txt/Tanakh/Rishonim on Tanakh/Immanuel of Rome on Esther/Hebrew/BP Parma 2843 De Rossi 615.txt

Immanuel of Rome on Esther
עמנואל הרומי על אסתר
BP Parma 2843 (De Rossi 615)
http://beta.nli.org.il/he/manuscripts/NNL_ALEPH000080010/NLI#$FL21718639

עמנואל הרומי על אסתר



Chapter 1



Verse 1

<b>ויהי</b> עתיד מפועל קל ומשפטו ויהיה והוי"ו משיב אותו ללשון עבר ובא מן ויהיה ויהי בחסרון הה"א למ"ד הפועל כמו שבא מן ויחיה ויחי יעקב:
<b>בימי אחשורוש</b>. ר"ל בזמן אחשורוש. ואמ' כי המעשים שיבואו בזה הספר היו בזמן המלך שהיה שמו אחשורוש ובעבור שאולי היה מלך אחר ששמו אחשורוש באר ואמ' הוא אחשורוש שמלך מהודו ועד כוש. והודו וכוש הם שני גבולי ארצות מלכותו. ויכול להיות שהיה אחשורוש אחר שלא נתפשט מלכותו כהתפשטות מלכות זה. לזה אמ' הוא אחשורוש שמלך מהודו ועד כוש שהיו תחת ממשלת מלכותו שבע ועשרים ומאה מדינה. ומדינה כוללת תחתיה ארצות רבות וכל מדינה נבדלת מחברתה בלשון ובכתב והענין שאע"פ שהם תחת כתב אחד ולשון אחד מכל מקום בעבור ריחוק המדינות זו מזו יתחדש קצת שינוי בלשון ביניהם לדמיון מה שישתנה לשון אנשי ספרד ואנשי צרפת ושאר הלשונות שהם תחת לשון אחד זו מזה. וכן בענין הכתב אע"פ שכולם הם תחת מכתב אחד מכל מקום יש הבדל בצורת האותיות שיכתבו בה במדינה אחת ובין האותיות שיכתבו בה במדינה אחרת אע"פ שהן הם עצמם האותיות שיכתבו בהן שתי המדינות כמו שאנו רואים שהאותיות שיכתבו בהם אנשי ספרד מאומתינו נוטות מעט מצורת אותיותינו אע"פ שהמכתב אחד וממה שיורה על זה שאמ' שכל מדינה היא שונה בקצת ממדינה אחרת בלשון ובכתב הוא אמרו בזה הספר וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו. הורה שיש קצת שנוי בצורת האותיות ובלשון שלמדינה אחת ממדינה אחרת וזה מבואר:
ובאמרו <b>שבע ועשרים ומאה מדינה</b>. דרשו רז"ל שהמאה מדינות מכלל השבע ועשרים ומאה היו ביבש' והשבע עשרים היו איים מאיי הים. ומצאו גדולי הדור רמז לזה העניין בפסוק וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים. והעניין שמספר המדינות שהיו לו על הארץ כלומ' ביבשה היו מאה כמספר מ"ס והכ"ז מדינות שהיו לו בים היו כמספר ואי"י שהוא כ"ז. והזמן שהיה בו זה אחשורוש הוא אחרי שעלתה הגולה מבבל בימי כורש מלך פרס. וכן מצינו שבימי דריוש בן זה אחשורוש כתבו שטנה אותם שרצו לערער על השלמת בניין עיר ירושלים. וזה אחשורוש מלך על מלכות מדי ועל מלכות פרס שבתחילה היו שתי מלכיות ומלך דריוש הזקן על מלכות מדי. וכורש על מלכות פרס אמנם אחרי שנתחתן כורש עם דריוש בסוף מלכות בבל והחריבו בבל בימי בלשצר שבו שתי המלכיות מלכות אחת וזה אחשורוש שהיה מבני בניהם מלך על שתי המלכיות ולכן אמ' חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות לפניו. ויכתב בדתי פרס ומדי וכיוצא בזה. ויש אומ' שהוא ארשחתסתא. ומלת אחשורוש וכיוצא בה מן השמות הבאים בזה הספר לא נדע להם גזרה אע"פ שאפשר שהם נגזרות מעניינם לא התבארו לנו אמנם נוכל להבין בעבור שמצאנו אחשדרפנים. אחשתרנים שמלת אחש ישימוה בקצת שמות פרסיות או מדיות על הדרך שנוהגים העבריים לשים בתחלת השמות אל כמו אלנתן אלעזר אלצפן אלחנן וכיוצא בהם או על הדרך שאנו משימים אחי כמו אחירע. אחיטוב. אחימלך או אבי כמו אביאסף. אבימאל. אבירם. וכן יו"ד ה"א כמו יהושע. יהורם. יהואחז. יהונתן וכיוצא בהן. ומו שיש הוראה בקצת השמות העבריות כן אולי יש במלת אחשורוש אחשתרני' אחשדרפנים קצת הוראה מורה גדולה ומעלה וכאלו מלת אחשור' מורכבת מן אחש ומן ורוש ואם היינו יודעים לשון מדי ופרס היינו יכולים לדעת הוראת המלות הנזכרות על בוריים:
וממה שצריך להודיע הנה בתחיל' הספר הוא שצריך לחקו' הסבה מדוע לא נכתב בספר הזה שם מן השמות הקדושים והיה ראוי הספר הזה להיותו כולו מלא מהודאות ותושבחו' וספור חסדי הש' ית' שהפליא חסדו עם הדור ההוא לרוב הניסים והנפלאות שהראה להם האל ית' והסבות שסבב להצילם. ויש לומ' בתשובת השאילה הזאת שכל זה היה בכוונת מכוון והוא שהמלכים הראשונים שהיו בדורות ההם היו בתכלית הגאות והיו מיחסים הטובות והרעות שהיו מתחדשים בזמנם אל גבורתם ויכלתם וחכמתם לא היו מיחסים אותם אל המסבב הראשון שהוא עלת העלות וסבת הסבות וכן תמצא שקצתם היו מיחסים אליהם אלהות והיו מצוים שיעבדו ומי שלא הגיע מגאותו לצות שיעבד היה רוצה לפחות שיעבד אלוהו ושייחסו הטוב והרע הבא במציאות אל אלוהם ולפיכך ראה מרדכי בחכמתו לחבר המגילה הזאת דרך ספור כאלו לא היתה שם סבה אחרת רק מקרה שקרה כך. כי אלו רצה לייחס אותם לבורא ית' אולי היה מכעיס המלך בזה. וגם אולי מי שהיה רוצה להעתיקה אל לשונו היה מייחס הכל אל אלהי העמים כמו שעשו הכותים שכתבו תחת בראשית ברא אלהים ברא אשימה ולפיכך ראה בחכמתו לכתוב ספור העניין בלבד כאלו היה מעשה שאירע כך ולא הזכיר היות שם סבה אלהית:

Verse 2



Verse 3

אמר כי בזמן ההוא בתחלת מלכותו כשנתיישב והתחזק בכסא המלוכה וקבע עיר מושבו בעיר ששמה שושן הבירה וזה היה בשנה השלישית למלכו <b>עשה משתה לכל שריו ועבדיו</b>. וזה המשתה שעשה בשנה השלישית למלכו לא באר הבתו' הסבה ויכול להיות שאז הניח לו השם מכל אויביו מסביב ואז שקט ממלחמת הודו וכוש כי גבור היה ויורה על זה וכל מעשה תקפו וגבורתו. או נשא אז ושתי המלכה והוא הפי' הנכון בעיני ויורה על זה אמרו ביום השביעי כטוב לב המלך ביין וגומ' להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכת' מלכות להראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא כי זה יורה שהעמים והשרים לא ראוה עדיין כי נשאה מחדש ואולי באה ממקום רחוק ואפי' אם ראוה פעם אחת או שתים לא ראוה לרצונם שידעו אם יופיה כליל ולכן רצה המלך להראות העמים והשרים את יפיה. ואמרו <b>ביום השביעי כטוב</b> ר"ל ביום השביעי לנשואיה ואותם השבעה ימים היו בסוף השמוני' ומאת יום. כאמ' ובמלאת הימי' האלה עשה המלך וגומ' משתה שבעת ימים. כי אחרי שקרה זה הענין שאמ' להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה ונטרדה ושתי ממלכותה לא נעשה עוד משתה אם כן המשתה והשמחה שהיו שמונים ומאת יום היו לפני הנשואים ובגלל נשואי ושתי:
<b>עשה משתה</b> הסעודה הכוללת המאכל והמשתה קורא בלשון משתה בעבור היות השתיה עקר הסעודה כי יין ישמח לבב אנוש:
<b>חיל פרס ומדי</b> כבר ביארנו כי זה אחשורוש מלך על מדי ועל פרס ובא מן חיל חֵיל בצירי כמו מן בית בֵית יי ומן זית זֵית שמן ומן שיש עמודי שֵש וכיוצא בהם:
<b>הפרתמי'</b> הם אנשים נכבדים גדולי המעלה ויורה על זה אמרו ומזרע המלוכ' ומן הפרתמים ולא נדע אם המלה פרסית או ערבית כי לא מצאנוה רק בספר דניאל ומגילה. וכתב אבן גאנח הפרתמים הם השרים הגדולים המיוחסים:
ושרי המדינו' הם שרי הנצבים שהעמיד על כל מדינה ומדינה:
ואמרו <b>לפניו</b> ר"ל עשה משתה לכל שריו ועבדיו ולחיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות שהיו לפניו כלומ' שבעבו' מעלתם היו יושבים לפניו ואפשר שעל הפרתמים ושרי המדינות בלבד אמ' שהיו יושבים לפניו גם אפשר שמלת לפניו דבקה עם עשה משתה כלומ' עשה משתה לפניו לכל שריו ועבדיו ולפרתמים ולשרי המדינות:

Verse 4

<b>בהראותו את עושר כבוד מלכותו</b> דבק עם עשה משתה לכל שריו ועבדיו כלומ' עשה משתה לכל הנזכרים בעת שרצה להראות את עושר כבוד מלכותו. או יהיה באור בהראותו בעבור הראות את עושר כבוד מלכותו. ופי' <b>עושר</b> רבוי ור"ל בהראותו את רבוי כבוד מלכותו או ר"ל את עשרו וכבוד מלכותו:
ואת יקר <b>תפארת</b> שם בתוספת תי"ו בראש ובסוף וכמוהו תלבושת תפלצת ודומ':
<b>ימים רבים</b> ר"ל שעש' משתה לכל שריו ועבדיו ימים רבים ופי' אחר זה כי הימים רבים הנזכרי' היו שמונים ומאת יום שהם ששה חדשים ואין הכוונה שעשה משתה לכל אדם ששה חדשים רק בעבור שרצה שזה המשתה יכלול כל אנשי מלכותו עשה לאנשי מדינה אחת משתה ימים ידועים ואחר זה עשה משתה לאנשי מדינה אחרת זמן ידוע עד שבששה חדשים השלים לעשות משתה לכל גדולי מלכותו:

Verse 5

<b>ובמלאת הימים האלה.</b> ר"ל ובתשלום הימים הנזכרים שהם שמונים ומאת יום עשה משתה שבעת ימים לכל העם אשר בשושן הבירה שהיא עיר מלכותו וזה המשתה עשה <b>בחצר גינת ביתן המלך</b> שזה החצר היה מספיק לאנשי עירו בלבד ולכן הזכיר בזה בלבד שהיה בחצר גנת ביתן המלך מה שלא הזכיר כן בשאר כי שאר הסעודות עשאם בכל העיר לרבוי האנשים שהיו שם:
ומלת <b>ובמלאת</b> נכתבה באל"ף ונקראת בה"א כדין כל בעלי הה"א בסופם כמו בעשות בכנות כן אתה קורא במלות ובעבור כי זאת המלה נשתמשו בשתי ענינים בה"א בסופה כמו שאמ' מלו תוכך. ובאל"ף בסופה על כן כתבוה בבעלי האל"ף וקרואה בעלי הה"א כי אלו נקראת כבעלי האל"ף היה אומ' במלו את על משקל שנאת:
<b>הנמצאים</b> מלה זרה בדקדוק כי באה הצד"י בשוא וכמוהו הבדרך אבותיכם נטמאים:
<b>בשושן הבירה</b> שושן הוא שם העיר. ובירה הוא שם חצר המלך וייחס כל העיר אל הבירה ואמ' שושן הבירה למעלת הבירה ההיא:
<b>למגדול שבעת ימים</b>. בא התי"ו שלא בסמיכות ומשפטו שבעה ימים:
<b>בחצר גינת ביתן המלך</b>. אמ' כי הסעודה שעשה לאנשי עירו עשאה בחצר שהיא בתוך הגן שאחרי בית המלך ומלת חצר וגנת הם סמוכות. וביתן אפשר שהוא שם נגזר מן בית ובעבו' שהיו בתי המלך בתים רבים. קורא כללם ביתן המלך. ור' יונה פי' ביתן מן מבית ומבחוץ וכל אחוריהם ביתה. ואמרו שב מגינת הביתן ר"ל בחצר הגנה הפנימית ובא ביתן סמוך ומוכרת סמוך זה והמוכרת והמלך שב מגינת הביתן ואפשר שרוצה בו ביתן בית המלך ובא קצר:

Verse 6

<b>חור כרפס ותכלת</b> אמ' כי בחצר גינת ביתן המלך היו שם פרושים בגדים נכבדים לכבוד ולתפארת להגן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וחור כרפס ותכלת הם שמות בגדים נכבדי' וכל אחד מהם אחוז בחבלי' שלבוץ והוא השש הנכבד שבארצות ההם ובחבלים של ארגמן כלומ' חבלים שלבוץ או שלמישי וכיוצא בו צבועים בצבע ארגמן:
<b>כרפס</b> פירשו בו מישי ואינינו בעיני כי אם מין ממיני הצבעים:
<b>וארגמן</b> ובלשון ארמי ארגמנא דלבש והוא צבע אדום ובערבי ארגו"ן והוא ידוע:
<b>על גלילי כסף ועמודי שש</b> אמ' הבגדי' הנכבדי' הנזכרי' שהיו פרושים למסך אחוזים בחבלים שלבוץ וארגמן והיו נתונים על גלילי כסף והם לדמיון מרכבות קטנות נוסעות ממקום למקום והיו עמודים שלשיש נתונים על הגלגלים ההם ועל אותם העמוד' היו פורשים הבגדים הנזכרים והיו קושרים אותם באותם העמודים עם חבלי בוץ וארגמן. והסבה שעשה גלילי כסף כדי שיוכלו להסיעם ממקום למקום כפי נטיית השמש ועלייתו וירידתו:
ומלת <b>חור</b> פירשו בה מן לובן שתרגו' לבן חיוור וכן חורי יהודה כלומ' בגדים נכבדים לבנים. ויש שפירשו חור מן ויקוב חור בדלתו והם מסכים ממישי עשויים לדמיון הרשת ונקביה דקים ביותר שאינם מעכבים האורה והם חוצצים בעד הזבובי' והשרצים הפורחים באויר ואם יהיה חור מן חור יהיה פעול כמו סוג לב. חום בכשבים. מול בערלה:
<b>כרפס</b> לא ידענו לו דומ' והוא שם לבגד יקר. או ר"ל בגדים צבועים בצבע דומה לכרפס והוא הדמות הירוק. והיו כולם בגדי מישי:
<b>אחוז בחבלי</b> באה החי"ת פתוחה בפתח גדול להבדיל בינו ובין חבלי יולדה:
<b>ותכלת</b> בגד נכבד צבוע בצבע תכלת:
<b>ועמודי שש.</b> ר"ל עמודים משיש ובא מן שיש שש כמו מן זית זית שמן כאשר כתבנו:
<b>מטות זהב וכסף</b> אמ' כי היו שם מטות פרושים עליהם בגדים מרוקמ' בזהב וכסף. או הזכיר שגוף המטה שבגדי המטה נתונים עליה. לא היו מעצים רק היה מזהב וכסף. והרצפה שהמטות היו עליהם היתה של <b>בהט ושש ודר וסוחרת</b>:
ו<b>מטות</b> שם נגזר מן נטה. ומשפטו מנטות מנטה כמו חטה שמשפטו חנטה ויורה על זה אמרו בלשון ארמית חנטין ונקרא מטה לפי שהאדם נוטה אליה ומיסב עליה. גם אפשר היות שורש מטה מטות מטט ובא על דרך סבה סבות דבה דבות מדה מדות מן סבב ודבב ומדד:
<b>רצפת</b> מן מרצפת אבנים:
ו<b>בהט</b> הוא שם למין ממיני השיש. ולכן סמך אותו למלת <b>ושש</b> שהוא השיש. שדרך האנשים לרצף הקרקע במינים שונים ממיני השיש וכן <b>ודר וסוחרת</b> הם שמות לאבנים שדרך האנשים לרצף בהם חצרות המלכים. ואפשר כי חור כרפס ותכלת דבק עם בהראותן את עושר כבוד מלכותו ונכנס פסוק ובמלאת הימים האלה ביניהם:

Verse 7

<b>והשקות</b> מקור מהבניין הכבד הנוסף או יהיה כמו הרבות גנותיכם שעניינו רבוי גנותיכ' ועניינו וההשקאה שהיו משקי' האנשים היה בכלי זהב ולא תחשוב שכל הכלים שהיו משקים בהם האנשים היו על צורה אחת רק היו כלים רבים בצורות שונות. וכאלו אמ' וכלים שונים מכלים. ושונים הוא שם התואר. כדמות פעול. וכן ועם שונים אל תתערב. ור"ל וכלים מכלים היו משונים. ואם שונים הוא פועל יוצא. יאמ' כי המשקים היו משונים. כלים מזהב תמיד לרוב כלי זהב שהיו לו:
והסבה שאמר והשקות בכלי זהב ולא אמ' והשתיה בכלי זהב לפי שאין דרך המסובין להניח לפני כלי זהב אמנם דרך האנשים להשקות האנשים עם כלי זהב כדי שהכלי זהב לא יצאו מתחת ידי המשקים:
<b>ויין מלכות</b> ר"ל יין מעולה ביותר שדרך המלכים לשתותו. והזמין ממנו רב כלומ' הרבה כיד המלך. ר"ל כפי השגת יד המלך או ר"ל בכח המלך. כי הכח ביד יראה:

Verse 8

<b>והשתיה</b> על משקל בכח האכילה ודגשות היו"ד בעבור היוד המובלע שהוא תחת ה"א השורש. ר"ל וענין השתיה לא היה מי שיאנוס האנשים ויאמ' להם שיעשוה כדת ובמשפט ולא דרך זוללות וסבאות רק היה עניין השתיה תלוי בבחירת כל איש מהם. <b>כי כן יסד המלך.</b> כלומר כי כן קבע וגזר ועשה יסוד דת קבוע המלך על כל רב ביתו לעשו' כרצון איש ואיש. והעניין שצוה על כל גדולי ביתו והם מנהיגי הסעודה שיניחו על כל איש לעשות כרצונו ויהיה עניין הפסוק כן והשתיה לעשות אותה כדת לא היה שם אונס ומכריח בזה. ויש מפרשים והשתיה היתה כדת כלומ' שכל אדם היה שותה לרצונו ולא היה שם איש שיאנוס האנשים לשתות יותר מרצונם והוצרך לומ' זה מפני שעוד היום מנהג בקצת מלכיו' כשיזמנו איש לשתות יתחיל לשתות הגדול המזמן והאיש המזומן הוא מוכרח לשתות פעם ופעמ' ושלש כשיעור מה שישת' הגדול ההוא. ולכן אמ' הנה כי כל איש היה רשות בידו לשתות לרצונו ולא היה שם אונס ומכריח לשתות שלא ברצונם.
ומלת <b>רב</b> ר"ל גדול והיא מן רבי המלך. קרית מלך רב:

Verse 9

<b>גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים.</b> ר"ל עשתה משתה לנשים <b>בית המלכות</b> ר"ל בבית המלכות ובא <b>בית</b> בחסרון הבי"ת כמו כי ששת ימים עשה יי' שענינו בששת ימים וכן הנמצא בית יי' ורבים בהם ואמ' <b>גם</b> בעבור המשתה שעשה המלך לאנשים:

Verse 10

ר"ל <b>ביום השביעי</b> שהוא היום האחרון מן השבעה ימים שעשה המלך משתה לכל העם הנמצאי' בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים. <b>כטוב</b> מקור מהבניין הקל מהפעלים השניים או ר"ל כשהיה טוב לב המלך בסבת היין ששתה. והטובה הזאת אינה על הדרך האמתי אמנם נראה בעיני השכור והשתוי שיהיה אז לבו יותר טוב ממה שהיה קודם השתי'. ור' אברהם פי' כטוב פועל עבר יחיד מגזרת מה טובו אהליך:
<b>חרבונא</b> הוא שם פרסי כשאר השמות ויש שפירשו שהיה שמו חרבונא בעבור שהיה חרבו שלהמן במהרה כי נא הוא עתה ורבותי' ז"ל שאמ' כי הוא אליהו כוונו לומ' שעשה מעשה אליהו ודבר טוב באמ' גם הנה העץ וגומ':
<b>שבעת הסריסים</b> הם השרים הנכבדים כי סריס ימצא בענין הגדול והשררה כמו ויקנהו פוטיפר סריס פרעה והוא לא היה סריס כי היה לו אשה. וכן והיו סריסים בהיכל מלך בבל שעניינו גדולים ומשרתים והם דניאל וחביריו:
<b>המשרתים את פני המלך.</b> ר"ל המשרתים לפני המלך. ואפשר שאמ' את פני לרמוז שהשבע' הנזכרים היו משרתים גוף המלך ממש והפנים יבואו במקום העצמות:

Verse 11

<b>להביא את ושתי המלכה</b>. דבק עם אמ' למהומן כלומ' אמר למהומן וחביריו שיביאו את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות:

Verse 12

<b>לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים.</b> ר"ל לבוא בעבור דבור המלך אשר שם בפי הסריסים שיצוו לה זה הדבר בשמו. ואפשר כי צווי המלך היה כתו' על קלף ונתנהו בידם המלך להוליכו לאשתו ולכן אמ' לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסי' ולא אמ' אשר בפי הסריסים והסבה שמאנה המלכה ללכת שם בדבר המלך בעבור שאולי ידעה שכרות המלך ויראה ושתי ללכת לפניו בעת שכרות כן בסבת שכרותו תצוה אליו לעשות דבר נבלה לפני השרים ואמ' בלבה כשיעבור שכרותו ידע כי דרך שכרות עשה הצווי ההוא ולא יחוש עליו. גם אפשר שלא היתה דרך נשי מקומה ללכת בין האנשים כאשר צוה המלך. כי דרך קצת מקומות שהנשים מסתתרות. ועל הכל כי מאת הש' היתה סבה לחזק לבה לבעבור תמלוך אסתר להצלת ישראל:
<b>וחמתו בערה בו</b>. ר"ל שחמתו היתה בקרבו כאש בוערת:

Verse 13

<b>לחכמים יודעי העתים.</b> ר"ל שהם יודעים העתים שעברו על המלכים הקדומים. או ר"ל שהם יודעים המנהגות והראוי לעשו' בכל המעשים המתחדשים לעתים חלוקים. והנכון שהחכמי' יודעי העתים הם הדיינים והשופטים והראיה על זה הוא אמרו כי כן דבר המלך לפני כל ידעי דת ודין. ויש מפרשים <b>יודעי העתים</b> חכמי המזלות. ועתים ועת שרשם ענת וממנו אמ' התרגום וכענת ודגשות עתים וכן עתי עתך עתו להביא הנו"ן עי"ן הפועל:
<b>כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין</b>. ר"ל כי כן דרך המלך להביא כל דבריו ועסקיו לפני כל יודעי דת ודין שהם יבחרו לו הטוב. ו<b>דת</b> הוא המנהג כמו והשתיה כדת. ו<b>דין</b> הוא הצדק והמשפט:

Verse 14

<b>והקרוב אליו</b> ר"ל והחכמים יודעי העתים שהיו קרובים בעבור מעלתם אל המלך היו אילו כרשנא שתר וגומ' ואמ' והקרוב אליו בלשון יחיד לרמוז כי הקרוב מכולם הוא כרשנא ואחריו שתר וכן כולם הזכירם הכתו' לפי מעלתם:
<b>שבעת שרי פרס ומדי</b> ר"ל שאלה השבעה שרים קצתם היו מפרס וקצתם היו ממדי. או היו שרים ממונים על מלכות פרס ומדי:
<b>רואי פני המלך.</b> ר"ל שתמיד היו עם המלך בביתו והם שהיו רואי' פני המלך תמיד אמנם שאר האנשים לא היו רשאים לראות פני המלך בכל עת כמו שיאמר אחר זה כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית. ואפי' אסתר אמרה ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום:
<b>היושבים ראשונה במלכות.</b> ר"ל שבעת שהיו יושבים השרים והסגנים עם המלך בביתו אלה השבעה היו יושבים אצל המלך ראשונה בבית המלכות. או ר"ל שהיתה מעלתם רמה ונשאה על כל שאר שרי המלכות והיו נקראים ראשונה ליישב ולעיין על כל צרכי המלכות ואפשר שר"ל כי מעלות השרים הם רבים והמערכת הראשונה יושבת בתחלה לפני המלך וזה טעם היושבים ראשונה במלכות כלומ' במערכת המלכות:

Verse 15

<b>כדת מה לעשות במלכה ושתי.</b> דבק עם אמרו ויאמר המלך לחכמים והעניין ששאל לחכמיו כדת מה לעשות במלכה ושתי. כלומ' אתם יודעי העתים ויודעי דת ודין כלומ' כפי הדת והמנהג מה יש לעשות במלכה ושתי שלא עשתה את מאמ' המלך או יאמ' כדת אי זו אומה ואי זו לשון או כאי זה דת יש לעשות ולדון במלכה ושתי. ואמ' כן לפי שדתות מדינה ומדינ' שונות ויש מחייבות הממרה את פי המלך בעניין אחד ויש מחייבות אותו בענין אחר. ולכן אמ' כדת מה כלומ' כפי אי זה דת וכפי אי זו אומ' יש להתנהג בעניין המלכה ושתי <b>על אשר לא עשתה את מאמר המלך</b> ר"ל בעבור שלא עשתה כפי מאמ' המלך אחשורוש שהיה ביד הסריסים:

Verse 16

<b>ויאמר ממוכן.</b> הזכיר כי ממוכן שהוא הקטן במעלה מכולם השיב בראשונה ואולי כי כן היה מנהג המקומות ההם שהקטן במעלה ישיב בראשונה כדי שהגדול מכולם יהיה הסוגר והחותם. או הזכיר המקרה שהיה אז:
<b>לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה.</b> ר"ל לא אל המלך לבדו חטאה ושתי המלכ' במעשה הזה. <b>כי על כל השרים</b> ר"ל כי חטאה גם אל כל השרים ואל כל העמים אשר בכל מדינות המלך ומלת עותה משרתת במקום שנים כלומ' לא על המלך לבדו עותה כי על כל השרים עותה ומה הוא העוות שיצא וישמע זה הדבר. והתי"ו במלת עותה הוא למ"ד הפועל ויורה על זה מעות לא יוכל לתקון שהוא על משקל קן משולח. את אשר עותו שהוא על משקל בזדון דברו הנביא. ומשקל עותה בדתה זכרה ירושלים. ואפשר שיהיה עותה מן עוה כמו עשתה מן עשה:

Verse 17

<b>כי יצא דבר המלכה על כל הנשי'.</b> ר"ל כי יתפשט עניין המלכה ומה שחטאה למלך אל כל הנשים והעניין שיתפרסם הדבר אצל כל הנשים ומתוך כך יבואו להבזות בעליהן בעיניהן כלומר פנים בפנים בהיותם מביטים זה לזה בעין. וכל שכן שתמאננה לעשות מצות בעליהן שלא בפניהן. ולפי זה הפי' יהיה אמרו כי יצא דבר המלכה על כל הנשים שיוודע זה הדבר שעשתה ושתי לשאר הנשים ומתוך כך יבואו להבזות בעליהם בפניהם. או יהיה פי' כי יצא דבר המלכה כלומ' כי ידבק זה החולי וזה המעשה הרע לשאר הנשים שילמדו ממנה:
<b>באמרם</b> המ"ם במקום נו"ן. ור"ל והוא שתאמרנה הנשים הנה המלך אחשורוש שהוא מלך אין כמהו אמ' להביא את ושתי המלכה לפניו שהוא צווי נקל ועם כל זה לא באה וממנה נלמוד שלא למלאות מצות אנשים כמה שיכבד עלינו:

Verse 18

ר"ל ומהיום הזה והלאה <b>תאמרנה שרות פרס ומדי</b> ששמעו את דבר המלכה במאנה מצות המלך <b>לכל שרי המלך</b> דומה למאמ' ושתי:
<b>וכדי בזיון וקצף.</b> ר"ל וזה יהיה רבוי בזיון ורבוי דבר מביא קצף או יהיה ענין הפסוק כן כלומ' מה שקרה ביום הזה שושתי מאנה מצותך תזכורנה אותו ותאמרנה אותו שרות פרס ומדי אשר שמעו עניין המלכה לכל שרי המלך:
ואמרו <b>וכדי בזיון וקצף</b>. פי' ר' יונה המדקדק מלשון הספקה ועניינו ומספיק זה לבזיון. ואולי כי הכ"ף במלת וכדי יתירה ור"ל ודי זה הבזיון והקצף שיהיה בין איש לאשתו:

Verse 19

<b>אם על המלך טוב.</b> ר"ל אם על המלך טוב בעיניו זה. <b>יצא דבר מלכות מלפניו.</b> כלומ' תצא עתירה מוחלטת מלפניו. ואומ' דבר מלכות לרמוז שלא תהיה כגזירת שאר האנשים רק תהיה גזירה יוצאת מפי מלך שלא תשוב ריקם. ופי' <b>מלפניו</b> מן לפניו כלומ' מן המקום שהוא לפניו:
<b>ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור.</b> ר"ל וזה דבר מלכות שיצ' מלפניו יכתב בין שאר נימוסי פרס ומדי כדי שזה דבר מלכות לא יעבור כלומ' שלא יפסוק ולא יסור זה החוק ולא ישתנה ומה הוא דבר מלכות שיצא מלפניו הוא שלא תבוא עוד ושתי לפני מלך אחשורוש כלומ' שלא תהיה עוד לך לאשה. ואמ' אשר לא תבא בעבור שהיה דרך אותם המלכים שלא לעמוד עם נשותיהם בבית אחד או בחדר אחת ובעת שהיה חפצם בהם היו שולחים לקרוא להם. ולכן אמרה אסתר ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום:
<b>ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה.</b> ר"ל שהמלך ימליך תחתיה ויתן הוד מלכות או יתן עטרת מלכותה לרעותה כלומ' לאשה אחרת שתהיה חברתה ביופי ושתהיה טובה ממנה. ופי' טובה יפה או רמז באמרו הטובה כי זאת לא היתה טובה שמאנה מצותו ולפיכך ועטרת מלכותה יתן המלך לאחרת שתהיה יותר טובה ממנה ומזומנת לעשות מצותו. והוי"ו במלת לרעותה תחת יו"ד רעיתו שהוא תחת ה"א השורש:

Verse 20

פי' <b>פתגם</b> דבר וכן תרגו' דבר פתגם ור"ל ויהיה נשמע או וטוב הוא שישמע פסק דין שיפסוק המלך בכל ערי מלכותו כי זאת הרעה שעשתה המלכה היא רעה רבה. או יאמ' כי רבים ילמדו ממנה אם לא תעשה זה ומתוך כך כל הנשים השומעות יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן:
או יהיה אמרו <b>כי רבה היא</b> כלומ' טוב הוא שתוודע לכל גזרת המלך אע"פ שושתי המלכ' היא גדולת המעלה ומלת יתנו הוא במקום תתנה או יתנו שב אל מלת כל <b>יקר</b> ר"ל כבוד <b>למגדול</b>:
ובמסורת ונשמע ג' בקריה. נעשה ונשמע. ונשמע קולו בבואו. ונשמע פתגם המלך. ופירשו מפרשי המסורת כי זה בא לרמוז אל אמרם ז"ל שמבטלי' תלמוד תורה ובאים לשמוע מקרא מגילה. וכן כהנים מניחים עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה וזה רמוז בעניין זה כלומ' תלמוד תורה הנרמז מן הנעשה ונשמע. והעבודה הנרמזת מן ונשמע קולו בבואו. נדחות מפני מקרא מגילה הנרמזת מן ונשמע פתגם המלך. ואמרו <b>כי רבה היא</b> רמז כי האומ' זה הדבר היה רבה והוא שאמ' אמ' רבה כהנים מבטלים עבודתם ותלמידי חכמ' מבטלים תלמודם ובאים לשמוע מקרא מגילה:

Verse 21

<b>ויעש המלך כדבר ממוכן.</b> שהסירה מגבירה ולא הזכיר הכתו' מה נעשה בה. ויש להאמי' שנתן אותה ביד שומר צרורה עד יום מותה אלמנות חיות:

Verse 22

אמ' ששלח אל כל מדינה ומדינ' מכתב כתוב בכתב המדינה ההיא כי אפשר שבשבע ועשרי' ומאה מדינה היו שם קצת מדינות חלוקות בכתב ובלשון ולכן הזכיר ששלח אל כל מדינה כתו' נימוס המלך בכתבם שידעו הכל לקרותו ובלשונם שיהיה שגור בפי הכל ולא היו צריכים לפותר ולמליץ. ואם היו לכל השבע ועשרים ומאה מדינה לשון אחד וכתב אחד בעבור שמכתב מדינה אחת ולשונה נוטות בקצת ממכתב ולשון מדינה אחרת אמ' ששלח לכל מדינה ומדינה ספר כתו' כפי מכתבם ולשון כפי לשונם ממש. ובספרי' ההם כתב זה הנימוס <b>להיות כל איש שורר בביתו</b> כלומ' שיהיה כל איש יהיה מי שיהיה נחשב לשר ולנגיד ולמצוה בביתו ואשתו תהיה נכנעת לו והזכיר שנית כי זה הנימוס היה <b>מדבר כלשון עמו</b> כלומ' היה כתו' בלשון העם שהיה שלוח אליו. אע"פ שכבר הזכיר זה באמרו אל מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו. ויש מפרשי' ומדבר כלשון עמו. שלא ישנה ממנהג אנשי לשונו אפי' לדבר בלשון אחרת ואמ' כן בעבור שושתי לא רצתה לשנות מנהג נשי מקומה המסתתרות. ויש אומ' כי ערב דבר אחר עם זה המעשה שלא יהיה קלון למלך:

Chapter 2



Verse 1

<b>כשוך</b> מקור מפועל קל מפעלי הכפל. ור"ל כאשר שככה חמתו שבערה בו כי בעת שיכעס האיש לא יסור מהיותו מתנועע תנועת הכעס עד שינקום מאויבו. ולכן אחרי שיסור הכעס יאמר שכך כלומ' ינוח:
<b>זכר את ושתי</b> ר"ל בפה או זכר יופיה והיותה חקוקה בלבו:
<b>ואת אשר עשתה.</b> ר"ל קלות חטאה:
<b>ואת אשר נגזר עליה</b> מגזירת בין הגזרים שלא תבוא עוד אל המלך. ובזכרו זה יש להאמין שהוקשה בעיניו. ועמד משתומם ואם לא נזכר ובעבור זה נערי המלך ומשרתי' שהרגישו זה ממנו אמרו יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה:

Verse 2

פי' <b>טובות מראה</b> יפות מראה. ופי' <b>יבקשו למלך</b>. יבקשו בעבור המלך. ומלת יבקשו בא בנוח עין הפועל והיתה ראויה להדגש ובא בחסרון מלת מבקשים כלומ' יבקשו המבקשים כמו אשר ילדה אותה ללוי במצרים:

Verse 3

<b>אל שושן הבירה אל בית הנשי'</b> ר"ל שיקבצום בשושן הבירה בבית שהיה מיוחד להיות שם נשי המלך ופילגשיו:
<b>אל יד הגא סריס המלך שומ' הנשים</b> ר"ל שיעמדו תחת משמרת הגא שהיה סריס ומתוך שהיה סריס היה טוב לשמור הנשים כי הנשים דעתן קלה עליהן ואין שמירתן שמירה והסריס הוא שומר נאמן עליהן:
<b>ונתון תמרוקיהן.</b> מקור מהבניין הקל ואע"פ שהוא מחסירי הקצות בא על דרך השלמים. ור"ל שתבאנה הבתולות אל יד הגא ויתנו להן תמרוקיהן. ותמרוקיהן הוא מן חבורות פצע תמרוק ברע. שעניינו שהחבורו' והפצעים הם רטייה ותחבושת ורפואה באיש הרע. ויהיה לפי זה תמרוקיהן נאמ' על משיחות ורטייות יעשום הנשים לעדן בשרם ולרפאות קצת מומים שבהם או לרכך קושי יהיה בבשרם. או יהיה מן מרקו הרמחים נחשת מרוק והם הסממנים המורטים והמנקי' בשר הנשים. גם אפשר שתמרוק הוא שם נגזר מן ומורק ושוטף במים ויהיה עניינו רחיצה לפי זה רחיצותיהן ומזה אמרו רז"ל ויסורים ממרקים כלומ' רוחצים בתכלי' הרחיצה כתמי העונות מהנפש החוטאת:

Verse 4

<b>אשר תיטב בעיני המלך</b> ר"ל שתהיה טובה בעיניו כי לפעמ' תהיה אשה אחת נושאת חן בעיני איש אחד ולא תהיה נושאת חן בעיני אחר ולפיכך אמ' אשר תיטב בעיני המלך:
<b>תמלוך תחת ושתי</b> ר"ל תמורת ושתי:
<b>וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן</b> ר"ל וצוה לעשות כן:

Verse 5

<b>איש יהודי היה בשושן הבירה</b> ר"ל איש ישראלי כי כל בני ישראל נקראים יהודים ובזאת המגילה יזכור יהודים כמ' פעמ' במקום כל ישראל כמו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ורבים כהם או אמ' איש יהודי בעבור היותו ממלוכת יהודה:
ואמ' <b>בשושן הבי'</b> כי בשער המלך היה קודם דבר אסתר ועל כן היה דר בארמון לפי דעת המפרש שושן הבירה ארמון המלך:
<b>איש ימיני</b> ר"ל שהיה משבט בנימין. ובא קצר וענינו בן ימיני:

Verse 6

<b>עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה</b> בעבור שהיו שם גליות אחרות כי אחרי שגלו יהויכין ואמו ושריו גלו גם כן בימי צדקיהו והנשארים שלא גלו עם צדקיהו גלו אחרי שנהרג גדליה בן אחיקם. ולפי' אמ' כי זה מרדכי הגלה מירושלם עם הגולה הראשו' שגלתה בעת שהגלה יכניה מלך יהודה שהגלה אותם נבוכדנצר מלך בבל:
ואמ' <b>אשר הוגלה מירוש'</b> אם הוא שב אל מרדכי ויאמר שהוא בעצמו גלה בגלות יהויכין היה מרדכי זקן מאד כי יכניה גלה. ואחריו מלך צדקיהו שנים. וחיה כל השנים שנשארו לנבוכדנצר בנו וג' שנים שבלשצר וכל השנים שמלכו כורש הפרסי ודריוש המדי ומלכים אחרים שמלכו אחריהם קודם שמלך אחשוירוש ואם הוא שב אל קיש יהיה העניין יותר נאות ומתקבל בשכל ואמ' ושמו מרדכי שהיה בן יאיר ויאיר היה בן שמעי ושמעי היה בן קיש שזה קיש הוגלה מירושלם עם הגולה אשר הגלתה עם יכונייה מלך יהודה:

Verse 7

<b>ויהי אמן את הדסה.</b> אמ' שמרדכי הנז' היה האומן שלהדסה ופי' אומן הוא האיש המגדל הבן או הבת וכן כאשר ישא האומן את היונק ואומ' שמרדכי גדל נערה שהיה שמה הדסה וזאת הדסה היה לה שם אחר והוא אסתר והיתה בת דודו שלמרדכי ומרדכי היה לה לאומן כי אין לה אב ואם כלומ' בעבור שלא היה לה לא אב ולא אם. ורז"ל דרשו אסתר ירקרוקת היתה וזה הוציאו מלשו' הדסה וכן בעלי ההדס יש חוט באמצעיתו ולכן אמרו וחוט שלחסד משוך עליו וכוונו לומ' כי אע"פ שהיתה יפה לא היתה נשאת חן בעיני הכל בעבור יופיה רק שהש' ית' נתן חנה בעיני הכל לסבב הצלת ישראל:
<b>והנערה יפת תואר</b> ר"ל תואר כל אבר ואבר. <b>וטובת מראה</b> ר"ל שמראה הכל היה טוב. או ר"ל יפת עין שהיתה ראייתה טובה:
<b>לקחה מרדכי לו לבת.</b> ר"ל לקחה שתהיה לו במקום בת. ורז"ל שדרשו להיות לו לאשה ר"ל שהיה במחשבתו בעבור יופיה לקחתה לו לאשה:

Verse 8

<b>ויהי בהשמע דבר המלך ודתו.</b> ר"ל בעת שנשמע גזירת המלך שלא תבא עוד ושתי לפני המלך ובעת שנקבצו נערות רבות בשושן הבירה ובאו אל יד הגי. <b>ותלקח אסת'</b> ר"ל נלקחה אסתר והובאה אל בית המלך. והוי"ו במלת ותלקח כוי"ו והארץ היתה תהו. או יאמ' ויהי בהשמע דבר המלך ודתו שצוה לקבץ הנערות ובהקבץ הנערות שהוציאו צווי המלך אל הפועל נלקחה אסתר אל בית המלך ובא אל יד הגי שומר הנשים:

Verse 9

<b>ותיטב הנערה בעיניו.</b> ר"ל בעיני הגי והענין שישרה בעיניו:
<b>ותשא חסד לפניו</b> ר"ל שהיה נראה בעיני הגי כאלו אסתר היא נושאת עליה החסד והעניין שהיתה בעיניו כל כך חסידה כאלו היא חומר לחסד והחסד נשוא עליה לא נמצא כי אם בה ולא יסור ממנה ואפשר שחסד במקום הזה הוא במקום חן:
<b>ויבהל את תמרוקיה.</b> ר"ל ומיהר לזמן לה משיחותיה או רחיצותיה ולרוב מהירותו להמציאם לה דמה כאלו יעשה במעשיו פעולת בהלה. וכן ויבהילו להביא את המן. אל תבהל על פיך. ור' יונה הביא ויבהל את תמרוקיה עם נחלה מבוהלת. ואלהים אמר לבהלני ואמ' שענינם עניין הגדלה ורוממות והפלגה:
<b>ואת מנותיה</b> כמו מנה אחת אפים והם עניני אכילתה ושתייתה כמו למשה היה למנה. והעניין שהיה ממציא לה צרכיה וצרכי אכילתה בלא איחור כדי שתהיה שמינה ובריאה:
<b>ואת שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך</b> נבין מהפסוק הזה כי לכל אחת מהנערות שנקבצו בחצר בית הנשים לראות אי זו מהם תיטב בעיני המלך היו נותנים לה שבע שפחות לשרתה ולעשות לה כל הצריך וזה היו נותנים לה <b>מבית המלך</b> כלומר על הוצאת המלך. ואמ' כי זה מהר לתת לאסתר תמרוקיה ומנותיה ושבע הנערות הראויות לה כמו שנתן לשאר הנערות שנלקחו ולפיכך אמ' הראויות. ואפשר שכון באמרו הראויות לתת לה לומ' שנתן לה נערות ראויות לפי כבודה ולפי החן שמצאה בעיניו. ולשון ראויות ידוע בדברי רז"ל:
<b>וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים.</b> ר"ל שעשה שנוי לה בתת מנותיה ממה שעשה לשאר הנערות וכן שנה נערותיה מנערות שאר הנערות שנלקחו ולא תחשב ששנה אותם לרעה רק השנוי שעשה בה ובנערותיה היה לטוב בהיותה בבית הנשים. ובא <b>בית</b> בחסרון הבי"ת ור"ל שכל ימי היותה בבית הנשים שנה אותה ונערותיה לטובה. ואפשר שאמרו <b>וישנה ואת נערותיה</b> ר"ל ששנה מקומה ומקום נערותיה אל המקום הטוב והמובחר שבבית הנשים:

Verse 10

<b>לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה</b> מגיד הכתו' כי אסתר בעת שהיו שואלים אותה על עמה ועל מולדתה כלומ' מאי זה עם היא ומי הם קרוביה ובני ביתה והיולדים אותה והסבה היה כי מרדכי צוה עליה שלא תגיד זה. ויש לתמוה שהרי אסתר היתה בבית מרדכי וגדלה אצלו עד שנלקחה אל בית המלך ומרדכי היה בשושן הבירה שהיא עיר המלכות ואיך לא הכרוה והיא נלקחה מבית מרדכי ומה צורך היה לשאול על עמה ועל מולדתה. ואפשר לומ' כי בעת הקבץ הנערות הבריחה מרדכי חוץ מביתו או חוץ לעירו ובעת שנלקחה לא נלקחה במקו' שיכירו אותה כי היתה מסתתרת במקומות נכריות ולזאת הסבה לא הכירוה והיו שואלים על עמה ועל מולדתה. ומרדכי שצוה עליה שלא תגיד עמה ומולדתה חשב בלבו אני אסתירנה ואבריחנה בכל יכלתי שלא תלקח אל בית המלך ואם תהיה סבה אלהית שתלקח הוא טוב שלא תגיד עמה ומולדתה שלא תתגנה בעיני המלך בעבור עמה ומולדת' מצורף אל זה כדי שתוכל לשמו' תורת הש' בסתר ושלא תאכל נבלות ותשמור השבתות ולא ירגישו המשרתו' כי אם יודע הדבר שמא המלך יכריחנה או יהרגנה כי בעל כרחה נתפשה וידענו כי מרדכי היה מגדולי ישראל כי הנה הוא שלשי לשרים העולים עם זרובבל וכאשר ראה כי לא נבנה הבית שב אל עילם והיה בשער המלך בארמון והיא מעלה גדולה כי הנה דניאל הפקיד חביריו על מלכות בבל והוא היה בשער המלך ולולי שהיה מרדכי קודם מעשה אסתר ממשרתי המלך לא עזבוהו המשרתים להתהלך לפני חצר בית הנשים:

Verse 11

<b>ובכל יום ויום מרדכי מתהלך.</b> ר"ל היה מתהלך לפני חצר בית הנשים. <b>לדעת את שלום אסתר</b> אם היא צריכה לרופאים. ומה יעשה זה מקום ספק כי אחרי שאסתר לא הגידה עמה ומולדתה באי זה עניין היה יכול מרדכי לדעת את שלום אסתר ויש לומ' כי מרדכי בעבור שהיה יושב בשער המלך תמיד בעבור היותו שוער או שהיה ממונה שם על דבר מן הדברים היה יכול לחקור דרך רמז מה מפלנית אע"פ שהיה מסתיר שהיא מעמו וקרובתו כי אדם יכול לשאול על אשה נכריה אע"פ שאינה מעמו:
<b>ומה יעשה בה</b> ר"ל ומה היה נעשה ממנה אם היתה ראויה להקרא אל המלך והיאך שלומה ובריאותה:

Verse 12

<b>ובהגיע תר נערה ונערה לבוא אל המלך</b> ר"ל ובעת שהיה מגיע זמן כל נערה ונערה לבוא אל המלך בסוף היותה בבית הנשים כמנהג הנשים הנכנסות שם שהוא י"ב חודש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן בזה העניין באה הנער' אל המלך כי בעניין אחר לא תבוא אליו:
ופי' <b>תור</b> גבול וזמן כמו וראיתני כתור האדם המעלה שעניינו השגחת עלי והגעתני עד גבול מעלת האדם שהוא להיות מלך כי אין מעלה זמנית למעלה ממנה וכן תור נערה ר"ל הגבול האחרון מן הזמן הצריכה שתעמוד בבית הנשים ויש מפרשי' תור מגזירת ותור וגוזל כי הוא יבוא לעת מזומנת כמו וקול התור נשמע בארצינו שהוא מורה על התחדשות עת וזמן:
ןפי' <b>מקץ</b> בסוף כמו מקץ שבע שנים תעשה שמטה:
<b>כי כן ימלאו ימי מרוקיהן.</b> ר"ל כי בעניין זה ישלמו הימים שצריכה להתנהג על תמרוקיה והם משיחותיה ורחיצותיה:
<b>ששה חדשים בשמן המור.</b> המור הוא בושם שילקט כמו אריתי מורי והוא בושם נחמד וחלקו בפירושו החכמים:
<b>וששה חדשים בבשמים</b> הם מיני בשמים שהיו מתבשמות בהם:

Verse 13

<b>ובזה הנערה באה אל המלך.</b> כלומ' כשהיה משלים זמן עמידתה והוא מקץ היותה בבית הנשים י"ב חדשים בעניין זה הנערה היתה באה אחר זה אל המלך והוי"ו במלת ובזה ללא צורך באה פועל בינוני מהבניין הקל:
<b>את כל אשר תאמר ינתן לה לבוא עמה.</b> ר"ל כל איש או שר או נגיד שהיתה חפצה שתלך עמה לחברתה ינתן לה לבוא עמה בלכתה מבית הנשים עד בית המלך. והעניין שכל אחת מהם בלכתה אל בית המלך הייתה רוצה ללכת עם חבורת אנשים ונכבדים אחריו היותה מקוה למלוך. ויש מפרשים ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר וכן בהגיע תור נערה ונערה לבוא אל המלך היה מתהלך לפני חצר בית הנשים גם כן לראות אם תקרא אסתר אל בית המלך. ואמרו <b>ובזה הנערה באה אל המלך</b> הוא התחלת עניין שמגיד הכתו' שבזה העניין כל נערה ונערה היתה באה אל המלך שמדי לכתה שם כל מה שהיא תחפוץ שילך עמה ינתן לה לחברתה לילך עמה מבית הנשים עד בית המלך:

Verse 14

<b>בערב היא באה ובבקר היא שבה</b> אמ' כי כל נערה ונערה שהיתה הולכת אל המלך היתה הולכת אליו בערב ובבקר היתה שבה אל בית הנשים שיני ושיני תואר אל הבית כי בית יבא בלשו' זכר כמו ביתי יבנה בה. והבית הזה יהיה עליון. הבית הזה אשר אתה בונה כלומ' אל בית הנשים האחר כי שתי בתים היו שם ששניהם היו בתי נשים בבית הנשים האחד היו שם הבתולות והיה שומ' אותם הגי ובית נשים אחר היה ששם היו עומדות הפילגשים והם הנשים ששכבו עם המלך והיה שומר אותם שעשגז. ולפיכך אמ' כי הנערה היתה הולכת בערב מבית הנשים העומדות שם הבתולות אל בית המלך ובבקר היתה שבה מבית המלך אל בית הנשים השני ר"ל האחר ששם היו עומדות הפלגשים. ור' אברהם פי' אל בית הנשים שיני ר"ל פעם שני ובא פעם בלשון זכר כמו גם בפעם הזה. וטעם שומ' הפלגשים כי אחר ששכב המלך עמה לא ישכב עמה אדם אחר כי חרפה היא למלך רק תהיה מהפילגשים רק אם לא ימצא המלך טובה ממנה אז ימליכנה. ובא פילגשים עם יו"ד מ"ם בקבוץ הנקבות כמו נשים וכן באו אבות והם זכרים בקבוץ וי"ו תי"ו כקבוץ הנקבות:
<b>לא תבא עוד אל המלך כי אם חפץ בה.</b> יאמר כי הנערה שהלכה אל בית המלך ושולחה אחר זה אל בית הפילגשי' לא תחזור לעולם אל המלך רק אם היה חפץ בה המלך ואז היתה נקראת משם בשמה כלומ' תחזור האשה ששמה שם פלוני' אל בית המלך להיות מלכה:

Verse 15

<b>ובהגיע תר אסתר בת אביחיל דד מרדכי</b> אומ' הכתו' כי בעת שהגיע הזמן ללכת אסתר בת דדו שלמרדכי שהיה שמו אביחיל שעליו אמ' למעלה היא אסתר בת דודו אשר לקח אותה מרדכי להיות לו לבת לבוא אל המלך לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמ' הגי סריס המלך אמ' כי היא לא אמ' פלו' יבוא עמי לחברתי רק התנהגה על פי עצת הגי וזה אות על שכלה:
<b>ותהי אסתר נשאת חן בעיני על רואיה</b>. אמר כי כל רואיה היה נראה בעיניהן שהחן הוא דבר חוץ לשכל נשוא בה:

Verse 16

<b>ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו</b> הוא לכתה מבית הנשים אל בית המלך:
<b>בחדש העשירי הוא חודש טבת.</b> קרא טבת החודש העשירי בעבור היות ניסן ראשון לחדשי השנה וטבת הוא לשון פרסי או מדי. ונקראו החדשים בלשון הקודש על המספר בעבור האביב:
<b>בשנת שבע למלכותו.</b> זה מורה כי מן היום שנגזר על ושתי שלא תבא עוד אל המלך עד שנלקחה אסתר אל בית המלך היו ארבעה שנים כי עניין ושתי היה בשנת שלש למלכו:

Verse 17



Verse 18

<b>את משתה אסתר</b> ר"ל את משתה נשואי אסתר:
<b>והנחה למדינות עשה</b> ר"ל שנתן מנוחה ומרגוע למדינות אשר תחתיו שלא נגש אותם כמנהגו וזה עשה בעבור אהבת אסתר. ומלת והנחה שם כמו מנוחה:
<b>ויתן משאת כיד המלך.</b> ר"ל שנתן מתנות בנשואי אסתר כפי יכולתו שהיה מלך. ופי' <b>משאת</b> מנחה כמו ותרב משאת בנימין ממשאת כולם:

Verse 19

<b>ובהקבץ בתולות שנית</b> זה יורה כי באותם הד' שנים שהיו מעת גזירת ושתי עד שמלכה אסתר נקבצו שני פעמי' הבתולות ובפע' ראשונה לא ישרה אחת מהם בעיני המלך ואסתר היתה מן הנערות שנלקחו בפעם שנייה ולפיכך הזכיר בפעם השניה שנקבצו הבתולות שאז נלקחה אסתר מרדכי היה אז יושב בשער המלך כלומ' שם פקיד וממונה על דבר מהדברים וזאת היא הקדמה זכרה כדי לעשות התנצלות למרדכי מדוע לא היה נדחה מפני המן כמו שנבאר לפנים גם אפשר שנקבצו הבתולות פעם אחת כשנשא ושתי ועתה שנקבצו כשמלכה אסתר היא פעם שינית כמו שנבאר לפנים:

Verse 20

<b>אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה.</b> לשואלים אותה מזה לא למלך ולא לסריסים שהעמיד לפניה:
<b>ואת מאמר מרדכי אסתר עשה</b> בכלל מכל מה שהיה מגיד לה מרדכי:
<b>כאשר היתה באמנה אתו.</b> ר"ל היתה ממלאה מצותו כפי מה שהיתה בעניין האמונה עמו קיימת באמונתו. ואם הוא מעניין ויהי אומן את הדסה. ותשאהו אומנותו. האמונים עלי תולע. יהיה אמרו כאשר היתה באמנה אתו כלומ' ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כעניין שהיתה עושה בעת שהיתה גדילה אצלו ויהיה אמנה על משקל חכמה עצמה:

Verse 21

<b>ומרדכי יושב בשער המלך</b> היה יושב שם תמיד כי היה שוער או היה ממונה על דבר מן הדברי' שעמידתו שם היתה הכרחית:
<b>קצף בגתן ותרש</b> ר"ל קצף בגתן וקצף גם כן תרש ועניין הפסוק כן בימים ההם בהיות מרדכי יושב בשער קצפו בגתן ותרש כלומ' כעסו על המלך ולא הזכיר הסבה ומתוך הכעס שכעסו בקשו לשלוח יד במלך אחשורוש:
<b>סריסי המלך</b> ר"ל שני שרי המלך <b>משמרי הסף</b> ר"ל משוערי המלך בחצר הפנימית. ואמ' משומרי המלך לפי ששומרי השערים הם רבים כפי רבוי השערים. וגם שצריכים להתחלף תמיד ולפיכ' אמ' כי אלה השנים היו מכלל השוערים. ובספר יוסיפון בן גוריון כתו' בימים ההם בשבת מרדכי בשער המלך ויכר לחישת שני סריסי המלך שוערים אשר יעצו להרים יד במלך ולהתיז את ראשו למען שאת אותו למלך מקדון כי אז התעוררו מלכי מקדון על מלכי פרס וגומ' ויהי כאשר נתלו הסריס' ויקצוף המן מאד על אשר נתלו יועציו ויבקש המן להשמיד את כל היהודים:

Verse 22

<b>ויודע הדבר למרדכי</b> הזכיר הכתו' כי הדבר בא לאזני מרדכי אם ששמע דבריהם אם שהגידו לו הדבר אנשים אחרים או הרגיש זה מתנועותיהם:
<b>ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי.</b> הגידה למלך כי מרדכי גלה סוד המתנכלים עליו להמיתו כדי לחבבו בעיני המלך ושיתן לו מעלה בעבור זה:

Verse 23

<b>ויבוקש הדבר וימצא</b> אומ' שהמלך חיפש אחר הדברים לדעת אם אמת הדבר ונמצא אמת ומתוך כך נתלו שניהם על העץ במצות המלך:
ואמ' <b>ויתלו שניהם</b>. ר"ל כל אחד משניהם כמו ויקבר בערי גלעד:
<b>ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך</b> מזכיר הכתו' כי זה החסד שעשה מרדכי להציל המלך צוה המלך שיכתב בספר דברי הימים כלומ' בספר שכתו' בו הקורות העוברו' על המלך ואמרו <b>לפני המלך</b> רמז כי המלך לא האמין לסופריו שיכתבו זה הדבר שלא בפניו וצוה בעבור זה שיכתב בפניו כדי שיזכור לגמלו טובה על זה:

Chapter 3



Verse 1

<b>אחר הדברים האלה</b> היא אחר חמש שנים כי בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש נתלה המן והמעשה הנז' היה בשנת שבע למלכותו:
<b>את המן בן המדתא האגגי</b> ר"ל מזרע אגג מלך עמלק:
<b>וינשאהו</b> הרים מעלתו:
<b>וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו.</b> מנהג עוד היום בחצרות המלכים שהעליה אשר שם כסא המלוכה. וישב שם המלך עם שריו יש מקום בראש העליה שהוא גבוה משאר מקומות העליה ויעלו אליו במדרגות ושם באותו המקום עומד כסא המלוכה וסמוך לה באותם המדרגות מעמידים כסאות לשרי המלכים וכפי מעלת האיש יעמידו כסאו קרוב אל המלך ולפיכך הזכירו הנה כי המלך צוה שיושם כסא המן למעלה מכל כסאות השרים אשר עמו:

Verse 2

<b>וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן</b> הזכיר כי עבדי המלך שהיו עומדים קבועים בהכרח בשער המלך היו כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך שיעשו האנשים שיעשו לו להמן. והזכיר עבדי המלך אשר בשער לפי שאין להם מנוס שלא יפגשם המן בצאתו ובבואו. ומרדכי שהיה משמרתו גם כן בשער המלך לא היה יכול להדחות מפני המן כי היה יכול להדחות היה נדחה באהבה כדי שלא לעבור על מצות המלך. מרדכי לא היה כורע להמן ולא די שלא היה כורע שהוא כפיפת הכרעים אלא אפי' השתחויה בעלמ' לא היה משתחוה אליו. ויש להאמין שהכריעה וההשתחויה שהיו כורעים ומשתחוי' להמן היו עושים אותם מעין הכריע' וההשתחויה שהיו עושים לדבר הנעבד ובעבור זה לא היה מרדכי כורע ומשתחוה להמן. וכן כתו' בספר יוסף בן גוריון:
ויתפלל מרדכי היהודי ויאמר גלוי וידוע לפני כסא כבודך אדון כל העולם כי לא מגובה לבי ולא מרום עיני עשיתי זאת אשר לא השתחויתי לעמלקי הזה המן כי מיראתך התגריתי בו לבלתי השתחוות לו ויראתי מפניך אלהי אדון עולם לבלתי תת כבודך לבשר ודם ולא רציתי להשתחות לזולתך כי מי אני אשר לא אשתחוה להמן כי על תשועת ישראל הייתי לוחך הנעל אשר ברגלו ועפרו אשר ידרוך.

Verse 3



Verse 4

<b>ולא שמע אליהם</b> ר"ל לא האמין להם ולא קיבל בלבו לעשות כהם:
<b>ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי.</b> ר"ל הגידו להמן כמו שאין מרדכי כורע ומשתחוה כדי שיתכון לעבור לפני מרדכי כדי לראות אם יתקימו דברי מרדכי ויעמד קיים שלא לכרוע ולהשתחוות לו אחרי שירגיש המן בזה ויכון לעמוד לפניו לנסו' זה:
<b>כי הגיד להם אשר הוא יהודי.</b> ר"ל כי מרדכי הגיד לעבדי המלך אשר בשער המלך כי הוא יהודי ואינו רשאי להשתחות ולכרוע לפני בשר ודם ולכן הגידו להמן לידע ולראות אם יעמד מרדכי קיים באמונתו:

Verse 5

מגיד הכתו' כי המן שם אל לבו לראות אם אמת הדבר וראה שאין מרדכי כורע ומשתחוה לו. <b>וימלא המן חמה</b> ר"ל נתמלא כעס וחמה על דבר זה:

Verse 6

<b>ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו</b> ר"ל היה דבר קטן ונבזה בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו בעבור שהגידו לו כי עם מרדכי והם כלל היהודים אשר במדינות המלך הם רבים ומתוך שידע שהם רבים ביקש להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש אחרי שהם מעמו שלמרדכי:

Verse 7

<b>שתים עשרה.</b> אין בכל המקרא אות שבאית בראשית התיבה ואחריה בג"ד כפ"ת אלא ברפה זולתי שתי שתים שתים ואמרו קצת בעלי הלשון כי הדגש הזה מביא נו"ן ודינו להיות שנתים כי מן שנים הוא בא והוסיף לנקבה תי"ו וזה לא יתכן כי דגש קל אינו נבלע בו אות לעולם כי אם היה כך היה אומ' שַּׁתַּים השי"ן דגושה והתי"ו בדגש חזק וכן שתי שַּׁתֵּי ואומ' מקצתם כי הוא חסר אלף ודינו אשתים:
והזכיר הכתו' כי המן ברצותו להשמיד ולאבד את כל היהודים הלך לקראת נחשים ורצה לראות בדרך קסם ונחש ודרך גורלות מתי עת ראוי לפי הגורלות להשמידם ולאבדם והעת שרצה לדעת זה היה בחודש הראשון לחדשי השנה שהוא חודש ניסן ועמד הקוסם והפיל פור שהוא הגורל לפני המן ובמעמדו ונסה מיום ליום כלומ' לראות באי זה יום מימי החודש ובאי זה חודש מחודשי השנה טוב להשמידם ונפל הגורל לחודש שנים עשר שהוא חודש אדר והיה מורה הגורל שאז טוב לאבדם:
ומלת לחודש (בה)[בא] דבקה עם שנים עשר וכאלו אמ' הכתו' ומיום ליום ומחודש לחודש לחודש שנים עשר. ובעבור שהיו באים לחודש לחודש שנים זה אצל זה קצר הכתו' האחד מהם. והעניין הכתו' שהפיל המפיל הגורל מיום ליום כלומ' לבחור היום הראוי לאותו המעש' מבין שאר הימים. וכן מחודש לחדש לבחור החודש הראוי מבין שאר החדשי'. ונפל הפור לחדש שנים עשר. ויש להאמין שכמו שנפל הפור על חודש אדר כן נפל הפור על יום שלשה עשר בו. אע"פ שלא נזכר ונבין זה מאמרו אחר זה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים וגומ' ביום אחד בשלושה עשר הוא חודש אדר. ואע"פ שבחיק יוטל את הגורל מיי' כל משפטו והוא ית' סבב ביאת הגורל על החודש הרחוק מניסן שבו הפילו הגורל המרחק הקצה כדי שיתכנו הסבות בנתים להציל את ישראל:
ומלת פור היא מלה פרסית ופי' גורל והנה הוא הפך בחודש הראשון הוא חודש ניסן שהזכיר השם שהוא בלשון עברי שהוא החודש הראשון ואחריו הזכיר הוא חודש ניסן שהוא שם פרסי:
והסבה שבקש להשמיד היהודי' אע"פ שהזכיר הכתו' כי היתה בסבת מרדכי שלא כרע ולא השתחוה לו יש לומ' כי זה המעשה העירו לחשוב לאבד את ישראל. מצורף אל זה שכעס על מרדכי שבסבתו נתלו שני יועציו כאשר כתבנו ועל כל זה שהוא היה עמלקי מזרע אגג וכן כתו' בספר יוסף בן גוריון רק בימי אחשורוש כמעט אבד זיכר עם יהודה מכל מלכות פרס באיבת איש עמלקי אשר שמו המן בן המדתא כי גדל אותו המלך אחשורוש והיה עושה כרצונו בכל מלכותו וחשב להשמיד את זיכר יהודה מכל ממשלת פרס על אשר לא קם לפניו מרדכי היהודי מן הפרתמים אשר לבנימן המה השועים גבורי בנימן אשר באו עם מלכם שאול בשדה העמלקי ויכו את עמלק מכה רבה ועצומה מאד מחוילה עד בואך שור מהלך ימים רבים וישליכו מהם יותר מחמש מאות אלף פגרי מתים בעם עמלק כל אלה במלחמת המלך שאול בעם עמלק סילה וישפוך נפשות בכל ארץ עמלק אנשים ונשים וטף על אלף אלפים עלה המניין ועל כן על המלחמות אשר נלחם בם שאול בחיר יי' על כן שמר איבה המן האגגי בעם יהודה ועל כל שבט בנימן:

Verse 8

<b>ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד.</b> אחרי שהפיל המן הגור' וידע היום והחודש הראוי אל זה הלך למלך להלשין את ישראל. ואמ' <b>ישנו עם אחד</b>. כלומ' יש עם אחד שהוא מפוזר ומפורד בין העמים שהם בכל מדינות מלכותך. ומלת ישנו הנו"ן נוסף ומשפטו ישו וכן אם ישך מצליח דרכי. ועתה אם ישכם גם אפשר שהנו"ן והוי"ו נוספין ומשפטו יש עם אחד ואמרו ישנו עם אחד בא על דרך ותפתח ותראהו את הילד:
[יש מפרשין מפוזר ומפורד שיפרדו איש מעל אחיו כל כך הוא רע כולו.]
<b>ודתיהם שונות מכל עם.</b> ר"ל נימוסיהם ומנהגותיהם הם משונות מנימוסי שאר העמים ומנהגותיהם וכאלו אמ' ודתיהם שונות מדתי כל עם:
<b>ואת דתי המלך אינם עושים.</b> כלומ' של די שדתיהם שונות אלא שלא ישמרו נימוסיך ודתותי' כפי מצותך והנה כל עם ועם שמרו חוץ מהם:
<b>ולמלך אין שוה להניחם.</b> כלומ' למלך אין דבר שישוה כלום. ותועלת להניחם בחיים. או ר"ל אינו דבר נכון:

Verse 9

<b>אם על המלך טוב יכתב לאבדם.</b> ר"ל אם על המלך טוב בעיניו דבר זה יכתב אל השרים והפחות אשר בכל מדינותיך לאבד אותם:
<b>ועשרת אלפים ככר כסף אשקול אל גנזי המלך</b> כלומ' אם תחשוב שיש היזק בדבר זה אליך בעבו' תועלת שתקבל בעמדם בארצך אני אשקול עשרת אלפים ככר כסף ואתן אותם על ידי עושי מלאכתך שיביאו' אל גנזיך:
וגנזי הם האוצרות ונקראים גנזי בעבור היות הממון גנוז בהם וכן גנזי ברומים:
ואמ' עשרת אלפים ככר כסף הוא חסר ור"ל ועשרת אלפים אלפי ככר כסף והנבואה עודד הנביא:

Verse 10

<b>ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן.</b> אמ' כי המלך הסיר טבעתו אשר בו חותמו מעל ידו ונתנה להמן שיכתוב ספרים ויחתום לרצונו:
ואמ' <b>בן המדתא</b> יש לנו להאמין כי היה שם אביו של המן המדתא בה"א ואין הה"א במלת המדתא ה"א הידיעה כי ה"א הידיעה לא תבא על שם עצם. ואם היא ה"א הידיעה יהיה המדתא שם תואר לא שם עצם:

Verse 11

<b>הכסף נתון לך.</b> ר"ל הכסף שאמרת ליתן לי הנני נותן אותו לך במתנ' והעם נתון לך גם כן לעשות בו כטוב בעיניך. ומלת נתון לך עומדות במקום שנים וכאלו אמ' הכסף נתון לך והעם נתון לך לעשות בו כטוב בעיניך:

Verse 12

<b>אחשדרפני המלך</b> הם שרים נכבדים ומלת אחשדרפנים היא מלה מורכבת והם השרים אשר בעיר הרואים פני המלך תמיד וכבר פירשתי בפסוק הראשון כי אחש היא מלה ידועה בלשון פרס ומדי יקדימוה בשמות ויאמרו אחש דרפנים אחשורוש אחשתרנים על דרך שאנו מקדימין אל במלת אלחנן אלעזר ודומ':
<b>ואל הפחות</b> מן לחם הפחה לא אכלתי להיות פחם בארץ יהודה ומלת הפחות חסרת תי"ו השורש והנכון שהאחד פחה בה"א ופחת יהודה סמוך ומלת פחם כמו פחתם כמו הולך בשוק אצל פנה והמ"ם סימן הרבים. והפחות הם שרים וממונים על הנהגת העיירות והדומה לזה:

Verse 13

<b>ונשלוח</b> מקור מבניין נפעל בתוספת נו"ן וכמהו ונחתום בטבעת. ונרוץ הגלגל אל הבור. ור' אברהם כתב ופי' ונשלוח שם התואר מבניין נפעל כמו נשאול נשאל דוד:

Verse 14



Verse 15

<b>הרצים יצאו דחופים בדבר המלך</b> שהמלך צוה שיהיו נחפזים ללכת. או אמ' יצאו דחופים שדחפם המן והיו מוליכים הספרים שהם דבר המלך:
<b>והדת נתנה בשושן הבירה.</b> שנקבע זה הנימוס להיות דת פסוק:
<b>והעיר שושן נבוכה.</b> בעבור שהיו שם יהודים רבים ומתוך כך עמדו נבוכים היהודים ואוהביהם. ומלת נבוכה פועל עבר מבניין נפעל על כן היא מלעיל מגזרת נבוכים הם בארץ כאדם שהשתבש ולא ידע מה יעשה:

Chapter 4



Verse 1

<b>ומרדכי ידע.</b> ר"ל ומרדכי כאשר ידע זה הדבר מיד קרע בגדיו ויצא בתוך העיר וילבש שק ואפר. ר"ל שלבש שק כדרך המתאבלים והעלה אפר על ראשו כי האפר איננו דבר שילבישוהו האנשים:
<b>צעקה גדולה ומרה.</b> ר"ל ומורה מרירות כי לא כל הזעקות יורו מרירות נפש:

Verse 2

<b>עד לפני שער המלך</b> ר"ל עד המקו' אשר לפני שער המלך והסבה שלא הלך עד שער המלך ששם היה פקיד וממונה היתה כי אין דרך ארץ או אין רשות לאדם לבוא אל שער המלך כי הוא דרך בזיון למלכות:

Verse 3

<b>מקום אשר דבר המלך.</b> באו שלשה סמוכים זה אחר זה:
<b>ודתו מגיע</b> מלת מגיע דבקה עם דבר המלך כי על מלת ודתו היה אומ' מגעת בלשון נקבה כמו שאמ' למעלה ודתיהם שונות מכל עם בלשון נקבה:
<b>אבל גדול ליהודים</b> ר"ל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול מגיע ליהודים:
<b>ומספד</b> ר"ל דברי קינות:
<b>שק ואפר יוצע לרבים.</b> יוצע במקום הזה הוא עבר מבניין פועל והיו"ד בו היא פ"א הפועל אמנם תחתיך יוצע רמה הוא עתיד מבניין הופעל והיו"ד בו לעתיד. ופי' יוצע מלשון מצע ועניינו עניין פרישה והצעה:

Verse 4

<b>ותבואנה נערות אסתר וסריסיה</b> אמ' ותבונה בעבור מלת נערות הסמוכה לה כי על מלת וסריסיה היה אומ' ויבואו ודרך פעלים לבוא כפי המלה הסמוכה לה. ואמ' <b>ויגידו לה</b> כי אע"פ שבאו לאסתר נערותי' וסריסיה מכל מקום המגידים היו הסריסים כי אין דרך הנשים לדבר בפני האנשים או אמ' הכתו' ותבאנה נערות אסתר וסריסיה באו גם כן והגידו לה הדבר:
<b>ותתחלחל המלכה מאד.</b> בא כפול הפ"א והלמ"ד ועניינו אחזתה חלחלה כמו חיל כיולדה:
<b>ולא קבל</b> ר"ל ולא קבל לעשות להסיר שקו מעליו או לא קבל הבגדים ששלחה לו:

Verse 5

<b>מסריסי המלך אשר העמיד לפניה</b> ר"ל להתך שהיה מסריסי המלך שהעמיד המלך לפניה לשרתה:
<b>ותצווהו על מרדכי</b> ר"ל צותה אותו ללכת אל מרדכי כדי לדעת ממנו מה זה הדבר שהוא עושה ועל מה זה הוא עושה ככה:

Verse 6

<b>ויצא התך אל מרדכי אל רחוב העיר אשר לפני שער המלך</b> ובא קצר שהיה צריך לומ' ושאל אותו מה זה ועל מה זה. ואז הגיד לו מרדכי את כל אשר קרהו כלומ' ספר לו כל המעש' מראש ועד סוף וכמו שכל זה אירע בסבת המן שלא רצה לכרוע ולהשתחוות לו:
<b>ואת פרשת הכסף אשר אמר המן</b> ר"ל והגיד לה גם כן ביאור הכסף אשר אמ' המן לשקול על גנזי המלך בעבור היהודים כדי לאבדם והטעם למחות שמם:
ואמ' <b>אשר אמ' המן</b> בעבור שאמ' ליתנם למלך ולא נתנם כי המלך אמ' הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך:

Verse 7



Verse 8

<b>ואת פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן להשמידם נתן לו.</b> נתן מבניין נפעל. והנו"ן מובלע בתי"ו. אמ' שנתן להתך העתק פתשגן כתב הדת שניתן בשושן כדי להשמידם כדי להראותו לאסתר אמ' לו שיגיד לה כל המאורע ומלת <b>פתשגן</b> באה בארמית פרשגן אגרתא ותרגו' ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה ית פרשגן אוריתא דמשה. ואמ' אשר נתן בשושן כי היא עיר מושב המלך. ור' אברהם פי' פתשגן כתב הדת אשר נתן להשמיד אותם אשר בשושן כי לפי דעתו שושן היא עילם ושם היו היהודים:
<b>ולצוות עליה.</b> ר"ל ואמ' להתך גם כן שיצוה לאסתר מצידו שתבוא אל המלך ותתחנן לו ותבקש מלפניו על עמה. ואמרו <b>ולבקש מלפניו על עמה</b> רמז לה שתודיע אל המלך כי העם שצוה להרוג ולאבד הם עמה:

Verse 9



Verse 10

<b>ותאמר אסתר להתך ותצוהו אל מרדכי</b> ר"ל שאסתר אמרה להתך הדברים שיזכור אחר זה ובדרך צווי אמ' לו שילך אל מרדכי ויאמ' לו אילו הדברי':

Verse 11

<b>כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים.</b> כלומ' אפי' העם יודעים זה אשר כל איש ואשה אחת דתו להמית. ר"ל אחת היא דתו שלאיש שילך שם שיוליכוהו להמיתו. או ר"ל אחת היא דת המלך לכל להמית לעולם:
<b>לבד</b> יבוא עם מ"ם או מאחריו או מלפניו לבד מאחד והוא לבד בך אזכיר שמך:
<b>יושיט</b> הוא תרגום ישלח ואין לו ריע במקרא רק בזה הספר. ויושט המלך לאסתר:
<b>שרביט.</b> מלה רביעית והוא השבט. ויש אומ' שהרי"ש נוסף כרי"ש שרשרת ואינינו נכון כי הרי"ש אינה מהאותיות המשרתות רק נכפל ככפל פ"א ונאפופיה גם רי"ש סגריר:

Verse 12



Verse 13

<b>אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים.</b> תדמי ר"ל תחשבי מגזרת כאשר דמיתי ושניהם מגזרת דמיון במחשבת הנפש. ר"ל אל תחשבי בנפשך שתמלטי בעבור היותך בבית המלך יותר משאר היהודים שנענשו למיתה. ובאה מלת <b>בית</b> בחסרון הבי"ת:

Verse 14

<b>כי אם החרש תחרישי בעת הזאת</b> כלומ' אם תשתקי בעת הצורך הזה מלהליץ טוב בעדינו יכול להיות שריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר אחרי שלא יבוא על ידך וכלל היהודים ינצלו ואת ובית אביך תאבדו בעבור שתתרשלו מהצלתינו ודגשות צ"די והצלה לחסרון נו"ן השורש:
<b>ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.</b> כלומ' יכול להיות שלא הגעת למעלת המלוכ' רק בעבור זה העת שהוא עת צרה כדי שתציל אותם וכאלו לא כוון הש' שתעלי למעלת המלוכ' רק בעבור שתהיי למגן ולצנה לישראל בזה העת. ויש מפרשים ומי יודע אם לעת כזאת כלומ' אם לשנה הבאה תהיי במעלת המלוכה כמו שאת עתה ואמ' הגעת במקום תגיעי. והפירוש הראשון נכון:

Verse 15



Verse 16

<b>לך כנוס.</b> ר"ל לך אסוף. וכמוהו לכנוס את הגוים. ועת כנוס אבנים:
<b>הנמצאים</b> בא הצד"י בשוא כמו אתם נטמאים ומשפטם בקמץ:
<b>וצומו עלי</b> ר"ל וצומו בעדי:
<b>לילה ויום</b> ר"ל שכל יום יהיה כ"ד שעות שהם לילה ויום כדי שירחם השם עלי בעבור צומכם:
<b>ובכן</b> ר"ל ובעניין הוא כן כלומ' ובעניין זה. גם אפשר שמלת <b>ובכן</b> היא תרגו' ואז כי תרגום ואז ובכן:
<b>אבא אל המלך אשר לא כדת</b> כלומ' אלך לפניו בהיותי בתעני' שפלה נכנעת ודכאת רוח מה שאין מנהג ללכת לפני המלכים כן. או יאמ' אבא אל המלך אע"פ שלא נקראתי ללכת לפניו וזה הוא אשר לא כדת:
<b>וכאשר אבדתי אבדתי.</b> כלומר ואם לא יושיט לי המלך את שרביט הזהב לא אחוש כי בשני העניינים אני אבודה כי אם לא אלך לפניו הנני חושבת עצמי אבודה באבדן ישראל. ואם לא יושיט לי המלך את שרביט זהבו אחת דתי להמית ואחרי שבשני העניינים אבודה טוב שאסכן עצמי ואמות ביד המלך מלראות באבדן מולדתי או יאמ' וכאשר אבדתי שאינני יושבת עם עמי אובד לגמרי ובא פועל עבר תחת עתיד והטעם על מחשבתה וכמהו וכאשר שכלתי שכלתי:

Verse 17

<b>ויעבר מרדכי.</b> ר"ל שעבר בתוך העיר להגיד להם לישראל דברי אסתר. ועשה ככל אשר צותה עליו אסתר שצמו בעבורה שלשת ימים לילה ויום:

Chapter 5



Verse 1

<b>ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות</b> ר"ל אחרי שצותה צמה שני ימים לילה ויום הלכה ביום השלישי בעודה בתעניתה ולבשה בגדי מלכות ובא קצר:
<b>ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך</b> בעבור שהיו שם חצר לפנים מחצר אמ' כי אסתר עמדה בחצר הפנימי שזה החצר היה נוכח החדר שלמלך והמלך היה יושב בזה החצר ומושכו היה נוכח פתח הבית ר"ל החצר שנכנסה בו אסתר עד שכנסה אסתר אל המלך ראתה המלך עומד לנגדה:

Verse 2

<b>ויהי כראות המלך את אסתר עומדת בחצר נשאה חן בעיניו</b> וכתו' בספר גוריין וישא המלך את עיניו וירא את אסתר עומדת למול פניו ותבער בו חמתו מאד על אשר הפרה המלכה את תורתו ותבא לפניו בלא קריאה ותשא אסתר את עיניה ותרא את פני המלך והנה עיניו בוערות כאש מן החימה אשר בלבו ותכר האשה את קצף המלך ואת חרונו ותתבהל האשה מאד ותפג רוחה ותשם ראשה על הנערה הסומכת ימינה וירא אלהינו וירחם על לחץ עמו ותקצר נפשו בעמל ישראל ובצרות היתומה אשר בטחה עליו ויתן לה חן לפני המלך ויוסף יופי על יופיה והוד על הדרה ויקם המלך בבהלה מכסאו וירץ אל אסתר ויחבקה וינשקה ויסמכה בזרועו ויאמר לה מה לך ולפחד הזה אסתר המלכה כי הדת הזאת אשר לנו אינינה שולטת עליך באשר את המלכה ורעיתי ויקח שרבי' הזהב וישם על ידה ויאמר לה מדוע לא תדברי אלי. ותאמר אסתר ראיתי אותך אדוני המלך ונבהלה נפשי מפני כבודך ומפני גדולת תפארתך ויהי כדברה ותשב עוד ותשם ראשה על הנערה כי עייפה נפשה בצום ובצרה ויתבהל המלך מאד ויבך על פני אסתר וכל משרתי המלך מתחננים למלכה לדבר למלך להטיב נפשו בראותם את צרת אדוניהם:
<b>ויושט</b> שרשו ישט ובא מן ישט ויושט כמו מן ירד ויורד רירו אל זקנו. ומן יסף ויוסף עוד בלק. והוא עתיד מהבניין הכבד הנוסף:

Verse 3

<b>מה לך אסתר המלכה.</b> כלומ' לך שאת עצובת רוח. <b>ומה בקשתך</b> כלומ' ומה תרצה לבקש ממני שבאת לפני ולא נקראת ואם תהיה בקשתך עד חצי המלכות ינתן לך. ופי' ינתן לך. ר"ל חפצך או דברך:

Verse 4

<b>יבא המלך והמן היום.</b> ראשי התיבות נרמז בהם הש' בן ארבע אותיות ודרשו רז"ל היום יבא המן ומחר לא יבא לרמוז כי למחר יתלה. ואמרה יבוא המלך והמן אל המשתה אשר עשיתי לו כי שמה בלבה להגיד למלך באותו המשתה דבר המן שבקש להשמי' את עמה. ואמ' <b>אשר עשיתי לו</b> ולא אמ' אשר עשיתי להם לחלוק כבוד למלך:

Verse 5

<b>מהרו את המן.</b> ר"ל הביאוהו מהרה ומלת מהרו היא צווי מהבניין הדגוש והוא על משקל דברו. גם נכון שיהיה צווי מהבניין הקל ובא על דרך משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח. והוא פעל יוצא. וכן מהר המלט שמה. עניינו מהר נפשך:

Verse 6



Verse 7



Verse 8

<b>יבא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך.</b> לא רצתה אסתר לשאול דבר אז רק אמרה יבוא המלך והמן מחר אל המשתה אשר אעשה להם מחר. ומחר בהיותינו על המשתה אעשה כדבר המלך לשאול שאילתי. והסבה שלא שאלה אז היא כי לא ראתה שצמחה שום ישועה ורצתה לעכב שאלתה עד למחר עד אשר תראה מה ילד יום ואם הצומות שעשו ישראל בעבורה יעשו פרי טוב:

Verse 9

<b>ולא זע ממנו</b> ר"ל לא נזדעזע ממנו והוא חסר פ"א כמו והיום רד מאד מגזרת ולא יחגרו ביזע. או הוא מן השניים וכמוהו ביום שיזועו שומרי הבית פחד ותנועה:

Verse 10

<b>ויתאפק.</b> ר"ל משל בעצמו והתגבר והתחזק ולא גלה סודו בחצר. וכמוהו ולא יכול יוסף להתאפק עניינו ולא יכול לסבול:

Verse 11

<b>ורב בניו</b> ר"ל גדולת בניו. או ר"ל שספר כי אע"פ שיש לו רוב בנים לא ישוה לו כלום בראותו מרדכי:

Verse 12

<b>אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי.</b> ר"ל גם יש לי מעלה אחרת על כל המעלות הנזכרות שאסתר המלכה לא זמנה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי:
<b>וגם למחר אני קרוא לה עם המלך.</b> ר"ל וגם בעבור מחר אני קרוא מצוה לאכול ולשתות עם המלך:

Verse 13

<b>וכל זה איננו שוה לי.</b> ר"ל כל אילו המעלות הנזכרות אינם שוים בעיני כלום בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך ואינו חולק לי כבוד ובא קצר:

Verse 14

<b>יעשו עץ גבוה חמשים אמה</b> כדי שיראה למרחוק מי שיתלה עליו ומחר בבקר אמר למלך שיצוה שיתלו את מרדכי עליו ובוא אחר זה עם המלך אל המשתה שתעשה אסתר שמח:
<b>ויעש העץ</b> ר"ל שעשאו על ידי צווי:

Chapter 6



Verse 1

<b>בלילה ההוא נדדה שנת המלך</b> הזכיר הכתו' כי היתה סבה אלהית שנדדה שנת המלך מעיניו שלא יוכל לישן וצוה להביא את ספר הזכרונות שהיו כתובים דברי הימים שעברו והיו נקראים לפני המלך בצוויו כי מתוך שלא היה יכול לישן היה רוצה לעבור השעות ההם בקריאת הדברים שעברו בזמנו לפניו כדי שיתענג בשמיעתם:

Verse 2



Verse 3

<b>יקר</b> הוא שם ולעולם הוא קמוץ רק אם היה סמוך כמו ואת יקר תפארת גדולתו ימים. ואם היה שם התואר יהיה היו"ד קמוץ בקמץ גדול וכאשר יסמך יתערב עם השם הסמוך יקר רוח איש תבונה. והטעם יפריש ביניהם:

Verse 4

<b>על העץ אשר הכין לו.</b> הכנוי במלת לו שב אל מרדכי לפי מחשבתו ועל דרך האמת הכנוי לעצמו:

Verse 5



Verse 6

<b>חפץ ביקרו.</b> ר"ל שהמלך חפץ לעשו' לו יקר:
<b>ויאמר המן בלבו</b> אפשר שגלה סודו לאחר או אמ' כן הכותב דרך סברה או יאמ' שנכתבה ברוח הקודש:
<b>למי יחפוץ.</b> ומצאנו ודרכו יחפוץ והם שני משקלים:

Verse 7



Verse 8

<b>יביאו</b> ר"ל המשרתים:
<b>ואשר נתן כתר מלכות בראשו.</b> ר"ל והסוס שניתן כתר מלכות בראשו כי היה דרכם לתת כתר בראש הסוס שירכב בו המלך ואין אחד מעבדי המלך רשאי לרכוב עליו:

Verse 9



Verse 10



Verse 11



Verse 12

<b>וישב מרדכי אל שער המלך</b> שהיה משמרתו שם:
<b>והמן נדחף אל ביתו.</b> כלומ' שהלך במרוצה נדחף כאלו היה נדחף מאחרים:
<b>וחפוי ראש.</b> פעול והוא מגזרת ויחפהו ור"ל וראשו מכוס' שכסה פניו שלא יראוהו לרוב בשתו וכלמותו:

Verse 13

<b>אם מזרע היהודים מרדכי.</b> ר"ל אחרי שמזרע היהודים הוא מרדכי שהחלות לנפול לפניו לא תוכל לו רק נפול תפול לפניו. ואמ' כן כי בבוא איד הרשע לא יתנבאו אליו טוב או יאמ' אם מזרע היהודים אסתר. מרדכי אשר החלות לנפול לפניו וגומ':

Verse 14

<b>עודם מדברים עמו.</b> בעודם מדברים עמו או עודם היו מדברים עמו:
<b>ויבהילו להביא את המן.</b> ר"ל הוליכוהו בבהלה וכמוהו אל תבהל על פיך מבוהלים ודחופים עניינם המהירות והנחץ והחפזון:

Chapter 7



Verse 1

<b>תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי.</b> כלומ' איני שואלת דבר אחר ממך רק שתנתן לי נפשי שכבר נלקחה בשכר שאלתי כי נענשתי אני בכלל עמי להשמיד להרג ולאבד וכן ינתן לי עמי שנענשו למיתה גם כן בשכר בקשתי. והסבה שאני אומ' תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי היא כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד כי אחרי שנענש כל עמי נענשתי אני בכללם. ואמ' נמכרנו מבניין נפעל כלומ' אחר מכרנו:

Verse 2



Verse 3



Verse 4

<b>ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי.</b> מלת ואלו מורכבת מן אם לו. וכן ואלו חיה אלף שנים או יהיה האל"ף נוסף ומשפטו ולו. ואמרה אלו להיות עבדים ושפחות נמכרנו הייתי שותקת כי אין הצר כלומ' אין זאת הצרה שהזכרתי להיות לעבדים ולשפחות שוה ודומה לנזק המגיע לנו מפאת המלך שצוה לאבדנו מו העולם. ובעבור הנזק המועט להיותינו נמכרים לעבדים ולשפחות הייתי שותקת אמנם הנזק המגיע לנו מפאת גזרת המלך הוא כל כך רב שלא אוכל להחריש. או יאמ' ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו שהיו דמי מכירתינו ליד המלך החרשתי ואין צרת אבודינו קשה בעיני כמו שקשה עלי הנזק המגיע למלך מפאת זה הדבר שהוא נשכר בעמידת היהודים במלכותו. ולפי זה הפי' יהיה צר במקום הזה במקום צרה כמו צר ומצוק מצאוני. או יאמ' ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו הייתי מחרשת כי אין הצרה הזאת שוה בעינינו מאומה אע"פ שאין למעלה ממנה אחר הריגה והייתי שותקת כדי שלא יבוא המלך לידי נזק במחשבתו והעניי' שהייתי סובלת מכירתינו לעבדי' ולשפחות ולא היה נחשב בעיני למאומה כדי שתמלא מצותיך ולא תנזק מחשבותך. ואם יהיה הצר במקום הזה שם התואר להמן שהוא צורר היהודי' אמ' ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו לתועלת המלך החרשתי אמנם המן הצר אינו שוה עם המלך בעניין ההפסד כי ההפסד הוא כולו למלך. ולהמן אינו מגיע הפסד באבוד היהודי' ולשון נזק בלשון ארמית ומלכא לא להוי נזיק:

Verse 5

<b>ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה.</b> אמ' פעמ' ויאמר וזה מורה שהמלך כעס מיד ומרוב כעסו אמ' מי הוא זה. ואי זה הוא. והוא כפל עניין במלות שונות כי אמרו ואי זהו הוא כמו מי הוא זה בשוה. ולרוב כעסו כפל דבריו כאדם האומר בכעס מי זה אמור מי זה אמור מהרה כי כן דרך המדבר בכעס או רצה לומ' באמרו ואי זהו כלומ' ובאי זה מקום או ואי זה מקום הוא מקומו:
<b>אשר מלאו לבו</b> ר"ל אשר גמ' בלבו:

Verse 6

<b>נבעת</b> התי"ו שורש והטעם כמו נבהל. מגזרת והנה בעתה:

Verse 7

<b>קם בחמתו ממשתה היין אל גינת הביתן</b> ר"ל קם ממשתה היין והלך אל גינת הביתן:
<b>והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה</b> ר"ל כי בעת שהלך המלך אל גינת הביתן בין כך המן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה בעבור שראה כי כלתה אליו הרעה כלומ' שהדביקתהו הרעה כולה לגמרי לא חצויה וזה רצה במלת כלתה על דרך חצי אכלה בם כמו כי כלה היא:

Verse 8

<b>והמן נופל על המטה אשר אסתר עליה</b> הגיד הכתו' כי בעת שהמלך שב מגינת הביתן אל בית משתה היין מצא המן שהיה נופל על המטה אשר אסתר עליה. ואמרו <b>נופל</b> ר"ל שהיה כורע ומשתחו' לה ומתחנן לרגליה ובראותו כי שב המלך נפל מרוב פחדו. ואם נאמ' שהיה נופל ממש יש לומ' כי לא עמד כי יי' הדפו והיתה סבה אלהית שמצאו נופל על המטה. ובמסורת על המטה ב' בקריה. ויתחזק ישראל וישב על המטה. והמן נופל על המטה. ודרשו מפרשי המסורת שזה בא לרמוז שהצדיקים כשהם חלשים הם מתחזקים כדכתי' ויתחזק ישראל. אבל הרשעים הם להפך שאף בעת גדולתם נופלים שנ' והמן נופל בגדולתו היה נופל:
<b>הגם לכבוש את המלכה עמי בבית</b> ר"ל הגם לאנוס את המלכה בפני בתוך ביתי אתה רוצה ומלת לכבוש פנוי לשכיבה שתהיה תחת [?] [?] יכריחנה וכמוהו וכבשוה. וטעם <b>עמי</b> שאני ראיתי זה הדבר:
<b>הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו</b> ר"ל כסו אותם בושת וכלמה. או יאמ' שמשרתי המלך כסו פני המן שלא יראנו עוד המלך בראותם שעלה חמתו באפו וכן משפט מלכי פרס שיכסו עבדי המלך פני מי שכעס עליו המלך שלא יראנו עוד המלך וזה דבר ידוע בספרי פרס:

Verse 9

<b>גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי היהודי אשר דבר טוב על המלך</b> ר"ל לא דיי שחשב להשמיד המלכה ועמה ושרצה לכבוש את המלכה עמך בבית אלא שעל כל זה עשה העץ בעבור מרדכי היהודי שדבר טוב על המלך:

Verse 10

<b>אשר הכין למרדכי.</b> ר"ל בעבור מרדכי:
<b>וחמת המלך שככה</b> ר"ל נחה ושקטה אחר שנתלה המן כי לא נחה חמתו עד שנתלה והוא מגזירת והשכותי מעלי:

Chapter 8



Verse 1

ומרדכי בא לפני המלך. במצות המלך:

Verse 2

<b>ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי.</b> ידוע כי בעת שנתלה המן הוסר טבעתו מעל ידו וניתן ביד אחר וכאשר בא מרדכי לפני המלך אחר זה שהודיעה אסתר מה הוא לה כלומ' שהוא דודה הסיר המלך ממקומו אותה הטבעת שהעביר מיד המן ונתנה ביד אחר אחר שנתלה ונתנה למרדכי:
<b>ותשם אסתר את מרדכי על בית המן.</b> ר"ל שהושיבה אותו בבית המן והעניי' שהמשילה מרדכי על בית המן כי עושר רב היה לו גם עבדים ושפחות. כי אין אחר המלך גדול ממנו. או ר"ל שהמעלה שהיתה להמן נתנה לו:

Verse 3

<b>ותוסף אסתר</b> אמ' ותוסף בעבור שכל שאילתה היה להשמיד המן:
<b>ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי</b> ר"ל כדי להעביר אותה מעל היהודים וכדי לבטל מחשבתו אשר חשב על היהודים. או ר"ל התחננה אליו שיעביר רעת המן ומחשבתו:

Verse 4



Verse 5

<b>וכשר</b> ר"ל טוב. וכמוהו אי זה יכשר. בכושרות:

Verse 6

<b>איככה.</b> הכף כפול ויש אומ' שהם שתי מלות כמו איכה כי מצאנו איכה תרעה:
<b>וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי.</b> בעבור היות את סימן הפעול לא נוכל לפרש רק ברעה אשר תמצא את עמי ואמ' על הרעה ואם היה לשון נקבה ימצא בלשון זכר ולולי היות את סימן הפעול היינו יכולים לפרש ברעה אשר עמי ימצא אותה. גם אפשר שמלת את במקום הזה הוא סימן הפעול כמו ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר:
<b>באבדן מולדתי.</b> אבדן הוא שם בתוספת נו"ן כמו קרבן שלחן ודומ'. או הוא שם הפועל כמו והרג ואבדן והנו"ן נוסף ור"ל באבוד מולדתי. ואם הנו"ן כנוי הוא במקום מ"ם ור"ל בעת שיאבדו הם ר"ל אנשי מולדתי. או הוא לשון נקבות והטעם באבדן נפשות מולדתי:

Verse 7



Verse 8

<b>ואתם כתבו על היהודים.</b> בעבו' ששאלה אסתר מהמלך שיכתב להשיב את הספרים מחשבת המן האגגי השיב <b>המלך ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכ'</b> כלומ' בעבור שדתי מדי ופרס אין מדרכם לשוב אחורנית תמצאו דרך ראוי לכתוב בעניין היהודים במה שיהיה כבודי ולא יסתור דתי מדי ופרס שהם קיימים לעולם כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב. ואחרי שנחתמו האגרות הראשונות ונחתמו בטבעתי איני רואה דרך להשיבם ולפיכ' תמצאו דרך להשיבם כחכמתכם ומלת ונחתום שם הפועל והטע' ונחתום נחתם כעניין כי נכסוף נכספת:

Verse 9

<b>ויקראו ספרי המלך בעת ההיא וגומ'</b> הגיד הכתו' כי אחרי שאמ' המלך למרדכי ולאסתר שימצאו דרך ראוי והגון לכתוב לתועלת היהודים בעניין שלא יהיה גנאי ושפלות לדתי מדי ופרס מצאו זה הדרך שקראו סופרי המלך וכתבו ספרים כפי מה שצוה מרדכי אל היהודים והאחשדרפ' והפחות. ליהודים צוה שיהרגו בשנאיהם כמו שיזכיר אחר זה. ואל האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות צוה להיות ידם עם היהודים ולעזרם ולתמכם:

Verse 10

<b>ויכתוב בשם המלך אחשורוש.</b> ר"ל שמרדכי צוה לכתוב בשם המלך ספרים ויחתום אותם בטבעת המלך:
<b>וישלח ספרים ביד הרצים</b> ר"ל ששלח הספרים שצוה לכתוב ושחתם בטבעת המלך ביד הרצים הידועים להיות הולכים בשליחות המלך:
<b>בסוסים רוכבי הרכש.</b> ר"ל שהרצי' ששלח מרדכי היו רוכבי סוסים וקצתם היו רוכבי הרכש הם הסוסים שהם מעטים בשנים ויש מפרשים שהם מרכוש המלך שאין כמותם:
<b>האחשתרנים בני הרמכים.</b> יש מפרשים האחשת' הפרדים. והרמכים הם הסוסיות. וכן בלשון ישמעאל שרוב מתכונתה היא על דרך לשון הקודש. ובני הסוסיות הם חזקים מבני האתונו'. והזכיר עתה שהרצים ששלח מרדכי היו רוכבי סוסים מה שלא הזכיר כן בעניין הרצים ששלח המן כי המן [שלח] הספרים בי"ג בניסן והגורל נפל לו לאבד היהודים בי"ג באדר שהיה זמן ביניהם י"א חדשים ולפיכך לא הוצרך לשלוח הספרים ביד רוכבי הסוסים. אמנם הספרים ששלח מרדכי נכתבו בכ"ג בסיון והיה מאז עד י"ג באדר פחות מט' חדשים ולפיכך נתירא מרדכי פן לא יגיעו הרצים במדינות הרחוקות אשר תחת מלכות אחשורוש קודם י"ג באדר ולפיכך שלח הספרים ביד רוכבי סוסים:

Verse 11

ומה היה כתוב באותם הספרים ששלח מרדכי חתומים בטבעת המלך. היה כתוב בהם <b>אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר רשות להקהל ולעמוד על נפשם.</b> כלומ' לעמוד על הצלת נפשם שהיא הריגת שונאיהם והוא אמרו להשמיד להרג ולאבד את כל חיל עם מדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז. וזה יהיה ביום אחד בכל מדינות המלך אחשורוש בשלשה עשר ימים לחדש שנים עשר הוא חדש אדר:
והסבה שצוה מרדכי לכתוב הספרים בעניין זה שהיהודים ישמידו ויהרגו שונאיהם בי"ג באדר ולא כתב בהם שלא יהרגו היהודים בלבד היה כי מרדכי חשב אם נכתוב שהיהודים לא יהרגו זה הוא גנאי ופחיתות לדתי מדי ופרס כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב אם כן לא נשאר לחשוב דרך אחרת אלא לכתוב שהספרים הראשונים שהכתיב המן וחתמם בטבעת המלך היו במצות המלך אלא שהמן זייף הספרים ההם כי המלך צוה שהיהודים יהרגו בשונאיהם כרצונם בעבור אהבת אשתו שהיתה מעם ישראל ובעבור אהבת מרדכי שהגיד על בגתנא ותרש והמן כמו פסול ומסור כתב הפך מכונת המלך וכתב שיהרגו היהודים ולפיכך צוה המלך ונתלה על העץ:
זו היא הדרך שחשב מרדכי שיהיה יותר נאות בעבו' שכתב שנכתב בשם המלך ונחת' בטבעת המלך אין להשיב כי אלמלא זה לא היה חושש מרדכי שיהרגו היהודים בשונאיהם:

Verse 12



Verse 13

<b>פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה.</b> ר"ל העתק הכתב או מה שנכתב בכתב ינתן להיות דת פסוק בכל מדינה ומדינה:
<b>גלוי לכל העמים.</b> ר"ל יהיה ידוע ומפורסם לכל העמים. או יאמ' גלוי להודיע שהספרים היו פתוחים ולא קשורים כדי למהר העניין:
<b>ולהיות היהודים עתידים ליום הזה</b> ר"ל שיהיו היהודים מזומנים בזמן הנזכר להנקם מאויביהם:

Verse 14

<b>הרצים רוכבי הרכש</b> מן רתום המרכבה לרכש ולסוסים ולרכש הם הסוסים הטובים שלא עברו עליהם שנים רבות:
<b>האחשתרנים</b> פירשו בו שרי המדינה:
<b>יצאו מבוהלים ודחופים</b> בעניין הרצים ששלח המן הזכיר הרצים יצאו דחופים בדבר המלך והנה יזכיר יצאו מבוהלים ודחופים בעבור קוצר הזמן כדי שיוכלו להגיע אל המדינות הרחוקות ברוחב:

Verse 15

<b>ומרדכי יצא מלפני המלך.</b> אחרי שהזכיר כי מרדכי בא לפני המלך כי הגידה אסתר מה הוא לה. אמ' כי כשיצא מלפני המלך יצא מלובש בלבוש ראוי למלך או לבוש בגדים שלבשם המלך ממש:
<b>תכלת וחור</b> זה יורה כי אמרו למעלה חור כרפס ותכלת ר"ל בגדים נכבדים ילבשום המלכים:
<b>ועטרת זהב גדולה.</b> ר"ל ובעטרת זהב גדולה ובתכריך בוץ וארגמן והבי"ת אשר במלת בלבוש מלכות משרתת מכולם. כלומ' יצא מלובש בלבוש מלכות שהם בגדי תכלת וחור ובעטרת זהב גדולה ובתכריך בוץ וארגמן ותכריך הוא הלבוש העליון שהוא כרוך על האדם ועל כל בגדיו וגזירת תכריך ידועה בדברי רז"ל והוא האדרת שיעולף בה והוא על משקל תלמיד:
ו<b>בוץ</b> הוא הבד והוא מין ממיני פשתים הנמצא במצרים והוא דק ויקר:
<b>והעיר שושן צהלה ושמחה.</b> זה יורה כי היו בשושן יהודים רבים ולפי' צהלה ושמחה. בשמחת היהודי' ונבוכה. בצרת היהודים:

Verse 16

<b>ליהודים היתה אורה ושמחה</b> בעבור שיחשך העולם בעיני הדואג קורא צאתו מצרה לרוח' כאלו יאיר לו העולם. וטעם <b>היתה אורה.</b> כאדם שהוא יושב בחושך ויצא אל אויר העולם שהוא הפך בלא אמצעי כן היה דבר ישראל:
<b>ויקר.</b> ר"ל וכבוד כי כבוד גדול היה להם להרוג בשונאיהם:

Verse 17

<b>מגיע</b> מהבניין הכבד הנוסף רק הוא פועל עומד וכן הגעת למלכות:
<b>משתה ויום טוב.</b> ר"ל והיו עושים משתה ויום טוב:
<b>ורבים מעמי הארץ מתיהדים</b> ר"ל היו חפצים ברצונם אז להיות יהודים מפחדם מהם ואין כוונת המאמ' שהיו שבים לתורת היהודים רק היו שבים באהבה אל תורת היהודים אם היו יכולים על זה וכמוהו והתמכרתם שם לאויבך שאיננו כעניין ונמכרתם ויורה על זה אמרו ואין קונה. ורוב בניין התפעל הם על זה הדרך כמו יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב. ממתכבד וחסר לחם. או יאמ' שהיו מתייחסים על שבט יהודה:

Chapter 9



Verse 1

<b>ובשנים עשר חודש הוא חודש אדר.</b> הוא דבק בעניינו לאמרו נקהלו היהודים בעריהם ויהיה עניין הפסוק כן ובשנים עשר חדש שהוא חודש אדר בשלשה עשר יום בו שהגיע דבר המלך ודתו להעשות שהוא היום ששברו אויבי היהודים לשלוט בהם והיה ההפך כי הגזרה היתה שישלטו היהודים המה בשנאיהם:

Verse 2

<b>נקהלו</b> אז <b>היהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשורוש לשלוח יד במבקשי רעתם.</b> ופי' שברו חשבו והוא פועל נגזר מן שברו על יי אלהיו. עיני כל אליך ישברו:
<b>ונהפוך</b> מקור מבניין נפעל על דרך ונשלוח ספרים ונחתום בטבעת המלך. ור' אברהם כתב שהוא שם התואר מבניין נפעל:
<b>ואיש לא עמד לפניהם.</b> ר"ל לא החזיק מעמד איש כנגדם לערער על מצות המלך:

Verse 3

<b>מנשאים את היהודים.</b> ר"ל מנשאי' מעלת היהודים:

Verse 4

<b>כי גדול מרדכי בבית המלך.</b> ר"ל כי היה מרדכי בחזקת גדול המעלה בבית המלך:
<b>ושמעו הולך.</b> ר"ל ושמע מעלתו וגדולתו הולך בכל המדינות:
<b>הולך וגדול.</b> מקור מהבניין הקל והנה הוא כשם התואר:

Verse 5

<b>מכת חרב והרג.</b> בעבור שמכת חרב היא לפעמי' שלא במקום הרג לפיכך פירש ואמ' מכת חרב והרג:
<b>ואבדן.</b> שם האיבוד:
<b>ויעשו בשנאיהם כרצונם.</b> הכנוי במלת כרצונם שב אל היהודים. ואם הוא שב אל שונאיהם ר"ל כי עשו היהודים בשונאיהם כפי מה שהיה רצונם לעשות בישראל:

Verse 6

<b>הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש.</b> ר"ל הרגו היהודים הרוג ואבד בשונאיהם. ומלת ואבד שם הפועל מהבניין הכבד הדגוש כמו לא ידעתי דבר:

Verse 7

<b>ואת פרשנדתא ואת דלפון ואת וגומ'</b> שהם עשרת בני המן בן המדתא שהיה צורר היהודי' הרגו אותם:

Verse 8



Verse 9



Verse 10

<b>ובבזה לא שלחו את ידם.</b> אע"פ שהספרים שנכתבו בשם המלך ונחתמו בטבעתו היו אומ' ושללם לבוז לא רצו לשלוח ידם בביזה וזאת היתה חכמה נפלאה מהם כי אז התברר אצל הכל שכל מה שעשו מהריגת שונאיהם בדין עשו כי האנשים שיהרגו אחרים לקחת ממונם הם רעים בתכלי' הרוע נחשבים לגנבים ולסטי' ומי שהורג אחר ואינו שולח ידו בבזה מורה כי סבל מן ההרוג עול גדול. גם זאת עיצה טובה שתהיה הבזה לאוצרות המלך לרצותו. ומלת <b>ובבזה</b> שם מפעלי הכפל על משקל רנה:

Verse 11



Verse 12

<b>בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד</b> ר"ל בשושן הבירה שהיא עיר אחת לבדה הרגו היהודים הרוג ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן הרגו גם כן על סכום הת"ק:
<b>בשאר מדינות המלך</b> שהם שבע ועשרים ומאה מדינה כמה רבוי מעם באו להרוג. ועל כל זה מה שאלתך וינתן לך. כלומ' מה דבר עניין שאילתך וינתן לך:

Verse 13

<b>ינתן גם מחר ליהודים.</b> אמרה ינתן גם מחר בעבור שאולי הרגישה כי נשארו מאויביה' בשושן שלא נהרגו ולפיכך בקשה מהמלך ואמרה ינתן גם מחר רשות ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום או יאמ' יהיה היום של מחר נתון ליהודים לעשות בו כדת מה שיעשו היום ואת עשרת בני המן שנהרגו יהיה רשות בידם לתלותם על העץ:

Verse 14

<b>ויאמר המלך להעשות כן.</b> כלומ' גזר שיהיה רשות בידם לעשו' כן:
<b>ותנתן דת בשושן.</b> כלומ' נפסק הדת שיעשה כן בשושן בלבד. והתחילו לתלות בני המן שנהרגו ואחרי כן נקהלו היהודים. והוא אמרו [ויקהלו היהודים וגו']:

Verse 15



Verse 16

<b>ושאר היהודים אשר במדי' המלך</b> עד עתה לא הזכיר רק מה שעשו היהודים בשושן הבירה שהרגו ביום י"ג באדר חמש מאות איש ועשרת בני המן. וביום י"ד באדר הרגו שלש מאות איש ותלו בני המן ההרוגים. ועתה בא לזכור מה שעשו שאר היהודים אשר במדינות המלך. ואמ' כי שאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו הקהל ועמוד על נפשם. ונוח מאויביהם והרוג בשונאי' חמשה ושבעים אלף וטעם נקהלו שהיו מפוזרים במסלות:
ו<b>עמוד</b> ו<b>נוח</b> ו<b>הרוג</b> שמות הפעלי' הזכיר בפסוק הזה שלשה עניינים והוא שאמ' כי שאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמדו על נפשם והוא מה שיפרש אחר זה והרוג בשונא' והוא עניין אחר. ועוד שנחו מאויביהם ועשו שמחה ויום טוב אחר הריגת שונאיהם והוא מה שיזכיר אחר זה ונוח בארבעה עשר בו והוא עניין שני. אחר כן הזכיר כי מספר האויבים שנהרגו בכל שאר מדינות המלך היו חמשה ושבעים אלף והוא עניין שלישי. ומתי היה הרגו אויביהם ביום שלשה עשר לחודש אדר. ומתי היה ונוח מאויביהם ונוח בארבעה עשר בו. ועשה אותו יום משתה ושמחה:

Verse 17

ומלת <b>ונוח</b> מקור מהפעלים השניים מהבניין הקל. זהו עניין היהודי' אשר בשאר המדינות:

Verse 18

אמנם <b>היהודים אשר בשושן נקהלו בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו</b> ועמדו על נפשם והרגו בשונאיהם <b>ונוח בחמשה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה</b>:

Verse 19

<b>על כן היהודים הפרזים.</b> ר"ל היהודים אשר בשושן בעבור שעמדו על נפשם י"ג וי"ד באדר ונחו בט"ו באדר עושים יום טוב ומשתה ביום ט"ו באדר אמנם היהודים הפרזים. ר"ל היושבים בערי הפרזות והם אותם אשר בשאר מדינות המלך שלא עמדו על נפשם להרוג בשונאי' רק י"ג באדר בלבד עושים יום ארבעה עשר משתה ויום טוב כי הוא היה יום מנוחתם:
<b>הפרזים היושבים בערי הפרזות</b> הוא מן פרזות תשב ירושלים והם ערי המישור שאין להם לא מבצר ולא חומה. ואמרו היהודים הפרזים הוא מייחס אותם אל שכונת אלה הערים ואמרו היושבים בערי הפרזות הוא פי' הפרזים:
<b>ומשלוח מנות</b> שם ועניינו שלוח מנות. ור' אברהם כתב ומשלוח שם התואר מהבניין הכבד הנוסף בעבור תוספת המ"ם ומצאנו הנני משליח ופירוש מנות חלקי' כמו מנה אחת אפים:

Verse 20

<b>ויכתוב מרדכי את הדברים האלה</b> ר"ל שכתב על ספר כל המאורע וזה הדבר כתב מרדכי לבדו לא מצד אסתר:

Verse 21

<b>לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמשה עשר בו</b> לשנה הבאה וכן בכל שנה ושנה. זה הפסוק דבק עם אמרו אחר זה לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. והפסיק ביניהם. כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב. ואמרו להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו אין המכוון מהמאמ' שכל היהודים יעשו יום י"ד ויום ט"ו באדר משתה ושמחה רק כונת המאמ' הוא שבין כל היהודים יעשו יום י"ד וט"ו באדר ימי משתה ושמחה על התנאי שהזכיר למעלה והוא שקצתם והם בני שושן יעשו יום ט"ו באדר שהוא היה יום מנוחתם ובני שאר מדינות המלך יעשו יום י"ד באדר כי הוא היה יום מנוחתם. ולפי' אמ' כי כלל היהודים אשר בני שושן מכללם יעשו בין כולם יום י"ד ויום ט"ו באדר יום משתה ושמחה:

Verse 22

<b>כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם</b> כלומ' שיעשו יום י"ד וט"ו ימי משתה ושמחה בכל שנה ושנה כפי הימים שנחו בהם היהודים מאויביהם. ואפשר שאמרו <b>כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם</b> הוא פי' להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמשה עשר בו. כלומ' לא תחשוב שבני שושן ובני שאר המדינות יעשו בשוה ימי משתה ושמחה יום י"ד וט"ו לא כי רק כל אחד יעש' כפי הימים שנחו בהם היהודי' מאויביהם בני שושן שנחו ביום ט"ו באדר יעשו יום ט"ו ובני שאר המדינות שנחו יום י"ד יעשו יום י"ד כל אחד יעש' כפי הימים שנחו בהם. ור' אברהם כתב כימים אשר נחו בהם היהודים בעבור שחשבון שנותינו ישוב בסוף המחזור כשנת החמה רק חדשינו הם אחר הלבנה והנה פי' כימים שיהיו הימים קרובים באורך לימים הראשונים שהיו בהם הפורים וזה יתכן לנו בתוספת אדר שני על כן הוצרך הכתו' לומ' והחודש אשר נהפך להם ולעולם יהיה בחודש הסמוך לניסן בשנה פשוטה או מעוברת:
<b>ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.</b> מלת <b>ומשלוח</b> משרתת במקום שנים ור"ל ומשלוח מתנות לאביונים. או ר"ל ומשלוח מנות איש לרעהו ותת מתנות לאביונים:

Verse 23

<b>וקבל היהודים את אשר החלו לעשות</b> ר"ל וקבל קהל או עם היהודים או וקבל כל אחד מהיהודים עליו לעשות כל ימי עולם את אשר התחילו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם. והוא לעשות י"ד וט"ו ימי משתה ושמחה. ובא על דרך בנות צעדה עלי שור. ומלת וקבל לשון ארמי' והטעם שקבלו את אשר עשו בתחלה כי עשו בשנה הבאה פורים ואת אשר כתב מרדכי לעשות כן בכל שנה ושנה:

Verse 24

<b>כי המן בן המדתא. וגומ'. להומם ולאבדם</b> ולכן דין הוא שיעשו הימי' ההם ימי משתה ושמחה בכל שנה ושנה. כי לולא זאת התשועה נמחה שמם ושם זרעם ויזכרו אותה בכל שנה להודות לשם אשר לו נתכנו עלילות:
<b>להומם</b> מקור מהבניין הקל מפעלי הכפל ומשפטו להממם. על משקל לזכרם לשמרם ונבלע אות הכפל בדגש:

Verse 25

<b>ובבואה לפני המלך אמ' עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו.</b> הכנוי במלת ובבואה שב אל אסתר ואם לא נזכרה ואמ' כי בעת שבאה אסתר לפני המלך. ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי ואמרה יכתב להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי אמר המלך המן השתדל להשמיד אתכם בשליחת ספרים ועם הספר ישוב מחשבתו הרעה על ראשו כלומ' בשליחת ספרים שניים ישוב חמסו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד. או יאמ' שיכתֵב על ספר ויעשה דת מזה שישוב מחשבתו הרעה על ראשו. ואמרו <b>ישוב מחשבתו.</b> ר"ל ישוב דבר מחשבתו או עניין מחשבתו או עונש מחשבתו וכיוצא בהן ורשעו גרם לעצמו שתלו אותו ואת בניו על העץ. והם דברי אחשורוש. או יהיה אמרו ותלו אותו ואת בניו על העץ תשלום דברי הספר שאמ' כי המן בן המדתא האגגי עשה כך וכך וגרם שבאה המלכה לפני המלך והשיבה טוב ולבסוף תלו אותו ואת בניו על העץ. או יהיה אמרו. <b>אמ' עם הספר</b> כלומ' ובבוא אסתר לפני המלך נשבע המלך על הספר כי ישוב מחשבתו אשר חשב על היהודים על ראשו ונתגלגלו הדברים שתלו אותו ואת בניו על העץ:

Verse 26

<b>על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור.</b> ולולי שהביא ההכרח להיות שני ימים. והם יום י"ד וט"ו היה נקרא פור על שם הפור. ונקרא פורים בלשון רבי' להיותו שני ימים:
<b>על כן על כל דברי האגרת הזאת.</b> ר"ל על כן והוא הפור שהפיל המן לאבדם ועל כל הכתבים הכתובים באגרת הזאת. ועל מה שראו על ככה כלומ' שראו בעיניהם הצרה ועל מה שהגיע אליהם מששון ושמחה. <b>קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה:</b>
ומלת <b>אגרת</b> היא מגזרת אגרא בקציר מאכלה והטעם מחברת המלים:
ואפשר שאמ' ומה שראו בעבור מה שראו מן הפלאים ומה הגיע אליהם באמצעות האזנים. ואפשר שראו <b>ומה ראו על ככה.</b> ר"ל על כל דברי האגרת הזאת ומה שראו בעיניהם נקמה בשונאיהם על זה ומה שהגיע להם משמחה ולאיובי' מצער. <b>קיימו וקבלו היהודים</b> בעבורם ובעבור זרעם ובעבור כל הנלוים עליהם ר"ל הגרים המתחברים עמהם:

Verse 27

<b>ולא יעבר</b> ר"ל ולא תהיה כמצוה עוברת רק מצוה עולמית. או יאמ' ולא יהיה רשאי יהודי לעברו:
<b>את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם.</b> ר"ל ככתבם והם י"ד וט"ו לחודש ובזמנם שיהיו בחודש אדר ממש. ויהיו כן בכל שנה ושנה פשוטה או מעוברת שתהיה. ויש מפרשים ככתבם שתקרא המגילה:

Verse 28

<b>והימים האלה נזכרים ונעשים.</b> ר"ל יהיו נזכרים ונעשים כלומ' נזכרי' בקריאת המעשה איך היה ונעשי' שיעשום האנשים ימי משתה ושמחה:
<b>בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר</b> ר"ל לעשות כן לכל המשפחות ולכל המדינות שלא יחשוב אדם כי איננו חייב מי שהוא במקום שלא היה שם יהודי בימי הנסים או במדינה חדשה:
<b>לא יעברו מתוך היהודים</b> ר"ל לא ישכחו ולא יחשבום כמצוה עוברת:
<b>וזכרם לא יסוף מזרעם.</b> ר"ל וזיכר ימי הפורים לא יכלה ולא ישבות מזרעם. כמו יחדיו יסופו והם מהשניים. כי תמצא בעולמי הלמ"ד:

Verse 29

<b>ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף.</b> ר"ל חוזק. ר"ל שאסתר ומרדכי כתבו בעניין חמור בכל עוז לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית. אמ' השנית בעבור שבתחילה שלח מרדכי ספרים אל היהודים לעשות ימי הפורים האלה בזמניהם בכל שנה ושנה ולא קבלו ממנו היהודי' לעשות זה והוא אמרו למעלה ויכתו' מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובי' והרחוקים לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר וגו' ויש להאמין כי לא קבלו ממנו היהודים אחרי שהוצרך הכתוב לומ' ותכתוב אסתר המלכה ומרד' היהודי את כל תוקף שר"ל כי בראות המלכה שלא קבלו היהודים לעשו' הדבר בצווי מרדכי כתבה היא וכתב גם כן מרדכי ושלחו ספרי' לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם. או קבלוה עליהם בתחילה ואחר כן נטשוה על כן הוצרך מרדכי שתכתוב אסתר בעבור היותה מלכה:

Verse 30

<b>וישלח ספרים אל כל היהודים וגו' דברי שלום ואמת.</b> ר"ל ששלח להם דברי שלום ובקש מהם אמת כלומ' שיעשו קיום חזק לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם והם ימי י"ד וט"ו לכל אחד כפי יום מנוחתו. ויש מפרשים <b>דברי שלום</b> שלא יפחדו בעבור שעזבו מצות פורים. וטעם אמת שהם חייבים לשמור הפורים כאשר קבלו על נפשם והעד על זה הפי' שהוא אמת הוא ומאמ' אסתר קיים כי לא נתקיים על ידי מרדכי לבדו עד שכתבה אסתר:

Verse 31

<b>כאשר קיים עליהם מרד' היהודי ואסתר המלכה</b> ר"ל כמו שהכריחום מרדכי ואסתר לקיימם וכאשר קיימו על נפשם בחייהם ובעבור זרעם אחריהם את דברי הצומות והוא לצום בכל שנה הצומות שעשו אז ולזעוק אל יי' כאשר צעקו אז. לא שיעשום בניסן כאשר עשום אז רק שיעשו' סמוך לפורים. ור' אברהם פירש <b>דברי הצומות</b> הם הנזכרים בספר זכריה שהם בתמוז ואב ותשרי וטבת והטעם כי קיימו היהודים על נפשם לשמוח בימי הפורים כאשר קימו על נפשם ועל זרעם להתענות בימי אבלם כאשר הובקעה העיר ונשרף הבית כי הנביא לא צום שיתענו ואנחנו חייבים שלא נשיג גבול ראשונים. וטעם <b>וזעקתם</b> להתפלל ולזעוק אל השם בימי התענית:

Verse 32

<b>ומאמ' אסתר קים וגו'.</b> אומר הכתו' כי אע"פ שמרדכי היה גדול והכריח היהודים לעשות את ימי הפורים מכל מקום מאמר אסתר היה העקר בקיום עניין הפורים ושנכתב על ספר לעמוד לדורות כי לולא היא שהתאצמה על זה לא נתקיים הפורים ולא נכתב על ספר:
ומלת <b>האלה</b> באמרו את ימי הפורים האל' שבה אל דברי לא אל הפורים:
ואמרו <b>בַּספר</b> בפתחות הבי"ת הוא הידוע בימיהם. ואבד הספר כאשר לא מצאנו מדרש עדו וספרי שלמה וספרי דברי הימים למלכי ישראל וספר מלחמות יי' וספר הישר:

Chapter 10



Verse 1

מגיד לך הכתוב כי המלך אחשורוש הצליחו הש' ית' בכל מעשיו בעבור הטובה שעשה לישראל ושהכרית שונאיהם עד ששם המס על הארץ והם הארצות אשר ביישוב שאינן תחת מלכותו רק פחדו ממנו. גם אפשר שהזכיר הכתוב כי השם הצליחו בכל דרכיו ונראתה גבורתו אחרי היות מרדכי לו למשנה. וגם על יושבי האיים אשר בים הרחוקים ממנו:

Verse 2

<b>וכל מעשה תקפו וגבורתו.</b> ר"ל חוזקו כי תרגו' חזקו תקפו:
<b>ופרשת גדולת מרדכי</b> ר"ל ובאור הגדולה שהיתה למרדכי ופרשת הוא שם נגזר מן כי לא פורש מה יעשה לו:

Verse 3

<b>משנה למלך אחשורוש</b> ר"ל שהיה שיני לו בגדולה. ופי' משנה כי המלך הוא כאחד בחשבון שאין דומה לו והמשנה הוא במספר שנים. והשליש תחתיו בשלשה:
<b>וגדול ליהודים</b> ר"ל שהיה גם כן גדול בעיני היהודים כמו שהיה על הגוים:
<b>ורצוי לרב אחיו.</b> ר"ל ורצוי לאחיו אע"פ שהיו רבים בעבור קנאת האחים או אמ' לרוב כי אין יכולת באדם לרצות טוב הכל:
והיה דורש טוב בעבור עמו ובעבור גדולתו ייחס לו עם ישראל. ואמרו <b>דורש טוב לעמו.</b> ר"ל שלא היה די שיעשה טוב לאשר ידרשנו מעמו אלא שהיה דורש לעשות טוב למי שלא ידרשנו מעמו:
<b>ודובר שלום.</b> ר"ל והיה דובר שלום לכל זרעו שלעמו הנזכר. או זרעו בניו ובני בניו. ולעולם הבנים יפחדו מאביהם והוא היה דובר שלום בתחלה אפי' לבניו שהם כעבדיו ואף כי לעמו והנה הזכיר הכתוב גודל מעלתו וענוותנותו כאשר הזכיר בו על משה אדונינו והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה:
נשלמה מגילת אסתר ופירושה לה"ר עמנו אל זלה"ה