json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Ikar Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.json

{
    "title": "Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Chullin",
    "language": "he",
    "versionTitle": "merged",
    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ikar_Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Chullin",
    "text": [
        [
            [
                "דודאי לא אתא לאשמועינן אלא אמאי דמרבינן. דבמי דפשיטא לן ששוחט, מאי אתי למימרא, קרא כתיב וזבחת:",
                "הנהו דכתב בריש פרק ב' דהלכתא גמירי להו:",
                "לשון עייפות וחלשות הלב, שאין יכול, לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה. כמו ותתעלפנה הבתולות:",
                "ומיהו אדידהו נמי קאי דדוקא בדיעבד מכשירין שחיטתן. אבל לכתחלה לא אפילו באחרים עומדים על גביהם. הר\"ם. ועתוי\"ט:",
                "רש\"י ומסיים הר\"ן, שאין שחיטה אלא בישראל. אבל נכרי כיון דלאו בתורת שחיטה הוא כששחטה הויא לה כמתה מאליה. הר\"נ. ובב\"י בשם ר\"י, משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. ועתוי\"ט:",
                "כלומר כתקרובת ע\"ז דאסורה בהנאה, כדתנן במ\"ג פ\"ב דעבודה זרה.",
                "וז\"ל הר\"מ, לפי שעובדי ע\"ז חלוקים לב' חלקים, האחד מהן היודעין לעשות אותה, ר\"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם, ולהוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות המטנפים השכל כו'. והחלק הב', הן העובדים לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד. וכן הם רוכ עובדי ע\"ז. והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים ז\"ל בלשון הזה, נכרים שבחוץ לארץ לאו עובדי ע\"ז אלא מעשה אבותיהם בידיהם. הר\"מ:",
                "דאילו במזיד, לא יאכל עולמית. כדאשכהן במבשל בשבת במזיד. במ\"ג פ\"ב דתרומות. ובפירוש הר\"ב שם דלאחרים מותר למוצאי שבת. וכ\"כ הר\"מ והטור. ולכאורה בשחיטה נמי דינא הכי. ומ\"מ מתניתין לא מתוקמא במזיד, דשחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים כו'. וכי תימא אמאי כשר לאחרים הא הוי מחלל שכת דפירש הר\"ב במשנה דלקמן דשחיטתו פסולה. י\"ל דלקמן מיירי בפרהסיא והכא בצנעא. ועי\"ל דמשום פעם אתת לא חשיב מומר. תום'. אבל בהר\"מ והטור משמע דבמזיד אסור אף לאחרים. ועתוי\"ט:",
                "גמרא, מ\"ט, כיון דא\"א לכזית בשר בלא שחיטה, אדעתא דחולה קא שחט. פירש\"י, וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא, דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה:",
                "בנפשו. בשבת סקילה. וביום הכיפורים כרת. הר\"נ:"
            ],
            [
                "משום צור איצטריך לאוקמיה הכי. אבל קנה הוה מצי למימר דמיירי בקנה שאינו גדל באגם כדלקמן. תוס':",
                "בגמרא ילפינן מקרא דשחיטה בתלוש. ועתוי\"ט:",
                "שאמרו מומר לעבודה זרה מומר לכל התורה כולה. הר\"מ:",
                "לפי שעיקר בידינו ג\"כ המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה לכל דבריו. הר\"מ:",
                "דשחיטתו פסולה, כדתנן פ\"ב מ\"ח:",
                "לשון רש\"י אע\"ג דתנן בפ\"ב מ\"ט אין שוחטין לתוך ימים, בראש הספינה שרי דמוכחא מלתא דלנקר כו':",
                "דא. לו אחר לא מקרי מחובר במה שהוא בלחי, דלחי הוי כבית יד. הר\"מ:",
                "במחוברת לגוף הוא. דאלו ליד והיד תלושה מן הגוף, לא מקרי מחובר. כמו שן בלחי:"
            ],
            [
                "והא דקרי לה טבעת סתמא, משום דאין בכל הקנה טבעת גמורה אלא היא. שאינן שלימות, אלא רצועת בשר מהלכת לארכו של קנה ומחברת ראשי הטבעות. רש\"י:",
                "והיינו דבסמוך פירש מלא חוט השערה. ומה שחסר בזה גילה בזה:"
            ],
            [
                "והר\"נ כתב, דמצות שחיטה לכתחילה באמצע צואר הוא. דמן הצדדים איכא למיחש שמא תשבר מפרקת קודם שחיטת הסימנין. ותו. כיון דשחיטה בסימנין היא, כי שחיט מן הצדדין וחותך מן המפרקת איכא צער בעלי חיים. לפיכך נראה, דדיעבד הוא דשחיטתו כשרה, אבל לכתחילה מצוה לשחוט מן אמצע הצואר. ועתוי\"ט:",
                "כדכתיב כי פנו אלי עורף. ולא פנים. גמרא:",
                "פסול כו'. מפרש בגמרא דאתא למעוטי מחזיר סימנים לאחורי העורף, דפסול במליקה. וכתב רש\"י ואיידי דתני [רישא] כשר בשחיטה כו', תני נמי [סיפא] כשר במליקה כו'. ועתוי\"ט:"
            ],
            [],
            [
                "דכתיב הערופה, משמע זו ערופה ואין אחרת ערופה. וכתיב וערפו העגלה, שנה עליה הכתוב לעכב. גמרא:",
                "דת\"ר זאת אשר ללוים, זאת ללוים ואין אחרת ללוים. יכול יהיו הכהנים פסולים בשנים כו', ת\"ל אשר ללוים ולא אשר לכהנים:",
                "שיתקלקל קולו מרוב הזקנה. ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים. הר\"מ. ובגמרא מאי קרא, ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד. פירש\"י ויהי כאחד, אפילו זקנים במשמע. קול אחד שצריכים לבסם את קולם שיהא נראה קול אחד:",
                "טהור בכלי חרס כו'. לפי שנאמר בכלי חרס תוכו, תוכו של זה ולא תוכו של אחר, ונאמר וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו, איזהו כלי שטומאה קודמת לפתחו [שהטומאה משכים וממהר לבוא דרך פתחו] זה כלי חרס, וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא, הא יש צמיד פתיל עליו טהור, אלמא לא נטמא מגבו. ומדכתיב ביה טמא הוא, האי הוא דכי אין צמיד כו' טמא הא יש כו' טהור, הא כל הכלים בין שיש בו' בין שאין כו' טמאין. גמרא:"
            ],
            [
                "כלומר דבפ\"ה דמעשרות מ\"ו תנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור ור\"י מחייב. מצא יותר על כדי מדתו מוציא עליו כו'. ומפרש הר\"ב התם והוא דרמי תלתא ואשכח ארבעה. וצ\"ל דפלוגתייהו בשלא החמיץ. ועתוי\"ט:",
                "וכן פירש רש\"י ותימה, דלא נקטי כת\"ק דר\"מ פ\"ק דשקלים מ\"ו דלא מחייב אלא בקלבון אחד:"
            ]
        ],
        [
            [
                "דלכתחלה אצרכוהו רבנן תרוייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למעבד רובא דחד. רש\"י:",
                "דלאו בני שחיטה כלל נינהו, משום דכתיב אסיפה דידהו כמקום שחיטה דאחרינא, כדכתיב הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם, ומדשני קרא בדבוריה וכתב בהוא אסיפה, ש\"מ דוקא הוא. גמרא:",
                "של אחד. רובו של כל אחד ואחד. רש\"י:",
                "לאו מקרא יליף. אלא כלומר על הלכות שחיטה נצטווה רש\"י. והתוס' כתבו דיש מפרשים בגימטריא דכאשר, א' אחד בעוף, ש' שנים בבהמה, ר' רובו של אחד כמוהו, ראשי תיבות דכאשר למפרע. ועתוי\"ט:",
                "חצי אחד כו'. ה\"ה חצי כל אחד ואחד. ומרישא נמי שמיע ליה דדוקא רוב בעינן. ולא נקטיה אלא אגב דבעי למתני אחד וחצי בבהמה, אע\"ג דהוו טפי מרוב השנים בין הכל, שחיטה פסולה. תוס':"
            ],
            [
                "השוחט כו'. דיעבד אין לכתחילה לא. בקדשים מיירי. דתני רב יוסף. תזבח. שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד. תזבחוהו, שלא יהא אחד שוחט שני זבחים. גמרא. והשתא, סיפא שנים אוחזין דלכתחילה, דוקא בחולין:"
            ],
            [
                "חברו כו'. הוא הדין כשחזר הוא בעצמו ושחט. אלא אורחא דמלתא נקט דכשהוא מתיגע בא חברו ושוחט. כ\"מ:",
                "כלומר בגסה לגסה, ובדקה לדקה. וכן לעוף:"
            ],
            [
                "פירשו התוס', דצריך לומר דמיירי ששחט בסכין פגומה או במגל, ופסולה הוא משום דאין שוחטין אלא חונקין. ועתוי\"ט:",
                "אחד מהן. לרבי עקיבא איצטריך:",
                "בשחיטתה. כלומר במקום הראוי לשחיטה. גמרא:"
            ],
            [
                "ולא יצא כו'. ואין אומרים שמא מתים היו. הר\"ם:",
                "דבקדשים לא דהא תנן חיה. גמרא. ועתוי\"ט:",
                "היינו בדבר שאינו מין לחם. כמ\"ש בפ\"ב דחגיגה מ\"ה:",
                "שלא כו'. ולצלי איירי, דלא בעי הדחה. א\"נ, לקדירה והודחו במי פירות. תוס':"
            ],
            [
                "המסוכנת. שלא אסרה התורה אלא כעין טריפת חית היער שהרי עשה בה מכה הממיתה אותה. הר\"ם. ואפילו לכתחלה שרי. ונקט לשון דיעבד משום דבעי למתני עד שתפרכס:",
                "זינקה. זינוק, קילוח. רש\"י. ונגזר מן יזנק מן הבשן. הר\"מ:",
                "ונקט לישנא דת\"ק אע\"ג דכמדת ר\"א קיימינן דדיה אם זינקה. ובגמרא כתב רש\"י, וכמדת ר\"א דאמר זינוק הוי פירכוס:"
            ],
            [
                "השוחט כו'. מפרש בגמרא משום דם\"ל דאין סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, ובהא הוא דפליג אדר\"א. אבל תרווייהו ס\"ל דבעלים מפגלים. וכתב הר\"נ דהא דקתנ. השוחט, ה\"ה דאפילו לכתחילה, אלא דלא מצי למתני שוחטין לנכרי, דאז הוי משמע דלמשרי למשחט הוא דאתא דלית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול אבל לא שתהא שחיטתו כשרה, הלכך הוצרך לשנות שחיטתו כשרה. אבל אין הכי נמי דאפילו לכתחילה:",
                "ואסורה בהנאה כתקרובת ע\"ז. ואע\"ג דבמתניתין דלקמן דתנן נמי פסולה ומפרשינן דאינה אסורה בהנאה, י\"ל דלקמן הוה ליה למתני הרי אלו זבחי מתים. אבל הכא איידי דאמרי רבנן כשרה. אר\"א פסולה. תום':",
                "מחצר כבד. לאו דוקא נקט יותרת הכבד משום דעולה לגבוה והויא כחלב ודם אלא אפילו כזית של בשר נמי ואורחא דמלתא הוא דנקט. תוספ':"
            ],
            [
                "פסולה. והא דמסיק הר\"ב במ\"ו פ\"ז דכלאים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. איכא הכא בגמרא תרי אוקימתות. חדא, דהכא ביש לו בה שותפות. וכן פירש הר\"מ. וחדא בישראל [מומר]. אי נמי שהתרו בו וקיבל התראה. וכן פירש הרא\"ש:",
                "ודרשא פשוטא נקטי אע\"ג דר\"י אמרה. ות\"ק נסיב דרשא אחריתי במשנה ה' פרק ג' דעבודה זרה:"
            ],
            [
                "משום הכי לא שנא צלולין לא שנא עכורין. כ\"מ:",
                "ואע\"ג דפסק הר\"ב במשנה ד' פרק כ\"ב דשבת דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, היינו כמו שוטחו בחמה אבל לא כנגד העם, שאם היו רואין אותו עושין כן בצנעה היה שם חשד כמו בשוק. אבל כאן הרואה שעושה בביתו אומר לנקר חצירו הוא עושה. תוס':"
            ],
            [
                "דקא שחיט פסח בשאר ימות השנה, וקיי\"ל דשלמים הוא. רש\"י:",
                "תודה. דבא בנדר ונדבה:",
                "פסולה. הקשה ב\"י להרא\"ש דאפילו יש לו בה שותפות אינו אוסר, ואמאי פסיל לה הכא. ותירץ דסבירא ליה דלא אמרו אין אדם כו', אלא בדבר שאסורו מן הדין, משום דמסתמא לצעורי קא מכוין, אבל הכא שאין איסורו מן הדין אלא מפני מראית עין, כי לא הוי דידיה מאי הוי, הא מאן דחזי סבר דידיה הוא ואתא למשרי קדשים בחוץ, הלכך אפילו אין לו בה שותפות אסורה. והר\"מ מצריך גם כאן שותפות. דסבר כל השוחט שאינו שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה. ועתוי\"ט:",
                "חטאת. כשלא חטא. אבל כשחטא וחייב חטאת כי אמר זו לחטאת פסולה. גמרא:",
                "וכן הוא לשון רש\"י. ותמיהה לי שהשמיטו לאשם מצורע. אבל אשם נזיר אתיא בזה הכלל כדלקמן:",
                "תמורה. כשאין לו זבח בביתו אבל יש לו ואמר לשם תמורת זבחי פסולה. גמרא:",
                "אסור. וכפי שיטת לישנא הוה ליה למתני פסול, אלא דחדא מלתא. הוא פוסלין ומכשירין ואוסרין ומתירין, כדאיתא בגמרא:",
                "כן פירש הר\"מ. ותמוה הוא דהא אמרינן היכי דשייך חובה אין הכי נמי דמפסל, ואם כן הכא ממה נפשך מיפסל. ובחבורו כתב שאין חוששין לה שמא הפילה, שכל המפלת יש לה קול. ועתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "אלו טריפות. טרפה האמור בתורה, זו שטרפה אותה חית היער, כגון ארי. ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה, שאם מתה הרי היא נבילה כו', הא אינו מדבר אלא בשנטרפה ולא מתה. יכול אם בא זאב וגרר גדי ברגלו או באזנו ורדף אדם והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף, ת\"ל ובשר בשדה טרפה וגו', עד שיעשה אותו בשר הראוי לכלב, הא למדת שטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטה למות ועדיין לא מתה. אע\"פ שקדם ושחטה קודם שתמות ה\"ז אסורה משום טרפה, הואיל וא\"א שתחיה ממכה זו הבא עליה. נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הגבלה, ואסרה הנוטה למות והיא הטרפה. וכשם שלא תחלוק במתה בין מחמת עצמה ע\"י חולי בין ע\"י איזה סבה, כך לא תחלוק בנוטה למות כו' בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין בידי שמים. א\"כ למה נאמר טרפה, דבר הכתוב בהוה כו'. וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה וא\"א לה לחיות מחמת מכה זו אסורה. הר\"מ:",
                "הוושט כו'. מסיק בגמרא דמשנה זו שנאה ר' עקיבא קודם שהודה לר' ישבב:",
                "היא הרצועה העבה המחברת את הטבעות:",
                "חללו. בשאר נקובי לא איצטריך למתני לבית חללו, שהן דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהן כלל אם לא ניקב לבית חללו. אבל לב שהוא עב ס\"ד שאם ניקב בעומק שהוא חשוב נקב כו'. ובכל הני נקובי דתנן, פשיטא דכל שכן ניטל כו'. ועתוי\"ט:",
                "שחסרה. בגמרא פריך, כיון דתנא ניקבה למה לי למתני חסרה. ומשני, דלר\"ש איצטריך לאשמעינן דאפילו ר\"ש מודה בחסרה דלא בעי שתנקב לבית הסמפונות:",
                "הר\"מ. וטעמייהו, שהמרה שם לליחה שבכיס. והו\"ל לפרש כן ג\"כ בקיבה:",
                "שניקב באותו צד שבינו לחבירו, שלא ניקב חיצון שבכולם. והדרא דכנתא, דקים הסובבים אותו סביב כעגולה:",
                "המסס. לפי שמעכלת המאכל נקרא המסס. כמו והיה כמסוס נוסס. ערוך, והה\"א שמושית ובפת\"ח:",
                "ובית הכוסות. צריך עיון, דלפי סדרן הוה ליה למיתני בית הכוסות ואח\"כ המסס:",
                "משמע דאלו נקבו מחללו של זה לחללו של זה אפילו במקום חבורן טרפה. ודברי תימה הן, דהא לקמן תנן בהדיא דבכהאי גוונא כשר כו'. ולשון רש\"י, לאפוקי שניקבו במקום חיבורן בשתי דפנותיהן והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה:",
                "שריסוק אברים מכלל הטריפות ע\"מ שאירע מחמת הנפילה. הר\"מ. וכתב רש\"י, ואין טעם בטריפות, שהלכה למשה מסיני הן:",
                "וסופה למות. לא דסופה לינקב, דא\"כ בכלל נקיבה היא. תוס':",
                "הנץ. גבי טרפות עוף הוה שייך למתנייה. אלא משום ר\"י תנא ליה הכא. תוס':",
                "ואיזהו לקוי, כל שנתמסמס הבשר עד שאם אחז אדם במקצתו מתמסמס ונופל. טור:",
                "שהגידים מעורים שם, והוא אמצעית הכוליא. רש\"י. ומפורש ברשב\"א יותר, שכתב ומקום חריץ היכן, לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא:",
                "והצלע שכנגדה מחוברת יפה בחצי חוליא הקיימת. רש\"י:",
                "אלא מקום שאין בו מלת. גמרא. ופירש\"י, מקום יש בכרס חלק שאין שם אותו צמר שגוררין ברותחין מן הכרס:",
                "בלא צלע. ומשכחת לה בשלהי כפלי יש חוליות הרבה בלא צלע. דאי בדיש בה צלע תיפוק ליה משום נעקרה צלע. גמרא:",
                "כמוה. בבהמה ששחטה אנן קיימין. להכי לא תנן שאינה חיה. תוספ':",
                "חיה. דכתיב זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול [זאת מיעוט הוא], שאינה חיה לא תיכול. גמרא:"
            ],
            [
                "שעל ידי הנקב הוא הולך ומוסוף מכאוב והחולי רב בגופה. רש\"י:",
                "כי חזינן שהקרום שלה כווץ. הר\"נ:",
                "משום דבגמרא מייתי עובדא שצמקו הרבה ריאות, תפס הר\"ב גם כן בלשון רבים כלשון הגמרא:",
                "דאילו על מקצת השדרה ובל העור קיים מתירין. ב\"י. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "בעוף. אע\"ג דכל טריפות דבהמה כנגדן בעוף, הני אצטריכי ליה למתני. נקובת הושט משום פסוקת הגרגרת. וההיא איצטריך, דלא תימא הואיל וחיותו של עוף לא נפיש, דהא כשר בסימן אחד אימא גרגרת נמי תטרף במשהו. והכתה חולדה, משום דקתני מקום שעושה אותה טריפה דהיינו נקיבת הקרום, דלא תימא תטרף בנשבר העצם בלא נקיבת קרום. וניקבו הדקין, משום דקבעי למתני סיפא גבי אלו כשרות יצאו בני מעיה ולא ניקבו, ולא תימא עוף שחיותו מועט תטרף ביציאה לחודא. רש\"י. ועתוי\"ט:",
                "ומיהו דוקא שניקב מעצמו מחמת חולי. דאי מחמת קוץ וכיוצא בו ודאי טריפה היא. דהאי קוץ מהיכא אתא, אי דרך חוץ, הרי ניקבה לחלל וטריפה, דחיישינן שמא ניקב אחד מן האיברים הפנימים שנקיבתן במשהו. ואי דרך ושט על כרחך כיון דקורקבן מבחוץ אינקב, פנימי נמי אינקב כו'. אלא ודאי ע\"י חולי קאמר. הר\"נ:"
            ],
            [
                "ניטל. לאו ניטל לגמרי קאמר, דא\"כ המאכל יורד לחלל הגוף כו'. אלא בעינן שישתייר בו כדי שיוכל המאכל לעבור מן הושט אל הקורקבן דרך הזפק. הר\"נ. ועתוי\"ט:",
                "משום דסופו לינקב'. ולירקב תוס'. ועתוי\"ט:",
                "דאע\"ג דרבנן לא פליגי בהדיא בנוצה, כיון דנקטה גבי אלו כשרות, משמע דרבנן מכשרי, דאי כולהו מודו בה דפסולה, גבי אלו טריפות הוה ליה למתנייה. הר\"נ:"
            ],
            [],
            [
                "סימני כו'. להכיר בין טמא לטהור. אבל להכיר בין בהמה לחיה לענין חלב וכסוי, לא דברה בהם המשנה והם מפורשים בגמרא:",
                "ואע\"פ שהתרנגולת אוכלת שקצים ורמשים בעודם חיים, אין זו קרויה דריסה. הר\"ן:",
                "ואע\"פ שברוב העופות היא, קרי לה יתירה, לפי שאינה בסדר חברותיה. הר\"נ:",
                "ר\"ל שנקלף ביד כדכתב לקמן. ומיהו מוכח בגמרא שאע\"פ שאינו נקלף עד שעמד בשמש ונתרפא בהכי סגי. אבל אי לא מיקלף בידא אלא בסכינא, ספיקא הוי:"
            ],
            [
                "ובחגבים כו'. סימנין הללו, מהם שנתפרשו בתורה, ומהם שנאמר פירושם מדברי סופרים כו'. הר\"נ:",
                "שיש לו כו'. ותנא, אע\"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. שנאמר אשר לוא כרעים, באל\"ף כתיב:",
                "רובו. מסיק בגמרא דבעינן רוב ארכו ורוב הקיפו:",
                "בגמרא מפיק לה מקרא:",
                "אומר ר\"י, דדריש אין לו, עיין עליו אם יש לו עכשיו או עתיד לגדל אחר זמן. והכי דרשינן בגמרא ובן אין לו עיין עליו. תוס':",
                "שני קשקשין כו'. תניא בתורת כהנים רבי יהודה אומר אע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, ושריון קשקשים:"
            ]
        ],
        [
            [
                "המקשה כו'. אורחא דמלתא נקט, שע\"י לידת קשוי רגיל להוציא כו'. ונקרא קישוי לפי שהוא חולי קשה ומכאוביו חזקים. הר\"מ:",
                "ולא קרינן ביה בהמה בבהמה, דלאו בתובה הוא. רש\"י:",
                "דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו, דכתיב וכל בהמה מפרסת וגו' בבהמה תאכלו, פירש\"י שדי בהמה דרישיה אבהמה דסיפיה ודריש הכי, בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו:",
                "אסור. דכתיב אותה תאכלו, אותה כשהיא שלימה ולא חסירה. גמרא. ופירש\"י כשהיא שלימה אכול כל הנמצא בתוכה, אבל כשהיא חסירה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה, לא תאכל הנמצא:",
                "ותמיהני, דבמשנה ב' פרק ג' כתב הר\"ב דניקב הטחול טריפה, ומי גרע נחתך מניקב. ובגמרא משני, דה\"ה בהמה נמי אסורה. ואיידי דתנא רישא בחתיכה עצמה, תנא איסורא דסיפא נמי בחתיכה. תוי\"ט. והת\"ח מישב, חדא דנחתך קיל לדעת כמה פוסקים. ועוד יש לומר דמיירי בנחתך במקום הדק:",
                "הכלל. לאתויי קלוט במעי פרה לר\"ש. דאע\"ג דאמר ר\"ש קלוט במעי פרה אסור, הני מילי היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו שרי. גמרא:"
            ],
            [
                "יקבר. שאסור בהנאה ביון שגם לישראל אסור:"
            ],
            [
                "ובסוף מקואות תנן דטומאה בלועה אינה מטמאה. ולכך כתב רש\"י, ואפילו לר\"ע דסבר עובר שבמעי אשה טמאה:"
            ],
            [
                "לשון התוספ' הבשר טהור, דעובר שבפנים אפילו מת חשוב כחי, דהא קא מהני ליה שחיטת אמו להתירו אף באכילה:",
                "דברי ר' מאיר. ולאו מטעמיה, דס\"ל דטומאת בית הסתרים מטמא. אלא כמ\"ש הר\"ב פרק כ\"ז דכלים משנה י' בדר' יוסי והכא נמי דכוותה:",
                "ואע\"ג דמגע טומאת בית הסתרים היא. פירוש אע\"ג דתחלה היא מגע בית הסתרים, אפ\"ה מטמא משום שעת פרישה. ת\"ח:",
                "שחוטה. בשחיטה עושה ניפול פליגי. כדאמר בגמרא. ועתוי\"ט:",
                "תאמר כו'. ומסברא נפקא לן. דכיון דאית לן סברא לחלק, אמרינן דקרא דמרבה לטמאה שלא תטהרנה שחיטה, לא אתי מינה טריפה, וא\"צ קרא לטריפה להתירה:"
            ],
            [
                "עמד על פרסותיו. רש\"י:",
                "טעון שחיטה. הקשה בדרישה, פשיטא. ולי נראה, דצריכא הוא, מדבבהמה תאכלו לא כתיב אצל זביחה רק בפרשה המפרשת איזו בהמה טמאה ואיזו טהורה הלכך הוה אמינא דהתורה מתרת מה שבבהמה בלא שחיטה כמו דגים וחגבים הלכך אצטריך. ועיין תוי\"ט:"
            ],
            [
                "הארכובה. מן הברכים מתורגם רכובין. בפרשת תבא. ובמשנה ב' פ\"ז דסנהדרין כתבתי שהוא בפרק האמצעי שבין הרגל והירך. וכן לב' הפירושים שכתב הר\"ב נקרא העצם אמצעי ארכובה:",
                "ויש לדקדק, דהרי יש ביניהם עצם קטן המחבר השתי ארכובות נקרא במדינות האלו טשיא\"ך, ולמאן תרמייה לעצם הזה, דמרישא תידוק דתרמייה למעלה, ומסיפא כו' למטה. וכן הקשה הרא\"ש ז\"ל. וכתב דאזלינן לחומרא. ועתוי\"ט. [ועיין בדברי האחרונים ביורה דעה סימן נ\"ה]:",
                "כתב הכ\"מ נראה שזו טענה אחרת, לומר דאין טריפות אלו ממין אחד עד שיקשה לך היאך אפשר שאם תחתך למעלה מותרת ואם תחתך למטה אסורה, שזו לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה אלא מפני שנחתכו הגידים. אבל מלשון הר\"מ נראה שהכל טענה אחת. תוי\"ט:",
                "וכשהוא הולך ומיצר הרבה, רוב הקיפו הוי טפי מרוב עביו, ואז בעינן רוב הקיפו. וכשהוא מיצר מעט, אז רוב עביו טפי מרוב הקיפו. הרא\"ש. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "כלומר לאפוקי דגרסי, כך סימן ולד בבהמה. דקשיא להו דמאי פשיטותא באשה יותר מבבהמה, דבריש פרק ג' דבכורות תנן ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא. ועתוי\"ט:",
                "פירוש רחל שילדה מין העז, או עז שילדה דומה לרחל, דלא קדיש, כדתנן במשנה ה' פ\"ב דבכורות:",
                "ואינו מקרא. אלא כתיב בפרשת אחרי מות וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו. וצריך להגיה במקום תעשה תעשו. ועתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "ומיהו סתם מתניתין דסוף פרק ז' דבכורות ס\"ל כמ\"ד בגמרא נוהג אף בזכרים, דאותו משמע זכר, ובנו היינו מי שכרוך אחריו והיינו נקבה, הלכך נוהג בתרוייהו כו'. הלכך אי ודאי, לן שהוא אביו אסור, לשוחטו ביום אחד. הרא\"ש:",
                "והתוס' כתבו נמי בפני הבית שהוא ג\"כ. לצורך כמ\"ש הר\"ב:",
                "כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך כגון בראשית הגז. תוס':",
                "ואימא במוקדשין אין בחולין לא, שור, הפסיק הענין. ואימא בחולין אין במוקדשין לא. כתיב ושור, וי\"ו מוסיף על ענין ראשון. גמרא:",
                "אבל בתוס' כתבו דא\"צ לכך, דודאי איצטריך, דמדכתיב לא תאכל כל תועבה ודרשינן מיניה בפרק כל הבשר כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, סד\"א אותו ואת בנו נמי תעבתי לך וליתסר, קמ\"ל דלא. כדמפרש טעמא התם, מדאצטריך רחמנא למיסר מחוסר זמן לגבוה, מכלל דלהדיוט שרי. הר\"ן:",
                "דכתיב לא תשחטו, והוה מצי למכתב לא תשחט, [אלא לחייב שנים. ולא משכחת שניהם עוברים אלא בג' בהמות, בת ואם ובת, לאשמעינן דאבנו ואותו נמי חייב. דאי אם ושני בניה א\"נ פרה ובתה ובת בתה, פשיטא]. ואי לחייב תרי גברי, ה\"מ למכתב לא ישחטו, ש\"מ תרתי. גמרא:",
                "ואגב ריהטא נקט לקרא קמא דברפי\"ד דזבחים. אבל לקושטא דמלתא ראוי ונדחה כי הא דהכא, לא נפקא מהך קרא, אלא מלפני משכן ה', כמו שנשנה שם במשנה ב':",
                "ושניהם. דלא כרשב\"ג דסוף מכות דאמר חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. תוס'. אבל להר\"מ דפסק כוותיה, נראה לי לפרש הראשון, חייב כרת כשלא התרו בו, ושניהם סופגים כשהתרו:",
                "ולאו הבא מכלל עשה עשה:"
            ],
            [
                "חולין כו'. ועוד הוה מצי למתני חולין וקדשים בחוץ ובפנים וכן קדשים וחולין וחולין וקדשים בפנים ובחוץ וכן קדשים וחולין ואי בכל הני דתני יש חידוש איכא למימר דלא תני להני משום דליכא בהו שום חדוש. ואי ליכא חידוש בכל הני דתני, צ\"ל תני ושייר. תוספ':"
            ],
            [
                "פוטר. דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה כו'. ומתניתין דלעיל דלא כוותיה כו'. גמרא. ועתוי\"ט:",
                "דנוחר ומעקר נמי מתנבלת בכך כדר' ישבב במשנה ד' פרק ב'. אלא איכא בינייהו דהא שלא מדעת, ונוחר ומעקר מדעת. ועתוי\"ט:",
                "הלכך כשמכר בעה\"ב לשני מכר לו כל זכות שהיה לו בו. אבל לקחו משנים, האחרון יכול לשחוט תחלה. הרא\"ש:",
                "תוספ' בשם ר\"ת. ואני תמה דבריש פרק ד' דפסחים כתב הר\"ב דברי רש\"י דבערב פסח טרידי עלמא. ולדבריו צ\"ל דבערב סוכות לא טרידי. והתוספ' כתבו טעם אחר וז\"ל, דבנך ד' פרקים טעמא רבה אית בהו, יו\"ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפני עצמו וחלוק משלפניו תיקנו להרבות בסעודה, משא\"כ בז' של פסח, וגם הקרבנות שבשמיני הוו בשביל ישראל, וכל החג היו מקריבין נגד האומות. וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות. ועצרת כדאמר בפסחים הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. וראש השנה מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה, וכמה ענינים עושים בו לסימן יפה כדאמר בהוריות:",
                "הר\"מ. [וכחיבורו] מבואר יותר דהיינו שאותו שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט עתה. ועתוי\"ט:",
                "ומודה ר\"י. תימה, למאן מודה, דאימתי דר\"י לפרש. תוספ'. ועיין בתוס' דף פ\"ח דהיכא דמוכח הוי לחלוק, א\"כ ה\"נ מדתנא ומודה מוכח דלחלוק:"
            ],
            [
                "וה\"ט דנקטי משיכה אע\"ג דאיכא נמי עוד דרכים שקונין בהן:"
            ],
            [
                "מה כו'. ויהי ערכ ויהי בוקר, ברישא ערב והדר בוקר. רש\"י:"
            ]
        ],
        [
            [
                "לא כו'. כגמרא יליף ליה מקרא:",
                "במזומן כו'. דת\"ר, אשר יצוד, אין לי אלא אשר יצוד, נצודין ועומדין מאליהן כגון אווזין ותרנגולין מנין, ת\"ל ציד מ\"מ. א\"כ מה ת\"ל אשר יצוד, למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. פירש\"י כאלו הוא צד שאינו מזומנת לו, כלומר, לא יאכל בשר תדיר שלא יעני:",
                "ואם כו'. ואע\"ג דעוקר דבר תורה, עיין ריש פרק י' דיבמות:"
            ],
            [
                "היינו ר' שמעון דפרק ה' משנה ג'. וראה דבריו בכסוי, ושנאו בלשון חכמים. ודברי ר\"מ באותו ואת בנו, ושנאו בלשון חכמים כו'. גמרא. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "דמספקא להו אי רוב מעשיהן מקולקלים או רוב מעשיהן מתוקנים. תוס':",
                "ולא חיישינן לאחמורי כלל משום דרוב מעשיהם כו' ובהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לנו במה נשחטה. הר\"נ:"
            ],
            [
                "מאה כו'. טעמא מפרש בברייתא, דחיה הכל במשמע בין מרובה בין מעוטה, וכן עוף. ויראה לי כדכתיב ויהי לי שור וחמור, והא הוה ליה טובא:",
                "ולא כו'. דאל\"ה הוא קודם. כדת\"ר, ושפך וכסה, מי ששפך יכסה:",
                "פטור כו'. בגמרא יליף ליה. ועתוי\"ט:",
                "וכי חזר ונתגלה מאי הוי הא אדחי ליה [מכסוי, דהא כסהו ונתגלה פטור מלכסות.] אמר רב פפא זאת אומרת אין דחוי אצל מצות [גמרא]:"
            ],
            [
                "חייב כו'. ובפרק ח' דזבחים משנה ו' כתב הר\"ב דכשנפל דם לתוך טים, קמא קמא בטיל, אבל הבא לא, דאין דיחוי אצל מצות. גמרא. פירש\"י, שבשהולך ורבה עד שנהפכה מראית המים לדם, חזר דם הבטל וניעור וחשוב דם ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה, שאין תורת דיחוי אצל טצות:"
            ],
            [],
            [
                "במה. בגמרא יליף דלאו דוקא עפר. ועתוי\"ט:",
                "וכך פירש הר\"מ. אבל בריש פרק ה' דמעשר שני פירש הר\"ב, אדמה שעושין ממנה כלי חרס. והוא פירוש התוס'. ועתוי\"ט:",
                "משום דלא מגדל צמחים איצטריך קרא כו'. ור\"ת פירש דע\"י שריפה מגדל צמחים. ועתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "גיד. הוא הפניטי. רש\"י:",
                "בארץ כו'. כולהו תננהו משום דאיצטריך למתני בחולין ובמוקדשים. הר\"נ:",
                "משום ממשקה ישראל. ולענין הקרבנות ונסכיהם כתיב, ודרשינן מן המותר לישראל. גמרא:",
                "משום הקריבהו נא לפחתך אי אפשר להעלות הירך כשהיא מפורעת. הלכך מעלהו כמות שהיא שלימה ואח\"כ חולצו בראש המזבח. גטרא:",
                "דבעי ר' ירמיה אי בתר דידיה אזלינן אי בתר מיניה, וקאי בתיקו. ומבעיא ליה נמי בבהמה ולא עגול, וקאי נמי בתיקו:",
                "ר\"מ לטעמיה דס\"ל דאינו ניתר בשחיטת אמו כדאיתא בפרק ד' משנה ה'. הלכך חשוב בהמה בפני עצמו וחלבו וגידו אסורים. ור\"י לטעמיה דאמר ניתר בשחיטת אמו הלכך קרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו. הר\"נ. ועתוי\"ט:",
                "ור\"י הוא. דלר\"מ כי היכי דאוסר בגיד אוסר נמי כחלב. דבחדא שייטא שייטי. והיינו דכפירוש האחר כתב הר\"ב לדברי הכל. אבל בגמרא ליתא רק אוקימתא דלדברי הכל וכן פירש הר\"מ. ועתוי\"ט:",
                "החלב. חלב מאן דכר שמיה. ה\"ק אין נאמנין עליו ועל החלב. וחכ\"א כו'. גמרא. וכסתם חלב איירי, דבחלבו של גיד שרי ר\"י לגמרי. תוס':"
            ],
            [
                "שולח כו'. שמע מינה שמותר כהנאה. ועתוי\"ט:",
                "לשון חתיכה. כמו שכתב הר\"ב במשנה ד' פרק ב' דכלאים:"
            ],
            [
                "ורבנן, דפשוט איסוריה בכוליה ירך, [הוא וקנוקנותיו ושרשיו נפשטין בכל הירך, והיינו גיד הנשה הפנימי הנמצא בתחלת פריעת הירך. רש\"י.] לאפוקי חיצון דלא. גמרא:"
            ],
            [],
            [
                "ואע\"פ ששומן הגיד בששים אע\"פ שהוא מדבריהם, הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמו החמירו בו כאיסורי תורה. ב\"י:",
                "מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה והוסיפו בשיעוריה. הר\"מ. ורצה לומר שיש בה אפרוח שהיא בריה. כ\"מ. ועתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "אבל בשר חיה פלוגתא דתנאי במשנה ד':",
                "דייק למנקט אכילה ואע\"ג דמתניתין בישול שנאה, כשיטת הר\"מ דלא אסרו חכמים אלא אכילה אבל לא בישול והנייה. ופירש המגיד שלא יפו כחם מבשר טהורה עם חלב טמאה כו' שמותרין בבישול והנייה. ועתוי\"ט:",
                "גמרא. דאי משום אכילה ליכא למגזר. דאכילת עוף גופה גזירה, ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה כו'. ואלפס רותח היינו בכלי ראשון. ועתוי\"ט:",
                "להעלותו כו'. חוץ כו'. ואין הכי נמי דבשר דגים אפילו לאכלו בחלב שרי, אלא נקט העלאה לאשמעינן דשאר בשר אפילו בהעלאה נמי אסור כו'. הר\"נ. ועתוי\"ט:",
                "ובית הלל אומרים בו'. אמילתייהו דב\"ש מיהררו דקאמרי עולה ואינו נאכל:",
                "ואינו כו'. ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. הר\"ן:"
            ],
            [],
            [
                "כגון שחתיכה שתחתיה קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה. טור:",
                "בגמרא. ופירש רש\"י, מפני שמי השולים עולין עד פיה ויורדין:",
                "דחתיכה עצמה נעשית נבילה, ובניער או כסה לבסוף. כדאמרינן בגמרא:",
                "דחלב שחוטה מדאורייתא שרי, אלא דרבנן גזרו דלמה אתי למיכל בשר בחלב. וכיון שהוציא את החלב כל מה שיוכל, תו ליכא למיגזר. הרא\"ש:",
                "וטעמא משום טעם בשר הנבלע בחלב שבכחל. ב\"י. והר\"נ פירש משום מראית העין. שאע\"פ שראוי להתיר כחל זה מפני שהחלב יצא ממנו ונתבטל, אתי למשרי חתיכת נבילה. ונראה לי דרצה לומר, הנעשית נבילה ע\"י בליעת חלב או שאר איסור שלא היה בו ששים לבטל, דהשתא הויא דומיא דכחל שאיסורו ג\"כ משום בליעה:"
            ],
            [
                "בהנאה. דתלתא קראי כתיבי. אחד לבישול ואחד לאכילה ואחד להנאה:",
                "כדיליף ליה בגמרא:",
                "ארישא מהדר, בשר בהמה טהורה וכו'. דכל בהמה במשמע:",
                "צריכי תרי קראי, כדי שיהיו שני כתובין הבאים כאחד דאין מלמדין. דאי ליכא אלא חד קרא, ליליף מיניה. כדאיתא בגמרא:",
                "ר\"ע כו'. אינו חולק אלא מפרש לדברי ת\"ק. הרא\"ש:"
            ],
            [
                "אסורה. בגמרא מקשינן אהא דאמרינן בפרק ב' דעבודה זרה משנה ה' דטעמא דאסרו גבינה של נכרים, מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבילה. ומשמע הא קיבה גופא שריא. ומשנינן לא קשיא, הכא קודם חזרה, והתם לאחר חזרה דר' יהושע דהתם במשנה:",
                "לא דק, דלהר\"מ אין חילוק בין קרוש לצלול. וכתב הכ\"מ, שצריך לומר דכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה קודם חזרה נשנית. [אבל טריפה שינקה כו', מסקינן בגמרא דאחר חזרה נשנית, דאל\"כ קשיא רישא. וזה דוחק. הרא\"ש. ועוד קשה דלשמעינן רבותא טפי אחר חזרה דאף כשרה שינקה כו' מותרת]:",
                "כתב הרא\"ש דלא גרס בגמרא המסקנא שכתב הר\"מ. ובדברי רש\"י ניחא דנקט קרוש, דהוי רבותא דאפילו קרוש אסור. ולרש\"י כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה. אף לאחר חזרה נשנית. וכתב הר\"נ דהיינו טעמא, דחלב הכנוס בבהמה לאו כבהמה שנמצא בה דיינינן ליה, אלא הרי הוא כמונח בקערה ודינו כמקום שבא משם ודין חלב גמור יש לו לכל דבר. והא דאמר בע\"ז דפירשא בעלמא הוא, אינו רוצה לומר שיהא כפרש, אלא הכא קאמר, שפורש מגופה ואינו כגופה, ומשום הכי כשרה שינקה כו', וטרפה שינקה כו':"
            ],
            [
                "חומר כו'. משום סיפא שהדם נוהג כו' תנא לה הכא:",
                "וחייבין כו'. בענין איסור חל על איסור עיין בפרק ג' דכריתות משנה ד':",
                "רש\"י. ופליאה בעיני, דהך קרא בסדר אחרי בפרשת שחוטי חוץ לענין שלמים כתיב, והוה ליה לכתוב קרא דבפרשת עולה בספר ויקרא וזרקו את הדם וגו' וערכו את הנתחים וגו'. וכן כתבו רש\"י והר\"ב במשנה ד' פרק ד' דזבחים:",
                "ולשון רש\"י, דבר שאין אחר מתירו אלא הוא מתיר עצמו. והיינו, דחלב אע\"פ שהוא מתיר הבשר לכהנים. כדכתיב בשמואל א' ב' קטר יקטירון כיום החלב וקח לך, מ\"מ יש להם מתיר דהיינו הדם. והתוס' כתבו דלא חשיבי מתיר כיון דאם נטמאו או אבדו שרי בשר באכילה:"
            ]
        ],
        [
            [
                "וכלומר דתני נמי ביה שחיטה שאינה ראויה:",
                "דאשר יזרע לא איצטריך. וכמ\"ש בריש עוקצים. ואע\"ג דלא שייכא אלא בזרעים, מסקינן בגמרא דתלתא קראי כתיבי [ופירש\"י, זרע זרוע יזרע] חד לשומר דזרעים, וחד לשומר דאילנות כלומר פירות דאילנות, וחד לשומר בשר בצים ודגים כו':",
                "פירש\"י, ליחה היוצא מן הבשר שקורין גלייר\"א:",
                "פירש\"י, תבלין באנפי נפשייהו לא אכלי להו אנשי. ולעיל פ\"ז מ\"ה פירש דק דק:",
                "והעצמות. שיש בהן מוח והוא אוכל והעצם שומר לו לפיכך מצטרף עמו. רש\"י:",
                "והגידין. שם נופל על הגידים הדופקים, ועל שאין דופקים, ועל הקשרים, ועל הקרומים, ומיתרים, והעצבים. הר\"מ:",
                "ומשמע דאילו לקבל טומאה מתטמאים אף בפחות מכביצה ולא פירש כן בריש פרק ה' דתרומות:",
                "רש\"י. ומסיים ובטהורה לישראל לא איצטריך למתני, דכל שכן דהוי אוכלא מיד ששחטה:",
                "רש\"י. ולישנא דסוגיא דריש פרק ב' נקטי, ושם פירש\"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים. ועיין במסכת כלים פרק ד' משנה ב':",
                "כלומר באלל דרישא קאמרינן דבכולהו אלל קאמר דמצטרפין, ובאפי נפשייהו לא מטמאו. ואתא ר\"י למימר באלל גיד מודינא כו', אבל בשר שפלטתו כו'. רש\"י:",
                "ובגמרא, והוא שכינסו. ופירש\"י דגלי דעתיה דלא בטלי מעיקרא. אבל נתכנס מאליו, כגון שכינסוהו תינוקות אחר הפשט, לא, הואיל ובטל מתחלה ונעשה עור, תו לא הדר הוי בשר:",
                "רש\"י. דאי אאכילה מאי בעי מכונס דהיינו שכינסו, הא כיון דאכלו אין כינוס גדולה מזו. והא דלא נקט טמא, דלא תימא מדרבנן, להכי קאמר חייבים עליו. תוספ':"
            ],
            [
                "עור האדם. כדמפרש טעמא בריש פרק ז' דנדה, דומיא דעצם, מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף [אם ניטל אינו חוזר], אף כל כו', ועור אין גזעו מחליף דמקומו נעשה צלקת [כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא ואין כולו חוזר]. תוספות:",
                "ובגמרא, רכובה הנמכרת עם הראש. ופירש\"י כל עור שעל עצם השוק מרכובה התחתונה שחותכים בשעת הפשטת בהמה:",
                "כחולדה. קמא דבשרצים נקיט:",
                "רש\"י. ולישנא דמתניתין שהלך, משמע דלא סגי בשטיחה בעלמא. והכי מוכח בהדיא בגמרא דאמרינן כמה כדי עבודה ד' מילין. וכ\"כ הר\"מ:",
                "חוץ כו'. ואע\"ג דמת אסור בהנאה ובכל אדם אסור לעשות מעורו שטוחין, מ\"מ לא הוי גזרי רבנן משום הך חששא שיהא טמא, אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא תוס'. אבל בפרק ז' דנדה כתבו דעור מותר בהנאה. ועתוי\"ט:",
                "אבל לענין שבת אף תנא קמא מודה:"
            ],
            [
                "כלומר שאם נפשט יותר משני טפחים ונגעה טומאה כו'. ועתוי\"ט:",
                "כלומר שהעור נשאר כפול כמות שהוא ולא שטוח. ולשון הר\"מ, עד שיצא כל העור שלם בהקיפו:",
                "רש\"י. וא\"כ לר' יוחנן בן נורי הוא דמפרשי הכי. והיינו דבפירוש דברי ר' יוחנן בן נורי מסיים רש\"י, דהא כולו חבור דקתני לאו דוקא כולו אלא עד החזה. ע\"כ. ויתכן בעיני שמפרשים כן כדי שלא יהא סתם ואח\"כ מחלוקת, דהשתא ר' יוחנן בן נורי וחכמים פליגי בפירוש דכולו חבור. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "והסיטן. וה\"ה בלא תחובים ונגע בהן דטמא. דאלת\"ה אפילו במשא לא ליטמא, דאת שבא לכלל מגע בא לכלל משא לר\"ע, [כלומר דלר\"י אבעיא לן בגמרא] וקסבר יש נוגע וחוזר ונוגע. אלא משום דפליג ר\"ע אר\"י בעור שיש עליו שתי חצאי זיתים, קאמר דבקיסם כהאי גוונא מודה ליה. תוספ'. ושיטת הר\"מ בהיפך. עתוי\"ט:"
            ],
            [
                "לא מי\"ח דבר. דההוא בסתם ידים כמ\"ש הר\"ב בפ\"ק דשבת, וזו בידים שהן טהורים בודאי סמוך לנטילתן ולא אסח דעתיה, כמ\"ש בריש פרק ג' דידים:",
                "קאי אפגול. שלא יפגלהו ברצון, כמ\"ש בסוף פסחים:",
                "שנות' בהן מוח חוץ. לזמנו ושמשוהו עצמות הללו. רש\"י:",
                "ובשרץ נמי דריש בת\"כ פרשת שמיני פרק י', בנבלתם, לא מן העצמות ולא מן השינים כו':",
                "הכי יליף ליה בגמ, רא:"
            ],
            [
                "ז\"ל הר\"מ, ענין מרוקמת, שיש בה כבר שרטוט תואר בעלי חיים ואבריו בתוך הביצה. כדכתיב אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ. ע\"כ. ובגמרא. מרבינן לה מהטמאים:"
            ],
            [
                "המדולדלין. וזה על מנת שיהיו בענין שאי אפשר שידבקו ולא שירפאו בשום פנים. הר\"מ:",
                "וכן לשון רש\"י. דצריכים מחשבה כדתנן במשנה ב' פרק ג' דעוקצים. והא דפירשו לנכרי, הוא הדין לישראל, דלנכרי אסור אבר מן החי כמו לישראל. אלא דלתנא קמא אאין צריך אוכל שאתה יכול כו'. ולא פירשו לנכרים אלא דנכרים איכא דאכלי, אבל בישראל רשיעי לא עסקינן דלא שכיחי:",
                "בגמרא יליף לה מקרא:",
                "הכשר. וליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא טומאה חמורה [ותנן במשנה ג' פרק ג' דעוקצים שזה א\"צ הכשר] דאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שימות, ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול. רש\"י:",
                "כלומר ידי אבר מן החי דמטמא טומאת נבלה טהרו:",
                "בגמרא יליף להו מקרא:",
                "וה\"ה לבשר כל זמן כו'. וכדטסיים לאפוקי האבר והבשר כו':"
            ],
            [
                "וכ\"כ הר\"מ. ואל תתמה, דגדולה מזו מצינו לר\"א שאמר שלא אמרו על אבר דמטמא אלא אבר מן החי. כדתנן בפ\"ו דעדיות מ\"ב. ומכל מקום רש\"י ותוס' לא פירשו כן. אלא דתנא קמא סבירא ליה או כר' אליעזר או כר' נחוניא דהתם משנה ג', ור' שמעון סבירא ליה כר' יהושע דהתם. והכי מסתבר דלא להפליג במחלוקת. ועתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "תלמוד לומר כו'. ואי לאו קלו וחומר לא הוה צריך קרא, אע\"ג דסתמא כתיב דמשמע בין חולין בין מוקדשין דהוה אמינא דבר הלמד מענינו, במה הכתוב מדבר בחולין, דכתיב לעיל מהאי קרא גז צאנך, וראשית הגז אינו נוהג במוקדשין. תוס':"
            ],
            [
                "כל כו'. לאו בקדשי בדק הבית איירי, אלא בהקדישן למזבח לדמיהן כו'. ואע\"פ שעובר כשמקדיש בעל מום למזבח, מ\"מ אשמעינן דינו. תוס':",
                "רש\"י. ובגמרא דבכורות גרסינן נמי ומן המתנות. ועתוי\"ט:",
                "ויוצאין כו'. לאחר פדיונן. כיון דקדושת דמים למזבח נינהו דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח, גזרו בהו רבנן. אי נמי דקדשי בדק הבית נמי אסירי בגיזה ועבודה. גמרא. ועוד קאמר התם דמדרבנן הוא בקדשי בדק הבית:",
                "להגזז. דאלו תמימים ונפדו, כתיב תזבח ולא גיזה. ועתוי\"ט:",
                "פטור. אפילו קודם פדיון. ואפלו הוי מומן קל כגון דוקין שבעין דלגבי קדשים מיחייב השוחטן בחוץ כדלקמן. הכא פטור משום דלא חלה עליהן מתחלה קדושה. רש\"י:",
                "ואשמעינן נמי דלא בעי העמדה והערכה. רש\"י:",
                "המתנות. בגמרא דבכורות יליף להו:",
                "פירש\"י, אסור בהנאה בלא פדייה, ומיקרב לא קרבי, דמכח קדושה דחויא אתי, דאמם לא הוקדשה למזבח. אך תמיהני דמיניה וביה הוה ליה לפרש דאי אתיילד לפני פדיונו מקדש נמי קדיש, דהכי איתא בגמרא שם. ומפיק ליה מקרא:",
                "עיין מה שכתבתי ריש פרק ה':"
            ],
            [
                "פוטרים. על כרחך כשכולן בעלי מומין איירי. דאין שוחטין בכור אא\"כ נפל בו מום, ומדנתערב ואין מכירין בו א\"כ גם האחרים בעלי מומין הן. תוס':",
                "השוחט כו'. וליתני הכהן והנכרי פטורין. אמר רבא, זאת אומרת הדין עם הטבח. כלומר דיכול הכהן לתבוע מתנותיו מהטבח. וילפינן ליה בגמרא מקרא. ועתוי\"ט:",
                "פטור כו'. דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים. גמרא. וכל שכן דאין נכרי בכלל העם זובחי זבח:",
                "הלוקח. שהרי של כהן הן. ודכוותה בישראל הוה מיחייב הלוקח, דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למתבינהו. רש\"י:",
                "דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפילו הבהמה שלו, שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים אחרים עמהם ליפטר מן המתנות. ועד שלש שבתות דאיכא למימר לדידיה שחט לא גזרו רבנן ואוקמוהו על דבר תורה, ומכאן ואילך גזרו. וכי קבע אמסחתא מיד מוכח דלאו דידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר. תוס':",
                "יראה דרצה לומר הכל לפי תואר הענין, לפעמים שתים ולפעמים שלש, לפי ראות הדיין דאיכא פרסומי דלאו לדידיה שחיט. והתוס' כתבו בשם ר\"י, דנקט שתים לרבי דאית ל. ה בתרי זימני הוי חזקה, וג' לרשב\"ג:"
            ],
            [
                "פטור. ורמינהו דתנן סוף פרק ד' דפאה שספק לקט לקט, הכא פרה בחזקת פטורה קי. מה, קמה בחזקת חיובא קיימא. והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר כו' ספק חייב. ספק איסורא לחומרא וספק ממונא לקולא. פירש\"י, חלה ספק איסורא שיש כה עון מיתה הלכך לא סמכינן אחזקה, אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה:",
                "כוונתו לומי., שהעצם העליון המחובר לגוף הוא בכלל הזרוע והוא אחד משני עצמות, ועד דתנן הוא עד בכלל. ועתוי\"ט:",
                "איזהו כו'. ובגמרא. והלחיים למאי אתא, להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תיישים. והקבה למאי אתא, להביא חלב שע\"ג הקיבה ושבתוכה:",
                "וא\"כ לר\"י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי לבדו, ובהא פליג את\"ק. ועתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "שכן ר' אלעאי פוטר נמי בהו מהאי טעמא דיליף ליה נתינה. ועתוי\"ט:",
                "משום דאשכחן אמוראי טובא דנהגו:",
                "בגמרא פרכינן עלה מהא דאמרינן דקדשים אפילו של בדק הבית אסורים בגיזה כמו שכתוב פרק י' משנה ב'. ומסיק, במקדיש חוץ מגיזה, וכחשה דגיזה. ופירוש כחשה דגיזה, שהגיזה הניטלת מכחשת הבשר, ואי לאו דאמר חוץ היה אסור לגוזזה [שלא להכחישה]. והני חוץ משום קדשי בדק הבית נקטינן, דאי קדשי מזבח אפילו כי אמר חוץ לא מהני, דאפילו לא קדיש אלא אבר ממנה פשטה בכולה:",
                "ברחלות. ולא בעזים. אע\"ג דעזים אקרי נמי צאן דכתיב לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים. תוספ':",
                "בגמרא, ונילף גיזה גיזה מבכור כו'. ומסקינן, אלא כדאמר ר' יהושע בן לוי, לעמוד לשרת [דסמוך לגז כתיב], דבר הראוי לשרת, ה\"נ דבר הראוי לשרת. פירש\"י לתכלת דבגדי שרד והתם צמר בעינן, ואין צמר אלא של רחלים. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "דצאן שם המין הוא:",
                "שהמנה מאה זוז, כ\"ה סלעים. הרי מנה ופרס, ל\"ז וחצי. וה' פעמים ל\"ז וחצי קפ\"ז וחצי:",
                "וכמה. מפרש בגמרא, דלאו ארישא קאי אדקתני בכל שהן, אלא מלתא באנפי נפשה היא בישראל שיש לו גיזין הרבה דחלק ששים שבהן יש בו כדי לחלק לכהנים הרבה:",
                "ואע\"ג דהקונה בשינוי לא קנה אלא לענין שאין מחזיר גוף הגזילה, אבל מ\"מ צריך להחזיר לו דמים, הכא פטור. מאי טעמא, אב\"א דכתיב זה (דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין). ואב\"א משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעין. גמרא:",
                "דמסתמא לא זבין המתנות, כדתנן משנה ג' פרק דלעיל, לקח ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים. גמרא:",
                "ועצה טובה קמ\"ל דיקנה מן הלוקח כשיעור השחופין או הזכרים ויתן לכהן. גמרא. ועתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "לא כו'. דאמר קרא שלח וגו', יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לגזבר, דאע\"ג דמרדו לא פקעו קדושתייהו דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה. גמרא:"
            ],
            [
                "עוף טהור הוא. ולא זה שקורין קוק\"א. רש\"י:",
                "ר\"א כו'. יליף ליה בגמרא. מקרא:"
            ],
            [
                "מפריחין. יתכן שדרך העופות שפורחות הרבה ביחד ונמצא כ\"א מפריח לחבירו עמו, לכן בא הלשון בהפעיל שהוא יוצא:",
                "מה כו'. דהול\"ל והאם רובצת עליהם. גמרא. ועתוי\"ט:",
                "ז\"ל הר\"מ, שלח מקור, והמקור נופל על המעט וההרבה:"
            ],
            [
                "ומשכחת לה שאין לפרש מעיקרא משמע. בגזל, שא\"א לומר והשיב קודם שגזל, דאם לא גזל מה ישיב. גמרא:"
            ],
            [
                "אפילו כו'. דכתיב תשלח, מכל מקום. ואי לא קרא סד\"א הואיל וגדול השלום שבין איש לאשתו כדאשכחן בסוטה שנמחה השם על המים, ומצורע אסור בתשמיש, ליתי עשה דידיה וידחה עשה דשילוח, קמ\"ל. גמרא:"
            ]
        ]
    ],
    "versions": [
        [
            "On Your Way",
            "http://mobile.tora.ws/"
        ]
    ],
    "heTitle": "עיקר תוספות יום טוב על משנה חולין",
    "categories": [
        "Mishnah",
        "Acharonim on Mishnah",
        "Ikar Tosafot Yom Tov",
        "Seder Kodashim"
    ],
    "sectionNames": [
        "Chapter",
        "Mishnah",
        "Comment"
    ]
}