפילו למאן דאמר מבדיל והולך ומבדיל כל השבת כולה, הני מילי היכי דלמוצאי שבת חזי לאבדולי אבל היכא דלמוצאי בשבת לא חזי לאבדולי לא מיבדיל עד רביעי בשבת דכולהו תשלומין דראשון נינהו, וכיון דבזמניה לא חזי להבדלה לא מיבדיל בלא זמניה. משל כל הראוי לבילה אין בילה מעכב בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.<br>ומכל מקום למ"ד מבדיל והולך כל היום כולו משום דכולי עלמא יומא כלילה של מוצאי שבת הוא. ומילתא מחוורתא היא דכי נמי אסור למיכל ומשתי במוצאי שבת לא מבדיל מכאן ואילך דליכא הבדלה אלא במוצאי שבת דהוא לילה ויום, וכיון דראינו לרבינו הגדול ז"ל שהזכיר לפסוק הלכה מבדיל והולך כל היום אין לנו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת.<br>ואיכא מאן דאמר מבדיל על הכוס ומטעים ליה לינוקא, ואף על גב דגבי זמן דיום הכפורים איסור כרת חששו. ועוד דקא אתי בכל יום הכפורים, אבל תשעה באב איסורא דרבנן הוא ולא דחינן סדר הבדלות דלית להו תקנתא בלא כוס משום גזרה דבדרבנן לא ��זרינן, ועוד דכיון דלא אתי בכל שתא לא אתי למסרך.<br>ולאו מילתא היא דהתם אמרינן לענין מזרע כשותא בכרמא וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך כדאית' [בחולין קל"ט ע"א] ואע"ג דלאו איסו' כרת הוא ולא שכיח טפי. והיא היא פירכי' דר' אחא ב"י (עירובין מ' ע"ב) דאיהו קשי וליתן ליה לתינוק ישראל ומינה קא אמרינן ביום הכפורים לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משום דתתי למסרך, וכן פירש רבינו חננאל במסכת עירובין שמע מינה דאפילו באיסורי ולא קביעא נמי חיישינן לסירכא.<br>ומסתברא דמוצאי שבת שחל להיות תשעה באב לא תקינו הבדלה על הכוס. תדע שהרי אמרו בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס. ובתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם וכי האי שעתא לא תקינו על הכוס כלל, ולא אמרינן המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אלא בשעה שיש כוס אבל בשעה שאין כוס בעולם אין צריך להבדיל:
+סליק מסכת תענית 

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Taanit/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,259 @@
+Chiddushei Ramban on Taanit
+חידושי רמב"ן על תענית
+merged
+https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Taanit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על תענית
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+עכשיו אני חוזר לפרש קצת דברים שצריכין לי ביאור מה שאמרו לעיל <b>אין ת"צ בבבל אלא תשעה באב בלבד. </b>וראיתי בפי' רש"י מפני שאין צריכין למטר כל כך אין גוזרין עליהם תענית בחומר זה. <br>והנה לפי' הזה בשאר ארצות שבח"ל שהן צריכין למטר כא"י יש ת"צ. ועוד קשה דא"כ דוקא לגשמים אבל לשאר צרות שמתריעין עליהם למה לא יהיו נוהגין תענית בחומרות הללו וחטו תשעה באב תענית גשמים הוא וא"ת שאין סדר זה אלא לגשמים אבל לשאר צרות אין גוזרין ת"צ בחומרות אלו זו שיבוש יותר מן הראשונה דהא קתני להו באידך פרקין לשאר צרות לחומרא כדתנן סדר תעניות האלו האמור ברביע' ראשונה אבל צמחין ששנו מתריעין עליהן מיד וכולה מתני'דש"מ כחומרא דקתני באחרונות מה אלו יתרות שבאלו מתריעין אותה בשאר צרות מיד כדקתני ואזיל בסדרא דמתניתין וברייתא קתני הכא. שאר מיני פורענות לחומרא ור' יהודה נשיאה בשאר צעדים גזר תלת עשרה דתעניתא והיינו כסדרן דמתני' מדקאמר שלש עשרה וברייתא נמי דקתני כשאמרו שלש וכשאמרו שבע לא אמרו אלא לגשמים, אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו ליתני נמי לקולא דשאר צרות כשאמרו אסורין במלאכה כו' וכשאמרו אוכלין ושותין מבעוד יום לא אמרו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מותרין.<br>ומצאתי בירוש' [ה"ה] א"ר יוחנן כל תענית שב"ד גוזרין להפסיק עוברות ומניקות מתענות א"ר שמואל בר רב יצחק נראין דברים כשגזרו כבר שלא להפסיק אבל אם גזרו כבר מיד להפסיק עוברות ומיניקות מתענות בהן ותני כן עוברות ומניקות מתענות כדרכן בתשעה באב ובת"צ ובג' תעניו' הראשונות יבג' השניות אבל בשבע האחרונות אינן מתענות אעפ"כ אין מנהגין בתפנוקין אלא אוכלות ושותות כדי קיום הוולד, לא כשגזרו כבר שלא להפסיק אתא רבי בר זבדא ר' יצחק בר שילה בשם רבי יוחנן ואפי' גזרו מיד להפסיק אין עוברות ומניקות מתענות בהן הנה זו הסוגיא כולה בפשיטות היא אומרת שב"ד גוזרין לפעמים במקצת התענית להפסיק בראשונות מבעוד יום ובגשמים ודאי לא עבדי אלא כדתנן בסדר תעניות אלא בשאר צרות משכחת לה דכל היכא דתנן מתריעין מיד מפסיקין בהן ונוהגין בחומר שבאחרונות של גשמים.<br>והראב"ד ז"ל כתב דהא.דאמר שמואל אין ת"צ בבבל אלא תשעה באב בלבד יש מפרשים משום דבבבל טובעני נינהו ולאו מילתא היא אטו תשעה באב משום גשמים הוא על צרה אחרת היא והלא על כל צרה אחרת מתענין וא"כ מ"ש בבל מא"י אלא אין שום ת"צ בבבל שיאסרו במלאכה מפני שהם עניים ולא ברחיצה וסיכה מפני שאין האויר בריא וכן נעילת הסנדל כל אלו דברי הרב ז"ל. <br>והנה לפי דבריו נמי אין הענין נוהג אלא בבבל שיש להם העוני הזה והחולשה הזאת ועוד בתשמיש המטה לדבריו אסורין הם, ושמא יש לדחוק בדבריו ולומר שלא רצו להטריח על הצבור בשאר ארצות לפי שיש מקומות שהם עניים וחלושים ומקומות שיש בהם צנה יתירה וצריכין לנעילת מנעל וסנדל וכיון שבטלי קצת הדברים מהם בטל דין ת"צ והשוו כל המקומות בכך חוץ מא"י ומ"מ דברים חלושים הם ואין בהם טעם וריח.<br>אלא הטעם הנכון מפני ששנינו ב"ד גוזרין על הצבור ואין בח"ל ב"ד שהדיוטות הם ואין כח בגזרתם להשוות תענית שלהם לתענית של תורה שהוא יה"כ ותשעה באב שהוה גזרת נביאים. <br>וראיתי בירושלמי כתיב יצא חתן מחדרו זה נשיא וכלה מחופתה זה אב ב"ד ר' חלבו אמר לר' יודן נשיא פוק עמן בצערן עביד א"ר יוסי הדא אמורה אילין תענין דאנן עבדין לית אינון תענין למה דצית נשיא עמן וגם זה מן הטעם המבטל דין ת"צ בבבל וכל ת"ל לפי שאין שם נשיא ולא אב ב"ד שמתענין עמהם ולובשים חלוקן של ישראל והן שגוזרין התענית על הצבור והצבור מקבלים עליהם דעתם וגזרותיהם וכדאמרינן נמי לקמן דבי נשיאה גזר תעניתא ולא אודעי לר' יוחנן ולר"ש בן לקיש לצפרא אודיענהו א"ל ר"ל לר' יוחנן הא לא קבלינן א"ל אנן בתרייהו גרירנן הילכך כיון דקבלה נמי לא צריכא הו"ל ת"צ אבל בח"ל שאין נגררין אחר נשיא וכל א' וא' צריך קבלה בפ"ע כתענית יחיד הוא וזהו טעם נכון וברור ומה שאמרו אין ת"צ בבבל כלומר אין תענית בח"ל שכן חכמים מזכירין בתלמוד ח"ל בשם בבל כמ"ש אין דנין דיני קנסות בבבל מפני שאין סמיכה אלא בארץ והוא הלשון והטעם לת"צ כמו שפי' כנ"ל ומן הטעם הזה נלמוד שלא אמרו בקולא זו אלא שלא יאסרו במלאכה ובענינין הללו אבל לענין תפלות מתפללין כ"ד בח"ל ומתריעין ויש להם נעילה כמ"ש למעלה דלענין אפושי רחמי לא גרעי ומצאתי להר"מ במז"ל שהוא סבור שאין מפסיקין בתענית ואין נוהגין בחומרות אילו אלא על הגשמים אבל מודה שמתפללין בהם כ"ד ומתריעין ומתפללין בכל מקום, ואין זה נכון:
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+<b>אמר רפרם אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל. כגון ט' באב והוא הדין לאבל אסור בין בחמין בין בצונן. ואמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו בחמין. </b>ומסקנא והלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן. ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ולסוך אפילו כל שהוא אסור. ואם להעביר את הזוהמא מותר. ואצ"ל במי שהיו חטטין בראשו דסך כדרכו ואינו חושש. וכן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינה חושש. ומי שתכפוהו אבילות רוחץ כל גופו בצונן (שם ע"ב) דא"ר אבא הכהן משום ר"י הכהן מעש' ומתו בניו של ר' יוסי הגלילי ורחץ בצונן כל שבעה ואוקימנא כשתכפוהו אבליו. דתניא תכפוהו אביליו בזה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים. ואמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים. במים אבל לא בנתר ולא בחול. גבי רחיצה נמי כיון דתכפוהו אבליו רוחץ בצונן אבל לא בחמין. <br>בפרק היה קורא (ברכות ט"ז ע"ב) רחץ ר"ג בלילה הראשונה שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ. אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני מ"ט אנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב ואחריתה ביום מר ורבנן הוא דגזרו בלילה ובאיסטניס לא גזרו רבנן. כ' רבינו האיי ז"ל ואין מותר לאבל לרחוץ בלילה אף ע"פ שאומר אסטניס אני. חדא דלא קיי"ל כר"ג דאמר אנינות לילה דרבנן ואע"ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל. ועוד חיישינןמן הרמאין. ולא כל דאמר אסטניס אני שומעין לו. אבל ודאי אי מגליא מילתיה מעיקרא דאית ביה הא מלתא ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ בלילה דדמיא לשעת הדחק ולרפואה. משום דאיסטני' ודאי כחולי גדול הוא ממדה זו ולא כל מי שנהג בנקיות בשרו איסטניס אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ ע"כ דברי הגאון. ואנו עתידין לכתוב בדין אנינות לפנינו. <br>אבל זו שאמר שלא כל האומר איסטניס אני שומעין לו והמתנהג בנקיות מתירין ברחיצה. יפה כיון. (שלא בא) [ולא שבא] בכך לידי סכנה ממש דוקא. דאם כן אפילו ביום ראשון נמי מותר. [אלא] לכל המצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך לפי מה שהורגל מתחלה. דהא מימר קאמרינן ואם להעביר את הזוהמא מותר. <br>לרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל: ואם צריך טבילה לטהרה מותר. דתניא [תענית י"ג ע"א] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביה"כ ומסתברא דוקא טבילה בזמנה משום דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה. אבל כגון נדה שלא בזמנה אסורה בימי אבילו' והכי איתוקמא בפרק יום הכפורים (יומא פ"ח ע"א) דגרסינן התם הזב והזבה והיולדת והמצורע ובועל נדה וטמא מת טבילתן בלילה. בעל קרי טובל והולך כל היום כולו. ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול. ואוקימנא בדצלי והוינן בה אי דצלי מאי טעמייהו דרבנן ופרקינן קסברי רבנן טבילה בזמנה מצוה. <br>וראיתי בתוספות שהם מפרשים ז"ל דאפילו טבילה שלא בזמנה נמי מותרת לדברי הכל. אלא תנא קמא חיובי מחייב לבעל קרי לטבול כל היום. ורבי יוסי פטר ליה מן המנחה ולמעלה בדצלי. הא אם רצה טובל הוא בין בזמנה של טבילה בין שלא בזמנה. וכך הם גורסים ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול. תדע דהא אידך ברייתא קמייתא תני התם כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך עד המנחה והא האי תנא קסבר טביל' בזמנה לאו מצוה. ולפיכך מן המנחה ולמעלה לא ואם כן חייבי טבילות ונדה ויולדת למה הן טובלין. אלא שמע מינה שכל חייבי טבילות מותרין לטבול אם רצו. ובעל קרי חייב לטבול עד המנחה ומן המנחה ולמעלה אם רצה טובל הוא.<br>ואין הדרך הזו מחוור לי שגרסת כל הספרים וכן בתוספתא מן המנחה לא יטבול ועוד אי בטבילה שלא בזמנה למה לי למתני כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדות טבילתן בלילה שלא בזמנן בין ביום ובין בלילה הן טובלין אלא רישא בטבילה בזמנה וסיפא קתני בעל קרי עד המנחה. אע"ג דהא שלא בזמנה דמסתמא לאו ברואה קרי ביום הכפורי' איירי. והא דקתני באידך ברייתא ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול ולא (פליגי רבנן) [פליג] נמי ארישא בזב וזבה דלא יטבלו. כיון דסבירא להו טבילה בזמנה מצוה משום דאיכא זב שרא' קרי ונד' שפלט' שכבת זרע. וכך איתא בדוכתי' במס' ברכו' כך נראה לי. אי נמי חדא דאית ביה תרתי קמ"ל. <br>ובספר הישר פוסק דטבילה בזמנה לאו מצוה כדתנן דיה טבילה באחרונה וליתא להך מתניתין דקתני כל חייבי טבילות טובלין כדרכן אלא הלכתא כר' יוסי ולא כן פסקו הגאונים ז"ל. <br>ירושלמי בפרק היה קורא (ברכות ב,ז) תני מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין ובדרום מרחיצין אמר ר' יוסי בר' בון מי שהוא מתיר את הרחיצה עושה אותה כאכילה ושתיה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינו של תענוג עלו לו חטטין מותר ונראה מכאן שהיו במקצת המקומות נוהגין הקרובים והמברין להרחיץ את האבלים קודם הבראה לפי שעשו אותה כאכילה ושתיה שצריכה להם הרבה מפני שהן צריכין להעביר מהן זוהמת המת והשיבת' המתחוללת עליהן והיו מתירין זו הרחיצה הראשונה ואחר כך היו נוהגין איסורן ברחיצה כל שבעה. וגמרא דילן בדרבן גמליאל לית ליה האי מנהגא ואי נמי אית ליה דלמא רחיצה שניה רחץ בליל' לפי שלא הית' דעתו מיושב' עליו בכל יום עד שירחץ בחמין בשעת שכיבה ויסוך בשמן ערב שלהן. הילכך אי איכא דוכתא דנהגי בהרחצה זו אין ממחין בידן. ואשה נמי בימי אבלה לא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט דכל הני באבילות כרחיצה דמי ואסור. דתניא (מ"ק כ' ע"ב) וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת. והתם אמרי' (תענית י"ג ע"ב) אין הבוגר' רשאה לנוול עצמ' בימי אבל אביה ואוקימנא אכיחול ופיקוס דבוגרת מותרת ונערה ואשת איש אסורה. הא ברחיצה דחמין אפילו בוגרת אסורה משום דאיפשר בצונן וכן הלכה:
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+והא דאמרי' <b>במה מתריעין ר"י אומר בשופרות. </b>אינו נכון לפרש שחלקו על הלשון לבדו אם נקראת התרעה בפה וכ"ש שנאמר דלמאן דס"ד מעיקרא מאן דאמר בפה לח אמר בשופרות דלית ליה לרב יהודא בר שילא התרעה בשופרות דהא תני לקמן תקעו הכהנים תקעו בני אהרן כו'. <br>אבל העיקר הנכון לומר דרב יהודא סבר התרעה דקאמר מתניתין במה אלו יתרות על הראשונות בשופרות היא דבאחרונות מתריעין בהן בשופרות הא בענינו אפילו בראשונות ובשניות עושין כן אם ראו ב"ד לאפושי רחמי לפי צורך שעתן ורבי יהודה בריה דרב שילא סבר התרעה דקתני מתניתין בעננו הוא לומר שאין עננו זה אלא בשבע אחרונות והיא צעקה שאומר שליח צבור לאחר תפלה עננו אבינו עננו עננו בוראנו עננו וכולה ענינא בתעניות כמו שאומרים עכשיו בימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.<br>ואמרי' קס"ד מאן דאמר עננו לא אמר בשופרות פי' דבעננו אלו יתרות על הראשונות אבל בשופרות אין אלו יתרות עליהן דבשניות נמי תוקעין בשופרות והתניא אין פוחתין משבע תעניות על הצבור ובהן שבע התרעות וסימן לדבר יריחו דהוו שבע בשופרות מדקתני שבהן שבע שבע התרעות אלמא ליכא התרעה בשופרות אלא (בג') האחרונות ומסקינן אלא בשופרות דכ"ע לא פליגי דקרי להו התרעה ובהם האחרונות יתרות על הראשונות כי פליגי בעננו דמר סבר עננו נמי קרי לה התרעה וליתא אלא באחרונות וכי קתני מתריעין בכולהו גווני התרעות קאמר ומר סבר נא מיקרי הכי ואפי' בראשונות נמי אית'.<br>וקשיא לן היכי אמרינן הכא בשופרות והא התרעה דתעניות בחצוצרות היא כדתנן ובתעניות בשל זכרים כפופים ופיו מצופה כסף ושתי חצוצרות משני צדדים שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות ותניא התם בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר דהיינו בראש השנה ויובל אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות דהיינו תעניות אין שופר וי"ל דהאי תנא במקדש קאי דאיכא שופרות בתעניות ומשום דבעא למיתנא סימן לדבר יריחו דאינון שבע תקיעות בכהנים ושבע ימים נקט הכי לסיומי למיליה כולה מילתא ביריחו כנ"ל. <br>עוד י"ל דלא קפיד תנא למיקרי שופרא לחצוצרת' דאשתני שמייהו לא אתא אלא לאפוקי התרעה בפה אבל בירוש' נראה שהם סבורין דתקיעה דתענית בשופרות ממש היא לפי שמצינו שם במס' ראש השנה קומי ר' יהושע בן לוי תוקעין בתעניתא בשופר ר' יוסי בעי דיתקעון קמוי בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש אבל לא בגבולין ובמכלתין נמי אמור בירוש' למה תוקעין בקרנתא לומר חושבינהו כאלו גועים כבהמה לפניך.<br>ושוב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שמנהגנו לתקוע בתעניות בשופרות ולפי זה יש לי לדחוק ולומר דחצוצרות ליתנהו בגבולין אלא בשעת מלחמה דכתיב כי תבואו מלחמה חצוצרות בכנופיא דכל ישראל כתיב הילכך במקדש בתעניות דהיא כנופיא דכל ישראל מצות היום בחצוצרות ובשופר נמי תוקעין משום דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' אבו בגבולין בשעת מלחמה בחצוצרות בלבד תוקעין ומתפללין כסדר התעניות כדאמרינן בגמרא לפי שאין אומרין זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובל ובשעת מלחמה אלמא בשעת מלחמה אומר זכרונות ושופרות ותוקעין בחצוצרות דקראי נינהו הא בשאר תעניות התרועה גמרינן בהו אבל בשופרות הוא דומיא דראש השנה. ובפ' משוח מלחמה גבי מלחמת מדין דריש וחצוצרות התרועה בידו אלו השופרות ולא ידעתי אם שלא דקדקו בלשונם או שאין חצוצרות אלא במלחמת אויבים הצרים עליהם בארץ כדכתיב בארצכם על הצר הצורר אתכם דלמה להם לפרש אלו השופרות אלא לכך. <br>וראיתי להראב"ד ז"ל דלאו על שופרות של ברכות קאמר דהנהו חצוצרות תני וכהנים הוו אבל בתקיעה שלאחר תפלה קאמר כשמרבין בתחנונים תוקעין בשופרות כדי להזכיר אינו של יצחק ובירושלמי למה תוקעין בקרנות לומר הנה אנו גועין לפניך כבהמה והיינו דקתני ברייתא שבע תעניות ובהם ז' התרעות ואם על תקיעות של ברכות קאמר טובא הוו אלו דבריו ז"ל. ולאו מילתא היא שכבר הוכחנו מן סוגית הירושלמי שבמסכת ראש השנה שאין להם בגבולי אלא שופר ואין להם חצוצרות כלל ועוד שהברייתא מפורשת היא ובהן שבע שבע התרעות כלומר שבע התרעות בכל תענית ותענית דשבע ברכות נינהו כדתנן על השביעית הוא אומר ועל כל ברכה תקיעה וכדקתני לה בהדיא באידך פרקין והשמיט הסופר מנוסח הרב ז"ל שבע אחד אבל בכל הנוסחאות שבע שבע התרעות כתוב בהן וסימן לדבר יריחו:
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+מה ששנינו במס' תענית <b>ואומר לפניה' עשרים וארבע ברכות שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד ששה </b>מסקינן בגמ' שאינן אלא בשבע אחרונות ואע"ג דרב אשי שהוא בתרא דייקא לי' מתנית' דבאמצעיות נמי איכא כ"ד אגמר' סמכי' דקאמר השתא דאתית להכא עשרין וארבע נמי לאו שיורא הוא כו'. ומתני' נמי דיקא דכיון דאסיקנא לקמן בתיבה דכי קתני סדר תעניות כיצד אשבע אחרונות קתני סיפא דמתני' עמדו בתפלה עלה קאי ולא מפסיקי' רישא וסיפא בתרי טעמי(ה). <br>ונראה בסדורא דהני מתני' דתנא איירי באיסורי מעיקרא ותנא בסיפא שבאלו מתריעין ואין התרעה אלא במקום עשרים וארבע והדר פריש דהתרעה זו מוציאין את התיבה לרחוב ומתפללין שם עשרים ארבע ברכות שעליהן מתריעין ולא קתני התם סדרא דהתרעה במתני' משום דתני לה לתרועה בפ"ק אלא במעשה דר' חלפתא ור' חנינא בן תרדיון משום פלוגתא דסידורא.<br>אבל בכולהו מתני' ובגמרא לא נתפרש בהדיא אם מתפללין אותן כ"ד בכל תפלה ותפלה משלש שהן שחרית ומנחה ונעילה שמתפללין בכל תענית צבור כדאמר בפרק מקום שנהגו תשעה באב אינו כתענית צבור לתפלת נעילה וכדמוכח בריש פ' בג' פרקים דמתמהינן בגמ' תעניות ומעמדות מי אית בהו מוסף ולא אמרינן מי אית בהו נעילה או שמא אינו אלא בתפלת נעילה בלבד כדאמרינן רביעית יומא מצלינן ובעינן רחמי ודברי רבינו חננאל מטין כן שכתב ותפלת התענית בשחרית לא יכלינן למימר דכתוב ואלי יאספו כל חרד בדברי וגו', ש"מ תפלת תענית באחרית היום ברביעי האחרון. אבל מאחר שלא פירשו במשנתנו כך נראה לפי הדרך הישרה שבכל שלש תפלות מהן מתפללין כן וסמכתי לי על דברי הרב המחבר הר"מ במז"ל שכתב כן שמוסיפין ברכות אלו בתפלת שחרית ובתפלת מנחה. <br>ויש מי שאומר שהן מתפללין אותה כעין מוסף ולמד זה מן הירושלמי שאמרו בפ' מאימתי קורין ר' יוסא ור' אחא סלקין לתעניתא אתא צבורא בעו מקרי את שמע בתר תלת שעי ובעא ר' אחא ממחי בידון ואמר ליה ר' יוסא והלא כבר קראו אותה בעונתה כלו' קוראין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת. א"ל מפני ההדיוטות שלא יהיו אומרים בעונתה הן קורין אותה מכאן הביאו שיהו מתפללין כ"ד ברכות כעין מוסף וקורין לפניהם ק"ש כדרך שקורין תהלה לדוד קודם תפלה וזה אינו במשמע שאם היה להם תפלה נוספת נמצאו ארבעה תפלות בתעניות ובגמרא אמרו לקמן דליכא הכי ועוד שתפלה זו אינה אלא בחבר עיר כדת��ן מורידין לפני התיבה ואומר לפניהם כו', וכיון שכן הצבור למה קורין את שמע כלום.<br>אלא כך נראה שבתעניות לפי שהיו צריכין להתקבץ לרחובה של עיר היו קורין ק"ש בעונתה ואין סומכין גאולה לתפלה, אלא כל אחד ואחד קורא ק"ש וברכותיה בעונתה ומפסיק עד שמתאספין הכל לרחוב וקורין אותה פעם אחרת בלא ברכות ומתפללין הצבור כיחידים ואח"כ מורידין לפני התיבה הזקן ואומר כ"ד ברכות, וקצרו של דבר שצורת השמועות יותר נוחה כן שכ"ז שעומדין לתפלה אומר לפניהם כ"ד ברכות הללו. <br>ועוד לא נתפרש אם מוסיפין ברכות הללו בבבל לפי שאמרו אין ת"צ בבבל וכיון שאין מתפללין אותה אלא בשבע אחרונות שאסורין בנעילת הסנדל וכל הדרכים הללו בהם ואין בבבל תענית במדות הללו שאין מתפללין אותן ושמא לא אמרו אין ת"צ בבבל אלא לומר שאין אסורין בנעילת הסנדל אבל בתפלות לא קא מיירי דהא קאמר אלא ט"ב בלבד ואין ט"ב כת"צ לתפלות (אלא) לענין תוספת שש ולא לנעילה וליכא למימר דהתם ה"ק אין ת"צ בבבל כלל אלא ט"ב דהוה כת"צ למקצת הדברים דהא דייקי' עלה בגמר' למימרא דט"ב בין השמשות שלו אסור אלמא ט"ב לשווייה ת"צ לגמרי קאמר אלא דלא איירי בתפלות תדע מדשקלו וטרו בגמרא בנעילת הסנדל איכא דסאיס ואיכא דלא סאיס דלא סבר לה כשמואל ואפ"ה לענין תפלות ל"פ. <br>ונראה שיש להם להתפלל תפלת נעילה שהרי אפי' בג' ראשונות מתפללין אותה מדתניא אין בין ג' ראשונות לג' אחרונות אלא שבאלו מותרין בעשיית מלאכה כו' ולא קתני שבאלו מתפללין נעילה ולא באלו ובגמ' נמי לא אמרינן דהא איכא בינייהו. אבל מה אעשה שכמה צרות עברו ברחמי המקום המרובין ולא ראינו מי שהתפלל תפלת נעילה ולא שמענו עליו.<br>ואם דעת הרבים לומר שאין נעילה אלא בת"צ ואין התענית צבור בבבל ואין ספק שאין מתפללין עשרים וארבע לעולם בבבל ולא נתברר אצלינו מפורש, אבל כל המרבה בתפלות נענה, ועוד אמרינן לקמן גבי רוב גשמים אמר ר"י א"ר ובגולה מתריעין ומייתי לה תניא נמי הכי שלא יהא בתיהם קבריהם, כלומר דהו"ל מפולת ובמפולת תנן מתריעין, אלמא בגולה נמי מתפללין כ"ד שאין התרעה לעולם אלא בכ"ד ברכות ועלייהו מתריעין בשופרות וכדתנן שבאלו מתריעין וע"כ לא נסתפק בגמ' אלא אי איכא כ"ד בלא התרעה באמצעיות אבל התרעה בלא כ"ד ליכא לעולם וליכא אלא באחרונות. וא"ת מתריעין בענינו קאמר שתי תשובות בדבר, חדא דר"י דהוא מאריה דשמעתא הא קאמר דעננו לא קרי ליה התרעה, ועוד למאן דקרי ליה הכי נמי ליתא אלא באחרונה והא קתני במתני' במה אלו יתרות דבבבל נמי איכא כ"ד והתרעות. <br>ובמסכת מגילה מבעיא להו בגמרא ת"צ בכמה משום דאית ביה מוסף תפלה כלומר שמתפללין בו נעילה דהיא כעין תפלת מוסף דר"ח ואתו למפשטיה מדרב דאיקלע לבבל קם קרא בספרא פתח בריך חתם ולא בריך מכדי רב בישראל קרא מאי טעמא חתם ולא בריך לאו משום דבעי למיקרי אחרינא בתריה וא"ת שאין בבבל נעילה האיך קורין שם ד' והא ליכא מוסף תפלה בבבל ולא מסתבר דנימא כיון דאיכא בא"י אף בבבל קורין ד' אלא אדרבה (הכא) דאיכא מוסף תפלה מוסיפין רביעי כי ליכא לא נהיגי הכי אלא משמע דאיכא מוסף תפלה בבבל.<br>ובירושלמי גרסי' בני נינוה צריכין מעבד תענית בתר פסחא אתו שאלין לר' אמר לון לכו ועשו ובלבד שלא תשנו מטבעה של תפלה היכן אומרה בשש שהוא מוסיף עד כדון צבור שיש לו שש יחיד שאין לו שש א"ר חנינא לא כן א"ר זעירא יחיד תובע צרכיו בשומע תפלה ואלו צרכיו הן וזהו מעשה של בני נינוה האמור בגמרתנו ובחו"ל היה מעשה שבא"י אין צורך לג��מים אחר הפסח ואעפ"כ מוסיפין שש. <br>וראיתי להראב"ד ז"ל שהוא מחייב להתפלל נעילה בכל ת"צ בזמה"ז ואפי' בבבל חוץ מט"ב וד' צומות שאינן כת"צ לנעילה כדאיתא בפ' מקום שנהגו. <br>ושוב חפשתי לדברים הללו ובדקתי למצוא להם מנהג בדברי הגאונים ז"ל. וראיתי תשובה שהשיב רבינו שרירא גאון ז"ל לראשי קהל פא"ס וזהו תורף שלה: ודשאלתון שנינו מעשה בימי ר' חלפתא ובימי ר' חנניא בן תרדיון כו' עד שלא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית תקיעות לחודייהו הוא דאינן אלא בשערי מזרח או דילמא תקיעות וברכות ואין ברכות נוהגות בזמן הזה האיך מנהג בישיבה. <br>תשובה: הכין חזינא דתקיעות לחודייהו הוא דאמרו חכמים אינן נוהגות אלא בשערי מזרח אבל ברכות כ"ד אמורות במשנה שלפניה בסתם אומר לפניהם כ"ד ברכות ומנהג המקדש כבר מפורש בגמ' אבל מנהגא דעלמא השתא דתעני' בכלצרה שלא תבוא על הצבור מעצירת גשמים או יוקר השער או דבר או ארבה ומאי דדמיה להכי מתאמרן קדימן שבע ברכות כסידרא דמפורש במתני' ותוקעין כהנים בסוף כל חדא והכין רגילנא דמצלינא תפלת השחר גרידתא ובתרא קאים זקן ואומר דברי כבושין והדר נחית שליחתא דאית ביה מדות דמפרשן בהלכתא ומתחיל ברוך אתה דצלותא כד לביש שק וכד מחית שק על תיבותו וספרי וכהני דקיימין בשיפורי. וכד מטי לברכת גואל ישראל מתחיל בברכתא אריכא כו' ע"כ מן התשובה הזו בקיצור ובדילוג. ועוד היא ארוכ' במנהג הנהוג אצלם בישיבה והוא אצלם כמו שכתוב שם מנהג ברור ונהוג להם מימות אבות ראשונים ועד עכשיו, וכיון שנתברר לנו הענין בראיות שבגמרא והוחזה לנו ממנהגם של גאונים ז"ל לא נשאר בית מיחוש וספק בזה וראוי להתנהג בו. <br>ונראה לי שאין צבור מתפללין עננו של תעניות באחרונות שאין מוסיפין אלא שש דאי לא תימא הכי עשרים וארבעה ועשרים וחמש הויין והטעם לפי שהכל כלול באלו שש ברכות של תוספות והרי חותמין בהם העונה בעת צרה לפיכך לא הצריכו להוסיף אף באחרונות שיחתמו בה העונה בעת צרה אבל לפי שאמרו בגמרא בגואל ישראל מאריך ובחותמה הוא אומר מי שענה כו' משמע שעננו של שאר תעניות אומרו בגואל ומעין ברכה הוא ונתנו חכמים רשות להאריך בהם שכל צרה שישראל ניצולין ממנה גאולה היא כענין שנאמר הוא יפדה את ישראל מכל צרותיו. וכן כתב רש"י ז"ל בפרק הקורא את המגילה גאולה דתפלה לאו דקבוץ גליות הוא אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות לפעמים דהא ברכת קבוץ גליות ובונה ירושלים וצמח דוד לכל אחת ברכה בפני עצמה ע"כ. <br>ומזכיר נמי העקידה שעקר חתימה זו ביום זה עליה דגרסינן בירושלמי גואל ישראל ולא יצחק נגאל מכיון שנגאל יצחק כמי שנגאלו כל ישראל ר' ביבי אמר רבי אבא אמר רבי יוחנן אמר אברהם לפני הקב"ה גלוי וידוע לפניך רבש"ע שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני ע"ג המזבח היה לי להשיב ולומר אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר העלהו שם לעולה ח"ו לא עשיתי כן אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך יהר"מ שבשעה שיהיו בניו של יצחק נכנסין לידי צרה ואין להם מי שילמד סניגוריא אתה תהא מלמד עליהן סנגוריא ה' יראה אתה שתהא זוכר להם עקידתו של יצחק אביהם ותתמלא עליהם רחמים וכן מצאתי נמי במנהג הישיבות בתשו' הנזכרת שהן אומרים פסוקים דעקידה מקודם חתימה בגואל ישראל. ולפי שלא ראיתי סדר ברכות הללו בסדורי הראשונים אכתוב הסדר הזה כפי מה שנראה והמלמד אדם דעת ילמדני האמת אמן:<br>ראה בענינו וריבה ריבנו וגאלנו מהרה למען שמך ופדנו מכל צרה עננו ה' עננו ביום צום ה��ענית הזה כי בצרה גדולה אנחנו אל תעלם אזנך משמוע תפלתנו ואל תתעלם מבקשתנו היה נא קרוב לנו טרם נקרא עננו כדבר שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע כי אתה גואל ופודה ומציל ועונה בכל עת צרה וצוקה וקיים לנו ה' אלקינו את הברית ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ותראה לפניך העקדה שעקד את יצחק בנו ע"ג המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך. מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י גואל ישראל והן עונין אמן. וכן על כל ברכה וברכה ואח"כ עומד חזן הכנסת (העובר שהוא חזן הכנסת) ואומר תקעו הכהניםתקעו ותוקעין תקיעה אחת וחוזר ש"צ ואומר אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם כי זכר כל היצור לפניך בא מעשה איש ופקודתו, ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא תכלים לנצח כל החוסים בך וגם את נח באהבה זכרת ותפקידהו בדבר ישועה ורחמים בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם כו' ככתוב בתורתך ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה כו' ונאמר וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. ונאמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. ובדברי קדשך כתוב לאמר זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום הוא ונא' טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. ונאמר ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו. ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ונאמר וזכרתי את בריתי אותך בימי נעוריך והקימותי לך ברית עולם. ונאמר הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כו' רחם ארחמנו נאום ה'. אלהינו ואלהי אבותינו זכרנו בזכרון טוב לפניך ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם ובעבור שמך הגדול ישוב נא חרון אפך מעמך ומנחלתך וקיים לנו ה' אלהינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך ע"י משה עבדך מפי כבודך כאמור וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים להיות להם לאלהים אני ה' מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י זוכר הנשכחות. וחזן הכנסת אומר הריעו בני אהרן הריעו ומריעין ג' שברים ותרועה מפני הספק שנסתפקו אבותינו בדבר כמו שמפורש במסכת ר"ה.<br>וחוזר ש"צ ואומר, אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמהם מן השמים השמעתם קולך ונגלית עליהם בערפלי טוהר גם כל העולם כולו חל ממך ובריות בראשית חרדו מלפניך בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך ישראל תורה ומצות ותשמיעם את הוד קולך ודברות קדשך מלהבות אש בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת ככתוב בתורתך ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר כו' ויהי קול השופר כו', ונאמר וכל העם רואים את הקולות כו' ובדברי קדשך כתוב לאמר עלה אלהים בתרועה כו' ונאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו כו' ונאמר כל יושבי תבל כו' ונאמר ויריעו העם ויתקעו בשופרות כו' ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה ויעל כל העם העירה איש נגדו וילכדו את העיר ובתורתך ה' אלהינו כחוב לאמר והיה כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם וזכור לנו ה' אלהינו זכותו של ��הושע עבדך נביאך ורחם עלינו למען שמך מי שענה ליהושע בגלגל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י שומע תרועה וחזן הכנסת אומר תקעו בני אהרן תקעו ותוקעין תקיעה אחת וחוזר ש"צ ואומר שיר המעלות אל ה' בצרתה לי כו' כל המזמור וזכור ה' אלהינו זכותו של שמואל חוזך והמלא עלינו רחמים למען שמך מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י שומע צעקה הריעו בנו אהרן הריעו ומריעין שברים תרועה.<br>וחוזר ש"צ ואומר שיר המעלות אשא עיני אל ההרים וגומר כל המזמור וזכור לנו ה' אלהינו זכותו של אליהו הנביא והמלא עלינו רתמים למען שמך מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י שומע תפלה תקעו בני אהרן תקעו ותוקעים תקיעה אחת.<br>וחוזר ש"צ ואומר שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' וגו' כל המזמור וזכור לנו ה' אלהינו זכותו של יונה עבדך והמלא עלינו רחמים למען שמך מי שענה את יונה במעי הדגה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י העונה בעת צרה. הריעו בני אהרן הריעו ומריעין שברים תרועה.<br>וחוזר ש"צ ואומר תפלה לעני כי יעטוף וגומר כל המזמור וזכור לנו ה' אלהינו זכותו של דוד משיחך ושל שלמה בנו מלכך והמלא עלינו רחמים למען שמך מי שענה את דודושלמה בנו בירושלים הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י מרחם על הארץ, תקעו בני אהרן תקעו תקיעה יתקעו.<br>וחוזר ש"צ ואומר רפאנו ה' וגו', ואם אין שם כהן תוקעין לויים וישראלים ואם אין שם כהן אלא הוא תוקע ואין אומר לו תקע אלא הוא מעצמו תוקע ומריע ותוקע על הסדר.<br>זה סדר תפלת התענית שמתענין הצבור על כל צרה וצרה שלא תבוא עליהן בגשמים בשבע אחרונות ובשאר הצרות באותן מקומות ששנו בהן חכמים ז"ל מתריעין כמו שמפורש במס' תענית. ואלהינו יפדנו מכל עוונותינו ויאר פניו אתנו אמן סלה:
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+ועוד אני צריך לצרף לכאן משנה זו שבפרק שלישי דקתני <b>ועל אלו מתריעין בכל מקום. </b>לפי שראיתי להראב"ד ז"ל שכחב קשיא לי' סתמא כר' עקיבא דבעלמא סביבותיה מתריעות וכאן אפי' בכל מקום דאי לרבנן מתענין בכל מקום מיבעי ליה ועוד דקתני סיפא מעשה שירדו זקנים מירושלים וגזרו עליהם תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון וכן בשני זאבים לעיל דקתני מתריעין בכל מקום והכא קתני שגזרו תענית ואפשר דלרבנן נמי אהא דרישא קתני דסביבותיה מתענות על כל מכה אבל בכל מקום מודו רבנן דבהתרעה סגי להו ומעשה דשדפין וזאבים סביבותיהם היו לפיכך התענו. ולא נהירא דא"כ מאי ראיה איכא מהנך עובדי דזקנים דמתריעין בכל מקום. אלא מחוורתא רישא ר"ע וסיפא רבנן. ודתנו בהו מתריעין אליבא דר"ע נינהו. ע"כ דברי הרב ז"ל.<br>ושבש עלינו המשנה, דהא מתני' כולה ריש' וסיפ' כל היכא דקתני מתריעין מתענין בהתרעה קאמר ולחומרא קתני מרישא אבל זרעין ששנו מתריעין עליהן מיד וקתני ואזיל וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים אותה העיר מתענה ומתרעת. ועוד לדברי הרב ז"ל כל דתני מתריעין על האילנות ואין להם מים לשתות מתריעין ואסכר' וגובאי מתריעין וכל אלו בהתרעה סגי להו והא כולהו תענית בעי ואפי' גובאי וכדאמרי' בגמ' אמרו ליה לרב הונא אתאי קמצא גזר תעניתא. וכן חיה רעה דקתני עלה בברייתא ומתריעים וכי אין מתענין עליה במקומה והא תנן וגזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות. ומתני' גופא קשיא דקתני ועל אלו מתריעי' בכ"מ והיינו בלא תענית כדברי ��רב ז"ל וא"כ אפי' באותה העיר נמי יש במשמע שאין עושין אלא התרעה והא מכה מהלכת היא ואנן מימר קאמרינן דמתענין. וא"ת מכה מהלכת היא לא משויא להו אלא בסביבותיה מ"מ מתני' קשיא רישא אסיפא וכמעשה לסתור קא מייתי לה דקא מפרש הרב רישא כר' עקיבא ומעשה כרבנן. ועוד דקא מסתם מתני' ומתנית' כר"ע ולית הלכתא אלא כרבנן ממעשה דמיתנא דבי חוזאי דגזור תעניתא משום שיראתא לומר דהוו להו כקרובות דאמרו רבנן סביבותיה מתענות דאלו לר"ע מתריעות ולא מתענות הוא. <br>אלא מתני' ובריתות כולהו היכא דקתני מחרי' מתענין בהתרעה קאמר וסתמא כרבנן נינהו ואפי' כר"ע נמי אתיאן דמודה ר"ע דכל מי שיש לו צרה שאינן מתריעין אלא בתענית ולית ליה לר"ע התרעה בלא עננו אלא במי שאין לו צרה ומבקש רחמים על חבירו שמתענה. וטעמיה כדאמר בירוש' שכן מצינו בר"ה שמתריעין ולא מתענין מפני שהוא יום בקשת רחמים ומש"ה קאמר ר"ע מתריעות ולא מתענות אע"ג דחמירא התרעה מתעניתא וכל היכא דקתני מתריעין אפי' בדר"ע מתענין ומתריעין קאמר ומש"ה קתני ועל אלו מתריעין בכ"מ לומר שמתענין ומתריעין מפני שהיא מכה מהלכת והויא לה כאותה העיר ממש ולא דמיא לסביבותיה דשאר צרות דליכא אלא צער חבריהן אי נמי חשש שמא אף עליהן נגזרה גזירה אבל מכה מהלכת כמקום צרה הוו.<br>ומעשה שירדו זקנים בירושנים לעריהן וראו שדפון באשקלון וכשחזרו לירושלים גזרו עלי' תענית בירושלים בהתרעה. ועוד גזרו תענית ביהודה על ב' תינוקות שנטרפו בעבר הירדן לומר דיהודה ועבר הירדן כאותה העיר דמי לענין חיה רעה. והא דקתני סתם גזרו תעני' ולא קאמר גזרו תענית והתריעו משום דאי מדינא בשאר צרות אפי' תענית ניכא אנא בסביבותיה ואלו שגזרו במקום רחוק מפני שהיא מכה מהלכת עשו כן דחשיב כולהו כחד מקום הילכך תענית בהתרעה הוי כדקתני רישא ולא צריכא ליה למימרא גבי מעשה.<br>וסידורא דמתני' כולה מרישא פשיטא ול"צ ליה למימריה גבי מעשה הא דקתני סדר תעניות האלו האמור ברביעה ראשונה כלומר דברביעה ראשונה עושין על הסדר הזה האמור שמתענין ואח"כ מתריעין בשופר בתעניות שלהן אבל צמחין ששנו וכן גשמים שפסקו מתריעין בשופרו' בתעניו' הראשונו'וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים וכן עיר שיש בה דבר או מפולת וכן על שדפון ומכות מהלכות בכל מקום מתריעין בשופר בתעניו' ראשונות. אבל במכה שאינה מהלכת פליגי בה ר"ע ורבנן דרבנן סברי סביבותיהן אע"ג דלית להו פחד באותה צרה כלל צריכין הן לשתף עצמן בצרת חביריהן ומתענין ולא מתריעין ור"ע לית ליה תעניתא אלא על צרה של עצמן אלא שמתריעין בלבד כעין ר"ה.<br>מיהו סיפא דקתני על אלו מתריעין בשבת ההוא ודאי התרעה בלא תענית היא או דסתמא בר"ע או משום דההיא התרעה בעננו היא והתרעה דפה בלא תענית קתני לה דבשבת ליכא תענית וכי היכי דליכא התרעה בשופרות ולא דמיא לשאר התרעות דמתני' דהוי בשופרות וליתנהו אלא בתענית. ומיהו בחול נמי בספינה המטרפת בים ויחיד הנרדף מפני ליסטים הכי הוו דינא דמתריעין בעננו ולא מתריעין בשופרות שאין גוזרין תענית על הצבור מפני צרת היחיד אלא שהיחידים רשאין להתענות עליו ולסגף עצמן והכי משייט בברייתא דהיא מיתניא עלה דגמ':
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+והא דתנן <b>אף על הדבר ולא הודו לו חכמים. </b>איבעיא לן בגמ' לא הודו לו בשבת בלחוד לגבי עננו או לא הודו לו כלל להתרעה דחול ומסקינן חנן בר פנחס הוא דקאמר משמיה דר"ע אין מתריעין על הדבר כל עיקר. אי קשיא והא מתני' קתני על הדבר ר"ע אומר מתריעות בסביבותיה וכ"ש בה לאו קושיא היא דר"ע במתני' לא אתא אלא לאיפלוגי אדינא דסביבותיה ושמעיה לת"ק דאמר בעיר שיש בה דבר או מפולת סביבותיה מתענות ואמר ליה איהו אין בסביבותי' אלא התרעה לומר דגבי מפולת וכן בעיר שלא ירדו עליה גשמים סביבותיה מתריעין אבל פלוגתא בדבר גופא בעיר לא קתני (אלא) במתני' ברישא עד סיפא דקתני ולא הודו לו דמסתים לי' סתומי ותני לה בבריי' בהדיא. כנ"ל ודבר ברור הוא.<br>וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב חנן בן פנחס אומר משמיה דר"ע אין מתריעין על הדבר בשבת וכן כתב הראב"ד ז"ל ה"ג משום ר"ע אין מתריעין על הדבר בשבת. דלא תקשי דר"ע אדר"ע שנו והחליפו הגירסא מפני קושיא זו שתרצנוה יפה אבל בנוסחאות ובדברי ר"ת ז"ל כתוב כך בכולן אין מתריעין על הדבר כל עיקר וטעמיה דר"ע משום דמפולת בבריאות וכן ארבה ושאר צרות השנויות אין מנהגו של עולם בכך אבל מיתה כיון דמנהג עולם הוא אע"ג שהיא באה בהן יותר מן הראוי אין מתריעין עליה אבל מתענין בלא התרעה. <br>והא דקתני בברייתא לעיל אין מתריעין עליהן אלא בהפרכיא שלהן, פי' לומר שאפי' בעומדות על הגבולין אין מתריעין מהפרכי' להפרכי' דלא הויין בסביבותי'. ואין מתריעין לאו דוקא אלא אין מתריעין ולא מתענין כלל קאמר ואיידי דקתני רישא מתריעין נקט סיפא הכי. ויש נוסחאות שכתוב בהן ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא בהפרכי' שלהן וכן כתוב בפי' ר"ח ז"ל. <br>ומצאתי בתוספתא שהיא שנויה כך מתריעין על הגובאי בכל שהן מפני שהיא מכה מהלכת. ר"ש אומר אף על החרב. חרב העוברת ממקום למקום בא"י אפי' חרב של שלום מתריעין עליה כו' (מתנית' דלקמן והתני עלה) ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא באותה אפרכיא בלבד היה בסוריא אין מתריעין עליהן בא"י בא"י אין מתריעין עליהן בסוריא. ולפי זה הענין משמע דהאי על כולן הוא אפי' אמכה מהלכת שאם היה אפי' המכה או חרב בא"י אין מתריעין עליהן בסוריא הא בכל א"י שהיא אפרכיא א' מתריעין אע"פ שלא נראה אלא בעיר אחת מפני שהיא מכה מהלכת. <br>מיהו קשה לי דבמתני' שגזרו תענית בירושל' על שאכלו הזאבים תינוקות בעבר הירדן והיא אפרכיא אחרת כדתנן שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל. ואפשר שכל ארץ ישראל ואפי' עבר הירדן אפרכיא אחת לענין תעניות וכדקתני בברייתא בארבה אפי' לא נראה אלא מין אחד בכל א"י מתריעין עליו מיד דמשמע בכל א"י מתריעין משום מקום אחד אבל בסוריא וחוצה לארץ שאין שיירות מצויות ואין הולכי דרכים מצויין כלל לפי שהן בדלין מהם ומעיירותיהן היא אפרכיא אחרת. ובכל מקום שהחזיקו בו עולי מצרים כארץ ישראל שהרי גזרו תענית בירושלי' על השדפון שבאשקלון דאשקלון מא"י היא בכבוש עולי מצרים כדכתיב וילכד את עזה ואה גבוליה ואת אשקלון ואע"ג דתנן מאשקלון ולדרום ואשקלון כדרום בכבוש עולי בבל הוא כחוצה לארץ וכבר פירשנו זה בתחלת גיטין. <br>ואי קשיא בא"י אמאי אין מתריעין בסוריא והא גבירה ושפחה היא. י"ל קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש ואע"פ שהשוה לח"ל לטומא'. גבירה וגבירה נינהו. אי נמי אין מתריעין מפני שאין המכה מהלכת כל כך אבל מתענין משום גבירה ושפחה אי נמי כי אמרינן גבירה ושפחה ה"מ כשמכה בכל ארץ ישראל אבל היה במקצתה השאר מתענין ומתריעין מפני שמכה מהלכת אבל בא"ל אין מתענין כלל דהא איכא גבירה שאינה לוקה ושפחה תנצל עם הנצלין:
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+<b>מתניתין משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. </b>בפרק החולץ (יבמות מ"ג ע"א) תניא קודם לזמן הזה כלומר מראש חדש ועד התענית העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן ומלבנות ומלנטוע. ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין. מאי טעמא משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה. ירושלמי אמר ר' הושעיא אמר ר' יהושע בן לוי הא דאיתמר בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו. והתם שמואל אמר בת"ב יארס שלא יבא אחר ויקדמנו.<br>אמר ר' נחמן (תענית כ"ט ע"ב) לא שנו שאסור לכבס וללבוש אבל (לכבס בשבת של ת"ב אלא) לכבס ולהניח מותר. ורב ששת אמר אפילו לכבס ולהניח לשבת קאמר. אמר רב ששת תדע דהא בטלי קצרי דבי רב, והלכת' כרב ששת, דתני' אסור לכבס לפני ת"ב אפי' להניח לאחר ת"ב. <br>וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם. וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ. פירשו הגאונים דהכי קתני גיהוץ שלנו ככיבוס שלהן שהוא אסור הא כיבוס שלנו מותר וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ שלנו ולא כיבום שלהם. שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן אף על פי שאמרו כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. ואפילו מי שאין לו אלא חלוק אחד אסור לכבסו וללבשו בשבת של תשעה באב. <br>תניא תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו. ואסור לספר ולכבס מראש חדש ועד התענית דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר כל החדש כולו אסור. ר"ש ב"ג אומר אינו אסור אלא אותה שבת בלבד. אמר רבי יוחנן ושלשתן מקרא אחד דרשו והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה. מאן דאמר מראש חדש ועד התענית אסור מחגה. ומאן דאמר כל החדש אסור מחדשה ומאן דאמר אינו אסור אלא אותה שבת משבתה. אמר רבא הלכה כרבי מאיר. ואמר רבא הלכה כר שמעון ב"ג ותרווייהו לקולא. וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר' מאיר הוה אמינא אפילו מראש חדש קמ"ל הלכה כרשב"ג. ואי אשמעינן הלכה כרשב"ג הוה אמינא אפילן לאחריו קמ"ל הלכה כר' מאיר דאינו אסור אלא אותה שבת בלבד עד התענית. <br>ירושלמי (ד,ו) דרומאי נהגין חגה, צפראי נהגין חדשה, טבריאי נהגין שבתה. חזרין רבנן דטבריא למנהג כרבני דצפוראי. ועכשיו נמי יש מקומות שנוהגין שלא לאכול בשר מראש חדש ועד התענית. ונהגו הכל שלא ליכנס לבית המרחץ בשבת זו ואסור לשנות מנהג אבות עד כאן תוספתא תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל אדם כל צרכו ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו ואינו מונע מעצמו כלום. פירוש שאינו מונע מעצמו רחיצה וסיכה ותשמיש ולא אמרינן דברים שבצינעא נוהג. <br>תניא אידך, שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס. כיצד חל להיות באחד בשבת מותר לכבס כל השבת כולה. חל להיות בשני או בשלישי או ברביעי או בחמישי לפניו אסור לאחריו מותר. חל להיות בערב שבת מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת ואם לא כבס בחמישי יכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה. לייט עלה אביי ואי תימא רב אחא ואי תימא רב אחא בר יעקב אהא. פירוש אמכבס ביום תשעה באב עצמו שחל להיות ערב שבת. ירושלמי ר' בא בר כהן אמר קומי ר' יוסי ר' אחא בשם ר' אבהו תשעה באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרין. <br>וכבוס זה האמור בשבת של תשעה באב לא לכבס עכשיו דוקא קודם אלא אפילו במכובסין קודם לכן אסור ללבשן. ולא ללבישה בלבד אלא בין ללבוש בין להציע בין באיש בין באשה ואפילו במטפחות הידים והשלחן הכל אסור דהא בטלי קצרי דבי רב לגמרי. <br>והא דאמרי' כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ ודאי בישנים הוא. דאלו בחדשים אפי' בכלי פשתן יש בהן משום גיהוץ באבל כדפרשינן אלא בישנים היא אלמא בכלי צמר אפילו בישנים קאמרינן דאסור. ובולה שמעתא במכבס ישנים היא ושמע מינה דכל שם גיהוץ אסור. הילכך כלים חדשים בין לבנים בין צבועי' אסורין. וכן ישנים מכובסין כולן אסורין ואפילו להניח אחר שבת. וגיהוץ שלנו נמי אסור בין בחדשים בין בישנים יוצאין מתחת המכבש. מיהו כיבוס שלנו לכבס ולהניח מותר דמלאכת עראי היא. וכן כלי פשתן בכל מקום ואפי' בגיהוץ שלהם וללבוש בין חדשים בין ישנים לבנים וצבועים בין מכובסין עכשיו בין קודם לכן כולן אסור ללבשן בשבת הזו. ואפילו של פשתן. <br>ותספורת של שבת זו נמי כדינו לענין אבל. אחד שער ראשו ואחד כל שער שבו. ובזקן כל שמעכב אכילה מותר. ומי שתכפוהו אבלות של מת ושל תשעה באב והכביד שערו מיקל בתער אבל לא במספרי' ומכבס כסותו במים ולא בנתר ובחול כדינו באבילות ועל פי מה שסדור למעלה:
+<b>אלא האידנא מאי טעמא פרסי כהני ידיהו במנחתא דתענית כיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרסי כתפלת נעילה דמי. </b>ראיתי להראב"ד ז"ל שפירש לפיכך ביוה"כ דאיכא תפלת נעילה פרסי כהני ידייהו בתפילת נעילה ולא בתפלת מנחה וכן כתב הרמב"ם ז"ל. <br>ושתי תשובות יש להשיב: אחת - שלא הוזכר בכל השמועה הזאת תענית בלא נעילה ובסתמא אמר דפרסי ידיהו בהנחתא דתעניתא דנהוג. וקשה מזו דא"כ כהני דפרסי ידייהו במנחתא דתעניתא דנהוג כמאן אי כר' יוסי בנעילה ליפרוס ולא במנחתא לעולם אי כר"מ בכולהו ליפרוס ואינהו כי אית בהו נעילה פרסי בנעילה ולא במנחה אלמה אמרי' בגמר' בתר דפסקי' והלכה כר' יוסי אלא האידנא מאי טעמא פרסי ידייהו במנחה וכ"ש בנעילה פרסי ידייהו לעולם. תדע דהא אמרינן מנהג כר"מ אי נמי נהגו העם כר"מ ומשום (מנהגא) [מנחה] לרבי יוסי מפקינן הא לדר"מ ולא אתמר בגמ' אי הכי מאי טעמא נהוג כר"מ וקאמר מאי טעמא פרסי ידייהו במנחתא דתעניתא. מיהו מנהגא ודאי כדברי ר"מ היא דפרסי ידייהו כל זמן שמתפללין ומש"ה סבור רב הונא ורבי יוחנן דממילתיה דר"מ נהגו כן ורב נחמן פליג עלייהו ואמר דהלכה כרבי יוסי ואפי' ר' יוסי מודה במנהגא דכיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרסי מפני אריכות תפלת המנחה בתעניות וכבר הגיעה שעת נעילה אע"פ שאח"כ נמי מתפללין נעילה בכולן נושאין את כפיהם דמנחה דהך שעתא ליתא כל יומא. <br>ועכשיו לפי שיטה זו כהנינו האידנא נושאין כפיהם ביוה"כ במנתה ובנעילה. אלא שי"ל שאין טעם זה שבגמ' כיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרסי אלא בשאר תעניות דמעייני במילי דמתא יותר מפלגא דיומא והדר קרי ומתפטרי ומברכין בתפלת המנחה בכ"ד ברכות ורבוייא דתעניו' כדאיתא בפ"ק אבל ביום הכפורי' (מנהג) [מנחה] מכי מטי זמנה מצלו לה הילכך לא פרסי אלא בנעילה וכן הנהיגו הגאונים ז"ל בחבורותיהם. <br>והכי נמי משמע במס' סוטה במנחה דתענית מאי אמור ובנעילה דיום הכפורים מאי אמור אלמא במנחתא דיום הכפורים לא פרסי וליכא למימר דאמרי במנחה דיוה"כ כמנחה דתענית דא"כ לימא מנחה ונעילה דיוה"כ ועוד לא מסתבר דלימרו ביוה"כ מקוה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ כו' אלא משמע דמדכרי דתענית דפרסי כנעילה דיוה"כ ולא במנחה דיוה"כ דלא פרסי ונעילה בתענית ליכא כגון ט"ב וד' צומות ובתעניות דאית בהו נעילה אמרי כיוה"כ:
+מתניתין <b>ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים לא יאכל בשר ולא ישתה יין ר' שמעון בן גמליאל אומר ישנה ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר ואמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר ותרוייהו לקולא וצריכא דאי אשמעינן בסעודה המפסיק בה הוה אמינא אפילו משש שעות ולמטה קמ"ל משש שעות ולמעלה ואי אשמעינן משש שעות ולמעלה הוה אמינא אפילו בסעודה שאין מפסיק בה קא משמע לן בסעודה המפסיק בה. תניא כלישנא בתרא תניא כלישנא קמא תניא כלישנא בתרא הסועד ערב תשעה באב אם עתיד לסעוד סעודה אחרת מותר לאכול בשר ולשתות יין ואם לאו אסור לאכול בשר ולשתות יין תניא כלישנא קמא ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין לא יאכל בשר ולא ישתה יין רבי שמעון בן גמליאל אומר ישנה כיצד ישנה אמר רב יהודה אמר רב אם היה רגיל לאכול שני מיני תבשילין אוכל מין אחד היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם סועד בחמשה היה רגיל לשתות בעשרה כוסות שותה בחמשה במה דברים אמורים משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר. גירסא ירושלמית מהו ישנה יחליף היה רגיל דאכיל ליטרא דקופר יאכל פלגיה אין הוה רגיל שתי קסטא דחמרא ישתה פלגיה. תניא אידך ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין וחכמים אומרים ימעט כיצד ימעט אמר רב אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר יאכל חצי ליטרא אם היה רגיל לשתות לוג יין ישתה חצי לוג ר' שמעון בן גמליאל אומר אם היה רגיל לאכול אחר סעודתו צנון או מליח הרשות בידו. </b>ואע"ג דקתני ברייתא בלשון חכמים ימעט ורב יהודה אמר רב מפרש למימרא דידהו אפילו הכי הלכתא כסתם מתניתין אסור לאכול בשר ולשתות יין כלל דקיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין והני רבנן דברייתא כרבי שמעון בן גמליאל אמרי נמי רשב"ג דמתניתין היא דרשב"ג קאמר במתניתין ישנה דמיעוט ושנוי חד דינא אינון ורב יהודה אמר רב פרושי בעלמא הוא דמפרשי לדר' שמעון בן גמליאל מאי מיעוט ומאי שינוי ולאו למימרא דסבירא להו אלא כמתניתין אסור לאכול בשר ולשתות יין לגמרי וסוגיא דברייתות כולהו כסתם מתניתין איתניין לאיסורא וכך פסקו כל הגאונים ורבינו הגדול בהלכותיו ונוסחא דיליה ז"ל אמר רבי יהודה כיצד ישנה וסיפא דברייתא היא ורבי יהודה תנא הוא ולפי גירסא כל שכן שהדבר פשוט דהלכה כסתם מתניתין דר' יהודה ורשב"ג יחידאי אינון ולא מיסתמיך מילתייהו באמוראי אלא דנוסחי דילן וגירסא ירושלמית באמוראי תנו לה ומכל מקום סתם במתניתין וסוגיין דרבנן עדיפא וכן הלכה.<br>ומסתברא סעודה המפסיק בה, כל שאינו עתיד לסעוד סעודה אחרת של קביעות אף על פי שדעתו לאכול עראי לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלין בשר ומשתכרין ואח"כ אוכלין עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין. <br>כתב רבינו האי גאון ז"ל שני תבשילין שאמרו כגון אורז ועדשים שהן שני מינין והרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל כתב כל שני תבשילין הן דרך כבוד ואסרו אותן חכמים אפילו ממין אחד של קטניות או מין אחד של ירק ואין צריך לומר משני מינין וכדברי הרב ז"ל עיקר. דכל שני מיני קדרה או שני מיני אלפס אסורין והם שנקראין תבשיל בגמרא בכל מקום אבל שני מינין בקדרה אחת לאו תבשיל הוא. ויש שמחמירין לאסור בשני מינין בקדרה אחת ואפילו בדג וביצה שעליו וחותך קפלוט תחת הדג מפני שהן קרויין שני תבשילין לענין עירוב ואינו כן קל הוא לענין עירוב שאמרו בעירובי תבשילין לעשותן כשני תבשילין ואינו לענין תשעה באב. ומיני ירקות מותר ללפת בהן את הפת כשהן חיין ואפילו במינין הרבה: 
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+<b>תניא כל שהוא מחמת תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ. </b>אבל רבינו הגדול ז"ל לא כתב ברייתא זו בהלכות[יו], ושמא כתב הרב ז"ל דבריו של ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו מסתמא דמתניתין דלא קתני באיסורא דערב תשעה באב אלא לאכול בשר ולשתות יין ושני תבשילין. ולא מכרעא מילתא למדחי דרבים דאיכא למימר מתניתין איסורא דפסקא ליה קתני איסורא דתליא בקבלת עינוי לא קתני משום שתיקה דמתניתין לא פסקינן בשום דוכתא. דמאי דלא פרישו במתניתין פרישו בברייתא. הלכך מכי אזיל סעודה המפסיק בה משש שעות ולמעלה באבלות אסור לרחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו. ואסור לסוך בתשעה באב עצמו כדאיתא בתוספתא:
+<b>תניא ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין אבל אוכל בשר מליח ושותה יין מגתו. בשר מליח עד כמה אמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל כל זמן שהוא כשלמי'. יין מגתו עד כמה כל זמן שהוא תוסס וכמה תסיסתו שלשה ימים. אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר' אלעאי ערב תשעה באב מביאים לו פת חרבה במלח ושורה אותה במים ויושב בין תנור לכירים ושותה אחריה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. </b>ירושלמי (ד,ו) רב מן דהוה אכיל כל צרכיה הוה צבע פיסתיה בקיטמא ואמר זהו עיקר סעודת ט' באב לקיים מה שנאמר (איכה ג,טז) ויגרס בחצץ שיניו:
+<b>תנו רבנן כל מצוות </b>(עשה) שנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובהגדות אבל קורא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות וקורא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו ותינוקות של בית רבן אינן בטלין לעולם דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב וקינות ובדברים הרעים שבירמיהו ותינוקות של בית רבן בטלין משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.<br>ותשעה באב אסור באכילה ושתיה כדרך איסורן ביום הכפורים אלא שזה ענוש כרת וזה מדברי קבלה ומכין אותו מכת מרדות, וגרסינן בפרק מקום שנהגו (פסחים נ"ד ע"ב) דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים, ובין השמשות שלו אסור, אלא מיהו חיה כל שלשים וכן חולה שהוא צריך אין צריכין אומד אלא מאכילין (אותו) [אותם] דבמקום חולי לא גזרו רבנן. <br>וכן ברחיצה ובסיכה אסור לגמרי כיום הכפורים בין בחמין בין בצונן, דאמר רבי אלעזר אסור לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור ביום הכפורים וגרסינן בתעניות [י"ג ע"א] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים, רבי חנינא סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אתת בשנה, והלכתא כתנא קמא והני מילי טבילה בזמנה דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה, אבל שלא בזמנה אסורה וכפי מה שפירשנו בשער שלמעלה.<br>ונעילת הסנדל ומנעל כדינו לענין אבילות ולפי מה שסדור למעלה.<br>בפרק יום הכפורים (יומא ע"ח ע"א) זעירא בר חמא אושפיזיכניה דרבי יהושע בן לוי ודרב אמי ודרב אסי ודכולהו רבנן דקסרין, הוה אמר ליה ליוסף בריה דר' יהושע בן לוי בר אוריאן תא אימא לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אביך ערב תשעה באב, מביאין לו מטפחות ושורה במים ומקנח בה ידיו ורגליו למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש, פירוש מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ובלילה מקנח בה ידיו ורגליו כדי להצטנן בה ולמחר מעבירו על גבי עיניו להעביר לפלוף חבלי שינה מהן, ורוחץ ידיו כדרכו לתפלה דהוה ליה כחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים דכל רחיצת מצוה מותרת ונטילת ידים לתפלה מצוה היא ולהקביל פני רבו עובר במים להקביל פני שכינה לא כל שכן, אבל שלא בשעת תפלה אם היו מטונפות מדרך קינוח רוחץ כדרכו, כדאמרינן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואם לאו אינו אלא לתפלה ובירושלמי בתשעה באב מרחיץ את ידיו ומעבירין על פניו, אם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצן במים רוחץ ומעבירו כדרכו ואינו חושש דהוה ליה כמלוכלך בטיט ובצואה דרוחץ כדרכו ואינו חושש וכן כתב הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל, אבל הרב רבי משה ז"ל כתב ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה ואין זה נכון אלא שאין לי להאריך כאן.<br>וכן נהגו קצת העם שלא לקרות פרשת קרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש רבי ישמעאל בתשעה באב בבית הכנסת לפי שאסור לקרות בתורה, ואין לנו איסור בסדר היום שהרי קורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה, וכן קורין בתורה ומפטירין בנביא בענינו של יום ופרשת התמיד ואיזהו מקומן כנגד תמידין תקנום ואומר כדרכו ואינו חושש:
+
+
+Daf 30b
+
+מתניתין מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים, רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשו בני אדם עצמו כתלמידי חכמים, תנ"ה רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמידי חכמים כדי שיתענה, תניא אידך רשב"ג אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב כעושה מלאכה ביום הכפורים, ר' עקיבא אומר כל האוכל ושותה בתשעה באב כאוכל ושותה ביום הכפורים, וחכמים אומרים כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמתה, שנאמר שמחו את ירושלי' וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה וכל שאינו מתאבל עליה אינו זוכה ורואה בנחמת', וכל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסיק בה עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. תוספתא אין שאלת שלום לחברים בתשעה באב ולהדיוטו' בשפה רפה פו' משיבין את ההדיוטות בשפה רפה. כך אמרו בירושלמי אין שואלין בשלום חברים בתשעה באב אכל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה:
+ולענין כפיית המטה דתנן [שם] ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים, תניא אמרו לו לרבי יהודה לדבריך עוברות ומיניקות מה תהא עליהם. אמר להם אף אני לא אמרתי אלא ביכול, תניא נמי הכי מודים חכמים לר' יהודה ביכול, ומודה ר' יהודה לחכמים בשאינו יכול, אלא מאי בינייהו אמר אביי שאר מטות איכא בינייהו. דרבי יהודה מחייב בכפיית כל המטות שיש לו בתוך ביתו, ורבנן אין מחייבין אלא בכפיית מטתו בלבד כדי שישן על מטה כפויה:
+<b>אמר רבא הלכה כתנא דידן ולא הודו לו כלל. </b>מיהא שמעינן דלא מיחייב בכפיית המטה ואף על גב דהיא ממצות הנוהגות באבל ותניא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב ההיא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל אבל כל מצות עשה שבאבל כגון כפיית המטה אינו נוהג בהם בט' באב, והוא הדין לעטיפת הראש ואין צריך לומר שאינו חייב בקריעה דקריעה נמי ליתה מכל מצות האמורות באבל, כדאמרינן התם אבלות לחוד וקריעה לחוד. <br>ומסתברא דחייב במצות תפילין ב��שעה באב. ואע"ג דהיא מצות לא תעשה הנוהגת באבל, כיון דלא מיתסר בהו אלא יום אחד דאבילות לא חמיר תשעה באב טפי מיום שני דאבל, וברייתא מצות שנוהגות באבל שבעה קתני ופרושי קא מפרש להו רחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה ודברי תורה, תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו, משום דלענין אבילות נמי בשאין לו מה יאכל עושה בצינעא בתוך ביתו, וכן בשאלת שלום שכן באבלות לאחר שלשים משיב שלום, עשו תשעה באב כאבל לאחר שלשה כאן וכאן בקושי התירו לפיכך חברים עושין אותו כשלשה ימים הראשונים ונוהגין איסור במלאכה ואין שאלת שלום ביניהם כלל, שכן באבלות אין מתירין מלאכה לאתר שלש' אלא למי שאין לו מה יאכל, ואין מתירין שלום אלא למי ששאל שלא יהא צריך להודיעו שהוא אבל, הילכך תפלין דלא מיתסר בהו אבל אלא ביום ראשון בלבד חייב בהן בתשעה באב, ונותן תפלין ביד ובראש שלא ראו לבטל מצוה משום אבילות ישנה אלא ביום ראשון של אבלות בלבד דכתיב ביה ואחריתה כיום מר וכדאמרן התם מצוה שאני כך נראה לי. <br>[ושוב] מצאתי בגליוני הראשונים תשובה לרבינו האי באבל שחל שביעי שלו בתשעה באב, הוי יודעין שאין מצוה לפסוק את האבלות לאחר תפלת שחרית, אלא קולא שמקילין באבל שמקצת היום ככולו וסגי ליה לנהוג אבלות בשביעי מקצת היום, ולעולם אי ניחא ליה לעמוד באבלו עד סוף היום אינה מגונה, לפיכך אם נזדמן לו יום שביעי תשעה באב, כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה הרי הוא עומד באיסורו כל היום, אבל דברים שמותרין בתשעה באב ואסורין באבל כגון עטוף על שפם וזקיפת המטה וסלוק התפילין הרשות בידו אם רצה להמתין בהם עד הערב ימתין ואם רצה להסיר מנהג אבילות מאחר תפלת השחר יעשה, עד כאן דברי הגאון זכינו להסכים לדעתו, ומכל מקום, אבל שחל שביעי שלו בתשעה באב ודאי מניח תפילין דהא לא נהיג בהו אבלות אלא ביום ראשון. <br>ולענין סדר היום (מגילה ל"א ע"ב) אמר אביי האידנא נהוג עלמא למיקרי בכי תוליד בנים, ומפטירין אסף אסיפם, ותניא (שם כ"ב ע"ב) חל להיות בשני או בחמישי קורין שלשה ומפטיר אחד בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד, רבי יוסי אומר לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד וקיימא לן כר' יוסי, דתניא זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תשעה באב ותענית צבור קורין שלשה, וכן עמא דבר. <br>ובמסכת סופרים משבע מסכתות הקטנות מצאתי גבי נהגו העם לומר מזמורים בעונתן בתשעה באב ארבעה פסוקים משל ירמיה המאס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך וגו' עד כי אתה עשית את כל אלה, ושני מזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך ועל נהרות בבל, ואע"פ שבכל מקום דברי קדושה נקדמין לדברי קבלה בכאן דברי קבלה מקדימי' לדברי קדושה וגרסינן התם יש קורין ספר קינות בערב ויש מאחרין עד הבקר לאחר קריאת ספר תורה שאחר קריאת התורה עומד ומתפלש ראשו באפר ובגדיו מפולשין וקורא בבכיה וביללה, אם יודע הוא לתרגמו מוטב ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם בטוב ומתרגם, לפי שיבינו כל שאר העם והנשים והתינוקות שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים וכל שכן בנים זכרים, והקורא בתשעה באב אומר ברוך דיין האמת, ויש שמניחין את תיק התורה על הקרקע ואומר נפלה עטרת ראשנו וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו. ויש שמשנין ויש שיורדין מספסליהן וכולן מתפלשין באפר, ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהם. ובשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבל וכל שכן לשוח עם הארמי. <br>ומסתברא דהך מכילתא מנהגי תניא וכך היו נוהגין שאחד קורא מגלת קינות וכולן שומעין כדרך שאמרו במגלת אסתר. ומברך בקריאתה על מקרא מגילה וכך הזכירו שם בפרק ארבעה עשר, וכאן אמרו שמברך דיין האמת ונמצא שמברך עליה שתים וכן מאי דקאמר קורעין ומספידין מנהגי נינהו, וכן מקום שנוהגין לשנות את מקומם שעושין אותו כשבת שניה של אבלות ומקום שיורדין מספסליהם עושים אותו כשבת ראשונה, וכן נהגו עכשיו שאלו מן הדין אין לנו בגמרא שינוי מקום ישיבת קרקע בתשעה באב כלל קל וחומר מכפיית המטה ובמו שפירשנו למעצה. וכך אמרו שם ערבי' אין אדם שומע לחברו מפני שהן מתפללין בלחש ואי, אומרים לא ברבו ולא יהי שם. אבל בתפלת השחרית לאתר הפסוקים והמזמורים האלו אומר ברבו בקולנמוך ואין מזכירין קדוש ואף לא קדיש. אבל בתפלת המנחה אומר קדוש וקדיש עד כאן במסכת סופרים ואף בזו נתלה הדבר במנהג. <br>ירושלמי [ברכות ד,ג] ר' אחא אומר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע ומאי ניהו. רחם יי אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבלה ההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה בכף עריצים ויבלעוה לגיונות ויחללוה ולבני ישראל נתתה נחלה ולזרע ישורון ירושה והורשתיה כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור ואני אהיה לה חומת אש וגומר. ר' אבדומה דצפרין בעא קומי ר' מונא ואיכן הוא אומרה. אמר ליה ועדיין אין אתי לזו. א"ר ירמיה בשם רב כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה. וכל דבר שהוא לשעבר אומרה בהודיה. מתניתא אמרה כן ונותן הודיה למעבר וצועק לעתיד לבא. וכתוב בהלכות רבינו ז"ל ונהגו עלמא למימרא בבונה ירושלים. וסמכו אהא דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה אומר. <br>וסוגיין בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב] דתשעה באב אינו כתענית צבור לתפלת נעילה ולא לעשרים וארבע ברכות. ואף על גב דרב פפא מתרץ אינו כראשונות אלא כאחרונות. ולדידיה לעניןנעילה עשרים וארבע לא שמענו בהם הפרש. סמכי עלמא אלישנא קמא דלישני דגמרא אינון דמאי אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע ברכות. ועוד דלא אשכחן בהדיא לרב פפא דלימא כתענית צבור לתפלות. אע"ג דמוקים מימריה דרבי יוחנן במילי אחרי וברייתא דקתני התם אין בין ט' באב לתענית צבור אלא שזה אסור בעשיית מלאכה וזה מותר בעשיית מלאכה. משמע הא לכל דבריהם זה וזה שוין לענין איסורין תניא וקולי קולי קתני דלא חמיר תעני' צבור מיניה אלא לענין עשיית מלאכה. אבל בתפלות לא איירי דבתענית צבור איכא נעילה ועשרים וארבע ברכות ובתשעה באב ליכא. ובירושלמי במסכת ראש השנה רבי יוחנן מתפלל בט' באב עשרים וארבעה, ומפקיד לתלמידוי לא תילפון מיניה דין עובדא דצריכא ליה. אבל הוא תענית צבור הוא, ר' יוסי בשם רבי יהושע בן לוי אינו תענית צבור.<br>אלא מיהו חזינא סוגיא דמס' מגילה דמשתמע מיניה דאיכא נעילה בתשעה באב, דגרסינן התם (מגילה כ"ב ע"א) איבעיא להו תענית צבור בכמה. ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף אין אבל הכא דליכא קרבן מוסף לא, או דילמא הכא נמי איכא מוסף תפלה כלומר שמתפללין בו תפלת נעילה דהיא כעין תפלת המוספין תפלה יתירתא. ופשטינן לה מברייתא דקתני ט' באב ותענית צבור שלשה, ואיתמר עלה אמר רב אשי והא אנן לא תנן הכי דתנא זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו י"ט קורין ארבעה, זה הכלל לאיתויי מאי לאו לאתויי ת"צ וט' באב. כלומר דאיכא מוסף תפלה וקורין ארבעה אלמא תשעה באב נמי כתענית צבור הוא מוסף תפלה, הדין הוא סוגיא דשמעתא. <br>אלא איכא למימר בגמ' תענית צבור איבעיא להו. דאיכא ודאי מוסף תפלה. ומשום דפשטינן מברייתא תענית צבור ותשעה באב לשלשה אתי, אמר רב אשי זה הכלל לאיתויי מאי ונקט ליה תשעה באב בהדי תענית צבור. ולא חש למידק כולי האי לומר תשעה באב הא לא אתי בזה הכלל דלית ביה מוסף תפלה, דאמר רבי יוחנן תשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע, דאי נמי דייקת הכי אמר לך זה הכלל לאיתויי תענית צבור הוא דהוה בענין, אבל תשעה באב לא הלכך נקט ליה לישנא רוחא ולא נחית לכולי הך דיוקא ומסקנא, אלא דזה הכלל סמכא בעלמא הוא ולא קשיא ולא מידי, הילכך הדרינן לסוגיא דגמרא דאיתמרא בדוכתא, דתשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע ולית לן ראיה לחיובי בהו את הצבור והלכה רופפת שיש לתרץ ולומר פוק חזי מה עמא דבר.<br>וכבר ראיתי דברי רש"י ז"ל שמפרש מוסף תפלה עניני ברכה יתירתא ואין זה עולה לנו כלל, דמתניתין יום שיש בו מוסף קתני אי מוסף קרבן אי מוסף תפלה ועניני ברכה יתירתא אינו כלום לתוספת הקוראים. אלא מה שכתבנו היא עולה וראוי לסמוך עליו. <br>כתוב בהלכות גדולות והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, היכא דאיקלע תשעה באב בחד בשבת דמתבע תיבעי ליה לאפסוקי ממיכל ומשתי מבעוד יום דשבתא מהו לאבדולי, כיון דאמר מר [ברכות כ"ו ע"א] מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס הכא נמי אומר הבדלה מבעוד יום, או דילמא כיון דאלו מבדיל קבליה לתשעה באב עליה כדרב דאמר בדילנא ואיחייב ליה בעינוי דשוייה חול דאמר בין קדש לחול ואחסר ליה בשתיה. דהא אמרינן גבי יום הכפורים ליקדיש על כוס ולימא זמן ולשתייה כיון דקבליה איתסר ליה עילויה הילכך ליתרח עד דנפיק חד בשבת ומבדיל בה שרי בתעניתיה מקמי דליטעום ואע"ג דאמר מר מבדיל והולך כל היו' כולו כל היו' אין טפי לא. הני מילי היכ' דהו' שרי לי'למיכ' אבל הכא דהו' אסו' לי' למיכל בחד בשבא מבדיל לאורת' דתרין בשבא וכן שליחא דצבורא מבדיל בבי כנישתא אבל על נורא לא ליבריך אלו דברי בעל הלכות ז"ל.<br>ואנן לעניות דעתין לא חזינן לה להך סברא, דכיון דלא חזי לאבדולי אלא מוצאי שבת ויומו כי אסור למיכל בהני מאי טעעא ליבדיל מכאן ואילך ואדרבא איפכא מסתברא דכי אסור למיכל באפוקי שבתא ולא חזו לאבדולי בחד בשבא לא מבדיל בתרי בשבא דהא לא חזי בשעתיה לאבדולי. וטפי בטפי איכא למימר דאפילו למאן דאמר מבדיל והולך ומבדיל כל השבת כולה, הני מילי היכי דלמוצאי שבת חזי לאבדולי אבל היכא דלמוצאי בשבת לא חזי לאבדולי לא מיבדיל עד רביעי בשבת דכולהו תשלומין דראשון נינהו, וכיון דבזמניה לא חזי להבדלה לא מיבדיל בלא זמניה. משל כל הראוי לבילה אין בילה מעכב בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.<br>ומכל מקום למ"ד מבדיל והולך כל היום כולו משום דכולי עלמא יומא כלילה של מוצאי שבת הוא. ומילתא מחוורתא היא דכי נמי אסור למיכל ומשתי במוצאי שבת לא מבדיל מכאן ואילך דליכא הבדלה אלא במוצאי שבת דהוא לילה ויום, וכיון דראינו לרבינו הגדול ז"ל שהזכיר לפסוק הלכה מבדיל והולך כל היום אין לנו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת.<br>ואיכא מאן דאמר מבדיל על הכוס ומטעים ליה לינוקא, ואף על גב דגבי זמן דיום הכפורים איסור כרת חששו. ועוד דקא אתי בכל יום הכפורים, אבל תשעה באב איסורא ד��בנן הוא ולא דחינן סדר הבדלות דלית להו תקנתא בלא כוס משום גזרה דבדרבנן לא גזרינן, ועוד דכיון דלא אתי בכל שתא לא אתי למסרך.<br>ולאו מילתא היא דהתם אמרינן לענין מזרע כשותא בכרמא וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך כדאית' [בחולין קל"ט ע"א] ואע"ג דלאו איסו' כרת הוא ולא שכיח טפי. והיא היא פירכי' דר' אחא ב"י (עירובין מ' ע"ב) דאיהו קשי וליתן ליה לתינוק ישראל ומינה קא אמרינן ביום הכפורים לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משום דתתי למסרך, וכן פירש רבינו חננאל במסכת עירובין שמע מינה דאפילו באיסורי ולא קביעא נמי חיישינן לסירכא.<br>ומסתברא דמוצאי שבת שחל להיות תשעה באב לא תקינו הבדלה על הכוס. תדע שהרי אמרו בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס. ובתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם וכי האי שעתא לא תקינו על הכוס כלל, ולא אמרינן המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אלא בשעה שיש כוס אבל בשעה שאין כוס בעולם אין צריך להבדיל:
+סליק מסכת תענית 

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Yoma/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,705 @@
+Chiddushei Ramban on Yoma
+חידושי רמב"ן על יומא
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Chiddushei Ramban on Yoma
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+
+
+Daf 67a
+
+
+
+Daf 67b
+
+
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+
+
+Daf 72b
+
+
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+
+
+Daf 77b
+
+
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+
+
+Daf 79b
+
+
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+
+
+Daf 81b
+
+
+
+Daf 82a
+
+
+
+Daf 82b
+
+
+
+Daf 83a
+
+
+
+Daf 83b
+
+
+
+Daf 84a
+
+
+
+Daf 84b
+
+
+
+Daf 85a
+
+
+
+Daf 85b
+
+
+
+Daf 86a
+
+
+
+Daf 86b
+
+
+
+Daf 87a
+
+
+
+Daf 87b
+
+According to the precise language, the referenced confession after eating is not the confession during the evening service, since it didn't teach, "Even though one confesses before they eat and drink, they also confess during the evening service." And they do mention [later on] the confession during "the evening service."  Moreover, when the Rabbis taught that "the commandment of confession is fulfilled on the eve of Yom HaKippurim, meaning with darkness . . ." this means after one eats and drinks, but the sages advanced this confession to before a person eats lest they become confused due to the meal.  Regarding this, they stated that even though they required one to advance the confession, the main confession was not taken from its place.  Therefore, one must confess after they eat and drink, meaning with darkness.  Now, this is not called "the evening service" in the teaching since the evening service is not proximate to when a person eats and drinks, and "the evening service" has a name to be called by [when they want to refer to it]. 
+But rather this is what they mean to teach: The commandment of confession on the eve of Yom Kippur is in order to enter into the day in repentance, and this coincides with the onset of darkness, proximate to the day itself, such that there night be any time to sin between the confession and the day. But the sages were concerned lest someone become confused on account of the meal and fail, in drunkenness, to confess.  Therefore, they were stringent to require a person to confess before eating and repeat the confession in its proper time with the onset of darkness proximate to the start of the day itself, lest some sinful thing occur during the meal.  The confession of the evening service which is the confession of Yom Kippur itself is not mentioned at all in this teaching, for surely a person confesses on Yom Kippur, as it taught, "but a person confesses during the evening service, during the morning service . . ." and the entire day, lest some sinful thing happen during the course of the entire day, for Yom Kippur's onset with darkness atones.  This is the position of this baraita correctly stated . . . .

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Yoma/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,708 @@
+Chiddushei Ramban on Yoma
+חידושי רמב"ן על יומא
+merged
+https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Yoma
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Chiddushei Ramban on Yoma
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+
+
+Daf 67a
+
+
+
+Daf 67b
+
+
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+
+
+Daf 72b
+
+
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+
+
+Daf 77b
+
+
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+
+
+Daf 79b
+
+
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+
+
+Daf 81b
+
+
+
+Daf 82a
+
+
+
+Daf 82b
+
+
+
+Daf 83a
+
+
+
+Daf 83b
+
+
+
+Daf 84a
+
+
+
+Daf 84b
+
+
+
+Daf 85a
+
+
+
+Daf 85b
+
+
+
+Daf 86a
+
+
+
+Daf 86b
+
+
+
+Daf 87a
+
+
+
+Daf 87b
+
+According to the precise language, the referenced confession after eating is not the confession during the evening service, since it didn't teach, "Even though one confesses before they eat and drink, they also confess during the evening service." And they do mention [later on] the confession during "the evening service."  Moreover, when the Rabbis taught that "the commandment of confession is fulfilled on the eve of Yom HaKippurim, meaning with darkness . . ." this means after one eats and drinks, but the sages advanced this confession to before a person eats lest they become confused due to the meal.  Regarding this, they stated that even though they required one to advance the confession, the main confession was not taken from its place.  Therefore, one must confess after they eat and drink, meaning with darkness.  Now, this is not called "the evening service" in the teaching since the evening service is not proximate to when a person eats and drinks, and "the evening service" has a name to be called by [when they want to refer to it]. 
+But rather this is what they mean to teach: The commandment of confession on the eve of Yom Kippur is in order to enter into the day in repentance, and this coincides with the onset of darkness, proximate to the day itself, such that there night be any time to sin between the confession and the day. But the sages were concerned lest someone become confused on account of the meal and fail, in drunkenness, to confess.  Therefore, they were stringent to require a person to confess before eating and repeat the confession in its proper time with the onset of darkness proximate to the start of the day itself, lest some sinful thing occur during the meal.  The confession of the evening service which is the confession of Yom Kippur itself is not mentioned at all in this teaching, for surely a person confesses on Yom Kippur, as it taught, "but a person confesses during the evening service, during the morning service . . ." and the entire day, lest some sinful thing happen during the course of the entire day, for Yom Kippur's onset with darkness atones.  This is the position of this baraita correctly stated . . . .

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Yoma/Hebrew/Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29.txt

@@ -0,0 +1,707 @@
+Chiddushei Ramban on Yoma
+חידושי רמב"ן על יומא
+Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על יומא
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+<small>[מתורת האדם]</small> <b>ת"ר כיצד מתודה אומר עויתי פשעתי חטאתי.</b> וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי ר"מ וחכ"א עונות אלו הזדונות וכן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. פשעים אלו המרדים וכן ה"א מלך מואב פשע בי. חטאים אלו השגגות וכה"א נפש כי תחטא בשגגה. אחר שהתודה על הזדונות חוזר ומתודה על השגגות. אלא אומר חטאתי עויתי פשעתי. וכן בדוד אומר חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו. אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה. אמר משה לפני הקב"ה בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות. אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כחכמים. פשיטא יחיד כרבים הלכה כרבים. מהו דתימא מסתברי' טעמא דר"מ דקמסייעי לי' קראי דמשה קמ"ל. ההוא דנחית קמיה דרבה עבד כר"מ. א"ל שבקת רבנן ועבדת כר"מ. א"ל אנא כר"מ ס"ל כדכתיב בספר אורייתא דמשה.<br>איכא מאן דפסק כר"מ דסתמא דמתניתין התם כוותי' דר"מ סתמה רבי. ועוד מהאי דנחית קמי' דרבה וא"ל אלא כר"מ ס"ל כדכתיב בספר אורייתא דמשה ושתיק ליה רבה ולא אהדר ליה לית הילכתא כר"מ אלא כרבנן ש"מ קבלה. וסברא דרבה בתרא הוא וכוותי' חזי למיעבד. והדין סברא לרב רי"ץ בן גיאת. <br>ואיכא מ"ד הלכה כרבנן כדפסיקו בגמרא, והדין סברא דבעל הלכות, ורבינו הגדול ז"ל נמי כרבנן פסק ומסתבר כרבנן. חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ובגמרא נמי אמרינן עלה פשיטא ולא חיישי לר"מ ולסתמא דידיה. ועוד לא דחינן מימרא מפורשת דרב מגברא דנחת ולא ידעינן מנו ורבה נמי כרבנן ס"ל דלא שבקינן רבים ועבדינן כיחיד. אלא מדיהיב ההוא גברא טעמא למלתא שתיק מיני' ולא אהדריה. הא לכתחלה ודאי הלכתא כרבנן ולית ביה ספק. <br>וסדר וידוי שכיב מרע כך קבלנו מחסידים ואנשי מעשה: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שרפואתי בידך ומיתתי בידך. יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלמה. ואם אמותתהא מיתתי כפרה על כל עונותי וחטאים ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך. ותן חלקי בג"ע. וזכני לעוה"ב הצפון לצדיקים. <br>במדרש קהלת (ד,ב) מי יודע רוח בני האדם (קהלת ג,כא) ר' חנינא פתר קרייה בהרוגי מלכות שהן באין לחיי עולם הבא אעפ"י שאינן מתודין:
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+
+
+Daf 67a
+
+
+
+Daf 67b
+
+
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+מתני' <b>יצא ועשה אילו ואיל העם וז' כבשים תמימים דברי ר"א. ר"ע אומר עם תמיד של שחר היו קרבי' ופר העול' ושעיר הנעש' בחוץ עם תמיד של בין הערבים היו קרבין.</b> ראיתי לרש"י ז"ל שסדר תמיד של בין הערבים אחר הוצאת כף ומחתה והאי דקתני לה הכאלומר דשעיר הנעשה בחוץ אע"פ שהוא מן המוספין הקרבין עם תמיד של שחר הוא לא היה קרב אלא עם תמיד של בין הערבים ובזמנו של תמיד שהוא לעולם משלים העבודות כלם וכן ראיתי בקרובות הפייטנין הקדמונים ולכל רבני ספרד כדעת הזו. <br>ואני תמיה על סדר משנתנו ששנו לאחר הוצאת כף ומחתה. קדש ופשט ירד וטבל הביאו לו בגדי זהב וקדש נכנס להקטיר את הקטרת. למה לא שנה יצא ומקריב תמיד של בין הערבים נכנס להקטיר את הקטרת. מאי שנא תמיד דשייריה ועוד קדש ונכנס משמע מיד ומשמע דלהך עבודה טבל וקדש וכן הברייתא השנויה בגמ' בדרבי עקיבא פר העולה וז' כבשים עם תמיד של שחר ואח"כ עבודת היום ואח"כ שעיר הנעשה בחוץ ואח"כ אילו ואיל העם ואח"כ אימורי חטאת ואח"כ תמיד של בין הערבים זו הברייתא כפי משמעה כסדרן מנא להו. <br>ומ"ש רש"י ז"ל דתמיד של בין הערבים בטבילה חמישית ולא איירי הכא בהוצאת כף ומחתה דפשיטא לן דבתר אילו ואיל העם הוא כדתניא לקמן שכל הפרשה נאמרה על הסדר וכו' אינו מחוור שהרי הברייתא מתקנת ומסדרת סדר היום והוצאת כף ומחתה אעפ"י שלא נאמר על הסדר אפשר דלאחר התמיד וקודם קטורת הוא ולא פשיטא לן כלל דבתר אילו ואיל העם מיד הוי.<br>ובדקתי ומצאתי בירושלמי א"ר יוחנן הכל מודים בהוצאת כף ומחתה שהיא לאחר תמיד של בין הערבים וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכן בדין שאינה עבודה ומאחרין אותה לאחר הכל ובלבד שנקיים בה חמש טבילות ותנא דבי שמואל נמי דקתני אח"כ פר העולה וז' כבשים תמימי' ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים לאו אח"כ דמפסיק להו בכף ומחתה אלא למימר דמאחרין לכולהו מוספי עם תמיד של בין הערבים בטבילה שלישית ולא הוו בטבילה ראשונה של תמיד של שחר ובדר' עקיבא נמי קתני אח"כ בחדא טבילה.<br>ולפ"ז מתני' ה"ק ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים מקריב עכשיו בטבילה זו ואח"כ טובל ומוציא כף ומחתה כולה כדמסדר ואזיל ואח"כ קטורת ונסכים והדלקה כשאר הימים שהיא הקרבה בין האיברים לנסכים והאי דלא קתני מתניתין חביתין ונסכין דסדר תמיד ודאי כשאר כל הימים הוא קרב וכן הא דקתני בברייתא מתקנתא דתוספתא ואח"כ אימורי חטאת בין אימורי פר ושעיר הנשרפין בין אימורי שעיר הנעשה בחוץ קאמר כולן חטאות הן ואינו בדין שיקדים אימורי שעיר הנעשה בחוץ לאימורי שעיר הנעשה בפנים כדנסיב לה קרא מלבד חטאת הכפורים. <br>אבל בפ' אמר להם הממונה תניא וחמש עבודות הם תמיד של שחר בבגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב כף ומחתה בבגדי לבן תמיד של בין הערבים בבגדי זהב. מכאן נראה לראשונים מחתה ואח"כ תמיד. אבל י"ל ההוא לאו סדר עבודות קא מני אלא בשינוי בגדים בלחוד איירי ומהוצאת כף ומחתה למקצת עבודת תמיד של בה"ע משנה מבגדי לבן לבגדי זהב דהיינו קטורת חביתין ונסכין ונרות דמסדר התמיד של בין הערבים נינהו כדקתני תמיד של שחר ובכללו קטורת חביתין ונסכין ונרות וכדתנן זהו סדר התמיד ולא קתני מוספין ולא שעיר הנעשה בחוץ כלל.<br>וליכא למימר דירושלמי פליג אגמרא דילן בהוצאת כף ומחתה דההיא דבפ' אמר להם הממונה ברייתא היא ומיתנא נמי בסיפרא ואמוראי ודאי דירושלמי לא פליגי אתנאי ואינהו בקיאי במתניתא ובסיפרא טפי מינן וכיון דא"ר יוחנן הכל מודים ובגמ' לא הקשו לה נמי מהך ברייתא ש"מ ל"פ עליה כלל. <br>ומצאתי עוד בתוספתא כל מעשה יום הכפורים האמורים על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום חוץ מהוצאת כף ומחתה שאם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי. א"ר יהודה אימתי וכו'. ואפשר דמשום הכי לא קפיד ההוא תנא לפרושא דאי נמי מפסיק לה בין אילו ואיל העם לכוליה תמידשפיר דמי אלא דקתני מתניתין דמאחרינן לה לכתחלה לאחר העבודות משום דליתא אלא שיירי עבודה וכל דמקיים בה חמש טבילות ועשרה קידושין קיים מצוה.<br>ולא כדברי רש"י ז"ל שפירש בפרקין דלעיל דברים הנעשין בבגדי זהב בחוץ כגון אילו ואיל העם שהקדים להם והוצאת כף ומחתה אין מעכבין עליו לפסול. ולא היא דאפי' לת"ק דאמר בין בבגדי זהב בין בבגדי לבן כולן מעכבין הני מילי בעבודות אבל הוצאת כף ומחתה אין בה משום מוקדם ומאוחר אלא שהקדים איל העם לאילו או שהקדיש ואיחר שעיר הנעשה בחוץ עם אילו ואיל העם. הקב"ה יראינו בבנין ביתו וסדר עבודתו במהרה בימינו אמן:
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+
+
+Daf 72b
+
+
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+
+
+Daf 77b
+
+
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+
+
+Daf 79b
+
+
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+
+
+Daf 81b
+
+
+
+Daf 82a
+
+<small>[מתורת האדם] </small><b>עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה.</b> תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר. תוחבין לה כוש ברוטב. אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו. שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. חוץ מעבודת אלילים וגילוי עריות ושפיכות דמים. ומסתברא דהני מילי עוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה. פעמים מתיישב בטעם הרוטב ופעמים שצריכה שומן עצמו. אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאים. מאכילין אותו בתחלתו דבר הצריך לו וכדי הצריך לו כמו שאמרו רופאים ואין מדקדקים עליו להאכילו הקל הקל. <br>וגרסינן בכריתות פרק אמרו לו (כריתות י"ג א') התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה. ואקשינן מפני הסכנה אפילו טובא נמי ליתכל. אמר רב פפא הכי קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור. ואפי' טובא מפני הסכנה. כלומר אפילו צריכה לכשיעור מאכילין אותה פחות פחות כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס וכן פסק בעל ההלכות. ונראה שאף בחולה עושין כן כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות לאסור בלחוד. <br>ואם תשאל אם כן למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל. טבל ותרומה מאכילין אותו תרומה. והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא אפילו הכי כיון דבשיעור' חמורין זה מזה לעונשין אף בפחו' מכשיעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה אי נמי התם בשאמדוהו לכשיעור והוא צריך לו בכדי צירוף.<br>ובהלכו' גדולות נמי. אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה. אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל. שפיר דמי למיתן לה. ורב יצחק בן גיאת אמר לאו בידיעה דידן תלי' מלתא אלא בידיעה דידה ובדעתה תליא מילתא. דמשהריחה נותנין לה וכחולה דמיא. <br>ומסתברא כבעל הלכו' שאם אמרה צריכה אני פשיטא דמאכילין אותה אלא אפילו דראו אותה מתאוה לאותו הריח ופניה מוריקות מאכילין אותה חוששין לעיקור ודקאמר נמי משום סכנת ולד שמע מינה אפי' ליכא למיחש מחללין. והיינו דגרסינן בשלהי פרק קמא דערכין (ז' א') אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כרסה ומוציאין את הולד. פשיטא מאי עביד מחתך בבשר הוא. אמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים. מאי קא משמע לן דספיקא מחללינן שבתא. תנינ' ספק חי ספק מת ספק עכומ"ז ספק ישראל מפקחינן. מהו דתימא התם הוא דהוה ליה חזקה דחיות' אבל הכא דלא הוי לי' חזקה דחיותא מעיקרא. אימא לא קא משמע לן. <br>ואע"ג דתנן אהלות פ"ז האש' המקש' לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. אלמא דמעיקרא דלית ביה משום הצלת נפשות ותנן נמי גבי תינוק בן יום אחד ההורגו חייב. ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא. וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות. אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליה. אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הילכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כדעת בעל הלכות. <br>ואיכא דסבירא ליה שאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריח' חששא דמיתה דידה היא. שכל המפלת בחזקת סכנה וטעמא דיושבת על המשבר שמתה. טעמא אחרינא הוא דכיון שמתה הרי הוא כילוד לאו ירך אמו הוא ולאו בדידה תליא. אלא חי הוא. ודלת ננעלת בפניו ליכא אלא דלא הוי ליה חזקה דחיותא וספק נפשות להקל:
+
+Daf 82b
+
+
+
+Daf 83a
+
+<small>[מתורת האדם] </small><b>חולה מאכילין אותו עפ"י בקיאים. אם אין שם בקיאים מאכילין אותו עפ"י עצמו. מ"ט לב יודע מרת נפשו. רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך מאכילין אותו עפ"י רופא. מ"ט תונבא הוא דנקיט לי' ומסקנא רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אפי' איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן. מ"ט לב יודע מרת נפשו.</b> וסוגיא דשמעתא רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך ורופא אחר אומר אין צריך אין מאכילין אותו שאין דבריו של אחד במקום שנים. חולה ורופאים שנים ושלשה ואפי' מאה כלם אומרים אינו צריך ויש שנים שאומרים צריך מאכילים אותו על פיהם. דספק נפשות להקל ואין הולכין בו אחר רוב דעות. חולה אומר צריך אפי' מאה בקיאין אומרים אינו צריך מאכילין אותו עפ"י עצמו. והדין הוא מסקנא דשמעתא וסוגיא. <br>וחזינן מאן דפסק דבתר רוב דעות אזלינן. וכן נמי כתוב בשאלתות. ואע"ג דגמרא בהדי' היא דכי אזלינן בתר רוב דעות באומדנא. ה"מ לממונא אבל הכא ספק נפשות להקל. משמע דס"ל להני רבואתא דההוא אוקימתא ליתא. דמשום הא דמקשינן עפ"י בקיאים תרי פשיטא. תרי ותרי נינהו וספק נפשות להקל. איתוקים הכי. ומכיון דאתא רב אשי ואמר דכל היכא דאמר חולה צריך אני אפי' אמרי מאה לא צריך לדידיה שמעינן. קמה לי' מתני' כדמעיקרא. דאיכא אחרינא בהדי' חולה ואמרי לא צריך מאכילין אותו עפ"י בקיאים תרי ס"ד אמינא כשם שהחול' אומר צריך אני שומעין לו אפי' כנגד מאה בקיאים. כך כשהוא אומר איני צריך שומעין לו. דהכא והכא לב יודע מרת נפשו קמ"ל להקל אמרינן להחמיר כחד בקי בעלמא הוא ולא כתרי. הילכך היכא דאיכא אחרינא בהדיה ולתרי דאמרי צריך לדידהו שמעינן הא לחד לא שמעינן. ולא אמרינן חולה תונבא נקיט ליה אלא חד מנינן ליה תרי לא מנינן לי'.<br>ובודאי אשכחן דלענין דיני נפשות דאית בהו אומדני כדי שיש בו להמית. על צופר נפשו הכהו או על שוקיו הכהו ואפ"ה כתר רובא אזלינן בהו. דבתר רוב' אזלי' בכל מילי דסנהדרי' והא מילתא מסייע להך סברא דאמרן. אלא מכל מקום כיון דבגמרא איתמר דגבי אומדנא דחולה לא אזל��נן בתר רובא. לא דחינן סוגיא מפורשת ותפשינן סברא בעלמא. וסנהדרין איכא למימר שאני התם דכולהו דייני נינהו אבל הכא כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ואינך לא צריכי לן לאומדנא כלל כמאן דליתנהו דמי. וסנהדרין נמי בהטיה לחיוב לאו בתר כל רובא אזלינן אלא עפ"י שנים. אלמא דינא אחרינא הוא בסנהדרין אבל בספק נפשות לאו בתר רובא אזלינן באומדנות והכי פסקי רבואתא ובעלי הלכות. <br>ואיכא מאן דאמר מדקתני עפ"י בקיאין ש"מ יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים אינן חכמים ומומחין כל כך שהולכי' אחר בקיאות. ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין הולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין. ודאי אשכחן לענין הנשאל לחכמים דאמרין היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהן גדול בחכמה הלך אחריו. הילכך במנין שוה ברופאים הולכין אחר חכמה ובקיאות ואע"ג דליתי' הכי בדין סנהדרין התם דיינים הם וכולם צריכים לאותו הדין. ומדינא לא הי' ראוי להיות דין עד שיסכימו כל הצריכין לדעת אחת אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות. אבל הכא שומעין לחכם. והשני אינו ראוי להיות נשאל בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובטל הוא. מיהו אחד במקום שנים כיון שכלן רופאים ויודעים במלאכה זו אין דבריו של יחיד במקום שנים. מ"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפי' במקום שנים רבים אבל להקל כדין יחיד דאשכחן לענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל. דאתמר כי אזלינן בתר רובא היכי דהדדי נינהו אבל הכא בית שמאי מחדדי טפי הילכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר. ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל ולהתעסק בחולה כל צרכו.<br>ירושלמי (ח,ד): חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע ר' אבהו בשם ר' יוחנן נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל ודוחה את השבת. ומסתברא הני מילי בחולה אומר יכולני משום דשכיח ביה תונבא בחוצה אבל רופא אומר יכול וחולה אומר איני יודע שומעין לרופא. דאינו יודע דחולה לאו כלום הוא דאיהו מנא ידע רובן של חולים אינן יודעין ובקיאין בחולי שלהן הילכך לזה שומעין שאומר יודע אני:
+<small>[מתורת האדם] </small><b>מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים טמאים עד שיאורו עיניו.</b>תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל. טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית. תרומה וטבל מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר תרומה ולא טבל. אמר רבה בדאיפשר בחולין דכולי עלמא לא פליגי. כי פליגי בדלא איפשר ליה בחולין. מר סבר טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן. ומר סבר תרומה חמורה אבל טבל איפשר דמתקן ליה. <br>ונשאל הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל נבלה ומעשה שבת. [ע' בר"ן בהל' בפ' יוה"כ בסוגיא זו מש"כ הר"ן על דברי הראב"ד.]<br>בפרק רבי ישמעאל במנחות (ס"ד א') אמר רבא חולה שאמדוהו בגרוגרת אחת. ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשרה גרוגרת בבת אחת כלן פטורין. ואפי' בזה אחר זה ואפי' הברי' בראשון. בעי רבא חולה שאמדוהו בשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות שנים בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד מהו מהי מייתינן מתרתי מייתינן דחזיין ליה או דלמא משלש מייתינן דממעט בבצירה. ופשיטא דמשלש מייתינן דממעט בבצירה: 
+
+Daf 83b
+
+
+
+Daf 84a
+
+
+
+Daf 84b
+
+<small>[מתורת האדם] </small><b>אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות. וכל ספק נפשות דוחה את השבת.</b> לאיתויי מאי לאיתויי ספק שבת אחרת. ה"ד כגון שאמדוהו לתמניא יומי ויומא קמא שבתא. מהו דתימא ליעכביה עד לאורתא כי היכי דלא נח��ל עליה תרי שבי קמ"ל. תניא נמי הכי מחממין חמין בין להשקותו בין להברותו ואין אומרים נמתין לו עד שיבריא אלא מחממין לו מיד. פירוש אם אמרו בקיאים שצריך חמין להשקה וצריך נמי חמין אחרים להבראה שירחצו אותו בהם לאחר השתיה. אין אומרים נמתין לו שמא יבריא בהשקאה לבד ולא נחלל שבת שתי פעמים. אלא מקדימין ועושין הכל כדי שלא תתאחר ההבראה שהזריז בפקו"נ ה"ז משובח. וספיקו דוחה את השבת. ולא ספק זו בלבד אלא אפי' ספק שבת אחרת.<br>ואין עושין דברים הללו לא ע"י ארמים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל נ"א ואין אומרים יעשו דברים הללו ע"י ארמים וע"י קטנים אלא אפי' בגדולי ישראל. והכי נמי בירושלמי אפי' בגדולים אפילו בישראל. ואין אומרים לעשות דברים הללו לא ע"י נשים ולא ע"י כותים מפני שמצטרפין לדעת אחרת, נ"א אבל מצטרפי לדעת אחרת ובתוספתא אין אומרים יעשו דברים הללו ע"פ נשים וע"פ כותים אלא מצטרפין דעת ישראל עמהן. איכא דמפרשי שאם אמרו נשים וכותים צריך אין עושין לו אבל מצטרפין עם ישראל בקי שיאמר צריך והולכין אחרי דעות. וזה כענין דאמרי' ברה"ש (כ"ד א') עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת. <br>וזה הפירוש אינו נכון לענין נשים. דאשה בקיאה ודאי מחללין שבת על פיה. כדתנן (שבת קכ"ח ב') וקורין לה חכמה ממקום למקום. ות"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר. ואם היתה צריכה שמן חברתה מביאה לה שמן. ועוד מדלא קתני אין מחללין עפ"י נשים ועפ"י כותים. וקתני אין אומרים יעשו. ש"מ לאו בבקיאות דידהו תליא. <br>וה"פ אין עושין דברים הללו כלל ע"י ארמים וקטנים שמא יאמרו הרואים בקושי התירו שעושין פקו"נ ואין מתירין אותו לכתחיל' ע"י המחויבין במצות יבא הדבר לידי פשיע' בחול' ואעפ"ישחולה שאב"ס אומר לארמי ועושה כאן אין עושין על ידם מפני הסכנה. אלא עושין ע"י ישראל גדולים. אבל ע"י נשים וכותים אם נזדמן הדבר עושים. שהרי מחויבי' בשבת והוחזקו בה. אבל אין אנו מיחדי' להם מלאכה זו לומר יתעסק פלוני בפקוח זה שמא יבואו להרהר ולבוא אין רוצין לחלל את השבת. ואין משגיחים עלינו ומכשילין אותנו לפי שהכותיים לא היו להם משום ולפני עור לא תתן מכשול. כדאמרינן בשחיטת חולין [ד"ד ע"א ] חותך ראשו של אחד מהן ונותן לו. וכן הנשים מתוך שדעתן קלה עליהן טועות בכך. וזהו מפני שמצטרפין לדעת אחרת. כלומר למיאנות וטעות. ושאר הנסחאות אין אומרים לעשות ע"י ארמים וקטנים. שלא תאמר הואיל ואלו מזומנים לעשות לא נחלל שבת שלא לצורך. אלא אפי' ישראל גדולים עושים. ואם רצו הם עושין עמהם וסיפא בנשים וכותיים אין עושין כלל אבל מצטרפין דעת ישראל עמהן. לומר שאין מוסרין להם לבדם העסק והפקוח הזה לעשות על ידם שמא יתעצלו או יפשעו. אבל מצרפין עמהם ישראל ומוסרין הדבר לישראל והכותי מתעסק על יד ישראל בפקו"נ. דכיון דישראל עוסק בו אף הוא מזדרז על ידו. וזה הלשון הגון ביתר נוסחאו' הללו. <br>ת"ר מפקחין פיקוח נפש בשבת. והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד. כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו והזריז ה"ז משובח. לבור עוקר חוליא ומעלהו והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד. ואע"ג דקא מתבר לה מתקן דרגא לחול. ננעלה דלת בפני תינוק שובר את הדלת ומוציאו והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואע"ג דקא מתבר לה שיפי. מכבין ומפסיקין מפני הדליקה והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואע"ג דקא ממכיך מכוכי. ירושלמי תני הזריז ה"ז משובח והנשאל מגונה והשואל ה"ז שופך דמים:
+<small>[מתורת האדם] </small><b>אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב.</b> היכי דמי דאיכא תשעה ארמי' ואחד ישראל ואי באותה חצר פשיטא דהוה לי' קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא אפילו בחצר אחרת. מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש. קמ"ל אין הולכין בפקו"נ אחר הרוב. והוינן בה איני והאמר רב אסי אמר ר' יוחנן ט' ארמים וא' ישראל באותו חצר מפקחין ובחצר אחרת אין מפקחין. ומפרקינן הא דפריש כולהו [מפקחין] הא דפריש מקצתייהו אין מפקחין. ופסק רבינו הגדול ז"ל כשמואל. <br>ואיכא מאן דאמר דלית הלכתא כשמואל. מסוגיא דשמעת' דהוינן עלה ומי אמר שמואל הכי והא איתמר מצא בה תינוק מושלך אם רוב ארמים ארמו ואם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליחסו לא. ושמואל אמר לפקח עליו את הגל. ופרקינן כי איתמר דשמואל ארישא איתמר. אם רוב ארמים ארמי. אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן. חזינן השתא דרב פליג אדשמואל. ואזיל בפקו"נ בתר רובא. דהשתא בפקו"נ ולית ביה עבירה דמצוה בעי רב מחצה על מחצה הא רוב ארמים ארמי הוא ואין עליו להחיותו לגבי פקוח גל בשבת דאיכא איסור סקילה לא כל שכן דרוב ארמי' אין מפקחין. וכיון דהא רב פליג אדשמואל הלכתא כותי' דקיי"ל רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ומימרא דר"י תשעה ארמים ואחד ישראל. כפשטא דרב אתיא דהולכים בפקו"נ אחר הרוב. והילכך בחצר אחרת כל דפריש מרובא פריש ואין מפקחין. באותה חצר הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. <br>ועוד כיון דאסיקנאדשמואל ארישא איתמר. אם רוב ארמים ארמי. אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן. ש"מ לשמואל לא שנא פרוש כולהו ול"ש פרוש מקצתיהו מפקחים. דהא תינוק מושלך בעיר לעולם מפקחין. ואדרבה כדפרוש מקצתיהו הוי דאורחא דמלת' התינוק הזה שהואמושלך בפלטיא והשאר קבועין במקומו בעיר אפילו הכי אמר שמואל מפקחין ואלו לר"י למאי דתרצינן נמי אין מפקחין וכיון דהכי הוא ע"כ דשמואל פליגי אדר"י ולית בהו פירוקא. והדרי במימרי דר' יוחנן אפשט' כדסליק אדעתין באותה חצר מפקחין משום קבוע. בחצר אחרת אין מפקחין לעולם. והולכין בפקוח נפש אחר הרוב. וזו היא שיטתו של ר"ש בפרושיו. ובדרך זו כתבה הרב רמב"ם ז"ל בחבורו. <br>ומסתברא כרבינו הגדול ז"ל דלהחיותו לאו פקו"נ הוא אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל. דכל רוב ארמים אינו מצווה עליו בצדקה כעניי ישראל. אבל להצילו ממיתה בשעתו כגון פקוח הגל אפי' ברוב ארמין מפקחין ומצילין. ודקאמרי נמי משום מימרא דשמואל אני אומר תינוק בפלטיאדוניה כמאן דפרוש כולהו דהא הוינן עלה מי אמר שמואל הכי מן מצא בה תינוק מושלך. ולא מפרקינן לה התם בדפרוש מקצתיהואבל פרוש כולהו כגון דאיתחזק ישראל הכא מפקחין כדאמרן אלא משמע דתינוק מושלך פרוש כולהו הוא. דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו פרוש מקצתיהו דאין מפקחין משום שנשאר' קביעות במקומ' בחצר הראשונה והני דפריש מרוב' פרוש ועוד כיון דפרוש כולהו לחצר זו איתחזק הכא ישראל דפרוש מקצתיהו לכאן לא אתחזק הכא ישראל. הילכך לגבי תינוק מושלך כיון שלא ראו אותו פורש מן הבתים. אלא מושלך בפלטיא מצאו אותו מרוב סיעא שבפלטיא היה כולהו ניידי. ואתחזק נמי ישראל בפלטיא ונעשה הוכח' הילכך הו"ל פרוש כולהו ומפקחין: 
+
+Daf 85a
+
+<b>מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין עליו. מצאוהו חי מפקחין עליו ואם מת יניחוהו. מצאוהו חי מפקחין אפי' חיי שעה.</b> מיהא שמעינן דאמרינן אפי' לחיי שעה. ומחללין שבת ועוברין על המצות להחיותו חיי שעה כשם שמחללין בחיי ימי' הרבה. וחי בהם ולא שימות בהם. קרינא בי' אפי' לחיי שעה. ועד היכן הוא בודק. עד חוטמו. ויש אומרים עד טבורו. בדק ומצא עליונים מתים לא יאמר כבר מתו התחתונים מעשה היה ומצאו עליוני' מתים ותחתוני' חיים. אמר רב פפא מחלוקת ממט' למעל' אבל מלמעלה למטה כיון דבדק ברישא ולא אשכח לא צריך דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו:
+
+Daf 85b
+
+
+
+Daf 86a
+
+
+
+Daf 86b
+
+
+
+Daf 87a
+
+
+
+Daf 87b
+
+הא ד<b>תנו רבנן מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה ואעפ"י שהתודה קודם שיאכל וישתה מתודה לאחר שיאכל וישתה כו'.</b> נראה לפי דקדוק הלשון הזה שאין הוידוי שהוא מתודה לאחר אכילה בתפילת ערבית מדלא קתני ואע"פ שהתודה קודם שיאכל וישתה מתודה ערבית וכדקתני ואע"פ שהתודה ערבית ועוד הא דקתני דמצות וידוי ערב יוה"כ הוא עם חשיכה דהיינו לאחר שיאכל וישתה אלא שהקדימו לו חכמים להתודות קודם שיאכל משום שמא תטרף דעתו בסעודה ועלה קאמר שאעפ"י שהצריכו לו להקדים ולהתודות עיקר הוידוי לא הפסיד את מקומו וצריך להתוודות לאחר שאכל ושתה דהיינו עם חשיכה ואלו ערבית לא מיקרי לאחר שאכל ושתה דלאו סמוך לאכילה הוא ותפלת ערבית שמה עלה ועוד מאי אעפ"י וכי תעלה על דעתך שלא יתודה ביום הכפורים עצמו ואין וידוי ערבית אלא משום שמא אירע דבר קלקלה של עבירה בסעודה ואנן מצות וידוי של ערב יוה"כ קאמרי' דהוא עם חשיכה אבל של יוה"כ ודאי בעצומו של יום הוא.<br>אלא משמע דהכי קתני מצות וידוי של ערב יוה"כ שצריך להתודות כדי שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשיכה סמוך ליום עצמו שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום אבל חששו חכמי' שמא תטרף דעתו בסעודה וימנע בשכרותו מן הוידוי לפיכך החמירו עליו להתודות קודם אכילה חוזר ומתודה בזמנו עם חשיכה סמוך ליום עצמו שמא אירע דבר קלקלה של עבירה בסעודה ווידוי של ערבית שהוא וידוי של יוה"כ עצמו לא קתני דודאי מתודה הוא ביוה"כ אלא קתני אע"פ התודה ערבית מתודה שחרית וכל היום שמא אירע לו דבר עבירה כל היום דיוה"כ עם חשיכה הוא מכפר. זו היא שיטת הברייתא הזו על נכון. <br>ומה שמסייעני עוד סיוע ברור שמצאתי בתוספתא דקתני מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה אבל אמרו חכמים מתודה אדם קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בתוך אכילה ושתייה ואעפ"י שהתודה קודם שיאכל וישתה צריך שיתודה לאחר אכילה ושתייה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה ואעפ"י שהתודה לאחר שאכל ושתה צריך שיתודה ערבית ואעפ"י שהתודה ערבית צריך שיתודה שחרית כו' עד צריך שיתודה בנעילה שמא אירע דבר קלקלה כל היום כו'. הרי זה מפורש.<br>אלא שבעלי הגמ' לא שנו בברייתא שהביאו בגמ' אעפ"י מוידוי של ערב יום הכפורי' לוידוי של ערבית מן הטעם שפירשנו ובתוספתא שנו אותו בפי' לומר שאעפ"י שהתודה וידוי יותר סמוך ליום הכפורי' לא פטר של ערבית אבל כולם לדבר אחד נתכוונו שמתודה קודם אכיל' ומתודה אחר אכילה סמוך לחשיכה ומתודה ערבית וכל היום. <br>ורש"י ז"ל מפרש עם חשיכה ערבית משקדש היום ואינו כן בשום מקום והן הראשוני' כולם לא כתבו זה בחבוריהם שיתודה שני פעמים בערב יום הכפורי' ולא דקדקו בבריית' זו ומה שכתבנו הוא האמת והנכון והישר. ואלהי אמת רב חסד ואמת יעננו באמת ובחסד וברחמים וימחול לעונותינו ולפשעינו אמן וכן יהי רצון:
+סליק מסכת יומא

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Moed/Chiddushei Ramban on Yoma/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,710 @@
+Chiddushei Ramban on Yoma
+חידושי רמב"ן על יומא
+merged
+https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Yoma
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על יומא
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+<small>[מתורת האדם]</small> <b>ת"ר כיצד מתודה אומר עויתי פשעתי חטאתי.</b> וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי ר"מ וחכ"א עונות אלו הזדונות וכן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. פשעים אלו המרדים וכן ה"א מלך מואב פשע בי. חטאים אלו השגגות וכה"א נפש כי תחטא בשגגה. אחר שהתודה על הזדונות חוזר ומתודה על השגגות. אלא אומר חטאתי עויתי פשעתי. וכן בדוד אומר חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו. אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה. אמר משה לפני הקב"ה בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות. אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כחכמים. פשיטא יחיד כרבים הלכה כרבים. מהו דתימא מסתברי' טעמא דר"מ דקמסייעי לי' קראי דמשה קמ"ל. ההוא דנחית קמיה דרבה עבד כר"מ. א"ל שבקת רבנן ועבדת כר"מ. א"ל אנא כר"מ ס"ל כדכתיב בספר אורייתא דמשה.<br>איכא מאן דפסק כר"מ דסתמא דמתניתין התם כוותי' דר"מ סתמה רבי. ועוד מהאי דנחית קמי' דרבה וא"ל אלא כר"מ ס"ל כדכתיב בספר אורייתא דמשה ושתיק ליה רבה ולא אהדר ליה לית הילכתא כר"מ אלא כרבנן ש"מ קבלה. וסברא דרבה בתרא הוא וכוותי' חזי למיעבד. והדין סברא לרב רי"ץ בן גיאת. <br>ואיכא מ"ד הלכה כרבנן כדפסיקו בגמרא, והדין סברא דבעל הלכות, ורבינו הגדול ז"ל נמי כרבנן פסק ומסתבר כרבנן. חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ובגמרא נמי אמרינן עלה פשיטא ולא חיישי לר"מ ולסתמא דידיה. ועוד לא דחינן מימרא מפורשת דרב מגברא דנחת ולא ידעינן מנו ורבה נמי כרבנן ס"ל דלא שבקינן רבים ועבדינן כיחיד. אלא מדיהיב ההוא גברא טעמא למלתא שתיק מיני' ולא אהדריה. הא לכתחלה ודאי הלכתא כרבנן ולית ביה ספק. <br>וסדר וידוי שכיב מרע כך קבלנו מחסידים ואנשי מעשה: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שרפואתי בידך ומיתתי בידך. יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלמה. ואם אמותתהא מיתתי כפרה על כל עונותי וחטאים ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך. ותן חלקי בג"ע. וזכני לעוה"ב הצפון לצדיקים. <br>במדרש קהלת (ד,ב) מי יודע רוח בני האדם (קהלת ג,כא) ר' חנינא פתר קרייה בהרוגי מלכות שהן באין לחיי עולם הבא אעפ"י שאינן מתודין:
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+
+
+Daf 67a
+
+
+
+Daf 67b
+
+
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+מתני' <b>יצא ועשה אילו ואיל העם וז' כבשים תמימים דברי ר"א. ר"ע אומר עם תמיד של שחר היו קרבי' ופר העול' ושעיר הנעש' בחוץ עם תמיד של בין הערבים היו קרבין.</b> ראיתי לרש"י ז"ל שסדר תמיד של בין הערבים אחר הוצאת כף ומחתה והאי דקתני לה הכאלומר דשעיר הנעשה בחוץ אע"פ שהוא מן המוספין הקרבין עם תמיד של שחר הוא לא היה קרב אלא עם תמיד של בין הערבים ובזמנו של תמיד שהוא לעולם משלים העבודות כלם וכן ראיתי בקרובות הפייטנין הקדמונים ולכל רבני ספרד כדעת הזו. <br>ואני תמיה על סדר משנתנו ששנו לאחר הוצאת כף ומחתה. קדש ופשט ירד וטבל הביאו לו בגדי זהב וקדש נכנס להקטיר את הקטרת. למה לא שנה יצא ומקריב תמיד של בין הערבים נכנס להקטיר את הקטרת. מאי שנא תמיד דשייריה ועוד קדש ונכנס משמע מיד ומשמע דלהך עבודה טבל וקדש וכן הברייתא השנויה בגמ' בדרבי עקיבא פר העולה וז' כבשים עם תמיד של שחר ואח"כ עבודת היום ואח"כ שעיר הנעשה בחוץ ואח"כ אילו ואיל העם ואח"כ אימורי חטאת ואח"כ תמיד של בין הערבים זו הברייתא כפי משמעה כסדרן מנא להו. <br>ומ"ש רש"י ז"ל דתמיד של בין הערבים בטבילה חמישית ולא איירי הכא בהוצאת כף ומחתה דפשיטא לן דבתר אילו ואיל העם הוא כדתניא לקמן שכל הפרשה נאמרה על הסדר וכו' אינו מחוור שהרי הברייתא מתקנת ומסדרת סדר היום והוצאת כף ומחתה אעפ"י שלא נאמר על הסדר אפשר דלאחר התמיד וקודם קטורת הוא ולא פשיטא לן כלל דבתר אילו ואיל העם מיד הוי.<br>ובדקתי ומצאתי בירושלמי א"ר יוחנן הכל מודים בהוצאת כף ומחתה שהיא לאחר תמיד של בין הערבים וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכן בדין שאינה עבודה ומאחרין אותה לאחר הכל ובלבד שנקיים בה חמש טבילות ותנא דבי שמואל נמי דקתני אח"כ פר העולה וז' כבשים תמימי' ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים לאו אח"כ דמפסיק להו בכף ומחתה אלא למימר דמאחרין לכולהו מוספי עם תמיד של בין הערבים בטבילה שלישית ולא הוו בטבילה ראשונה של תמיד של שחר ובדר' עקיבא נמי קתני אח"כ בחדא טבילה.<br>ולפ"ז מתני' ה"ק ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים מקריב עכשיו בטבילה זו ואח"כ טובל ומוציא כף ומחתה כולה כדמסדר ואזיל ואח"כ קטורת ונסכים והדלקה כשאר הימים שהיא הקרבה בין האיברים לנסכים והאי דלא קתני מתניתין חביתין ונסכין דסדר תמיד ודאי כשאר כל הימים הוא קרב וכן הא דקתני בברייתא מתקנתא דתוספתא ואח"כ אימורי חטאת בין אימורי פר ושעיר הנשרפין בין אימורי שעיר הנעשה בחוץ קאמר כולן חטאות הן ואינו בדין שיקדים אימורי שעיר הנעשה בחוץ לאימורי שעיר הנעשה בפנים כדנסיב לה קרא מלבד חטאת הכפורים. <br>אבל בפ' אמר להם הממונה תניא וחמש עבודות הם תמיד של שחר בבגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב כף ומחתה בבגדי לבן תמיד של בין הערבים בבגדי זהב. מכאן נראה לראשונים מחתה ואח"כ תמיד. אבל י"ל ההוא לאו סדר עבודות קא מני אלא בשינוי בגדים בלחוד איירי ומהוצאת כף ומחתה למקצת עבודת תמיד של בה"ע משנה מבגדי לבן לבגדי זהב דהיינו קטורת חביתין ונסכין ונרות דמסדר התמיד של בין הערבים נינהו כדקתני תמיד של שחר ובכללו קטורת חביתין ונסכין ונרות וכדתנן זהו סדר התמיד ולא קתני מוספין ולא שעיר הנעשה בחוץ כלל.<br>וליכא למימר דירושלמי פליג אגמרא דילן בהוצאת כף ומחתה דההיא דבפ' אמר להם הממונה ברייתא היא ומיתנא נמי בסיפרא ואמוראי ודאי דירושלמי לא פליגי אתנאי ואינהו בקיאי במתניתא ובסיפרא טפי מינן וכיון דא"ר יוחנן הכל מודים ובגמ' לא הקשו לה נמי מהך ברייתא ש"מ ל"פ עליה כלל. <br>ומצאתי עוד בתוספתא כל מעשה יום הכפורים האמורים על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום חוץ מהוצאת כף ומחתה שאם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי. א"ר יהודה אימתי וכו'. ואפשר דמשום הכי לא קפיד ההוא תנא לפרושא דאי נמי מפסיק לה בין אילו ואיל העם לכוליה תמידשפיר דמי אלא דקתני מתניתין דמאחרינן לה לכתחלה לאחר העבודות משום דליתא אלא שיירי עבודה וכל דמקיים בה חמש טבילות ועשרה קידושין קיים מצוה.<br>ולא כדברי רש"י ז"ל שפירש בפרקין דלעיל דברים הנעשין בבגדי זהב בחוץ כגון אילו ואיל העם שהקדים להם והוצאת כף ומחתה אין מעכבין עליו לפסול. ולא היא דאפי' לת"ק דאמר בין בבגדי זהב בין בבגדי לבן כולן מעכבין הני מילי בעבודות אבל הוצאת כף ומחתה אין בה משום מוקדם ומאוחר אלא שהקדים איל העם לאילו או שהקדיש ואיחר שעיר הנעשה בחוץ עם אילו ואיל העם. הקב"ה יראינו בבנין ביתו וסדר עבודתו במהרה בימינו אמן:
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+
+
+Daf 72b
+
+
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+
+
+Daf 77b
+
+
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+
+
+Daf 79b
+
+
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+
+
+Daf 81b
+
+
+
+Daf 82a
+
+<small>[מתורת האדם] </small><b>עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה.</b> תנו רבנן עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר. תוחבין לה כוש ברוטב. אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו. שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. חוץ מעבודת אלילים וגילוי עריות ושפיכות דמים. ומסתברא דהני מילי עוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה. פעמים מתיישב בטעם הרוטב ופעמים שצריכה שומן עצמו. אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאים. מאכילין אותו בתחלתו דבר הצריך לו וכדי הצריך לו כמו שאמרו רופאים ואין מדקדקים עליו להאכילו הקל הקל. <br>וגרסינן בכריתות פרק אמרו לו (כריתות י"ג א') התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור מפני הסכנה. ואקשינן מפני הסכנה אפילו טובא נמי ליתכל. אמר רב פפא הכי קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור. ואפי' טובא מפני הסכנה. כלומר אפילו צריכה לכשיעור מאכילין אותה פחות פחות כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס וכן פסק בעל ההלכות. ונראה שאף בחולה עושין כן כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות לאסור בלחוד. <br>ואם תשאל אם כן למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל. טבל ותרומה מאכילין אותו תרומה. והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא אפילו הכי כיון דבשיעור' חמורין זה מזה לעונשין אף בפחו' מכשיעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה אי נמי התם בשאמדוהו לכשיעור והוא צריך לו בכדי צירוף.<br>ובהלכו' גדולות נמי. אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה. אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל. שפיר דמי למיתן לה. ורב יצחק בן גיאת אמר לאו בידיעה דידן תלי' מלתא אלא בידיעה דידה ובדעתה תליא מילתא. דמשהריחה נותנין לה וכחולה דמיא. <br>ומסתברא כבעל הלכו' שאם אמרה צריכה אני פשיטא דמאכילין אותה אלא אפילו דראו אותה מתאוה לאותו ה��יח ופניה מוריקות מאכילין אותה חוששין לעיקור ודקאמר נמי משום סכנת ולד שמע מינה אפי' ליכא למיחש מחללין. והיינו דגרסינן בשלהי פרק קמא דערכין (ז' א') אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעין את כרסה ומוציאין את הולד. פשיטא מאי עביד מחתך בבשר הוא. אמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך רשות הרבים. מאי קא משמע לן דספיקא מחללינן שבתא. תנינ' ספק חי ספק מת ספק עכומ"ז ספק ישראל מפקחינן. מהו דתימא התם הוא דהוה ליה חזקה דחיות' אבל הכא דלא הוי לי' חזקה דחיותא מעיקרא. אימא לא קא משמע לן. <br>ואע"ג דתנן אהלות פ"ז האש' המקש' לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. אלמא דמעיקרא דלית ביה משום הצלת נפשות ותנן נמי גבי תינוק בן יום אחד ההורגו חייב. ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא. וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות. אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליה. אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הילכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כדעת בעל הלכות. <br>ואיכא דסבירא ליה שאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריח' חששא דמיתה דידה היא. שכל המפלת בחזקת סכנה וטעמא דיושבת על המשבר שמתה. טעמא אחרינא הוא דכיון שמתה הרי הוא כילוד לאו ירך אמו הוא ולאו בדידה תליא. אלא חי הוא. ודלת ננעלת בפניו ליכא אלא דלא הוי ליה חזקה דחיותא וספק נפשות להקל:
+
+Daf 82b
+
+
+
+Daf 83a
+
+<small>[מתורת האדם] </small><b>חולה מאכילין אותו עפ"י בקיאים. אם אין שם בקיאים מאכילין אותו עפ"י עצמו. מ"ט לב יודע מרת נפשו. רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך מאכילין אותו עפ"י רופא. מ"ט תונבא הוא דנקיט לי' ומסקנא רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אפי' איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן. מ"ט לב יודע מרת נפשו.</b> וסוגיא דשמעתא רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך ורופא אחר אומר אין צריך אין מאכילין אותו שאין דבריו של אחד במקום שנים. חולה ורופאים שנים ושלשה ואפי' מאה כלם אומרים אינו צריך ויש שנים שאומרים צריך מאכילים אותו על פיהם. דספק נפשות להקל ואין הולכין בו אחר רוב דעות. חולה אומר צריך אפי' מאה בקיאין אומרים אינו צריך מאכילין אותו עפ"י עצמו. והדין הוא מסקנא דשמעתא וסוגיא. <br>וחזינן מאן דפסק דבתר רוב דעות אזלינן. וכן נמי כתוב בשאלתות. ואע"ג דגמרא בהדי' היא דכי אזלינן בתר רוב דעות באומדנא. ה"מ לממונא אבל הכא ספק נפשות להקל. משמע דס"ל להני רבואתא דההוא אוקימתא ליתא. דמשום הא דמקשינן עפ"י בקיאים תרי פשיטא. תרי ותרי נינהו וספק נפשות להקל. איתוקים הכי. ומכיון דאתא רב אשי ואמר דכל היכא דאמר חולה צריך אני אפי' אמרי מאה לא צריך לדידיה שמעינן. קמה לי' מתני' כדמעיקרא. דאיכא אחרינא בהדי' חולה ואמרי לא צריך מאכילין אותו עפ"י בקיאים תרי ס"ד אמינא כשם שהחול' אומר צריך אני שומעין לו אפי' כנגד מאה בקיאים. כך כשהוא אומר איני צריך שומעין לו. דהכא והכא לב יודע מרת נפשו קמ"ל להקל אמרינן להחמיר כחד בקי בעלמא הוא ולא כתרי. הילכך היכא דאיכא אחרינא בהדיה ולתרי דאמרי צריך לדידהו שמעינן הא לחד לא שמעינן. ולא אמרינן חולה תונבא נקיט ליה אלא חד מנינן ליה תרי לא מנינן לי'.<br>ובודאי אשכחן דלענין דיני נפשות דאית בהו אומדני כדי שיש בו להמית. על צופר נפשו הכהו או על שוקיו הכהו ואפ"ה כתר רובא אזלינן בהו. דבתר רוב' אזלי' בכל מילי דסנהדרי' והא מילתא מסיי�� להך סברא דאמרן. אלא מכל מקום כיון דבגמרא איתמר דגבי אומדנא דחולה לא אזלינן בתר רובא. לא דחינן סוגיא מפורשת ותפשינן סברא בעלמא. וסנהדרין איכא למימר שאני התם דכולהו דייני נינהו אבל הכא כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ואינך לא צריכי לן לאומדנא כלל כמאן דליתנהו דמי. וסנהדרין נמי בהטיה לחיוב לאו בתר כל רובא אזלינן אלא עפ"י שנים. אלמא דינא אחרינא הוא בסנהדרין אבל בספק נפשות לאו בתר רובא אזלינן באומדנות והכי פסקי רבואתא ובעלי הלכות. <br>ואיכא מאן דאמר מדקתני עפ"י בקיאין ש"מ יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים אינן חכמים ומומחין כל כך שהולכי' אחר בקיאות. ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין הולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין. ודאי אשכחן לענין הנשאל לחכמים דאמרין היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהן גדול בחכמה הלך אחריו. הילכך במנין שוה ברופאים הולכין אחר חכמה ובקיאות ואע"ג דליתי' הכי בדין סנהדרין התם דיינים הם וכולם צריכים לאותו הדין. ומדינא לא הי' ראוי להיות דין עד שיסכימו כל הצריכין לדעת אחת אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות. אבל הכא שומעין לחכם. והשני אינו ראוי להיות נשאל בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובטל הוא. מיהו אחד במקום שנים כיון שכלן רופאים ויודעים במלאכה זו אין דבריו של יחיד במקום שנים. מ"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפי' במקום שנים רבים אבל להקל כדין יחיד דאשכחן לענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל. דאתמר כי אזלינן בתר רובא היכי דהדדי נינהו אבל הכא בית שמאי מחדדי טפי הילכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר. ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל ולהתעסק בחולה כל צרכו.<br>ירושלמי (ח,ד): חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע ר' אבהו בשם ר' יוחנן נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל ודוחה את השבת. ומסתברא הני מילי בחולה אומר יכולני משום דשכיח ביה תונבא בחוצה אבל רופא אומר יכול וחולה אומר איני יודע שומעין לרופא. דאינו יודע דחולה לאו כלום הוא דאיהו מנא ידע רובן של חולים אינן יודעין ובקיאין בחולי שלהן הילכך לזה שומעין שאומר יודע אני:
+<small>[מתורת האדם] </small><b>מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים טמאים עד שיאורו עיניו.</b>תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל. טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית. תרומה וטבל מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר תרומה ולא טבל. אמר רבה בדאיפשר בחולין דכולי עלמא לא פליגי. כי פליגי בדלא איפשר ליה בחולין. מר סבר טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן. ומר סבר תרומה חמורה אבל טבל איפשר דמתקן ליה. <br>ונשאל הרב רבי אברהם בר דוד ז"ל נבלה ומעשה שבת. [ע' בר"ן בהל' בפ' יוה"כ בסוגיא זו מש"כ הר"ן על דברי הראב"ד.]<br>בפרק רבי ישמעאל במנחות (ס"ד א') אמר רבא חולה שאמדוהו בגרוגרת אחת. ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשרה גרוגרת בבת אחת כלן פטורין. ואפי' בזה אחר זה ואפי' הברי' בראשון. בעי רבא חולה שאמדוהו בשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות שנים בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד מהו מהי מייתינן מתרתי מייתינן דחזיין ליה או דלמא משלש מייתינן דממעט בבצירה. ופשיטא דמשלש מייתינן דממעט בבצירה: 
+
+Daf 83b
+
+
+
+Daf 84a
+
+
+
+Daf 84b
+
+<small>[מתורת האדם] </small><b>אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות. וכל ספק נפשות דוחה את השבת.</b> לאיתויי מאי לאיתויי ספק שבת אחרת. ה"ד כגון שאמדו��ו לתמניא יומי ויומא קמא שבתא. מהו דתימא ליעכביה עד לאורתא כי היכי דלא נחיל עליה תרי שבי קמ"ל. תניא נמי הכי מחממין חמין בין להשקותו בין להברותו ואין אומרים נמתין לו עד שיבריא אלא מחממין לו מיד. פירוש אם אמרו בקיאים שצריך חמין להשקה וצריך נמי חמין אחרים להבראה שירחצו אותו בהם לאחר השתיה. אין אומרים נמתין לו שמא יבריא בהשקאה לבד ולא נחלל שבת שתי פעמים. אלא מקדימין ועושין הכל כדי שלא תתאחר ההבראה שהזריז בפקו"נ ה"ז משובח. וספיקו דוחה את השבת. ולא ספק זו בלבד אלא אפי' ספק שבת אחרת.<br>ואין עושין דברים הללו לא ע"י ארמים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל נ"א ואין אומרים יעשו דברים הללו ע"י ארמים וע"י קטנים אלא אפי' בגדולי ישראל. והכי נמי בירושלמי אפי' בגדולים אפילו בישראל. ואין אומרים לעשות דברים הללו לא ע"י נשים ולא ע"י כותים מפני שמצטרפין לדעת אחרת, נ"א אבל מצטרפי לדעת אחרת ובתוספתא אין אומרים יעשו דברים הללו ע"פ נשים וע"פ כותים אלא מצטרפין דעת ישראל עמהן. איכא דמפרשי שאם אמרו נשים וכותים צריך אין עושין לו אבל מצטרפין עם ישראל בקי שיאמר צריך והולכין אחרי דעות. וזה כענין דאמרי' ברה"ש (כ"ד א') עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת. <br>וזה הפירוש אינו נכון לענין נשים. דאשה בקיאה ודאי מחללין שבת על פיה. כדתנן (שבת קכ"ח ב') וקורין לה חכמה ממקום למקום. ות"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר. ואם היתה צריכה שמן חברתה מביאה לה שמן. ועוד מדלא קתני אין מחללין עפ"י נשים ועפ"י כותים. וקתני אין אומרים יעשו. ש"מ לאו בבקיאות דידהו תליא. <br>וה"פ אין עושין דברים הללו כלל ע"י ארמים וקטנים שמא יאמרו הרואים בקושי התירו שעושין פקו"נ ואין מתירין אותו לכתחיל' ע"י המחויבין במצות יבא הדבר לידי פשיע' בחול' ואעפ"ישחולה שאב"ס אומר לארמי ועושה כאן אין עושין על ידם מפני הסכנה. אלא עושין ע"י ישראל גדולים. אבל ע"י נשים וכותים אם נזדמן הדבר עושים. שהרי מחויבי' בשבת והוחזקו בה. אבל אין אנו מיחדי' להם מלאכה זו לומר יתעסק פלוני בפקוח זה שמא יבואו להרהר ולבוא אין רוצין לחלל את השבת. ואין משגיחים עלינו ומכשילין אותנו לפי שהכותיים לא היו להם משום ולפני עור לא תתן מכשול. כדאמרינן בשחיטת חולין [ד"ד ע"א ] חותך ראשו של אחד מהן ונותן לו. וכן הנשים מתוך שדעתן קלה עליהן טועות בכך. וזהו מפני שמצטרפין לדעת אחרת. כלומר למיאנות וטעות. ושאר הנסחאות אין אומרים לעשות ע"י ארמים וקטנים. שלא תאמר הואיל ואלו מזומנים לעשות לא נחלל שבת שלא לצורך. אלא אפי' ישראל גדולים עושים. ואם רצו הם עושין עמהם וסיפא בנשים וכותיים אין עושין כלל אבל מצטרפין דעת ישראל עמהן. לומר שאין מוסרין להם לבדם העסק והפקוח הזה לעשות על ידם שמא יתעצלו או יפשעו. אבל מצרפין עמהם ישראל ומוסרין הדבר לישראל והכותי מתעסק על יד ישראל בפקו"נ. דכיון דישראל עוסק בו אף הוא מזדרז על ידו. וזה הלשון הגון ביתר נוסחאו' הללו. <br>ת"ר מפקחין פיקוח נפש בשבת. והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד. כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו והזריז ה"ז משובח. לבור עוקר חוליא ומעלהו והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד. ואע"ג דקא מתבר לה מתקן דרגא לחול. ננעלה דלת בפני תינוק שובר את הדלת ומוציאו והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואע"ג דקא מתבר לה שיפי. מכבין ומפסיקין מפני הדליקה והזריז ה"ז משובח ואינו צריך ליטול רשות מב"ד ואע"ג ד��א ממכיך מכוכי. ירושלמי תני הזריז ה"ז משובח והנשאל מגונה והשואל ה"ז שופך דמים:
+<small>[מתורת האדם] </small><b>אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב.</b> היכי דמי דאיכא תשעה ארמי' ואחד ישראל ואי באותה חצר פשיטא דהוה לי' קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא אפילו בחצר אחרת. מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש. קמ"ל אין הולכין בפקו"נ אחר הרוב. והוינן בה איני והאמר רב אסי אמר ר' יוחנן ט' ארמים וא' ישראל באותו חצר מפקחין ובחצר אחרת אין מפקחין. ומפרקינן הא דפריש כולהו [מפקחין] הא דפריש מקצתייהו אין מפקחין. ופסק רבינו הגדול ז"ל כשמואל. <br>ואיכא מאן דאמר דלית הלכתא כשמואל. מסוגיא דשמעת' דהוינן עלה ומי אמר שמואל הכי והא איתמר מצא בה תינוק מושלך אם רוב ארמים ארמו ואם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליחסו לא. ושמואל אמר לפקח עליו את הגל. ופרקינן כי איתמר דשמואל ארישא איתמר. אם רוב ארמים ארמי. אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן. חזינן השתא דרב פליג אדשמואל. ואזיל בפקו"נ בתר רובא. דהשתא בפקו"נ ולית ביה עבירה דמצוה בעי רב מחצה על מחצה הא רוב ארמים ארמי הוא ואין עליו להחיותו לגבי פקוח גל בשבת דאיכא איסור סקילה לא כל שכן דרוב ארמי' אין מפקחין. וכיון דהא רב פליג אדשמואל הלכתא כותי' דקיי"ל רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ומימרא דר"י תשעה ארמים ואחד ישראל. כפשטא דרב אתיא דהולכים בפקו"נ אחר הרוב. והילכך בחצר אחרת כל דפריש מרובא פריש ואין מפקחין. באותה חצר הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. <br>ועוד כיון דאסיקנאדשמואל ארישא איתמר. אם רוב ארמים ארמי. אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן. ש"מ לשמואל לא שנא פרוש כולהו ול"ש פרוש מקצתיהו מפקחים. דהא תינוק מושלך בעיר לעולם מפקחין. ואדרבה כדפרוש מקצתיהו הוי דאורחא דמלת' התינוק הזה שהואמושלך בפלטיא והשאר קבועין במקומו בעיר אפילו הכי אמר שמואל מפקחין ואלו לר"י למאי דתרצינן נמי אין מפקחין וכיון דהכי הוא ע"כ דשמואל פליגי אדר"י ולית בהו פירוקא. והדרי במימרי דר' יוחנן אפשט' כדסליק אדעתין באותה חצר מפקחין משום קבוע. בחצר אחרת אין מפקחין לעולם. והולכין בפקוח נפש אחר הרוב. וזו היא שיטתו של ר"ש בפרושיו. ובדרך זו כתבה הרב רמב"ם ז"ל בחבורו. <br>ומסתברא כרבינו הגדול ז"ל דלהחיותו לאו פקו"נ הוא אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל. דכל רוב ארמים אינו מצווה עליו בצדקה כעניי ישראל. אבל להצילו ממיתה בשעתו כגון פקוח הגל אפי' ברוב ארמין מפקחין ומצילין. ודקאמרי נמי משום מימרא דשמואל אני אומר תינוק בפלטיאדוניה כמאן דפרוש כולהו דהא הוינן עלה מי אמר שמואל הכי מן מצא בה תינוק מושלך. ולא מפרקינן לה התם בדפרוש מקצתיהואבל פרוש כולהו כגון דאיתחזק ישראל הכא מפקחין כדאמרן אלא משמע דתינוק מושלך פרוש כולהו הוא. דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו פרוש מקצתיהו דאין מפקחין משום שנשאר' קביעות במקומ' בחצר הראשונה והני דפריש מרוב' פרוש ועוד כיון דפרוש כולהו לחצר זו איתחזק הכא ישראל דפרוש מקצתיהו לכאן לא אתחזק הכא ישראל. הילכך לגבי תינוק מושלך כיון שלא ראו אותו פורש מן הבתים. אלא מושלך בפלטיא מצאו אותו מרוב סיעא שבפלטיא היה כולהו ניידי. ואתחזק נמי ישראל בפלטיא ונעשה הוכח' הילכך הו"ל פרוש כולהו ומפקחין: 
+
+Daf 85a
+
+<b>מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין עלי��. מצאוהו חי מפקחין עליו ואם מת יניחוהו. מצאוהו חי מפקחין אפי' חיי שעה.</b> מיהא שמעינן דאמרינן אפי' לחיי שעה. ומחללין שבת ועוברין על המצות להחיותו חיי שעה כשם שמחללין בחיי ימי' הרבה. וחי בהם ולא שימות בהם. קרינא בי' אפי' לחיי שעה. ועד היכן הוא בודק. עד חוטמו. ויש אומרים עד טבורו. בדק ומצא עליונים מתים לא יאמר כבר מתו התחתונים מעשה היה ומצאו עליוני' מתים ותחתוני' חיים. אמר רב פפא מחלוקת ממט' למעל' אבל מלמעלה למטה כיון דבדק ברישא ולא אשכח לא צריך דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו:
+
+Daf 85b
+
+
+
+Daf 86a
+
+
+
+Daf 86b
+
+
+
+Daf 87a
+
+
+
+Daf 87b
+
+הא ד<b>תנו רבנן מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה ואעפ"י שהתודה קודם שיאכל וישתה מתודה לאחר שיאכל וישתה כו'.</b> נראה לפי דקדוק הלשון הזה שאין הוידוי שהוא מתודה לאחר אכילה בתפילת ערבית מדלא קתני ואע"פ שהתודה קודם שיאכל וישתה מתודה ערבית וכדקתני ואע"פ שהתודה ערבית ועוד הא דקתני דמצות וידוי ערב יוה"כ הוא עם חשיכה דהיינו לאחר שיאכל וישתה אלא שהקדימו לו חכמים להתודות קודם שיאכל משום שמא תטרף דעתו בסעודה ועלה קאמר שאעפ"י שהצריכו לו להקדים ולהתודות עיקר הוידוי לא הפסיד את מקומו וצריך להתוודות לאחר שאכל ושתה דהיינו עם חשיכה ואלו ערבית לא מיקרי לאחר שאכל ושתה דלאו סמוך לאכילה הוא ותפלת ערבית שמה עלה ועוד מאי אעפ"י וכי תעלה על דעתך שלא יתודה ביום הכפורים עצמו ואין וידוי ערבית אלא משום שמא אירע דבר קלקלה של עבירה בסעודה ואנן מצות וידוי של ערב יוה"כ קאמרי' דהוא עם חשיכה אבל של יוה"כ ודאי בעצומו של יום הוא.<br>אלא משמע דהכי קתני מצות וידוי של ערב יוה"כ שצריך להתודות כדי שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשיכה סמוך ליום עצמו שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום אבל חששו חכמי' שמא תטרף דעתו בסעודה וימנע בשכרותו מן הוידוי לפיכך החמירו עליו להתודות קודם אכילה חוזר ומתודה בזמנו עם חשיכה סמוך ליום עצמו שמא אירע דבר קלקלה של עבירה בסעודה ווידוי של ערבית שהוא וידוי של יוה"כ עצמו לא קתני דודאי מתודה הוא ביוה"כ אלא קתני אע"פ התודה ערבית מתודה שחרית וכל היום שמא אירע לו דבר עבירה כל היום דיוה"כ עם חשיכה הוא מכפר. זו היא שיטת הברייתא הזו על נכון. <br>ומה שמסייעני עוד סיוע ברור שמצאתי בתוספתא דקתני מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה אבל אמרו חכמים מתודה אדם קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בתוך אכילה ושתייה ואעפ"י שהתודה קודם שיאכל וישתה צריך שיתודה לאחר אכילה ושתייה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה ואעפ"י שהתודה לאחר שאכל ושתה צריך שיתודה ערבית ואעפ"י שהתודה ערבית צריך שיתודה שחרית כו' עד צריך שיתודה בנעילה שמא אירע דבר קלקלה כל היום כו'. הרי זה מפורש.<br>אלא שבעלי הגמ' לא שנו בברייתא שהביאו בגמ' אעפ"י מוידוי של ערב יום הכפורי' לוידוי של ערבית מן הטעם שפירשנו ובתוספתא שנו אותו בפי' לומר שאעפ"י שהתודה וידוי יותר סמוך ליום הכפורי' לא פטר של ערבית אבל כולם לדבר אחד נתכוונו שמתודה קודם אכיל' ומתודה אחר אכילה סמוך לחשיכה ומתודה ערבית וכל היום. <br>ורש"י ז"ל מפרש עם חשיכה ערבית משקדש היום ואינו כן בשום מקום והן הראשוני' כולם לא כתבו זה בחבוריהם שיתודה שני פעמים בערב יום הכפורי' ולא דקדקו בבריית' זו ומה שכתבנו הוא האמת והנכון והישר. ואלהי אמת רב חסד ואמת יעננו באמת ובחסד וברחמים וימחול לעונותי��ו ולפשעינו אמן וכן יהי רצון:
+סליק מסכת יומא

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Nashim/Chiddushei Ramban on Ketubot/Hebrew/Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29.txt

@@ -0,0 +1,142 @@
+Chiddushei Ramban on Ketubot
+חידושי רמב"ן על כתובות
+Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על כתובות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+<small>[מתורת האדם:]</small> <b>אמר ר' יצחק א"ר יוחנן חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין. </b>ואקשינן עלה והא תני' חתני' ואבלי' מן המנין ופריק כי תניא ההיא בברכת המזון. כי קאמר ר"י בשורה והוינן בה אלא הא דאמר ר' יצחק א"ר יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין. ברכה בשורה מי איכא. והדרינן ופרקינן אלא כי קאמר ר' יוחנן ברחבה. ומקשינן אלא הא דא"ר יצחק אמר ר' יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין. ברכת אבלים בעשרה כל שבעה ואין אבלים מן המנין. ברכת רחבה כל שבעה מי איכא. ומפרקינן אין משכחת לה בפנים חדשות. כי הא דרב חייא מקרי בניה דריש לקיש הוה שכב ליה ינוקא. יומא קמא לא אזיל לגביה. למחר דבריה לר' יהודה בר נחמני מתורגמיניהואזל לגביה. אמר ליה קום ואימא כל קבל ינוקא. פתח ואמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו דור שאבות מנאצין בו הקב"ה כועס על בניהם ומתים כשהם קטנים. ואת חשיבת לאתפוסי אדרא. א"ל קום ואימא מילתא כנגד שבחו של מקום. פתח ואמר האל הגדול ברוב גודלו אדיר וחזק ברוב מוראו. מחיה מתים במאמרו. עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר. ברוך מתיה המתים. א"ל קום ואימא מלתא כנגד אבלים פתח ואמר אחינו המנוגעים המדוכאים באבל הזה. תנו לבבכם לחקור את זאת. היא עומדת לעד. נתיב הוא מששת ימי בראשית. אתינו בעל הנחמות ינחם אתכם. ברוך מנחם אבלים. א"ל קום ואימא מלתא כנגד מנחמי אבלים. פתח ואמר אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים. המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו. דכתיב ביה כי ידעתיו למען אשר יצוה וגומר. אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ברוך משלם גמול. א"ל קום ואימא מילתא כנגד כל ישראל. פתח ואמר רבון העולמים פדה והצל עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן הרעב ומן השבי ומן הבזה ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני משחית ומכל מיני פרעניות המתרגשות בעולם. טרם נקרא ואתה תענה ברוך עוצר המגפה. <br>ויש אומרים שברכת הרחבה הזו טעונה כוס. דאמרינן בפרק אין בין המודר (דל"ח ע"ב) אמר ר' ירמיה א"ר יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום. מה היא. כוס של בית האבל. ופירשו חכמי הצרפתים ז"ל שברכות הללו ראשונה פותח בה בברוך בא"י אמ"ה האל הגדול ברוב גודלו. והאחרות כלן סמוכות לה. ואינן פותחות כסדר כל הברכות כלן ואיני נסכם לדעתם בזה. מפני שהם שנויות בלשון הגמרא בלא פתיחה ושם נשנו ברכת חתנים בפתיחות שלהם. ועוד אני רואה מתורגמיניה של ריש לקיש שלא היה עושה אותן כסומך אלא בכל אחת ואחת היה ריש לקיש מצוה אותו בה. נראה מזה שהן ברכות מפזרות וריש לקיש מכנסן. ומצינו בברכות של שבת תחלת ברכה בלא פתיחה. כגון צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה כו' וכן מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו. וכל הברכות הללו שבח ובקשת רחמים הן. ולא הקפידו בהן בפתיחה. <br>ובתשובות מצינו שנהגו לפני הגאוני' במקומנו כשחוזרין עם האבל מן הקבר מברכין על הכוס. בא"י אמ"ה דיין הרחמים שופט אמונות. שדינו דין אמת כדכתיב הצור תמים פעלו. בא"י מנחם אבלים. ושותין אבלים. ואמר רב פלטוי וברכת אבלים שאתם אומרים על הכוס ברוך מנחם אבלים. אנו אין מנהגנו ��ישיבה כל עיקר. ולא בבבל כלל. אבל אותם שתקנו לכם חכמים הראשונים אמרו אותה. מיהו אין צריכה עשרה שלא מצינו י' אלא בברכת רחבה בלבד. סובר הגאון הזה שאין ברכה זו של כוס ברכת רחבה. לפי שראה זו בברכת האבל. וברכת הרבה ברחבה כשמה. ובלשון אחר נמי שנאוה בגמרא כמו שכתבנו למעלה. ובירושלמי (פסחים ח,ח) מצינו עוד אלו הן ברכת אבלים מה שהן אומרים בבית הכנסת. אלו הן תנחומי אבלים מה שאומרים בשורה. וגם זה חולק עם הגמרא שלנו בפשוטן של דברים שבגמרא שלנו פירשו ברכת אבלים ברכת רחבה ולפנינו [בתוה"א שם] נסדר הענין כתיקון הכל. <br>ירושלמי בפרק בתולה נשאת (א,א) תניא ר"מ אומר ברכת חתנים כל שבעה. רבי ירמיה סבר מימר מפקין כלתא כל שבעה. א"ל ר' זעירא והתני ר' יוסי ומר ברכת אבלים כל שבעה. אית לך מימר מפקין מיתא כל שבעה. מאי כדין מה כאן משמחין עמו אף כאן מנחמין עמו. מה כאן מזכירין אף כאן מזכירין. פירוש מזכירין עמו ומנחמין עמו פנים חדשות לנחם ולהזכיר האבל. ומברכין עמהם כל שבעה. אית תניי תני אבלים מן המנין ואית תניי תני אין אבלים מן המנין. אמר ר' אבינא מאן דמר אין אבלים מן המנין באבלי אותו המת. ומאן דמר אבלים מן המנין באבלי מת אחר: 
+<b>תנא עשרה כוסות וכו'. </b>העתקנו במו"ק דף כ"ז:
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+<small>[מתורת האדם:]</small> <b>ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה בשביל מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר לפני הכלה ושבחוהו חכמים וכו'. </b>פי' מעבירי' אם פגעו זה בזה בדרך. והוא הדין להקדים כלומר אם אין בעיר כדי לזה ולזה מקדימין ומכניסין את הכלה לחופה ואח"כ קוברין את המת. ותניא באבל (פרק י"א) המת והכלה שהיו מתקלסין ובאין זה כנגד זה מעבירין את המת מלפני הכלה מפני שאמרו כבוד החיים קודם לכבוד המתים. המלך והכלה מעבירי' את הכלה מלפני המלך. אגריפס המלך עבר מלפני הכלה ושבחוהו. אמרו לו ומה ראית. אמר להם אני נוטל כתרי בכל יום וזאת תטול כתרה שעה א'. ואי קשיא לך ההי' דתני' התם באבל (פרק י"ב) כך היו חבורות שבירושלים עושין. אלו בבית האבל ואלו בבית המשתה. בית האבל ובית המשתה בית האבל קודם. שבוע הבן וליקוט עצמות שבוע הבן קודם. חסידים הראשונים היו מקדימין בבית האבל לכלן. שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. ומה ת"ל והחי יתן אל לבו. מכאן היה ר' אומר כל מי שהוא מהלך אחר המטה צריך לומר אחר זה אני מהלך. אלמא בית האבל קודם. ההיא לאו בשעת הכנסת כלה לחופה. אלא כל שבעה. דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה. אע"פ שבזה ושבזה מצוה לשמת חתן וכלה ולברך להן שש. אלא שזו של אבל קודמת. <br>ובתוספתא דמגילה (ג,ח) קתני: אמר ר' אליעזר בר' צדוק כך היו חבורות שבירושלם נוהגין. אלו לבית האבל. ואלו לבית המשתה. אלו לסעודת נשואין. ואלו לשבוע הבן. ואלו לליקוט עצמות. שבוע הבן וליקוט עצמות שבוע הבן קודם מליקוט עצמות. בית המשתה ובית האבל בית המשתה קודם לבית האבל. ר' ישמעאל היה מקדים בית האבל לכלן שנאמר טוב ללכת אל בית האבל כו'. וזו הברייתא ששנויה באבל. משנה ר' ישמעאל היא. והוא הוא חסידים הראשונים שהיו עושין כן. <br>ובמכילתא אחריתי דאבל (אבל רבתי) תניא. יתומה לשאת ויתומה ליארס. יתומה לשאת קודם. שבוע הבת ושבוע הבן. שבוע הבן קודם. המת והמילה המילה קודמת. שזו מצוה לחיים וזו מצוה למתים. המת והכלה. הכלה קודמת. המלך והמלכה. המלך קודם. שהכל חייבין בכבודו של מלך. בית האבל ובית המשתה בית המשתה קודם. ואם יש לו פרנסה בית האבל קודם. אבל וחתן אבל קודם. מפני שהחתן אוכל ומאכיל את האחרים. והאבל אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים. שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. ש"מ מהך מתניתא בהדיא דהכנסת כלה לחופה קודמת להוצאתו של מת. אלא שלאחר שכנסה תנחומי האבל קודם לשמחת החתן לכל שבעה. והבראת האבל קודם למשתה החתן. אעפ"כ אם אין פרנסה לא לזה ולא לזה מקדימין בית המשתה. שכבוד החיים קודם. <br>ובשאלתות דרב אחא (בראשית א,ג). ברם את צריך למילף הוצאת המת והכנסת כלה איזה מהן קודם. הוצאת המת עדיף. דהא גבי טומאה דוחה ל"ת שבתורה, דאמרי רבנן לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. אלמא מת מצוה דוחה ל"ת שבתורה. או דילמא הכנסת כלה עדיף. משום לא תהו בראה לשבת יצרה. ת"ש דתניא מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל. אלמא הכנסת כלה עדיפא. וכן הילכתא. ע"כ לגאון. אלא מיהו במת מצוה לא נהיר'. דאשכחן מת מצוה קודם לתלמוד תורה ולעבודה. למקרא מגילה. ודוחה טומאה. ונזיר. ופסח. ומילה. ולא מצינו דבר קודם לו בכל התורה כלה. הלכך מת מצוה קודם להכנסת כלה. משא"כ במת אחר כמו שביארנו. והר"ם ז"ל כתב. מי שהיו לפניו מת וכלה. מניח את הכלה ועוסק עם המת. וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל. ואין הדבר אלא כמו שכתבנו: 
+<small>[מתורת האדם:]</small> <b>מבטלין ת"ת להוצאת המת והכנסת כלה. </b>אמרו עליו על ר' יהודה בר' אלעאי שהי' מבטל ת"ת להוצאת המת. ולהכנסת כלה. בד"א בשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין. וכמה כ"צ אמר ר' שמואל בר איליא משמי' דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי. ואמרי לה תריסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי. עולא אמר כגון דחיצי גברי מאבולא לסכרי. פירוש מפתח העיר לקבר, רב ששת ואיתימא ר' יוחנן כנתינתה כך נטילתה. מה נתינתה בששים ריבוא אף נטילתה בששים רבוא. וה"מ למאן דקרי ותני. אבל למאן דמתני כלומר ששמש ת"ח בלמוד לית לי' שעורא. <br>לבעל הלכות: לא קרי. כי איכא דמעסקי ביה לא מבטלינן והוא הדין לאשה ותינוק. ורב נטרונאי אמר כי ליכא עשרה מבטלינן. וטעמא דמסתבר הוא. דהא איכא קדיש ושור' וברכ' אבלי' ומעמד ומושב דבעו עשרה. ואיכא מאן דקא מוקי להך שמעתא כולה במת מצוה דוקא. וקא גמרי לה מדאמרינן פרק מגלה נקראת [ד"ג ע"ב] פשיט' לי מת מצוה ות"ת מ"מ עדיף דתני' מבטלין ת"ת להוצאת המת. ולהכנסת כלה לחופה. <br>ואיכא דמפרשי לה הכי: מותר לבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. והיינו דקתני אמרו עליו על ר"י בר אלעאי. שהי' מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. אלמא שאר רבנן לא מבטלי דרשות קתני. לפום הכי קאמר רבא פשיטא לי דמת מצוה. דהחמירה בו תורה יותר משאר מתים עדיף מת"ת. דהא אפילו שאר מתים שקולין כת"ת. <br>ובירושלמי בפרק אחרון דכלאים (ט,א) תאני אין מקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש. ר' יוסה הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא. מאן דנפיק לי' לא אמר לי' כלום מאן דיתיב לי' לא אמר לי' כלום. ר' אמי הוי יתיב מתני'. אמר חד לחבריה את לבוש כלאים. א"ל לר' אמי שלח מאנן והב לי'. עד כאן גירסא ירושלמית. ונראה להם מכאן דהא דתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת. מותר לבטל קאמר. <br>ואין דעתנו מסכמת לפי' הזה ולסברא הזאת אלא מבטלין ת"ת להוצאת המת חובה קתני. לומר דהוצאת המת קודמת. ודאמרינן התם מת מצוה עדיף ה"ק פשיטא לי דמת מצוה ות"ת מ"מ עדיף דהא אפילו לשאר מתים מבטלין ת"ת כל שכן למת מצוה. עבודה ומת מצוה מ"מ עדיף מולאחותו אלא מת מצוה ומקרא מגילה איזה מהן עדיף. ומשום דקבעי עלה מת מצוה ומקרא מגילה קאמר הכי דכולא מלתא בעיא. ופשטא משום הך בעיא נקיט לה. וההיא דתני בירושלמי אין מדקדקין במת ובכלאים בבהמ"ד. אין מדקדקין עליו להפשיטו שת"ת דוחה לאו זה. וכן אם הי' כהן יושב בבהמ"ד וטומאה מן המת מאהלת עליו. אין מצריכין אותו לזה לצאת. דמותר להטמא משום דברי תורה ומייתי תרין עובדי דכלאים ומת. דר' יוסה הוה מתני לתלמידיו. והי' שם בשכונה שלו מת. שאהל שלו נכנס לשם ומי שיצא מתלמידיו הכהנים לא אמר לי' כלום ומי שישב ודחה טומאה בשביל תלמוד תורה לא אמר לי' כלום. <br>וכן הענין הזה שנוי בירושלמי בפרק מי שמתו (ברכות ג,א) דגרסינן התם מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה. דר' יוסה הוה יתיב מתני ועל מיתא. מאן דיתיב לא אמר לי' כלום. ר' נחומי בריה דר' חייא בר אבא לא הוה עבר תחות כפתה דקסרין ור' אמי הוה עבר. פי' שהיה שם טומאה ור' אמי הי' עובר שהיתה דרך בהמ"ד עוברת שם. ולא היה צריך להקיף. דסבר מטמא כהן לת"ת. ר' חזקיה ור' נתן ור' יעקב בר אחא הוו מטיילין בפלטיותא דקסרין. הגיעו לכפה ופירש ר' נתן הגיעו למקום טהרה וחזר אצלן. אמר לון במה הויתון עסקין. אמר ר' חזקי' לר' יעקב בר אחא. לא תימא לי' כלום. אין משום דבאש לי' דפרש. שמטמא כהן לתלמוד תורה לא ידעין ואין משום דהוה בייסן לא ידעין. וזהו ענין הירושלמי בבירור. ומיהו בגמרא דילן לא משמע שתדחה טומאה משום ת"ת. אלא חוצה לארץ ובית הפרס. אבל טומאה דאורייתא לא. <br>מ"מ נאמר במת שאין עמו כל צרכו. חייבי' לבטל ת"ת להוצאתו. וכבר כתבנו למעלה זו ששנוי' באבל בבנו של ר"ע. עד כאן היינו חייבין בת"ח מכאן ואילך אני ואתם בכבודו של מת. והרב רי"ץ בן גיאת ז"ל כתב ת"ת ומת מצוה מ"מ עדיף. מדתני וכו' ש"מ למת מצוה מבטלין ואפי' עם הארץ. וה"מ למאן דקרי ותני אבל מת בעלמא דלא קרי ותני לא מבטלינן שווין דבריו לדברינו בדיניהם. אבל מה שפירשנו הוא הנכון. <br>ירושלמי בפרק אלו עוברין (פסחים ג,ז): נמנו בעליית בית ארוס בלוד. הלמוד קודם למעשה. ר' אבהו שלח לר' חנינא בריה למורי בטבריה שלחין אמרין ליה גמיל חסד הוא שלח ואמר ליה המבלי אין קבריםבקסרין שלחתיך לטבריה. וכבר נמנו בעליית בית ארוס בלוד. הלמוד קודם למעשה. רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה הלמוד קודם. דלימא ר' חייא ור' יוסא ור' אמי חבשון. מייתי קומי ר' אליעזר. אמר לון אן הייתון אמרין ליה גמלין חסד ולא הוו תמן חורנן אמרין ליה מניח הוה פי' גמלינןחסד שלוו את המת. ואמר להם ר' אליעזר. ולא היו שם אחרים. ולמה בטלתם מתלמוד תורה. והשיבו שכן שלנו הי'. ונהגנו עמו דרך ארץ לגמול לו חסד ושמעינן מינה שאין מבטלין ת"ת למת כשיש בעיר מי שיתעסק עמו כל צרכו אלא עוסק בתורה ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו הם לאו. אלא כיון שיש שם מי שיעשה מעשה ת"ת שלו קודם.<br>ודוקא להוצאת המת אבל לשאר צרכי קבורתו אין מבטלין. אלא כיון דאיכא יורשין ומחייבי בקבורתו. אי נמי חבורתה דתיפלגא בהו מיתא אין מבטלין. דהא אפילו במלאכה דרשות מותרים. כדאמרינן לעיל.<br>בפרק מי שמת (די"ח ע"א) אמר רחבה א"ר יהודה כל הרואה את המת ואינו מלוהו. עובר משום לועג לרש חרף עושהו. ואם ליוהו מה שכרו אמר רבי עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו. <br>ובירושלמי (ביכורים ג,ג) א"ר יוסי אילין דקמי' מקמי מיתיא לה קיימים אלא מקומי אילין דגמלין לי' חסד. בהלכות הרב רי"ץ בן ג��את ז"ל. שמע מינה. עומדין מלפני המת וכן ראינו חסידים ואנשי מעשה עושין ע"כ. לומר שאפילו במקום שאין מלוין אותו עומדי' מפניו: 

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Nashim/Chiddushei Ramban on Ketubot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,145 @@
+Chiddushei Ramban on Ketubot
+חידושי רמב"ן על כתובות
+merged
+https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Ketubot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על כתובות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+<small>[מתורת האדם:]</small> <b>אמר ר' יצחק א"ר יוחנן חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין. </b>ואקשינן עלה והא תני' חתני' ואבלי' מן המנין ופריק כי תניא ההיא בברכת המזון. כי קאמר ר"י בשורה והוינן בה אלא הא דאמר ר' יצחק א"ר יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין. ברכה בשורה מי איכא. והדרינן ופרקינן אלא כי קאמר ר' יוחנן ברחבה. ומקשינן אלא הא דא"ר יצחק אמר ר' יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין. ברכת אבלים בעשרה כל שבעה ואין אבלים מן המנין. ברכת רחבה כל שבעה מי איכא. ומפרקינן אין משכחת לה בפנים חדשות. כי הא דרב חייא מקרי בניה דריש לקיש הוה שכב ליה ינוקא. יומא קמא לא אזיל לגביה. למחר דבריה לר' יהודה בר נחמני מתורגמיניהואזל לגביה. אמר ליה קום ואימא כל קבל ינוקא. פתח ואמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו דור שאבות מנאצין בו הקב"ה כועס על בניהם ומתים כשהם קטנים. ואת חשיבת לאתפוסי אדרא. א"ל קום ואימא מילתא כנגד שבחו של מקום. פתח ואמר האל הגדול ברוב גודלו אדיר וחזק ברוב מוראו. מחיה מתים במאמרו. עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר. ברוך מתיה המתים. א"ל קום ואימא מלתא כנגד אבלים פתח ואמר אחינו המנוגעים המדוכאים באבל הזה. תנו לבבכם לחקור את זאת. היא עומדת לעד. נתיב הוא מששת ימי בראשית. אתינו בעל הנחמות ינחם אתכם. ברוך מנחם אבלים. א"ל קום ואימא מלתא כנגד מנחמי אבלים. פתח ואמר אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים. המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו. דכתיב ביה כי ידעתיו למען אשר יצוה וגומר. אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ברוך משלם גמול. א"ל קום ואימא מילתא כנגד כל ישראל. פתח ואמר רבון העולמים פדה והצל עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן הרעב ומן השבי ומן הבזה ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני משחית ומכל מיני פרעניות המתרגשות בעולם. טרם נקרא ואתה תענה ברוך עוצר המגפה. <br>ויש אומרים שברכת הרחבה הזו טעונה כוס. דאמרינן בפרק אין בין המודר (דל"ח ע"ב) אמר ר' ירמיה א"ר יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום. מה היא. כוס של בית האבל. ופירשו חכמי הצרפתים ז"ל שברכות הללו ראשונה פותח בה בברוך בא"י אמ"ה האל הגדול ברוב גודלו. והאחרות כלן סמוכות לה. ואינן פותחות כסדר כל הברכות כלן ואיני נסכם לדעתם בזה. מפני שהם שנויות בלשון הגמרא בלא פתיחה ושם נשנו ברכת חתנים בפתיחות שלהם. ועוד אני רואה מתורגמיניה של ריש לקיש שלא היה עושה אותן כסומך אלא בכל אחת ואחת היה ריש לקיש מצוה אותו בה. נראה מזה שהן ברכות מפזרות וריש לקיש מכנסן. ומצינו בברכות של שבת תחלת ברכה בלא פתיחה. כגון צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה כו' וכן מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו. וכל הברכות הללו שבח ובקשת רחמים הן. ולא הקפידו בהן בפתיחה. <br>ובתשובות מצינו שנהגו לפני הגאוני' במקומנו כשחוזרין עם האבל מן הקבר מברכין על הכוס. בא"י אמ"ה דיין הרחמים שופט אמונות. שדינו דין אמת כדכתיב הצור תמים פעלו. בא"י מנחם אבלים. ושותין אבלים. ואמ�� רב פלטוי וברכת אבלים שאתם אומרים על הכוס ברוך מנחם אבלים. אנו אין מנהגנו בישיבה כל עיקר. ולא בבבל כלל. אבל אותם שתקנו לכם חכמים הראשונים אמרו אותה. מיהו אין צריכה עשרה שלא מצינו י' אלא בברכת רחבה בלבד. סובר הגאון הזה שאין ברכה זו של כוס ברכת רחבה. לפי שראה זו בברכת האבל. וברכת הרבה ברחבה כשמה. ובלשון אחר נמי שנאוה בגמרא כמו שכתבנו למעלה. ובירושלמי (פסחים ח,ח) מצינו עוד אלו הן ברכת אבלים מה שהן אומרים בבית הכנסת. אלו הן תנחומי אבלים מה שאומרים בשורה. וגם זה חולק עם הגמרא שלנו בפשוטן של דברים שבגמרא שלנו פירשו ברכת אבלים ברכת רחבה ולפנינו [בתוה"א שם] נסדר הענין כתיקון הכל. <br>ירושלמי בפרק בתולה נשאת (א,א) תניא ר"מ אומר ברכת חתנים כל שבעה. רבי ירמיה סבר מימר מפקין כלתא כל שבעה. א"ל ר' זעירא והתני ר' יוסי ומר ברכת אבלים כל שבעה. אית לך מימר מפקין מיתא כל שבעה. מאי כדין מה כאן משמחין עמו אף כאן מנחמין עמו. מה כאן מזכירין אף כאן מזכירין. פירוש מזכירין עמו ומנחמין עמו פנים חדשות לנחם ולהזכיר האבל. ומברכין עמהם כל שבעה. אית תניי תני אבלים מן המנין ואית תניי תני אין אבלים מן המנין. אמר ר' אבינא מאן דמר אין אבלים מן המנין באבלי אותו המת. ומאן דמר אבלים מן המנין באבלי מת אחר: 
+<b>תנא עשרה כוסות וכו'. </b>העתקנו במו"ק דף כ"ז:
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+<small>[מתורת האדם:]</small> <b>ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה בשביל מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר לפני הכלה ושבחוהו חכמים וכו'. </b>פי' מעבירי' אם פגעו זה בזה בדרך. והוא הדין להקדים כלומר אם אין בעיר כדי לזה ולזה מקדימין ומכניסין את הכלה לחופה ואח"כ קוברין את המת. ותניא באבל (פרק י"א) המת והכלה שהיו מתקלסין ובאין זה כנגד זה מעבירין את המת מלפני הכלה מפני שאמרו כבוד החיים קודם לכבוד המתים. המלך והכלה מעבירי' את הכלה מלפני המלך. אגריפס המלך עבר מלפני הכלה ושבחוהו. אמרו לו ומה ראית. אמר להם אני נוטל כתרי בכל יום וזאת תטול כתרה שעה א'. ואי קשיא לך ההי' דתני' התם באבל (פרק י"ב) כך היו חבורות שבירושלים עושין. אלו בבית האבל ואלו בבית המשתה. בית האבל ובית המשתה בית האבל קודם. שבוע הבן וליקוט עצמות שבוע הבן קודם. חסידים הראשונים היו מקדימין בבית האבל לכלן. שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. ומה ת"ל והחי יתן אל לבו. מכאן היה ר' אומר כל מי שהוא מהלך אחר המטה צריך לומר אחר זה אני מהלך. אלמא בית האבל קודם. ההיא לאו בשעת הכנסת כלה לחופה. אלא כל שבעה. דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה. אע"פ שבזה ושבזה מצוה לשמת חתן וכלה ולברך להן שש. אלא שזו של אבל קודמת. <br>ובתוספתא דמגילה (ג,ח) קתני: אמר ר' אליעזר בר' צדוק כך היו חבורות שבירושלם נוהגין. אלו לבית האבל. ואלו לבית המשתה. אלו לסעודת נשואין. ואלו לשבוע הבן. ואלו לליקוט עצמות. שבוע הבן וליקוט עצמות שבוע הבן קודם מליקוט עצמות. בית המשתה ובית האבל בית המשתה קודם לבית האבל. ר' ישמעאל היה מקדים בית האבל לכלן שנאמר טוב ללכת אל בית האבל כו'. וזו הברייתא ששנויה באבל. משנה ר' ישמעאל היא. והוא הוא חסידים הראשונים שהיו עושין כן. <br>ובמכילתא אחריתי דאבל (אבל רבתי) תניא. יתומה לשאת ויתומה ליארס. יתומה לשאת קודם. שבוע הבת ושבוע הבן. שבוע הבן קודם. המת והמילה המילה קודמת. שזו מצוה לחיים וזו מצוה למתים. המת והכלה. הכלה קודמת. המלך והמלכה. המלך קודם. שהכל חייבין בכבודו של מלך. בית האבל ובית המשתה בית המשתה קודם. ואם יש לו פרנסה בית האבל קודם. אבל וחתן אבל קודם. מפני שהחתן אוכל ומאכיל את האחרים. והאבל אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים. שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. ש"מ מהך מתניתא בהדיא דהכנסת כלה לחופה קודמת להוצאתו של מת. אלא שלאחר שכנסה תנחומי האבל קודם לשמחת החתן לכל שבעה. והבראת האבל קודם למשתה החתן. אעפ"כ אם אין פרנסה לא לזה ולא לזה מקדימין בית המשתה. שכבוד החיים קודם. <br>ובשאלתות דרב אחא (בראשית א,ג). ברם את צריך למילף הוצאת המת והכנסת כלה איזה מהן קודם. הוצאת המת עדיף. דהא גבי טומאה דוחה ל"ת שבתורה, דאמרי רבנן לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. אלמא מת מצוה דוחה ל"ת שבתורה. או דילמא הכנסת כלה עדיף. משום לא תהו בראה לשבת יצרה. ת"ש דתניא מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל. אלמא הכנסת כלה עדיפא. וכן הילכתא. ע"כ לגאון. אלא מיהו במת מצוה לא נהיר'. דאשכחן מת מצוה קודם לתלמוד תורה ולעבודה. למקרא מגילה. ודוחה טומאה. ונזיר. ופסח. ומילה. ולא מצינו דבר קודם לו בכל התורה כלה. הלכך מת מצוה קודם להכנסת כלה. משא"כ במת אחר כמו שביארנו. והר"ם ז"ל כתב. מי שהיו לפניו מת וכלה. מניח את הכלה ועוסק עם המת. וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל. ואין הדבר אלא כמו שכתבנו: 
+<small>[מתורת האדם:]</small> <b>מבטלין ת"ת להוצאת המת והכנסת כלה. </b>אמרו עליו על ר' יהודה בר' אלעאי שהי' מבטל ת"ת להוצאת המת. ולהכנסת כלה. בד"א בשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין. וכמה כ"צ אמר ר' שמואל בר איליא משמי' דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי. ואמרי לה תריסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי. עולא אמר כגון דחיצי גברי מאבולא לסכרי. פירוש מפתח העיר לקבר, רב ששת ואיתימא ר' יוחנן כנתינתה כך נטילתה. מה נתינתה בששים ריבוא אף נטילתה בששים רבוא. וה"מ למאן דקרי ותני. אבל למאן דמתני כלומר ששמש ת"ח בלמוד לית לי' שעורא. <br>לבעל הלכות: לא קרי. כי איכא דמעסקי ביה לא מבטלינן והוא הדין לאשה ותינוק. ורב נטרונאי אמר כי ליכא עשרה מבטלינן. וטעמא דמסתבר הוא. דהא איכא קדיש ושור' וברכ' אבלי' ומעמד ומושב דבעו עשרה. ואיכא מאן דקא מוקי להך שמעתא כולה במת מצוה דוקא. וקא גמרי לה מדאמרינן פרק מגלה נקראת [ד"ג ע"ב] פשיט' לי מת מצוה ות"ת מ"מ עדיף דתני' מבטלין ת"ת להוצאת המת. ולהכנסת כלה לחופה. <br>ואיכא דמפרשי לה הכי: מותר לבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. והיינו דקתני אמרו עליו על ר"י בר אלעאי. שהי' מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. אלמא שאר רבנן לא מבטלי דרשות קתני. לפום הכי קאמר רבא פשיטא לי דמת מצוה. דהחמירה בו תורה יותר משאר מתים עדיף מת"ת. דהא אפילו שאר מתים שקולין כת"ת. <br>ובירושלמי בפרק אחרון דכלאים (ט,א) תאני אין מקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש. ר' יוסה הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא. מאן דנפיק לי' לא אמר לי' כלום מאן דיתיב לי' לא אמר לי' כלום. ר' אמי הוי יתיב מתני'. אמר חד לחבריה את לבוש כלאים. א"ל לר' אמי שלח מאנן והב לי'. עד כאן גירסא ירושלמית. ונראה להם מכאן דהא דתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת. מותר לבטל קאמר. <br>ואין דעתנו מסכמת לפי' הזה ולסברא הזאת אלא מבטלין ת"ת להוצאת המת חובה קתני. לומר דהוצאת המת קודמת. ודאמרינן התם מת מצוה עדיף ה"ק פשיטא לי דמת מצוה ות"ת מ"מ עדיף דהא אפילו לשאר מתים מבטלין ת"ת כל שכן למת מצוה. עבודה ומת מצוה מ"מ עדיף מולאחותו אלא מת מצוה ומקרא מגילה איזה מהן עדיף. ומשום דקבעי עלה מת מצוה ומקרא מגילה קאמר הכי דכולא מלתא בעיא. ופשטא משום הך בעיא נקיט לה. וההיא דתני בירושלמי אין מדקדקין במת ובכלאים בבהמ"ד. אין מדקדקין עליו להפשיטו שת"ת דוחה לאו זה. וכן אם הי' כהן יושב בבהמ"ד וטומאה מן המת מאהלת עליו. אין מצריכין אותו לזה לצאת. דמותר להטמא משום דברי תורה ומייתי תרין עובדי דכלאים ומת. דר' יוסה הוה מתני לתלמידיו. והי' שם בשכונה שלו מת. שאהל שלו נכנס לשם ומי שיצא מתלמידיו הכהנים לא אמר לי' כלום ומי שישב ודחה טומאה בשביל תלמוד תורה לא אמר לי' כלום. <br>וכן הענין הזה שנוי בירושלמי בפרק מי שמתו (ברכות ג,א) דגרסינן התם מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה. דר' יוסה הוה יתיב מתני ועל מיתא. מאן דיתיב לא אמר לי' כלום. ר' נחומי בריה דר' חייא בר אבא לא הוה עבר תחות כפתה דקסרין ור' אמי הוה עבר. פי' שהיה שם טומאה ור' אמי הי' עובר שהיתה דרך בהמ"ד עוברת שם. ולא היה צריך להקיף. דסבר מטמא כהן לת"ת. ר' חזקיה ור' נתן ור' יעקב בר אחא הוו מטיילין בפלטיותא דקסרין. הגיעו לכפה ופירש ר' נתן הגיעו למקום טהרה וחזר אצלן. אמר לון במה הויתון עסקין. אמר ר' חזקי' לר' יעקב בר אחא. לא תימא לי' כלום. אין משום דבאש לי' דפרש. שמטמא כהן לתלמוד תורה לא ידעין ואין משום דהוה בייסן לא ידעין. וזהו ענין הירושלמי בבירור. ומיהו בגמרא דילן לא משמע שתדחה טומאה משום ת"ת. אלא חוצה לארץ ובית הפרס. אבל טומאה דאורייתא לא. <br>מ"מ נאמר במת שאין עמו כל צרכו. חייבי' לבטל ת"ת להוצאתו. וכבר כתבנו למעלה זו ששנוי' באבל בבנו של ר"ע. עד כאן היינו חייבין בת"ח מכאן ואילך אני ואתם בכבודו של מת. והרב רי"ץ בן גיאת ז"ל כתב ת"ת ומת מצוה מ"מ עדיף. מדתני וכו' ש"מ למת מצוה מבטלין ואפי' עם הארץ. וה"מ למאן דקרי ותני אבל מת בעלמא דלא קרי ותני לא מבטלינן שווין דבריו לדברינו בדיניהם. אבל מה שפירשנו הוא הנכון. <br>ירושלמי בפרק אלו עוברין (פסחים ג,ז): נמנו בעליית בית ארוס בלוד. הלמוד קודם למעשה. ר' אבהו שלח לר' חנינא בריה למורי בטבריה שלחין אמרין ליה גמיל חסד הוא שלח ואמר ליה המבלי אין קבריםבקסרין שלחתיך לטבריה. וכבר נמנו בעליית בית ארוס בלוד. הלמוד קודם למעשה. רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה הלמוד קודם. דלימא ר' חייא ור' יוסא ור' אמי חבשון. מייתי קומי ר' אליעזר. אמר לון אן הייתון אמרין ליה גמלין חסד ולא הוו תמן חורנן אמרין ליה מניח הוה פי' גמלינןחסד שלוו את המת. ואמר להם ר' אליעזר. ולא היו שם אחרים. ולמה בטלתם מתלמוד תורה. והשיבו שכן שלנו הי'. ונהגנו עמו דרך ארץ לגמול לו חסד ושמעינן מינה שאין מבטלין ת"ת למת כשיש בעיר מי שיתעסק עמו כל צרכו אלא עוסק בתורה ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו הם לאו. אלא כיון שיש שם מי שיעשה מעשה ת"ת שלו קודם.<br>ודוקא להוצאת המת אבל לשאר צרכי קבורתו אין מבטלין. אלא כיון דאיכא יורשין ומחייבי בקבורתו. אי נמי חבורתה דתיפלגא בהו מיתא אין מבטלין. דהא אפילו במלאכה דרשות מותרים. כדאמרינן לעיל.<br>בפרק מי שמת (די"ח ע"א) אמר רחבה א"ר יהודה כל הרואה את המת ואינו מלוהו. עובר משום לועג לרש חרף עושהו. ואם ליוהו מה שכרו אמר רבי עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו. <br>ובירושלמי (ביכורים ג,ג) א"ר יוסי אילין דקמי' מקמי מיתיא לה קיימים אלא מקומי אילין דגמלין לי' חסד. בהלכות הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל. שמע מינה. עומדין מלפני המת וכן ראינו חסידים ואנשי מעשה עושין ע"כ. לומר שאפילו במקום שאין מלוין אותו עומדי' מפניו: 

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Nashim/Chiddushei Ramban on Kiddushin/Hebrew/Chiddushei HaRamban, Prag, 1826 .txt

@@ -0,0 +1,84 @@
+Chiddushei Ramban on Kiddushin
+חידושי רמב"ן על קידושין
+Chiddushei HaRamban,  Prag, 1826 
+https://dlib.rsl.ru/viewer/01006767839#?page=1
+
+חידושי רמב"ן על קידושין
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+הא דבעיא <b>תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ופשטי׳ כל הבועל דעתו על גמר ביאה</b> קשי׳ ליה לרבינו אלפסי ז״ל אהא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ״ה ע״א) אשה לבעלה מנין כלומר דמקניה בהעראה גמר קיח׳ קיחה מיבמה וניחא ליה התם בביאה דבתר אירוסין דומיא דיבמה שזקוקה ועומדת וה״ד כגון שבא עליה אחר קדושיה ועדין לא נכנסה לחופה וקני לה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ואי קשיא לך דהא קיחה קיחה גמרינן וכי כתיב קיחה בקדושין עצמן כתיבה ולא בביאה דבתר קדושין ואיכא למימר כתיב יקח ובעלה משמע ביאה דבתר קדושין כדאמרינן בשמעתין ויש לישב פי׳ דאומדני נינהו דמאן דקדיש ובעיל ניחא ליה דליקני בכל דהו ואעפ״י שאין משמע דבריו כן אבל איני יודע לביאה בלא חופה שתקנה לירושה ולשאר מילי דאישות שהרי ביאה באיסור היא וכזנות דמיא והיאך תקנה וה״נ מוכח שהרי אחין דף כ״ט ע״ב אינה קונה אבל הר״ם תלמידו ז״ל אומר שהבא על ארוסתו לשם נישואין זו היא חופתה נמצאת אתה אומר ביאה קונה לשם נישואין וחופה קונה לשם נישואין והבא על ארוסתו בבית חמיו שלא לשם נישואין אין קונה ולוקה מדבריהם מ״מ לפי פירוש ה״ה דנפקא להו באי תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה להבא עלי׳ שהערה בה ופירש א״נ דמית אי זקוקה ליבם או לא אי נמי והדרי בהו אלא חדא מנייהו נקט לפי שיש בכלל פשטה ידה וקבלה קדושין בין שפי׳ או שלא פירש ומיתה ויבום לא שכיחא ליה ולא אצטריך לפירושה שמכלל אלו אתה למד מפורש.<br>וי״מ דכי אמרינן הכא דעתו על גמר ביאה דוקא כשגמר שהוכיח סופו על תחילתו אבל פירש תחלת ביאה קונה לו שהיא העראה. והיינו טעמא דלא אמרינן נפקא מינה להיכא דפירש:<br>ויש שהשיבו אם כן אף ביבמה יש לך לומר כן שאם גמר ביאתו שדעתו על גמר ביאה כדגמרינן קיחה קיחה ואי הכי קשיא הא דגרסינן התם בבימות (דף כ׳ ע״א) ואית׳ נמי בסנהדרי׳ (דף י״ח ע״א) כ״ג לא חולץ ולא מיבם והוינן בה קפסיק ותני ל״ש מן האירוסין ל״ש מן הנישואין וכו׳ אלא מן האירוסין אמאי ליתיה עשה דיבמה ולידחי לא תעשה גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ואי סוף ביא׳ קונה ביבמה אף ביאה ראשונה אסירא דניקני לה בסוף ביאה כבר נעשית בעולה ובעולת עצמו בעשה ואיכא עשה ולא תעשה. וזו אינה קושיא שלא הלכו אחר דעתו ביבמה כדי שתאמר דעתו על גמר ביאה שהרי הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון קנאה שבפי׳ רבתה תורה ביאת שוגג כמזיד כדאיתא בדוכתא.<br>וא״ת כיון שקנאה בהעראה אף סוף ביאה ראשונ׳ אסור׳ בה שכבר קיים מצותו והיאך אמרו ביאה שניה לאו קוש' היא דאף על גב דבהעראה קנאה שרבתה אותה תורה מ״מ מצות יבמה יבא עליה ישנה בכל ביאה ראשונה עד גמר ביאה שזהו ביאה האמורה בתורה אעפ״י שרבתה אף העראה ועוד דכתיב להקים לאחיו שם ואין אשה מתעברת בהעראה ובעל הלכות ז״ל כתב כל הבועל דעתו על גמר ביאה ואי פרי׳ ואמר בהעראה ליקני קני לה בהעראה.<br>ור״ת ז״ל כתב בספר הישר שלו אם פירש ממנה ולא גמר ביאתו לא קנה לדברי הכל אבל בשגמר בעי׳ מאיזו שעה קנה אי מתחלת ביאה או בסוף ואינו מחוור. עוד פירש הרב ז״ל לתרץ מה שהוקש׳ לנו דתחלת ביאה האמור כאן נשיקת אבר וסוף ביאה הכנסת עטרה וכל הבועל דעתו על הכנסת עטרה דאיכא הנאה ולא לנשיקת אבר והעראה האמורה ביבמו׳ הכנסת עטרה ואינו נכון כלל דאמאי קרי לה בעול׳ בנשיקת אבר לאוסרה לכהן גדול ועוד מדק״ל העראה זו הכנסת עטרה ונשיקת אבר לאו כלום הוא לא מיקרי נשיקת אבר תחילת ביאה שהרי אינו ביאה ולא הכנסת עטרה סוף ביאה שהרי היא תחלתה אלא מאי גמר ביאה מירוק גיד והא דאמרינן אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה איכא למידק מהא דגרסינן בפ׳ הבא על יבמתו (יבמות דף נ״ח ע״ב) כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר נשואין אזלינן או בתר אירוסין אזלינן פי׳ שהבוגרת אסורה לכהן גדול בתר דבעיא הדר פשטה דבתר נישואין אזלינן ואסורה ואם כן היכי קני לה כהן גדול בביאה ואיכא למימ׳ קס״ד נישואין עושה אי נמי איכא לאוקמה דכי איבעיא ליה בשכנסה לחופה בלא קדושי ומקדש לה התם בביא׳ שמשע׳ שקנאה בביאה נעשית אשתו נשואה לכל דבר. 

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Nashim/Chiddushei Ramban on Nazir/Hebrew/Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29.txt

@@ -0,0 +1,352 @@
+Chiddushei Ramban on Nazir
+חידושי רמב"ן על נזיר
+Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על נזיר
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+<small>[מתורת האדם]</small> לה יטמא, אינו מיטמא לאחרים עמו, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקט עצמות פלוני (תו"כ אמור י"ג), וגרסינן בנזירות: <b>כהן שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע. יכול יהא חייב תלמוד לומר להחלו. מי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד. </b>והוינן בה ממתניתין דתנן היה מטמא למתים כל היום כולו אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת. ואמאי והא מטמא וקאי. ואמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבה"ק. והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב. ולא אמרינן הא מוטמא וקאי הוא ומפרקינן לה דכי אמרינן הושיטו לו מתו ומת אחר ונגע פטור. בחבורי אדם במת אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב. וטעמא דמלתא משום דמוסיף טומאה על עצמו. שאדם כשהוא תפוס במת הנוגע בו כנוגע במת עצמו. ונעשה אב הטומאה וכשפירש מן המת הוא עצמו אב הטומאה והנוגע בו ראשון לטומאה. נמצא הנוגע במת לאחר שפירש ממתו מוסיף טומאה על עצמו לפיכך הוא חייב. אבל התפוס במתו ונגע במת אחר כיון שאינו מוסיף טומאה על טומאתו פטור. דכתיב להחלו יצא זה שמחולל ועומד. <br>ולא תימא פטור דקאמרינן אבל אסור הוא אלא מותר לכתחלה. דתניא באבל [פרק ד'] היה עומד וקובר את מתו. עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר. פירש ה"ז לא יטמא. נטמא בו ביום. ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר. נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב. מפני שהוא סותר יום אחד. פי' לר"ע לעולם לא קרינא ביה להחלו. אא"כ מוסיף ימי טומאה על עצמו. א"נ ס"ל טומאה בחיבורין לאו דאוריי' והלכת' כר"ט. דקי"ל סתם במתני' ומחלוקת בבריי' הלכה כסתם. ותנן אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת. ואע"ג דמיטמא וקאי ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כותיה. ועוד דסוגיין פרק ידיעות הטומאה (שבועות י"ז א') בענין נזיר בקבר כר"ט אתיא הילכך הלכה כר"ט. ובודאי דלענין איסור אפי' ר"ע מודה כדקתני רישא פירש ה"ז לא יטמא. ולא פליג ר"ע. ותנו עלה התם באבל [פ"ד] כהן שנטמא לקרובים אל יטמא לאחרים אפי' בו ביום. במה דברים אמורים בזמן שיש שם כדי מטה וקובריה. אבל אין שם כדי מטה וקובריה ה"ז יטמא. נטמא ובא כדי מטה וקובריה. ה"ז פורש למקום טהרה. היו שם שני דרכים אחת קרובה וטמאה. ואחת רחוקה וטהורה. אם היה העם הולכין ברחוקה הולך לו עמהם. ואם לא ילך בקרובה מפני כבוד העם שמעינן מינה דלא פליג ר"ע ברישא דאל יטמא לאחרים אפי' בו ביום דמיפטר הוא דפטר ממלקות. אבל איסורא דרבנן איכא משום דכל שלא בחבורין מוסיף טומאה היא. ועוד מצאתי במסכת נזיר בפרק ג' [ירושלמי] שהברייתא הזו שניה שם בחילוף יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב. א"ל ר"ט וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו. א"ל ר"ע בשעה שהיה שם טמא טומאתו שבעה. פירש טמא טומאת ערב. יצא ונכנס טמא טומאת שבעה. א"ל ר"ט עקיבא כל הפורש ממך כפורש מן החיים. והרי לפי זה הלשון כל שכן שהדבר פשוט שהלכה כדברי המחייב. ושמעינן מהני שאין כהנים נכנסין לכה"ק לקבור מת מצוה שלהם. שאפי' היה תפוס בהן בכניסה ובחבורין מותר להטמא לאחרים. כשהוא פורש מהן לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור. לפיכך משפחות של כהונה עושין שכונת קבורה שלהם בסוף בה"ק. וכל שמת לו מת קובר בסוף השכונה. כדי שלא יכנס לבה"ק ולא יטמא בקברות אחרים. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אבל ר"ת ז"ל היה אומר שהלכה כר"ע בנטמא בו ביום שהוא פטור. ומתיר כניסת כהנים בבית הקברות. שאפילו היה ר"ע אוסר טומאתן בו ביום הוא מדבריה'. וגדול כבוד מתו שדוחה ל"ת של דבריהם ומייתי לה ממה ששנינו בפרק דם הנדה (דנ"ז ע"א). בכותיים נאמנים לומר קברנו שם את הנפלים או לא קברנו והוינן בהו והא לית להו לפני עור לא תתן מכשול. אמר ר' יוחנן בכהן שלהם עומד שם ודילמא כהן טמא הוא. דנקיט תרומה בידיה. ודילמא תרומה טמאה היא. דקא אכיל מינה. אלמא שרי לכהן טמא לעמוד במקום הקבר. ואני תמה על זה הראיה. מה לנו ללמוד הלכה מן הכותי הזה. אם הם סבורים כר"ע אנו נפסוק הלכה כמותן. ושמא כך היו דורשין להחלו בכל כהן טמא. ואפילו נטמא למחר. ולית להו מדרש לה יטמא. אינו מיטמא לאחרים עמה. ומשום הכי מקשינן ודילמא כהן טמא הוא. ותוספות טומאה לית להו לדידהו. אבל הסוגיות שהזכרנו. כולן כדברי ר"ט והלכה כמותו: 
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+<b>ותניא לה יטמא אינו מטמא על אברים. שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא על עצם כשעורה מאביו. </b>כך כתוב בהלכות רבינו ז"ל, ולאו מיחוורא שמעתי' דגרסינן בנזירות (דמ"ג ע"ב) אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא מאי טעמא דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. פירוש ואעפ"י שמצא ראשו. דכיון שאינו כבריתו אינו מטמא לו. וכש"כ חסר ממש אמר לי' רב המנונא אלא מעתה הא אזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישא דאבוה הכי נמי דלא ליטמי לי'. א"ל מת מצוה קא אמרת. השתא י"ל באחריני מחייב באבוה לא כש"כ כר ומקשינן עליה דרב מהא מתניתא לה יטמא לה הוא מטמא. ואינו מטמא על אברי'. לפי שאין אדם מטמא על אבר מן החי של אביו. אבל מטמא על עצם כשעורה מן המת של אביו קשיא לרב. ומסקנא רב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו ש"ר צדוק בגונזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. וקיימא לן מעשה רב ועוד דרבים נינהו ולא דחילן ברייתא דרבים מפני מתניתא דיחיד. דלא מפרש בה מאן קתני לה. דלמא ר' יהודה היא דפליג התם בחוזר. ועוד כיון דלא אשכחן אמורא דפליג עלי' דרב חסדא אמר רב קי"ל הלבה כבתראי.<br>ואע"ג דתני רב כהנא בר' אליעזר בן יעקב. לה יטמא לה מטמא ואינו מטמא לאברי'. פרט לכזית מן המת וכזית של מצא תרווד רקב. אבל מטמא הוא לשדרה ולגלגולת ולרוב בנינו ולרוב מנינו. וקי"ל משנת ראב"י קב ונקי ואפי' יחיד במקום רבים. כדמוכח ביבמות בפרק הבע"י (ד"ס ע"א) אפ"ה לא דחינן מימרא מפורשת דרב חסדא אמר רב מכללא דמשנת ראב"י קב ונקי. דהא רב גופיה אית לי' משנת ראב"י קב ונקי. כדמוכח התם במסכת יבמות (שם) והכא לא סבר לי' כוותי' אלמא לא מסתבר טעמי' אי נמי הך מתניתא דראב"י רב כהנא הוא דתני לה. ולא מתניא בסתמא בגמ' ורב לא תני לה דכל מתניתא דלא מתניא בי' רבי חייא ור' הושעיא לא מותבינן מיני' בבי מדרשא. הילכך לא עדיפי למידחי' מעשה דרבים. ומימרא דרב חסדא ורב. דקי"ל בכל מקום הלכה כאמוראי. וכש"כ דאיסורא דאורייתא הוא וספק איסורא לחומרא. וכן דעת הרמב"ם ז"ל, וכן הלכה.<br>אלא מיהו מסתברא דנחתכה ידו של אביו מחיים בנו מטמא לו. שלא אמרו לו אלא כשחסר לאחר מיתה. או שחסר בשעת מיתה כגון נחתך ראשו דאינו עכשיו כמו שהיה בחיים ולא קרינא בי' לאביו. אבל נחתכה ידו או רגלו בחיים ולאחר זמן מת אביו. כיון שהוא לאחר מיתה בשלימות שהר בו מחיי' לאחר מיתה קרינא בי' לאביו. והדבר צריך הכרע. ולענין מת מצוה אפילו נחתך ראשו אפי' חסר כל שמצא ראשו ורובו מטמא לו. והוא הדין בשדרה וגלגולת.ורוב בנינו ורוב מנינו של מת דגוף חסר חשיבי לענין טומאה אבל אברים לא כדכתבינן לעיל.<br>בעמיו - בזמן שהן עושין כמעשי עמיו. ולא בזמן שפירשו מדרכי צבור. <br>באבל תניא [פרק ד'] עד מתי מטמא להן. ר"מ אומר כל אותו היום. ר' שמעון אומר שלשה ימים. ר' יהודה אומר משום רבי טרפון עד שיסתם הגולל מעשה שמת ר' שמעון בן יהוצדק בלוד. ובא יוחנן אחיו מן הגליל אחר שנסתם הגולל ובאו ושאלו את ר"ט וחכמים ואמרו אל יטמא אלא יפתחו לו הקבר ויראה. והלכה כר"י שאמר משום ר"ט ושמעינן מינה טעמא דנסתם הגולל הא כל זמן שלא נסתם הקבר מטמא ונוגע במת שלו בין לצורך בין שלא לצורץ כמה שירצה:

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Nashim/Chiddushei Ramban on Nazir/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,355 @@
+Chiddushei Ramban on Nazir
+חידושי רמב"ן על נזיר
+merged
+https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Nazir
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על נזיר
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+<small>[מתורת האדם]</small> לה יטמא, אינו מיטמא לאחרים עמו, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקט עצמות פלוני (תו"כ אמור י"ג), וגרסינן בנזירות: <b>כהן שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע. יכול יהא חייב תלמוד לומר להחלו. מי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד. </b>והוינן בה ממתניתין דתנן היה מטמא למתים כל היום כולו אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת. ואמאי והא מטמא וקאי. ואמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבה"ק. והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב. ולא אמרינן הא מוטמא וקאי הוא ומפרקינן לה דכי אמרינן הושיטו לו מתו ומת אחר ונגע פטור. בחבורי אדם במת אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב. וטעמא דמלתא משום דמוסיף טומאה על עצמו. שאדם כשהוא תפוס במת הנוגע בו כנוגע במת עצמו. ונעשה אב הטומאה וכשפירש מן המת הוא עצמו אב הטומאה והנוגע בו ראשון לטומאה. נמצא הנוגע במת לאחר שפירש ממתו מוסיף טומאה על עצמו לפיכך הוא חייב. אבל התפוס במתו ונגע במת אחר כיון שאינו מוסיף טומאה על טומאתו פטור. דכתיב להחלו יצא זה שמחולל ועומד. <br>ולא תימא פטור דקאמרינן אבל אסור הוא אלא מותר לכתחלה. דתניא באבל [פרק ד'] היה עומד וקובר את מתו. עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר. פירש ה"ז לא יטמא. נטמא בו ביום. ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר. נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב. מפני שהוא סותר יום אחד. פי' לר"ע לעולם לא קרינא ביה להחלו. אא"כ מוסיף ימי טומאה על עצמו. א"נ ס"ל טומאה בחיבורין לאו דאוריי' והלכת' כר"ט. דקי"ל סתם במתני' ומחלוקת בבריי' הלכה כסתם. ותנן אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת. ואע"ג דמיטמא וקאי ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כותיה. ועוד דסוגיין פרק ידיעות הטומאה (שבועות י"ז א') בענין נזיר בקבר כר"ט אתיא הילכך הלכה כר"ט. ובודאי דלענין איסור אפי' ר"ע מודה כדקתני רישא פירש ה"ז לא יטמא. ולא פליג ר"ע. ותנו עלה התם באבל [פ"ד] כהן שנטמא לקרובים אל יטמא לאחרים אפי' בו ביום. במה דברים אמורים בזמן שיש שם כדי מטה וקובריה. אבל אין שם כדי מטה וקובריה ה"ז יטמא. נטמא ובא כדי מטה וקובריה. ה"ז פורש למקום טהרה. היו שם שני דרכים אחת קרובה וטמאה. ואחת רחוקה וטהורה. אם היה העם הולכין ברחוקה הולך לו עמהם. ואם לא ילך בקרובה מפני כבוד העם שמעינן מינה דלא פליג ר"ע ברישא דאל יטמא לאחרים אפי' בו ביום דמיפטר הוא דפטר ממלקות. אבל איסורא דרבנן איכא משום דכל שלא בחבורין מוסיף טומאה היא. ועוד מצאתי במסכת נזיר בפרק ג' [ירושלמי] שהברייתא הזו שניה שם בחילוף יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב. א"ל ר"ט וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו. א"ל ר"ע בשעה שהיה שם טמא טומאתו שבעה. פירש טמא טומאת ערב. יצא ונכנס טמא טומאת שבעה. א"ל ר"ט עקיבא כל הפורש ממך כפורש מן החיים. והרי לפי זה הלשון כל שכן שהדבר פשוט שהלכה כדברי המחייב. ושמעינן מהני שאין כהנים נכנסין לכה"ק לקבור מת מצוה שלהם. שאפי' היה תפוס בהן בכניסה ובחבורין מותר להטמא לאחרים. כשהוא פורש מהן לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור. לפיכך משפחות של כהונה עושין שכונת קבורה שלהם בסוף בה"ק. וכל שמת לו מת קובר בסוף השכונה. כדי שלא יכנס לבה"ק ולא יטמא בקברות אחרים. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אבל ר"ת ז"ל היה אומר שהלכה כר"ע בנטמא בו ביום שהוא פטור. ומתיר כניסת כהנים בבית הקברות. שאפילו היה ר"ע אוסר טומאתן בו ביום הוא מדבריה'. וגדול כבוד מתו שדוחה ל"ת של דבריהם ומייתי לה ממה ששנינו בפרק דם הנדה (דנ"ז ע"א). בכותיים נאמנים לומר קברנו שם את הנפלים או לא קברנו והוינן בהו והא לית להו לפני עור לא תתן מכשול. אמר ר' יוחנן בכהן שלהם עומד שם ודילמא כהן טמא הוא. דנקיט תרומה בידיה. ודילמא תרומה טמאה היא. דקא אכיל מינה. אלמא שרי לכהן טמא לעמוד במקום הקבר. ואני תמה על זה הראיה. מה לנו ללמוד הלכה מן הכותי הזה. אם הם סבורים כר"ע אנו נפסוק הלכה כמותן. ושמא כך היו דורשין להחלו בכל כהן טמא. ואפילו נטמא למחר. ולית להו מדרש לה יטמא. אינו מיטמא לאחרים עמה. ומשום הכי מקשינן ודילמא כהן טמא הוא. ותוספות טומאה לית להו לדידהו. אבל הסוגיות שהזכרנו. כולן כדברי ר"ט והלכה כמותו: 
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+<b>ותניא לה יטמא אינו מטמא על אברים. שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא על עצם כשעורה מאביו. </b>כך כתוב בהלכות רבינו ז"ל, ולאו מיחוורא שמעתי' דגרסינן בנזירות (דמ"ג ע"ב) אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא מאי טעמא דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. פירוש ואעפ"י שמצא ראשו. דכיון שאינו כבריתו אינו מטמא לו. וכש"כ חסר ממש אמר לי' רב המנונא אלא מעתה הא אזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישא דאבוה הכי נמי דלא ליטמי לי'. א"ל מת מצוה קא אמרת. השתא י"ל באחריני מחייב באבוה לא כש"כ כר ומקשינן עליה דרב מהא מתניתא לה יטמא לה הוא מטמא. ואינו מטמא על אברי'. לפי שאין אדם מטמא על אבר מן החי של אביו. אבל מטמא על עצם כשעורה מן המת של אביו קשיא לרב. ומסקנא רב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו ש"ר צדוק בגונזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. וקיימא לן מעשה רב ועוד דרבים נינהו ולא דחילן ברייתא דרבים מפני מתניתא דיחיד. דלא מפרש בה מאן קתני לה. דלמא ר' יהודה היא דפליג התם בחוזר. ועוד כיון דלא אשכחן אמורא דפליג עלי' דרב חסדא אמר רב קי"ל הלבה כבתראי.<br>ואע"ג דתני רב כהנא בר' אליעזר בן יעקב. לה יטמא לה מטמא ואינו מטמא לאברי'. פרט לכזית מן המת וכזית של מצא תרווד רקב. אבל מטמא הוא לשדרה ולגלגולת ולרוב בנינו ולרוב מנינו. וקי"ל משנת ראב"י קב ונקי ואפי' יחיד במקום רבים. כדמוכח ביבמות בפרק הבע"י (ד"ס ע"א) אפ"ה לא דחינן מימרא מפורשת דרב חסדא אמר רב מכללא דמשנת ראב"י קב ונקי. דהא רב גופיה אית לי' משנת ראב"י קב ונקי. כדמוכח התם במסכת יבמות (שם) והכא לא סבר לי' כוותי' אלמא לא מסתבר טעמי' אי נמי הך מתניתא דראב"י רב כהנא הוא דתני לה. ולא מתניא בסתמא בגמ' ורב לא תני לה דכל מתניתא דלא מתניא בי' רבי חייא ור' הושעיא לא מותבינן מיני' בבי מדרשא. הילכך לא עדיפי למידחי' מעשה דרבים. ומימרא דרב חסדא ורב. דקי"ל בכל מקום הלכה כאמוראי. וכש"כ דאיסורא דאורייתא הוא וספק איסורא לחומרא. וכן דעת הרמב"ם ז"ל, וכן הלכה.<br>אלא מיהו מסתברא דנחתכה ידו של אביו מחיים בנו מטמא לו. שלא אמרו לו אלא כשחסר לאחר מיתה. או שחסר בשעת מיתה כגון נחתך ראשו דאינו עכשיו כמו שהיה בחיים ולא קרינא בי' לאביו. אבל נחתכה ידו או רגלו בחיים ולאחר זמן מת אביו. כיון שהוא לאחר מיתה בשלימות שהר בו מחיי' לאחר מיתה קרינא בי' לאביו. והדבר צריך הכרע. ולענין מת מצוה אפילו נחתך ראשו אפי' חסר כל שמצא ראשו ורובו מטמא לו. והוא הדין בשדרה וגלגולת.ורוב בנינו ורוב מנינו של מת דגוף חסר חשיבי לענין טומאה אבל אברים לא כדכתבינן לעיל.<br>בעמיו - בזמן שהן עושין כמעשי עמיו. ולא בזמן שפירשו מדרכי צבור. <br>באבל תניא [פרק ד'] עד מתי מטמא להן. ר"מ אומר כל אותו היום. ר' שמעון אומר שלשה ימים. ר' יהודה אומר משום רבי טרפון עד שיסתם הגולל מעשה שמת ר' שמעון בן יהוצדק בלוד. ובא יוחנן אחיו מן הגליל אחר שנסתם הגולל ובאו ושאלו את ר"ט וחכמים ואמרו אל יטמא אלא יפתחו לו הקבר ויראה. והלכה כר"י שאמר משום ר"ט ושמעינן מינה טעמא דנסתם הגולל הא כל זמן שלא נסתם הקבר מטמא ונוגע במת שלו בין לצורך בין שלא לצורץ כמה שירצה:

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Nashim/Chiddushei Ramban on Sotah/Hebrew/Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29.txt

@@ -0,0 +1,240 @@
+Chiddushei Ramban on Sotah
+חידושי רמב"ן על סוטה
+Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על סוטה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+<small>[מקונטרס אחרון ליבמות]</small> <b>מדין ק"ו יש לו ומה טבול יום שמותר בחולין פסול בתרומה.</b> פירש"י ז"ל ודיו ליכא למימר דא"כ בטל ק"ו דהא שני מקרא משתמע כי חולין וקי"ל דהיכא דמיפריך ק"ו לא אמרי' דיו וקשיא לי דהך סברא לא אשכחן ליה אלא לדר' טרפון אבל רבנן אף על גב דמפריך ק"ו דרשי דיו כדאיתא בפ' כיצד הרגל (דף כ"ה) וא"ת רבן יוחנן בן זכאי הכי ס"ל א"כ כשחזרו בגמ' על פירכא דדור אחר לימא דדור אחר פריך דיו.<br>אלא כך נראה פירושו ומה טבול יום שמותר הוא עצמו בחולין שאפילו אדם טבול יום מותר לאכול בחולין [פי' במעשר] ואינו כמטמא אותן כלל שהרי אכילה כתיב בפרש' פוסל בתרומה אפילו במגע [כיון דקרא אותו קרא טמא לענין תרומה] נמצא שהטבול יום פוסל בנגיעתו את התרומה והוא עצמו קרוי טהור לגבי חולין ככר שני שהוא עצמו אינו טהור בחולין אלא פסול אינו דין שיהא לו נגיעה לפסול בתרומה כשם שיש לטבול יום.<br>וכן אתה מפרש ק"ו דר' יוסי במחוסר כפורים שמותר בתרומה שהתורה קראתו טהור ואלו היתה עליו שום טומאה נמי נמצא אוכל תרומה בטומאת הגוף אלא ודאי הוא עצמו טהור ואעפ"כ פסול בקדש אפילו בנגיעה שהוא פוסלה בנגיעתו שלישי שהוא עצמו פסול בתרומה אינו דין שיהא כמחוסר כפורים שתהא נגיעתו פוסלת קדש כנגיעת מחוסר כפורים, וזה פירוש נכון:
+
+Daf 29b
+
+<small>[מקונטרס אחרון ליבמות]</small> ודאקשי' <b>כלי חרס יוכיח. </b>פירש"י ז"ל כלי חרס ראשון שהוא מטמא את התרומה וכ"ש פוסלה ואינו גורס כמה שכתוב בכל הנוסחאות הצד השוה שבהן שמותרין בחולין שאין לך כלי חרס שמותר בחולין ופוסל בתרומה וכתב הרב ז"ל אל תשיבני שהיה לו להביא הוכחה בדבר הדומה לטבול יום שאע"פ שטהור לחולין פסול לתרומה שאין זו תשובה דאין צריך הוכחה אלא לסתור תשובתו שתלה טעם החומר דפסיל תרומה מפני שהוא אב הטומאה וקא מהדר לי' כלי חרס יוכיח שאין בו חומר זה ופוסל וכן שיטת רוב הדינין כי ההוא דכל הבשר (דף קט"ו) מנין לבשר בחלב שאסור בהנאה ק"ו ומה ערלה שלא נתעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בשר בחלב שנתעבדה בו עבירה בבישולו אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה שכן לא היתה לו שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח מה לחמץ שכן כרת כלאי הכרם יוכיחו והרי כלאי הכרם נתעבדה בהן עבירה בזריעתן וחמץ בפסח עבר בבל יראה ובל ימצא ולא דמו לערלה בקולא דידה והויא הוכחה אלו דברי רש"י ז"ל.<br>ואינן מחוורין לי דא"כ למה לי לאהדורי אפירכי כלי חרס יוכיח הא אנן בככרות קיימי' ולימא ככר ראשון יוכיח שאין במיני אוכלין אב הטומאה ומטמא תרומ' וכ"ש פוסלה ותו לית להו פירכא כלל וכ"ש לדור אחר דקשיא לייתי' מככר ראשון ועוד דוודאי אנן הכי פרכינן מעיקר פירכא מה לטבול יום שכן יש לו צד חומרא שיש במינו אב הטומאה ולפיכך אע"פ שהוא קל בחולין וקל מכל צדדיו [פוסל את התרומה תאמר בשני שאין במינו אב הטומאה] ולפיכך אינו בדין שיפסול תרומה כלל אבל מי שהוא ראשון [שהוא חמור] אינו ענין [דאנן] שאין לך שני [שהוא קל או קל כמותו] פוסל תרומה אלא א"כ יש במינו אב הטומאה קאמרי' [דהיינו טבול יום שהוא קל ויש במינו אב הטומאה] וכן משמע נמי שהיה צריך להביא הוכחה דומה לדין ומה שהביא רש"י ז"ל מפ' כל הבשר (שם) שאני התם שהרי בשר בחלב וחמץ בפסח שווין הן בזה ובזה נתעבדה בהן עבירה ולפיכך מייתי לה בק"ו מערלה וא"ת שאני ערלה שכן יש לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח ואם תאמר חמץ שאני מערלה מ"מ הנדון דומה לראיה, ופירוש דבר זה לא נתחוור בידינו.<br>אבל הרב אב"ד ז"ל פי' כלי חרס שנטמא תוכו במשקין יוכיח דאמרינן בפרק קמא דנדה (דף ז') אמר ר' יהושע ק"ו ומה טבול יום שאינו מטמא משקה חולין פוסל אוכלי תרומה אחורי כלים שמטמא משקין חולין אינו דין שפוסלין אוכלי תרומה ור' אליעזר פליג עלי' ואמר שאינו מטמא אוכלין ואפילו דתרומה וקאמר טעמא משום דטבול יום דאורייתא ואחורי כלים דרבנן ודרבנן מדאוריי' לא אמרי' ק"ו.<br>ולפי זה הפי' צריך לומר דרבן יוחנן בן זכאי מדברי סופרים הוא דפסיל לי' לשלישי בתרומה דהא ק"ו דילי' בדרבנן הוא וגם זה אינו נכון בעיני שכלי חרס זה מטבול יום למדת אותו והאיך בא ומלמד עמו ועוד שהי' להם לפרש בגמרא כלי חרס שנטמא במשקין יוכיח: 

txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Nashim/Chiddushei Ramban on Sotah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,243 @@
+Chiddushei Ramban on Sotah
+חידושי רמב"ן על סוטה
+merged
+https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Sotah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828
+
+חידושי רמב"ן על סוטה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+<small>[מקונטרס אחרון ליבמות]</small> <b>מדין ק"ו יש לו ומה טבול יום שמותר בחולין פסול בתרומה.</b> פירש"י ז"ל ודיו ליכא למימר דא"כ בטל ק"ו דהא שני מקרא משתמע כי חולין וקי"ל דהיכא דמיפריך ק"ו לא אמרי' דיו וקשיא לי דהך סברא לא אשכחן ליה אלא לדר' טרפון אבל רבנן אף על גב דמפריך ק"ו דרשי דיו כדאיתא בפ' כיצד הרגל (דף כ"ה) וא"ת רבן יוחנן בן זכאי הכי ס"ל א"כ כשחזרו בגמ' על פירכא דדור אחר לימא דדור אחר פריך דיו.<br>אלא כך נראה פירושו ומה טבול יום שמותר הוא עצמו בחולין שאפילו אדם טבול יום מותר לאכול בחולין [פי' במעשר] ואינו כמטמא אותן כלל שהרי אכילה כתיב בפרש' פוסל בתרומה אפילו במגע [כיון דקרא אותו קרא טמא לענין תרומה] נמצא שהטבול יום פוסל בנגיעתו את התרומה והוא עצמו קרוי טהור לגבי חולין ככר שני שהוא עצמו אינו טהור בחולין אלא פסול אינו דין שיהא לו נגיעה לפסול בתרומה כשם שיש לטבול יום.<br>וכן אתה מפרש ק"ו דר' יוסי במחוסר כפורים שמותר בתרומה שהתורה קראתו טהור ואלו היתה עליו שום טומאה נמי נמצא אוכל תרומה בטומאת הגוף אלא ודאי הוא עצמו טהור ואעפ"כ פסול בקדש אפילו בנגיעה שהוא פוסלה בנגיעתו שלישי שהוא עצמו פסול בתרומה אינו דין שיהא כמחוסר כפורים שתהא נגיעתו פוסלת קדש כנגיעת מחוסר כפורים, וזה פירוש נכון:
+
+Daf 29b
+
+<small>[מקונטרס אחרון ליבמות]</small> ודאקשי' <b>כלי חרס יוכיח. </b>פירש"י ז"ל כלי חרס ראשון שהוא מטמא את התרומה וכ"ש פוסלה ואינו גורס כמה שכתוב בכל הנוסחאות הצד השוה שבהן שמותרין בחולין שאין לך כלי חרס שמותר בחולין ופוסל בתרומה וכתב הרב ז"ל אל תשיבני שהיה לו להביא הוכחה בדבר הדומה לטבול יום שאע"פ שטהור לחולין פסול לתרומה שאין זו תשובה דאין צריך הוכחה אלא לסתור תשובתו שתלה טעם החומר דפסיל תרומה מפני שהוא אב הטומאה וקא מהדר לי' כלי חרס יוכיח שאין בו חומר זה ופוסל וכן שיטת רוב הדינין כי ההוא דכל הבשר (דף קט"ו) מנין לבשר בחלב שאסור בהנאה ק"ו ומה ערלה שלא נתעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בשר בחלב שנתעבדה בו עבירה בבישולו אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה שכן לא היתה לו שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח מה לחמץ שכן כרת כלאי הכרם יוכיחו והרי כלאי הכרם נתעבדה בהן עבירה בזריעתן וחמץ בפסח עבר בבל יראה ובל ימצא ולא דמו לערלה בקולא דידה והויא הוכחה אלו דברי רש"י ז"ל.<br>ואינן מחוורין לי דא"כ למה לי לאהדורי אפירכי כלי חרס יוכיח הא אנן בככרות קיימי' ולימא ככר ראשון יוכיח שאין במיני אוכלין אב הטומאה ומטמא תרומ' וכ"ש פוסלה ותו לית להו פירכא כלל וכ"ש לדור אחר דקשיא לייתי' מככר ראשון ועוד דוודאי אנן הכי פרכינן מעיקר פירכא מה לטבול יום ש��ן יש לו צד חומרא שיש במינו אב הטומאה ולפיכך אע"פ שהוא קל בחולין וקל מכל צדדיו [פוסל את התרומה תאמר בשני שאין במינו אב הטומאה] ולפיכך אינו בדין שיפסול תרומה כלל אבל מי שהוא ראשון [שהוא חמור] אינו ענין [דאנן] שאין לך שני [שהוא קל או קל כמותו] פוסל תרומה אלא א"כ יש במינו אב הטומאה קאמרי' [דהיינו טבול יום שהוא קל ויש במינו אב הטומאה] וכן משמע נמי שהיה צריך להביא הוכחה דומה לדין ומה שהביא רש"י ז"ל מפ' כל הבשר (שם) שאני התם שהרי בשר בחלב וחמץ בפסח שווין הן בזה ובזה נתעבדה בהן עבירה ולפיכך מייתי לה בק"ו מערלה וא"ת שאני ערלה שכן יש לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח ואם תאמר חמץ שאני מערלה מ"מ הנדון דומה לראיה, ופירוש דבר זה לא נתחוור בידינו.<br>אבל הרב אב"ד ז"ל פי' כלי חרס שנטמא תוכו במשקין יוכיח דאמרינן בפרק קמא דנדה (דף ז') אמר ר' יהושע ק"ו ומה טבול יום שאינו מטמא משקה חולין פוסל אוכלי תרומה אחורי כלים שמטמא משקין חולין אינו דין שפוסלין אוכלי תרומה ור' אליעזר פליג עלי' ואמר שאינו מטמא אוכלין ואפילו דתרומה וקאמר טעמא משום דטבול יום דאורייתא ואחורי כלים דרבנן ודרבנן מדאוריי' לא אמרי' ק"ו.<br>ולפי זה הפי' צריך לומר דרבן יוחנן בן זכאי מדברי סופרים הוא דפסיל לי' לשלישי בתרומה דהא ק"ו דילי' בדרבנן הוא וגם זה אינו נכון בעיני שכלי חרס זה מטבול יום למדת אותו והאיך בא ומלמד עמו ועוד שהי' להם לפרש בגמרא כלי חרס שנטמא במשקין יוכיח: