json/Halakhah/Acharonim/Hilchos Talmud Torah/Hebrew/דפוס לבוב תקנט מפוסק..json

{
    "language": "he",
    "title": "Hilchos Talmud Torah",
    "versionSource": "הלכות תלמוד תורה, שניאור זלמן, ה'תקנ\"ט.",
    "versionTitle": "דפוס לבוב תקנט מפוסק.",
    "status": "locked",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "הלכות תלמוד תורה",
    "categories": [
        "Halakhah",
        "Acharonim"
    ],
    "text": [
        [],
        [],
        [
            "וכל מי שדעתו וכח זכרונו יפה, שיוכל ללמוד ולזכור כל התורה שבעל פה כולה - הרי זה (קידושין כט) לא ישא אשה עד שילמוד תחילה תורה (חלקת מחוקק באבן עזר סימן א') שבעל פה כולה, שהן כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה, שהן פירוש כל התרי\"ג מצות בתנאיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים; ואחר כך ישא אשה, ויעסוק אחר כך כפי הפנאי שלו בעיון ופלפול כל ימיו כפי כחו. שאם ישא אשה תחילה, יהיו \"רחים בצווארו\" טרדת פרנסת אשתו ובניו, ולא יוכל לעסוק בתורה כראוי כל כך, ללמוד ולזכור כל ההלכות בטעמיהן, שהן פירוש התרי\"ג מצוות ועיקר התורה שבעל פה. ולכן נדחית מפני לימוד זה מצוה רבה של פריה ורביה, אף שהיא גדולה מכל המצוות. והוא שאין יצרו מתגבר עליו ויוכל ללמוד בלא הרהורי עבירה, רק שרוצה לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה, והרי הוא פטור (רמב\"ם הלכות אישות פרק ט\"ו) ממנה, כי היא נדחית מפני מצות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצות. ולא אמרו שמבטלין ומפסיקין מתלמוד תורה כדי לקיים מצוה שאי אפשר לעשותה ע\"י אחרים, כמו שיתבאר, אלא להפסיק לפי שעה וזמן מה שאין בו אלא ביטול מצות העסק, ולימוד התורה תמיד; אבל לא ביטול מצות מידיעת התורה באר היטב בפירושה שהן ההלכות כולן בטעמיהן בדרך קצרה. ולכן בימיהם, שהיו לומדים עם הנערים מבן עשר שנים ואילך, חמש שנים משנה וחמש שנים תלמוד, שהם הטעמים בדרך קצרה (קידושין שם), אם לא היה נושא כשעברו עליו עשרים שנה - היה עובר על מצות עשה של תורה \"פרו ורבו\". ותחילת זמנה הוא מבן שמונה עשרה, כי גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כל כך בטרם יוליד בנים הרבה:",
            "ומי שאי אפשר לו בלא אשה מפני (רמב\"ם מברייתא שם) שיצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי - ישא אשה תחלה כדי ללמוד בטהרה בלי הרהורים, ואח\"כ ילמוד תורה שבעל פה כולה.    ואף שיש לו בנים וצריך לעסוק במלאכה לפרנס אשתו ובניו, ואינו יכול לעסוק כל היום כולו בתורה שיוכל ללמוד את כולה ולזכור היטב כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה בעשר שנים כמו העוסק בה כל היום כולו - הרי \"אמרו לא עליך המלאכה לגמור\" וגם \"אי אתה בן חורין ליבטל הימנה\" - מלהרבות ולהוסיף בה מדי יום ביום עד שילמוד ויזכור את כולה ע\"י שיחזור עליה כראוי, ואם לא יגמור בעשר שנים - יגמור בעשרים שנה או יותר.    וחייב הוא מן התורה לקבוע לו עת גדולה לתלמוד תורה בכל יום כמו חצי היום לפחות, מלבד לימוד הלילה. ולא יעסוק במלאכה כל היום או רובו, שנאמר: \"ודברת בם\", והלא כבר נאמר \"ושננתם\" ומה תלמוד לומר: \"ודברת בם\"? שלא (ספרי וגמרא יומא י\"ט) יהא כל דיבורך אלא בם, כלומר שתעשם עיקר ולא טפלה, ועל כן חייב לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי.     וכשיעשה כן - יוכל גם כן לבא על כל פנים, לידי ידיעת עיקר התורה שבעל פה כולה, שהוא פירוש התרי\"ג מצות כהלכותיהן בתנאיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים, מה שאין כן העושה מלאכתו קבע ותורתו עראי - לא יוכל לבא לעולם לידי ידיעת שבעל פה כולה, כי במשך ואורך הזמן יותר מדאי ישכח הראשונות ולא תועיל לו החזרה שחזר עליה כל כך כמו שחזר העושה תורתו קבע, ואם יחזור עליהן הרבה יותר מדאי, לא יהיה לו זמן כל כך ללמוד ולהוסיף עוד הרבה בלימודו ולחזור עליו כראוי. ועוד, כי להעמיד גירסתו ולימוד התורה שבעל פה כולה שלא תשתכח ממנו אין הדבר תלוי בחזרה לבדה שיחזור פעמים רבות מאד, אלא גם (מגילה ו') בעזרת ה' וישועתו, כי יש יגע מאד לחזור על לימודו פעמים אין מספר ואף על פי כן משכח בזמן קרוב כי הוא שכחן גדול בטבעו ותולדתו, ואין הקדוש ברוך הוא עוזר לזה שעושה מלאכתו קבע ותורתו עראי אלא למי שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי ומשליך יהבו על ה', כי (טור אורח חיים סימן קנ\"ו) אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט עסק ומלאכה. וכך אמרו חכמים (ברכות ל\"ט) \"דורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי - זה וזה נתקיים בידם, ודורות האחרונים שעשו תורתם עראי ומלאכתם קבע - זה וזה לא נתקיים בידם\": ",
            "ולכן מי (רמב\"ם) שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי, יעשה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו בלבד. ויסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו כמו שאמרו חכמים: \"כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשרה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל\". ואין לו לחוס על נפש אשתו ובניו יותר מעל חיי נפשו שהם בצער, ולזה ודאי תספיק לו מלאכת עראי בישועת ה' והצלחתו בלי הזכרת מעשה נסים. ולכן אמרו חכמים (יומא ל\"ה): ש\"הלל מחיב את העניים\" בדין שמים, על שמבטלים מצות תלמוד תורה מחמת טרדתם במזונותיהם כל היום או רובו, ואין עושין כהלל - שהיה חוטב עצים בכל יום, ומשתכר חצי דינר, והיה נותן חציו לשומר בית המדרש שהיה בשדה בימיהם ומחציו הייתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו - דהיינו ג' פונדיונות, ובכל פונדיון היה ניקח בימיהם לחם כשש בצים ומזה היה מוציא גם שאר הוצאות ביתו וגם לשבתות וימים טובים. ואף שאין כל אדם יכול לעשות כן ממש כהלל, מכל מקום דנין על שלא רצה לעשות כעין מעשה הלל לחיות חיי צער. וגם מי שלמד כבר כל התורה קודם שנשא והוליד וזוכרה היטב חייב לעשות תורתו קבע לחזור על הראשונות ולהעמיק בעיון ולסבור ולהבין דבר מתוך דבר כפי יכלתו ומלאכתו עראי כמו שקבלו חכמים בפירוש הפסוק ודברת בם:",
            "וכל זה בתלמיד חכם (של\"ה מסכת חולין קיד ומהרש\"א בפרק קמא דסנהדרין) שלמד או שעתו יפה ומצליח בתלמודו, ויוכל להיות תלמיד חכם, ללמוד כל התורה שבעל פה מהתלמוד והפוסקים כמו הרא\"ש ובית יוסף. אבל מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד טעמי ההלכות ומקורן, ואפלו בלמוד המביא לידי מעשה לבדו רק הלכות פסוקו לבדן, אף אם יעשה תורתו קבע מחמת קוצר דעתו, ונקרא בור, וכמו שאמרו על פסוק \"אדם אחד מאלף מצאתי\" - \"אלף נכנסים למקרא יוצאים מהם מאה, מאה נכנסים למשנה כו'\" - אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי כדי להרבות בלמוד שאינו מבין על בריו, שהוא למוד ההלכות בלי טעמים כמו שנתבאר למעלה, וגם עתיד לשכחו אלא אם כן עושה מדת חסידות ואהבת התורה.      אבל מן הדין יוצא ידי חובתו בקביעות עתים לתלמוד תורה, לקים מה שכתוב \"והגית בו יומם ולילה\", בקביעות עתים ביום ובלילה, בכדי ללמוד ולזכור היטב למוד המביא לידי מעשה בלבד, שהוא חובה על הכל, דהינו השלחן ערוך מהלכות הצריכות לכל אדם לידע אותן בלי שאלת חכם, ולמוד בהגדות ומדרשים, או ספרי מוסר שנבנו על מדרי חכמים שדבריהם תורה וקבלה ולא שכל אנושי, כמו שנתבאר למעלה.     ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן, כדי שיוכל להחזיק ידי תלמיד חכמים, שהם לומדי התורה יום ולילה עד שיודעים הלכותיה בטעמיהן על ברין, והיא נחשב לו כאלו למד כן ממש בעצמו, ותורתם (ויקרא רבה פרשה כ\"ה) נקראת על שמו, כמו שפרשו חכמים בפסוק \"שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך\". וגם יוכל למלואת מחסורי בניו ובנותיו בהרחבה קצת, כדי שיוכלו בניו לעסוק בתורה כראוי ולהדריך בנותיו בדרך ישרה, כמו שיתבאר בהלכות צדקה.    ואם ארע לפעמים גודל טרדה במשא ומתן עד שלא יוכל ללמוד כל העת הקבוע לו ביום וכן בלילה - יוכל לצאת ידי חובת מצות \"והגית בו יומם ולילה\" אפלו בלמוד מועט, כמו פרק (מנחות צט) אחד ביום וכן פרק אחד בלילה. ובשעת הדחק, שהטרדה גדולה יותר מדאי ואין לו פנאי אפלו פרק אחד - יוכל לצאת ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית, לקים מצות \"והגית בו יומם ולילה\" ביום ההוא, שהוא שעת הדחק ואי אפשר בענין אחר.    וכן אפלו מי שדעתו יפה ויוכל ללמוד טעמי ההלכות מהתלמוד, שצריך לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, אם ארע לו לפעמים שצריך להתעסק במלאכתו ופרנסתו כל היום כלו ואי אפשר לו לפנות ממנה כלל בלי הפסד - יקים גם כן מצות \"והגית בו יומם ולילה\" בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. ובעת הדחק מאד שגם זה אי אפשר לו - יוכל לצאת ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית.     וכן מי (רמב\"ם, ושולחן ערוך) שהוא בעל יסורים, או שהוא זקן מופלג שתשש כוחו ואינו יכול לעסוק תמיד בתורה - חיב לקבוע לו עתים לתלמוד תורה ביום ובלילה כפי כוחו ויכלתו. ואם אינו יכול קבוע עתים גדולים - יוכל לצאת ידי חובתו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית:",
            "וכל זה במתפרנס ממעשה ידיו ממש, אבל אם מלאכתו נעשית על ידי אחרים, וכן המתפרנס מהצדקה של קהל או יחידים - חיב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש בכל ענין ואינו יוצא ידי חובתו כלל מן התורה בקביעות עתים, גם אם דעתו קצרה ללמוד טעמי ההלכות, שהרי נאמר בתורה סתם על כל אדם מישראל \"ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וגו'\", ופרשו חכמים לעשותם קבע ועקר ומלאכתו עראי, כשצריך למעשה ידיו, אבל (יומא י\"ט) דברים בטלים - כלל כלל לא. ואם שח - עבר בעשה שנאמר \"ודברת בם\" - ולא בדברים בטלים. וזה שקובע עתים לתורה דרשו עליו (במדרש הובא בילקוט תהלים קי\"ט רמז תתע\"ח ובשל\"ה) חכמים שהוא מפר תורה, כמו שכתוב \"עת לעשות לה' הפרו תורתך\".     ואפלו (רמב\"ם) עני המחזר על הפתחים - חיב לעסוק בתורה שאר כל היום וכל הלילה:",
            "וגם המתפרנס ממעשה ידיו, ואפלו תורתו עראי בקביעות עתים - לא התר לו מן התורה אלא לעסוק בעסקיו שהם צרכי פרנסתו ומשא ומתן, ממה שאמרה תורה \"ואספת דגנך\", אבל לא (הרר\"י פ\"ב דברכות) בדברים בטלים לגמרי, בין לדבר בין לשמוע, כי בכל עת שאינו עוסק בפרנסתו - חיב לעסוק בתורה בכל עת שאפשר לו.     ואפלו כשהולך בדרך, כמו שכתוב \"ובלכתך בדרך\". ואם (משנה פ\"ג דאבות) מהלך יחידי ומפנה לבו לבטלה - מתחיב בנפשו. ושנים (תענית י') שמהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה - ראויים לשרף באש.    וכל (סנהדרין צ\"ט) שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק - עליו הכתוב אומר \"כי את דבר ה' בזה וגו'\", כלומר שדבר ה' אינו יקר וחשוב בעיניו כל כך לעסוק בו, וכאלו מתלוצץ מדברי תורה, ולכך (אבות פ\"ג) כששנים יושבים יחד ואין ביניהם דברי תורה - נקרא מושבם ביחד \"מושב לצים\", שנאמר בכתוב \"ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו\".    וכל \"יושבי קרנות\" שהזכרו בדברי חכמים, הם עמי הארץ שאינם יודעים ללמוד כלל. ולפיכך אמרו ש\"ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאים את האדם מן העולם\":",
            "ולא בדברים בטלים בלבד, אלא אפלו בחכמות (ספרי פרשת ואתחנן) העולם אסור לעסוק, שנאמר \"ודברת בם\", שלא תערב עמהם דברים אחרים. ואפלו מי שלמד כבר כל התורה כלה, שמא יאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת אמות העולם, תלמוד לומר \"ואת חקתי תשמרו ללכת בהם\" אין לך רשות לפטר בתוכם. ואין צריך לומר תלמיד חכם שחיב לקים \"והגית בו יומם ולילה\" ממש - יצא ויבדוק (מנחות צ\"ט) שעה שאינה מן היום ולא מן הלילה ויעסוק בהם. ומכל מקום, באקראי מתר לתלמיד חכם ללמוד בשאר חכמות, שיוכל (ריטב\"א, נימוקי יוסף פרק ו' דבבא בתרא) ללמוד מתוכם דברי תורה ויראת שמים ודרך ארץ, אבל לא שאר העם.    ובלבד (רע\"ב וריב\"ש) שלא יהיו ספרי מינים, שהם ספרי הפלוסופים מאמות העולם, שהיו מינים וכופרים בהשגחה ובנבואה, שאסור לקרות ולעין בהם כלל אפלו באקראי, ואפלו ללמוד מתוכם איזה מוסר ויראת שמים. ולכן גם כשדבריהם הובאו בספרי ישראל - צריך לזהר מהם. ועליהם אמרו חכמים (משנה ראש פרק חלק) שהקורא בספרים החיצונים - אין לו חלק לעולם הבא. ולא (ריב\"ש, דרכי משה) עסקו בהם מקצת חכמי דורות שלפנינו, אלא כדי להשיב עליהם ולחזק דתנו, והשעה היתה צריכה לכך לתשובת המינים מאמות העולם שהיו בדורותיהים מתוכחים עם ישראל, מה שאין כן בדורות אלו:",
            "אסור (ברכות כ\"ד) לתלמיד חכם לעמוד במקום הטנפת, לפי שאי אפשר לו בלא הרהורי תורה. ומכל מקום (תרומת הדשן) מתר לו לכנס לבית הכסא או לבית המרחץ אף מתוך פלפול והלכה שאינה פסוקה, ואין חוששין שיהרהר שם בה כמו שחוששין לכך בתפלה, וגם אם יבוא לו הרהור בעל כרחו שלא ברצונו (קידושין לג) - אנוס הוא. ואפלו אם מדבר (זבחים קב) בה לאנסו מפני רב רגילותו לדבר בה, כמעשה דרבי אליעזר ברבי שמעון:"
        ]
    ],
    "sectionNames": [
        "Chapter",
        "Seif"
    ]
}